רקע
רחל אליאור
בדרכי מחקר המיסטיקה היהודית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הרצאה במכון ון־ליר במושב חגיגי בכנס החוגים למחשבת ישראל תשע"ב; תשע"ב 2012

1


זכיתי לבלות חמישה עשורים בין כותלי האוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למדעי הרוח בגבעת רם ובהר הצופים, שם למדתי לעמוד על עומק משמעותם של דברי בעל ‘ספר יצירה’ שלימד את קוראיו שהעולם נברא “בספר מספר וסיפור”: ב־“ל”ב נתיבות פליאות חכמה“: המורכבות מ־”כ“ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה”, ושם זכיתי ללמוד בחוג למחשבת ישראל ובמכון למדעי היהדות במחיצתם של מורים וחוקרים מעוררי השראה. אזכיר בתודה ובהוקרה את מוריי שהלכו לעולמם, הפרופסורים רבקה ש“ץ־אופנהיימר, אפרים גוטליב, שלמה פינס, ישעיה תשבי ויהושע עמיר; ולהבדיל בין המתים לחיים, הפרופסורים אליעזר שביד ויוסף דן שאני מאחלת להם שנות יצירה רבות, בריאות טובה ואריכות ימים. עוד זכיתי בימי לימודי ליהנות מחכמתם, תמיכתם ועצתם הטובה של מורי המכון למדעי היהדות והפקולטה למדעי הרוח: פרופ' יעקב כ”ץ ופרופ' צבי ורבלובסקי זיכרונם לברכה.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1969 בחוג למחשבת ישראל ובחוג להיסטוריה כללית, כשהשתחררתי מהשירות הצבאי בנח“ל, וסיימתי את עבודת הדוקטורט שלי על “תורת האלוהות ועבודת השם בדור השני של חסידות חב”ד”, בשנת 1976 בהצטיינות יתירה, וזכיתי ללַמד בחוג למחשבת ישראל משנת 1977, כסגל זוטר וסגל בכיר, במשך 35 שנה, ולקחת חלק בשיח רב־דורי מאלף ומאתגר על פניה השונות של הדת היהודית בפרישתה ההיסטורית, על גבולותיה המשתנים של המחשבה הדתית בתרבויות שונות ועל היצירה היהודית לדורותיה. שיח מפְרה זה עם מורים, חברים, עמיתים, ותלמידים רבים, שעמד בסימן סקרנות אינטלקטואלית ורוחב דעת תרבותי, אפשר לי ליהנות מהתבונה והידע, מעומק הדעת וחדוות הלימוד, מהתוודעות להישגי המחקר, מפלורליזם תרבותי וסובלנות דתית ובין־דתית, מריבוי העמדות המחקריות ומחופש היצירה של מורי, עמיתיי ותלמידי. זכיתי להרצות בפני תלמידים רבים בארץ ובעולם לאורך ארבעה עשורים ולהעמיד דור של תלמידי מחקר שהתחילו והשלימו את עבודת המוסמך המחקרית או את עבודת הדוקטור בהנחייתי. בין תלמידי המחקר למוסמך בשלבי הלימוד השונים אציין את משה פוגל שבחן מחדש את ייחוסו השבתאי של ספר ‘חמדת ימים’; את עירית הייטנר־שעיו שכתבה על הפרשנות המקראית של יעקב פראנק; את הדר פלדמן שכתבה על שירותיהן השבתאיות של ה’דונמה‘; את מיכל בועז שכתבה על פרישותן של נשים בשלהי העת העתיקה; את סילבנה קנדל שכתבה על המטפיזיקה של המוסר בתורתו של ר’ משה חיים לוצאטו; את מנשה צורף שכתב על משנתו של ר' מנחם מדל שניאורסון ועל יחס חב"ד לארץ ישראל; את חנה וורסמן שכתבה על מסורות שונות על חווה בספרות העת העתיקה; ואת ירון זייני שכתב על ספרות ההיכלות בזיקה לאמנות ולליטורגיה הידועים מעולם בתי הכנסת בשלהי העת העתיקה. עוד השתתפתי בהנחיית עבודתן המחקרית של מריאנה שלייכר מאוניברסיטת ארהוס בדנמרק על המשמעות התיאולוגית והאינטר־טקסטואליות של סיפורי ר' נחמן מברסלב; ושל רבקה מקיי לסיס על פרקטיקות ריטואליות, מלאכים והשבעות במיסטיקה היהודית הקדומה, מאוניברסיטת הארוורד.

עוד נכתבו בהנחייתי במהלך השנים תריסר עבודות דוקטורט בחסידות ובשבתאות, בספרות ההיכלות, בקבלה ובמחשבה מיסטית: רעיה הרן, כתבה על המחלוקת בין רש“ז מלאדי ור' אברהם מקליסק; לאה אורנט כתבה על יסודות אתיים ומיסטיים בתורת רש”ז מלאדי; ואלון דהן ניתח את משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובאביטש. רבקה דביר־גולדברג כתבה על הסיפור החסידי שסופר בפי הצדיק בהדגש על סיפורי הצדיק מרוז’ין; ומריאנה שלייכר ניתחה את סיפוריו של ר' נחמן מברסלב מזווית חדשה. מרטינה אורבן כתבה על האנתולוגיות החסידיות של מרטין בובר שדנו באגדת הבעש“ט ובמעשיות ר' נחמן; ויהודה בן־דור ניתח צדדים פילוסופיים בתורתו של בעל ‘מי השלוח’, מייסד חסידות איזביצ’ה; דפנה ארבל בחנה את הביטוי המיסטי בספרות ההיכלות ומקורותיו המיתולוגיים בספרות המזרח הקדום; ושרינה חן כתבה על מיסטיקה יהודית בימינו בחוגי נאמני המקדש הפועלים להקמת הבית השלישי; צביה רובין כתבה על עולמו המיסטי של רמח”ל בהשראת הזוהר וג’יי מיקלזון תיאר את עולמו המטריאליסטי והאנטי־נומיסטי של המנהיג האנארכיסטי יעקב פראנק. מחצית מעבודות דוקטור אלה נדפסו כספרים בארץ ובעולם ואחרות מצויות בשלבי הוצאה לאור. ירון זייני כתב על ייחודה של לשון ספרות ההיכלות והמרכבה ומעמדה ביחס לספרות הפיוט וחנה וורסמן כתבה על סוגיות מגדריות הקשורות לאלימות נגד נשים בעת העתיקה. הפרישה הרחבה של נושאי עבודות המחקר שהיה לי העונג להנחותן וללמוד מהן, מבארת את את פשר האמירה העתיקה הנודעת בתרבות היהודית: "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן (מכות י ע"א).

זכות גדולה, משולשת, שמורה למורה האקדמית ולמורה האקדמי: הראשונה שבהן היא הזכות הכרוכה בהזדמנות להנחיל לטובי התלמידים והתלמידות בארץ ובעולם בעל פה ובכתב, את מיטב הידע המדעי הקיים בתחום המחקר הרלבנטי, על הקשרים הדיאלקטיים המורכבים בין העבר להווה ובין הוודאות לספק, ולעורר בשומעיו משני המינים הן את הסקרנות האינטלקטואלית וההתלהבות הכרוכה בחיפוש דעת המעירה את הניצוץ היוצר, הן את הראייה הביקורתית והמחשבה האנליטית בדבר היחס בין גילוי וכיסוי בלשון או בין נגלה לנסתר בעולם האמונות והדעות, הרעיונות והאידיאולוגיות; שנייה היא הזכות לשהות במרחבי הדעת והיצירה של בני דורות שונים, המאפשרים ליצור ידע חדש באמצעות שאלות שטרם נשאלו לגבי מקורות ידועים, או דרך הגדרה מקורית של בעיות חדשות אשר טרם הובאו בחשבון לגבי טקסטים עתיקים, אגב משא ומתן לימודי מאתגר באולמי ההרצאות, בכיתות הלימוד ובחדרי הסמינרים; הזכות השלישית השמורה לחוקרת האקדמית, היא ההזדמנות לעודד את תלמידיה בהנחיה אינדיבידואלית לקנות שדות דעת חדשים בתרבויות קרובות ורחוקות, לפרוץ את גבולות הידע הקיים, ולתרום בשיתוף עם עמיתיה המלומדים ועמיתותיה המשכילות, ליצירת דור חדש של חוקרות וחוקרים צעירים ובוגרים, בקיאים ומלומדים, הנושאים את מורשת זיכרון הדורות, מרחיבים את גבולות הדעת, וממחישים את הישגי הביקורת המדעית, מודעים לחשיבות הטלת הספק והבחינה המחודשת של מוסכמות שגורות, ומעמיקים את גבולות השיח הבין־דורי כשהם מצעידים את המחקר לכיוונים חדשים.

*

רוחו של גרשם שלום (1897—1982), שפרש מהוראה בגיל 72 בערך, כשבני דורנו החלו בלימודיהם, ריחפה מעל לחוג ורבים ממורָיי היו תלמידיו: קרן ממנו, תמיד, בכתב ובעל פה, עניין עמוק בכל מרחבי היצירה המיסטית היהודית רבת הפנים, שנוצרה בידי יוצרים בני דורות שונים, במקומות שונים ובתקופות שונות, ונכתבה בעברית ובארמית בנסיבות היסטוריות שונות ומשתנות. בכל עבודתו ניכרו סקרנות בלתי נדלית, תנופה יוצרת, מקוריות, וברק אינטלקטואלי שהורכבו מרוחב דעת, חריצות, שיטתיות ובקיאות, מסקרנות חסרת גבולות, ביקורתיות ויצירתיות, קפדנות היסטורית־פילולוגית ואומץ לבחון מחדש הנחות מוסכמות ביחס להבנת מקומה של תורת הסוד בדת ישראל ובהיסטוריה היהודית, בדורות שעברו ובדורנו שלנו. שלום פתח שער רחב בעבודתו לדפוסי מחשבה חדשים ולמערכת ערכים חדשה, שתחילתם בהתעלמות מההיררכיות המקובלות במסורת היהודית, שהעלתה את ההלכה והפילוסופיה על נס. הוא הסב את תשומת לב הקוראים והחוקרים משני המינים, מכל השפות ומכל העמים, למחוזות נידחים ונשכחים שגם בהם נוצרה יצירה יהודית בסתר ובגלוי.

מכתביו ומכתבי תלמידיו ותלמידותיו למדנו אופקים אינטלקטואליים מה הם באשר לכלל היצירה היהודית המיסטית לדורותיה, וביחס למשמעותה לבני דורנו, מצד אחד, וביחס לעניין מקיף ושיטתי בקולות שוליים, נידחים ומושתקים, השמורים בכתבי יד ובדפוסים, וסקרנות לגבי מחלוקות ופולמוסים בהיסטוריה היהודית, מצד שני.

נדמה לי, שכולנו, דור התלמידים והתלמידות שלמדו בחוג למחשבת ישראל בסוף שנות השישים ולאורך שנות השבעים, התעניינו במידה שווה בשאלה מה היא מחשבת ישראל ומה חשיבותה לימינו, בכלל, ומה היא המחשבה המיסטית בפרישתה ההיסטורית ומה משמעותה לבני דורנו, בפרט. יצאנו לבחון כיצד משתקפת היהדות המיסטית היוצרת בספרייה היהודית לדורותיה, ולעיין ביחסי הגומלין שקיימה תורת הסוד והקבלה בשלל גלגוליה, עם קודמיה, ועם בני זמנה. הקדשנו את עיוננו לספרייה זו שהתעניינה בדת, בחלום, בחזון, בדמיון, בהשראה ובדחף היוצר, בקדושה טרנסצנדנטית ובמטפיזיקה, בפריצת גבולות ההכרה השגורה בכוח החזון ובערכים מוסריים, פילוסופיים ומיסטיים, ביסודות אנארכיסטיים ואנטינומיסטיים, בפירוש המצוות הקבלי ובאתגרים רציונליים, בציוויים אלוהיים ובמחשבות אנושיות, והעמיקה חקר בעולמות שברוח או בעולמות סמויים מן העין, הקיימים רק בסתרי לשון החזון ובדמיון היוצר, לדעת חלק מהקוראים והלומדים המתעניינים במרחבי היצירה האנושית, וקיימים בעולם הממשי הנסתר מן העין, לדעת חלק אחר של הקוראים והמאמינים המתעניינים ביחסי הגומלין שבין האדם לאל, שנקראו בהכללה ‘תורת הסוד’ והיו שמורים רק ליודעי ח"ן, היא ‘חכמת הנסתר’.

במהלך יובל השנים שחלפו התעניינו כולנו, תלמידי החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, שהתמחו בקבלה ובחסידות, בתורת הסוד ובספרות ההיכלות, במידה שווה, אך מכיוונים שונים, בסתרי חכמת הנסתר, היא חכמת היצירה הנעלמת, פרי ההשראה החלום והחזון, העולים מ’באר העבר' המשותפת, השמורה בלשון, במפגשה החד־פעמי עם האינדיבידואל המחונן בהשראה חד־פעמית, או בפלאי הרוח היוצרת, עליו אמר שייקספיר “מכל הפלאים כולם מופלא מכול הוא האדם”, ועליו אמרה המסורת היהודית שמפגש זה הוא תמיד בבחינת ‘סוד ה’ ליראיו'.

חכמת הנסתר, תורת הסוד, ספר יצירה או ‘סתרי מרכבה’, כמו ‘רזי פלא’, ‘ערפילי טוהר’, ‘רעדודיה’ או ספרות הקבלה, מצויים כולם בספרייה המיסטית בת שלושת אלפי השנים המסורה לנו ושמורה בידינו, בגילוייה הכתובים בשירה ובפרוזה, ונודעת בנפלאותיה של השפה העברית ואחותה הארמית, ששימשו בכל הדורות ‘בית היוצר’ לכל גילוייה הספרותיים, המיתיים והמיסטיים, ההלכתיים והמוסריים, השיריים והסיפוריים.

בני דורנו, תלמידי החוג למחשבת ישראל, התעניינו מזוויות שונות במשמעות הכתוב, בזהות הכותבים, בדחף היוצר ובנסיבות הכתיבה, או ביחס בין נסיבות היסטוריות להתפתחויות תיאולוגיות, ובשאלות הביקורתיות, הפילולוגיות, ההיסטוריות, החינוכיות, הטקסטואליות, הערכיות והמוסריות הניתנות להישאל בשדה מחקר זה. חלקנו התעמק יותר בהקשריו הפילולוגיים של הטקסט הספרותי המיסטי או הפילוסופי, וביחסי הגומלין עם תרבויות ודתות שונות, חלקנו התעמק בסגולות הפואטיות והמטאפיסיות של הטקסטים הנלמדים או בפולמוסים פנימיים הנשקפים בהם, או בדפוסי יצירה ייחודיים למחשבת ישראל ובתיווך והנגשה בין העבר להווה במדיומים שונים. חלקנו התעניין בשאלות תאורטיות חדשות שעלו משדות מחקר סמוכים ורחוקים, בפרספקטיבות שונות ובשיטות מחקר המושפעות ממדעי החברה, בקטגוריות חדשות ובנקודות מבט שטרם נחקרו, ביחס לקשר בין שאלות עתיקות שנידונו בטקסטים שהתחברו בעיקרם בגלות, בידי מחברים נטולי עצמאות וריבונות, לבין המציאות החדשה בעולם יהודי, שקיימת בו ציונות ריבונית וקיימת בו מדינת ישראל, וחלקנו התעניין ביחס בין הטקסטים העתיקים למציאות החדשה, וביחס שבין חכמת הדורות לשאלות דורנו.

למרבה המזל, לא התבקשנו מעולם לחקות את מורינו ולהגביל את עצמנו לשאלות שעניינו אותם ולשיטות המחקריות בהן בחרו, אלא להפך, למדנו שיש קולות רבים וזוויות ראייה משתנות, הנענות לשיטות מחקר שונות, שפעמים חיות בשלום זו עם זו, ופעמים מעוררות פולמוס חריף וביקורת נוקבת.

למתעניינים בתחום הרחב המכונה מחשבת ישראל, העוסק בכל מה שיהודים כתבו ויצרו בתחום האגדה, המשיחיות, שירת ההיכלות, מדרשי הגאולה והמיסטיקה, לצד כל מה שכתבו בפילוסופיה וקבלה, בעיון ובהגות, בדרשות, בספרות מוסר קבלית, בהלכה מיסטית ובתרגום, באוטוביוגרפיה ובמכתבים, נוספו מאמרים מקוריים, חיבורים מחקריים וספרים רבים ומאתגרים שנכתבו בידי מחברים אקדמיים בני דורנו, שהחלו את לימודיהם בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, סיימו את עבודות הדוקטור בשליש האחרון של שנות השבעים, ופרשו לגמלאות שלושים וחמש שנים לאחר מכן, אך המשיכו ללמוד וללמד עד לעשור השני של שנות האלפיים, אחרי שתרמו לידע הקיים בתחומים שונים ומגוונים מכיוונים לא נודעים, הרחיבו את יריעת הדיון והפולמוס לתחומים חדשים, עוררו דיון ומחלוקת, וגם העמידו תלמידים הרבה, הממשיכים בהעברת לפיד הדעת המאיר, השמור בין דפי הספרייה היהודית, המתעדת, פעמים ברציפות והרמוניה, פעמים תוך כדי פולמוסים סוערים, את שלבי היצירה הדתית המקורית, ואת תמורות ההיסטוריה האינטלקטואלית, הדתית והחברתית במפגשיה עם שפות, דתות, קהילות, עדות ותרבויות אחרות, מדור לדור.

מטבע הדברים, התסיסה האינטלקטואלית רבת הפנים, סביב עולם הלימוד והמחקר שרבים לקחו בה חלק, העלתה לצד ההתפעמות מהחיבורים בני הדורות השונים, גם עמדות שונות ומנוגדות וגם התקפות ביקורתיות על המחקר ועל החוקרים. ריבוי הדעות וכיווני המחשבה החדשים, עם השתנות הדורות וחילופי המשמרות, לא עלו תמיד בקנה אחד, והניבו לא פעם גם ויכוחים נוקבים בין בני הדור לקודמיו, כפי שארע גם בדורות קודמים. לחוקרי ההיסטוריה של הוויכוחים והפולמוסים בתחום מחשבת ישראל וסביב חוקרי מחשבת ישראל ומחקריהם, בשבעים וחמש השנים האחרונות, תהיה עבודה לא מעטה, אך גם שכרם יהא רב, שכן יזדמן לחוקרים וחוקרות אלה להבין היכן פעם בעוצמה הדופק החי של השאלות שעוררו עניין ופולמוס בין בני הדור, ומה הן הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בין תלמידים ומורים בני דורות שונים, שאחזו בעמדות מוצא אקדמיות, אידיאולוגיות או חברתיות שונות. אולי גם יזדמן לחוקרים אלה לעמוד על פשר דבריו של ההיסטוריון וילהלם דילתיי שהביא גרשם שלום בפתח ספרו ‘שבתי צבי’: “הפרדוכס הוא מסימני האמת: “הסכמה כללית” לעולם אינה בגוף האמת, אלא בבחינת משקע של הבנה למחצה הנתפשת להכללות, משקע שיחסו אל האמת כיחס אדי הגופרית אל הברק שנשתיירו ממנו”.

עיקר חינוכי היה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, והשאלות שבני דורי התחנכו לשאול היו: מה היא מטרת החיבור ועבור מי הוא נכתב? מה החידוש הטמון בטקסט שאנו עוסקים בו, ביחס לקודמיו ולבני זמנו? מה ייחודו ומה משמעותו? מה המהפך הרעיוני הנשקף בו ומה הם ההקשרים הרלבנטיים לדיון בו? מה הרעיון המרכזי המוצג בטקסט ומה משמעות הבדלי הנוסח במהדורות השונות בכתב יד ובדפוס? מדוע הספר נכתב, היכן, מתי ובידי מי? ממי מושפע המחבר מתרבותו שלו או מהתרבות הסובבת? מה זיקתו לתרבות הסביבה שבה חי בעולם היהודי ומחוצה לו, ואיזה יחסי גומלין והשפעות גלויות ומרומזות משתקפים בטקסט ביחס לדתות, תרבויות, קהילות ושפות אחרות? מה היא הבעיה המרכזית המנסרת בחלל העולם שהמחבר כותב בו? מדוע בוחר המחבר לעיתים קרובות בפסבדו־אפיגרפיה?

מה היא ההיסטוריה המחקרית הנוגעת לחיבור ומה טיבן של העמדות השונות שהוצגו במחקר לגבי הטקסט הנדון? במי תומך המחבר וכנגד מי הוא נאבק? מי נוכח ונזכר ומי נעדר ומצונזר, על מה ועל מי נסמך הכותב או החוקר בדבריו? מה הם המושגים שהוא בוחר להדגיש ולאשש? ומדוע ועל מי הוא חולק, עם מי הוא מסכים ועם מי הוא מתפלמס? מה העדויות ההיסטוריות העולות בו ומה היא החוויה החברתית־לימודית וההתנסות הרוחנית הניבטת בו? מה סגולתו הלשונית של החיבור ומה טיבו של הדחף היוצר של מחברו? מה הן הבעיות הטקסטואליות שמציב הטקסט ומה הם כלי הביקורת הרלבנטיים לדיון בו? מה מקומו בספריית כתבי היד והדפוסים? מה היא היסטורית ההתקבלות שלו? מה חשיבות החיבור לדורנו ומה הלקחים הטמונים בו שעומדים במבחן הזמן? בהדרגה הוספנו לדיון שאלות של רפלקסיה על עבודתנו, על המושגים שאנו משתמשים בהם, על הקטגוריות האנליטיות והקונספטואליות של הדיון: מה הוא מיתוס ומה היא מיסטיקה? מה הקשר בין מיתוס לריטואל? מה הם ‘גבולות של קדושה’ ומה הם ‘פניה השונות של החירות?’ מה היא ‘משנת הזוהר’ ביחס ל’זוהר וארוס'? מה ההבדל בין תורת הסוד לבין מיסטיקה? ומה הן פרספקטיבות חדשות בחקר הקבלה ביחס לזרמים עיקריים במיסטיקה היהודית?

גיבשנו בהדרגה דיוקן אינטלקטואלי עצמאי ייחודי, תוך כדי אימוץ והפנמה של עבודת קודמינו ושל שאלותיהם ותשובותיהם מצד אחד, ותוך כדי בחינה ביקורתית של הנחות יסוד ומחשבות חדשות על שיטות מחקר מקובלות, מצד שני. דיוקן זה התעצב תוך כדי משא ומתן אינטלקטואלי ער בכתב ובעל־פה, שהושפע הן מסביבתנו המחקרית הקרובה הן מקולות שעלו בעולמות שונים קרובים ורחוקים.

התחלתי את עבודתי האקדמית בחקר מחשבת הדור השני של חסידות חב“ד, בהנחיתה של מורתי, פרופ' רבקה ש”ץ־אופנהיימר (1927–1992) ז“ל, תלמידתו של פרופ' שלום, כשכל מה שנאמר לי כברכת הדרך, בדרכי לספרייה, היה המשפט המאתגר: “גרשם שלום חושב שספריו של ר' אהרון הלוי מסטרושילא (מסטרשילוב) הם הקשים ביותר והמורכבים ביותר שיש מבחינת תוכן וסגנון, למה שלא תנסי את כוחך?” כך, ללא שום כוונה מוקדמת, שלא לדבר על העדר כל רקע דתי־תרבותי מוקדם, מצאתי את עצמי בראשית שנות השבעים באולם הקריאה למדעי היהדות בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בגבעת רם בירושלים, פותחת בסכין־מכתבים עתיקה של הספרייה דפי ספרים עבריים מהמאה ה־19 שגיליונותיהם טרם נפתחו, מאז שנדפסו בשְקְלוֹב [או ביידיש שקלאָוו] ברוסיה הלבנה על נייר תכלכל, ומאז שהגיעו לירושלים. במשך המחצית הראשונה של שנות השבעים עסקתי בקריאה בספרים עבי כרס המחולקים לשערים ולפרקים, גדושים בראשי תיבות ובאזכורי פסוקים, קיצורי הלכות ומושגים קבליים, שנדפסו באותיות רש”י על נייר תכול בדפוסי שקלוב תק“פ (1820) ותקפ”א (1821), ועסקתי בפולמוסים בחסידות חב“ד של ראשית המאה התשע־עשרה ברוסיה הלבנה ובמריבות בחסידות פולין במאה זו. השקעתי זמן רב באולמות הקריאה השונים בספרייה בניסיון להבין את פשט הכתוב ואת סודותיו, או את הקשריו המוצפנים של הטקסט הגלוי, שהיה קשה ומורכב עד מאד, שכן כל משפט בו היה קשור לחלקים לא נודעים של הספרייה היהודית לדורותיה. תוך כדי פענוח הטקסט החסידי־קבלי הגלוי והתחקות על מקורותיו המובלעים והמפורשים, עסקתי בניסיון מרתק לפענח את מהות הפולמוס הגלוי של התלמיד המודח (ר' אהרון הלוי הורוויץ סג"ל מסטרושילא) נגד הבן המדיח (ר' דב בער שניאורסון, ‘הרבי האמצעי’ שהתיישב בלובאביטש) ואת מניעיו הגלויים והנסתרים, כפי שאלה השתקפו בספריהם של המתפלמסים, ולגלות את שורשיו בחסידות של המאה השמונה־עשרה ובספרייה הקבלית שהכותב הסתמך עליה בכל דף. גיבור מחקרי, ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטרושילא (1776–1829), תלמידו המובהק של ר' שניאור זלמן מלאדי, שחיבר שלושה ספרים רחבי היקף, ‘שערי הייחוד והאמונה’, ‘שערי העבודה’ ו‘עבודת הלוי’, שכתב אלפי עמודים לשם ביאור תורת רבו הנערץ, ר' שניאור זלמן מלאדי, נדחק לשולי השוליים בהיסטוריוגרפיה החב”דית, הושכח ונשכח מכל וכול בעולמם של חסידי חב"ד, ולא נודע אלא לביבליוגרפים ולהיסטוריונים ספורים.2

לאורו של הפער הנוקב בין עומק תורותיו וביאוריו המזהירים של ר' אהרון הלוי, לבין מחיקתו והשכחתו בעולם החסידי, מצאתי את עצמי מתעניינת לא רק בהבנת תורתו המורכבת והמסועפת של תלמידו המובהק של מייסד חב"ד, אלא גם בשאלה העקרונית הנוגעת למקומם של קולות שוליים, דחויים, מושתקים ונשכחים, הקשורה בבעיית גבולות ההכללה וההדרה בתרבות דתית מסורתית ובשאלת טעמיה ומניעיה. עוד נדרשתי לסוגיית דפוסי ירושת ההנהגה בחברה הכפופה להנהגה כריזמטית, עם מות המייסד, בתקופה שאלה טרם התמסדו בעולם החסידי. בשל גורל ספריו של ר' אהרון הלוי עסקתי גם בשאלות של קאנון וצנזורה ובזיקתן להשתלטות, שלטון ויחסי כוח, כפי שאלה משתקפים בגורלם של חיבורים נשכחים ובגורל מחבריהם. מכאן צמח והתעורר ענייני בקולות הגמוניים משכיחים ובקולות נרדפים ומושכחים, ומחקרי בעשורים הבאים, בקורפוסים ספרותיים שונים, עסק אף הוא בקולותיהם של רודפים ובקולותיהם של נרדפים. בספרי ‘ישראל בעל שם טוב ובני דורו’, מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, שראה אור בשנת 2014 בהוצאת כרמל, סיכמתי בעשור האחרון, ארבעים וחמש שנות התבוננות בשאלות אלה, הקשורות בחברה הרודפת ובגורל נרדפיה בעולם היהודי, ובזיקתן לסוגיות מיסטיות הנשקפות בבירור בקבלה, בחסידות, במשיחיות ובשבתאות, בכתבי חרם ונידוי, במחרימים ובמוחרמים.

משנת 1976, שבה סיימתי את עבודת הדוקטורט, ‘תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד’, summa cum laude, באוניברסיטה העברית בירושלים, עסקתי בכתבי היד של ספרות ההיכלות הקדומה בהשראתו של מורי, פרופ' יוסף דן, שעודד אותי לעסוק בשאלות שאין להן פתרון חד משמעי ולנסות לברר בעיות טקסטואליות והיסטוריות סבוכות, אגב עיסוק בכתבי יד שטרם נדפסו. הוצאתי לאור מהדורה מדעית של ‘היכלות זוטרתי’ בשנת 1981, כמוסף א למחקרי ירושלים במחשבת ישראל, על יסוד קריאה בכתבי היד השונים של היכלות זוטרתי שתצלומיהם היו ברשותו של פרופ' דן, ובמכון לכתבי היד בספרייה הלאומית בירושלים, במחצית השנייה של שנות השבעים וראשית שנות השמונים.

במשך חלק ניכר משנות עיסוקי בתחום זה, חשבתי שספרות ההיכלות והמרכבה, העוסקת בעיקרה בעולם השמימי המכונה עולם המרכבה, הוא עולם המלאכים, הקדושה ושירות הקודש בשבעה היכלות עליונים, היא חידה מוחלטת; מעולם לא התברר מה מקומו המדויק של קורפוס ספרותי זה, המיוחס לתנאים ר' עקיבא ור' ישמעאל, ברב־המערכת התרבותית של תקופת המשנה והתלמוד, בעולם בית הכנסת, הקדושה והפיוט, ומהיכן עלה כל עולם המושגים המיסטי הקשור במלאכים, במרכבת הכרובים השמימית, בשמות הקודש ובהיכלות עליונים, עולם לא נודע בעיקרו, בכלליו ובפרטיו, שנמצא בה. חיבורי ההיכלות, המוקדשים לתיאורי העולמות העליונים ולאלפי המלאכים המשרתים בהם, כתובים בעברית יפהפייה, בלשון שירית גדושת המצאות ובלשון סיפור פורץ גבולות, החורגת לחלוטין מלשון המשנה והתוספתא, העוסקות בהוויות ארציות ומתעלמות מקיומם של מלאכים. רק דבר אחד היה ברור לי למעלה מכל ספק, למקרא החיבורים השונים שנכללו בספרות ההיכלות והמרכבה ונרשמו באלפי שורות שיר – קיים קשר מושגי־פואטי עמוק בין הממד הריטואלי המוחשי שהיה קשור במקדש, או בהיכל, ובכוהנים ‘זרע אהרון קודש קודשים’, ששירתו במקדש לפני חורבנו במחזורים הנצחיים הקבועים והידועים מראש של עבודת הקודש, במשמרת הקודש, לבין הממד המיסטי הסמוי מן העין, שהיה קשור במרכבה ובכרובים, בשירי קדושה ובשבעה היכלות עליונים, בהם שירתו מלאכי השרת ומלאכי הקודש במחזורים נצחיים, ידועים וקבועים מראש. נושאים אלה מצויים בגרסאות שונות ובסגנונות שונים במרכז עניינה של ספרות ההיכלות, שחיבוריה השונים נכתבו כולם בשיר ובפרוזה אחרי חורבן בית שני. סיכמתי את תובנותיי במספר מאמרים על ייחודה הדתי של ספרות ההיכלות ועל זיקות הגומלין בין ההיכל הארצי להיכלות עליונים, שנכתבו והתפרסמו בעברית ובאנגלית לאורך שנות השמונים, אולם סברתי שהחידה על מוצאה של ספרות זו – שעסקה בהרחבה פיוטית בעולם המרכבה ובמלאכי השרת, בקדושה, בברכות ובשירת קודש עתירה בשבחי הבורא והמלאכים, נותרה בעינה. עובדה מעניינת שהייתה לה זיקה לדיון, קשורה לכך שחכמי התורה שבעל־פה אסרו במסכת חגיגה ובמקומות נוספים, על עיסוק פומבי במסורת המרכבה, שהגיעה אלינו בכתבי יד מהגניזה הקהירית ומחסידי אשכנז הקדומים, כתורה כתובה באלפי שורות שיר, העוסקות בהרחבה במסורת המרכבה ובעולם המלאכים, בשעה שאמרו: ‘אין דורשין במרכבה’, ו’האומר מודין מודין משתקין אותו'.

ב־1987, בשנת שבתון באוברלין־קולג' בארצות הברית, שבה עבדתי על ספרי “חירות על הלוחות”, העוסק במחשבה החסידית, פגשתי, לגמרי במקרה, על מדפי הספרייה ליהדות, בספר חדש שראה אור לא מכבר, שנדפס בכותרת המתייחסת לחיבור שטרם ראיתי כמותו ומעולם לא שמעתי על אודותיו. היה זה חיבור עתיק ממגילות מדבר יהודה שההדירה ד"ר קארול ניוסם, Carol Newsom, בשם ‘שירות עולת השבת’ Songs of the Sabbath Sacrifice, Atlanta 1985. הספר, שהיה עבודת הדוקטור של קארול ניוסם בהדרכת פרופ' ג’ון סטראגנל מהרווארד, אשר שינה את מסלול עבודתי יותר מכל ספר אחר שקראתי, הוא מהדורה דו לשונית בעברית ובאנגלית של מגילה ממגילות מדבר יהודה, שנכתבה במועד לא ידוע באלף הראשון שלפני הספירה, ונמצאה בארבעה־עשר עותקים בקומראן ובעותק אחד במצדה.

בספר זה – המתאר בלשון שיר לא נודעת, (המיוחסת לדוד ‘נעים זמירות ישראל’ במגילת תהלים מקומראן, המזכירה שירים לעולת השבת שחיבר המלך המשורר), הכורכת בין מחזורי העלאת קרבנות העולה בעבודת הקודש במקדש על הר ציון, לבין שירת מלאכי הקודש בשבעת ההיכלות השמימיים – היו טמונים, לדעתי, שורשיה הקדומים של ספרות ההיכלות, שעסקה אף היא כזכור בשבעה היכלות עליונים ובעבודת הקודש המחזורית של המלאכים. החיבור הלא נודע עורך הנפשה ליטורגית לעולם המרכבה בנוסח – “מרכבות כבודו…כרובי קודש אופני אור בדביר, רוחות אלוהי טוהר”: “הללו יחד מרכבות דבירו וברכו פלא כרוביהם ואופניהם” (4Q405, frg. 20 ii-21–22:8) ועוסק בלשון שיר ב’שבעה דבירי פלא' וב־’שבע מרכבות', בכרובים ובמלאכי קודש, בשירת קודש מחזורית של מלאכי הקודש, המכונים ‘כוהני קורב’, שהוא הכינוי הכללי למלאכים המשוררים אותן: “כוה[ני] קורב משרתי פני מלך קודש” (4Q400, טור א, שורה 8), בזיקה לעבודת הכוהנים המקריבים את עולת השבת במקדש, סביב לוח שמשי קבוע בן ארבע תקופות חופפות, הכולל 13 שבתות בכל אחת מארבע תקופות השנה. לוח שנתי זה כלל 52 שבתות ו־364 ימים, שהתחלקו לתריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, כשבסופה של כל תקופה בת 90 יום, נוסף יום נוסף ששמו יום פגוע, מלשון פגע־פגש. (90x4=360+4=364 ; 364:7=52)

סוף סוף, כך חשבתי נלהבת, מצאתי באקראי את פתרון חידת מוצאה הכוהני־מלאכי של ספרות ההיכלות. כך, שלא במתכוון, הגעתי לעסוק במגילות מדבר יהודה, להן הקדשתי זמן רב בשנות התשעים ובמחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. בשנת 1998 הייתי בשבתון באוקספורד בספרייה ללימודי יהדות ביארנטון, yarnton, כשכרכים חדשים של פרסומי המגילות ראו אור בהוצאת Oxford University Press והגיעו לספרייה ביארנטון אחד אחרי השני למרבה שמחתי. ככל שהעמקתי את קריאתי בשרידי 930 מגילות מדבר יהודה, שהלכו ונדפסו בעשור זה במהדורות מאירות עיניים, שראו אור בסדרה העברית־אנגלית ‘תגליות ממדבר יהודה’ (Discoveries in the Judean Desert), בעריכתו של פרופ' עמנואל טוב, בהוצאת Oxford University Press וככל שביקשתי להבין את מהות עניינם העקבי של כתבים אלה בכוהנים ובמלאכים ובמחזורי שבתות, עולות, ברכות ותפילות, נוכחתי לדעת שהמגילות כולן, ללא יוצא מן הכלל, הן כתבי קודש.

בחנתי את תחומי עניינן המגוונים של המגילות השונות מתוך ענייני בראשיתה של המיסטיקה היהודית, מתוך סקרנות אינטלקטואלית וללא כל עמדה מוקדמת. בקריאתי עמדתי על צביונן הכוהני המובהק של המגילות ועל זיקתן הבולטת לכהונה ומקדש ולמחזורי עבודת הקודש, והתרשמתי מתכיפות אזכורם של ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’ בחיבורים אלה. כקוראת משתאה למראה העולם העשיר שנגלה לנגד עיני במגילות מדבר יהודה, הקשור באלפי קשרים לעולם המקראי ולהרחבותיו, מזה, ולעולם המיסטי־הכוהני־מלאכי, מזה, שרישומו המהדהד נותר בספרות ההיכלות, התעניינתי מאד בשאלה מדוע נדחקו כתבי קודש אלה לתהום הנשייה, ומי הוא שדחק את המגילות והפך אותן לקולות גנוזים, נשכחים ונידחים. ומדוע, משעה שנמצאו המגילות ביד המקרה, בכ"ט בנובמבר 1947, ביום שבו הוכרז בבית האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל, נדחק אופיין הכוהני־מלאכי המובהק לשוליים?

פרסמתי מחקרים שונים על ספרות ההיכלות ועל מגילות מדבר יהודה בזיקה לשאלות אלה ובראשם שני ספריי: ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה’ (מאגנס: תשס"ג), ו’זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה' (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד: תשס"ט). מחקרי הושתת על קריאת כל הטקסטים העבריים והארמיים של מגילות מדבר יהודה שנדפסו מראשית מחקר המגילות בשנות החמישים ועד לעשור הראשון בשנות האלפיים, העלה ששגגה גמורה היא לייחס את המגילות לאיסיים, כפי שסברו רוב החוקרים בזיקה לדבריהם של היסטוריונים בני המאה הראשונה לספירה, פילון, פליניוס Plinius ויוסף בן מתתיהו, שכתבו ביוונית ולטינית מחוץ לגבולות ארץ ישראל, והכרח גמור הוא לקרוא את המגילות שנכתבו, רובן ככולן – בחלקן הלא מקראי, במאות האחרונות לפני הספירה, בעברית ובארמית – בזיקה לכהונה ומקדש, ולמאבק הנחרץ בין הכוהנים לבית צדוק (שהודחו מהכהונה הגדולה בשנת 175 לפני הספירה בידי אנטיוכוס אפיפאנס מבית סלווקוס), לבין הכוהנים לבית חשמונאי (ששלטו ככוהנים גדולים, כמושלים ומלכים בשושלת שראשיתה במינוי של בית סלווקוס, בין 152–33 לפני הספירה), מאבק שנודע בשלביו המוקדמים כמאבק בין ‘בני צדק’ ל’בני עוול' (בין בית צדוק לבית חשמונאי) או בין ‘בני אור’ בראשות כהן צדק או מלכי־צדק, ל’בני חושך' בראשות ‘כהן רשע’, ‘שר משטמה’, או ‘מלכי־רשע’, ובשלביו המאוחרים יותר כמאבק בין צדוקים לפרושים. (העובדה שבמחשבת חכמים, ממשיכי הפרושים, המאוחרים לבני צדוק המקראיים ולסמכותם המקודשת הנזכרת במקרא בהרחבה, הצדוקים [הכוהנים לבית צדוק] קשורים למינים ואפיקורסים, שעליהם נאמר ‘מורידין ואין מעלין’, גזרה את דינם ביותר מהקשר אחד בעבר ובהווה).

הכוהנים המודחים, שנאלצו לעזוב את היכל הקודש בירושלים בשנת 175 לפני הספירה, בשעה שהודחו מכהונתם שבה שירתו בקודש על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית קרוב לאלף שנים, מימי אהרון בן עמרם ועד ימי חוניו בן שמעון בן יוחנן, חיברו יצירה מיסטית עשירה שתיארה שבעה היכלות שמימיים נצחיים, בהם נשמרו מחזורי עבודת הקודש בגלגולם המיסטי הנצחי באמצעות שירת מלאכי קודש, שנקראו ‘כוהני קורב’ ו’אלי דעת‘. מחזורים ליטורגיים נצחיים אלה, הקשורים במחזורי קרבנות הקבע המפורטים בחומש במדבר, ונודעים כ’עולת השבת’ ו’עולת התמיד‘, ‘עולת החודש’ ו’עולת המוספים’, נערכו סביב לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, בן 364 ימים, המתחיל באביב, ביום השוויון של האביב, ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא א' בחודש ניסן. בעלי המגילות שהשאירו בידינו את מגילת המקדש, מגילת הברכות ומגילת משמרות הכהונה, המיוסדות על לוח זה, ואת מגילת תהילים, המזכירה אותו במפורש בהקשרו הליטורגי בטור החותם אותה (364 שירי עולת התמיד; 52 שירות עולת השבת), את מגילת מקצת מעשי התורה המפרטת את מבנה לוח השבתות הקבוע והמחושב מראש, את ספר חנוך על חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא–כד) מביא לוח השבתות, השמיטות והיובלים משמים, לוח בן 364 ימים, ואת ספר היובלים המתאר את ההיסטוריה של הלוח ותאריכי המועדים הקדומים בלוח בן 364 ימים, גם כתבו בהרחבה נגד הכוהן הרשע (כנראה הכוהן הגדול הראשון או השני מבית חשמונאי 152–132 לפני הספירה) שקיבל עליו לוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, בחודש השביעי, שאין לו מספר ימים קבוע, מטעם שליטי בית סלווקוס, וכתבו בזכות כוהן הצדק (מבית צדוק) ואנשי בריתו, שומרי הברית, שאחזו בלוח המקראי הנצחי המתחיל באביב, ככתוב בתורה (שמות יב ב) והאמינו במקדש שמימי נצחי שבו נשמר לוח השבתות והמועדים על פי לוח השבתות השמשי הראוי, הידוע ומחושב מראש, בידי מלאכי קודש המכונים ‘כוהני קורב’, יחד עם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’. 'סרך היחד' ממגילות מדבר יהודה, מתייחס ל’יחד' זה של כוהנים ומלאכים שומרי הברית.

עמדה זו – המיוסדת כולה על לשון המגילות, המרבה להזכיר את ‘זרע אהרון קודש קדשים’ ואת ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’, ומרבה לעסוק בעשרים וארבע משמרות הכהונה, במקדש, בלוח ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' ובלוח ‘מועדי דרור’ בן 364 הימים ו־52 השבתות, בכוהנים בני לוי ובמלאכים המכונים ‘כוהני קורב’, ומלאכי קודש, ומרבה להביא מצוות ודינים הנוגעים למקדש, בלשון המזכירה את הרובד המכונה במחקר בשם ‘הלכה צדוקית’, ולא מזכירה אף פעם את האיסיים, הידועים לנו רק מעדויות ביוונית ולטינית מהמאה הראשונה לספירה – עוררה פולמוס ומחלוקת, ולא התקבלה על רבים מהחוקרים.

היו רבים שהעדיפו מטעמים שונים את הפרדיגמה המדעית השלטת מראשית חקר המגילות, שקשרה את המגילות לאיסיים שוחרי השלום, המתוארים במקורות יווניים ולטיניים מהמאה הראשונה לספירה, והעדיפה אותו על פני ההקשר של הפולמוס הכוהני הכפול, העולה בבירור מהמגילות, בין ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’ בהנהגת ‘כוהן הצדק’, לבין הכהונה החשמונאית שתפסה את מקומם, שלמנהיגה קראו במגילות ‘הכוהן הרשע’; ובין בני צדוק הכוהנים (שנודעו מאוחר יותר כצדוקים) לבין הפרושים, שחלקו על בלעדיות סמכות הדעת של בני לוי ונקראו במגילות בשם ‘דורשי חלקות’ ו’בוני החיץ', הפועלים בהנהגת ‘מטיף הכזב’.

הכוהנים והלוויים, שקשרו עצמם ל’כוהנים בני צדוק ואנשי בריתם', שספריהם התגלו במגילות קומראן, הסתמכו רק על המסורת הכתובה המקודשת בכל הקשור להוראת התורה ופירושה, שהייתה מופקדת רק בידם מאז שמשה בן עמרם בן קהת בן לוי, אמר לאחיו בני לוי: "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג, ט–י). בשל מונופול מקודש זה של שבט לוי, ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’, בעלי המגילות, התנגדו לפרושים המפרשים על פי ‘מסורת אבותינו בידנו’, שאין לה אסמכתה כתובה בתורה, ולממשיכיהם יוצרי התורה שבעל פה, פשוטה כמשמעה, זו הנאמרת ולא נכתבת, וקראו להם כאמור בכינוי הגנאי ‘דורשי חלקות’ ולמנהיגם קראו בעוינות בשם ‘מטיף הכזב’.

הצבעתי במחקרי על המאבק המפורש, העולה בבירור מהמגילות, בין בני צדוק הכוהנים, לבין בני חשמונאי הכוהנים, עליו נאמר במגילת דברי ירמיהו: 'על כן יתקרע ישראל בדור ההוא על התורה ועל הברית", ועל המאבק העז בין בני צדוק הכוהנים והחשמונאים לבין הפרושים המפרשים, במקום על התמונה השלווה האנכרוניסטית של ‘צדוקים, פרושים ואיסיים’, הידועה מימי יוסף בן מתתיהו, וטענתי שיש להתמקד בפולמוסים הפנים־יהודיים הנוקבים במאות האחרונות לפני הספירה, בין המאמינים בקדושתה הבלעדית של התורה שבכתב ובהמשך הנבואה ובהמשך בכתיבה המקודשת בידי שומרי־הברית, המחזיקים בלוח השבתות השמשי המתחיל באביב ומספר ימיו, תקופותיו, חודשיו ותאריכיו קבוע וידוע, סביב שנה של 364 ימים ו52 שבתות מתוארכות, לבין אלה שקידמו את ‘מסורת אבותינו בידינו’ ואת התורה שבעל פה והריבונות האנושית הלא כתובה, ונחשבו כמפרי־הברית, אלה שהחזיקו בלוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, שמספר ימיו איננו קבוע וידוע מראש ואין בו תאריכים קבועים בימים קבועים לשבתות ולמועדים.

לדעתי אין מקום לעסוק במגילות מהמאות האחרונות לפני הספירה, מהתקופה החשמונאית, בהקשר היהודי־נוצרי מהמאה הראשונה לספירה, שהניב עניין בינלאומי רב ותיירות מגילות עצומת ממדים, אולם לא היה מעוגן בשום עדות טקסטואלית במגילות עצמן ובשום הקשר ההיסטורי רלבנטי. כאמור המילה איסיים איננה נודעת במגילות או בברית החדשה בשום צורה, ואיננה מתועדת בעברית או בארמית הנודעת לנו מחיבורים שנכתבו לפני הספירה, וויכוחים עזים על הלוח השמשי והירחי מצויים רק במגילות שנכתבו בעברית ובארמית במאות האחרונות לפני הספירה, ולא בתעודות ביוונית ולטינית המתארות את האיסיים שוחרי השלום במאה הראשונה לספירה. כתיבתי על האופי הפולמוסי העוין והמורכב העולה מהמגילות, הזורה אור חדש על ההיסטוריה של שלהי העת העתיקה ומסיטה את הדיון מזווית הראייה ההגמונית המקובלת, המעלה על נס את הפרושים והחכמים, אל עבר קולות נאבקים ומתפלמסים של ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, מצד אחד ו’בני חושך‘, ‘שר משטמה’, ‘מטיף הכזב’, ו’כוהן רשע’, מצד שני, הניבה, כצפוי, אי־הסכמה ופולמוס וגם עוינות וביקורת.

הואיל ועתה כל המגילות נדפסו במהדורות עבריות או עבריות־אנגליות ועבריות־צרפתיות מאירות עיניים בעשורים האחרונים, כל קורא וכל קוראת יכולים לעיין ולגבש את עמדתם ביחס לתוכן הכתוב ולמניעיו, ולשפוט את סבירותן ותקפותן של העמדות המחקריות השונות.

*

מראשית עבודתי, הן באפיק החסידי־קבלי־שבתאי לאורך האלף השני, הן באפיק העוסק בבעלי ספרות ההיכלות והמרכבה ובכותבי מגילות מדבר יהודה משלהי העת העתיקה ולאורך האלף הראשון, אני רואה את עצמי כהיסטוריונית של טקסטים נידחים, דחויים, מושתקים, מצונזרים ונשכחים, הנמצאים בחיבורים אנונימיים שמחבריהם היו נפחדים מכדי לגלות את זהותם. תמיד התעניינתי בקולות שוליים ובקולות מושתקים, ומצאתי עניין רב בזהותם של מחברים מצונזרים ונרדפים, ובסיבות שמחבריהם הפכו לכאלה, בין אם נרדפו בידי בני־זמנם, בין אם הוקעו, הוחרמו ונרדפו בידי בני דורות מאוחרים. עניין זה הביא אותי להעמיק בסיבות הגלויות והנסתרות העומדות מאחורי חרמות, רדיפות, הוקעה וגינויים, צנזורה, הבאה למשפט בבתי דין או בערכאות של גויים, שקשורות ליחסי כוח, לעמדות פוליטיות־חברתיות ותרבותיות שונות, ולמאבקי הגמוניות מתחלפות בתקופות היסטוריות שונות.

הצנזורה, ההדרה, הגניזה, ההשתקה, המחיקה וההשכחה היו קשורות בתפישות עולם מנוגדות ובמאבקים רעיוניים ודתיים, חוקיים ומשפטיים על גבולות הקהילה, על מקור הסמכות ועל מידת תוקפם של בעלי הסמכות וניקיון כפיהם של נושאי הסמכות. תמיד התעניינתי בכתיבה פולמוסית המתריסה כנגד אי־צדק, רדיפה, שעבוד ועריצות, מצד אחד, ויוצרת מרחבים חלופיים בעולמות עליונים בכוחה של היצירה המיסטית, הנודעת בשלביה הראשונים כ’מסורת המרכבה', המחליפה את שאבד בארץ בהכפלתו הנצחית בשמים (‘מעשה מרכבה; מרכבת יחזקאל; שירות המרכבה ב’שירות עולת השבת’, ספרות ההיכלות והמרכבה', ‘נוגה מרכבה’), ומכוונת את תודעתה להנצחת העבר הריטואלי המקודש בעולם המלאכים, הוא עולם המרכבה, מצד שני.

מצאתי עניין רב גם בשלביה המאוחרים של המחשבה המיסטית, הנודעת בשם קבלה המכוונת את תודעתה לעתיד המשיחי המקודש הקשור במאבק בין הגלות לגאולה. המסורת הקבלית־משיחית יצרה ציר אנכי על־זמני עם עולמות עליונים, המגשר בין העבר המקראי והמשנאי לעתיד המשיחי דרך העולם הקבלי. מסורת מיסטית זו שקראה לעצמה דברים חדשים־עתיקים‘, מושתתת על דברי ספר יצירה הקובעים שהעולם נברא ב’ספר מספר וסיפור’, ב’כ“ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה' ושתהליכי הבריאה בהם האל נדמה לתהליך ומכונה בשם ‘אדם קדמון לכל קדומים’ והאדם מחונן בנפש אלוהית, בשכל אלוהי ובלשון הקודש המשותפת לאל הבורא ולאדם הנברא, נמשכים כל העת בתודעה האלוהית והאנושית במשותף. במסורת הקבלית־משיחית ההיסטוריה מופקעת ממשמעות מוגבלת בזמן ומקום ומתחלפת בתודעה מטא־היסטורית שבה מהלכי הבריאה והגאולה כמו מהלכי השבירה והגלות, מתרחשים בין הספירות והאותיות ובין המשיח לשכינה, בין עולם הגאולה העל־זמני לעולם הדיבור של השכינה והאדם. דרך מחשבה זו – המאמינה ברצף בין ההבטחה המקראית בדבר קיבוץ גלויות, לבין עתיד ידוע וקבוע מראש, המתרחש תוך כדי מאבק אין־סופי בין כוחות הגלות והחורבן לבין כוחות הגאולה והישועה, מאבק המוכרע במעשי האדם המכונים כוונות, ייחודים, התבוננות ודבקות – מפקיעה את הניסיון ההיסטורי מידי פשוטו, ומחלצת את הניסיון האנושי מגבולות העריצות, השרירות והאכזריות שהניסיון ההיסטורי חתום בהם לעתים קרובות כל כך. מחקריי על קבלת המאה ה־16, על ספר גליא רזא ותורת האר”י, על ר' יוסף קארו ור' חיים ויטאל, קשורים לענייני במחשבה הקבלית־משיחית החותרת תחת עריצות הסבל מעשה ידי אדם בגבולות ההיסטוריה הארצית, ומציבה כנגדו אופקים חדשים, ודפוסי מחשבה על־זמניים, שמימיים.

*

תמיד התעניינתי בכתיבה חתרנית, החותרת נגד שרירותה של המציאות ההיסטורית ונגד סמכותה של הגמוניה קיימת מכיוונים בלתי צפויים, באמצעות פתיחת צירים חדשים בין השמים והארץ, בכוחם של ‘ספר מספר וסיפור’ או בכוח ראייה חדשה של האל והמלאכים, הכרובים, האופנים וחיות הקודש, שירת הקודש ושאר מרכיביו הנשגבים של עולם המרכבה השמימי הנעלם, הקורא תיגר בנצחיותו הנשגבה וברציפותו המחזורית הנצחית, הנבראת במלים ובבתי שיר, על החורבן או האבדן הארצי. עוד התעניינתי בכל כתיבה קבלית־משיחית שיש בה משום קריאת תיגר על המציאות ההיסטורית־חברתית בכללה ובפרטיה, בכוחו של הרעיון המשיחי המבוסס על ההנחה החתרנית ‘שהכול יכול להיות אחרת’. על כן מצאתי עניין רב בכתבים אנונימיים ובכתבים פסיאודו־אפיגרפיים, או בחיבורים שנכתבו במקום שבו אנשים כותבים מפחדים להזדהות ולכתוב את שמותיהם מטעמי סכנה קונקרטית ובשל תחושת איום המבוססת על ניסיון מר.

כאלה הם מאות מגילות שכולן כתבי קודש, הכוללות את החיבורים של ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, המכונות בפי החוקרים בשם ‘מגילות קומראן’, ‘מגילות ים המלח’ ו’מגילות מדבר יהודה' או ‘המגילות הגנוזות’, כדי להימנע מלהכריז על זהות מחבריהן או על עיקר עניינן. מגילות אלה כוללות רק חיבורים אלמוניים ללא שמות מחברים, [בניגוד לדברי חכמים בתורה שבעל פה המובאים תמיד בשם אומרם משעה שהועלו על הכתב], וכאלה הם גם ספרים רבים בספרות הקבלה והחסידות, שמחבריהם אשר כתבו לאורך האלף השני, נותרו אנונימיים, שכן תוכן החיבור המהפכני היה חשוב הרבה יותר מאשר גילוי זהותו של המחבר המסתתר.

התעניינתי מאד בספרים שהוצאו מחוץ לזיכרון ההגמוני והוגדרו כ’חיצוניים‘, כגון ‘ספר חנוך’, ‘ספר היובלים’ ו’צוואות השבטים’, שנמצאו במקורם העברי והארמי בין מגילות קומראן ומחבריהם נותרו אלמוניים, ושאלתי, אולי לראשונה, מי הוציא אותם החוצה, מתי ומדוע?

התעניינתי מאד בספרים שהוגדרו ‘גנוזים’, כגון מגילות מדבר יהודה שנגנזו, כלומר, נבלעו בתהום הנשייה, והשתכחו מרוב רובם של קוראי עברית וארמית לאורך למעלה מאלפיים שנה, הן בשל כוונת מכוון הקשורה במאבקים ובחילופי הגמוניות, הן בשל יד המקרה ותמורות ההיסטוריה.

עניין רב מצאתי בספרים פסבדו־אפיגרפיים שיוחסו למחברים שלא כתבו אותם, מטעמים שונים, כגון ספרות ההיכלות והמרכבה, שיוחסה לר' עקיבא ולר' ישמעאל, אולי מתוך כוונה לרכוש מעמד, תוקף, ביטחון ולגיטימציה, בעולם שבו המחברים האמתיים אשר התעניינו בהיכלות עליונים בעולם המרכבה והמלאכים ובמחזור שירי הקדושה המושר בפי מלאכי קודש ומלאכי השרת, חששו להתגלות בשמותיהם, במציאות שבה אסור היה לדרוש במרכבה (‘אין דורשין במרכבה’; ‘אין לך עסק בנסתרות’) ונאסר לדון בשירי ההיכלות ובתפילת הקדושה שנשמרה בבתי הכנסת (‘האומר מודים מודים משתקין אותו’).

עוד התעניינתי בספרים אנונימיים כגון ‘גליא רזא’, שנכתב במחצית המאה השש־עשרה בידי מקובל נרדף, שתיאר את אלה הלועגים לו בשעה שהוא מנסה להפיץ את קבלת הזוהר שטרם נדפס, וטורח על קידום הרעיון המשיחי בהשראת חלומותיו, בדור שסבל הגירוש מחצי האי האיברי, שאנוסים רבים נותרו בו, היה זכור בו היטב. מצאתי עניין רב גם בספרים ששם מחברם לא נדפס עליהם, למרות שהיה ידוע, כמו במקרה של ספר ‘מגיד מישרים’ לר' יוסף קארו, שנדפס אחר פטירתו ללא שם מחברו, משום שנרשמו בו דבריו של מלאך מגיד שהציג את עצמו בביטויים הנקביים ‘שכינה’ ו’האם המייסרת' ו’כנסת ישראל', אבל נקרא בידי מחבר היומן האוטוביוגרפי המזמן אותו בלימוד משניות, בשמות בגוף זכר, כגון ‘המלאך המגיד’ או ‘המלאך הדובר בי’.

מצאתי עניין רב בספרים שנכתבו בידי נרדפים, כגון המורה החב“די הגדול, ר' אהרון הלוי מסטארושלה שנרדף בידי נאמני ר' דב בער בן רש”ז מלאדי, המכונה הרבי האמצעי של חב“ד, בשליש הראשון של המאה התשע־עשרה, או בחיבורים שנכתבו על יהודים שנרדפו בידי יהודים אחרים, כגון ‘מעשה תעתועים’, ספר פולמוס אנונימי שהתחבר נגד ר' נתן אדלר מפרנקפורט (1742–1800), רבו המוחרם והנרדף של ה’חת”ם סופר' בשליש האחרון של המאה השמונה־עשרה, וכגון הקונטרסים האנונימיים מלאי השנאה של המתנגדים נגד החסידים, שנדפסו גם הם בתקופה זו בכותרות ‘שבר פושעים’ ו‘זמיר עריצים’. בספרי האחד לפני האחרון, הנקרא בשם: ‘ישראל בעל שם טוב ובני דורו: בין ייסורי הגלות לכיסופי הגאולה: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים’, (כרמל 2014), הקדשתי חלק ניכר מהדיון לתיאור החברה היהודית הרודפת לעומת החברה היהודית הנרדפת במאה השמונה עשרה: השבתאים והחסידים, שסירבו להסכין עם גבולות המציאות בעולם של עריצות, כיבושים ומלחמות, רדיפות, חורבן מאות קהילות יהודיות, אונס, חטיפה ונפילה בשבי, ועשרות עלילות דם מצד העולם הנוצרי, הושפעו מהקבלה המשיחית הנוקמת וצידדו בדפוסים שונים של משיחיות, נקמה מידי שמים וגאולה מידי שמים כמסגרת מחשבה או כביאור לעולם המעשה, היו הנרדפים, ואילו הרודפים היו אנשי ההנהגה הרבנית והאליטה הקהילתית, שביקשו לאחוז רק בגבולות הסדר ההירארכי של העולם המסורתי, שהיטיב עמם אך לא עם רוב בני ובנות קהילתם, ונקראו בשליש האחרון של המאה השמונה עשרה בשם ‘מתנגדים’. הם התנגדו להתפשטות המחשבה הקבלית בציבור הרחב, התנגדו להתפשטות ההנהגה הכריזמטית והקהילות השוויוניות שהתאגדו סביב הנהגה זו, ופחדו מהזיקה בין השבתאות המוחרמת לבין החסידות שנחשדה כשבתאות במאה ה־18 ובראשית המאה ה־19, למרות שמעולם לא הייתה כזו.

*

תמיד מצאתי עניין עמוק בכל גילוייה ההיסטוריים והספרותיים של השפה העברית העונים על השאלה המרתקת: על מה אנשים חושבים, ומה הוא שמעסיק את רוחם, שכלם, דעתם ודמיונם, בשעה שאינם טרודים בצרכי הקיום ובמאבקי היום יום, בזיקה לנסיבות חייהם, ובזיקה להיסטוריה הכופה עצמה עליהם? מה הם הדברים שאותם זוכרים הכותבים כבעלי משמעות וחשיבות, או כבעלי ערך וכראויים להנחלה?, מה הם בוחרים לזכור, לרשום ולכתוב על הנגלה ועל הנעלם?

תמיד גם רציתי להבין לעומקן את הנחות היסוד שהניחו בדבר העבר, ההווה והעתיד, את מושגי המפתח המרכזיים שהשתמשו בהם ביחס להכרעותיהם ובחירותיהם, את המילים והמושגים שחידשו, את תמונת עולמם המפורשת והמובלעת, את חרדותיהם ופחדיהם, את כיסופיהם וחלומותיהם, את מקורות השפעתם ואת טווח השפעתם.

המחשבה המיסטית היהודית, שבה עסקתי, מיוסדת על דיאלקטיקה שבין הנגלה לנעלם או בין החולף לנצחי, ובין הכתוב הקבוע למתפרש המשתנה, מצד אחד, ומושתתת על אחדות ההפכים שבין הרוחני לגשמי, האלוהי והאנושי, האינסופי והסופי, מצד שני. מצאתי עניין רב באחדות ההפכים הקשורה ב’יש' וב’אין' בעולם החסידי ובדברי ר' ישראל בעל שם טוב, שכתב ש“בכל אות ואות עולמות, נשמות ואלוהות” ושכל אדם מחויב ‘לפתוח צוהר לתיבה’, כלומר לראות מחדש את הממד הנעלם הטמון בתיבות הלשון הגלויות, ולפתוח פתח ל’עולם הדיבור' האלוהי, הוא עולם החירות, המכונה השכינה־התורה־שבעל־פה־כנסת־ישראל, לדבר בתודעתו מבעד לדיבורו הגשמי. ראיתי קשר עמוק בין דברי מייסד החסידות, שהאמין ב’חירות על הלוחות' ולא רק ב’חרות על הלוחות‘, לבין דברי בעל ‘ספר יצירה’ על חשיבות הבנת העמדה הטוענת שהעולם נברא “בספר מספר וסיפור” ב־ל“ב נתיבות פליאות חכמה: כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה’. עוד התעניינתי עד מאד ב“דעת אמת וצדק בקודש הקדשים” בעולמם של בעלי המגילות, שהאמינו בצדק חברתי שתוקפו המקודש שמור לשומרי הברית, ותיארו את אלוהים המשפיע מברכתו על העולם בברכת כוהנים באזני שומעיהם הנפעמים: “יברך אתכם אל עליון ויאר פניו אליכם ויפתח לכם את אוצרו הטוב אשר בשמים להוריד על ארצכם גשמי ברכה טל מטר יורה ומלקוש בעתו, ולתת לכם פרי תנובות דגן תירוש ויצהר לרוב, והארץ תנובב לכם פרי עדנים” (4Q285, frag 8). בהמשך אמרו הכוהנים המברכים: “כיא אל עמכם ומלאכי [קודשו מתיצבים] בעדתכם ושם קודשו נקרא עליכם”.

מצאתי עניין רב במקומות בהם אנשים בוראים את דמות האל מחדש בעיני רוחם לאור כיסופיהם הרוחניים ומחסוריהם הגשמיים, החל מדימוי האל ש“קלסתר פניו כדמות הרוח וכצורת נשמה” ב’היכלות זוטרתי' בספרות ההיכלות, וכלה באל המכונה ‘שיעור קומה’ או באל הנברא בציון אנתרופומורפי בשמות ודימויים כגון ‘אדם קדמון לכל קדומים’, חתן וכלה, ‘קודשא בריך הוא ושכינתיה’, ‘עולם הדיבור’, ‘אילן הספירות’, עץ החיים או עשר ספירות בלימה, בתורת הסוד ובספרות הקבלה.

קריאה, עיון ומחקר של חמישים שנה בתורת הסוד לענפיה ובספריה הקבלית־חסידית־שבתאית לתקופותיה, לימדו אותי עד כמה נכונים דבריו של נתן אלתרמן ב’חגיגת קיץ': “דברים של עיקר – אינם שאלה אחרונה, או דבר פשר, או תכלית אמורה, הם קשב” (עמ' 200). לימודיי וקריאתי האירו את עיניי באשר למשמעות העמוקה הטמונה בתובנתו המרתקת של הסופר ברונו שולץ (1892 –1942), הסופר היהודי־פולני המחונן, בן דרוהוביץ (Drohobycz) שבגליציה, מחבר ‘חנויות קינמון' ו'בית המרפא בסימן שעון החול’ בדבר הצורך לזכור את מקורה העתיק של כל מילה ולהקשיב בקשב דרוך להדים ולבנות הקול הגנוזים בעולמות הנשכחים המיתולוגיים הטמונים בה:

“תוך שימוש במלה בחיי היום יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור אחד מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה — שלא היה אי–אז מיתולוגיה משונת צורה, חבולה, כזאת שלאחר גלגול”.3

הקריאה, העיון, הלימוד והמחקר גם לימדו אותי לראות את היצירה המיסטית היהודית – שבעיני היא תמיד בבחינת התרסה וקריאת תיגר של מובסים ונרדפים, היוצרים ספרות מפעימה והיסטוריה מאלפת של הדמיון היוצר, הפורץ גבולות בהקשר דתי, רוחני־נכסף וקיומי־גשמי, תוך כדי ניהול דיאלוג דיאלקטי מורכב ורב השראה עם השפה העברית והספרייה היהודית לדורותיה – דיאלוג הנערך בדרך כלל תוך כדי מאבק נחוש בחורבן, במוראות הקיום ובשרירות הלב האנושית. דיאלוג יוצר זה נערך כמאבק מתמשך בגלות, בעריצות ובשעבוד, שהתרחש ב’נתיבי אמונה ומינות' שונים ומשונים, כהגדרתו של מורי, פרופ' ישעיה תשבי ז"ל, אחרי שהתחולל בתחום התודעה המיסטית היוצרת, הפורצת את גבולות הזמן והמקום.


היצירה המיסטית – המגדירה את עצמה פעמים רבות במושגים דיאלקטיים מעוררי השראה, ורואה את עצמה בראייה ארס־פואטית כ’דברים חדשים־עתיקים‘, כלשון הזוהר, ‘או ‘ככ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה’, לדברי ספר יצירה; כ’רזי פלא’ וכסתרי אותיות, לדברי מסורת המרכבה; כ’עולם הדיבור’, הנודע בפי ‘קול דודי הנה זה בא’, לדברי בעל ‘מגיד מישרים’, המכנה בשם זה את גילויי המלאך המגיד הדובר בו; או כ’רזא־דמהימנותא‘, סוד האמונה, לדברי מאמיניו של שבתי צבי; וכאחדות הפכים של ‘יש ואין’, לדברי מורי החסידות, שיצרו עולם חדש שהיה פתוח בשווה בפני כל בני הקהילה, שכן היה מושתת על ההנחה השוויונית שאלוהים ‘מלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי ממנו’, ועל כן קבעו באופן מהפכני ש“בכול אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות” ו’כל אדם’ יכול להתקרב לאל בכל דרך, בבחינת ‘בכל דרכיך דעהו’ – נוצרת תמיד כחלק מהמאבק האין־סופי בין הרע לטוב, בין האור והחושך, או בין כוחות הרשע המשעבדים והמדכאים לבין כוחות החסד הגואלים והמשחררים, או כמאבק נצחי על גבולות החירות והשעבוד, במחשבה ובמעשה.

המיסטיקה היהודית, בשמותיה השונים, נוצרה תוך כדי יצירת דפוסים חדשים של בריאה, יצירה, אצילות, עשייה, ברית, גאולה, שפת קודש, אמונה וחירות, בעבר, בהווה ובעתיד, בתודעה הפורצת גבולות ומצרפת עליונים ותחתונים, ובעולם המעשה המאתגר גבולות קיימים. על כן קראתי לעבודתי הפנומנולוגית על המיסטיקה היהודית בשם ‘פניה השונות של החירות: עיונים במיסטיקה יהודית’ (‘אלפיים’ 15, תשנ"ח) ולספרי על החסידות בשם ‘חירות על הלוחות: המחשבה החסידית יסודותיה המיסטיים ומקורותיה הקבליים’ (תש"ס).

פרקים רבים בספרייה המיסטית היהודית משקפים היסטוריה של הרוח היוצרת בהקשר דתי הנכתבת בידי מנוצחים ומובסים, גולים ומגורשים, שאין לאל ידם לשנות את שרירותה של ההיסטוריה המתרחשת בתחום הגלוי, אך יש ביכולתם לבנות עולמות שברוח העולים ממעמקי השפה, והיכלות שבדמיון הנוצרים מנבכי הספרייה היהודית לדורותיה ומפירושיה המתחדשים, המפרשים את משמעותה הנסתרת של ההיסטוריה המתרחשת בין חורבן לתקווה ובין גלות לגאולה ומפצים במידה מסוימת על שברונו של הקיום.

כאמור, כנגד המקדש המחולל או החרב בארץ, בציר האופקי־היסטורי־הסופי והשרירותי, נבנו ב’שירות עולת השבת' וב’ספרות ההיכלות' שבעה היכלות נצחיים בשמים, בציר האנכי הנצחי והעל־היסטורי. כנגד ביטול עבודת הקודש של הכוהנים בארץ, וסופה המחריד המתואר במדרשי החורבן, כקפיצה של הכוהנים והלוויים לאש המקדש הבוער בעת החורבן, כשהם מטילים את מפתחות לשכות המקדש לשמים, נוצרה עבודת הקודש הנצחית המחזורית של מלאכי השרת בעולמות עליונים, הזוהרים באש קודש ומעלים את צלילי קול השירה, הנגינה והזמרה של שירת הקודש שאין לה סוף, השומרת בשמים את מחזורי השבתות והמועדים הנצחיים שצוינו במקדש במחזורים הנצחיים של עבודת הקודש.

כנגד הרס הקהילות היהודיות וחורבן הגופים וכיליונם בארץ, במהלך האלף השני שראשיתו במסעי הצלב, פרחה תורת גלגול הנשמות במסדרונות ערטילאיים בין שמים לארץ, שנקראו בספרות הזוהר בשם ‘העמוד הידוע ליודעי חן’ או ‘העמוד האמצעי’, וכנגד החורבן שהמיטו מסעי הצלב על קהילות ישראל, על ישיבותיהם, בתי מדרשותיהם ותלמידיהם בראשית האלף השני, יצרה הקבלה עולם של גן עדן נצחי שיש בו ישיבות עליונות המכונות ‘מתיבתא דרקיע’, שם נמשך לימוד נצחי של התורה שבעל פה בידי נשמות הצדיקים, מעבר לגבולות הזמן והמקום בעולמות עליונים. בעולם עליון זה של משמרת זיכרון הדורות שהיו ואינם, שנשמר באמצעות השראה פיוטית, שעלתה מתוך חקירה בנבכי הלשון ומכלול המסורת הכתובה מהעבר הרחוק, ומתוך הפנמה חדשה של מסורות עתיקות וחירות פרשנית יוצרת, יצרו המקובלים שראו עצמם תמיד כמי שקיבלו את חידושיהם מדורות קודמים – מכאן המושג קבלה, מה שקיבלו מקודמיהם בחלום ובהקיץ – גם את ‘היכל קן ציפור’, היכלו של המשיח, שעל גלימתו הלבנה הסמוקה מדם הקורבנות, המכונה פורפירא, נרקמו בדם שמות מקדשי השם בני כל הדורות לזיכרון עולם, היכל שעל קירותיו רשומים לעד וחרותים לדיראון עולם, שמות הורגיהם ורוצחיהם של מקדשי השם בני אומות העולם, ובו נרקמה עלילת המשיחיות הנוקמת של קהילת הזיכרון היהודית, המקדימה את הגאולה השלמה.

כנגד כיליון הגופים בארץ, והאיום הנורא על עצם הקיום וההמשכיות של עם ישראל בעולם הפירוד, עולם הסטרא אחרא, ההרס, החורבן והמוות, המייצג את סבל הגלות של מיעוט דתי נרדף חסר ארץ, ואת משברי ההיסטוריה חסרת התוחלת, שעמדה תמיד בסימן פרעות וגירושים, עלילות דם, עלילות חילול לחם הקודש, ועלילת הרעלת בארות, גירוש היהודים כעונש על חטאים שלא עשו, המרה כפויה לנצרות, חטיפת ילדים להטבלה נגד רצון הוריהם, פוגרומים, אונס, שבי, רדיפות ומלחמות, להם קראו הגולים הנרדפים בשם ‘ארץ מאפליה’ הנשלטת בידי כוחות המוות ההרס והחורבן, הנודעים בשמות סמא"ל, עזאזל, השטן או הצד הרע הנודע בשם סטרא אחרא – יצרה הקבלה לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה, מרחב זוהר של חירות, יצירה, לימוד וייחוד, המאיר בנהרת נהרות גן עדן, מרחב דמיוני לשוני כתוב של עדן ארוטי של חיבור וחבורה, של עידון ועדנה, חלל דמיוני נצחי ורב־יופי, של דביקות וייחוד, זיווג ופריון, ארוס ושעשוע, השראה ויצירה, הקשורים בעולם אלוהי, עולם הייחוד והקדושה, הנודע בשם ‘סטרא דקדושא’, עולם החיים, הפריון, הרציפות, ההמשכיות והנצחיות. בעולם דמיוני מיסטי נצחי זה, שמתקיים בציר אנכי שמימי מול העולם הארצי, בעולם הספירות, עץ החיים או אילן הספירות, האלוהות הופכת לתהליך דו כיווני שהאדם לוקח בו חלק. יש בעולם הספירות ממדים זכריים ונקביים המכונים הקדוש ברוך הוא, תפארת או החתן, מזה, ושכינה ומלכות, או הכלה, מזה. בעולם קבלי מקודש זה, עולם הייחוד העליון, שיש בו האצלת שפע, התעוררות, פקיחת התודעה, השראה ולידת נשמות, כתוצאה מייחוד זה, התלוי במעשי האדם בארץ, המכונים ‘כוונות וייחודים’, דביקות והתבוננות, מצויות נשמות בני האדם העולות ויורדות גם הן ב’עמוד האמצעי' הוא ‘העמוד הידוע ליודעי חן’.

דפוסי מחשבה מתריסים אלה שנוצרו כנגד שרירותו וסופיותו של החורבן ההיסטורי, היו בעלי מאפיינים מיסטיים פורצי גבולות, שחיברו בין העולם האנושי לעולם האלוהי בנתיבים רבי השראה שהתפלגו בין נתיבי אמונה ומינות. דפוסי מחשבה מיסטיים אלה היו כרוכים ביצירה הולכת ונמשכת שהייתה מעוגנת בעולם המיתוס, האגדה והשירה העתיקה, שהזינה את החזון המשיחי ואת עולם הלימוד הקבלי לאורך כל האלף השני, החל מספרות ההיכלות ומדרשי הגאולה, ראשית הקבלה וספרות הזוהר, עבור בקבלת דור הגירוש וקבלת צפת, המשך בקבלה בצפון אפריקה ובאימפריה העות’מנית, המשך בשבתאות, בקבלת רמח“ל ו’חמדת ימים' ובספריית החסידות־הקבלית מהאימפריה העות’מנית ומהעולם האשכנזי, וכלה בשבתאות הפרנקיסטית ובחסידות הבעש”ט לגווניה וזרמיה.

*

בשל התעניינותי בקולות שוליים, מושתקים, נרדפים, מצונזרים, אנונימיים ומאוימים, ובמסגרת דחייה עקרונית של כל תפיסה הירארכית ביחס לחשיבותן של יצירות מן העבר, ובשל הכרתי בחשיבות המהותית של קיום ערוצים שונים של זיכרון ויצירה אינדיבידואלית וקהילתית בכל תקופה, שכן לדעתי ‘כל קול נחשב’ ובכל קול ובכל עדות כתובה יש עניין ויש חשיבות להבנת הפסיפס התרבותי של ההיסטוריה היהודית; ובשל אמונתי שראוי לזכור את כל המסורות ככל שרק ניתן, ברוח דברי המשורר האנגלי ויסטן יו אודן: ‘מאחורי כל סיפור קיים תמיד סיפור נוסף’ – חיפשתי גם קולות נשכחים של נשים יהודיות בספרייתו של ‘עם הספר’.

גיליתי, לצערי, שאין אף ספר בספרייה הלאומית בירושלים שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית והביאה לדפוס בחייה, לפני סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים. העדרן המוחלט של נשים ממרחב היצירה העברי באלפי השנים שחלפו בין דבורה הנביאה לדבורה בארון, איננו מקרי. הואיל ואני מאמינה בדבריו של העבד הראשון שלמד לקרוא ולכתוב, פרדריק דאגלס (1818–1895), שטבע את הסיסמה הנפלאה “לזכות אין מין, לאמת אין צבע”, ביקשתי להתחקות על הנסיבות שבהן נשללו זכויות יסוד של בנות הקהילה היהודית לאורך הדורות, בכל הקשור לזכות ללמוד בלשון הקודש, לזכות לרשת את חלקן בירושת המשפחה, לזכות להינשא נישואי בחירה ולא נישואי שידוך, לזכות לנוע במרחב כרצונן ולהתלבש על פי רצונן, ובכל הקשור לזכות לדבר ברבים, להצביע, לבחור ולהיבחר, להתקרב למוסדות הסמכות והדעת, החקיקה, השיפוט וההוראה, ולאפשרות להשתתף כשוות בחיי הקהילה. רציתי לבחון ולנסות להבין את הצידוקים שהניעו גברים יהודים, כרבים דומים להם בתרבויות אחרות, להדיר את כלל הנשים ממעגלי הלימוד והקריאה, הכתיבה והיצירה, הסמכות המשפט וההוראה.

התחלתי את חיפושי אחרי קולותיהן הנשכחים של נשים בשל ענייני בקולות שוליים ומושתקים, כגון אלה שמצאתי בסיפורי גירוש דיבוק, ובשל ענייני במשפטי הדרה והרחקה כגון אלה שקבעו במגילת מלחמת בני אור ובני חושך ממגילות מדבר יהודה, שבמקום שמלאכי קודש טהורים נמצאים, על נשים טמאות טומאת נידה, או מועדות להיטמא, אסור להימצא, כלומר הקרבה אל הקודש ואל הדעת נשמרו לגברים טהורים ולא לנשים טמאות או חשודות בטומאת נידה, ככתוב במפורש בברייתא דמסכת נידה. המשכתי חיפוש זה אחרי נשים נעדרות ומורחקות מקרבה אל הקודש, אל הלימוד ואל הדעת, בהשראת סדנת־מחקר על ייצוגי נשים בתרבות היהודית והישראלית במכון ון־ליר בירושלים, שהתנהלה בין השנים 1995–1998 בהנחיית ד“ר יעל עצמון ז”ל, שהזמינה אותי כעמיתת מחקר בכירה במכון ון־ליר בירושלים, להשתתף לראשונה בדיון היסטורי ותרבותי מנקודת מבט מגדרית.

פירות הדיון המאלף של עשרים ושלוש חברות סדנת המחקר נדפסו בספר “התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית” (בעריכת י. עצמון), ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, תשס"א, שהיה מהמחקרים המגדריים הראשונים בישראל: שם פרסמתי לראשונה את המסה “נוכחות נפקדות‘, ‘טבע דומם’, ו’עלמה יפה שאין לה עיניים’, לשאלת נוכחותן והעדרן של נשים בלשון הקודש, בדת היהודית ובמציאות הישראלית”, שחזרה ונדפסה בכתב העת “אלפיים” מספר 20 בשנת 2000 (בעריכת ניצה פרמן־דרורי) ובכמה קבצים נוספים לאחר מכן.

טענתי שגברים, ברוב התרבויות בהן לימוד הקריאה היה שמור לילדים זכרים בלבד, היטיבו להבין שאוריינות והשכלה הן תנאי בל יעבור לרכישת חירות, עצמאות, ריבונות, חופש בחירה, חירות יצירה, מעמד וסמכות, כשם שבורות היא תנאי בל יעבור לצייתנות, כפייה, הדרה, שתיקה ושעבוד, ועל כן אסרו על ילדות, נערות ונשים ללמוד לקרוא ולכתוב בנימוקים מיתולוגיים, מיסטיים, חוקיים, דתיים, כלכליים, חברתיים, רפואיים, כוחניים או פוליטיים.

בשל הדרה גורפת זו של נשים מזכות לימוד הקריאה והכתיבה, מחדוות הלימוד ומדיבור ברשות הרבים – אשר נומקה בפסוק הקללה מסיפור גן עדן ‘והוא ימשול בך’ ונסמכה על מימרות סטראוטיפיות מדירות כגון ‘נשים דעתן קלה’, ‘אין חכמה לאישה אלא בפלך’ ובשם המימרה הנוראה 'יישרפו דברי תורה ואל ינתנו לנשים" (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, דף ט"ז א'), ובשל קביעת גיל הנישואין בידי גברים, לשלב מוקדם מאוד בחיי נשים, מגיל שתים עשרה ואילך!, מצב חברתי חוקי שהיה כרוך באופן בלתי נמנע באונס פדופילי שנקרא ‘בעילת מצווה’, בהריונות בוסר ובלידות רבות לאורך כל שנות הפריון, לידות מוקדמות מדי שרבות מהן הסתיימו במוות, ובשלילת ריבונות ועצמאות כלכלית מנשים, שהיו כל חייהן ברשות אביהן או ברשות בעליהן, אלא אם כן היו אלמנות – נשים נעדרו תמיד ממוסדות הלימוד, שהיו שמורים בעולם היהודי לגברים בלבד, ונעדרו כליל מרשות הרבים, שבה משמיעים קול שיש להאזין לו ולהביאו בחשבון, לפני שמקבלים החלטות בעלות חשיבות המכריעות את גורלו של כלל הציבור.

שאלתי, אולי לראשונה, מדוע אין בספרייתו של ‘עם־הספר’, אף ספר שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית והוציאה לאור בימי חייה מימי המקרא ועד שלהי המאה התשע־עשרה? ותהיתי האם מצב מחפיר זה – שבו רוב הנשים בנות הקהילה היהודית היו בורות וצייתניות לאורך אלפי שנים, מורחקות ממקומות הלימוד ומנועות מללמוד ומלהשמיע את קולן ברשות הרבים, ותלויות לחלוטין בגברים האוריינים בני משפחתן, שרק להם הייתה שמורה הזכות הבלעדית ללמוד וללמד, לדון ולפסוק, להנהיג ולהורות, לבקר, ליצור, לפרש ולכתוב, ורק להם הייתה שמורה נגישות לסמכות ולמסמכים, לירושה ולבעלות – קשור בעמדה שנוסחה בבהירות במאה הראשונה לספירה בידי יוסף בן מתתיהו, שהתחנך בחוגי הפרושים וכתב ברומא עבור קוראיו הרומאים, הסבר לפסוק ‘והוא ימשול בך’: “התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. (נגד אפיון, ב כד).

כתבתי בהרחבה על הרקע לעמדה זו, המשקפת את תשתית הסדר הפטריארכלי, ועל הסיבות השונות דתיות־תרבותיות, חברתיות ותועלתניות לרציפותה של מציאות מדירה ומפלה זו, ועל השלכותיה המדאיבות, במונוגרפיה ‘נוכחות נפקדות’, במאמר “כמו סופיה מרסל וליזי”, ובמאמר “הדיבוק: בין העולם הנגלה לעולם הנסתר: קולות מדברים, עולמות שותקים וקולות מושתקים”, ובשורה של מאמרים נוספים שראו אור בשנות האלפיים ובעשור הנוכחי. במאמרים השונים עמדתי על הפער בין הרצוי למצוי בעולמן של נשים יהודיות, ודנתי בין השאר במקומו של ה’דיבוק' – (שהיה השם היהודי למחלת נפש מסוג היסטריה או איחוז, שבה קול גברי של אדם מת, מדבר מפיה של אישה חיה, הכפויה על ידיו בעל כורחה, שכן נדבק בה ואחז בה, מכאן דיבוק ואיחוז כשמותיה של תופעה זו, הידועה באנגלית כ Possession) – כדרך מילוט מעריצות, התעללות וכפייה מינית ברשות הפרט. עיסוקי בגלגול־נשמות ב’גליא רזא', כתב יד קבלי אנונימי ממחצית המאה השש־עשרה, שההדרתי והדפסתי בשנת תשמ“א, בהמלצת מורי, פרופ' אפרים גוטליב (1921–1973) ז”ל, אגב עיסוקי בתורת הנפש הקבלית, שעלתה בעקבות הטראומה של גירוש ספרד, ההמרה הכפויה רחבת הממדים בפורטוגל וההטבלה הכפויה של הילדים היהודים החטופים וחורבן כל קהילות חצי האי האיברי במחצית המאה השש־עשרה – שעל ביטוייה הספרותיים המיסטיים דן מורי פרופ' ישעיה תשבי (1908–1992) ז“ל – הוא שהביאני לעסוק ב’דיבוק‘, הכרוך בתורת הנפש הקבלית הנוגעת לנשים מעונות ובורות ונטולות זכות דיבור בעולם היהודי. במחקרי “הדיבוק: בין העולם הנגלה לעולם הנסתר: קולות מדברים, עולמות שותקים וקולות מושתקים”, שראה אור בספר ‘דרך הרוח’, המוקדש ליובלו של מורנו פרופ’ אליעזר שביד, בעריכת עמיתי, ד”ר יהוידע עמיר, בשיתוף בין מכון ון־ליר לכתב העת ‘מחקרי ירושלים במחשבת ישראל’, י"ט (2005), הצגתי לראשונה את שהתגלה לי כתוצאה מעיון זה במסורת המיסטית־ריטואלית־פולקלוריסטית־אתנוגרפית של הדיבוק, שנרשמה הן בספרי קבלה הן בסיפורים עממיים, על היחס בין הסיפורים והעדויות על חדירת רוח מת ממין זכר לגופה של אישה חיה, עליו הוא משתלט בכפייה ומדבר מפיה בטקסי גירוש דיבוק, לבין המציאות החברתית־דתית בעולם המסורתי, שאפשרה העלמת עין מכפייה מינית של גברים חיים יודעי קרוא וכתוב, על נשים בורות חסרות ישע, שנאסר עליהן להשמיע קול ברשות הרבים, ונאסר עליהן לגשת למשפט כישות ריבונית, לבחור להיבחר או להצביע, ושהיו משועבדות וכפופות לבעליהן בסדר הפטריארכלי, בין במסגרת נישואי שידוך (כמפורט בסיפוריה של הסופרת דבורה בארון ובסיפור “קריעה” שכתבה הסופרת ברכה סרי), ובין מחוצה להם ביחסי עריות או ביחסי מרות וכפייה, הנזכרים בספרות השאלות והתשובות ובמחקרים על יחסי אדונים ומשרתות, עליה עברו בחברה היהודית בשתיקה גמורה.

במהלך העשור השני של המאה העשרים ואחת המשכתי במחקריי על עדויות שונות במיתוס ובחוק, בשירה ובמיסטיקה, בספרות ובמחזאות, בהלכה ובספרות השאלות והתשובות, בכל הנוגע להנמקות השונות להדרת נשים, לנישול נשים מהירושה, ובכל האמור על אלימות נגד נשים, על נישואי השידוך בראשית העשור השני לחייהן, על הצניעות שנכפתה עליהן ועל הבורות שנכפתה עליהן ועל הרחקתן המוחלטת מרשות הרבים ומכל מוסדות הלימוד, הבחירה, ההוראה, השיפוט וההנהגה, לשם הפיכתן לשפחות המשפחה, צייתניות, עניות, בורות, תלותיות ודוממות. בחנתי את ההנמקות השונות שהציעו גברים בחוק ובמיתוס, במנהג ובנורמה, במכתבים ובאוטוביוגרפיות, בשירה ובספרות, בדרשות, בשאלות ותשובות, בפסיקה ובמיסטיקה, למציאות אבסורדית זאת שבה מחציתה האחת של הקהילה משעבדת את מחציתה השנייה לאורך אלפי שנים ומדירה אותה מהערך המרכזי שאותו טיפחה הקהילה היהודית, לימוד תורה והוראת הקריאה בלשון הקודש. חקרתי את המנגנונים השונים שבהם נשמרה בלעדיות סמכות הדעת בכל תחום למחציתה הגברית של הקהילה ונמנעה בכל דרך ממחציתה הנשית והשוויתי בין מצבם המשפטי והחברתי של נשים ועבדים. בחנתי מסורות מיתיות ומיסטיות, ספרותיות ושיריות, חוקיות ומשפטיות מתקופות שונות בקהילות שונות ואספתי מסורות שונות מהעת העתיקה ועד לעת החדשה המצדיקות את הסדר הפטריארכלי ההירארכי ומבטאות את חיוניותו לשימור ההגמוניה הגברית כמוקד בלעדי לבלעדיות סמכות הדעת, וכאלה המתריסות נגדו, מימי שבתאי צבי שראה בשחרור הנשים חלק חשוב מהעידן המשיחי, ועד לימי ג’ון סטיוארט מיל, שכתב על שעבוד האישה, וקיבצתי עדויות רבות לא מוכרות על קולותיהן הנשכחים של נשים יהודיות ועל נקודת ראותן הלא נודעת, מאז ימי הספרות החיצונית, השומרת מסורות נשכחות על נשים משלהי ימי העת העתיקה ועד לימיו של המנהיג השבתאי יעקב פרנק (1726–1790), שערכתי את דבריו גלויי הלב על שולי העולם היהודי, בספר דברי האדון שתרגמה מפולנית לעברית פניה שלום ואני ערכתי והוצאתי לאור מכתב ידה4. תיעדתי את ראשית המהפכה בעולם היהודי בשאלת מעמדן של נשים יהודיות מימי ברטה פפנהיים (1859–1936) (Bertha Pappenheim), והנרייטה סאלד הנרייטה סאלד (1860–1945), ועד למייסדות מפלגת הנשים העבריות שתבעו זכות בחירה לנשים בארץ ישראל המנדטורית. אספתי מסורות שונות ומגוונות אלה מכל רחבי הספרייה היהודית, בספרי האחרון: “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, ירושלים: כרמל 2018.

אני רואה חשיבות עקרונית מרחיקת לכת בדבריו הנכוחים של הוגה הדעות ממוצא יהודי־אוסטרי, קארל פופר (1902–1994) בעל הספר פורץ הדרך, 'החברה הפתוחה ואויביה' (1942), שנכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, על כך ש“בחברה הפתוחה אין לאף אדם גוף או ארגון מונופול על האמת”, ואני סבורה שאין בשום פנים ואופן רק הגדרה אחת לגבולותיה של הספרייה המיסטית היהודית. ספרייה זו, הנשקפת במלוא הדרה, מורכבותה ורבגוניותה, בשני הכרכים הגדולים בני אלפי הסעיפים, שערך מורי פרופ' יוסף דן, בשיתוף עם ד“ר אסתר ליבס ושמואל ראם, שראו אור בשם “קטלוג ספריית גרשם שלום בתורת הסוד היהודית”, ירושלים תשנ”ט, מלמדת שאין בשום פנים רק דרך אחת ראויה, או רק מתודה אחת עדיפה, לשם קריאה בספרייה היהודית, בכלל, ובספריית תורת הסוד וחכמת הנסתר, בפרט. ספריית סוד קבלית־חסידית, משיחית, מיסטית ומאגית זו, שראשיתה במסורת המרכבה וחכמת הנסתר, ואחריתה במסורת המיסטית והמשיחית בימינו, משקפת בבירור את דברי הוגה הדעות היהודי־בריטי, סיר ישעיה ברלין (1909–1887), מגדולי ההוגים על החירות ועל משמעויותיה, על גורלו של עם “שיש לו הרבה יותר מדי היסטוריה והרבה פחות מדי גיאוגרפיה”. על דבריו אפשר להוסיף בפרפרזה מנקודת המבט של בן ימינו, את הצער על גורלו של עם שיש לו ‘הרבה יותר מדי ספרים’ ו’הרבה פחות מדי קוראים'. ראוי לזכור שבפני חוקרי מחשבת ישראל לדורותיה, פרוש תיעוד עשיר מכל קהילות ישראל שנוצר ברחבי העולם במשך 3000 שנות יצירה, ספרות ושירה, הלכה ואגדה, היכלות ומרכבה, קבלה ופילוסופיה, מיסטיקה ומאגיה, עיון וביקורת, סיפורי רוחות ודיבוקים, מסורות פולקלוריסטיות ומדרשי אגדה מיסטיים, אוטוביוגרפיה, אתנוגרפיה, הגיוגרפיה וספרות אפיסטולרית של איגרות, המשקפות את ההיסטוריה של היצירה היהודית לדורותיה וארוגות כולן בגילוייה החברתיים והתרבותיים, ושזורות במעמקי סבל הקיום ובעומק כיסופי החזון.

ממילא מובן שאין אף מתודולוגיה אחת בלעדית שיכולה להלום את המכלול העצום הזה, מלבד קריאה רחבה וסקרנות אינסופית למבעיה המורכבים של רוח האדם היוצרת ולמאבקיה, קריאה המלווה בקשב דרוך למה שנאמר בגלוי ולמה שמפעפע בין השיטין, שכן כדברי המחזאי היווני מננדרוס, בן המאה השלישית לפסה"נ, “היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות”. אולי אפשר להוסיף על דבריו המחכימים, שהם בבחינת השלמה לדבריו הידועים של קהלת ‘מוסיף דעת מוסיף מכאוב’, שאלה המרבים לקרוא ומרחיבים את גבולות עולמם לכיוונים בלתי צפויים, קשובים קשב כפול ומכופל למשמעותן המשתנה של מילים, ומאזינים לגוונים ובני גוונים של המצוקה האנושית ולמבעים שונים של סבל הגלות והשעבוד, המעלים לא פעם גם את ביטוייה השונים של החירות. אלה המיטיבים לקרוא גם נותנים את דעתם על חשיבות הקריאה המפענחת סודות, ביחס לכתוב בלשון המכסה ומגלה, מצפינה ומקדדת מחוזות זיכרון שונים, ושומרת את מבעיהם של מאבקים שונים, גלויים ומרומזים, בתקופות מתחלפות.

בכל תחומי עיסוקי תמיד התעניינתי בשאלות שונות הקשורות לקהילת הזיכרון של העם היהודי, קהילת זיכרון של מילים, משפטים, חיבורים וספרים, סיפורים, אגדות, שירים ומיתוסים, קולות נשמעים המונחלים מדור לדור בכתב ובעל פה, בלימוד ובריטואל, וקולות נשכחים המשקפים את מאבקי הדורות ונפתולי ההיסטוריה, המצטרפים זה לזה לאורך למעלה משלושת אלפים שנה.

בקהילת זיכרון זו, שגיבשה את זהותה הייחודית סביב ספר קדוש שהיווה את מארג חוטי השתי והתשתית של התרבות העברית, וסביב לשון קודש שהספר כתוב בה, וסביב חירות קריאה, עיון ולימוד – הקשורה במחזור מועדי ה' מקראי קודש, בברית גורל ובברית ייעוד, וסביב חובת הלימוד והנחלת הזיכרון הכתוב לכל בני הקהילה הזכרים, שהיו מופקדים על הזיכרון הריטואלי, וסביב חירות הפירוש וריבוי הקולות היוצרים, המהווים את משזר חוטי הערב הנארגים כתערובת הקולות המתווספים בכל דור על חוטי השתי – הטקסטים היהודיים הקשורים בברית עולם של נוחלים ומנחילים, מדברים איש עם רעהו לאורך הדורות. השאלה שהם מציבים בפני הקורא איננה שאלה של אמת היסטורית או ארכיאולוגית, מדעית או עובדתית, אלא של אמת המרחיבה את גבולות התודעה, אמת המעמיקה ומחדשת בקריאת משמעות הטקסט הכתוב, המכוננת זהות משותפת של קהילת זיכרון ותקווה, בשעה שהיא פורצת את גבולות הזמן והמקום. אמת זו, הנפרשת בין זיכרון מילולי משותף, המיוסד על חיבור מקודש, לבין חלומות ובריתות בין שמים וארץ, העומדים ביסוד זיכרון זה, ונפרשת בין עבר קיומי משותף, הנשמר במחזורים ליטורגיים ובמחזור מעגל החיים המשפחתי והקהילתי, לבין כיסופים המעוגנים בעתיד משותף המבוסס על עבר משותף, או בברית עולם הקשורה בזיכרון, נבואה, חזון ותקווה, מתנהלת בשיח בין־דורי בן אלפי שנים ואינספור מקומות, הנערך בעיקרו בלשון הקודש לדורותיה, ונפרש על פני מאות אלפי עמודי ספרים וכתבי היד.

במהלך חמשת העשורים של שנות שהותי באוניברסיטה קראתי, למדתי, בחנתי, חקרתי ועיינתי, כתבתי, ערכתי ולימדתי בארץ ובעולם, ככל שהיה לאל ידי, היבטים שונים ומגוונים מתוך מכלול ספרותי עשיר זה, שביקשתי לפתוח לו נתיבים חדשים אל ליבות הקוראים והשומעים. כל עבודתי, בעל פה ובכתב, נוצרה תוך כדי משא ומתן מחכים ומאלף עם מורים ועמיתים, עם כתבי־יד, מאמרים וספרים, עם חוקרים ותלמידים בשלושת התארים, ובשיתוף פעולה פורה עם עמיתים חוקרים ועורכים בארץ ובעולם, אתם ערכתי תשעה ספרים בתחומי המיסטיקה היהודית והקבלה, במשך השנים בהן חיברתי תריסר ספרים נוספים, שמחציתם תורגמה לשפות נוספות, על פניה השונות של תורת הסוד היהודית, החל מעולם המגילות וההיכלות, עבור בעולם הקבלה השבתאות והחסידות וכלה בהיסטוריה של החירות והשעבוד. אני רואה כאמור ביצירה המיסטית את כוחה העצום של הלשון העברית שנתפשה תמיד כלשון הקודש בעלת משמעויות אינסופיות בשל מקורה האלוהי, ואת כוחו של עולם הדמיון והיצירה, החלום והחזון, בהקשר דתי, המגויס לפריצת גבולות עולם הפירוד הגשמי, עולם השבירה והעוול, הכפוף לחוקי הזמן והמקום, כחלק ממאבק בלתי פוסק על החירות והצדק, על הייחוד והדעת, ועל ‘תיקון עולם’. המסורת המיסטית היא עדות לחיפוש אמת חלופית, המתריסה כנגד גבולות קיומו הגשמי של עם חסר ארץ, שחלם לשוב לארץ ללא עם, בכוח הלימוד, הזיכרון, התקווה, והנחלת מורשת העבר מדור לדור, ובכוח טיפוח הפרשנות, הדרשנות וחירות היצירה. תמיד ראיתי ביצירה המיסטית את האינטלקט היוצר בפעולה, זה החותר בכוח ניצוץ החזון וברק הדעת, העולה מ’באר העבר' של הלשון וממכמני הזיכרון הכתוב, להעמדת אופקים של תקווה ולבריאת עולמות חדשים. בכל שלב בכתיבה המיסטית ניכרת האמונה העמוקה בכוחן הבורא הנצחי של מלים, הכוח היחיד שקיים בעולמו של האדם מעבר לגבולות הזמן והמקום, והכוח היחיד העשוי להעביר את הנראה בחזון או בחלום האינדיבידואלי של יחידי סגולה, בתחום הנעלם, אל עולמם הנגלה של כלל בני הקהילה. פעמים רבות ניכרת בכתיבה המיסטית הדואליסטית ההתרסה נגד שברונה של המציאות ונגד אכזריותה, המשתקפת במושגים טעונים כגון ‘גורל חושך’, ‘באר שחת’ ‘גורל משטמה’ ו’בני חושך' בעת העתיקה, או במושגים ‘שבירת כלים’, ו’ארץ מאפליה‘, או במושגים הטעונים ‘גלות’ ו’עולם הקליפה’, או בניב הקבלי ‘סטרא אחרא’ ועולם הפירוד. לעומת ביטויים כאוטיים אלה של המציאות ההיסטורית האפלה, העמידה הקבלה את הנהרה הקורנת מגן עדן מדי לילה, המאירה את רוחם של החולמים והלומדים בזוהר הרקיע, בדמות אורו הזוהר של ‘נהר יוצא מעדן להשקות את הגן’ ואף העמידה את הסדר הנצחי של עולם הספירות ו’סטרא קדושא‘, את ‘השכינה–עולם הדיבור’, ואת עולם הייחוד. כל אלה היו חלק מהמאמץ הבלתי פוסק, המתרחש בתוך עולם הלימוד והדמיון היוצר, עולם המיתוס והמיסטיקה, הפירוש, הפיוט, השיר, הסיפור והדרוש, התפילה והדביקות, לברוא את הגאולה במלים ולקחת חלק ב’תיקון עולם’, או להציב עולם חלופי של דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, השמור לנצח בעולמות עליונים, כנגד העולם המציאותי, עולם השבירה, שכל אלה נעדרו ממנו במידה רבה, מנקודת מבטם של בני העם היהודי.

דבריו של הסופר היהודי־צרפתי מרסל פרוסט (1871–1922) על "ההכרח הגמור לחיות בעולם הדמיון בשעה שנבצר ממך לשאת את שרירות העולם החיצוני " – שנאמרו בעקבות משפט דרייפוס בעשור האחרון של המאה ה־19, מסבירים את היקפה העצום של הספרייה המיסטית היהודית.

בכל תחומי עבודתי ניסיתי “להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה”, כדבריו של מבקר התרבות היהודי־גרמני ולטר בנימין (1892–1940) ולתת את הדעת על המשתקף בטקסטים המיסטיים השונים לא רק בזיקה לניתוח תיאולוגי ולניתוח ספרותי של המבנים הלשוניים הנשגבים המשקפים את היחס לעולמות עליונים, הנבראים בכוח הדמיון או בכוח הצער והכיסופים, אלא גם בזיקה לניתוח ביקורתי־היסטורי־חברתי של מבני הכוח הארציים שבמחיצתם או לעומתם נוצרו חיבורים מיסטיים אלה.

התענגתי מלוא חופנים על החירות האקדמית שהקנתה לי את הזכות היקרה לחיות בין ספרים ובין סופרים בני כל הדורות, להעמיק בעבודת קודמיי החוקרים ולקרוא בעבודתן של סופרות וחוקרות בנות המאה העשרים, ולשאול שאלות חדשות שטרם נשאלו, ואף העניקה לי את הזכות לבחון מחדש הנחות מוסכמות, שהפכו לעובדות ולנורמות מקובלות, ולצרף צירופים מקוריים במשזר הדעת והיצירה הכתובה של הדורות. העליתי את האפשרות להתבונן על ההיסטוריה החברתית של הקהילה היהודית מזווית ראייה אחרת, למשל מנקודת מבטן של נשים בורות, מושתקות ומוכנעות, ולא רק מנקודת מבטם של גברים משכילים, מדברים וכותבים (הדיבוק) (הסיבות להיעדרן של נשים מהספרייה היהודית), או להסתכל על ההיסטוריה מנקודת המבט של המודרים והמובסים, או מזו של הנרדפים והמנוצחים (הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם), ולא רק מזו של ההגמוניה הנוטה להחזיק בנורמות, מסורות, חוקים ומנהגים, המכוונים לציות וכפיפות לסדרים חדשים, המשכיחים את סיפורם של קודמיהם (פרושים [חכמים] /צדוקים [הכוהנים בני צדוק]. גם בעבודתי על המקובלים השבתאים, ועל החסידים והמתנגדים, סיפרתי את סיפורם של הנרדפים ולא רק כמקובל את זה של הרודפים.

קריאה ביקורתית קשובה במכלולים ספרותיים שונים המאזינה לקולות שני הצדדים, ולא רק לקול ההגמוני, והנכונות לצרף שדות דעת חדשים לדיונים ידועים, לצד הנכונות לבחון מחדש ולערער על הנחות מוסכמות, העלו שאלות חדשות, הנידונות בספריי ובמאמריי, ולעתים גם תשובות לא צפויות, שחלקן התקבלו על הלבבות ויצרו דיון פורה בעל פה ובכתב עם עמיתיי ותלמידיי בארץ ובעולם, וחלקן, עוררו אי־הסכמה, פולמוס ומחלוקת. הקוראים, המאזינים והמעיינים, הרוצים ויכולים לקרוא ולבחון הן את החיבורים הנידונים, הן את הטענות המחקריות, והן את ביסוסן והנמקותיהן, הם שיכריעו במרוצת הזמן בין העמדות השונות.

במהלך שנות עבודתי חיברתי תריסר ספרים, שמחציתם תורגמו לשפות שונות, ערכתי תשעה ספרים, חלקם בשיתוף עם עמיתים, וכתבתי כמאה ושמונים מאמרים שנדפסו בשפות שונות. רוב הספרים והמאמרים בשפות השונות מפורטים ברשימת הפרסומים באתר שלי באוניברסיטה העברית בירושלים: http://pluto.huji.ac.il/~mselio: וחיבוריי העבריים, ספרים ומאמרים, מפורטים באתר פרויקט בן יהודה. https://benyehuda.org/author/750

במחקרי דנתי בשמונה תחומים עיקריים, אשר משקפים את מעברי מהמאוחר מבחינה היסטורית (חסידות־קבלה־שבתאות) אל המוקדם (היכלות־מגילות), אולם הם גם משקפים את הביוגרפיה המחקרית, התלויה במידה רבה ביד המקרה, מבחינה כרונולוגית, מצד אחד, ותלויה בהתגבשות ההדרגתית של עמדה עקרונית בדבר סדרי חשיבויות ועדיפויות, מצד שני. עמדה זו מצטללת והולכת ברבות השנים, עם התחדדות האספקלריה המחקרית–ביקורתית, והתבהרות ההכרעות הערכיות העולות ממנה. עוד עסקתי בשני תחומים ציבוריים שראשיתם בפעילותי כעמיתה בכירה במכון ון־ליר, בהם ניסיתי בכיוונים שונים לחרוג מ’מגדלי השן' ומהלשון האקדמית הסגורה, המדברת רק אל קומץ יודעי ח"ן, אל עבר ‘מגדלי האור’ של לשון בהירה ומקרבת, הפונה אל הציבור המשכיל בכללו. אציין בקצרה את שמונה התחומים האקדמיים שעסקתי בהם במחקריי ואת השניים האחרונים בעלי האופי הציבורי. שמות ספרים מסומנים בגרש אחד ושמות מאמרים בגרשיים:

1. חסידות: חסידות חב"ד מר' שניאור זלמן מלאדי ועד לרבי מלובאביטש. (‘תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד’; 'תורת אחדות ההפכים''); חסידות פולין וחסידות בכלל מהבעל שם טוב ועד לחסידות מאיזביצא ( 'חירות על הלוחות', ‘הבעש"ט ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים’, א–ב).

2. שבתאות ומשיחיות בדגש על יעקב פרנק ('דברי האדון'; ‘החלום ושברו’; חלק ב של ‘הבעש"ט ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים’).

3. קבלת המאה השש־עשרה: בדגש על ‘מגיד מישרים’ של ר' יוסף קארו, תורת הגלגול וקבלת האר"י (‘גליא רזא’, ‘קבלת האר"י’; “רציפותה של הממשות החזיונית בקבלת האר”י"; “מקובלי דרעא”).

4. מיסטיקה יהודית: (‘פניה השונות של החירות’); האוטוביוגרפיה המיסטית: מונוגרפיות מחקריות על חנוך בן ירד, ישראל בעש"ט, ר' יוסף קארו, החוזה מלובלין, ר' נתן אדלר, ור' מרדכי ליינער מאיזביצא.

5. ספרות ההיכלות (‘היכלות זוטרתי’; ‘ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה’; “בין ההיכל הארצי להיכלות עליונים”; “ייחודה של התופעה הדתית בספרות ההיכלות”)

6. מגילות מדבר יהודה: (‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה’; ‘זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה’).

7. היסטוריה מגדרית: (“נוכחות נפקדות”; “הדיבוק – בין העולם הנגלה לעולם הנסתר– קולות מדברים, עולמות שותקים וקולות מושתקים”; “כמו סופיה מרסל וליזי”; רבגוני); "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות".

8. מיתוס וזיכרונות חלופיים (זמנים מקודשים ומקומות מקודשים מזוויות לא מוכרות; ‘גן בעדן מקדם’; ‘כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים’ תשע"ג; “חג השבועות הנעלם”; “כיפורים כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”)

9. יהדות כתרבות; יהדות ודמוקרטיה; יהדות וצדק חברתי; תרומה לשאלות של יהודי בן זמננו השואף ליצירת תרבות יהודית ישראלית מתחדשת מתוך תודעת רציפות ההיסטוריה היהודית ומשך הזיכרון המיוסד על השפה העברית והנחלתה הבין־דורית. שאלות אלה נידונות מתוך תודעת ההשתייכות ל’קהילת זיכרון' או לישות קיבוצית המבוססת על רציפות דורות, על זיכרון משותף של העבר, על ‘ברית גורל’, ממנה נובעת אחריות קהילתית לכל היהודים באשר הם, בעבר בהווה ובעתיד, ועל תודעת ‘ברית יעוד’ ביחס להיסטוריה ולעתיד העם היהודי (“המלחמה על הרוח”; “עברית מכל העברים” איזו דת היא היהדות", “רבגוני”, מאמרים שונים).

10. יהדות ואמנות: ספרות עברית ומיסטיקה יהודית (מאמרים על ‘הציץ ומת’ ו’גילוי וכיסוי בלשון' של ח“נ ביאליק; על ‘הסימן’ של ש”י עגנון ועל ‘רחיפה בגובה נמוך’ של דליה רביקוביץ); מאמרים על אמנות יהודית והקשריה התרבותיים בקבצים ‘גבולות של קדושה’; ‘יחיד ויחד’; ‘שלושה פנים לאחד’ ומאמרים המתייחסים ליצירתם של האמנים אברהם אופק, מיכה אולמן, בלו פיינרו, ושל האמניות היהודיות שהשתתפו בתערוכה ‘מטרוניתא’ במוזיאון עין חרוד ולתערוכות של כתבי יד וחפצי יודאיקה במוזיאון ישראל ומוזיאון ארצות המקרא (“משופר החרם לשופרו של משיח”).

אחתום את דברי בשלמי תודה על אותם חמישה עשורים מאושרים של לימוד, מחקר והוראה שזכיתי להם בין כתלי האוניברסיטה העברית, בתודות לבביות לאלה שבזכות אהבתם ומסירותם זכיתי לכל אלה: בראש ובראשונה לבני משפחתי האהובים: בן זוגי מיכאל ושלושת ילדינו, אביגיל, אריאל ודניאל, לחתני ושתי כלותי, שחר, נילי וקטיה, לחמש נכדותינו, מיקה, גיל, גלי, שמש וליבי; לקרובי משפחתי, ולחברי וחברותי הטובים בארץ ובעולם, אתם חלקתי את ההנאה שבעולם הלימוד, בשעה שהם חלקו עמי ועם בני משפחתי את שלל ההיבטים האחרים, החשובים לאין־ערוך, המרכיבים את חיי האדם, ביניהם אהבה, הנאה משותפת ושמחת חיים, חיבה ונדיבות, חכמה, שותפות, נאמנות, דאגה ואחריות, תמיכה ועזרה הדדית, הרפתקאות וטיולים, הומור, אמנות ושעשוע, מוזיקה, גננות, שיתוף וסיוע, וכל שאר מרכיבי הקרבה, החברות והידידות, המעשירים את חיי האדם ומעצבים את ייחודם.


פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית, ירושלים חשון תשפ"א.


  1. רשימת רקע לדברים שנאמרו במכון ון־ליר 5.6.2012 במושב חגיגי בכנס החוגים למחשבת ישראל תשע“ב ”לרגל פרישתם של עמיתינו וחברינו פרופ‘ רחל אליאור, פרופ’ זאב הרוי ופרופ' אבי רביצקי“; ימים שלישי ורביעי, ט”ו–ט“ז בסיון תשע”ב, 5–6 ביוני 2012". עדכנתי את הרשימה ביחס לעשור האחרון בין 2012–2020.  ↩

  2. כשכתבתי את הדוקטורט בשנות השבעים היו בספריה רק שלושה עיולים על שם ר' אהרון הלוי הורוויץ, שערי הייחוד והאמונה, שקלוב 1820, שערי העבודה, שקלוב 1821 ועבודת הלוי, למברג 1842. היום רשומים בספרייה כשבעים ושתיים מהדורות של ספרים על שמו, שרובן המכריע נדפס רק אחרי שהדוקטורט שלי ראה אור, וחלק לא מבוטל מהדפוסים החסידיים נדפסו בעקבות ספרי, המבוסס על הדוקטורט, תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד, ירושלים 1982.  ↩

  3. ברונו שולץ, ‘מיתיזציה של המציאות’, בתוך: הנ"ל, חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול, הוצאת שוקן, תל אביב 1979, תרגמו מפולנית אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי, באחרית דבר שכתב יורם ברונובסקי, עמ' 272.  ↩

  4. יעקב פרנק, דברי האדון (עורכת רחל אליאור), מהדורת ביניים של תרגום כתב־יד קראקוב (תרגמה מפולנית פניה שלום), ירושלים 1997 (אוסף גרשם שלום, ספרייה לאומית, מספר 5506.3).  ↩

המלצות קוראים
תגיות