רקע
אהרן מגד
הגמל המעופף ודבשת הזהב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

רומן סאטירי על יחסי שכנוּת בין סופר למבקר, בין ספרות לביקורת, בין מציאות לספרות, ובין סתם דיירים בבית־משותף.


 

הקדמה מיותרת


את הספר הזה אני כותב שלא ברצוני. הוא מטרד לי, מפגע, תקוע, אפשר לומר, כעצם בגרוני. נתון הייתי בכתיבתו – מתוך התרוממות־הרוח – של ספר אחר, שאולי אומַר עליו כמה מלים בהמשך הדברים, אך מקרה מסוים, פעוט ומרגיז – כמו נשירת לשלשת של זרזיר על הקדקוד תוך כדי הליכה מהורהרת ברחוב, כמו צלצול טלפון באמצע התעלסות סוערת – השבית אותי מכתיבתי, שיתק. הדחיק את עשרים ושנים וחצי הדפים, הכתובים בצפיפות, אל תוך המגירה, שימתינו שם, מבוישים, נעלבים, פעורי־פה במשפט לא־גמור (“הטרקלין היה כהיכל נוגה, ואור היה זרוע בעיניו, אך בראותו אותה ליד שולחן הפסח הערוך, תחת צפור־הנחושת, וחוורון־המוות בפניה –”) עד יעבור זעם, אין יודע מתי, ואילץ אותי להפסיק. ולהתחיל.

את הספר הזה, כלומר.

אם שלא ברצונו, אומר הקורא, למה הוא כוֹתב אותו, אפוא. כן, זו שאלה. אך כדי להשיב עליה, צריך להסביר מה הם מניעי הכתיבה בכלל! מהו אותו יצר באדם הדוחפו – כן, לעתים גם שלא ברצונו! – לתלוש מאורעות העומדים במלוא פריחתם המרהיבה, משדה החיים, ולהשכיב אותם על הנייר, אָפקית, בשורות ישרות; לקטוף אותם ולדחוס אותם בין שתי כריכות עד שיתיַבּשו ויצטמקו כגרוגרות; לשטח אותם במשפטים, מלים, אותיות, שהם דברים ללא שום ממשות – ובה־בשעה עוד להשלות את עצמו שהוא נופח נשמה חדשה, נעלה יותר, אצילית יותר, במה שהטבע יצר ללא יהירות ויומרות; כביכול הופך הוא את “החומר העכור” לזהב טהור. את כל זה צריך להסביר, והרבה יותר מזה, אבל אין לי שום חשק לעשות זאת, גם לא כישורים, ואני משאיר את הדבר לחוקרי הספרות, או למדעניה, שהם בקיאים בכך יותר מן הסופרים, ומעדיף, במקום זה, לכתוב מה אירע, לפי הסדר, שהוא ענין קל בשבילי, גם אם מעורר ספקות.


ועוד: אם ההקדמה מיותרת, כפי שכותב המחבר, מדוע הוא כותב אותה – שואל הקורא. כן, אני רואה בעיני־רוחי את הרצֶנזֶנט החרוץ, בעל־מלאכה זריז ומיומן העושה רצון קונו, כשהוא בא אל עורך המדור הספרותי בעתון לקבל את מכסת ספריו, והלה מושיט לו את הספר הזה. הוא פותח אותו, מרחרח בו בעיניו, וכמו בַּלזַאק, שהתפאר שאין לו צורך לקרוא ספר כדי לדעת מה טיבו, די לו שיסתכל בקנקנו – הוא מצדד מבט ספקני, חמצמץ, אל נותן־לחמו, ואומר: “אין לך משהו סביר מזה בשבילי?” – “אולי בכל־זאת?” – משדל העורך, שכבר ניסה שני קולמוסנים קודמים וסירבו לו בנימוס. מר קטלא־ספרא, מבני־בניו המנוּונים של זוֹאילוּס הצלפן, שלא נעים לו להשיב פנים ריקם, פותח שוב את הספר, חולף על־פני עשר שורות בעמוד 15, קולט שמונה שורות בעמו' 75, ונוכח שוב שחושיו, שתמיד הוא יכול לבטוח בהם, לא הטעו אותו גם הפעם: לא, לא בשבילו. מין סגנון ברוֹקי, מסתלסל, מתחנחן, משהו מלאכותי כזה, גם מיושן… ומה יש פה בכלל? יחסי שכנים בבית משותף… כמה בנלי, נדוש עד לזרא, כל זה… לא ראוי אפילו למָרט בו את העט, לא־כל־שכן להשחיזו. כבר עומד הוא להניח את הספר על השולחן, והפעם בטפיחה נחרצת: לא! ימצא לו העורך קרבן אחר! אלא שלפתע, בדפדפו לאחור, ובהגיעו שוב אל הכותרת “הקדמה מיותרת” – ניצת בו זיק של רעיון מלהיב: אם הסופר מתחכם לי, הבה אתחכמה לו, הוא אומר; ובו־ברגע הוא רואה את הכותרת של מאמרו – כל־כולו לא יותר משלושים וחמש שורות, ארבעים לכל היותר – מתנוססת בראש העמוד, ארסית, קונדסית, משובבת עין, משמחת לבבות, ומכה אל החוֹמש: “ספר מיותר!”

“טוב, בסדר,” הוא אומר לעורך ונוטל את הספר תחת בית־שחיו.

ובמקרה זה, שהוא נדיר ביותר, נפגשות דרכינו. שכן אני מסכים אתו: ספר מיותר. ואם הוא מתעקש דווקא להתחכם לי שוב, רק כדי שלא לעמוד אתי פנים־אל־פנים בעמק השוֶה, וכדי לכבוש לו מקום של כבוד בכותל הקטלנים – ממלכה בעבור כותרת! – לא נותר לו אלא להכתיר את מאמרו: “ובכל־זאת ספר מיותר!”


 

פתיחה במעלה המדרגות


הפתיחה היא במעלה המדרגות, ולא במקרה, כפי שייוָדע אחר־כך.

כך זה התחיל:

שעת דמדומים – שעת ערב מוקדמת, עוממת, כשברחוב עוד אור שוכך, לאה מחום ואבק, ובפנים כבר צללים מתמודדים על הכתלים – של יום יוני. אני נכנס למבוא הבית, לוחץ על כפתור החשמל, ולפנַי, אני רואה, עולה במדרגות

* * *

אני נעצר על המדרגה השלישית: הייתכן? הייתכן שזה הוא?

שץ?

אני עולה עוד חמש מדרגות, מגיע למישורת הראשונה – בינתים מגיע האלמוני, המוסיף לעלות בלי להסתכל לאחוריו, והדומה כל־כך לשץ מגבו, ארוך־וישר־קומה ובעל ציצת בלורית כמו הצד"י הסופית שבשמו – אל מפלס המישורת השלישית, כשהוא מחליק בידו על המעקה המתעקל, לא מתעכב; ומצדודית הפנים הנראית מלמטה בזוית חדה של 25 מעלות וצל מליט אותה, אני נוכח שאכן –

האם הוא עולה אלי? כי אין הוא נעצר לפני אחת משתי הדלתות של הקומה השניה, וממשיך לעלות, בצעד בטוח, כמי שמכיר את המקום ויודע את יעדו –

אבל לא ייתכן! – אני אומר לעצמי – לא ייתכן שאם אמנם שץ הוא זה, הוא מטפס אל דירתו של הסופר שאין הוא מכיר כלל בקיומו, שהוא מכחיש, כביכול, את מציאותו; לא ייתכן שהחליט לכבוש את גאוָתו המפורסמת, והוא נוטל – כמו ר' יהושע, אשרי יולדתו – את מקלו ואת מעותיו, ועולה לבקש מחילה ממני, ולומר טעיתי בך, שגיתי, חשבתי דוֹפי –

אך בעוד אני אומר זאת לעצמי – משתומם, מוכן למחול לו את חטאיו מלכתחילה ובדיעבד, לקטוע את דיבורו המתנצל ולומר חדל, חדל, לשגות זה אנושי; לעמוד מכסאי ולנשק לו על ראשו, בוא בשלום, אשרי הדור… בעוד אני אומר זאת לעצמי, כבה האור האוטומטי בחדר־המדרגות וחשיכה נשתררה. ידו – חשתי – גיששה על פני אריחי־השיש למצוא את הכפתור החשמלי. ידי –

וכאן, ברגע החשיכה, ההזדמנות לומר כמה מלים על האיש הזה, שץ, שגילו בערך כגילי – כבן 40 – שקומתו בערך כקומתי, ושכלִי־מלאכתו ככליִי, אם כי אני חורש בו לאורך והוא לרוחב, אם אפשר לומר כן; רק כמה מלים, כי בעצם אני מכיר אותו רק מן הסטרא אחרא שלו. מגבו, כלומר. מעָרפּו, יותר נכון. כי באשר לפניו… לכאורה, צריך הייתי אני להיות זה שאינו מברך אותו לשלום ברחוב, שכן אני הוא הנעלב; למעשה, היה זה הוא שהיה עובר על־פנַי כאילו אינו רואה אותי: מבטו נטוי קדימה, ארשת חמורה, לא־יודעת־סליחה, על פניו, צעידתו זקופה והחלטית, אומרת מרי וגאון… את פניו הכרתי אפוא רק “אַן פּאסַאן”, כרוח חולפת על־פנַי, בלי יכולת להתבונן בהן, בבחינת “וראית את אחורי ופני לא ייראו”; ואילו את עָרפּו –

היתה זו אסיפת־אזכרה, ביום־השנה לפטירתו של משורר שהיה מקובל על הכול – צעירים וזקנים כאחד – ביחוד אחר מותו. האולם היה מלא, ואני, שהגעתי באיחור, מצאתי כסא פנוי באחת השורות האחרונות. כיוַנתי מבטי – מעל לראשי שיבה רבים וראשי תשחורת מעטים – אל הבימה. פרופסור צעיר קרא מן הכתב עבודת־מחקר דחוסה במובאות ובפירושיהן. המשפטים היו ארוכים, סבוכים, מתולעים מונחים לועזיים, ואני, מתעצל לעקוב אחריהם ולרדת לעוּמקם, השטתי מבטי על־פני הפדחות, השעירות והקירחות, לצוד פנים מוּכּרות. פה־ושם, בין הדיוקנאות השחוקים של סופרים שעברם הולך לפניהם, שישבו מכונסים בחליפוֹתיהם, כתף־אל־כתף, באחוָה של מגינים על נחלתם מפני הפולשים אליה, גיליתי כמה פנים רעננות יותר, כמה צוארים דקים יותר, כמה חטמים מרדניים; ניסיתי ללכוד את מבטו של ידידי מיכאל הוכהאוזר, שישב בקצה מרוחק של אחת השורות הראשונות, אך הוא, מבטו היה רתוק אל הבימה והבעת פניו היתה, כמו לעתים כה קרובות, מסיכה של תמימות מדומה, כשל תלמיד המקשיב למורו בשיעור בדבקות עילאית, וכשתגיע ההפסקה יפלוט איזה גידוף גס כלפיו.

מי שנושא מבטו לרחוק אינו רואה מה שלפניו. ואכן, כשהחזרתי מבטי משיטוטיו על־פני האולם כדי להֵישיר אותו שוב אל המרצה, שהוסיף להתפתל בסבך פירושיו, ראיתי שבמושב שלפני תקוע, כעץ שתול על פלג השורה, ראשו לא יבוֹל, גווֹ הזקוף של שץ, ונשימת אפי כמעט נושפת בעָרפּו. מפעם לפעם, בלי הסב פניו מן הבימה, סינן מבין שפתיו איזה לחש לאָזני הצעירה שישבה לימינו, שמגבעת סגולה, רחבת־תיתורה, כיתרה את שערהּ השחור והארוך, ועל־פי החיוך שריחף על שפתיה, הבנתי שלחשים אלה היו עקיצות דקות ודוקרניות המכוּונות כלפי המרצה, או ההרצאה. לא יכולתי לגרוע מבטי מן העורף שלפני. חלקת הבשר שבין פאת השׂיער הגזוזה בקו אָפקי ישר ובין צוארון החולצה הלבנה, היתה זרועה פצעונים זעירים, אדמדמים כשִׁני התולעת. האם היו אלה עקיצות של פשפשים על מיטתו בלילה? או אולי תער הספּר עשה זאת בגלחו את השֶׁלֶף? אולי גרדת? גרבת? דלקת? יַלפת? בין הפצעונים, על־פני לבנת העור הגרוי, הנפוח כלשהו, ביצבצו זיפים קצרים של שׂיער שחור; כתם של סומק היה חתום לשני צדי הגיא החוֹצה את העֶריה הזאת, כמו בלֶחי שספגה סטירה, או חיכוך חזק; ולמטה ממנו, סמוך לצוארון, שׂרטת רדודה. משהו מעביר צינה היה במראה החשפת המנוקדת והמגורדת הזאת, וכשהתבוננתי בה ובסימניה – המבליחים מול עיני ממש, כמו רישומי כתב על־גבי דפתּר – חשבתי שכשם שאפשר להגיד אופי על־פי קוי היד, כך אפשר בודאי גם על־פי נקודות קשה־העורף.

רק עשר שניות חלפו בחשיכה. אני, בן־הבית, הייתי כמובן הראשון שאיתרתי את הכפתור החשמלי – במישורת הקומה השניה – ובלחיצה הדלקתי את האור.

שץ – עכשיו, בזָכרי את מראה העורף לא היה עוד ספק ששץ הוא זה – המשיך לעלות במדרגות.

אל הקומה הרביעית? – נעצרתי בתמהון־לב ליד דלת דירתי שבקומה השלישית – אבל ברביעית יש רק דירה אחת, ריקה ונעולה זה כחצי שנה, מאז נפטר בעליה, הרוקח ד"ר קלאוזנר! האם טעה במספר הבית ובעוד רגע יחזור בו ויגלוש במורד המדרגות?

עמדתי, אוחז בכף המנעול, והסכַּתּי.

מלמעלה נשמע זמזום עמום. הדלת, דלת דירתו של קלאוזנר, שהיתה דוממת חצי שנה, נפתחה; היא נפתחה, וקול נעים של אשה אמר, “טוב שחזרת, הכיור…” – והדלת נסגרה.

נכנסתי פנימה וצנחתי אל הכורסה שבחדר־העבודה. לא ייתכן! – אמרתי לעצמי – עד כדי כך לא משטה בי השטן! שהוא? שם? מעלי? שָׂכַר? קָנָה? יגוּר?

אבל הדירה הזאת – כל דיירי הבית ידעו זאת! – לא עמדה לא לשכירה ולא לקניה, כי לד"ר קלאוזנר לא היו יורשים, ונתמנה לה אפוטרופוס לנכסי נפטרים, בצו בית־המשפט!

נשאתי עיני אל התקרה והאזנתי. כן. נשמע שם קול צעדים, חוצים את הדירה מקצה אל קצה, ואפילו חריקות נשמעו, כאילו מזיזים רהיטים.

לא ייתכן! – חזרתי ואמרתי לעצמי – השטן יש לו תחבולות ששום בן־תמותה לא ישער כמותן, אבל בתחום הספרות?! הן אי־אפשר שתעלה על דעתו אליגוריה כזאת, לשכן מבקר ספרותי מעל למשכנו של סופר, שידרוך על ראשו כביכול! מה גם מבקר שספרו הראשון הוא מסה נגד האליגוריה!

ואם אמת הדבר – חשבתי – הרי זה סופי! אף שורה אחת לא תיכתב עוד בחדר הזה, כשפעמי המבקר רוקעים מעל לראשי!

אסון! אסון! – ביצבצה זיעה במצחי – חיסול גמור!

עצרתי נשימתי. לעלוע מים ניגרים נשמע. קולחים באסלה, מתגעשים וגולשים במשק סואן במורד הצנור העובר ממנו אלי, ממני למטה, אל ביב השופכין.

אסון! – נאנחתי – בכל שעה שהוא, או אשתו – אשתו? – יצרכו לנקביהם, הגדולים והקטנים, אהיה אני עד־שמיעה לחלחול פרשיהם ולגישתם במחילות כָּתלי הבית!

האם זו מזימה מכוּונת של שץ? – חשבתי – לבצע בדרך של אונס מה שלא עלה בידו לבצע בדרך של הימנעות? האם לאחר שנוכח שההתעלמות ממני לא היה בכוחה לסתום את מעיינותי, החליט לעשות זאת על־ידי דריסת רגל?

או –

אולי נקלעו הנה רק ללינת־לילה?

אולי הם קרובי־משפחה רחוקים של ד"ר קלאוזנר המנוח ובאו להכשיר את דירתו להשכרה?

אולי את רהיטיו באו להוציא?

ואולי אין זה אלא חלום־בלהות שלי?

קמתי, יצאתי, ירדתי אל הדירה שמתחתי וצילצלתי בדלתה של ויקטוריה.

“נכנס מישהו לגור בדירה של קלאוזנר?” שאלתי.

“לא היית פה אחר־הצהרים?” חייכה ויקטוריה, פניה זורחות כתמיד.

“רק עכשיו הגעתי…”

“בוא תיכנס,” פתחה לפני את הדלת לרוָחה, החלוק הפרחוני שלה, עם השושנים הלוהבות, מגלה טפחים מחזה השופע.

אמרתי ששעתי דוחקת. רק לרגע באתי.

ויקטוריה סיפרה שכל אחר־הצהרים המה הבית מסבלים עולים ויורדים, נושאים תיבות, מזוָדות, צרורות, ספרים, המון ספרים…

“פרופסור, שמעתי”, אמרה, “יהיה לך שכן כלבבך!”

“כלבבך…” הביטוי ה“ספרותיים” של ויקטוריה…

“אבל הדירה…” גימגמתי, “הלא האפוטרופוס…”

“האפוטרופוס הוא שמכר להם אותה,” אמרה ויקטוריה.

“אני רואה עננה על פניך…”

“עננה,” היא אומרת…

“הם נראים לי אנשים נעימים דווקא… מאוד שקטים ודיסקרטיים…”

חזרתי ועליתי אל דירתי. הדהוד עמום של צעדים נשמע מלמעלה.

דמעות עלו לעיני.

ביגון, בגעגועים, זכרתי את המנוח ד"ר קלאוזנר.


 

דברים לזכרו של ד"ר קלאוזנר


ד"ר קלאוזנר היה אדם בלתי־רגיל. דומה היה לאחד מבעלי־האחוזה הרוסים של צ’כוב, שנוֹגה רך של שקיעה סתוִית נח על פניהם; אם כי אהבתו הגדולה היתה דוסטויבסקי. כשהיה יורד במדרגות, או עולה בהן, היו צעדיו חשויים, כאילו נזהר לא להישמע, לא להפריע. בדירתו, שגר בה ערירי כשתים־עשׂרה שנה, מאז מוֹת אשתו, שררה דממה גמורה. גל לא קולח, עוף לא פורח. היה פוגש אותי בצאתי מדירתי, או לפני כניסתי אליה, מתעכב לכמה רגעים, שואל מה חדש בספרות, אם יצאו איזה ספרים מעניינים, וכשהייתי עונה לו, היה תולה בי חיוך עגום, כאומר: כן, אבל מה כל זה לעומת דוסטויבסקי. “תקרא שוב את ‘האחים קרמזוב’,” היה אומר כשהייתי מסיים את דברי, “אתה זוכר את התמונה עם פיודור פבלוביץ', איך רץ ברחוב, שתוי, צורח מרוב שמחה, כשנודע לו שאדלאידה, אֵם בנו הקטן דמיטרי, מתה בעליית־הגג? גאוני, נכון? אבל תשאל את עצמך מדוע גאוני! מפני שאחר־כך בכה! בכה, בכה, בכה!” עמדו דמעות בעיניו האפורות. “הקוֹנטרַאסט!” זקף אצבע כנגדי. או, פעם אחרת: “הסצינה עם רוֹגוֹז’ין, בסוף ה’אידיוט'… כשרוגוז’ין מביא את הנסיך מישקין לביתו, בערב, פותח את המסך ומראה לו את נַסטַאסיה שוכבת מתה על המיטה, לאחר שרצח אותה… ואחר־כך… תשמע כמה זה גאוני!.. שניהם שוכבים יחד על המיטה השניה ומישקין מלטף לו את פניו… פניו של הרוצח!.. נדמה זה בלתי־אפשרי, נכון? לא מתקבל על הדעת! מה זה, פַארסה? הסופר הזה מטורף? – אבל זו אמת! אמת, אמת! לא אמת נטורליסטי! האמת הנטורליסטי זה על פני השטח! אלא האמת העמוקה! של מה שיכול להיות! שרק מי שמבין את התהום של נפש האדם – מסוגל לכתוב ככה!”

פעם אחת, על המדרכה, לפני שער החצר, אמר לי: “תכתוב טרגדיה!” וכשהצטחקתי, אמר: “אתה יודע למה לא כותבים היום טרגדיות? מפני שבני־האדם בימינו הם שטחיים. שני דברים נחוץ בשביל טרגדיה: עומק, ואמונה גדולה. והיום, בני־האדם לא עמוקים, ולא מאמינים בשום דבר. בגלל זה כותבים קומדיות, ורומנים, ככה, לא קר ולא חם. אם אנשים לא מוכנים ליהרג על משהו… על אידיאה, על פרינציפ, על איזה דבר יקר להם מאוד־מאוד – אז אין טרגדיה, אתה מבין? אם אין דבר קדוש – אז אין התרוממות גדולה ואין גם נפילה גדולה, אתה מבין? ואצל דוסטויֶבסקי…”

נדמה היה שכל שנותיו קרא וחזר וקרא רק את דוסטויֶבסקי, שידעוֹ כמעט בעל־פה; אבל כשנכנסתי אליו בפעם הראשונה, מצאתו בספריָתו, בצד דוסטויֶבסקי, טולסטוי, צ’כוב, גוגול, טורגניֶב, גיתה, הוֹמרוס, ובצד מהדורות ישנות של שירי טשרניחובסקי, שניאור, פרוּג, יומניו של הרצל וכדומה – שורה שלמה של ספרי אגתה כריסטי, במהדורת־כיס, באנגלית. כשהבעתי תמיהה על כך, אמר: “זה בשבילי כמו שח. כשאשתי המנוחה היתה בחיים, היינו משחקים בשח. היום… לפני השינה, ככה, אני אוהב…” אבל אחר רגע התחייך ואמר: “אל תזלזל באגתה כריסטי. זה לא רק פשע וחידות בלשיות. יש עוד משהו מאחורי זה: הצד האפל של החיים. כן, כמו אצל צֶ’סטֶרטון. זה לא דוסטויֶבסקי, כמובן, ובכל־זאת…” הסתכלתי בפניו העדינות, שאור רך נקבץ בקמטיהן ונצץ ממשקפיהן, ושאלתי את עצמי מה מושך אותו אל “הצד האפל” – סקרנות להבין את “החטא” שאין הוא מכיר אותו? שהיה בו והכניעוֹ?

חדר־המגורים שלו היה כמין דביר לזכר אשתו. הכּוֹל נשאר בו כפי שהיה, כנראה, בעודה בחיים: השולחן הגדול, הכבד, שבאמצע החדר, היה מכוסה מפת־פּלוסין ברודה ועליה ארבע מפיות־תחרים צחות בארבעת הצדדים ואחת, גדולה יותר, באמצע, ועליה אגרטל ירקרק, צר וגבוה כצוארו של עגור, ובו שלוש נוצות טוָס רבגוניות. על טבלת המזנון העתיק היו ערוכות, בסדר נפלא, כפיות־כסף זעירות, מעשה־חושב, וביניהן בתווך, מרכבת־כסף רתומה לטרוֹיקה. על כנף הפסנתר עמד פסלון־שיש של ראש בטהובן, על־ידו אגרטל ובו פעמוניות־אלמוות, ואל מכסה הקלידים הפתוח היתה שעונה מחברת תוים: קונצ’רטו מס' 2 לפסנתר, אופוס 83, של בראהמס. בפינה, ליד הוילון הכבד, היורד על החלון הפונה אל החצר – שצמרת פרנקינזוניה הציצה בעדו – עמד שולחן־תולענה עגול, חטוב, בעל רגל אחת, ועליו איקונין של אשתו, זוֹיה, בהינומת כלה. היא היתה יפהפיה: פני נסיכה צוענית. שיער שחור, עינים בורקות, עזות, וחיוך קל, לא־צנוע, מרחף על השפתים הקשתיות; חיוך של אשה היודעת את כוח שלטונה בגברים. לפני האיקונין היו מונחים: מברשת שיער עם ידית של שן, מסרק שן ופודריה במשכית־כסף.

“דע לך, האדם הוא סוד טמיר! סוד שלעולם לא נוכל לפתור אותו עד הסוף!” אמר ד“ר קלאוזנר בעָמדו בין הוילון ובין השולחן שעליו עמד איקונין אשתו; ולאחר שהביא ראָיה מן ה”אידיוט" לתעלומות הבלתי־צפויות שבנפש האדם, בסַפּרו את הסיפור שסיפר הנסיך מישקין לרוֹגוז’ין, על האיכר ששחט את חברו הטוב ביותר, שישן אתו במלון, כדי לקחת ממנו את שעון־הכסף שלו, ובשעה שהעביר את הסכין על צוארו נשא עיניו למרום, הצטלב ואמר, “סלח לי, אלי, למען ישו!” והוסיף: “וספרות גדולה היא זו שמבינה את הפרדוכּס, אתה מבין? הפרדוכס שיש בכל אחד מאתנו!”

הוא עבר אל הפסנתר, ובנָגעו בשפת דף הפרטיטורה, כעומד להָפכו, אמר: “אתה מכיר את הקונצ’רטו הזה של בראהמס? – אחת היצירות הכי עליזות שלו. מלא שמחה. ביחוד החלק האחרון, הרונדו…” ופיזם בתנועות ראש את המנגינה המסתלסלת בשובבות. “אז תראה. זה היה הדבר הכי אהוב על אשתי המנוחה. בכל מוצאי־שבת היתה מנגנת אותו. והיא היתה אישיות טרגית. באמת טרגית!..”

כשגברו המריבות ביני ובין אשתי לשעבר, לילי פדרמן, עלתה שַוועתן גם אליו, כמובן. לילי היתה שלוחת כל רסן ברוגזה, קולה להבות פראיות, ולא היה אפשר להסותה. ככל שהייתי מנסה לשכך אותה, כשאני לוחש, “השכנים, השכנים…” – כן היה הדבר מגרה אותה להרים את קולה, ובגידופים הווּלגריים ביותר, שהקירות היו מסמיקים לשמעם. באותם ימים היה קלאוזנר חולף על־פני כשהוא מברך אותי במנוד ראש בלבד ובהשפלת עין, כאילו התבייש בשבילי, כאילו הוא, ולא אני, נתפס בקלקלה. ערב אחד, בשעה מאוחרת, כשחזרתי הביתה שתוי לגמרי וצילצלתי בדלת, סירבה לילי לפתוח לי. לא מצאתי את המפתחות בכיסַי, דפקתי על הדלת בכוח וצעקתי, “פתחי, אם לא, אני שובר…” וכדומה. כמה שכנים התעוררו, פשקו מעט את דלתותיהם, צותתו, ולא אמרו דבר. אך כשהוספתי לדפוק כך באגרופי, גם להטיח את ראשי, ירד קלאוזנר מדירתו, בחלוק־לילה ברוד, חשור פתיל מצויץ, אחז בזרועי ואמר: “בוא, תעלה אלי.”

“שב, אכין לך קפה, תירגע.” הושיב אותי ליד השולחן במטבח הקטן, המצוחצח. כשהתיַשב גם הוא, שני הספלים לפנינו – והלגימות מן המשקה החם הפיגו מעט את הערפלים שבראשי – אמר: “לא צריך בכוח… בכוח לא תשיג כלום… האשה, אתה מבין, יצור עדין ומורכב מאוד… כמו שעון־זהב קטן… גלגלים זעירים, מנגנון מסובך… ראית איך השען מתקן? בזכוכית מגדלת, במברג מיניאטוּרי, בפינצטה… בכלים קצת יותר גדולים, הוא פשוט היה שובר…”

הוא הסתכל בי בעינים עייפות, חייכניות, ואמר: “זוֹיה ואני, למשל… ארבעים ושתים שנה יחד… כולם חשבו: זוג יונים… אבל זה לא היה ככה… מסובך.”

אחר־כך סיפר איך עשר שנים חיו במעין “מֶנאז’־אַ־טרוּאָה”. זוֹיה אהבה צייר ידוע, “איש טוב מאוד,” שאף הוא כיבד והעריץ אותו. תחילה, כשנודע לו על כך, היתה זו טרגדיה גדולה בשבילו, כמעט חשב לשים קץ לחייו. אמר לזויה שעליהם להיפרד, וחשב שמיד אחר־כך יתאבד. אבל זויה היתה קשורה אליו מאוד, לא רצתה להינתק, ואמרה שאם יעזוב אותה, תשים גם היא קץ לחייה. וכך חיו שלָשתם יחד, כשהצייר בא לביתם לעתים קרובות. “הוא היה שחקן־שח מצוין, והיינו משחקים, פעם פעמים בשבוע. על־פי רוב היה מנצח אותי, אבל לפעמים גם אני…” – חייך בעייפות. ואת הקנאה הכניע בתוכו, אם כי לא חדלה לבעור תחת הרמץ… אבל מה, אחר־כך גילה שהצייר “איש לא כל־כך טוב” כפי שחשב, כי היו לו עוד נשים… והוא חש כאילו הצייר הזה בוגד לא רק בזוֹיה, אלא גם בו… “הנה לך פרדוכס. החיים מלאים פרדוכסים כאלה…”

“העיקר שהכּוֹל יהיה גלוי,” אמר. “ישר וגלוי. כשהכּוֹל ישר וגלוי, אז אתה מבין שזהו טבע האדם, מלא סתירות, מאלוהים ככה, ואתה מסוגל גם לסלוח, להשלים.”

כשסיים את סיפורו כבר עלה השחר, והוא אמר “אתה יכול לישון פה איזה שעות, על הספה. אחרי שינה מתחילים חיים חדשים…”

פעם אחרת סיפר לי על עוד “פרדוכס”. היה לו אח, קשיש ממנו, שנמלט מרוסיה אחר המהפכה והיגר לבלגיה. בשנות השלושים פשט שם את הרגל והחליט לבוא ארצה ולקנות לו פרדס. כסף לא היה לו, והוא לקח הלוָאה בבנק, והוא, ד“ר קלאוזנר, היה לו ערֵב. חתם על כל השטרות. שנה לאחר פרוץ המלחמה, נעלם האח. נסע לאוסטרליה ולא השאיר עקבות. וד”ר קלאוזנר צריך היה לפרוע מכספו את כל השטרות. הפרדס לא נתן רווחים בשנות המלחמה, והיה עליו למכור תכשיטים של זוֹיה כדי לשלם את החוב. שמונה שנים תמימות. זויה בכתה בלילות. אמרה, אם אח בוגד ככה, איך אפשר להאמין באדם! זאבים זה לזה, כולם! “וגם אני… זה אכל אותי!.. לא שהייתי צריך לשלם, כל חודש, הרבה הרבה מאוד! וזה היה קשה לנו!.. אלא היאוש… והגיעו אלינו שמועות שהוא התעשר שם, באוסטרליה, ממסחר בעֳדפים שׁל הצבא… וכתבתי הרבה פעמים ואף פעם לא קיבלתי תשובה… איך אפשר? חשבתי, איך יכול אדם לרדת ככה, למדרגה תת־הוּמנית… אבל חמש שנים אחרי המלחמה אני מקבל מכתב מעורך־דין, ממלבורן, והוא מודיע לי שאחי נפטר, ממחלה ממארת, ובצוָאה השאיר לי חצי מהונו… הרבה יותר מכל החוב ששילמתי בעדו… אז אתה רואה שאף פעם לא צריך לגמרי לאבד את האמונה באדם…”

הוא היה רוקח מוזר. היה חס על כספם של הלקוחות, גם אם לא הכירם. כשהיה נכנס מישהו לקנות תרופה נגד נזלת, היה אומר, “למה לך לבזבז, בין כך ובין כך זה לא מועיל הרבה… ובכלל, נזלת זה לא רע, זה ניקוּז כזה…” או מפציר לקנות את התרופה המקומית הזולה במקום היקרה מתוצרת־חוץ; או מיָעץ להשתמש בתרופות־בית, נוסח סבתא… רוקח לא־רגיל.

והשקט ששרר תמיד למעלה!

רבים באו ללווֹתו בדרכו האחרונה. מהם לקוחות קבועים של בית־המרקחת, מהם מוָתיקי תל־אביב. עזרתי לשאת את הארון. הארון היה קל מאוד. כאילו גופת ילד בתוכו.


 

ירידה צורך עליה


בבוקר התעוררתי – לאחר קרעים וטלאים של שינה טרופה – כשאני חש עצמי כפליט נטה ללון. הבית לא ביתי. הדירה, שבה התבצרתי כביכול – פרוצה ופרוזה. אני חשוף. עירום ועריה. לא עליכם, כל יושבי־בית.

לעולם אין אדם יודע אֵילו אסונות צפויים לו. אֵילו מכשולים יתיַצבו כשטן על דרכו כשהוא רוצה לשבת ולכתוב בשלוָה. הנה כבר עלה בידו, במאמצים מרובים, לאחר ימים ולילות של גניחות כבושות, של התכווצויות לב ובטן, לָגוֹל מעל דרכו אבן כבדה של היסוסים וספקות, ולהניח את המשפט הראשון על הדף הריק, ועכשיו – כך נדמה לו – ירוץ העט אורח, קל כגלגל – ופתאום…

לפני כשנתים, בבית הסמוך, חלון מול חלוני, התגוררה בחורה בודדת, שחרחורת וצנומה וחדת־עין, פקידה ב“פּזגז”, כך נדמה לי, שבכל יום, בשובה מן העבודה ובפנותה לעסוק בעבודות הבית, היתה מניחה תקליט על הפטיפון שלה – וצלילי שירתו של הזמר האיטלקי רוברטו פיורי, עזים וסוערים בערגת אהבה וכליון־נפש, היו פורצים מדירתה אל דירתי ועושים בה כבתוך שלהם בתעצומות רגש. לא הם בלבד, גם קולה שלה, בלוותה אותם בהשתפכות נוסטלגית, תוך כדי רחיצת הרצפות או הדחת הכלים – “ס' אַמוֹר קֶל קֶה סֶנטוֹ… אַמוֹר אֶה אוּן קוֹר, קֶה נוֹן אוֹדֶה, נֶה וֶדֶה…” ידי היתה משותקת. לא יכלה להוליך את העט גם על־פני שורה אחת. הייתי עולה אליה ומתחנן: אנא השמיעי את האיטלקי חולה־האהבה שלך רק לעצמך, כי אני… היא היתה מסתכלת בי בחיוך של חיבה ואומרת: כן, כן, בודאי, אתה צודק… אך למחרת, שוב: “לה מִיָא דונה קֶרא…” – קורע־לב, בוקע־שמים, כובש את חלל חדרי. שעות. ובשבתות – מבוקר עד ערב.

נכנעתי. גם לא היה לי לב להשבית את שמחותיה הקטנות. רוברטו פיורי היה זמיר געגועיה, קן תפילותיה הנידחות, על צלילי אהבתו הלטינית החמה התרפקה, עליהם עופפה אל מרחבי הים התיכון, אל פירנצה, נפולי, סיציליה… ישבתי לכתוב רק לאחר שנח רוברטו מסערוֹ, בשעות הערב המאוחרות.

עד שיום אחד בא אביר בשר־ודם – בן מושב בחבל לכיש, כפי שסיפרו השכנים – גאל אותה מבדידותה ומגעגועיה, ואותי מיסורי האהבה הפיוֹרנטינית. זוג זקנים שחוח, כנוע ודעוך, בא לגור במקומה.

פגע כזה, מאלה שדרכם לילך ולהזיק מרשות אחת לרשות שניה, הוא מדרך הטבע. אבל עכשיו, עם הפלישה הזאת לתוך ביתי שלי

שכבתי ובהיתי בתקרה, קשוב לרחשים שמעליה, וחשבתי על הצפוי לי מיום זה ואילך: להשלים עם מצב זה, שבו מעין רוח־רפאים מהלכת מעל לראשי יומם ולילה, ואני את הד צעדיה אשמע כמו הַמלט את צעדי רוח אביו – הן לא אוכל; גם לא אסתגל לכך לעולם. עשוי אדם להסתגל למצבים הנכפים עליו בידי כוח עליון – לחיים בבית־כלא, אפילו במחנה־ריכוז. אבל כאן – אין זו גזירה! אחד משנינו חייב להסתלק! ואחד זה – לא אהיה אני! כיוָן שאני התושב והוא מסיג־הגבול, הפולש! כחמש שנים אני גר בדירה זו, שהיא קניָני מאז נישואי עם לילי פדרמן וגם לאחר גירושי ממנה! אני רגיל לה והיא רגילה אלי, בה מרחפות האותיות של הספר האחרון שכתבתי וחלומות הספרים שעוד אכתוב! ולשכנים אני רגיל, והם אלי, ולחנות הקטנה של שפייזר, ולאִזדרכת שמבעד לחלון, וליונה המתחבטת בכנפיה בכל בוקר בשלבי התריס המזרחי… מכל בחינה של דין ושל צדק הוא חייב להסתלק, ואם לא יעשה זאת מרצונו…

שכבתי וזממתי איך להביאו לידי כך שיסתלק. החוק, ידעתי, לא יהיה בעזרי. ושלא כחוק… יש תקדימים גם לכך: אנשים דתיים, למשל, ששכנותו של מחלל־שבת מפריעה להם… הם מציקים לו עד שממאיסים עליו את החיים…

קמתי להתלבש ויצאתי אל מרפסת המטבח כדי להוריד את הגרבים מחבל־הכביסה.

כששירבבתי את ראשי אל מחוץ לחלון, נשרה טיפת מים צוננת על קדקדי.

הפכתי את פני כלפי מעלה ועיני קלטה חזיה תלויה בחבל־כביסה, ומעליה ראש של אשה, שאצבעותיה מהדקות אותה באטבים.

בו־ברגע נשרה עוד טיפה מלמעלה, מזנב כתפיַת החזיה – הפעם על לחיי השמאלית – וראש האשה נעלם.

הייתי המום: פרשת ההשפּלות מתחילה כבר בבוקר יום ראשון! מי־עכור מבית־חזה של אשת שץ נוטפים על ראשי, טופחים על פני!

כמו יריקה!

נכנסתי ולבשתי את בגדי. ותוך כדי לבישה, הלמה בי המודעוּת שעכשיו – בהיפוך למה שחשתי בהתעוררי מן השינה – הדירה אינה פרוזה, בעצם, אלא נצורה: לא השהות בה צרה צרורה, אלא היציאה ממנה!

שכּן סדר הפעולות שלי בבוקר הוא זה: הורדת דלי האשפה אל הפח שבחצר והוצאת העתון מתיבת המכתבים; עליה אל הגג כדי להאכיל את הארנבים; ירידה – אחר ארוחת־בוקר קלה – אל הרחוב כדי ללכת לספריה.

והנה בכל אחד מן המהלכים האלה אני עלול לפגוש את שץ פנים־אל־פנים.

וכך, ביתו של אדם, חשבתי, אינו עוד מבצרו, אלא מלכּוּדתוֹ!

מוּנחֶה בידי חוש זהירות שנתחדד מרגע שנשרה הטיפה על קדקדי, פתחתי את הדלת כדי סדק, כשדלי האשפה בידי, וצותַתי. השטח היה פנוי.

מיהרתי לרדת, שוטף במדרגות. הרקתי את הדלי אל הפח. ניגשתי אל תיבת המכתבים, פתחתי אותה והוצאתי את העתון מתוכה. חזרתי ועליתי במדרגות לאטי, כשאני עובר תוך כדי כך על כותרות העמוד הראשון, נרעש למקרא ידיעה על רצח והתאבדות – “על רקע רומנטי” – שאירעו בלילה בצפון העיר, מרחק כמה רחובות מכאן. בהגיעי אל מישורת הקומה הראשונה, מתעכב לרגע כדי לקרוא כמה שורות בגוף הידיעה המרעישה – מרעישה ביותר מחמת התארעות הפשע, או הטרגדיה, סמוך כל־כך למקום מגורי – שמעתי טריקת דלת מגבוה, ומיד לאחריה דילוג צעדים במדרגות.

כשנשאתי את ראשי –

כן, הוא היה זה; יורד זקוף־קומה, תיק שחור בידו, מקטורן קל, פנים ירוקות, מבט שחוז, דוקרני.

עבר על־פני כאילו לא הייתי.

דם הציף את פני; החוצפה שאין לה מצרים! בביתי שלי!

הגלשתי מבט לעבר הדמות היורדת, מתרחקת, נעלמת אל החצר, ורגע ממושך לא יכולתי לזוז ממקומי.

עזות־המצח! הוא בעל־הבית! אני – זר נטה ללון!

כשנכנסתי הביתה, בלי יכולת להירגע, ניקרה בי המחשבה שהמשפיל ביותר היה זה שהוא ירד במדרגות ואני עליתי, כך שהעלבון הותז עלי, כביכול, מלמעלה למטה! הוא את מבטו משפיל אלי, ואני את מבטי נושא אליו

* * *

עלבון הזועק לנקם, אמרתי לעצמי.

ענין של כבוד, אמרתי לעצמי.

ורק לאחר שעה ארוכה יצאתי להאכיל את הארנבים שעל הגג.

בהגיעי אל מישורת הקומה הרביעית, סרתי, על בהונותי, לראות את הכתוב ליד כפתור הפעמון.

כן, לוחית הפסיפס היפה, החלקה, שחקוק היה עליה שמו של ד"ר מ. קלאוזנר באותיות־כתב כחולות, מסולסלות, נעלמה. במקומה היתה שלטית־נייר פשוטה ועליה, באותיות של מכונת כתיבה: נעמי ונפתלי שץ.

הפוּר נפל אפוא.

פניתי משם באנחה ועליתי את חמש המדרגות אל הגג. בפָתחי את הדלת החורקת על ציריה שמעתי ציוץ צירים גם למטה. נעצרתי ושלחתי מבט במורד המדרגות. כן, היתה זו דלת הדירה הכבושה, שנפשקה כדי טפח. צלם דמות הציץ ממנה. אותו ראש שהופיע לרגע מעל לחזיה התלויה בחבל־הכביסה: שׂיער שחור, חלק, עינים סקרניות, צואר מבהיק… זה כל מה שהספקתי לקלוט, כי מיד נסגרה הדלת.

זאת נעמי.

נכנסתי לדיר הארנבים, הבנוי על משטח הגג בדיוק מעל לדירתו של ד"ר קלאוזנר המנוח. פתחתי את שק הכּוּסבה, תחבתי את הכף לתוכו והחילותי מחלק תערובת לאבוּסים. שש הארנבות והארנב, בלוליהם הקטנים, עמדו כשאישוניהם הנוצצים כאבני־אחלמה עוקבים אחר תנועותי וזיפי שפמיהם רוטטים בקוצר־רוח.


 

ארנבים


הקורא יתפלא בודאי מה לאדם כמוני, שעיסוקו בכתיבה, ולארנבים; וישאל את עצמו – בחשד ממזרי – אם לא הכנסתי לכאן את החיה הזאת – מעלה גירה ופרסה אינה מפריסה – כסמל; מין נתח שאני משליך לפרשנים שינעצו בו את שיניהם, יטחנו ויעלו גירה, כשם שעשו לכלב בלק, להבדיל. ארנבים, יאמרו, לא פְּשָׁט! סמל למורך־לב, להעדר אומץ, תכונות שהמחבר מבקש ללגלג עליהן; או אולי לנוכחות “הטבע” בעיר הצחיחה, ואם לא לנוכחותו – לכמיהה אליו; ואולי “ארנב” אפשר לדרוש אותו מלשון “נבואה”, או מלשון “באור”, או תיבה שהיא צירוף של ארץ ללא צדיק וזנב ללא זין…

לאמתו של דבר, העניָן פשוט בתכלית: את הארנבים קיבלתי משמריהו הראל, ידידי מימי לימודי בתיכון.

ד"ר שמריהו הראל, שהוא פרופסור לביולוגיה, היתה לו ארנביה בביתו, שאת חיותיה הקטנות והרכות קיבל (או נטל) מן המכון הביולוגי, כדי לשמח בהן את לב אשתו ושתי בנותיו. ואולי גם כדי להעלות מעדנים על שולחנו. כשיצא לשנת שבתון לארצות־הברית, עמד להחזיר את הפקדון – ליתר דיוק, את הדור השלישי שלו – לבעליו, כלומר, למכון. מכיוָן שהחיות נתחבבו גם עלי – בביקורי הרבים בביתו – והטורח בטיפול בהן אינו גדול, אמרתי לו השאֵר לי אותן, והשאיר.

על גג הבית, בדיוק מעל לדירתו של ד"ר קלאוזנר המנוח, בנויים שני חדרים, צמודים זה לזה, שהאחד מהם שימש מחסן לכל מיני גרוטאות, והשני – חדר־כביסה, בימים שמכונות־הכביסה עדיין היו נדירות, ועכשיו עמד ללא שימוש. אל החדר הזה – שיש בו ברז מים, שוקת גדולה, ביב – הכנסתי, בהסכמת הדיירים, את כלובי־הרשת עם עשרת הארנבים, מגזע פלאנדר, שלאחר שבועיים נותרו מהם שבע, שש נקבות וזכר אחד.

שלושה התפגרו, מחמת קשיי הסתגלות, כנראה. לשש הנקבות קראתי בשמות: עמליה, עמירה, עדינה, עליזה, עפרה ועמנואלה. ולזכר – זבולון. לכאורה, כל הבנות דומות, שכולן פרוָתן צחה כשלג; אבל אני למדתי להבדיל ביניהן ונתתי בהן סימנים: עמליה, עדינה ועליזה – כשמותיהן כן הן; עמירה ערמומית, עפרה מפונקת, עמנואלה חמדנית. ככל שהרביתי לטפל בהם ולהתבונן בהם, למדתי להכיר גם את כל גחמותיהם וחילופי וִסתּם. על־פי מצמוץ הריסים, רפרוף האפרכסות, לסלוס השפתים, ריטוט הנחירים וזיפי השפם, כשכוש ציציות הזנב הקצרות – ידעתי אם הם בקו הבריאות או בחולי, שבעים או רעבים, מרוצים או מצוברחים, והנקבות – אם רגועות או מיוחמות.

הטִרחה לא רבה: פעמים ביום אני נותן להם את פת־בגם. בבוקר – תערובת של כוסבה וקמח תירס, ולפנות־ערב – תרכוזת בצורת פולים, שאני מביאם מבית־מסחר בכיכר־המושבות, אחת לחודש. ומים בשקתות, כמובן. אלה בריות נקיות שאינן צואות הרבה, צפיעיהן נושרים מבעד לרצפה המרושתת אל מגשים שמתחת לכלובים, ואת אלה אני מפנה פעם בשבוע או יותר. כשאני רואה נקבה מיוחמת – וקל להבחין בה על־פי ריח חריף שהיא מדיפה מבית־הבושת שלה – אני מוציא אותה מכלובה, מכניסה לכלובו של זבולון, וזה עושה את חובתו בזריזות ובמיומנות, ענין של שניות מספר. בימים אלה, עמנואלה היא המעוברת, כרסה כבר תפוחה, ויש לצפות שבעוד עשרה או שנים־עשר שבועות תמליט.

הצאצאים הם בעיה. הארנבות ולדניות הן, כידוע. בכל שלושה חדשים עשויות הן להמליט ששה־שבעה גורים בהמלטה אחת. בחצי השנה שהן תחת פיקוחי יכולה היתה האוכלוסיה להגיע לכמה תריסרים. אני מסתפק בשבעה. ליותר מזה צריך להתמסר, להקדיש שעתים־שלוש ביום ולהיות מעין אומֵן. אחר כל המלטה, כשהגורים נגמלים ועומדים על רגליהם, אני אוסף אותם לתוך תיבה ומביאם שי למכון הביולוגי. מעין ריבית שמצמיחה קרן נאמנות, שאני מקדישה לצרכי ציבור.

הפסד הזמן שאני מוציא על הטיפול בהם, יוצא ברווח ההנאה. יש מי שתולה כלוב עם תוכי בחדרו, אחד מעמיד אקוַריום עם דגי־זהב, רבים מגדלים חתולים וכלבים להשתעשע בהם – בעלי־חיים שמכלים כמויות גדולות של שיירי אִטליזים ולעתים קרובות הם פגעים רעים, שורטים ונושכים ומבהילים את האורחים. אצלי – ארנבים על הגג. כשאני מתעייף מן הכתיבה, נתקל במכשול שקשה לעָברוֹ, או נתקף שעמום – אני עולה אל הגג, נכנס לארנביה, מתיַשב על שרפרף שעומד שם, ועוקב אחר תנועותיהן של עמליה או עמירה; מתבונן בניתוריהן הקצרים, הקפיציים, על מִרפד הנסורת; בריטוטים המוזרים של משושיהן הדקים, המבחינים כביכול בריחות או ברחשים, בפנותן הנה והנה; בפרכוסי שפתותיהן כשהן לועסות ומעלות גירה בשקדנות בלתי־פוסקת; או במבעי האישונים, המתחלפים מרגע לרגע: סקרנות, תהייה, ציפיה, געגועים למי־יודע־מה, אולי גם הכרת־טובה. כל מיני משפטים קדומים נקשרו בשמו של הארנב, שממַשלים כאזוֹפּוס, לָה־פוֹנטֵין וקרילוֹב עשו הרבה כדי להפיצם בעולם: הארנב הוא מוג־לב, ברחן, נחרד מקול עלה נידף, שמח לאיד החלש ממנו, מתפאר במה שאין בו, כפוי־טובה… זכור לי עוד מילדותי משל נבזי של קרילוב, שמסוּפר בו על חיות היער שצדו את הדוב והרגוהו, וכשנאספו לחלק את השלל, בא גם הארנב לתבוע את חלקו, אף כי לא היה לו כל חלק בציִד, כי כפחדן ידוּע עמד מן הצד, והחיות, ברוב טובן, מעניקות לו את קצה אָזנו של הדוב… משל זה הוא עלילת־כזב מראשיתו עד סופו, בבחינת “רצח אופי”, אף מעיד על בורות מדהימה! הארנב לא היה מסוגל כלל לתבוע חלק בבשרו או בעורו של הדוב! ראשית, משום שהוא צמחוני והבשר לתועבה הוא לו. שנית, לעולם אין הוא תובע דבר מזולתו, על אחת כמה וכמה לא מאלה שאינם בני־מינו, ולעולם אינו נדחק לחטוף. ושלישית, אם לא לקח חלק בציד, אין זה בגלל פחדנות, אלא בגלל עקרונות מוסריים נעלים ואצילות הטבועה בו! וכל המתבונן, אפילו במקצת, בארנבים, יעמוד מיד על נימוסיהם היפים, על מתינותם, על השקט הנפשי שבו ניחנו ועל צניעותם. ואָזניהם הגדולות אינן סימן לגאוה – כפי שמנסה לה־פוֹנטֵין לרמוז במשל זדוני ולגלגני על ארנב המדמה שאָזניו הן קרנַיִם – אלא כלי־מגן שלהם; מעין ראדאר המתריע על סכנה ומשגר פקודות לרגלים; כלומר – כלי מגן של בריות אוהבות שלום!

הנה כי כן, מתבונן הייתי בשבעת הארנבים שעל הגג, בהפוגה שבין פרק לפרק, או באמצעו של פסוק שעלה על שרטון, מתוך ענין והנאה, ושלוַת־נפש יחסית, ולומד שיש חיים רבי ניואַנסים ודקויות גם מחוץ למעגלו של האדם. התבוננות שבצדהּ לקח אנטי־אַנתרוֹפּוֹצֶנטרי, אם אפשר לומר כך.

ולבסוף עלי לציין, שמעולם – אני מדגיש: מעולם! – לא התלונן איש מן הדיירים על מציאותם של הארנבים על גג הבית. להיפך: מפעם לפעם היו עולים ונכנסים ליהנות ממראיהם, מצייצים להם כמו לתינוקות, ויש מהם – ובזה הצטיינה ביחוד ויקטוריה – שהיו מביאים להם שיירי ירקות ממטבחיהם.

שמתי אוכל לפני הארנבים, ירדתי לדירתי, חטפתי ארוחה קלה, ויצאתי ללכת אל הספריה הצרפתית כדי להמשיך בתרגום רַאבּלֶה.


 

עיבורו של ראבלה


ומה בכך? – אמרתי לעצמי בשבתּי בספריה הצרפתית, בפינה שהקצתה לי מַרסֶל, מוקף מלוֹנים וספרי־עזר – מה בכך אם שץ מתגורר באותו בית שבו מתגורר אני? מדוע זה צריך להטריד אותי בכלל? אם הוא מתעלם מקיומי, מדוע לא אוּכל אני להתעלם מקיומו? להמשיך בעבודתי כאילו כלום לא קרה?

כך אמרתי לעצמי בשעה ששברתי את ראשי על מציאת שם עברי קולע ל־braguette של גַרגָנטוּאָה בפרק השמיני, המספר על המלבושים שתפרו לבן־הנפילים בן עשרים ושנים החֳדשים; כלומר, לאותו פריט בלבושו המכסה, כעלה תאנה, את “האבר הטבעי” שלו – ושאבותינו הצנועים בגטאות רומא, פרנקפורט ואמסטרדם לא נזקקו לו ולכן גם לא נתנו לו שם בלשון־הקודש. שש־עשרה אמות ורבע של אריג – כך נאמר בפרק הזה – נדרשו כדי לכסות אותו אבר אבירי של גרגנטוּאה, שהיה “כקרן השפע, תמיד שוקק, עסיסי ומפיק שׂרף, תמיד פורח ופורה, שופע צוף, עתיר אבקנים ועליים, כלי מלא מנעמים, תאוָה לעינים!” – וכסותו, לפיכך, היתה רבת־מידות, לאורך ולרוחב, ו“מאובסת היטב”. איך אתרגם אפוא את ה־braguette הזה, תרגום שיהיה מדויק, חינני, ונוח להיגוי? – שָׂקאֶשֶׁךְ? – אבל שׂק הוא רפוי מדי; זמַמזַיִן? – צירוף ווּלגרי מדי; נְדַנאֵבֶר – קשה לביטוי; אולי כִּיסאֵבֶר, אם כן – שם קצר, קל, נשמע “טבעי”? ואיך אמצא שם עברי נוסף לאבר עצמו – הדרוש כאן כל־כך – לאחר שכבר כיניתי אותו זוֹקפן, זוֹקרן, חדרן, קדחן, פוֹקקן, נקניקוֹן, חוטר, ציץ, ניצן, ואפילו מגדל־עוז, מקל־שקד ועציון־גבר? – והלא ראבּלה יש לו לא פחות מ־38 שמות חיבה לאותו אבר רעבתן שיש לו לאדם!

והפעם, יותר מבכל שעה אחרת משעות הספריה שלי, קיללתי את היום שקיבלתי עלי עבודת־פרך זו, שאני מזדחל בה בקצב של עשר שורות ליום, ולפיו אגיע לסופה בעוד שתים־עשרה שנה.

“החוק הפיטֶרי” הארור! אדם נוחל הצלחה במדרגה מסוימת, נמוכה למדי – בועטים בו כלפי מעלה, אל מדרגה גבוהה, ומטילים עליו אדרת הגדולה ממידותיו! גרגנטוּאית! תירגמתי פעם מצרפתית מחזה קליל של פֶליסיֶן מַרסוֹ, פַארסת־זנונים, ועשיתי בה להטוטים בביטויי זימה, כמו: עמק־אחור, פי־הפעור, מפי־בוֹשת, חוֹרוֹן תחתון, ירחַיִם, עכוזַיִם, פותה רותחת, וכדומה. היה שם, בהצגת־הבכורה, איש נכבד מן המכון לתרגומי מופת, שהתפעל מאוד מן התרגום ולא פסק מלצחוק כל עת ההצגה. בסופה ניגש אלי ושאל אם אהיה מוכן לתרגם את “גרגנטואה ופנטגריאל”. הדבר החניף לי. זקוק הייתי לכסף, לאחר הגירושין מלילי פדרמן. אמרתי, בענוָה, שאהרהר כמה ימים. כשצילצל אלי לאחר שבוע, אמרתי הן, משום שלא היה לי העוז לומר לא.

אדם עושה שגיאות בחייו. תרגום זה הוא צעידה על ארץ אבנים. תעִיה בגיאיות ובנקיקים. טיפוס על הרים זקופים ומחודדים. אתה הולך ומועד, הולך ונופל, בכל צעד וצעד. כל מלה שלישית – פח יקוּש. רגליך נשברות, ברכיך נפצעות, חָטמך זב דם. לתרגם את ראבּלה – צריך להיות בקי בצרפתית ביניימית, צרפתית של הרֶנסנס, צרפתית פרוֹבַנסלית, צרפתית נוֹרמנדית; להבין ולחוש את העגה הצרפתית של פונדקים, של שוָקים, של זונות ובריונים, של כמרים ותלמידי־חכמים; לדעת צריך לטינית, יוָנית, גרמנית, איטלקית, ערבית, עברית – כמה מלים ומשפטים עבריים, נכונים ומשובשים, זרועים בחמשת הספרים האלה! – בּאסקית; להתמצא בתיאולוגיה, חוק ומשפט, רפואה, פילוסופיה, אסטרולוגיה, כל מדעי הטבע, כל המלאכות וכל האומנויות. וכדי לתרגם לעברית לשון ארכאית ורבת שכבות ואֶרמזים זו, הכתובה גם בכתיב ארכאי – צריך לדעת היטב עברית מקראית, משנאית, מדרשית, רבנית, פיוטית, משכילית, ולהיות מצוי בכל המונחים שנתחדשו בזמן האחרון! האם היה מחברו הפיקח, רב ההשראה וההומור, של “שור אבוס וארוחת־ירק”, שהטיל לתוך פארור בשר אחד כשלושה תריסרים של שמות מאכלים – מצליח לקטלג, בלשון מקרא או אגדה, את כל המאכלים והמשקאות, על כליהם ושימושיהם העוברים בסך בפרקים הרביעי והחמישי של “גרגנטואה”? האם היה מתרגמם הממולח והוִירטואוזי של “קוֹלא ברוניון” ושל “טיל אולנשפיגל”, מצליח להתמודד עם ששים ושמונה כלי־הזין ואבזרי השרד והשריון שבפרולוג ל“פנטגריאל”, ולמצוא לכל אחד מהם שם עברי מיוחד לו? או לכל עשרים ותשע התנודות, הזִיעות והזיחות של האמבט של דיוֹגנס, שבאותו פרק? האם היה מתרגמם השנון ורב־הכשפים של “הקמצן” ושל יתר מחזות מוליֶר מוצא שלוש מאות עשרים ושתים מקבילות עבריות לביטויי הזימה וניבול־הפה של ראבלה, שמחציתם מחוננים בכפל משמעות! כן, קל לתרגם

duc de Francrepas

ל“דוכס לֶחֶמְחסֶד”, או

conte de Mouillevent

ל“רוזן לַחְרוּחַ”,

אך מי גיבור־לשון ימציא שמות עבריים לרשימת מאה־ואחד־עשר המשחקים שבפרק העשרים ושנים של הספר הראשון? איך יתרגם את שמות משחקי־הקלפים בלבד?

Au flux au lansquenet

A la prime au cocu

וכולי וכולי.

מתרגמים נעזרים בעמיתיהם מלשונות אחרות. ואף אני ניסיתי להיעזר בתרגום האנגלי שבידי, זה של ז’אק לה־קלארק, אך עד מהרה גיליתי שהוא רק מכשיל אותי. בכל מקום שראבלה מקפץ, קל וחינני, לה־קלארק מושך צעדיו בכבדות כאילו שרשראות ברגליו. מאריך שלא לצורך, מסרבּל, שוזר בחוט עבה את פירושיו וביאוריו בגוף הטכּסט, מנסה להפגין שהוא פיקח מרבּוֹ ומוסיף התחכמויות מגושמות משלו. כבר בחרוזי הפתיחה “אל הקוראים”, שבשער הספר הראשון, ראיתי איזו מלאכת־נגרים גולמנית הוא עושה: אצל ראבּלה – 71 מלים בעשר שורות, ואצלו – 83 מלים באחת־עשרה שורות! כשראבלה כותב בפשטות, בשורה הראשונה:

A mis lecteurs qui ce livre lisez

מתרגם לה־קלארק:
Dear friends and readers who may scan these tomes
והשורה האחרונה שבמקור, שנהיתה לאִמרת־כנף, כי כה קלת־מעוף היא –
Pour ce que rire est le propre de l'homme
כלומר: כי אין כצחוק יאה לאדם (או: כי הצחוק הוא־הוא האדם) – נהפכת בתרגום האנגלי למין מושכל פילוסופי כבד־ראש ונעדר־חן:
For laughter is the essence of mankind
או: בפרק החמישי של הספר הראשון, שכולו הוללות שיכורים עליזה וקולנית, רצוף קריאות בנות מלה או שתים, כשהסבואים קוראים במקור:
Tire!

Baille!

Tourne!

Bruille!

כלומר: מזוג! הב! מלא! מהל! – מתרגם לה־קלארק:

Draw my wine, boy!

Give me my glass!

Fill mine up!

Water in mine, please!

לא, שומר נפשו ירחק מלהיעזר בתרגום כזה!

אך העברית של התרגום, הרי חייבת היא להיות עשירה כשפת המקור! שופעת, קוצפת, גולשת על גדותיה לעתים, משתוללת ומתהוללת לעתים, פרוצה בצחוק בוּפוֹני, ועם־זה מלומדת, גדושה בקוֹנוֹטציות מרבדים עתיקים ועממיים של הלשון. האם יש בעברית טירַאדות משורשרות כאלה של פעלים, שמות־עצם ושמות־תואר, מכל תחומי עולם החומר והרוח, כפי שהם מצויים אצל ראבלה? – יש, כמובן, צרורות ניבי הברכה והקללה שבספר דברים, קבצי שמות הכלים, החמרים, החפצים, המלבושים, הנגעים, המחלות, שבמקרא, בפרק מעשה המשכן, המנורה והמזבח, האפוד, הקרבנות והזבחים, הטהרות והטומאות, בנין המקדש וכדומה; ובששת סדרי המשנה אפשר למצוא מאות מונחים – שטעמם, כדרוש, ארכאי, אֶזוֹטרי – לכלים ולמלאכות, לעסקי חול וקודש, למשקלות ולמידות, לנָהגי הגוף ולתשמישי המיטה, וכן הפלגות וגוזמאות בדברים שמביצי כינים ועד קרני ראמים – אבל מה בדבר רבדים עיליים יותר, מאוחרים יותר, שהרי במאה ה־16 אנו עוסקים?

אני פונה אפוא אל הפייטנים; ויותר משאליהם, אל עמנואל הרומי, שאף כי הקדים את ראבּלה בכמאתַיִם שנה, חדורה יצירתו ברוח חָפשיה של רנסנס עברי, כשם שחדורה יצירתו של ראבלה ברוח הרנסנס הצרפתי. רק במחברותיו, ב“מגילת החשק”, ב“שירי חסידים וקינים”, ב“שיר המלאכות”, ב“מחברת היין” וכולי – אפשר למצוא שפע עולז ומתרונן כזה של ביטויים מקושטים, רצופי רזים ורמזים, שוקקי משחקי־מלים, קורצים ועוקצים, נמלצים ומתלוצצים, נחרזים ומפזזים, גסים ומתקנדסים, כמו ב“גרגנטואה ופנטגריאל”; רק שם, במקום שהעברית – שכל ימיה הרבתה לבכות ולהגות קינים והגה והי, ומיעטה לשחוק – השליכה את כבליה ונתנה דרור ליצריה, אפשר למצוא שורות שתדמינה לתיאורי ההוללים של ראבלה:

“קצתם דובר הוות נפשו, וקצת יקיא פרשו ועלה באשו, וקצתם שותת מים בין ירכיו, ולעיני הכּוֹל יעשה צרכיו, וקצתם מן העדה ירום, ויפשוט בגדיו וילך ערום…”

אני יושב אפוא בספריה הצרפתית ושובר את ראשי איך אמצא ביטוי הולם ל־l’exiture de la braguette – “בליטת הכיסאֵבר”? “תפיחת הכיסאבר”? “גבנונית הכיסאבר”? – אני נובר בגבב המלים הארמיות שבזכרוני, שמא תצמח לי ישועה מלשון אזוטרית זו, שתוסיף נופך של עתיקוּת למשפט… פלפלת… חושב, אולי אתקע כאן את ה“פּרְמַשְׁתָק”, ביטוי שמצאתי באקראי במועד קטן, לאבר זכרוּת שאָרכּו אמה…

מניִן לו הצרפתית? – שואל הקורא; הרי אין היא רוֹוחת בארץ כמו האנגלית בדור הזה, או הרוסית בדור הקודם!

והעברית מניִן לי? לי – שעליתי ארצה בהיותי בן שלוש־עשרה?

ובכן, כמה שבבים של קוּריקוּלוּם ויטֶה.


 

קיצור תולדות־חיים


נולדתי בצ’רנוֹביץ ב־22 ביוני – הוא היום הארוך בשנה – 1940. ששה ימים לפני כניסת הצבא האדום לעיר.

האגדה המשפחתית מספרת, שכשראתה אמי את ידי, מונחות בפעם הראשונה על שדה, כל־כך יפו בעיניה, שקראה בהתפעלות: “Mon Dieu, quelles maines!”

שמע אבי, שעמד על־ידה, את המלים קֶל־מֶן יוצאות מפיה, אמר: אם כך נקרא לו קלמן! וכך ניתן לי שמי, המלווה אותי, לטוב ולרע, עד היום.

אבי, ישראל קורנגולד, שהיה ציוני מנעוריו, וכבעליו של בית־מסחר לנעלים במרכז העיר נחשב גם ל“בורגני” – נאסר, יחד עם עוד כמה עשרות פעילים ציוניים, כשבועים לאחר שנתכונן השלטון הסוביֶטי בעיר. למזלו, החוקר שלפניו הועמד, היה קומוניסט יהודי שלמד אתו בבית־הספר התיכון של “תרבות”, והלה שיחררו לאחר חמשה ימים. בית־מסחרו הופקע מידו, והוא נתמנה לזבן הראשי בו.

בהיותי בן שנה בדיוק, נערכה ההתקפה הגרמנית הגדולה על אזורי הכיבוש הסוביֶטי, ושבועים לאחר כך נסוג הצבא האדום מצ’רנוביץ ובמקומו השתלט על העיר משטר האימים של אַנטוֹנֶסקוּ. גזירות ורדיפות באו זו אחר זו, ויותר ממחצית היהודים גורשו לטרַנסדניֶסטריה, למחנות־עבודה, שם גוועו ברעב ובעינויים.

שוב שיחק המזל לאבי, ובזכות קשרים שהיו לו עם ראש־העיר פופוביץ, קיבל תעודה של “עובד חיוני” כסנדלר, הושאר בעיר, וכך ניצלנו כולנו.

שלושה מחדרי דירתנו הרחבה הופקעו מאתנו לצורך שיכונם של קציני צבא רומנים, ובשנַיִם הנותרים התגוררנו אנחנו ואתנו רופאת־שינַיִם יהודיה, שגורשה מביתה, ברובע מפואר של העיר. היתה זו אשה חמורת־סבר, גבוהה, גרמית וגברית, ואמי דיברה אתה צרפתית.

צ’רנוביץ שלפני המלחמה היתה עיר שחציה יהודים, ורוב יהודיה אנשים משכילים, שראו בה סניף של וינה, או של ברלין, או של פריס. אמי ראתה בה סניף של פריס. היא ידעה שש שפות: גרמנית, רומנית, רוסית, צרפתית, יידיש וקצת עברית. אך יותר מכולן אהבה את הצרפתית. היא שאפה להיות שחקנית, או זמרת־אופרה, לפני נישואיה, וכיוָן שלא עלה בידה להגשים את חפצה זה, השקיעה את כל כשרון המשחק שלה בדיבור צרפתי. רופאת־השינים נפלה לה כזכיה מן השמים, ובפטפטה אתה בלשון האהובה עליה, דומה היה כי היא שוכחת את המלחמה, את התלאות, את המחסור ואת הדוחק. היא היתה מלווה את דיבורה בערגוּל שפתים, בשׂיקוּר עינים, במחווֹת־חן, קולה נעשה ערב, מתנגן, צפורי, ולעתים היתה אף קמה ממקומה תוך כדי דיבור ומתהלכת בחדר כאילו התהלכה על בימה. אני הייתי מסתכל בה בהתפעלות, מלווה בעינים מצועפוֹת כמיהה את תנועות שפתיה וידיה, בולע את המלים המחוטבות היוצאות מפיה. אמי היתה אשה יפהפיה, בעלת פנים שמשיות ושׂיער בהיר, ואני הייתי מאוהב בה. ממילא גם בצרפתית הייתי מאוהב.

אהבתו הגדולה של אבי היתה העברית. הוא היה אופטימיסט־ללא־תקנה – אופטימיסט שוטה, הייתי אומר היום, כשאני נזכר בסופו. גם כשאנשי “משמר־הברזל” היו משתוללים ברחובות, מכים את עונדי הטלאי הצהוב וגוררים אותם למשאיות כדי לשָׁלחם למחנות־כפיה, והוא היה חוזר הביתה בערב, תשוש ומורעב, לאחר שתים־עשרה שעות עבודה בבית־החרושת לנעלים – היה עושה כמיטב יכָלתו לעודד את רוחנו. המשפט שהיה שגור על פיו – כך סיפרה לי אמי – היה: “יותר גרוע לא יכול להיות.” משמע: מעכשיו מוכרח להיות טוב יותר. גם כשהיה הבית מתרוקן ממיטב חפציו, שנאלצנו למָכרם בעבור קב גריסים או כוס חלב – תחילה הפסנתר של אמא, אחר־כך כלי־הכסף וגביעי־הבדולח, לבסוף גם סוס־העץ הנהדר שלי, בעל הזנב הפשתני הארוך – הצליח לשמור על רוח טובה, וחיוך – אם כי מכוּוץ – היה מקנן בשפמו הצהוב, הקצר. בערבים – זה זכור לי היטב – היה קורא לפני אמא, ואני על ברכיה, מתוך ספר עברי גדול, מנוקד: “ויהי היום” של ביאליק.

על אוסף הספרים שלו היתה גאוָתו: היו בו ספרים נדירים מימי תקופת ההשכלה ואילך, קבצים של “השילוח”, “הצפירה”, “לוח־אחיאסף”, “המעורר”, “רביבים”, “לשון וספר”; ועד לפרוץ המלחמה היה מקבל בדואר ספרים מארץ־ישראל – שירי רחל, שלונסקי, פיכמן, רומנים של יערי־פולסקין, אביגדור המאירי, קבק, זרחי, “תמול שלשום”. רבים מאלה שמורים אצלי עד היום, בחדר הסמוך לארנביה שעל הגג.

לא אומַר שהייתי “הגאון מצ’רנוביץ”, ושבגיל שלוש ידעתי דף גמרא בעל־פה, אך בהיותי בן ארבע – אז כבר חזרו הרוסים העירה, והיא סופחה לרפובליקה האוקראינית – כבר ידעתי לקרוא את הא“ב שבדף הראשון של ה”סידור", ובהיותי בן חמש יכולתי לקרוא את שירי הילדים של לוין קיפניס, שאבי לימדני אותם.

תחת השלטון החדש קיבל אבי משׂרה של מנהל־חשבונות במפעל ממשלתי ליצור דברי־עור. הוא רצה לצאת את העיר – שנתמלאה פליטים מכל המחוזות מסביב – ולחפש לנו דרך להגיע ארצה ישראל, אך אמי מנעה זאת ממנו, בקוותה להגשים את חלומה הישן ולהתקבל לתיאטרון העממי החדש. כך נשארנו בצ’רנוביץ עוד ארבע שנים, בלי שנתמלאה משאלתה.

בהיותי בן תשע עברנו לבוקרשט. אחי אמי, סטפן קמינסקי, שהיה חבר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, וכשעלה גיאוֹרגוּ דייז' לשלטון נעשה סגן שר המסחר והתעשיה – איש רחב־כתפים, בעל חליפה מהודרת, וחיוך רחב ובוטח על פניו – סידר לנו דירה בת שנים וחצי חדרים בבית ברוֹקי בשׂדירות ששה במַארס, שהיו בה כמה רהיטים עתיקים, ששׂרדו מבעליה הקודמים, שנושלו או הוגלו; ולאבי סידר משרה מכובדת כמפקח בענף התעשיה הקלה. אני הוכנסתי לבית־ספר מיוחס, שלמדו בו בני הפקידים הגבוהים, חברי המפלגה. כשפת לימוד שלישית אפשר היה לבחור בין אנגלית לצרפתית, ואני בחרתי בצרפתית, כמובן.

חמש שנותינו בבוקרשט זכורות לי כשנים טובות. מזון לא חסר לנו, אני הצטיינתי בלימודים, ובערבים הייתי שוקע בקריאת רומנים של ז’ול וֶרן, הֶקטוֹר מַאלו ופלוֹבֶּר. כבר אז גיליתי בעצמי נטיות ספרותיות. להנאתי תירגמתי לעצמי, מצרפתית, לרומנית, שירים של פרַנסיס זַ’אם, את “Le fin du capitain Harvey” של ויקטור הוּגוֹ, וכתבתי סיפור היתולי על זנב סוס מודבק, בעקבות “Un nez gelé” של אלכסנדר דיוּמא.

אמי, שנואשה מהיות שחקנית, או זמרת־אופרה, נתפסה לספיריטואליזם. כמה מנשות הפקידים הגבוהים היו מתכנסות בביתנו בכל יום ג' בערב, כשאבי נעדר ממנו לרגל ישיבות שהיה חייב להשתתף בהן, ומקיימות סיאנסים בהדרכת אמי. ה“רוח” שהיתה מופיעה מעולם הרפאים היתה מדברת על־פי רוב צרפתית, והאותיות שהכוס הזחה מאליה על־גבי הלוח היתה משוטטת עליהן, גם הן היו מצטרפות למלים צרפתיות. אני הייתי מציץ בסיאנסים אלה בגניבה, מבעד לחור המנעול, והייתי מוקסם, הן מן הצרפתית, שנעשתה כאן למעין “שפת סתרים”, והן מ“עולם הרוחות”, ששילהב את דמיוני.

“שפת הסתרים” של אבי היתה העברית, ששמר לה אמונים בהיחבא. מכל אָספּו הגדול לא נותרו לו אלא כחמשים ספר, שהעבירם הנה במסירות־נפש, והוא היה קורא בהם, חוזר וקורא, בשעותיו הפנויות. ללא רצון רב, אך מתוך כבוד לדבקותו, נעניתי להפצרותיו, ולמדתי מפיו, שעתים בכל יום א', את הלשון העתיקה והאזוטרית הזאת, שעוררה בי דמיונות אוטופיים, אם כי ספקניים, על “ארץ ברוכת שמש”, אי־שם במזרח. עד היום אני זוכר בעל־פה, מתוך כרך ישן וקרוע של “הסגנון העברי”, שדפיו הראשונים והאחרונים היו תלושים, ושהיה ספר הלימוד הראשון שלי, את “יש לי גן ובאר יש לי”, את הבית השני ב“שיר־ערשׂ” של א.ד. ליפשיץ: “ראשית אגיד לך מחמדי / עברי כי הנך / שמך יעיד לך ישראל / גזע מחצבתך”; ואת השורות מתוך שיר של שרה שפירא: “אל טל ואל מטר דמעי ירטיבו / ציון, את הררַיִך, / לא אש ושמש דמינו יאדימו / ציון את שמַיִך.” מעט־מעט הלכתי שבי אחר קסמיה של שפה זו, כמו אחר קסמיהן של צפורים נדירות בגן־החיות, והמלים קרצו לי באותיותיהן, שלכל אחת היה נצנוץ אור משלה. גם היום יכול אני לחוש את הטעם שחשתי אז בקָראנו את השיר ההוא: את לטיפות הטי“ת שב”טל" וב“מטר”, את היובש הניחר, המדברי, שב“הרריִך”, את הלחש החשאי, הנחשי, שב“אש” ו“שמש”, את האימה הדוממת שב“דמינו יאדימו”, את צליל המצוקה והצדקה שב“ציון”. מאוחר יותר קראנו – מתוך קובץ קטן של “שירי מולדת” – גם את “גלבע” של שלונסקי, “חמשה יצאו” של ש. שלום, “בגליל” של ברוידס, “שיר העמק” של אלתרמן, ועוד. בזמן השיעורים בבית־הספר, כשהמורה היה רושם תיאורֶמות גיאומטריות על הלוח, באותיות לטיניות, הייתי אני משתעשע בכתיבת מלים עבריות במחברתי: “ארץ עיפתה”, “תאניה ואניה”, “קול מאפסיִם”, “ים הדגן מתנועע”… והייתי חורז “אפקים” ב“ברקים”, “רענן” ב“שאנן”, “עלם” ב“תלם”, “יחד” ב“פחד”.

אם לצרפתית היה לי יחס אֶרוֹטי־אֶדיפּלי, יאמרו הפסיכולוגים, בהתחשב עם המסופר לעיל – הרי לעברית היה לי יחס פיליאלי, כמו אל סמכות אבהית.

בקיץ 1953, בהיותי בן שלוש־עשרה, ותעודת תלמיד מצטיין מקשטת את חדרי, התרחש מאורע גדול בעירנו: הפסטיבל של תנועת־השלום. הרחובות לבשו דגלים, פרחים, סיסמאות, תמונות עצומות של לנין, סטלין, גיאורגו דייז', הרמקולים השמיעו שירי עמים ושירים מהפכניים מהשכמת הבוקר עד לאחר חצות. כשלושים אלף צעירים וצעירות משבעים עם ומדינה הציפו את העיר וכבשו אותה בשיריהם, במחולותיהם, בלבושיהם הססגוניים, בצחוקם, בעליצותם. רוח של חירות, אחוָה וחדוָה סחפה את העיר. הכּוֹל התחבקו, התנשקו, החליפו ברכות בכל לשון, רקדו בכיכרות ובגנים ללא ליאות. אבי קיבל חופשה ממקום עבודתו כדי שיוכל להשתתף, כמו אלפי פועלים ופקידים אחרים, במצעדים ובמפגנים. אמי ואני עמדנו על מרפסת דירתנו, בקומה השלישית, וניפנפנו בידינו להמון הצועד שורות־שורות רחבות בשׂדירה, לאורך קילומטרים רבים, קורא במקהלה אדירה “פאצ’ה שי פרייטנייה” – “שלום ואחוָה” – ושר בעזוז. ראינו את אבי מנפנף לעברנו בצרור הסיפנים האדומים שבידו, ושלחנו לו נשיקות. כשבא הביתה בערב, עייף ויגע, ריח פרחים בבגדיו, בישר לנו, בדמעות גיל, שהגיעה משלחת גם מישראל.

כל עשרת ימי הפסטיבל היה אבי שרוי בהתרוממות־רוח עילאית. הוא לא החסיר אף הופעה אחת של המשלחת הישראלית. היה רץ – וגורר אותי עמו – מקצה העיר אל קצה: מארמון הנוער אל פארק התרבות, מאיצטדיון ה־23 באוגוסט אל היכל פלוריאסקה, מפארק סטלין אל גני ציסמיגין, וכן הלאה. בעינים נוצצות מדמעות היה צופה בבחורים ובבחורות, לבושי החולצות הרקומות, גמישי הגו וקלי הרגל, שהיו מפזזים על הבימה במחולות רועים, או במחולות חלוצים, או במחולות תימנים, ושרים שירים עבריים בליווי תופים ומצִלתַיִם. שפתיו היו נעות, כחוזר אחר המלים שהשמיעו, ומפעם לפעם היה מושך את נשימתו עמוק כדי שלא לפרוץ בבכי. בתום כל הופעה היה ממהר אל מאחורי הקלעים, נדחק אל הרקדנים והמזמרים, לוחץ את ידיהם וממלמל כמה מלים בעברית בהתרגשות שחנקה את גרונו. “אלה מן העמק, מעין־חרוד, מנהלל…” היה לוחש לי באחזוֹ בידי, ואני הייתי מסתכל בבחורים השזופים, המשופמים, הצחקניים, בבחורות ארוכות השׂיער, משוקדות העינים, שהיו להן חיוכים צנועים, אך גם מלאי גאוָה אצילית, של כת מיוחסת, סגורה, וחשבתי בלבי שכולם מאושרים הם, באים מארץ של אושר, ושגם אם אגיע אי־פעם לאותה ארץ, לעולם לא אגיע למעלתם, ותמיד ייבצר ממני להתקרב אליהם, לגעת בידה של אחת הנערות התמירות, גאוֹת הצוָאר הללו.

כשנודע לאבי שנמצא במשלחת גם סופר, סופר צעיר שנזדמן לו לקרוא שנַיִם מסיפוריו בקובץ שנתגלגל לידו בדרך מסתורית – סיפורים על קיבוץ דייגים כלשהו, כפי שזכור לי – לא נח ולא שקט עד שמצאוֹ. כשמצאו, נטפל אליו ולא מש ממנו. לא הניח לו עד שהביאוֹ לביתנו.

אמי קיבלה אותו בכבוד גדול, הגישה לו מטעמים, יין שזיפים, נקניק משובח, והראתה לו את תמונת המחזור שלה, עם המורה ברניצקי, שעלה לארץ־ישראל שנתים לפני פרוץ המלחמה. אבי ישב לפניו מלא הערצה ושאל על החיים בישראל, על תל־אביב, ירושלים, נתניה, על בן־גוריון ועל סנה ועל קולודני, ועל שלומם של סופרים כפיכמן, מלצר, אורלנד, ואחרים שאת שמותיהם ידע. מה ששאל הוא הבנתי, מה שענה הסופר הבנתי רק במקצת, מה גם שדיבר בשפה רפה. הוא היה איש כבן שלושים, ארוך חוטם, מתולתל שׂיער, ובעל מבט עצוב, ואני הסתכלתי בו ושאלתי את עצמי אם הוא עצוב משום שסופרים בדרך־כלל עצובים הם. כי היה זה הסופר הראשון שפגשתי. אבי הניח ידו על שכמי ואמר: “הוא כבר קורא עברית!” והסופר חייך אלי ואמר: “אולי גם יכתוב פעם עברית…”

הוא לא ידע מה שניבא. אך כשהגעתי אליו לאחר כשתים־עשרה שנה עם סיפורי הראשון, כדי שיפרסמו בעתון שערך, לא זכר אותי, וכשהזכרתי לו, והאיר פנים אלי, גם אז השהה אצלו את הסיפור שבועות אחדים בלי שיקרא אותו וישיב לי דבר.

אבי התם והמסכן! הוא לא שיער בנפשו שאהבת העברית שלו תהיה לו למוקש! הוא לא העלה על דעתו כלל – באוּפוֹריה שבה היה שרוי – שעוקבים אחריו! בתום החגיגה, כשהרחובות התרוקנו בבת־אחת – כאפיקים בנגב – משמחת הנעורים ששטפה בהם עשרה ימים ולילות, כשגזו השירים והמחולות והעיר חזרה לאפרוריותה – דפקו על דלתנו לילה אחד, והוא נקרא לחקירה. חמשה ימים ישב בבית־המעצר. אמי התרוצצה, מבוהלת, בין המשרדים ופנתה לעזרת אחיה, סטפן קמינסקי, שקיבלה בקרירות. יכול היה רק לומר לה שבעלה מואשם בקשרים עם סוכן זר, ואין לאל ידו לעשות דבר. הסופר הישראלי – כך אמר לה – לא היה רקדן ולא זמר, לא אתלט ולא כדורסלן, והוא נשלח לרגל ולהסית נגד המשטר. משפט לא נערך לאבי, והוא הועבר לבית־הסוהר. תחנוניה של אמי לבקרו שם לא הועילו. אכלנו את חסכונותינו ומכרנו את השידה העתיקה ואת הפסנתר שלא היה שלנו. רק לאחר ארבעה חדשים נכנס אלינו סטפן והודיע שהצליח להשיג שחרור בשבילו, על תנאי שנצא את הארץ בתוך 48 שעות.

דרך טריאֶסט הגענו, בחוסר־כּוֹל, לחיפה. שם קיבל את פנינו אלקנה, אחי־אבי.

אלקנה, שעלה ארצה ב־1933, היה גדול בשנתים מאבי, אך רוָק היה. איש בעל קומה ממוצעת, שארשת של תמהון לא־מובן מרוחה על פניו הרחבות, הבהירות, גדולות העינים. היתה לו מלטשת יהלומים בנתניה, ואבי, לאחר שלמד את מלאכת הליטוש, החל לעבוד בה.

אמי דיברה צרפתית עם השכנה האלג’ירית בשיכון שבו קיבלנו דירה מן הסוכנות.

בבית־הספר התיכון שבו למדתי הייתי הרומני היחיד בכיתה. הרי"ש הדרדרנית שלי והעברית הנמלצת במקצת שבפי משכו עלי את לעגם של התלמידים. גם המורים שקראו את חיבוּרַי אמרו שלשוני “ספרותית” מדי, “לא־חיה”. הייתי די מבודד, ומנוכר לסביבתי, אך גובהּ קומתי, תָארי – שהנערות לא היו אדישות כלפיו – וכן איזו הרגשת יעוד סתומה, נטעו בי גאוָה מסוימת, ששמרה עלי מפני הדכאון.

סיימתי בהצטיינות.

בשנה השלישית לשירותי הצבאי – בחיל־התותחנים – נרצח אבי בידי שודדים שהלמו בראשו ברגע שעמד לנעול את המלטשה, שאז כבר היה בה שותף עם דודי.

ערב פסח היה זה, ודמו ניתז על המזוזה.

אלקנה, שהיו לו רגשי אשמה על מות אבי, שלחני על חשבונו לליוֹן שבצרפת, להשתלם בספרות צרפתית.

שנתים עשיתי באוניברסיטה של ליון; שנתים סוערות, עקובות מאורעות שהשפיעו על עתידי. שם התאהבתי בסטודנטית מבנות המקום, קתולית – איוֶט היה שמה – נערה עדינה להפליא, בעלת עור פנים זֵיתי, כמעט שקוף, מצח גבוה, וחושים דקים, רגישים, שעזבה אותי בסופו של דבר, ושנים לאחר־מכן לא יכולתי להשכיח אותה מלבי; שם החילותי בנסיונותי הראשונים לכתוב סיפורים.

כשחזרתי ארצה, מצאתי את אמי נשואה לכורם עשיר מזכרון־יעקב, קשיש ממנה בעשר שנים. ממרפסת הוִילה היפה שבה התגוררו, שעמדה על רכס ההר, השקיפה על בריכות הדגים שבשפֵלה, ועל הים, על משׂוכות הסוּף הירוקות ועל האנפות המעופפות, כשהיא נוטלת אל פיה, באִטיוּת חולמנית, קוביות מקומחות של רחאת־לאקום מצלוחית שלפניה. מוֹן דיֶה, קֶל שבוֹ! – קראה בראותה אותי כשבאתי לשם בפעם הראשונה, ושערי צימח.

אני שׂכרתי לי חדר קטן בתל־אביב, על גג, שהיה חשוף לשמש הלוהטת בקיץ ולקור בחורף.

בהיותי בן עשרים וארבע התפרסם סיפורי הראשון, “הנידח”.

חמש שנים אחר־כך הופיע ספרי “חלונות ירוקים”, ושש שנים אחריו “פרפרים”. “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב” יצא לפני שנה וחצי.

לפני חמש שנים נשאתי לאשה את לילי פדרמן, ושנתים לאחר־כך התגרשתי ממנה. אך זו פרשה לחוד.


 

אשה על הגג


הסופר הרומני מיהאיל סאדוביאנוּ (אחד מסיפוריו, שגיבורו יהודי, נקרא “קלמן”, וחוששני שאבי כינה אותי על שמו, ולא כדברי “האגדה המשפחתית”), מספר על איכר אחד בשם פּוֹמפיליוּ, שכשהיה יוצא מביתו אל רחוב הכפר, היה מהלך בצדי הבתים והגדרות, מסתכל לצדדים, מסתתר מדי פעם באיזה מִפלש או סִמטה, רק כדי לא לפגוש בראש־הכפר, דימיטרי טטרסקו. טטרסקו היה חייב לו שמונים לֵיי שלקח ממנו בהלוָאה לפני זמן רב, ופומפיליוּ התחמק ממנו, כדי שלא יצטרך להזכיר לו את חובו.

שץ לא חייב לי דבר, ואני אינני איכר נמוך־רוח; אך בוקר־בוקר, כשצריך הייתי לעלות אל הגג כדי להאכיל את הארנבים, הייתי פותח תחילה את הדלת כדי רוחב כף־רגל, מצותת, משרבב את ראשי, מציץ, מצותת שוב, אם לא נפתחת גם הדלת העליונה – רק כדי שלא להיתקל בבר־המֶצֶר שלי. רק כשהייתי נוכח שאין כל חשש – הייתי מטפס, בצעדים רחבים, שתי מדרגות הצעד, אל הקומה הרביעית, ומשם אל הגג.

ביום העשירי לפלישה, בפָתחי את דלת הגג, נגלתה לעיני באור מלא – עומדת בצדהּ של יריעת סדין רחבה, תלויה על חבל ומתרפרפת ברוח הקלה – שכנתי החדשה, שרק את צל צדודיתה ראיתי פעמים קודם־לכן. בהדקהּ שני אטבים לזוג תחתונים ארגמניים של גבר, שתלתה בצד הסדין, חייכה אלי ושילחה “בוקר טוב” כלפי. עשיתי שני צעדים לקראתה והשבתי על ברכתה. היא הידקה עוד שני אטבים, בשני קצותיו של זוג תחתונים שני, כחול, גם הוא של גבר, ואמרה: “אתה קלמן קרן. אני נעמי שץ, השכנה מלמעלה.”

חיוך גלוי, פתוח, שהביע חיבה – אם חושי לא הטעו אותי – היה על פניה השחומות, במסגרת יִשרת קוִים של שׂיער שחור.

“אני מקווה שהחבלים האלה שייכים לכל דיירי הבית” – התכופפה אל סל הכבסים ופניה מוטות אלי.

“כן כן, בהחלט! זכותך להשתמש בהם!” נחפזתי לומר. ובהצביעי על דלת הדיר הפתוחה, אמרתי שבאתי רק לכמה רגעים, כדי להאכיל את הארנבים.

“או, הם שלך!” האירו פניה בתלותה זוג תחתונים שלישי, צהוב־מבריק, בצד השנים הקודמים. “באמת שאלנו את עצמנו של מי הם…”

לשון־רבים משפחתית זו – “שאלנו”, “את עצמנו” – לשון עצה אחת, ברית אחת, מיטה אחת – הביכה אותי לרגע, העיבה לרגע את בהירות ההפתעה של פנייתהּ החָפשית, הפשוטה, חסרת־המעכובים.

“הם מפריעים לכם?” אמרתי; וחשתי מרירות בקצה לשוני בבטאי את “לכם”.

“לגמרי לא!” צחקה מעבר לחבל, בין הזוג הצהוב לכחול.

מראה שלושת זוגות התחתונים התלויים זה בצד זה ומבהיקים בשמש הבוקר בצבעיהם הפּסיכוֹדֶליים בידח אותי: פגישתי עם השכן החדש, פגישת ההיכּרות שלי אתו, כביכול, היא שוב לא פנים־אל־פנים, אלא פנים־אל־אחור. אם את זיו פניו הוא מסתיר ממני, הנה אחוריו נגלים לעיני, שלא בידיעתו. הנה הוא לפנַי במבושיו, כשמכנסיו מופשלים, כמו שאומרים, ב“כִּיסאֵבֶר” שלו, אם לשאול פריט לבוש מראבלה; אילו ידע מבקר מגוהץ, מכופתר ומעומלן זה, שאני עומד כך ומתבונן מקרוב בצִנעתו הצבעונית המתנפנפת בפרהסיה –

וכשאני כותב שורות אלה, עולה במוחי מחשבה פילוסופית, שלא אחסוך אותה מן הקורא, בענין “גילוּי וכיסוּי”: ביאליק, במאמרו המפורסם “גילוּי וכיסוּי בלשון”, כתב ש“שום מלה אין בה ביטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויָהּ,” ועומד הוא על ההבדל הגדול שבין לשון בעלי־פרוזה ללשון בעלי־שירה. אבל מה בדבר המבקרים, שעליהם לא אמר כלום? – ובכן, ההבדל הגדול שבין סופר למבקר הוא, לדעתי, בכך, שהסופר, ככל שהוא מתכסה יותר – מעלים עצמו, מתחפש, לובש מסיכות שונות, מתגלגל בדמויות אחרות – כן הוא מתגלה יותר ונחשף יותר; ואילו המבקר – ככל שהוא מגלה יותר – אצל אחרים, כמובן, אצל סופרים שהם “חֳמריו” – כן הוא מתכסה יותר; בקיצור: לעולם מקפיד הוא להיראות ברבים בלבוש מלא – חליפה־של־חשיבות, צוארון מעומלן, עניבה…

הנה, אֵילו מחשבות עמוקות עשוי לעורר מראה תחתונים התלויים על חבל!

“אני מקווה שאנחנו לא מפריעים לך!” הרימה את זרועותיה השזופות לפרוש סדין שני על החבל, ושני שיחי השיער הערמוני של בתי־שחיָהּ הבהיקו לעיני.

“לא, בכלל לא…”

ואיך יכולתי לומר לה – לה, הניצבת לפני, ערומת זרועות, שטופת שמש, ככובסת כפרית, בגופיה שחורה ובחצאית אדומה, מחייכת – שאינני מסוגל לכתוב אף שורה אחת מיום שנטו אָהלם מעל לראשי? או להתלונן לפניה על פירורי הלחם שעפים אל מרפסת המטבח שלי כשהיא מנערת את המפה שלה ממרפסתה שלה – פירורים משולחנו של שץ?

“אתה עובד בבית, לא?”

“כן… זאת אומרת לא בשעות הבוקר…”

ובכל־זאת מוזר – חשבתי – שפרופסור חמוץ פרצוף זה, שחיוך לא שזף את פניו הנזיריות, לובש תחת בגדיו האַסקֶטיים תחתונים כחולים, צהובים, אדומים כתולע…

“קראתי את הספר שלך,” חייכה אלי מבעד למפרש הסדין המלבין כשלג, “הגמל המעופף ו…”

“בעל דבשת־הזהב,” עזרתי לה.

“נחמד מאוד!” אמרה

“נחמד מאוד”… כשמחמאה כזאת נופלת על תוף אָזני, אני רוצה לסכור את פי הדובר בחופן עפר ולא לראותו עוד… אבל כאן, עכשיו, מפי אשתו של זה… האין הוא משתף אותה בשׂנאותיו? – תמהתי – או אולי אינו משתף אותה בכלל בענינים שמחלציו המתוחתנים ומעלה…

“תודה,” אמרתי, וכדי להיחלץ מן המבוכה אמרתי שעלי להאכיל את הארנבים.

“אפשר לראות אותם?” עברה לצדו הקדמי של חבל־הכביסה.

“בבקשה!”

נכנסנו לאפלולית הדיר, שריח חמצמץ של כוסבה, עשב רקוב וצפיעים עמד בו. חטמיהם של הארנבים רטטו משקיקה, מקוצר־רוח. “מה פתאום אתה מגדל ארנבים?” אמרה.

תוך כדי גריפת תערובת מתוך החבית ופיזורה בין האבוסים סיפרתי איך הגיעו הארנבים לידי ואיך אני מטפל בהם.

“בלילה הראשון לא ידענו מה זה,” אמרה נעמי. “שמענו רשרושים מלמעלה וחשבנו אולי גנבים על הגג… מסכנים, אין להם שמש כאן…” השתופפה על ארכובותיה, ובקנה־קש שבידה דיגדגה בשפמה של ארנבת.

השתופפתי גם אני על ארכובותי, לצדהּ, ומניתי לפניה את שמות הארנבות: עמליה, עדינה, עליזה… ונתתי סימנים בכל אחת מהן. הדבר הצחיק אותה מאוד. כמו אצל עגנון, אמרה, ב“עידו ועינם”, ששמות הגיבורים מתחילים באותה אות: גמזו, גינת, גרייפנבך, גמולה… “המבקרים הספרותיים עוד יכתבו פעם מדרש שלם על שמות הארנבות שלך…” חייכה אלי. אמרתי לה שחיי הארנבות, שלא כחיי הגיבורים הספרותיים, קצרים כל־כך, שעד שיספיקו המבקרים לכתוב מדרש עליהן, הן תעבורנה מן העולם. “וזהו הזכר היחיד, זבולון שמו” – הצבעתי על הארנב, המופרש בכלובו הנפרד, שחיטמם בעצבנות את הבליל שלפניו. היא הסתכלה בו מהרהרת, מחייכת, אחר־כך צחקה ואמרה: “ממש אליגוריה! כמו ב’שבועת אמונים' של עגנון, עם שש הנערות של רכניץ שהן ששת ימי החול ושושנה בתו של אהרליך שהיא השבת! יופי! ואצלך יש עוד זכר ששמו זבולון… איזה פרשן לא היה נתפס לזה – נקבות שמתחילות בעי”ן וזכר שמתחיל בזי“ן…”

“אני רואה שאת בקיאה בעגנון,” אמרתי.

“למדתי קצת ספרות באוניברסיטה,” אמרה בענוָה.

כך! – אמרתי לעצמי – והיית תלמידתו של שץ, ולקח אותך מאחרי הספסל. אל מיטתו.

ריח הזיעה שנדף מבתי־שחיָהּ התערב, מסחרר מעט, בריח החמצמץ של מזון הארנבים ופרשם. הגופיה השחורה שלה הבליטה צמד עֳפרים רכים, לא גדולים, כשל נערה מתגברת, וחצאיתה האדומה האהילה על ברכיה, על שוקיה, ושוליה נגעו בסנדלים דו־רצועתיים, מרפקה – שזוף, עגלגל, מחונן בגומת־חן – היה סמוך כל־כך למרפקי, כמעט נוגע בו, שלרגע קט, באפלולית מחוממת השמש הזאת, מול הארנבים הרוחשים בשקט בקש, אחזה בי תשוקה עזה – מגורת דמיונו המורעב של מי שזה כמה חדשים הוא מנוזר מאשה – ללפות את צוָארהּ, לחסום את פיה בנשיקה, להשכיבה על רצפת־הבטון הזאת, להרים את חצאיתה הרחבה –

“די כֶּף, לטפל בארנבים,” אמרתי.

“ארררנבים,” חיקתה את הרי"ש הדרדרנית שלי. “אתה בודאי מרררומניה, לא?”

“יליד צ’רנוביץ,” אמרתי, “לפני המלחמה היתה זו רומניה. היום אוקראינה.”

היא הסתכלה בי והצטחקה: “‘שי־בו־קין’… מה זה ‘שיבוקין’?”

“שיבוקין?” תמהתי.

“בספר. היו המון מלים שהייתי צריכה להסתכל במלוֹן…”

התנצלתי ואמרתי שלמדתי את השפה עוד בחו"ל, מפי אבי, שהעברית שלו היתה מאוכסלת, כמו חנות עתיקות, מלים נדירות שאין בהן שימוש. אמרתי שאני יודע שלשון הכתיבה שלי “ספרותית” מדי. “גירושין,” אמרתי, “בארמית.”

“חשבתי שאתה מבוגר יותר, כשקראתי את הספר.” הסמיקה.

“כן?” צחקתי.

“ביום הראשון כשהגענו הנה, ראיתי אותך עולה במדרגות… זה קלמן קרן? אמרתי לעצמי…”

“אכזבה?”

“להיפך!” צחקה, וסומקהּ כפל.

דיגדגתי את חָטמוֹ של זבולון בקנה־הקש שבידי ואמרתי: “ואת – ילידת הארץ, כמובן.”

“עין־חרוד.” דיגדגה היא, בקנה־קש, את שפתה המשורבבת של עמנואלה.

כנעיצת קוץ בלבי. נאלמתי דומיה. השץ המשוחץ הזה, עכבר־הספרים העירוני הזה, חובש הספסל חשוך האור הזה – הסַוַנָרוֹלה סגוּף הפרצוף הזה – לא די שזכה בקתדרה, בגלימה, בפתילים של מסדר־הפוזמק השחור – אלא אף זכה בפרי־ההילוּלים של זמרת הארץ – עין־חרוד! – וקטף, כנוכל, את שושנת העמקים הפורחת כדי ליַבּשהּ בחדרו בין הגוִילים!

עין־חרוד!.. לא שהייתי שם והתפעלתי, וקינאתי… אלא השֵׁם… השם עצמו… מיד העלה בי את זכרון השעות ההן, כשישבתי עם אבי בהיכל פלוריַסקה, וצפיתי – מוקסם, כן, מוקסם! – בנערות ארוכות השׂיער המחוללות על הבימה, אלומות שבּלים בידיהן, או זרי דפנה על ראשיהן, קלות רגל, שמלותיהן מתנופפות, זרועותיהן הארוכות קוצרות קמה בחג־הקציר, או בוצרות ענבים בחג הבציר, או מניפות תרומה בחג הביכורים, חלילים סביבן, תוף ומצִלתַיִם, בני־חיל מרימים אותן בתנופה וחגים עמהן, וכולם במעגלים ובשרשרות רוקעים וטופפים ושרים, ואבי, דמעות בעיניו, לחש: “אלה מעין־חרוד, מדגניה…” ואחר־כך, מאחורי הקלעים, כשחשתי כמיהה כזאת, מלוּוה בידיעה שלעולם לא אזכה להגיע אליהן, לגעת…

כשכתבתי את “הגמל המעופף” עברתי בארץ לאָרכּהּ ולרָחבהּ, כדי ללקט מראות ורשמים, אך בעין־חרוד לא התעכבתי. חלפתי על־פניה, שולח מבטי אל הגבעה מחלון האוטובוס, מניח לדמיוני לעופף אליה עם רוח השרב, ומחליט בלבי לא לרדת בתחנה, לא לעלות בשׂדירה המוליכה אל הבתים והדשאים – כדי שלא לחלל זכרון בתולי, טהור…

“גדלת שם?” אמרתי ברוח נמוכה.

“עד גיל תשע. אחר־כך הורי נפרדו ואני עברתי עם אמי העירה… אני עירונית, בעצם.” קמה ויִשרה את גוָהּ לאחר הישיבה הארכובית הממושכת.

“כן, צריך ללכת.” קמתי גם אני עמה.

“הייתי מצלמת אותם.” שלחה מבט אל הארנבים.

“בבקשה!.. זה… תחביב שלך, צילום?”

“רבע פרנסה…” הצטחקה.

וסיפרה שהיא עובדת – עבודה חלקית, שלוש שעות ביום, אחר־הצהרים – במשרד של גרפיקאים, שעושים, בין שאר עבודות, עטיפות ואיוּרים לספרים, בעיקר ספרי ילדים; ועלה בדעתה שתצלומים של ארנבים אלה עשויים לשמש כאיוּרים לספר שעומד להופיע בקרוב.

“בבקשה!” אמרתי. “לא חשבתי שארנבים אלה ייכנסו אי־פעם לספרים! סוף־סוף תהיה מהם תועלת כלשהי! ספרותית, לפחות!”

“אגב,” אמרה בצאתנו אל מִשטח הגג המסוּיד, שאורו המסנוור הִכּה בעינינו, “עטיפת הספר שלך מוצלחת מאוד. טוב שלא נתנו ציור של גמל מעופף, שזה פשטני כל־כך, אלא לוח־שחמט עם שני צריחים המטילים צל ארוך, שמביע את האוירה של הספר, כלומר, את הערכים הצורניים שבו…”

בלכתי לספריה הצרפתית התרוצצו בי רגשות מנוגדים: מצד אחד – שמחה, שמחה על מאור־פנים מפתיע זה, שבא לי בהיסח־הדעת, בלי שציפיתי לו כל־עיקר. קניתי לי – לא קניתי, נמצאה לי! – בעלת־ברית בקן האויב. מעין סוכנת שתולה במפקדתו. מצד שני – צער צוֹבט־לב. שהרי כנף רננים זו – כליל מעורר חמדה של חן ותבונה, וצעירה ממנו בשבע שנים בודאי, אולי יותר – שבויה בכלובו של השחצן כחוֹל הדיוקן. האם לא שלו היא, לאחר הכּוֹל? האם לא דיברה בגוף־ראשון־רבים על שניהם?

ופרט לכך, היא עצמה…

מובן מאליו שבאותו בוקר לא עלה בידי לתרגם אפילו שורה אחת של ראבלה.


 

הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב


לכאורה, לפי השכיח ברומן־עשוי־היטב, שגלגלי עלילתו נעים על מסַבּי סיבה ומסובב, אם בהגיון פסיכולוגי־פנימי, ואם בסיוע דחיפת ידו הקלה, האלגנטית, של מחבר בעל־דמיון, הרגיש לציפיותיו של הקורא ומגיש לפניו מטעמים ערֵבים לחֵך – צריכה היתה מעכשיו להתנהל פרשת־אהבים חשאית בין הגיבור – כותב שורות אלה – ובין אשת שץ; נרקמת בסתר חדרו של שץ עצמו בשעות הבוקר, כשהוא נעדר מן הבית, מרצה אי־שם באולם ממוזג אוִיר על קשרים סמויים בטכּסטים מורכבים, ושום חשד לא מקדיר את מוחו החריף, הצלול; או בחדרו של הגיבור, בקומה השלישית; או בדיר הארנבים החם, המדיף ריחות אַפרוֹדיזיים; פרשת־סתרים סוערת, רצופת תיאורים מרתקים של גופות נלפתים בתשוקה יוקדת, נפרדים באנחת רוָחה משחררת, ועוד כהנה וכהנה; פרשה, שבמשמעויותיה העמוקות יותר, היתה מסמלת, בעת־ובעונה־אחת, הן את הזיווּג שבין יליד הגולה ובת הארץ, והן את נקמתו של הסופר במבקר. כיוָן שספר זה איננו “רומן־עשוי־היטב”, אלא מתאר דברים כהוָייתם, שאכן אירעו, יצטרך הקורא להתאזר בסבלנות. במציאות – סדר האירועים הכרונולוגי לא תמיד חופף את השתלשלות המשמעויות הנובעות זו מזו.

“נקמתו של הסופר במבקר”… אבל הקורא הנבוך – או הנרגז מקוצר־רוח – שואל: איזו נקמה? מדוע? מה פשר האיבה ביניהם? מה עולל המבקר לסופר, או הסופר למבקר, ששׂוררת ביניהם איבה כזאת, המעירה יצרי נקם?

תשובה מפורשת וחד־משמעית על כך – גם לי אין. כי גם היום (ולמרות הסבריה של נעמי, שבועות אחדים לאחר הפגישה על הגג, שיפורטו בהמשך הסיפור), אינני יכול להבין מדוע, כשעברתי על־פני שץ, שבועים לאחר צאת ספרי “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב”, לא הואיל להניד עפעף אלי, אם כי ראני והכירני, אלא המשיך לפסוע נכחו, בחוטם זקור, יהיר וזעפני, כאילו פשעתי כלפיו; ומדוע, כחדשַיִם לאחר זאת חצה את הרחוב אל המדרכה שמנגד (וכמעט נדרס תחת גלגלי מכונית שנעצרה בחריקה מדהימה), כשראה אותי מתקדם לעברו; ומדוע בבית הזה, בעלותי במדרגות, או ברדתי בהן –

אך תחילה צריך לספר, ולוּ בקצרה, מהו ספר זה שלי, “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב”.

ובכן, סיפור הגמל המעופף, מקורו הביוֹגרפי – שוב, כמו מקור שמי – הוא בבדיחה משפחתית. אמי היתה מספרת אותה עוד בבוקרשט, לאורחים שהיו באים לביתנו, כשלפניהם כוסות התה המהביל וצלוחיות מרקחת תות־השדה שהכינה במו ידיה:

כשהגיע אלקנה, אחי־אבי, ארצה, ב־1933, הלך לחפש עבודה בנתניה. ביום השלישי לבואו שמה שלחו אותו מלשכת העבודה להעמיס עגלה בחול על שפת הים. עמד ועשה כמעשה בעל־העגלה: תקע את האֵת בערימת החול הזהוב, המשתפך, הניפה ושפך אל העגלה. תקע והניף, תקע והניף. כיוָן שלא היה רגיל בעבודה, ירדו פלגי זיעה מפניו ושלפוחיות פרחו בידיו. כל פעם שעמד לפוּש מעט ולנגב את הזיעה, היה בעל־העגלה נוגשׂ בו וגוער בו שימשיך. פתאום ראה אורחת גמלים מתנהלת על רצועת החוף הלחה וערבי נוהג בה. ראה את הזיפזיף הנוצץ בצדפיו בפיות השקים הטעונים על דבשות הגמלים – גמלים ראשונים שראה בארץ – ואורו עיניו: ברק הצדפים נראה לו כזהב. השבית את האת וקרא בהתפעלות: “אוי, גאָלד!” נתן בו העגלון מבט גדפני ואמר, ביידיש: “שמע־נא קורנ־גולד, אם בגאָלד חשקה נפשך – תעוף מכאן אל הגמלים!” ופיטרוֹ מן העבודה בו־במקום. מה עשה אלקנה? הלך ומכר את שעון הזהב שהביא אתו מרומניה, מתנת בר־מצוָה, וקנה בתמורתו גמל. על גמל זה היה מביא זיפזיף מן הים אל הבנינים החדשים שנבנוּ במושבה הצעירה. כל־כך הצליח במעשיו – שלימים הספיק לו הכסף שצבר להקים לו מלטשת יהלומים, שממנה התעשר. כך הביא לו הגמל מזל וגם זהב.

סיפור זה, ששמעתיו בעודי ילד, נתקע במוחי ולא מש ממנו. הייתי מהפך בו בדמיוני – רואה את דודי נוהג בגמל נושא זהב, או רוכב עליו – והיה פושט צורה ולובש צורה, עד שבסופו של דבר נתגלגל לסיפור שהחילותי בכתיבתו לפני יותר משלוש שנים: “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב”.

גיבור הסיפור הוא קינקא, איש תמהוני בן עשרים וחמש, העולה לארץ־ישראל בשנת 1899 עם קבוצת חלוצים מרומניה. בלכתם מיפו לראשון־לציון, פיגר קינקא אחר החבורה, עד שמצא עצמו תועה לבדו בחולות. כשעיַף מִלכת, התיַשב בצל רותם והתנמנם. בפָקחוֹ את עיניו, ראה והנה גמל רובץ לפניו. הבין שנעשה לו נס – ועלה וישב עליו. ברגע שהתיַשב, פרשׂ הגמל שתי כנפים שהיו צמודות לו בשיפולי דבשתו, התרומם ונשא את רוכבו הרחק, אל מרחבי הנגב. שם נחת בלבו של מאהל בֶּדוִי, וכאשר נחת כן רבץ, לא אבה קום. נקבצו הבּדוים סביבו, וכאשר מצאו לפניהם צעיר משונה, “מוסקובי”, לבוש אירופית ומגבעת־קש לבנה לראשו, שאת שפתם לא ידע והארץ זרה לו, אמרו לקחת ממנו את הגמל ולשלחו לכל הרוחות. אלא שהגמל סירב לקום מרבצוֹ. הכּו בו, בעטו בו, משכו בו, הרימו עליו קול – ולא קם. ציווּ על קינקא להקימו. ואכן, ברגע שמשך הוא באפסר, קם הגמל על רגליו וציית לו. משראו הבֶּדוִים כן, הבינו שאין זה גמל רגיל, אלא גלגול הוא. הפצירו בקינקא שיישאר אצלם ועשו לו כבוד גדול. שלוש שנים חי קינקא עם הבּדוִים, עבד עמהם בגמלו, חרש ודש, נשא וטען, למד את שפתם ואת מנהגיהם, והיה כאחד מהם. עד שבוקר אחד – הגמל הוא שחש בסכנה האורבת לחיי בעליו, שבן־השיח' זומם להמיתו, מקנאה על אהבתה של פטימה אליו – כשעלה קינקא על האוכף לרכוב עליו, פרשׂ שוב את כנפיו הבלתי־נראות, התרומם מעלה־מעלה, דאה כנשר, גמא מרחקים, ונחת עמו בגורן של יבנאל. חמש שנים עשה קינקא ביבנאל עם גמלו ־

אך הרי לא אספר כאן את הסיפור כולו, המשתרע על־פני 273 עמודים, על־פני מרחבי הארץ כולה, ועל־פני 80 שנה, שבהן קינקא לא מזדקן אלא נשאר אותו עלם בן 25. אביא כאן רק את תמצית סופו של הסיפור, כדי שאלה שלא קראוהו (והם מעטים, דומני, כי הספר היה רב־מכר ויצא בכמה מהדורות) יבינו במה ידובר להלן:

ב־1969 עובד קינקא עם גמלו בפינוי אבנים מחפירה ארכיאולוגית בכפר ערבי בסביבות חברון, שנחשפו בה שרידי בית־כנסת מימי בית שני. יום אחד הוא מגלה, תחת אחת האבנים, מטמון של מטבעות־זהב. הוא איננו עומד בפני הפיתוי, לוקח את המטבעות וטומן אותם בדבשת הגמל. זה שנים שעשה את הדבשת הזאת כמין קופת־חסכון, וכל פעם שהיה מקבל מטבע זהב מאחיו באמריקה, היה משלשל אותו לתוכה, דרך חור שנקב בה. אלא שעד עתה היו המטבעות האלה מעטים וקלים, ואילו עכשיו היה מספרם רב ומשקלם גדול והם מילאו את חלל הדבשת כולו. כשעלה קינקא על הגמל ודחק בו להקימו מרבצו, סירב זה לקום. זו הפעם הראשונה זה שמונים שנה שאירע לקינקא כדבר הזה. הוא גער בגמל, הוכיח אותו, שידלו, התחנן לפניו – וכשכל זה לא הועיל, הרים עליו את מקלו והִכּהו. שלוש פעמים הכּה את הגמל, בירכותיו, בצלעותיו ובצוָארו. בפעם השלישית השמיע הגמל חרחור מחריד, מלוּוה לעלוע מתגלגל של חרון־אף, צירים וחבלים, שזיעזע את ההרים סביב, קם על רגליו, ובפָרשוֹ שוב את כנפיו, התרומם אט־אט עם רוכבו אל על ונשא אותו לעבר ירושלים. חג סביב הר־הבית ונחת ישר על ראש כיפת־הסלע. כשהרביץ עצמו עליה, התהפך קינקא מעל האוכף, ומעָצמת הנפילה התגלגל כמה וכמה פעמים על־פני רחבת הר־הבית, עד שנפל לרגלי הכותל המערבי. הוא צעק “גאָלד!” אך המתפללים לפני הכותל שמעו “געוואַלד!” הם מיהרו אל הנופל השותת דם, אך מצאוהו כבר ללא רוח חיים.

מה לא נכתב על ספר זה, שעשה לי פרסום מֶטֶאוֹרי בשמי הספרות הישראלית? השווּ אותו ל“סוסתי” של מנדלי ולפרקי בלק ב“תמול שלשום”, ל“קנדיד” של וולטר ול“זאדיג” שלו, ל“מסעי גוליבר” ול“דון קישוט”… כתבו שיש בו מיזוג מופלא(!) של אגדות־עם עבריות וערביות. הזכירו את אתונו של בלעם ואת “אל־בוּראק”, סוסו המעופף של מוחמד, שלפי אחת האגדות הורידו מן הרקיע אל רגלי הכותל המערבי. אחד ד“ר אמנון ברעם – שלאחר־מכן נודע לי שהוא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית – טרח ועשה מחקר שלם על היסודות הפולקלוריסטיים ברומן פיקארֶסקי זה, וגילה לי דברים שמעולם לא ידעתים, כגון: שהסיפור על יוכבד מטבריה, שדעתה נטרפה עליה מאהבה לקינקא, ולאחר שהתאבדה נקברה בבית־קברות מוסלמי – המופיע בעמודים 72–75 בספר – אינו אלא גלגול של סיפור שרוַח בין יהודי רמלה בימי הח’ליף הישאם (המאה ה־8), על בת הרב הקראי אברהם בן יעקב, שהתאהבה בבנו של מושל העיר, הטביעה עצמה בבאר עמוקה ונקברה אף היא בבית־קברות מוסלמי; או: שהמשפט שמשמיע קינקא כמה פעמים – “כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה” – מקורו בסיפורו של יעקב יוסף מפולנואה, בעל “תולדות יעקב יוסף”, ששמעוֹ מפי הבעש”ט – על עני אחד, מקבץ נדבות, שלכל מי שהיה נותן לו פרוטה, היה ממלמל “כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה,” ואמר כך למלך, והלה חרה אפו וציוָה לתת לו תרנגול מפוטם בסם־מוות, וכולי.

מבקרת אחת, בעלת נטיה למדרש שמות, הקדישה חצי ממאמרה לבחינת שָׁרשוֹ ומשמעו של השם “קינקא” (שהרי לא ידעה כי קינקא היה כינוי החיבה של דודי אלקנה בחוג המשפחה): ראשית – גילתה – הקו“ף של קינקא היא ראש־התיבה של שמי ושל שם־משפחתי, וכפילותה מעידה על הזדהותי הגמורה אתו; שנית – אמרה – קינקא בא מלשון “קינקוס”, “כת הכלבים” היוָנית, שבשפות אחרות היא מכונה “ציניקונים”, שהטיפה בתחילתה להינזרות מתאווֹת ולהסתפקות במועט, ובתקופה מאוחרת יותר נידרדרה לזלזול בכל ערכי המוסר – ל”יחס ציני" – והרי זהו גם קו ההתפתחות של גיבור ספרי, מן התום והצניעות אל הציניוּת; ושלישית – וזו היתה תגלית שהדהימה אותי בחידושה, עד שהחילותי להאמין שאיזה כוח מסתורי מכוון את כתיבתי! – “קיינוקאע” היה שמו של בית־אב יהודי בעיר מדינה שבערב, בימי מוחמד, והם היו צורפי־זהב! בשנת 624 – ציטטה מן המקורות – פרצה תִגרה בשוק העיר בין בני קיינוקאע ובין המוסלמים, הם נסוגו למבצריהם, נכנעו אחר חמשה־עשר ימי מצור, ולאחר שהתחייבו למסור את נשקם, הונח להם לצאת, ונדדו לאדרעי שבעבר־הירדן. והרי גם קינקא – כתבה – מתנגש עם הערבים־המוסלמים בתחנות שונות בחייו, חי ביניהם ונמלט מהם, נושא־ונותן אתם ומתגונן מפניהם, ויחסו אליהם, כיחס בני קיינוקאע, הוא אמביוָלנטי!

מבקר אחר, הכותב על דרך הפסיכולוגיזם, ניתח את הספר לכל רבדיו הנסתרים, עמד על היסודות הריאליסטיים והסוּריאליסטיים שבו, הממשיים והדמיוניים, והגיע לשני ממצאים מפתיעים: ראשית, שקינקא הוא הוֹמוֹסכּסואל, וסמוכין לכך – רתיעתו מפני הנשים המתאהבות בו, חיבתו היתרה לנערי הבֶּדוִים, ויחסיו המוזרים, הטרגיים – המוּסוים כיחסי קִרבה רעיונות ופוליטית – עם מפקד ההגנה (ואחר־כך מפקד חטיבת שריון בצה"ל) עמנואל ברוֹשי, שנמשכו כעשרים וחמש שנה; שנית, שהגמל שבספר – “ספינת המדבר” – הוא סמל ארכיטיפלי למצבו הנפשי והחברתי של קינקא: בדידות, ערערות, ניכור, נשיאת “דבשת” של רגשי אשמה וחובה שאי־אפשר להיפטר מהם; ואילו ה“זהב” שבדבשת – מסמל את הכיסופים לאושר, את הגעגועים לסיפוק אֶרוטי; ומכאן “מתבקש מאליו” שמעשה ההטמנה של הזהב בדבשת, דרך החור שנוקב בו, הוא מעשה סִמלי של בעילה הומוסכסואלית.

מאמר מאת חפציבה גבעתי בַשם “משמעות הצפור ברומן ‘הגמל המעופף’” – התפרש על־פני יותר מ־3000 מלה, שעה שהאפיזודה בספר, על הצפור הנוחתת על דבשת הגמל, מלווה את קינקא בדרכו ומזמרת לו שירים ביידיש, כללה כ־600 מלה בלבד!

הגדיל לעשות מכולם המבקר שומרון שביט, שהכתיר את מאמרו הגדול (11 עמודים בירחון!) “קץ החלום הציוני?” לדעתו, כל הספר אינו אלא אליגוריה על “עלייתה ושקיעתה של הציונות”. הגמל המעופף הוא החלום האוּטוֹפי, בעל כנפי הדמיון, לשוב אל ארץ־האבות, ארץ המזרח; החלום, כמו הגמל, נוחת אל קרקע המציאות הצחיחה ונאלץ להתמודד אתה. הוא נוחת וממריא, ממריא ונוחת, ונדודי קינקא, הרכוב על הגמל, או מובילו ועובד בו, במשך שמונים שנה, בכל רחבי הארץ, כשהוא מתעכב בכל המקומות שהם תחנות בדרך התגשמותה של הציונות – מסמלים את טלטוליה בין השאיפות הנאצלות לבין אילוצי המציאות (כותרת־הבינים של פרק זה היא: “האצילי והאילוּצי”); מטבעות־הזהב המשולשלים אל דבשת הגמל מסמלים את ראשית תהליך הניוון של הציונות מחמת החמרנות ורדיפת־הבצע (כותרת־בינים: “מציונות לציניות”); והטמנת האוצר בדבשת זו מסמלת את ההסתאבות הגמורה של האידיאל הציוני לאחר הכיבושים ובולמוס החטפנות שבעקבות מלחמת ששת הימים; הזהב הכבד “מטביע” את “ספינת המדבר”, כמו מטען יתיר המטביע ספינת־ים (כותרת־בינים: “המטבעות המטביעים”); והתוצאה הבלתי־נמנעת היא שהגמל חוזר אל מקורו, אל מולדתו הטבעית, נוחת על כיפת המסגד המוסלמי ומנער מעליו את הרוכב שבגד בחלומו, וזה מתגלגל אל המקום שבו עומדים ומתפללים יהודים חרדים, לבושי קפוטות, שלגבי דידם ארץ־ישראל היא הארץ הקדושה, ולא המדינה הציונית המקוללת, שאין לה תקוָה. בחלקו האחרון של המאמר (“קנקנו של קינקא”), תוהה שביט על קנקנו של הגיבור ומברר מה עמדתו כלפי המציאות שבה הוא מתהלך. בהשווֹתו אותו אל דון קישוט, אל קנדיד, ואל ג’וזף אַנדרוּס של פילדינג, הוא מצביע על כך שבניגוד לשלושה גיבורים פיקארֶסקיים אלה, קינקא הוא גיבור “משקיף ואינו משתתף” (the uninvolved observer); אלא שאי־המעורבות שלו מבטאה “התנגדות פסיבית” (כאן הוא מתעכב בהרחבה על המשמעות האמביוָלנטית של האִמרה השגורה על פי קינקא: “רק מה שאין לאדם, אי־אפשר לקחת ממנו לעולם”); ודווקא פסיביות זו שלו, “יש בה עָצמה בלתי־רגילה, המזעזעת את שלוַת הקורא ומעוררת אותו לבחון מחדש את כל המוסכמות הרוֹוחות בחברתנו.”

עשרים ושמונה מאמרים נכתבו על ספרי זה בששת החדשים שלאחר הופעתו.

אך שץ – אף מלה!

שץ זה, שהיה מקדם כל רומן מקורי מיד לצאתו לשוק, אם בשבחים מופלגים ובדברי־חונף ואם ביריקות ובקיתונות של בוז – אף מלה!

לא, אף מלה!

אפילו פרופ' יהויכין שוסטר, שלעתים רחוקות מאוד היה יורד מאיגרא רמא של מחקריו הצרופים אל העמק העכור של “ספרות הרקק”, כפי שהוא קורא לה – יצא הפעם מגדר שתיקתו האריסטוֹקרטית ופירסם מאמר גדול ברבעונו על ספר זה.

אבל שץ – אף מלה!

מאמרו של יהויכין שוסטר היה אולי המאמר המעניין ביותר מכל אלה שהופיעו לפניו ואחריו, דווקא משום שלא עסק כלל בתוכן הרומן, אלא עמד על סגולותיו היחוּדיות מצד הלשון, הסגנון והסֶמנטיקה.

מאמר מעמיק וּוירטוּאוזי זה, שמספר הערות־השוּלים הביבליוגרפיות שבו בלבד הגיע ל־56, העלה את קרני בחוגים האקדמיים, שהתיַחסו בהסתייגות צוננת לשלושת ספרי, לרבות האחרון. בשלושת העמודים הראשונים של המאמר עמד פרופ' שוסטר על “המטען האסוציאטיבי והקוֹנוֹטטיבי העצום” האצור בשם הרומן, וביחוד בצירוף “דבשת־הזהב”. המלה “דבשת”, ציין, מצויה בתנ“ך רק פעם אחת, “ועל דבשת גמלים אוצרותם” (ישעיה ל‘, ו’), והיא עומדת שם בהקשר של “ארץ צרה וצוקה”, “אפעה ושרף מעופף”, כך שהיא מעלה בקורא, עוד לפני שהגיע לסיפור עצמו, אסוציאציות רפולסיביות באשר לארץ ולגורלה. אחר־כך הוא מתעכב על הדיסונַנס הפוֹנֶטי שבין “דבשת” ל”זהב“: הבּ' הדגושה של ה”דבשת" – מלה תלת־הברתית “סגורה” – מסמנת קשיות צחיחה (כמו הבּ' הדגושה ב“מדבּר”) ויש לה צליל ערבי למחצה (כמו ב“דבּע”), ואילו הב' הרפה שב“זהב” – מלה בת שתי הברות “גדולות”, אחת פתוחה – מסמנת רכות, תקוָה וכמיהה (כמו ב“אהב”). הצירוף של שתי המלים יוצר “הרמוניה קונוטטיבית של ניגודים.” וכן ציין שוסטר את החוט הסמוי המשוך בין: זהב – דהב – מדהבה – דבשת.

בשבעת העמודים הבאים עוסק המאמר בסימן־פיסוק אחד ויחיד: הנקודה־ופסיק (;). פרופ' שוסטר מצא – דבר שאני עצמי לא שמתי לב אליו כלל – ששיעור התדירות של הנקודה־ופסיק בספרי הוא פי שלושה וחצי מן השיעור הממוצע בספרות העברית של הדור האחרון: בממוצע שנים־עשר בכל עמוד! לעובדה זו – סטטיסטית כביכול – הוא מיַחס משמעות סוגסטיבית רבת־חשיבות, אינדיקטיבית לגבי עמדתו של המספר כלפי הטכּסט של עצמו: כשם שריבוי סימן־הפיסוק של שלוש נקודות (…) בטכּסט מעיד על מעורבות אמוציונלית אינטנסיבית של המספר (כמו אצל ברנר, למשל), וכשם שמיעוט סימני־הקריאה, סימני־השאלה והפסיקים מעיד על יחס סקרמנטלי־אירוני של המספר (כמו אצל עגנון, למשל) – כך ריבוי הנקודה־ופסיק אצלי (והוא מביא דוגמאות רבות לכך מתוך הספר) מעיד על כוונת המספר להתחזות לפני הקורא כ“מדווח מנוּכּר” של עובדות ומאורעות; התחזוּת “המכפילה את העָצמה האירונית של טכּסט נאראטיבי־פונקציונלי־נטול־רגש כביכול,” כדבריו. סוג של זה פיסוק הוא מכנה “קיצוב אינדיפֶרֶנטי” – מטבע שנעשה מאז עובר לסופר בשוק הביקורת.

החלק השלישי של המאמר מכיל תיאור גרפי של מהלך הרומן. בעזרת שלוש עקומות שמצייר שוסטר מנקודה A (המציינת את ראשית הרומן) אל נקודה B (המציינת את סופו), הוא מראה שהמהלך הוא פרבּוּלי־גלי; כלומר, גל המורכב מפרבולות מתהפכות, שמוקדיהן נעוצים בתחנות התפתחותו הקוגניטיבית של הגיבור, וקדקדיהן משיקים לקטעי המציאות האוביֶקטיבית. רצף המאורעות שבסיפור וכיווּנו עשוי, לדעתו, להתמצות בנוסחה פשוטה המוסרת את היחסים שבין המוקד ובין הקדקד, דהיינו, בין המוטציות הפנימיות לחיצוניות; והנוסחה היא:

נעמי1.jpg

כש־Y הוא קינקא, x – המציאות הארצישראלית, p – המרחק ביניהם, ו־ β– יחסו של המספר. פרופ' שוסטר מראה שהמהלך הפרבולי־הגלי של הסיפור איננו מקרי, או שרירותי, אלא שהוא קוֹרֶלטיבי הן לצורת דבשת הגמל, שהיא פרבולאידית, הן לצורת גבעות החול הגליות המתוארות בספר והן לעקומת מסלולו של קליע, המסמל את אָפיָם הקוֹמבָּטיבי של הישוב והמדינה.

החלק האחרון עוקב אחר מטפורה אחת ברומן, העוברת, לדעת שוסטר, כחוט השני מראשו עד סופו: מטפורת האבן. הוא מביא כלשונם את משפט הפתיחה של הרומן (“קינקא פיגר; כשראה שהמרחק בינו ובין החבורה שלפניו גדל והולך, שאל את עצמו לסיבת הדבר ונזכר שמעד באבן חלקלקה שהיתה מונחת על הדרך; ורק עכשיו נעשה מודע לכך ששתי האצבעות האמצעיות בנעלו השמאלית כאבו”), את משפט הסיום (“מצחו השותת דם היה מופנה אל הכותל; אך האוזן הימנית נחה, מעוכה, על־גבי אבן חלקה, כאילו מסכיתה להלמות צעדים קרבים.”) ומציין שבין זה לזה מופיעה המלה “אבן”, ביחיד או ברבים, לא פחות מ־128 פעמים. במנותו כתריסר מ“אבנים” אלה (האבן שמיַדה בקינקא נער ערבי בג’נין; האבן המידרדרת לרגלו במחצבה בגלבוע; האבן שעליה יושבים הוא ופסיה בחניתה; האבן הפוצעת את ברך הגמל בקדש ברנע; האבן שמתחתה נמצא מטמון המטבעות; ועוד) ובהתעכבו על התכונות הסמנטיות של “אבן” בהקשריה הטכּסטואליים והאסוציאטיביים, הוא מראה איך “אבן” זו מתגלגלת במהלך הרומן, במשמעויותיה, מ“אבן־הנגף” שבמשפט הפתיחה אל “אבן־הטועים” שבפרק השלישי, וכן אל “אבן־מעמסה”, “אבן־פינה”, “אבן־בוחן” וכולי – עד למשמעות המרומזת של “אבן־השתיה” (באפיזודה של מסגד עומר), ושל “אבן מקיר תזעק” שבסיום. כלומר (ואלה הם דבריו), האבן המתגלגלת מעצם כפשוטו למֶטוֹנימיה, ממטונימיה למטפוֹרה, וממטפורה לסמל.

כך פרופ' יהויכין שוסטר, אבל שץ – אף מלה!

כשמונה חודשים לאחר הופעת הספר, לאחר ששככו זה כבר גלי הביקורת, ואני, אפשר לומר, נחתי על זרי הדפנה – קורעת את עיני, בוקר יום ו' אחד, כותרת באחד המוספים הספרותיים: “הגמל מעלה הגירה”, וחתומה עליה מחברת שאת שמה לא שמעתי מעולם ולא ראיתי בשום עתון: שולמית נהור.

המאמר היה כתוב בלשון גסה ובטון שחצני, רווּי לעג ואיבה: שולמית זו אינה מבינה מה הרעש שקם סביב הספר, מה הכתרים שקשרו לו “מלומדים מפוקפקים”, ולמה זכה בפופולריות כה רבה בקרב קהל הקוראים. לה “הוא לא הזיז” (כך! במלים אלו!). היא קראה אותו מתוך שעמום ובקושי הצליחה לסיימו. הוא לא גילה לה שום דבר חדש, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הצורה, וכל ה“אמתוֹת” המובעות בו הן בנליות. בקיצור: הגמל אינו מעופף והדבשת אין בה זהב, וכל הספר אינו אלא כ“גמל הרובץ בשממון, מלחך תבן ומעלה גירה.”

שלושה לילות הדיר המאמר זה שינה מעיני, וארבעה ימים ארוחות־צהרים מפי. לא יצאתי מפתח הבית ולא רציתי לראות פני איש. שאלתי את עצמי מי היא “שולמית נהור” זו ומנַיִן האיבה העצומה האצורה בעצמותיה כלפי. השם הוא בדוי – אמרתי לעצמי, אבל הן לא ייתכן ששץ הוא המסתתר מאחוריו, כי אין זה סגנונו כלל!

לא, לא היה זה שץ. רק לאחר שבועים נודע לי ששולמית נהור – שם לא בדוי – היא תלמידתו, שנה ב' בחוג לספרות עברית.

בעוד אני מתאושש ממהלומה זו, מתנחם בכל התשבחות שהעתירו עלי טובי המבקרים, בעשרות מכתבי הקוראים שאני מקבל, כולם מלאי הערצה, ובכך שנפקנית זו, שהיא בודאי לא רק תלמידתו של שץ אלא גם שוכבת־חיקו – כך אמרתי לעצמי – אינה ראויה שאבזבז עליה ניד של מחשבה, מי יזכור שמה – נוחתת עלי מהלומה שניה: מאמר בַשם “גמל־הזהב של קרן”.

והמחברת (שוב מין נקבה!) – לא אחרת אלא ד"ר אלישבע טל־בלומפלד!

שלא כמאמר הקודם, היה מאמר זה (ששמו האירוני ניתן לו על משקל “חמור־הזהב של אפוּליאוס…”) כתוב בטון רציני, נתחני, והתיַחס לגופי עניָנים שבספר: לתָכנו, לסגנונו, לדימוייו, ובעיקר לגיבורו. לא אחזור כאן על הנאמר בו: אומַר רק שבסיכום הניתוח המפורט הגיעה הגברת טל־בלומפלד למסקנה, שכל מה שציינו המבקרים האחרים – מתוך הערכה וכבוד – כ“השפעות”, הוא לאמתוֹ של דבר “חיקויים”: ל“תוף הפח”, ל“מאה שנים של בדידות”, ל“זאדיג”, ל“טריסטרם שֶׁנדי” של לוֹרנס סטֶרן (ספר שמעודי לא קראתיו) ול“חמור־הזהב” של אפוליאוס; אלא שבניגוד ל“חמור־הזהב”, חסרה בו “קוֹהֶרֶנטיוּת אוֹתנטית” והוא סובל מ“דבשת של חיקויים אֶקלֶקטיים.”

מהלומה זו הכאיבה לי שבעתים מן הראשונה, לא רק משום שהמאמר היה כתוב בידענות ובנעימה סמכותית, ולא רק משום שד"ר אלישבע טל־בלומפלד היא חוקרת בעל־שם, שהעמידה תלמידים רבים, ומחברת הספר הנודע “הריאלי והאי־ריאלי בספרות” – אלא בעיקר משום שחשבתי שהיא ידידה לי: שלוש או ארבע פעמים נפגשתי אתה, שוחחנו בנעימות ובבדיחות־הדעת, כמבינים זה את זה, ופעם אחת, בשבתנו בבית־קפה קטן, אפילו נדמה לי – על־פי אורח דיבורה המתחנחן, צחוקה והבהובי מבטיה – שהיא מנסה לפתות אותי להרפתקת אהבים (על אף היותי צעיר ממנה בעשר שנים לפחות. ואולי דווקא משום כך). והנה לפתע… דווקא מצדהּ… היה זה כאילו נבגדתי.

בלעתי את העלבון וכבשתי בתוכי את הרגש המר שהותירה בי מכה בלתי־צפויה זו. אך עשרה ימים לאחר הופעת המאמר, לא יכולתי עוד לעמוד בשתיקתי הגאה, שאכלה אותי בתוכי, וצילצלתי אליה. אמרתי לה שקראתי בענין רב את מאמרה המאלף, אלא שדבר אחד הפליאני: איך יכול אני לחקות ספר שלא קראתיו, הלא הוא “טריסטרם שנדי”. “לא קראת?” אמרה, נבוכה, “הייתי בטוחה… זה ספר קלסי… ובשני פרקים שלך הדמיון ממש מפתיע!” וכשחזרתי והבטחתיה שלא קראתי, אמרה: “אני באמת מצטערת! אפרסם התנצלות, כבר בשבוע הבא!” והוסיפה, בקול אינטימי כלשהו, כבין ידידים ותיקים: “נפגעת? מן המאמר?..” (עזות־המצח! – חשבתי – לזכות בשני העולמות היא רוצה! לתקוע לי סכין בגב ולזכות בתהילת המבקר, ולתקוע כף לידי ולזכות בחיבת המבוּקר!). “לא,” הצטחקתי, “אבל מוזר היה לי שאַת, ככה, מאשימה אותי בגניבה…” – “גניבה?!” קראה בקולה הצלול, הלבבי. “איזו שטות! כתבתי ‘חיקויים’… אבל כל הספרות הגדולה מלאה חיקויים! פילדינג חיקה את ריצַ’רדסון, סמוֹלֶט חיקה את לָה סאז‘, דֶפו חיקה את סֶרוַנטס… כמה סופרים חיקו ומחקים את סרוַנטס? ו’מסעות בנימין השלישי’ איננו חיקוי עלוב ל’דון קישוט‘? ו’טריסטרם שנדי’ עצמו? חברה מכובדת מאוד! לא חשבתי שתיפגע מזה!” אמרתי לה שנשגב מבינתי איך יכול ספר אחד, כ“הגמל המעופף”, להיות חיקוי לספרים כה רבים וכה שונים זה מזה. “זוהי המקוריות שבו!” צחקה בקולה הפעמוני, הבהיר, “ואגב, אני נהניתי מאוד מקריאת ספרך! קראתי אותו בנשימה אחת ובמקומות רבים אפילו פרצתי בצחוק! כמה זמן כתבת אותו?” שאלתי אותה למה לא כתבה זאת במאמרה, ש“נהנתה”. “אבל זה נכתב כבר בשלושים מאמרים אחרים!” צחקה. אמרתי לה שכשקראתי את מאמרה חשבתי שהיא מושפעת מדעותיו של שץ. “שץ?!” קראה, “התרנגול המנופח הזה? אינני מדברת אתו! בקושי אומרת לו שלום כשאנחנו עוברים זה על־פני זה במסדרון!” איך אפשר לסבול את השרצן הזה!"

“שרצן,” אמרה, במקום “שחצן”.

בהופיע המהדורה שלישית של הספר, נערך ראיון אתי, שהשתרע על־פני שני עמודים של העתון. אביא כמה קטעים ממנו.

לא, מוטב לא.


 

מים גנובים


שמונה ימים מיום פגישתי עם נעמי על הגג – פגישה שצפנה בתוכה הבטחה, כך נדמה לי – לא ראיתי אותה פנים. פעמַיִם שמעתי את צעדיה במדרגות. מיהרתי אל חריר הדלת ובהציצי בו, קלט מבטי פעם את מטפחת־ראשהּ הפרחונית ואת סל המכולת התלוי בזרועה, ופעם את גבה ברדתהּ למטה – אך פנים־אל־פנים לא פגשתיה. יום־יום ציפיתי שתצלצל בדלת, תופיע ומצלמה בידה ותבקש שוב לצלם את הארנבים, אך היא לא הופיעה, ובאכזבה, גם בטינה מסוימת, חשבתי: שץ אסר עליה לראות את פני, לאחר שסיפרה לו על פגישתנו.

אין צריך לומר שכל אותם הימים לא הוספתי אף משפט לעמוד ה־23 של ספרי (עליו עוד אומַר משהו בהמשך הדברים), שחציו התחתון נשאר חלק ולבן כמו שהיה לפני הפלישה. בערבים הייתי שומע עכשיו מעל לראשי לא רק צעדים וחריקות, אלא גם את תקתוק המכונה של שכני המלומד, תקתוק רץ בחריצות לא־תיאמן, נפלט צרורות־צרורות, כמעט ללא הפוגה, מצטלצל במעברים משורה לשורה, ומוסיף לרוץ. חלונו של הפרופסור הבלתי־נלאה היה פתוח אל אויר הערב, שולחן־הכתיבה שלו עמד ליד החלון; חלוני, קומה אחת למטה, אף הוא היה פתוח מחמת החום, שולחן־הכתיבה שלי אף הוא עמד ליד החלון. הצלילים התוקפניים היוצאים מתחת קלידי הנקשן שלמעלה, היו מעופפים כעטלפים, מחוצות החום אל חלוני.

יושב הייתי בכורסה, קפוּץ־פה, מתוח, פני לוהטות מעוצר כעס־אין־אונים על היותי אסיר־כתיבה בחדרי, ידי כבולות – ושומע את צלצלי מרכבת מכונת־הכתיבה, החוזרים ונשנים ברווחי זמן קצובים. כל צלצול – עוד שורה של מלים משתרשרות על דף־הנייר הלבן של הכתבן החרוץ. הייתי מונה את השורות, שורה לשורה, שורה לשורה, ובהיפסק התקתוק לרגע קט (עכשיו נעים גלגלי מחשבתו! – אמרתי לעצמי), ידעתי: אין זה סוף־פסוק! הו, לא! לא ינום ולא יישן המתמיד המאחר בנשף! אך יסיים דף – ישלוף אותו מן המכונה. ישחיל דף אחר במקומו, והלאה, הלאה, יזרום ירדן משפטיו…

איך יכולתי להתיַשב אל שולחן־הכתיבה ולכתוב – כשלא יכולתי אפילו להשיב לו בצרורות מקלע כנגד צרורות מקלע, שכּן אני, בן עידן אחר כנראה, חורש עדיין את שָׂדי בכלי מיושן, פרימיטיבי, המכוּנה עט, מתנהל בתלם אט־אט, כאיכר רומני ההולך אחר צמד שוָרים! איך יכולתי לכתוב, כשחשתי שאם אניח משפט על־גבי הנייר, תשתקף הבבוּאה שלו, הפוכה, כמו בקאמרה אוֹבְּסקוּרה – או נלעגת צורה כמו במראה קעורה – בדף המתוחשב שבחדר העליון! או יירשם במוחו הממוּכן של היושב מעלי! איך יכולתי – שעה שהתקתוק המידרדר כברד על ראשי, על אָזני, מחריש את מחשבותי, מסיח את דעתי לפענח – על־פי מה? על־פי הקצב? מספר הנקישות? – את המלים הנחרצות שם אחת לאחת? ולשאול: מה הוא כותב שם, לכל הרוחות, ברגעים אלה?!

כאן, אולי, המקום לומר משהו על משנתו של נפתלי שץ, זו הסדורה בשני ספריו – רווח של שלוש שנים בין השנַיִם – האחד “נגד האליגוריה”, והשני “החדר שלוש־המראות”.

“נגד האליגוריה” היה ספר־הביכורים של שץ, והקנה לו, מיד עם הופעתו – לפני ארבע שנים – מעמד בכורה בקרב דור המבקרים הצעיר. לכאורה, לצאת חוצץ נגד האליגוריה בשנות השבעים של המאה העשרים, הרי זה לשחוט פרה שנתפגרה מזמן, ורק שרידי גוִִייתהּ בשדה עוד מפיצים צחנה כלשהי. שהרי מי, לאחר אוֹרוֶל, כותב היום אליגוריות? אך החידוש הגדול בספרו של שץ היה בכך, שכלל בקטיגוריַת ה“אליגוריה” יצירות מופת כמו “התחיה” של טולסטוי, “מטמורפוזיס” של קפקא, “הדוב” של פוֹקנר, “הדבר” של קאמי, “תוף הפח” של גרַאס, ומשום כך – לאחר עיון מפורט ומדוקדק בהן – פסל אותן! הרעיון המרכזי של שץ בספרו זה, שסמך אותו בראיות מיוסדות היטב, שהעידו על בקיאות בספרות העולם לתקופותיה, כשהוא טוען, בחריפות ובלהט של פולמוסן, או של עורך־דין ממולח, נגד האִמרה הידועה של צ’סטרטון, ש“כל ספרות גדולה היתה תמיד אליגורית” – היה זה: כל יצירה ספרותית המשמשת – בכוונת המחבר או שלא בכוונתו – אילוּסטרציה לאידיאה; יתר־על־כן: כל יצירה שדעת הקורא מוסחת בה להפקת “מוסר־השכל” ממנה – חותרת תחת עצמה בהָרסהּ את האוטונומיה האֶסתטית שלה, שבלעדיה אין קיום לספרות כאמנות אותנטית עצמאית.

זה היה. כאמור, ספר־ביכורים, ספר־בתולים, שהבוסר שבו עשוי היה להקהות הרבה שינַיִם בריאות; אך בהיותו “אני מאמין” צעיר, הצוף ומרדני, שלא רק שניפץ, בבעיטות מכוּונות היטב, כמה וכמה אנדרטאות במקדש הספרות העולמית, אלא גם קטל – בשלושים הדפים האחרונים – כשני מניָנים של סופרים עברים, שנותרו מוטלים כפגרים בשדה־קרב – קנה לו חסידים רבים בדור הצעיר, שגבעוליו הירוקים, רעננים וזקופים, אך זה ביצבצו מאדמת הארץ.

(עלי לציין, דרך־אגב. ששמי לא הוזכר כלל בספר זה, אף כי כמה מן המבקרים מצאו בשני ספרי הראשונים “יסודות אליגוריים”).

“החדר שלוש־המראות” (שהופיע כשנה לאחר הופעת ספרי “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב”), היה, מבחינות מסוימות, המשך ופיתוח ל“נגר האליגוריה”. אך הוא היה ארוך הרבה מקודמו (286 עמודים לעומת 155), בשל ממנו ומורכב ממנו. התיזה העיקרית של שץ בספרו זה,1 היא: מִבחנה של יצירה ספרותית “אבסולוטית” הוא בהיות הטכּסט שלה הֵרמֶטי, ומסוגר במבנה משמעותי שהוא כחדר בן שלוש מראות. “מראות לעולם אינן עשויות לשמש חלונות” – כותב שץ, ולפיכך טכּסט הרמטי הוא זה שאיננו פונה כלפי חוץ ואינו שקוף כלפיו, אלא שכולו מופנם כלפי עצמו, אוֹטַרקי. ה“חדר” שבו מתרחש הטכּסט מתואר כעשוי שלוש מראות: שתים זו כנגד זו, כותל מול כותל, ואחת בתקרה. השתים הנגדיות יוצרות את “האירוניה הכפולה”: הטכּסט, שהוא כביכול עיבוד של חָמרי מציאות לאיכויות לשוניות, אך למעשה קומפוזיציה בלתי־תלויה במציאות החיצונית (כמו קומפוזיציה מוסיקלית) – משתקף בשתי המראות גם יחד, כלומר, בבואתו נכפלת פעמים אין־ספור (וזו משמעות ה“אירוניה” שביצירה); המראה העליונה משקפת את המתהווה בשתי המראות הנגדיות, בזוִיות אחרות, ומבטאת את השתקפות הטכּסט בתודעתו של קורא אנונימי, שנוכחותו האלמונית גם היא מהווה חלק מן היצירה ההרמטית. בטכּסט “אבסולוטי” כזה – אומר שץ – המחבר אינו מזמין משמעות מסוּימת, חוץ־טכּסטואלית, ואינו מכתיב משמעות כזאת, אלא שכל קורא שלו הוא הֵד לו, והקריאה בו היא הרפתקה של אפשרויות הבנה אין־סופיות. לאחר שמביא שץ את עיקרי תורותיהם של ריצ’רדס, אֶמפּסון. בַּארת ורוֹמן יקוֹבּסוֹן בסוּגיַת היחסים מציאות־ספרות־קורא וסותר את הנחותיהם בוירטואוזיות ראויה להערכה. הוא מנתח בהרחבה שתי יצירות שהוא מביאן כמופת ל“ספרות אבסולוטית”, והמאששות את התיזה שלו: “ספריַת בבל” של בוֹרחס. ו“עידו ועינם” של עגנון.

חלקו השני של הספר הוא עיון במספר רב של יצירות, מספרות העולם ומן הספרות העברית, שמטרתו להבדיל בין היסודות “האוטונומיים” שבהן ובין היסודות “האֶכּסטרינזיים”. לא זה המקום להביא תמציתם של עיונים אלה, ולוּ בקצרה. אומַר רק שהוא חידש בהם מושג, שקרא לו – “תת־מִכמניות רדוּקטיבית” (reductive sub־treasurability). שמאז הפך כמעט מטבע־עובר־למבקר, ונזרה ככמוֹן על־פני כיכרות מאמרים לאין־ספור; ושמחמת גחמה מסוימת —בלתי־מובנת לי – ערך שץ את היצירות הנדונות בו בסדרות של שלושה־וארבעה (מעין “על שלושה פשעי… ועל ארבעה לא אשיבנו”), לפי א“ב של מחבריהן. כך הוא דן, למשל, ב – בורחס. בּל, בֶּלוֹ – וגלגל רביעי במרכבה הוא סופר עברי ששמו מתחיל בבי”ת; או: גוגול, גרַאס, גוֹמברוביץ – וסופר ישראלי שגימ“ל בראשו; או: קלייסט, קפקא, קאמי – ואחד משלנו שקו”ף בראשו; וכן הלאה.

עלי לציין גם כאן. שעל אף העובדה שאני עצמי ניחנתי לא בקו“ף אחת אלא בשתים, ואף־על־פי שכל קורא בלתי־משוחד ובלתי־עוין של ספרי האחרון היה מצמיד אותי כחוליה – אם גם צנועה – בשלשלת התלת־חוּליָתית של הקו”פים – שמי לא נזכר בספר זה אפילו פעם אחת.

אלה הם שני הספרים שכתב נפתלי שץ, לבר מאמרים מי־ימנה, בעתונים ובכתבי־עת, על ספרי־וסופרי־דיומא, כולם חריפים וברורים, כולם תקיפים וחמורים, מהם מצוינים בעמקנות ומהם בפסקנות, שיש שפירשוה כרשעוּת ויש שפירשוה כיַשרוּת, הכּוֹל לפי הנפגע ולפי הנהנה.

לא ייפלא אפוא שבשבתי בכורסה, מנוּע מלכתוב בעצמי, מחמת המציק שעלה לביתי וירד לחיי, ומחמת ברד הנקישות הניתך עלי מלמעלה – הייתי שואל את עצמי, כשעיני מתגלגלות למרום, מה צפוי לנו עכשיו מנחת צפָרניו של כוֹס־חרבות זה.

אבל עלי לחזור לסיפור המעשה בסדרו הכרונולוגי.

שמונה ימים, כאמור, לא ראיתי את נעמי מאז פגישתנו על הגג. ביום התשיעי, בחָזרי מן הספריה הצרפתית, קרוב לשעה שלוש, בכניסתי לבית, קידם את פני סילון דק של מים, מזדחל ויורד במדרגות, מתפתל כנחש עקלתון לצד המעקה. בהגיעו למישורת דירתי, והנה נקווּ בה המים כדי שלולית קטנה, במקום שהמרצפות שקועות, ופֶטֶר מהם כבר מגיע למפתן דלתי. מוצאם היה מלמעלה, ואני טיפסתי לראות שמא פתח מישהו את הברז בדיר הארנבים ושכח לסגרו. בהגיעי לקומה הרביעית, ראיתי והנה המים חומקים מבעד מפתן הדלת של שץ. בידעי שהוא עצמו איננו בבית בשעות אלה, צילצלתי בפעמון, חזרתי וצילצלתי, ואיש לא ענה. נעמי כבר יצאה לעבודתה. שמתי אָזני לדלת, וקול זרימה, קצוף ורצוף, הגיע מבפנים. עמדתי ותהיתי מה אעשה. השנַיִם לא יחזרו אלא בשש בערך, ובינתים ישטפו המים במדרגות, ירומו, וגם אל דירתי יחדרו.

ירדתי אל ויקטוריה – היא “סוכנת־הבית” הצופה כל הליכותיו – להיוָעץ עמה, וצילצלתי בדלתה. גם היא לא היתה. חזרתי ועליתי אל קומתי, וראיתי שאכן עלו המים, ובפָתחי את הדלת, והנה הם כבר מתלַשנים בחדר־המבוא, עוד מעט ילוקו את שטיח־הצמר.

אם הצורך הוא אבי ההמצאה, והמצוקה אֵם העצה – החסרון הוא דרבן הזכרון. בעודי עומד כך, רואה את לשון המים מתקדמת אט־אט לעבר השטיח, שמיהרתי לגוללו – נזכרתי שמצוי אצלי, במקום כלשהו, מפתח הדירה שמעלי. ד"ר קלאוזנר המנוח הוא שנתן לי אותו. כיוָן שרוב שעות היום היה בבית־המרקחת שלו, וכיוָן שרחש לי אמון בלתי־מוגבל, הפקיד מפתח אחד בידי, למקרה שבהעדרו יבוא מחלק הגז, או החשמלאי, או השרברב, ועל כל צרה שלא תבוא עליו חלילה, כי הוא עצמו לא היה בקו הבריאות. פישפשתי במגירות ארון המטבח, ואכן נמצא המפתח.

להיכנס או לא להיכנס? – בעיה תלמודית: הנכנס לד' אמות של שכנו ללא רשות הבעלים כדי להציל מן השטפון – מה דינו? אם בפיקוח־נפש הכתוב מדבר – פשיטא: פטור. אם במים שדרכם לילך ולהזיק, שהם עתידים לקלקל את הכלים…

כמה רגעים התחבטתי בסוגיה זו. אחר־כך אמרתי לעצמי: אם שץ מסיג את גבולי ערב־ערב דרך החלון וגורם לי נזק שאין לו שיעור – אני, שאסיג את גבולו רק פעם אחת, ודרך הדלת, כדי למנוע נזק…

פתחתי את הדלת במפתח ונכנסתי. שכבת מים דקה כיסתה את רצפת חדר־המבוא ושלוחות שלה פלשו אל חדר־המגורים, סיפגו את השטיח והרטיבו ספרים שעל הרצפה. פסעתי על בהונות נעלי לעבר קול הזרימה והגעתי אל חדר־האמבטיה. ברז האמבטיה היה פתוח, והמים שמילאוה – שכבסים צבעוניים שקופים צפו על־פניהם – גלשו על גדותיה. סגרתי את הברז ומיהרתי להימלט אל החרבה.

ובכן, זוהי ממלכת שץ! אמרתי בעָמדי בפתח חדר־המגורים.

איזה ניגוד מדהים בין מראה הדירה עתה ובין מראיה בימי בעליה הקודמים, ד"ר קלאוזנר זכרונו לברכה! אם אז שררה בה מעין שלוַת־עולמים, כל חפץ וחפץ במקום שנועד לו כביכול מימי בראשית, כל רהיט ללא שחק־אבק, כל מפית רקומה ללא קמט, ורוח של אצילות שקטה, רווּיַת זכרונות מרחפת על הכּוֹל – הנה עכשיו שררו בה עצבנות, בלבול, מהומה: ספרים וחוברות, עתונים ומחברות היו פזורים על־פני החדר. מהם שעמדו ושכבו, צפופים ורווחים, על המדפים, שתפסו שני כתלים, מן המסד עד הטפחות, ומהם שהיו מוטלים ללא סדר על שני השולחנות – שולחן־העבודה שליד החלון ושולחן־התה הנמוך שבאמצע – על שני כסאות סמוכים אל הקיר, על כורסת־עור, ואף על הרצפה, שהציפו אותה מי־אפסים. על שרפרף גבוה שבצד הכונניח היתה ערימה גבוהה של חוברות, ואני; מתוך סקרנות; טבלתי סוליות נעלי במים וניגשתי לראות מה הן. היו שם זה מתחת לזה:


British journal of Aesthetics No. 17, 1963

Virginia Quarterly Review, No. 2, 1970

L’arc, No. 26

Modern Ficition Studies, VII, Vol. 1

Bulletin of Bibliography, XXIX, No. 5

Georges Poulet: Etudes sur le temps humain

Kenyon Review, No.3, 1973

Revue d’Arts Dramatiques, 1968

The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 1975

Esprit, 1963

Review of Comparative Litrature, XVIII, No. 3

Journal of the Linguistic Circle of New־York, Vol. I.

Memoirs and Proceedings of the Manchester Literary and Philosophical Society, Vol 104, N, 61־ 62


נסמכת אל הקיר, בצד הכונניח, היתה ערימה של עתונים עבריים, מן הרצפה עד גובהּ המתנַיִם, שהתחתונים שבהם הצהיבו מיושן. בפינה, לרגלי שולחן־הכתיבה, מונחים היו שלושה ספרים, שמבטי קלט את החקוק על כריכותיהם – “כל כתבי מ.י. ברדיצ’בסקי”. המים החלו מלקקים את שפותיהם, ואני – רפלכּסיבית, אפשר לוֹמר – מיהרתי אליהם, מנתר על בהונות נעלי הנרטבים, להצילם פן יישחתו. הרמתי אותם מן הרצפה להניחם על השולחן.

תוך כדי כך נשר דף מתוך אחד הספרים, התעופף ארצה ונרטב. משיתיו מו המים, ובהציצי בו, קראתי:


 

קלונימוס ונעמי


– קללת בית נתן הלוי בהקבלה לקללת בית אטריאוס בטרגדיה האורסטיאית.

– גלגולם של החטא והטירוף במשפחה מדור לדור (נבואת קסנדרה)

– היסוד הדימוני־הרסני של האֶרוס כאחד האלמנטים הקבועים ביצירת ברדיצ’בסקי.

— ענין “אהבת אח ואחות” כארכיטיפּ מיתי. (ראה “הנבחר” של תומאס מאן, וכן “ממזר תלמיד־חכם” בספר המעשיות של מרדכי בן־יחזקאל).

– איחוד הניגודים של הטירוף הכפול:

נעמי.jpg

– הכפירה והיופי כראי מול ראי.

– רזיגנאציה: שקיעה לחיים של שיגרה מנוונת: קלונימוס נעשה מלמד־תינוקות “בחלל ריק”, “בלב מת”. נעמי נעשית עקרת־בית אדישה, מוגבלת בשׂכלה, בגלגול בהמי.


בהניחי את הדף המלוחלח; שאותיותיו ניטשטשו מעט, בצד מכונת־הכתיבה – זו אויבתי ובת־ריבי, היורה אלי את צרורותיה ערב־ערב; זו הטוחנת את מעי הספרים הרבים שבחדר לעשותם נקניקי־מאמרים – צרור גליונות סדורים נאה, ולעיני קפצה הכותרת שבראשם: “מפתח לאסתטיקה עברית אפשרית”. מאליו נמשך מבטי לקרוא את הכתוב מתחתיה:

"שאלת קיומן של אסתטיקות לשוניות שונות, כמו שאלת קיומן של פואטיקות לשוניות שונות, העסיקה כבר חוקרים כמו ר.ל. ג’נקינס ופ. מ. שפיגל, בהיתקלם במודלים ספרותיים חריגים המועברים מלשון ללשון בדרך של סינכרוניזציה סוגסטיבית. ג’נקינס מצא שהתפיסה הפונקציונלית של הטכּסט הספרותי, הרואה בו מדיוּם להמחשת סטרוקטורות מציאותיות, מובילה בהכרח לרדוקציה של ערכים אסתטיים צרופים. השאלה שתעסיק אותנו כאן היא, אם פירושים סמנסיים ופונטיים לטכּסטים עבריים שנתחברו בתקופות שונות, עשויים לגלות חוקיות אסתטית קוהרנטית, שיהיה בה כדי…


עמדתי משתאה, מפועם, מול אוצר־הדעת הזה שנגלה לעיני, כמו במערת אלדין, בהיסח־הדעת –

בצדהּ השני של המכונה עמרה תמונה בתוך מסנרת־עץ – שמיָד הכּרתיה: באקונין! הזקן הרחב, כמו של מַרכּס, השׂיער היורד אל הכתפים; העינים המפיקות פיקחות! ומתחתיה, ברוסית: מיכאיל אלכסנדרוביץ' באקוּנין. מה לו ולבאקוּנין? –השתוממתי – האם נכנס בו אחד ה“שֵׁדים” של דוסטויבסקי? האם הוא זומם מהפיכה?

בהחזירי את ראשי, נגלה לפני חדר־המיטות, שדלתו היתה פתוחה.

המיטה הזוגית הרחבה לא היתה מוצעת. שמיכה ורודה, דקה היתה מכורבלת בפאתהּ, כאילו נבעטה אליה. על כר אחד היתה מונחת כותונת קצרה, תכולה, מנומרת בפרחים צהובים, זעירים, שדמתה לשמלת־השבת של ילדה בת שמונה. לצדו של הכר השני היו שמוטים מכנסי פיג’מה סגולי פסים, שהשתלשלו מן המיטה ארצה. באמצע הזירה הזאת התגולל איזה עתון לועזי פרוע דפים – “ניו־יורק רביוּ אוף בּוּקס”? “טיימס ליטררי סַאפּלמנט”? – שניטש באמצע קריאתו. על שולחן־הטוּאַלֶט הלבן עמדה מראה עגולה, קעורה, על רגל מתכתית, ובה נשתקפה בעיקוּל צורה, בבואת המראה המלבנית של ארון הבגדים שמנגד.

על הקיר שמימין למיטה היתה תלויה כרזת־ענק של הצגת “אילוף הסוררת”, ועל הקיר שמשמאלה – כרזת־ענק של “פיגמליון”; ואני שאלתי את עצמי אם נפתלי שץ רואה עצמו כפֶּטרוּצ’יו המלמד לקח את קתרין קשת־העורף שלו, או כפרופ' היגינס המאלף דעת את נעמי־דוליטל הכפרית שלו.

פניתי אל הדלת.

לפני צאתי סקרתי שוב את חדר־המגורים. הוא דמה בעיני כ“חדר־הלימודים” של פאוּסט, שמפיסטופלס התגנב לתוכו בחשאי והטיל בו ערבוביה בשרירות־לבו הקונדסית.


בשש ורבע שמעתי את צעדי שני הדיירים עולים במדרגות. הם התעכבו רגע ליד דירתי, השמיעו כמה מלוֹת תמיהה למראה שלולית המים שעל אריחי המישורת, המשיכו לעלות, ופתחו את דלת דירתם.

מלמעלה הגיעו לאזנַי קריאות התדהמה של שניהם: איך? מאַיִן? אלוהים!.. וקול ריצה מבוהלת; ובהיסגר הדלת עליהם – מהומת קריאות, חריקות, זיזות וזיחות. קרעי המשפטים שעופפו אלי מבעד לחלון הודיעוני על מריבה שנפלה ביניהם: “סגורים! כולם! כן, גם באמבטיה… בוא תראה… בעצמך…” — שמעתי את קולה הנרגז של נעמי; וקולו, חמור ומאשים: “לא מעצמם… תסבירי את…. שום נס… כוח עליון?..” וקולה, מעבר אחר של הדירה; מתגונן בתוקף: “הייתי שומעת… לא, לא השארתי… כן, בטוחה! לפני שיצאתי!..” ושוב קולו, מרדף אחריה: “מי מילא אותה?.. מלמטהו?! מי־תהום?!” ולאחר רגע, בתשובה למשפט שחמק ממני: "התפוצץ? פה? מתחת לרצפּה?! מה השטויות האלה!.. ולבסוף, כאילו נואשו שניהם מלפתור את התעלומה – כיצד נקוִים מים בחדרים כשכל הברזים סגורים – נשתתקו הקריאות ונשמע רק קול הזזת רהיטים וקול נטיפת מים נגרפים ונסחטים.

כבר גמרתי בלבי לגלות את פשר החידה לנעמי, כשתיקָרה לי על המדרגות או בחצר, אך למחרת, בשובי הביתה לפנות־ערב, שמעתי דפיקות ונקישות בקומה הרביעית, ובשׂאתי עיני לשם, ראיתי איש זר, בסרבל־עבודה, עומד ליד הדלת הפתוחה, פטיש ומברג בידו, והוא מתקין מנעול חדש לשכנַי מעוּני החשדות.

שלושה ימים לאחר כך, בשלוש אחר־הצהרים, כשהרקתי את תיבת־המכתבים שלי, ראיתי צרור מפתחות נעוץ בחור המנעול של התיבה השַצית. עמדתי והתלבטתי: להשאיר? להוציא?.. אך מתוך חוש של הגינות אזרחית הטבוע בי ללא תקנה — אמרתי לעצמי שלא יהיה זה הגון להשאיר כך במקומו את הצרור – ששכחו, מתוך פיזור־דעת, הפרופסור או אשתו – שהרי כה שכיחים הם בעירנו מקרי השוד והפריצה בזמן האחרון, וכל פוחח־עובר עלול לשלוף אותו, לטפס אל הדירה שבקומה הרביעית, לחדור לתוכה וּלרוקנה מכל דברי־הערך שבה. משכתי אפוא את הצרור מן החור, ובדעתי שבשעה כזאת שץ אינו בביתו, אמרתי: אשיב את האבידה לידי נעמי – מצוָה שאולי אפילו שכר בצדהּ.

עליתי וצילצלתי בפעמון הדלת. לא היתה תשובה. משמע שנעמי כבר יצאה ואין איש בבית. פיקפקתי רגע מה עלי לעשות, אך שֵׁד שבי הסיתני. פתחתי ונכנסתי. הנחתי את צרור המפתחות על־גבי צרור הגליונות של “מפתח לאסתטיקה עברית אפשרית”, מתחת לתמונתו של באקונין – ויצאתי.

בחמש וחצי שמעתי מחדרי את צעדיו הבטוחים, המאוששים של שץ. עולים במדרגות, נעצרים לפני דלת דירתו. אחר־כך זמזום עמום של פעמון הדלת, ועוד זמזום, ובשלישית. עוד רגע או שנים היתה דממה, ולאחריה – כדרדור חצץ – טפיפות צעדים שוטפים מהר במורד המדרגות. עברה כרבע שעה, ושוב נשמע קול הצעדים העולים במדרגות, תקיפים ונמרצים. ושוב זמזום הפעמון, שלוש פעמים. ולאחריו – שוב הגלישה במורד.

כעבור שעה – שוב צעדים. הפעם היו אלה צעדי ארבע רגלַיִם, שתים קלות ושתים כבדות, מטפסות ועולות. הדלת למעלה נפתחה בסיבוב מפתח ונטרקה.

רק שבבים מן השיח־ושיג שהתנהל בין האיש לאשתו נמלטו מלמעלה אל אָזני הקשובות, אך מתוכם יכולתי להבין שניבעו סדקים במצודתו הרציונלית־ההֶרמטית של שץ, ורוחות של מסתורין חדרו לתוכה בעדם: הוא זוכר בבירור – למעלה מכל ספק! – שהמפתחות היו עמו. אפילו זוכר הוא שפתח את התיבה למטה וראה שאין בה מכתבים… איך, אם כן?.. לא, הוא מעולם לא משאיר אותם על שולחן העבודה! – הרי אינך מאמין שעצם אחד יכול להימצא בשני מקומות בו־בזמן… – כך, בערך טענה נעמי כנגדו, ושמעתי, אם אינני טועה, את שמותיהם של ניוּטוֹן ושל איינשטיין מובאים כעדוּת; ואפילו “המימד הרביעי” נזכר.

הה, מסתרי הבריאה! הכוחות העל־טבעיים, העל־חושיים, שהיום, בשלהי המאה העשרים, הם מרקדים כשדים – צלחות מעופפות, יצורים מן החלל החיצון – בעולמנו הנאור, ממש כמו בימי־הבינים החשוּכים; מבקיעים לתוך דירות נעולות כמו לתוך מוחות פתוחים, אכוּלי ספקוֹת בתקפותם של חוקי הפיסיקה הניוטונית; מדיחים פרופסורים מלומדים, צעירים תועים מחפשׂי אלוהים, נערות פתיות – לדרוש במה שלמעלה מהם, בטרַנסצֶנדֶנטלי…

אלא שאחר־כך – האם הטעו אותי אָזני? –שמעתי גם את שמו של פרוֹיד נקלע לדו־שיח: איבוד מפתח… מקרה כשל… שכחה לא־מודעת… על מה מעיד כל זה?

רק השד יודע.


 

בית משותף


צריך הייתי להתחיל את הספר הזה בתיאור הבית שבו אני גר, רחוב אביגדור 39, תל־אביב. מנעורי רחשתי כבוד רב לסופרים כויקטור הוגו, דיקנס, בלזאק, שלפני שהם מזנקים לעלילה, הנפתלת והסוערת עצמה, הם אוחזים בידו של הקורא ומובילים אותו בנחת אל מקום התרחשותה; וכמו מדריכי תיירים קשישים, הם מסבירים לו אט־אט, פרט לפרט, באריכות וביסודיות – לעתים מיַגעת, אמנם, אך שׂכרה בצדהּ – מה רואות עיניו: רובע העיר, הרחובות, הבית, חדריו, דייריו, הלוך סבוב מן ההיקף אל המרכז. בלזאק. ב“אבא גוריו”, למשל – ספר שזכור לי עוד מגיל 13 – מקדיש את שנים־עשר או חמשה־עשר העמודים הראשונים לתיאור האכסניה של גב' ווקר ברחוב נֶו־סן־ז’נבייב, בין הרובע הלטיני ופובור סן־מַרסל, “בתחום שבין רמות מוֹנמארטר וגבעות מונרוז”; ובהנחותו את הקורא ברובע הזה, הוא מצייר לפניו את הסִמטאות ואת הביבים, את הבתים הישנים והמתפוררים ואת בתי־הפאר שביניהם, את אבני הרחוב ואת צבעי הכתלים; ובהביאו את הקורא אל האכסניה פנימה, הוא מראה לו, בסבלנות ובאריכות, את כל החדרים שבשלוש הדיוטות, על כל מה שבתוכם – כל רהיט, כל חפץ, כל כלי, כל תמונה שעל הקיר, כל קמין שבקרן־זוית וכל שעוָנית מרובבת שעל שולחן (תמונה קודרת מאוד, כזכור, מדיפה צחנת רקבון, קמצנות ורשעות); אחר־כך הוא מתאר את בעלת־האכסניה העלובה ואת כל אחד ואחד מתריסר שוכניה; ורק לסוף חמשה־עשר עמודים אלה הוא מגיע אל אבא גוריו עצמו, גיכור סיפורו.

שיטה זו יש לה יתרון גדול: הקורא – אם כי סבלנותו פוקעת לעתים מריבוי הפרטים המגובבים עליו ללא שמתארע דבר – יודע מיד בראשית הסיפור היכן בדיוק הוא נמצא, וכשהוא כבר נסחף בעלילה, אין הוא צריך לבזבז את דמיונו על שיטוטים הנה והנה, ברחבי עיר – לעתים ברחבי עולם – כדי לגלות באיזה מקום הנחית אותו הסופר בשרירות־לבו; דבר הקורה ברוב הספרים המופיעים בעשורים האחרונים – שמחבריהם האגוֹצנטריים אינם מתחשבים בקוראיהם – כשלעתים קרובות רק בהגיעך אל עמוד 58 מתברר לך לתמהונך הרב שאתה בסן־פרנציסקו ולא בברלין המערבית, כפי שחשבת תחילה.

ובכן, אם כי כבר הגעתי לעמוד 76 בספרי זה – ספר התופח והולך כמו עוּבּר מהריון לא־רצוי – אין זה מאוחר עדיין לתאר את הבית שבו אני גר, שבו מתרחשת עלילת היחסים המתוחים האלה שבין הקומה השלישית והרביעית, ובחדר־המדרגות; מתחים, שהיו רגעים שנדמה לי כי עלולים הם לסַדק את כתלי הבית. אכן, חייב אני בתיאור זה לאלתר, שכּן כשבועים לאחר המאורעות המסופרים לעיל, התקיימה אסיפת הדיירים, והקורא צריך לדעת מי ומי הם.

(ואגב, אפילו פּרוּסט, סופר מודרני לכל הדעות, שלא כשלושה הנזכרים לעיל, פותח את Le temps retrouvé בתיאור מפורט של מראה המקום: הטרקלין, חדר־המיטות, הטפיטים שעל הכתלים, הציורים שעליהם, הנוף הנשקף מן החלון…).

אתחיל ברחוב. אביגדור הוא רחוב קטן ושקט בצפונה הישן של העיר, כלומר, באזור שגבולו הדרומי הוא קו הרוחב שמן הקריה אל הים, וגבולו הצפוני הירקון. הבתים ברחוב זה הם בני שלוש וארבע קומות ונבנו עוד לפני היות המדינה. מכאן, שהמתגוררים בהם הם אנשים קשישים ברובם, יוצאי ארצות אירופה, ושהעצים שלפניהם – פיקוס, אִזדרכת, צאלון, תות, דקל – גבוהים מעמודי החשמל וצמרותיהם מתחככות בחוטי המתח הגבוה. התחככות זו יש בה סיכון, ואמנם בכל עונת סתיו באים עובדי חברת־החשמל, או עובדי העיריה, ומנסרים את הענפים הגבוהים ביותר, העלולים לקרוע את החוטים, או ליפול בכָבדם על המכוניות החונות ליד המדרכה, כשסערות מטלטלות אותם. שוכני הרחוב מכירים, בדרך־כלל, זה את זה, אם לא בשמותיהם, במראה פניהם, וכשהם עוברים זה על־פני זה, הם מנענעים ראש, או עפעפיִם, לשלום. יש מהם שיש להם כלבים, שהם יוצאים אתם לטיול בשעות הבוקר או בין־הערבּים, כמו אדון גוטמן, למשל, איש נמוך וקירח, המתהלך במכנסי חאקי קצרים, שבשש בבוקר בדיוק הוא מוליך את הפּוּדלים־התאומים שלו אל גינת זכריהו, כשבידו האחת קצה הרצועה העונבת את צואריהם ובאחרת, סמוך לאזנו, הטרנזיסטור המשמיע את מה טובו אוהליך ואת מהדורת החדשות הראשונה; או כמו גב' דנציגר, אשה גבוהה וזקופה, שהשנָאוּצר השעיר, ארוך השפמות, שלה, משתרך אחריה בדמדומי בין־השמשות, ובכל שני צעדים היא מתעכבת להמתין לו כשהוא משתין בגדר, או מרחרח בצפיעי בני־מינו, ואומרת לו דברי כיבושין בגרמנית. בכל יום נפגשים אלה ואלה מדרי הרחוב בחנותו של שפייזר, שהיא מעין מועדון שכונתי, או מעין מה שהיתה באר הכפר בימי־קדם: כששוקל מר שפייזר – איש סקרן ואוהב שיחה, המכיר את כל לקוחותיו משנים רבות ובקי במתרחש בבתיהם – את נתח הגבינה, או את הנקניק הפרוס דק־דק, אפשר לשמוע מפיו מי הסתכסך עם שלטונות מס־ההכנסה ומי רב עם שכנו, מי יצא לחו"ל ומי בתו התגרשה מבעלה. כך, יומים לאחר פלישת שץ אל רחובנו השקט ואל ביתי, חקר אותי מיהו ומה מעשיו; וארבעה ימים לאחר־כך, שאל אותי – תוך כדי חישוב המגיע לו ממני – אם מצבו של הפרופסור אמנם דחוק כל־כך, שאשתו נאלצת לקנות בהקפה, ומבקשת לשלם רק אחת בחודש, בחמשה בו.

עכשיו אתאר את הבית שבו אני גר, מס' 39, לפי סדר הקומות.

בגינה הקטנה שבחזית הבית, הסוגה בשיחי יסמין, נטועים שני דקלים רמי קומה, משונני סנסנים, בעלי צמרות דלות, שבכל אחת מהן חמש־שש כפות מרוטות. באמצע המדשאה שביניהם, מתרוממת מושבת קקטוסים צפופה, צומחת על תלולית של אבני כורכר מחופות חזזית, שגב' חדוה פורת, מן הקומה השניה, מטפחת אותה במסירות רבה.

בקומת־הקרקע, מול הפרוזדור המרווח, שלוש מדרגות מתחת למישורת – נמצאת מרפאתיהשינים של ד“ר בז’יזובסקי. כשדלתה נפתחת – יוצא ממנה ריח אתר ויוד, הפושט אל חלל חדר־המדרגות. מרפאה זו – שלצערי גם אני נאלץ לפקוד אותה לעתים – כליה ומכשיריה הם בני ארבעים שנה לפחות. מן המרקקה שבצד מרכב המקדח המגושם, שפרקיו הלבנים הצהיבו מרוב יושן, עולה תמיד צחנה קלה, כמו מביב של מים באוּשים וקצף חשוד גולש ממנה כשהסילון הדק הניתז לתוכה בלי הרף, בציוצים מעצבנים ובקצב לא־אחיד, מתגבר לסירוגין. הנקרנים הערוכים בשורה על־גבי טבלת־השיש, שגם היא צהובה ומכותמת – כולם חרומי שן, פגומי שן, קהי שן, ובחטמם בנקרוֹת השינַיִם החולות, הם משמיעים חריקות מצמררות. המלקחַיִם גסים כמו מפתחות של שרברבים. כסא־המתרפא גונח ונואק כשהוא מוגבה או מושפל בלחיצות הדַוושה. ד”ר בז’יזובסקי הוא כילי כארפּגוֹן, ולצואר היושב תחת גרדומו הוא תולה פיסות נייר עטיפה מרובעות ומרובבות, וגם הן משמשות אצלו כמה וכמה פעמים. המעלעל בז’וּרנלים שבחדר־ההמתנה שלו, מוצא עצמו חוזר כמה שנים לאחור, אל פרשת ווֹטרגייט, אל התנגשויות הדמים עם כנוּפיַת באדר־מַיינהוף, אל נאומיו השחצניים של אידי אמין ואל מלחמת ויֶטנאם,

בקומה א‘, בדירה שמעל למרפאת־השינים – גרים הוא ואשתו, אם כי שניהם עלו ארצה ב־1937, הם מדברים פולנית ביניהם. העברית שבפיו, גם היא נגינתה פולנית, ודקדוקה אנדרוֹגינוּסי,וזו שבפיה מכילה רק כמאה מלים מנומסות. “שלום אדון קרן” – היא אומרת לי – “לא ספּוֹנג’ה היום מדרגות?” – וכוונתה להִתלונן על כך שפועל הנקיון הערבי לא שטף את המדרגות. כשיוצאת גב’ בז’יזובסקי – אשה רחבת כתפים וחזה וקִצרת צואר – מפתח דירתה, אפילו בשעת בוקר של יום חול, נדמה שהיא יוצאת לקונצרט: הפיאה הבלונדית שלה – המצעירה אותה בכעשר שנים – שני תלתלים סימטריים בה, עגלגלים, מגוהצים ודבוקים לצדעַיִם מכאן ומכאן; שכבת פודרה זהבהבת משעעת את פניה, בושם רענן מאפד אותה, נמשך אחריה כשובל ומשתהה בחדר־המדרגות שעה ארוכה לאחר צאתה את הבית, כך שתמיד אפשר לדעת אם יצאה, או כבודה פנימהּ. מעל למגדל החזה מעטר את שמלתה שושן־בד בצבע ורוד־כמוש. החיוך הנעים שבו היא מברכת את שכניה, יש בו מעין הטיית חסד של אצולה לפשוטי־העם. בכל מוצאי־שבת נאספת בדירתם חבורה גדולה, דוברת פולנית, למשחק־קלפים עד אחר חצות.

מול דירה זו, גר מר מנחם בן־זאב. בן־זאב הוא יהודי כבן ששים, מנהל סניף של “בנק המזרחי המאוחד” ותלמיד־חכם. לפנים, בהיותו צעיר יותר, היה מנהל בית־ספר דתי־ממלכתי בחולון ומורה לתנ“ך וספרות; ועד היום הוא עוקב אחר המתפרסם במוספים הספרותיים וקורא ספרי צעירים כוָתיקים. כשהוא פוגש אותי ליד פתח דירתו, או בפרוזדור הבית, הוא מעכב אותי לשיחה ארוכה, שבה הוא המדבר על־פי רוב, ואני השותק. רוב דיבורו נסב על שגיאות שהוא מוצא במאמרים או בספרים. “קראת בודאי את מאמרו של א. ב’הארץ' על שפינוזה,” הוא אומר לי, “אדם המתיַמר להיות בקיא במקורות, איך הוא יכול לכתוב ששפינוזה הושפע מר' חסדאי קרשקש בענין שלושת עיקרי־האמונה! בורות נוראה! ראשית, קרשקש העמיד את האמונה על ששה עיקרים, ורק ר' יוסף אלבו העמידם על שלושה: מציאות השם, תורה מסיני, שכר ועונש. שנית, אצל שפינוזה אין שלושה עיקרים, ואת ענין הרצון האלוהי הוא קיבל מאבן־גבירול דווקא…” או (והוא תופס בדש חולצתי): “שמע־נא, תגיד לחבר שלך, הסופר הנכבד מ., שילמד עברית לפני שהוא כותב רומנים. בשום מקום לא נאמר ‘מה יגידו אזובי־הקיר’, אלא ‘מה יעשו אזובי־קיר’, ואין זה פסוק תנ”כי, כפי שהוא כותב, כעם־הארץ גמור, אלא נמצא בתלמוד, במועד קטן…” על ספרַי שלי מעולם לא אמר לי דבר, והייתי שואל את עצמי אם שתיקתו משמעה שלא קרא אותם, או שאין לו מה להעיר עליהם, או שדעתו רעה עליהם; אבל פעם אמר לי דבר על שץ, שירד כשמן בעצמותי. “קראתי את ‘החדר שלוש־המראות’ שלו” – יִשר את הכיפה על ראשו המתקרח, והחיוך האירוני מהבהב בעיניו ומבהיק על פניו העגולות – “יותר משהוא חכם, הוא מתחכם, ויותר משהוא מחדש, הוא מקשקש. כל ענין השילוש נמצא כבר במדרש תנחומא, סדר יתרו. אומר שם ר' יהושע ברבי נחמיה, שהכּוֹל משולש: תורה משולשת, משנה משולשת, תפילה משולשת, קדושה משולשת, ישראל משולשין, ואפילו הסרסור משולש… אם כן, נעשה גם שץ סרסור לדבר־בקרה… ומה שהוא כותב על המראות – הבל־הבלים! אספקלריה אחת יש! אם היא מצוחצחת – שורה רוח־הקודש! אם היא מלוכלכת – שום התחכמות לא תועיל!” ויום אחד, כשלושה שבועות לאחר שהתמקם שץ בביתנו, לחש לי: “הגד־גא לי, אותו פרופסור שגר שם, מעליך, אירע לו אסון כלשהו, או שהוא מתאבל על חורבן בית־המקדש? הוא עובר על־פנַי, אינו מברך, פניו צהובות… גם אם הוא אדוק במנהגי אבֵלוּת, צריך היה לדעת שבשולחן־ערוך נאמר, ‘אם אחרים שלא ידעו., שאלו בשלומו, משיב להם’…”

את אשתו ראיתי רק פעמים ספורות. אשה גבוהה ונאה, ארשת פניה עצובה, שתקנית וצנועה, ובגלל היותה חולנית, היא ספוּנה בבית על־פי רוב. שני בנים נשואים להם, שניהם עורכי־דין מצליחים.

מעל לדירת בן־זאב, בקומה ב', נמצאת דירת ויקטוריה ואלברט אזוֹלאי.

אלברט הוא קצין משטרה, תת־ניצב או רב־פקד, ונעדר מן הבית רוב שעות היום והערב. הוא איש אדיב, תקיף ומסוגר – אם יכול אני לשפוט עליפי מראהו בלבד, בעָברי על־פניו במדרגות. שׂערו כסוח קצר, שעטנז של שחור ושיבה, ושפמו צר, עניָני, לא מתרברב. קולו חרוך, מאופק, ולעולם לא יוצא חוצה לדלת או לחלון.

ויקטוריה ראויה לפרק מיוחד, הן בזכות סגולותיה הצבעוניות והן בגלל היחסים הלא־פשוטים השוררים בינה וביני.

לפי שעה אומַר רק זאת: ויקטוריה – ילידת טבריה, דור עשירי בארץ – היא אשה שופעת: שופעת רצון, שופעת תשוקה, שופעת צחוק, שופעת שיר. היא טבחית מצוּינת – דבר שניתן לו פרסום על־ידי הריחות היוצאים ממטבחה ועולים אל דירתי – ריחות דגים מבושלים ומטוגנים, ריחות צלי, ריחות תבלינים, ריחות מרקים ודברי־מאפה. קולה הצלול גם הוא עולה אל חלוני, כשהיא משתפכת בשירי געגועים ארצישראליים, כמו “מי יתנני עוף”, או “ארץ אהבתי”, או “שובה אלי”, וכשהקול הזה מתרומם גבוה, בקרֶשֶׁנדו, כמו ב“ארץ־ישראל יפה, ארץ־ישראל פורחת” – מזדעזעים עלי העצים של שתי חצרות והצפרים פורחות מן הצמרות. יותר מכל דייר אחר, היא חולשת על הבית ומפקחת על כל הנעשה בו. יש בה, כמובן, גם “צד אפל”, כפי שצריך להיות בכל טיפוס – אפילו הוא “עממי” – כדי שלא יהיה חד־ממדי, או דו־ממדי, אבל צד זה יתגלה לקורא אחר־כך, כשאגיע לענין היחסים בינינו.

מול דירת ויקטוריה נמצאת דירתה של חדוה פורת.

חדוה – כך היא נקראת בפי כּוֹל, בשמה הפרטי בלבד – היא גננת. אשה כבת חמשים וחמש, ששערה הכהה, שזורות בו נימי שיבה, ועיניה השוחקות מצוהבות בעצב, ובזויות פיה, המחוטב יפה, תווּיים קמטים זעירים. על פרשת חייה נודע לי מפי ויקטוריה: בהיותה צעירה היתה חברת קיבוץ בנגב, ושם נישאה לבחור ממיַסדי הקיבוץ. כשנה לאחר נישואיהם עזבו את קיבוצם ובאו העירה. הבחור, שלבּו לא היה שלם עם עזיבה זו, מה גם ששנא את המשׂרה שקיבל כאן, כפקיד זוטר באיזה משרד ממשלתי – קם יום אחד ועזב את תל־אביב ואת אשתו הצעירה, לא הודיע לאן הלך ולא חזר עוד. “השאיר אותה עגונה,” אמרה ויקטוריה. לאחר כמה שנים, “נפלה בפח, המסכנה, עם צייר אחד, טיפוס חסר כל מצפון, כמו שרק צייר יכול להיות, שהכניס אותה להריון. היא ילדה ממנו בן, והוא לא רצה לדעת מזה, הנבזה.” את הבן הזה – ירון, “בחור נפלא” – גידלה בעצמה, ובשרתו בצבא, נהרג בתאונת מסוק בסיני. למרות התלאות שעברו עליה, היא מצליחה לשמור על רוח טובה, מתמסרת לעבודתה בגן־הילדים, שאותו היא מנהלת, ומטפחת את פינת הקקטוסים שבגינה הקִדמית.

“אמרתי לה: תגדלי גלדיולות! הן צומחות יפה מאוד כאן! משמחות את הלב! לא, רק קקטוסים היא רוצה! קקטוסים עם קוצים! היא מקוצצת את עצמה, אתה מבין?” נוצצו עיניה של ויקטוריה בספרה לי על חדוה.

“שמת לב שהיא מעפעפת כשהיא מדברת? למה היא מעפעפת? – כל מה שעובר על בן־אדם נרשם בעינים שלו כמו אותיות בספר. העפעפים הם תריסים שנפתחים ונסגרים לאור. ואצלה, היא מנסה להסתיר את האותיות מן האור.”

ויקטוריה רואה באותות. פעם אמרה לי שחדוה היא ילידת מזל סרטן, וילידי מזל זה, הסבל מחשל אותם ויש להם הרבה כבוד עצמי.

כשאני נפגש בחדוה, היא מאירה פנים אלי, מחוננת אותי בחיוך שיש בו משהו אינטימי, כאילו היא מכירה אותי שנים רבות או כאילו רצתה להשׂיח את לבה לפני. גם אני, יש לי משום מה איזה רגש חם כלפיה, אולי משום שאני יודע מה עבר עליה. “היא נושא לרומן גדול!” אמרה לי פעם ויקטוריה.

בקומה ג', מעל לדירת אזולאי – דירתי.

דירה זו, בת שני חדרים וחצי, נרכשה ערב נישואי עם לילי פדרמן, לפני כחמש שנים, במאמץ משותף של הוריה ושל נוריאל יעקובסון, בעלה של אמי מזכרון־יעקב. ערב גירושינו, לפני כשלוש שנים, שילם נוריאל – ששמח על הגירושין הרבה יותר מששמח על הנישואין – למשפחת פדרמן יותר מן המחצית שהשקיעו הם בדירה, וכך פדה אותה למעני, כדי שאוכל “לכתוב בלי דאגות”. לילי, שהבוהמיָניות שלה התבטאה בעיקר בלבושה – שמלות ארוכות המהלכות בשוָקים שבין הודו לכוש – דאגה גם לכך שהדירה תהיה שרויה באוירה “בוהמיָנית”. את הריהוט הבסיסי שקיבלנו כדורוֹנוֹת לנישואינו – החליפה בחפצים שיש בהם הרבה נוֹי ומעט תועלת: כרי־עור מנופחים במקום כורסות מרופדות, דרגש־עץ כפרי במקום ספה רכה, פנס־נייר יפאני במקום נברשת פשוטה, קמטר עתיק המשמש גם שולחן, צלחות־נחושת משוק־הפשפשים, שטיחים עשויים טלאים של שיירי בד; ובחדר־המיטות – וילונות־צמר אדומים, שהתקינה ממַרדעות ערביות שמצאה בעיר העתיקה בירושלים, כיסוי של קטיפה ירוקה, מרופטת, עם ציור “קיטש” גדול של רקדנית־בטן בצל עץ קוקוס. רק בחדר־העבודה שלי לא הרשיתי לה לגעת. ריהוטו נשאר צנוע ותכליתי: שולחן־כתיבה, כסא, כורסה, כוננית. מכיוָן שבעָזבהּ את הבית לא אבתה לקחת אִתה דבר פרט לחפציה האישיים, ולי לא היה מרץ, או רצון, לעסוק בעיצוב־פנים – נשארה תפאורת הדירה כפי שהיתה.

בדירה זו כתבתי את “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב”. בדירה זו אינני כותב עכשיו את סִפרי החדש, עליו אומַר עוד משהו בהמשך הדברים.

בדירה שממולי גר אדם מוזר, ערירי, מר־נפש, ושמו היינץ הירש. אם כי אנו מתגוררים פתח מול פתח, אני רואה אותו רק לעתים רחוקות. הוא יוצא מן הבית בשעה מוקדמת בבוקר, רוכב על אופניו אל המכוֶרת שיש לו בין פרדסי השרון, שעליה פרנסתו, וחוזר לפנות־ערב. הוא איש משכיל, רהוט בספרות גרמנית ואנגלית – כפי שנוכחתי לדעת מן המשפטים המעטים שהחלפנו בינינו – שתקן ורגזן. לעתים, כשאחד ממקלטי הרדיו או הטלביזיה שבשכנותנו משמיע צלילים בעָצמה מוגברת – אני שומע את צעקתו, הבוקעת מחלונו, דחופת רוגז אימתני, כאילו חיה פצועה, כלואה, פורצת מסוגרה: “שקט בבקשה!!!” קשה להאשימוֹ על כך: היה לו בן תמהוני, ספק־גאון ספק־מעורער־בנפשו, שהוא אהבו מאוד, ויום אחד, לפני כמה שנים – היה זה לאחר שסולק מן הצבא בגלל מקרה מפוקפק של הפרת משמעת – עזב את הבית ומאז לא נודעו עקבותיו.

מעלי, כפי שידוע כבר, מקום משכנו של שץ.

עוד דירה אחת יש בקומה ד', אלא שאיש אינו גר בה. לפנים – כך סיפרה לי ויקטוריה – עוד לפני שבאתי אני לגור בבית הזה, התגורר בה ימאי, מראשוני חיל־הים, ולימים רב־חובל בצי הסוחר, שהיה פוקד אותה לעתים רחוקות, ללילה אחד או שנים, כשהיה עולה לחוף. זה כעשר שנים לא נראה בבית. שמועות אומרות שערק מאנייתו באחד החופים במזרח הרחוק ונשא שם אשה פיליפינית עשירה. שמועות אחרות – שהצטרף למשלחת מחקר שהפליגה לקוטב הדרומי ושם נספה בקור וברעב. מכיוָן שלא היה נשוי, ובנים לא היו לו – לא בא איש לדרוש את הדירה.

על הגג – הארנביה. חבלי־הכביסה. בצד דיר הארנבים, עוד חדר קטן, נעול, ששימש מחסן לכל מיני גרוטאות, ושאני מאחסן בו את מעט הספרים שירשתי מאבי. ספרים ישנים, שהתולעים חפרו מחילות מפותלות בדפיהם הצהובים.


 

אינטרמצו


בוקר אחד, בעשר בערך – האם היה זה שבוע אחרי השטפון? עשרה ימים? – כשעליתי אל הגג להאכיל את הארנבים, נעצרתי על הסף, נדהם, מתפעם, קרוּע עינים, עצוּר נשימה, להוּט פנים, מסוּנוור:

על־גבי שמיכה אפורה, פרושה על משטח הגג הלבן, בפינה הדרומית־המערבית שלו, שכבה אפרקדן, עיניה עצומות – כן, היא. היא ולא אחרת!

לא ייאמן!

כולה ערומה – פרט לרצועת ביקיני צרה לירכיה – מופקרת לשמש, לאור, לעוף השמים!

מסומר למקומי, חושש להניד עפעף, לנשום, לא יכולתי להסיר מבטי ממנה:

הו, דבר כזה לא היה עולה בחלומי! דמיוני הפרוע ביותר – כמו שאומרים – לא היה ממציא כמוהו!

עמדתי מוּכּה תמהון מול החזיון הזוהר הזה, כמו משה מול הסנה הבוער באש! לא, כמו דויד למראה בת־שבע, “אשה טובת מראה מאוד”, הרוחצת מעל הגג!

שני תאני שדיה הבשֵלים – פחוסים, תפוּחים סביב דדיהם – הבהיקו בזיוָם על שחמימות הגוף גמיש העור. שני פסי לובן שנמשכו מהם אל קימורי הכתפים, סימנו את גבול רצועות החזיה הנעדרת. אגן הבטן היה קעור, נינוח, ובמרכזו – קורצת, כמזמינה ברמיזה, עין־הטבור, שקפל לה כעפעף. ברכיה היו זקופות, פשוקות מעט, וכך הציגו מול עין הרואה הנפעם את כל החן והחמדה של הרגלים, למן הכפות קמורות הקו והקרסוּלַים הענוגים, אל מעלה פיקות הברכים העגלגלות, יָרוֹד לאורך גלילי השוקַיִם המשוכללים, עם הגמומיות והשקערוריות שבחמוקיהם הרכים, הלטיפים, בואכה אל חביון סתר המפשעה הסמויה בצל סודותיה. ראשה נח על מגבת כחולה, שטוחה על השמיכה, ושׂערהּ נפרש עליה במניפה רחבה. קרני השמש פיזזו על עפעפיה העצומים, שנדמוּ כרוטטים ברווֹתם את האור. ידיה היו מוטלות לצדדים, וסבכי השיח של בתי־השחי היו כמו קִני צפּרים, שהנה עוד מעט תפרחנה מהם ותעופפנה מעל שדה התרומות של החזה הנוהר.

הייתי מרותק, מוקסם, לא יכולתי למוש ממקומי. מבטי ריחף מן הפנים אל הצואר, השתהה על החזה הזוהר, נתלה בתותי הדדים, ליטף את קער הבטן, את אזור האור של המָתנַיִם, החליק אל שקעי השוקַיִם הקטיפיים, נלבט בסתר הפשוקת כחותר לפקוח גל נעול –

עד שניע שלה, בהטותה עצמה להתהפך על בטנה, הבריח אותי מן הפתח וחוצה.


 

חיי עם לילי


מכיוָן שכבר סטיתי מדרכי ועברתי, כמו בהיסח־הדעת, מסדר נזיקין לסדר נשים, לא אוּכל עוד להתחמק מלומר משהו על תקופת נישואי עם לילי פדרמן.

חיי עם לילי היו טעות כפולה: בטעות נישאתי לה, ובטעות ממנה התגרשתי.

פגישתי הראשונה אתה היתה בקפה־תיאטרון קטן, בערב שבו הציגה חבורת שחקנים נסיונית את “המשרתות” של ז’נה. הקהל, כעשרים־שלושים איש, חלקו ישבו על השרפרפים שסביב השולחנות הנמוכים וחלקו על המחצלת שלפניהם. אני ומיכאל הוכהאוזר ידידי ישבנו ליד אחד השולחנות ולגמנו בירה, ועוד לפני שהחלה ההצגה, צד את עיני מראה בחורה שישבה על המחצלת, רגליה הארוכות מקופלות לצדהּ, ובין אצבעותיה סיגריה בפוּמית ארוכה. לראשה היה בֶּרֶט כחול, רכוב במלוכסן על שערה הזהוב והארוך, ובטבורו ציצת פרח אדומה. בּרט זה, יחד עם הסיגריה בפומית הארוכה, שמדי פעם היא שאפה ממנה עשן ושילחה אותו כלפי מעלה משפתַיִם שנתעגלו לטבעת קטנה מושלמת – שיווּ לה חזות מקורית, של צעירה “שמחוץ לאָפנה”, המבקשת להידמות לפַאם־פאטאל וינאית מראשית המאה. מפעם לפעם כיונה מבט לעברי, שהתעכב עלי שניות אחדות, שקט, לא נבוך, מחוּיך מעט, כשואלת מי אני, או האוּמנם אני הוא זה ש… קירבתי את פני אל מיכאל ידידי ושאלתי מיהי זו עם הברט שם משמאל. “אתה לא מכיר את לילי פדרמן?” חייך. “אה, זאת היא?” אמרתי, כאילו אי־אפשר שלא אכיר שם מפורסם כל־כך. משום־מה – ועד היום אינני מבין מהו ששיבש כל־כך את דעתי, או סיחרר אותה – בטוח הייתי באותו רגע שהיא מפורסמת משום שהיא בתו של פדרמן הידוע, בעל בתי־המלון. אחד מעשירי ארץ.

הצגת “המשרתות” החלה, הדמויות נעו, דיברו, בחוג האור שעל הרצפה לפנינו, ואני, כל תשומת־לבי היתה אל זו – בת עשרים וארבע, עשרים וחמש – שרגליה הארוכות משולבות תחתיה, בידה האחת הפומית, בכף־ידה השניה מאפרה – גם הזרועות ארוכות היו – ומבטה מרוכז במחזה שלפניה, קולט, כמדומה, כל תנועה, כל הגה. בהסתכלי בה כך, מן הצד, רק לפרקים מעיף עין אל קלֵיר ואל סוֹלַאנג', הזוממות להרעיל את גברתן, החלטתי שאני מאוהב בה.

הקורא תמֵה: החליט שהוא מאוהב? כן! – אני אומר, הן מתוך נסיוני והן במחשבה כוללת – ייתכן גם ייתכן! עשוי אדם להביא עצמו לידי כך שיהיה מאוהב! לומר לעצמו, מאוהב אני! ולהפיח בחוּבוֹ זיק קטן שנדלק, עד שיתלקח ללהבה, או לפחות ללבת אש גוחלת. הדבר תלוי בנסיבות. במצבו של אדם בשעה מסוימת, בנסיבות מסוימות. עלי להסביר את מצבי באותה שעה מסוימת, באותן נסיבות מסוימות.

שרוי הייתי אז ב“עונה בוערת” של כתיבה: סדרת הסיפורים שקראתי לה אחר־כך “פרפרים”. ובה־בשעה עלוב היה מצבי. סִפרי הראשון, “חלונות ירוקים”, שיצא שש שנים לפני־כן, אמנם זכה בכמה שבחים מסוּיגים עם הופעתו (אחד המבקרים, שציין כי המחבר הוא “עולה חדש מרומניה” – אם כי כבר הייתי אז בעל ותק של ארבע־עשרה שנה בארץ־הצבר – כתב: “‘חלונות ירוקים’ של קלמן קרן הוא קרן־ראות חדשה, לא ידועה לנו, של הוָיית הארץ, קרן־ראות של צעיר מנוּכּר, העומד מבחוץ, וחיִץ של חלונות אטומים עומד בינו ובין הנמצאים בתוך הבית פנימה, שקועים בעצמם ובהבליהם…”) אך נשכח עד מהרה. עבדתי ארבעה לילות בשבוע כמגיהּ במערכת עתון, וגרתי בחדר־גג קטן ברחוב הירשברג. כל רצוני היה להתמסר לכתיבה, שאוכל לכתוב ארבע־חמש שעות ביום. אך שעות אלה לא נמצאו לי. הייתי מתעורר בתשע, עשר, ואז כבר היה החדר מחומם כל־כך מן השמש החובקת אותו מכל צד, שבשבתּי אל השולחן, היתה הזיעה מלחלחת את ידי. לפנות־ערב, כשצלוֹ של הבית הסמוך היה מפיג מעט את החום שנאגר בו, היה בא אלי מיכאל הוכהאוזר ומשתהה אצלי שעה־שעתים. ואם כי מיכאל הוא ידידי, ידידי היחיד, חשדתי בו שבכוונה הוא משתהה אצלי, כדי לבטל אותי מכתיבה. כי יש בו מין “זדון קטן” כזה, שמקורו בקנאה, אפילו כלפי ידידיו. קיצורו של דבר, כותב הייתי אולי שעה־שעתים ביום, נאלץ לאסור את אתוני לגפן, אם להשתמש במליצה. והנה עכשיו, כשישבתי בקפה המאופלל ומלא העשן, לוגם מן הבירה לאט, שומע באוזן אחת משפטים של ז’נה בעברית שהקהתה את עוקציהם וסירסה את יצריהם, ושלחתי מבטים, מעורפלים מאדי הכוהל, אל זו הרובצת שם משמאל – ליבתה את דמיוני המחשבה שיכול אני, ללא מאמץ רב, לאחר חיזורים מעטים, להשיגה. להתיַדד אתהּ, ואחר־כך לשאתה לאשה. ועל־ידי כך כל בעיותי תיפתרנה: לא אהיה נאלץ עוד לעבוד בלילות, בכלל לא אצטרך לעבוד לפרנסתי, הלילות והימים יהיו כולם ברשותי, אוּכל לכתוב שש, שבע, עשר שעות ביום. במלים אחרות: אהיה סמוך אל שולחנו של חותני העשיר, מר פדרמן בעל בתי־המלון.

הקורא הרגיש, המכבד את הספרות ויוצריה, מעקם בודאי את אפו: חמרנות כזאת מצד סופר?! ציניות כזאת?! לשאת אשה בגלל כספה?! אבל ידפדף־נא בביוגרפיות של סופרים! מהם גדולי־עולם הנערצים עליו – גם יהודים בתוכם – כמה מהם התחתנו עם נשים עשירות רק כדי שיהיו פטורים מעול פרנסה! רק כדי שיוכלו לשבת ולכתוב ללא דאגה! האמנה אותם כאן? הו, האלפון שעל שולחני לא יספיק להכילם! את התהילה כולה קצרו הם, כמובן, והעולם שכח את הנשים שכילכלו אותם, פינקו אותם, נענו לכל גחמותיהם, ריפדו את גאוָתם, סמכו את שגעונות־הגדלוּת שלהם, סבלו משגעונות־הרדיפה שלהם, פיזרו זהב לרגליהם! לא, אני – בשעשועי הדמיון שלי – לא הייתי חריג בשרשרת ספרותית “אנטי־רומנטית” זו! ואולי “רומנטית” דווקא – שהרי הם הקריבו את אהבתם למען האמנות!

בתום ההצגה, לאחר מחיאות הכפּים הקלושות, מיכאל ידידי, שלא נעלמו ממנו נסיונותי לדוג את מבטה של לילי פדרמן, ושמעולם לא הצטיין באנינות־נימוסים, קרא לה בקול לבוא אל שולחננו, וכשקרבה והתיַשבה לידנו, אמר: “תכירי, זהו קלמן קרן, הוא, מת להכיר אותך.” לילי תמכה את סנטרה בכפות־ידיה, כשמרפקיה נטועים על השולחן, הסתכלה ישר בעיני, חייכה, ואמרה: “חלונות ירוקים?” –

וכבר קנתה את לבי! כבר נכון הייתי לנשקהּ! כי מי, כמה אנשים בארץ הזאת, קראו את “חלונות ירוקים”, או שמעוּ את שמעוֹ? כן, נכון הייתי באותו רגע להושיט את ידי לצוָארהּ, לקרב את פניה אל פני, ולנשקהּ!

ועלי לומר מיד: לילי פדרמן לא היתה יפה, ליתר דיוק: היא היתה לא יפה. דבר זה, שלא הבחנתי בו מרחוק, באור המעורפל מעשן ובהזיות דמיוני, הבחנתי בו עכשיו, כשפניה היו שני טפחים מפני. עיניה התכולות היו מֵימִיות, ועטרה של אדמומית הקיפה את עפעפיה, כעין דלקת. שפתיה היו חיורות ודקות. בלחייה הבהירות היו כמה חטטים, כמין שׂרידים של נגע עור. נוסף על כך – דבר זה נגלה לי מאוחר יותר, כשקמה על רגליה – חזה היה־שטוח. רק כפתורי דדים הבליטו מעט את חלקה העליון של שמלתה הלבנה, הארוכה, שירדה עד קרסוליה. אך על כל פגמים אלה כיסה החן: חן היה בחיוכה האינטליגנטי, חן בברט הכחול המלוכסן בשובבות על שערה הזהוב, הדק, הנוגע בכתפים, הן באצבעותיה הארוכות, וחן־על־כל־חן בהעדר־המבוכה שלה: היא לא התביישה בעצמה, ושלא כדרך בחורות המודעות לחסרון־יופי שבהן, לא ניסתה להסתיר את פניה, או להסווֹתן באיפור, אלא כאילו אמרה: כך ברא אותי אלוהים, ואם הוא לא התבייש במלאכתו, גם לי אין מה להתבייש!

לילי שאלה מה דעתי על ההצגה, ואני, שקלטתי במצודד רק קטעים ממנה, רק משפטים אחדים שצרמו את אָזני באי־דיוקם, אמרתי שהתרגום סירס את ז’נה, הקהה את דקויותיו ואת גסויותיו כאחד, ומה שאצלו שפת גנבים דוקרנית, נעשה כאן שפת עגבים אינאוֹנית. “במקור,” אמרתי, “קלֵיר אומרת, כלפי כל הגבירות: ‘אתן המראות המעוּותות שלנו, פי־הטבעת הגועלי שלנו, הקלון שלנו, הצוֹאה שלנו…’ וכאן אמרו: ‘אתן המראות העקומות שלנו, האחוֹרַיִם המזוהמים שלנו, הפסולת שלנו…’” – “אתה יודע צרפתית?” הסתכלה בי לילי בסקרנות, בעניָן, בהשתאות מאופקת. כאן נעשה מיכאל ידידי מליץ־יושר שלי, סרסור לשירותי, ואמר שאני כמעט צרפתי מלידה, רומני־צרפתי, כמו יוֹנֶסקוֹ, שסיימתי בהצטיינות את הסוֹרבּוֹן, שתירגמתי את

רמבוֹ ואת אפּוֹלינֶר, את ווֹלטיר ואת מוליֶר, את מַאלוֹ ואת מַאלרו… קטעתי אותו ואמרתי בענוָה שעשיתי שנתַיִם בליון ואת ז’נה אני מכיר היטב במקור. 'אתה אוהב את ז’נה?" שאלה, החיוך לא סר מפניה. “בנדיקטין אַת אוהבת?” אמרתי.

מיכאל ידידי, שהוא קנאי צר־עין בעניני ספרות, רחב־לב הוא בעניני נשים. קם והסתלק, כדי להשאיר אותנו לבדנו.

בשעה מאוחרת, לאחר שהעתרתי עליה כמחצית ידיעותי על ז’נה ושיעשעתי אותה בסיפורים מתוך “יומנו של גנב” שלו, על ידידו סטיליטאנו, הגנב, רועה־הזונות, רוכל־הסמים, ליוִיתי אותה לתחנת המוניות הסמוכה. בהתקרבנו לתחנה, אמרה: “כתבת עוד משהו מלבד ‘חלונות ירוקים’?” אמרתי שסִפרי השני נכתב והולך עתה, קובץ סיפורים יהיה זה. פתאום נדלק בי ניצוץ של גבורה ואמרתי: “מוכנה לשמוע סיפור אחד?” – “עכשיו?” צחקה. “כן, אם לא מאוחר מדי בשבילך… אני גר לא רחוק מכאן…” היא היססה רגע, אך מיד עברה גם אותה רוח של הרפתקנות שובבה, ואמרה: “כן! מדוע לא, בעצם?”

העמדתי קפה לשנינו, אני ישבתי על המיטה, לילי על שרפרף למולי, וקראתי לפניה את הראשון בסדרת הסיפורים “פרפרים”: סיפור על טיפוס קומי, בחור יהודי מבודפשט, אספן חרקים שמגיע לעמק יזרעאל בשנות העשרים, בחיפושיו אחר בעלי־כנפים (Pterygota) נדירים, וכשסביבו עמלים החלוצים ביבוּש בּצות הקדחת, הוא צד יתושים, חגבים, ציקדות, שפיריות, ארינמלים, ממיינם ונועצם בלוח תיבתו. מיַבשי הבּצוֹת החרוצים מוקסמים כל־כך מעיסוקו, שדעתם מוסחת מעבודתם; בערבים הם נכנסים לאהלוֹ ומזינים עיניהם באוסף שלו, ובבקרים יש שהם מניחים את המעדר או את המכּוש ורודפים יחד אתו אחר איזו שפירית ורוּדת כנפים. כך, עד שמסלק אותו מנהל־העבודה מן המקום והכּול חוזר למסלולו התקין. לילי צחקה הרבה, אחר־כך הרצינה, וכשסיימתי לקרוא, אמרה רק מלה אחת: “יופי!” שהיא שקולה בעיני כנגד עשרה מאמרים של ביקורת שבחנית.

כשקמה, קמתי גם אני ונשקתי לה. לילי החזירה לי נשיקה בפי, שלא היתה כנשיקתי – נשיקת תודה – אלא נתארכה הרבה יותר מששיערתי. ועוד לפני שהיתקתי את שפתי משפתיה, החלה פושטת את שמלת־הכוהנת הארוכה שלה. בעוד רגע – בלא שהתכוננתי לכך, בלא שציפיתי – עמדה ערומה לפני.

הה, ה־prima noctis שלנו! לילנו הראשון!

כן, ליל העילוסים הראשון שלנו היה פיַאסקו גמור.

למרות כל השתדלויותי – בחיבוקים, בגיפופים, בליטופים, בנישוקים, תחילה עומדים, ובאור, אחר־כך על המיטה ובחושך – הזָקיף שלי שָבַת ולא אבה קום. אף־על־פי שעשתה גם היא במיטב התחבולות להעיר ולעורר את אַוָתי עד שתחפץ – אַוָתי לא חפצה. כל גבורתי נָשתה אותי. האם היה זה מראה החזה הרדוד, על שני דדיו הורודים והכדודים, לאור המנורה, שהרתיע אותי? או קומתה הקיפחת, הגבוהה משלי? או החפזון התכליתי שבו נהגה, שלא הייתי רגיל לו?

זה החטא וזה עָנשוֹ! אמרתי לעצמי כששכבתי בוש ונכלם, שמוּט כרבולת, לצדהּ של לילי, שליטפה את שערי לנחמני, וראשי בין דדיה – אתה לא בבת חשקת, אלא בכספו ובזהבו של אביה, על־בן באת על עָנשך! כי הכסף והזהב קרים הם, אין נשמה בהם, לא ישיבו אהבה אל חיק חושקם, אלא יניסו את ליחו, ויגדעו את קרנו! יען וביען חפצת להשליך יהבך על משענת קנה רצוץ – קנה רצוץ יהיה מטה עוּזך!

וכשהאצבעות הורודות של אֶאוֹס נשלחו מבעד לחלון חדר־הגג שלי וגיששו על־פני גבעת וֶנוס של בת פדרמן, שפכו נוגה זהבהב על דשאת שערה המשולשת – קמה, לבשה את שמלתה הלבנה, גחנה ונשקה לי על פי, חייכה ויצאה.

הה, לילה לילה ליל גילולים! הה, שחר יום אכזבות!

התהלכתי כחולה כל היום, כהוזה מחוֹם. כשלוני שלי, האדיר את חין־ערכה של לילי בעיני. בדמיוני יפתה שבעתים משהיתה בערב, פנים־אל־פנים, חזה־אל־חזה. לעיני ריחפו הברט הכחול שלה, עם ציצת השושן, פומית־הענבר הארוכה, זרועותיה הנחשיות, חוטי שערה הדקים, הזהביים… איך יכולתי לאַבּדה? איך יכולתי, שעה שהיא חפצה בי?! – קוננתי מתוך יסורי טַנטָאלוס: שהרי גם תפוחי־הזהב של אביה היו כמעט בהישג־ידי, ולא קטפתים!

לא, לא יכולתי להשלים עם כשלון מחפיר כזה, חייב אני לנסות עוד פעם אחת! – אמרתי – ולוּ רק עוד פעם אחת!

ערב־ערב – ליתר דיוק, לילה־לילה, כי היתה כבר שעה חצות כשיצאתי מבית מערכת העתון – פקדתי את קפה־התיאטרון הקטן, האפלולי, בתקוה שאמצא אותה שם. לאחר שבוע, במוצאי־שבת, כשישבתי ליד השולחן – הנה היא לעיני, נכנסת בפתח, גבוהה, מחייכת… מיד באה והתיַשבה לידי, לא־נבוכה, לא־מביכה, ידידה משכבר. לאחר כרבע שעה, היתה היא – לפליאתי הרבה, לשמחת לבי! – שהציעה שאקרא לה עוד סיפור מסִדרת “פרפרים”.

ישבנו שוב בחדרי. העמדתי בקבוק יין ושני גביעים על השולחן. כשסיימתי לקרוא, אמרה: “נפלא!”

קמתי ונשקתי לה. כיביתי את האור. פשטתי את שמלתה והשכבתי אותה על מיטתי. כשעצמתי את עיני ולשוני בפיה – שיוויתי לנגדי – כפי שהחלטתי לעשות כמה ימים לפני־כן – את לואִיז, לואיז עגוּבתי בשלושת החדשים האחרונים שלי בליון, אחר פרידתי מאיוֶט, לואיז רכּת האברים, לואיז השוקקת והנחשקת, לואיז מדַשנת העונג. כל־אימת שאני מעלה בדמיוני את הלילות אִתה – תשוקתי מתלהטת ותופחת. ואלמלא חששתי ממשחקי־לשון – שכידוע, הם סוג נמוך ביותר של הוּמוֹר ספרוּתי – הייתי אומר: ברגע שאני נזכר בה, אני נזקר!

רוִינו עונג. שנינו.

שכבתי רגוּע, שבע־נחת, לצדה, וימי אושר זהרו לנגדי: דירה מרוּוחת, מוצפת אור, בקומה השביעית של אחד ממגדלי־הקומות המפוארים שבעיר; מחלונו הרחב של חדר־העבודה שלי, הספון בספרים, נשקפת שׂדרה מקרוב וכחוֹל הים מרחוק; אני יושב בבוקר אל שולחן־הכתיבה מרחיב־הדעת שלי, וכותב, וכותב, וכותב, שש, שבע, שעות… העוזרת טורחת במטבח… בערב, בסלון, כוסות ויסקי־עם־קרח בידינו…

הה. תעלוליו של פוּק, המושח עפעפי ישנים בעסיס פרח ומעוור עיני פיקחים! אך… האם פוּק היה זה?

לא עבר שבוע – שבוע של אהבה בתענוגים, פגישות־יום ופגישות־ערב, התעלסויות שבהן גילתה לילי פעלתנות מופלגת –ונודעה לי האמת המרה:

אביה של לילי לא היה פדרמן בעל־השם, בעל בתי־המלון, עתיר הנכסים, אלא אחד מנדל פדרמן מפשוטי־העם, פקיד בסניף של קופת־חולים, איש הגון אמנם, ותיק בהסתדרות, אך דל־אמצעים.

לילי עצמה – דבר זה נודע לי עוד קודם־לכן, אך לא יִחסתי לו כל חשיבות, כיוָן שאמרתי לעצמי: כן, כך עושות כולן, בנות העשירים, ברצותן להפגין עצמאות, או מרדות, כלפי הוריהן – עבדה למחייתה כזבנית בחנות הספרים של סטימצקי.

כחלום יעוף.

אך כבר לא יכולתי לחזור בי. לילי דבקה בי. זרועותיה הארוכות לפתו אותי. כך גם רגליה. אני דיברתי אהבה. ומעל לכל אלה – שבחיה על סיפוּרַי, שנאמרו בתבונה! התפעלותה מהם! כשם שמחמאה הנאמרת לאשה על יָפיהּ, נוזלת כטַל על נפשה – כן מחמאה לסופר על סיפוריו!

בסתיו של אותה שנה נערכה החתונה, ב“בית המהנדס”, לשמחת לבם של מר פדרמן ואשתו הצנועים, שזו בתם יחידתם, אשר אהבו. ודאגו פן לא תמצא לה חתן; ולמורת־רוחם של אמי ובעלה נוריאל יעקובסון, שהכלה הגמלונית, טרוטת העינים, לא מצאה חן בעיניהם, וכן הליכותיה ה“בוֹהֵמיות” המעלות פקפוקים וחששות. מיכאל ידידי – מנת רבע העוף על הצלחת לפניו, כוסית הקוניאק 777 החמישית יורדת אל קרביו – אמר: “אתה לא יודע להעריך איזה בר־מזל אתה, קוֹרנגוֹלד!” (הוא היה מתעקש לקרוא לי בשמי שלפני העיבּוּר, למרות כל מחאותי), “אתה תופס מה זה כשלסופר יש אשה בחנות הספרים של סטימצקי? חלום! אתה תהיה רב־מכר לא נורמלי!”

מנדל פדרמן הוציא את כל חסכונותיו מן הבנק, נוריאל יעקובסון נתן את חלקו, בעל־כָּרחו, וכך נרכשה ורוּהטה הדירה בה שני החדרים וחצי ברחוב אביגדור 39.

שנתים חיינו תחת קורת־גג אחת, כאיש ואשה. כשאני מביט לאחור וחושב…

אבל כאן עלי להפסיק ולחזור לתיאור העלילה הדרמתית המתרחשת בין קומה ג' לקומה ד' – רובה בחדר־המדרגות – שהקורא בודאי קצר־רוח לדעת את המשכה, הרבה יותר משהוא להוט להציץ דרך חור המנעול לחדרי המשפחה שבין כך ובין כך נתפרקה זה כבר.

אחר־כך, אם יהיה פסק־זמן כלשהו, אומר דבר־מה על השנתים ההן, וכן על הגירושין, שכמוהם כנישואין, בטעות היה יסודם.


 

אסיפת הדיירים


אסיפת הדיירים נקראה ליום ג' בערב, לדירתה של ויקטוריה אזולאי, ושני סעיפים עמדו על סדר יומהּ: א. הגדלת דמי אחזקת הבית; ב. זיפוּת הגג. האסיפה נועדה להתחיל בשמונה וחצי, אך החלה רק בתשע ורבע.

בשמונה וארבעים כבר היו מכונסים בסלוֹן של ויקטוריה – ד“ר בז’יזובסקי ואשתו, מר מנחם בן־זאב ואשתו, חדוה פורת, ויקטוריה, ואני. ויקטוריה התנצלה על היעדרות בעלה, וזאת משום שהוא עובד במשמרת־לילה, ועל היינץ הירש אמרה, שאין לנו מה לחכות לו, כי בין כך ובין כך הוא לא בא לשום אסיפת דיירים, אך כשראתה אותו בבוקר, הבטיח לה שיקבל עליו כל מה שיוחלט. ישבנו אפוא בכורסות, ועל ספת־הפלוּסין הירוקה, טעמנו מן הממתקים שהעמידה בעלת־הבית לפנינו, בצלוחיות בדולח ובמשכיות כסף, ומן השקדים והבָּטנים שבקערת־הנחושת הגדולה, וחיכינו לבואם של שץ ואשתו. הסלון של ויקטוריה מרהיב עין וגם כשיושבים בו באפס־מעשה, לא משתעממים: שטיחים פרסיים מכסים את רצפתו מקיר אל קיר, שני שולחנות דמשׂקאיים חטובים, משובצים שן, עומדים בפינותיו, על המזנון העתיק, העשוי עץ אגוז, ערוכים כלי־נחושת – מנורה, פמוטות, צנתרי בושם; ואת קירותיו מקשטים – גוֹבּלֵין עם דיוקנו של הרמב”ם, תמונה של קבר ר' מאיר בעל־הנס ויהודי הדוּר זקן לפני פתחוֹ, ותצלומים של בני־משפחה, בהם של אלברט במדי קצין משטרה.

מר בן־זאב אמר: “מכיוָן שמר שץ הוא אקדמאי, נרשה לו איחור של רבע שעה.” גב' בז’יזובסקי, שהיתה לבושה חגיגית, כדרכה, בשמלה חוּמה בעלת צוארון־תחרים לבן, שושן אדום מעטר את מגדל חזהָ, ובשׂמיה מרחפים בחדר, אמרה: “אדון שץ פרופסור?” ויקטוריה אמרה: “פרופסור בעל־שם! כבוד גדול לביתנו!” – אני לא לקרוא עברית, אז אני לא לדעת, סליחה!" הצטחקה גב' בז’יזובסקי כמתנצלת, כשהיא מעבירה מבטה על־פני כולנו. “אַת צריכה ללמוד, גב' בז’יזובסקי!” הטיפה לה אמריה ויקטוריה, “אי־אפשר לחיות בארצנו בלי לדעת את שפתה! החיים ביד הלשון, כתוב!” – “החיים שלי כבר לגמור ככה!” צחקה גב' בז’יזובסקי. בעלה הציץ בשעונוֹ, תופף באצבעו על לוח המחוגים, ואמר: “אולי נתחיל?” – “נחכה עוד חמש דקות,” אמרה חדוה, “דיירים חדשים, לאחר הכּוֹל!” לענין האיחור, השמיע מר בן־זאב סיפור נאה: מעשה באברך ירושלמי, סופר סת“ם, שהיה מאחר, דרך קבע, לתפילת מנחה. מכיוָן שהיה חסר למניָן, היו ממתינים לו עד שיבוא. כששאלו אותו מה טעם הוא מאחר, לא פירש, אלא היה אומר: טרוד אני במצוות. תמהו כולם באֵילו מצווֹת הוא טרוד כל־כך שתמיד הוא מאחר, עד שפעם אחת; כשדחקו בו, גילה: מעטר הוא אותיות למזוזות. כל־אימת שהוא קושר להן כתרים, הולך לבו אחר הנוי שבהן, והוא נתפס להרהורי עבירה. מעטר את השי”ן של “שדי” – וחושב על “שדיִך כמגדלות”, מעטר את העי“ן של “שמע” – וחושב על “עינַיִך יונים”, מעטר את הדל”ת של “אחד” – ונזכר ב“טובים דודַיִך מיין”, וכן הלאה. גזר על עצמו שכשהוא מסיים כתיבת מזוזה, יחזור ויכתוב את שתי הפרשות לעצמו ללא כל עיטורים ויחזור ויקרא אותן, וכך הוא מכוון את לבו לכתוב ומנצח את יצר הרע. זה הטעם שהוא מאחר. “נראה שגם הפרופסור שלנו מאחר מסיבה זו,” חייך מר בן־זאב אלי, “קודם קושר הוא כתרים לאותיות ויצר הרע שולט בו, אחר־כך הוא חוזר וכותבן כפשוטן…”

“סיפור יפה ומאלף,” אמרה ויקטוריה, “אבל אם מדובר במצווֹת, אני חייבת לציין שמצוָה אחת לא קיים הפרופסור: את דמי אחזקת הבית בעד החודש שעבר, לא שילם עד היום!”

“מפוזר, כמו כל פרופסור!” אמרה חדוה.

“אולי מר קרן יואיל להזכיר לו…” שלח מר בן־זאב חיוך לעברי.

אך באותו רגע נשמע צלצול בדלת, ואל הדירה נכנסו נפתלי ונעמי שץ.

ויקטוריה הציגה לפניהם את הנאספים בשמותיהם, אחד־אחד. כשהגיעה אלי, דילג מבטו של שץ ממני והלאה, כנכוָה, וכשהגיעה אל מר בן־זאב, אמר לו הלה: “קראתי את מאמרך על מוּסיל. לא כפי שכתבת, מוסיל לא סיים את האקדמיה הצבאית בוינה, אלא את זו שבאייזנשטט, עירם של הרוזן אסתרהַזי ושל עקיבא איגר.” – “אתה טועה,” אמר שץ, זעום עפעפַיִם, “וינה.” – “נייתי ספר ונחזי,” צחק בן־זאב. “בבקשה!” נתן בו שץ מבט של חומרה, והתיַשב על הכסא הפנוי שליד גב' בז’יזובסקי. נעמי התיַשבה על הספה ולקחה לה חופן של בָּטנים מן הקערה.

“אפשר להתחיל?” סקרה ויקטוריה את מעגל הנאספים; ובהעטותה זוהר של חגיגיות על פניה, אמרה: “ראשית, ברצוני לברך את הדיירים החדשים. כבוד גדול הוא לנו. שמעתי, גם קראתי, שפרופ' שץ הוא אחד המומחים החשובים שלנו בשטח הספרות, כתב כמה ספרים נודעים, הרבה מאמרים… ביתנו, הייתי אומרת, מתמלא חָכמה…יש לנו סופר חשוב, עכשיו גם חוקר… אני מאחלת לו שהמוּזה תשרה עליו בביתנו… ושישיבתו בינינו תהיה לברכה גם לו גם לנו!”

שץ, שישב זקוף גו על כסאו, כפות־ידיו נחות, שלובות, על ברכיו, מבטו היה קבוע בפניה, והוא לא הניד עפעף, לא חייך, לא הודה על ברכתה.

“ועכשיו לסעיף א' של סדר היום,” לבשו פניה של ויקטוריה ארשת מעשית. “כולכם יודעים שהמחירים של חָמרי הניקוי ושכר העבודה עלו בשנה האחרונה…”

מבטו של שץ סבב על־פני היושבים, ובהגיעו אלי, מיהר להחזירו ממני ותלה אותו בדיוקנו של הרמב"ם שעל הקיר, לימינו. זו הפעם הראשונה שנזדמן לי להתבונן בו מקרוב, לא אַן פּאסַאן אלא אַן פַאס, כשהוא “בגודל טבעי”, כמו שאומרים.

האם פרצופו של אדם מלמד על תוכו? – פניו של שץ דמו לפני הדוג’ה לורדאנו בציורו של בֶּליני: משהו שבין נזיר סגפן וקנאי לבין שליט המסתיר תאווֹתיו תחת מסיכה של חסידות. מהי האש, הצוננת ככפור, האצורה בעצמותיו, המבעירה אותו לצאת למסעי־צלכ נגד הכופרים? ומי הם הכופרים? – התבוננתי בקוי פניו החדים, חמורי־הסבר.

לא ספוֹנג’ה במדרגות ויותר כסף?" אמרה גב' בז’יזובסקי, “אני לא מבינה את זה!”

“תשאלי את בעלך,” אמרה וקטוריה, “כמה עלתה סתימה לפני שנה וכמה היא עולה היום. יותר מכפליִם, נכון אדון בז’יזובסקי?”

“אנחנו משלמים מס־הכנסה, מס־עסקים, מס־ערך־מוסף,” טען מר בז’יזובסקי. “הערבי שמנקה פה לא משלם כלום מזה! למה צריך לתת לו יותר?”

חדוה אמרה: “אבל הוא צריך לקיים משפחה… היום לקיים משפחה…”

“הערבים יש הכּוֹל גם ככה…” צחקה גב' בז’יזובסקי.

בהעיפי מבט לעבר נעמי, העיפה אף היא מבט לעברי ולרגע נפגשו מבטינו. היא ישבה כפופה מעט, שׂערהּ נופל לצדי פניה מכאן ומכאן, ועיניה, חָטמהּ ופיה ניבטו כמבעד לוילון מפושק. בפגוע מבטי בשני עפריה הרכים, שמתחת לחולצת־הטריקו התרוגה, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם השתזפו מעט או הרבה, מאז שזפה אותם עיני. האם הוסיפה עוד להתפרקד שם על הגג? מתי? באילו שעות? האם חשה אז בקרן מבטי המגששת על־פני מערומיה והחליטה לא לחזור לשם? האם שץ אסר עליה? הה, החורש של מעיין חרוד! – כבשתי אנחת חמדה בתוכי.

גב' בן־זאב אמרה: “נהיה הגיוניים, רבותי! סוף־סוף לא אנחנו קובעים את חוקי הכלכלה, ואם שכר העבודה עולה בכל הארץ”…"

לא, אפסח על פרטי הדיון הזה. סופר הבא לתאר אסיפת דיירים – או מסיבה, או שיח חיילים, או פגישת ליל־שבת סלוֹנית – אורבת לפִתחוֹ הסכנה של השתכשכות במי־אפסים של נטוּרליזם פשטני, נמוך, קצוץ כנפים, שיש בו יותר מן החיקוי מאשר ממעשה־יצירה; אותו נטוּרליזם – שכדברי כמה מבקרים חשובים – הִכּה בשדפון את הספרות הישראלית בשני הדורות הקודמים, ושרק בעשרים השנים האחרונות היא התנערה ממנו כמו ברוָז המנער את מי הבִּצה מנוצותיו ונושא כנפים לעוף הרחק וגבוהּ. לא אפשיל את רגלי אפוא אל היָוֵן הזה, ואומַר רק שברוב של 7 נגד 2 התקבלה החלטה להעלות את דמי אחזקת הבית המוטלים על הדיירים ב־50%, ומיד עברה ויקטוריה אל הסעיף השני שעל סדר היום: זיפות הגג.

וכאן אני נאלץ – אכן, בניגוד לנאמר לעיל – לתאר בפירוט־מה, את הדיון שהתנהל בסעיף הגג, שכּן הוא נוגע לעצם הדרמה שהיא נושא הספר המיותר הזה.

מיד לאחר שהציגה ויקטוריה את הבעיה – זיפות הגג לקראת החורף, בהוצאה של 3000 ל"י, האמורה ליפול שוֶה בשוה על שכם כל הדיירים, ביקש שץ את רשות הדיבור – לתמהון כולנו – וקיבלהּ, וכך אמר:

“לפני שנִגש לדיון בזיפות הגג – ענין חשוב לעצמו, אין לי ספק בזה – אני רוצה להעלות בעיה אחרת הקשורה עם הגג, שהיא לא פחות דחופה, לדעתי. מעל לדירתי – אני יכול לומר מעל לראשי ממש – נמצא דיר שפנים. שפנים אלה – תריסר, או יותר, לא ספרתי – זוללים, מחרבנים, תסלחו לי, מסריחים, מזדווגים, רועשים, ולא נותנים מנוח, לא ביום ולא בלילה. בעיקר בלילה. בהקשר זה אני שואל שתי שאלות: אל”ף, האם דבר זה נעשה על דעת דיירי הבית ובהסכמתם. בי“ת, אם הקמת משק־עזר – רפת, לול, דיר, אין הבדל בדבר – על גג של בית עירוני, אינה עומדת בניגוד מפורש לחוק הגנת הדייר.”

אם כי דבריו של שץ נאמרו בטוֹן של להט צונן, ונכונות, אמנם מאופקת, לקרב, הם העלו חיוכים על פני בן־זאב וחדוה. האחרים העבירו מבטים שואלים ממנו אלי, ממני אליו. ויקטוריה פנתה אלי ואמרה: “מכיוָן שהדיר הוא של מר קרן, אולי יואיל הוא להשיב…”

עכשיו ניצבתי פנים־אל־פנים מול אויב, אויב גלוי, שהכריז עלי מלחמה. ואם בחזית אחת היתה זו מלחמה סמויה, הנה עכשיו פתח חזית שניה, בהרעשה כבדה. טענתו בדבר הדיר היתה כה חצופה, כה כוזבת, כה זדונית, שכמעט לא מצאתי מלים בפי לענות עליה. אולי הייתי מחריש, ומניח לאחרים לדבּר, אלמלא שאבתי עידוד ממראה נעמי, שישבה בראש שחוח, בעינים מושפלות, כאילו התביישה, ורק לרגע – כשציפו כולם למוצא־פי המתמהמה – נשאה אלי מבט משיפולי פניה.

“קודם־כּוֹל ברצוני להעמיד את הדובר על כמה טעויות,” אמרתי, משתדל לכלוא את רוּגזי, “האחת, לא שפנים אלא ארנבים. אדם שעיסוקו בלשון צריך לדעת להבדיל בין השנַיִם. השניה, לא תריסר אלא שבעה, שש נקבות וזכר אחד. השלישית, הם לא מזדווגים, כי הזכר מופרש מן הנקבות, בתא לחוד, ובין הארנבים לא נהוג טֶלֶקוֹאיטוּס, כלומר משגל־רחוק. הרביעית, הם מעולם לא רועשים, אלא לכל היותר רוחשים. החמישית, גם אם הם מדיפים איזה ריח קל, אי־אפשר לומר שהם מסריחים, וגם ריח זה מתנדף עם הרוח ולא יורד אל הבית. מה שנוגע להסכמת הדיירים – איש מהם לא התלונן על הארנבים מעולם. מה שנוגע לחוק הגנת הדייר – אם שום דייר איננו מותקף, אין גם מה להגן עליו. ולבסוף, כנגד חוק זה, קיים גם חוק הגנת בעלי־חיים.”

חדוה פנתה אל שץ בקולה החם, הלבבי: “אינני מבינה במה מדובר! אלה חיות נחמדות, שקטות, לא מפריעות לאיש…”

שץ נתן בה מבט מקפיא: “גבִרתי, לא את גרה תחת צואת השפנים…”

“הארנבים,” תיקנה לו חדוה.

“לא אַת שומעת את האורגיות הליליות שלהם!”

“אורגיות?” פקחה עליו חדוה עינַיִם צוחקות.

ויקטוריה העבירה מבטה על־פני הנאספים כאינה מבינה את פירוש המִלות.

“אני עובד עד שעה מאוחרת בלילה, גברתי! אני שומע במשך שעות את הרשרושים ואת הדשדושים מעל לראשי, ואת תסכימי אִתי שזכותי החוקית היא, כבעל הדירה מספר שמונה בקומה הרביעית, לדרוש ששום בעל־חי מעלה גירה או מפריס פרסה, אם זה שפן ואם זה ארנב, אם זה חמור ואם זה גמל בעל־כּנפים לא יפריע את מנוחתי או את עבודתי!”

“גמל בעל־כנפַיִם” – התיז נחש זה את ארסו!

נעמי, ראיתי, כיסתה את פניה בכפות־ידיה.

“אדון שץ!” נחלצה ויקטוריה להגנתי, “או נכון יותר, פרופסור שץ. אתה חדש בבית הזה. לפניך גר בדירה מספר שמונה ד”ר קלאוזנר, בן־אדם עדין מאוד, תרבותי מאוד, לא־צעיר, בן יותר משבעים היה, זכרונו לברכה, לפני שעזב אותנו לנצח. לא רק שאף פעם לא התאונן על הארנבים, אלא היתה לו סימפתיה רבה אליהם, והיה עולה ומביא להם במו ידיו שיירים מן המטבח שלו…"

“תסלחי לי לי גברת…” קטע אותה שץ.

“אזולאי.”

“…כל הסיפור הנחמד הזה על ד”ר קלאוזנר החביב הוא לגמרי לא רלוַאנטי לענין הנדון. השפנים מהווים מטרד לי! לי ולא לאחֵר! נקודה. והגג הוא רכוש משותף של כל הדיירים, עד כמה שידוע לי. אם יש כאן מישהו שגידול שפנים הוא התחביב שלו, ואולי מקצועו – בבקשה. אבל לא על חשבוני"!

“הבט,” עשתה חדוה נסיון, חסר־סיכוי מלכתחילה, להשפיע עליו בדברי־נועם, “כולנו כאן מחבבים את הארנבים האלה. זו עובדה. פינת טבע קטנה על הגג”…

“אני מכבד מאוד את אהבת הטבע שלך, גברתי,” קטע אותה שץ בקוצר־רוח. “אבל מי שמחפש טבע, אני בטוח שימצא אותו בשפע רב יותר, בגיווּן רב יותר, גם יפיק ממנו תועלת רבה יותר, בנגב או בגליל. את לא חושבת כך?”

“אני חושבת דווקא האדון הפרופסור צודק,” אמרה גב' בז’יזובסקי. “מוכרחים חיות על הגג? חיות זה לכלוך!”

גב' בן־זאב אמרה בשקט: “גב' בז’יזובסקי, אם מדברים על לכלוך, אז הרבה יותר לכלוך מביאים לבית האנשים הרבים המבקרים במרפאה למטה. בכל־אופן יותר מהארנבים המסכנים הרובצים בשקט על הגג ואיש לא רואה ולא שומע אותם.”

“סליחה, גב' בן־זאב!” ליכסן אליה ד"ר בז’יזובסקי פנים נעלבות, “הפציֶנטים שלי כולם אנשים הגונים, תרבותיים, נקיים. כל אחד יודע את זה. ואם במקרה נופל סיגריה בחדר־המדרגות, או חתיכה נייר – האסיסטנטית שלי תיכף מנקה. לא צריך לדבר סתם, בבקשה.”

“זה לא לעניָן, רבותי!” אמרה ויקטוריה. “פרופסור שץ העלה כאן שאלה…”

מר' בן־זאב, שישב משועשע למדי כל עת הדיון, ממשש מדי פעם את הכיפה שעל ראשו, כמו להיוָכח שאכן שם היא, פנה אל הנאספים ואמר:

“רבותי, מקרה הארנבים על הגג, שמפריעים או שאינם מפריעים את מנוחת הדייר שגר מתחתם, ומה דינו של בעליהם, אם חייב הוא לסלקם או שאינו חייב – איננו בעיה חדשה. כבר התלמוד עסק בזה! וברשותכם, אביא דבר בשם אומרו, וגם אם לא אביא גאולה לעולם – אולי נלמד מזה גזירה שוָה לעניָננו. ובכן, בבבא קמא פרק ב' מדבר הכתוב על הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושיברו את הכלים שבחצר. הכלים של מי? מן־הסתם של אחד השכנים. ונאמר במשנה שבעליהם – של הכלב והגדי, כלומר – חייב בתשלום הנזק. באה הגמרא ואומרת: אם קפצוחייב, אבל אם נפלופטור. מדוע פטור? משום שכל מה שהוא אוֹנס ולא פשיעה, כלומר שוגג ולא זדון – פטור. מכאן אנו יכולים ללמוד לעניָננו: הארנבים, הרי אין דרכם לילך ולהזיק, ואם גורמים הם נזק כלשהו לדייר שמתחתם, בשל רעש שהם מקימים, למשל, הרי זה אונס, כלומר, שוגג, כמו במקרה הנפילה של כלב או של גדי. אין לנו אלא לומר – שבעליהם פטור! פטור מתשלומי נזק, ופטור מסילוקם!”

שץ, שהראה סימנים של קוצר־רוח גובר והולך כל עת דרשתו של בן־זאב, כבש בקושי את רוגזו:

אני אינני בקי בתלמוד כמו מר… אבל מכיוָן שאינני כפוף לדין תורה בשום עניָן, לא אהיה כפוף לו גם בענין זה. תודה לאל, מדינה זו עדיין אינה מדינת הלכה – ואני מקווה שלא תהיה כזאת לעולם. אני תובע את זכויותי לפי החוק האזרחי הנהוג בה, וזכותי היא לא להיות מופרע בדירתי שלי. ברצוני להודיע אפוא באופן מפורש וחד־משמעי: אם לא יוחלט כאן הערב לסלק את המטרד הזה מן הגג, הפוגע חמורות בכושר עבודתי, אני אפנה לעזרת החוק. ועד אז – כלומר, עד שייאכף החוק על המפר אותו – לא אהיה מוכן לשם אף פרוטה לאחזקת הבית!

“אדון שץ!” קראה ויקטוריה, נדהמת.

קמה המולה של מחאה, אלה דיברו עם אלה, וכולם יחד, בערבוביה, ובתוך כך נטלתי אני את רשות דיבור ואמרתי:

“רבותי, במדינה דמוקרטית קיים שוויון לפני החוק. אם הדייר מדירה שמונה יפנה לעזרת החוק, להוֵי ידוע שגם אני אפנה לעזרת החוק. כי אם הארנבים פוגעים בכושר עבודתו, כפי שהוא טוען, הרי הוא עצמו, לא רק שפוגע בכושר עבודתי, אלא משתק אותה! ערב־ערב, עד חצות, לפעמים עד שתים אחר־חצות, מטרטרת מכונת־הכתיבה שלו מעל לראשי ברצף רעשני כזה, בתוקפנות טרדנית ובַרדָנית מטמטמת כזאת – שאין לי אפשרות לכתוב אפילו שורה אחת. אותו החוק שיצווה, אם יצווה, לפנות את הארנבים מן הדיר, הוא גם שיצווה לפנות את הדייר שמעלי מדירתו!”

כּך!” פקח עלו שץ עינים גדולות מתוך פניו שהחוִירו כסיד, וזו הפעם הראשונה שפנה במישרין אלי – “אני פוגע בכושר עבודתך!” ובפַרשוֹ את ידיו, פנה שוב אל מעגל הנאספים. “צר לי מאוד, רבותי! באמת צר לי! נגרם הפסד גדול לספרות העברית!” – ושוב במישרין אלי: “אבל אם כך, מדוע לא תבחר לך דירה אחרת? העיר גדולה – אתה חָפשי לבחור! הכתיבה הוא מקצועי, ואין חוק שבכוחו למנוע אותי מלעסוק במקצועי! ואם אני מפריע לך בזה שאינני מפסיק מלעסוק במקצועי – דבר שאתה אולי משתוקק אליו בכל מאודך – הרי בבקשה!…”

“פרופסור שץ!” קראה ויקטוריה. “אתה שוכח שמר קרן גר בבית זה כבר יותר מחמש שנים, ואתה, תסלח לי…”

“גברתי!” הפסיקהּ שץ,“ממך אני מבקש רק דבר אחד ברגע זה! להעמיד להצבעה את הצעתי! יש לי זכות לדרוש זאת, לא?”

ויקטוריה היתה אובדת עצות. היא פנתה אל הנאספים בשאלה מה לעשות, והנאספים פנו אלה אל אלה, עד שאמרה חדוה במרדנות:“תעמידי להצבעה! מדוע לא?”

בעד ההצעה “לחייב את מר קרן לפנות את הארנבים מן הגג” הצביעו שנַיִם: שץ וגב' בז’יזובסקי. ההצעה נפלה.

שץ קם, הזדקף, בעיניים מזרות זעף אמר, “תודה רבה, רבותי,” פנה אל הדלת ויצא.

נעמי נשארה במקומה, מכוּוצת, שתי כפות־ידיה על לחייה הלוהטות, יקוד בעיניה.

רק לאחר שתיקה שארכה שלוש דקות תמימות, נתחדש הדיון – באוִירה כבדה – על זיפות הגג.

כשיצאנו, עברה נעמי על־פני בשתיקה ועלתה במדרגות. המתנתי לפני פתח דירתי עד ששמעתי את טריקת הדלת למעלה.

התיַשבתי בכורסה וכריתי אוזו לשמוע מה מתרחש מעל לראשי.

דממה גמורה היתה. גם תקתוק המכונה לא נשמע.


 

ידידי מיכאל


מאז חדר שץ אל ביתי ונתקע כקוץ בבשרי, היה ראשי תפוס כל־כך במזימות איך לסלקו – אם לא מן הבית, לפחות מראשי – שכמעט נשכח ממני קיומו של ידידי מיכאל הוכהאוזר. אך לאחר אסיפת הדיירים, מורתח מחוצפתו, מאיומיו הנבזיים, ושברים ממשפטיו העוקצניים – “משק־עזר על הגג”, “גמל בעל־כנפים”, “הפסד לספרות העברית” – סובבים במוחי פעמים אין־ספור כמו בתקליט שבור, חשתי צורך דחוף לשתף בצרתי עוד נפש אחת. ומי לי נפש קרובה ממיכאל ידידי.

צילצלתי לביתו כמה פעמים ולא נעניתי. צילצלתי בבוקר, בערב, אפילו בשעות הלילה המאוחרות, ותשובה לא היתה. דאגה התגנבה ללבי, שמא אירע לו משהו. כחָדשַיִם לפני־כן הופיע ספר שיריו “אמרתי לא”, ולאחר שמופיע ספר שלו, הוא נכנס דרך־קבע, לקריזָה עמוקה. חולה! בגוף וברוח! אין להכירו! פולט צרורות של דברים מבולבלים, תערובת של גידופים – כלפי המדינה, כלפי חבריו, היהודים בכלל, הספרות בכלל – עם שפכים של ביטול עצמי, נוסח מי־אני־ומה־אני־הכלב־המת; קונה את כל העתונים בכל יום ו', סורק אותם בחפזון מהחל ועד כלה למצוא איזה בדל שורה עליו ועל סִפרו, ומשלא מוצא – זורקם כאילו הם שרצים מגעילים; חושד בכל אדם שאינו מברך אותו על ספרו שהוא אויבו המתנכל לחסלו, וחושד לא פחות מכן במי שחולק לו שבח כלשהו; מסתגר בחדרו, ולחלופין – משוטט ברחובות כדיוֹגנס המחפש בנרו אדם אחד מני אלף בעיר שכולה רשעים; נכנס לבַּארים ומבלה בהם עד אחר חצות, שותה, משתטה, נטפל לתיירים, או לתיירות, שופך לפניהם את לבו, לעתים מתקוטט עד שמשליכים אותו לרחוב… עכשיו, כשישבתי בחדרי, שפופרת הטלפון לאָזני, ואני שומע את הצִלצוּלים המהדהדים לריק, נכנסה, כאמור, דאגה ללבי. ניסיתי להיזכר אם הופיעה איזו ביקורת רעה על ספרו, ולא נזכרתי; אך אם לא הופיעה שום רשימת ביקורת, הרי גם זו סיבה ליאוש, לאיבוד עשתונות, לשנאת העולם כולו, ויותר מכּול – לשתיה מופרזת. אולי חלה, חשבתי, והוּסע לבית־החולים. אולי נפל במדרגות ושבר את עצמותיו. אולי… לא, הוא לא ישלח יד בנפשו – אמרתי. פעם התוַדה לפני שיש לו “תסביך של אלוהים”, ומי שיש לו תסביך כזה, לא ימית את עצמו לעולם. אני עצמי על־כל־פנים, ידי נקיות מגרימת סבל לו. לא תמיד, אני מודה, כן אני בחלקי שבחים לספרו של חבר; לעתים אני עושה כך רק כדי שלא לצערו, או כדי שלא לנתק את הקשר עמו לעולמי־עולמים. אך הפעם, כֵּן הייתי כשאמרתי לו ש“אמרתי לא” מצא חן בעיני. מאוד! מאוד־מאוד! ואמנם. בספר זה, לעניוּת דעתי, הגיעו תוקפנותו, מרדנותו, גסותו האגרֵסיבית, לעידון ולזיכוך דקים ואווריריים, חדורי עצב, כפי שלא הגיעו בשום ספר מספריו הקודמים:


אָמַרְתִּי לֹא

בְּעֵינַיִךְ רָאִיתִי

בְּעֵינַי בָּבוּאוֹת

אָבִי הַמֵת

נוֹשֵׁק שְׂפָתַי

חִוְרוֹן שְׂפָתַיִךְ

לֹא

אָמַרְתִּי

לֹא

נוֹבֵל

עַל פָּנַי.


ואותה נימה של רֵזיגנַציה, שיש בה לא מעט הרס עצמי עוברת כרוח בין־ערבַּיִם רכה שלאחר חמסין לוהט, ברוב ששים ושמונה השירים שבספר.

למחרת אפוא, כשיצאתי בצהרים מן הספריה הצרפתית, החלטתי שבמקום לחזור הביתה (הביתה, אני אומר… האם עוד ביתי הוא הבית הזה, שהנפיחוֹת של שץ הנפוח מחליאות את חללו?), אלך לראות מה אירע למיכאל ידידי.

כן., לרַווחת לבי, לשמחתי, הוא היה בבית. חי.

פתח לי את הדלת, הסיגריה הנצחית בין אצבעותיו, חיוֵר, לא עונה לברכת השלום שלי, מכניס אותי לחדרו, צונח לכורסה, מושך עשן, מהמהם באדישות מה נשמע.

“הטלפון מקולקל אצלך או מה,” התיַשבתי על הכסא ליד שולחן־הכתיבה, שבמכונת־הכתיבה שעליו הבהיק גליון לבן עם כמה שורות מַפְנינוֹת. “איזה עשרים פעם ניסיתי…”

"ניתקתי אותו. " השיל אפר אל המאפרה שבזוית השולחן.

“ניתקת?!”

בפנים מוארכות, חיורות – מוטב אולי לומר: מזוככות־סבל, כי גם יופי מַרטירי נהר מחיורונן ומן השׂיער הארוך הגולש אל כתפיו – אמר שנמאס לו לצפות, עשרים וארבע שעות ביממה, לטלפון משלושים ושנַיִם הנמענים שאליהם שלח את ספרו. אף לא טלפון אחד! ולו רק כדי להודות! לאשר את קבלת הספר! נימוס אזרחי אלמנטרי, לא? הוא אינו מצפה למלה טובה, לא! מזמן נואש מכך, כי הוא יודע את יצר לב האדם! את צרות־העין, צרות־המוחין, הקנאה! אבל מלת תודה!.. אם כן, כדי לשמור על עצביו, ניתק את הטלפון. חסל סדר ציפיות.

הוכחתי אותו על פניו. כעסתי. אמרתי שהוא מפונק, מֵגלוֹמאן, חולה־רדיפה. פחות מחָדשַיִם עברו מאז יצא הספר, רק כחודש עבר בודאי מאז קיבלו אותו ה“נמענים” שלו בדואר – לְמה הוא מצפה? ספר שירים אינו נקרא כמו רומן־מתח. אנשים המתיַחסים אליו ברצינות משהים אותו אצלם ימים רבים, שבועות, קוראים שיר, מתעמקים בו, חוזרים וקוראים לראות אם הבינו, קוראים עוד שיר…

חיוך של לעג התנחש על פניו בהסתכלו בי. “אני שואל את עצמי אם אתה תמים או צבוע. מכיוָן שאני יודע שאינך תמים, הרי אתה פשוט צבוע!”

חייכתי. אני רגיל לגידופיו, שהוא מתחרט עליהם אחר־כך. שתקנו. בגליון־הנייר שבמכונת־הכתיבה, שמבטי נפנה אליו לרגע, קלטתי את השורה: “מכל הזבל הזה שמתפרסם אצלך, שבושה לקרוא אותו, לא רק להדפיס…” לאחר שהדליק סיגריה שניה בזנב הראשונה, ואת הבדל מעך במאפרה, אמר:

“אתה באמת לא תופס מה מתרחש?”

ועכשיו האיר את עיני למתרחש סביבו: קשר של שתיקה. החליטו להמית אותו בשתיקה. לחסלו. יש לו מאה עדויות לכך, וכשניסיתי למחות ולומר שרק דמיונו החולני… קטע את דברי, ובמשא ארוך צירף אחד לאחד – כמו חוקר מקרי פשע – את כל הראָיות וסימני העקבות המובילים כולם, כנחלים הנקוִים אל הבִּצה, אל מקום הפשע ומבצעו: בעתונים לא הופיעה אף שורה אחת על ספרו, אף לא רשימת ביקורת אחת; אף לאחת מן התכניות הספרותיות ברדיו הוא לא הוזמן; בחוברת “משכן” נדפס אחד משירי הספר – לאחר השהיָה של שלושה חדשים, לאחר שכבר הופיע הספר עצמו – בעמוד ה־17 בפינה השׂמאלית למטה, עד שבקושי אפשר להבחין בו! בתוכן העניָנים של אותה חוברת, שהתפרסם בעתונים כמודעה, שמו אינו מופיע כלל! הוא נכלל ב“ועוד”! וכדאי לי לשים לב לתופעה המדהימה שזה שנה וחצי שמו נכלל תמיד ב“ועוד” – כאילו נמחק ממִרשם התושבים! ראובן רייזנר, שכתב סקירה מקפת על התמורות בשירה הישראלית בחמש השנים האחרונות, מזכיר אותו “עם כל הנערים”, בשורה שמצטופפים בה תריסר שמות זוטרים; במאמר אחר, שבו – הפלא ופלא – אכן נזכר שמו, ואפילו מלוּוה בכמה שורות של הערכה, נאמר עליו שהוא “הסתפח” אל חבורת “ירגזי”! “הסתפח” – והלא הוא היה אחד משלושת מיַסדיו! בחנויות הספרים – הוא עבר על־פני כולן – “אמרתי לא” לא מוצג בשום חלון מחלונות־הראוָה; ורק בשלוש מהן הוא מצוי על המדפים, ללא כל הבלטה, דחוק בין עשרות ספרי־שירה אחרים, מהם ששמות מחבריהם נשכחו זה שני דורות; רק מאה וששים עתקים – הוא בירר זאת בהוצאת הספרים – נשלחו לחנויוֹת, ורק חמשים ושמונה נמכרו עד כה, חָדשַיִם לאחר הופעת הספר! ו“מסמר אחרון בארון־המתים” שלו: במודעה על הופעת הספר, נדפס “מאת מיכאל הוכהאוז” במקום הוכהאוזר! קטעו לו רגל! “פשוט הניפו עלי גרזן וקטעו לי רגל !” צוַח.

הוֹ!" קראתי חסר־סבלנות, “אתה לא תאמר לי שגם פועל הדפוס או המגיהּ שותפים לקשר הפנטססי הזה שבדמיונך”!

“אתה אידיוט, קורנגולד!” התפרץ כנגדי. “רק עיוֵר, מטומטם, חסר־בינה ואטום־חושים, לא רואה שיש קשר בין כל המקרים האלה! שהם לא תאונות! שיש יד מכוונת! איך אתה לא מבין שהם החליטו לחסל אותי! בזדון! בכוונה תחילה! בעריצות! ללא רחמים!” עמדו דמעות בעיניו.

“הם” – משמע שתי החבורות. השפלתי עיני והחרשתי. לא היה עוד טעם להתוַכּח אתו. הוא שתת דם. ישב מקופל בכורסה, זרועותיו הארוכות חובקות זו את זו, כמגינות על גופו, רגליו הארוכות משׂוּכּלות, כנרתעות מן העולם… צר היה לי עליו.

כאן עלי לעכב את הקורא לכמה דקות – וכן את מרוֹץ הסיפור – כדי לשמש לו מורה נבוכי הזמן, וכדי שמתוך כך יבין כי לא כל פחדיו ומצוקותיו של ידידי מיכאל הם ילידי דמיון חולני של אדם שצערו העביר אותו על דעתו:

שתי חבורות ראשיות מתרוצצות בבטנה של הספרות הישראלית, אוחזות זו בעקב זו ונלחמות על הבכורה: “ירגזי” – שמיכאל הוכהאוזר אמנם היה אחד ממיַסדיה – ו“נֶבֶרמוֹר”.

(הקורא הפשוט, שאינו מצוי בפרטי־הפרטים של תולדות הספרות החדשה, ישאל בוַדאי מה לשם אנגלי כ“נֶבֶרמוֹר” ולחבורה של סופרים עברים־ישראלים, שרובם ילידי הארץ? ובכן, ההסבר לכך מצוי בזכרונותיו של אחד ממיַסדיה, נחום בן־גל, שראו אור לא מכבר ב“עידן”: כשנאספו שבעת החברים הראשונים, בביתו שלו, ודנו בשֵׁם לחבורה, הציע אחד מהם שתיקרא “מֶרֶדוֹר”, שהוא קיצור של “מרד־דור”, וביטוי למרד בדור הקודם. האחרים התנגדו לכך ואמרו שיריבי החבורה יעשו את השם פלסתר, כשישׂחקו בו עם “מֵרְד” הצרפתי, שפירושו צוֹאה, או שילעיזו עליה שהיא “מורדת־אור”. אלה הציעו לקרוא לה “עד־אין־דור”, על־פי תרגומו של ז’בוטינסקי ל“העורב” של אדגר אלן פּוֹ. גם לכך היתה התנגדות, הן משום שז’בוטינסקי מוקצה מחמת מיאוס, והן משום החשש פן ייאמר שאין עוד דור לאחר שתם דור המִדבר הקודם. מכיוָן שכבר נזכר “העורב”, נזכר גם המטבע המקורי של “עד־אין־דור” והוא “נֶבֶרמוֹר”, שתרגומו המדוּיק הוא “לעולם לא עוד”, המבטא את רוח החבורה: לעולם לא עוד מה שהיה! ואשר ללועזיות של השם – הרי דווקא…).

שתי החבורות מתנצחות ביניהן התנצחות שאין לה סוף. סוף אין להּ, כי אין לה גם ראש: אין לדעת מה בּין זו לבין זו, אלא שלכל אחת מהן נביאים ובני־נביאים משלה, שאף הם מתנבאים בסגנון דומה. אבל מי יודע דרך הרוח? ואי־זה מקום בינה? מי יודע מה בין ה“ירוקים” ל“כחולים” בביזנטיוֹן, בין הגוולפים לגיבלינים בפירנצה, בין עובדי־החמור ועובדי־הפיל בושינגטון, בין חסידי־גור לחסידי־ויז’ניץ בבני־ברק? תשוקת הקיום של כיתות וסיעות, תשוקתן להנציח את עצמן – היא־היא ה־ d’être raison שלהן. אם כך ואם כך. “ירגזי” ו'“נברמור” — הגם שלצִדן שלוש חבורות נוספות, בנות־עניים, שפלוֹת־קול – רשתן פרושה על שדה הספרות מאופק אל אופק: על כתבי־העת והמוספים, הוצאות הספרים והאוניברסיטאות, גלי האתר וערוצי האור, בתי־התרבות והמועדונים. רע ומר הוא גורלו של מי שאינו נמנה עם זו או עם זו: אנוס הוא לחזר על הפתחים, להתדפק על הדלתות, לבקש חסדים, להרכין ראש, לכוף גו, להחניף, לאחוז בשולי בגדו של זה ובשרווּלו של זה; רק מי שכוחו רב, בעטוֹ, ברגליו ובמרפקיו – יבקיע לו דרך מחוץ לגדריהן.

(אני עצמי, דרך־אגב – אם משום שהגעתי באיחור, ומרחוק, אל פרוזדורי הספרות, והחמצתי את שעת הנץ השחר של שתי החבורות הנ"ל, ואם משום שאינני איש רעים להתרועע – עומד אני מחוץ לשאונן והמולתן, פוסע לי לבדי בשביל הצר שדרכו רגלי. ואם הגעתי למקום שהגעתי, ללא סיוע ותמיכה משום צד, הרי זה משום שזכיתי באור מן ההפקר(.

עלי לחזור אל ידידי מיכאל: לא רק שהיה אחד מראשוני “ירגזי” וממיַסדיה, כאמור לעיל, אלא אף היה חלוץ מערכותיה, לוחם מלחמותיה בשערים! הוא היה “נביאה המבשׂר”, אפשר לומר! הוא וסגנון המרי שלו, הוא ורוחו הסוררת והסוערת, המרדנית! הוא שניתץ את כל המזבחות, שגירש את השולחנים והחלפנים מעזרת בית־המקדש, את מלחכי־הפּנכּה, את כל אלה הסופרים, רקב ומסוֹס, שכבשו את כותל המזרח לא בזכות כשרונם ומעלותיהם, אלא מכוח קשריהם עם יושבי־מעלה, מהיותם נושאי־כלים של פוליטיקאים, משרתיהם, דַבָּריהם, שופרותיהם! “לגרש את צחנת הפגרים הזאת,” כתב אז, בראשית דרכו, בימי השחר העולה של “ירגזי”, “כדי שיהיה אויר לנשימה!”

אלא שדווקא מזגו הסוער הזה, אותו מזג שהעלה אותו אל מרומי החבורה והתהילה, הוא גם שהיה לרועץ לו: הוא התקוטט עם כולם. עם בני חבורתו ועם אנשי “נברמור”, עם אוהביו ועם יריביו, חירף וגידף אותם על גדולות ועל קטנות, לרוב על קטנות. האם העילה לניתוק הגמור בינו ובין החבורה – לפני שנה וחצי – היתה מריבה עם עורך “ירגזי” על שנתן את שיריו בעמוד העשירי במקום לתִתּם בעמוד הראשון? או הרוגז על אחד ממבקרי החבורה, שכתב עליו כי הושפע מקַאמינגס? – כבר לא זכור לי. על־כל־פנים, מאז – כך הוא טוען – הוא מוחרם ומנוּדה ממנה. ואם כי קשה להאמין שסַדָר הדפוס והמגיהּ הם סוכני אויביו, או שכל שלושים ושנַיִם “נמעניו” (שאת רשימת שמותיהם, כתובים זה מתחת לזה, ולצדם שני טורים – “הגיב”, “לא הגיב” – הראה לי, על גליון שהוציא מן המגירה) קיבלו הוראות מגבוה לא להודות לו על ספרו, הרי מקצת אמת יש בתלונתו המרה: שלושה־ארבעה מוספים וכתבי־עת חדלו להדפיסו, שלושה־ארבעה מבקרים חדלו להזכירו.

“אני עוזב את הארץ,” נפל משפט מפיו לאחר שתיקה ממושכת.

פרצתי בצחוק. “לאן?”

“אני עוזב,” חזר ואמר. “ארץ אוכלת יושביה.”

כשם שהאֵבל יאה לאֶלֶקטרה, כן יאה השנאה למיכאל. פניו נעשות יפות משהיו. בנחירי אפו המתרחבים, בעיניו התכולות, הנוצצות באש קרה, בחוורון לחייו הנאצל כחוורון שחר – דומה הוא ל“משורר־נביא”, שקנאוּת של קדוש ותוֹם של ילד חברוּ בו יחד.

“כן, אוכלים איש את רעהו,” גיחכתי.

“אי־אפשר לחיות כאן. תאמין לי. קורנגולד, אי־אפשר לחיות. יותר מדי צפוף. כל אחד מנסה להפיל את השני לתהום, כדי לפנות לעצמו מדרך כף־רגל. ג’ויס ברח מאירלנד מאותה סיבה. פוגל היה כאן כמה חדשים – ברח. לא יכול לסבול. ממררים את החיים.”

ולאחר שתיקה נוספת, שוב עלו בו הלהבות:

“הם מַאפיה! תאמין לי, הם מאפיה! הם ‘הוציאו חוזה על ראשי’! החליטו לחסל אותי!”

החליטו?” אמרתי.

“כן, החליטו!”

ואמר שיש לו “ידיעות מוסמכות”, ששבוע לאחר הופעת ספרו, ביום ו' בצהרים, בבית־הקפה שבו הם נאספים – החליטו שהפעם גומרים אותו. חילקו את התפקידים ביניהם: זה ידבר נגדו ברדיו, זה יכתוב עליו, זה יפיץ עלילה שחמִשה משיריו גנובים… בעוד שבוע או שבועים – “אתה תיוָכח בכך!” – תופענה שלוש ביקורות קטלניות על הספר, בשלושה עתונים. יש לו ידיעות מוסמכות, אמר. עצם הדבר שהוא חי, ממשיך לכתוב, מוציא עוד ספר, לאחר שכבר הכריזו עליו בר־מינן – הוא שמרגיז אותם כל־כך. על־כן הפעם החליטו, לחסל אחת ולתמיד, שלא תהיה לו תקומה. הוא עוזב את הארץ! – חזר ואמר, החלטית.

שתקתי. בחלוף מבטי שוב על הגליון שבמכונת־הכתיבה, קלט עוד שורה: “שמונה שנים ליקקת, בלשון החלקלקה שלך, את האחורַיִם הנאלחים של השרץ החנף הזה…”

פתאום, בקול רך, מתחטא, כשל ילד המבקש על נפשו, אמר:

“הגד, זה באמת ספר רע כל־כך, ‘אמרתי לא’?…”

“מה אתה מדבר!” קראתי נבהל ממקומי, “זה ספר נפלא! זה…” גיששתי למצוא איזה תואר קולע יותר, משמעותי יותר, אך שורות השירים כולם ריחפו כערפל מול עיני, כנחיל של זבובונים, ואיבדתי את ראשי ביניהן. על־כך חזרתי שש או שבע פעמים על “נפלא! נפלא!”

חיוך חיוֵר נח על פניו, ספקני, לא־מאמין. אחר־כך, בהבעה כאובה, אמר:

“כמה ספרים כאלה יצאו בעשרים השנים האחרונות? ותראה איך…”

“כן, זה עוול נורא,” אמרתי. “אבל צפצף עליהם. אין דבר העומד בפני האמת!”

“החיים קצרים, קלמן! החיים קצרים!”

שתקתי.

באצבעות רועדות שלף סיגריה מן החפיסה, ובהדליקו אותה, אמר: “ומה אצלך, קלמן? מה עם הספר?”

צחקתי. אמרתי שאינני כותב מלה. סיפרתי על השכן החדש, מעל לראשי.

“הוא?!” קרא, נדהם. “אצלך בבית? אסון! שואה!”

אך לאחר רגע התחייך ואמר:

“בעצם, אולי להיפך… איזהו עשיר – כל שיש לו בית־הכסא סמוך לשולחנו, כתוב! פעם היתה לך מוכרת ספרים צמודה, עכשיו יש לך מבקר צמוד. על מה יש לך להתאונן?”

סיפרתי לו על הלחץ שאני שרוי בו, על המתח קורע־העצבים שבין שתי הקומות. על אסיפת הדיירים ועל התנכלותו לארנבים שלי.

שמתי לב שתוך כדי הקשבה לדברי, התפשט חיוך על פניו. כאילו השתעשע באיזו מזימה שנרקמה אט־אט במוחו. כשסיימתי, הפיח סילון עשן כלפי התקרה, ואמר, לאט, כדרך ששֶׁרלוק הוֹלמס היה אומר לד"ר ווטסון:

“הגד, למה לא לשבור לו את העצמות?”

הסתכלתי בו, משועשע גם אני.

פיסית, אתה מתכוון?”

“למה לא? כבר מזמן חשבתי לשבור לו את העצמות כשאפגוש אותו, באיזו סמטה חשוכה. אף פעם לא הזדמן לי. עכשיו, כשהוא גר כאן, ממש בביתך…”

חיוך המזימה, הנקמה המתוקה, פשט גם על פני, נזכרתי שהאיבה בין מיכאל ידידי ובין שץ חזקה הרבה מזו שביני לבינו, שהיא איבה שאינה תלויה בדבר. שץ היה מראשוני “ירגזי”, אחר־כך – מסיבה לא ברורה – עבר ל“נברמור”. אחר־כך – שוב מסיבה לא ברורה – נטש גם את החבורה הזאת והתיַצב לו לבדו על הר נישא, מעין בעל־פעור הנשקף על־פני הישימון, ומשם נשא משלוֹ על המחנה כולו, אם ארר ואם בירך. מיכאל לא יכול לסלוח לו את ביקָרתוֹ על ספרו הקודם, שבה טען כי הוכהאוזר כתב, בעצם, ספר טוב אחד, הוא ספרו הראשון, ומאז ואילך הוא מידררר והולך, “נלכד, כמו עכביש, בקורי המלים היבשות שהוא אורג סביבו, ללא דיסקרימינַציה, ללא שיפוט עצמי, גם ללא אבחנה אסתטית רצינית, בתערובת אידיוֹסינקרַטית מוזרה וחסרת־משמעות של יריקות נזעמות כביכול ותוכחות־סרק אֶסכּטוֹלוֹגיוֹת כביכול נוסח הפוּטוּריזם של ראשית המאה… דייסה אֶקלקטית שאינה אלא פלַגיאריזם במיטבו,” וניבא לו נפילה גמורה.

“תראה, עכשיו זה די פשוט,” ניצנץ בעיניו הבהוב של “הסנדק”, “אתה יכול לעקוב אחריו, לראות מתי הוא יוצא, מתי הוא נכנס… ערב אחד, בחדר־המדרגות, או בחצר…”

“תפסיק עם השטויות האלה!”

“למה שטויות? הוא עלוקה, מוצץ־דם, פרזיט! פרזיטים היו מעמידים פעם אל הקיר ויורים בהם! ואם אי־אפשר לירות – פשוט שוברים להם את העצמות!”

“וכך, אתה חושב, תשתיק אותו, מה?”

“אתה לא מכיר את הטיפוסים האלה… הם פחדנים נורא! אבל גם אם לא אשתיק אותו… תשמע, הוא שפך את דמי! ממש שפך את דמי! ומדוע שופך דם צריך לצאת נקי, ללא עונש, להתהלך חָפשי – כמנצח! – ולהמשיך לשפוך דם! אם המשטרה לא עושה דבר, אנרכיה גמורה, אז צריך לקחת את החוק בידים! זה מובן מאליו!”

“זו תגובה של חולשה,” אמרתי.

“חולשה?!” צעק, “אין לך דם, קורנגולד, לכן אתה מדבר ככה! אתה מנוּון!.. תדע לך שהתשוקה לגאולת הכבוד היא אחד הרגשות היפים, הבריאים, האציליים ביותר, שהעניק הטבע לאדם! רק החברה המנוּונת, המסורסת, האימפּוֹטנטית, שלנו, השליכה אותו, בשם התרבות – התרבות! – אל ערימת הגרוטאות של הערכים הפרימיטיביים כביכול! והכבוד המחולל שלי, כבר שנתים צועק נקם! הוא לא נרגע! ושץ המשורץ, חסר־המצפון הזה… התולעת הזאת…”

פיסית תנקום בו?” אמרתי שוב.

דם תחת דם!" אמר, “דם תחת דם!”

“מה תעשה לו? תכּה אותו ארצה?… שבע יפול מבקר וקם!”

הוא התבונן בי במבט זומם, אחר־כך אמר:

אני איכּנס אליך באחד הימים הקרובים."

“תביא מקל אתך,” אמרתי.


 

אבן־העזר


בארץ קטנה כשלנו נוטה אדם – כמשכיל כהדיוט – הקורא ספר שמהלכות בו דמויות בעלות מעמד ציבורי כלשהו, לראות בו מעין “רומן־מפתח”. כלומר, שמות הנפשות שבספר אינם שמותיהן האמִתיים, אלא מסיכה הם, כביכול, על־פני שמות אחרים, ידועים. הקורא את השם “שץ”, למשל, דמיונו המגוֹרה, תאב הסנסציה, מתחיל לשוטט על־פני הארץ, אצבעותיו, כביכול, מדפדפות בלהיטות בכרך ה“מי ומי”, מחפשות מיהו המבקר הספרותי ששמו מתחיל בשי“ן או מסתיים בצד”י, שהוא הדמות האמִתית שמתחת למסוֶה “שץ”. הקורא “מיכאל הוכהאוזר”, למשל, מיד מריץ אותו יצר הסקרנות ההמוני שבו אל בין שיטי העתונים והספרים, שקרא, שראה אי־פעם, ששמע עליהם, למצוא בהם שם משורר על משקל “מיכאל” – דניאל או גבריאל, או רפאל – או שם־משפחה שה“א בראשו או זי”ן לרגליו, כ“הוכהאוזר”, וכן הלאה וכן הלאה. שלא לומר שהוא מקשר מיד את קלאוזנר הרוקח עם פרופ' ד"ר יוסף קלוזנר הנודע, נוחו עדן, שהסופר, כביכול, מתגעגע עליו. או – אם אין הקורא תולה את הדמיון בשם, הוא תולה אותו באירועים או במקרים שהוא מכירם מן המציאות, ואומר: אה, לזה התכוון המחבר! ולצורך הסוָאה שינה פה־ושם, קיצר כאן והרחיב שם, צבע ירוק במקום צהוב, הרחיק עדוּת מדרום לצפון, הרכיב מיני קלסתרונים בעפרונו לפלוני ולפלונית, הכּוֹל כדי להוליך אותנו שולל… אבל להונות לא יצליח, שהרי סוף־סוף ארצנו קטנה ואנו בתוך עמנו אנו יושבים.

נטיה זו היא נואלת ונלוזה, לדעתי, מורידה את עטרת המלכה מן הספרות ומשפילה אותה למדרגת שפחה הולכת־רכיל. שכן, בניגוד גמור לסברתו של שץ, כפי שחיוָה אותה ב“נגד האליגוריה” שלו, אני סבור שהספרות, גם אם נוטלת היא את חמריה מן המציאות, אכן משל היא. “איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה” – נאמר, ואילו אני אומר: “איוב היה ונברא, ובכל־זאת משל היה!” במלים אחרות: אם היה אדם ששמו איוב או לא היה, אחת היא, כי משעה שנכנס לדפי הספר, הוא נעשה משל, ועל הקורא להקיש מן הפרט אל הכלל.

וכך גם כאן: אין זה חשוב אם יש איש חי ששמו שץ או אין, ואם שץ זה שכאן אמנם שץ הוא, או אולי כץ או בץ בתחפושת. משעה שהוא כאן – חי הוא ומשל הוא.

על־כן עצתי לך, הקורא: אל יפתה לבבך ללכת אחר היצר הגס, רודף הרכיל, לשאול מי הוא מי. זכוֹר שהדברים אכן היה היו, גם אם משל הם. ומצוּיד בעצה זו, עקוב אחר העלילה החוזרת עתה אל מסלולה.


 

אשה לבדה


אם אני, בשׂרי כחש מאז אסיפת הדיירים, הרי הארנבים שלי שמנו. הדיירות, כדי להביע סולידריות אִתי, סלידה ומחאה כלפי יריבי, היו עולות בשעות שונות של היום אל הגג, מביאות שיירים משולחנן וממטבחן, ומנערות אותם אל האבוּסים. מעולם לא היו לארנבים ימים טובים מאלה.

אפילו גב' בז’יזובסקי – אף כי לא לפי כבודה ולא לפי לבושה היה לעלות הגגה עם קערת פסולת מזונות – מצאה לנחוץ להתנצל לפני, ובעָמדהּ בשער החצר, ואבק הפודרה שלה נזרה אל נחירי, אמרה לי שאַל לי לראות בהצבעה שלה בעד הצעת שץ משהו פֶּרזַיינליך נגדי. היא, כאשה קוּלטוּרלית, התחנכה מנעוריה לרֶספֶּקט כלפי אקדמאים, ואם הפרופסור אומר שהחיות למעלה מפריעות לו לכתוב את הדיזֶרטציות שלו, הרי חשבה שהדיזרטציות חשובות מן החיות; אבל אין לה שום דבר נגד החיות שלי, להיפך, היא מאחלת להן אך טוב.

ומר בן־זאב – אף כי לא הוא עצמו עלה אל הגג, אלא אשתו העדינה והחולנית עלתה, וזאת למרות הסחרחורת שממנה היא סובלת זה כמה חדשים – עיכב אותי בפתח הבית, וכדי לבטא את הזדהותו אתי במאבקי נגד האורב לארנבים, הזכיר באָזני, זו הפעם הראשונה, את ספרי “הגמל המעופף בעל דבשת־הזהב”, אזכּוּר שנרמז ממנו שאכן קרא אותו:

אגב, בענין ‘הגמל בעל־הכנפים’, שהפרופסור הרשע עקץ אותך בו – עקיצה לא יפה! לא לכבודו! אינני יודע אם אתה עצמך יודע שגמל מעופף כבר נזכר במשנה. במסכת שבועות נאמר: איזוהי שבועת־שוא?…נשבע דבר שאי־אפשר: אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית־הבד, וכולי. והרמב“ם, באיגרת פילוסופית שלו, שבה הוא מסביר לימוד מן הפרט על הכלל, מביא דוּגמה של אדם שהעיד כי ראה גמל אחד פורח באויר, ובא שני והעיד שראה שלושה גמלים פורחים באויר, ואם ייתכן – אומר הוא – שהראשון דובר אמת, ייתכן שגם השני דובר אמת, כי הצורה הגמלית, אם היא גרמה לבהמה זו שתהיה פורחת באויר, הרי היא גורמת כך לכל המין כולו, ומכאן שמה שיש בפרט יש בכלל!…”

השתוממתי ואמרתי שכלל לא קראתי דברים אלה, לא במשנה ולא ברמב"ם.

“זה שלא קראת –לא טוב!” אמר, “חייב סופר עברי להיות בקי במקורות. אבל זה שכתבת על גמל מעופף, דווקא על גמל, ולא על בהמה אחרת – סימן טוב! ניכרים דברי אמת! ואם שני כתובים, או יותר, מכוּונים לאותו דבר בלי שידעו זה על זה – הם מכוונים לאמת! ובמקרה זה, הם מכוונים לאַרכיטיפ הטבוע בתת־התודעה האנושית! וכבר כתב על כך יוּנג מה שכתב. ואשר לעקיצות של הפרופסור הנכבד – אל תשים לב! במשלי נאמר: כבוד אלוהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר. אם המבקר הוא מלך – או עבד כי ימלוֹך – הסופר הוא כביכול כאלוֹהים לעומתו. תן לו שיחקור – ואתה לך בדרכך והסתר דבר!”

הודיתי לו. אמרתי שאני עצמי, עלו בי מחשבות דומות לזו, בסוּגיַת “גילוי וכיסוי”.

למחרת היום, בעלותי אל הגג בבוקר, מוקדם מן הרגיל, מצאתי את חדוה עומדת בדיר, תוחבת עלים של כרוב לתוך הכלובים.

“תראה איך הם זוללים!” הסתכלה בהם בהנאה, “תענוג לראות איזה תיאבון!”

הארנבים כילו כארבה עלה אחר עלה.

“קיבלת כבר הזמנה לבית־המשפט?” חייכה.

“לא, עדיין לא,” צחקתי.

אחר־כך אמרה, כשהיא מעפעפת:

“לפעמים אני חושבת: כל־כך הרבה רשעוּת וחוסר־כבוד יש אצלנו… למה? למה?.. הלא הארץ הזאת ספוגה כאב! מלחמות ופחדים… ואנשים ממררים את החיים זה לזה…”

נזכרתי במה שסיפרה לי ויקטוריה עליה.

“גם בספרות… אני קוראת מה שכותבים היום. לא הכּוֹל, כמובן, כותבים בציניות, מלגלגים…”

“מלגלגים?” תמהתי.

“תראה, מן הדברים העצובים ביותר אפשר לעשות סטירה, אם רוצים…”

"תלוי איך.. "

בכשרון! אפילו בכשרון!.. אבל לא זה מה שאני מחפשת בספרות! לא את הכשרון "

“כותבים דברים שונים,” אמרתי.

אני יודעת! גם כל מיני פנטזיות אישיות… אבל הכאב איננו! הכאב!"

“לא בדיוק כך…” מילמלתי, ופיזרתי תערובת באבוּסים.

“הלא הספרות זה דבר אנושי מאוד! היא עוסקת בעניני הנפש!”

“כן, כן…”

עמדנו והסתכלנו בארנבים המלעסים בשקיקות את בלילם.

חדוה אמרה:

כבר מזמן רציתי לשאול אותך… יש, לדעתך, קשר בין אמנות ומוּסר?"

התכופפתי אל האבוס, בחשתי את התערובת שבו, וכשהתקרבה אליו עמנואלה, שהיתה מעוברת, אמרתי: ומה דעתך אַת, עמנואלה, יש קשר בין אמנות ומוסר, או אין?

“שאלה השנויה במחלוקת,” הזדקפתי.

“כן, אני יודעת. עִניין אותי מה דעתך,” עיפעפה.

יצקתי מים לשקתוֹת והצעתי לה לשתות אתי קפה בדירתי.

היתה לה חופשה מגן־הילדים, ולי לא היה כל חשק ללכת לספריה. מאז עזבה לילי את הבית, לא ביקרה חדוה בדירה אף פעם אחת, ועכשיו, בשִׁבתהּ בחדר־המגורים, התבוננה על סביבה, התפלאה שהכּול נשאר כפי שהיה, ושאלה מה מעשיה של לילי והיכן היא. אמרתי לה שככל הידוע לי היא נמצאת בעקרון שבמדינת אוֹהַיוֹ, נשואה לקבלן יהודי עשיר, אֵם לילד. “חיה בעושר ובאושר.”

“יופי!” הדליקה סיגריה לעצמה.

יצאתי למטבח.

“מה מציק לך בענין אמנות ומוסר?” העמדתי את ספל הקפה לפניה.

“שנים זה מציק לי!” נשאה את הספל אל פיה.

שוב העבירה מבטה על התמונות שעל הקירות, סביב־סביב.

“תראה, אילו סיפרתי לך מה שעבר עלי…”

לעתים קרובות אני תמיה על תשוקתם של אנשים, “אילמי נפש… צנועי הגות ועלילה”, לספר את קורות־חייהם לסופר, מתוך תקוָה – מובעת במפורש או כמוסה – שייכתבו בספר. “הו, אילו ידעת מה שעבר עלי!” – ־אני שומע לעתים – “אפשר היה לכתוב רומן שלם על זה!” או: “אילו היה לי כשרון לכתוב! יש לי כל־כך הרבה מה לספר! אבל אני רק לוקח עט ביד ומתיַשב אל השולחן – אף משפט לא יוצא לי! כל המלים פורחות!..” מהי תשוקה זו? – אני שואל את עצמי, כפי ששאלתי, ללא מענה, גם בהקדמה הקצרה לספר שאני כותבו עכשיו. מהי אשליה זו? – כאילו משעה שהופכות הקורות לאותיות ונקבעות על הנייר, הן זוכות בחיי־נצח! מתעלות! עוטות חשיבות! אצילות! הלא לעתים קרובות ההיפך יקרה: חיים עשירי עלילה, גדושי רגשות סוערים, אהבות, שנאות, מריבות קורעות־לב, בכי וחירוק־שינַיִם, מחלה, פרידה, גירושין, טרגדיות מזעזעות – בהיכתבם, הם מתכווצים, קמלים כפרחים המתיַבּשים בין שתי כריכות־קרטון, או נדמים תפלים, מחליאים… אם הדברים היה היו כבר, ואין מה לבדות – לשם מה לכתוב אותם? לשם מה להעתיק, כשההעתק תמיד חיוֵר מן המקור?

גם חדוה – אם כי לא אמרה זאת במפורש – בסַפּרה לי את קורותיה הכאובות עם הצייר שאהבה (כשתי שעות נמשך סיפורה, וספל הקפה השני שהגשתי לה הצטנן, היא לא נגעה בו כלל), חשתי שמקננת משאלה בלבה שאכתוב אותן אי־פעם, או אולי אשתמש בהן כחומר־גלם למעין “מאדאם בּוֹבַארי”, למעין “אנה קארֵנינה” בזעיר־אנפין…

ל“פני שנה בערך ראיינוּ אותו ברדיו, בשעה מאוחרת בערב,” השפילה עיניה למאפרה, במעכה בה את זנב הסיגריה, “ראיון של שעה אולי. שכבתי במיטה והקשבתי. יש לו קול מרוח כזה, חמאה ודבש… אדם צנוע, נחבא אל הכלים…” נשאה מבטה אלי, בחיוך של מרירות־שלא־נגאלה. המראיין שואל אותו אין זה שעד היום לא היתה לו תערוכה במוזיאון ישראל, והוא משיב: זה באמת לא חשוב לי, אני לא אדם בעל־מרפקים, שיודע להידחף… המראיין שואל אותו איזה ספרים הוא קורא, והוא עונה שהסופר הכי אהוב עליו הוא מוֹריַאק, מפני שמוריאק מבין מהו סבל, מה הם רחמים… אלוהים! – חשבתי – הוא מדבר על סבל! על רחמים! אילו סיפרתי מה שאני יודעת עליו…"

“אבל הוא צייר מכובד! תערוכות בפריס! תהילה!” אמרה פעמַים־שלוש במהלך סיפורה, והמרירות נקוֵית בקמטים שבזויות פיה.

“זה מעניין אותך, בכלל?” רעד חיוך הססני על שפתיה.

“כן! סַפּרי!” אמרתי בהתעוררות.

“לא הייתי רגילה לשתות, אתה מבין?” התגנבה יִפחה לצחוקה, “ובכלל, כל ההוַי הזה היה זר לי…”

כך התחילה אותה פרשה עם הצייר א.:

ערב קיץ אחד, כמה שנים לאחר שבעלה הצעיר עזבהּ, לקחה אותה שכנתה – גרדה היה שמה, “אשה קלת־דעת, בוגדנית” – לפתיחת תערוכתו של הצייר, שהיה ממודעיה. הגלריה היתה מלאה מוזמנים. אנשי בוהֵמה, ידידים, אספנים… הצייר – אמרה – היה “גבר בעל מראה מפתה,” אם אני מבין למה היא מתכוונת. קומה ממוצעת, בלורית שׂיבה נערית, תנועות גמישות, ועינים “חמדניות וערמומיות, מפתות במפורש.” בשעה מאוחרת יותר הוזמנו הידידים למסיבה על גג ביתו, וגרדה משכה אותה לבוא עמה לשם.

חדוה לא הכירה איש מן הקרואים הרבים, וכשגרדה נעלמה מעיניה, בחברת איזה גבר מהודר בלבושו שהצליחה לצוד, מצאה לה מקלט ליד שולחן המשקאות. מכיוָן שלא היתה רגילה בשתיה כבר הכוסית השניה של המשקה החריף (“איש לא פנה אלי, אתה מבין? אז מה היה לי לעשות?”) גרמה לה שתחוש ברע. ערפל התעבה בראשה, רגליה היו כבדות, וחשבה כי תתעלף. הצייר, שעבר על־ידה, השגיח בחוורונהּ, שאל מה לה, אחז בזרועה והוליך אותה אל דירתו, שמתחת לגג. הוא טיפל בה כג’נטלמן אמִתי. הרגיע אותה, הכניסה לחדר־האמבטיה, שם “הקיאה את נשמתה” – לבָשתה הרבה — ואחר־כך הביאהּ אל הסטודיו שלו וציוָה עליה לשכב ולא לקום עד שיקל לה.

היא נרדמה, והתעוררה מקול נגינה רעשנית ורקיעות רוקדים על הגג. קמה, ופנתה לצאת מן הבית חרש, שאיש לא ירגיש בה. אך על הסף פגשתי שוב את הצייר, שחסם את דרכה, שאל לשלומה, והפציר בה לעלות ולהצטרף אל הרוקדים. משסירבה, הזמין אותה לבוא לביתו בכל עת שתרצה, לראות את ציוריו. היא הודתה לו, וכשביקשה שוב לעבור את הסף, שם ידיו על כתפיה, קרב את פניו אל פניה, לחש לה, “החוורון הזה הולם אותך” – וחתם נשיקה על פיה.

“נשיקת החסד הזאת המיתה אותי,” הפיחה סילון של עשן כלפי מעלה, וחייכה.

“זה מעניין אותך בכלל?” שאלה שוב, לאחר שתיקה.

כבר למחרת בערב הלכה לביתו, ישבה אצלו בסטודיו, הקשיבה, מוקסמת, להסבריו על הציורים שהראה לה. הסתכלה, מוקסמת, בפניו עתירות ההבעה, החושניות, בהבהוב הקונדסי שבעיניו הירוקות… גבר כובש לבבות, הבטוח בכיבושיו.

ונשארה ללון, במיטתו.

ובימים הבאים – היא מתהלכת כסהרורית. “כן, סהרורית, אין לי מלה אחרת לתאר את זה.” בשעות העבודה, בגן־הילדים רוחה קצרה לקראת פגישת הערב. היא מעריצה את ציוריו, את כשרונו. נרגשת מיחסו העדין אליה. הוא אמן גם כמאהב…

(האם אני שומע אנחה בשתיקה הקוטעת את דבריה? או את לחשה החנוק של גחלת אהבה עזה, שלא כבתה מתחת לאפר הטינה? (

אך עד מהרה גילתה שאין היא היחידה הפוקדת את הסטודיו שלו. היא נתקלה בהן, נשים צעירות ולא־צעירות. הקנאה מלבה את אהבתה. מסמאת אותה. מדיחה אותה למעשי־שטות מטורפים כמו באותו ערב, כשצילצלה בפעמון הדלת ולא נענתה, וידעה שמישהי נמצאת אתו בדירה, כי היה אור אדמומי בחלון, ממנורת־השולחן הקטנה, ואף־על־פי־כן צילצלה שוב ושוב בעקשנות, בכוח, עד שאילצה אותו לפתוח את הדלת, והוא, רק מכנסיו לגופו, התנצל – מגוחך! – יסביר לה למחרת… “הוֹ, אל תשאל איזה שטויות עשיתי אז… אני רוצה להיקבר מבושה כשאני נזכרת בזה…”

“בן כמה אתה?” ליכסנה אלי מבט מלמטה, במעכה את הסיגריה במאפרה.

מתקרב לארבעים, אמרתי.

הסתכלה בי בחיבה, וחייכה.

ככל שנפגשה אתו יותר, כן גילתה יותר את צדו המכוער, שמתחתת לחזוּת החביבה, העדינה: את האהבה העצמית שאינה יודעת גבול, את קמצנותו החולנית (מעולם, מעולם לא הזמין אותה לבית־קפה או למסעדה, מעולם לא העניק לה מתנה כלשהי…)

* * *

“תראה, מצחיק לדבר על זה… אולי קטנוני… לפעמים היינו חוזרים מאיזו מסיבה בטכּסי… כשצריך היה לשלם… תמיד, אבל תמיד, היה מגלה שאין לו כסף בארנק, ומבקש שאני אשלם, הוא יחזיר לי אחר־כך… ותמיד שכח מזה, כמובן…”

גילתה את הרגלו לשקר, בקטנות כבגדולות, שקרים גלויים, מגוחכים, חסרי־טעם, לרוב גם חסרי־תועלת לו; ואת התעלמותו הגמורה מרגשות הזולת –

“אתה לא יכול לתאר לעצמך לְמה הוא היה מסוגל! זה היה מיָאש ממש! יכולת לפרפר לעיניו והוא היה אטום לגמרי! מין שריון עבה כזה, ששום דמעות, שום תחנונים, לא חודרים בעדוֹ!”

פעם, בחורף, חלתה בשפעת קשה, טילפנה אליו והעזה לבקשו שיסור אליה כדי לקחת את תנור־החימום החשמלי, שהתקלקל, לתיקון. והוא הבטיח לעשות זאת. לא קיים, כמובן. אך גם לא צילצל להתנצל, או לשאול לשלומה. ואף פעם אחת בכל אותם שבועַיִם לא בא לבקרהּ! וכשקמה מחָליָהּ – השקרים שבהם תירץ את היעלמו! השקרים!.. “ויחד עם זה… איך אומַר לך?.. הוא שיקר בחן כזה… ב’תמימות' כזאת… שיכולתי רק לצחוק… חן של גבר מכסה על המון פשעים! כל אשה עלולה ליפול בפח הזה!”

חמִשה חדשים לאחר־מכן…

“אולי מוטב שאפסיק פה.”

כחמש דקות עישנה ושתקה. הביטה שוב על הקירות סביב, ושתקה.

חמִשה חדשים לאחר־מכן נכנסה להריון.

כשגילתה לו את הדבר, דרש ממנה שתפיל.

משסירבה. הודיע שיכחיש את אבהותו על הילד.

ודרש במפגיע שלא תבוא עוד לראותו.

“בעצם אני שונאת אמנים,” רטטו שפתיה.

“לא אותך,” חייכה מבעד לעשן שהדמיע את עיניה.

ונטלה ממחטה למחותן.

“צילצלתי לו מבית־החולים. אמרתי: נולד לך בן. אתה רוצה לראות אותו? – טרק את השפופרת.”

ירון נפגש אתו, בפעם הראשונה, בהיותו בן אחת־עשרה.

“אספר לך פעם, אם יהיה לך זמן.”

“אבל הוא צייר מצליח מאוד! תמונה שלו, קראתי לא מזמן, נמכרה בחמשת אלפים דולר, במכירה פומבית!”


עכשיו, כשאני קורא את הדברים האלה שכתבתי, אני אומר לעצמי: איזו מלודרמה רגשנית היא זאת! רגשנית ובנלית בהשתטחהּ על הנייר!.. אך כשסיפרה אותה חדוה – מכלה בעש כתריסר סיגריות, משתתקת מדי פעם, כשגל הזכרונות מעתיק מלים מפיה, קולה מוֹעד, מתגברת וחוזרת אל מסלולה – האזנתי מרותק לדבריה, וחשבתי: סיפורה הוא חד־פעמי, כי חייו של כל אדם חד־פעמיים הם, וכל הקורות אותו חד־פעמי, אין שני לו – ורק הכתיבה, המעתיקה את החיים, היא שעושה ל“בנלי” את מה שלעולם אי־אפשר שיהיה בנלי! ואשר לי.. לא, שום “סיפור” לא אעשה מזה, שוּם “רומן”! ולא אשתטה להעתיק אל הנייר חיים רוטטים כדי שתפרח נשמתם מהם! אני, רק דברים מדמיוני מסוגל אני לכתוב, דברים שלא היו!….

כך אומר אני, הכותב עכשיו את הספר הזה, שכולו על דברים שהיו… ועל־כן מה יצדקו קוראיו אם ינודו בראשם ויאמרו שהוא “מיותר”!


 

מעשה בחתול שחור


כמו רוב בני־אדם, גם אני דבק בכמה אמונות תפלות. חלום־לילה ובו שמש יוקדת מעל לראשי ואין צל לרגלי – אות מבשר רע. כל יום המחרת אני שרוי בחרדה. בבוּאת פני מטושטשת בשמשת החלון – אם משום שהזגוגית עכורה ואם משום שצל נופל עליה – פחד נכנס ללבי פן אפּול למשכב. ג’וּק חודר לחדר, ובפרט ביעף דרך החלון, ומתרוצץ כמסומם על־פני הרצפה – שליח של הסטרא אחרא, גלגול של שד, או של נשמה חטאה. אפילו העט נשמט ארצה מידי בהחילי לכתוב – סימן שכל מה שאכתוב באותו יום לא יעלה יפה. וחתול שחור, כמובן. כשחתול שחור חוצה את דרכי, כפוי אני – ולא יועיל שום שכנוע עצמי – לעשות שלושה צעדים לאחור, לפני שאמשיך ללכת, כדי לבטל את קללת העין הרעה. לבל איראה מגוחך בעיני עוברים ושבים, אני תולה את עיני, תוך כדי צעידה לאחור, בצמרת של עץ, או בחלון גבוה, כאילו אני בוחן משהו שמבטי נתקל בו.

כוחו של ההגיון מועט מאוד כנגד אמונות אלה. בעזבון הספרים של אבי ז“ל, מצאתי ספר ישן ומתולע, שיצא בשנת תרכ”ו, ושמו “המפתח”. מחברו, רב משכיל, משה אהרן שאצקעס מקארלין, מבאר בו, בלשון נמלצת מאוד, אגדות ומאמרות תלמודיים, על דרך ההגיון והשכל הישר. כדבריו: “להוציא ממסגר המשל את אסיר הנמשל, מבית־כלא החידות את הפתרון והביאור”. ביאור אחד שלו נוגע לכלבים. נאמר בבבא קמא: “כלבים בוכים – מלאך־המוות בא לעיר, כלבים משחקים – אליהו הנביא בא לעיר.” אומר שאצקעס – הרב המשכיל שאמונות תפלות הן תועבה לו – כי “מלאך־המוות” פירושו כאן אש מרד המתלקחת בתוך העם, או מלחמת־חוץ, ו“כלבים” – אלה שומרי העיר, “נטורי קרתא מחיל־המלך,” שבשפת המשל מכוּנים כלבים. וראָיה הוא מביא ממקום אחר, שנאמר: “אַל ידוּר אדם ‎במקום שלא צונף בו סוס ולא נובח בו כלב” – כלומר, בעיר שאין בה חיל־פרשים וחיל־משמר. כשקראתי את הביאור השכלתני הזה, אמרתי: שאצקעס, שאצקעס, מה אתה מבין בהוָיות העולם? אתה רואה רק מה שעל־פני האדמה ואינך חש כלל את הרעדה העוברת במעמקיה, מקצה תבל עד קצה, שאפילו כלבים חשים בה.

האמונה הנוגעת לחתול שחור עברה אלי מדודתי סופיה, אשת דודי סטפן קמינסקי. סופיה, אף שהיתה קומוניסטית, חברת מפלגה, אשה מודרנית ומשכלת, שלבושה האלגנטי עורר קנאה בהתהלכהּ ברחובות בוקרשט – שרצו בתוכה איזה מאה אמונות תפלות, ועל כל צעד ושעל היתה עושה השבעות ורקיקות נגד עין־הרע! ראי נופל ארצה ונשבר, נימי שׂיער הנכרכים לקשר, חבל שיש בו עניבה, שעון נעצר מלכת, יין נשפך, מת בחלום, המספר 13, כמובן; חתול שחור. כשהיתה מלווה אותי לבית־הספר וחתול כזה חצה את דרכנו, היתה מושכת בידי בכוח להיעצר, נעמדת דום רגע או שנַיִם, עושה שלושה צעדים לאחור וגוררת אותי אתהּ, שוב נעמדת דום, והפעם בעצימת עינים, כאילו מלחשת השבעה, ורק בתום הטקס היינו ממשיכים ללכת. ביום של שלג, כשהדמות השחורה החולפת במרוצה על־פני המשטח הלבן היתה מעלה בדמיון שֵׁד שקוֹרא לו דרור לרמוס את צחות הטבע הטהור, היה טקס זה מתארך כפלַיִם. לא פעם אחרתי לשיעור בגלל זה.

סופיה זו. בטוח אני, לעולם לא היתה מסכימה לגור בבית שבו אני גר: רח' אביגדור 39. כי 39 הוא שילוש של 13.

מה גם שבית זה חתולים סביב לו, ברחוב ובחצר. שחורים, לבנים, אפורים, שחורים־לבנים, והם פרים ורבים. אתה מריק את דלי האשפה אל הפח, ולפתע, כמו שד מבקבוק, קופץ חתול מול פניך, מפריח את נשמתך מתוכך, חומק ומסתלק. אתה עולה במדרגות, והנה בקרן־זוית של מישוֹרת הקומה הראשונה או השניה, אתה מגלה להפתעתך גור חתולים, זה עתה נולד, רובץ מכוּוץ ונפחד, משמיע צפצופי תחנונים קורעי־לב. אתה פוסע מפתח הבית אל הרחוב – והנה אחד מהם מזנק, מסיבה לא ברורה, אל רגלי אחד העצים שבחצר ומתחיל לנבור ולעפר תחתיו בקדחתנות. ובלילות – יללות החשק, ויללות מצוקת הרעב ומצוקות הנפש, ויללות התאניה ואניה, ויללות הגעגועים והערגה, ויללות צער העולם… ערב אחד, לפני שנה או יותר, כשישבתי אל השולחן הזה וכתבתי, שמעתי יללות חלושות מעבר לדלת. יללות מחחננות על נפשן, בוכות בכי אנושי, כמו של ילד עזוב. הפסקתי לכתוב והאזנתי. אל היללות נלוָה עתה קול סריטות צפּרנַיִם על לוח הדלת. כן, לא היה ספק בדבר: החתול רעב, הוא מתדפק על דלתי לבקש אוכל. הוספתי לשבת במקומי, מחכה עד שישתתק. הרי בודאי יתיָאש ממני ויסתלק – אמרתי בלבי – וילך להתדפק על דלת השכן. אבל הוא בשלו, מפסיק לרגע ושוב מיַלל, מפסיק ומיַלל, בקול דק, נוגה, ואחר־כך בקול מתגבר מעומק הלב, ואחר־כך בקול נחלש, רפה… ריחמתי עליו, אך הכבדתי את לבי ולא קמתי. לא פתחתי את הדלת ולא הוצאתי אליו איזו צפחת חלב או קורט גבינה. אמרתי לעצמי: מדוע זה אני? מדוע לא היינץ זה שממול, או ויקטוריה, או חדוה. אם אפתח לו, יתרגל לבוא בכל ערב, ואני לא אוּכל לכתוב… החתול השתתק לבסוף. ירד, כנראה. אך אני לא עצמתי עין כל אותו לילה. יסורי מצפון, יסורי חרטה, פחד מפני עונש… אמרתי בלבי: אלוהים ניסה אותך. כדי לנסות אותך שלח את החתול. שאולי הוא גלגול של נשמת אדם שמת. של נשמת ילד. ואתה לא עמדת בנסיון. וחטא זה, של התעלמות מן המתחנן על נפשו. אין לו כפרה. העונש בוא יבוא… כך אמרתי לעצמי, בהתהפכי על משכבי, אני, האַגנוֹסטיקן, שאינו מאמין…

אבל מקרה סופיה דודתי מוכיח, שאפילו מי שאדוק במַרכּסיזם – תורה שכלתנית מאוד, לכל הדעות – אינו מחוסן בפני אמונות תפלות.

וזה הדבר שאירע לי יום אחד לאחר פגישתי עם חדוה, שבה סיפרה לי על קורותיה:

בצאתי מן הבית לפנות־ערב, ללכת אל מיכאל ידידי, בפנותי משער החצר אל המדרכה, חצה חתול שחור את דרכי, בעָברוֹ במרוצה מעבר אחד של הרחוב אל עברו השני. אך באותו רגע עצמו, ראיתי לפנַי – כעשרים צעד לפנַי – את שץ, פוסע לנגדי, תיקוֹ בידו, מתקרב אל הבית. נעצרתי בלי דעת מה לעשות: ‎לצעוד קדימה לא יכולתי – כי בשום פנים לא אתגרה בשטן, ולצעוד שלושה צעדים לאחור גם כן לא יכולתי – כי בשום פנים לא אעשה דבר שילעיג אותי בעיני שץ. לפנות לאחור ולצעוד לכיווּן ההפוך – אין זה שובר את קללת העין הרעה. להישאר במקומי ולחכות עד שיעבור הוא על־פני – מגוחך, מביש. מה גם שאהיה אנוס לברכו. או – מה שגרוע יותר – לא לברכו. כל זה עבר במוחי באותו רגע קט, כשנעצרתי למראה המצטלב של החתול שחלף ושץ שקרב. אך לפליאתי הרבה – ולמזלי! – והנה גם הוא נעצר! רגע כמימרה עמד כמהסס, כמודד את המרחק שבינו לביני, ומיד הניח את התיק על גדר־האבן ופתחו, כמחפש משהו. עוד הספקתי לראות את ידו המפשפשת בין הניירות, ומיהרתי לנצל הזדמנות זו, שנפלה כּנס: התכופפתי, כאילו לקשור שרוך שניתר, ותוך כדי כך עשיתי שלושה צעדים זעירים לאחור, עקב בצד אגודל. כשהזדקפתי, ראיתי את שץ פוסע לאחוריו, ועיניו נשואות אל חלון הקומה השלישית של הבית שמעבר לרחוב, כאילו הבחין שם במשהו המעורר את סקרנותו. מיהרתי וחציתי את הרחוב, ופניתי אל הרחוב הסמוך.

אל מיכאל ידידי כבר לא הלכתי באותו יום.


 

שיחה בהיסח־הדעת


בהיכנסי אל חנותו של שפייזר מצאתי שם את נעמי. בירכנו זה את זה וחייכנו זה לזה. מכיוָן שהיה עליה להמתין לתורה, עד שתסיים גב' ארליך את קנייתה, פנתה אלי ושאלה מה שלומי ומה אני כותב בימים אלה. אמרתי שאני מתרגם את ראבּלה. “את ראבלה? מצרפתית?” קראה בתמהון. כן, מצרפתית – חייכתי. “זה קשה נורא!” הסתכלה בי בהשתאוּת, גם בשמץ חמלה. כן – אמרתי – קשה, אבל יש הנאה בעצם מלאכת התרגום. “כן… כן…” הסתכלה בי כמאשרת, ושאלה מאַיִן לי הצרפתית. אמרתי לה: עוד מרומניה, ושנתים השתלמתי בצרפת. “קראתי את ‘גרגנטואָה’ באנגלית,” אמרה, “זאת אומרת, לא את ‘גרגנטואָה’! – אלא כמה פרקים ממנו… אי־אפשר לקרוא את כל ‘גרגנטואָה’!” – “ועוד ‘פנטגריאל’!” אמרתי. “כן, ועוד פנטגריאל'…” הצטחקה. “וגם 'פאנירז'',” אמרתי. “כן, וגם ‘פאנירז’,” צחקה. צחקנו שנינו כאחד, כמי שמבינים זה את זה. “ואת כל זה אתה תתרגם?! זה ענין לשנים!” החמיצה פנים כנגדי, כחסה עלי.

בינתים שילמה גב' ארליך בעד קנייתה ומר שפייזר אמר: 'מה בשבילך, גברת שץ?"

עמדתי והמתנתי לתורי. ראיתי שגולות כתפיה של נעמי, שקודם היה גוֹנן סמוק־אפרסקי, הפך עכשיו שחום־שזיפי, וכן נתכהה גון זרועותיה, צוארהּ, וכעין שרב דעוך קרן מפניה. שאלתי את עצמי היכן היא משתזפת ככה. על הגג? מתי? בשעות שאני יושב כסכולַסט ישוּעי על המלוֹנים עבי־הכרס בספריה הצרפתית? על שפת הים? מתי? ולמראה אניצי השיער הסמיך המבצבצים מבתי־שחיהּ עלה לעיני שוב– סיחרר לרגע את ראשי – החזיון המרהיב, עוצר הנשימה, של גופה המפורקד תחת שמש הבוקר: שני גלגלי חמה קטנים, זוהרים מתוך השחמוּמית…

נעמי ביקשה סוכר חוּם, שתי חפיסות של לחם פוּמפּרניקל, שנַיִם ריבת תות־־שדה, מאתים גרם גבינת רוקֹפוֹר… אין לו כרגע רוקפור, אמר מר שפייזר, אבל יש לו גרויֶר בית־יצחק, טובה מאוד, הוא ממליץ… גרויֶר בית־יצחק? פיקפקה נעמי. – תטעמי, הגיש לה שפייזר רדיד רק של הגבינה על פיסת־נייר שקוף, והיא, באצבע ובוהן נקטה אותו, שמה אל פיה, טעמה על לשונה, פניה השזופות הפיקו סיפוק, אמרו הן… כן. בסדר… מאה גרם נקניק פולני פרוס, אבל אמִתי, לא כמו בפעם הקודמת… אחד זיתים שחורים בית־השיטה, שלושה בירה מכבי… מה עוד? – ניסתה להיזכר, מוליכה את מבטה לאורך המדפים, על־פני קופסות השימורים, הצנצנות, החפיסות, משהו פראי בעיניה הירוקות, בשערה המבריק… שתים חמאה, סודה גדול… שכחתי משהו?.. כן, סרדינים, חמש קופסאות, מינרוָה בבקשה… אולי פורתוס, גב' שץ? רק היום קיבלתי – הציע שפייזר – גם כן מפורטוגל, מַקארלים טובים מאוד… בעלי מכור למינרוָה —חייכה נעמי.

מכור למינרוָה! – קראתי בתוכי – חמש קופסאות!

ראיתי אותו בדמיוני, יושב ליד השולחן במטבח, קופסת סרדינים פתוחה לפניו, והוא. במזלגו, לועט מתוכה בתיאבון את הדגיגים הכבושים הבלוּלים בשמן, את הדגיגים הפחוסים, הכסוּפים, את הצפופים ולפופים, ואת הגסים והמקושׂקשׂים, טובל את פתו בשמן הירקרק, ונותן אל פיו, ולועס, ומעסס, וממצמץ… הו, איך היא יכולה לשאת זאת! ואת הריח הנודף מפיו לאחר שבלע אל קרבו את כל הדגה המסריחה הזאת…

“ארבע מאות שבעים וחמש ושתי אגורות,” הודיע שפייזר לאחר שמנה את המצרכים וסיכם את מחירם במכונה הרושמת. “את משלמת מזומן או לרשום, גב' שץ?”

“תרשום בבקשה,” אמרה נעמי, והבטיחה לפרוע את כל החוב בששה בחודש, שכּן בחמשה בו בעלה מקבל את המשכורת.

ובעוד היא אוספת את מרכולתה אל האמתחת, ביקשתי אני וקיבלתי: כיכר לחם, שנים לבּן וגבינה כחושה כנען.

כבר עמדתי לצאת, אך בראותי את שתי האמתחות שבידי נעמי, אחת כבדה ואחת קלה, הושטתי את ידי אל הכבדה ואמרתי, תרשי לי לעזור לך. “לא! לא!” מחתה. אך לאחר שעמדתי על שלי ותפסתי בידיות האמתחת, הניחה לי לשׂאתה.

פסענו זה לצד זה, ונעמי הסֵבּה את תשומת־לבי לפריחת היסמין במשוכת הגדר שבצד המדרכה. היא התעכבה רגע, קטפה פרח זעיר, לבן, שאפה בהנאה את ריחו, ואמרה שבגליל, בסביבות נחל כְּזיב, גדלים יסמיני־בר רבים, אך חסרי־ריח הם. אלה שכאן, התרבותיים, מוצאם מהודו. אמרתי שאני בור גמור בפרחים. “אתה מפסיד הרבה,” אמרה, והוסיפה שזהו עולם עשיר ומעניין – מלבד היותו יפה – לא פחות מעולם החיות. “חשבתי שתבואי לצלם את הארנבים,” אמרתי. “אה, כן,” אמרה, “רציתי, אבל הם לא הסכימו. אמרו שיש כבר ארנב על העטיפה של ‘גבעת ווֹטרשיפ’, אז שלחו אותי לצלם יעֵלים…” – “יעלים?” אמרתי, “איפה מצאת יעלים?” –“בעין־גדי!” צחקה, וסיפרה ששלושה ימים נפלאים בילתה בסביבות עין־גדי וצילמה יעלים נהדרים על ראשי הצוקים בנחל ערוגות ובנחל חבר ובנחל דויד. “שם השתזפת כל־כך?” זרקתי מבט מחמיא על זרועותיה וכתפיה. היה חום נורא! – סיפרה – אבל היה נהדר! ליוה אותה בחור, “בן־מדבר,” מבית־ספר שדה, אל מעמקי הואדיות המפותלים והם גילו עקבות של נמר, ומצאו צמחים נדירים, מאוּבנים בני מיליונים… האם אני יודע מהו “גלגל סופה”? – לא, אינני יודע. ציקלון? עלעול? – לא! הצטחקה, זה מה שכל אחד חושב, אבל “גלגל סופה” הוא מין קוץ מדברי, גלגלי… ושיחי מלוּח מצאו, ואוכָּם… אמרתי שאני, כל שנותי חייתי רק בערים, הן בחוץ־לארץ והן בארץ, ואני מקנא בה שגדלה עם כל אלה, הצומח והחי, מינקותה. האם מתגעגעת היא לקיבוץ? –לא, אמרה, לקיבוץ אינה מתגעגעת. סבלה שם בילדותה. זו שיטת החינוך המשותף, שהיא אסון, לדעתה.

“אסון?” תמהתי.

“מי האשה הזאת?” לחשה. לאחר שעברה על פנינו גב' נרוסמאיֶר, ואני בירכתי אותה בנענוע ראש.

“צ’ליסטית. בתזמורת הקאמרית,” אמרתי.

“מרשימה מאוד. ראיתי אותה כמה פעמים ואמרתי לעצמי: מוכרחה להיות איזו אמנית.”

גב' גרוסמאיֶר, הגרה במספר 37 ברחובנו, היא אמנם אשה “מרשימה מאוד”: תמירה, שׂיער כסוף־כחלחל יורד לשני צדי פניה הבהירות, עינים תכולות, הבעה של שלוָה מכובדת.

חזרתי ושאלתי מדוע החינוך המשותף הוא “אסון”, לדעתה.

“משתלות,” הצטחקה.

אחר־כך אמרה:

כשהייתי בת שנתים, כמעט נחנקתי. המטפלת שנאה את אמי, אז כשהייתי מסרבת לאכול דייסת סולת, היתה תוקעת לי את הכף לתוך הגרון בכוח כזה…"

צחקתי. “אסון!” אמרתי.

“לא, אני מגזימה,” אמרה לאחר כמה צעדים.

אבל הנוף חסר לה. נוף העמק.

מאוד.

בהתקרבנו אל הבית, אמרה: “אגב, אני מצטערת על מה שהיה באסיפת הדיירים.”

צידדתי מבט אליה ואמרתי שזלזל של אשל תלוי לה בשערהּ.

“כן?” העבירה ידה על ראשה.

הנחתי את האמתחת ובשתי אצבעות הסרתי את הזלזל הרך משׂערה והִשַרתי אותו ארצה.

“תודה,” הסמיקה.

“טוב, אַת שתקת,” אמרתי בהמשיכנו ללכת, “לא הצבעת….”

“אתה צריך להבין אותו,” אמרה, “הוא עובד קשה. עובד בלילות. עד שתַיִם לפעמים.”

“כן, אני יודע.”

“כל רחש מפריע לו. עצבנות פנימית כזאת…”

“כן, הוא נראה קצת עצבני…”

“לכן הוא מסתכסך עם כל־כך הרבה אנשים…”

“עם הרבה?”

“אתה הרי יודע! יש רבים שממש שונאים אותו!”

“אישית?”

“טוב, את המבקרים בכלל שונאים…” הצטחקה, ואמרה שהוא שנוא יותר מאחרים מפני שאיננו יודע פשרות. הוא חריף, בוטה, ישיר, וכשהיא מנסה לפעמים לומר לו שעליו לרכך את טוֹן כתיבתו, הוא עונה לה שמוטב לו להיחשב רשע מלהיות חנף וצבוע.

“אולי הוא צודק…” אמרתי.

“עושים לו עוול מבחינה מסוימת. אנשים שהוא כותב נגדם מקבלים את דבריו כפגיעה אישית, אבל לא נכון שיש לו טינה אישית כלפיהם…”

“חשוב לו הענין עצמו!” אמרתי.

“בדיוק!” נתנה בי מבט וצחקה.

בהיכנסנו למבוא־הבית, אמרה בשקט: “אַל תחשוב שיש לו חיים קלים…”

“אני מתאר לעצמי…” אמרתי.

ובהגיענו למישורת הקומה הראשונה, אמרה: “אף פעם לא היו לו. גם לא בילדותו.”

“כן, זה משפיע. תמיד.”

במדרגות לקומה השלישית, אמרה:

“היה עליו להילחם קשה עד שהגיע לאן שהגיע. גם באוניברסיטה.”

“הוֹ, שם זה נורא! ג’וּנגל!”

ובמדרגות לקומה הרביעית, אמרה:

אלמלא הכשרון שלו…"

“מבריק!” אמרתי בעָמדנו לפני דלת דירתה.

שוב העיפה בי מבט, ופרצה בצחוק.

“מה אַת צוחקת?”

“סתם…” חייכה, והודתה לי על שהייתי סבל שלה.

ירדתי לדירתי, ובהכניסי את המצרכים למקרר, אמרתי לעצמי: היא שבויה! צפּור בכלוב! יעלה במִכלאה! מה היא עושה שם, בביתו של הלמדן כחול הזקן?!

אחר־כך, כשישבתי בחדרי, חשתי בפני כעין משב חם מן השרב שבפניה, מקולה החמסיני. ראיתי אותה מדלגת על הסלעים בין כרמי עין־גדי, והיתה בעיני שולמית, ציפ, שוש, רותי, רינה, שולה, בתיה בת־שבע… אחת מן השירים של חג העצמאות, שירים על ימים שאותם לא ידעתי, שבהם לעולם לא אוּכל לגעת… בת־שבע בת־שבע הזמר הוא לך… שושנה שושנה שושנה ירח נישא אל ענן… ציפ ציפ ציפי, לדבר־נא אל תוסיפי…שמע־נא, איציק, מה יש רינה… ניזכָר בך רותי רותה ובצחוקך אשר צילצל… כן, אחת מאלה שרקדו שם על הבימה, בימים הרחוקים ההם בבוקרשט, יפהפיות יחפניות, עטורות שבּלים: אל גינת אההגוז יהרדתי, לראות באבּי הנההחל, לראות הפהרחה הגהההפן, הנהצו הרמוֹהוֹנים…


 

תחת כנפי השכנה


פעמַיִם מאז פרידתי מלילי, ניסתה ויקטוריה אזולאי לפתות אותי, ובשתי הפעמים עמדתי בנסיון. לא מפני שאני צדיק כיוסף, או גיבור כאבא סרגיי של טולסטוי, אלא – חייב אני להודות – בגלל פחדנות. מוג־לב אני. אילו היה בעלה של ויקטוריה חנוָני, רופא־שינים, מנהל בנק, אפילו פרופסור – אפשר שלא הייתי כובש את יצרי. סוף־סוף ככל האדם הסופר, מה גם כשהוא חי בגפו, וכשבשרו מתאווה, רוחו רפה. אבל כשהבעל הוא קצין משטרה… מאז ומתמיד יש לי רתת מפני אנשי השלטון. אפילו לפני פקידים זוטרים – במשרדי מס־הכנסה, מִרשם התושבים, הרבנות – אני עומד בפיק ברכּים, מגמגם, שוכח מה רציתי לומר, לא מוצא מענה. קל־וחומר שוטרים. לא־כל־שכּן תת־ניצב או רב־פקד כאלברט אזולאי, שהוא איש מסתורי בעיני, מסוגר, שתקן, מעורר כבוד ומורא.

הפעם הראשונה היתה כשלושה חדשים אחרי שעזבה לילי את הבית. בשעת בוקר מאוחרת, כשישבתי וכתבתי – תירגמתי אז מחזה של ז’ורז' פֵידו, בהזמנת אחד התיאטרונים (מחזה, שאגב לא הוצג בו כלל, אם כי אני את שכרי קיבלתי) – צילצלה ויקטוריה בדלת, וכשפתחתי לה, שאלה – בפנים סמוקות, שלא כדרכה – אם אוכל לעזור לה כמה דקות. היא עושה נקיון יסודי בבית, ואם לא קשה לי –

זכור לי מבטה, כשפנתה אלי, שלא היה כתמול שלשום: עיניה נוצצו, והיה בהן מבע של תביעה, הבטחה… משהו נרגש ואפל, אפילו מאיים במקצת… ואני, אף כי לא ידעתי מה צפוי לי, גל חם הציף אותי.

איך יכולתי לסרב לה, ואת מספר חסדיה עמי לא אוכל למנות. חסרים לי גפרורים, אני יורד אליה ומקבל. אפילו ביצה אני שואל ממנה לפעמים.

ברצון! אמרתי, ברצון! ירדתי אִתה אל דירתה ונכסנו למטבח. סולם מתקפל גבוה עמד באמצעו, ועל השולחן היו ערוכים בשני טורים כעשרים ספלי־חרסינה בעלי שפות מוזהבות.

“כל מה שאני מבקשת ממך…” אמרה ויקטוריה והסבירה את רצונה: היא תעלה על הסולם, כדי להוריד צלחות מן המדור העליון של הארון, ואני אקח אותן מידה ואעמיד על השולחן.

זה היה פשוט ביותר, אך היא דיברה מתנשמת, סמוקה, ללא חיוך, כאילו מזימה יש בדבר.

בעלותה על הסולם, ביקשה שאחזיק בו, לכל תפּוֹל. ובשׂאתי עיני למעלה, לא יכולתי למנוע ממבטי הסורר מלטפס לאורך שוקיה אל פי־הפעור של שמלתה הקצרה, שהתרוממה בשאתה ידיה למעלה להוריד את הצלחות ממקומן. בהביטי כך, עצור נשימה, “ראיתי את האור בקצה המנהרה,” כמאמר הבריות. כי, מתפעם, גיליתי את הנצנוץ האפל של סוד־השיח שבין־המשפתַיִם, שכמעט סינור את עיני וסימר את אביר־חלצי, כפי שהיה ראבּלֶה אומר.

ויקטוריה, חמש צלחות בידיה, התכופפה אלי – ובהתכופפה גלשו אלי שני גדישי עמריה, צחים כחלב, מגד שדַיִם מעל, “אור הגנוז בלובן המחשוף”, כדבר הפייטן משה זכותא – ומסרה אותן לידי. לקחתי אותו בידים רועדות והנחחין על השולחן.

שוב אחזתי בסולם, ושוב נגלה לעינַי עולות־הרגל חזיון הסוד הקסום. אך הפעם, תחת להתכופף אלי, השתהתה ויקטוריה בראש הסולם, כשהצלחות בידיה, מבטה מושפל אלי, מצועף, כמצפה. מצפה למה? ידעתי: שאעביר את ידי לאורך שוֹקה, משוֹקה לירכה, אם לא למעלה מזה, אל גן לא־נעול, מעיין לא־חתום.

ידי היתה משותקת. אחזה ברגל הסולם ולא הרפתה ממנו. נכזבת, גחנה אלי ויקטוריה שוב ומסרה את הצלחות לידי.

עוד פעמַיִם הורידה אלי צלחות, ובשלישית, כשהודיעה כי תמו כולן לעבור והיא יורדת, נפלה על צוארי מן הסולם, כאילו החליקה אליו, לפתה אותו בזרועותיה, ובהיותה תלויה בו רגע, מפרפרת, הורדתיה לארץ. רגע ממושך עמדה צמודה אלי, זרועותיה חובקות את צוארי, מבטה הרושף מורם אלי – ודי היה בזיח נגחני אחד שלי, שהייתי מנושף ומשולהב כמוה, כדי שנדבק זה בזה בדבקות נלהבת וסוערת.

אך במוחי חלף כברק ההרהור: ואם ברגע זה תיפתח הדלת..ואלברט, חגור אקדח, בפתח המטבח… ואש הנקם יוקדת בעיניו…

בעדינות הִתקתי אותה מעלי.

ויקטוריה, נשימתה לוהטת, נאנחה אנחה עמוקה, וזרועותיה הרפו מצוארי.

מסוער וסמוק יצאתי, ללא אומר, מדירתה.

זה היה הנסיון הראשון. אך כאן עלי לומר מיד, כדי להסיר כל ספק ולהרחיק לזוּת־שפתַיִם, שויקטוריה אינה אשת זימה ומזימות בוגדנית. בשום פנים ואופן לא. אם יצרהּ גובר עליה לעתים ומסית אותה למעשים של קלות־דעת – אין להסביר זאת אלא בכך שיש בה שפע של אהבה, אהבה לכל אדם שלא עשה לה רעה ושהיא חפצה ביקרו, ואהבה זו, העוברת על גדותיה, היא מתאווה להעניק, ועל הרוב אין לה על מי להשפיע אותה: בעלה, החייב בעונתה, פוקד את הבית רק שעות ספורות ביממה, לעתים ביום לעתים בלילה, אין יודע מתי. בתה הבכירה, הנשואה, רחוקה ממנה, בנהריה היא חיה. בנה הגדול בצבא־הקבע, גם הוא מבקר בבית לעתים רחוקות, ובנה הצעיר נדד לקנדה. אם ברגעים – אף כי נדירים, גם זה יש לומר לזכותה – ביקשה להעתיר עלי מטובה, אין זה אלא משום שאני נמצא בקרבתה והיא רוחשת לי חיבה. האם לעוון ייחשב לה הדבר?

על־כל־פנים, לאחר המקרה המסופר לעיל, כשהיינו נתקלים זה בזה כרגיל, בחדר־המדרגות או בחצר, היינו מחליפים דברים בינינו כאילו דבר לא אירע; ואם נהגה בי ויקטוריה באותה טבעיות עולזת כתמיד, ללא כל מבוכה, הרי זה סימן נוסף לתום־לבה.

המקרה השני אירע לפני כשנה, ויש לו נגיעה כלשהי לספרות.

לא פעם רמזה לי ויקטוריה, כבדרך־אגב, ובענוָה רבה, שגם היא כותבת. “כשיהיה לו פעם ערב פנוי, אולי תואיל לשמוע כמה דפים מפרי־עטי. הייתי רוצה לדעת אם זה שוֶה משהו,” אמרה לי.

דווקא מפני שלא הפצירה בי, ורק פעמַיִם.או שלוש, ברווחי זמן גדולים ביניהן, הזכירה את הדבר, חשתי עצמי חייב להיענות לה. ויום אחד, בצהרים, אמרתי לה שבערב אהיה פנוי לה.

הערב הזה היה חג לה, וכמו לחג התקשטה לכבודו. לבשה שמלה ארוכה, תרוגה עם הדפסי שושנים, שׂערה, השחור כעורב, הבריק כמו לאחר רחצה, ושושן אדום היה נעוץ בו, בצדו השמאלי. על השולחן הדמשׂקאי, המשובץ שן, ניצב קנקן אציל צואר, ובו יין אדום נוצץ, ומסביבו ערוכות היו צלוחיות עם ממתקים ורקיקים. על המזנון עמד אגרטל ובו צפּרנים אדומים.

במחוַת חן, בקידה קלה, הורתה לי לשבת על הספה, ובמחוַת חן מזגה מיין הדובדבנים בשני גביעי־הכסף – עתיקים, אמרה, ירושה מאבותיה, מימי הרב חיים אבולעפיה – והשיקה את גביעה אל גביעי, וטעמה אך מעט מן המעט. “שאביא את פרי־עטי?” אמרה; ועם כך קמה, יִשרה את שמלתה, ובצעדים קטנים, חגיגיים וגאים, בזקיפת קומתה הלא־גבוהה, פסעה אל החדר הסמוך.

לא מחברת הביאה אתהּ, אלא אלבום בעל כריכת־קטיפה כחולה. ובהתיַשבהּ על־ידי, הניחה אותו לפניַנו, מתנה מדודתה, שקיבלה בהיותה בת־מצוָה. “אקרא לך רק פרק קטן.” פתחה את האלבום והפכה את דפיו לאט, דף אחד דף. הדפים היו עבים, והאותיות של כתב־ידה העגול, התם והתואם, הבהיקו עליהם כמחרוזות אבני־חן. את פינות הדפים, אם למעלה ואם למטה, עיטרו איורים זעירים, צבעוניים: ענף זית, כלנית, סירה, גלי ים כינרת, כיפת קבר קדוש; וכששאלתי את ויקטוריה אם גם לצייר היא יודעת, הצטחקה ואמרה, “חטאי נעורים”. בהגיעה לאמצע האלבום, הניחה כף־ידה על הדף ואמרה: “אקרא לך פרק על החצר של סבתא.”

וזה תוכן הפרק, כפי שהוא זכור לי, פרק שהממיינים המיומנים היו מדביקים לו תוִית של “ספרות פולקלוריסטית”, והדקדקנים שביניהם היו מדייקים ומוסיפים: “פולקלוריסטית־רומנטית”: או “פולקלוריסטית־נאיבית”.

אל החצר הגדולה בטבריה, המוקפת חומת אבני־בזלת, היו באים, כל שעות היום, יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, מוכרים וקונים, חַמָרים וגַמלים – ועינה של סבתא שׂרינה היתה פקוחה על כולם, והיא נוהגת בהם ביד רמה. סבא, חכם אליהו, היה עוסק בתורה, ואת רוב שעותיו היה עושה בבית־הכנסת, או בקבר רבי מאיר בעל־הנס, או עוסק בעניני צדקה, או טובל במרחצאות. לעתים היה הולך עד צפת, עין־זיתים ומירון, להשתטח על קברות התנאים. סבתא שׂרינה, שהיתה צולעת על ירכה, אך הילוכה היה תקיף ונמרץ, בגררה בכוח את רגלה הנכה ואת גופה הכבד – היא שניהלה את המשא־ומתן בחצר, עם סוחרי התבואה הערבים, שהיו באים מג’נין, או מאירביד שבעבר־הירדן, ופורקים את שקי החיטה, השעורה והדוּרה, ועם הקונים היהודים, שהיו באים מן העיר עצמה, או ממושבות הגליל, מאיילת־השחר ומכפר־גלעדי, ומעמיסים את התבואה על טנדרים או משאיות. בערבי הקיץ החמים, כשרוח קלה מן הכינרת היתה מפיגה מעט את השרב הכבד, היו כל בני־המשפחה, סבא וסבתא, הבנים והנכדים, מתכנסים בחצר, יושבים על שרפרפים תחת התאנה עתיקת־היומין, לוגמים קפה, מפצחים גרעיני אבטיח או חמניות, וסבתא שׂרינה היתה מגלגלת בסיפוריה, על דברים שאירעו בימי התורכים, בימי המגיפה הגדולה, בימי מלחמת־העולם הראשונה, על בֶּדוִים מן החוֹרן ועל חיילים מן הלגיון הערבי ומחיל־הספר, על פרשים ועל שודדי־דרכים, על החלוצים שבאו מרוסיה, ועל נִסים שהתרחשו לחולים ובעלי־מומים, שנרפאו בהשתטחם על קברי הקדושים. גם שכנים ומודעים מן הרחובות הסמוכים באו לשמוע אל סיפוריה של סבתא שׂרינה.

נכדתה של שׂרינה, רחל בת החמש־עשרה, בתו של יוסף אבולעפיה האופה, היתה שותה בצמאון את סיפורי סבתהּ. והנה באחד הערבים, שמה לבה אל אחד היושבים במעגל, נער בן שש־עשרה או שבע־עשרה, ש“שׂערו כעורב, ועיניו כשתי גחלים רושפות, ועננה של תוגה שפוכה על פניו,” כפי שכתבה ויקטוריה, וכששאלה את דודה מיהו, לחש לה שהוא אחיינו של פנחס אבוטבול, הירקן מסִמטת השוק, ומתל־אביב בא, אך את שמו לא ידע. כל הערב לא גרעה מבטה ממנו, “אף כי ידעה כי לא נאה לנערה בת־טובים להסתכל בפניו של בחור, פן מה יאמרו הבריות.” הנער בא גם למחרת ולמחרתים, ישב והקשיב לסיפורים, “בפנים חתומות ובארשת נוּגה,” ורחל החלה לחוש כי “אש האהבה מתלקחת בלבה.” היא לא ידעה מה שמו ומה מעשיו, אך ערב אחד בשַׁכבה על מיטתה, “מתענה ביסורי אהבתה,” שמעה את אביה מספר בלחש לאמהּ, בחדר השני, כי אחיינו של פנחס אבוטבול מסתתר כאן מפני הבריטים, בהיותו חבר הארגון הצבאי הלאומי, וכי שמו האמִתי אינו בן־עמי, אלא נסים. “לבּהּ הלם בחָזקה עד כי חשבה שהיא מתעלפת.” בערב הבא, כשראתה שוב את “בן־עמי” בחצרה של סבתא, וכבר ידעה שהוא “אחד הגיבורים הלוחמים בעד חירות עמנו,” נדרה בלבה כי “רק לוֹ תקדיש את בתוליה,” ואם לא יהיה זה רצון אלוהים להסב את לבו אליה, לא תינשא לשום אדם על פניו, ותמות בבתוליה.

אך הוריה של רחל כבר שידכו אותה אל אליהו, בנו של פקיד המכס יצחק אלמוּזלינו, שהיה נוסע יום־יום לעבודתו בתחנת־המשטרה בראש־פינה. רחל, לא היה לה שום רגש אל אליהו, אף כי היה נער יפה, גבה־קומה, וספורטאי מצטיין ב“מכבי”. טקס האירוסין עמד להיערך בעוד שבועַיִם, והיא, ברוב יאושה, פנתה לעזרת סבתא שׂרינה, שאהבה את נכדתה מאוד, וגילתה לה את סודה. סבתא שׂרינה אמרה: “ילדתי, עשי כמצות הורַיִך. בן־עמי הוא כמו הבז המקנן יום אחד בין צוקי הארבל ויום שני בין צוקי הגולן, ואליהו הוא כמו התומר הגדל בחצר ביתנו, ושום רוח לא תזיזנוֹ.” רחל, עיניה זלגו דמעות, אמרה שלא תינשא לבנו של “פקיד הממשלה הרשעה הרומסת את חירות עמנו.” אמרה שאינה אוהבת אותו. אמרה שמוטב לה למות מלהינשא לו. כשנודע לאביה על סרבנותה, גער בה, הוכיח אותה על פניה, ואמר שאם תמאן להיארס לאליהו, תמיט חרפה על המשפחה ותשבור את לב אמה.

יום טקס האירוסין הגיע, והנה בצהרים הממה ידיעה את העיר כי נסים, אחיינו של פנחס אבוטבול, נרצח בידי הבריטים. שוטרים ארבו לו במבואות צפת, ביקשו לתָפסוֹ, וכשניסה לברוח, ירו בו והרגוהו.

אבל כבר ירד על יהודי העיר, הטקס נִדחה. רחל ביכתה את אהובה, מיאנה הינחם.

כעבור שנה נישאה רחל לאליהו. אך הפצע בלבּהּ לא נרפא מעולם.

ויקטוריה סיפגה במטפחתה הקטנה, הורוּדה, את אגלי הזיעה בפניה, תלתה בי את מבטה וציפתה למוצא פי.

“יפה מאוד!” אמרתי.

אכן, מוקסם הייתי מתיאורו של הוַי זה, שהיה זר לי, טבוע בחותם תקופתו, שגם היא זרה לי, תיאור שחן של תום היה שפוך עליו.

“אתה סתם זורק לי קוֹמפלימֵנט!” אמרה.

“לא, בכל הכנוּת – יפה מאוד!”

“הסגנון בסדר?” שאלה.

בסדר גמור!" אמרתי, והוספתי, שלדעתי שני דברים הם עיקר בסיפור: האחד, שתהיה בו אמת…

הכּוֹל פה אמת!" קטעה את דברי. “תאמין לי שכל מה שסיפרתי פה, בדיוק כך היה! מלה במלה! שום דבר לא המצאתי מן הדמיון!”

“והשני,” בלעתי את רוקי, “הוא, שהכותב יהיה נאמן לעצמו. שיהיה הוא!”

“זה אני!” צחקה ויקטוריה. “הילדה הזאת זה אני! אני רק שיניתי את השמות! מסיבות שאתה אולי תבין אותן! זה מותר בסיפור, אני חושבת…”

“כן, זה מוּתר, בהחלט!”

“אתה חושב…” תלתה בי מבט של תקוָה, “שידפיסו סיפור כזה? חשבתי אולי אני אשלח אותו לאיזה עתון…”

“אולי… כדאי לנסות…”

“אבל אני מתביישת…” הצטחקה כילדה ביישנית ושיקעה את ראשה בין כתפיה. “מה יגידו הבנים שלי… בעלי… בכלל…”

“יתגאו בך!” אמרתי.

“אתה חושב?”

“כן!” אמרתי, ושיבחתי אותה על העין הבוחנת שיש לה, ולדוגמה הבאתי שני תיאורים בסיפורה: האחד, תיאור פני סבתא, שהיו “עקומות לצד אחד” בגלל המאמץ שבגרירת הרגל החולה, והשני…

שמתי לב שבדַבּרי, תלתה את מבטה לא בעיני אלא בשפתי, כאילו לא הקשיבה למלים היוצאות מפי, אלא ראתה אותן. פתאום, באמצע דברי, כמו בפרץ של רגש סוער, קראה: “כה מאושרת אנוכי!” ובאָמרהּ זאת, חבקה את צוָארי בזרועותיה והצמידה נשיקה אל פי. הרחיקה פניה מעלי, ובעינַיִם נוצצות חזרה ואמרה: “מאושרת! מאושרת!”

ראיתי את השינוי שחל בפניה, שלבשו אותה ארשת כמו אז, במטבח: מסוערת ואפלה, בהתנשמותה הלוהטת. היא ציפתה, ידעתי, ציפתה וחששה, אך כמו אז, גם הפעם, נכנס בי אותו מורא: הדלת עלולה להיפתח… במפתיע… אלברט, חרבו על ירכו…

“עלי ללכת…” קמתי ממקומי.

ויקטוריה ליוְתה אותי אל הדלת, הודתה לי אלפי תודות, ובצאתי, אמרה: “תסלח לי, כה נרגשת הייתי…”


יומים לאחר פגישתי עם נעמי בחנותו של שפייזר, בעלותי הביתה בשעה מאוחרת של ערב, בהגיעי למישורת הקומה השניה, נפתחה קמעה דלתה של ויקטוריה – ששמעה, כנראה, את צעדי – ובעמדהּ בפתח, חלוק־פלאנל כחול לגופה, אמרה: “יש לך פנאי להיכנס לכמה רגעים?”

נכנסתי, התיַשבתי על הספה, ובהתיַשבהּ על־ידי, אמרה, כלואטת סוד: “רציתי להתיָֹעץ אתך. בענין הפרופסור נו”ן."

“נו”ן?"

“שמו נפתלי, לא? בטבריה היינו קוראים לדגים – נוּנים.”

“כן. מה בענין הפרופסור נו”ן?" צחקתי.

“הוא לא משלם!” התיזו עיניה חזיזים. “כבר חָדשַיִם הוא לא משלם”!

הירהרתי מעט, ואמרתי: “יש חוקי־עזר עירוניים לבתים משותפים.”

“אני יודעת שיש חוקי־עזר עירוניים!” רשפה, “וגם הוא יודע! נתבע אותו למשפט”?

כן, לתבוע אותו למשפט לא נוכל – ידעתי. הוא עצמו כבר מכין בודאי תביעה משפטית נגדנו. נגדי.

שאלתי אם אין איזו דרך להטיל סנקציות על דייר סרבן.

“סנקציות?” חייכה ויקטוריה. “איזה? נאמר לערבי שלא ינקה את המדרגות על־ידו? או לגנן שלא ישקה את חלקו בגינה? גב' בז’יזובסקי מתמרדת, אומרת שגם היא תפסיק לשלם! גם אדון הירש כבר מאיים שלא ישלם! לאן נגיע?”

“תראי, ויקטוריה,” אמרתי, “אם תדרשו ממני לסלק את הארנבים מן הגג…”

“בשום אופן לא!” הבריק מבטה אלי. “מה אתה מעלה על דעתך? להיכנע לעריצות?”

“מה אַת מציעה?”

“חשבתי…” הצמידה בידה את חפתי החלוק, שחשף חלקה צחה של שני הרים וגיא, “אולי תואיל אתה לקחת דברים עם אשתו… ראיתי שיש ידידות ביניכם…”

“אני?” קראתי כנכוֶה, “בשום פנים לא! בענין כזה?..”

ויקטוריה הסתכלה בי, כמנסה להבין את רתיעתי המבוהלת, אחר־כך אמרה:

“טוב, רצונו – כבודו!”

“מצטער,” אמרתי.

היא המשיכה להסתכל בי, מישירה מבטה לעיני, ואמרה:

“אתה מזל תאומים, נכון?”

“נכון,” השתאיתי. “יוּני. איך ידעת?”

(אם כי על גבול המזלות נולדתי, בין תאומים לסרטן(.

“הכּוֹל רשום בעינים,” הצטעפה במסתורין.

מסתורין מיָראים אותי. כל הפחדים שבי מגיחים כנמלים מחוריהן ורומשׂים על גופי. מה אורב לי? מחלה? כשלונות?

“מה עוד רשום שם?”

ויקטוריה קראה את עיני כקרוא גולת־בדולח, משקעים של קפה, תמונות של קלפים.

“למה אתה מתרחק כל־כך?” אמרה.

“ממי?”

“בכלל…”

“מה אַת רואה?”

“אתה עומד על פרשת־דרכים,” אמרה.

אשר יגורתי: האמת.

“בין מה למה?”

ויקטוריה צללה במצולות עיני.

“מצד אחד… אני רואה אולם גדול… מלא אור… כמו היכל…ובו שולחן גדול, ערוך לסעודה…”

אלהים! – קראתי בתוכי, מצומרר – היא קוסמת! ידעונית! מכשפה! הרי זהו הטרקלין המתואר בעשרים ושלושת הדפים של הספר שהחילותי בכתיבתו!…

“ומצד שני…” שאלתי, חרד.

“מצד שני… סִמטה, בסוף הסִמטה עץ גבוה עליו קן צפּוֹר. צפּור שחורה.”

הסתכלתי בה כאיש נדהם. מה הסִמטה? מי הצפור השחורה?

“באיזו עלי לבחור?” שאלתי ברתת.

“היבחר אדם בצפור שחורה כאשר היכל מלא אור לפניו?” חייכה אלי בעינים נוצצות.

לא גרעתי מבטי מעיניה. אם אמנם מחוננת היא בחכמת־הנסתר – אמרתי בלבי – בחוש ראיית־הנולד, עליה לומר לי במפורש: האמשיך בספר שהתחלתי בו, או לא? התצליח דרכי בו, או לא?

“אצליח?” שאלתי.

“תן לי את ידך,” אמרה.

הושטתי את כף־ידי. היא אחזה בה, הניחה אותה על ירכה (שולי החלוק נפשקו, והירך היתה ערומה וחמימה), וקראה את תויה. בהעבירה אצבעה לאורך הקוִים החוצים אותה שתי־וערב, אמרה:

“אלה הקטנים הם המכשולים שבדרך. הפקפוקים שלך. לבני מזל תאומים יש תמיד פקפוקים. הכּוֹל אצלם כפול. וגם אתה כפול. אתה אתה ואתה גם לא אתה. מישהו אחר. אתה פה ואתה גם לא פה. במקום אחר. ושני הצלבים האלה, הם הפיתויים. פרשת־הדרכים, כמו שאמרתי לך כשהסתכלתי בעינים שלך. אבל קו היעוד, אתה רואה, מתגבר על אלה ועולה אל גבעת הירח. אתה חושני מאוד, אני רואה. הוא מגיע אל פִּסגה המוקפת עטרה. זוהי עטרת התהילה. תהיה לך הצלחה גדולה!” לחצה את ידי בחום אל ירכה.

כה אסיר־תודה הייתי לה, ששמתי את כף־ידי השניה על כף־ידה, ולחצתיה אף אני בחום אל ירכה.

באותו רגע נפתחו שערי החלוק הכחול, כהיפתח שערי גן־עדן, וכל גנזי התמדה שפעו לקראתי, פרצו אלי, בנָפלה על צוָארי, נלחצו אלי, אפפוני ולפתוני.

לא, הפעם לא יכולתי עוד לעמוד בנסיון. מי אתה שמיר, מי אתה חלמיש, לפני אשה עבריה החושקת ובועֵרה?

כל פחדי גזו, נמסו. מה לי משטרה? מה לי נקמת בעל – “כי אין האיש בביתו, הלך בדרך מרחוק”? – חבוק בזרועות הלוהטות האלה, מַחוץ אל החזה היוקד הזה של אשת־פוטיפר –

ורק מפני שאני חושש מניבול העט – שהוא יאה אולי לספר כ“גרגנטואָה ופנטגריאל”, שמחברו הקדישוֹ לשותים ולשוטים, אך לא לספר שעניָנו ביחסים שבשפריר עליון של הספרות – אני נמנע מלתאר את פרטי המחזה הסוער שהתרחש על ספת־הפלוסין הירוקה של ויקטוריה אזולאי.

מה גם שדיוקנו של הרמב"ם השקיף עלינו מן הקיר.


 

איגרת שיר


למחרת בבוקר מצאתי בתיבתי מעטפה, ובה נייר ורוד, ועליו שורות השיר הזה:


כשהגיע אלינו מר נו"ן,

שמחנו על שכן הגון,

איש משכיל, נבון ושנון,

שמראהו מעורר אמון.


כי כולנו רוחשים כבוד

למלומד היודע לשקוד,

וכותב ביקורות ביקורות,

גם מרצה באוניברסיטאות.


אך לא עברו שבוּעיִם ימים

ונוכחנו שהיינו תמימים,

כי האיש נשׂוּא־הפנים,

בז לאנשים ולבעלי־חיים.


התברר שהוא יהיר ומנופח,

ושגם את תלמודו שכח,

כי כתוב במפורש בתנ"ך:

הצנע לכת ובאדוני תבטח.


לא נאה לו אִתנו לדבּר,

לא יאה עם “בני־העם” להתחבר

מתהלך הוא זקוף כמו נר,

וכטוָס מתהדר ומתפאר.


ולא די שכך הוא נהג,

ומכללי הנימוס הוא חרג,

החליט בחוצפה ללא סייג,

לגרש הארנבים מן הגג!


ולשלם את מִסי התחזיק

הוא מסרב בצורה נבזית,

ויסלח לי המומחה ללועזית

אם אומר לו שהוא פּרָזיט!


לכן שמע אדוני הפרופסור,

מפי דיירת פשוטה זה המֵסֶר:

אם לא תציית לחוקינו –

נקיא אותך מקרבנו!


ויקטוריה אזולאי


 

חלום


בהתעוררי, זכרתי את החלום: שכבתי במערה אפלה על־יד טבריה, על גללי עטלפים. והנה בפתח, שאור היום בוקע בעדו, מופיעה עלמה בשׂלמה לבנה ארוכה, ומגילה פרושה בידה. אני מתרומם מעט, מבקש לקרוא את הכתוב במגילה, ורואה לתמהוני שכל האותיות הן עינים. עינים נוצצות כאש. אני פוחד לקום, אך העלמה הניצבת נגדי מחייכת ואומרת: “בוא אלישע בעל־כנפים.” אני יודע שזוהי לילי, ואני מתפלא שהיא קוראת לי “אלישע בעל־כנפים,” שהרי היא מכירה אותי. אני קם ורוצה לקרוב אליה, אך באותו רגע אני שומע קול צורח מעל לראשי: “בוצינא בוצינא לולֵי דמנסתפינא.” נשאתי עיני וראיתי שינשוף העומד על זיז סלע הוא הצורח. פלטתי: “מה?” והוא צרח: “לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא.” וצחק. נבהלתי ושאלתי בלבי מה הוא אומר. האם מביא הוא כתוב מ“מורה נבוּכים” של הרמב"ם? הינשוף צחק שוב וקרא: “כנף יונה ושִׁית זונה!” באותו רגע שמטה העלמה את המגילה לארץ, קרבה אלי כשידיה מושטות לפנים, ובנָגעהּ בכתפי אמרה בקול רך ונעים: “אהובי מרומניה, בוא לדגניה.” אמרתי: “לילי הלא אַת…” והיא אמרה: “למה אתה קורא לי לילי, ואני נעמי…”

העברתי לעיני את החלום שוב ושוב, ואמרתי לעצמי: חלום על נפילה הוא זה. נפלתי אל הקומה השניה, במקום לעלות אל הקומה הרביעית. נפלתי אל מערה אפלה ליד טבריה, במקום לעלות אל יפי נוף דגניה. נפלתי אל הפח שטמנה לי השפחה, המקום לעלות אל משכן כבוד המלכה.


 

חיי עם לילי (ב')


כשאני מסב את ראשי לאחור להשקיף על שתי שנות נישואי עם לילי פדרמן, אני רואה כעין מישור אבנים צחיח, שסופות רעמים מחרידות אותו מפקידה לפקידה. שכּן, שנתיים אלו התנהלו בין שתיקות ארוכות ורועמות לבין מריבות קצרות ורועמות עוד יותר.

אם כי, כפי שסיפרתי כבר, הזיית העושר שסיחררה את ראשי נגלתה לי מוקדם מאוד כמִקסם־שוא, כביכול הקצתי, והנה היא לאה – תועלת־מה צמחה לי בכל־זאת מנישואין אלה: התפטרתי מעבודתי כמגיה־לילה בעתון, וזמני היה ברשותי, לעשות בו כחפצי. אמנם משכורתה הזעומה של לילי בחנות הספרים של סטימצקי לא הספיקה למחייתנו, אך די היה בעבודות תרגום לעת מצוא שקיבלתי עלי, ושלא ביזבזתי עליהן יותר משעתים­־שלוש ביום, כדי להשלים את החסר. יתר השעות היו קודש לכתיבתי.

כתבתי בבוקר, כתבתי בערב. וזה היה שוֹרש פורה ריב ומדנים בינינו. כל רצוני היה: לכתוב! לכתוב! רצונה של לילי היה… רצונות אחרים היו לה. ניגודי רצונות במשפחה – סכסוכים במשפחה, כפי שכבר גילו הסכסולוגים והסוציולוגים במחקרים ובסקרים המעמיקים שערכו ופירסמו ברבים.

בשבועות הראשונים לנישואינו הייתי הולך בצהרים לחנות הספרים, ממתין ללילי עד שתסיים את עבודתה, כדי לסעוד אִתה באחד מבתי־הקפה הסמוכים. אך עד מהרה חדלתי מכך. הקנאה היא שגירשה אותי משם: הייתי מתהלך בין דוכני הספרים, נוטל ספר זה וספר אחר, משׂים עצמי כמעיין בהם, אך עיני היתה מתלכסנת לראות במה מעיינים אחרים… מה הם מבקשים לקנות! ובדכדוך־נפש מיָאש נאלצתי לרשום לפני את העובדה המרה שאף פעם אחת – אף פעם אחת בכל הימים שהייתי נכנס שמה ועומד בחנות כחצי שעה או יותר! – לא ביקש איש את סִפרי! וזאת, על אף העובדה שלילי הציגה את “חלונות ירוקים” במקום בולט לעין, “מועדף”! בעיני הייתי מונה את עָתקי ספרי המונחים על המדף, ובשברון־לב מגלה שמספרם כפי שהיה לפני שבוע, לפני שבועים – אחד לא חסר. הה, עינויי הקנאה החדים והנקרניים, שדקרו כסיכות את בשרי! הייתי עומד ליד הדוכן, ספר פתוח בידי, ומשמאלי, או מימיני, עומדת נערה – סטודנטית, או חיילת, או מורה, או ספרנית בעיירת־פיתוח, או (על־פי המכנסים הקצרים והרגלים השזופות) זה עתה באה מן הערבה – פותחת ספר אחד, וספר שני, מדפדפת, קוראת, הופכת דף, משתהית עליו, אדמומית פורחת בלחייה… כן, מבטי האורב, הבולש, המקנא, עקב בסקרנות – סקרנות שהיתה אפילו “ספרותית” במידת־מה – אחר ארשת פניהן של נערות אלה: כשהן עומדות כך, ברגלים פשוקות מעט, או רגל נצלבת על רגל, והספר פתוח לעיניהן, קרוב אל פניהן, הרי הן מתיַחדות אִתו; עוגבות עליו, עוגבות בגניבה! כאילו הספר המסתיר את פניהן שׂם חיִץ בינן לבין רשות־הרבים, ובפינה נסתרת זו שהקצוּ לעצמן, הן מתיַחדות יחוד אינטימי – שיש בו שמינית של ניאוּף, הייתי אומר, ואין פלא שסומק פורח בלחייהן! – עם… עם הסופר עצמו, כמדומה! כן, לא אשכח את התרוממות־הרוח שחשתי – הרבה יותר מאשר לקריאת מאמר הלל על אחד מסיפורי – כאשר יום אחד, בטיילי על שפת הים, השגחתי באשה ארוכת רגַליִם, בעלת שיער צהוב ורטוֹב, שרועה על כסא־מרגוע וספר פתוח מול פניה. עברתי על־ידה כדי לראות מי היא זו שלה רגלי וֶנוס חטובות ומושלמות כל־כך, והנה מה אורו עיני, מה נפעם לבבי, בהופיע לעיני האותיות הירוקות שעל הכריכה הלבנה, “חלונות ירוקים”! אמרתי לעצמי, כובש את גאוָתי הגואה: אם יפהפיה כזאת קוראת את ספרי על שפת הים…

אבל פה, בחנות הגדולה הזאת, על מאות ספריה – אף אחת! “אתה צריך רק להתגאות בזה,” ניחמה אותי לילי בדרכנו מסטימצקי אל בית־הקפה. “חלונות ירוקים” לא עשוי להיות ספר פופולרי! הוא נועד ליחידי־סגולה! הוא אֶזוֹטרי! זה רק מעיד על איכותו!"

צחקתי, כעסתי. אמרתי לה שלא רק ספרים “זולים” הם רבי־מכר, אלא גם “ספרי איכות”. נקבתי בשמותיהם של גדולי־עולם. “זה לקח להם שנים עד שנעשו רבי־מכר!” שילבה לילי את זרועה בזרועי. “תראה אם בעוד שנתַיִם, שלוש…”

חדלתי לבוא לחנות. רחוק מן העין רחוק מן הלב, כמאמר הבריות. הברכה שהרעיף עלי מיכאל ידידי כטוב לבו עליו במסיבת החתונה – “אשרי הסופר שאשתו היא מוכרת ספרים” – הפכה לי לקללה. כי הדיווחים של לילי על המכירה, בבואה הביתה (“היום נכנס מורה מהרצליה וביקש את ספרך”: “צילצלו מתיכון עירוני בבת־ים ושאלו אם יש לנו שני עתקים”: “חבר־הכנסת ק. שאל על הספר והבטיח לקנות אותו”) – רק המחישו לי את עליבות מצבי. ובמקום שאסיח דעתי לגמרי מעניָן זה, שהוא פגע רע כשאתה נתון בכתיבה, הוא ניקר כיתוש במוחי.

גם מיעטתי לצאת עם לילי: והסיבה לכך – אף כי מגוחכת – קומתה. קומתי היא 176 ס“מ, שהיא למעלה מן הממוצע; אך קומתה של לילי – 183 ס”מ! עגור! בת־יענה! לחבקה משמעו היה “אעלה בתמר, אוחזה בסנסִניו”, לפסוע לצדהּ פירושו היה לחסות בצִלהּ! לא יכולתי ללפות בזרועי את כתפיה, או את צוָארה, בלכתנו יחד, וכשהייתי מקיף את מָתניה, היתה היא מקיפה את כתפי, ואז הייתי נלעג בעיני! מה גם שתמיד היתה לבושה בשמלות ארוכות עד הקרסוּלַיִם!

הו, השמלות של לילי! המלתחה שלה! בארון המחוטב, ה“עתיק”, שקנתה בשוק־הפשפשים, שאדם וחוה בגן־עדן היו חקוקים על דלתותיו, עם שני דקלים ונחשים כרוכים סביבם – תלויות היו כשלושים שמלות, כולן ארוכות: שמלות־בד לבנות, ללא כל רקמה; שמלות בֶּדוִיות שחורות, נסרחות ומזדנבות; שמלות “זרוקות”, משונצות במָתניהן ובשוליהן, פעמוניות, מרופטות ושחוקות, מדובללות ומטולאות, נקודות ועקודות… עלי להודות שכולן הלמו אותה; אותה ואת הבֶּרטים, הכחולים, האדומים, השחורים והלבנים, שחבשה במלוכסן על ראשה, בקונדסות שהפגינה כעין לגלוג עצמי. עלי להודות שהסבה אליה את עיני העוברים־והשבים ברחוב, או יושבי בתי־הקפה, וביחוד כשצעדה יחפה. אך לי עצמי לא נעם הדבר. לא כי שאפתי להתפרסם, כבעלה של העגורנית ש“סרבלה מגיע לה עד כרעיה”, אם להשתמש בלשון המִשנה.

בערבים הייתי יושב בחדר־עבודתי – חדר זה שאני יושב בו עכשיו – וכותב. משלים את סדרת הסיפורים הסוריאליסטים “פרפרים”. לילי היתה יושבת – שלובת רגלַיִם יחפות, בישיבה מזרחית, על השטיח בחדר־המגורים, או מעורסלת בתוך כר המושב הנפוח – וקוראת. קוראת ספרים בעברית, באנגלית שהיתה לוקחת במשיכה מן החנות, לעתים מחזירה לעתים לא, החל ב“מוֹדֶרן קלַסיקס” וכלה במדע בדיוני. ככל שהתאחרה השעה, חשתי מבעד לקיר, את קוצר־רוחה. היא היתה מקנאה בנייר שאני כותב עליו, שמסרתי לו את מיטב עתותי וחיילי. מבעד לקיר הייתי חש איך שעה שעיניה נטויות לספר אָזניה כרויות אלי. מאזינות לחריטות העט. דוחקות בי שאסיים. באחת עשרה וחצי או בשתים־עשרה היתה קמה מרבצה ומחליטה לפרוש למיטה. כדי להודיע על מורת־רוחה, רוגזה, מחאתה. היתה מקימה רעשים מרעשים שונים: מזיזה רהיטים, פותחת וטורקת דלתות, מקישה בכלי זכוכית ואלומניוּם במטבח מזרימה מים בכיורים או באסלה. כאמור, היו לה רצונות אחרים משלי: לצאת! לצאת! לצאת בערבים למועדון, לבית־קפה, לתיאטרון, לחברים… אמרתי לה: צאי לבדך! אני נותן לך היתר! – לא לשם כך נישאה לי, אמרה. וכשהיתה מתפרצת, היתה מטיחה: “אתה חסר כל רגישות לנפש הזולת! אָגוֹצֶנטרי עד זוָעה! אינני יודעת איך אתה מסוגל בכלל לכתוב על אנשים כשאתה אטום לגמרי כלפי רגשותיהם!” לא הייתי משיב לה. הייתי ממשיך בכתיבתי, המאמץ כפול ומכופל “לאטום” את עצמי. כחצי שנה לאחר נישואינו קנתה – בכסף שנתן לה אביה – מקלט טלביזיה. המקלט היה כלי־מלחמה. סוללה שממנה היתה מרעישה את מבצרי. מבעד לקיר הייתי שומע את קרקורי הקריינים, את צרצורי הפזמונים, את קולות הירי, החבטה והצעקה מסדרות סרטי המתח, ואת פרצי הצחוק המטומטמים מסדרות המהתלות המשפחתיות. חיוֵר, כובש את חמתי לבל תתפרץ, הייתי יוצא מחדרי ומבקש ממנה – בשקט שעלה לי בכוחות־נפש מרובים – להנמיך את קול המכשיר. בחיוך אירוני על פניה, שהיו בו קצת שמחה־לאיד וקצת הטיית־חסד, היתה ניגשת אל המקלט ומסובבת את הכפתור כדי חצי מעלה. כשהייתי חוזר לחדרי, עדיין הייתי שומע את הקולות, מנסה לשכך את סערת־רוחי, להתרכז, לאטום עצמי, לכתוב… לעתים, כשהגיעו רעשים עד נפש, הייתי קם ממקומי, מסתער אל חדר־המגורים, פוסע היישר אל המקלט ומכבה אותו בלי לומר מילה. אז היה הר־געש מתפרץ! אמות־הסִפּים היו מזדעזעות!

בראיה לאחור אינני יכול שלא למצוא בה גם צד של זכות. אדם נשוי חייב ב“כסותה, שארה ועונתה” של אשתו. ל“כסותה” – היא עצמה דאגה, במידה נרחבת; ל“שארה” – דאגנו שנינו. אשר ל“עונתה” – היא היתה מקופחת בה, למען האמת. איני זוכר כמה ביאות בשבוע קצב הרמב"ם לאדם שאומנותו סופר, אבל אני – שחלה בי סוּבּלימציה של האנרגיה המינית לאנרגיה רוחנית, בלשון הפסיכולוגים – קצבתי לעצמי שתַיִם: בליל שלישי, יום שנכפל בו “כי טוב”, ובליל־שבת. בלילי שלישי היינו יוצאים למועדון, או לתיאטרון, לעתים לקולנוע – ואחר־כך למיטה; בלילי־שבת היינו יוצאים לבתי חברים – חבריהַ, כולם – ובחָזרנו, על־פי רוב מבוסמים במקצת, היינו עושים לנו הילולה קטנה. אך אין הקומץ משביע את הלביאה. וכיוָן שנאלצה לרסן את תשוקתה, נעשתה חסרת־מנוח, עצבנית, רגזנית.

זהו צד הזכות. אבל מתחת לחזוּתה החייכנית, הנבונה והנעימה – שהיתה מצודדת־עין, אף־על־פי שלא התברכה ביופי – געשה קלחת יצרים, שהחזק והפראי שבהם היה יצר הקנאה. Invidia – בלטינית. השני בשבעת אבות־החטאים לפי הדוקטרינה הקתולית, שהחוטא בו יורש גיהנום; ותולדה ראשונה שלו היא, כמובן, החשד. לילי היתה מקנאה וחושדת, וקנאתה וחשדהּ הלכו אחרי ככלבי־גישוש המרחרחים את העקבות. הגיעו הדברים לידי כך, שלא רק שהיתה חוקרת אותי על כל יציאותי מן הבית, אם ביום ואם בערב, אלא שכל עת שהייתי הולך לספריה הצרפתית לצורך תרגוּמַי, היתה היא מצלצלת לשם מחנות הספרים, בתואנה כלשהי, כדי לוַדא שאמנם שם אני; דבר שהיה גורם לי אי־נעימות רבה, כיוָן שהספרנית היתה נאלצת לעזוב את משמרתה ליד בדוכן ולגשת לקרוא לי. “קלמי”, הייתי שומע את קולה העוגבני, הנקי מכל נעימת־לוַאי של חשד, “אולי אתה ניגש לחנות בדרך הביתה וקונה כמה ביצים? אין אף ביצה בבית…” – “זה דחוף?” הייתי לוחש, כדי שהספרנית לא תשמע. – “החנויות סגורות היום אחר־הצהרים, אז אם לא קשה לך…” וביום אחר היה זה שלא אשכח להשקות את העציצים, או שאוציא כסף מן הבנק, או שאקנה כרטיסים לקולנוע, או לבשר לי שקיבלה את הוֶסת…

קנאה גוררת חשד, חשד גורר זעם. Ira בלטינית, השלישי בשבעת החטאים, זה שנאמר עליו כי הוא “רדיפת־צדק שנסתלפה לתאוַת נקם ובוז”. יום אחד, כשנה לאחר נישואינו, בשבתי בספריה, מעיין ב“לארוּס” למצוא את תאריך פגישתו של דידרו עם יֶקטרינה הגדולה מלכת רוסיה, אני נושא עיני מן הספר – והנה לילי לנגדי! בשמלה "הסמרטוטית, שלה, זו התכולה־הדהויה, עם ארבעת הטלאים המרובעים למטה מן המָתנַיִם, פנים ואחור. “מופתע?” התיַשבה על כסא לידי. כן, הייתי מופתע מאוד! “מפריעה?” סקרה במבטה את חדר־הקריאה. “לא… איך זה פתאום… באמצע העבודה…” – “הסתלקתי לחצי שעה. נמאס לי.” הוציאה את הפומית הארוכה שלה מכיס השמלה ותחבה בה סיגריה. “העישון אסור כאן,” לחשתי. “לא נורא,” אמרה, והדליקה. משכתי את הסיגריה מתוך הפומית ומעכתי אותה על צלוחית־המהדקים. היא הסמיקה. הסתכלה לצדדים, השיטה מבטה על היושבים בחדר ומעיינים בספרים, עיכבה אותו על פני הספרנית שליד הדוכן, קמה ויצאה בלי לומר מלה.

בערב, בשבתנו לאכול, אמרה לילי: “ראיתי שהביקור הבלתי־צפוי שלי בספריה הביך אותך לגמרי!” – “הביך?” גיחכתי. “הוציא אותך לגמרי משיווי־משקלך!” – כן? לא הרגשתי בזה…"

פתאום, ללא התראה, העפיל קולה לאוקטבה גבוהה: “אתה לא תעז להשפיל אותי בעיני הזונה הפריסאית שלך! לעולם!”

“איזו זונה?” אמרתי, נדהם.

“אתה לא תחטוף ממני סיגריה לעיני הזונה השמנה הזאת כדי להראות לה איך אתה מצפצף עלי! רומס כבודי!”

כה מוכה תדהמה הייתי, שהדיבר נעתק מפי. לקחתי את הסכין והחילותי בוצע בה את כיכר הלחם.

“עכשיו אני מבינה למה אתה רץ לספריה בחשק כזה! כדי לדפוק את השמנה הזאת שמתה עליך, נכון?”

חיוך חיוֵר עלה על פני. מַרסֶל זו, הספרנית, “השמנה”, שהיתה אֵם לשלושה או לארבעה ילדים, היה לה פרצוף כזה של “לה וַאש קי רי”, וקיבורות נפוחות כאלה, שרק מי שהקנאה הִכּתה אותו בסנוורים, יכול היה להעלות על דעתו שאני חובק אותה בזרועותי.

“נכון? הגד! אני שואלת אותך! תענה לי!!!” צווחה לילי.

“אל תצעקי כל־כך!” זקפתי את הסכין כלפי התקרה, להראות על דירתו של ד"ר קלאוזנר, שהקולות מגיעים אליה.

“רוצ־ ־ ח!” צעקה. “אתה רוצה לרצוח אותי בסכין הזאת! לשחוט! שלא אפריע לך!”

“תפסיקי לצעוק! מיד!” תפסתי בידה.

“וָלא – אתה רוצח אותי!” תפסה היא ביד האוחזת בסכין וטילטלה אותה בכוח. “זה מה שאתה זומם כל הימים האלה! לרצוח!!!”

הנחתי את הסכין ויצאתי את הבית בטריקה עזה.

לילי פתחה את הדלת וצעקה בקול שהתגלגל בכל המדרגות:

“שלא תעֵז לחזור! שמעת? רוצח!”

מאותו ערב ואילך, החילותי יוצא מן הבית בלילות, לעתים קרובות. בשתים־עשרה וחצי בערך, כשהייתי מתעייף מן הכתיבה, ולילי כבר במיטה, הייתי הולך אל הבַּאר שברחוב הסמוך, יושב שם שעה, שעה וחצי, שותה, וחוזר.

השכנים – וביחוּד ד"ר קלאוזנר – לא ישנו הרבה באותה תקופה של חייהם. בשתים אחר חצות היו מעירות אותם הצעקות.

לילי המסכנה! עכשיו, כשאני כותב עליה ממרחק של זמן ומקום, רחמי נכמרים עליה. אדם שאינו שולט ברוחו, משמע שרוח רעה שולטת בו. ובה שלטה רוח רעה ילידת רגשי הקיפוח שקיפחה הטבע! הקומה הגבוהה מדי, העפעפּיִם החרוכים, האדמומית המקיפה את העינַיִם, הפה הרחב כלשהו, החזה הרדוד… מזג סוער שלא בא על סיפוקו… בסופן של המריבות היתה מתיַפּחת כילדה קטנה מתוך רגשי נוחם ויאוש מעצמה. היתה מתקפלת על הספה או על השטיח, כעוּבּר במעי אמו, ומיַללת, מיַללת…

לעתים, כשהיתה נרגעת מעט, לאחר התפרצות גועשת כזאת, היתה אומרת, בחיוך מר: “אתה תשתמש בזה, נכון? בסיפור הבא שלך. הכל חומר בשבילך, נכון?… בסדר, אני מרשה לך, זה הצד הבלתי־אנושי שבך!”

ומצאה נחמה כלשהי – מן ההתנגשויות אתי, עם עצמה – בעיסוק שנתפסה לו: עשיית בובות מסמרטוטים. בשעות הערב, כשאני הייתי יושב בחדרי וכותב, היתה היא – בהתעייפה מן הקריאה – מתיַשבת על הרצפה, בתוך גל של סמרטוטים בשלל צבעים – שאריות בד שהיתה מקבלת מידי תופרת אחת ברחובנו – גוזרת אותם במספרים, כורכת, כולבת, קושרת, תופרת… בובות אלה, מראיהן נגע ללב: כולן היו זעירות מאוד, זרת או שתים גדלן, וכולן היו כשפחות עניות, כנועות ועצובות. הידַיִם היו צמודות לגוף, כאילו כבולות אליו, הכתפַיִם היו שפופות, לראשיהן מטפחות כפריות, והעינַיִם – שני תגים קצרים ואלכסוניים – היו כבוכיות. לימים העמידה אותן שורות־שורות על המזנון, על אדן החלון, ותלתה כמה מהן על הקירות.

בחודש השביעי של השנה השניה לנישואינו החליטה לילי שאני מאוהב באריאלה קלינגר.

היא החליטה כך לאחר שיום אחד, בצהרים, בדרכה מסטימצקי הביתה, ראתה אותי יושב אִתה בבית־קפה ברחוב דיזינגוף.

היא התיַשבה לידנו, הזמינה כוס גדולה של גלידה, ומרגע שהחלה מלקקת אותה בכפית ועד שסיימה, לא אמרה מלה, על שאלותיה של אריאלה ענתה “כן” ו“לא”, ולא יספה.

כשקמנו ללכת והתרחקנו כמה צעדים מבית־הקפה, אמרה: “אתה מאוהב בה, נכון?” צחקתי. פטרתי אותה בדברי ביטול וזלזול. היא לא האמינה אף למלה שלי.

כאן עלי לומר כמה דברים על המשוררת אריאלה קלינגר. אם כי רוב קוראי הספר הזה קראו בודאי משיריה, או לפחות שמעו עליה, הרי מעטים מן־הסתם ראו אותה. אין היא מרבה לבוא בין אנשים. אין היא נמנית עם החבורות בספרותיות, ובדרך־ כלל יושבת־בית היא. אני מכבד את שיריה, שיש בהם כוח “דֶמוֹני” מסוּים, אם כי את רובם אינני מבין; אני מכבד את חָכמתה – דבר שכל מי שמשוחח אתה אפילו שעה קצרה יכול לעמוד עליו; אבל לא הייתי מסוגל להתאהב בה.

הסיבה?.. משהו מעוּשׂה, מלאכותי – האכנה זאת “תיאטרלי”? – בתנועותיה, בגוֹני קולה… עניָנים דקים… איך אתאר זאת? למשל: יש לה שיער שחור וארוך, מפושׂק באמצע, הגולש בשני מפלים לשני צִדי פניה. המפל הימני מכסה לעתים קרובות את עינה הימנית. והנה בשִׁבתה מולי, היתה מרימה בתנועה אִטית, אלגנטית, את ידה הימנית להסיט את גל השׂיער מן העין, כפי שמסיטים וילון, ותוך כדי כך זוקרת את ראשה לפנים וכלפי מעלה. תנועה זו לא מצאה חן בעיני. היתה בה יהירות לא־נעימה. כאילו אמרה: כזאת אני! דווקא! או: בשעה שהיא משוחחת (בקול נמוך, חרוך מעישון) היא מלווה את דיבורה בתנועות קשתיות של כף־יד פשוקת אצבעות; מעבירה את כף־היד לפני פניה, בעיגולים אִטיים, כמכשפת אותן, או אותך, ויש שהיא מגייסת לעזרתה גם את כף־היד השניה, שגם היא פשוקת אצבעות, ובשתיהן היא מבצעת “פּוֹר־דֶה־בּרָה”, כפי שמכוּנה הדבר בבַּלֶט – תנועה המסבירה, כביכול, באופן ציורי, את מה שברצונה לומר. תנועות אלה היו מרתיעות אותי. או: באמצע דיבורה, ללא סיבה גלויה, היא מהפכת פתאום את קולה החרוך, הנמוך, הלוֹאט סוד, לאַלְט צלול וחגיגי, רם ורווּי פּתוֹס… או, בקומה ממקומה, היא נותנת בך מבט חודר וקודר, מסתורי מאוד, שכולו אומר: יש דברים ידידי, בשמים ובארץ, עמוקים מתהום ואפלים כליל השחור, שלא נגענו בהם עדיין, אבל אני יודעת אותם, יודעת… ונפרדת מעליך בלי לומר שלום, ללא חיוך, מתרחקת בצעדים גאים לעבר “גן הסודות האפלים”… הו, איך יכולתי להתאהב באחת כזאת?

אבל לילי החליטה שאני מאוהב בה, ושום מחאות לא היה בכוחן להזיזה מהחלטתה.

ואל הסלע הזה נשברה ספינת־נישואינו המיטלטלת בגלים סוערים.

לילה אחד חזרתי הביתה מאוחר מתמיד, בשלוש וחצי לפנות־בוקר. בבַּאר, שאותו הייתי פוקד, פגשתי תיירת צרפתיה, כתבת לעניני קולנוע של “ל’אכּספּרס”, אשה דקה וענוגה, שזופה משמש מחנה־הנופש של “מועדון הים התיכון”. שתינו, שוחחנו על גוֹדאר ועל אז’אר על ז’ובה ועל ז’נה, הוספנו לשתות, להתבדח, אני על ליוֹן, היא על אילת, ליוִיתי אותה עד פתח בית־המלון, התנשקנו כידידים, חייכנו זה אל זה כיודעים שפגישה זו נועדה להיות רק זכרון נעים.

לילי לא שכבה לישון. היה אור בדירה, והיא ישבה שלובת רגלַיִם על השטיח בחדר־המגורים, בכתונת־לילה, ספר מונח לפניה.

בעָמדי בפתח החדר, אמרה:

“היית עם אריאלה?”

ראשי היה סחרחר מעט. הן מן השתיה הרבה והן מן הפגישה עם הצרפתיה, שריחה – תערובת של בושם קל עם ריח ים מלוח – עדיין שהה בי.

“כן!” אמרתי באומץ.

“זיינת אותה?” נעצה בי מבט שׂורפני.

נדהמתי. אינני איסטניס בעניני לשון – מה גם שתירגמתי כמה מחזות־נאפופים שזרועים בהם ביטויי זימה לרוב – אבל כל פעם שאני שומע אשה מבטאת את הפועל המפורש הזה, אָזני צוללות.

“כן!” אמרתי, לאחר היסוס־מה.

לילי התרוממה ממקומה ויצאה אל חדר־השינה. צנחתי לכורסה, מצפה להתפרצותו המתאחרת של הר־הגעש.

לאחר כעשר דקות יצאה מחדר־השינה ומזוָדה בידה. העמידה את המזוָדה ליד הדלת החיצונית, ובצעדים תקיפים קרבה אלי והצליפה בי ארבע סטירות־לחי בשתי ידיה, אחת ואחת, אחת ואחת, עד שראשי הימהם כולו.

אחר־כך שמעתי את הדלת המוטחת בכוח, הטחה שזיעזעה את אמות־הסִפּים.

וזה היה סופם של נישואינו. סוף שסיבתו טעות, כשם שראשיתם, סיבתה טעות היתה.


 

איוט


איוט, היו לה דקויות כה דקות, כשהיתה מדברת על מַלארמֶה, היה זה כאילו היא עושה את צפּרניה. את שירי יוחנן הקדוש מן הצלב ידעה בעל־פה. היא היתה מאוהבת בו, ואני קינאתי.

אבל למדה ביולוגיה. כי לימוד ספרות היה, לדעתה, “בזבוז, אם לא השחתה.”

היא לא “נתנה” לי. שבעה חדשים – כמעט כל שנת הלימודים הראשונה – התרועענו, ואף לא פעם אחת. היא נצרה את תומתה מפני. כי “להיות מאושרים מדי הוא חטא.” – “חטא?” הייתי אומר בין נשיקה לנשיקה. – “כן. חטא. חטא!”

בערבי הקיץ היינו מטפסים בכביש המתפתל אל הפורביֶר, זה ההר המתנשא מפאת הרובע העתיק של העיר. היינו יושבים על ספסל בחורשת הארנים שעל הפִּסגה, ומשקיפים מגבוה על העיר, על שני הנהרות החוצים אותה, הרוֹן והסוֹן, על הגשרים, על האורות המנצנצים. כוכבים היו נושרים והמוגים בדרכם אל הנהר. איוֶט היתה גוֹועת בזרועותי. לנשיקותיה היה ריח של גרניום וטעם של דם חם. כה שברירית היתה, שהייתי נזהר בחבקי אותה, פן תתפורר. היא אהבה אותי, ואהבה את אלוהים, ואת הקדושים, ואת הגות־הרוח. ראשה היה מונח על ברכַּי, וכשהייתי מעַסה בעדינות את שדיה הקטנים, המוצקים, היתה מתרוממת פתאום ואומרת: “ובכל־זאת, בדבר אחד לא צדק פּסקאל: הקַאזוּאיזם איננו טיהור החטא…”

אביה, היה בעל בית־מסחר לכלי־נגינה במרכז העיר – “ברליוז” – היה תומך נלהב של החברה הישועית.

כשהיינו צמודים בנשיקה משכרת, ואני, מבלי יכולת לכבוש את יצרי, הייתי מלטף בידי את ברכה ומרהיב עוז בנפשי לגשש מן הירך ומעלה, תחת שולי השמלה – היתה מזדקפת באחת, מיַשרת את שמלתה ואומרת, תוך כדי החלקת שערי, “ניכנס, אהובי.”

“ניכנס,” משמעו היה: אל הכנסיה שמאחורינו, נוטר־דאם דה פורביֶר, שעל צריחה התנוססה המאדוֹנה העטורה בכתר־זהב, צופה אל העיר המשתרעת למטה.

הייתי הולך אחריה, ידי האחת בכיס מכנסי, להדביר את תשוקתי החוטאת, לבל תזדקר לעיני הבתולה הקדושה שבמִקמוֹרֶת המזבח.

הכנסיה הגדולה היתה ריקה בשעה כזאת. אור עמום של נטיפי־בדולח ושל נרות־חלב מהבהבים לפני המזבחות. ציורי פסיפס מוזהבים של השליחים והקדושים על הקירות סביב־סביב ועל כיפת התקרה העצומה. איוֶט ישבה וידיה משׂוּכלות על ברכיה ועיניה עצומות הרוגע שמֵימי. אני השפלתי את ראשי. שנאתי את הכנסיה הזאת, את ריח הקטורת והחֵלב, את ההילות המוזהבות המקיפות את ראשי הקדושים, שאחת מהן, דימיתי, תתעופף עוד מעט ממקומה ותרחף סביב ראשה של אהובתי.

פעם סיפרה לי שחלמה על אבי:

ראתה אותו רץ בשדה, בין פרחים אדומים, על “הר ציון”, מבוהל, כאילו רודפים אחריו, והנה אזל כוחו ונפל. שכב אפרקדן על מצע הפרחים האדומים ופיו פעור לצעקה. אך היה אילם. בקצה השדה התנוסס צלב גבוה מאוד, ונחש כרוך עליו. היא רצתה לומר לו: הבט למעלה! למעלה! – אך התעוררה.

לולא הנחש, הייתי חושב שבדתה את החלום. כדי לרמוז לי שאסיר את המכשול בינינו.

יָפיָה היה אלוהי בעיני. רקותיה היו כה שקופות, שוְרידים כחלחלים נראו בעדן. זוך ענברי של דמדומים היה שרוי על פניה, כעין הדמדומים רבי־המסתורין החודרים מבעד לזגוגיות הצבעוניות שבמרומי הקתדרלה. באוניברסיטה, בזמן ההרצאות על סטנדל, הייתי הוזה שאני, כמו ז’וליֶן סוֹרֵל, מטפס בסולם אל חדרה, אל מיטתה. חלצי כאבו.

בסוף שנת הלימודים אמרה לי שהיא נוסעת לנוֹרמנדי, ולא נתראה עוד. “כך נגזר עלינו, אהובי” – אמרה בעצב.

ישבנו בקפה הקטן של סימון, שברובע העתיק של העיר, ליד החלון. גשם דק זירזף על אבני הרחוב. היינו לבדנו בקפה, ואיוֶט אחזה בשתי ידיה – הרפות, הנחמלות – בידי, המונחת על שולחן־העץ הכבד, הכפרי. היא הסתכלה בעיני במבט עורג ומנחם, ושתקה. הזוך הטהור הזה, הקורן מעיניה, קשה היה לעמוד בו. פשטתי את ידי אל הספר העבה המונח ליד מרפקה. פתחתיו באמצעו, ובשני הדפים היו ציורים של תאי אצות־ים מוגדלים. כעין כתמי דיו מטושטשים, כחולים, ירוקים וסגולים, מוקפים עיגולים משורשרים. הראיתי באצבעי על הכתוב בתחתית הדף: סימבּיוֹזיס. איוֶט חייכה וסגרה את הספר בלי להביט בו. “אתה תשכח,” אמרה, “השמש החזקה של ארצך תמחק הכול.” הסבתי מבטי ממנה. מבעד לחלון הזולג נראו הכיכר הקטנה, שבאֵר באמצעה, וחומת הקתדרלה הקודרת, סן ז’אן באטיסט. שתי נשים שהלכו שלובות זרוע תחת מטריה אחת, דילגו על־פני שלולית, אחת מהן מעדה בהחליקה על אבן, ורעותה הזקיפה אותה. שתיהן צחקו, וגם אני פלטתי צחקוק מפי. על הכתלים היו תלויים שני ראשי צבאים, ועל לוחיות־עץ היו חקוקים פתגמים באותיות חרוכות. איוֶט אמרה: “בשנה הבאה… שוב תגור בחדר הקטן ברחוב סַאלָה?” אמרתי לה: “חלמתי עלַיִך הלילה.” וסיפרתי את חלומי:

דגים ענקיים, דו־ממדיים – כעין דגי־קרטון צבעוניים, משוננים בסנפירים – ירדו אט־אט מן השמים וילדים קטנים היו רכובים עליהם. הדגים עם רוכביהם ריחפו מטה, וכשנגעו באדמה, ירדו הילדים מעליהם, והדגים, ניצבים על סנפיריהם, הסתדרו בשורה אחת כשהם קשורים זה בזה. ילדה בשמלה ארוכה אחזה בחבל שיצא מפי הדג הראשון, ונהגה בשיירה. משהתקרבה השיירה אלי, ראיתי שהילדה היא היא. קראתי: איוֶט! איוט! – אך הילדה פסעה בגאוָה, מביטה לפניה, ולא שעתה אלי. הבטתי בעצב אחר השיירה המתרחקת, עד שטבלו כפות־רגליה של הילדה בים הכחול.

דמעות נִקווּ בעיני איוֶט. שתי כפות־ידיה הענוגות לחצו את ידי. היא אמרה: “הגעגועים יאכלו אותי.”

“נלך?” אמרתי.

איוֶט אספה את ארנקה.

גשם רביבים דק מאוד ירד. לי היתה מטריה ולה היה מעיל־פלסטיק כחול עם ברדס. היא שילבה את זרועה בזרועי וצעדינו הידהדו בשני קולות – כמו פעמים כה רבות – על אבני הרחוב הצר: נקישות צעדי הקצובים, והטפיפות המזדרזות של עקביה החדים.

עד היום, כשאני נזכר בשני הקולות האלה של צעדינו על מרצפות הרובע העתיק של ליוֹן, הומה בי לבי.

משני הצדדים היו חנויות זעירות, ובחלונות־הראוָה נראו שמלות רקומות, תכשיטים, תשמישי־קדושה, צלמים ופסלונים, שעונים עתיקים, ספרים, פרחים.

“נעלה למעלה?” נלחצה אל כתפי.

“למעלה” – היה הפורביֶר. חורשת האורנים, הספסל, הכנסיה.

בהגיענו אל רחוב די־בֶּף, לפני המִפנה אל ההר, נעצרתי. אמרתי: “לא.”

לא רציתי בטקס פרידה. שום טקס פרידה מול צלם הבתולה הקדושה.

עיניה נפקחו בתמהון.

פניה היו רטובות מן הגשם.

“אלווה אותך לאוטובוס,” אמרתי.

שבנו על עקבותינו. בעָברנו על־פני חנות התכשיטים, נעצרתי שוב. חזרתי שני צעדים והנחֵיתי אותה פנימה.

ביקשתי שרשרת־זהב דקה עם תליוֹן של צלב.

איוֶט משכה אותי הצדה ולחשה: “אינני רוצה. לא אקח. לא.”

“מתנת פרידה,” אמרתי. “תרשי לי.”

היא הסתכלה בי רגע ממושך, אחר־כך אמרה: “טוב. אבל רק תליון של דג.”

הזבנית חיטטה בתיבות, חיפשה בהן שרשרת עם תליון של דג, ולא מצאה.

איוֶט העבירה מבטה מן הזבנית אלי, ממני אליה, ושוב אלי.

אחר־כך, בחיוך, כשדמעות נוצצות בעיניה, הניחה יד מנחמת על זרועי, ואמרה: “להתראות, יקירי.”

ויצאה מן החנות.

ראיתי אותה מתרחקת, כמעט במרוצה, עד שנעלמה מעבר לפינה.

כך נפרדנו.

בשנת הלימודים השניה שיכחתי את יגוני בחינגת המלים ההוללת של ראבּלה. אחר־כך בבשׂרה של לוּאיז, נערה קלת־דעת.


 

מלחמת ההתשה


קו לקו וצו לצו מקרקרת ומצרצרת מכונת־הכתיבה של שץ מעל לראשי. שורה, צליל, עוד שורה, עוד צליל – יצירת המופת על האסתטיקה העברית נשלמת והולכת, בחריצות, בהתמדה, כבר הגיעה בודאי לעמוד השלוש מאות –

אני – ידי משותקות. עוד מעט תשכח ימיני. עשרים ושלושת העמודים של הספר שהתחלתי בו מונחים במגירה, מעלים עובש, כמדומה. כשאני מוציא אותם, אני בוהה בהם ברחמים רבים ואיני מסוגל אפילו להשלים את המשפט שנעצר באמצעו. גם כשמכונת־הקטב שותקת, אינני יכול לכתוב. אם אין קול – יש עין רואה. כל מה שאכתוב, יצטלם באישונה, בהיפוך אותיות. אם אין שני זרזירים ישנים על דף אחד, כנאמר, על אחת כמה וכמה שאין שני זרזירי־עט דרים בבית אחד.

כל פעם שאני נזכר איך פלש זה לביתי והשתלט עליו, והשבית אותי באמצע מלאכתי – דמי רותח בי. החוצפה! עזות־המצח! זר בא לגור וירוש יירש!

שעות הייתי יושב וחורש מזימות איך להביאו לידי כך שיצא, שיסתלק, שיעזוב את הבית לצמיתות. וכשלא הייתי מוצא כל תחבולה, הייתי מזמין לו תאונה. כה רבים נהרגים בתאונות־דרכים בארץ הזאת – הייתי אומר לעצמי – כאלף בשנה, מדוע לא יהיה הוא אחד מהם? מדוע ייספוּ אחרים – טובים וישרים ממנו, ביניהם תינוקות שלא עשו רעה לאיש – ולא הוא? מדוע שפר חלקו? הנה הוא חוצה את הרחוב הראשי, בדרכו הביתה, צועד זקוף, התיק בידו, מביט לפניו, אין הוא משגיח כלל במכונית הנכנסת בפנייה חדה ומהירה משמאל – שכּן ראשו שקוע בהרהורים על הפִּסקה הבאה בחיבורו על האסתטיקה העברית, משנן משפט שהגה בו זה כמה שעות, כגוֹן על הדיאלקטיקה שבין רצף הזמן הכרונולוגי והזמן הסֶמנטי – ופתאום… זעקת האימים…

דמעות עולות בעיני כשאני רואה אותו מוטל דרוס, שותת דם, על האַספלט. התיק השחור, שנתלש מידיו, פעור על הכביש, במרחק־מה ממנו, הגליונות מתעופפים מתוכו. האסתטיקה העברית. מובסת. מתבוססת. מתקבצים במרוצה סביבו. שנַיִם מהם, בעלי־יָזמה ויודעי־דבר, גוחנים עליו, לראות אם עודו חי. עיניו פקוחות, אך קפואות. פניו מאפירות. מטלטלים את כתפיו. פותחים את חולצתו. האחד גוהר עליו, שם פיו על פיו, ברכו על חזו, מנסה להנשימו. יללת אמבולנס קרב מחרידה את האויר…

דמעות עומדות בעיני. כה צעיר, כה מוכשר. בעצם עלומיו. בן ארבעים. פחות. מדוע נוֹאל לבחור לו דירה בבית זה דווקא? אלמלא היה גר כאן, לא היה חוצה את הרחוב ההומה הזה בדרכו הנה. יכול היה לחיות עוד שנים רבות. לכתוב ספרים רבים…

מעלים אותו על אלונקה, מאוּבּן. מחליקים אותו לתוך האמבולנס במו כיכר בצק לתוך תנור. הוא מתרחק עם יִללת הצפירה. נעלם.

אחר־כך הלויה. בצהרים. קהל גדול, המום בשורת האסון, נאסף אל חצר־המתים. תלמידיו, שתי החבורות, ללא חציצה ביניהן, אלה מתערבים באלה, שחוחים ואבלים. נשכחו כל היריבויות. מה על המריבוֹת והמדנים מול פני המוות? מוּכּי צער מתלחשים הכול בשבח הנפטר. הס. עקביא בן־מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאַין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי… האם נעמי היא זו שמתיַפחת תחת הרעלה השחורה? דמעות חונקות את גרוני. צדק לפניו יהַלך… הגבאים שחורי הבגד הולכים לפני הארוֹן.

על־יד הקבר, לאחר סתימת הגולל, מתבקש אני להספידו. אני, שהייתי שכנו, האיש הקרוב לו ביותר. חדר מתחת לחדר. בקול חנוק, צרוד, אני מדבר: הלך מאתנו עילוי. איש־אשכולות. חוקר ומבקר בעל מוח חריף ועט שנון. למדן חרוץ, מתמיד, שעשה לילות כימים בחקירה וכתיבה, ולא ידע מנוחה. שני ספריו פתחו אפקים חדשים לספרותנו ושינו את כל מהלכה. נתנו קני־מידה בידינו להבחין בין טוב ובין רע, בין מעולה ובין תפל. הוא היה המצפן והמצפון של ספרותנו, הצופה העומד על המשמר והמדריך המורה את הדרך. קשה לתאר איך כותבי הסיפור והשיר היו כותבים את ספריהם, ללא עמוד־האש הזה שהלך לפניהם. קשה לתאר איך קוראי ספרים היו מבינים מה שהם קוראים ללא המאור הזה שהאיר לפניהם את השיטין ובין השיטין. קודם זמנו מת האיש הזה וכתיבתו באמצע נפסקה. עוד ספר אחד היה לו…

כל נאום ההספד משתנן במוחי שעה שאני יושב בחדרי ומסכית לרחשים מעבר לקירות, מעל לתקרה. כן, היום אירעה התאונה, אני אומר. כי דממה בבית. כי כבר שש וחצי וטרם נשמעו פעמיו על המדרגות. מחר תתקיים הלויָה. האם אחים לו? אב ואם?

אך בשבע ורבע נשמעים הצעדים העולים, המוּכּרים. הוא קם לתחיה. ואחריהם, נקישות הדלת הנפתחת ונסגרת. ובתשע כבר יורה המכונה.

או התאבדות – אני אומר לעצמי ביום אחר. מדוע אינו מתאבד, למשל? האם שום דבר לא מציק לו? לא מיָאש אותו? אין לו יסורי אשמה? פחדים שאין מפלט מהם? פאראנוֹיה? היפּוֹכונדריה?.. ואם לא במישור האישי – האם איננו חש את אין־המוצא של המצב האנושי? או של המצב היהודי, שלנו? הלא אדם חושב הוא, בעל אינטליגנציה גבוהה! ואין אדם נבון ורגיש שלא פוקדות אותו מפעם לפעם מחשבות על התאבדות! אמנם כן, הרוב נרתעים, נרתעים מפני הביצוע – אבל יש דרכים קלות, ללא כאב, ארבעים גלולות שינה, למשל…

אבל לא! – אני מגחך לעצמי בלעג – לא איש כמוהו יתאבד! הוא? רגישות? עור של פיל! גס רוח! שום סיכוי!

ערב אחד, כשאני יושב כך בחדרי, משותק, והאיבה תופחת בקרבי, מזעם, מחוסר־אונים, חוסר־אונים כנגד המכונה הפולטת צרורות־צרורות מעל לראשי, כל אות נחקקת בה כנקירת מקור של עוף טורף. בבשרי, מבזיק רעיון במוחי

* * *

עין תחת עין. שן תחת שן. צרורות כנגד צרורות.

קמתי, נכנסתי לחדר־המגורים, פתחתי את מדריך־הטלפון, מצאתי את מספרו של ד"ר קלאוזנר המנוח –

כן, אני יודע: לא לכבודי. ריקים ופוחזים עושים כן. אבל שאלת־חיים היא לי! או כתיבותא או מיתותא! אין בודקין בשעת הסכנה.

חייגתי את המספר. שמעתי באפרכסת את צמד הצרורות הצלצולים. השפופרת מן העבר השני הורמה. קולה של נעמי היה זה: “הלו?” ושוב “הלו?” ואחר־כך: “מי מדבר?”

שתקתי. המתנתי. מכונת־הכתיבה השתתקה גם היא. השעה היתה אחת־עשרה. שיויתי לנגדי אותה: האם במיטתה היא? בכתונת־הלילה השקופה? קוראת בספר? הכתפים השזופות נוצצות תחת אור מנורת־הלילה הקטנה?

השפופרת הושבה למקומה. מכונת־הכתיבה המשיכה בתקתוקה.

החטאתי אפוא. תחת לשתק את מקור הירי, פגעתי באזרח חף מפשע.

המתנתי חמש דקות, ושוב חייגתי.

שוב הורמה השפופרת. שוב נשמע קולה הנעים, הלֵאה, של נעמי: “הלו… הלו… מי שם?” חשתי את הבל פיה בפני.

שוב השתתקה מכונת־הכתיבה; ולאחר שחזרה השפופרת למעלה אל כנה, המשיכה שוב במרוצתה החרוצה.

המתנתי רבע שעה.

אמרתי לעצמי: אם אפגיז כך כל רבע שעה – מוכרח יהיה להפסיק. אין אדם יכול לכתוב כשצלצולים בלתי־פוסקים קוטעים את רצף מחשבותיו.

כשהורמה השפופרת בפעם השלישית – לאחר כשִׁשה או שבעה צרורות צלצולים – היה זה קולו הנרגז של שץ בטלפון: “הלו!” הלו!.. מי המדבר?!"

ברקע נשמע קולה המנומנם של נעמי: “מישהו טעה במספר, כנראה.”

“מדוע הוא לא עונה, אם כן?” אמר שץ. ואל פי השפופרת, ברוגז: “איזה מספר אתה רוצה?” ולאחר שהמתין עוד רגע, הטיח את השפופרת אל תושבתה.

וחזר אל משמרתו. אל מלאכת לילו. במִשנה מרץ.

אינני יודע היכן שירת שץ בצבא, אם שירת בו אי־פעם, אבל אני, בחיל־התותחנים שירַתי, ובתקופת מלחמת ההתשה – זו שהפילה חללים רבים משני עברי התעלה – כשנקראתי למילואים, מוצב הייתי במעוז “מפרקת”. ההפגזות, הן מצד זה והן מצד זה, היו ספוֹרַדיות: לעולם לא בזמנים קבועים, לעולם לא ברווחי זמן שוִים, לעולם לא ברציפות של יממה, ולא לאותן מטרות. זה היה הדבר המהמם שבהן, המפחיד: יסוד ההפתעה, בזמן ובמקום. פתאום, בעשר בבוקר, או בשלוש אחר־הצהרים, היה הפגז מתפוצץ ברעם אדיר, כשהוא מתיז שפכי חול ואבנים, ממש עשרה צעדים ממך, אם בר־מזל היית, ולרגע היית מתכסה עפר כולך, כשראשך, החבוש קסדה, טמון באדמה. פתאום בחצות, מזדעזע הבוּנקר שבו אתה מוטל על יצועך, ואתה נדהם לראות שקיר בטון־ועפר התמוטט כולו וקבר תחתיו כמה מחבריך הצועקים וגונחים בין ההריסות. או, לעתים, ארבע שעות רצופות שורקים והולמים ומתפוצצים סביבך הפגזים ואינך יכול להרים את ראשך מן המחפורת שנמלטת לתוכה בעור שיניך. ולאחר־כך – אין יודע מדוע – יומַיִם הפוגה, כל התותחים נדַמו.

המתנתי כשעתַיִם. באחת ורבע אחר חצות, חייגתי שוב.

שמעתי שני צרורות צלצולים, השפופרת מעבר לגבול הורמה. איש לא דיבר, והיא לא שבה אל כנה.

כעשר דקות החזקתי את השפופרת אל אָזני, אחר־כך הנחתי.

כשסיכמתי לעצמי את לקח ההרעשה הניסויית, המקוטעת, הזאת, הגעתי למסקנה שאם כי הישגיה היו מוגבלים, הרי ה“קוֹנצֶפּציה” בכללה – אם להשתמש בביטוי שרווח בימי מלחמת ההתשה – מצדיקה את עצמה: אם אתמיד בכך, ההפרעות תשבשנה כל־כך את “מהלך החיים הסדיר” של שץ, כלומר את כתיבתו, את תפוקתה – שייאלץ למצוא לו פתרון – אם זמני ואם קבוע – מחוץ לתחום הדירה, שתיהפך לו למלכודת; אלא אם כן יחליט לנתק כליל את קו הטלפון. הסיכון שאני נוטל על עצמי – שמא יעלה על עקבותי – הוא מזערי, שכּן, אפילו יאמר בלבו שזוהי התנכלות מכוּונת של שונא שלו, הרי שונאים רבים לו – כפי שאמרה נעמי בשיחתנו – ואין להעלות על הדעת שיחשוד כי האויב אורב לו מבית.

למחרת בערב חידשתי את ההפגזה. חמש פעמים צילצלתי, בין השעות תשע לאחת אחר חצות. בשתי הפעמים הראשונות ענתה נעמי. בפעם השלישית ענה שץ, ואיים: “אני מזהיר אותך, שאם לא תפסיק מזה, אפנה למשטרה!” אך ברקע שמעתי את קולה של נעמי: “אולי זה קלקול… לאמי קרה כבר…” בשתי הפעמים האחרונות, השפופרת לא הורמה כלל, אך כיוָן שאני השהיתי את שפופרתי בידי כחמש דקות כל פעם, עד שנלאיתי, נפסק תקתוקה של מכונת־הכתיבה לשש דקות כפול שתַיִם.

אמרתי לעצמי: גם אם ההפסקות בפעולת המכונה קצרות הן לפי שעה, הרי אם אתמיד בהטרדות, דעתו תשתבש עליו בסופו של דבר! הוא לא יוכל לעמוד בזה!

בערב השלישי, על צלצולי הראשון ענתה נעמי. היא שאלה ברוך, “מי מדבר?” והשהתה את השפופרת בידה. מכונת־הכתיבה הפסיקה את טרטורה. השהיתי גם אני את השפופרת בידי. נשמע רק הרחש הקל, ה“אטמוספירי” – כביכול, המהמה תמיד באפרכסת, ומבעדו דימיתי לשמוע את נשימתה של נעמי. הקשבתי. לא חשבתי על שץ, לא על מכונת־הכתיבה שלו, לא על הקרבות הנואשים, הגרוֹטסקיים, שאני עורך. עצרתי בעצמי מללחוש: נעמי… שמעי לאשר אומר לך… צאי משם… צאי מן הכלא הזה… את תבּלי בו…

היא היתה זו שהניחה ראשונה את שפופרתה.

כשצילצלתי שוב – שמעתי את האיתות “תפוּס”. עוד ארבע פעמים צילצלתי, האחרונה בשתַיִם אחר חצות, והאיתות “תפוס” חזר ונשנה. מסתבר שהתחכמו לטרדן האלמוני והורידו את השפופרת מעריסתה.

לא נואשתי. בערב הרביעי, ענתה שוב נעמי לצלצולי הראשון – הפעם בשעה עשר וחצי – שוב השהתה את השפופרת בידה, רגעים ארוכים. מדוע אינה סוגרת? – חשבתי. מקווה היא לשמוע את קולו של האיש המסתורי מן העבר הנעלם? שיביא לה בשורה? או אולי בחוש יודעת היא שאני הוא? דומה כאילו פגישת־סתר היא בינינו. ללא אומר וללא דברים. נשימותינו הן הדוברות זו אל זו. ממרחק שמעתי את קולו של שץ: “למה אַת לא מורידה? מן השתיקה לא תנחשי מי זה…” היא לא ענתה. ראיתי אותה מחייכת, מאזינה בהנאה סקרנית להמהום הקל שבאפרכסת. האם היא יושבת בכורסה? שוכבת, מקופלת רגלַיִם, במיטה, ראשה וזרועה על הכר? “אמרתי לך,” נשמע קולו של שץ, “תנתקי! צריכה היית לנתק כבר מזמן!” ובמעומעם מאוד, קולה שלה, לאחר שחסמה, כנראה, בכף־ידה את פי השפופרת: “אתה רוצה… ערבים שלמים?.. הלא…” וקולו, ממרחק: “לאיזה טלפון אַת מצפה בשעה כזאת?” והשפופרת הונחה.

שבתי וצילצלתי רק כדי לחוש את נשימתה, את ציפייתה, את האזנתה הדרוכה. אך השפופרת הורמה והונחה מיד; וכשצילצלתי שוב, לעגו לי אותות ה“תפוּס”.

כשחזרתי לעמדתי בערב הבא, לא העסיק אותי עוד ענין השתקת עמדות האויב. את מקומו תפס ענין “המשחקים האסורים”. המשחקים האסורים, החשאיים, ביני ובין נעמי. ברית כרותה בינינו. ברית של דממה רחושה. גלי האתר, הזורמים בחוט הדק, הסמוי, הם המוליכים את הסודות ממני אליה, ממנה אלי, בצופן שאיש מלבדנו לא יוכל לפענחו. “יש דבר סוד העובר כמו חושך ורשף בתוך רחש החוט הזה” – אם לשאול דימוי ממשורר נודע.

מן העבר השני היתה הסכתה. ציפיה, ניחוש. בשקט הונחה השפופרת. מיד חזרתי וחייגתי, אך שם כבר צילצל, בבהילות חפוזה, ה“תפוס”.

ובמשך כל הערב נבצר ממני לחדש את הקשר.

ישבתי ליד המכשיר הדומם וחישבתי את דרכי. “הפקת לקחים”, בלשון צבאית: הלא איש כמו שץ, בעל קשרים מרובים עם פרופסורים, מורים, תלמידים, חבר בכמה וכמה ועדות, נדרש להרצאות, נושא־ונותן עם מערכות עתונים, עם בתי־הוצאה – אי־אפשר שינתק את הטלפון בביתו לערבים שלמים. מה יעשה אפוא? אולי יפנה למשטרה, כפי שאיים לעשות? אולי כבר פנה בתלונה על “הטרדה”? האם יכולה המשטרה לעלות על עקבותיו של טרדן עקשן?

חייגתי 100. אמרתי לשוטרת שענתה לקריאתי שאני מוטרד בטלפון, זה כמה לילות, בשעות שונות, מה עלי לעשות? תפנה אדוני, לתחנת המשטרה הקרובה ותגיש תלונה – אמרה. היש סיכוי שיאתרו את הטרדן? – אינני יכולה לומר לך, אדוני. הם יתקשרו עם הדואר, ובעזרתו ינסו לגלות מאיזה טלפון באה ההטרדה. כן, במקרים רבים מאתרים.

הנחתי את השפופרת וחישבתי את דרכי: כן, אני מסתכן. אם איתפס, תהיה זו חרפה שלא אוכל לָגוֹל אותה מעלי. קלוני ייוָדע לא רק בבית הזה, אלא ירוֹן בחוצות. אבל שץ עדיין לא פנה למשטרה. אילו פנה, לא היה מנתק את הטלפון, אלא משהה אותי על הקו זמן ממושך ככל האפשר – אולי גם מדבר בשפופרת, מרבה לדבר בה – כדי לסייע למשטרה לאתר אותי. עלי להמשיך. יש קסם בהסתכנות הזאת. בהתגרות הזאת.

למחרת, כשפתחתי את תיבת המכתבים שלי, יצאה נעמי מן המבוא וניגשה לפתוח את תיבתה. גל של חום הציף אותי, כמו לאחר לילה של התעלסות גנובה. האם אינה מכירה בפני שאני הוא שישבתי מעברו השני של הקו? שאני הוא שהקשבתי רגעים ממושכים לנשימתה?

שאלתי אֵילו חיוֹת היא מצלמת בימים אלה. “כלבים,” צחקה, “כלבים עירוניים. פּוּדלים.” האם אינה מתכוונת לצאת שוב לחיק הטבע? הלואי! אמרה, נמאסה לה העיר הזאת. מה כל־כך רע בה?" שאלתי. – אה! נאנחה. והוסיפה: “יש מטורפים בעיר הזאת.” מטורפים? – תמהתי. “בשתים בלילה מצלצלים בטלפון, לא מזדהים, לא עונים… כבר כמה לילות ככה… רק כדי לשגע…” עמדתי ונדתי לה בצערה. האם חושדים הם במישהו? שאלתי. “לנפתלי יש הרבה אויבים,” חייכה. “תפנו למשטרה!” אמרתי. “כן, אם זה יימשך, נצטרך לעשות זאת, אני חוששת…”

בערב ציצלתי פעם אחת. באחת־עשרה. שתי דקות תמימות ארכה שתיקתנו.

ידעתי שלא אוסיף.

הובסתי.

מכונת־הכתיבה של שץ המשיכה בתקתוקה החרוץ, הרצוף, החצוף.

יעקור לדירה אחרת! – אני שומע את קולו הנרגז של הקורא קצר־הרוח – אם סובל הוא כל־כך, אם “משותק” הוא, כפי שהוא טוען, מדוע אינו מעתיק את דירתו לבית אחר, במקום לנהל מלחמות מגוחכות, חסרות שחר?!

לא, בשום אופן לא הייתי מסוגל לעשות זאת!

ראשית ענין של כבוד: אני התושב והוא הגֵר! לי זכות הוֶתק וזכות הבכורה. מדוע איכּנע לעוול ואניח לו לדחוק את רגלי?! שנית, עניָן של נוֹחוּת: אני רגיל לדירתי, לבית, לרחוב, לעצים, לדיירים, לחתולים, לחנוָני, לפקיד הדואר, למכבסה, למסעדה – למה אמיר אותם בסביבה אחרת שאינני יודע מה צפוי לי בה? שלישית, ענין של ממון: החלפת דירה כרוכה בהוצאות עצומות – דמי תיווך בעד המכירה, דמי תיווך בעד הקניה, מס שבח מקרקעין ושאר מסים, שכר עורך־דין בעד ניסוח חוזה, רישום בספרי־האחוזה, הוצאות אריזת החפצים, העברתם ופירוקם – מדוע עלי לשאת בכל הנטל הזה, ומאַין לי הכסף לכך?

ואחרון־אחרון: מי היה ערב לי שבבית החדש לא הייתי מגלה להפתעתי, להוָתי, בקומה שמעלי או מתחתי, בדירה שמימיני או משמאלי – כמו שמגלים עכבר במזוֶה – איזה מבקרון אחר? שגם מטרטר בחריצות־לא־תדע־ליאוּת במכונת־הכתיבה שלו, מבוקר עד חצות? שגם הוא מפיץ סביבו יהירות מנופחת לכל גובה חדר־המדרגות, במבוא ובחצר? הסבירות שאמנם כך היה קורה, גבוהה למדי: חמש אוניברסיטאות בארץ, והן מַנפיקות בכל שנה כחמש מאות פרחי־מבקרים, ואלה פורים ורבים כעכברים, מכרסמים ספרים וזוללים אותם, פושטים בבתים רבים ועושים להם קִנים בדירות ובחוֹרים…

אני נזכר ב“אנקדוטה” שהיתה אמי קוראת לפני עוד ברומניה, כשתירגלה אותי בצרפתית:

אורח נטה ללון בפונדק מבקש מן הפונדקי שיוציא אליו דבר אוכל, כי רעב הוא. אומר לו הלה:

Il y a une souris dans le garde־manger. Que faut־il faire pour m'on debarrasser?

כלומר: יש עכבר במזוֶה, מה לעשות כדי להיפטר ממנו? אומר האורח הרעב:

Fermez la port et laissez la souris crever de faim!

דהיינו: סגור את הדלת והנח לעכבר לגווע ברעב!

כן, כמו אותו עכבר, גם אלה – לעולם לא יגוועו ברעב! מטוּב המזוֶה יאכלו, גם ישמינו!


 

בלאדה על הדירה הריקה


הדירה הריקה מול דירת המבקר,

הדירה הריקה נעולה ובדודה.


הוא יוצא מפתחו ותוהה וחוקר:

למי הדירה ולמה נועדה.


ורגש מוזר בלבו מנקר

בכל עת שעומד לבדו כנגדה.


ומראה המפתן שאין איש בו עובר,

מעביר בגופו חיל ורעדה.


דיירה הספּן – כך הרוח דיבר –

נעלמו עקבותיו בספינה אבודה.


האין לו קרוב? – הוא שואל – לא שאֵר?

ואולי הוא משל? אולי אגדה?


לעתים הוא חולף על־פניה מהר,

ונכנס לביתו והוא מלא חרדה,


ויושב וכותב ומוחק ומהרהר,

ודמות הספן מול עיניו מדדה.


סור וצא מעלי! – הוא זועף וחומר –

כי שׂאת לא אוּכל אילמותך מפחידה!


ושׂאת לא אוכל כל ספק המערער

בטחוני כי לכול יש גדר ומידה!


והוא קם ממקומו ובידיו מפרפר,

ומגרש מעליו זו הדמות היחידה.


אך יש ובליל, עת מחוץ הוא חוזר,

מופיע הצל כנשמה גלמודה,


וניצב על דרכו, ללא קול הוא אומר:

את כל האמת לעולם לא תדע!


ואם הסתומות תעז לבאר,

ארדוף, אשיגך, ואנקום הבגידה!


כך אומר הוא ואש מפיהו בוער,

ופתאום נעלם, ותהי לחידה.


 

היינץ צועק


בשש לפנות־ערב, בשבתי בחדרי, נקפצתי ממקומי לשמע צעקת אימים בחדר־המדרגות – “אתה תשלם, אדוני!!!” – וכחץ מקשת זינקתי אל חריר הדלת וריתקתי עיני אליו.

“לא יועיל לך כלום, אדוני! אתה תשלם!”

דלת דירתו של היינץ הירש היתה פתוחה, ובעָמדוֹ על מפתנהּ, שילח אצבע מאיימת אל שץ, שעמד חיוֵר ונבוך, תיקוֹ בידו, על המישורת שבין שתי הדירות.

“אינני יודע על מה אתה מדבר…” גימגם שץ.

“אתה תדע!” צעק היינץ. “אתה גר בבית הזה ואתה תשלם כמו כל דייר אחר! אף אחד לא מחוּיב לנקות את הלכלוך שלך על חשבונו! ולא מעניין אותי אם אתה שונא ארנבים או אוהב חתולים! חזירוּת אנחנו לא נסבול פה!”

“אדוני, אני לא מכיר אותך…” מילמל שץ.

“אז עכשיו תכיר! הירש, כן? כוורן! לא פרופסור! כוורן! בן־אדם שלא קרא אף ספר בחייו, כן? לא באנגלית ולא בגרמנית! אבל הוא לא פרזיט!!!” התגלגל קולו של היינץ בכל הבית, עד שדירות השכנים נפתחו.

“אַל תצעק עלי, כן?” עשה שץ צעד לעבר המדרגות העולות לקומה הרביעית.

“אתה לא תתן לנו אולטימטום!” חצה היינץ את המפתן כשזרועו המאוצבעת שלוחה לפניו, “ולא תאיים עלינו! אם הייתי באסיפה הזאת, הייתי זורק אותך החוצה! אל תחשוב שהפרופסורה שלך נותנת לך איזה פריבילגיות! שום פריבילגיות! כבר ראיתי פרופסורים גדולים ממך בחיים שלי – והם היו בני־אדם!!!”

“תאמר את זה בבית־המשפט…” אמר שץ בחיוך קלוש, חיוור, בעומדו על המדרגה.

“שום בית־משפט! אתה תשלם! עוד היום! את כל החוב!” קרא אחריו היינץ.

“ותפסיק לזרוק זנבות של סיגריות בחדר־המדרגות!” רדף קולו של שץ, העולה במדרגות בלי להפנות ראשו לאחור.

“פרופסור! לספרות!” הגיף את דלת דירתו בכוח.


 

נעמי משלמת


למחרת בבוקר, ברבע לעשר, לפני צאתי לספריה, צילצל הפעמון בדלת דירתי, וכשפתחתי – עמדה נעמי לפני.

“אפשר רגע?”

הכנסתי אותה לחדרי, והיא התיַשבה על שפת הכורסה, כשכנה הנכנסת לרגע.

“אני לא מפריעה לך?”

רציתי לומר לה שחג הוא לי כניסתה אלי. שהיא כקרן שמש בשממון חדרי. רציתי לומר לה שהיא יפה בעיני, בחולצה הסגולה, חסרת־השרוולים, עם הרקמה התרוגה לחזה, יפה בחצאיתה השחורה, הרחבה, יפה בסנדליה, בנרתיק־העור התלוי לה על כתפה, בעיניה הירוקות, הערניות, בפניה השחומות, המוקפות מסגרת של שיער שחור; שהיא כעז־הרים בעיני, כיעלת עין־גדי…

“הבט… שמעתי אמש את הצעקות, של הדייר הזה… הירש?”

“כן היינץ הירש.”

“לא חשוב אם הוא צודק או לא. יתכן שהוא צודק. על־כל־פנים אני בטוחה שהוא ביטא את דעת כולם בבית הזה…”

“הוא הגזים,” אמרתי. “רגזן. הגזים קצת.”

“תראה,” פתחה את נרתיק־העור הרחב התלוי לצדהּ. “הבאתי את הכסף ואני רוצה למסור אותו לך.”

“אני אינני הגזבר…” אמרתי.

“אני יודעת. תראה…” הפסיקה רגע והסתכלה בי כבאיש־סוד הראוי לאֵמון. “נפתלי לא יודע על זה. הוא גם לא צריך לדעת… אבל אינני רוצה שבגללנו תהיינה פה מהומות בבית. אני מבקשת ממך: תמסור את זה לגב' אזולאי” – הושיטה חמִשה שטרות לעומתי – “ותאמר לה…”

היא הירהרה רגע.

“לא חשוב מה שתאמר לה. אל תאמר לה כלום. קיבלת את זה לכיסוי החוב של מר שץ. שתחשוב מה שתחשוב.”

היססתי. גימגמתי: “אבל השכנים…”

“השכנים לא יצטרכו להוסיף כלום על מה שהם משלמים.”

“לא זה…” אמרתי, “אבל למטה, בחדר־המדרגות, יש רשימה. אַת ראית בודאי. כל דייר, לאחר שהוא משלם, מעבירים קו על שמו. מוחקים. אם לא נמחק את השם שלכם, השכנים ימשיכו לחשוב שלא שילמתם…”

“שימחקו. לא חשוב. נפתלי אף פעם לא מסתכל ברשימה הזאת,” הניחה את השטרות על השולחן ושמה ספר עליהם, לבל יעופו.

“בסדר?” חייכה.

חייכתי.

“וסלח לי שאני מערבת אותך בענין.” קמה, ואני קמתי עמה. “פשוט לא היתה לי ברירה.”

“זה בסדר,” אמרתי.

“פה אתה כותב?” העבירה מבטה על־פני החדר, על מדפי הספרים.

לא יכולתי לומר: לא, זה החדר שאינני כותב בו, זה יותר מחָדשַיִם.

“דוֹמיֶה?” התעכב מבטה על ציור של דון קישוט, רכוב על רוֹזיננטי כחוש, מזה־רעב, כולו עור ועצמות.

“כן, דוֹמיֶה.”

“כמו דבשת.” הצביעה על גבו הגבנוני, השלדי, של הסוס.

“דבשת חלולה,” הערתי.

“כן,” הצטחקה.

בפתחי את הדלת לפניה, אמרתי: “אם תזדקקי לעזרה כלשהי…”

היא העיפה בי חיוך שובבני, קורצני, ופנתה לרדת במדרגות.

שעה ארוכה לאחר צאתה ישבתי בחדרי, מפועם: הו, שושנת־העמקים! דולציניאה העין־חרודית שלי!


 

אחרית הספרים


הגיעה השעה שאומַר משהו על הספר שאינני כותבו, שהרי קורא הסיפור הזה שואל את עצמו – בספקנות ראויה לכבוד – כל שעת הקריאה: שץ זה, מן הקומה הרביעית, מבטל את מחבּרנו מכתיבה. מאיזו כתיבה? איזו מרגלית טובה אנחנו מאבדים כשאיננו כותב? ואולי הוא מאחז את עינינו? אולי צרורו ריק בכלל? ואולי מוטב לו שלא יכתוב משיכתוב?

ובכן, הרעיון שאני חובק בחוּבי זה כשנתים ימים, מגדלו ומרוממו בתוֹכי, מטפחו ומתפחו, ואורג סביבו בדמיוני מסכת רחבת־יריעה, הוא זה:

לכתוב את אחרון הספרים. את הספר האוּלטימטמבי. משהו המקביל בספרות ל“נוסחת היקום” בפיסיקה. כלומר, ספר שאחריו לא יהיה אפשר עוד לכתוב ספרים. כי לא יהיה מה לכתוב. הוא יהיה המשל והוא הנמשל. התיזה והאנטי־תיזה. הפשט והדרש על עצמו. הסתירה של עצמו ושל הספרות כשלעצמה. ויכיל בתוכו – אם להשתמש בניסוח של קאנט, שכתב את “הקדמות לכל מטאפיסיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע” (ובמקור, לא פחות משתים־עשרה מלים: Prolegomena zu einer ieden künftigen Metaphysik die als Wissenschaft wird auftreten könen)

– כל־ביקורת־עליו־בעתיד־שתוכל־להופיע־אי־פעם־אם־כמדע־ואם־כהערכה.

הו, איזו יומרנות מטורפת! – צוחק הקורא – איזו שאיפה מגַלומאנית!

אבל ישים־נא אל לבו:

האם לא חלום־גדלוּת דומה לזה הלהיב את דאנטה בכָתבוֹ את “הקומדיה האלוהית” על שלושת חלקיה, שאמורים היו לחבוק עולם ומלואו, את הזה ואת הבא, גן־עדן וגיהנום ומה שבינתַיִם, הארץ והשמים ומעגלי המזלות, החטאים והענשים, האהבה הטהורה והיצרים הרעים, עבר, הווה ועתיד? האם לא רעיון דומה לזה עמד לעיני גיתה בכָתבוֹ את “פאוסט”, שבו מפיסטופלס נוטל עמו את המלומד היגע למסע ב“מסלול לימודים”, “אל העולם הצר, אחר־כך אל הרחב”? או – אם נתקרב לימינו אנו – האם לא השתעשע ג’ויס במחשבה שלאחר “פניגנס וֵייק” לא יהיה אפשר עוד לכתוב ספרים, כי בו שבר את עצמות הלשון וניפץ את העלילה אל הסלע, וסתר תוך כדי בנייה, ואמר כל מה שאפשר היה לומר על העולם, תיזה ואנטי־תיזה במאמר אחד? האם לא חזון דומה לזה הניע את עטו של מוסיל, שאולריך שלו הוא “אדם ללא תכונות”, ובה־בשעה כולל בתוכו את כל התכונות האפשריות, בעל־אישוּיות רבות, השואף “לנסות הכול ולהתנסות בכול”, ושספרו (שקראתי רק את 570 עמודיו הראשונים) הוא עלילה המאירה אירוֹנית את זמנה, ובה־בשעה מסה פילוסופית על־זמנית על הקיום והיקום?

או ראבּלה – שאני מתרגמו עכשיו בקצב זחילתו של שבלול?

בדברי ההקדמה שלו ל“גרגנטואה ופנטגריאל”, משוֶה ראבלה את ספרו ל“סילני” – אלה קופסאות הסמים היוָניות, שאלקבּיאדס, ב“המשתה”, דימה את סוקרטס להן: מלבר הן מעוטרות בציורים צבעוניים מבדחים ומשעשועי־לב של דמויות מנגנים, סַטירים, ארנבות מקורננות, ברוָזים מאוכפים, עזים מכונפות וכולי, ותוכן רצוף סמים יקרים מפז, צרי־גלעד, מור ואפרסמון, אבני־סגולה, לשם שבוֹ ואחלמה… כן, ראבלה תיכּן את ספרו זה בך שיהיה חובק־כּוֹל – ולכן קרא לגיבוריו פּנ־טגריאל, פּאנ־ירז‘, פּאנ־טז’ וכדומה – שיכלול בתוכו את כל המדעים, מדעי־הרוח ומדעי־הטבע, את התיאולוגיה ואת המטאפיסיקה, וכן את כל הבלי העולם הזה, בצרפת וברומא ובכל האיים הדמיוניים – באי “מדמותי”, באיי ה“תוהו־ובוהו”, באי “נפלסת”, באי “הרוח” (כולם שמות עבריים, אם גם משובשים), באי הפאפיז’ים ובאי הפאפימנים, וכולי וכולי – ספר שהוא בעת־ובעונה־אחת סטירה ואנציקלופדיה, פרודיה על דברים והם־הם עצמם, תיזה ואנטי־תיזה… האם לא אמר לעצמו בן־איכּרים זה, רופא וסופר, מאמין וכופר, חוקר ושואל, לץ והולל: הנה אני כותב את הספר האחד־ואין־שני־להמשיל־לו־להחבירה?

מי ימנה שגעונות־הגדלות של סופרים! או את מאוַייהם הגחמניים!

פלובר, אמן העלילה המפורטת, המורכבת והקולחת, כתב לאהובתו לוּאיז קוֹלט, בהיותו בן 31, והוא שקוע בכתיבת “מאדאם בוֹבארי”, כי חלומו הוא לכתוב ספר “על שום דבר!” “ספר שלא יהיה בו כמעט שום נושא, או שהנושא בו יהיה כמעט בלתי־נראה!” “היצירות היפות ביותר,” כתב, “הן אלה המכילות את החומר המועט ביותר!”

ופוקנר, שבספריו הוא מאריך ומפרט כל־כך בתיאורים, אמר בשיחתו עם צוֹערים ב“וֶסט פּוֹינט”, שמשאלתו הכמוסה היא “לצמצם את כל נסיונו למלה אחת, אם אפשר,” “כמו אותו אדם שרשם את תפילת שחרית כולה על ראש של סיכה”…

הנה כך החומר ביד היוצר – בעודו מרחיב, הוא רוצה לקצר…

האם לחטא תיחשב לי אפוא שַׁאֲפה יומרנית כזאת – לכתוב את אחרון הספרים? שַׁאֲפה שמִבחנהּ היחיד יהיה במידת ההצלחה שבהתגשמותה?

הספר, שאך התחלתי בכתיבתו, שאפילו שֵׁם אין לו עדיין, ושלולא פלישתו הגסה והדורסנית של שץ לתחומי כבר הייתי מגיע בו לנו"ן עמודים לפחות, אמוּר להחזיק יותר מאלף עמודים, וכל עלילתו – אם אפשר לכנות “עלילה” את מארג המלים הזה שהוא מזיגה של מהלך אירועים כרונולוגי עם פירושו, הבהובי־הוַי עם דברי־הגות, דברים־כשהם־לעצמם ופרוֹדיה עליהם, ראִיה מפוקחת והארה מגחכת – מתרחשת כולה בערב אחד.

ערב סדר פסח הוא זה. ערב שבו נקבצים אל הבית הירושלמי עשרים ושנַיִם בני־המשפחה – לבד התינוקות – הבאים מן העיר ומן הכפר, מקיבוץ וממושב, דתיים וחילוניים, בעלי מקצועות שונים ובעלי השקפות שונות – להסב אל שולחנו של הסב הזקן, עמרם הכהן, שעלה ארצה בהיותו ילד, בראשית המאה. ארבעה חלקים לספר וארבעה־עשר פרקים בו, כמספר פרקי ההגדה. פרקי החלק הראשון: קדש, רחץ, כרפס, יחץ; פרקי השני: מגיד, רחצה, מוציא־מצה; פרקי השלישי: מרור, כורך, שולחן עורך; פרקי הרביעי: צפון, ברך, הלל, נרצה. כל פרק נבדל מרעהו הן בתוכן ההתרחשות המתוארת בו והן ברוחו, בהרכבו ובסגנונו. אם הפרק “קדש”, למשל, נפתח בטוֹן דק וטעון מסתורין, עם לחישת פסוקו של האר“י “אתקינו סעודתא דמלכא עילאה,” והרמת הכוס הראשונה, ובהמשכו, הכתוב ברוח אידילית וחגיגית, מתבררת זהותן של הנפשות הפועלות – הרי בפרק “מגיד”, הפותח את החלק השני, מתגלים היחסים המסובכים, טעוני המתח, בין בני־המשפחה, והוא כתוב כדרמה סוערת, אם גם מאופקת, שבה שברי הטכּסט של ההגדה מתנגשים עם קטעי מחשבותיהם הכמוסות, רדופות היצרים, של המסובים, התנגשות המנפצת את כללי התחביר; ואם בפרק “שולחן עורך” האוִירה היא של התפרקות עליזה, כשהבדיחות המושמעות מסתירות ומגלות חשבונות ישנים וכוונות מודחקות, והסגנון הוא “עממי” – הרי הפרק “נרצה”, החורג אל מעבר לטקסיוּת הסדר, תחילתו באוירה של קלות־דעת, הנגזרת מהתרוננותן של הזמירות הידועות, כ”אחד מי יודע" ו“חד גדיא”, וסופו באוִירה של חשבון־נפש החותר להשלמה ולאיחוּי הקרעים, בסגנון המתקרב לזה של המסה הפילוסופית.

ארבעה־עשר פרקים אלה, שמשך זמנם “הראלי” הוא שבע שעות, לא רק שיגוללו יחסים מורכבים, מצטלבים זה בזה, של עשרים ושנים בני־המשפחה, ולא רק שתהיינה חדירות אל מעמקי תודעתו ותת־תודעתו של כל אחד מהם, אלא הם אף יפרצו את גבולות חוג המשפחה – בדרך של סטיות אסוֹציאטיביות, ובאמצעות הטכסט המסורתי – לעבר מרחבי ההיסטוריה של עם ישראל ואל מבוכי מיתוסים אנושיים־כלליים, כמו מיתוסי הדם והאש, הקרבת הבכורות, הגאולה בדרך ההיטהרות במים, הופעת “המלאך בחצי הלילה” ועוד. בטכּסט הנאראטיבי, או הדיסקוּרסיבי, ישוזרו לא רק הפסוקים מן ההגדה המקובלת, אלא גם שברי נוסחים קדומים שלה, כמו זה המובא בסידורו של עמרם הגאון, וכן קטעים מפירושים עתיקים עליה, כמו של אבודרהם ושל צדקיה בן אברהם ב“שיבּולי הלקט”, וכן דרושים ופיוטים המבוססים על שיר־השירים (כמו הפיוט המצוין המצוי במחזור קרפינטראץ, הפותח בשורות: “מבית אוון שבת מדני / קומי לך רעייתי / ארץ חפץ אמר אדוני / יפתי ולכי לך. // מבית בוגד בית מנון / קומי לך רעייתי / ארץ הכנעני והלבנון / יפתי ולכי לך” וגומר) עליהם ישתרג המוטיב האֶרוֹטי שבעלילה.

כמו זיקית, ההופכת עורה בזחלה ממקום למקום, לקרב את צבעהּ לצבעיהם, כך יחליף הספר את צבעיו בעָברוֹ מחומר לחומר. כשתידחק עלילתו אל המטבח – בפרק “הלל” – ושלוש נשים המדיחות את הכלים תפטפטנה סיפורי רכיל, הוא יהיה כעין “רוֹמן משרתות”; בפרשת האפיקומן, הסתרתו וחיפושיו, הוא יהיה כעין סיפור מתח בלשי; בפרק “כורך”, יהיה נוסחו כשל סיפור מדע בדיוני; לכשיגיע אל השעה העליזה של מזמורי “נרצה”, הוא ילבש מסיכת ליצן וייכתב כ“פארסה מטורפת”, וכן הלאה – כך שהמסכת כולה תהיה פסיפס ססגוני של סגנונות שונים, ז’אנרים שונים, ופרודיות עליהם.

ובתוך כל הצבעוניות הרוחשת הזאת, המשתנה משעה לשעה, מפרק לפרק, מצוי אדם אחד – והוא גיבורו הראשי של הספר – שתול בפינת השולחן, מחריש וצופה. איש צעיר הוא, שאך לפני שבועות מעטים עלה ארצה מהונגריה, בהתגנבו משם, וכל המתרחש סביב השולחן זר ומופלא בעיניו. הוא קולט כל הגה, כל ניע, ובמשושיו הדקים הוא חש את “זרמי המעמקים” שמתחת לנעשה ולנאמר בידי המסובים, ואת המשמעויות העמוקות, המיתיות, שבטכּסט ההגדי ובאַקט הפולחני המלווה אותו. הוא רואה, שומע, ובחווֹתו את הנעשה סביבו, הוא חוֹוה מחדש גם את חייו ידועי הסבל ותהפוכות הגורל. הוא “מתעלף” לרגע ממושך – בלי שאיש מן היושבים ירגיש בכך – כשהסב מטיף את היין ב“דם ואש ותימרות עשן,” הוא אחוז חרדה גדולה כשנפתחת הדלת ב“שפוך חמתך על הגויים,” חזיון מיסטי, אפוֹקליפטי, מבעת אותו בעלות קול השירה של “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה.” בסדר הזה – הוא “קרבן הפסח”, הוא “השׂה”.

מה נשתנה הספר הזה – מקשה הקורא, בנוסח ההגדה – מספרים אחרים, רחבי־יריעה, שגם בהם יש יסודות פרוֹדיסטיים, סטיריים, אליגוריים, זרמי תודעה וכולי, ושעל כן מתיַמר המחבר לראותו Ultimus Liber?

ובכן, ייחודו של הספר הוא בכך, שהוא מכיל בתוכו – אם דרך אמירות של הנפשות הפועלות, אם דרך הגיגיו של הגיבור הראשי, ואם דרך היגדיו הישירים והעקיפים של המחבר – את כל הפרשנויות האפשריות על עצמו, שאינן מותירות מקום לשום פרשנויות אחרות על־פניהן. בהיותו “מוּדע לעצמו” ומפרש את עצמו – הוא סותר את עצמו. לא רק את עצמו – אלא את עצם המעשה הספרותי.

הארכתי בפירוט תָכנוֹ ומתכונתו של הספר שטרם נכתב כדי להבהיר, שהפרעתו הטורדנית והמתמשכת של שץ מעל לראשי לא היתה הפרעה לפליטת איזה ספורון הוַי נוסח דור הסופרים הקודם, גם לא למעשה־מרכבה מִלוּלי “אוַאנגרדי”, מתרברב ומתגנדר, נוסח “הגל החדש” – אלא ליצירה שהיא בבחינת מפעל־חיים; לכתיבת ספר בן אלף עמודים ומעלה, שספק אם נכתב כמוהו לפניו, ושאם היתה מלאכתו עולה בידי, לא היה נכתב גם אחד אחריו.


 

מעשה נורא שאירע בעירנו


ביום ששי, כשבועיים לאחר פגישת האקראי שלי עם נעמי ליד תיבות המכתבים, התפרסם מאמר בעתון, חתום בידי נפתלי שץ, שנפל כפצצת סרחון ברחוב הספרותי ההומה של העיר, מאמר הראוי לתואר: התעללות שפלה! ושאפשר לקרוא עליו, כמו על מעשה פילגש בגבעה: נבלה נעשתה בישראל!

המאמר, שתפס כמעט עמוד שלם של העתון, ושמחברו הכתיר אותו בַשם “ריר חלמוּת ופתפותי ביצים”, נסַב על ספרו של מיכאל הוכהאוזר, “אמרתי לו”.

בטרם אומר משהו על תָכנו וסגנונו של כתב־שׂטנה זה, עלי להקדים כמה מלים לקורא־מן־השורה, הפוסח בדרך־כלל על המוספים הספרותיים של העתונים היומיים, זה שכתבי־העת מן הסוג הזה אינם מגיעים לידיו ולידיעתו, ושעל־כן אינו מתמצא במסתרי ההוַי הספרותי הער והתוסס, הרוחש וסואן על אדמתנו העברית:

חבטות ובעיטות, מהלומות וצליפות, דקירות ופציעות הם מעשים־בכל־יום בשכונה הספרותית הצפופה שלנו; ומה שמכוּנה בעגה של הכרוניקה הפלילית “חיסול־חשבונות” – הוא חזיון נפרץ בה. לא עובר שבוע שלא ייראו ארבעה־חמִשה סופרים ומשוררים מוטלים על המדרכה שותתי דם, פצועים בראשיהם או בחזיהם, מנסים לקום על רגליהם בשארית כוחם ואין חובש ואין עוזר. אין חובש ואין עוזר – כי חִיתתם של שנים־שלושה סיקריקים, בעלי אלות וסכינים קפיציות, נפלה על השכונה כולה, וכל מי שניצל מידם, אפילו הוא בעל לב רגש, אפילו הוא מלא רחמים – מסתתר מאחורי דלתו וחלונו, מפחַד לצאת לרחוב עד יעבור זעם. אדם כי ייקלע לשכונה הזאת מרובע אחר, יעמוד בה כאיש נדהם. הוא לא יבין את פשר חזיון־התעתועים המתגלה לעיניו: מהו שמריץ את הבריונים האלה להכות על ימין ועל שמאל בלי לברור באמצעים? איזה שד דוחף אותם לאכזריות צמאת דם כזאת, לרצחנות כזאת? האם זו תאוַת השלטון? – אבל מה שלטון כאן ועל מי? האם משום שצר להם המקום בצפיפות הזאת, הם מבקשים לדלל, לחסל, עד שיישארו לבדם? – אבל על מי ועל מה תהיה פרנסתם כשיישארו סוף־סוף לבדם? ואולי “לטהר” הם רוצים את השכונה מן “היסודות הלא־רצויים” להם, כדי שייותרו בה הם ובני־חסותם, שייאלצו לקנות את בטחונם בתשלום “דמי חסות”? – אבל איזה “טוהר” יהיה זה, כשאלימות מולידה אלימות, וזרע־פורענות – פורענות? חידה היא! – יאמר הזר הנדהם – חידה אין פשר לה, אלא ביצר לב האדם!

הקדמתי דברים אלה כדי לומר, שעל אף שגירותו של ההוַי הפרוע המתואר לעיל – מאמר כמאמרו של שץ באותו יום ו', לא הופיע בעתון עברי, לפי מיטב ידיעתי, מאז מאמריו הגדפניים של אברהם אורי קובנר במאה הקודמת – זה המבקר שלימים נתפס כידוע בזיוף, במעילה בכספים, שנשפט והוגלה לסיביר, וסופו שהמיר את דתו.

כבר הכותרת עצמה – “ריר חלמות ופתפותי ביצים” – לא זו בלבד שתוקפנותה הזדונית מכוונת לחיסולו הגמור של הנתקף, אלא שהיא מתעללת בילידי רוחו על־ידי עיקום שרירותי ושפל של שורות שנכתבו בתום־לב ומתוך מצוקת נפש נבוכה. המלים “ריר” ו“חלמוּת” לקוחות (בשיבוש מכוּון) מאחד השירים החזקים ורווי הכאב שבספר, הנקרא “לא נביא”, ששורות הפתיחה שלו הן:


לֹא רִיר

עַל שְׂפָתַי

זוֹעֵם קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ

שֵׁם אֲדוֹנָי

רַק

חֲלוֹמוֹת בְּעֵינַי

תְּלוּיִים

בְּרִיסִים עֲיֵפִים.


מה עשה שץ? לקח את ה“ריר” מן החרוז הראשון, הפך את ה“חלומות” שבחרוז הששי ל“חלָמוּת”, ורקח מהם רעל להשקות בו את המשורר.

וכך לאורך כל המאמר כולו, הוא מעַוות ומסלף פסוקים, הופך את משמעותם, אונס אותם על־פי רצונו, שוברם ומצרף יחד שברים מכאן ומכאן, ללא קשר ביניהם – רק כדי לשים את כותבם ללעג ולקלס בעיני הקוראים!

“אם היה עוד מישהו שהִשלה את עצמו, אחר שני ספריו הראשונים של האדון הוכהאוזר” – פתח שץ את מאמרו (ולכל אָרכּוֹ הוא מכנה את המשורר “האדון הוכהאוזר”), “שיש באמתחתו איזו ‘בשורה’ לקורא, אם מבחינת ההיגד האינטלקטואלי ואם מבחינת חידוש צורני כלשהו – בא הספר היומרני הזה, ‘אמרתי לא’, ששמו בלבד מכוּון להפגין מרדנות כביכול, מעין הפגנת שרירים דַווקאית של ילד מפונק, שהחליט ‘להרגיז את הבורגנות’ (זו שנפחה את רוחה כבר בראשית המאה) ומוכיח ששום העמדות־פנים של חשיבות מיוסרת, ושום לוליינות מִילוּלִית של פעלולים פסיכוֹדליים, אין בכוחן לכסות על נביבות רוחנית ועל שממון רגשי בסיסיים, הבוהים מכל שורה צולעת ומכל חרוז פיסח בספר העלוב ומעורר הרחמים הזה.”

האם אוסיף ואצטט? לא, אין המבקר חולה השנאה הזה ראוי שנחזור על דבריו, הרצופים סתירות פנימיות, עיווּתים מכוּונים, טיעונים ללא שום ראָיות, מסקנות ללא שום הוכחות, וגידופים בעלמא – כל אלה הדברים ש“אין בכוחם לכסות” על הרשעות ועל העדר היושר האינטלקטואלי שמאחוריהם. אביא רק לקט קטן של ביטויים הזרועים בצפיפות בטורי כתב־הפלסתר הזה, המעידים על “יפי־הנפש” של כותבם:

“עולם אסוציאטיבי דל ומוגבל,” “חיקוי רדוד של האֶפיגוֹנים של אוֹדֶן מצד משורר שכבר שנים חדל להיות רלוַנטי,” “ביטויים חלולים הלקוחים מן המתכונים הנדושים של מטבחי השירה החקיינית המתפרסמת ברבעונים אכּספרימנטליים בניו־יורק ובסן־פרנציסקו,” “התהדרות־שוא בחרוזים סינתטיים,” “חוָיות מזוּיפות,” “עיטורים אורנמנטליים מתוך קריצה ממוסחרת לעבר קהל של סנוֹבּה תת־תרבותית,” “פטפוט תפל לחלוטין,” “העדר מוחלט של חוש מוסיקלי,” “היתלות בקלישאות מטפוריות שכל תלמיד שנה א' מכיר אותן מן הקורס למתחילים,” “לעומת הטיח התפל הזה, אפילו משורר למטה מבינוני כיעקב גרובד הוא גאון,” “רדידות בנלית המהלכת שעמום מפוהק,” “התחכמות בטכניקה המתגלגלת למעשה־הונאה,” “שצף־קצף מוסרני נעדר שמץ של כנוּת,” “חנופה בלתי־מוּסוֵית לצעירות־על־עקבים המחפשות סִפרי מתנות ברוח הזמן,” “מלמולים תוקפניים המהווים תחליף להיגדים רגשיים אותנטיים,” “פוזה זולה של אֶכּסהיבּיציוניסט מזדנגף,” וכולי וכולי.

והסיום!

“לנוכח תפלצת ספרותית זו, המעידה לאיזה שפל עשוי להידרדר חרזן בעל כשרון מלאכה בינוני המנותק מכל חויה אמִתית ­– שואל הקורא את עצמו מדוע חייב הנייר שעליו נדפסים הבלים אלה להיענש ולהיות קרבן לתסכּולים אישיים וחברתיים של פלוני אדון הוכהאוזר, שהחליט משום־מה שהוא משורר!”

קראתי את המאמר ביום ו' בצהריים, בחדרי, וכולי רותח. נבלה כזאת – אמרתי בלבי – אי־אפשר שתעבור ללא נקם ושילם!

וכל החרפות והגידופים האלה – תפסתי את ראשי בידַי – תוקתקו ונחקקו ממש מעל לקרקפתי! ממש למשמע אָזנַי! באותם ערבים שהייתי יושב כאן וזומם איך לשתק את המכונה המטרטרת, שלתומי חשבתי שהיא מיַצרת ופולטת מחקר כבד־חשיבות, עמוק מני ים, ומורכב כמו טרַקטַט של לייבּניץ – על המידות הנעלות של האסתטיקה העברית!

שלוש פעמים בזו אחר זו קראתי את המאמר הזה מראשיתו עד סופו, מבקש למצוא בו איֵלו גרגרים של אמת בין השיטין, שיש בהם מתן צידוק כלשהו להתקפה מרושעת מעין זו – שהרי אי־אפשר שכותבו כולו חייב! – ולא מצאתי.

וכששיוִיתי לעיני את מיכאל ידידי קורא את המאמר הזה, שבודאי כבר הגיע לידיו, ואם טרם הגיע, בודאי כבר התבשׂר עליו מפי “ידידים”, המקדמים נחמה למכה – חשבתי: מה יעשה עכשיו? מה יעשה למקרא מאמר המוקיע אותו לעיני מאה אלף, מאתים אלף קוראים בכל רחבי הארץ – כריקא, רמאי, גנב, שרלטן, חנפן, זייפן, נביבות נפוחה וטיפה סרוחה? מאמר שכותרתו בלבד עלולה לגרום שבץ לנתקף שמבטו נופל עליה? – הלא עשוי אדם להתאבד למקרא השמצות כאלה, שהוא חסר־מגן בפניהן! האוּמנם יארוז את חפציו ויעזוב את הארץ, כפי שאיים לעשות?

או שיבלע את הגלולה המרה ויאמר, בהל־הבלים, מחר גם זה יישכח?

ישבתי ושקלתי בדעתי אם עלי לגשת אליו, או אולי לצלצל… אבל מה אומַר לו? האם אפזם באָזניו אותם דברי־ניחומים נדושים ותפלים כמו – אל תשים לב… מיהו בכלל הכלב המת הזה… תבטח בכוחך…

וגמרתי בלבי שמוטב לא לומר דבר, כי כל מה שאומר, רק יזרה מלח על פצעיו.

אך בערב לא יכולתי לעמוד עוד בשתיקתי, וצילצלתי. הטלפון בביתו לא היה נותק.

“כן?” שמעתי את קולו, אדיש, קר.

“תראה, מיכאל. קראתי את המאמר, כמובן…”

שתיקה.

“אם אומַר לך שזו שערוריה…”

“תשמע, קורנגולד,” קטע אותי. “יש לי בקשה אחת אליך: אם יש לך מה לומר, אל תלחש לי באוזן. תצעק! תצעק ברחוב! תכתוב על חמִשה טורים! לי אל תלחש כלום!”

“הבט, מיכאל, הרי אתה יודע שאני…”

“אבל אתה לא תעשה את זה!” שיסע את גמגוּמַי. “לא תצעק, לא תכתוב, לא תנקוף אצבע! כי אתה מוג־לב! פחדן וחנף כמו כולם! וכל מה שמעניין אותך הוא להציל את נפשך!”

“את נפשי?”.. הלא אני…"

“כן! אתה! אתה!” צעק, עד שתוף האפרכסת רעד באָזני, “אתה יושב שם תחת גפנו של הזרג הזה וכל מה שאתה חולם הוא זה שאולי – אולי! – כשינער את המפה שלו דרך החלון, תתפוס כמה פירורים משולחנו!”

“אם אתה מדבר כך…” אמרתי בשפה רפה, כשלעיני התמונה המעליבה של הפירורים הנושרים אלי מלמעלה, אל מרפסת המטבח, ביום הראשון לכניסת שץ לבית.

“אני מדבר כך מפני שזו האמת!” צעק. “ואתה יודע יפה מאוד שזו האמת! שכולכם חבר צבועים וחנפים, אֶגוֹצַנטרים ומאוהבים־בעצמם, שאפילו תראו אדם נופח את נשמתו לעיניכם, לא תנקפו אצבע לעזור לו! אני את נפשי הצלתי! – זה העיקר! זה העיקר!!”

וטרק את השפופרת.

הרוֹק דבק בפני. כל הערב. וכל יום השבת.

לא יצאתי מפתח הבית. וכששמעתי את צעדיו של שץ מעל לראשי, פונים אנה ואנה, מפינה לפינה, אמרתי בלבי: רב־הטבחים הזה מתהלך כאן, מעלי, עשרה טפחים ממני – חָפשי! ומה אני עושה? – רואה עוול ומחריש! “עומד על הדם!” האם בשתיקתי אינני נעשה שותף לפשע?

אך מצד שני – התגוננתי מפני האשמה – איך היה נוהג מיכאל אילו הותקפתי אני? הלא גם הוא – “אגוצנטרי ואוהב־עצמו” – לא יצא אף פעם להגנתו של חבר… והוא, יש לו עט חד ואלים, שעה שאני – אני מעודי לא כתבתי מאמר! אין לי כלום לכך! חיגר ופיסח אני כשאני מתפלמס! נלעג!

וכשהרהרתי בכך שתקרית זו ביני ובין מיכאל…

(הו, נעמי! – נכמר בי לבי בשָׁמעי את הצעדים העמומים למעלה – איך את יכולה לנשום את אויר המאורה הזאת, שכולו רווי ארס, ארס צפעוני!)

כשהרהרתי בכך שתקרית זו עלולה לנתק את היחסים בינינו – לעולם! – ירד עלי צער רב: מי עוד קרוב לי כמיכאל? היש לי ידיד מלבדו?

הלא בימים שכולם עוד ראו אותי כנטע זר, “רומני”־מקרוב־בא, “הוֹמוֹ־נובוס”, מהלך על אדמה לא־לו – הוא פתח לפני את ביתו! ואחר־כך גם את עתונו!

והחלטתי לגשת אליו, לברר את הדבר אתו פנים־אל־פנים. בגילוי־לב. אציע לו – החלטתי – שנחבר שנינו את מאמר התגובה, ואני אחתום עליו.

עם רדת החשכה יצאתי והלכתי אל ביתו.

צילצלתי בדלת, דפקתי – איש לא ענה.

כשחזרתי הביתה –

עוד מרחוק ראיתי התקהלות קטנה בפתח החצר.

ובהתקרבי מצאתי את כל הדיירים שם, ועוד שנַיִם־שלושה שכנים מן הבית הסמוך, מדברים בהתרגשות רבה.

שאלתי מה קרה.

פרופסור שץ הותקף בחדר־המדרגות ונפצע – אמרו.

מה? – קראתי נבהל, הדם אזל מפני – מתי?!

לפני רבע שעה – אמרו – בא אמבּולנס ולקח אותו לבית־החולים.

הו, לא ייתכן! – קראתי בתוכי – לא ייתכן שאמנם הוא…

“שמעתי בן־אדם צועק, צועק…” אמר גב' בז’יזובסקי. “לא ידעתי מה… אני ירד למטה, רואה הפרופסור שוכב… דם פה ופה, ביד, בפנים… הקליניקה של בעלי היה סגור, הוא לא בבית, אני לקח מים מן הבית ושופך עליו… לא מדבר, רק פתח את העינים… אחר־כך גברת אזולאי צילצל אמבולנס, בא לוקח אותו מגן־דוד…”

“הוא התגלגל מן המדרגות,” אמרה ויקטוריה, סמוקת פנים. “אני בטוחה בזה. הוא הותקף על המדרגות, כנראה, כשעלה לדירתו, והתגלגל, ואז שבר את היד. כשהגעתי אליו, הוא שכב על הרצפה, חיוֵר כסיד, החזיק במרפק ורק גנח מכאב: היד… היד…”

“היה גם כן דם, גב' אזולאי!” אמרה גב' בז’יזובסקי.

“זה מהנפילה, כנראה. נחבל בפנים ובידים, אבל אינני חושבת שזה רציני.”

ניסיתי לשחזר את המאורע בדמיוני: מיכאל מחליט לעלות אל אויבו ולנקום בו. בהיכנסו את מבוא־הבית הוא רואה אותו עולה במדרגות. הוא משיג אותו במישורת הקומה הראשונה. מרים קולו עליו. מגדף. שתיקתו של שץ רק מעלה את חמתו. הוא סוטר לו על פניו. שץ מתגונן, מנסה להשיב מלחמה. מיכאל, החזק ממנו, תופס בזרועותיו, מַפילו. הוא מתגלגל למטה…

לא ייאמן! – אני חושב – לא ייאמן!

הנשים, נרגשות, העלו סברות שונות באשר לזהות התוקף ולסיבת התקיפה, או למטרתה. גב' בן־זאב אמרה שאפשר שהיה זה גנב, שהתכוון לפרוץ לאחת הדירות, וכשניתקל בדייר, הלם בו תוך כדי בריחה. גב' בז’יזובסקי שלפה מרצע־של־חשד כלפי היינץ הירש. “לפני שבועים,” גיחכה, “צעק עליו ככה… חשבתי אדון שץ מקבל אַפּוֹפלֶקסיה!”; אך הכּוֹל היסוּ אותה, באָמרם שהיינץ הירש הוא אמנם רתחן, אך מעולם לא הרים יד על איש. חדוה הביעה השערה כי ייתכן שהיה זה סטודנט, שרצה להתנקם בפרופסור שהכשילו בבחינות. כבר היו דברים מעולם. ויקטוריה סיפרה שכשעלתה אל אשתו, להודיע לה מה קרה ולקרוא לה, מילמלה זו, ברדתה במרוצה במדרגות: “ידעתי, ידעתי…”

מר בן־זאב אחז בזרועי והִטה אותי הצדה.

“אתה קראת בודאי את הפַסקוִיל שפירסם המטורף הזה נגד הוכהויזר,” חייך אלי. “אתה סבור שהמשורר הזה?..”

“התנפל עליו?” אמרתי. “אינני מאמין! הוא בודאי ישיב לו פעם כגמולו, אך לא כך! יש לו עט! לא פחות שנון משל שץ!”

“אתה מכיר אותו?” נשא אלי מבט ספקני ומשועשע.

“מכיר אותו היטב! הוא משורר עדין, אציל־נפש…”

“משורר עדין ואדם עדין אינם היינו־הך,” הצטחק בן־זאב. “הכּרתי משורר עדין מאוד, לא אזכיר את שמו, שסטר פעם ליעקב רבינוביץ' שתום־העין… מיץ־אף יוציא דם, כתוב!”

בעוד אנו מדברים, קרבה לאורך הרחוב מכונית משטרה ונעצרה לידינו.

שני שוטרים יצאו מתוכה, ואחד מהם ניגש אל ויקטוריה, לחץ את ידה ואמר: “מה נשמע גב' אזולאי? מה קורא אצלכם?”

נרגשת, מלוֹהטת פנים, הנחתה ויקטוריה את השוטרים אל מבוא־הבית. “פה, פה מצאתי אותו שוכב.” הראתה על האריחים שלרגלי המדרגות, שכתם דם הבהיק עליהם כאות־קלון. “התוקף הפיל אותו, כנראה, מן המדרגות. ואולי בעצמו התגלגל. התעלף מן הנפילה, כנראה.”

השוטרים מדדו בעיניהם את הרצפה, את גרם־המדרגות, והאחד שהכיר את ויקטוריה, אמר: “אני מבין שהוא דייר חדש אצלכם.”

“שלושה חדשים” אמרה ויקטוריה.

“מישהו כאן מכיר אותו באופן אישי?” סקר במבטו את הנוכחים.

כל העינים נפנו אלי.

“אתה?” שאל השוטר.

“קצת.”

“אפשר להיכנס אליך לכמה רגעים?”

“בבקשה.”

כשעלינו שלוש מדרגות, נפנה השוטר לאחור ואמר: “אַת יכולה לבוא אתנו, גב' אזולאי.”

ויקטוריה נלוותה אלינו בשמחה, משאירה את יתר הדיירים, נכזבים, למטה.

פתחתי שני בקבוקי בירה ומזגתי לשני השוטרים, לויקטוריה ולי.

“אתה אומר שאתה מכיר אותו,” העמיד השוטר־החוקר את כוסו על השולחן, לאחר שלגם יותר ממחציתה וסקר את מראה החדר.

“קצת.”

“תגיד לי בבקשה: יש לו אויבים שאתה יודע עליהם?”

היססתי. נזכרתי בכרוֹניקה הפלילית בעתונים, המספרת לעתים קרובות שפלוני שהותקף, או נשדד, או מכוניתו חובלה, מצהיר בפני השוטר־החוקר שאין הוא יודע מי יכול היה לבצע את המעשה. אין לו שום אויבים!

“אינני יודע על שום אויב מסוּים,” אמרתי. “אבל מר שץ הוא פרופסור. בעולם האקדמי יש תמיד סכסוכים, קנאה, תחרות…”

השוטר גיחך.

“בעולם האקדמי, כמו שאתה קורא לזה, פותרים בעיות בדרך כזאת?”

הרגשתי לא־בנוח. שאלתו, היתה בה נעימה של תוכחה.

“יש רוגז, יש שנאה… אלה עלולים לפעמים להעביר אדם על דעתו,” אמרתי. “ייתכן שהוא דחק רגלי מישהו באוניברסיטה, או גרם לפיטוריו…”

“וזה התנפל עליו בתור נקמה?” אמר השוטר בספקנות.

“ייתכן… הוא עצמו לא אמר לכם שום דבר? לא ראה מי תקף אותו?”

“אמר שהיה חושך בחדר־המדרגות.”

“לא אמר במי הוא חושד?”

“אמר שאיננו יודע אין לו אויבים, אמר.”

חיוך עלה על פניה של ויקטוריה.

“יש לו איזה חפצים בעלי־ערך בבית? תכשיטים, יהלומים?”

“עד כמה שידוע לי, לא. אלא אם כן ספרים הם ‘חפצים בעלי־ערך’…”

“יש גם גונבים ספרים,” צחק השוטר השני.

“אבל לא שודדים אותם!” צחקתי, החקירה “מקבלת תפנית,” אמרתי לעצמי ברוָחה.

“הכּוֹל יכול לקרות היום! אתה תתפלא!”

“עם השכנים הוא חי בשלום?” הפנה השוטר־החוקר את שאלתו אל ויקטוריה.

“בשלום?” הצטחקה ויקטוריה. “הוא הסתכסך עם כולם! לא רצה לשלם את מִסי־הבית! הוא בן־אדם קשה! מאוד לא סימפטי!”

“אם לא תציית לחוקינו / נקיא אותך מקרבנו…” נזכרתי בחרוזיה התמימים של ויקטוריה חמת־המזג.

“מישהו איים עליו?”

“השכנים?” אמרה ויקטוריה. “צעקו עליו! כן! אבל אף אחד לא איים! זה בית מהוגן מאוד! עשרים וחמש שנה לא היתה פה אף תקרית אחת! מלבד אלברט לא ראינו שוטרים פה!” צחקה. “וגם אותו אני רואה מעט מאוד!”

שני השוטרים צחקו אִתה.

השוטר־החוקר הריק אל קרבו את שארית הבירה שבכוס.

“אז גם לך לא ידוע,” חזר אלי, “על מישהו שאיים עליו, או ניסה להציק לו…”

כמו רסקולניקוב, החוזר אל ביתה של הזקנה איוַאנוֹבנה לאחר שרצחה, נמשכתי גם אני אל מקום הפשע.

“אני יודע שהטרידו אותו… בטלפון…”

“איימו?” נאחז השוטר בדברי, כבקצה החוט העשוי להוביל אל עקבות הפושע.

“אינני יודע אם איימו… אשתו סיפרה לי שהיו מצלצלים אליו, בשעות שונות של הלילה…”

“ולא אמרה אם הם חושדים במישהו?”

“לא. אמרה רק שיש לו הרבה שונאים.”

“הרבה…” תלה בי השוטר מבט שוקל.

אחר־כך קם ואמר:

“טוב. לעת־עתה נסתפק בזה. אני מודה לך מאוד, מר…”

“קרן.”

“אגב, מה המקצוע שלך? אקדמאי?”

“מר קרן הוא סופר!” קראה ויקטוריה. “סופר מפורסם! אתם מביישים את המשטרה אם לא שמעתם את שמו!”

“יש לנו הכבוד!” חייך השוטר־החוקר.

“ראיתי אותך בטלביזיה, נדמה לי…” אמר השוטר השני.

“אתה טועה. אף פעם לא הופעתי בטלביזיה.”

“אני מערבב אותך, כנראה…”

“למסור משהו לאלברט, גב' אזולאי?” שאל השוטר־החוקר.

“תמסור לו שיביא אבטיח!” צחקה ויקטוריה. “כל יום הוא מבטיח להביא וכל יום שוכח!”

לאחר צאתם, אמרה ויקטוריה, בזָקפהּ אצבעה כלפי מעלה: “הארנבים שמחים בודאי!”

ובעָמדהּ על הסף אמרה, כשהיא לוטשת אלי מבט אפל ורוגש: “אשתו… יש לה צפּרים שחורות בעינַיִם!”


 

ביקור מפתיע


ישבתי לבדי בחדרי, אחר צאתה של ויקטוריה, והירהרתי במה שאירע. לא חשתי שום שמחה לאידו של שכני מן הקומה העליונה. מה אֵיד הוא זה, ולא אל איד כזה התפללתי… תחת זאת, צר היה לי על מיכאל ידידי. אם אמנם היה הוא שגילגל את אויבו כמה מדרגות, הרי הוא עצמו התגלגל למטה ממנו, אל שפל המדרגה, וידו עכשיו על התחתונה. אין אדם נתפס על צערו, לא־כל־שכן כששמו וכבודו מוכפשים ברבים, ובכל־זאת היה עליו לעצור ברוחו ולדעת שלא כך יגאל אותם ולא כך ינקום. שץ יתהלך עתה בקומה זקופה עוד יותר: קרבן של אלימות גסה, פיסית! ואת צלקתו – אם צלקת תישאר לו – ישׂא בגאון כעיטור של כבוד שנחל בקרָב לשם־שמים שהצטיין בו. ואשר לי… אם הלה אמנם זקוק לאשפוּז, הרי אזכה בכמה ימים של הפוגה. ומה אחר־כך? שוב תטרטר לה המכונה למעלה, תפיק איזה “פסקוִיל” – בלשונו של בן־זאב – אחֵר, ולא אדע על מי, ונוכחותו, נוכחותו המתמדת בבית הזה, כשרק מחיצת־בטון מבדילה בין סוליות נעליו ובין קָדקדי…

בשעה אחת־עשרה נחרדתי למשמע צלצול בדלת.

היתה זו נעמי – להפתעתי הגדולה.

“ראיתי אור אצלך, החלטתי שעוד לא שכבת לישון… מפריעה?”

שאלתי אם תשתה משהו. ברצון – אמרה – היא זקוקה לזה. קפה חריף אם יש. והתיַשבנו במטבח הקטן, ליד בשולחן.

“שמעת בודאי מה קרה.”

“כן,” אמרתי. “מה שלומו?”

“שבר ביד. יצטרך להישאר בבית־החולים כמה ימים.”

עצם אחת מכל עצמותיו הצליח בכל־זאת לשבור לו – אמרתי לעצמי – בהיזכרי במה שאמר לי מיכאל בביתו.

“רציני?”

“יעשו לו גבס. הצרה היא שזו יד ימין. הוא לא יוכל לכתוב כמה שבועות, לפחות.”

“כמה שבועות?!”

“כנראה. מחר יעשו לו צילומים. לראות אם לא נפגע איזה אבר פנימי.”

“מן הנפילה?..”

“נפל חמש־שש מדרגות! והצרה שיש לו מחלת כליות. עוד מילדות. ‘כליה שלחופית’ קוראים לזה,” חייכה.

“מחלה קשה?”

“לא קשה. הפרעות בדרכי השתן, לפעמים. ‘אַשתנת’ קוראים לזה,” חייכה שוב. “ניתחו אותו כבר פעם, לפני שנים. עכשיו לאחר הנפילה… מי יודע?”

“כן…” נאנחתי.

“אתה מנחש בודאי מי עשה את זה.”

הקומקום השמיע צפצוף רתיחה. קפצתי ממקומי וניגשתי להכין קפה. העמדתי את הספלים לפנינו, ונעמי אמרה:

“קראת בודאי את המאמר אתמול.”

“כן, קראתי.”

“אז אתה מתאר לעצמך.”

לגמתי כמה לגימות ואמרתי:

“הוא אמר כך?”

“הוא לא אמר כלום. השכנים סיפרו לי ששמעו צעקות על המדרגות.”

“המשטרה היתה פה. חקרו אותי אם אני יודע אם יש לו איזה אויבים…”

“מה אמרת?”

“אמרתי שלאדם כמוהו, פרופסור באוניברסיטה… ייתכן…”

נעמי גמעה כמה גמיעות בשתיקה.

“הכי מצחיק…” חייכה, “שגם אותי הוא חושב לאויבת שלו…”

הסתכלתי בה תמה, תוהה.

“אתמול, כשקראתי את המאמר בעתון – הוא אף פעם לא מראה לי לפני שהוא מדפיס – אמרתי לו: אני חוששת שאתה עוד תשלם בעד זה… התכוונתי, כמובן, שמישהו יעלה עליו… יכתוב, ישמיץ… עכשיו, בבית־החולים, כשהתאושש קצת – היו לו כאבים נוראים ביד – אמר לי: את הלא איחלת לי את זה… איחלתי…”

“מגוחך.”

“שותפה לפשע…”

“הו, באמת!.” צחקתי.

הבאתי צלוחית ביסקויטים, ואמרתי:

“המאמר לא נראה לך…”

“נורא! נורא! אילו הייתי אני במקום המשורר הזה… אינני יודעת מה הייתי עושה…”

“נוקמת?”

היא שמה שתי כפות־ידיה על ראשה ומילמלה: “למה צריך היה לכתוב כך? למה למה למה…”

“כן… מאמר כזה, אני חושב שמאז קובנר…”

“מי?”

“היה מבקר כזה, ברוסיה, במאה שעברה, אברהם אורי קובנר. קנאי עד כדי טירוף!”

“קנאות! זה מה שאני טוענת כלפיו תמיד…”

הסתכלתי בה וחשבתי: אולי באמת… אולי באמת היא “שותפה לפשע”, במחשבה… אולי מעשה־הנקם הזה מילא איזו משאלת־לב שלה, שהיא עצמה לא מוּדעת לה… מה אני יודע על מה שבינו לבינה?

“מבקר רשאי לקטול ספר, כמובן,” אמרתי. “אבל המאמר הזה… הוא היה כתוב, כאילו, מתוך שנאה…”

“כן, הוא יודע לשנוא,” אמרה בצער. “רבים הוא שונא, רבים.”

“שנאת רבים חצי נחמה,” התבדחתי.

“חצי נחמה למי?” חייכה.

“לי הוא לא אומר שלום… אין לי מושג למה…”

היא הסתכלה בי וחייכה. חייכה כשוקלת משהו בדעתה. והסמיקה מעט. ולבסוף אמרה:

“פעם, מזמן, אחרי שקראתי את ספרך ‘הגמל המעופף’, ואמרתי לו כמה זה מצא חן בעיני, הסתכל בי בזעם ואמר… לא חשוב…” הסתירה את סוּמקהּ בכפות־ידיה.

“סַפרי… אם התחלת כבר…”

“יש לך בספר טיפוס אחד, די מכוער,” הצטחקה מבין האצבעות המכסות את פניה, “אינטליגנט מר־נפש כזה, מרושע… ליפשיץ שמו…”

“כן…”

“הוא חשב שהתכוונת אליו…”

“מה?!” נפלטה צעקה מפי.

“‘ליפשיץ’ – אמר – זה צירוף של ‘נפתלי’ ו’שץ'…”

“אלוהים!”

“אבּסורד, כמובן!”

“אבל איזו שייכוּת?! איך יכול היה…”

“הוא חשב שכל הספר הוא מעין אליגוריה על הספרות והביקורת.”

“לא!!”

הייתי כה מופתע, כה נרעש, כה נרגש, שאפילו לצחוק לא יכולתי. קמתי ואמרתי: “אני מוכרח לשתות לכבוד זה!”

הלכתי לחדר־המגורים, הבאתי בקבוק קוניאק ושתי כוסיות, מזגתי, השקתי את כוסי בכוֹסהּ, ואמרתי:

“לחיי האלגוֹריה!”

“והוא שונא אליגוריות, אתה יודע את זה!” גמעה מן הכוס.

“כן קראתי את ספרו. אבל… איך יכול היה להעלות על הדעת שיש כאן אליגוריה על…”

נעמי, בין גמיעה לגמיעה, הסבירה:

לפי פירושו – כנפי הגמל שבספר הם כנפי הדמיון של היצירה הספרותית, השואפת לעוף אל על, חָפשית, ללא גבול, ללא חוק; והדבשת העמוסה זהב היא הביקורת הרכובה על גב היצירה, עמוסה השׂכלה, למדנות, מכבידה על החיה המעופפת, מושכת אותה מטה, ארצה, עד שלבסוף מכריעה אותה וקוטלתה. מאבק מתמיד מתנהל בין הכנפים והדבשת… כשליגלגה על פירושו ואמרה לו שלדעתה, אם אליגוריה כאן, הריהי על הארץ בכלל, על הציונות, שתחילתה חלום בעל־כנפים ואחר־כך באו הרדיפה אחר הזהב, החמרנות, והפילו אותה ממרומים ארצה – אמר שגם זה נכון, אלא שזו אליגוריה בשני מישורים: המישור הקִדמי, הגלוי, הוא זה שהיא הצביעה עליו, ואילו המישור האחורי, הסמוי…

“הוא פאראנוֹאיד?” מילאתי את שתי הכוסות, שהתרוקנו.

נעמי חייכה, התבוננה בי, ואמרה:

“הוא פּרְשַׁנוֹאיד.”

צחקנו. רציתי לנשקהּ.

“הוא נורא פגיע!” גמעה כמחצית הכוס. "אם נודע לו שמישהו אמר, או כתב, מלה

נגדו – הוא מזדעזע. יוצא לגמרי מגדרו!"

“ללָה־פונטֵין – שאגב, למד הרבה מבן־דורו ראבּלה – יש משל על זה,” אמרתי.

וסיפרתי לה את המשל על החוגה והבז: איכר צד צפּרים בפח שהיה טומן להן שדה, וראִי שהיה מושכן אליו. פעם אחת נמשכה חוּגה אל הראי, התעופפה לעברו, אך לפני הגיעה אל הפח, השיגהּ בז ונעץ בה צפרניו. באותו רגע נסגר עליו הפח. בכה הבז התחנן לפני הפח שיניח לו לצאת, הן לא עשה לו כל רע. אמר הפח: ומה עוללה לך החוגה?

“לנפתלי יש שלוש מראות!” הצטחקה.

“כן, קראתי גם את ספרו השני. איך זה לגור בחדר עם שלוש מראות?”

“קשה,” הריקה את כוסה.

“כמה שנים אתם נשואים?” מזגתי לשנינו.

“חמש. לא, שש. שש? כן, כבר שש! קשה להאמין.”

ולאחר שגמעה מעט:

“וילדים הוא לא רוצה. לא אוהב ילדים.”

“נשים?”

“סובל.”

“סובל?”

“מוכן לסבול.”

“ואַת?”

“סובלת,” צחקה.

אחר־כך מזגה לשנינו, שתתה מעט ואמרה:

“לי הוא קנאי נורא. אילו ידע שאני יושבת כאן עכשיו… ועוד אתך!”

“היה מגלגל אותי מן המדרגות!”

“היה מעניש אותי!”

“מגלגל?”

“בשתיקה! אותי הוא מעניש בשתיקה!”

אחר־כך אמרה:

“תגיד לי, אני מטורפת? מה אני יושבת ומדברת אתך נגדו, כשהוא שוכב שם עם יד שבורה!.. איזה קוניאק זה?” סובבה את הבקבוק לקרוא את הכתוב על התוִית.

“משובח!” מילאתי את כוסה. “בעלה של אמי הוא כורם, בזכרון־יעקב. מספק לי יינות בני ארבעים שנה.”

“כשאני חוטאת – הוא פשוט מנדה אותי בשתיקה,” אמרה.

“אַת חוטאת?”

לאחר שגמעה מעט, סיפרה על ה“חטאים” שלה:

לפעמים היא מאחרת לקום ואינה מכינה לו את ארוחת־הבוקר. בערב, יש שהוא מוצא את הכיור מלא כלים לא מודחים. שוכחת לקנות בחנות מה שביקש. פעם איבדה את המפתח, פעם ארנק עם הכסף… על כל אלה אינו סולח. מעניש בשתיקה.

פנינו היו קרובות זו לזו, משני עברי השולחן הצר, כראי מול ראי, ומן התקרה לא השקיף עלינו ראי שלישי. מעולם לא חשתי עצמי קרוב כל־כך אל ארץ־העמק הירוקה והלוהטת כמו בשעה זו. מול פניה השזופות, החמות. בקושי מנעתי עצמי מלנשקהּ.

“הוא אוהב לגרום לי רגשי אשמה, אתה מבין את זה? הוא נהנה מזה!”

שתקנו.

“טוב, דיברתי יותר מדי,” קמה ממקומה. “ועכשיו שוב יהיו לי רגשי אשמה…”

ליוִיתי אותה אל הדלת. בעָמדנו בפתח טמנה את ראשה בכתפי, ואמרה בעצימת עינים: “לא הייתי צריכה לשתות.”

חיבקתי בימיני את כתפיה, ובנָגעי בשפתי בשׂערהּ, אמרתי לעצמי: לא, כך אי־אפשר!

עכשיו החיים עצמם הופכים לאלגוריה! ופשטנית מאוד! חיקו של הסופר מקלט לראשה של אשת המבקר! קן תפילותיה הנידחות! ואהבה עוד תפרח פה בינה ובינו! לא, כך לא ייתכן! כי מה שאני עושה עכשיו, לובש משמעות ספרותית! ועוד מעט אפסיק לחיות, ואיהפך אני עצמי לדמות אליגורית! לא!..


 

נחשים ועקרבים


שקט היה בבית. תקתוק לא נשמע. צלצול לא הידהד. רוח נוחה ריחפה בחדר־המדרגות.

שץ טרם שב מבית־החולים.

באחד הבקרים הללו, כשעליתי להאכיל את הארנבים, נכנסתי לחדר הסמוך לדיר, שבו איחסנתי את ספרי אבי ז"ל – כדי להציץ בספריו של אברהם אורי קובנר, שזה שנים לא פתחתים.

בערימה שהיו בה כרכים אחדים של “השִׁלוֹחַ” ו“הצפירה”, כרך “מאזנים” משנת תרפ“ט, ספרי יל”ג, מיכ"ל, ראובן בריינין, גוֹטלוֹבר – מצאתי את “חקר דבר” שלו (ווארשא, תרכ“ו לפ”ק), את “צרור פרחים” (אָדעססאַ, תרכ"ח), ומתחתם את זכרונות פאפירנא, את “מאחורי הפרגוד” של ציטרון, ועוד חוברות אחדות מאותה תקופה. הסרתי את האבק מעליהם, מחיתי את קורי העכביש, ולקחתים אתי למטה, אל חדרי.

שקעתי בקריאה עד שלוש אחר־הצהרים. לא אכלתי ולא שתיתי.

הה, איזה עולם נגלה לפנַי! אֵילו מריבות, אילו התכתשויות! אילו חרמות ואילו שַמתות! יד איש בגרון אחיו, לחנוק ולהשמיד! ואיזו לשון נוצצת ומפוצצת! ואיזו אש־קודש בוערת בעצמות, לטהר את ההיכל מכל הפריצים המטמאים אותו!

הנה אני מוצא מאמר ביקורת של קובנר על משורר אחד, דוד משה מיצקון שמו, שהוציא ספר שירים בשפת עֵבר, “כינור דויד”, וכך נאמר בו:

“ועתה סלח לי, קורא יקר, אם אנהגך אביאך אל שירי מיצקון ויחד אתך נעבור עליהם, עד אשר נזרקם בשאט־נפש ונשאף רוח צח מהמעמסה הכבדה אשר יעמוס עלינו…”

“חי אני! כי לפני משורר גדול כזה, אשר יכיר צדקת וטהרת השמש, כל משוררי תבל דרושים לכרוע לו ברך…”

“מדוע לא יחוס על שנים וימים לכתוב שירים נבערים כאלה?… התבין, קורא יקר? גם אנוכי לא אבין!”

“אחרי שיר כזה, אשר אין בו לא טעם ולא ריח, אך עזות ואיוֶלת נוראה, תפילתי עפה כרגע ואיננה, ותחתה צחוק נורא פרץ מעל שפתי, ואקווה, קורא יקר, כי גם אתה במכון שבתך, תשמע את הצחוק הזה וכמוני צהלו פניך…”

ובמאמר אחר:

“זה לא כבר קם עניו אחד קדוש ונורא, הצדיק הגדול, חסידא ופרישא, בוצינא קדישא, אור עולם והדרו, יחיד בדורא, התנא האלוהי, רשכבה”ג כבוד קדושת שם תפארתו, אדוננו מורנו ורבנו אברהם בער בן חיים הכהן גאָטטלאָבּער זי“ע…”

“ופה בא החכם הגדול, הבדחן הנודע, הגדול בענקים, הצדיק הנורא, השוחט הנפלא, יסוד עולם, נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק אשר שמו הגדול והקדוש הולך מסוף העולם ועד סופו, מרנא ורבנא ושחטנא אליעזר ליפמאן זילבערמאן זצוק”ל, ויאמר ברוב ענוותנותו…"

והדברים שכתבו נגדו אלה שאותם חירף! גוֹטלובר, לֶרנר, הרכבי, צדרבוים, הירשברג, אפילו פאפירנא, אפילו מנדלי מוכר ספרים!

“כנפיו נחרכו באש זרה. זחל על גחונו. התרפס, הלך מדחי אל דחי… עבד לעבדים, עשה מסחר באלוהיו כמו שעשה מסחר בנפשו… זה היה הסוף של הזבוב הנחרך.”

“הלשין על עמו במאמריו הרוסיים, זייף וגנב והמיר. טיפוס פתולוגי. בעיניו הספרות העברית ‘גל של הבל’…”

“אגואיסט גם מנעוריו עד מותו. בעד בצע כסף המיר את דתו, הלשין על עמו, גנב ושם בכליו. ובכל תועבותיו אלה לא בוש לדבר, ובדברו בהן לא חש כל מוסר כליות, לא הרגיש כל עלבון, ולא נראה בו צל של חרטה…”

“לסתום פי הבאר הזה, אשר אין בו מים אבל יש בו נחשים ועקרבים…

ואיך השיבו לו מכה תחת מכה על המליצות בשיר שהוא עצמו כתב, ושמו “גבול לאדם”:

“במתי ים ירומו עד רום שמיים / ולמשחק למו גם ציים אדירים… / כצר מי ניצב מול רשעת ליבמו? / מפני הגלים אחור נסוגו… / אך יד החול היא עשתה אלה… / האנוש ככה! בימי חייו הבל / הן ישאף לבלוע כל הון וחייל / ולמשחק לו יהיה משא וסבל / לא ינוח רגע יומם וליל / מי שָׂם דוּמָה אל סערת לבה / הה! אך מעט החול זה כיסה עיניהו…”

אך ככל שהוספתי לקרוא – בדבריו, ובדברים שכתבו אחרים עליו – לא הפולמוסים וחילופי החרפות הם שצדו את לבי וריתקו אותי כל־כך – אלא האיש! האיש רב־הסתירות, שהסתער על אחרים בחימה שפוכה – והרס את עצמו! האיש המשׂכיל מאוד, אנין־הטעם, הלוחם נגד צביעות וזיוף ונביבות בספרות – שהתגלגל מטה־מטה עד שנהפך לזייפן ומועל בכספים! האיש ה“משתתף בצרת עמו וחולה את חָליוֹ”, שכתב מכתבים לדוסטויֶבסקי ולטולסטוי בדרשו מהם לצאת נגד האנטישמיות – ולימים “הלשין” על התלמוד ועל היהודים במאמריו הרוסיים, וסופו שהמיר את דתו! האיש שחולל סערות גדולות בהשכלה העברית, בקדשו מלחמה נגד הבערות, הקרתנות, המליצה, החנופה, השקר – ומת ככלב, כשרק אנטישמים מספידים אותו, ובמשך עשרים שנה לאחר מותו איש לא זכר את שמו!

איזו דרמה! איזה נושא לרומן גדול!

ראיתי אותו בעיני־רוחי, איש בן שלושים ושלוש; שמונה, עשר, שנים לאחר צאת ספריו מחוללי הסערות – נרדף, מנודה, מגורש מ“נחלת הספרות העברית”, מר־נפש, שונא, מקנא – יושב שפוף על ספרי־חשבונות בבנק הגדול של המשכיל העשיר, גס־הרוח, המתנשא, אברהם ז“ק, בוִילנה; יושב וחורש מזימות. זומם לנקום את חרפת עליבותו, השפלתו, נידויו, מטַכּס עצות בלבו איך לצאת מן השחת שלתוכה נפל. זוהר מתעתע מנצנץ באופל מחשבותיו: להיות עשיר! במכה אחת! כך ישתחרר מן המעמד המשפיל של לבלר עלוב, וכך יוכל לשאת את ארוסתו הצעירה, סופיה קאננגיסר החולנית, ולפתוח דף חדש בחייו – הרחק מן הבִּצה המעופשת של ההשכלה העברית! הוא מגלה את מזימתו לדודו, נפתלי הרץ בויארין, ועושה אתו קנוניה. הוא מזייף את חתימת ידו של הבנקאי ז”ק על שטר בסך 168,000 רובל! בויארין פודה את השטר ב“בנק המוסקבאי של הסוחרים”. קובנר נוטל את ארוסתו ונוסע למוסקבה. נותן לדודו בויארין 45,000 רובל – וזה ממהר לברוח לחו“ל – ומשאיר בידיו 123,000! ההעזה שבדבר! ההליכה בגדולות! הוא קונה דרכון מזוּיף, על שם ברוך סולובייצ’יק, ונוסע עם ארוסתו למוהילב, שם מתגוררת משפחתה. באחת התחנות הוא יוצא עם סופיה מקרון הרכבת ומקדש אותה בטבעת, בנוכחות עדים יהודים. משגר מכתב גידופים לז”ק, ש“לא השגיח בו ובערכו”, ומכנה אותו “אגואיסט, נבזה, אביר־לב, צמא לכבוד ונעוּר מדעת, תלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז שגעון” – וחותם בשמו המלא. הבולשת הרוסית בעקבותיו. בהגיעו לקיֶב הוא נתפס ונאסר. מנסה להתאבד בשלוש יריות אקדח, אך מחטיא. נשפט – אינו מביע שום חרטה על מעשיו בנאום ההגנה שלו – ונידון לארבע שנות מאסר עם עבודת־פרך ולאיבוד כל הזכויות. ארבע שנים, שמחמת בריאותו הרופפת, ממירים אותן השלטונות בגלות בסיביר. שש־עשרה שנה הוא עושה בסיביר, כפקיד נמוך ב“לשכת הביקורת” – בטובולסק, טומסק, אומסק – ובהיותו בן 52, ארבעה־עשר יום לפני נישואיו עם גימנזיסטית נוצריה, הוא ממיר את דתו.

והנשים בחייו! אשתו הראשונה, אֵם בנו, שעבדה בחנותו של אביה, והוא שנאה, עזבה והתגרש ממנה. וסופיה, שברח אִתה, ועזב גם אותה. והגימנזיסטית בסיביר…

אילו חיים! אילו ניגודים! החל בנעוריו, בבית אביו – מלמד וחזן עני – דרך ימי לימודיו בישיבה, כשספג סטירת־לחי בהיתפסו קורא “ספרים חיצוניים”, דרך שנות מלחמותיו המהוללות, כשהתכתש עם אלופי הספרות העברית, כשהתכתב עם גאוני הספרות הרוסית, כשלחם נגד הבערות והקנאות הדתית, והעלה על נס את יל"ג, את מאפו – ועד הנפילה אל המדרגה התחתונה של התבזות בעיני עמו ובעיני עצמו!

איזה נושא לרומן גדול! – חשבתי בהניחי את הספרים על השולחן. אֵילו פרקים נפלאים, עשירים בהתרחשות דרמתית, פנימית וחיצונית, פרקים “דוסטויֶבסקאיים”, אפשר היה לארוג כאן – בפגישותיו ובהתנגשויותיו עם סופרים מכובדים, “ממוּסדים”, גבירים־בעמם, שהוקיע ללא רחם, ללא משוא־פנים, את הבליהם ואת ריקנותם; אילו סצינות מרתקות, חודרות מעמקי נפש, אפשר היה לרשום כאן בעט דק – בשִׁבתו בלשכה בבנק, בבריחתו ברכבות, בעָמדו לפני שופטיו, בשִׁבתו בבית־הסוהר, בנדודיו בסיביר, בחזרתו מסיביר ובפגישתו הקומית־הטרגית עם המבקר פאפירנא… האם היה נביא־זעם “המקנא לדבר ה'” – או נבל? לוחם ללא חת לאמת – או רודף־כבוד, חולה פרסום ותהילה? האם היה מיזנתרוֹפ? לוקה בשגעון־גדלות? בשגעון־רדיפה? אכול רגשי נחיתות? מה היה מראהו? האוּמנם כפי שהוא נראה בתצלומו בספר – מגושם, גאה ובטוח, מתגנדר בשפמו הגזוז, בשערו המסורק הנאה – או היה בו משהו עדין מזה? מה היתה קומתו? 160 ס"מ? 170?…

ושץ? – אמרתי לעצמי בעלותי שוב אל הגג, להחזיר את הספרים למקומם – האין הוא נושא לרומן? ואם לא לרומן – לנובלה של ארבעים עמודים? האם מרוב נחת מעצמו הוא מתנפל בפראות כזאת על בני־דורו הצעירים? האם רק מתוך “אהבת האמת” הוא מתעלל כך ברעו־מאתמול? איזה שד מריץ אותו? תאוַת שלטון? רגשי קיפוח? מרירות שמקורה בכשלון? אולי שנאת עצמו? ואולי שורש הרוע המחלחל בו הוא ב“כליה השלחופית”? ב“אשתנת”?

החזרתי את הספרים למקומם.

בהניחי אותם, נפל מבטי על כרך ישן, צהוב, קרוע. “הניצנים” – מאסף ספרותי, וַארשה שנת תרנ"ה. עילעלתי בו, והתעכבתי על שיר שמצאתי באחד מדפיו:


 

על פלוני המבקר


עֵת אֶרְאֶה אֶת פְּלוֹנִי הַמְבַקֵר

עַל אַחַד הַמְחַבְּרִים יַצְרִיחַ אַף יָרִיעַ,

אֶת אֲשֶׁר כָּתַב יִמְחַק וִיעַקֵר

אַף כִּי לְקַרְסֻלָיו עוֹד לֹא הִגִיעַ –


אָז אָבִין לְרֵעוֹ בְּמְהֵרָה,

כִּי לָזֹאת קָרָא אֶל הַמְחַבֵּר לְרִיב:

כִּי יָשִׂים בְּצַלַחְתּוֹ גֵרָה,

וְאָז יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיו.

יהודה זלמן זילבער


הנחתי את הספר ונעלתי את הדלת על עקד הספרים אכולי העש.

כשהצצתי לדיר – אורו עיני למראה חמִשה גורים תחת גחונה של עמנואלה! חמִשה גורים לבנים, לחים ומלוקקים! רבוצים על הקש, יונקים ומוצצים, סומים וממצמצים, מפרכסים ברגליהם ומגששים בחָטמיהם… ובכן – המליטה סוף־סוף, השמנה ורוּדת האפרכסות! באותן שעות שדגרתי אני על אברהם אורי קובנר – הוציאה היא צאצאים לאויר העולם!


 

ישועות וגחמות


כשיצאתי לפנות־ערב מן הבית, ללכת אל מיכאל ידידי, יצא גם מר בן־זאב מדירתו, וצעדנו יחד כברת־דרך.

“מה שלום ידידנו הפרופסור?” שאל.

אמרתי לו שימינו של הפרופסור חבושה, ושעוד נשאר בבית־החולים לצורך בדיקות באבריו הפנימיים.

“פצוע מלחמה!” גיחך. “מילא, מי שיוצא למלחמה, חייב לקבל עליו את הסיכונים! אבל הוא יתאושש בודאי! יתאושש וימינו עוד תעשה חיִל!”

אמרתי לו שכל שעות הבוקר הייתי שקוע בקריאה על מעלליו של איש־מלחמה אחר – אברהם אורי קובנר.

“אה, המשומד! הוא היה טיפוס מכוער!” עיוָה את פניו. “זה שהתקיף את מנדלי מוכר ספרים על שתירגם ‘בינען וירמער’ ל’תולעי דבורים' במקום ל’תולעים פנימיות‘, ועשה מזה עסק גדול כל־כך – מילא, אפשר לסלוח לו. אבל זה שכתב מכתבי חנופה לאנטישמי ריאזאנוב ומאמרי דילטוריא ב’גוֹלוֹס’ על כל החטאים והעוונות של עם ישראל, והמליץ לאסור על לימוד התלמוד – פשוט נבלה! הוא ירש גיהנום – בזה אין כל ספק!”

אמרתי שקובנר היה איש מורכב מאוד, רב־ניגודים, ואני מתפלא שעד היום לא נכתב עליו רומַן ביוגרפי גדול.

“על קובנר? הוא אינו ראוי לכך! הוא עצמו ניבא שיכנו אותו ‘המן העברי’. אתה יודע על מי באמת צריך לכתוב רומן? – על פייטלסון! שמעת על מנחם מנדל פייטלסון?”

אמרתי שנתקלתי בשמו כשקראתי על קובנר ופאפירנא, שהוא היה בן־דורם – אך מעט מאוד ידוע לי עליו.

“אה, הוא היה בן־אדם! אישיות טרגית! מבקר עדין, בעל־נפש…”

וסיפר לי עליו, שהיה איש מכוער למראה, נמוך־קומה, עני מרוד, שנחל רק אכזבות בחייו. לימד עברית בערי דרום רוסיה, ניסה להתקבל לאוניברסיטה, אך נכשל בבחינות, נסע לוארשה לנסות שם את מזלו, אך נקלע, ביש־מזל, למהומת רחוב ונפצע מכדור תועה, חלה, חזר להיות מורה ביֶקטרינוסלב… ואף כי היה רחוק ממרכזי התרבות העברית, כתב מאמרים רבי־טעם, נקים ובהירים, נטולי מליצות, על סופרים וספרים…

פעם אחת הגיע לאודיסה, בתקוָה למצוא שם עבודה במוסד יהודי, והלך לביתו של מנדלי מוכר ספרים. מנדלי יצא אליו, אל הפרוזדור, ובראותו לפניו את המבקר נמוך־הקומה, שברוב חוצפתו העז לכתוב עליו, באחד ממאמריו, שהוא מושפע מסופרים רוסים אלה ואלה – מדד אותו במבט של בוז, מגובה קומתו, הציג רגל אחת על כסא שעמד שם, ואמר: “ובכן, אתה הוא זליג, הבלן הגוץ, שכדי לשטוף את גופו של הגביר אלתר הקיפח בבית־המרחץ, צריך הוא לטפס על הכסא! ואתה חשבת שתצליח לשפוך עביט של צוננין על מנדלי!” ומיד הפך גבו אליו, נכנס לחדר והשאירו בפרוזדור.

פייטלסון, שהעריץ את מנדלי, חזר ליֶקטרינוסלב, ולאחר זמן לא רב, בלע רעל, ומת. בצוָאתו ביקש כי ייכתב על מצבתו: “לפני נדיבים לא התיַצבת / בין שַלוֵי־עולם לא ישבת / חיי מרי־נפש חיית / ומשולחן החיים לא זכית.”

“התאבד, ידידי!” טפח בן־זאב על שכמי לפני היפרדו מעלי. “בן ארבעים ושתים! כי מן הטראומה של הפגישה עם מנדלי לא יכול היה להתאושש!… אתה יודע מהו שנאמר ‘כי באפם הרגו איש’? – גם בעקימת אף אפשר להרוג איש! ועוד אף גדול כשל מנדלי! כן כן, היו סופרים שהתאבדו בגלל מה שכתבו עליהם מבקרים, והנה לך מבקר שהתאבד בגלל עקימת־אף של סופר! זה נושא לרומן!”


מיכאל, להפתעתי הרבה, קיבל את פני כאילו לא היו דברים מעולם: מעולם לא הופיע אותו כתב־פלסתר נגדו, מעולם לא גידף אותי בטלפון ולא טרק את השפופרת, מעולם לא –

ואולי לא היה זה הוא?..

“בוא! היכנס!” קרא במאור־פנים, סמוק, נרגש, בפַתחוֹ לפני את הדלת לרוָחה.

הוא פורח! – אמרתי לעצמי.

בהיכנסי לחדרו, מצאתי שם בחור ובחורה שלא הכרתים.

“זאת עיינה, זמרת, וזה ג’וליאן מילוש… האם אני מבטא את השם נכון?”

הבחור, כבן שלושים, במשקפים גדולים, שמאחוריהם עינים חייכניות, מפיקות פיקחות, בעל פנים זרוּעות בהרות – ניענע בראשו כלפי.

ג’וליאן הוא מלחין, אמר לי מיכאל, ויש לו רעיון להלחין כמה מן השירים ב“אמרתי לא”.

“יופי!” אמרתי, מאוכזב כלשהו. חשבתי למצוא אותו בסערת־רגשות אחרת. ושאלתי אם אינני מפריע.

“לא! למה? תשתתף גם אתה בהתיָעצות!”

עיינה, שישבה על הרצפה, רגליה מקופלות תחתיה, נסמכת בגבה ובזרועה אל הספה שעליה ישב ג’וליאן, היתה יפהפיה. יפהפיה אגדית. פֵיָה. שערהּ הזהוב גלש לצד אחד של פניה, כמפל מים זוהר. על פני העגלגלות ריחף חיוך אילם שרחש טוב לכל העולם. הוא רחש טוב לי בהיכנסי – ולא צריכה היתה אפילו לטרוח להשיב על ברכתי – רחש טוב למיכאל בדברו, לג’וליאן מילוש בהקשיבה לו.

ג’וליאן מילוש קרא מלים מאחד השירים וליוָה אותן בתנועות יד שציירו מעין תרשים של מנגינה.

“ק־ד־רות רו־ע־פת על סלע א־זו־בי, טא־טא, טא־טא־טא…”ליוָה את זמרתו, בקול המתדמה לסופרן, בתנועות יד גליות, “בָּ־בוּ־אַת אַנדרוֹ־מֶ־דָה,” התרוממו קולו וידו מעלה־מעלה, לטונים הגבוהים של הסולם, “צו־ללת כ־אַט־לַנ־טיס,” צלל קולו בבת־אחת לבַּאס, ועמו ירדה הזרוע כמעט לרצפה, “טא־טא־טא, טא־טא. זה נראה לך?”

מיכאל, חיוך רפה על פניו, כאינו יודע להחליט: יפה? לא יפה? הִפנה מבטו אלי, כשואל להתרשמותי. אני העליתי חיוך של אישור: כן… כן… – חייכתי. המנגינה לא היתה מַלודית. היא לא נסעה על מסילה חלקלקה, אלא הִטלטלה על מהמורות. אך היתה ברוח התקופה.

“כן… כן…” אמר מיכאל לאט, כהד לאישורי האילם, “זה יפה… כן… אני רק חושש: הקהל יקלוט?”

“את המלים?” שאל ג’וליאן.

“את המנגינה…”

“עם הקול של עיינה?!”

עיינה הצטחקה בהכרת־טובה.

“בָּ־בוּ־אַת אַנדרוֹ־מֶ־דָה…” השמיעה פסוק קצר של סופרן נפלא, צלול, שמֵימי, שהידהד בחדר כסלסול של זמיר בחללו של היכל.

מיכאל צחק בהנאה גלויה: “כן… כן…”

ואחר־כך פסוק שני, ושלישי.

חדרו הקטן של מיכאל הפך למקדש־מעט. הצלילים עופפו על כנפי המלים. עיינה היפהפיה היתה מוזה. אשרי האיש שהמוזות אוהבות אותו – אומר הַסיוֹדוֹס – גם אם צער ויגון בלבבו; אך ישמע את שירתן, מיד ישכח את מחשבותיו האפלות ולא יזכור עוד את תלאותיו. כן, גם מיכאל, לנגד עיני, נמוגו צערו ויגונו, כעסו ומרי־לבו, פשט כל גשמיות, ופניו עטו רוחניות טהורה.

חיוכה השמֵימי של עיינה זרח אלינו בהשתתק קולה.

היא הִטתה את פניה אלי, וחיוכה נתלה בי.

הסמקתי. העליתי גם אני חיוך רפה על שפתי.

חיוכינו נפגשו.

חיוכה נגע בחיוכי כמו קרן שמש בקורי עכביש.

כאילו משהו נפלא התרחש ושנינו משתאים עליו.

ראיתי שגם מיכאל מחייך אלי, וגם ג’וליאן.

לא ידעתי מה לעשות בחיוכי, לכן אמרתי: “השירים האלה… יש בהם תנועה גלית של ניגודים…”

עיינה לא הסירה מבטה ממני. עיניה זרחו אלי כאילו אמרתי דבר עמוק מאוד.

מיכאל חייך כמאַשר את הבחנתי.

“כן…” שבר ג’וליאן את הדממה האלוהית. “להשמיע עוד משהו?”

מיכאל הינהן בחיוך של אושר.

ג’וליאן השמיע עוד שלושה ראשי שירים.

הרעיון הוא – אמר – שעיינה תופיע במחזור שלם, של אחד־עשר שיר…

“אני מתה עליהם!” אמרה עיינה בדבקוּת.

מיכאל חייך. הדליק סיגריה בידים רועדות ועישן.

אחר־כך דיברו על תנאים, חוזה, מקדמה, אחוזים. לא היה ויכוח ביניהם. מיכאל הסכים לכל מה שהציע מילוש. עיינה אמרה: אתה יכול לסמוך עליו, לולא היה ישר כל־כך, כבר היה עשיר גדול היום; ומיכאל אמר שהוא בטוח בזה, שכּן אילו רצה להתעשר, לא היה בוחר בשירים שלו. עיינה שמה ידה על ירכו של מילוש ואמרה שהוא דבק כל־כך בעקרונות, שאין הוא מוכן לעשות שום פשרה למען הפופולריות; ומיכאל אמר שרק עם אדם כזה הוא מוכן ומסוגל לעבוד.

מוקסם הייתי.

ג’וליאן קם מן הכורסה. עיינה התרוממה מרבצה, ושניהם, מרוּצים, פנו לעבר הדלת. הם נפרדו ממיכאל, ועיינה חננה אותי באותו חיוך רוחש טוב, מבטיח גמול לכל בעל לב טהור, כמו בעת כניסתי.

“איחולי!” אמרתי למיכאל לאחר צאתם.

הוא הדליק עוד סיגריה, בעצבנות, והיא רעדה בפיו.

“אדם לא־רגיל ג’וליאן זה! לא־רגיל!” אמר.

שאלתי איך הגיע אל שיריו.

הוא התקרב לשולחן, שלף את המגירה העליונה, הוציא מכתב מתוכה והושיטו לי: “קרא!”

היה זה מכתב של עיינה. עיינה מלמד.


למיכאל הוכהאוזר, שלום רב.

כבר שבועים אני מתהלכת עם השירים שלך ב“אמרתי לא”.

שוכבת אִתם, ישנה אתם, קמה אתם…


את הספר פתחה במקרה, בחנות ספרים, והוא “תפס אותה מיד”, “ממש גילוי”. היא לא הכירה את שיריו קודם־לכן… בסופו של המכתב, שואלת עיינה אם יואיל להיפגש אִתה ועם המלחין ג’וליאן מילוש, שגם הוא, כמוה…

“שלשום קיבלתי את זה,” נטל את המכתב מידי והחזירו למגירה.

“יופי!” אמרתי.

“נקווה… נקווה…”אמר, והשתתק. שקע בעצבות.

“אתה צריך לשמוח!” אמרתי. “למה אתה עצוב?”

הוא הדליק סיגריה בסיגריה והמשיך לעשן בשתיקה.

“אתה יודע, לפעמים אני שואל את עצמי…” אמר לבסוף בחיוך צנוע. הפסיק, ופתח שוב: “קראתי כמה פרקים ב’הזוהר' של תשבי. נפלא, נפלא! יש שם סיפור על רבי שמעון בר־יוחאי במערה, שכל הלילה קרא בספר הגנוז, שהיה כמו מגדל־עוז מוקף עופות־אש, וכשהאיר היום – פרח הספר מידו, ואיננו. והיה מאושר: השיג את התכלית העליונה! תחשוב על זה: יש כאן משמעות עמוקה מאוד: ספרים נכתבים בחושך. באותיות מוקפות אש. כשמאיר היום – הכּוֹל נגוֹז. הגנוז נגוז. ודווקא אז – צריך להיות מאושרים! דווקא כשהאותיות נגוזות!… מה התכלית האמתית של השירה, קלמן? אתה יודע מה? – ביטול עצמה! זו התכלית העליונה! לכתוב כך, להגיע לעידון כזה, לתמציתיות כזאת, להפשטה כזאת – שהמלה עצמה תיהפך לאור! כלומר, ללא־מלה!.. אני אגיע לזה אי־פעם? לעולם לא!.. אז אתה שואל למה אני עצוב…”

שתקנו הרבה.

אני לא הזכרתי את שץ. הוא לא הזכיר עזיבת הארץ.


 

אבן־העזר


הקורא שלבו אינו נתון להנאה בלבד, בקראוֹ ספרים – כמשפט ההדיוטות, ההולכים שבי אחר העלילה הקולחת ועיניהם טחות מראות את המסתתר מאחוריה – אלא מבקש לחדור לעוּמקם, לצלול למשמעויות ולתת־המשמעויות שבהם, לחפור ברָבדיהם, רובד מתחת לרובד, ולהבין לא רק את הטכּסט, אלא גם את תת־הטכּסט, מן הראוי שאף בספר הזה יתעכב מעט בין פרק לפרק ויהרהר. ולאחר שקרא את שני הפרקים שלעיל, ראוי לו שיתהה על פשר יחסו של הגיבור אל שני הגברים האחרים בספר שהם בני־גילו: שץ ומיכאל. האוּמנם את הראשון רק שונא הוא ואת השני הוא רק אוהב? ואולי יחסו אל שניהם – אם כי אין הדבר גלוי במישור הקִדמי – מורכב יותר? ואולי – וזוהי כבר השערה נועזת יותר – יש ביחסו אליהם שמץ של…

כדאי לעיין בדבר, שכן כל עיון כזה שכרו בצִדוֹ.


 

אינטרמצו


שץ טרם חזר מבית החולים. נעמי היתה לבדה.

בערב, בתשע, צילצלה בדלתי, עטופת חלוּק, והתנצלה על שהיא מבקשת את עזרתי: פוחדת היא – נורא פוחדת! – מג’וּקים. וג’וּק אחד חדר בטיסה אל המטבח – כמעט פרחה נשמתה – ועשיו מתרוצץ הוא שם בין הכלים. היא סגרה עליו את הדלת ואינה יכולה להיכנס שמה. העם יקשה עלי?..

עליתי לדירתה, נכנסתי למטבח – היא צפתה מבחוץ – ולאחר מרדף נמרץ ורב־מהומה, כשאני מזיז רהיטים וכלים ממקום למקום ונעלי בידי – הִשׂגתיו, מחצתיו, והשלכתי את פגרו מן המרפסת.

אחר־כך – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בפַקחי את עיני (ולמולי, על הקיר, באור הקלוש המגיע מחדר־המגורים, מבליחה הכרזה של “אילוף הסוררת” – פטרוצ’יו חובט באחוריה החשופים של קתרין, שגוָהּ כפוף כמעט עד לארץ) חשבתי על האיש הזה שגר למטה, מתחת לרצפה הזאת, שעליה המיטה הזאת. שׂיכלתי את זרועותי מתחת לראשי וחשבתי: מיהו הרומני השקט הזה, הספון שם בדירתו, כעכבר בחורו, כחפרפרת במחילתה, המכנה עצמו סופר? מה הוא עושה שם, לילות כימים? – הוא כותב. כן, כותב. חורש שורות בחשאי. חריקת העט לא נשמעת, אין קול ואין רחש. כגנב במחתרת הוא כותב, סיפור ועוד סיפור, ועוד, ועוד. לשם מה הוא כותב ובשביל מי?

והיומרנות הזאת, הקרננית! לברוא נפשות! להפיח חיים! שמים וארץ וכל צבאם! העלוב! איך לא מרגיש הוא, ביהירותו המטופשת, שנפשות אלו שהוא בורא משוטטות כקליפות בחלל העולם! מרחפות בו כשדים ומזיקים!

הוא מתאר בית וחושב שזה בית. מתאר גמל וחושב שברא גמל. מתאר איש מעשן סיגריה וחושב שהאיש חושב ושהסיגריה מעשנת. ואיננו חש כלל שאם הבית שלו הוא חיקוי של בית והאיש שלו הוא חיקוי של איש, שניהם אינם אמת, כי אמת הבאה בחיקוי אינה עוד אמת – כמאמר החסידים. ואם לגמל שלו הוא מרכיב, בגחמנות, כנפים – הרי סופו של גמל זה, המתרומם בקושי מעל פני האדמה, שהוא צונח ארצה, פשוט אברים, כבובה ממוּכנת! הוא משתטה כמוקיון, מתרברב כמוהו – הסופר הזה!

כן, אדם מהוגן הוא. מדבר מעט, הולך שפי. חי בשלום עם השכנים. יורד במדרגות, עולה במדרגות, פניו אילמות. אך מתחת למסוֶה החף הזה – אני יודע – שורץ קן של נחשים. שנאות וקנאות. הרהורי זימה. הוא זומם מזימות, חותר. חותר גם תחת החדר הזה. בוגדני! אין לתת אֵמון בו! – –

כך שכבתי וחשבתי, זרועותי תחת ראשי, וחשתי איך השנאה תופחת בתוכי. תופחת ועולה. כן, אני שונא אותו! אינני יודע למה אני שונא אותו כל־כך – אבל אינני יכול לחיות אִתו בבית אחד! הייתי מחסל אותו! מגלגל אותו מכל המדרגות עד שהיה שובר את ראשו!

חשתי הנאה כה רבה משנאתי זו, שהתהפכתי על צִדי, חבקתי את השוכבת לשמאלי, ונעצתי בה את קרן־עוזי.


 

על כדאיות הנישואים


בפרק ט' שבספר ג' של “גרגנטואה ופנטגריאל” – פרק שאגיע לתרגומו בעוד שלוש שנים אולי, אם אגיע אליו בכלל, שכּן אני תקוע כבר כמעט שבועים בפרק י"ג של ספר א', שעיקר עניַנו בחראים, הפרשות, נפיחות ויציאה לנקבים, ושובר את ראשי איך לחרוז בלשון־הקודש מיני גסויות כמו –

Chiart

Foirart

Petart

Brenous

Ton Iard

Chappart

Sèspart

Sous nous –

וכד' – מסוּפר על פאנירז' הנוכל, המבקש את עצת פנטגריאל אדונו בדבר כדאיות הנישואים. אביא בזה את עיקרי הדו־שיח בין השנים, בתרגום חפשי ולא־מהוקצע, שכּן תרגום מדוּיק, אפילו של התשובות הקצרות של פנטגריאל לשואלו, העונה לסירוגין, פעם בחיוב Marriez־vous donc ופעם בשלילה Poinct doncques ne vous marriez ומשחקי־המלים הכרוכים בהן, יגזול ממני חמִשה ימי עמל מפרך.

“אדוני,” אומר פאנירז' לפנטגריאל, “שמעתני אומר שבכוונתי להינשא, אלא אם כן יורע מזלי וייסגרו, ייפקקו וייסתמו בפני כל הנקבים. בשם האהבה שאתה רוחש לי בטובך זה כמה זמן, אבקש את עצתך בדבר.”

“ובכן,” אומר פנטגריאל, “כיוָן שהפוּר נפל והחלטתך נחושה להינשא, אין צורך להוסיף ולדבר. יש להוציא את הדבר אל הפועל!”

“כן, אבל לא הייתי רוצה להוציאו אל הפועל שלא על־פי עצתך והמלצתך…”

“עצתי והמלצתי – עשה כאשר אמרת!”

“אבל אילו ידעת שייטב לי להישאר כפי שהנני, בלי לפרוץ לי נקָבוֹת חדשות, הרי… הייתי מעדיף לא להינשא.”

“יפה, העדף אפוא לא להינשא!”

“אבל, התאחל לי שאבלה את כל ימי ערירי וגלמוד, ללא עזר כנגדי? זכור דברי קוהלת: ‘טובים השנַיִם מן האחד’! רוָקוּת אינה יודעת טעם התענוגות שיודע הזיווּג!”

“הזדווג אפוא בשם אלוהים!”

“אבל מה יקרה אם אשתי תקרנן אותי! חזיון נפרץ הוא, כידוע לך, ואז אני עלול לפרוץ מגדרי! קרננים אני מחבב בדרך־כלל, בחורים כהלכה הם ואנשי רֵעים להתרועע, אבל טוב מותי מהיותי אחד מהם. נקודת־תורפה היא לי, שממנה לא אוכל הירפא!”

“הרפה אפוא ואל תינשא! כי מאמרו של סֶנֶקה ‘על דאטפת יאטפוך’ – נכון הוא ללא יוצא־מן־הכלל.”

“ללא יוצא־מן־הכלל אתה אומר?”

“סנקה אומר: ‘ללא יוצא־מן־הכלל’.”

“הוֹ הוֹ, בשם השד־מתחת שלי, האם מתכוון סנקה לעולם הזה, או לבא? שׂהדי במרומים, אינני יכול ללא אשה כשם שעיוֵר אינו יכול ללא מטֶה, וכשם שמטהו דופק, כך גם שלי מתאווה לדפוק! מכיוָן שכך הדבר, האם לא מוטב לי שאתחבר עם אשה הגונה וישרה, משאשׂרך רגלי יום אל זו ויום אל זו, ואסתכן בלי הרף בכך שאזוּב ממלקות או שאלקה בזיבה? עלי להודות שמעולם לא רויתי נחת מנשים נשואות, עם כל הכבוד לבעליהן, ידידַי.”

ידידי, התבעל אפוא בשם אלוהים!"

“אבל, מה יהיה עלי אם יַקרה לי אלוהים אשה מכובדת שתכבדני במהלומות? איהפך לאיוב בזעיר־אנפין, אם החימה לא תעבירני על דעתי. אומרים שמטרונות מכובדות אלו הן קשות־עורף לעתים קרובות, ויותר משיש בהן יין, יש בהן חומץ! אשה כזאת, אם שוטה לא אהיה – אדוּש בשוטים את קישוטיה, רוצה לומר את זרועותיה, רגליה, ראשה, ראוֹתיה, כבדה ומרתה. אחבוט את שמלותיה חיבוטים כאלה, ואפרגל את בשׂרה פרגוּלים כאלה, שהמלך השטן בכבודו ובעצמו יקביל את פני נשמתה הארורה בשערי הגיהנום. לא, מוטב לי השנה ללא מהלומות קרב כאלה! למען האמת, מעולם לא שבעתי עונג מריב ומדון ארסיים.”

“אל תתארס אפוא. רחק מערשׂ־כלולות.”

“אבל שקול את מצבי: אני נקי מחובות ומאשה. עלי להוסיף מיד – שלא בטובתי אני נקי מחובות, כי אלמלא כן, היו נושי חוסכים ממני את פטרונותי. עכשיו, כיוָן שהנני ללא נושה וללא אשה, אין איש דואג לי ואין אשה מחוננת אותי באותה חיבה עילאה המכונה אהבת־כלולות. אם אחלה חלילה, מי יסעד אותי בחָליִי? הן כה אמר החכם בן־סירא: ‘אשר לו אשת־חיל, קניָניו יפרוצו, כי עזר היא לימיו ועמוד למִבטח־עוז.’ כוונתי, כמובן, לאשה ישרה, עקרת־בית מקודשת כדת וכדין. אמת זו אני למד במפורש ממנת־חלקם של אפיפיורים, נונציות, קרדינלים, בישופים, אבות־מנזרים, נזירים, כמרים ופרושים. היה סמוך ובטוח שאני חלקי לא יהא עמהם!”

“חלוק גורלך עם אשה וקדש אותה כדת וכדין!”

“אבל מה יקרה אם אפּוֹל למשכב ולא אוכל למלא את חובותי כבעל? מה יקרה אם אשתי, שנפשה תקוץ בתשישותי, תתמסר לגבר אחר, ולא רק שלא תסמוך אותי בצרתי, אלא גם תצחק למִשבּתי? גרוע מזה – מה יקרה אם תגנוב ממני – כפי שראיתי לעתים קרובות נשים גונבות מבעליהן חסרי־האונים? הוֹ, דבר זה די יהיה בו להוציא אותי מדעתי מרוב צער, ולשלח את רגלי לרוץ בשדות עד כי לא יכירני עוד מקומי!”

“הישאר במקומך אפוא, ואל תרוץ אל שדה־בעל!”

“יפה. אבל הבט וראה! אם כך אעשה, איך אוליד בנים ובנות כשרים? איך אנציח את שמי ואת שִׁלטי? למי אוריש את נכסי וקניָני? הלא רוצה אני בצאצאים שישעשעו אותי, ולא שבעצב יכלו ימי! רוצה אני לנהוג בהם כמו שנוהג גרגנטואה, אביך רב־החן ורב־החסד, בך! להיות ככל האנשים ההגונים הרואים חיים בביתם ועל נחלתם. שכּן, בהיותי נקי מחובות ובה־בשעה לא נשוי, חוששני שאתה רק תתקלס בי במקום לנחמני בצרתי, שאיני נחלץ ממנה.”

“אזור חלציך אפוא, בשם אלוהים, והינשא!”


 

בנה של חדוה


ירון, בנה של חדוה, נספה בתאונת מסוק, שהתרסק בסיני.

על השידה שליד מיטתה עמדה תמונתו, לחוצה בין שתי טבלות־זכוכית, ללא מסגרת: נער בן שבע־עשרה, בעל גבינים קשתיים, שחורים, חתימת שפם קלושה, פה שמתרחב בחיוך מאולץ, נכאב מעט, עינים צרות, מחייכות באירוֹניה, או בחשד.

ויקטוריה, בחדר־המדרגות, אמרה לי בטרוניה: אינך יודע שחדוה חולה? כבר עשרה ימים! והוכיחה אותי על היותי “ככל הסופרים והאמנים”, המתעניינים רק בעצמם, והשכן חשוב בעיניהם כמת.

פניה אינם כתמול שלשום. עוינת אותי, משום־מה.

שץ חזר מבית־החולים לפני שלושה ימים, אמת־ידו מגוּבסת, תלויה בצוָארוֹ בתחבושת רחבה. ראיתיו מבעד לחריר הדלת, עולה עם נעמי, שנשאה את תיקו, חמור־סבר יותר מתמיד. בערב הוא מנסה לתקתק על המכונה באצבע אחת, ותקתוקים אלה מעצבנים כמו נקישות קב של פיסח על־גבי המדרכה.

ממילא לא הייתי מסוגל לכתוב. נכנסתי אל חדוה ומצאתיה במיטתה. עם כניסתי, התיַשבה ותמכה את ראשה בכר. שאלתי מה לה, ואמרה דקירות בלב. קושי לנשום. בדקו אותה ולא מצאו דבר. “אתה יודע איך זה עם הרופאים,” אמרה. “כשלא מוצאים כלום, אומרים: פסיכוסוֹמטי. אבל זה לא מפסיק את המְחוֹשים.” – “גם עכשיו?” שאלתי. היא שמה ידה על לבה, נשמה עמוק, וראיתי שהיא מתקשה. אמרתי שגם לי זה קורה לעתים, אולי בהשפעת מזג־האויר, אולי עצבים. “ואני לא היפוכונדרית,” חייכה.

הסתכלתי בתצלום שעל השידה ושאלתי אם זהו בנה. כן, אמרה, היא חושבת עליו הרבה בימים האחרונים, כשהיא לבדה ואין מה שיסיח את דעתה, לבד הספרים שהיא קוראה, אבל זה טיבה של קריאה בספרים, שאתה מפסיק כל כמה דפים ומהרהר במה שקרוב ללבך. הנה היה בידה יומנו של חייל מצרי שנפל בסיני במלחמת יום־הכיפורים. דברים מרגשים מאוד, המעידים שכשאדם לבדו מול המוות, הריהו הנברא־בצלם, ואין הבדל מאיזה עם הוא, מאיזו דת: געגועים לאם, לאב, לכפר־ההולדת. דאגה לאחים, פחד, השאלה המכאיבה אם יש חיים לאחר המוות… זוכרת היא את דבריו: אמא, אני מתענה כשאני חושב על דמעותַיִך כאשר המוות אופף אותי… אם אמות, אבקש שלא אישאר רק בזכרונו של אחי ח’אלד, שנפל בקרב… קראה וחשבה: ירון חי רק בזכרונה. לא הותיר דבר אחריו. נקבר בקבר־אחים, כי גם גופתו לא נמצאה, רק עצמות מפוזרות עם עצמות יתר הנִספּים. כשתסתלק היא מן העולם… גם הזכרון לא יישאר… האפשר שאדם יכלה ולא תהיה לו כל השארת־נפש? כאילו לא היה?

אחר־כך סיפרה לי על בנה. אביא את דבריה כפי שנשתמרו בזכרוני. אם כי סופרו למקוטעין, כי היה עליה להפסיק מדי פעם, מחמת קשיי הנשימה, אביאם ברצף אחד.

ירון היה ילד עצבני וחסר־מנוחה. עוד בהיותו ברחם אמו, היה בועט כל־כך שצריכה היתה להניח את שתי ידיה על כרסה כדי להרגיעו. אחר־כך, כשהיה יונק, היה שומט מדי פעם את הדד מפיו ופורץ בבכי, ובמיטתו, כששכב על גבו, היה מדווש ברגליו באוִיר במרץ רב, כרוכב אוֹפנַיִם מהיר. משלמד ללכת, לא היה יושב שני רגעים על מקום אחד, אלא היה מתרוצץ בחדר – באותה דירה קטנה שבה התגוררו אז – נמלט מתוכו בהיפתח הדלת, ממהר לרדת במדרגות, ולולא היתה משיגה ותופסת אותו, היה רץ אל הרחוב. כשהיתה מסיעה אותו בעגלת־הילדים, היה עליה לאסור אותו אליה ברצועות, כי כל חפצו היה להחליק ממנה החוצה ולרוץ חָפשי. כל שנות ילדותו היה פחד רודף אותה, פן יחצה את הרחוב במרוצה ויידרס.

בהיותו כבן ארבע, שאל אותה בפעם הראשונה – בעקבות הטרדות של ילדי הגן, הוא הגן של חדוה – מדוע אין לו אבא כלכל הילדים. היא היתה מוכנה לשאלה זו מכבר והחליט להשיב עליה באומץ – לא “אבא נסע רחוק” וכיוצא באלה התחמקויות – אלא: יש אמהות שאינן נשואות ואינן יודעות איפה אבי ילדיהן. הוא שמע את תשובתה, חשב מה שחשב, ולא הוסיף לשאול. אך ילדי הגן הוסיפו להתגרות בו מפעם לפעם, ואז מצא תחבולה כנגדם: הוא היה “עושה פרצופים”. בכל פעם שהיה מישהו מן הילדים שואלו על אביו, לא היה עונה לו דבר, אלא מעמיד כנגדו פרצוף מצחיק: מהדק את שפתיו ומושכן לצדדים, מצמצם את עיניו ומכווץ את שרירי פניו עד שהיו כמסיכה המעוררת צחוק ובעתה כאחד. משהִרבּה לעשות כן, חדלו להציק לו.

בהיותו בן חמש, לקחה אותו חדוה לביקור ב“מרחבים”, זה הקיבוץ בנגב, שאותו עזבה כמה שנים קודם־לכן, יחד עם בעלה הצעיר, שלומיק.

כל השנים האלה נטרו לה בקיבוץ – סיפרה – לא סלחו לה על שעזבה ועל שהעזיבה את שלומיק, שהיה חביב על כולם. משום כך, ומשום החשש מפני הלשונות הרעות והעינַיִם הרעות, לא ביקרה שם אף פעם אחת. אך חברה טובה שלה, עדינה, שכשהיתה באה העירה היתה נכנסת אצלה, יושבת ומספרת על כל הנעשה בקיבוץ, גם נשארת ללון לעתים – הפצירה בה פעמים רבות לבוא, הבטיחה לה ש“הזמן משכיח הכּוֹל” ושאיש אינו זוכר לה עוד את “חטאה”. ימים אחדים לאחר שמלאו לירון חמש, אזרה אומץ והחליטה, כדי לשמח את לבו במתנת טיול, לנסוע לשם לסוף־שבוע.

“וזה היה הדבר היפה ביותר שקרה לירון מאז הולדתו,” אמרה חדוה. "לעדינה היה ילד בגילו, ובבואנו לקיבוץ, הביאה אותו אל הגן של בנה. שם אכל, שם שיחק, שם ישן עם כולם. מכיוָן שבא מן העיר, עורר סקרנות בין הילדים, ומיד מצא עצמו במרכז החברה. הגננת ביקשה שיספר על תל־אביב, והוא סיפר. סיפר דברים שהיו ושלא היו. מכיוָן שהיה לו קהל טוב כל־כך, מקשיב ועֵרני ומגיב, התלהב מן הסיפורים של עצמו והמריא על כנפי דמיונו! סיפר על דגים מעופפים בים, ועל מרכבות עם סוסים לבנים, ועל פילים בקרקס שלא היה ולא נברא, ועל סרטים שראה ושלא ראה, והמשיך לספר גם כששכבו במיטות, עד ששומרת־הלילה היתה צריכה להשתיקו.

"למחרת, בשבת, הביאו אותו הילדים אל המקלט, ששימש גם כעין מועדון. כשהתיַשבו כולם על הכסאות, באפלולית, והגננת לא היתה אִתם, והם שתקו כדי להרשים אותו, או כדי לעורר בו הרגשת מִסתורין – נדלק בו פתאום רעיון – אולי מתוך פחד שרצה לגרש אותו – והתחיל לעשות להם פרצופים! בנה של עדינה סיפר לנו אחר־כך איך עשה פרצופים של חיות – של קוף, ושל גמל, ושל כלב בוּלדוֹג, ושל חתול סיאמי, ושל דג, וגם פרצופים של בני־אדם שונים – של זקן, ושל זקנה, ושל איש שנבהל מחושך, ושל איש עצוב שאיבד את כובעו, ושל אמא שחושבת שהילד שלה נדרס… וכולם צחקו והתפעלו, והוא היה גיבור היום! אף פעם לא זכה לכבוד כזה! הוא היה מאושר!

“לאחר שחזרנו העירה, לא חדל לדבר על הקיבוץ, ובכל יום ששי היה מבקש אותי שאקח אותו לשם. הוא זכר את שמות הילדים, ואת שמות הגננות והמטפלות ודיבר על פינת־החי, ועל החורשה, ועל הבריכה… זכרון גן־עדן! עוד פעמַיִם נסעתי אתו לשם – לסדר הפסח ולחג הביכורים. את חג הביכורים הזה, עם תהלוכת המכונות החקלאיות, וטקס הקציר, והמחולות בשדה – לא שכח כל ימיו. כשבגר, היה מזכיר אותו כאחת החוָיות הגדולות של ילדותו. עדינה, וכמה חברים אחרים, ניסו להשפיע עלי שאחזור לקיבוץ, אבל אני… לא, לא הרגשתי טוב שם… ואולי… אולי מפני שלא רציתי להיכנע לפתרון קל כזה… רציתי לגדל בעצמי את בני.”

כך – בעקבות נסיונו המוצלח בקיבוץ – גילה ירון לעצמו את כשרון המשחק שלו. וכך גילתה אותו גם אמו. וכשהחל ללמוד בבית־הספר, הפצירה במורים שישתפו אותו בהצגות.

הוא היה תלמיד לא־ממושמע ופזור־נפש. התרשל בהכנת השיעורים, איחר לבית־הספר לעתים קרובות, הסתלק משיעורים שלא נעַמו לו, והפריע, בהצחיקו את הילדים בחָכמותיו ובהעוָיותיו. רק בשל התחשבות במצבו המיוחד, לא גירשוהו מבית־הספר.

רק בהגיעו לכיתה ד', שיתפוהו בפעם הראשונה בחזרות להצגה לקראת חג החנוכה. הוא קיבל את תפקיד יָזוֹן, הכוהן היוָני, במחזה “מרד המכבים”; ואם כי גם בחזרות היה מפריע, כשהיה ממציא משפטים משלו – משפטים מצחיקים על הרוב – כשהיה שוכח את הטכסט המשונן – “סבל” בימאי ההצגה את משוגותיו בזכות משחקוֹ היפה.

בשעת ההצגה, שהתקיימה באולם הגדול, אירעה לו תקלה שעוררה רעמי צחוק בקהל מאות התלמידים והוריהם. בגלימת כוהן לבנה, שרביט בידו, עמד ליד פסל זאוּס, מנצח על הפולחן. בהגיע הרגע שהיה עליו לצווֹת על חנה, אם השבעה, שתכרע לפני האליל – קרא בקול גדול, בכוונו את השרביט אל לבה: “אם לא תחריאי – אחת דתך למות!”

המסך הורד מיד, לקוֹל רעמי הצחוק באולם. בתוך המהומה שהשתררה, מיהר המחנך אל מאחורי הקלעים, תפס את ירון בזרועו, השליכו מן הבימה ודחפו החוצה. כשהשתרר שקט, פסחו על חצי מערכה, והמשיכו בלעדיו.

והמשפט “אם לא תחריאי – אחת דתך למות!” היה לאִמרת־כנף בבית־הספר, וליוְתה אותו, כשצחוק מתגלגל אחריה, כל אותה שנה.

בן אחת־עשרה היה כשפגש את אביו. אמו, שידעה את אהבתו למשׂחק, היתה לוקחת אותו מדי פעם לתיאטרון. ערב אחד, בהפסקה שבין מערכה למערכה ב“הבימה”, בעָמדם באכסדרה, ראתה את אביו, הצייר, מתקרב לקראתה. תקופת בהלה עד חשכת־עינַיִם, ביקשה לאחוז ביד בנה ולהימלט, אך נשארה נטועה במקומה. בצעדים מדודים ובוטחים, חיוך על פניו, קרב אליה, הושיט את ידו ובירך אותה לשלום. הושיט ידו לירון, שאל לשמו, באיזו כיתה הוא לומד, מה המקצוע האהוב עליו ביותר… ובעודו אוחז בידו, נשא פניו אל חדוה: “התפאורה מוצאת חן בעינַיִך?”

“מאוד! – אמרתי. בעיניך?.. הוא לא ענה. הסתכל בי באותו חיוך שהיה מוּכר לי, ששמור אצלו ‘לאנשים פשוטים’, שאינם מבינים באמנות, אך צריך לסלוח להם, או להתעלם מהם… באותו מבט פזור־נפש שכבר לא רואה אותך, כבר אינך חשוב לו, כבר אינך קיים בשבילו… רק כששאלתי מה נשמע אצלו, חזר לעיניו המבט הרגיל, הערני… תהיה לו תערוכה באמסטרדם באביב – בישר לי – אולי גם בניו־יורק… ומיד שאל את ירון אם הוא רוצה משהו מן המזנון, מיץ, שוקולד… והיה מרוצה, כמובן, כשירון סירב, כי להוציא פרוטה על מישהו עולה לו במאמץ נורא… וכשהפעמון צילצל, לחץ שוב את ידו, בקידה קלה, מנומסת, ג’נטלמנית… אלוהים! – חשבתי – שום מבוכה! שום מבוכה!.. אחר־כך, כשישבנו באולם, אומר לי ירון, ‘מי זה הטיפוס המחורבן הזה?’ – למה מחורבן? – 'מלאכותי כזה, מחשיב את עצמו מי־יודע־מה!.. ‘היית מאוהבת בו פעם?’ הוא שואל אותי. – ‘למה אתה חושב כך?’ אני אומרת, ומודה בלבי לחשיכה, שמסתירה את פני. ‘מפני שהסמקת נורא כשראית אותו, והיית מבולבלת כזאת…’ – ‘כן? לא הרגשתי בזה… הוא צייר, צייר מפורסם…’ במשך שבועות אחרי־כן היו לי נדודי שינה. שוב ושוב ושוב היה עומד לעיני המחזה הזה בפואַיֶה, והייתי חושבת: העולם מתנהל בלי שום כללים של שכר ועונש… האיש הזה מתהלך לו שליו, מצליח, מרוצה מעצמו, כשאני…”

כמה שבועות לפני הגיעו לבר־מצוָה, נודע לחדוה כי מבחינה הלכתית ירון הוא “ממזר”. היא רצתה שילמד את ההפטרה ויעלה לתורה ככל חבריו לכיתה, ופנתה אל רב בית־הכנסת הסמוך. כששאלה הרב מי אבי הילד, השיבה “לא ידוע,” וכששאלה אם פנויה היא, הודתה שנישאה לאיש, לפני שנים רבות, ולא התגרשה ממנו. “עלַיִך לדעת,” אמר לה הרב, “שלפי דיני התורה, אם נולד לך בן מאיש שאיננו בעלך, בעודך נשואה לו – הריהו ממזר. אמנם הוא חייב בכל המצווֹת, לרבות עליה לתורה, אך כשיגיע לפִרקו…”

הדבר פגע בה כל־כך, שהחליטה שרגלה לא תעבור עוד, לא את סף משרדו ולא את סף בית־הכנסת.

באותו ערב שוחחה עם ירון וגילתה לו כמה טפחים מקורותיה. סיפרה לו ששנים לפני שילדה אותו, בהיותה חברת קיבוץ “מרחבים”, היתה נשואה לאיש ששמו שלמה פורת; ששנתים לאחר נישואיה עזבו את הקיבוץ, ושנתים לאחר־מכן עזב הוא אותה ונעלם, ואיננה יודעת היכן הוא נמצא; שבהיותה לבדה, היתה לה פרשת־אהבים קצרה עם גבר מסוּים, וממנו הרתה אותו…

“זהו הצייר ההוא שפגשנו אז?” חייך ירון.

חדוה ענתה שאין זה חשוב כלל מי האיש, כי הוא התכחש לה וגם היא לא רצתה כל קשר אִתו, אם אב איננו מכיר באבהותו, אין טעם שהבן יכיר את האב, לא כן?

ירון, במקום לענות, בתגובה רפלכּסיבית, “עשה לה פרצוף”. פרצוף מצחיק ומבעית כאחד, כמו בהיותו – בהרחבת הפה, צמצום העינים, קימוט שרירי הפנים. ולא אמר דבר. היא צחקה. “שֵׁד צחק בי,” אמרה.

אחר־כך סיפרה לו על שיחתה עם הרב, ושאלה אם בכל־זאת רוצה הוא לעלות לתורה.

“לא!” צחק ירון וקם ממקומו ופנה ללכת. “בין כה וכה לא רציתי את כל העסק הזה! שונא בית־כנסת!”

מסיבת בר־המצוה היתה צנועה – הם התגוררו כבר בדירה זו, שברחוב אביגדור – והוזמנו אליה רק כמה מחבריו של ירון, כמה מידידותיה של חדוה, לרבות ויקטוריה אזולאי, ועדינה ומשפחתה, שבאו מ“מרחבים”. במקום לדרוש “דרשה” – כפי שהפצירו בו הקרואים – הביא ירון מן המטבח קערת־פח גדולה, שתי כפות־עץ, פתח לפניו את ספר התנ“ך בפרק ט”ז בירמיהו, הוא ההפטרה שלו, לפרשת “בחוקותי”, והחל קורא בו, כשהוא מלווה כל פסוק בתיפוף על־גבי קערת־הפח ההפוכה:

“ויהי דבר אדוני אלי לאמור” – טטטם־טטטם – לא תקח לך אשה" – טטטם – “ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה” – טטטם־טטטם – “כי כה אמר אדוני על הבנים” – טטטם – “ועל הבנות” – טטטם – “הילודים במקום הזה” – טטטם – “ועל אימותם היולדות אותם” – טטטם – “ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת” – טטטם־טטטם…

“כולם שתקו,” סיפרה חדוה. “איש לא צחק. אני ישבתי אחוזת צמרמורת. לא ידעתי אם הוא עושה זאת כדי לבדח את הקהל או בתור מחאה. נגדי? נגד אביו שלא הכיר אותו? נגד הדת, שכאילו נידתה אותו?.. אינני יודעת איך היתה נגמרת המסיבה אלמלא עדינה, שהתחילה לשיר באמצע קריאתו, ומיד הצטרפו אליה עוד אחדים מן המבוגרים, ואחר־כך כל יתר הנוכחים, ושוב נשתררה רוח טובה. בסוף המסיבה, כשנשארנו לבדנו, שאלתי אותו למה עשה זאת, והוא אמר: “כי יש לי רעיון, לקרוא את כל התנ”ך בקצב הג’ז, בליווּי תוף, חצוצרה, סכסופון…”

בנשף הסיום, בסוף כיתה ח' – שהתקיים שוב באולם הגדול – השתתף ירון ב“הופעת יחיד”. הוא עלה על הבימה בהצגה של חיקויים. חיקה את המנהל, כמה מן המורים, כמה מנהיגים ידועים בנאומיהם… זכה במטרות צחוק ובתשואות. בסופו של הנשף, כשחולק כיבוד לקהל והכּוֹל התערבו אלה באלה, התלמידים וההורים והמורים, נעלם מעיני חדוה. חיפשה אותו באולם ובחצר, ולא מצאה. גם חבריו לא ידעו היכן הוא. בהגיעה הביתה, מצאה אותו בחדרו, יושב על המיטה ומאזין לתקליט של ג’ז שקט. כששאלה אותו למה מיהר לברוח, ביחוד לאחר ההצלחה שזכה בה, אמר: “היה לי גועל מן החיקויים האלה. רציתי להקיא.” אחר־כך נשא מבטו אליה ואמר: “אז אני ממזר, מה?” וצחק.

“כששמעתי את החיקויים שלו,” אמרה חדוה, “חשבתי על כך שהאמנות הזאת היא דרך של התגוננות מפני מצוקות החיים.”

במשך כל שנות לימודיו בבית־הספר התיכון, לא שאל ירון על אביו דבר. אך בהיותו בן שש־עשרה, והוא בכיתה י' – דבר זה נודע לחדוה מפיו רק שלוש שנים לאחר־מכן, כששירת כבר בצבא – גילה את שמו של אותו צייר שפגשו בתיאטרון לפני זמן רב, ושבטוח היה כי הוא אביו, והלך לפתיחת תערוכה שלו באחת הגלריות. הוא עמד מרחוק והתבונן בו כשדיבר עם אנשים שהקיפו אותו, המתין עד שיתפנה, וכשנשאר רגע לבדו, ניגש אליו, הושיט לו את ידו, ואמר: “שמי ירון. זוכר אותי?” הצייר הסתכל בו כשהוא מרחיק את פניו לאחור, כמי שבוחן תמונה, ואמר: “לא. תזכיר לי.” – “לפני שנים, ב’הבימה', לא זוכר?” הצייר לא זכר. “היית ילד אפוא!” אמר. “אתם, הילדים, משתנים מהר, לא כמונו! ושם־המשפחה?” – “פורת.” – “אה, כמובן!” אמר הצייר כשהוא לוחץ את ידו ומניח גם את כף־היד השניה על ידו, “כמובן! הבן של חדוה, נכון? מה שלומה?” התעניין. מישהו מן הסובבים ניגש לברך את הצייר, הוא נפנה אליו, וירון מיהר לצאת מן האולם.

זה היה כשבועים לפני חג הפסח. בפגרת הפסח הודיע לאמו שהוא יוצא עם שני חבריו לנואיבה, לבלות שם את החופשה.

הוא לא הגיע לנואיבה. בערב באו השלושה לאילת, לאחר יום ארוך של נסיעה בטרמפים, קטעים־קטעים, והסתדרו ללון על החוף בשקי־שינה. הוא לא ישן כל הלילה, ובבוקר אמר לשני חבריו שהוא חש ברע והחליט לחזור הביתה. נפרד מהם ונסע צפונה. אך לא לביתו נסע, אלא לקיבוץ “מרחבים”.

בהגיעו שמה, מצא את בנה של עדינה, מאיר, בן־גילו, ושאלו אם יוכל להתארח בקיבוץ עשרה ימים ולשלם בעד אירוחו בעבודה. מאיר קיבלו במאור־פנים, מצא לו חדר באחד הצריפים הישנים, וסידרו בעבודה במטע האפרסקים.

כשחזר הביתה – שזוף, עייף, ברק מוזר בעיניו – סיפר שהיו לו “עשרה ימים של אושר”. הוא נהנה מן העבודה, ובערבים היה נפגש עם חבורת בני־גילו, שהיו מבלים בשיחה, בנגינה, בסיפורי מעשיות.

הוא לא סיפר שהתאהב שם בנערה ששמה נירה. דבר זה נודע לחדוה רק בקיץ. היא חשדה בכך עוד קודם־לכן, כיוָן שנסע למרחבים כמה פעמים, לשבתות, ותהתה מה מושכו כל־כך לשם. אך בקיץ גילה לה הוא את הדבר.

“חשבתי כמה מוזר כל זה,” אמרה חדוה, “שהוא נמשך לאותו קיבוץ שאני עזבתי… כאילו מחפש שם את אביו… אני אף פעם לא דיברתי בגעגועים על מרחבים, ועל בעלי מאז לא סיפרתי לו כלום. הוא עצמו, בביקוריו שם, חקר, כנראה, עליו, וצירף פרט לפרט, עד שהיתה לו איזו תמונה ממנו… האם הזדהה אתו? פעם אמר לי בצחוק: ‘אני נקרא על שמו – פורת! ואם יפגוש בי?’.. וכמה מוזר שהתאהב בבת המשק… כאילו איזה מעגל נסגר…”

בשנה שלאחר־כך, באה נירה לביתם כמה פעמים. נערה שקטה, צנועה, נמוכת־קומה, וחדוה חיבבה אותה. איחלה לירון שתהיה לו לאשה. ולא אִכפּת היה לה שילך אחריה לקיבוץ. כשחשבה על כך, אפילו חשה סיפוק נסתר, כאילו בכך תכפר על משהו. תשיב דברים אל סִדרם הנכון.

אחר־כך חדלה נירה לבוא. והיא לא ידעה מדוע, ולא יכלה להציל דבר מפי בנה על סיבת הדבר.

ירון נסע למרחבים עוד כמה פעמים, ובכל פעם חזר מדוכא יותר, והסתגר בשתיקה.

בפעם האחרונה נסע לשם בחופשת הקיץ, וכשחזר – לאחר שלושה ימים – היו פניו מכוסות אבעבועות זעירות, שהזיבו מיץ זהבהב.

אמר שהדבר בא לו ממגע עם צמחים. הוא שכב בעשב. סרפדים, אולי. כשהפגיעה בו לומר לה מה בינו ובין נירה, אמר: “יש טובים ממני.”

הוא נזקק לטיפול רפואי, וניתנה לו משחה לבנה, למרוח בה את פניו. פניו היו מסיכה לבנה, שרק העינים קרעו בה אשנבים.

במשך שבועות לא יכול לצאת מפתח הבית.

ואז, בהיותו מסוגר בבית, שעות רבות לבדו, יום־יום – היה עומד מול הראי ומעווה את מסיכת פניו. מותח אותה, מכווץ…

“יום אחד, כשחזרתי הביתה,” סיפרה חדוה, “גזר שתיקה על עצמו. על כל שאלותי ענה בהעוָיות פנים ובתנועות ידַיִם. שאלתי מה עשה במשך היום, והוא, בהעוָיות ובתנועות, הראה איך קרא ספר, איך הכין חביתה לעצמו, איך רחץ את הכלים, איך השתעמם, איך הירהר… הייתי מרותקת ומפוחדת. הוא עשה את זה בכישרון רב. ההעוָיות הביעו יותר ממה שמלים יכולות להביע. ויחד עם זה… משהו מפחיד כזה, שֵׁדי… הוא איננו! הוא עצמו מת! רוח־רפאים מדברת מתוכו ללא מלים… רק בסוף ההצגה הארוכה הזאת, כשאני יושבת כל הזמן פעורת עינַיִם, מאמינה ולא מאמינה, מכירה אותו ולא מכירה – פרץ בצחוק ואמר: סוף־סוף אני יודע מה אני רוצה לעשות בחיי…”

להיות אמן פנטומימה. זה היה רצונו.

בשנה האחרונה ללימודיו הודיע לאמו שאיננו רוצה עוד לחיות על חשבונה וכי החליט להרוִיח כסף: הוא יופיע בערבים בהצגות פנטומימה. הוא כבר ניסה את כָּשרוֹ לפני חבורה מצומצמת, וראה שזה “עובד”! מצליח! נהנים! צוחקים!.. כל מחאותיה, כל הסבריה, שעליו להקדיש את כל זמנו ללימודים, להתכונן לבחינות־הבגרות – לא הועילו. הוא כבר הגיע להסכם עם להקת ג’ז מסוימת, שבין קטעי הנגינה יופיע הוא בקטעי פנטומימה – חמשה פרקים שקרא להם “מצבי־רוח” – ושכרוֹ, בעד שני ערבים בשבוע, כמעט ישתווה לשכרה החָדשי כגננת…

את לימודיו הזניח. היה חוזר מבית־הספר, אוכל, ומתחיל להתאמן. קודם לבדו, בבית, מול הראי, ולימים בעזרת בימאי שבחר לעצמו.

“הייתי מסתכלת בו מן הצד, מוקסמת: הוא היה מציג טיפוסים… לא מחקה, לא… יוצר אותם! התמצית!.. טיפוס של תם שחוצה את הרחוב, נקלע לתוך התנועה ואיננו מוצא דרכוֹ בין גלגלי המכוניות… טיפוס של מאהב יהיר, עוגב על בחורות, מפזר הבטחות־שוא, מפתה את זו ואת זו, ולא מוַתר על אף אחת מהן… אדם שמחליט להתאבד, מנסה בדרך אחת, בדרך שניה, ואין לו האומץ לעשות זאת, עד שהוא משלים עם גורלו וחי כמושפל… ילד בעל אופי מסוגר, המשחק לבדו עם צעצועיו והילדים מפריעים לו, מתעללים בו, והוא מתגונן, נאבק על חייו… בחור המחפש את אהובתו שנעלמה ממנו, קורא לה לכל רוח וקולו כמו אובד במִדבר… היה מספר לי שהקהל צוחק, מתגלגל מצחוק… אני, דמעות עמדו בעיני…”

לבחינות־הבגרות לא ניגש כלל. בסופו של הקיץ התגייס לצבא. לאחר שלושה חָדשי טירונות וחָדשַׁיִם בחיל־שריון, צורף ללהקה צבאית שהיתה נודדת ממחנה למחנה, ובה הופיע הוא בהצגות הפנטומימה שלו.

על פגישתה האחרונה עם בנה סיפרה חדוה:

"הוא בא הביתה לערב אחד. למחרת היה עליו לטוס לרפידים, ומשם, במסוק, להופעה באחד המחנות. היו לנו כמה ‘שעות של חסד’. כן, של חסד. ישבנו במטבח, ולו היה מצב־רוח – נדיר מאוד אצלו – להשיח את לבו. בדרך־כלל היה מזלזל בהצלחותיו. כשהייתי מספרת לו ששמעתי מפי אנשים כמה הוא טוב בהופעותיו, היה מבטל את כל השבחים ואומר, שטויות, ממה הם נהנים? מן הכשרון? לכל לץ יש כשרון! – אך הפעם סיפר על הופעה בבקעת הירדן שגרמה לו סִיפוק רב: איש לא צחק! היה שקט גמור במשך כל ההופעה, ובסופה אפילו לא מחאו כפּיִם! וזה היה נהדר! – אמר. ואחר־כך אמר לי שהכין קטע חדש, והוא יופיע בו למחרת בפעם הראשונה, ושם הקטע – ‘הממזר’. מה?! – נפלטה צעקה מפי. מה נבהלת כל־כך? – חייך – מה רע כל־כך להיות ממזר? לא כל ממזר מסכן! יש ממזרים מאושרים, ויש ממזרים שאינם יודעים שהם ממזרים… ובסך־הכּוֹל זו איזו הגדרה דתית, או משפטית… – ותיאר לפני את הקטע הזה, של ‘ממזר שהוא מסכן’: נער המחפש את אביו, רואה אותו מרחוק, שמח שגילה אותו, מנסה להתקרב אליו, אך האב מתרחק ממנו. הוא רודף אחריו, מתחנן לפניו, כורע ברך, משתטח, רוצה לנשק את רגליו – והאב בועט בו. הוא נשאר לבדו בשדה, ופתאום מתחילים לרגום אותו. אבנים מיודות אליו מכל צד. הוא מכסה את ראשו בידיו, מתכווץ, נעשה זעיר מאוד… אחר־כך, לאט־לאט, הוא זוקף את גווֹ, עיניו מאירות, פניו מחייכות, כאילו כל העולם יפה בעיניו, והוא מלך העולם… ישבתי המומה. לא יכולתי להוציא הגה מפי. הוא הצטחק ואמר: אני רואה שזה מדכא אותך, אבל זה הקטע הכי אופטימי שלי! אַת לא תופסת שזה אופטימי? – זה נצחון!.. שתקנו. אחר־כך סיפר לי על פגישתו עם אביו בגלריה. ואמר שכל השנים, מאז גיל אחת־עשרה, ידע שהוא אביו, וידע שיום אחד יפגוש אותו. ודווקא מפני שאז עשה עליו רושם של ‘טיפוס מחורבן’, הוא עורר בו סקרנות כה רבה. רצה לגעת בו, כאילו להבין את עצמו. את הדם שזורם בו. ואז… לאחר הפגישה בגלריה – הרגיש גועל נורא, רצה להתנקות מלחיצת היד שלו, הטמאה… לברוח למִדבר. כשהחליט לנסוע לנואיבה, היה זה מפני שרצה להיות רחוק ממנו ככל האפשר, רחוק אפילו מן העיר שהוא חי בה. להיטהר במים הצלולים. אבל הגיע למרחבים. אולי מפני שחיפש תום אנושי… ברח מאביו ומצא אהבה…

"שאלתי אותו מה קרה בינו ובין נירה, מדוע נפרדו. רגעים אחדים היסס. אחר־כך אמר: היא נכנסה להריון. ואני חשדתי שלא ממני. לא האמנתי לה. אולי לשוא חשדתי, אינני יודע. בחודש השלישי עשתה הפלה. אבל לא יכולתי להיפגש אִתה יותר. האֵמון נהרס. שלי, זאת אומרת. גם אני ‘טיפוס מחורבן’ כנראה…

“זהו. שתקנו, ולפני שהלך לישון נשק לי. אמר שאאחל לו הצלחה ב’ממזר' שלו. למחרת קיבלתי ידיעה שהמסוק התרסק.”

הסתכלתי שוב בתצלום שעל השידה: חיוך מאולץ, כאוב; מבט עכור, חשדני, מקופח.

“ועכשיו אני חושבת,” אמרה חדוה, “מה יישאר לאחר שגם הזכרון שלי לא יהיה עוד?..”

“הצחוק שלו, העצב… הם חיים אחריו,” אמרתי.


 

התראה


למחרת בבוקר, בצאתי את הבית, מצאתי בתיבת המכתבים את המכתב הזה:


לכבוד

מר קלמן קרן

רח' אביגדור 39

תל־אביב

א.נ.,


הנידון: מטרד

הנני לפנות אליך בשם מרשי, מר נפתלי שץ, כדלהלן:

  1. מרשי הינו הבעלים, המחזיק והמתגורר בדירה מס' 8 בקומה ד' של הבית ברח' אביגדור 39, תל־אביב.

  2. על גג הבית המשותף בו גר מרשי, הכולל מבנה בשטח של 6 מ"ר, ששימש חדר־כביסה לדיירי הבית, הנך מחזיק ומגדל שבעה שפנים בבעלותך.

  3. להוי ידוע לך כי גידול השפנים הנ"ל במקום זה מהווה מטרד למרשי, הנמשך כל שעות היממה, והמתבטא בין היתר ב: רעשים, הפצת ריחות רעים, גרימת לכלוך על גג הבית ובחדר־המדרגות, לרבות מניעת אפשרות של הנאה ושימוש בגג על־ידי מרשי.

  4. עלי לציין במיוחד כי הדבר גורם למרשי נזק חמרי, פרט לנזק הנ"ל, היות ועיקר עבודתו נעשית בערבים בביתו, והרעש והריחות מונעים ממנו להתרכז ולבצע את עבודתו, שהיא גם מקור הכנסתו.

  5. למרבה הצער לא נענית לפניותיו הישירות של מרשי אליך לסילוק המטרד הנ"ל. אי לכך נשלחת אליך התראה זו.

  6. הנני להודיעך כי אם לא יסולק המטרד הנ“ל תוך 14 יום מיום משלוח התראה זו, ולא תפנה את השפנים מן הגג – תוגש נגדך למחרת תום המועד הנ”ל תביעה לבית־המשפט, וכי כל ההוצאות, אגרת משפט ושכר טרחת עו"ד, יחולו בלעדית עליך.


בכבוד רב

יואב מנגלר, עו"ד


קיפלתי את המכתב ושמתי אותו בכיסי. בדרכי לספריה הצרפתית אמרתי לעצמי שבבית־המשפט אטען שהתובע, שפן המבקר, טופל עלי עלילת־שוא: מעולם לא גידלתי שפנים על גג הבית המשותף שבו הוא מתגורר, “למרבה הצער”.


 

“החטיפה”


בדרך לזכרון־יעקב, באוטובוס, סיפרתי לנעמי איך הופיע סיפורי הראשון, “הנידח”, בדפוס, בהיותי בן עשרים וארבע.

לא הכרתי אז איש מן הסופרים או העורכים – כך סיפרתי לה – מה גם ששנתַיִם עשיתי בצרפת, וידעתי שאם אשלח סיפור לאחד העתונים דרך הדואר, העורך לא יחונן אותו במבט ויטיל אותו לסל, כפי שהוא עושה בודאי בעשרות כתבי־יד שהוא מקבל, שאת מחַבריהם אין הוא מכיר. והנה, כשאני מטכס עצה בלבי איך למצוא שביל אל אותה טירה נישאה, שענן־כבוד שוכן עליה, סגורה ומסוגרת בעיני, “הספרות הצעירה הישראלית” – נודע לי שאותו סופר, שביקר בביתנו בבוקרשט בהיותי ילד, הוא עורכו של מוסף ספרותי נכבד, שצעירים מסתופפים בצל קורתו. אימצתי את לבי והחלטתי לגשת אליו ולמסור לו את הסיפור במו ידי.

עליתי אל הקומה השניה של בנין, שדמה בעיני כבנין של מרפאה אזורית שקטה, אך הלמות קצובה של מכונות־דפוס הידהדה בו ממרתפו. דלתו של חדר העורך הספרותי היתה פתוחה. עברתי על־פניה והכרתי את הסופר, שישב מאחורי מכתבה עמוסה גליונות, ושפופרת הטלפון לאָזנו. הוא לא השתנה הרבה מאז: בלורית של שיער שחור, שקווּצה אחת שלו סתורה באלכסון על המצח, עינים חדות, ששביב ערמומי, או מבודח, מרצד בהן, שנים־שלושה קמטי מצח אָפקיים של כבן ארבעים… התהלכתי לאורך המסדרון אנה ואנה, מציץ מדי פעם לחדר בעָברי על־פניו, ולא מצאתי עוז בנפשי להיכנס. לא קבעתי ראיון אתו בטלפון, מחשש פן אידחה, פן יאמר לי, כפי שהוא אומר בוַדאי לרבים הפונים אליו: שלח בדואר ואקרא… ועכשיו – הוא טרוד בודאי… מישהו עבר על־ידי ושאל את מי אני מחפש, וכשאמרתי לו, הצביע על העורך ואמר, היכנס!

אמרתי לעורך: אתה בודאי לא זוכר אותי, אבל לפני שנים ביקרת בביתנו, בבוקרשט… “אה, כמובן!” אורו פניו. “קורנגולד, נכון?” ושמח בי, והורה לי לשבת מולו, והזכיר את פרטי הפגישה ההיא, שעשתה עליו רושם רב, אמר, ואת הפסטיבל הגדול… “ואתה הילד ההוא שישב בצד והקשיב, ושאל את אביו לפירוש המלים?” חייך אלי בחיבה; ושאל, בהתעניינות כנה, מתי עלינו ארצה, ואיך, ומה שלום אבי… אמרתי שאבי איננו עוד בחיים, והוא הביע צערו על כך, ושאל למעשי.

כשהנחתי לפניו את כתב־היד, שִׁשה עמודים במכונת־כתיבה – את הסיפור מסרתי קודם להעתקה במשרד – אמר: “נבואתי התקיימה אפוא, אתה כותב!” וכשראה את שם הסיפור, אמר שלעגנון יש סיפור ששמו “הנידח”. אמרתי שלא ידעתי על כך, ואם יש צורך אחליף את השם. “לא, זה לא חשוב,” הניח את דעתי. “אם הסיפור טוב…” ועבר במבטו על־פני הדף הראשון, והפך אותו… ראיתי שכעין עננה יורדת על פניו. כאילו אמר בלבו: הו, עוד טרדן אחד! ואיך אשיב את פניו ריקם? הלא חייב אני משהו לזכרון ההוא, ולצעיר מתחיל שעלה מרומניה וכותב עברית… ועוד יתום מאב…

נעמי הצטחקה. היא ישבה ליד החלון, מתבוננת במראות החולפים, מפנה אלי מדי פעם מבט של אהדה וחיבה.

“סופר מתחיל,” אמרתי לה, “המגיש את סיפורו הראשון לעורך, בחיל ורעדה, יש לו רגישות משוֹשית, חדה, כמעט חולנית, לכל זיע בפניו של העורך, לכל עפעוף עין שלו, לכל ניד בקולו. הוא מחפש בפניו אישור, עידוד, ומפחד נורא מרמז של פסילה, אפילו של פקפוק. ואני, באותם רגעים, הרגשתי כאילו הוא, בעל הנסיון הרב, כבר מן השורות הראשונות שמבטו חלף עליהן ביעף, נאנח ואמר לעצמו: לא, זה לא זה. צר לי מאוד. אך כדי שלא לפגוע… וכשאמר, ‘טוב, תשאיר, אקרא, תתקשר אתי בעוד עשרה ימים בערך’ – הבחנתי שהקול התעמעם, אבד לו צליל השמחה שהיה בו כשהצגתי את עצמי לפניו. וגם כשקם ולחץ את ידי, ואמר ‘שמחתי לראות אותך’ וכדומה, ראיתי את העננה על פניו.”

חיכיתי שנים־עשר יום. שנים־עשר ימים שבהם לא יכולתי לעשות דבר. קראתי את הסיפור שוב ושוב, וקראתי אותו כעיניו; וכמו נער מאוהב המורט את עלי־הכותרת ומנחש את גורל אהבתו, כן, לא, כן, לא – כך שאלתי את עצמי מבוקר עד ערב לגורל הסיפור. כשצילצלתי אליו והמתנתי לתשובתו בלב הולם עד להתפלץ – אמר שהוא מצטער, לא הספיק לקרוא, היה עליו להכין איזה גליון של חג והיה עמוס עבודה, והתנצל, וביקש שאצלצל שנית בעוד שבוע.

כשצילצלתי לאחר שבוע ענתה לי איזו מזכירה, שאלה מה שמי, וכשאמרתי לה, הניחה לי להמתין שתי דקות – ארוכות מאוד – ואחר־כך אמרה שהעורך עסוק בישיבה שתימשך כמה שעות, ושאואיל לצלצל בעוד כמה ימים.

“מסכן…” חייכה אלי נעמי.

“עינויים!” אמרתי. “עוד פעמַים צילצלתי, ושוב המזכירה, בתירוצים שונים. התחלתי לשנוא את הסופר־העורך הזה! ראיתי אותו יושב לו שם, מאחורי המכתבה שלו, ישיבה בוטחת כזאת, מבוססת, של בעל בעמיו, נהנה להתעלל באנשים התלויים במוצא פיו, במשיכת הקולמוס שלו..”

“מסכן…” חיבקה נעמי את זרועי ונלחצה אל כתפי.

כשצילצלתי בפעם הרביעית – סיפרתי – היה הוא עצמו על הקו, ולא יכול להתחמק. “כן, קראתי…” אמר, והתנצל שהשהה אותי זמן רב כל־כך. “תראה, הסיפור כתוב ברגישות, אבל…”

שתקתי. הוא גימגם, השמיע כמה משפטים מבולבלים, ואני שתקתי. כשגמר, ואמר “תנסה שוב – על־כל־פנים תמיד אשמח לקרוא מה שתכתוב” – אמרתי תודה והנחתי את השפופרת.

"היתה לי שקיעת־לב נוראה. ישבתי מובס ואמרתי לעצמי: זהו. תחילת הדרך היא גם סופה. אין לי שום תקוָה. פשוט טעיתי בעצמי. חשבתי שכתבתי משהו נפלא, חד־פעמי – אבל אין לי, כנראה, שום חוש הבחנה לגבי עצמי… ישבתי כך, רפה־ידים, שפל־רוח, מיואש… ופתאום ניצנץ איזה חשד במוחי: אולי הוא לא קרא כלל את הסיפור! אולי מפני שלא רצה לדחות אותי פעם נוספת, והתבייש בזה, נאלץ לומר שקרא, והמציא איזה חסרונות מדמיונו… אולי הוא הימר! מכיוָן שמנסיונו הוא יודע שרק אחד מעשרה כתבי־יד ראוי לדפוס – הימר על הפסילה!.. חשדתי – כי כשחזרתי והשמעתי לעצמי מה שאמר לי בטלפון – ראיתי ששום דבר לא היה לעניָן! דברים כלליים, מופשטים… ‘הגיבורים לא ברורים דַיָם, לא חיים…’ – אבל איזה ‘גיבורים’ יש בסיפור, לכל הרוחות? הלא יש בו רק ‘גיבור’ אחד, והוא המספר בגוף ראשון! ואולי קרא ולא זכר מה קרא? זכר רק את הרושם הכללי שהיה לו?

“אדם שיש לו יצר כתיבה אמִתי – לא מוַתר כל־כך בנקל. אפילו הוא סופר מתחיל, שבטחונו מתערער מחריצת משפט של עורך ותיק, בעל־שם, הוא מגייס בתוכו נוגדנים כלפי מי שמאיים להחניק בו את כשרונו. ואני, כשהתאוששתי מעט מן המהלומה הראשונה, אמרתי לעצמי: מיהו הסופר הזה השופט אותי? מה אני יודע עליו? אולי הוא עורך בעל טעם שמרני, חסר כל יחס לחידושים? ואולי מה שהוא עצמו כותב…”

“זה ריר חלמות ופתפותי ביצים?” חייכה נעמי.

השתתקתי רגע, והמשכתי:

“הלכתי לספריה ושאלתי שני ספרים שלו. קראתי…”

“ולא מצא חן בעיניך.”

“אַת – קראת אותו?”

“לפני שנים! הוא היה פופולרי מאוד פעם! כן, די אהבתי מה שכתב… אבל כבר שנים לא קראתי… אינני יודעת…”

“כשקראתי את שני הרומנים האלה,” סיפרתי, “אמרתי לעצמי: הוא איננו מסוגל לאהוב את הסיפור שלי! רחוק ממנו! שני עולמות! כי ‘הנידח’ – סיפור על אדם תועה בעיר זרה – הוא סיפור לא ריאליסטי, עם מקום וזמן דמיוניים!.. וכשהבנתי את הדבר הזה – נרגעתי. בטחוני חזר אלי. החלטתי לבלוע את העלבון ולנסות את מזלי אצל עורך אחר. לסמוך אך ורק על כוחו של הסיפור, ולא על שום היכּרוּת מפוקפקת או גביית חסדים.”

“וניסית.”

“כשדיברתי אתו בטלפון, היה יום ראשון בשבוע. ביום חמישי הוצאתי מן המגירה העתק אחר של הסיפור ושלחתי אותו, בדואר, אל עתון אחר. ביום ששי – אני פותח את המוסף הספרותי הערוך בידי מודעי הסופר, שדחה אותי באדיבות, ואינני מאמין למראה עיני: ‘הנידח’ – באותיות גדולות באמצע העמוד למעלה – ‘סיפור מאת קלמן קרן’! – ארבעה טורים רחבים התופסים כמעט את העמוד כולו! זכיתי במיליון! אני הקבצן, הרעב ללחם, פותח את העתון – רוטשילד! אַת מתארת לך מה זה? בחור בן עשרים וארבע, די בודד, לא מוכּר, ללא כל קשרים ספרותיים – רואה את שמו באותיות גדולות בראש עמוד של עתון מכובד?!”

“הוא לא קרא כלל את הסיפור כדיבר אִתך…” אמרה נעמי.

“צילצלתי למערכת כדי להודות לו. הוא לא היה שם. מצאתי בספר את מספר הטלפון של ביתו. מרוב התרגשות לא מצאתי מלים. גימגמתי: ‘אמרת לי כשדיברנו…’ – ‘כן, כן,’ אמר, ‘אני חייב להתנצל לפניך. בקריאה שניה נוכחתי שטעיתי. סיפור מצוין! ברכותי!..’”

כשפנה האוטובוס אל הכביש המטפס בפיתולים לעבר המושבה, שקענו שנינו בשתיקה. השעה כבר היתה חמש. משני צדי הדרך היה חורש אלונים, וסלעים הבהיקו באור השמש. חשבתי על כך שאני חוזר תמיד אל אותם המקומות. סובב באותם המעגלים ואינני יוצא מהם. מדוע לא נסעתי אִתהּ לצפת? לאילת? מה מושך אותי להביא אותה אל ביתה של אמי, בזכרון־יעקב?


בלילה שלפני־כן, באחת־עשרה וחצי, ואני יושב בחדרי וקורא – צילצל פעמון הדלת, ובפָתחי עמדה נעמי לפני. פרועת שׂיער, סכופת פנים, בחלוק ובנעלי־בית. “אני מבקשת מִקלט,” אמרה בחיוך מר.

הכנסתי אותה לחדר־המגורים ושאלתי מה קרה. היא ישבה בכורסה, פּניה טמונות בכפות־ידיה, ולא ענתה. כרבע שעה ישבה כך, שחוחה, בלי לשאת את פניה, ואני יושב מולה ושותק. אחר־כך גילתה את פניה, יִשרה את שערה, וסיפרה:

“מיום שחזר הביתה, הוא מעניש אותי בשתיקה. ברגע שנכנס לדירה, נפל מבטו על הספר שהשארת לי, ‘פרפרים’, ושאל איך הגיע אלי הספר הזה. אמרתי לו שקיבלתי אותו ממך. ראיתי איך העינים אצלו משחירות משנאה. אני מכירה את המבט הזה, המסוכן. ‘מה עוד קיבלת ממנו?’ שאל. צחקתי. ‘הוא היה פה?’ שלח אצבע ארוכה אל הספר המונח על השולחן. אמרתי כן, קראתי לו ערב אחד כי היה ג’וּק בחדר וביקשתי שיהרוג אותו. נפתלי יודע כמה אני פוחדת מג’וּקים, נעשית היסטרית ממש. ‘כדי לגרש את הג’וּק הביא לך פרפרים!’ אמר. לא עניתי. אחר־כך, בקול חנוק מזעם, מאיבה, אמר: ‘אַת הבאת אותו הנה? אותו? כשאני שכבתי בבית־החולים? כמו זונה מן הסוג השפל ביותר?!’ ומאז לא דיבר אתי. הייתי פונה אליו והוא לא ענה. שירַתי אותו, כי ביד אחת הוא יכול לעשות מעט מאוד. פרסתי לו את הלחם, הגשתי את האוכל, עזרתי לו להתלבש ולהתפשט. הוא לא אמר מלה. שום תודה. כאילו אמר: כך תכפרי על עווֹנך. בעבודת־פרך. בזה שתשרתי אותי. שתהיי משועבדת לי! לא רק שלא זכיתי במבט של תודה ממנו, אלא שהיה מסתכל בי בתיעוב, כמו בטמאה. הבוקר התעוררתי בהרגשה של בחילה כזאת מעצמי, מכל המצב המשפיל הזה, שהחלטתי לשים קץ לדבר. אמרתי לו: אם אתה לא חוזר לדבר אתי, אני לא עושה כלום בבית. יש לך מה לברר אתי – נברר. אני מוכנה לשמוע כל מה שתאמר, ויש לי גם מה להשיב. אבל לא תנדה אותי בשתיקה. לא תשפיל אותי. אינני שפחה שלך. הוא לא ענה, כמובן. בבוקר לקח לעצמו איזה דברים מן המקרר ואכל, בלי שהגשתי לו. בצהרים – יצא לשעה וחזר. אכל במסעדה, כנראה. עכשיו, כשהתכונן לשכב לישון, ראיתי שהוא מתקשה מאוד בפשיטת החולצה. מתאמץ למשוך את היד מתוך השרווּל ולא מצליח. ריחמתי עליו. קמתי מן המיטה וניגשתי לעזור לו. ואז – ביד הבריאה שלו דחף אותי בכוח מעליו, עד שנפלתי לאחור. קמתי, לבשתי את החלוק, ויצאתי.”

ישבתי מולה, ובהיזכרי בפגישתנו הראשונה על הגג, כשרק נגלתה לעינַי, ובכל מה שעבר עלי מאז ועד עתה – הציף אותי גל של ריגשה: התיקון! – אמרתי בלבי – סוף־סוף התיקון! רק בטעות הפריד הגורל בינינו! שבוּיָה היתה, והנה נמלטה משבייה ושבה אלי, ואל מקומה הנכון, לשכון אִתי. כן, כך הוכרז מלמעלה, שנהיה לב אחד ובשר אחד!

“בוא נחם אותי,” אמרה.

ניחמתי אותה.

לפנות־בוקר, בהישמע הצפצופים הראשונים של הבולבול בחצר, נרדמה. והתעוררה רק בעשר. “מה יהיה?” שאלה. ואחר־כך: “אני לא אחזור לשם. אינני יכולה.” ואחר־כך: “הוא ירצח אותי.” וכעבור עשר דקות: “זה אבוד. שׂרפתי את הגשר.”

לאחר כשעה, בשָׁמעי את טריקת הדלת למעלה, ניגשתי אל החריר וראיתי את שץ יורד במדרגות, התיק השחור בידו.

“מה נעשה?” אמרה נעמי.

“נִסע מכאן,” אמרתי. “נִסע לכמה ימים. אחר־כך נראה.”

צילצלתי לאמי. שאלתי אם אוּכל לבוא לכמה ימים, לא בגפי. עם בחורה. “מי היא?” שאלה. “ידידה,” אמרתי. “נורמלית?” – “מאוד!” צחקתי. “אני מקווה לא מן המיליֶה של לילי פ….” – “לא,” צחקתי “ילידת עין־חרוד.” – “אין־חרוד זה בסדר. תביא אותה.”

נעמי, שבצאתה מדירתה נטלה עמה מפתחות, עלתה להתלבש ולארוז כמה חפצים. אני עליתי להאכיל את הארנבים. הם היו שנים־עשר עכשיו, חמִשה גורים.

כשיצאנו, שתי מזוָדות קטנות בידינוּ, ביקשתי מנעמי לרדת לפני. אני צילצלתי בדלתה של ויקטוריה, כדי לבקש ממנה שתאכיל את הארנבים בהיעדרי. לא היתה תשובה. כתבתי פתק: “גב' אזולאי היקרה, נאלצתי לנסוע לכמה ימים אל מחוץ לעיר, באופן בלתי־צפוי. אהיה אסיר־תודה לך מאוד אם תואילי לשים אוכל באבוסי הארנבים בבקרים שאיעָדר מן הבית. אני מקווה שלא תהיה זו טרחה רבה מדי בשבילך. התערובת – בשתי החביות. מודה לך מראש, במיטב הברכות – קלמן.” תחבתי את הפתק בסדק המִפתן.

נעמי המתינה לי למטה. נסענו לתחנה המרכזית.


ישבנו ארבעתנו – אמי, נוריאל יעקובסון, נעמי ואני – על מרפסת הוִילה והשקפנו על השקיעה. השמש, חלמוֹנית, גדולה, ירדה אל הים, ובשפלה שלמטה ניצנצו מי בריכות הדגים, משבצות־משבצות, מוקפות סבכי סוף ואשלים, ואנפות בודדות עופפו נמוך מעליהן, כמו דאוני־נייר. כשנגע גלגל השמש, שהסמיק והלך, באופק, והחל צולל לאט־לאט לים, כאילו ננגס בידי דג לא־נראה – אמרה נעמי שחבל שלא הביאה עמה את המצלמה. אמרתי לאמי ולנוריאל, שנעמי עוסקת בצילום, וצילומיה מופיעים על עטיפות ספרים ובספרי ילדים. “גם היא ספרים?” הצטחקה אמי. נעמי, שלא יכלה להבין כי הרמז מכוּון כלפי מי שהיתה מוכרת ספרים, אמרה בענוָה שהיא רק משרתת את אלה שכותבים ספרים, ואני, חלף בי הרהור שבבלי דעת העידה על עצמה שאכן היתה המשרתת של אחד שכותב ספרים, בניגוד לי, שאני בטל מכתיבה. נוריאל שאל מה היא מצלמת, ונעמי אמרה, בעיקר טבע, צמחים, בעלי־חיים; ובהושיטה ידה כלפי השפלה והים שלמטה, אמרה: “מים אני אוהבת נורא. נחלים, בריכות, ים…” אמי נתלתה באמירתה ודיקלמה את “חידת המים” שזכרתי עוד מילדותי:


Je suis dans les airs

On m’attend sur la terre

Quand gronde le tonnerre

Quand brillent les eclairs

L’ete je suis liquide

L’hiver, blanche et solide

En toute saisons

Une douce boisson


ואני תירגמתי לנעמי: אני נמצא באויר, מחכים לי על האדמה, כאשר הרעם נוהם, כאשר הברק מתנוצץ, בקיץ אני נוזל, בחורף אני לבן ומוצק, בכל העונות אני משקה מתוק.

אמי, “ליאות אצילה” – כפי שכיניתי את הבעתה ביני לביני – נסוכה על פניה הבהירות, מחרוזת־פנינים לצוָארה, אמרה לנוריאל שיביא יין לשולחן, כי שעת בין־ערבים צלולה כזאת אין יפה לה מבקבוק יין מ“וִינֶה מובחר”. נוריאל, שדמה לד"ר אלברט שוַייצר, ברעמת שערו ובשפמו הכסופים, הזדרז לקום, כאילו אך לרגע זה ציפה, ואמר, כשהוא צר טבעת לעינינו באצבע ובוהן: “משהו שיפתיע אתכם!” כשיצא, שאלה אמי את נעמי אם היא אוהבת מוסיקה אופראית, וכשענתה לה נעמי שהיא אוהבת כל מוסיקה טובה ואינה בררנית, אמרה אמי שעל רקע תפאורת נוף כזו, שלוָה קסומה, יפה היה להשמיע את “חליל־הקסמים” של מוצרט. שתניח תקליט על הפטיפון? נעמי הצטחקה: “אולי קלמן מעוניין ב’מאדאם בַּאטרפליי', הוא כתב ספר ששמו ‘פרפרים’…” אמי הצטחקה גם היא ואמרה: “אולי הוא מעוניין ב’הכלה המכורה' דווקא…” אני אמרתי: “אולי ב’קוֹזי פַאן טוּטֶה' דווקא…” ושלשתנו צחקנו.

נוריאל חזר כשהוא מאזן בשתי ידיו בקבוק יין כהה, ללא תוִית, פקוק וחתום, כאילו אחז פגז כבד מימי התורכים, והציגו לעינינו: “אחד משלושה שנותרו לי! בציר 1905! זה מה שקוראים יין משומר!” נעמי ואני שרקנו בהתפעלות, וכששבר את החותם וחלץ את הפקק בעסק גדול, אמר: “אבא הטמין במרתף עשרים ואחד בקבוקים כאלה. כשביקר פה הברוֹן בפעם הראשונה, ב־1887…”

“נוריאל…” התחננה אמי.

“הם עוד לא שמעו את זה…” גיחך נוריאל בשָׁלפו את הפקק.

“זה לא מעניין אותם!” ובפנותה אל נעמי, אמרה: “שלושים פעם כבר שמעתי את הסיפור הזה על מכת הפילוֹקסֶרה…” ואל נוריאל: “למה אתה חושב שכל אורח שאתה מכבד אותו ביין צריך לשלם לך בשמיעת סיפורים על תקופת התורכים!”

“תולדות הישוב!” צחק נוריאל במָזגוֹ את היין – כבד ואפל – לאט ובזהירות, אל הגביעים.

“תן להם ליהנות מן היין!” ובנָשׂאהּ את גביעה לעומתנו, בירכה: “תתחדשו!”

“תתחדשו?” צחקה נעמי.

“מבלים – ומחדשים, לא?” היבהב זיק של ליצנות בעיניה הלֵאוֹת.

טעמו המתוק־מריר של היין היה כטעם עץ עתיק, אלון או אגוז – אם יש טעמים לעצים אלה – וגמיעה קטנה ממנו סיחררה מיד את החושים. נעמי אמרה שבהיותה ילדה בעין־חרוד, עבדה הרבה בבציר, אבל יין שתו שם רק בפסח ובחתונות.

“הכרתי את שטורמן מעין־חרוד,” אמר נוריאל. “ב־1939, כשהייתי מפקד אזורי של ההגנה, רדפנו, דרך ואדי מילךְ, אחר שלושה אנשי כנופיות…”

“נוריאל…” התחננה אמי.

“אני שותק!” מחה נוריאל את פיו ואת שפמותיו.

“נוריאל החליט שעלי ללמוד רכיבה,” חייכה אמי.

“אַת רוכבת?” השתוממה נעמי.

“אפילו נהנית!”

“רוכבת כמו דוכסית!” אמר נוריאל.

“יופי! בגילך!” החמיאה לה נעמי.

“בגילי?” נעלבה אמי.

נוריאל, שהעריץ את אמי מיום שהכירה, בהיותה בשבילו נציגה של עולם תרבותי ואצילי, סיפר איך רכבו שניהם עד דליית־אל־כרמל, ודרוזי קשיש אחד התפעל כל־כך מרכיבתה הזקופה, “הנסיכית”, שרצה להעניק לה מרדעת רקומה במתנה. אמי, שבינתים שתתה את קובעת היין עד תומה, הצטחקה ואמרה: “מה כותב ראבּלה על השתיה, קלמן? נדמה לי שהוא משבח אותה, לא?” אמרתי שאילו באתי לצטט את שבחי היין שלו בפרק החמישי של הספר הראשון בלבד, היינו מכלים את כל הבקבוק ויושבים כאן עד קריאת התרנגול. “ברצון הייתי יושבת כאן עם הקוֹק והקוֹקֵט, אוֹ־שאַן־די־קוֹק,” אמרה אמי בעינים מצועפות, שהעידו כי הגיעה למדרגה עליונה בהתרוממות־הנפש, “אבל מכיוָן שאינך זוכר אפילו משפט אחד בעל־פה, אני נאלצת לעזוב אתכם ולפרוש לחדרי.” וקמה להיכנס אל הבית. נוריאל, שנהג בה כבכלי יקר של חרסינה, קם גם הוא ותמך בזרועה. לפני הגיעה אל הסף, פנתה לאחור, נשאה ידה אל השמים במזרח, ואמרה: “הביטו איזה ירח הכַנו לכבודכם! Lune pour les amoureux! צאו קצת אל חיק הטבע, אנשים צעירים!”

הירח היה מלא, גדול וכתום כדלעת, ואנו קמנו ויצאנו.

זרוע על מותן, רגלינו קלות, עלינו אל חורשת הארנים. מצאנו ספסל עשוי מקלעת ענפים, בפינת סתר, וברגע שהתיַשבנו עליו, נפלנו זה לזרועות זה. לחשתי לה: “עלי להתוַדות לפנַיִך. בוקר אחד, כששכבת על הגג…” נעמי נשקה לי וצחקה: “אני יודעת, יודעת…”

איך אתאר את שהיה בינינו בחורשה – כשאור הירח זולף מבעד לעפאי הארנים הבשׂוּמים, בלי לפגוע בכללי הצניעות? אולי כך:


חלק אחר של היער.

ליסַנדר: ננוח, הרמיה, אם טוב הדבר בעינַיִך. נלין פה עד יאיר היום.

הרמיה: יהי כן… את ראשי על משטח עלים זה אניחה.

ליסנדר: פיסת דשא אחת תהי כר לשנינו. לב אחד, יצוע אחד, שני חיקים וברית־אמונים אחת.

הרמיה: כן, ליסנדר הטוב, למעני, יקירי, אל תרחיק לשכב, משכני אליך…

וכך, תחת האורן, ערשׂנו רעננה, טובים היו דודיה מיין.


למחרת איחרנו לקום. נעמי, חבוקה בזרועי, מילמלה בעינַים עצומות: “מוכנה לשכב כך כל היום.” חדר־השינה היה בקומה השניה של הוִילה, שכולה הועמדה לרשותנו, ומבעד לוילונות המלמלה שריפרפו ברוח הבוקר הקלה הוריקה צמרת חרוב באויר הצלול.

אחר־כך התנערה, התיַשבה וסמכה עצמה אל מִסעד המיטה.

“תראה, הוא תמיד רצה להשפיל אותי!” אמרה, כמחפשת צידוק לעצמה, בעיניה היא, בעיני. “על כל צעד ושעל רצה להוכיח לי שאינני ראויה לו, שאני…”

על הקיר שממול תלוי היה ראי אֶליפטי גדול, במסגרת מוזהבת, ששני כרובים תומכים אותה מכאן ומכאן בכנפיהם, ובו נשקפו בבואותינו, שעונות אל מִסעד המיטה הרחבה, שתי מנורות־השולחן הסיניות, הכתלים הצבועים ורוד, התמונות התלויות עליהם, שהִכרתין עוד מילדותי – “הצועניה” של תיאודור אמאן, ו“איכרים סועדים בשדה” של סטפן פּופֶּסקו.

נעמי סיפרה איך היה בעלה משפיל אותה על־ידי הטלת “ענשים”. היו לו “דרגות ענישה” שונות – אמרה – לפי חומרת ה“חטא”.

כשהיתה טועה, למשל, בזיהוי שם מקום, שם אדם מפורסם, או תאריך היסטורי (פעם אמרה שגינֵיאָה היא באמריקה הדרומית, כי בילבלה גיניאה בגוּיָאנה; פעם אחת חשבה שלוי הוא שמו הפרטי של שטראוס, ולא ידעה שלוי־שטראוס הוא שם־משפחה) היה מסתפק בעקימת שפה שכולה בוז: בורות כזאת אינה ראויה אפילו שיתקנו אותה.

כשהיתה משבשת היגוי של שם, או מונח, בהימצאם בחברה (פעם פלטה בשיחה “אמוֹנוֹטוֹפּיאה” במקום “אוֹנוֹמַטוֹפיאה”) היה מתנכר אליה כל הערב. ובבואם הביתה היה מכביר עליה דברי תוכחה ומתרה בה שלא תעז לעולם להשתמש בביטויים שאין היא בטוחה בהם…

פתאום נשתתקה ועננה ירדה על פניה.

שאלתי מה קרה.

“כלום. נזכרתי במשהו.”

“במה?”

“שהזמנתי את החשמלאי להיום. לתקן את מכונת־הכביסה…”

“ובכן…”

“איש לא יהיה בבית…” אמרה בדאגה.

אך מיד, כאילו תפסה את עצמה בקלקלתה, נפלה על צוארי ונשקה לי: “תסלח לי, אני עוד נורא מבולבלת!”

אחר־כך הזדקפה והמשיכה:

“לא יכולתי להתוַכּח אִתו. יש לו הגיון צפוף כזה, מסודר, כמו טיעונים של עורך־דין. אף פִּרצה! הייתי שומעת מה שהוא מדבר ובוכה בתוכי מחוסר־אונים! ידעתי שהוא לא צודק, לא צודק, בשום אופן לא צודק! אבל אני לא הייתי מסוגלת להוכיח לו שהוא לא צודק! אתה מבין מצב כזה? נניח שערב אחד הוא לא מוצא את נעלי־הבית שלו במקומן, מתחת למיטה – יש לו נעלי־בית של קטיפה, שהוא מתפנק בהן מאוד – ושואל אותי אם ראיתי אותן. אני אומרת שלא ראיתי, אינני יודעת איפה הן. לאחר חיפושים הוא מוצא אותן במגירת הארון. מוציא אותן ומושיטן למולי: אַת שׂמת אותן שם? – אני מודה שכּן. – מדוע אמרת שאינך יודעת איפה הן? – שכחתי, אני אומרת. – לא! את לא שכחת! לא יִיתכן ששכחת! כי הכנסת אותן לשם כשניקית את הבית!.. לאחר שאני, הנאשמת, נחשׂפת כשקרנית, מתחילה ההרצאה הארוכה שעלי להקשיב לה בתור עונש: ניתוח פסיכולוגי של התנהגותי, שמטרתו האחת היא להראות לי כמה אני מושחתת, כמה שפלה: אני משקרת במוּדע! ומדוע? – מפני שאני פחדנית! מפני שאין לי אומץ לעמוד מול האמת! מול החולשות שלי! במקום להתמודד אתן ולעקור אותן מתוכי! ומכיוָן שאין לי אומץ, אני חיה בשקר פנימי! ולכן אני נכשלת על כל צעד ושעל! מסתבכת בפקעת של שקרים!.. ואני שומעת את ההרצאה המלומדת ואומרת לעצמי: כל זה לא נכון, לא נכון! אני אינני מושחתת! אני רק מפוזרת, ואולי רשלנית, ולא מעצמי אני פוחדת אלא מן התגובות שלו… אבל אינני יכולה לסתור את ההגיון שלו! אינני עורכת־דין! אז אני שותקת. נותנת לו לדבר ולדבר, ויושבת כמו תלמידה נזופה לפני המחנך שתפס אותה מעתיקה בבחינה…”

פעם אחת – סיפרה – כשנכנס שץ לבַּנק להפקיד סכום כלשהו, הושיט לו הפקיד צ’ק שהוחזר. הצ’ק, היה חתום בידי נעמי לפקודת עצמה, לא היה חתום על גבו, ולפיכך הוחזר. מכיוָן שנתנה אותו לשם פרעון איזה חוב, נקנס חשבונם הן בדמי עמלה והן בתוספת ריבית על החוב. בשובו הביתה, הניח שץ את הצ’ק לפניה, הודיע לה שהוחזר, ותבע ממנה שתאמר היא מדוע הוחזר. מבטו היה נעוץ בה, מפגיע, מצפה לתשובה, והיא הסתכלה בצ’ק, בהתה בו, ולא ידעה להשיב. רק כשהפך את הצ’ק לעיניה, תפסה את טעותה והתנצלה. ההתנצלות לא סיפקה אותו. הוא תבע הסבר מדוע אירע לה כשל כזה, שעלה להם בדמים! וכשלא ידעה להסביר, העניש אותה ביממה של שתיקה.

פעם אחרת החליטו ללכת לקונצרט במוזיאון. הוא אמור היה להגיע לשם מן האוניברסיטה והיא מביתם. הוא בא ראשון וקנה את הכרטיסים. היא איחרה. עמד והמתין לה בכניסה עד חמש דקות לאחר תחילת הקונצרט. בהגיעה, קצרת־נשימה, אמר, חיוֵר מזעם: “זה הסוף בינינו!” וקרע את הכרטיסים לעיניה. אחר־כך, בהגיעם הביתה –

אמרתי לנעמי שהוא מצטייר בעיני כאדם חסר כל חוש הומור.

“לגמרי לגמרי!” קראה. “שום חוש הומור! לעולם לא יחייך על חולשה או על שגיאה שהוא מגלה אצל אחרים! לעורב יש חוש הומור?”

“עורב…” צחקתי.

“אבל אם תגלה איזו חולשה אצלו, או שגיאה – לעולם לא יודה! כמו האפיפיור, גם הוא נמנע־המִשגה־לעולם! וכמה הוא פגיע! אלוהים! רק גע בעורו, או העז לומר לו מלה של ביקורת – מסתמר כמו דַרבּן! מסמיק כמו תרנגול־הודו ערוך לקרב!”

“גן־חיות שלם!” צחקתי. שאלתי אם אהב אותה בכלל.

“מאוד!” צחקה.

“הוא נורא מקנא לי!” אמרה. “לא נותן לי לצאת מן הבית בערב. ואם אני יוצאת, הוא צריך לדעת בדיוק לאן, ומתי בדיוק אחזור. ואוֹי לי אם אאחר! פעם חטפתי סטירת־לחי ממנו!”

“על מה?”

“שיקרתי. תפס אותי בשקר קטן.”

“העזת!”

“והוא מקנא לי גם כשרואה אותי קוראת ספר של מישהו שהוא לא מעריך אותו, ונהנית.”

“וגם של מישהו שהוא כן מעריך אותו,” צחקה.

אחר־כך סיפרה איך חיזר אחריה בהיותה תלמידה באוניברסיטה. בסופי שיעורים היה מזמין אותה לשיחות, שתחילתן היתה באולם־ההרצאות, והמשכן בשבילי הגנים של המכללה. היה מרצה באָזניה על עניני ספרות והיא היתה פוסעת לצדו ומקשיבה. עד שיום אחד, באמצעה של הרצאה כזאת, אמר לה: “אַת מבינה בודאי שתכלית שיחותי אתך היא הצעת נישואין.” היא נדהמה. לא הבינה, לא האמינה. לא עלה על דעתה שכוונות כאלה זחלו תחת אבני הסבריו המפורטים, המנוסחים היטב ובדייקנות, על ההבדלה שעושה אורטֶגה אִי גאסֶט בין אסתטיקה לבין תוכן אנושי באמנות. לא תיארה לעצמה שאיש צעיר, בעידן מתירני זה, בארץ חָפשית זו, כך יחזר אחרי נערה וכך “יציע” לה נישואין, בנוסח של דורות שעברו, לפני שניסה אפילו להניח ידו עליה. מכיוָן שלא ידעה מה לומר – צחקה. שץ אמר: “אַת צוחקת, אבל כשאני חותר למטרה כלשהי, אני בדרך־כלל משיג אותה.” איך הוא מעז! – התקוממה בלבה – ואיך אינו מתבייש להתיַחס אלי כאל “מטרה”! ומנַיִן לו הבטחון הזה?..

“היה לו בטחון עצמי לא־נורמלי!” אמרה. “הוא התעקש, התמיד. הוא ‘דבק במשימה’, כמו שאומרים בצבא. כשהייתי משתמטת מפניו, הוא לא היה נרתע כלל. כשהייתי מסרבת, כמעט במפורש, להיפגש אתו, לא היה נעלב. המשיך לחזר, כאילו אני רק מן השפה ולחוץ מסרבת לו. כאילו הוא יודע טוב ממני את רצוני. ובטיולים הארוכים האלה, ב’שבילי האקדמיה', הוכיח לי, בכשרונו הרֵטורי, שהוא גם מיטיב לדעת ממני מה טוב בשבילי. יש לו כוח שכנוע בלתי־רגיל! הוא… הוא שיכנע אותי שאני אוהבת אותו!” כבשה את צחוקה בחזי.

“אני אנקום בו על כל מה שעולל לך!” אמרתי.

“כן? איך?”

“אני אכתוב עליו סטירה!”

“כדאי?” צחקה.

“מדוע לא? ווֹלטֵר לא כתב סטירה על לייבניץ?”

“לייבניץ היה אדם גדול!”

“אם כן, אכתוב סטירה זעירה…”

“הוא יראה בה משל, אליגוריה…”

“לא אִכפת לי. אַת תהיי ארץ־ישראל. הוא… הכובש הזר האכזר? הכובש האונס את הארץ היפה ומתעלל בה…”

צחקנו. התעלסנו.

כשהרמתי את ראשי, ראיתי את כפל דמותנו בראי שממול: זוג נאהבים שגם המשל לא יפריד ביניהם.


 

כרם היה לידידי


יצאנו עם נוריאל מתחום המושבה – אמי נשארה בבית כי חשה בראשה – ופנינו אל דרך־העפר המוליכה מזרחה, בואכה בת־שלמה. נעמי, כאילו חזרה אל ימי ילדותה, ועופפה כצפורת־כרמים בין העשבים והשיחים. קוטפת פרח פה, זלזל שם, ומביאה אלי, שאראה ואריח. ללמד אותי פרק בטבע הארץ, היא מסבירה לי מה ההבדל בין בתה לגָריגה, בין גריגה לחורש, בין חורש ליער. הנה זו, המדיפה ריח מִנתּה חריף כשממוללים את עליה, היא אלת־המסטיק. וזה עם הגבעוֹל השׂעיר והדביק ועם הפרחים הצהבהבים הזעירים מכוּנה טיוּן דביק. וזו עם העלים הכהים והמקומטים המפיצה ריח חריף ורענן, היא –

אני הייתי כתייר עירוני בצמחיה שופעת ומלבלבת זו; ונעמי, שחשה בכך, כישכשה בגבעול של פיגם או של לוֹטם מול חָטמי, ואמרה:

“אתה, כסוֹפר, חייב לדעת שמות של צמחים! של כל אחד ואחד! הפּר־טי־קוּ־לריוּת בספרות, היא החשובה, לא?” צחקה ומחתה את אבקת הפרח מחָטמי.

מַרוָה. מנתור־שלושת־החוּדים. קפּודן. קוציץ סורי. קידה שׂעירה. קטלב. עוזרר. קורנית מקורקפת…

נוריאל אמר שאפילו הוא, יליד המקום איננו יודע את כל השמות האלה; ונעמי אמרה שבילדותה, בעין־חרוד, היתה מלקטת פרחי־בר ומיַבּשת אותם. עד היום שמור אצלה אלבום זה של פרחים מיובשים, ובו, תחת כל פרח, שמו ותכונותיו, כפי שמצאה במגדיר־הצמחים וכפי שלמדה מפי המורה לטבע. פתאום הבחינה בפרח מבצבץ מבין אבנים: “שׁכּרוֹן זהוב!” וקפצה אל בין השיחים. נוריאל, שראה מרחוק איזה נער ערבי רועה שלוש עזים במעלה הגבעה, צעק משהו בערבית ועלה לעומתו. נכנסתי בעקבות נעמי אל הגריגה או אל החורש, והיא באה לקראתי, בידה צמח דביק ושעיר, בעל פרחים צהובים בצורת משפך, שחדקי עלה סגולים וארוכים משתרבבים מהם. בהצביעה על חלקי הפרח השונים, הסבירה לי איך מגיע החרק אל הצוף המסתתר עמוק בבסיס הגביע: הוא נמשך אל צבע הארגמן של הלוע, המפתהו, חודר לתוכו…

“אתה מודאג?” לחשה.

“לא, למה?”

“חשבתי…”

ראיתי עצב ודאגה בעיניה.

“יהיה טוב?” הסתכלה בעיני מפללת.

“יהיה טוב” עודדתי אותה.

“שנינו?”

נוריאל – ראיתי – עמד על ראש הגבעה, מנופף בידיו כלפי הנער הערבי.

חיבקתי את צוארהּ ונשקתי לה.

הגענו על הכרם שלרגלי ההר. נוריאל, שהיה עכשיו משוחרר מפיקוחה של אמי, ראה עצמו חָפשי לדבר כאוַת־נפשו, וסיפר לנו את תולדות הכרם העתיק הזה, שנטע אביו בשנת 1887, היא שנת ביקורו הראשון של הנדיב הידוע בזכרון־יעקב.

אני מביא כאן את עיקרי דבריו, משום חשיבותם לתולדות הישוב:

שתים־עשרה שנה לאחר הנטיעה פגע משבר גדול בענף ענבי היין. הברון, שהיה קונה את היין במחירים גבוהים ממחירי השוק בצרפת, כדי לתמוך באיכרים, העביר את הפיקוח על הכרמים לידי חברת יק"א, וזו שילמה לאיכרים מחצית המחיר ששילם הוא. רבים עקרו את כרמיהם, אבל לא אביו של נוריאל, שאמר: “מימי נוח ועד היום שבעים המה הגיבורים, שהם בני אלמוות!” וכיוָן שהאמין כי נצח היין לא ישקר, עבד שלוש שנים בהפסד, והשביח את הכרם, בהוסיפו לזן הוויניפרה את זן הלַברוסקה, היא גפן־השועל, שפוריותה גדולה יותר ושִׁלדהּ חזק, וחזר ועשה רווחים טובים. בשנת 1910, היא שנת הולדתו של נוריאל, שהיה בן־זקונים לאביו, פגעה בכרם מכת הפילוֹקסרה, זו שהשמידה בצרפת יותר ממחצית הכרמים שבה, וכאן כילתה כמעט את הכרם כולו. אביו לא אמר נואש. הוא השיג בחוָה של אהרונסון ובמושבה הגרמנית בחיפה, כַּנוֹת של גפן אמריקנית, חסינות בפני כנימת־העלה, נטע אותן במקום הנגועות והרכיב עליהן זן של גפן־הריינוּס, הידועה בענביה השקופים, דקי הזג ומעוטי החרצנים, שציפתם כחלחלת. משהחלו אלה לתת את פריָן, זכו ענביהן ביחוּס גדול ביקב, בשל יינם המשובח, וכפי הטיב – גובה המחיר. כשגדל נוריאל וקיבל את הבעלוּת על הכרם, לאחר מות אביו, ולאחר ששני אחיו הגדולים ממנו עזבו את המושבה, עקר את הגפנים שהזדקנו ופוריותן נתמעטה, ונטע אחרות במקומן לגדלן לא בשיטת הגביע, אלא בשיטת הקוֹרדוֹנים, שבה מַדלים את הזמורות על חוטי־ברזל מתוחים בין עמודים – כפי שיכולים אנו לראות עכשיו לפנינו –

נעמי לא גרעה עין ממנו בדברו, כאילו שותה בצמאון את דבריו. האם כה מתעניינת היא בהם? – תמהתי – האם כה מבינה היא בענינים אלו, של זני גפנים ומחלותיהם? ואולי מוקסמת היא ממראהו? או מחיתוך דיבורו, באָמרוֹ “המה” במקום “הם”, “אצלהם” במקום “אצלם”, “יען וביען”, “בעבוּר”, ובהדגישוֹ את החי“ת והעי”ן בהיגוי ערבי? – אם כך ואם כך, מבטה הנוצץ, המתפעל, הפיח רוח בדבריו, כבשחקן החש שכבש את קהלו.

“אילו היה לעלם הזה שכל בקָדקדו,” הצביע עלי לנעמי, “היה מכתת את עטו למזמרה, עוזב את הספרים, ובא הנה לנהל את הכרם הזה ולעבדו! מה יש לו מן הספרים? – ספרים נקראים ונקרעים, והגפן מתחדשת בכל שנה, נותנת יין המשמח לבב אנוש!”

“ומה אתה תעשה?” שאלה נעמי.

“אני אבוא אל המנוחה והוא יבוא אל הנחלה!” צחק נוריאל, “חינם אני נותן לו! ללא תמורה! הנה, קח! הוא שלך!” העביר את זרועו אל־פני הכרם המשתרע לרגלי ההר. “אפילו את הקוּשַאן אעביר על שמך!”

מיליונים! – חשבתי – מיליונים!

“עספוּר בליַד, וַלא עשרה עלא שג’רה!” הפריח פתגם ערבי, ותירגם: “טוב צפור אחת ביד מעשר על העץ!”

הכנסה בטוחה לכל החיים! מיליונים! – אמרתי לעצמי – בניו נטשו את החקלאות מכבר, האחד קבלן בחיפה, השני מנהל בנק בבנימינה, הבת נשואה לעורך־דין בנתניה, ועכשיו הוא מוכן להוריש לי את כרמו בזכות אמי!

הקוץ שבאליה – שאצטרך להתרוצץ מבוקר עד ערב בין הקוֹרדוֹנים האלה…

“אני אחכיר אותו!” צץ רעיון במוחי.

“הוֹ, לא, ידידי! לא ולא! תנאי אחד: שאתה תנהל אותו! אני אלמד אותך את התורה, ואתה תחיה כאן, בזכרון, ותשגיח על העבודה – על השידוד והזמירה והדישון והבציר – הכול!”

“והקץ לספרים!” קראתי.

“קשה לו להיפרד מהם!” צחק נוריאל. “טוב. אם כן, בואו ליקב!” גרף אותנו בזרועו.

מה שאירע ביקב זכור לי רק במטושטש. תחילה – שלב זה עוד בהיר בזכרוני – הראה לנו נוריאל את המשאיות הפורקות את מטען הענבים שהן מביאות מן הכרמים, בהָפכן את המכלים אל בורות הקבלה. אחר־כך הראה לנו איך המטען הזה נדחס, נמחץ ונסחף בעלותו אל מתקן ההפרדה, המפריד בין הפרי ובין שִׁדרות האשכולות. משם הוביל אותנו ב“ויָה דוֹלוֹרוֹזָה” של הפרי – כפי שכינה את המסלול הארוך ורב־התחנות שלו – ממִתקן ההפרדה אל מתקני הבדיקה, ומהם אל בריכות ההתססה, הסינון, הערבול…

ברדתנו אל בריכות־השימור, ומשם אל המרתף האפל שבו מאוחסנות החביות הגדולות העשויות עץ אלון, נתלווה אלינו עוד אדם בעל־גוף ואדום פנים ששמו עזרא – ממנהלי העבודה ביקב, כנראה – ובכל תחנה ותחנה ב“ויה דולורוזה” זו הגיש לי גביעים אל פי ל“טעימת בוחן”, כדי שאחַווה את דעתי על היינות השונים, וכדי שאבחין בין קלַארֵט לסוּטרן, בין סוביניון בּלַאנש לקבארנֶה סוביניון, בין בורגון לקוֹט־די־רון, בין אליקנט למַלגה, בין פוֹרט למַדֵירה…

היקב על כל מה שבו – החביות, המכלים, הבקבוקים, הקנקנים – סבב כגלגל בראשי. מבעד לערפל חמים, מענג, ראיתי את פניהם המטושטשות של נעמי, נוריאל, מנהל־העבודה – האם צחקו? או רק נדמה היה לי? – שגם הם סבבו סחור־סחור והיו כמרחפים.

זכור לי שכשחזרנו ועלינו אל אור היום – והשמש הִכּתה בעיני – תמכו בי נוריאל ונעמי, זה בזרועי האחת וזו בזרועי האחרת, וכך נישאתי – מעופף כביכול – מן היקב אל הבית, שבמערב המושבה.

“מה דיקלמת שם בצרפתית?” צחקה נעמי, כשהתעוררתי לאחר שעתים של שינה עמוקה.

ניסיתי להיזכר. האם נפתחו מעיינותי, כשנכנס היין? האם השמעתי פסוקים מ“גרגנטוּאָה”?

“מה אמרתי?”

“את הצרפתית לא הבנתי, אבל כשעלינו למעלה, פלטת חרוזים בעברית, מצחיקים מאוד… ‘מגביע לגביע היין ירקיע’… ‘אם יאדימו חטאי כיין, כל ספרַי יהיו כאַין’…”

כן, היה זה מפרק הסביאה בפונדק של גראנגוזיֶה. עכשיו נזכרתי בפסוקים רבים מתוכו. דיקלמתי:


הַשֵׁכָר אֶת זַ’אק קוּאַר הֶעֱשִׁיר

וְאֶת מְחִיר הַקַרְקַע הֶאֱמִיר,

בְּכֹחוֹ כָּבַשׁ בַּכְּכוּס כָּל עִיר

וּוַאסְקוֹ אֶת זְהַב־אוֹפִיר…


“ואתה אהובי האביר, הפכת מסופר לסַטיר,” צחקה נעמי ונשקה לי.


 

אבן־העזר


הפרשן, שעיניו מתרוצצות לגלות בספר מה שבין השיטין ומתחתן, יאמר בודאי, לאחר שיקרא את שני הפרקים דלעיל, כי המחבר, בציירו בצבעים רעננים ועליזים, ירוקים כגפן וסמוקים כיין, אידיליה כפרית על שלוחת הכרמל, ביקש להראות לנו את יתרון החיים הפשוטים, של חורשי האדמה ועובדי העצים, על־פני חיי הכרך, של חורשי־הרעה ואובדי־העצות, ולהציגם כמופת, בבחינת כזה ראה וקדש. ולכן – יאמר – הביאם – לא במקרה! – סמוך לסוף סיפורו, בדומה לווֹלטֵר, ששילח את קנדיד, בסוף כל מסותיו, לעבוד את גנו יחד עם קוּנֶגוֹנד שלו.

טעות בידו. שלא כאותו סופר־עורך תל־אביבי, שהיה הסנדק של סיפוּרי הראשון, ושכמה פרשנים יִחסו לו הטפה ל“חזרה לטבע”, אין למחבר הזה שום כוונות כאלה. אין הוא רואה ב“טבע” מופת של שלמוּת, ולא בחיי העיר בִּצת יתושים של שחיתות, ואין הוא מורה הלכות או משׂיא עצות.

וגם אתה הקורא בתום־לב, אל־נא תיחפז להסיק מן הפרקים דלעיל שהמחבר ביקש ללמד בהם לקח בהנהגת העולם. כביכול, פרשת המשולש שנעמי היא צלע שלו, מוכיחה שהרשע בא על עָנשו והצדיק על שכרו. כוונות דידַקטיוֹת כאלה גם הן זרות לו. אין הוא צדיק בעיניו, ואין יריבו המקורנן… מה הוא יודע עליו? כל מה שהוא יודע הוא מקרן־חזות אחת, ידיעה דו־ממדית, המספיקה לעיצוב דמות “שטוחה”, אך לא “עגולה”, כפי שדורשת תורת הספרות.

מה גם שאין לדעת עדיין אם אמנם השכר הוא שכר והעונש הוא עונש; שכּן, מנַיִן הבטחון שזכִיה זו של הסופר תביא לו רווח? ואולי תיַרט אותו ממסילת יעודו? אולי תסיח את לבו מן הכתיבה – שהיא תכלית חייו ומרכזם – אל עינוגי האהבה ושעשועיה, עד שתשכח ימינו המחבקת לכתוב? ולעומת זאת, הן ייתכן שהמבקר, דווקא הוא יצא ברווח מפרשה זו; כי מעתה, כל שעותיו, ביום ובלילה, תהיינה פנויות לתקתוק במכונה, וזעמו לא יבוזבז עוד – אפילו מקצתו – על הבלים של משק־הבית וחטאים של עקרת־הבית, אלא יהיה כולו קודש למלחמות־הרוח הגדולות


 

עגלת הנפט


אני מתעורר בבוקר, בשמונה – ונעמי איננה. האם ירדה לאכול בלעדי? האם קמה עם שחר לשוטט בחורשות?

אני קם מן המיטה, ומבעד לחלון אני רואה אותה מהלכת בשביל החוצה את הגריגה, או את הבתה, שממערב לבית. היא נעצרת, משקיפה על הים, עומדת כך רגעים ארוכים –

במה היא מהרהרת?

אחר־כך ממשיכה ללכת לאִטהּ, שוברת זלזל משׂיח – של אלת־המסטיק? – שבצד השביל, שוב נעצרת, שולחת מבטה צפונה –

האם יש לה הרהורי חרטה?

אחר־הצהרים אנחנו מטיילים בסביבות המושבה. אנו מגיעים אל רמת־הנדיב, זו אחוזת־הקבר של הברוֹן, שהיא גן גדול, נאה ומטופח. מאות מיני צמחים גדלים בו, ומרפסות־אבן ובריכות קטנות משוִים לו הדר מלכותי. בפַסענו על השביל המרוצף, בין ערוגות הפרחים, פורחת צפור מצמרת אחד העצים. נעמי נעצרת, אומרת “קיכלי”, ועוד רגע ממושך לאחר שנעלמה הצפור היא מסתכלת בכיווּן מעופה, ולא אומרת דבר.

כשנעמי שותקת, מה היא חושבת?

האם לבה נוקפה על עָזבהּ את הבית? האם צר לה על בעלה, שנטשה אותו בפתאום, באישון־לילה, ללא השאר עקבות? האם דואגת היא לו? שש שנים אינן יום אתמול כי עבר! ואולי דווקא עכשיו, בהיותה רחוקה ממנו, היא מגלה בעצמה כי –

כשהיא נלפתת אלי, חבוקה בזרועותי, נדמה לי שלא רק מאהבה היא נלפתת, אלא גם מפחד.

אני אומר לה: נעמי, אם את חושבת…

אַל תדבר! – היא חוסמת את פי בכף ־ידה.

ובחשיכה, בחדר, היא אומרת לי שכבר אז… כבר אז, כשתלתה את הכבסים על הגג, וכשכרענו זה בצד זה והתבוננו בארנבים… כבר אז…

אך לפתע־פתאום, בבוקר או בין־הערבים, היא נעלמת. אין איש יודע לאן הלכה. שעתַיִם עוברות – והיא חוזרת וצרור פרחי־בר בידה.

האם מתגעגעת היא אליו?

אשה עבריה… נישאת – הידעת האיש לו תינָשֵׂאי? האהבתיו? הראיתיו עין בעין?

אני סקרן, סקרן מאוד לדעת איך היו חייה עם שץ. שש שנים! הן לא רק סכסוכים ומריבות היו מנת־חלקם!

אנו מטיילים בדרך לשפיה. חוצים חורש צפוף. קרני שמש אחר־הצהרים מפזזות בין ענפי האלונים, מרַשתות את פניה. אני מעז ושואל: ולא היו לכם שעות יפות? “שעות של חסד”?

היא מפנה אלי פנים מחייכות, פסים של אור־וצל, אור־וצל.

לאחר שנים־עשר צעדים היא אומרת: “כמובן היו!”

ולא מוסיפה.

אני מצפה, לא להעיר. לא לעורר.

כשאנו מגיעים אל רחבה בחורש – דוּר של אבנים מפוחמות מקיף ערימת דשן, שרידים של מדורה – היא אומרת: השעות היפות ביותר היו, כשהיה קורא לפניה. קורא קטעים מספר נדיר, שהיה מתפעל מהם ומשתף אותה בהתפעלותו, קורא שירים שהיה מתרגם, להנאתו, לא לפרסום. בלייק, הַלדֶרלין, בלאדות סקוטיות…

אני חש צביטה בלבי. רואה את שניהם יושבים זה מול זה בערב, פניו לוהטות, “התרגשות אינטלקטואלית”, עיניה נוצצות בהקשיבה לו… יודע גרמנית? – אני שואל בקול מוֹעד, לא־נשמע כמעט.

למד בעצמו, היא אומרת. אפילו יוָנית למד בעצמו. תירגם כמה אלגיות. תיאוגניס?

איש־האשכולות! – אני אומר לעצמי– אולי גם ראבּלה מתרגם?

“לפעמים צר לי עליו,” היא אומרת.

ולאחר עשרה צעדים:

“הוא סבל. עוד מילדות.”

סבל? אני משתומם.

אינני שואל. לא להעיר. לא לעורר.

היא מתיַשבת על סלע, ואני מתיַשב לידהּ. בענף יבש היא משרטטת אותיות על העפר: T,F,A,N… – וממהרת לטשטש ולמחוק.

“תאר לך שעד החתונה הסתיר ממני שאביו היה בעל עגלת נפט,” היא אומרת. “אגב, טקס חטוף. די עלוב. תריסר אנשים אולי, בחצר של משרד הרבנות.”

אני זוקף את אָזני. מצפה.

“הוריו בחיים?” אני שואל.

“אביו. אמו מתה כשהיה בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה.”

“מוכר נפט? גם היום?”

“גם היום. נפתלי לא מדבר אתו. ניתק את כל הקשרים.”

“מריבה?”

“בגלל עגלת הנפט. דרש שימכור אותה ויפתח איזה עסק קטן. הוא לא רצה. ממשיך לחלק נפט. החליף את הסוס במנוע,” נשאה אלי חיוך מבודח.

אני פורץ בצחוק: “בגלל זה לא מדבר אתו?”

“הוא רשע!” קמה וניערה את ידיה מן החול. “תאמין לי, רשע גדול!”

כל הדרך לשפיה, בין החרשים והכרמים, כשנעמי מפטירה מפעם לפעם אֵילו משפטים על שיח השדה ועוף השמים, אני מחבר בלבי את סיפור “עגלת הנפט.”

הסיפור הוא על ילדותו ונעוריו של נפתלי שץ.

לא נפתלי קראו לו ילדי השכונה – שכונה אביונית בדרומה של העיר – אלא “נפטי”, על שם עגלת הנפט של אביו. עגלת נפט זו, רתומה לסוס לבן, כחוש, שאביו מנהלהּ לאורך הרחובות כשהוא מצלצל בפעמון ומוזג מחביתהּ אל הפחים והקנקנים של עקרות־הבית – משׂביעה אותו מרורים. בבית־הספר הוא מתבייש בה, בבית הוא סובל ממנה. ריח של נפט נודף מידי אביו ומבגדיו, נדמה לו שהוא נדבק גם בו, ונוסף עליו ריח גללי הסוס והתבן, המגיע מן האורוָה שבחצר. בערבים – כשמחדר־השינה נשמעות נחרותיו המשתנקות־מאדי־הנפט של אביו, ואנחותיה הרפות של אמו – אשה חולנית ונמוכת־רוח – הוא מסתגר במטבח הבית שפל הקורה, מכין את שיעוריו, לומד, לומד.

הילדים בבית־הספר אינם מחבבים אותו. ארשת־פנים חרדלית לו, נעולה, ועינים שחוזות שאינן צוחקות. במשחקים הוא לא לוקח חלק. מתבודד בהפסקות. ראשון בשיעורים. פעם – האם בכיתה ו' או בכיתה ז' קורה הדבר? – הוא מלשין על אחד התלמידים שגנב את גליון המבחן בגיאומטריה מחדר־המורים. בהפסקה מתנפלים עליו, משכיבים אותו ארצה, רוכבים על גבו, הוא כמעט נחנק. כשהוא קם, הוא אינו בוכה, אינו אומר מלה, גם אינו מתאונן לפני המחנך או המנהל, הוא נוצר בלבו. יום אחד ינקום בהם, בכולם.

המצוקה, המרי, הטינה – מחשלים את אָפיוֹ. את כל שעותיו הפנויות הוא מקדיש לקריאה. הוא קורא – כבר בגיל עשר או שתים־עשרה! – ספרים על אלקטרוניקה, קיבֶּרנטיקה, אסטרו־פיסיקה, תורת היחסות של איינשטיין! חלום של תהילה מאיר את חשכת לבו: הוא יהיה מדען. מדען בעל שם עולמי. הוא ימציא שיטה למדידת מהירויות אלקטרוניות שתפתיע את העולם. את הכנסותיו הראשונות כמדען – הוא נודר – ימסור לאביו, כדי שייפטר מעגלת הנפט שלו. יפתח לו איזה חנות לחמרי בנין או לכלי־בית, והוא לא יצטרך להתבייש בו עוד.

בהיותו בן חמש־עשרה, והוא תלמיד מצטיין בבית־הספר התיכון (הכינוי “נפטי” רודפו גם לשם) מתה עליו אמו, ממחלה ממארת.

ואז –

אז חל מפנה בחייו.

דודתו –

כן, דודתו, אחות אביו – הגרה במרכז העיר (ברחוב שנקין? נחמני?) פורשת עליו את חסותה. הוא אוכל את ארוחת־הצהרים בביתה, ולעתים קרובות נשאר שם, להכין את שיעוריו, עד הערב. שם, בדירה השקטה, המבהיקה בנקיונה, שריחות נפט ושתן סוסים לא מדליחים את אוִירהּ – מתגלה לו עולם חדש: ספריה גדולה בבית, ובה שורות־שורות של ספרים – בפילוסופיה, היסטוריה, תורת החברה, מדינאות, ביוגרפיות. בעלה של דודתו, איש צנום, בעל פנים מצומקות, אך כלי מלא דעת (לפנים פועל בנין והיום פקיד בקופת־חולים או בועדת הביקורת של ההסתדרות) פותח לפניו שערים אל קאנט, הגל, מַרכּס ואנגלס, לנין…

האם הוא קומוניסט, דוד זה?

כן. קומוניסט שרוף, קנאי, מר־נפש. אך נפתלי, לבו נוהה לא אחרי מַרכּס ולא אחרי לנין, אלא אחרי באקוּנין! דמותו של בן־אצילים זה, שכפר בדת ובמדינה, נאסר, נידון למוות, הוּגלה, נדד מארץ לארץ, עמד בראש מרידות, מיַסד “ברית המהפכה העולמית” – היא שמלהיבה את דמיונו! כמוהו, וכמו ניצ’איֶב תלמידו – יחבר גם הוא יום אחד “קטכיזם מהפכני”, מורה־דרך מחתרתי לתפיסת השלטון! כאן!

הוא מסיים את לימודיו – בהצטיינות – ומתגייס לצבא. השנה הראשונה – בטירונות ובחיל־הרגלים – היא שנת יסורים נוראים לו, יסורי גוף ונפש. מתעללים בו. משפילים אותו. גופו הרזה, ידיו העדינות, ארוכות האצבעות, אינם עומדים בנסיונות. הוא מזדנב אין־כוח במסעות, נכשל במבחני הירי, נענש לעתים קרובות. אינו יכול לשאת את גסות־הרוח של החיילים, את היהירות החצופה של המפקדים, כבלי המשמעת חורתים את בשרו. בסופה של אותה שנה, נוכחים מפקדיו שבין כך ובין כך לא יצלח לשום משימה קרבית ומעבירים אותו לרשותו של קצין חינוך ראשי שבקריה. שם מטילים עליו עבודות של עריכת חוברות הסברה.

החוברת הראשונה שנמסרת לו לעריכה, שמה: “מקורות הנפט במזרח התיכון.”

בערבים, לאחר יום העבודה היגע והמשומם בקריה (טמטום, טמטום מסביב! חיילות־פקידות צרוֹת־חצאית וצרות־מוח, קצינים נטויי גרון, שאפתנים וריקים) הוא חוזר לבית אביו. שוב מסליד את נחיריו ריח הנפט בחדרים. אך שם, עכשיו – הוא כותב את חיבורו הספרותי הראשון.

שם החיבור –

שם החיבור הוא – “בּאקונין בשליסלבורג”.

כן, “באקונין בשליסלבורג” – ספק־סיפור ספק־מסה.

חיבור על הגיגיו והלָך־נפשו של באקונין בהיותו כלוא במצודת שליסלבורג; מעין יומן, הכולל את הוידוי הכוזב שלו, שכותב האנרכיסט הזה לאחר שהציע לו הצאר ניקולאי הראשון לשחררו מן הכלא בתנאי שיתוַדה על חטאו, יצהיר שהוא חוזר בו מדעותיו ויגלה את כל הידוע לו על הארגונים המהפכניים באירופה. כתב־יד צפוף, של מחשבות צפופות, במשפטים ארוכים, עם סימני־פיסוק מעטים.

את המחברת – כמאה עמודים – הוא מטמין במגירה. מחליט שיום אחד, לאחר שיקים את התאים הראשונים של הארגון המהפכני, יוציא אותה לאור.

עם סיום שירותו הצבאי הוא מתחיל את לימודיו באוניברסיטה: פילוסופיה מקצוע ראשי, ספרות כללית – שני.

בשנתו הראשונה שם (אביו מוסיף להתנהל ברחובות עם עגלת הנפט שלו, מצלצל בפעמון), הוא מחבר את “קוי היסוד של הברית האנרכיסטית הישראלית” – חוברת בת חמשה עמודים, פסקנית, תוקפנית, כתובה בסגנון זועם וסרקאסטי, הקוראת להפיכת המִשטר המושחת, האוליגרכי־תיאוקרטי, השורר בארץ, לתפיסת השלטון, ולהקמת חברה על־לאומית, כחלק מפדרציה ים־תיכונית, שבה כל אוצרות הטבע – וקודם־כול משאבי הנפט – יהיו נחלת הכלל. את החוברת, שהדפיסה על חשבונו בבית־דפוס קטן במרכז־המסחרי, שבעליו היה ידידו הטוב של דודו – הפיץ בין הסטודנטים בכמה מאות עֳתקים.

האכזבה המרה: איש אינו פונה אליו. איש לא מתוַכּח אתו. לא קול, לא הד. נשאר בודד במועדיו, בודד עם רעיונותיו הנועזים. נביא בדור שלא הוכשר לקלוט את בשורתו.

בשנה השלישית ללימודיו הוא זונח לחלוטין את התעסקותו בענינים של חברה ופוליטיקה ומתמסר רק לספרות. אם לא עלה בידו לקרקר את יסודות החברה, הוא ינפץ את קירות הדיוטה העליונה שלה – את מוסכמות הספרות! הוא בולע שנים־שלושה ספרים ביממה, בעונג הוא מגלה הוגי־דעות באסתטיקה ובפוֹאֶטיקה הידועים אך למעטים, כקוִינטיליַאנוס מן המאה הראשונה, לוֹנגינוּס מן המאה השניה או השלישית, אנטוניו מינטורְנו מן המאה השש־עשרה, ניקולא בּוּאַלוֹ מן המאה השבע־עשרה, תומס פיקוֹק מן המאה התשע־עשרה. כבר עתה מרחפים במוחו – עוּבָּריים עדיין, אך לובשי צורה – הרעיונות שיגבש אחר־כך, בניסוחים בהירים ומבריקים, ב“נגד האליגוריה”.

כשמופיע ספרו זה, הראשון – הוא מקיים נדר ישן: את התמלוגים שהוא מקבל בעבורו הוא מצרף לחסכונותיו ומוסר את הסכום הנכבד – כמה אלפי לירות – לאביו, כדי שימכור את עגלת הנפט שלו ואת סוסו ויפתח חנות קטנה למכשירי חשמל.

האב לוקח את הכסף, מוכר את העגלה ואת הסוס, וקונה עגלת נפט ממונעת. הוא ממשיך לצלצל בפעמונו ברחובות העיר ולצקת את הנוזל הזך, השמנוני, המצחין, לפחים ולקנקנים של עקרות־הבית.

“תישאר אם כן עם עגלת הנפט,” אומר נפתלי לאביו בדרכו החוצה. ובצאתו, הוא מחליט שלא יעבור עוד את מפתן הבית הזה לכולם. –

* * *

הבלים! – אני אומר לעצמי בהגיענו לשערה של שפיה – הנטיה הזאת, הרוֹוחת כל־כך, “להסביר” את אָפיוֹ הרע של אדם כאילו הוא תולדה של “ילדות קשה”! – מצוקה, קיפוח… גם קין גם הבל היתה להם “ילדות קשה” גם איוַאן גם אליושה גדלו בבית פיודור קרמאזוב! כאלה וכאלה הצמיחה קרקע המצוקה, צדיקים ורשעים, קדושים ונבלים, גאונים וחסרי־דעה! הטוב הוא טוב והרע הוא רע! ככה זה! גֶנים! לא תשנה אותם! ושץ הוא “רשע גדול”, כפי שאמרה נעמי!

“מעולם לא כתב סיפור?” שאלתי.

“לא, לא חושבת. ואולי כן? אולי כתב ולא הראה לי…”

“יכול היה לכתוב סיפור יפה, על ילדותו, על עגלת הנפט של אביו…”

“הוא?” קראה, “על עצמו? לחשוף את עצמו?!”

“‘עגלת הנפט’, שם יפה לסיפור,” אני משתעשע, “על משקל ‘מגילת־האש’…”

“לעולם לא. ומלבד זה… הוא פוחד נורא מן המבקר נפתלי שץ.”

“ביחוד שהנפט מזין את האש…”

“ואתה עוד תהיה הפרשן שלו! תתחלפו בתפקידים…”

“אנחנו מתחלפים,” אמרתי.


 

פרק אחרון


שמונה ימים “רוינוּ דודים” – בבית, בכרם, ותחת כל עץ רענן, ובתשיעי החלטנו, בעזרתם ובעידודם של מארחינו הנדיבים, להישאר בביתם עד כלות הקיץ. נעמי התחבבה על נוריאל ועל אמי כאחד, והם התחבבו עליה. בריחתה אתי מבעלה, שנוריאל כינה אותה “ח’טף” בערבית, “חטיפה” בעברית, ובדמיונה של אמי היא עוררה אסוציאציות מן המיתולוגיה היוָנית, זכתה לאהדת שניהם. נוריאל, שהיה מתבל את דבריו בפתגמים ערביים ויִידיים, אמר: “מִן חַפַר חופרַתִין לאחִיהִי, וַקַע פיהַא,” כלומר: החופר בור לאחיו, לתוכו יפול. שעות רבות היינו יושבים ליד השולחן במרפסת, גומעים יין משובח, משקיפים על הבריכות והים שלמטה ומגלגלים בסיפורים. נוריאל יעקובסון היה מספר על הרפתקות־הגבורה שלו, מנעוריו ועד לפני כמה שנים, בהיתקלויותיו עם ערביי הסביבה, בֶּדוִים, שודדים, אנשי־כנופיות; אמי היתה מספרת על ימי עלומיה בצ’רנוביץ, כשחלמה להיות שחקנית וזמרת; ואני סיפרתי על מה שעבר עלי בליוֹן – העיר שבה חי ראבּלה שנים אחדות, בשמשו כרופאו של החשמן ז’אן די בלֵיי – על ויכוחי עם נזירים ישועים בעיר העתיקה, ועל החינגות שהיינו, אנו הסטודנטים, עורכים במסעותינו הלֵיליים אל חבל היין בּוֹז’וֹלֶה.

ביום התשיעי להיותנו שם, בבוקר, החלטנו – במועצת הארבעה – שאני אסע העירה, אביא לנעמי כמה מבגדיה וחפציה, ואת מצלמתה – שאבריח מדירתם – ולעצמי את הספרים הדרושים לי להמשך עבודת התרגום, מחברות, וכן את עשרים ושלושה הדפים של הרומן שהתחלתי בו – ואחזור מצוּיד לשהות ממושכת בנוֶה שאנן זה. ואשר לארנבים –

“מה הבעיה?” אמר נוריאל, “אני אשלח את עבּד מחר בבוקר, עם הטנדר, הוא יקח אותם, עם הכלובים, ויקח גם אותך ואת המזוָדות… פה הם יעשו חיים! נשקה אותם בבוֹז’וֹלה, אם תרצה!”

עבּד, מן הכפר פרדיס, היה מנהל־העבודה בכרם.

ואחר־הצהרים, צרור המפתחות של נעמי בכיסי, נסעתי לתל־אביב.

מיד בכניסתי לחצר פגשתי את בן־זאב, שבא לקראתי בצאתו מן הבית.

“נעדרת מכאן כמה ימים, כמדומני,” אמר.

“כן,” אמרתי, “הייתי אצל אמי, בזכרון־יעקב.”

“וגם הפרופסור איננו,” אמר. “תיבת המכתבים שלו עולה על גדותיה, מכאן אני למד שהוא ואשתו נסעו…”

“כן?” שלחתי מבט אל התיבה. מתוך פִּתחה השתרבבו קצות עתונים ומעטפות גדולות. מוזר! מוזר! – חשבתי – האם יצא לחפש את עקבותיה?

“צדיק יוצא מן הבית, פנה זיווֹ פנה הדרו,” התבדח בן־זאב. “ובאמת, הבית שומם עכשיו. הבז’יזובסקים נסעו לשוייץ, הגב' פורת, שמעתי, נלקחה לבית־החולים…”

“לבית־החולים?!” קראתי. פניה החיורות של חדוה, בנָשמהּ עמוק וידה על לבה, עלו לעיני.

“משהו עם הלב. אי־ספיקת־הלב. כך אמרה לי ויקטוריה. והיא עצמה מבקרת אצלה יום־יום. צדקת גדולה, ויקטוריה. טוב, שלא נדע חולי ומצוקה…” נפרד מעלי.

הוצאתי את המכתבים מתיבתי ועליתי אל דירתי. שקט של בית ריק עמד בחדר־המדרגות. שץ עזב אפוא! – חשבתי בתמהון־לבב. לא עצר כוח לעמוד בעלבון, בפגיעה בגאוָתו! ואולי פשוט לא יכול להסתדר לבדו כשידו האחת משותקת, והלך להתגורר זמנית עם קרובי־משפחה?

או אולי הוא רתוק למיטתו, ואין איש בבית יודע על כך?

נכנסתי לחדרי, הנחתי את המכתבים על השולחן, וכמו בימי “מלחמת־ההתשה”, ניגשתי לטלפון וחייגתי את מספרו. הצלצולים הידהדו בחלל ריק. כחמש דקות האזנתי להזדעקותם החוזרת, הקצובה והקצרה בין הקירות.

פתאום עלה בדעתי: אולי הוא מת. התאבד. לאחר שעזבה אותו אשתו – ברחה עם אויבו! – שכב, בלע רעל, ולא קם. שתה נפט. “מה נותר לו לאיש־החושך, המצעק עוד: אשתי, אשתי!”

עליתי לקומה הרביעית, פתחתי את הדלת במפתחותיה של נעמי, וחשתי אל חדר־המיטות.

המצעים היו סתורים, ועל הכר היתה מונחת פיג’מה שהוטלה כלאחר־יד. על מִסעד של כסא היו שמוטים שני זוגות מכנסים, זה על זה, ועל המושב – גופיה. על השידה שליד המיטה – מטבעות של חמש ועשר אגורות, כרטיסים ממועכים של אוטובוס, וקבלות קטנות. דלת ארון הבגדים היתה פתוחה.

על הכורסה, בחדר־המגורים, היה מוטל חלוק־גבר כחול, ולרגליה – נעלי־בית של קטיפה. דפים של עתון צהרים ישן היו פרושים על השולחן העגול, הנמוך. מפיות־נייר התגוללו על הרצפה המאובקת. ממחטה משומשת, מקומטת, היתה מונחת על מדף של הכוננית. הספרים עמדו טורים־טורים, כסִדרם.

במטבח, בסלסלה שעל השולחן, היה רבע כיכר לחם עבש, וסביבה פירורים מפוזרים, שיירי ירוקות, וגביע לֶבֶּן שהעלה ירוקת. על הכירה עמד סיר שתחתיתו שרופה. הברז לא היה סגור היטב וטיפות דלפו ממנו בקצב מהיר. בקרן־זוית מוטלים היו שני מקקים מתים, הפוכים על גביהם.

הה, דירה שבעלה עזבהּ בחטף! כל הסימנים העידו על יציאה חפוזה, לא מתוכננת.

ואולי להענישה התכוון? – חשבתי – אולי עזב כדי שכשתחזור תמצא את הדירה והנה הוא איננו בה?

עברתי אל פינת־העבודה של שץ, לראות שמא השאיר איזה פתק לנעמי על שולחנו, אם ציפה שתחזור.

מכונת־הכתיבה היתה מכוסה בתכריך אפור, ולצדהּ האחד היתה ערימת ספרים. בצדהּ האחר, ליד תמונתו של באקונין, היו כמה גליונות־נייר, ומן העליון שבהם, המודפס במכונת־כתיבה, קפצה לעיני הכותרת המבהילה: אחרית נעמי. ניגשתי וקראתי:


 

אחרית נעמי


"… ותהי זוחלת על ידיה ורגליה

וקולה כבהמה, קללת אלוהים!"

(מיכה יוסף ברדיצ’בסקי: “קלונימוס ונעמי”)


כותנתה קרועה ומגואלת בפרש חושפת קיבורות וירכַים נפוחות וחבּורות טריות כחולות מִצליפות מגלב ומַכּות קת־מטאטא היא זוחלת על ארבעותיה על רצפת הדיר המטונף ערוָתהּ וגרוּיָה כפצע יוקד לעֵבר בליל קליפות הבולבוסים באֵבוס המסואב נוהמת קלונימוס קולה ניחר מרעב זכרון עמום של שדה בּר מכוּבָב דגניות מפורקד תחת שבע שמשות בעמק הזוהר מהבהב באופל מוחה הלקוי באָזניה הזקורות מהמהמות גערות בהמה בהמה מלחכת אבק מלקלקת רגלי אדונה המדובּש עד איפה שָׁפלת מתבוססת בלֵיחת תזנונים פושקת רגליִם לכל מושך בּוֹעֵט רק אמש צימח שׂערך שדַיִם נכונו שפתים הוורידו מבקשת אתנן אוָה הב־הב ושוב נוחרת קלונימוס קלונימוס ספון בחדרו העבש מוליך קולמוס מאוס על מלים חלולות בוהות בחלל ריק קללה קללה רובצת על הרצפה הצאויָה מצפה למי יוציאה מצינוק נפשה הרצוצה צוֹענת על ארבע ברכיה אל פינת הדיר הקודר מיַבבת קלונימוס קלונימוס תוחבת חמש אצבעות בבליל הקליפות העכור שמה קליפות אל פיה גודשת מלא מלעסת קליפות משנשנת קליפות מלַשנת קליפות בולעת קליפות אל מעיה משתלשלות מנפחות את כרסה האבוסה מגהקת קלונימוס קלונימוס יושב מעבר לקיר קוֹרן ליד שולחנו קרני איוַלתוֹ זורחות בזָכרוֹ שִׁפכת תזנוני שפחה חרופה בדמיה חיה בדמיה בהמה קליפות מזונה קליפות נפשה כּלימוֹת אחריתה כָּלוֹת בקללה


עמדתי נדהם ונרעש מול הדף הזה ולא יכולתי להתיק עיני ממנו.

מחשבה חלפה במוחי: שץ השתגע.

כן, הוא השתגע. בריחתה של נעמי הטריפה את דעתו. הזעם הנורא, הקנאה, חוסר־האונים.

כן, השתגע. משוטט ברחובות, פרוע־שיער, ריר נוטף משפתיו, קללות נפלטות מפיו.

או אולי נתגלגל בחתול שחור. חתול־חוצות.

או ביתוש המעופף בין הבריות, נכנס בחוטם ומנקר במוח.

עמדתי נדהם ונרעש.

אחר־כך פניתי למלא את הוראותיה של נעמי, על־פי רשימה שנתנה בידי:

הורדתי מזוָדה מן העליה שבחדר־האמבטיה.

הוצאתי מארון הבגדים ארבע שמלות, שתי חצאיות, שלוש חולצות, סוֶדר, בגדים תחתוניים וגרבַּיִם.

שני זוגות נעלים ממגירת הארון. ארנק עור.

את המצלמה ממגירת השידה.

את אלבום הפרחים המיובשים בתא כוננית הספרים.

תמרוקים מתא חדר־האמבטיה.

“חתול ועכבר” של גינתר גראס.

אמתחת מכתבים ותצלומים אישיים. האמתחת היתה בתא נעול שבקומה השניה של ארון מרפסת המטבח. המפתח לתא היה בעוּמקהּ של מגירת השידה שליד מיטתה, מתחת לפנקס צ’קים ישן.

הכנסתי את כל החפצים למזוָדה.

סקרתי שוב את הדירה. שץ השתגע – אמרתי שוב.

לקחתי את המזוָדה ויצאתי. בדרכי אל דירתי, העפתי עין על הדירה הריקה של הספן, וצמרמורת עברה בי.

כרבע שעה לאחר־כך עליתי אל הגג לראות מה שלום הארנבים.

מחזה זוָעה נגלה לעיני:

כל שנים־עשר הארנבים היו פגרים מתים.

עמליה, עמירה, עדינה, עליזה, עָפרה, עמנואלה, זבולון, חמשת הגורים – כולם היו מוטלים בכלוביהם ללא רוח־חיים.

שכבו צפודים, על גביהם, על צִדיהם, על בטניהם, זו רגליה ממותחות וצמודות, זו רגליה פשוקות כלפי מעלה, קפואות, זו ראשה כבוש בקש וזו צוָארה פשוט, והגורים שכובים מובסים סביב אמם, נפוחים, שערם סמור, אזניהם שמוטות.

והעינים! אישונים קפואים כספירים! כפנינים!

הוא הרעיל אותם! – נפלטו המלים מפי – הרעיל אותם, הנבל! זו היתה נקמתו!

האבוסים היו ריקים. השקתות היו יבשות.

ברחתי משם. רצתי שתי קומות למטה וצילצלתי בדלתה של ויקטוריה.

לא היתה תשובה.

עליתי לדירתי וצנחתי לכורסה. מחזה הפלצות לא מש מעיני. נקמתו של סדיסט! לפרוק את חמתו על בריות תמימות, חסרות־ישע, שלא הרעו לאיש!

ראיתי אותו בדמיוני יוצא מפתח דירתו, בקבוק סם בידו, עולה אל הגג, יוצק את הנוזל הקטלני – נפט? לא, נפט לא היה קוטל אותם – אל השקתות, חומק משם כגנב, חוזר אל דירתו, נוטל את תיקו ויוצא את הבית –

מתי היה זה? ביום נסיעתנו? למחרת?

ראיתי את הארנבים מפרכסים, מפרפרים ביסורי גסיסה ממושכים, מנהמים, מיַללים –

ואיש מן השכנים לא שמע? לא ראה? לא הבחין בכך עד היום? היכן היתה ויקטוריה?

קמתי וחייגתי לזכרון־יעקב. ביקשתי את נעמי.

“כל הארנבים מתים,” הודעתי. “הוא הרעיל אותם?”

“מה?!!”

“הרעיל אותם. מתים. כולם.”

שתיקה.

“איפה הוא?”

“איננו. עזב את הבית. כבר כמה ימים. תיבת המכתבים שלכם מלאה. מכמה ימים.”

“אינני מאמינה! אינני…”

"זאת הנקמה שלו.”

“הוא השתגע!”

“כנראה.”

“אתה רוצה שאבוא?”

“לא. אני חוזר מחר. באוטובוס. תמסרי לנוריאל שלא ישלח את עבּד.”

“מחריד.”

“כן.”

התהלכתי כנמר בכלוב. חמת־נקם בערה בי.

רוצח!

“הוֹ, חטרים מגזעו של זוֹאילוּס!” צילצלו באזני פסוקים מ“גרגנטואָה ופנטגריאל”. “מבקרים תחרנים, חקיינים וקנאים! לכו תלו את עצמכם, אני אומר! בחרו בעצמכם את העצים עליהם תיתלו! לא יחסר החבל!.. הוֹ, נשוכי־נשך, תאבי כבוד ובצע! מצהיר אני בזה שאספק לכם חבל ככל שיידרש! ביד רחבה וחינם־אין־כסף! וכך אחסוך את שכרו של התליין!”

“הו, זעפנים עזי־פנים כרותי זין! כל ספריכם יהיו לאַין! יד לא תרצה לגעת בהם! עין לא תאבה לראותם! זה יהיה סופם! זה הגורל שיעדה להם ההשגחה מראש ומקדם!”

כשנרגעתי מעט, ניגשתי לשולחן לעיין במכתבים שהוצאתי מתיבתי. בין תביעות תשלום, תזכורות, הזמנות, חוזרים, חשבונות בנק, היתה מעטפה ללא בול. פתחתי אותה והכרתי את כתב־היד העגול, הילדותי, של ויקטוריה. על־גבי דף ורוד, כתובות היו השורות האלה:


מר קרן הנכבד!


חמקת מן הבית כגנב

ולנו"ן הצמחת קרן,

אם העדפת אשת־איש על ארנב,

לא אני אהיה השומרת.


אינני אינטליגנטית כמוך,

וגם לא כבתולת עין־חרוד,

אך אל־נא תשכח שָׁכוֹחה

שהנני אשה עם כבוד.


ואינני שפחה משרתת

שאפשר להשאיר לה הוראות

בשלוש שורות עלי פתק,

שתאכיל־נא את הארנבות.


לא, הסופר המהולל!

הרוכב על כנפי הגמל!

אולי את הדרך מצאת

לנקום ביריבך המבקר,

אבל את השכנה מלמטה,

לא תצליח כך לסדר!


החותמת ברוגז ודוַי –

ויקטוריה אזולאי.


הנחתי את הדף מידי וכולי תדהמה.

היא?!

מנעה אוכל מפיהם? כל שמונת הימים האלה? המיתה אותם ברעב?

היה לה לב לעשות זאת? לדעת שהם, שם למעלה, מתענים ברעב, יסוריהם גוברים משעה לשעה, גוססים – ולשבת בשקט בביתה?

היא, הרחמנית? ה“צדקת”?

היא, שהיתה מביאה אליהם את שיירי מטבחה ומצייצת להם כאל תינוקות?

עד כדי כך בערה בה קנאתה?

לא הוא הרוצח? היא?!


הערב ירד. לא הדלקתי את האור. ישבתי והירהרתי בגורל הארנבים, שנפלו חלל על שדה־הקרב של מלחמת־הספרות הנואלת. לולא בא שץ לגור בבית הזה – ויקטוריה לא היתה מקנאה, מיכאל ידידי לא היה חובל בגופו, הוא לא היה נלקח לבית־החולים, נעמי לא היתה נמלטת אלי מפני זעמו, שנינו לא היינו יוצאים את העיר – והארנבים היו מאריכים ימים, מעמידים ולדות, בנים, שילשים וריבעים.

דמעות עלו לעיני כשזכרתי את הרגעים היפים הרבים שהיו לו אִתם, רגעים של נחת־רוח שלֵוָה, כשהייתי מתבונן בהם ורואה איך הם מרטיטים את זיפי המישוש שלהם, מפרטטים בלי הרף בשפתיהם הבשרניות, זוקפים את אפרכסותיהם הורודות, השקופות, שהעורקים נראים בהן כנימי עלים, מנתרים בתפניות חדות על־גבי הקש, מלססים בשקיקה את מזונם, או עומדים מולי ומתבוננים בי בעיניהם המבריקות, המלוטשות כאבני־חן, בהבעה של תום והכרת־טובה. מעי המו בי כשזכרתי את הריוֹנה של עמנואלה, איך תפחה כרסה היפה, וארשת של נחת הוסיפה נופך לחִין־פניה, ואת הגורים הרכים, הלטיפים, שהתרפקו על בטנה הצחה ומצצו מדדיה, ואת זבולון אציל־הנפש, בהרביעו בזריזות ובמיומנות כזאת את עמליה או את עָפרה, בהחדירו את אברו הדק והחינני אל פי רחמיהן ללא החטאה וללא דופי –

הה, קרבנות־חינם של איבת סופרים זועמת, או של קנאת נשים משתוללת! צר לי עליכן, עמירה, עדינה, עליזה, צר לי עליך, זבולון, נעמתם לי מאוד נפלאתה אהבתכם לי –

שקט היה בבית. קול לא נשמע. לא קול דיבור, לא קול תקתוק מכונה, ולא קול צעדים במדרגות. נדמה כאילו התרוקן הבית מיושביו. ובהאזיני לשקט הזה, עלתה בי מחשבה מחרידה, שאני, בכָתבי על דרי הבית, הריני ממית אותם כביכול. הם חדלים לחיות והופכים לשמות, מלים, אותיות. כמו הפרחים שהיתה נעמי קוטפת ומגדירה, ומיַבּשת בין דפי האלבום שלה. אפילו אני עצמי –

בהדליקי את האור, נבהלתי למראה שני מקקים מתרוצצים על הרצפה. רדפתי אותם ברגלי, רוקע לדָרסם, אך החטאתי. הם רצו עקלקלות לעבר המטבח, נמלטו מתחת לעקבי והסתתרו תחת הארון והכירה. בעודי מחפש את המטאטא כדי להשיגם במחבואם, הופיע שלישי, מצד גומחת המקרר. רקעתי ברגלִי בכל כוח, כאן וכאן, שם ושם, ושוב החטאתי. הוא נס כמסומם לעבר הדלת החיצונית וחמק דרך סדק הסף. פתחתי את הדלת, דלקתי אחריו על המישורת, ובמהלומת עקב מוחצנית רוצצתי את ראשו עד שניתז מיחוֹ על המרצפות.

באותו רגע נפתחה הדלת שממול, והיינץ הופיע בה.

“גם אצלך?” אמר.

“אינני מבין, איך פתאום…”

“זה משם!” הצביע למעלה, כלפי דירתו של שץ. “הפרופסור נסע והשאיר את כל הלכלוך שלו. צריך לפרוץ לו את הדירה ולעשות שם חיטוי!”

על אחת המדרגות היורדות מן הקומה הרביעית, רבץ מקק שמן. לעינינו פירכס אל קרן־זוית וקפא במקומו.

היינץ קפץ אליו בחמת־זעם ומחץ אותו בנעלו.

“טינופת!” פלט.

וכשירד אלי, אמר שאם לא יחזור שץ מחר, הוא יקרא לפקחי העיריה שייכנסו לדירתו ויעשו בה עישון. “לא אִכפת לי שישרפו לו את כל הספרים שם!” אמר.


בשעה מאוחרת התיַשבתי אל שולחן־הכתיבה. הוצאתי מן המגירה את עשרים ושלושת הדפים של הספר שהתחלתי בכתיבתו לפני חדשים אחדים, זה האמור להיות “אחרית הספרים”, זה שעתיד לכלול בתוכו את העלילה ואת פירושה כאחד, והנחתים לפני. שבתי וקראתי מה שכתבתי – עשרים ושנים וחצי דפים המספרים על חמש הדקות הראשונות של התכנסות המשפחה בערב הסדר – ונחה דעתי מהם. המשפט האחרון, שנפסק באמצעו, היה:

“הטרקלין היה כהיכל נוגה, ואור היה זרוע בעיניו, אך בראותו אותה ליד שולחן הפסח הערוך, תחת צפור־הנחושת, וחִוורון־המוות בפניה–”

ואני לקחתי את העט בידי והוספתי:

“החוָה קידה, הושיט לה את צרור הפרגים האדומים כדם, ובהעבירו מבטו על־פני עשרים ושתים מערכות כלי־הכסף־והחרסינה הנוצצים, שאל בחיוך עגום: וכוסו של אליהו?”


תם. 22 ביוני, 1982.


  1. . שהיה גם אנטי־תיזה לאמרתו הידועה של סטנדל, שהרומַן הוא מראָה החולפת לאורך דרך־המלך ומשקפת את הנראה בשני צדדיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות