מבוא    🔗

במבוא למהדורה הראשונה, שהופיעה בשנת תרצ"ד בעברית ובגרמנית וכמה שנים אחרי־כן באנגלית, ניסיתי לקבוע את מקומו של הספר הזה בחקר חייו של הרצל. סקרתי את הספרים שקדמוּ לו וציינתי את המקורות שעליהם ביססתי את התיאור: ארכיונו של הרצל ומקורות רבים אחרים בכתב, בדפוס ובעל־פה, שלא נוּצלוּ לפני־כן כלל או לא במידה מספקת. על סמך בדיקה קפדנית של החומר החדש הזה ושל החומר הידוע מכבר, אמרתי אז, ניסיתי לתאר בפעם הראשונה בשלמות האפשרית את התפתחוּתו של הרצל אל הציונוּת ואת התפתחוּתו כמנהיג התנוּעה הציונית, את פעוּלתו הספרוּתית ואת פעוּלתו המדינית כאחת. עם זה לא סיפרתי בשוּם מקום יותר ממה שלמדתי לדעת מתוך המקורות. לא נהגתי דראמאטיזציה בחייו. שכן לא היתה כוונתי לצייר תמוּנה של “גיבור” ולא לגלות נסתרות, אלא לספר בצוּרה חיה ככל־האפשר את מהלך חייו של הרצל ולתת לקורא אפשרות לחרוץ עליו משפט עצמאי. בכל מאמצי שאפתי פחות למקוריות ולחידוּשים מאשר לבהירות ולאמת.

עלי לציין בסיפוּק וברגשי־תודה לקוראים ולמבקרים, שכוונתי זו הובנה והוּערכה. הספר הופץ הרבה ונקרא, הוּא שימש יסוד לכל מה שנכתב מאז על הרצל ועל הציונוּת בתקוּפתו, ומעמדו לא נתערער על־ידי הספרים והמאמרים שפורסמו אחריו. יחסם זה של הקוראים חייב כמוּבן גם אותי; לא חשבתי איפוא מן הראוּי, להביא עכשיו את הספר לפני הקורא בצורתו הקודמת.

מאז הדפסתו הראשונה של הספר עברוּ כמעט חיי דור. בעבודת חיפוּש וריכוּז שיטתית, שיכולתי לקחת בה חלק פעיל, נתגלוּ מקורות חדשים לרוב ורוּכזוּ בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, שהתחלתי לעבוד בו, כסגן־מנהל ואחר־כך כמנהל, שנתיים אחרי פירסום הספר. בצד ארכיונו הפרטי של הרצל, תיקי הנהלת ההסתדרות הציונית בתקוּפתו וארכיוניהם של אישים רבים, שעמדו במגע אתו, נאספו במקור או בצילוּם אלפי מכתבים, שנכתבוּ על־ידו; נמצאוּ הרבה מכּתבי־היד המקוריים למאמריו הציוניים ותעוּדות פוליטיות חשוּבות ביותר שנחשבוּ כאבודות, כגון התעודות שבכספת הסודית, שהיתה שמורה בבאנק “אוצר התיישבות היהוּדים” בלונדון; צוּלמוּ מאמריו בעתונים וחומר תעוּדתי בארכיונים של מדינות, שאתן ניהל משא ומתן; נרשמוּ זכרונות של בני־דורו של הרצל; פורסמו קובצי מקורות והוצאות חדשות ושלימות יותר של הכתבים. ואם כי מקורות ופירסוּמים אלה לא באוּ לערער את עיקר הנחותי ולשנות את התמוּנה מעיקרה, הרי היה בהם כדי להבהיר בעיות סתומות ולהוסיף פרטים וצבעים לתיאור חייו של הרצל.

נשתנה במידת־מה גם הזמן, ואתו הכותב. טבעי היה איפוא לבדוק את כל הספר מחדש, לצמצם את היריעה במקומות אחדים, כגון בפרקים הראשונים, שבהם נסיתי על־ידי כך להבליט יותר את שלבי־ההתפתחות העיקריים, להאריך את הדיבוּר במקומות אחרים, שבהם התחילוּ המקורות לזרום ביתר הרחבה, ולמתוח – בסיוּם הספר – קו מתקוּפתו של הרצל לתקוּפתנו אנוּ.

לכך נוסף הצד הלשוני. כתבתי את הספר בראשונה בלשון הגרמנית, ודב קמחי ז"ל תירגם אותו אז פרק־פרק מכתב־היד. התפתחות הלשון מאותו זמן והתקדמוּתי האישית בשליטה בשפה הניעו אותי לעבּד את הספר עיבּוּד יסודי מאוד גם מבחינה לשונית. בכל ספר הבא לתאר בנאמנות את חיי העבר וחיי אישים בעבר על אחת כמה וכמה, הרי הניסוּח והסיגנוּן מהווים חלק בלתי־נפרד מעצם מלאכת התיאור. כל הגורמים האלה הביאוּ לידי כך, שבעיבּוד החדש הזה לא נשאר כמעט פסוּק אחד מנוסחו העברי הראשון של הספר ללא שינוי, ועמודים רבים נכתבו או נוסחוּ על־ידי מחדש. כוונתי היתה לשוות לספר בתוכן ובניסוּח את הצוּרה הראוּיה לנושא לפי מיטב ידיעתי היום.

במהדורה הראשונה ציינתי בנספחים את עיקר המקורות, שעליהם ביססתי את דעתי בכל שלב שבסיפור ובכל הבעיות השונות. הערות אלה לא איבדוּ מערכן גם עכשיו. אך בינתיים נתרחבוּ, כאמור, המקורות במאוד ונתפרסמוּ אלפים רבים של מאמרים בכל הלשונות; לא נראה לי להרחיב את יריעת הספר על־ידי ציוּן מפורט של כל המקורות האלה, אף לא של כל אותם המאמרים (והם המיעוט), שהוסיפוּ לידעתנוּ בפרטים אן בהארת הדברים. החוקר הנצרך למקורות האלה ימצא אותם עתה במרוכז בארכיון הציוני המרכזי, והוּא מודרך שם על־ידי עובדים בקיאים. הסתפקתי איפוא בציון כמה מן המקורות החדשים בהערות שבגוף הספר, והוספתי ביבליוגרפיה של כתבי הרצל ומבחר הספרוּת עליו, שבעזרתה יכול הקורא לבדוק את התיעוד ולהשלים את ידיעותיו מחוּץ למה שהיה אפשר לסַפּר בגוּף הספר.

אוּלי מותר לי להעיר כאן גם הערה אישית, לעיתים קרובות נכתב ונאמר על הספר הזה, שהוא הביוגראפיה הרשמית של הרצל, ועל המחבר – שהוא הביוגראף הרשמי. אני מבין, שביקשו לומר בזה דברי־שבח לספר ולמחברו. אך ניתנה האמת להיאמר, כי איש לא הטיל עלי בשעתו לכתוב את הספר, ושום מוסד רשמי לא תמך בו בהופעתו הראשונה, לא בעברית ולא בלשון אחרת. כתבתי ופרסמתי את הספר מתוך יוזמתי אני ומתוך אחריותי האישית, מעודד ונעזר בראש ובראשונה על־ידי אשתי, נכונותה להסתפק במועט, חוש־הסיגנון הטבעי שלה וביקורה הנאמנה. מלבדה סייע בידי בימים ההם סיוּע מסוים מר יוחנן קרמנצקי ז"ל, מאצילי הציונות בווינה, מידידיו של הרצל ומייסד הקרן הקיימת לישראל, – והוצאת הספרים “מצפה” (מ. ניומן) בתל־אביב, שנתנה למחבר־לעולה הצעיר והלא־מוכּר מפרעה צנוּעה על כל פרק של הספר שסיים. אין זאת אומרת, שלא נהניתי מן האהדה של מוסדות ואישים רבים, שהעמידוּ לרשותי מקורות וזכרונות לרוב.

בינתיים נשתנו הזמנים. כתיבת ספר על הרצל והוצאתו לאור איננה עוד הרפתקה, כמו שהיתה לפני שלושים שנה. ההסתדרות הציונית והוצאת הספרים שלה, “הספריה הציונית”, מעודדות יצירות מעין אלה. חברי בארכיון הציוני המרכזי מגישים את עזרתם לכל חוקר, ואני נהניתי ממנה במיוחד. ידידי שמשון מלצר, העורך הלשוני של “הספריה הציונית”, עבר על כתב־היד שלי ועזר לשיפּור סגנונו. חברי י. ונקרט קרא את הגהות הספר וחיבר את מפתח השמות והעניינים, שאני רואה בו אמצעי־עזר חשוּב לשימוּש בספר לשם המשך המחקר ולמטרות אינפורמציה. מרת תמר קריסטל העתיקה את כתב־היד המסובך, שלא תמיד היה קל לפענחו. בית־הדפוּס השקיע עמל רב בסידור הנאה של החומר ובהדפסתו. לכל אלה שסייעו בחיבוּר הספר ובפרסומו, לרבות אלה שלא יכולתי לציין את שמותיהם, נתוּנה תודתי מקרב לב. ותודתי מראש ניתנת לכל מי שיעמיד אותי על טעוּיות או על מקורות חדשים ויעזור על־ידי כך להמשך המחקר ולהבהרת העניינים.

א. ביין

ירושלים, בשנה הי"ג של מדינת ישראל

 

הקדמה למהדורה הראשונה    🔗

ספר זה, שהופיע במהדורה מתוקנת בשנת תשכ“א במסגרת הוצאה מיוחדת של כתבי הרצל לקוראי “מעריב” ו”דבר“, אזל מן השוק זה זמן רב. אני מברך איפוא את החלטת “הספריה הציונית” להוציא אותו מחדש ומודה למו”ל שלי, ידידי מרדכי ניומן, על הסכמתו לכך.

היה בדעתי לעשות בספר שינויים מסויימים, להרחיב את הדיבור על פרשיות מסויימות ולשנות הדגשות ופרטים במקומות אחרים; אך אני מבין שהשעה כעת אינה כשרה לסידורו מחדש. הסתפקתי איפוא בכך שתיקנתי שגיאות־דפוס וכן כמה טעויות בתאריכים או בפרטי־עובדות. השלמה בפרטים יכול הקורא למצוא בכתבי־הרצל עצמם, שיצאו וייצאו לאור מטעם הארכיון הציוני המרכזי – בעריכתי ובעריכת חבריי במערכת כתבי־הרצל – בהוצאת “הספריה הציונית”; תרגומים חדשים אלה של דברי הרצל לא יכולתי לנצל בשביל הספר אלא במידה מועטת. את הביבליוגראפיה שבסוף הספר השלמתי על־ידי תוספת מבחר ספרים ומאמרים, שיצאו לאור מאז המהדורה הקודמת.

כל אישיות היסטורית מוארת תמיד מחדש לאור חוויותיו של המסתכל מן ההווה את העבר. מזמן הופעת המהדורה הקודמת עברו עלינו שתי מלחמות, ועוּמתנוּ בחריפות־יתר עם בעיות, שלא עמדו לנגד עינינו לפני כן באותה מידה של הבלטה, חיוניות ודחיפות. נתעוררו על־ידי כך גם שאלות חדשות בקשר להערכת דמותו ומפעלו של הרצל. בדפי הסיום של הספר ניסיתי להתדיין, במידת־מה, עם בעיות אלה, ועם הספקות שנתעוררו בעקבותן.

אלכס ביין

ירושלים, סיוון תשל"ו / מאי 1976

 

פרק ראשון: אבותיו, ימי ילדותו ונעוריו בבודאפשט (1860 – 1878)    🔗

מועטות הידיעות שבידינו על מוצאה של משפחת הרצל. מסורת־משפחה מספרת, שאביו היה מצאצאיהם של האנוסים בספרד. מטעם האינקוויזיציה נאנסו שני אחים להמיר את דתם ולהצטרף אל כת של נזירים, אולם בסתר נשארו נאמנים אל אמונת אבותם. משנשלחו פעם על־ידי אותה כת בשליחות סודית לחוץ־לארץ, השתמשו בשעת־הכושר ונמלטו לתורכיה, ושם חזרו ליהדותם השלימה. אחד מן האחים האלה היה מאבות־אבותיו של הרצל.

לא נתגלו עדיין תעודות שיאשרו מסורת משפחתית זו, אם כי אחד מאבותיו של הרצל היה ממוצא ספרדי. יש איפוא להניח, שהסיפור הדראמאטי הזה אינו אלא אגדה. על אבותיו של אביו־זקנו שמעון לייב הרצל (1805 – 1879) יודעים אנו כי מוצאם היה מבוֹהמיה, ממוֹרביה ומשלזיה, ולאחר השלום של פאסארוֹביץ (1718) נדדו מארצם והלכו לבלגראד, שבאה אז תחת שלטונה של אוסטריה. שם הגיעו לאמידות והתחתנו במשפחות הספרדיות, שהיו מתושבי המקום ההוא זה כמה דורות. משחזרה בלגראד לשלטונה של תורכיה, לאחר השלום־של־בלגראד משנת 1739, נדדה משפחת הרצל עם עוד שלושים משפחות יהודיות אל העיר סמלין הקרובה, שהיתה שייכת למה שנקרא “אזור־הספר הצבאי האוסטרי”. בשל אותה “המסירות והנאמנות” קיבלו בנובמבר 1753 את הרשיון להישאר בעיר זו עם בניהם ובנותיהם וכל אשר להם לכל ימי חייהם. בשנת 1772 ובשנים 1816 – 1817 נתחדש הרשיון, כיוון ש“משך שורה ארוכה זו של שנים” – כפי שנאמר בדין וחשבון של המועצה הצבאית הממלכתית – “מילאו היהודים שבסמלין את חובתם כנתינים נאמנים, בזה שהתמסרו לחיל־המילואים של הצבא לשביעת־רצונו, ונדבו המהלך המלחמה רבת־השנים (עם תורכיה) תרומות פאטריוטיות… לא עסקו מעולם בהברחת סחורות, הראו בכל עת משמעת לסדרי המדינה, שלחו את ילדיהם לחינוך בבית־הספר הנורמאלי והתנהגו תמיד בשקט, בשלום וביושר”.

מתעודות אלה אנו למדים במקצת, איך חיו היהודים בסמלין, איך חיו שם גם אבותיו של הרצל. מעורים היו בתוך חיי הסביבה; אף־על־פי שאת בתיהם היו חייבים להקים בסביבת בית־הכנסת ובית־הספר, לא היו כנראה סגורים בתוך גיטו במובנו הרגיל. הם עמדו במגע ומשא עם אנשי הסביבה, לפחות כסוחרים, אולי כספקים לצבא. אך אנו קוראים בתעודות, הדנות באבותיו של הרצל, גם על בעלי־מלאכה, למשל על זגג (הרצל אביגדור), ששלטונות הצבא הגנו עליו נגד מתחרה נוצרי. שניים משלושת בניו של אבי־סבו של הרצל, לייבל הרצל, לא עמדו בנסיון שהתערבות זו בגויים מביאה עמה, ויצאו מדת ישראל. או שמא היתה בזה נטייה להסקת מסקנה קיצונית, שהרחיקה אותם מכלל ישראל? הבן השלישי, שמעון־לייב הרצל, אביו־זקנו של תיאודור הרצל, דבק אולי משום כך דווקא יתר־דביקות ביהדות: היה שומר־מצווֹת קפדן, היה תוקע שופר בראש השנה בבית־הכנסת, וביום הכיפורים עבר לפני התיבה בתפילת כל־נדרי. ייתכן שהתייחס בהבנה גם לשאיפותיו של הרב אלקלעי, ממבשרי הציונות. על־כל־פנים אפשר להניח, כי ידעוֹ היטב פנים אל פנים.

שכן ר' יהודה שלמה חי אלקלעי (1788 – 1878) שימש משנת 1825 בקהילת סמלין רב וחכם בעדה הספרדית. מזועזע מגורל היהודים בגולה, מושפע מן התנועות הלאומיות, שנתעוררו והתפתחו בימים ההם גם בארצות הבאלקאן, וחדוּר האמונה המסורתית בביאת המשיח – הגיע לידי ההכרה, כי הישועה היחידה ליהודים היא בשיבתם לארצם. לרעיון זה של שיבת־ציון הטיף בכתבים רבים ובנסיעות מרובות לבירות אירופה, לקושטא, לארץ־ישראל. הוא היה אישיות מעורה בתוך קרקע היהדות והמסורת, חדורה אהבת ישראל ותורת ישראל, ועם זה פעמה בו רוח העת החדשה.

שמעון לייב הרצל, שהגיע לזקנה מופלגת, מת בהיות תיאודור נכדו בן תשע־עשרה. הרצל עוד זכר אותו היטב בשנת 1896, כשראה בין יהודי סופיה איש זקן, שהיה דומה לו במראהו החיצוני. אין איפוא לתאר כמעט, שהסב לא היה מספר באזני בנו ונכדו, בשעת ביקוריו השנתיים בביתם בבודאפשט, מקום מושבם הקבוע, דבר מה על הרב אלקלעי, על שאיפותיו ותכניותיו. מי יודע אם לא עוד בימים ההם נתרשמה נפשו הצעירה והרגישה של הרצל רשמיה הראשונים והמכריעים לדרך־חייו העתידה. אולי כבר אז נטמנו הזרעים, שהביאו – לאחר גידול תת־קרקעי ממושך – פרח ופרי, לאחר שנבקעה, מבפנים ומבחוץ, האדמה הקשה שעיכבה את צמיחתם.

נתון לרעיון שיבת־ציון היה גם אחי סבתו של הרצל וגיסו של שמעון לייב הרצל, שמואל ביליץ (1796 – 1885). פקיד קונסולארי של מדינת אוסטריה בכמה מערי הבּאלקאן (וּביניהן פיליפוֹפוֹל), עבד למען שיבת־ציון החל משנת החמישים והגשים בסוף ימיו את משאת־נפשו: עלה לארץ והשתקע בירושלים. גם על קרוב זה ופעולתו למען ציון בוודאי שמע הרצל בימי נעוריו.

על כל פנים, לא אביו הוּא שחינכו ברוח זו. יעקב הרצל היה אמנם נאמן ליהדות, על צורותיה ואמונותיה, אך יהדותו היתה יותר מצוות אנשים מלומדה, עניין שבמסורת. הוא נולד ביום 14 באפריל 1853 בסמלין ורכש לו בבית אביו ועל־ידי לימודיו ב“חדר” של מלמד פולני את ידיעת החומש עם פירוש רש"י, המצוות והמנהגים. אחר־כך גמר ארבע כיתות של בית־הספר העממי הגרמני. בבית־העסק של קרובו פליישׁל בְּדֶבְּרֶצֶן למד הנער בן החמשׁ־עשׂרה, בצד יסודות המסחר, גם את השפה ההוּנגרית. בשנת 1856, בהיותו בן עשרים ואחת, התיישׁב בעיר פֶּשׁט. הודות למסירותו העקשׁנית, פעלתנותו ויישׁוב־דעתו, הגיע במהרה לאמידוּת. בשנת 1870 נרשם שמו בתעודת בית־הספר של בנו תיאודור כמנהל של “באנק הונגריה”. באותם הימים כבר היה רכושו גדול למדי בשביל לתת לו את האפשרות להתפרנס בשלווה מרווחי הונו, אבל רוח הפעילוּת וחשק־המעשה שבו לא נתנו לו מנוח. הוּא התמסר לעסקי־יערות, והנה באה שנת המשבר הכלכלי 1873 וכל הונו אבד. הוא התחיל הכול מחדש, ובמשך שנים מועטות שוב הגיע לאמידות. להצלחתו עזרה לו לא במעט ז’אנאֶטה דיאמאנט, שנשא אותה לאשה עוד בשנת 1858. היא היתה לו עזר ומשענת במלוא המובן.

על מוצאה של ז’אנטה מועטות הידיעות המהימנות עוד יותר מאשר על מוצאו של בעלה. אביה גבריאל הירש (הרמאן) דיאמאנט (1805 – 1871), אביו זקנו של הרצל מצד אמו, כבר נולד בפאֶשט, והוא הגיע במהרה לכלל אמידות כבעל בית־מסחר לבגדים. אדם פיקח היה, וכנראה חפשי למדי בדעותיו. לבדיחותיו היו מהלכים בין בני קהילתו. את בדיחותו וחכמתו קיבלה ממנה בתורשה בתו הצעירה ז’אנטה, אמו של הרצל, והורישה אותן אחר־כך לבנה. עיניה השחורות והעמוקות, החולמניות ועם זה דומות כחודרות מבעד לכל הצעיפים החיצוניים, על מנת לבוא אל התוֹך ואל העיקר, אותן העיניים המסתוריות, שהיו מעוררות תמיהה בלב כל מסתכל גם בבן – מאמה שלה, יוהאנה קאתרינה, סבתא של הרצל, באו לה כנראה; ואילו אצלה נראה המבט חולני כמעט בעצבותו לאין גבול. דומה, ימים קשים עברו עליה, על יוהאנה קאתרינה, בימי נעוריה, ומורשת־אבות קשה היתה בדמה. על אמה תריזה אבּאֶלאֶס (אם סבתו של הרצל) ידוע, שהיתה אנוסה להתפרנס כרוכלת, לאחר שמת עליה בעלה כעבור ימי־נישואים מועטים. שמא יש למשפחתו של הרצל קשר עם אותו סוחר בפראג, לאזארוס אבּלס, שהושלך אל הכלא בשנת 1694 כנאשם ברצח בנו הקטן בן השתים־עשרה, שהתנצר, ובבית־הסוהר שׂם קץ לחייו? במראה פני אמו־זקנתו של הרצל אפשר לראות משהו מן האפילה של גורל חיים מעין זה.

בנפש אמו של הרצל, כאמור, נתרככה אותה הרוח ונזדככה על־ידי המזג הקל יותר של האב. בני מקומה ובני דורה היו מספרים ביופיה של הנערה והאשה הצעירה, שהיה יוצא מגדר הרגיל. השׂערות השחורות־הכהות השופעות, המצח המוגבה, שנתלכד ללא מעבר עם החוטם הישר בגזרתו, הפה הקטן, שנראה כסגור ומסוגר וכמעט מהודק מתוך מרירות ועם־זה היה נכון להיפתח בכל רגע לבדיחה טובה, לשנינה או לחכמה – כל אלה הטביעו על פניה ארשת מיוחדת במינה. עמידתה וגינוניה עוררו יראת־כבוד בלב כל רואה. היא היתה אישיות, והיא ידעה זאת. רבות סיפרו בסביבתה גם בשבח גילוי־לבה ונדיבותה.

ידוע כמה מתכונותיה ומכשרונותיה אלו עברו בירושה אל בנה. הכשרון הפיוטי והסאטירי של תיאודור הרצל, כל אותה התכונה הבלתי־רגילה, הסוערת־העצבנית, כל דקות־הרגש שבאופיו, בוודאי מאמו באו לו, כשם שכל פניו טבועים במטבעת פניה שלה. הצורה החיצונית של הפנים ושל הגוף, הגולגולת הרחבה והמחודדת, המצח הרחב, הקומה הנישאה, היו דומים לאלה של האב. גם משהו מארשת־פיו הנמרצת של האב עבר לבן. אפו של האב היה בסופו מעוקם במקצת¹. שונות בתכלית היו העיניים. עיני האב היו עינים בהירות, חדות. ברגליים בטוחות עמד בתוך עולמו, היה עמל חרוץ ולוחם, קפדן בכל דרכי עבודתו, שומר סדר ומדקדק בקטנות. מעצם תכונתו ההארמונית והשקולה אהב את התנועה הרחבה והחוגגת. באיזו מזיגה מופלאה ופוריה התמזגו באופיו של הבן תכונות אלו של האב עם אלו של האם, שיככו את התוסס וצרו לו צורה והביאו בזה את הכוחות הכאוטיים לנתיב הפעוּלה הברוכה.

תיאודור (טיוואדאר) הרצל – או בשמו העברי בנימין זאב בן יעקב הרצל – נולד ביום רביעי י' באייר תר"כ (2 במאי 1860) בבודאפשט, או ליתר דיוק – בפּשט, הוא החלק של עיר־הבירה ההונגארית, השוכן על החוף השמאלי של הדאנוּבּה, שנתאחד אך בשנת 1872 עם החלק שעל החוף הימני, העיר אופן או בוּדא, והיו מאז לעיר אחת בשם בוּדאפשט. הרשמים הראשונים של ימי ילדותו היו בוודאי מלאים אור. ההורים, שנישאו מאהבה והשלימו זה את זה באהבה ובכבוד, הקיפו את הנער באהבה ובחיבה יתירה, והאבות־הזקנים לבית דיאמאנט, שהתגוררו בקרבת־מקום, בוודאי גם הם לא מנעו אהבתם מן הנכד. פאולינה אחותו, שהיתה גדולה ממנו בשנה אחת, דמות־דיוקנה של אמה בכול, היתה לו לחברה מראשית ילדותו; אתה גדל, אתה שיחק, קרא בספרים, דיקלם שירים, והיא שעשתה את החברים האחרים כמעט מיותרים לו.

כשהתחיל הנער לצאת אל מעבר לגבול משפחתו, בשעות של טיול, שבהן היו העוברים והשבים ברחוב מתבוננים בהתפעלות ביופיה של האם וביפי ילדיה כאחד, היה רואה עצמו בתוך מרכזה של העיר ובתוך מרכזה של היהדות באותו כרך. עיר־הבירה ההונגארית עמדה אז בעצם פריחתה. ממספר אוכלוסים של 178,000 בשנת 1850, הגיעה עד 300,000 בשנת 1873, ו־371,000 בשנת 1880. ובמהירות גדולה עוד יותר עלה מספר היהודים. בשנת 1873, בשעת איחוד העיר, היו בה 48,306 יהודים (16.3 אחוז מן האוכלוסיה הכללית); ובשנת 1880 כבר הגיע מספרם, על־ידי הריבוי הטבעי ועל־ידי זרם המהגרים, עד כדי 71,940 (19.4 אחוז מן האוכלוסיה הכללית).

על חירותם החברתית והמשפטית הוצרכו להילחם ימים הרבה. אותה האֶמאנציפאציה, שניתנה להם מטעם בית־הנבחרים ההוּנגארי בסוף יולי 1849, לאחר עלבונות מדכאים והתקהלויות אנטי־יהודיות, לא יצאה אל הפועל, משום שההתקוממות ההונגארים – שבה השתתף, אגב, דודו של הרצל, ווילהלם דיאמאנט, בדרגת סגן ראשון – דוכאה כעבור שני שבועות על־ידי הרוסים והאוסטרים המאוחדים. רק לאחר ההסכם עם אוסטריה, שבה השיגו ההונגארים עצמאוּת לאוּמית במידה מרובה במסגרת הקיסרות האוסטרית־הונגארית, ניתן בחוקה של שנת 1867 תוקף לשיווּי־הזכוּיות ליהוּדים. דבּר המפלגה הליבראלית פראנץ דיאק (Deák) הטעים ואמר גלויות בהזדמנות זו, כי המטרה העיקרית של האֶמאנציפאציה היא – לקשור את היהודים אל המאדיאריות. שכן עד הימים ההם חונכו היהודים ההונגאריים, ובתוכם יהודי בודאפשט, בלשון ובתרבות הגרמנית. גרמנית היתה עד אז שפתם של אנשי השלטון, גרמנית היתה גם שפת ההשכלה והתיקונים בדת, שחדרו בכוח גובר והולך מגרמניה, וכמו שם כן גם כאן רכשו להם, בהיאבקות עם החרדים, את המקום בראש כלוחמים להתבוללות ולהסתגלות אל עם־המדינה.

בסביבה זו גדל הרצל. על־יד ביתם ממש עמד בית־הכנסת הליבראלי של הקהילה, שבנייתו נשלמה בשנת 1859: בניין עשוּי לבנים שרוּפות בסגנון ערבי, עם שני מגדלים בגובה 44 מטרים, שהתנשאו זרים ונכרים מתוך כל הסביבה הזאת. שם היה הילד מבקר בלווית אביו בערבי שבת ובחגים. גם בבית שמרו, כאמור, על מנהגים עיקריים, וביתר חגיגיות את חג הפסח והחנוכה, חג יציאת מצרים וחג האורות. בשפת הדיבור שבבית ובסביבה היהודית נשתמר מעט מן הפולקלור היהודי וממסורות־הדורות – שרידים מן השפה “היהודית” הביתית הזאת עולים וחוזרים לשימוש במכתבי הרצל המאוחרים; וגם הבן המבוגר שמר עוד על כך, שההורים יברכוהו לפני כל נסיעה וכל מאורע חשוב בברכה המסורתית, שהיה רגיל בה מימי נעוריו.

יותר מכל אלה פעלה עליו בראש וראשונה השפעתה המחנכת של האם. היא גדה בתחום התרבות הגרמנית וקראה בשקידה את הספרות הגרמנית, ובייחוד הקלאסית. מה שהיה בה מן היהדות נסתמן טבעית בארשת־פניה ובתכונת־נפשה. ואילו מתוך הכרה חינכה את ילדיה והכניסה אותם בעיקר אל תוך התרבות הגרמנית. עוד חשוב מזה היה, שלא דיכאה את הגאווה, שבאה לידי ביטוּי עוד בראשית חייו של הנער, וטיפחה בו את הרגשת המידה הטובה, את העמידה הנאה, את הטאקט ביחסים עם אחרים, את היופי שבפשטות – כל אותן הסגולות שהיא עצמה היתה מחוננת בהן. מורה־הבית, שנתן בכל יום שיעור אחד לנער בן החמש וחצי, שלא יהא אנוס לבקר בבית־הספר ויהיה פנוי עוד שנה למשחקיו ולטיוליו באוויר החופשי, מתאר את חניכו כילד “חזק וער, ועם זה מנומס תמיד וצנוע. הוּא למד על־נקלה, ותפיסתו היתה להפליא”. אותה תמונה מתקבלת גם מן התעודות של “בית־הספר הישראלי הנורמאלי”, בית ספר עממי שהתנהל על־ידי הקהילה היהודית בבודאפשט שהרצל נכנס ללמוד בו, במחלקה השניה, כעבור שנה, בסתיו 1866. אולם השפעה חיובית כנראה לא השפיע בית־הספר הזה על הנער הרך, והרצל גינה אותו לאחר־מכן על משוא־הפנים שהיה נהוג בו ביחס אליו, משום שאביו היה סוחר עשיר. אך חשוב מזה הוא זכרון אחר, שנשתמר לו מאותם הימים.

זכרון־נעורים זה מצוּי בידינו בשתי נוסחאות: באבטוביוגראפיה הקצרה של הרצל משנת 1898, ובסיפור שבעל־פה לאחר־כך, שהסופר ראובן בריינין שמר עליו ומסרוֹ בספרו על הרצל. אם מחברים יחד את שני הסיפורים, אפשר לתאר את השתלשלת הדבר בצורה זו: הסיפור על יציאת מצרים, כפי ששמע אותו בבית־הספר וקרא אותו בחומש, עשה על הנער רושם עמוק מאוד. ומוזר ביותר נראה לו הדבר, שהמורה סיפר את המעשה המופלא הזה על יציאת ישראל מבית־העבדים במלים יבשות וקרות, ופניו נשארו שקטות ואדישות בשעת הסיפור, כאילו היה זה עניין של מה בכך. המסקנה שהסיק מזה היתה, שאין כל סיפור המעשה הזה אלא בדותה בלבד, שלא נבראה אלא לענות בה ילדים. במקום הרושם הראשון העמוק, נתעוררה בלבו ההתנגדות. ומשבחן אותו המורה כעבור זמן מה בשעת לימוד התנ"ך, ושאל אותו על פרטי יציאת מצרים, לא נענה לו הנער וקיבל, לפי הנוהג הפּדגוגי המסורתי, מנה הגונה של מלקות, שלא נשתכחה ממנו עוד כעבור שלושים שנה, בשעה שכתב את רשימתו האבטוביוגראפית. “כיום הזה”, הוסיף אז הרצל במרירות שבאירוניה, “היו מלמדים רבים רוצים להלקות אותי על־כך, שאני יודע יותר מדי את הפרטים של אותה יציאת מצרים”. על כל פנים מתמיה הדבר, שחוויה סמלית כזאת לגבי כל חייו העתידים עומדת בראשית זכרונותיו.

דומה שלאחר חוויה מדכאה ומפכחת זו לא העסיקו לזמן מה את הנער ענייני היהודים. העוּבדה שבן השמונה נתקבל בחגיגיות כחבר ל“חברה קדישא”, שגם אבא וסבא היו חברים בה מאז, ספק אם עשתה עליו רושם מעמיק. חובות לא הוטלו עליו על־ידי כך, ורושם של טקסים, שאין אחריהם תוצאות לעצם החיים, אינו משתמר בדרך כלל לימים רבים.

לעומת זאת נתעורר עתה בלבו עניין רב לדברים שבטכניקה. הרי היתה זאת התקופה הראשונה של ההתפתחות הטכנית־התעשייתית הגדולה. מכונת־הקיטור הלכה וכבשה לה כיבושים גדולים וחדשים; רשת מסילות־הברזל הגיעה, לאחר ההתחלות של שתי עשרות־השנים שקדמו, להרחבה רבה; תנועת הספינות הלכה וגדלה על־ידי השימוש במכונות החדשות והמשוכללות. זה עתה, בשנת 1869, נגמר בניינה של תעלת־סואץ, לאחר עבודה של עשר שנים, לאחר מכשולים ומעצורים רבים, שכל העולם התרבותי עקב אחריהם בהתעניינות, וים התיכון נתקשר על האוקיאנוס ההודי. שמו של בונה התעלה, פרדינאנד לֶסֶפּס, נישא על כל פה. אליו ביקש הנער הרצל להשׁתוות. דומה כי זו הפעם הראשונה בחייו הרגיש, שיש ברצונו לחולל דבר גדול, משהוּ יוצא מן הכלל. הוא לא דיבר על כך עם איש, רק לאביו מסר בסוד: יבוא יום והוא יהיה גדול, והוא יבקיע את מיצר פאנאמה ויבנה שם תעלה גדולה, תעלת־פאנאמה. וההורים, שהיו שקודים להביא את כשרונותיו של בנם לידי התפתחוּת, הסיקו את המסקנה מן ההתעניינות הטכנית, שנתגלתה בו בכובד־ראש כזה: בסתיו 1870 שלחו אותו לבית־הספר הריאלי בעיר פשט, שבתכנית־הלימודים שלו הודגשו במיוחד המקצועות הטכניים.

אלא שנראה הדבר,כי גם הם וגם הוּא עצמו הגזימו בהערכת כשרונותיו הטכניים. תעודות בית־הספר מאותה תקופה, שנשתמרו בשלמותן וכסדרן, אין בהן על כל פנים אישור לכשרונות טכניים. להפך: הציונים הרעים במקצועות האלה מוכיחים שהיה חסר מעיקרו את החוש הטכני הקונסטרוקטיבי ואת דרך המחשבה בצורות טכניות, המציינים את המהנדס הגדול. אמנם היה לו דמיון טכני, והיו לו שמחה וסיפוק למראה התפתחותה של הטכניקה. כל ימי חייו נמשך בעירנות אל האמצעות הטכניות, ובכמה וכמה מיצירותיו הספרוּתית – ודווקא החשוּבות ביותר – ייחס אחר־כך לטכניקה תפקיד גדול. אלא שעם כל התשבחות לפלאי הטכניקה, והציורים שהוא מצייר אותם ברוב חיבה, הרי יותר מן “הטכניות” הזאת כשלעצמה, יותר מן הקונסטרוקציה, מעניין אותו תמיד לדעת, מהו הדבר שניתן לעשותו בכוח יצירות מופלאות אלו, ואיך אפשר בעזרתן לבצע תפקידים נועזים ולפתור בעיות אנושיות גדולות. זו איננה תכונתו של המהנדס, אלא של המנהיג, לא של הממציא, אלא של הגואל.

בנידון זה מפיצים אור מיוחד הדברים המופלאים, שמסר הרצל כחצי שנה לפני מותו לראובן בריינין. את התחלת הדברים כבר שמענו: איך נתרשם הנער הרך מן הסיפור על יציאת מצרים, ואיך ניטשטש רושם זה אחר־כך. והנה כעבור זמן נתעורר בו הזכרון ההוא מחדש. כבן שתים־עשרה היה, מספר הרצל, בשעה שקרא במקרה בספר גרמני (ששמו לא זכר) על אודות המשיח, מלך ישראל, שלבואו מחכים עוד רבים מן היהודים גם בימים האלה. והוא יבוא עני ורוכב על חמור. סיפור זה, אם כי מקוטע היה, הלהיב את דמיונו. הסיפור ההיסטורי על יצאת מצרים, שעלה שוב על לבו, נתמזג עם האגדה על הגאולה על־ידי המשיח, והיה למעשיה אחת, יפה ומקסימה, שביקש לעצבה בצורה ספרותית ולא עלתה בידו. והנה כעבור ימים מועטים פקד אותו חלום מוזר זה: “בא מלך המשיח, זקן נפלא ונאצל במראהו, נטלני על זרועותיו ונעלם אתי על כנפי־רוח. ועל־פני אחד העננים, שקרנו בזוהר גדול, נפגשנו בדמותו של משה רבנו. פרצופו היה כפרצוף פני משה למיכל אנג’לו, שהייתי מסתכל בו רבות בימי ילדותי. המשיח קרא אל משה ואמר: אל הנער הזה התפללתי. ואולם אלי פנה ואמר: לך ובשר ליהודים, כי עוד מעט אבוא ואעשה גדולות ונפלאות לעמי ולכל העולם כולו!”

הנער שמר את החלום הזה בנפשו. אך לאחר ימים מועטים נזדמן לידו אחד הספרים המדעיים הפופולאריים של אהרן ברנשטיין, שהיו מרבים לקרוא בהם בזמן ההוא. באותו ספר קרא כי זרם החשמל מגשר בין במרחקים ומקשר חלקי תבל שלמים, והוא המשיח האמיתי, שעל־ידי נפלאותיו יביא את הגאולה לכל העמים ולכל בני־האדם המשועבדים. היה זה מפח־נפש גדול: “האלקטרון הוּא המשיח! איזה חילול־הקודש!” לא, המשיח של האגדה נראה לו נעלה ונשגב בהרבה מן המשיח החשמלי. אולם כעבור ימים אחדים באה תמורה בנפשו. “אמרתי לעצמי: מי יודע, אולי יהיה אמנם הזרם החשמלי הגואל הנאמן, שלו אנו מחכים, והוא ירים את עבדי הגוף והנפש משפלותם. אז גמרתי בלבי להיות מהנדס”.

אפילו נטיל ספק בזכרונות האלה ונאמר, כי האדם הבוגר אולי קשר וקישט אחר־כך התרשמות ילדותית בתמונות של חלומות ונסיונות פנימיים מאוחרים יותר – הכרח הוּא, שאיזו חוויה עמוקה תהווה את היסוד לסיפור הזה. וחוויה זו תהיה אולי מתקבלת יותר על הדעת מן הצד הפסיכולוגי, אם נקבע את מועדה המשוער לשנה שלאחר־כך, שנת הבר־מצוה שלו. שבועות אחדים קודם־לכן חגגו את חג הפסח, שעשה אולי עתה רושם גדול יותר על הנער, משום שהתכונן לחג ההתבגרות הדתית שלו והורורו טעם המצווֹת והדינים. אחר־כך בא יום הבר־מצווה עצמו. ברוב חגיגיות, כמנהג, עלה הנער לתורה וקרא את הפסוקים שלמדם תחילה: חוויה מלאת התעוררות לגבי נפש רגישה כמותו. לפניו ציבור מאזינים לא־רגיל בגודלו, וכל העינים נפנות אל הקורא. הוּא עומד על הבמה והתורה פתוחה לפניו. בשעות ובימים כגון אלה עֵרה הנפש לקלוט משהו נעלה מעל לענייני יום־יום. משהו הדורש מילוי־חובה והקרבה.

והמשפחה עוד הוסיפה זוהר מיוחד לאותו יום. מבית ההורים שברחוב מאריה ואלריה, חצר־תוֹנט, קומה ג', נשלחו הזמנות מודפסות, שבהן נתכבדו האדון והגברת יעקב הרצל להזמין את קרוביהם ואת מכריהם ל“קונפירמאציה” – ביטוּי שסיגלו לעצמם יהודים דתיים־ליבראליים ממנהגיהם המקבילים של הנוצרים – של בנם תיאודור, ביום 3 לחודש מאי 1873, בשעה 11 לפני־הצהרים. אחר־הצהרים נמשך החג בתוך חוג המשפחה והידידים. בהזדמנות הזאת נשא חתן־היום, כפי שסיפר אחר־כך אחד מדודיו, נאום “שבו הודה לאורחים על ביקורם, ולהורים – בדמעות בעיניו – על חינוכם הטוב, שאצלו לו. עם סיום נאומו נשבע להישאר נאמן ליהדות בכל התנאים והמסיבות”.

בימים האלה, שבהם הועמד הנער במרכזה של המשפחה וראה עיני רבים נישאות אליו בהכרה ובתקווה; בימים שהיה סוקר לעצמו את שעבר עליו ואת הצפוּי לו, ומתעמק – כפי שמסר דודו – בקריאה שקדנית של תולדות ישראל – בימים האלה שבא עליו אותו חלום, שבו הוראה לו התפקיד של חיי שליחות בעתיד. ועוד, האם אין אנו צריכים להניח, כי לחגיגות הבר־מצוה נקרא לבוא גם סבא הזקן מסמלין, וכי הוא סיפר בהזדמנות זו דברים מחייו של הרב אלקלעי, שהיה שנתיים לפני כן בארץ־ישראל ושב אליה בשנה לאחר־מכן בשביל להשתקע שם? או שמא באו לידיו גליונות של כתב־העת “ישראל המאוחד”² שהוציא לאור מאמצע מאי עד ראשית יולי 1872 ברוח משיחית־ציונית הרב יוסף נאטונאֶק, ממבשרי ציון המובהקים? בכל אופן דומה הדבר, כי בחוויה זו חש הנער בפעם השניה כעין רחש של תעודה גדולה, שהוּא מיועד לה.

כרקע להתרשמוּיות פנימיות אלה יש להוסיף את העוּבדה, כי בבית־הספר שבו למד הנער היתה שוררת אווירה אנטישמית. באביב שנת 1873, לאחר שנים אחדות של גאות כלכלית גדולה, בא משבר כלכלי חמוּר, רבו פשיטות־הרגל, וגם הרצל האב איבד אז את הונו. באותו זמן קמה האנטישמיות הגזענית המודרנית כתנועה פוליטית, בגרמניה, באוסטריה, בהונגאריה. גידול האוכלוסיה היהודית בבודאפשט, לאחר האֶמאנציפאציה של שנת 1867, מצד אחד. והלאומיות ההונגארית, שגברה בכוחה ובקיצוניותה, מהצד האחר, יצרו בארץ הלך־רוח אנטי־יהודי, שהגיע למרום פסגתו בעלילת־הדם של טיסא־אֶסלאר בשנת 1882.

אפשר להניח, שעל־ידי כך נעשה בית־הספר פחות מושך ומעניין לגבי הנער בעל ההכרה העצמית המפותחת. הציוּנים שבתעודותיו הולכים ורעים ברוב המקצועות, ואפילו הציוּן ב“שקידה” הוּא בקיץ 1874 “מספיק” בלבד. כל מעייניו נסתלקו מבית־הספר.

לעומת זאת הלכה וגברה התעניינותו הספרותית. מאז ומתמיד הרבה לקרוא בספרים. והנה ניסה את ידו לעשות כמתכונתם של אלה, ששימשו לו דוגמה, היינה וגם לאֶנאוּ, ונתן את ראשית פריו הספרוּתי: נסיונות ספרוּתיים זעירים, שמעטים מהם בלבד נכתבו בשפה ההונגרית, ורובם ככולם בלשון הגרמנית. לטובת לשון זו, שהיתה שפת־האם ושפת־התרבות שלו, הכריע בלבו סופית ומוחלט בשנים האלה, ומתוך הכרה ברורה לא הצטרף לרבים מן הבורגנות היהודית שבעיר־מולדתו, שעברו לתרבות ההונגרית וללשון ההונגרית, לשונה של השכבה שעלתה עתה לשלטון במדינה.

מעניין וראוי לציין לגבי האיש, שהיה אחר־כך למנהיגה ומארגנה של תנועה מדינית, כיצד איחד ואירגן בנערותו את שאיפותיו ושאיפות חבריו בשטח הספרותי. בראשית שנת 1874 ייסד אגודת־תלמידים, שקרא לה בשם לא ענוותני ביותר: Wir – “אנחנו”, והיא נתקיימה כנראה שני חדשים תמימים. “אנחנו מייסדים חבורה” – מתחילות התקנות, שהוצעו על־ידו ונתקבלו בישיבה הראשונה ביום 22 בפברואר 1874 – " שבה נעשיר את ידיעותינו על־ידי כתיבת סיפורים קטנים ואגדות, ובכך נפתח את שפתנו… הדברים יכולים להיות לקוחים מדברי הימים, מן האגדה או מאורעות־החיים, אלא שהם צריכים להיות תמיד לבושים צורה נאה ונעימה". אחר־כך מדובר שם בפרוטרוט על דרכי הגשת היצירות ועל דרך הביקורת עליהן, כדי להימנע ממשוא־פנים. “אסור למתוח ביקורת לא־צודקת, לכן תקום הביקורת על־פי שניים מן המבקרים”. רק לאחר שׁשׁני המבקרים יזַכו את העבודה, מותר לפתוח את המעטפה המכילה את שם המגיש, והמחבר רשאי לקרוא את יצירתו לפני כל החברים. עליהם היה אחר־כך להחליט בדבר, אם היצירה ראויה להינתן למשמרת בארכיון של החברה.

התקנות קבעו בכל הפרטים – בדומה לתקנות של פרלמנט – את תפקידיהם, זכויותיהם וחובותיהם של בעלי הכהונות, והגדירו אותן לגבי אלה של החברים הפשוטים. בראש כולם עמד “הנשיא”. זה היה תיאודור האצר. תפקידו היה להכין מראש את תכנית הישיבות, לנהל אותן ו“לתת הוראות” הנוגעות בדבר. רק לאחר שנתקיימו עשר ישיבות רשאים לבחור נשיא חדש.

הרבה מן הילדותי אפשר למצוא בפרטים האלה ובדומים להם בתקנות, הרבה מאהבת החגיגיוּת והטקס ומחיקוי צורות־החברה והנוהל שבעולם המבוגרים. על מי מאתנו לא עבר כגון זה בימי ילדותו! אף־על־פי־כן, המסתכל בעולם הילדותי הזה, חש ורואה כבר כאן קווי־יסוד מסויימים, שבהם עתיד להצטיין המבוגר כמנהל דיונים יותר חשובים: בהירות הניסוח, השאיפה לאי־מפלגתיות, רגש־הטאקט ואהבת הצוּרה, ודאי שיש ממעשה הילדוּת באותה ההוראה ההולכת ונשנית, שהחברים חייבים לפנות זה אל זה בשעת הישיבות ב“גוף שלישי”. ובכל זאת עולה כאן מבלי משים דמותו של הרצל משנת 1897, העומד בכל תוקף על־כך, שחברי הקונגרס הראשון ילבשו “פראקים”, והוא מכריח את נורדאו ללכת ולהחליף את בגדיו בתלבושת שחורה וחגיגית זו…

מן התצלומים שנשתיירו בידינו מאותם הימים נוכל לתאר לנו היטב את נשיאה של חברת “אנחנו”: דמות זקופה, רעננה יותר ועדינה פחות משהיא נראית בתמונות הילדות; מַבטן של העיניים הגדולות והכהות מורחב יותר ושופע חיים; השפתיים, הנתונות זו על זו כמרחפות, מוכנות להיפתח על־נקלה לבדיחה ולחידוד; ובכל המהות כולה, בכל העמדה, ההליכה, ההתנהגות, מתבטא מרץ מכוון למטרה ושליטה טבעית בנוהג וצורה. תכונות אלה היו בוודאי כבר אז מציינות ומייחדות אותו מבין כל חבריו.

גם בעבודותיו הספרותיות הצטיין בין חברי “אנחנו”, על־כל־פנים בכמות. מן הפרוטוקולים שנשתיירו מהישיבות, ושבכולן נרשם לבסוף: “נתקבל ונתאשר על־ידי תיאודור הרצל, הנשיא”, אנו למדים כי בכל ישיבה קרא הוּא חיבורים אחדים משלו: אגדות, סיפוּרים, הוּמורסקות, וגם שירים אחדים. רושם מיוחד עשתה על שומעיו עבודה ספרוּתית רבת־כמוּת (כנראה היה זה סיפור), שהמחבר קרא אותה בשלושה המשכים. שמה של אותה יצירה, שצויינה כ“מצוּינת ביותר”, מעניין לגבי המנהיג בעתיד: “לציית ולפקד”.

מובן ממילא, שהשתקעות זו בתוך עצמו, וההתעסקות בדברי ספרות ובכתיבה, שנמשכה גם אחרי שנתבטלה אגודת־התלמידים, הסבו את לבו מבית־הספר וממהלך הלימודים בו. והציוּנים הולכים איפוא ונעשים רעים עוד יותר. הלשון הגרמנית וההיסטוריה, שני המקצועות שהם גם יסוד לכתיבתו הספרותית, הם היחידים המשתמרים בגובה הראוי. מן המקצועות הטכניים הוא מתרחק כולו, וכן מן ההתעסקות בשאלות של היהודים: הוּא נשתקע כולו בחוג ההשכלה הגרמנית.

דבר זה מתמיה, מפני שדווקא באותם הימים הלכה האנטישמיות וגברה בבית־הספר. עוד שנים רבות אחרי כן זכר הרצל האיש, כי אחד המורים הסביר את המלה הגרמנית “Heiden” (עכו"ם) ואמר: “לאלה שייכים עובדי האלילים, המוסלמים והיהודים”. ואם אמנם – כפי שהיה חרות בזכרון האדם בבגרותו – כעסו והתמרמרותו של הנער כנגד עלבונות כאלה היו הסיבה העיקרית לצאתו מבית־הספר, או התעודה הרעה גרמה לכך, או אולי שניהם כאחד – ביום 4 בפברואר 1875 עזב לגמרי את בית־הספר הריאלי.

הוּא הכין אצמו להיכנס למוסד של לימודים קלאסיים, שמקצועותיו היו מתאימים עתה יותר לרוחו ולנטייתו. מאז היה מקבל שיעורים פרטיים בבית, נוסף לשיעורים בבית־הספר: בלשון הצרפתית, בלשון האנגלית ובנגינה בפסנתר. עתה נמסרה כל השכלתו למשך החדשים הבאים לאותה ההשתלמות הפרטית. מבלי שיהא מעוכּב עוד על־ידי חברים־תלמידים או מורים שנואים, ניתן לו לחדור במהרה לתחום הלשוני והתרבותי של העולם העתיק. במשך שנה אחת רכש לו את הידיעות שהיה חסר אותן בלשון היוונית והרומית. והתעודה המצויינת שקיבל בגימנסיה האֶוואנגלית בפברואר 1876, מוכיחה עד מה היה עולם זה קרוב יותר ללב הנער. בבית־הספר “האֶוואנגלי” הזה, שהיהודים היווּ בו הרוב ולא היה בו איפוא מקום לשנאת־ישראל גלוּיה, ודאי הרגיש עצמו בטוב.

באותם ימי־המעבר שלו אל הגימנסיה חלה גם אהבתו לנערה מאדלֶן קוּרץ שהיתה כמעט בת גילו ואין אנוּ יודעים עליה אלא זו בלבד, שמתה בצעירותה.³ היה זה איפוא מאורע־חיים עמוק, שנגע במוסדות הנפש. ברור שחוויה זו הביאה את כל רגשותיו ומחשבותיו לידי התעמקות והתבגרות.

וכך מראים אותו גם התצלומים מאותם הימים. בעיניו ובפיו נראית רצינות גדולה, חולמת והוזה, כמעט מילאנכולית, אך גם ספקנות יחד עם הכרה עצמית, המראות על עמל פנימי רב, על נסיונות בעומק הלב ועל התנגשות מרה של האדם הצעיר במגעו עם העולם החיצוני. הוא התחיל להיות צופה לתוך עיניה של המציאוּת בעין חדה ולמדוד אותה על־פי הביקורת של רעיונותיו ודמיונותיו. הטבע מתעורר בנפשו. בערבים ובלילות הוּא מהלך בסביבות העיר, מסתכל שיכור־יופי בשקיעתה של החמה על הדנובה, קודם שהיא פורשת ומסתתרת מעבר להרי־אוֹפן, ונפשו משתקעת במחשבות על בעיות החיים ועל בעיות האדם,והוא שולח את ידו לעצב בצורה ספרותית את הכיסופים הרומאנטיים ואת המחשבה הביקורתית כאחת.

מן הכתבים שנשתיירו מאותם הימים אנו מקבלים תמונה ברורה על כך. הוא כותב חיבורים (כגון על סאווֹנארוֹלה, מתקן־הדת האיטלקי), ביקורות על ספרים ועל הצגות תיאטרון (ומהן שפורסמו בעתון החשוב “פסטר לויד”), פיליטונים ושירים; הוא מתחיל בכתיבת רומאן במכתבים בסגנון של וֶרטֶר לגיתה, הוּא לועג לדמגוגיה של צירי־הפארלרמנט; אף הוּא מבקש להבהיר לעצמו את היסודות של כל צורות־האמנות הספרותית, כדי שיוכל מתוך הכרה ברורה לגשת ולפעול לפי עצמותו ושאיפתו. ברוב חריצות הוּא משתתף בעבודות “האגודה הגרמנית להשכלה עצמית”, שנתקיימה על־יד הגימנסיה. ואילו מן היהדות, שנידויה מן החברה גורם עלבון לרגש־הכבוד שלו ולגאולתו, ושהתבדלותה העקשנית נראית לו מחוסרת כל טעם, הוּא הולך ומתרחק יותר ויותר.

וככל שהוא מעמיק יותר וחותר לתוך עצמו, כן עושה הוּא עצמו בהליכותיו יותר ויותר כאיש קל־דעת של העולם הזה. בעיני החברים, שלעולם אין הוּא נותן להם להתקרב יותר מדי אל חייו הפנימיים, נראה העלם השחור והמתומר הלבוש תמיד אֶלגאנטית, כשרוּי תמיד במצב־רוח טוב, מלגלג מגבוה, צעיר שאין שום דבר קדוש לו, ניהיליסטן עליז. ואולם אותו זמן, נאבק עם עצמו האדם הצעיר, הביישן מעיקרו והמקשן, בשאלת־השאלות הנצחיות על החיים והמוות. “רבות כבר הרהרתי על כך”, כתב בשנת 1878 בערך, “מה התכלית האמיתית של ההוויה האנושית, של היצור המושלם ביותר עלי אדמות. לא אחת אמרתי: הנה מצאתי. אבל כל אותן המחשבות התאימו רק לגיל ההתפתחות, שבו מצוּי הייתי אותה שעה. תחילה חשבתי ואמרתי: התענוג ללא־דאגה הוא העיקר. אחר־כך אמרתי: תכלית חיינו ומטרתם היא האהבה להורים, לקרובים, ולכל בני האדם כולם. והנה ניעורה פתאום המחשבה בקרבי. ראיתי בבהירות את החולשה העלובה ואת אפס־האונים – היה זה כזיו־הברק בתוך דמדומים מחשיכים, שהאיר פתאום את חוג מבטי. חידות אלו, שאין להן פתרון לעולם: המוות והכליון, ניסיתי לפתור אותן גם אני, הדיוט מוגבל וחסר־דעת”.

ובאותם הימים אמנם בא המוות וקרם לפניו עור ובשר. בפברואר של שנת 1878 חלתה אחותו היחידה פאולינה במחלת הטיפוס, וכעבור ימים אחדים מתה.

היתה זו מכה קשה להורים, המכה הראשונה לאם, שלאחר ימים עתידה היתה לעמוד על קבר בעלה ועל קבר בנה. והיתה זאת גם מכה קשה לבן, האח. עם אחותו גדל, יחד תמכו זה בזה, וידו לא זזה מיָדה. והנה נבעה פרץ שׁלא ייסתם לעולם. כזה הוּא המוות. הוּא ידע אותו מאז, במבט עיניו ובספריו לן הוּא תמיד. הוּא לא שכח את אחותו לעולם. מדי שנה בשנה, ביום התקופה, נסע לבודאפשט לבקר את קברה. על שרידי זכרונות ממנה שמר כעל תשמישי־קדושה. את הרומאן שלו “אלטנוילאנד” הקדיש לזכר אביו ולזכרה, ובדמות הטהורה והצנועה של מרים המורה ב“אלטנוילאנד” יש לראות את דמותה של פאולינה אחותו.

הוּא דבק בהוריו עוד יותר. עתה נשאר הילד היחיד, ובמצבו זה הרגיש חובה להקל במעט על צערם הגדול של ההורים על־ידי אהבה יתירה, מסירות יתירה ותשומת־לב מתמדת. היחס שהין האם והבן, שהיה תמיד לבבי, נאמן ועמוק, העמיק עוד יותר. הקשר אל האב, שהיה בהמשך ימי הלימודים בגימנסיה לקשר של ידידים, נעלה ועמוק מן הקשר הטבעי שבין אב ובנו, נתחזק אף הוּא והיה לידידות שבין גברים. במשפחה כולה הלכה והתהדקה יחד ביתר קרבה, כדי לצמצם את החלל הריק. יחסי־משפחה אלה, הצרים והמהודקים – ולעתים אולי מהודקים מעל למידה הנכונה – נשתמרו עד שהמוות בא וגזל מתוך החוג אחד אחד. האחרונה היתה האם.

האם, שהיתה מזועזעת עד דכא ממות בתה, לא יכלה עוד לשאת את הבית, את הרחוב, את העיר ואת הסביבה, שכולם אך הזכירו לה בלי הרף את אבידתה, והמשפחה עברה איפוא כעבוד שבוע מבודאפשט לווינה.

עוד פעם אחד, ביוני של אותה שנה, היה הרצל נאלץ לחזור לבודאפשט, להיבחן בבחינת הבגרות בגימנסיה האֶוואנגלית, והוא עמד בה בתוצאה בינונית. אחר־כך עזב גם הוּא את העיר הזאת עזיבה של קבע.

 

פרק שני: שנות האוניברסיטה בווינה (1878 – 1884)    🔗

עוד בשנות לימודיו התגעגע הרצל לצאת מעירו בודאפשט, שעם כל גידולה עדיין היתה עיר קטנה למדי, ומן החוג הצר והקבוע, ולעבור אל עולם רחב יותר וחפשי יותר. והנה עתה בא מעיר הבירה המאדיארית אל עיר הבירה הגרמנית של הממלכה האוסטרית־הונגארית המאוחדת; מתוך החיים המוגבלים של בית־הספר התיכון אל חיי החורין של האוניברסיטה; מתוך החוג המצומצם של הקרובים והידידים אל תוך סביבה זרה, שהוא חייב עוד לכבוש לו את עמדתו בתוכה.

הרצל לא סיפר מעולם, מה היתה השפעתה של וינה זו על התפתחותו. ואילו מתוך מאמרים רבים שכתב לאחר־מכן ניכר, כמה נשתרש בעיר זו מתוך נטייה של אהבה וכמה נשאר קשור אליה כל ימי חייו בסיגנון־חייו וביחוד בסיגנון־כתיבתו. כאן קיבלו יום־יום חושו האמנותי ורוחו המוסיקלית את ההתעוררוּת החיה מכל הסובב אותו: מבנייני־הפּאר בסיגנון הבּארוֹק, שמשתמר בהם תמיד הטעם הטוב של בהירות הצוּרה ושל המסורת המחייבת, ומן החדווה למשחק ולשיר ולנגינה של אוכלוסיה עליזה, הנוטה מטבעה לחידוּד ולשנינה, ועם זה גם להרהור פילוסופי מעומק. סיגנונו נעשה חלק יותר וקיבל אותה נעימה מילודית שבקצב, שאינה ניתנת לחיקוּי, אותו הרוך וההיסוס הבוחן בניסוּח עם כל הבהירוּת שבתוכן, שציינוּ אחר־כך את הפיליטוניסטן הבוגר.

עןד בבוּדאפשט גמר הרצל עם נפשו להיות סופר. הרב כהן, שביקר את הוריו בימי השבעה למות הבת, הביע את דעתו שעבודת הסופר אינה בעצם מקצוע. גם ההורים חשבוּ לנכון כי יקדיש את עצמו ללימודים, שיש בהם משען לפרנסה בעתיד. בסתיו של שנת 1878 נרשם איפוא בפאקולטה למשפטים של האוניברסיטה בווינה, וגם סיים לימוּדו זה, אם כי דרך־אגב היה שומע, בהתאם לנטייתו לנושאים הטכניים, הרצאות שונות גם בלימוּדי הטבע, וביחוּד בכימיה, ולא פעם נתעורר בו ההיסוס, אם לא היה מוּכשר יותר למדעים הללוּ.

מכל מקצועות המשפט משך כנראה את לבו ביותר החוק הרומאי ונתרשם ממנו מאוד. כמה פעמים הביע זאת במפורש, והדבר נראה בפירוּש גם בספרו “מדינת־היהודים”, במקום שהוּא משתמש בתפיסה משפטית רומאית, בדרך זו שהמיעוּט רשאי לפי החוק לשאת באחריוּת עבודתו בשביל העם כוּלו. שאר ענפי המדע המשפטי כנראה עניינו אותו פחות; אך כולם בוודאי פעלוּ עליו בכך שהפרוּ את רוּחו והרחיבוּ את אופקיו. יחסי הבריות בינם לבין עצמם, יחסי קבוּצות בני־אדם האחת לחברתה ויחסן לפרט, חיי המדינה והחברה – כל נושאי־היסוד האלה של מדעי־המשפט מן ההכרח שסייעוּ במתן צוּרה לדרך־מחשבתו של התלמיד. ייתכן אמנם, שהתנגד לדחיסת החיים לתוך דפוּסים מוּצקים וזרים לו – בצורה אחרת ניסה בעצמו באותו זמן לתפוס את החיים, לעצב להם דמוּת. במאמץ ספרוּתי זה נתנה לו – כמו למשוררים וסופרים רבים לפניו ואחריו – דרך הראִייה המשפטית זוויות־הסתכלות ואופני־הכרה חדשים ומיוּחדים בחיי המדינה והחברה. נוסף לכך למד אצל מלומדים מובהקים, כגון אנטוֹן מֶנְגֶר ולורֶנץ פוֹן שׁטיין (כלכלה לאוּמית, פילוסופיה של המשפט), שעסקוּ מתוך עמדה ביקורתית בשאלה הסוציאלית, ושמע הרצאות על פילוסופיה והיסטוריה, ביחוּד היסטוריה מודרנית ותולדות מדינת־הלאומים של אוסטריה־הונגאריה. אין לשער, מה מן ההשקפות שלו לאחר כך קיבלוּ, ואם גם בלי שידע עצמו ברוּרות, בסיס וביסוּס בלימוּדים האלה.

חרותים יותר בזכרונו של הרצל נשארוּ חייו ורשמיו שמעֵבר לאולמי־ההרצאות של האוניברסיטה. הוּא דיבר על כך כעבור ימים הרבה בביקורת חריפה. “אני עצמי”, נאמר ביומנו (מ־11 ביוּני 1895) “הייתי כצעיר משחק (במשחקי־בטלה) – בדומה ל(סופרים הגרמנים) לסינג ולאוּבּה ורבים אחרים, שנעשו אחר־כך בכל זאת בני־אדם הגונים; אבל אני הייתי כזה רק משום שחשק־המעשה שבי לא מצא לו מוצא אחר”. ובאבטוביוגראפיה הקצרה שלו משנת 1898 הוּא מספר, שנטל חלק “בכל מעשי־השטות של הסטודנטים”.

בראשונה נכנס כחבר אל “אולם־הקריאה האקדימאי”. באגוּדה הזאת נתוודע אל חבריו הטובים־ביותר בשנות התפתחוּתו וראשית עבודתו הספרוּתית, היינריךְ קאנא ואוֹסוואלד בּוֹכְּסֶר.

האגוּדה, שמספר חבריה הגיע כמעט לאלף, היתה נייטראלית במגמתה. ב“מקדש המדע אין מפלים בין מתפלל למתפלל”, ניסח זאת יועץ־המשפטים שׁלאחר־כךְ ד"ר אדולף בַּכרַךְ, שׁהיה נשׂיאה שׁל האגוּדה בימי תפארתה. אף־על־פי־כן, בתוך המסגרת הנייטראלית הזאת התנגשו יחד הניגוּדים שבהשקפות־העולם הלאוּמיות והמדיניות במידה כזאת, שאיימוּ לעתים להרוס את האחדוּת־החברתית: בבואה נאמנה מן התנאים המדיניים הכלליים, ששררו במונארכיה האוסטרית־ההונגרית.

היו אלה ימַיו האחרונים של המיניסטריון של אַוּאֶרספֶּרְג (Auersperg), תקופה שהיא אופיינית בכך, שבצד ההתקרבוּת המחוּדשת והידידוּתית לגרמניה, ובצד התרחבות הממלכה על־ידי כיבוּשׁ בּוֹסניה והֶרְצֶגוֹבינה בבּאלקאן, התחילה ההתעוררות הלאוּמית בין העמים שבפנים המדינה. ההכרה בשלטון המאדיארים בהונגאריה על־ידי הסכם של שנת 1867 הביאה בהכרח לידי־כך, שגם הלאומים הלא־גרמניים האחרים התחילו דורשים הכרה מעין זו, ואילו בין הגרמנים, שהיוּ אנוסים להתגונן נגד הלחץ הזה, קמה תנוּעה לאומית נגדית. ההיאבקות הזאת של הלאוּמים הבודדים של הקיסרות הכפוּלה, זה כנגד זה, עוד הלכה וגדלה בימי שלטונו בן ארבע־עשרה השנים של ראש הממשלה (החל מפברואר 1879) טאפֶה (Taaffe), ידי נעוריו של הקיסר, שהיה “הפוחז וקל־הדעת שבכל ראשי הממשלה”, כפי שכינה אותו דַבָּרָה של המפלגה הליבראלית־הגרמנית, הבארון חלוּמֶצקי. המדיניוּת שלו מכוונת היתה בגלוּי “לשחק עם הלאוּמים השונים משחקים שבזריזות, להחזיק את הסלאווים ואת הגרמנים במשחק הדדי של שחמט ולהבטיח על־ידי כך לכתר האוסטרי את השלטון העליון”. יש צורך, אמר פעם בבדיחות צינית, “להחזיק את כל הלאוּמים שבמדינה באי־שביעות־רצון ממוזגת־יפה”. לעוּמת “הליבראליזם־הגרמני”, שהתחיל הולך ומתנוון ולא ידע להסיק את המסקנות ההגיוניות מתוך הכרתו הליבראלית גם לגבי הפולנים והצ’כים, הנלחמים על חירותם, קמה בשנות השמונים בכוח גובר והולך סביב גיאורג פון שאֶנאֶראֶר ((Schoenerer התנועה הגרמנית־הלאוּמית הקיצונית עם תכניתה הפאנגרמנית, וקרוב לאחריה גם מפלגת הסוציאלים־הנוצרים, שבראשה התייצב מנהיג בעל כשרון, קארל לוּאֵגֶר (Lueger). הצד השווה שבשתי התנוּעות האנטיליבראליות הללו היה, שניצלוּ למטרתן את שׂנאת היהוּדים, שהיתה קיימת בתוך הבורגנות הזעירה, ואם גם בצוּרה רדומה.

הרצל, שהיה מחסידי הכיוון האוסטרי־הפאטריוטי הליבראלי, שיתף עצמו בחריצות בפעוּלותיה של האגוּדה, לקח חלק בנשפי־הוויכוּחים וניהל בעצמו כמה מסיבות־ערב, שהיוּ מוֹקדשות לספרוּת. חברו הסטוּדנט ארתוּר שניצלר שמר בזכרונו את חריפות דיבוּרו של הרצל באותם הערבים. ואילוּ באסיפות גדולות כמעט לא היה מדבר. בשעות כאלה בוחר היה לישב ולזוּן עיניו בהסתכלות, ששימשה לו אחר־כך חומר לנסיונות ספרוּתיים או לשירי־היתולים, שחיבר בשביל המסיבות של האגוּדה. באלה שפך פעם את לעגו גם על כמה מחבריו היהוּדים, שלדעתו הפריזוּ במאמצי ההסתגלות לזרמים השונים, או בהתרפסותם בפני דעות הלא־יהודים.

כזה היה בימים ההם יחסו אל שאלת היהודים – על כל פנים כלפי חוץ. הוא התעניין אך מעט, או לא־כלום, ביהדוּת הרשמית, שביקשה להיטמע בסביבה; לבית הכנסת בא רק לעתים רחוקות. שאיפותיו חרגו מתוך החוג הישן והמיוּשן הזה, שלא מצא בו עוד כל טעם ומובן, מן “הגיטו הבלתי־נראה”, אל עולם גאה ויפה יותר – כפי שהביע זאת אחר־כך (1894) גיבורו בדראמה שלו “הגיטו החדש”.

מן התכניות והרשימות שלו לעבודות ספרוּתיות שונות, שנשתיירו מן השנים האלה, ניתן לראות היטב, מה היו הדמוּיות האידיאליות ששימשו לו מופת, ומה הוּא דרך ההשתלמות שביקש לילך בה.

עוד לשנת 1878, כנראה לימים הקרובים שלאחר בחינת־הגמר, שייכות הרשימות הראשונות לחזיון גדול־המעוף, קומדיה או סדרת מחזות עליזים בשם “פרשי המליצה” (Die Ritter vom Gemeinplatz), נושא שהוסיף ומשך את לבו, אם כי בשמות אחרים, גם כמה שנים לאחר־מכן. גיבור־הפראזה שבתוך כל ספירות־החיים (ובייחוּד בפוליטיקה) יוצג כאן, זה שהופך את “הרגשות הקדושים מכל קדוש לכדורי־משחק של מליצות ריקות מכל מחשבה, צבועות ומרמות”. ולעומת אותו הפראזיולוג הרגיל, היום־יומי, ביקש הרצל להעמיד את דמוּתו של האדם האידיאלי, כפי ששיווה אותו לעצמו באותם הימים. אין זה מקרה, שבחר לו לתכלית זו באציל מלידה ומרוח. “הוּא מסתיר”, נאמר ברשימותיו של הרצל, “את תשוקתו ואת רגישותו הסוערות מתחת לקליפתו המוקשה של השקט הקר כקרח”. כאציל אמיתי, גאה ברוחו, מסור בכל לב ובהתלהבות לכל היפה והטוב, נכון להקרבה לשם כל מטרה נעלה, מבין וסולח, הוּא מעמיד מתוך “גאווה עצבנית מוגזמת” פנים של שוטה, של איש מוגבל השייך לשדרה מנוּונת – “מחאה חייה ואילמת כלפי נימוסי־הזמן המגואלים, הבאים להשחית ולטמא את הרגשות העדינים והטבעיים לכל היפה על־ידי ההתהדרות השחצנית באלה”.

אותן הבעיות והדמוּיות הולכות ונישנות בצוּרות שונות במשך השנים הבאות ברשימות המקוטעות ובתכניות לכתיבה, וכן גם ביצירותיו המעטות שחיבר והשלים אז: הלגלגנים קלי־הדעת, המתענגים בחיים מכל הבא ביד, אנשי־המוסר, האצילים והנאצלים – ודמוּיות־חלום נשיות מעורפלות, תמונות־כיסופים של עלם ביישן.

בצד חזיונו התמים “עבודה שבשותפות” (Compagniearbeit), שנדפס עוד בשנת 1880, ראוי להזכיר כאן קודם־כל סיפור שכתב בקיץ 1882 בשם “האגאֶנאוּ(Hagenau) . הגיבור העיקרי הוּא שוב אציל, גראף רוֹבּרט שאֶנק פוֹן האגאֶנאוּ, מצאצאיה של משפחה יורדת וּמתנוונת, אמן ביישן; ולצדו ד”ר למשפטים בורגני (!), השוקד להידמות לחברו באצילותו האמיתית, בגאונו הענוותני, בנכונוּתו השקטה והמיוּשבת לעזור, ובגינוניו החיצונים הפשוטים והטבעיים. הוּא, הבורגני “האציל”, פונה כאן נגד אחד מבני סביבתו, רופא דמוקראט קיצוני, מהפכן משנת 1848, המדבר בבוּז ובשנאה על האצילים והאצילוּת ואומר שאינם אלא מרמה ומשחק ורשעות – עד שהמציאוּת מביאתו להודות בהפך מדעה זו. ההפליה הקדומה שבין הגזעים והמעמדות – כך טוען ידידו הבורגני של האציל – בטלה מכבר וחיה עוד רק בתוך עולמם הדמיוני של דוקטרינרים נושנים. הרי באותו נשף־ריקודים, שנערךְ בבית משפחת ברוּנֶר, הבעלים החדשים של טירת האגאֶנאוּ, נראו יחד האצילים הישנים והאצילים החדשים, שהתהוו מתוך אזרחים סתם ויהודים! “גם האדון מוריץ לבית לֶוונשׁטיין היה כאן. הוּא נשׁען על בנו בכורו קארל, שלבש מדי קצין צבאי. מגמה שווינית של הזמן: בפרופיל של קארל נסתמן כבר קו ישר לחלוטין. וגבירותיהם של כל אותם האדונים, כלום לא ניתן להחליף את כוּלן, אשה בחברתה, בתלבושתן, בנימוסיהן, בדיבורן? הבארונית לוונשׁטיין, שׁישׁבה ליד הרוזנת פון ווֹרטֶג, לא היתה לבושה כלל בגונים דוקרים את העין יותר מזו האחרונה, וגם צרפתית טהורה דיברה ממש כמותה, ואפילו לשון גרמנית נקייה כמותה!” אכן – מהרהר הדמוקרט הישיש לפי סגנונו של הרצל – לאמיתו של דבר אין זו אלא תמוּרה שלמראית־עין. הקו המבדיל שבין המעמדות רק העתיק עצמו דרגה אחת למטה יותר. מעֵבר לאוּלם־ריקודים זה, המוצף כוּלו אור, עדייו מרובים בתי־העוני החשכים, ש“קרן אור אחת של שמחה מעולם לא חדרה לתוכם. ואת האיכּר הסובל ממחסור, את הפועל של בית־החרושת, מבדילה מבנו החסר־דאגה של עשיר חדש זה תהום שאין לגשרה”.

אין צורך בעין פסיכולוגית חדה ביותר, כדי להכיר מתחת למסווים השונים הללוּ את האדם הצעיר שהסתתר מאחריהם: אדם ביישן וגאה השואף להתקדם בכוחותיו הוּא ולהשתלם לדמות ישרה, זקופה ואמיתית, מלאה רגש אחריוּת וחוּש של צדק, אך חדורה גם געגוּעים אל קלוּת־החיים של בני־האדם קלי־המזג המצליחים, ומלאה התפעלוּת מן האדם המאחד בקרבו גם אמת ומסירות ואצילות־נפש בתוך עצמו פנימה, וגם קלות והסתגלות אל העולם, מעין החכמה “הצרפתית” לגבי העולם החיצוני, ביחסים עם הבריות. “הנה הזכרתי לפניכם עתה” כותב הוּא במעט אירוניה על עצמו בפתיחה למאמר־ביקורת, “שאני עשוּי להתפעל מאוד מן האבירות, הגברות וכיוצא באלה; מתוך ההתלהבות האחת הזאת הייתי יכול להסיק, ישירות או לא־ישירות, את כל ההתלהבויות האחרות שלי, השונות כל־כך זו מזו”.

טבעי היה איפוא הדבר, כי לבו של האדם הצעיר נמשך אל החיים בתוך איגוּדי הסטוּדנטים. במארס שנת 1881 פיזרוּ השלטונות את אגוּדת “אוּלם הקריאה האקדמאי”, לאחר נאוּמו של הציר האנטישמי הכל־גרמני שאֵנאֶראֶר, שהלך וכבש את הלבבות של מעמד האזרחים והסטוּדנטים לתורת האנטישמיוּת הגרמנית החדשה. עוד בסאֶמאֶסטר החורף נכנס הרצל אל אגוּדת־הסטוּדנטים “אַלבּיה”. אגוּדה זו, שטיפחה גם את הדוּ־קרב בין הסטוּדנטים, עדיין לא קבעה סופית את דרכה בימים ההם. על ניסוּח התכנית התקיימוּ פעם בפעם ויכוּחים ומלחמות בין הכיווּן הליבראלי והשמרני, ובין המגמה האוסטרית והמגמה הלאוּמית־הגרמנית, והזרם המנצח בזמן מסוים היה מגרש מן האגוּדה את מתנגדיו באותה שעה. הרצל נמשך בוודאי יותר מן הצד האנושי של האגוּדה, ולא הפוליטי, ובראש וראשונה אולי מן הידידות ל“אלבים” אחדים. לזה נוסף ככוח מושך כל סיגנון־החיים של האגודה. חבריה היוּ מכוּבדים ומפורסמים כבחורים אמיצים, חזקים ואֶלֶגאנטים. הם ידעוּ היטב לשׁלוט בסַיִף, בשנת 1881 נלחמוּ בשבעים וחמישה דוּ־קרבות. בתורת “שועל” (כפי שהיוּ מכנים חברים צעירים באגוּדות כאלה) לקח הרצל חלק פעיל מאוד בחייהם. בגאון חבש את המגבעת הכחולה, את הסרט הזהב־התכול־הלבן, ביקר בהתמדה בנשפי־הבירה של הסטוּדנטים, שתה ושר יחד עם האחרים את שירי־הסטודנטים הקלים והעליזים, שיחק בקלפים ובשחמט וכתב שירים ומאמרים רבים בשביל עיתון האגוּדה. בסמסטר הראשון להצטרפוּתו גם השתתף יום יום משעה 1 עד 3 ומשעה 5 עד 7 בשיעוּרי הסַיִף הרשמיים, אף השתלם באמנוּת הסַיִף בשיעוּרים מיוּחדים. ואם גם התאוננוּ עליו באגוּדה, שלא יצא לדוּ־קרב ממש אלא פעם אחת, היה בכל זאת בזמן הראשון הזה מכובד בין חבריו כסופר וחביב כאדם בעל רוח עליזה ובעל תכוּנה נלהבת. הסופר הרמאן בּאהר, שנכנס לאגוּדה אחריו, סיפר לאחר־מכן על הרושם החזק, שעשה עליו “יופיו הגדול, ואם אמנם יופי מוּזר במקצת”, של אותו צעיר גבה־הקומה, גא־המבט ומהיר־ההליכה, שהיה אגב פגישה מקרית “פותח בשיחה מגבוה, בנימה של חסד לעגני, ואחרי מלים אחדות לא־חשוּבות פוטר אותנו כמו מתוך הוד מלכותי”. כעלם מלא־חיים ומבריק בדיבורו מתאר אותו אחד החברים שלו מ“אוּלם הקריאה”: “העיניים השחורות הללוּ היוּ כחודרות ונכנסות אל תוך לב השומע”. וכך הוּא מופיע גם באחת התמוּנות שלו מאותם הימים: משכמו ומעלה גבוה מכל חבריו, לבוש בהידור מוצנע, הפרופיל חד בחיתוכו, ובארשת העיניים והפה החלטיות ובוז לבריות.

דומה כי השתתפוּתו בענייני האגוּדה הלכה במהרה ופחתה. אפשר להניח, כי הרצל התכוון לעצמו כשאמר בסיפּור “האגאֶנאוּ” הנזכר לעיל על הגיבור האזרחי, שכל מעשי־הקונדס של בני־האמידים עברו עליו בהקפדה בזה אחר זה, ומשך ידיו מכל אלה, כשהגיע לידי הכרת העניין לאמיתו". ביום 27 ביולי 1880 כבר עבר בהצלחה את בחינת־המשפטים הראשונה (תולדות המשפט) והצטיין בה במשפט הכנסיה ובמשפט הגרמני. עתה היה עליו להיכון לבחינה השניה. ודאי גם מלבד זה ביקש לנצל את הזמן בדרך מועילה יותר.

הוּא קרא הרבה, בקיאוּתו בספרות בלטה לעיִן בכל שיחה, הוּא אהב תבל דבריו בציטאטות קולעות, שזכרונו הבטוח עמד לו תמיד להעלותן בלי מאמץ. ב“אולם הקריאה” היה הוּא האחד, שהשתמש בספריה במידה מרובה ביותר, ובספר התלוּנות רשם מאמרים ספרוּתיים שלימים, כדי לנמק את דרישתו לחתום על עיתון פלוני או אלמוני. ביאנואר 1882 התחיל לרשום בתוך יומן מיוּחד את דברי־הביקורת שלו על הספרים שקרא. מיומן זה, ממכתביו לידידו היינריך קאנא ומתוך רשימות שבאקראי, ניתן לנוּ לראות למשך חדשים אחדים מה קרא, איך דן על הנקרא ומה נחשב לעיקר בעיניו כסופר בעתיד.

כבר הכמות עצמה של החומר הנקרא מעוררת פליאה: מיאנואר ועד מאי 1882 רשם ביומנו בלבד דברי־ביקורת מפורטים על יותר מארבעים ספר. הוּא קרא את ספריהם של גדולי הפילוסופים, שמהם חיבב ביותר את שפינוזה ואת שופנהאוּאֶר; את יצירותיהם של משוררים וסופרים שונים, קרובים ורחוקים: ריקאֶרט, ביירון, לאֶנאוּ, מאֶקולי, מארק טוויין, ווֹלטאֶר, לאֶסאז', באלזאק, בכלל הרבה מן הספרוּת הצרפתית, ובייחוד מספרים ריאליסטיים; מן הספרוּת הגרמנית המשיך לקרוא כמאז את יאֶנסאֶן, ואחר־כך בייחוּד את גוטפריד קאֶלאֶר, גם וילהלם לאוּבּאֶ וו. ה. ריהל. ותוך כדי קריאה הוא מותח ביקורת חריפה: כל גיבוּב של מליצות, כל פאתאֶטיות מופרזת, כל רומאנטיקה מתוּקה, כל שיש בו מן השאבלונה, פסול הוא. ומן הצד האחר הוא מתקומם במלים חריפות ביותר נגד החושניות המגרה של רומאנים רבים, שלדבריו הם מכרכרים את “כרכוריהים הפוֹרנוֹגראפיים מסביב לספת־הזונה”. אבל עם זה מבחין הוא ורואה את האמנות האמיתית גם ברומאנים “חופשיים”, אם התיאורים הנאטוראליסטיים שבהם אינם נעשים מטרה לעצמם.

מתפעל הוּא למקרא ספרי אנרי מירז’אֵ (Murger) מחיי הבוהימה. “כאן נשמר הכול בגבולות הטעם הטוב והיופי. כמעט אין קיים כאן שום חיכוך בשעת מתן ביטוי לרעיון על־ידי המלה” – כך הוּא משבח יצירה אחרת של אותו “הוראציוס של הבוהימה הפאריסית”, ובדבריו אתה שומע את נעימת הקנאה מתוך הערצה. מה רחוק עדיין הוּא עצמו מן היכולת הזאת ליתן ביטוּי מדוּיק למה שממלא את הנפש! “מירז’אֵ מאוּשר שיש בכוחו לומר – ובאיזה חן וחידוד ועמקות־המחשבה – את אשר עם לבבו!”.

המידה הנכונה בצוּרה ובתוכן היא המושכת את לבו ואליה הוּא שואף להגיע. ולפיכך מובן ממילא, כי רומאן כמו “החטא ועונשו” לדוֹסטוֹיֶיבסקי דוחה אותו. רק את השיחה בין ראסקולניקוב ובין השופט־החוקר הוּא מוצא נפלאה ונהדרת. כל שאר החלקים בספר “מעוררים אך גועל נפש בשעת הקריאה”. קדחת־הפשע של הגיבור עשוּי לעשות גם את הקורא הרגיש חולה ומעונה

חמוּדות הן בעיניו “הערות־ההגהה של הבחוּר הזעצער” לפרדינאנד לאסאל בספרו “האדון יוליאן שמידט”, אם כי הוּא מגנה גם כאן את ההפרזות בדרך־הכתיבה וההנמקה. הוּא אינו יכול להבין, כיצד כותבי תולדות־הספרוּת השטחיים כמו יוליאן שמידט יכולים עוד להמשיך בפעולתם לאחר ביקורת קטלנית כזאת, “בה בשעה שלבו החם ורוחו הגדול של הטריבוּן האחרון והידיעות המגוונות והעמוקות שמילאו את ראשו המלומד נרקבות, יחד עם כלי־קיבולם הגופניים, בתוך האדמה”.

באותה מידה לא־סלחנית שהוּא מודד לאחרים הוּא מודד גם לעצמו. כלפי חוּץ מופיע הוּא שלם ובוטח בעצמו, ואילוּ בתוך נפשו פנימה מלחמה לו בספיקות ובפקפוקים שאינם נותנים לו מנוח. כשקרהו המקרה הרע, עם הכרזת פרס לפיליטון על־ידי “”Wiener Allgemeine Zeitung, אחד מחשובי העיתונים בווינה, בפברואר 1882, שהשתתף גם הוּא ולא זכה באחד משלושת הפרסים ולא להכרה כלשהי, הוּא מדבר משפטים עם עצמו: “שלושה חדשים רצוּפים חלמתי על כך. חודש שלם עבדתי, ואיך! עם כל צער־היצירה, עם כל חדוות־היצירה, עם כל אותן ההפסקות של רפיון־ידיים ועם התקוות וכליון־הלב גם יחד של בר־נש מסכן, שאין לו בעצם כל יכוֹלת במוחו וכל כוח במותניו. וכל זה צריך להיות ללא מועיל! האם באמת אין אני מוכשר לעשות מה שמוכשרים לעשות שבעה יצורים בינוניים?…” האם אין הוּא באמת אלא אחד מרבים, שמתוך רוב־עצלות ומתוך חוסר־יכולת לעבודה רוחנית רצינית, מתוך החשבה־עצמית יתירה ומתוך התעלות ללא יסוד, הוּא משים עצמו סופר? “וכך הולכים ונמוגים מעט־מעט החלומות על הצלחה ואושר!” כך רושם הוא ביומנו במצב־רוח מדוכא וסנטימנטאלי, אלא בסוף בא הוּא בכל זאת לידי סיוּם מעודד: “אך החוטם למעלה! אין אני האחרון, כשם שאינני הראשון. כוס מרה זו עברה גם על גדולים וטובים ממני”. וליום הולדתו העשרים ושניים, יום 2 במאי 1882, כותבת האמביציה קצרת־הרוּח שלו ביומן: “אין אני יכול לברך את עצמי לשום הצלחה, אף לא הקלה שבקלות, שהצלחתי עד עתה”. מובטח לו שלעולם לא יגיע לידי עמדה כלשהי בין גדולי־הרוח שבימיו. על־כך אין הוּא שוגה עוד בדמיונות. “כ”ב שנים! וכל־כך מעט עשיתי!" אבל לאחר כמה משפטים נוספים בסיגנון זה הוּא מפסיק את “האוננות הספרותית” הזאת: “כבר אני שוב מסַפרר! מספיק! ואוּלי אשוב ואדביק אחר־כך את שני הדפים הללוּ זה על זה, שכן בשעת כתיבה מרגיש אני שאינני ישר על עצמי: זו היא קללת היומנים!” כך הוּא רואה עצמו במראָה הכפולה – ומשאיר את שני הדפים, ולאחר יומיים, כשנדפס בכל זאת הפיליטון שלו ב“וינר אלגֶמיינאֶ צייטוּנג”, הוּא רושם מתוךֱ ענוותנות מעוּשׂה: “פַּה! אחרי ככלות הכל… בעצם לא כדאי כלל לסבול את ההטרדות בגלל המחמאות השחוקות על “ההישג” כביכול”.

גם עם שאלת היהוּדים התווכח ביומן זה. בפברואר 1882 קרא את ספרו של וילהלם יאֶנסאֶן “היהודים מקאֶלן”, אֶפּיזודה אחת מזמן רדיפות־היהודים שנתחוללו בעקבות הדֶבֶר הגדול באמצע המאה הארבע־עשרה. תיאור סבל היהודים. “העצור והדומם”, בגיטו של ימי הביניים, כבש את לבו של הרצל וגרם לו צער ותוגה, ואילוּ נחמה ועידוּד מצא ברגש האנושי, שהמחבר מגלה כלפי היהודים. היהוּדים של ימי־הביניים, “בתוך דוחקם, בתוך נדיבוּת־רוּחם ומדיבות־מחשבתם, שנתחמו בתוך חומות גיטו ונסגרו כבארון־מתים, בבגדיהם המזרחיים ובדיבורם המזרחי”, מעלים בזכרונו את המאוּרים בספרד. “יאֶנסאֶן” – כותב הוא – “הרי גם הוּא רואה את היהוּדים כגזע אצילים כזה, שירד בהמשך התולדה שלו (הוי, כמה ירד!), ולעתים הרי גם היהוּדים עושים אותו רושם מעורר־רחמים שעושים צאצאיהם של אצילים מיוחסים, המוכשרים לכל דבר ורק לא לעבודת־כפיים נאמנת ופעילה”. ואילוּ לידי כך הביא אותם, לדעתו של הרצל, רק הלחץ של העולם החיצון, האיסוּר להשביח את גזעם על־ידי הרכבה בגזעים אחרים; רק ההתערבות הזאת בגזעים אחרים, עם השבחת פרצוף־העם מבחינה גופנית ונפשית הכרוכה בכך, תפתור איפוא את שאלת היהוּדים באופן משביע רצון. “ההרכבה של הגזעים המערביים עם גזע זה, המתקרא בשם מזרחי, על יסוד דת־מדינה משותפת – זהו הפתרון הגדול והרצוּי”.

פירוש הדבר: התבוללות גמוּרה ללא־שיור, טמיעה שלימה בתוך הסביבה! “אילמא אותו הלחץ והמחץ העמוּם של הגיטו”, סובר הרצל, “שהוסיף לפעול עוד ארוכות גם לאחר שחומות־הגיטו הממשיות כבר נפלו מזמן… אילמלא אותו גיטו, שעדיין הוּא מתקיים גם כיום בצוּרה לא־גופנית, בהשקפותיהם המוגבלות של המוני העם ושל משכילים מסויימים… לא היתה אצבע־הטבעת שעל ידה של האנושיות, הקרויה בשם יהדות, מתפתחת, או נאמר מתנוונת, בדרך שנעשה הדבר”. לפיכך חייבים לתת לו לאותו האבר הכאוב לנוע ולהתנועע באופן חפשי, ואז יתיישר החריץ, שנחרש על־ידי לחצה של טבעת־הגיטו, ולא יהיה עוד הבדל בבריאות ובכושר־העבודה בינו לבין שאר האצבעות. “היהודים מתגאים היוּ בראשונה ומתפארים יותר מדי בזה, שהם הם אותה אֵצבע־הטבעת הנבחרת; אך הטבעת הלכה ונצטמחה לתוך הבשר, ואז שמחו על שניטלה מהם. והנה עתה צריכים הם לדאוג לכך, שישלימו וישיגו בגידולם את מה שהחסירו”.

למחרת אותו היום קרא הרצל את ספרו של אויגן דירינג “שאלת היהוּדים כשאֵלת גזע, נימוסים ותרבות” (1881)⁴, הנסיון הראשון והחשוב ביותר לבסס את האנטישמיות, שהלכה וגדלה בימים ההם בהתמדה, ביסוס “מדעי” על־ידי הפילוסופיה, הביולוגיה וההיסטוריה. דירינג מטפל בשאלת־היהודית והעמים, שמתוך הוּמאניוּת מוטעית הם נותנים ליהוּדים לחיות בתוכם בזכוּיות שוות ואף יתירות, חייבים להשתחרר מן המזיקים הללוּ ולהיטהר מהם. והואיל והדבר אינו יכול להיעשות, לדעת דירינג, על־ידי “הסגר לפי משפט העמים” במדינה שלהם עצמם, יש להעמידם, לעת־עתה, בתוך חוקי־הגבלה מיוּחדים: השפעתם בחיים הציבוּריים ובעיתונות חייבת להיפסק לחלוּטין; רכוּשם יועמד תחת ביקורת המדינה; השתתפותם בשירוּת־המדינה תוגבל לפחות ביחס למספר האוכלוסים, וכל נישוּאי־התערובות ייאסרוּ. לעתיד צריך לחתור למטרה יסודית עוד יותר, שאליה “אין לסלול את הדרך אלא באמצעים הנועזים ביותר. היהוּדים הם” – כך ממשיך דירינג – “קרתאגוֹ פנימית, שהעמים המודרניים מוכרחים לשבור את כוחה, אם אינם רוצים לראות בהריסת יסודותיהם המוסריים והחומריים”. במלים אחרות: ביטול האמנציפציה מיד, הרס והשמדה בעתיד, זה מה שהטיף בימים ההם הפילוסוף דירינג לבני עמו – וכעבור חמישים ושישים שנה עתידים היוּ להגשים את התורה הזו הלכה למעשה ולבצעה במלואה, על דרגותיה ופתרונותיה הסופיים…

לפי הדברים שהובאו למעלה מרשימותיו של הרצל על ספרו של ינסן אפשר להבין, שהקריאה בספר זה של דירינג היתה לו להרצל כמהלומה. בזעף ובהתקוממות הוּא מגיב על כך ביומנו: “ספר מתועב, ולצערי כתוב בסגנון כל־כך טוב. אם סופר כדירינג, בעל שׂכל חודר ומעמיק ובעל ההשכלה המקפת והעולמית, עשוּי לכתוב כגון אלה – מה יש עוד לקוות מן האספסוף הנבער והמופקר!” אם היהוּדים הם באמת גזע שפל ונקלה כזה, ללא כל סגולות טובות כלל, “איך יכול היה גזע שפל וחסר־כשרון כזה לקיים עצמו במשך אלף ומחצית־האלף שנים של לחץ ועוני איום, אם לא היה בו מאומה מן הטוב”. ומדוּע אין הוּא, דירינג, המדבר כל כך הרבה על “הנאמנות”, מתרשם כלל מאותה “שמירת־אמונים שבגבוּרה של אותו עם נודד וגולה אל אלוהיו?”.

“בפרקיו הראשונים הספר מאלף למדי, למרות הגזמותיו הרבות והשנאה הגלוּיה המפעפעת מתוכו, וראוּי לכל יהוּדי שיקרא אותו. העקמומיות של המוסר היהודי וחסרון האמת המוסרית ברבים ממעשיהם (דירינג אומר: בכל מעשיהם) של היהוּדים נחשפים כאן ומובלטים בלא חמלה. מכאן יש ללמוד הרבה! אך בשעה שאתה ממשיך וקורא הלאה, אתה מבחין ורואה שלאותו משהו האמיתי נצטרף כאן ונתערבב הרבה מן הזיוּף והרבה ממה שזוּיף בכוונה תחילה, ודירינג הולך ונעשה מגוחך לאחר שהיה מסוּכן… הנה לדוגמה אותה תקנה חוקית־דתית של ימי הביניים, שהיוּ לה תוצאות על־כך גורליות לגבי סירוס האופי של היהוּדי, שאין להכחישו, התקנה שלפיה ניתנה הרשות ליהוּדים להלוות כסף בריבית, בשעה שלבעלי דתות אחרות היתה אסורה. היהוּדים האומללים היוּ משום־כך העלוקות, שמצצו את הדם לתוכם. אך כשם שהעלוקה אינה שומרת את הדם המצוץ לתועלתה היא, כך גם לא עשוּ זאת “עבדי־המלך” של ימי־הביניים. הרי הממון שרכשוּ להם בריבית קצוצה נלקח מהם בזרוע, אם על־ידי מסים וארנונות ואם על־ידי מעשי־אלימות שהיו מייראים אותם בהם. וביחוד בגזירות־דמים נגדם שהוּצאו אל הפועל. והנה בא כיום הזה פרופיסור נוצרי־גרמני, ומייסר את העלוקה המסכנה על שמצצה את הדם. וכי מה יכלו אותן עלוקות של ימי הביניים – ונודה, גם של העת החדשה – לעשות אחרת? אנוסים היוּ היהוּדים להלוות בנשך, לשם מה היוּ יהוּדים? אנוסים היוּ להיות מוצצי־דם, מפני שהיוּ העלוקות, או בשם נאה יותר “עבדי המלך”, שגוּדלוּ וטוּפּחוּ בחכמה ובתבוּנה, לא רק לתועלת הקיסרים אלא גם לתועלתם של כל בעלי הזרוע והשלטון. משנתמלאה כרסן של אותן העלוקות, סחטון – ואם נתרסק פה ושם אחד בטיפוּלי־הסחיטה הנסערים האלה, למי היה זה איכפת? היהוּדים היוּ עד לעת־החדשה ביותר מעין מס־שבעקיפין, שהטילוּ אותו על העם, אין להכחיש זאת. אך כלום מחפצם היוּ כך? כלוּם לא היוּ מעדיפים להתמסר בראש מורם למשלחי־יד מהוגנים?”

דירינג מגיש פּשוּט מחדש, בצוּרה מודרנית, את הבדוּתה הנושנה של עלילת־הדם מימי־הביניים. “התינוק הנוצרי נתחלף בקאפיטאל הנוצרי. וכשם שבאותה עלילה שותת־דם ומסיתת־המונים של ימי־הביניים נשחט התינוק, כך נדקר ומומת – לפי העלילה המרשיעה, שהאנטישמיים יכולים עתה, הודות לסידורים הנאורים של הזמן החדש, להפיץ בדפוס – עושר העם וההון הנוצרי על־ידי ההון היהוּדי”. וגם ההקבלה להרעלת־הבארות של ימי־הביניים נמצאה להם במה שהם קוראים בשם “ייהוּד העיתונוּת”, המרעילה כביכול את הבארות של “דעת הציבוּר”.

כיוון שהדת אינה עשוּיה עוד לשמש כוח מניה לשנאת היהוּדים, ימלא את מקומה הגזע: נפט מודרני על המדורה הישנה של ימי־הביניים. ומן השריפה עוברים אחר־כך אל השלל והביזה. “תאוות־הביזה הוּא המניע השפל והמסריח של כל התנוּעות נגד היהוּדים, מאות השנים לא שינוּ מאוּמה במוסר־נוצרים זה… אבל גם בשביל העלילות החדשות הללו על היהוּדים יבוא, אפשר לקוות, עתיד בהיר יותר, שבו יחזרו בעלי־הלב אוהבי־האנושות ובעלי־השכל השקטים וחסרי־התאוות ויראו את שנאת־ישראל החדשה באור שרואים בו כיום כל בעלי־ההשכלה, ואף בעלי־ההשכלה האנטישמיים, את רדיפות־היהוּדים של ימי־הביניים”.

ממילא ברור, שהרצל דוחה בשתי ידיים גם את הצעותיו של דירינג לפתרון שאלת־היהוּדים. את הרעיון להקמת מדינת־יהוּדים שדירינג מעלה אותו אגב פיקפוק ודחייה, אין הרצל מזכיר. חוקי ההגבלה נגד היהוּדים שדירינג מציע אותם, יהווּ מעין גיטו במהדורה החדשה, ואי־אפשר לבצעם במציאות. ואם אמנם תתגשם אותה הסיסמה של האנטישמיים “יהוּדים צאוּ”, מאין – שואל הרצל – יתפרנסו סוף סוף האנשים המסכנים, אם אינם צריכים לא להלוות בנשך, ולא להורות, לא לרפא ולא לייעץ, לא לשרת את המדינה ולא לכתוב בעיתונות, לא למכור את ספריהם ולא למכור בכלל שום דבר!".

רק צחוק מר מעוררים בו דברי דירינג נגד “היהודי־לחצאין” ג. לאֶסינג, נגד “היהוּדי” גאמבֶּטה ונגד פרדינאנד לאסאל, “שׁהיה לו יוֹשר־לב, אהבת־עָם, ידע ושׂכל, אופי וחוסר־פּנייה־עצמית יותר משיש למאה ולאלף פרופיסורים גאים ורוגזים, מפוטרים ומגורשים, כמו דירינג השפל והנבזה”. וחבל לו להרצל, הסופר הגרמני לעתיד, שהספר הנפסד הזה נכתב “בלשון גרמנית טהורה להפליא ומצויינת כל־כך”.

מתוך תגובתו זו של הרצל ניכר בעליל, עד כמה נגעה אל נפשו תורת־הגזעים האנטישמית של דירינג, ועד כמה זיעזעה את אמונתו בהיעלמות שאלת־היהוּדים. עוד בספרו “מדינת היהוּדים” נשמע הדים לכמה רעיונות מתוך החיבור הזה. לעת־עתה אמנם לא הסיק מסקנות, כדרך שיעשה זאת לאחר שלוש־עשרה שנה. מורגשת רק התקוממות גאוותו. הדפים הבאים של היומן מטפלים שוב בחומר־קריאה רגיל.

ואף־על־פי־כן ודאי שחלה תמוּרה בנפשו למקרא אותו ספר: אלמלא כן לא היה הרושם ממנו משתמר בו לכל ימי חייו. לאחר מכן הודה בעצמו, שמכאן התחילה היאבקוּתו האמיתית עם שאלת־היהוּדים. המסווה שעל פניו נקרע לגזרים. לא היה עשוּי עוד להביט אל בני סביבתו באותו מבט תמים כמקודם, הוּא לא יכול עוד לזלזל בשאלה המעיקה. יכול היה לנסות להשכיחה מלבו על־ידי פעלתנות יומיומית; אך בכל שעה של התייחדות עם עצמו תעלה מעתה השאלה ותתייצב לפניו ותדרוש את פתרונה.

קודם־כל הבחין וראה מעתה בעין בוחנת וחדה יותר את חבריו באגודת־הסטוּדנטים. גם שם חדרה והתקדמה האנטישמיות. לא מעטים מהם התחילו רוחשים אהדה לנאומיו האנטי־יהודיים של ציר הפארלאמנט הפאן־גרמני שאֶנאֶראֶר, שעשה תעמולה לרעיונותיו ביחוד בחוגי הסטוּדנטים. בשעת הוויכוּחים במועצת־החברים, כשהבחין בנטיות כאלה, היה הרצל מתקומם כנראה בדברים חריפים, כדרכו בוויכוּחים עיוניים. העיתון של אגודתו כתב לאחר־מכן, כי אף־על־פי שפעולתו למען האגוּדה היתה פחות מבינונית, הוּא דרש לעצמו מין עמדה מיוּחדת, יוצאת מן הכלל. “בלעג גלוּי או בנאצה נסתרת דיבר על מה שהיה חביב לחבריו”, משום כך – מעיר העיתון – לא היה אהוּד על בני גזעו המעטים ולא על החברים מדם גרמני, שהיוּ מרוּבים הרבה יותר. “הוּא לא הרגיש עצמו בטוב בין האחים־לאגוּדה והוּא נשאר לגבי כוּלם אֶלאֶמאֶנט זר”.

כינוּיו באגוּדה היה“טאַנקראֶד”. כלום מקרה בלבד הוּא, שכינוהו בשם הגיבור של מסע־הצלב הראשון, שהשתתף השתתפוּת רבה כל־כך בכיבוש ירושלים ושימש אחר־כך דמות ראשית בשירו האֶפּי של טוֹרקוואטוֹ טאסוֹ על “ירושלים המשוחררת”? אף הוסיפו לו אחר־כך את תאריו של טאנקראֶד: “נסיך הגליל”, או “נסיך אנטיוכיה”. כלום נתכוונו החברים להטעים בזה את דבר הגנתו על היהדוּת? או שמא דיבר כבר באותם הימים בתוך חוג חבריו על דבר ארץ־ישראל? כלום התקרב כבר אז לשעה קלה אל רעיון מדינת־היהוּדים? מה עוד היה חסר לכך, לאחר הזעזועים עם קריאת ספרו של דירינג? אולי רק זו בלבד, שיגיע לאוזנו הקול הקורא של פינסקר במחברתו “אבטואֶמאנציפּאציה” שיצאה בשנת 1882? האם היה זה יתרון לו ולתנוּעה הציונית, (כדברי הרצל אל סטיפאן צווייג), אילוּ קם כמעורר כבר עז, בכוח העלומים שבו, אך בלי התהילה של סופר מכובד ובלי הנסיונות של ימי פאריס?

באותה שנה, 1882, נוסדה “האגוּדה של הסטודנטים הגרמניים בוינה”, שתכניתה היתה כל־גרמנית ואנטישמית. ביום 5 במארס 1883 ערכה האגוּדה הזאת של הסטודנטים הגרמנים נשף גדול לזכר הקומפוזיטור ריכארד ואגנר, שמת ימים מועטים קודם לכן. נקודת־השיא של הנשף היה נאוּמו של בא־כוח אגוּדת “אלביה”, הסופר שלאחר־כך הרמאן בּאַר. נסמך על המוסיקה של ואגנר דרש בּאַר “אנטישמיוּת ואגנרית”, והשמיע לפני הקהל הודיה מפורשת של כל־גרמניות אנטישמית. האסיפה הריעה למשמע הדברים, והמשטרה, כוח־ההגנה של המדינה האוסטרית־הוּנגרית, הפסיקה את האסיפה ופירקה את “אגודת הסטודנטים הגרמנית”. בּאַר גורש על־ידי הסינאט האקדמאי מן האוניברסיטה, ואילו “אלביה” ראתה בו גיבור. על־ידי כך הכריזה בגלוּי על עמדה וכיווּן, שיהודי גאה לא יוכל לקחת בהם חלק.

הרצל לא השתתף באותו חג. יומיים לאחריו כתב מכתב אל הנהלת האגוּדה שלו, ובו הודיע שקרא בעיתונים כי נשף ואגנר, שגם אגודתו השתתפה בו, הפך והיה להפגנה אנטישמית גלויה. הוּא לא מצא לאחר זה שום הצהרה מסתייגת מצד האגוּדה שלו, ואין הוּא מאמין כי גם לאחר מכתבו זה תפורסם הצהרה כזאת. אגודתו התייצבה איפוא על דרך כזו, שמנקוּדת־הראות של אהבת־החופש, אף אילו לא היה יהוּדי, חייב היה לגנות אותה. "מתקבל איפוא על הדעת, כי אני, שהנני עמוס הפגם הזה של “השמיוּת” (בזמן כניסתי לאגוּדה עדיין לא היתה מלה זו ידועה), לא הייתי מגיש כיום בקשה להתקבל כחבר באגוּדת “אלביה”, וקרוב לוודאי, כי בגלל הסיבה הנזכרת גם לא היוּ מקבלים אותי – ושאין אני רוצה להישאר במקום, שבו אני מניח עמדה זאת, הרי ברור הוּא לכל אדם הגון. הוא מבקש איפוא לתת לו להיפטר דרך כבוד מן האגוּדה.

ב“אַלביה” התרעמו מאוד על נעימתו של המכתב. מועצת־החברים החליטה לא לקבל את ההתפטרות ו“להשליך” את הרצל מתוכם – העונש הקשה ביותר בין חברים, כעין הכרזה על האיש שאינו ראוּי לכבוד. אוּלם אחר־כך נתעוררה התנגדות מסוימת בשורות האגוּדה עצמה נגד הענשה כזו של מעשה שבגאווה; שינו את ההחלטה והודיעוּ להרצל ביום 3 באפריל במלים יבשות, שמחקו אותו מרשימת החברים ועליו להחזיר את כל האותות והסימנים של האגוּדה.

“אמרתי אז לצעירים הנכבדים האלה: היו שלום”, כתב על־כך במאוחר יותר הרצל בליגלוּג – אך באותם הימים בוודאי נגעוּ הדברים הרבה יותר אל נפשו. “אם רשאי אני להוסיף כאן עוד הערה אחת, המכוונת רק אליך בלבד”, כתב במכתבו אל חברו לאיגוד דאנקווארט, “הריני אומר לך, שלא בנקל החלטתי להסתלק ולצאת”. וביומנו הוּא כותב שבוּע לאחר־מכן (13 באפריל 1883), לאחר הפסקה של שנה כמעט ברשימותיו: “… איזו אירוניה! אנשים אחדים ממכרי הקרובים יותר מתחילים זה עתה להאמין בי, ואני איני יכול כן… “בחור כשרוני”, או “אדם בעל שאר־רוח” הם אומרים בוודאי בדברם עלי… הה, הם אינם יודעים, כמה צער ויסורים וייאוש נושא במסתרים מתחת לאפודתו אותו עלם שואף־לגדולות! פקפוּק אֶלגאנטי, ייאוש מבוּשׂם – ומשום כך רואה אותם גם היינריך קאנא, האחד היכול להציץ לי לפעמים אל מתחת לאפודה, כלא־אמיתיים… וכאני חושב, שאולי יהיה העניין הולך ונמשך כך שנים על שנים; שאולי אהיה הולך ומתעלה לאט־לאט בחשיבות בעולם, ואילו בפנימיותי אהיה אומלל וחסר־ישע יותר ויותר! הוֹ חיים עלובים, מופלאים!”

אכן, כנימוּק להתבוננות זו שברזיגנאציה נעדרת־תקווה ציין הוּא עצמו אכזבות ממין אחר: אהבה־לא־באה, וביחוד האכזבה על שלא באה ההצלחה הספרותית שאליה שאף. ושאיפה זו להצלחה ספרותית הולכת וגוברת בה במידה, שבתוך חברת הסטודנטים אינו מוצא אפשרות של חיי קוממיות וכבוד.

בסתיו של השנה 1882 סיים את כתיבתה של קומדיה בשם “עניין הירשקורן” (Сausa Hirschkorn), “ייצור של שיעמום יוריסטי ושל עובר־אורח הקורא לעצמו במקצת חציפה בשם ה”אמצאה הטובה“. בלשון זו כותב הוּא על יצירתו ב־18 לדצמבר 1882 אל השחקן, חביב־הקבל בימים ההם ומנהל ה”בּורגתיאטר" של וינה, אֶרנסט הארטמאן. והוּא מבקש ממנו בסיגנון גנדרני במקצת לבחון את מחזהו ולהמליץ עליו לפני התיאטרון המלכותי, לא פחות ולא יותר. הארטמאן ענה באדיבות רבה והמציא את החזיון לתיאטרון המבוקש, ואילו זה דחה אותו. היה עליו להסתפק לעת־עתה בכך, שכמה שבועות לפני־כן הוצגה הקומדיה בהצגת חובבים שהוּא עצמו השתתף בה, ונתקבלה ברצון.

הוא מנסה את הצלחתו בפיליטונים. אחד או שנים ממין זה כבר הצליחוּ בידו (בפרק הבא נעמוד עליהם בפרוטרוט), אבל רק מועטים מהם זכו לראות אור. פילוטון אחד (“היוֹמיוֹמי”) אמנם נזכר לשבח בהתחרוּת ספרוּתית. אך לסיפּוּרו “האגאֶנאוּ” לא נמצא מו“ל, ורק שמונה־עשרה שנה לאחר כתיבתו (1900) פּוּרסם בחתימה בדוּיה “מאכּס יוּנגרמאן” ב”נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ". מלבד זה היוּ דחיות על־גבי דחיות.

אותן הדמוּיות ששתוּ עליו כל ימי האוניברסיטה וריחפו לפניו בלא הרף, לא ידע עוד לתפסן, לעצבן בצורה דראמאטית, רצונו ודמיונו עדיין גדולים היוּ מיכלתו ליתן צורה. כשהוא מצליח בכל זאת עד נובמבר 1883 לגמור מן הסדרה “אבירי המליצה” (עיין לעיל) מחזה, שהוּא קורא ברמיזה ברורה בשם “המאוכזבים”, הוא כבר רואה את עצמו מרוחק כל־כך מכל העשייה הזאת, שכּל העבודה מעוררת בו שאט־נפש, והוא חסר־תקוה במידה כזאת בגלל אי־ההצלחה, שאין הוּא מעֵז להציע את המחזה לאחד התיאטרונים להצגה. “טארטארין” מכנה אותו בלשון בקורת ידידוּתית חברו קאנא. כלום לעולם יהיה צייד של כובעים, כגיבור הסיפוּר המפורסם של דוֹדאֶ, ולא יוכל להוכיח את עצמו, כשייפגש עם החיים פנים אל פנים?

את חוסר ההכרה של העולם בכשרונותיו ממלאים לו במידה מסויימת ההורים. הם מתמוגגים מתוך טיפּוּל נלבב בבנם וברוב התפעלות מכשרונותיו. הם נותנים לו את האפשרות לנסיעות תכופות. תחילה למעונות־קיץ באוסטריה או לקרובים בבודאפשט, ואחר־כך לארצות רחוקות יותר. כך נוסע הוא בראשית יולי 1883, לאחר שעבר ברוב עמל את בחינת־המשפּטים השניה, דרך גרמניה הדרומית לשווייץ, ובסוף חודש מאי 1884, לאחר שקיבל זה עתה את התואר דוקטור למשפּטים, דרך גרמניה הדרומית־מערבית לפאריס – מטרת כיסופיו הספרותיים. בנסיעות אלו הוא מוצא לו לעת־עתה את הסיפוק הגדול ביותר. כאן חפשי הוא מן הכורח היומיומי שממנוּ נתיירא תמיד, שמא עתיד הוא לעשותו לאדם יומיומי. כאן חפשי הוא להתהולל, כפי שהוא עושה כן מלבד זאת רק בחברת ילדים או במזדמן בחוּג חברים קרובים. כאן רשאי הוא לשׂחק את משׂחק הליגלוּג שלו עם חברים לשולחן, המתחלפים כפעם בפעם; להראות את חידודי־רוחו, להבריק ברעיונותיו – ולראות עצמו נערץ שעה שהוא מהלך ברחוב, מתוּמר, אֶלאֶגאנטי, מתוך שוויון־רוח מעוּשה, מעורר תשומת־לב גם בזקן־הלחיים שהוּא מגדל ומשנה את צורתו במשך שנים אחדות, בחיפוּש של דאנדי להליכות אינדיווידוּאליות. ואחר, אגב טיולי־יחיד, הוא קולט רשמים מהנוף וערך לו הסתכלויות־בחיים מתוך השראה אֶלאֶגית־עייפה, שאינה משוחררת מהנאה מעצמו; נשטף במצבי־רוח כאוּבים־רומאנטיים, או רוקם בחלומו המשך של איזה פלירט או אהבהבים קלים, מתוך כיסופים לאותה האהבה המשכרת, שנפשו יוצאת אליה. ואוּלם קודם־כל משתמש הוּא בכל שעת כושר ללמוד משהו: מבקר בתיאטרונים וּבבתי־נכות, שומע נאוּמים פּארלאמנטריים והרצאות מדעיות (כאותה הרצאה על תהלים מאת ארנסט ראֶנאן), מבקר בבתי־משפט ומבקש לראות את החיים ככל שניתן לו לראותם. פה ושם מצליח הוּא ליתן צוּרה במלים מועטות לחוויה זעירה, למצב־רוח מעומעם, ובצורה חופשית יותר מאשר ב“יצירות” העיקריות שלו באותן השנים.

ב־30 ביולי 1884 מקבל הרצל את הרשיון לעסוק בפראקטיקה משפּטית בבית־המשפט הארצי של ווינה. בזה תמוּ ימי לימוּדיו. מתחיל פרק חדש בחייו, שבּו מוטל עליו להראות ולהוכיח, אם הוא מוכשר לעמוד במלחמת־החיים ולהגיע לפעולות ולמעשים. ימי הנעורים תמו.

לפי כל המסיבות החיצוניות צריכים היוּ ימי נעורים אלה להיות מאושרים. לאמיתו של דבר לא היוּ מאושרים. גדולה מדי היתה בו המלחמה הפּנימית, בקשת המוצא לכוחותיו, וכדולה מדי היתה התלבטותו על שלא נמצא לו המוצא. הוּא אחד מאותם אנשי־הרוח, שזכוּ לידיעה קודם שזכו לביטוי, ומשום כך הם הולכים ונעשים צעירים יותר ומאושרים יותר, ככל שהם גדלים בגיל ומתבגרים במתן־הביטוי ובאפשרות הפעולה. “הריני שואל אותך: כלום באמת יש נעורים בעולם?” שׂם הוא דבריו בפיו של גיבור צעיר באחד מחזיונותיו, שכתב באותם הימים בשם “הצעירים”, וכדברים האלה הוא אומר באחד מן הפיליטונים שלו: “לא, הנעורים אגדה הם, שהזקנים בדוּ אותה מלבם בשביל להטעות את עצמם ואחרים להאמין, שהיו פעם חזקים, ישרים ונלהבים”.

 

פרק שלישי: הסופר המתהווה (1884 – 1891)    🔗

ביום 4 באוגוסט 1884 התחיל הרצל בעבודתו להשתלמות מעשית כמשפטן. עד ל־13 בדצמבר אותה שנה שימש בבית־המשפט הארצי לעניינים פליליים, עד ל־15 באפריל 1885 – בבית במשפט לענייני מסחר, ועד ליום 14 ביוני אותה שנה – בבית־המשפט הארצי־האזרחי. כשביקש אז שיעבירוהו לבית־המשפט בעיר זאלצבורג, אישר לו נשיא בית־המשפט בתעודתו כשרונות מצוּינים והנהגה ללא־פגם. גם בית־המשפט בזאלצבורג העיד עליו לאחר־מכן, שמילא את עבודתו ב“הצלחה מצוּינת”.

עם זה היוּ לו כל אותם ענייני בית־דין רק דברים שבדרך־אגב, ויותר מכתיבת מסמכי התיקים העסיק אותו חיבור עבודות ספרותיות. “בשעות לפני־הצהרים אני ממלא טפסים בבית־המשפט לענייני מסחר”, רושם הוא בסוף שנת 1884 ביומנו, “אבל השעות שלאחר־הצהרים יפות הן, כן. אני קורא, הוזה, מעשן, כותב. כך עובר יום אחר יום, ובאחד הימים ואני זקן בלי שאדע את הנעורים. – ועם זאת נמשיך לעבוד ללא שהות”. כך הוא כותב בסקירה של השנה שחלפה, שהיתה לו כנראה בדרך כלל שנה טובה, אם כי ההצלחה המקוּוה עדיין לא באה. אבל במשך החדשים הללוּ קוסס בו לא פעם קוצר־הרוח. אותן השעות שלפני־הצהרים, שבהן הוא כותב את הפּרוטוקולים בבתי־המשפט, נדמות לו מתמשכות לאין־סוף, והעבודות הספרותיות ללא הצלחה מדכאות אותו.

ביאנואר של 1885 קרא לפני השחקן המפורסם מיטאֶרווּרצאֶר (Mitterwurzer) את המערכה הראשונה ממחזהו “המאוכזבים”; וכאן הפסיקו השומע ואמר לו בלשון פּשוּטה, שאין הוא יכול לשאת עוד שיעמוּם כזה. אבל הוא קיבל ממנו את המערכון המילודראמאטי “טאבארין”, עיבוּד חופשי של סיפוּר מאת קאטיל מנדס (Cattulle Mendès) – נושא שנעשה כעבור כמה שנים מפורסם כל־כך על־ידי האופרה של ליאונקאבאלו “הבּאֵייצו” (1892). תחילה כתב הרצל על נושא זה מחזה של שלוש מערכות, ואחר־כך צימצם אותן למערכון מרתק.

הרבה יותרטוב מאשר בבתי־המשפט שבווינה הרגיש עצמו בעבודתו בזאלצבורג. כאן התחילה למשוך את לבו, לפי דברי עצמו, גם העבודה המשפטית. חדר משרדו נמצא בתוך מגדל של מבצר עתיק, מתחת לפעמונים ממש, ו“שלוש פעמים ביום עלה באזניי קולן הנעים של המצילות האלה”. הנוף היפה משפּיע על שמחת החיים וחדוות העבודה. “בזאלצבורג” כתב לאחר ימים, “ביליתי אחדות מן השעות המאושרות ביותר בימי חיי”.

אף־על־פי־כן החליט באותם הימים החלטה סופית, להקדיש עצמו כוּלו לספרוּת ולהיות סופר מקצועי, בלי משען־הלחם של עבודה משפטית קבוּעה. בחפץ־לב – כתב לאחר־מכן – היה נשאר תושב זאלצבורג היפה, אילוּ העבודה בשירות המדינה היתה מאַפשרת לו התקדמוּת ועליה במעמדו. אבל למרות שהיה באותם הימים רחוק מן היהדוּת עד כדי כך, שגאוותו בלבד ואהבתו להורים מנעוהו מלהמיר את דתו, הרי עם כל שאיפתו להיטמע בסביבה לא יכול היה שלא לראות, כי בהירארכיה של הפּקידוּת האוסטרית לא יתנו בשוּם אופן ליהוּדי לעלות כפי כשרונו. אכן, לפי רגש־הכבוד החזק, שהיה מפוּתח בקרבו מאז, היה הוּא הולם את החוגים הללוּ, ועוד יותר את חוּג הקצינים. הרי בחודשים הראשונים של שנת 1885 נמנע שתי פעמים לצאת לדו־קרב רק משום־כך, שמתנגדיו התנצלוּ וּביקשוּ סליחה ממנוּ.

מוּבן שיכול היה למצוא את פּרנסתו, כעורך־דין, כשאר חבריו היהודים בעלי אותה השכלה, ולהגיע לידי מעמד מסוים. אך לכך חסר היה את האהבה והעניין למקצוע המשפּטים, והיה יותר מדי אַמבּיציוזי. הוּא שאף לעמדה מכובדת, לתהילה, להצלחה – להצלחה מהירה. דבר זה מסתבר מכל גילוּיו. במידה מסוימת כבר הצליח – ועל כך עוד נשוב ונספּר – כפיליטוניסטן, וּלפי זה רשאי היה להאמין בכשרונו. הוּא הרגיש קודם כל את ההכרח הפּנימי לכתיבה, ונוסף על־כך: היוּ לו הורים שהאמינוּ בו, שתלוּ בו תקוות. ומתוך אמונה זו וגאווה זו לא דחקוּ בו בבן, שיהיה הולך וכובש לו במהרה עמדה של פרנסה מכל הבא ביד. אבל דווקא יחס זה גרם, שיהיה הוּא שואף להצלחה מהירה: הוּא ביקש לעמוד ברשות עצמו, גם במובן הכלכלי. גאוותו לא הניחה לו שיוסיף להיות תלוּי, ואוּלי עוד לשנים רבות, בפרנסתו בהוריו, דווקא מפּני שהורים אלה היוּ חביבים ויקרים לו מכל יקר. כל הטעמים הללוּ הביאו לידי כך שב־5 באוגוסט 1885 סיים את שירותו בזאלצבורג, בשביל להגיע כסופר חופשי להצלחה, לפירסוּם וללחם.

מלא תקוות ובטחון בעתידו יצא ראשית־כל שוב לנסיעותיו. הפעם נסע לבּלגיה ולהוֹלאנד. הוּא נמשך בייחוּד אחר מקומות האמנוּת, ורושם גדול הוא מתרשם לכל ימי חייו מן הציירים הגדולים של האמנוּת הפלאמית והצפון־אירופית. בבריסל הוא עומד ומשתאה לפני תמוּנותיו של הצייר המשוּנה וירץ (Wiertz), ביחוד לפני תמוּנתו המוּזרה, “רוזינה היפה” (שעליה עתיד היה לכתוב כעבור כמה שנים סיפוּר פילוסופי), ובאמסטרדאם ובהאג – לפני תמונותיהם של רמבּראנדט וּפראנץ האלס. אחר־כך הוּא מאזין ל“מנגינת־הנצח של הים” וכמו באקראי, אגב הילוך, הוא תופס איזו חוויה, איזו חטיבה של חיים, וכבר מצליח לפעמים לעצב להם צורה בקיצור נמרץ ובמקוריות בפנקס הרשימות שלו.

ואילו לאחר מצב הרוח המרומם של הנסיעה, חוזרת שוב ובאה היומיומיות הרגילה, עם היאבקוּתו הקשה למען הביטוי והכרה בכשרונו, ועם ההכרח שנוסף עתה להשׂתכר בעטו לפחות חלק מפרנסתו. מה גדול הניגוּד לתקווֹתיו המרקיעות, אם הוּא אנוס לייצר בכל שבוּע ושבוּע בשביל העתון ההיתוּלי “הפּרעוש” (Der Floh) בדיחות בשכר שישים זהובים לחודש! עם זה הוּא עובד בהתמדה בקומדיה שלו “בנה המפוּנק של אמא” (Muttersöhnchen), שהתחיל בכתיבתה עוד בזאלצבּוּרג, והוּא מסיים אותה בשעה טובה בנובמבר. בעיני הוריו וחבריו מוצא המחזה חן. הוא צורר אותו, מצרף לו את “עניין־הירשקוֹרן” ואת “טאבּארין” ונוסע לברלין, להשתדל שם שיציגוּ את מחזותיו.

בימי שהותו בברלין הגיע לידו העיתון האמריקאני “ניוּ־יורקאֶר שטאַטס־צייטוּנג” ובו הידיעה (שנעתקה במהרה בעתונים הגרמניים) שהשחקן המפוּרסם מיטאֶרווּרצאֶר הציג את מערכונו של הרצל “טאבּארין” בניוּ־יורק, ביום 23 בנובמבר 1885, בהצלחה גדולה. ידיעה זו, מכתבי־המלצה שונים ואישיוּתו הרוכשת לבבות, הם שעמדוּ לו להתקבל בכל מקום בחביבוּת יתירה. הוּא מרבה לבוא בין הבריות, מוזמן לסעודות צהריים וערב, הולך ממסיבה למסיבה. “אמש נערך משתה גדול בבית טרייטל”, כותב הוּא להוריו על דבר הזמנה מעין זו. “כשלושים עד ארבעים יהודים ויהודיות קטנים ומכוערים. מחזה לא־מרהיב־עין”. בשקידה מיחדת הוא מבקר כמובן בתיאטרונים. להכיר אותם, הרי היתה אחת ממטרות־נסיעתו העיקריות. רק ביום שלפני האחרון לנסיעתו חזרה מתפנה הוּא לסייר את העיר.

השהות בברלין גרמה להרצל, שקשר קשרים חשובים והתבונן מקרוב ביחסים וּבתנאים בעיתונוּת ובתיאטרון. אבל להצלחה התיאטרונית, שאליה שאף, לא זכה בעיר־הבירה הגרמנית. אף לא אחד מן התיאטרונים המרוּבים קיבל את מחזותיו להצגה. והוא ביקש לנחם את הוריו ולנחם את עצמו בזה, שבעצם ההתוודעוּת הזאת אל התיאטרון וּבקשירת־הקשרים עם האישים השונים הוּשג הרבה, הוּשג עיקר המטרה של נסיעתו. ואילו לקאנא ידידו, שהצלחתו היתה עוד מועטת והביקורת העצמית כנה בהרבה משלו, הוא מספּר במכתבו על השפלוֹת שונות שהושפּל שם, ועל הבוץ והרפש שהיה אנוּס להתגלגל בתוכם, עד שידידו זה מעמיד לפניו במכתב־תשובה חריף ומלא־דאגה את הבבואה האמיתית של דיוקנו. “כלום אלו השפּלות, וּכלוּם יש לכנות זאת בשם בוץ ורפש”, שואל קאנא, “אם אתה אנוּס לבוא במגע עם כמה אנשים מכוערים ולהאיר להם פנים?” הנה הוא, האוהב להצביע על האימפּראטיב הקאטאֶגורי, חסר הוּמאניות הוא במשפטיו וחסר־סבלנוּת – אומר לו הידיד – גאוותן ויהיר ואֶגוֹאיסטי עד אין גבוּל. מה היה אומר אדם אחר, “שאינו יודע כמוני שאתה ביסוד־לבך אדם טוב וצנוע”, למקרא אותם הסוּפּאֶרלאטיבים המוּגזמים שלו? “הנה לפנינוּ אדם צעיר, שכתב מחזה טוב. להביא אותו לידי הצגה, לרכוש בכך כבוד והצלחה, זאת בשבילו שאלת חיים. מוּבן הדבר. אלא שהוּא דורש, כי גם כל האחרים יראוּ תכלית־חייהם בכך שיסייעוּ בהתקדמוּתו, שיניחוּ כל שאר העניינים, שלא יחשבוּ על שוּם דבר אחר. וכיוון שאין הם עושים זאת, ולכך יש להם הזכוּת המלאה… מתמרמר האיש הצעיר הזה, דמוּת־העולם מתעקמת לפני עיניו, צדדיו הגרוּעים של העולם גדלים לפניו עד למידה ענקית, והטובים נעלמים; בכל מקום הוּא רואה רפש! רפש! והוא חש גועל… 1300 מיליונים בני־אדם נושא העולם – 1300 מיליונים נקודות־מרכז של העולם וכאן דורש חלקיק אחד מ־1300 מיליון, שכּל השאר יחדלוּ לפעול כדרכם?”

לאמיתו של דבר, אם נתבונן מבחוץ, לא היה להרצל יסוד להתייאש כל־כך מחוסר הערכה וּמחוסר הצלחה. שוּם איש מאלה שלא קיבלוּ את מחזותיו לבימה לא הטיל ספק בכשרונו; ובשטח זה שבו כבר הגיע ליצירות שלימות ומגובשות יותר, הפיליטון, הרי שמו התחיל לאט־לאט עולה. הידיעות ודברי־הביקורת, שבאו בעיתונים על הצגת “טאבארין” שלו בניו־יורק, ויכולתו שהלכה ועלתה פתחוּ לו מעט־מעט את שערי העיתונים הגדולים. באחדים מהם כבר עלה לדרגת משתתף קבוע.

וכך הלכוּ קשריו ויחסיו ונתרחבוּ, למרות שדחה הצעות, כגון זה של ההיסטוריון והפוּבליציסט היהודי היינריך פרידיוּנג, שיחליף את שמו בשם אחר, שיהיה לו צלצוּל פחות יהוּדי. כבר ניתנה לו היכולת לתאר את רשמיו מחיי יומיום וממסעיו לפני קהל גדול יותר. כשהלך בסוף יולי 1886 שוב לצרפת, כדי לנוּח שם לאחר שסיים כתיבתו של מחזה חדש בשם “הוד מעלתו” (הממון), ביקשוּ ממנו הוריו שיהיה כותב להם הפעם בכל יום רק גלוּיה (ולא מכתב). כל שיתרשם בדרכו, יהרהר ויחשוב, אמרה האם, יעבד כסופר, “שכן רשמים אלה לא עוד שלנו הם, אלא של העולם כולו”.

בפאריס שהה הפעם רק ימים אחדים, בדרכו לשם ובחזרה, והיה שוב מלא התפעלוּת מכל מה שראה; אך מטרתו היתה הפעם נורמאנדיה. וכך הפליג לאיטו דרך רוּאֶן, דיאֶפּ, לאֶ־האוור, לעיר טרוּביל (Trouville), שחיי חוף־הים העשירים בה והתנוּעה האֶלאֶגאנטית מסביב לשכוּ את לבו ועוררוּ בו התפעלות.

באוקטובר 1886 מנסה הוא שנית להגיע אל הבימה בברלין, ובפעם הזאת בקומדיה החדשה “הוד מעלתו”, סאטירה על כוחו של הממון בחברה הבוּרגנית, המעריכה את האדם רק לפי הרכוּש ועושה מסחר בכל הרגשות הנעלים, ואפילו באהבה עצמה. חשוּבה עוד יותר היתה, לעת־עתה, התוודעוּתו אל העורך הראשי של העתון “בּרלינר טאַגאֶבּלאט”, ארתור לוינסון. מהתקרבוּת זו צמחה במשך השנים ידידוּת אמיתית. לוינסון הכיר מיד בכשרונו הספרוּתי־העיתונאי של האדם הצעיר, והשתדל ליתן לו דחיפה; ואמנם לא מעט עזר לו בעלייתו. הוּא ביקש מהרצל לכתוב בשביל ה“בּרלינר טאַגאֶבּלאַט” מעין כרוניקה שבועית מווינה; וזה היה הישג גדול, יותר משהיה הרצל רשאי לקווֹת.

ואכן, עד לאביב 1887, ושוב בסתיו 1887, שלח הרצל כל שבוּע או שבועיים את רשימותיו מווינה בשביל גליון יום ב' של “בּרלינר טאַגאֶבּלאַט”, החשוב ביותר שבעתוני ברלין, בשם “הנסיעה מסביב לשבוּע”. הרשימות שונות בתוכנן ובערכן, ודנות בנושאים מנושאים שונים, אגב קשר פיליטוני רופף, בשאלות החברה, המדיניות, התיאטרון והספרוּת. אין כאן כלל נסיון לרדת לרדת לעומקם של מאורעות וקשריהם: המחבר משתמש בחומר רק כדי לרפרף עליו בברק חידודיו. כך היה אמנם בתחילה משום חידוּש בשביל הקהל הברליני ב“דברים זעירים” אלה, שנדפסו מתחת לקו בשלושה טורים קטנים של פיליטון, אבל נראה הדבר, כי לאורך זמן לא יכלו רשימות אלה למשוך את קהל הקוראים.

מן היצירות הספרותיות הקטנות האלה ראוי להזכיר כאן – מלבד השיר הנחמד “אגדת־הטלגרף”, המאחד בתוכנו את שני הנושאים שהיוּ חביבים על הרצל כל ימיו: הטכניקה והילדים – רק עוד פיליטון הדן על היינה, או ביתר דיוק: מצבת־זכרון להיינה, שהנסיון להקימה נכשל אז, כמו נסיונות מאוחרים יותר, נוכח התנגדותה של הציבוריות הגרמנית. אין כל צורך בכך, סובר הרצל, היינה עדיין לא מת כל כך. ואחר־כך הוא מתאר, כיצד היינה ניצב על מצבת־הזכרון ומתבונן בעת החדשה הזאת עם תותחיה בעלי טווח־יריה גדול יותר מבימיו, עם גילוי תורת־דארווין, עם ההתקדמות הגדולה בכל ענפי הטכניקה, והוּא שם בפיו את השאלה: “גדולות ונצורות עשיתם במדע, כפי שאני רואה… אך מה על העניין הזה, שאנוּ היינו קוראים לו כדרכנו הישנה־נושנה בשם הומאניות?” והוּא מציע במקום להקים מצבה להיינה להקים מצבה לצבוּע, שהוּא באמת דמות אנושית נצחית, הראוּיה להנצחה לדורות.

היגיעה היתרה במרוץ אחרי ההצלחה המהירה, התדפקוּיות־השוא על דלתות בתי־התיאטרון ואכזבות שונות אחרות, מביאות אותו בחורף 1886/87 למצב של דכאון ממשוך ורפיון־הכוחות, המתבטאים בכאב־ראש מתמיד בחלק האחורי של הגולגולת. האם, אשר לשוא הוּא מסתיר מפניה את דכאון־נפשו על־ידי עליזות מעוּשה, מעוררת אותו לנסוע לדרום, לארץ־הגעגועים איטליה, שרבים כל־כך מן האמנים מצאוּ בה את ההשראה ליצירתם. הוא מקבל את ההצעה בהתלהבות; מכין לו את העיתונים שיקבלו מידו פיליטונים מרשמי מסעו, כותב מערכון־שעשועים עליז בשם “הפליט” (Der Flüchtling) ויוצא למסעו, לאחר שמימן בצוּרה זו את ההוצאות. מאביו ביקש שלא יהיה תומך בו בנסיעה זו, אלא בשעה שלא תימצא לו עוד דרך אחרת.

היה זה מסע איטלקי של פיליטוניסטן. לאיטו נסע בדרך ואֶנאֶציה, פיזא וליווֹרנוֹ לרומא, ששהה בה רק שבוּע אחד, לנאפּוֹלי, לקאפּרי, לאמאלפי, ואחר־כך שוב דרך נאפּוֹלי (וזוּביוּס, פּומפּאֶי) ורומא לפירנצה, ומשם בדרך בּוֹלוֹניה, פּאדובה, ואֶנאֶציה הביתה. תחילה ניסה, כדרכו, לכתוב הרבה, אך עד מהרה ניצחוֹ הטבע החמים והבהיר, המעורר להנאה יותר מאשר לעבודה. מנאפולי הוּא כותב, כי ברצונו להיות פעם חופשי וללא־דאגות “כאילו אני אדם צעיר”, ולעסוק בפיליטונים רק בשעה שרוחו תהיה נוטה לכך; ובקאפרי הוּא כותב להוריו ביום 17 במארס: “נסיעתי הנפלאה והמקסימה כנראה הגיעה כאן למרום פסגתה: לשׂיאה, שבו שוררים שקט ובדידוּת נפלאה, כמו על קרחון גבוה… שיטת־העבודה הפּראית והמעצבנת, שנהגתי בה בשנה וחצי האחרונים, צריכה להיבטל. מה ערך להצלחות, אם אין עוד הכוח ליהנות מהן. כברת־ארץ מסוימת היה עלי אמנם לקחת ברובה מכודן, מעתה לא אוסיף להסתער עוד אלא אכבוש”.

מצב־רוח זה, השקט יותר והנכון יותר לחכות, הסבלנות הגדולה יותר בכתיבה ובתיקון, השאיפה לתת יצירות מושלמות יותר, שתוכלנה להילחם בכוח עצמן – אם נשתמש בלשונו הצבאית של המחבר השׂשׂ לכיבושים – עם מערכות העיתונים הסרבניות; כל היתרונות האלה מבדילים לטובה את הפיליטונים של נסיעה זו מאלה שקדמוּ להם. מעופם חופשי יותר, הם מבריקים יותר מתוך עצמם, הם פחות מעושים, הם עומדים יותר ברשות עצמם, הן ביחס לתפיסת הדברים והן ביחס ללשון – אם כי היינה מוסיף עדיין להציץ מעל לכתפיים, ולוּ רק בדרך שבה הוּא מתאר את האנגלים והאנגליות שנפגש אתם ביחוּד בדרום־איטליה. תיאורו את ההמונים בחגיגות והקארנאוואל ברומא מוכיח, שכבר הוּא יודע לפעמים להצטדד, להסתכל ולמסור את ההסתכלויות, בלי שאישיותו תהיה מתבלטת יותר מדי. פיליטונו “אֶמאֶלפיי”, שנכתב בעיר אַמאַלפי (שהאנגלים שם מבטאים שת שמה “אֶמאֶלפיי”), עוררה סאֶנסאציה זעירה בין עדיני־הטעם הספרותי שבווינה, כשפורסם בעיתון:וינאֶר אַלגאֶמיינאֶ צייטוּנג". מזיגה זאת של הסתכלוּת בדוחה עם השראה מעומעמת ומלאת־געגועים ועם הלשון הרכה והעדינה, שכל מלה שבה נכונה במקומה, היה בה משהו מן החידוּש ומן המקורי בשטח הפיליטון, שהיה חביב כל־כך על קהל הקוראים של וינה.

בפיליטונים שלו ממסע־איטליה זה כבש לו הרצל סופית את העיתונות, הם המהווים גם – כפי שמעיד בצדק הביוגראף הראשון שלו ליאון קאֶלנאֶר – את ההתחלה הממשית של דרכו הספרותית. באחד באפריל 1887 חזר מנסיעתו. ובחמישה־עשר באפריל נכנס כעורך הפיליטון למערכת “וינאֶר אַלגאֶמיינאֶ צייטוּנג”. המטרה הראשונה הושגה.

אכן, לא נשאר במשרתו החדשה זמו רב; כבר ביום 15 ביולי עזב את המערכת. אך באותם הימים נתבשׂר, כי הקומדיה שלו “הוד מעלתו” נתקבלה להצגה על־ידי תיאטרון־ואַלנאֶר בברלין, ובסוף החודש היה כבר החוזה החתום בידו.

בקיץ 1887 יצא גם הקובץ הראשון של יצירותיו הקטנות, בשם המוזר והבלתי־מתאים “חדשות מן הוואֶנוּס”. כונסו כאן שמונה־עשרה שיחות, רשימות וסיפורים קטנים שכתב בשנים האחרונות וחלק מהם פורסם תחילה בעיתונים שונים. הם דנים בעיקר בשאלת האהבה בחוגים ובשכבות השונים של החברה השיחה הפותחת שעל שמה נקרא הספר כולו, מטפלת באכזבה, הבאה עלינו בשעה שמטרת געגועינו, אשר במרחקי אופק־ההזיה, הולכת ומתקרבת אל מציאותנו הקרובה… הוואֶנוס שבאופק השמים מתנשל על־ידי החקירות החדשות מכל האילוסיה, בדומה לנושא אהבתנו בשעה שהוא ניתן להשׂגה ובא תחת שבט הביקורת. רק הַמְהַלֵךְ בטוחות, המושׁרשׁ במציאות, עשוי לסבול הסרת־צעיפים זו; החולם־ההוזה עומד בפניה מאוכזב וחסר־אונים. נושא זה הולך ונשנה בחליפותיו בתוך הספר כולו, איכשהו קשורות בו כל הרשימות שבספר, וזהו אחד מן הנושאים היסודיים בחייו של הרצל בכלל.

הקובץ מסתיים בסיפוּר בשם “היודע מחשבות” (Der Gedankenleser), תולדותיו של אדם, שניתן לו להפריד בין מהות הדברים לבין מראיתם החיצונית, להבחין אימתי נשארה רק הקליפה וכל התוכן נעלם, נתבלבל; הוּא חש מתוך אינסטינקט את המעברים באדם, כמו את הדמדומים שבין יום ולילה. “החלוקה לאנשים טובים ורעים מיושנת היא במילודראמה רגשנית”, נותן הוּא את דבריו בפי אותו אדם. “דעתי היא שמעיקרו כל אדם הוא טוב או, כפי שאני מכנה זאת: אמיתי… לימים מתרחש משהו – אולי רק זרם הזמן – והם נעשים לא־אמיתים. מן האהבה לא נשאר אלא עדנת המבט, מן הידידות – לחיצת היד החמה. ואולם אני עומד מיד על כך, גם אם עדיין דומה הדבר לקודמו עד להטעות… רואה אני את ההזדייפוּת בכל מקום… איזו שליטה יכולתי לרכוש על בני האדם, אני המכיר את כל המכוער והמזוהם השוטף ורוטט בנפשם. דמה עצמך במצבו של אותו אומלל, שראייתו חריפה להפליא עד כדי שהוא מבחין בעין בלתי מזויינת בחיידקים אשר במי־השתיה. בין הצמא לבין הבחילה סופו לרדת שאוֹלה. כך אירע לי…”

בזה כבר מרומז הנושא העיקרי של הקובץ השני של עבודותיו העיתונאיות הזעירות, שיצא בשנה שלאחר־מכן. בראש ספרו זה הוּא מביא את דבריו של יונתן סוויפט מספרו “סיפּוּרים מן החבית”: “זוהי הדרגה העילאית והעדינה ביותר של האושר, להימצא במצב של מרומה היטב; המצב העליז והשָלֵו להיות כסיל בין נוֹכלים”. “ספר הכסילות” (Buch der narrheit) קורא הוּא לאחר היסוסים מרובים לספרו, שהוא מקדישו ל“ידידו המכוּבד” ד"ר ארתור לוינסון.

בניגוד לספר הקודם, שהכיל יותר סצאֶנות, דיאלוגים ומונולוגים, נאספו בספר החדש, העולה הרבה בערכו ובבגרותו על הספר הראשון, פיליטונים אמיתיים – כלומר יצירות מאותו סוג ספרותי־אמנותי שבא מצרפת, חדר על־ידי באֶרנה, היינה ו“גרמניה הצעירה” לתחום הלשון הגרמנית, והגיע לידי פיתוח וטיפוח מיוחד בווינה הספרותית. ייחוּדה של צורת־ספרות זו הוּא בצמצום יריעתה ובאוֹפייה הסוּבּייקטיבי. בהפך מן העבודה המדעית, שבה חייב המחבר להתעלם במידת האפשר מאחורי החומר, מתאר הפיליטוניסטן את נושא הסתכלותו בהארה סוּבּייקטיבית גלוּיה, וכל כוונתו היא להראות את העולם כפי שהוּא משתקף כבבוּאה בתוך עיניו שלו. בעיניים הללו תלוּי הדבר, אם העולם משתקף בהן כקוֹסמוֹס או כסך־הכל של אירועים זעירים בלבד.

החלק האוֹפייני של הספר הוּא הראשון. שמו הכולל הוּא: “דברי־שבח על רֵעֵנוּ החביב”. דברי שבח? זו כמובן אירוֹניה, שכּן מחוץ למאמר “הרצאה על שוֹפּנהאוּאֶר” אין כאן מדברי־שבח ולא־כלום. אבל גם לא דברי־תוכחה. סיפוּרים קטנים הם, התבוננות ורעיונות על החיים, חיי עצמו וחיי אחרים. בסיפור הראשון “אלים ממדרגה שניה” מסופר כיצד הוּא נספח אל תיאטרון נודד, עוזר לנטות את אוהל התצוגה ולנַגֵר ספסלים, וכיצד הוּא משׁתֵף עצמו בחיי השחקנים. כל אחד מאלה חושב עצמו אמן גדול, ועל־ידי כך שהם מרמים עצמם, ועל־ידי כך שהם משקרים איש לרעהו, הם מנעימים להם את חייהם. הוּא רואה אותם בראשונה כאידיאליסטים, עד שהוּא מסתכל בהם מקרוב; מראייה כזאת סובר הוּא, מפסידים לא רק הגדולים אלא גם הקטנים: “עוד אילוסיה אחת שנתנדפה, ידידי! לא כל פייטן בלתי־מפורסם גאון הוא; לא כל היוצא למלחמה בטחנת־רוח הוּא דון קישוט; לא כל שחקן־נודד ממדרגה שניה הוּא אידיאליסטן טהור כל־כך, כפי שחשבתי בהתלהבות ילדותית בראשית הסתכלותי זו”. כשאחד מן השחקנים המיודדים עמו זוכה למחיאות־כפיים קצת יותר מן הרגיל, כבר הוּא מביט עליו מגבוה בגאוותנות. “הוי, אתם האלים ממדרגה שניה, רק עתה אני מכיר אתכם! עלייה כלשהי, הצלחה כלשהי ושמש כלשהי, ואותו עשב הרע מבצבץ ועולה: יהירות, שחצנות, גאווה וכפיות־טובה! כי כך הננו כולנו!”

פיליטון קטן זה מראה היטב את אופן התבוננותו, דרך מחשבתו. זהו סיפורו – ניתן אולי לומר – של הורס־אילוּזיות טוב־לב. אף הוּא חש, כאותו “יודע־מחשבות” בספרו “חדשות מן הוואֶנוּס”, אימתי ההרגשות נעשות לא־אמיתיות, אף הוּא יודע להציץ אל מאחורי הניצנוץ החיצון של הדברים. אך רחמנות וטוב־לב מונעים ממנו לקרוע פתאומית מדי את הצעיפים ולהאיר הארה אכזרית מדי את החולשות. “כי כך הננו כולנו”. כולנוּ חיים בתוך כזב־החיים, כוּלנוּ איננו רשאים להתפאר במוסריות, והאושר העליון הוּא להימצא מעל לזה, כסיל בין נוכלים, כדברי סוויפט. אכן, אילו אפשר היה ליהנות מן החיים בקלות־הדעת ובחסרון־הבושה כאותן הדמויות קלות־הדעת, שדמיונו מעצב לו מתוך חיבה יתירה! אולם לכך הוּא פחות מדי טבעי, פחות מדי מושרש, יותר מדי חטטן – יותר מדי יהוּדי.

על היהדות אתה מוצא בספר הקטן הזה רק שורות אחדות, רשמיו של הרצל בשעת סיור בגיטו רומא (“אור וצל”): “איזה הבל נודף כאן, ומה רחוב הוּא זה! דלתות וחלונות לאין ספוֹר, שבהם נראים פנים חיוורים וּמנוּונים. הגיטו! באיזו שנאה זידונית ושפלה רדפו אותם, את האנשים המסכנים, שעווֹנם הגדול היה הדביקות באמונתם. עכשיו כבר התקדמנו הרבה יותר; אין מוכיחים עוד את היהוּדים אלא בשל חוטמם העקום, וכן בשל הכסף, גם אם אין להם כסף”. השתתפות־בצער ומרירות גם כאן, עמידה מן הצד והסתכלות. והוּא לא ידע, כמה הוּא יהוּדי גם בעמידתו מן הצד, בהרגשת הזרות הזאת לעומת העולם, שאינו בשבילו מציאות הראוּיה שיחיו בה אלא כסילות בלבד, ובמקרה הטוב ביותר שותפות־חיים מבדחת של כסילים ונוכלים.

שני הספרים האלה, שקצת מתוכנם נמסר כאן, מעניינים אותנו מצד ההשקפות של מחברם ונדנודי־רוחו באותם הימים, שבאו כאן לידי ביטוי בתוך השורות וביניהן, יותר ממה שהם מעניינים אותנו מצד שלימותם האמנותית. באדם המוגמר אנוּ מבקשים את המפעל, במתהווה – את דרך־התפתחוּתו. ושני הספרים הקטנים הללו מכניסים אותנו לפני ולפנים של מצבי־נפשו של הרצל בגיל כ“ד עד כ”ז, למרות כל הכיסויים והעטיפות שנתכסה ונתעטף בהם המחבר, בדומה לסטאֶנדאל בספרו הידוע “על האהבה”.

ספר זה De l’amour קרא הרצל בלי ספק, וּודאי נתרשם ממנו. ואולם בצורה ובמבנה של חיבוריו ניכרת עוד יותר השפעתם של סופרים אחרים. בקריאה המקיפה שלו קלט את כל המסורת הגדולה של הפיליטון: הצרפתים, היינה והווינאים, בני הדור שלו. ברכּוּת הלשון ובחינהּ הוא מזכיר את פאול הייזאֶ (Heyse), היהודי לחצאין, שהקדיש לו אחר־כך פיליטון יפה. ואילו בחידוד המלים ולעתים קרובות גם במבנה כולו, וביחוד בדיאלוגים, בולטת חיבתו היתירה לספרות הצרפתית. גם דמיון לסופרים אנגלים ביקשו למצוא בו. להכריע בדבר זה אין צורך. כל אדם נשען על כתפי הגדולים, השאלה היא רק מה עשה הוּא במה שנטל מן האחרים.

היצירות הקטנות של הרצל, ביחס לאלה שבאו בהמשך הזמן, אין בהן משום ערך מיוחד. עדיין אין הן יצירות־אמנות של צורף־הזהב, כמו כמה מיצירותיו המאוחרות יותר. ואילו בטובות שבהן כבר נמצאות תכונותיהן העיקריות של העבודות הספרותיות המאוחרות יותר: ראייה עצמית, בהירות ורכּוּת, ההתאפקות בביטוי ובתוכן. אהבתו לצורה מגובשת, ה“גראנדאֶצה” שלו, שהיא עדיין קצת מעושה ברפרפנותה, כבר חודרת אל הפרוזה שלו וטובעת אותה במטבע מיוּחד. עדיין אין כל מלה קולעת היטב, אבל בכל מקום נראית ההתאמצות להעמיד את המלה במקומה הנכון – שאיפה שהביאה אחר־כך לפעמים עד לדקות יצירה שבמלאכותיות. אך מעטים מן החיבוּרים הם בעצם פּרוֹזה פּשוּטה, כתוּבה, מספּרת, הרוב נשמע כלשון דיבור. תמיד עומד הוּא לעומת השומע, וביניהם החומר שהוּא מגישו לפניו, בלא השתתפותו הוּא, ואם הוּא משתתף בו – הרי זה באירוניה על עצמו. לעולם אינו נאבק כאן בצורך הפנימי למצוא ביטוי פיוטי: גם במקום, שחושבים להאזין לקול הלמות־הלב, מוגשת הקינה על מגש, בכלי־חרסינה עדינים – מטעמים בשׂוּמים היטב, שלא יקלקלו לאיש את קיבתו. חוש־הצורה שלו ויצר־הצורה שלו רואים בהרחבת הגבולים והצורה הלא־מאוזנת של הנאטוראליזם מעין פריצות והיעדר משמעת פנימית. הצורה הזאת נראית לו חשובה כל־כך, שאינו מסוגל כלל להבחין בכל החדש המתרחש ובא, ובוודאי לא להכיר בו. הוא עצמו מעורה יותר מדי בתוך החברה שבה הוּא חי, החברה הבורגנית האֶלאֶגאנטית והבוּרגנוּת היהודית, משתהיה לו היכולת להתקומם כנגדה. הוא מרגיש עצמו לא טוב ביותר, לא בטוח בערכי זמנו, אך אינו מתמרד כנגדם, אלא מכריז על הכול כעל כסילות. עד כאן הגיע, הלאה מזה עדיין לא הלך…

אין פלא שאותם שני הספרים הקטנים, שיצאו כמעט בהידור של מותרות למען חוגי־החברה הטובים, לא עשו רושם רב על דעת־הקהל. הרצנזיות המועטות שנכתבו עליהם שיבחו אותם, אבל הם נפוצו אך במספר מועט. “מדוע אין אתה עושה פירסום לעצמך?” כתב לו המו"ל שלו. בכל זאת, לעורכי העיתונים הזכירו הספרים את שמו, וביותר מזה לא היה עוד צורך.

כי באותם הימים נחל את נצחונו הראשון בתיאטרונים הגרמניים. בחודש פברואר 1888 הוצג המחזה שלו “הוד מעלתו” ב“תיאטרון הגרמני” בפראג על־ידי שחקנים טובים וזכה להצלחה בקהל ובביקורת. ב־18 במארס 1888 הועלה המחזה הזה על הבמה גם בתאטרון ואלנר בברלין. “ההצלחה היתה גדולה הרבה יותר מאשר בפראג, אף־על־פי שההצגה היתה גרועה יותר ללא השוואה”, כתב המחבר להוריו המאוּשרים, שהיוּ נוכחים בהצגת־הבכורה בפראג. דברי־הביקורת בעיתוני ברלין היו, ביחס לפרי ביכוריו של מחבר מתחיל, נאותים. היוּ גם ביקורות מבטלות לחלוטין, אבל בעיתונים הגדולים “או ששיבחוּ את המחזה בקול חלש, או שגינוהו בהתאפקות”.

ואילו כולם כאחד הודו והכירו ב“פיליטוניסטן המזהיר”. הדרישות להשתתף בעיתונים ובכתבי־עת באו אל הפיליטוניסטן מכל העברים. היה עליו לכבוש כמצודה האחרונה רק את ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, החשוב בעיתוני וינה. והוּא זכה לכך בלא עמל יתר על־ידי הפיליטונים מנסיעת־הקיץ שלו.

הנסיעה של שנת 1888 הביאה אותו דרך בלגיה לאנגליה, אותה ארץ שיִסַע אליה פעמים רבות בשנים מאוחרות יותר כמנהיג ציוני. וכאילו נגזר עליו שלא תעבור מעתה שום נסיעה בלי שתזכיר לו את יהדותו, נקלע גם הפעם לתוך “אֶפּיזודה יהודית”, קטנה. במאגנצה, שבה שהה זמן קצר, שמע בפעם הראשׁונה במו אזניו את קריאת הגנאי הֶפּ־הֶפּ, שׁהיו צועקים אז אחרי היהוּדים. “באתי בערב למסעדה זולה עם מוסיקה”, סיפר לאחר־מכן, “שתיתי שם את כוס־הבירה שלי, ומשקמתי והלכתי את היציאה, קרא מאחורי עלם אחד “הֶפּ־הֶפּ”. על סביביו קמה צהלה גדולה”. את הרושׁם הזה שׁמר בלבו, ורק בשנת 1895 רשם אותו בפתיחה ליומנו הציוני.

אולם באותם הימים עדיין עמדו לפניו במקום הראשון רשמים מרהיבים יותר. לונדון, מטרופולין העולם, השפיעה על נפשו השפעה עמוקה. זוהי היפה בערים כולן, כתב להורים, ופאריס בכלל זה. הים שעורר תמיד את רוחו ושנהנה ממנו אז בדרום אנגליה ואחר־כך בטרוביל, ריענן אותו גם הפעם. מתריסר הפיליטונים שכתב במשך ימי הנסיעה, שלח את המשובחים ביותר ל“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, והם פורסמו שם ללא דחיות. העיתונות האוסטרית והגרמנית כולה עמדה לרשותו.

עתה התכונן לכבוש לו גם את פסגת־התיאטרונים – הבּורג־תיאטר של וינה. לשם כך ביקש, כפי שכבר עשה לפני־כן במחזות אחרים, תגבורת. בפעם הזאת פנה אל הוּגוֹ ויטמאן, הפיליטוניסטן המקוּבל של ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”. במכתב קצר, כתוב בסגנון מסחרי כמעט, הציע לו שישתתף עמו בחיבור מחזה. ויטמאן קיבל את ההצעה, בתנאי שהעבודה המשותפת תיעשה בעילום־שם. תוכנו של מחזה־השעשועים שהציע הרצל מצא חן בעיניו, ובעבודה משוּתפת זו נוצרה הקומדיה “גונבי־ציִד” (Wilddiebe). גונבי־ציִד אלה הם שלושה גברים אוהבי־חיים, שניים אצילים ואחד בורגני, וטרפם – נשים יפות. לפי כל דרכי התיאטרון העליזות עוברים שלושה אלה את כל התסבוכת המכוּונת של הבימה, עד שב“האֶפּי אֶנד” ההכרחי חובקת האשה הנעזבת בזרועותיה את בעלה האציל, שנתגרשה ממנו. החומר והעיבוד מצאו חן בעיני הקהל ובעיני מנהלי התיאטרון, ובמשך השנים הבאות הוצג המחזה על כל הבימות החשובות בכל הארצות הדוברות גרמנית, וההצלחה חזרה והאירה לו פנים גם מבחינה כספית, שלא כרוב שאר מחזותיו של הרצל. ואילו לגבי הרצל עצמו בא כאן אותו הרגע המכריע שקיווה לו מזמן: הבּורג־תיאטר של וינה קיבל את המחזה והציג אותו בהצלחה רבה ביום 19 במארס 1889.

הסופר ארטור שניצלר כתב במזדמן להרצל, כעבור כמה שנים, על הרושם שהוא, הרצל, עשה עליו בשעה שטיילו בערב אחד של סתיו מאוחר לפני גדר־הקרשים של הבּורג־תיאטר, שבניינו החדש הוּקם באותם הימים. “אגב מבט צנוע וכובש, שנשאר תלוּי על־פני הקירות המתנשאים, אמרת אז: לכאן אחדור פעם ואגיע!” והנה עתה הגיע, הוא היה בתוך הבניין הזה, שיא הבימה הגרמנית, שעתיד היה להציג בקרוב גם מחזות אחרים משלו.

גם בעיתונות וגם בתיאטרון הגיע, איפוא, לדרגת איש מוכר ומכובד. עתה העֵז גם לייסד לעצמו בית ומשפחה. בכל אותן שנות המאבק על ההצלחה כלתה נפשו לאשה, שתהיה לו חברה בחיים. כליון־נפש זה חוזר ונשנה פעם בפעם ברשימותיו ובמכתביו, בין השיטין וגם בהשתפכויות־לב גלוּיות. חוויה של אהבה, שתהיה מזעזעת אותו כמו אותה חוויה שבימי התבגרותו הראשונים, כנראה לא היתה לו להרצל כל הימים הללו, אם כי מדי פעם בפעם אנו חוזרים וקוראים על ניצנוצי אהבה ועל אכזבות בצדם. שאילמלא כן, איך קרה שאדם צעיר כמותו, בעל תואר פנים בולט כך־כך, עם עינים קורנות ועמוקות כאלו, ועם קול מאֶלוֹדי כזה בנעימת הדיבוּר, הגיע לידי השקפות “שׂביעוֹת” כאלה על האהבה, כפי שבאו לידי ביטוי ברבים מרשימותיו ומחזותיו! אין ספק כי בחברה ובנשפים, שביקר בהם הרבה, זכה בקלות להצלחות אצל נשים. אך דומה שהצלחות אלו לא סיפקו את רוחו, ורק מועטות מהן ניצל. אותו בעל ההשקפות ה“שׂביעוֹת” של blasé כלפי חוץ, היה בתוך נפשו יותר מדי חולם־הוזה, יותר מדי אֶסטאֶט ובעל־מוּסר, משיוּכל לקטוף לעצמו (כגון אותם זוֹללי־החיים של מחזותיו) מכל שנזדמן לחוּשים. ביישן ומסתגר, ביקש את האהבה האמיתית, כאותו רומאנטיקן, המחפש את פרח־האגדה הכחול; חיפּשׂ את האשה שתהיה לו רעיה, השלמה ומסד, כמו אמו לאביו.

עוד בימי לימודיו בא הרצל במגע חברתי עם המשפחה נאשאוּאֶר (Naschauer) בווינה. יעקב נאַשאוּאֶר, בנו של מהגר מבוהימיה, בעל השכלה כללית רחבה ובקי בייחוּד בפילוסופיה יהוּדית ובספרוּתה הגיע לרכוּש ניכּר כתעשיין בתעשיית־הנפט ההוּנגארית וּבשיִט על הדאנובה. הצעירה בארבע בנותיו, יוליה, (בני המשפחה ביטאו את שמה “ז’וּלי” לפי הקרי הצרפתי) נולדה באחד בפברואר 1868 בבודאפשט, והיתה איפוא צעירה בשמונה שנים מהרצל. דומה, שבהתחלה כמעט לא שׂם לב אליה; בכל אופן, עד לפברואר 1886 אין אנו מוצאים את שמה לא ברשימות־יומן שלו ולא באיגרותיו. עוד בחודש יאנואר 1886 הוא מתאהב בנערה בת שלוש־עשרה: “מאגדה! זו שלפני אחת־עשרה שנה נשאתיה על זרועותי – בימים שהייתי מאוהב בפעם הראשונה והיחידה בדודתה מאדלין, שהיתה אז בת ארבע־עשרה ובינתיים כבר מתה. מאז ועד היום – רק רגשושים מדומים, בלי משיכה ממשית”. כך הוא רושם ב־10 בינואר ביומנו. אולם הילדה הזאת, שרקד אתה בנשף של ילדים וציפה לה אחר־כך במגרש־ההחלקה, לא נתנה כלל את דעתה עליו.⁵

והנה ביום האחרון של חודש פברואר לאותה שנה שומעים אנו בפעם הראשונה על יוּליה הבלונדית־הזהובה ותכוּלת־העיניים. באהבהבה קטנה מתחיל הדבר, בנשיקות גזוּלות אחדות, המשכרות אותו ורק מתחילות בעצם להאהיבו באותו יצור נאה ועדין. כשהוא רואה, שהנערה מתייחסת לדבר ביתר כובד־ראש, הוא מבקש לשים קץ לעניין, שלא לקשור אותה אליו, חסר־ההצלחה. אבל לאחר שנה וחצי הם חוזרים ומתקרבים. “מצאתי שוב את יוליה הטובה שלי”, רושם הוּא ביום 7 בספטמבר 1887, “אהבתי האחרונה. היא תמיד אהבה אותי. אשא אותה לאשה. כבר אמרתי לה זאת”. ומעתה הוא מאמץ את כל כוחותיו להשיג לו בזמן קצר מעמד בטוח; “כי אינני רוצה, שבגללי תפסיד את ימי־נעוריה”.

והנה הגיע למעמד זה. ב־25 ביוני 1889 הוחגה חתונתו במקום־המרפא רייכנאו ( Reichenau). לשם גם חזר הזוג הצעיר לאחר מסע־הנישואין בשוויץ ובצרפת, עד שהותקן להם מעונם ברחוב מארקוּס אַוּראֶליוּס בווינה. על הזמן הראשון של חיי הנישואין יודעים אנו אך מעט מאוד, וגם את התפתחותם בשנים הבאות ניתן לסמן בקווים כלליים בלבד, מאחר שנשתמרו רק מעטים מן המכתבים שהחליפוּ, או מתעודות אחרות שיכלו להאיר פרשה זו. ברור הדבר, כי למן הימים הראשונים היו קיימים נבטים לאי־הבנות ויחסים מתוחים. גורם ראשון עלולה היתה להיות האם: אשה יוצאת מגדר הרגיל, שאהבה את בנה אהבה יתירה ונאהבה על־ידו באהבה יתירה. כלום תוכל אם כזאת לחלק את אהבתה, ואם גם תרצה ותתאמץ בכך, עם אשה אחרת? האם יוכל הבן להשביע באהבתו את נפשות שתיהן, אשתו ואמו? וכיצד תתייחס הכלה הצעירה אל חותנתה, האוהבת כל־כך ללמד ולהאציל מחכמתה ואף לבקר ולפקח, כיצד תדע להשתלב בסיגנון־חייהם של הבן והוריו, שהיה, עם כל אמידוּתם המתוּנה, צנוּע בהליכות־חוץ? האם תבין האשה הצעירה, שלא היתה רגילה למלא תפקידים קבוּעים, מה משמע הנישואים עם איש צעיר, שאינו בורגני סתם, שהוא עדיין בראשית התפתחותו, וכל מהותו ואופיו עלולים להוציאו מחוגו הרגיל לנתיבים לא־נודעים? שכּן יוליה נאשאוּאֶר גדלה בסביבה אחרת, היתה רגילה לחיי רחבות, כפי שנהנתה מהם בבית־הוריה בתורת בת לבורגנים יהודים עשירים, קצת יותר מדי עדינה וקצת יותר מדי רגישה מבחינה גופנית ונפשית. כיצד תשלים עם העוּבדה, כי דווקא עתה, כשהתחתנה עם סופר ידוּע וּמכוּבד, כמעט כבר מפוּרסם, תצטרך להסתפק במבחר קטן יותר של בגדים, שהיא מבינה כל כך ללבוש אותם; לנסוע פחות במרכבות סוסים; לכבד את אורחיה בצורה פחות אֶלאֶגאנטית ולכלכל בחסכוניות של עקרת־בית טובה את ענייני הבית, שלפני־כן לא היתה צריכה כלל לדאוג להם?

בתנאים אלה נאלץ היה הרצל, בשביל לספק את הצרכים שגדלו, לשאוף ביתר שׂאת להצלחות בחיבוּר מחזות. ואילו על הבימה התחילה ההצלחה לבגוד בו. עוד בראשית ספטמבר 1889 ביים כתיבת קומדיה בשם “מה יאמרו הבריות”, נסיון של ביקורת במוסכמות של שכבות־החברה השונות, שבכל מעשיהן הן שואלות תמיד למה שיאמרו חבריהם למעמד. המחזה נדחה באוקטובר 1889 על־ידי הבורג־תיאטר, וכשהוצג בפראג ובברלין במארס 1890, נחל מפלה מבישה בקהל ובביקורת. למכה זו לא נמצאו לו שילומים בהצלחה הגדולה של מלאכת־פרנסה שעשה באותם הימים: ליבּראֶטו לאוֹפּראֶטה “אשת השטן”⁶, שהוצג בעיבוּדו המוזיקאלי של מילר פעמים רבות ב“תיאטר אַן דאֶר וין”. והמחזה שכתב שוב בשותפות עם ויטמאן “הגברת בשחורים” (Die Dame in Schwarz), הוצג אמנם על־ידי הבּוּרג־תיאטר ביום 6 בפברואר 1890, אבל הביקורת פסלה אותו בחריפות כעשייה מלאכותית. גם מחזה־שעשועים מחיי האמנים בשם “נסיכים מארץ הגאונות” (Prinzen aus Genieland) לא יכול עוד להחזיר לו לאורך ימים את חסד הקהל, אם כי בהצגתו הראשונה בקארל־תיאטר בווינה נתקבל מאוד ברצון.

ויש לשאול: על שום מה לא זכה הפיליטוניסטן המצליח להצלחה קבועה בתיאטרון, גם לא באותם המחזות שבהם שאף ליותר מאשר להשביע את רצון הקהל בלבד? כמה וכמה סיבות לדבר. העיקרית היא, שלא היתה לו היכולת להעמיד על הבימה דמוּיות חיות וקיימות. היוּ אלו דמוּיות־רעיונות, שהופיעוּ בשביל להביע את דבריו המלוטשים של המחבר. מחוּשבים היו יותר מתוך הסתכלוּת משעוּצבוּ. “למַד־נא יותר לפי החיים מאשר לפי העולם שמצייר לך מוחך”, כתב לו בשנת 1887 השחקן הארטמאן. “הווה יוצר לפי דגמים חיים, ולא על־פי דגמי הגבס שבבית־הנכות התיאטרוני. אין ספק שיש לך כשרון, כוח־אמצאה – כל מה שדרוש – אלא חייב אתה, נדמה לי, להתייחס בכל זאת ביתר־כבוד אל האנושות ולהעמיק קצת בהסתכלותך, בבואך ליצור על פיה”.

עיניו היו יותר מדי נשואות אל הקהל. לפיכך לא ראה את חיי המציאות. הוּא נפגע מנוהגי־החברה וביקש לתת במחזותיו מעין ביקורת חברתית. אבל הלמות־הצעדים של ההמונים העולים, שגרהארד האופטמאן הצעיר כבר כרה לה אוזן בימים ההם, חדרה רק בקול הד עמום מבעד לצעיפי המשי של הבורגנות אל האוזן הזאת, שהיתה רגישה כל־כך למוסיקה רכה ועדינה יותר. הוא נדהם מן הריאליזם באמנות, שעמד לכבוש את התיאטרון ושנראה לו כחיקוּי גס וחסר־טעם של מציאוּת החיים. בדרך טיפוּלו בבעיות החברה הבורגנית איחר – כפי שמעיר בצדק ליאון קאֶלנאֶר – בעשר שנים. לגבי הבעיות הסוציאליות החדשות לא היה די בפסיכולוגיזם ספקני שמגבוה, כפי שניסה הרצל לטפל בהן.

על כל אלה נוספה העוּבדה, שהיה גם חסר את ההומור האמיתי. היו לו החידוד ורוח בדוחה ומבריקה, הוּא ראה את המגוחך שבסיטוּאציה, ובכלל שלט יותר בצורה המצומצמת והמרוכזת בנושא ובמקום (המערכון, הפיליטון). אולם להומור האמיתי חסר היה הצחוק המשחרר, לשם כך לא ידע עדיין להתרומם במידה מספקת מעל לעולם ומעל לעצמו, החשיב את עצמו הרבה יותר מדי, היה פּאתאֶטי יותר מדי.

סובייקטיביות זו מוצאת לה את תיקונה בפיליטון שלו, ההולך ונעשה בשנים האלה עמוק יותר ושלם יותר, ובו הוא מעצב בכוח גובר את חוויות היומיום. כאן עושה שימוש טוב גם בנסיון שקנה לו בתיאטרון ובהסתכלויותיו במסעים. בדמות הקהל בתיאטרון הוּא רואה בפעם הראשונה את ההמון, והמון זה – בעייה הוּא לו מעתה, והוּא מבקש לחדור לתוכה ולעמוד עליה, להבין איך ניתנים ההמונים להיות מונהגים, ואיך הם משתמטים מתחת לידו של מי שנהג בהם.

הדמות האידיאלית שלו של אוהב־החיים וקל־הדעת מתגבשת עתה באימפּראֶסאר שפּאַנגאֶלבּאֶרג; הלה יוצר אמנים, על־ידי זה שהוא מכשיר כראוי את הקהל – בתעמולה וראֶקלאמה שיטתית – לקבלם כאמנים, והוּא מביים במזדמן, רק כדי להוכיח את כשרונו בנהיגת ההמון, בפיזור עשרה פראנק במטבעות קטנות, מהוּמה קטנה בעיירה האיטלקית אמאלפי, והמהומה גדלה ומתרחבת עד כדי כך, שיוצרה המשחק מצליח רק בקושי להמלט מן ההמון הנזעם. "לא הערכתי כראוי – מסכם הוא את לקח החוויה בסיפור הפילוסופי “המהומה באמאלפי” – “את פראוּתה של החיה ששׂיחקתי בה”.

הפיליטונים הולכים ונעשים רציניים יותר, פילוסופיים יותר. אותה תמונה של וירץ בבריסל, שעשתה עליו רושם עז כל־כך, נעשית לו עתה סמל להכרה עצמית, להרהורים על עצמו כאדם עלי אדמות (“רוזאלינדה היפה”). ומה גדולות האהבה והתבוּנה שבפיליטון שלו “הבן” (1890)! “שעה שנולד”, מספר שם הנאשם באוֹנאה בבית־המשפט, “היה לי העולם פתאום כה מלא… לחיי הנישואין נכנסתי דרך שעשוע. פרנסה מובטחת… אי מזה תבוא כאן הדאגה? משק הבית התנהל ביד רחבה… ואף־על־פי־כן ירדה עלי הדאגה – ומידי בני… ילדינו הם מורינו הגדולים ביותר. הוּא לימדני לאהוב את החיים אהבה של טעם. כי הוא היה חיי, חיי־תמיד שלי, הערובה שלעולם אהיה מהלך תחת השמש, בדמות בני, בדמוּת נכדי, צעיר תמיד, ויפה וחזק תמיד ומתעדן והולך”.

אפשר להבחין: הרצל היה לאב, ביום 29 במארס 1890 נולדה בתו פאולינה, ביום 10 ביוני 1891 נולד בנו האנס. כיצד פעלה עליו האבהות, דבר זה מתבטא בפיליטון הנזכר. גם במכתביו אפשר להרגיש בכך. הוּא לא היה עוד אך מסתכל בלבד בעולם ובחיים. תפקיד היה לו ועתיד. תמורה זו פעלה מכאן ואילך בחייו והתבטאה בהם. היא דחפה אותו לבהירות ולהתעמקות.

בכיוון זה פעלו גם אירועים אחרים. לאכזבה בתיאטרונים, שנתגלתה כגורם מפרה בהמשל חייו, נוספה מהלומת־גורל קשה: אבד לו הקרוב בידידיו. שני חברים נאמנים היו לו באותן השנים: היינריך קאנא ואוסוואלד בּוֹקסר. אֵלוּ שני ניגודים! בוקסר מלא חיים, מלא כוחות ורענן תמיד, ללא אילוסיות גדולות אבל אמיץ־לב, גמיש, כשרוני, עתונאי בעל אמצאות ותחבולות; ולעומתו היינריך קאנא – מבקר חותר־לעומק, אבל בלי היכולת להגיע בעצמו לכלל יצירה; בעל רגש דק, אבל עדין יותר מדי ורך מלפלס לו דרכו בחיים; שואף כולו לנעלה, בלי האפשרות להשיג אפילו את הבינוני שבחיים. נקלע במלחמת אין־אונים זו, שם קץ לחייו ביום 6 בפברואר 1891. למחרת היום קיבל הרצל את דברי־הפרידה האלה: “תיאודור הטוב והיקר שלי, ידידך הוותיק בא לומר לך עוד שלום, לפני לכתו למות! אני מודה לך על ידידותך וטוב־לבך. אני מאחל לך ולכל אשר אתך אושר רב עלי אדמות. אני מנשקך. שלך, היינריך”.

היה זה זעזוע עמוק בשביל הרצל. לעולם לא נשתכח ממנו גורל חברו זה. לא הנסיעה השניה לאיטליה שערך אותה באותו חודש, ולא המאורעות והחוויות האחרים שעברו עליו בשנים שלאחר־כן, לא טישטשוּ את הזכרון הזה. כמעט בכל הרישומים וההצעות לעבודות ספרותיות נרחבות יותר חוזרת ומופיעה דמוּתו של החבר המת, ולא נתנה לו מנוח, עד שמצא לה את תיקונה, כעבור עשר שנים, ברומאן שלו “אלטנוילאנד”.

לאבידה זו ולכל שאר האכזבות השונות לא שימש לו ביתו תגמול ומקלט – להשיב רוחו בו. אותם היחסים המסובכים, שסיכנו מבראשית את שלום הבית, הלכו ורבו במשך השנים. האשה והאם לא יכלו להשלים זו עם זו, ובין שתיהן נקלע הגבר. הוּא נשאר הבן, הוּא היה לאב, אבל לגבר ובעל בעצם לא היה. התערבותם של קרובים עוד הגדילה את הניגודים. כשלונו בתיאטרון, בשעה שההוצאות בבית הלכו וגדלו, אף הוּא גרם. נתברר, שהאשה לא היתה זו שניתן לה להיות לו לעזר ולהשלמה בחייו, לא נוצרה ביניהם הריעוּת האמיתית. האשה לא פעלה עליו כגורם מעודד להתפתחותו אלא כמכשול, כגורם מעכב ומדכא את פוריוּתו ואת חופש התפתחוּתו. וכך החליט להיפרד ממנה, ולהיפרד בלב כבד, גם מילדיו.

בתחילת אוגוסט 1891 נסע מווינה, דרך פאריס, ששהה בה ימים אחדים, בוֹרדוֹ וארקאשוֹן אל הפּירינאים. שני חודשים רצופים נע ונד בגלילות־הספר של צרפת וספרד, תחילה נטול־מנוחה, ואילו מעט־מעט התחילה נפשו לשקוט, והוא מהלך תפוס הרהורים על עצמו ועל החיים, מתבונן ועובד. בשעות של פנאי הוּא לומד ספרדית. וכשהמנוחה חוזרת אליו ושמחת־העבודה גוברת בו, הנה גדל האדם ונתעלה מתוך הסבל והצער והמלחמה הפנימית. החיים עמדו עתה לפניו בסברם הרציני והעמוק יותר – גם בתוך הרצינות וגם בתוך ההיתוּל של הפיליטונים שלו ניתן להבחין באלה. בתוך הרצינות: הוא מסתכל בחיים ביתר עניין ובהעמקה והבנה יתירה, ולא עוד ביהירות מלמעלה, מגבוה; טוב־לבו הטבעי ועדינות־רוחו הולכים וממלאים חמימות גוברת את המבט ואת הביטוי. הוּא מאמת לגבי עצמו יותר ויותר את הסיסמה שרשם שנה לפני־כן: לדעת את בני־האדם, ואף־על־פי־כן לאהוב אותם! ומתוך הרצינות החדשה הזאת שבטוב־הלב נובע ובא גם ההוּמוֹר האמיתי יותר. אדם מעמיק יותר, אדם שעברוּ עליו תמורות לא קטנות נשקף מתוך פיליטוני־המסע של אותם הימים.

מה אין אנוּ מוצאים, למשל, בפיליטון שלו “לוּץ, הכפר” (Luz, das Dorf), על אותה פינה בגבוּל ספרד, שבתוך חד־גונוּתה השקטה הוּא חוזר ומוצא את עצמו. תחילה הנסיעה עצמה, שבה הוא מפליג בתוך כרכרה לאורך תהומו של הנהר גאב, עם בעל־עגלה שנרדם ואינו מקיץ אלא בשעה שעגלה אחרת כבר נסתבכה עם שלו. אחר כך, אגב כניסה לתוך אכסניה דלה והמונית אחת, שבה עומד הבעל במטבח ומבשל את הדייסות לאורחים, הערה לעגנית על בעיית האשה בחברה. הוא עובר מתחת לגשר, שנבנה בפקוּדת נאפוליון השלישי, וּמסתכל בכתובת עם אותיות הזהב, שעוּממוּ “בדומה לביזאנטיות של אותם הימים”. ולבסוף לוּץ השקט עצמו, השוכן על־יד גאב דאֶ באסטאן, בירת מחוז, אך בשביל הרצל כפר רומאנטי, “המקום הנחמד ביותר”. הוא מתאר את הכפר על אנשיו ומנהגיו השונים והמשוּנים. בעגלה הוא מוסיף אחר־כך לנסוע למעלה לאורך הגאב. באיזו אמנוּת מלוכדות כאן במלים מועטות הגיאולוגיה, האגדה וההיסטוריה! הנה הוּא עומד לפני מקורות הנהר: “והכל כל־כך חסר־נחמה, כל־כך מעיק. הרי זה דומה לתוגה הגדולה ככלות כל החיפושים”. אבל מאחוריו אומר קול של אשה: Isn’t it pretty? וקול אשה אחרת מאשר: Really very nice… כנגד זה הוּא משבח את לוּץ הכפר, שאינו נראה אפילו really very nice, ושבו גרים ידידיו של הרצל: “מפרזל־הפרסות, הסנדלר, הספּר ורבים אחרים, שהם אהודים עלי, מפּני שהם חובשים את הבּאראֶט הציורי הכחול־הכהה”.

הוא רואה ביתר רצינוּת את גורל האדם וסבלו. “היופי, כמו הכשרון, מן ההכרח שיהיה נפרע לגורל”, כותב הוא כּבשיחה עם עצמו בפיליטונו “חוף הטרזנים” (Die Geckenküste). בפיליטון “מלך ילד” (König Kind) הוּא פונה אל מלך ספרד בן החמש, אלפונס השלושה־עשר, המשחק בחול החוף, ומבקש ממנו, כי לאחר שיגדל ויהיה “מלך גברי” ישתדל להיות ראוּי לאותו אושר ארוך, שפקד אותו בימי ילדותו. “שכּן חושש אני, כי גם אז עוד יהיו ילדים הרבה… הנידונים לחיים… וישאו את חטאיהם של אחרים… ילדים שנולדו שלא־בחסד־אלוהים” (von Gottes Ungnaden).

בלוּרד (Lourdes) הוּא מתבונן במאמינים, הבאים להתרפא ממוּמיהם ומתקבלים בפומבי גדול על־ידי ההגמון של מוֹ (Meaux). עד נפשו נוגעת אמוּנתם התמימה והנכנעת של סובלים אלה, הממשיכים באמונתם העתיקה מדורי דורות – העולם אינו משתנה – ושואבים תקווה וּמרפא מן הרועה־הכוהן, הנותן בהם את עיניו החודרות וּמנחם אותם. “הה, אדוני ההגמון של מוֹ, על אף הכול גומל־חסדים גדול אתה לאנושות!” אך לא כולם, כך הוּא מבחין, מצפים לעזרה בבטחון. “עמדתי שעה ארוכה והסתכלתי בישיש אחד, שביקש מרפא במי־המעיין לעיניו החולות… הוא קלט את המים בממחטה שלו והטיף אותם אל בין ריסי עיניו. הוא החזיק את העיניים עצוּמות זמן מה, אחר־כך מיצמץ, וכשפקח אותן שוב, היתה ראייתו רעה כמקודם. פעמים אחדות עוד ניסה את הדבר. אחר־כך חדל. משך בכתפיו ושלח יד רועדת לתפוס במקלו. ומשנסתלק משם והלך, נאנח עמוקות וקשות. הוא נאנח כמו יהודי”.

“הוא נאנח כמו יהודי” – המשפּט האחד הזה תוכנו רב ממאמר שלם: גם סבלו של היהודי כבר היה גלוּי לפניו בכל מוראו, גם ביטוּיו המיוחד של סבל זה גם טיבו וטבעו המיוחד. בגורלו של חברו המסכן היינריך קאנא, שנשבר בהיאבקות עם החיים, רואה הרצל ביטוי טיפוּסי לגורלו של היהודי המודרני עד כדי כך, שהוא חושב לכתוב רומאן־יהודים על חייו ומותו. ברומאן בשם “שמוּאל כהן” ביקש לתאר קודם־כל את הניגוּד שבין חייה של “הקבוצה הסובלת, הטובה והמבוּזה של היהוּדים העניים” לבין חיי היהודים העשירים. “הללו אינם מרגישים את טעם האנטישמיות, שהם בעצם עיקר מחולליה”. כך ביאר ביומנו כעבור ארבע שנים את תכניתו של הימים האלה. התכנית הזאת לא הוּצאה אל הפועל, וגם לא כוונתו להמשיך בנסיעה הלאה לספרד ואולי אף לאפריקה.

שכּן הפיליטון שלו “לוץ, הכפר”, שפוּרסם בינתיים ב“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, עשה רושם גדול בחוּגים הספרוּתיים בווינה וגם במערכת העתון. המלצתו של ויטמאן, עורך הפיליטון, נוספה לכך. התוצאה היתה, שבסוף ספטמבר נשאל הרצל טלגרפית, אם הוא נכון ללכת מיד לפאריס ככתבו של העתון “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”. ללא היסוּס ושהייה נתן הסכמתו. בלי לחזור עוד לביתו, נכנס בהתחלת אוקטובר 1891 לעבודתו בפאריס.

 

פרק רביעי: כתּב בפאריס (1891־1895)    🔗

“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” היה העיתון המקוּבל ביותר בכל העתונות של הממלכה האוסטרית־הוּנגארית. האוסטרי מיכאל אֶטיאֶן (Etienne) ושארו של פרדינאנד לאסאל מאכס פרידלאֶנדאֶר, שניהם מהפכנים מפוכחים משנת 1848, ייסדוּ אותו בשנת 1864 כעיתון ליבּראלי־מתוּן. על־ידי שירות־האינפורמציה המהיר ועל־ידי הרמה הגבוהה של התוספות הספרוּתיות והמקצועיות נעשה העיתון עד מהרה לחשוּב בעיתוני וינה, שממנו לקחו ארצות־החוץ את האינפורמציה שלהן על מה שנעשה באוסטריה. מעמדו זה של העיתון ככלי־ביטוי של אוסטריה כלפי העולם, וכאספקלריה של העולם לגבי אוסטריה, התחזק עוד יותר בימיהם של אלה שבאוּ לאחר המייסדים הראשונים: אֶדוּארד באכאֶר (1846–1908) ומוֹריץ בּאֶנאֶדיקט (1849–1920), עיתונאים חרוּצים, בעלי השקפה ליבּראלית־גרמנית, כרוב היהודים באוסטריה, ומוּכנים לפשרות כמו המייסדים שלפניהם.

תפקידו של הרצל היה, כפי שהודיע לו באֶכאֶר בראשית עבודתו, לספּק לעיתון מפאריס “כל מה שיש שם מן המעניין בשבילו”: ראשית כל, ידיעות וּסקירות על המדיניוּת הצרפתית הפּנימית והחיצונית, וכן על מדיניוּת־העולם, במידה שהשתקפה בעיתונוּת הצרפתית. נוסף לכך חייב היה להקיף בכתבותיו את כל השטחים האחרים של חי צרפת: הבוּרסה והפינאנסים, האמנוּת, הספרוּת והתיאטרון, מאורעות מקומיים ובעיות סוציאליות – שהעסיקוּ את הציבור במיוחד בימים ההם, בתקופה של משבר כלכלי והתנגשויות עם הפועלים.

היה זה איפוא תפקיד קשה, שהמתין לו להרצל. הוא מילא אותו לשׂביעת רצונה של המערכת עד כדי כך, שבגמר ימי הנסיון של ארבעת החדשים הראשונים התמנה לסופרו הקבוּע של העיתון ושׂכרו הוּגדל מכפי שנקבע בראשונה: ממארס 1892 קיבל משכורת חדשית קבועה בסכום של 1,200 פראנקים (במקום אלף) ובעד כל פיליטון 100 פראנקים (במקום שמונים), מלבד ההוצאות. לעתונאי בן שלושים ואחת היוּ שדה־עבודה כזה והכנסות כאלה בוודאי לא מן הרגילים.

עוד לפני שנים, כשנשקף לו פעם הסיכוּי להגיע למשׂרת הסופר של ה“פראנקפוּרטאֶר צייטוּנג” בפאריס, תיאר להוריו מתוך התפעלוּת את ערכה של העבודה הזאת וכל הכרוך עמה. “היינה שימש כתב בפאריס. אחר־כך… גם לינדאו וגם ויטמאן. זינגר מן ה’נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ' ובלוֹביץ (Blowitz) מן ה’טיימס' תופסים עמדות, הדומות לאלה של שגרירים; לווינסון התחיל את הקאריירה הגדולה שלו ככתב של ה’קאֶלנישאֶ צייטוּנג' בפאריס”. עתה כתב להוריו: “עבודה זו היא קרש־הקפיצה, שמעליו אסק ואתעלה, לשמחתכם, הורי היקרים”.

ואמנם, לא נפל כל־עיקר מאלה, שהזכיר שמותיהם לפני הוריו. גם מצד הסיגנון וגם מצד התוכן היו כתבותיו ומאמריו מפאריס יצירות־מופת. הוא בא כפיליטוניסטן עם הסיגנון האמוּן והמוּסיקאלי, עם הכשרון המיוּחד לשרטט את הנוף בקווים דקים, עם היכולת ליתן את ההשראה שבמצבים בתוך צלילים זעירים של מלים בודדות. כשרונו לחדד מלים בדוּחות, מהירות התפיסה, הנסיון כמחזאי במסירת הדיאלוג ובראיית הדראמאטיות שבדברים, נטייתו להגות ושאיפתו לצרף את עוּבדות החוויה הבודדות אל כללו של העולם ושל החיים, כל אלה פעלוּ יחד ונתנוּ לעבודתו העתונאית אופי מיוחד במינו. תחוּמי החיים השונים, שעליהם הוּצרך לכתוב, לא היוּ בעיניו ספירות רחוקות ונפרדות. דברי־הביקורת על התיאטרון ועל האמנוּת, ואפילוּ הדו“חות על תנאים ואירועים בכלכלה, מתרחבים בידו תמיד לצד האנושי, נעשים נקוּדות־מוצא להתבוננות כללית. גם הדו”חות המדיניים כך. אבל מה שציין את אלה ביותר היתה צוּרתן: הוא מסר ידיעות ותיאורים מדיניים באמצעים הסיגנוניים של הפיליטון הביקורתי־אֶסתאֶטי. לא רק הסקירות המקיפות־המסכמוֹת לאחר מאורעות חשוּבים, שבהן ניתנה ההערכה ההיסטורית, המדינית, האנושית – כל טלגרמה היתה מעשה־אמנוּת מלוטש. לעולם אין הוא מוסר דין־וחשבון סתם, ידיעה חסרת־צבע, תמיד זוהי תמונה אישית ביותר, סצינה שנקלטה על־ידי אישיות, היודעת לראות ולהאזין ולמסור את שראתה והאזינה. עם כל החיפזון שבו נשא אל משרד־הטלגרף את מברקי ידיעותיו, לא חמק לו מתחת לעטו משפט נבוב וריק מתוכן: הרקע, ההשראה, מהלך העלילה, כל אלה נתבלטו תמיד באורח פּלאסטי. רק עכשיו, בעמדו בשדה־פעולה רחב־ידיים, נתגלה כל שלמד בשנים הקודמות: הוא ידע לדובב בכתבותיו אנשים חיים, הוא תפס את האופייני שבדברים. תכוּפות מתחלף הסיגנון שבהרצאתו: מן האֶפּיוּת הוא עובר אל הדראמאטיוּת, מלה אחת, מענה אחד – ותמצית הדיון כלוּלה בהן.

באלה היה צפוּן ערך עבודתו של הרצל בפאריס בשביל עתונו, שרכש לו על־ידי כך הרבה קוראים חדשים. ואילו בשביל עצמו היתה כאן חשיבוּת אחרת: הוא ניצב בפעם הראשונה אל מול פני החיים בכל רוחבם. אמנם גם עכשיו רק למוּלם עמד, רק כמשקיף החייב לתאר אותם, אבל – עם כל החופש – לא היה זה מסוּר לבחירתו, באיזה חומר יטפּל עטו; תחוּם העניין תוחם. אמנם, תחוּם רחב למדי, אך בכל זאת מסוּים. הוטלו עליו חובות קבוּעות מראש. אפילו חלוקת יומו היתה תלויה בנטיותיו האישיות פחות מאשר בצורכי עיתונו ובמהוּת האירועים שהיה עליו לתארם. עוד בשעות 8–10 בבוקר חייב היה לשלוח את הטלגרמות הראשונות על מאורעות היום ודעות העיתונוּת, שייכנסו בעיתון הערב; אחר־הצהריים חייב היה לשלוח מברק שיגרתי בעניני הבורסה. גם לא יכול היה עוד להרשות לעצמו להעריך את הצורה מעל החומר. מתן האינפורמציה הנכונה על כל המתהווה בפאריס, בצרפת, היה חשוּב יותר מן העיבוּד הספרותי העדין, שהיה, מנקוּדת־מבטו של העיתון, בבחינת תוספת־חינם לאניני־טעם. “ראשית כל וקודם לכל: מאכל בשביל הלוע הפּעוּר של הסקרנוּת!” כתב אליו בדצמבר 1892 בֶאכאֶר המו"ל. “ואם אין הפּנאי לבישול, הרי, בשם אלוהים, החומר הגולמי, ויהא גולמי ביותר!” אכן, הטעם הטוב ורגש־הצוּרה לא נתנו לו להרצל למלא אחר “פקודה” זו. הוּא הצליח יותר ויותר לדווח מהר וּבצרה נאותה כאחת. ואיזה עמל קשה ואחראי היה זה, למסור על־פני טורים מועטים את העיקרי והאופייני מתוך ויכוּחים ממוּשכים בפארלאמנט, למסור בשעות־משבּר וחילוּפי־ממשלות ומאורעות מכריעים את רישומי־הרגע בשלבים השונים, לפעמים במשך לילה שלם. מה מגוּונים ורבי־צדדים היוּ הרשמים, שהסתערו עליו בשעת העבודה הזאת! לאחר ימים היה מיצר על כך, שלא ניהל יומן על ימי שהותו בפאריס, שלא רשם לו לזכרון כל שלא ניתן להביא בתוך העיתונות. “מה שראיתי וחייתי כאן!” כתב במאי 1895 לה. טאֶוואֶלס בפראג. “חלק מזה קראת בעיתון. אבל אין אני יכול לתאר לך, מה גדולים היו והנם הזעזועים בכל יום, בכל שעה, עם מאה אלף דחפים וריגוּשים עזים. על־ידי כך אחד נעשה אדם אחר, אמן אחר”.

הוא בא כליטראט, כאיש הספרוּת, שעמד עד עתה רחוק מן הפוליטיקה, הוא בא כאדם, שבהתנגשותו הראשונה עם החיים הממשיים, בפגישתו עם המין השני, נכשל והוא נפגע מכשלון זה עד עומק נפשו. על־כן הוא מביט תחילה בבוּז על הפוליטיקה, שהוא מתבונן בה בפעם הראשונה, ומביט במרירות ומגבוה על החיים כולם. הוא נוטה עוד יותר להריסת כל האילוסיות. הוא אינו עשוי עוד לצחוק. בדומה ליודע־המחשבות שבסיפוּרו (עיין לעיל עמ' 37) מבחין גם הוּא, בכל אשר יפנה – רק שקר ותרמית. בני־האדם נראים לו, במקרה הטוב, כאותן בוּבות־התיאטרון הקטנות, המפרכסות על גבי החבל שבו הן תלויות; אין טעם ואין מוּבן לחיים, ונבחר מכל לא להיות מעורה וקשוּר בתוכם, אלא להתבונן בהם מגבוה, יש בזה משוּם “הנאה עמוּקה ומשוּנה” בשבילו. “החיים אינם צער בלבד, אלא גם משחק, שהאלים ממלאים עליהם פיהם צחוק הוֹמרי. צריך רק להסתכל בהם מן המרחק הנאות” (11.2.1892).

מעט מעט הולכת ומשתנה דרך התבוננות זו, מתמעט מבט־הביטול מגבוה על העולם השפל, והוא מתחיל לראותו ביחסו ובשאיפותיו ראייה נכונה יותר. הנסיונות בחיים, שהוטל עליו לתארם, הביאוּהוּ לידי כך, וגם הנסיונות של חיי עצמו.

לבדו נסע לפאריס ונתגורר במלון “ראשטאט”, שברחוב דוֹנוּ (Daunou). עוד בנובמבר 1891 באה לשם גם רעיתו, כדי לנסות ולהגיע לידי פּיוס. דומה שהשיגוּ הבנה הדדית מסוּימת, שאיפשרה להם להמשיך בחיים משוּתפים⁷. אכן, הנישואים האלה לא צלחוּ גם להבא ונשארוּ נישואים רעים, עם הרבה חיכוכים ומריבות, עם ניגוּדים תכוּפים שבין הבעל והאשה, בין הכלה וחמותה, האם שהרצל נשאר קשוּר אליה מעל למידה. מי יודע, כמה חייב העולם, כמה חייבים היהודים תודה לנישואים אוּמללים אלה! באחד מסיפוּריו הפילוסופיים השלימים ביותר (“שרה הוֹלצמאן”) מספר הרצל בצורת משל על אדם אחד, אשר אשתו, אשת מדנים שאינה ראוּיה לו, מיררה את החיים בבית במידה כזאת, שהוא קם וברח לאפריקה ונעשה חוקר וּמגלה מפורסם. “המדע חב לה תודה מרוּבה לאשה זו”, כותב שם הרצל. “כן, העילות לפעלינוּ מוזרות הן לעתים, ולרוב הן עגוּמות. אתם, הבוּרגנים הטובים, אין לכם ידיעה קלה שבקלות מה מקורם של אותם שירים שאתם מתפעלים מהם ואותם מעשים שמפליאים אתכם”. יהיו הדברים ככל שיהיו – על כל פנים אותה התמוּרה מן הסופר למדינאי ומנהיג־העם, שעתידה היתה להתחולל בהתפתחוּתו של הרצל בשנים שלאחר־כן, היתה זרה לגמרי ובלתי מוּבנת לאשה, אורח־חייה לא נשתנה עם שינוי חייו הוא. היא נשארה מה שהיתה בשעת נישואיה: אשה נאה, מפוּנקת, נוחה להתרגשוּת היסטרית ולקנאה; היא היתה לאם אוהבת וּמסוּרה. האהבה המשוּתפת הזאת לילדים, הדאגה להם ורגש־החובה לגביהם, הם ששמרוּ על קיוּם היחסים בין ההורים, הם גם שנתנוּ להרצל אהבת־חיים מחוּדשת. “ילדים הם תמיד שמחה וגם פּחד”, כתב הרצל בשנת 1893, בשעה שחלה אחד מילדיו, “ומשני הטעמים הללו נעשים לאדם החיים יקרים בגללם”. ועוד בפברואר 1892, בשעה שאשתו וילדיו באו לשבת עמו בקביעוּת, כתב להוריו: “החיים יש להם שוּב קסם בשבילי”.

*

על התמורה שנתחוללה בנפשו של הרצל באותם הימים מפיץ אור חילוּף־המכתבים שבינו ובין הסופר ארתור שניצלר, שהתחיל בסוף יולי 1892. הרצל הכיר את שניצלר, שהיה שנתיים צעיר ממנוּ, עוד בימי האוניברסיטה, אבל לא הגיעוּ לידי התקרבוּת. עתה בפאריס התפעל הרצל מאחד הסיפוּרים שלו (“האגדה”) במידה כזאת, שישב מיד וכתב לו מכתב מלא חרטה על־כך, שלא הכיר לפני כן את כשרונו של שניצלר, ומלא גם גילוי־לב על חיי עצמו. “בתיאטרון, שאִתו גמרתי את חשבוני”, נאמר במכתב, “היה מזלי רע ונואל כאחד. המחזות שבהם האמנתי וכתבתי אותם בשאיפה אמנוּתית, לא זכוּ כלל להגיע אל הקהל. וכשירדתי מתוך ייאוּש מסוּיים אל המלאכה, הוצגתי – ונלעגתי. כשאני חושב – וזה קורה לעתים רחוקות מאוד – על מקומי בעולם הספרוּת הגרמנית, אנוּס אני לצחוק… אך צריך אני לומר לך, שלא נעשיתי על־ידי כך מר־נפש. כל הכאבים מחנכים אותנוּ. ומתוך פילוסופיה עליזה, שלא ידעתיה קודם לכן, אני צופה וּמביט בכל התנוּעה הזאת שבשוק: זקנים, ריאליסטים וכו', Je m`en fous [לא איכפת לי]. אבל בשעה שאני רואה כשרון כגון זה שלך עולה ופורח, הרי אני שמח, כאילו לא הייתי מימַי ליטראט, כלומר בר־נש צר־לב, חסר־סבלנוּת, מקנא ומרע, אני שמח, כמו על פרחי־הצפורן המתעוררים שם למטה בגן. אל נא תקפיד עמי, כשאני מדבר בלשון מיוּשבת כזאת, אל נא תהיה עדיפוּת דעת זאת פוגעת יותר מזו של אח גדול. שכּן אופן הכתיבה שלך דומה לי קרוב קרבת־משפחה. כך, בערך, יקירי, ביקשתי לכתוב גם אני”. הוא מדבר על לבו של שניצלר, שיישאר נאמן אך לעצמו. “מופת מפחיד, למה מביאים הוויתוּרים, רואה אתה בי”.

שניצלר ענה במכתב חם ומלא הוּמור. הוא מעלה לפניו את זכרון הימים, שבהם נפגשוּ יחד באגודה של “אוּלם־הקריאה האקדמי”. מלא קנאה היה מביט תמיד מלמטה למעלה אליו, אל הסופר ואל האדם בעל האֶלאֶגאנטיוּת האירונית העדיפה, שכאילוּ תמיד צעד באותו רחוב עשרים צעדים לפניו. אין באמת הרבה אנשים בעולם, שהוא מחשיב דעתם כדעתו של הרצל.

“אם ראיתני… תמיד כברת־דרך לפניך”, ענה לו הרצל על כך בנובמבר 1892, “הרי שילמתי בעד קפיצת־דרך זו בעייפוּת רבה, ועתה אני כבר יושב, כאמוּר, על אבן אחת בצד־הדרך ונותן לאחרים לעבר על פני”. הוא דוחה בהחלט את ההצעה לשלוח לשניצלר כתבי־יד לקריאה, וגם לאחר שחוזר שניצלר ומבקש זאת, אינו משנה את דעתו. “כתבי־היד שלי! שכחתי אותם. מן העשיה באמנוּת לא נשתייר לי אלא מעט אהבה לאמנוּת, ובימים מסוּיימים ובשעות אובדות – געגוּעים לשירה” (2 בינואר 1893). “סלח־נא לי, אבל אין אני רוצה לדעת עוד מאומה מעצמי, אין אני עוד אלא עיתונאי… כמדומני, שכבר ביררתי לך זאת פעם. יש כאן פחות צער על אי־ההצלחות שלי… מחרטה על היצרנות הקודמת שלי הפזיזה, נוטלת־האמנות ומלאת הלהיטות אחרי הצלחה. ולשם מירוק העווֹן בניתי סביבי חומה וכריתי לי קבר. אבל אילו בן־חורין הייתי וּמלא־תקוות כבימי נעוּרי, ויכולתי להלך בתוך אחד הנופים הנעימים וּלפייט לנפשי – גם אז, חושבני, לא הייתי כותב עוד למען התיאטרון. אני חושב, שהייתי מהרהר בדממה לתוכי ומחייך, ולא הייתי חש עוד בצורך להביא לידי מחיאות כפיים את הקהל, הבא להצגת הבכורה בברלין או בווינה או בכל עיר אחרת” (13 במאי 1893). “באמת אין אני רוצה לדעת עוד מאוּמה מעצמי” (19 במאי 1893). ובינואר כבר הוסיף: “לא בלא עונש עובדים כעיתונאי. אני שוקד למלא את המלאכה הזאת, שהיא בזוּיה כל כך בעיני הופמאנסטאל הצעיר והנחמד, באופן בלתי־פּאנאמיסטי⁸ ככל האפשר, ומסתכל בפוליטיקה. עתים רואה אני את עצמי כדויד קופּרפילד הסטינוגראף [המביט מאחורי הפרגוד של החיים הפוליטיים]… ועתים משווה אני את עצמי ליוּריסטן של מדינה”.

הוא סיים את פרק חייו כמחפש הצלחה רועשת על בימת התיאטרון. הוא מילא בכובד ראש וביושר ומתוך אחריוּת את תפקידיו כעיתונאי. ראה והביט בעיניים פקוּחות לרווחה אל העולם והאזין אל תוך עצמו. עדיין לא היה מוכן להיענות לקריאה ולקבל עליו שליחוּת, אבל הוּא היה בדרך ללמוד נכונות זו…

*

איך יכול היה הרצל במצב־רוח זה שלא להתדיין עם שאלת־היהודים? עוד בנסיעתו לגבול ספרד, בה התחילה נפשו מוצאת את דרכה, לאחר התהיות והאכזבות בעולם וּבבית, עלתה בתודעתו גם שאלה זו – ותבעה ממנוּ עיצוּב בצוּרה פּיוּטית. ההזמנה לפאריס שימשה לו אוּלי תואנה רצוּיה להניח לעת עתה את תכניתו לכתוב רוֹמאן על בעיית היהוּדים, תכנית שכוחותיו עדיין לא בשלו לביצוּעה. ואילוּ עתה בפאריס, כשלמד לראות בעיניים פקוּחות יותר את חיי החברה בכלל, התחיל מביט גם על היהודים מתוך יתר הבנה, חמימוּת וחירוּת. לא שמצאם עתה נאים יותר, אלא שעתה התחיל לנסות לתפוס את מהותם ואת התהווּתם ולדון על כך עד כמה שאפשר מתוך חופש המחשבה וללא פניות. “כלום אין אתה בעצמך יהודי”, שאל את חברו העיתונאי פרידריך שיף, כשסיפר לו הלה, שלא יסע עוד בקיץ לנופש לעיר לינץ (על הדאנובה), מפני שאינו מחבב את חברת היהודים הרבים השוהים שם.

ביוני 1892 כתב מאמר ביקורת מפורט על המחזה “הנסיך אוֹראֶק” מאת הסופר והמחזאי הצרפתי ה, לאבדאן. הרצל משתמש בהזדמנוּת זו להבעת דעותיו בעניין האצילות – הנושא החביב עליו מכבר – והיהודי המודרני, ההולך ונעשה לו יותר ויותר לנושא החביב עליו. הנסיך אוֹראֶק הוא בעיניו האריסטוקראט הצרפתי של שלהי המאה התשע־עשרה, “יורד חלציים” אשר אינו יודע עוד אלא לבזבז את נכסי הירושה של אבותיו הגברתנים, מוכר כלי־נשק עתיקים רבי־תהילה של אבותיו וּמתווך במכירות כאלה של אחרים. כשהוא זקוק לכסף וקרוביו אינם רוצים לתתו לו, פונה הוא אל הבארון הוֹרן, יהודי שהתעשר ועלה לגדוּלה, המבזבז ממונו כדי להיות יוצא ונכנס בחברה החשוּבה ולהיות מוּכּר בחוגי האצילים כשווה להם, אף על פי שיהוּדי הוא. את הטיפּוּס הזה של הפּארוואֶני היהודי, “טיפוּס משעשע ביותר”(!), לא הצליח המחבּר לתפוס אפילו בקירוּב, לפי דעתו של הרצל, הנאמרת כבר כאן בגילוּי־לב הראוי לציוּן, “הוֹרן מתפּאר פחות מדי במכּריו האצילים, הוא מרגיש את עצמו פחות מדי מכוּבד, אין הוא מגמגם מרוב אושר, כשהוא משוחח עם נסיכות. אין לראות בו את אי־הבטחון של היהודים. אך אי־בטחון זה מצוּי בחייו של הורן, הוא התכונה המציינת אותו ביותר, והוא מתבטא בחליפות הפתאומיות של יהירוּת והכנעה. הבנה רחמנית יודעת אמנם, כי אי־הבטחון הזה מקורו בסבל ארוך, שעדיין לא עבר…”

“שעדיין לא עבר…” – זהו רמז לאותם הבזיונות, שהוא עצמו מרגיש בהם כיהודי. לא בזיונות אישיים! הוא מצליח כעתונאי, הוא רוכש אמוּן וכבוד, הוא יוצא ובא בבתי סופרים ומדינאים… הוא מהלך “לא מוכּר” בתוך ההמונים שקוּע בהרהוריו, ואין איש קורא אחריו “האֶפּ־האֶפּ”, כמו באוסטריה מולדתו, או במולדת־התרבות שלו גרמניה. אבל העלבון של הכלל וביזוּיו מייחס הוּא עתה יותר ויותר אל עצמו, וּכסופר אחראי של עתון עולמי גדול מחובתו הישירה היא, לדעתו, לדון באופן אובייקטיבי ובלא הסתר־דבר גם בתנועה האנטישמית.

שכן גם בצרפת התחילה משגשגת באותם הימים התנוּעה של שנאת־ישראל, שנתעוררה מתוך אינסטינקטים קדוּמים ותפיסות ישנות וקמה לתחיה בצוּרות ובהנמקות חדשות בשנות השבעים של המאה שעברה בגרמניה וקיבלה שם בשנת 1879 את שמה החדש “אנטישמיות”. גם האנטישמיות הצרפתית התבססה על הספרות שנוצרה על־ידי התיאורטיקנים הגרמנים, אשר להם שימשה יסוד חדש ומכריע תורת־הגזע, שיצר עוד קודם לכן, בתחילת שנות החמישים, הרוזן הצרפתי גוֹבּינוֹ. על תורת־גזע זו נתבסס גם אֶדוארד דרימוֹן (Drumont), המייסד האמיתי של התנועה האנטישמית בצרפת, שספרו “צרפת המיוּהדת” (La France Juive) יצא בשנת 1885 בשני כרכים עבים ונמכר במשך שנה אחת ביותר מ־100,000 טפסים – אחת ההצלחות הגדולות ביותר בשוק הספרים שבמאה הי"ט. אבל ספרו של דרימון מרחיק לכת הרבה יותר מכל אלה של קודמיו ומעורריו. הוא נותן במידה מסוימת שיטה שלימה של האנטישמיות. את כל דברי־הימים הוא רואה מתוך האספקלריה של האנטישמיות. האֶמנציפציה של היהודים בצרפת בשנת 1791 היתה משגה: היהודים אינם צרפתים, הם עם־אורח, המנצל את הכנסת־האורחים של העם־המאַרח בשביל להגיע לידי השתלטוּת, לידי התפשטותו של שלטון־העולם היהוּדי. כבאי־כוחו של קאפּיטאליזם עלוּם־שם, שהם סוחרים על־פי תכוּנות הגזע, הורסים הם על־ידי התעשיה הגדולה והעסקים הגדולים את המעמד הבינוני הנוצרי המושרש, ומרכזים בידיהם את כל הרכוש כולו (רוטשילד). באופיים הגזעני הנמוך הם מקלקלים את הצרפתיוּת, הם האשמים בניווּנה של צרפת. התבוללוּתם היא מן הנמנעות, והטמיעה הגמוּרה על־ידי נישואי־תערובת אינה רצויה: הם הוֹוים ויהיוּ תמיד אלמנט זר לארץ ולמהוּת הצרפתית, בלא אהבת־מולדת אמיתית, בלא התקשרוּת אמת – מדינה בתוך מדינה, או כפי שאומרים בצרפת במשמעות סינונימית כמעט: אוּמה בתוך האוּמה. לפי זה, יש גם לנהוג בהם: את האֶמנציפּאציה יש לבטל, אם לא על־ידי אלימוּת, הרי זה על־ידי תחיקה חדשה, את נכסי היהוּדים יש לעקל ולהשתמש בהם להשגת אמצעי־ייצור בשביל הפועלים המנוּצלים.

כבר מן ההצלחה הגדולה של הפצת הספר ניכר, עד־מה התאימוּ השקפותיו של דרימון להלך־הרוּחות הכללי באותם הימים בצרפת. מזיגה זו של סנטימנטים סוציאליים עם מגמות לאוּמיות עלוּלה היתה למשוך את לבם של כל אלה שניזוקוּ, או שראו עצמם ניזוקים, על־ידי התפתחוּתם המדינית והכלכלית של הרפובליקה השלישית. לגבי אלה היו היהודים, כלגבי דרימוֹן, חשוּדים בקשרים עם גרמניה, בשביל להכניע את צרפת רבת־התהילה. כשבא הרצל לפאריס, עדיין לא היתה זו תנועה גדולה ומקפת, ועל אף התעמולה הגדולה של דרימון, שהוציא למן שנת 1892 עתון מיוחד בשם La Libre Parole (המלה החפשית), לא זכתה מעולם להיות תנועה במובן הגרמני. אבל כמקום־כינוס לבלתי־מרוּצים וּמרי־נפש, וגם למבקרים רציניים יותר של התקוּפה, רכש לו זרם זה בכל זאת מיום ליום יותר השפּעה בחברה ובמדינאוּת, מירר את חיי היהודים ועתיד היה להביא, כעבור שנים אחדות, לידי משבּר ביהדות הצרפתית וגם בריפובליקה הצרפתית.

הרצל בא במגע עם האנטישמיוּת מאז הופעתה כתנוּעה חברתית־מדינית, בימי לימודיו בבית־הספר, כסטוּדנט באוניברסיטה וגם כסופר, אם כי הוויכוּח אתה חדר אז אך מעט אל תודעתו וקולמוסו. הוּא קרא לפחות אחד מספרי־היסוד של האנטישמיות, את ספרו של דירינג, כפי שראינו, והגיב עליו ברשימות ביומנו (עיין לעיל, עמ' 23–26). עתה קרא את ספרו של דרימון. הוא נתרשם ממנוּ עמוּקות. השלימוּת של תפיסת־העולם, המבוססת על שנאת־היהודים מתוך הכרה, היא כנראה שעשתה עליו רושם. “לדרימון חייב אני הרבה מתפיסתי החפשית כיום, מפּני שאמן הוא”, כותב הרצל ביומנו ביום 12 ביוני 1895, בעצם חבלי־הלידה של ספרו “מדינת היהודים”.

האם הביא ספרו של דרימון את הרצל גם לידי כך, “להבין וּלהצדיק את האנטישמיות באופן היסטורי”, כפי שהגדיר זאת הרצל אחר־כך? או אולי בא אותו היחס החפשי־יותר אל האנטישמיות, שרכש לו כדברי עצמו בפאריס, בעיקר מתוך חיי יום־יום, מן הרשמים האישיים והנסיונות הפרטיים, וכן מן העיכוּל של הידיעות והסקירות על היהודים ועל התנועה האנטישמית המתחוללת, שקרא כל יום בעיתונו ובעיתונים אחרים ואשר היה חייב לעקוב אחריהן ככתב אחראי? נסקור־נא את החשובים ביותר מן הרשמים השונים האלה בסדר כרונולוגי.

ביום 26 בינואר מת העתונאי אוֹסוואלד בּוֹקסר – לאחר התאבדוּתו של היינריך קאנא חברו היחיד והנאמן – בקדחת צהובה, בריאוֹ־דאֶ־ז’אניירוֹ. כפי שידוּע היה להרצל, נסע בּוֹקסר לשם במאי 1891 מטעם ועדה בברלין, לשם אירגוּן ההתיישבות של יהודים יוצאי רוסיה בבראזיל. עוד לפני הרצל התמסר, איפוא, לשירוּת גדול למען היהודים, שהיתה מרוּמזת בו אותה הדרך, שבה עתיד היה הרצל להוסיף וללכת אחר־כך. ימים אחדים לפני שחלה במחלתו, קיבל הרצל ממנו מכתב, שבו סיפר לו על עבודתו הקשה ועל האחריות שהיא מטילה עליו. קטעים מן המכתב הזה פירסם הרצל אחר־כך בהספדו ב“נוֹייאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”. והנה, אם בגורלו של קאנא חברו ראה הרצל גורל יהודי, הרי סופו הטראגי של חברו השני היה קשוּר קשר גלוּי עוד יותר בשאלת־היהודים, שהוא עצמו, השלישי והאחרון שבחבורה, נאבק עמה בכובד־ראש גובר והולך.

ב־30 בינואר 1892 הוא מודיע לעיתונו בפרטות על דבר עסקיו של הסוכן הפאריסאי לוראן (Laurent), קלאריקל ואנטישמי, שנתבררו לפני בית־הדין לפשעים. אותו סוכן, שהשתמש בסודות רשמיים למטרות פרטיות בעסקי־הבורסה, הטיל את כל האשמה בכשלון תעלוליו על היהודים. “בשביל להשכיח את התנהגוּתו זאת”, מסיים הרצל את דבריו בלעג, “יצטרך עוד להוסיף ולחרף הרבה את היהודים”.

ב־22 בפברואר 1892 פירסמה ה“נוֹייאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” תמצית מן הדין וחשבון של המשלחת האמריקאית לחקירת רדיפות היהודים ברוסיה, וביום 23 בפברואר ידיעה מפורטת (שנשלחה אולי על־ידי הרצל עצמו) על המצב הקשה של מושבות הבארון הירש בארגנטינה. לעתים קרובות מילאו הוויכוחים בשאלות היהודים בבתי־הנבחרים שבברלין ובווינה את טורי העתונים.

בימים 24 ו־27 בפברואר וכן ביום 2 במארס 1892, קרא הרצל ב“נוֹייא פרייאֶ פראֶסאֶ” מכתבים ודו“חות מפורטים ביותר על “הקולוניה של היהודים במאדיאן” – רוצה לומר “מדין”!” – בחופה הצפוני־מערבי של ערב. יהודי מומר יליד ברלין, פאול פרידמאן, בהשתתפוּת הקצין הפרוּסי לשעבר זיבאך, ביקש להקים שם מושבה, שתהיה משמשת יסוד והתחלה למדינת יהודים. פאול פרידמאן, ששאף תחילה לרכוש לתכניתו גם את הבארון הירש, כתב לאחד מחבריו: “מעט מעט מקווה אני ליצור מן האֶלאֶמנטים החלשים והרעים שלי אנשים מוּכשרים וחזקים, גזע איתן שיהא בכוחו לכנס מסביביו את האוּמה כולה”. התנהגותם הבלי־זהירה של המייסדים השאפתניים, חיכוכים וסיכסוכים עת המתיישבים והתנגדוּתו של השלטון התורכי, הכשילו את התכנית, שעתידה היתה להוליד אחר־כך תוצאות לא־רצוּיות להרצל עצמו (ראה להלן, פרק י"ג).

ב־24 במאי 1892 קרא הרצל ב“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” הרצאה על האסיפה הכללית של “החברה להגנה בפני האנטישמיות”, שנוסדה בווינה שנה לפני־כן.

למן חודש יוני 1892 מתרבים לזמן־מה הידיעות, הדינים והחשבונות, הסקירות והמאמרים על ענייני היהודים. יש כאן אותו מאמר הביקורת על הקומדיה “הנסיך אוֹראֶק” (14 ביוני), שכבר נזכר לעיל, והדין וחשבון של הרצל על משפט בירדוֹ־דרימוֹן (15 ביוני), שבו ניתנה לו להרצל ההזדמנות להסתכל מקרוב במנהיג האנטישמי ולשמוע מפי חסידיו בפעם הראשונה בצרפת את הקריאה הפומבית “הלאה היהודים!” עוד שני שבועות קודם לכן יצא לפועל הדו־קרב הראשון שבין קצין יהודי בצבא הצרפתי ובין אנטישמי אחד, דו־קרב ששימש פתיחה לשורה של דוּ־קרבות כאלה. לשיאה הגיעה המלחמה הזאת, שבה התגוננו יהודי צרפת בצורה שהיתה נהוגה אז בחברה הבורגנית, בדו־קרב של יום 24 ביוני 1892, שבו דקר למוות האנטישמי המארקיז די־מוראֶס (Mor és) את הקצין היהודי מאיאֶר בן השלושים וארבע, ששימש פרופיסור בבית־הספר הפּוֹליטכני. המאורע עשה רושם רב בצרפת ובחוּץ־לארץ, העתוּנות והפארלמנט טיפלוּ בדבר לכל פרטיו, מיניסטר המלחמה והמושל הצבאי בפאריס הצהירו, כי פשע לאומי הוא להכניס מריבות בין קצינים צרפתיים, – אך בלי ששניהם יראו לעצמם חובה לגנות במלים ברורות בפומבי את האנטישמיות כשהיא לעצמה. הלוויתו של הקצין היהודי הפכה להפגנה מפוארת של תושבי פאריס. חמישים אלף איש הלכוּ אחרי הארון, שהיה עטוּף ומכוּסה כוּלו פרחים. בשבוּעות שלאחר־כן היו העיתונים מלאים שיחות וראיונות עם אנשים ידועי־שם על האנטישמיות – ובאותו זמן ישבו ודנו בבית־המשפט בעיר כּסאנטן שבחבל־הריין על עלילת־דם שנתעוררה שם.

ב־31 באוגוסט 1892 סיכם הרצל, כדרכו במאורעות אחרים, את המאורעות האנטישמיים בצרפת במאמר כולל בשם “אנטישמיים צרפתים”: הוא המאמר הראשון שבו ביטא הרצל בפומבי וּבמסוכם את דעתו על בעיית היהודים.

הדברים נאמרים בגילוי ובלא פחד, אבל הרצל עדיין אינו רואה דרך ומטרה. הוּא מנסה איפוא לעבור על־פני השאלה הקשה מתוך אירוניה בסגנונו של היינה. הוא לועג לאנטישמיים הצרפתים, המטיחים בפני היהודים כעלבון את דבר מוצאם מגרמניה, מכנים אותם לעתים קרובות אפילו בשם המנומס “איזראליטים” במקום “יהודים”, ואף מביעים הערכה, אם יהודי, כגון מאיאֶר “מגיע על־ידי רוב פיקחוּתו הטבעית לידי כך, שישליך נפשו מנגד מתוך עמדה של אצילות ואבירוּת”. ויותר מזה הרי באמת אין רשאי יהודי לדרוש, אם אינו רוצה להיראות מחוּצף! “שגיאתו של מאיאֶר היתה בזה שהוא היה החלש, ולשגיאה הזאת הביא שילוּמים כראוּי”.

אחר־כך הוא דן ביתר כובד־ראש על היסודות החברתיים־מדיניים של האנטישמיות בצרפת, משווה את האנטישמיוּת הצרפתית לזו של רוסיה וגרמניה ובא לידי מסקנה, שהעם הצרפתי עומד “לעת עתה” כזר ולא־מבין לעומת האנטישמיות. וכאן הוא עובר לבקורת ספרו של אחד הבולאנז’יסטים לפנים, מרמאֶ (Mermeix), בשם “האנטישמיים בצרפת”. הוא מהלל בו את “הקרירות האצילית” ואת “אהבת־האמת הטהורה”. המחבר מראה, “שאפשר לדבּר גם על היהודים ביישוּב־הדעת, בלי לעמוד כלל לצדם… מה שינוי־דברים הוא, אם לא כומר ולא רב דנים על נושא זה, המביא כיום הכנסה כה טובה למוכרי־ספרים, ידידי־העם ושאר סוחרים”.

האנטישמיוּת הצרפתית היא, לדעת מרמאֶ, מוסד קלאֶריקאלי־אריסטוקראטי, שקיבל חיזוּקו על־ידי משברים כספיים, מעין משבר עובר של הסוציאליזם. הרצל מקבל את ההנחה הזאת. “גרעין של שכל בריא ואהבת־הצדק אתה מוצא בעם הצרפתי. אפשר להניח, איפוא, שהדין יהיה עם מרמאֶ. כאן התנועה תחלוף, אם כי מן הסתם לא בלי התפרעוּיות וקאטאסטרופות בודדות”. והרצל מסיק בתוך דבר זה של הדברים את הלקח, שישוב ויחזור אליו אחר־כך תכוּפות, ומסיים בסימן־שאלה אירוני למחצה: “בשביל היהודים יהיה זה בית־ספר קשה אך טוב, כמו שכבר היו להם לא מעטים כאלה. כותב דברי־הימים, שיהיה משקיף בעתיד על כל זה מן המרחק… ובאירוניה מסויימת, יצטרך לשאול את עצמו, משום מה נגזר על היהודים דווקא ליהנות מחינוך משובח כזה בבתי־ספר קשים אך טובים? אולי זו היא התשובה: היהודים מסוגלים ביותר מאז ומתמיד להיות מוחזקים אחראים למשגיהם ולתעלוליהם של השליטים, לאי־נוחיותם ולסבלם של הנשלטים, לדֶבֶר, לבצוֹרת, לרעב, לשחיתוּת ציבורית ולהתדלדלות. לפיכך – יהיה כל מדינאי שמרני אמיתי מגן עליהם הגנה מתונה, בשביל לקיים אותם בחיים”.

רואים, כבר אין כאן קבלת העובדות בלבד ללא תגוּבה; הרצל כבר מבקש לחדור לטעמה של שנאת־ישראל: בית־ספר של חינוך קשה ליהודים, פורק־ברקים בשביל העולם. עדיין אינו שואל עקבית הלאה, עדיין אין כאן אלא הברקה של רעיון, המוצא לו מפלט ספרוּתי באירוניה ובפאראדוכס. אבל כל דרך ההתבוננוּת מוכיחה, שהשאלה היהודית תופסת אותו, ושהוא תופס אותה, כבר באופן רציני יותר. היא לא הרפתה עוד ממנוּ.

בראשונה הוא נתוּן לחלומות־גבורה משונים באופיים. הוא רוצה להכריח אחד מגדולי המנהיגים של האנטישמים האוסטריים, הנסיך אלויס ליכטנשטיין, שאֶנאֶראֶר או לוּאֶגאֶר, לצאת אתו לדו־קרב. אם הוא, הרצל – כך הסביר כעבור שנים ביומנו הציוני את כוונתו ההיא – ייהרג בדו־קרב זה, יוכיח מכתבו שישאיר אחריו, לעולם כוּלו, כי הוא נפל “כקרבן לתנועה זו, שאין כמוֹתה לאי־צדק”. מותו צריך יהיה לזעזע את המוחות ואת הלבבות של בני־האדם. “אבל אילו הרגתי אני את יריבי, היה ברצוני לנאום לפני בית־הדין למוּשבעים נאום גדול, שבו הייתי מביע ראשית כל את צערי על ‘מותו של איש־כבוד’ – כפי שנהג מוֹראֶס, שדקר את הקצין היהודי מאיאֶר. אחר־כך הייתי מדבר בפרוטרוט על שאלת־היהודים, הייתי נואם נאוּם כביר בסיגנון לאסאל, הייתי מזעזע את המוּשבעים, מאַלץ את בית־המשפט לכבדני, והייתי יוצא חפשי. – אז היוּ היהודים מציעים לי להיות מועמד לציר שלהם בפּארלמנט. אבל אני הייתי חייב לדחות את ההצעה הזאת, משום שעל־פני גוּפתו של אדם אין אני רוצה להגיע לבית־הנבחרים”.

את החלום הזה של תקוּפתו הבלתי־בהירה (כפי שקרא אותו בעצמו אחר־כך ביומנו), דחה במהרה הצדה. ואילו שאלת־היהודים עצמה לא נתנה לו עוד מנוח. בנסיונות שונים ומשוּנים חזר וניסה למצוא לה פתרון של ממש.

בשלהי השנה 1892 כנראה כתב חלק ממאמר בשאלת־היהודים, שנשתמר בארכיונו. המאמר פותח בעניין הוויכוּח בשאלת־היהודים, שנתעורר בפארלאמאֶנט האוסטרי, במקום שעדיין משחקים לדעתו בשאלה זו במחבואים, על־ידי זה שמתייחסים אליה כאל שאלה דתית בלבד. “שכּן אין עוד כאן עניין של מעשיות תיאולוגיות, או שאלות דת וּמצפּוּן”, כך מעיר הרצל בתקיפוּת אכזרית כמעט, “וכולם גם יודעים זאת היטב… עברוּ אותם הימים, שבהם היוּ מפוצצים איש לרעהו את הגולגלות בגלל הצורות של ‘סעודת־הערב’ הנוצרית. כיום הזה” – מעיר הוא ברוחו של היינה – “אין עוד המדוּבר ב’סעודת־הערב' אלא בלחם־הצהרים. שאלת היהודים אינה שאלה לאומית או דתית, אלא שאלה סוציאלית. שלוּחת־נהר היא מן הזרם הגדול, הנקרא בשם השאלה הסוציאלית, שהוכשרה לפני האחרים לשיִט. ואולם הזרמים הגדולים אינם ניתנים להיות מועברים באורח מלאכותי, וכשנמס השלג בימי האביב – חותרים, פורצים וחופרים להם השטפונות את דרכם שלהם”.

שאלת היהודים היא שאלה סוציאלית; בהגדרה חדשה זו יש כבר צעד קדימה: אין היא עוד אך שאלה של הסתגלוּת אל החברה, מקומה במעמקים גדולים יותר, והיא קשורה עם השאלות העמוקות של המשטר הקיים. ברוח זו בא כנראה באותם הימים, בדצמבר 1892, בחילוּף מכתבים גם עם עיתונו “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, והציע לו תכניות למלחמה באנטישמיות⁹. ודאי בקשר לכך פנתה אליו בינואר 1893 ראֶגינה פרידלאֶנדאֶר, אלמנתו של מייסד ה“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, וביקשה ממנו להשתתף בכלי־מבטאה של “האגודה למלחמה באנטישמיות” בווינה. המעוררים והמנהלים שלה היו הבארון ארתור גוּנדאקאר פון זוּטנר (בעלה של הפאציפיסטית הידועה באֶרטה פון זוּטנאֶר) ובעל־התעשיה הידוּע פרידריך לייטאֶנבאֶרגאֶר, והמוֹטוֹ שלהם היה: “שאלת־יהודים אינה קיימת בשבילנו”. הרצל ענה לבקשה בביקורת שמתח על אותו “עיתון חפשי”, כפי שנקרא בטאון האגודה, והביע את דעתו על שאלת היהודים והאנטישמיות בכלל.

הצד החברתי של השאלה היהודית, כתב הרצל, הוא עוד הקל ביותר, אם כי הפליות החברה פוגעות קשה ברבים. התרופה לצד הזה של השאלה אפשרית לדעתו בשתי דרכים. אפשר להילחם כנגד הסימנים והתופעות החיצוניות. לשם כך יעיל אמצעי אכזרי, הדו־קרב, שהיה ידוע לו מימי היותו תלמיד האוניברסיטה ועל־ידי המאורעות האחרונים בפאריס. “חצי־תריסר של דו־קרבות כאלה ירימו מאד את מעמדם של היהודים בחברה”. אבל אם רוצים לרפּא את הרע, חייבים היהודים לשנות, קודם כל, אותן התכוּנות, שמגנים אותם בהן בצדק, ולהפוך את המשפט הקדוּם עליהם להיפּוּכו. “דרך ארוכה, קשה, נטוּלת־סיכוּיים. אם נזכה לגדולות נגיע לדרגה של ‘יהודי־היוצא־מן הכלל’”. הדרך היחידה, שבכוחה להוליך באמת אל המטרה, היא הטמיעה הגמוּרה על־ידי שמד ונישואי־תערובות.

מרת פרידלנדר מסרה את המכתב לבארון לייטאֶנבּאֶרגאֶר, שבמכתב להרצל (23 בינואר 1893) התפלמס עם תוכנו. אין הוא מוצא במכתבו של הרצל הצעה חיובית, שתהא ראויה למלא את מקומו של עיתון האגודה. “וההצעה שכל יהודי שמלכסנים לו מבט יצא לדו־קרב, ושכל היהודים יעברו לשמד – אפשר זו היא שיחה נאה של טרקלין, אבל אינה ראוּיה לבוא בחשבון לגבי אלה, שברצינוּת קדושה הם מתקוממים בגבוּרה כנגד מלחמת־הגזעים”.

הרצל נפגע מן הדברים האלה: “אם כן, רק איש־השיחה הקלה? פסק־הדין קשה. אבל האם נכון הוא?” ובאיגרת של למעלה מעשרים ושנים עמודים הוא ניגש אל ביקורת־הדברים ומגיש תכנית־פעולה, עם כל הפרטים והגוונים, שעתידים היו לציין את תכניותיו לאחר מכן. תחילה הוא חוזר בקיצור על השקפותיו שבמכתבו הראשון. “אַל נא תחשוב”, הוא מוסיף, “שאני מפליג בהתגנדרותי עד כדי כך, שאהיה דן את היהודים לכף חובה. להיפך, אני מוצא שעדיין מהלכים הם בקוממיות מפליאה, אם נזכור את הלחץ הממושך, שהם נמעכים בו. וכשאני רואה באיזו זהירות, ביישנות, נמיכות־רוח והכנעה מתנהג כאן לא גרמני אחד, ובלבד שלא יכירו אותו כלל, מוצא אני כי היהודים, שהרי מתגוררים הם ללא הפסק בארץ האויב, יש להם מה לטעון להצדקתם”.

אתה עומד ותוהה: “היהודים, המתגוררים ללא הפסק בארץ־האויב”. האם לא תהיה טענה זו הבסיס לתמורה מהפכנית בהשקפתו? עכשיו עודנו מֵגֵן על השקפתו בדבר הטמיעה הגמורה בתוך האוכלוסיה של אותה “ארץ אויב”. וכאן שוּב מתברר, כי נקודת־המוצא למחשבתו האחראית על בעיות סוציולוגיות היא תמיד משפחתו הוא, ביתר דיוק: ילדיו, וכי אמת היתה במה שכתב פעם, כי “דרך שערי האבהוּת” נכנס אל הפילוסופיה. “רעיון זה, שהיהודים ילכו לשמד”, מסביר הוא את מחשבתו, שבקרוב תבשיל לתכנית שלימה (והיא אפופה בטראגיקה העתידה של גורל משפחתו), “חציו שעשוע־מחשבה הוא וחציו רצינות. אני רשאי לומר זאת, משום שאני לא אלך לשמד. אבל בני האנס? כשאני מהרהר עליו, אני מוצא אמנם, כי אותו הלחץ של היהדות ילמד אותו את תורות האנושיות. אבל אני שואל את עצמי, אם יש לי הרשות לעשות לו ללא צורך את החיים קשים כל כך, כפי שהיו לי ועוד יהיו לי. כשיגדל, מקווה אני, יהיה גא מדי מלהשליך מעליו את אמונתו, אף־על־פי שיהיה לו ממנה מעט כל־כך כמו שיש לי. משום כך מן הראוי היה להביא את נערי היהודים לשמד כל עוד אין להם דעה משלהם, ולא יוכלו לעשות כלום בעד או נגד. להיטמע ולהיטבע בתוך העם!”

אך כל הדברים הללו תופסים רק את החלק העשירי מאותה איגרת. רוּבו של המכתב מטפל בשאלת הפעולות, הצריכות להיעשות על־ידי “החברה למלחמה באנטישמיוּת”, כדי שתמלא באמת את תפקידה. הרצל שולל קודם כל את ההנחה, כאילו הוא מזלזל בשאיפות הנעלות הללו של המלחמה באנטישמיוּת. מבחינה אנושית זכאיות הן להערכה מלאה. בזמן ההתעוררוּת הראשונה של האנטישמיות היתה קריאה כזו אל מצפּוּנו של העולם, שהיתה באה מאנשים כערכם, עשוּיה אולי להשפיע ולפעול הרבה. ואילו עתה, לאחר שהאנטישמיות נעשתה תנועה עממית גדולה, אין להשיג עוד מאומה על־ידי פעולות כאלה של כוונות רציניות ומעשים טובים. “על תנועה אחת יש לענות בתנועה אחרת”, או במלים ברורות: על האנטישמיות יש לענות בסוציאליזם. “הכרתי היא, שהיהודים הנרדפים והנלחצים לתוך המיצר לא ימצאו להם עוד מוצא אחר אלא הדרך לסוציאליזם”. אם מבקשים למנוע את הדבר, שהיהודים הנידחים מן החברה יסתפחו אל אותן המפלגות הקיצוניות, החותרות להפוך את צורת־החברה הקיימת, חייבים ליצור תנועה סוציאליסטית, שבתוכה ישתמרו היסודות של סדרי־החברה הליבראליים הקיימים, תנועה “סוציאלית־ליבּראלית־חופשית”. לשם תעמולה לתנועה זו והחדרתה בחיים חייבת “החברה למלחמה באנטישמיוּת” לייסד במקום העלון, שהוא “פירסום שאינו מתפרסם”, עיתון ממש, עיתון יומי בסיגנון חדש. עיתון זה חייב להיות, כפי שהוא מפרט בפרטי־פרטים, מלא תנועה, מעורה בכל ענפי החיים, בעל שירות טוב ושלם של אינפורמאציה, עיתון זול ועממי, חופשי מכל משפטים קדוּמים, משוחרר מכל נטיות פרטיות והתחשבויות אישיות, עיתון משוחרר ומשחרר באמת, שסיסמתו תהיה: כל אדם לפי מעשיו! וכך יהיה מדבר גם על היהודים ועל שאלת־היהודים, בלא השפעות מן הצד, בלא משפטים קדומים ובלא בושה. אין משום כך מקום ליהודי במערכת עיתון כזה, אף לא ליהודי משומד. אנשים מקוּבלים שאינם יהודים הם שינהלו את המלחמה הגלויה בתנועה האנטישמית… “איזו איגרת ארוכה היא זו! מימי לא כתבתי איגרת כזאת. אבל נדמה לי, כדאי הוא העמל”.

אריכות המכתב הזה, שנשאר כמובן בלא השפעה, מקבלת את הארתה המיוחדת, אם זוכרים שנכתב באותם ימי ההתרגשות בצרפת, שבהם נסתיים המשפט הראשון בעניין תעלת־פאנאמה והתנהלו על־כך בבית־הנבחרים ויכוחים סוערים, שזיעזעו עד היסוד את הראֶפּוּבּליקה הצרפתית. בשנת 1889 הגיעה לידי פשיטת־רגל החברה לבניין תעלת פּאנאמה (שנוסדה על ידי פרדינאנד לאֶסאֶפּס, הבונה המפורסם של תעלת סוּאֶץ) עוד קודם שהגיעה לשליש מן העבודה, שהיתה דרושה לגמר הבנייה. אלפי פועלים סבלוּ ומתוּ לשוא, אלף וארבע מאות מיליון פראנק, רובם חסכונות של מעוטי־אמצעים, שהוצאו מידם על־ידי פיתויִים ברווחים מוּפרזים, הלכו לאיבוּד ללא תכלית. הבזבוּז ואי־הסדרים, שבהם הוּצאוּ הכספים, אילצוּ את בתי־המשפט להתערב בדבר. בנובמבר 1892, לאחר חקירות מוקדמות ארוכות, נתבעו לדין חברי ההנהלה של חברת פאנאמה. בהמשך החקירה והדיון המשפטי נתרחבה השערוריה הכלכלית והיתה ל“מאורע” מדיני. מצד הבולאנז’יסטים והאנטישמיים נתעוררו האשמות גלויות כלפי מדינאים רבים ומובהקים, שקיבלו כביכול שוחד מאת החברה בשעת ההצבעה על מתן ההלוואה האחרונה לחברה. ויכוחים סוערים בבית המחוקקים, גילויי סודות על גבי סודות, שסחבו יותר ויותר אישים של חיי־הציבור אל תוך חוּג המוחשדים והאשמים, הגדילוּ את ההתרגשוּת מיום ליום. צרפת כוּלה היתה כהר־געש.

הרצל, כסופרו של העיתון האוסטרי הגדול, עמד בתוך תוכם של המאורעות. פּעילוּתו בחדשים הללוּ היתה כבירה. היו ימים, שבהם מילאו ידיעותיו ומאמריו ארבעה עמודים שלמים של העיתון. הוא למעלה מחובתו העיתונאית. מתוך כּתּבוֹתיו מורגש, שנתפס ונמתח ונסער אישית על־ידי המאורעות, כאילו נפערה האדמה ונתנה להביט אל תוך היוּליוּת היצירה, אל מבנה השכבות הגיאולוגיות – כך עמדו גלויים וחשׂוּפים לעין המסתכל כל חיי החברה, הכלכלה והמדינה בצרפת. הרצל ניצל שעת־כושר זו, הוא העמיק להביט אל תוך העולם החברתי והמדיני. כתבותיו משקפות בחום ובחיוּת את סערת־הרוחות התוססת של אותם הימים, בין שמדובר על הוויכוחים הסוערים בבית־המחוקקים ובין שמדוּבר על גילויים בעיתונות או על הדיונים בבית־המשפט. עיניו היו פקוּחות לרווחה, הוּא ראה, הוא תיאר – והוא הרהר. כלום לא נתחדש באותם הימים הזכרון הנשכח מימי הילדוּת, כשהוא חלם לבצע, בבוא הזמן, אותו מפעל־ענק של תעלת פאנאמה, שעתה לא צלח בידו של לאֶסאֶפס הגדול?

אמנוּת־הדיווּח שלו הגיעה עכשיו לשיא השלמוּת. כיצד ידע לתת יחד עם סיפּוּר העוּבדות, גם את הרקע, את הלך־הרוּח ואת אופיוֹ של האדם המתואר, יש בו מן הבגרוּת וריכוּז־הביטוּי שאין למעלה ממנוּ. ומתיאוּר הקלקוּל המוּסרי, שנתגלה על־ידי השערוריה, הגיע עתה לכלל התבוננוּת בכל מהוּתה של הפוליטיקה, השלטון והמדינה. האם נכון הוא לדוּן מעשה־שערוריה כזה, שבקנה־המידה הענקי שלו זיעזע את מוסדות המדינה, לפי נקודת־מבט משפּטית בלבד? וכלום ממלאה עוד צוּרת המדינה הפארלאמנטארית, שצפוּנותיה נתגלו עתה ועתידות עוד להתגלות בכל מוראיהן, את תפקידה? שאלה זו וכיוצאות באלו, שלא היו כלל מתפקידו הישיר לשאול אותן, מניעות עתה את רוּחו, והוּא דן בהן ברשימותיו בעיתונו. הוא רואה עצמו נתוּן בתוך תוכה של תמוּרה חברתית, שעתידה לשנות תפיסות ואופקים.

וגם בשאלת היהודים נתקל הרצל בכל פעם מחדש בקשר לעניינים אלה. אמנם חברת פאנאמה היתה כמעט כוּלה קלאֶריקאלית ונקיה מיהודים, ואף עוינת יהודים, ובמפלתה לא היו אשמים היהודים כל־עיקר. אבל העוּבדה, שיהודים אחדים היו מעורבים כל שהוא – כבנקאים וסוכנים וּמתווכים – בשערוריה, איפשרה לעיתונים האנטישמיים לתאר בקהל את שערורית־פאנאמה כשערוריה יהודית, והיהודים הצרפתים היו כל־כך נפחדים, שלא מצאו בהם די אומץ לגולל מעליהם את “עלילת־הדם של פּאנאמה היהודית”, כדברי מאכּס נורדאו. שנאת־היהודים הלכה על־ידי כך וגברה, התעורר והתגבר אותו מצב־הרוּח, שעתיד היה למצוא את פורקנו במשפט־דרייפוּס.

הרצל הסיק מכך את המסקנות: “שאלת־יהודים קיימת, בזה אין כל ספק. אלה המכחישים זאת אינם צודקים”. כך אנו קוראים ברשימה, שרשם הרצל כנראה באמצע אפריל 1893, ושבה הוא חוזר וּמפתח הלאה את רעיונות מכתבו אל בארון לייטאנבּאֶרגאֶר. השורות האלה כבר מזכירות ניסוחים מסויימים ב“מדינת היהודים” – בהעמדת הבעיה, אך לא בהצעת הפתרון. המסקנה שאליה מגיע הרצל כאן היא, שפתרון שאלת־היהודים בגרמניה יבוא על ידי הצטרפותם של היהודים לסוציאליזם, ואילו באוסטריה – על ידי הצטרפוּתם לכנסיה הקאתולית…

בשלהי חודש יוני – זה עתה השתתף ושיתף את קוראיו בסערה הגדולה, שקמה בבית הנבחרים כנגד המדינאי ז’וֹרז' קלאֶמאנסוֹ, שהיה מעורב גם הוא בענין פאנאמה – יצא הרצל מפּאריס לשבועות אחדים של חופשה. ראשית נסע – יחד עם ילדיו ועם אשתו, שהיתה צריכה להחלים מן הלידה של התינוקת השלישית, מארגאריטה (מכוּנה טרוּדה, שנולדה ביום 20 במאי 1893) – לשווייץ, ומשם לאוסטריה. נראה, שבאותם הימים ניהל עם עורכי ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” את השיחה על שאלת־היהודים, שהזכיר אותה שנתיים אחרי־כן ביומנו. הרעיון בדבר טמיעה קיצונית של היהודים הוסיף לפעול בו והבשיל עד כדי תכנית מוּזרה מאוד.

שאלת־היהודים – לכל הפחות באוסטריה – חייבת למצוא את פתרונה על־ידי הכנסיה הקאתולית. בדעתו של הרצל היה להגיע בהמלצה של רבי־הכנסיה שבאוסטריה אל האפיפיור ברומא ולומר לו: “עזור־נא לנו כנגד האנטישמיים, ואני מעורר תנועה גדולה של מעבר חפשי וּמכוּבד של היהודים אל הנצרוּת”. חפשית ומכוּבדת צריכה היתה התנוּעה להיות על־ידי כך שמנהיגיה, וקודם־כל הרצל עצמו, יישארוּ יהודים ובתורת יהוּדים ינהלוּ את התעמוּלה להעברה זו אל דת הרוב. “לאור היום הבהיר, בימי־ראשון בשעה שתים־עשרה, בתהלוכות חגיגיות עם צילצולי פעמונים, תצא לפועל המרה זו בכנסיית סטיפאן. לא בסתר וּבוּשה, כפי שעשוּ זאת בודדים עד היום, אלא בגאווה וביד רמה. ועל־ידי זה שהמנהיגים יישארו יהודים, ויוליכו את העם רק עד למפתן הכנסיה, והם ישארו בחוץ, יגביה קו של גילוי־לב גדול את כל המעשה הזה. אנחנו, שעמדנו בנסיון, נהווה את דור המעבר. אנחנו עוד נישאר נאמנים לאמונת אבותינו. אבל את בנינו הצעירים נעשה לנוצרים, קודם שיגיעו לגיל של החלטה עצמית, שאז יהיה בהמרה כזו משום פחדנות או שאפתנוּת”.

תכנית־המרה מקיפה, מפוארת וקיצונית יותר מזו של דויד פרידלנדר מברלין מאה שנים קודם לכן, תכנית תבוסתנית שביושר עם טקסים תיאטרליים במקצת, שאין בהם פגימה אסתיטית וּמוּסרית – ועם תפקיד גדול למתכננה! שכן דבר זה מתברר עוד מרשימותיו המאוחרות של הרצל על תכנית זו ביומן הציוני, שעליהן אנו נשענים כאן: האמביציה וההכרה־העצמית שלו פעלו בו ודחפוהו מתוך תחוּם עיסוּקו בכתיבה בלבד אל פעילוּת מעשית, מדינאית¹⁰. כבר הוא רואה עצמו כמנהיג בתוך תנועה: “תיארתי לי את הדבר כדרכי”,– כך רשם לאחר שנתיים ביומנו – “עד להסתעפוּתו לפרטי פרטיו. כבר ראיתי את עצמי נושא ונותן עם הארכיהגמון בווינה, בהרהורי־לבי עמדתי לפני האפיפיור – שהביעו את צערם הרב על כך, שאני רוצה להימנות רק עם דור־הגבול – ונתתי לסיסמה זו של התערבות־הגזעים לעוּף בחלל העולם”.

מוריץ באֶנֶאדיקט, מנהלו ועורכו של העיתון “נוֹיא פרייא פּראסא”, התנגד כמובן לתכנית הזאת. אמנם נימוקיו, שהתכנית אינה בת־ביצוע ושהאפיפיור לא יקבל כלל את הרצל לראיון, בוודאי לא שיכנעוּ את האיש צמא־המעשים. אבל נימוּק אחד עשה עליו רושם עמוק מאוד. “מאה דורות” – אמר לו בנדיקט – נשתמרה משפחתך בתוך היהדות. והנה אתה רוצה לראות עצמך בקצה גבוּל ההתפתחות הזאת: דבר זה אינך יכול ואינך רשאי לעשות". הפּניה אל הרגש שלו בדבר יחס הבן לאב, לאבות, אל חוּש־המסורת ויראת־הכבוד לעבר – פנייה זו ודאי פעלה בחזקה על הרצל, הבן הנאמן והאב הדואג. היא אוּלי הכינה את התמוּרה הפּנימית, שעתידה היתה להביא אותו מיראת־כבוד זו לקשר הדורות של משפחתו לידי תודעה ואומץ־לב לגבי תולדות עמו.

על־כל־פנים, את תכנית־השמד ביטל הרצל לאחר שיחה זו. ודאי סייעה להכרעה הזאת ההכרה, שבלא העזרה מצד עיתונו, שסירבוּ לתתה לו, יהיה עומד חסר־כוח־וסמכות. ואולם בכך, שהיתה זו הסיבה היחידה, מטעה אותו זכרונו בימים שלאחר־מכן. לפחות פּרץ עד מהרה מעֵבר לסייג החיצוני הזה, חדר עמוק יותר לתוך הבעיה והכיר, שהפתרון המוּצע אין בו משוּם פתרון. כמעט מיד לאחר שחזר לפאריס, ב־26 ביולי 1893, כלומר לכל־היותר שניים־שלושה שבועות לאחר השיחה עם בּנדיקט, הביע עצמו בפומבי בשאלה זאת, וההזדמנות שבה עשה זאת, שבה כאילו התבטא בלא משים, בלי שהניע אותו לכך גורם חיצוני או הצורך להסברת העובדות שהוא מוסר, מוכיחה, באיזו מידה העסיקה את פנימיוּתו ההיאבקוּת עם הבעיה. במאמרו בשם “כנסת־פאנאמה” הוא משווה, תוך תיאור מסכם של הפארלאמנט הצרפתי שזה עתה נתפזר, את גורל חסידי המפלגה המונארכיסטית־הקאתוֹלית (Ralliės), שהשלימו לפי הוראות האפיפיור עם ראֶפוּבּליקה, עם גורל אנוסי ספרד:“גורלם כיום ואף להבא יהיה כגורל יהודי ספרד בימי הביניים, שהמירוּ את דתם ללא תועלת. הם נרדפו כמקודם גם בשמם החדש; קראו להם פשוט: Nuovos Christianos (נוצרים חדשים)”. האם אפשר לראות את חוסר־התועלת שבשמד ראייה חריפה יותר?

*

בשבועות שעשה בווינה נכתבה כנראה גם הטיוטה למכתב אל מנהיגם של הליבאראלים הגרמנים ונשיא בית־ הנבחרים האוסטרי, הבארון כלומאצקי, השמורה בארכיונו של הרצל. המדובר הוא ברעיון Assistance par le Travail. העזרה על־ידי עבודה, שהכיר אותו בפאריס. כלומאצקי לא הראה הבנה לרעיון זה. הרצל הפיץ ברבים את הרעיון הזה אחר־כך במאמר, שנכתב בסוף יולי ופורסם ב“נויא פרייא פראסא” ב־2 באוגוסט 1893. עיקרו של הרעיון הזה, שנתעורר לראשונה בבאלגיה ובהולאנד ומשם עבר לאנגליה, לאמריקה לגרמניה, לשוייץ ולצרפת, הוא בזה, שאותו הכסף הניתן כרגיל לעניים בתורת צדקה, יוצא כתוספת לעבודות שאינן נושאות רווחים. עבודות אלה הימסרנה למובטלים, בשביל לעודדם ולחזקם “על־ידי המוסרי והמנחם שבעבודה”.

עדות היא להרגשתו הערה והחמה של הרצל, שנכבש לרעיון הזה של החלפת הנדבנות הרגילה בעבודה מעודדת, והוא חקר בפאריס בשקדנות את הנסיונות השונים שנעשו, בלא קשר בין זה לזה, לשם ביצועם. “ברגע הראשון”, כתב אל כלומאֶצקי, “חושבים אפילו, שמתגלה כאן דרך לפתרון ליבּראלי של השאלה הסוציאלית. אבל דבר זה מתברר כטעוּת, כל עוד הנסיונות הללו קטנים ומעטים כל כך”. אבל בניגוד לנדבה הרגילה, שאינה אלא פרס לא־מוצדק בעד עצלות, חנופה ותביעות, מביאה העזרה על־ידי עבודה “טעם, צדק ומעוף לתוך מתן־הצדקה. השאלה הגדולה, שאין להרחיקה עוד מתוך תודעתנו, אינה נפתרת אמנם על־ידי כך, אבל שאלות קטנות אחדות מוצאות כאן את תשוּבתן. איך אפשר לשחרר את החברה מן האשמה, שבני־אדם המבקשים לעבוד גוֹועים ברעב או אנוּסים לאבד עצמם לדעת? איך אפשר למנוע את הפּשעים, הנעשים מתוך עוני? איך נבחין בתוך המון מבקשי־העזרה את הראויים לכך?”

ורעיון זה, כשיצא אל הפועל באַמת־מידה גדולה, עשוי אולי להביא לידי גדולו. העזרה הזאת בעבודה, כשתהיה מתפתחת וגדלה, סובר הרצל, יכולה להיות ל“מווסת גדול ונפלא של צורך־העבודה, ועל־ידי חוזים מתאימים ונוחים עם מסילות־הברזל אפשר יהיה לגייס את העבודה לאותו מקום, שבו היא נדרשת באותה שעה… עבודה לא עשויה וכוחות אובדים חייבים לשרת זה את זה. אל אדמת־מדינה לא מנוצלת כראוי יש להעביר את הנחשלים שבערים הגדולות, זרם־יציאה של פרולטאריים ישרים, התיישבות פנימית. אלה שרק למלחמת־החיים בעיר לא יצלחו, אפשר להחזירם אל השדה, שבלי עזרה לא יצליחו לעולם לשוב ולהשיגו. שכּן דומים הם לאותם היצורים הנמוכים, שניטל מהם הכוח לשנות את מקומם”.

הקורא תוהה, דומה כאילו הוא קורא כאן דברים שנכתבו כיום. אבל גם מן הצד הביוֹגראפי מלאות ההצעות והנוסחאות הללו עניין רב. ולא רק משום שמכאן אנו למדים, באיזה כובד־ראש עסק בבעיה הסוציאלית, הבעיה שבאותם הימים העסיקה אותו כנראה לא פחות משאלת־היהודים, ואף יותר ממנה: עדיין הוא מדבר באופן בלתי־מוגדר על “עבודה שלא נעשתה וכוחות אובדים”, החותרים זה לקראת זה. עוד מעט והוא יציין את שני הגורמים ביתר־דיוק, וב“מדינת היהודים” ישוב ויעלה רעיון “העזרה על־ידי עבודה”, כנדבך בתכנית מקיפה.

*

איש רציני יותר חוזר ביולי 1893 לפאריס, לעבודתו היום־יומית כראֶפורטר של עתון עולמי. הוא התחיל לקחת לו אחדות מן השאלות המהותיות ביותר של החיים כנושא להרהורים אחראיים. הסבך של שערורית־פּאנאמה גילה לו פּרצים במשטר השולט, שכבר כמעט שנתיים ראה אותו מקרוב בפעולתו. זה עתה נגמרה תקופת־כהונתו של בית־הנבחרים, שהיה מעורב בעניין פּאנאמה, התחילו הבחירות. הוא מחליט, אף שאינו נדרש על־כך כל־עיקר מעצם תפקידו, להסתכל מקרוב בתנועת־בחירות זו, “כדי ללמוד ולהכיר את הפארלארמנטאריזם הצרפתי ביסודותיו”.

הוא שומע נואמים ורואה המוני־עם מכל המינים: בוּרגנים עירוניים זעירים; איכרים, הדואגים רק לענינייהם המקומיים; סוציאליסטים, שהלהיבוּם לאמונה קנאית; הוא חוקר ובוחן, איך הם הולכים אחרי מועמדיהם ומנהיגיהם או נוטשים אותם מתוך נטיות מתחלפות – גם איך הם מגיבים על הערות בנוגע ליהודים. בהשווֹתו את גורל הפועלים בבתי־החרושת לזה של היהודים, הוא מעיר – והערה לא־צפוּיה זו שוב מראה, כיצד מעסיקה אותו בעיית היהודים: “גורלם דומה לזה של היהודים, שבמקרה מוכרחים הם לחיות את חייהם בזמן אנטישמי. יהודים מאוחרים יותר יראו ימים בהירים יותר; אלה של היום פשוּט נמצאים במצב לא נוח”. בשם “תמוּנות מימי הבחירות בצרפת” הוּא מפרסם בחודש אוגוסט בעיתונו כמה מהסתכלוּיותיו הביקורתיות ומהערותיו בשאלת הדאֶמוֹקראטיה הפּארלאמנטארית¹¹ – ובלא יודעים למד באותם הימים הרבה דברים חשוּבים לפעלו בעתיד.

אחרי־כן, בספטמבר ובאוקטובר 1893, היה הרצל עד־ראייה לאותו שכּרון לאומי שירד על צרפת, כשציפוּ לביקור שייטת של הצי הרוסי – הביטוי החיצוני לידידוּת החדשה עם רוסיה. בחגיגות לכבוד הצי בטוּלון ובפאריס השתתף הרצל כבא־כוח עיתונו, והודיע בפרטות ובסיגנונו החי והפּלאסטי על קבלת־הפנים, שנערכה לכבוד האדמירל הרוסי אוואֶלאן. המאורע הזה היתה לו תוצאה לא־נעימה לגבי הרצל באופן אישי: בטוּלון נדבק במחלה קשה של קדחת, שהפּילה אותו למשכב לשבעה שבועות. זריקות החינין מתחת לעורו העלו מורסה בשוקו, שהצריכה כמה ניתוחים לאחר מכן, והוא, הגבר היפה והגנדרני, היה אנוּס להתהלך זמן־מה כפוּף על משענתו כמו נכה. האם לא נוּגע באותם הימים גם הלב, שלא יכול לעמוד אחר־כך במאמצים של השנים הבאות? דבר אחד ברור: באותם ימי המחלה וימי ההחלמה האיטיים התחילה להתכונן בקרבו התכנסות פנימית, שיבה לעצמו.

כשחזר בראשית דצמבר אל עבודתו העיתונאית, נזרקה בפארלאמנט הפּצצה, שהיתה התחלה לשוּרה השנייה והגדולה של ההתנקשוּיות האנארכיסטיות, שזכוּתן היתה בזה – כפי שכתב זמן־מה אחרי־כן – שהביאוּ את החברה לידי כך, שתפשפש מחדש ביסודותיה, במהותו של המשפט ושל החוקים. עוד בשנה הקודמת עוררוהו הפעולות האנארכיסטיות והדיונים שהתנהלו על־כך בבתי־המשפט והוויכוח בבית־המחוקקים למחשבות רציניות על יסודות המשפט והחברה. עתה התחיל מפרסם בשם הכולל “היכל בּוּרבּוֹן” שורה של מאמרים, שבהם ביקש לחשׂוף, בצד תיאוּר התופעות החיצוניות שבביאת־הכוח הזאת של העם הצרפתי, את מהותו של הפארלאמנט ואת מהותה של המדינה, השלטון והחברה בכלל. ובשעה שהוא מדווח, בעבודתו היומיומית כעתונאי, על שביתות, התנקשויות בפצצות, מאסר אנארכיסטים, ומתמצת דעות העתונות על המאורעות האלה, גוברת ללא הרף התמורה שבקרבו, שהתחילה לפלס דרך בנפשו זה כמה שנים.

תמורה זו בעצם אין אנוּ עומדים עליה אלא פה ושם מתוך הערות שבדרך־אגב בפיליטוניו ובמאמריו. בינואר 1894 הוא מתאר את התפתחוּת תנועת־התחיה הנאפּוֹליוֹנית שהוא, המעריץ את אישיוּתו של “נאפּוליון הגדול” ברוחו של היינריך היינה, עקב אחריה מראשיתה מתוך התעניינוּת מיוחדת ובאחד החזיונות הנאפּוֹליוניים, שנתרבוּ באותם הימים בפאריס, מבלי היות להם ערך ספרוּתי־אמנוּתי, הוּא מתפעל מ“ברכת־הדגל” של נאפוליון. “ברכת הדגל”, כותב הוא, “יש בה תמיד בצרפת משהו מרגש. אפשר לראות זאת בכל מסדר צבאי. כי העם הזה יש לו דת של הדגל… אף נאפוליון עושה בזה מעשה של גדלוּת סמלית כל־כך, במו הדגל עצמו. החייל חייב לראות במטלית המנוקבת מכדורים, המתנופפת לפניו על גבי התורן, אות פלאי. הדגל נעשה דבר מסתורי. נאפוליון קבע על הדגל הזה משולש־הגוונים, שבא לו בירושה מן המהפכה, את הנשר הנהדר שלו, והנה הוא מרכין עצמו לפני סמלו עצמו…”

בפיליטון על החזיון “Cabotins” של פאייאֶרוֹן (Pailleron) הוא מותח ביקורת על האדם הפאריסאי, יליד הכרך הגדול, שהוא רואה בו את “הצאצא החלש של האבות החזקים”. סימן־ההיכר של טיפּוּס זה של הפאריסאי, העקר וחסר־המרץ, הוא חיוּכו. “הפאריסאי צופה, צופה, צופה – והוא מחייך. זהו הביטוּי הטיפּוּסי שלו. הוא מחייך על העבר ועל העתיד… על גדולות וקטנות, חיים ומות. אין הוא צוחק על בדיחות, הוא מחייך. אין הוא מאמין בכובד־הראש, הוא מחייך. מאחורי המעשים הטובים הוא חושׂף לו את המניעים הבלתי־טהורים ומחייך… הוא מחייך על הכל, רק לא על עצמו. שכּן משהו חסר לחיוך זה לעשותו גדול: וזאת החכמה”. ועל קוֹקאֶלין (Coquelin) הצעיר מן “הקומדיה הצרפתית”, שעיצב את עצמו כגיבורו של אותו המחזה, הוא אומר: “כמה מפורסם צריך אדם להיות, בשביל שיהיה לו מותר לשׂחק את עצמו. לא על הבימה בלבד. אין אנו מציגים בחיים מה שהננו, מתוך ענוותנות, מתוך יהירוּת, מתוך טיפּשוּת, ולרוב מתוך פיקחוּת, מפני שייעלבוּ ויכעסו על כך, ובצדק”.

על מי מדבר כאן הרצל? על הפּאריסאי? על השחקן המפורסם פּאייאֶרון? הוא מדבר אל עצמו. הוא מרגיש את הצו: “מוּת והיֵה”, כמאמרו של גיתה. מספרו של מוריס בּאראֶס (Barrės) “הגן של בּאֶראֶניס” הוא מצטט בהסכמה: “כן, כל פעם שאני מרגיש משהוּ מתהווה בקרבי, יכול אני לקרוא בקול: משהו הולך ומת בקרבי!.. מצב של תודעה יכול להתהוות בתוכנו רק על ידי מותו של האינדיבידוּאוּם, שהיינו אתמול”. כדרך שעשה לפני שנים ידידו קאנא לגביו, כך הרצל מגנה עתה אצל באראֶס, שבדרך־כלל הוא רואה אותו מתוך אהדה והתפּעלוּת, את אופן התבוננוּתו האֶגוֹ־צאֶנטרית, שעל־ידה רואה הוא כמרכזו של עולם, מחוץ לאני שלו רק פראים והוללים. “אילו היה האני החולף רשאי לחיות חיי עצמו בכל מלואם, היה האני הנצחי הולך לאיבוד על־ידי כך. את הפּרט יש איפוא הכרח לרסן. לדרוש את החירות כמשהו מוחלט, יכול רק הוזה או שוטה”. “האדם חייב להיות אסיר־החוק. החוקים הם הצורה, שבה מבטאה האישיות הגדולה של העם את צרכי הוויתה ואת תנאיה. את ה’טיפול באני', שעליו מדבר באראֶס מקיים העם בחוקיו”. אין הרצל מדבר רק נגד באראֶס בלבד, כשהוא דוחה את החופש־ללא־גבול, מהלל את החוק ומכיר את אישיות האומה" זוהי דחיה של חייו הוא בעבר והצצה אל חייו בעתיד.

בדומה לכך המדובר הוא בו בעצמו, כשהוא מעיר באפריל 1894 ברצנזיה על מחזה מחיי החברה, כי מחזות כאלה עבר זמנם. “אמנוּת־הבמה חייבת… שוב לחזור מן החברה אל האדם. ואולי כבר היא בדרך לכך. שוב אוהבים את הפשוּט, הטבעי, את האופי הצנוע, את הקו הבלתי־מסולסל. נדמה לי, הנצחי נעשה שוב מודרני”.

השיחה הזאת עם עצמו באה לידי ביטוי עוד יותר בהיר באחת מיצירותיו הפיוּטיות. באביב 1894, כשנעשה שוב ניתוּח במורסה שבשוקו ונצטווה לשכב במנוחה שבועיים ימים, חוזרת אליו תאוות־התיאטרון הישנה והוא כותב “בשמונה ימי־אושר”, מחזה בחרוזים בשם “הביאור” (Die Glosse). בחשיבותה האמנותית של היצירה הזאת הגזים המחבר בלי ספק, כשאמר שנה לאחר־מכן, שהתיאטרונים יבקשו וימצאו את המחזה הזה בעוד שנים מועטות ויציגוהו בכל מקום. הבּוּרג־תיאטר דחה אותו בחודש מאי, ובדין. המערכון ספק אם עשוי הוא לעשות רושם על הבימה, רבה מדי בו הדבּרנוּת, רב מדי המוּסר־השׂכּל, ומצד אחר הוא יותר מדי אוֹפּראי־תיאטראלי. אבל מבחינה ביוגראפית הוא מעניין ביותר.

מקום־המחזה בבולוניה, עיר־האוניברסיטה העתיקה, במאה השלוש־עשרה. פיליפוס, עלם עליז וּמלא־חיים לפנים, התמסר כולו ללימודים, למורת־רוחה הרבה של אשתו רודפת־התענוגות, נעשה לאחד היוּריסטנים השקדניים של האוניברסיטה, והוא רואה את תפקיד־חייו בכך, שהוא עמל להחיות בשביל זמנו את האמיתות הישנות של החוק הרומי על־ידי ביאורים ופירושים מתאימים. והנה בא אֶמאֶריק (Aimcric), חברו מימי־נעוריו, אביר ומשורר, קל־דעת וקל־חיים – כולו אותה דמות, שהרצל היה מטפח אותה כאידיאל במחזותיו בתקופה שהיה “סופר חופשי”. הוא מלגלג על פיליפוס ומשבח את חיי־עצמו¹²:

"חַרְבִּי אָנִיף בָּרוּחַ. מֶרְחַקִים אֶשְׁאָפָה!

הָאַהֲבָה בָּרֹאשׁ, אֶרְכַּב וְלֹא אִיעָפָה –

כָּךְ דֶרֶךְ הַשָׂדוֹת אַחַר אָשְׁרִי אָטוּס".

– “וְאֶת אֲשֶׁר יִרְמֹס בְּפַרְסָתוֹ הַסוּס?” –

מפסיק פיליפוס את דבריו ונכנס עמו בוויכוח:

"מִי לֹא חָלַם חֲלוֹם עוֹלָם נִרְחָב, אֵינְסוֹף?…

הַמַסָעוֹת, הַהַרְפַּתְקוֹת! הוֹ, מִי יִכְתוֹב

אֶת הַשִׁירִים יוֹם־יוֹם חָיִינוּ חֲדָשִׁים?

– חֶבְרָה טוֹבָה – חַצְרוֹת־חֶמְדָה! – כָּל הַנָשִׁים!

שִלְטֵנוּ בְּשִׂמְלוֹת הַיְפֵהפִיוֹת רָקוּם!

וְהַתְּהִלָה הַקַלִילָה! מַהֵר וָקוּם,

וְקַח וְהֵהָנֵה מִכֹּל תִּרְצֶה, תִּתְאָו!

אֱוִיל אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יִרְבַּץ, יִשְׁכַּב!…

אֱוִיל – יוּכַל הֱיוֹת, אַךְ לֹא כָּזֶה תָּדִיר הוּא,

גַם מַעֲשִׂים שֶׁל צֶנַע יֵשׁ בְּאוֹר יַזְהִירוּ.

הַמַעַשׂ מַה הוּא, יְדִידִי? הַאִם הָרַעַשׁ?

הַפֶּלֶד שֶׁתִּתְקַע בִּמְעֵי אוֹיֵב בְּכַַעַש,

רַק זֶה בִּלְבַד? אוֹ גֶזֶל רְכוּשׁוֹ שֶׁל רֵעַ?

הַמַעַשׂ רַק בְּתַכְלִיתוֹ הוּא יִוָדֵעַ.

רַק הַתַּכְלִית עוֹשָׂה הַמַעַשׂ. וְרַק היִא,

אִם הִיא טוֹבָה, טוֹב גַם הַמַעַשׂ וְנָקִי.

וָלֹא – רַק פֶּשַׁע הוּא אוֹ אֱוִילוּת כָּל פֹּעַל,

וְלוּ בְּרֹב קוֹלוֹת וְרֹב בְּרָקִים הוּא יֹעַל.

לְמַעַשׂ גַם מִלָה הוֹפֶכֶת הַתַּכְלִית,

וְלֹא פְּעַלְתָּנוּת מַה־עֲשִׂיָה תַּחֲלִיט.

קֵיסָר וְאַפִּיפְיוֹר בְּמִכְתָּבִים עֵת רָבוּ,

עָשׂוּ הַמַעַשׂ טֶרֶם גֶרְמָנִים רָכָבוּ".

כשמבקש אֶמאֶריק לפתות את אשתו על־ידי שירים ריקים ומלים ריקניות, נכנס פיליפוס אתו בהאבקות־שירה, ובשירו ביאור פיוטי על החוק הרומי בעניין הנישואים, הנחשבים קשר בין איש ואשה לכל ימי חייהם, והוא מניע את אשתו לחזור אליו באהבה. בסיום המחזה כופה את אֶמאֶריק אחד מחבריו, שבגד בו, לצאת אתו לדו־קרב: והנה מתגלה, שאין הוא יכול כלל להחזיק חרב, הוא חולה בפודגרה.

ברור: מחזה זה הוא ביטול ושלילה של טיפּוּס־הגבר האידיאלי, שהרצל הלך אחריו בימי השתלמותו. ואם יש עוד ספק בדבר, באים כהוכחה דברי הרצל ב“הערה אל השחקנים”, שצירף למחזה: “את אֶמאֶריק אין להציג בדרך קומית. המעצב את התפקיד חייב לזכור תמיד, כי אֶמאֶריק הוא אביר ומשורר… הופעתו היא מפוארת, אחר־כך הוא הולך ומתפורר לעיני הצופים… לפיכך אני מבקש, כי אֶמאֶריק לא יעוּצב על־ידי שחקן מן הסוג הגס”.

האידיאל הנושן מתקלף איפוא מקליפותיו ואינו אלא דמות של חזיון־שוא, של שקר. החיים האמיתיים אחרים הם: חיים של חובה ושל מעשים ופעוּלות לשם מטרות ומעשים טובים. כל מה שהבשיל בקרבו לאט לאט במשך השנים, מאז בא הרצל מספרד לפאריס, עולה ומגיע עתה אל תודעתו. הגעגועים לחיים חופשיים ונטוּלי אחריוּת חלפוּ לחלוטין. במקומם בא הציוּת לחובה, לתפקיד הנעלה.

*

יותר ויותר קשה נעשה לו בוודאי משוּם כך הציוּת לחובותיו היום־יומיות כראֶפּוֹרטר, אם כי דווקא עכשיו הגיע לשיא היכולת של תיאור עתונאי. כתבותיו על רצח נשיא המדינה סאדי קארנוֹ (Carnot) על־ידי האנארכיסט קאסאֶריו, שבהופעתן ב“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” עוררוּ כמעט סאֶנסאציה בווינה הספרותית; תיאור בחירת הנשיא קאסימיר־פאֶריאֶ (Pėrier); הלוויה המפוארת של קארנו; הוויכוחים בפארלאמנט על חוק העתונות נגד האנארכיסטים, שמפני החשש לתוצאותיו ברח מנהיג האנטישמיים דרימון לבריסל; המשפט נגד קאסאריו וההוצאה להורג של רוצח נשיא־המדינה: כל אלה הם הישגי־מופת של תיאור עיתונאי מלא גוונים וחיות ושל שקדנות שבמלאכה כאחד.¹³

את חוּפשת־הקיץ שלו בילה הרצל בספטמבר של השנה (1894) בעיר המרפא באדן ליד וינה. משם הלך להינטרבּריל לבקר את הפיליטוניסטן המפורסם לוּדוויג שפיידל, חברו לעבודה ב“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”. בשעה שהתהלכוּ מתפלספים על־פני האפרים הירוקים, נתגלגלה השיחה לשאלת־היהודים. הדעת שהביע הרצל בשיחה זו ורשם אותן שלושת רבעי שנה אחרי־כן לפי זכרונו, הן ביסודותיהן קרובות לניסוחים שבהם הגיב, בהיותו כבן עשרים ושתיים, על ספרו האנטישמי של דירינג. כאז גם עתה הגן על נטיית היהודים לממון – אותה תכוּנה שהגויים מונים אותנוּ בה בעיקר, והרצל שונא אותה ביותר – בהצביעו על גורל היהודים בימי הביניים, על עמדת הכנסיה כלפי נתינת רבית, על הפוליטיקה הכלכלית של הקיסרים, שבשבילם היו היהודים, כ’עבדי האוצר', כעין שיטת־מסים לא־ישירה, ועל הפּחד המתמיד בפני גירוש ושוד. “אנחנו דבקים בממון, משום שהטילוּ אותנוּ עליו”. אבל מתוך ההצדקה האפּולוֹגאֶטית־בלבד כבר יצא והתקדם חטיבה הגונה לקראת ההכרה העצמית (שלפעמים היא נעשית כמעט להרשעה־עצמית מופרזת) וגם בהערכת המתנגדים. הוא מבין את האנטישמיות, מסביר עתה הוא, היהודי, לחברו הלא־יהודי. הגורמים הנזכרים, טוען הוא, הביאו לידי בידוּדם והתבודדוּתם של היהודים. “אנחנוּ היהודים נתקיימנו, ואם גם שלא באשמתנו, כגוף זר בתוך לאומים שונים. בחיי הגיטו סיגלנו לנו כמה תכוּנות שהן למורת־רוח לחברה. אופיינוּ מוּשחת על־ידי הלחץ… בכל הסבל הזה נעשינו מכוערים, נשתנה גם אופיינוּ, שהיה גאה ונהדר בימי קדם. הרי היינוּ אנשים, שידעו להגן על מדינתם במלחמה, ואל נכון היינו עם רב־כשרון, אם במשך אלפּיים שנה הרגוּ בנו ולא יכלוּ לכלותנוּ”.

האנטישמיות היא תוצאה מן האֶמנציפּאציה היהודית. היתה זו “טעוּת מצד אדוּקי־הליבּראליוּת להאמין, שאפשר לעשות את בני־האדם שווים אלה לאלה על־ידי פּירסוּם תקנה בעיתון הרשמי של הממשלה. לאחר שיצאנוּ מן הגאֶטוֹ, עדיין היינוּ ונשארנוּ יהודי הגאֶטו. צריך היה לתת לנוּ זמן־מעבר, שנתרגל אל החופש. אבל נדיבוּת־רוּח או סבלנוּת זו אין לה לאוכלוסיה הסובבת אותנוּ. היא רואה רק את התכוּנות הרעות הבולטות של המשוּחררים, ואינה מעלה על דעתה, שמשוחררים אלה היו אנשים, שנענשו על לא חטא”. בלי הבנה היסטורית, כמו כל המוני־העם, מגיבה סביבתנוּ על הזר ברוּח עויינת. “לכך נוספים הרעיונות הסוציאליסטיים של התקופה כנגד הרכוּש הנייד, שהיהודים אנוּסים היוּ לטפּח אותו־בלבד במשך מאות בשנים. אך אם היהודים פונים עורף לממון ומתמסרים למקצועות שנאסרוּ עליהם מקודם, הרי הם גורמים לחץ נורא בתוך תנאי־פרנסתם של המעמדות הבינוניים; לחץ, שממנו אמנם סובלים הם עצמם בראש ובראשונה”.

במבט ראשון נראה הדבר, כאילו הרצל כבר מתקרב כאן להכרת הקשר הלאומי המקשר את היהודים ואל המסקנות שיש להסיק מכך. אך לפי שעה הוא נשאר עומד בחצי הדרך. הוא מעביר על הכלל את נסיונו הפּרטי בדבר פּוריוּת ההזדככוּת וההתפתחוּת הנגרמות על־ידי הסבל, ומקשרו עם רעיון־ההתפתחוּת שבמדעי־הטבע. כך הוא רואה את האנטישמיות, “שהיא בהמון הגדול דבר־מה חזק ולא־מוּדע… כתנועה מועילה לעיצוּב האופי היהודי. זהו חינוכוּ של קיבוץ על־ידי ההמונים, והוא יביא אולי לידי טמיעתו. אין מתחנכים אלא על־ידי קשיים. יתגלה החוק המימיקרי [חיקוּי הסתגלוּת לסביבה] של דארווין. היהודים יסתגלו… עקבות הלחץ האחד יכולים להימחק רק על־ידי הלחץ האחר”.

שפּיידל אמר על־כך: “זוהי תפיסה היסטורית־עולמית”. אבל כשנסע הרצל לעת ערב בחזרה לבאדן בתוך הכרכרה והיה מוסיף ורוקם הלאה את רעיונותיו אלה, שמע בבירור קול קורא אליו מאחרי המרכבה: “יהודי חזיר” (Saujud). חמתו עלתה בו להשחית; ברגע הראשון רצה לקפוץ מן המרכבה ולהלקות את הצועקים. “התפיסה ההיסטורית־עולמית אינה מועילה כאן ולא־כלום”, כך הוסיף לרשימה שעה שרשם אותה לאחר זמן.

באותם הימים עדיין לא הסיק את המסקנה הזאת. הפּתרון הציוני של שאלת־היהודים עדיין היה רחוק ממנוּ והוא דוחה אותו במפורש. “היהודי הטוב דניאל” – כותב הוא בראשית אוקטובר 1894, זמן קצר אחרי השיחה הנזכרת, אגב דברי ביקורת על המחזה “אשתו של קלוֹד” של דימא (Dumas) הבּן – “מבקש לשוב ולמצוא את המולדת של שבטו ולהשיב לביתם את אחיו הפזורים. אך דווקא דניאל כזה יודע, שאין מועיל ליהודים במולדתם ההיסטורית. ילדוּתי הוא, לחפשׂ את מקומה הגיאוגרפי של ארץ זו. כל תלמיד בית־ספר יודע אותו. ואילו היו היהודים באמת ‘שבים אל ביתם’, היו מגלים למחרת היום, כי מזמן אין הם שייכים עוד זה אל זה. הם מושרשים זה מאות שנים בתוך מולדות חדשות, מולאמים [במולדות חדשות אלה], הם שונים זה מזה, ומקוּימים בדמיון־אופי מסוים רק על־ידי הלחץ הסובב אותם בכל מקום. כל העמים המדוכאים יש להם תכונות יהודיות, וכאשר הלחץ נחלש, הם מתנהגים כמשוחררים. מי יש לו המבט ההיסטורי, שיגלה עוד ביהירות המשוחררים האשמה נגד המשעבד? היהירות – הרי במהרה מכריחה אותם להיגמל ממנה”.

אבל בהאשימו את דימא, כי הוא, הבּן הטבעי של בן־תערובת, לא ידע “להבין בגודל־לבב” את שאלת־היהודים, מערער הרצל בעצם את טענתו הוא בדבר החינוך על־ידי הסבל. “באיזו תקיפוּת ידע להתקומם נגד משפטים קדומים”, אומר הוא על דימא הצעיר, “שמהם סבל הוא עצמו. ואם ננסה להשקיף על כך מגובה מסוּים, יהיה עלינו לשאול בחיוך, במה ערכּם של משפּטים קדוּמים, אם הם אינם מחנכים אפילוּ איש כדימא למידת אנושיוּת שלימה”.

לשאול מתוך חיוך? זוהי שוב אותה המסכה, שאין הרצל מעז עדיין גם עתה להסירה מעל פניו מול העולם החיצון: הגבר יפה־התואר, בעל הזקן השחור והעיניים העצוּבות, היודע תוך עמידה אצילה לראות כל־כך הרבה ולשוחח על־כך בנעימוּת. את ראשו המעניין רוצה לפסל הפסל שמואל פרידריך בּאֶר (1846־1912). בשעת אחת הישיבות שישב לפני האמן, ב־19 באוקטובר 1894, סיפר לו הרצל כנראה על התקדמותה של התנועה האנטישמית בווינה, עיר ההשתלמות של שניהם. הם הגיעו לידי שיחה ערה על היהודי החדש ועמדתו בעולם. אין מועיל ליהודי להיות אמן ונקי כפיים מממון, אמר הרצל. “הכּתם דבוּק. אין אנו יכולים לצאת מן הגאטוֹ”. מרוגש עזב את הסטודיוֹ של האמן. בדרך הביתה באה עליו ההשראה. “כמו גוש בזלת” בוקעת ועולה לפניו תכנית מוכנה למחזה בשאלת־היהודים. ביום המחרת הוא אומר לפסל: “בּאֶר, אילו לא הייתי שׂכיר־יום ויכולתי לצאת לשבועיים ולשבת בראוואלו שמעל לאמאלפי, הייתי כותב מחזה”. ביום שלאחריו אינו בא אל המעבדה של האמן, הוא מתיישב וכותב כמו בשיכרון; תוך שבעה־עשר יום, למן 21 באוקטובר ועד 8 בנובמבר 1894, היה המחזה גמור. הוא נקרא “הגאֶטוֹ”, או כפי שכינה אותו אחר־כך, “הגאֶטוֹ החדש”.

את תוכנו אפשר לספר עד מהרה. העורך־דין הצעיר ד“ר יעקב שמואל, בן להורים פשוטים וישרים – באופיים ובמהותם דמות־דיוקנם של הוריו של הרצל – נושא לאשה את בת־הסוחרים הרמינה האלמאן, אשה טובת־לב אבל מפונקת ורודפת מותרות¹⁴. על־ידי האשה הזאת מגיע הצעיר, השואף לגדולות מבחינה רוחנית ומוסרית והיה חי עד אז רק בחברת לא־יהוּדים, אל הסביבה הזרה לו של יהוּדי־הממון, שלא ידע אותה עד אז. ד”ר ביכלר, יהוּדי מומר, הוא שהביאו אל המשפחה הזאת של יהודי הבורסה. קשר־משפחה חדש זה מביא לידי־כך, שידידו הטוב ביותר, הנוצרי פראנץ ווּרצלאכנאר, מנתק את קשריו עמו, משום שהקירבה אל יהודים ממין זה אינה נעימה לו – והיא עלוּלה להזיק לקאריארה שלו. שכן, ריינבּארג, גיסו החדש של שמואל, טיפוּס של מתעשר ריקני השואף להיות תמיד בחברתם של בעלי תואר אצילוּת, ועוזרו ואסרשטיין, סרסור טוב־לב אך נטול־השכלה, הם ספסרים בבורסה. הם רואים את כל החיים מנקודת־הראות של רווחי־ממון, ושמואל, שאינו מסכים לטפל בעניינים אלא אם כן הם נראים בעיניו צודקים, נחשב בעיניהם כאדם המפריז ביושרו. והנה מוסר לו גיסו לעבד את התקנות למכרה־הפחם דוּבּניץ, שהיה שייך עד עתה לסרן־הפּרשים פוֹן שראם, וגיסו רוצה להפכו עתה לחברת־מניות. עם האציל פוֹן שראם, צאצא ירוד אך מחונך יפה של אבות אמיצים, בא שמואל לפני שנים רבות בהתנגשות ונתבע לדוּ־קרב, שהתחמק ממנו על־ידי התנצלות, משום שביקש למנוע התרגשות מאביו, ששכב אז חולה אנוש¹⁵. מאז הוא מצטער, שהאציל רשאי לחשבו לפחדן ולמוג־לב. כדי להגן עליו בפני תחבולות הגיס, העולה על האציל בידיעותיו בענייני מסחר, ולהראותו שיש לו עניין עם אנשים הגונים, הריהו מקבל עליו לכתחילה להכין את התקנות.

והנה בא אל שמואל, ששימש עוד לפני כן סניגורם של סוציאליסטים אחדים שלא על מנת לקבל פרס, בא־כוחם של הפועלים מן המכרה של דובניץ, לבקש את עזרתו; שכן מכרה־הפחם הזה, שבעליו אינו שם לבו כלל אליו ודואג יותר לאורווה של סוסי־המירוץ שלו, נמצא במצב המסכן את חיי הפועלים. שמואל שולח מיד לגיסו בחזרה את הכסף שקיבל ממנו בהלוואה ומסלק את ידיו מעניינו, בשביל להתמסר לעניינם הצודק של הפועלים. הוּא נוסע לדוּבּניץ ומעורר את הפועלים לשביתה, שלאחר זמן קצר היא נכשלת. כשיורדים הפועלים שוב אל העבודה, גורמים המים, שנתאספו בינתיים, לקאטאסטרופה נוראה במכרה. מובן שעל־ידי כך יורד שער־המניות. רכוש המניות ירוד־הערך שבידי סרן־הפרשים אינו מספיק עוד לכיסוי הלוואה שקיבל מידי מלוים; הוּא הרוס. ריינבּאֶרג, שאליו רוצה הוּא לבוא בטענות ולדרוש ממנו דין־וחשבון, אינו מסכים לראות אותו כלל. שמואל עונה לו במקומו, ומגנה אותו במלים חריפות על יחסו האדיש אל הפועלים. הנהלת־המשק הרשלנית הזאת הרסה לא רק את רכושם, אלא גם את חייהם של אנשים. על כך עונה האציל לשמואל, שאין ספק, כי יד אחת לו עם גיסו “נקי הכפיים”, ורק למראית עין נתקוטט עמו ונתרחק ממנו. על כך קורא העורך־דין הצעיר יעקב שמואל: “לא נכון הדבר!” והאציל פוֹן שראם: “אה, אספסוף של יהודונים!”… יעקב: “קח חזרה דבריך אלה!” שראם: “ואם לא אקחם חזרה – כבר תבקש אתה סליחה, כמו אז… אני מכיר אותך! אתה מצדיק את גיסך – ומבקש הצדקה וסליחה גם לעצמך… אספסוף של יהודים!” והנה מסתער עליו יעקב וסוטר לו על פניו. אנשים מתערבים ביניהם. העניין מגיע לדוּ־קרב, וד"ר יעקב שמואל נהרג ביריב על־ידי סרן־הפרשים שראם.

במחזה “הגאֶטוֹ החדש” – הטובה שבכל עבודותיו הדראמתיות – השלים הרצל בנפשו את השיבה אל עמו. לפני־כן עדיין היה עומד כמסתכל מחוץ לשורה, ואם גם בהשתתפות פנימית גוברת והולכת; היה מֵגֵן, מבין, מסביר, מנסה להשקיף מתוך נקודת־מבט היסטורית־עולמית ולקבוע פרוגנוֹזה לעתיד. הוא היה סניגור ליהודים, כמו שהיה סניגור לאחרים הסובלים על לא חטא. לא מקרה הוּא, שגיבור המחזה הוּא עורך־דין, סניגור לפי משלח־ידו ושליחותו. והנה עתה באה התמוּרה הפנימית, בשעה שהחבר הנוצרי מודיע לגיבור המחזה, שהוא אנוס להפסיק עמו כל יחסי חברוּת, משום שהמגע עם יהוּדי־הבורסה, קרובי משפחת הגיבור, עשוּי להזיק לקאריאֶרה שלו, מתרגש יעקב שמואל למשמע הדברים, אבל נשאר חזק ובטוח בהכרתו ובהחלטתו. אמנם הרבה למד ממנו, הוּא אומר לו, נימוּסים, עמידה וגינונים נכונים: “איך מחווים קידה בלי זחלנוּת, ואיך מזדקפים בלי חציפוּת”. בעזרתו “יצא כברת־דרך מתוך רחוב־היהוּדים” ומעתה הוּא יכול כבר להמשיך לבדו בדרכו. אבל הוּא יודע, שכל זה אינו זכות אישית של חברו. “אם אומר את האמת, הפלאתי בך רק את משפחתך, כשם שאתה בז כיום למשפחתי – אתם הייתם במשך שנים אזרחים חפשיים – ואנחנו… (מחייך בכאב עצור)… אתה נעשית עורך־דין, משום שבני משפחת ווּרצלאכנר היו מאז ומתמיד עורכי־דין ורופאים בעיר וינה. וכך גם ואסרשטיין [הסרסור] הוא מה שהיוּ אבותיו שלו, כלומר, למה שעשה את אבותיו הגורל. אין זו אשמתו. אין זו זכותך. המוסרי בא רק לאחר־מכן; דהיינו: עם התודעה. עם ההתגברות על האינסטינקטיבי. ואותנו אף לא הטבע עשה אותנו למה שהננו, אלא ההיסטוריה. בכוח הטלתם אותנו על פרנסת־הכסף – ועכשיו רוצים אתם פתאום, שלא נהיה דבקים בכסף! קודם החזקתם אותנו אלף שנים בעבדות – ואחר־כך רוצים אתם, כי מהיום למחר נהיה משוחררים גם שיחרור פנימי! וכי מי בן־חורין בנפשו? האם אתה כזה? אכן, אנו אסוּר לנוּ אפילוּ, שיהיוּ בנוּ החסרונות הממוצעים, שישנם בכל אדם – שאם לא כן הננוּ היהודים העלוּבים”.

“תם הענין בינינו, ווּרצלאֶכנר! ואם אתה מעמיד אותי עכשיו לפני הברירה, עם מי אני רוצה ללכת, אתך או עם ואסאֶרשטיין, הנה בחרתי. אל ואסאֶרשטיין אני שייך, אם עשיר הוּא ואם דל. אין אני יכול להאשים אותו במאומה, כשם שאין לי במה לשבח אותך. אתם רק עומדים כל אחד במקום, שבו ההיסטוריה העמידה אתכם. אבל יש להתקדם הלאה! מבין אתה? הרחק יותר, גבוה יותר. ואז האדם נעשה האדם!”

הוּא שייך כולו ליהוּדים, והוּא רב על כבודו כיהוּדי, וברגעי הגסיסה הוּא עוד רואה את עצמו כלוחם לעתיד עמו. “יהודים, אחי”, אלה דבריו האחרונים, “יתנו לכם שוב לחיות – רק אם תדעו למות¹⁶… מפני מה אתם מחזיקים בי כל־כך חזק… (לוחש) אני רוצה לצאת!… (בקול חזק מאוד) לצאת – מתוך הגאֶטוֹ!”

אכן, איזה עתיד הוּא רואה בחזונו, דבר זה נשאר בלתי־ברור. דומה כי הרצל עוד האמין בזמן ההוּא, שהעמקת ההבנה ההדדית טומנת בתוכה את הפתרון. רק כך יש להבין את הוויכוּח עם החבר הנוצרי, ששימש לו עד בשעת הדוּ־קרב, וגם את דבריו האחרונים, שהוא אומר לו לפני מותו: “זוכר אתה מה שרציתי? – לפייס!”…

אך ההתפייסות הזאת חייבת לבוא לא על־ידי האמצעי הזול של ויתור על עצמו, לא הבריחה מעצמו, על־ידי כניעה. אדרבה! הדרישה הראשונה היא עתה: היה נאמן לעצמך! “אם אתה עצמך נעשית בלתי־נאמן לעצמך, בני”, אומרת אמו החכמה של הגיבור, לאחר פרידת החבר הנוצרי, “אינך צריך להתאונן, אם גם האחרים נעשים בלתי־נאמנים לך”. כל אחד חייב לעמוד באותו החוג, שמתוכו הוא צמח, שבו העמידוהו הטבע וההיסטוריה. וכל אחד חייב להתנשא בהכרה מעל להשקפות הצרות של חוּגו. הגאֶטוֹ פירושו אי־החופש שבעמדה, שבהוויה, המיצר, המועקה, אי־הגבריות שבעמידה, המעוקם שבאופי, שאנו סוחבים עוד אתנו מן הגאֶטוֹ שבממש. האמאנציפאציה סילקה את הגאֶטוֹ החיצון, ואילו הגאֶטוֹ הבלתי־נראה צריך להיות מסולק מבפנים. במובן זה רוצה יעקב שמואל לשמש מופת לבני־עמו, כוח־דוחף בהתפתחותם ובהתעלותם.

והוא משיג זאת. דווקא הסרסור ואסארשטיין, התגלמותו של יהודי־הגאֶטוֹ, הדמות־שכנגד לגיבור, עומד מרוגש ביותר, כשהוּא רואה אדם רב את ריבם של האחרים בגאווה ובאומץ כזה, והוא אומר בגמגומי לשון: “אני נותן, אני לוקח, הכל מסתובב מסביב לממון. אבל יש עוד משהוּ אחר: כבוד!…” “משהו מתרחש בנפשי – איני יודע מה הוּא. משהו מסתחרר בקרבי – הנה כאן בפנים – אבל איני יכול לומר, מה הוא זה. נדמה לי, כאילוּ רובצים עלי גושי־עופרת, שאני אנוס רק להזדחל – ומישהו על־ידי מתחיל פתאום לעוּף כמו ציפור! אין אני מבין, איך הוא יכול לעוף… ואני מביט אחריו, אני מביט אחריו…” וכשיעקב מת, שואל הוא מתייפח: “מדוע הוא – מדוּע לא אנחנו?”

יעקב שמואל מת כגיבור, מופת של גבורה למען אחָיו. כך רוצה הוּא שיהיו כולם: זקופי־קומה, אמיצי־לב, חזקים, נאמנים לעצמם, רגישים לכבודם: אצילים אמיתיים, נזכרים הדברים משיחתו של הרצל עם שפיידל: “אופיינוּ זה, שבימי קדם היה גאה ונהדר. הרי היינו אנשי־חיל”. צריך היה רק לקשור את שתי השיחות הללו, עם חברו ועם עצמו, צריך היה רק, שהניצוץ יעבור ויקפוץ בין שני הקטבים הללו. אז לא היה גיבורו מת, אלא היה בוחר בדבר הנעלה יותר: לחיות בשביל עמו… אך הניצוץ עדיין לא עבר.

הרצל ביקש להסיר על־ידי המחזה הזה סיוט מעל לבו. דבר זה לא הצליח בידו, כפי שנראה. אבל זה היה צעד ענקי קדימה בהתפתחותו, זו כבר היתה בעצם ההתחלה של מדיניות־יהודים חדשה. הכוונה היתה להוציא את שאלת־היהוּדים מן הדיון הקטנוני בחברות וחוגים צרים, ולהעמידה מצד היהוּדים לוויכוח גלוּי ופומבי. זה היה כמו משב־רוח רענן בתוך אוויר מחניק, עמידה אנושית חדשה: גאווה של קוממיות! “והוּא [המחזה] מוכרח לעלות על הבימה, מוכרח, לשם כך כתבתיו. הוּא מוכרח לחדור אל העם. משום כך הוּא מסתפק להיות אמיץ ואינו מבקש להיות חצוף. שאם לא כן, לא יקשיבו לי עד הסוף. אני מדבר אל עם של אנטישמיים”, כך כותב הרצל בשלהי נובמבר 1894 אל ארתור שניצלר, שלו בלבד מסר לקריאה את מחזהו בחתימת שמו הנכון. הוּא מבקש משניצלר, שיתן להעתיק את כתב־היד ויגישנו בסדר קבוּע לתיאטרונים אחדים בעילום שמו, כיצירתו של הסופר הבדוי אלברט שנאבל. שום שם מפורסם אינו צריך להשפיע, אם לטובה ואם לרעה, בשעת ההצגה. “אין אני רוצה בשום פנים לעשות להגנתם או ל’הצלתם' של היהודים”, כותב הוּא באמצע דצמבר 1894 לשניצלר בתשובה על כמה הערות שלו, “אני רוצה רק להעמיד את השאלה במלוא הכוח לוויכוּח! המבקרים והעם יוכלו אחר־כך לשלול או לחייב. אם רק אגיע אל הבמה, הרי המטרה הושגה. מה שיבוא אחר־כך, לא איכפת לי. אני מצפצף על הכסף, אף־על־פי שאין לי ממנו כמעט־ולא־כלום. ועל התהילה, אף־על־פי שאין לי ממנה ממש לא־כלוּם. אין אני רוצה כלל להיות משורר אהוד. להסיח את עצמי אני רוצה – להגיד את כל לבי. כשיהיה המחזה הזה בעולם, יונח לו מעט ללבי”. שניצלר ראה נכוחה, מודה הרצל, שכמה תכניות למחזות אחרים נשתרבבו לתוך המחזה הזה, ומן ההכרח להרחיקן. “שירות גדולות מאלו עוד נמוֹת על־פני מיתרי. אם יבוא יום ואשתחרר משכירוּת־יום, יבואו גם הדברים הנעלים יותר. אביב שלם עודנו טמון בי, אולי יתעורר ויפרח מתוכי”.

רק בקושי חזר הרצל לאחר ההשראה המרוממת הזאת אל עבודת העיתונאות היום־יומית, שבמשך שבועות שלימים לאחר מכן עוררה בו בחילה. הידיעות הראשונות על עניין דרייפוס, שהופיעו בעתונות, בעוד הוּא משוקע בכתיבת “הגאֶטוֹ”, נראה שלא עשו עליו משום כך רושם רב. היה זה עניין של ריגול, גילו כי תעודות צבאיות מן המטה הראשי הצרפתי נמכרו לממלכה זרה – כעבור ימים מועטים נודע: לנספח הצבאי של הצירות הגרמנית בפאריס, המאיור פון שווארצקוֹפן. קצין בשם אלפרד דרייפוס נחשד כעושה המעשה הזה, והעיתונים שיערוּ השערות שונות על אישיותו של הפושע ועל סיבות הפשע. באשמתו האמין תחילה כל אדם, אם כי העיתון האנטישמי "La Libre Parole" (המלה החפשית) של דרימון ניצל ברחבות את השתייכותו של הנאשם ליהדות. מותו של אלכסנדר השלישי מרוסיה תפס באותו חודש נובמבר מקום רחב יותר בעיתונות הצרפתית, שיבחו וקילסו את ידידותו לצרפת ואת גודל אהבתו לשלום – בלי שיוזכר במלה אחת יחסו ליהוּדים והפרעות בהם בימי שלטונו. אחר כך התחיל עניין דרייפוס מתבלט יותר. הרצל הביא כפעם בפעם ידיעות בעניין זה, שתוכנן נתחלף מיום ליום, לפי מהלך השמועות. ביום 6 בדצמבר הבריק לעיתונו את דבר סיומה של החקירה המוקדמת. דרייפוּס הכחיש את כתיבת האיגרת, שעליה התבססה האשמה. גם לא כל מומחי־הכתב הכירו בבירור את כתב־ידו של דרייפוס באותה תעודה. ההתרגשות בדעת־הקהל הלכה וגדלה מיום ליום. מצב־הדברים האמיתי נשתמר בסודיות רבה. השערות מהשערות שונות קמו חדשות לבקרים והביאו לידי התערבויות דיפלומאטיות ולוויכוחים סוערים. במתיחוּת המתינו הכול למשפט, שיפתור את החידה הכמוסה כולה. המשפט התחיל ב־19 בדצמבר 1894.

הרצל היה נוכח במשפט כבא־כוח עיתונו. “היום זה הוּא יותר משאלה הנוגעת לצבא, אם הסרן דרייפוּס בגד במולדתו, או אם אפשר היה בהאשמה נוראה זאת לאסרו ולחלל את כבודו בפומבי בלא הוכחות מספיקות”, כך כתב הרצל בו ביום בכתבה הטלגרפית שלו. “בימים הראשונים דרשו רבים את ראשו של הקצין הנאשם, אחר־כך נתעוררו ספיקות רבים באשמתו”. הרצל מתאר את אוּלם בית־הדין הצבאי, את כניסתם החגיגית של הקצינים־השופטים. “רגעים אחדים חולפים, דממת־מוות שוררת באוּלם. כל הראשים נפנים אל פתח־הכניסה הקטן, ושם מבצבץ ועולה עתה בתוך הקהל הנאשם. המתיחות שבה הכול מסתכלים בו היא בלתי־רגילה. דמות זקוּפה, משהו למעלה מגובה בינוני, במדים האֶלאגאנטיים הכהים של קציני־התותחנים, על שרווּלו שלושת הפסים הזהובים של סרן. דרייפוס עובר בראש מורד בין קהל המסתכלים הצפוף, עולה בשלוש המדרגות אל ספסל־הנאשמים, עומד דום בקוממיות לפני בית־הדין הצבאי ומחווה קידה קצרה ונמרצת. אחר־כך הוּא מתיישב. עכשיו אפשר להתבונן בראשו. הוא נראה בעשר שנים קשיש יותר מכפי שהוּא באמת. אומרים, בבית־האסורים נזדקן כל־כך. השערות הקצרות מכסיפות, המצח מתרחב לקרחת, החוטם מעוקם עקימה חדה ביותר, האזנים עומדות למדי לצדדין, הלחיים והסנטר מגולחים, השפם הסמיך גזוז והפה קמוּץ בכאב. על החוטם ישוּב מצבּט. דרייפוּס מראה עמידה חזקה ושקטה” (ההדגשה במקור!).

הדיון עוסק רק בשאלה, אם המשפט ייערך בגלוי או בדלתיים סגוּרות. הסניגור דאֶמאנז' (Demange) בא בגלל זה לידי התנגשוּת חזקה עם בית־הדין. השופטים יוצאים להתייעצות. “דרייפוס קם ממקומו, מסתכל באוּלם מסביב, בלא סימן של מבוכה. אחר־כך הוּא חוזר ומתיישב בשקט, מסלסל שפמו ומדבר מלים אחדות עם הסגן שלצדו”.

והנה בא סוף־סוף היום, שבו יינתן פסק הדין בגלוי: 22 בדצמבר 1894. הרצל מתאר את המאורע במלים אלה: “הקהל הורשה להיכנס אל האולם [בשעה שש בערב, לאחר נאומו של הסניגור], והוא נדחק בסערה פנימה ועמד אחר־כך שעה שלימה מתוך ציפּיה נטולת־נשימה. בשעה שבע הופיע חֶבֶר בית־הדין לקול הפקודה: “Garde à vous!” (עמוד דום!). דממה עמוקה נשתלטה, ובקול תקיף מודיע הקולונל מוראֶל: בית־הדין הצבאי החליט פה אחד, כי דרייפוס אשם (קול קריאה “אה” בקהל). קולונל מוראֶל מוסיף ומודיע, כי דרייפוס נידון לגירוש לכל ימי חייו ולאבדן־כבודו כאיש־צבא. כאן קרא אחד מן הקהל: Vive la Patrie! (תחי המולדת!) ואילו אחדים התחילו מיד נדחקים החוצה, בשביל להפיץ ככל־המהר את הידיעה הסאֶנסאציונית בעיר”.

בעם קיבלו את פסק־הדין בקורת־רוּח, האמינוּ באשמתו של הנדון. עדיין לא היה ידוּע, מה שאנשים אמיצי־לב עתידים היו לגלות לאחר שנים: כי תעודה מזוּיפת, שלא הוגשה לנאשם ולא לסניגורו, קבעה את פסק־דינו של בית־המשפט, וכי הבוגד העיקרי היה המאיור אֶסטאֶרהאזי. גם אי־אפשר היה להעלות על הדעת, כדברי הרצל מ־24 בדצמבר בעיתונו, “כי אותה מעצמה, שבשבילה עשה דרייפוס כביכול את מעשה־הריגול, תתן להאשים ולחייב אדם חף מפשע מבלי להודיע בגלוי, שהיא לא עמדה בשום קשרים אתו”. ואילו משניתנה הודעה כזאת למחרת היום, לא האמינו בה. רק משפחתו של דרייפוס האמינה שיצא זכאי, וביום מתן פסק־הדין היה השולחן בביתו ערוך לכבודו. דרייפוס עצמו הודיע מיד על עירעורו. עוד זמן קצר לפני הדיון, הודיע הרצל ביום 27 בדצמבר, אמר דרייפוס לקורפוראל מן המשמר, כי הוּא קרבן לקנאה פרטית וההאשמות יתפוררו בשעת המשפט כהתפורר בית־קלפים. “רדפים אותי, מפני שאני יהודי”.

אין זה מתקבל על הדעת, כי דרייפוס, שעמידתו היתה גאה ומסתגרת והיה מתבולל גמור, יהא אומר לקורפוראל מן המשמר דברים מעין אלה. המעניין הוּא רק, שהרצל מודיע את הסיפור הזה. דבר זה מעיד על מהלך מחשבותיו, וזאת היא הפּעם היחידה שהוא מביע את דעתו על יהדותו של דרייפוּס בידיעות ששלח עד כאן.

באותם הימים כתב הרצל, כדרכו בסוף כל שנה, את סקירתו המסכמת על צרפת בשנת 1894. “מי ששוהה בזמן הזה בצרפת”, הוּא כותב בסקירה, “ראה שנה חשובה”. הוא מדבר על המלחמה של האנארכיזם והסוציאליזם כנגד הריפובליקה הצרפתית, אותם שני הזרמים, שהם לדעתו הניגודים הקיצוניים ביותר. במלחמה כנגד הדגל האדום של הסוציאליסטים, העלו מחדש את הקוקארדה הישנה בת שלושת־הצבעים. הרעיון הלאומי קם לתחיה וחודר אל תוך שטחי־החיים השונים. בו בזמן מתקדם הסוציאליזם התקדמות מעשית. הנהגת מס־ההכנסה הוּא אחד הסימנים לכך. אין זאת אומרת, כי החברה האזרחית זונחת את עצמה. כוחות הקהיליה הצרפתית לא דללו עדיין, “והעולם רשאי עדיין לשאת עיניו במתיחות אל הארץ הזאת, ששבה נידונים תמיד ענייניה של האנושות. זוהי ארץ הניסויים. בזה כלול כבוד מרובה – הדורש שיהיו זכאים לו. צרפת היא כור־ההיתוך הגדול, שבו מתבשלים חידוּשים לעולם התרבותי כולו”.

והנה בצרפת זאת, “שבה נידונים תמיד ענייניה של האנושות”, יצא לפועל ביום 5 בינוּאר 1895, לאחר שנדחה העירעור, טכס הדאֶגראדאציה של הקאפיטן דרייפוס. הטלגרמה של הרצל, שפורסמה עוד בהוצאת־הערב של אותו יום ב“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” זו לשונה: "טקס שלילת־הכבוד של הקאפיטן דרייפוס כינס בבוקר־חורף עכור זה הרבה סקרנים בסביבת בית־הספר הצבאי, הנמצא מאחורי איזור התערוכה של שנת 1889. נראה מספר רב של קצינים, רבים מהם עם הגברות שלהם. הכניסה לחצר בית־הספר הצבאי הורשתה רק לקצינים ולעיתונאים מעטים. בחוץ חיכּה המון הסקרנים, הנוהגים להיות נוכחים בשעת הוצאה להורג. שוטרים רבים נזעקו ובאו. בתשע היתה החצר הענקית מלאה פלוגות צבא, שנסתדרו במרובע. חמשת אלפי חיילים באו בסך. באמצע רכב גנראל על סוסו. רגעים אחדים אחרי תשע הוצא דרייפוס והובא אל החצר. היה לבוש במדי הסרן. ארבעה אנשי־צבא הוליכו אותו עד לפני הגנראל. הלה אמר: ‘אלפרד דרייפוּס, אינך ראוי לשאת את הנשק. בשם העם הצרפתי אני שולל ממך את הכבוד. יבוצע־נא פסק־הדין!’ כאן הרים דרייפוס את ימינו וקרא: ‘אני נשבע ומצהיר, שאתה שולל את כבודו של אדם חף מפשע. תחי צרפת!’ באותו רגע עלה קול־התופים. פקיד ההוצאה־אל־הפועל הצבאי התחיל תולש מעל המדים את הכפתורים ואת הסרטים, שכבר רופפו קודם לכן. דרייפוס שמר על עמידה שקטה. לאחר רגעים מעטים נשלם הטקס.

עכשיו התחיל הסיבוּב לפני חזית הגדודים. דרייפוס צעד לפני שורות הצבא, כאדם המרגיש את עצמו חף מפשע. הוא עבר לפני קבוצה של קצינים, שצעקו לעומתו: ‘יוּדאס! בוגד!’ דרייפוס השיב להם בקול: ‘אני אוסר עליכם לגדף אותי!’ בשעה תשע ועשרים דקה היה הסיבוב גמור. אז נכבל דרייפוס ונמסר לידי הז’אנדארמים. מכאן ואילך נוהגים בו כמו באסיר אזרחי. לאחר שהוציאוהו, התחילו הפלוגות מסתלקות בסך. אך ההמון התגודד לפני השערים, כדי לראות את האסיר מוּבל מן המקום. נשמעו קריאות־זעף, כמו: ‘אם יוציאוּ אותו עכשיו, ירצה כל אחד לקרוע חלק ממנו’. אלא שכל הציפּיה היתה בינתיים לשוא. מתוך התרגשות מוזרה התרחקו עדי הדאגראדאציה. עמידתו האיתנה להתמיה של הקצין המושפל עשתה על אחדים רושם עמוק".

עוד אותו יום שלח טלגרמה משלימה, שפורסמה בעיתון־הבוקר של יום א' בלשון זו: "לדאגראדאציה של דרייפוס יש עוד להוסיף, כי בשעת הסיבוב חזר וקרא לעומת החיילים, שביניהם היו הרבה טירונים צעירים: ‘אני חף מפשע!’ כשהגיע א לקבוצה של עיתונאים, נעצר בלכתו ואמר: “אתם תודיעו לכל צרפת, שאני חף מפשע!' אחדים ענו לו בגידופים. ההמון בחוץ, שראה מעל לשער־הסורג פרטים מטקס־ההשפלה, פרץ פעם בפעם בקריאות: ‘מוות לבוגד!’…”.

*

‘מתוך התרגשות מוּזרה’ פנה הרצל והלך ממקום־ההשפלה, כך הודיע אז בעצמו לעיתונו. על מה התרגש? הוּא היה, כפי שמרמזות הידיעות לעיתונו, משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע. שום נקודות־אחיזה חיצונית לא יכלו להביאו לידי הכרה זו; מקורה היה בתפיסתו החדשה את היהוּדי המודרני, שעבר את דרך האמאנציפאציה. הוּא לא האמין, כי קצין־צבא יהודי מסוגל לבגוד בארצו. לא משום שהיהודים הם בני־אדם טובים יותר. “יהודי שסלל לעצמו בתור קצין־המטה הראשי דרך של כבוד, אינו עשוּי להגיע לידי לפשע כזה… כתוצאה מאי־הכבוד האזרחי הממושך יש ליהוּדים שאיפה לכבוד, המגיעה לעתים קרובות עד כדי חולניות, וקצין יהוּדי הוא מבחינה זו יהודי בחזקה מוגברת”. כי הקאפיטן דרייפוס, יהוּדי מבית עשיר, שבחר בקאריארה הצבאית רק מתוך שאיפת־כבוד, עשוּי להגיע לידי פשע של ריגוּל, נראה משום כך להרצל כנמנעוּת פסיכולוגית. כך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר־כך תפקיד גדול בגילוי אמיתות העניין. אותו זמן היה פאניצארדי משוכנע באשמתו של דרייפוס, שכן הקצין ישר־הלב לא יכול היה לתאר לעצמו, כי שבעה קצינים יכלו להרשיע בדין קצין־חבר בלי הוכחות־אשמה משכנעות ומכריעות. אבל דווקא זו היתה הבעיה, שהעלתה את המאורע הזה מעל לטעות משפּטית, שהיא אפשרית תמיד אצל האדם.

שכן אף אילו הורשע והושפל כאן בוגד אמיתי (והרי לא ניתן אז עדיין לדעת בבירור), משונה ומוזרה היתה התנהגות ההמון בשעת ביצוּע המשפט. בטלגרמה שפורסמה ב“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” נאמר, כי ההמון הריע וצעק: “מוות לבוגד!” קריאה כזו אפשר היה להבינה. אלא שהידיעה בעיתון אינה שלימה, ודומה שהמערכת “ערכה” את ידיעתו המקורית של הרצל לפי מידת חששנותה. כי הרצל עצמו, בדרגת התפתחותו בימים ההם, מסר ידיעה “מתוקנת” לפי טעם הקוראים, אינו מתקבל על הדעת. שהרי גם אחרי ארבע שנים, בשנת 1899, צלצלה באוזנו צריחת־הזעם של ההמון, שבשעת המעשה זיעזעה אותו: A mort! A mort Les Juifs! (“מוות! מוות ליהודים!”). מוות לכל היהוּדים, שאל את עצמו, על שום שאחד מהם בוגד? “ענין דרייפוס”, כתב ארבע שנים לאחר־מכן, בשנת 1899, “כלול בו יותר מטעות בית־דין; כלול בו הרצון של רוב עצום בצרפת להרשיע יהוּדי, וביהוּדי האחד הזה את כל היהוּדים. ‘מוות ליהוּדים!’ צרח ההמון בשעה שתלשו לקאפיטן את סרטיו מעל מעילו הצבאי… והיכן? בצרפת. בצרפת הראֶפובּליקאית, המוֹדרנית, המתורבתת, מאה שנה לאחר הכרזת זכוּיות־האדם! העם, לפחות חלק גדול מאוד ממנו, אינו רוצה עוד בזכוּיות־האדם בשביל היהוּדים. הצו של המהפכה הגדולה מתבטל!”

מתוך ראייה זו מקבלת אותה “ההתרגשוּת המוּזרה”, שבה חזר הרצל מגיא־החזיון של הדאֶגראדאציה, מובן אחר: “עד למאורע זה האמינוּ הרוב מאתנו, כי פתרון שאלת־היהוּדים יבוא על־ידי ההתפתחוּת ההדרגתית של האנושות לסובלנות. ואולם אם עם, שבשאר הדברים הוא עם מתקדם וללא ספק תרבותי מאוד, יכול היה להגיע לידי דרכים כאלה, מה אפשר היה לקוות מעמים אחרים, שעד היום לא נתעלו לאותה מדרגה, שבה עמדה צרפת לפני מאה שנה?”

דומה, ניסוח זה משנת 1899 מוסר בנאמנות את עיקר הרושם מיאנואר 1895. באותה השעה המכרעת, שבה שמע את ההמון מתגעש במקום המשפט, הכיר הרצל בהכרת־בזק, כי עמוק בלב העם מושרשת השנאה ליהוּדים, עמוק כל־כך, שאין לקווֹת כי בזמן הקרוב תיעלם מן העולם. ודווקא משום שהוּא, שרגש הכבוד שלו כיהוּדי הגיב על הכול מתוך רגישות מיוּחדת, הילל ופיאר זה עתה בתוך “הגאֶטוֹ החדש” שלו את אידיאל ההתפייסוּת האנושית והכריע בכל עצמותו לצד יהדותו – דווקא משום כך בוודאי זיעזע אותו המחזה האכזרי הזה עד יסוד הוויתו. הקרקע כאילו נשמט מתחת רגליו. במובן זה אמר הרצל אחר־כך בצדק, כי משפט־דרייפוס עשה אותו לציוני.

*

אבל רק במובן זה. סימן שאלה חדש הועמד לפניו, תהום פערה את פיה לעיניו: איך לגשר גשר על פני תהום זו, לא ידע עדיין. מחזהו “הגאֶטוֹ החדש”, שבו ביקש להביא את שאלת־היהודים לידי ויכוּח ציבוּרי, לא נתקבל להצגה ונדחה על־ידי התיאטרונים הגרמנים הגדולים. מה יעשה?

רגש של בדידות, של יתמות, מילא את נפשו, גלמוּדיות איומה. הוא מתאמץ להימלט ממנה. “על שום מה אינני שומע מאוּמה על דבר המחזה שלך? על שום מה אינך שולחו אלי? האם לא נתקרבתי עדיין למדי אליך בעסקי־הסודות שלנו בשבועות האחרונים?” כותב הרצל, המסתגר כל־כך לפי טבעו, באנחה מרה לארתור שניצלר. “הרי כמעט שיש לפרסם מודעה בעיתונות: ‘אדם במיטב שנותיו מבקש ידיד, שיוכל לגלות לפניו בלא פחד את כל חולשותיו והתגחכויותיו…’ אינני יודע, אם אני חשדן מדי או ביישן מדי, או יש לי עינים רואות יותר מדי – כאן אינני מוצא בין מכירי אף לא אחד”.

אבל בשעה שהוא מבקש לו ידידים, מיואש ברוב בדידותו ללא מוצא, רואה הוא מסביב לו את האנטישמיות מתלקחת לאש גדלה והולכת. אל הפארלמנט הצרפתי הכניס הציר דאֶני (Denis) שאילתא בדבר השפעת היהודים בהנהלה המדינית. בוינה, במועצת העיר, לא נתנו לצירים יהודיים לנאום, והבחירות לעיריה ביום 2 באפריל 1895 הביאו לידי גידולה של מפלגת “הסוצאלים־הנוצרים” בהנהגת לואֶגאֶר עד למידה כזאת, שהרוב הליבּאֶראלי של חבר־העיר נתמעט עד עשרה קולות. “עוד דחיפה אחת קטנה”, כתב ביום 2 באפריל ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, “ולוּאֶגאֶר יהיה אדונה של מועצת־העיר, והעיר וינה תהיה העיר הגדולה האחת בעולם, שתשא את אות־הקלון של הנהלה אנטישמית”.

אחר מהלך הבחירות האלה לעיריה עקב הרצל בעצמו בווינה, שהגיע לשם ב־22 במארס 1895, לבקר ביקור קצר את הוריו. דומה היה, כאילוּ ביקש הרצל הבודד והמבודד, שהחוויה של משפט־דרייפוס ערערה לא מעט את אמונתו באנושות, למצוא חיזוק נפשי תוך מגע עם קרובי משפחתו, עם הקרקע שעליה צמח. שכן מעתה מתחיל לפרוח בו ולהבשיל כוח גובר והולך. אין לדעת דבר זה בפרטות, כמו שאין לגלות את סוד הצמיחה בטבע. הרצל עצמו כבר לא ידע אחרי כמה שבועות בבירור את דרגות ההתפתחות הזאת. הכל מתרקם בתוך הלא־מוּדע, ורק פה ושם מבהרת מלה מקרית ומרמזת לאן הדרך מובילה. “האם אין אנו מחשיבים בהיכל בּוּרבּוֹן את המלה יותר מדי?” שואל הוא ביום 2 במארס 1895 ביחס לדיוני הפארלמאנט הצרפתי – וייתכן ששאל שאלה זאת גם את עצמו. הוא רוצה לחרוג מחוץ למלה. הוא נדחק אל המעשה.

בפעם הראשונה הוּא הולך שוב אל בית־הכנסת שב־Rue de la Victoire (רחוב הנצחון) בפאריס ומוצא “את סדר התפילות שוב חגיגי ומרגש”. הרבה פרטים הזכירו לו את ימי נעוריו, את בית־הכנסת שברחוב טאבּאק בבּוּדאפשט.

תכניות שונות מבצבצות ונעלמות. הוא רוצה לכתוב ספר על “מצבם של היהוּדים”, ראֶפּוֹרטאז’ות על כל מקומות־מושבותיהם העיקריים, רוסיה, גאליציה, אונגאריה, ביהֶם, המזרח, היישובים החדשים בארץ־ישראל, שעליהם סיפר לו בשעת ביקורו בווינה קרובו פאול לאֶבּאֶל, מראשוני חובבי־ציון בווינה¹⁷. “מכל התיאורים האמיתיים והנאמנים האלה צריך היה להשתקף האסון היהוּדי הגדול, שאין היהוּדים אשמים בו. להראות כי בני־אדם הם, ומחרפים אותם בלי לדעתם ולהכירם”. עם הסופר הצרפתי אלפוֹנס דוֹדֶא (Daudet), שאחד מסיפוריו תירגם הרצל בשביל גיליון־הפסחא של עיתונו, הוּא מגיע לכלל שיחה על שאלת היהוּדים. הוא מגולל לפני דודאֶ, שהודה בגלוי כי הוּא אנטישמי, את השקפותיו בשאלת־היהוּדים, והוּא מתחזק באמיתותן, כשהוא רואה את דוֹדֶא נרגש מדבריו. דוֹדאֶ סובר, כי מוטב לו להרצל לכתוב רומאן, השפעתו של זה גדולה יותר: “ראה את ההשפעה של ‘אוהל הדוד תום’!”.

דברים אלה גורמים, שהוא מסלק ידו מתכנית הראֶפּוֹרטאז’ות הסוציולוגיות. הוּא מחדש את התכנית הישנה שלו בדבר רומאן על היהוּדים, זו התכנית שהניח אותה בשעה שנקרא לפאריס לשמש סופר ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”. אבל התכנית משתנה ומתחדשת. ידידו קאנא המתאבד אינו עוד הדמות הראשית. הוּא אינו עוד אלא “ידידו החלש אך אהוב מאוד של הגיבור, אשר על־ידי מסיבות חייו הוּא בא לידי כך – לגלות, יותר נכון: לייסד, את ארץ־הבחירה”. כלומר: הגיבור הוּא הרצל עצמו. כשמקבל הגיבור באניה, המובילה אותו אל החופים החדשים, אל ארץ־הבחירה, את מכתב־הפרידה המזעזע של חברו, מתגבר על ההתרגשות הראשונה פרץ הכעס: “שוטה, נבל, מסכן! חיים אבודים, שהיוּ שייכים לנו!”

ניתן לראות: ההכרה הציונית מתהווה, בלתי־ברורה עדיין, אבל הרעיון המכריע כבר ישנו: רק ההגירה־היציאה עשויה לעצב את טיפוס־האדם, המרחף לפני עיניו. ב“גאֶטוֹ החדש” שמואל עדיין הוּא גיבור, משום שהוּא יודע למות בכבוד. עתה נעשה מותו של אדם מועיל – לעוול. כי ישנם תפקידים גדולים. חובה איפוא לחיות!

בעיצומו של דבר הרי זהו כבר המעשה. מה היתה הדחיפה האחרונה, שהביאה בסופו של דבר אותו עצמו מן המלה אל הפעולה, קשה לומר – הוא עצמו לא ידע עוד. גדולות וקטנות כאחת עשויות בשעת מתיחות כזאת של הכוחות הפנימיים להביא לידי התפרקות.

האם באו דבריו של נשיא צרפת פוֹר ברוּאן, שהרצל הודיע עליהן ב־17 באפריל 1894, על דגל הריפובליקה, שהוא גדול למדי בשביל לכסות את כל הצרפתים כולם, ועוררו את הרצון בו בעצמו, לשאת דגל כזה גם לפני היהודים? האם באו הידיעות והפירושים מאותו יום על סיום מלחמת סין־יפאן עלידי שלום־שימוֹנוֹסאֶקי, והתערבוּתן המשוּתפת של המעצמות הקוֹנטינאֶנטליות נגד הרחבת־כוח זו של יפאן ונגד דיכויה של סין, והבשילו בהרצל את המחשבה, כי גם שאלת־היהודים ניתנת להיפתר על־ידי פעוּלה פוליטית־עולמית מעין זו?

ביום 29 באפריל מסר בפרוטרוט על שואה טבעית, פריצת סכר ליד העיר אֶפּינאל; המים הציפו כפרים שלמים והטביעו למעלה ממאה בני־אדם.

המאורע הזה דווקא ברגע הזה נראה כסמל לחייו של הרצל עצמו, אשרת תקופת־ההכנה שלו קרבה עתה לקצה. גם בנפשו נפרצו סכרים אדירים; כוחות עצורים מאז השתחררו.

בימים הראשונים לחודש מאי כתב הרצל אל הבארון הירש אותה איגרת, הפותחת את פעולתו היהוּדית־מדינית.

 

פרק חמישי: “מדינת היהודים” בהתהוותה (יוני 1895 – פברואר 1896)    🔗

“אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת־היהוּדים. אין הדברים אמורים בראיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק־כספים מכוסה או מגולה… אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית־יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים.”

כן נאמר בקטע הראשון של המכתב אל הבארון הירש, שכתב הרצל בימים הראשונים של חודש מאי 1895. הרצל הניח את המכתב למבחן למשך שבועיים, שבהם יצאה משפחתו לווינה והוּא עבר לגור, כדרכו בעונה זו, במלון “קאסטיל” שברחוב קאמבּוֹן. באמצע החודש שלח את המכתב לתעודתו. הוּא ביקש בו מאת הבארון להועיד לו יום אחד, מוטב יום א' בשבוּע, ולהקדיש לו שעה או שעתיים רצופות, שיוכל לשוחח אתו באין מפריע. נעימת המכתב כולה התאפקות וגאווה, כמעט מגבוה; שכן נחוץ היה, לדעתו, מן הרגע הראשון, שירגיש הבארון כי אין כאן עניין של תחבולה עיתונאית בשביל להוציא ממון. “נראה”, כתב לו הרצל, “כי אתה מוטרד כל כך, שאי־אפשר להקדים למדי ולהישמר מפני השערות לא־טהורות”.

הבּארוֹן מוֹריץ הירש, פרייהאֶר פוֹן גאֶרוֹיט, היה אחד האנשים העשירים ביותר של זמנו והגדול שבאנשי־הפילאנטרופיה היהודים. הוּא נולד במינכן בשנת 1831 לאביו באנקאי־החצר יוסף, שהצטיין בפיתוח מסילות־הברזל בבאוואריה; לדרגת האצולה כבר הועלה, בשל זכויותיו, סבו יעקב. בן עשרים נכנס בשנת 1851 אל הבאנק בישוֹפסהיים את גולדשמיד בבריסל שבבלגיה, ובשנת 1855 נשא לאשה את בתו של רפאל בישופסהיים ונעשה שוּתף לבּאנק ואחר־כך מנהלו של הסניף הפאריסאי. את הרכוּש הגדול, שהוריש לו אביו ואת סכוּמי הכסף הגדולים, שקיבל בנדוניה מאת חותנו, השקיע כבעל־עסק זריז ומיושב במסילות־ברזל באוסטריה, ברוסיה ובארצות הבאלקאן. הצלחתו הגדולה באה לו מבניית קו מסילת־הברזל על־פני הבאלקאן לקונסטאנטינוֹפּוֹל, לפי זכּיון שקיבל בשנת 1869. שנים רבות עשה משום כך בקושטא. על־ידי הקיבולת הנועזה הזאת, שהוציא אותה לפועל בהצלחה, זכה לשם של בעל־תעשיה עולמי גדול ולהון של מיליונים רבים.

הוּא הרגיש בחובה, שעושר גדול כזה מטיל על בעליו. למן שנות השישים התחיל בפעולה פילאנטרופית יהודית, שבהיקפה ובשיטתיוּתה עלתה על זו של קודמיו. בתחילה תמך במפעלי־החינוך של כי“ח בארצות המזרח בסכומים גדולים. הפרעות משנת 1882 הפנו את תשומת־לבו אל העוני של ההמונים היהוּדים ברוסיה. כשנכשלה תכניתו לתקן את מצבם על־ידי מפעל מקיף של חינוך והשתלמות במקום, מול ההתנגדות של שלטונות רוסיה, הכיר כי הדרך היחידה להצלתם היא היציאה המאורגנת. לשם ביצוע היציאה השיטתית ייסד בשנת 1891, בהון של שני מיליונים לירות שטרלינג, את “חברת ההתיישבות היהודית”, יק”א ( ICA) ¹⁸ . החברה תתחיל – כפי שהודיע הבארון בקול־קורא אל יהדות רוסיה – את פעולותיה במסגרת שתהיה בראשונה זעירה, אך תלך ותתרחב משנה לשנה. לפני השלטונות הרוסים הציע על־ידי בא־כוחו ארנוֹלד וייט (White) תכנית, שעל־פיה יצאו מרוסיה במשך עשרים וחמש השנים הבאות שלושה מיליוני יהודים. ליציאה המונית זאת נתנה ממשלת רוסיה את הסכמתה. דומה היה, שכל התנאים להצלחת התכנית הגדולה קיימים.

חקירות של מומחים שיכנעו את הבארוֹן, כי המקום הנוח ביותר להתיישבות חקלאית היא ארגנטינה. שם קנה שטחי־קרקע נרחבים. את ארץ־ישראל ראה הוּא, שידע את תורכיה היטב מנסיונו שלו, כבלתי כשרה מטעמים מדיניים וכלכליים להתיישבות קבועה ובטוחה ליהודים. כל כמה שקשרי־המסורת, המקשרים את היהודים עם ארץ־ישראל, גדולים וקדושים – ענה באוגוסט 1891 למשלחת מטעם חובבי־ציון, שביקשו לרכוש את לבו להתיישבות בארץ־ישראל – אין באלו בסיס איתן למדי להבטיח את היהודים במולדת החדשה מפני אסונות חדשים. גם הצעתו בדבר ועדת־חקר, שתבדוק את תנאי ארץ־ישראל לפני התחלת העבודה המעשית שם, לא נתקיימה, אולי מפני הניגוּדים בינו ובין הבּארון אֶדמונד רוטשילד, שכבר היה פעיל למען ארץ ישראל.

וכך ניגש הירש עוד בשנת 1891 להוציא לפועל את תכניתו בארגנטינה. אך מיד עם הפעולות הראשונות, שהתנהלו זמן־מה על־ידי הקצין האנגלי־יהודי א. א. גוֹלדסמיך, נתגלוּ קשיים גדולים, שנגרמו חלקם על־ידי טבע הקרקע, וחלקם על־ידי חוסר־הכשרתו של החומר האנושי ועל־ידי התנהגותם הלא מתאימה של פקידי יק"א לגבי המתיישבים. מה מועט היה ההישג, לעומת התכנית המקיפה, אם לאחר עבודה של שלוש שנים הוקמו אמנם ארבע המושבות מוֹזאֶסוויל, סאן אנטוֹניוֹ, מוֹריציה וקלארא עם שלושת אלפים מתיישבים, ובו בזמן היוּ אנוסים לשלח לארצות־הברית של אמריקה שמונה מאות מן המהגרים הראשונים, שלא יכלו להסתגל למקום! ומה גדולים היוּ סכומי־הכסף שהוצאו, לעומת התוצאות הדלות שהושגו! אולי יהיה אפשר, חשב הרצל, להשפיע על רצונו הפעיל של האיש הזה, שנתפס בדרך ברורה כל־כך ממצוקת עמו, ולהוליכו אל נתיב, שבו ישיג ביתר בטחון ומהירוּת את המטרה שריחפה גם לפני עיניו: ייסוד יישובים עצמאיים של יהודים על בסיס חדש ובטוח?

הרצל לא ידע ברורות את תכניותיו של הבּארון הירש ולא על השתדלוּתם של חובבי־ציון, להפנותו לתכניותיהם בארץ־ישראל. הוּא רק ידע, כדבריו, כי הירש “דואג ליהוּדים באופן בולט ומיליוֹנאָרי”. הוּא גם שמע ודיווח מפּאריס לעיתונו עוד שנים אחדות לפני כן, כמסוּפּר לעיל על הקשיים של ההתיישבות בארגנטינה.

בביקורת על נסיונות־התיישבות אלה ועל פעוּלתו הנדבנית של הירש בכלל ענה עתה הרצל, כשביקש ממנו הירש להגיש לו, אם אפשר, את רעיונותיו בכתב, מפּני שהוא נאלץ כנראה לשהות בלונדון עוד חודשיים. “פּעלך עד עתה”, כותב לו הרצל ב־24 במאי 1895, “היה גם גדול־נפש גם מוטעה, יקר וללא־שחר כאחת. היית עד עתה רק פילאנטרופּ, פּיבּוֹדי.¹⁹ אני מבקש להראותך את הדרך, כיצד תוכל להיות יותר מזה”. במכתב קשה לו לכתוב כל מה שביקש לומר לו. אבל אם רק ימצא שעה פנויה, הוּא נכון לעשות זאת ולהציע לפניו את “התכנית למדיניות יהוּדית חדשה”.

למחרת אותו היום, ב־25 במאי, נפתח בבית־המחוקקים הצרפתי הוויכוּח שציפּוּ לו זה כמה: הוויכוּח בשאלת־היהוּדים, שנתעוררה על־ידי השאילתה של שני המורשים דאֶני (Denis) והרוזן דאֶ איג (d’Hughes) על דבר השפעתם היתירה של היהודים בשלטון המדינה ועל־דבר הסכנה של החדירה (infiltration) המתמדת של הגזע היהודי. לשם גמר הוויכוּח היה צורך בישיבה נוספת ביום 27 במאי.

אותם שני המורשים הביאו לפני חבריהם את הנימוקים הידועים כנגד היהודים: דבקוּתם בממון, תכניותיהם לשלטון עולמי וחוסר־הפּאטריוטיזם שלהם. לשם הוכחה בדבר זרות היהוּדים הביא דאֶני את הצהרתם של סטודנטים יהודים־לאומיים בפראג: “אנו קוראים בה”, אמר, “שהיהוּדים אינם לא גרמנים ולא סלאווים; עם הם לעצמם… היהוּדים היו והוֹוים עם אבטונומי על־ידי יחידוּת הגזע, ההיסטוריה, המחשבה והרגש. הנה האמת, כפי שהיא מתאשרת על ידי מתנגדינו עצמם”. מה חלש היה לעומת הדברים האלה נאום התשובה וההגנה של המורשה אלפרד נאקאֶ (Naquet). הרצל אומר בכתבה על כך, כי הנאום היה למעשה הרצאה שהוכנה כראוּי, מלאה למדנוּת וּנבונה מעיקרה. נאקאֶ דיבר על תולדות הרדיפות והגזירות נגד היהוּדים, על זכוּיותיהם למען האנושות, על הפּאטריוטיות הגדולה שלהם, על נטייתם לסוציאליזם וכו'. הוּא הסתייג מדרייפוס, ש“חטא חטא משולש כנגד צרפת, כצרפתי, כאֶלזאסי וכיהוּדי”. וכמבוא לדבריו הוּא מעיר, שאין הוא מקבל עליו את ההגנה על היהוּדים אלא בשביל שלא יאשימו אותו בפחדנות; ובנוגע לו עצמו, הוכיח כבר מזמן על־ידי נשואיו עם אשה קאתולית את “שאיפותיו לעירוב הגזעים”. בית הנבחרים השתעמם לשמע הנאום הזה, אך הגיב בצחוק על הצעתו של האנטישמי ווֹדרי (Vaudry) לבטל את כל אותם החוקים החל משנת 1789, שלפיהם השיגו היהודים זכוּיות־אזרח.

שני ימים אחרי־כן נבחר בווינה לראש העיר בפעם הראשונה מנהיג האנטישמיים לוּאָגר; הוּא לא קיבל את הבחירה, משום שהרוב של מפלגתו במועצת העיר היה בשבילו קטן מדי – אך אפשר היה לחזות מראש, שלא יארכו הימים והעם שהריע לו יחזיר אותו ברוב גדול ויעשה אותו ראש ושליט בבירת הממלכה האוסטרית־ההונגרית!

תוך הרשמים הללו, מעודד ומרומם בערבים מן המוסיקה של ריכארד ואגנר באופּרה שלו “טאנהויזר”,²⁰ שנתקבלה בצפצוּפי־בוּז בשנת 1861 ועתה זכתה לקבלת־פנים נלהבת בפאריס, ניגש הרצל לסדר לו את ראשי־הפרקים לתזכיר אל הבארון הירש. הרעיונות באוּ עליו בשפע.

במספר רב של פתקים רשם אותם, “בהליכה, בבית־הנבחרים, במסעדה, בתיאטרון”, דברי־יסוד ופרטי־ביצוע. בעצם התפרקות ראשונה זו הגיע מכתב מאת הירש: הוּא יבוא לימי חג השבוּעות הנוצרי לפּאריס ויהיה נכון לקבל את הרצל ביום הראשון במעונו הפּאריסאי. “עתה הרביתי עוד יותר להכין לי רשימות, והן הגיעוּ לצרור עבה בשבת לפני חג־השבועות הנוצרי. אז סידרתי אותן לפי תוכנן לשלושה חלקים: מבוא, הרמת הגזע היהוּדי, יציאה”. בסדר זה העתיק לו הרצל את הרשימות בכתב נקי. היוּ אלה עשרים ושנים עמוּדי־קווארטוֹ כתוּבים בכתב צפוף: הרצאת־הדברים הראשונה בכתב לבירור התכנית החדשה. הואיל והרצל, הלגלגן ואיש־השיחה הער, הוצרך תמיד להתגבר על ביישנוּת התחלתית כשעמד מול אנשים רמי־מעלה, ביקש להשתמש ברשימות כמשענת לזכרונו.

ברשימותיו לנאומו העמיד הרצל שתי אפשרויות לפני הנדבן הגדול: פתרון שאלת היהוּדים בלי הגירה, ופתרונה על־ידי יציאה. בשביל שתי האפשרוּיות גם יחד תהיה ההנחה חינוך־העם בהיקף רב, ולמען מבצע־חינוך זה של היהוּדים לאומץ־לב, להקרבה עצמית, להתנהגות מוסרית ולהשגת הישגי־מופת בכל השטחים – רוצה הוּא לרכוש את עזרתו של הירש כצעד ראשון.

לפתרון שאלת־היהוּדים בלי הגירה (כלומר על־ידי טמיעתם השלימה בקרב העמים וספיגתם על ידיהם) יידרש – אם הוּא אפשרי בכלל – זמן ארוך מאוד.

“אוּלם אם ירצו היהוּדים כבר בזמן הקרוב, כעבור עשר או עשרים שנה או, כמו בימי משה, כעבור ארבעים שנה, להיות לבני־אדם” – ממשיך הרצל ברשימותיו – "אין דרך אלא לצאת. מי יכריע בכך, אם מצבנו כבר רע במידה מספקת? אם אנו חסרי־תקווה? הקונגרס, שאתה [כלומר: בארון הירש] תכנס אותו באחד באוגוסט במלון הררי בשווייץ. בראש קונגרס זה של נכבדים (Notabeln) תעמוד אתה. לקריאתך ייענוּ מכל העולם…

“ומה נאמר לאנשים בקונגרס? אתם פּאריות (מנוּדים ועבדים), אתם צריכים לחרוד תמיד, שמא יקחו מכם את זכוּיות־האדם או את רכושכם. ברחוב מבזים אתכם, אם לא יותר מזה. כעניים סובלים אתם כפליים. כעשירים חייבים אתם להחביא את עשירותכם. אין סובלים אתכם בשום מקצוע של כבוד, ואם אתם סוחרים בכסף, הרי אתם שבעתיים בסכנה ובבוז. מגוללים עליכם את הסוציאליזם, כמו כל דבר. זה לא ישתנה, אי־אפשר שישתנה למוטב… יש רק מוצא אחד: אל הארץ המובטחת!”

למעשה לא הגיע הרצל בשיחתו עם הירש עד לנקודה זו, שהיא החשובה ביותר בכל רשימותיו אלה. שכן כבר בדברי־המבוא העקרוניים שלו העמיד עצמו בניגוד חריף להשקפותיו ולפעולותיו של הירש.

מעניינות גם ה“חיצוניות הקטנות”, שבהן ביקש לחזק את בטחונו העצמי בשיחה האחראית הזאת, הראשונה בשאלה היהוּדית־המדינית. הוּא התלבש, כפי שרשם בעצמו, “בקפדנות מוצנעת”, לאחר שלבש יום קודם ב“כוונה זמן מרובה כפפות חדשות, למען תהיינה עוד חדשות, אבל לא יכירו בהן שנקנו זה עתה. לעשירים אין להראות כבוד יותר מדי”. ובדיוק למועד הקבוּע, ביום 2 ביוני 1895 בשעה עשר וחצי לפני־הצהרים, הגיע במרכבה לרחוב דאֶ ל’אֶליזאֵ לפני ארמונו של הירש.

“הדברים שאני רוצה לומר לך”, פתח הרצל ואמר, “ייראו בעיניך מקצתם פּשוּטים מדי ומקצתם דמיוניים מדי. אבל בדברים פשוּטים ודמיוניים מנהיגים את הבריות”. במלים מועטות מדבר הוּא על זכוּתו להתעסק בשאלה זו כעיתונאי, שנסיונותיו והסתכלוּיותיו יחד עם הלחץ הגדל־והולך של האנטישמיות דחקוהו לכך. ומיד הוּא קופץ ומגיע אל עצם השאלה. במלים מצומצמות הוּא מציע את העקרוני. זהו המשך הרעיונות, שהעסיקו אותו ב“הגאֶטוֹ החדש”. מה היא הסיבה לעמידתם הדלה ולדכדוכם של היהוּדים, שאל את עצמו מאז, כיצד אפשר היה לענות אותם ולדכאם כל כך? “מפני פיזורנו במשך אלפּיים שנה”, עונה הוּא עתה, “היינוּ בלי הנהלה אחידה של מדיניוּתנוּ. דבר זה הוּא לדעתי אסוננו הראשי. דבר זה הזיק לנוּ יותר מכל הרדיפות. על־ידי זה ירדנו ונהרסנו בפנימיוּתנוּ, נתנוולנוּ. כי לא היה איש שייחנך אותנו – ולוּ גם מתוך תועלת עצמית של שליט – לאנשי־חיל אמיתיים… אילו היתה לנו עתה הנהלה מדינית אחידה… היינו יכולים לגשת לפתרון שאלת היהוּדים”.

ברור: שאלת־היהוּדים, שהיתה בשבילו שאלה סוציאלית בלבד, שאלה אנושית־טהורה, נעשתה לו שאלה מדינית, שבאמצעיה של המדיניות בלבד אפשר לפתור אותה. הצורך במרכז מדיני לעם היהוּדי המפוזר הוּא הוּא נקודת־המוצא של הכרותיו החדשות, ההולכות ומתעצבות עתה בקרבו. מנקודה זו יש לראות את כל הצעדים הבאים.

ראשית־כול יש ליצור מרכז מדיני, שממנו יהיה מנוהל העם בכללותו. זוהי הדרישה העקרונית־היסודית. מן המרכז הזה תנוהל גם העבודה לחינוך העם. שהיא הכרחית, בין אם יוחלט להישאר ובין אם יוחלט לצאת. לשם החינוך הזה דרושות מלכתחילה שיטות חדשות. בראש וראשונה יש לבטל את עקרון הפילאנטרוֹפּיה; זהו עמוד־התווך השני של בניין־הרעיונות החדש. “אתה מגדל שנוררים”, אומר הוּא לבעל־הצדקה הגדול. “אופייני הוּא, כי בשום עם אין כל כך הרבה מעשי־צדקה וכל־כך הרבה פשיטת־יד כמו אצל היהוּדים. על כרחך אתה בא לידי מסקנה, שיש בוודאי קשר בין שתי התופעות האלה. נמצא שהצדקה מנַוולת את אופיו של העם”. הירש הסכים להערה זו. מכאן מותח הרצל ביקורת על ההתיישבות בארגנטינה, המתנהלת גם היא לפי שיטה לא־נכונה, משום שהיא שיטה פילאנטרופּית, ולפיכך מוכרחת היא להצמיח כשלון. “אתה סוחב לשם את יהוּדי־המחרשה הללו. הם מוכרחים להאמין, שיש להם גם להבא זכוּת לתמיכה מצדך, ודבר זה דווקא אינו עשוי לחזק את חשק־העבודה. מה שיהודי־אֶכּספּוֹרט שכזה עולה לך, אין הוּא שווה. וכמה אכסמפלארים יכול אתה בכלל להעביר לשם? חמישה־עשר אלף – עשרים אלף! ברחוב אחד של ליאוֹפּוֹלדשטארט²¹ גרים יותר”. אמצעים ישירים אינם כשרים בכלל להסעת המוני אדם. רק באמצעים לא־ישירים ניתן לפעול. על־ידי מטרות נעלות, תפקידים קוסמים, סיכויים להצטיינוּיות, צריך להניע את בני־האדם קדימה ואל־על. בדרך זו צריך קודם כל לתקן את אופיו של היהוּדי באשר הוא שם. “צריך לעשותו אמיץ לקְרָב, שָׂשׂ לעבודה וטוב במידותיו”. דבר זה יוכל הירש להשיג על־ידי מתן פרסים על הישגים גדולים במדע ובספרות, על פעולות מופת מבחינה מוסרית וכו'. “היחיד המקבל את הפרס השנתי לא חשוּב כאן כל עיקר. בעיני חשוּבים יותר האחרים, שכולם יזקפו קומתם ויתאמצו, כדי להשיג את הפרס. כך תתרומם הרמה המוסרית”.

כאן הפסיקוֹ הירש, שכבר לפני־כן ניסה כמה פעמים להעיר הערות, ואמר בקוצר־רוח: “לא, לא, לא! אינני רוצה להרים את הרמה. כל האסון בא מזה, שהיהוּדים רוצים להתרומם גבוה מדי. יש לנו בעלי־השכלה יותר מדי. מגמתי היא, למנוע את היהודים מן השאפתנות. אל נא יתקדמו במידה רבה כל־כך. כל השנאה מקורה בזה”. גם בארגנטינה, שתחילה אמנם באו לשם אֶלאֶמנטים רעים, כבר הולך המצב ומשתפר. לאחר כמה שנים טובות הוּא יוכיח לעולם, כי היהוּדים מוכשרים איפוא בכל־זאת לעבודת־האדמה. “התוצאה מזה תהיה אולי, כי גם ברוסיה יתנו להם לעבוד בשדות”.

לאחר ההשגות הללוּ הצהיר הרצל, הוא חושב כי לא למועיל לומר לו את שאר רעיונותיו. “אין אתה יודע, מה הוּא היסוד הדמיוני, וכי רק מגובה מסוים אפשר להסתכל בקווים הגדולים של בני האדם”.

הירש אמר: “להגר זהו אולי הדבר היחידי. יש די ארצות לקנייה…”

הרצל, כמעט בצעקה: “וכי מי אומר לך, שאין אני רוצה להגר? פה זה כתוּב, ברשימות הללוּ. אלך אל הקיסר הגרמני, והוא יבין אותי, כי הוּא חוּנך לכך, לשפוט על עניינים גדולים… לקיסר הגרמני אומר: תנו לנו לצאת! אנוּ זרים, אין נותנים לנוּ להיטמע בעם היושב־בארץ, גם אין ביכולתנוּ לעשות זאת. תנו לנו לצאת! אני מוכן להודיע לך את הדרכים והאמצעים, שיש ברצוני להשתמש בהם לשם היציאה. שלא תיגרם שום הפרעה כלכלית, שלא תישאר ריקות אחרינו!”

הירש אמר: “מאין תקח את הכסף? רוטשילד יחתום על חמש מאות פראנק”.

הרצל, בצחוק והתעקשות: “הכסף? אני אגייס מלווה לאומי של עשרה מיליארד מארק”.²²

הירש, בחיוך: “פאנטאסיה! היהוּדים העשירים אינם נותנים כלום. העשירים רעים, הם אינם מתעניינים בסבליהם של העניים”.

הרצל: “אתה מדבר כמו סוציאליסט, בּארוֹן הירש”.

“זאת לא היתה שיחתנו האחרונה”, אמר הירש בשעת הפרידה, לאחר שהעיר קודם לכן ברוח נדיבה, כי אמנם אדם אינטליגנטי הוא הרצל, אלא שיש לו רעיונות פאנטאסטיים כל־כך. מיד לאחר שאשוב שנית מלונדון, אתן לך אות־חיים".

הרצל: “בכל זמן שתרצה”.

זה היה סיומה של אותה שיחה דראמתית, כפי שרשם אותה הרצל עצמו. מתוך יחס של כבוד, מתוך אהדה מסויימת זה לזה, אבל ללא הבנה הדדית נפרדו שני האנשים, שייצגו שני עולמות שונים. נסיונו הראשון של הרצל, לרכוש בסערת־שיחה את הכוח הגדול הזה למענו, למען מדיניות־היהוּדים החדשה שלו, נכשל. האם ניגש הרצל אל המעשה הזה בדרך הנכונה? האם נהג נכונה לגבי האיש, שהוּא ביקש לרכשו ולהניעו לשנות את דרך פעולתו ומחשבתו? בוודאי מוּתר להיסטוריון – בלי לעורר רושם מוּטעה שהוּא מיטיב־דעת מהרצל – לענות על שאלה זו, כי לא ידע לתפוס את הירש בצורה הנכונה. כי פנה אליו פחות מדי מן הצד המעשי, כי העריך פחות מדי את זכוּיותיו. הרצל לא אסף לפני־כן חומר מספיק על עבודת הבארון, גילה משום כך אי־ידיעה מסוּימת בתוך השיחה והשאיר בלב איש־הכספים, שהיה רגיל במשא־ומתן ענייני־שקט, זמן ממושך מדי אי־בהירוּת בדבר עצם הדבר שהוא רוצה. במקום להעמיד בשורה הראשונה את המשותף לשניהם, ולתפוס את לבו על־ידי הגודל שבעבודה המעשית המוצעת, לנסות להעלות לפניו תכנית־פעולה שתהא הולמת את שניהם, ועל יסוד ההסכמה הזאת, שהיתה למעשה קיימת במידה מרובה לגבי המטרות הקרובות, לקרב זה לזה אחר־כך גם את היסודות העיוניים – העמיד הרצל מיד בשורה הראשונה את הניגודים העקרוניים שביניהם. על־ידי כך עורר אצל הירש את הרושם של בעל־דמיונות מעניין, ולא של איש מעשי; על־ידי כך יכול היה להרצות לפניו רק שישה עמודים מתוך העשרים ושנים של רשימותיו, לא הגיע בהסברת הדברים מעֵבר להתחלות הראשונות, ועורר אצל בארון הירש – שהבין מזה שנים, כי רק היציאה של המוני־היהודים מתוך תחומי הלחץ החזק ביותר תביא ישע או הקלה – את הרושם המוטעה, כאילו הוא, הרצל, מאמין בפתרון הבעיה על־ידי חינוּך במקומות ישיבתם עתה – אותו מפעל־חינוּך, שהירש ביקש לשוא לבצעו לפני־כן ברוסיה.

כך בערך נהיה רשאים אנוּ לומר כיום, כשננסה להעריך שיחה היסטורית זו מבחינה מדינית־ריאלית. אך דרך־ראייה זו תיראה לנוּ לא לגמרי צודקת, אם נתן דעתנו על דרגת־ההתפתחות שבה עמד הרצל בימים ההם. השיחה באה מוּקדם מדי, רעיונותיו עדיין היוּ לו עצמו חדשים מכדי שיוּכל לסכם אותם במלים קצרות או לבחור מהם את המתאים ביותר להנעת איש־שיחו בכיוון הרצוּי; נקודת־המוצא של חשיבתו: מדיניות־היהודים החדשה, ומטרת חשיבתו: היהודי החדש, הן שהֵצֵלוּ עוד יותר מדי על כל שאר מחשבותיו. כך קרה, ש“הלעג האדיב” של הירש הוציא אותו מכליו ומנע אותו מלהמשיך בדברי־ההסברה שלו. “עוד אפשר להוציא אותי בשיחה מריכוזי. עוד אין בי עמידת־הבטחון, שתגדל בי, מפני שהיא נחוצה, אם רוצים לשבור התנגדוּיות, לזעזע אדישים, לקומם סובלים, להלהיב עם מוג־לב וממורטט, ולנהל משא־ומתן עם אדוני העולם”.

כך כתב למחרת השיחה אל הבארון הירש במכתב גדול, שבו ביקש להשלים מה שהחסיר בשיחה בעל־פה. “דיברתי על צבא”, כתב אל הבּארון, “ואתה הפסקתני, כשהתחלתי לדבּר על התרגוּל [המוּסרי] לצעדה. נתתי להפסיקני. ואולם כבר התוויתי גם את השאר. את כל התכנית”. והנה הוּא משרטט – כמה טוב יותר יודע הוּא לעשות זאת בכתב! – כל מה שנחוץ לביצועה של תכנית־היציאה שלו. קודם־כול כסף: “אסדר מילווה לאומי של היהודים… כסף יהוּדי נמצא בשפע כבד בשביל מילווה סיני, בשביל מסילות־ברזל לכוּשים באפריקה, בשביל המיבצעים ההרפתקניים ביותר – ובשביל הצורך העמוק־ביותר, הישיר־ביותר, המעַנֶה־ביותר של היהוּדים עצמם לא יימצא?” בהלוואה הזאת, העתידה להיות בעצמה “הצורה העיקרית של יציאת־הרכוש”, יארגנו את היציאה, “נבנה ערים ונעשה את הארץ החדשה פוריה עד כדי כך, שתהיה על־ידי כך לארץ המובטחת”.

היכן יהיה מקומה של אותה הארץ, מה תהיינה תכונתה וטיבה – על כך אין עדיין מדוּבר כאן; אין בכך בשביל הרצל חשיבוּת מכרעת, זהו עניינו של המדע, כפי שהוּא אמר אחר־כך. ארגון היציאה הוּא המושך את לבו, הפעולה המדינית המוקדמת אצל המעצמות, הכנת ההמונים על־ידי חינוּך ו“תעמולה כבירה, הפצת הרעיון בעם על־ידי עיתונים, ספרים, עלונים, נאומי־מסע, תמונות, שירים”. את כל העבודות יש לנהל מתוך “מרכז אחד, במכוון לתכלית ובמבט לרחוק”.

"אבל צריך הייתי לבסוף לומר לך, איזה דגל, ואיך אני רוצה לפרוש אותו. וכאן היית שואל אותי בלגלוג: ‘דגל, מה זה? כלוֹנס עם מטלית בד?’ – לא, אדוני, דגל הוּא יותר מזה. בדגל נוהגים בני־אדם אל המקום הרצוּי, ואפילו אל הארץ היעודה.

"למען דגל הם חיים ומתים; זהו אפילוּ הדבר היחיד, שלמענו מוכנים הם למות בהמונים, אם מחנכים אותם לכך.

"האמינה לי, מדיניותו של עם שלם – ביחוּד אם הוא כל־כך מפוזר בכל העולם – נעשית רק באימפּוֹנדאֶראבּיליוֹת,²³ המרחפות במרומי האוויר. יודע אתה, ממה נוצר הרייך הגרמני? מדמיונות־חלום, משירים, מהזיות ומסרטים שחורים־אדומים־זהובים – ובזמן קצר. ביסמארק אך ניענע את העץ, שבעלי ההזיה נטעוהו.

"כיצד? אי אתה מבין את האימפּוֹנדאֶראבּיליה? ומה היא הדת? חשוֹב־נא, כמה מתייסרים הם היהוּדים אלפיים שנה למען ההזיה הזאת. כן, רק דבר־הזיה תופס את בני־האדם, ומי שאינו יודע לעשות בו דבר, אפשר ויהא אדם מצוין, הגון ופיכּח, ואפילוּ עושה־צדקות בנוסח גדול: הוא לא ינהג בני־אדם, ולא יישאר ממנו כל שיוּר.

"עם זאת צריכות הזיות־העם קרקע מוצקת. מי אומר לך, כי אין לי רעיונות מעשיים לחלוטין בשביל הפּרוֹטרוֹט? פּרוטרוט שאמנם גם הוא ענקי הוּא.

"היציאה לארץ המיועדת מצטיירת למעשה כמפעל־הובלה עצום, שאין לו דוגמה בעולם המודרני. מה, הובלה? מכלול של כל המפעלים האנושיים, הנאחזים זה בזה כגלגלי־שיניים, ובמפעל הזה ימצא כבר התעסקות בשלבים הראשונים ההמון הנוהר של האנשים הצעירים שלנו; כל אותם המהנדסים האדריכלים, הטכנולוגים, החימאים, הרופאים, עורכי־הדין, שיצאו בשלושים השנים האחרונות מן הגאֶטוֹ וחשבוּ, כי ימצאוּ את לחמם ומעט כבודם מחוּצה לסחר־מכר היהוּדי; והם נתפסים עתה ליאוש מהכרח ומתחילים להווֹת פּרוֹלאֶטאריון־השכלה נורא. אך להם נתונה כל אהבתי, ואני רוצה להרבותם במידה שאַתה רוצה למעטם. אלה שבהם אני רואה את הכוח העתיד של היהוּדים, השרוּי עדיין במנוּחה. בדיבוּר אחד – אנשים שכמוֹתי.

"וּמפּרוליטארי־השׂכּלה אלה אני מקים את המטות הראשיים והגייסות של צבא חיפוּשי־הארץ, מציאת־הארץ וכיבוש־הארץ.

"עצם יציאתם תרַווח מעט את האוויר במעמדות הבינוניים שׁל הארצות האנטישמיות ותקל את הלחץ.

“כלום אינך רואה, כי במחי אחד אני מקבל את ההון ואת העבודה של היהוּדים בשׁביל התכלית הזאת? ויתר על כן: התלהבותם, מִשֶׁיבינו במה הדברים אמוּרים”.

בהשקפות ושיטות אלה הוא נבדל מהירש. “אתה יהודי־הממון הגדול, אני יהוּדי־הרוח. מכאן מיני השוֹני באמצעינו ודרכינו.” הירש אמנם ניסה לעשות הרבה למען היהוּדים. אבל תכלית־שיטתו, להחזיק את היהוּדים על רמה נמוכה ככל האפשר, עומדת בסתירה לכל חוקי ההתפתחות האנושית ואינה ניתנת משום כך לביצוע.

“היודע אתה, כי יש לך מדיניות ריאקציונית להחריד – גרוּעה משל האבטוֹקראַטיות המוחלטות ביותר? למזלנוּ אין כוחותיך מספיקים לכך, כוונתך טובה, parbleu, je le sais bien [באמת, זאת אני יודע היטב]. על־כן הרי הייתי רוצה לתת לרצונך את הכּיווּן. אַל־נא תתפתה כנגדי, משוּם שאני איש צעיר ממך. בשלושים־וחמש שנותי אדם נעשה בצרפת מיניסטר, ונאפוליאון היה קיסר”.

הוא מוּכן להמשיך את השיחה בכל עת שבכך ירצה הירש. אכן, גורל המפעל לא יהיה תלוּי בהסכמת הבארון או בדחייתו. “אמנם הייתי, לשם קיצור, משתמש בך ברצון כבכוח מצוי וידוע. אך אתה היית רק הכוח, שבו הייתי מתחיל. יש אחרים. יש סוף־סוף וקודם־כול המון היהוּדים, שאת הדרך אליו אֵדע למצוא”.

*

במכתבו זה להירש, שנכתב ב־3 ביוני 1895, הודיע הרצל בפעם הראשונה לפני אדם אחר את קווי־ההיקף של מדיניות־היהוּדים החדשה שלו. הכתיבה והרצאת־הדברים ביום הקודם פעלו עליו עצמו יותר משפעלו על הירש. נתברר לו כל החדש והמהפכני שבתוכניתו. באותו יום או למחרתו התחיל בכתיבת יומן בשם “עניין היהוּדים” (די יודאֶנזאַכאֶ).

"אני עובד זה זמן מה במפעל, שגדולתו היא לאין־שיעור. אין אני יודע כהיום הזה, אם אגשים אותו. הוא נראה כמו חלום אדיר. אך זה ימים ושבוּעות הוא ממלא אותי עד מעֵבר לתחום־ההכרה, מתלווה אלי בכל מקום, מרחף מעל לשיחותי הרגילות, מציץ מעל לשכמי אל עבודתי העיתונאית המגוחכת בקטנותה, מבלבל אותי ומשכר אותי.

“מה שיצמח מזה, עדיין אין לשער עכשיו. אלא שנסיוני אומר לי, כי דבר מופלא הוא, כבר בתורת חלום, וכי אני צריך לרשום אותו – אם לא כמצבת־זכרון בשביל הבריות, הרי לפחות בשביל שעשועי או הגותי שלי בימים יבואו. ואולי בין שתי האפשרויות: בעד הספרות. אם הרומאן לא יהיה למעשה, הרי יתכן כי המעשה יהיה לרומאן!”

זאת היא הפתיחה של היומן המופלא הזה, שהוּא ניהל אותו מעתה ועד סמוך למותו. ספר מיוחד־במינו, אחד מן הספרים הנדירים ביותר בספרוּת העולם נוצר כאן, שבו חשף אדם את עצמו גלוי לפני העולם הסובב אותו, רשם את מחשבותיו ומעשיו, במידה שנראו לו ראויים להיזכר, במאמץ – שאמנם לא תמיד הצליח בשלימות, כפי שחש הוּא עצמו – למסור בלי העמדת־פנים ובלי כוונה צדדית, דין־וחשבון כן לעצמו ולעולם. כתוב על־ידי סופר, שהגיע לאחר שנים מרובות של לימודים וחיפושים מרובים לידי שליטה מופתית בלשון ובסיגנון, שאיפשרה לו “כמעט ללא חיכוך” (כפי ששאף בימי נעוריו) למסור במלים כל מה שקלטו והתקינו העין, הלב והמוח. אילו לא נשאר בחיים שום דבר אחר מכל עבודותיו הספרותיות, ספר־הימים הגדול הזה של “עניין־היהוּדים” יישאר רענן לעולם: כווידוי מעורר ומרגש וכיצירת־מופת ספרותית כאחד.

הוּא סוקר קודם־כול את העבר, מנסה להבהיר לעצמו את גלגוליו והתפתחותו במשך השנים, בייחוּד ביחסו אל היהדות. תגובתו על ספרו האנטישמי של דירינג (ראה פרק שני) עולה מזכרונו ראשון: “אני יודע. כי עד היום אני אומר עוד תכופות מעט מן הדברים שרשמתי שם”. במשך השנים הבאות היתה השאלה הזאת נוקבת ומוצצת בקרבו, היתה “מענה אותי ועושה אותי אומלל”. “למעשה שבתי אליה תמיד, אם חוויותי, יגוני וששוני גרמו לי להתרומם אל חיי הכלל”. בראשונה העליבה אותו שאלת־היהודים “עלבון מר”, וברצון היה “מתחמק ממנה… לעבר הנצרות, לכל מקום שהוא. בכל אופן לא היו אלה אלא שאיפות עמומות של חולשת־נעורים. כי אני אומר לעצמי בכל היישרות של הכתיבה הזאת, שהיתה נטולת־ערך לחלוטין אילו שיקרתי במשהו לעצמי – אני אומר לעצמי, כי מעולם לא חשבתי ברצינות על־כך שאתנצר או אשנה את שמי”. אחר־כך היה, כפי שהוּא כותב עתה, “סתם ליטראט עם אמביציה קטנה וגאוותנות קלה”, ששאלת־היהוּדים ארבה לו מכל פינה וצד. “נאנחתי ולגלגתי על־כך, הרגשתי עצמי ברע, אך בכל זאת לא הייתי תפוס ביותר מן הדבר הזה, אף על פי שעוד לפני בואי לכאן רציתי לכתוב רומאן יהודי”. בפאריס הגיע, לפחות בתורת מסתכל, אל הפוליטיקה. “ראיתי במה העולם נשלט. אף הסתכלתי בהמון; במשך זמן ארוך – בלי להבינו”. על־ידי כך הגיע גם “לידי יחס חופשי ונעלה יותר אל האנטישמיות”. הוּא הכיר, כפי שהוא סובר עכשיו בשעת הסקירה, את הרִיק ואת חוסר־התועלת שבשאיפות להגנה מפני האנטישמיות". “הן דומות לוועדי־העזרה לאחר – וגם לפני! – השטפונות, וגם מצליחים בערך כמותם. באֶרתה פוֹן סוּטנאָר האצילה טועה – אמנם טעות, שהיא מגדילה מאוד את כבודה – אם היא מאמינה, כי ועד כזה יכול לעזור. ממש כמו באגודות לשלום. אדם הממציא חומר־נפץ איום עושה יותר לטובת השלום מאלף מטיפים בעלי כוונות עדינות”. בקשר לכך הוּא נזכר בהצעתו, שהציע בשעתו ללייטנבּאֶרגר (ראה פרק רביעי) בדבר ייסוד עיתון עממי גדול לשם מלחמה בשנאת־ישראל. “אכן, כיום חושב אני”, כותב הוּא עכשיו, “כי אותה תכנית, שהיתה אז בעיני מספקת, לא היתה אלא הצעה נטולת־כוח ואווילית. האנטישמיות גדלה, מוסיפה לגדול – וגם אני”. אחר־כך הוּא מזכיר עוד את תכנית־ההמרה שלו, את שיחתו עם הפאֶליטוֹניסטן שפּיידל, את התהוות המחזה “הגאֶטוֹ החדש”, וראה זה פלא: אינו מזכיר כלל את משפט דרייפוס, כשם שלא הזכיר לפני־כן את סכסוכו עם אגודת הסטודנטים אלביה בשנת 1883, ומגיע לבסוף אל ראשית פעולתו המעשית. הוּא מעתיק ליומן (מתוך הטיוטות ששמר) את שני המכתבים הראשונים אל הבּארוֹן הירש ואת תשובותיו, והוא מוסר בדרך חיה, כמו במערכה של תיאטרון, את שיחתו עם הבּארון עד סיומה: “שוב הלכתי על־פני המדרגות היפות, החצר האצילה. לא הייתי מאוכזב, אלא במצב של התעוררות. בכללו אדם נעים ומשכיל – גאוותן !par excellence – אבל הייתי יכול לעבוד אתו. הוּא נראה כאדם, שאפשר לסמוך עליו, עם כל עקשנותו. בבית נמשכתי מיד אל שולחן־הכתיבה”.

עד כאן מצליח בידו הסיפור הרצוף, אחר כך הוּא מפסיק; את המכתב השלישי המפורט אל הירש, שבו ביקש לסכם ולכנס בפעם הראשונה את רעיונותיו, אין הוּא יכול להעתיק עוד ליומנו.

שכן פתאום בא עליו הדבר כמין סערה, העננים נבקעים בברק וברעם אלפי חזיונות מסתערים עליו בבת־אחת – חזות אדירה. אין הוּא יכול לחשוב או לעשות דבר, הוא יכול רק לכתוב, לזרוק מחשבותיו על פתקאות, נטול־נשימה, נטול־רצון, ללא שיקול, ללא ביקורת עצמית, כדי לא לבלום את ההתפרצות הזאת, “בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, ליד השולחן, בלילה”, כמו מתוך פקודה בלתי־פוסקת. “בימים האלה פחדתי תכופות”, רושם הוּא ב־16 ביוני 1895, “שמא אצא מדעתי. כל־כך רדפו הלכי־המחשבה זה אחר זה בתוך נפשי. חיי־אדם בשלימותם לא יספיקו להוציא הכול אל הפועל. אבל אני מניח ירושה רוחנית. למי? לכל בני־האדם. אני מאמין, ששמי ייזכר בין מיטיבי־האנוֹשוּת הגדולים. או אולי מחשבה זו כבר היא שגעון־גדלות?”

הוּא שמר כל הרשימות עם תאריך התהווּתן ומסרן אחר־כך לאביו, לרשום אותן לפי סדר התהווּתן בתוך היומן. כך ניתן לנוּ להכיר את התפתחותה הסוערת, ולפעמים גם המוזרה, של התכנית, כפי שיזדמן רק לעתים רחוקות לגבי יצירה גדולה.

הוּא מתחיל ב־5 ביוני ברשימות על עבודת־הבנייה המעשית, על הכוונת העבודה מתוך מרכז אחד, על הלאמת מפעלים מבוססים²⁴ ועל יציאה וחיסוּל בצורות הגונות. “אוי לרמאים, שירצו להתעשר בעניין־היהוּדים, ננהיג בשבילם את עונשי־הכבוד החמוּרים ביותר… כי ה־Society אסור שתהיה לפּאנאמה”…²⁵ “אנו נאחד את כל הציונים” ²⁶.

למחרת היום הוּא ממשיך ברעיונות האלה: “מפעל ענקי של עזרה על־ידי עבודה”. הוּא קובע את סדר מהלכן של העבודות הנחוצות: “א) השגת־כספים : .. ה) משא ומתן עם ציון…”

אחר־כך (ב־7 ביוני) הוא מדבר על הערבוּת הנחוצה של כל המעצמות, על יום־העבודה של שבע שעות. “הירש, לפני שמונה ימים עוד הציר הראשי של תכניתי, כבר ירד כיום ל’כמות מבוטלת בהחלט', שאני כבר מתייחס אליו אפילוּ בנדיבות־לב במחשבותי”.

עכשיו נעשים הרוטשילדים לציר הראשי של תכניתו, בעיני־רוחו כבר הוא רואה עצמו ניצב לפניהם ורושם לו פתקים לנאומו. “הייתי אצל הירש, אני הולך אל רוטשילד, כמו שהלך מוֹלטקאֶ מדאנאמארק לפרוסיה”. “אי־אפשר שהמצב יוטב, בהכרח ילך ויורע – עד לטבח. ממשלות לא תוכלנה למנוע עוד את הדבר, אף אם תרצינה”.

הוּא כבר רואה עצמו בראייה של היסטוריון. “עקירותי מווינה לפאריס וחזרה היוּ נחוּצות מבחינה היסטורית, כדי שאלמד את מהות ההגירה”. “שלוש עשרה שנה לפחות נדרשו, עד שהגעתי אל הרעיון הפשוט הזה. רק עכשיו אני רואה, כמה תכופות הגעתי קרוב אליו ועברתי הלאה. ‘עזרת העבודה’ היתה חשובה לי מאוד”. “סוציאליזם”, רושם הוּא למחרת־היום (8 ביוני) בתורת השקפה שלו, “הוּא שאלה טכנוֹלוֹגית בלבד. חלוּקת כוחות־הטבע על־ידי חשמל”. “שאלת־היהודים צריכה להיפתר כצליל־סיום של התפייסות”.

אחר־כך צפים ועולים שוב ספיקות. הוּא סועד עם אנשים אמידים, משכילים, “מדוכדכים”, העומדים מול האנטישמיות נטוּלי־ישע: “הם אינם חשים בזה, אבל הם בעלי־טבע־של־גאֶטו, שקטים, טובים, פחדנים. כאלה הם הרוב. האם יבינו את הקריאה לחירות ולהיות־לאנשים? ביציאתי משם הייתי מדוכא כולי. תכניתי נראתה לי שוב כמטורפת. אבל בעצם החוּלשה אמרתי לעצמי: התחלתי את הדבר, עכשיו אמשיך בו. העיקר הוא… שאַראה רצון. דבר כזה אפשר להשיג רק על ידי סוּגאֶסטיה. כשאני מפקפק, הריני מגוחך”. “היום אני שוב חזק כברזל”, רשוּם כבר למחרת בבוקר. “רפיונם של האנשים מאתמול היא סיבה נוספת לפעולה”.

“זהו מסע־מלחמה”, רושם הוּא באותו יום (9 ביוני) ומביא פרטים רבים על הנהלתו של צבא־העבודה הגדול, שבו הוּא רוצה לבנות את הארץ. מבצבצת ועולה הבעיה, באיזו ארץ לבחור. “נגד ארץ־ישראל מדברת קרבת רוסיה ואירופה, חוסר אפשרות של התרחבות וכן האקלים, שכבר נגמלנו ממנו. בעדה מדברת – האגדה האדירה”. הוּא מתאר את הטקס הדמיוני־החגיגי של הכתרת הדוֹג’ה, ראש הקהיליה היהוּדית במתכונת הראֶפּוּבּליקה הוואֶנאֶציאנית: “וכאן מגיעה התהלוכה לתפארתה הסמלית. כי בשעה שהכול לבושים בתלבושות־השרד המבהיקות מזהב, לבוש הדוֹג’ה בבגדי־החרפה של יהוּדי בימי־הביניים, עם הכובע המחוּדד של היהוּדים ועם הכתם הצהוב! (התהלוכה עוברת אולי גם דרך רחוב־ הגאֶטוֹ, שבכל אופן ייבנה לאזכרה ולאזהרה)”. גם כאות־כבוד יעשו שימוש בסימן־היהודים של ימי־הביניים: סימן החרפה יהיה לסמלו של כבוד־היהוּדים החדש.

צבא־העבודה חוזר ומעסיק אותו בימים הבאים שוב ושוב; בעזרתו יחנך את היהוּדים בסדר ומשמעת לעבודה פוריה, הרחק ממסחר־הכספים וממשחק־הבורסה, שבגלות אמנם אפשר היה להצדיקם, משום שלא היוּ קיימים מקורות־קיום אחרים; בארץ החדשה של כבוד־היהודים יהיה שכרה של עבודה חרוצה עליה בדרגה בצבא־העבודה.

בבהירות גוברת והולכת מצטיירים בתודעתו תפקידו ומעמדו בתוך תולדות העם. יש לו ההרגשה, רושם הוא ב־10 ביוני, כי עוד מעט יעזוב את בית־הספר של העיתונאות. “ובעצם”, מוסיפה הרשימה, “הריני בזה עדיין המחזאי. אני לוקח מהרחוב אנשים עניים ומדולדלים, מלבישם בגדים הדורים ונותן להם לשחק לפני העולם משחק נפלא, אשר הגיתי ברוחי”. אך עוד באותו יום הוּא רושם ביתר ענווה: “אני חוזר ומחדש את המסורת־שנפסקה של עמנו, אני מוליך אותו אל הארץ המובטחת”.

למחרת היום הוּא מבקש מאת פרידריך שיף, הסופר הפאריסאי של “ווֹלפשאָס טאֶלאֶגראפן־בּירוֹ” (הסוכנות הטלגרפית של ווֹלף²⁷), אחד מידידיו הטובים ביותר, שימלא את מקומו במשך כמה ימים. הוּא נמנע מלהיפּגש עם כל המכּרים: “הם מכאיבים לי. אינם משערים, מהיכן אני בא; וכך החיים היומיומיים פוגעים נורא”.

“הרשימות האלה”, נאמר יום אחד לאחר־מכן, “אינן בשבילי עבודה, אלא רק הקלה. אגב כתיבה אני משתחרר ממחשבותי, העולות כבועות בתוך אביק, והיו מפוצצות לבסוף את הכלי, אילו לא מצאו להן מוצא”. “אני מעבּד את התכנית? לא! היא מעבדת אותי. והיתה זו הֲזָיַת־טירוף, אילוּ לא היתה נבונה כל־כך מתחילתה ועד סופה. למצבים כאלה קראו בלשון קדמונים בשם השראה”.

“הננו עכשיו בכל מקום בנים־חורגים של הארץ. היום כבר אני חדור אמונה בלתי־מעורערת, כי הדבר יצליח בידי”. “היום מנצנצת בי המחשבה”, רושם הוּא ב־12 ביוני, “אם אין אני פותר הרבה יותר משאלת־היהוּדים בלבד. היינוּ, tout bonnement [פשוט] את השאלה הסוציאלית! איני יודע זאת. קשה לי להאמין… אבל אילו היה הדבר כך”, הוּא מוסיף כמעט בלשון של יראת־שמיים, “איזו מתת־אלוהים ליהודים”! “באמרי אלוהים”, מסביר הוּא “אין ברצוני לפגוע בחופשים־בדעה. יכולים הם לדידי לומר רוח־העולם או איזו מלה אחרת במקום מלת־הקיצור הזאת האהובה, העתיקה והנפלאה, שעל־ידה אני יכול לבוא בדברים עם התמימים. הרי במחלוקת־חכמים זו של מלים אנוּ מתכוונים כולנוּ לאותו דבר עצמו. כן, אנוּ מתכוונים באמונה כמו בספק לאותו דבר עצמו: שהוא אינו ניתן להסברה!”

“כל הנוער שלנו”, הוּא רושם ב־14 ביוני, “כל אלה שהם עכשיו בגיל בין עשרים לשלושים, יעזבו את הכיווּנים הסוציאליסטיים המעורפלים ויבואו אלי. הם יצאו כמטיפים־נודדים אל משפחותיהם ואל הארץ”. “המסע הזה אי־אפשר לעָצְרוֹ”. “הדגל עולה במחשבתי, אוּלי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב והרקע הלבן פירושו חיינו החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שעות־העבודה. באות העבודה אנו הולכים אל הארץ המובטחת”. “הארץ המובטחת, שבה מותר שיהיה לנו חוטם מעוקם, זקן שחור או אדום ורגל כפופה, מבלי להיות משום כך בלבד לקלסה. מקום שבו נוכל סוף־סוף לחיות כאנשים חופשיים על הקרקע שלנו… מקום שבו נזכה גם אנו לכבוד בתורת גמול בעד מעשים גדולים… כך שקריאת־הלעג ‘יהודי!’ תהא למלת־הכבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצרה, כמו המוני כל עמי־התרבות. כך שעל־ידי מדינתנו נוכל לחנך את עמנו בשביל התפקידים, שכיום הם עוד מעבר לאופקנוּ. כי אלוהים לא היה מקיים את עמנו בחיים זמן רב כל־כך, אילו לא היתה מיועדת לנו עוד תעודה בתולדות האנושות”.

“בשעת כתיבה”, נאמר ברשימות יום אחד אחר־כך, “ובייחוד כשעלה במחשבתי מצב־הרוח הרציני והחגיגי על הספינות, ושם הירידה אל היבשה וקבלת־הפנים החגיגית, בכיתי תכופות על אסונו של עמי”. “אבל כשאנהג את העם”, הוּא מוסיף מיד כצו לעצמו, “חלילה לי להראות דמעות. המנהיג הכרח הוּא שיהיה לו מבט קשה.” “קודם כל אני חייב לשלוט ברוחי!”

“איש לא חשב”, רושם הוא ב־16 ביוני, “לחפש את ארץ הבחירה במקום שהיא נמצאת – ואף־על־פי כן היא קרובה כל כך. הנה כאן היא: בתוכנו פנימה! אין אני בּוֹדה דבר לשום אדם. כל אחד יכול להיווכח, כי אני אומר את האמת. כי כל אחד לוקח אתו ובתוכו חלק מארץ־הבחירה בלכתו שמה. האחד בראשו, השני בידיו והשלישי בחסכונותיו. ארץ־הבחירה היא במקום שאנו נושאים אותה שמה!” “אך מדינת־היהוּדים תהיה מופלאה”, נאמר באותו יום, "ארץ־שבע־השעות אינה רק ארץ־המופת לנסיונות חברתיים, לא רק בית־האוצר של יצירות האמנות – גם בכל ענייני התרבות היא ארץ־פלאים. “מדינת היהודים”, מוסיף הוּא, “היא צורך־העולם”. “דומני”, מסיק הוּא מכאן את המסקנה לעצמו, “בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי העולם”.

לאחר שנתן לסערת־המחשבות הראשונה לעבור עליו בלא־ביקורת ובלא־רציה, שלא לעצור את גידולם של הרעיונות העולים, ובעוד התפרצויות נוספות של מחשבות חוזרות ובאות עליו ומזעזעות את כוּלוֹ, מכריח הרצל את עצמו לתיאור רצוּף של כל התכנית החדשה, על הנחותיה, קווי־היסוד שלה ומטרותיה, לחיבור ושיחזור של הפרטים העיקריים, שמבחר קטן מהם צוטטו כאן. הוּא מפחד, שמא יבוא המות ויחטוף אותו, לפני שיעלה בידו לסדר את כל רעיונותיו בסדר הנכון, לפני שהנכס יהיה מובטח ונעשה “אוצר־בל־יאבד של בני־אדם”. ועם זה הוּא מתכונן להציע את תכניתו לפני בית רוטשילד. וכך נוצרת והולכת (בצד שפע של רשימות בודדות), בחמשת הימים מ־13 עד 17 ביוני 1895, תחת הכותרת “למועצת המשפחה” ו“נאום אל הרוטשילדים”, הטיוטה הראשונה, בת 65 עמודי־דפוס בערך²⁸, למה שעתיד להיות ספר־היסוד שלו: “מדינת היהוּדים”.

הנאום הזה אל בית־רוטשילד כבר מכיל בתוכו חלקים עיקריים מן התכנית באותו הנוסח, שבו הוּא עתיד להשפיע אחר־כך בעולם – נכיר אותם לאחר שימצאו את מקומם הסופי במבנה השלם של החיבור. בכמה עניינים עיקריים שונה הנאום מן העבודה המאוחרת יותר. לא רק בזה, שלא ניסח עדיין את דבריו באותה שלמות של דייקנות והיגיון, שבה תצטיין אחר־כך חוברתו “מדינת־היהודים”. בכלל אין זו עדיין עבודה שנועדה בשביל הקהל, זהו נאום אל מועצת־המשפחה של בית רוטשילד. בית־רוטשילד, או יותר נכון: הונה של משפחת רוטשילד, תופס משום־כך בהרצאה הזאת מקום נכבד.

הרצל משוכנע ורוצה גם לשכנע את משפחת רוטשילד, כי הונה הענקי נמצא בסכנה ורק בעזרת תכניתו למדינת־היהודים אפשר להציל אותו. הון־המשפחה העצום הזה, אומר הוּא, נעשה על־ידי גודלו, ועוד יותר על־ידי האשראי המבוסס עליו, למשהו שאין להעריכו כלל, לדבר שאין לבטאו עוד כלל במספרים. משום־כך הוא סכנה בשביל בעליו וגם בשביל העולם. הרי זה מגדל, שהוּא הולך וגדל יותר ויותר בלי סוף, ומשום־כך הוא מוכרח להתמוטט ביום מן הימים, אם לא ירחיבו את בסיסו ויסיימו את ראשו בצורה הארמונית. לכך יש רק עצה אחת. “הדבר הפשוט והישן הזה הוּא יציאת מצרים”. אם הרוטשילדים לא יתנו את ידם לדבר, יזיקו במאוד ליהוּדים – אבל גם לעצמם. “כי רכושם יוסיף ויגדל ויטיל פחדו גם אחרי צאתנו מפה, וכל האיבה, שנתפזרה עד עתה על ראשי־יהודים לאין ספור, תתחבר ותכביד מעתה על ראשים מועטים – שלכם. ראשים מועטים אלה לא יישבו איתן בייחוּד בצרפת”. אבל אם ילכו עם היהודים, תבוא להם הצלה: המיליארד, שהם עתידים להלווֹת לשם ביצוּע התכנית, יוּחזר להם כעבור עשרים שנה בשיעור שלושה מיליארדים. בעד “המעשה המוסרי של היכּנעוּת לאידיאה של העם” יבואו על שכרם במשרות־הכבוד הגבוהות־ביותר במדינת־היהודים שתקום. ומה יהיה על רכושם המטיל־פחד, העשוי להתערב במדיניותם וכלכלתם של העמים בדרך מסכנת ולא־מוצדקת כל־כך? “זה פשוט עד מאוד… ההון היסודי נשאר בידכם. הרכוש הזה, כל־כמה שיהיה גדול, לא נהיה עוד יראים מפניו. חלק גדול ממנו יישאר באירופה, אבל יחדל לרכוש עוד… אך את החלק העיקרי, שלטון־העולם המסוכן שבאשראי שלכם, אותו אנו מקבלים בשביל ‘חברת־היהוּדים’ שלנו”.

כל זה משמש מִבנה־יסוד לתכנית הגדולה של ההגירה היהודית ושל המדינה היהוּדית, שבקוויה העיקריים כבר נקבעה כאן, אך עוד עתידים לחול בה שינויים ושכלולים רבים, התכנית שאותה הוּא רוצה להביא עתה לפני בית־רוטשילד. מתווך בינו וביניהם צריך להיות מוֹריץ גידאֶמאן, איש־המדע המפורסם ורבה הראשי של וינה מאז 1894, כיורש כסאו של יאֶלינאֶק. לפניו, איש הכהונה הדתית, ולפני אדם סתמי ונבון רצה להציע תחילה את תכניתו לשם עיון וביקורת, להתייעץ אתם בדבר צעדיו הבאים לביצוע התכנית. ברוח זאת הוא כותב ב־11 ביוני 1895 – כלומר, עוד בשלב הראשון של קדחת־היצירה – מכתב מסתורי במקצת. הוא החליט “להתייצב בראשה של פעולה למען היהוּדים”, ושואל אותו, אם הוּא רוצה לעזור לו בדבר הזה. הוּא מבקש ממנו סקירה חטופה על מצבה של יהדוּת־העולם מבחינה כלכלית, סוציולוגית, מדינית. “אדם מנוסה בכתב ובעל־פה כמוך, שהרהר בוודאי הרבה ובכובד־ראש בדבר הזה, לא יכבד ממנו להעלות זאת על הכתב או להכתיב במשך כמה שעות”. את הסקירה צריך הוא להביא עמו לעיר־המרפא קוֹ (Caux) שליד אגם ז’אֶנאֶווה, שבה ייפגש עמו ועם יהודי חילוני אחד בעוד שבוע ימים. אם הפילאנטרופּ הווינאי סאלו כהן, שנתבקש להיות השלישי הזה, יסרב – מניח הוּא לרב את הרשות לבחור אדם אחר. בן־הלוויה שלו צריך להביא עמו תזכיר על מצב רכושם של היהוּדים לפי אוֹמד משוֹער. “הדברים אמוּרים בנוגע לעניין גדול ביותר למען אחינו העניים, האומללים. בקוֹ מצפה לך מילוי־חובה. יותר אין אני יכול לומר לך”.

גידאֶמאן עונה בהתחמקות. אינו יכול להתחייב לבוא, בלי לדעת פרטים. הרצל מפציר בו ושואלו, אם הוּא מוכן, לקרוא לפני אלברט רוטשילד, ראש בית־רוטשילד הווינאי, את “הנאום אל הרוטשילדים” שהכין. אם יסרב גידאֶמאן, שהוּא חושב אותו לאדם המתאים, לקבל את השליחות, ימצא לו עוזרים אחרים. “שכן מצאתי את הפתרון לשאלת־היהוּדים. אני יודע, זה נשמע כטירוף־הדעת; בזמן הראשון עוד יחשבוני תכופות למטורף, עד שיכירו בהזדעזעות באמיתותו של כל מה שאני אומר”. עוד אותו יום (16 ביוני 1895), לאחר המכתב הזה השלוח באחריות, הוּא כותב מכתב שני לגידאֶמאן, ובו הוּא מבקש שלא יחשוב אותו למטורף משום שכתב לו סתם, בלא ביאורים נוספים, כי הוּא יודע את הפתרון לשאלת־היהוּדים.

פרידריך שיף, רופא ועיתונאי, הידיד שביקר ביום זה את הרצל, הופתע למראהו: פניו היוּ יגעים כלאחר נדודי־שינה ארוכים, בתלבושתו ניכרה התרשלות, שלא כדרכו של הרצל, שהיה לבוש תמיד בהקפדה ולפי האופנה החדישה ביותר. מראה פניו, התלוצץ שיף, הוּא כאילו המציא את ספינת־האוויר המונחית – אחד החלומות הגדולים של הזמן ההוּא. הרצל שתק ולא ענה. “אחד הקרבות העיקריים”, רושם הוּא לעצמו, “יהיה עלי להילחם עם לעג־היהוּדים. הלעג היהודי הזה אינו ביסודו אלא הנסיון חסר־האונים של האסירים להיראות כבני־חורין. משום־כך בעצם נוגע לעג זה ללבי”. דומה שהחליט אחר־כך לקרוא לפני חברו הלגלגני את תכניתו, שכבר היתה מוכנה אתו כמעט כולה באותו יום (ב־17 ביוני עוד הוסיף שני עמודים בלבד). הוא רצה, כנראה, מאחר שאת גידאֶמאן אי־אפשר היה להשיג מיד, לראות מה הרושם שתעשה התכנית על אדם, שאין לו דעה קבוּעה בבעיה הזאת. אולי גם גירה אותו הרעיון, לנסות להתגבר על הלעג היהודי הזה בסערה.

מתוך המקורות השונים אפשר לשחזר בערך את מהלך־הדברים. בערב הזמין הרצל, כנראה, את ידידו בכתב, שיבוא אליו ביום המחרת, הואיל ויש עמו להודיעו דבר חשוב. מרוגש כבר מעצם ההודעה המסתורית הזאת, הופיע שיף ביום 17 ביוני אצל הרצל במלון. הרצל נעל אחריו את הדלת, ביקש שלא להפסיקו באמצע, אך למתוח ביקורת גלויה לאחר הסיום, וקרא לפניו מתוך התרגשות רבה את “הנאום אל בית־רוטשילד”. שיף היה מזועזע עד לדמעות. התוכן המוזר של כתב־היד, וכן מראהו והתנהגותו המוזרים לא־פחות של ידידו, עוררו ברופא שיף את המחשבה, כי ייתכן שאין דעתו של הרצל שפויה. דופקו הלם בהתרגשות. שמא גרם לו עומס־העבודה מחלת־עצבים? הוא שתק תחילה. כשהפציר בו הרצל שיביע את דעתו, הודיע לו בגלוי: הוא רואה את התכנית הזאת כפרי־דמיונו של מוח מגורה יותר מדי, הזקוק בדחיפות למנוחה ולטיפול רפואי. הרצל היה מוכן להשׂגות ולביקורת, לתגובה מעין זו לא פילל. הוּא התנגד בתוקף, סיפר על ראשית פעולתו, הראה את המכתב אל הרב גידאֶמאן. הידיד התרגש עוד יותר: “גידאֶמאן”, קרא, “יחשוב אותך למטורף, יבקר מיד את אביך, והוריך יהיו אומללים. אתה עושה עצמך על־ידי העניין הזה מגוחך או טראגי”. הזכרת הוריו העשויים להיות אומללים בגללו, עשתה על הרצל רושם רב כל־כך, ששלח מיד טלגרמה לגידאֶמאן, בבקשה להחזיר לו את מכתבו האחרון בלי לפתוח אותו. “אחד מן הידידים הקשורים בכך, שהסכמתו גם כן שוֹערה מראש, מתנגד בהחלט. מוכרחים להיכנע.” עם זה נשארה קיימת אמונתו באפשרות ההגשמה של הרעיון: “שיף אומר: דבר זה ניסה אחד לעשות במאה שעברה: שבּתאי! כן, במאה שעברה זה לא היה בגדר האפשר. עכשיו זה אפשר – מפני שיש לנו מכונות”. כך רשם ביומנו לאחר השיחה.

אבל לאחר ליל־נדודים בא שיף למחרת שנית. ובשעה שטיילו בגן־הטוּילאֶרי, דחק בהרצל בתוקף ובדאגה גדלים והולכים, לחדול מן העניין הזה, משום שהכול יחשבוהו למשוגע. הרצל היה מרוגש מהתנגדותו המודאגת של האדם התמים והנאמן הזה. הוּא דחה את הצעתו של שיף לשאול לדעתו של הסופר הידוע מאכּס נורדאו, שהיה מיודד עמו זה כמה שנים. אם רעיונותיו, שנשאר משוכנע מאמיתותם, עושים רושם כזה על ידיד משכיל ונאמן, צריך להסתלק מן התכנית. “הנה, זהו הלעג היהוּדי”, רושם הוּא על כך במקוטע ביומנו.

מזועזע עד עומק נפשו, מושפל עד עפר, לוהט כולו בחימה על קטנותם של היהוּדים, שכנציגם הוּא רואה את חברו, ואף בדברי קללה שלו מלא חזות נבואית מרה – כותב הוּא עוד אותו יום (18 ביוני 1895) מכתב רביעי אל הבּארוֹן הירש, שלא ענה לו על מכתבו האחרון. “מכתבי האחרון דורש סיום. הנה הוּא לפניך: הסתלקתי מן העניין הזה. היהוּדים אי־אפשר לעזור להם לפי־שעה. אם מישהו יראה להם את ארץ־הבחירה, ילעגו לו. מפני שהם מנוונים. אף־על־פי כן אני יודע, היכן היא נמצאת: בנו! בהון שלנו, בעבודה שלנו, ובמיזוג המיוחד של שניהם. שחישבתי בדעתי. אך מוכרחים אנחנו לרדת עוד יותר, להיות עוד יותר מגוּדפים, מרוּקקים, מלוּגלגים, מולקים, שדוּדים ורצוּחים, עד שנהיה בשלים לרעיון הזה… עדיין אין אנו מיואשים במידה מספקת. משום כך עלולים הם לצחוק לו למושיע. מה, לצחוק? לא, רק לחייך: לצחוק אין להם עוד הכוח.²⁹ הנה ישנו קיר, והוּא ניווּנם של היהוּדים. מעבר לו אני יודע החירות והגדוּלה. אך אין אני יכול להבקיע את החומה, בראשי בלבד לא. ובכן, אני מסתלק מכך… העניין מבחינה מעשית גמור, לדידי. להלכה עודני מחזיק בו ברמה ובעוז. אולי מראה בכך גם אני, כי איני אלא מנוּון. נוצרי היה בא למען אידיאה רבת־כוח כזאת באש ובמים. מה אתה רוצה? לא הייתי רוצה להיראות כדון קישוט. אך הפתרונות הקטנים: עשרים אלף הארגנטינאים שלך, או העברת היהוּדים אל הסוציאליזם, אינני מקבל. שכן אינני גם אחד סאנשוֹ פאנסה.”

*

את המשבר הזה, שעבר על הרצל עתה, השווה אחר־כך לגוף מלובן כולו באש, שמטילים אותו לתוך מים קרים. “אכן, אם הגוף הזה במקרה ברזל הוּא הרי הוּא נעשה פלדה”. האם באמת לא היתה דעתו צלולה? הנה מקרה קטן, צדדי, המראה את גודל ספיקותיו והתייאשותו. שיף בא למחרת היום (19 ביוני) עם רשימת ההוצאות לטלגרמות ששלח בשבילו. והרצל רושם ביומנו: “נחמה גדולה היה לי בזה, שאני עשיתי את מלאכת החיבור ביתר מהירות ובדיוק, בשעה שאצלו ארך הדבר הרבה זמן ותמיד טעה טעוּיות חדשות. כל־כך זיעזע אותי אתמול!”

ומיד לאחר־כך כתוב: “מתוך עינוי־הנפש, שבו הכניסני שיף על־ידי התנגדותו המיואשת, מצאתי מוצא. אפנה אל ביסמארק. האיש הזה גדול למדי שיבינני או ירפאני”.

במכתב, שהוּא רושם מיד את הטיוטה שלו ביומנו, מבקש הוּא מאת ביסמארק את הרשות להרצות לפניו הרצאה מדינית על שאלת־היהוּדים. "ומה יש לי לומר לשאלת־היהוּדים? קשה בעצם לבטא את המלה הזאת. שכן כשאני מבטא אותה, תהיה בהכרח תגובתו הראשונה של כל איש נבון, לשלוח אותי אל חדר־ההסתכלות [של בית המשוגעים] – המחלקה בשביל הממציאים את ספינת־האוויר המונחית.

"ובכן איך אפתח בדבר? אולי כך: שתי פעמים שתים הן ארבע, שתי פעמים שלוש הן שש, 7 פעמים 17 הן 119, אם איני טועה. בכל יד יש לי חמש אצבעות. אני כותב בדיו סגולה. ועתה אני מעֵז סוף סוף:

“אני מאמין, כי מצאתי את הפתרון לשאלת־היהוּדים. לא פתרון סתם, אלא הפתרון, היחידי”.

לאחר פתיחה מוזרה זו מתאר לו הרצל את התסבוכת והמשבר המוסרי, שנגרם לו על־ידי ההתנגדות של חברו. רשאי הוּא להביא קרבן רק את עצמו, אך אם יחזיקוהו מתקן־עולם מטורף, יגרום צער עמוק להוריו ולאשתו ונזק לעתיד ילדיו. ולפיכך הוא פונה אליו, אל בּיסמארק, “אשר במחט־הברזל שלו תפר ואיחה באופן פלאי כל־כך את גרמניה הקרועה, עד שאין מכירים כלל שהיא תפורה”, האיש “היודע לקרוא בתוך פניהם ומעיהם של בני־האדם”, שיכריע הוא, אם תכניתו היא “רעיון גואל אמיתי, או הזיה חריפה בלבד”. אם ביסמארק יראה את תכניתו כאמיתית וניתנת לביצוע, “הרי אותו היום, שבו אבוא לפרידריכסרוּה, ייחֵד בימי ההיסטוריה. מי עוד יערוב לבו לקרוא את תכניתי חלום יפה, לאחר שגדול אָמני־המדיניות של ההווה טבע בה החותמת שלו? ולמענך, הוד מעלתך, הרי זו, בהתאמה מוסרית, לאומית ומדינית עם כל מפעלי־חייך מלאי־התהילה, השתתפות בפתרונה של שאלה, המציקה לאירופה הרחק מחוץ לתחומם של היהודים”.

אם תכניתו אך מוקדמת, הרי הוא רוצה להעמיד אותה לרשותה של ממשלת גרמניה. “ישתמשו בה, בשעה שימצאו לנכון”. אם ביסמארק לא יענה, או יסרב לקבל את הרצל לשיחה, “הרי תכניתי תהיה רומאן… וגם בזה אירגע. אז פשוט חלמתי כמו האוּטוֹפיסטים, למן הקאנצלר תומאס מוֹרוּס ועד בּאֶלאָמי”.

ב־22 ביוני הוּא שולח את המכתב אל ביסמארק. “אך האם ביסמארק יבין לי? נאפּוֹליאון לא הבין את אנית־הקיטור, והיה צעיר יותר, כלומר, פתוח יותר לכל דבר חדש” – כך הוא רושם לעצמו ביומנו. על־אף הספיקות האלה מצא הרצל ביום ההוּא שוב את איזונו הפנימי. כאילו עם המכתב אל המדינאי הזועם בפרידריכסרוּה כבר הגיעה תכניתו לשלב חדש, אל שלב הפעולה המדינית, מתחיל הרצל למחרת היום מחברת חדשה של יומנו. וכמעט במצב־רוח חגיגי, חדור מחדש באמונה־בעצמו שמצא אותה שוב, כותב הוּא בו ביום, אחרי הפסקה ממושכת, אל ארתור שניצלר, בתשובה על שאלתו בדבר “הגאֶטו החדש”.

"ידידי החביב, תודה על מכתבך. העניין מונח בפראג, הכרעה עדיין לא באה. כל הדבר הזה נדחק עתה אל ירכתי תוֹדעתי. אך אתה צדקת אז, בראותך במבטך הפיקח, כי בהתפרצות האחת הזאת לא פירקתי את העניין לא מעל לבי ולא מעל נפשי. בשבועות, מאז לא כתבתי אליך, ניתמר מתוכי משהו אחר, חדש, גדול בהרבה, הנראה לי עתה כהר־בזלת, אולי משום שעודי מזוּעזע כל־כך, ומה שנתהווה עדיין הוּא לוהט להט־אימים כזה. שבוּעות של התרגשות־יצירה נוראה ביותר, בה חששתי לפעמים, שמא תיטרף דעתי עלי…

היצירה הזאת היא על כל פנים רבת־חשיבות בשבילי ובשביל חיי לעתיד – אולי גם לבני־אדם אחרים. כי מה שמביאני להניח, כי תיכּנתי משהו רב־ערך, היא העוּבדה, כי בשעת מעשה לא חשבתי אפילו רגע, כמנהג ליטראט, על עצמי, אלא תמיד על אנשים אחרים הסובלים סבל קשה.

"עוד אילו ימים של עבודה, והעניין גמור כל כך, עד ששוב אינו יכול לילך לאיבּוּד, אפילו אם נסיבות החיים ימנעו ממני ביצוּעו המדוקדק. אז אעזוב את פאריס לימים אחדים כדי להינפש. אין זו עוד חופשתי; בה אתחיל רק באמצע יולי או בסופו.

אתה מכיר את השיר החביב של הייזאֶ “אל האמן”, שציטטתי לעתים קרובות. שם נאמר:

חָרֵד הוּא פֶּן בִּן־לֵיל יְעָלֵם

וּמִפְעָל זֶה עוֹד לֹא שָׁלֵם.

זה הלך רוחי".

"את צרור הרשימות שעד עתה, הפקדתי ב Comptoir d’ Escompte ³⁰ בקופה מס' 6 מגירה מס' 2. כדי לפתוח, צריך ללחוץ כל אחד משלושת הכפתורים שׁבע פעמים ימינה. מישׁהו חייב לדעת זאת, פן אֵעלם בִּן־ליל. אתה הוּא זה עכשיו.

“האם הנני נראה לך נרגש! אינני כן. מעודי לא הייתי שרוי בהלך־רוח מאושר ומרומם כזה. איני הוגה במיתה אלא בחיים מלאים מעללי גבר, אשר ימחו וימחקו את כל השפל, המבולבל, המסוכסך, שאולי היה בי בזמן מן הזמנים, וישלימו את הכול עמדי, כשם שעל ידי עבודה זו השלמתי עם הכול.”

מביסמארק לא נתקבלה כל תשובה. אבל הרצל אינו מגיע על־ידי כך לרפיון־ידים. הוּא עושה הכנות לתזכיר, שיש בדעתו להגישו לקיסר גרמניה על־ידי הדיפלומט שאֶן (Schoen). לפני־כן רוצה הוּא להודיע על־כך לאלברט רוטשילד בווינה. בדרך זו יבצע בצורה נאותה יותר את כוונתו הראשונה ויסתור את הטענה האפשרית, שעשה מה שעשה “בלי, זאת אומרת, כנגד רצון היהוּדים”.

המכתב, שבו הוּא מבקש מאלבּרט רוטשילד לקבל אותו לראיון, כתוב במרץ, בקרירות, והוא מעשי יותר ממכתביו הקודמים בשאלת היהוּדים. בלא הקדמה הוא מודיע לו על כוונתו, להגיש לקיסר גרמניה על־ידי איש בטוח תזכיר בשאלת היהודים. הוא מקווה, כי “הנסיך הרענן ורב־הפעלים הזה” יבין אותו. “על התזכיר שלי אחתום אני בלבד, ועלי האחריות הבלעדית לנאמר בו. אך הואיל ואני פועל למען העניין היהוּדי, חייב אני להוכיח ליהודים את כוונתי הטובה, ולתכלית זו דרושים לי עדים אחרים נכבדים ובלתי־תלויים. אני חוזר: עדים, ולא עֲרֵבִים או מטילי־תפקיד. באמת אין כלל ביכולתם של אנשים יחידים להטיל עלי תפקיד, ואני אגב איני זקוק לכך. הרוצה אתה להיות אחד העדים האלה? יש לי קושי מסויים, למצוא אנשים מתאימים”.

שאלת־היהודים שאלה רצינית היא עד מאוד, עצימת־העיניים אינה מסלקת את הסכנה. “מתוך סיבות עמוקות הכרח הוּא שהמצב ילך הלוך ורע, עד למהפכה שאין להימנע ממנה”. אם יש לרוטשילד עניין, יזמין־נא את הרצל אליו. באמצע יוּלי נכון הוּא לשירוּתו בכל מקום שהוּא. ואם אין לו עניין, יחזיר־נא לו את המכתב וישמור בסוד את תוכנו.

אלברט רוטשילד אף הוּא לא ענה. והנה צף ועולה שוב הרעיון, לכתוב רומאן בעניין היהוּדים. “ברומאן אביא את הדברים, שאני מתחרט שכתבתי אותם להירש, וייתכן שהוּא הראה אותם מתוך צחוק למכּריו” (4 ביולי 1895). למחרת היום הגיעה תשובה קצרה מאת הירש: ברצון יוסיף לשוחח אתו, בלי לשנות אמנם את דעתו, כשיבוא שוב לפאריס, בעוד חדשים מספר.

עוד באותו יום ענה לו הרצל: "אדון נכבד מאד! הרגיזני קשה, שלא ענית מיד על המכתב, שכתבתי לך אחרי שיחתנו. על כן הודעתיך ארבעה־עשר יום אחר כך, כי הסתלקתי מן העניין. אוּלם אחרי מכתבך שהגיע אתמול אני מבקש לומר לך, כיצד להבין את הדבר. למען היהוּדים עודי מבקש לנסות ולעשות מה – עם היהודים לאו. אם רשאי הייתי להאמין, כי אחד יבין למחשבתי הנועזת, הרי זה אתה. מהיהוּדים האחרים אני יכול לצפּוֹת עוד פחות מזה. באפס־המרץ המדיני נראית בבליטוּת יתירה הירידה של גזענו שהיה עז לפנים. היוּ מלגלגים עלי או חושדים בי, כי אני מבקש בעניין ההוּא לעשׂות מי יודע איזה עסק. אנוס הייתי לעבור בִּיצה שׁל גוֹעל, ולהביא קרבן כזה ליהוּדים – איני מוכן. יהודים אינם מסוּגלים להבין, כי מישהו עושה דבר־מה לא לשם כסף וגם אינוֹ משועבד לכסף, בלי להיות מהפכן.

היוצא מזה, כי הדבר האחרון, ואולי גם היעיל ביותר, שאני מכוון לעשותו הוּא: אני מביא את העניין לפני האדון הנעלה, שדיברתי אליך עליו. הוּא נחשב אנטישמי, זה אינו מפריעני. מצאתי דרך אליו. מישהו יגיש לו את תזכירי. אם יקרא לי על סמך זה, אפשר והשיחה תהיה מעניינת. אם לא ידרוש בפירוש סודיות, ואם מוּתר יהיה בכלל להודיע משהוּ משיחה זו לאחרים, אספר לך זאת, בשעה שהמקרה שוב יזמננוּ יחד. ספק אם הדבר יהיה בפּאריס, כי שבעתי את פּאריס והשגתי במערכת שלי, כי ימשכוני לווינה. הרי מלבד התענוג של חילופי־המחשבה לא יהיה לשׂיחתנו ממילא כל ערך. אתה תעמוד על השקפתך, ואני באותה עקשנות – על שלי. אתה סבור, כי אתה יכול לעשות ביצוּא יהוּדים עניים, כדרך שאתה עושה. אני אומר, כי אינך אלא יוֹצר שטחי־שיווּק חדשים לאנטישמיות. לעולם לא נבין זה את זה. עם זאת איני מתחרט, שבאתי בקשרים עמך. זה היה לי דבר מעניין מאוד להכירך".

*

בימים האלה של ציפיה ושל ספיקות ופיקפוקים, שהלכו ועלו על לבו כפעם בפעם, אם אמנם יגיע לידי מעשה או שהעניין יישאר חזון בלבד, מצא לו חיזוק בעבודה מאומצת ביותר. מסוף יוני עד אמצע יולי 1895 כתב את שלושת מאמריו האחרונים בשביל תמונותיו מחיי הפּאַרלאַמנט הצרפתי, שיצאו אחר־כך (על־ידי חוזה שנעשה בהמלצתו של מאכּס נורדאו) בהוצאת דוּנקר והוּמבּלוֹט בלייפציג כספר בשם Das Palais Bourbon (“היכל בּוֹרבּוֹן”).

בפרק הקודם ראינו, כיצד נוצר חלק עיקרי של הספר, כיצד צמחו והתפתחו השקפותיו של הרצל על אישים, הפּארלאמנט, הדאֶמוֹקראטיה, מדינה וחברה, בעיית הפועלים ובעיות חברתיות דומות. ננסה עתה לסכם השקפות אלה בסקירה קצרה ולהשלים את התיאור.

“היכל בּוֹרבּוֹן” הוא קובץ מובחר מן המאמרים המנוסחים והמגובשים ביותר, שכתב הרצל בפאריס כסופר ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”. לא קובץ של כל מאמריו וכתבותיו שהיו ראויים לכינוס, ואף לא של הטובים ביותר: מספר רשימות ומאמרי תגובה ותיאור, שנכתבו במהירות מיד אחרי אירועים חשובים, נראים לנו כיום מעוּלים יותר בפשטותם, בחיותם ובתיאוריותם. המאמרים שבספר “היכל בּוֹרבּוֹן” לפעמים מחושבים מדי, מעובדים ומהוקצעים מדי, עד למלאכותיות מסוימת. “עמודים רבים”, כתב בחריפות יתירה ובגילוי־הלב הרגיל אצלו המבקר מאכּס נורדאו, “דוגמה הם לפרוזה אמנותית ומלאת־טאֶמפראמאֶנט. דברים אחרים אמנם אינם פשוטים למדי לפי טעמי; אלה אינם כתובים לשם הסיפוק העצמי בלבד, אלא בשימת־לב אל הקורא ובנוכחות מתמידה של המחשבה, כיצד יפעלו. דבר זה אינו מאפשר הישגי־יצירה עליונים”. אך אין בכוחם של הערות־ביקורת אלו להמעיט בהרבה את ערכם של התיאורים רבי־הגוונים וההגיגים בהירי־הראִיה. הם כתובים בסיגנון שקוף נמרץ וציורי מאוד, המעלה גם את המופשט ביותר לתחום המוחשי, ואינו משתמש לעולם בתמונה לא נכונה או בדימוי לא מתאים: סימן מובהק למחשבה ישירה ונאמנה. הדברים שהוּא אומר בספר זה על דישאנאֶל, אפשר לאומרם עליו עצמו: הוּא חושב, אף־על־פי שהוּא משוחח. הוא מסתכל, ושואל עצמו מיד למהותו, לטעמו ולערכו של הדבר שהוּא רואה. הוּא מגלה מעבר לחזית של המלים הגדולות והתנועות הגדולות של הנואמים את קווי־האנוש הנקלים שלהם: “אמונות ודעות ההולכות ומפסידות אמיתוּתן, מסכות הפוליטיקאים, חתחתים קטנוניים, הפרות־אמונים ונטיות־החובה שהן כל־כך נדירות”. הוּא אף מפריז בתיאור הביקורתי של הקטנוניות האנושיות האלה, רואה פחות מדי את ההרגשות והמטרות הנעלות, שהן לעתים קרובות שזורות בהן; הוא מתאר, כפי שכתב עליו סופר ברליני אחד, את אנשי הפּארלאמנט לא כיצד הם עושים חוקים, אלא כיצד הם עושים את עצמם. אבל באיזו דקות וצמצום מתאר הוּא עם זה את מהותם ואופיים של האישים. כהדגמות כדאי לקרוא את תיאורי־האופי של קלאֶמאנסוֹ, ז’אן ז’וֹראֶס, אַלבּאֶרט לבית מוּן (Mun) , בירדוֹ או של המדינאי יוסף ריינאך, צאצא של יהודים גרמניים. “שמעתי אותו פעם, עוד בימי תפארתו, משמיע מעל הבימה בבית־המחוקקים מלים גרמניות אחדות… ניכר היה בעליל, כמה קשות היו המלים הגרמניות ללשונו של אותו גאלי” (במאמר “גדולים שירדו”). או למשל הדברים על עתידו של “האדם הבינוני הגדול” פּוּאֶנקאראֶ: “האדם הזה, שהרבה כל כך למשול, אינו כיום אלא כבן שלושים וחמש… שמו יתנוסס עוד בהרבה רשימות מיניסטרים, ודווקא בראשן… אין כיום הזה אולי אדם שני בהיכל בּוּרבּוֹן, היודע לנהוג בפארלאמנט ביד חזקה כמותו…”

ואולם אישים אלה משמשים לו רק נקוּדת־מוצא, מעין מבוא פסיכולוגי, אל השאלות הגדולות של המדיניוּת של החברה, של השלטון וסדריו, של עיקריהם וסילופיהם. ואם אין מתעניינים בדברים הללו, אומר הוא במאמר האחרון (“בית אולפנא של עתונאי”), לשם מה הולכים אל היכל בּוּרבּוֹן?

עוד במחקריו על הבחירות של 1893 ראינו, שהביט בעין ביקורתית על הדאֶמוֹקראטיה הפארלאמנטרית, כפי שנצטיירה לפניו בצרפת. הוּא ביקר את חוסר־הקביעות ואת מקריות־ההחלטה את פעולת ההשוויה לגבי כל רמה. הדאֶמוקראטיה הזאת מעריכה יותר מדי את הדיבור, היא מטפחת את הבינוניות, היא נוטלת מן המדינאים את האפשרות להשתנות. “אנחנו, אתם ואני, רשאים להתאמץ ולהיות – ויהיה זה איטי ככל שיהיה – נבונים יותר. מתוך הסתכלות, לימוד והרהורים נזדכך לאט־לאט מן הטעויות שירשנו או רכשנו. ודווקא אלה, שחובתם לקיים על־ידי החוק את המדינה בשביל תפקידיה ולהוליך את העם לקראת מטרות נעלמות עדיין, אך נעלות – דווקא אלה אינם רשאים להשתחרר מצורות המתיישנות מיום ליום”. שכן “הפּארלאמנטאריזם זקוק למסכות הנראות עד למרחוק, עם קווי־פרצוף גסים ועם נוקשוּת איומה. והמדינאי אנוס להתקין לו אופי מסויים, שיהא משחק אותו עד כלות זמנו, בלי להיות מושפע מכל התמורות הטבעיות”. התלהבותו, כעסו על אי־הצדק של התנאים, חמלתו לעם, שהיו מתחילתם טהורים ואמיתיים, משתמרים בנוקשות באותה הצורה שמצאו חן בעיני הקהל.³¹ כי הכל מסתובב מסביב לאותה הפקת־רצון של העם, שיש לרכוש אותה ולשמור עליה מכל משמר. בא־כוחו “החופשי” של העם מתקיים רק להלכה, – למעשה נמסר לו על־ידי ועדות־הבוחרים מאנדאט מוגדר ומוחלט; אינו יכול להצביע לפי הכרתו החופשית, אם הוא רוצה להיבחר שנית על־ידי בוחריו שהטילו עליו תפקיד. דווקא השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ והפנים אינן ניתנות כלל להכרעה על־ידי דיונים במועצות־עם גדולות, ובוודאי לא על־ידי הכרעה פשטנית של הן או לאו. עם גידול מספר המתייעצים גדל ועולה אי־כושרם. “פוליטיקה יש לעשות מגבוה”, מסיק הרצל ואומר ב“נאום אל בית־רוטשילד” וב“מדינת־היהודים”. הדאֶמוקראטיה מצריכה כהנחה נימוסים פשוטים יותר מדי. “היכן המוסריות המדינית”, שואל הוא בלשונו של מונטאֶסקיאֶ, “הצריכה לשמש בסיסה של הדאמוקראטיה?” וביומנו הוא רושם באותם הימים (20 ביוני 1895): “ליקוּיי הדאֶמוקראטיה: קיים בה רק החסרון של הפומביות הפרינציפיונית. כי על־ידי הפומביות הזאת הולך לאיבוד אותו יחס־הכבוד הדרוש לשליטה. כל העולם נודע לו על־ידי כך, כי גם השליטים אינם אלא בני־אדם – וכמה תכופות הם בני־אדם מגוחכים ומוגבלים… נוסף לזה אין הפומביות, הנדרשת על־ידי הדאֶמוקראטיה, אלא כוזבת, מדומה. מאחורי הפומביות הרי נעשים בכל זאת דברים, המתגלים אחר־כך בשערוריות. כגון פּאנאמה וכיוצא באלה”.

מצד אחר ברור לו, כי רק האנשים הרגילים, לא הגדולים יתר על המידה אלא הבינוניים, שאליהם שואפת הדאֶמוקראטיה, הם המתאימים לשלטון. “הענקים, הנפילים, הכרחיים בשביל יצירת החדש, אבל מזיקים בשביל הקיים… הקיים והטעון שמירה צריך להיות נשלט רק על־ידי הבינוניים”. יש להבדיל הבדלה ברורה בין עקרון־השלטון ובין צורת־המדינה, סובר הרצל כדעת רבותיו־נערציו מאקיאוואֶלי, מוֹנטאֶסקיאֶ ורוּסוֹ. “קיימים רק שני עיקרים של שלטון: האריסטוֹקראטי והדאֶמוֹקראטי. והעקרון של השלטון חייב, לדעתי, לעמוד בניגוד שבאיזון אל צורת המדינה. עקרון־השלטון וצורת־המדינה חייבים להמתיק זה את זה הדדית”. לפיכך היה גאמבאֶטה מגיע בתוך ההתפתחות ההגיונית של השקפותיו “לסדר את העדה לפי הדאֶמוקראטיה ואת המדינה לפי אריסטוקראטיה חדשה… כי הראֶפּוּבּליקה האריסטוקראטית והממלכה הדאֶמוקראטית הן בלי ספק הצורות הטובות ביותר של המדינה המלוכדת”.

מתוך ידיעת השקפותיו אלה על המדינה ועל העם יובן, כמה קשה היתה להרצל ההחלטה לפרסם ברבים את תכניתו בשאלת־היהודים. אם הוא, המעריץ של אריסטוקראטיה אמיתית, חשב בכלל כי מדיניות חייבת להיות מנוהלת מלמעלה, על אחת כמה וכמה שראה את היהודים מחוסרי כל חינוך מדיני מדור דורות, נטולי כל מרכז מדיני מאחד, כלא־מוכשרים להכריע בעצמם גורלם המדיני, הרי מנסיונותיו הראשונים נראו לו מנוּונים על־ידי הלחץ וההתבוללות עד כדי כך, שלא יבינו את קריאתו לפעולה למען חופש מדיני. “לרצות עתה להגשים את התכנית”, כותב הוא לרב גידאֶמאן ביום 15 ביולי, לאחר התפרצויות אנטי־יהודיות, שהתרחשו באותם הימים בווינה בקשר לבחירות למועצת העיר, “ועל־ידי היהודים, פירושו לסכן אותה. אולם תכנית זו היא קרן־משומרת לימים רעים מאלה”. בזה הוא מחדש את חליפת־המכתבים עם הרב הראשי בווינה. “הברואים הרעים, הפחדנים או ערלי־הלב מרוב עשירות, עשויים אמנם להמאיס על אדם את המפעל היפה הזה: אך אנו חייבים לחשוב על היהודים העניים והטובים, הם הרוב. אין אנו עם נבחר, אבל גם לא עם מנוּול. על כן אעשה ולא אחדל”.

גידמאן ענה לו במכתב, שבדברנותו הרגזנית נגד האנטישמיים הוא עושה כיום רושם כמעט מגוחך. הוא הציע לו ככוח־עוזר את הנדבן הבּרליני היינריך מאיר־כוהן: “אדם נהדר, עשיר מאוד, בעל יד רחבה ומשכיל, וקנאי במלחמה נגד האנטישמיות”. הוא שואל גם בעצתו בדבר פעולה למען בחירתו של יוסף בלוך, הלוחם האמיץ באנטישמיות, כציר לבית־הנבחרים האוסטרי, הרצל שמח מאוד על המכתב הזה. הוּא רואה, כתב ב־21 ביולי, כי גידאֶמאן, שהוא פונה אליו עכשיו בלשון “ידיד מכובד מאוד”, הוא אחד מן האישים הנכונים, שהם דרושים לו. הוא רוצה להפגש אתו ועם מאיר־כוהן, אם אפשר עוד באותו שבוע; הטוב ביותר בשווייץ, טילגרף וכתב. “איני צריך ליהודים העשירים – אך אני צריך אנשי־חיל! לעזאזל, את אלה קשה למצוא. וזה היה המשבר שלי, שידידי ההגון הכניסני לתוכו. התייאשתי לכהרף־עין באפשרות למצוא אנשי־חיל בין היהודים. המשבר מובלג. הוא הובלג בי עוד לפני מכתבך, שכן מתבונן אני בייסוּרי אחינו בכל הארצות בתשומת לב ויום־יום. סבורני, כי לחץ כזה מוכרח להפוך גם את הסמרטוטאים המנוונים ביותר לגברים. עד עתה חסרה היתה תכנית. התכנית נמצאה! אני אומר זאת בכל הענווה, האמינה לי. מי שחושב בעניין כזה על עצמו, אינו ראוי לעסוק בו.”

על פניה חמה זו ענה גידאֶמאן טלגרפית ובמכתב, שמשום “מיחוש־קיבה” ומשום עוד טעמים שונים אין הוא יכול עתה לנסוע. אחר־כך שואל הרועה הרשמי של היהודים, בתורת “איש בעל נסיון עשיר בחיים ובמשפחה”, אם הרצל לא יפסיד, חלילה, על־ידי מפעלו זה את משרתו ב“נוויֶא פרייאֶ פּראֶסאֶ”. שכן כל המפרנס אשתו ובניו עושה, כמאמר חז“ל, צדקה בכל עת, ולפיכך הוא מבקש ממנו, ראשית כול, שיענה לו “על שאלה זו דלעיל.” בסיגנון זה הוא מוסיף ומטיף לו פושרין עוד עמוד שלם, וכל פנייה שלו הוא מחזק בפסוקים ובמאמרי חז”ל. למסור תזכיר לקיסר גרמניה, דבר זה נראה לו דמיוני יותר מדי, בשום פנים אין הרצל צריך לעשות צעד כזה, בלי להכניס בסוד את הממונים עליו, שלא יסכן, חלילה, את משרתו. לספר את התכנית בצורה של רומאן, דבר זה נראה לו יותר: “אלהים חנן אותך בכשרון של פייטן. השתמש־נא בו! אבל העניין אינו דחוף”. לבסוף הוא מודיע, כי הוא נכון להיפגש עמו במזדמן בעיר לינץ שבאוסטריה. “האם טעיתי שוב בהבנת מכתבו הטוב?” רושם הרצל ביומן. “מצב־רוחו הרע, שגרם לי קורת־רוח, בא לו מכופתת־פלפלין כבדה מדי!” ואליו עצמו כותב הוא ב־25 ביולי: “הרי לא תרצה לפלרטט אתי כאשה, המגרה תחילה ונסוגה אחר־כך. בעניין־היהודים אינני מבין דבר שחוק”. הוא יכול לשמוע ולשאת ביקורת, גידמאן יישאר ידידו גם אם אינו מבין לו, להרצל, כשם שכל היהודים הם ידידיו, “רק מן הסמרטוטים, המטונפים והנבלים³² עם או בלי כסף אין אני רוצה לדעת ולא־כלום”, הוּא משקיט את דאגתו בדבר משרתו. אם הדבר יישאר רוֹמאן, הרי בדעתו לפרסמוֹ ב“נוֹיֶא פרייאֶ פּראֶסאֶ”. “אולם אין הוּא עדיין אגדה ואין בידך, כשם שאין בידי מאיר־כוהן, לעשותו לכך. מוכן אני ברצון להיוועץ אתכם, לשמוע טענותיכם ולראות, על־פי זה, מה עלי לעשות. אתה תשפוט את מחשבותי ואני את מחשבותיך – זו משמעות פגישתנו.”

שני ימים לאחר־מכן, ב־29 ביולי 1895, יצא הרצל מפאריס, לאחר שיום קודם לכן השתדל, באי־רצון ולשוא, לשוחח שנית עם הבארון הירש, שראה אותו במקרה עובר על־ידו בכרכרה. “והיום אני עוזב את פאריס. נגמר ספר של חיי, מתחיל ספר חדש. איזה?”

הוּא עזב את פאריס לקביעות. ישיבתו שם, כפי שאמר, נמאסה עליו לאט־לאט. מן הנכר, שאפף אותו שם תמיד ושביתו לא היה עשוּי להמתיק אותו, התגעגע לווינה, אל הוריו, אל סביבה חמה יותר, אל נקודת־מוצא טובה־יותר למפעלו המדיני. כך השיג איפוא מן המו“לים של עיתונו, שיעבירוהו מפּאריס וימסרו לו – אם אמנם בתנאים גרועים מאלה שבפּאריס – את עריכת מדור הפיליטוֹן של ה”נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ" בווינה. רק באי־רצון הסכימו לקבל את התפטרותו כּקוֹראֶספּוֹנדאֶנט בפּאריס, מאחר שלא קל היה למצוא ממלא־מקום ראוי לו. הרצל נראה היה לו, כי מה שהיה יכול ללמוד בפאריס כבר למד שם: הוּא ידע עתה את המדינה והחברה, ראה מקרוב מה הם הכוחות המנהלים את הפוליטיקה, אבדה לו יראת־הכבוד בפני רמי־המעלה, שראה והכיר אותם על טעויותיהם ותכונותיהם האנושיות. הוא עקב גם אחרי המדיניות הגדולה, היאבקות המעצמות בשלום ובמלחמה. וקודם־כל, בפאריס חזר לעצמו, נתבהרו לו מחשבותיו ורצונותיו, חובתו ותעודתו.

מאַוּסזאֶ, מקום שנסע לשם תחילה לכמה שבועות של נופש לאחר מתיחות העבודה, החליף מכתבים וטלגרמות עם גידמאן ועם מאיר־כוהן, מתוך נעימת־דברים מתחלפת. לאחר משא־ומתן ממושך של לך ושוב, נועדה פגישה ביום 17 באוגוסט במינכן. היא היתה ללא כל תוצאה ממשית.

מיד בפגישה הראשונה הכיר הרצל, כי מאיר־כוהן אינו האיש הנכון בשבילו. “יהודי בּרליני קטן מבחוץ; ומבפנים גם־כן קטן”. כך סיכם הרצל את רשמיו על האיש, שסיפר בהרחבה, בשקדנות ובענווה על אירועים פּארלאמנטאריים קטנים במועצת הקהילה בברלין – והיה בשביל הרצל, שאולי העריך פחות מדי את זכוּיותיו, את נכונותו לסייע ואת כשרונותיו, התגשמותה של הבינוניות. לעומתו עשה עליו רושם גידמאן, עם זקנו הפּאטריארכאלי הארוך ועם מתינותו החוגגת, כדרכו של רב ליבראלי, כ“אדם נהדר, נאה וחפשי”, כשהראה לו גידמאן את “הטאֶמפּל”³³ החדש של הקהילה, ראה בזה הרצל משהו סמלי ממש. בצהרים, בשיחה התיאוֹלוגית־הפילוסופית בסעודה המשותפת באכסניה היהודית של יוֹכסבּאֶרגר, שבה הצהיר מאיר־כוהן להפתעתו הנעימה של הרצל, כי הוא מ“חובבי הרעיון של ציון”, פיתח הרצל את השקפתו על האלוהות. הוּא רוצה לחנך את ילדיו על מושג־האלוהים המסורתי. “אלוהים הוּא בשבילי מלה עתיקה, יפה וחביבה, שאני רוצה לשמור עליה. זהו קיצור נפלא למושגים, שאין מוח ילדותי או מוגבל יכול לתפוס אותם. אני מבין בשם אלוהים: את הרצון לטוב! את הרצון־לטוב המצוי־בכול, האינסופי, הכול־יכול, הנצחי, שאינו מנצח בכל מקום מייד, אך מנצח לבסוף תמיד. זה שהרע גם הוּא אינו בשבילו אלא אמצעי בלבד. איך ולמה מתיר הרצון־לטוב את המגיפות, למשל? מפני שעל־ידי מגיפות נהרסות הערים העתיקות והמעופשות, ובמקומן נבנות ערים חדשות, מלאות אור ובריאות, עם תושבים הנושמים לרווחה. כך מכילה כנראה גם האנטישמיות את הרצון האלוהי לטוב, מפני שהיא מלכדת אותנו, מאחדת אותנו בצרה, ועל־ידי האחדות תעשה אותנו בני־חורין. השגת־האלוהים שלי הרי היא שפּינוֹזאית, והיא דומה גם לפילוסופית־הטבע המוֹניסטית. אבל ה”סוּבּסטאנציה" של שפּינוזה היא בשבילי משהו נרפה, ואֶתר־העולם הבלתי־נתפס של המוֹניסטים הוא משהו יותר מדי זעזועי וזהרורי. אבל רצון מצוי־בכול יכול אני לדמות לי במחשבה, כי אני רואה אותו פועל בתופעות. אני רואה אותו, כמו שאני רואה את פעולתו של שריר. העולם הוא הגוף, ואלוהים הוא הפוּנקציה. את התכלית הסופית אינני מכיר, ואינני צריך להכירה; לי די בזה, שהוא משהו נעלה יותר ממצבנו עכשיו. אני יכול לבטא זאת שוב במלים עתיקות, ואני עושה זאת ברצון: “והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע”.

לאחר הארוחה קרא הרצל לפני שניהם את נאומו אל בית־רוטשילד. לא באותה סביבה ואווירה, שביקש מלכתחילה. אל גליאוֹן, על אגם־ז’אֶנאֶווה אל האלפים השווייציים רצה להביא אותם, להוציאם מסביבתם הרגילה לפתוח לבם על־ידי השפעתו האדירה של הטבע ושל מפעלי־הטכניקה המנצחים אותו. עתה קרא בתנאים בלתי־נעימים ביותר: תחילה באחד האולמים הפנויים של המסעדה יוֹכסבּאֶרגר, עד שעה ארבע בערך אחר־הצהריים, כי לאותה שעה נדבר מאיר־כוהן עם ידיד מאנשי־העסק. אחר־כך, משעה שש בערב עד סעודת־הערב המשותפת בשעה שמונה־וחצי בחדרו הקטן במלון, בישיבה על מטתו, משום שהיו רק שני כסאות בחדר. את הסוף קרא לאחר ארוחת־הערב שוב במסעדה, מופסק תכופות בהערות־בקורת קטנוניות מצד הציוני המעשי מאיר־כוהן בדבר פרטים בלתי־נכונים או אוּטופּיים. הרושם על שני האנשים היה שונה. מאיר־כוהן התנגד כדאֶמוֹקראט בתוקף להשקפותיו של הרצל ולהצעותיו בנוגע לאצוּלה ואריסטוקראטיה, ואמר שכל התכנית אינה אלא אוּטוֹפּיה מלאת־דמיון, ואילו גידמאן היה, למרות כמה השגות דומות, כולו התפעלות. אחר־הצהרים אמר: “אם הצדק אתך, כל השקפתי עד עתה מתפוררת. ובכל זאת הייתי רוצה שיהיה הצדק אתך. האמנתי עד עתה, כי אין אנחנו עם, כלומר: אנו יותר מעם. האמנתי, כי ניתנה לנו התעודה ההיסטורית, להיות נושאי רעיון־האנושות בין העמים”. בערב, כשהלכו אל סעודת־הערב, אמר גידמאן, מהומם כולו, אל הרצל: “אתה נראה בעיני כמשה”. ובשעת הפרידה אמר: “היה־נא מה שהנך! אולי אתה הוא שבחר בו אלוהים.” ונשק לו.

בנקודה אחת חשובה הסכימו שני האנשים, שהועיד אותם הרצל לשם ההתייעצות: הנאום הזה אסור שיבוא לפני הרוטשילדים, כי הם אנוכיים יותר מדי מלהבין אותו. התכנית צריכה להתפרסם מיד בצורת רומאן, אולי יובן הרעיון ותתעורר מזה תנועה גדולה. “בעצם כבר הייתי יכול לסלק ידי מספר־המעשים הזה, שכן הדבר אינו מגיע לידי מעשים”, רשם הרצל יום לאחר־כך ביומנו.

נתון לרושם המדכא של הפגישה, מתחיל הרצל באמת למחרת היום רושם מבוא לרומאן יהודי. אבל רק יום אחד העסיקה אותה תכנית ספרותית זו. גידמאן העיר לו על תיאודור הֶרְצְקָה ( 1924־1854), כלכלן ועתונאי וינאי – זמן מה (1879־1872) עבד גם הוּא כעורך ב“נוֹיאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” – שנתן פירסום לרעיונותיו בדבר חברה סוציאלית־ליבּאֶראלית ברומאנים שלו (“פריילאנד” – אדמה חופשית; “נסיעה לפריילאנד”) וניסה אחר־כך (1894) לשווא להוציא לפועל את רעיונו באפריקה. הרצל קרא מיד את השני משני הרומאנים האוּטוֹפּיים האלה, שהשוו אותם עם תוכניתו, משום שגם הוא תיאר בנאומו־תוכניתו פרטים ציוריים רבים, מבחר קטן מתמונות־החזיון של ימי־הסער הראשונים. אולם לא זה, “לא הפרט לעתיד לבוא המתואר כממשי”, כותב הוא ב־22 באוגוסט לגידמאן, “הוא סימן ההיכר של האוּטוֹפּיה, כפי שסבר מאיר־כוהן, אלא הבלתי־חי, המלאכותי”. “‘פריילאנד’, מסביר הוא, הוא מנגנון מורכב עם רוב שינַיים וגלגלים, אבל אין מה שיוכיח לי, כי אפשר להביאו לידי תנועה. לעומת זאת תכניתי היא שימוש בכוח־מניע המצוּי בטבע. כוח זה מהוּ? צרת־היהודים. ומי יהין לכפור, כי כוח זה ישנו?” אך עתה גילה הרצל את הבסיס האמיתי של תכניתו. בנאומו אל בית־רוטשילד הכוח המניע הוא עדיין ההתלהבות העממית, מעין הפשטה שבאה לו מתוך הסתכלותו בהמון הצרפתי. ניכר בשינוי זה, כמה הירבה בינתיים להתעמק בתכונתו המיוחדת של עמו, כמה התקרב יותר לכוחות החיים הממשיים. את הכוח־המניע החדש הזה שנגלה לו, צרת־היהודים, הוא מדמה לכוח־הקיטור הנוצר על־ידי הלחץ, ההולך וגדל על־ידי הלחץ, וניתן להשתמש בו להשגת תוצאות גדולות. “ידוע היה גם כוח־הקיטור, שנתהווה בקומקום־תה על־ידי הרתיחה והניף את המכסה. תופעת־קומקום זו הם הנסיונות הציוניים ומאה צורות אחרות של האיגוד ל’הגנה מפני האנטישמיות'. והנה אומר אני, כי הכוח הזה גדול למדי בשביל להניע מכונה גדולה ולהסיע אנשים… הדין עמי”, מסיים הרצל הסבר זה, “אולי לא יתקיים עמי”

אחרי הכרה יסודית זו באים שוב שבועות של היסוס, של מישוש, של חוסר־החלטה, המסתמנים ביומן על־ידי מה שהוא קורא בעצמו “אימת־הכתיבה המוזרה”, שהיא מונעת אותו במשך שבועות מלרשום דבר ביומנו. הוא מנסה לעמוד על טיבם של האנשים שהוא נפגש אתם, לראות אם הם כשרים לקלוט את רעיונותיו, הוא מחפש לשוא למצוא עוזרים. הוּא רואה בימים אלה, שיש לו כוח להשפיע על בני־האדם ולהלהיבם, לפקוח את עיניהם ולהעלות בהם ניצוצות, וחוזר וקובע, שהתלהבות זו מתנדפת עם התרחקותם מתוך מעגל־הקסמים של אישיותו. גידמאן, שתלה בו בתחילה תקוות רבות ונראה היה שהוא מושפע ומסוּר, נעשה מיום ליום מהסס יותר. נארסיס לאֶוואן (Leven), ממייסדי חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח) בפאריס ומנהלה הכללי, שאתו נפגש על־פי המלצתו של גידמאן בראשית ספטמבר בזאלצבּוּרג, אינו משתכנע מתפיסתו של הרצל על יציאה המונית וארגון מפעל־בנייה בהיקף גדול. הוּא טען: במה יתפרנסו שם היהודים, החיים עתה על חשבון העמים המארחים? דעה כלכלית מוטעית מיסודה, לפי דעת הרצל³⁴. אולם מפי נארסיס לאֶוואן הוא שומע בפעם הראשונה את שמו של ליאון פינסקר, מחבר החוברת “אבטוֹאֶמאנציפּאציה”, וכן על ארגוני “חובבי־ציון” ברוסיה. כן נודע לו, כי הרב הראשי של צרפת צדוק כהן והקולונל היהודי־האנגלי גוֹלדסמיד גם הם מחסידיה של אותה תנועה ציונית. הוּא עוקב אחרי צמיחת התנועה האנטישמית, ולרגל הבחירות למועצת העיר וינה “ביום שלפני ערב ראש־ השנה”³⁵, הוּא “מתבונן מקרוב בשנאה ובחרון”, והוא מרגיש בביטויים השקטים והחמים של אנשים המסיחים לפי־תומם, יותר מאשר בדיקלומי־נאומים רועשים, כמה עמוק שוכנת האנטישמיות בלבבות. והוא עומד וחוזר ושואל איך לגשת להגשמת תכניתו, ובמה יתחיל: בפירסום הרעיון בקהל, או אולי מוטב לפתוח בפעולה מדינית מגבוה – כלומר, על־ידי יצירת עוּבדות מוגמרות, שיכריחו את העם ללכת בכיוון הרצוּי לו.

והנה נראה פתאום מעין מוצא מתוך הפקפוקים והפסיחה על שתי הסעיפים דרך ראשונה לפעולה.

בספטמבר 1895 נתמנה לראש־הממשלה של אוסטריה הרוזן בּאדאֶני, צאצא של משפחה איטלקית אצילה, שנדדה והתיישבה בפולין. קודם־לכן שימש נציב בגליציה, ויצא לו שם של בעל־כשרון ובעל־מרץ. תלו בו תקווֹת, שיוכל לפתור קודם־כל את שאלת־הלשונות הקשה בבוֹהמיה. כדי להשפיע על דעת־הציבור ברוח השקפותיו ומטרותיו, ניגש מיד לאחר התמנותו להקים עיתון גדול, שישמש כוח־מגן לממשלה. לאחר משא־ומתן גישושי, הציע ביום 27 באוקטובר ד“ר קוֹזמיאן, מהימנו של בּאדאֶני, להרצל באורח רשמי עריכתו הראשית של העיתון הזה: רושם רב כל־כך עשו המאמרים, הרשימות והידיעות, שנשלחו על־ידי הרצל מפאריס כסופר קבוע של ה”נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ“. נראה היה, הזדמנות גדולה באה לידו. אם יקבל עליו את התפקיד הזה, הרי יזכה בבת־אחת לאותו כלי־מבטא גדול ופּוֹפּוּלארי, שעל־ידו יוכל להפיץ גם את רעיונו שלו, ונוסף לזה יגיע לידי קשרים קרובים עם ראש הממשלה, שגם אישיותו וגם דעותיו היו אהודות עליו, ויוכל בהמשך הימים לרכוש אותו לשם תמיכה ברעיונותיו שלו. מלמעלה ומלמטה כאחת אפשר יהיה אולי להביא את התנוּעה לראשית מהלכה. מטעמים אלה – ומטעמים אלה בלבד – נכנס הרצל במשא־ומתן זה. הוּא אומר למציעיו, שעוד באותו יום ימסור למוציאים של ה”נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ" את דבר ההצעה הזאת, כי מידת־הנימוס דורשת ממנו, שלא יבוא אליהם לאחר מעשה, וכעבור עשרים וארבע שעות יודיע את גמר החלטתו. כך באה עתה לידו גם האפשרות להכריח את אנשי ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” לבוא לידי ההחלטה, אם הם רוצים ללכת עמו בעניין היהודים, או לאו. טובת־הנאה לעצמו לא ביקש מזה, אף לא היה מוכן לקבלה. הוּא רצה, כפי שהודיע וחזר והודיע, לנהל את עניין־היהודים בלי כל כוונות פרטיות.

עוד בראשית ספטמבר, כשעבר מאוּסזאֶ לגור בווינה, נאלץ לקבוע בשיחה עם בּאכאֶר, שהוא נוקט עמדה מתנגדת ביחס לתכניותיו. ביום 21 לאוקטובר היתה לו עם מוריץ בּאֶנאֶדיקט שיחה, שארכה שלוש שעות רצופות. והנה עכשיו קרא לפני בּאכאֶר את נאומו אל בית־רוטשילד, והעמיד את שני המוציאים של עתונו לפני ההכרעה, להעמיד לשרותו את העתון, שיוכל לדון בו בשאלת־היהודים לפי השקפתו, או לוותר לגמרי על עבודתו בו. ואמנם, היתה זאת – בכך צריך להודות – בעיה קשה, הבעיה שהועמדה לפני שני אנשים אלה, שגדלו בתוך השקפות־עולם אחרות, וחרדו לעיתונם הן מצדו החומרי והן מצדו הרוחני. האם ילכו ויפסידו את מעמדם כעיתון ליבראלי עולמי, בשעה שהם חזקים באמונתם, כי האנטישמיות היא רק תופעה לא־נעימה אך חולפת? “אנחנו נחשבנו עד עתה כעיתון־יהודים”, אמר באסנאֶדיקט בשעת השיחה הראשונה, “אבל מעולם לא הודינו בזה. והנה נבוא עתה ונסיר בבת אחת את כל המסווים, שהסתתרנו מאחריהם?” ובּאכאֶר, שמצא את נאומו של הרצל מעניין אבל לא יסודי, וכינהו בשם “תעמולה לאסאלית”, ענה על הערתו של הרצל, שאין להימלט מן השאלה הזאת: “הרי עשרים שנה גם לא דיברנו על הסוציאל־דאֶמוקראטיה”. היתה זו אמנם פוליטיקה פחדנית של בת־היענה, אבל לפי שיטה. שניהם כאחד הודיעו, כי ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” אינו מוכן לסכן עצמו עד כדי כך, ודחו במוחלט את הצעתו של הרצל.

לפיכך המשיך הרצל את המשא־ומתן עם בא־כוחו של בּאדאֶני. כתנאי עיקרי וראשון העמיד את הדרישה, שבכל עת יהיה רשאי לבוא ולשוחח עם בּאדאֶני – “כמו אחד השגרירים”, כפי שאמר בשעת שיחתו עם בּאדאֶני עצמו. זה הודיע מתוך אדיבות יתירה, כי זה גם רצונו, והוא כבר התייחס אל הרצל, כאילו הדבר נעשה ונגמר.

אולם בשעה שהתחיל הרצל לבוא בדברים עם פקידיו האחראים של בּאדאֶני לשם עיבוד הפרטים הנוגעים לעתון החדש, נעשה לו ברור יותר ויותר, כמה רחוק הוא מן הבריות הללו ועד כמה הוא קשור אל ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”. ביחוד לגבי בּאכאֶר, שממנו למד הרבה מבחינה עתונאית, היה מתייחס כמעט כמו בן אל אביו הנערץ. באחת השיחות, באחד בנובמבר, אמר לו הרצל, שיהיה לו קשה עד מאוד אם יצטרך “להיפרד מידידותו”. באכאֶר שמח כמובן על גילוי זה של חולשה ולא היסס לנצלה; ב“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, אמר, נשקף להרצל עתיד גדול. גם בדבר רעיונו יש לו סיכויים להגיע לידי הבעה בעיתונם יותר מאשר בעיתונו של בּאדני. מן השיחות המרובות צמחה התוצאה הזאת: הרצל ינסה תחילה לייסד “ועדת־חקר” בפאריס או בלונדון; הם, המו“לים, יתנו לו לשם כך חופשה ויתמכו בו בהשפעתם. אם לא יעלה בידו, להביא את הדבר לידי פעולה בדרך זו, יפיץ את רעיונו בקונטרס מיוחד שה”נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ" יפרסם עליו רצנזיה. לא היה כאן הישג גדול, אבל די היה בזה בשביל הרצל, כדי לומר לבאדני בשיחה שניה, שהוא נאלץ לדחות את הצעתו.

האם צדק הרצל בדחייה זו? אפשר להניח שכן. אילו היה נכנס כעורך ראשי לעתון הממשלתי, היה ערכו עולה אמנם בעיני היהודים, הנוהגים להעריך ביותר אותם היהודים, שמצאו הבנה אצל לא־יהודים רמי־מעלה. ואולם עם זאת היה מסתבך מיד בפוליטיקה של אוסטריה ובגורלה של ממשלת בּאדאֶני, שהגיעה לסופה עוד בחודש נובמבר 1897, לרגל ההפגנות הסוערות שנערכו בווינה עם פירסום התקנות החדשות בדבר פקודת־הלשונות. הוא היה נעשה מעין אישיות רשמית, בלי שיהיה לו הבטחון כל־עיקר, שיוכל להשתמש בבּאדאֶני ובעיתונו למטרותיו ולתכניתו. והאם לא היו מתנגדיו מחשידים אותו, ולכאורה בצדק, שהוא מכר עצמו לשלטון והוא משמש כסוכן הממשלה גם בשאלת־היהודים – השאלה שלמענה בלבד היה בדעתו להתקשר עם הממשלה?

אכן, גם מן ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” לא השיג אלא מעט מן המעט, ואפילו אותו משהו שהבטיחו לו באי־רצון בשביל להחזיק בו במערכת, לא נתקיים, כפי שנתברר במהרה. על־ידי הודאת־הידידות גילה הרצל את מקום התורפה שלו, ועל־ידי דחיית ההצעה של הממשלה ניטלו ממנו אמצעי־הלחץ. המו"לים של עיתונו הסיקו מכך ללא היסוס את המסקנות למעשה. הוא היה עובד חשוב של עיתונם, ורק כאל כזה התייחסו אליו מכאן ואילך. הם נהגו בנחת ובידידות, כשנשקפה להם הסכנה שיעזוב אותם העובד הזה, שאין לו תמורה; וּבסירוב ובדחיות, כשבא לבקש מהם שימלאו הבטחתם, לסייע סיוע כלשהו לרעיונו.

כבר כשדרש הרצל תמיכה בחוגים של אנשי־הכספים היהודיים בווינה, הצהיר בּאֶנאֶדיקט שאין הוא יודע ביניהם אנשים מתאימים. רק לפני רב־התעשיין במכרי פחמים דוד גוטמאן המליץ עליו בּאֶנאֶדיקט. השיחה ביניהם היתה ללא תוצאה. בעמל רב השיג מאת הרב גידמאן, שעליו רשם הרצל ביומנו מתוך אכזבה ורוגזה, כי “מן הגבר יש לו רק הזקן והקול”, מכתב אל הרב הראשי צדוק כהן בפאריס. באמצע נובמבר 1895 נסע אליו.

בשיחות שניהל שם עמו, עם נארסיס לאֶוואן ועם רבנים אחדים, שהוזמנו לכך על־ידי צדוק כהן, לא הצליח לרכוש במלואו אף אחד מהם. צדוק כהן התגלה לפניו כציוני, אבל גם לא רצה לקפח זכותה של הפאטריוֹטיוּת הצרפתית. בכל זאת שימש לאחר־מכן לא פּעם כמתווך בין הרצל ובין רוטשילד ויק"א.

אבל ההישג הגדול של נסיעה זו לפאריס היה, שהרצל רכש לתכניתו את מאכּס נורדאו. עוד לפני העברתו של הרצל מפאריס לווינה היתה לו שיחה אתו, שבה התוודוּ שניהם, באיזה כוח דחפה אותם האנטישמיות בחזרה אל היהדות. הרצל לא העֵז בזמן ההוא לומר לו יותר מזה. עתה מצא אצל נורדאו “הבנה כמהירות־הבזק”. נורדאו הכריז על נכונותו לסייע בכל כוחו למען הגשמת הרעיון.

זה היה הרבה מאוד. שכן נורדאו היה כוח ושם בימים ההם. אחת־עשרה שנה גדול היה מהרצל והיה בן עירו בודאפשט. כבנו של הרב המשכיל זידפאֶלד נתחנך חינוך של חרדים, אך התרחק מן היהדות. כאַתיאיסט וסופר גרמני, רופא לפי מקצועו ובו בזמן סופרו הפּאריסאי של העיתון הברליני החשוב “פוסישאֶ צייטוּנג”, הגיע לפירסום רב על־ידי ספריו “פּאראדוֹכּסים”, “השקרים המוסמכים של האנושות התרבותית” ו“ההתנוונות”, שניתרגמו ללשונות מרובות ונפוצו במהדורות גדולות ביותר בכל העולם כולו. הוא נחשב סופר והוגה־דעות חפשי ובלתי־תלוּי בדעת אחרים. קנאי לאמת, הורס אמונות־תפלות – כך עמדה דמוּתו לפני משכילי זמנו, אחד האישים הידוּעים ביותר של הימים ההם. מה גדול היה ערכה של העוּבדה, שאדם זה התייצב מאחורי תנועה, שעוד אתמול לא ידע איש את שמה!

עתה נתן לו נורדאו מכתב אל הסופר ישראל זאנגוויל בלונדון, שלשם נסע הרצל מפאריס, לנסות ולייסד אותה “ועדת חקר” לתכניתו, שהוצעה לפניו על־ידי אנשי עיתונו. ב־21 בנובמבר 1895 הגיע ללונדון. השיחה עם זאנגוויל התנהלה בכבדות, משום שהרצל דיבר צרפתית ולא היה בטוח כי זאנגוויל מבין אותו כראוי, ומצד שני היה קשה לו עצמו להתבטא חפשית באנגלית. ואף־על־פי־כן נרכש הוא, צאצא של יהודים ליטאים, שהגיע באנגליה לפירסום רב על־ידי ספרו “ילדי הגאֶטו”, על־ידי קסם אישיותו של הרצל, אם גם לא שוכנע לעת־עתה מנכונות השקפותיו. הוא הזכיר לפניו שמותיהם של אנשים חשובים, ותיווך שהרצל יוכל להרצות במסיבה של מועדון “המכבים” על תכניתו; זו היתה הפעם הראשונה, שהופיע הרצל עם תכניתו לפני חוג רחב־יותר.

הנאום שנאם שם לא נשתמר, משום שהרצל דיבר חפשית וללא רשימות מפורטות, תחילה גרמנית ואחר־כך צרפתית. דבריו נתקבלו במחיאות־כפיים והוא נתמנה חבר־כבוד של המועדון. אך “ועדת־חקר” לא יצאה אל הפועל, לא בחוג זה ולא על־ידי צירוף אישים אחרים שביקר. הפעולה, שנקודת־הכובד צריכה היתה להיות אנגליה, עדיין לא התחילה, אבל נתקשרו הקשרים הראשונים. הוא בא בדברים עם הרב הראשי אדלר, שביקש לבחון את תכניתו על־ידי הוועדה האנגלוֹ־רוסית; עם סאֶר שמואל מוֹנטאגיו, הבנקאי והיהודי הטוב, שהתלהב לשמע דבריו של הרצל, בלי להתחייב למעשים מסוּימים; עם הרב סינגר ואשר מייאֶר, עורך “ג’ואיש כרוניקל”, שביקש מהרצל מאמר על התכנית לפירסום בשבועונו; וקודם־כל עם הקולונל גוֹלדסמיד, שבדומה לדניאל דאֶרוֹנדה ברומאן של ג’ורג' אֶליוט, חזר גם הוּא, שנולד להורים מומרים, אל היהדות, לאחר שנודע לו מוצאו, והוא אז סגן בצבא הבריטי. “זהו הרעיון של חיי”, אמר להרצל. “אנו נעבוד לשם שחרורו של ישראל”. אבל כולם כאחד לא רצו לשמוע את שמה של ארגנטינה, לא המעשיים ולא החולמים: רק ארץ־ישראל באה בחשבון כמקום־ריכוז לאומי של היהודים. מחוזק ברוחו על־ידי השיחות והפגישות האלה, מיהר הרצל בסוף נובמבר דרך פאריס אל ביתו בווינה.

אולם מכל הנסיונות האלה התברר, כי הפעלת השפעה על אישים בודדים אין בה כדי להוציא את התכנית אל הפועל. משום כך החליט להביאה לפני ציבור רחב יותר. עוד לאחר שיחותיו עם המו"לים של עיתונו כמעט החליט בלבו לפרסם את תכניתו בצורת קונטרס מיוחד. בדרכו לצדוק כהן בפאריס מחק מתוך “הנאום אל בית־רוטשילד” את כל המקומות, שיש להם שייכות לאותו בית. עתה עיבד מחדש את כל הנאום הזה מיסודו, גם מצד התוכן וגם מצד הסיגנון, צירף לו ושיבץ בו ניסוחים ומחשבות מתוך השיחות שניהל מאז ועד עתה, קבע לו יסודות נרחבים־יותר, מיבנה הגיוני־יותר וסיום מרתק־יותר. כך נוצר בעצם חיבור חדש לגמרי. שמו היה: “מדינת־היהודים. נסיון לפתרון מודרני של שאלת־היהודים, מאת תיאודור הרצל, דוקטור למשפטים”.³⁶ לאחר רוב מאמצי־שווא להוציא את החוברת באחת ההוצאות החשובות, יצאה ביום 14 בפברואר 1896 במהדורה של 3,000 טפסים בהוצאת מ. ברייטאֶנשטיין בווינה.

בפרקים הקודמים ראינו את התהוות השקפותיו של הרצל על העולם והתפתחותו, על הטכניקה, השאלה הסוציאלית, המדינה, היהודים: מכל המחשבות והתפיסות האלה כלולה התמצית ביצירתו זו הקטנה, שהיא בלא ספק החשובה בכל יצירותיו – מעין יצירת חייו. המתבונן יוכל לגלות עוד לפעמים בין השיטין עקבות ההתלבטות הגדולה שהתלבט בה, וההשקפות שהיה צריך להתגבר עליהן, בשביל לסלול לעצמו דרך להכרה החדשה. אם נשווה את הדברים עם הנאמר ב“נאום אל בית־רוטשילד”, נראה כמה גדל הרצל וצמח מאז, וכמה הוּא יכול עתה להרצות את תכניתו ביתר הגיון, בהירות, שליטה ובטחון. ייתכן כי ראשוני הראיונות והשיחות שלו על תכניתו היו מצליחים יותר, אילו הוגשה כיסוד התכנית בניסוח חדש זה. ואולם לצורה זו הגיעה התכנית דווקא על־ידי אותם הראיונות והשיחות ללא־הצלחה, שמכולם למד הרצל. ניתוח מדוייק של ספר “מדינת היהודים” היה מגלה בלי קושי עקבות של כמעט כל שיחה וחוויה שלו במשך אותם הימים. איזו בהירות והחלטיות, איזה כוח ורעננות, איזו גאווה בטוחה נשמעת עתה מתוך המבוא, המעמיד את בעיית־היהודים לוויכוח ציבורי. הוּא נשׁמע כתֵקַע שׁופר.

"…שאלת־היהודים קיימת. איוולת תהיה זאת, לכחד אותה. חתיכת גררה של ימי־הביניים היא, אשר עמי־התרבות במיטב רצונם לא יכלו לחסלה עד היום. את נדיבות רצונם הלא הראונו בתתם לנו אֶמאנסיפּאציה. שאלת־היהודים קיימת בכל מקום שיהודים יושבים במספר ניכּר. במקום שאינה, שמה היא מגוררת על־ידי יהודים מהגרים. אנו הולכים, כמובן, למקום שאין רודפים אותנו; עם בואנו באה הרדיפה בעקבותיו. זו אמת היא, על־כרחה תוסיף להיות אמת, בכל מקום, אפילו בארצות מפותחות ביותר – והראיה צרפת – כל עוד לא תיפתר שאלת היהודים פתרון מדיני. היהודים העניים נושאים עתה את האנטישמיות לאנגליה, כבר הביאוה לאמריקה.

"דומני מבין אני לאנטישמיות, והיא תנוּעה מאוד מורכבת. אני מתבונן בתנועה זו בתור יהודי, אך בלי שנאה ופחד. דומני יכול אני להבחין, מה באנטישמיות מן השחוק הגולמני, מקנאה מקצועית שפלה, מדעה־קדומה מוּרֶשֶׁת, מאי־סובלנות דתית – אבל גם מה שיש בה מן ההתגוֹננוּת המדוּמה. אינני חושב את שאלת־היהודים לא לסוֹציאלית ולא לדתית, אף אם תרבה ללבוש צביון זה או זה. שאלה לאומית היא, וכדי לפתור אותה עלינו לעשותה קודם־כל שאלת־עולם מדינית, הטעונה הסדר במועצת עמי־התרבות.

“עם אנחנו, עם אחד”.

“בתום ויושר נסינו בכל מקום להיבּלע בכלל־העם אשר סביבותינו ולנצור רק אמוּנת אבותינו. אין מניחים לנו. לשוא הננו פּטריוטים נאמנים, ופה ושם אף מופלגים, לשוא קרבנות נפשנו ומאודנו שאנו מקריבים שכם־אחד עם עמיתינו האזרחים, לשוא עמלים אנו להרים כבוד־תהילתן של ארצות־מולדתנו, באמנויות ובמדעים, להגדיל עושרן על־ידי מסחר וקניין. במולדותינו, אשר גם אנו הן־יושבים בהן זה מאות־שנים, יריעו עלינו כזרים; לא־אחת אף אלה שמשפחותם טרם היו בארץ בעת שאבותינו כבר נאנקו בה. מי הזר בארץ, זאת יכול הרוב להכריע; שאלת כוח היא, ככל דבר ביחסי העמים. באמרי זאת, ומה־גם בתור יחיד שממילא אין לו ייפּוי־כוח, אינני מפקיר מאומה מן הזכות הראויה לנו כמשפט החזקה. במצב העולם עכשיו, וּודאי עד ימים אין־חקר, הכוח קודם לצדק ומשפט”.

רואים כאן ברור, איך ההכרה היסודית, שהועמדה בראש השיחה עם הבארון הירש, הלכה והתעמקה והופיעה בצורה חדשה ומוכללת־יותר. שאלת־היהודים היא שאלה מדינית, היא כפופה לחוקיה הכלליים של המדיניות, שבה קודם הכוח לצדק, כך הוא אומר עכשיו במלים דומות לאלה שניסח אותן פרדינאנד לאסאל בראשית התעמולה שלו. “ביחסים הבינלאומיים אין לא צדק ולא אנושיות”, רשם הרצל ביומניו בזמן הניסוח של אותו פרק, “ודבר היעדרם של שני אלה – אפשר היה להתבדח – עושה את שאלת־היהודים שאלה בינלאומית”. גם עכשיו עוד מאמין הרצל, אמנם, ב“עליית בני־האדם למדרגות גבוהות־יותר בעידון המידות”. אבל זהו תהליך איטי מדי, משיהיה אפשר לבסס עליו מדיניות. “אילו רצינו להמתין עד שיזדכך גם חושם של האנשים הבינוניים לרוח אדיבה זו, שהיתה עם לאֶסינג שעה שכתב את ‘נתן החכם’, ייכלו בינתיים חיינו אנו וחיי בנינו, נכדינו ונינינו”. התבוללות ממשית, השתוות אמיתית בתחושה ובצביון, אפשר היה להשיג בכל מקום רק על־ידי נישואי־תערובת. ואולם את אלה אפשר יהיה להגשים באמת־מידה גדולה רק אם היהודים ישיגו תחילה כוח כלכלי כזה, שהדעות הקדומות הנושנות של החברה תתבטלנה על ידי כך. “ואולם לתהליך כזה של הטמיעה אין להגיע; שכן יהיה זה שיעבוד הרוב למיעוט, אשר אך תמול היה בזוי ואשר לא בידו הכוח הצבאי והמינהלי.”

גם ההנחה החיצונית לכך – היעדר רדיפות, ומצב נוח מבחינה פוליטית שיימשך דור אחד או שני דורות – לא תתקיים. “כי בעמקי נפש־העם רובצים משפטים־קדומים ישנים נגדנו. הרוצה להיווכח, אין לו אלא להטות אוזן לדבר העם המסיח לפי תומו ופשוטו: האגדה והמשל אנטישמיים הם.” וכך מתעוררת – כאילו היה בטובתם של ישראל משהו מן המגרה ומרגיז – לאחר תקופות קצרות של סובלנות תמיד מחדש השנאה הישנה ליהודים.

הלחץ והרדיפות לא יכלו לישראל מעולם. להיפך: הם דחפו את הטובים והנבחרים חזרה אל גזעם, ואת אלה, שביקשו להטיל מעל עצמם את סימניהם המיוחדים ולטמוע, עשתה שנאת הסביבה שוב לזרים. אף אילו רצו איפוא היהודים להפקיע את ייחודם כעם – הרי האויב המשותף והתגובה האחידה במהותה לגבי אויב זה ליכדו אותם תמיד שוב כעם, תכופות אף בעל כרחם – ויוסיף ללכד אותם בתור “קיבוץ היסטורי, שניתן להכיר את שייכותו יחד”.³⁷ על הדת, סובר הוּא, מאחר שאין לנו עוד שפה משותפת, הרי “אמונת אבותינו” הוא סימן־ההיכר היחיד של אחדותנו ההיסטורית. ליכוד היסטורי זה, התגובה האחידה לאויב המשותף, הם הם בשביל הרצל העיקר ובו מתבטא רצוננו להמשך חיינו כעם. “מי שיכול ורוצה ומוכרח לחדול, יחדל. אבל האישיות הלאומית של היהודים איננה יכולה, איננה רוצה ואיננה מוכרחה לכלות. אין היא יכולה, משום שאויבים חיצוניים מלכדים אותה. אין היא רוצה, זאת הוכיחה במשך אלפיים שנה בסבל יסורים נוראים. ואין היא מוכרחה, זאת אני בא להוכיח בחיבור זה, כפי שהוכיחו כבר רבים, שלא נואשו מתקוותם. ענפים רבים ושלמים מן היהדות יכולים לכמוש ולמות; העץ חי”.

מהו מקורה של שנאת ישראל? לדעתו של הרצל, שכבר עמדנו עליה, נובעת היא ממעיינות רבים. היא שוכנת עמוק בתחושת העם, שום ממשלה לא יכלה לה ברצינות. “העמים, שהיהודים יושבים בתוכם, כולם כאחד אנטישמיים הם, במעטה בושת או בלי בושת”. הצורה המודרנית של האנטישמיות, שהיא שונה ביסודה מן השנאה הדתית ליהודים שבזמנים הקדומים תוצאה היא מן האֶמאנציפּאציה – כך אומר הרצל עתה, כפי שאמר עוד בשיחה עם הסופר שפיידל (ראה לעיל, עמ' 74־73). “העם הפשוט אין לו הבנה היסטורית, ואינו מסוגל לה. הוּא אינו יודע, כי עווֹנות ימי־הביניים נפקדים עתה על העמים האירופיים. אנחנו היינו למה שעשונו בגאֶטאוֹת”. השיחרור מן הגאֶטו, האֶמאנציפּאציה, איחר לבוא. “אנחנו לא היינו עוד מסוגלים במקומות מושבותינו לקבל את האֶמאנציפּאציה כשורה. כבר התפתחנו בגאֶטו באורח מוזר לעם־מעמד־בינוני, ויצאנו משם כמתחרים שמוראם על המעמד הבינוני”. ולפיכך נתונים היהודים בתוך לחץ כפול, כיהודים וכחברי הבורגנות. לכך נוסף שאנו יוצרים בתמידות עודף של אינטליגנציה בינונית, “שאין לה לא מוצא לעומק ולא עליה לרום – כלומר, לא ירידה בריאה ולא עליה בריאה. בירידה למטה נעשים אנו פרוליטארים מהפכניים, מעמידים מתוכנו את סגני־הקצינים של כל המפלגות הריבוֹלוּציוֹניוֹת, ובאותה שעה גדל ועולה עוצם־כספנו הנורא”, כוח ממון, שמפאת היותו אנוֹנימי ומעורה בתוך הכלכלה הכללית של הארץ, אינו ניתן כמעט להיות נתפס על־ידי חוקים מיוחדים והוא מגדיל משום־כך את השנאה שבעתיים. ואם לא יימצא מוצא אחר, הרי עתידה המלחמה הסוציאלית בהכרח “להיעשות על גבנו, משום שגם במחנה הרכושני וגם במחנה הסוציאליסטי אנו ניצבים ועומדים בנקודת־הסיכון המבודדת ביותר”.

וכך יישארו היהודים, אם לא יימצא פתרון יסודי, בכל מקום שהם מצויים שם במספר ניכר, במצוקה מיוחדת להם. השוויון החוקי למעשה בוטל לרעתם כמעט בכל מקום, כפי שאפשר לראות כבר מן העוּבדה הגלוּיה, שהיהודים אינם מגיעים אף למשרות גבוהות במקצת בצבא ובמינהל המדינה. תעמולת־חרם שואפת לדחוק אותם מחיי המסחר. התקפות פומביות עליהם, בזיונות, התרחקות מחברת היהודים ונעילת־דלת בפניהם, מעשים בכל יום הם. רדיפות אלו יש להן צביון מיוחד בכל מדינה וחוג חברתי. שונות הם בגוניהן, אך לא באופיין הטיפוסי: בכל מקום מסובב את היהודים האויב האחד, לחץ אחד לוחץ עליהם. “בשדרות הכלכליות העליונות הוא גורם אי־נעימות. בשדרות הבינוניות הנהו מועקה עמוקה. בשדרות הנמוכות – יאוש בגילוּיו. העוּבדה היא, שבכל מקום התוצאה אחת היא, שניתן לכללה בקריאה הבּרלינית הקלאסית: “יוּדאֶן ראוּס!” [יהודים צאו!]. אסכם איפוא את שאלת־היהודים בניסוחה המצומצם ביותר: האם מוכרחים אנו כבר לצאת? ולאן? או עדיין יכולים אנו להישאר? ועד מתי?”

במצב זה, שבו יש לראות את ההמתנה לחסדי האדם כשגעון או כאיבוד עצמי לדעת, “באה הרוח העולמית ממקום אחר לעזרתנו”. הטכניקה המודרנית שבה תלה הרצל – בן מאמין של המאה הי"ט שהשקיף מעבר לגבולותיה – עוד בילדותו את התקווה, שהיא תפתור שאלות־אנושות גדולות, היא תאפשר גם את הפתרון הנכסף של שאלת־היהודים. “מאה זו”, נאמר עתה, "הביאה לנו ראֶנאֶסאנס מופלא על־ידי ההישגים הטכניים. המרחקים של פני־האדמה נכבשו לנו, ובכל זאת מתענים אנו בחבלי מיצר. קל־מהרה ולבטח אנו נישאים עתה באניות קיטור ענקיות על־פני ימים לא נודעים עד־עתה. מסילות־ברזל בטוחות אנו סוללים אל תועפות־הרים, אשר לפנים העפיל אדם בחרדה לעלות אליהן ברגל. המאורעות באותן ארצות, שעדיין לא נתגלו בזמן שכלאה אירופה את היהודים בגאֶטאות, נודעים לנו לאחר שעה אחת. משום־כך מצוקת־היהודים אנאכרוֹניזם היא – ולא משום שעוד לפני מאה שנה היתה תקופת־השכלה, שלמעשה לא נתקיימה אלא באצילי־הרוח.

“והנה חושבני, שמאור החשמל לא הומצא כל־עיקר, כדי שמספר סנוֹבּים יאירו את אולמי הפּאר שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו בעיות האנושות. אחת מאלה, ולא הנקלה שבהן, היא שאלת־היהודים. בכך שאנו פותרים אותה אנו עושים לא רק לעצמנו, אלא גם להרבה נענים ונדכאים אחרים”.

היא נפתרת על־ידי הגירה, על־ידי קיבוץ העם מפיזורו, על־ידי ריכּוזו בארצו שלו, בשלטונו של עצמו ואחריותו של עצמו, או במלה אחת: על־ידי ייסוד מדינת־היהודים. המדיניות תיצור את היסודות, הטכניקה תאפשר את הביצוע, הכוח המניע של המכונה הגדולה היא צרת־היהודים, והרעיון־המנחה: מדינת היהודים. “שום אדם אינו חזק או עשיר למדי, בשביל להעתיק עם ממקום־מושב אחד לאחר. דבר זה יכול לעשות רק רעיון. רעיון־המדינה אכן יש לו כוח כזה. במשך כל ליל ההיסטוריה שלהם לא חדלו היהודים לחלום חלום־מלכות זה: ‘לשנה הבאה בירושלים!’ הוא פסוקנו הישן. עתה הנה שׂוּמה עלינו להראות, כי החלום יכול להיות לרעיון בהיר כיום.”

כך משרטט הרצל במבוא את מהותה של תכניתו ואת ערכה. לתיאור הפרטים מוקדש חלקו הגדול של החיבור. שלושה פרקים בו, בהתאם לשלושת הגופים, שינהלו את הגירת היהודים: החברה היהודית (Jewish Company); החבורות המקומיות(Ortsgruppen); ואגודת־היהודים (Society of Jews). ³⁸ נסכם בקצרה את עיקר תוכנם.

ראשית־כל יש לייסד את אגודת־היהודים. היא אישיות מוסרית, בא־כוחו של העם היהודי. מהו היסוד המשפטי שלה, מה תפקידיה?

באותם השבועות, שבהם זיעזעו הכרותיו החדשות בשאלת־היהודים את כל ישותו של הרצל והביאו את התמורה הגדולה, הבהיק בלבו גם הרעיון בדבר תיאוריה חדשה על היסוד המשפטי של המדינה. בפרק האחרון של “היכל בּוּרבּוֹן” רמז בקצרה על הרעיון הזה, וב“מדינת־היהודים” הוא מפרט אותו ובקצת הרחבה. תורת האֲמָנָה החברתית של רוּסוֹ נראית לו בלתי־נכונה, “עם כל ההשפעה הנוראה והפוריה” שהיתה לתורה זו על מהלך ההיסטוריה. התורות הנושנות־יותר על יצירת המדינה בידי השמַים או בידי כוח־אַלים התורות הפּאטריארכאלית והפּאטרימוניאלית, אינן הולמות עוד את ההשקפות של זמננו. והתיאוריה הנכונה־ביסודה של הכרחיות־השכלות משאירה את השאלה בלא מענה, אם מתוך זהירות או מתוך נוחיות. “ואולם שאלה, שגדולי הפילוסופים של המשפט בכל הזמנים הרבו כל כך להתעסק בה, אי־אפשר שהיא בטלה לגמרי. למעשה יש במדינה תערובת של אנוֹשי ועל־אנוֹשי כאחד. הזיקה המעיקה לפעמים בין הנשלטים לשולטים דורשת במפגיע יסוד משפטי. אני חושב, אפשר למצוא אותו ב־negotiorum gestio [”הנהגת עניינים").

הרצל מעביר כאן מושג משפטי, שנוצר על־ידי “החוש המשפטי המופלא של הרומיים”, ממשפט הפרט אל משפט המדינה. “אם רכושו של חשוּך־יכולת נתון בסכנה, רשאי כל אדם לבוא ולהצילו. זהו הגאֶסטוֹר, מנהל עסקי זולתו. אין לו שום הרשאה, כלומר, שום ייפוי־כוח מידי אדם. הרשאתו באה לו מהכרח גבוה יותר”. אבל בקבלו עליו את התפקיד הרי הוא נעשה, כבעל־הרכוש עצמו, אחראי לו, והוא חייב לתת את הדין על התרשלות לגבי התפקיד, שהוּא קיבל על עצמו. ועל־ידי האישור מחייבת הנהגת העניינים של הגאֶסטוֹר את בעל־העסק, כאילו הוּא עצמו נתן מראש את ההרשאה לכך.

אם נעביר משל זה אל שטח המדינה, הרי העם הוּא בעל־העסק, והממשלה – הגאֶסטור, המנהל. “המדינה מתהווה על־ידי מלחמת־הקיום של העם. במלחמה זו אין יכולת לקבל תחילה, בדרך ארוכה ומסובכת, הרשאה כתיקונה… גאֶסטור־המדינה רשאי כל צרכו, כשהעניין הכללי בסכנה והדוֹמינוּס [הבעל] קצרה ידו מלהושיע לעצמו, מחוסר־רצון או בגלל מניעות אחרות”. אבל כמו במשפט־הפרט כן גם כאן נעשה הגאֶסטור אחראי לדוֹמינוֹס בהנהלת אותו העניין, שלקח בידו בכוח ובלי הרשאה מוקדמת. רואים אנו: יש כאן תיאוריה מדינית, החורגת מן המקובל בכל תפישתה את המדינה, העם והשלטון. היא מנסה לבסס את מהותה של המדינה מבחינה משפטית, לפתוח את הדרך לפעולה אחראית מצד מנהיגות העם ולהגביל בו בזמן את ידיה בפני התנהגות שרירותית.

כיצד הוּא משתמש בה לגבי היהודים? “עם היהודים”, סבור הרצל, “אין לאל ידו עתה, על־ידי היותו בתפוצה, לנהל בעצמו את ענייניו הפוליטיים. מלבד זה נמצא העם במקומות שונים במצוקה קשה או קלה. הוא זקוק קודם כל לגאסטור. אכן גאֶסטור זה אסור שיהיה איש יחיד. יחיד כזה יהיה מגוחך או – כיוון שייראה כמתכוון לטובת עצמו – בזוי. גאֶסטור היהודים חייב להיות ‘אישיות מוסרית’ בכל המובנים. והיא ‘אגודת היהודים’.”

את המכשיר הראשון והחשוב הזה, “אגודת היהודים” (Society of Jews) – כביאת־כוח משפטית־מוסרית של העם היהודי הרוצה בקיומו, וכמרכז לתנועת־העם החדשה – אומר הרצל להקים מתוך “חוג היהודים האנגלים הדגולים”, שלפניהם הציע את תכניתו בלונדון ומצא בהם אהדה מסויימת. גוף מרכזי זה יש לו תפקידים מדעיים ומדיניים. כצעד ראשון עליו לברר, כיצד נתקבלה תכנית־המדינה בין היהודים ובעולם, לאסוף את כל גילויי־הדעת, בשביל להיווכח ולדעת, “אם היהודים כבר רוצים ומוכרחים לנדוד אל ארץ הבחירה”. הוא יצטרך גם לערוך בעזרת הקהילות היהודיות בכל העולם סטאטיסטיקה מקפת, שממנה יוכלו לעמוד על מספר היהודים שכבותיהם, כוחם ויכלתם.

היהודים, המצדדים ברעיון החדש של מדינה יהודית, מתכנסים סביב “אגודת היהודים” ומכירים בה כגאֶסטור של היהודים. על־ידי כך מקבלת האגודה את האבטוריטה לדבר בשם היהודים. נסמכת על כך, היא צריכה להשתדל, שיכירו בה ב“כוח־יוצר־מדינה”. “על־ידי כך תהיה המדינה במהותה כאילו כבר נוצרה”. אז תבוא האגודה לפני המעצמות עם הדרישה, לתת לה את הריבונות בחבל־ארץ על־פני האדמה, שיספיק לצרכי עמנו המוצדקים." הריבונות הזאת הנחה מוקדמת היא לכל. את שיטת “ההסתננות³⁹ האיטית של יהודים”, שנהגו בה בארץ־ישראל ובארגנטינה, יש להפסיק. “ההסתננות מן ההכרח שסופה יהיה תמיד רע”. שכן בהנהגת עליה בלי השגה מוקדמת של ההנחות המשפטיות לכך, “בא תמיד הרגע, שבו סוגרת הממשלה, בלחץ האוכלוסיה המרגישה עצמה בסכנה, עליה נוספת של יהודים. היציאה יהיה לה איפוא טעם רק אז, אם יסודה הוא ריבונותנו המובטחת”.

אם תהיינה המעצמות מוכנות להעמיד לרשות היהודים חבל־ארץ בתנאים האלה, תצטרך “אגודת היהודים” לנהל משא־ומתן בדבר מקומו של חבל־ארץ זה. איזו ארץ תבוא בחשבון לשיבת היהודים? דבר זה אינו קבוע עדיין בהתחלה בשביל הרצל. ההכרעה בשאלה זו תלוּיה, לדעתו, באפשרוּיות הקיימות ובדעת־הקהל של העם היהודי. ואת שני הדברים האלה צריכה לקבוע “אגודת היהודים”. הרצל עצמו מזכיר, כמו ברשימותיו הקודמות, שתי ארצות: ארגנטינה וארץ־ישראל, בלי להכריע לפי שעה בעד אחת משתי הארצות או נגד ארץ אחרת. ואולם אם משווים את הזכרת שתי הארצות ברשימות הראשונות עם הניסוחים עליהן ב“מדינת היהודים”, הרי מתחוור, כי ארץ־ישראל בתורת “מולדתנו ההיסטורית הבלתי־נשכחת” כבר עלתה בינתיים אל המקום הראשון ומתגבשת סביבה תכנית־פעולה שלמה. “השם הזה לבדו”, נאמר ב“מדינת־היהודים”, “יהיה לעמנו קריאת־מאסף תוקפת באדיר. אם יתן לנו הוד מלכותו השולטן את פלשתינה, נתחייב להסדיר הכספים של תורכיה הסדר שלם. בשביל אירופה נהווה שם חטיבה של הדייק. כלפי אסיה, נשמש משמר־חלוץ של התרבוּת נגד הבארבאריות. בתור מדינה נויטראלית נוסיף לעמוד בקשרים עם כל אירופה, שתצטרך לערוב את קיומנו. למקומות הקדושים של הנצרות אפשר יהיה למצוא צורה אֶכּסטאֶריטוריאלית לפי משפט־העמים. אנחנו נחזיק משמר־כבוד סביב למקומות הקדושים ובקיומנו נערוב בעד מילוּי חובה זו. משמרת־כבוד זו תהיה הסמל הגדול לפתרון שאלת־היהודים מקץ אלף ושמונה מאות שנות ייסורים לנו.”

אם נפלה ההכרעה, ו“אגודת היהודים” קיבלה, בחסותן של מעצמות אירופה, את הריבונות על חבל־ארץ מסוּים וביצעה את עבודות הסקר והמחקר, החייבות להקדים כל פעולת־התיישבות שיטתית – אז מתחילה עבודת “החברה היהודית” (Jewish Company).

“החברה היהודית” הוא הגוף המבצע בעלית היהודים ויישובם. היא צריכה להיווסד כחברת־מניות לפי החוק האנגלי עם מקום־מושבה הראשי בלונדון, “מפני שהחברה צריכה לעמוד, מבחינת משפט־הפרט, בחסותה של מעצמה גדולה, שבזמן הזה איננה אנטישמית.”

תפקידה הראשון הוא לחסל, בדרך נוחה ליהודים ולא מזיקה לכלכלה של ארצות־מושבותיהם, את נכסי־דלא־ניידי של היהודים היוצאים, ולנהל תכניתית את היציאה־העליה ואת בניין הארץ. “החברה היהודית” מאורגנת כמפעל כלכלי טהור; היא צריכה לבצע את כל מפעליה – בפיקוחה המתמיד של “אגודת היהודים” – על בסיס כלכלי־מסחרי בלבד.

לגיוס הון־מניותיה – הרצל חושב על חמישים מיליון לירות סטרלינג (250 מיליון דולר) – שבוודאי יכניס, אם יתארגנו העבודות כראוּי, רווחים גדולים, באות בחשבון שלוש אפשרוּיות אלה: בעזרת בּאנקים גדולים אחדים על־ידי הבּאנקים הבינוניים, על־ידי חתימה עממית כללית.

הפשוט־ביותר, המהיר־ביותר והבטוּח־ביותר יהיה ייסוּד על־ידי גדולי הבּאנקים; כאן אפשר יהיה לנצל את האשראי של גוש־פינאנסים זה, גם כל העבודות המדיניות יתגשמוּ בדרך זו ביתר קלוּת ומהירוּת. “בעוצמה הפינאנסית היהודית רדומים עוד כוחות פוליטיים לרוב, שלא באו לכלל שימוש. שונאי היהדות מתארים אותה עוצמה פינאנסית כרבת־השפּעה, לפי מה שהיא יכולה להיות, אך אינה בפועל – היהודים העניים מרגישים רק בשנאה שעוצמת־הממון הזאת מעוררת; התועלת שהיא עשויה להביא, הקלת הסבל, זו אין להם ליהודים העניים. מדיניות־אשראי של יהודי־הכספים הגדולים תיתבע להתייצב לשירות הרעיון הלאומי.”

אם היהודים העשירים, המרגישים עצמם עדיין טוב למדי במצבם, לא יהיו נכונים לעזרה, יעבור המבצע של גיוס הכספים אל היהודים בעלי עושר בינוני. אם גם הם יכזיבו, תישאר לבסוף כאפשרות אחרונה הפּנייה אל העם כוּלו: הוא יתן על־ידי השתתפוּתו בחתימה, בצוּרה חדשה של משאל־עם, את הסכמתו לביצוע התכנית של מדינת־היהודים.

תנועת היציאה עצמה, שתימשך עשרות בשנים, תתחלק באורח טבעי, בהתאם ללחץ שבארצות השונות ולדרגת־הפיתוח של ארץ ההתיישבוּת. היציאה תתחיל בעניים־ביותר. הם “החומר האנושי המוכשר־ביותר לאחיזת־ארץ, מפני שלמפעלים גדולים צריך שישאו האנשים בלבם מעט יאוש.” היוצאים יהיו מונהגים על־ידי “האינטליגנציה הבינונית שלנו, הנרדפת בכל מקום, ושאנו מייצרים בכל מקום בעודף.” על־ידי העבודה שהם עושים ועל־ידי התצרוכת שהם צורכים מגדילים "דאֶספֿאֶראדוֹס' אלה את ערכּה של הארץ, ונוצר כוח־משיכה בשביל שדרות גבוהות יותר ויותר. “יוצאים ועולים תמיד רק אלה, שהם בטוחים להיטיב על־ידי כך את מצבם. ראשונה הנואשים, אחר־כך העניים, אחר־כך האמידים, אחר־כך העשירים. המקדימים לצאת מתעלים לשכבה הגבוהה משלהם, עד שזו תשלח אחריהם את המשתייכים אליה. היציאה היא גם תנועת־עליה מעמדית.”

היציאה תצא לפועל בקבוּצות. היהודים, שחוץ מן העשירים שבהם הרי הם באים בחברה כמעט ורק בּינם לבין עצמם, יעברו לארץ החדשה יחד עם מכיריהם וידידיהם הקרובים להם, ויעבירו עמהם את כל קשריהם. “אנחנו רוצים… לתת ליהודים מולדת. לא על־ידי כך שנעקור אותם בכוח מאדמתם. לא, אלא על־ידי שנוציא אותם מקרקעם על כל שרשיהם ונטע אותם בתוך קרקע טובה יותר.” כל הקשור ברחשי־הלב, כל אותם ההרגלים הקטנים, שהם־הם היוצרים ומקיימים את הרגשת הבית והמולדת, יועברו יחד אתם. ומשום־כך דרך־היציאה הטובה ביותר היא בחבורות מקומיות (Ortsgruppen). את אלה יש לארגן מיד בראשית התנועה.

החבורות המקומיות הללו מתרכזות בלא־כפיה מסביב לרבנים “כמספר הרבנים כן מספר החבורות המקומיות. הרבנים גם יהיו הראשונים שיבינו אותנו, הראשונים שיתלהבו לענייננו ומעל הבימה ילהיבו לו את האחרים. אין צורך שיקראו לאסיפות מיוחדות מרבות־להג. לתוך עבודת־הקודש יסנפו זאת.” גם מוסדות הצדקה יועברו לשם, אבל יאורגנו בדרך זו, שתהיה מונעת להבא את ריבּוּיים של פושטי־יד. בתי־דְוַי לזקנים⁴⁰ לא יוקמו, שכּן “בתוכם מתבושש ומתעצב האדם הישיש עד מות”; על ידי עבודה קלה חייבים לתת גם לחלשים שבחלשים את “האילוסיה המנחמת של היותם לתועלת… נבקש לכל גילי־החיים, לכל דאגות־החיים, ברכת האושר המוּסרי של העבודה.”

כי על־ידי העבודה החפשית תיבנה המולדת החדשה, חיים חדשים של חופש וכבוד יתחילוּ שם בשביל היהודים. משום כך יש למלא לפני היציאה את כל החובות האזרחיות לגבי הארצות הישנות, ורק מי שיביא אישור על־כך מטעם שלטונות המקום, יינתנו לו הקלות בהעברה ובהתיישבות. את הפושעים יקבלו רק לאחר שירצו תחילה את עווֹנם, ואולם לאחר־כך חפשית לפניהם מדינת־ היהודים להתחיל בה בחיים חדשים.

רואים כאן, כיצד שאיפתו של הרצל לתיקון כבודם של היהודים היא נקודת־המוצא של כל דרך־מחשבתו החדשה, והיא משפיעה על התכנית לפרטי־פרטיה. “כך יכולה”, אומר הוּא, “יציאת־היהודים להיות בשביל רבים מהם למשבר מבורך. התנאים החיצוניים הרעים, שבהם הושחת אופי לא־אחד, יסולקו, ואובדי־דרך יוכלו להיוושע”.

עולים עניים מקבלים עם ראשית היציאה בגדים חדשים מאת “החברה היהודית”; לא בתורת מתנה, שלא להשפיל אותם, אלא תמורת בגדיהם הישנים, או תמורת תשלום לאחר־זמן בשעות־עבודה. דבר זה יסמל מראשית הדרך את החיים החדשים, שיתחילו בהם שם.

ושם בארץ החדשה כבר הוכן הכול על פי תכניות מדוּייקות מטעם “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית”. “החברה היהודית” רכשה את הקרקע כרכוש פרטי. קרקע זה בא ברוּבו מנכסי המדינה לשעבר. החברה תמכור אותו ליחידים ותרוויח בזה: זה הרווח היחיד, שיהיה לה. חֶלקות־ההתיישבוּת תחולקנה עוד קודם לכן לחבוּרות המקומיות, שעליהן הוּכנה סטאטיסטיקה מדוקדקת. כל עבודות־ההכנה הדרוּשות להתיישבוּת, וכן כל שאר העבודות הציבוריות, נעשות באופן מרוּכז על־ידי “החברה היהודית”. אותה עזרה־על־ידי העבודה, שהרצל חקר אותה בפאריס, נעשית עתה, תוך הרחבה עצומה, לאב־בניין במדינת־היהודים, הוא חוזר ואומר בפירוש, כי העזרה־על־ידי עבודה היתה בשבילו “בעלת ערך רב לפתרון שאלת היהודים”. הוא מפתח אותה לצבא־העבודה, המורכב בעיקרו מן הפועלים ללא־הכשרה, שיבואו בראשונה מן המרכזים הגדולים של היהדות הרוסית והרומנית. בצבא־עבודה זה יונהגו, לפי מתכּונת צבאית, סדרי דירוּג ועליה וזכוּת לגימלאות. הפלוגות של צבא־העבודה יועברו לכל מקום שבו תהיינה נחוּצות, לפי הוראות של המרכז.

“יום־העבודה הנורמאלי הוא יום־העבודה של שבע שעות” – דרישה מהפכנית בתקופה שבה יום־העבודה היה נמשך עדיין שעות רבות מאוד! למעשה יעבדוּ ארבע־עשרה שעות ליום, בשתי משמרות; לכל משמרת שלוש וחצי שעות עבודה, שלוש וחצי שעות הפסקה, ושוב שלוש וחצי שעות עבודה. “ברציפוּת של שלוש שעות וחצי עשוי אדם בריא להוציא עבודה מרוכזת רבה. ולאחר הפסקה של שלוש שעות וחצי – שיהיה מקדיש אותן למנוחתו למשפחתו ולהשתלמותו המודרכת ־ הרי הוא שוב רענן כולו. כוחות־עבודה כאלה יכולים לחולל נפלאות”. על הנשים אין להטיל עבודות קשות, ואין להעסיק אותן לשעות־עבודה נוספות. נשים הרות משוחררות מכל עבודה ומקבלות כלכלה משובחת יותר. “כי זקוקים אנו בעתיד לדורות חזקים”. גם חינוך הילדים יכוּון לאותה מטרה.

העבודות להפראת הארץ, סלילת הדרכים, העבודה החקלאית, תבוצענה במכונות החדישות ביותר. “שאלת החקלאות היא אינה אלא שאלת־מכונות … לעשות איכּרים חדשים לפי המתכּון הישן, הרי זה מן הנמנעות ונסיון אווילי”. משל למי שיוצא בקשת וחץ למלחמה של זמננוּ.

יותר מן החקלאוּת מעניינת אותו החרושת. רוח־היוזמה של היהודי, שלא היה יכול להגיע בגלוּת לידי פעולה שלימה, ימצא עתה כר נרחב לפעילוּת במפעלים הגדולים שיקוּמוּ בארץ החדשה. יש לעודד בכל מקום וּבכל שעה את רוּח־היוזמה על־ידי מדיניות נבונה במכס ובתנועה, ביבוא וביצוא, ועל־ידי “משרד מיוחד לסטאטיסטיקה תעשייתית, שיפרסם ברבים את סיכומיו”. “חוסר־תכניתיות ספאֶקוּלאטיבי” יימנע על־ידי כך, שכל בעל מפעל חדש יהא חייב להודיע ל“חברה היהודית” את תכלית המפעל שהוא עומד לייסד, וזו תמנע על־ידי פרסום הדבר ייסוד מפעלים דומים לזה על־ידי אחרים. רק במקומות שבהם קשי העבודה ידרוש זאת, תבוצע העבודה על־ידי “החברה היהודית” בעצמה כעבודה קולקטיבית. “בכל השאר אנוּ רוצים לשמור וּלטפח את היחיד וזכוּיותיו. הקניין הפרטי שהוא הבסיס הכלכלי של עצמאות, צריך שיתפתח אצלנו חפשי ומכוּבד”. כל מקום, שיש סיכוּן או סכנה למפעל, יש לעודד את בעל־המפעל ולהגדיל רווחיו. “אך יש להרשות זאת רק שם; היחס בין הסכּנה ובין הפרס – בו כלוּל המוּסר הפינאנסי”. גם הלוּכּסוּס צריך שיימצא לו מקום להתפתחוּתו, שכּן הוא מקדם את האמנוּת ואת החרושת, ואחר־כך – את התפוררוּתם של נכסי־הרכוּש הגדולים.

את כוחות העבודה ממציא מרכז־התיווך של “החברה היהודית” לפי דרישה. “מובן מאליו, לא עבדי־עבודה נשלחים, אלא עובדי שבע־שעות ליום, המוסיפים להחזיק בהסתדרוּתם, וגם עם שינוי המקום נמשך ותק עבודתם הרצוף, עם דרגות־העלאה וקיצבה. הקבלן החפשי רשאי להמציא לו את כוחות־העבודה שלו גם ממקור אחר, לכשירצה. אבל ספק אם יוכל. נסיונות להביא לארץ עבדי־עבודה לא־יהודים תדע ‘האגודה’ לסכל על־ידי נידוּי מסוּיים של תעשיינים סוררים, על־ידי שׂימת קשיים בתחבורה, וכדומה. יצטרכו איפוא לקחת את עובדי־שבע־השעות. וכך אנו מתקרבים, כמעט בלא אונס, אל יום־העבודה התקין של שבע שעות”. על־ידי תיווּך זה יתקבלו לעבודה גם הפועלים בעלי־המקצוע ובעלי־המלאכה העצמאיים וגם האומנים הזעירים, “שמתוך כוונה להתקדמות בטכניקה בעתיד אנו רוצים לטפחם ביותר, להקנות להם ידיעות טכנולוגיות אף אם אינם עוד צעירים לימים, ולהוליך אליהם את כוחות־הסוס של זרמי־המים ואת האור בחוּטי־חשמל”.

סמלם של החיים החדשים והצודקים האלה, המבוססים על חופש וסובלנוּת, יהיה הדגל החדש – דגל לבן עם שבעת כוכבי־זהב. “השדה הלבן פירושו החיים החדשים הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום־העבודה שלנו. כי בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה”.

חוקתה של המדינה החדשה תהיה זו של ראֶפּובּליקה אריסטוקראטית, עם הקבלות לקהיליה הוואֶנאֶציאנית העתיקה. לכל יהוּדי תהיה בה אפשרוּת של עליה במעמד. “הדבר גם מתאים לשאיפת־הכבוד של עמנוּ, המנוונת עתה להתהדרות של הבל”.

באיזו לשון ידברו היהודים במולדתם החדשה? הרצל סובר, כי לשון משוּתפת אי־אפשר שתיקבע. אין הוא יודע עדיין ולא־כלום על המאמצים לחידושה של הלשון העברית, והוא חושב איפוא, שאין היא באה בחשבון כלל כלשון הארץ. “מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת, בשביל לבקש כרטיסי רכבת?” עוד פחות מזה באה בשבילו בחשבון לשון־אידיש, שלא הוּכרה אז כלל כשפה אלא נחשבה כבליל־לשונות, כ“ז’ארגון”, והיא בעיניו שׂפת־גאֶטוֹ, “לשון־הסתר של שבויים”. יתפתח פשוּט פאֶדאֶראליזם של לשונות, כמו בשווייץ. כל אחד יחזיק בשפתו, שהוא רגיל בה ושהיא “המולדת היקרה של מחשבותיו”. כשפה ראשית תכבוש את המקום בלא כפיה השפה המועילה ביותר במשא ומתן הכללי.

האמונה או חוסר־האמונה יהיו דבר שבחופש־הדעות, הסובלנוּת תשלוט בכול, כלפי זרים וכלפי אזרחים־נתינים. אנשי הכהונה יהיו מכוּבדים על־פני העם, אבל יצטרכו להצטמצם בתפקידיהם הדתיים והחינוכיים. “אנחנו נדע להחזיק אותם במקדשיהם, כשם שנחזיק את צבאנוּ המקצועי בקסרקטינים. הצבא והכהונה ייכבדו מאוד, כראוּי וכנדרש לתפקידיהם הגאים; בעסקי המדינה, המציינת אותם ביקר, אין להם לחווֹת דעה, שכּן הם עלולים לעורר קשיים חיצוניים ופנימיים”.

האם יימצאו ליהודים האנשים המתאימים, והאם יסכימוּ בלא כל כפיה – כי הכול מבוּסס על החירוּת – לעבור ולבוא אל המולדת החדשה? הרצל בטוח בכך בכל לבו. הוא אינו מאמין בתאוות הסחר־ומכר של היהודים, שבה מונים אותם. “רוכל זה, הנודד עם מרכולתו הכבדה על־פני הכפרים, אינו מרגיש עצמו מאוּשר כל־כך, כפי שמתארים להם רודפיו. על־ידי יום־העבודה של שבע שעות ניתן להפוך את האנשים לפועלים”. צריך רק למנוע את המסחר הזעיר, למשל על ידי עידוד מחסני כל־בו. העיקר הוא, שלא יבססוּ את המפעל על העקרון המוטעה של נדבנוּת, המקלקלת את בני־אדם ומשתיקה בהם כל יוזמה וכל הרגשה של חופש ועצמאוּת.

כל אותן נקוּדות־המשיכה, שיהיוּ לארץ־החדשה – הדתיות, הכלכליות והרוחניות כאחת – לא רק תמשוכנה אחריהן את העם, אלא גם תחזקנה בו בכל כוחן; “שכּן נקודות־משיכה אלה מהווֹת יחדיו יחידה גדולה, זאת שעמנוּ לא פסק מעולם לבקש אותה ולהתגעגע עליה; שבשבילה קיים עצמו עד עתה, שבשבילה קוּים על־ידי הלחץ: המולדת החופשית! לאחר שתתחיל התנועה, יהיה החלק האחד נמשך אחרינו, החלק השני נוהר אלינו, החלק השלישי נגרף אתנו, ואת הרביעי ידחקו אחרינו”.

בפנייה חדורה אמונה עמוקה מסתיים החיבור. עוד עם ראשית ביצוע התכנית תחלש שנאת־היהודים ותיעלם. נהירת־היציאה הגוברת של המוני־יהודים מתוך הארצות של יישוב צפוּף תקטין את הלחץ ועם זה גם את השנאה.

"בהיווסד ‘החברה היהודית’, תינשא השמועה בבזק־חוטינו עד למרחקי־ארץ ביום אחד. ומיד גם תפתח הרווחה. מן המעמדות הבינוניים ינהרו אנשי האינטליגנציה הבינונית שאנו מייצרים בעודף, יִנָּגְרוּ לארגוּננוּ הראשונים, יהיו ראשוני הטכנאים, הקצינים, המורים, הפקידים, עורכי־הדין, הרופאים שלנו. וכך יוסיף העניין לצעוד, במהירוּת אך בלי זעזוע.

"בבתי־הכנסת יתפללו על הצלחת המפעל. אבל גם בכנסיות! כי הנה הוּסר סבל ישן, שהעיק על כוּלם כאחד. אבל קודם צריך שיוּנהרוּ המוחות. צריך שהרעיון יִדאֶה עד קצווי ארוּבות־העוני, בהן דרים אנשינו. הם יינערו מדמדוּמם הנעכר, כי בחיי כוּלנוּ בא תוכן חדש. ידאג איש־איש לנפשו, וכבר תהיה התנוּעה עצוּמה. ומה רבה התהילה, הצפוּנה ללוחמי ענייננוּ לשמו! לכן אני מאמין כי דור יהודים נפלאים מן האדמה יצמח. המכבים יקוּמוּ לתחיה.

“הבה אחזור על דבר הפתיחה: היהודים שירצוּ תהיה להם מדינתם. עלינוּ לחיות סוף־סוף כבני־חורין על אדמתנוּ ולמוּת במנוּחה במולדתנוּ. העולם בשחרורנו ישתחרר, בעושרנוּ יתעשר ובגדלוּתנוּ יתגדל. ומה שנעמול לעשות שם למען אָשרנוּ וטובתנוּ, יאציל אושר ויאדיר לטובת כל בני־האדם”.

 

פרק שישי: יהודי־העולם ו“מדינת־יהודים” (פברואר 1896 ־ אוגוסט 1897)    🔗

כרבות ימי גלותו, כן רבו ימי געגועיו של עם ישראל על ארצו, הארץ שבה עיצב בעבר את דמוּתו והיא שהובטחה לו מפי נביאיו כארץ עתידו. מעולם לא ויתר על ארץ זו, וגם כשנכבשה ונתיישבה על־ידי עמים אחרים ורק שריד יהודי קטן שרד בה, נשארה בשבילו ארצו שלו, ארץ־ישראל. מפוזר על־פני העולם, נשא אתו העם את מולדתו העתיקה בלבו ובביטויי חייו הדתיים. בכל עבודת־קודש היתה שלובה התפילה להשיבנו קוממיות לארצנו. גם כשנקלע לאזורי־אקלים אחרים ושונים, הוסיף העם היהודי לחוג את חגיו לפי עונות השנה של ארץ־הקודש. תמיד, ובצורה חגיגית־וסמלית במיוחד בליל הסדר של פסח, ישבו היהודים וציפוּ לקריאת הגאוּלה, לבוא המשיח, שיקבץ את הפזורים מקצווי תבל ויוליכם אל ארץ־הבחירה. בכל עת־צרה קמוּ אישים שהשׂימו עצמם, או האמינו באמת ובתמים, כי הם אותו הנבחר והמקוּוה, ותמיד נמצאוּ המוני מאמינים מיואשים, שהכינוּ עצמם ללכת אחריהם. אנשים כגון דוד הראובני במאה הט“ז ושבתי צבי במאה הי”ז, שהרפתקנוּת ואמונה תמימה בשליחוּתם שימשה בהם בערבוביה, עוררוּ התרגשוּת עצוּמה בקרב יהודי זמנם, אף מצאוּ מדינאים ומעצמות, שנכנסוּ במשא ומגע אתם.

אכן, עם יציאתם ההדרגתית של היהודים ממשטר הגיטאות, החל מסוף המאה הי"ח, והכרתם הפוֹרמאלית, בעקבות המהפכה הצרפתית, כאזרחים שווים בזכוּיותיהם לשאר אזרחי הארצות, נחלשה הכמיהה הזאת לארץ־ישראל בחוּגים הולכים ומתרחבים של יהודי מערב־אירופּה ובשכבות הגבוהות והנבחרות של היהודים במזרח־אירופה, ודומה היה כי היא הולכת ודועכת. פה ושם מחקוּ אפילו בסידורי־התפילות את הזכרת תקוות־השיבה בשביל להדגיש וּלהטעים, כי ארץ־המושב היא גם ארץ־המולדת במלוא משמעותה.

אולם יחד עם החלשת הקשר הזה התחילו צצות אצל בודדים, כנוצרים כיהודים, תכניות ממשיות יותר ליישוּבה־מחדש של ארץ־ישראל ולליכודו הלאומי של העם היהודי בארצו. נראה שבשנת 1799 חשב גם אדם כנאפוליאון לשעה קלה על הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ־ישראל. אחר כך, משנת 1818 ואילך, ניסה העתונאי היהודי (שהיה זמן מה קונסוּל אמריקאי בטוניס) מרדכי עמנואל נוח לכונן מרכז טריטוריאלי יהודי בשם “אררט” במדינת ניו־יורק. בשנת 1839 הגיש הַדַבָּר האנגלי היהודי הגדול משה מונטיפיורי לפני נציב סוריה, מוחמד עלי, את תכניתו לעלייה והתיישבוּת יהודית בארץ ישראל. בשנת 1848 דרש הצרפתי אֶרנסט לאהאראן (Laharanne) בחיבוּרו “על שאלת המזרח החדשה” את ייסודה של מדינה יהודית בארץ־ישראל. באנגליה קמה באמצע המאה הי"ט תנועה נוצרית חזקה, מיוסדת על מסורת עתיקה, שמטרתה היתה שיבת ישראל לארצו (Restoration of the Jews); מדינאים אנגליים מובהקים כמו שאפטסבּאֶרי ופּאלמרסטוון נמשכוּ לתנוּעה הזאת או התעניינו בה בכובד־ראש. בנימין ד’ישראלי יצר בשנת 1847 בספרו “טאנקראֶד” את הרוֹמאן הציוני־המדיני הראשון, ודור אחד אחריו עשה רושם רב הרומאן הציוני “דניאל דירוֹנדה” של הסופרת ג’ורג' אליוט. פרדינאנד לאסאל הנער חלם בשנת 1840, בזמן עלילת דמשק, לעמוד בראש היהודים ולכבוש בחרב את ארץ־ישראל. אנשים כמו הרבנים צבי הירש קאלישר בטוֹרן ויהודה חי אלקלעי בסמלין (ראה לעיל, עמ' 2), שהקדימוּ בהרבה מדבריהם את דרישותיהם של הציונים המאוחרים יותר, קראו להתחיל בעבודת ההתיישבות בארץ־ישראל. משה הס, הסוציאליסט היהודי־גרמני, פירסם בשנת 1862 את ספרו המקיף והמעמיק (אך בלי השפעה על בני דורו) “רומי וירושלים”; והוא הראשון המשלב בספרו בדרך עקבית והגיונית את בעיית־היהודים בתולדות מלחמות הלאומים על חירוּתם, שהתחילוּ עם המהפכה הצרפתית. הוא היה גם הראשון שתפס את הבעיה בכל עמקותה וחשיבותה התרבותית. הוא דורש להקים מחדש את עצמאותם הלאומית של היהודים בארץ־ישראל, שאתה הם קשורים קשר היסטורי, יצירת מדינה יהודית צודקת “לפי העקרונות של תורת משה, כלומר, עקרונות סוציאליסטיים”. קודם כל צריך “לעורר את הרגש הפּאטריוטי בלבות היהודים המשׂכּילים וּלשחרר את ההמון היהודי מן הפורמאליזם הממית את הרוּח, על־ידי החייאת אותו הפאטריוטיזם”. אחר־כך צריך לגשת להקמתה מחדש של מדינת־היהודים בארצם. את הסיוע המדיני תתן צרפת, הלוחמת הלגיטימית לזכוּיות לאוּמיות. “הדור הצעיר”, קיווה הס, כמו אחר־כך הרצל, “הנוטה לקבל כל נשגב וקדוש, יצטרף בהתלהבוּת אל השאיפות הלאומיות”…

שנים מועטות אחרי־כן הטיפו פרץ סמולנסקין ודוד גורדון לתחיית הלשון העברית וליישוּב הארץ, כיסודות לתחייתו העתידה של העם היהודי. וכבר בשנת 1870 ייסד קארל נטר, מטעם חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח; אליאנס) שבפאריס את בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל בסביבת יפו, במטרה לחנך בו צעירים יהודיים לחקלאות, שיהיו מוכשרים ומוכנים לעבודת ההתיישבות בארץ.

אך הצעד המכריע נעשה בראשית שנות השמונים ברוסיה. בארץ הזאת שכּללה בזמן ההוא גם את פולין וליטא ובה ישבו, דחוסים בתחום־המושב הצר, מחצית מכל היהודים שבעולם (1900: 5.3 מ־11 מיליון), אירעו בימי האביב של שנת 1881 מעשי פרעות ביהודים, שדוגמתם לא נודעו עד אז בהיסטוריה היהודית של הזמן החדש. בארצות מערב אירופה הרגישו רק בתגובה לשואה הזאת: ראו את בריחתם של אנשים מיואשים, שנהרו מעבר לגבולות אל אירופה התיכונית והמערבית ומעבר לים עד לארצות־הברית – יציאה מבוהלת שאיימה לחזק את האנטישמיות בכל הארצות שאליהן זרמה ההגירה הזאת.

מעמיק ומכריע יותר היה רושם הפּרעות על משׂכּילים יהודים רבים ברוסיה עצמה. בדומה לבני־דתם במערב, שזכוּ לפניהם בשיוויון אזרחי, האמינוּ גם הם בנצחון רעיונות האֶמאנציפּאציה: אם היהודים יתאימוּ עצמם בכל דבר אל הגויים, שבתוכם הם חיים, תלך שנאת־היהודים ותיעלם, והיהודים ישתלבו כאזרחים שווים בזכויות ובכבוד בתוך חיי העמים האחרים. והנה רבים מהם באו עתה לידי הכרה, כי ההתבוללוּת הקיצונית אפשרית היא אולי בשביל בודדים, אך לעולם לא בשביל כלל־היהודים. הם חזרו בלב שלם אל יהדותם שהתחילו עכשיו מבינים אותה כאחדוּת לאוּמית וביקשוּ לחדש אותה ולהחיותה בארץ־ישראל מחודדשת. מן החורף תרמ“ב (1881/82) ואילך נוסדוּ במקומות רבים אגודות, שמטרתן לקבץ אנשים ואמצעים למען יישוּבה של ארץ־ישראל. שמותיהן של החברות האלה ביטאו רמזים לשיבת־ציון הראשונה או אהבה לציון, שיש לכונן אותה מחדש. “חובבי ציון” נעשה יותר ויותר מונח כולל של מצדדי התנועה החדשה הזאת, חיבת־ציון – הגדרת תוכנה. ומיד, עוד לפני גיבוּש כלשהוּ של אידיאולוגיה או תכנית כוללת ושיטתית, נעשוּ צעדים ראשונים בדרך להתיישבוּת ממש. עוד בקיץ תרמ”ב (1882) עלו לארץ־ישראל 14 החברים הראשונים של חברת ביל"ו, צעירים משׂכּילים, שביקשוּ להמיר את הספרים במחרשה ולהגשים בזה את הפסוּק הכלוּל בשמם: “בית יעקב לכוּ ונלכה”. הם אף הקימוּ כעין מרכז מדיני בקושטא. נוסדוּ המושבות החקלאיות בארץ: ראשון־לציון, ראש־פינה, זכרון־יעקב, יסוד־המעלה, פתח־תקוה שנוסדה עוד בשנת 1878 על־ידי יהודים מן היישוּב הירושלמי הישן אך נעזבה, חוּדש עתה יישוּבה בעזרת עולים מן העליה הראשונה הזאת.

בעצם ההתעוררוּת הזאת הופיעה בספטמבר 1882, בראשונה בשפה הגרמנית. חוברת צנוּעה בשם “אוֹטוֹאֶמאנציפּאציה” [שיחרוּר עצמי). מחַבּרהּ, שהסתיר את שמו על גבי השער (“מאת יהוּדי רוסי”), היה הרופא היהודי באודיסה ד“ר יהודה לייב (ליאו) פינסקר. עד הזמן ההוא היה רחוק מן השאיפות הלאומיות של היהודים, ורק הפּרעות הפקיחוּ בשלימוּת את עיניו לראות את הבעיה כמוֹת שהיא. כמו אצל הרצל אחר־כך, כן גם אצל פינסקר נקודת־המוצא הפּסיכולוגית היא רגש־הכבוד שנפגע.,להיות גזוּל כיהודי או להיות זקוּק להגנה כיהודי”, מכריז פינסקר, “מבייש באותה המידה, פוגע באותה המידה ברגש־האנוש של היהודים”. את הדיאגנוזה על מצב העם היהודי קובע פינסקר כרופא, והוא מגיע בדרך זו אל הכּרוֹת וניסוחים גאוניים כמעט. “היהודים” קובע הוא כפי שעתיד לקבוע הרצל, “מהווים בחיק העמים למעשה יסוד הֶַטֶרוֹגֶנִי, שאינו ניתן להתעכל היטב על־ידי שום לאום”. מהי סיבתה של זרוּת זו, ממה באה השנאה הכללית אל היהודים? הסיבה היא בכך, סובר פינסקר, שהיהודים הוסיפוּ אחרי חוּרבן מדינתם להתקיים רק מבחינה רוחנית. ולא במציאוּת ארצית; מצד אחד הופרדו מארצם, ומן הצד האחר נשארו קשורים אליה קשר פנימי ושמרוּ על ליכוּדם הלאומי. העולם ראה משום־כך בעם היהודי את “דמות־הבלהה של מת המתהלך בין החיים”. ותופעה זו “דמות־שדים של מת מתהלך”, מעוררת אימה כעין אימת־השדים, שפינסקר מכנה אותה בשם “יוּדוֹפוֹבּיה”. ה"יוּדוֹפוֹבּיה היא פּסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית, וכמחלה שעברה בתורשה זה אלפיים שנה היא ללא־ריפוּי. כל הטענות נגד היהודים אינן אלא נסיונות לנמק בדרך שכלית את הסלידה, את שאט־הנפש האינסטינקטיבי הזה.

משום כך אפשר להילחם בה מלחמה ממשית רק על־ידי סילוק סיבתה האמיתית: מצבו האנוֹמאלי של העם היהודי. ודבר זה יכול להיעשות אך ורק על־ידי היהודים עצמם, על־ידי שחרור עצמי: על־ידי “אוֹטוֹאֶמאנציפּאציה” של העם היהודי. היהודים־סתם, נטולי הגאווה העצמית, חייבים להיות שוב אומה עצמאית בתודעתה ובמעמדה, שתשב על אדמתה ותחיה חיים טבעיים של עם נורמאלי. בכל מקום, שבו עבר מספר היהודים את נקודת הרווייה, צריכים היהודים להגר; אך לא לפזורה חדשה, אלא להתיישבות בחבל־ארץ שלהם, שבו יקימוּ בהסכמת המעצמות מדינה משלהם. מקום המדינה היהודית – זוהי שאלה פחות חשובה; פינסקר חושב בשעת כתיבת מחבּרתו יותר על ארצות־הברית מאשר על ארץ־ישראל. “לא ארץ ‘הקודש’ צריכה עתה להיות מטרת שאיפותינו, אלא ארץ ‘שלנו’. אין אנו זקוקים אלא לחבל־ארץ גדול בשביל אחינוּ המסכנים, שיישאר קנייננוּ, ושום אדון זר לא יוּכל להרחיק אותנו ממנו”. מי יבצע פעולה זאת? הגרעין תהיה, לדעת פינסקר, חברת “כל ישראל חברים” (האליאנס) בפאריס. היא תכנס קונגרס של נכבדי העם, כעין אסיפה לאומית, ואם היא לא תהיה מוכנה לכך – תיצור מתוך עצמה כעין מנהלה לאומית, שתייצג את העם ותרכז את הפּעוּלה לשיחרוּרו. העבודה תצא אמנם אל הפועל רק בדרך איטית. “עלינו לעשות את הצעד הראשון. הבאים אחרינו יצטרכו לצאת בעקבינו בקצב מתוּן, לא נמהר”. כסיסמה מקדים פינסקר לחוברתו את מאמרו של הילל: "אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?

פינסקר עלה בחיבוּרו על כל קודמיו בבהירותה ובחריפוּתה של הדיאגנוזה, בכוחה החודר של פנייתו אל הרגש הלאומי. בהכרתו את הצרכים המדיניים בדרישתו למרכז טריטוריאלי מובטח בדרך מדינית, וגם בפרטים רבים אחרים, הקדים הוא דרישותיו של הרצל. בדין נחשב הוא כציוני מדיני ראשון. אולם הוא לא הצליח להוציא אל הפועל את דעותיו המדיניות – אם משום שכוחו היה בניתוח יותר מאשר בהתוויית נתיבי הביצוע, ואם מפני שהזמן עדיין לא היה בשל לקליטת הרעיונות האלה, ואם מפני שלא היה לו האופי המשכנע והמרתק של מנהיג.

חברת כי"ח, שבה שׂם את מבטחו, אנשי־הממון ואנשי־ההשכלה, שאותם ביקש להניע לדבר, לא הראוּ כל עניין בתכניתו. אדולף יֶלִינֶק, המטיף המפורסם של קהילת וינה, שאליו נתוודע פינסקר עוד קודם־לכן, השיא לו עצה טובה שישקיט את עצביו המתוּחים, ואחר־כך בוודאי יחשוב ביותר שלווה על שאלת־היהודים.

באין עוזרים אחרים הצטרף לתנועת חובבי־ציון. אמנם הוא הצליח להשיג בוועידת קאטוביץ, בשנת 1884, שנתכנסה במידה מרובה הודות ליזמתו וּפעילוּתו, ליכוד מסויים של אגודות חובבי־ציון הבודדות, בעיקר ברוסיה. אבל לא עלה בידו להחדיר לעבודתם את רעיונותיו על מדיניות לאומית. עבודתם של חובבי־ציון הצטמצמה אז בעיקר באיסוף כספים בסכומים קטנים למדי לשם תמיכה במושבות שבארץ, ובפני עבודה זעירה יום־יומית זו הלכו ונדחו לקרן־זווית ההשגות הגדולות יותר, שבהן נפתחה פעולת ההתיישבות.

שכּן המושבות, שלהקמתן ניגשוּ ללא הכנות מתאימות, הגיעוּ עד מהרה, מחוסר נסיון של המתיישבים, לידי קשיים רציניים. אפשר להניח שהיו נכשלות זמן מועט אחרי היווסדן, לולא התערבותו של הבארון אֶדמוֹנד (בנימין) דאֶ רוטשילד. הוא ניגש לעזור למפעל הזה באהבה ובעוז, וקיבל לחסותו ולהנהלתו בזו אחר זו את רוב המושבות ותושביהן. בזה הציל את מפעל ההתיישבות הצעירה, אך הכריע בו בזמן בעניין שיטתה. במקום המעוף של תנועה לאומית משחררת, הונהגה עתה שיטה פילאנטרופּית־פּאטריארכאלית, וגם פינסקר, שהתנגד לה מעומק לבו, לא יכול עוד לשנותה. התנועה אמנם התפשטה בשנים שלאחר־מכן, ובייחוד לאחר שחברת חובבי־ציון אושרה מטעם השלטונות ברוסיה בשנת 1890. בגרמניה, באוסטריה, בצרפת, באנגליה ובארצות הברית נוסדוּ חברות דומות לאלוּ, ומטרתן היתה אחת: חיבת ציון, ואילו ההתיישבות עצמה הלכה והתפתחה בארץ־ישראל בצעדים אטיים עד מאוד, וגם בתוך המעט שנעשה רבו התלונות נגד השיטה הביורוקראטית של האדמיניסטרציה ושל פּקידוּת בית רוטשילד. הסכמתה של תורכיה, שהשתדלו להשיגה, לא הושגה, ובשנת 1891, לאחר שהתחילה עליה מבוהלת לארץ־ישראל כתוצאה מן הגזירות החדשות ברוסיה והידיעות הטובות על מפעל ההתיישבות בארץ, חידשה וחיזקה הממשלה התורכית את חוק איסור־העליה ליהודים, שהיה קיים מאז, אלא שלא השגיחו בו תמיד. בעצם ימי המשבר האלה מת פינסקר, מדוּכא למראה התכווצוּתם והתמעטותם של רעיונותיו ותוכניותיו. על כך נוספוּ החיכוכים הפנימיים והביקורת החריפה בתוך חובבי־ציון עצמם, שהתפלגוּ בעצם תפיסתו של הרעיון ובדרכי הגשמתו.

בשנת 1889 פורסם ב“המליץ” מאמר בשם “לא זה הדרך”, חתוּם “אחד העם”, פרי עטו של סופר בלתי־ידוע עד אז. במאמר הזה, וּבמאמרים שבאוּ אחר־כך בעתון הזה ובעתונים אחרים, נתברר קודם כל כי בפשטותו ובדייקנות ניסוחו הסופר הזה הוא תופעה חדשה בספרוּת העברית והוא עתיד לשמש דוּגמה וּמופת לבני הדור ולבאים אחריו. גם ההשקפות, שהובעוּ מתוך חתירה ללא־ חת אל האמת, עוררוּ את דעת הציבור, גם בהסכמה וגם בהתנגדות, ובייחוּד לאחר שביקר בארץ בשנים 1891 ו־1893 ובמאמריו “אמת מארץ־ישראל” מתח ביקורת על כל תוכנית ההתיישבות ועל הכּוונות והמטרה של חובבי־ציון.

אחד־העם ראה את כל התנועה הלאומית והארצישראלית מבוססת על הנחות בלתי־נכונות: היא שׂמה לה למטרה לפתור את השאלה של צרת־היהודים, וזאת לדעתו לא תוּכל לעשות וזה גם לא מתפקידה. חשוּב יותר מפתרון שאלת היהוּדים וצרותיהם הוּא פתרון שאלת היהדוּת. היהדוּת הזאת הלכה ונתאבנה על־ידי התפתחוּתה בגלוּת ונתרחקה מראשיתה וממקור־חייה, הרגש החברותי הלאומי, וכל כובד המשקל עבר מן הכלל אל הפּרט. החייאת הרגש הלאומי היא איפוא העיקר וההנחה הראשונה לכל פעולה. לתכלית זו צריכה להיות מכוּונת גם ההתיישבוּת בארץ־ישראל. לא כמוּת היישוּבים והיקפם הם המכריעים כאן, אלא איכוּתם. לא כמטרה בפני עצמה ומקום־ריכוז של המוני־העם יש ערך לארץ־ישראל, אלא כמרכז רוחני־תרבותי שייווצר בה וכלל־ישראל ישתתף בו, ולאורו תלך כל היהדות העולמית. תפיסתה והחייאתה של תרבות היהדות, של רוח היהדות, על־ידי אהבת ציון אמיתית – זוהי המטרה שביקש כל ימיו להחדיר אל לבות בני־דורו, כמבקר, כמטיף, כמורה. זמן קצר לאחר שפורסם מאמרו הראשון ייסד את לשכת “בני משה”, שחבריה היו רוּבם ממנהיגי חובבי־ציון. כך השפיע השפּעה חזקה ביותר על מנהיגי התנועה ורוּבם ככוּלם ראוּ עצמם אחר־כך כתלמידיו. עוד בשנת 1890 נבחרוּ הוא ושנַים מבני סיעתו כחברי ההנהלה של חברת חובבי־ציון, או כפי שנקראה אז אותה הנהלה – “הוועד האודיסאי”, שבו נאבקוּ ונתאזנוּ שלושה זרמים: מצדדי עבודה מעשית־חקלאית בארץ־ישראל (בהנהגת מ. ל. ליליינבלום); הדוגלים בעבודה תרבותית־רוחנית; וחסידי תחיית ארץ־הקודש מתוך התחדשות־הכוחות המוסרית־הדתית (בהנהגת הרב שמואל מוֹהליבר). אגודות ההתיישבות של אירופה המערבית ואמריקה, שנוצרו בהשפעת התנועה במזרח־אירופה היה להן מאז שנת 1894 ועד מרכזי מיוחד, שמקום מושבו היה בפאריס.

כל אלה לא היה בהם כדי לפעול על התנועה פעולה מעודדת. אמנם כבר התקיימו בשנת 1896 שמונה־עשר יישובים בארץ־ישראל; אולם יישובים אלה היו זקוקים לתמיכה כספית מתמדת, שניתנה ברוּבה על־ידי הבארון רוטשילד – הנדיב הידוע, כלשון הארץ אז – ומקצתה על־ידי חובבי־ציון, שאספו לתכלית זאת את הסכומים פרוטות־פרוטות. בגיוס תמיכה זו למושבות נצטמצמה על־פי רוב עבודת החברות השונות. הרעיון הלאומי־המדיני, שהונח כיסוד לתנועה וגם קיבל ניסוּח ברוּר על־ידי כמה ממנהיגיה, נדחה לקרן־זווית, מתוך עקרונות ברורים או כהוראת־שעה טכסיסית. במקומות שעוד נתקיים הרעיון, ביחוד בקרב הנוער, היה זה כעין נוגה־אור וקו־מנחה במרחקים, כמיהה רומאנטית מעומעמת. עוד שנים אחדות, ומתוך חוּלשה פנימית יסתיימו ימי התנועה בדמדוּמים ובדהיה.

לתוך אווירה עמומה זו היכתה כמו ברק “מדינת היהודים” של הרצל.

*

הרושם שעשתה החוברת, שתורגמה מיד לכמה שפות,⁴¹ היה רב בכל מקום, ושונה היתה התגוּבה. העיתונוּת הכללית, במידה שלא עברה על החוברת בשתיקה או לא ניצלה אותה ברוּח אנטישמית, נקטה על־פי רוב עמדה מבטלת או דוחה, ובייחוד אותם העיתונים, שהיו נתונים להשפעת יהודים. העיתונאים בווינה לעגוּ על “המכּבּים של הבריחה”, על ז’ול ואֶרן היהודי, על המטורף על רודף־הכבוד, על השואף להיות ראש־ממשלה, נסיך, מלך היהודים. המו“לים של ה”נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ" ניסוּ על־ידי איוּמים וּפיתוּיים למנוע את פּירסוּם החוברת עוד ברגע האחרון. וכשהופיעה על אף הכול, לא הזכירו אותה בעיתונם אפילו במלה אחת – בניגוּד להבטחתם הברורה, שהבטיחו להרצל בשעה שעמד במשא ומתן עם בּאדאֶני בדבר עריכת העתון היומי, לוויסוֹן, עורך ה“בֶּארלינר טאגאֶבּּלאַט”, ידידו של הרצל ומורו בעיתונאות, דחה את רעיונותיו דחייה מוחלטת. “וינר אלגאֶמיינאֶ צייטוּנג”, עיתון שהרצל עבד בו בשנים 1889־1887 זמן קצר כעורך הפיליטון, הכריז כי הציונוּת אינה אלא שגעון שבייאוש: “הלאה עם הזיות כאלה!”. בעיתון “מינכאֶנר אלגאֶמיינאֶ צייטוּנג” כינה הכַּתָּב מווינה, ההיסטוריון לספרות אנטון בֶּטֶלְהַיים (Bettelheim), את מדינת־היהודים בשם “הפּרוֹספּקט דל־המחשבות ועשיר־השטוּיות על דבר ייסוּד שווייץ יהוּדית כחברת־מניות”, שהוא “חלום־פּוּרים של פיליטוניסטן, ששכרון־היהודים עייף אותו עד דכא”. “ואילו אחד מאתנו”, מוסיף אותו פּאטריוט בעל רגש־כבוד מפוּתח, “שבתור יהודי גרמני מלידה קשוּר הוּא בלב ונפש אל זכרונות משפחתו באותה נאמנוּת שהוא קשור אל מולדתו ואל מוריו ומחנכיו שבימי ילדוּתו ובגרוּתו, אינו מהסס אף רגע להצהיר, שהוא דוחה את ‘מדינת־היהודים’ של הרצל בשאט־נפש גדול יותר משהוּא דוחה כל פּאמפלאֶט אנטישמי”.

הבנה לא הרבה גדולה מזו גילתה העיתונות היהודית הלא־ציונית. באותה הוצאת־ספרים, שבה יצאה “מדינת היהודים”, פורסמה חוברת בשם “לא מדינת היהודים אלא חופש־המצפּוּן”, שבה מוכיח המחבּר, אחד ד“ר אֶרנסט, שאין זה אלא מורך־לב, אם היהודים יברחוּ מפּני אויביהם. בעיתון הבּרליני “אלגאֶמיינאֶ אִיזרַאֶליטישאֶ ווֹכאֶנשריפט” נמתחה ביקורת קטלנית. העיתון האורתודוכסי,אִיזרַאֶליט” שבמַגֶנצה כתב, שבכל דור ודור קמוּ לישׂראל משיחי־שקר שמצאוּ להם אזניים קשוּבות; כך דרכו של עולם, שהוּא מבקש להיות מותעה בשוא. מהדורה זו בזעיר־אנפין של המשיחיוּת מתקוּפת ימי־הביניים היא היהדות הלאומית או הציונוּת. בייחוד מגנה המחבר כמוּבן את אדישוּתו של הרצל לגבי הדת. “החיבור, שאינו מכיל שום דבר חדש, מהווה לדעתי סכנה כלפי חוץ וכלפי פנים”. העיתון “אַלגאֶמיינאֶ צייטוּנג דאָס יוּדאֶנטוּמס”, שהיה ידוע מאז במלחמתו לזכוּיות היהודים ולתיקונים בדת, שיבח אמנם את המחבר של “מדינת־היהודים” על כוונתו הטובה, אך חלק על הנחותיו של החיבוּר ודחה את מסקנותיו. היהודים החרדים, אומר המחבּר, אינם רשאים לעשות לטובת הגשמתה של אידיאה כזאת, על שום שהם חייבים להמתין לביאת הגואל, להתערבוּת מן השמים; היהודים המתקנים בדת אינם רוצים ברעיון זה, “משום שבשבילם המטרה הסופית איננה תחייתה של הלאוּמיוּת היהודית, אלא היעודים הנבואיים על הזמן של האצלת כל האנושוּת”. היהודים בכל העולם כוּלו אין להם, לדעתו של מחבר המאמר, דבר אחר המאחד אותם אלא האמונה באל אחד ובתעודה הגדולה, שהם צריכים עוד למלאותה. “אנחנו מחזיקים ברעיון הזה, כי הוא עורק־החיים של קיומנו”; על מי איפוא אומר הרצל להסתמך, ובייחוד לאחר שגם הציונים יקוּמוּ כנגדו, במקרה שיבחר אולי, כפי שרמז, בארץ אחרת ולא בארץ־ישראל דווקא?

באמת חשדוּ בו והתנגדוּ לו גם לא מעטים ממנהיגי חובבי־ציון. מה רוצה האיש הזר הזה, שלא שמעוּ עליו עד עתה? האם באמת ובתמים הוא ניגש אל העניין! כך היו שואלים את עצמם. מה קול־התרועה הזה, שהוא משמיע ברמה, ומדוע פירסם בגילוי־לב כזה את תוכניותיו הפוליטיות הקיצוניות, שממילא לא תתגשמנה במהרה? האם לא ידחה על־ידי כך את הנדבנים, שלכספם כוּלם זקוּקים, ויגביר את התנגדוּתה של תורכיה, שבמשא־ומתן אתה הכחישו היהודים תמיד שיש להם כוונות מדיניות? האם אינו מסכן בהתנהגוּתו זאת עוד יותר את קיוּמה והתפתחוּתה של ההתיישבות היהודית בארץ – שהיא והיא בלבד, היא הדבר החשוב עכשיו? והלשון העברית, שהוא מדבר עליה בביטול ובדחייה? ועל שום מה הוא עובר בשתיקה גמוּרה על כל אלה שקדמוּהוּ בעניין הזה? והרי רוּבם פירסמו את דבריהם בלשון הגרמנית, כגון חוברתו של בּודנהיימר “היהודים הרוסים לאן?” (1891), שבה כבר נדרשה מדינת־יהודים, וחיבוּרו הקולע של נתן בירנבוים “תחייתו הלאומית של העם היהודי בארצו כאמצעי לפתרון שאלת־היהודים” (1893), וכתביהם של הרב בממל יצחק רילף, ושל הבנקאי ההאמבּורגי גוסטאב ג. כהן, ושל היינריך לווה (Loewe) ואחרים? ואם לא אלה, מדוע לא הזכיר לפחות את ספריהם של משה הס וי. ל. פינסקר, הידועים לכל ציוני?

האמת היא, כי הרצל לא הכיר, בשעה שרשם את רעיונותיו הוא, אף אחת מן העבודות האלה של קודמיו. את שמו של פינסקר שמע בפעם הראשונה בספטמבר 1895 מפיו של נארסיס לוון, החליט בלבו לקרוא את החוברת לכשייפּנה, קיבל אותה מידי יוסף בלוֹך וקראה למעשה ב־10 בפברואר 1896, לאחר שכבר הכשיר סופית להדפסה את “מדינת־היהודים” שלו. “התאמה מפליאה בחלק הביקורתי, דמיון גדול בחלק הקונסטרוקטיבי”, רשם אז לעצמו; ייתכן שלא היה כותב ומפרסם את חיבוּרו הוא, רשם ביומנו אחרי הקריאה והעיר אחר־כך גם בשיחה עם דוד ווֹלפסון, אילו קרא קודם את מחבּרתו של פינסקר. את ספרו של הס “רומי וירושלים”, שמיכל ברקוביץ, מתרגמה של “מדינת היהודים” לעברית, העיר אותו עליו, התחיל לקרוא באוקטובר 1898, בימי שהותו בירושלים, קראוֹ בשלימוּת וּביסודיוּת בראשית מאי 1901, והרושם שעשה עליו הס היה גדול ועמוק. “איזה רוּח נשגב ויקר”, רשם אז ביומנו. “כל מה שאנוּ ניסינו, כבר כתוּב אצלו. מכבידה רק הטרמינולוגיה ההאֶגליאנית. נהדר מה שיש בו מן היסוד השפּינוזיסטי־היהוּדי והלאומי. מימות שפינוזה לא הולידה היהדוּת רוּח גדול יותר ממשה הס זה, שנשכח והחוויר”. שמותיהם ותוכנם של כל שאר החיבורים בשאלת היהודים והציונות נודעו לו רק חודשים לאחר פירסום “מדינת־היהודים”, ונודעוּ לו על־ידי מחבּריהם ועל־ידי דוד ווֹלפסון.⁴² בזמן שהכּרותיו החדשות באוּ אליו וביקשוּ להן פורקן פורה, לא הרגיש צורך לקרוא ספרים על נושא זה; הרי אז לא חיפש עוד פתרונות לבעיה, אלא רשם מה שהעיק עליו. והמופלא, זה שנתן למחשבותיו את כוחן ההיסטורי ואת מקוריותן, הרי היה דווקא בכך, שהוא נדחף, כמו רדוּף־גורל, אל אותו נתיב וכיווּן, שבו כבר הלכוּ לפניו אחרים, שהיו מעורים יותר ביהדות ובתולדותיה.

עוּבדות אלה לא היוּ, כמובן, ידוּעות לאותם האנשים, שעבדוּ למען יישוּב הארץ זה שנים ועשרות בשנים. הם ראוּ איפוא בהכרח את אי־הזכרת הקודמים כמעשה־התנשאות מצד הרצל וגינוּ את העדר־הענווה אצל המחבּר. “אדם זה מהלך בביטחון ובהכרת ערך־עצמו, כאילו היה הוא הראשון, שהופיע ברעיונות ובעצות כאלה”, כותב רילף, אחד הלוחמים הראשונים של התנועה, בירחון “ציון” (17 במאי 1896); “הרי כבר הקדים ד”ר פינסקר בחוברתו ‘אוֹטוֹאֶמאנציפּאציה’ ואמר את כל הדברים הללו, ובסיגנון משוּבח יותר, בחום־לבב וּבשאר רוּח גדול יותר". ביקורתית, אם כי כלל לא דחיינית, היתה גם הרצנזיה של דוד פארבשטיין בירחון “השלוח”, שנוסד ב־1896 על־ידי אחד־העם. פארבשטיין הטעים את הסיבות הכלכליות של שנאת־היהודים ואת ההכרח לשיבה אל הקרקע – בעיה שהרצל הרי דחה אותה בחיבוּרו לקרן־זווית. “רומי וירושלים” למשה הס מסמן, לדעת פארבשטיין הסוציאליסט, המקביל כאן את התפתחוּת הציונות לזו של הסוציאליזם, את ראשית התנועה הציונית האוּטוֹפית; ואילו “מדינת־היהודים” מהווה מעבר לתקופה חדשה, לציונוּת המדעית.

עם כל דחיפתו הפנימית למעשים, עדיין לא החליט הרצל בשעת פּירסוּם חיבוּרו החלטה סופית לקחת את הפעוּלה בידו. “אני עצמי”, כתב בהקדמה, “רואה עם פירסוּם חיבוּר זה את תפקידי כנשלם. אשוּב ואטול את רשוּת־הדיבוּר רק אם התקפות מתנגדים ראוּיים לתשוּמת־לב יכריחוּני לכך, או אם יהיה צורך לסתור השגות לא־צפויות, להסיר טעוּיות”. אמנם, נכון היה להקריב למען הרעיון “כל אשר בי וכל אשר לי”, כפי שכתב ב־7 בפברואר לד"ר הולצמאן (עציוני) בבּרלין. גם שלח את מחבּרתו לאישים חשובים רבים, בעלי חשיבוּת בעולם הספרוּתי והמדיני. ואוּלם בכל זה אין לראות עדיין, כי אמנם היה מוחלט וגמוּר אתו לקחת בידו את הנהגת העניין – וּבוודאי שלא ירצה להתחיל בדבר מיד. הוא היה מפקפק עדיין. הוא ביקש להמתין עוד ולראות איך יגיבו היהודים, איך יגיב העולם, אם אמנם כבר בשל הזמן, או אם הקדים את זמנו. אילו היו מגיעים לאזניו רק אותם הקולות, ששמענו את הדם זה עתה – דחייה מוחלטת או הסתייגוּת ביקורתית – ייתכן מאוד שהמעשה לא היה נעשה.⁴³ ואולם צפוּי היה לשמוע גם קולות אחרים.

שכן על חוגים רחבים פעל החיבוּר הזה פעולה שונה לחלוטין. “משסיימתי לקרוא את 'מדינת היהודים, הרגשתי שהייתי לאיש אחר”, כך סיכם לעצמו את התרשמוּתו דוד ווֹלפסון. “האופקים הרחבים והאמונה הגדולה שבחזון היוצאים מכל שוּרה של ‘מדינת־היהודים’, פתחו לפני עולם חדש, ואם אמנם עולם, שחשתי בו מכבר”. רושם כזה עשתה החוברת על רבים מחובבי־ציון הפשוּטים והנאמנים, שהתגעגעו לצאת מתוך העבודה המעשית הקטנונית למעשים נרחבים למען הארץ; כך פעלה בייחוד על הנוער שבמחנה: פּתח רחב נפרץ לפניו, אור בהיר בקע וחדר. הם הרגישוּ בהירוּת, אמונה חזקה, מעין פּאתוֹס נבוּאי תפס אותם והוציאם מתוך העימעום של הוויתם. שקשוּק כנפי־נשר ששמע הרצל מעל לראשו, כפי שרשם אחר־כך, בשעה שכתב את חיבּוּרו, כל ההשראה העילאית הזאת עברה גם אל הקוראים האלה. עתה עמדה פתאום לפניהם תכלית, מטרה הניתנת להשגה, וגם הדרכים אליה והתחנות בהן תוארו בבהירות. וכל אלה על־ידי סופר וינאי נודע, מעורכיו של אחד העתונים הגרמניים הנפוצים ביותר, אדם שלא דאג עד עכשיו כלל לעניינם של היהודים, שבילה חייו בעולם־הספרוּת, ההשכלה האירופית, החברה העליונה –־ ופתאום שב אל עמו הבזוי.

מפנה־תשובה קיצוני של אדם לעיני העולם יש בו תמיד מן המפתיע וכובש לבבות; הוא עומד בראשיתה של כל דת חדשה, אנו מוצאים אותו אצל משה אצל פאוּלוּס, אצל בּוּדהא, אצל מוּחמד. וכך, כדמוּת לא־גשמית כמעט, כדמוּת אגדית, עמד הרצל עוד בראשית פעולתו לעיני ההמונים במזרח־אירופה. מחיבוּרו לא היה ידוע, מחמת ההכבדות של הצנזורה הרוסית, אלא כמעט שמו בלבד. אך מה שנשמע עליו, מה שנשמע על המחבּר, ריתק את הלבבות והלהיב את הדמיון. האם לא היה בעיני רואיו כנסיך מימי־קדם, מן הזמן שישבו עוד היהודים בארצם? “אמנם, חסרים הננו את הגאון של משה כדבּר לדור”, כתב פינסקר בשנת 1882 במחבּרתו; “כשרונות כאלה של מנהיג אין המזל נותן לאוּמה פּעמים הרבה”. הרצל ציין בחיבוּרו את אגוּדת־היהודים כמשה החדש של היהודים. ואילוּ ההמונים היהודיים ראוּ עתה בו עצמו את משה החדש, את המנהיג שיוציא את היהודים מגלותם, “כמו משׁה ממדין” (אגוּדת חובבי ציון" בבּוֹריסלב שבגליציה, באיגרת להרצל מיום 12 ביוני 1898).

מארצות רבות הגיעוּ אל הרצל איגרות נלהבות של אהדה והסכמה ועידוד, חדוּרות אמונה תמימה: מבולגריה, מגליציה, מאוסטריה, מגרמניה, מרוסיה, מארץ־ישראל. הרצל נתבע על־ידי כותבי מכתבים אלה, מחבּרי ריזולוציות אלה, לקחת בידו את הנהגת התנועה הלאומית. “חז”ל אמרו", כתב במארס 1896 ראובן בירר, מוותיקי התנועה, במכתב לוואי להחלטת־אהדה של חברת “ציון” בסופיה, “יש קונה עולמו בשעה אחת. אם הדבר כן הוא, אין עוד איש בישראל, שקנה עולמו בבת אחת… כמוֹתך!” הוּא מתאר את השיתוּק בעבודה בגלל העדר הכוח המאחד. “והנה במצב זה שלחה לנו ההשגחה באישיוּתך הנכבדת את המנהיג אמיץ־הרוח, בהיר־המחשבה וער־הלבב”. הוא מכנה אותו בשם “נושא־הדגל של עם ישראל”. מסמלין, עיר מושבם של אבותיו, הודיעוּ להרצל, שכל האוכלוסים היהודים שם נכונים ליציאה מיד עם היווסד “החברה היהודית”. “בחוברתך”, כתבה לו באפריל אגודת “בני ציון” ברוֹהאטין שבגליציה, “הקרמת עור ובשר על הרעיון הציוני, הפכת את האידיאל לתמוּנה מציאוּתית וניתנת לתפיסה וּלביצוּע. אנחנו יודעים עכשיו מה הוּא רצוננוּ, מה חובתנוּ… משום כך מצאה חוברתך הד כל־כך עצוּם בלבבות היהודים. שמך נערץ בכל מקום, נושאים אותו ביראת־הכבוד על שפתיהם… הוא שוכן בלב כל יהודי אמיתי. היה נא אתה הנווט של ספינתנו המטולטלת…” אגודת “ציון” בלבוב עוררה אותו טלגרפית לקחת בידו ביצוע תוכניותיו, עיני כל היהודים בארצות מזרח־אירופה נשוּאות אליו בציפּיה. אהרן מארקוס, הפילוסוף והחסיד בפּוֹדגוּרז’אֶ שבגליציה, כתב לו מכתבים מלאי עידוד וחמימוּת והביע בהם את התקווה והסיכוּי, כי שלושת מיליוני החסידים של פולין יתנו את ידם לתנוּעה. וכל יום נוספוּ הצהרות אהדה וחיבה דומות.

חמה במיוחד היתה קבלת הפנים ל“מדינת־היהודים” בקרב ציוני וינה. וקודם־כל בקרב הסטודנטים הציוניים. על קרקע זה, שבו נלחמוּ זה עשרות בשנים הלאומים השונים של האימפּריה ההאבּסבּוּרגית על זכוּיותיהם להגדרה עצמית, על שמירת אופיים וקיוּם לשונם, קמה מוּקדם מאוד תנועה יהודית־לאומית. בשנת 1882, בימים שבהם היה הרצל עוד חבר לאגודת־הסטודנטים הגרמנים “אַלבּיה”, ייסדוּ שם נתן בירנבוים, ראובן בּירר, עוזר קוֹקאֶש, מ. ט. שנירר ואחרים את אגודת־הסטודנטים הציונית הראשונה, שנקראה לפי הצעת פרץ סמולנסקין בשם “קדימה”. חוגי־סטודנטים אלה בווינה וחוּגים דומים להם בברלין כבר התייעצוּ בשנת 1893 – לפי יזמת נתן בירנבוים, מנהיגם הרוחני, עורך השבועון “זאֶלבּסטאֶמאנציפאציוֹן”, שבּו חידש והפיץ ברבים מראשית שנות התשעים את המוּנח “ציונוּת”– על תכנית לכנס קונגרס כללי של הציונים בכל העולם. למן שנת 1894 כבש הרעיון הציוני חוּגים קצת יותר רחבים. לאגודת־ההתיישבוּת “אדמת ישורון” (אחר כך שינתה את שמה ל“ציון”), שנוסדה עוד בשנת 1885, נוספוּ אגודות חדשות בווינה, בצ’רנוביץ ובגראץ, שהתאחדו ב“איגוד האגוּדות האוסטריות ליישוּב ארץ־ישראל וסוריה”. על חוגים אלה של נוער סטודנטי פעלה קריאת־ההתעוררות של הרצל פעולה משכּרת כמעט: הנה כאן כוח, מטרה, דרך – מלחמה גדולה למען אידיאל.

עוד ביום 9 בפברואר, לאחר שפורסם מאמרו המוקדם של הרצל על תכניתו ב“ג’וּאיש כרוניקל” בלונדון, שנדפס בגרמנית גם בירחון “ציון” בבּרלין ובשבועון “אֶסטרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט” בווינה, באה והתייצבה לפניו משלחת של סטודנטים. סטודנטים אלה עשוּ עתה הכול בשביל לעודד את הרצל ולעוררו לצעוד קדימה. משלחות של סטודנטים ביקרוּ אצלו, הזמינוּ אותו להשתתף בנשפיהם והכינוּ לו קבלות־פנים מלהיבות. כשהופיע אחר־כך ב“אולם־הקריאה האקדמי היהודי” (מוסד נייטראלי שהיה נתוּן להשפעה ציונית) להרצאה של הרב גידמאן, נתקבל בהתלהבות, ולאחר ההרצאה ביקשוּ ממנוּ הסטודנטים, שישא לפניהם את דבריו. הוּא דיבר שעה בלא הכנה, עשה רושם רב על השומעים ונתרשם בעצמו מן הסטודנטים: “עיניים נבונות וּמבהיקות כוּלן”. ב־21 בפברואר השתתף בנשף־חברים של אגודת “קדימה”. הסטודנטים קיבלוּהוּ בתשוּאות סואנות והפצירוּ בו לדבּר, תאבים לקבל קריאה לפעוּלות. הוּא ניסה לעצור בסערת־הרוּחות. “לא חפצתי לעורר את ההתלהבוּת של בירה”, רושם הוּא ביומנו, “קראתי לעבודה וללימוּד, והזהרתים בפני הזיינות לא־בריאה. אולי לא נגיע לעולם לציון, ולפיכך עלינו לשאוף לציון שבנפש”. אף־על־פי כן הלכה ההתלהבוּת וגדלה עד לידי הרעיון לכונן גדוּד של מתנדבים ולעלות על יפו. ב־19 בפברואר שלחה לו אגודת הסטודנטים האוסטרים־השלאֶזיים “עבריה” איגרת־הסכמה. בירנבוים ביקר אצלו, מסכים וחשדני כאחד, משתעשע בתקווה כי עתה, לאחר שקיבלוּ רעיונותיו שלו ניסוּח חדש, יגיע גם הוּא אל הכבוד המגיע לו. בסוף מארס השתתף הרצל בליל־סדר של אגודת הסטודנטים “אוּניטאס”. וביום 5 באפריל 1896 הגישו לו שנירר וקוֹקאֶש, ממייסדי אגודת “קדימה” ומקשישיה, בשמה ובשם אגודת “ציון” רזוֹלוּציה, שימשיך בפעוּלתו ויהיה בטוּח בתמיכת הציונים. עם זה עוררוּ את “איגוּד האגוּדות האוסטריות ליישוּב ארץ־ישראל וסוריה” להפיץ חוזר עם איגרת־הסכמה, שיחתמו עליה האקדימאים היהודיים של אוסטריה וגרמניה הנוטים לרעיון, ובה יתנוּ את ידם למדינת־היהודים של הרצל ויעוררוּ אותו לגשת להוצאת הרעיון לפועל. החותמים הרבים הביעוּ באיגרת זו את תודתם להרצל על פירסוּם תוכניתו, שבה ניתן ביטוי ברור לרגשי העם היהודי, והעמידוּ את עצמם לרשוּתו למען ביצוּעה.

ובעוד שבחוגי העתונאים הלך ונמשך הלעג, לחצוּ לו אישים בודדים את היד, מזועזעים עד עומקי־נפשם מדבריו. הבקרני ביותר מבּין המבקרים, מאכּס נורדאו, נתמלא התפעלוּת למקרא החוברת וראה בה מפעל גדול, גילוּי. המשורר ריכארד בֶּר־הוֹפמאן כתב לו באמצע פברואר: “עוד יותר מכל מה שנאמר בתוך ספרך, היה אהוּד עלי כל העומד מאחורי הדברים. סוף סוף בא שוּב אדם, שאינו נושא את יהדוּתו כמשא או כאסון מתוך ריזיגנאציה, אלא הוּא גאה להיות יורשה החוּקי של תרבות קדוּמה ביותר”. ובמאי 1896 בא אליו גם דוד ווֹלפסון, להביע לו את הכרתו והסכמתו.

על פגישה ראשונה זו של השניים, שהיתה מכרעת למענם ולמען התנוּעה הציונית כוּלה, כדאי להרחיב במעט את הדיבוּר.

דוד וולפסון היה שנים אחדות גדול מהרצל. הוא נולד ב־1856 או 1858 בעיירה דורביאני בפלך קובנו, ליטא אז בתחום־המושב היהודי ברוסיה, לא הרחק מן הגבול הגרמני. מאביו ר' אייזיק, שהיה מלמד־גמרא בעיירה וחובב־השכלה, קיבל יחד עם הלימודים המסורתיים גם את האהבה לציון ואת התקווה לגאולת ישראל בארצו. מאמו באו לו החכמה וטוב־הלב. בתלמוד־תורה שבעיר מֶמֶל, מעבר לגבול גרמניה, שאליה עבר בשנת 1873, כבר בא תחת השפּעתו של הרב יצחק רילף, מראשוני חובבי־ציון בגרמניה. דוד גורדון, שבביתו בלִיק התגורר ווֹלפסון זמן מועט, עוד הוסיף וחיזק בלבו את הרגש היהודי־הלאומי. לאחר גלגולים שונים בתוך תנאי־חיים קשים ביותר נעשה ווֹלפסון סוכן־נוסע ולבסוף שוּתפו של בית־מסחר גדול לעצים, התיישב בפּאפאֶנבּוּרג ואחר־כך בקֶלְן שבגרמניה ונעשה סוחר אמיד. בקלן נלחם יחד עם מ. י. בודנהיימר למען הרעיון הציוני, שניהם חתרוּ למדינת־היהודים עוד לפני הרצל. כשהופיעה “מדינת־היהודים” לא היה ידוּע לו על הרצל אלא שהוּא סופר ועתונאי וינאי, ובדמיונו ראה אותו, כדבריו לאחר־מכן, כ“טיפוּס וינאי אופייני, שמנמן ומגוּלח למשעי”. ומה גדולה היתה השתוממוּתו, כשעמדה לפני עיניו דמוּתו הנהדרת של הרצל. “חיצוניוּת מלכוּתית זו עשתה עלי רושם כביר למן הרגע הראשון”. ואמנם, היתה זאת פגישה גורלית. בווֹלפסון מצא הרצל קודם־כל את המתווך לחובבי־ציון שבגרמניה, וכן מעריץ נאמן, העומד לצדו ללא־תנאים. במהרה נעשה יותר: ידיד. מוּשרש כוּלו עמוק בקרקע היהדוּת העממית ומעוֹרה בה בהרגשתו ובהשכלתו, ועם זה חכם ואיש־העסקים ומגלם התכוּנות הטובות של היהודי הפשוּט, היה ווֹלפסון ההשלמה הנכונה להרצל: מעורר וּמעודד, מורה וּמזהיר, נכון בכל שעה להועיל ולעזור, עצמאי ואחראי בפעוּלותיו, ועם זה מוּכן תמיד לציית למנהיג, ואפילוּ כנגד דעתו, בשעה שהעניינים אינם כבדי־משקל ואין הם נהירים לו יותר מאשר למנהיג. ברוּר כי מתוך שוני זה של הנחות־יסוד ושל תכוּנות נתגלעוּ כפעם בפעם חילוּקי דעות וחיכוּכים – אירע פעם, שהדברים הגיעוּ אפילוּ לידי סכסוך רציני – ואוּלם אלוּ נשארוּ אֶפיזודות בודדות בלבד. עוזר נאמן זה היה הישג גדול בשביל הרצל. מה לא עשה – וּמנע! – העובד הצנוּע ווֹלפסון! ועם זה, אסוּר לנוּ להעביר את הדגש ממקומו: הנוהג בכל העניינים היה הרצל, ועוד יותר ממה שהיה ווֹלפסון בשביל הרצל, הרי היה הרצל בשביל ווֹלפסון: מאיר הדרך לכל חייו.

כבר בפגישה הראשונה הזאת של חודש מאי 1896 נתבלט השוני שבין שני האישים. ווֹלפסוֹן הבחין מתוך תמיהה רבה, כי אין להרצל כל ידיעה על קודמיו, וכי יש לו מושג מוטעה לחלוטין על יהודי רוסיה. הרצל השתאה לשמוע מפּי ווֹלפסון, כי הוא יהודי ממזרח־אירופה, “אוֹסטיוּדאֶ” בלשון יהודי המערב, וכי “יהודי רוסי ואיש־אירופה אינם ניגוד”. כששמע הרצל מפי ווֹלפסוֹן, כי הצלחתה של התוכנית תלוּיה בראש וראשונה באופן קבלתה על־ידי יהודי רוסיה, לא היה הדבר מובן לו מלכתחילה. הוא ידע על המוני־היהודים ברוסיה רק זאת בלבד, שהם יהיו נחוצים לבניין, לאחר שיווצרו ההנחות לכך. מן התנועה הציונית ברוסיה, ממנהיגיה וחשיבותה, לא היה לו כל מושג. מצד שני עשו דמוּתו של הרצל ואמוּנתו העמוקה רושם חזק על ווֹלפסוֹן. “מדינת־היהודים שלו היא בשבילו עניין רציני עד מאוד”, כתב לבודנהיימר, “והוא חי באמונתו הבטוחה, כי יעלה בידו להגיע אל מטרתו ובמהרה. הוא התקין לו לעניין הזה משרד ממש ומנהל קורספּונדנציה עצוּמה, אלא שאינו רוצה לדבּר עליה כיום”.

*

מן הרמזים הללו ניכר, כי בימים ההם הרצל כבר החליט בנפשו להתחיל בפעולה. קולות התרועה והעידוד, שהגיעו אליו מכל העולם, עשו את שלהם. הם הוכיחוּ לו כי אין הוא בודד בשאיפותיו, והם גם נתנו לו מעין “ייפוּי־כוח” כלפי חוץ. לעג־השאננים של סביבתו, שעוד לפני שנה מיאן לשאתו, עתה קיבלוֹ בשלווה וּמתוך תודעה ברורה. “מי שמכין את העתיד, מן ההכרח שידע להשקיף מעל להוֹוה והלאה”.⁴⁴ כך כתב בסוף מאי 1896 בסיפור פילוסופי (“ספינת־האוויר המונחית”), שבו הוא מתאר את זעזועיו ואת אכזבותיו של עצמו, בדמות של ממציא אווירון – אחד מחלומותיה של התקופה! – שהבריות חשבו אותו למשוגע, מפני שיצר לפי הנחות ידועות משהו מפתיע בחידוּשו. הממציא שורף את ספינת־האוויר שלו, שיש בה כבר רמזים למטוס החדש: יזחלו להם הלאה הבריות; אין הם ראויים לתעופה! “לגודל־הנפש חסר היה את מידת־הסליחה”, מסיים הרצל את סיפוּרו. הוא עצמו הראה גודל־נפש זה. היהודים נגמלו יותר מדי מן החיים הממשיים, אמר לעצמו, ומאוחר יותר בשיחה גם לסטיפאן צווייג, ומשום כך אין הם יכולים להשיג את החדש, שיביא להם את ההצלה. הרי מתוך תפיסה זו של מצב־היהודים גם צמחה בחיבוּרו התיאוריה על “גאֶסטוֹר” היהודים, שהוא נחוץ מפני שהיהודים דעתם ורצונם אינם עדיין בשלים לפעולה עצמאית, “העם הזה צריך להתחנך”, רשם עכשיו ביומנו, “וזאת על־ידי דוּגמתנוּ אנו”.

הוא סירב בתחילה לנאום לפני קהל רחב יותר, מתוך אימת “איש שולחן־הכתיבה”, אך גם מפני שהיה סבור, שיזיק יותר לעניין משיועיל לו, אם יבליט את עצמו אישית. כך כתב בראשית מארס 1896 להיינריך לאֶווה, שייסד (בשנת 1892) את האגודה הלאומית “ישראל הצעיר” (“Jung Israel”) בברלין והוציא את הירחון “ציון”. בלשון זו ענה גם על דרישות דומות, וכן אמר לידידים מאגודת “ציון” בווינה. רק בהיסוס נענה להפצרותיהם לבוא לאחד מכינוסיהם של יום שלישי בשבוע אל בית הקפה “לוּבר”. כלום יתן את ידו לווכחנוּת על תוכניתו, שתביא רק להקטנת פעוּלתה ולהחלשת המתח סביבה? האם לא יעורר או יעמיק בזה את חילוּקי־הדעות, בה בשעה שראה כדבר הנדרש ביותר איחוד כל הכוחות? “ואילו אותך ואת אחינו לציון”, כתב עוד ב־7 בפברואר לד“ר הולצמאן, “מבקש אני שלא להתחיל כבר עתה במריבות קטנות: ‘מה לשון נדבר וכו’. נדחה־נא את המריבה לאחר כך… המדובר הוּא קודם־כל בכבוד־היהודים, בחירוּת־היהודים, במולדת־היהודים”. ולחילוקי־דעות ומריבות עשויים היו להביא בהכרח דיונים פומביים קודם זמנם, לאור עמדתו הדוחה ללא־פשרה את המדיניות של עליית־החדירה האיטית בלי ערובות חוקיות־בטחוניות, – ה”הסתננוּת" (אינפילטראציה) בלשונו. “מה שהציונים עשו עד עתה”, כתב ב־24 במאי לבודנהיימר, “אני מפליא בתודה אבל אני מתנגד עקרוני של האינפילטראציה… לעומת זאת תוכניתי היא הפסקת האינפילטראציה וריכוז כל הכוחות ברכישת ארץ־ישראל לפי משפט־העמים”.

הרי בין כך וכך לא החשיב הרבה את הוויכוחים, והרבה יותר החשיב את החלטיות־המעשה. צריך לצעוד קדימה, ההצלחה תגרוף אתה את ההססנים, ועוּבדות מוּגמרות יכריחוּ אליהן סוררים ומתנגדים. “עניינים גדולים”, רושם הוא ב־12 במאי, “אינם זקוקים ליסוד מוצק. תפוח צריך להניח על השולחן, כדי שלא יפול. הארץ מרחפת באוויר. וכך יכול אני אולי לייסד את מדינת־היהודים ולחזקה בלי כל משען בטוח. – הסוד הוא בתנועה”⁴⁵

שלושה דברים ראה כנחוּצים בראש וראשונה: ראשית, ייסוד “אגודת־היהודים”, גאֶסטוֹר היהודים, מנהלה האחראי של מדיניות יהודית; את המוסד הזה ביקש להקים מתוך שורות יהודי־אנגליה, שהראו הבנה מסויימת בשעת ביקורו הראשון באנגליה, ביולי 1895. שנית, עבודה דיפלומאטית בקושטא ובין המעצמות האחרות לשם רכישת ארץ־ישראל; כי רק ארץ־ישראל, ולא ארץ אחרת, תבוא בחשבון כמולדת לעם היהודים, דבר זה כבר הכיר ברור על־ידי מגעו עם חוגי חובבי־ציון וּפשוּטי העם⁴⁶. שלישית, יצירת בטאונים פּובּליציסטיים לשם עיבּוּד דעת־הקהל בעולם, לשם הכנת ההמונים והנהלתם אחר־כך, כשיווצרוּ ההנחות לעלייה ולהתיישבות. ובאופן שיטתי ניגש לממש את אלה בזה אחר זה.

הואיל ותוכניותיו ליצירת עיתונים לא התגשמו לעת־עתה, התחיל בפעולה המדינית. לבדו, נתמך רק על־ידי האסיפות והאיגרות של הסכמה עממית, אמר לנהל אותה בראשונה. תוצאות ברוּרות ממנה, הנראות לעין, יקלו את המשא והמתן, כך סבוּר היה, בדבר יצירת “אגודת־היהודים”. וכשייווצר המוסד הלאומי הזה, תשפיע עוּבדת קיוּמו השפעה מעודדת על המשך העבודה המדינית. החשוּב בכול היה, איפוא, להשיג תוצאות ברוּרות ראשונות.

לפעולה המדינית הזאת מצא שני עוזרים – שניהם לא־יהודים. האחד מהם בא מתוך הכרה ונשאר נאמן לתנועה הציונית עד לאחר מותו של הרצל; את השני רכש לו הרצל במאמץ, שילם לו – ולא ידע לעולם אל נכון, מה הוּא האיש באמת, אם כוח פעיל או רמאי מתרברב. מעניינים ולא־רגילים היוּ שניהם כאחד.

ב־10 במארס 1896 בא אל חדר־עבודתו כהן נוצרי “בעל זקן־נביא ארוך”. “אני הוא זה”, אומר לו האיש המוזר, שבישׂרתי את דבר בואך עוד בשנת 1882 לנסיך הגדול מבאדן, ועתה אני רוצה לעזור לך“. והאֶכלר מראה לו חיבור שלו: “החזרת היהודים לארץ־ישראל לפי הנביאים” (The restoration of the Jews to Palestine according to the Prophets), שבו עשה חשבון, על יסוד נבואה מימי עוֹמר (637/8) ופירוש פסוקים נבחרים מהתנ”ך, והגיע לידי מסקנה, כי בשנת 1898־1897 תוּשב ארץ־ישראל ליהודים. כששמע, בצפייתו לפלא מיום ליום, מפי העיתונאי הציוני שאול רפאל לנדאו על הופעת ספרו של הרצל “מדינת היהודים” – נתרגש עד מאוד, ונחפז אליו בשביל להושיט לו את עזרתו למילוי החזון הנבואי. לעבוד למען שיבת היהודים לארצם היה בעיניו “למלא את דבר הנבואה” ( to fulfill prophecy). כוהן של השגרירות הבריטית בווינה ומאסף דגמים של בית־המקדש ודפוסים של התנ"ך, שמילאו את חדר־עבודתו על כל קירותיו עד לתקרה, היה משוכנע כי שיבת היהודים עומדת להתרחש במהרה. כשהחזיר לו הרצל כעבור ימים מספר ביקור, הראה לו האֶכלר מפה צבאית ענקית של ארץ־ישראל ותרמיל שבו ישא אותה. לכשירכב אתו יחד בארץ.

“אחרי קולונל גוֹלדסמיד זהוּ האדם המוּזר ביותר, שהתוודעתי אליו בתנועה הזאת”, רשם הרצל ביומנו. אך הוא תפס מיד, שהכוהן הנלהב עשוי להיות כוח־עוזר רב־ערך. האם אין זה אפשר, לבוא באמצעותו לידי מגע עם נסיכים גרמניים, עם קיסר גרמניה! שכּן הָרֶוֶרֶנְד האֶכלר עמד, על־ידי פעולתו במשך שנים כמחנך בחצר הדוכס־הגדול מבאדן, ביחסים טובים עם הנסיך ועם בן־גיסו, וילהלם השני קיסר גרמניה. הרצל לא היסס איפוא לקבל את הצעת עזרתו. עד עכשיו, אמר לו הרצל, היה מוכרח רק להיאבק עם מכשולים, העלולים להתיש את כוחו, אם לא יסייעו בידו. הדבר החשוּב לו ביותר עתה הוא לבוא “בקשרים בלתי־אמצעיים, הניכרים כלפי־חוץ, עם איש־מדינה אחראי או בלתי־אחראי” – כלומר עם מיניסטר או נסיך. אז ילכו היהודים אחריו. הטוב מכול יהיה הקיסר הגרמני. האֶכלר הודיע מיד שהוא נכון לנסוע לברלין, כדי לדבר עם כוהן־החצר דריאנדר ועם הנסיכים היינריך (אחי הקיסר) וגינטר (אחי הקיסרית). את הוצאות־הדרך לכך נתן לו הרצל. והואיל ולא יכול היה לשער, איזה רושם יעשה ההוזה התמים בחוגי החצר, חזר ואמר לו הרצל לשם זהירות, שאין הוא הולך לדבּר בשמו, אלא בשם עצמו בלבד.

באותם הימים התקשר הרצל גם עם עוזרו המדיני השני, נאֶוולינסקי, שגם אליו הפנה את תשומת־לבו העיתונאי הציוני ש. ר. לנדאו. לאחר שקיבל אינפורמציה על תוכניתו של הרצל, נטה גם נאֶוולינסקי להגיש בתנאים מסוימים את עזרתו. גם הוא, כהאֶכלר, היה אישיות מופלאה.

פיליפּ מיכאל האביר לבית נוולינסקי (Newlinski) נולד בשנת 1847 בווֹהלין כצאצא למשפחת־אצילים פולנית. רכושם של הוריו, שאיפשר לו לעלם דרך־חיים חופשית של בן־אצילים, הוחרם על־ידי ממשלת רוסיה, בגלל השתתפותם של כמה מבני המשפּחה במרד הפולני משנת 1863. לפיכך היה אנוּס – שלא כמסורת המשפחה – לבחור במקצוע שיהיה מפרנס אותו. באוניברסיטה של פּטרסבּוּרג למד תורת־המשפּטים, עמד בבחינות בהצטיינות, שימש זמן־מה עורך דין ועבר בשנת 1865 לעבודה עיתונאית בעיתונים החשובים של פּטרסבּוּרג ומוסקבה. 1872 קרא לו שר־החוץ האוסטרי אנדראסי, שלמד להעריך את כשרונותיו בזמן שירותו כציר אוסטריה בפטרסבּוּרג לעבוד במשרד־החוץ האוסטרי. הוא התקדם, נתמנה נספח בשגרירות האוסטרית־הונגרית בקושטא, קאריירה גדולה היתה נשקפת לו. אך היא נפסקה לפתע בשנת 1879: בגלל החובות הגדולים שנשתקע בהם אנוּס היה לעזוב את שירות המדינה. את ידיעותיו וכשרונותיו ניצל ומכר מאז כסוכן דיפלומאטי וכעיתונאי, ולבסוף כעורך “קורספונדנציה של המזרח” (Correspondance de l’Est), בוּלטין יומי מודפס שנוסד על ידו ונועד להמציא לעיתונות האוסטרית והאירופית, וכן לחוגים המעוניינים בשאלות המזרח הקרוב, ידיעות ממקור ראשון על המצב המדיני בתורכיה, בבאלקאן וברוסיה. נראה שהעיתון היה נפוץ תחילה, אך תפוּצתו הלכה וירדה. נאֶוולינסקי עצמו היה אישיוּת מרהיבה, בכל הופעתו ובכל אורח־חייו היה איש־האצולה המפזר ממון בקלוּת, בעל־נסיון בגינוּני הנוהל הדיפלומאטי, שהוא שלט בהם בגראנדאֶצה, אף כי לא השתייך עוד, למעשה, אלא למדור התחתון של העולם הפוליטי. בתכונות אלה עשה רושם מיוחד על הרצל, העיתונאי היהודי והמדינאי המתהווה, שמוצאו היה מעולם פחות מוּרם וצבעוני. הרצל מעולם לא היה בטוח במשפטו עליו, הוא העריץ אותו וחדר לעירום נשמתו, הוא התייחס אליו חליפות בפליאה ובבוּז ושוּב בהוקרה. על כל פנים למד ממנוּ הרבה. אותם הדברים, שנתן בפי גיבור ה“גאֶטוֹ החדש”, כי חברו הנוצרי הוא שהוציאוֹ והרחיקוֹ מרחק־מה מן הגאֶטו, אפשר לומר גם ביחס לדיפלומאט הנוצרי הזה אל הרצל: על־יד נאֶוולינסקי פסע את הפסיעות החשובות הראשונות מתוך עולמו שלו, העולם העיתונאי־הבורגני והעולם האירופי; ממנו למד את צורות הנוהל הדיפלומאטי, ממנוּ קיבל את הידיעה ביסודות המדיניוּת התורכית ובעיותיה. שכּן על־ידי פעולותיו הדיפלומאטיות על־ידי עיתונו עמד נאֶוולינסקי בקשרים עם רבי־המדינה בקושטא, אם כי קשה להכריע, אם היתה אמת בדבריו שהוא נכנס־ויוצא אצל השולטאן עצמו. בגלל יחסיו אלה ובגלל בטאונו הפוליטי השתדל הרצל לרכוש את תמיכתו.

בראש וראשונה הוסיף ופעל בשביל הרצל “נביאו” האֶכלר. ב־14 באפריל בא הקיסר הגרמני לביקור בווינה. הכלר נחפז והלך אל ארמון־המלכות, הודיע לכוהן הראשי את תוכנה של “מדינת היהודים” והצהיר לפני האיש המשתאה, כי הגיעה השעה “למלא את דבר הנבואה” (to fulfill prophecy). כששמע כי הקיסר הגרמני יסע ביום המחרת בערב אל הדוכס הגדול בבאדן, הציע להרצל כי יקדים ויסע אתו לשם. הרצל סירב. “אם האדונים הנעלים לא ירצו אחר־כך לקבלני, אהיה עומד ברחוב עמידה עלובה”. מוטב איפוא שיסע הכלר לבדו, ויכין לו את הראיון. אם יזמינו טלגראפית, יבוא ללא שהות,

והכלר נסע למחרת בבוקר. ימים מלאי־מתיחות באו בשביל הרצל. הוא הוסיף לעבוד בהתאמצות, כדי להתגבר על אי־השקט הפּנימי. בראשונה הגיעו מברקים מלאי תקווה, אחר־כך שתיקה. שוב טלגראמות משׂבּיעות־רצון, ושוב שתיקה של ימים. והעיתונים הודיעוּ, כי הקיסר כבר עזב את חצר הדוכס בקארלסרוּהאֶ. דומה שהנסיון נכשל.

ב־20 באפריל כתב הרצל מכתב מפורט לנורדאו וביקש ממנו לנסות לבוא בדברים עם הבּארון הירש. הוא סיפר לנורדאו על נסיונו־שלא־הצליח לרכוש את לבו של הירש לתוכניתו. הוא עצמו אינו רוצה ללכת אליו שנית, בלי שהוזמן לכך. אך אם יצליח נורדאו לקרב אותו, יהא זה הישג כביר. “במיליונים אחדים של הירש אפשר לתת לעניין תהודה עצוּמה”, ויהיו בנמצא האמצעים לבאקשיש הנחוץ במשא ומתן עם תורכיה. אם יוותר הירש על ארגנטינה וילך לארץ־ישראל, שהיא הארץ שהעם בחר בה, יהיה הוא הראשון בתנועה, ולא אדמונד רוטשילד.

למחרת סיים הרצל את מכתבו זה ושלחו לתעודתו. שעה אחת אחר־כך נודע לו, כי הבארון הירש מת בלילה ההוא באחת מאחוּזותיו בהונגריה. הוּא דרש את המכתב טלגראפית בחזרה. “איזה מקרה מוּזר”, רשם ביומנו, “זה חדשיים החוברת גמוּרה. נתתיה לכל איש, רק לא להירש. ברגע שאני מחליט לעשות כן, מת האיש. השתתפוּתו היתה מחישה לאין־שיעוּר את הצלחת ענייננו. בכל אופן מיתתו היא אבידה לעניין־היהודים. מבּין היהודים העשירים היה הוא היחידי שביקש לעשות דבר גדול בשביל העניים. אולי לא ידעתי להתהלך עמו כשוּרה. אולי הייתי צריך לכתוב את המכתב לנורדאו לפני שבועיים. דומה לי, כאילו ענייננו נעשה עני יותר. שכּן תמיד עוד היה בדעתי, לרכוש את הירש בשביל התוכנית”.

במצב רוח זה של התכנסוּת עצמית, של בדיקה פנימית, של חיטוט, עובר עליו היום. הוא מתכונן לנסוע לבוּדאפשט. והנה בשעה מאוחרת בערב הוא מקבל את קריאתו של הכלר, לבוא מיד לקארלסרוּהאֶ לראיון אצל הדוכס הגדול. להרצל – הנוהג לראות, בעקבות שפינוזה־גיטאֶ, את החולף־עובר כמשל בלבד – נראה עתה היום הזה באור של סמל ורמז: בא קץ לתקופת הנדבנוּת היהודית, התחילה תקופת המדיניות היהודית.

למחרת היום בבוקר, בשעה שהוא מפליג ברכבת אֶכּספּראֶס־המזרח דרך נוף־האביב הבהיר לקארלסרוּהאֶ, הוא מוסיף לרקום לו את הרעיון הזה: “עיתון בוקר וינאי אמר היום בנקרולוג שלו: הירש לא היה יכול לעזור לעניים, מפני שהיה עשיר. כך בערך הוא הרעיון – ונכון הוא. אני ניגש לאותו העניין באופן אחר, ואני מאמין – טוב יותר, חזק יותר, שכּן אני עושה זאת לא בכסף אלא באידיאה”.

בקארלסרוּהאֶ המתין לו הכלר; סיפר לו על הצלחתו אצל הדוכס הגדול ועל אי־הצלחתו אצל הקיסר. בשעת קבלת־הפנים שנערכה לקיסר, פנה אל הכלר, לגודל תמהונם של כל אנשי־החצר, בלגלוג: “הכלר, שומע אני, שיש ברצונך להיות מיניסטר במדינה היהודית”. אף הוסיף ושאל אותו: “האם אין רוטשילד עומד מאחורי העניין הזה?”

הרצל הכין עצמו בקפידה לראיון, הוא הראיון הראשון ממין זה בחייו, התחלת מדיניותו, מדיניות היהודים. הרבה, אמר לעצמו, יהיה תלוי ברושם שיעשה עתה על הדוכס מבאדן, שהרי דרכו קיווה להגיע אל הקיסר הגרמני. “ואף־על־פי־כן”, רושם הרצל, “אסור שיהא ראשי מסתחרר בגובה הזה. אחשוב על המוות ואהיה רציני”. קר, שקט, אמיץ, ענוותן, ועם זה חזק־בדעתו, ביקש להיות וּלדבּר. וכך עשה. בסיירו ברחובות העיר הסתכל במיוחד בתצלומי הדוכס הגדול שבחלונות־הראווה. ואולם משעמד אחר־כך, בשעה ארבע אחר־הצהרים, למולו, היה בכל זאת מופתע למראה הפּשטוּת הטבעית, טוּב־הלב השקט, הענוותנוּת האצילה והאמונה העמוקה. תחילה לא הרגיש עצמו חופשי. “חשבתי שאני צריך לדבּר בחצי־טון, ועל־ידי כך ניטלה ההלהבה העצמית הבּאה תמיד אגב הדיבוּר השוטף”. במהרה מצא שוב את עצמו והתחיל לפתח לפני הדוכס בקווים גדולים את תוכניתו.

בייחוד הטעים – וחזר על־כך בכתב ימים אחדים לאחר־מכן ביתר בהירוּת כדי שיבואוּ הדברים בצוּרה זאת לפני הקיסר – את תוצאותיה של התנועה הציונית בשביל גרמניה. על־ידי הטיית הפּרוליטאריון היהודי המיותר תחלשנה המפלגות המהפכניות, ועל־ידי חיסוּלו של הרכוש היהודי והעברתו אל מדינת־היהודים היא תשבור את הכוח הפינאנסי הבינלאומי. אם ראשי־מדינה אחדים יביעו את הסכמתם לדבר בגלוי, תוכל “אגודת־היהודים” להופיע מעיקרה עם סמכוּת גדולה יותר ולארגן את היציאה ביתר סדר ומשמעת. לעומת זאת חשב הדוכס, כי תחילה צריך הרצל לכונן את “אגודת היהודים”, אחר־כך יראו אם אפשר לבוא במגע אתה. הוא חזר והטעים, כי הוא חושש שאם יתן את ידו לדבר, יחשדוּ בו באנטישמיות, אם כי הוא רוצה בטובת היהודים. לפי הצעתו של הכלר הרשה לבסוף להרצל להודיע לאנשי־אמוּנם שמחוץ לארץ־ממשלתו, כי הוא, הדוכס הגדול מבאדן, מתעניין בעניין הציונות. הוא נרכש. נרכש על־ידי אישיותו של הרצל: “לתמוך במפעל, שבראשו עומד אדם כגון הרצל”, אמר כעבור שנים אחדות למשלחת ציונית שהתייצבה לפניה “חובה מוּסרית היא לי”, אך נרכש גם על־ידי הרעיון הציוני: “הייתי רוצה שיקוּם הדבר”, אמר פעמים אחדות בשעת השיחה, ובגמר השיחה, שנמשכה שעתים וחצי, אמר: “חושב אני, שהדבר יהיה לברכה לרבים”. וזמן רב אחז בידו של הרצל, כשליווהוּ בדברי־פרידה מלאי אהדה.

היתה זו הצלחה גדולה להרצל ולתנועה. בפעם הראשונה שמע נסיך שליט את הרעיון וקיבל אותו בהבנה. עובדה זו כשלעצמה היה בה משוּם הישג. אם הדוכס עוד ישתמש בהשפעתו ויביא את הדברים לפני הקיסר, שקולו נשמע דווקא באותם הימים בחצר השולטן בקושטא, הרי התוצאות – מי ישורן? בכיווּן זה השתדל הרצל להשפיע על הדוכס בהמשך החודשים והשנים, מדינת־באדן היתה לו הגשר אל הממלכה הגרמנית.

הצלחה ראשונה זו נתנה להרצל אומץ ודחיפה להמשך עבודתו המדינית למען תחיית העם היהודי. “הלאום יפה הוא”, כותב הוא מתוך אופּטימיוּת בפיליטון על החגיגות והתערוכה לקיום 1000 שנה לעיר בודאפשט, שביקר אותה מטעם עיתונו מיד אחרי־כן, “ולאו דווקא לאום זה או אחר, אלא כל אחד מהם, כי הלאום מורכב מטוב כל היחידים, מנאמנות, התלהבוּת, חדוות־הקרבה וּנכונוּת־למוות למען אידיאה”.

בכל מקום ניסה עכשיו הרצל להתקדם. ב־19 במאי קיבל אותו לשיחה הנוּנציוּס אליארדי (Agliardi), בא־כוח האפיפיור בווינה. הוא הקשיב לדבריו, אבל לא קיבלם. אין כאן פתרון לשאלת היהודים. בנוסח אנטישמי כמעט דיבר על תכונתם של היהודים. לעורר כנגדם טינה. – מלונדון שמע הרצל, כי המדינאי הישיש גלאדסטון, מתנגדו הגדול של ד’ישראלי, קרא את ספרו, שהוגש לו (בתרגומה האנגלי של סילביה ד’אביגדור) על־ידי ש. מונטאגיו, והביע עליו דעת אוהדת. את הידיעה על כך, שהיתה כלולה בכתבה עיתונאית מלונדון, הדפיסה ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, לאחר היסוּס־מה, במקום נסתר ותחת הכותרת “גלאדסטון על האנטישמיוּת”. בצוּרה זו נזכרה “מדינת היהודים” בפעם הראשונה (והיחידה) בעיתון הזה, שלו הקדיש הרצל במשך שנים את כל כוחו, וגם עתה עוד חלק ממנו. אכן, נקוּדת הכובד הועתקה והועברה ממנו יותר ויותר.

עיקר תשומת־לבו והתרכזותו היו מכוּונות עתה להגיע בהקדם האפשרי לידי קשרים עם השולטן. ב־7 במאי קרא אליו את נאֶוולינסקי. ואולם הלה סיפר לו, שכבר בנסיעתו האחרונה לקושטא דיבר עם השולטן על דבר מדינת־היהודים, אבל השולטן דחה את התוכנית בהערה, כי את ירושלים אינו יכול למסור לעולם, מפני שמסגד עומר מוכרח להישאר קניינו של האיסלאם. משֶׁענה לו הרצל, כי המקומות הקדושים יהיו “מחוץ־לטריטוריה”, עבר מיד להצעה אחרת.

זה שנים רבות נלחמו הארמינים הנוצרים על העצמאות, שארצות הבאלקאן כבר השיגו אותה, בזו אחר זו, על־ידי מלחמה ועל־ידי תמיכת המעצמות האירופיות. אבל דווקא אובדן זה של שטחים עורר וחיזק אצל התורכים את השאיפה לאיחוד לאומי ולהשלטת ההשפעה התורכית בכל שטח המדינה. בהבטחות ריקות הגיבוּ על מחאותיהן המילוּליות של המעצמות, ובתקיפוּת ברוּטאלית – על תנועת־השיחרוּר הארמינית. שחיטות־הארמינים האכזריוֹת על־ידי הכורדים נהנו לפחות מאי־התערבוּת על־ידי השלטון המרכזי, אם לא אוּרגנוּ על־ידו כאמצעי־דיכוּי. לעוּמת זאת ניסוּ המנהיגים הארמינים להמשיך מחוץ־לארץ בתנועה, שהלכה ונכנסה יותר ויותר לאפיק טרוֹריסטי. והנה לדבריו נשלח הוא, נאֶוולינסקי, על־ידי השולטן בשליחוּת סודית אל ועדי־הארמינים בבּריסל, בפּאריס ובלונדון, להשפיע עליהם שייכּנעוּ לשולטן “מרצונם הטוב”, ואחר כך יתן הוא להם “מרצונו הטוב” את הריפורמות, שאין הוא מסכים לתתן בלחץ הממשלות הזרות. להרצל הוא מציע איפוא, שישיג בשבילו את עזרת היהודים במשא־ומתן עם הארמינים. הוא ימסור לשולטן על שירות חשוּב זה – ועל־ידי כך יבוא הרצל בקשרים אתו. זה היה ניסיון קשה ולא בטוּח בתוצאות, אבל אולי ראוי לניסוי: אילו הצליחה שאיפת־הפיוס, אולי לא היתה קורה אותה שחיטה איוּמה של סתיו 1896, שבה נטבחו ארמינים לאלפים ולרבבות. אבל נוולינסקי לא התקדם בהשתדלוּתו, והרצל עשה כמה נסיונות־שוא לעזור לו. כשחזר נוולינסקי מלונדון, דחק בו הרצל, שיביאוֹ בהקדם לפני השולטן. נוולינסקי השתמט. בחוּגי העיתונאים ובחוגי אנשי־פינאנסים והממשלה נחשבת התוכנית של מדינת־היהודים לאוּטופּיה בלבד, מלגלגים עליה ועל מחבּרה, וּבּאֶנדיקט, ממוציאי ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, אמר, שאין זו אלא תוכנית של טירוּף־דעת. לא נראה איפוא לנוולינסקי כדאי להסתכן בפעולה למען תוכנית, שאין לה סיכוּי לביצוּע. ורק לאחר שהודיע לו הרצל, כי יסע לקושטא על דעת עצמו ויתקשר שם עם סוכן דיפלומאטי אחר, שהציע לו את שירוּתו, שינה נוולינסקי את טעמו. על חשבונו הפרטי של הרצל נסעוּ שניהם ב־15 ביוני 1896 לקושטא. באותה רכבת נסעו המדינאים התורכים – זיאד, קאראתיאוֹדוֹרי ותופיק פחה, ונוולינסקי הציג לפניהם את הרצל.

הם נסעו דרך סופיה. הרצל הודיע במברק לציוני ר. בירר על נסיעתו, אבל לא חשב עוד על כך. ואולם הבּשׂורה כי הרצל נוסע לקושטא כדי לבוא בדברים עם השולטאן, שליטה העליון של בולגאריה ואדונה של ארץ־ישראל, נתפשטה במהרה. כשנכנסה הרכבת לתחנת סופיה, ראה הרצל והנה המון יהודים נאספו שם, כחמש־שש מאות במספר, גברים, נשים וילדים, ספרדים ואשכנזים, והם קיבלוּ את פניו בתשואות. הוא יצא מן הקרון ועמד בתוך הנקהלים. נער אחד מסר לו זר שושנים וציפורנים. ד"ר ראובן בירר נאם נאום בגרמנית, ובו הודיע שכל הנאספים כאן נכונים לצאת לארץ־ישראל; איש אחד קרא איגרת־ברכה בצרפתית ונשק להרצל בידו, למרות סירובו. היללוּהוּ בדברי מליצה נלהבים כמנהיג, “אדון־ישראל”. והוא בעומדו על מדרגות הקרון, הסתכל בקהל הנאספים ובטיפוסים השונים. “איש אחד בעל מצנפת־שיער דומה היה לסבי שמעון הרצל”. במלים חמות הביע להם את תודתו, והצהיר שהוא מקווה למצוא בלונדון את האנשים שיוכל למסור לידיהם הנאמנות את העבודה לשם שחרורו של עם ישראל. הוא נשק לבירר. הקהל נדחק אליו, הכול ביקשו ללחוץ את ידו. פליטים יהודים מרוסיה ומרומניה סיפרו לו את צרותיהם. בקריאות “לשנה הבאה בירושלים” הפליגה הרכבת. הרצל היה מזועזע עד לדמעות. בפעם הראשונה ראה, כי מצא את הדרך אל לב העם.

אחד עשר יום (18–29 ביוני 1896) עשה בקושטא. בתקוות גדולות בא. נוולינסקי הרבה כל־כך במשך שבועות וחדשים לדבּר על קשריו הטובים עם השולטן, עד שחשב הרצל את השגת הראיון אצל השולטן כדבר בטוּח. ליותר מראיון, כאות גלוי שמתייחסים אל תוכניתו ברצינוּת, לא היה זקוּק לפי־שעה. ואמנם, הכיר על ידי נוולינסקי כמה אנשי־מדינה רמי־מעלה, עד לווזיר הגדול, שביקר אצלו בשביל לראיין אותו בדבר שחיטות־ארמינים חדשות, שנודעוּ באותם הימים.

התוכנית, שהציע הרצל לפני יועצי השולטן, היתה פשוטה מאוד, זו התוכנית שכבר הציע אותה ב“מדינת היהודים”. מאז אמצע המאה נתון היה מצבה הכספי של תורכיה בתנאים קשים. מלחמת קרים בשנים 1854–1856, שנקודת מוצאה היתה, כידוּע, ההיאבקות על המקומות הקדושים, עוד הוסיפה עירעוּר והכריחה את הממשלה לקחת בפעם הראשונה הלוואה בחוץ־לארץ. עד לשנת 1861 נוספוּ עוד שלוש הלוואות; השיעור הגבוה של הריבית וסדרי־המדינה הגרועים הכריחו את השלטון להתחייב מדי פעם בפעם התחייבויות חדשות. בסוף 1881 עלו החובות משמונה מילווים עם הריבית לכמעט 258 מיליון לירות שטרלינג. עוד לאחר גמר מלחמת־קרים השיגו המעצמות האירופיות, בשכר הערבות להלוואות, ביאת־כוח בתוך ועדת־כספים משותפת. והנה לבסוף הגיעו באי־כוח הנושים לידי הסכמה עם הממשלה התורכית, שבתוצאותיה הופחתו ההלוואות והועמדו על סך 106 מיליונים לי"ש; אך הנהלת העניינים וסידור התשלומים נמסרו למועצה, שנבחרה על־ידי באי־כוח המלווים. הנהלה זו של חובות המדינה ( Conseil d’administration de la dette publique), שהיתה נתונה להשפעתן של צרפת ואנגליה, קיבלה לידה שורה של מוֹנוֹפוֹלין (טאבּאק, מלח) וזכוּיות להטלת מסים שונים, ומספר גדול של פקידים שימשו בשירותה. התנאים האלה, שהיו מעליבים כשהם לעצמם, עוד שימשוּ יסוד משפטי להתערבותן המדינית התמידית של ממשלות המערב בענייניה של תורכיה. רק על־ידי השחרור מן האפוטרופסות הבינלאומית הזאת יהיה שוב בכוחה של תורכיה לנהל מדיניות עצמאית כלפי פנים וכלפי חוץ. דבר זה, טען הרצל, אפשר יהיה להשיג רק בעזרתם של היהודים. אם ארץ־ישראל תינתן ליהודים כמדינה בלתי־תלוּיה, יקבלו עליהם היהודים את סידור ענייניה הכספיים של תורכיה וישחררוה מן הפיקוח הזר. את פרטי התוכנית הזאת נכון הוּא למסור רק לשולטן עצמו. הוא רמז בשיחתו, כי יהודים אנגליים רבי־השפעה, כגון ש. מונטאגיו, עומדים לימינו.

אבל את הראיון אצל השולטן אי אפשר היה להשיג, כל כמה שדחק בעניין זה הרצל. נוולינסקי התרוצץ לכאן ולכאן, הודיע שהיה פעמים אחדות אצל השולטן, אבל הלה מתייחס בשלילה לתוכניתו של הרצל ומסרב לקבל אותו לראיון ולנהל משא־ומתן על הוצאת ארץ־ישראל מרשותו. אם כי כמה מסיפוריו של נוולינסקי לא נשמעו כלל כדברים של אמת, האמין לו הרצל בימים ההם, בעודו חדש וחסר־ניסיון בשדה המדיניות, התייחס אליו באמון ללא גבול ואף העריץ אותו.

אבל גם אם נטיל ספק באהבת־האמת של נוולינסקי ובמה שסיפר על פעולותיו, העוּבדה שיכול היה הרצל לנהל שיחות מדיניות על תכניתו עם אנשי־מדינה רבי השפּעה בתורכיה – הצעידה אותו בכל אופן צעד קדימה והראתה לו קודם־כל את תגובתם של חוגי־השלטון שם על הצעותיו. נתברר מיד, שאין לדבּר על ויתוּר שלם על ארץ־ישראל והעברתה לידי היהודים כמדינה ריבונית. וזאת בייחוד לא, מאחר שברשותו של העתונאי הווינאי הזה אין נמצא לפי שעה שום כוח ממשי. אך אם יצליח לארגן מאחריו את גדולי־הממון היהודיים ולהפגין זאת גלוי לעיני השליטים בתורכיה, ניתן לקוות – רושם זה קיבל מן השיחות, ונוולינסקי חיזק בו את ההנחה הזאת – כי יצליח לרכוש את ארץ־ישראל; אם לא כמדינה ריבונית לחלוטין, הרי בכל אופן כמדינה ואסאלית תחת מרות עליונה תורכית, או לפחות כארץ־התיישבות בשביל המוני־היהודים עם אדמיניסטראציה והגנה אבטונומית. רק בגודל העזרה המוצעת על־ידי היהודים תהיה תלוּיה, בסופו של דבר, הצלחת התוכנית.

ברושם זה, וענוד תָּו־המפקד של אות־הכבוד מאֶדז’ידאֶ, שהשיג לו נוולינסקי כהוכחה גלוּיה למשא ומתן שניהל בקושטא, יצא הרצל, מרוצה למדי מנסיעתו, מעיר הבירה התורכית ללונדון, כדי לנסות לייסד שם את “אגודת היהודים”.

בתחנת־הרכבת שבסופיה, שעבר בה גם בדרכו חזרה, חיכו לו שני ציונים מקומיים; הם הביאו אותו, לתשואות המוני היהודים שליווהוּ, אל קבלת־פנים חמה באגודת־ציון, ומשם הובא אל בית־הכנסת. מאות אנשים המתינו לו שם בציפיה כלבשורה משיחית, הפצירו בו לנאום, נדחקו אליו לנשק את ידו. משעמד הוּא, היהודי ממערב־אירופה, עמידה נבוכה על־יד ארון־הקודש ולא ידע, איך להפנות את גופו אל הקהל, קרא אליו אחד מהם: “מותר לך לעמוד גם בגבך אל ארון־הקודש, אתה קדוש יותר מן התורה”. כבר כמה פעמים הזכירוּ לו את שבתאי צבי; עתה ראה כי בדמיון העם כבר התקרבה דמוּתו לזו של “משיח־השקר” הזה, שמאתים וחמישים שנה לפניו הלהיב את געגועי היהודים ותשוקתם לגאולה עד כדי כך, שגם לאחר שהתאסלם רבים לא עזבו את האמונה בו. רגש האחריות של הרצל התקומם נגד האפשרות של התפתחות מעין זו. הוא הזהיר מפני הפגנות־הרחוב הרועשות, העלולות רק לעורר את יצריהם של הגויים נגד היהודים. בערב, כשסעד עם המיניסטר הבוּלגרי נאטחאֶוויץ', הזכיר לפניו את דאגתם של היהודים בגלל התוכנית להפקיע מרשותם את אדמת בית־הכנסת, העומד על תלו זה חמש מאות שנים. המיניסטר הבטיח לסדר את העניין הזה באופן רצוי.

מבלי להתעכב כמעט בווינה, המשיך הרצל נסיעתו ללונדון. אופייני לדרכו עתה, לבדוק את עצמו ללא הרף, הוא הקו האנאֶקדוֹטי, שהוא עצמו רשם אותו ביומנו. הוּא רצה שיהיה מזג־אוויר סוער בשעת הפלגתו מעל התעלה מאוסטאֶנד לדוֹבר, כדי לבחון את כוח־הרצון שלו. רצונו ניתן לו, קמה סערה. אחד אחד חלו הנוסעים במחלת־הים, אך גם הוא הרגיש הרגשת־חולשה מעט, “ואין אני יודע, איך היה הניסוי הפסיכולוגי הזה מסתיים, אילו נמשך הדבר עוד רבע שעה”.

בלונדון כבר נתפרסמה בעתונות נסיעתו לקושטא. היהודים בעלי השפעה בלונדון קיבלו את פניו בקרירות, בהתאפקות, ברוח־עוֹיינת כמעט, אם כי התוכנית שהביא עמו הרצל ללונדון היתה מתוּנה למדי: באי־הכוח של כל האירגונים והזרמים יתאחדו ל“אגודת־היהודים”, שמטרתה תהיה, לפי ניסוחו, “הרכישה לפי משפט־העמים של טאריטוֹריה בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים⁴⁷ להתבולל”. ובשביל להוכיח כי רק טובת העניין לפניו, ולא רדיפה אחר כבוד ומנהיגות, הודיע מיד כי אם תתקבל תוכניתו על ידם, נכון הוא להתפטר מהנהלת התנועה. הוּא היה אפילו מוכן להסתפק לפי־שעה בייסוד “ועדת־חקר”. ולמחרת בואו ללונדון בא לידי דיון על תוכניתו זו עם קלוֹד מוֹנטיפיורי ופראֶדריק מוֹקאטה, ליבראלים מכובדים, באי־כוח ה“אנגלו־ג’וּאִיש אסוֹסיאֵיישן”, חברה שנוסדה במטרה דומה לזו של חברת כי"ח הצרפתית. הם ביקשו להם מועד לחשוב בדבר – ודחוּ.

גם המסיבה שנערכה בערב הבא ב“מועדון המכבים” לא הביאה לידי תוצאה טובה יותר. בירכו אותו בחביבות, והוא ענה על דברי־הברכה בצרפתית ובגרמנית. את הנאום עצמו נאם אנגלית. זה היה מבחינה לשונית קושי מסויים בשבילו. מילדותו הזניח את הלשון האנגלית לעומת הצרפתית. לאחר שובו מפאריס לווינה התחיל אמנם לקבל שיעורים באנגלית. בכל זאת היה נאלץ לרשום לו את מבטאן של מלים מסובכות מעט בנוסח האנגלי של הנאום (שנכתב על־ידו גרמנית ותורגם על ידי סילוויה ד’אביגדור). גם מבחינה עניינית לא היה זה דבר קל. על שיחותיו המדיניות מותר היה לו לדבּר ברמזים בלבד, אם מתוך שהבטיח לשמור את הדברים בסוד, כגון לדוכּס־הגדול מבּאדן, ואם שלא לגלות את הקלפים יותר מדי, כגון בעניין קושטא. הוּא ידע לנצל את המצב הזה בחכמה. כבר כסופר למד יותר ויותר לפעול על־ידי התאפקות וצמצום, מחשבות הרבה לא לבטא בגלוי אלא לרמוז עליהן בצלילי־המלים, בתחושה שבין השיטין. משחק זה בצעיף, שכיסה או נראה כמכסה סודות כמוסים, היה אחד מקווי־האופי המושכים של הפיליטונים שלו הבשלים יותר. את הניסיון הזה העביר עתה, לפי מה שלמד מנאומים ומנואמים ב“היכל בוּרבוֹן”, לסיגנון דיבורו ונאומו שלו. להתאפקותו הטבעית, לצורתיות שבכל הוויתו, נוסף עתה רגש האחריוּת כלפי תפקידו, הידיעה שיש להניח לדמיון החופשי של המאזין מקום להשתעשע. כך, מתוך צירוף כל היסודות האלה, קיבלו עכשיו נאומיו את אופיים של גילויי־דעת של מדינאי, היודע ועושה יותר ממה שמותר לו לגלות לחוג־שומעים נרחב.

כערובה לכך, שמאחורי דבריו עומדות עוּבדות של ממש, הזכיר מיד בהתחלה את שמותיהם של הקוֹלוֹנל גולדסמיד, סר סמואל מוֹנטאגיוּ והרב שמעון סינגר, שלהם מסר פרטים על פעולתו המדינית. הוּא ציין כהתקדמות חשובה, שהתוכנית בדבר הקמת מדינה ליהודים נידונה אתו ברצינות יתירה על ידי כמה ראשי־מדינה. אין הוּא דבק בפרטי הדברים של חיבורו. “רעיון מדיני הוּא, ובמדיניוּת צריכים להיות מונהגים על ידי התועלתיות. כמובן מתוך דביקות במטרה”, על־ידי כך, ועל־ידי תיקון של שגיאות, כבר חלו שינויים רבים בתוכנית בדרך ההגשמה. ההד שנתעורר על־ידי חוברתו הוכיח לו בכוח משכנע, כי “מדינת היהודים אינה עוד חלומו הבודד של יחיד, אלא נחלת רבים היא. אני יודע כבר כיום, ולמחר ידע כל העולם כולו, כי היהודים רוצים במדינה שלהם, שבה יוכלו סוף־סוף לחיות ולשגשג כאנשים חופשיים”. לעורר מחדש “אומץ למדינה” כזה בקרב היהודים – כך מתקן הוּא בחזות מופלאה את התפיסה של הדור על תולדות היהודים – זאת היתה התעודה ההיסטורית האמיתית של האֶמאנציפאציה היהודית, ולא ההתבוללות. זו ההתבוללות, בלתי־אפשרית היא באמת־מידה גדולה. כל מדינה, אומר הוא עתה כלשונו של פינסקר, סובלת רק מספר מסוים של יהודים, שלהם היא מרשה להתבולל. אם עובר המספר את גבול־הרוויה, באה האנטישמיות וקוראה: עצור. עמים קטנים מן היהודים השיגו על־ידי “האומץ־למדינה” שלהם “את הקניין המדיני על כברת־ארץ על פני העולם”. הסבל של תולדותינו בגולה, שאין לו משל ודוגמה, היה ללא טעם, “אילוּ לא נשאנוּ אותו בתקווה למדינת־יהודים”.

התוכנית כבר נכנסה אל שטח המדיניות. והיא תתגשם, אם בצורה זו או אחרת. לעבודת היישוב בארץ־ישראל לא הזיקה, בניגוד לחששות רבים. השולטן נוטה חסד ליהודים. “אני גם מעז לומר, שאין עוד ליהודים בכל העולם כולו ידיד גדול־נפש כהוד מלכותו השולטן”. שוב הוּא דוחה בחריפות את שיטת הפילאנטרוֹפּיה ואת האינפילטראציה, החדירה בחשאי לארץ־ישראל, שעל־ידה תלויים המתיישבים בחסדם של השליטים המתחלפים? “אם באים ומביאים את בני־האדם, המהגרים מפני רדיפות למולדת חדשה – ויהא זו גם המולדת ההיסטורית – צריך לפחות להבטיח להם, שבגלל סיבות דתיות או לאומיות לא יירדפו עוד לעולם.”

ולבסוף הוּא מציע את תכניתו הנזכרת לעיל בשביל “אגודת היהודים”, ומודיע כי נכון הוּא, יותר מזה – אדיר חפצו “להסתלק מהנהלת התנועה הזאת, הצריכה להיות לא־אישית, טהורה וחזקה”. הוּא מסיים בדברי שבח למושבות הקיימות בארץ: “האדמה העתיקה מתנערת שם למגען של ידים חרוצות. היא שוב מצמיחה פרחים, היא שוב מצמיחה פירות, היא אולי תצמיח באחד הימים, באחד הימים היפים, את אושרם וכבודם של היהודים”.

הרושם האישי שעשה הרצל על מאזיניו היה חזק. וגם בדברי־ההתנגדות היתה מורגשת יראת־הכבוד שרוחש לו המתנגד. אך לתוצאה ממשית לא הביא הנאום. אפילו לא עלה בידו לייסד ועדת־חקר.

גם בימים שלאחר־מכן לא התקדם הרצל בהשתדלוּיות האלה, ועל אחת כמה וכמה לא בנסיונותיו לעניין אנשי־כספים יהודיים לגייס לטובת תכניתו מלווה של שני מיליון לי"ש לתורכיה. הדבר היחיד שהצליח להשיג היה נכונותם של סמואל מוֹנטאגיוּ והקוֹלוֹנל גוֹלדסמיך לתת יד לרעיונו בדבר הקמת מדינה ואסאלית,

א) אם יסכימו לכך המעצמות;

ב) אם תתן לכך קרן הירש (יק"א) את כל הונה, בסך 10 מיליון לי"ש;

ג) אם הבארון רוטשילד ייכנס כחבר לוועדת־ההנהלה של “אגודת־ היהודים”.

על כל פנים התחייב הקולונל גולדסמיד לכתוב מכתב־המלצה אל אדמונד רוטשילד.

אך מוזר הדבר, דווקא אי־בטחונם והססנותם גם של האנשים, שבעצם התייחסו אליו באהדה, חיזקו והעמיקו בו בהרצל את ההכרה, שעליו להמשיך בהנהגת העניין. “כל האנשים הללו”, רושם הוּא ב־12 ביולי 1896 ביומנו, “כל כמה שיהיו טובים וחביבים, עושים אותי על־ידי הססנוּתם למנהיג!”

ותודעה הולכת־וגוברת זו על מנהיגותו נעשית לו חוויה אישית חזקה וחיובית עוד יותר למחרת בערב. בהתמרדות גלוּיה במנהיגי “חובבי ציון” הרשמיים, יצאו אנשים צעירים מן האגודה “בני ציון” וכינסוּ אסיפה גדולה בווייטצ’אֶפּל, מקום־מושבם של מהגרים עניים מיוצאי מזרח־אירופּה, שעדיין לא הגיעו דרך עליה כלכלית אל מעמד ההתבוללוּת של היהודים האנגליים האמידים. היתה זאת כעין התחלה של מהפכה מצד הציונודת המדינית נגד השתדלנות הנדבנית. על הקירות היו דבוקות מודעות באנגלית וביידיש, ובחלק היהודי של המודעות נאמר שלא כהלכה, כי הרצל נתקבל על־ידי השולטן עצמו ושוחח עמו. המוני היהודים של מזרח־לונדון זרמו אל האולם של מועדון־העובדים וּמילאוּהוּ. אלפים נשארוּ בחוץ מחוסר מקום. בתשוּאות בהנפת כובעים ובקריאות־הידד מקבלים את פניו של הרצל. באסיפה עצמה – שבה ישב ראש, לאחר סירובם של שאר מנהיגי “חובבי ציון”, ד"ר משה גאסטר, הרב הראשי של העדה הספרדית, חוקר ידוּע ונואם מלהיב ואיש־אופוזיציה על פי אופיו – משווה אותו אחד הנואמים, המורה איש־כישור, אל משה, אל קוֹלוּמבּוּס.

הרצל נאם נאום חופשי בגרמנית; במלים פּשוּטות ועממיות הסביר את תוכניתו. שגיאתו של הירש, אמר, היתה בזה שהלך לארגנטינה ולא לארץ־ישראל. גם הוּא עצמו חשב בראשונה, שאין זה חשוב, אם יבחרו בארץ־ישראל או בארץ אחרת להקמת מדינת־היהודים. אך מזמן פירסום חוברתו נעשה לו ברור יותר מדֵי יום ביומו, כי ארץ־ישראל ורק ארץ־ישראל היא ארץ הכיסופים של העם, ארץ היעודה למדינתו. אין דרושה מושבה או מושבות מספר, אלא מדינה. האומרים בגנוּת, שרק הפּרוליטאריון ילך אתו, אינם יודעים היסטוריה. “כל המדינות נוצרו על ידי הפרוליטאריון, שבעבודתם יצרו תעשייה והפכו אדמה שוממה לשדות מוריקים”. הוּא הזכיר כדוּגמת הארגון את חברות־הצ’אַרטר האנגליות. הוּא ישמח, אם יקחו ממנו את הנהגת העניין. אבל אם לא יימצא מנהיג אחר, ידע הוּא לפנות אל המוני־העם.

אך יותר חשוב ממה שאמר היה כיצד נתקבלו דבריו, כיצד נתקבל הוּא עצמו, בהופעתו הראשונה הזאת לפני המוני־העם. ההמון שתה את דבריו כדברי בשורה, ובשעה שעמד שם לפני קהל מאמינים, ראה ושמע וחש בהרגשה מיוחדת במינה, כיצד מתרקמת סביב אישיותו האגדה. “העם רגשני”, רושם הוא לאחר־מכן ביומנו: “ההמונים אינם רואים בבהירוּת. נדמה לי, שכבר עכשיו אין להם מושג ברור ממני. הנה מתחיל מיתמר מסביב לי אד קל, שאולי יהיה לעמוד־ענן, אשר בו אתהלך”. והוא מחליט בנפשו להתאמץ שיהיה יותר ויותר ראוי לאמון ולהערצה של העניים האלה.

פסוק אחד מנאוּמו מסעיר ביותר את ההמון: “המזרח הוּא לנוּ!” כוונת דבריו היתה לקבוע את העוּבדה, כי יהודי מזרח־לונדון, הרובע היהודי של וייטצ’אֶפּל, עומדים לצידו; אולם בתוך האווירה המשיחית המסוערת של ההמון נשתנה פירוש־המלים ונתקבל כסיסמה⁴⁸, או אף כרמז להישגים בשיבת העם אל ארצו. בערב זה הכיר – וחסידי־תורתו הנלהבים, כמו המורה איש־כישור והעיתונאי הצעיר יעקב דאֶ האז, אמרו לו זאת במפורש למחרת – כי רק בו תלוּי הדבר, שיהיה מנהיג המונים. אולם הוּא אינו רוצה עוד להחליט על כך, לפני שלא עשה את הנסיון לרכוש על־ידי פרישתו מהנהגת התנועה את תמיכתו של בית רוטשילד.

בערב שלאחר זה השתתף בישיבה של מרכז איגוד “חובבי ציון”, שהוזמן אליה. תקנות האיגוד משנת 1892, שהיו מודפסות באנגלית ובעברית, מגדירות אמנם כתפקידו, ברוח לאוּמית מובהקת, עבודה לטובת יישוב ארץ־ישראל והארצות השכנות, הפצת הלשון העברית כלשון חיה והטבת המצב המוסרי, התרבותי והחומרי של היהודים. אולם אחרי נסיון־שלא־הצליח לפעולה מדינית ולתנופה גדולה, עסק איגוד “חובבי ציון” באנגליה, שהיה מאורגן על־ידי מנהיגו קוֹלוֹנל גוֹלדסמיך במתכונת צבאית ועשרות סניפיו נקראו “אוהלים” ( Tents), למעשה רק בעבודות־התמיכה הקטנות בשביל מעט המושבות הקיימות. מנהיגי איגוד זה נטו לתת יד לתכניתו של הרצל, אם יתחייב שלא יתקיף עוד את שיטתם, שיטת “חובבי־ציון” בכלל, להמשיך בדרך איטית את העלייה וההתיישבות גם לפני קבלת ערובות משפטיות ובייחוד שלא ישלול את העבודה הגדולה, שבארון רוטשילד עשה ועושה ברוח זו בארץ־ישראל. הרצל הועמד כאן לפני הכרעה רבת־משמעוּת. האם לא כדאי לוותר לעת עתה על הדרישות העקרוניות ולהשיג תמורת זה את תמיכתם של “חובבי ציון” באנגליה, ואולי בהשפעתם גם את תמיכת הבארון רוטשילד? אולם לעומת זאת עמדה לפני עיניו אותה סכנה שהרסה את מעשה קודמיו, ששאפו גם הם לגדולות, אך נתנו לתנועה הלאומית להדרדר לאפיקי הפילאנטרוֹפּיה ו“מעשיוּת” כביכול, שלא היתה לאמיתו של דבר, מעשית כלל וכלל. הרצל לא היה מוכן ללכת בדרך זו ולוותר, תמורת יתרונות מיידיים, על עקרונות יסודיים ביותר. היה נרגז בגלל ההתנגדות, ובייחוד בגלל סירובם של ראשי האיגוד לשבת בראש האסיפה בלונדון המזרחית בערב הקודם, ומשום כך אולי ניסח את עמדתו ביתר תקיפוּת משהיה מן ההכרח ומן התבונה. הוּא רוצה, אמר, “רק בהתיישבות כזאת, שאנו יכולים להגן עליה בצבא יהודי שלנו”. בחריפות יתירה דיבר נגד רוטשילד, וכינה את פעולתו הפילאנטרוֹפּית כמעין ספורט, שיש לשים לו קץ. רוטשילד חייב לקבל את מרותה של התנועה הלאומית, ואז יהיה הוּא, הרצל, מוכן להתפטר ולתת לבארון רוטשילד את המקום בראש.

ההתקפה על רוטשילד עוררה סערה גדולה. אף רבינוביץ, מחסידי הרצל באסיפה, הצהיר כי נגד רוטשילד, שעשה בארץ־ישראל כמעט כל מה שנעשה עד עתה, לא יקום איש מ“חובבי ציון”! הוּא מקווה, כי ההיסטוריה היהודית לא תצטרך לספּר על סכסוך בין הרצל ובין אדמונד רוטשילד.

בתשובה על דברי הביקורת הטעים הרצל, ועוד ביתר תוקף, שלא יסור מנקודת־מבטו על דבר האינפילטראציה, ואפילו אם יפסיד על־ידי כך את תמיכתן של כל אגודות “חובבי־ציון”. מייד אחר־כך סגר היושב־ראש, הסוחר יוסף פראג, את הישיבה באמרה יבשה: "Good bye, Dr. Herzl" (שלום, ד"ר הרצל). זה כבר היה כמעט פירוד גלוּי בינו ובין “חובבי־ציון”. גוֹלדסמיד כתב עתה אל אדמונד רוטשילד מכתב, שבו הזהיר אותו מפני תכניותיו של הרצל. (רק על־ידי רוטשילד עצמו נודע אחר־כך להרצל על מכתב זה).

מלונדון נסע ישר לפאריס והודיע לאדמונד רוטשילד, כי הוּא מבקש לדבר אתו. זה היה ויתור גדול מצד גאוותו של הרצל, לאחר שרוטשילד נהג בנורדאו שבועות אחדים קודם־לכן בקרירות ובדחיה, ולאחר שאלברט רוטשילד בווינה לא ענה כלל שנה לפני־כן למכתבו אליו. ב־18 ביולי 1896, בחדר־הקבלה של בית־הבאנק שברחוב לאפאייאֶט בפאריס, נתקיימה אותה שיחה שעתידה היתה להיות רבת־תוצאות.

אדמונד רוטשילד (1934־1845) היה איש בראשית שנות החמישים, אם כי עשה על הרצל רושם של קצת צעיר יותר, גבה־קומה וצנום; בפניו נתבלטוּ האף הארוך, הפה המכוער בגודלו וזקן חום־בהיר שהתחיל מכסיף. תנועותיו המהירות ועם זה ביישניות היווּ ניגוד להליכותיו השקטות והבטוחות של הרצל, שהצטיין בהן תמיד בהופעתו לפני אחרים, אף אם היה עצבני באמת. גם במראה פניו היפים היה הרצל ניגוד גמור לבארון. אך בגילו, בנסיונותיו המעשיים ובזכוּיותיו למען ארץ־ישראל, שאהב אותה אהבה אמיתית, עלה רוטשילד על אורחו. ובתורת כזה גם התייצב לפניו: כאיש־מעשה מנוסה לעומת בעל־ההזיות המסוכן. את טענותיו נגד התוכנית של מדינת־היהודים הפסיק הרצל קשות באמצע: “אינך יודע על מה מדוּבר, תרשה שאסביר לך!”

הרצל פתח את דבריו בכעין דברי פשרה, בניסוח שהיה צריך לגשר את הניגודים שביניהם: “מושבה היא מדינה קטנה, מדינה היא מושבה גדולה. אתה רוצה ליצור מדינה קטנה, אני – מושבה גדולה”.

ושוב פירט את תוכניתו, את ההתחלות המעשיות לביצועה. הוּא הציע לפניו, כפי שכבר הציע בלונדון, לקבל על עצמו, יחד עם מונטאגיוּ ואחרים, את הנהלת “אגודת־היהודים”, ועם זה הנהגת העלייה היהודית, לאחר שהוּא הרצל, ייצור את התנאים המדיניים לכך. אם יכריזו רוטשילד ואנשיו בהן צדק, שהם יקבלו את תוכניתו ותכליתו, יתחייב הרצל בהן צדק, שלא להתערב עוד בהנהגת העניין.

רוטשילד דחה את התוכנית הזאת בהחלטיוּת. הרצל היה לו הרושם, שהשפיע על כך לא מעט גם המכתב שקיבל מקולונל גולדסמיד. הוּא, רוטשילד, אינו מאמין באפשרות להשיג את התנאים המדיניים הדרושים לעלייה באמת־מידה גדולה, כפי שהיא מרחפת לפני עיניו של הרצל. יתר על כן, מן הניסיון שנתנסה בשנת 1891, במשבר של עליית־בריחה לא־מתוכננת לארץ ישראל – חושב הוּא כי בלתי־אפשרי הדבר לארגן הגירה המונית מסודרת, אף אם ייווצרוּ לכך התנאים המדיניים. מיד יבואו מאה וחמישים אלף שנוררים, שיצטרכו לפרנס אותם. רוטשילד לא ראה משום כך דרך אחרת, אלא להמשיך בפעולה איטית, בפיתוח המושבות בארץ, בלי לעורר את דעת הקהל. כל טענותיו של הרצל נגד התפיסה הזאת נשארו ללא הועיל. הבארון דחה את תוכניתו של הרצל דחייה מוחלטת.

היתה זאת הכרעה היסטורית, שהכריע כאן הבארון רוטשילד. על־ידי סירובו והתנגדותו קיבל על עצמו אחריות לא פחוּתה מזו, שהיה נוטל על עצמו אילו הסכים לתוכנית. הרצל ניסח זאת בגמר אותה שיחה של שעתיים, בתחושה המיוחדת לו לסמליות שבאירועים. “במה מכיר אני”, אמר, “כוחה של אידיאה? בכך שמקבלים התחייבות אם אומרים הן, ומתחייבים גם אם אומרים לאו”… עם סירובו של רוטשילד, שיגרור אחריו בהכרח גם את סירובם של מהימני יק"א ושל רבי־הממון הלונדוניים, ניטלה האפשרוּת האחרונה לבצע את המפעל מגבוה. עתה יהיה הוּא, הרצל, אנוס להתחיל בתעמולה מלמטה, שתעורר עוד יותר את ההמונים. “דווקא זאת רציתי למנוע. אני הראיתי את רצוני הטוב… אתה אינך רוצה – אני את שלי עשיתי”.

ארבעה ימים אחרי־כן עשה הרצל מקארלסבּאד (שבה זימן נוולינסקי שיחה בינו ובין המלך פרדינאנד מבולגאריה), במברק אל הבארון עוד פעם נסיון לבוא לידי הבנה עם אדמונד רוטשילד, וחידש נסיון זה כעבור ימים אחדים במכתב מפורט אל הרב הראשי צדוק כהן, שהיעדרו בשעת השיחה עם רוטשילד השפיע אולי לרעה על מהלכה ותוצאתה. הרצל מפרט לו את כל מהלך המדיניות שלו ומעורר אותו להיות המתווך בינו ובין רוטשילד. אולי הוּא, הרצל, עצמו היה נמהר מדי בדברו עם רוטשילד, ולא מצא לו את הטון הנכון. “אבל העניין אסור שיסבול בגלל שגיאותי”.

בהחלטה מהירה, כדרכו, הסיק אמנם הרצל עוד קודם לכן את המסקנות מפקפּוּקו וסירוּבו של רוטשילד. לדאֶ־האז, מזכיר־הכבוד שלו באנגליה, כתב ב־21 ביולי, שלושה ימים לאחר השיחה: “על כך יש רק תשובה אחת: נארגן כבר עכשיו את ההמונים”. אל הסטודנטים היהודים־הרוסיים בפאריס פנה למחרת היום: “אין אני אומר עדיין: נצעד! – אני אומר רק: הנוער, קוּם!” ושבוע אחרי כן (1 באוגוסט 1896) כתב אל ווֹלפסון: “מחרתיים אני בווינה ואתראה עם אנשינו הראשיים לוועידה, שבה אנו רוצים להיוועץ, כסעיף ראשון, בדבר כינוס קרוב של קונגרס־ציונים סודי⁴⁹… שכּן אֶדמונד רוטשילד מעכב את כל העניין. הלונדונים (מונטאגיוּ, גולדסמיד וכו') מתנים את הצטרפותם בהצטרפותו, והוּא מסרב. הוּא אומר, כי העניין אינו ניתן לביצוע. אף אילו אפשר היה להשיג (כסיכויִי) בצורה מן הצורות את ארץ־ישראל למעננו. ועל שום מה אינו ניתן לביצוע? על שום שההמונים שלנו אינם עשויים להיות מאורגנים. תשובתי על כך, שאתחיל מיד בארגון”. בדומה לכך חוזר הרצל על החלטה זו במכתבים אחרים לרוב; לסופיה, לווינה לפאריס וללונדון חוזרת עתה ונשנית הקריאה: ארגנו את ההמונים, ארגנו את מצדדינו!

“ארגון ההמונים” הזה, כפי שהרצל תפס את המושג בראשונה, אין פירושו עדיין יצירת תנועה אמיתית. הוּא ביקש להעמיד את תאי־האירגון הראשונים להרגיל את ההמונים למשמעת ולהכינם להגירה (בדומה למה שכתב עוד שנה לפני־כן לבארון הירש). הוּא ביקש להוכיח כי הארגון אפשרי הוּא, ועם זה להפעיל על־ידי ארגון זה של ההמונים לחץ על העשירים, אבל הכדור, לאחר שנדחף ממקום מנוחתו, אינו מציית אלא לחוק־ההתמדה של עצמו. מעל לרצון הראשוני נוצר משהו גדול יותר, שפעל אחר־כך פעוּלה חוזרת על אותו רצון. בין שהיתה איפוא כוונתו הראשונה כך או כך, למעשה נתעוררה על־ידי זה תנועת העם הציונית. כך מהווה סיום השיחה עם רוטשילד את התחלתה הממשית של התנועה הציונית.

הרצל עצמו התחיל קודם־כל באירגון מצדדיו בווינה. במצבו עתה לא יכול היה לראות ב“איגוד ציון”, שנתקיים שם זה שנים, אלא מכשיר בלתי־ראוּי לפעולה. לא היה לו לאיגוד זה לא חיים ולא כסף, ואפילו מקום מתאים לדיונים לא היה לו. בכל ליל רביעי היה מתכנס בקפה לוּבר המספר המועט של חברים קבועים ונאמנים: מוותיקי אגודת “קדימה”, כגון הרופא ד“ר שנירר והעורך־דין ד”ר קוֹקֶש; יוצאי־רוסיה, כגון המהנדסים קְרֶמֶנֶצְקִי וזַיְדֶנֶר, חוקר־חייו־של־שקספיר ליאון קֶלְנֶר, יליד גליציה; קרובו של הרצל מזאֶמלין, סרסור הבורסה פּ. לֶבֶּל וכמה אחרים, והיו דנים בלי שיגיעו למעשׂה כלשהו. עכשיו התחיל הרצל משתתף בקביעות בפגישות הללו, והחוג הקטן הזה נעשה התא הראשון של ההסתדרות, החוג המנהל, “הוועד הפועל” של הרצל. בחודש ספטמבר 1896 הציעו להרצל באורח רשמי לעמוד בראש החוג הזה, בראש הארגון המתהווה. תא־הארגון הראשון נוצר.

גם בארצות אחרות התחילו לאט־לאט להתהוות תאים ראשונים: באנגליה, בגרמניה, בגליציה, בבולגריה. מארץ־ישראל נתקבלה באמצע ספטמבר איגרת־הסכמה נלהבת, חתומה על־ידי מנהל בית־הספר למל, אפרים כהן, הסופר והפדגוג דוד ילין, מפיץ העברית המדוברת אליעזר בן־יהודה והסוחר וילהלם גרוֹס. “היה חזק ואמיץ במלחמתך לזכוּיותיו, לכבודו, לחירותו ולאושרו של עמנו!” שולח האיגרת מירושלים, וילהלם גרוֹס, הודיע עם זה להרצל, כי אין כל יסוד לשמועות שנפוצו, כאילו השתדלותו לטובת היהודים בקושטא הזיקה ליישוב בארץ־ישראל. בֶּלקובסקי, שהשתתף מטעם יהודי בולגריה באסיפת צירים ציוניים ברוסיה, הודיע כי הוּא מיופה־כוח למסור בשם הציונים הרוסיים, שאינם יכולים להביע בגלוּי את דעתם, כי הם “מתייחסים באהדה רבה לרעיון־היסוד של חוברתך”. באוקטובר הצהירו “חובבי־ציון” ביוֹהאניסבּוּרג שבאפריקה הדרומית על הסכמתם. אגודת “קדימה” בווינה ואגודת “ציון” בטארנוב שבגליציה בחרו בו לחבר־כבוד. עתה יצא במקצת גם מן ההסתגרות האישית, וב־7 בנובמבר קיבל את ההזמנה החוזרת ונשנית של “האוּניוֹן האוסטרי־האיזראליטי” ופרש בפעם הראשונה את תוכניתו לפני חוג נרחב־יותר של יהודים בורגניים לא־ציוניים.

הוּא לא הרגיש עצמו טוב בחוג הזה, שהיה זר לו, ועל־ידי מאמציו לתאר את התוכנית בדברי־הסבר קלים להבנה ככל־האפשר ולא להדגיש הדגשה יתירה את הניגוד לדעות המקובלות, חסרה הרצאה זו, שהכין אותה רק בראשי־פרקים, אותו צימצום קולע של הניסוח, המציין בדרך כלל את עבודותיו הספרותיות. אך מבחינת התוכן ראויה היא לציוּן. הרצל קורא בשמותיהם של מונטיפיורי והירש ורוטשילד כאנשים שקדמו לו בשאיפותיו. המונח “מדינת היהודים” איננו מופיע לא בנאומו זה וגם לא ברוב שאר פירסומיו שלאחר־מכן. אמנם, הוּא החזיק בעיקר שבתוכניתו, כפי שהתגבש מזמן נסיעתו לקושטא, אבל נעשה זהיר יותר, כתוצאה מהמשא־ומתן עם יהודים ולא־יהודים. לכן נמנע עתה מלהשתמש בביטוּי, העלול להיות לו לרועץ אצל מתנגדיו ולמכשול בעבודתו בקושטא. חשובים ביותר היו בשבילו דבריו על המצב הכספי בתורכיה. הוּא הסביר, שכל הקשיים המדיניים של תורכיה, למן המאה השש־עשרה ואילך, נבעו ממשק־הכספים הרעוע שלה. ובעיה זו יכולה להיפתר רק על־ידי היהודים. אמנם, נעשה אז נסיון מצד בנקים בצרפת וברוסיה להגיע לידי הסדר, שיפתור בעיה זו; אך הרצל ביקש – כפי שכתב מיד אחרי זה לדאֶ־האז ללונדון ולאדולף שטאנד ללבוּב⁵⁰ – להתריע נגד תוכנית זו: “הבנקאים היהודיים הגדולים” אמר וציין אחר־כך כמרכז נאומו, “שיעזרו לכך בלא התחשבוּת בצרותיהם של היהודים העניים ובלי להשתמש בהזדמנות זו לשם פתרון שאלת היהודים, יהיו מעמיסים על עצמם אחריות כבדה”. רב־רושם הוּא סיום הנאום, המבקש למזג את שאלת־היהודים ואת השאיפה לאנושיות, והמצביע על ערכה של התנועה הציונית עוד לפני הצלחתה המדינית. ואת דבריו סיים במלים אלו: “איני יודע, אם נזכה ונגיע לראות עוד בדור זה את השיחרור מן החרפה והצרה. הדבר הוּא בגדר האפשרות, בתנאי שנהיה חכמים ונכוני־החלטה. אבל זאת אני יודע, שכבר הליכתנו בלבד בדרך זו תעשה אותנו בני־אדם אחרים; אנו רוכשים לנו מחדש את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, ויחד עמה קורטוב של האופי, כלומר האופי העצמי שלנו. לא אופי אנוסי שאול ומזויף, אלא אופי עצמי שלנו. ורק אז נהיה מתחרים עם שאר בני־האדם הישרים במידת־היושר, באהבת־הזולת וברוח החופש הנאצל, נשתתף בכל שטחי־הכבוד, נחתור להתקדמות באמנות ובמדע, למען ייאצל מזיוון של פעולותינו על העניים ביותר של עמנו. כך אני מבין את היהדות.”

הנאום נתקבל על־ידי הקהל הרב במחיאות, אך לא ביותר התעניינות או מחיאות־כפיים מנאומו של כל איש ידוע אחר. הוּא נעשה איש ידוע, אדם פּופּוּלארי. היו מספרים עליו סיפורים ובדיחות, מורים עליו באצבע ומתפעלים ממראהו. היו גם שהוקירו אותו והעריצוהו, אבל לא היתה התקדמות של ממש, לא במדיניות החוץ ולא בקרב היהודים.

בראשית ספטמבר נסע בשליחוּת ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” לגאֶרליץ ולבּרסלאו אל תמרוני־הצבא הגדולים, שהקיסר הגרמני היה נוכח בהם. שם ניתן לו לראות את הקיסר מקרוב; אבל להגיע אישית אליו לא יכול, למרות כל רוב השתדלותו של הֶכְלֶר. כן לא עשׂתה פרי השתדלותו להשׂיג ראיון אצל ראש הממשלה הבריטית סולסבּאֶרי. בסוף ספטמבר 1896 חידש ראש־הממשלה האוסטרי בּאדני את הצעתו, כי הרצל יתמוך בו על־ידי עתון יומי גדול. זו היתה הזדמנות גדולה, הואיל ודרישתו של הרצל, לקבל את תמיכתה של הממשלה האוסטרית לציוניות, לא נדחתה. אולם למרות רוב התאמצותו לא יכול היה הרצל לגייס את הכסף שהיה דרוש למימון העתון – אולי מפני שבענייני־כספים היה רגיש מדי ולא ידע לתפוס את לבותיהם של אנשי־הממון באינטרסים הגסים שלהם. בדבר נסיעתו לקושטא מסר לעתונו “נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” פקיד של משרד־החוץ האוסטרי את עלילת־השקר, כי הרצל ביקש מאת תורכיה תמיכה לעתון הזה בסך שלושת אלפים לי“ש, ושגם קיבל סך כסף. לשם פיזור שמועות לא־נעימות אלה, יצא ה”נויא פרייא פּראָסאָ" במאמר ראשי, שבו דרש את חלוקתה של תורכיה. היה זה, כמובן, מכשול בקו־מדיניותו של הרצל. אבל גם בלעדי זאת לא התקדם במדיניותו התורכית. האווירה העויינת כלפי השולטן, לאחר שחיטות הארמינים המחודשות, נטלו ממשא ומתן מדיני או כספי עם השולטן כל סיכוּי להצלחה. בסוף יאנואר 1897 סילק הֶסְדֵר פינאנסי של המעצמות את הדאגות הכספיות הדחופות־ביותר של תורכיה, ועל־ידי כך נשמט לזמן מה הבסיס הריאלי למשא ומתן שלו. נוולינסקי, עוזרו הדיפלומאטי היחיד, היה מאוכזב למראה אי־היכולת להשיג את הכספים לייסוד עתון ולמראה ההתנגדות הכללית לתוכניותיו של הרצל. עם הציר התורכי בווינה ניהל הרצל כמה שיחות, אך אלה היו שיחות ללא תכלית ותוצאה.

ולא שונה היה המצב בעבודתו של הרצל בין היהודים. עמדתו הבלתי־מתפשרת נגד שיטת האינפילטראציה, שהביע אותה בהחלטיות כל־כך בלונדון חיזקה את ההתנגדות של “חובבי ציון”. ומפאריס כתב לו צדוק כהן, כי מנהלי יק"א מתייחסים בקרירוּת רבה לתכניותיו, ומוטב לו שיניח את העניין.

מכל העברים הלכו ורבו המכשולים, ואף מן הנאמנים לו ביותר קיבל אך עזרה ממשית מעטה. יותר ויותר דיכא מצב זה את נפשו. “אם יגיע לידי כך”, כתב עוד באוגוסט 1896 אל ווֹלפסון, “שציונים יהיו נלחמים בי, אשליך את העניין ממני והלאה. אז אין היהודים ראויים שאהיה, מתייגע בשבילם”. במלים חריפות עוד יותר הביע את התמרמרות לפני מיכל מרקוביץ, מזכירו העברי, בשעה שזה קרא לפניו מאמר־התקפה נגדו מתוך העיתון “הצפירה”. נמאס עליו להילחם נגד השקרים והגסות הזאת; אין הוא רוצה לשמוע עוד דבר מכל העניין.⁵¹ כל אלה היו רק התפרצוּיות של רגע. אבל גם ביומניו הולכות ומתרבות הערות־תגובה כאלה. הוּא מדבר על סטאגנאציה, על העמידה בדרך, על ההפסקה הגרועה במפעל, על העימעום השורר בתנועה; מתוך היעדר־סיפוק מכל הנעשה חדל הוּא במשך שבועות מלרשום דבר ביומנו. “האנשים שלנו מסתכלים בהתעניינות ערה, מן היציע, כיצד אני עובד”, כותב הוא במרירות אל וולפסון (18 בינואר 1897). וביומן: “אני מרגיש עצמי מתעייף. אני סובר עתה לעתים קרובות יותר מאשר עד עתה, כי תנועתי הגיעה לקצה. אני מאמין באמונה שלימה באפשרות ההגשמה, אך איני יכול להתגבר על קשיי־ההתחלה”.

עוד במארס 1896 קבע רופאו, ד"ר באֶק, מחלת־לב אצל הרצל, שהוא מייחס אותה להתרגשויות מסביב להופעת “מדינת היהודים”. זה יכול להיות גורם נוסף לכך, שדכדוכי־נפשו מתגבשים עתה למחשבות על מותו. ב־12 בפברואר 1897 הוא כותב “צוואה ספרותית”: “מן הראוּי” – פותחת הצוואה – “להיות מוכן לקראת המוות. אין אני רוצה לדבר מליצות. מה שהייתי ליהודים, על כך ייטיבו לשפוט ימים שיבואו מאשר ההמון הגדול של ההווה… שמי יגדל לאחר מותי… כיום הזה, כבכל רגע מאז אני כותב, יש לי ההכרה, שנהגתי בעט תמיד כאיש מהוגן. מעולם לא מכרתי את עטי, מעולם לא השתמשתי בו לדברי־נבלה ואפילו לא לשם רכישת ידידים. צוואה זו מוּתר לפרסמה. לא יימצא גם אחרי מותי איש, שיכחישני”.

בסיפוּר הפילוסופי “פונדק האנילין”, שפירסם באמצע אוגוסט 1896, תיאר הרצל אדם שמתוך ייאוש החליט לשים קץ לחייו, אך שיחה עם פועל מיוגע מבית־חרושת לאנילין – אותו צבע הנוצר מזפת, מפסולת המתהווה בעיבוד חרושתי של פחם – מביאה אותו לידי כך, שהוא חוזר ביתר־עוז אל החיים. ומאז הוא רואה את מטרת חייו בכך, שיוכל להציל מיואשים וללמדם כיצד יהפכו את כוח־הייאוש שלהם לכוח כביר בשביל מעשים נעלים, הדורשים התמסרוּת והקרבה רבה. “אם אני חוזר ומתבונן בעבר”, מסיים גיבור העלילה את סיפורו, “סבור אני, שכל האישים הגדולים בהיסטוריה עמדו פעם ליד החוף האחרון וחזרו, למען ישא ייאושם פרי. כל הממציאים, הנביאים, הגיבורים המדינאים, האמנים – גם הפילוסופים כולם… כי לעולם אין אתה מגביה בפילוסופיה יותר מאשר לאחר עמידה פנים־אל־פנים מול המוות”.

דומה, פנים־אל־פנים מול המוות הביט גם הרצל באותם הימים. וכמו גיבור סיפורו חוזר גם הוּא, וביתר עוז והחלטיות, אל החיים, אל העבודה למען הצלת אנשים מיואשים והפיכת ייאושם לכוח בונה ומשחרר. אם קיבל עוד לפני־כן את הרושם, כי אי־ההסכמה, הקהות וחוסר־המעשה של האחרים עושים אותו למנהיג, הרי גובר בו עתה הרצון להיות באמת מנהיג העם. מזמן זה ואילך מתחילה בעצם מנהיגותו מתוך תודעה. תכונה חדשה מתגלה ומתבלטת אצלו עכשיו, תכונה שהיתה עד עתה רדומה בו וכמעט לא ניכרת: הרצון. ברצון הזה ההולך ומתחזק, במרץ הזה ההולך ומתחזק, מגיע הוא עצמו ומוליך הוא את מפעלו מעל לכל הסיבוכים, קדימה, למעלה.

*

מזמן שנכשל נסיונו לרכוש לעזרתו את אדמונד רוטשילד ועד לינואר 1897, הבשיל בהרצל הרעיון של “ועידת ציונים כללית”; הרעיון, שתחילה נרמז אך בעמעום, היה עתה להחלטה גמוּרה. הוּא התפתח כמסקנה מן המחשבה לארגן את ההמונים: כינוס זה יהיה כעין מפקד הכוחות, בו יראה את מידת נכונותו של העם להגירה, בו יתוועדוּ הציונים מכל הארצות ומכל המחנות ויתאחדו לפעולה משותפת. תכנית זו היתה גם מסקנה מכישלון השתדלוּיותיו השונות של הרצל ליצור ביטאון עיתונאי להפצת רעיונותיו ברבים. אם אין אפשרות לבצע משימה זו על־ידי העיתונות – דרך שהיתה קרובה להרצל העתונאי – הרי הקונגרס הכללי הזה יביא את התוכנית לפתרון שאלת היהודים לפני הציבור בכל העולם. על־ידי חידוש מאמציו לבצע את תוכניתו בדבר ייסוד עיתון יומי גדול, למען הפצת הציונות, גם הגיע לצעדים הממשיים הראשונים בדרך להגשמת רעיון הקונגרס.

ידיעות על תוכניתו של הרצל לייסד עיתון – שלמימונו היה מוכן לגייס מאמצעיו שלו ושל חוג משפחתו 300,000 גוּלדן, אם תגוּיס ממקורות אחרים השארית של 700,000 גוּלדן – הגיעוּ גם לברלין. שם היוּ קיימות מראשית שנות התשעים קבוצות קטנות של יהודים, שהיו מעוניינים בקידום העבודה למען ארץ־ישראל. היו אלה אנשים כמו הלמדן ועורך השבועון “יידישאֶ פּראֶסאֶ” הירש הילדסהיימר, ובראש וראשונה וילי בּאמבּוּס, איש פּעיל ונבון ובעל כושר־אירגון, מייסד אגודת ההתיישבות “עזרא”, אנשים שעשו במסירות את עבודתם על בסיס פילאנטרופי מובהק. בצד אלה היו חוגים קטנים סביב “אגודת־הסטודנטים היהודית־הרוסית המדעית” (שהרוח החיה בה היה ליאו מוצקין) ואגודת “ישׂראל הצעיר” (שנוסדה על ידי היינריך לֶוֶוה), ואלה כבר תפסו את הרעיון הלאוּמי ברוח הציונוּת המדינית ואף ביקשו, אם גם ללא הצלחה, עוד לפני הופעתו של הרצל לכנס קונגרס ציוני. בייחוּד דוד וולפסון ומ. י. בודנהיימר, שכבר היו במגע עם הרצל, השתדלוּ מדי פעם בפעם להביא לידי התקרבות בינו ובין החוגים האלה.

והנה ב־24 בינואר 1897 פנה בּאמבּוּס במכתב, שנכתב על־ידי מזכיר אגודת “ישראל הצעיר” תיאודור זלוֹציסטי, אל הרצל: ד"ר הולצמאן (עציוני), שהיה ציוני באותם הימים, סיפר לו לאחר שובו מווינה, כי הרצל נכון לבוא במשא־ומתן עם ציוני ברלין, “לדיון על התפיסות, שהן שונות אולי”, ומעל לזה “לתת יד להגשמת התוכניות, שהותוו בשביל הזמן הקרוב”. הוא שלח להרצל את התוכנית לייסוד באנק לחקלאות, בשביל ארץ־ישראל, וכן היתה כאן הצעה לשנות את הירחון “ציון” לכתב־עת מרובה־לשונות. בתשובתו (26 ביאנואר 1897) הטעים הרצל את רצונו לבוא לידי הבנה: “הרי באמת אין המדובר פה אלא בהבדל של ניוּאנסים”. בכינוס הציוני הכללי, שיש בדעתו לכנסו בציריך, בוודאי יגיעו לידי התקרבות. את תוכנית הבאנק החקלאי, הידועה לו מכבר, חושב הוּא לבריאה, אבל עדיין לא הגיעה שעתה. בראש וראשונה דרושה התעמולה. לכך לא יהיה משום סיפוק בירחון, ואף את הרעיון של ריבוּי הלשונות הוּא חושב לנכון כשלעצמו, אך מוטב לנסות לרכוש השפעה על עיתון יומי גדול, שאין אולי מן החכמה לעשותו עיתון ציוני בגלוּי. “הציונוּת היתה עד עתה אילמת. אנו חייבים להתיר לשונה. זהו התפקיד הקרוב ביותר. אם יתמלא, יקל הכל, אדרבה, ילך כמאליו”. בּאמבּוּס לא הבין, או לא רצה להבין, את ציוּן־הניגודים הזהיר הזה. התעמולה הנחוצה בלא־ספק, ענה, הרי כבר התקדמה במשך שנים של עבודה עד כדי כך, שאפשר לקווֹת למילוּי דרישות ידוּעות, “במידה שהן מסתפקות בתחומים צנועים”. עיתון גדול אי־אפשר יהיה, לדעתו, לרכוש. אבל על־ידי תוצאות קטנות טובות של ההתיישבות בארץ־ישראל ניתן לנהל תעמולה ניכרת.

תוך כדי התכתבות זו קיבל בּאמבּוּס מאת מנהיג הציונים בגליציה ד“ר זאלץ את הידיעה, כי איש אחד התחייב לתת שלוש מאות אלף גוּלדן לשם ייסוד העיתון, אם שאר שבע מאות האלף יושגו ממקומות אחרים. זאת היתה הצעה מעשית גדולה, שנראתה לו ולחבריו. ד”ר יהושע טהון, מראשי אגודת “ישראל הצעיר”, ניחש כי הרצל הוא האיש, וכתב והציע לו פגישה בברסלאו. הרצל אישר את אמיתות התוכנית והדגיש את נחיצותה, אך הודיע כי אי־אפשר לו לבוא לברסלאו, אז נקט ד"ר יהושע טהון ביוזמה והזמין בחוזר, החתוּם גם על ידי וילי בּאמבּוּס ונתן בירנבאום (שעבר אז לברלין וערך שם את הירחון “ציון”) לפגישת־התייעצות בווינה. הפגישה נתקיימה בווינה בימים 6־7 במארס 1897.

מלבד שלושת המכנסים ואחדים מתוך החוג של ציוני ווינה (קֶרֶמֶנצְקִי, קֶלְנֶר, יוֹרק־שְׁטַיְנֶר) השתתפו בוועידה גם ד“ר זַאלְץ מטַארנוֹב, הרב ד”ר אֶרֶנְפְּרַיז מדִיאַקוֹבר, מוֹזֶס מקַאטוֹבִיץ ונ.טוּרוֹב מבְּרֶסְלָאוּ. על כל המשתתפים עשו רושם רב אישיותו של הרצל, תואר־פניו המופלא, אצילותו, החלטיותו השקטה. ואילו את המנהיג ראו בו רק מועטים מהם. הרי כולם היו בקיאים יותר ממנו בענייני היהדות ובציונות עצמה. בדיונים נדחה עניין העיתון עד מהרה לקרן־זווית. באמבוס והרצל, שני האישים הפעילים ביותר, התאמצו להגיע לידי הבנה. ואמנם, הצליחו לגשר את הניגודים שביניהם. הצעתו של הרצל לכנס קונגרס־ציונים כללי נתקבלה, אך למקום מושבו נבחרה במקום ציריך, בהתחשב עם ציוני רוסיה, העיר מינכן שבבאוואריה.

ואולם עד מהרה נתברר, כי ההבנה ההדדית שהושגה איננה אלא למראית־עין, ולמעשה היא אי־הבנה הדדית. בּאמבּוּס והרצל האמינו כל אחד, שהוא שיכנע את איש־שיחו, ולאמיתו של דבר לא ויתר איש מהם על השקפתו ושניהם נשארו עומדים על דעתם. הרצל התכוון ל“קונגרס עולמי של הציונים” והודיע על כינוסו ב“הודעה ארעית” לאישים מעוניינים ולעיתונוּת. ואילו בּאמבּוּס ביקש למנוע את המלה החשודה “ציונים” ולכנס “קונגרס של האגודות למען ארץ־ישראל”. נקודת־הכובד היתה בשבילו ההתייעצות על דבר העבודה המעשית בארץ־ישראל, שהצלחתה היתה יקרה וחשובה בעיניו מ“תוכניות העתיד הציוניות”.⁵² תוכניות אלו מוטב שידובר עליהן בוועידה סגורה בלבד, שלא להביא נזק לעבודה המעשית בארץ־ישראל, שגם נדבנים לא־ציוניים תומכים בה. אבל דווקא הדיון הפומבי והגלוּי על שאלת־היהודים ופתרונה היה בשביל הרצל העיקר, נגד הטיפול בה בדלתיים סגורות ובשיטת הנדבנות הרי נלחם מזמן כתיבת “הגיטו החדש”. “כך ניתן”, נאמר איפוא במפורש ב“הודעה הארעית” של הרצל מראשית אפריל 1897, “כלי לצרכים המשותפים. ייווצר מקום־מקלט למשאלות ולקובלנות של אחינוּ. עניין־היהודים צריך שיופקע מרשותם של אישים בודדים – ויהיו אלה דורשי־טובה כאשר יהיו. מן ההכרח שתקום במה, שלפניה יוכל להיקרא כל אחד ויתן דין־וחשבון על מה שהוא עושה ומזניח בעניין היהודים. לכך לא יתנגד שום איש ישר”. הוּא רצה לכנס – כפי שאמר במכתבי־לוואי אל הקרובים לו ביתר גילוי־לב משיכול היה לומר זאת בהודעה רשמית מודפסת – “אסיפה לאומית” לעם המפוזר והלא־מאורגן, פארלאמנט שיהא מתאסף לעתים מזומנות, ויבחר מתוכו ועד־מנהל לטיפול בעניינים ממושב למושב. העם היהודי צריך שיעמוד ברשות עצמו, יפגין לעיני העולם את תחייתו הלאומית ויציג לפניו את דרישותיו. לתכלית זאת תוּכנן, שיימסרו לפני הקונגרס דינים וחשבונות על מצב היהודים בתפוּצות העיקריות, שיסוּכמו בהרצאה מקיפה על־ידי מאכּס נורדאו; לתכלית זאת ירצה הוּא, הרצל, עצמו על “שאלת־היהודים והקונגרס הדיפלומאטי הקרוב של המעצמות הגדולות”; ולתכלית זאת ביקש לערוך בכל מקום פטיציות המוניות, שבהן תתבטא צרת היהודים, יחד עם נכונוּתם ליציאה, בארצות שיש בהן יישוב המוני של יהודים. אמנם ידונו בקונגרס גם על בעיות מעשיות – בעיות המימון (בוֹדנהיימר), תפקידי הצדקה היהודית בארץ־ישראל (הילדסהיימר), בעיות החקלאות, המסחר והתעשיה בארץ (בּאמבּוּס); אך בצדק הרגיש באמבוס, כי ההדגשה בשביל הרצל מוטלת על האירגון הכללי והדיון בבעיות הכלליות.

ניגודים טמירים אלה הביאו בהכרח לסכסוך גלוּי. באמבוס פירסם בשבועון “אלגמיינאֶ צייטונג דאֶס יוּדאֶנטומס”, הצהרה, שכוונתה היתה להחליש את ניסוחי “ההודעה הארעית” של הרצל: שמו של הקונגרס ומטרתו עדיין לא הוכרעו, הכול עדיין במצב של דיונים מוקדמים. כשעמד הרצל על דעתו, הסתלק הילדסהיימר מן העניין בהודעה חריפה, שפירסם בשבועונו “יידישאֶ פראֶסאֶ” מ־5 במאי: הוא נתן את הסכמתו רק לבירור התפקידים השונים של “קרנות־התמיכה למען ארץ־ישראל” ובייחוד של ההתיישבות, ולא לדיון בתיאוריות ובתוכניות־עתיד ציוניות, “העשויים רק להביא חשד ונזק רציני על שאיפות קרובות יותר וניתנות יותר לביצוע”. באמבוס התפטר מן הוועדה המכינה של הקונגרס. הצהרות ונסיגות אלה, כל כמה שמתבטאת בהן קטנות־אמונה וצרוּת אופק, אין ספק שנבעו מרגש־אחריוּת כן: האנשים ביקשו להגן על המפעל בארץ־ישראל, שהתנועה החדשה עם פומביותה סיכנה את קיומו. עם כל זה ברור הוּא, כי הרצל היה מוכרח להילחם בהם והוא הגיב בחריפות יתירה, מאחר שראה כבלתי־ישרה ובלתי־הוגנת את התנהגותם, לצאת אל הקהל בהתקפות עליו, בשעה שהוא עומד עדיין בחליפת־מכתבים אתם ולאחר שהודיע להם על נכונותו להיפגש אתם בפראג לשם הבהרה מחודשת של אי־ההבנות ביניהם. במכתב מפורט, ששלח אל הילדסהיימר לשם פירסוּם ב“יידישאֶ פּראֶסאֶ”, הוּא יוצא ב־9 במאי 1897 בדברי־ויכוח חריפים נגד מתנגדיו, מבלי להטיל אמנם ספק בכוונתם הטובה. במלים תקיפות הוּא מסיים את המכתב: “הקונגרס יתקיים. זה עתה העיקר, וכן יהיה”. ויומיים לפני כן כתב אל באמבוס: “הקונגרס יתקיים בהחלט וכקונגרס־ציונים”.

הקונגרס יתקיים! משפט זה חוזר מעתה בשבועות ובחדשים הללו במכתביו ובהוראותיו, ובכל חזרה נעשה ניסוחו חריף יותר, מוחלט יותר, מוקשה כפלדה בחום הקרב. שכן כקפוץ כלבים על חיות־ציִד, כן מגיחים עתה המתנגדים בהתקפה על הרצל מכל העברים. ולעומת ההתנפלות הזאת בפה ובכתב היתה ההתקפה על “מדינת היהודים” שנה לפני כן כאין וכאפס. מה? – טוענים הטוענים – כלום באמת נטרפה עליו דעתו, על אותו אדם? קונגרס של יהודים צריך לכנס, שבו ידונו לפני כל העולם בבעית־היהודים, ויאשרו את טענותיהם של האנטישמיים, כי היהודים הם עם ולא עדה דתית בלבד? כל זמן שהיה הרצל רק כותב או פועל בשקט, בחוגים קטנים, אפשר היה להילחם בו על־ידי השתקת דבריו. ואילו עכשיו, כשניגש ליצור תנועת־עם בפומבי, ראו הכרח להילחם בו.

אותם הרבנים, המאמינים והנאורים, שבאי־ידיעתו את המציאות היהוּדית חשב אותם הרצל לראשונים שייענו לקריאתו, היו למעשה הראשונים למלחמה כנגדו. פתח את המערכה הרב הראשי של עדת האשכנזים בלונדון, ד“ר אדלר – “אדם שהיגר מגרמניה לאנגליה, ובוודאי היה רוצה שיהיה מוצאו מן האנגלו־ סאכּסים”, מלגלג עליו הרצל. באמצע אפריל 1897 הלך בעקבותיו רבה של קהילת וינה, ד”ר גידמאן, בחוברת מיוחדת בשם “יהדות לאומית” (Nationaljudentum), שבה יצא להוכיח כי הדת היהודית סותרת את רעיון הלאוּמיות היהודית, והוא נלחם בהרצל בלי להזכיר במפורש את שמו. הכיצד? הרב גידמאן? הראשון שהרצל גילה לו את תוכניתו ושדימה במעמד זה את הרצל למשה? אמנם, אחר־כך נעשה מדי פעם בפעם מהסס, ייתכן בהתחשב בדעתם של אנשי־קהילה רבי־השפעה. אבל כששלח לו הרצל את גליונות־ההגהה של “מדינת היהודים”, כתב הרב ב־2 בפברואר 1896: “קראתי את הכול ואיני מוצא דבר שיש להעיר עליו”; ולפני־כן הציע כמה הצעות לשינוי בפרטי הניסוח ושיבח את המחבר. דומה שהוא לא ידע כראוי, כי הרצל הוּא סופר שנון ויודע לנהוג תוך זריזות אלגאנטית בסיִף, כשהוא נדרש לדו־קרב. במלים מצומצמות, לפעמים יותר ברמז מאשר בדיבור מפורש, מזכיר הרצל בתשובתו את העוּבדות שהובאו לעיל. באירוניה מדבר הוּא על שינוי־ההשקפה שחל אצל גידמאן ונגרם בוודאי רק מטעמים פנימיים וענייניים. “כבוד הרב הראשי נמצא במעמד בלתי־תלוי כל כך, שאין להעלות על הדעת את המחשבה, שהוא מגן על עניינם של העשירים בפני העניים, כמו לא־אחד אחר.” הוא מוכיח אותו בדבריו שלו עצמו ומראה לו את הסתירות שבהסברתו. התעודה והשליחות היהודית בגולה, “המיסיון” כדברי הרבנים הליבראליים האלה, שהיהודים צריכים למלא בפזוריהם – “בכך אין להבין משהו הדומה לעבודתם של אותם הנזירים המסכנים, ההולכים אל אוכלי־אדם בחלקי־עולם פראים, בשביל להכניסם תחת כנפי הנצרות… ה’תעודה' היהוּדית היא משהו שָׂבֵעַ, נוֹחַ, רַחֲבוּתִי. זה ימים ושנים מתבונן אני בבריות, המגישים לי את ה’תעודה' הזאת כתשובה, כשאני מדבר על המצוקה הגוברת והולכת של העניים שלנו. מטיפי־’תעודה' אלה כולם מצבם מצוּיין”. ומה טעם לפירושם הסמלי ולסירוס מובנם של פסוקי־התפילות, הקוראים לשיבת ציון? “ובכן, כשהיהודים מתפללים על השיבה לציון, הרי יש להבין בזה את ההפך?” במלים חמות יותר ויותר הוּא מדבר על ארץ־ישראל, שאליה נשואות עיני הלאום הקם לתחיה: “שם שוכנת ציון של העניים, של הצעירים וגם של יראי־השמים”.

הקהילה היהודית במינכן יצאה ביוני 1897 במחאה גלוּיה נגד כינוס הקונגרס הציוני במינכן. מחליטים להעביר אותו לבאזל. אבל המלחמה נמשכת. לאחר שעוד ביום 11 ביוני פירסמו הרבנים מאיבּאוּם וּפוֹגלשטיין דברי־מחאה חריפים מאוד נגד כינוס הקונגרס בשבועון “אלגאֶמיינאֶ צייטוּנג דאֶס יודאֶנטוּמס”, יצא (ביזמתם של אותם הרבנים) הוועד המנהל של אגודת הרבנים ב“ברלינר טאגאֶבּלאט” ובעיתונים יומיים אחרים, בהצהרה גלוּיה “נגד הדעות המוטעות על תוכנה התורתי של היהדות ועל שאיפותיהם של מאמיניה”, שהוּפצוּ "על־ידי כינוסו של קונגרס־ציונים ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו'. מטרותיהם של אלה “המכונים ציונים” עומדות בסתירה לייעוּדים המשיחיים ולהתחייבות היהודים לשרת בכל נפשם ובכל מאודם את “המולדת שאליה הם שייכים… הדת ואהבת־המולדת מטילות עלינוּ איפוא במידה שווה את החובה לבקש מכל אלה, שענייני היהדות קרובים ללבּם, שיתרחקו מן השאיפות הציוניות הנזכרות לעיל, וביתר־ייחוד מן הקונגרס, שלמרות האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו”. כתב מביש, מוג־לב ומלשין, “אחת ההכרזות הבזויות והנבזות, המתחננות ביבבות לחסד האויבים”. אפשר להניח, כי מחבּרו (הרב מאיבּאום) ושאר החתוּמים עמו הצטערוּ בעצמם עד מהרה על פירסומו. הרצל ענה להם בהתקפת־מצח: כל שאינו חושב עצמו שייך לעם היהודי, אינו רשאי להביע דעה בענייניו. “להיות שייך ליהדות, לעסוק ביהדות כבעין מקצוע, ובו בזמן ללחום בה”, הרי זה מעשה שלא יתואר. שכן “הציונות אינה מפלגה. אפשר לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא מקיפה את כל המפלגות של האומה ושל חייה הלאומיים. הציונות היא העם היהודי בדרך”.

כך מוצא הרצל בכל מענה ניסוחים חדשים, מעמיקים יותר, לשאיפותיו. בתקיפות גוברת והולכת – עם כל התאפקותו בביטויים – מתגונן הוא ומשיב למתנגדים. “כשהללו מדברים על ציון, יש להבין בזה הכול רק לא חס וחלילה ציון”. הם כדברי המשל שהמשיל עליהם מאכּס נורדאו: “משולים לבני־האדם היושבים בטוחים בסירתם, והם מכים על ראשי הטובעים, הנאחזים בשפת הסירה, במשוטים שבידיהם”. למזלנו – מציין הרצל – לא כל הרבנים הם כמותם. הרבנים מוהליבר הישיש בביאליסטוק, צדוק כהן בפאריס, יצחק רילף בממל, משה גאסטר בלונדון, נתנו את ידם לרעיון הלאומי ונלחמים למענו. וכדי שלא יטעו להבא ויחליפו את אלה באחרים, “נכנה מעתה את פקידי הסינאגוגה, המוחים נגד גאולתו של עמם, ‘רבני־מחאה’” ( Protestrabbiner).

למאמרו זה, נגד “רבני־המחאה”, לא היה הרצל זקוק עוד לחסדיו של בלוך, שיפתח לו את עמודי שבועונו ההפכפך “אֶסטרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט”. במאי 1897 החליט, לאחר התייעצות עם אביו, שהיה תמיד יועצו בעניינים כגון אלה, לייסד על חשבונו־הוּא שבועון לתעמולה, להפצת הרעיון הלאומי, למלחמה עליו. שם השבועון היה “די ואֶלט” (העולם). בין שתי המלים של השם התנוסס (לפי ציור שצייר יוֹרק־שטיינר ביזמתו של הרצל) מגן דוד, ובתוכו חוף ים־התיכון המזרחי וארץ־ישראל. באינטנסיביוּת קדחתנית, בחדוות־יצירה מופלאה, בנה הרצל את השבועון, עד לפרטי־הפרטים הטכניים קבע בו, בתוכן ובצורה, כמעט הכול בעצמו. ב־4 ביוני 1897 יצא הגליון הראשון.

צהובה, ככתם הצהוב של היהודים בימי־הביניים, היתה המעטפה של העיתון: סמל אי־הכבוד, העתיד ליהפך לסמל של כבוד. “שבועוננו הוּא עיתון־יהודים”, כך מתחילה התוכנית, שבה נפתח הגליון הראשון. “אנו נוטלים את המלה הזאת, שהיא מכוּונת להיות מלת־בזיון, ורוצים לעשותה למלה של כבוד”. הוּא פורש את תוכנית הציונות, את תוכניתו של “די ואֶלט”. עיתון גלוּי וחופשי יהיה זה, חופשי גם בביקורת העצמית, בגילוי כל מה שמכוער בתוכנו. על העבר ידבר ועל עתידו של העם. “ובין הזכרון והתקווה עומד המעשה… ‘די ואֶלט’ יהיה ביטאונם של האנשים שיוליכו את היהדות מן הזמן הזה לקראת זמנים טובים יותר”.

הבטחה גדולה היתה זאת, והוא עמד בהבטחתו. העיתון היה תופעה חדשה לגמרי בחיי היהדות. בגילוי־לב כזה, בלא הסתר־דברים, לא דיברו עדיין בין היהודים בימים ההם.⁵³ היה בו מעין פתיחה לקונגרס הציוני; נעשה בו ניסיון כן לדבר על העבר, ההוֹוה והעתיד, על־ידי כתבות מכל העולם, להפיץ ידיעה על מצב היהודים, ובייחוד על מהלך העבודה הציונית. מקום מיוחד תפסו בעיתון המאמרים על מבשרי הציונות וראשוני דבּריה, וכן גילויי־דעת של אישים ידועים על הציונות. הרצל עצמו עשה מאמצים בעל־פה ובכתב, כדי לרכוש לעתון משתתפים טובים, וגם הצליח בכך. הוּא עצמו כתב, בייחוד בזמן הראשון, רשימות ומאמרים רבים, על הקונגרס, מצדדיו ומתנגדיו, מטרותיו וסדריו; מאמר גדול על ספרו של לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ על האנטישמיוּת. רשימות קטנות, ללא חתימה כלל או בסימן היכר או ברמיזת שמו (בנימין זאב). בראשונה חיבר בעצמו גם את הסקירות בשם “השבוע” (Die Woche), שבהן נסקרו כל המאורעות, שנגעו בציונות במישרין או בעקיפין, והובהרו בצורה שקטה ומאופקת, אך חדוֹת ושנונוֹת בהסקת המסקנות. הרצל ערך בעצמו את העיתון לכל פרטיו, וידו המחליקה והמסגננת מורגשת בהרבה מן המאמרים (ונראית בכתבי־היד שלהם) – אם כי רשמית הופיע על־גבי העיתון כעורך ומו"ל גיסו פאול נאשאוּאֶר ולא הוּא עצמו.⁵⁴ לקרוא את שמו בגלוּי על העיתון, פירושו היה הפסקת כל הקשרים עם “נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”.

והרי גם בלעדי זה הביאה הוצאת “די ואֶלט” לידי חיכוכים עם המו“לים של “נויאֶ פרייאֶ פּראסאֶ”, העיתון הגדול שעליו היתה פרנסתו של הרצל וממנו בא לו שמו הספרותי וכבודו הציבורי. והיה זה אמנם מצב קשה, גם “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראסאֶ”. הנה בא אחד מעורכיו ומוציא שבוּעון, שהוא קורא לו בשם “עיתון־יהודים” – אותו ביטוי של גנאי, שבו היו מדברים על עיתונם שלהם מתנגדיו האנטישמיים. מו”לי ה“נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, שהתנגדו לציונוּת ולבטאונה בכל תוקף, השתיקו אותם שיטתית ונמנעו מלהביא כל רמז עליהם; ועתה עמדו מבוּישים בפני העוּבדה, שהעיתונות האנטישמית זיהתה אותם עם “די ואֶלט” והשאיפות הציוניות, שכאילו הם נלחמים בהן רק למראית־עין. עיתון אחד הגיע עד לידי כך, שפירסם מאמר ראשי נגד אחד העורכים בשם “בּאֶנאֶדיקטוּס הראשון, מלך ציון”. מצב זה גרם להתנגשוּיות חריפות בין המו"לים ובין הרצל. אולם רק שריר־לבו הנפגע של הרצל רעד, הוּא עצמו נשאר תקיף בדעתו. מול הסכנה שהנהלת העיתון תסיק את המסקנות, שיפוטר ממשרתו, שיאבד את עמדת־הכבוד בציבור – עמד איתן, בהחלטה עזה. הוּא הוסיף לערוך ולפרסם את “די ואֶלט”, להיאבק על קידום הציונוּת וכינוס הקונגרס.

הספק־עבודתו בשבועות ובחדשים האלה של ההכנות לקונגרס היה לאין שיעור. “אנחנו ישבנוּ ונועצנו” – כתב אחרי־כן אחד המשתתפים (אֶהרנפּרייז) בוועידה המוקדמת – “החלטנו וקבענו, ואחר־כך חזר כל אחד מאתנו לעסקיו. ואילו את הקונגרס עצמו עשה הרצל בלבד, הוּא לבדו לגמרי, בכספו ובעבודתו”. הוא היה כולו מעשה. איש־הספרות נתגלה פתאום כאיש־פעולה ממדרגה ראשונה. הוּא כתב אל כל העברים, הלהיב ועורר, ביקש ושיכנע, דרש והתרה ונלחם. לתעמולה למען רעיון הקונגרס שלח שליחים אל החשובות שבארצות היישוב של היהודים. רוחו לא נפל כשנקטו “חובבי ציון” באנגליה ובצרפת עמדה נגד השתתפות בקונגרס, כשנתעוררו נגדו קיטרוגים והתקפות, לעג והאשמות וחשדות. הוא חש, הוא הבחין: התנועה התקדמה, ההמונים נתעוררו והתחילו לנוע – ברומניה, בבולגאריה, ואפילו ברוסיה, שבה הכבידה הצנזורה על כל פעילות ציבורית. מה איכפת לו עמדת המתנגדים? במחנה שלו הוא ישראל. הוא הניף את הדגל, הרים את הנס. הוא הלך בראש, ובהכרח ילכו אחריו. הוא היה כולו מפעל, כולו רצון, כולו שלם עם עצמו. עוד קודם כתב, שהוא עושה את העבודה רק מתוך הכרח פנימי. עתה זרק באמצע עבודה קשה על פתק קטן את הרישום: “הטוב שבאושר הוא להיות מה שאתה הוֹוה באמת”. הוּא זכה לחסד של אושר־המעשה: לא על מנת למות, כמו פאוּסט הזקן אצל גיתה; הוּא חי וראה את פרי פעולתו.

ב־29 באוגוסט 1897 נתכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון.

 

פרק שביעי: הקונגרס הציוני הראשון (אוגוסט 1897)    🔗

עוד ב־25 באוגוסט הגיע הרצל לבאזל בשביל לבדוק את ההכנות של משרד הקונגרס, שהתחילו עוד בראשית אוגוסט. ברור היה לו, כי במפעל הזה, הופעתו הראשונה של העם היהודי המאורגן לפני העולם, תהיה חשיבות לכל דבר, כגדול כקטן. “כל העולם כולו”, כתב אחר־כך אחד מן המשתתפים בקונגרס, “חדל למעשה להתקיים בשבילו. הוּא התעניין בכול, בכל הפרטים הזעירים, השגיח בשבע עינים על כל ההכנות הקטנות ביותר, ולא היה דבר שנעלם ממנו. הוא נתן כל הזמן ולכל העברים הוראות ותמיד עמד על כך, שהכול יבוצע בדייקנות. הוּא נתן הוראותיו בנעימה רכה מאוד, בחיוך כובש־לב, אבל עם זה בדרך מוחלטת כל כך, שלא היה יכול להעלות על דעתו של אדם, שלא להוציא אל הפועל את הוראותיו או להתנגד לדבריו”.

לידי כך הרי התפתח בחדשים האלה של ההכנות, בזמן שהכול היה מוטל על שכמו וכמעט נטה לכרוע תחת עול העבודה, שקיבל עליו מרצונו. הוא נשען עתה כולו על עצמו, לא הביט לימין ולשמאל, רק הלך קדימה על־פי הרגשתו שלו, על־פי רגש־החובה שלו, על־פי תבונתו. אבל הוּא גם דרש עתה, כי רצונו ייעשה ללא התנגדות. דבר זה התאים לאופיו ולמהותו, זה היה גם בהתאם להשקפתו על ניהול המדינה, שלהקמתה ביקש בימים האלה להניח את אבן־היסוד.

הרי הוא היה היחיד, שידע באמת מה הוא רוצה לבצע על־ידי הקונגרס; הוא שהוציא את הסיסמאות, הוא שיצר את האווירה והמתח בלבבות, שאיפשרו את כינוס הקונגרס. השאר רובם בעצם באו לבאזל יותר בעקבות ההשראה הזאת, שהאציל אותה עליהם, מאשר מתוך הכרה ברורה. הבאים קיווּ, כי דבר גדול יארע, איחוד של כל “חובבי ציון” או גם איחוד כל העם. מן הסתם כבר יהיו באמתחתו של אותו איש וינאי מוזר, שידע לדבר ולכתוב דברים מלאי־רזים כל כך, הצלחות ממשיות, תוצאות גדולות של פעולתו הדיפלומאטית, שלא היו ידועות עליה אלא שמועות והשערות בלבד.

לתוך התקוות האלה נתערבו אצל רבים גם חששות רציניים. פרופיסור שפירא הישיש בהיידלברג, כלל לא מוג־לב מטבעו, ניסה מדי פעם בפעם באמצעות ד“ר בודנהיימר להשפּיע בכיוון של התאפקות והימנעות מדרישות קיצוניות, כדי שלא להעמיק חלילה עוד קרע בעם, שלא להוסיף עוד קשיים לעבודת היישוב בארץ־ישראל. וחששות כאלה היו לכל המנהיגים האחראיים של “חובבי ציון”. ל”חובבי ציון" שברוסיה נוספה עוד דאגה, שמא יבואו בקונגרס לידי ביטוּי צרות היהודים ברוסיה במלים נמהרות, שיסכנו עוד יותר את מצב־היהודים, שהיה קשה גם בלאו הכי. כן חששו, שמא יגרום הקונגרס לכך שהבארון רוטשילד יסתלק מעבודתו היישובית בארץ־ישראל, מאחר שכבר נודע ברבים יחסו השלילי לתנועה המדינית החדשה. בוועידה מוקדמת, שנתכנסה בקארלסבאד ב־28 ביולי 1897 והשתתפו בה אברהם גרינברג מאודיסה, ל. שליט וד. שווארבארט מריגא, מ. גורדון מרוסטוב, ש. פ. רבינוביץ מווארשה, א. פיינברג מאירקוּטסק ונוסף עליהם, כמתווכים, א. קאמינקא מפראג, י. קרמנצקי ווילהלם סטיאסני מווינה – באו לידי ביטוי מפורש כל החששות הללו. על סטיאסני הטילו, יחד עם קרמנצקי להשפיע על הרצל, “ששמותיהם של רוטשילד ורוסיה לא ייזכרוּ ככל האפשר בנאומים הרשמיים”, והרצל אמנם הרגיע אותם בהסבריו. אחדים, כגון בּאמבּוס מברלין, באו לקונגרס לאחר שלא הצליחו למנוע את כינוסו, בכוונה מפורשת להציל את מה שניתן להציל. ועד הרגע האחרון לא היה ברור ובטוח, מי ומי הם הבאים באמת, אם מתוך כוונות טובות הם באים, ואם אפשר יהיה לאחדם להפגנה ולפעולה משותפת. יום קודם הנסיעה לבאזל עוד רשם הרצל ללא רחם ביומנו: “עובדה היא, כי יש לי רק צבא של שנוררים. אני רק עומד בראשם של נערים, פושטי־יד ופטפטנים”.

את הקשיים שלפניו הוא ידע היטב. עליו לנהל את העניין ולקדמוֹ, ועם זה להתחשב באינטרסים השונים; אסור לפגוע בחרדים, וגם לא באלה החפשים בדעותיהם עד לקיצוניות; צריך להביא בחשבון את רגשותיהם הפאטריוטיים של המתבוללים והמתבוללים־למחצה, שהרי ביקשו לרכוש את אהדתם, ויש לזכור את עמדתן של הכנסיות הנוצריות השונות, מפני יחסן אל המקומות הקדושים, ושל המדינות השונות, מפני תמיכתן הפוליטית הנחוּצה; ולבסוף אסור לו להביא לידי קשיים בעיני הציבוּר את עיתונו “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, שלא יאבד את משרתו בו. בכל אלה באו לעזרתו חוּש־המידה וההתאפקוּת שהיו טבעיים לו. התפקיד הקשה הזה אי־אפשר היה למלא אותו בדרך טובה יותר משמילאו הוא.

עוד שני ימים לפני התחלת הקונגרס נתקיימה בנשיאותו של הרצל ועידה מוקדמת. מלבד צירים הרבה, ובייחוד מגרמניה ומאוסטריה, השתתפו בה כל המרצים של הקונגרס. בוועידה הזאת נקבע מתוך אחידות דעות סדר היום ומהלך הוויכוחים. רק לקביעת הפרוגרמה, שתוגש לקונגרס לשם החלטה, היה צורך לבחור בוועדה מיוחדת⁵⁵.

עוד ימים אחדים לפני התחלת הקונגרס הגיעו הצירים הראשונים, וכל רכבת הוסיפה עליהם חדשים. מרובים היו הצירים מרוסיה, באו החשובים מראשי “חובבי ציון”: י. ל. גולדברג מווילנה, יאסינובסקי מווארשה, רופא־העינים הישיש והאציל פרופ' מאכּס מאנדלשטאם מקיוב – מידידיו של פינסקר ובמהרה גם קשור בידידות אל הרצל – המהנדס מ. אוסישקין מייקאטרינוֹסלב, כהן־ברנשטיין, ג. וש. לוריא, רוזנבאוּם ממינסק, טיומקין; סוקולוב, עורך “הצפירה” העברית ו“איזראֶליטה” הפולנית, שעדיין התנגד לציונוּת, ואחד־העם, שהרצל הזמינם באופן מיוחד במכתב עברי, לפי הצעתו של הרב אֶהרנפרייז. גם לא מעטים מן הצירים החשובים של ארצות אחרות היו מיוצאי רוסיה: לוּדוויפּוֹל מפאריס, בריינין, ברוידאֶ, פרופ' שפירא, לייבּ יפה, יוסף קלויזנר וליאו מוצקין מגרמניה, שבה נוצר עוד ב־1889, עם ייסוד “אגודת הסטודנטים היהודית־רוסית המדעית”, בית־אולפנא למחשבה ציונית־אחראית. מצרפת באו מלבד מאכּס נורדאו אנשים ידועים כגון העתונאי ז’אק באהאר והפסל בּאֶר, שבחדר־העבודה שלו הבשיל בלבו של הרצל הרעיון ליצירת “הגאֶטו החדש”. מגרמניה באו, מלבד בודנהיימר וּווֹלפסון, גם בּאמבּוּס ותיאודור זלוֹציסטי, ואתם הבנקאי הישיש והעדין גוּסטאב ג. כהן, שעוד שנים לפני הרצל כתב חוברת ברוח ציונית והרצל חשב את שיחותיו אתו – אותן השיחות של רבע־שעה בלילה על הגזוזטרה במלון “שלושת המלכים” – ל“זכרון הנעים ביותר מימי הקונגרס”. מאוסטריה־אונגריה באו בירנבאום, שנירר, זיידנר, מינץ, יוֹרק־שטיינר, שטאנד, טריטש, קאמינקא ואֶהרנפרייז, ששימש אז רב בעיר דיאקובאר שבקרוֹאטיה. באי־הכוח מבולגריה היו בלקובסקי, כָּלֵב והאֶרבסט, ובאי־כוחם של ציוני רומניה – ליפּא הישיש, פִּינֶלֶשׁ ומרגלית. מאנגליה נשלחו כצירים דאֶ־האז ואיש־כישור, ואילו זאנגוויל בא בעיקר מתוך סקרנוּת של סופר, ויוסף קאוּאֶן מפני שיעץ לו זאנגוויל לצאת לטיול זה לשווייץ. מארץ־ישראל באו וילהלם גרוס, ששלח שנה לפני־כן את איגרת־ההסכמה להרצל, היינריך לווה וא. ש. יהודה. מהולאנד בא ידידו של וולפסון הבנקאי י. ה. קאן, משווייץ בין השאר – דוד פארבשטיין, ומבלגיה – בּארבּאש. גם אמריקה וסקאנדינאויה שלחו צירים. בסך־הכול היו נוכחים ביום הפתיחה 197 צירים.

היו ביניהם ממנהיגי “חובבי ציון” וציונים אשר אך זה עתה נרכשו לרעיון הלאומי; היו חרדים ואתיאיסטים, בורגנים אמידים ומיושבים, בעלי השקפות סוציאליסטיות, זקנים וסטודנטים צעירים. היוּ שבאו כמתנגדים או כסקרנים, אך מלאי ציפיה היו כולם.

רובם ראו כאן את הרצל בפעם הראשונה. עד עתה רק שמעו עליו וקראו את מאמריו והצהרותיו, שבהם ביקש להכין את מצב־רוחם של הצירים לקראת המאורע. הוא חזר והטעים בהם – וביקש במיוחד את הצירים מרוסיה בדיוניהם הסוערים שלפני הקונגרס להתחשב בכך – כי הרושם שיעשה הקונגרס על העולם המדיני יהיה תלוּי “בחוש המידה ובעמידה שבכבוד” שינהגו בדיונים, ברגש האחריות של כל משתתף. צריך להבליט רק את המשותף לכול, את המאחד הכול. “קונגרס זה הוּא המועצה הגדולה, שלאחריו מעשה גדול חייב לבוא, מוכרח לבוא, עתיד לבוא”.

פנייה זו אל חוש המידה והכבוד, אל רגשי־הזכרון לעבר הגדול, קריאת־התעוררות זו אל הרצון לעתיד של התחדשות גאה, מצאה ביטוּי בכל גינוני הקונגרס. בכרטיס־הצירים, שנשלח או נמסר במשרד הקונגרס, נראה – לפי הציור של יורק־שטיינר – הכותל המערבי וזורע המהלך על־פני המעניות, סמל היהדות הישנה והחדשה בארץ־ישראל. על־פני שער ה“קאסינו העירוני” הצנוע והאצילי, שהרצל עצמו בחר בו כמקום כינוס הקונגרס, רשום היה באותיות גדולות על־פני רקע לבן: קונגרס־ציונים, ולמעלה מגן־דוד. ועל־יד הכתובת הרחבה הזאת התנופף דגל: רקע לבן עם שני פסי־תכלת לצדדים ובאמצע מגן־דוד. וולפסון הפיקח לקח את הצבעים הללו מן הטלית, ואיש מן הצירים לא הטיל כלל ספק בכך, כי זהו הדגל העברי הלאומי⁵⁶. מכאן נכנסו אל אולם הדיונים. זה היה אולם של קונצרטים בעל סבר רציני וללא כל קישוטים. “השולחן הארוך והירוק על הבמה עם המושב הנישא של הנשיא, שטיחי־הקיר הירוקים של הבימה, שולחן הסטינוֹגראפים והעיתונאים”, עשו אפילו על הרצל (כפי שכתב ביומנו) רושם חזק, כאשר נכנס פעם אל האולם מאחוריו, שעה שנורדאו ישב ראש וניהל את הישיבה; ועל אחת כמה וכמה על האחרים, שלא השתתפו בעצמם בהכנות ונקלעו בפעם הראשונה לתוך חגיגיות כזאת.

כדי להעלות את ההשראה החגיגית קבע הרצל, כי במושב־הפתיחה חייבים הצירים ללבוש פראק ועניבה לבנה. כך היה כתוב מפורש בכרטיסי־הצירים. אכן, שנים רבות חיקר הרצל את האדם והוא למד וידע, כי בבגדי־חג סברוֹ רציני יותר, שקול יותר ונכון יותר להשראה חגיגית. “האנשים הללו צריכים להסתגל לראות בקונגרס הזה את הנעלה והחגיגי ביותר” אמר לנורדאו, שהופיע כשהוא לבוש חליפה שחורה, ופצר בו עד שנאות לשוב למלונו ולהחליף את החליפה הרגילה בפראק. החשבה זו של גינוני־חוץ היתה עשויה לעורר ליגלוג, היה מן התיאטרליוּת בכל ההכנות האלה: הרצל ביים וחילק תפקידי־במה, כפי שעשה לפני־כן במחזותיו התמימים הרבה יותר. אך ביסוד כל אלה היתה הבנה עמוקה יותר מששיערו המלעיגים: הרי דווקא החגיגי, הנעלה מעל חיי יומיום, היפה והמרומם היה הדבר שאליו התגעגעו רבים מן האנשים האלה, מן היהודים האלה, שבאו ממצוקה, שונה לפי הארצות אך שווה במהוּתה, וכוונתם היתה להניח את אבן־הפּינה לעתיד טוב יותר.

ביום א' בבוקר, 29 באוגוסט 1897, נתכנסו בפעם הראשונה הצירים בתוך האולם הזה. היציע היה מלא כולו, רובם יהודים מתושבי־שווייץ ונוצרים תושבי באזל, שביקשו להזין מעט את עיניהם במחזה הזה של “קונגרס יהודי”. לפי הזמנתו המיוחדת של הרצל השתתפו, כאורחיו וכאורחים הרשמיים של הקונגרס, הכהן הֶכְלֶר, הקולונל בֶּנְטִיק מלונדון והבארון מאנטויפל מסט' מיכאֶלאֶ – נוצרים אוהבי־ציון, שהרצל ביקש להראותם את העם בהתהוותו. העיתונים החשובים ביותר, של לא־יהודים ושל יהודים, שלחו סופרים מיוחדים: “דיילי ניוּס”, “דיילי מייל”, “ניו־יורק היראלד”, “פראנקפורטר צייטוּנג”, “קאֶלנישאֶ צייטוּנג”, “אֶקוֹ דאֶ פארי”, “פאֶסטר לויד”, “ג’וּאִיש ואֶרלד”, “ג’וּאיש כרוניקל”, וכן העיתונים העבריים והעיתונים השווייציים – הוכחה ליסודיות של ההכנות, על אף הזמן הקצר שעמד לרשות המכינים. בתוך השראה חוגגת ישבו הצירים באולם הקונגרס, בשמחה כבושה ובתקווה עמומה. “הצירים מברכים איש את רעהו באהבה. משוחחים חרש. ציפיה וחרדה. הרגע הגדול מתקרב והולך. פתאום הושלך הס באולם. שלווה חגיגית”.

בשלוש הקשות־פטיש נפתח הקונגרס. זקן־הקונגרס, ד"ר קארפל ליפא מיאסי, חובב־ציון מאז ייסוד המושבות הראשונות, כיסה במגבעתו את שיבת־ראשו, ובעוד דמעות התרגשות נראות בעיני רבים, אומר הוּא בקול רועד, אך רם וחגיגי, את ברכת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. אחר־כך הוא עובר בנאום־פתיחה קצת ארוך מדי אל דיוני הקונגרס. הוא מסיים, לפי הוראה של הרצל, בהצעה (שנתקבלה במחיאות כפיים) לשלוח טלגרמה של הבעת הערצה ותודה אל השולטן. מברק זה לא בא אלא בשביל להוכיח לחוגים שבקושטא את הידידות שהתנועה הציונית רוחשת לתורכיה; ואולם היו בוודאי צירים, שביקשו להסיק גם מזה מסקנות מרחיקות־לכת יותר.

והנה קם הרצל ממקומו וקרב אל הבמה, שוקט, זקוף־קומה, מרוכז בתוך עצמו. כל העיניים מופנות אליו. “אבל מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן־מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד”ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית־דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? משך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות־שמחה, ממחיאות־כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!" – במלים אלו תיאר אחר־כך הסופר החובב־ציון בן־עמי את רשמיו⁵⁷.

בדומה לזה היה הרושם על כולם. זאנגוויל השווה אותו למלך אשורי. כולם חשו כי איזו הדרת־מלכות נאצלה ממנו, דבר־מה מלא־רזים המרתק וכובש את הלבבות. זה לא היה היופי החיצוני בלבד שבתואר ובארשת־פנים, שהגיע עתה לשיאו, לגברות גאה ומאוזנת. אפשר היה להרגיש כי תוקפו ומתיחותו נובעים מבפנים, כי פועלים כאן כוחות לא־רגילים, שהיופי אינו אלא אחד מביטוּיים. התלהבוּת, תודה ותקווה כאחד התבטאו ברגשת־המחיאות, שהסתערה ועלתה לקראתו.

הרצל עמד לעומת מחיאות־הסכמה אלה שקט לחלוטין כלפי־חוץ; הוא ידע שכל תנועה יש לה עכשיו ערך סמלי כמעט. בלי להרכין עצמו, בלי להודות, חיוור מהתרגשות, אבל שולט בעצמו, זקוּף, מרוכז, ראשו נטוי במקצת, עמד על הבמה עד ששככה הסערה, אחר־כך קרא את נאום־הפתיחה שלו.

מיד עם ההתחלה קבע במשפט אחד את תפקיד הקונגרס: “אנו רוצים להניח את אבן־היסוד לבית, העתיד לאכסן את האומה היהודית”. אחידות־הגורל של היהודים נפסקה לזמן רב, אם כי הסבל והעוני דומים היו בכל מקום. רק “פלאֶיה החדשים של התחבורה” מאפשרים את ההבנה ואת הקשר בין המפורדים והמפוזרים. והנה בזמן הזה, שהוא כל כך מרומם בדרך כלל, מוקפים היהודים בכל מקום אותה השנאה הישנה בצורתה החדשה, האנטישמיות. היא פגעה דווקא באלה, שקרוב לוודאי כי לא התכוונה לפגוע בהם בראש וראשונה. “היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגאֶטוֹ, זו שנגמלה מן הסחר־מכר, נדקרה בלב־לבה. אנו יכולים לומר זאת כיום בשקט גמור, בלי לעורר חשד שאנו משתדלים להשפיע על בלוטות־הדמע של מתנגדינו. אנו יודעים את חשבון נפשנו. מאז ומתמיד היו הידיעות שבידי העולם עלינו לקויות בשיבוש ובסילוף. רגש ההשתייכות והשיתוף, שבו היו מונים אותנו תכופות כל־כך וזעופות כל־כך, הוא היה נתוּן בתהליך של התפוררוּת גמורה, שעה שהסתערה עלינו האנטישמיוּת. זו חזרה והגבירה אותו שוב. אנו, אפשר לומר, הלכנו הביתה”. וכאן נאמר בקול מורם אותו משפט, שחזרו ודנו בו מאז תכוּפות כל־כך ושעליו עוד נייחד את הדיבוּר בהקשר אחר: “הציונות היא השיבה אל היהדות עוד לפני החזרה אל ארץ־היהודים”⁵⁸. כבר עלה בידי הציונות מה שנחשב לפני־כן לבלתי־אפשרי: איחוד היסודות המוֹדרניים ביותר עם הכוחות השמרנים ביותר, בלי ויתורים לא־הוגנים ובלי קרבן מצד האינטלקט, על בסיס לאומיותם של היהודים. ועתה יש לדון בדבר יצירת ארגון קבוע ומוצק. “הארגון הוא הוכחה לתבונה שבתנועה”. ואולם מיד הוּא מגביל את דבריו, מחשש שמא יבואו לחשוב, כי הנה באים ומייסדים כאן מעין הסתדרות בינלאומית, דוגמת ההסתדרות הסוציאליסטית, שהיתה מפלצת־הפחדים של השלטונות והבורגנים באירופה בימים ההם. “אנחנו הציונים”, הוּא מכריז בהטעמה, “אין אנו רוצים לשם פתרון השאלה היהודית מין אגודה בינלאומית, אלא אנו רוצים בדיון בינלאומי… אי־אפשר שידובר אצלנו בהתאגדויות חשאיות, בהתערבויות סודיות ודברי־סתר, אלא רק בדיון חפשי וגלוּי, הנתון לביקורת המתמדת והשלימה של דעת הקהל בעולם”. התוצאה של ויכוח פומבי זה תהיה, “שאנו נהפוך את שאלת היהודים לשאלת־ציון”.

מצדדים שונים חייבת התנועה להתקדם ולעלות. משום כך יטפל הקונגרס גם “באמצעים הרוחניים להחיאתה ולטיפוחה של החברה הלאומית־היהודית”. אבל פירוש הדברים האלה אינו “לוותר אפילו על שעל אחד מהישגי־התרבות שרכשנו לנו”, אלא אדרבה: “העמקה נוספת של התרבות”.

אולם פגומה יותר מן ההתעסקות הרוחנית היא ההתעסקות הגופנית של היהודים. ההכרה הזאת היא גם שהניעה את “אנשי המעשה, שקדמו לתנועה הציונית של עכשיו”, לעורר לעבודת האדמה. “על נסיונות־ההתיישבות האלה בארץ־ישראל ובארגנטינה אנו יכולים וצריכים תמיד לדבר אך מתוך רחשי־תודה נאמנים. אבל הם לא היו אלא המלה הראשונה, ואינם המלה האחרונה של התנועה הציונית. התנועה הזאת חייבת להיות גדולה יותר, אם היא צריכה להיות בכלל. עם יכול לעזור לעצמו רק הוּא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל. אבל אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית”. אלא שעם זה אין לעורר “תקוות מוקדמות לא־בריאות”. שכן רק על־ידי “בירור גלוּי ללא־ריתוי עם הגורמים המדיניים הנוגעים בדבר”, ועל־ידי “דיבור גלוי והתנהגות לוֹיאלית” לגבי השלטון הזה, שאתו יעמדו במשא ומתן ושאותו יכול לשרת העם היהודי שירותי־תגמול ניכרים, יוכלו להיווצר ההנחות הראשונות להתיישבות המונית. צורתו של הסכם משפטי כזה עניין הוא למשא־ומתן שיבוא. “רק את הדבר האחד הזה יש לקבוע כחוק־ולא־יעבור: בסיס יכול לשמש רק מצב של זכות משפטית ולא של סבילה־שבחסד. בסובלנות וביהדות של חסות על־תנאי הרי נתנסינו סוף־סוף נסיונות מרובים למדי. תנועתנו לא תהיה איפוא מבוססת על אָשיוֹת התבונה, אלא אם תשאף להשגתן של ערובות מובטחות במשפט הכלל”⁵⁹. המשכת התיישבות, שאמנם הוכיחה את כושרם של היהודים כחקלאיים, בלי קבלת ערובות אלה, לא תביא לעולם לידי פיתרון שאלת היהודים. הפיתרון אפשרי רק על־ידי משא ומתן עם השולטן, “שאגב עשה רק נסיונות טובים עם נתיניו היהודיים וגם התייחס אליהם תמיד כשליט מיטיב”. היהודים יש בידיהם להביא לתורכיה עזרה כספית רבת־ערך.

מצד מדיניות־הפנים גורמת הציונות לכך, שהיא משחררת את הממשלות מן ההכרח להכריע בעד או כנגד היהודים ומסלקת את הסכנה שהיהודים יברחו, בגלל חוסר־ההגנה, אל המפלגות המהפכניות. “הציונות היא פשוט הגורם המשכין שלום”. בזה נפסלת מאליה ההאשמה, שהיא סותרת את הרוח הפאטריוֹטית; איזה שירות טוב יותר יכול אדם לשרת את ארצו, מאשר לסייע בהחזרת השלום הפנימי של האזרחים על כנו". עם זה אין לדבר על יציאת כול היהודים מארצותיהם: “אלה היכולים או הרוצים להתבולל, יישארו במקומותיהם וייקלטו”. על־ידי זה שתתמעט האנטישמיות בהדרגה ותחדל לבסוף, תיפסק ותחדל גם נהירת־היציאה של היהודים.

"את כל זה אמרנו, ידידי ואני, לעתים קרובות. אנו לא ניעף ולא ניגע מלשנן ומלחזור ולשנן את הדברים האלה, עד שיבינו לנו. בהזדמנות חגיגית זו, עת יהודים מארצות רבות כל־כך נועדים יחדיו, לשמע קול הקריאה, קריאתה עתיקת־הימים של האומה, עלינו לחזור ולהשמיע חגיגית את אמונתנו הזאת. האם אין חייבת לכנוף אותנו תחושה של מאורע כביר, שעה שאנו מעלים על דעתנו, כי תקווֹתיהם וייחוליהם ברגע זה של מאות־אלפים רבות מבני־עמנו תלויים באסיפתנו זו? לארצות רחוקות, עד מעבר ליַמֵי־העולם, תעבור בעוד שעה בחופזה הידיעה על התייעצוּיותינו והחלטותינו. על־כן תצא־נא מן הקונגרס הזה הסברה והרגעה. ייוודע־נא בכל מקום מה היא למעשה הציונות, שניסו לתאר אותה כמורא כיליאסטי: הרי זוהי תנועה חוקית ותרבותית ומלאה אהבת־הבריות, לקראת המטרה העתיקה הנכספת של עמנו. מה שאמרו או כתבו יחידים מבינינו, אפשר היה ומותר היה לעבור עליו בלי תשומת־לב – אבל לא ייעשה עוד כן למה שיעלה הקונגרס. על־כן הלוואי והקונגרס, שהוא מעתה השליט על דיוניו, יכלכל את מעשיו כשליט נבון.

“ולבסוף, הקונגרס יצטרך לדאוג להתמדת קיומו, כדי שלא נחזור בלא רושם ובלא פעוּלה. בקונגרס הזה אנו יוצרים בשביל העם היהודי מכשיר שלא היה לו עד עכשיו, אך הוא הכרח דחוף בשבילו, הכרח־חיים. ענייננו גדול מדי לגבי תאוות הכבוד והשרירות של אנשים יחידים. יש להעלות אותו אל התחום הבלתי־אישי, אם נרצה שיצליח. והקונגרס שלנו צריך לחיות לעד, לא רק עד אל הגאולה מן המצוקה הישנה, אלא אחר־כך בייחוד. היום אנו נמצאים כאן, על קרקעה המכנסת־אורחים של העיר החופשית הזאת – היכן נימָצֵא בשנה הבאה? אבל בכל מקום שנהיה, וכל־כמה שיימשך מפעלנו עד להשלמתו, הקונגרס שלנו יהיה רב־רצינות ורם, ברכה לאומללים, לשום אדם לא למפגע, כבוד לכל היהודים, וראוי לעבר, שתפארתו אמנם כבר רחוקה, אך לא תחלוף לעולם”.

הנאום הזה, נאומו הראשון של הרצל לפני העולם, אין בו, מבחינה מחשבתית, דבר שלא נאמר בנאומיו ובמאמריו הקודמים של הרצל; רעיונותיו הידועים מבוטאים כאן בצורה מרוכזת ומאוזנת, נקודות מסוּימות הודגשו והועמקו, אחרות טושטשו והוחלקו, הכל בצורה שבה ביקש להחדיר את התוכנית לתודעת העולם היהודי והלא־יהודי. מה רב ההבדל בין הנאום הזה ובין הרצאת־הדברים ב“מדינת־היהודים”! לא במטרה, אבל בביטוּי הזהיר. ב“מדינת־היהודים” מורגשת עוד בכל שורה ההתגעשות, שכוחה נכבש ורוסן אך זה עתה. מתנער מתרדמה דיבר שם, ומבעד לכל הבהירות שבדיבורו עדיין מתנצנץ החלום הצבעוני־יותר. היתה זאת הביקורת החודרת, התביעה הקיצונית של מתוודה, חזיון־העתיד של רואה. מאז עברו שנה ומחצה של מלחמות ושל התנסות בנסיונות מדיניים. אם אז כתב כיחיד ללא כוח והשפעה, כסופר אשר זה עתה חזר בעצמו אל יהדותו, הרי עתה נאם כבא־כוחם של אלפים, ואולי אף של מאות־אלפים – אם נקח בחשבון את מצב־הרוחות בארצות מזרח־אירופה – והוא דיבר אל עולם, שכבר מישמש קצת את דופקו וכבר הבחין במקצת בגורמי־ההתנגדות שלו. דבר זה נתן לו הכרת־אחריות גדולה יותר, והכריח אותו לשקול כל מלה במאזנים, להסתפק לעתים קרובות ברמיזת דברים ולהשאיר בכוונה דברים במעורפל. עוד בנאומו לפני “המכבים” בלונדון בקיץ 1896 ראינו, כיצד סיגל לו צורת־דיבור זו, כיצד פעלו יחד אופיו, אופן כתיבתו ונסיונותיו בפאריס, כדי לאפשר לו את דרך־הדיבור הזאת. והנה עתה נשא את דבריו במשנה־התבגרות ולפני קהל רחב יותר ונכון יותר לקלוט, קהל שהיתה זרה לו – על כל פנים לגבי יהודי – דרך כבושה זו שבדיבור. וזה הרים אותו, את האיש שאמונתו בעתידות עמו זיעזעה אותם עד עומק לבם, ורוממו מעל לכולם. מה שביקש להשיג, כאן השיג: התייחסו אל דבריו כאל דברי איש־מדינה. כל ימי גלותם עוד לא קם ליהודים מדינאי משלהם. היו אנשי־מדינה ממוצא יהודי, כגון ד’ישראלי, שניהלו את מדיניותה של מדינה זרה – אף לאלה כבר נישאו העיניים בהתפעלות. והנה עתה עמד לפני העם המתעורר לתחייה איש־מדינה, אדם שבא מתוך החוגים שבהם ידועים הלכי המדיניוּת, והוא אינו רוצה לנהל את מדיניותה של מדינה זרה, אלא של עמו שלו, לקבץ אותו מתפוצתו ולהעלותו מתוך הווייתו הנידחת והבזויה אל הארץ העתיקה, המצפה לעם העתיק… מעין אלו היו ההרגשות, שנתעוררו בלב שומעיו למטה באולם. התשוּאות שבאו לאחר נאומו לא היו אלא ביטוּי חיצוני להרגשות האלה. כל הסדרים שבאולם נתפרקו, גברוּ המחיאות והצהלה, הצירים נדחקו אל הבמה ללחוץ את ידו של הרצל, והגברות שביציע ניפנפו במטפחותיהן. שיכרון של התלהבות אחז את כולם.

אבל אולי עוד יותר חזק היה הרושם שעשה על הקהל נאומו של מאכּס נורדאו, שבא מיד אחרי נאומו של הרצל. גם נורדאו הרי בא מן הנכר, אפילו את שמו החליף. פירסומו האירופי היה גדול הרבה יותר מזה של הרצל. הוּא היה אחד הסופרים הידועים ביותר של זמנו. ספריו, שהיו מלאים ביקורת חריפה ושלילת יסודות מקובלים בחברה, היו מוכּרים גם לרבים מן הצירים, והם הושפעו מהם. נורדאו היה גם נואם מעוּלה יותר, היחיד שנשא דבריו באופן חופשי, רק על־פי רשימות, אם כי תוך הכנה מדוייקת של תוכן וצורה ואופן הדיבוּר. בעל רוח צלולה, רודף־אמת, עז־נפש וללא־רחם, שליט על המלה ועל הניב, בעל אופי לוהט, מושל באוֹמנוּת בכל מכמני־אנוֹש של המחשבה ושל הרגש, תפש נורדאו את השומעים ועורר אותם וסחפם אתו בחזקה, אל מרומים ואל תהומות. הרצל פעל על הקונגרס כאיש־מדינה, כנסיך; בנורדאו ראו מתוך חרדה את שלהבת־החרון של הנביאים, כשהיא קמה בו לתחייה.

עם זה היה המקורי יותר מבחינה רוחנית – כל כמה שעלולה להטעות בראשונה מראית־העין – לא נורדאו אלא הרצל. נאומו של נורדאו מבוסס היה כולו על רעיונותיו של הרצל; אך רוחו השיטתית יותר והמקיפה יותר פיתחה ושיכללה אותם בניתוח של היהודי המודרני ובניתוח תולדותיו. “התמונה הכוללת של מצב־היהודים בסופה של המאה התשע־עשרה”, שהוא שירטט, לא זיעזעה את לב שומעיו ובני דורו בלבד; הנאום יישאר, כפי שהרצל הכיר מיד מתוך התפעלוּת, כמצבת־זכרון לזמן ההוּא.

צרת־היהודים, הסביר, “אותה הצרה המיוחדת, שהיהודים סובלים ממנה לא כבני־אדם אלא כיהודים”, שתי צורות לה: האחת עוּבדתית והאחת מוסרית. באירופה המזרחית, באפריקה הצפונית, באסיה המערבית, באותן הארצות שרובם של היהודים נחיתים שם, הרי היא קיימת פשוטה כמשמעה: כצרה גופנית, כ“מאבק רווי־עינויים על קיוּם החיים גרידא!” ואילו במערב אירופה, במקום שמלחמת־הקיום היא לפחות לעת־עתה קלה יותר, הרי המצוקה מוסרית היא. ומכאן הוא עובר ומשרטט בקווים גדולים את מצב היהודים בכל הארצות, בחלקן על בסיס של דו“חות מיוחדים מן הארצות, בחלקן מתוך ידיעה עצמית, ועם זה מתעכב הוא באריכוּת על היהדות המערבית, על ביקורת האֶמאנציפאציה. היא היתה נידונה מראש לכישלון; שכן לא ניתנה מתוך ההכרה, כי ליהודים נעשה עוול במשך הדורות ויש לתקן את המעוּות, היא ניתנה רק כמסקנה מדרך “המחשבה הגיאומטרית ישירת־הקו של הראציונאליזם הצרפתי במאה הי”ח… אנשי שנת 1792 שיחררו אותנו מתוך רדפנות של עיקרים”. והעמים האחרים קיבלו מהם את האמאנציפאציה “לא מתוך דחיפה פנימית, אלא מתוך חיקוי של אופנת־זמן פוליטית”. מכאן הוא מגיע לניתוח היהודי הגֶאטואי, שהאֶמאנציפאציה הוציאה אותו מתוך התבדלותו שמרצון, מתוך חברתו־עדתו, והוא עומד עתה, במקום להיכנס לתוך חברה חדשה, מול האנטישמיות החדשה.

“זו היא צרת־היהודים המוסרית, שהיא מרה מן הגופנית, משום שהיא פוגעת בבני־אדם מפותחים ומסובכים יותר, גאים יותר ובעלי הרגשות דקות יותר”. הוא מתאר את מצבם הנפשי של האנוסים החדשים, של אותם הבריות, שמבקשים להרחיק מעל עצמם את הצרה על־ידי בריחה, על־ידי “התכחשות לעצמם”, והם בורחים אל המהפכנות. לבסוף הוא מטיח דברים חריפים נגד יהודי־הממון, “שהמיליונים הצעקניים שלהם נראים למרחוק. אבל מה לישראל ולבריות הללו?”. ובהקדימו את אלה, שיעלו עוד מעט על הבמה וישמיעו את הדינים והחשבונות שלהם על מצב היהודים לארצותיהם, אומר הוּא, כי יתעורר הרושם שנשמע גלגול חדש של “קינות”…

נאומיהם של הרצל ונורדאו היו שיאי הקונגרס. העריכו בשווה את שני הנואמים, או גם העלו את נורדאו על הרצל; ורק המשכו של הקונגרס עתיד היה להוכיח, כי הרצל היה דבּרו האמיתי של הקונגרס, מנהיגה של התנועה.

עוד לפני נאומו הגדול של נורדאו נבחרה, בהתאם להצעה שעוּבדה על־ידי הוועידה המוקדמת, נשיאות הקונגרס: נורדאו סגן־נשיא ראשון, הרצל – נשיא. מה שבחרו בו כנשיא, נעשה במידה מרובה כאות להכרת טובה, לכבוד שרחשו לו. אבל הרצל נישא מיד מעל לזה. הוא היה באמת נשיא, נקודת־המרכז של הקונגרס. לא לשוא ישב ארבע שנים תמימות בהיכל־בורבון וחקר שם את היושבים־בראש, את הנואמים ואת הקהל. הוא ניהל את הישיבות באותה הקלות והאֶלגאנטיוּת האצילית, שממנה התפעל בפאריס; הוא מצא ברגעים חמוּרים את המלים הקצרות והקולעות, שעל־ידן יקבל גם העניין הקטן למראית־עין את ערכו הכללי; הוא מנע דחיינות, סיבוכים וסכסוכים וכיוון את האסיפה, לאשר היה עם לבבו לכוונה.

לאחר נאומו של נורדאו הושמעו ההרצאות המיוחדות על מצב היהודים בארצות השונות. תוארה בהן צרת־היהודים, אך לתמונה השלימה שנגלתה בכל תופעותיה בהרצאה הכוללת של נורדאו לא הוסיפו אלא פרטים. על רוסיה לא נמסר דין וחשבון – ושתיקה זו ביטאה יותר מכל דיבור. לבסוף השלימו נתן בירנבוים ודויד פארבשטיין את דברי־הרצל ונורדאו על האידיאולוגיה של הציונות, בבססם אותה מן הצד החברתי ומן הצד הכלכלי.

היום הראשון היה בעיקרו יום של הפגנה: באי־כוחו של העם המפוזר, שנתכנסו זו הפעם הראשונה, היו צריכים להפגין לפני עצמם ולפני העולם את אחדותם ואת רצונם להמשיך קיוּמם כעם. התחלת היום השני עוד הגדילה את הרושם הזה. הרצל מסר סקירה על הטלגרמות ואיגרות הברכה, העידוד וההסכמה, שנתקבלו מכל ארצות תבל, ועל הפֶּטיציות שהגיעו (על־פי יוזמתו של הרצל) מרומניה ומגליציה, עם 60,000 חתימות. החתומים הודיעו שהם נכונים ליציאה ולעלייה, והם דורשים מן הקונגרס ליצור את התנאים המדיניים והכלכליים לכך. בייחוד נתרגש הרצל ממכתבו המפורט והחם של הרב הישיש ר' שמואל מוהיליבר, שנקרא לפני הקונגרס. גם הרבנים רילף מִמֶמֶל וצדוק כהן מפאריס שלחו איגרות־ברכה.

אחר־כך התחילה, מעל להפגנה, עצם העבודה. הוויכוּח הראשון נתעורר בשאלת ניסוח הפּרוגראמה הציונית, שהוצעה על־ידי נורדאו – מטעם הוועדה, שנבחרה בוועידה המוקדמת – ושהיתה בעיקר יצירתו. המשפט הראשון והחשוב ביותר נוסח בזו הלשון: “הציונות שואפת להקים בית־מולדת לעם היהודי בארץ־ישראל, מובטח על־ידי משפט”⁶⁰. נוסח זה היה פשרה בין הצעות שונות, כגון תוכניתו של הרצל שהציעה בלונדון, הצעות של בודנהיימר, שפירא ואחרים; המונח “בית־מולדת” (Heimstätte) היה של נורדאו. והנה קמו פאביוס שאך מקלן ומוצקין הצעיר ודרשו בעוז, בשם הדור הצעיר, שבמקום המלה “משפט” (rechtlich) תבוא המלה “במשפט־העמים” (vÖlker־rechtlich). הם היו מזמן מאוכזבים מן העבודה הזעירה ומן התוכניות זעירות־הדמות של “חובבי ציון”, וחששוּ עתה, שמא יהיה סופן של התוכניות החדשות כסופה של תוכניתו הגדולה של פינסקר, אם ייכנסו מיד בוויתוּרים בשאלה עקרונית זו. אכן, גם דעתם של נורדאו והוועדה לניסוח הפרוגראמה היתה, כי רק ערובות במשפט־העמים מהווֹת יסוד מספיק להתיישבוּת, והם בחרו בניסוח החלש־יותר רק כדי שלא להכביד על המשא־ומתן עם תורכיה ולא להבהיל את “חובבי ציון”. בוויכוח הסוער הזה התערב הרצל והציע את הנוסח “במשפט הכלל” (Öffentlich־rechtkich), ביטוי שהשתמש בו בנאום־הפתיחה שלו. וכך נתקבלה נוסחה זו, שנעשתה לתוכנית הציונית הרשמית ונקראה מאז בשם “תוכנית באזל”, או כלשון הזמן ההוא, “הפּרוֹגראמה הבּאזלאית”: “הציונוּת שואפת להקים בית־מולדת (Heimstätte) מובטח במשפט הכלל לעם ישראל בארץ־ישראל”⁶¹. “לשם השגת מטרה זו” – נאמר בהמשך – מביא הקונגרס בחשבון אמצעים אלה:

1. יישובה של ארץ־ישראל על־ידי איכּרים, בעלי מלאכה ותעשיה במידה שהיא מכוּונת אל המטרה (zweckdienliche Besiedlung).

2. אירגונה ואיחודה של היהדות כולה על־ידי מפעלים מקומיים וכלליים מתאימים לפי חוקי הארץ.

3. חיזוּק הרגש העצמי היהודי וההכרה הלאומית היהודית.

4. עבודות־הכנה לשם קבלת הסכמות של ממשלות, הנחוצות כדי להשיג את מטרת הציונוּת".

אפשר להכיר בראייה ראשונה את עקבות הפשרות בין הזרמים השונים, שהיוּ קיימים בציונוּת. סעיפים אחדים נתחברוּ במתכוון בלשון מעורפלת, והרצל נמנע מלתת להם הסבר מוסמך. חשובה היתה לו בראשונה האחדוּת בכלל, ודומה היה שהיא הובטחה על־ידי המשפטים הפרוגרמתיים האלה.

הנקודה החשוּבה השנייה היתה יצירת אירגון קבוע. בודנהיימר ביסס בנאומו את נחיצוּתו, אבל רק בהתחלת היום השלישי של הקונגרס הביא יוֹרק־שטיינר – שנקבע כנואם בשאלה זו מטעם הוועדה, שנבחרה על־ידי ה“לאנדסמאנשאפטים” השונים לאחר ויכוּחים ממוּשכים בסמוּך להרצאתו של בודנהיימר – הצעה ממשית לכך לפני הקונגרס. הקושי היה, שהיה צריך להתחשב בחוקי הארצות השונות; הסתדרויות בינלאומיות אסוּרות היו בארצות רבות. לפיכך אפשר היה לקבוע מסגרת כללית בלבד, ולהשאיר את פרטי האירגון בידי ההסתדרויות הארציות. בודנהיימר והרצל, שלקח חלק בהתייעצויותיה של הוועדה, הטעימו את האופי הארעי שבהצעות, אך למעשה נוצר בזה האירגון הקבוע של התנועה, נוצרה ההסתדרות הציונית. היא היתה מיוּסדת כולה על עקרון הנציגות. הקונגרס הוכרז כ“אוֹרגן העיקרי של הציונים”. תנאי מוקדם להשתתפוּת בבחירת ציר לקונגרס היה שקילת השקל, שנקבע בערכו של מארק גרמני או שילינג אנגלי. הקונגרס בוחר בוועד פועל⁶²; חמישה מחבריו חייבים היו לשבת ישיבת־קבע בווינה, ואלה יהווּ את ההנהלה של ההסתדרות הציונית, או בלשון הזמן ההוא – “הוועד הפועל המצומצם”⁶³. השאר משתייכים לאיגודים הארציים. בוויכוח בשאלה זו עמד הרצל בתוקף על דעתו, שבקונגרס יקחוּ חלק רק צירים נבחרים. הקונגרס צריך להיות באמת אסיפה לאומית, נציגוּת האוּמה. בשינויים קלים נתקבלה הצעת הוועדה. לאחר קביעת התוכנית נקבעה עתה – לפחות בצוּרתה היסודית – גם ההסתדרות. ראשה של התנועה וגופה נוצרוּ ונהיוּ.

לעומת תוצאות חשוּבות אלה נתמעט ערכם של שאר כל העניינים. בשעת הבחירות הכניסו אחדים מידידיו של נתן בירנבאום, שביקשוּ בכל מחיר להבטיח את עתידו הרוחני והחומרי כאחד, נימה צורמת במשא־ומתן על־ידי כך שדרשו בכל תוקף לבחור בו כמזכיר כללי של ההסתדרות בשכר ועם זכות הצבעה בהנהלה; אגב ריתחת־הוויכוח העמידוּ את זכויותיו מול אלה של הרצל (“לא היה הרצל, לוּלא היה בירנבאום”). הרצל התנגד לדרך זו של קביעת סמכויותיהם של מוסדות התנועה ועובדיה; ובשביל לא להיראות מפלגתי, מסר את הנשיאוּת לנורדאו, עד שהעניין בא לידי הסדר בהתערבוּתו של היינריך לווה. אחר־כך דחקה השעה, ושאר העניינים שבסדר־היום נדונו כלאחר־יד. בודנהיימר סקר בקצרה את ההצעות השונות שהוגשו למימון התוכניות, ומתוך הסכמה כללית הציע לייסד באנק לאומי וקרן לאומית. פרופ' שפירא לא היה יכול להוסיף לכך אלא מלים ספוּרות בדבר תוכניתו לייסד קרן קיימת לישראל, שכבר נתן לה פירסום קודם לכן ב“די ואֶלט”; ד“ר שנירר הציע בהרצאתו על ההתיישבות בארץ־ישראל, שלפני קבלת הבטחונות במשפט־הכלל לא יוסיפו לעודד עוד עלייה לארץ־ישראל; על המושבות הקיימות יש להביט כעל “תחנות נסיון”, ומושבות חדשות תתייסדנה רק על־ידי החומר האנושי הנמצא כבר בארץ־ישראל, ועל בסיס קואופרטיבי – פשרה שהחזיק בה הרצל גם להבא. ד”ר קמינקא מסר סקירה על תולדותיו של מפעל ההתיישבות ועל היקפו. אדם רוֹזנבּרג מניוּ־יורק הרצה על המצב בארץ־ישראל, כל הנואמים דיברו בגנוּתה של שיטת האפוטרופסות, שהיתה נהוגה על־ידי פקידוּת הבארון רוטשילד. וילי באמבוס הגן על הוועד־הפּאריסאי ועל העבודה המעשית. היינריך לווה הטעים בנאומו, שנאמר חלקו בעברית, כי אנשי ארץ־ישראל ילכו עם הקונגרס אפילו אם הוא יזיק להם; אך עם זה עמד על הנחיצוּת להמשיך את עבודת־ההתיישבוּת בארץ. לבסוף הרצה עוד הרב מרדכי אֶהרנפּרייז על הלשון העברית וספרוּתה, ופרופ' שפירא דרש בוויכוּח את ייסודה של אוניברסיטה בארץ־ישראל. כל מה שבלט אחר־כך בתנועה הציונית בכוחות ובניגודים, כבר היה ניכר בנבטים בכנסייה הראשונה הזאת.

ביום הראשון במיוחד, אך גם עוד ביום השני של הקונגרס, היה מצב־רוחם של המשתתפים מרומם מאוד, הכול הרגישו בקדוּשת השעה ובגודלה. כשפתח נורדאו את נשף־הסטודנטים הציוניים שבערב השני וסיפר בנאומו את האגדה הישנה על רחל אמנו, היוצאת מקברה ומבכה על בניה, בכו רבים מבּין הקהל, ונורדאו עצמו בתוכם. עד כדי כך מזועזעים היו האנשים מחוויית הימים האלה. ביום השלישי ירד במקצת מצב־הרוח, במיוחד על־ידי הוויכוח הבלתי־נעים מסביב לבירנבאום. הישיבה האחרונה, שנפתחה בשעה תשע בערב, רוממה שוב את הקהל. הרב ארתור כהן מבּאזל ביקש את רשוּת הדיבור. עד עתה היה ממתנגדי הציונוּת. והנה שמע כאן דברים, שלא יישכחוּ עוד מלבו לעולם. אלא שהוא, ככל שאר הרבנים החרדים, חוששים שמא לא יקפידו בקיום המצווֹת, ובייחוּד בשמירת השבּת, בשעת בניין ארץ־ישראל. הרצל הודה לו על דבריו והצהיר, כי הציונוּת “אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמוּנתו הדתית של כל זרם שהוּא בתוך היהדוּת”. במחיאות סוערות קיבל הקונגרס את ההצהרה הזאת.

במשך החודשים שקדמו לקונגרס קיבל הרצל מכתבים וקובלנות רבים בדבר הסדרים הרעים שבאחדות ממושבות הבארון רוטשילד, והוא חשב תחילה להביאם לפני הקונגרס. עתה נמנע מלעשות זאת, שלא לקלקל את מצב־רוחם של הנאספים. “קיימים קשיים בכל מקום”, אמר, “ובכל המפעלים האנושיים, וכן גם כאן. הריני סבוּר שאני יוצא ידי חובה כלפי תלוּנות אלה, אם אני מתריע עליהן”. במלים מעטות וּפשוּטות סיים את דבריו: הציונוּת אינה צריכה להתבייש בקונגרס הראשון שלה; הוא ידע לשמור על המידה הנכונה ועם זה היה נמרץ בפעוּלתו. איש לא יטיל עוד ספק בערכה של מועצה כזו. “כשאנו אומרים לתקוע את המחרשה לידיהם של המושפלים, וכי עדיין שאלה היא, אם מעדיפים הם את העבודה על הדלוּת וחוסר־ההגנה? ישאלו נא אותם! אולם ביום, שבו שוב תהיה המחרשה נתונה בידו המחוזקת של האיכּר היהודי, תיפּתר שאלת היהודים!”.

מחיאות־כפיים במשך רגעים ארוכים באו אחר המלים הללו. אחר־כך קם ממקומו פּרופיסור מאנדלשטאם הישיש, ובקול רועד מהתרגשוּת הביע את תודתו לכל אלה, שעזרו לקיוּמו של הקונגרס הזה ולהצלחתו. הוא הודה במיוחד למאכס נורדאו, “האדם הגדול הזה בישראל, שידע לתת ביטוי כל־כך עמוק־הרגשה ומזעזע־לבבות לצערנו בן אלפּיים השנים”. ואלם על־פני כולם ובראש וראשונה ברצונו להודות להרצל, “לאיש אמיץ־הלב הזה, שבזכותו בעיקר נתכנסנו כאן מכל ארצות תבל, כדי לעשות למען עתידו של עמנו”.

לשֵׁמַע המלים האלה קם כל הקהל ממקומו, ותשואות וקריאות־הידד נשמעו בכל הלשונות. וכשסיים מאנדלשטאם, ואמר שהוא מבקש את הרצל מעומק־נפשו להמשיך בעבודתו הקשה, למרות כל הקשיים והמכשולים שקמוּ ושיקוּמוּ על דרכו, עד לסיומו המוצלח של המפעל, וגמר בקריאת הידד לכבודו – פרצו התרועות כל גבול והאולם סער מהתרגשוּת. ישראל זאנגוויל, הלַעַגָן הסקפטי, קפץ על שולחן וצעק הידד בכל כוחו.

מוקף קריאות־צהלה אלה, נעל הרצל את הקונגרס.

 

פרק שמיני: האיש והתנועה (ספטמבר 1897 – ספטמבר 1898)    🔗

הרצל יכול היה לשוב אל ביתו מתוך ההכרה, שהשיג בקונגרס מה ששאף להשיג בו. שאלת־היהודים והתנועה הציונית, שכמעט לא היו ידוּעות עוד, יצאו מתוך מיצר הגאֶטו אל דעת־הציבוּר העולמית. בשנה 1806 הכריז הקונגרס של הנוֹטאבּלים, שכּינס נאפוליון, את הכרזת־הוויתוּר של היהודים על לאומיוּתם. הקונגרס הציוני הראשון בבאזל היה התשובה על כך. באי־כוח העם היהודי, שנאספוּ מכל העולם, הצהירוּ גלוּיות, שהיהודים לא פסקוּ מלהיות עם, והודיעו לעולם את דרישותיהם הלאוּמיות. גדולה מזו: הם קבעו ּלרצון לאוּמי זה קיוּם והמשך, על־ידי יצירת אירגון שיקיף את יהודי כל העולם הרוצים בקיוּמם כעם. היה זה, כפי שהרגישוּ רוב הנאספים, וכפי שידע קודם־כל הרצל, יותר מקונגרס סתם: היתה זו אסיפה לאומית. האומה היהודית הגיעה לידי הכרת עצמוּתה, נוצר כאן מרכז מדיני, נקודת־המוצא שבכל דרישותיו של הרצל. היהודים, שבמשך אלפּיים שנה לא חיוּ חיים היסטוריים פעילים, אלא סבלוּ את גורלם, נכנסוּ מחדש כקיבוץ בעל רצון אל תוך חיי ההיסטוריה. “אם אסכם”, רשם הרצל ביומנו מייד עם שובו לביתו, “את הקונגרס הבּאזלאי באימרה אחת – שאהיה נזהר מלהביע אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבאזל ייסדתי את מדינת־היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היה צחוק כללי בא לי כתשובה. אולי בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמישים שנה, יכירו בזה הכול. המדינה מיוּסדת בעיקר ברצון־המדינה של העם, ואף של יחיד חזק־למדי… טריטוריה היא רק המצע הגשמי, המדינה היא, גם במקום שיש לה טריטוריה, דבר שבהפשטה… יצרתי איפוא בבאזל את הדבר המופשט הזה, שמפני כך הוא בלתי נראה לרובם הגדול”.

ובפומבי הצהיר שבועות אחדים לאחר־כך: “כדי להגיע לבית־מולדת מובטח במשפט־העמים, מוכרחים היינוּ תחילה לתת ללאומיותנו להופיע בגלוי. אם העם ישנו, הרי הוא משיג לו את כברת־הארץ שהוא זקוק לה…”

שהעם הזה קיים, עם אוּמלל, שלסבלותיו נתן זה עתה נורדאו ביטוי כל־כך מזעזע, אבל עם אחד; שהעם הזה, “המוכרז כמת והמוחזק כמת”, הוכיח פתאום רצון מחוּדש לחיים; שהוא עדיין מוּכשר להתלהבות נעלה, לתיכנוּן עתידו; שחלקי־העם הפזוּרים על־פני תבל יבינו זה את זה יתאחדוּ למען ביצוּע שאיפה משותפת – זאת היתה החוויה הגדולה של משתתפי הקונגרס. עם חוויה זו חזרוּ הביתה, סיפרוּ מרשמיהם, כינסוּ אסיפות ועשוּ תעמוּלה לתורה החדשה ולמטרה הגדולה. המוני העם במזרח־אירופה קיבלוּ את הדברים כבשורת־תקווה לעתיד טוב יותר, לפעמים מעורבת קצת באכזבה, שהעלייה לארץ לא תוּכל להתחיל מיד. בהתפעלוּת מיוחדת שמעו את הסיפורים על האיש היפה והמוּזר, שבא אל העם מן הנכר, כדי להתקין בשבילו עתיד מזהיר במהרה בימינוּ. הרצל קיבל איגרות מכל צד, והיה מרוגש ביותר מן הבקשות התמימות, שהוגשו אליו מתוך אמונה שלימה על־ידי פשוּטי־עם.

בשבילו אישית היתה החוויה החזקה ביותר, כפי שהצהיר בעצמו בגלוי, פגישתו עם היהודים ממזרח־אירופה והתקרבותו אליהם. אירופה המזרחית היתה זרה לו עד עתה, אף לא אחת מנסיעותיו הרבות מימי נעוריו ועד עתה לא הביאה אותו לכיווּן מזרח. הוא ידע ושמע, שמצוּיים שם המונים של יהודים עניים מאוד, מוכשרים ומוּכנים לעבודה גופנית, והוא הועיד להם בתוכניותיו את העבודה החלוצית בבניין המדינה היהודית. את הערתו של דוד וולפסון בקיץ 1896, כי ביצוע התוכנית יהיה תלוי באופן קבלתו על־ידי יהודי אירופה המזרחית וכי ישנם ביניהם אנשים בעלי רמה רוחנית ותרבותית גבוהה, קיבל אז בהשתוממוּת ובפיקפוּקים. אחרי־כן אמנם הגיע לחליפת־מכתבים מרתקת עם אחדים מיהודי רוסיה, כגון פרופ' מאנדלשטאם, ונתרשם מביקורים אחדים, כגון זה של מנחם אוסישקין. אך כל זה לא הועיל לשנות את דעתו, כי יהודי רוסיה יהיו תלויים בעיקרו של דבר בעזרתם ובהנהגתם של יהודי המערב. ו“הנה צפה ועלתה לפנינוּ בקונגרס־באזל יהדוּת רוסית, שבעוצמה תרבותית כזאת לא פיללנו לה… כשבעים איש מרוסיה הופיעו בקונגרס, ואנו יכולנו לומר בביטחה גמורה, שהם מייצגים את דעותיהם ואת רגשותיהם של חמשת מיליוני היהודים ברוסיה. ואיזו חרפה לנו, אשר האמנו כי אנחנו מעולים מהם. כל אלה הפרופיסורים, הרופאים, עורכי־הדין, המהנדסים, החרשתנים והסוחרים, יש להם רמה של השכלה, שבוודאי אינה נמוכה מזו של המערב־אירופיים. הם מדברים וכותבים בממוצע בשתיים או שלוש לשונות־תרבוּת חדישות, וכי כל אחד מהם בוודאי מוכשר במקצועו, דבר זה אפשר לשער על פי התנאים הקשים של מלחמת־הקיוּם, שבה הם צריכים לעמוד בארץ מגוריהם”.

אבל זה לא היה העיקר. הרצל, היהודי המערבי, שהגיע רק מתוך התלבטויות קשות לידי חיוב יהדוּתו ולידי אחדות פנימית, נתרשם מן הטבעיוּת והשלימוּת הפנימית של היהוּדים האלה ממזרח־אירופה. “להם יש”, סיכם עתה את התרשמותו, “האחדוּת הפנימית, שאבדה לרוב היהודים האירופיים. הם מרגישים עצמם כיהודים לאומיים, אבל בלי אותה יוהרה לאומית מוגבלת וחסרת־סובלנוּת, שאמנם גם קשה היה להבין אותה במצב הנוכחי של היהודים. אין מענה אותם המחשבה שיש להתבולל, מהוּתם היא פשוּטה ובלא קרעי־נפש. אין הם מתבוללים בשום אוּמה אחרת, אבל הם שקוּדים ללמוד את כל הטוב מכל העמים. וכך הם מצליחים להיות ישרים, זקוּפי קומה ואמיתיים. והרי אלה יהודי גאֶטו הם, יהודי־הגאֶטוֹ היחידים, שעוד ישנם בימינוּ. ולמראיהם הבינונו, מה נתן לאבותינו את הכוח להחזיק מעמד בתקוּפות הקשות ביותר. בחיוניות מיוּחדת במינה נתגלתה לנו בדמוּיות אלה ההיסטוריה שלנו. אנוּס הייתי להרהר בכך, שבזמן הראשון היו טוענים כנגדי לעתים קרובות: רק את היהודים הרוסים תוּכל לרכוש לעניין הזה. ואילו יאמרו לי כיום כדבר זה, הייתי משיב: זה מספיק!”

בעוד שבמזרח־אירופּה היה הרושם שעשה הקונגרס על היהודים – חוץ מבכמה מקרים יוצאים מן הכלל – עמוק וחיובי בעיקרו, הנה במערב לא היתה ההתרשמוּת אחידה כל־כך. העיתונוּת הכללית של שווייץ, שהודיעה על הדיונים במפורט ובדרך כלל מתוך אהדה, דנה לגנאי את משלוח מברק־הברכה של הרצל אל השולטן, שדעת־הקהל כמעט בכל מקום התייחסה לו בהתנגדוּת. העיתונות הצרפתית היתה קרירה. בגרמניה פירסם העיתון “קאֶלנישאֶ צייטוּנג” דין־חשבון מפורט מתוך אהדה רבה. גם עיתונים גדולים אחרים של גרמניה הביאו ידיעות מפורטות פחות או יותר. העיתונוּת של וינה העדיפה בדרך כלל את השתיקה; חשוּב יותר מקונגרס־הציונים היה לה “קונגרס־המכנסיים”, שדן באותו זמן בלונדון על תיקוּן תלבושת הנשים. במערכת “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” קיבלו את הרצל בצחוק. בראשית ספטמבר פורסמה בעיתונות ידיעה, שכאילו הזמין האפיפיור לרומא את בא־כוחו בקושטא, כדי לדוּן אתו על צעדים כנגד הציונוּת. הידיעה, שממנה אפשר היה לכל הפחות להסיק, שקיימת התעניינוּת בציונוּת בחוּגים מדיניים, הוכחשה במהרה. באופן רציני ביותר דן בקונגרס הציוני חלק מן העיתונוּת האנגלית. בעוד שאוֹסוואלד ה. סיימון הביע ב“טיימס” עמדה מתנגדת תקיפה, דרשוּ העיתונים “דיילי כרוֹניקל”, “פאֶלמאֶל גאזאֶט” וארנולד וייט ב“קוֹנטמפּוֹראֶרי ריוויוּ” לכנס קונגרס עולמי לשם בירור שאלת־היהודים.

בעולם היהוּדי שבמערב השפּיע הקונגרס רק על אלה, שבאו אליו לשם קבלת השפעה, או שעקבוּ מתוך רצון אחרי הדיונים. המתבוללים שבארצות האֶמאנציפּאציה לא שינוּ את דעותיהם, ומנהיגים חידשוּ באסיפות ובעיתונות את התקפותיהם והבעת־חששותיהם. הרצל עמד נוכח כל אלה בשלוות־רוח גמורה. על ההשקפות המתנגדות התגבר בתוך עצמו בזמן היאבקוּתו הפנימית. החשדות לא יכלוּ לפגוע בו פגיעה קשה, והוא לא הגיב עליהם בפומבי אלא אם נגעו בתנועה הציונית, ולא בו אישית.

אכן, התנועה ומנהיגה, הציונוּת והרצל, קשה היה להבדיל ביניהם מאז הקונגרס. הרצל חזר אמנם והטעים לא פעם, שהוא רוצה לנהל את התנועה “באופן לא־אישי”: המוסדות שנוצרו, הקונגרס והוועד־הפועל, הם המנהלים העיקריים של התנועה. אך בשביל ההמונים, שנתנו יד לציונות, היה הוא המנהיג, ורצונו היה זהה עם רצון התנועה. וגם בשבילו עצמו היה הדבר כך. בבאזל הכיר שיש בו הכוח להנהיג יחידים, שבאו מכל קצווי העולם, לכל אשר ירצה. הוא הרגיש כיצד נתקבלו דבריו בהתלהבות, כאילו ביטא הוא מה שהגוּ כל השומעים בלבם. ומתוך הרגשה זו, עוד יותר מאשר על סמך ההכרה החיצונית כנשיא נבחר, יכול היה לראות את עצמו כבא־כוחה הלאֶגיטימי, יתרה מזו, כמגלמה של התנועה הציונית. ובמעמדו זה התחזק מדי יום ביומו, על־ידי ההסכמות, שבאו מכל קצות־עולם, ועל־ידי חוסר־פעילוּתם של אלה המסובבים אותו. הציונים הווינאים הללו של חוּגו הקרוב, שעתה היווּ את “הוועד הפועל המצומצם” של התנועה כולה, היו אמנם מסורים לעניין, הם עשו כל מה שהיה בידם לעשות לפי מידת כוחם וזמנם הפנוי; אלא שלעומת פעלתנותו הסוערת של הרצל נראו צעדיהם כצעדי־צב. הרצל העריך את אופיים והודה במסירותם, אך הביט על מתינותם החששנית ועל השגותיהם ההססניות כעל מכשול ואפוטרופסות לא־מוצדקת. הוא כינה אותם תוך מרירות בשם “הוועד הלא־פועל”, הם נותנים לו לעבוד ומבקרים אותו לאחר־מעשה או דורשים לעצמם את הזכות למעשיו. מתוך היחס הזה צמחה לו עמדה דיקטאטורית יותר, הוא דרש, פקד, ציווה, ואם גם תמיד במידת הנימוס, שהיתה בטבעו. הוא היה היחיד, שרצונו הלם את גודלו של התפקיד; הוא היה איפוא אנוּס לכוף עתה את הרצון הזה על האחרים, כדי שהתנועה תתקדם ולא תיעצר כשתיתקל בכוחות־החיכוך של החיים. ונגד כוחות־ההתנגדות האלה צריך היה להילחם במשנה־מרץ, כדי שלא יחלישו וישתקוּ את כוחות־התנועה עד לחוסר־פעילוּת.

לכן הגיב עתה מדי פעם בפעם בחריפות גוברת על ההתקפות נגד הקונגרס והתנועה הציונית, הוכיח וּביסס את דרישות הציונוּת, בכל פעם מצד אחר, ודן לפי הכרתו הציונית על המאורעות בעולם המדיני והסוציאלי, עד כמה שהם נוגעים ליהודים, או עד כמה שניתן להביא אותם בקשר עם היהודים. ובתחום זה אפשר היה לכלול כמעט כל מאורע: שכּן כל השקפת־עולמו של הרצל מסתובבת עתה מסביב לשאלת־היהודים, בכל מקום גילה קשרים אליה, נתהדק ונתעמק יחסו החם אל גורלם של היהודים, בייחוד של היהודים העניים. הוא הרגיש עצמו כמנהיג ואב כאחד, פרקליט ומגן לכל הנוגע ליהודים כעם. ובדמוּת זו ראוהו גם ההמונים היהודים שבגליציה, ברומניה, ברוסיה.

שבוע ימים אחרי גמר הקונגרס כתב מאמר ראשי בשביל “די ואֶלט” על “תוצאות הקונגרס”. כתוצאה חשוּבה ביותר של אותם “שלושת הימים של היסטוריה יהודית מתעוררת” מציין כאן הרצל את נס התחיה של העם היהודי, שבא לידי ביטוי בקונגרס. “נתגלה כי הרעיון הלאומי היהודי יש בו הכוח המאחד, העשוי ללכד את כל היסודות השונים מבחינה לשונית, חברתית, דתית, ומדינית ולעשותם לגוּף אחד… האחים מצאוּ זה את זה”. והוא מסיים את המאמר בקריאה: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!”.

בפרוטרוט עמד אחר־כך על הקונגרס ותוצאותיו במאמר, שנתפרסם תחילה באנגלית בירחון “קונטאֶמפּוֹראֶרי ריוויוּ” ואחר־כך כחוברת מיוחדת בשם “הקונגרס הבאזלאי”, שיצאה בכמה לשונות. כבר הבאנו ממנה את דעותיו על יחסו החדש ליהודי־המזרח⁶⁴: בשם “יהירות אירופאית־מערבית” הוא מכנה את ההבטה מגבוה על היהודים של ארצות אחרות. ביתר פירוט הוא דן בתוצאות ובאפשרויות הפוליטיות. על־ידי הקונגרס הציוני בבאזל קיבלה התנועה הציונית את “האופי של פוּמביות מלאה”. כל פעוּלותיה עומדות מעתה לנגד עיני הציבוּר, לדיוּן ולביקורת. הציונוּת זקוּקה להסכמתן של המעצמות ושל תורכיה, שהיא עשויה להפיק ממנה תועלת רבה. אבל מה ייעשה, אם למרות כל ההסברה, למרות הסכמת המעצמות ולמרות הבטחת יתרונות גדולים לתורכיה, אי־אפשר יהיה להגיע לידי הסכם עם השולטן? “הרי אז נהיה מוכרחים לחכות להתפתחותו ולסיומו של המשבר הזחלני במזרח. עם יכול לחכות, ימי חייו ארוכים מאלה של בני־אדם וממשלות. ולפי מצב־הדברים הקיים במזרח, אפשר לחשב עם השעון ביד את שעת ההתפוררות המתקרבת”.

כמה ממשיים יותר עכשיו כל הדברים, כמה לבבית וממשית יותר תפיסתו את צרת־היהודים! “מה רוצה הציונוּת?”, שואל הוא במאמרו “היהודי הנצחי” שפורסם ב“דיילי כרוניקל”. “לכונן מולדת־קבע בשביל עם מחוּסר־ארץ, שהוא מרוּבה־אוכלוסים מדי – ונגיד זאת גלוּי – גם אדיר־כוח מדי, משאפשר יהיה לטלטל אותו מארץ לארץ בלא סכנה לו לעצמו ולאחרים כאחד. שם יהיה עם פחות אומלל אבל גם פחות מסוכן”. הוא מראה על תנועת־הנדידה של היהודים, שהלכה וגברה מדי שנה בשנה מאז שנות התשעים: “מדוּבר כאן בתנועה של המונים, שלעומתה לא היה חילוף־המקומות של שבטים מרובים בראשית ימי־הביניים אלא משחק־ילדים בלבד”. היהודים בורחים מן הרדיפות, ומעוררים בכל מקום שבו הם מופיעים שנאה מחודשת. שכּן דוחפים אותם תמיד אל תוך אותם המקצועות, ביחוד אל המסחר, ומנעים מהם את הגישה אל הקרקע ואת העלייה אל עמדות־הכבוד. “שלילת הקרקע בשכבות הנמוכות, שלילת הכבוד בשכבות הגבוהות יותר, עושים את היהודי למה שהוא כיום”.

זהו גם יסוד הכישלון של ההתבוללוּת כפיתרון לשאלת־היהודים. שכּן התבוללוּת אמיתית איננה קבלת גינונים חיצוניים, אפילו לא ההתדמוּת אל לשונה וּמידותיה של הסביבה. “התבוללוּת”, מנסח עתה הרצל, “היא הרכישה של קרקע וכבוד באיזו ארץ”.

אכן, ישנם יהודים, שכבודם אינו נחשב בעיניהם. הרצל קורא לסוג יהודים זה, במאמר שזכה לפירסום רב, בשם “מַאוּשֶׁל” (Mauschel). “זה כבר הסתגל גם אל האנטישמיוּת והשלים אתה. מאוּשל מושך בכתפיו: מה משמע כבוד? לשם מה דרוּש הכבוד? אם העסקים הולכים כשוּרה ואתה בריא, אפשר לשאת את השאר”. מאוּשל זה, אומר הרצל, הוא דמוּת־הניגוּד של היהוּדי האמיתי, אלא שהוּא מלווהוּ הנצחי בתולדותיו, וקשוּר לו קשר בלתי־נפרד עד־כדי־כך, שמחליפים אותם זה בזה. “היהודי הוא אדם ככל שאר בני־האדם, לא טוב ולא רע מהם, לכל היותר מבוּיש וממוּרמר על־ידי הרדיפות, ובעל כושר־עמידה גדול בייסוּרים. מאוּשל לעוּמת זה הוּא עיווּת האופי האנושי, משהוּ שפל ומבחיל לאין גבוּל. במקום שהיהוּדי מרגיש כאב או גאון, יש בפניו של מאוּשל רק פחד עלוּב או ליגלוּג ארסי. בזמנים הקשים זוקף היהוּדי את קומתו, מאוּשל לעוּמתו מתעקם ביתר שפלוּת. משתנים הזמנים לטובה, רואה היהודי חובה לעצמו לגמול חסד עם הזולת, להתייחס אליו באורך־רוח, לעבוד לטובת הכלל; וכנגדו מאוּשל נעשה מחוצף וגס־רוח. היהודי נושא בלבו המעוּנה כמיהה לוהטת ומתמדת להשגת מעלות־תרבוּת גבוהות יותר; מאוּשל מנהל מאחורי הקידמה כמו גם מאחורי הריאקציה את עסקיו המלוכלכים בלבד. היהוּדי נושא את העוני מתוך כבוד וביטחון באלוהים, בעושר נפתח לבו לרווחה לסובלים ולנענים, והוא מטיל מס מרצונו על שיגשוגו, על־ידי מתן תרוּמות גדולות. מאוּשל בעוניוֹ הוא שנוֹרר עלוּב, ובעשירוּתו – שחצן עלוּב עוד יותר”. הניגוּדיות הזאת נראית להרצל בלתי־מסתברת עד כדי־כך, שאפשר היה לשער, כי בימי־קדם חשוּכים נתערבב בתוך העם היהודי איזה ערב־רב שפל. עמים חזקים, סובר הרצל, נידונים לפי הטובים שבבניהם, החלשים – לפי הרעים. הגרמנים נחשבים כעם של משוררים והוגי־דעות משוּם שגיתה, שילר וקאנט יצאוּ מתוכם. היהוּדים לעוּמת זה, החלשים שבחלשים מזמן שהעמים זוכרים, אינם נידונים לפי אישיהם הגדולים, לפי היהודים האמיתיים, אלא לפי אופיו של מאוּשל. “אנחנו הננו עם של תגרים ורמאים, משוּם שמאוּשל מלווה ברבית ומספסר בבוּרסה. מאוּשל סיפק תמיד את התואנות שלפיהן התקיפו אותנו. מאוּשל הוא קללתו של היהודי”. ייתכן מאוד – אומר הרצל ויש הרושם כאילו הוא מדבר על עברו שלו עצמו – שלעתים תכוּפות התרחקוּ יהודים טובים מעמם ומדת אבותיהם, משום שלא יכלוּ לשאת את השוּתפוּת עם הטיפוּס הזה. מצב זה יתוּקן על־ידי הציונוּת. היא תדרוש ותבצע הפרדה גמורה בין מאוּשל, המתנגד לכל שאיפות של התחדשוּת לאוּמית ואנושית, ובין היהודי האמיתי, החותר לחייה לאומית ולקיוּם כבודו כיהוּדי.

אך אין פירוּש הדברים, שכּל יהודי המתנגד לציונוּת עושה זאת מרשעוּת לב. יש גורמים רבים המניעים יהודּים לעמוד בצד, ואף להתנגד. הרצל מנסה להבין את עמדתם של אלה, שאינם מבינים את הציונוּת, ולנתח ולהבהיר את אי־נכונוּת התנהגוּתם בחיים המדיניים של העמים. כך, למשל, הוא נוקט במאמר “ציִד בבוהמיה” (5 בנובמבר 1897), שחיוּניוּתו לא פגה עד היום, עמדה נגד העוּבדה, שבמלחמת־התרבוּת של הצ’כים נגד הגרמנים מזדהים היהודים עם אחת האוּמות האלה, במקום להודות ברוּרות במוצאם ועתידם הם, בלאוּמיוּתם שלהם עצמם. באמת הביאה סערת־הרוּחות בסוף נובמבר 1897, (לרגל המהוּמות מסביב לתקנות־הלשונות, שגרמו לנפילת ממשלתו של הרוזן בּאדאֶני) לפרעות ביהודים, בפראג, מפני שהיהוּדים תמכוּ בעמדת הגרמנים, – ובסאץ ובאֶגאֶר, מפני שהזדהו עם הצ’כים. ליהודים נתנוּ, כפי שהסביר הרצל בראשית דצמבר במאמר שני (“הזמנים שחלפו ללא שוב”), במקרה היותר טוב, להילחם בעד אוּמות כ“לגיונרים־זרים”, אך לא הכירוּ בהם, לא הלאום שנלחמו בעדו ולא זה שהתנגדו לו. אחד המנהיגים הגרמניים הצהיר בגלוי, כי יום־הדין של היהודים יבוא לאחר סיום המלחמה בין הצ’כים והגרמנים. הרצל מנתח את גורלם של המתבוללים האלה, שבעקבות האנטישמיות יוּצאוּ בכוח מתוך הגרמניות. הם “ללא מולדת בארץ מולדתם”. כיצד “ללא מולדת” כל זמן שלא גורשוּ מן הארץ? מולדת, עונה הרצל, איננה רק הקשר אל מקום מסוּים, היא יותר מההתקשרוּת עם נוף ומיבנים. “מולדת”, מגדיר הוא, “היא שיתוּף מוּכר בהגוּתו ובתחוּשתו של כלל־העם. וההטעמה היא על ‘מוּכּר’. בלא שיתוּף מוּכּר אין מולדת…”

בחום־לב נוקט הרצל עמדה בעד יהודים אוּמללים באשר הם שם, למען מצוּקת־היהוּדים בכל צוּרה שהיא. כשהועלו בווינה פי חמישה המסים על עסקי־בוּרסה, והבאנקים העבירוּ את העול החדש על שכמי הסרסוּרים הקטנים, שמלחמת־קיוּמם היתה קשה בלאו הכי, יצא הוא – המסתייג תמיד מעסקי כספים – במאמר (“מצוּקת הבוּרסה”) לטובת “הפרוליטארים של הבּוּרסה”, שחייהם היו ידוּעים לו היטב מסיפוּרי אביו. וכשהועלה שוּב על־ידי אנשים אמיצים עניין דרייפוּס על סדר־היום בצרפת, הראה הרצל את הקשר שבין פסק־הדין הזה נגד אדם חף מפשע וּבין שאלת־היהודים. דעת הקהל נגד היהודים, שגרמה כבר אז לא במעט להרשעתו של דרייפוּס והגיעה כמעט עד לידי פרעות ביהודים, היא המתנגדת עתה שהמשפט יבורר מחדש; והממשלה מסרבת, מאימת חרון־העם, להסכים לערעור. “העם של צרפת גדול־הנפש, המאוהב בצדק, העם של זכוּיות־האדם, המחדש ומתקן כל המשפּטים ואינו מוכן לחשוב שוּם פסק־דין לקבוּע, שאין עליו ערעור – הוא אינו רוצה, שאשמתו של הקאפיטן היהודי תועמד עוד בשאלה… הם עדיין רוצחים אותו נפש, אף־על־פי שכבר קבוּר הוא היטב כל כך…” (“עניינים בצרפת”, 24 בדצמבר 1897).

אפשר להעריך את התפתחותו של הרצל מאז אותם הימים, שבהם היה עד לדאֶגראדאציה של המפקד היהודי, אם משווים את כתבותיו מן הימים ההם עם המאמר שהוזכר זה עתה. אז כתב כמי שמתעורר לפתע; במשך שלוש השנים, שעברו בינתיים, הלך דרך ארוּכה וקשה אל היהדוּת ואל עצמו. הוּא תיאר אותה התפתחות שבוע ימים אחרי־כן דרך משל בגליון־חנוּכה של “די ואֶלט”. עוד שנתיים לפני־כן, בדצמבר 1895, זמן קצר לפני פירסוּם “מדינת־היהודים”, רגז על כך שהרב גידאֶמאן גינה כמנהג של נוצרים את העוּבדה, שהרצל חוגג בביתו עם ילדיו את חג־המולד הנוצרי; הרי אפשר לכנות את אילן־הלידה אילן־החנוכה, היתה אז דעתו של הרצל, או לחוג את החג כתקוּפת החמה של החורף. עתה כתב הרצל מאמר בשם “המנורה”, ובו הוא מספר כיצד הגיע אל היהדוּת, כיצד בא לחוג את חג־החנוכה, וכיצד פעל עליו החג הזה. בלשון של אגדה הוא פותח: “היה היה איש, שהרגיש את המצוּקה, להיות יהודי, עמוק בלבו”. הוא היה אמן, הוא חי חייו ברווחה. הוא לא התעניין זה זמן רב במוצאו היהודי ובאמונת אבותיו. השנאה ליהודים, שנתחדשה ונתחזקה באופן בלתי־צפוי, וההשמצות היום־יומיות על היהודים הכאיבוּ לו כל פעם מחדש, “עד שהיתה נשמתו לאט לאט לפצע אחד שותת דם”. על־ידי כך מצא את הדרך חזרה אל יהדוּתו “והוּא התחיל לאהוב את היהודים בלב ונפש”. מתוך הרגשות מעומעמות אלה צמחה לו לבסוף המחשבה הצלולה, “שיש רק מוצא אחד ממצוקת־היהודים, הוא – השיבה אל היהדוּת”. חבריו חשבוּהו למטורף. המוצא שלו, סברו, רק יחריף ויעמיק את הרעה. “אבל הוּא חשב, שהמצוקה הנפשית נעשתה פוגעת כל־כך, מפני שהיהודים החדשים איבדוּ אותו משקל שכנגד, שהיה להם לאבותינו החזקים בפנימיוּתם”.

מבלי לשים לב אל הלעג מסביב, הסיק האיש “מסקנה אחר מסקנה מן הדעה שלו שכבר קבע לעצמו. וזה כרוך היה בכמה מעברים, שלא עלו לו עצמו בנקל, אם כי לא הראה זאת לאחרים מתוך עקשנוּת. בתורת אדם ואמן בעל השקפות מודרניות התערוּ בנפשו הרבה הרגלים בלתי־יהודיים, וספג מתוך תרבויותיהם של העמים, שדרכם הובילוֹ הלך־השכלתו, ערכים שלא יימחוּ. איך אפשר היה ליישב זאת עם שיבתו אל היהדוּת? מכך צמחו ועלוּ לו עצמו כמה ספיקות בנוגע לנכונותו של רעיונו המנחה… אולי הדור הזה, שגדל בהשפעת התרבויות האחרות, שוב אינו מסוגל לאותה שיבה הביתה, שהוּא מצא בה את הפיתרון. אבל הדור הבא כבר יהיה מסוּגל לכך, אם ידריכוּ אותו בעוד מועד בכיווּן הנכון. לכן הוּא דאג לכך, שילדיו לפחות יעלוּ על הדרך הנכונה. אותם רצה לחנך כיהודים מלכתחילה”.

כך החליט עתה לחוג עם הילדים את חג־המכבים הנושן, כדי לנטוע בלבותיהם הצעירים את האהבה לעמם. כשאחז בפעם הראשונה בידו את המנורה בעלת תשעת הקנים, עלה על לבו ברגשות מיוחדים זכר ילדוּתו בבית אביו, שגם בו האירו הנרות הקטנים האלה. “המנהג המסורתי לא נראה כמשהוּ מת וקפוּא. זה עבר כך מדור לדור – תמיד הוּדלק נר בנר”. הוא התבונן בצוּרתה העתיקה של המנורה, שדמוּת־הקדוּמים שלה היתה כנראה אילן, והירהר בלבו, “אם לא יהיה אפשר להחיות מחדש את צוּרתה הדוממת של המנורה, להשקות את שורשיה כמו את שורשיו של האילן”. כך התקרב ערב־החנוכה הראשון.

"הנר הראשון הודלק, ועם זה סוּפּר על מקורו של החג. ההתרחשוּת המופלאה של פך השמן, שהספיק במופתע לזמן רב כל כך, ונוסף לזה פרשת השיבה מגלוּת בבל, הבית השני, המכבים. ידידנוּ סיפר לילדים מה שהיה ידוּע לו. זה לא היה דווקא הרבה, אבל לילדים זה הספיק. עם הדלקת הנר השני סיפרוּ הם לו את הפרשה בחזרה. ומשסיפרוּ הם לו, נראו בעיניו הדברים, שהיו ידועים להם מפיו, חדשים לגמרי ויפים. מכאן ואילך שׂמח כל יום לקראת הערב, שאורו היה מוסיף והולך. נר בצד נר קמוּ ועמדוּ במנורה, ועם הילדים ביחד שקע האב בחלום על הנרות הזעירים. זה היה לבסוף יותר משביקש ויכול לספר להם, כי זה היה למעלה מכוח־השגתם.

"כשגמר בלבו לשוּב אל גזעו העתיק ולהודות בשיבה זו בגלוּי, לא נתכוון אלא לעשות משהוּ ישר ונכון. כי ימצא בדרך־שיבתו זו גם סיפוּק לגעגועיו על היופי, דבר זה לא שיער. ודבר גדול זה קרהו. המנורה עם זוהר־נרותיה המוסיף והולך היתה משהוּ יפה ביותר, ולאורה יכול היה האדם להרהר בדברים נשגבים מאוד. והנה הלך והעלה בידו המנוסה רישוּם של מנורה, שביקש לתתּה במתנה לילדיו בעוד שנה. ביד חופשית עיצב את המוֹטיב של שמונת הקנים, היוצאים לגובה אחד והם נמצאים ימין ומשמאל במישור אחד עם חתך־הגזע. הוּא לא ראה עצמו קשור בצוּרה המסורתית הנוקשה, אלא יצר שוּב מתוך היסוד הטבעי, בלא להשגיח ברמזי־משמעות אחרים, שאמנם גם הם יכלו להיות מוצדקים כשלעצמם. הוא ביקש את היופי הבא מן החיים. אבל גם אם הכניס לתוך הצורות הנוקשות תנועה חדשה, שמר בכל־זאת על חוק ישוּתן, על הסיגנון האציל־העתיק של סדר־עריכתן. היה זה אילן עם ענפים תמירים, שקצותיהם נפתחים כגביעים, ובגביעי־הפרחים האלה נעוצים יהיו הנרות.

“מתוך התעסקוּת רבת־הרהורים זו חלף השבוע. בא הערב השמיני שבו דולקת כל השוּרה, גם הנר התשיעי הנאמן, ה’שמש', שבדרך כלל אינו משמש אלא להדלקת הנרות האחרים. זוהר גדול שפע מן המנורה. עיניהם של הילדים הבהיקוּ. אבל האיש הזה שלנו נעשה לו כל זה משל להתלהבוּתה של האוּמה. מתחילה נר אחד, עדיין אפלולית מסביב, והאור הבודד נראה עוד עצוּב. אחר־כך הוא מוצא לו רע, עוד אחד, עוד רבים. החשכה מוכרחת לסגת. אצל הצעירים והעניים עולה האור לראשונה; אחר־כך מצטרפים האחרים, האוהבים את הצדק, את האמת, את החופש, את הקידמה, את האנושיוּת, את היופי. ושעה שכּל הנרות דולקים, מוכרחים להשתאות ולשמוח על המעשה שנעשה. ושום תפקיד אינו נותן־אושר יותר מתפקידו של שַׁמָשׁ האור”.

*

במשא־ומתן הראשון שלו בקושטא הרגיש הרצל כמכשול, שלא יכול היה לדעת, אם יוּכל להשיג את הכסף שהבטיח לתורכים. למעשה גם לא הצליח לגייס כסף אפילו להלוואה קטנה. אכן, באו אז השחיטות בארמינים, שקוממוּ את אירופה כוּלה נגד השולטן. הרצל לא התקדם איפוא ביחסיו עם קושטא. כשפרצה המלחמה התורכית־יוונית באביב 1897 אירגן הרצל, על־פי הצעת בּוֹדנהיימר, איסוּף תרוּמות בשביל הפּצוּעים התורכים. התוצאה היתה מבישה בזעירוּתה; כדי לחפות עליה, השתמש הרצל בכסף המעט למשלוח ארבעה רופאים ציונים צעירים, שיצאוּ אל החזית בהנהגתו של ד"ר אי. שליט וּבהסכמת תורכיה לשם טיפוּל בפצוּעי המלחמה, ומשנסתיימה במהרה המלחמה – יצאוּ לקושטא. שם נתקבלוּ בסבר פנים יפות. נאוולינסקי נסע אחרי הקונגרס אל הבארון רוטשילד, שאת כושרו הכספי העריך בצדק יותר מזה של הרצל. אחר־כך אמנם כתב, כפי שכבר שמענוּ, מאמרים אחדים בעד הציונוּת, אך לעבודה של קבע למענה נתקשר רק לאחר שהרצל העניק תמיכה חדשית בסך 200 גוּלדן לעתונו “קוֹרספּוֹנדאנס דאֶ ל’אֶסט”.

את ההפסקה בעבודה הדיפּלומאטית־המדינית ביקש עתה הרצל לנצל כדי ליצור מכשיר כספי, שיתן את הבסיס הנכון למשא־ומתן הראשון שלו עם תורכיה. הרי הוא לא רצה לבקש מן השולטן חסד, אלא שאף להשיג הישגים תמורת שירותים מצד היהודים, כיאה למדיניותו של עם המכבד את עצמו. ואולי יצליח בדרך זו גם לייסד אותו עיתון יומי גדול להפצת הרעיון הציוני, שכּל נסיונותיו בזה נכשלוּ עד אז מחוסר הכספים הדרושים. "אני מתחיל עתה לפעול להקמת “החברה היהודית”, רושם הוא ב־6 באוקטובר 1897 ביומנו. “הקונגרס הבאזלאי היה יצירת ‘אגודת היהודים’ לפי ‘מדינת היהודים’, אם גם בשינויים אוֹפוֹרטוּניסטיים ובביצוע חלש. עבודת השנה הבאה תהיה יצירת ה’ג’וּאיש קוֹמפאני‘, לפי שעה בשם ‘יידישאֶ קוֹלוֹניאלבּאנק’ [הבּאנק היהודי הקוֹלוֹניאלי’]”.

לא על נקלה גמר עם נפשו לקחת ביד עצמו את ייסוּדו של מוסד כספי. מאז ומעולם התרחק מעסקי־ממון; כסופר וכיהודי, שיצא ועלה מאווירת־הכספים, היה תמיד מוּדאג, שלא ידבק אף הקל שבכתמים בכבודו האישי. בימי נעוריו ודאי היה מוּשפע מן האנטישמיים בהערכה המבטלת של ענייני־כספים. בפאריס העמיק להבין מהוּתו של הכסף וערכו, אך גם אז לא רצה להיות מעורב אישית בעסקי־ממון. עמדת גיבורו שמואל ב“גאֶטוֹ החדש” מבטאה ביטוי נאמן את עמדתו של הרצל עצמו. הבנתו של תנאי שוק־הכספים, של חשיבוּת מעצמות־הכספים וסחר־הכספים, גדלה כמוּבן על־ידי עבודתו הציונית: עצם המשא־ומתן בקושטא חייבוֹ ללמוד ולחקור את שוּק־הכספים. העוּבדה שיכול היה עתה לתאר (במאמרו הנזכר “מצוּקת־הבּוּרסה”) את מהותה של הבּוּרסה כ“צומת־עצבים של התנועה”, מעידה על השתחררות מדעות קדוּמות ושליטה ניכרת בנושא. “יש אומרים לעתים קרובות, שהכסף מקלקל את האדם. אבל ההפך הוּא נכון: בני־האדם מקלקלים את הכסף על־ידי השימוּש שעושים בו”. לתת לממון היהודי את התכלית הנכונה, להפוך – כמו בצרת־היהודים – את הקללה לברכה, דבר זה הרי היה יסודה של כל התוכנית בשלב של “נאום אל בית רוטשילד”. אך כל אלה לא היו מוכרחים להניע אותו, לקחת בידו הוא את הפעולה, וקבועה ועומדת היתה בשבילו גם ההחלטה, שלא הוּא ינהל את עסקי הבּאנק ואסור יהיה לו להיות קשוּר בו באינטרס חומרי. עם כל קרבנותיו הכספיים שהקריב למען הבּאנק, לא פסק מימיו להחזיק בעמדה זו. אבל עם זה ברי היה לו, שאם לא הוּא יביא לידי מהלך את הפעולה הכספית, לא תהלך כלל ולא תהיה כמעט אפשרוּת להבא לנהל מדיניוּת שיש עמה סיכוּי להצלחה. אנוּס היה איפוא להתגבר על התנגדוּתו הפנימית והתחיל במעשה. “עלי להתקין בעצמי את המכשירים, כדי לגדוע בהם את העץ. תקופת־האבן של המדיניות”, רשם ביומנו (23 ספטמבר 1897). ולאנגליה כתב במכתב: “עתה עברו הימים הטובים, שתיארו אותי רק כמטורף. מעתה יתייחסו אלי כלאיש־עסקים. אבל גם בתוך זה עלי לעבור”.

באמצע נובמבר 1897 מסר בפעם הראשונה את מחשבותיו על כך לפירסום. “התנועה”, נאמר במאמר הפרוגראמאטי של ‘די ואלט’, “זקוּקה למכשיר פינאנסי, שיהא יעיל ונקי במידה מספקת. התנועה הלאומית חייבת להשתחרר מחסדם של עושי־טובות, ולהיעשות בלתי־תלויה ממפעלי צדקה והקדש, ויהיו אלה גדולים ככל שיהיו”. עוד בקונגרס הראשון דרשו – כפי שמזכיר הרצל – ייסוּדו של באנק ציוני; אבל הוא מנע ויכוח על־כך, מפני שלא רצה דיון חטוּף על בעיה חשוּבה כזאת. תפקיד מאמרו זה היה לפתוח בדיון ציבורי על הנושא הזה.

כתפקידו העיקרי של הבאנק מציין הרצל: ביטול הפילאנטרופיה בהתיישבות. “כשם שהעמדנו עד עכשיו במקומה של הציונות הפילאנטרופית את הציונוּת המדינית, כן יש צורך שבמקום נתינת נדבות ולקיחתן יבוא בתנועת־ההתיישבות היסוד המסחרי הטהור. על־ידי מעשי־הנדבה נידלדלו עד עתה במקצת הנותנים, – אבל גם המקבלים”. שכן מאלה ניטל הדבר הטוב מכול: הרגשת האחריות. למתיישב, המעלה את ערך הקרקע על־ידי עבודתו, מגיע “יותר ממתנה; מגיע לו האשראי”. אשראי זה ערכו גדול יותר ממתנה לגבי הנותן והמקבל, לא רק מצדו המוסרי אלא גם מצדו החומרי. “האשראי מגמתו לגדול; הנדבה מגמתה להתמעט. האדם, הזוכה לאשראי הולך בתנאים נורמאליים ומתחזק מבחינה כלכלית. האדם המקבל מתנות הולך בתנאים נורמאליים ונעשה חלש מבחינה כלכלית”. כך יכול הבאנק לספק בתחילה למושבות הקיימות את האשראי החקלאי, הדרוש להן כל כך, ואחר־כך לתת לכל אלה הנכונים לעלות ולעבוד אשראי “בכל הצורות, כאשראי לתעבורה, לחקלאות, לתעשייה, למסחר, לבנין”.

ואולם תפקידו העיקרי של הבאנק יהיה לשמש הבנקאי הבלתי־אישי של התנועה הציונית ולהשיג על־ידי הפוליטיקה הבאנקאית שלו, על־ידי תיווּך של הלוואות, את הבטחונות המשפטיים בשביל ההתיישבות העתידה. לשם רכישה במשפט הפרטי את הקרקע הדרושה ולשם יישובה – ישמשו אחר־כך הקרנות הגדולות הקיימות, שלדעתו של הרצל הן מצפות למילוּי תפקידים אלה, וכן חברות־בת של הבאנק, שיווצרו לתכליות מיוחדות.

מקום־מושבה של החברה יהיה – כפי שנאמר כבר ב“מדינת היהודים” – לונדון, והון־המניות שלה – שני מיליון לירות שטרלינג, לירה שטרלינג אחת כל מניה. את הבאנק יש לייסד בשיתוף פעולה של מנהיגי התנועה הציונית, עם “קבוצת אישים הגונים ובעלי שם טוב בעולם העסקים”. צריך לדאוג לכך, שהמנהיגים המדיניים יוכלו אמנם לפקח בכל עת על מדיניות הבאנק; אך אסור שתצמח להם מכך תועלת חומרית כל שהיא.

מיד גם עשה הרצל את הצעדים הראשונים, כדי לרכוש “אנשים הגונים ובעלי שם טוב” כאלה. על־ידי הרב גאסטר, רבה הציוני של העדה הספרדית בלונדון, ביקש להשפיע על אחד הבאנקאים הגדולים בלונדון, זליגמאן, שיתן את ידו למפעל. ההוא נטה אמנם לחתום על מספר מניות מסוּים, אך היה סבור, כי בהתחשב בעסקו הגדול לא יוכל להשתתף בגלוּי וכי הסיכויים המסחריים של באנק, שעסקיו מצטמצמים בארץ־ישראל, בהכרח שיהיו קטנים. ימים מועטים אחרי־כן ביקר הבנקאי היהודי העשיר פּוֹזנאנסקי מלודז' אצל הרצל בווינה. לאחר שיחות מפורטות נראה נתפס כולו לעניין. הוּא הצהיר על נכונותו להיכנס אל הסינדיקאט, שיערוב על חתימת המניות, אך הציע הון־מניות של חמישה עד עשרה מיליון לירה, במקום שניים, כהצעתו של הרצל. “אחרי כניסתו”, כתב הרצל מלא תקווֹת אל נורדאו ב־11 בדצמבר 1897, “הרי שאר המיליונרים ברוסיה כמעט בטוחים. על־ידי כך צעד עניין ייסוד הבאנק פסיעת־ענק קדימה”. נורדאו יצטרך עתה לנסות לרכוש באמצעוּת הרב צדוק כהן את הרוטשילדים, שאת ידידותם או לכל הפחות את נייטראליותם החשיב פוזנאנסקי מאוד. אין צורך שיסכימו גלוּיות לתוכנית, אדרבה, הסכמתם הפומבית אולי תזיק יותר משתועיל; אך דרושה הבעת אהדה מסוּיימת מצדם, ובכך יהיה תלוי הרבה. שכן רק סינדיקאט־ערובה זה עוד דרוש, “כדי להביא לידי הצלחת־החתמה כבירה ולתת לציונות להיעשות מעצמה ממש… הבאנק הקולוניאלי היהודי צריך להיות, למעשה, הבאנק היהודי הלאומי. הצד הקולוניאלי הוא אך קישוט, פירכוס, פירמה. צריך שייווצר במכשיר הכספי הלאומי”. בסיגנון גדול צריך לגשת לייסוד הבאנק. “באפריל נשכור ספינה… ונפליג לארבעה שבועות לארץ־ישראל… לאחר שובנו מטיול זה, שאליו אנו רוצים להזמין גם מספר אנשים מיוחדים, יופץ פּרוֹספּקט ההחתמה שלך הבאנק”.

גם הפעם הראה לו רצונו את הקשיים קטנים משהיו באמת. צדוק כהן אמנם הבטיח לסייע בדבר, אבל אדמונד רוטשילד התייחס אליו בספקנוּת, ולא נטה להתחבר בדרך כלשהי עם התנועה הסוערת החדשה. וגם ועידה קטנה עם יהודים עשירים מברלין, שכינס הפרופסור לפילוסופיה של האוניברסיטה בבּאֶרן לוּדוויג שטיין בברלין ב־6 בינואר 1898 והרצל השתתף בה, לא היו לה שום תוצאות מעשיות. אמנם הרושם שעשה הרצל על הנאספים היה מצוּין. אבל להשיג את הסכמתם אל הבאנק או לסלק את התנגדותם הפוליטית לא הצליח. להיפגש בהזדמנות גם עם חוקר־תימן אדוארד גלאזר לא הסכים הרצל, משום שגלאזר יצא ב“בּרלינר טאגאבּלאט” במאמר ארסי נגד התנועה הציונית. הרצל ענה על כך באותו עיתון, וכשהמשיך גלאזר את הפולמוס ב“אֶסטרייכישאֶ ווֹכאנשריפט” של בלוֹך, ענה לו הרצל ב“די ואלט”. בחריפות יתירה סתר את טענתו של גלאזר, שהציונות משרתת את מדיניותה של אנגליה. לעומת נסיונות כאלה, לקשור את הציונות אל מדיניותה של כל מעצמה שהיא, הדגיש הרצל וחזר והדגיש את נייטראליוּתה הקפדנית של התנועה הלאומית היהודית ושל המדינה היהודית העתידה לקום. “אני יודע היטב”, אמר הרצל בנאום מאוּלתר לפני ציוני ברלין, שייסדו זה עתה את “ההתאחדות של ציוני ברלין”, “כי הקרקע הברליני לא היה מלכתחילה קרקע נוח… כאן, המקום אשר אך לפני זמן לא רב נעשו בו ללאום, הרי המושגים אפלים ומבולבלים… הלאומיות הגרמנית, שהתנשאה למעמדה העולמי של ימינו, עדיין צעירה; והיא עשוּיה, אם נוסף לה אי־הביטחון שיש ליהודים מסיבות היסטוריות, ליצור במוח האנשים בלבול מיוחד במינו”. הנימה של נאומו היתה שקטה, מעומעמת כמעט: אם גם לא התקדמנו עד כדי כך, שנוכל לומר כיום, באיזו שנה נוּכל לשים את ידנו “על מה שלפי הכרתנו הוא הירושה שלנו” [ראוּי לציין את הרעיון המשפטי, שהוא מכניס כאן דרך־אגב!], “הרי בוא יבוא הזמן, שהו לא תהיה אנוסה עוד האסיפה הלאומית להתכנס בחוץ־לארץ”.

לנעימה כבושה זו של נאומו בברלין גרמה לא מעט העובדה, שבימי שהייתו שם היו לו שתי פגישות עם השגריר התורכי בברלין אחמד תופיק. תופיק הביע התנגדות מוחלטת להתיישבות צפופה של יהודים בתורכיה; תבוא בחשבון רק התיישבות מפוזרת בלי טריטוריה עצמית ובלי אבטונומיה. פיתרון כזה דחה הרצל בהחלטיות. “זו תהיה התיישבות של ארמינים חדשים בתורכיה”. ולנאֶוולינסקי אמר אחר־כך, שהיהודים יצטרכו כנראה להמתין עד שיורע עוד יותר המצב בתורכיה.

גם לראש ה“ציווילקאבּינאֶט” של הקיסר, פון לוּקאנוּס, שלפי הצעתו של הדוכס מבּאדן שלח לו את החוברת “הקונגרס הבּאזלאי” בשביל הקיסר, ערך ביקור בברלין. הקיסר, אמר לוקאנוּס, יודע את העניין, שהוּא משהו יפה וגדול, אבל “האיזראליטים לא ירצו”.

כשנפגש שוב, כעבור ארבעה שבועות, עם אחמד תופיק בברלין, היתה רק הנעימה שבשיחה חמה יותר; מבחינה עניינית לא נשתנה מאומה. גם באסיפה, שנתכנסה מטעם ציוני ברלין והשתתפו בה כאלף איש, נשא הרצל שוב דברו. “הצדקה אין כוחה יפה אלא לגבי היחיד”, אמר כנגד ההתקפות של התומכים בהתיישבות פילאנטרופית בארץ־ישראל. “הצדקה הנעשית לעם שלם נקראת מדיניות, והצדקה שעושה עם למען שיגשוגו הוּא, היא המדיניות של עם זה”. ולמתווכח סוציאליסטי מבין הקהל, שהביע חשש על דבר גורלו של הפרוליטאריון העולה לארץ־ישראל, ענה: “יכול אני לומר לך, כי אין אני מבחין הבחנת־פרוליטאריון זו מכלל היהודים, כי אין בשבילי שום שוני בין היהודים, וכל הקו של התנועה הוּא התחשבות בגורלם של עניי־העניים שלנו דווקא… מאמין אני, כי משתי מדינות־העתיד, הסוציאליסטית והציונית, יש לה לזו האחרונה יותר סיכויים להגשמה מזו הראשונה”.

המטרה העיקרית של נסיעתו השניה לבּרלין בפברואר 1898 היתה הצגת־הבכורה בבּרלין של מחזהו “הגאֶטו החדש”, שביקש להיות נוכח בה. בנובמבר 1897, לאחר אחד הסיכסוכים התכופים עם המו"לים של “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ”, החליט להציע את המחזה לקארל־תיאטר בווינה: אם יפוטר מעיתונו, איש לא ידאג עוד לו ולמחזותיו. המחזה נתקבל וגם הורשה, אחרי היסוס־מה, על־ידי הצנזורה. כך קרה שהמחזה הזה, שבכתיבתו ניסה הרצל שלוש שנים לפני־כן להשתחרר מן המועקה של בעיית־היהודים, הועלה ב־5 בינואר 1898 בפעם הראשונה על הבמה בווינה וזכה בהצגתו הנאה להצלחה רבה אצל קהל, שלא היה נוטה כלל להשקפותיו היהודיות של הרצל. הביקורת אמנם האפילה במקצת על הנצחון: “נויאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ” פירסם פיליטון משבּח, שנכתב על־ידי שפּיידל, מבלי לעמוד על עצם הנושא של המחזה – שאלת־היהודים. ולעומת זאת השתמש הרמן באהר בשעת הכושר, כתב מעט מאוד על עצם ההצגה, אך הרבה על התפתחותו של הרצל אל הציונות, שהוּא – שהיה חמש־עשרה שנה לפני־כן קרוב לאנטישמיות ואגנרית – חייב אותה ושיבחה. רוב שאר המבקרים לא נגעו הרבה בשאלת היהודים, שהרצל ביקש להעמידה לדיון במחזה שלו. בסך־הכל היתה ההצגה בכל זאת הצלחה גדולה של הרצל הסופר והציוני; אגב, גם הצלחה כספית: עד מאי 1898 הוצגה באותו תיאטרון עשרים־וחמש פעמים. ומן התיאטרון בווינה הגיע המחזה, שבשנת 1895 לא נמצאה לו כל בימה להצגה, גם לתיאטראות אחרים בערים רבות: בּרלין (תאליה־תיאטר), שטאֶטין, האמבּוּרג, אלטוֹנה, אוּגסבּוּרג, בּאדן־בּאדן, ליבּאוּ ודוֹרפאט, פּראג

(פולקס־תיאטר), טאֶפּליץ, בוּדווייס, פּילזן, אוֹלמיץ, קראקא ובמקומות רבים אחרים; רק בברין השיגה הקהילה היהודית שם, שההצגה לא הורשתה.

מעניין הוּא, שהמחזה נכתב בימי משפט־דרייפוס הראשונים, והוצג עתה, כשנתחדש העניין ונעשה על־ידי שחרורו של אסתרהאזי, עולל־העלילה האמיתי, והתערבותם של לוחמים אמיצים, כגון זוֹלָא, לאזאר ושוֹיראֶר־קאֶסטנאֶר, ל“אפאֶר”, לעניין משפטי עולמי, שהעסיק את הרוחות. צרפת כולה רגשה. האשימו את היהודים, שייסדו “סינדיקאט” לשיחרורו של הבוגד, והאנטישמיות עלתה על כל המשוער. באלז’יר הגיעו הדברים לידי רדיפות־יהודים ורציחות. מובן הוּא, שעקב הרצל אחרי מאורעות אלה בהתעניינות מתוחה. לא הופיע גליון של “די ואֶלט” שלא פורסמו בו ביזמתו מאמרים והערות, שבהם היללו את זוֹלא ואת לאזאר והוכיחו את חפוּתו של דרייפוס.

עם כל ההצלחה החיצונית של הצגות “הגאֶטו החדש”, לא היתה לו למחזה אותה הפעולה על לב הקהל, שציפה לה הרצל בשעת כתיבתו. בעיית היהודים לא עלתה בדרך זו אל תודעת העולם היהודי והלא־יהודי. בברלין היתה אפילו הביקורת התיאטרונית שלילית כמעט כולה. “הביקורת הברלינית החריבה את ה’גיטו החדש' שלי”, רשם הרצל ביומנו באותו קיצור נמרץ, שבו הגיב בימים ההם, אם הגיב בכלל, על רשמים והתרחשוּיות. גם ציונים רבים נתאכזבו למראה “הגאֶטו החדש” בתיאטרון או למקרא המחזה, שפורסם עתה בהמשכים ב“די ואֶלט” ויצא אחר־כך גם כספר. הרי לא היה ידוע, כיצד ומתי נתהווה המחזה ומה חשיבותו בדרך־חייו של הרצל, והעריכו אותו – לא בלי אשמתו של הרצל עצמו – כמחזה שנכתב זה עתה על־ידי המנהיג הציוני, כביטוי אוֹמנותי להשקפותיו הציוניות או למען הפצתן ברבים, בעוד שלמעשה לא שינה הרצל בעיבודו החדש של המחזה לשם הצגתו אלא פרטים מועטים (בייחוד כאלה, שנראו לו אוטוביוגראפיים מדי). הסופר ראובן בריינין, אחד ממעריציו של הרצל, שקיבל על עצמו לתרגם את המחזה לעברית בשביל הוצאת “אחיאסף” עוד קודם שקראוֹ, קבל במכתבו אל אחד־העם על אותה הוצאת הספרים, המכריחה אותו לתרגם את היצירה הדלה והאפסית הזאת ו“להכניס… את ההבלים האלה לספרותנו העלובה”. את הביקורת החריפה שכתב בריינין בשביל “השלוח” הסכים העורך אחד־העם להדפיס, וגם זאת לא ברצון, רק בתנאי שיחתום עליה בריינין בשמו המפורש, למען יראו כי אלה הם דבריו הנאמנים של מעריץ. הוא, אחד־העם, לא רצה לעורר את הרושם כאילו הוא מנהל מלחמה אישית נגד הרצל. שכן את מדיניותו של הרצל כבר התקיף בחריפות. הוּא בא לבאזל, על־פי הזמנה מיוחדת מהרצל, ועקב אחרי דיוני הקונגרס בדרך־הסתכלותו הבקורתית. גם עליו, כמו על כל שאר הנוכחים בקונגרס, עשה רושם עמוק נאומו של נורדאו, בחרון הנבואי שבו וגם בגלל כמה מחשבות, שנראו לו, כפי שכתב בעצמו לנורדאו, קרובים למחשבותיו שלו. יומו הראשון של הקונגרס בכללו – כינוסם של שליחי העם, ההפגנה הגלוּיה והגאה של מצוקת־העם ורצון־החיים הלאומי שלו – היו גם בשבילו מאורע גדול. ואולם כל השאר, שני ימי־הקונגרס שבאו אחר־כך, נראו לו מיותרים ואף מסוכנים. זמן מועט לפני התחלת הקונגרס וביומו האחרון היו לו שתי שיחות לא מפורטות ביותר עם הרצל, ומהן קיבל את הרושם, כי הרצל אינו חושב באופן אחראי. רעיונותיו ותוכניותיו חדורים “רוח פיליטוניסטית” וכל רמיזותיו בעניין המשא־ומתן שלו בקושטא אינן תואמות את המציאוּת. הרצל היה על־ידי כך בעיניו מסית ומדיח, שבא בהזיות־תעתועים להתעות את אלה, שהיו מסורים מאז ומתמיד לעבודה האיטית והבטוחה למען העם והארץ, מן הציונות האמיתית. אין הוּא, אחד־העם, יכול עדיין להעריך בביטחון את תוצאותיו של הקונגרס, כתב למחרת גמר הקונגרס (1 בספטמבר 1897) אל רבניצקי. “רק אחת רואה אני ברור, הרסנו הרבה יותר ממה שבנינו… מי יודע, אם לא היתה זו האנחה האחרונה של האומה הגוססת! הרעיון הזה לא יעזבני, למרות חפצי…”

בנימה זו נכתב גם המאמר הקטן שלו על “הקונגרס הציוני הראשון”, שפורסם בחודש ספטמבר 1897 בירחונו “השלוח”, זה הירחון העברי, שבו סקר ממשמרתו הלאומית כל מה שהיה מהותי בחיי־היהודים, ושבו חינך, מתוך ביקורת ללא־רחם וללא משוא־פנים, דור של סופרים עבריים. במלים חמות שבפתיחת מאמרו ובסיומו תיאר את ערך הכינוס כהפגנה לאומית. אולם “זה הכל. יותר לא יכלה האסיפה הזאת לעשות ויותר לא היתה צריכה לעשות. כי – למה נרמה את עצמנו? – מכל המטרות הגדולות ש’חיבת ציון' (או כמו שאומרים עתה, ‘הציונות’) שואפת להן, רק אחת היא לעת־עתה שבכוחנו להתקרב אליה באמת – במידה נכונה, והיא – המטרה המוסרית: לשחרר את עצמנו מן העבדות הפנימית, משפלות־הרוח, שגרמה לנו ה’אסימילציה', ולחזק את אחדותנו הלאומית על־ידי עבודה משותפת בכל ענפי חיינו הלאומיים, עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות – לעתיד לבוא”. כל השאר אינו לעת־עתה אלא דמיון בלבד. מסופק הוּא, אם ניתן להשיג את הסכמת הממשלות, ובייחוד את הסכמתה של תורכיה. ואולם הקשה שבשאלות היא, “אם, לוא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו, במצבנו המוסרי עתה, מוכשרים לקבלה”. ואם יש לחשוב את שאלת־היהודים כנפתרת, כשתקום בארץ, אחרי אלפי שנות סבל, מדינה יהודית זעירה, שתהיה כדור־משחק בידי שכניה האדירים יותר. “לא בשביל לייסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבאזיליא, כי אם בשביל לקרוא באזני כל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים! את הקריאה הזאת צריכים אנו לקרוא השכם וקרוא, לא למען ישמעו העמים ויתנו לנו את מבוקשנו, כי אם קודם כל, למען נשמע אנחנו את הד קולנו זה בעומקי נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה”.

מיטיבים לעשות היו איפוא מארגני הקונגרס, אילו הסתפקו בהפגנת הלאום, במקום להכין את הקונגרס כ“אירופאיים” ובשיטות “דיפלומאטיות” ולעורר בזה תקוות שלא יתקיימו. בדומה לכך כבר היה המצב בשנת 1890, כשהאמין העם למלים המלהיבות של הוועד־הפועל של “חובבי ציון” ביפו על עלייה והתיישבות המונית קרובה. אז אמר הוא, אחד־העם, את האמת המרה, ונחשב בעיני רבים כבוגד בעמו. עתה עוברים פתאום ה“מעשיים” אל מחנה הציונות החדשה, כאילו היתה רעה מטרתם ליישב בעבודה איטית את הארץ, ולא רק דרך ביצועה של מטרה זו.

“גם בבאזיליא, כמו אז ביפו, בדד ישבתי בתוך אחי, כאבל בין החתנים; אך גם הפעם חלילה לי מלכחד את האמת תחת לשוני. יאמרו האחרים מה שיאמרו, אם מתמימותם היתירה או מסיבות יותר גרועות – אני לא אמנע מקרוא: היזהרו! הסכנה קרובה והריאקציה עומדת מאחרי כתלנו. גם ההתלהבות החדשה מלאכותית היא, כאחותה הבכירה, וגם היא סופה להביא את היאוש לרגלי התקוה הנכזבת”. “תשועת ישראל” – מסיים המאמר – “עתידה לבוא על־ידי ‘נביאים’, לא על־ידי ‘דיפלומאטים’”…

ברור שמאמרו זה של אחד־העם עשה רושם רב ועורר התנגדות ערה. דבריו היו חדורים אמנם רגש־אחריות רב, אך בטוֹן החריף־מדי ניתן היה גם לחוש מעין מרירות על־כך, שהכול נשמעים לתורה החדשה. לא הוזכרו במאמר לא שמו של הרצל ולא שמו של נורדאו, אבל ברור היה נגד מי מכוּונים הדברים, ונתקבל אצל לא־אחד הרושם, כי אחד־העם כתב כאן מתוך קנאה אישית. בעיתונות העברית קמה סערה סביב המאמר; ליליינבלום, מראשוני “חובבי ציון”, שהיה תמיד ממתנגדיו של אחד־העם, יצא נגדו בגלוּי. בעיתונו של הרצל “די ואֶלט” פירסם הלוחם לעברית במערב, מרדכי אֶהרנפרייז, מאמר על כך בשם “ציונות מוסרית”. הוּא מסר בו את תוכן דבריו של אחד־העם, בלא העקיצות החריפות שבהם, וכן את עיקרי שיטתו, כפי שפורסמו בקובץ מאמריו “על פרשת דרכים”, לדעת אֶהרנפרייז – אחד הספרים העמוקים ועשירי־המחשבה, אבל גם החד־צדדיים ביותר. כוחו החזק של אחד־העם הוא, לדעתו, בניתוח הפסיכולוגי. ואילו בהיות המציאות מסובכת יותר, הרי בנין־מחשבותיו נשאר לקוּי; “שכן הוגה־הדעות הזה, המרחיק־ראות, חסר את ההבנה באימפּוֹנדראבּילים הגדולים של החיים, והואיל והוא עושה את פעולות־החשבון הסוציולוגיות שלו בדייקנות של סוחר, אין הוּא חש, שהעוּבדות הסוציאליות נקבעות דווקא על־ידי הכוחות הנעלמים ההם, שאין המידה והמשקל שולטים בהם”. ציוניותו היא ציונות לא־פעילה, מכינה, פנימית, ציונות שבכוח. אם הוא דורש כי יהודִי־הגולה, שנגמל מלחיות חיי־חברה, ילמד תחילה להיות כפוּף למרוּת של חברה לאוּמית ויתחנך לפאטריוטיוּת יהודית, לפני שיהיה מוכשר לשחרורו המדיני – הרי הוא דורש כאן בעצם שינוי טבעו של היהודי. טענותיו של אחד־העם מבוססות על הטעות היסודית, שההתפתחות תלך תמיד בדרך כל־כך הגיונית: תחילה חינוך, אחר־כך מדיניות. שניהם כאחד דרושים ובו בזמן. לעסוק בדיפלומאטיה ולקבץ כספים בלבד לא די, אך כך הדבר גם להיפך; הרוחני אינו כל־כך בלתי־תלוּי במדיני, כפי שמניח אחד־העם, והוא מחליף כמעט סיבה ותוצאה. “המצב המוסרי של היהודים כיום, על כל הטוב והרע שבו, הרי אינו אלא תוצאה מתנאיהם המדיניים; הלה ניתן איפוא לשינוי, רק לאחר שישתנו גם אלה”.

על־ידי ההתקפות המרובות על מאמרו, שבהן שָׂמוּ בפיו גם דברים שלא אמר כלל, ראה אחד־העם צורך להסביר יתר־בירור את עמדתו אל הציונות המדינית ולתת מעין פירוש להערות הקצרות על הקונגרס. הוּא עשה זאת בשני המאמרים “מדינת היהודים וצרת־היהודים” ו“ה’מדיניות' וישוב ארץ־ישראל”, שפורסמו ב“השלוח” של טבת־שבט תרנ"ח (יאנואר־פברואר 1898).

בשני המאמרים האלה נמנע אחד־העם מלהשתמש באותם הביטויים החריפים שהשתמש בהם במאמרו הראשון, שנכתב מתוך ההתרגשות הראשונה. אבל מצד התוכן חריפים הם עוד יותר מן הראשון. בפתיחה לדבריו הוא מדבר באירוניה על ההתלהבות לקראת ימות־המשיח הקרבים, המתבטאת כיום ברוב אסיפות־העם ומאמרים. הוּא מעביר את הקונגרס, נאומיו ותוצאותיו, תחת שבט ביקורתו העוקצנית. גם אם כל הדמיונות בדבר השגת עשרה מיליון לירות שטרלינג וכל התקווֹת המדיניות יתגשמו, לא יסלק המונח “פאֶלקאֶרראֶכטליך” (במשפט הכלל) את הסכנה של רעב בשעת עלייה המונית, שלמימונה סך של 10 מיליון לי“ש, ואפילו של מיליארד לי”ש, יהיה בלתי־מספיק בהחלט. קיבוץ הגלוּיות בדרך הטבע אינו איפוא בגדר האפשר, הרוב תמיד יישאר בגולה. “הצרה הגשמית לא תחדל איפוא על־ידי ייסוד המדינה, ובכלל, לא בידינו היא לשים קץ לה (להקטינה ברב או במעט נוכל גם עתה על־ידי אמצעים שונים, כמו הרחבת עבודת־האדמה ואוּמנות בקרבנו בכל הארצות)”. היסוד היחידי והאמיתי של הציונות הוא, איפוא, הצרה המוסרית.

והצרה המוסרית היהודית הזאת קיימת בשתי צורות שונות, אחת מערבית ואחת מזרחית, ומזה יוצא ההבדל היסודי שבין ה“ציונות” המערבית ובין “חיבת ציון” המזרחית. הצרה במערב, שהיתה כמעט הנושא העיקרי של הקונגרס, היא צרת היהודים, המזרחית – צרת היהדות. “זו מכאיבה לב האדם, וזו – לב האומה; זו מורגשת ליהודים שנתחנכו ברוח העמים, וזו – לאלה שנתחנכו על ברכי היהדות; זו היא ילידת האנטיסמיטיסמוס ומציאותה תלויה במציאותו, וזו – תולדה טבעית של קשר אמיתי עם קוּלטוּרא של אלפי שנה, אשר תישאר בכל תוקפה גם אם צרות היהודים יחדלו בכל העולם יחד עם האנטיסמיטיסמוס…” רק מפני שהיהודים סמכו עצמם עוד מימי הנביאים על הכוח הרוחני, נשתמרו בתורת אומה. תפיסת־מדינה, שאינה נשענת על התרבות הלאומית, עשוּיה “להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש ‘כבודו’ בהשגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל־ידי זה ייפסק החוט המקשרו עם העבר ויישמט הבסיס ההיסטורי מתחתיו”. גם “חיבת ציון” רוצה במדינה יהודית, אבל היא מבקשת למצוא בה “מקלט בטוח” ליהדות וקשר־תרבות לאחדות העם.

עד כאן – חוץ מן הפתיחה של המאמר – הועמדו זו לעומת זו שתי השקפות ציוניות, ששתיהן יש להן זכות־קיום משלהן, אם כי מוטלות בספק, ביחוד לאור ההתרחשוּיות הנוראות מאז, כמה מהנחותיו של אחד־העם על־דבר מהות קיומם בגולה גם של היהודים וגם של היהדות, ועל האפשרות (אף התיאוריטית בלבד) של היעלמות האנטישמיות. ואולם חלקו השני של המאמר נעשה אישי יותר, נטפל לפרטים שונים של הקונגרס ולדבריו של הרצל ושיטתו המדינית. אמנם אמר הרצל, מעיר אחד־העם, כי הציונות דורשת את השיבה ליהדות קודם השיבה אל ארץ היהודים. אבל המעשים, כל מהלך הקונגרס עם דחיית הדיון על בעיות התרבות הלאומית עד השעה האחרונה ממש, מוכיחים כי אימרה זו לא היתה אלא מליצה בלבד. כאן נוגע אחד־העם בפסוק אחד מנאום־הפתיחה של הרצל, פסוק שתלו בו תלי־תלים של פירושים ועדיין תולים בו עד היום, וראוי משום־כך שנתעכב עליו מעט.

אין כל ספק, שהרצל אמר את הפסוק מתוך מחשבה תחילה ובכובד־ראש, אך לא כפי שאחד־העם הבין אותו. קודם כל ציטט אחד־העם את הפסוק שלא כהלכה, והשינוי במלה האחת, בוודאי שלא בכוונה, כבר מראה את ההבדל שבתפיסת־הדברים. הרצל לא אמר, כפי שאחד־העם סובר, כי הציונות דורשת לשוב אל היהדות; אימרתו של הרצל אין בה דרישה, אלא קביעת עוּבדה בלבד: “הציונות היא השיבה אל היהדות עוד לפני החזרה אל ארץ־היהודים”. אבל גם המושג “יהדות” אין לו בדבריו של הרצל אותו מובן שיש לו אצל אחד־העם. לגבי הרצל “יהדות”⁶⁵ ו“יהודים”⁶⁶ הם כמעט מושגים זהים, כמעט מושג אחד, ואילו אחד־העם מבדיל ביניהם הבדלה עקרונית. כשקוראים את פסוקו זה של הרצל בתוך השטף של נאומו, מתבררת משמעותו ללא צל של ספק. יש בו כעין וידוי: הרצל מתאר את דרכו אל היהדות ואת דרכם של היהודים האחרים כמותו. רגש־האחדות היה במצב של התפוררות, עד שבאה האנטישמיות וחיזקה אותו מחדש; וכך חזרו היהודים, שהתרחקו מכלל ישראל, ושבו אל עמם. “אנחנו, אפשר לומר, חזרנו הביתה”. השיבה הזאת אל העם, אל כלל־ישראל, אל התודעה הלאומית, אל השירות למען העם, עוד לפני שהעם הזה שב ונקבץ לארצו, אל העבודה על מנת שישוב אל ארצו – היא שהרצל מתכוון אליה ב“שיבה אל היהדות”, ומזהה אותה עם הציונות. והרגש הלאומי החדש הזה – שגם אחד־העם רואה בו את ההנחה הקודמת להקמתה של מדינת היהודים – הולך ומתחזק, לפי דעתו של הרצל, שנתבטאה בדברים ברורים ונכונים במאמרו הנזכר של אֶהרנפרייז, דווקא על־ידי התנועה המדינית, שאותה יצר. השיבה אל היהדות פירושה גם השיבה אל עצמו – זאת כבר הדגיש הרצל קודם לכן, בנאומו לפני ה“אוּניון האוסטרי־הישראלי” שהובא לעיל: “אנו משיגים שוב את אחדותנו הפנימית, ועם זו קצת מן האופי, כלומר אופי עצמי”. מלבד זה ניסה הרצל לאט לאט לחדור גם אל המסורת היהודית: המאמר על “המנורה”, שנדפס כמעט בזמן אחד עם מאמרו של אחד־העם, ובו חוזר הרצל על אותו המשפט, הוא ראָיה לכך. אבל נכון כמובן: העיקר היה לו לאחד את העם כמכשיר־כוח מדיני וכיצור בעל־רצון; כי אמנם הרצון המשותף נראה לו כהנחה העיקרית ליצירת מדינה. אהבה חדשה לעם, רצון חדש לבנות את עתידו, אנושיות זקופה מלוכדת, השיבה אל עצמו: זוהי השיבה שעליה דיבר הרצל.

יהדות מופשטת, כפי שתפס אותה אחד־העם, סתרה את כל דרך ראייתו וחשיבתו של הרצל. הוּא יצא תמיד מן הנראה־לעיִן, שנעשה לו סמל לבלתי־נתפס; אבל דווקא משום־כך אי־אפשר היה בשבילו להפריד את המהות מן התופעה. העם היהודי כתופעה, בצרתו הכלכלית והרוחנית המרה, זה היה לגבי עין־האמן שלו דבר נתפס, משהו ממשי; יהדות מופשטת, נפרדת ממציאות יהודית זו, היתה בלתי־מובנת לו בדיוק כמו צרפתיות או גרמניות – מושגים שלא היו קיימים באוצר־המלים שלו. מתנגדיו יכלו לטעון נגדו בצדק, כי מועטות מדי ידיעותיו בדברי־ימי עמו ובחיי המוסרת היהודית, ושלא מצא לו די זמן או לא הרגיש צורך דחוף ומתמיד למלא את הפגימות הללו בהשכלתו הכללית, שהיתה בדרך כלל מקפת ביותר. אבל היה לו דבר אחד, שהיה חסר לכל מתנגדיו: ההכרה המעמיקה במהותו של האדם. הוּא הבחין בגעגועיו הנסתרים של האדם, הוא ידע למה הוא מצפה, כיצד אפשר לנהוג בו, להלהיב אותו, לעוררו מתוך תרדמתו, להביאו לידי תנועה ולאחד את הניגודים.

אחד־העם צדק בנקודות רבות שבדברי הביקורת שלו. הדין היה עמו בשעה שביקר את חוסר־הבהירות בכמה מדברי הרצל ובכמה מהחלטות הקונגרס, וכל אופן הדיבור והניסוח, שנראה לו “דיפלומאטי” וחוּקה לעתים קרובות על־ידי חסידיו הקטנים של הרצל, ללא טעם ובדרך מצחיקה ממש, כאילו כבר עלו גם הם לדרגת מדינאים מובהקים. הוּא צדק כמבקר, אבל החיים הם משהו העולה על כל ביקורת. נכון הוא, כי בתוכניות ובהחלטות האלה, שנוסחו במתכוון ברב־משמעיות דיפלומאטית, היתה טמונה הסכנה של אי־הבנות וחיכוכים שיתגלו בעתיד – ואי־הבנות וחיכוכים כאלה באמת גם נתעוררו לא פעם; אלא שבינתיים קמה תנועה והסתדרות ציונית גדולה, נתעורר הרגש הלאומי, נתחזק רצון־החיים של העם, והרצל רשאי היה לקווֹת, כי העבודה המשותפת בתפקידים המעשיים תקרב את ההשקפות או תרחיק את הניגודים. לפי שיטתו של אחד־העם, לא היתה הציונות מגעת לעולם להיות תנועה של ממש.

אך בהרבה ענינים הפריז אחד־העם גם בביקורתו. נכון הוּא, כי הגירסה “קידום יישוב ארץ־ישראל במידה שהוא מועיל למטרה” שבתוכנית באזל היתה פשרה, וכי ברגע הראשון חשבו שני הכיווּנים, המעשי והמדיני, שיצאו כמנצחים: המעשיים האמינו, שהשיגו על־ידי כך את המשך העבודה ההתיישבותית; והמדיניים לעומתם קיווּ, שעל־ידי המלים “במידה שהיא מועילה למטרה”⁶⁷ השיגו את הפסקתה של עליית־ההסתננות. ואמנם קם הציר ד"ר זאלץ מגליציה ונסע ישר מן הקונגרס לפאריס, לקנות מן הבארון רוטשילד קרקעות בשביל מושבה חדשה (“מחניים”). הרצל רגז על המעשה הזה וראה בו פעולה שהיא מכווּנת כנגדו, בשעה שציוני גליציה חשבו כי הדין עמהם, וגם השיגו פשרה, שעל־פיה הורשה להם לייסד את המושבה “כאמצעי של תעמולה”. ואולם עוד בקונגרס ביאר והסביר שנירר, בהסכמתו של הרצל, את הסעיף ההוא של הפרוגראמה הבּאזלאית במובן זה, שמושבות חדשות יכולות להתייסד רק על־ידי האוכלוסים מתושבי ארץ־ישראל. והרצל עצמו דיבר וכתב מאז פעמים אחדות על המושבות כעל “תחנות־נסיון” בלבד.

ומה חסר היה אחד־העם הבנה פוליטית, כשהעמיד, מתוך נקודת־ראות מדינית פנימית בלבד, את השאלה החשדנית: מה יעשו מנהיגי התנועה הציונית, אפילו בעזרתו של הבאנק העומד להיווסד, אם תינתן הסכמה רק להתיישבות מסודרת, ולא לייסוד מדינה אבטונומית? כיצד ניתן לנהל משא־ומתן מדיני, אם מצהירים מראש בפומבי, שיסתפקו גם בפחות מן הנדרש?

הרצל לא ענה על התקפותיו של אחד־העם. אם קרא את המאמרים בתרגום מלא, ולא רק את תמציתם – דבר שאיננו ברור – אפשר להניח שהנימה נראתה לו אישית מדי, ועל התקפות אישיות לא היה עונה בדרך כלל. על הטענות הענייניות כבר ענה אֶהרנפרייז במאמר הנזכר ב“די ואֶלט”. כהוגה־דעות לא היה עשוּי אחד־העם, עם דרך חשיבתו הראציונאליסטית, למשוך את לבו או גם לעשות עליו רושם. כמנהיג של אופוזיציה, כלומר, כמגלם של כוח שיש להתחשב בו כמדינאי, לא בא עוד אחד־העם בחשבון, לאחר שמצדדיו עברו אל הרצל בהמוניהם. אם אפילו אֶהרנפרייז, שעמד בחליפת־מכתבים מתמדת עם אחד־העם והשתתף ב“השלוח”, יצא כנגדו בדברים חריפים כגון אלה שב“די ואֶלט”, הרי יכול היה הרצל להיות בדעה, שאין כאן אלא יחיד נקרן וחשדן, המדבר מתוך מרירות ואי־הבנה. עם זה נראה, שלא נתעלם מן האֶתיקה הציונית של אחד־העם. “לוּ היו לנו עשרה אחד־העם’ים”, אמר בשנת 1898 אל יהודה גראזובסקי, “כי אז היינו קרובים הרבה יותר אל מטרתנו”. גם עשה נסיון לרכוש אותו בשיחה אישית והזמינו לשם כך באפריל 1898 לוועידה המוקדמת בווינה, שהתכנסה לדון על ההכנות לקונגרס השני. אך אחד־העם לא בא; “סיבות חיצוניות” מונעות אותו מכך, הודיע להרצל בתשובתו.

דבר אחד ראה אחד־העם אל נכון: עיקר מטרתו של הרצל היה ללכד את התנועה, לקרב את הרחוקים ולאחדם יחד עם “גרעין האומה”, כפי שכינה מימי באזל את הציונים שנתארגנו בהסתדרות הציונית. מדי פעם בפעם הוא חוזר ומטעים משום כך את הצד המאחד את כולם. “כולנו רוצים אותו הדבר” קרא ב“די ואֶלט” אל “חובבי ציון” באנגליה, שנאספו ב־6 במארס 1898 לוועידה ב“קלארקנואֶל טאוּן הוֹל” שבלונדון. “מטרה אחת מרחפת לפני עיני כולנו, כליון־נפש אחד להקלה ממלא את כולנו, ובאידיאל שלמענו אנחנו יוצאים לשדה־הקרב יש משהו מאחד, ולא דבר מפריד”.

אבל עם זה עמד בכל תוקף על כך, שהנהלת התנועה תרוכז בידי הוועד הפועל שבווינה. בקונגרס נוסדה ההסתדרות הציונית ונקבעה ההנהלה, ולפי זה צריכה להתנהל העבודה. הוא דחה את הזמנת “חובבי ציון” באנגליה, לשלוח שני צירים לוועידתם, “מפני שאין אנחנו ‘אוהל’⁶⁸ של חובבי־ציון ולא חברת־צדקה, אלא הוועד הפועל של הקונגרס הציוני העולמי”. משום כך נשלח דוד וולפסון רק כ“איש אמונים” ונתבקש על־ידי הרצל לעמוד על תפיסה עקרונית זו בעקביות, אם כי “באדיבות הגדולה ביותר”.

שכן חשובה מאוד היתה בעיניו רכישת “חובבי ציון” באנגליה למען התנועה הציונית. מלכתחילה ראה את אנגליה, כדבריו אל יו“ר הוועידה, “כנקודה הארכימאֶדית שבה צריך לתקוע את המנוף”. עוד ביולי 1897 העיר ב”די ואֶלט על מאמר, שפורסם ברבעון האנגלי Quarterly Review, ודובּר בו על חלוקת תורכיה ואגב־כך נדרשו מצריים וסוריה (עם ארץ־ישראל) בשביל אנגליה. אנגליה, הוא מעיר, נחוצה לה הדרך הקצרה הזאת להודו כפת־לחם. ואולם עיני כל המעצמות נשואות אל ארץ קטנה זו, הצרפתים באים עליה בדרישות, וזה עתה עוברת בעתונים ידיעה, שהקיסר הגרמני מתכונן לנסוע לארץ־ישראל. אם העמים לא יוותרו זה לזה על הארץ הקטנה הזאת, שהדרך הקצרה להודו עוברת בה, יסכימו אולי יחד למסור את התפקיד להקים דרך קצרה זו להודו לידי מדינה קטנה, שאין לה שאיפות להרחבת השלטון. “בדרך הקצרה להודו נמצא הרבה בשביל האנושות: חופי אפריקה נחקרו, אמריקה נתגלתה, תעלת־סוּאץ נחפרה. בדרך הקצרה להודו מונח אולי גם הפיתרון לשאלת־היהודים”.

מסיבה מדינית־חיצונית זו חשוב היה לו לרכוש את הציונים האנגלים, אבל גם מפאת השפעתם על הוועד המרכזי של “חובבי ציון” באירופה המערבית, שישב בפאריס, ומפאת חשיבותם לייסוד הבאנק, שמקום מושבו נועד להיות בלונדון, מרכזו הפינאנסי של העולם בימים ההם. ואמנם הצהירו ציוני אנגליה (נגד מיעוט של “חובבי ציון”) על הצטרפותם אל הוועד־הפועל הציוני, והביעו את משאלתם, שהוא יתחבר עם הוועד המרכזי של “חובבי ציון” שבפאריס, ועל מקום־מושבו של הוועד־הפועל החדש יוחלט בקונגרס הבא. “לשם מה אומרים את הדבר הזה, המובן מאליו?” מעיר על כך הרצל ביום 12 במארס 1898 מתוך מרירות ביומנו; “משום שבזה מבקשים לומר, כי הוועד הווינאי צריך להתקיים רק עד לקונגרס השני, ואז יבוא תורו של הוועד הלונדוני. הרי אני מסכים לזה לחלוטין”.

*

עייפוּת מתכנעת זו, הנשמעת מן המשפט הזה, גברה על הרצל בכלל בשבועות האלה. אחד־העם הרגיש את עצמו בודד, משום שמעריציו עזבו אותו; הרצל הרגיש עצמו לא פחות בודד כראש תנועה, שזכתה להכרה וגדלה מיום ליום. החיכוכים מסביב לאישיותו ולהנהגתו מיררו את חייו, פעלתנותו הדוחפת קשה היה לה לשאת את המכשולים, שערמו לפניו המתנגדים וגם המצדדים, שנראו לו בלתי־מתאימים לגודל התפקיד והרגישוּ עצמם נעלבים מתקיפות דרישותיו. חוסר הכספים מנע פעולות נרחבות ומתוכננות. “די ואֶלט”, עיתונה המרכזי של התנועה, השיג בכל העולם כולו לא יותר מ־2,400 חותמים, ומזה בווינה 280, והרצל נאלץ להוסיף ולהשקיע סכומים ניכרים, כדי לכסות את הגרעונות. לכך נוספה העוּבדה, שהמאמצים מעל למידה החריפו את מום־הלב שלו. הוא הרגיש עצמו עייף.

עוד באמצע פברואר 1898, לאחר שחזר מנסיעתו השנייה לברלין, הציע לנורדאו את הנשיאות בקונגרס השני – ועם זאת את הנהלת העבודה עד לקונגרס השלישי והעברת המרכז לפאריס. הוא רצה להעביר לו, למי שבקונגרס הראשון נראה היה מסתגל אך בקושי להיות השני בדרגה, את משרת־הכבוד הגבוהה ביותר, אלא שיהא עליו גם לעשות את העבודה הקשה שבין קונגרס לקונגרס. בהזדמנות זו הוא כבר מספיד את עצמו: רק לאחר שיבוא מנהיג חדש, ידעו להעריך את שעשה הוּא. “החזקתי מעמד בימים הרעים ביותר, הייתי שָׁלֵו בימים הטובים ביותר. דרוש דבר־מה גם לכך: לשתוק, בשעה שאפשר לעורר את ההתלהבות במלה אחת; לאמץ את רוח האנשים, גם בשעה שבעצמך נפל רוחך בך. להראות סבר־פנים יפות גם לזוממי רעות, להתהלך עם נוכלים, להיות מוטרד מקבצנים ונדחה על־ידי עשירים מנופחים… ונוסף לזה קנאה, בגידה, התקפות מן הגב ולא שום שכר – שהרי בוודאי רק מתוך רדיפת־כבוד עשיתי זאת”.

עם הגעגועים למנוחה שוּב מבצבצות גם תכניות לעבודות ספרוּתיות. הוּא חושב על רומאן אבטוביוגראפי, שיתאר את עולם־העיתונוּת. ולאחר שיחה עם חוקר־שקספיר הידוע ליאון קלנר, “החביב והטוב שבידידי, שביקוריו הם נקודות־האור בכל ההתרגזוּיות”, הוּא משרטט ראשי־פרקים לדראמה תנ"כית “משה”. הוּא רואה את משה “כאדם גדול, שגיא־החיים ורב־הוּמור. הדראמה – כיצד הוא מתערער מבפנים, ובכל זאת מחזיק עצמו זקוף בכוח רצונו. הוּא המנהיג, מפני שאין הוּא רוצה להיות מנהיג. הכול נשמעים לו, מפני שאין לו שום בקשה אישית. בשבילו אין המטרה העיקר, אלא הנדידה לקראתה. חינוך על־ידי הנדידה… משה המזדקן מכיר תמיד מחדש את קורח, את העגל, תמיד אותם תווי־הפנים של עבדים. הוּא מתעייף מכל אלה ומחוּיב בכל זאת למשוך אותם הלאה בערנות חדשה ומחודשת. – זאת היא הטראגדיה של מנהיג לבני־אדם, שאינו מטעה ומתעה…”

כך הוּא רואה את עצמו, ובעומק לבו הוּא שמח שעה שנורדאו, העומד עתה בשורה הראשונה של המערכה להבהרת עניין דרייפוס, ומכתביו נתונים משום כך לביקורתו של הדואר הצרפתי, דוחה במלים חמות את קבלת המנהיגות. "כל אדם חופשי הוא, כתב לו נורדאו ב־11 באפריל 1898, “שלא לעורר תנועות כגון הציונות. אין אדם חופשי למשוך ידו בלב קל (או אם תרצה, אף בלב כבד) מתנועה כעין זו, לאחר שעורר אותה והביא אותה לידי זרימה. רק המוות יכול לשחרר מן החובות שנוטל על עצמו אדם מרצון. כל צורה אחרת של שחרור־עצמי נקראת בגידה”. הרצל מכיר בצדקת נימוקיו הענייניים של נורדאו נגד העברת מרכז התנועה לפאריס, שבה היו האנטישמיות ופחדם של היהודים גדלים והולכים. אם מתחילים – כותב הרצל לנורדאו – הרי חייבים להמשיך. “את עצמי אני מכיר לפחות: לא ארפה, עד שביום מן הימים אהיה מוטל בפשוט ידים ורגלים”.

מכל משבר פנימי כזה עולה וגדל לו כוח מחודש. תוכניות לשינוי צורת ההסתדרות הציונית, שיטלו ממנה את הפגם של בינלאומיות, מבצבצות ועולות, וכן רעיונות ראשונים בדבר כיבוש הקהילות על־ידי הציונות; ואולם על־פני הכול דוחף הוּא קדימה את הפעולה למען ייסוד הבאנק, שהיה רוצה מאוד להביאו לפני הקונגרס כדבר מוגמר.

בימים 23־25 באפריל 1898 נועדה בווינה הוועידה להכנת הקונגרס הציוני השני. נתכנסו באי־כוח מרוסיה, מאוסטריה, מגליציה ומגרמניה. דעת הרוב היתה בתחילה נגד קריאת הקונגרס השני בסמוך כל־כך לראשון. חששו שההשתתפות בו תהיה מועטת והניגודים יחריפו יותר. ואילו הרצל נתכוון דווקא על־ידי כינוס האסיפה הגדולה בדיוק שנה לאחר האסיפה הראשונה לעשות את הקונגרס הציוני למוסד קבוע ולשמור על התנועה מהאטת קצב פעולתה. גם השינויים, שלדעתו צריכים היו לחוּל במיבנה ההסתדרות, וכן אישור הבאנק, נראו לו דחופים. ואמנם, עניין הבאנק היה הנושא העיקרי של הדיונים. הצעותיו של הרצל נתקבלו: מיד, עוד לפני קביעת כל הפרטים, יתחילו בהחתמה ארעית על מניות של לירה שטרלינג אחת, בתשלומים מידיים של עשרה אחוזים. הואיל ולמרות כל השתדלותם שלו ושל נורדאו, של וולפסון ואחרים, לא נרכשו – או עדיין לא נרכשו – אנשי־הממון הגדולים למען המפעל, החליט הרצל להתחיל מיד בפעולה העממית. הוּא תלה בה תקווֹת גדולות. אולי יניע על־ידי כך גם את רבי־הבאנקים לתת את ידם למפעל. לא קל היה להשקיט את הצירים מרוסיה ומגליציה, שלחצו בכיווּן המשכת העבודה המעשית בארץ־ישראל. אך גם בזה הצליח. הוחלט לשלוח את ליאון מוצקין לארץ־ישראל, כדי לחקור שם את מצב־הדברים ואת האפשרוּיות של ההתיישבות, ולהביא על־כך דין־וחשבון לפני הקונגרס הבא. מצב־הרוח בוועידה היה מרומם בדרך כלל, ובייחוּד לקראת הסוף. הוחלט לכנס את הקונגרס השני שוב בבאזל (ולא בלונדון, כפי שחשבו בראשונה הרצל והוועד־הפועל בווינה). בהתלהבות הוכר הרצל שוב כראש התנועה.

גם התקפה חריפה יתר על המידה, כמעט קריאה להתקוממות, נגד הרצל והשקפותיו ושיטותיו, שפירסם מיד אחרי־כן הרב א. קמינקא, חובב־ציון ומדען עברי מוּכּר, לא יכלה לשנות בזה מאומה, היא הביאה כמעט תוצאה הפוכה מן המקוּוה. אפילו אחד־העם הסתייג מדרך זו של לחימה, שהעליבה את הרצל ומצדדיו וחסמה את הדרך לתיקון מהיר של הפגימות המבוקרות.

לעומת זאת פעלו ביתר עוז מתנגדי הציונוּת, כשנתפרסמו בעיתונות הידיעות הראשונות בדבר כינוס הקונגרס השני והתוכנית לייסוד הבאנק. רבנים, קהילות וחברות למלחמה באנטישמיות מחו בכתב ובעל־פה נגד הרצל והתנועה הציונית. הם הכירו ברורות, שהצלחת קונגרס שני וייסוד באנק יהווּ תוספת כוח ניכרת לתנועה. אך ללא רתיעה ממשיך הרצל בעבודה, ורק לעתים נדירות הוּא מגיב בקולמוס חד על אחת ההתקפות, כגון זו של מנהיג היהדות הליבראלית קלוֹד ג. מוֹנטיפיורי: “כלום הציונות היא דבר שבנחיצות? שואל עוד מונטיפיורי. כל שאין לו טירה באנגליה לא יפקפק בכך”.

במיוחד מתרכז הרצל עתה בעבודה למען הבאנק. יום יום כמעט באים ויוצאים המכתבים בינו ובין דוד וולפסון, שהועיד אותו הרצל להיות מנהל המבצע של הבאנק ונשיאו לעתיד. ואמנם העמיד האיש את מלוא כוחו וזמנו לשירות המפעל. הרצל דורש לקבל יום־יום דו“חות וידיעות על מהלך ההחתמה הארעית, כדי שיוכל לכוון את התעמולה בכל רגע ולערוך את מדור־הבאנק הקבוע ב”די ואֶלט", שבו נאמר הרבה יותר ממה שהיה רצוּי לוולפסון הצנוע והזהיר. אך הרצל כעתונאי, וכאדם המכיר את הפסיכולוגיה של ההמונים, סבור שהרעש נחוץ וחשוב מאוד. “כל דברי־ימי העולם”, הוא רושם, “אינם אלא רעש. רעש של כלי־זיִן, רעש של רעיונות מתקדמים. חייב אדם לכבוש את הרעש לשירותו – ועם זה לבוז לו”. ואמנם ההחתמה מתקדמת, אם כי בקצב איטי בהרבה מן המקוּוה. הרצל דוחק ומעודד. נתברר, כי בארצות המערב כמעט אי־אפשר לרכוש מקומות־החתמה, כל עולם־הבאנקים היהודי היה במתנגדים. הבנקאים הידועים זליגמאן ומארכּס בפראנקפורט, שנתנו תחילה את הסכמתם, חזרו בהם כשהגיע העניין לכלל מעשה, וכך שוב הוטל הכול בספק בראשית אוגוסט. אך בזמן שבביתו של הרצל מחלימה הבת הבכירה רק לאט לאט ממחלה מסוכנת, הוא מטלגרף וכותב לוולפסון: “אל מורך ואל פחד!” הוא קובע ועידת־באנק ל־25 באוגוסט 1898, שלושה ימים לפני התכנס הקונגרס. הבאנק צריך להיווסד עכשיו על־ידי הקונגרס.

הקונגרס הציוני השני, שנתכנס לפי התוכנית, למרות כל המעצורים ונסיונות־ההכשלה, הוכיח עד מה שיגשגה וגדלה התנועה הציונית בשנה האחת מאז הקונגרס הראשון. 913 אגודות הצטרפו אל התנועה הציונית (כפי שמסר שנירר בדין־וחשבון של הוועד הפועל), זאת אומרת, שהתנועה גדלה פי תשעה מאשתקד. 117 מאלו היו אגודות של “חובבי ציון”, כל השאר נוסדו מחדש, אם כי חלק גדול מן העבודה נעשה על־ידי ציונים ותיקים. ברוסיה בלבד היה מספר האגודות הציוניות (רובן חדשות) 373, באוסטריה – 218 (עם אונגריה יחד 250), ברומניה – 127, באנגליה – 26, בגרמניה – 25, בבולגאריה – 16, בארצות־הברית של אמריקה, שבה התאחדו זה־עתה שתי הסתדרויות נפרדות – 60. יותר מ־400 צירים היו נוכחים בקונגרס; על אלה של הקונגרס הראשון, שחזרו ובאו רובם, נוספו רבים חדשים, כגון הרב יצחק רילף (מֶמֶל), הרב גאסטר (לונדון), פרופ' ריכארד גוֹטהייל (אמריקה) וברנארד לאזאר מפאריס, שכל הקונגרס הריע לקראתו כלוחם האמיץ למען דרייפוס, חיים וייצמן הצעיר, נחום סוקולוב, שלקונגרס הראשון בא רק כעיתונאי מסתכל ומתנגד־למחצה, ועכשיו בא כציוני. אחד־העם נעדר. גם אביו של הרצל היה בין הצירים. נוולינסקי ומשפחתו השתתפו כאורחים מוזמנים. העיתונות היתה מיוצגת הרבה יותר. בין מאות הטלגרמות והמכתבים שנתקבלו עשה רושם מיוחד מכתבו של הרופא הפסיכיאטר המפורסם צ’אֶזאראֶ לוֹמבּרוֹזוֹ, שהצטרף אל הציונות לפני זמן קצר. אבל עד לדמעות נתרגש הרצל ונתרגשו עמו כל הנוכחים על־ידי מקרה קטן, שהזכירו הרצל גם בנאום־הפתיחה שלו: על הגזוזטרה של בית הקונגרס עמד יחד עם עוד צירים, בשעה שעברה בסך תהלוכת־החג של השווייצים, שחזרה מן החגיגה השנתית של ניצחון השווייצים בשנת 1444 נגד הצבא השכיר של הארמאניאקים החמסניים. אחת הנשים שעל הגזוזטרה ניפנפה אליהם במטפחת, “ומן הרחוב עלתה בצהלה קריאה חדשה, בלתי צפוּיה: הידד ליהודים!”

חשובה יותר היתה העוּבדה, כי גם חלק גדול מן הצירים מרוסיה, שנתכנסו בסמוך לקונגרס לוועידת־ציונים גדולה בווארשה ובאו אל הקונגרס בכללים והוראות קבועים, נראו נרכשים לגמרי. כהן־ברנשטיין מקישיניב דיבר במלים נלהבות בשבחו של הרצל והשפעתו על היהודים במזרח־אירופה. “אך הגיעה השמועה על־דבר ייסוד הבאנק אל המוני היהודים, מיד הביאה חיים חדשים לתוך ההמונים. הם לא שאלו כלל, לשם מה יווסד הבאנק, הם ידעו רק זאת, כי על הבאנק יעמוד מנהיגנוּ ד”ר הרצל". כמנהלה של לשכת־הקוֹרפּוֹנדנציה הציונית ברוסיה יכול הוּא לומר, לפי הדינים והחשבונות לרוב שקיבל, כי השפּעתו של הרצל גדולה יותר מהשפּעת כל הצירים הרוסיים יחד. “לבו של עמנו ולב מנהיגנו נפגשו ונתקשרו בברית־אמונים לעולמי־עד”⁶⁹.

הדברים האלה נשמעו בוויכוח על ייסוד הבאנק. את הוויכוח הקדים הרצל בנאום־הפתיחה שלו במלים מועטות, והצהיר בנימה של אופטימיות, כי אפשר להניח שעוד במשך השנה יתחיל הבאנק בפעולתו. כבא־כוח ועדת־הבאנק מסר ווֹלפסוֹן על התוצאות עד עתה. במשך השבועות המועטים של עבודה אינטנסיבית חתמו על מניות בארבעה מיליון פראנקים כמעט, והרוב בחתימות של סכוּמים קטנים – תוצאה ראויה להכרה במבצע, שכּל תכליתו היא לבחון אם כבר אפשרי ייסודו של הבאנק.

תוכנית הבאנק לכשעצמה לא מצאה התנגדות משום צד. הרי מראשית פעולת ההתיישבות בארץ נתברר, שיצירת באנק תהיה רצוּיה ואף הכרחית, וניסיונות־שוא אחדים נעשו כבר בכיווּן זה. טענות וספיקות, שהביע הראשון מנהיג ציוני רוסיה מנחם אוסישקין, היו מכוּונות רק נגד הניסוח של הצעת־ההחלטה, שבה צוּין כשדה־הפעולה של הבאנק “המזרח” (“אוריאֶנט” בלעז). כדי לסלק כל ספק, ביקשו ודרשו במקום מלה זו בלשון ברורה “ארץ ישראל וסוריה”. הרצל נתן לו לאותו ויכוח שיימשך ארבע שעות רצופות, ואחר־כך הציע, על־ידי בודנהיימר, להכניס בתוך ההחלטה את המלים “במזרח, בייחוד בארץ־ישראל ובסוריה”. בצהלה נתקבלה אז ההחלטה על ייסוד הבאנק.

בצד שאלת הבאנק היתה הנכבדה בשאלות זו של ההתיישבות בארץ־ישראל, השאלה שבה התנגשו הניגודים מדי פעם בפעם לפני הקונגרס הראשון ואחריו. דבר שליחותו של ליאו מוצקין לארץ־ישראל הוכיח עצמו כטכסיס טוב. בהרצאה יסודית ומקיפה, מבוססת על נתוּנים סטאטיסטיים, תיאר מוצקין את מצב ההתיישבות בארץ־ישראל, עמד על מצבם של מקבלי־החלוקה והגיע לידי המסקנה, שרובם של אלה אינם יכולים להתקיים מן התמיכות הניתנות להם, ורבים מהם נכונים ומוכשרים לעבור לעבודת־אדמה. בתנאים המשפטיים הקיימים, המונעים עלייה המונית, הוא מתנגד לעליית־ההסתננות, שהרצל כינה אותה בנאום־הפתיחה שלו בשם “הברחת אנשים לתוך הארץ”. לעומת זאת יש לשאוף כבר היום להרמת מצב היהודים בארץ־ישראל על־ידי עבודת־ההתיישבות ומפעלי־תעשיה. וגם לזה הרי הסכים הרצל עוד בקונגרס הראשון, ואף־על־פי שהדברים עמדו בניגוד לאותו עיקר שלו, שהביע אותו עתה בצורה חריפה עוד יותר: לא לחזק את המצב הכספי באחד מאזורי תורכיה בלא מעשה־גומלין מצדה. ההחלטה של ועדת־התיישבות, שנתקבלה על־ידי הקונגרס, עוד הרחיקה לכת. היא הגדירה את נקודת־המחלוקת של הפרוגרמה הבאזלאית “התיישבות מועילה למטרה” (“zweckdienliche Besiedlung”) כ“התיישבות, שתהא מוּצאת לפועל על־פי רישיון, שיתקבל לתכלית זו מאת הממשלה התורכית, ועל־פי תוכנית ובהנהלת ועדה, שתיבחר על־ידי הקונגרס”. מושב הוועדה הזאת, שתהיה בת עשרה חברים ותיבחר על־ידי ה“לאנדסמאנשאפטים” [האיגודים הארציים], יהיה לונדון. על הביטחון "במשפט הכלל (“offentlich־rechtlich”) לא דוּבּר בהחלטה הזאת, אך גם לא נאמר, מה פירוש המונח “רישיון”, הצריך להתקבל לשם ההתיישבות. הרצל קיבל תמורת זה את הוויתור, כי “צעדי־ההתיישבות הראשונים… ייעשו עם היהודים, הנמצאים כבר בתורכיה”. וכי תופעל השפעה על חברות־ההתיישבות, שעמדו עוד בצד, “שיעבדו על־פי תוכנית, שתהא תואמת את ההחלטות האלה”.

בכלל שאף הרצל בתיכנון כל קונגרס, ליישר את הניגודים ולהביא לידי הבנה בין הזרמים השונים, שהוא הכיר עתה את מהותם ואת באי־כוחם יותר מאשר בקונגרס הראשון. פייסנות כלפי שאר הזרמים הציוניים כבר היתה נעימתו בנאום־הפתיחה, בלי שוויתר במשהו מעמדתו בשאלת ההתיישבות. לעומת זאת פנה ביתר חריפות כלפי חוץ, נגד המתנגדים של רעיון־האומה, נגד הרבנים, “אשר בעת ובעונה אחת מתפללים כלפי ציון וקמים נגד ציון”, נגד פרנסי הקהילות, שלרצונם הם פועלים ולא לרצון של אנשי הקהילות עצמם, הנוטים אהדה לציונוּת. עוד באביב הרהר על ההיאבקות להשפעה על הנהלות הקהילות, ונורדאו חיזק מחשבה זו במלים בוטות. “אנחנו”, אומר הרצל עתה, “לא הבלטנו עד היום את הניגודים הללו, משום שחסנו על כבוד אחינו; אבל סוף־סוף הכרחי הוּא לדאוג כאן לשינוי. לא יוכל עוד להמשיך המצב, שבקהילות יהודיות ינהלו תעמולה נגד ציון. זהו מצב סותר־שכל, בלתי־אפשרי. עלינו להביא לו סוף. בכל קהילות ישראל שראשיה אינם ציונים, יש לצאת במלחמת בחירות, ואלה, שראויים ומוכשרים לשמש בעבודה הזאת והם קרובים לנו ברוחם, ירוֹמוּ מתוך העם ויבואו אל תוך מועצות הקהילה בשם הרעיון הלאומי. האבטוריטה של הקהילה היהודית, האמצעים שעליהם היא שליטה, האנשים שהיא מפרנסת, חלילה להם מלשמש כוח כנגד הרעיון העממי שלנו! ולפיכך אני חושב, קונגרס נכבד, שברוחכם אדבר, אם אעמיד למטרה הקרובה את דבר כיבוש הקהילות”.

לפיוס כלפי פנים התכוונו גם דברי־הסיום שבנאום. בארץ־ישראל היהודית יביאו היהודים מכל הארצות בפעולה משותפת את הכשרונות והסגולות השונים, שנרכשו על־ידי התבוללותם, לידי פוריות וייסדו חברה סובלנית בלשונה וברוחה, שתאחד אומנים, מדענים ופילוסופים על יסודות העבודה. “נכון הוּא, אנו שואפים אל ארצנו הישנה. אבל בתוך הארץ הישנה אנו מבקשים לנו פריחה חדשה בשביל הרוח היהודי”.

עוד יותר פייסני היה הנאום על הפרוגראמה הציונית, שנתן הרצל להרצותו למאכּס מאנדלשטאם – ציוני ותיק ממזרח־אירופה, שלבו אמנם היה נתון כולו להרצל ודעותיו המדיניות היו כדעתו. בהסכמתו של הרצל צירף בנאומו את רעיונותיו שלו עם אלה של אחד־העם, ודיבר על ייסוד “מרכז מדיני־תרבותי, מרכז לאומי”, שישמש “נקודת־גראוויטאציה” לאלה שיבואו אחר־כך. המרכז הזה עשוי להשפיע השפעה גדולה ביותר על הנשארים, ליצור סולידאריות בין כל היהודים, לקיים בערנוּת את התודעה הלאומית, ולעורר בלבות כל הנשארים – עם כל הליגאליות, שבה ימלאו את חובותיהם האזרחיות בארצות מגוריהם – “את רגש הביטחון, שיוכלו בכל עת ללכת לארצם, אם יורע מצבם יתר על המידה…” בנוגע להתיישבות עמד גם הוּא על דרישותיו הנזכרות של הרצל. מלבד זאת דרש את הפצת הלשון העברית וההתעמלות לשם החינוך הגופני, לשם יצירת “יהדות השרירים”, ביטוּי שיצר נורדאו בסקירתו על היהדות, ששוב היתה מרתקת ומלהיבה.

ויכוח סוער נתעורר עוד ביום הראשון לרגל הדו"ח הכספי של הוועד־הפועל. ההכנסות מן “השקל” היו קטנות עד מאוד. הרצל עמד בשאלה זאת – עתה, ולעתים קרובות גם בשנים שלאחר־מכן – לפני בעייה קשה. מדיניותו הרי היתה מבוססת על כך, שביקש לנהל משא־ומתן מדיני בקושטא על סמך כספים, שקיווה להשיג אותם על־ידי עצם הצלחת המשא־ומתן. את העובדה שהתנועה הציונית לא יכלה כמעט לגייס את הכסף הדרוש לכיסוי ההוצאות החשובות ביותר, ושלמעשה לא עמדו מאחריה שום “מעצמות כספיות”, ביקש משום כך להעלים מידיעת הציבור. הוא רגז מאוד, לאחר שנואמים אחדים שיבחו את הוועד־הפועל על־כך, שהשיג כל־כך הרבה באמצעים כל־כך מעטים… הוא מסר את הפינקסים לוועדת־ביקורת לבדיקה, אך הרשה לפרסם רק את עודף ההכנסות על ההוצאות, ולא את סכומי ההוצאות וההכנסות עצמן. התנהגות זו הותקפה בחריפות מכל הצדדים, אפילו נורדאו רגז עליה ולא הבין אותה: הרי אין זו בושה להיות עני. הרצל לא נכנע ועמד בתוקף על דעתו.⁷⁰

לידי מחזות בלתי־נעימים הגיעו הדברים בשעה שהובאו לפני הקונגרס הצעות דוֹגמטיות של סוציאל־דמוקרטים אחדים, מסביב לש. ר. לאנדאו ונחמן סירקין; הם עוררו את כעסו של מאנדלשטאם עד כדי כך, שדרש להוציאם מן התנועה. הרצל סירב להביא כלל את ההצעה הזאת לידי הצבעה, אך הביע את דעתו בחריפות נגד המגמה לסכן את האחדות עוד בראשית העבודה על־ידי חילוקי־דעות אידיאולוגיים. הוא עצמו הופיע בקונגרס כנבחרם של פועלי־הנפט מבּוֹריסלאב שבגליציה, שפנו אליו בתחנונים לעמוד לימינם ואת סבלם פרש לפני הקונגרס. ובאיזה החלטיות וחום־לב הטעים הוּא, הלוחם בעד יום־העבודה של שבע שעות, עוד בנאום־הפתיחה את המגמות הסוציאליות של התנועה הציונית! “דווקא אלה מתוכנו” – אמר – “הנכונים כיום למסור את כל חייהם למפעל זה, יצטערו שעשו אפילו צעד אחד, אם יצליח הדבר בידם להקים רק חברה חדשה, ולא גם צודקת יותר”.

מצערות היו ההפרעות, כשקרא הרצל ביום הראשון של הדיונים את המברק שהגיע זה עתה, כי הצאר ניקוֹלאי השני הציע למעצמות, על־ידי הרוזן מוּראבייֶב, לכנס ועידה בינלאומית למען הפחתת הזיוּן וכן דיון על קיוּם השלום בין העמים. הרי זאת עשוּיה היתה להיות – וגם היתה למעשה! – ראשיתה של אותה מועצת־המעצמות, שהרצל חזה אותה ושאף אליה, לשם טיפול בשאלת־היהודים. קבלת ההצעה הזאת בכבוד על־ידי הקונגרס נראתה איפוא להרצל רצוּיה מאוד – גם בהתחשב במשא־ומתן העתיד עם רוסיה. אך הרושם הוקטן והופרע על־ידי קריאות־ביניים נגד הצאר הרודן מטעם סירקין, שהביאו לידי מחזות סוערים ביותר בקונגרס. הרצל היה אנוס למסור באחת הישיבות הבאות הצהרה מתוקנת בשביל העיתונות, שהדפיסה כמובן דו"חות מנופחים על המאורע.

הקונגרס התעסק אך מעט בבעיות של מדיניות־החוץ, שהרצל השתדל להרחיקן מן הויכוחים הפוּמביים. אבל בנאום הפתיחה עמד בהדגשה על הקשר שבין שאלת־היהודים והמדיניות העולמית. ביוצאו מפרעות בגאליציה, שזיעזעו אותו עמוקות והניעו אותו בקונגרס לעריכת מגבית קטנה לסיוּע, הצביע – כפי שכבר עשה חודשיים לפני־כן במאמר מיוחד (“אש בגליציה”) – על העוּבדה, כי על־ידי התפרעויות כאלה יעורער רגש הכבוד של הנפגעים ואמונתם בחוק ומשפט, והם יידחפו לידי מפלגות ההפיכה הקיצוניות. "ממדינאים מרחיקי־ראות מוּתר אוּלי לצפות, שהם יכירו בכל הסכנה החברתית, הטמונה בשאלת־היהוּדים שלא נפתרה. היהודים הם יסוד מפורר, רגילים לומר. מצד זה ומצד זה טועים ומגבבים עוול על עוול. אך הואיל ואנו רוצים לעשות את היהודים ליסוד בונה, מחייבת מידת־ההיגיון, שיתמכו בנו כל אלה שאינם רוצים כי היהודים יפוררוּ את הכל. אנו מוּכנים ומזומנים לעורר ולהביא את תור־הבנייה של היהדות – הכל יש לנו לשם כך בשפע; האנשים, החומרים, התוכניות. אין דרוש לנוּ עוד אלא – מקום־הבנייה.

אָמנם, המקום המתאים לנו הוא מקום־בנייה מיוחד במינו. שום כברת־ארץ על־פני האדמה לא הרבו לחמוד אותה כמו זאת, וכל־כך הרבוּ העמים להשתוקק אליה, שמרוב השקיקה הלוהטת היא חרבה ויבשה. אבל אנו מאמינים, כי הפינה הנשמה של ארץ־ישראל יש לה לא עבר בלבד, אלא גם עתיד, בדומה לנו עצמנוּ. על קרקע זו, שעכשיו צומח בה כל־כך מעט, צמחוּ אידיאות בשביל כל האנושוּת, ודווקא משום כך לא יוכל שום אדם להכחיש, שקיימת זיקה שלא־תפקע־לעולם בין עמנו ובין הארץ הזאת. אם קיימת בכלל תביעה חוקית לגבי שטח כלשהו על־פני האדמה, מוכרחים כל העמים המאמינים בכתבי־הקודש להכיר בזכוּתם של היהודים. אך הם יכולים לעשות זאת גם בלא קנאה ובלא דאגה, כי היהודים אינם עוצמה מדינית, ולא יהיו עוד עוצמה מדינית לעולם".

הוא מדגיש את חשיבותה של ארץ־ישראל כדרך־מעבר לאסיה. “אסיה היא הבעייה הדיפלומאטית של עשור השנים הקרוב”. משום כך נשוּאות לשם כל העיניים. “ואם השליט המודרני ביותר של האדמה המיושבת [קיסר גרמניה] מתכונן לערוך בזמן הקרוב מסע למקומות הקדושים, הרי נשמעת מתוך פּירושיה של דעת־הקהל בכל הארצות מועקה מסוּיימת, ובקצת מקומות משטמה גלויה. הארץ הזאת איננה יכולה להיות, וגם לא תהיה לעולם, קניינה של מעצמה גדולה אחת, שכּן היא נשמרת שמירה מעוּלה ביותר; היא נשמרת בקפידה לא רק על־ידי בעליה הנוכחיים, אלא גם על־ידי כל שאר המעצמות”. שיבת־היהודים לארץ־ישראל תפתור את השאלה הזאת בשביל העולם ובשביל התורכים, שהם אמיצים, גדולי־נפש ונכונים־לקרבנות, אבל אין להם התכוּנות הדרוּשות לפיתוּח הארץ וליצירת תעשיה.

בהשכמת הבוקר ליום 31 באוגוסט, לאחר שהרב רילף אמר עליו מתוך תשואות סוערות דברי תודה וברכה, נעל הרצל את הקונגרס במלים אלה: “אנו בנדידה. הנדידה המוסרית של היהודים החלה. לאן תובילנו? אנו רוצים לקוות: לימים טובים יותר!”

 

פרק תשיעי: קרוב למטרה: הנסיעה לארץ־ישראל (ספטמבר־נובמבר 1898)    🔗

עוד בראשית פעולתו ניסה הרצל לרכוש את קיסר גרמניה למדיניותו בשאלת־היהודים. תחילה ביקש להשיג רק אות לאהדתו של הקיסר; על־ידי כך לא תהיה תוכניתו נחשבת עוד לאוּטוֹפיה בלבד ויוּטבע עליה חותם של מציאות וכובד־ראש. ואולם עד מהרה נוספה לכך המחשבה, שהסכמתה של ממשלת גרמניה עשוּיה להקל על כל המשא־ומתן עם תורכיה. למעשה היתה גרמניה בימים ההם המעצמה המשפיעה יותר מכל האחרות בקושטא. בתוך התסבוכת הדיפלומאטית מסביב לשאלת־הארמנים, בבעיה של אי־כרתים בשנת 1896 ובמלחמה היוונית־תורכית, שהיתה תוצאתה של זו, תמכה גרמניה בפוליטיקה התורכית לפחות על־ידי התאפקות. אל התוכניות בדבר חלוקת תורכיה, שעליהן דיבר בפעם הראשונה בקיץ 1895 ראש־ממשלת אנגליה אגב שיחה עם השגריר הגרמני ובעתונות דנו עליהן גלויות יותר ויותר לאחר השחיטות בארמניה, התייחסה גרמניה בדחייה מוחלטת. הואיל וגרמניה היתה מעונינת רק בפיתוחו הכלכלי של המזרח, בכיבוש עמדות מסחריות לתוצרתה התעשייתית ולא בזכוּיות טריטוריאליות, לא נשקפה לה מחלוקתה של תורכיה שום תועלת. וכך הגיעה הדיפלומאטיה הגרמנית, בהנהגת הרוזן מארשאל פוֹן בּיבּרשטיין, ששימש תחילה שר־החוץ ומאוקטובר 1897 שגריר בקושטא, ליתרון של עמדה בבוספּורוס. אם רצה הרצל לקשור עם קושטא קשר של ממש, היתה זו איפוא דרך הגיונית ורבת־סיכויים ביותר, שינסה לרכוש את הבנתו ותמיכתו של שליט גרמניה.

כבר בשעת רעיונו הראשון אצל הדוּכס הגדול מבּאדן סיפר לו הכוהן הֶכְלֶר על תוכניתו של הקיסר לעלות לירושלים לחנוכת כנסיית־הגואל האַוונגלית שעל־יד קבר ישו. בקיץ 1897 הגיעו לידי פירסום פומבי הידיעות הראשונות על המסע הזה של הקיסר לארץ־הקודש. מטרתה המוצהרת של הנסיעה היתה, נוסף על חנוכת כנסיית־ישו בירושלים, קבלת החסות על הקאתולים הגרמנים בארץ, שלידם עמד הקיסר למסור את המגרש על הר־ציון, שבו – לפי המסורת הנוצרית – “נרדמה לנצח” מאריה הקדושה, אמו של ישו.⁷¹ כבר שאלת החסות הזאת על קאתולים, שבה היתה מעוניינת בייחוד צרפת כמגינה מוּכרת על הקאתולים בתורכּיה האסיאתית, גרמה לוויכוחים וחילופי איגרות דיפלומאטיות. עד מהרה נוספו – כפי שהציבוריות העולמית שיערה מראש מתוך חשדנות גוברת – נקודות־השקפה כלכליות ומדיניות־כלליות. העוּבדה, שהנסיעה תהיה דרך קושטא, היתה הוכחה ברורה לכל אלה.

במארס 1898 נודע, כי הנסיעה תצא לפועל בסתיו של אותה שנה. הרצל פירסם בנידון זה ב“די ואֶלט” מאמר ראשי, שנכתב (בחתימת א. אַרטר) על־ידי ו. גוֹלדבאוּם, מעורכי “נוֹיאָ פרייאָ פראַסאָ”, וּבו דוּבּר על מבטו המרחיק־לראות ועל שיפוטו רחב־המחשבה של הקיסר, וגורמי הבקשה, שהקיסר ימליץ לפני השולטן על הציונוּת. את הגליון הזה שלח הרצל אל ראש ה“ציוויל־קאבינט” של הקיסר, פוֹן לוּקאנוּס, שאתו שוחח בינואר 1898 בברלין; ב־29 במארס אישר לוּקאנוּס במכתב, שהביא את העיתון לפני הקיסר, והודיעוֹ כי הוא מוכן לקבל גם להבא גליונות של “די ואָלט”, שיהיה בהם מן העניין בשבילו. הרצל יזם איפוא מאמרים אחדים נוספים על הנסיעה לארץ־ישראל ועל המדיניות המזרחית של גרמניה, שהיו מכוּונים להיות נקראים על־ידי הקיסר. גם דבריו של הרצל על המדיניות החיצונית שבנאומו בקונגרס השני היו מכוּונים ברורות לכתובת הקיסר.

עתה, בראיון של שעתיים עם הדוכס הגדול ב־2 בספטמבר במאינאו, העמיד הרצל את הציונות בתוך היקף האינטרסים של גרמניה במזרח. עם היהודים – העתידים לעבור למפלגות ההפיכה, אם לא יצליח הפתרון הציוני – ייכנס למזרח יסוד תרבותי גרמני. בלא עזרת המעצמות לא יוכלו הציונים להגשים את תוכניותיהם. וכאן הוּא נוטל ומעביר בתוך הוויכוח העולמי סביב בעיית החסות על המקומות הקדושים את רעיון החסות על היהודים. “אנו זקוקים לחסות”, הסביר לדוכס הגדול, “החסות הגרמנית תהיה בשבילנו…עדיפה”.

הדוּכס הגדול התייחס באהדה אל הרעיון הזה, השולטן מביט בעין יפה על התנועה, כפי שהודיע בזמן האחרון השגריר הגרמני בקושטא. הוא,, הדוכס עצמו, מסר לקיסר דו“ח מפורט על התנועה הציונית.⁷² היחס של גרמניה לתורכיה, שעליו האריך לדבר, הוּא כזה, ש”אם הקיסר שלנו אומר דבר אל השולטן, הוא שֹם אליו לב". אלא שדרושה זהירוּת. מוטב איפוא שימתין הרצל בראיונו אצל הקיסר עד לאחר שובו של הקיסר מארץ־ישראל. על כך העיר הרצל, כי רצוּי לו להרצות לפני הקיסר דווקא לפני שיצא ממסעו, כדי שיוכל לדבר לדבר עם השולטן מתוך ידיעה מלאה של העניין. הדוּכס יעץ לו איפוא, שיפנה אל שגריר גרמניה בווינה, הגראף פיליפ אוילנבּוּרג, שעליו הטיל הקיסר להכין דין־וחשבון על התנועה הציונית. נימת הראיון היתה לבבית וגלוּית לב מאוד. במלים חמות הביע הדוּכס את אהדתו והבטיח לעשות ככל שבידו ולעזור לעניין. הוּא הרשה אפילו להרצל לפרסם ברבים את דבר קיום הראיון; אך הרצל לא השתמש ברשות זו, והעדיף להוסיף לפעול בשטח הדיפלומאטי ללא כל פרסומת, מחשש שהעבודה השקטה תופרע על־ידי חשדנות וחששנות. כתוצאה מפנייתו נתקבל הרצל כעבור שבועיים, ב־16 בספטמבר 1898, על־ידי שגריר גרמניה בווינה.

הגראף פיליפ אוילנבּוּרג, שעתיד היה כעבור שמונה שנים – בהשפעתו של מאכּסימיליאן הארדן – להסתבך במשפטים ולהיות מסולק מהשפעה מדינית, היה אז ידידו המהימן של וילהלם השני ואחד האישים רבי־ההשפעה בגרמניה. הרצל נתרשם מן ההתאפקות הקרירה של האיש האֶלגאנטי גבה־הקומה. אוילנבּוּרג פתח בהבעת חששות: הקרקע הרעה של ארץ־ישראל, חשדנותם של התורכים. השולטן הרי הוא ממש “פושע מתוך פחד”. והרצל פיתח לפניו את רעיונותיו ואת משאלותיו, בדומה למה שדיבר לפני הדוּכס הגדול. הדברים היו חדשים לאוילנבּוּרג ועוררו את תשומת־לבו.⁷³ הוא שאל, אם הרצל רוצה, שהקיסר ימליץ לפני השולטן על מתן אדמה ואוטונומיה. “לא”, ענה הרצל, “הקיסר מתבקש רק לומר מלה לשולטן, שייכנס אתנו במשא ומתן”. אוילנבּוּרג ענה, שאין להניח כי הקיסר, שציפו לבואו למחרת היום, לרגל הלוויתה של הקיסרית האוסטרית אליזאבט הנרצחת, יקבלו לראיון עכשיו. לעומת־זאת הבטיח אוילנבּוּרג, שאגב הציִד בפרוסיה המזרחית. כשילווה לשם את הקיסר, ישתדל להשפיע עליו שיקבל את הרצל לשיחה. את הרושם החזק ביותר עשתה על אוילנבּוּרג הערתו של הרצל, שאם גרמניה לא תאחז בהזדמנות הניתנת לה, תקדים ותעשה אולי מעצמה מתחרה. “תנועתנו קיימת; אני מצפה, כי מעצמה זו או אחרת תתמוך במאמציה. תחילה חשבתי, כי זו תהיה בטבע הדברים. אך ינעם לי עוד יותר, אם זו תהיה גרמניה. היהודים שייכים כיום ברובם לתרבות גרמנית. אין אני אומר זאת, מפני שאני נמצא עכשיו בשגרירות (הגרמנית). אלא מפני שכך היא האמת. הוכחה: שפת־הדיונים של שני הקונגרסים הציוניים”. על כך אמר לו אוילנבּוּרג, שהיה רצוי לו, אילו היה הרצל מדבר עם בילוב, שר־החוץ של גרמניה, שגם הוּא עתיד לבוא מחר לווינה.

השיחה עם בילוב התקיימה למחרת, 17 בספטמבר 1898. בילוב בא לקראת הרצל בחביבות מקסימה, כדרכו. כבר קרא הרבה משלו, אמר, וכן דברי־אדיבוּת דומים לרוב. “ואז נעשיתי חלש”, רושם הרצל ביומנו. “מול אוילנבּוּרג, שקיבלני בקרירות, עמדתי בהחלטיוּת, דיברתי דברים ברורים וחזקים כברזל, אצל בילוב הייתי, לדאבוני,סופר גנדרן והתאמצתי יותר ללטוש אמרות יפות מאשר לדבר ברצינות אל העניין”. השיחה היתה, איפוא, בעיקרה שיחת־חולין סתם יותר מדו־שיח מדיני מרוכז. הרצל הצביע במיוחד על עמדתה של הציונות כתנועה לאומית־יהודית בניגוד לסוציאליזם האנטי־לאומי, נימה שאהב לפרוט עליה בשיחות עם ראשי־המדינה במרכז אירופה ובמזרחה, שחששו אז לתנועות מהפכניות, שיהודים היו בולטים בין ראשיהן ומארגניהן. מדברי בילוב ניכר היה, שכבר קיבל ידיעות על הקונגרס הציוני השני. למעשה שיגרה הצירות הגרמנית בשוויץ למשרד החוץ דו"חות מפורטים למדי, שאמנם היו מבוססים בעיקר על ידיעות בעתונות השווייצית.⁷⁴ בילוב מצא מיד את מקומות־התורפה שבעניין; הוא שאל, על שום מה שתקה ושותקת “נויאַ פרייאַ פראַסאַ” וכתבה “פראנקפוּרטר צייטוּנג” ברוח שלילית כל־כך. גם הוּא, כאוילנבּוּרג, אמר שהקיסר אינו אנטישמי, כפי שהוציאו עליו דיבה, והוא מתנגד רק ליהודים הדסטרוּקטיביים. “הקושי הראשי בעיני הוּא נתינת עצה כזו לשולטן, שייכנס במשא ומתן אתך; בוודאי יעשה הדבר עליו רושם גדול, אם הקיסר יתן עצה כזאת. אך עלינו לדאוג לכך, שלא ייוודע דבר לאחרים, כי זה עלול לקלקל את כל הקומבּינאציה”.

ימים אחדים אחרי־כן נסע הרצל בענייני הבאנק הקוֹלוֹניאלי היהודי לפאריס, ועל־יד השולחן, שעליו רשם את הטיוטות ל“מדינת היהודים”, כתב ב־24 בספטמבר מכתב מפורט לאוילנבּוּרג, שבו ביקש שנית את הראיון עם הקיסר לפני צאתו לארץ־ישראל ובו עמד שוב בפרוטרוט על יתרונות תוכניתו בשביל תורכיה. “המסע לארץ הקודש”, סיים את דבריו, “מתוכנן עתה בצורה גדולה כעליית־רגל של הוד מלכותו. אבל הוּא יכול להיות ליותר מזה; הוא יכול לקבל ערך של חילוף־משמרות בתולדות המזרח, אם תיפתח הדרך לשיבת־היהודים”.

בא שבוע של מתיחות עצבנית. הרצל ניהל בפאריס שיחות עם נורדאו, עם צדוק־כהן ועם אחרים, שיחות שלא הביאו להתקדמות הפעולה לשם ייסוד הבאנק. ב־29 בספטמבר נסע להאג, לקחת דברים עם הבאנקאי י. ה. קאן, שוולפסון רכש אותו לציונוּת ולבאנק. הולאנד עם תעלותיה הרבות, שלא ראה אותה מאז שנת 1885, נראתה לו עתה כהוכחה לכך, שהרצון הוא שבונה את הערים. קאן הביא אותו אל הצייר יוסף איזראלס, שצייר אותה שעה את דוד המנגן על הנבל לפני שאול. סוף סוף, ב־1 באוקטובר 1898 נקרא הרצל אל הקונסוליה הגרמנית באמשטרדאם. תשובתו של פיליפ אוילנבּוּרג הגיעה.

תוכנה היה רב ממה שפילל: הסכמתו המלאה של קיסר גרמניה. “יש לי לבשֹר לך רק טובות”, כתב גראף אוילנבּוּרג במכתבו האישי מ־27 בספטמבר.⁷⁵ הוד מלכותו הקיסר יש לו – כפי שציפיתי – הבנה מלאה ועמוקה לתנועה, שבראשה אתה עומד. הייתי מליץ שקדן, מפני ששוכנעתי על־ידך. באותו אופן חושב ידידי בילוב – וזהו דבר בעל חשיבות גדולה בשביל העניין.

“לאחר הרצאתי המפורטת ביותר הצהיר הוד מלכותו על נכונותו לדבּר באופן מפורט ביותר, ובמידת האפשר אף דחוף ביותר, עם השולטן בזכות האינטרסים שלך, הקיסר ייתמך על־ידי מזכיר־המדינה פון בילוב, המלווה אותו”.

הקיסר אינו רוצה אמנם לקבל אותו לפני נסיעתו, שלא לתת מקום לפירושים ולהשערות נוספים, העלולים רק להזיק. “אבל הוד מלכותו יהיה מוכן ברצון לקבל משלחת של הציונים בארץ־ישראל… אם תעמוד אתה בראש משלחת זאת, תהיה לך ההזדמנות הטובה ביותר להרצות אישית לפני הוד מלכוּתו על משאלותיך”.

למכתב צורפה “תוספת־מכתב”⁷⁶ מ־28 בספטמבר 1898 בזו הלשון:

"דיברתי זה עתה שוב עם הוד מלכותו באופן מפורט, בסמך למכתבך.

הוד מלכותו מטיל עלי לומר לך, שלא טעית כשרחשת אמון להתעניינותו בנוגע לקידום מפעלך וההגנה על יהודים עניים ונדכאים, הכלולה בו. הוד מלכותו ידון באופן נמרץ ביותר בעניין עם השולטן, וישמח לשמוע ממך הסבר מפורט יותר בירושלים. הקיסר כבר נתן פקודה, שלא יושם מכשול בדרך לקבלת המשלחת.

"לבסוף מבקש הוד מלכותו לומר לך, כי הוּא מוכן לקבל עליו את הפּרוקטוֹראט [החסוּת], הבא אולי בחשבון. הוד מלכותו סומך כמובן בהודעות אלה על הדִיסְקְרֶצְיָה שלך.

“עם הבעת שמחתי, שיש ביכולתי למסור לך הודעות אלה, הנני מקווה שיהיה לך אפשר להגיע במועד לירושלים. תהיה זאת בשביל הוד מלכותו אכזבה, אם לא ייעשה כך. (אני מניח לך, אם לא תוכל אולי כבר להגיע לקושטא יחד עם הוד מלכותו – דבר שיהיה לא בלי חשיבות לגבי שאלות ודרישות הנוגעות בדבר – אך נקודת־הכובד של נוכחותך תהיה בכל אופן בירושלים)”.

לשני המכתבים האלה צירף אוילנבּוּרג עוד דף שלישי (גם הוּא בכתב־ידו) עם מועדי הנסיעה והשהוּת של הקיסר ופמלייתו בקושטא, בחיפה ובירושלים. כן הודיע לו, שישמח לראותו בבּרלין או באחוזתו בְּלִיבֶנְבֶּרְג, מרחק שעה מבּרלין, כדי למסור לו אינפורמאציה נוספת.

אפשר להבין, שהרצל היה נרעש כולו, מהומם כמעט, למקרא המכתבים האלה: התגשמות תוכניתו הנה היא הולכת ובאה! אלא שמיד גם נתעוררו בו הרהורים של ספיקות וחששות: כלום לא היה מוטב להתקבל בצנעה בבּרלין, כלום לא תהיה הפגנת־אהדה זו לעיני כל העולם דבר שבא קודם זמנו? הרי הבאנק, המכשיר הכספי, הצריך לאפשר משא־ומתן והתיישבות באמת־מידה גדולה, עדין לא הוקם! והבעיה הפרטית: מעיתונו קיבל ימי חופשה, והם נסתיימו זה עתה. האם לא יפוטר מעיתונו, שבין כך ובין כך יש לו חיכוכים לרוב, אם במקום לשוב לעבודה – יסע לארץ־ישראל ויסתבך בפוליטיקה העולמית? לוולפסון ולקאן, שקרא לפניהם אחרי ארוחת הערב את המכתבים אמר כי עתה דחוף עוד יותר דבר הקמת הבאנק. בהחלטה זו נסע ללונדון. על סיפון־האנייה, סיפר קאן לאחר־מכן, התהלכו בלא הפשק הרצל וווֹלפסון ורקמו יחדיו תמונות־עתיד של מדינת־היהודים.

כשהגיע ללונדון ב־2 באוקטובר, קיבל מברק שבו הודיע לו הֶכְלֶר את נוסח המברק, שקיבל מהדוכס־הגדול: “קיבלתי תשובה משביעה־רצון מאוד ורואה עתה את העניין כמובטח. הפּרוֹטֶקטוראט [החָסות] יֵצֵא אל הפועל, התיווך אצל השליט של הארץ המבוקשת ייעשה. קבלת משלחת במקום־התכלית של נסיעתך הובטחה. אמור כל זאת למי שהיה אתך אצלי, כדי שיתייצב בעצמו בראש המשלחת.” ובמברק ישיר הודיע לו הדוּכס, ששלח אליו לווינה מכתב המכיל חדשות חשובות.

ב־3 באוקטובר נאם הרצל באסיפת־עם גדולה ב“אסמבּלי הוֹל” שבלונדון, שערכה חברת “בני ציון” בראשותו של הרב גאסטר. אסיפת־עם יהודית מרובת־אוכלוסים כזאת עוד לא ראתה לונדון. ששת אלפים וחמש מאות יהודים נתכנסו לתוך האולם ויותר משלושת אלפים צבאו בחוץ, מחוסר מקום; מעט אנשים היו ממערב לונדון, כל השאר ממזרחה של העיר. ארבע שעות לפני התחלת האסיפה כבר הופיעו הראשונים. העיתון “ג’ואיש ואָרלד” דיבר על “התלהבות אגדית כמעט” שהיתה באולם. “את נפש ההמון הענקי”, כתב עד־ראיה אחד, "החזיק האיש האחד בידיו, ובהבל־פיו ובקולו, שלא התרומם אלא לעתים רחוקות, היה לאל־ידו לעשות בנפשות הללו ככל העולה על רוחו,.

הוא נאם חופשית, בגרמנית, כמעט ללא הכנה; דבר זה לא מיעט את הרושם. את תקוותו הבטוחה עתה, כי עזרת הקיסר תושג בזמן הקרוב ביותר, העביר אל לבות הנאספים. הוא דיבר על הטענות נגד הציונים. על מלחמתם של “רבני־מחאה ובנקאי־מחאה”, שלא יכלו לעצור את התפתחות התנועה. “תנועתנו שייכת קודם כל לעם העני, שלמענו אנו מכינים עתיד טוב יותר. אין אני רוצה לצייר לפניכם תמונה של השיבה לציון, הרי היא עצמה תתחיל בקרוב… אני יודע היטב, מה שאני אומר. מעולם לא דיברתי באופן מוחלט כזה. היום הזה אני מצהיר לפניכם: אין אני רואה עוד רחוק מאתנו את היום, שבו יתחיל העם היהודי להתנועע… אני מבקשכם, תעמידו אותי בדיבורי, אם גם אין הוא יכול להיות מוחלט לגמרי. תזכרו מה שאמרתי לכם היום, שאמנם כבר השגנו הרבה. כאשר אשוב אליכם שנית, נעמוד כבר, כפי שאני מקווה, הרבה רחוק מזה… אנחנו חלוצי האמת. אני קורא לכם, לכו אחר כוח־האמת הזה, ולכו אחריו עד אשר ישתנה מזלו של עמנו לטובה!”.

התלהבות אין־קץ ענתה לדבריו. ההמונים חשו את ימי הגאולה קרבים וּבאים, הרצל היה בשבילם המשיח. אחריו נואמים אחרים עלה על הבימה האב איגנאציוס, ציוני נוצרי (קאתולי) כמו האָכלר (הפרוטסטאנטי). ובירך את הרצל כ“יהושע החדש”. “יהדות היא ציונות”, אמר, “הציונות היא היהדות של האלוהים”.

הרצל לא התכוון כלל להשפעה מעין זו שהשפיע נאומו. הוא לא ביקש לעורר את התלהבות ההמונים, והתייחס אליה בקרירוּת, כאילו מכוּונת היא למישהו אחר. תמיד ביקש למנוע את הרושם, כאילו הוא גואל משיחי; בביקורו בארץ־ישראל אחר־כך נזהר מלרכוב על סוס לבן או על חמור לבן, שלא לפרנס את האגדה הידועה. היתה זו הפעם הראשונה והיחידה, שאבדו לו במידה כזאת לפני הציבור השקט והמתינות שלו: ניתן לשער מכך, עד מה נראתה לו – וגם לאנשי־סודו המועטים – ההתגשמוּת קרובה, ועד כמה נרעש היה בתוך־תוכו. אבל תהיה הדחיפה מה שתהיה – הנאום היה לא־נבון, הוא עורר התרגשות גדולה בין המוני ישראל בכל העולם. ומה יהיה, אם לא יקומו תקוות־הגאולה?

תכלית האסיפה הרי היתה בעצם לתת דחיפה לענין הבאנק: כדי להפגין את כוחו ולאיים בו, ביקש ואירגן את האסיפה. נגד רצונם של האחראים, שיעצו התנהגות זהירה יותר, ונתמך רק על־ידי וולפסון וקאן, עמד הרצל עתה על ייסודו המיידי של הבאנק. כמעט ללא הפסק, אם כי חש מיחושי־לב, היו לו במלון באַרלינגטון, שבו התגורר, ישיבות, שיחות וביקורים, שבהם דנו וביררו את הבעיות המשפטיות, הכספיות והאישיות. באחת מן הישיבות של הוועדה להתיישבות הציע הבאנקאי זליגמן, שלא ייסדו באנק אלא חברה להתיישבות:Jewish Colonization Society. זליגמן זה עורר במארס 1898 בדויד וולפסון תקוה, כי יעזור בייסוד הבאנק, אך חזר בו אחר־כך וכתב מאמר לשלילה ב“ג’וּאיש כרוניקל”. הרצל לא רחש לו אמון משום־כך, וראה בדברי האזהרה שלו מפני צעדים פזיזים רק את פחד הבאנקאים מפּני המוסד הפינאנסי העממי החדש. לפיכך העביר לפניו “את כל רשימת החטאים של הבאנקאים נגד תנועתנו. ואיימתי עליו במלחמה וחרם, אם הבאנקאים הגדולים ייתיצבו נגד הבאנק שלנו”. איוּם זה בוודאי הזיק יותר ממה שהועיל. מתנגדיו של הרצל העריכו את כוחם הממוני ואת רצונם של ההמונים הערכה ריאלית יותר ממנו. זליגמן צחק לו. למרות התנגדותו העקרונית הצהיר אחר־כך הרצל על נכונותו להפסיק את הפעולות לייסוד הבאנק, אם תבוצע הצעת זליגמן בדבר ייסוד חברה להתיישבות; אך התנאי הוּא, שיקבל הרצל תוך יומיים תשובה ברורה. בינתיים ימשיכו את עבודות־ההכנה לייסוד הבאנק, הואיל ואין לו אמון ברצונם הטוב של הבאנקאים הגדולים. ומה קשות היו אותן עבודות־ההכנה, בשעה שהיה חסר הכול! יחד עם וולפסון וקאן ועוד אחדים הלווה הרצל את הכסף הדרוש לייסוד המפעל, והרצל עצמו חתם על המספר הגדול ביותר של מניות (2.000), בשביל להוכיח גלויות את בטחונו בבאנק, “אף־על־פי שהעניין הזה הרי אסור שיכניס וגם לא יכניס לי מאומה”.

*

ואולם הדאגות האלה פינו מיד מקום למאורעות שנתרחשו בשבועות הבאים. בערב של 6 באוקטובר הגיע הרצל לברלין. הואיל ועדיין לא קיבל את תשובתו הצפוּיה של אוילנבּוּרג, הודיע לו טלגראפית על בואו אליו. סביבת ברלין, ה“מארק”, איננה מדבר־חול, כפי שמתארים אותה, כך מתרשם הרצל בשעת הנסיעה. “וכך נעשה אנחנו ממדבר־החול של ארצנו נוף יפה”. בתחנת הרכבת לֶוֶנְבֶּרְג שמצפון לברלין המתין לו רכב־הציד של הגראף והביאו את בית־האחוזה הנאה ליבֶנְבֶּרג.

היתה זאת הפעם הראשונה, שבא הרצל במגע עם סוג זה של בני־אצילים, שבימי נעוריו חלם עליהם דברים רמים כל־כך ובעיתונות הליבּראלית קרא כל־כך הרבה בגנוּתם. משהוּ מן הגאווה של יהודי הגאֶטו היה בו, שהוא הנהו היהודי זקוף־הקומה הראשון, הבּא במגע עם כת־מנהיגים סגורה זו בענייני המדיניות היהודית. הוּא הרגיש עצמו כנסקר מכל צד, הקפיד בביקור זה ובדומים לו במיוחד על לבושו, אפוֹר או שחוֹר, ואֵילו כסיות; הכול חייה היה להיות ללא פגם, אֶלגאנטי אך ללא הגזמה; הכול היה מחושב היטב מראש, ועם זה צריך היה להתקבל הרושם של משהו המובן מאליו, כאילו הוא רגיל מאז ומתמיד לחיות כך ולבוא כך במשא־ומתן עם הבריות. ההתכוננות החיצונית הזאת גרמה הרבה לעוּבדה, שהאחרים לא הרגישו באי־בטחונו בתחילת שיחות כגון אלו; שליטתו העצמית, ראייתו הפסיכולוגית שחונן בה להבחין את חולשות האדם, כובד האחריוּת שרבצה עליו, עמדו לו תמיד להחזיר לו את הבטחון וההארמוניה בהופעתו.

הגראף אוילנבּורג קיבל את הרצל בלבוש־הציִד שלו, ואגב טיול בגנים וביער סיפר לו על מצב העניין. מטעם הקיסר הרי כתב לו כבר את החשוב ביותר. “הקיסר חם מאוד למען העניין הזה. עלתה בידי לחממו במידה כזו, שאלמלא כן הרי לא היה לכך ערך. מוכרח הוּא להתעניין מאוד במשהו, שאם לא כן הדבר נעלם, כמובן מאליו, מפני ריבוּי העניינים”. אמנם, עוד בווינה דיבר אתו על־כך, אבל רק ברוֹמינטן שבפרוסיה המזרחית, שלשם ליווה אותו כידיד קרוב ללבדו, יכול היה לחזור אל העניין פעמים אחדות. גם את שר־החוץ פון בּילוב הצליח, לדבריו, לשכנע. על כל פנים, מן הדין שיסע הרצל לקושטא; ייתכן שתספיק לו שיחה עם הקיסר שם ולא יצטרך לבוא בעצמו לארץ־ישראל. אבל משלחת של ציונים רוצה הקיסר בכל אופן לקבל לראיון בירושלים. הקיסר, העיר אוילנבּוּרג, “כבר חדר וחי לגמרי ברעיון החסות”, והוא אינו מסוּפּק, שהשולטן יקבל את הצעתו בעין יפה. כשהעיר הרצל ואמר, אם לא מוטב היה לנהל את הדבר בפחות פומביות, ענה אוילנבּוּרג, שעניין החסות הרי כך וכך לא יישאר בסוד. לכן מוטב יהיה לצאת אתו בגלוּי. אז העולם יקבל את הדבר המוגמר. “בידינו רק לרצות בכך”, הוסיף אמנם אחר־כך כמצמצם במידת־מה את דבריו, “התוצאות הן בידי שמים. לא נוכל גם לדעת כיום, אם נוכל ללכת בדבר הזה עד הקץ. מלחמה לא תנהל גרמניה בשביל הציונים.”

מתוך תמיהה הולכת וגוברת הקשיב הרצל לדברי אוילנבּוּרג, והשתדל כל הזמן לפזר את החששות והספיקות שעוד היו קיימים ולהחדיר בו את האמון באישיותו ובתנועה הציונית. בחמימוּת הודה לאוילנבּוּרג על עזרתו. “אפשר”, ענה הרוזן, “שיבוא הרגע, שבו אבקש אני טובות ממך”. האם שיער כבר אז אוילנבּוּרג את הקאטאסטרוֹפה המדינית והאישית שעתידה היתה לבוא עליו, כשהתקיף והרס אותו מאכּסימיליאן הארדן בשבועונו “די צוקונפט”, כאחד האחראים לאווירה הבלתי־ישרה בחוג הידידים האצילים של הקיסר? כשבאה השעה (1906), לא היה עוד הרצל בחיים…

עתה נפרד הרצל, בלי לקבל את ההזמנה לארוחת־בוקר קלה, שהוכנה בשבילו לבדו: הוא רצה להיות כאן רק בדרך עסקית, שלא יעורר רושם של מפציר ומחניף; אמר איפוא, שעניינים דחופים מאלצים אותו לשוב מיד לברלין. “נפלא, נפלא!” רשם ביומנו אגב מסירת פרטי השיחה. “התערבותה, חסותה של גרמניה, הוא איפוא עניין מוגמר”. ולוולפסון כתב: “הרי זה מקרה לא מצוי, שהתנסו בו לא הרבה אנשים. חלום מתגשם פתאום”.

לפי עצתו של אוילנבּוּרג מסר אצל בּילוב רק את כרטיס־הביקור שלו. לעומת זאת ביקש טלגראפית ראיון אצל הדוכס הגדול מבּאדן, ששהה, כפי שנודע לו, בפּוֹטסדאם. יומיים אחרי־כן, ב־9 באוקטובר 1898, בשעה שמונה בבוקר, קיבל אותו הדוּכס בחדר עבודתו בארמון העירוני בפּוטסדאם. הוּא התייחס אליו בחביבות ובמסירות גדולות עוד מאלו שבראיון האחרון במאינאוּ. מעודו לא ראה – כתב הרצל, מלא הערצה ל“אדם החכם, הטוב והגדול” הזה – מעודו לא האמין, כי ישנם נסיכים כמותו. בשיחה, שארכה כמעוט שעתיים, אישר הדוּכס, כפי שכבר עשה לפני־כן במכתב מפורט (מ־5 באוקטובר) את הודעותיו של אוילנבּוּרג. “הקיסר”, אמר, “חקר את העניין במדוּיק והוא מלא התלהבוּת. אין במלה זו משום גוזמה: “הוּא נתפס במלוא התלהבות לרעיונכם. הוא מדבר על כך בעירנות גדולה. אל נכון הוא כבר מקבל את פניך, כי יש אמון בך, אבל יש עתה דעה, כי מוטב לקבלך בקושטא ובירושלים. גם מצב־העניינים הוּא כנראה טוב. מאת האדון פון מארשאל [הציר הגרמני בקושטא] הגיע דו”ח טוב, והרי גם בזה יש כבר משום הצלחה. הקיסר מאמין, שהשולטן יקבל את עצתו ברצון… הוּא מתייחס לעניין בהתלהבות”. בהמשך השיחה אמר הרצל, שהוא יניח לממשלה הגרמנית את צורת הפרסום שתיראה לה. “יש להשתמש ברוב זהירוּת וזריזות בדרך פירסומו של העניין”. הוּא, הרצל, ישתוק איפוא לעת־עתה. הדוּכס מצא לרצוּי, שיבוא הרצל עוד אותו יום בדברים עם בּילוב, ויעץ לו להמתין להזמנתו במלון הקרוב “איינזידל”. לדעתו יש להציע נוסחה מעין זו: בהסכמת השולטן יקבל הקיסר את הגירת היהודים תחת חסותו.

הרצל הלך אל המלון “איינזידל” וכתב לבּילוב, אם הוּא מוכן לקבלו לראיון. בשעה שתים־עשרה באה התשובה: מיניסטר־המדינה פון בילוב מבקש את האדון ד"ר הרצל לבוא בשעה אחת בקירוב אל הארמון, חדר מספר 149.

הרצל בא בדיוק. בתוך האולם שלתוכו הובא לא היה בילוב יחידי. “אדון ישיש קטן, בעל קומה אלכסונית, מקושט ברוב אותו־כבוד, סרט גדול וצהוב על לבוש־החצר, ישב עמו שם. שניהם קמו, ואני הוצגתי – לפני קאנצלר־הממלכה הנסיך הוֹהֶנלוֹהאֶ. הבינותי מיד: בחינת הלב והכליות”.

הוֹהנלוֹהאֶ התייחס לאו דווקא ברצון, מתוכן דבריו ומנימתם נשמעה טינה אנטישמית; גם בילוב היה קריר. “כלום מאמין אתה, שהיהודים יניחו את הבורסה שלהם וילכו אתך?”, שאל הוהנלוהאָ. “היהודים, שהסתדרו יפה כאן בבּרלין?”

“הוד רוממותו”, ענה הרצל, “לא ברלין־מערב, כי אם ברלין־מזרח או צפון – איני יודע בדיוק את משכנם של היהודים העניים כאן – ילכו עמי”.

בילוב: “זו תהיה בכל אופן נדידתם הראשונה של האיזראֶליטים מזרחה, עד עתה נסעו תמיד מערבה”

הרצל: “בכל זאת לא! גם הפעם תהיה דרכם מערבה. היהודים הנה כבר הקיפו את כדור־הארץ. מזרח נעשה שוב מערב”.

הוהנלוהא שאל גם לגבולות הארץ הצפויים, אם יכללו גם את בירוּת, או גם למעלה מזה. הרצל ענה בדברים בלתי־ברורים: “אנו מבקשים מה שדרוש לנו – מידת קרקע כמידת העולים. לפי משפט־הפרט תיקנה כמובן האדמה מידי בעליה”.

הוהנלוהאַ: “ומי הם?”

הרצל: “ערבים, יוונים, כל הערב־רב של המזרח”.

הוהנלוהא: “ורצונך לייסד שם מדינה?”

הרצל: “אנו רוצים באבטונומיה והגנה עצמית”.

הוהנלוהאַ: “מה דעת תורכי העל כך?”

הרצל: “הדוּכס הגדול אמר לי, שהגיעו דו”חות נוחים מאת האדון פון מארשאל".

בילוב, שישב כל אותה שעה אילם בפאת־הספה: “לי לא ידוע כלום. לידי לא הגיע דבר על כך מאת מארשאל”.

הרצל: “יש בידי דו”חות, כי מצב הרוחות הוא נוח. לפני זמן קצר טילגרפתי לשולטן, והוא ענה לי".

על שאלות הוהנלוהאַ בדבר האמצעים הכספיים הדרושים, הצביע הרצל על הקרנות השונות, “העתידות להתאחד בשעת המעשה. אחת מן הקרנות האלה מגיעה להון של עשרה מיליונים לי”ש".

בילוב: “זה הרבה!”… ואגב הרכנה למחצה לקראת הוהנלוהאָ: “הכסף אולי יעשה את הדבר. בזה אפשר יהיה לגשת אל העניין”.

הוהנלוהאַ שתק. אחר־כך קם ממקומו ואמר, שהוּא צריך ללכת אל הסעודה, הושיט ידו להרצל ויצא. אז התחיל פתאום גם בילוב להיחפז: “להתראות בקושטא, אדוני הדוקטור!”

הרצל: “היכן אתקבל על־ידי הקיסר, בקושטא ובירושלים?”

בילוב: “בכל אופן רק פעם אחת”.

הרצל: “אגיש איפוא את נאומי, שעלי לקרוא בירושלים, בהיותי בקושטא”.

בילוב: “כן, כן” – וכבר היה בחדר השני.

במבט ראשון יש להבחין בניגוד שבין הראיון הזה ובין השניים שקדמו. הרצל, כמובן, הרגיש זאת עוד יותר, והוא ביקש מיד לסבּר לעצמו את המצב. ייתכן, אמר לעצמו, ששני האישים האחראים להנהגת המדיניוּת הגרמנית אינם תמימי־דעים עם הקיסר, אבל עדיין אינם מעִזים לומר לו זאת בגלוּי. “הם מתייחסים איפוא אל העניין לפי שעה בקרירוּת דוחה, כדי להעמיד בשעת הכושר רגל ולהפיל את כל העניין”. אך ייתכן שגם הם מסכימים, אלא שהם חושבים, לפי שיטה דיפלומאטית מיושנת, שאסור להם לגלות באיזו מידה מעניין אותם הדבר. מוזר היה גם מה שבּילוב אמר, כי אינו יודע דבר על הדו"ח של מארשאל, שהוזכר על־ידי אוילנבּוּרג והדוּכס הגדול. האם התייחס בּילוב, שלפי דברי אוילנבּוּרג נרכש לעניין, בקרירות כזאת, מפני שלא ידע מה שכבר נמסר להרצל על מצב־רוחו של הקיסר, שהוא סוף־סוף הקובע? “על כל פנים אין אני צריך לשכוח גם זאת”, רשם הרצל, “כי כוונותיו המזהירות ביותר של הקיסר הגאוני הזה נתונות אחר־כך להגהותיהם, הכחשותיהם ושינוייהם של יועציו… ובכן זהירוּת! אלא שחושב אני, כי גם במקרה הרע ביותר תתקבל האידיאה שלנו, אפילו כאהובתו הנעזבה של הקיסר הגרמני, על־ידי אחרים, הואיל והרפתקה זו עשויה רק לסייע לפירסומה.”

רק ימים אחדים התעכב הרצל אחר־כך בווינה. שוב היו לו דין ודברים עם עורכי “נויאָ פרייאָ פּראַסאָ”, שגרמו לו עוויתות־פחד יותר מן השיחות עם בילוב והוהנלוהאָ. היו לו קשיים בבחירת מלוויו. לבסוף נקבעה המשלחת באופן שתוכל לתת תשובות מוסמכות במקצועות־העבודה השונים: וולפסון, המנהל המיוּעד של הבאנק הקולוניאלי, היה סוחר; בּודנהיימר, יושב־ראש התאחדות ציוני גרמניה, משפּטן; זיידנר, היחיד שהכיר את ארץ־ישראל מתוך נסיונו, מהנדס; שנירר, סגן נשיא הוועד הפועל, רופא. הפרידה היתה קשה להרצל: אולי גם לא היתה הנסיעה בלתי־מסוכנת בשבילו; אליעזר בן־יהודה הריץ לו במפורש אזהרה בנידון זה. האם ישוב בריא ושלם, ובאיזו תוצאה ישוב?

ב־13 באוקטובר נסע ברכבת־האוֹריאֶנט מווינה, מבלי שידעו אפילו המקורבים מבין ידידיו, לאן הוא נוסע. עם בּודנהיימר דן בתא־הרכבת על הדרישות שיצטרכו להגיש. בּודנהיימר הציע הצעות מפורטות על גבולות הארץ ועל המנהלה שלה. הרצל הסכים לו תחילה, אך למחרת בקושטא הגיע לידי הכרה, כי דרישות מרחיקות־לכת בראשית המשא ומתן עשויות להביא לידי סירוב מיד מצד התורכים. רעיונו הראשון בדבר ייסוּד ה“ג’ואיש קוֹמפּאני” (חברה יהודית) התמזגה עכשיו עם ההצעה שהציע זליגמן בלונדון: “יכולים אנו לדרוש רק יצירת תא־נביטה אורגאני: חברת־קרקעות יהודית לסוריה (עם זכוּיות־שלטון מובטחות בזיכּיון⁷⁷ ובמקרה הטוב גם להשיגה”.

הצעד הראשון בקושטא גרם אכזבה קשה. בשעה שהוא עצמו נסע למסור את מכתב־המלצתו של נוולינסקי אל המזכיר השני דז’יוואד־ביי ואל ראש הטכסים מוּניר פחה, שלח את בּודנהיימר אל הציר הגרמני, הרוזן פון מארשאל, לשאול אותו אימתי יוכל לדבר עמו. מארשאל אמר, שאין הוּא מכיר את “האדון ד”ר הרצל“, והואיל ובעוד מחצית השעה הוּא צריך לנסוע אל הדארדאנלים לקראת בוא הקיסר, אין הוּא יכול גם לקבל אותו. סיפורו של הדוּכס בדבר הדו”חות הנוחים של מארשאל לא היה איפוא נכון, אולי טעות של ישיש. נמצא כי מלבד בילוב מתייחס אל הדבר בקרירות גם מארשאל, אם הוּא בכלל יודע את העניין. המצב היה איפוא רע ממה שנראה מראש, והדרך אל הקיסר קשה יותר. היום הבא עבר ללא פעוּלה. ב־17 באוקטובר החליט הרצל לשלוח אל הקיסר, באמצעות ההוֹפמארשאל אוגוּסט פוֹן אוילנבּוּרג המלווה אותו, בקשה לראיון.

“קבלת המשלחת הציונית בארץ הקדושה תתן לנו בלי ספק לדעת־הקהל באירופה חומר לוויכוחים”. כך ביסס הוּא, בהתאם לרעיונו של פיליפ אוילנבּוּרג, את כתב־הבקשה הזה, שהעתיקו לנקי ושלחוֹ לתעודתו, ב־18 באוקטובר. “אם יחד עם ההפגנה הזאת תיקבע עוּבדה מוגמרת – אף אם לא תינתן לפירסום במלוא היקפה – תבואנה התערבויות רעות־הכוונה באיחור זמן… הכל תלוּי איפוא בצורתה של העובדה המוגמרת –הצריכה להיווצר. הרשיון ל’חברת־קרקעות יהוּדית לסוריה וארץ־ישראל’ תחת חסות גרמניה יהיה די בו. לפי עניוּת דעתי, לעת עתה. חברת־קרקעות זו עשֹוּיה להעמיד מתוכה קימעה־קימעה את שאר האוֹרגאנים המגשימים; בחינת המצב המדיני הכללי תראה מתי והיכן, באותו רגע, באיזה היקף, אפשר יהיה להדגיש יותר את החסות הגרמנית כלפי חוץ”. למחרת בשעה עשר לפני־הצהריים מפליגה הספינה האחרונה, היכולה להביאו במועד הנכון לארץ־ישראל, ואם הקיסר ירצה לשמוע את דבריו, הרי הזמן מוגבל. במכתב־לוואי ביקש משום כך מאת ההוֹפמארשאל טיפול מהיר בעניין. בדומה לזה כתב בקצרה גם אל בּילוב.

בשתים־עשרה וחצי חזר וולפסון משליחותו ליילדיז־קיוֹסק. בזריזותו הצליח, אף־על־פי שלא ידע לא תורכית ולא צרפתית, להגיע דרך כל המשמרות אל ההוֹפמארשאל אוגוּסט אוילנבּוּרג, שקיבל אותו בסבר פנים יפות; בילוב היה לא־אדיב ביותר.

כעבור פחות משלוש שעות הופיע במלון שליח והזמין את הרצל לשעה ארבע לראיון אצל הקיסר. חמישה רגעים לפני הזמן הקבוע הגיע הרצל עם וולפסון בעגלה עד לפני הארמון הקטן, שנבנה במיוחד בשביל הקיסר. וולפסון המתין בחוץ והרצל נכנס. מאנשי־החצר הגרמניים לא היה שם איש. באין רואים עמד הרצל במסדרון, כששאל שליש תורכי על הקיסר, ענה לו כי מחכים לקיסר כאן, ומיד הוליכוּ אותו אל אחד מחדרי־ההמתנה – ושמרו עליו. סוף סוף, בשעה חמש וחצי, שמע את גדוד־הכבוד, שעמד לפני הבית, מציג את נשקו: הקיסר בא. חמש דקות אחרי־כן נקרא הרצל לעלות. על־פני הקיסרית ובילוב הוליכו הגראף קאֶסאֶל אל חדר־עבודתו של הקיסר. מאחריו נכנס בּילוב. הקיסר, לבוש תלבושת־הוּסארים כהה, בא לקראתו. הרצל לבוש רדינגוֹט שחור, נשאר עומד והשתחווה עמוקות. הקיסר הוסיף ללכת לקראתו והושיט לו את היד: הוּא שָֹמֵחַ לראותו. “הוד מלכותו הקיסר, אני מאושר מאוד בהצטיינות זו”. הקיסר שב אחר־כך מסביב לשולחן, הזיז כיסא להרצל, הניע את ידו כמזמינו לשבת, ישב בעצמו, גבו אל שולחן הכתיבה, והרכיב זו על זו את רגליו הנתונות במגפי־הוּסארים. עתה ישבו גם הרצל ובילוב, הצילינדרים נתונים כחוק בין ברכיהם. הקיסר נתן להרצל רשות הדיבור.

זה שנים התכונן הרצל בנפשו לפגישה עם הקיסר. בספטמבר 1896 כשנסע מטעם “נויאָ פרייאָ פראָסאָ” אל התימרונים שנערכו לכבוד הקיסר בשלאֶזיה, הסתכל בו היטב. זרועו השמאלית הקצרה־המשותקת – היא שעשתה עליו אז רושם מיוחד, כסימן־היכר קובע־הכרעות, אף שבדרך מוזרה רוב המסתכלים לא הבחינו בה. “מום זה”, כתב אז בין השאר ביומנו, בהקדימו עשרים וחמש שנה את הביוגרפיה של אֶמיל לוּדוויג, “מבאר, נדמה לי, את כל אופיו. המצביא העליון הזה של כל הצבאות לא היה מתקבל לצבא, אילו עמד כחייב־גיוס לפני ועדת־בוחנים. מזה נובעת אולי אהבתו החולנית לכל דבר צבאי. אי־אפשר לו גם לעמוד עמידה טבעית, מפני שהוּא נאלץ תמיד לחשוב, כיצד להסתיר את מומו. ובאמת מטעה הוּא רבים על־ידי האופן שבו הוּא מחזיק ברכיבה את המושכות בשמאלו הקצרה… כן אוהב הוא מדים מבריקים, מסנוורי־עיניים, כובעים נוצצים, המושכים ומסיחים את המבט. אך, נדמה לי, הוא אדם סימפאטי, עוד נכון יותר וקצר יותר: אדם!”

הוּא התקרב אליו בגלל מומו. הוּא חש בו אמנם את הנטייה להגזמה, את התשוקה לעשות רושם, אך נתרשם מהכוח הכובש שבאופיו, שלקח שבי כל אלה שבאו במגע אתו. הוּא חשב אותו לבעל כשרונות גאוניים והרגיש קרבה כלשהי אליו: באהבה לתפאורה תיאטראלית, בהטעמת רעיון־המנהיגות, בטביעת אְַמָרוֹת קולעות וסיסמאות קצרות, וביחוד בהערכת־יתר של הטכניקה, וכמו לרבים מבני־דורו, היה לו הקיסר כעין דמות־מופת של מלך מודרני. מה מעטים ראו אז תכונות חיוביות אלה את חוסר־הקבע שבמהותו, את תלישוּת אופיו, את הכניעה הקלה לריבוּי של השפעות, את חוסר־הרצינוּת שהסתתר מאחורי העשייה הפעלתנית בפומבי, את ההערכה העצמית המופרזת, הגובלת כמעט עם שיגעון־גדלות, שחוגי־החצר טיפחוהו וריבוהו! הרצל כמעט לא הבחין אז בצדדים השליליים הללו. בחוֹזקה פעלו עליו עיניו של הקיסר, הגדולות, הכחולות כים. “עיניים כאלה לא ראיתי מימי. שוכנת בהן נשמה מיוחדת במינה, אמיצה, מחפשת”. רושם חזק עשתה עליו בכלל כל אישיותו של הקיסר. לאחר־מכן ניסה לבטא את הרושם שנתרשם מן הקיסר בדרך משל: “דומה הייתי, כאילו באתי אל יער־האגדה, במקום שם ישכון חד־הקרן האגדי. פתאום עמד לפני יצור־יערות נפלא, וקרן לו אחת על מצחו. ואולם דמותו הפתיעני פחות מן העובדה שהוּא היה חי. את דמותו של אותו יצור תיארתי לי קודם לכן, אבל לא את היותו נושם וחי. וההפתעה הלכה וגדלה, כאשר חד־הקרן פתח פיו והתחיל לדבר בקול־אדם אדיב מאוד לאמר: ’הנני חד־הקרן האגדי’.”

ואולם גם הקיסר נתרשם ממנו רושם חזק ומעורר־אמון – הודיע להרצל על־כך במיוחד הדוּכס הגדול, בדצמבר 1898. ועוד עשרות שנים אחרי־כן תיאר אותו הקיסר בזכרונותיו כ“איש מעניין מאוד”, כבעל “ראש חכם ואינטליגנטי עם עינים מלאות הבעה”, וכ“אידיאליסט נלהב ובעל־דרך מחשבה אצילה”, גם ביחסו אליו בארץ־ישראל הוכיח הקיסר את התרשמותו החיובית, והיא כבר נתגלתה בשיחה ראשונה זו.⁷⁸

הרצל קיווה, שהקיסר יפתח בשיחה כדרכו. פנייתו של הקיסר אליו שידבר, הביאה אותו תחילה במבוכה כלשהי. הוּא הרצה לפניו את תוכן מכתבו אליו מהיום הקודם. הקיסר נכנס עד מהרה לתוך השיחה והסביר, על שום מה קרובה ללבו התנועה הציונית. היו אלה, במהוּתו של דבר, מניעים אנטישמיים.⁷⁹

“ישנם”, אמר בין השאר, “בין בני־עמך אֶלֶמֶנְטִים, שטוב היה ליישבם בארץ־ישראל. חושב אני, למשל על האסן, שיש שם בין אוכלוסי־הכפרים מלווי־בנשך. אילו יצאו אלה עם רכושם אל המושבות להתיישב שם, יכלו להיות מועילים יותר”. הרצל התרגז בלבו על כך שהקיסר מזהה את היהודים עם מלווי־בריבית אחדים, חזר על־ידי כך לקור־רוחו, ונאם נאום קצר נגד האנטישמיות, שפגעה ביותר דווקא בטובים שבאומה. בילוב השיב להתקפה זאת ואמר שהיהודים הם כיום כפויי־טובה לבית־המלוכה, שנטה להם תמיד חסד, ועתה רואים את היהודים בכל מפלגות האופוזיציה. כאן ניתנה להרצל הזדמנות לפתח את הרעיון החביב עליו, שהציונות עשוּיה להרחיק את היהודים ממפלגות־המהפכה. הקיסר העיר, כי אמנם מאמין הוּא, שהיהודים יסכימו ליישוב ארץ־ישראל, אם ידעו שהוּא פורש עליהם את חסותו, כלומר, שבעצם אינם עוזבים את גרמניה.

בילוב הפנה את תשומת־הלב לכך, כי היהודים העשירים אינם מסכימים לרעיון הציוני, וכי גם העיתונים הגדולים מתנגדים לו, וביניהם “נויאָ פרייאָ פראסאָ”, שהוּא אחד מעורכיו. מטרת הדברים היתה ברורה: הוא ביקש להראות לקיסר, שאין כל כוח עומד מאחרי הרצל. הוא לא התנגד בגלוּי לדבריו של הקיסר –זאת לא היתה דרכו של מדינאי חצרני זה. אבל חוץ מן המלה “לא” אמר, כפי שחש הרצל מיד, כל מה שהיה אפשר לומר נגד התכנית: “כן, כן! – כן, אבל! – כן, אילו! – הכול ’לאוין’ מוסתרים.”

שיחה ארוכה נתגלגלה אחר־כך על המצב בצרפת, שלדעת הרצל אינה יכולה להתנגד ליצירת עוּבדה מוגמרת, מפני חולשתה הפנימית. הקיסר דיבר גלוּיות על מאורע דרייפוס. הרצל לא הביע כל דעה, “אבל במהרה הוברר לחלוּטין, כי דרייפוס חף מפשע! היה זה דבר עצום ממש”.

לאחר דרך־עקיפין ארוכה הגיע הרצל שוב על שאלת־היהודים ופרשֹ לפני הקיסר, שליווה דבריו במנוד־ראש של הסכמה, את כל תוכניתו, על נימוקיה ופרטיה העיקריים, והיתרונות שיצמחו ממנה בשביל גרמניה ותורכיה. “אינני יודע”, אמר הרצל, “אם אני משוקע כל־כך באמונתי, אבל הדבר נראה לי כטבעי לחלוטין”.

הקיסר: “גם לי!”.

בילוב: "כן, אם רק ירצו אלה כאן. אולי כדאי היה שתיגש אל המיניסטרים… " הוּא עשה באגודלו ובאצבעו תנועה כמשלם־כסף. “כאן הרי כולם לוקחים”.

הקיסר דחה זאת בתנועת־יד קלה: “הרי זה יעשה בכל זאת רושם, אם הקיסר הגרמני ישים לב לדבר, יראה התעניינות בדבר… סוף־סוף הריני עדיין היחיד הנאמן לשולטן. הוּא מייחס ערך לעצתי”.

שוב הביט בשעונו וקם ממקומו. כשראה, כי הרצל רוצה לומר עוד משהו, שאל: “יש לך שאלה?” הרצל עורר עתה בעמידה בפירוט את השאלות בדבר הראיון בארץ־ישראל, נאומו וכו'. הקיסר אמר: “כתוב־נא את הנאום ותן אותו לבילוב. אני אעבור עליו אחר־כך יחד עמו… אמור לי רק עוד במלה אחת, מה עלי לדרוש מן השולטן?”

“חברת־זיכּיון,Chartered Company, תחת חסוּת גרמנית”..

"טוב! Company Chartered ", אמר.

הקיסר לחץ בכוח את ידו של הרצל ויצא.

אחרי שעה שלימה של ראיון סודי יצא הרצל את החדר יחד עם בילוב. “זהו אדם גאוני”, אמר בילוב. הוּא יעץ להרצל לקחת דברים עם פוֹן מארשאל ולקבל ממנו את האינפורמאציה הדרושה. הוא כשלעצמו סבור, שהתורכים אינם נוחים כיום. הרצל הבטיח למלא את דבריו, נסע ישר אל השגרירות הגרמנית, אך מארשאל כבר נסע אותה שעה אל הסעודה הרשמית.

עייף ומיוגע מן ההתאמצות הנפשית הזאת הגיע הרצל אל מלונו. הלב הלם שלא כסדרו. בשעה שארז ווֹלפסון את המזוודות, ניסה הוּא לכתוב את נאומו אל הקיסר. בשעה אחת־עשרה הניח הכתיבה ושכב לישון. למחרת ( 19 באוקטובר) בשעה ארבע בבוקר קם ועבד שוב. כעבור חצי שעה הפסיק, מרוב עייפוּת. קם שוּב בשש, עבד עד שמונה וחצי ושלח אל בילוב מה שהספיק לכתוב; את השאר ישלח לו בארץ־ישראל. בחיפזון נסע אל הנמל, שבו כבר סידר ווֹלפסון את הכול. על סיפון האניה “אימפראטוֹר ניקוֹלאס השני”, לאור־שמש בהיר, יצא בשעה עשר לפני־הצהריים מקושטא בדרכו לארץ־ישראל.

הוא השתמש בנסיעתו בים לשם נופש. מלבד התיאור המפורט של ראיונו עם הקיסר לא רשם במשך שבוע ימים ביומנו שום דבר. כשהגיעו לאיזמיר ביקש לו עתונים, והופתע לראות שהסוכנוּיות הטלגרפיות לא הודיעו כלל על ראיונו אצל הקיסר, שלפי דעתו כבר צריך היה להעסיק את העולם הדיפּלומאטי. הנמל של פירֵאוּס איכזב אותו, וגם האקרופוליס שעלה אליו: רק מפני שהסיפרות הקלאסית חזקה כל־כך, מדבר הוא אל נפשנו. יותר דיברה אל רצונו הקולוניזיאטורי העיר אלכסנדריה, המוכיחה לו כי שלטון אירופי נבון יכול לכונן גם על אדמה לוהטת עיר נוחה וטובה לישיבה. ויותר מכל נתרשם מתעלת־סוּאֶץ; הוא הפליא את “הרצון הכביר, שביצע את הרעיון הפּשוּט של החפירה בתוך חול המדבר”. למן השכמת הבוקר של יום 26 באוקטובר – מִכּוֹבד החום ישן על הסיפוּן תחת כיפת השמים – תרו עיניו אחרי חופה של ארץ־ישראל. בשעה שבע הבחין ווֹלפסון שתי נקודות־הרים במרחק, נסתמנה הרצועה הראשונה של היבשה. רחש עבר בכל האונייה. גם הרצל היה מרוגש עד מאד. כעבור שעה עגנה האונייה בנמל של יפו, שהיה מקושט חגיגית לקראת בואו של הקיסר.

אשה יהודיה ענייה מרומניה נסעה אתם, לבקר את בתה החולה מחלה אנושה. לא היה לה דרכון. הרצל מסר אותה בידי אשתו של אחד העיתונאים הצרפתים, שנסעו באותה ספינה, וזו העבירה אותה דרך ביקורת החוף כמשרתת שלה. שוטרים גרמנים נמצאו אותה שעה במקום העלייה על היבּשה. הרצל ניגש אל אחד ואמר לו בסוד, כי הם באו בפקודת הקיסר; יתן נא ל“חמשת כובעי־השעם” לעבור בלא עיכוב. באופו כזה מנע את הביקורת הבלתי־נעימה של הפאספורט הרוסי אשר לזיידנר. ברגע שעלה ביפו על המדרגות של מלון קאמיניץ, הריעו קולות תותחים: הקיסר ירד אל היבשה בחיפה.

*

לא לשם סיור בא הרצל לארץ־ישראל; אבל הוּא רצה כמובן לראות מה שאפשר לראות עד אל הראיון עם הקיסר. הוא נסע למקווה־ישראל, נתקבל בסבר־פנים יפות על־ידי המנהל י. ניֶגוֹ, סייר בבית־הספר, שהיה מקושט לקראת בואו של הקיסר, שוחח עם התלמידים, עלה אל קברו של מייסד המקום קארל נטר והמשיך אחר־כך את דרכו לראשון־לציון.

השמועה על בואו מיהרה והלכה לפניו. איש לא ידע לשם מה הוא בא. היוד שסברו כי בא כסופר של עיתונו, רבים אחרים ייחסוּ לעניין חשיבוּת יתירה מזו. העוּבדה שביקר במושבה של הבארון, שכפי שהיה ידוּע לכול, לא נטה אחריו; שבא לארץ בזמן שבא הקיסר; הסודיות שאפפה את נסיעתו; רמזים רבי־משמעות של ההוזה המשיחי הכלר, שהגיע לארץ עוד לפני־כן – כל אלה, יחד עם ההילה שכבר הקיפה את שמו, עשו את בואו אל המושבות למאורע מעורר. האיכּרים הצעירים והפועלים המעטים בימים ההם התלהבו כולם לבואו, ועל־ידי התלהבותם היוּ גם הפקידים אנוסים להתייחס אליו יחס נוח יותר. בראשון־לציון קיבל אותו האדמיניסטרטוֹר מתוך התאפּקוּת אדיבה; הוּא לא רצה לפגוע ברגשותיהם של האיכּרים ולא באלה של פאריס. הרצל ביקר ביקב ביקור מפורט. אחר־כך באה משלחת של איכּרים והוליכה אותו אל בית־העם המקושט, שבו המתין לו בציפייה המון רב וצפוף. בקריאות הידד ובמוסיקה “בעלת כוונות טובות” קיבלוהו שם. אחד האיכּרים נאם ובירך אותו בשם המושבה. ניכר היה שהדבר נוגע ללבו של הרצל: הרי היתה זו המושבה היהוּדית הראשונה שראה. בנאום הקצר שנשא כתשובה הביע את התפעלותו מן העבודה שנעשתה, ושיבח את “נדיבותו המופלאה” של הבארון רוֹטשילד, שהאיכּרים חייבים לו הכרת־תודה מרוּבה. אכן, מטרת הציונוּת גדולה יותר, כל העם צריך למצוא כאן מקום מקלט. עם זה אין הציונים מתכוונים לפגוע בשליטה של הארץ או בשלטונות של המושבות. ימשיכו נא את האיכּרים ויכינוּ את הקרקע לקראת העתיד, וזוהי העבודה הציונית היחידה הנדרשת מהם. דבריו נתקבלו בהתלהבות גדולה.

אחר־כך סייר בבתים אחדים של המתיישבים, התרשם מדחקות־חייהם של הפועלים; שמע מפי רופא המושבה, ד"ר מזיא, על הקדחת, והיה בדעה אחת אתו שיש להילחם בה על־ידי עבודות־ניקוז וייבוש רבות־היקף. בסך־הכול עשתה עליו המושבה רושם רע. מעולם לא פיקפק בדבר, שבכסף אפשר לכונן מוסדות־תעשייה, אך בסכומים שהוצאו ניתן היה להשיג יותר. אבל יותר מכול דחה אותו – שהציונות שלו נבעה מן הרגש אל כבוד־האדם וחופש־האדם – יחס־ההכנעה של המתיישבים לגבי האדמיניסטרציה. “מעל לכול מרחף הפחד מפני האדון הבארוֹן בפאריס. הקולוניסטים המסכנים המירו פחד אחד במשנהו”.

ביום המחרת לפני־הצהריים נסע הלאה, במרכבת האדמיניסטראציה הרוֹטשילדית. בנס־ציונה (בימים ההם עוד ואדי־אל־חנין) קיבלוהו כל התושבים, ילדים שרו שירים, אחד הזקנים הגיש לו פת, מלח ויין מפרי אדמתו. הרצל היה נאלץ לבקר כמעט בכל בתי האיכּרים.

נסעו הלאה – ולפניהם הבשורה עוצרת־הנשימה על בואו. לפני המושבה רחובות הסתערה לקראת הבאים קבוצת רוכבים, שישה־עשר בחורים, שערכו לפניו מין “פאנטאזיה” – סבבו בדהרה את העגלה, שרו שירים עברים וצהלו “הידד” ו“יחי הרצל”. הרצל עצר את העגלה, דמעות עלוּ בעיניו: מתי לא יהיוּ עוד בחוּרים יהוּדיים בריאים אלה רק תופעה בודדת וסמלית בלבד? ברחובות עצמה עמדו כל תושבי המושבה והמתינו לקראתו, ערוכים בשוּרות לאורך הרחוב. הילדים שרוּ, צהלה מכל עבר. כאן אין הכנעה, אין נשיאת־עין לצד השליט, אין דיכדוך. “יש בארץ־ישראל עוד מושבות אחרות מאלו של רוטשילד”, כתב הרצל על־כך כעבור שנה. “הן עלוּ פחות והגיעוּ בכל זאת לפני אלו לעמידה ברשות עצמן, וביישוּבים אלה, החופשיים יותר, משגשגים אנשים זריזים יותר. לדוגמה תיזכר המושבה רחובות, שכל שראה אותה מוכרח להעריכה יותר מלמשל את ראשון־לציון, שעלתה ביוקר”.

בארבע אחר־הצהרים, לאחר קבלת־הפנים עם הנאומים בבית־הוועד, סעודה קלה בבית ראש־המושבה וביקור בבתי איכּרים שונים, חזר הרצל עם מלוויו דרך ראשון־לציון ומקווה־ישראל ליפו, מיוגע מן החום ומן הרשמים. זמן קצר אחרי־כן בא למלונו הֶכְלֶר, שהרצל לא נפגש עמו עד אז בארץ־ישראל. על־ידו הודיע הרצל לאוּגוּסט אוילנבּורג, כי למחרת בבוקר ימתין לקיסר ליד הכביש שלפני מקווה־ישראל.

למחרת, יום שישי, השכים הרצל ונסע למקווה־ישראל. לא חש בטוב, רק בהתאמצות החזיק עצמו בחום של השרב שלא היה רגיל בו – והמדחום הראה 31 מעלות בצל, 41 בשמש. לפני בניין בית־הספר נתאספו התלמידים לקבלת פני הקיסר, גם איכּרים רבים מן המושבות הסמוכות באו. בשעה תשע התקרבה אורחת הקיסר, פרשים תורכים זעומי־פנים, אחר־כך רוכבי ־החלוץ של הקיסר, ובתוך חבורה אפורה עם גבירות – הקיסר עצמו. הרצל נתן אות למקהלת־הילדים לשיר את ההימנון המלכותי, התייצב ליד אחת המחרשות והסיר את כובע־השעם מעל ראשו. הקיסר הכירו עוד מרחוק. להפתעת כל המסובים עצר פתאום ועמד, ואתו עצרה כל האורחה. הקיסר התקרב ברכיבה אל הרצל ושלח את ידו לקראתו: “מה שלומך?”

“תודה, הוד מלכותו! אני מסייר את הארץ. איך עלתה להוד מלכותו הנסיעה עד עתה?”

“חם מאוד! אבל הארץ יש לה עתיד”.

“לפי שעה עודנה חולה”, אמר הרצל.

“מים דרושים לה, מים רבים”, ענה הקיסר.

“כן, הוד מלכותו, תיעולים באמת־מידה גדולה!”

“ארץ של עתיד היא”, חזר ואמר הקיסר והושיט ידו להרצל לפרידה. וּבעוד שהילדים שרוּ את ההימנון הגרמני, המשיכה אורחת־הקיסר ורכבה הלאה.

המחזה עשה רושם חזק ביותר על הנוכחים – וגם על הרצל: יכול היה לראות בזה אות לטובה בשביל הראיון הצפוּי למשלחת בירושלים. הרצל וחבריו חזרוּ ליפו. בחום לוהט נסעו בצהריים ברכבת לירושלים. התא היה מלא כוּלו. הרצל התחיל קודח, החום והחולשה גברוּ. הרכבת איחרה, ועל־ידי כך, נכנסוּ לחרדתו הרבה של ווֹלפסון, לתוך השבת. לאור הירח הגיעוּ לירוּשלים. קודח, נשען על מקלו, וחליפות על זרועו של ווולפסון והמתיישב המסוּר מ. ד. שוּבּ, שירך את דרכו עד מלון קאמיניץ. למרות הליאות הגדולה, עשתה עליו ירוּשלים העתיקה, כפי שנתגלתה לו לאור הירח, רושם אדיר.⁸⁰ במלון עצמו הרגיש רע מאוד, בלע כינין, הקיא, היה חלש; שנירר, טיפל בו כל הלילה כרופא, ווֹלפסון היה מלא חרדה ופחד וחשש לדבר הרע ביותר. בבוקר התעורר הרצל מתוך רווחה כלשהי, אם כי חלוש; פחדו של ווֹלפסון היה לעת־עתה פחד־שוא.

אותו יום לפני־הצהריים נכנס הקיסר ברכיבה לתוך העיר, שעשתה הכנות גדולות לקבלו. בשער יפו פרצוּ פרץ מיוּחד לכבודו, שלא יהא אנוס לרדת מעל הסוס. מלבד התורכים הקימוּ גם היהוּדים שער־נצחון לקיסר, ברחוב יפו, סמוך לבית־הספר של כי"ח. הרצל חשב תחילה לקדם שם את פני הקיסר. התנגדותם של החרדים וחששם המוצדק של האחראים לקבלת־הפנים מפני קשיים מצד השלטונות מנעוּ אותו מכך. לפיכך נשאר יושב בחדרו הצר שבבית־המלון, סיים את כתיבת נאומו אל הקיסר, רשם בתוך יומנו את הרשמים מראשון־לציון ועד לאותו יום, וראה מבעד לחלונו את הקיסר בעברו דרך שערי־הנצחון, תחילה היהוּדי ואחר־כך התורכי. בערב שלח על־ידי ווֹלפסון את ההעתקה הנקייה של הנאום עם מכתב־לוואי אל ההופמארשאל אוגוסט אוילנבּוּרג וביקש ממנו בו בזמן, שיודיע לו את המועד שנקבע לקבלת פני המשלחת.

במוצאי־שבת עבר הרצל לגור בביתו של מכניס־האורחים הנאה יונה מארכס ברחוב ממילא, שהעמיד לרשותו ולרשות בני לוויתו, בהשתדלותו של הסוחר הציוני וילהלם גרוס, את כל הקומה השנייה בביתו. לשם נכנסוּ ובאוּ למחרת כמעט במשך כל היום מבקרים רבים, ציונים, מעריצים, סקרנים, אנשים מכל הזרמים והמעמדות; לדו"חותיהם ולסיפוריהם הקשיב הרצל הקשבה רבה, וכל הנראה לו חשוּב רשם בפינקס הקטנטן שהיה תמיד אתו. בערב הלך עם מלוויו, בהדרכת דוד שוּבּ, אל העיר העתיקה. ליד הכותל המערבי, שירד אליו למחרת שנית, דחתה אותו “הקבצנות המכוערת, העלובה, המסחרית” ומנעה ממנוּ התעוררוּת עמוקה יותר. במגד־דוד שעלוּ אליו בערב, נגע ללבו מראה העיר “השוקעת בערפילי הערב”. ב־31 באוקטובר ביקר שוב בעיר העתיקה, התרחק ממסע הקיסר, שבא לחנוכת “כנסיית־הגואל”, ביקר בבית־החולים “ביקור חולים” והזין את עיניו מעל גזוזטרת בית־כנסת “חורבה” במראה הר־הבית, הר־הזיתים והעיר העתיקה. בדרך כלל עשתה עליו העיר העתיקה, הנאלחה, רושם מדכא. מחשבות קוֹנסטרוּקטיביות צפות ועולות במוחו: הוא רוצה לנקות את העיר העתיקה ולקיים אותה רק כעיר המקדשים. ואילוּ סביבה יש לכונן על יסוד סגנון־הבנייה העתיק, עיר חדשה, מרוּוַחת, נקייה, מודרנית ואֶלגנטית, “ירושלים־חדשה נהדרת”. מדי פעם בפעם הוּא חוזר לאותה תוכנית.

ואולם על פני כל הרשמים האלה ריחפה במעומעם הציפייה לדעת, אם הראיון לפני הקיסר יצא אל הפועל. על המכתב אל אוגוסט אוילנבּוּרג לא נתקבלה תשוּבה. שמועות פשטו, כי הקיסר עומד להפסיק את מסעו וישוב ישר לברלין, וכי צרפת הכריזה מלחמה על אנגליה: היוּ אלה ימי־פאשוֹדה, אותה פעולת־תחרות על השלטון בשטחי הנילוס, שהביאה כמעט את שתי הארצות לידי מלחמה. הרצל שלח את ווֹלפסון והֶכְלֶר אל מחנה־האוֹהלים של הקיסר; בשעה שבע וחצי בערב הודיעוהו ווולפסוֹן ושנירר, כי אוילנבּוּרג אמר להכלר, שהראיון יתקיים “מחר או מחרתיים”. בינתיים הפליגה האונייה, שבה חשב הרצל לחזור. ב־1 בנובמבר עלה על לבו הרעיון להגיש לקיסר אלבום עם תמוּנות מן המושבות העבריות בארץ, ולהזכיר לו בהזדמנות הזאת את דבר הראיון. סוף־סוף, בשעה שטיפלו זיידנר ושנירר בסידור האלבום, שהכלר הביאוֹ אחר־כך לאוילנבּוּרג, הגיעה הידיעה: הרצל נקרא אל הקונסוליה הגרמנית, ושם הודיעוּהו, כי עליו לפנות אל יועץ־הצירות קֶמֶט (Kemeth) באוהלי־הקיסר, לשם קבלת פרטים על הראיון.

האדון יועץ־הצירות קיבל את הרצל קצת מגבוה והחזיר לו את נאומו אל הקיסר, שמחק בו מקומות שונים בעפרון. את אלה אין הוּא יכול להרשות להרצל להשמיע באוזני הקיסר. הרצל חייב היה להגיש לו את הנוסח החדש, יחד עם כתב־היד הערוך, לשם השוואה. במתכוון לא השגיח הרצל ביוהרת הפקיד, חזר לביתו, תיקן את כתב־היד ושלחו שנית על־ידי בּוֹדנהיימר, יחד עם כתב־היד הערוך. קֶמֶט העיר בהזדמנות זו לבּוֹדנהיימר, כי הממשלה הגרמנית עומדת על כך, שלעת־עתה לא תפורסם שום ידיעה על הראיון.

תמוה הדבר, שהמחיקות לא עוררו חשדות אצל הרצל; על כל פנים לא העיר על כך כל הערה ביומניו. והרי ההשמטות לא היו קלות־ערך כלל וכלל. למעשה נמחקו כל המקומות, שבהם דובר באופן ברור יותר על מטרת התנועה הציונית ועל סבל העם היהוּדי, ונמחקה גם הבקשה אל הקיסר, שיקבל עליו את החסוּת הגרמנית ל“חברת־קרקעות יהודית לסוריה ולארץ־ישראל”. הנאום נעשה על־ידי כך כללי יותר, פחות מוגדר בתכלית. הרצל לא ראה בזה, כנראה, אלא דבר שבצורה ושבניסוח כלפי חוץ. אך עתיד היה להיווכח במהרה, כי השינויים האלה נודעה להם חשיבות גדולה יותר מכפי שיכול היה לשער.

אחר־הצהריים עלה הרצל עם מלוויו אל הר־הזיתים. “רגעים גדולים”, רשם על כך ביומנו. “מה הרבה אפשר לעשות מן הנוף הזה. עיר כמו רומא, ומהר־הזיתים יהיה מראה כמו מהג’יאניקוֹלוֹ”. בשובם מהר־הזיתים ביקרו בקברות המלכים, “שהיו נחלתו של יהודי צרפתי פֶּרֶר – והוא נתנם במתנה לממשלה הצרפתית, כל־כך בלתי־אפשרי נחשב הדבר, שליהוּדים עצמם תהיה להם פעם נחלה”.

ביום שני, 2 בנובמבר, היום שבו עתידה היתה להינתן כעבור תשע־עשרה שנה הצהרת־באלפור, נתקיים באוהל־הפאר של הקיסר הראיון. השעות שלפני הצהריים עברו בהכנות, הרצל בחן את תלבושתו של כל אחד ממלוויו ונתן הוראות בדבר ההתנהגות בשעת הראיון. בצהריים נסעוּ אל מחנה־האוהלים של הקיסר, עברו לא בלי קשיים את המשמרות התורכיים, הובאו על־ידי הגראף פון קֶסֶל אל אוהל־ההמתנה, ולאחר עשר דקות נקראוּ אל אוהלו של הקיסר.

הקיסר, במדי־המושבות האפורים, קובע־הצעיף בראשו, כפפות חומות ושוט רכיבה בידו הימנית, הושיט להרצל בסבר־פנים את ידו. הרצל הציג לפניו את חברי המשלחת. אחר־כך קרא לפניו את נאומו, בעוד בילוב, לבוש חליפה אפורה ומאובקת, עמד מן הצד והביט אל תוך ההעתקה שבידו. הרצל דיבר בנאומו קודם כל על הקשר ההיסטורי שבין היהוּדים וארץ־ישראל, על מטרת התנועה הציונית – אם כי לא ניתן לצטט במדויק את תוכניתה הרשמית של הציונות, שהיתה כלולה בטיוטה של הנאום; על הטכניקה, המאפשרת כיום את יישובה היעיל של הארץ, על הברכה שתצמח לאנושות כולה משיבת היהוּדים אל ארצם. “זאת היא ארץ אבותינו”, אמר בהדגשה בחלק המכריע שבאמצע הנאום, “שהיא מוכשרה ליישוב ולעיבוּד. הוד מלכותך ראה את הארץ. היא זועקת לאנשים, שיבואו לעבדה. ואנחנו יש לנו בין אחינו פּרוֹליטאריאט במצב נורא. האנשים האלה זועקים לארץ, שהם רוצים לעבדה. והנה רוצים אנו משתי המצוקות האלה – זו של הארץ וזו של העם – ליצור על־ידי צירוף מתוכנן של שתיהן ברכה כללית”. כל־כך טוב הדבר בעינינו, כל־כך ראוי להשתתפותם של הנדיבים באדם, שמבקשים אנוּ את הוד מלכותו הקיסרית להושיט את עזרתו הנעלה למפעל".

היהוּדים אינם באים כדי לפגום בזכויותיהם או בהרגשותיהם של אחרים. אדרבה, הם מכבדים את הקשר הפנימי של כל הדתות אל הארץ. “זוהי מולדתן של אידיאות”, סיים את הנאום, "שאינן שייכות לעם אחד, לדת אחת בלבד. במידה שעולים בני־האדם בתרבות, בה במידה הם מכירים את המשותף באידיאות אלה. וכך גם נעשה את העיר הממשית ירושלים, עם חומותיה רבות־הגורל מדורי־דורות – עיר סמלית קדושה לכל עולם־התרבות.

“קיסר של שלום נכנס בעוז לתוך עיר נצחית זו! אנו היהוּדים מקבלים בברכה את הוד מלכותך ברגע נעלה זה ואנו רוצים בזה מעומק־לב, שתיפתח תקופה של שלום ושל צדק לכל בני־האדם”.⁸¹

הקיסר ענה, שהוּא מודה לו על הידיעות, שעניינו אותו מאוד. “הדבר טעון עוד על כל פנים בדיקה מפורטת ושיחות־בירור נוספות”. הוּא עבר אחר־כך לדבר על ההתיישבות שעד עתה. “הארץ זקוקה קודם־כול למים ולצל”. לפי מה שראה בעיניו, הרי האדמה ניתנת לעיבוד. “המושבות שראיתי, הן של הגרמנים וגם של בני־עמך, יכולות לשמש מופת למה שאפשר לעשות מן הארץ הזאת. הארץ יש בה מקום לכול. תיצרו רק מים וצל. גם לאוכלוסיה ילידת־הארץ תשמשנה עבודותיהן של המושבות מופת מעורר. תנועתך, שאני מכיר אותה במדויק, מכילה רעיון בריא”. בהבטחת התענינותו המתמידה סיים את תשובתו הרשמית, הושיט את ידו להרצל, ופתח בשיחה חופשית יותר עמו. הוא הזכיר את החום הגדול. בילוב, ששיתף אותו בשיחה, חזר על דברי הקיסר בדבר הצורך במים.

“זאת נוּכל להביא לארץ”, העיר הרצל, “הדבר יעלה מיליארדים, אבל גם יכניס מיליארדים”.

הקיסר: כן, כסף הרי יש לכם די, יותר מלכולנו".

בילוב: “כן, הכסף, הגורם קשיים רבים כל־כך, ישנו אצלכם בשפע”.

אחר־כך הזכיר הרצל, מה שאפשר לעשות על־ידי השימוש בכוח המים של הירדן. מכאן עבר לדבר על תנאי הבריאות ולתוכניותיו בדבר “ירושלים החדשה”; בנקודות השונות משך את חברי המשלחת לתוך השיחה. אחר־כך סיים הקיסר את השיחה, בהושיטו שוב את ידו להרצל.

הראיון היה קצר מזה שבקושטא ופחות ברור ממנו בתוצאותיו. ניכר היה, שבינתיים התערבו השפעות או התנגדויות. הקיסר הבטיח את התעניינותו בשאלה. הוא אמר, שהדבר מצריך עוד בחינה נוספת. אך על תוכנית החסות הגרמנית לא דובר עוד – אם מתוך זהירות ואם מתוך דחייה – עדיין לא נתברר אז. “הוּא לא אמר לא הן ולא לאו”. כך סיכם הרצל את רושמו מיד אחרי גמר הראיון.

אחר־הצהריים נסע הרצל יחד עם ווולפסון ובּודנהיימר בלווית האיכּר ברוֹזאָ למוצא, המושבה הקטנה הקרובה לירוּשלים. בעניין רב הקשיב לסיפורו של האיכּר הצעיר על הלבטים והקשיים בשנים הראשונות להתיישבות, והתרשם עמוקות מן ההתמדה העקשנית, שבה נאבקו עם האדמה עד שנתנה את פריה.

“מתי”, כתב הרצל, “נכבשה קרקע ביותר גבורה?” על אדמתו של ברוזאָ שתל הרצל ברוש צעיר.⁸²

כבר היה לילה, כשחזרו לירושלים. רק עתה, שלא לעורר תשומת־לב, ארזו חברי־המשלחת את חפציהם ולמחרת בבוקר נסעו ברכבת ליפו. הרצל רצה לעזוב מיד את העיר ואת הארץ, לפני שהידיעה על הראיון תביא אולי לידי תוצאות מסוּכנות בשבילם. הוא לא הרגיש עצמו בטוּח על אדמת תורכיה. לא אזהרתו של בן־יהודה בלבד הפחידה אותו, מכל צד שמע על יחסם העוֹין של השלטונות התורכיים. ביפו ובירושלים נלווה אליו בלי הרף שוטר חרש יהודי (מנדיל קרמר).⁸³ בלי משים עלה על לבו של הרצל לא פעם גורלו של שבתי צבי, שהיו משווים אותו אליו. בספינה שהביאה אותו לארץ־ישראל דיבר על “נקודת השיא של המפעל הטראגי”, שאליה הוא הולך ומתקרב. בעלותו אל מגדל־דוד בירושלים אמר אל חבריו: “רעיון טוב היה זה מצד השולטן, אילו היה מצווה לכלאני כאן”. וכשעלה הערב של הרביעי בנובמבר, לאחר ציפייה של יום וחצי, אל אוניית־המשא האנגלית הקטנה “דאנדי”, אחרי אי־נעימוּיות שונות ביפו ואי־רצון מצד מלוויו (פרט לווֹלפסון), שהאונייה נראתה להם קטנה מדי – כתב ביומנו: “רק עתה רואה אני את שליחותנו גמורה, וזאת עם תוצאה טובה למדי. בארץ־ישראל בערה לי האדמה מתחת לרגלי. אילוּ היה לה לממשלה התורכית רק שמץ של ראיית־הנולד מדינית, היתה צריכה לשים קץ לפעולתי”.

באלכסנדריה עזבו את ספינתם הזעירה, שרק הרצל ושנירר נשארו בה בריאים בגופם, ועברו אל אוניית־הלוּכּס האיטלקית “רגינה מרגריטה”. בלי הרף העסיקה אותו השאלה, מה היו המניעים שגרמו לשינוי עמדתו של הקיסר. האם באוּ והפריעוּ קשיים חיצוניים, או חל שינוי בעצם השקפתו? מאביו קיבל על שאלתו הטלגראפית מברק־תשובה, כי עובדת הראיון ידועה. אבל רק לאחר שעזבו בנאפולי את האונייה, קרא את הידיעה שפורסמה רשמית על־ידי לשכת־העתונות הגרמנית. היא נטלה מן הראיון את השארית האחרונה של הערך המדיני ועשתה אותו לעניין של מה־בכך. הטלגרמה מודיעה, ראשית, על ביקורו של הקיסר במסגד עומר, אצל הפטריארכים, הרומי־קאתולי והיווני, שקיבלו אותו בחברת כל כוהני דתם. “מאוחר יותר קיבל הקיסר את הקונסול הצרפתי ואחריו משלחת יהודית, שהגישה לו אלבום עם תמוּנוֹת מן המושבות הישראליות שהוקמו בארץ־ישראל. על נאוּם של ראש המשלחת הזאת השיב הוד מלכותו, כי על התעניינותו הנדיבה יוכלו לסמוך כל השאיפות, שכוונתן להרים את חקלאותה של ארץ־ישראל לטובת תועלתה ואושרה של הממלכה התורכית ומתוך שמירה גמורה על ריבונותו של השולטן”.

היתה זו נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. דכדוך־הנפש של חברי המשלחת היה גדול. הרצל, שנפגע יותר מכולם, נשאר זקוף קומה. הוא כבר ידאג לפירסום נוסח מתאים. וגם באופן נשיאת המפלה הזאת הרגיש את עצמו מנהיג. “לא טוב ולא חכם מכולכם”, אמר, “אבל אינני מדוכדך, ומשום כך יאה לי המנהיגות”. וביומנו כתב תחת הרושם הראשון של הידיעה: “העוּבדה, שהקיסר לא קיבל על עצמו את החסות, היא בשביל התפתחותו העתידה של ענייננו כמובן מצוינת… שכן החסות היתה יתרון ברור לזמן הקרוב… אך לא לרחוק. בעד חסות זו היינו אנוסים לשלם מאוחר יותר רבית־דרבית קשה ביותר”.

כיום, בראייה היסטורית, אין אנו יכולים אלא להסכים למשפט זה, שחרץ ביום ההוא הרצל. מחסות גרמנית היוּ צפוּיים קשיים בלבד, בגלל ההתרחקות וההתנכרות הגדלה והולכת בין גרמניה, מעצמות המערב ורוסיה. התחרות מסביב לארץ־ישראל לא היתה נפסקת על־ידי כך אלא מתחזקת, ולא היה נוצר בסיס שקט להתיישבוּת יהוּדית שיטתית. נוסף על כך אפשר להניח, שהיו מתעוררים על־ידי זה קשיים גם בתוך המחנה היהודי מבפנים, הפאטריוטיזמין השונים של היהוּדים לארצותיהם היו באים בריב זה עם זה, וקרנות־הצדקה הגדולות שעל הצטרפותן ביסס הרצל את תוכניתו, לא היוּ עומדות לרשוּתו.

אך גם לפוליטיקה הגרמנית היו נגרמים קשיים וסיבוכים גדולים. בילוֹב צדק איפוא – והרצל הודה גם בכך בעצמו לאחר הראיון בקושטא – שמתוך הרגשת אחריות לגבי המדינה הגרמנית התייחס בקרירות לכל העניין, שהגשמתו היתה מפוקפקת בעיניו, גם בהנחות חיצוניות טובות בגלל יחסם השלילי של היהודים העשירים. ונוסף לכל אלה באה התנגדותו של השולטן אל המדיניות הציונית. עוד בשיחה הראשונה של הקיסר עם השולטן הגיעה לידי ביטוי חזק כל־כך, שהקיסר, כאורחו, לא יכול כמעט לשוב ולהזכירה שנית. כך סיפר להרצל אחר־כך פיליפ אוילנבּוּרג, ובשנת 1902 סיפר הדוכס הגדול מבאדן למשלחת הציונית שהתייצבה לפניו, כי הקיסר ניסה שתי פעמים לדבר עם השולטן בדבר הזה ולא הצליח. הציר התורכי בברלין, שליווה את הקיסר במסעו, פעל בוודאי באותו כיוון. הרי כל העניין היה מלכתחילה עניין אישי של הקיסר, שנרכש לדבר על־ידי הדוכס הגדול ופיליפ אוילנבּוּרג. מה שהניע את אוילנבּוּרג ליחס חיובי זה לתנוּעה ולהרצל, נשאר סתום. אולי חושו הרומאנטי־הפּיוטי, ואולי רצה לקנות את לבּוֹ של עיתונאי ידוע־שם וזריז־עט כמו הרצל, שמא יהיה זקוּק לו פעם. הקיסר התלהב מן הרעיון, ודומה שהוּא עצמו יזם את קבלת המשלחת בירושלים; דבר זה תאם את אהבתו לבימוי תיאטראלי. בילוב, מארשאל, השפעות תורכיות, החשש לקשיים עם צרפת, אנגליה ורוסיה, שיכּכו את ההתלהבות; גם הרושם הרע, שעשֹו עליו יהודי ירושלים – אותו רושם שהדוכס ואוילנבּוּרג ציינו אותו בראשונה כסיבה אמיתית של שינוי־הטעם אצל הקיסר – נתוסף לכך. הרי הוּא כבה באותה מהירות שלהט. על אי־קבלת החסות אין להאשים, איפוא, את מישהוּ; לגנות יש רק את שיטתו של בילוב, שהיתה מעורבת ממַקיאַוֶליזם וחצרניות מוגת־לב, שנתנה לקיסר להבטיח הבטחות, שלא קוּיימוּ אחר־כך. אבל זו היתה דרכו, כאן כמו בכל מקום. בשבילו סוּדר העניין על־ידי פירסום הידיעה הרשמית. ומה היה איכפת לו, שהביא על־ידי כך את הרצל במצב קשה?

 

פרק עשירי: עמל חדש ונסיונות חדשים (נובמבר 1898 – מאי 1901)    🔗

המצב שלתוכו הובא הרצל על־ידי הידיעה הרשמית בדבר קבלת־הפנים בירושלים היה אחד הקשים ביותר בחייו. נאומו המסעיר לפני ההמונים בלונדון; המאמרים הרבים בדבר נסיעתו של הקיסר לארץ־ישראל שנכתבו ביוזמתו של הרצל ופורסמו תוך הבלטה ב“די ואֶלט”, ולא תמיד עמד טעמם בם; והרמזים שהושמעו על־ידי המעטים יודעי־דבר בזמן היעדר חברי המשלחת – עוררוּ מתיחוּת והתרגשוּת במחנה הציונים ומחוּצה לו. פגישתו של הרצל עם הקיסר במקוה־ישראל נודעה על־ידי פירסומה בעיתונות העברית. והנה באה ההודעה הגרמנית הרשמית, שמתוכה אי־אפשר היה אפילו לדעת, את מי בעצם קיבל הקיסר בראיון הזה. על־ידי כך הועמד הרצל לעיני הציבור כבעל־הזיות הרואה מהרהורי־לבו, וכמעט כמשקר, המוליך שולל את ההמונים ומסכן את מעמדם בכל העולם. האם לא טענו זאת מתנגדיו מאז ומתמיד? הם השתמשו עתה בעל כוחם בנקודת התורפה הזאת, הנוחה להתקפה. העיתונות היהוּדית הליבראלית פירשה את הידיעה הרשמית כאילו הקיסר נקט עמדה נגד הציונות, כאילו נזף בציונים. “אין כלל צורך לחטט הרבה בדבריו של הקיסר בתשובתו לציונים”, כתב עיתונו של בלוך “אֶסטרייכישאֶ ווֹכנשריפט”. “בצינה ובקרירות, כמעט בנזיפה על־כך שהיהוּדים התקרבוּ אליו, אין הקיסר מוצא אף מלת־אהדה אחת למשלחת, ונמנע מלעמוד על תכונתה המיוחדת כביאת־כול של אינטרסים תרבוּתיים ויהוּדיים”. העיתון "אַלגאָמיינאֶ צייטוּנג דאֶס

יוּדאָטוּמס" מצא בדבריו של הקיסר דברי־עידוד להתיישבות הפילאנטרוֹפּית, “אבל דחייה מוּחלטת כל כך של הציונות המדינית… שאילו היתה זו מסוגלת לקבל דברים שבהיגיון, היתה צריכה לסלק כבר עתה את התקוות, שבעלי־הזיה אלה תלו בנסיעתו של הקיסר לארץ־ישראל!” ברוח זו כתבו רוב עיתונים אחרים.

נוכח התקפות אלה היה הרצל נתוּן במצב קשה ועדין. אילו פירסם לאמיתן את העוּבדות בדבר השיחות והמשא־ומתן בברלין ובקושטא ובדבר המכתבים של פיליפ אוילנבּוּרג והדוּכס מבאדן עם הבטחותיהם הברורות, היה יכול בקלות להוכיח את צדקתו, לחזק את עמדתו, להרשיע את ממשלת גרמניה ואולי אף לגרום לה קשיים דיפלומאטיים. אבל לתנועה הציונית ולמעמדה במשא־ומתן להבא עם מעצמות מדיניות היה בלא ספק מזיק בכך. גרמניה היתה נעשית לא רק בלתי־מעוניינת אלא גם עויינת כלפי הציונוּת, ומעצמות אחרות היוּ נזהרות מלכתחילה מלבוא במגע עם הרצל, מחשש לגילוי־סודות דומים. לכל אלה נוספה נקודת־הכבוד: הרצל התחייב לשתוק לגבי העולם, והוּא היה תקיף בהחלטתו, לעמוד בדיבורו בכל התנאים. “כל הבא עמי במגע”, כתב באוקטובר 1898 בברלין, “יצטרך להתרשם רושם הפוך מן הדעה המקובלת על היהוּדים”. הוא פירסם ב“די ואֶלט” רק זאת בלבד, שהמשלחת הלכה לארץ־ישראל אך ורק לשם קבלת־הפנים, שנקבעה עוד בראשית אוקטובר; שבשעת הראיון היה נוכח מזכיר הממלכה לענייני־חוץ פוֹן בילוֹב – עוּבדה שיכלה לשמש ראָיה, כי הראיון היה לו אופי מדיני, ושהקיסר ענה על נאומו של הרצל ב“אופן ידידותי”. על כל השאר עבר בשתיקה, שום אחת מן ההתקפות המרובות בעיתונות היהוּדית והכללית, שקצתן היוּ צודקות ורובן בלתי־צודקות, לא הניעה אותו לגלות יותר. הוא ידע את חובתו. ובביטול הירוֹאי של עצמו מילא את החובה הזאת.

רק לפני הוועד־הפועל הגדול, שהתקיים בווינה בימי 29־24 בינואר 1899, מסר הסבר יותר מפורט על המאורעות המדיניים, שנתרחשו מימי הקונגרס השני. לדעתו היתה עצם קבלת המשלחת הציונית בירושלים, אם כי לא השיגה את התוצאות המקוּווֹת, נצחון גדול לתנוּעה הציונית. אם הקיסר הגרמני, לאחר שהועמד לפני־כן במפורט על נימוקיה ומטרותיה של התנוּעה, הבטיח את התעניינותו האוהדת, הרי הוכּרה בזה הציונות לעיני העולם כתנוּעה מדינית־ממשית, ולא אוטופית כלל, והוכחה גם – למרות כל מחאות הרבנים – שאיננה עומדת בסתירה לחוקי המדינות. בדומה לכך גם סברו אותם העיתונים היהוּדיים והלא־יהודיים, שאהדו את הציונוּת אך התייחסוּ אליה באוֹבּייקטיביוּת. “הצפירה”, עיתונו של סוקולוב, העירה כי עוּבדה זו עצמה, שמלאכוּת ציונית נתקבלה על־ידי הקיסר על אדמת תורכיה, מוכיחה כמה התקדמה הציונוּת. “ואימתי חלקו כבוד כזה מטעם קיסרנו הנעלה ליהוּדי”, כתב העיתון הבלתי־ציוני “האַמבּוּרגר איזראַאֶליטישאֶס פאַמיליאֶנבּלאָט”, “כמו הכבוד שניתן למנהיג הציונים ד”ר הרצל… וכלום אין כאן קידוש־השם גדול ונעלה יותר ממינוי יהודּי לקצין בחיל־המילואים?" ועוּבדה זו דווקא, שהממשלה לא נתנה פירסום לדבר, מעידה על רצינותו של העניין. על־כל־פנים לא נוכל עוד לומר על תנוּעה זו שהיא אנטי־פאטריוטית. והעיתון “דיילי מייל” כותב, לאחר דיון בהתחרות והמריבה מסביב למקומות הקדושים, העלולה להביא לידי משבר רציני, כי ראוי היה “לעיין בכובד ראש בשאלה, אם לא יהיה בזה משום תועלת להעמיד את התנוּעה הציונית לעומת האמביציות המלחמתיות של העמים השונים, ולמנוע על־ידי כך מראש את המלחמה המאיימת”.

הנסיעה לארץ־ישראל היתה פעולתו המדינית הממשית הראשונה של הרצל. זמן מה התנגד משום כך בלבו להכרה, שהתלהבותו של הקיסר התנדפה כולה וכי המדיניות הגרמנית איננה מעוניינת בתנועה הציונית. על אף ההודעה הרשמית ההרסנית, שאֶת משמעוּתה השיג יותר נכון ברגע הראשון, לקח ברצינוּת את דברי הקיסר, כי העניין “זקוק לדיון נוסף”, וקיווה שבתוך דיון כזה יעלה בידו להתגבר על הספיקות והחששות שנתעוֹררוּ.

והוא ניסה איפוא עוד במשך רבע־שנה לקשור מדי פעם מחדש את החוט המנותק המוליך אל הקיסר: על־ידי שיחות עם השגריר הגרמני בווינה פיליפּ אוילנבּוּרג, שבפגישה אתו (19 בדצמבר 1898) הוסיף להתייחס להרצל ולציונות באהדה רבה; על־ידי שיחות עם הדוכס מבאדן, שלא פסק מלסייע בידו מן הצד המדיני ואף תמך בפעולתו לייסוד הבאנק הציוני, על־ידי מתן מכתב־המלצה אל ה“דויטשא בּאנק” בברלין; על־ידי מכתבים אל הקיסר, אל שֹר־החוּץ פוֹן בּילוֹב ואל ראש הציוויל־קאבינאֶט פון לוּקאנוּס. אך כל אלה לא הביאו שום שינוי בעוּבדות: בילוב נשאר קריר; ראיון שני אצל הקיסר, להמשך הדיון, לא הושג. בשיחה עם הדוכס מבאדן ב־27 בפברואר 1899 הציע לו הרצל שהוּא, הדוכס, יקבל עליו לעת־עתה את החסוּת על חברת־ההתיישבוּת היהוּדית, עד שהקיסר יוכל מצדו להיכנס לעניין. אך גם תוכנית זו היתה תלוּיה בהסכמת השלטונות בבּרלין, והיא לא ניתנה. במכתב אל הדוכס, שהודיע לו על כל צעדיו בתחום הגרמני, סיים וסיכם הרצל ב־17 המארס 1899 את הפרשה:,הנה כי כן איני יכול אלא להניח, כי תקווה שהיתה יקרה לי לאין־ערוך, נמוגה ולא נשיג את מטרתנו בחסוּת גרמנית. צר לי על כך יותר משאני יכול להביע בדיבור".

*

ההרפּתקה עם גרמניה בארץ־ישראל פעלה על הרצל פעולה עמוקה ביותר. על־ידי נסיעתו בא לידי מגע קרוב ואינטימי יותר עם הארץ. הוא ציין אחר־כך את הקשר הזה כקשר אורגאני כמעט. לא פחות גרמה לתמורה בו המפלה הפתאומית הזאת, ברגע האחרון כמעט לפני הצלחה מכרעת שנראתה קרובה כל כך, האכזבה המרה לאחר התקווֹת הנשגבות. בחדשים הראשונים לאחר שובו היה לא־פעם קרוב ליאוש. אך תמיד חזר והתאושש, ולאט־לאט בא במקום תנועת־נפש מתנודדת והשתרר מצב־רוח שווה־נפש יותר, פאטאליסטי יותר, עייף יותר. כפעם בפעם חוזר הוּא על אותו הפתגם הצרפתי, שרשם אותו בפעם הראשונה ביומנו לאחר השיחה בחודש פברואר עם הדוכס ונעשה לו כמעט כסיסמה:

craint ni comme on l‘\espe’re comme on le Rien n’\arrive ni [אין הדבר מתקיים לא לפי החששות ולא לפי התקווֹת]. הוּא הוסיף לעבוד בעקשנות מעוקשת ובקוצר־רוח, שנראה לעתים קרובות כאי־סבלנות מרוגשת לגבי אחרים. אך תדירות יותר ויותר הוּא משנן לעצמו עם זה את הפּתגם הוּא, המשמש לו כאזהרה בפני אופטימיות יתירה, שלא תעלה אותו שוב עד לשחקים, ובפני אכזבה, שלא תורידהו אל תהומות היאוש. במאמצים מוגברים הוּא נלחם בליאות הגופנית, שגורם לו הלב, המאומץ מעל המידה ואינו הולם כסדרו. כבר מדמדמת בתוכו לפעמים ההכרה, כי מחלתו אנושה היא ואין לה תרופה. “מחלה אנושה”, כותב הוּא באותו קיץ 1899 בפיליטון על מקום־המרפא נאוּהיים, “הרי אינה אלא זקנה קודם זמנה”. וארבעה־עשר יום אחר־כך (19 ביוני 1899) רושם הוּא ביומנו בפאריס: “אני מוסיף להתאכסן עוד, מתוך שמירת מסורת, בבית הישן הזה [המלון קאסטיל], שבו כתבתי לפני ארבע שנים את ’מדינת־היהודים’. איזו דרך מאז! גם איזו התעייפוּת”.

ארבעה שבועות לאחר שכתב את מכתביו לבילוב ולדוכס נלקח ממנו גם הסעד האחרון של מדיניותו בימים ההם: נאֶוולינסקי. ארבע־עשרה שנה היה נגוע במחלת־לב, ועתה גברה והחמירה. משום־כך גם לא מילא את השליחות שהטיל עליו הרצל, להכשיר את הקרקע ברומא בזמן נסיעתו לארץ־ישראל. בשובו מן הארץ כבר ראה אותו הרצל כמועד למוות. לכן השאיר בידו את אלפיים הפראנקים, שנתן לו כמפרעה לנסיעתו לרומא, בלי לדרוש כל שירות תמורתם. והנה עתה, לאחר שנכשלו כל הנסיונות לבוא שוב לידי מגע עם גרמניה, נשאר נאֶוולינסקי היחיד, שלדעתו של הרצל עשוי היה לפלס את הדרך אל השולטן. ונאֶוולינסקי אמנם מוכן היה, למרות מחלת־לבו, לצאת מיד לקושטא, ורופא־הבית של משפחת נאוולינסקי, שהרצל שאל לדעתו לשם זהירות, לא התנגד: כאן כמו בכל מקום אחר, יכולה לבוא עליו התקפת־לב שימוּת בה; הנסיעה כשלעצמה איננה מזיקה. הרצל היה לו אפילוּ הרושם – וכנראה בצדק – שהרופא יעץ לנאֶוולינסקי לנסוע לארץ בדרום. הרצל שלח אתו כמלַווה את הרופא הצעיר ד"ר פּוֹבּוֹרסקי, חבר אגוּדת הסטודנטים “עבריה” בווינה, וניתנו לו כל הוצאות הנסיעה, בשבילו ובשביל משפחתו. כשנסע נוולינסקי ב־30 במארס 1899 מווינה, היתה להרצל בכל זאת הרגשה של אחריות כבדה. אך התקווה, להיקרא על־ידי כך בקרוב אל השולטאן, גברה עליה. שלושה ימים אחרי־כן בא מברק מאת פּוֹבּוֹרסקי כי נוולינסקי מת פתאום. הרצל נזדעזע עד עומק לבו, תכופות חזר ושאל את עצמו, אם לא אשם הוּא במותו. למעשה דומה, כי משפחתו של נוולינסקי לא היתה לה תוצאה זו בלתי־רצוייה, וכי אפילו נוולינסקי עצמו התחשב בזה: על־ידי כך יהיה הרצל חייב חיוּב מוסרי לדאוג למשפחתו. בישיבת הוועד־הפועל, שנתכנסה באותו יום, הוחלט, לפי הצעתו של הרצל, להשתתף בהוצאות הקבורה ולהמשיך עד סוף השנה בתשלום תמיכה חדשית, בסך מאתיים גולדן, שהיה נוולינסקי מקבל. את עיתונו של נוולינסק de LEst Correspondance החליף הרצל לעיתון יומי קטן, שיצא בווינה בשם Journal de Vienne Petit ותפקידו היה לספק, בהנהלתו של קוֹזמיאן, ידידו של הגראף באדני, ידיעות על המזרח התיכון.

תחילה חשב הרצל, כי זוהי אבידה קשה גם לתנועה הציונית: “היוּ לו קשרין מצוינים עם קושטא ועם רומא. עתה אין לכך כמעט תמורה”. “די ואֶלט” הביא רשימת־הערכה על מותו. כעבור ימים אחדים היה משפטו של הרצל מתון וספקני יותר: “אם הוּא עשה בשבילנו דבר־מה אצל השולטן”, רשם, “אם בכלל היה בידו לעשות מה, אינני יודע עד היום הזה… את הסוד הזה לקח עמו אל הקבר. ובכל זאת מצפוני נקי גם בפני משלמי־השקל שלי, שהצעתי לפני הוועד־הפועל לתמוך בו. אם גם לא היה בידו להועיל, הנה עלול היה להזיק הרבה מאוד. הוּא רמז לי על כך בהזדמנות, ואני מיהרתי לעשותו לידידי, לפני שיעבור לסחטנות. במאמר קטן אחד בעיתונו יכול היה לתאר אותנו כאויבים מסוכנים לתורכיה”. כמה ימים מאוחר יותר נתברר מבדיקת הפנקסים, כי גם תמונה זו היתה כנראה בהירה מדי: עיתונו של נוולינסקי לא היו לו עוד אלא תריסר חותמים בלבד. “אף־על־פי־כן”, רשם הרצל, "היה לנו האיש לתועלת. עיקר זכותו הוא בזה, שלמדתי ממנו שלא לרחוש כבוד אל הַפַּחוֹת. שני חודשים אחרי־כן סיפר לו נוּרי־ביי, פקיד תורכי גבוה, אך עֵד לא מהימן ביותר בדרך כלל, כי נוולינסקי מעולם לא הביא את הצעותיו של הרצל לידיעת אנשי־ההשפעה בתורכיה, ואף הציע את עצמו לרגל את הציונים…

*

מותו של נוולינסקי חל בימים של ההתרגשות הגדולה גם סביב הבאנק. ליצור אותו, ובמהירות האפשרית, דבר זה נראה להרצל כעניין חשוב ודחוף ביותר; רק בדרך זו יכול היה להשיג קרקע בטוחה תחת רגליו, שלא יהיה צריך לחשוש בכל משא ומתן, שמא ידרשו מוקדם מדי להמציא את האמצעים הכספיים הגדולים, שעליהם ביסס את הצעותיו. העבודה המעשית נעשתה כאן עי־ידי האחרים, ובייחוד על־ידי ווֹלפסון, שיעקבוס קאן סייע בידו. אבל הרצל התעניין בכל פרט, דחק ועורר. הכול נעשה בשבילו איטי מדי, סחוב מדי. מכל צד הזהירו אותו, שלא יהיה דוחק את הקץ, שלא יהיה נחפז בעניין ריאלי זה; אך הוא, נתמך על־ידי אביו, עמד על דעתו. המתינות של האחרים לא היתה מובנת לו כלל, הוא ראה בה רפיון־ידים, השתמטות, אי־רצון, אם לא חבלה; הוא חשד במהססים, שהם עומדים בקשר עם המתנגדים. ובכלל מתנגדים הרי היתה כל היהדות שאינה ציונית. אבל כל המכשולים לא יכלו לדכא אותו, אלא לשעות או לימים בלבד. “בקשיים כאלה, כפי שהם מתגלים עכשיו”, כתב לווֹלפסון ב־6 במארס 1899, “חייבים אנו להשאר איתנים, כמו בסערה בים. אנחנו עם יורדי־ים”. וכעבור שני ימים: “צו־השעה הוא לעשות את המאמצים האחרונים. אני אוזר עוד פעם את שארית מרצי, כדי להגשים את ההחתמה… ארגן נא סוף־סוף, למען השם, את מקומות ההחתמה! עכשיו, ארבע־עשר יום לפני ההחתמה, אין שולחים לי כלום לפירסום ב”די ואֶלט“. אכן, איך ייעשה הכול? אני מודאג מאוד ולולא מצאתי בעקשנותי מקור להחזיק מעמד, לא הייתי מוצא דבר לעודדני”.

בו בזמן התאמץ לעורר על־ידי ידיעות ורשימות שונות ב“די ואֶלט” מצב־רוח מתאים בין הציונים לטובת הבאנק, בדומה לזה שנתעורר על־ידו לקראת הקונגרס הציוני הראשון. ואכן, ראִייה מעין זו ראה גם את המשימה החדשה. לאחר שהוחשו על־ידי דרישותיו ודחיקותיו הבלתי־פוסקות העבודות בלונדון עד כדי כך, שהבאנק נרשם כחוק ב־20 במארס 1899, וב־28 במארס נפתחה ההחתמה על המניות, שנועדה להימשך ארבעה שבועות, כתב אל ווֹלפסון: “עתה דבר־נבואה. אולי אני טועה טעוּת איומה – ותהיה זאת הפעם הראשונה והקשה ביותר בתנוּעה כולה – אני מאמין, כי ההחתמה תצליח. יש הלך־רוח לטובת הבאנק, בכל מקום שאני מטה אוזן. אני מריח מעין רוח־קונגרס לטובת הבאנק. גם אחרים שותפים לדעתי זו. ד”ר כהן אומד את ההחתמה ב־750,000 מניות. הלא נראה! אם תיכשל ההחתמה, נוּכל לסגור את העסק. אם תצליח, צפויים הישגים גדולים".

מכתב זה נכתב שני ימים לפני נסיעתו של נוולינסקי לקושטא; הרצל קיווה אז להיות קרוּא אל השולטן עוד בעצם עבודת ההחתמה על הבאנק ולנצל אחר־כך הצלחה זו לטובת הבאנק. “ניווכח ונראה”, נאמר במלים בטוחות עוד יותר בקול־הקורא לחתימה, שהופץ מטעם הוועד־הפועל, “אם העם היהוּדי מוכן לעשות מאמץ לעזרת־עצמו… עבודות ההכנה הדיפלומאטיות של מנהיגי הציונות המדינית התפתחו והגיעו עד כדי כך, שמיד אחרי גמר החתימה יוכלו להיעשות הצעדים המעשיים הראשונים לשם הגשמת תוכניתנו הגדולה”. ולאחר יום־ההחתמה הראשון רשם ביומנו: “הריני נמצא עכשיו באחד ממצבי־הרוח, שבהם עושה פאוסט חוזה עם השטן. מי שהיה מבטיח לי היום את הצלחת ההחתמה, הייתי מוכר לו מיד עשר משנות חיי”.

כמו לאחר ההודעה על כינוּס הקונגרס הראשון, כן נתעוררו גם עתה ביתר עוז ההתקפות של המתנגדים; ברור היה, כי הצלחת ההחתמה תעלה בהכרח את כוחה של אותה תנוּעה, שהכריזו עליה כעל אוּטוֹפּיה. הבאנקים הגדולים גילו כולם יחס עוֹין. פּוֹזנאנסקי מווארשה, שהבטיח בשעתו את עזרתו, חזר בו מדיבורו; היה לעוּבדה: בגרמניה יכלו לציין כמקום לחתימה על המניות רק את משרדו של ווֹלפסוֹן ומרכז הבאנק בלונדון. הפיצו את הדיבות האישיות הרעות ביותר: המייסדים עושים זאת רק לטובת־הנאה עצמית, דיברו על רווחים בסכומים עצומים. ובנוגע לצד הענייני, הצביעו על יק"א, שיש לה די כסף כדי לעשות את הקולוניאל־באנק לדבר מיותר.

לעומת התקפות אלה יכול היה הרצל לציין כי כאן, בניגוד לנוהל בשעת ייסודם של באנקים אחרים, לא קיבלו חברי המועצה המנהלת, שבראשה עמד דוד ווֹלפסון, שום תשלום, ואף הם השתתפו בהוצאות־הייסוד בסכומים ניכרים שניתנו על קרן הצבי; גם המועצה־המפקחת, שבראשה עומד הוא עצמו, מורכבת רובה מאנשים שאינם סוחרים, וכל מעיינם הוא לדאוג, שהבאנק יתפתח וישגשג לתועלתו של העם היהודי. כספן של קרנות צדקה, ויהיו אלה גדולים ומרובים ככספי יק“א, אינם עושים את הבאנק מיותר. הוּא ממשיל את רכושה של קרן־צדקה לבריכה, ואילו רכושו של הבאנק כ”אמצעי־חיבור כלכלי" משול לנחל. ורק הנחל יכול להניע טחנות. אם אותן הקרנות יהיו נגד ארץ־ישראל, יבוא הבאנק במקומן; ואם בעד הציונות יהיו, ישלים הבאנק את עבודתן. בנאום גדול בווינה דיבר באופטימיות רבה על הבאנק. יש לראות בו את ההתחלה של חברת־זיכיון יהודית, הוא יניח יסוד לכושר־האשראי של העם היהוּדי ויהווה ציר ונקודת ריכוז לכל הכוחות הרוצים בבניין.

הישגי התעמולה לשם יסוד הבאנק איכזבו את התקווֹת הגדולות שתלו בה. ימים מועטים לפני גמר מועד ההחתמה נקנו, לפי הערכתו של ווֹלפסון, 200,000 מניות, שלושה רבעים מהן ברוסיה; זאת היתה תוצאה מכובדת, עוּבדה משמחת כשלעצמה בתנאים הקשים, אך לגמרי לא בהתאם להודעות הקולניות ולתקווֹת הנשגבות. מלבד זאת נחוץ היה, קודם שניגשים לחלוקת המניות שנחתמו, כי יושג מספר של 250,000 מניות. סכום־יסוד זה נקבע בתקנות הבאנק, כדי למנוע ייסוד באנק זעיר, שאין בו בטחון לכספים המושקעים בו. עבודה חדשה היתה אפוא דרושה. לאחר רוב הפצרות ודרישות של הרצל, שהגיעו לפעמים לידי דברים מעליבים ממש, הושג בסוף יולי 1899 גם דבר זה, נאסף סכום־היסוד של המניות. במועדו, לפני התכנס הקונגרס הציוני השלישי, נסתיים ייסוד הבאנק.

*

מן המאמצים המדיניים הבלתי־פוסקים, שעשה הרצל אותו זמן מתוך ניצול כל שעת־כושר, היה החשוב ביותר השתתפותו הקצרה בוועידת־השלום הבינלאומית הראשונה, שנתכנסה בהאג ב־18 במאי 1899. עוד בקונגרס הציוני השני קידם הרצל בברכה, כמסופר לעיל, את הכרזת־השלום של הצאר הרוסי, שנודעה אז בראשונה. והנה נאספו יחדיו באי־כוח המעצמות למועצה. הרצל לא החמיץ את ההזדמנות הזאת. על־ידי כך שהשיג את הסכמתה של הרוזנת בּרטה פוֹן זוּטְנֶר, הלוחמת הידועה לרעיון־השלום, שֶתְּרַאְַיֵן למען “די ואֶלט” את חברי המועצה החשובים ביותר ותשאל לדעתם על הציונות, ביקש הרצל להביא “לפני אירופה המכונסת” את דבר הציונות “בלי לפגוע ברגשותיה של תורכיה ובזכוּיותיה”. ואמנם עניינה הבארונית רודפת־השלום, שהיתה הודות להרצל גם מצדדת חמה בזכוּת הציונוּת, כמה מדינאים לטובת הציונוּת, וּבתוכם את המדינאי רב־ההשפעה בצרפת ליאון בּוּרג’וּאַ (Bourgeois) ואת השגריר של ארצות־הברית בבּרלין אנדרוּ וייט (White). את השיחות עמהם ועם אחרים פירסמה אחר־כך ב“די ואֶלט”.

באמצע יוני 1899 נסע הרצל עצמו, דרך מקום־המרפא נאוּהיים, שבו ביקש להשקיט מעט את לבו הנגוע ואת עצביו, להאג. עיקר תכליתו היה להתקרב אל באי־כוח רוסיה, כדי להשיג במשך הימים ראיון אצל הצאר. מיד בערב הראשון הציגה אותו הרוזנת פון זוּטנר לפני יועץ־המדינה בְּלוך, האיש שהיה היוזם הראשון לוועידה זו. איוואן פון בלוך, שכבר היה כבן שישים וחמש שנה, היה ממוצא יהוּדי, והגיע לכבוד ולפירסום כבאנקאי, כקבלן לסלילת מסילות־ברזל וכמחברם של כמה חיבורים בשאלות הכלכלה הלאומית. אחר־כך התעמק בשאלת המלחמה, ומתוך תפיסה נכונה של ההתפתחות הצבאית והערכה מוגזמת של התבוּנה האנושית הגיע לידי ההכרה, כי הטכניקה המלחמתית תביא לידי ביטול המלחמה, מאחר שזו תלך ותיעשה מחוסרת כל תועלת. בספרו הגדול, שבו פירש את רעיונותיו אלו, הציע איפוא פירוק־זין כללי. בהשקפות הללו היה מקצת מן ההתאמה להשקפותיו של הרצל. גם הרצל משוכנע היה בחשיבותה של הטכניקה המלחמתית בשביל השלום,⁸⁴ והוא גינה אותו כבוד, שהציוויליזאציה האירופאית רוחשת ל“שפך־הדמים המאורגן של המלחמה”. את תועלתו המעשית של הרעיון הפּאציפיסטי, במידה שהוּא מבוסס רק על רצונו של האדם, העריך עתה אולי עוד פחות מקודם לכן; אין הוא מאמין, כתב עוד בשנת 1898 לברטה פון זוּטנר, כי בנדיבות־לב וברעיונות נאצלים אפשר לתקן את בני־האדם. “כל הרוצה לשנות את בני האדם, חייב לשנות את תנאי־חייהם”, רושם הוא באוגוסט 1899 כעיקרון־יסוד של חייו. כך יכול היה הרצל להיפּגש עם בלֹך בהשקפותיו; גם מבחינה אישית מצא בלוֹך חן בעיניו. אף־על־פי־כן, אם תמך בו הרצל בימים ההם בעטוֹ, עשה זאת אך ורק כדי לחייב אותו ולרכשו לשירות למען הציונות. בכלל היתה זאת הפוליטיקה החדשה שלו, שחזר וניסה לנהלה בשנים הבאות: לסייע לאחרים בשאלות מדיניות־כלליות, שלא היוד בעצם מעניינו, כדי להפנות את האמון, שירכוש בפעולת־ביניים זו, למסלול פורה לטובת מלאכתו הוּא.

ב־16 ביוני נזדמנה לו שעת־כושר לכך. גרמניה מלכתחילה לא הסכימה לכל התוכנית של ועידת־השלום בהאג אלא באי־רצון. בשאלת בית־הדין הבינלאומי לבוררות, שבהקמתו דנו מסוף מאי, נקטה גרמניה עמדה שלילית תקיפה. מטעם הממשלה הגרמנית שלל הציר הגרמני צוֹרן ב־16 ביוני 1899 בחריפוּת בית־דין לבוררוּת, משום שלדעתו הוא מסכן את הריבונוּת של המלכים ואת עצמאות העמים. על־ידי נקיטת עמדה גלוּיה זו, שלא היתה נבונה מבחינה מדינית, ניתן פתחון־פה לשאר המעצמות להטיל על גרמניה את האשמה לאי־הצלחתה של ועידת־השלום, וכתוצאה מזה למניעת השלום בעולם; ואמנם בימי מלחמת־העולם הראשונה עתידים היו לזכור לגרמניה ולנצל בתעמולה נגדה את עמדתה זו. הרצל עשה איפוא שירות גם למדיניות הגרמנית וגם למדיניות הכללית, ובייחוד הרוסית, כשכתב בו ביום אל הדוכס מבאדן והודיע לו – לשם העברת הידיעה לברלין – על הלך־הרוח האנטי־גרמני בקרב חברי הוועידה ומבקריה. אם יגיעו בוועידה לידי הסכם על־יסוד העקרון של בית־דין לבוררות בלא גרמניה ומתנגדים אחרים, יקומו שתי קבוצות של מדינות בעולם: מדינות־בוררות וכעין מדינות שמחוץ לחוק הבינלאומי. “הסכנה לגרמניה תהיה בזה, שעל יסוד רעיוני של הצדק, בלי הבלטת כל נקודת־מחלוקת ממשית, תיכרת ברית, אולי מעבר להתקשרויות של עכשיו, ושגרמניה תישאר עומדת פתאום לבד מן החוץ, כמו אוסטריה בשעתה בברית הגרמנית [1866]. ודווקא מפּני שאין כאן דרישה או עניין שבמחלוקת ממשית, לא תהיה לגרמניה תואנה שבממש כנגד זה. יש לקוות, שהחשבון עשוּי בלא דעת בעל־הבית, ואני הייתי מאושר אילו יכולתי למען מניעת סכנה לגרמניה בעוד מועד, למסור ידיעה צנועה כעין זו”.

בו בזמן הודיע ליועץ־המדינה בלוך את תוכן מכתבו אל הדוכס. כשנסע כעבור שני ימים הפרופיסור צוֹרן, לפי דרישתו של ראש המשלחת הגרמנית בהאג, גראף מינסטר, בחזרה לברלין, למסור שם דין־וחשבון על מהלך הוועידה, יכול היה להיראות הדבר, כי אזהרתו של הרצל היא שגרמה, שהממשלה הגרמנית תקרא את צירה בחזרה.⁸⁵ בלוֹך ביקש מהרצל תזכיר על צעדו אצל הדוכס בבאדן, ומסר אותו אל השגריר הרוסי דאֶ־סטאל (de Staal), והוא טילגרף את תמציתו אל הצאר בפטרבורג. בזה השיג הרצל את מבוקשו: שמו הובא מתוך שבח לפני הצאר; בלוֹך הבטיח להשתדל למען השגת ראיון.

ואמנם היה רצוּי מאוד להביא ידיעה נכונה על הציונות לפני שליטי רוסיה. שכן עוד בראשית יוני פורסמו ידיעות בעיתונות, כי הממשלה הרוסית מנהלת חקירות בדבר פעולה סוציאליסטית בלבוּש ציוני. הרצל חשב כל זה רק לדיבות שמפיצים מתנגדים. ואולם ב־19 ביוני קיבל בפאריס, מקום שהלך לאחר הוועידה בהאג, ידיעה מפרופ. מאנדלשטאם ברוסיה, כי מיניסטר־הכספים ויטאָ אסר את הפצת דברי־הדפוס של הקולוניאל־באנק היהוּדי ברוסיה. הרצל ביקש מיד את יועץ־המדינה בלוֹך שיתערב בדבר, והוּא הבטיח לעשות כן. למעשה שאלה ממשלת רוסיה (כפי שאנו למדים עכשיו מתיקי משרד־החוץ הגרמני) עוד באפריל 1899, על־ידי שגרירה בברלין, את ממשלת גרמניה, אם גם בגרמניה הבחינו כי אֶלֶמֶנְטִים סוציאליסטיים רבים מתחברים עם הציונים, בשביל להפיץ את דעותיהם באין מפריע, ועל־ידי כך קיבלה אותה תנועה, שהיתה בראשונה רקה תנועה דתית ולאומית, “אופי מדיני מסוכן”. משרד החוץ בברלין ערך בעקבות בקשה זו חקירה ודרישה, על־ידי ראש המשטרה בברלין, והגיע לידי מסקנה, שאין לתנועה הציונית חשיבות מבחינה מספרית ושהיא רחוקה מן התנועה הסוציאליסטית. הקיסר, שפיליפּ אוילנבּוּרג הביא לפניו את הדבר, קיבל אותו “בלי הערה מיוחדת”, וכך נמסר הדו"ח לרוסיה…

גם אל השולטן, דומה היה בהאג, הולכת ונסללת דרך. את הציר התורכי בוועידה זו, נורי־ביי, המזכיר הכללי של משרד־החוץ התורכי, הכיר הרצל עוד בנסיעתו הראשונה לקושטא. עתה הודיע לו נורי, כי הוּא מוכן לצרף לו קבוצה של פקידים (והוּא עצמו יהיה אחד מהם), שבמחיר של שוחד לא קטן ישיגו לו ראיון אצל השולטן. נראה היה, שנמצא ממלא־מקום לנֶוולינסקי.

דרך פאריס, שבה נתן לו נארסיס לֶוואן סיכוי מעומעם, כי יק"א תעמוד לעזרתו, אם המדובר יהיה על תוכנית מעשית לעבודת־התיישבות, מיהר הרצל ללונדון והשיג שם את ההחלטה, כי ב־29 ביוני 1899 יתחילו בחלוקת המניות של “אוצר התיישבות היהוּדים” לחותמים. ב־26 ביוני השתתף בוועידה של הפדראציה הציונית בבריטניה, שנוסדה שנה לפני־כן. בערב נאם לפני אסיפה גדולה באולם סאן־מארטינס־טאון. נאומו היה עממי, אך בשביל הקורא היום מורגש יותר מדי המצב הקשה, שמצוּי היה בו אותה שעה: הרי היה זה המקום, שבו השמיע לפני שלושת רבעי שנה את נאומו המשיחי, המבטיח והמעורר. להצדיק עצמו לא היה יכול, משום שלא היה רשאי ולא רצה לספּר פרטים על המשא־ומתן שלו. הוא עבר איפוא על כך ברמיזות, שהשאירו בקהל הנלהב שוב את הרושם, כי מעמדו המדיני חזק יותר ממה שהיה באמת.

בפעם הראשונה דיבר אז בפומבי גם על המטרה הקרובה, שאליה חתר עכשיו. אם אדם בא ורוצה לבנות את ביתו, והתנאים אינם נותנים לו את האפשרות לקנות מיד את שטח־הקרקע שהוא רוצה בו, הרי אפשר עוד למצוא גם דרכים אחרות: חכירת הקרקע או שכירת הדירה. “אל יחס משפטי כזה במובן המדיני רוצה אני ומקווה אני להגיע עם הממשלה התורכית. ובאותו רגע שבו לא תהיה עוד ריבונות של הוד מלכוּתו השולטן בחזקת שאלה; שבו לא תהיה העליה היהוּדית לארץ־ישראל נחשבת בעיני השלטון התורכי להפרה של חוקי הארץ, אלא קונסולידאציה והרמת ערכו של רכושה, יש לקוות שנגיע לידי הסכם. עלתה בידי להשיג לתפיסה הזאת ולהצעות האלה כמה ממליצים רבי־השפעה”. “אנחנו רוצים להשיג צ’ארטר מאת ממשלת־תורכיה, בשביל ליישב את ארץ־ישראל תחת ריבונותו של השולטן”.

*

בדומה לדברים האלה אמר גם בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני השלישי. “מאמצינו מכוּונים לכך להשיג צ’ארטר מאת הממשלה התורכית, צ’ארטר תחת ריבונותו של הוד מלכותו השולטן. רק לאחר שיהיה בידינו צ’ארטר זה, שהוּא חייב להכיל את הבטחונות במשפט־הכלל הדרושים, נוכל להתחיל בהתיישבות מעשית גדולה”.

יש להסיק מן ההצהרות האלה – ועל שאלת־ביניים בקונגרס השלישי אישר זאת הרצל במפורש – כי הניסוח הזה, שיכולנו להבחין בהתהווּתו במסע לקונסטאנטינופול ב־1898, לא היה אלא מעין מפנה תכסיסי. מכל ההשתדלויות והמאמצים יצא, שהדרישה למדינה בלתי־תלויה או אף למדינה ואסאלית בחסותו של השולטן, אין לה בזמן הקרוב כל סיכוי לביצוע. השולטן לא ימכור בשום תנאי את ארץ־ישראל, הקדושה גם למוסלמים. ואולם יכול היה להתקבל על הדעת מתן זכיונות להתיישבות, במכירה או בחכירה, לחברת־התיישבות גדולה; וצריך יהיה אז לדאוג לכך, כי התעודה שתעניק זיכיון זה ושהרצל כינה אותה מעתה בשם “צ’ארטר”, תכיל תנאים כאלה, שיש בהם למעשה כל הבטחונות הנדרשים, ביחוד שלטון־עצמי והגנה־עצמית. הרי על יסוד שטרי־צ’ארטר כאלה יושבו מאז המאה השש־עשרה ארצות שלימות על־ידי חברות זיכיון (Chartered Companies); מקצתן, כגון החברה ההודית־המזרחית המפורסמת, על־ידי אירגון קשרי־מסחר, שבעקבותיהם בא גם הדגל של הממלכה; ומקצתן כגון במושבות רבות שבאמריקה הצפונית, על־ידי פיתוחה ועיבודה של אדמת־בור. התנוּעה הקולוניאלית החדשה מאז שנות השמונים של המאה הי"ט חזרה שוב, לאחר הפסקה ליבֶּראליסטית קצרה, אל המסורת הזאת. החברות באנגליה לבּוֹרניאו הצפונית, לאפריקה המזרחית, לאפריקה הדרומית־מערבית, ולגויניאה החדשה קיבלוּ כוּלן זכוּיות־שלטון וריבונות מסוימות על שטחיהן, אם כי רובן לא השתמשו אלא מעט בזכוּיות הללו ושאפו לכך, שמדינתן תבוא מהר ככל האפשר ותשחרר אותן מן התפקידים היקרים והמסוכנים של ההגנה והשלטון. אפילו לגבי ארץ ישראל לא היה חדש הרעיון של חברת צ’ארטר: הגנראל האנגלי וחוקר ארץ־ישראל סיר צ’ארלס ווֹרן (Warren) דרש אותה עוד בשנת 1875, ובאותם הנימוקים כמעט, שהשתמש בהם הרצל, בכוונה גלוּיה שיתפתח ממנה “פרינציפּאט” יהודי, “יהא זה תחת חסותן של המעצמות הגדולות, כממלכה בלתי־תלוּיה”. הרצל, יש לשער, לא ידע אז את ההצעה הישנה הזאת; אך גם לוֹ – בניגוד לאותן החברות הנזכרות לעיל, שעיקר עניינן היה הריווח הכלכלי – היה כמובן חשוּב ביותר, כי בתנאֵי הצ’ארטר יובטחו זכוּיות ותפקידים ממלכתיים. היה אז מן ההכרח, כי במקום ארץ־המולדת, שאצל עמים אחרים היא ממלאת מטבעה את התפקיד של ארץ־חסות, תבוא אצל היהודים מדינת־חסות זרה, שתהא מתאימה ומוּכנה לכך או שמועצת־העמים תקבל עליה חסוּת מעין זו, שתבטיח את קיוּם תנאיי הצ’ארטר.

הקונגרס השלישי, שבו דיבר הרצל בפעם הראשונה לפני התנועה הציונית כולה על המפנה הטכסיסי הזה, התקיים בימים 15 עד 18 באוגוסט 1899, שוב בבאזל. משני הקונגרסים הקודמים נבדל בזה, שהמתנגדים העקרוניים לציונוּת המדינית לא הופיעו עוד בקונגרס. המשתתפים, באי־כוחה של התנוּעה, שגדלה למן הקונגרס השני בהיקפה שוב ברבע, צידדו כולם, לפחות כלפי־חוץ, בציונות המדינית, שהיתה גם ברוסיה – כפי שהודיע ברנשטיין־כהן – הזרם השליט בציונות, אם כי הוסיף להתקיים ועד חובבי־ציון באודיסה, שאחדים מחבריו היוּ גם ממנהיגי הציונים, חברי הוועד־הפועל הציוני. היעדר זה של מתנגדים עקרוניים שיווה לקונגרס אופי מגובש יותר, ולדיוניו – אותה נימה שקטה ומתונה, שדרש אותה הרצל במפורש בנאום־הפתיחה שלו, לתועלת התנועה ולכבודו של עם ישראל. עם זה כבר בא לידי ביטוי החל־רוח אופוזיציוני ניכר נגד הרצל והחוג המצומצם של הוועד־הפועל הווינאי. תופעה זו כשלעצמה לא היה בה סימן רע: הרצל היה קשור ומעורה כל־כך בתוך התנועה, ומנהיגותו היתה כל כך ללא־עירעור, שלא היה עוד צורך בקריאות אהדה והתלהבות בלבד, ומצדדיו יכלו לבקר בפרטים את שיטותיו ומעשיו. השאלה היתה רק, מה עתיד לצמוח מעמדת־ביקורת זו.

בנאום־הפתיחה שלו, שתיאר בו שוב את תפקידיה וחשיבותה של התנועה, והבליט את הרעיון של אי־התערבות בענייניהן של הארצות השונות, יכול היה הרצל להצביע על שני הישגים גדולים. הראשון היה ייסוּד הבּאנק, שיהווה אך מעין חוּליית־ביניים להשגת הצ’ארטר. רק על־יסוד הצ’ארטר שיושג תיווסד החברה־להתיישבות, ברכוש גדול הרבה מזה של הבאנק. את ההכנות האירגוניות האלה הוא ממשיל לזרעים, שמפקידים אותם בתוך הקרקע. “תחילה היתה זו זריעה של רעיונות, עכשיו זוהי זריעה של מפעלי־אירגון. היום אין זה עדיין לחם, זהו לחם המחר”. יותר מן השֹבעים מיטיבים להבין זאת העניים והעמלים. “הללו יש להם דמיון של המצוקה, הם יודעים מהיום ומאתמול, מה מאוד יכאיב הרעב גם מחר. ובמצב זה נמצאים מאות־אלפים רבות ומרובות מבני עמנו”.

והמאורע החשוב השני מאז הקונגרס השני היה קבלת פני המשלחת הציונית על־יד קיסר גרמניה בירושלים. הרצל קבע רק את העוּבדה בלבד; ולא הזכיר לא את תקווֹתיו המבוססות שלפני הראיון, ולא את האכזבה, המבוססת לא פחות, שלאחר־מכן. “כבר עצם העוּבדה”, אמר בלשון ההודעה, שפורסמה קודם־לכן ב’די ואֶלט’, כי “הקיסר הגאוני הפנה את תשומת־לבו אל רעיוננו הלאומי, יש בה כדי לנטוע בנו תקווה מסוימת. תנועות פחותות־משקל אין מבחינים בהן מגובה כזה. והיה כאן יותר מנתינת־דעת בלבד. לא נתקבלה איזו משלחת יהודים סתם, לא חבריה של איזו אגודת־התיישבות מעשית סתם, אלא משלחת מטעם הוועד הפועל הציוני. נימוקיה ומטרותיה של תנועתנו היו ידועים יפה מראש; והוד מלכותו הקיסר הגרמני הבטיח לנו באותו יום, שכל היהדות תזכור אותו לטובה, את התעניינותו האוהדת”. הוא ביקש מן הקונגרס שלא לנצל מאורע זה בצוּרה תעמולתית ולא לעורר על כך ויכוחים. אחת יש בכל אופן להטעים: “חוּקיוּתה ולוֹיאליוּתה המוחלטת של תנועתנו, שנתכבדה כבוד גדול כל־כך, הן לאחר המאורע הזה אחת ולתמיד מחוץ לשאלה”.

דבריו של הרצל עוררוּ סערת־התלהבוּת באוּלם וביציעים. אך גם רעש־תשוּאות זה לא היה בו כדי להשתיק את רוּח־הביקורת, שהתחילה מנשבת עתה.

הלך־הרוּח האוֹפוֹזיציוני, שראש־המדברים שלו היה ליאון מוצקין, פנה בעיקר נגד שלוש נקודות. הבלתי־נעימה ביותר היתה הביקורת על נאומו של הרצל באוקטובר 1898 בלונדון. מוצקין גינה את הנאום הזה, שבו הובטח יותר מדי ומתוך החלטיות גדולה מדי. על־ידי תעמולה נחפזת ונפרזת כזאת מצד אישיות קובעת נגרמות רק רתיחות־התלהבות רגעיות בעם, המונעות פנייה אל תבונתו ועבודת־ההכנה שקטה ושיטתית. הרצל נדחק על־ידי כך בפעם הראשונה אל עמדת־הגנה; הרי היתה אמת בדבריו של מוצקין, – שלא ידע, כמובן, את נסיבות הנאום. הרצל הגן על עצמו בעצבנות כלשהי, המובנת מתוך השתלשלות הדברים. הוּא הצדיק את דבריו בעצבנות כלשהי, המובנת מתוך השתלשלות הדברים. הוּא הצדיק את דבריו במצב־העניינים בזמן נאומו; הוּא לא קבע שום מועד לגאולה, אלא רק אמר כי הוּא “משוכנע יותר מבכל פעם אחרת, כי אנו נמצאים בדרך הנכונה”. ועל־ידי קצת דברים מלהיבים כאלה דוחפים, לדעתו, את התנועה ביתר חוזקה קדימה, יותר מאשר על־ידי “הצורה המתימטית של התעמולה”, המתבקשת על־ידי המתימטיקאי מוצקין. “האדון מוצקין”, פנה אליו הרצל באירוניה חדה וכמעט־מעליבה נגד מתנגדו, שהאשים אותו גם בהתנהגות דיקטאטורית ואי־מתן אינפורמציה לחברי הוועד־הפועל הגדול, "היה רוצה שנעלים באופן מתימטי ומתוכנן, אם אירע משהו טוב בתנועתנו… אני מאמין, כי מחנה בדרכו זקוק למלה מעודדת, לשיר, לדגל… "

נקודת־התרעומת השנייה נגעה בניסוחים מסוימים שבתקנות הבאנק. ראשית התלוננו על כך, שבתקנון לא הושם לב להחלטת הקונגרס השני, שלפיה היה צריך לצמצם את פעולתו של הבאנק על “ארצות־המזרח, ובייחוד ארץ־ישראל וסוריה”. הרצל יכול היה להוכיח בתעודות, כי הדבר הזה נעשה כנגד רצונו ורצון הוועד־הפועל על־ידי המשפטנים בלונדון. עוד בראשית מארס סירב משום מה אוסישקין לחתום על הכרוז להחתמה, ורק לאחר שהבטיחוהו, כי ישנוּ את הנקודה הזאת, חזר בו. למעשה נקראה על־ידי המועצה המפקחת, שהרצל עמד בראשה, עוד לפני הקונגרס אסיפה־כללית יוצאת־מן־הכלל ל־17 באוגוסט, שהוטל עליה לשנות את הסעיף כך, שפעולות תעשייתיות ומסחריות בלבד יוכלו להיעשות גם בארצות אחרות, ואילו עבודת־התיישבות תיעשה, לפי דרישת הקונגרס, רק “בארצות המזרח, ובייחוד בארץ־ישראל ובסוריה”.

אם על־ידי החלטה זו ניטל העוקץ מתלונות אלה, הרי מצאו הפקפוקים החשדניים ביטוּי חריף יותר בביקורת שנמתחה על דרך חלוקת מניות־היסוד. כדי להבטיח את האופי הציוני של הבאנק לצמיתות. הוציאו בשביל הוועד־הפועל מאה מניות־יסוד, שיש להן דעות באסיפה הכללית כמספר הדעות של כל שאר בעלי־מניות, אך לא יכניסו רווחים. הן לא הביאו, איפוא, לבעליהן שום ריווח, ממניות־יסוד אלו זכאי הוועד־הפועל לחלק עשרים לציונים פעילים לכל ימי חייהם, כאות של כבוד, ובשביל ליצור, נוכח חילופים בוועד־הפועל, קבוצה קבועה של ציונים בעלי סמך וּוֶתֶק ציוני. שבע מן המניות האלה כבר הבטיח הרצל למייסדים העיקריים ולמנהליו של הבאנק. נגד זה טענו – ובחריפות יתירה שוב ליאו מוצקין – כי מעשה זה אינו דימוֹקראטי, ויש בזה גם סכנה לתנועה הציונית, מאחר שאין ביטחון שבעלי־המניות לכל־ימי־חייהם יישארו אמנם נאמנים תמיד לתנועה. הוויכוח על־כך נעשה סוער עד מאוד. הרצל היה מרוגז על אי־אמון זה, שכבר התחיל נותן סימניו בכל מיני חשדות עוד לפני הקונגרס, והחליט להראות פעם אחת לקונגרס שאין הוּא מוכן לשאת גינוי חשדני כזה וביטול מעשים שעשה. הוּא הצהיר על נכונותו לבדוק את כל ההצעות שהוצעוּ; אבל בעניין שבע המניות שכבר הובטחו עמד על דעתו, – אם כי וולפסון הנעלב ויתר עליהן בשמו ובשם חבריו בהנהלה, – ואף איים בהתפטרות. אם מונעים מן הוועד־הפועל את האפשרוּת לקיים הבטחה שהבטיח, אין הוּא רואה אפשרוּת להמשיך בעבודה. “אילו היתה לנו השגה אחרת מחשיבותה של הבטחה, לא היינו ראויים לנהל את ענייניה של התנועה הזאת”. הוא השיג, שהקונגרס הודה בהבטחה זו ורק החליט, שלהבא לא תחוּלקנה עוד מניות־יסוד.

עמדה תקיפה יותר נקט הרצל הפעם גם במה שנקראה “שאלת־התרבות” (או בנוסח של אז: שאלת הקוּלטוּרה). מאז הקונגרס השני גדלה אי־שביעת־הרצון מיחס האדישות או הדחיה, שהראה לגבי שאלה זו הוועד ־הפועל בווינה (חוץ מד"ר כַּהן, שהיה אחד מראשי־המדברים בענייני תרבות). אכן לעתים קרובות לא היה ברור כלל וכלל, למה התכוונו הנואמים והטוענים בנושא זה. ה“אגודה הכללית ללשון העברית” נוסדה בהתאם להחלטת הקונגרס השני. עבודתה, כעבודת התרבות בכלל, היתה תלוּיה בעיקרה בהשתתפותם של הציונים כיחידים. והנה קיבלו חברי הקונגרס תמיד בתשואות את הדיבורים היפים הנוגעים־עד־הלב בדבר הצורך בקולטורה יהודית חדשה; אבל בזה הסתפקו. מן ההנהלה אי־אפשר היה לצפות –ויוסף קלויזנר הצעיר גם אמר זאת בגלוי – אלא לאישור השאיפות האלה. שכּן נגד הזדהוּתה הרשמית של התנועה הציונית עם שאיפות־התרבות האלה עמדו החוגים החרדים, שראו בקידום זרם לא־דתי, ולעתים אף אנטי־דתי, הפרת הנייטראליות של הקונגרס בענייני דת, שהרצל הכריז וחזר והכריז עליה. בעיקר מסיבה זו ניסה הרצל תמיד להימנע בבעיה זו מוויכוחים, שנראו לו קודם זמנם. הוּא ביקש שחברי הקונגרס יראו תמיד לפני עיניהם את התפקידים המשותפים ואת היסוד ההשקפתי המשותף. “אל נא נחליש את עצמנו”, הזהיר, ’על־ידי הבלטת חילוקי־דעות, שבוודאי יתגלו בבוא הזמן ויוסיפו אז ברכה לחיי עמנו. שכן הניגודים הללו אינם מזיקים כל־עיקר, כשהם באים במועד הנכון, ואז הם משמשים לתיקון הדדי. עמדתי… בשאלה זו היא איפוא, שנסיר עתה ולזמן ידוע את כל המסכת של שאלות אלה מדיוני הקונגרס."

וכך היתה בשביל הרצל, בצד אישור הבאנק, התוצאה החשוּבה ביותר של הקונגרס קבלת התקנון החדש של ההסתדרות הציונית. תקנון זה נתן להסתדרות הציונית, שהיה לה עד אז אך אופי ארעי, צורה קבועה של מוסדות מסועפים. הוועד־הפועל כמוסד מבצע של הקונגרס חוּלק עתה רשמית לוועד־הפועל המצומצם של חמישה חברים, שישמש כהנהלת התנועה; ולוועד־הפועל הגדול, שאת מספר חבריו יקבע כל קונגרס מחדש. ההסתדרות עצמה נתחלקה לוועדות ארציות, גליליות ולאגודות מקומיות.

“הקונגרס שלנו”, סיים הרצל את הקונגרס עם התקדש ליל השבת, “היה… שקט. ההתלהבות של ההתכנסות הראשונה לא באה עוד לידי ביטוי ער כל־כך. במקום זה הרבינו לעבוד. הקונגרס יצא מימי העלומים… ונעשה כאילו גברי יותר. למדנו להכיר שלא נגיע למטרה, אלא אם נעבוד בשקט וביישוב־הדעת. העבודה אסור שתסתיים כשאנו נפרדים, אלא ברצוננו לקדם את הגשמת רעיוננו על־ידי עבודה והתלהבות יום־יום… עשינו משהו, עלינו לעשות עוד הרבה, ונעשה זאת על הצד היותר־טוב, אם נחיה בשלום”.

*

הקונגרס הפריך את המחשבה – כפי שאמר הציר הגרמני בבּרן⁸⁶ בדין־וחשבון שלו, שהקיסר הוסיף עליו הערות־הסכמה – “כי ההתעניינוּת בתנועה הציונית תישאר ערה רק כל זמן שיהיה בה הגירוי של החידוש”. ואולם למרות כל התשואות שהשמיעו להרצל עם גמר נאום־הנעילה שלו, לא יכול היה שלא להרגיש, כי לפחות חלק מן הצירים היה מאוכזב מכך, שלא השיג עדיין הישגים מדיניים גדולים יותר. לקוצר־הרוח שלו עצמו נוסף יותר ויותר קוצר־רוחם של כל אלה, שהיו מצפים לעבודה מעשית בהקדם. הלך־רוח זה דחף אותו ללא־הפסק לעבודה מוגברת יותר ויותר.

ביום שלפני הקונגרס נתקבל הרצל, בהשתדלותו של הֶכְלֶר, אצל הדוכס הגדול מהאָסן. הרצל ביקש ממנו לעזור לו בהשגת ראיון אצל הצאר הרוסי, שעמד לבוא לביקור בעיר־הבירה דארמשטאט. הדוכס הבטיח להשתדל בדבר. את הבטחתו הזכיר לו הרצל בראשית אוקטובר במכתב קצר, שאולי לא היה כנוּע למדי בשביל השליט הקטן. הכלר, שהביא את המכתב, התקבל בקרירות רבה; הזמנה אל הרצל לא נשלחה. הרצל פנה איפוא בסוף אוקטובר שוב אל העוזר הנאמן בבאדן. הדוכס הגדול ענה במכתב אישי, שכבר שוחח על־כך עם הצאר, אבל שר החוץ מוּראבייב מונע את הסכמה הצאר לראיון. הדוכס יעץ משום כך, שהרצל יכתוב תזכיר בלשון צרפתית, שהוא, הדוכס, יגישוֹ לצאר. הרצל כתב בהתאם לכך תזכיר, שהוא עצמו מציין אותו כ“מעומעם, מליצי, חצרני”, ואלכּסנדר מארמורק תרגמו לצרפתית. הדוכס שלח את התזכיר מיד לפטרבּוּרג. תוצאה חיובית לא היתה לתזכיר,⁸⁷ וגם לא להשתדלויותיהם של נורדאו וברתה פון זוטנר אצל פוֹביאֶדוֹנוֹסצאֶב, מוּראביֶב ושגריר רוסיה בווינה, קאפניסט. הדרך לפטרבּוּרג, ומפטרבּוּרג לקושטא, עדיין לא נסללה.

לעומת זאת דומה היה, כי הולכת ונסללת הדרך הישירה לקושטא. נוּרי־ביי, המזכיר הכללי במשרד־החוץ התורכי, שאתו דיבר הרצל במפורט בהאג, הבטיח בסוף אוגוסט 1899, כשעבר דרך וינה, להשיג, – תמורת “מפרעה” מידית בסך עשרת אלפים פראנקים והבטחת שלושים אלף נוספים בשבילו ובשביל ידידיו, הישרים כמוהו, לאחר הצלחתם – לעשות את הכול, כדי שהרצל יתקבל בקרוב לראיון אצל השולטן. נוכח הבטחות אלה, ביקש הרצל עוד מ־5 בספטמבר מאת בודנהיימר לעבד “הצעה לצ’ארטר” (קבלת זכויות־שלטון תחת ריבונותו של השולטן), ובודנהיימר גם עשה זאת יחד עם העורך־דין קלאֶ בבּרלין. אכן, נוּרי־ביי לא הרבה עוד אחר־כך להמציא ידיעות; אך לעומת זאת שלח סוכנו קראספּי אל הרצל מכתבים על מכתבים ובהם סיפר הרבה, בצרפתית גרוּעה מאוד, על שיחות עם אישים חשובים, שלדבריו רכש אותם לעניין. באמצע דצמבר 1899 – באותם הימים, שבהם עשה התעשיין הגרמני גיאורג פון סימאנס בקושטא לשם המשא־ומתן בדבר מסילת־הברזל לבאגדד – כתב קראספי להרצל, שיהיה מוכן לנסוע מיד, לפי קריאה טלגראפית, לקושטא. לדבריו קוּדמה העבודה במאמצים גדולים עד כדי־כך, שמיד עם בואו יתקבל לראיון. הרצל המתין והמתין, לא הגיע דבר. בינואר הודיע קראֶספי כי צום הראמאדאן גרם להפרעה במשא־ומתן…

*

על כל העבודות האלה הכבידה העובדה, שהרצל לא נמצא בעמדה בלתי־תלוייה. העתון “נויא פרייא פּראסא” הוסיף כמקודם שלא להזכיר כלל את הציונות. המו“לים לחצו על הרצל שיתאפק, שיסתלק מן התנועה, הרצל חשש בכל אחת מנסיעותיו המרובות, שנסע למען הציונות, כי יאבד פעם מסיבה זו את משרתו – ועל־ידי כך גם את מעמדו בעולם ואת אי־תלותו החומרית לגבי התנועה הציונית. כמה פעמים הציעו לו, באופן פרטי ובקונגרסים, שיתפטר מעבודתו ב”נויא פרייא פראסא" ויעבוד רק בשירות הציונות. הוּא דחה זאת בתוקף. הוּא לא ראה זאת בעצם כדבר הפוגע בכבוד, אך חשש מפני התלות במצדדים, מפני דיבות רעות מצד המתנגדים. כיוצר התנועה הציונית ומנהיגה אסור היה לו, לדעתו, לקבל שכר על עבודתו למען תחיית העם. הוא עשה את ההיפך: עד לאוגוסט 1899 כבר הוציא מכיסו בשביל מטרות ציוניות יותר מחמישים אלף גוּלדן (בערך חמשת אלפים לי"ש זהב), כלומר, חלק גדול מהונו הפרטי. מחצית הסכום הזה הוציא להפסדים של “די־ואֶלט”; הוא דאג תמיד, כי ישלמו שכר־סופרים הוגן בעד כל מאמר, על אף מאזנו השלילי של השבועון. את השאר הוציא לנסיעות, להוצאות־היסוד של הבאנק, לנדבות ול“מיקדמות” מכל המינים, שנתן ביד פתוּחה תמיד יתר על המדה.⁸⁸ הפסד זה של הונו עשה אותו עוד פחות חופשי לגבי אדוני ה“נויא פרייא פראסא”, והוא גם האשים את עצמו, כי גרם בזה נזק לילדיו. משום כך ניסה לתקן במעט את מצבו על־ידי שיבה אל התיאטרון, בדרך כלל לא בהצלחה גדולה ביותר. אגב, עוד את ההצגות הנזכרות של “הגאֶטו החדש” החיש מטעם זה. וכך יצא עתה, כי לא רק אחדים ממחזותיו הישנים, שביטל אותם כמה שנים לפני־כן עד היסוד, עדיין מהלכים היו על הבימה, אלא כתב גם מחזות חדשים, שבעצם תכונתם לא היו שונים בהרבה מן הקודמים. באוגוסט 1898 סיים את כתיבתה של קומדיה־של־נישואין, בעלת טעם מריר במקצת, בשם “קֶטְכֶן שלנו”, שהתחיל בכתיבתה עוד ביוני 1891 (אז קרא לה שם “סירי־הבשר” של מצרים"). משהו מנעימת חיי־הנישואין של עצמו נשמע בדברי הנפשות. יום אחד לפני נסיעתו לארץ־ישראל קרא את המחזה לפני השחקנים של הבּוּרג־תיאטר, כדי לקדם את פני הבאות, אם לא יחזור מארץ־ישראל או גם יפטרוהו ממשרתו. הצגת הקומדיה בבורג־תיאטר נאסרה בינואר 1899 ברגע האחרון על־ידי הצנזורה, ששקדה מאוד לשמור על כבוד מנהגיה המקודשים של החברה הבורגנית, אשר את צביעותה הוקיע כאן הרצל לעומת מידותיהם הטהורות־יותר של הפועלים, אף כי הללו אינם שומרים על דקדוקי הנוהל המקודש. בפברואר 1899 הציגו את המחזה בתיאטרון הגרמני העממי בווינה. הוא נתקבל ברצון, והוצג ביוני גם בפראג.⁸⁹ אחר־כך הפך למחזה אחד מן הפיליטונים הישנים שלו בשם “I love you ", מחזה היתולי פשוט וקל, אם בשעת ההצגה בבורג־תיאטר, ב־12 ביאנואר 1900, נשמעו שריקות מתוך הקהל – אפשר להניח שהיתה אשמה בכך בעיקר ציוניותו של המחבר. שכן בברלין זכתה המהתלה להצלחה, ומשם עברה על־פני בימות רבות. באוקטובר 1899 סיים כתיבת מחזה בארבע מערכות בשם “גרטל”, שנקרא תחילה “האם הפושעת”. המחזה הזה העסיק אותו לפני התכנסות הקונגרס השלישי, כדברי עצמו, “יותר מנאום־הקונגרס שלי הבלתי־גמור, ויותר מן הקונגרס והרוזנים והאדונים־המשעבדים שלי מן “הנויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ’.” נושא המחזה, שהרצל מטפל בו בדרך מוסרית־רגשנית אך מרתקת, הוא הסיפור של אם, שתעתה מן הדרך, והיא מתחרטת וחוזרת לחובתה על־ידי בתה הקטנה החולה, והיא מאבדת עצמה לדעת, בהאמינה כי בעלה יקח ממנה את ילדה, כעונש על חטאותיה. הטוב ביותר שבמחזה הזה הוא תיאור הילדה גרטל: “כל הכשרונות והאפשרוּיוֹת של האדם המבוגר כבר מצויים בתוכה”, נאמר במחזה, ו”המקסים הוא, שאין היא יודעת ואין היא מנחשת כלום מכל מה שכבר ער בתוכה. במבטה ישנה כבר האינטליגנציה השלימה הדרושה לחיים, אלא שלאושרה אין היא מכירה עדיין את החיים… חסרים לה רק ידיעות, נסיונות, גורלות, מלבד זאת יצור מוגמר היא”.

מלים אלה אופייניות הן לדרך ראייתו של הרצל את הילדים. מזמן היאבקותו למען הציונות היה לו משנה לשנה פחות זמן פנוי להתעסק בילדיו, שאהב אותם אהבה של כמיהה ואת לימודם מסר רק למורים פרטיים, מתוך דאגה מופרזת, שלא לגרום לילדיו את סבלו של בית־הספר. ואולם הרגעים המועטים יום־יום, שבהם בילה בחברתם, במשחק או בשיחה, והימים הקצרים שבילה אתם בקיץ במקומות־נופש, היה בהם כדי לאפשר לו להציץ עמוק אל תוך חייהם וחיי הילדים בכלל. הפיליטונים שלו על חיי הילדים, שהקסימו בשעתם את הקוראים, טעמם לא אבד עד היום. דמדומי־השקיעה הפילוסופיים מעטרים בזהבם את יצירות־ההסתכלות הזעירות והעמוקות הללו.

וכן גם חיים עוד “הסיפורים הפילוסופיים”, שהבשלים ביותר מהם נכתבו בשנים האלה. הרבה ממה שלא היה לו מותר לומר בגלוּי לקוראיו ב“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, צייר כאן בלבוש שקוף למדי. כבר הוזכרו כאן הסיפור על “ספינת־האוויר המוּנחית” ומוּסר־ההשֹכּל של “פוּנדק האנילין”.

האופייני ביותר להשקפת־עולמו הוּא הסיפוּר “סוֹלוֹן בלוּדיה”, שכתב אותו באפריל 1900, ושנה אחרי־כן גם עיבד אותו למחזה. סוֹלוֹן המחוקק הגדול יוצא לעשר שנים מאתונא, שלא יגיע לידי נסיון להמתיק את חומרת־הדין של החוקים, שנתן אותם לעמו. בהיעדרו יתן לחוקים קבע והם יעברו ללבם ודמם של האזרחים. אל קרוֹיסוֹס מלך לוּדיה הוא בא כאורח. והנה באחד הימים מופיע עלם צעיר לפני המלך ומבקש ממנו שיתן לו את בתו לאשה, כשכר אמצאתו הגדולה: ליצור קמח בדרך כימית, ללא צורך בגידולי־שדה. קרוֹיסוֹס שואל לעצת סוֹלוֹן. סולון, שהעלם משך את לבו אליו לאהכה, עונה בלי היסוס, כי יש להמית אותו, משום שהוא בא להרוס את סדרי העולם, המבוססים על המצוּקה ועל העבודה. "והנה, בחוּר זה בא לשנות זאת. רוצה הוּא, נבל זה, לעשות את האנשים נטולי־דאגה. את מיטב קניינם, את הרעב הוּא מבקש לגזול מהם. ומה יתרחש אחר־כך? הישוּבוּ אלינוּ ימי הגסות של הפאֶלסגים, התשבּוֹת עבודת־האדמה ועמה שוּב ייעלמוּ מקירבּנוּ חיי הקבע, חוּש האזרחוּת ומידות התרבות?… חייב מלך לדעת הרוֹג, ולא את הרעים בלבד, את הרשעים, שכּן היה בזה משום מעשה קל ביותר ונעים. אף את הטובים חייב הוא להשמיד, אם טובת העם דורשת זאת. זה הטעם שאין בן־תמוּתה גבוה ממך, למען תוּכל לבצע גם מעשים כאלה… " המלך מסרב לקבל את העצה. עושים ניסיון, מייצרים ומחלקים חינם קמח בין העם, וראה: כל סדרי־החיים משתנים, המשא־ומתן פוסק, האנשים נעשים עצלים ונוטים למריבות, להוללוּת, למרדנוּת. ארץ לוּדיה עומדת לפני מהפכה. סולון מנסה עוד פעם להניע את העלם, שישמור לעצמו את סוד אמצאתו; אך זה רואה באידיאליזם נאצל את דברי סולון כניסיון בלבד, שהוּא מנסה בו את אופיו. ואז סולון מגיש לו כוס תרעלה לשתייה.

כל זה נותן רק מושג קלוש מן העבודות הספרותיות הרבות, השונות בערכן אך הולכות ונעשות טבעיות יותר ויותר, שהיה הרצל נאלץ לכתוב בשביל עיתונו בצד עבודתו הפוליטית הגדולה: פיליטונים בשטחים שונים ביותר, על ספרים, מחזות, תערוכות, חוויות יום־יום קטנות, הלכי־רוח עוברים רשמי־מסע; גם סקירות מדיניות כתב, ובייחוד על הפוליטיקה הפנימית של צרפת, וביניהן כמובן גם על משפט דרייפוס, שעליו דן אחרי־כן ב“די ואֶלט” מנקודת מבט של בעיית היהודים. באהבה מיוחדת תיאר את ההתפתחות הטכנית העתידה וחשיבותה לחיים האישיים והחברתיים של בני־האדם; פיליטונים על האוֹפניים, שלא מכבר שוכללו והוּא עצמו רוכב עליהם מתוך התמסרות וחיבה; על המכונית, שהיא בראשית התפתחותה; על ספינת האוויר (צֶפֶּלִין וּקְרֶס") – כל אלה הם שקיפה על עולם שנתהווה בימים ההם ונעשה מציאוּת בימינוּ. בהתלהבוּת הזאת מן הטכניקה והתקוות התלוּיוּת בה חדוּר אחר־כך כל הרומאן הציוני,שהתחיל כותב אותו בקיץ 1899 – עוד נשוב ונשמע על־כך בפרטות להלן.

אנו רואים: כל־כך נבדלת, כפי שיכול היה להיראות במבט חטוף, לא היתה תמיד עבודתו הספרותית־מקצועית מפעולתו הציונית. אבל העוּבדה, כי בשאלה שלפתרונה היו מוקדשים חייו האמיתיים אסור היה לו להביע כל דעה ב“נויאֶ פרייאֶ פּראסא”; וכי הוּא, שיכול היה להתייצב זקוף־קומה לפני שליטי העולם, נשאר נוכח מעסיקיו תמיד עובד תלוי שאפשר לפטר אותו, העיקה עליו בכל זאת – ועינתה אותו עד כדי כך, שעשה וחזר ועשה מדי פ]עם בפעם נסיונות להימלט ממצב זה, שנראה לו שלא לפי כבודו.

כשפשטה בדצמבר 1899 השמועה, כּי בּאכר רוצה למכור את חלקו במניות העיתון ולהתפטר ממנו, הבטיח להרצל מוֹריץ רייכנפלד, דודנו מצד אשתו, מנהל “אוּניוֹן באנק” בווינה ויועצו בעניינים כלכליים, לגייס בשבילו את הכסף הדרוש לרכישת המניות. על־ידי כל היה הרצל נעשה שותף בבעלוּת העיתון וחופשי יותר בפעולותיו. הדיונים על כך, שנמשכו ימים שלימים וגרמו להרצל רוב התרגשוּיות והסתבכוּיות פנימיות,⁹⁰ לא הביאו אל המטרה הנכספת. אבל תוצאה חשובה היא להן, שהרצל קחבל להבא את המשכורת הגבוהה ביותר – 3.000 גולדן יותר מהוּגו ויטמן! – והעריכה הבלעדית של כל החלק הספרותי של העיתון, בצירוף ההבטחה, שהישג מעשי של התנועה הציונית, לכשיושג, יודיעו עליו בלא הסתייגות ב“נויאֶ פרייאֶ פּּראסאֶ”.

*

תנאי מוקדם להישג מעשי זה היה, שהכסף הדרוש יעמוד לרשות התנועה וכי קודם־כול יופעל הבאנק, שעד עתה רק נרשם כחוק. לפי התקנון של הבאנק דרוש היה לשם כך, שיסולקו במזומן 250.000 לי"ש. ואולם הכסף זרם לקופה רק באיטיות, בגלל המספר העצום של חותמים קטנטנים – כ־120.000 מכל הארצות! – ובגלל המשבר הכלכלי ברוסיה והקשיים הפוליטיים שם. גם באוסטריה נתעוררו קשיים בעניין הבאנק. נציב גאליציה אסר את המשכת החתימה על המניות, והבאנקאי בְּרֶכֶר בווינה, שבית־הבאנק שלו שימש מרכז־ההחתמה באוסטריה, נקרא למשטרה. הרצל השתמש, כדרכו, בקשיים האלה לשם התקדמוּת.

שבועות מועטים קודם־לכן נתמנה אֶרנסט פוֹן קֵרְבֶּר (Koerber) ראש־הממשלה ושר־הפנים באוסטריה, פקיד נבון וישר־המחשבה, ששאף להחליש את מריבות־הלאומים במוֹנארכיה האוֹסטרית־הונגארית על־ידי זה, שהבליט את השאלות הכלכליות המשותפות. גם בטיפול בדעת־הקהל גילה הבנה יותר מקודמיו. אצלו השיג הרצל עתה ראיון, הציונוּת, אמר לו, זקוקה וראויה לעידוד יותר מאשר להפרעה מצד הממשלה. קרבּר גילה הבנה ודאג לסידור עניין הבאנק בדרך טובה, ככל שניתן לפי חוקי המדינה. אפשר להניח, שביקש על־ידי כך לרכוש לו את העתונאי הנבון והידוע בהשפעתו, שעשה עליו רושם טוב. הוּא הזמין אליו את הרצל לשיחות נוספות, ומפברואר עד יולי 1900 ביקר אצלו הרצל אחת־עשרה פעם, לעיתים בדירתו הפרטית. קרבּר יצא לאט־לאט לגמרי מן השיגרה של שיחות רשמיות־אדיבות, סיפר בגילוּי־לב על יחסו אל קיסר אוסטריה ודן עמו בשאלות חשובות במדיניות הפנים. הרצל העמיד לרשותו את עצתו ואת עטו. בסוף מארס 1900 עיבד ותיקן את הצעתו של קרבּר לתיקון חוק־הבחירות בווינה, הכין לו לפי בקשתו נאום (שאמנם לא השתמש בו קרבּר) על ההצעה לחוק־הלשונות החדש ועיבד למענו תוכנית לאירגון הבחירות. מטרתו היתה להשיג בזה, על־ידי עזרתו בפיוס הפנימי באוסטריה, את סיוּעה של הממשלה האוסטרית במדיניותו בקושטא, ולמלא על־ידי כך את מקומה של גרמניה, שעזרתה לא ניתנה לו עוד. בקו זה חיזק אותו הדוכס הגדול מבּאדן, ששמר אמונים לתנועה הציונית וראה את תמיכתו בה כתפקיד המוטל עליו מטעם ההשגחה. הפוליטיקה הגרמנית, הסביר להרצל ב־17 באפריל 1900 בשיחה ארוכה, שבה דן אתו גלוּיות על בעיות עולמיות־מדיניות, איננה רוצה ואיננה יכולה לסכן את עצמה כיום, בגלל מתיחות־היחסים עם אנגליה והאינטרסים הגרמניים במסילת־באגדד; לפיכך אין היא יכולה כעת לתמוך בהרצל על־ידי המלצה אצל השולטן. מה שאין כן אוסטריה, שאין לה אינטרסים כל־כך חיוניים בתורכיה.

מביקורו אצל הדוכס בקארלסרוּהא נסע הרצל פעם נוספת דרך פאריס ללונדון. בהמלצתו של נורדאו ביקר את “הפייטן המוכתר” אלפרד אוסטין במעון־הכפר שלו בסווינפוֹרד, וגם עתה היה נתון לרושם העז שעשתה עליו תמיד אצילות־אמת מעודנת. אוסטין נתן לו מכתב־המלצה חם אל ראש־הממשלה לורד סולסבּרי (Salisbury); אם ירכוש אותו לתמיכה בקושטא, תוכל גם גרמניה, כך קיווה הרצל, לחדול מחששותיה. ואולם סולסבּרי לא קיבל אותו לראיון. הדאגות מסביב למלחמת־הבוּרים בטראנסוואל, שהעסיקה את אנגליה מסתיו 1899, אינן נותנות לו להיפנות לשום שאלה אחרת.

*

עיקר מטרת נסיעתו זו ללונדון היה להביא סדר בענייני הבאנק. במשך כמה חדשים קיבל הרצל מכתבי־תלוּנה, רוּבם בעילוּם־שם, על העבודה האיטית והמרושלת הנעשית בלונדון, על שגיאות ושיבושים בחלוקת המניות והאשמות אחרות, ומהן עוד כבדות יותר. הרצל התעצבן יותר ויותר. הוּא חשש לכבוד התנועה ולכבוד עצמו, ופחד שמא יתמוטט כל קיום הבאנק, אם לא ימהרו לתקן את הדבר ולארגנו כראוּי. הוא דחק וביקש, התרה ודרש, והוא נתן הוראות, נתמך על־ידי החברים הווינאיים של הועד הפועל והמועצה המפקח של הבאנק. על־ידי כך לא עבר אמנם באופן פורמאלי על זכוּיותיו כיושב־ראש המועצה המפקחת, אבל נהג בניגוד לִנְהָלִים המקובלים בעסקים, שהאחרים היו מנוסים בהם יותר ממנו, ופגע ברגשות כל העוזרים והפקידים האחראיים, ואפילו בוולפסון, שיעץ לו וחזר ויעץ לו להשאיר את עבודת הבאנק לאנשי־עסק. וכשקרא מעל לראשי המנהלים, שוב נתמך רק על־ידי יועציו הווינאים, לישיבת המנהלים ללונדון, לא באו, כמחאה על המעשה הבלתי־רגיל והמעליב. לא ג. לוריא ולא קאן, שני המנהלים שנתמנו באוגוסט 1899 על־ידי ועדה מיוחדת להחשת העבודות. גם וולפסון, נאמן הנאמנים, לא בא. “זו הפעם הראשונה שהוּא מכזיב”, רשם הרצל מאוכזב ביומנו. מלא דאגות, ממורמר ומרוגש, הטיל הרצל על מבקר־פינקסים מושבע ועל באנקאי מהימן לבדוק ולבקר את עסקי־הבאנק וסדריו.

הביקורת הוכיחה, כי ניהול הפינקסים והקופה היו בסדר, אך לפי דעת המבקרים צדקו התלונות על האיטיות במהלך העבודה. בשיתוּף עם המנהלים שהיו נוכחים, אבל בלי לשאול את אלה שחסרו, נתן עתה הרצל הוראות להחיש את דרך־העבודה וביקש מן הוועדה המיוחדת לבצע אותן. ציוּת להוראות כאלה היה יותר ממה שיעקובוס קאן, הבאנקאי המכובד בהאג, היה מוכן לשאת. במכתב אל המועצה המפקחת מתח ביקורת חריפה על ההתערבות הזאת, שתביא לידי תוצאות המסכנות את המפעל, והודיע על התפטרותו. הואיל וקאן איים שיפרסם את מכתב־התפטרותו, ביקש הרצל להקדים אותו ופירסם מצדו דבר ההתפטרוּת, מתוך תיאור מהלך העניינים כפי שראה אותו הוּא. קאן מוכרח היה לראות עצמו נפגע בכבודו ובמעמדו הכלכלי על־ידי פירסום העוּבדה הבלתי־רגילה, שנעשתה ביקורת רשמית על מעשיו הבאנקאיים, וגם חשב בתנאים הקיימים את הבאנק הציוני לעניין אבוד. הוּא ענה איפוא בפירסום מכתב־התפטרוּתו בעיתונות של המתנגדים. הרצל ענה על כך בהצהרה נגדית. מנהל הבאנק ג.לוריא הפיץ חוזר סודי, שהרצל ראה אותו כמעשה “בוגדני” ממש; גם פקידים אחרים איימוּ בהתפטרותם, כל מוסד הבאנק נטה להתמוטט. אף וולפסון ביקש במכתב מלא טרוניות⁹¹ כי הרצל ישחרר אותו ממשרתו. “להשיא עצות אין אני יכול עוד עתה”, כתב, “אני מכיר אותך יותר מדי טוב ויודע, כי אתה לא תעשה כעצתי. משאלתי העמוקה היא, שתצליח לצאת מן העניין הרע הזה, בלי שייגרם לך נזק רב. ואילו לי תנה־נא עכשיו ללכת כידיד מסור ונאמן, למען לא אהיה אנוּס לאבּד מלבד תקווֹתי היפות גם את ידידותך ונטייתך אלי. זה הוּא לי כציוני היום העכור וחסר־התקווה הראשון. יתן אלהים, ולא יהיה הצדק אתי”.

מלא כעס, ובאכזריות כמעט, ענה הרצל על המכתב הזה⁹²: “הלא אינך מבקש אמתלה, בשביל לעזוב אותנו? לאמתלה אינך זקוק, אם הרגע הזה הגיע אצלך. אם כן, אתה אומר בפשטות גמורה: די לי בזה! ואתה מסתלק. נשאתי בסבלנות מן האדון קאן יותר מאשר מכל אדם אחר, גם לאחר שהכרתי את חוסר־יכולתו… האם היה אולי אותו מכתב־התפטרוּת רק קומדיה בלבד, כדי שנכרע עוד פעם ברך לפניו ונתחנן? אני אינני מבין בַּדחִיוֹת כאלה. בשבילי הדבר רציני. מה שנשאר עוד עתה לעשות, הוּא לתת את ההוראות המתאימות. יהיה עלינו לפתור בציונוּת עוד בעיות אחרות, גדולות מזו, ואנחנו נפתור אותן בעזרת השם… להחריא במכנסיים לא צריך, כמובן, כשמתגלה איזה קושי. הקשיים תכליתם בזה, שיתחזק אדם בהתגברו עליהם… איך אתה יכול לדבר על כפיוּת־טובה, חידה היא לי. אתה, היודע היטב, כמה אני זוקף לזכותו של כל חבר מן השעה הראשונה את לכתו עמנו. דאדאָ⁹³ היקר שלי, אַל נא תירפה! אתה מניח לאנשים יותר מדי להשפיע עליך. אני אתן לך מפתח לכל מצב, שלתוכו תוכל להגיע. שאל־נא את עצמך תמיד, אם עודך מאמין בציונוּת. אם כן, הוסיף־נא ללכת אתי דרך כל המכשולים והחתחתים… איך יכול אתה, היודע את כל השקפותי, את נכונותי לקרבנות למען העניין והבנתי האבהית־הרצינית עד עתה בכל העניינים הציוניים, לומר שאני בא לעשות אכּספּרימנטים קלי־דעת בבאנק, זאת אינני מבין. זאת שינן מישהו באזניך. אינני רוצה להיות ה’מיניסטר של עצמי’, כלומר, מנהל הבאנק, אלא למצוא את האנשים המתאימים לכך. והנה לעצם בקשת התפטרותך: מה שאתה מציין איננו נימוק בשבילי, הוא בכלל אינו נימוק העומד בפני הביקורת. הייתי מבין זאת רק אם אתה רואה את האדון קאן ולא אותי כמנהיג התנועה הציונית. אם כן לך לך בשם אלוהים אתו, אני לא אעצור בעדך. ואולם אם אתה פשוט עייף כמו רבים אחרים, כי אז תן־נא לי למצוא בשבילך אמתלה נאה ויאה, שאפשר להביאה לפני הבריות. שאם לא כן, אתה מבייש את עצמך. אבל אתה מבייש גם אותי, מפני שזמן רב כל־כך האמנתי בך ונתתי לך להציץ אל תוך מעמקי לבי”.

דרושה היתה כל מסירותו ונכונוּתו לקרבנות של וולפסון, כדי להוסיף ולהישאר גם אחרי המכתב הזה, הפוגע באי־צדקתו הבולטת. “אין אני יגע כלל”, ענה ב־9 במאי, “וגם אינני מחפש תירוץ. מרצוני לא אעזוב את הציונוּת ואותך לעולם. אבל אם תדחפנה אותי סיבות מכריחות החוצה, הרי גם לא איכפת לי כלל, אילו סיבות יתנו להסברת פרישתי, ומה שאנשים אחרים חושבים על כך. בשביל עצמי מעולם לא רציתי ואינני רוצה לקבל מן הציונות שום דבר”. במלים חודרות הוּא מעמיד את הרצל על שגיאותיו, ששגה מתוך כוונה טובה ביותר, אך מתוך חוסר־נסיון מסחרי, בטיפולו בענייני הבאנק בכלל ובסיכסוך עד קאן בפרט; הוּא, הרצל, מטה אוזן שלא כהלכה לכל דברי תואנה ורכילות ומאמין להם יותר מאשר למהימניו, שלידם נמסרה העבודה בבאנק. “אינך רוצה, אתה אומר, להיות המיניסטר, כלומר מנהל הבאנק, של עצמך, אלא רק למצוא את האנשים המתאימים לכך. אבל עוד לפני שאלה יהיו לך, אתה דוחף החוצה את המעטים שישנם לך. אתה לעולם לא תמצא את הכוחות המתאימים, משום שאתה מודד את כולם באמת־המידה שלך ומוצא את כולם יותר מדי קטנים ולקויים. אם האנשים הם כמוני – אני רוצה להיות לא־צנוע – שאמנם היו מוכשרים לפעול דבר־מה, אילו היתה להם יד חופשית, אלא שמתוך הערצה מוותרים הם לך בכול, הרי לא יצלחו, מפני שהם אינם יכולים ליצור מתוך עצמותם. אם הללו בעלי דעה עצמית הם, העושים רק מה שהם חושבים לטוב, כגון קאן, אין אתה רוצה בהם. מה שמצוּי בין אלה, יכול להיות רק לא־נכון ומסוכן”.

הרצל היה נרגש למקרא הדברים האלה והודה לו טלגרפית על “המכתב הטוב”. אך בעיקרו של הדבר החזיק הרצל בדעתו. יכתוב נא וולפסון – דרש ממנו ב־16 במאי 1900 – אל קאן ויאיים על ניתוק קשרי הידידות אתו, אם לא יחזור בו מעמדתו ויסוג. וולפסון דחה את הדרישה לעשות זאת, שכן הצדק עם קאן. אין הוא חוטא, אלא רק עקשן, “ותכונה זו ישנה לידידי היקרים והנערצים ביותר”. לא לגבי קאן היה וולפסון רך וּותרני מדי, אלא לגבי הרצל. לבסוף דרש מאת הרצל, שיתן לו יד חופשית לתיקון סדרי הבאנק, “למעשה ולא רק למראית־עין”. “היה־נא הנשיא”, ענה הרצל, “אינני רוצה דבר טוב מזה, אני אהיה הראשון שירכין ראשון לך, אם תהיה זה אתה באמת, ולא תתן לאחרים שישבו־ראש במקומך, שכן בך יש לי אמון בלתי־מעורער”. וולפסון נאחז במשפט הזה: “טוב, אני אנסה, ואזכיר לך תמיד את השורות האלה, אם תחשוב ותנהג אחרת”.

באמצע כל הסיבוכים והחיכוכים האלה נתכנסה, לפי הזמנתו של הרצל, ב־25 במאי 1900 הוועידה השנתית של הוועד־הפועל הגדול וּועידת הבאנק. וולפסון לא בא. נקבעה ועדה־מיוחדת חדשה בשביל הבאנק. הוןעד־הפועל החליט, לפי הצעתו של שנירר, לכנס את הקונגרס הבא בלונדון. הרצל התנגד לכך בתחילה, אבל חזר בו ותמך בהצעה. “פתאום נוכחתי לדעת”, רשם הרצל לאחר־מכן, “כי צמחנו וגדלנו מעל לבאזל. יותר ויותר מתידד אני מאז עם הרעיון של לונדון”. “הציונות המדינית”, פירש ב־6 ביוני 1900 את ההחלטה ב“די ואֶלט”, “הולכת איפוא ללונדון, בשביל להציג עצמה כאילו באורח רשמי לפני העולם האנגלי ולבקש את תמיכתו – הווה אומר את התמיכה המוסרית והמדינית”. ואולם לאחר שלושה ימים הוא רושם ביומנו: “הקונגרס בלונדון? אני מוליך את החבורה הבזלאית שלי ללונדון, משום שאני צריך לחשוש, שמא לא אמצא עוד בבאזל קהל.”

ב־19 ביוני בא וולפסון לווינה ושניהם שוחחו ביניהם בגילוי־לב וביסודיות. היוּ אלה שיחות ודיונים רציניים מאוד, מסעירים מאוד. כשתיאר וולפסון את כל המבוכה ואי־הסדרים בבאנק, ויתר לו הרצל לבסוף ונתן לו ייפוי־כוח בלתי־מוגבל לריאורגאניזציה. הם הגיעו לידי התפייסות ושלום גמור, יותר מזה, קשרי־הידידות נתהדקו עוד יותר והיו לאחווה אמיתית.

וכך נשתרר עוד זמן מה לפני הקונגרס הרביעי הלך־רוח שקט יותר. גם בשדה המדיני התקדם הרצל במקצת לאחר הוועידה שח מאי. עלה אז בידו לרכוש לו לעזרה את וַאמְבֶּרִי, שהציוני טוביה מארקוס מפלורנץ הכין אותו לכך לפי בקשת הרצל, עוד לאחר הקונגרס השני. הרמאן (ארמיניוס) ואמבֶּרי (Vámbéry), הרפתקן, חוקר, סוכן־סתרים פוליטי של אנגליה ושל תורכיה, לפי עמדתו הרשמית פרופיסור ללשונות המזרח בבודאפשט, יהודי לפי מוצאו, אך זריז בחילופי דתות כמו בחילופי הלשונות המרובות השגורות בפיו. כמי שהיה לפנים מורה לשפות לנסיכה פאטמא, אחותו של עבדול־חאמיד, עמד בקשרי ידידות עם השולטן, שהכיר אותו היטב עוד מימי נעוריו. כשהודיעו העיתונים בסוף מאי 1900, שהוא נקרא יל־ידי השולטן לבוא לקושטא, שלח אליו הרצל מיד לבודאפשט את הֶכלֶר הטוב, שהיה נכון תמיד לשירות, ומשם יחד עם היינריך רוזנבאוּם – לקושטא. אך בקשר של ממש בא הרצל עם ואמבּרי רק לאחר שחזר מקושטא והלך למילבּאך בטירול, ושם ביקר אצלו הרצל. שני האישים הבלתי־מצוּיים, המובדלים זה מזה בשנות־דור בגילם ובעמדתם לגבי היהדות, מצאו חן איש בעיני רעהו. ואולם לאחר הפגישה הראשונה הזאת עדיין לא היה ברור, אם ואמבּרי יעשה משהו ממשי. הרצל דחק עליו במכתבים, כדי שיתקבל לראיון אצל השולטן עוד לפני הקונגרס, המשא־ומתן הממשי יוכל להתנהל אחר־כך, בסיועו של ואמבּרי, בזמן מאוחר יותר. “מבין אני, מה אתה רוצה להקים באבטוביוגראפיה שלך: קבר־מלכים. הכתר־נא את הפיראמידה שלך בפרק: כיצד עזרתי להכין את שיבת־היהודים, עמי, כל חייך המופלאים ייראו, כאילו היו מכוונים לכך”. וכשענה לו ואמברי, כי בכתב ובחיפזון אין להשיג בתורכיה מאומה, הוא דוחק עליו מחדש: "דיזראלי אמר פעם ליהודי צעיר:

You and I belong to a race who can do everything but fail, My dear Vámbéry bácsi! We can do really everything, but we must be willing. Vámbéry bácsi! ⁹⁴ ואמברי ענה למחרת היום, שכתב אל השולטן – אף כי אין הוא לגמרי בטוח, אם איגרתו תגיע אל הכתובת הנכונה. על־כל־פנים, אין לצפות לתשובה מיידית.

*

אך בעוד שההצלחה המדינית התמהמה יותר ויותר, הלכה ונתגלתה ביתר־שאת לעיני הכול בעיית היהודים. באביב 1900 התחילה נדידה המונית של יהודי רוּמניה, שלמרות החלטות הקונגרס הברלינאי משנת 1878 התייחסו אליהם ברומניה כאלה זרים, והם נרדפו והוחרמו וסבלו המיוחד משנת הבצורת 1900־1899 . חברות־הצדקה הרשמיות עמדו לפני ההגירה ההמונית הזאת, שבאה בשבילן כאפתעה, בלא כל תוכנית ברורה. אלפים מצאו את האפשרוּת להגר אל מדינות שמעבר־לים, רבים אחרים חדרו אל אירופה המערבית והתיכונית. לבסוף לא מצאו במקומות מסוּימים דרך אחרת, אלא לפעול למען חסימת הגבולות בפני המהגרים, וחלק מהם גם הוחזרו אל “מולדתם”. הרצל השתדל לרכוש לעבודה שיטתית את חברת ה“אליאנס הישראלי” בווינה (שצמחה בשנת 1873 דווקא מתוך ועדה לעזרת היהוּדים ברוּמניה וקבעה לעצמה, בגוון אוסטרי, מטרה דומה לזו של חברת “אליאנס איזראליט” בפאריס), ובאסיפה הכללית של החברה ב־13 במאי 1900 נשא נאום ציוני, שבו מתח ביקורת קשה על דרכי עבודתה ללא תוכנית וללא הכרת כבוד עצמי. הובטח לו, שיזמינו אותו בקרוב לישיבה סגורה בשאלה זו.

ובינתים הוסיפו היהודים לנדוד ולנדוד, שמועות הגיעו על מחזות מחרידים בגבולות, על התעללויות והחזרות בכוח. הרצל נקט עוד באביב עמדה נגד עידוד היציאה, כל עוד אין קיימת מטרה ברורה ובטוחה לזרם ההגירה. אף־על־פי־כן האשימו אותו עתה בעיתונות, כי הוּא הוּא שאירגן את תנועת־היציאה – כהפגנה למען הציונות. אך גם המהגרים הביטו אליו באמונה תמימה כאל מושיעם. טלגרמות על טלגרמות נתקבלו, בקשות לעזרה, להשתדלות לפני שלטונות־הגבול. הרצל הצטער הרבה על מיעוט־הכוח וחוסר־הישע נוכח הסבל הזה, שלתיקונו לא יכול כמעט לעשות דבר, אלא לקרוא מעל דפי “די ואֶלט” לעזרה הדדית ולמאבק עם האליאנץ הווינאי על דרכי־פעולה יעילות. הוּא גם ניסה לצרף יחד את פעולת־העזרה עם המדיניות הציונית, וביקש מראש הממשלה קֶרְבֶּר שישתדל בפני השולטן, כי יתן ליהודי רוּמניה להגר לתורכיה ויקבל אותו, את הרצל, למשא־ומתן בדבר תנאי־התיישבותם. קֶרְבֶּר הבּיע את צערו, כי מיניסטר־החוּץ גוֹלוּחוֹבסקי יצא זה עתה לחופשה, והבטיחוֹ לקחת דברים עם ממלא־מקומו. ברוח זו כתב הרצל שוב גם אל ואמברי; אך זה הזהיר, שלא לדחוק את הקץ: במשא־ומתן עם אנשי־מזרח, ובייחוד עם “שקרן השקרנים”, עבדול חאמיד, שביסמארק כינה אותו בשם הדיפלומאט הגדול ביותר של הזמן החדש, יש להזדיין בסבלנות…

*

כך היה מצב־הדברים, בשעה שהתכנס בלונדון הקונגרס הציוני הרביעי. הוא נועד להיות כעין הפגנה, הפעם לפני העם הבריטי, ובמובן זה דומה היה לקונגרס הראשון, שלפי מתכונתו נבנה סדר־יומו. מה שהבדיל אותו מן הקונגרס הראשון היה חיובי ושלילי כאחד. העוּבדה עצמה, שהוּא התכנס בבירתה של אנגליה ונתקבל באהדה אפילו על־ידי מתנגדי התנועה, ושהשתתפו בו יותר מארבע מאות צירים, ומזה למעלה ממאתיים מרוסיה, היה בה בוודאי סימן של התקדמות. להרצל נראה בתחילה, כי הוּא הטוב מכל הקונגרסים. אבל ההפגנה היתה מצד אחר מלאכותית יותר, אם לא לומר: מעושה יותר, היא היתה חסרה את ההתלהבות הטבעית של שנת 1897, שבה ראו הצירים ומצאו זה את זה לראשונה, ועצם העוּבדה של הפגישה והכרת הליכוד נסכה עליהם שיכרון של שמחה וסיפוק. הקונגרס הרביעי היה שקט, אולי השקט מכל הקונגרסים הציוניים. השקט הזה והתרבותיות הזאת בצורת הדיונים נבעו בוודאי במקצת משאיפת הצירים, שלא לפגום ברושם של הפגנת־הכוח בעיר־הבירה של האימפריה הבריטית האדירה. במאמר ב“די ואֶלט” לקראת הקונגרס הפנה הרצל במיוחד את תשומת־לב הצירים לחשיבות ההפגנה השקטה הזאת, שיהיה תלוּי בה יותר ממה שאפשר לפרש במאמר בעיתון. אבל עם זה גם ניכּרת היתה בדיונים ריקוּת מסוּימת. בשאלת התרבות, שדנו בה שוב באריכות ובה החריפה המתיחות שבין עמדת החרדים והחפשיים בדעות, עמד הרצל על נקודת־השקפתו, שיש להרחיק את השאלות הללו מן הקונגרס ולהבליט לעומת זה את המשותף לכולם. “אל נא נסתחף למריבות ואל נא נרדוף סכסוכי־דברים, אלא זכרו כי בהגיע היום ואנו נבוא אליכם עם הבשורה: ’אנו נכונים’ ונשאל אתכם ’האם גם אתם נכונים?’ – ייתכן שתראו כי בזבזתם את הזמן היקר בדיבורים בטלים”.

נקודת־השקפתו זאת ניצחה. נחום סוקולוב, אחד הנואמים המובהקים בשאלת־תרבות (אם כי דיבר באירוניה על הביטוּי הזה, שנעשה למלת־אימים) שיבח בסיומו של הקונגרס את הרצל בדברי־תהילה נמלצים ביותר, כיוצרה ומנהיגה של התנועה, שידע “לנהל את הדיונים מתוך ראייה מדינית רחבה… ולעצור את הזרמים השונים בגבולותיהם”. אבל ביתר תוקף הסתמן גם גיבוש האופוזיציה. חיים וייצמן ביקר, מתוך שנאתו למלים ריקות, את הדינים־וחשבונות המיופּים של הוועד־הפועל המצומצם, שהם מכוּונים לעשות רושם וּמְסַפְּרִים על צמיחתה של התנועה בְּמִסְפָּרִים, בלי להעריךְ מספּרים אלה הערכה מהוּתית. וליאו מוצקין, הלוחם ישר־הלב, איים גלוּיות בהתנגדוּת לאופן הדיווּח של ההנהלה ברמזים מעומעמים בלבד על הפעוּלה המדינית, שבשבילה דרש הרצל תמיד אמוּן עיוור.

התוצאה המעשית היחידה של הקונגרס היתה בעצם רק ההחלטה שנתקבלה לפי לחצו של קְרֶמֶנֶצְקִי (שלחם לרעיון זה עוד משנת 1894), לייסד קרן לאומית (נאציוֹנאלפוֹנד, בלעז). לגבי שאלות מעשיות אחרות, הנוגעות לחיזוקה הכלכלי של היהדות והרמתה המוסרית, שהרצל השתדל להביאן לידי דיון, לא הראה הקונגרס אלא התעניינות מועטת מאוד. התוכנית ששגה בה הרצל לפני הקונגרס ולאחריו, בדבר אירגון ביטוח הדדי למקרים של אסונות לעם במושבותיו השונים, לא יכול היה להביא אותה לפני הקונגרס אפילו כהצעה, מאחר שרוב חברי הוועד־הפועל המצומצם התנגדו לכך. על־ידי ביטוח כזה ביקש להשיג, שבשעת רדיפות של יהודים יעמדו הסכומים המינימאליים לרשות המהגרים בזכות ולא בחסד. הוא תיאר לעצמו דבר כזה כרעיון מרכזי מלהיב בקונגרס, שיביא את התנועה הציונית לידי השתתפות גם בעבודות הסוציאליות של ההֹווה וירכוש לה את לב העם. אך רק ברמיזה יכול היה להזכיר את הרעיון הזה בנאום־הפתיחה שלו.

בכל השאר היה הקונגרס וגם נאום־הפתיחה של הרצל, מכוּון יותר אל אותו העולם החיצוני, שבו נתכנס. העוּבדה שהרצל נאם את החלק הראשון והפּרוֹגרמאטי יותר של נאומו באנגלית (אף ביקש בתחילה מנורדאו שינאם אנגלית), היתה הסימן החיצוני לכך. הוא יצא מקביעת העוּבדה, כי רק באנגליה אין God’s old people ⁹⁵ סובל משנאת־יהודים מושרשת. אף־על־פי־כן אין לייעץ לנרדפים להימלט לאנגליה. “תוספת הגירה כזאת עלולה להווֹת סכנה בשביל תושבי־הקבע במקום, אבל גם בשביל המהגרים החדשים. כי אלה יהיו מייבאים בתוך צרורותיהם העלובים, שלא מדעת, אותו דבר שמפניו הם בורחים – כוונתי לאנטישמיות”. הוּא משרטט שוב, בקווים מועטים, את תוכניתה וחשיבותה של התנועה הציונית בשביל היהדות ובשביל ארצות־המזרח. “הבעייה האמיתית תיעשה מיום ליום רצינית יותר, ואני חושש לזמן־מה גם רבת־דמים למדי. אבל עם זה גְדֵלָה גם התעניינותן של אומות־התרבות בכך, שבדרך לאסיה, בדרך הקצרה־ביותר לאסיה, תוקם תחנת־תרבות שתהיה לתועלת לכל בני־האדם המתורבתים. התחנה הזאת היא ארץ־ישראל, ונושאי־התרבות, הנכונים להשקיע בה את רכושם ודמם, הננו אנחנו”. ובפאתוס אדיר, מתוך ראייה נבואית, קבע לאנגליה את מקומה בתוך ההתפתחוּת הזאת. “אנגליה הגדולה” – קרא בעוברו ללשון הגרמנית השגורה ומהימנה לו יותר – “אנגליה החופשית, זו הצופה על פני כל הימים, תבין לנו ולשאיפותינו. מכאן ימריא הרעיון הציוני עוד הרחק יותר וגבוה יותר, בכך אנו יכולים להיות בטוחים.”

הוא דוחה את שאלות המתנגדים בדבר הישגי התנועה: “אנחנו בונים, אנחנו בונים, ובנייננו גדל!” הוא עובר להתקפת־נגד ומאשים את מוסדות־הצדקה בכשלון מול הגירת היהודים מרוּמניה, “שעברה את אירופה כמו קו עקוב־דם. היכן היתה אז היהדות הנחשבת רשמית עד עכשיו היכן היו גדולי־ישראל בעלי הגושפנקא, עמודי התווך של העדה? לפי פרי מעשיהם תכירו אותם”. לאחר פשיטת־הרגל של ההתבוללות נתגלתה עתה פשיטת־הרגל של בעלי־צדקה.

בפנִיָה אל הציונים עצמם, בקריאה לאורך־רוח, סיים את נאומו. “רבת־יגיעה היא דרכנו ורבת יסורים, נכון. אבל בזה רק ייבחנוּ אומץ־רוחנו ונאמנותנו. הלהוטים אחרי הצלחות רגעיות יתחמקו־נא שוב מתחת לדגלנו. ואם ההצלחה הסופית עדיין בוששת לבוא, הרי נוכל לציין בתוך מצוקתו החומרית של עמנו לפחות ריווח מוסרי. יהיה מוכח על־ידי כך, שהיהדות עדיין מצמיחה אידיאליזם, העומד כנגד הסכנות, הנושא את התלאות, ושיש לו אורך־הרוח הגדול, שבו מגיעים אל המטרה הגדולה”.

הקונגרס הלונדוני מילא, כלפי־חוץ, את התפקיד שהוטל עליו. העיתונים הגדולים הביאו כתבות גדולות על הקונגרס, ודעת־הקהל שמעה על הציונות והתחילו להתעניין בה. “הִפְגַנוּ לפני העולם האנגלי, והפגנתנו הוקדשה לה תשומת־לב”. מלבד זאת איפשר סר פראנסיס מוֹנטיפיוֹרי, מצדדו המסור של הרצל, שיוכל הרצל לסעוד יחד עם סר אֶריק בארינגטון, מזכירו הפּרטי של לוֹרד סוֹלסבֶּרִי ואחר־כך של לורד לאנסדאוּן, ולעניין אותו בתנועה הציונית. בארינגטון השתתף גם במסע־הטיול, שנערך על־פני התמזה למשתתפים בקונגרס, ביניהם גם הרצל והיה עד ראיה לכך, שכיבדו מנהיגי הציונות, ובתוכם גם הרצל את הדגל הבריטי שהתנופף על־פני טירת וינדסור, על־ידי שירת “התקוה”.

על הרצל עצמו עשה הקונגרס אך רושם מועט. התשואות הגדולות, שבהן קידמו את פניו באסיפה ההמונית ב“גרייט אסנבּלי הוֹל”, במסיבת־הגן ב“ריג’נט פארק” ובמסיבה של הפדרציה הציונית האנגלית בגמר הקונגרס וכן בתוך הקונגרס עצמו, השאירו אותו קריר. פחות ופחות הלך לבו אחרי כיבודים כאלה.

עצם הקונגרס היה בשבילו מאמץ גדול, ורק באימוץ כל כוחותיו יכול היה בכלל לקחת בו חלק פעיל. ימים אחדים לפני כן הטילה אותו התקפת־חום חזקה אל המיטה. עוד ביוני 1900 היתה לו בפעם הראשונה התקפת אַנֵימִיָה של המוח. רק באוּסזאֶ, במקום־הקיט שלו, התחיל מתאושש מן התלאות ומן המחלה.

*

אבל כמעט ללא הפסק המשיך בעבודה. באמצע ספּטמבר 1900 נסע אל ואמבּרי לבּוּדאפשט, כדי לעוררו לפעולות. ואמבּרי שוב קרא לסבלנות ונשבע בהן־צדק, כי עד חודש מאי הבא יתקבל הרצל לראיון אצל השולטן. אבל הרצל לא בטח בהבטחה זו בלבד, הוּא לחץ על נורי־ביי, שקיבל שלמונים מראש אך לא הראה פעילוּת, ועל סוכנו קראֶספּי, כי יחישו את מילוּי בקשתו. בינתיים הוזמן שוב אל ראש־הממשלה קאֶרבּר, שביקש לנצל את כשרונותיו של הרצל כעתונאי. בשיחה שניה פיתח הרצל לפניו את תוכניתו לייסד עיתון גדול, כדי לתת כיווּן רצוּי לדעת־הקהל. באמצע אוקטובר 1900 הודיעו לו קראֶספי ונוּרי, כי הממשלה התורכית זקוקה להלוואה של 700 עד 800 אלף לירות תורכיות, והיא מוכנה לתת את ההכנסות מן המכס כערובה לריבית של שישה עד שישה וחצי אחוזים. הם הציעו, כי הרצל יופיע כעוזר ומושיע. הרצל התייחס לדבר ברצינות; ניהל תחילה על־ידי וולפסון ואחר־כך גם במישרים, חליפת מכתבים עם י. קאן, והלה הסכים להשיג הלוואה כזאת בעזרת הבאנק שלו. הרצל הודיע את הצעתו הטובה לקרספּי. על־כך באה חליפת־מכתבים ממושכת. קרספּי החליף מדי פעם בפעם את בתנאים, הודיע על שֹיחות שלו עם הוָזיר־הגדול, המזכיר הראשון, שר־האוצר; הוּא בא – כמובן, בתשלום הוצאותיו המרובות, שהוועד־הפועל יכול היה לשאת אותן אך בקושי – לווינה, סיפר על הא ועל דא, וגם כי מכתבו של ואמבּרי הביא תועלת רבה: הזמנה טלגרפית מקושטא עלולה לבוא בכל יום. אך שום דבר לא בא. הרצל נסע שוב אל ואמבּרי וכתב לו, לפי הצעתו, שני מכתבים שאפשר יהיה להראותם בקושטא, ובהם סיפר לוואמבּרי את עניין ההלוואה והביע את השתוממותו, שהצעה כל־כך נוחה, שהציונים ביקשו להוכיח בה את נכונותם לשרת את השולטן, לא הושם לב אליה. ואמבּרי העביר את המכתבים לקושטא, קרספּי כתב, כי בקושטא יבקשו חוות־דעת על הרצל מאת ציר תורכיה בברלין. הרצל שלח איפוא את וולפסון אל אחמד תופיק לברלין, שיגיש לו בשמו את ספרו “סיפורים פילוסופיים” בכריכה הדורה. הלה קיבלו בסבר פנים יפות, אך לדבריו לא הגיע אליו שום שאלה כזאת מקושטא. הוּא לא שינה את דעתו, כי היהודים יהיו רצויים בהתיישבות מפוזרת בתורכיה כולה, אך לא בארץ־ישראל; “מדינת־היהודים”, של הרצל עוררה, לדבריו, פחד בלב הממשלה התורכית. ואמבּרי – שהרצל עניין אותו גם באופן פרטי בהלוואה – כתב אל הויזיר־הגדול, וכך הלכה ונמשכה חליפת־המכתבים במשך חודשים, עם מתיחויות חוזרות ונישנות, תקוות ואכזבות. שום דבר לא בא. ולהיפך: בדצמבר פורסמה בעיתונים ידיעה על איסור מחודש של ההגירה לארץ־ישראל.

ובאותם הימים הגיעה המחלוקת, שבין הרצל ובין האליאנס הישראלי שבווינה, שהרצל היה אחד מחבריה, למרום הפסגה. ה“ואֶלט” הביא את ה“אליאנס” במבוכה קשה על־ידי פירסום חליפת־טלגראמות, שבהן ניסתה הנהלת אותה ה“אליאנס” להשפיע על הקהילה היהודית בבודאפשט, שתשתדל לפני השלטונות בהונגריה לסגור את שערי הארץ בפני ההגירה היהודית מרוּמניה. הרצל הכריח את אנשי ה“אליאנס” שיתנו לו לבקר את פינקסי־החשבונות, הוּא קבע שהשתמשו בכספי־צדקה שלא לפי כוונת המנדבים ודרש הסברים והענשת האשמים. לבסוף הגיעו לכלל פשרה, כי שלושה ציונים ייבחרו להנהלה ואחד (ל. קלנר) ייבחר אל הקוּראטוֹריוּם של קרן־הירש.

וכל הזדמנות השתדל הרצל לנצל בשביל לקשור קשרים פוליטיים, עתה בייחוד עם אנגליה. בראשית יאנואר 1901 בא בהצעה, בהסכם עם יועץ־המדינה פון בלוך, שביקר אצלו בווינה, לפני משורר־החצר האנגלי אוסטין, ידידו של סוֹלסבֶּרי, כי בלוך ינסח ויפרסם בעיתונים את תנאי־השלום, שאנגליה היתה מסכימה להם לשם סיום מלחמתה עם הבּוּרים, כהצעה פרטית מצדו. על־ידי כך יהיה אפשר להשפיע על דעת־הקהל העולמית לטובת אנגליה, ולהניע את הבּוּרים לקבל את בתנאים, מבלי שאנגליה תציע אותם באורח רשמי; וכך תסתיים אולי ביתר מהירות המלחמה האומללה. על־ידי הֶכלֶר הודיע בו בזמן לשגריר האנגלי בווינה את תוכן ההצעה הזאת. אוסטין דחה את ההצעה.

ביאנואר 1901 הזמין אותו שוב קרבּר, ראש הממשלה באוסטריה, והודיע לו כי קבוצת תעשיינים רוצה לקנות את ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” או לייסד עיתון חדש. קרבּר הביא אותו במגע עם איש־האמונים של הקבוצה. התחיל משא־ומתן רב־סיכויים בדבר ייסוד עיתון גדול, שהרצל נועד להיות בו עורך ראשי. כבר רשאי היה לקווֹת, כי סוף־סוף יהיה אדון לעצמו, יגיע לידי כוח והשפעה למען התנועה הציונית ויתבסס מבחינה חומרית למען ילדיו. והנה ברגע האחרון נפסק המשא־ומתן ונתבטל העניין, אולי מפני שדרישותיו הכספיות של הרצל היו גדולות מדי (ועל כך ייסר את עצמו לאחר המעשה), או שנתעוררו ברגע האחרון חששות בקשר לעמדתו המדינית־היהודית, או אולי היו גם סיבות נעלמות אחרות. על־כל־פנים, בסוף יאנואר נגמר הדבר בלא־כלום. “שלושה חדשים נתלשו מחיי, נתחים־נתחים, מתוך ציפיות גדולות”, כתב הרצל ב־30 ביאנואר 1901 ביומנו. לאחר שנתבטלו גם עניין ההלוואה לתורכיה וגם עניין העיתון. “הרוח מרשרש בשלף שֹדי. אני חש כי הסתיו שלי בא. מאיימת עלי הסכנה, כי לא אשאיר אחרי לא מפעל לעולם ולא רכוש לילדי”.

הוּא מחשל תוכניות חדשות. הוא רוצה למצוא קונים, שיקנו את החוב של הממלכה התורכית, או בתחילה לפחות את חלקו של באנק־עותומאן בחוב זה, ועל־ידי כך לעמוד ככוח מול כוח ולדרוש את הצ’ארטר. בפברואר הוא נוסע ללונדון, לנסות לרכוש את לורד רוטשילד לרעיון הזה. אבל על אף כל מאמציהם של הציונים האנגלים קאואֶן, גרינברג וזאנגוויל, אין רוטשילד מוכן לקבלו לשיחה.

בסוף פברואר פורסמה שוב ב“קורספונדנציה הפוליטית” הגרמנית הודעה בדבר חוק תורכי על איסור־ההגירה לארץ־ישראל. הרצל ביקש גם הפעם, כדרכו, להשתמש בקשיים לשם התקדמוּת. הוא כתב אל נורדאו, אל אלכסנדר מארמורק, אל קאואֶן, אל גוטהייל, שישתדלו בצרפת, באיטליה, באנגליה ובאמריקה לעורר התערבות פּארלאמנטרית בעניין איסור־ההגירה. ואמנם, באיטליה גם התקיים ויכוח, ובו נתגלה כי עוד בשנת 1900 פנתה הממשלה התורכית פעמיים אל מעצמות אירופה ודרשה מהם לאחוז באמצעים נגד הגירת היהודים לארץ־ישראל.

הוּא חושב ברצינות להעביר את מרכז־הפעולה ללונדון, כדי להתקדם מבחינה מדינית וכספית, בלא הפרעה מצד הסביבה האוסטרית והווינאית ובתמיכה מלאה מצד ידידיו המוכשרים באנגליה. מוציאי עיתונו מוכנים, אם גם לא ברצון רב, ללכת לקראת דרישותיו ולשלחו ככתב העיתון ללונדון, וּווֹלפסון מוכן ללכת בעקבותיו ולהשתקע גם הוא בלונדון. אבל למחרת היום, כשהוריו מתרגשים מאוד לשמע התוכנית הזאת, מפני שאינם רוצים להיפרד מבנם וגם לא מווינה שלהם, הוּא מבטל את כל התוכנית. מעולם לא חדל מלהיות בן.

ועל כל אלה נוספים תמיד הבאנק, דאגות, לבטים, חיכוכים ושוב דאגות. יש ימים ושבועות, שבהם יורדות תקווֹתיו להצלחה עד לנקודת־האפס. אז הוּא מוסיף לעבוד בחריצוּת ברומאן שלו על ארץ־ישראל הבנוּיה. “חיי אינם עכשיו רומאן. יהיה איפוא הרומאן חיי”, רושם הוּא ביום 14 במארס. 1901. אבל על־ידי כך הולכים קשריו עם ארץ־ישראל ומתעמקים עוד יותר. רבה תשֹוקתו להתחיל בפעוּלה שם. עם המהנדסים קְרֶמֶנְצְקִי וזיידֶנֶר הוּא דן על פיתוחה של ארץ־ישראל בעזרת הטכניקה, וכשמזכיר זיידנר את התוכנית לכונן פעם בארץ־ישֹראל בית־חרוֹשת לִלְבֵנִים מחול־סיד, הוא מתמלא התלהבות; והוא רוצה לגייס מיד את הכסף לכך. ובדומה לכך הוא מתלהב במארס 1901 מתוכניתו של ז. ד. ליבונטין, מנהלו החדש של הבאנק הקולוניאלי ("אוצר התיישבות היהודים) בדבר קניית המניות של מסילת־הברזל יפו – ירושלים. אכן, מיד הוא חוזר בו מן התוכנית הזאת. לעומת זה הודא תומך בלב שלם בתוכנית לייסד סניף לבאנק ביפו. ולאחר שהמאמצים, שנעשו על־ידי קאן, לרכוש את רוב המניות של ה“דוֹיטשאֶ פלשֹתינה־באנק” לא הצליחו, הוא מעורר לגשת לעבודות־ההכנה של סניף “אוצר ההתיישבות” ביפו, שמטעמים שונים יתייסד כבאנק מיוחד בשם “אנגלו־פלשתינה קוֹמפּאני”.

ועם זה הוא חוזר ודוחף את העבודה המדינית קדימה. ב־10 באפריל נסע שוב לבודפּשט אל ואמבּרי, שהציע לו עתה בעצמו לנסוע אל השולטן ולהניעו לקבל את הרצל לראיון. שוב עברו שבועות של מתיחות איומה. “היום מלאו לי ארבעים ואחת שנה”, כתב הרצל ב־2 במאי 1901 ביומנו.

"הָרוּחַ מְרַשְרֵש בְּשֶלֶף שָֹדַי,

חַיָּב אָנֹכִי לְהַכְפִּיל צְעָדַי…

שש שנים תמלאנה עוד מעט מיום שהתחלתי בתנועה הזו, והיא שעשתה אותי זקן, עייף ועני".

חמישה ימים אחרי־כן נקרא במברק לבוא לבודאפשט. הוא נסע למחרת היום. ואמבּרי בא שעה אחריו, ישר מקושטא. התוצאה של העמל הארוך: השולטן יקבל אותו, אמנם לא בתורת ציוני, אלא כעיתונאי בעל השפעה וכיהודי. אבל קבל יקבלנו. סוף־סוף, סוף־סוף!

קשה מאוד היה, סיפר ואמבּרי, לקבל את ההסכמה לראיון. שש פעמים אנוס היה להתחיל הכול מחדש. “הברנש הזה מטורף כולו והוא שודד ממש. המעשה האחרון שלו הוּא, שתפס ועיקל את כל הדואר האירופי… על הציונוּת אסור לך לדבר אליו. זהו מִקְסָם דמיוֹני. ירושלים קדושה להם כמו מֶכָּה… אני רוצה, כי הציונוּת תוסיף להתקיים, לכן השגתי לך את הראיון – שכן בלעדיו לא היית יכול להופיע לפני הקונגרס שלך. אתה חייב להרוויח זמן ולהוסיף לקיים את הציונות”.

ב־9 במאי רשם הרצל ביומנו: “אסיים כאן את הספר הזה, הואיל ואינני יכול לקחתו אתי אל ארצו של שודד־הדואר. בדרך אתחיל ספר חדש. מה יהיה תוכנו?”

למחרת היום יצא לדרכו, תחילה עוד פעם לשם אינפורמציה לבּוּדאפּשט, ואחר־כך יחד עם וולפסון ואוסקאר מארמורק ברכבת־האֶכּספּרס לקושטא.

 

פרק אחד־עשר: שוב קרוב למטרה (מאי 1901 – אוגוסט 1902)    🔗

הוא נסע בהרגשה הפאטאליסטית, ש“שום דבר לא יבוא לא לפי התקווֹת ולא לפי החשׁשׁות”. חמשׁ שׁנים עברו, מאז נסע בפעם הראשׁונה עם נֶוולינסקי יחד לקושטא, והיה מאמין אז בתמימוּת ומתוך תקווֹת נעלות לכל מה שנוולינסקי מספר לו; מחצית מן הזמן הזה עברה מאז נפגש עם קיסר גרמניה. עתה הכיר יותר טוב את המצב בתורכיה ובעולם המדיני. הוא ידע כי תורכיה מתנגדת לתוכניות הציוניות, מפני שהיא חוששת כי מדינה ואסאלית, כפי שהוא דורש אותה, תבגוד בה בסופו של דבר ותשתחרר ממנה כפי שעשו מדינות הבאלקאן; וכן היא פוחדת מהתערבותן של המעצמות, ובייחוד של רוסיה, לטובת נתיניהן לשעבר, כשאלה עולים לארץ־ישראל. גם על אישיותו של עבד־אל־חמיד שמע וקרא דברים אמיתיים יותר מאלה שהיו ידועים לו בימי־האביב שלו בציונוּת, וגם על הסיעות והיחסים בחצר השׂולטן, בייחוד על הניגודים בין המזכיר הראשון תַחסִין ביי, שאליו מסר לו ואמבּרי מכתב־המלצה, ובין המזכיר השׁני אִיזֶט ביי, שׁאותו הכיר עוד מביקורו הראשון יחד עם נוולינסקי, כבר ידע היטב על־ידי חליפת־המכתבים שלו עם קבוצת־הרמאים נורי־קראָספי ועל־ידי סיפוריו של ואמבּרי, מהימנו של ואמבּרי, היהודי האונגרי ואָליש, פקיד בשירות הסאניטארי התורכי – הסוכן היחיד, ששירת את הרצל בנאמנות – היה לו הפעם מדריך, שאפשר לסמוך עליו. כאיש המכיר טוב יותר את שטח־הפעולה ודרכי־המדיניות, כמיופה־כוח רשמי של אותו החלק מן היהודים, המחייב את קיומו כעם והתאחד לשם הגשמת מטרתו, כאדם שהתפתח מחיי ההסתכלות האסטטית־הרומאנטית לחיי־פעולה, בא הרצל עכשיו לקושטא. באיזה שלל־צבעים תיאר ב־1896 וגם עוד ב־1898 את רשמיו מעיר־הבירה המופלאה קושטא, “ארץ הפלאים”; עתה עברו ימים עד ש“הנפש המוקשה” שלו התחילה שוב להגיב על יופיים של הים והנוף. “במשך השנים האלה”, רשם ב־14 במאי ביומנו, “עברה עלי התפתחות מן החיים כחלום לחיים כמערכה”, וביום לפני־כן: “העולם איננו עוד בשבילי דימוּי, אלא רצון. מפליא הדבר, כמה מקבלת כל השקפת־העולם בלא כוונה ובלא־יודעים צביון אחר, אם נכנס אדם לתוך engrenage [מערכת גלגלי־השיניים], כמו שקרה לי”.

ביום החמישי לבואו לקושטא, יום ו', 17 במאי 1901, לאחר תום חגיגות־הסלַמליק, הקבועות בכל יום שישי, נתקבל לראיון על־ידי השולטן. רגעים אחדים לפני הראיון הודיע לו שר־הטכסים איברהים ביי, כי השולטן כיבד אותו באות־הצטיינות מג’ידיה של המדרגה השניה. הרצל הביע לו את תודתו ואמר, שאין הוּא רוצה באותות־הצטיינות כלל; לפני חמש שנים נתנו לו בטעות את זה של המדרגה השלישית, והוא קיבל אותו רק מתוך נימוס; עכשיו הוּא מוותר לגמרי. אם לקבל בכלל, הרי בא בחשבון לפחות אות מן המדרגה הראשונה. כעבור רגעים אחדים הודיע לו איברהים ביי, כי השולטן כיבדוֹ בסרט הגדול של המג’ידיה, אות־ההצטיינות הגבוה ביותר. היה בזה מעין פתיחה מבטיחה. עברו עוד רגעים אחדים, והוא עמד לפני השולטן.

הראיון ארך למעלה משעתיים. הרצל נתקבל – בניגוד לרצונו – כעורכו של ה“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” או כ“מנהלו”. על הציונוּת לא היה צריך לדבר, כעצתו של ואמבּרי. אבל הרצל ניהל את השיחה, שאיברהים תירגם אותה מתורכית לצרפתית ומצרפתית לתורכית, בתבונה ובגמישות כזאת, שהגיע עד לנקודה הרצוּיה.

השולטן פתח ב“נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, שהוּא קורא אותו תמיד (“אני רק שאלתי את עצמי, איך הוּא קורא, והוא אינו יודע גרמנית”) ובהערות על היחסים הידידותיים שבין תורכיה ואוסטריה. הרצל היטה את השיחה מנושא זה. הוּא מסוּר לו לשולטן מפני יחסו הטוב כלפי היהודים. ועל כך מכירים לו תודה יהודי כל העולם. הוּא במיוחד, הרצל, מוכן ומזומן לעשות בשבילו כל שירות. על תוכן השיחה הזאת לא יפרסם מאומה, השולטן יכול איפוא לדבר אתו באמוּן גמור. השׂוּלטן הגיש לו סיגריה. הוּא מאז ומתמיד ידידם של היהודים, והוּא נשען בכלל רק על מוסלמים ויהוּדים. הרצל התאונן עתה על אי־הצדק שנוהגים כלפי היהוּדים בכל העולם, והשולטן העיר על־כך, כי תמיד פתח את שערי ממלכתו לרווחה לפני פליטים יהוּדיים (ואמנם, באותם הימים היגרוּ אלף וחמש מאות יהוּדים, ברשותו ובתמיכתו של השולטן מרומניה לאנאטוליה).

עכשיו הפנה הרצל את השיחה, בשבילים מחושבים מראש, בהסתגלו אל אורח־הדיבור שבארצות־המזרח – אל בעיית החובות. “כשהודיע לי פּרופסור ואמבּרי, כי הוד מלכותו יואיל לקבלני לראיון, הייתי מוכרח לחשוב על הסיפור הישן הנאה בדבר אנדרוֹקלוּס והאריה. הוד מלכותו הוּא האריה, ואני הנני אולי אנדרוֹקלוּס, ואולי יש קוץ שצריך להוציאו”. ולאחר קבלת רשות להמשיך דיבורו בגלוי, הסביר מה הוּא הנמשל של המשל: “הקוץ הוּא בעינַי ה־dette publique – חוב־המדינה לזרים. אילוּ אפשר היה לסלקו, היתה תורכיה יכולה לחדש את כוח־החיים שלה, שאני מאמין בו”. השולטן אמר כי מתחילת ממשלתו הוּא מתאמץ לשוא לסלק את הקוץ הזה, שהוכנס בימי ממשלתם של קודמיו הנעלים. אם הרצל יוכל לעזור לו בזה, יהיה זה יפה מאוד. הרצל ענה, שהוּא מאמין, כי יכול יוכל. ההנחה היסודית לכך היא סודיות מוחלטת של כל העניין. “האדון נשא עיניו למרום, שם ידו על חזהו ומלמל: ! secret [סוד], secret” הרצל הסביר את מבוּקשוֹ. המעצמות, שחולשתה של תורכיה רצוּיה להן, תעכבנה בכל כוחן את הבראתה; הן תעשינה איפוא כל מה שביכולתן בשביל לסכל את מאמציו. הוּא יוכל לבצע את הפּעוּלה בכל בורסות אירופה על־ידי ידידיו, בתנאי אמנם, שתוגש לו תמיכת השולטן. העזרה הזאת צריכה להתבטא במזדמן על־ידי כך, שהוּא יעשה דבר־מה טוב במיוחד ליהוּדים ויפרסם אותו בצורה מתאימה. על כך העיר השולטן, שיש לו סוחר־באבנים־טובות והוּא יהוּדי ולו הרי יוכל לומר דבר־מה טוב על היהוּדים, בפקודה לפרסם זאת בעתונות. גם לחכם־באשי יוכל הוּא לומר דבר כזה. הרצל לא רצה, כמובן, להכניס אל העניין את החכם־באשי, שעליו שמע כי היה רוקק כשהזכירו לפניו את השם הרצל. מטרתו היתה, שגילוי־דעת כזה יינתן לפני הקונגרס הציוני. “אני רוצה”, אמר, “לרכוש בשביל הממלכה התורכית את האהדה הפעילה של היהוּדים כולם. משום כך צריך שגילוי־הדעת יהיה בעל אופי אדיר. דיבורים אל החכם־באשי היוּ נשארים בתורכיה בלבד”. הוּא ירשה לעצמו להודיע בעוד מועד את המקום והצורה המתאימים לגילוי־הדעת. השולטן הניע בראשו כמו בחיוב, והרצל הלך צעד נוסף קדימה.

“מה שהארץ הזאת זקוקה לו הוּא רק הזריזות התעשייתית של אנשינו. האירופאים האחרים הבאים הנה מתעשרים מהר, ונחפזים לשוב אל ארצותיהם עם השלל שבידיהם. מובן – קבלן מן הדין שירוויח יפה וביושר, אלא שהוּא צריך גם להישאר במדינה, שבה הוּא מתעשר”. על כך העיר השולטן כמסכים שבארצו יש עוד אוצרות רבים, שלא נגעו בהם. רק היום קיבל טלגראמה מבאגדד, כי נתגלו שם מעיינות־נפט עשירים מאוד. כן מצויות מתכות שונות, עורקים של כסף וזהב. אם הוּא, הרצל, יישאר זמן מה בארץ, יבקשנו לראות את סביבות מסילת־הברזל באנאטוליה, שהיא כולה כגן אחד. ולתמהונו של הרצל ביקש ממנו לבסוף, שימליץ לפניו על מוּמחה לפינאנסים, שבכוחו לפתוח למדינה מקורות־הכנסה חדשים.

הרצל ענה, כי הוּא מרגיש עצמו מכובד באמון הזה אליו, אלא שיש כאן אחריות רבה. ברצונו להציע רק איש כזה, שהוּא משוכנע ביושרו ובחריצותו. הוּא ישים איפוא את הדבר אל לבו, ואך ימצא את האיש המתאים, יודיע להוד מלכותו. “אגב כך חשבתי, כי האיש הזה יחקור רק בחשאי את מצב־הכספים ויודיע לי את התוצאות, ועל־פיהן אכין אני את תכנית ההבראה. אבל השולטן” – ממשיך הרצל את תיאוּרו ביומן – “היה בדעה אחרת. הוא הודיע לאיברהים, שעשה אזניו כאפרכסת ומסר לי הלאה את הדבר בחיוך של אושר: 'הוד מלכותו חושב לנכון יותר, שהאיש יקבל עמדה רשמית, ואז יעורר הדבר פחות תשומת־לב. הוא יתוסף אל הווזיר לכספים – בחינת סגן־וזיר – וימסור לו בזמנים קבוּעים דו”חות. האדון יוכל אז על־ידי איש־האמונים הזה להתכתב אתי'. הודיתי בצדקתו הנעלה של הרעיון הזה ושאלתי באיזה אופן אוכל לשלוח את מכתבי להוד מלכותו; אם דרוש לזה סימן מיוחד או חותמת מיוחדת. האדון אמר לי על־ידי איברהים, כי די בחותמת שלי. המכתבים, שיהיו חתומים בחותמת שלי, יימסרו ישר לידי הוד מלכותו על־ידי תחסין ביי.

אחר־כך התחיל האדון מדבר על התכנית המרחפת עתה בדבר איחוד חובות־המדינה. שאלתי, מה פשר הדבר הזה. האדון ביאר את הדבר בשבילי לאיברהים, שהאזין במתיחות. האוּניפיקאציה – משמעה קבלת מלווה חדש במקום הישן, שעל־ידי כך יושג עודף כללי בסך מיליון אחד עד מיליון וחצי־המיליון לירות, ובזה יהיה אפשר לכסות את הגרעון של השנה שעברה. ‘מה? כל־כך מעט?’ קראתי במשיכת־כתפיים של הבעת דאבון. וגם האדון הביע דאבון, ומשך גם הוּא בכתפיו, כשהוּא מחייך בעצב. ביקשתי עתה, כי יואיל לצווֹת שיודיעו לי את פרטי תוכנית־האיחוד, למען אוכל לדון ולשפוט, אם בכלל ראוי וכדאי הדבר לטפל בו, בשעה שרוצים להשיג גדולות מזה. אולי יהיה איחוד החובות טוב ואולי רע. קודם כל צריך אני להכיר את כל התוכנית. הוד מלכותו הודיע, כי רצוני יתמלא. אחד הפקידים יקבל הוראה, להודיע לי את כל הפרטים הדרושים.

“השׂיחה התפתלה אחר־כךְ ונמשׁכה הלאה בסיבובים מֵיאַנדריים. עוררתי את התעניינותו. בקווים גדולים ערכתי תוכנית לעתיד, מכל מה שאפשר לעשות בעיר הזאת, שהיא נהדרת מן הטבע, ובכל הממלכה.. אך הוד מלכותו ביקשני על־ידי איברהים להניח לפי שעה את התוכניות האלה ולטפל בראשונה בסילוק ה־dette publique.”

מאחר שהרצל כבר קשר את חוט־השיחה, כפי שהיה רצוּי לו, והיה בטוח שהשולטן רוצה לשמוע ממנו עוד יותר, וגם היה מיוגע מן הציפייה וממאמץ־הריכוז הממושך – הניח לשיחה להירדם וביקש לבסוף רק עוד פעם שתיקה גמוּרה בעניין הזה, גילוי־דעת לטובת היהוּדים במועד שיציין וידיעה מלאה על המצב הכספי והתוכנית לאיחוד־החוב. עבדול חמיד הבטיח את כל אלה.

למחרת בבוקר הוזמן הרצל שוב אל הארמון. איברהים־ביי, שהרצל לא ידע תחילה אם הוּא נמנה עם מפלגת תחסין או איזט, הזמינו, אגב שאלות שונות, לסעודת־הצהרים; גם איזט ביי, שהרצל השתמט מפניו עד אז בנימוס. שלא לקלקל את היחסים המקווים עם תחסין ביי התקיף ממנו, בא וישב אל השולחן. עוד בשעת הסעודה הגיע מכתב כחול: השולטן שלח להרצל כאות־ידידות סיכה לעניבה עם יהלומים בצבע הזהב. ניכר היה איפוא, כי הרצל עשה עליו רושם.

לאחר הסעודה, ליד ספל קפה, גילה איזט ביי, שקיבל הוראה מטעם השולטן לבאר להרצל את התוכנית לאיחוד־החוב: ייווסד סינדיקאט, שיתן 30 מיליון לירות, ובאלה יקנו בחזרה את מניות ה“דאֶט פוּבּליק”, שעלו אז שמונים וחמישה מיליון, אך ערכן בבורסאות הוא רבע משוֹויין. הרצל, שחשב את ההצעה ל“תוכנית של גנבים” ולשטות גמוּרה, הקשיב בשקט ואמר לבסוף, שעוד יחשוב בדבר ויודיע את דעתו. הוּא ביקש להודיע לשולטן על נוכחותו; השולטן ענה, שהוּא יותר מדי עסוק ומצטער שאינו יכול לראות אותו עכשיו.

בבוקר הבא (19 במאי) שלח הרצל את ווֹלפסון אל איברהים עם מכתב בשביל השולטן, שבו ביקש ראיון נוסף לפני צאתו מקושטא, כדי להודיע לו את דעתו על תוכנית־ההבראה הכספית המוצעת. “הגיעה אולי השעה”, נסתיים המכתב הכתוב צרפתית, “שבו ישוחרר האריה מן הקוץ שלו. אם האלוהים הכול־יכול, שהוּא מעלינו, ירצה בכך, הרי באה תורכיה לנקודת־מפנה בתולדותיה, ומלכותו המפוארת של השולטן עבדול־חמיד השני, אשר אותו אוהבים נתיניו המוסלמים והיהודים המאושרים על־ידו, תתכסה בזוהר חדש”.

ב־20 במאי בשעה 9 בבוקר, כשהגיע הרצל שוב אל הארמון, כבר המתין לו איברהים ביי. לדבריו קרא השולטן את המכתב עוד בשעת הטיול של אחר־הצהריים. הוּא מתאווה מאוד לשמוע את הצעותיו של הרצל. על האימרה בדבר הקוץ של האריה חזר כמה פעמים, אך הואיל והוּא עסוק יותר מדי משיוכל לקבלו, הוּא מבקש ממנו למסור את דבריו לאיברהים ביי, שיביאם מיד אליו.

הרצל פיתח לפני איברהים את דעתו, והכתיב לו לבסוף תזכיר קצר זה, שהיה "מכוּון למוחו הרופס של הוד מלכותו הכליף:

"I. החלק הביקורתי:

א) תוכנית־האיחוד של איזט אינה ניתנת להגשמה וכבר הנסיון לכך מזיק.

ב) יש לייעץ עתה נגד קבלת כל הלוואה, בראש וראשונה מפני הטעם, שתורכיה במצבה של עכשיו יכולה לקבל כספים רק בתנאי־נשך חמורים ביותר.

"II. החלק החיובי:

(א) את הקניה חזרה של החוב בבורסאות צריך לבצע בשקט גמור על־ידי סינדיקאט ראוי־לאמון, וזה ניתן להיעשות במקרה הטוב ביותר במשך שלוש שנים.

(ב) בינתיים צריך לדאוג לצרכים הקרובים, ובייחוד נחוץ למצוא כיסוי עד 1 באוקטובר לגרעון של 1.5 מיליון לירות. (ג) במשך אותו זמן יש לעומת זה לחקור ולבצע פיתוחם של מקורות הכנסה חדשים.

"III. הביסוס הכללי:

אנוּ היהוּדים זקוקים לפרוֹטקטור [למגן] בעולם, והיינו רוצים, כי פרוטקטור זה (האריה הנודע) יגבר ויהיה מלא־כוח".

איברהים רשם את הביאורים שבעל־פה ואת התזכיר, העתיק הכול לנקי שלח בשעה אחת־עשרה את רשימותיו אל השולטן. כעבור זמן קצר חזר יחד עם תחסין, שהיה עתה מאוד מסביר־פנים להרצל. זמן מה אחרי־כן יצא מחדרו של השולטן, ובידו התזכיר “הסודי ביותר” – איזט ביי, “הנמר הצנום והרע”.

“ובכן, אדוני”, שאל צרודות וערוך לקרב, “במה מזיק איחודו של חוב־המדינה?”

הרצל ניסה להתחמק באדיבות: “איני אומר, כי הרעיון אינו טוב”.

“אהה, הוּא איפוא טוב!” קרא איזט בלעג ופקד על איברהים: “כתוב!”

הרצל תפס את הסכנה: איזט ביקש להבאיש את ריחו אצל השולטן. בקור־רוח חיצוני, שהיה לו תמיד במצבים קשים, קיבל את הקריאה לקרב: “כן. הוד מעלתו, יכתוב! הרעיון טוב ויפה הוא, כמו שיפה היה לעוף.⁹⁶ אבל בתנאים הקיימים דבר זה בלתי־אפשרי”. ואחר כך הכתיב שנית בשביל הפרוטוקול את טענות־הנגד שלו. אז ביקש איזט להתפשר: לא לכך התכוון אמר. הרצל רמז לו, שלטובתו יהיה, אם ילך אתו: “אתנו יגרום טובה כל עסק כספי לטובת האינטרסים של הוד מלכותו”.

בהמשך השיחה היה טכסיסו של הרצל להעמיד את הכול בסיכוי לא־מוגדר, כדי שבכל אופן יימשך המשא־ומתן. עצם המשא־ומתן, יחד עם הבאקשיש, עתידים היוּ, כך קיווה, להביא אל המטרה. השולטן הציע על־ידי שליחיו את ניצול המונופולים השונים; איזט דיבר על ארבעה מיליון לירות, הנחוצים מיד לשם תשלום בעד אוניות־מלחמה.

לבסוף שאלו איזט ואיברהים בפקודת אדונם, מה יהיה מצב הנתינות של היהוּדים, שירצו לעשות עסקים באופן זה או אחר עם תורכיה ובתוכה. כל אלה, הסביר איזט, חייבים יהיו לקבל את הנתינות העותומנית. “וכן הדין עם אלה, שיבואו כמתיישבים. הם יהיו חייבים לא רק להיות נתינים תורכים אלא גם לוותר על נתינותם הקודמת ולקבל מאת הממשלה הנוגעת בדבר תעודת־שיחרור מן הנתינות הקודמת”. “וכן לשרת בצבא, אם השולטן יקרא אותם אל הדגלים”, הוסיף איברהים. “כן אסור… שההתיישבות תיעשה בהמונים”, אמר איזט, “אלא רק, דרך משל חמש משפחות פה וחמש משפחות שם – בפיזור, ללא קשר”.

הרצל לא חשב כמובן, להסכים לתנאים כאלה. הוּא התנגד במלים זהירות, כאילו רק מתוך נימוקים מעשיים. אם גם אין הוא בעיקרו של דבר, נגד התיישבות מפוזרת כזאת, ענה, הרי קיימים נגדה בכל זאת טעמים טכניים וכלכליים נכבדים. “בשנה שעברה הרי הואיל הוד מלכותו ברוב חסדו להקצות אדמה ליהוּדים בורחים מרומניה. בכל רחשי־התודה שבלבי על גודל־רוח כזה, לא הייתי בעד היישובים הבודדים, מפני שחסר היה הבסיס הכלכלי. הגירות חסרות־תוכנית כאלה אין לעודד אותן. אין להן שום תכלית. אך מה שאפשר יהיה לעשות הוא ליצור חברת־קרקעות גדולה, שימסרו לה אדמה לא־מעובדת, והיא תוכל אחר־כך ליישב שם אנשים. הרי בארץ־ישראל יש אדמה למדי, שאפשר להשתמש בה למטרה זו. אם לחברת־קרקעות כזאת שהיא צריכה בוודאי להיות חברה עותומנית, יינתן זכיון מתאים, תוכל לחרוש ולעבד את האדמה, ליישב אנשים ולשלם מסים. ועל ההכנסות העתידות של חברת־קרקעות זו ניתן אולי לקבל כבר עכשיו כספים מראש. זה יהיה אולי מיד מקור להכנסה”. בצורה תמימה זו הרצה הרצל בפעם הראשונה לפני נציגיו של השולטן את בקשתו לקבל צ’ארטר. הוא הסתפק בזה, ששמעו את ההצעות הללו והביאו אותן לפני השולטן. איזט חזר לאחר זמן־מה והביא לו את ברכת־הפרידה של השולטן. הוּא מצפה לקבל את הצעותיו המעשיות של הרצל במשך ארבעת השבועות הקרובים.

עוד לאחר הראיון אצל השולטן סילק הרצל לקבוצת נוּרי־קראָספּי את ארבעים אלף הפראנקים, שהבטיח להם כשכר להשגת הראיון, אם כי ידע היטב, כי אנשים אלה לא עשו מאומה, וגם לא יכלו כנראה לעשות מאומה. אלא שלהזיק יכלו הרבה. ולפיכך שם עצמו כמאמין לכל שקריהם – ואף קבע לקראָספּי, שהשמיע בסתום איומים מסוימים, משכורת של אלף פראנקים לחדשים הקרובים. גם לגבי אחרים לא קימץ בשלמונים ומתנות; למן השוערים של השולטן ועד לוואמבּרי נשתפך גשם־הזהב הזה: יראו נא וידעו הכול, כי כדאי לעבוד בשביל הציונים, וכי הרצל עומד בדיבורו.

ובהערכה נכונה של התוצאה, הרי לא הוצא הכסף לחינם. קודם כל השיג, מה שלעתים קרובות גם שגרירים מאושרים ביקשו לשוא מאת השליט החשדני: הוּא נתקבל בראיון ממושך על־ידי השולטן ועשה עליו רושם נראה לעין. אם לאות־ההצטיינות הגבוה זכה הודות למעמדו כעיתונאי, ולעצם העוּבדה של הראיון הודות להתערבותו של ואמבּאֶרי – את אריכותו ותוכנו השיג בכוח עצמו, הוא הצליח לעורר את התעניינותו של השולטן ואת יחס־הכבוד מצדו. גם את המתנה של סיכת־העניבה רשאי היה להבין כך. כמה מן המשאלות שהביע השולטן העידו אפילו על אמון מסוים של השליט. ואכן עוּבדה היא, כי הרצל השאיר רושם טוב אצל השולטן. “הרצל זה”, אמר השולטן כעבור שנים לוואמבּאֶרי, “נראה כולו כמו נביא, כמו מנהיג של עמוֹ. יש לו עיניים נבונות מאוד, הוּא מדבר בזהירוּת ובבהירוּת”.

מצד שני קיבל גם הרצל מן השולטן רושם טוב יותר מזה שהיה לו קודם־לכן מתוך סיפורים וקריאה בעיתונים. "הרושם שעשה עלי השולטן היה, שהוּא אדם חלש ומוג־לב, אך כל־כולו טוב־מזג. אינני רואה אותו לא כערמומי,לא כאכזרי, אלא כשבוי אומלל מאוד, שחבורת־חצרנים שודדנית, מנוולת ומנוּונת עושה בשמו את כל התועבות שבעולם. אילו לא הוטלה עלי הדאגה לתנועה הציונית, הייתי הולך עכשיו וכותב מאמר, שהיה נותן לשבוי המסכן את החופש…

“אני עוד רואה אותו לפני, את השולטן הזה של ממלכת־השודדים הקרבה לקצה. גוּץ, ירוד, עם הזקן הצבוע צביעה גרועה, שמן־הסתם הוא נצבע מחדש רק פעם בשבוע לפני הסלאמליק. החוטם הכפוּף של פּוֹליצ’ינאֶל, השיניים הצהובות הארוכות עם הפער הגדול מימין למעלה. התרבוש משוך עמוק מעל למצח הקרח כנראה, האוזניים הבולטות לצדדין… הידיים נטולות־הכוח בכפפות לבנות וגדולות מדי, והשרווּליות הגסות, העבות והססגוניות. הקול הגועה, המוגבלוּת בכל מלה, הפחדנות בכל מבט. ובריה כזאת מושלת! אכן רק למראית־עין ורק על־פי השם בלבד”.

אבל תוצאת שהותו בקושטא איננה מתמצה ברשמים ההדדיים האלה ובאותות ההצטיינות. כבר עובדת הראיון כשלעצמה, שנודעה לציבור על ידי “די ואָלט” וידיעות בעיתונים אחרים – פרט ל“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” כמובן – העלתה את כבודו של הרצל וכבוד העניין הציוני. מלבד זה הרי ניתן להרצל בפעם הראשונה להרצות לפני השולטן, אם גם בצורה מעורפלת. את מבוקשו, ודרישותיו לא נדחו מראש, ולא עוד אלא אף נתבקש להגיש תוך חודש ימים הצעות מפורטות בדבר איחוד חובות־המדינה והתגמול הנדרש תמורת פעולה זו. זה היה הרבה יותר משהיה ניתן לקווֹת לפי הודעותיו המוקדמות של וַאמבֶּרִי. וַאמבֶּרִי עצמו, שׁהכּיר את התנאים על בוריים, מצא כי ההישג הוּא עצום, והאמין כי הרצל יצליח לקבל את הצ’ארטר עוד במשך שנת 1901. נראה איפוא, כי הרצל צדק בסיימו ביומנו את הדו"ח על השיחות עם איברהים ואיזט במלים אלו: “בזה נכנסנו למעשה לתוך המשא־ומתן על הצ’ארטר. מעתה לא יהיה צורך אלא במזל־טוב, בחריצות ובכסף, כדי לבצע כל מה שהתוויתי בתוכנית”.

הכול היה עכשיו תלוי בכך, אם יצליח הרצל לעשות את הצלחתו האישית להצלחת העניין. מיד אחרי שובו נסע איפוא לשם דיווּח לפראַנצאֶנספאֶסטאֶ אל ואמבּרי, ומשם לקאַרלסרוּהאֶ אל הדוכס מבּאדן, שהשתדל מחדש, ושוב לשוא, להשיג בשביל הרצל ראיון אצל הצאר, שיחזק את עמדתו בעיני השולטן.

עוד באותו לילה של 30 במאי המשיך הרצל דרכו מקאַרלסרוּהאֶ לפאריס, בשביל להשיג את הכסף הנחוץ לשם השגת הצ’ארטר, לפי ההצעה שהגיש לפני השולטן (מיליון וחצי לי"ש). אבל המשא־ומתן בפאריס לא הביא תוצאה כלשהי. הבנקאי והציוני רייטלינגר, שאתו דן הרצל בראשונה על שאלה זו, התייאש מן התקווה להניע את היהוּדים העשירים לתמיכה בדבר הזה. בשיחה עם הרב צדוק כהן בביתו של מאכס נורדאו, שהשתתף בה גם אלכסנדר מארמורק, נתברר כי חברת יק“א לא תתן את ידה כיום לשום פעולה היוצאת מגדר הנהלת המושבות של הבארון רוטשילד.⁹⁷ הרי היא דחתה אפילו דרישות צנוּעות למדי, שהוּבאוּ לפניה בפברואר 1901 על־ידי משלחת של הוועד האודיסאי לטובת הפועלים היהוּדים בארץ, שסבלו מחוסר עבודה ופרנסה, וניסתה לעומת זאת לשדל את הפועלים להגר מארץ־ישראל לארגנטינה! גם ניסיון מצד צדוק כהן, לפשר בין הרצל והבארון אדמונד רוטשילד ולהביא אותם לידי שיחת־בירור מחודשת, נכשל; דווקא בימים האלה פירסם הבאנק רוטשילד בעיתון “פינאנשיאל ניוּס” (Financial News) הודעה, שאין לו כל קשר עם הרצל – הכחשה של ידיעת־שקר שהופיעה ב”טיימס", כי הרצל היה בקושטא יחד עם באי־כוח הבאנקים רוטשילד ובּלייכראֶדר. ולא יותר הועילו מאמציו של סאֶר פראנסיס מונטיפיורי, שהרצל זימן אותו לפאריס, כדי להביא לידי פגישה בינו ובין משפחת־הבאנקאים פּאֶראֶר (Péreire).

אל אי־ההצלחה הזאת בפאריס נוספה גם העוּבדה, שאפילוּ חבריו המקורבים של הרצל לא העריכו ביותר את הישגיו. קוֹקאֶש ואלכסנדר מארמורק מסרו, כי החברים הרוסיים של הוועד־הפועל קיבלו את הידיעות על הראיון בקושטא בקרירות רבה ואף הביעו את התמרמרותם על כך, שהרצל השתמש בכספי הבאנק, אם גם בתור הלוואה, לתכלית כגון זו. נורדאו ראה אמנם בראיון עובדה היסטורית־עולמית, אלא שלדעתו עשה הרצל את המשגה לשחק “va banque”, לקבל עליו בקלות־דעת התחייבויות שלא יוכל לעמוד בהן. העיתונות המתנגדת תשתמש בכך ותכתוב, כי קם בארון הירש חדש, הרוצה לעשות עסקים עם תורכיה על גבו של עם־ישראל. לפני אלכסנדר מארמורק גינה את התנהגוּתו של הרצל בחריפוּת: הוּא נוהג במשא־ומתן שלו עם מושלים ועם עם־ישראל ללא יושר וכנות. כאן שוב התבלטה עמדתו של המטיף־לאמת לעומת זו של המדינאי. הרצל, שהמצב של לבו ועצביו היה ירוד עד כדי כך שהתעלף בנסיעת־טיול ביער־בולוֹן, העיר על כך לנורדאו, שעכשיו דרוש לו אמון ועידוד מצד ידידיו, ולא ביקורת. את האדם המהלך על חבל מתוח אסור להבהיל. “צדקת”, ענה על כך נורדאו בעקיצה, “כל מה שאנו יכולים עתה לעשות, הוּא לרוץ אחריך עם המזרון” – למקרה שייכשל ויפּול…

טובה יותר מבחינה חיצונית היתה קבלת־הפנים בלונדון, שלשם נסע הלאה ב־10 ביוני. ביזמתו של י. זאנגוויל נערכה לכבודו באולם סט' ג’יימס סעודה רשׁמית מטעם “מועדון המכבים”. השׁתתפו בה גם וַאמבֶּרִי, סיר פראנסיס מונטיפיורי ונבון ביי, איש־הכספים היהוּדי הירושלמי הידוע. זאנגוויל, עתה כולו ציוני־מדיני, קידם את הרצל בברכה כ“אחד מגדולי ישראל, המדינאי היהוּדי הראשון מזמן חורבן ירושלים”, ששמו יהיה חרות לנצח בספר תולדות ישראל. היתה זאת קבלת־פנים אחרת מאלה שבשנים 1895־1896.

בנאומו לפני חברי “מועדון המכבים”, שרובם היוּ עדיין, על אף כל הכבוד שחלקו לו, ממתנגדי תוכניותיו, נקט הרצל נימה פייסנית מאוד. “ברצון מוכן אני להודות”, הצהיר בענווה ומתוך נטייה לפשרה, “כי בהצגת ענייננו עשינו לא פעם שגיאה קשה, כי דיברנו בלא בהירות מספקת ופעלנו בלא זריזות מספקת, וכי לא הודינו תוך הכרת־טובה מספיקה בזכוּיותיהם של אלה, שעשו לפנינו או יחד אתנו לטובת היהדות. אבל אי־ההבנות והניגודים חייבים להתבטל, כמובן, בשעה שאנו עומדים אולי לפני תמורה בגורל העם היהוּדי”.

בכישרון ניצל עתה את השגיאה שעשה באוקטובר 1898. התמרמרו עליו, אמר, שהבטיח אז יותר מדי, התנפלו עליו כעל שארלאטאן. “ואילו את המשפט הנאמן יוציאו הימים הבאים, אשר לפניהם יהיו גם כל ההוכחות. אז יראו עד כמה דיברתי אמת גם אז, ומה חיבל בדבר”. אלא שהדורות הבאים אינם יכולים לרפא את מצוקות־ההווה. “לכן החלטתי אז, שלא לעורר עוד לעולם תקווֹת, ואפילו אם ישנם אתי הנימוקים המבוססים ביותר”. על השאלה, מה הן תוצאות שהותו בקושטא, יענה איפוא, כדרך יהודי, בשאלה נגדית – ובתשובה על שאלתו זו הרי היו תלוּיות באמת תוצאות כל מאמציו המדיניים בעתיד. “שאלתי, שאלתי היהוּדית, השאלה היהודית אומרת: ‘כלום מוכנים אתם להכיר טובה בעד עזרה היסטורית, שמביאים לכם? כלום נכונים אתם לעמוד לימינו של זה, העומד נכון לימינכם? ומה גדולה ומה מהירה תהיה נכונוּתכם?’ ודווקא המעשיים, בעלי־החשבונות, המונים ושוקלים, אינם רשאים להתפלא, אם השאלה תוצג בנוסח זה:!Do ut des יד עוזרת ליד – אם אתה בא לקחת עליך לתת!”

אחד הבנקאים סח לו פעם, כי אנשי־עסק מתייחסים באי־אמון לעסק, שיש לו טעם־לוואי מוסרי או אידיאלי. “אולי הדין עמו. אולי יש במוסרי משום המלצה רעה לגבי אלה, שאינם יודעים מה טיבו של זה. אבל אם לא יימצא הכסף אצל הגבוהים – הנמוכים יתנו אותו. ולפיכך אני אומר את דברי אלה מעל שולחן־האורחים הזה אל החלונות החוצה. אנו זקוקים בזמן הקרוב לשני מיליון לירות. כפי שתזכרו, זהו הסכום, שאותו ביקשנו, חברי ואני, בשעת יסוד המכשיר הכספי של תנועתנו, אוצר־התיישבות־היהוּדים בלונדון. התוצאה לא התאימה אז לתקוותנו, אם כי נתקבל כסף מספיק כדי פתיחת הבאנק. אם העם היהוּדי ישמע לקול־הקריאה שלי היום ויוסיף למה שנמצא בקופת אוצר־התיישבות־היהוּדים רק עוד מיליון וחצי מיליון לירות, נוכל לצעוד הלאה”.

ברוח זו הביע הרצל את השקפותיו גם בשיחה עם עורכו של העתון “דיילי מייל”. מתוך תקווה, כי הדברים יהיוּ נקראים בקושטא, שיבח את השולטן ואת יחסו הטוב ליהוּדים. “אני חדור ההכרה, כי אין ליהוּדים ידיד טוב מן השולטן, וכי תנועתנו נמצאת בדרך הנכונה. אכן, התגשמות שאיפותינו תלויה בהשׂגת הכסף; אבל העם היהוּדי עומד מֵאַחֲרַי, ובהסתערותנו מוכרחים אנוּ לגרוף אתנו את העשירים והאמידים”.

אולם מטרתה של הנסיעה ללונדון לא הושגה כלל. רק הצלחות חברתיות היו להרצל בלונדון. הוּא קיבל הזמנות ל“החברה הטובה”, והיא הוקסמה מאישיותו. אבל מבחינה כספית לא השיג כלום. אמנם הוא לא ציפה, כי למשמע דבריו הסתמיים ייפתחו לו מיד קופות־הכסף, אלא שהאמין למצוא נטייה גדולה יותר להצטרף אליו, בשעה שתוצאות מעשיות יהיו מוכנות לפניהם. אבל אפילו נכונות זאת בלבד לא נראתה לעין. רק הבנקאי זליגמאן, שמזמן כבר לא עמד רחוק מן התנוּעה, הודיע יום לפני נסיעתו של הרצל, שהוּא יהיה נכון לעזור בייסוד חברת־קרקעות של חמישה מיליוני לי"ש, אם יהיה הצ’ארטר בעין. אבל דווקא הצ’ארטר עצמו הרי תלוי היה עתה בהצעות מעשיות יותר. היה זה מצב פוליטי מיואש – ובימים קרובים כל־כך לאחר ההצלחה בקושטא ולאחר התקווֹת להגיע שם לידי תוצאות עוד גדולות מאלה, אם יוכל לבוא בעזרה כספית מהירה.

הרצל היה בצדק מדוכדך ומדוכא עד גועל־נפש. “עד עייפה התרוצצתי”, כתב אל הידיד הנאמן מאכס מאנדלשטאם בקיוב, “ולא זכיתי אפילו שאותו האספסוף, החולש על הממון, ישמע לאשר אני מציע לפניו. צריך שירדו אש וגפרית מן השמים, עד שיתרככו לבות־האבנים הללו. לא נשמע עוד כדבר הזה, ובעוד חמישים שנה יירקו על קבריהם של האנשים האלה, כשייוודע כי אני הייתי כמעט קרוב לגמר עם השולטן ורק לא יכולתי להשיג את הכספים הנקלים. מובן שאסור לנו כיום להביע בקול את כעסנו וכאבנו, כי אז היתה נודעת גם לשולטן חולשתנו הפנימית, ועלי להתאמץ להשהות את הדיון אתו, להרוויח זמן, להוציא מים מן הסלע ולגרד זהב מן הרפש. נוח יותר הרי היה בשבילי לסיים היום את העניין ולהוציא גלוי־דעת: ‘ובכן, יהודים, אני, עיתונאי דל וחסר־אונים, הבאתי במשך חמש שנים את הדבר עד כדי כך, שניהלתי עם השולטן עצמו את המשא־ומתן הזה. מה שהיה תלוי בי, עשיתי, ויותר מזה. אבל אתם עוזבים אותי לאנחות, אספסוף אתם – לכו לעזאזל! אינני מתעניין עוד בשום דבר!’ ז’אֶסטה נאה זו, שהיתה גם נוחה וטובה כל־כך, נמנעת ממני. אני מוכרח למשוך את העומס הלאה. ואולם הרע מכול הוא, שלא רק המתנגדים והאדישים עושים לי צרות, אלא גם האנשים שלנו עצמם. בבאנק אין להגיע לידי שום החלטה, יש חיכוכים וניגודים אישיים בין המנהלים. מה שמציע האחד, מתנגד לו השני, וכו‘. עד שאני חייב שוב להופיע כאיש־התקיפות, ובלבד שייעשה איזה דבר. גם בוועד־הפועל מתחיל כנראה משהו תוסס… מדברים על ‘ציונות צעירה’ וכו’. זה באמת מוקדם, שיהיו לנו התורכים־הצעירים שלנו. הרי עם בעל שאר־רוח אנחנו. אבל על זה אני צוחק, סוף־סוף. יקומו־נא וישליכו אותי מן התנוּעה! לעת־עתה דאגתי האחת היא: כסף. רבונו־של־עולם, מאין אקחנו? אני משבר את ראשי בשביל למצוא משהו”.

אבל כל הנסיונות עלו בתוהו. לפי עצתם של נורדאו ואלכסנדר מארמורק השתדל לעניין בדבר את התעשיין והנדבן האמריקאי הגדול קארנאֶגי ואת הקולוניזאטור האנגלי־דרום־אפריקאי ססיל רודס (Rhodes). הוּא ביקש רק את ההבטחה שתינתן הלוואה, לכשיקבל את הצ’ארטר ואת הזכיונות מכניסי־הרווחים בתורכיה, או אפילו רק הפעלת השפעתם על חוגי־הפינאנסים היהודיים. אך כל הצעדים שעשה לא הצליחו. אל קארנאֶגי לא נמצאה דרך טובה להגיע אליו, ונסיונות שונים שנעשו על ידי יוסף קאוּאֶן, להביא לידי פגישה בין הרצל ורוֹדס, נכשלו. לעיתונאי האנגלי ו. ט. סטאֶד (Stead) שקאוּאֶן הניע אותו לערוך ראיון עם רוֹדס, ענה הלה, שאם הרצל רוצה לקבל עצה ממנו, יכול הוּא לומר לו רק דיבור אחת: “ישים־נא כסף בכיסו”. זאת ידע הרצל גם לפני כן.

נשאר רק הבאנק – אך על מצבו כבר שמענו. בהתאמצות גדולה, ומתוך הלחץ המתמיד של הרצל, הביאו את הדבר עד לידי כך, שבראשית אוקטובר 1901 סולק במזומן הסכום המינימאלי של 250,000 לי"ש, ואפשר היה להכריז על כושר לפעולה. אבל מה לעשות בסכום מצער כזה לעומת הצרכים הגדולים?

אף־על־פי־כן עשה הרצל את כל האפשר, כדי להמשיך את הפעולה המדינית – אולי תזרים אליו בסופו של דבר הצלחה מדינית את הכספים הדרושים. עוד מפאריס כתב איגרת קצרה אל השולטן, שבה הודיע לו, כי העניין הולך ומתפתח בדרך הרצויה, הוּא מכין לעת־עתה את הלבבות למען הפעולה. ב־17 ביוני הוא מציע את פרטי תוכניתו. בעקבות רמיזותיו של השולטן – כותב הוא – חשב לנחוץ בראש וראשונה להשיג מיד, דהיינו עד חודש אוקטובר, את הסכום של מיליון וחצי לירות תורכיות, בצורה יותר נוחה מאשר על־ידי איחוד החובות, שקשה ואולי בלתי־אפשרי לבצעו. יחד עם חבריו הוּא מציע את הקומבינאציה הזאת, שתכין גם את לבות היהוּדים למבצעים כספיים בעתיד: ידידיו נכונים לייסד חברה עם הון של חמישה מיליונים לירות תורכיות. מטרתה של חברה זו תהיה לפתח את החקלאות, התעשיה והמסחר, באסיה הקטנה, בארץ־ישראל ובסוריה. תמורת הזכיונות הדרושים תקבל החברה עליה את הערובה ותשלומי הריבית והאמוֹרטיזאציה להלוואה בסך מיליון וחצי לירות. מלווה זה לא יעלה איפוא לתורכיה במאומה, היא תקבל פשוט את הכסף, על־ידי השגת סכום זה תינתן השהות לחקור ולמצוא מקורות־הכנסה אחרים. גם למקורות־ההכנסה האחרים מוכן הוּא להגיש הצעות מפורטות. אבל אף אם השולטן לא ירצה עדיין להיכנס במשא־ומתן בדבר “החברה העותומנית־היהודית הגדולה לאסיה הקטנה”

Grande Compagnie Ottomane־ Juive pour l’Asie Mineure

הרי הוּא מעמיד עצמו לשירותו. הוא סמוך ובטוח, כי תוך כדי כך יוכר, “כי טובתה של הממשלה התורכית דורשת למשוך את הכוחות הכלכליים של היהוּדים ולתת חסות לאומללים שבנו. מן הצד האחר מעוניינים היהוּדים בכך, שתורכיה תהיה חזקה ופורחת. זהו רעיון חיי”, הוּא מתאר באופן חי את הטובות, שתצמחנה ממפעל זה לתורכיה. אם ירצו בהסדר המוצע על מיליון וחצי לירות עד חודש אוקטובר אין לאבד זמן. לפי פקודת השולטן מוכן הוּא לבוא לקושטא, ללא שהייה.

המכתב הזה, שהרצל יכול היה, כפי שהעיר בעצמו ביומנו, לנסחו כך עוד בימי עשותו בקושטא, היה צריך לעורר את הרושם, כאילו מציע הוּא את הצעת הצ’ארטר לאחר התייעצות מפורטת עם ידידיו העשירים, בפאריס ובלונדון. אם הצליח לעורר את הרושם הזה, בדבר זה יש להטיל ספק. על כל פנים לא קיבל כל תשובה על המכתב.

גם נסיונות אחרים, שעשה וחזר ועשה באמצעות כל קשריו ובהשקעת זמן וכסף ועצבים הרבה, נשארו ללא הועיל. רק מברק־התודה האדיב של השולטן, בתגובה לברכותיו השנתיות של הרצל ליום־השנה של הכתרת השולטן בסוף אוגוסט, הוכיח שהחוט לא נותק עדיין לחלוטין.

*

לפיכך לא יכול היה הרצל בקונגרס הציוני החמישי – שנתכנס ב־ 30־26 בדצמבר 1901, שוב בבּאזל, בניגוד לרצונו של הרצל, שביקש לכנסו שוב בלונדון ולא לדחותו עד לעונה הלא־נוחה של החורף – למסור על יחסיו אל השולטן יותר ממה שכבר אמר בלונדון ופירסם ב“די ואֶלט”. המתנגדים יאמרו שקיימים מכשולים מדיניים, שאין אפשרות להתגבר עליהם – אבל דבר זה אפשר לומר גם לגבי המכשול הקטן ביותר, אם אין חשק להתגבר עליו. במשך חמש השנים של קיום התנוּעה הציונית, אי־אפשר היה לראות. שהממשלות מתנגדות לה. “ואולם קודם עלינו לשאול, כמובן, מה חושבים עלינו בתורכיה, מה חושב עלינו השליט הריבוני בה? במאי של שנה זו היה לי הכבוד להתקבל לראיון ממושך על־ידי הוד מלכותו השולטן עבדול חמיד. הטוּב והנלבבוּת של קבלת־פנים זאת עוררו בי את התקווֹת הטובות ביותר. מדבריו ומיחסו של הוד מלכותו נוצרה בי ההכרה, כי העם היהוּדי יש לו בכליף השליט ידיד דורש־טובה. השולטן ייפה את כוחי להודיע על כך בפומבי. ידעו־נא זאת יהודי כל העולם כולו, יבינו־נא גם מה גדולים הסיכויים הכלולים בעובדה זו, ויהיו־נא מוכנים סוף־סוף אל הפעולה, שבה הם יכולים לעזור לעצמם ולתרום לשיגשוגה של המעצמה התורכית”.

זה היה כל מה שאמר על כך, מה היה מנוסח בצורה כזאת, שיכול היה לפרשו לגבי השולטן, שענה למחרת במברק־תודה על טלגרמה של הבעת־כבוד, כפעולה למען יצירת הלך־רוח טוב כלפי תורכיה. אולם ההישג הפוליטי שהיה בלא־ספק בעצם השגת הראיון, חיזק את מעמדו של הרצל כלפי הקונגרס הזה, שלא היה עוד מתלהב ונשמע כקודמים לו. צירי רוסיה שנתאכזבו מן הקונגרס הלונדוני הריק, נלאו יותר ויותר מלצפות לגאולה המדינית, ודרשו להתחיל בעבודה מעשית בארץ־ישראל. ובפעם הראשונה גם נתהוותה רשמית אופוזיציה של ממש – ה“פראקציה הדימוֹקראטית הציונית”, או בקיצור ה“פראקציה”, שנמנו עמה ככוחות מנהיגים ליאו מוצקין וחיים וייצמאן, מארטין בּוּבּר, בּרטוֹלד פייבל, אפריים לילייֶן, דויד טריטש וברנשטיין־כהן.⁹⁸ בסך הכל השתייכוּ לסיעה הדימוקראטית שלושים ושבעה חברים, כולם ציונים צעירים; אך השפעתה היתה גדולה יותר מכפי מספרה, וכקבוצה מגובשת יחידה בעלת מטרה ברורה, שאפילו נוסחה עוד לפני הקונגרס בתוכנית מפורטת, השתלטה זמן מה על הקונגרס כולו. שאיפתה היתה – לאומיות צרופה ועמוקה יותר; דימוקראטיה רחבה יותר בהנהגת התנוּעה, והשפעה גדולה יותר לנוער ולרעיונותיו. מטרתה הקרובה היתה – בהשפעת אחד העם – להביא סוף־סוף את “שאלת התרבות” לידי הכרעה בקונגרס; היא נלחמה בעוז ובחוסר־סבלנות והתנגשה קשה עם הרצל ועם רוב הקונגרס.

הרצל לא התנגד בעצם לא לבאי־כוח הצעירים, שדבּרם בקונגרס היה מארטין בּוּבּר בן העשרים־ושתים, ולא לתנועת התרבות כשלעצמה, אם כי התמרמר קצת, כפי ששמענו לעיל, שכל־כך מוקדם קם כוח אוֹפּוֹזיציוני. הוּא מסר אפילו, דווקא בשנים האלה (1901־1900), את עריכת השבוּעון “די ואֶלט”, בטאונה המרכזי של התנוּעה הציונית, לידי פייבל ובּוּבּר, נציגים מובהקים של הצעירים האלה, נתן להם יד חופשית להציג לפני הקוראים את השקפותיהם, אף שיבח את מלאכתם בעריכה במלים של הוקרה רבה. הוּא שמח, כפי שכתב לבּוּבּר, לראות בהם אנשים שיבואו למלא את מקומו כשיתעייף. אבל מעל לכל שאיפותיהם לתרבות נעלה וליופי עמדה בשבילו – שהרי גם הוּא בא מעולם האֶסתטיקה – אחדות התנוּעה הציונית ושמירת אופיה כתנועה מדינית, שנראה לו נתון בסכנה על־ידי הדגשה מופרזת של העבודה התרבותית. בנקודה זו התנגשה רוחם הסוערת של הצעירים, שביקשו להביא סוף־סוף את שאלת התרבות, שנדחתה מקונגרס לקונגרס, לידי הכרעה ברורה, עם עמדתו המפשרת והזהירה של הרצל בשאלה זו ועם ניהולו התקיף של דיוני הקונגרס. כשביקש הרצל בערב האחרון של הקונגרס לדחות את הדיון וקבלת ההחלטות על הצעות הפראקציה בדבר עבודת־התרבות של ההסתדרות הציונית עד אחרי בחירת הוועד־הפועל ומוסדות התנועה, כלומר, שוב לשעות האחרונות של הקונגרס, התנגדוּ לכך חברי הפראקציה בכל תוקף. כדבּרם דרש מוצקין שיפתחו מיד בהצבעה, אם גם בלי ויכוּח קודם, על הבעיה העקרונית, אם ההסתדרות עוסקת גם בעבודת התרבות, כדי שתוכרע הבעיה לפחות הכרעה עקרונית. הרצל החזיק לעומת זאת בתוקף בדעתו, שאין להצביע על כך בלי ויכוּח, ושאין כל אפשרות לנהל ויכוּח ממושך אלא “לאחר שנערוך את הבחירות, שהן הכרחיות לקיומה של התנועה ולפעולתה”. “קודם כל” – הצהיר – “עלינו לדעת, כי מחר יתקיימו האורגנים הנחוצים, כדי שהתנוּעה תחיה… השאלה, אם הציונות תעסוק בשאלות של תרבות, כבר הוכרעה למעשה. היא עוסקת בכך. ואילו מה שאתם רוצים, הוא דבר אחר. שאלות התרבות יכולות להיות מוכרעות לפי השקפות מפלגתיות שונות, ואני איני מרגיש כלל את החובה, לתת עתה להכריע בחפזון לצד מפלגה זו או אחרת”.

כשערערו מארטין בּוּבּר והצייר אפרים ליליֶן לפני הקונגרס על הכרעת־נשיאות זו – שעמדה בסתירה להבטחה, שנתן להם הרצל יום לפני־כן – השיג הרצל בוויכוּח סוער לסדר־היום, על־ידי הפעלת כוח השפעתו וטכסיסיותו, שהקונגרס הכריע לפי רצונו שלו. אופן זה של טיפול בהצעותיה של האופוזיציה מיררה את רוח חבריה עד כדי כך, שלאות מחאה עזבו במלוכד את האולם וחזרו אליו רק כעבור שעה.

אכן, בזה חייבה האופוזיציה את עצמה, הזיקה לחלק מדרישותיה ויצרה תקדים מסוכן. הרצל עבר תחילה בשתיקה על המעשה. ואולם בשעת הבחירות. כשהודיע ברנשטיין־כהן, שאין הוא יכול לקבל עליו שום תפקיד בתנועה בגלל היחס הזה אל חבריו (בשעת־מעשה לא היה נוכח באולם), קם הרצל וקבע את עמדתו בבהירות. הקונגרס לא הכריע בהצבעתו – אמר – נגד החינוך הלאומי הנדרש, אלא כנגד זה, שיחליטו בשאלה נכבדה כזאת בלא דיון מתאים. בזה אין זילזול אלא להפך. "ואולם אם אני לא העירותי על־כך, מתוך התחשבות בעוּבדה שאנוּ כבר כולנו מיוגעים מאוד, הרי מוחה אני בכל תוקף נגד זה, שהאדון ברנשטיין־כהן מגיב על החלטת הנשיאות בכך, שהוּא אומר כי מכריחים אותו לעזוב את האולם. על זה יש לי רק תשובה זו: הבה נראה! (תשואות ומחיאות־כפיים סוערות"). אפשר אמנם שהוא, הרצל, טעה לפעמים, למרות כל יגיעותיו לשפוט בצדק. אבל אם הרוב מחליט, יש להיכנע, ולמרות ההתמרמרות הטבעית על כך. אין הוּא רוצה להכניס תוך נימוסי־הקונגרס הטובים־עד־עתה את המנהג, “שמישהו, ויהא זה החבר בעל הזכוּיות הרבות ביותר, החביב והטוב ביותר, יגיב על הכרעה או הוראה בזה שיאמר: ‘אתה מכריח אותי לעזוב את האולם’”.

לאחר הבחירות פתח הרצל את הוויכוּח בשאלות התרבות והביא את ההצעות לידי הצבעה. כמעט כל ההצעות נתקבלו.⁹⁹ גם הרצל הסכים להן, והודיע זאת בבירור. בכלל לא עשה כנראה כל העניין רושם רע עליו. בנאום הסיום גם ציין כ“שמחת הימים האלה” את העוּבדה, שקיים בתנועה נוער “שהוא נאמן, לפעמים סוער קצת בנאמנותו, וגם זיקנה המחדשת נעוריה”. הפירוד נמנע. אבל לא־אחד מנוער זה התרחק בכל זאת מהרצל. בקונגרס הזה הוכן במקצת הלך־הרוח, שהיה הבסיס להתפרצות הסערה בקונגרס הבא.

עם זה ביצע דווקא הקונגרס החמישי עבודה רבה. הוּא השלים את בניינה של מערכת המוסדות הציוניים ונתן להם צורת־קבע. קודם־כול רשאי היה הרצל להודיע בקונגרס, כי הבאנק הקולוניאלי, “אוצר התיישבות היהוּדים”, הגיע לשלב של פעולה, אם כי לא נעשה לאותו מוסד פינאנסי, שביקשו ליצור מייסדיו; דעתו של הרצל היתה משום כך, כי עד שלא יגדל ההון באופן ניכר, לא יתחיל הבאנק בעסקים וישמור על הרכוש המעט ב“חרדת אבי־משפחה טוב וחששני”. זאת הצהיר בקונגרס, כשם שחזר ואמר לפני הקונגרס ולאחריו לדויד ווֹלפסון, שאתו בא בדצמבר 1901 מחדש לידי מתיחות בבעיית הבאנק. לא ברצון נתן משום כך גם את הסכמתו לייסוד סניף הבאנק ברוסיה, שהקונגרס החליט עליו לפי הצעתו של אוסישקין, נוסף על פתיחת סניף ביפו, שלפתיחתו כבר נעשו צעדים לפני־כן.

עוד יותר חשוב בשביל התנועה היה ייסודה הסופי של הקרן הקיימת לישראל. אביה הרוחני היה פרופסור צבי הרמן שפירא, שהציע יצירת “קרן קרקעות” עוד לקונגרס הציוני הראשון. אך ייסוד הקרן נדחה מקונגרס לקונגרס. הודות למאמציו של יוחנן קְרֶמֶנֶצְקִי, שׁעוד בשׁנת 1894 בּיקשׁ יחד עם שנירר וּבּריינין, ליצור קרן לאומית בשם זה, החליט הקונגרס הרביעי עקרונית על ייסוד הקרן, ובנאום הפתיחה לקונגרס החמישי הודיע הרצל כי עתה, לאחר הפעלת הבאנק, הגיע הזמן לבצע את ההחלטה. בכל זאת עורר התקנון, שחובר על ידי קרמנצקי, ויכוחים ממושכים במליאת הקונגרס, ונתקבל בראשונה, לפי הצעת בודנהיימר, רק באופן ארעי; לפני הקונגרס השישי יביאו תקנון מעובד כהלכה, ואז יחליטו סופית על קבלתו. הרצל נעדר מן האולם בשעת קבלת החלטה זו, וכשחזר, התערב בתקיפות. התמדתו ומסירותו של קרמנצקי, שבאחת מן הישיבות שלפני הקונגרס פרץ בבכי כשביקשו שוב לדחות את ייסוד הקרן הקיימת, עשו עליו רושם עמוק, והוּא החליט לדאוג לקבלת התוכנית בכל מחיר. הוא נאחז בשגיאה פורמאלית, שנעשתה על־ידי סגן הנשיא צ’לֶנוֹב וחבר־האופוזיציה אביגדור יעקובסון גינה אותה, ביטל את החלטת הדחייה, ועל־פי דרישתו קיבל הקונגרס ההחלטה ליסוד הקרן הקיימת כמוסד־של־קבע. יצירה זו, שעתידה היתה להיות חשובה כל־כך לדורות, אותה שעה לא העריכוה נכונה, אלא מעטים. “הקרן הקיימת”, נאמר בהצעתו של קרמנצקי, “מהווה הון לאומי, שאין להשתמש בו אלא לקניית קרקעות בארץ־ישראל ובסוריה, בשעה שיגיע לגובה כזה, שעליו יוחלט בקונגרס (בערך 200,000 לי"ש)”. לאיסוּף־הכספים הותקנו בולים, שכל ציוני חייב להדביקם על מכתבים. נוסף לזה נוצר “ספר הזהב”, שבו ניתן לרשום כל אדם או כל משפחה תמורת תרומה של 10 לי"ש.

חשובה היתה גם קבלת תקנון חדש לאירגון ההסתדרות הציונית, שבא במקום הישן, שנתקבל בשעתו כארעי ותוקן מאז מדי פעם בפעם. על העיקרים של התקנון החדש הרצה הרצל בעצמו. חידוש היה בו דבר ייסוד בית־הדין הקבוע של הקונגרס. הקונגרס נועד להתכנס מעתה באופן רגיל רק כל שנתיים. בשנה שאין בו קונגרס יתכנסו חברי הוועד־הפועל הגדול עם יו“ר הוועדה המתמדת ועם הדירקטוריון של הבאנק ל”ועידה שנתית". שינוי יסודי נעשה ביחס למבנה ההסתדרויות הארציות: עד עתה היה בכל ארץ רק מרכז ארצי אחד, שאתו באה ההנהלה הווינאית בקשרים; ואילו על־פי ההצעה החדשה יהיו רשאים חמישים אגודות, שמספר קולותיהן מגיע לחמשת אלפים שוקלים, ליצור פדראציה מיוחדת, שתהא רשאית לבוא בקשרים ישירים עם הוועד־הפועל המצומצם בווינה.

הרצל ביסס את השינוי הזה בנימוק, שיש לתת את האפשרות לבאי־כוח ההשקפות השונות בתנועה להתארגן בהסתדרויות מיוחדות. ואמנם, נתהוו לאחר־מכן על יסוד התקנות החדשות האלה איגוּדים מיוּחדים לפי השקפות־העולם השונות. ואולם המטרה האמיתית שאליה נתכוון הרצל היתה בראשונה אחרת. “בעיקר חפצתי”, ביאר כוונתו ביומנו, “לשבור את טבעות־הברזל, ההולכות ומתהוות כבר בארצות השונות. ה’מנהיגים' הראשונים נעשים בעלי־מונופולין בוועדים הארציים ומתוך כך מתהווה אי־רצון מסוים לעבודה באגודות. אך עלינו להשאיר מקומות־כבוד פנויים”. ביתר חריפות ביקש בזה לפגוע בחברי הוועד־הפועל מרוסיה, שמאז הקונגרס הרביעי, שנחשב בעיניהם לקונגרס ריק, גברוּ בתוכם הביקורת וההתנגדות לפעולות ההנהלה. על־ידי כך שהוועד־הפועל המצומצם יוכל מעתה לעמוד בקשר ישיר עם הפדראציות שתתארגנה מחדש. קיווה הרצל להחליש את השפעתם של חברי הוועד־הפועל מרוסיה, ובייחוּד זו של ברנשטיין־כהן, שכל חליפת־המכתבים עברה דרך ידו ושהיה מכין חוזרים חריפים ביותר נגד ההנהלה בווינה. ברור שהנפגעים הרגישו בכוונתו של הרצל; אוסישקין עיבד תוכנית שכנגד, התגונן בצדק נגד קריעת האחדות בארגון ציוני רוסיה, שנוצרה ברוב עמל, והשיג פשרה, שלפיה יכולה להיווצר פדראציה חדשה רק בהסכמת הוועד־הפועל המצומצם בווינה יחד עם חברי הוועד־הפועל של אותה ארץ, ובמקרה של חילוקי־דעות תכריע הוועידה הארצית.

הקונגרס החמישי סיים על־ידי השלמת מבנה ההסתדרות הציונית וייסד הקרן־הקיימת לישראל את התפתחותה הראשונה של ההתארגנות הציונית. הרצל עצמו ייחד לקונגרס החמישי את התפקיד הזה בתולדות התנועה. “כך יכולים במובן מסוים לומר”, אמר בסיום נאום הפתיחה שלו, "כי השלמנו את משימתנו הראשונה. המוסדות עדיין לא נקבעו בפרטים רבים אלא במרומז וזקוקים לשכלולים, אבל הם קיימים. העם היהוּדי יכול להרחיב אותם, לחזק אותם ולהשתמש בהם, אם ירצה. בכל דבר התאמצנו, להתקין אותו בלא זיקה אישית. רק דבר כזה הוּא בר־קיימא. שום אדם מבינינו אין לומר עליו עוד, שאי־אפשר בלעדיו. אם מישהו מאתנו ילך לעולמו או יפרוש מן השורות, העניין יוסיף להתקיים.

“כמה תמהרנה או תאחרנה לבוא התוצאות שאנו מכינים אותן, דבר זה אין אנחנו יכולים לקבוע. בנו כאן אין הדבר תלוי. אנו יכולנו רק להקים את המפעל ומתקניו, את הכוח אין אנחנו יכולים לספק. את הכוח צריך לספק העם היהוּדי, אם ירצה בכך”

*

גם בקונגרס הזה, כמו בקודמיו, נתקבל הרצל תמיד בתשואות רבות; למרות חוסר־הסבלנות ואי־שביעת־הרצון הגוברת והולכת, היתה מנהיגותו ללא ערעור. הוּא התחמק ככל האפשר מרעש התשואות, שהפיק מהם אך סיפוק מעט. הרי הוּא עצמו חש יותר מדי את הפער שבין שאיפותיו והישגיו במציאות. כמה רחוק היה עדיין ממטרתו, מקבלת הצ’ארטר לארץ־ישראל! עד שנתקבל מברק־התשובה מן השולטן, ביום השני של הקונגרס, רעד בו לבו מחשש, שמא יכחיש השולטן על־ידי חוסר־מענה גם את ההתחלה של קשריו עמו. ושוב, כמו במקרים קודמים, ראה את עצמו, כדבריו, בדמות אותו פרש, שרכב על־פני הקרח של האגם בּודנזאֶ: הקרח לא נתבקע. אבל כמה רכיבות כאלה עוד יוכל קרח זה לשאת?

בלא כל הפסקה כמעט לאחר גמר הקונגרס, ובדחיפות גדולה יותר, ככל שהרגיש כי לבו מתמרד בו, הוסיף לעבוד. השעה נראתה לו דוחקת…

זה חדשים אחדים השתדלו יוסף קאוּאֶן וישראל זאנגוויל (שבא לקונגרס החמישי בפעם הראשונה כציר־הקונגרס ונאם נאום חריף נגד יק"א) לכונן, לפי יזמתו והוראותיו של הרצל, קבוצה פינאנסית בסיוע הלורד סאפילד (Suffield), לשם השגת הכסף הדרוש להשגת הצ’ארטר; אך מאמציהם אלה של הידידים בלונדון לא נשאו פרי. כן לא הצליח נסיון חדש של הרצל עצמו, לרכוש את המניות של העתון “נויאֶ פרייא פּראֶסאֶ” ולהשיג על־ידי כך כוח־השפעה ממשי על דעת־הקהל באוסטריה ובעולם. לעומת זאת הגיעה אליו באופן בלתי־צפוי ב־5 בפברואר 1902 הזמנה טלגראפית מאיבּרהים פחה, שיבוא לקושטא כדי לתת “ביאורים מסוימים” בעניינו. ב־14 בפברואר 1902 בא הרצל לקושטא בלוויית קאוּאֶן, שאותו לקח אתו הפעם במקום ווֹלפסון, ששוב התחדדו לזמן קצר היחסים אתו בקשר לבאנק.

ההזמנה לקושטא בשעה זו באה לו להרצל שלא בעתה. אל חששותיו לפני כל נסיעה כזאת, שמא תתערער על־ידי כך עמדתו בעיתונו, נוספה הפעם העוּבדה, שידיו עוד היוּ ריקות ונבצר ממנו למלא מה שהבטיח שם, ולבו גם היה נוקפו על הדיון הפומבי שדן בדבר תוכניותיו להשגת הצ’ארטר בנאומיו בלונדון ובבאזל. בצדק חשש, שאם יבואו עתה ויציעו לפניו את הצ’ארטר, יעמוד בלתי־מוכן. בגלל עוּבדות אלה היה מצבו לא־נוח מלכתחילה בקושטא. הוּא נתקבל בסבר פנים יפות, ואיברהים, ראש־הטכסים, גם ביקש אותו בשם השולטן, שיראה עצמו אורחו במשך כל ימי שהותו בקושטא. אבל מבחינה מעשית לא הביא המשא־ומתן הזה, שהתנהל שוב על־ידי איברהים ואיזט, לידי שום התקדמות של ממש.

איזט הניח ידו מיד על נקודת־התורפה של המשא־ומתן. מה בעצם, שאל, היתה תכלית ביקורו של הרצל במאי שעבר? הרצל ענה: לעזור לתורכיה. כפי שביאר זה כמה פעמים. “כן”, אמר איזט, “הדבר הובן כך, שתביא עזרה מוסרית וחומרית, בהיותך רב־השפעה בעיתונות ובעולם־הכספים. אך שום דבר מעין זה לא נתגלה באופק. רק הצהרת הַצהרוֹת בלונדון וּבבּאזל”. הרצל ראה, כי אמנם עוקבים בקושטא אחרי כל מה שאמר. הוּא ביקש להקהות את העוקץ בזה שהסביר, כי תחילה היה עליו ליצור בין יהודי כל העולם דעת־קהל נוחה לשולטן, ובזה גם הצליח. אז חזר איזט על מה שכבר נאמר ברמיזה בשנה שעברה, אלא שעתה נאמרו הדברים כהצעה רשמית מטעם השליט: השולטן מוכן לפתוח את שערי ארצו לפני פליטי היהוּדים מכל הארצות, בתנאי שיקבלו את הנתינות העותומנית עם כל החובות הקשורות בכך, שיוותרו לפני־כן על נתינותם הקודמת, ושיתיישבו במפוזר על־פני תורכיה, ולא במרוכז ובהמונים במקום אחד. “בתנאי זה מותר להם להתיישב בכל המחוזות שלנו, להוציא – בתחילה – את ארץ ישראל”. תמורת זה דורש השולטן ייסוד סינדיקאט לאיחוד החובות, וכן פיתוחם וניצולם של כל המכרות, על סמך זכּיון נוח לתורכיה.

הרצל ביקש מוֹעֵד להחליט בדבר. את תשובתו שלח למחרת, לפי בקשתו – איזט, בכתב לשולטן: הוּא מוכן להציע לידידיו בתנאים מסוימים את ההצעה לניצול המכרות, ולהוכיח על־ידי כך את רצונו לשרת את האינטרסים של השולטן. ואילו איחוד חובות־המדינה בצורה המוצעת אינו ניתן לביצוע. שכן אי־אפשר לרכוש את אהדת הציבור היהוּדי, ובייחוד לא את תמיכת היהוּדים העשירים, אם ייקבעוּ הגבלות בעליית היהוּדים וּבהתיישבוּתם. “נחוּץ, איפוא, למצוא קשר בין התיישבוּת היהוּדים וּבין איחוּד־החובות. אין, לפי עניוּת דעתי, למצוא את הקשר הזה אלא על־ידי זכּיון כולל לייסוּד חברה גדולה עותומנית־יהודית להתיישבוּת”. בעל פה הוסיף, לשאלתו של איזט, כי חברת־התיישבוּת זו צריכה להינתן לה הבחירה החופשית במקומות־היישוּב. “זהוּ תנאי הכרחי. שהרי אין ענייננוּ בחסוּת אינדיבידואלית – זו יש לנוּ כבר עכשיו בכל מדינות התרבות – כי אם בחסוּת הלאוּמית”. מה פּירוּש הדבר הזה? על כך ענה הרצל: “הפגנת־רצון גדולה לטובתנוּ, כגון הזמנה לעליה בלא שוּם הגבּלה”.

אין ספק, שהיתה בזה הצלחה אישית גדולה להרצל, שיכול היה להודיע לשולטן כמעט בגלוי את השאיפות הציוניות. גם במובן המדיני היתה התקדמוּת מסוּימת: השולטן נתן עתה להציע התיישבוּת על קרקעות־הממשלה באסיה הקטנה, ובייחוד בארם־נהריים. ואולם דרישותיו העיקריות של הרצל נדחו. העלייה לא תבוצע בהמונים, ותכוּון מדי פעם בפעם לאותם המקומות, שהממשלה התורכית תבחר בהם. פלשתינה תוצא מכלל המקומות האלה. “צ’ארטר בלי ארץ־ישראל! סירבתי מיד!”

יותר כדי שלא לנתק בבת־אחת את המשא ומתן מאשר מתוך תקווה להצלחה מידית, הציע הרצל למחרת בבוקר לשולטן במכתב, כי תמורת רשיון בלתי־מוגבל להתיישבות ייווסד באנק תורכי־יהודי גדול עם סניפים בכל הערים החשובות, שיארגן את מערכת האשראי בממלכה התורכית. על־ידי כך יוכח לכול, כי בואם של היהוּדים תהיה בו ברכה לארץ כולה. אם השולטן לא יהיה נוטה לעיין בהצעה זו, מבקש הרצל להתקבל לראיון־פרידה; ואם לא יהיה השולטן פנוי לכך, יואיל לפחות לקבל שתי תשורות שתישלחנה אליו בקרוב: האחת סיפוריו הפילוסופיים של הרצל בכריכת־פאר, והשנייה – מכונת־כתיבה באותיות ערביות־תורכיות, שהתקין באמריקה באמצעות ריכארד גוטהייל במיוחד בשביל השולטן – מכונת־הכתיבה התוּרכית הראשונה.

השולטן ציווה למחרת היום להשיב להרצל, שאין הוּא יכול בשום פנים להרשות עלייה ללא־הגבלה בהנהלת חברת־התיישבות, אף אילו היה רוצה בכך, מפני ההתנגדות הכללית לזכּיון מעין זה. בפרוטוקול סופי סיכם הרצל בבוקר של 18 בפברואר 1902, לפי דרישת השולטן, עוד פעם את התוכן העיקרי של המשא־ומתן, והצהיר בסיום דבריו, כי התנאים שהוצעו לו אינם יכולים להתקבל על־ידו. “אבל אני עומד לשירותו של הוד מלכותו הקיסרית למשא־ומתן אחר”.

בשעה שהרצל ישב והעתיק לנקי את הפרוטוקול הצרפתי, נכנס מישהו והביא לו שקיק עם 200 לירות בזהב, שהעניק לו השולטן כפיצוי להוצאות־הנסיעה. הראיון המבוקש אצל השולטן לא יצא לפועל. גם המזכיר הראשון תחסין ביי לא הזמין את הרצל לשיחה. לעומת זאת הודיעו לו איזט ואיברהים שהגיש להם תשורות קטנות והבטיח להם גדולות יותר, לעמוד לחלוטין לצדו.

לא עוד מלא־תקוות כמקודם, אבל גם לא מדוכא ברוחו, יצא הרצל מקושטא. עד הרגע האחרון קיווה, שהשולטן לא יתן לו לנסוע וימשיך את המשא־ומתן. “ואולם הדברים באו אחרת. אצלו באים תמיד הדברים אחרת ממה שמקווים. ודאי אקבל גם את הצ’ארטר פעם ברגע לגמרי לא צפוי – אם בכלל אקבלו. כלומר, אם לא נקבל אותו רק אחרי חלוקתה של תורכיה על־ידי המעצמות.”

*

משא־ומתן זה של הרצל בפברואר 1902 בקושטא היה לאמיתו של דבר המשא־ומתן הממשי הראשון עם תורכיה. ביקורו בחודש מאי 1901 היה רק מעין פתיחה לכך. במידה מסוימת היה בזה משום משא־ומתן בין מעצמה למעצמה. התוצאה הסופית היתה, שראה את נסיונו להשיג במישרין את מטרתו המדינית – צ’ארטר על ארץ־ישראל תמורת עזרה כספית לתורכיה – כנסיון שנכשל לעת־עתה. מכאן נבעה באופן הגיוני השאלה, אם לא יהיה אפשר לבוא אל המטרה בדרכי עקיפין. עוד ביום לפני צאתו מקושטא השיא לו איזט “עצת־ידידות”, שירכוש לו ראשית עמדה וקשרים בארץ כאיש־כספים, ורק לאחר זמן מה ישוב אל תוכניות־ההתיישבות שלו. “קח את הפינאנסים שלנו לתוך ידך, ותהיה לאדון”. בראש וראשונה יתעסק בהצעה לניצול המכרות. לשם כך מן הראוי להפקיד באחד הבאנקים סכומי־כסף מסוימים, שיוכלו לשמש אחר כך כפקדונות־ערבות; על־ידי זה תהיה ניכרת הכוונה הרצינית שבהצעותיו. בדרך זו יגיע ביתר קלות להמשכת המשא־ומתן ולהסכמים.

להרצל נראה רעיון זה מיד, בראשונה בייחוד ההצעה בדבר השקעת הפקדונות בבאנק, “הואיל והיא נותנת לי את האפשרות להניח לכסף שיהא מנצנץ לפני עיני חומדי־הכסף, ובכל זאת לא יגרום לנו הדבר שום הוצאות”. אף־על־פי־כן הראה עצמו כמסתייג: חבריו יאמרו לו שהוא מביא להם מה שאינם דורשים, ומה שהם דורשים אינו מביא; הוּא מבין את הצעתו, שלשם ההצלחה צריך ליצור סביבו חוגים מעוניינים. לתכלית זו הוא חושב אפילו למועיל יותר, אם ישאף להשגת שלושה זכיונות נפרדים: למכרות, לבאנק המוצע ולחברת־התיישבות. כל אחד מן הזכיונות יעניין וישתף אנשים אחרים, ויהיו גם ידידים (ובמבט מבטיח הרמיז שהכוונה לאיש־שיחו), שיעונינו בשלושתם כאחד.

בשעה שנסע חזרה בלוויית קאוּאָן לווינה, הבשילה בו ההחלטה לנהוג לפי ההצעות האלה, ולא רק להמציא על־ידי “אוצר ההתיישבות” את הפקדונות המבוקשים, אלא גם לעשות את הנסיון להוציא לפועל ממש את תוכניות־המימון הללו.

כדי לקבל אישור וייפוי־כוח לכך, כינס הרצל ליום 17 במארס 1902 את מועצת הבאנק הקולוניאלי (“אוצר התיישבות היהודים”) לווינה. “דחיתי את ההצעות האלה באדיבות הדרושה” – אמר לאחר דין־וחשבון קצר על המשא־ומתן בקושטא, “משום שקודם־כול חסר היה הבסיס, שאך ורק עליו אני יכול לעמוד ברוחה של הפרוגראמה הבזילאית שלנו… אבל למרות שדחיתי את הצעותיו של השולטן בתחילה, הרי דעתי היא, כי צריך לקבל אותן… צריך שנקבל קרקע מוצק מתחת לרגלינו, ועלינו לחתור לכך, שנעמוד ביחסים מתמידים עם הממשלה התורכית”. בדעתו לבקש את הזכיונות, שהוצעו לו באופן פרטי, בראשונה בשבילו ובשביל יורשיו החוקיים, אבל למסור אותם במהרה ככל האפשר לאוצר־ההתיישבות. על־ידי כך תשיג התנועה הציונית עמדה ממשית בתורכיה. "רבותי, לא אוכל אלא לבקשכם בהדגשת כל הרצינות שבדבר, שתקבלו את הצעותי. ברגע הראשון יכול הדבר להיראות, כאילו סטינו ממטרתנו. למעשה אנו מתקרבים אליה כך, ואם גם בדרך עקיפין.

הוא השיג, למרות התנגדותם של אחדים, ובייחוד של אוסישקין, מה שביקש: אישרו את ההצעה, שהבאנק יתן לו איגרות־של־אשראי על סך מיליון פראנקים כל אחד אל ה“לוידסבאנק” בלונדון, אל “קראֶדי ליאוֹנאֶ” בפאריס ואל דראֶזדנאֶר באנק" בבּרלין, ושימשיך לעבוד בכיוון המוצע.

על־ידי כך הוכרעה. מעבר לנסיבות אלה, הכרעה עקרונית כבדת־משקל. אם נחשב כמוּתר, לסטות במקרה זה מן הדרך הישירה ולהיכנס לשבילים צדדיים, כשהם נוחים מבחינה תכסיסית; אם הודו פעם בכך, שפוליטיקה כזאת אינה עומדת בניגוד אל העיקרים המנוסחים בתכנית באזל, הרי כל צעד דומה, שׁיהא נראה מְקַדֵם את השׂגת המטרה, יהיה מותר עקרונית, ותהיה זו רק שאלה של שקילת היעילות המדינית־הריאלית, אם ילכו או לא ילכו בדרך זו. ודאי שלא היתה סטייה במה שהורשה בהכרעה זו, אבל היה בזה משהו ממה שלאסאל, שאליו הרגיש הרצל קרבה כל ימי חייו, היה קורא “להערים באידיאה”. תוצאות המדיניות הזאת עתידות היו להתגלות כעבור שנה.

לעת־עתה לא היתה להכרעה אלא משמעות מעשית מעטה; שכן ביצוע התכניות נדחק בראשיתו. בטוּח, כי נציגי הבאנק לא יעמדוּ בפני השפּעת אישיותו ויאשרו את הצעותיו, הודיע הרצל לשולטן עוד ב־22 בפברואר (כלומר, כמעט חודש ימים לפני הישיבה המכרעת) על כוונתו להחזיק מ־15 במרס עד 15 במאי בבאנקים שונים פקדונות, שאפשר להעבירם לרשות הממשלה התורכית לפי הוראתו; הוא יגיש בשעתו את אִישוּר הבאנקים על הסכוּמים המוּפקדים. הוּא דחה בזמן שהותו בקוּשטא את הזכיונות המוּצעים, מפני שאין בהם, לדעתו, כוח־משיכה מספיק כדי ליצור בקרב היהוּדים אותה תנוּעת־אהדה גדולה שהיא דרושה לשם סידוּר יסודי של מצב־הכספים בתורכיה. אך אפשר בכל אופן לנסות בדבר ולראות את התוצאות. אכן, מן הראוּי שלא לפרסם ברבים את ההגבלות בעניין העלייה וההתיישבוּת; צריך רק לקבוע, שהמהגרים צריכים להיות מוּצעים על־ידי הוועדים הארציים, שיכוננוּ על־ידו. אופן החלוקה השיטתית של העולים ויישוּבם של הקרקעות שניתנוּ ייקבע אחר־כך בהסכם סופי בינו ובין הממשלה התוּרכית. ברוּח דומה כתב אל איזט־ביי. בו בזמן דן, בכתב ואחר־כך גם בפגישה במינכן, עם הבאנקאי הציוני בנו רייטלינגר על יצירת סינדיקאט לניצוּל המכרות. ב־6 במארס הודיע לאיזט את שמות הבאנקים, שבהם יחזיק את פקדונות־הכסף.

אולם עוד לפני מושב הוועדה המפקחת של הבאנק קיבל טלגרמה ומכתב מאת סוכנו ואֶליש בקושטא, שאיברהים מודיעוֹ, כי לפני שיקבל ידיעות נוספות לא יתחיל בכל פעוּלה. אור ליום 13 במארס הודיעה “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, כי השולטן ערך סעוּדה לכבוד הציר הצרפתי קוֹנסטאן (Constans) וקיבלוֹ אחר־כך לראיון מיוחד; כן כבר אישר השולטן את תכניתו של שר־הכספים הצרפתי רוּביאֶ (Rouvier) לאיחוּדו של חוב־המדינה. הידיעה השנייה הקדימה אמנם במעט למעשה, אך היא הראתה גלוּיות, מה שניחש הרצל וידע זה זמן רב: כוחות פינאנסיים רציניים יותר, הנתמכים על־ידי מעצמות מעוניינות, עוסקים בתוכנית, שביצוּעה היה למעלה מכוחותיו הוּא, והם כבר התקדמוּ במאוד במימוּשה.

אף־על־פי־כן המשיך בפעוּלתו. ב־18 במארס, יום לאחר הישיבה של מועצת הבאנק, ביקר אצל שׁגריר תורכיה מחמוד נֶדים, הראה לו רשׁמית את שׁלושׁ איגרות־האשראי והודיע לאיזט על צעד זה. כעבור שבוּע כתב לאיברהים, כי מכונת־הכתיבה באותיות ערביות, שהזמין במיוחד למען השולטן וזה הסכים לקבלה, הגיעה זה עתה לאחר תלאות ועיכוּבים שונים, והיא נשלחה לקושטא על־ידי פקיד מיוחד מן החברה שהכינה אותה באמריקה. בו בזמן הודיע גם לו על ביקוּרו אצל השגריר.

שני ימים אחרי־כן קרא אותו אליו השגריר התורכי בווינה והראה לו מברק מאת מתנגדו תחסין־ביי. תחסין־ביי שאל, מי הוא הרצל ולשם מה הפקיד את הפקדונות, ולאחר שׁהעביר לו מחמוד־נֶדים את הסברו שׁל הרצל, נתקבלה כעבור שבוע באמצעות השגריר התשובה מאת תחסין, כי הפקדון שלו בסך שלושה מיליון מקורו באי־הבנה. “זאת ידעתי היטב”, כתב הרצל בסוף המחברת העשירית של יומניו. “גם לא רציתי אלא להראות להם כסף, כדי שלא ישכחוּני”. ב־14 באפריל קרא אותו מחמוד שוב אליו. הרצל תרם לפני־כן את מאתיים הלירות, שהעניק לו השולטן, לבנין מסילת־הברזל לחיג’אז. והנה הורה תחסין לשגריר, שיחזיר את הכסף לידי הרצל. החוט עם קושטא נראה מנוּתק.

באוּ שבוּעות אחדים של שקט בשדה המדיניוּת, והרצל ניצל אותם כדי להמשיך בכתיבת הרומאן שלו על ארץ־ישראל. אך מיד לאחר שסיים, ב־30 באפריל 1902, את כתיבת הרומאן, התחיל מחדש לקשור קשרים עם תורכיה; ומעניין הדבר, כיצד ניצל לשם כך כל הזדמנוּת. הוּא השתמש בהצעתם של ב. פייבל וח. וייצמן בדבר ייסוּד אוניברסיטה יהודית, והציע את הדבר לפני השולטן במכתב מ־3 במאי, כאמצעי למנוע את ההכרח שצעירי תורכיה יצאו לרכוש את השכלתם בארצות־חוץ, שבהן הם נוטים להיות מוּשפּעים על־ידי תעמולת המהפכנים. היהודים יש להם די מלוּמדים כדי להקים אוניברסיטה יהודית על רמה גבוהה בממלכה התורכית, “למשל בירושלים”. והוא השיג את תכליתו. איזט הודיע לו, על־ידי ואֶליש, כי ההצעה הובאה לפני השולטן; הוּא מתבקש להודיע, מה הן הדרכים שיוכל להציע לשם סידור הפינאנסים התורכיים, וזמן קצר אחרי־כן נתבקש להצהיר, כי יבצע את איחוד־החוב בתנאים טובים יותר מאלה של רוּביאֶ. הרצל שלח הצהרה כזאת, אבל סירב להגיש הצעות מפורטות, אלא אם כן במשא־ומתן אישי בקושטא. הוא ראה, שכּל הכּוונה היא להשתמש בו לשם לחץ על רוּביאֶ, כדי לקבל ממנו תנאים נוחים יותר, אך היה מרוצה, שלפחות נשאר על־ידי כך באווירה של משא־ומתן עם תורכיה. שכּן באותם הימים התקדם צעד ממשי בכיווּן אחר.

*

עוד בשנת 1894, ואחר־כך באופן רציני יותר בשנת 1898, עלתה לסדר־היום של הפארלאמנט האנגלי על־ידי השמרנים שאלת הגירתם לאנגליה של היהודים, או כפי שנוּסחה השאלה בלשון של נימוּס – של “הזרים העניים”. מאז נמשכה הגירה מתמדת לאנגליה של יהודים מאירופה המזרחית. היא לא הגיעה לממדים עצומים – לפי הדו"ח של גרינברג בקונגרס הציוני החמישי נכנסו משנת 1890 25,000 יהודים לאנגליה. אף־על־פי־כן היתה מוּרגשת בדעת הקהל חרדה נוכח ההתחרוּת הגוברת והולכת של כוחות־העבודה הזולים האלה. בעיתונוּת ובפארלאמנט דנוּ בדבר הזה, ובראשית 1902 מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכוּתית לחקירת השאלה, אם יש להרשות את “הגירת הזרים” גם להבא בלי הגבלה, או שיש לנקוט נגדה אמצעים, ואילו אמצעים. את מצב־הדברים הזה ניצל העיתונאי הציוני הזריז ליאופולד י. גרינבְֶּרג, אחד ממצדדיו הנאמנים ביותר של הרצל. מאז חודש מארס 1902 השתדל, כי הרצל (שהסכים לצעד זה) יוזמן כמומחה לפני אותה “ועדה מלכוּתית לכניסת זרים”, בהיותו סבוּר, כי הזמנה כזאת תהיה לה השפעה תעמוּלתית גדולה לטובת הציונות. עוד בחודש מאי, כשנפגש הרצל עם וולפסון וקאן בברלין לשם התייעצוּת בדבר האפשרוּת לרכוש את הבאנק הגרמני־הפלשתינאי, טילפן לו גרינברג, שיש לצפות להזמנה זו בקרוב. אבל חלפוּ עוד שבועות אחדים עד שהצליח, נגד סירוּבו העקשני של לורד רוטשילד, אחד החברים החשוּבים ביותר של הוועדה, להשיג את הזמנתו של הרצל ממש.

ההזמנה הגיעה לידי הרצל ב־4 ביוני 1902 בפאריס. במצב־רוח מיוגע הגיע לשם. “שוב בפאריס. עכשיו אני איש מזדקן ומפורסם. הגיל הצעיר היה חביב לי יותר למרות תוגותיו”. ההזמנה של הוועדה שוב עודדה אותו. הוא הכיר מיד, כי ערכּה העיקרי אינו בפעוּלה התעמולתית: “זאת היא הפגישה – מלחמה או התפייסוּת – עם לורד רוטשילד, ומשום כך בעלת חשיבוּת עצומה”. הוא ביקש את קאוּאֶן וגרינברג, שיערכו פגישה בינו ובין רוטשילד עוד לפני מתן עדוּתו בוועדה. בו בזמן ביקש לארגן בלונדון סינדיקאט לשם ניצוּל המכרות בתורכיה.

ב־9 ביוני הגיע ללונדון מלא תקוות טובות. השיחה עם רוטשילד, שזה זמן רב שאף אליה, עמדה להתקיים כעבור יומיים. אבל בלילה, כשחזר מן התיאטרון, מצא במלון טלגרמה מאת אשתו: “אבא חולה קשה. סע מיד לווינה”. הוא ידע מיד: זהו המות. את הלילה ההוא עד לנסיעה למחרת ציין בעצמו כאחד הלילות האפלים ביותר בחייו. אביו לא היה כשלעצמו אישיוּת לא־רגילה. לא־רגיל היה רק היחס שבינו ובין הבן, יחס שלא נתערער לעולם ועם השנים עוד הלך והתחזק. ייתכן שבשכלו הפּשוּט והישר לא הבין תמיד עד תום, מה שהבּן רצה ועשה. אבל הוּא הבין היטב, למה היה הבּן זקוק: לנאמנוּת שקטה לעצה כנה. וכל אלה נתן לו. ב־15 בפברואר 1896, לאחר שהופיעה “מדינת היהודים”, וכל אלה שהתייעץ אתם לפני־כן התרחקוּ מפּניו מתוך פחד וּזהירוּת, כתב הרצל ביומנו: “עכשיו אבי הטוב הוּא משעני היחיד… הוּא עומד כמו אילן”. כך עמד יציב לימינו כשנוסד הבאנק, שעה שהתקפות קשות סיכנוּ את היצירה ואת היוצר. “כמה הרבה לסבול אתי, להחזיק בי, לנחמני, לאחר שכּל כך הרבה זמן חינך וּפירנס אותי. הנסיעות, שבהן למדתי כל כך הרבה, כוּלן חייב אני לו. עתה אין אני בבית, כשהוּא עוצם את עיניו… כמה נשארתי חייב לו, אף־על־פי שלא הייתי בן רע. איזה משען היה לי מאז ומעולם, איזה יועץ נאמן. כמו אילן עמך על ידי” – כך הוּא חוזר עתה מלולית על הניסוח משנת 1896 – “עכשיו נעדר האילן ואיננו”.

למחרת היום הגיעה טלגרמה מאת הרופא וכיבתה את שביב־התקוה האחרון, שאולי אין זה אלא דלקת־הריאות. הרצל בוכה ומתייפח. אחר־כך הוּא שוב מחזיק עצמו. את ווֹלפסון, שיוּליה הרצל ביקשה אותו ללוות את “בעלי המסכן” מקֶלן לווינה, הוא דוחה באדיבות: “הן לא יוכל לעזרני”. אל קְרֶמֶנֶצְקִי הוא מטלגרף מן הדרך: “בבקשה לעמוד לימין אמי. אהיה שם מחר בערב. ההלוויה צריכה להתקיים מחרתיים בבית־הקברות על־יד טירקנשאנץ… לא יהיו הספדים. רק תפילות עבריות”.

כעבור שבוּע ימים שוּב ישב אל שוּלחנו באלטאַוּסזאֶ, עני יותר, בודד וּמזדקן. “לאט לאט אני שוב מוצא ומלכד את עצמי”, כתב ב־19 ביוני אל יוסף קאוּאֶן. “אני עדיין רצון כולי”. וּלווֹלפסוֹן כעבור שבוּע: “על מצב־רוּחי אני מעדיף שלא לכתוב דבר. העבודה, ואפילוּ ההתרגזוּיות, שאתם גורמים לי, מוכרחים לתת לי את הכוח להתגבר על כך!”

*

בראשית יולי 1902 נסע, על סמך קביעות חדשות של גרינברג, שוב ללונדון. ב־4 ביולי, בשעה אחת בצהרים, נתקיימה הפּגישה עם לורד רוטשילד. שוב צעד קדימה!

נתניאל־מאיר לורד רוטשילד, בנו של אותו ליאונאֶל נתן רוטשילד, שלאחר היאבקוּת של שנים על השגת שיווּי־הזכוּיות נכנס כחבר היהודי הראשון אל הבית התחתון האנגלי, היה החבר היהודי הראשון של הבית העליון האנגלי. אפשר איפוא להבין, שהתנגד לכל מה שהיה עלוּל לסכן את האֶמאנציפאציה, שהשיגוּ אותה בעמל רב כל־כך. כראש באנק־רוטשילד האנגלי וחבר ההנהלה של “באנק אוֹף אינגלאנד”, כנשיא “בית הכנסת המאוחד” ומוסדות יהודיים אחרים, היה ראש היהדות האנגלית ואחד האישים בעלי־ההשפּעה הגדולים ביותר באנגליה בכלל. להרצל התייחס עד עתה באי־רצון גמוּר, סירב תדיר להיפגש אתו והתנגד בכל תוקף לכך, ש“הדימאגוג הזה” יוזמן להעיד לפני הוועדה הממלכתית, שהוא, רוטשילד, היה בה החבר היחיד שהגן על היהודים. אם קיבל עתה את הרצל בבית־הבאנק שלו, הרי נעשה הדבר כדי להשפיע על האיש הצעיר ממנו בעשרים שנה, שלא יאמר בוועדה דברים העלולים להזיק. הזמינוּ אותו, את הרצל – הסביר רוטשילד בתוך השיחה, שהיתה לעתים נרגשת ואף קולנית (גם מפני שרוטשילד היה כבד־שמיעה) – כדי שיהיה אפשר להסתמך עליו ולומר: “ד”ר הרצל הוא בוודאי היהודי הטוב ביותר, והוא מצהיר, שיהודי לעולם אינו יכול להיות לאנגלי".

“יהירות נואלת תהיה זאת מצדי”, ענה הרצל, “אם אבוא להרצות לפני הוועדה הזאת על תכוּנותיו של האנגלי האמיתי. אני אגיד פשוּט, איזו מצוּקה איוּמה שוררת במזרח, וכי האנשים שם מוכרחים או למוּת או לנדוד. את המצוקה ברומניה אנוּ מכירים החל משנת 1897; בשום מקום לא שׂמוּ לב אל הפּטיציות, שהגישוּ לקונגרס [הציוני]. בגליציה אולי המצב עוד יותר רע. שם מצוּיים למעלה מן 700,000 עניים מרוּדים. גם הם יקוּמוּ ויתחילוּ לנוּע”.

"מילורד אמר: ‘רוצה אני, שלא תאמר זאת לוועדה. אם כן, יאסרו את הכניסה’.

"על כך נעשיתי תקיף: ‘ודאי שאומַר זאת! בלא שום ספק! בזה אתה יכון להיות בטוח!’

"אז פער את פיו, צילצל וביקש לקרוא את אחיו ליאוֹפוֹלד. לפני הלה חזרתי על הקודם, והוספתי כי הצדקה היהודית נעשתה מנגנון לדיכוּין של אזעקות־העזרה. מילורד ייבב: ‘זאת רוצה הוא לומר לוועדה!’

‘אדם רע הייתי, אילו אמרתי רק מה שיוכל לגרום להגבלת הכניסה. אבל הייתי מאותם האנשים הרעים, שיהודי אנגליה היו חייבים להקים להם מצבת־זכרון, מתוך הכרת־טובה, על שׁאני מֵגֵן עליהם מפני תוספת־הגירה של יהודי־המזרח, ועל־ידי כך אולי מפני אנטישמיות. ואולם אני יש לי תכנית להצלה, ואותה רוצה אני לומר לוועדה’. אז הפסיק הלורד ושאל, אם אני מוּכן לסעוד אתו,

‘ברצון’.

"לאחר הקפה התקרבתי אל שולחן הכתיבה שלו ושאלתי: ‘האם מוכן אתה עכשיו לשמוע את תכניתי?’

‘כן’.

"הזזתי לי את הכסא קרוב אל אוזנו התקינה יותר ואמרתי:

‘בדעתי לדרוש מאת הממשלה האנגלית צ’ארטר להתיישבות’.

אַל תאמר צ’ארטר. המלה הזאת יש לה כיום צלצוּל רע'¹⁰⁰.

‘נקרא לזה בשם הטוב בעיניך. אני רוצה לייסד מושבה יהודית על אדמה בריטית’.

‘קח את אוּגנדה’.

‘לא. אוּכל להשתמש רק בזה…’

"והואיל והיו עוד אנשים בחדר, כתבתי לו על פתק תלוּש, שאני מדביקו כאן למזכרת: ‘חצי־האי־סיני, ארץ־ישראל המצרית, קפריסין’. והוספתי: ‘האם אתה בעד זה?’

"הוּא שקל בדעתו בחיוּך וענה: ‘עד מאוד’.

“זה היה הנצחון”.

*

שלושה ימים אחרי־כן, ב־7 ביולי 1902, נתקיימה גביית עדוּתו של הרצל לפני הוועדה המלכותית. את עיקרי דבריו מסר בכתב – בתרגוּמו של גרינברג – לקריאה לפני הוועדה. בפתיחה אמר, כי עמדתו כמנהיג ההסתדרוּת הציונית העולמית נותנת לו את האפשרות להכיר ולדעת את חייהם ומצבם הסוציאלי של היהודים בכל העולם. במלים קצרות שירטט את השקפתו בשאלת־היהודים. עצם העוּבדה של קביעת הוועדה הממלכתית הזאת יצרה קושי גדול. אם תכריע הוועדה נגד הגבלת הכניסה, “הרי העוּבדה עצמה, שהוועדה הזאת ישבה בישיבות, תביא לידי־כך שמספר המהגרים יעלה בבת־אחת. ואילו, אם יתקבל על־ידי הפארלאמנט חוק של הגבלה, הרי תנתק עצמה אנגליה מן העקרון הגדול של מתן מקלט חופשי לנדכאים, ועד עכשיו היה עקרון זה תהילתה של אנגליה”.

הצדקה היהודית, שבזמנים שעברו היתה מספיקה לנדידה ממקום למקום בשביל אותם היהודים שנמצאו במצוקה, נכשלה בהכרח לאור ריבוי ההמונים וגודל המרחקים של נדידת־היהוּדים המודרנית. המוצא היחידי הוא איפוא הפתרון הציוני, שאליו ברצונו להפנות את תשוּמת־לבה של הוועדה, אם כי לכאורה דבר זה הוא מחוץ לתחוּם־עיסוּקה של הוועדה הזאת. “היהודים של מזרח אירופה אינם יכולים להישאר במקום, שהם מצוּיים שם כיום; לאן עליהם ללכת? אם אין רוצים בהם כאן, הרי מן הדין שיימצא להם מקום, שיוכלו להגר אליו, שאם לא כן תיווצר אותה הבעיה, שבה אתם דנים כאן. ואילו הבעיות הללו לא יקוּמוּ, אם תימצא מולדת, שתוּכּר באופן משפטי כיהודית. ואני מציע לפני הוועדה… להתחשב בפתרון הזה ולהעניק לו את ערכּה הרב של חוות־דעתה”.

הוּא סירב איפוא לעוץ עצות, כיצד תכריע הוועדה בשאלה האקטואלית של “כניסת זרים לאנגליה”, והפנה תמיד מחדש את תשומת־הלב אל בעיית הנדידה היהודית בכלל. משנשאל למטרת הציונוּת, ציטט בראשונה את הנוסח של תוכנית באזל: “זאת היא המטרה הקבועה; אבל”, המשיך בדבריו, “יכולים להיות רגעים, שבהם הכרחיים עזרה מידית או צעד קדימה. וּלפיכך חושבים עצמם הציונים מחוּייבים תמיד, עם השמירה על עיקריהם ועל תוכניתם, לעשות בכל מקום של צורך את הנסיון להקל את גורלם הקשה של היהודים הנדכאים על־ידי אמצעים מתאימים”.

כי ברמזים האלה התכוון לתכנית בדבר סיני – אל־עריש – קפריסין, שעליה דיבר עם רוטשילד, גילה רק למחרת ליושב־ראש הוועדה, הלורד ג’יימס, בשיחה פרטית. לורד ג’יימס העיר על כך להרצל, כי תכנית זו אפשר יהיה לבצע רק בעזרתו של לורד רוטשילד.

אותו יום בשעות שלאחר־הצהרים היתה להרצל שיחה שנייה עם רוטשילד. בפרוטרוט יתר הרצה לפניו על התוכנית לייסוּד חברת־התיישבוּת בשביל חבלי־ארץ אלה. רוטשילד גילה התעניינות של כובד־ראש וּביקש מהרצל, שימסור לו תזכיר על־כך בכתב. הוא ישוחח על־כך עם מיניסטר־המושבות יוסף צ’מברליין.

שלושה ימים אחרי־כן, ב־12 ביולי 1902, שלח לו הרצל תזכיר כתוּב אנגלית בשביל צ’מברליין, ותכנית כספית כתוּבה גרמנית בשביל רוטשילד עצמו הוצע בה ייסוּד “חברה יהודית (מזרחית)” [Jewish (Eastern ) Company] עם הון של עשרה מיליונים לי"ש, אך רק עשרה או עשרים אחוז צריך להשקיע בהתחלה. ההגירה תתחיל באַמת־מידה זעירה ותלך ותגדל לאט־לאט. כל זה נקרא במכתב־הלוואי בשם תוכנית “ליישוּב היהודים הסובלים בחצי־האי סיני בפלשתינה המצרית ובקפריסין”.

“כדי למנוע כל אי־הבנה עתה ובעתיד, הריני מעיר”, כתב באותו מכתב־הלוואי, “כי ערכתי בשבילך את התוכנית הזאת, מפני שהבעת דעתך נגד ארץ־ישראל. אתה הכוח הממשי הגדול ביותר, שהיה לעמנוּ מזמן פיזוּרו, ואני חושב לחובת־מצפּוּן שלי להעמיד לרשוּתך את עצתי הדלה, אם בכלל ברצונך לעשות דבר־מה ממשי למען האומללים שלנוּ. אין אני רשאי לדחות מתוך ‘רכיבה על עיקרים’ עזרה מידית לדלי־הדלים, תהיה צוּרת עזרה זו כפי שתהיה. יותר מזה: אני מחויב להשתתף בעצתי כל כמה שיש ביכולתי. מלבד הצד האנושי יש לי בזה גם אינטרס מדיני. יישוב יהודי גדול במזרח הים התיכון מחזק אותנוּ בשביל ארץ־ישראל… אם אני בעצמי אוּכל להשתתף בפועל, היינו, אם אוּכל לשתף בזה את הסתדרוּיותינוּ הציוניות, דבר זה תלוּי בהחלטת מפלגתי. הייתי מאסף את חברי הוועד [הפועל] מכל הארצות לוועידה סגורה, להציע לפניהם את השאלה”.

כתכנית שנייה, שעדיין היא שמורה בסוד, הזכיר במכתבו את דבר ההתיישבוּת בארם־נהרים, שאותה הציע לו השולטן, ועוד לפני זה העירו עליה שגריר אמריקה בקושטא, אוסקאר ש. שטראוס. אולם בגלל מיעוט בטחונותיה המדיניים הוא יתחשב בתוכנית הזאת רק אם הממשלה האנגלית תדחה את התוכנית הראשונה.

לורד רוטשילד ענה, שהוא מוכן לעמוד על טיבה של תוכנית סיני. כל העניין דורש חקירה מדוקדקת. לשם ביצוע הדבר באמת־מידה גדולה חסר הכסף.

“אהיה שמח מאוד”, כתב הרצל בתשובה למכתב זה, כבר בדרכו הביתה, “אם לא אצטרך להבין את תשובתך כסירוב. מי יכול לעזור לעמנוּ האומלל, אם לא אתה? אתה איש טוב – היום, לאחר שהכרתיך, אני בטוח בזה. היֵה־נא גם איש גדול”. את הכסף הדרוּש יהיה אפשר להשיג, אם הוא, רוטשילד, יתייצב בראש המפעל בכל השפעתו. הוא יעשה בזה גם שרוּת חשוּב לאנגליה. “חברת־ההתיישבוּת יכולה להצליח רק אם לא תתבסס על ‘רחמנות’^101, אלא על אינטרסים כלכליים. אולי אצליח להשיג זכיונות בעלי ערך כספי, אז תשמע ממני”.

באותו יום (4 ביולי) שהיתה לו השיחה הראשונה עם לורד רוטשילד, קיבל הרצל מאת השגריר התורכי בלונדון את ההודעה, שהשולטן דורש את נסיעתו המידית לקושטא. הרצל גילה הסתייגוּת: הוא שומע, כי המשא־ומתן עם רוּביאֶ על המרת־החובות עומד לפני הגמר; אין ברצונו להופיע כמתחרה, שמשתמשים בו אך ורק כאמצעי לקבלת תנאים נוחים יותר. אוּלם כאשר הממשלה התורכית הזמינה, אחרי חילוּף מברקים בהוּל, וחזרה והזמינה אותו במפגיע לקושטא, קיבל את ההזמנה. ב־22 ביולי 1902, אחרי שהות של ארבעה ימים בלבד באלט־אוֹסאֶ, נסע – עתה שוב עם ווֹלפסון – לקושטא.

קבלת־הפּנים ביִילדיז־קיוֹסק היתה הפעם אדיבה עוד יותר מזו שבפברואר; המזכיר הראשון תחסין־ביי, שהתייחס אליו בפברואר בדחייה כל־כך, ציווה עתה להודיעוֹ, כי הוּא נחשב כאורחו של השולטן וכרכרת־חצר עומדת לרשותו. גם המשא־ומתן היה לו אופי רציני יותר. בראשונה ביקש ממנוּ תחסין בשם השולטן, שיגיש תזכיר על הצעותיו. הרצל הצהיר בתזכירו על נכונוּתו לבצע את איחוּד החובות במחיר של 30 מיליון לירות, כלומר במיליון וחצי פחות משהציע רוּביאֶ, ודרש כתמוּרה, שממשלת תורכיה תעניק לו צ’ארטר להתיישבוּת יהודית בארם־נהריים, בצירוף “הטריטוריה של חיפה וסביבתה בארץ־ישראל”. נוסף על ביצוע של איחוד־החובות ייפתח על־ידי כך הסיכוּי לעזרה כספית נוספת בשביל תורכיה. התזכיר תורגם הפעם לתורכית על־ידי המדינאי התורכי המפוּרסם קאראתיאוֹדוֹרי פחה.

שני ימים אחר־כך הוּבא אל הוויזיר הגדול סעיד־פחה, והוא קיבל אותו בקרירות ו“מישש את דופקו” – כדוּגמת הוֹהאנלוֹהאֶ בשנת 1898. את הדו"ח הנדרש על השיחה הזאת היה הרצל מוכרח, לפי פקודת השולטן, לתת בעצמו לתרגם לתורכית. רק עכשיו גם הוגש לשולטן ספר סיפוריו הפילוסופיים של הרצל, שמסר אותו עוד בפברואר לאיברהים. עתה גם נתברר, על שום מה דחקוּ בו בזמנו שיקח בחזרה את פקדונות־הבאנקים: בטעוּת חשבוּ כאן את אישוּרי הבאנקים לצ’יקים שנשלחוּ לתכליות שוחד… הרצל נדרש לחתום במפורש על הצהרה, שהם בטלים ומבוטלים.

בשיחה שנייה עם הוויזיר דיבר הרצל בגלוּי על ערכה הרב של ארץ־ישראל בשביל היהודים. הוויזיר הציע לו להפריד בין התוכנית של איחוד־החובות ובין תוכנית ההתיישבות, הואיל ולא יהיה כדאי להפסיק את המו“מ עם רוביאֵ בגלל ריווח של 1.6 מיליון לי”ש. הרצל הסכים לכך, והציע במכתב אל השולטן את שיתופה של תורכיה בריווח של איחוד־החובות, אם יימסר לידיו, או תשלום של 1.6 מיליון לי"ש, אם יקבל את הצ’ארטר להתיישבוּת בלי איחוד־החובות.

ואולם כל המשא־ומתן והשיחות הארוכות האלה היתה להם כנראה אך כוונה אחת – להרוויח זמן ולהשיג יתרונות מן הקבוצה הצרפתית של רוביאֶ־קונסטאן. איברהים הסביר להרצל, כי השולטן מעריך ואוהד אותו אישית עד מאוד. אבל ויתוּריו לא עלוּ על אלה שעשה בפברואר: התיישבוּת מפוזרת לפי הוראותיה של הממשלה. הרצל קיבל את ההצעות האלה לידיעה מתוך תודה, ואמר שעליו להתייעץ עם ידידיו. השולטן ביקש ממנו לקבל תמיכה בשביל ה“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” ולהודיע את חשבון הוצאותיו. הרצל דחה, כמוּבן, את הצעת התמיכה. הוּא רואה עצמו במידה מספקת מכוּבד כאורח על־ידי כך, ששילמוּ את חשבונו במלון. אף־על־פי־כן לא יכול היה לדחות קבלת שׂקיק עם מטבּעות־זהב לכיסוּי הוצאות־הנסיעה; הוּא ישתמש בכסף בשביל ענייו.

“המשא ומתן נשאר איפוא גם הפעם”, נאמר בהודעה המפורטת, שבפעם הראשונה נתפרסמה רשמית ב“די ואֶלט”, “בלא תוצאות. אבל השולטן ביקש להבטיח להרצל את הערכתו ואת אהדתו. הקשרים לא נפסקוּ כלל. יותר מזה, יש לנוּ יסוד לקווֹת, כי היתרון שיש בהתיישבוּת מסוּדרת ומובטחת במשפט לפי תוכניתנוּ, יוּבן עוד במלוא ההיקף על־ידי הממשלה התורכית. לקראת הזמן הזה צריכות ההסתדרויות הציוניות להתכונן. התעמולה צריכה להתנהל ללא ליאוּת, והאמצעים החומריים צריכים להיאסף. ככל שתנועתנו תהיה מוכשרת יותר לפעוּלות, כך תלך ותתקרב במהירות ובבטחה אל המטרה”.

ואילו בשביל הרצל עצמו נתברר מן המשא־ומתן, כי הדרך הישירה חסוּמה לפניו לעת־עתה. הוּא קיווה להתקדם בדרך העקיפין, דרך אל־עריש. “אני מאמין”, רשם ביומנו – ואיברהים, שרמז לו על מחשבותיו, הסכים לדעתו זו – “אם אצליח לייסד בעזרת רוטשילד את החברה היהודית המזרחית, יאוֹת הוד מלכוּתו לפרוט לפני על־פני מיתרים אחרים. אהיה אז שכן, שצריך לעמוד אתו ביחסים טובים”.

וללורד רוטשילד – שבו היה תלוּי עתה כל־כך הרבה, כתב בתשובה על מכתבו המתחמק, שבו הזהיר את הרצל בפני תכניות נועזות ונחפזות יותר־מדי והביע דעתו, כי ארץ־ישראל אינה אלא דבר שבקדוּשה, אך הודה תוך הערכה בפעוּלתו של הרצל – כדברים האלה ב־13 באוגוסט 1902: “אילו רק שיערת את המצוּקה ללא־שיעור של אנשינו העניים והטובים – אינני מדבר על פושטי־יד ועל אספסוף – היית מאזין לי יותר”. ומשהשיב לו רוטשילד שוב במכתב התנגדותי־ידידותי, שבו הוּא מסביר, כי אמנם אין הוא מתנגד להגירה, אלא שהגירה זו צריכה להיות פזורה בין האוּמות, כדי שלא יקום שוב “גיטו עם כל המשפטים־הקדוּמים של הגיטו”, ענה לו הרצל ב־22 באוגוסט: “כי המדינה היהודית, שהייתי רוצה לכוננה, מוכרחה להיות פעוטה, חרדית ואי־ליבראלית אינני יכול להסכים. עבדתי שלוש שנים, כדי לענות על חשש זה וכדומים לו. תשוּבה זו היתה לספר בשם ‘אלטנוֹילאנד’, שיופיע בעוד שבועות אחדים ואתה תהיה בין הראשונים, שאשלחנו אליהם”.

שישה שבועות אחרי־כן, ב־5 באוקטובר 1902, שלח לו ושלח לאחרים את ספרו שהופיע זה עתה.

 

פרק שנים־עשר: אלטנוילאנד    🔗

באותם השבוּעות והחודשים, שבהם עמד לפניו רעיון מדינת־היהודים כמו חלום ויצא מתוך הערפל והופיע לאט־לאט בתווי־מציאוּת ראשונים, היה הרצל מהסס זמן מה, אם לפרסם ברבים את חזוּתו והגוּתו בצוּרת רומאן, או ב“חיבוּר בשביל גברים”. הוּא הכריע בעד חיבוּר מסביר ומוכיח, הוּא ספרו “מדינת היהודים”, משוּם שחשש כי מן הרומאן לא יצא המעשה שאותו הוא דורש. “היו אולי משוחחים בכך בסאלונים ובתאי־הרכבות”, כתב בשנת 1899, “רבים היוּ צוחקים על האמצאה המבדחת, ואחרים היוּ אולי גם שופכים בסתר דמעות לתוך הספר. מה היה מושג על־ידי כך? אגדה נוספת לאלף לילה ולילה של הסבל והצער. לא, אור־בוקר ומעשים דרושים היו. לעורר את העם היהודי צריכים היינוּ, ולא ליישנו בזמירות. ואכן, ניעור העם, הוא מחלץ איבריו, הוּא קם לתנועה זו, שלפי מטרתה אנו קוראים לה בשם ציונוּת. והנה עתה סבור אני” – מוסיף הוא לדבריו – “הגיעה גם השעה לספר לו את האגדה של הימים הבאים”.

את הדחיפה לכתיבת הרומאן הארץ־ישראלי קיבל כנראה במסעו בארץ־ישראל. את קווי־התוואי הראשונים לספר שירטט ב־2 ביולי 1899 על־פני ארבע פיסות־נייר קטנות, בדרכו חזרה מלונדון בתא־הרכבת מפאריס לפראנקפורט. את העלילה, שתשמש שלד לתיאור הארץ, כבר קבע אז בקוויה העיקריים, שם הרומאן נועד להיות “ציון החדשה”. ואולם ב־30 באוגוסט 1899, שבועיים לאחר הקונגרס השלישי, מצא לו שם טוב מזה: “היום, בנסעי באוֹמניבּוּס המתנדנד לוואֵרינג [מקום דירתו אז], עלה בדעתי שמו של רומאן־ציון שלי: ‘אַלטנוֹילאנד’, בסמיכוּת לשמו של [בית־הכנסת] ‘אלטנוֹישוּל’ בפראג. זאת תהיה” – הוּא מוסיף – “מלה מפורסמת”¹⁰².

עבודת־הכתיבה עצמה, שהתחילה ב־7 באוקטובר 1899, התקדמה אך לאט ונפסקה מדי פעם בפעם לשבועות ולחודשים, בשעה שעבודה מדינית וסיכוי להצלחה מהירה דחקוּ תוכניות ספרוּתיות מעין אלה לקרן־זווית. ב־3 באפריל 1901, עם הדפסת פרק אחד מן הספר ב“די ואֶלט” (שבּו כבר נדפס פרק אחר באוגוסט 1900), הוּא מודיע בהערה, כי הרומאן הוא כמעט מוגמר.

הוא עמד אז, כפי שמתברר מרשימות התאריכים בצדי כתב־היד, לפני כתיבת החלק האחרון של “אלטנוֹילאנד”: “ירושלים”. והנה באו המאורעות הסוערים, למן קבלת־הפנים אצל השולטאן במאי 1901 ונסיונותיו להפיק ממנוּ תועלת מדינית ממשית ועד לנסיעתו השנייה לקושטא בפברואר 1902. רק לאחר ששוב נתרחקוּ הסיכויים להצלחה מהירה בקושטא, ב־3 באפריל 1902, חזר אל הכתיבה וסיים אותה עד סוף אותו חודש. חצי שנה אחרי־כן, בראשית אוקטובר 1902, יצא הספר בדפוּס. ¹⁰³

במשך שלוש שנות סבל והתלבטוּת היו לו הדפים הללוּ בני־לוויה, לא מעט מחוויותיו האישיות נבלעו בתוכם, ואין איפוא פלא שהיה הרצל קשוּר אל הספר הזה קשרי־חיבה מיּוחדים.

הספר “אלטנוילאנד” הוא רומאן מגמתי, במתכונת הרומאנים האוּטוֹפיים, שנכתבו לרוב מאז ספרו המפוּרסם “אוּטופּיה” של תוֹמאס מוֹרוּס, שנתן לסוּג זה של תיאוּר־העתיד את השם, ועד ל“ריפּ ואן וינקל” של ואשינגטון אֶרווינג ו“המבט לאחור 1887–2000” של אסדווארד באֶלאמי. תעודתו לתאר את ארץ־ישראל העתידה לקוּם, ועם זה להראות וּלהוכיח – כפי שנאמר עוד בהערותיו משנת 1899 – “כמה צדק, טוב־נפש ויופי ניתן להביא עלי אדמות, אם אמנם קיים לכן הרצון הכן”. נושא אנושי־כללי הוא, שהרצל בוחר לו כאן, כשם ששאלת־היהודים כולה היתה לו לשאלה אנושית־כללית, והציונות עתידה היתה, לדעתו, לשרת על־ידי פתרון שאלת־היהודים את האנושוּת כוּלה. כי הצלחת התנועה והמדיניוּת הציונית, והקמתה של מדינת־היהודים, תביא באמת לידי תוצאה זו, להעלות את אושרם של היהוּדים ושל האנושוּת כאחד, וכי מטרת הציונוּת, שיבת חלק גדול של היהוּדים אל ארצם, אפשרית היא ולטובת הארץ ויושביה כמו לטובת אלה שיישארוּ בארצות מושבותיהם – זאת מנסה הרומאן להוכיח. ¹⁰⁴

ליקוּייו של הרומאן “אלטנוֹילאנד” הם כליקוּיי כל רומאן מגמתי, אותם הליקוּיים שישנם גם במחזותיו של הרצל. מועברות לפנינו בדרך־כלל לא דמויות שצמחוּ צמיחה טבעית ועוּצבוּ היטב, אלא דמויות מוּפשטות בלבד, שאינן באות אלא להמחיש או רק לבטא במלים השקפה מסוּימת. וזאת למרות שרוב הדמוּיות נוצרוּ לפי דוגמות של אנשים חיים, שאת תכוּנותיהם, ולפעמים את האופייני שבחיצוניוּתם, העביר המחבר אל גיבורי הרומאן. בזה הציב כל מצבת־זכרון לידידיו – שהוא ביקש, אגב, להשתמש בחלקם בזמן הגשמתו של המפעל, כפי שתיאר אותם – וגם לכמה ממתנגדיו. אבל רוב האנשים המופיעים אינם בכל זאת אלא פיגוּרות בלבד, יש ההרגשה שהם מהלכים ופועלים על הבימה לפי רצון המנצח עליהם, וכל הרומאן דומה באופיו יותר לקיבוּץ אֶפּיזודות וסצינות מאשר לסיפּוּר שוטף. גם בספר הזה, כמו בכל עבודותיו הספרוּתיות של הרצל, מתגלה כי אמנם ידע לתפוס היטב את הרגע ולציין בקווים מעטים מצבים ואירועים זעירים, אבל חסר היה את הנשימה הגדולה והשלווה הפנימית ואורך־הרוח, הדרושים לחישוּל צוּרות ספרוּתיות גדולות, וחסר היה את הכוח היוצר לעיצוּב דמוּיות, החיות את חייהן מתוך עצמן. אכן, הוּא חשב על עצמו, כי הוּא “סופר מגזע רם”, ורק “לא נתן את מידתו השלמה, משום שנגעל ונתרפה” (היומן, 4 ביוני 1903). ואולם דומה, שהגזים כאן בהערכת כשרונו הספרוּתי. כשרונותיו היוּ ממין אחר: היתה לו עין בהירה להתפתחוּת הדברים, הוא ראה עוד בנבטים את הבא לצמוח מהם, הוא ראה את העתיד הצפון כבר בהוֹוה. הוּא תיאר את העתיד, הוּא הראה את הדרך והוּא דרש ללכת בו. הוּא צעד לפני המחנה באמוּנה וּבאומץ, כנושא דגל וּמבשׂר.

העלילה של הרומאן פותחת בסוף שנת 1902. העורך־דין ד"ר פרידריך לאֶוואֶנבּרג – במידה מסויימת נושא הרהוריו ומצבי־רוחו של הרצל עצמו בראשית ימיו הפריסאיים, אך בו בזמן גם דמותו של חברוֹ היינריך קאַנאַ – נוסע, מתוך תיעוב החיים בתוך הבורגנות היהודית־הווינאית המושחתת, יחד עם קצין גרמני לשעבר (קינגסקוֹרט), אדם שרכש לו הון גדול באמריקה וגם הוּא בז לחיים בקרב בני־אדם, אל הבדידות של אי קטן בין איי־קוק שבאוקינוס השקט. בדרכם לשם בספינתם הפרטית הם באים אל סביבת ארץ־ישראל, וקינגסקורט מציע ללאֶוואֶנבּרג לעשות סיור קטן “בארץ העתיקה של היהודים”, המעניינת את האציל הפרוסי יותר מאשר את האינטלקטואלי היהודי הממורמר. הם מבלים שם ימים אחדים ורואים מה שראה הרצל בסתיו 1898¹⁰⁵: ארץ ירודה, ירודה וּמוּשפלת כמו העם היהודי. קינגסקוֹרט אומר ברומאן מה שאמר הקיסר הגרמני בשנת 1898: “רק מים וצל דרושים לארץ הזאת, כי אז עוד נשקף לה עתיד – ואפשר גדול עד מאד!”; והוא מוסיף, בתשובה לשאלתו של פרידריך לוונברג, מה שהקיסר הגרמני צריך היה לומר בשנת 1898 ולא אמר: היהודים יביאו את הצל הזה ואת המים האלה.

אבל בירושלים, בשעה שהיו הולכים בליל־הירח מתחנת־הרכבת אל המלון, כמו מחבר־הספר הקודח ארבע שנים לפני־כן, נתפס פרידריך ממראה חומות העיר ומגדליה במידה שאינה מובנת לו עצמו. זכרונות מזמן ילדותו מתעוררים בו, עת הלך ליד אביו לבית־הכנסת. קדושת ליל־הסדר של פסח עולה וממלאה את נפשו. רושם המקום וזכרונות העבר, גברו עליו. הוּא נשאר עומד, והדמעות זלגו לאיטן על לחייו."

אכן, לאור־היום דוחה אותו הרבה ממה שהוּא רואה בירוּשלים, בייחוד “המראה המאוס של קבצנים, אשר תפילתם פרנסתם” ליד הכותל המערבי. הוּא יכול לחתור בנפשו ככל שיחתור, אומר הוּא אל קינגסקורט, אבל “לאלה התעשיינים הקטנים המנוּונים של האבל הלאומי” לא ימצא כל זיקה. כאן פונה אליהם יהוּדי רוסי בא־בימים, בעל זקן־שיבה הדור, רופא־העיניים ד“ר אייכנשטאם – והכוונה, כמובן, לרופא־העינים הציוני ד”ר מאכּס מאנדלשטאם בקיוב, שבהמשך השנים הלכה וגדלה חיבתו של הרצל אליו; הוּא מספר על מושבות־היהוּדים החדשות, שראוי כי הנוסעים יסיירו בהן. “האדמה העתיקה שלנוּ נושאת שוב פרי”.

הם יוצאים למושבות העבריות, רואים את “ראשון־לציון ורחובות ומושבות אחרות, ששכנו כנאות־דשא בתוך הסביבה החרבה”. קינגסקורט מתפעל מדהרת הפרשים היהוּדים הצעירים ברחובות, כשם שהתלהב הרצל ממנה בשנת 1898; אך את האינטלקטואלי היהודי המפוכח והעייף אין זה מעניין ביותר. בכלל רואה הלא־יהודי הזה, ישר־הלבב ואדיר־הבריאות, את חשיבותה של ארץ־ישראל ותפקידם וכשרונותיהם של היהודים בעין חדה יותר מן היהודי המיואש והמדוכא שלצדו. אילו חזר ובא משה, אומר הוּא בעוברם את ים־סוּף, היה צוחק למראה יכולתם המעטה של בני־האדם לנצל כראוי את התקדמות הטכניקה. “כל הדרוש כבר מצוי על מנת לעשות עולם טוב יותר. ויודע אתה, אדם, מי הוּא, שעשוּי היה להראות את הדרך? אתם! אתם היהוּדים! דווקא משום שרע לכם, אין לכם מה להפסיד. אתם יכולתם לעשות את ארץ־הניסוּי למען האנושות – שם, מעֵבר, במקום שהיינו, ליצור על האדמה העתיקה ארץ חדשה. ‘אלטנוילאנד’!”

אבל בא־כוח היהוּדים, שאליו מופנים הדברים, שתה לרגל ערב ראש־השנה של הנוצרים יין יותר ממה שגופו החלש יכול לשאת. הוּא אינו שומע כלל את הקריאה. הוּא נרדם וישן…

כך מסתיים הספר הראשון של הרומאן, ששמו “צעיר משכיל ומיואש” – נסיון לשרטט חתך של היהדות בהתנוונותה. החלקים הבאים של הספר ממשיכים את הסיפור, כעבור עשרים שנה, בשנת 1923. שני הנוסעים בילו שתי עשרות שנים בהתבודדות של אושר, הרחק מן העולם ובריותיו. פרידריך לאֶוואֶנברג נעשה על־ידי חיים בריאים בטבע ל“אילן של אדם”. ועתה, אחרי עשרים שנה, חוזרים שני החברים מן האי הבודד שלהם, כדי להסתכל שוב בעולם ובהתפתחותו. במצרים שומעים הם, כי ארץ־ישראל אינה עוד ארץ שוממה, והם מחליטים לסור אליה שוב בדרכם לאירופה, כדי לראות בתמורה שחלה שם. וכך הם מגיעים אל ארץ־ישראל החדשה.

הספינה עוגנת בחיפה, שהרי הרצל לא היה בה כלל בביקורו בארץ־ישראל בשנת 1898; עתה היא “הנמל המרוּוח והבטוח ביותר בים התיכון”, עיר־עולם בינלאוּמית. עוד הם במעלות העולות מן החוף אל היבשה, ניגש אליהם אדם המזהה ומברך בהתרגשות את לאֶוואֶנברג. אדם זה היה נער בשעה שלאֶוואֶנברג הציל אותו ואת משפחתו ממצוקה איומה, קודם שברח אל הבדידות. דויד ליטוואק – כך שם הגיבור לכבוד דויד וולפסון הליטאי – למד והשתלם הודות למתן העזרה של פרידריך, עלה לארץ עם הראשונים, התחיל עובד כאיכּר, וכיום הוּא בעל־אוניות בחיפה, איש אמיד ומכובד מאוד על הבריות. שני הנוסעים חייבים כמובן לבוא אל ביתו כאורחיו. בהדרכתו הם מסיירים ורואים את ארץ־ישראל החדשה. שניהם נתפסים עד כדי כך מן החיים החדשים המסובבים אותם, שהם מחליטים להישאר בארץ. פרידריך לאֶוואֶנברג מרגיש חרטה וצער, שביזבז עשרים שנה ללא מטרה וללא תועלת לכלל. הוּא קונה את לבה של מרים המורה, אחותו של דויד ליטוואק – דמותה של פאולינה, אחותו של הרצל. לאֶוואֶנברג־קאַנאַ אין לו עוד צורך לאבד עצמו לדעת כמו בזמן ההוּא, וגם להתייאש אין הוּא צריך. הוא מוצא את מקומו בארץ, וחי חיי עבודה פוריה, חיים בריאים וטבעיים. שכן בינתיים נתגשמה תוכניתה של הציונות: היהוּדים שבו לארצם.

נתבונן נא ונראה את ארץ־ישראל זו, עשרים שנה אחרי קבלת הצ’ארטר ליישוב ממלכתי, ברומאן שנת 1923. ארץ־ישראל זו מקיפה את שטחה של הארץ משני עברי הירדן; הגבולות בצפונה ובדרומה של הארץ לא צוּיינוּ ברומאן בדיוּק, אבל ברוּר שהיא משתרעת עד לתוך סוריה של היום. הארץ המתה של 1902 היא עתה ארץ חיה עד מאוד, ובה ערים גדולות וחקלאות פורחת. כל החדיש־ביותר הקיים בטכניקה הועבר ונתקבל כאן. קווי־רכבת מרובים עוברים בארץ לאורכה ולרוחבה, “כתיעולו של כוח־האדם”, והם קשורים בקווי־הרכבת הבין־ארציים הגדולים. ארץ־ישראל כארץ־מעבר לאסיה ולאפריקה נעשתה לצומת התחבורה העולמית. מחירי־הנסיעה בפנים הארץ נמוכים מאוד, כדי לאפשר מציאת עבודה בכל מקום מתאים. התחבוּרה בתוך הערים מתנהלת על־ידי מכוניות ורכבות המרחפות מעל לרחובות, שיתרונן הוּא בזה, שאין הן מפריעות את התנוּעה של העוברים והשבים. רוב אמצעי התחבורה מונעים בחשמל. הכוח החשמלי הדרוש לכך מופק על־ידי ניצול כוחות המים: נחלי־ההרים של הלבנון והחרמון בצפון, ובדרום – הבדל־הגובה של 394 מטרים שבין ים־התיכון וים־המלח: תעלה החוצה את ההרים בנקרה מקשרת את שני הימים, ומפעל־הכוח על־יד ים־המלח הופך את כוח המים לאנרגיה חשמלית. בו בזמן מפיקים מים־המלח בתהליך תעשייתי. בּרוֹם ובייחוד אשלג; תפוקת־האשלג כבר מרובה על זו של המפעל־המפורסם בשטאספוּרט. מן השׂידים הביטוּמיניים, המצוּיים שם וּבעמק־הירדן, מתקינים את האספלט המובחר שבעולם. גם גופרית וזרחנים מצויים “במידה שאין לשער”, ואף נפט, שהימצאותו כבר שוערה על־ידי הכימאי הגרמני אֶלזנר נתגלה ונוצל על־ידי קידוחים שיטתיים.

במים משתמשים כמובן באמת־מידה עצומה, גם לשם השקאת האדמות בדרך ישירה, באמצעות תעלות וסכרים, וגם בדרך עקיפין, על־ידי הזרמת המים בכוח־החשמל (שנוצר מהם) ממחוזות רחוקים לכל מקום שהם דרושים. “המייסדים האמיתיים של אלטנוילאנד”, אומר דויד ליטוואק, “היו טכנאי־המים. כיבוש הביצות, השקאת האדמות החרבות, ונוסף על כך מערכת מפעלי־הכוח – בזה היה כרוך הכול”.

הטכניקה, ובייחוד הזרם החשמלי (שחשיבותו התחילו בימיו של הרצל אך לשער במעומעם) שינו ועיצבו מחדש את כל דרכי־העבודה, החקלאות. התעשייה. מעמדם של בעלי־המלאכה (המשתמשים בבתי־המלאכה הקטנים שלהם במכונות קטנות מוּנעות בחשמל!), התאורה בבתים וברחובות, בניית הבתים, סלילת הכבישים – על כל אלה מטביעה הטכניקה את חותמה. ואוּלם הטכניקה לא רק שיפּרה ועידנה את חיי הפּרט. היא איפשרה, יותר מזה: התנתה ודרשה סדרי כלכלה וחברה חדשים וצודקים יותר, צוּרה חדשה של חיי־שיתוּף בין האנשים.

ארגון המשק ב“אלטנוילאנד” הוּא מוּטוּאליסטי. במושג הזה מבין הרצל ארגוּן המשק בדרך שיתוּפית. הרכוש הפרטי והכסף אינם מתבטלים אבל על־ידי הארגוּן השיתוּפי הם נעשים פוריים למען הכלל. במהלך־הרעיונות הזה, שבגר בו מימי פאריס, הוּא מתקרב אל תפיסתו הכלכלית והחברתית של פראנץ אוֹפּנהיימר, שאתו בא לידי חליפת־דעות בכתב ובעל־פה עוד לפני שסיים את הרומאן, אך אחרי שכבר כתב את פרקיו היסודיים.

ב“אלטנוילאנד” כמעט כל חיי הכלכלה מאורגנים בדרך שיתוּפית. שכן השיתוּפיוּת, “הצוּרה האמצעית בין האינדיווידוּאַליזם והקוֹלקטיוויזם”, מאפשרת ארגוּן משק צודק, בלי להגביל את החופש של האדם העובד יותר ממה שהדבר הכרחי בשביל טובת־הכלל. גם צורת החברה והחיים־בצוותא היא שיתוּפית; לא נוצרה כלל מדינה לפי הדפוסים המקובלים, אלא “חברה חדשה”: “אגודת־היהוּדים” של הספר “מדינת־היהוּדים” בגלגול חדש. כל חבר “החברה החדשה” – ויש גם אפשרות לגור בארץ בלי להיות חבר ב“חברה החדשה” הזאת, על זכוּיותיה וחובותיה – חייב להקדיש שתי שנים מחייו לשירות הכלל, על־פי רוב את השנים מגיל שמונה־עשרה עד עשרים; לעומת זאת אין קיימת חובת השירות בצבא, הנוער רק יחונך לכושר גופני ולאומץ־לב על־ידי משחק וספּורט, וכושרו וחוּשו להגנת הארץ יעוּדד על־ידי אגודות־קלעים וכו', כמו בשווייץ. הנשים נהנות משיווי־זכוּיות שלם.¹⁰⁶ נשים שלא נישאו אינן עוד נושא ללעג כ“בתולות זקנות”: כל “משרד הסעד הציבוּרי”, שאליו שייכים כל בתי־החולים, בתי־הזקנים, גני־הילדים, מושבות־הקיִט, בתי־התמחוי ושאר מוסדות־החסד, נתון בידיהן. לחולה עוזרים על־ידי טיפול, לבריא על־ידי עבודה. כל אחד יש לו הזכות לעבודה, אבל גם החובה לעשות את העבודה שממציא לו המוסד “עזרת־העבודה”, שכבר תיאר אותו הרצל במאמרים בימי פאריס ואחרי־כן ב“מדינת־היהודים”; הקבצנות ופשיטת־היד אסורות איסור חמוּר. “אדם בריא, הפושט יד לצדקה נענש בעבודת־פרך”. כל חברי “החברה החדשה” מבוטחים נגד תאונות מחלות, זקנה ומוות.

החינוך ניתן חינם לכול, החל בגן־הילדים וגמוֹר באוניברסיטת־ציון שבירושלים. גם העונש לפושעים הופך לחינוך. בחווה־לדוגמה מרגילים בהצלחה רבה את הפושעים לעבודה בריאה, רבים מהם אינם רוצים עוד לחזור אל העיר ומקדישים את חייהם לעבודה בשדה.

העבודה החקלאית נעשית רק במשקים גדולים ועל־ידי הברות שיתופיות־יצרניות, כפי שדרש אותן בייחוד פראנץ אוֹפנהיימר; האדריכל שטיינק (מארמוֹרק) קורא למשקים חדשים אלה בשם “בתי־חרושת פתוחים”. כל העבודה בכפרים היהוּדיים נעשית רק על־ידי היהוּדים עצמם. מגדלים תבואות גפנים, עצי־פרי, ובייחוד תפוחי־זהב ופרחים לתעשיית הבשמים. קניין פרטי על קרקעות אין לחברי “החברה החדשה”; כל האדמה שייכת לכלל ונחכרת עד לשנת־היובל הבאה. בשנת־החמישים חוזרת האדמה אל בעליה הראשונים, אל ה“חברה החדשה”, וכך “מקבל הכלל, ולא הפרט, את הרווחים שבהעלאת ערך הקרקע”. עצי־נוי ניטעו בארץ באמת־מידה גדולה לשם שיפור הנוף; עבודה זאת נעשית על־ידי חברה מיוחדת, הנקראת “חברת העץ הלאומית”, ויהוּדי כל העולם השתתפו בה.

את הערים בנו בהרווחה ובהרחבה, והן מלאות אוויר. בתוך הערים פנימה עומדים בעיקר בנייני הציבור הגדולים, המוסדות השונים ובתי־המסחר; ואילו בתי־הדירה, רובם בתים למשפחה אחת, מצויים בסביבה הפתוחה יותר. המסחר והתעשייה מוּסדרים על־ידי משרד־לתעשייה; גם שאר ענפי המשק פותחו, עם כל החופש שניתן לפרט, לפי תכנון ובפיקוח מתמיד. השיטה הכללית היא, לא לבצע דברים בכורח, אלא להנהיג את האנשים, בניצול הפסיכולוגיה של ההמון, אל הדרכים הרצוּיות. כך מנעו, למשל, את דבר התהוותו של המסחר הזעיר, החנוונוּת, על־ידי זה שהקימו מראש מחסני־כל־בו גדולים, שיכלו להמציא לצרכן את כל הנחוץ לו בזול יותר ובמבחר גדול יותר. היצרנות והצרכנות המודרניות דורשות, לדעת הרצל, את מחסני־כל־בו המודרנים; על־ידי זה שהקימו אותם בראשית ההתפתחות הכלכלית. לא נגרם בהקמתם – בהבדל מן המצבים הנושנים – נזק לשום מעמד, “וכך יכולנו לרפא את נשמתם ואת גופם של אנשינו הקטנים מצורות־מסחר מסוּימות, שהן נושנות ולא־יעילות ומזיקות.”

כערים חשובות נזכרות ברומאן, מלבד עיר־המסחר העולמית חיפה, גם מקום־המרפא המודרני טבריה, עיר־המרפא החורפית יריחו, ובייחוּד ירוּשלים החדשה. כאן היה למציאות חלומו של הרצל משנת 1898. את העיר העתיקה השאירו בלא שינויים מהותיים. רק ניקו אותה וריצפו את רחובותיה וסימטותיה במרצפות־אבן חדשות. “בתים פרטיים לא היו עוד בעיר העתיקה. כל הבניינים היוּ קודש למוסדות־חסד ולבתי־תפילה”. ואולם מסביב לעיר “קמוּ פרברים מודרניים, רחובות רחבים נטועי־עצים, גושי בתים, שרק גינות־נוי ירוקות הפסיקו אותם, שדרות וגנים ציבוריים, מוסדות־חינוך, אולמי־מסחר, בנייני־פאר ובתי־שעשוּעים… היתה זאת עיר־עולמית לפי המושגים של המאה העשרים”.

וגם במובן התרבותי אין הארץ פחוּתה משום ארץ בעולם. קיימים תיאטראות בכל הלשונות, שבהם מוצגים מלבד מחזות אנושיים־כלליים, גם חזיונות ואופירות על נושאים ואישים מתולדות ישראל. בחיפה הציגו באותו לילה, שבו הוזמנוּ פרידריך לאֶוואֶנברג וקינגסקורט על־ידי דויד ליטוואק אל האופירה, את האופירה “שבתי צבי”. לאמנות ולפילוסופיה קיים מקום־טיפוח חופשי באקדמיה היהודית. ארבעים חברי האקדמיה היהוּדית גם מהווים, לפי הדוגמה של לגיון־הכבוד הצרפתי, את “הלשכה של הכבוד היהוּדי”. אות וסמל של האוֹרדן הוּא סרט צהוב: “הצבע הזה מזכיר לנוּ את הזמנים הקשים ביותר של תולדות עמנוּ ומעורר אותנו לענווה גם בתוך ההצלחה”.

ענייני דת ואמונה מרוחקים באופן מוחלט מכל השפעה ציבורית. אך השבת היא חג כללי ליהוּדים. קיים בית־המקדש בירושלים בעיר העתיקה – ואם גם במקום אחר ממקומו העתיק, הואיל ומסגד עומר נשאר כמובן על תלו, ובצורה אחרת: בית־כנסת מודרני עם שירה ונגינת־נבל. גם שאר חגי ישראל מוּחָגִים על־ידי היהודים לפי מסורתם.

העקרון היסודי של “החברה החדשה” הוּא הסובלנות. ציון ראוּיה לשם ציון רק כששולטת בה הסובלנות. “הנכרי צריך שירגיש עצמו טוב בתוכנו”, היא המלה האחרונה של הנשיא אייכנשטאם הגוסס. ודויד ליטוואק מנהל מלחמת־בחירות נגד הרב גייאֶר, אחד מ“רבני המחאה” לשעבר ועתה לאומני קנאי ומוגבל־אופק, על קיום העקרון שגם לא־יהודים זכאים להיות חברים של “החברה החדשה”. “כל אשר לנו”, אומר דויד, “זכינו לו הודות לעבודתם המכינה של אחרים. לפיכך מן הראוי הוּא שנשלם את חובנו. ולכך ישנה רק דרך אחת: סובלנות עליונה. סיסמתנו חייבת להיות עתה ותמיד: אדם, אחי אתה!”

הבדלי־גזעים אינם קיימים בארץ. הערבים חיים בשלום ובידידות עם היהוּדים. עליית היהוּדים לארץ גרמה גם להם רוב טובה, בשלב הראשון על־ידי מכירת הקרקעות המיותרות ועל־ידי עבודה בשכר טוב בייבוש הביצות, שהיוּ מוסרים להם כמחוּסנים בתוך האקלים הזה יותר מן העולים החדשים; אך בהמשך הזמן למדו מן היהוּדים את שיטות־המשק המודרניות והעלו על־ידי כך מאוד את רמתם הכלכלית. מקִנֵי־הלכלוך שׁלפנים נתהוו כפרים פורחים מודרניים, שאינם נופלים מן הכפרים החדשים של היהודים. היצוּא בתפוחי־הזהב גדל עשרת מונים על־ידי הדרכה מקצועית ועל־ידי דרכי־התחבורה החדשים. “היהוּדים העשירו אותנו”, אומר ראָשיד־ביי, ידידו של דויד ליטוואק, “על שום מה נכעס? הם חיים אתנו כמו אחים, על שום מה לא נאהבם?”¹⁰⁷

מדיניות השלום הזאת, שסמלה הוּא היכל־השלום המפואר בירושלים, המשמש מקום־כינוס לקונגרסים הבינלאומיים לשלום ומרכז עולמי לתנועות־העזרה במקרי־אסון בכל ארץ שהיא – מדיניות זו של שלום וסובלנות היא, לדעת האדריכל שטיינק ולדעת דויד ליטוואק, גם מדיניות־הפנים הטובה־ביותר לטווח ארוך. כל השאר איננו אלא מדיניות של “יתרון השעה” בלבד.

כסמל להתפייסות כללית זו מתואר גם ליל־הסדר החגיגי בביתם של הורי דויד ליטוואק בטבריה. בערב זה מספר, כהמשך להגדה המסורתית, קולו של ג’ו לוי (ג’וסף קאוּאָן), מארגנה של העליה והבניין, מתוך הפונוגרף, קודמו של הפּטיפון, המשמש כאן סמל של הטכניקה המודרנית, את קורות “יציאת־מצריים” השנייה – תולדות העלייה ההמונית ובניינה המתוכנן של הארץ בהנהגה מרכזית נבונה.

בליל סדר זה משתתפים, בצד היהוּדים, גם אנשי דת ולאום אחרים: הערבי המוסלמי ראֶשׁיד ביי, הכוהן האנגליקאני הופּקינס (הֶכְלֶר)¹⁰⁸ וכוהן אורתודוכסי־יווני. כך תיאר לעצמו הרצל – באמונה עמוקה בנצחונו של הטוב, שהיה לו זהה עם אלוהים – את פעולתה של התנועה הציונית כמשכינה שלום בין ישראל ובין העמים.

מסירת־תוכן מצומצמת זו אינה ממצה כמובן את תוכנו של הספר. מצויים בו מקומות המזעזעים עד לדמעות (אף־על־פי שלפעמים קרובים הם בסנטימנטליות שלהם לדפוסי־רגשנות של הקיטש), כגון פגישתו של פרידריך לאֶװאֶנברג עם דויד ליטוואק בחיפה; מות האם, הזוכה עוד לקשור את פרידריך ואת מרים בקשרי־נישואים ולהתבשר על דבר בחירתו של דויד בנה לנשיא “החברה החדשה”; הדאגה של קינגסקורט הזקן שונא־האדם לבנו הקטן של דויד, ובכלל כל הסצינות מחיי המשפחה. כאן מתגלה תמיד הרצל האדם החם, עם עיניו הסנטימנטאליות, עם געגועיו לנאמנות, להכרת־טובה עם חוש האצילות וההשתתפות בצער הזולת. אילו מלים נמצאות לו לדויד ליטוואק – כאן ודאי נושא דבריו של הרצל עצמו – בשעת מות אמו! “אך מעון דל היה ביתנו, אבל אוצר גדול היה טמון בו. לא בכל הארמונות יימצא אוצר כזה. והאוצר היתה היא, האם. היא ידעה לשאת בדומיה. הסבל לא דיכּא אותה, הוא רוֹממה. ויש אשר ראיתי אותה בבחינת היהדות בימי סבלותיה. בדמותה שלה ראיתיה.”

בתוך הלך־רוח זה בבית האבל מטה נשיא האקדמיה ד"ר מארכוס (מאכס נורדאו) את השיחה ומחזירה שוב לקראת החיים וההוֹוה. אז מציג פרידריך לאֶוואֶנברג את השאלה: מי הוּא, בעצם, שיצר את הצוּרה החדשה הזאת של חיי השלום והאושר, שקמוּ בארץ העתיקה החדשה? כל אחד מן הנאספים עונה על השאלה כדרכו.

ליטוואק הזקן אמר: המצוקה!

"האדריכל שׁטיינֶק אמר: העם, שׁחזר והתאחד!

"קינגסקורט אמר: אמצעי־התחבורה החדשים!

“ד”ר מארכוס אמר: המדע!

"ג’ו לוי אמר: הרצון!

"פרופיסור שטיינק אמר: כוחות־הטבע!

"המטיף האנגלי הופקינס אמר: הסובלנות ההדדית!

"ראָשיד־ביי אמר: אמון האדם בכוחות־עצמו!

"דויד ליטוואק אמר: האהבה והסבל!

“ואילו רבי שמואל הזקן קם בחגיגיות ממקומו ואמר: האלוהים!”

*

הרומאן “אלטנוילאנד” נכתב בראש וראשונה לא בשביל הציונים, אלא בשביל העולם. מטרתו היתה להראות לעולם, כי הרעיון הציוני בר־ביצוע הוּא וכי הגשמתו תביא אושר לאנושות וליהודים. ולא רק בזה, שתקום בארץ בניצול כל אפשרויות הטכניקה, מדינה למופת, העשויה לשמש לאחרים דוגמה לפתרון השאלות הסוציאליות בעולם כולו; גם ליהודים שיעדיפו להישאר בארצות מגוריהם, תביא המדינה החדשה תוצאות רצוּיות. ההתחרות של היהוּדים תלך ותמעט, האינטליגנציה היהוּדית לא תהיה עוד לטורח, כי ארץ־ישראל החדשה תפתח לפניה אפשרויות נרחבות ופוריות יותר, וממילא תשתנה דעת־הציבוּר העולמית על היהוּדים, האנטישמיות תיחלש ותיעלם. “רק עתה”, מסופר ברומאן, “לאחר שהיהוּדים הנרדפים באו אל מנוחתם בארצם הם, ושם, במקום שהם מהווים את הרוב, הראו עצמם סובלנים, קיבלה האֶמנציפאציה בכל מקום תוקף אמיתי.”

ואם כן, אפשר לפתור את שאלת־היהודים, אם רק יהיה רצון לכך. כסיסמה הקדים הרצל לספר את המלים: “אם תרצו אין זו אגדה” – ובדברי הסיום אמר: “… אבל אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה, אגדה היא ותישאר אגדה… אין החלום נבדל כל־כך מן המעשה, כפי שסבור לא־אחד. כל מעשה־אדם היה לפני־כן חלום ועתיד להיות לחלום.”

*

הספר “אלטנוילאנד” לא פעל את הפעולה שקיווה ממנו הרצל. בוודאי היוּ רק מעטים בין היהוּדים, שהספר שיכנע אותם בנכונות התורה הציונית או עורר את רצונם לחיים חדשים. בתוך התנועה הציונית עצמה הביא הספר להרצל בתחילה אולי יותר נזק מאשר תועלת. צדק כנראה זאנגוויל, שהעיר עוד לפני שפורסם הספר, כי סיפורו של מנהיג תנועה על אותה תנועה עצמה אינו עשוי אלא למעט את דמות שניהם על־ידי הבהירות היתירה שבו. “הספינקס הוּא בסופו של דבר המקסים ביותר את הלבבות”. אפילוּ המקורבים ביותר היוּ מאוכזבים מכך, שהספר היה חדור כולו רוח מערבית־ציוויליזאטורית. על אחת כמה וכמה התנפלו על הספר מתנגדיו של הרצל, בתוך המחנה ומחוצה לו, והבליטו את כל הצדדים החלשים, הסתירות וההגזמות. ומה לא נראה להם, לבני־דורו של הרצל, כדמיוני ובלתי־הגיוני ולא־ניתן־לביצוע? המציאוּת של ימינו כבר השיגה אותם הדברים מזמן ואף עברה עליהם הרבה, והם נראים לנוּ כיום אידיליים וּמיוּשנים. החריפה שבכל הביקורות האלה והקשה ביותר בתוצאותיה היה מאמרו של אחד־העם.

כבר שמענו (לעיל, פרק ח') על עמדתו השלילית של אחד־העם לגבי הרצל והציונוּת המדינית, שבאה לידי ביטוי במאמריו מייד אחרי הקונגרס הציוני הראשון. יחס ביקורתי ועויין זה לא נשתנה מאז. אחד־העם עקב אחרי כל צעד שנעשה על־ידי הרצל ומצדדיו ומתח בכתב־העת שלו “השילוח” ביקורת חריפה בכל מה שנראה לו ראוי לכך מנקודת־מבטו שלו. זה עתה (ספטמבר 1902) זכה לנצחון גדול באספת ציוני רוסיה במינסק, שבה דרש יצירת הסתדרות מיוחדת, נבדלת מן ההסתדרות הציונית, לשם קידום התרבות היהודית. גם בחוּגים מסוּיימים של ציוני מערב־אירופה התחילה תורתו של אחד־העם לחדור, בעיקר הודות לתעמולתם של “הציונים הצעירים”, שהתרכזו סביב וייצמן, מוצקין ובּוּבּר. והנה הופיע “אלטנוילאנד”. ברור היה, שאחד־העם ראה חובה לעצמו להעביר את הספר הזה, שתיאר בצורה חייה את תכניתו של מנהיג הציונות המדינית ואת דרכי הגשמתה בבוא הזמן, תחת שבט ביקורתו. הוא לא ראה מתכונותיו החיוביות של הספר ולא כלום: לא את הראייה הנבואית כמעט של התפתחותה הבאה של הארץ, לא את האהבה העמוקה לארץ־ישראל ואת האמונה הכֵּנָה בעתידם של העם והארץ, לא את חדוות היצירה ולא את השאיפה למוסר ואצילות, שכל הספר חדור בה. אבל את כל החולשות של הספר ראה בעינו החדה של המתנגד והמבקר מלידה, ופרש אותן לפני קוראיו מתוך אירוניה פוגעת ומעליבה.

הוּא מותח קודם־כל ביקורת על הזמן הקצר של עשרים שנה, שבו מבצע הרצל ב“אלטנוילאנד” את עיקר עלייתם של היהוּדים ובניינה של הארץ. מהירות זו של ביצוּע אצל הרצל אינה מקרה, לדעת אחד־העם, שכן אחרת לא תיעלם התחרות היהוּדים בארצות הגולה, שהרי היא – אומר אחד־העם – שורשה העיקרי של האנטישמיות, לדעת הציונים המדיניים. שהרצל ראה לפניו תמיד סכנה לקיומם הפיסי של היהוּדים באירופה, שהוּא הניח כיסוד לבניין את הריבונות על הארץ ותכנון שיטתי של הבניין כמפעל משותף של היהדות כולה – נקודות־מבט אלה אין להן קיום בפני הביקורת הקרירה והעוקצנית של אחד־העם.

עוד יותר מציין אחד־העם לגנאי את הגזמת רעיון־הסובלנות ב“אלטנוילאנד”. הוּא מודגש כל כך ובכל דף, מאשים אחד־העם בחשדנותו, מפני שהרצל רוצה למצוא חן בראש וראשונה בעיני הלא־יהודים, כשם שהאשים איתו זה שנים, שהוּא מביט תמיד אל האנטישמיים ומבקש לרכוש את אהדתם.

והנה בביקורת הזאת ודאי נכון הוא, שהרצל ביקש לרכוש לו את דעתו של העולם הלא־יהודי, ובשאיפתו למצוא חן בעיניהם יש אמנם לפעמים משהו משל טעם־לפגם: פה ושם אתה מרגיש, כיצד אי־ההודאה שלהם, של הגויים, היא השורש העמוק, שהביא אותו לידי תמורתו הנפשית; את העלבון שסבל באגודת־הסטודנטים באוניברסיטה לא שכח לעולם. ואולם מעֵבר למניעים הפסיכולוגיים האלה הרי היתה לו אותה ההודאה של הגויים חשובה כמנהיג של התנועה. ולא רק משום שעל־ידי כך יורחקו דעות קדוּמות רבות כנגד העם היהוּדי ויקוּם מחדש כבודו הלאוּמי; הרי בכל צעדיו המדיניים היתה דעת־עולם נוחה ליהוּדים תנאי מוּקדם, וליצור יסוד זה חייב היה לשאוף. אך ביקורתו של אחד־העם עברה בכלל אל מעֵבר לגבוּלות בהביעוֹ את החשד, כי היסוד הפסיכולוגי הזה הוּא היחידי או העיקרי בשאיפתו של הרצל למדיניות של סובלנות הדדית, והוא ביקש לראות בזה מעין התחנפות לגויים. בחסרון כבוד עצמי הרי אי־אפשר היה לגנות את הרצל. והאם לא קמה בשאיפות מוסריות אלה לתחייה אצל הרצל רוח מרוחם של נביאי ישראל ומוריו?

ואולם הנקוּדה המרכזית לגבי אחד־העם היתה שאלת התרבוּת, ומנקוּדת־השקפה זו הוּא מביט על כל מה שעושים חבריה של ה“חברה החדשה” כדי לרכוש את אהדת הנכרים כעל התכחשות לאומית. לשם מה למשל, שאל, מודגש בכל הסידורים, שלא נוצרו מחדש על־ידי היהוּדים, אלא רק פותחו על־ידם על סמך נסיונותיהם ופעולותיהם החלוציות של עמים אחרים? ומה משמעוּת הדבר, שאפילו “האקדמיה היהודית” עוסקת כנראה כמעט רק בבעיות אנושיות־כלליות, ולאו דווקא בשפה ובתרבות העברית, כשם שמטפלת האקדמיה הצרפתית, שהרי שימשה לה דוגמה, בשפה ובתרבות הצרפתית? "כנראה, נחשב דבר זה בעיני חברי האקדמיה ל’שוביניסמוס לאומי'. ולמה נקרא שמה ‘אקדמיה יהודית’? אולי מפני שרק יהוּדים מתייחסים כך ללשונם וספרותם…

אכן, ידוּע היה שוויון־רוחו של הרצל לגבי תנוּעת הלשון העברית וחוסר־הידיעה שלו בדבר חשיבותה המרכזית של הלשון הלאומית, שעוצבה על־ידי אופיו של העם ותולדותיו, בשביל התפתחותו של אותו העם.¹⁰⁹ אף־על־פי־כן פגע היחס האדיש הזה כאן, ברומאן התוכנית שלו, ועורר את רוגזם של לוחמי התנוּעה העברית. אחד־העם נאחז בסיפורו של הבאקטריוֹלוֹג שטיינק, האומר כי הוא עובד במעבדה שלו למען הכחדת המאלאריה ועל־ידי כך גם למען פיתוחה של אפריקה; והוּא מקווה, שבאופן זה יאפשר גם את שיבת הכושים האמריקאים לאפריקה מולדתם, את פתרון שאלת הכושים¹¹⁰ שהוּא עוד היה רוצה לזכות ולראותו, לאחר שזכה לראות את פתרון שאלת היהוּדים. דברים אלה שברומאן, החדורים רוח אנושית עמוקה והנראים לנו כיום נבואיים ממש, מדבר עליהם אחד־העם בסארקאזם ומסיק את מסקנותיו שלו: “לפי זה הרי נוכל לצייר לנו ‘תנועה ניגרית’ שבראשה עומד מנהיג הציוניים, והוּא כותב ‘אלטנוילאנד’ לצייר לנו ב’חוש' את הגשמת האידיאל ה’ניגרי' לאחר עשרים שנה – ואנו שואלים איפוא: במה היתה אז ‘אלטנוילאנד’ הניגרית שונה מזו של הציונית עתה? וכמדומה לי, שלא אגזם אם אוֹמַר, כי מעטים וקלים הם השינויים שהיה צריך המחבר לעשות אז בספרו זה שלפנינו, בשביל לעשותו ‘ניגרי’ כולו… לחקות רק את אחרים בלי שום כשרון מקורי; להתרחק מן ה’שוביניסמוס הלאומי' עד בלתי השאר שריד כמעט לתכונותיו הלאומיות של העם, לשפתו, לספרותו ולכל נטיות רוחו; להתכווץ ולהצטמצם בשביל להראות לבני הנכר, שהננו ‘סבלנים’ בלי גבול, סבלנים עד לגועל־נפש – כל זה היוּ מוכשרים לעשות גם הניגרים. או – מי יודע – אולי לא היוּ גם הניגרים מוכשרים לעשות כל זאת?..”

ובהשווֹתו את ספרו של הרצל לספרו של לווינסקי “מסע לארץ־ישראל בשנת ת”ת“, שהופיע עשר שנים לפני־כן, הוּא בא לידי מסקנה, כי “שם – חירות לאומית אמיתית וחיים לאומיים אמיתיים, על יסודות אנושיים כלליים, ופה – חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה’עבדות בתוך חירות', בת הגלות המערבית, נודף מכל עברים. אמת, כי שם אנו עומדים בשנת ת”ת [2040] ופה – בשנת תרפ”ג [1923]. אבל היא הנותנת: תחיית ישראל, שתהא באמת תחיית ישראל, לא תחיה של ניגרים, אינה יכולה לבוא, ב’נשימה אחת', על־ידי אקציות וחברות של שותפות בלבד. אידיאל היסטורי דורש התפתחות היסטורית, וההתפתחות ההיסטורית מתנהלת לאטה".

*

בניסוחים האלה, כל כמה שהיה בהם מן הנכון בפרטים, טעה אחד־העם מעיקרו בהכרת השקפותיו של הרצל ובהערכתן. הרצל רצה לא פחות ממנו בחיים לאוּמיים עצמיים, באמנות לאומית וכו'; אלא שהאמין, כי כל אלה יקומו ויתפתחו מעצמם מתוך החיים החופשיים והעצמיים, ותפקידה של התנוּעה הציונית הוּא לאפשר חיים חופשיים אלה. כמו בעניינים הכלכליים כן גם בענייני הרוח אין, לדעתו של הרצל, ליצור אלא הנחות בלבד, “תנאים ולא דברים”,¹¹¹ כל השאר יש להניח למשחקם החופשי של הכוחות. לא צווים והוראות חדשים דרושים לעם היהודי, אלא חירות. מכאן המאמץ לכונן צורת מדינה וחברה, שתצמצם את חופש הפרט רק בהכרחי ביותר. גם הסובלנות והעזרה לנדכאים היו רעיונות יסודיים בכל השקפת־העולם שלו והיו מעוגנים במעמקי לבו של הרצל הרבה יותר ממה ששיער אחד־העם בגישתו השכלית־הביקורתית. דעות כגון אלה של אחד־העם נראו משום כך להרצל יותר מדי צרות, יותר מדי מלאכותיות ובלתי חופשיות. כל ישותו התקוממה נגדן. אף־על־פי־כן אפשר להניח, שלא היה מגיב על ביקורת עניינית. אולם ביקורתו של אחד־העם “על אלטנוילאנד” היתה בו בזמן גם הביקורת החריפה ביותר על סמכותו וכבודו של הרצל כנשיא ההסתדרות הציונית וכמנהיג התנוּעה. אי־אפשר היה לו לשאת בדומיה את חריצת המשפט נגדו מתוך יחס זה של ביטול ואירוניה. ומשוּם שלא רצה הרצל לענות בעצמו על התקפה שנערכה בנימה אישית כל־כך, שלח את עלי־ההגהה ממאמרו של אחד־העם בתרגום גרמני – שקיבל מהעורך של הירחון “אוֹסט אוּנד ואֶסט” [מזרח ומערב], כדי שיגיב על כך באותו גליון – אל מאכס נורדאו בפאריס וביקש ממנו להדוף את ההתקפה ה“זידונית” הזאת.

נורדאו מילא אחרי בקשה זו. ואולם אם היתה ביקורתו של אחד־העם מעליבה בחריפותה הקנטרנית, הרי נורדאו, הלוחם החריף, עוד עלה בזה על אחד־העם. מעליבה היתה הדיפת־ההתקפה בעצם היהירות של יהודי בן־המערב – אותו יחס משפיל של הבטה מגבוה, שהרצל עצמו גינה אותו במאמרו על יהוּדי רוסיה אחרי הקונגרס הראשון. נוסף לכך ציטט נורדאו כמה מדבריו של אחד־העם, שעמהם התפלמס, בצורה לא־מדויקת עד כדי כך, שאחד־העם יכול היה להאשים אותו בזיוף הדברים. אם בתשובה להאשמותיו של אחד־העם, שלא נאמר ברומאן כי שפת־הדיבור היא עברית. כתב נורדאו, כי אין מדברים עברית באלטנוילאנד רק משום שהמחבר כותב גרמנית, כשם שאצל שקספיר מדבר קיסר אנגלית ולא רומית, וזה הנוהג “בכל הספרות המתורבתת” – הרי לא תיאר את מצב הדברים כהווייתו. הרצל אמנם לא כתב ברומאן כלום נגד העברית, אבל גם לא בעדה; ועמדתו כלפי בעיית הלשון והתרבות העברית לא היתה ברורה וחיובית כל־כך, שבלי אמירה מפורשת אפשר יהיה להניח כדבר מובן מאליו, כי עברית תהיה שפת המדינה באלטנוילאנד. אבסורדי ממש היה לענות על הערותיו של אחד־העם בדבר הסובלנות המופרזת השוררת ב“חברה החדשה” של הרצל, במלים אלה: “אחד־העם אינו רוצה בסובלנות. את הזרים צריך אולי לשחוט, או לפחות לגרשם, כבסדום ועמורה. רעיון הסובלנות מעורר בו גועל־נפש. אכן, בנו מעורר גועל־נפש לשמוע, שקרבן מנוּוָן ומושפל של אי־הסובלנות, עבד נקלה של מצליפי־שוט לא־סובלניים, מדבר בלשון כזאת על הסובלנות. אחד־העם מגנה את הרצל על שהוּא מחקה את הנימוסים של אירופה. הוּא אינו מרשה, שישאלו מאירופה את האקדמיות, בתי־האופרה והכסיות הלבנות שלה. הדבר היחידי, שהיה רוצה לקחת עמו ל’אלטנוילאנד' הם עיקרי האינקוויזיציה, נימוסי האנטישמיים והחוקים נגד היהוּדים ברוסיה. היינו מרגישים רגש של בחילה בפני סירוס כזה של הרוח, לוּלא היתה גוברת עליה הרגשת החמלה”.

בסיגנון כזה הולכת ונמשכת הביקורת לביקורת. לאחר ביטול דבריו של אחד־העם ונימוקיו, עובר נורדאו להתקפה על אישיותו. אחד־העם, אומר הוא, אין לו אלא הזכות האחת, שהוּא כותב עברית שוטפת וטובה. “זה ראוי לתהילה. אבל לצערנו אין לו בלשונו הנעימה הזאת מה להגיד. פשוט, לא כלום. מסותיו, כביכול, הן פיטפוט בעלמא, שאת אפסותו אין לציין בשום מלה”. אם זכה והוצא בשנים האחרונות מתוך פינתו, הרי הציונות, שנלחם כנגדה, יצרה לו את דעת־הקהל ואת הבימה. לבסוף הוא מכריז ומודיע, כי אחד־העם אינו אלא הגדול שבשונאי הציונות, ואין לו כל רשות לקרוא לעצמו בשם ציוני. "אחד־העם הוּא אחד מרבני־המחאה החילוניים… אין הוּא ציוני. הוּא ההפך מציוני. ואין זו אלא ערמה בלבד, כשהוּא מדבר על ציונות ‘מדינית’, על מנת להראות, שיש גם ציונות אחרת, מסותרת, שאינה ניתנת לביאור לעולם, הציונות המיוחדת שלו.¹¹² ציונות ‘מדינית’ היא כפל־לשון בלבד. ציונות שאינה מדינית, כלומר, ציונות שלא תהיה שואפת ליצירת בית־מולדת בשביל אותו חלק של היהודים, שאינו רוצה או אינו יכול להתבולל בעמים, אינה בכלל ציונות, וכל שמשתמש במלה זו, שלא כפי ההגדרה של תוכנית־באזל, מותח על עצמו חשד של רמאות. זאת עלינו לומר לאחינו הרוסים, שציונים טובים הם, או שעל־כל־פנים הם רוצים להיות ציונים טובים, והם אינם רואים בבהירות לאן יובילם אחד העם^.113

אין זה בטוח, כי הרצל קרא את מאמרו של נורדאו לפני שהגיע לדפוס; לשאלתו של מארטין בּוּבּר, שחשב בצדק את אופן הוויכוּח הזה וצוּרתו לבלתי־מתאים לאופיו של הרצל, ענה תשובה מתחמקת, אבל הוּא הצדיק כמובן אחר־כך את דבריו של נורדאו, שהרי נכתבו כדי להגן עליו ולפי בקשתו. “נורדאו” – כתב הרצל אל בּוּבּר – “נתן על התקפה זידונית תשובה גסה. דומני, שאין אני צריך לומר במפורש, שאותו אדון גינצברג, הרחוק כל־כך מעניינַי הספרותיים, היה משאיר אותי קריר לגמרי כמבקר ספרותי, ואילו כנגד האויב המחרחר, החותר ומתפרץ לתוך שורותינו ומרפה את רוחם של החברים, הרי מוכרחים לפחות לתת אותות־התראה. כי זהו אינטרס רציני של המפלגה, דומה שאיש לא יוכל להכחיש”.

מלים אלה נכתבו כבר בעצם הסערה, שקמה בעקבות שני המאמרים האלה. בּוּבּר, פייבל וּוייצמאן פירסמו בעיתון העברי החדש “הזמן” הצהרת־מחאה נגד העלבת אחד־העם על־ידי נורדאו, וחתמו עליה בין השאר גם ש. בּרנפלד, מ. אֶהרנפרייז, אלפרד נוֹסיג, דויד טריטש ושאול טשרניחובסקי. פורסמו מאמרים רבים, בייחוד בעיתונות העברית, בעד ונגד נורדאו־הרצל או אחד־העם. הירחון “אוֹסט אוּנד ואֶסט” הדפיס מאמר לא־חתום (שנכתב למעשה על־ידי בנימין סֶגֶל) בשׁם “היהודים מאתמול”, ובו נמתחה ביקורת חריפה ואישית נגד נורדאו וגם נגד הרצל כמנהיג הציונות המדינית. עם בּוּבּר, שהרצל חשב עליו שלא בצדק, כי ידע על התקפה זו והסכים לה, ועם ה“פראקציה”, שביקשה לכנס ועידה לתרבות לפני התאסף הקונגרס השישי בא הרצל לידי חיכוך רציני. ולא משום שהתנגד לאופוזיציה כשהיא לעצמה. להיפך, הוא חשב אותה, כפי שכתב לבּוּבּר, “עד עתה… בריאה, שאין לרפותה”. עתה בא כנראה לידי הכרה, כי ההטעמה היתירה על “רעיון־ התרבות”, אם ימשיכו בה הלאה בעקביות, תרחיק בהכרח את נושאי הרעיון הזה מן הציונות כתנועה מדינית. “מבלי להיכנס בפרטים נוספים”, כתב ב־28 במאי 1903 אל בּוּבּר, “אין אני רוצה להעלים ממך את דעתי, כי זו המכונה ‘פראקציה’ נתעתה מדרכה מסיבות שאינן מחוורות לי. עצתי היא: השתדלו למצוא דרככם חזרה אל התנועה…” בּוּבּר השתדל במכתבים קודמים להראות להרצל, כי “אותו האידיאליזם הבלתי־כשר כל־כך לחצר, שבער בקרבנו, היה.., בצד אידיאל החלום והמעשה שלך, הכוח האחד הגדול בתנועה, וכי רק בשני אלה – במרץ העקבי שלך ובהתלהבותנו שלנו ללא־גבול – חיו משמעותה של ההיסטוריה וחטיבה של גורל־עם”. עכשיו (29 במאי 1903) כתב לו, שהוּא וחבריו אין להם כלל צורך לחזור אל התנועה, הואיל והם עומדים בה ומעוֹרים בתוכה כמו כל אחד, “ועם כל הכבוד, שאני רוחש לך, אין אני יכול להרשות, שאתה תחרוץ על־כך דין לחובה”.

הספר “אלטנוילאנד”, אף־על־פי שתוּרגם לשפות רבות ונקרא הרבה, לא פעל בעולם כפי שהרצל קיווה ממנו; היהודים לא נתעוררו על־ידי הרומאן – לפחות בזמנו של הרצל – להגברת הפעולה למען הציונות ולא ראו בו ראָיה כי מדינת היהוּדים בארץ־ישראל וחברה חדשה בה תהיינה בנות־ביצוע. רק בימינו מתחילים להעריך את ערכו של הספר כראוי לו. בזמנו של הרצל היתה לו אפילו פעולה שלילית מסוּימת. הוויכוּחים בעיתונות הציונית באותם הימים השפיעו במידה לא קטנה על ההתפתחות הקרובה בתוך התנועה: הם חידדו את הניגודים, חיזקו את החשדות ורגשי אי־האמון נגד הרצל וסייעו להכשיר אותו הלך־הרוח, שמתוכו בלבד ניתנות להתבאר במלואן ההתרחשויות של הקונגרס הציוני השישי.

אכן, הגורם הממשי למאורעות האלה היתה כמובן הדרך המדינית, שבה הלך הרצל מאז הקיץ של שנת 1902.

 

פרק שלושה־עשר: אל־עריש, קישינב, אוגנדה (ספטמבר 1902 – אוגוסט 1903)    🔗

כשהתווה הרצל את הרעיון לספרו “מדינת־היהוּדים”, היה עדיין סבור, כי המקום שבו תקום המדינה לא תהיה לו חשיבות מכרעת. העיקר היה לו ליצור לעם היהוּדי בית לאומי, שבו יוכל לחדש ולהבריא את כוחותיו, לחיות חיים של חופש וכבוד וליטול שוב בידי עצמו את ניהול ענייניו. את מקומה של המדינה היהוּדית יקבע העם היהוּדי. המגע עם חובבי־ציון, מנהיגיהם ואגודותיהם, הביא אותו לידי הכרה, כי כמולדת אמיתית לעם היהוּדי תוכל לשמש רק מולדתו הקדוּמה ארץ־ישראל, שעליה יש ליהוּדים זכוּת היסטורית. המסע לארץ־ישראל בשנת 1898 עשה את ההכרה הזאת לעניין־שבלב. מאז התעניין בלא הרף בארץ־ישראל, הרהר בחיבה על התפתחותה העתידה, נתן בשם “אלטנוילאנד” ביטוּי קולע לגעגועי העם, ולא חסך עמל כדי לפתוח את שערי הארץ בשביל היהוּדים להתיישבות שיטתית ומובטחת במשפט־העמים.

את הקשיים המדיניים, שיהיו בעוכרי כל נסיון לרכוש את הארץ, לא העריך בתחילה כראוי. רק לאחר שבא בקשר ישיר עם השולטן ויועציו, נוכח וראה את המכשולים במלוא היקפם.

עד אז דחה כל התוכניות וההצעות להתיישבות מחוץ לארץ־ישראל. עוד בסוף 1897 ביקש הסופר דוד טריטש, שלמד מתוך שהות של כמה שנים בניו־יורק את בעיית־ההגירה, לעניין את הרצל בתוכניתו להתיישבות יהוּדית באי קפריסין, שהתעסק בה מאז שנת 1895. קפריסין, שהיתה קודם לכן אי תורכי, השכנה הקרובה לארץ־ישראל, נמצאה למן 1878 תחת חסותה והנהלתה של אנגליה; אפשר היה להניח, כי האנגלים לא יעמידו בדרך ההגירה של יהודים אל האי מכשולים רבים כמו התורכים בארץ־ישראל. הרצל ענה אז, כי את “ההצעה המעניינת” שקל היטב, “אלא כרגע אין זה כדאי לדבר על כך, מפני שיש לנו למעשה סיכויים טובים מאלה”.

בקיץ 1898 ניצבה לפני הרצל בפעם הראשונה צרת־היהוּדים בדמותה המוחשית של צרת המוני־היהוּדים: בגליציה נתחוללו פרעות. “אין כיום”, כתב אז, “בכל העולם הרבה אנשים מיואשים יותר מאשר יהוּדי גליציה המסכנים. אין הם יודעים ממש מאין ולאן”. באותם השבוּעות, שבהם לא ראה התקדמות בעבודתו המדינית והמוני היהוּדים בגליציה נראו לו כיושבים בלועו של הר געש, התחיל בפעם הראשונה להרהר ברצינות, אם לא מן הדין הוּא “לתת לתנועה מטרה טריטוריאלית יותר קרובה, עם שמירה על ציון כמטרה סופית”. “ההמונים המדולדלים”, רושם הוּא ביומנו ב־1 ביולי 1898, “זקוּקים לעזרה מידית, ותורכיה אינה עדיין אבודה עד כדי כך, שתסכים לבקשותינו… שומה עלינו איפוא להתארגן תחת דגל־ציון לקראת מטרה, שאפשר להשיגה לפי שעה, עם השמירה על כל תביעותינו ההיסטוריות; אולי נוכל לדרוש את קפריסין מאנגליה, ונוכל להביא בחשבון אפילו את אפריקה הדרומית או אמריקה, עד התפוררותה של תורכיה”.

הלך־הרוח הארצישראלי של צירי הקונגרס וביותר של אלה ממזרח־אירופה, שבא לידי ביטוי בייחוד בדיונים מסביב לשטח־העבודה של הבאנק הקולוניאלי, וכן ההישגים המדיניים עד לנסיעה לארץ־ישראל, דחקו שוב את ההרהורים האלה לקרן־זווית. לאחר כשלונן הפתאומי של התקווֹת שתלה בגרמניה ובקיסר, התחילו שוב מבצבצות. “שתי מלים בחופזה ובסוד גמור”, כתב ב־25 ביולי 1899 לגוסטאב ג. כהן, “בקפריסין אני מהרהר הרבה”. ושבועות אחדים לאחר זה התאמץ בקונגרס השלישי להשפיע על הצירים, שלפחות יֵשבו ויקשיבו בשקט לדבריו של טריטש על תוכניתו להתיישבות בקפריסין. השתדלותו היתה לשוא. חובבי־ציון לא היוּ מוכנים להטות אוזנם לשום תכנית של התיישבות בארץ אחרת מאשר ארץ־ישראל, ותהא זו קרובה ושכנה כמו קפריסין.

עוּבדה זו מנעה לפי שעה את הרצל מלהכנס בדיון ממשי על התוכנית, אם כי נראתה לו נכונה מעיקרה. ברוח זו כתב גם לטריטש, שניהל אז ברומניה למען תוכנית־קפריסין שלו תעמולה ערה, שלא היתה תמיד חדורה רגש־האחריות הראוי: כמנהיג התנועה אינו יכול להיכנס בקלות כמו איש פרטי לתוך נסיונות, העלולים להיות מסוכנים. אך באותם הימים רשם ביומנו (8 בנובמבר 1899): “את ההתפתחות הקרובה אני רואה לפני כך: אם עד הקונגרס הרביעי לא אתקדם עם הממשלה התורכית, אכין בצנעה את עניין־קפריסין, אסע ללונדון, אדבר עם סוֹלסבּרי ואניע את הקונגרס, ללכת לראשונה לקפריסין. בכל אופן מאמין אני, כי אחר הקונגרס הבא נעלה מעשית על האדמה, על אדמת איזו ארץ שהיא”.

באביב 1900 שוב הופיעה צרת ההמונים היהוּדים לנגד עיניו, הפעם בדמות נדידת היהוּדים מרומניה, שנשׂתרכה “כעקבות של דם” דרך אירופּה. דחוּפה יותר ויותר נראתה לו העזרה, יותר ויותר גם פקעה סובלנותם אף של ציונים נאמנים. עלוּ איפוא שוב התוכניות בדבר קפריסין; ביאנואר 1901 לבשוּ לרגע צוּרה דמיונית: מן האי קפריסין, שׁהיהוּדים יְיַשְׁבוּ אותו, יעלו על ארץ־ישראל ויקחוה בכוח, “כפי שלקחוה לפנים מאתנו”. את הרעיון הבלתי־ממשי הזה ביטל למחרת בבוקר, אך הוּא החליט בנפשו, שאם תוּכח עוד יותר עמדתה הדחיינית של תורכיה, יניח לפני הקונגרס הציוני החמישי תוכנית להתיישבוּת בקפריסין. וכבר הרהר, כיצד ינמק בנאום־הפתיחה שלו את הצעת־קפריסין: "הסברתי שהיא מעין איחוּד התקווֹת לארץ־ישראל, שאינן ניתנות לביצוע כרגע, עם מצע־העזרה ההכרחי למען עניי־עניינו… גם הסברתי לקונגרס החמישי, כי קפריסין אינה אלא תחנה בדרך לארץ־ישראל. כי תורכיה תתייחס אלינו אז ביתר רצינות וכו'. כבר שמעתי ברוחי אפילו התנגדותו והסכמתו של הקונגרס (היומן, 4 בינואר 1901).

קבלתו לראיון אצל השולטן, והתקווה שבאה בעקבותיה להשיג בכל זאת בקרוב את הגישה לארץ־ישראל, מנעו את הבשלת התוכנית עד הקונגרס החמישי. ואולם זמן קצר לאחר הקונגרס החמישי עיין בפעם הראשונה ברצינות בוואדי אל־עריש כשטח להתיישבות יהודית, חבל־ארץ שאליו הפנה טריטש את תשומת־לבו עוד בשנת 1899. והיה הרבה מן המשכנע בתוכנית זו. הרי המדובר היה בארץ־הגבול העתיק בדרומה של ארץ־ישראל, סביבות “נחל־מצריים” של התנ"ך, והיא נשתייכה לחצי־האי־סיני, הקשור כל־כך בקורותיו ואגדותיו של ישראל. קראו אז לחבל אפילו בשם “ארץ־ישראל המצרית”. והנה הציע הרצל ב־28 בינואר 1902 לפראנץ אוֹפֶּנהיימר, שׁיבדוק את כושרה של צורת־ההתיישבות השיתופית־היצרנית, שהוּא נלחם לה וגם פירסם עליה מאמר בשבועון “די ואֶלט”, על־ידי הקמת מושב־לדוגמה בחבל אל־עריש.

חצי שנה אחרי־כן נתקיימו אותן השיחות (שכבר תוֹארו במפורט לעיל) בין הרצל ובין הלורד רוטשילד ויושב־ראש הוועדה המלכותית להגירת הזרים. אז הציע הרצל את התיישבות היהוּדים בארצות הסמוכות לארץ־ישראל – קפריסין, אל־עריש וחצי־האי סיני – העומדות בחסותה של אנגליה, ונימק את הצעתו לפני הלורד רוטשילד בסירובו של זה לתמוך בהתיישבות בארץ־ישראל. אין הוּא רשאי למנוע מאת ההמונים הסובלים, מתוך עמידה עקשנית על עקרונות, את העזרה האפשרית. בדומה לזה דיבר גם בעדותו לפני הוועדה המלכותית. הרעיון של המטרה הקורבה, מתוך שמירה נאמנה על ארץ־ישראל כמטרה סופית, חדר בזה בפעם הראשונה לתוך חוגי־השפעה אנגליים ואנגליים־יהודיים.

היה כאן בראשונה רק מעין גישוש, מעין בדיקת הקרקע המדיני, אף־כי בכוונה להוסיף וללכת קדימה, אם תתגלה האפשרות לכך. הרי הוא רק ניצל שעת־כושר, העוּבדה שנקרא להעיד לפני הוועדה המלכוּתית באנגליה. בלא ההזדמנות הזאת היה אולי מוסיף עוד וממתין. רק ביקורו האחרון בקושטא הבשיל בו את ההחלטה לגשת במרץ לקידומה ולביצועה של התכנית הזאת. ברור היה לו עתה, כי עם תורכיה לא יגיע בזמן הקרוב לידי הסכם משביע־רצון. התפוררותה, שבשנת 1897 האמין כי היא קרובה כל כך לבוא, עד שאפשר להמתין לה “עם השעון ביד”, נראתה לו עתה דחויה ודחוקה לזמן לא־מוגדר, ודווקא על־ידי אותו הסכם־כספים עם קבוצת רוביאֵ, שלא עלה בידו למונעו. נתבטל בזה היסוד העיקרי של הנמקתו המדינית, כי היהוּדים הם הם שישחררו את תורכיה ממצב־הכספים המיואש. הוּא ניסה אמנם לנחם את עצמו בזה, שייווצרו מצוקות כספיות חדשות בתורכיה, ואז שוב יקראו לו, יתנו לו לנסוע, יקראו לו שנית ולבסוף יסכימוּ לתת לו באחד הימים מה שביקש להשיג – אבל בזה היה סיכוּי קלוש מדי בשביל תנוּעה, שמטרתה היתה ההתיישבוּת; בשביל ההמונים, שמצוקתם הלכה וגברה מיום ליום; גם בשביל קוצר־רוחו של איש נגוע במחלת־לב קשה, שנתגעל ממלאכת־כתיבתו העיתונאית, שחתר בכוחו היוצר לחַיות את המציאות, ליישב, להנהיג, לנהל. וסוף כל סוף ייתכן, כי יעלה בידו לקרב את המועד שבו ימלאו בקושטא את דרישותיו, אם יופיע, על־ידי התיישבות של ממש בחבלי־ארץ גובלים, בתורת “שכן רציני ועם זה אוהד של הסאנג’אק ירושלים”. היה בזה, איפוא, לא משום ביטול ארץ־ישראל כמטרת התנועה, אלא מעין עקיפה אסטרטגית כדי להגיע אליה. עם זה לא פסק אף רגע אחד מללכת גם בדרך הישרה, לסלק את המכשולים המדיניים, בייחוד מצד רוסיה, ולנצל כל שעת־כושר כדי להתקדם בהיאבקות המדינית.

בשיטתיות ניגש לביצועה של מדיניותו החדשה הזאת. התזכיר המפורט ב“די ואֶלט”, שנזכר לעיל, על כשלון המשא־ומתן בקושטא, התכוון לא רק לשים קץ לתקווֹת הכוזבות ולהשערות המוגזמות, שהתעוררו בכל פעם ובייחוד לאחר המשא ומתן בפברואר 1902, אלא גם להכשיר את הלך־הרוח, שיהיה דרוש לשם אישור המדיניות החדשה. גם הדו"ח המפורט מאוד על המשא־ומתן בקושטא, שמסר בסוף אוקטובר 1902 לוועידה השנתית היה בנוי ברוח זו וניסה לסלול את הדרך לפוליטיקה החדשה. “אנחנו משוכנעים, שאנו נמצאים בדרך הנכונה. אף אם פה ושם יקומו מכשולים בדרכנו, נתאמץ למצוא תמיד דרכים חדשות, עד שנגיע למטרתנו הקבועה, המרחפת לפנינו”.

רשאי היה להצהיר הצהרה זו, שצלילה כבר היה בוטח יותר, מפני שבינתיים התקדם במידת־מה במשא־ומתן באנגליה. שם היה לו באישיותו של העיתונאי הציוני ליאופולד י. גרינברג דיפלומאט מעוּלה, למעשה השגריר הראשון של התנוּעה הציונית. גרינברג הצליח להניע את מזכיר־המושבות הבריטי ג’וסף צ’מבּרליין, שיקבל את הרצל לראיון. ב־17 בספטמבר הודיע צ’מבּרליין במכתב לגרינברג על נכונותו לפגישה עם הרצל, אך ביקש תחילה לדעת את מטרת השיחה. הרצל שלח איפוא ב־22 בספטמבר אל גרינברג איגרת, לשם מסירתה לצ’מבּרליין; אלא שגרינבּרג השתמש בה רק כיסוד רעיוני, וכתב ב־3 באוקטובר בעצמו, כפי שעתיד היה לעשות גם להבא לא־פעם, מכתב מנוסח בסיגנון פחות ספרותי ופחות מלוטש, אך מוּתאם יותר לנוהל הדיפלומאטי האנגלי. בתוכנו דומה היה המכתב בעיקר לרעיונות שהביע הרצל לפני הוועדה המלכותית להגירת־הזרים. כמטרה צוינה ההתיישבות הלאוּמית בארץ־ישראל. ואוּלם מאחר שמטרה זו מהווה באופן היותר טוב תהליך ארוך ועזרה דחופה נחוצה, יש בדעתו להציע למזכיר־המושבות תוכנית להגירתם המאורגנת והמודרכת של היהודים לאחד מחלקי בריטניה, הכפוף למשרד המושבות. נראה, כי צ’מבּרליין הציע במכתבו מיום 17 בספטמבר, שתוכנו אינו ידוע לנו, או בדברים שבעל־פה, את אפריקה הדרומית כמקום אפשרי להתיישבות. דומה, שלכך התייחס גרינברג כשכתב: “ד”ר הרצל מבקש ממני לומר לך, כי המקום שאליו הוּא מתכוון אינו באיזה חלק של אפריקה הדרומית". האימפריה הבריטית תרכוש לה על־ידי התיישבות יהוּדית נתינים מצוינים, אמצעים גדולים להתיישבות ואהדתה של היהדוּת העולמית.

שלושה שבוּעות אחרי־כן, ב־22 באוקטובר 1902, נתקיימה הפגישה רבת־התוצאות בין הרצל וצ’מבּרליין. יוסף צ’מבּרליין, תעשיין שנכנס במאוחר לעולם המדיניות, שימש משנת 1895 מזכיר־המושבות ונשאר בעמדתו זו גם כשנתמנה ביולי 1902 במקום סולסבּרי כראש־הממשלה ארתוּר ג’יימס באלפור. כלוחם למען חיזוק האימפריה הבריטית על־ידי איחוד־המכס של הארץ־האם עם המושבות, הלכה דרך־התפתחותו מן הליבראלים אל השמרנים. הוּא היה אז מאוד פּופּוּלארי באנגליה. עם זה לא היה אישיות מקסימה כל עיקר, “אדם בלי דמיון” (כפי שסיכם הרצל ביומנו את הרושם הראשון שלו), “בעל בית־חרושת לברגים פיקח, הרוצה להרחיב את העסק”. באיגרת אל ה“ביוליטין הרומני” מ־24 ביולי 1902, שנדפסה גם ב“די ואֶלט”, הראה הבנה בשאלת־היהוּדים, שתפס אותה כשאלה לאוּמית. בלי קושׁי יכול היה איפוא הרצל להסביר לו את תפיסתו במהותה של שאלת־היהוּדים ופתרונה.

בלא כל ניע בפניו, אבל מתוך התעניינות של כובד־ראש, הקשיב צ’מברליין לדברים שהרצל הרצה לפניו באנגלית הנוקשה שלו. הוּא סיפר על המשא־ומתן בדבר ארץ־ישראל, שהוּא מנהל עם השולטן. “אבל הרי אתה יודע מה פירושו של משא־ומתן תורכי. אם רצונך לקנות שטיח, עליך לשתות קודם חצי תריסר ספלי קפה ולעשן מאה סיגריות; אחר־כך אתה מגלגל בסיפורי־משפחה, ומזמן לזמן אתה מדבר שוב מלים מספר בעניין השטיח”. צ’מבּרליין צחק. “והנה יש אמנם לי שהות לנהל משא־ומתן, אך לעמי אין שהות. הם גוועים בתוך המִכְלָה. עלי להחישׁ להם עזרה מיד”. ועתה הרצה לפניו על תוכניתו להתיישבות־יהודית בקפריסין ובחצי־האי סיני עם אל־עריש, על־יסוד אוטונומיה פנימית.

צ’מברליין השיב, שיש בידו לדבר בהחלטיות רק על קפריסין; חצי־האי סיני נמצא בתחומו של משרד־החוץ. ואשר לקפריסין, הרי העניין הוּא שם לא נוח כלל. היוונים והמושלמים יתנגדו להתחרות מצד מהגרים חדשים, ואז יהיה מחובתו הוּא לעמוד לימינם, אם כי הוא רחוק מכל נטייה אנטישמית. יותר חיובית היתה עמדתו לגבי תוכנית ההתיישבות באל־עריש, אף כי לא ידע בדיוק היכן שוכן מקום זה, עד שהראה לו הרצל על המפה. תוך כדי כך סיפר לו הרצל, כי בשעת המשא־ומתן האחרון עם תורכיה דרש את סביבת חיפה, וכי הוּא מקווה שיגיע לידי הסכם מהיר וזול יותר, אם יופיע כשכן על־יד נחל־מצרים. על כך השיב צ’מבּרליין בראשונה, כי במצרים יהיו לו להרצל אותם הקשיים עצמם עם הילידים, כמו בקפריסין. “לא”, ענה הרצל, “למצרים לא נרד, שם כבר היינו”. ואז צחק צ’מבּרליין והבין שאין הרצל מתכוון אלא להשיג נקודת־התקבצות בשביל העם היהוּדי בקרבת ארץ־ישראל. “באל־עריש ובסיני יש אדמה לא־נושבת”, אמר הרצל, “זאת יכולה אנגליה לתת לנו. תמורת זה תרכוש לה תוספת־כוח והכרת־טובתם של עשרת מיליונים יהודים”.

צ’מבּרליין אמר, כי חשוּב מכול הוּא שיבוא הרצל בדברים עם משרד־החוץ, שמצדו בוודאי יסתמך בראש וראשונה על חוות־דעתו של הלוֹרד קרוֹמר, הקונסול הכללי של אנגליה במצרים ושליטה האמיתי. על־פי בקשתו של הרצל הסכים צ’מברליין להוֹעיד לו פגישה עם המזכיר לענייני־חוץ לורד לאנסדאוּן (Lansdowne). צ’מברליין ביקש את הרצל לשוּב ולבוא אליו למחרת בצהריים.

צ’מברלייו עמד בדיבוּרו. כשבא הרצל למחרת אל משרדו, התייחס אליו צ’מברליין באדיבוּת רבה. כבר נדבר עם לורד לאנסדאון על פגישה, הוא יחכה לו בשעה ארבע וחצי אחר־הצהריים. “כבר פילסתי לך את הדרך. הסבר לו את כל העניין… הַרְגַע־נא את לורד לאנסדאוּן במיוחד בדבר הזה, שאינך מתכוון ל־ Raid¹¹⁴ ־Jameson מאל־עריש לארץ־ישראל”. “ארגיענו, מר צ’מברליין”.

מצ’מבּרליין נסע הרצל ישר אל לורד רוטשילד. מיד הובא לחדר־האוכל. תחילה היו שיחות־שולחן ריקות. אחרי הסעודה, בחדר־העבודה, סיפר הרצל לרוטשילד על פגישותיו עם צ’מברליין. רוטשילד היה מלא פליאה. הוא מוכן ללכת בשבוע הבא אל צ’מברליין ולשאול אותו על מצב העניין. רוטשילד היה עקרונית יותר בעד התיישבוּת בקפריסין מאשר באל־עריש, אבל לא התנגד לאחר שהרצל הסביר לו, כי בגלל טענותיו של צ’מברליין יש להתחיל בחצי־האי סיני. על ארץ־ישראל לא רצה רוטשילד לשמוע גם הפעם. אך הוא נראה מוּקסם מאישיוּתו של הרצל. זה לא־כבר כתב למישהוּ, אמר, כי יהודי אוסטריה אינם צודקים בכך, שבשאלת יהודי גליציה ורומניה אינם שומעים להרצל, “שהוא אולי איש מתלהב, אבל אדם גדול”. “מה?”, אמר הרצל, “הרי אתה מביא אותי במבוּכה”. “לא”, ענה רוטשילד, “זאת היא דעתי באמת. אתה אדם גדול”. משרת הודיע לרוטשילד, כי בא אורח. “אם נשיג את הזכיון”, אמר הרצל בשעת הפּרידה, “תצטרך לעשות לי את החברה בת חמישה מיליון לי”ש. בלעדיך קשה יהיה, אם אפשרי יהיה בכלל". רוטשילד לא הבטיח ולא דחה. יבוא הזמן ונדבר.

אחרי הצהריים נסע הרצל בשעה היעוּדה אל משרד־החוץ. לורד לנסדאון קיבל אותו בסבר פנים יפות. צ’מברליין השתדל מאוד (כפי ששמע הרצל מפי סיר אֶריק בארינגטון, מזכירו של לאנסדאוּן), שהראיון יתקיים. לפיכך יכול היה הרצל להרצות את תוכניתו מיד ללא מפריע. לנסדאון הקשיב בהתעניינות, השמיע טענות־נגד מעטות וּביקש לבסוף את הרצל, שיגיש לו תזכיר על העניין. הוא מצדו יכתוב אל לורד קרומר ויבקש את חוות־דעתו. על כך אמר לו הרצל, מה שכבר הציע לצ’מברליין, כי הוא רוצה לשלוח מיד איש־אמוניו ל. י. גרינברג אל קרומר. לנסדאון הודיע על נכונוּתו לתת לגרינברג המלצה אליו, וּברוח טובה נפרדו.

למחרת בבוקר, ב־ 24 באוקטובר 1902, חזר הרצל מלונדון לווינה, לאחר שדן עם גרינברג על הצעדים הבאים. עוד בתא־הרכבת התווה את ראשי־הפרקים לתזכיר בשביל לורד לנסדאון, אך לפי עצת ידידיו באנגליה עיכבוֹ עוד בידו. מיד לאחר שבא לווינה נפתחוּ שם דיוני הוועידה השנתית, שנמשכוּ בימים 28 ̶ 30 באוקטובר וכבר סוּפּר עליהם במקצת לעיל.

מן ההחלטות שנתקבלו באותה ועידה היתה חשוּבה ההחלטה שאישרה את ייסוּדה של חברת־אנגלו־פלשתינה (Anglo־Palestine Company) כחברת־בת של הבאנק הקולוניאלי היהודי (“אוצר התיישבוּת היהודים”). היא התחילה בפעוּלתה בהנהלתו של דויד ליבונטין, עם פתיחת הבאנק ביפו בקיץ 1903, ועתידה היתה להתפתח לבאנק הגדול ביותר בארץ, עד ל“באנק הלאומי לישראל” של ימינוּ אנוּ.

הנסיעה ללונדון ודיוני הוועידה השנתית הוגיעו את הרצל במאוד. עוד בימי הוועידה היו לו מיחושי־לב, וכשנסתיימה היה בסוף כוחותיו, עד שלא יכול היה לכתוב אפילוּ שוּרות אחדות. ב־7 בנובמבר הודיע ל“נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” כי חולה הוא. אותו יום קיבל טלגרמה מאת גרינברג, שהפליג ב־31 באוקטובר למצרים עם המלצתו של לנסדאוּן, כי “הכל כשוּרה”. “העומדים אנוּ לפני חתימת צ’ארטר – אנגלי – ולפני ייסוּד מדינת היהודים?”, רשם הרצל ביומנו. “לפי אפיסת־כוחותי ניתן להאמין זאת”. אבל מיד לאחר זה הוּא מעיר: “ברשימתו על ‘אלטנוילאנד’ כתב ד”ר גאנץ אימרה נאה מאוד: ‘שום משה אינו בא לארץ־הבחירה’". במצב־רוח זה הלך לשם נופש לכפר־הקיִט אֶדלאך, שלאחר פחות משתי שנים עתיד היה להיות מקום־מגוריו האחרון…

*

באֶדלאך ביקר אצל הרצל, שבינתיים שוב אסף את כוחותיו, ב־30 בנובמבר ליאופולד גרינבּרג, למסור לו דין־וחשבון על המשא־ומתן שלו במצרים ולדוּן אתו על המשך הפעולה. הוא השיג שם מה שניתן להשיג בשלב ראשון זה. לורד קרומר קיבל אותו בסבר־פנים, מסר לו את כל הידיעות הדרושות, אם בעצמו ואם על־ידי עוזריו, והביאוֹ במכתב־המלצה לידי מגע עם ראש־הממשלה המצרי בּוּטרוֹס עלי־פחה. גם לפניו יכול היה גרינבּרג להרצות בקווים העיקריים על תכניתו של הרצל, מבלי להיתקל בדחייה. כטענת־נגד חשוּבה ביותר הזכירוּ לו גם קרומר וגם בּוּטרוֹס עלי את הכשלון המחפיר של הנסיון לייסד מושבה יהודית בשטחה של ארץ־מדיין העתיקה, נסיון שעשה בשנים 1892̵1891 היהודי המוּמר פאול פרידמאן בעזרת אנשים, אמצעים ושיטות לא־כשרים למטרה, מה שהביא בשעתו לתסבוכת מדינית ולסכסוכי־גבול עם תורכיה. את טענתה של תורכיה, שתבעה לעצמה את כל שטחו של חצי־האי סיני, דחה אז לורד קרומר, אך הסכם על הגבול בין מצרים לתורכיה (ארץ־ישראל) לא הושג מאז. גרינבּרג עמד כמוּבן על השוֹני המהוּתי שבין תכניתו של הרצל ובין זו של פרידמאן, גם ביחס לכוחות התומכים בדבר וגם ביחס למטרות ולאמצעי־הביצוע. עם כל זה עתיד היה להתברר הדבר, שלא קל יהיה לסלק את הרושם המר של נסיון־הנפל של פרידמאן.

על כל פנים, העוּבדה שהתייחסוּ בכובד־ראש להצעת ההתיישבוּת היה בה הישג גדול של גרינבּרג, והרצל הודה בו בהכרת־טובה. יחד אתו הביא הרצל עתה לידי ניסוּח סופי את התזכיר אל לנסדאוּן, שבו מיזג את הנוסח שלו, אשר זאנגוויל תרגמו לאנגלית ונורדאו וקאוּאַן ואלכסנדר מארמורק עברו עליו ותיקנוּהוּ, עם הנוסח החדש שהביא עמו גרינבּרג. מאיגרת מלאת רעיונות ומעוף נתהווה בדרך זו תזכיר מדיני של ממש. בפתיחת התזכיר (שתאריכו 12 בנובמבר 1902) הודה הרצל ללנסדאון ולקרומר על יחסם האוהד, הסביר את התוכנית הציונית ועבר לעניין ההתיישבות היהודית על אדמת חצי־האי סיני. הוא הזכיר את המשא־ומתן עם תורכיה, שנמשך זה זמן מה ושהוא חושב להמשיך בו; אין איפוא להטיל ספק בכוונותיו הכּנות. בשעה שצרת היהודים ברוסיה, ברומניה ובגליציה הולכת וגדלה, מתחיל להתעורר באמריקה ובאנגליה, שתי הארצות היחידות הפתוּחות עדיין להגירה יהודית, הלך־רוח נגד כניסתם של יהודים נוספים, המתבטא באנגליה במינוי ועדת־הזרים. המצב הזה הוא שהניע אותו להציע את הצעתו. “בדרום־מזרח הים התיכון אפשר יהיה בהשפעתה של אנגליה להפוך ארץ, שכעת היא חסרת־ערך ובלתי־מיושבת כמעט, למקלט ולבית בשביל יהודים נרדפים, אם אנגליה תסייע לייסוּד מושבה יהודית, כפי שהצעתי… הצעתי מכוונת לפתור את השאלה היהודית באירופּה המזרחית באופן כזה, שעם הוסיפה כבוד ויקר לאנגליה, היא עשוּיה לגמול גם יתרונות חומריים. בחרנוּ בחצי־האי סיני במידה רבה עקב האסוציאציות ההיסטוריות הקשוּרות בו, זכרונות שיהיה בהם משום משיכה לסוּג המעוּלה ביותר של מתיישבים יהודיים”.

באופן מעשי יש לנהוג בדרך זו, שלאחר קבלת הזכיון מאת הממשלה המצרית, שעל פרטיו יש לדוּן עוד, תתייסד “החברה היהודית המזרחית” בהון של 5 מיליון לי"ש. “החברה הזאת תנהל את ההתיישבוּת לפי שיטה קבוּעה. קודם שיוחל בפעוּלות התיישבוּת יישלחו לשם חבר־מוּמחים טכניים וחקלאיים, יותקנו רחובות, כבישים, נמלים וכו', האדמה תימדד ותחוּלק חלקות־חלקות לשם מסירתן למתיישבים. ההגירה תתנהל תחילה איטית ותהיה מאורגנת בהקפדה. לרשוּתנוּ עומדות אלפי אגוּדות ציוניות, הנפוצות בעולם כוּלו. אגוּדות אלה מאוחדות בכל ארץ בפדראציות ארציות. כל הפדראציות מנוהלות עתה על־ידי מרכז אחד. על־ידי כך נוּכל להפוך כל אגודה למשרד הגירה, שאפשר לבטוח בו בטחון מוחלט ושיתנהל בשיטה אחידה. המהגרים ייבחרו בשבילנו על־ידי האגודות המקומיות, וכל אגודה תהיה אחראית לטיב האנשים שנבחרו על־ידו. מטרת הסדר זה היא להבטיח יסוד מוסד בריא של חלוצים. ההתיישבות תבוצע לפי העקרונות החדישים ביותר, שהמדע והנסיון עשויים להעניק לנו. הון החברה ועבודת החלוצים, שנבחרו בקפדנות, יקימוּ את ראשית המושבה בלבד”.

בניסוחים האלה נכנסוּ ונכללוּ בפעם הראשונה תוכניותיו של הרצל לארגון היציאה, העליה וההתיישבות, שהתווה ופירש אותן ב“מדינת־היהודים” ובאחרונה ב“אלטנוילאנד”, בתזכיר מדיני רציני. וגם הדרישה לארגון ממלכתי עצמאי מוגשת כאן בפעם הראשונה לממשלת מעצמה גדולה כהצעה מעשית. “אך אילו היה זה הכול”, ממשיך ומסביר התזכיר, “היה חלקו של היישוב הזה רק עם המלאכוּתיוּת והאפסיוּת של נסיונות קודמים אחרים בהתיישבוּת יהודית. גדול ומבטיח־עתידות נעשה המפעל על־ידי הענקת הזכוּיות הקולוניאליות. כאן אָצוּר כוח־משיכה אדיר לעם היהודי. לא רק יהודי אירופה המזרחית, המחפשים עבודה, יהגרו שמה. גם בעלי־הון יקימוּ מפעלים בארץ, שבּה יוּכלוּ להיות בטוחים, כי ייהנוּ מפרי עמלם. אכן, מרוסיה ומאירופה המזרחית יצטרפוּ להגירה אפילוּ אחדים מן היהודים העשירים ביותר – אני מדבר כאן מתוך ידיעה מדויקת ואישית”.

החשוּב ביותר עתה הוּא להשיג הסכמתה של הממשלה הבריטית, או ביתר דיוק של הממשלה המצרית עם יועציה הבריטיים, כדי שאפשר יהיה לשלוח לשם משלחת. שום עמל לא ייחסך אז, כדי לעשות את התוכנית למפעל מצליח, שיהיה ראוי לתמיכה בריטית. ואנגליה תרכוש לה, נוסף על המושבה המצליחה החדשה, גם את הכרת־טובתה של היהדות העולמית.

בזמן שהתזכיר הזה נבדק בלונדון ובקאהיר, ובשעה שצ’מברליין שוחח על התוכנית, אגב נסיעתו לאפריקה בענייני משרדו, גם אישית עם לורד קרומר, כתב הרצל לשולטן מכתב מפורט, כדי להחזיק בקשרים אתו ולמנוע שתורכיה תצא נגדו. הוא הציע “הצעה ללא כל תועלת פרטית”, ליצור במקום המונופולין על ייצור־הגפרורים בתורכיה – מונופולין של מסחר בגפרורים, שהכנסותיו תהיינה שווֹת להכנסותיו של המונופולין הראשון, בלי שיהיו כרוכים בו קשיים פוליטיים. וכן שלח לשולטן את ספרו “אלטנוילאנד”, שתכליתו להראות מה טובות התוצאות שתצמחנה מהתיישבוּת היהודים בארץ ישראל. “לצערי מוכרח הייתי לתת לרעיוני צורה של סיפור, מפני שלא יכולתי לקבל את הסכמתו של הוד מלכוּתך הקיסרית. במקום אחר, על שטח אחר, אנסה עתה להפוך את תוכניותי למציאוּת”. עם זאת עומד הוא תמיד לרשוּת השולטן, אם ירצוּ להשתמש בכוחותיו.

כעבור חודש ימים קיבל את התשובה מאת משרד החוץ בלונדון, כתוּבה מטעם לורד לנסדאון על־ידי סגן מזכיר־המדינה סיר ט. ה. סאנדרסון (בתאריך 18 בדצמבר 1902). לורד לנסדאון – נאמר במכתב – קיבל עתה תשובה מאת לוֹרד קרוֹמר. לורד קרומר מייעץ, שלפני כל צעדים נוספים תישלח ועדת־חקר קטנה לחצי־האי סיני, לשם מסירת דין־וחשבון על התנאים שם ועל הסיכויים של המפעל. לפי האינפורמאציה שבידו חושש הוא, “שאין להשתעשע בתקוות־הצלחה מרנינות ביותר”. אך אם הוועדה תבוא לידי מסקנות מעודדות, תעמיד הממשלה המצרית בלי ספק תנאים נוחים להתיישבוּת יהודית בחצי־האי סיני, כגון שחרור ממס לשנים אחדות לגבי קרקעות שעוּבדוּ. ולעומת זאת אפשר להניח, כי מנהיגי התנועה הציונית יצטרכו לערוב לתשלוּם ההוצאות לגדוּד־הגנה ולמינהל. והואיל וקו־הגבול שבין מצרים וסוריה (ארץ־ישראל) לא נקבע באופן מוחלט, יהיה הכרח לכונן את היישוב ממערב לאותו גבול קיצוני, שממשלת תורכיה תובעת אותו לעצמה, כדי למנוע אי־נעימויות אפשריות.

השאלה החשובה במצב של עכשיו היא, לדעתו של לורד קרומר, שאלת הזכוּיות הנדרשות להתיישבוּת מתוּכננת זו. “במכתבך מ־12 של החודש שעבר אתה קובע, כי גדול ומבטיח־עתידות יהיה המפעל על־ידי הענקת הזכויות הקולוניאליות. אין זה ברור מתוך מכתבך, למה התכוונת במלים אלה, או מה יהיה טיב הזכוּיות, שהנך מציע לדרוש לטובת המתיישבים. לורד לנסדאון מבקש משום־כך ביאור נוסף”.

לבסוף נגע עוד לנסדאון בשאלת הנתינות, ובנקודה זו בוודאי שהפתיעו הדברים את הרצל. תחילה חשב, שכאן יהיה לו עסק רק עם האנגלים בלבד, שהלכו ונעשוּ אדוניה האמיתיים של מצרים, מאז רכשוּ על־פי עצת ד’יזראֵלי בשנת 1875 את המניות של תעלת־סוּאֶץ מאת הכדיב איסמעאיל. בנסיעתו של גרינבּרג נתברר, כי גם הממשלה המצרית משחקת כאן תפקיד. והנה עכשיו נתברר, כי גם השלטון העליון של תורכיה שומר עוד על זכוּיותיו. לורד קרומר הוֹדיע, כי הממשׁלה המצרית תַּתְנֶה בוודאי כתנאי חשׁוב, שׁהמהגרים החדשׁים יהיו נתינים עותומנים ויוותרוּ במפורש על נתינוּתם הקודמת. המהגרים יצטרכוּ להיות נתונים לחוקי מצרים, ולא לזכויות־יתר על־פי אחת ה“קאפּיטוּלאציות”. הממשלה המצרית תתנגד בלי ספק לכך, שבחלק קצת מרוחק של הארץ תקוּם עדה הֶטֶרוֹגֵינִית־קוֹסמוֹפּוֹליטית כל־כך, שכמעט בוודאות תגרום הרבה אי־נעימוּיות בעתיד". אך כל עוד יהיה קיים שלטון־הכיבוּש האנגלי, יוכלו המתיישבים בכל אופן להיות בטוחים ביחס צודק וללא־אפליות.

הרצל היה בדרך־כלל שׂבע־רצון מאוד מן המכתב הזה של הממשלה הבריטית. בצדק העריך אותו כ“תעודה היסטורית”: במכתב הזה הכירה הממשלה הבריטית בו, ובתנועה שאותה ייצג, כצד למשא־ומתן, והודיעה את נכונוּתה למתן עזרה, אם התנאים הטבעיים יימצאוּ מתאימים. כי אמנם כך יהיה, דבר זה היה בעיניו מעל לכל ספק. בעיני־רוּחו דימה את “המחוז המצרי יהודה” תחת שלטונו של נציב יהודי עם חיל־הגנה עצמי, בהדרכת קצינים אנגלים־מצרים; דמיונו היוצר כבר רקם תוכניות־בניין שונות. תמורת הנתינוּת העותומנית (בערבוּת אנגליה) רצה לדרוש מן השולטן חלק מארץ־ישראל.

הוּא לא ענה מיד על מכתבו של לאנסדאון, אלא אישר אותו בלבד, ונסע באחד בינואר 1903 לפאריס, להיוועץ עם גרינבּרג, נורדאו ואלכסנדר מארמורק על המשך תוכניותיו ועל התשובה שיש להשיב ללאנסדאון. במכתב, שנוסח אחרי הדיון על־ידי נורדאו ועוּבּד מבחינה לשונית על־ידי גרינבּרג, מודיע הרצל כי לאחר התייעצוּת עם חבריו הוּא מקבל את ההצעה בדבר ועדת־המוּמחים. כדי לקדם תוצאות אפשריות של דין־וחשבון לא נוח ביותר, הצביע בו בזמן על צרת־היהוּדים ככוח, שיאפשר התיישבוּת מצליחה גם בנסיבות שבהן לא תהיה כדאית התיישבוּת רגילה אחרת. הואיל והיהודים, שלא ככל שאר העמים, אין להם ארץ־הגירה אחרת, יהיו מוּכנים ללכת לכל ארץ, שאפשר ליישב אותה על־ידי אנשים לבנים, בתנאי “שהאדמיניסטראציה של היישוּב המוצע, עם כל היותה כפופה למשטר הקיים, תהיה בכל זאת אפוּפה אווירה יהודית כזאת, שיהיה בה כדי להבטיח להם כיהודים חופש, בטחון וצדק. תעריך, הלורד, אל נכון אותו רגש־ההכרה הלאומי, שלמרות הכול הציל את עמנו מהידרדרוּת לשפל־המדרגה בעבר, והוא עשוּי בוודאי להרים אותו בעתיד מעל למצבו הבלתי־רצוי, שהוא שרוי בו כיום”. האמצעים והאנשים הדרושים יימצאוּ רק אם יוכלו להבטיח למהגרים היהודים את “הקיום כאזרחים חופשיים ומכובדים על אדמת בית־מולדת (homestead) קבוע ומוחלט”. מהו פירוּשו של חופש אזרחי – הרי ודאי אין צורך להסביר לאנגלי, שאידיאל־החופש שלו משמש מופת לשאר העמים. לנסח את התנאים הדרושים בצוּרת צ’ארטר, לא יהיה איפוא קשה לאחר משא־ומתן נוסף. בנוגע לשאר הנקודות בדבר הנתינוּת, הגבוּלות וכו', הביע הרצל את הסכמתו לדרישותיהם של הלורד קרומר ושל הממשלה המצרית.

מפאריס המשיך הרצל את נסיעתו ללונדון, כדי להכין את כל הדרוש בעניין המשלחת. הנסיעה היתה בדרך כלל מוצלחת, אם כי לא עלתה בידו לשוחח שוב עם הלורד לאנסדאון. במקומו קיבל אותו סגן מזכיר־המדינה הקבוע לענייני־חוץ, סאֶר תומאס סאנדרסון, שכבר ניהל אתו חליפת־מכתבים, “זקן כחוּש, שנוּן, פיקח וחשדן”. כשהתחיל הרצל לדבּר על הזכוּיות הקולוניאליות בשביל ההתיישבוּת, נבהל; שום דבר בינלאומי לא יבוא בחשבון, לכל היותר צ’ארטר מצד הממשלה המצרית. את הפרטים צריך הרצל לקבוע בהסכם עם הלורד קרומר. הממשלה האנגלית תלך רק במידה שילך לורד קרומר, לא יותר מזה.

נרכש כוּלו נראה עתה לורד רוטשילד. כשביקש הרצל לשוחח אתו, בא רוטשילד, אשר שנתיים לפני־כן דחה כל פגישה אתו, וביקר את מנהיג־הציונים בבית־מלונו. הרצל הראה לו את חליפת־המכתבים שבינו ובין הממשלה הבריטית, ודרש ממנו שישיג מאת יק“א 3 מיליון לי”ש בשביל החברה המזרחית־היהודית. שני המיליונים הנוספים יגייסו אחר־כך בחתימות. “האדם הזקן והטוב”, שהרצל התחיל עתה מחבבו באמת, הבטיח את תמיכתו והזמין אליו טלגרפית את קלוֹד מונטיפיורי (שדחה את הפגישה “מחמת מחלתו”), וכן הזמין לביתו לשיחה אחד מבעלי־ההשפעה ביק"א, חבר הקוּראטוֹריוֹן הרבּרט לוּזאדא. התוצאה של השיחה, שבה נתמך הרצל בחום־לב על־ידי רוטשילד, היתה זו שלוזאדא אמר, כי אין לבדוק את התוכנית בכובד־ראש אלא לאחר שיושג זכיון להתיישבוּת ויהיה קיים הדין־וחשבון של ועדת־המומחים.

עבודתו העיקרית של הרצל בלונדון היתה מוקדשת להרכבת המשלחת, לדיוּן על תפקידיה ודרכיה, על הציוד הטכני וכיוצא בזה. הרצל דאג לכל פרט, סידר את ההסכמים עם חברת־קוּק, עם חברת־הביטוּח, ועם כל חבר מחברי־המשלחת.¹¹⁵ הוא התעמק במפות של אותו איזור, ועיבד יחד עם חברי־המשלחת ועם החברים שהיו מצויים אותה שעה בלונדון, תוכניות בענייני ההשקאה ובכל שאר השאלות, שעוד שבוּעות לפני־כן התווה להן תרשימים והקדים להן חקירות. תוכניות אלו היו צריכות לשמש רעיונות־מנחים למשלחת, שתבחן אותן לאור המציאוּת במקום. כל חבר וחבר מחברי המשלחת התחייב במפורש, שלא לפרסם או לספּר דבר בלי קבלת רשוּת מהרצל.

בזמן אחד עם המשלחת נסע גרינבּרג לקאהיר, במשימה לנהל שם את המשא־ומתן המדיני עד לחתימת צ’ארטר. נקודת־אחיזה לכך צריכה היתה לשמש הצעת־נוסחה של צ’ארטר, שעיבד אותה הרצל, יחד עם חברי הוועד־הפועל בווינה וּמסרה לידי המשלחת, כשעברה דרך וינה ב־28 ביאנואר 1903. הוראה נוספת עם ייפוּי־כוח, שעל־פיו יהיה גרינברג רשאי לפעול בשם הוועד־הפּועל וּבשמו של הרצל, שלח הרצל בדואר ב־3 בפברואר. העוּבדה שהיא לא הגיעה לידי גרינברג והוחזרה אל הרצל על־ידי הדואר רק כחמישה חודשים לאחר־מכן, היתה בלי ספק אחד הגורמים לאותה מתיחוּת, שנוצרה לאחר זמן קצר בינו ובין הרצל ונמשכה חודשים. גורמים אחרים נוספוּ.

הטלגרמות הראשונות של גרינבּרג היוּ טובות. ואולם אחר־כך, ב־16 בפברואר, הודיע שנמסר לו על־ידי לורד קרומר, כי הקומיסאר התורכי בקאהיר פועל נגדו.

זה עתה, באותו יום – לאחר שנתעכבה הפעולה הזאת על־ידי טרדות שונות – פנה הרצל מחדש אל השולטן, איברהים, איזט ותחסין ביי בהצעות כספיות תמוּרת צ’ארטר ליישוּב הסאנג’אק עכו והגליל, וצירף טיוטה לצ’ארטר כזה בשפה הצרפתית והתורכית. מתרגם התעודה לתורכית, משורר מן התורכים הצעירים, הציע עצמו עוד לפני־כן כמי שיכול לרכוש על־ידי מתן שוחד את אהדתם של מיניסטרים תורכיים שונים.

לכן ענה הרצל על מברקו של גרינברג – כמובן בכתב־צופן, כדרכו בכל המברקים ובהרבה מכתבים פנימיים בענייני מדיניוּת – ויעץ לו, שיסלק את ההתנגדוּת התורכית בדרך של באקשיש. אך יום אחד אחרי־כן הבריק לו גרינברג, כי מן הנמנע הוא להשיג צ’ארטר מאת הכדיב המצרי, הוא הציע משום כך אלטאֶרנאטיבה אחרת, הוא נוהג לפי הוראותיו של קרומר, מצפה להסכמת הכדיב ומקווה שיוּכל לצאת ממצרים ביום ב'.

הרצל לא הבין למה התכוון גרינברג בביטוי “אלטאֶרנאטיבה”, וחזר ושאל אותו. עוד פחות ברור היה לו, מדוּע רוצה גרינברג לנסוע ממצרים, בניגוּד להוראה הנזכרת לעיל, שהרצל עוד חזר עליה במברקו מ־11 בפברואר, שלא לעזוב את מצרים לפני חתימת הצ’ארטר על־ידי הממשלה המצרית. אך במלוא תוקפה נתעוררה חשדנוּתו (שהוּא נטה אליה בלאו הכי), כשטילגרף לו גרינברג, כי מחוסר פנאי אין הוּא יכול לעבור דרך וינה, אם כי קבע הרצל על־פי מדריך הרכבות, שהדבר היה אפשר בלי איבוד־זמן ניכּר והוא קיבל את הרושם, כאילוּ רוצה גרינבּרג להרחיקו וּלהופיע במקומו כמועמד עצמאי לזכיון. חשדנוּת זאת לא נמחקה גם על־ידי הטלגרמות והדו"ח המפורט ששלח גרינברג מלונדון, וגם לא על־ידי הדיון שבעל־פה, שנתקיים רק באמצע מארס, הואיל והרצל, נפגע מהתנהגוּתו של גרינברג, לא רצה עד אז לקבל את ביקוּרו.

אם נבחן בחינה מדוקדקת את מכתביו של גרינברג – מכתבי הרצל אליו לא נשתמרו אלא במיעוטם – ונשווה אותם לרשימותיו של הרצל ביומנו, לאור השתלשלוּת־הדברים שלאחר־מכן, נהיה חייבים לומר, כי מבחינה עניינית היה הדין עם גרינברג. הוּא נסע לקהיר בלי שהרצל הודיעו בימי עשותו בלונדון את פרטי הדרישות, שיש להעמידן שם. הצעת הנוסחה של הצ’ארטר, שהרצל שלח לו, לא הלמה את האפשרויות המדיניות. ההוראה המאוחרת יותר לא הגיעה, כאמור, לידיו. כשהשפיע גרינברג על לורד קרומר, לאחר קשיים שונים, לקבל בכלל הצעות בנידון זה לפני שוב המשלחת, והגיש לו נוסח של צ’ארטר שנתנסח על־ידו, הביע אמנם קרומר על־כך את הסכמתו; אבל ראש־הממשלה המצרי בּוּטרוֹס עלי הצהיר, כי תנאי הפירמאן של השולטן, שעליו מבוסס שלטונו של הכדיב, אינם מרשים מתן צ’ארטר על ידו. במצב כזה פעל גרינברג בחכמה, כשהציע שיינתן בשביל חבל מסויים רשיון להתיישבוּת ויוענקו למתיישבים זכוּיות מוניציפאליות. במשא־ומתן כזה היה בוטרוס מוכן להיכנס, וגרינברג השיג, שבוטרוס עלי הודיע לו במכתב את מידת ויתוריו.

בתעודה זו קבעה הממשלה המצרית עוד פעם ברורות, כי "בהתאם לפירמאנים הקיסריים אין הכדיב רשאי לוותר באיזה צ’ארטר שהוא או מאיזה טעם שהוא על אחת מזכוּיות הריבונוּת “בשלימוּתה או בחלקה”, ולפיכך אין לדבּר על “כל הרעיון בדבר מתן צ’ארטר”. לעומת זאת נכונה הממשלה להעמיד לרשותה של חברת התיישבות, שתיווצר לפי חוקי מצרים, אדמות בחצי־האי סיני, שגבוּלותיהן לא יוכלו להיקבע לפני שוב ועדת־החקר. התנאים המדיניים של קונצסיה כזאת ייקבעו אחר־כך על־ידי מועצת־המיניסטרים. אבל ההנחה המפורשת היא – קבלת הנתינוּת העותומנית (לפי התנאים, שכבר ניסח אותם קודם־לכן הלורד קרומר) וקבלת מרוּתם של החוּקים המצריים. במינוי הפּקידים תתחשב הממשלה במידת האפשר בצרכים ובאינטרסים של המתיישבים. “כשׁהתפתחות המושׁבה תאפשׁר זאת, תַּראה הממשׁלה את נכוֹנוּתה לעיין בכל דרישה בדבר ייסוּד מוניציפאליוּת, אך בלי שהדבר יפגע בעיקרים הנקובים לעיל”.

אך אם אמנם היה הדין עם גרינברג, שלפי התנאים הקיימים לא ניתן להשיג יותר, הרי מצד שני היתה גם מוצדקת הערכתו של הרצל, שבתעודה זו לא היה משום הישג ממשי. היא הכילה, לדעת הרצל, דחיות והגבלות מוחלטות מאוד, ולעומת זאת הבטחות מעורפלות וְהִיפּוֹטֶטִיוֹת בלבד. על כל פנים לא היה בכך שום דבר העולה על מה שכבר נאמר במכתב של לאנסדאון. ה“מזל טוב” שטילגרף לו גרינברג אחרי קבלת התעודה, אין לו איפוא כל יסוד. נוסף על זה יכול היה הרצל לטעון, כי דוקא משום כך היה חשוּב, שיהא גרינברג נשאר עד לשוּבה של הוועדה, וכי הוא, הרצל, ציפּה כי גרינברג, בעל הכשרון לניהול משא־ומתן, היה מצליח אז במשך זמן שהותו לרכוש את ידידותם של האנשים האחראים ולהניעם לחתימת הסכם נוח.

על הטענות האלה ענה גרינברג, כי הוראותיו של הרצל ניתנו בחוסר ידיעה של התנאים במקום, וכי הוּא, גרינברג, הלך בעקבות רמזים ברורים של קרומר, כשנסע מהר ככל האפשר ללונדון, כדי לסלק על־ידי התערבות בריטית בקושטא את ההתנגדות מצד תורכיה, קודם שממשלת מצרים תדון בעניין. על־ידי פעולה כזאת תקוּשר גם הממשלה הבריטית ביתר שאת עם המדיניות הציונית, והיא תיאלץ לראות בכך עניין של כבוד, להבטיח לתוכנית אפשרוּת הוגנת של ביצוע או, אם תידחה, לסייע בידי הציונים בדרך אחרת. מלבד זה, הרי התעודה היא רק כתב־ויתוּר ראשון. בארצות המזרח צריך לנהל משא־ומתן מדיני כפי שמנהלים קניות בבאזאר; אף הממשלה המצרית עצמה יודעת, שלא נסתפק בתנאים ראשונים אלה שהתנתה. מעל לכל חשוּב הוא, שלא למהר עתה ולדחוק את הקץ. קרומר הזהיר אותו כמה פעמים במפורש, שעל־ידי דחיקה ופזיזוּת יביא הרצל את העניין רק לידי כשלון. לפני קבלת הדין־וחשבון של המשלחת אין לעבוד בקאהיר, אלא רק בלונדון.

אבל כל הטעמים והנימוּקים האלה, כל כמה שהיה בהם מן האמת, לא יכלוּ לשכך את חשדנוּתו של הרצל. חשדנוּת זו באה ממקורות שונים. ראשית הרגיש עצמו נדחק. ויתוּר קשה לאמביציה שלו היה כבר בעוּבדה זו כשלעצמה, שהוא היה אנוּס לשבת כעורך־הפיליטון בווינה, בשעה שאדם אחר, מאוּשר יותר, ישיג הישגים מדיניים. והנה נוספה באותם הימים הרגשה של השפּלה. הממוּנה עליו בעיתון, מוריץ בּנדיקט, כינה אותו ב־9 בפברואר בשם “אדם אבוּד־למחצה”, משום שלא קרא באותו יום את נאומו של מינסטר־הפּנים הפּרוּסי. וכשלא בא גרינברג לווינה – דבר שמסיבת איחוּר האוניה היה באמת קשה, אם כי לא בלתי־אפשרי – ראה בזה הרצל משום זילזוּל במעמדו כמנהיג התנועה, והרגש הזה הלך וגבר עוד על־ידי העוּבדה, שנורדאו ומארמורק בפאריס וזאנגוויל וקאוּאן בלונדון עמדוּ לצידו של גרינברג. הוּא היה רגיל לשלוט; רצונו סבל אמנם עצות ושיכנוע על־ידי נאמנים, אבל לא התנגדוּת תקיפה ועמידה על הדעת. לווֹלפסון כתב בפברואר 1902, שהוא שימש לו “הסמל של הנאמנוּת הבוטחת תוך עיוורון”, והוּא רכש לו את אמוּנו בשעה שהצהיר לפניו, שהוּא ילך אחרי הרצל גם כשיחשוב שאין הוּא צודק. “שכּן עלי להיות באמת המנהיג, לא רק בתוך גילויי־אהדה של אסיפות, שאין להם כל חשיבוּת בעיני, משום שאין אני לא שוטה ולא מוקיון”. ולקאוּאן חברו הבלתי־תלוי, שאת גילוי־לבו ידע להעריך עד כדי־כך, שבספרו “אלטנוילאנד” מסר לו את התפקיד העיקרי בבניין הארץ, כתב עתה (4 במארס 1903): “ימים קשים, מלאי דאגה ועמל, הם הימים האלה. אתם, ידידי, יכולים לעזור לי רק אם תצייתוּ לי. אין אני מבקש את הכיבוּדים של המנהיג, אלא את ההיענוּת לדרישותי, או נאמר: את מילוי בקשותי. אַל תקראוּני Chief ואַל תפעלוּ בניגוּד לדעתי. קראוני ‘חמור’, ‘שוטה’, או ככל שאתם רוצים – אבל צייתוּ לי”.

נוספוּ גם גורמים אחרים, שחייבים לדבּר עליהם גלוּיות, כדי להבהיר את משבּר־היחסים הזה. גרינברג דרש וקיבל שכר ניכר בעד נסיעותיו. ואם בשביל הרצל, שהוציא את רכוּשו למען התנועה ולא נהנה ממנה הנאה כלשהי, היה כבר בעוּבדה זו מן הטעם לפגם, הרי קיבל כאן מתוך נסיבות שונות את הרושם, כאילו גרינברג משתמש בכל העניין לשם הבראת עסקיו של עצמו. לפני־כן שמע הרצל לכל עצותיו שיעץ לו. עתה חשד בכל נימוקיו, כאילו מסתתרים מאחריהם מניעים אישיים, שאינו מבין ברור מה טעמם, והיה נוטה משום כך מראש לעשות את ההפך ממה שיעץ גרינברג. ההתדיינוּת האישית, שלשמה בא גרינברג ב־16 במארס לווינה, היתה מסיבה זו ללא תוצאה של ממש, והחשדים של הרצל – וגם של חברי הוועד־הפועל בווינה, שחשדנותם היתה ערה עוד לפני־כן – לא הוסרו. על אף כל בקשותיו ואזהרותיו של גרינברג החליט הרצל לנסוע מיד בעצמו למצרים, כדי לדחוף את המשא־ומתן קדימה ולהביאו לידי גמר.

דחפוּהוּ לידי החלטה זו קוצר־הרוּח ורגש־האחריוּת כאחד, הדאגה למפעל והפחד שמא יישאר הדבר לא־עשוי. אפשר להרגיש יותר ויותר, ואפשר לשמוע לא פעם מדבריו, שהוא ידע את מצבו לאשורו: המות כבר מקנן בלבו. “ואף זאת, זמן חיינוּ קצר”, כתב ב־10 בפברואר 1903 אל לורד רוטשילד, “ועלינו להחיש את מעשינו, אם רוצים אנו ליצור את הטוב בעוד אנו מהלכים עלי אדמות”…

נסיעתו של הרצל למצרים, שהתחיל בה ב־18 במארס 1903, שני ימים לאחר ביקורו של גרינברג בווינה, לא תיקנה את מצב־הדברים. החל מ־24 במארס ניהל משא־ומתן עם הלורד קרומר, שהתייחס אליו בקרירוּת, עם ראש־הממשלה המצרי בוטרוס עלי, עם היועץ המשפטי של הממשלה המצרית מק־אילרייט (Mc Ilwraithe) ועם אישים אחרים. ב־26 וב־27 במארס שמע מפי קולונל גולדסמיד את הדין־וחשבון של המשלחת, שחזרה זה עתה ממסעה, ומפי חבריה הבודדים את הדו“חות המיוחדים. הדין־וחשבון העיקרי מסכם את התוצאות של החקירה בזה, ש”בתנאים הקיימים אין שטח הארץ מתאים כל־עיקר למתיישבים מארצות אירופה¹¹⁶… אבל אם תבוצע הספקת־מים מספיקה, הרי תנאי הקרקע, הבריאות והאקלים הם כאלה, שחלק ממה שמהווה כיום מדבר עשוי לפרנס אוכלוסיה ניכרת. בקיצוּר, כל השאלה היא שאלת הספקת־המים“. השגת המים תדרוש הוצאות גדולות ותהיה שונה באזורים השונים. פשוּטה ביותר באופן יחסי תהיה הספקת־המים בחבל ואדי אל־עריש, שם יהיה צורך רק בהקמת סכרים, שתפקידם למנוע את זרימת עודף־המים אל הים וחלוקתם המתוכננת. קשה ביותר תהיה השקאת המישור של פּאֶלוּסיוּם (טינאֶ), חבל־החוף שבין פורט־סעיד והאגם הסירבּוֹני, היא ארץ סין שבתנ”ך. שטח זה של שפך מי הנילוס לשעבר מכוּסה שכבה עבה של מלח. אך אם יצליחוּ לסלק את קליפת־המלח הזאת על־ידי שטיפה בכמוּיות גדולות של מים, יגיעוּ אל שכבת הטיט של הנילוּס, שעומקה שתים וחצי עד שלוש רגל, ויקבלו קרקע פוריה ומאוד ראויה לעיבוּד. ואילוּ את המים אפשר לקבל רק על־ידי כך שיובילוּ אותם מן הנילוּס מתחת לתעלת־סוּאֶץ אל האזור ההוא. לפי התוכנית, שדמיונו הטכני של הרצל התווה אותה עוד לפני צאת המשלחת לדרכה ועתה הוּצעה גם על־ידי המוּמחים, ישתמשו לכך רק במים המיותרים של הנילוס בעונת־החורף, ויאצרו אותם בתוך בריכות־מאגר גדולות.

ב־27 במארס שלח הרצל את הדין־וחשבון עם מכתב־לוואי אל לורד קרומר, שיעץ למחרת היום בשיחה קצרה עם הרצל ועם גולדסמיד, שיבקשו עתה את הזיכיון מאת הממשלה המצרית. כעורך־דין לכך הציע קרומר את הבלגי קארטון דאֶ ויאר (Carton de Wiart). הרצל עיבד בכמה ימים יחד עם העורך־דין תוואי לזכיון. לפי עצתו של קרומר לא חרג ממסגרת המכתב של בוטרוס, ואת הפרקים בדבר נתינות ומינהל לקח משם מלה במלה. ואולם מעל לזה ניסה להשיג זכיון־שלטון בשביל השטח שבין ים־התיכון, הגבול התורכי וקו־הרוחב העשרים ותשעה, שביקש לחכור לתשעים ותשע שנים, על־ידי זה שהוסיף, כי חברת־ההתיישבוּת, אם כי תכבד את החוּקים הקיימים, תהיה רשאית לשלוט על הארץ הזאת, כאילו היתה זו קניינה. אדמה מעובדת תהיה בראשיתה חופשית ממסים, והחברה תהיה זכאית לבנות נמלים ודרכי־תחבורה מכל הסוגים. הואיל וקרומר הודיע, כי שאלת המים תוּכל להתברר רק לאחר שוב המומחה שלו, סאֶר ויליאם גארסטין, הוציא אותה הרצל מהצעת הזיכיון שלו ושמר אותה להסכם מיוחד.

הצעת־הזיכיון לא נתקבלה ברצון על־ידי באי־כוחה של ממשלת מצרים, שאתם ניהל הרצל את המשא־ומתן: הצ’ארטר המסוּתר ביצבץ מתוכה. והואיל ונתברר, כי המשא־ומתן יימשך, וקרומר – כפי שנראה היה מיחסו האדיב יותר לגבי גולדסמיד ושאלתו בדבר שובו של גרינברג – העדיף לנהל משא ומתן עם אנגלים, יצא הרצל ב־4 באפריל מקהיר והשאיר את גולדסמיד כמיופה־כוחו לשם המשך המשא־ומתן; היתה זו התגברות גדולה על הכבוד העצמי שלו! הוּא קיווה, כי הסכם על השטח, אם כי אולי עם תנאים פחות טובים משקיווה בראשונה, עוד יושג.

דרך פאריס, שבה דן עם הלורד רוטשילד, עם צדוק כהן ועם חברים אחרים מן המועצה המנהלת של יק“א על השתתפוּת החברה במימון התוכנית, נסע הרצל ללונדון, להמשיך שם במשא־ומתן. ב־23 באפריל נתקבל שוב בסבר־פנים על ידי צ’מברליין, שחזר זמן קצר לפני־כן מנסיעתו לאפריקה. הרצל סיפר לו על מצב העניינים. בהצביעו על הדין־וחשבון של הוועדה, ששלח אליו הרצל קודם־לכן, העיר צ’מברליין: “אין זה דין־וחשבון מעודד”. “כן”, אמר הרצל, “הארץ ענייה מאוד, אך ברצוננוּ לעשות ממנה דבר־מה”. “בנסיעתי ראיתי ארץ בשבילך”, אמר צ’מברליין, “והיא אוגאנדה. בקרבת החוף חם מאוד, אך בפנים הארץ האקלים מצויין גם לאירופאים. אפשר לגדל שם סוּכר וכותנה. והנה חשבתי בלבי, זאת תהיה ארץ טובה בשביל ד”ר הרצל. אבל הרי אינו רוצה ללכת אלא לארץ־ישראל או לקרבתה”. “כן, אני מוכרח”, ענה הרצל, “הבסיס מוכרח להיות בקרבתה של ארץ־ישראל. מאוחר יותר נוכל ליישב גם את אוגאנדה, שכּן יש לנוּ המונים של אנשים, שהם מוּכנים להגירה. אבל אנוּ מוּכרחים לבנות על בסיס לאוּמי, לכן דרושה לנוּ המשיכה המדינית של אל־עריש”. הרצל לחץ על החשת המשא־ומתן: Man’s life is short – חיי האדם קצרים הם, אמר. צ’מברליין הבטיח לדבּר עם לאנסדאון, כדי שיזרז את לורד קרומר.

עוד אותו יום אחר־הצהריים נתקבל הרצל על־ידי לאנסדאון. גם לו סיפר הרצל על המשא־ומתן והדו"חות של הוועדה, והשאיר לו אותם לעיוּן. מאוחר יותר סיפר לו לורד רוטשילד, כי כתב אל צדוק כהן לטובת תוכנית־סיני, כי אלפונס רוטשילד מתנגד לתוכנית, ואילו אדמונד רוטשילד מוּקסם ממנה. גם אל הנדבן יעקב שיף בניו־יורק כתב.

בדרך חזרה דיבר הרצל בפאריס עם חמישה מחברי המועצה־המנהלת של יק“א. הם לא קיבלו עליהם כל התחייבוּת, והתעניינוּ בעיקר בתוכנית של מישור פּאֶלוּסיוּם, אך השאירו אצל הרצל את הרושם, כי אמנם לא יתנו את שלושת המיליונים הדרושים, אבל יסכימוּ לתת אחד. החלטה פורמאלית יוּכלוּ לקבל רק בישיבה הקרובה של המועצה, שתתכנס ב־7 ביוני. הרצל ביקש מן החברים באנגליה לעבּד בשביל יק”א תזכיר מפורט על תוכנית־סיני, שהוא רצה להגיש לאותה ישיבה. התזכיר גם עוּבד מיד, הוא שוּכפל והיה מוּכן למשלוח… ולא נשלח; שכּן בינתיים חל במצרים מפנה לרעה.

באחד במאי, כשהיה הרצל שוּב בווינה, טילגרף גולדסמיד כי העניין עדיין לא הוכרע. המומחים להספקת־המים בודקים עתה את התוכנית. עברוּ ימים ללא כל ידיעה. בחמישה טילגרף הרצל: “לך קדימה ככל שתוּכל. תוּכל לסמוך על צ’מברליין ולאנסדאון. נא למהר. אתי הממשלה הבריטית”. משישה במאי ואילך באו מגולדסמיד ידיעות על ידיעות, האחת גרועה מחברתה. ב־11 במאי טילגרף גולדסמיד: לורד קרומר הודיע לו, כי ממשלת מצרים דוחה בהחלט את התוכנית. ב־12 במאי חזר והודיע, כי המשא־ומתן נסתיים בתוצאה שלילית. ב־13 במאי הגיע מכתבו משישי במאי, ובו ההסבר: סאֶר ויליאם גארסטין, מומחה־מים של המִנהל האנגלי־מצרי, בא על יסוד חשבונות מפורטים ונסיונות ארוּכים לידי התוצאה, שלשם השקאת אזור פּאֶלוסיוּם דרוּשים מים פי חמישה יותר משחישב סטיפנס, מומחה המשלחת. הואיל וממשלת מצרים אינה יכולה לוותר על כמוּת־מים כל־כך גדולה, ועם זה תידרש הנחת צינור־המים מתחת לתעלת־סוּאֶץ, מה שיגרום הפרעת התנועה שם במשך כמה שבועות, ונוסף על כך הסיכויים מן התוכנית אינם נראים גדולים – הביע גארסטין את דעתו במוחלט נגד הזיכּיון. על סמך חוות־דעת זו דחתה הממשלה המצרית את כל התוכנית.

לאחר אובדן התקווֹת שתלה הרצל בקיסר גרמניה בשנת 1898, ולאחר כשלון המשא־ומתן עם תורכיה בשנים 1901 ̶ 1902, היתה זאת הפעם השלישית, שננעלה לפניו הדלת ברגע שהאמין, כי הנה הוּא יוצא אל המרחב. “העניין פשוּט בא אל קיצו”, רשם הרצל, מדוּכא עד עומק נפשו, ביומנו. וחמישה ימים אחרי־כן: “עניין סיני היה כל־כך גמוּר בעיני, שלא רציתי עוד לקנות קבר־משפחה בבית־העלמין בדאֶבּלינג, מקום מנוחתו הארעי של אבי. עתה העניין בעיני כנכשל כל־כך, שכבר הלכתי לבית־המשפט המחוזי ואני רוכש את אחוזת־הקבר מספר 28”. בשעת ההעברה של גווית אביו אל הקבר החדש עמד הרצל, וברמזו מרוגש ביותר לתוך קבר־המשפחה, אמר אל מזכיר המשרד הציוני א. ה. רייך: “עוד מעט, עוד מעט, וגם אני אשכב כאן למטה”.

*

בימים האלה, שבהם נכשל המשא־ומתן על תוכנית־סיני, נודעו במערב אירופה המאורעות, שאירעו בשבוע של פסח 1903 ברוסיה: לעיני השלטונות ערך המון־עם משוּסה שיטתית במשך ימים פרעות ביהודים של העיר קישינאֶב – התחלה חדשה בשרשרת של פּרעות, שהלכוּ וגברו ועתידות היוּ להתפתח מגזל והריגת עשרות ומאות לשחיטות של אלפים ומאות־אלפים ועד לשואה של יהדוּת אירופה כוּלה. ממדי הפּרעות היו עוד קטנים אז בהשוואה למה שראינוּ בימינוּ אנוּ, אך בתקופה ההיא, תקוּפת הליבּראליזם וההוּמאניוּת, לפחות לגבי עמי אירופה, נראוּ הדברים כתופעות אכזריות ביותר. מה שהודיעה העתונוּת יום־יום מרוסיה, מילא את העולם תדהמה וזעקת־אימים: הרג ורצח ואינוּס־נשים והשתוללוּת־דמים פּראית. התוצאה במספּרים יבשים היתה: ארבעים וחמישה הרוגים, שמונים ושישה פצוּעים־קשה, כחמש מאות פצוּעים קל, אלף וחמש מאות בתים וחנוּיות הרוסים וּשדוּדים.

הרצל לא מסר אלא מעט מן הרושם שעשוּ עליו המאורעות האלה, אבל גם מן הדברים המוּעטים הללו ניכר, כמה נזדעזע בעומק ליבו מן ההתרחשוּיות האלה, שהיה בהן אישור למה שחזה מראש במשך שנים. להנהלת קהילת קישינאֶב כתב ב־19 במאי 1903: “כל העם היהודי עומד תחת רושם הימים הנוראים של קישינאֶב. זה מאות בשנים לא הוּכחה הערבוּת ההדדית של היהוּדים בדרך עגומה כל כך. נשים וטף חפים מפשע הוכרחו ללמוד להאמין בה בייאושם. – מזועזעים מגודל שבר־האומה לוחצים אנו את ידכם בכאב־אחים. שכן הנרצחים היוּ בני שבטנוּ ודמנוּ, וּמַצבתם מבכה: עד מתי! – בכאבנוּ יש אך מלת־נחמה אחת: יהא ונעמוד כולנו יחד בשמחה ובכאב, כדי לגאול את עמנו מעבדותו”. ואולם עוד יותר מן המאורעות עצמם זיעזעו והפחידו אותו התוצאות, שבהכרח תצמחנה מהם. “תאר־נא לעצמך”, כתב אז אל מדינאי אמריקאי, “שבעה מיליון אנשים ללא זכוּיות, שהתחילוּ שוּב להיות רועדים. לאחר כל מה שאירע, אין אף להאשימם בפחדנוּת. אין הם רשאים להגן על עצמם, אינם מוּגנים על־ידי אחרים, הם מרגישים עצמם מוּפקרים, ובידי אספסוּף כזה!”

הרצל הרגיש את החובה הדחוּפה לחפשׂ דרכים לעזרה מהירה. “נציל את אלה שעדיין ניתן להצילם”, הזהיר כעבור חדשים אחדים בקונגרס הציוני השישי. “זהוּ המועד האחרון”.

הוּא עצמו ניסה להביא עזרה על־ידי פעוּלה בשני כיווּנים: הראשון – לנהל משא־ומתן עם הצאר הרוסי וממשלתו, שהיוּ צריכים להיות מעוניינים בהגירת יהוּדי רוּסיה, וּלהשיג מהם הבטחה שיתמכוּ בהצעותיו בקושטא. גם עצם קבלתו לראיון אצל הצאר יהיה בו משום השפעה מרגיעה על ההמונים המסוערים והמיואשים. כל ההתאמצוּיות עד אז להגיע אל הצאר לא נשאוּ פרי. עכשיו, ב־19 במאי 1903 – בו ביום ששלח מכתב־התנחוּמים לקהילת קישינ’אֶב – פנה במכתבים ישירים אל שר־הפנים פּלאוואֶ ואל ראש הסינוֹד הקדוש פּוֹבּיאֶדוֹ־נוֹסצאֶב, אותם השנַיים, שעליהם הטילה דעת־הציבוּר העולמית את אשמת הפּוגרום בקישינאֶב. הוּא היה סבוּר, כי בענייני מדיניוּת אין להתחשב בסנטימנטים, אם יוּכל להביא ישע לאלה המחכים לו. מכתב מאת בּרטה פוֹן זוּטנר אל הצאר צריך היה לשמש תמיכה לבקשת־הראיון.

והמסקנה השניה מן המאורעות היתה ההשתדלוּת המאוּמצת להשיג מקום־התיישבות בשביל ההמונים, שיהיוּ אנוּסים להגר. ארץ־ישראל היתה לעת־עתה סגוּרה. תוכנית־סיני נכשלה. היכן המוצא? בשתי דרכים ביקש למוצאו. התוכנית הראשונה היתה לקבל מאת ממשלת פורטוגאל, הזקוקה לכספים, את המושבה מוֹזאמבּיק בשביל חברת־צ’ארטר, אבל להשתמש בה רק לשם חליפין: אולי אפשר להשיג תמוּרת צ’ארטר על מוזאמבּיק מאת ממשלת אנגליה, המבקשת להשלים את אחוּזותיה באפריקה, את אל־עריש עם מי הנילוס, ואולי גם את קפריסין. על סמך המלצה מאת ראש־הממשלה האוסטרי פון קאֶרבּר ביקר אצל הציר הפורטוגזי הרוזן פּאראטי, וזה הבטיח לכתוב על הדבר לממשלתו. בו בזמן היה נראה, כאילוּ נפתחת לפניו דרך מהירה יותר למרחב.

בהסכם עם גרינברג, ששוּב מסר לו לפעול בשמו בלונדון מתוך אמוּן מחוּדש, לא הניח עוד כמבוּטל את עניין סיני, אלא ניסה להמשיך במשא־ומתן, כדי להשיג בכך לכל הפּחות את עמק אל־עריש (שלא היה זקוק למי הנילוס) או את קפריסין, ובכל אופן להוסיף ולהחזיק את הממשלה הבריטית קשוּרה בתנוּעה הציונית. בעוד שנתן להכין חוות־דעת נגדית על שאלת־המים, ביקש ב־17 במאי מאת גרינברג להתייצב לפני צ’מברליין ולהגיש לו תזכיר־שלאחר שיחה־שבעל־פה: בהסתמך על מאורע קישינאֶב, שבהכרח יביא להגירה חדשה לאנגליה, צריך הוא לעורר שוב את שאלת קפריסין; שם יתחילוּ בהתיישבוּת, ולאחר שיתגברו על התנגדוּת במצרים, ימשיכו בה בחצי־האי סיני.

ביום 20 במאי 1903 נתקיימה באמת שיחה של שעה בין גרינברג ובין צ’מברליין, ובה הציע גרינברג מה שהטיל עליו הרצל להציע, אם כי לא הגיש שום תזכיר. צ’מברליין הודיע, כי הוּא מוּכן עקרונית לעזור. קישינאֶב הוכיחה לו, כמה צדק הרצל כשדרש הגירה מאורגנת מאירופּה המזרחית. השאלה היא רק – לאן? גרינברג ענה, כי המטרה היא ארץ־ישראל, אך נחוּצה עזרה מהירה יותר. הוא הצביע על אל־עריש ועל קפריסין. צ’מברליין העיר על כך, כי התערבוּת נוספת מצדו אצל לורד קרומר, ששוחח אתו אישית במצרים, עשויה רק להזיק. אף אין הוא תולה שום תקוות בקונגרס בינלאוּמי לפתרון שאלת־היהודים על־ידי קביעת ארץ־ישראל כמקום התיישבות, שהציע גרינברג לכנס. קפריסין אינה באה בחשבון, כפי שהוא יודע מתוך בקיאוּת בתנאים שם. לעוּמת זאת בא בחשבון חבל־ארץ אחר, שכבר הזכיר אותו לפני הרצל, באפריקה המזרחית, עם אקלים טוב ועם אפשרויות לכונן מושבה גדולה, שבה יוכלו לחיות לפחות מיליון נפשות. הוא נמנע מלכוף את ההצעה הזאת על הרצל, מפני שהוא מתייחס באהדה אל שאיפתו לספּק את געגועי העם לארץ־ישראל, והוא הבין היטב את ערכּה של תוכנית אל־עריש במובן זה. “אבל אם מזה לא יצא כלום, הרי מקוה אני, כי ד”ר הרצל יתן דעתו על ההצעה הזאת ברצינוּת". יינתן שלטון עצמי, והמושל יוּכל להיות יהודי, ענה לשאלותיו של גרינברג. על כל פנים, טוב שהרצל יחשוב בדבר. החבל הזה נמצא בתחוּם סמכותו של משרד־החוץ, אבל אם יגיע לידי משא־ומתן, ייתכן שיועבר לסמכוּתו של משרד המושבות שלו.

גרינברג דיווח ב־20 במאי להרצל בפרוטרוט על השיחה. כמי שנאמן מתוך הכרה לארץ־ישראל, אינו רוצה להביע את דעתו הסופית על התוכנית, לפני שישמע דעתו של הרצל. “אבל נדמה לי, כי מנקודת־מבט מדינית אין זה דבר קל־ערך שנוּכל להודיע, כי הממשלה האנגלית מציעה לנו מקלט, ואני חושב שהוא עשוי לשמש בסיס־הכשרה (drill ground) בשביל כוחותינו הלאומיים”.

אופן־ראייה זה נתקבל על דעתו של הרצל. בטלגרמה ובמכתב הודיע לגרינברג את הסכמתו להשקפתו, כפי שנתבטאה בשוּרות שהובאו. ישאל־נא גרינבּרג, היכן מקומה של הארץ הזאת. היא חייבת, כמובן, להיות ארץ פוריה. “הרי נראה, מה הם מציעים לנו. אבל אם גם נפתח תחת הלחץ של הכרח־השעה בדיון על הצעה כזאת, הרי בכל זאת לא נסתלק מעניין סיני”. לאחר ששאל גרינברג, לפי ההוראות האלה, בדבר הגבוּלות המדויקים של חבל הארץ, ענה צ’מברליין כי אין הוּא חושב על שטח קבוע ומוגדר. לדעתו נוחה ביותר הארץ שבין נאירובי ופסגת הר מאוֹ; אך הוא רואה הכרח כי הרצל, אם יש בדעתו לשקול את העניין בכובד־ראש, ישלח לבדוק ולחקור את ארץ־החסוּת הבריטית באפריקה המזרחית.

בשעה שחידש הרצל בקושטא, על־ידי מכתב אל איזט־ביי, את הצעתו למתן צ’ארטר בארם־נהריים בסאנג’אק עכו בארץ־ישראל; בשעה שניסה על־ידי השתדלוּיות שונות למנוע עוד ברגע האחרון את ביצועה של תוכנית רוּביאֶ לאיחוּד החובות, בשביל להיקרא שוּב לקושטא לשם חידוּש המשא־ומתן; ובשעה שהודיע (לפי הצעת־הנוסחה של גרינברג) ללנסדאון את השגותיו לחוות־דעתו של גארסטין בשאלת מי־הנילוס – ביקש מאת גרינברג לכתוב לצ’מברליין, שהוּא מוּכן לשלוח בהקדם האפשרי משלחת אל ארץ־החסוּת הבריטית באפריקה המזרחית. עם זה הוא מציע לבוא לידי הסכם ארעי לפני צאתה של אותה משלחת־החקירה לדרכה. צ’מברליין הודיע ב־7 ביוני על נכונוּתו לקבל הצעת־נוסחה כזאת להסכם, אם כי הדבר תלוּי בהכרעתו של משרד־החוּץ. אבל הוּא יעשה ככל יכולתו כדי להבטיח לה תשומת־לב נאותה.

עוד לפני שידע הרצל את התשובה הזאת, שלח לגרינברג הצעת־נוסחה של צ’ארטר. כדי למנוע פגיעה בהחלטת הקונגרס בדבר הגבלת תחוּם פעולתו של הבאנק לארץ־ישראל וסוריה, הוצע בנוסחה זו כי להרצל אישית (ולא לאוצר התיישבות היהודים) יינתן צ’ארטר להקים חברת־התיישבוּת; לחברה זו תמסור הממשלה האנגלית חבל־ארץ לקניין של קבע לשם התיישבוּת, שישמש “מקלט לאותם היהודים, המוכרחים מאיזו סיבה לעזוב את ארצות־מושבותיהם עד עתה”; במידה שקרקעות לא יהיו רכוש פרטי, יעברו לרשותה של החברה. למתיישבים יינתן שלטון עצמי, תחילה בעניינים המקומיים, בעוד שההנהלה הכללית של המושבות תהיה בידי נציב, שיתמנה על־ידי הממשלה האנגלית; כעבור חמש שנים יונהג שלטון־עצמי מוחלט. “אנחנו מתייחסים לדבר”, מעיר הרצל במכתב־הלוואי לגרינברג. “לא כאל זיכיון כספי, אלא כאל זיכיון מדיני, ואת העמדה הזאת אני מבקש אותך במפגיע לעשות לשלך ולעמוד עליה במפורש בשעת המשא־ומתן”. בקשה זו היתה למעשה מיותרת, כי גרינברג הטעים במכתבו, שהצטלב עם זה של הרצל, את נקודת־המבט הזאת עוד ביתר הדגשה: הצעת אפריקה־המזרחית אין בה כשלעצמה ערך רב, אבל חשיבותה המדינית תהיה רבה, אם ידעו לנצל אותה כראוי. אם הצ’ארטר יכיל את המשאלה של ממשלת בריטניה לבוא לעזרת העם היהודי, הרי תהווה את ההכרה הראשונה בעם היהודי כאוּמה.

בשעה שמסר גרינברג לעיבוד נוסחת צ’ארטר כשרה מבחינה משפטית, נתקבלה תשובת לנסדאון מ־19 ביוני להשגותיו של הרצל בעניין תכנית־סיני. היא הוכיחה, כי השערתו של הרצל ששאלת־המים באה רק כאמתלה, היתה נכונה. לורד קרומר, נאמר באותו מכתב, קובע, כי התנגדותה של הממשלה המצרית היא חזקה כל־כך, שלשם התגברוּת עליה יהיה צורך בלחץ חזק יותר ממה שהתנאים מצדיקים. גם השלטונות האנגליים וגם המצריים אינם מאמינים באפשׁרות שׁל הצלחה – שׁוב נשׁתלבה כאן תבוסתה של תכנית־מִדיין שׁל פרידמאן! – ואינם רוצים משום־כך לשאת באחריות לכשלון, והם חוששים שיבואוּ אליהם בטענות ובתביעות בעניין הכספים, שיושקעו לשוא; מלבד זה הרי המִנהל המצרי גם בלא זה כל־כך מסובך, שאין רצון עוד להגדיל את הקשיים על־ידי “הקמת חברה קוֹסמוֹפּוֹליטית גדולה”. נימוּקים אלה נראים ללורד קרומר מכריעים כל־כך, שלדעתו אין לצפות לשוּם דבר ממשא־ומתן נוסף. ארבעה שבועות אחרי־כן הודיע משרד־החוץ גם את הערותיו של קרומר לשאלת המים; הערכותיהם של המומחים שלו הן לדעתו שרירות וקיימות. עתה הודיע גם לורד לנסדאון, שאין הוא יכול להמליץ להפעיל לחץ נוסף על הממשלה המצרית.

נשאר איפוא אך ורק המשך המשא־ומתן בעניין אפריקה המזרחית, שלטובתו יכול היה להכריע אך השכל ולא שום גורם אחר. רק לאחר התלבטות והתנגדות פנימית קשה הסכים הרצל להגשת הנוסחה של הצ’ארטר. ואמנם, דחק אחר־כך לפעולה מהירה, כדי שיוכל להביא את תוצאותיה לפני הקונגרס השישי. גרינברג מסר את עיבודה של נוסחת הצ’ארטר לידי הפירמה של עורכי־דין לויד ג’ורג‘, רוֹבּרטס ושות’, מפני שלויד ג’ורג', שהיה חבר הפּארלאמנט ובקי בענייני אוּגאנדה, יוכל להיוודע במשרד־החוץ לפני הגשת הנוסחה, מה תנאים יהיו מוכנים שם לקבל. כשם ליישוב הוצע “ארץ־ישראל החדשה” (New Palestine); הוא יוקם לשם “עידוד הרעיון היהודי־הלאומי” ולשם “קידום מצבו של העם היהודי”. הואיל ועורכי־הדין סברו, כי הצ’ארטר לא יינתן על שמו של הרצל, שאינו נתין אנגלי, הוּצע בנוסחה, בניגוּד לדרישתו של הרצל, כי בעל הצ’ארטר יהיה הבאנק הקולוניאלי היהודי; ואולם הרצל הסכים לכך רק לאחר שהובטח לו, כי בכל עת אפשר יהיה להעבירו לחברה אחרת, שתיווסד על־ידו בשעת הצורך.

לנורדאו הודיע הרצל את התוכנית רק בראשית יולי 1903, אם מתוך שכחה, כפי שכתב אליו ב־6 ביולי, או אולי משום שביקש לשמור על התוכנית בראשית התפתחוּתה בפני הביקורת החדה של נורדאו. בסוף יוני ביקש ממנו בראשונה רק זאת, שיכין לקונגרס הבא הרצאה ב“שאלת ההגירה”. כשדחה נורדאו ב־2 ביולי את בקשתו, הואיל ואין להשיג לנושא הזה נתונים בדוקים, פרשׂ לפניו הרצל את התוכנית החדשה וביסס אותה. יש להראות לשולטן את הרצון ללכת למקום אחר. בכל האמצעים – זולת הכספים, שהרי לא הועמדו לרשותו – כבר השתמש. “זהו האמצעי האחרון: שאנהג כמו הלקוח בקניית שטיח, הפונה מעבר לקרן־הרחוב. השולטן דרכו תמיד לקרוא בחזרה את האנשים מן הרכבת או ממזח־הנמל. אך מלבד הדיפלומאטיה הזאת, עלינו להחליט לצד היציאה. תוכנית־העזרה־וההוֹוה שלנו איננה ההתיישבוּת הקטנה (חובבי־ציון אומרים: בארץ־ישראל, והפילאנטרופים אומרים: לא איכפת איפה), אלא היא ההתיישבוּת המובטחת במשפט־הכלל, אולי במקום אחר, כמובן מתוך החזקה ברמה, ברמה יותר מבכל עת! של דגל־ציון, שמתחתיו אנו מתכנסים ומרכּזים את כוחותינו”. למען תוכנית–ההוֹוה הזאת הוּא חוזר איפוא אל רעיונו הראשוני בדבר מדינת־יהודים, מפני שאינו רואה מוצא אחר לעזרה מהירה, ומפני שהוא מאמין, כי אין התנועה הציונית, כגרעין של העם היהודי, רשאית לעבור ללא מעשה על־פני צרת־עם כזאת. “אנוּ מוכרחים לתת תשוּבה על קישינאֶב, וזוהי התשוּבה היחידה… אנוּ מוכרחים, במלה אחת, לעשות את המדיניוּת של השעה הזאת”.

נורדאו התנגד. הוא העריך נכונה יותר את ההתנגדות הגדולה, שתקום מצד היהדות של מזרח־אירופה, שגדלה ונתחנכה מתוך קשר הדוק במסורת היהודית ובשלשלת ההיסטורית הלאומית. הרצל, שהתנגדות חיצונית לא היתה מפחידה אותו, סבר לעומתו, כי עצם תפקידה של המנהיגות הוא “להביא את האנשים לאותה הדרך המובילה, ואם גם בעקיפים שלמראית־עין, אל המטרה. גם גורלו של משה רבנו¹¹⁷ לא היה אחר”. היכן יתחיל מקום־בניינו של הבית, של מדינת־היהודים, שהיתה ונשארה מטרתו, אין הבדל מבחינה עקרונית. אם אין אפשרוּת להתחיל בארץ־ישראל, מה שהיה טוב ונאה מכל הבחינות, ומתוך ארץ־ישראל זו, המאוכלסת ביהודים – כפי שיש להשלים את רעיונו וכפי שרמז בשיחתו עם צ’מברליין – ליישב אותם המוני היהודים, שאין להם מקום בארץ־ישראל, במושבות אוטונומיות שיש להקימן בארצות אחרות, כפי שעושה אנגליה להמוניה המיותרים, ־ הרי אפשר והכרח הוא ללכת בדרך ההפוּכה: להתחיל במושבות ולהשתמש בהן כנקודות־משען לאומיות־מדיניות וכמקומות הכשרה בשביל העם היהודי בדרכו לארץ־ישראל: “אנגליה הפוכה בזעיר־אנפין”. מושבה מדינית ראשונה כזאת תהיה ההתיישבות שבין הקילימאנדזארוֹ וקאֶניה. “התחלה בריטית מזרח־אפריקאית זו היא במובן המדיני ראשון־לציון”, ובמובן זה היא קרובה ליצירת ארץ־ישראל יהודית יותר מיצירתו של אדמונד רוטשילד. “אם אנחנו” – מוסיף הוא להסביר את רעיונו ב־19 ביולי – “נאשר את הצעתו של צ’מברליין בתודה עם אותו תנאי מוקדם, נתחזק באהדתו אלינו, נחייב אותו שיעשה למעננו דבר־מה אחר, במקרה שהמשלחת שלנו (שהרי בידינו היא) תבוא לידי החלטה שלילית, ותהיה לנו אותו גורם אדיר ההכרה ככוח יוצר־מדינה (השווה במשפט־העמים את ההגדרה בתורת כוח מנהל־מלחמה)”. צ’ארטר מצד מדינות אחרות ובשטחים אחרים יבואו בעקבות הראשון, ועל־ידי כך יקומו “תחנות־כוח” חדשות, שלגבי ערכם המדיני והיישובי לא תהיה חשיבוּת למרחק־המקום.

אנוּ רואים כאן, כיצד ביקש דמיונו היוצר של הרצל לצרף יחדיו לתוך תוכנית מקפת את הצעתו של צ’מברליין עם הערותיו של גרינברג, בשביל לעשותה מתקבלת על דעת עצמו ועל דעת נורדאו כאחד. שכן מבחינה רגשית לא היה קשור לה כלל וכלל. דבר זה מוּכח על־ידי העוּבדה, שלא רשם שום תוכנית מעשית להתיישבות יהוּדית באפריקה המזרחית, בניגוּד לתוכנית סיני, שהלהיבה את דמיונו ואת רגשותיו ושאליה ניסה לחזור מדי פעם בפעם. יום אחד לאחר שכתב את המכתב הזה לנורדאו, ב־20 ביולי, כתב אל גרינברג, שינצל את נוכחותו של לורד קרומר בלונדון; אולי תימצא עוד בכל־זאת דרך להתקדם בתוכנית סיני. “אנוּ מוכרחים אמנם לקבל את אפריקה המזרחית, לפחות את הצ’ארטר, אבל אל לנוּ להשלות עצמנו בזה, שכל שאינם־אנגלים הם נגד אפריקה־מזרחית. כולם בלא יוצא מן הכלל. נורדאו מחשב את הפורשים מאתנו תשעה חלקים לעשרה. כאן אהיה זקוּק לאורך־רוח מרובה, בעוד שאל־עריש קרוב ללבבות”. ואולם את התוכנית, שהודיע לנורדאו בדבר “ייסוד אנגליה הפוכה בזעיר־אנפין”, ביקש לבצע באותה העקביות שהיתה מיוחדת לו. הוא העלה על הדעת וגם עשה צעדים מכינים בשביל להשיג מאת הממשלה הבלגית צ’ארטר על שטח משטחי קוֹנגוֹ, מאת הממשלה האיטלקית – על חלקת־ארץ בטוניס, והוסיף להתעניין במוזאמביק של פּורטוּגאל.

עם כל אלה לא נתעלמה מעיניו ארץ־ישראל אפילו לרגע, אדרבה. אף־על־פי שלא האמין באפשרות של עבודה חשוּבה ופוריה לפני השגת הצ’ארטר, התעניין מאד בפעולותיו של דויד ליבוֹנטין, שנסע מווינה ביום 8 ביוני לכונן את הסניף של הבאנק הקולוניאלי היהוּדי (אוצר התיישבות היהוּדים) ביפו, וקיווה כי הבאנק “חברת אנגלוֹ־פלשתינה” (“הבאנק הלאוּמי של ישראל” כיום), ישמש לחיזוק האוכלוסים היהוּדים בארץ־ישראל וליצירת יחסים הדוקים עם השלטונות התורכיים. לא פעם שלח לליבונטין לבדיקה ולחוות־דעת תוכניות, שנשלחו אליו, בדבר עבודה מעשית בארץ־ישראל. הוּא גם תמך – אמנם מבלי לתלות בזה תקווֹת יתירות – במטרות של חברת “גאולה”, שנוסדה על־ידי מ. דיזנגוף, מ. שיינקין, מ. אוסישקין וחובבי־ציון אחרים לשם רכישת קרקעות בארץ־ישראל, אך מטעמים פוליטיים דאג לכך, שהתנוּעה הציונית כשלעצמה לא תהיה עומדת בשוּם יחסים רשמיים עם השאיפות האלה, ודרש שהקניות ייעשו בזהירות, כדי למנוע ספסרות בקרקעות.

בו בזמן השתדל גרינברג בשמו של הרצל, שיקבל בהקדם האפשרי מאת הממשלה הבריטית תשוּבה רשמית על הצעת הצ’ארטר לאפריקה־המזרחית. ותשוּבה זו נתקבלה ב־14 באוגוסט 1903.

ראשׁ המחלקה הנוגע בדבר, סאֶר קלֶמֶנט היל, מסר בתשׁוּבה הזאת, שׁלוֹרד לנסדאון ביקש ממנו להודיע, כי הוּא “חקר את השאלה באותו עניין, שבו מתייחסת ממשלת הוד מלכותו לכל תוכנית מחושבת היטב, שכוונתה להיטיב את מצבו של הגזע היהוּדי”. הזמן שניתן לשם חקירה מדוקדקת ובירור התוכנית עם בא־כוחו הבריטי של הפּרוֹטקטוֹראט המזרח־אפריקאי, היה קצר מדי מכדי שיוכל כבר להביע דעה סופית. “לורד לנסדאון מניח”, ממשיכה ההצהרה, “כי הבאנק ירצה לשלוח אדונים אחדים אל חבל ארץ־החסות של אפריקה המזרחית, שיבררו אישית, אם מצוּיה שם אדמה חופשית, המתאימה למטרות שבתוכנית, ואם הדבר כך, הרי יהיה הוּא מאושר לתת להם את כל ההקלות, כדי שיבררו עם בא־כוחו של הוד מלכותו את האפשרות להתחשב בהשקפות, שבוודאי תמצאנה להן את ביטויין בקונגרס הבא, ביחס לתנאים שבהם תהיה ההתיישבות אפשרית. אם תימצא חלקת־ארץ, שהבאנק ובא־כוח הוד מלכותו ימצאוה מתאימה והיא תיראה ראוּיה לממשלת הוד מלכותו להיות מוצעת, יהיה הלורד לנסדאון מוכן לקבל בעין יפה הצעות בדבר ייסוד מושבה או התיישבות יהוּדית, בתנאים שיתנוּ את האפשרות לחברים לשמור את דרכי־חייהם הלאומיים [national customs]. לתכלית זאת יהיה הוּא מוכן, (אם חלקת־ארץ נאותה תימצא, ובהתחשב עם דעת היועצים של מזכיר־המדינה באפריקה־המזרחית), לדון בפרטים של תוכנית, שנקודותיה העיקריות תהיינה: מתן שטח־אדמה ניכר, מינוי פקיד יהוּדי כראש האדמיניסטראציה המקומית ומתן יד חופשית למושבה בדבר חקיקת חוקים מוניציפאליים והמינהל בענייני הדת והעניינים הפנימיים. אוטונומיה מקומית זו מותנית בזכותה של ממשלת הוד מלכותו להפעיל פיקוח כללי”.

*

הצהרה רשמית ראשונה זו של ממשלה לתנוּעה הציונית, וההודאה הראשונה ביהוּדים כאוּמה, ניתנה בזמן שהרצל שהה ברוסיה. אמנם, בקשתו לראיון אצל הצאר, שהגיש בחודש מאי, נדחתה. אולם לאחר שהגיעוּ בראשית יולי ידיעות בדבר חוזר חשאי של פלאֶוואֶ נגד קיוּמה־להבא של ההסתדרות הציונית ברוסיה (שבה נאסרה עוד לפני כן מכירת המניות של “אוצר־התיישבות היהוּדים”), עשה הרצל שוב את כל המאמצים בשביל לבוא לרוסיה. הפולניה פּאוּלינה פון קוֹרבין־פּיאַטרוֹבסקה, שהציוני יאסינובסקי עניין אותה בדבר, הצליחה הפעם להשיג בשביל הרצל הזמנה לראיון אצל מיניסטר־הפנים פלאֶוואֶ.

בחוּגים רבים דנוּ אחר־כך לחובה את מסעו זה של הרצל לרוסיה: עם פלאֶוואֶ, שנחשב אחראי לפרעות של קישינב, אין מנהיג יהודי רשאי לבוא בדברים. הרצל לא היה – ובצדק – בדעה זו. אין מנהלים פוליטיקה בסנטימנטים: אם הוּא יכול להביא עזרה לעם היהודי, כפי שקיווה, אין הוּא רשאי להחמיץ כל שעת־כושר. ועד ההכרה הזאת הגיע כבר מזמן, שדעת־הקהל לא תמנע אותו מללכת בדרך, שהוּא חושב אותה להכרחית. וכך יצא ביום 5 באוגוסט לרוסיה. ב־7 בו הגיע לפטרסבורג.

הוּא נתקבל פעמיים על־ידי פלאֶוואֶ בסבר פנים יפות, השיג ממיניסטר־הכספים ויטאֶ את ההבטחה, שיבטל את האיסור בדבר מכירת המניות של הבאנק הציוני, אם ייווסדו סניפים לבאנק ברוסיה, דבר שהתכוונו ממילא לעשותו. ממנהל המחלקה האסיאתית במשרד־החוץ, הארטוויג, קיבל את ההבטחה שיבוא בדברים עם השגריר הרוסי בקושטא, בדבר תמיכת רוסיה בדרישות הציוניות שם. ואוּלם החשוּב ביותר היה, שרכש את פלאֶוואֶ לתמיכה בשאיפותיה של התנוּעה הציונית. פלאֶוואֶ הראה עצמו בקי בפרטי התנוּעה הציונית, ידע את הזרמים השונים ואת מנהיגיהם, את חוסר־הציוּת של חברי הוועד־הפועל ברוסיה להנהלה בווינה, שהרצל השווה אותו לעמדת המלחים בקאראוואֶלה של כריסטוף קולומבוּס, לאחר שעברו שבוּעות ולא ראוּ יבשה. תעזור־נא הממשלה הרוסית להגיע אל הארץ, ולא יהיה קשה לקיים את המשמעת.

פלאֶוואֶ אמר, כי הממשלה הרוסית מעוניינת בהגירתם הסופית של אותם היהודים ברוסיה, שאינם יכולים להתבולל והם מעמידים את רוסיה בפני בעיות קשות; הוּא עצמו, שגדל בין יהוּדים, אינו שונא־ישראל מעיקרו; אך הארצות האחרות קל להן להתמרמר על אכזריות הממשלה הרוסית, ובה בשעה לסגור את שעריהן בפני הגירה יהוּדית. הממשלה הרוסית התייחסה משום כך באהדה אל התנוּעה הציונית, כל עוד היתה זו תנוּעה של הגירה. ואילוּ בזמן האחרון, ובייחוּד מעת הוועידה הרוסית־הציונית הכללית במינסק בספטמבר 1902 שבה דנוּ (בהשתתפותו הרבה של אחד־העם), בפרוטרוט בשאלות התרבות, התחילוּ השאיפות להגירה הולכות ומתמעטות לעומת הדרישות התרבותיות־הלאומיות, עד כדי־כך שהתנועה הציונית תהיה בלתי־רצוּיה וסותרת את מדיניות הממשלה, המכוונת לאחידות שלימה ככל־האפשר של כל האוכלוסים.

הרצל ידע לנצל את רצונו של פלאֶוואֶ לפיוס דעת־הקהל העולמית, הרוגזת על רוסיה בגלל פרעות קישינב, והשיג בשיחת הבטחה מאת פלאֶוואֶ, שלא יפריעו לתנוּעה הציונית ואף יעשו לקידומה, אם היא תשוב לתוכנית־פעולתה המקורית. במקרה זה – נאמר באיגרת שסיכמה את תוצאת השיחות והיתה מכוונת לכך שתוגש לפני הקונגרס הציוני השישי – תוכל הציונות “לסמוך על תמיכה מוסרית וחומרית מן היום שבו יביאו אחדים מאמצעיה המעשיים לידי המעטת מספרה של האוכלוסיה ברוסיה. תמיכה זו תתבטא בסיוע למיופי־כוח הציוניים אצל הממשלה העותומנית; בהקלת הפעוּלות של החברות להגירה, ואפילוּ בהמצאת האמצעים הנדרשים של אותן החברות, כמוּבן לא מכספי־המדינה, אלא ממסים שייגבו מן היהוּדים”.

נוסף על הצהרה זו, שניתנה בהסכמתו של הצאר, הבטיח פלאֶוואֶ בשיחתו השנייה עם הרצל לעיין בדרישה, להכליל את קורלאנד וריגה בתוך תחום־המושב ולהרשות לקהילות היהוּדיות (לא לפרטים) רכישת קרקעות. כשיהיה צורך במשא־ומתן נוסף, יקבל כבא־כוחו של הרצל את הציוני ד"ר ניסן כצנלסון מליבּאוּ, שליווה את הרצל כיועצו בכל מסעו ברוסיה.

המשא־ומתן בפטרסבורג היה בו בלי ספק הישג מדיני חשוב. אישית פעל על הרצל אוּלי עוד יותר מה שראה ברוסיה מחוץ לחוגי השלטונות. אם מאז הקונגרס הראשון הכיר לדעת את האינטליגנציה היהוּדית הרוסית, עד כמה שהיתה ציונית, הנה עתה ראה את היהודים הפשוטים לכל שדרותיהם, את ההמון היהוּדי במקום מושבו. עוד בנסיעתו לשם המתינו לו בתחנות הרכבת של וארשה וּוילנא רבים ממעריציו, אף־על־פי שלא הפיץ שום ידיעה בדבר נסיעתו. “מצבם רע כל־כך”, רשם ביומנו, “עד שאני, העני ממעש, נראה בעיניהם כמושיע”. בפטרסבורג נפגש עם אנשים מכל החוגים. במסיבה, שערכו לכבודו הציונים בפטרסבורג ב־12 באוגוסט, הקשיב בתשומת־לב אל הנאומים המרובים שנשמעו שם, והשתדל ללמוד ככל האפשר על העבודה הציונית ברוסיה. בנאום מפורט, שנאם אחר־כך בעצמו, הזהיר שלא לערבב את הפרוגרמה הציונית במגמות אחרות, בייחוּד במגמות סוציאליות־קיצוניות. כל שמאמין – העיר להשגותיו של חבר לאגודת “פועלי־ציון”, התנוּעה הסוציאליסטית־הציונית שקמה באותם הימים – כי בגולה תועיל ליהוּדים תמיכה בתנוּעה הסוציאליסטית, הריהו טועה אותה טעות היסטורית, שטעוּ היהוּדים במערב בשעה שתמכו בליבראלים. “החרישה בשדות זרים מביאה להכחדת היהוּדים והיהדות. לזרים בלבד עובדים אנוּ ולא לנוּ. בשבילנו ישנה רק דרך אחת: זוהי הציונות!” תוצאת התמיכה בתנוּעות מהפכניות תהיה רק – והדברים נאמרו כמובן כדי שיישמעו גם באזני פלאֶוואֶ – שיחשבו כי הפרוגרמה הבזלאית אינה אלא מסווה לשאיפות אחרות. אין להכניס רעיונות כאלה לתנוּעה קודם זמנם. “בארץ ישראל, בארצנו, אם תיווצר שם מפלגה קיצונית במובן הסוציאלי, תהיה במקומה. המפלגה תעזור בוודאי לפריחתה של הארץ. ואז אני אקבע את יחסי למפלגה זו… אבל כאן, בתנאים הנוכחים, מוקדם הדבר לעסוק בהגשמת רעיונות אלה”. הציונות דורשת אנשים שלימים. “אלה העומדים ברגל אחת אצלנו וברגל השנייה במחנה אחר, אינם עשויים להביא תועלת לענייננו”.

את נסיעתו חזרה הפסיק ב־16 באוגוסט בווילנא. הזהירו אותו שלא ירד שם, כי כרוכה בזה סכנה בשבילו: חברי ה“בונד”, התנוּעה הסוציאליסטית־היהודית האנטי־ציונית, מלאים מרירות נגדו, על שבא במשא־ומתן עם פלאֶוואֶ ועל נאוּמו בפּטרסבּוּרג. מכמה ערים הגיעוּ טלגרמות לפטרסבּוּרג בשאלה, אם אמת הדבר, כי הרצל מת.

בווילנא הודיעו מראש על ביקורו. תשואות־כבוד אדירות קידמו את פניו. הרחובות שעבר בהם היוּ גדושים אדם ללא מעבר כמעט. המשטרה הנפחדת, שהוּזהרה מראש, אסרה עריכת אסיפות, קלטה ורשמה את כל שיחותיו הטלפוניות של האורח ושמרה את כל צעדיו. הנסיעה דרך הרובע היהוּדי, הבאנקט בבית־העיר והביקור בבית־הכנסת הגדול, שתוכננו לפני־כן, היוּ מוכרחים להתבטל בפקודת המשטרה. דרך “רחובות־יהוּדים נרגשים” נסע אחר־כך בכל זאת אל בית־הקהילה, מקום שחיכו לו הפרנסים ומשלחות בהמון צפוּף. אחד מראשי־הקהילה בירכוֹ, כינה אותו בשם “הבן הגדול ביותר של העם היהוּדי” ומסר לידו מגילה כתובה על קלף בעברית. ר' שלמה’לי, מזקני העיר, בירכוֹ ברכת כוהנים. ר' זאב יעב"ץ, ההיסטוריון העברי, הגיש לו בשם קהל עדת וילנא ספר־תורה קטן בתוך ארון־עץ מחוטב. “בדברי הברכה”, רשם הרצל ביומן, “היתה נעימה שנגעה אל לבי עד כדי כך, שרק בחשבי על הידיעות שיבואו בעיתונים יכולתי לעצור בעד דמעותי. בדברי הברכה השונים הגזימו מאד בערכי, אך אסונם של האנשים המדוכאים קשה היה אמיתי”. במלים נרגשות הודה הרצל על הכבוד, שלצערו עדיין אין הוא ראוּי לו; שכן המפעל הגדול, שבו בלבד הוא רואה את הפתרון לשאלת־היהוּדים, עוד לא בוּצע, אם כי אין הוא מפקפק בהצלחה הסופית. ואוּלם הוּא יודע היטב, כי צרת היהוּדים גדולה כל־כך, שאין הם יכולים עוד להוסיף ולהמתין זמן רב.

עוד ב־9 באוגוסט כתב לו גרינברג, כי הוא מקווה להתקדם במשא־ןמתן עד כדי כך, שיוכל להביא לבאזל תעודה מטעם ממשלת בריטניה, שתהיה מתאימה להגשה לפני הקונגרס. על כן רמז עתה, בנאומו, על הקונגרס הקרוב. “שם יתרחש משהו, שיביא לידי הקלת הצרה שנתגברה עתה”. לבסוף עורר את כל הנאספים, ציונים ושאינם ציונים, לאחדות ולעבודה לאוּמית משותפת לשם הצלחתו של המפעל הגדול. “הודיעו נא לכל אחינו”, סיים דבריו, לאחר שהגישו לו את ספר־התורה, “שאני הופעתי כאן בשביל להודיע להם את הכרתי הפנימית־העמוקה, שמכל הדרכים המוּצעות לשם הפתרון הראדיקאלי של שאלת־היהוּדים, הדרך לציון היא לא רק הדרך הנכונה ביותר, אלא גם הקרובה ביותר”.

בערב נערך בכפר וֶרְקוֹ, הרחוק שׁמונה קילומטרים מווילנא, נשׁף סודי לכבוֹדוֹ. בדרך נסיעתו לשם הראו לו מלוויו, י.ל. גולדברג וד"ר ניסן כצנלסון, לפי בקשתו את מקומות מושבותיהם של היהודים העניים. הרצל היה מזועזע עד כדי כך, שלא יכול עוד לעצור את עיניו מדמעות. וכן נתרגש מאוד, כשיהודי עני החזיר לידו בתודה את המטבע שנתן לו: הוּא רוצה רק לראות את הרצל. בשעת המסיבה בוֶרְקוֹ הוֹפיעו פתאום לפני הבית בחוּרים ובחוּרות צעירים מווילנא, שהלכו בעצם הלילה מהלך רב כזה, כדי לראותו ולשמוע את קולו. הם שרו שירים עבריים. פועל צעיר אחד דיבר בנאוּם על הכוס על הזמן, שבו ישלוט “המלך הרצל”.

בשעה אחת לאחר חצות נסע הרצל מן המלון אל הרכבת. העיר היתה ערה. לאלפים עמדו וציפו לו היהוּדים ברחובות ועל הגזוזטרות. בכל מקום קראו לקראתו קריאות הידד. לפני תחנת־הרכבת נצטופפו המונים. הופיעה משטרה. במהלומות אכזריות פיזרה את ההמון. הרצל נזדעזע. חיור כמת ושבור כולו הגיע אל התחנה. קבוצה קטנה של ציונים הצליחה בכל זאת להגיע אל רציף התחנה, בתורת “נוסעים עם מזוודות”. הרצל ביקש שלא לערוך שום הפגנה ותשוּאות־כבוד, אין הוא רוצה להגדיל, חלילה, על־ידי ביקורו את צערו של יהודי אחד אפילו. המלים האחרונות אל יהודי וילנא היו: “רבותי, אַל יפול רוחכם, עתידים לבוא ימים טובים יותר, מוכרחים לבוא ימים טובים יותר, הרי לשם כך אנוּ עובדים”.

במקום הנופש של משפּחתו, באלט־אוּסאֶ, נח רק יום אחד, ואחר־כך נסע לבאזל, אל הקונגרס השישי.

 

פרק ארבעה־עשר: המשבר הקונגרס השישי, חארקוב המוות (אוגוסט 1903 – יולי 1904)    🔗

הנאום, שבו פתח הרצל ביום א', 23 באוגוסט 1903, את הקונגרס השישי, בנוי כפי שתיאר עצמו את הדבר עוד בתחילת 1901, בשעה ששקל אם להכין תוכנית להתיישבות בקפריסין ולהעמידה לדיון.¹¹⁸ אלא שמאז נוסף עניין קישינב ובאחרונה הנסיעה לרוסיה, שבה ראה במו עיניו את מצוקת ההמונים ואת התקוות לעזרה שהם תלו בו. ייתכן שהיה בשבילו טוב יותר, אילו לא ראה את רוסיה כלל, שכן הרשמים האלה הם הם שגרמו לכך, כי בשעת ביסוס הצעת אפריקה המזרחית בנאום־הפתיחה שלו הודגש יותר מדי רעיון העזרה למעונים, ולא הוטעמה במידה הראויה נקודת־המבט הפוליטית שבדבר.

הרצל פתח בתיאור מצוקת היהודים. “רבים מאתנו היו סבורים כי אי־אפשר שתבוא הרעה נוספת. והנה הורע המצב עוד יותר. כמו שטפון באה הצרה על היהדות. כל הנפשות, שקיומן היה בשפלה, כבר הוצפו”. בכאב ובזעם הוא מזכיר את מאורעות קישינב. ואולם ימי־הדמים של העיר הבסאראבית אסור שישכיחו מאתנו, כי קיימים עוד כמה קישינבים אחרים, ולא ברוסיה בלבד. קישינב היא בכל מקום, שבו היהודים מעונים בגופם או בנשמתם, פגועים בכבודם וניזוקים ברכושם, משום שהם יהודים. בואו ונציל את אלה, שעוד אפשר להצילם. זהו המועד האחרון".

כי בעוד שמצוקת היהודים במזרח גדלה והולכת, מתחילה באותן הארצות, שקלטו עד עכשיו את זרם ההגירה, תנועה של התגוננות בפני כניסתם של המוני פרוליטארים מיואשים, ואפילו בארצות־המקלט הקלאסיות אנגליה ואמריקה. משום כך הממשלות של אותן הארצות, שיש להן חלק בהגירת היהודים, מבינות את הציונות יותר ויותר טוב. “הפתרון שלנו, הרוצה לעזור ליהודים להקים מולדת משלהם, הולם את הצורך הכללי עד כדי כך, שהוא מוכרח סוף־סוף להצליח”.

אמנם, עבודה קלה אין זו כלל. “יש קשיים, הדורשים סבלנות בלתי־רגילה ונאמנות לאין־קץ. יש ימים קשים, שבהם רואים הישגים, שנרכשו ברוב יגיעה, והנה הם נמוגים, והתחלות שהבטיחו הרבה, והנה הן מתפוררות. כל זמן, שתנועה היא צעירה וחלשה, מוכרחים מנהיגיה לחשוש, שמא ירפו כשלונות כאלה את רוחם של המצדדים, ועל האכזבה, הפוגעת בהם עצמם, נוספת עוד הדאגה להמשכת העבודה, לגיוס האמצעים, לחיזוק רוחם של החברים. אבל גם זו לטובה. אובדים רק החברים האלה, שאין מאבדים בהם ולא כלום… אך אלה הנשארים, להם רק נעשה עם כל קרבן נוסף העניין יקר יותר ויותר. עם אלה אפשר להמשיך וללכת בדרך, להם גם אפשר לומר הכול. כזאת היתה כוונתנו בזמן שכינסנו את הקונגרס הזה, וסבורים היינו, שלא יהיה לנו להודיע בו אלא על משא־ומתן שנכשל, ועל נסיונות שהוכנו במשך זמן רב ועלו בתוהו. אך בינתיים נשתנו הדברים במידה מסוימת”.

כאן מסר הרצל סקירה על ההתרחשויות מאז הקונגרס החמישי, על ביקוריו ללא־תוצאות בקושטא, על המשא־ומתן בלונדון בדבר ההתיישבות בחצי־האי־סיני, על המשלחת לשם ועל דחייתה המוחלטת של ההצעה מצד ממשלת מצרים, בגלל שאלת המים.¹¹⁹ חברי הממשלה הבריטית, שאתם עמד בקשרים מקודם, הציעו לו אז חבל־ארץ אחר לתכלית ההתיישבות היהודית. “שטח־הארץ החדש”, המשיך ואמר, "אין לו אותו ערך היסטטורי, פיוטי־דתי וציוני, שהיה עוד גם לחצי־האי־סיני, אבל אינני מטיל ספק, כי הקונגרס, כנציגם של המוני היהודים, יקבל גם את ההצעה החדשה ברחשי־תודה חמים ביותר. ההצעה פירושה הקמת יישוב יהודי אוטונומי במזרח־אפריקה עם הנהלה יהודית, ממשל מקומי יהודי ופקיד עליון יהודי שיעמוד בראש, הכול כמובן בפיקוחה הריבוני של בריטניה. הואיל והצעה זו הוצעה, לא הרגשתי, נוכח מצב הדברים ביהדות וההכרח למצוא מיד איזה אמצעי שהוא להקלת המצב במידת האפשר, הצדקה לעצמו לעשות משהו אחר, אלא לקבל רשות להביא את ההצעה לפני הקונגרס…

"לא הייתי רוצה להקדים את הקונגרס בקביעת עמדה בנוגע למדיניות, שהתנועה הציונות צריכה לנקוט בה נוכח ההצעות האלה, אולם – אם כי לא ייתכן, כמובן,שתהיה לעם ישראל שום מטרה סופית אחרת חוץ מארץ־ישראל, ואם כי, יהיה גורלה של ההצעה מה שיהיה, השקפותינו על ארץ אבותינו אינן ניתנות לשינוי ולא תשתנינה לעולם – בכל זאת יכיר הקונגרס, לאיזו התקדמות בלתי־רגילה, זכתה תנועתו על־ידי המשא ומתן עם הממשלה הבריטית. אני רשאי לומר, כי השקפותינו בנוגע לארץ־ישראל הובהרו, בגילוי־לב מלא ובפירוט רב, לחברי הקאבינט הבריטי ולפקידים הבריטיים הגבוהים המוסכמים לעניין זה. אני מאמין, כי הקונגרס יכול למצוא אמצעים לעשות שימוש בהצעה הזאת. ההצעה הזאת הוגשה לנו בצורה כזאת, שתתרום בהכרח להטבת מצבו של העם היהודי ולהקלת מצוקתו, בלא שנוותר על משהו מן העקרונות הגדולים, שעליהם מושתתת תנועתנו.

"יחולט מה שיוחלט – דבר אחד יכול אני לומר בבטחון גמור, שכולנו רוחשים תודה עמוקה ביותר לבריטניה הגדולה על יחס־האהדה המדינאי שלה, שגילתה במשא־ומתן הזה כלפי העם היהודי.

“ציון אין זאת אמנם, ולא תוכל להיות כזאת לעולם. אין זו אלא עזרה על־ידי התיישבות, אבל, נשים־נא לב לכך, על יסודות לאומיים ומדינתיים. את האות ליציאה לדרך אין אנו יכולים לתת וגם לא ניתן להמונינו על יסוד זה. אין זו ולא תהיה אלא פעולה לשעת־חירום, שתכליתה לעזור נוכח אזלת־היד ואובדן־העצות של כל המפעלים הפילאנטרופיים, ולמנוע את אובדנם של חלקי אומה מחמת מועקת הפיזור. כך היו פני הדברים, כשחל המפנה האחרון שקרה לפני ימים אחדים בלבד, אבל יש בו משום התפתחות חשובה מאוד”.

ועתה מסר לקונגרס על תוצאות נסיעתו לרוסיה. עוד לפני־כן הזכיר, כי את יחסה השלילי של תורכיה – למרות עמדתן הידידוּתית הידועה של גרמניה ואנגליה – יש לזקוף כנראה על חשבון התנגדוּתה של רוסיה. עכשיו במיוחד הדגיש את הבטחתו של פלאָוואָ לתמוך בקושטא בשאיפות הציוניות. "ערכה של הכרזה זו, שאני רשאי למסור אותה לקונגרס־הציונים, ודאי ברור לכל אחד. הבטחה כזאת של הממשלה הרוסית פִירוּשה הישג דיפלומַטי, שאין יכולת להגזים בהערכתו. לא זו בלבד שהוסר מכשול עצום מן הדרך, אלא פתאום ישנה כאן גם תוספת־עזרה כבירה. לתוצאותיה צריך אמנם להמתין עוד, אבל ברוח מחודשת וּבסיכויים גדולים יותר מקודם, יכולים אנוּ להמשיך במאמצינו למען ארץ־ישראל.

“יימצאו כמובן גם עכשיו אנשים, שיראוּ רק את המר שביתרונות אלה. עזרתן של המעצמות, יאמרוּ האנשים האלה, אין בה כדי לשמח. הן רוצות להיפטר מאתנו, או שאינן רוצות לתת לנוּ להיכנס. טוב! אם טמוּן בזה אי־צדק כלפי עמנוּ, הרי ניתן את התשובה על כך בעתיד. בעתידנוּ שלנוּ. בארצנו שלנו! והתשוּבה הזאת תהיה בהרמת התרבות האנושית”.

*

רבות התווכחו בשאלה, אם ובאיזו צורה הודיע הרצל לוועד־הפועל הגדול על הצעת אוּגנדה, ואם נמלך בו לפני שהביא את ההצעה לפני הקונגרס. ברוּר הוא, כי ביום השישי, 21 לאוגוסט, מסר בישיבת הוועד־הפועל הגדול דין־וחשבון על ההצעה ועל נסיעתו לרוסיה. ביומנו העיר הרצל אחרי־כן במרירוּת, שלא עלתה על דעת איש מן הנוכחים כי על עבודתו והישגיו באנגליה וברוסיה מגיעה לו “מלה אחת, ואף רק הבעת־חן אחת של תודה”. יעקבסון, בלקובסקי וצ’לֶנוב באו בטענות שונות, כנראה על נסיעתו לרוסיה; כמעט כל החברים הרוסים של הוועד־הפועל, קובע הפרוטוקול המסכם של הישיבה, הביעוּ ספיקות ברצינוּת ההבטחות של פלאֶוואֶ. ביחס להצעת אפריקה המזרחית אמר ברנשטיין־כהן, שבא מקישינב, כי בתנאים הנוכחיים מוּכנים היהודים הרוסים לגר אפילו אל השאול. יאסינובסקי הסכים לו. צ’לנוב, מנהיג האיגוד־הארצי של ציוני רוסיה בקונגרס, התנגד להם. בודנהיימר עמד על כך, שהבאת ההצעה לפני הקונגרס יש בה משום שינוי תוכנית־באזל, שהרי היא מדברת רק על ארץ ישראל. את הדעה החריפה ביותר נגד התוכנית חיווה כנראה אלכסנדר מארמורק, ידידו הקרוב של הרצל. על־פי הצעתו הוחלט, כי בישיבה שנייה של הוועד־הפועל יקבע כל חבר את עמדתו, ולאחר־כן תתקבל החלטה סופית.

למחרת היום, בשבת, ביקרו אצל הרצל שני נציגים של ציוני רוסיה (ביניהם צ’לנוב, שסיפר על־כך מאוחר יותר), שבינתים התייעצו בדבר הזה, והם הציעו להרצל שיסתפק בהדגשת הערך הפוליטי של הצעת בריטניה. הרצל הטעים לעומתם, שיש בה גם משום הצלה להמונים, שאינם יכלים עוד לחכות. לא ברור, אם זה היה לפני או אחרי התפילה בבית־הכנסת, שהרצל ביקר בה כמנהגו בכל קונגרס. בשעה ארבע אחרי הצהריים נתכנסה בחדרו של יוסף קאוּאן שבמלון באוּאר אותה הישיבה, שאליה הזמין הרצל רק מספר מצומצם של מנהיגים – מן הרוסים את מאנדלשטם, יֶלסקי, ברנשטיין־כהן וצ’לנוב, ומלבדם וולפסון, מארמורק, גוטהייל, קאוּאן, גרינברג וזאנגוויל – כדי לקרב את לבם אל ההצעה. גרינברג הביא אתו את התעודה האנגלית. היא עשתה רושם חזק. צ’לנוב קם ובירך ברכת “שהחיינו”. ההכרה ביהודים כעם, זו הפעם הראשונה מאז הפיזוּר, ואמוּן הממשלה הבריטית בכוחות הבניין והיצירה שלו, הבטחת אוטונומיה ליהודים וקרקע בטוּחה תחת רגליהם, הסעירוּ אותו ורבים אחרים עד עומק־הלב, כשראוּ בפעם הראשונה את איגרתה של אנגליה ושמעוּ סקירה מפורטת על המשא־ומתן שהביא לקבלתה. אך מיד אחר־כך נתעורר ויכוח סוער, שארך ארבע שעות. הרצל לא היה נוכח בו, כדי שלא ישפיע בנוכחותו על הבעת־הדעה החפשית, אך חזר בסוף הדיון ונמסר לו סיכום ממנו. הדיון, שרבים מן המשתתפים הביעו בו דעות של הסתייגות והתנגדות, הסתיים בהחלטה, להביא את הצעת מזרח־אפריקה לפני הקונגרס.

בישיבה הרשמית השניה של הוועד־הפועל הגדול, שנתכנסה במוצאי־שבת, לא הגיעו כנראה לדיוּן מפורט על נוסח נאומו של הרצל בדבר התוכנית לאפריקה המזרחית. הוויכוּחים נסבוּ בעיקר על עניין קישינב ועל מכתבו של פלאָוואָ. באיגרתה של הממשלה הבריטית יכלוּ החברים לעיין בחדרו של הרצל. פרוטוקול רשמי של אותה ישיבה לא נשתמר. אך נראה ברור, כפי שקבע הרצל אחרי כן פעמים אחדות, כי ייפו את כוחו להביא את ההצעה לפני הקונגרס.

*

בקונגרס עצמו רוּתקוּ בהתחלה רוב הצירים על־ידי נאוּמו של הרצל והתרשמו ממנו עמוקות. נתעוררה סערת־תשוּאות בבית – כתב סופר השבוּעון “אוֹסט אוּנד ואֶסט” [מזרח ומערב], “שלא יכלה להיות גדולה יותר, אילו היה הרצל מודיע לקונגרס: ארץ־ישראל היא שלנו, יקומו־נא ההמונים ויעלו”. שמריהו לווין, שכאחד המזכירים יכול היה להשקיף מן הבימה על כל הצירים, ראה בפניהם “השתוממוּת, התפעלוּת – אבל אף לא רמז קל של מחאה… נדיבוּת־הרוּח של ההצעה הבריטית האפילה ברגע הראשון על כל השאר”. תכסיס־ההפתעה, שהרצל אהב ביותר להשתמש בו, ניצח לפי שעה.

רק בישיבות ה“לאנדסמאנשאפטים”, שנתנכסו עם סיוּם ישיבת לפני־הצהרים, התחילו לבוא לידי ביטוי הסתייגויות ביקורתיות ודברי התנגדות. אבל אפילו בישיבת הלאנדסמאנשאפט הרוסית שררה תחילה אי־בהירוּת. צ’לנוב, שעמד בראשו, ניתח את מהות השל הצעת אוּגנדה ואת ערכה, בלי לחווֹת ברורות את דעתו לכך. גם וייצמן, שדיבר אחריו, לא תפס עדיין עמדה מוּגדרת. המתנגד המוּחלט הראשון היה שמריהו לווין, ששימש אז כ“רב מטעם” בייקאטרינוֹסלב, עיר מגורו של מנחם אוסישקין, ששהה אז בארץ־ישראל. אחריו באו נואמים אחרים, ביניהם מתנגדים חריפים, אבל גם מצדדים בהצעה האפריקאית. מצב־הרוח נעשה נרגש מאוד, כבר התחילו להישמע מלים כמו “בוגד”.

בישיבת אחרי־הצהריים של הקונגרס מסר עוזר קוֹקש תחילה את הדין־וחשבון הכספי, ואחריו אוֹסקאר מארמורק את הדין־וחשבון הכללי של הוועד־הפועל המצומצם: למרות ההצלחות הזעוּמוֹת כלפי־חוץ, גדלה ההסתדרות הציונית במידה רבה מאוד. מספר השקלים הוּכפל לעומת השנה הקודמת ושולש לעוּמת השנה שלפניה. רב במיוחד היה הגידול ברוסיה, שבה נתקיימו כבר 1572 אגודות ציוניות. באופן טבעי היתה איפוא הסיעה הארצית הרוסית החזקה ביותר בקונגרס. אילמלא נתקפח כוחה על־ידי ההסתדרות הנבדלת של החרדים, שנוצרה מאז הקונגרס החמישי בשם “מזרחי”, היו ציוני רוסיה יכולים להשיג בקונגרס כל מה שהיו רוצים.

עוד מלכתחילה היה ברור, כי ההצעה בדבר אפריקה המזרחית תהיה הנושא העיקרי של הקונגרס. היה מורגש בלב רבים אי־רצון גם בנקודות אחרות, כגון בהנהלת הפוליטיקה על־ידי הרצל על דעת עצמו בלבד, ובייחוד בעניין נסיעתו לרוסיה. רק בעמל רב עלה בידי הרצל לקבל את הסכמת הוועד־הפועל לפרסם את מכתבו של פלאֶוואֶ, ביום השלישי של הקונגרס. לאחר זה יכלה ההתנגדת החריפה, שנתבטאה באיגרת לכיוון התרבותי והסוציאליסטי בציונות, לעשות את הרושם כאילו ביקש הרצל לנצל אותה לתמיכה בהשקפותיו הדומות שלו עצמו. נחמן סירקין, ממנהיגי הסוציאליסטים, דרש שיתחשבו בכל הכיוונים והזרמים בציונות. “אלה העומדים בראש הציונות חייבים לזכור תמיד, כי אינם באי־כוחה היחידים של הציונוּת”. סירקין השמיע את דבריו בצורה מתונה ומיושבת, שהוכרה גם על־ידי הרצל כביקורת למופת. בו בזמן תמך בהצעת אפריקה המזרחית, ויצא כנגד התוכנית להתיישבות קטנה, בשעה שהוּצעה על־ידי דויד טריטש ואלפרד נוסיג.

הופעתו של דויד טריטש היתה אחת הסיבות לכך, שהוויכוח העיקרי מסביב להצעה האפריקאית התחיל רק ביום השלישי. ההתנגשות אתו באה לא בשל הביקורת העניינית שלו נגד תוכניותיו של הרצל להתיישבות גדולה, אלא בשל צורת הביקורת. הוא תקף את הרצל באופן אישי בצורה חריפה מאוד, האשים אותו ביחס של קלות־ראש בשאלת אל־עריש, בהנהלה גרועה של המשא־ומתן, ברדיפה מתמדת אחרי הצלחות רגעיות, באי־יושר ביחס אליו,ובסיכום הדברים – שאינו ראוי וכשר לנהל אתהתנועה. את דבריו סיים במלים אלה: “תנו לי ולידידי רק חלק מן הסמכויות שבהן הנהלתנו הנוכחית לא הצליחה ולא כלום, ואני אמצא קרוב יותר לארץ־ישראל דבר טוב יותר מאפריקה המזרחית”.

אפשר היה להבין,כי הרצל השיב על ההתקפה האישית הזאת בהתקפה אישית גם היא. זכאי היה לקחת תחת שרביט הביקורת את הכשרון המעולה יותר, שייחס טריטש לעצמו, להזכיר לו את כשלון תוכניותיו ההתיישבותיות בקפריסין בשנת 1899, ולהוכיח אותו על חוסר המשמעת והאחריות שנתבטאו בפעולותיו. עוד ניתן היה גם להבין כי הרצל, שנתקף על־ידי טריטש בצורה לא־נעימה עוד לפני הקונגרס, יכין לעצמו הוכחות כנגדו. ואולם בוודאי היה זה משגה חמור, כשקרא הרצל, מנהיג התנועה ומשום כך אחראי יותר מאחרים לדבריו ולמעשיו, מעל במת הקונגרס פרוטוקול, שהוא נרשם מפי אחד ה“קרבנות” של טריטש: ועל הערתו של טריטש, כי אין זאת עובדה אלא פרוטוקול בלבד, השיב הרצל כי ציפה לתשובה כזאת מצד מתנגדיו ולפיכך הזמין את האשה, שמפיה נרשמו הדברים, שתבוא לבאזל. נוסיג לא היה לגמרי בלתי־צודק, כשדיבר למחרת היום בקשר לכך על מחזה תיאטראלי זול, שבו נקרע כביכול המסווה מעל הנוכל הבליעל, ואולם נוֹסיג, שהיה עד אז ממנגדי הציונות והופיע בפעם הראשונה כציר לקונגרס, וכבר בהרצאתו הראשונה בשבת בבוקר ביקר את הרצל בנימה חריפה כל־כך, שהשומעים המרוגזים לא נתנו לו לסיים את דבריו – התקיף את הרצל מחדש באופן אישי,ודבר זה רק הגביר את הסכסוך. מרוגז יותר ויותר על־ידי קריאות־הביניים וההערות של טריטש, אמר הרצל בתשובתו, כי טריטש ונוסיג מתיימרים לעשות בלי כסף מה שלא יכול היה הבארון הירש לעשות עם כסף. הוא שלל מטריטש את רגש־האחריות, ומשום כך גם את הזכות להשפיע “על תנועה ענקית כתנועתנוּ אפילו במלה אחת – ובזה גמרנו עם האדונים האלה”.

התקפותיהם של טריטש ונוסיג הועילו רק לחזק את עמדתו של הרצל אצל רוב צירי הקונגרס. רוב הנוכחים לא היו מוכנים להסכים לדרך זו של מלחמה אישית. הם הריעו לכבוד הרצל, ואף דברים נכונים שבביקורתו של טריטש ונוסיג לא נתקבלו ולא פעלוּ את פעולתם.

הדיון הממשי על תוכנית אפריקה המזרחית התחיל רק ביום השלישי לקונגרס (25 לאוגוסט) אחרי־הצהריים, לאחר שכּונתו של הרצל, למנוע את הוויכוח בשאלה הזאת על־ידי מסירת כל העניין לוועדה מיוחדת נכשלה על־ידי התנגדוּתם של הצירים הרוסיים. הוויכוח נפתח – וגם הותעה – על־ידי נורדאו ב־24 לאוגוסט בהרצאה פוליטית גדולה. נורדאו היה בעצם ממתנגדי ההצעה, ורק מתוך נאמנות להרצל הגן עליה בפני הקונגרס. הרצאתו היה לה איפוא אופי של שניוּת. הוא פתח בסקירה רחבה על תפקידי התנועה הציונית ומדיניותה, וסיים כך שבאופן הגיוני היה צריך להגיע לידי התנגדות להצעת מזרח־אפריקה: העם המאמין בכוחותיו יכול לחכות, עד שתיווצר בעולם שעת־כושר נוחה. בינתיים יש להרבות וּלחזק את כוחות התנועה ולהתחיל בעבודות־הכנה להגשת התוכניות המדיניות. “אלה הם תפקידים נעלים וקשים כל־כך, שהיינו מעוררים עלינו חשד של חוסר כובד־ראש, אילו היינו שוללים מהם אף את החלק הקטן ביותר מכוחנו, כדי להקדישם למטרות אחרות”. וכאן באה מעין קפיצה הגיונית: “בדרך למטרה הבלתי־משתנה של יישוב ארץ־ישראל על־ידי היהודים, מותרת רק תחנה אחת ורק עבודה זמנית אחת: זוהי הקמתו של מבנה־דחק לאותם מאות אלפי האומללים מאחינו, שבניגוד לנו, הקבועים, אינם יכולים עוד לחכות, והם כבר נמצאים בתהליך הנדידה. כבר נקלעים כבוכייר זה מיבשת אל יבשת ומאוקיינוס לאוקיינוס, והיו נידונים לאבדון, אילו לא נעשה משהו להצלתם. בשביל מאות האלפים האלה אנו חייבים למצוא כעין מקלט־לילה (“Naachtasyl”), לפני שיהיה ביכולתנו להביאם אל דירה קבועה”.

“במקלט־לילה זה הייתי רואה את המושבה, שלייסוּדה מוּכנה הממשלה הבריטית להעניק לנו בתנאים מסוימים כברת־ארץ. אכן, זה יהיה מקלט־לילה ממין מיוחד, כשם שכל מה שאנו היהודים עושים כעם מיוחד הוא במינו. יהיה זה מקלט־לילה, שיתן לדרים בו לא רק מחסה לרגע ומזון, אלא ישמש גם אמצעי לחינוך מדיני והיסטורי, אמצעי חינוך, שירגיל את היהודים ואת העולם אל הרעיון, שנעשה להם זה אלפי־שנה זר ולרבים מאוס, כי אנו היהודים הננו עם, עם בעל כושר, רצון ונכונות למלא כל תפקידי־הכלל של עם תרבותי ועצמאי… הציונות חייבת להימנע בקפדנות מכל פיזור־כוחות. תוכנית־עבודתה היחידה צריכה להיות: פיתוח ארגוּנה הפנימי, בשביל לעניין את המעצמות בשאלת־היהודים, ובינתיים הקמת מקלט־לילה למחוּסרי־המחסה שבתוכנו”.

הסתירה הפנימית שבנאומו של נורדאו הורגשה מיד על־ידי חלק מן השומעים. הביטוי הציורי מקלט־לילה, שנלקח ממחזה של גורקי שהופיע בתרגום גרמני באותה שנה, היה בו כדי להתעות. כבר הנואם הראשון בוויכוח, העורך־דין רוזנבאוּם, הצביע על סתירה זו: “ברגע שאנוּ אומרים, כי אנוּ רוצים למצוא מקלט־לילה בשביל קבוצה מסוימת של יהודית… הרי אנו פילאנטרופים שכאלה, שכנגדם הרבינו כל־כך לדבר ולכתוב”. באופן חריף יותר ביטא זאת ד“ר ווֹרטסמן: “מנהיגנו ד”ר נורדאו אמר לנו אתמול, שאנוּ חייבים להוסיף לעבוד למען ארץ־ישראל, שאסור לנוּ לפזר את כוחותינוּ, והוּא גמר את נאומו בזה, שאנחנו מוכרחים להיות בעד אפריקה המזרחית. זוהי… סתירה עצוּמה זהו פאראדוכס”. הוא דרש הצבעה אישית, “למען ידע העם העברי, למען ידעו הציונים ברוסיה ובכל מקום אחר, מי בעד אפריקה המזרחית ומי בעד ארץ־ישראל”.

נואמים אחרים של האופוזיציה המשיכו ברוּח זו והעלו נימוקים חדשים, או הדגישו הדגשות והלכי־רוּח אחרים. שמריה לווין אמר: “או ארץ־ישראל, או אפריקה המזרחית… אנו רואים, כי מנהיגנוּ ד”ר הרצל, שיצר את ההסתדרות הזאת, לא יתן אף שעה אחת מזמנו לשום תנועה אחרת ולשום הסתדרות אחרת. אנו קנאים ביחס אליו. אין אנוּ יכולים לתת את ד“ר הרצל, היקר לנו כל־כך, בשביל אפריקה המזרחית”. טיוֹמקין אמר, ש“הוּא מודה לאנגליה מעומק לבו בעד הצעתה הנדיבה, אולם עם כל רחשי־התודה לאנגליה ועם כל הודאתו בהצלחות הגדולות של מנהיגנוּ, מוכרח הוא בכל זאת לקבוע, כי החל מן הקונגרס השישי נתבלטה אצל מנהיגינו נטייה יותר גדולה לרעיון המדינה היהודית מאשר לרעיון ציון”. בלקוֹבסקי אמר: “השגת המטרה הסופית אינה תלוּיה במדינה זו או אחרת, אלא אך ורק בנו בעצמנוּ. ברצון הלאוּמי שלנו”. ההצעה מעידה על ההתעניינות, שהמדינות מתעניינות בפתרון שאלת היהודים, ו“אין אני מסוּפק, שאם לא נשתמש בהצעה הזאת, שאינה יכולה למצוא את אהדתנו הלאומית, לא תמנע מאתנו אנגליה אמצעים אחרים, שיובילו אותנו סוף־סוף אל המטרה”.

צ’לנוב אמר: “מאז שמעתי ביום שישי בפעם הראשונה את הצעת־אפריקה, מתחוללת בלבי דראמה רצינית וכבדה מאוד. אני מרגיש, כי משהו שהיה טמוּן בעומקי נשמתי, ונראה לי קדוש ויקר ואסוּר־בנגיעה, עכשיו, בבית הזה, נוגעים ופוגעים בו ומחללים אותו”. אין הוא חושש, שאפשר להחליף את ארץ־ישראל בארץ אחרת ולעשות אותה למטרת התנועה. אבל על־ידי כך תיווצר אילוּסיה חדשה בעם הזה, שהציונות ראתה לעצמה תעודה לשחרר אותו מאילוּסיות. “כאן הסכנה הגדולה”. אין ספק שהמצוקה גדולה, אבל ימיה כימי פיזוּרנו. ואחרי הצלחה, שהיבא הרצל אתו לקונגרס, נוּכל לחכות עוד ביתר סבלנוּת. "אנוּ מבקשים איפוא ממנהיגנוּ: הצלחת לעורר את ההבנה אצל באי־כוחה של האוּמה הבריטית הגדולה. הם הראו את נכונוּתם לעזור לנוּ. לך אל העם הזה ואמור לו, כי ציון היא מולדתנו; העם הגדול יבין לאהבת־המולדת שלנו, ולא ימנע מאתנו את עזרתו להשגת מטרתנו אנוּ "

ברנשטיין־כהן אמר, בהסבירו את התמורה שחלה בהשקפתו: “גם אני עצם מעצמיו של עמנו, וכששמעתי בפעם הראשונה על ההצעה הזאת, הרגשתי מה שמרגיש כל רעב וצמא. היתה זאת זעקה: תנוּ לי מים ולחם! אוּלם באנוּ הנה לא רק כבאי־כוח היהדות הצמאה והחולה, אלא גם כרופאים טובים”. את החולה אין שואלים מה הוא רוצה, ומשום כך מוּטעית היא ההצעה, שהוצעה כאן על־ידי אחדים, בדבר עריכת משאל־עם. יומן־המחלה של העם היהודי הוּא ההיסטוריה היהודית, והיא מוליכה לארץ־ישראל. הוא ראה את מעוּני־קישינב. “היסורים אינם מחלישים את האידיאל היהודי, אלא להפך, מגבירים אותו. דבר זה מכריח אותי לייעץ לכם, שלא תקבלו שום הצעת־פשרה לשעת־הדחק”. לבסוף הוא מציע ריזוֹלוּציה, שתביע תודה לממשלה האנגלית, אך הצהיר ברורות כי ההסתדרוּת הציונית, בהיותה נאמנה לעיקרה, “לא תוּכל לטפל בהצעה זו”.

בהמשך הוויכוּח הלכו ונעשוּ נואמי האוֹפוֹזיציה חריפים יותר ויותר. ד"ר אביגדור יעקבסון ציין, כי את ההצעה יש לדחות אפילו כאמצעי־עזרה לשעת־חירום, משום שהיציאה לאפריקה המזרחית תוכל להתחיל רק כעבור שנה־שנתיים, וגם אז לא תגיע לידי ממדים כאלה, שיהיה בהם משום הקלה ממשית. התוכנית הזאת סותרת את הפרוגראמה הציונית במידה כזאת, שאסור להביא אותה אפילו לפני ועדה כלשהי. “ובכן, או ציון או מזרח־אפריקה, בזה אין מקום לשום ועדה, לשום ויתורים, לשום פשרות”. מוסינזון אמר: "כשנשוב הביתה ונספר לבוחרינוּ, כי נוצרה ועדה לשאלת אפריקה המזרחית, יירקוּ בפנינוּ “. בנטוויטש הביע למחרת היום את דעתו, כי הצעת התוכנית פירוּשה שיבתו של הרצל אל רעיון מדינת־היהודים, שהסתלק ממנו כדי להיות בשלימוּת ציוני”. היינריך רוזנבאום שאל: “על יסוד מה קיבל על עצמו הוועד־הפועל לפתוח במשא־ומתן בשאלת אפריקה המזרחית? מאימתי התחילה הציונוּת לראות את תפקידה ביצירת מקלטי־לילה לעם היהודי”? והוא סיים במלים פאטטיות אלו: “נוסיף לחכות! נוסיף להילחם! אבותינו הוציאו את נשמתם על המדורה בקריאת ‘שמע ישראל,’ ואנחנוּ, בניהם, לא נחדל מלהלחם בעד הארץ היקרה לנו, שמשמעוּתה גאוּלה לנו ולאנושות כולה; אנו נמשיך את המלחמה מתוך יסורים ובאורך־רוח, וכל עוד נשמה בנו נקרא: עוד לא אבדה תקותנו”!

בפני חומת ההצהרות השוללות האלה, שנבעו מתוך אמוּנה ציונית עמוקה וקשר הדוק עם חיי העם ותולדותיו, והורגש בהן הפחד מפני אשליית ההמונים המיואשים – נתנפצוּ ללא רושם כל הנימוּקים המדיניים וההומאניטאריים של הנאומים המחייבים, גם משום שחלק גדול מן הנואמים לטובת התוכנית התנגדו לה בלבם; הם רק ביקשו – ובאופן פורמאלי הרי זה היה הנושא היחיד של הוויכוּח – להשיג בחירת ועדה, שבה קיווּ לקבור את העניין בצורה שלא תפגע בהרצל ובאנגליה. אילו היו הצירים הרוסיים יודעים אל נכון את הלך־הרוחות שבין ציוני אירופה המערבית והתיכונה, שהתייחסו באמון מלא אל הרצל ושהוא נשען עליהם, אפשר להניח כי היו מתנהגים אחרת; צ’לינוב עצמו רמז על־כך בהזדמנוּת בזמן מאוחר יותר. אך בייחוד הפחידה אותם העובדה, שחלק מנואמי המצדדים, אם כי הודיעו שהם מעוניינים רק ביצירת ועדה, כבר הֵגֵנו בחום על עצם ההתיישבות באפריקה המזרחית ועל חשיבוּתה. היינריך לֶוֶה, מראשוני ציוני גרמניה, שישב שנים אחדות בארץ־ישראל, ביטא בגלוי מה שהרגישו בוודאי גם אחרים, כי לשולל התוכנית הפכוּהוּ דווקא הנואמים לטובתה.

ד“ר אדולף פרידאֶמאן, שכוּלם ידעוּ כי היה עם הרצל במצרים, הצביע באופן בלתי־מוצלח למדי על־כך, “כי הציונים הראשונים פקפקוּ מאוד, אם התוכנית הציונית צריכה הכיל רק את ארץ־ישראל בלבד”. הספיקות האלוּ נעלמו אחר־כך, אך צריך לנהל מדיניות של המוח, ולא של סנטימנטים. “מיליוני יהודים אומללים מרוסיה, מרומניה ומגאליציה הולכים וכלים מתוך יאוּש, ואתם רוצים לפטור תוכנית גדולה במליצות נבובות? אתם רוצים לקבל על עצמכם את האחריות לומר לאומללים האלה, לא לקחנו לנו אפילוּ השהות הדרושה לבחון את התוכנית”? ד”ר פינק, ששוסע פעמים אחדות בקריאות־בוז, אמר: “האומנם מאמינים אתם, כי הדבר יועיל לחיזוק האידיאל הציוני שלנו, אם בתשובה לשאלה, שישאלוּנוּ בוחרינו בשובנו הביתה, מה הבאתם לנו? – נענה להם: הנה הבאנו לכם את האידיאלים שלכם”? הסוציאליסט נחמן סירקין אמר, כי הטעמים שנשמעו כאן נגד התוכנית אינם אלא,רומאניטיציזם“. הצורך בהסדר ההגירה דורש מאתנו תשוּבה. הציונוּת חייבת לקחת בידיה את היוזמה בשאלות המרכזיות האלה של היהדוּת. חבר הוועד־הפועל הווינאי ד”ר כהן, ידען בעברית וטוען לכיוון־התרבות בציונות, אמר: “אלפיים שנה נמצאים אנו בנדודינו הביתה, לציון. אנוּ נודדים לשם דרך אמריקה, בראזיליה, אוסטרליה, ערבות רוּסיה, דרך כל פאתי־שמים, ועל שום מה לא ננדוד לציון, אם יהיה צורך בכך, גם דרך אפריקה המזרחית”? הסוציאליסט ד"ר פארבשטיין אמר: “איננוּ כאן, כדי לנהל פוליטיקה של רגשות. אנחנוּ כאן בשביל לחקור את האמת, ודווקא אותה האמת, שהיא יכולה להביא תועלת להמון הגדול… אם האדונים יראים מפני הועדה, הם יראים מפני האמת”. הציר הרוסי אבינוביצקי אמר: “אין אנוּ יכולים לקבל על עצמנוּ את האחריוּת,שנדחה סתם את העניין. מה יאמר העם, אם יבואו פרעות־דמים מחוּדשות? בפעם הראשונה מקדמת ממשלה את פנינו לא באבן, אלא בלחם; האם נדחה אותה מלפנינו”?

לסיוּם הוויכוח דיבר נורדאו. במשך הוויכוּח הצטער – אמר – למשמע כמה מדברי הנואמים. אך בדרך כלל עשה עליו הוויכוח רושם של התעלוּת. “על כל פנים, הרי ההתרגשות השוררת בשורותיכם זה יומיים, עדוּת מלאה היא, כי מסירוּתכם לציון אין לזעזע אותה, וכי אתם תורישו את רגש המסירוּת הזאת גם לבניכם אחריכם”. אלא שההתרגשוּת אינה במקומה, הואיל ומקורה באי־הבנה.

קדם כל הגיב, במסירוּת של ידיד וּמעריץ, על החשדות ביחס להרצל. כל נואם פתח בהבעת־אמון להרצל, ויחד עם זה חושבים, כי יש בכוונתו לסטות מתוכנית באזל. האם אפשר לעשות יותר, מלנתק את כל הגשרים מאחריו, כפי שעשה הרצל? “יכולים לקצץ את רגלינוּ; יכולים בעזרת כוח חיצוני להרוס את תוכנית באזל; אבל כל עוד אנוּ עומדים על רגלינו, לא יוּכל איש להזיז אותנו חיים מן התוכנית הבאזלאית הקיימת”.

אחר־כך התדיין עם כל אחד מהנואמים, באירוניה, בחריפוּת, בטמפראמנט, כמנהגו, אבל מבלי לשכנע ממש. הוא ציין, שלא אמר וגם לא יכול היה לומר מלה של המלצה על אפריקה המזרחית, משוּם שאינו מכיר את הארץ. “הדבר היחיד שאני אומר הוּא זה: מדברים לי פתאום על אפריקה המזרחית; הבה נבדוק, מה יש בכך”. הוא הגדיר את ביטויו “מקלט־לילה”, שנישא על שפתי כל הנואמים: “היהודים, שיבואו למקלט־הלילה שלנוּ, לא נכלכלם במחצלת למשכב ובפרוסת־לחם יבשה לאוֹכלה. הם ייכנסוּ כנודדי־חוּצות ויתחנכו שם לאזרחים, לאזרחים יהודים, לא בשביל אפריקה המזרחית, אם אפריקה המזרחית היא, ולא בשביל שום ארץ אחרת, אם ארץ אחרת היא, אלא בשביל ציון. כי מה עושים אתם עכשיו? ומה היא כל התעמולה הציונית שלכם? האם זאת היא התעמלה, שאתם באים הנה ומקימים רעש? וכי זהוּ הכוֹל? (אי־מנוחה) אם יש צורך בדבר, עוד אוסיף ואומר לכם מלים קשות מאלה! – אתם עובדים בארצות כל העמים, כדי לחנך יהודים לציונים. אתם עובדים, כדי להפוך המונים חסרי־דמוּת, היוּליים, לאזרחים. ומה אחרת תעשוּ, אם תייסדו מושבות עצמאיות, כדי לבצע בהן את מפעל־החינוּך בלי מכשולים, באופן יסודי יותר, שלם יותר וּמכוּון יותר אל המטרה”? המדוּבר הוּא עכשיו בכלל רק בזה, כיצד לבחון את העניין באתה מידה של אדיבוּת שחייבים לאנגליה, ובאותו אמוּן שחייבים להרצל. בשאלת ההתיישבוּת יכריע קונגרס מיוחד, שיכונּס לאחר שיוודעו תוצאות החקירה. “ויכוּח זה של יומיים בוודאי חיזק במקום הנכון את ההכרה… כי שום דבר לא יתעה אותנו ממטרתנו הסופית… זה הוּשג. עכשיו יכולים אתם בלב שקט למנות את הוועדה ולומר: תחליט הוועדה מה שתחליט, כל מה שניצור מחוץ לארץ־ישראל ייחשב ויוּבן על־ידינוּ תמיד רק כהכנה בשביל ארץ־ישראל”.

הרצל עצמו לא השתתף בוויכוח על אפריקה המזרחית. הוּא הסתכל, הוּא ביקש בשיחות פרטיות לסלק את הקשיים, ליצור לעצמו רוב מבּין צירי הלאנדסמאנשאפטים הנוטים אחריו ולכוון את מהלך־הדברים מלמעלה: אכן, מדי פעם בפעם הופרע בכך על־ידי מצב־בריאוּתו הלקוּי. כך נתן, כדי להחליש במקצת את מתח הדיוּנים, לפרופסור פראנץ אוֹפּנהיימר לקרוא, בראשית הישיבה ביום הרביעי, את הרצאתו על ההתיישבוּת, והודיע על הסכמתו המלאה למסקנותיו. אופּנהיימר הראה, כי בניין ארץ־ישראל מוּכרח להתחיל על־ידי התיישבוּת חקלאית קואופּרטיבית, ורק לאחר שיוּנחוּ בדרך זו יסודות בריאים, אפשר יהיה לפתוח בהגירה המונית. “כאן קשה רק ההתחלה, אחרי־כן יגדל המפעל עד כדי מידות־ענק… ולא צריך למוּת אפילוּ דור אחד, עד שאחרון הפּאריוֹת באירופּה ייהפך לאזרח חופשי במולדתו”.

אחר־כך, כתום נאומו השני של נורדאו, מסר גרינברג דין־וחשבון מפורט על המשא־מתן עם אנגליה, והזכיר בין השאר את העוּבדה, כי הרצל דחה את הצעתו של צ’מברליין ביחס לאפריקה המזרחית, כל עוד היתה לו תקוה להתקדם בתוכנית חצי־האי סיני. הוּא סיים בהודאה חמה בארץ־ישראל, אוּלם הדרך לשם אינה מוכרחת להיות הדרך הגיאוגרפית דווקא, אסוּר להעלים עין מן הדרך המדינית. אחר־כך קרא לפני הקונגרס את מכתבו הרשמי של סאֶר קלימנט היל. דבריו של גרינברג ואיגרתה של הממשלה הבריטית עשוּ רושם חזק, האסיפה קמה על רגליה והריעה תרוּעות הידד. הרב פ. פינס הכריז, כי הוא יאסוף תרוּמות להרשמת הממשלה הבריטית ב“ספר הזהב” של הקרן הקיימת, שהובא אז בפעם הראשונה לפני הקונגרס.

השעה היתה שתים פחות רבע אחרי־הצהריים. הרצל הכריז על הפסקה לשעה וקרא לישיבה את הוועד־הפועל הגדול, לשם ניסוּח מדויק של ההצעה, שעליה יצביעוּ הצירים. כפי שאפשר היה לשער לאחר נאום־הסיום של נורדאו, הרחיקה ההצעה לכת – והיתה מוכרחה להרחיק־לכת לאחר הוויכוּח הממושך – מזו שעלתה במחשבה תחילה. תפקיד הוועדה בת תשעת החברים, שעמדה להיבחר, יהיה לעמוד לימין הוועד־הפועל המצוּמצם בדעה מייעצת בלבד בזמן שליחתה של ועדת־חקר אל האזורים העומדים להיחקר. לתכלית זו לא תהיה רשוּת להשתמש לא בכספי הקרן הקיימת לישראל ולא בכספי הבאנק. ההכרעה בדבר יישוּב אפריקה המזרחית תימסר לקונגרס מיוּחד, שייקרא לתכלית זו. בניגוּד לרצון הצירים מרוסיה, הצליח הרצל להעביר בוועד־הפועל הגדול את ההחלטה, שחברי הוועד־הפועל יצביעו על ההצעה כגוּף אחד, וחבריו לא ישתתפו עוד כיחידים בהצבעה במליאה. ברוב דעות קיבל הוועד־הפועל את ההצעה, ובשעה ארבע הביא אותה הרצל לפני הקונגרס.

בדברים של כובד־ראש הקדים הרצל את ההצבעה האישית הזאת. לדעתו, “חובת המנהיגים היא לא להתחמק מאחריוּת, אלא להבהיר ברוּרות את עמדתם כלפיה; והואיל ואני יודע היטב, כי יקשה מאוד, או אף יהיה מן הנמנע, להמשיך את העבודה, אם לא תתקבל נוסחה מאוד מתונה של הוועד־הפועל – הריני מסב את תשוּמת לבכם אל כל הרצינות שבהצבעה הזאת, קודם שהיא מתחילה…” הצעת־ההחלטה תוּרגמה לכל הלשונות העיקריות, ובכלל זה גם לעברית. אחר־כך התחילה ההצבעה האישית. היא ארכה שעה ומחצית השעה. התוצאה הארעית היתה: 295 צירים אמרו “הן”, 177 צירים אמרו “לאו”; 100 צירים נמנעוּ מלהצביע, מלבד חברי הוועד־הפועל. אומרי הלאו היו ברובם הגדול צירים מרוסיה; מציוני מערב־אירופה הצביעוּ יחד אתם בּוּבּר, פייבל, ליליין וטריטשמן הפרקציה הדמוֹקראטית, ומן הלאנדסמאנשאפט הגרמנית מלבד זה עוד היינריך לֶוֶה, ומן האוסטרים א. מ. צווייג. אומרי־ההן היו מחברי שאר הלאנדסמאנשאפטים בהנהגת ציוני גרמניה, ועליהם נוסף החלק הגדול של החרדים מסיעת ה“מזרחי”, הסוציאליסטים, וצירים אחרים מרוסיה, שהיו מקורבים ביותר להרצל, כגון ניסן כצנלסון, או אלה שחפצוּ לתת ביטוי פומבי לאמוּנם בהרצל, כגון ד"ר חזנוביץ, מייסד הספריה הלאוּמית בירושלים. בין הצירים שלא יכלוּ להגיע לידי החלטה ברורה, ומשוּם כך נמנעוּ מלהצביע, היוּ אישים מושרשים ביהדוּת ובציונוּת כגון נחוּם סוקולוב מווארשה, הרברט בנטוויטש מלונדון, הרב אֶהרנפרייז, ממנהיגי התנועה העברית, קארל שטאנד מגאליציה, ומנהיג סיעת “מזרחי” הרב ריינס.

בישיבת הוועד־הפועל הגדול שקדמה להצבעה עשה הרצל, כדי להשיג החלטה אחידה של גוף זה, את המשגה הגדול להכריז, כי מי שיצביע נגד הצעת־ההחלטה, לא יוּכל להישאר חבר בוועד־הפועל. טכסיס זה התנקם עתה. חברי הוועד־הפועל מרוסיה צ’לנוב, טיומקין, בּרנשטיין־כהן, בּלקוֹבסקי, יעקבּסון, בּרוּק וי. ל. גולדברג, מסרוּ לו הודעה לשם הקראה לפני הקונגרס, וּבה נאמר, כי בישיבת הוועד־הפועל הגדול הצביעו הם נגד שליחת ועדת־חקר. הרצל קרא את ההודעה לפני הקונגרס. החותמים עליה – אם מפני שלא ראו עצמם עוד שייכים לוועד־הפועל ואם בשביל לתת ביטוּי והתפרקוּת לרגשותיהם– קמוּ ממקומם, ירדוּ מן הבמה, עברוּ את האוּלם ויצאוּ החוּצה. תומכיהם באוּלם מחאוּ להם כף והצטרפוּ אליהם. כל אומרי־לאו, כל האופוזיציה, עזבה כך את אוּלם־הקונגרס. בין הנשארים שררוּ אי־שקט והתרגשוּת. הרצל נאלץ להפסיק את הישיבה לשעה, אחר־כך יכול היה סאֶר פראנסיס מונטפיורי לקרוא את הרצאתו המשעממת בשאלות הארגון והתעמולה. בשעה שמונה בערב סגר הרצל את הישיבה, לאחר שהודיע את התוצאות הסופיות של ההצבעה: 295 נגד 178, והסביר עוד פעם, כי מדוּבר כאן רק בבחינת הצעה ולא בהכרעה עליה. “הדבר הזה צריך שיהיה מוּבן היטב, ואם הוא מוּבן היטב, הרי אין אני יכל להשיג, משום מה התרחק חלק מן הצירים מן האוּלם בצוּרה כזאת. עכשיו, בהיעדרם של האדונים, שאני מחכה לשובם בקרוב, לא אתן להמשיך וּלדבר מאוּמה בעניין הזה”.

*

בינתיים התאספו אומרי־הלאו, או “ציוני־ציון”, כפי שקראוּ עכשיו לעצמם, באולם הקטן, שבו התכנס בשעתו הקונגרס הציוני הראשון, והתייעצוּ על המצב. הפּרישה, אף־על־פי שנראה היה כאילוּ הוּכנה מראש, הרי באה בעצם באופן ספּונֹטאני,בשעה שהמנהיגים, ויחיאל צ’לנוב בראש, עזבוּ את האוּלם. שׂרר ביניהם דכאון עמוק, לכוּלם נדמה היה, כאילוּ רוב חברי הקונגרס בגדוּ ברעיון הציוני, ויתרוּ על ארץ־ישראל או סילקוּ אותה הצדה. הרגשנים ביותר פרצוּ בבכיה, אחדים ישבוּ לארץ כביום חוּרבן הבית וקוננוּ על חוּרבנה החדש של ירושלים: באור זה נראתה להם ההחלטה, שנתקבלה זה עתה.

מאוּחר בערב נודע להרצל על מצב־הרוּחות הזה. מיד החליט להקריב את גאוותו וללכת אל אומרי־הלאו. ישיבתם היתה ישיבה סגוּרה. צריכים היוּ תחילה להחליט, אם יתנוּ את רשוּת הדיבוּר לנשיא ההסתדרוּת הציונית – שהיה גם צירה של קישינב בקונגרס הזה שעליו ישבו עתה לדין. במסדרון המתין הרצל עד שנתנו לו להכנס. בקרירות קיבלו את האיש, שעד עתה היתה הופעתו מעוררת תמיד תשואות. עוד לפני כן קרא לו ציר מרוסיה בשם “בוגד”.¹²⁰ הרצל ביקש למסור לו מה שאירע, ואחר כך פתח ודיבר. לא הוּרגשה כל הכנעה בדבריו, הוא דיבר יותר כאב המייסר את בניו. פתח בזה, שמלכתחילה חשב כי עזיבת האוּלם היתה לשם הפגנה, והוּא רצה משוּם־כך להתעלם מהתנהגוּת זו של אומרי־הלאו, כמו שהתעלם מעזיבת ה“פראקציה” את האוּלם בקונגרס החמישי. “אבל באוּ אלי ואמרו לי: האנשים האלה בוכים בחוּץ! ואז הבינותי, שאתם לא הפגנתם, אלא נתפסתם להתרגשוּת לא־מכוּונת, מפּני שחשבתם כי התוכנית הבאזלאית נפגעה. משוּם כך באתי הנה לתת לכם ביאוּרים. זאת היא אי־הבנה. תוכנית באזל נשארת שלימה ובלתי נפגעת”.

הוּא סיפר על נסיעותיו לקושטא. בשנת 1901 יכול היה לקבל את הצ’ארטר, אילוּ היה לו אז הכסף הדרוּש. אך כשדרש בלונדון מיליון וחצי לירות שטרלינג, מכרו מניות בשמונים אלף. “אם נותנים לפנייה כזאת תשוּבה כזאת, חייבים לנהוג ביתר זהירוּת בביקורת ממה שנהוּג בהסתדרוּתנוּ. זהו מצבי. כסף אינכם נותנים לי. נשארת הדיפלומאטיה; אבל בשני הימים האחרונים הרי ראיתי, כיצד אתם עוזרים לי, כיצד אתם תומכים בי בנסיונותי הדיפלומאטיים”. הוא דיבר על התהוותה של ההצעה הבריטית ועל ערכה המדיני, על התקוה המחוּדשת להשיג בכל־זאת את ארץ־ישראל בעזרת תמיכתה של רוסיה. ואף־על־פי־כן אסוּר היה לו לקונגרס לדחות את בחינת ההצעה: "הייתם מביאים אותי על־ידי כך במצב נורא; שום אדם לא יוסיף לנהל אתי משא־ומתן, אם אין לי אפילו השפעה עד כדי־כך, שהקונגרס יבחן את הצעותי בכובד ראש…

“עלי תאמר, שפגעתי בתוכנית באזל? מעולם לא! לא אני אלא אחרים פגעו בה מאה פעמים, בשעה שהתארגנוּ לקבוּצות מיוחדות עם מטרות רחוקות מאוד. אני עמדתי ועומד על הקרקע של תכנית־באזל. אלם אני זקוק לאמונתכם בי ולא לחשדותיכם; כי בלי האמונה הזאת אי־אפשר להיות מנהיג. וגם זאת עלי לומר לכם, במפעל הזה שאני יצרתיו (תרשו לי לומר זאת, כי זוהי האמת), במפעל הזה השארתי לעצמי פתח אחד: את האפשרות לרדת מן הבמה בכל רגע. תוּכלוּ להרחיק אותי, אם תרצוּ, האמינוּ לי שאחזור בלי ריטוּן אל המנוּחה הנכספת של חיי הפרטיים. רק אחת אאחל לכם: שאיש לא יהיה רשאי אחרי־־כן לומר, שטעיתם בשיפּוּט של כוונותי וגמלתם לי בכפיוּת־טובה”…

דבריו של הרצל, שנאמרוּ בשקט ובעוז, תוך השתלטוּת על עצמו ועל השומעים, עשוּ את פעוּלתם.¹²¹ בישיבה עם באי־כוח המיעוּט הושג למחרת בבוקר הסכם. האופוזיציה הופיעה שוּב באוּלם, ושמריהו לוין מסר בשמה הודעה, כי יציאתם מן האולם “לא היה לה כל אופי הפגנתי, אלא היתה זאת הבעה ספּוֹנטאנית של הזדעזעוּתנו הנפשית העמוּקה לנוכח ההחלטה, שבה אנוּ רואים סטיה מתכנית באזל…” כאן הפסיק אותו הרצל: "אין הוּא יכול להרשות ביקורת כזאת על החלטה של הקונגרס והוא בניגוד לנדבּר; הקונגרס מפרש בעצמו, מה הוּא ברוּח התוכנית הבאזלאית, ומה מתנגד לה. “באסיפה כמו שלנוּ מכריע הרוב”, והרוב כבר הכריע, שההצעה נמצאת בתוך המסגרת של תוכנית־באזל. אבל בשם הוועד־הפועל קיבל את ההצעות הנוספות של האופּוזיציה, שגם כספי השקלים אסוּר להוציאם לצרכי המשלחת, וכי הדין־וחשבון שלה יימסר תחילה לוועד־הפועל הגדול, קודם שיכוּנס קונגרס חדש לשם הכרעה על הבעיה.

באופן זה עברוּ שני הימים האחרונים של הקונגרס מתוך שקט יחסי, ללא הפרעות ומשברים נוספים סוּימוּ העניינים שבסדר היום. בהרכב הוועד־הפועל לא חל כל שינוּי ניכר. אומר־הלאו חיים וייצמן הסכים להיבחר לוועדת מזרח־אפריקה. בו בזמן נבחרה גם ועדת־חקר בשביל ארץ־ישראל (פרופסור א. וארבורג, פרופסור פ. אופּנהיימר וד"ר ז. סוסקין), שקיבלה תקציב קבוע של חמישה־עשר אלף פראנקים. הרצל נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות, ברוב של כל הקולות נגד שלושה.

בנאוּם־הסיוּם שלו אמר הרצל, כי הקונגרס השישי היה קונגרס קשה, אבל גם קונגרס גדול. גם בהסכמה וגם בדחייה ראוּ, שאפשר לבטוח בציונים. אלה ביקשוּ להוכיח – לא־אחד אולי בלב כבד – את אמוּנם בהנהלה, שאת מצבה הקשה הרגישוּ והבינוּ; ואלה הוכיחוּ את נאמנוּתם לעניין. “אמנם חייב אני לומר לכם, שלא תמיד אפשר ללכת בקו־אוויר לקראת המטרה… אילו אפשר היה להתקדם תמיד בקו־האוויר אל המטרה, לא היה צורך במנהיגים: כי איה מקומה של ציון, זאת יודעים כל המנהיגים, השואפים למצוא את הדרך אליה”.

אין הוא מאמין שיש צורך כי יתנו להמונים להוסיף להידרדר לעוני, בשביל לעשותם לציונים טובים. חיזוּקם יחזק גם את הציונוּת. הוּא ציטט קטעים מנאום־הפּתיחה שלו להוכחה, שלא נטה במחשבתו מן התוכנית הבאזלאית.

והנה עבר פתאום לפנייה אישית וישירה יותר. "כשחשבתי – באחד מן הרגעים הקשים, שלא היה מחסור בהם – כשחשבתי שכל התקווֹת אבדו למשך זמן צפוּי, היינו לימי דור שלם אולי, רציתי להציע לכם עזרת־דחק גדולה, ומאחר שלמדתי בינתיים להכיר את לבבכם, רציתי לומר לכם מלת־נחמה עתיקה, וּבוֹ בזמן התחייבוּת בשבילי, בשׂפת אבותינוּ: “אם אשכחך, ירושלים תשכח ימיני”! – הוּא אמר מלים אלה בהרמת ידו הימנית, כהבטחה ובהטעמה כאילוּ יצר אותן זה עתה מחדש בשביל עצמו. סערה של תשוּאות עברה את הקונגרס. “אוּלם” – הוסיף – “מה שהיה ברצוני לומר לכם כמִלות־נחמה, לא מצאתי לנחוּץ כלל לאומרן, כי כפי שכבר הודעתי לכם, נפתח עכשיו סיכוי חדש, גדול יותר מאשר קודם לכן, בשביל ארץ־ישראל, על־ידי העזרה שהובטחה לנוּ מצד הממשלה הרוסית. ובכן, אין כל פרץ, כל שינוּי, כל סטייה מתוכנית באזל”. הוא הזכיר את הסכמתו של חזנוביץ, שבאהבתו לארץ־ישראל אין איש יכול לפקפק, ואת זו של הרבנים, “שאינם רוצים למחוק את ציון מתוך הסידוּר” ובכל־זאת הצביעוּ בעד ההצעה, מפפני שהיה להם אמון בהנהגה. "אבל כלום זקוק אני לערֵבִים? – זאת היא אולי המלה הלא־צנועה הראשׁונה, שׁיכולים לגנות אותי בה, שׁאני משׁמיעה ממקום זה: – הֶעָרֵב הנני אני עצמי, שבתוכנית הבאזלאית הזאת, שאני עזרתי ליצירתה, לא ישוּנה מאוּמה. לשם מה צריך הייתי להשתתף לפי כוחותי ליצור את הקונגרס הזה, קונגרס זה שהוא מכיל בזעיר־אנפין נבטים מסוימים, התחלות מסוימות לסדרי־חיים טובים יותר בעתיד?

“יש לנו היסודות הראשונים לתיקוּנים, שבמקומות אחרים יישארוּ עוד זמן רב חלום; קבענוּ בתוכניתנוּ את חופש־המצפּוּן ואת יחס־הכבוד לכל ההשקפות הדתיות והמדיניות על בסיס לאוּמי, קבענוּ זכוּיות שווֹת לאשה, ההתאגדוּת השיתוּפית של החלשים ועוד רבות כהנה. הקונגרס הזה הוּא מוסדנוּ הראשון, ואני תפילה, שהוּא יישאר תמיד מוסדנוּ הטוב ביותר, הנעלה ביותר והמכוּבד ביותר, עד שנביאנוּ אתנוּ לארץ היפה של אבותינוּ, שאותה אין אנו צריכים לחקור בשביל לאהוב אותה”.

כך דיבר בפני הקהל. אוּלם בפני ידידיו זאנגוויל, נורדאו וקאוּאָן הסיק מיד לאחר זה את המסקנות ממה שראה, הכיר והרגיש. “אני רוצה לומר לכם עכשיו”, אמר להם במלון בחדרו של קאוּאָן, כשהוא מיוגע בגוף ובנפש, “את נאומי בקונגרס השביעי – אם אזכה לחיות ולהגיע אליו. עד אז או שתהיה בידי ארץ־ישראל, או שאבוא לידי הכרה, כי לשוא הם כל המאמצים הנוספים. במקרה האחרון יהיה נאומי: הדבר לא היה אפשר. המטרה הסופית לא הושגה ולא תוּשג בזמן הצפוּי. אבל קיימת תוצאת־ביניים: ארץ זו, שאנו יכולים ליישב בה את המונינו הסובלים על בסיס לאומי ועם מנהל עצמי, אין אני סבוּר, כי בשל חלום יפה רשאים אנו לגזול מן האומללים את ההקלה הזאת. אך אני מבין, שעל־ידי כך נוצר בתנועתנו קרע מכריע, והקרע הזה עובר בתוך אישיוּתי אני. אף־על־פי שמלכתחילה הייתי רק איש־מדינת־יהודים (Judenstaatler) – לא איכפת איפה – הרי אחזתי אחרי־כן בכל זאת בדגל ציון, ואני נעשיתי בעצמי חובב־ציון. ארץ־ישראל היא הארץ היחידה שבה יוּכל עמנוּ להגיע למנוּחתו. אך עזרה מהירה דרוּשה למאות אלפים. כדי ליישב את הסתירה הזאת, יש רק דרך אחת: אני מוּכרח להתפטר מן ההנהגה. אם תרצוּ, אנהל עוד את הדיונים בקונגרס הזה, ובסיוּמו תבחרוּ בשני ועדים־פועלים, אחד בשביל אפריקה המזרחית ואחד בשביל ארץ־ישראל. אני לא אקבל את הבחירה אף לא לאחד מהם. אולם אלה שיקדישו את עצמם לעבודה – אני לא אמנע מהם את עצתי, אם ידרשוּה, ואת אלה שיתמסרו לחלום היפה, אלווה בברכתי. על־ידי פוֹעלי לא עשיתי את הציונוּת ענייה יותר, אבל את היהדוּת עשירה יותר”.

*

בלי רגע של מנוחה הוסיף לעבוד. בדרכו אל ביתו מסר דין־וחשבון לדוכס הגדול מבּאדן בשיחה, שארכה שעתיים. “היינו מוותרים ברצון”, אמר הרצל, “על האדמה הטובה במזרח־אפריקה תמוּרת הרעה בארץ־ישראל. הייתי רואה את הדבר במיוחד כהצלת־הכבוד בשבילנו היהודים האומללים, אילו היינו מוותרים על הארץ העשירה לטובת הארץ הענייה”. עכשיו, לאחר שאנגליה ורוּסיה נרכשוּ לטובת הרעיון, יוכל הקיסר להעמיד את עצמו שוּב בראש הפעולה הפוליטית. הדוכס לא הגיב על ההערה הזאת, רק הודיע שהוּא מוכן להביא לפני הממשלה הגרמנית את נאומו של הרצל בבאזל ואת מכתביהם של פּלאָוואָ וסאֶר קלמנט היל. גרמניה תוּכל ביתר קלוּת להצטרף לפעולה דיפלומאטית, שתצא מצד רוסיה.

חולה ועם מיחושי־לב חזר הרצל לאלט־אוּסֵא. הוא לא התחשב בכך. כבר ב־5 בספטמבר 1903 כתב מכתב מפורט לפלאָוואָ. תודת הקונגרס על הצעת אפריקה המזרחית מצד אנגליה – שעוד לא הזכיר אותה בפטרסבורג – הוּבעה פה אחד, אבל “מזרח אפריקה איננה ארץ ישראל”. כמעט כל הצירים הרוסים היו נגד ההצעה, ולפיכך אין היא באה בחשבון לשם התיישבוּת המונית. הקונגרס הוכיח באופן ברוּר מה שאמר לפלאָוואָ עוד בפטרסבורג: התקווֹת נשוּאות עכשיו אל התמיכה שהובטחה על־ידי רוסיה בקושטא; אם הן תאכזבנה, יאַבּדוּ הוּא והציונוּת הרבה מהשפּעתם, והמפלגות המהפכניות תנצחנה. משוּם כך מציע הוּא, כי הצאר ישלח לו אגרת־של־תמיכה בציונוּת, שיוּכל להביאה לפני השולטן; בו בזמן תינתנה הוראות לציר הרוסי בקושטא, שיתמוך בצעדיו של הרצל שם. לצעדים כאלה תצטרפנה גם גרמניה ואנגליה.

ברוּח דומה כתב אל מנהל המחלקה במשרד־החוץ הרוסי פון הארטוויג ואל הגנראל קיראָייב, שהציג אותו לפני הארטוויג, אל השגריר הגרמני פיליפ פון אוֹילנבוּרג, אל הדוכס הגדול מבאדן ולראשׁ־הממשׁלה האוסטרי קֶרְבֶּר, שׁביקשׁ ממנו לסייע לו אצל מיניסטר־החוץ גראץ גוֹלוֹחוֹבסקי, לבסוף התחיל גם בצעדים בשביל להשיג את הסכמת האפיפיור, ראש הכנסיה הקתולית, ליישוּב ארץ־ישראל על־ידי היהודים, עם מתן מעמד אֶכּסטריטוֹריאלי למקומות הקדושים. וכך קשר יחד את המעגל של היחסים הדיפלומטיים מסביב לארץ־ישׂראל שׁהשׂגתה נראתה שׁוב מתקרבת קִרְבָה ממשׁית.

בו בזמן (15 בספטמבר 1903) הטיל על גרינבּרג באנגליה ל“חשל את הברזל בעודו חם” ולשקוד בכל כוחו על השגת צ’ארטר בשביל אפריקה המזרחית. עשרה ימים אחרי־כן כתב לקוֹלוֹנל גוֹלדסמיד, שישוחח עם קרטוֹן דאִ־ויאר, יועצו המשפטי בקאהיר, ששהה במקרה בלונדון, על כל מה שיש בו כדי להועיל לחידוּש הצעת אל־עריש; אין להזניח את הטיפוּל בשאלה זו בגלל התכנית של מזרח־אפריקה.

סיכויי־התכנית של אפריקה המזרחית הרי הורעו מאוד מאז מכתבה של הממשלה הבריטית מ־14 באוגוסט. על התנגדותם של הציונים הרוסים, שעוררה ספק בהצלחת המפעל גם בחוגי הממשלה האנגלית, נוספה גם התנגדתם של הקולוניסטים האנגלים באפריקה המזרחית. עוד ב־28 באוגוסט פירסם “טיימס” מברק־מחאה שנשלח מנאירוֹבּי, בירת אוּגאנדה של אז, חתוּם על־ידי הלורד דלאמאר: למסור לזרים חבל־ארץ טוב כל־כך, הנמצא על־יד מסילת־הברזל שנבנתה בכסף בריטי, הוא אי־צדק כלפי משלם־המסים הבריטי ויביא לידי מהוּמות בין ילידי הארץ. לוּסיין ווֹלף, הפּובּליציסטן רב־ההשפעה, חזר במכתב ב“טיימס” על כל הטענות של היהוּדים המתבוללים נגד הרצל ונגד תוכנית אפריקה המזרחית – והוא בכך אנגלי יותר ממחולל ההצעה צ’מברליין שהתפטר אותו זמן מן הממשלה, כדי שיוּכל לפעול ביתר חופש לטובת תוכניתו האימפריאליסטית בדבר מכסי־מגן. סאָר הארי ג’ונסטון, חוקר אפריקה ונציב בה במשך שנים אחדות, הבקי הגדול ביותר בענייני מזרח־אפריקה, שפירסם עליה ספר של שני כרכים וגם הרצל השתמש בו, יצא בהחלטיוּת נגד ההצעה במכתב ב“טיימס” ובשיחה עם כתב “ג’וּאיש כרוניקל”, בעוד שהתייחס לא בלי אהדה לשאיפות הארצישראליות של התנוּעה הציונית. גם הוא כלוּסיין ווֹלף הזכיר את הכשלון, שנחל הסופר הווינאי תיאודור האַרצקה, שרצה להגשים את האוּטוֹפיה שלו “פריילאנד” באיזור ההוא. רק עשרים אחוז מן השטח נוחים בכלל להתיישבות על־ידי לבנים. לורד הינליפּ, שאך זה חזר מנסיעה לאפריקה הבריטית, הצטרף גם הוּא לחשש הזה בשיחתו עם בא־כוח רויטר. הניב העליון האנגלי סאָר צ’ארלס אֶליוֹט ביקש אמנם, שישלחוּ לו מתיישבים מתאימים – מגילוּיים אלה ואחרים נתברר אחד הנימוּקים, שעוררוּ את אנגליה להציע להרצל את ההצעה הזאת ־ אוּלם לא תהא זאת תשוּבה נכונה על בקשתו, אם ישלחוּ לו קומץ אנשים בלתי מתאימים, שההנהלה תהיה מוכרחת אחרי־כן להחזירם הביתה על חשבונה.¹²²

וכך הלכה עמדתה של הממשלה הבריטית ונתקררה במידה ניכרת. לורד לנסדאון יעץ לגרינברג, שישלח הרצל תחילה שליח לנציב העליון סאָר צ’ארלס אֶליוט לשם בירור השאלה, ורק לאחר שהנציב יקבע את עמדתו, אפשר יהיה להמשיך את המשא־ומתן. עמדה זו של הממשלה האנגלית היתה בעצם לא למורת רוּחו של הרצל. לא בלי כוונה פירסם במפורט כל־כך את ההצהרות המתנגדות מצד האנגלים.¹²³ לקאוּאן, שביקר אותו בווינה בתחילת אוקטובר, הודיע בעל־פה ובכתב, כי הוא “היה חוזר ברצון לתוכנית סיני, ואת אפריקה המזרחית היה מקבל רק באי־רצון כמוצא אחרון”. לנסדאון, כותב הוא ביום 14 באוקטובר, רוצה רק להכין תירוּץ; לפני שנסכים לכך, עלינוּ לחשוב כיצד להפיק תועלת מן המצב. והוא ביקש מקאוּאָן, שינסח יחד עם זאנגוויל וגרינברג מכתב, שׁהוא חושׁב לשׁלוח ללנסדאון. “במכתב הזה אָסֵב לבו לקשיים שנוצרוּ ואציע לו, כי במקום החבל שבין נאירובּי ומאוּ מוּטב שיתנו לנוּ את סיני, שאין בה מתיישבים אנגלים, ואין בה אוכלוסיה כלל, ויש בה רק אינטרסים אנגליים כאלה, שיתחזקוּ על־ידי התיישבוּת יהודית (ההגנה על תעלת סוּאֶץ וכו'). בעוד שבגלל מזרח־אפריקה עשוּיים להיווצר קשיים פארלאמנטריים,¹²⁴ משוּם שיצטרכוּ למסור חבל־ארץ גדול. הרי בעניין סיני המדוּבר הוא רק בהפעלת לחץ על הממשלה המצרית, שתספק את מי־הנילוס העודפים. הוא יכול איפוא לעשות זאת ביתר קלוּת ובפחות התנגדוּת”. המכתב הזה חייב להיכתב על כל פנים, מפּני שעל־ידי־כך יכריחוּ את הממשלה לקבוע עדה ברורה. ההתחשבוּת בקשיים תעשה רושם טוב, ולנסדאון ימצא כי הדבר יעלה לו בזול יותר, אם יתן את חבל־הארץ המצרי שאיננו שייך לו. “אני מאמין, שהוא יסכים לכך ברצון. אלא שאני לא אשחרר אותו מדיבורו בנוגע לאפריקה המזרחית, לפני שיהיוּ לנו סיני ואל־עריש”. החזרה לתוכנית סיני תהיה בשביל התנוּעה מזל גדול, מפני שזוהי כמעט ארץ־ישראל ותעורר משום כך התלהבוּת; מפּני שעבודות ההכנה בשבילה כבר נעשוּ וּמפּני שיק"א כבר הסכימה עקרונית לתמוך בתוכנית.

שכּן ההשתדלוּיות הראשונות להשיג את הסכמת יק“א לתוכנית מזרח־אפריקה נכשלוּ. הרצל הודיע ב־15 בספטמבר 1903 במכתב־חוזר, בצירוף מסמכים, לחברי מועצת־ההנהלה של יק”א, כי “בדרכנוּ לארץ־ישראל, שאנוּ ממשיכים ללכת בה בלי שינוּי ובכל המרץ, הושגה תוצאת־ביניים”, והוא הצביע על כך, שלפי החלטת הקונגרס אין להוציא את כספי הקרנות של ההסתדרוּת הציונית לתוכנית לא־ארץ־ישראלית זו, ושאל אם יק“א תסכים להשתתף בהוצאות המשלחת; עבודותיה לא תהיינה בשום אופן ללא־ערך בשביל “עזרת־דחק באמת־מידה גדולה”, תהיה מה שתהיה הכרעתו המדינית של הקונגרס הבא, שידיו אינן קשוּרות על־ידי משלוח ועדת־החקר. על המכתב הזה, שבו דרש הרצל מאת יק”א, מתוך שמירה על נקודת־ההשקפה הציונית, לא ויתורים עקרוניים אלא ויתורים מעשׂיים בלבד, השׁיב הנשׂיא לֶוַן, כי יק"א תוּכל להשתתף – וזאת במחצית ההוצאות – רק בתנאי, שהעניין יהיה לו אופי פילאנטרופי טהור ולא אופי מדיני. הרצל ענה על כך ב־19 באוקטובר, שאינו יכול לראות תשוּבה זאת אלא כדחייה. “ידוּע זה שנים, כי תנוּעתנוּ היא בעלת אופי מדיני. אתה מעמיד, איפוא, תנאי בלתי־אפשרי”.

הידידים האנגלים לא הסכימוּ להצעתו של הרצל מ־14 באוקטובר. לורד קרוֹמר, כתב גרינברג ב־23 באוקטובר 1903, ובדומה לכך כבר כתב גולדסמיד לפני־כן, דחה בהחלטיוּת בשיחה עם קארטון דאָ ויאר, אפילוּ לפתוח מחדש את הדיוּן בשאלה זו, לאחר חוות־הדעת הקיימת וּלאור ההתנגדוּת הכללית. כל עוד הוּא מושל במצרים אין איפוא לדבּר על זה כלל. מלבד זאת, הרי חוסר־העקביוּת יעשה רושם רע על הממשלה האנגלית על כל שאר הממשלות. משרד־החוץ יסתלק משתי התוכניות גם יחד, והרצל יישאר קרח מכאן ומכאן. הכרח הוא איפוא לצעוד קדימה בשאלת מזרח־אפריקה, וכצעד ראשון יש לשלוח שליח אל אֶליוט למזרח־אפריקה. הוא עצמו, גרינברג, מוכן לנסוע. יחד עם ההכנות למשלחת, שהרצל כבר התחיל בהן, גיוּס האמצעים הכספיים ומתן תשוּבה על התקפות המתנגדים, יש קודם־כל צורך במדיניוּת ברורה ומוכרעת. עוד הפעם סיכם גרינברג את כל הנימוּקים המדיניים לטובת ההצעה של אפריקה המזרחית. את האופוזיציה הפנימית יוּכל הרצל לפייס וּלהשתיק, על־ידי שיקבע בחוזר אל הוועד־הפועל ברורות את עמדתו, ויבטיח באופן אבטוריאטיבי, כי לא יקרה שוּם דבר לפני שיתקבל הדין־וחשבון של ועדת־החקירה; כי אפריקה המזרחית נחוּצה לו מטעמים דיפּלומאטיים, שאין לעמוד עליהם בגלוּי, וכי העבודה למען ארץ־ישראל תימשך בכל התנאים.

*

כזה היה מצב־הדברים, בשעה שקיבל הרצל את איגרת־המחאה הרת־התוצאות של אוּסישקין. מנחם־מנדל אוּסישקין (1863 – 1941) היה שייך לאותם הציונים הרוסיים, ששלימוּתם כיהודים עשתה על הרצל רושם חזק מאוד בקונגרס הראשון. אחד הראושנים, שהתמסר כולו לאידיאלים של חיבת־ציון, הצטרף עוד בימי־לימודיו לביל"ו ומאוחר יותר לאגודת “בני משה” של אחד־העם, ונשאר תמיד אחד החברים הפּעילים ביותר באגודה האודיסאית של חובבי־ציון, עד שבשנת 1906 נבחר לנשיאה. מהנדס לפי מקצועו, נטה בראש וראשונה לצד הפעולה המעשית. מנקוּדת־מבט זו גם העריך את הרצל. את “מדינת היהודים”, שקרא במאי 1896 בתרגום רוסי, מצא בלתי־ראויה להפצה, משום שבחלקו העיוני אין הספר עולה על אלה של פינסקר וליליינבלום, ובחלקו המעשי “מקובץ הוא באופן שטחי”.

עם התחלת התעמולה לקונגרס הראשון הצטרף אוסישקין לתנועה החדשה ונעשה אחד מעובדיה הפעילים ביותר; הגליל שלו יאקאטרינוסלב נחשב כמחוז הציוני הטוב ביותר ברוסיה. עם זאת התייחס תמיד בביקורת אל הרצל ולהשקפותיו, ועמד תמיד תוך חשדנות על המשמר, ששוּם דבר לא יטה את התנוּעה מעבודתה הבלעדית למען ארץ־ישראל. תמיד תבע את המשכת העבודה המעשית בארץ־ישראל. כבר הזכרנוּ את דרישותיו בדבר תחום הפעולה של הבאנק, את מלחמתו סביב לשאלות האירגון בקונגרס החמישי, את התנגדותו למכתבי־האשראי בשביל הרצל במארס 1902. את דרישתו לייסד ברוסיה סניף לבאנק הקולוניאלי. תמיד נלחם לדעותיו בחריפוּת ובעקשנוּת. האיכּר מנדל שב“אלטנוילאנד”, המייצג דרך גסוּת ויושר לאומיוּת מוגבלת, הוא מעין דמוּת־דיוקנו של אוסישקין, כפי שהרצל ראה אותו. אילוּ היה אוסישקין משתתף בקונגרס השישי, היתה ההתנגשות אולי חזקה עוד יותר, אבל היתה מביאה אולי עוד אז לידי הכרעה ברוּרה של השאלה.

אולם אוסישקין נסע ביוני 1903 לארץ־ישראל, לקנות קרקעות בשביל חברת “גאולה” ובו בזמן גם לארגן את היישוּב. בשעה התכנס בבאזל הקונגרס השישי, אסף אוסישקין בזכרון־יעקב כשישים מורים (שהתאספו אז לוועידה בנשיאוּתו וייסדוּ את הסתדרוּת המורים) ושבעים צירים מן המושבות, והציע להם תוכנית של אירגון, שלפיה היו צריכים להיבחר ביאוּת־כוח של המושבות וכן ועד־פועל גדול וּועד־פועל קטן בדומה לאלה של ההסתדרות הציונית, מברק־הברכה ששלח מזכרון־יעקב אל הקונגרס, והרצל קרא אותו מיד אחרי שיבת אוֹמרי־הלאו, הקדים אוּלי יותר מדי את העתיד והיתה בו נעימה של ברכה ממעצמה אל מעצמה, כשנאמר שם כי “באי־כוח העם העברי בארץ־ישראל מברכים את באי־כוח העם העברי בארצות־הגולה, שההתייעצויותיהם יביאו אושר וגדולה לעם העברי באלטנוילאנד”… בלי שהקונגרס המריע ירגיש בדבר, דחה הרצל באדיבוּת את הנוסח המוגזם הזה. בהשיבו טלגרפית: “הקונגרס הציוני מודה לאחים היושבים כבר בארץ־ישראל על ברכתם, וּמקווה ומאחל שלא יישארוּ עוד זמן רב בודדים בעבודתם להחייאת אדמת אבותינו הקדושה”.

באופן ברור הובעו חששותיו של הרצל בנוגע לפעולתו של אוסישקין בארץ־ישראל במכתבים שכתב ב־12 וב־23 בספטמבר אל ז.ד. ליבונטין, מנהל חברת אנגלו־פלשתינה ביפו. את סכנת־האיסוּר, שריחפה אז על הבאנק וחלפה הודות להתערבוּתו של הקונסוּל הבריטי, ייחס הרצל להופעותיהם הבלתי־זהירות של “אוסישקין וחובבי־ציון לא מדיניים אחרים”; הוּא, הרצל, צריך תמיד לדאוג לתקן את השטוּיות ואת השגיאות הנעשות על־ידיהם. הוּא מזהיר את ליבונטין, את אוסישקין ואת הידידים האחרים, שלא יעשו מעשים, שאפשר לפרשם כפרובוקאציה. למרות זאת פירסם העיתון “די ואֶלט” דין־וחשבון מפורט על “הקונגרס היהודי הראשון בארץ־ישראל”, ולפיו יוצא, כי אוסישקין נעל את האסיפה באותה שבוּעה עצמה, שהרצל קרא אותה בנאום־הסיוּם שלו בקונגרס.

מלא רשמים חזר אוסישקין ב־4 באוקטובר לאודיסה. בשיחה, שפורסמה ב“די ואֶלט”, דיבר ברוח אופטימית מאוד על מצבה ועתידה של ארץ־ישראל. “לוּ רק היה הרצון” – אמר, בדומה למה שאמר הרצל ב’אלטנוילאנד' – היה מובטח גם עתידנו". את העבודה המעשית בארץ־ישראל יש להמשיך בכל המרץ, את הצ’ארטר יש לבנות מלמטה למעלה – כך טען, בניגוּד לדעתו של הרצל, “כשיהיה לנו בארץ־ישראל גרעין יהודי בריא, לא ירחק גם בואו של הצ’ארטר, שאנחנו נשתדל להשיגו מארץ־ישראל”. אפשר היה להבין, כי במצב־רוחו זה השפיעו על אוסישקין הידיעות על תוכנית אוּגאנדה השפעה מדכאה עוד יותר משהיוּ משפיעות במצב רגיל. התנגדוּתו היתה מוּבנת, וּמנקוּדת השקפתו גם מוּצדקת.

אוּלם התנהגוּתו לא־נכונה היתה. בלי להודיע על־כך להרצל או לוועד־הפועל הווינאי, שלח אל העיתונוּת הציונית מכתב גלוּי “אל צירי הקונגרס הציוני השישי”, בצירוּף בקשה לתת למכתב פּירסוּם רחב ככל האפשר. במכתב הזה הודיע, שהוא מקבל את בחירתו כחבר הוועד־הפועל, אבל החלטתו העיקרית של הקונגרס – משלוח ועדת־חקר לאפריקה המזרחית – אינה מחייבת אותו. “אני מתנגד לה בכל ישוּתי ואשתדל בכל כוחי למנוע את הוצאתה לפועל. הרוב של הקונגרס רשאי להכריע בכל שאלה של עבודה או מעשה, אבל לא בשאלת העקרון והאידיאל. וכשם ששוּם רוב בעולם לא יוכל להטות אותי מאמוּנת־ישראל ומתורת־ישראל כך לא יוכל הרוב של הקונגרס השישי להטות אותי מארץ־ישראל; כי רק אלה היו מסוּנוורים מן הדיפּלומאטיה וּמן הפּוליטיזאציה המוּפרזת, לא הרגישוּ בתמימוּתם, כי החלטתו של הקונגרס השישי, לשלוח משלחת לאיזו ארץ אחרת, אינה אלא ויתוּר על ארץ־ישראל וּפרידה ממנה. על תעמוּלתי ועל עבודתי בשאלת־יסוד זו יוודע לכם בזמן הקרוב”.

מכתבו של אוסישקין מצא את הרצל במצב, שהיה קשה לא רק במוּבן המדיני. על עייפוּתו הגוּפנית והנפשית נוספה מחלתה האנושה כמעט של אשתו, שהשהתה אותו באַלט־אוּסזא עד 24 באוקטובר. מתוך כך, ומתוך שהיה מוציא תמיד כספים למטרות ציוניות, נוצרוּ קשיים כספיים, שהכריחוּ אותו למכור חמש מאות מניות שהיוּ לו מן הבאנק הקולוניאלי. לכך נתּוֹספוּ באותם הימים ממש קשיים ענייניים ואנושיים, ששׂמוּ לאַל את תוכניתו לייסד בניוּ־יורק סניף ל“אוצר התיישבוּת היהודים” שהיה צריך לשמש מקור־כוח בשטח הכספי. מרוּגז ועצבני, תפוּש מחשבות יומם ולילה, כיצד לקדם את העניין הציוני, עורר בו מכתבו של אוסישקין התרגשוּת וכעס. לפני שהמשיך נסיעתו ב־27 באוקטובר לאָדלאך – ששימש לו יותר ויותר מקום מנוחה וריכוּז – כתב על הכרזת־המלחמה החריפה הזאת תשוּבה חריפה אף היא, ומסר את שניהם לפירסום ב“די ואֶלט” מ־30 באוקטובר 1903. “האדון אוסישקין מיאֶקאטרינוֹסלַב יש לו המשאלה הדחופה לפרסם את הצהרתו דלעיל, הוּא גם יקבל מיד את תשוּבתו”.

ראשית מגנה הרצל את הפרת־המשמעת. יחד עם הזכוּיות חייב אוסישקין לקבל גם את החובות של חבר בוועד־הפועל, כשווה בין שווים. “בתוך הוועד יכול הוּא להגן על השקפותיו, אך הוא חייב לקבל את דעת הרוב, כשם שכוּלנו עושים זאת בלא יוצא מן הכלל. אם אין הּוא רוצה לשמור על משמעת מפלגתית וללכת בדרכיו שלו, שום אדם לא יפריע לו בזה. אבל שוּרת־הדין מחייבת במקרה הזה שיתפּטר ממשׂרתו”. תקיפות זו שבהופעתו של אוסישקין אינה חדשה לו. אם הוּא הודף עכשיו את ההתקפה, הרי זה רק משוּם שאחדים חשבוּ, שבגלל הצעתו לשלוח ועדה לבדיקת ההצעה האנגלית הנהדרת, הגיע הזמן לזכּות בירוּשה של הציונוּת המדינית. "היורשים האלו טעו; השעה עדיין לא הגיעה. הציונות המדינית, שעם מחולליה, מטפחיה ומגיניה אני מתפאר להימנות, הציונות הזאת עומדת עדיין זקוּפת־קומה, בלתי־משתנית ובלתי־ניתנת־לשינוי.

אין הוּא חושב, כי אוסישקין שייך אל “האנשים האלה”. והוא מניח – לכבודו של אוסישקין – שאין הא יודע למי הוא מסייע בהתקפתו. “אולם שום דבר אינו נותן לו את הזכוּת לחשוב עצמו חובב־ציון טוב יותר מִידִידַי וממני”. הוא מסתמך על נאומי־הפתיחה והסיום שלו בקונגרס השישי. אין לו להוסיף דבר על מה שאמר בבאזל. משפטו הקדוּם של אוסישקין נגד “הדיפלומאטיזציה והפוליטיזאציה” מזכירה לו את דעתם של האנשים הפשוּטים והתמימים על המשכילים “לפי זה היו עדיפים הלא־משכילים על המשכילים, ובעניין בעל אופי מדיני, שאפשר לקדמו רק בדרך דיפלומטאית, יש להתנהג אחרת מאשר בדיפלומאטיה? כאן אין אני מבין עוד את האדון אוסישקין. מה הוּא רוצה, בעצם? הוא יאמר אולי: מעשים ולא דיבורים! ובפנייה רבת־תנוּפה הוּא מצביע ומראה על ‘עבודותיו בארץ ישראל’, על ‘פעולותיו בהרי ישראל’, נתבונן נא במעשים אלה מקרוב יותר”.

עתה מבקר הרצל – כפי שכבר עשה זאת קודם לכן במכתבו אל ליבונטין – את פעולותיו של אוסישקין בארץ־ישראל. על־ידי “האסיפה החשאית הקטנה בזכרון־יעקב”, שכינה אותה ברוב פומבי בשם המנופח “קונגרס ארץ־ישראלי”, המיט אוסישקין “במסע־הביקור שלו בארץ־ישראל סכנה על אחיו היושבים שם בקביעות”. אין הוּא רוצה לעמוד במפורט על הסכנה הזאת. אין הוּא יכול לחשוב, שתורכיה תתן ליהוּדים נציגות לאוּמית עצמאית, בעוד שהיא מסרבת להרשות ביאת־כוח כזאת לכל יתר נתיניה, על אף הלחץ מצד המעצמות הגדולות. בכל אופן, את משתתפיה של אותה “האסיפה הקרויה קונגרס” הוּא מזהיר ברצינות מפני הישנות מעשים פזיזים כאלה.

אחר־כך עובר הרצל לעניין קניית הקרקעות בארץ. שאלה זו שני צדדים לה – רציני ומבדח. הצד הרציני הוּא זה, ששוב חוזרים ומטפחים את הטעות הישנה, כאילו אפשר לקנות ארץ על־ידי רכישת חלקות־אדמה פה ושם. צריך להבדיל, כפי שכבר הסביר אלף פעמים, בין רכישה על־יסוד משפט אזרחי־פרטי ובין רכישה על־יסוד משפט־העמים. “ודווקא בהבדל זה תלוי בתנועתנו הכל, הכל”! אם גם יקנה האדון אוסישקין את כל הקרקעות ביאָקטרינוסלב, יהיה המקום בכל זאת שייך במובן המדיני לא אליו, אלא לשליט הרוסי, הוא לא יוכל לעשות שם שום דבר, העומד בניגוּד לחוקיו ולסדריו של השליט, או אפילו לפקודותיו של שר־הפּלך או של מפקד־המשטרה. זוהי, איפוא, שגיאה לחשוב את קניות־האדמה לעבודה “מעשית”, אך ורק "משום שקנייה ומכירה הן תהליכים של החיים המעשיים. "אוסישקין יודע כי הוא, הרצל, תמך בקניית הקרקעות על־ידי חברת “גאולה”, כשפנה אליו בעניין זה; אבל הוּא הסכים לכך בהנחה, שהדבר ייעשה בדרך שקטה, ונבונה מבחינה עסקית, שלא תטפח את הספסרות הקרקעית על־ידי כך שישמיעו לפני כן למוכר, מהו הערך שמייחסים לקנייה. וזהו הצד המבדח שבעניין הזה. “כמה גדולים כשרונותיו הדיפלומאטיים של האדון אוסישקין, אינני יודע. אבל שאין הוא יודע לקנות, זאת אני רואה. הוא בלא־ספק אדם ישר גם עכשיו, שעה שאני צריך לקטרג עליו, מעמיד אני את כוונותיו הכנות מחוץ לכל ספק. אלא שאין הוּא מתאים למשימות כאלה, וחברת ‘גאולה’ תיטיב לעשות, אם רוצה היא בכלל לקנות עוד חלקות־אדמה בארץ־ישראל, שתבצע זאת על־ידי אדם שהוּא פחות קולני ומעיר תשומת־לב. אכן, על־ידי הציונות לְמֵדִים להכיר את היהוּדים מצד חדש. עד עכשׁיו חשבו אותנו לפקחים יותר”.

מכאן עובר הרצל לתוכנית מזרח־אפריקה, שהוּא מתאר אותה, בלי לקרוא לה בשמה, כאמצעי־לחץ להשגת ארץ־ישראל. אם יבוא וירצה לקנות בית, ויהא זה אפילו בית־אביו שעבר לידיים אחרות, לא יסמוך על חסדו של המוכר, ובמקרה שזה יתעקש, יאמר ברגע ידוּע, שהוּא מוותר. הוּא ילך ויתבונן בבית אחר בקרבת מקום, או אפילו ברחוב מרוחק יותר, ויתחיל לשאת ולתת עליו ברצינות. “לא אתחשב בכך כלל בהזדמנות זו, שאנשים אחדים פחות חכמים או יותר רשעים יהיו מונים אותי בחוסר־רגש”. אין הוּא יודע כיצד ייגמר לבסוף המשא־ומתן, אבל בכל אופן, התנהגות כזאת נראית לו נכונה יותר מבחינה מעשית מזו של אוסישקין. אם אוסישקין יודע דרך קצרה וטובה יותר להנחיל את ארץ־ישראל ליהוּדים במשפט־הכלל, הרי אין זה נאה מצד ציוני טוב כמוהו להעלים את הדבר. אבל אם אין הוא יודע דרך כזאת, “הרי מוטב שלא יפר על־ידי דיבורים נבוּבים את האחדוּת בציונוּת, שהיא שווה יותר מכמה חלקות־אדמה בארץ־ישראל”.

אי־אפשר לומר, שהתשובה הזאת היתה בכל הנקודות משכנעת או הוגנת ביותר. כל כמה שהיתה התרגשוּתו של הרצל מוּבנת, כל כמה שהיה מוצדק להדוף את ההתקפה הגסה בתשובה גסה, הרי גרע מצדקתו על־ידי הטון היהיר, שהזכיר במקצת את הנימה של נורדאו בתשובתו לאחד־העם. אילו היה דוחה את ההתקפה במתינוּת ובנימוקים ענייניים, בהצבעה על המשמעת, על האחדוּת בציונוּת, או אילו היה משתמש בה, כהצעתו של גרינברג, כדי לברר עוד פעם בשקט את נקודת־מבטו, היה אי־הרצון הכללי מופנה כלפי מתנגדו. אולם עתה נשמעו יותר מדי מתוך דבריו רגישות ורוגז אישיים ואי־בטחון פנימי, שלא היו רגילים לראותם אצלו ושלא הגבירו את האמוּן בצדקת דרכו. הרמז הגלוּי על הסכנות, שהוועידה בזכרון־יעקב עלוּלה להביא על משתתפיה, נראה בעיני לא־אחד כמלשינות, אם כי כוונתו היתה באמת אזהרה כנה. וכך היוּ הדעות חלוקות בסערה שקמה מסביב לחליפת־מכתבים זאת, ובפולמוס הזה הועמקה התהום בין הצדדים.¹²⁵

הרצל שהה בווינה רק שני ימים; ב־26 באוקטובר המשיך את דרכו לאָדלאַך לשם מנוחה. מכתבו של אוסישקין פגע בו יותר ממה שביקש להראות בתשובתו. הוויכוּחים מסביבו הראו, כי לא העריך כל־צורכה את ההתקפה, וכי אף רבים מאלה שגינוּ את צוּרתה, הסכימוּ לתוכנה. פחות משבוּעיים אחרי פירסום תשובתו לאוסישקין, ב־ 11 בנובמבר 1903, רשם הרצל באָדלאַך “מכתב אל העם היהוּדי”, שבו התכוון להודיע ברבים את מחשבותיו על ההתפטרוּת שלו, שעליהן כבר דיבר אחרי סיוּם הקונגרס עם ידידו הקרובים ביותר. אוּלם כמה נעשה חם יותר הטוֹן, כמה ברוּרה יותר נעשתה הכרת הסתירה הפנימית, כמה ענווה יותר נעשתה אהבתו לעמו בחודשי־הסבל הקשים האלה! “הדרך מתפלגת” – הוּא פותח במכתב – “והפילוג עובר בתוך חזהוּ של המנהיג. מזה יש להסיק את המסקנות” שוב מנסח הוּא את השקפתו, את התמוּרה שחלה בו, כשנעשה מ“איש־מדינת־יהוּדים” לציוני. ארץ־ישראל, שבשנת 1901 אפשר היה לקבלה, “אלמלא אבדו קריאותי בכקריאותיו של מי שספינתו נטרפה”, אי־אפשר יהיה להשיגה בזמן הקרוב, כפי שהראו כל מאמציו מאז הקונגרס השישי. “הואיל ולא רציתם, הרי זו לפי שעה אגדה”. “אבל כיוון שאנו נמצאים ביחד, הבה נעשה מעשהוּ להקלת המצוּקה, ונוסף לעורר את העם ואת הנעוֹרים לחזק. דבר זה ניתן לעשות רק, כשיש קרקע מוּצק”. הוּא עצמו, כחובב־ציון, יוּכל ללכת לאפריקה המזרחית וּלהישאר בראש התנועה, רק אם כל הציונים יסכימו לכך. "אם יגיע הדבר לידי פילוג, יישאר לבי עם הציונים ושכלי עם האפריקנים. זהו סבך כזה שאוכל להתירו רק על־ידי התפטרותי.

"אעזוב אז את התנוּעה כשהיא נמצאת בהצלחה חומרית, וזה מותר לעשות. בכוחותי הצנועים יצרתי מכשירים אחדים בשביל העם היהוּדי הנעוֹר. גם אינני פורש בשום פנים לא ממורמר ולא בלתי־מרוצה. אמנם רבים נלחמו בי וגם חירפוּני, אך מאחר שגם אויבי הגרועים ביותר לא יכלוּ לרנן עלי, שביקשתי או שמצאתי בתנועה זאת יתרונות חומריים, הרי יכולתי לשאת את ההתקפות בשלוות־נפש.

“לעומת זה קיבלתי את שכרי במידה גדוּשה, הרבה יותר ממה שהייתי ראוי, באהבה שאהב אותי עמי, כפי שרק לעתים רחוקות נפלה בחלקם של אנשים, שהיוּ זכאים לה הרבה יותר ממני. לי אין מגיע עוד כלוּם. עם טוב הוּא. אך, לדאבון לב, גם עם אומלל עד מאוד. יוסיף אלוהים להיות בעזרו”!

*

הרצל לא פירסם את המכתב הזה; שכּן זמן קצר אחרי־כן הגיעוּ אליו לווינה, שאליה חזר יומיים אחר־כך, הידיעות הנרגשות והמרגשות הראשונות בדבר אותה ועידה של מנהיגים של ציוני רוסיה בחארקוב, שהראתה כי תהליך הפּילוּג כבר התקדם הרבה יותר מששיער, ושנראתה כסתירה גלוּיה לפסקת־הסיום של המכתב.

הרי הקונגרס השישי ננעל בשלום יחסי רק כלפי חוץ. אפילו הצהרתו החגיגית של הרצל בנאום־הסיום לא יכלה לסלק את אי־הבטחון וההתרגשות, שהוכנסו לשוּרות הציונים על־ידי הצעת אפריקה המזרחית. הציונים הרוסים, שהצביעוּ נגד הדיוּן הענייני בהצעה, הרי לא הספיקה להם הצהרתו של הרצל, שהוּא יעבוד גם – או בראש וראשונה – בשביל ארץ־ישראל. הם דרשו עבודה בלעדית אך ורק בשביל ארץ־האבות ההיסטורית, ושמעו מתוך כל הודעה של הרצל רק את הצד השלילי שבה, דהיינו, שהוא עובד גם בשביל תכניות טריטוריאליות אחרות. ואי־אמון חשדני זה הוגבר מאז על־ידי נאומיהם של אישים אחדים, במיוחד של זאנגוויל, אבל גם על־ידי הצהרות שונות של גרינברג ושל ציונים חשובים בגרמניה. הגיעו שמוּעות, כי הרצל כבר התחיל בהכנות למשלחת; ומה יהיה, אם זו תשוב עם דין־וחשבון לטובה?

זה שנים נלחמוּ החברים הרוסים של הוועד־הפועל הגדול נגד “הניהוּל הדיקטאטורי” של המדיניוּת על־ידי הרצל; ב־1899, ב־1901, ובאחרונה באפריל 1903, שלחוּ אל הרצל מחאות רשמיות, ובישיבות של הוועד־הפועל הגדול וגם של הקונגרס הלכו וגברו הקולות של אי־רצון כנגד זה. עד אז יכול היה הרצל תמיד להדוף את התלוּנות בהצביעו על צרכי המדיניות, משום שגם מתנגדיו האישיים או הענייניים בטוחים היו – כפי שכתב צְ’לֶנוֹב אחרי־כן בחוזר – כי “רצונו ללא־פיקוח של מנהיגנו, מסירותּו וכשרונותיו מוּפנים אך ורק להשגת צ’ארטר בציון, והוּא נאמן לקונגרס, לרוחו ולהחלטותיו. הקונגרס השישי לקח מאתנו את הבטחון הזה: הסכנה הגדולה ביותר לציונות הוכנה והוכנסה אל תוך התנועה דווקא על־ידי ההנהלה”. זה היה – מלבד יוצאים מן הכלל מעטים – מצב־הרוחות בחוגי החברים הרוסים של הוועד הפועל. והלך־רוח זה הוּגבר עתה על־ידי תעמולתו של אוסישקין. עוד בקונגרס בחרו – בקשר לעמדה העוינת של הממשלה הרוסית, אבל גם מתוך טעמים ציוניים פנימיים – ב“ועד ארצי” להנהלת ענייני הציונות ברוסיה. הוועד היה מורכב מאומרי־הלאו המובהקים, ברנשטיין־כהן, טיומקין, אוסישקין ויעקבסון. הנהלת מרכז הכספים, ואתה הפיקוח על כספי־השקלים, הוצאו מרשותו של פרופסור מאנדלשטאם מקיוב, שהיה ידידו של הרצל ומאומרי־ההן, והועברו לווילנא. והנה הוועד הארצי הזה כינס ביזמתו של אוסישקין,בהתחלת נובמבר 1903, את החברים הרוסיים של הוועד־הפועל הגדול בעיר האוקראינית חארקוב, כדי להבהיר את הכיוון, שבו יש לנהל להבא את המדיניות.

אל הוועידה, שהתנהלה בראשותם של ברנשטיין־כהן וטיומקין, באו כל המורשים וממלאי־מקומם, פרט לד“ר ילסקי מלוֹדז'. מלבד שינוּי צורתו של הארגוּן הארצי, עמדה על הפרק בעיקר שאלת היחסים אל הרצל ואל הוועד הפועל המצומצם, וכן העמדה לגבי תכנית מזרח־אפריקה. זמן קצר לפני הוועידה נסע פרופסור בּלקוֹבסקי לאָדלאַך, כדי לקבל ידיעה ברורה על כוונותיו של הרצל. הרצל הראה לו את מכתבו לפּלאָוואָ מיום 5 בספטמבר כהוכחה לעבודתו למען ארץ־ישראל. מן השיחה הזאת, שנמשכה שעות, נתגבשה אצל בלקובסקי הדעה, “כי הרצל ממשיך את עבודתו למען ארץ־ישראל כי הוא יהיה מאושר, אם יזכה ליום שבו נהיה בארץ; אך במקרה שלא יוכל להשיג אותה בזמן הקרוב. לא יתנגד להקים בית־מולדת באיזו מקום אחר מחוץ לארץ־ישראל”. ברוח זו מסר דין־וחשבן בוועידת חארקוב, ואחריו מילאו חברים אחרים. כתוצאה מן הוויכוּחים הנרגשים קבעו, כי הבאת תוכנית אפריקה־המזרחית לפני הקונגרס על־ידי הרצל מהווה פגיעה בתוכנית־באזל, וכי “פעולתו של ד”ר הרצל כנשיא הוועד הפועל יש בה משום פגיעה בעקרון החברות”. במצב זה, נאמר בהמשך הפרוטוקול, “אין המורשים הרוסים יכולים לשאת באחריות למהלך־התנועה ולכיוונה הבלתי־משתנה, והם רואים עצמם מסיבה זו רשאים להתנגד באופן פעיל לתוכנית מזרח־אפריקה ולהכרעתו על דעת עצמו של הרצל בשאלות, שהן מסמכותו של הוועד הפועל”.

הוחלט על־כן לשלוח בהקדם האפשרי אל הרצל משלחת בת שלושה אנשים, שתמסור לו את דרישות הוועידה – ואם יהיה צורך בדבר, בצוּרה של אוּלטימאטום. הדרישות נתחלקוּ לשני חלקים. החלק הראשון נגע ביחסו של הרצל לוועד־הפועל הגדול. הרצל צריך להפסיק את השיטה של ההכרעה על דעת עצמו ולהיכנע להחלטות־הרוב של הוועד־הפועל. כל הצעה חשוּבה צריכה לבוא לפני הוועד־הפועל הגדול לא יאוחר מחודש ימים לפני הקונגרס, וכל פעולה, הקשורה בהוצאות גדולות, תהיה טעונה חוות־דעת מוקדמת מצד הוועד־הפועל. הוועד־הפועל המצוּמצם יהיה אחראי בפני הוועד־הפועל הגדול, והוועד־הפועל הגדול בפני הקונגרס. בנוגע לעבודה הציונית ברוסיה, חייב הרצל להיוועץ תחילה עם ארבעה באי־כוח של הוועדה המשפטית הרוסית. בין הנציבים (“גוֹבֶרְנֶרְס”) של “אוצר התיישבות היהודים” ייבחר גם בא־כוח אחד מרוסיה, ומקום מושבו הקבוּע יהיה בלונדון, “לשם השגחה ולשם מתן אינפורמאציה לקוליגיון הרוסי על עסקי הבאנק”.

חשובות עוד יותר היוּ הדרישות ביחס לתוכנית מזרח־אפריקה. הרצל צריך להתחייב בכתב, בצורה של מכתב או של פרוטוקול, “כי כנשיא הוועד־הפועל לא יציע ולא יביא לפני הקונגרס שוּם תוכניות טריטוריאליות אחרות מחוץ לארץ ־ישראל וסוּריה”; “כי הצעת אפריקה המזרחית תחוסל לגמרי ותוסר מעל סדר־היום של הקונגרס, וכי היא תבוטל לחלוטין לא יאוחר מאשר בקונגרס השביעי”; כן הוא צריך להתחייב “לכנס את הוועד־הפועל הגדול לפני צאת המשלחת”, ולא לשגר את המשלחת לפני שיוכנס שינוּי בסעיף התקנות של הבאנק, בהתאם להחלטת הקונגרס השלישי, שלפיו רשאי הבאנק לעסוק בפעוּלות־התיישבוּת רק בארץ־ישראל ובסוריה. כן הוּא צריך להבטיח, “שהוּא יכניס את העבודה בארץ־ישראל, בהתאם לתוכנית־באזל ובמסגרת ההחלטות של הקונגרס השני, אל תוך שורת העבודות המעשיות, העומדות להיעשות מיד”. לכך צוֹרפה שוּרה של הצעות, הנוגעות לעבודה הזאת. עד שובה של המשלחת מווינה היה צריך להימנע מכל תעמולה ולא להעביר את כספי־השקלים לווינה. במקרה, שהמשא־ומתן עם הרצל ייגמר ללא תוצאות רצוּיות, תכנס המשלחת ועידה חדשה בווינה, במינסק או בפטרסבורג, לשם התייעצות על האמצעים הנוספים שיש לאחוז בהם. למקרה זה הוצעו, בלי שנתקבלה החלטה עליהם, אמצעי־המלחמה הבאים: “הפסקת משלוח כספים לווינה, תעמולה גלוּיה בכל אירופה ואמריקה, מסעי־תעמולה לארגון האופוזיציה, כינוס קונגרס נפרד של אומרי־הלאו, והיאבקות בפני הציבוריות העולמית, בית־הדין האנגלי ובית־המשפט לבוררות בהאג על הזכוּת הבלעדית במוסדות הכספיים של ההסתדרות הציונית, במקרה שהקונגרס הציוני ייהפך לקונגרס טריטוריאליסטי”.

אין ספק, כי הדרישות של ועידת־חארקוב נבעו מדאגה כנה לגורל התנוּעה, וכי המניע הענייני הזה היה המכריע לעוּמת המניעים האישים, שמילאו גם הם תפקיד מסוים אצל כמה מן המשתתפים. אולם אין גם ספק, כי מבחינה פורמאלית היה בהחלטת אלה משום השגת גבוּל הסמכוּיות; כי הוועידה עשתה בדיוּק מה שאסרה על הרצל לעשות. היינו, להחליט ולהכריע מעל לראשו של הקונגרס החלטות הנוגעות לתנועה ולהנהלת המדיניות; וכי זה היה נסיון מצד מיעוט מנוצח להשליט, במרידה ובכוח, את השקפותיו שנוצחו, ועידת חארקוב היתה מהפכה, אם גם, כפי שניסח אחרי־כן את הדבר יוֹרק־שטיינר, מהפכה מתוך נאמנות לעיקרים. אם המשתתפים האמינו באמת, כי הרצל יסכים לדרישות שהוגשו לו בצורה כזאת – אפילו אם הוא היה תמים־דעה אתן – היתה זאת הוכחה, שהם לא הכירו אותו, לא ידעו את אופיו את גאוותו, את רגש־האבטוֹריטה שלו. לוּ היה הרצל מוכן להיכנע לדרישות אוּלטימטיביות של איזו קבוּצה, ותהא זאת גם החזקה ביותר במספרה – וזה לאחר שבקונגרס מסר להם הצהרות, שלא מעטים כבר ראו בהן ויתוּר גדול מדי – הרי היה בא הקץ לעמדו כמנהיג התנוּעה. היתה זאת הצורה הפּחות־חכמה ביותר שאפשר היה לבחור. טענוּ אמנם, כי על־ידי כך ביקשוּ להימנע מתעמוּלה המונית נגד הרצל ולשמור עליו; אבל בתביעות אלה היה משום פגיעה גדולה יותר בכבודו ממאה התקפות פומביות, אך אם אמנם דאגוּ באמת כל־כך לעניין וחפצו לבצע את החלטות הוועידה, היה צריך לפעול מהר, אף יום אחד אסור היה שיעבור לשוא. והנה הניחו הם, מסיבות פרטיות, שיעברו כמעט חודשיים, ורק ב־4 בינואר 1904 הגיעה המשלחת (פרופסור בּלקובסקי והעורך־דין ש. רוזנבוים) לווינה. עוד לפני בואה של המשלחת לא יכול היה להיות לחבריה כל ספק בדבר, ששליחותם נכשלה.

החלטות־הוועידה הרי לא נתקבלו פה אחד. פרופסור מאנדלשטאם, שנענה להזמנה, כפי שכתב להרצל, רק כדי “לרסן את ה־Rolando furioso אוסישקין”, עזב את האסיפה מתוך מחאה, וגם העורך־דין יאסינובסקי לא הסכים. על־ידיהם ועל־ידי אחרים, ששמעו על כך, קיבל הרצל מיד אחרי האסיפה דינים־וחשבונות מפורטים.

הרצל ראה בהתנהגות הזאת התמרדות גלוּיה, שנבעה מ“מגמות אישיות”. תגוּבתו הראשונה היתה, שאירגן אופוזיציה נגד האופוזיציה. את התעוּדות שקיבל שלח, בלי לפרסמן לעת־עתה, אל מצדדים נאמנים ברוסיה, קבע, כי ההחלטות מתנגדות לקונגרס, ודרש מהם לערוך אסיפות־מחאה, שבהן יידרשו “מפירי האחדות” להיכנע או לוותר על המאנדאטים שלהם. כספי־השקלים צריכים להישלח ישר לסניפי “אוצר ההתיישבות”, כדי שלא ישתמשו בהם למלחמה בהסתדרות הציונית. “לציונים ברוסיה”, מסיים הוּא את מכתבו אל אבינוביצקי – "ניתנת עכשיו ההזדמנות להראות,אם הם רוצים, שאמשיך לעבוד בשבילם. אם לא אקבל הבעת־סיפּוּק בולט, אדע מה עלי לעשות.

*

בעוד שהוּכנוּ ונתכנסוּ אסיפות־אהדה אלה, דן הרצל עם שגרירו גרינברג, שבא לווינה ב־5 בדצמבר לשם מסיר דין־וחשבון, על המשך המדיניות לגבי אנגליה, שכן במשא־ומתן האחרון של גרינברג עם הממשלה הבריטית נתברר, כי באיזור שעליו דיבר צ’מברליין ושלפי דבריו היה מקום ליישוב מיליון עד מיליון־וחצי יהוּדים, נמסרוּ בינתיים זכיוֹנות אחדים למועמדים אחרים, וכי השטח המתאים להתיישבות של לבנים אינו עולה בגודלו על נפה באנגליה. הואיל ולדעתם של גרינברג והרצל אין חבל־ארץ קטן כזה יכול לבוא בחשבון, משוּם שאינו מתאים להתיישבות המונית, הציע סאר קלאמנט היל את מחוז טאנאלנאד, איזור שהוא אמנם גדול בשטחו, אבל פי שבירר הרצל, אינו מתאים ביותר להתיישבות של אנשים לבנים. הרצל והוועד־הפועל המצוּמצם קיבלו איפוא רושם, כי הממשלה הבריטית משופעת מאוד מן ההתנגדות בחוּגים הציוניים, שאותה הזכירו פעמים אחדות במשא־ומתן, וחזרה בה למעשה מהצעתה בדבר אפריקה המזרחית. חבר הוועד־הפועל המצומצם עוזר קוֹקש תרם מרוב שמחה על־כך תרומה לקרן־הקיימת – ומזה רואים כמה לא ידעו ציוני רוסיה את הלך הרוחות לאמיתו. גם הרצל שמח, שנחלץ בדרך זו מן העניין בלי נזק לפרסטיז’ה של ההסתדרות הציונית ושלו עצמו, וחידש את הוראותיו מאוקטובר, שלא נתמלאו אז, כי גרינברג יביא את הממשלה האנגלית לידי־כך, שבמקום האזורים הבלתי־מספיקים באפריקה תחדש את המשא־ומתן בעניין סיני ואל־עריש ותשתדל למען תוכנית זו אצל הממשלה המצרית. רק אם הדבר הזה לא יצליח, יצטרך להמשיך בעניין מזרח־אפריקה ולבקש מאת הממשלה הבריטית שתציע חבל־ארץ טוב, כדי שהמשלחת תצטרך לחקור רק את האיזור המוצע, ולא את כל ארץ־החסות הבריטית באפריקה המזרחית, להערתו של גרינברג, אם לא כדאי להניח את כל העניין, עד שירכוש הרצל לכך את דעת הקהל,השיב הרצל כי עם האופוזיציה הוא מקווה לגמור בשעת הצורך, משום שההמונים הם לצדו. למענם אין הוּא חושב שהוא רשאי לוותר סתם על חבל־ארץ הראוי להתיישבות.

מיד לאחר צאתו של גרינברג ניגש הרצל גם להמשכת העבודה הדיפלומטאית למען ארץ־ישראל. ב־11 בדצמבר ביקש ראיון אצל מיניסטר־החוץ האוסטרי הרוזן גולוחובסקי, שׁקְרבֶּר המליץ עליו בפניו. בו ביום השׁיב הרצל לפּלאֶוואֶ על ההודעה, ששלח אליו ב־6 בדצמבר כתוצאה מלחצו המחוּדש של הרצל, כי השגריר הרוסי בקושטא קיבל הוראות בדבר צעדים דיפלומאטיים לטובת הציונים. אחרי הנסיונות שהיו לו, ענה הרצל, אין הוּא מאמין, שהצעד הזה יוכתר בהצלחה: ערך ממשי יהיה רק לנקיטת עמדה גלויה מטעם הצאר עצמו, כפי שכבר הציע פעמים אחדות. שבועיים לאחר־מכן כתב, בהסתמכו על הודעתו של פּלאווא. אל הציר הרוסי בקושטא זינוביאב עצמו, ושאלו אם כבר עשה מעשה ומה הן התוצאות. בפטרבורג, שבה קיבל פּלאֶוואֶ בסבר פנים את כצנלסון, השתדל הרצל בדבר השגת רשיון לפתיחת סניף של “אוצר ההתיישבות”, והעיר את תשומת לבו של פּלאֶוואֶ לשמוּעות המתהלכות בדבר פרעות חדשות ביהודים, העומדות להתחולל, וגם מסר את השמוּעות האלה לעיתונות האנגלית והאמריקנית, כדי למנוע על־ידי הפרסום את בואן של הפרעות. לדוכס הגדול מבאדן הודיע על ההתערבות הקרובה של רוסיה בקושטא וביקש ממנו סעד דיפלומאטי באמצעות השגריר הגרמני. ובמישרין פנה אל איזט־ביי, חידש את הצעתו, שכבר הציע פעמים אחדות לממשלה התורכית, ובמכתב מיוחד הבטיח לו עשרת אלפים לירות אחרי חתימת הצ’ארטר.

כל כך חזק היה הרושם, שעשתה התנגדותו הפנימית של הרצל אל תוכנית מזרח־אפריקה על גרינברג, שהוּא הציע להרצל, זמן קצר אחרי שובו, ב־14 בדצמבר 1903, במכתב ובטלגרמה, כי יפרסם מיד גילוי־דעת בצוּרת מכתב לסאֶר פראנסיס מונטיפיורי, ובו יסתלק בפומבי מהצעת אפריקה המזרחית. בטיוטה למכתב הזה, שהותוותה על־ידי גרינברג, הוּסברה שוּב עמדתו העקרונית של הרצל לגבי ארץ־ישראל ולגבי מזרח־אפריקה. ארבעה תנאים חיוביים צריכים להתמלא, כדי לעשות את הצעת הממשלה הבריטית לנושא של המדיניות המעשית: ראשית, הארץ צריכה להיות גדולה למדי, כדי שאפשר יהיה לארגן הגירה בהיקף כזה, שתקל באופן מוחשי את הלחץ הקיים ביהדות מזרח אירופה; שנית, הארץ צריכה להיות מסוגלת להתיישבות על־ידי עם כגון העם היהודי; שלישית, האופי היהודי של ההתיישבות צריך להיות מובטח על־ידי מתן זכויות אבטונומיות מספיקות; רביעית – וזה אולי התנאי החשוב מכולם – “ההתלהבות של עמנו אנו לגבי ההצעה צריכה להיות גדולה כל־כך, שתוכל להתגבר על כל הקשיים הנוצרים בתחילת ההתיישבות אפילו בתנאים הטובים ביותר”. את ההתלהבות הזאת לא עוררה התוכנית. הוא, הרצל, לא הופתע מזה ואין הוא מצטער על כך; מתוך קשריו עם התנועה מכיר הוא את אהבתו העמוקה של העם היהודי לארץ־ישראל, להיפך, בסיפוק־נפש הוּא מציין, כי ההתנגדות החריפה ביותר להצעה, שהוּא לא ראה את עצמו רשאי למנוע אותה מן העם היהודי נוכח הפרעות ברוסיה, באה דווקא מצד אלה, שראו במו עיניהם את כל זוועת הפרעות. מטעמים אלה וגם בשל ההתנגדות שקמה באפריקה המזרחית נגד ההצעה, רואה הוּא את התוכנית כבלתי ניתנת לביצוּע: לבסוף באה הבעת־תודה לממשלה הבריטית, וציון ערכה המדיני של ההצעה, שתסייע לעודד את מרצו של העם לשם השגת המטרה הסופית.

הרצל דחה טלגרפית את פירסום המכתב. אסיפה קרובה של מתנגדו גאסטר, שגרינברג רצה על־ידי פרסום המכתב הזה להוציא את הנשק מידוֹ, איננה לדעתו טעם מספיק. הוּא צריך להתחשב רק בעמדתו כלפי הממשלה האנגלית וכלפי הקונגרס. הוּא עצמו אינו יכול איפוא לומר לא “הן” ולא “לאו”. הוא נשאר עומד על דעתו, כי משרד־החוץ מוכרח או לקחת חזרה את הצעתו או לתת דבר־מה אחר. “על־ידי הפגנות לא אתן להפחידני”, רשם הרצל על־כך ביומנו. “בין אם הן באות מצד גאסטר, ובין מצד אוסישקין”.

הוּא חשב, כי עכשיו יש צורך פחות מבכל שעה אחרת בפירסוּם מכתב של ארגעה וּויתוּר, מאחר שהמצב בקושטא נראה נוח מבכל זמן אחר. רוסיה הבטיחה את תמיכתה, פּלאֶוואֶ קרא את בא־כוחו של הרצל, ד“ר קצנלסון, לפּטרסבּוּרג. באנגלי התחיל סגן־מזכיר המושבות, הלורד פארסי, להתעניין בשאלת ארץ־ישראל, ובשיחה שבה רמז על חוסר־התלהבוּת למזרח־אפריקה שאל ישירות את גרינברג, שכיון בכשרון את השיחה לכך, על הצעדים שאחזו בהם עד עתה ביחס לארץ־ישראל. מאיטליה הודיע ד”ר מרגוליס, הרב הראשי של פלורנס, כי המלך האיטלקי מוכן לקבל את הרצל בכל עת. הגנרל שוקרי פחה, הנספח הצבאי התורכי בווינה, הבטיח לכתוב לאביו, שר־המלחמה התורכי, כי המכשולים הבינלאומיים הוסרו מן הדרך.

*

כזה היה מצב־הדברים בשעה שנודע להרצל דבר ההתנקשות בנורדאו. אור ליום 20 בדצמבר, בנשף־החנוּכה של האגודה הציונית “מבשרת־ציון” בפאריס, ניגש הסטודנט חיים זליג לוּבּאן, בן 27, אל נורדאו, וירה בו ממרחק קל שתי יריות, בקראו: “מות לנורדאו, איש אפריקה־המזרחית”! הכדורים החטיאוּ את המטרה, איש אחר נפצע קל ברגלו. קמה מהוּמה, אך נוֹרדאוּ נשאר שקט לגמרי. עיתוני־הבוקר הביאוּ ידיעות על ההתנקשוּת בחיי הסופר המפוּרסם. גביית־העדוּת העלתה, כי המתנקש איננוּ לגמרי בריא ברוּחו; אבל ההתנקשוּת הוכיחה, עד כמה כבר הגיעה הסתה. “אמש”, כתב נוֹרדאוּ להרצל למחרת הלילה, “קיבלתי את המפרעה על חשבון חוב־התודה של העם היהודי בעד העבודה המסורה למענו… אני אומר זאת בלי התמרמרות, רק בצער. מה אומלל עמנו, אם יוכל להצמיח מעשים כאלה”!

בתגובה לידיעה הראשונה על ההתנקשות, עוד לפני קבלת מכתבו של נורדאו, טילגרף הרצל לגרינברג (20 בדצמבר 1903), שיקרא בשמו באסיפה של גאסטר את המכתב המוצע אל מונטיפיורי, בהדגשת התאריך (14 בדצמבר), כדי שאחר־כך, אם ירצה להסתלק מן התוכנית, לא יווצר הרושם כי עשה זאת בהשפעת ההתנקשות. גרינברג יעץ במפגיע, שלא לפרסם עתה את המכתב: הוּא הודיע בינתיים במיניסטריון החוץ, כי הרצל מצפּה למילוּי ההבטחות הכלוּלות במכתבו של קלאֶמנט היל, או להסתלקות גלוּיה מן ההצעה, מתוך נתינת טעמים ומתן פיצוּי על־ידי מסירת שטח אחר. הוויתוּר הפומבי על אפריקה המזרחית מטעם הרצל יעשה איפוא רושם כמשחק כפול. התוצאה של חילופי־המברקים התכוּפים היתה, כי גרינברג יפרסם את המכתב בצוּרה מתוקנת, שבה נשארו נקודות־השקפה עקרוניות, אולם המסקנה – ויתוּר על התוכנית – הושמטה. הרצל היה תחילה מרוגז על פירסום המכתב בצוּרה זו ואיים, כי הוּא מצדו ידפיס אותו ב“די ואֶלט” בנוסחו המקורי. לבסוף הסכים להצעת גרינברג, אך צירף להסכמתו את ההוראה, כי גרינברג יעבוד בכל המרץ למען השגת חצי־האי־סיני במקום אפריקה המזרחית. ב“די ואֶלט” מ־25 בדצמבר 1903, שהיה מוּקדש כולו למלחמה באופוזיציה, פירסם הרצל לא את המכתב המתוקן אל מונטיפיורי, אלא – ובהדגשה מיוּחדת מטעם המערכת – נאום של גרינברג מיום 14 בדצמבר, שבו השתמש גרינברג כמעט מלה במלה בניסוחים המקוריים של המכתב, הניתנים כן כדעתו שלו, ויעץ לוותר על התוכנית. בו בזמן (27 בדצמבר) הודיע הרצל בחוזר סודי לחברי הוועד־הפועל הגדול על ביטול התוכנית מטעם ממשלת בריטניה.

פירסומים אלה, וּבמועד זה, צריכים היו להראות, שאין כל יסוד ענייני לפעולת האופוזיציה וכי תוכנית אפריקה המזרחית אינה אלא אמתלה לראשי המתנגדים, שמאחוריה מסתתרים נימוקים אישיים שלהם. “האנשים כגון גסטר, אוסישקין, יעקובסון, ברנשטיין־כהן וכו'”. כתב לנורדאו, “ראוּ כאן את האמצעי להיפטר מאתנו, המסכנים! הם אינם יודעים, מה מרוצים היינו שנינו, אילוּ יכולנו ללכת. עכשיו, כמובן, לא עוד. אם יורים, נשארים אנוּ במקום. ואם ירו בך, ודאי מוכן כבר הכדור גם בשבילי… קשה להוכיח את הקשר שבדבר, אבל לפי דעתי האקדח של לובּאן הוטען ברוסיה. באוּלטימאטום, שבישׂרוּ לי החארקוֹבים. כבר ראיתי את קנה־האקדח”.

זהיר יותר וחריף יותר כאחת היה המאמר הראשי, שפירסם – בוודאי בהתייעצות עם הרצל – ד“ר וֶרְנֶר ב”די ואֶלט" מ־25 בדצמבר 1903. ההתנקשׁות היא אמנם מעשה של מטורף־למחצה, שיש לראותו משום־כך אחראי למעשהו רק במידה מצומצמת. לא כן הדבר ביחס לאלה, שעל־ידי תעמולה בלתי־מרוסנת הלהִיבו עד לקנאות את אמונתו התמה באידיאל, ועשו אותו על־ידי כך מוכן ומוכשר לכול. “האנשים האלה העמיסוּ על עצמם אחריוּת נוראה וגרמו לציונות את הנזק הקשה ביותר. אוי לנו, אם לא נרחיק מעלינו ידידים כאלה, אוי לעתידו של עמנו, אם אנשים בלתי־מוכשרים, כגון מבעירי הקנאות הזאת, ישיגו אף את ההשפעה הקלה ביותר על המונינו”.

בו בזמן מסר הרצל לפירסום ב“די ואֶלט”, יחד עם הידיעה על ההתנקשות, כתבה מאודיסה על הוועידה בחארקוב, וכן הצהרה של אחדים מצירי הקונגרס הווינאים, שבו נדרשו האדונים, שהצביעו בחארקוב בעד הגשת אוּולטימטום, להסתלק מהמאנדאטים שלהם. כל הצירים, שיסכימו לדרישה זו, נתבקשו לשלוח את הסכמתם למזכירות הקונגרס הציוני, רחוב התורכים 9. תמצית הפרוטוקול של ועידת־חארקוב¹²⁶ פורסמה באחד הגליונות שלאחר זה.

כל דברי־פירסום אלה שימשו אות לסערת התקוממות נגד “הקושרים־הבוגדים”, “הורסי־האחדות”. ברוסיה ובאנגליה נוסדו ועדים להגנת הקונגרס והתנוּעה. מכל צד הגיעוּ מחאות והבעות־אמון. התרגשות עצוּמה עברה בעיתונות הציונית. נדמה היה, כי התנועה התפלגה לשני חלקים, אם גם הרוב היה נגד חארקוב. עוד בראשית ההתרגשות הזאת, שבוּע ימים לאחר פירסום הידיעות על ההתנקשות בנורדאו ועל ועידת חארקוב, הגיעה סוף־סוף המשלחת החארקובית לווינה. הרצל סירב לקבל את חבריה כמשלחת: “ועד־פועל רוסי” אינו קיים כלל, ואין הוּא יכול להכיר במשלחת של גוף, שאיננו קיים. אולם הזמין את החברים כחברי הוועד־הפועל הגדול, שיבקרו באופן פרטי בביתו וישתתפו כאורחים בישיבה של הוועד־הפועל המצוצמם, “לאחר שנקבע בפרוטוקול שאינם מופיעים כשליחים ואין בכוונתם להגיש אולטימאטום” (הרצל במכתבו אל פאסמאניק ביום 7 בינואר 1904). השיחות הפּרטיות והוויכוּח הנרגש בוועד־הפועל המצומצם נתנו אמנם להרצל את האפשרות להכיר ביתר בהירות את המניעים והכּוונות של האופּוזיציה, אך לא שיכנעוּ איש משני הצדדים בצדקתה של עמדת מתנגדו. ריקם כלעוּמת שבאה, שבה המשלחת אל ביתה. הרצל, מנצח למראית־עין, נשאר בווינה ולבו מלא מרירוּת. “אלוהי־ישראל ישמור אותי מלהיות ביום מן הימים תלוי בתנועה”, כתב אל וולפסון, שלא חדל מלבקש דרכים, איך לאַשר להרצל התפטרוּת מן ה“נויאַ פרייאֶ פּראסאָ” ועבודה מלאה בשביל הציונות. “נגד זה אני מרגיש תיעוב שאין להתגבר עליו, ואילולא היה לי תיעוב כזה מאז ומעולם, די היה רק מבט אחד על המשלחת החארקובית, כדי ללמדני עם מי יש לי עסק, השלכתי אותם החוצה ברוב עדינות”… המלחמה נמשכה חריפה ואישית משני הצדדים.

כמו בוויכוּחים שבקונגרס כן גם בפולמוס הזה, שבו נתן בטאונה הרשמי של התנוּעה מקום גם לדעות המתנגדים, לא לקח הרצל עצמו כל חלק. הוּא היה שרוי עתה במצב מיואש יותר ויותר. ככל שביקש להשתחרר מן התוכנית, שעמדה לפלג את ההסתדרות הציונית שנוצרה על־ידו בעמל רב כל־כך, כן קשה היה לו עכשיו לוותר עליה רשמית, בלי להיראות כאילו נכנע למוֹרדים. חוג ידידיו הווינאים, וגם נורדאו, יעצו לו ולחצו עליו, שיפרסם הודעה על כשלון המשא־ומתן, כדי למנוע את הקרע, שאחריו לא יוכל שום צד בפני עצמו להתקיים ולקדם את העבדוה. גרינברג, שהמשיך – אם גם בלי לדווח על כך ברורות – את המשא־ומתן עם הממשלה האנגלית, הודיע כי החוזר אל חברי הוועד־הפועל מ־27 בדצמבר מבוסס על אי־הבנה, דרש לקחת אותו בחזרה ולקבוע מדיניות ברורה ועקיבה. קאוּאָן, בלבו מתנגד לתוכנית אפריקה־המזרחית, היה מרוגז על נטייתו של הרצל לצד רוסיה,ועוד יותר ממנו התרגז על כך זאנגוויל, שנכנס יותר ויותר למסלול של טריטוֹריאליזם טהור. “אלה אומרים, שאני נוהג יותר מדי, ואלה – שאני נוהג פחות מדי”, כתב הרצל ב־13 בינאנואר 1904 אל זאנגוויל, והוסיף מתוך רזיגנאציה, כי תפקיד המנהיג הוא איפוא להחזיר את שיווּי־המשקל “ולהשיג אי־שביעות־רצון ממוזגת של כולם”. על הקשיים הפנימיים האלה נוספה עוד הידיעה מקושטא, כי השגריר הרוסי, שנדרש על־ידי ממשלתו לנקוט צעדים לשם תמיכה בהרצל, העריך פעולה כזאת כיותר מדי קשה וחסרת־סיכויים, ולא עשה משום־כך ולא כלום. הרצל לא אמר נואש ועבד, עבד יום־יום עד כלות הכוחות, חידש נסיון על נסיון, בלי לתת דעתו על גופו, שהלך ונחלש. “השינה נעשית רעה יותר ויותר”, היא ההערה היחידה שרשם על־כך ביומנו.

ב־19 בינואר 1904 נסע הרצל לאיטליה שהה יום אחד בוונציה, ומשם המשיך דרכו לרומא. ב־22 ביאנואר נתקבל לשיחה ממושכת על־ידי מזכיר האפיפיור מארי דאל־ואַל. הוּא הביע התנגדות עקרונית מנקודת המבט של הכּנסיה הקאתולית, אך הבטיח בסוף השיחה לבחון ברצינוּת את שאלת התמיכה בשאיפות הציוניות.¹²⁷ לפי המלצתו נתקבל הרצל ב־25 בינואר על־ידי האפיפיור. האפיפיור האדוק פיוּס העשירי, שבא חצי־שנה לפני זה במקום ליאו השלושה־עשר הלוחם, הצהיר כי לא יוּכל לתמוך בשיבת היהודים לארץ הקדושה, מפני שהם כופרים בעיקר. “אם תבואו לארץ־ישראל ותיישבוּ שם את עמכם, נכין אנחנו כנסיות וכמרים, כדי להביא את כולכם בברית הנצרוּת”.

בין שני הראיונות האלה התקיים ראיון של שעה אצל מלך איטליה. בשיחה הערה, שתנהלה ללא רשמיות יתירה, הראה ויקטור עמנואל השלישי התעניינות אמיתית בציונות ואהדה רבה למנהיגה. את השאלה, באיזו מידה תוכל איטליה להגיש סיוע פוליטי בקושטא, מסר להכרעת מיניסטר־החוץ טיטוני, שקיבל עוד לפני שיחתו עם הרצל אינפורמציה מפורטת מן המלך. טיטוני יבקש לקבל תזכיר, והרצל גם שלח אותו מוינה: טיטוני הבטיח לכתוב לשגריר האיטלקי בקושטא, כי יצטרף לצעדים דיפלומאטיים שייעשו מצד רוסיה, אלא שלרגל עמדתו הנזכרת של השגריר הרוסי, לא הושג על־ידי ההבטחה הזאת דבר של ממש.

יום אחד אחרי השיחה עם טיטוני, ב־27 בינואר 1904, קיבל הרצל דרך וינה את מברקו של גרינברג, כי הממשלה הבריטית, שהמשיך לשאת ולתת אתה, הציעה עכשיו הצעה מוגדרת. במכתב ששלח אחרי־כן הבהיר גרינברג, כי האיזור המוצע (בחבל נאנדי) עולה בטיבו על הקודם והוּא מתאים להתיישבות באמת מידה גדולה. הוּא אינו נמצא אמנם על־יד מסילת הברזל, אבל הוּא קרוב במקום אחד עד כדי מרחק של חמישה מילין בלבד. גרינברג יעץ למהר ולקבל את ההצעה, ולשוח מיד משלחת של חקירה, לפני שיארע שוב משהו בלתי־צפוּי. ההתיישבות עצמה צריכה אחר־כך להיעשות על־ידי חברה מיוּחדת, שתיווסד לשם־כך; על־ידי זה לא תשא התנוּעה הציונית שום אחריות לדבר.

הרצל הגיב על כך באי־רצון גלוּי. הוּא טילגרף ב־3 בפברואר, כי העניין דורש קודם־כול בחינה מדוּקדקת. דומה כי במכתב (שלא נשתמר) בא בטענות על גרינברג, על שניהל את המשא־ומתן בכיווּן זה ולא בכיווּן של תוכנית סיני; שכן גרינברג נימק במכתב מ־8 בפברואר בפרוטרוט את אי־האפשרוּת לנהל מדיניוּת לנהל מדיניוּת אחרת. הרצל הוסיף והיסס. והנה טילרגף גרינברג ב־9 בפברואר, כי מצפים בכל רגע לנפילת הממשלה; הרצל מתבקש לייפות את כוחו לקבלת ההצעה, בהנחה שיבוא לידי הסכם על התנאים, שאם לא כן, חושש הוּא, יהיה הכול אבוד. הוּא ביקש לעשות על־ידי כך את הדבר בלתי־תלוי בחילופי־הממשלה. תחת הלחץ הזה נתן הרצל טלגרפית את ההסכמה המבוקשת. אבל בתגובה להודעותיו הנוספות של גרינברג הבריק הרצל למחרת היום, כי גרינברג לא יעשה שום דבר לפני שיקבל ממנו הוראות בכתב, שהוּא חשב לשלוח יום אחרי־כן. הוראה זו באה במאוחר. עדו בערב, אור ליום 10 בפברואר, מסר גרינברג את ההסכמה העקרונית למשרד־החוץ.

כך היה הרצל, שכבר קיווה כי יוכל להשתמש בתוכנית מזרח־אפריקה כבמשען מדיני בלבד, קשור שוב אל התוכנית כמציאות פוליטית־ממשית. הידידים בלונדון דרשו במפגיע להרכיב בהקדם האפשרי את המשלחת ולקחת בחזרה את החוזר המטעה, שלפיו כאילו ביטלה הממשלה את הצעתה; בעולם הציוני נמשכה ההיאבקות מסביב לבעיה; בוועד־הפועל המצומצם, שלפניו הביא הרצל ב־10 בפברואר (לאחר ששלח את מברק ההסכמה לגרינברג) את התוכנית, נתחלקו הדעות, אם ההצעה מזדהה עקרונית עם זו שהוגשה לקונגרס, ואם היה איפוא הרצל רשאי לקבל אותה. הקרע, שעליו כתב עוד לפני חודשיים כי הוא עובר בלבו, הלך והעמיק. האם יראה ללא־מעשה, איך יצירתו מתפוררת, משום שגאוותו אינה נותנת לו ללכת לקראת מתנגדיו? מלחמה עזה התחוללה בוודאי בנפשוֹ בשבוּעות האלה. הוּא ידע כי חייו קרבים לקצם; האם יגמור אותם כאיש שהרס את מפעלו, שהרס את עניינו של העם היהוּדי, שלו הרי הקדיש עצמו מאז התעורר לתעודת חייו? יוֹרק־שטיינר, שביקר את הרצל באותם הימים – ולא רק הוא – נדהם בראותו כמה נשתנה מראהו עם נסיונות־הסבל של החודשים האחרונים, ובייחוד של השבוּעות האחרונים מאז נסיעתו לאיטליה. “קומתו ההדורה היתה כפופה, פניו מוצהבים ,העינים,זו האספקלריה של נשמתו העדינה, עכורות, הפה מעוקם כמו בכאב”. כך, כבר צועד כמעט אלי־קבר, החליט הרצל להציל את מפעלו, לפני שיאחר את המועד, ולהושיט את ידו למתנגדיו לשם הבנה והתפייסות. בסוף פברואר 1904 הזמין את הוועד־הפועל הגדול למושב בווינה, שיתחיל ב־11 באפריל.

*

“החלטתי בנפשי”, התחיל את נאום־הפתיחה שלו,¹²⁸ “לדבר אליכם רק דברי־שלום. יודע אני איזה אי־שקט קיים בקרב המוני הציונים שלנוּ, היקרים, הנאמנים והמסוּרים בכל העולם וּבייחוּד ברוסה; באיזו חרדת־ציפייה הם צופים מול פני דיוּנים אלה, איך הם חוששים כי יוזק להתחלות האלה של אירגון לאוּמי, שנוצר בעמל רב כל־כך לשם הגשמת מפעלנו הלאוּמי. אשר לי, הרי אין בי כל עקשנוּת, וכל שנעשה נגדי באופן אישי – אני מעביר על כך את הספוג, – אני שוכח מה שפעלו האדונים נגדי ואיני רוצה לומר על כך מלה אחת. אבל אני חייב להתעורר במידה מסויימת, כשהדבר נוגע בשמירה על קיום הסתדרוּתנו, בביצוע עבודתנו, בהבטחת אחדוּתנוּ וּבמילוּי התפקידים, שעליהם התחייבנוּ בקונגרס על־ידי קבלת המאנדאטים שלנו”. כאן חזר על האירועים שאירעו בקונגרס ולאחריו, הזכיר את היסוסם של אישים אחדים, את התייעצותו המוּקדמת עם הוועד־הפועל הגדול, אם צריך להביא בכלל את הצעת הממשלה הבריטית לפני הקונגרס. “עמדתי האישית שלי היתה ומוסיפה להיות, שאין אנוּ רשאים לדחות סתם הצעה כזאת, להשליך אותה מעל השולחן, בלי לשאול תחילה את העם, אם הוּא רוצה בכך או לא. לא אכנה הצעה זו במלה “מקלט־לילה”, שעוררה התנגדות מרובה כל־כך, אלא אומר: זוהי פת־לחם. אני, שיש לי אולי עוגה לאכול, שבכל אופן יש לי לחמי שלי, אין לי הרשות לדחות אותה פרוסת־לחם המוצעת לעניים, מפני שאני אינני רוצה בה, או מפני שאינני צריך לה. אהיה אולי מוקסם ונלהב מזה, אם אפילו מתוך המצוּקה ומתוך הרעב יענו: ‘לא, אין אנו רוצים בלחם הזה’. אבל לשאוֹל את השאלה הזאת אני חייב. זוהי אמוּנתי, שהיתה זאת וּמוסיפה להיות חובתנוּ, ובדעתי זו אני דבק, ובקו זה, שאני חושב אותו כשר בהחלט ורחוק מלהיות אוטוקראטי או שרירותי, אלא כולו דימוקראטי ומצודק, – בקו זה אני מוסיף להחזיק”.

בקונגרס לא היתה מציאותה של אופוזיציה חזקה וגם פרישתה עושה עליו אלא רושם חלש בלבד; “שכּן, רבותי, בעיר הזאת וינה ניתקתי עצמי יום אחד מכל סביבת־חיי, מל מכרי וכל ידידי, וכאיש בודד יצאתי להילחם למען העניין שחשבתי אותו לנכון. אין לי דרישה לרוב, אינני צריך לרוב. מה שאני צריך הוא רק זה, שאהיה שלם עם אמונתי. אז אהיה מרוצה, אפילו כלב לא יקח ממני פרוסת־לחם”. הוּא נזדעזע רק, כשהבחין בחרדה אמיתית ובדעה כי הוא הסתלק מארץ־ישראל. משום כך הלך אל אומרי־הלאו ודיבר עמהם כעם אחים, שצערם נגע עד לבו. בנאום־הסיום שלו שוב ניסה להרגיע, והוּא קיווה, כי הבינו אותו, וכי המנהיגים יבהירו למצדדיהם את הדבר לאשורו; הרי לא על אפריקה המזרחית היה הדיון,אלא על בחינת ההצעה האנגלית ועל הכנת האפשרות להכרעה עניינית. “ואולם באמון הזה שלי אל חברי נתאכזבתי קשה”. מיד לאחר הקונגרס התחילה תעמולה חזקה נגדו, בייחוד בגלל נסיעתו המוצלחת לרוסיה, אם כי יצא לנסיעה זו על־פי בקשת הציונים הרוסיים.משום־כך הראה לפרופסור בלקובסקי את מכתבו לפלאֶוואֶ מיום 5 בספטמבר (שקראו עתה לפני הנוכחים) ונתן לו את כל הביאורים האפשריים. בסמכותה של מועצת חארקוב אין הוא מכיר. הוועד־הפועל המצומצם יחזיק בהחלטות שנתקבלו בקונגרס.

עם זאת יכול היה להודיע, כי הוועד־הפועל המצומצם עשה את כל האפשר למען ארץ־ישראל. רק שבועות מעטים לפני היישבה שלח את ד"ר ל. כהן ואת ליבוֹנטין לאיזט־ביי בקושטא. אך המשא־ומתן לא הביא לידי שום תוצאות. עוד יחזור אל עניין זה אחר כך. אבל כבר עתה ברצונו לקבוע, “כי בשקידתנוּ למען ארץ־ישרא אין אנו זקוקים להוראה משום אדם. אלא שוקדים אנו גם על דבר אחר, והוּא להקים מחדש את האחדות ולשמור בסדר את הסתדרוּתנוּ, אם הדבר אפשרי מבלי להקריב את הכרתנו ובלי לזלזל בחובתנו”. תנאי קודם לכך הוא, כי האופוזיציה תכיר, שהחלטות הקונגרס יחייבו גם אותה. הוּא הזכיר בסוף נאומו את הסיפור על שתי הנשים, שבאו לפני שלמה: “זו שרצתה בקריעת הילד לשניים, היא לא היתה האֵם הנכונה, לא היתה האם האמיתית”.

שני ימים ארך הוויכוּח הנרגש, שבו נתבררו כל הנימוקים העקרוניים והמעשיים בעד ונגד. היוּ התקפות חריפות, האשמות כבדות הרצל השיב באורך־רוּח ללא־גבול. “אני חזק מכם”, אמר פעם בוויכוח, “לכן אני נוטה לפיוס”. בנאום ארוך נעל את הוויכוח ב־12 באפריל בערב. הוּא נכנס בווכיוח עם טענות מתנגדיו וגינה שנית את הפרוטוקול החארקוֹבי. למלחמה באמצעים לויאליים אין לו כל התנגדות. בקונגרס הבא לא יפעיל שום לחץ לטובת מזרח־אפריקה, הוּא רק רוצה, כי על יסוד העובדות יבוא לידי ביטוּי רצונו האמיתי של העם. אם מעמידים את ההנהלה כצד שכנגד לעומת ההסתדרות, הרי עליו לומר כי ההסתדרות הציונית כשלעצמה אינה יכולה לעשות ולא כלום לשם השגת ארץ־ישראל; היא יכולה ליצור את הכוח ולגייס את האמצעים הנחוצים לשם ביצוע, אבל רק הנהגה יכולה לנצל כל הזדמנות מדינית ולחתור אל המטרה. “כששואלים אותי עתה, אם אני רוצה את ציון, אוכל להשיב על כך רק במלה האחת: בוודאי! בכל כוחי אני עמל לכך, אולי זה הוא ויתוּר גדול מצדי, כשאני אומר זאת. אולם אני מאמין, כי במעמדי אינני רשאי לדעת רגישוּת, ואף־על־פי שאין אני חושב לנכון, כשאתם דורשים ממני הצהרה כזאת הרי אני אומר לכם מה שאמרתי תמיד: רק זאת אני רוצה, רק את ציון אני רוצה, וחברי יודעים, כי נעשים כיום דברים רבים מאוד למען ארץ ישראל…”

“אנוּ רוצים”, אמר בפנותו לאוסישקין, “בעליית הציונות, ואנו רוצים כי הציונוּת תהיה נציגוּתו של העם. מדוע רוצים אנו בזה? משום שאנו מאמינים, כי לשם השגת המטרה הגדולה אנו זקוקים לכוח גדול, וכי הכוח הגדול הזה לא יימצא באגודה כיתתית. זה היה לכם עוד לפני עשרים שנה. אתם אומרים: אנחנו היינו ציונים עוד לפני עשרים ועשרים־וחמש שנה. דבר זה אתם טוענים כנגדי, דבר זה אתם אומרים תמיד. אכן, מה אתם מוכיחים בכך? מה יכולתם לעשות, כל זמן שלא היתה לכם הנוסחה הזאת, כל זמן שלא היתה לכם הציונות המדינית. חייתם בתוך חוּגים קטנים והתאספתם בחדרים קטנים ואספתם כסף. כוונתכם היתה נהדרת, האידיאליזם שלכם היה נעלה מכל ספק. אבל לא יכולתם לעשות כלום, משום שלא ידעתם את הדרך, והיא ארגונו של העם, והמכשיר הוא הקונגרס. על כן חייבים אתם לקבל את דינו גם אם אתם מלאי חימה על ההחלטות”.¹²⁹

באו והאשימו אותו, שכיוונים שונים בתנוּעה טוענים כי שלהם הוא, וביקשו לומר בזה, כי בעורמה דיפלומאטית יודע הוּא להתחבב אל כל מקום, ודרשו שיסיר את המסכה מעל פניו. “והאם עוד לא נתתם דעתכם על כך, שיש לי ידידים בציונוּת בכל מקום… ידידים בכל הגוונים של האמונה?… האם יודעים אתם, מניין זה בא? מפני שאני אומר לכולם בדיוק רק מה שאני רוצה באמת, מפני שאני עומד, כדי לומר זאת במלה אחת, על היסוד הלאוּמי של תנוּעתנו, למן ריינס ועד זאנגוויל וסירקין”.

לאפריקה המזרחית לא ילך, אף שכבר חשדו בו, כי הוּא שואף להיות משנה־למלך באוגאנדה. אצל כל המדינות השתדל לטובת ארץ־ישראל. ואף־על־פי־כן, אילו הלך לאוגנדה, לא יכול היה איש לטעון כנגדו, כי הפר אימונים לציונות. שכן כ“איש־מדינת־יהודים”¹³⁰ הצגתי את עצמי לפניכם. מסרתי לכם את כרטיסי: הרצל, איש־מדינת־יהודים. במרוצת זמננו למדתי הרבה מאוד, הכרתי יהודים הרבה – זה היה לעתים תענוג. אבל, רבותי, גם נוכחתי לדעת, כי הפתרון בשבילנו הוּא רק בארץ־ישראל… אם אני אומר לכם כיום: ‘נעשיתי ציוני ונשארתי ציוני, וכל שאיפותי מכוונות לארץ־ישראל’ – הרי יש לכם כל היסוד להאמין לי".

“יש לי,רבותי, לסלוח לכם לא־מעט”, סיים את נאומו, “כי אשמתם בפני לא־מעט. אולם ברצוני לעבור על־כך. עשו רק – איני דורש דבר אחר – את חובתכם כציונים מאורגנים, בלי לאנוס את השקפותיכם. הילחמו כל כמה שאתם רוצים, השתדלו להשיג רוב בקונגרס, אבל לא מתוך אמצעי התנועה נגד התנועה, אלא בסגולותיכם האישיות. אם תגייסו נגדי רוב קולות, מפלגה, אכיר לכם טובה, אבל רק בתנאי האחד, שתשיגו את הרוב, שאם לא כן, הרי תהיה לי רק עגמת־הנפש. אבל אני יועץ לכם, שקטו וקבלו עליכם את מרותן של החלטות־הקונגרס, כפי שצריכים לעשות כל שאר האדונים. שכן עד עתה לא ניהלתי את המערכה נגדכם. אם תצאו לאחר הישיבה הזאת של הוועד הפועל ותעשו תעמולה נגד הקונגרס, אעשה אני תעמולה נגדכם, ואני מבטיחכם שידכם תהיה על התחתונה. אני אומר, כי הצעת־פיוס זו, טרחה זו שטרחתי לדבר אתכם ואמרתי לכם הרבה יותר ממה שהיה מתיישב עם כבודי, – כל זה לא עשיתי משום שאני חושש חשש כלשהו מפני המערכה. יש לנו רוב עצום. אך איני רוצה לומר בחוץ מה שאני אומר כאן .אני רוצה שתלכוּ לביתכם ותאמרו, קיבלנוּ הסברים מרגיעים; אנוּ יודעים, כי האֶכּסאֶקוּטיבה עובדת, ואנו יודעים מה היא רוצה. אל תסתכלו בבית המותחל והגמור־למחצה, אלא חכו עד שישלם,והוסיפו לתת אמון באנשים, שלהם נתתם אותו עד עכשיו ושלא עשו כלום כדי לקפח את האמון הזה”.

מאמציו של הרצל ושל הנוטים־להבנה בשני המחנות הוכתרו בהצלחה. כמעט פה־אחד נתקבלה רזולוציה של פיוס. “הוועד־הפועל הגדול”, נאמר בהחלטה זו, “מקבל בסיפוק לידיעתו את ההשתדלויות המתמידות של הוועד־הפועל המצוּמצם למען ארץ־ישראל. הוועד־הפועל הגדול מניח, כי הוועד־הפועל המצוּמצם ידאג, ברוּח ההחלטות של הקונגרס השישי, למשלוח ועדת־החקירה לאפריקה המזרחית. אך הואיל ועל שאלת ההתיישבות באפריקה המזרחית יצטרך רק הקונגרס השביעי להכריע, יימשך גם להבא באופן חופשי הוויכוּח סביב לשאלה זו, כמו בשאר השאלות, בהתאם לנוהג עד עתה”.

“נוסף על כך בירר וסילק הוועד־הפועל הגדול, אחרי דיון יסודי, את אי־ההבנות, שנוצרוּ על־ידי הפולמוס, שהתנהל בחודשים האחרונים מכל הצדדים בחריפות גדולה מדי והפריע לעבודה בתנועתנו”.

כהשלמה נתקבלה הצעת־החלטה של הוועד־הפועל המצומצם, שלפיה יתנהל אמנם הבירור העקרוני של הצעת אפריקה המזרחית אופן חופשי, אבל צריך יהיה להימנע מכל התקפות אישיות.

עוד שלושה ימים כמעט נמשך אחר־כך הוויכוּח בשאלות אחרות, כגון הקרן הקיימת, שנוספה עליה המוסד ל“תרומות עצי־זית”, העבודה של הוועדה הארץ־ישראלית, שבה טען הרצל בזכות הקמת משק קואופרטיבי לדוגמא לפי הצעותיו של פראנץ אופנהיימר, ובשאלות קטנות אחרות. צ’לנוב נשא את נאום הנעילה: “אני מאושר”, אמר, “שעל־ידי הבהרותיו של ד”ר הרצל השתכנעתי, כי הוועד־הפועל ונשיאו משתדלים לעבוד בארץ־ישראל לפי תוכנית, במרץ ובתבונה. נוכל עכשיו לנסוע בשקט הביתה, כדי לגשת שוב לעבודתנו ברוח מחודשת". עוד לא הכול הובהר, אך תקוותו אתו, כי זה ייעשה עד הפגישה הבאה. הוּא הגיש את ההצעה, להביע אמון מלא לוועד־הפועל המצומצם. ההצעה נתקבלה בתשואות של הסכמה. אחר־כך נעל הרצל את הישיבה, בהעירו כי הוּא מודה לא בשמו הוּא ולא בשם הוועד־הפועל המצומצם, אלא בשם התנוּעה כולה. “אני מקווה, כי בפגישתנו הבאה נוכל למסור זה לזה דין־וחשבון על התקדמות משמחת בתנועתנו”.

*

ועידת־ההתפייסות היתה מפעלו הגדול האחרון של הרצל, מבחינה אנושית אולי המפעל הגדול ביותר שביצע. אבל היא גם הכריעה אותו. לפני התחלת הישיבה של הוועד־הפועל הבהיל את ידידיו במראהו החיצוני. במרץ המיוּחד לו התאושש, מועטים מבין המשתתפים שיערו את מצבו האמיתי, באיזו התאמצות עלוּ לו הדיוּנים. כשנסתיימוּ, לא שם לב לעייפותו. הוּא עשה הכנות לנסוע בתחילת מאי לפאריס וללונדון, כדי להשיג את מימון ההוצאות של המשלחת. הוּא התקשר לשם־כך עם הממן והנדבן יעקב שיף מניוּ־ּיורק. ב־30 באפריל היתה לו שיח העם שר־החוץ האוסטרי, גראף גוֹלוּחוֹבסקי, שהראה התעניינות רצינית בציונות ויעץ להרצל, שישתדל להשיג את הסכמת אונגריה וישאף לכך, כי אנגליה תעמוד בראש הפעוּלה למען הציונות ומטרותיה בארץ־ישראל. הוּא ישמח לקבל את הרצל שנית במאוחר יותר.

הוּא לא הגיע עוד לכך, הוּא לא נסע עוד לפּאריס, גם תוכניות רבות אחרות נשארו ללא ביצוע. שכן מיד לאחר הראיון קבעה מועצת־רופאים שינוּי מדאיג מאוד של שריר־הלב ופקדה עליו ללכת לריפוי של שישה שבוּעוֹת לְפְרַנְצֶסְבַּד. הרצל ידע היטב מה מצבו. אל אמו, שׁהסתיר ממנה תמיד את קשי־מחלתו, כתב מכתבים מרגיעים של מה בכך, הוא כבר מרגיש עצמו הרבה יותר טוב, הוא נהנה מן המנוחה הגמורה ללא־מחשבה ומן השיעמום שלא־יתואר. הוּא מבקש לנוח זמן־מה ממלכים, מאפיפיורים, ממיניסטרים, מפוליטיקה ומעיתונים. אבל אל וולפסון כתב ב־6 במאי 1904: “אני מקבל כאן ריפוי־הלב. אמי אינה יודעת על זה מאומה, וחושבת שאני כאן רק לשם מנוחה”. ובלי מעבר בא אחר־כך המשפט המוזר: “אל תעשו שטוּיות בשעה שאהיה מת”. שלושה ימים אחרי־כן, ב־9 במאי, אמר לקצנלסון, שחזר אליו מלונדון, בה ניהל משא־ומתן עם יעקב שיף, – לאחר התקפה חזקה של חולשת־לב: “למה נרמה את עצמנו, אני אחרי הצלצול השלישי. אינני פחדן ואני צופה במנוחה לקראת המוות, ובייחוּד שלא ביליתי את שנות חיי האחרונות ללא תועלת. הרי לא הייתי משרת גרוע יותר מדי של התנוּעה, האם אין אתה סבור כך”? וכשביקש קצנלסון להטות את השיחה לעניין אחר, הוסיף הרצל: “אין לנוּ פנאי להתלוצץ, זוהי אמת מרה”.

כצנלסון שוחח אתו על תוצאות נסיעתו: שיף נכון לתמוך בסידור הלוואה לרוסיה, בתנאי שרוסיה תעשה דבר־מה לטובת היהוּדים. קצנלסון צריך היה עתה למסור לפלאֶוואֶ על מצב הדברים בשמו של הרצל, ולנסוע למחרת היום לפני־הצהרים. כפי שנדברו ביניהם, לקח אותו הרצל בבוקר למחרת להליכה משותפת אל המעיין. בידו היה כתב־יד עבה, תזכיר לצורך נסיעתו של קצנלסון לפטרסבורג. נתברר, שהרצל בילה את כל הלילה על־יד שולחן הכתיבה. “כך אתה רוצה להבריא? האם זהו ריפוּי”? שאל קצנלסון בטוֹן של תוכחה. “כן, ידידי”, ענה הרצל, “הן ראית אתמול, אין לנו לאבד זמן. השבוּעות או הימים האחרונים – עלינו למהר…” וזאת לא היתה עבודתו היחידה. הוּא כתב מכתבים רבים אל ידידים ואנשי־מדינה, לאיטליה, לווינה, לרוסיה. בדין־וחשבון אל יעקב שיף נפסק ב־16 במאי פתאום היומן…

הריפוי בְּפְרַנְצֶנְסְבַּד לא הועיל, מצבו הורע, הוּא חזר לווינה. גם השּׁכיבה בבית לא הביאה הטבה ניכרת. ב־3 ביוני נסע עם אשׁתו ועם קְרֶמֶנֶצְקִי לאָדלאַך ליד הזֵמֶרִינְג. הוּא יודע, כי זוֹ היא נסיעתו האחרונה. על המכתבים שבשולחן־הכתיבה שלו הוּא פורש לפני נסיעתו גליון־נייר, ועליו כתובות המלים: In the midst of life there is death.¹³¹ אך נראה היה תחילה, כי אוויר־ההרים הצח והטיפּוּל המסוּר של אשתו השפּיעוּ עליו לטובה, ומצבו הוטב. עוד פעם קיווּ מקורביו וקיווה הוּא עצמו, כי תבוא הצלה. אחר־כך נתגלו פתאום הפרעות חדשות וקשות בפעולת הלב, הוּא סבל מקוצר־נשימה. שוב הצליח גופו להתגבר. יכול היה אפילוּ לקום ולטייל בגן. עוד ב־30 ביוני טילגרפו בשמו לגוסטאב ג. כהן בהאמבורג, שהחליט לנסוע למקום המרפא בְּלַנְקֶנְאֵיזֶה שׁליד הים הצפוני. ידידיו בווינה כבר חיכו לבואו למחרת היום. אך הנה הגיעה בצהריים מברק לאוסקאר מארמוֹרק, שיבוא עם שני רופאים לאָדלאַך, מצבו של הרצל הורע על־ידי שיעול מציק. מועצת־הרופאים – הרופא־המטפל ד“ר קונריד, רופא־הבית ד”ר בּוֹנדי וידידו של הרצל הדוצנט ד“ר זינגר – מצאו דלקת הסימפונות. הלילה היה קשה, חום וחוסר־נשימה. הרצל היה מהרהר על המוות, בפיליטונים רבים, ב”אלטנוילאנד", ביומנים, וגם לפני ידידים דיבר על כך. תמיד תיאר לעצמו את המוות כגלישה איטית וּשְׁלֵוָה אל חוסר־התוֹדעה. המציאות היתה אחרת. “תמיד האמנתי”, אמר “שאני יודע אימה וזוועה מה הן. ואולם כל זה, מה שישנו ומה שאדם יכול לתאר לעצמו, כמשחק־ילדים הוא לעומת הנוראה שבאימות, לעומת הרעב לאוויר”. מפעם לפעם שקע בתנומה לחצי־שעה, מיוגע עד כלות הכוחות על־ידי שיעול נורא, שנתלוותה אליו רקיקת־דם. פתאום התרומם, ישב בעינים פקוחות לרווחה, כשגופו העליון מתוח, היכה בידו הימנית על השמיכה, כאילו היה מניף את פטיש־הנשיא בקונגרס, וקרא בקול צלול: Ad loca! Ad Loca! – למקומותיכם!

בשבת בבוקר דרש הרצל שיקראו לאמו, שעד אז אסור היה להודיע לה על מצבו, וגם לשני ילדיו הקטנים; בתו הבכירה פאולינה כבר היתה באָדלאַך זה שׁבועות אחדים. להֶכְלֶר הנאמן, נביאו, עוזרו וידידו, שׁהורשׁה לבקרו, אמר: “דרוש בשמי לשלום כולם, ואמור להם כי נתתי את דם־לבי בעד עמי”. אחרי הצהריים הלכה התרגשותו וגברה, לא פסק מלבקש שיביאו אליו את אמו ואת ילדיו מיד לאחר שיגיעו למקום. “כן, רייך חביבי”, אמר אל מזכיר משׂרד־הקונגרס, שׁהחליף את ד"ר וֶרְנֶר על־יד מיטתו, “עוד מעט ותהיה לך עבודה רבה. עוד מעט תצטרך לכנס קונגרס”.

ביום הראשון בבוקר, בשלושה ביולי, הורע מצבו עוד יותר. בצד השמאלי של הריאה נתגלתה דלקת, הופיעו סימנים של חולשת־הלב ואפיסת־הכוחות. בלא הפסק דרש, שייעשה הכול כדי לשמור על חייו עד שיראה עוד פעם את אמו. פעם אחת התרומם כמו קיסר על הכרים המקומטים, הצביע על הסטודנטים, שעמדו במשמר על־יד דלתו, ואמר בקול חגיגי לד"ר זינגר: “אנשים נהדרים וטובים הם, בני־עמי! תראה, הם עתידים להיכנס לארץ־מולדתם”!

סוף־סוף, בצהרים, באה האם. הרצל, שד"ר ואֶרנר ראה אותו רק רגעים אחדים לפני־כן במצב של חוסר־נשימה קשה, כפוף וכמעט שבור, הזדקף במיטתו בשעה שנכנסה, עיניו פקוחות לרווחה, הושיט לקראתה את ידיו ואמר בקול שקט: “זה יפה, אמא אהובה, שאת כבר פה. מראה־פניך טוב. מראה פני איננו כל כך טוב,אבל זה יחלוף מהר”! הוּא נשק לה, לאם, והיא שלטה בעצמה ועודדה אותו. כשבאו שני הילדים הקטנים,האנס וטרודה, היה כמעט עליז. כעבור חמש דקות שילח מעליו את האם ואת הילדים. אחר־כך נשתקע, מיוגע עד כלות הכוחות.

אחרי־הצהריים הרגיש עצמו שוב קצת יותר טוב, זמן־מה היתה אשתו על־ידו, אמו יכלה שוב לבקר אותו, וגם הידידים מארמורק וקרמנצקי. אחרי־כן אמר: “ועכשׁיו חֲבִיבַי, הניחו אותי לבדי”. בשׁעה חמשׁ שׁמע ד"ר ואֶרנר, שפנה לרגע הצדה להכין זריקה, אנחה עמוקה. כשמיהר להסב את פניו, ראה את ראשו של הרצל נופל על חזהו.

הוּא היה מת.

 

פרק חמישה־עשר: סיום    🔗

מותו של הרצל הכּה את לב הכּול בתדהמה. ידעוּ אמנם כי בריאוּתו רופפת, אבל רק למעטים ידוּע היה כל כובד מחלתו, וגם אלה התקוממוּ עד הרגע האחרון נגד הרעיון, כי אכן כבר נחתך גזר־הדין ללא עירעור. ואילוּ למרוחקים יותר באה הבּשׂורה האיוּמה כאפתעת פתאום: זקיפוּת־קומתו כלפי־חוּץ, שלא אבדה ממנוּ עד הימים האחרונים, התעתה את לב הרבים מלהכיר נכונה את מצבו האמיתי. ייתכן מאוד כי המלחמה מסביב לתוכנית של אפריקה המזרחית היתה מתנהלת בצוּרה פחות חריפה וּפוגעת, אילוּ ידעוּ את מצב בריאוּתו לאשוּרו. “לעם ישראל”, קונן שמריהוּ לוין בהספּד הגדול, שנערך בווינה באוּלם ‘אגוּדת המוּזיקה’, “נודע לאסונו במאוחר מדי על לבו החולה של מנהיגו”. וגדול שבעתיים היה עתה הכּאב. הידידים והאחראים לתנוּעה היה להם הרושם הראשון, שנפל הכוח האנושי והציוני שאין לו תמוּרה – הכוח שידע ללכּד את כוּלם, וּבמידה גדולה יותר משהבהירוּ לעצמם עד אז רוּבּם. בתפוּצות ישראל שבארצות מזרח־אירופּה היה האבל גדול כאבל החוּרבן. בלתי־צפוּיים בעוצמתם היוּ ההד והצער בכל העולם. אל המשפּחה, אל הוועד הפועל הציוני, אל מערכת “די ואֶלט” ואל מערכת “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ” (שהזכירה עתה בשוּרות אחדות גם את מפעלו הציוני של הרצל, שעברה עליו עד אז בשתיקה גמוּרה) נתקבלוּ מאות טלגרמות, איגרות וּמגילות, למן ההשתתפוּת־בצער הפּשוּטה ועד לדברי־הערכה והוקרה מפורטים, שירי־אבל וניגוּנים. העיתונוּת הכללית בכל העולם פירסמה הספּדים, והעיתונוּת היהוּדית, ואף זו שהתנגדה לדעותיו של הרצל, הביאה דברי־הערכה מפורטים; העיתונוּת הציונית הוסיפה על־כך תעוּדות וסיפוּרים על מהלך חייו, והתחילה לקבוע וּלהעריך את מקומו וּמעמדו בתולדות התנוּעה הציונית והעם היהוּדי.

בצוואתו משנת 1900 ובזו האחרונה מ־5 במארס 1903 ביקש הרצל “לווייה של המעמד העני־ביותר, לא נאוּמים ולא פּרחים”. בתוך ארון של מתכת ציווה לשים אותו על־יד אביו, ברצונו “לשכב שם עד שיעביר העם היהודי את גוּפי לארץ־ישראל”. לפיכך היתה הלוויה ללא כל קישוּט חיצוני. מאחרי מרכבת־הלוויה הפּשוּטה נסעוּ בכרכרות רק הנשים מבּנות המשפּחה, כל שאר המלווים הלכוּ כוּלם ברגל, על אף החום הגדול של שרב־הקיץ. ואיזו תהלוּכה היתה זו, שנמשכה מדירתו של הרצל ברחוב הייצינגאֶר, דרך רחוב קוֹטיג', רחוב פּרינץ אוֹיגאֶן, לפני הטירקאֶנשאַַנצאֶ עד לבית־הקברות הדאֶבּלינגי. בין ווֹלפסוֹן ורייכנפלד, שאותם מינה הרצל, יחד עם קְרֶמֶנֶצקי וקאַוּאֶן למבצעי הצוואה ולאפוטרופסים, הלך בנו של הרצל, האנס בן הי“ג; אחריהם באוּ חברי הוועד־הפועל וציונים נודעים אחרים, המו”ל וחברי המערכת של “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, אישים מעולם הספרוּת והעיתונוּת, מדינאים, הֶכְלֶר הנאמן, באי־כוח הקהילה היהודית ומוסדות יהודיים אחרים בווינה, אחריהם משלחות הציונים מווינה, מכל ערי אוסטריה, מכל ארצות אירופּה, מאנגליה, גרמניה, צרפת, שווייץ, רוסיה, פולין, רומניה ובולגריה, ואחריהם רבים־רבים שבאוּ בשליחוּת של לבם בלבד, צעירים וּזקנים, חופשיים וחרדים, סוציאליסטים, אתיאיסטים, אנשים פּשוּטים ורמי־מעלה, מחנה גדול מאוד – ההודעה של “די ואֶלט” מדברת על ששת אלפים איש. לוויה כזאת לא נערכה עד אז מעולם ליהודי. ומשהורד הארון אל הקבר וּווֹלפסון סיים את שבוּעת־האמוּנים שלו באותו פסוּק, שהרצל אמר אותו בנעילת הקונגרס הששי: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”, ומשקרא האנס בקולו הילדותי הרך את הקדיש, עלתה בכייה והתייפּחוּת מתוך קהל הנאספים. דומה היה, היהוּדים אבלים על מות אביהם.

מותו של הרצל לימד רבים לדעת נכוחה, מי היה הרצל. הם למדוּ זאת מתוך החלל הריק שנפער פתאום, מתוך האהבה וההערצה שבאוּ עתה לידי ביטוּי עממי בכל העולם. כי אמנם, המון בית ישראל תפשֹ וידע את הרצל ידיעה עמוּקה מן הרגע הראשון. לא רק המקורב־המרוחק שבמראהוּ וּבמַהוּתו הוּא שמשך את הלבבות, לא רק אותם הניגוּדים המוּפלאים, שבאוּ בו לידי מזיגה מיוּחדת במינה: יראת־הרוממוּת שבהופעתו, המלכוּתי והענוותני כאחת; הלבביוּת המושכת עם ההתאפּקות הגאה; הרוך והמרץ, שהיוּ שוכנים זה בצד זה; האומץ שהפיח בלבבות, והעצבוּת ששכנה בעינים היהוּדיות העמוּקות; הקפידה האירופית במלבוּשים וּבחיצוניוּת והזקן האשוּרי השחור; גילוּי־הלב והבהירוּת שבדיבוּרו, שהיוּ משאירים עם זה משהוּ מאחריהם כמעוּלף־סוד; הפּשטוּת שבברירת־המלים והפּאתוס שכּל פּסוּק היה חדוּר בו; הסיגנון הטבעי שבתנוּעותיו – לא התכוּנות המנוּגדות־המאוּחדות האלה בלבד הם שהקסימוּ את ההמונים היהוּדיים. העם חש את אהבתו הגדולה, את טוב־לבו, את הדאגה הנאמנה שדאג לו, את ההקרבה שבה עבד למענו. כל זה, בתוספת קווי־אופי מיוּחדים מתוך אגדות, שנוצרו עליו ומסביבו, וּמתוך סיפּוּרים על פגישותיו עם מיניסטרים, נסיכים, מלכים וקיסרים, יצרוּ בתוך ההמונים את התמוּנה, שעוד בחייו של הרצל התרחקה יותר ויותר מן המציאוּת. ההמונים עיצבוּ את דמוּתו לפי מתכּונת כיסוּפיהם, בשבילם היה הרצל מלך, משיח, משיח בן־דוד, שיוציאם מאפלה וּמעוני ועבדוּת אל האור ואל החופש, ויביאם אל ארץ געגוּעיהם ותקווֹתיהם.

זאת ראה בבהירוּת יתירה אחד־העם. כל זמן שהרצל חי, נלחם אחד־העם נגד פּעוּלה משיחית זו, שראה אותה כתוצאה מן “הדיפּלוֹמאטיה” של הרצל, והוּא גינה אותה ולגלג עליה; ואילוּ עתה, מיד לאחר מותו של הרצל, הטעים מתוך חיוּב דווקא פּעוּלה זו (בהקדמה לכרך השלישי של מאמריו, שבּו כינס את רשימותיו הקטנות והעוקצניות, שהופיעוּ במשך השנים ב“ילקוּט קטן” של הירחון “השלוח” והיוּ מכוּונות ברוּבן נגד שיטתו של הרצל). הוּא אינו מאמין בקיוּם מפעלו של הרצל, בהמשכה והצלחתה של הציונוּת כתנוּעה מדינית, הוּא שולל כמקודם את השקפותיו של הרצל. הוּא סבוּר, שבמקום תורתו של הרצל והציפּיה לפתרון מהיר של שאלת־היהוּדים בדרך מדינית, תלך ותתפשט לאט־לאט אותה ההכרה הלאוּמית והמוּסרית, שלא חדל הוּא עצמו להטיף לה כל הימים. ואוּלם להתפּשטוּת הרעיון הזה, שהוּא בעיניו הרעיון האמיתי האחד, תהיה דמוּתו המואצלת של המנהיג המת לכוח מניע גדול, פעוּלתו של הרצל המת במוּבן זה תהיה אוּלי גדולה מזו של החי. שכּן דמוּתו תלך ותגדל בדמיונו של העם, עד שתהיה לדמוּת האידיאלית של העם, המגשמת בתוכה את געגועיו לחירוּת, לגאון ולגדוּלה, בזוהר ללא־כתם. “הרצל האיש החי – אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו וּמעשיו… אבל הרצל הציוּר האידיאלי, כמו שהולך ונברא עתה ברוּח העם – מה נהדר יהיה מראהוּ וּמה רב יהיה כוחו לחזור וּלהשפיע על רוּח העם עצמו, לטהרו מחלאת הגלוּת, לעורר בו רגש הכבוד הלאוּמי וּלחזק שאיפותיו לחיים לאוּמיים אמיתיים!.. אם גדולים מעשי הרצל, שנתן לנוּ את הקונגרס, את האורגניזציה, את הבאנק ואת הקרן הלאוּמית, אי־אפשר עוד לדעת… אבל דבר אחד נתן לנוּ הרצל שלא מדעתו, הגדול אוּלי יותר מכל מה שעשה מדעת: הוּא נתן לנוּ את עצמו בתור ‘נושא’ ל’שירת התחייה'; נושא שיוכל הדמיון להיאחז בו ולעטרהוּ בכל הסגוּלות הדרוּשות, בשביל לעשותו לגיבור לאוּמי עברי, שבּו יתגשמוּ השאיפות הלאוּמיות בצוּרתן האמיתית”.

הקורא כיום את השוּרות הללוּ, עם כל האמת הכלוּלה בהן, ירגיש בכל זאת גם משהוּ מהרגשת־הניצחון של החי על המת, מן ההקלה למראה נפילתו של הארי. ואמנם, הקלה כזאת הרגישוּ במותו רבים, והדין היה עם אחד־העם, כשלגלג על התהילות והתשבחות אף מצדם של המתנגדים עד עתה, שאלוהים יודע כמה מיָם הדמעות שלהם אך “מַיִם קרים” הם. שכּן לא מעטים הרגישוּ במותו גם הרגשה של שחרוּר; אלה – שחרוּר מן ההתחרוּת האישית, ואלה – השחרוּר מן היד החזקה, שעצרה את התפתחוּתם העצמית ואת התפתחוּת השקפותיהם וּשאיפותיהם. כל כוח סותם את דרך־הפּעוּלה לכוח אחר, ואם אותו כוח גדול הוּא מן הרגיל, בהכרח הוּא מדכא רבים מן הכוחות החלשים יותר. וכך הלכוּ לאחר מותו של הרצל וסללוּ להן דרכן לזמן־מה השקפות שלא היוּ הולמות את דעותיו והשקפותיו. רעיונותיו של אחד־העם הלכוּ וגברוּ בתנוּעה; העבודה המעשית בארץ־ישראל, עוד לפני הבטחת היסודות המשפּטיים הבינלאוּמיים, התחילה לתפוס מקום גדל והולך; קמה אידיאולוגיה ציונית, שביקשה לאחד את הזרמים השונים, אך היא היתה חדוּרה ברוּחו של אחד־העם יותר מאשר בזו של הרצל, וּלמעשה נעשתה העבודה יותר בדרכי חובבי־ציון מאשר בכיווּן שהתווה אותו הרצל.

השאלה היא רק, אם הרצל החי היה יכול לעכב את השתלשלוּת־העניינים הזאת. אי־אפשר כמוּבן לומר בבטחה, מה היה עושה הוּא אילוּ מוּנוּ לו עוד שנות־חיים, כשם שאין לדעת אם לא היוּ נעשים גם מעשיו הקודמים לא־פעם באופן אחר, אילוּ לא היה מרגיש תמיד מאחרי גבו את מלאך המוות הרודף אותו. אם מתבוננים במצב־הדברים בשעת מותו, הרי קשה לחשוב שהיה זוכה עוד לפעוּלה כגון זו שבשנים מאז 1897. האבטוריטה שלו ניזוקה היזק רב על־ידי עניין אוּגנדה; מדיניוּתו – לא ניתן להמשיך בה כמו עד אז, נוכח ההתנגדות שעוררה תוכנית מזרח־אפריקה ואי־האפשרוּת להשיג בזמן הקרוב צ’ארטר לארץ־ישראל; השקפותיו – נמתחה עליהן ביקורת בחוּגים רחבים יותר ויותר, והתנגדוּת זו עוד עלוּלה היתה להתחזק בעתיד. ייתכן מאוד שהוּא עצמו היה אנוּס לסוּר מן העקיבוּת שבדרכו המדינית וּלהסכים לעבודה המעשית בארץ־ישראל, שלהתחלותיה כבר לא התנגד (הוועדה הארצישראלית, קניית קרקעות) ואפילו סייע להן פה ושם (סניף “אוצר התיישבוּת היהוּדים” ביפו). זמן הפּעוּלות וההישגים הגדולים עבר, באו ימים שקטים יותר; ואם כי תקוּפת־המעבר הזאת של הציפּייה עד להתפוררוּתה הממשית של הממלכה העותומנית לא ארכה למעשה יותר משלוש־עשרה שנה, הרי לא ידעוּ מתי תבוא קאטאסטרופה זו, ואיש לא יכול היה לשער בביטחון שהיא קרובה כל־כך. אפשר איפוא לומר – מה שאמרוּ מיד אחרי מותו אחד־העם באחת מאגרותיו ונורדאו וגוסלאר בשנת 1910 – כי מותו של הרצל בא כנראה בשעה הנכונה. את תעוּדתו העיקרית מילא. “אלוהים שובר את הכלים, שהוּא משתמש בהם” – אמר הרצל בעצמו.

אך בו בזמן נתאשרה נבוּאתו של אחד־העם בדבר פעוּלתו של הרצל על דמיון העם. דמוּתו גדלה בלב העם והתעלתה לדמוּת אגדית. תאריך מותו – כ' תמוז – נעשה ליום־זכרון לאוּמי. בזכר העם נמתח אליו קו מן הדמוּיות של העבר הרחוק, מזמן שבת ישראל בארצו. הרצל נעשה דמוּת־מופת, ראש וראשון בפרוס תקוּפה חדשה בהיסטוריה היהוּדית.

לאט יותר, אך בכוח גובר וּמשכנע בה במידה שההתפתחוּת של בעיית־היהוּדים בימינוּ אישרה את נבוּאותיו של הרצל, כבשה גם תורתו את הכרת הדור. כיום יש רק מעטים, שלא יודוּ בנכונוּת תפיסתו בעיקרה.

וכך ודאי יצטרף היום גם ההיסטוריון למשפּט שחרץ מיד העם הפּשוּט, אם גם יותר מתוך הרגשה עמוּמה מאשר מתוך הכרה ברורה: עם הופעתו של הרצל התחילה באמת תקוּפה חדשה בתולדות עם ישראל. מזמן חוּרבן הבית השני ודיכוּי מרד בר־כוכבא נפסקה ההיסטוריה האקטיבית של העם היהוּדי. אמנם לא חדלוּ הישגים של יהוּדים בכל שטחי החיים; יתר־על־כן: גם כקיבוּץ לאוּמי לא חדלוּ היהוּדים מלהתקיים והוכיחוּ את קיוּמם זה על־ידי נאמנוּתם לארץ ולמסורת הדתית־הלאוּמית ועל־ידי תקוותם לתקוּמה בארץ האבות, שהתקיימוּ אתם למרות כל הסבל והרדיפות, ששורשן בנאמנוּת זו לעבר ולעתיד. ואוּלם רק עם הופעתו של הרצל וּבעקבות פעוּלתו התחיל העם היהוּדי לשוּב לחברת־העמים כגורם פּעיל. מעתה לא הסתפק עוד בכך, שיהא מקבל מתוך אמוּנה ונאמנוּת את מכות־הגורל. בהנהגת מיעוּט בעם, אך מיעוּט שראה עצמו לא כמפלגה אלא כחלוּץ העם, כגיבוּש רצון העם וּנציגוּתו, התחיל העם היהוּדי לקחת שוּב בידו באופן פעיל את עיצוּב חייו הלאוּמיים, לשם חידוּש קיוּמו ועתידו בארצו.

רק מתוך ראייה זו אפשר להבין הבנה מלאה, מדוּע העמיד הרצל בראש פעוּלתו את הדרישה לחידוּש מדיניוּת יהוּדית עצמאית. נתבטא בה הרצון לתחייתה הלאוּמית של היהדוּת כעם, והיא גם היתה בשבילו ההנחה המוּקדמת לפתרון בעיית־היהוּדים, כפי שהוּא תפס אותה. בתפיסה זו של שאלת־היהוּדים וּפתרונה העמיד את עצמו בניגוּד גמוּר להשקפותיהם של רוב בני־דורו היהוּדים, בניגוּד לתפיסת־ההיסטוריה היהוּדית של תקוּפת האֶמאנציפּאציה וההתבוללוּת. כאחת הדמוּיות ההיסטוריות האמיתיות, שמתוכן – כדברי הפילוסוף הֶגֶל – הרוּח הנסתרת של ההיסטוריה שואפת לצאת לאור העולם, פתח הרצל תקוּפה חדשה בתולדות עמנוּ, פילס דרך לתקוּפת העצמאוּת הלאוּמית והמדינית.

*

תולדות היהוּדים בזמן החדש במוּבנן הממשי – כלומר, אם לא נתחשב בתופעות מעבר וּבשֹורה, הקודמות לכל תקוּפה וּמקשרות אותה עם זו שקדמה לה – מתחילות עם המהפכה הצרפתית, כשם שמתחילה בה המאה הי"ט, שבּה אירעה ההיסטוריה הזאת. המהפכה הגדולה של שנת 1789 שיחררה את המשק הקאפּיטאליסטי המתהווה מן הכבלים של משטר פיאודאלי־למחצה, שהיה עדיין קיים ועבר זמנו, היא הוציאה את הפּרט מתוך הגבלות־האירגוּן בגילדות ובקוֹרפּוֹרציות מעמדיות, ונתנה לו על־ידי “הכרזת זכוּיות האדם והאזרח” – שהיא עצמה המשך וּפיתוּח של הצהרת־העצמאוּת של ארצות־הברית – את מלוא זכוּיותיו כאיש פועל בכלכלה וכאדם אחראי לעצמו ולגורלו. בשיטה זו של הליבראליזם היה הפּרט נקוּדת־המוצא של המחשבה, וכל השאיפות היו מכוּונות בראש וראשונה להגנת חופש הפּרט כנגד התערבוּתה של עוצמת־המדינה הכול־יכולה. ואוּלם על־ידי הרעיון של ריבונות־העם ושל נציגוּת העם בבית־המחוקקים הריבוני התקשר והתהדק מיד הפרט עם המדינה וּמילא אותה ברעיונותיו של חופש אזרחי, אך מצד שני גם סיגל לעצמו את שאיפתה הטבעית של המדינה לעוצמה ולשלטון. מתוך צירוּף זה של כוחות מנוּגדים קמה תחת עצם שלטונו הרשמי של הליבראליזם אותה צוּרה אי־ליבראלית ביסודה של מדינת־הלאום ההוֹמוֹגנית, שיש לה הזכוּת לדרוש מאזרחיה יותר ממילוי חובותיהם האזרחיות. עם־המדינה השליט יהיה, לפי תפיסה זו, רשאי לגזול מקבוּצות־עם אחרות, היושבות כמיעוּט בתחוּם שלטונו, את עצמאוּתן התרבוּתית וּלבולל וּלטמע אותן בתוך העם־השליט, בכוח־הזרוע וּבאמצעי־השלום־למראית־עין של מדיניוּת־התרבוּת – על־ידי תעמוּלה, השלטת השפה וכורח הלימוּד בבתי־הספר הכלליים.

לתוך העולם הזה נכנסוּ, על־ידי המהפכה הצרפתית, תוצאותיה וספיחיה, יהוּדי המערב, וּבמרחק רב – וּבתחילה רק בשכבות הרמות יותר – גם יהודי מזרח־אירופּה. עד אז היוּ היהוּדים חיים בגיטו, דחוּקים יחד ומבוזים מבחוץ, אך מבפנים מלוכדים ומחוזקים על־ידי מסורת דתית ואורח־חיים משוּתף ועל־ידי תודעה היסטורית לא־מנוּתקת: עם מפוּזר, אבל עם שהרגיש עצמו גוי קדוש.

העולם הצר אבל השלם הזה, בעל המזיגה של מציאוּת עלוּבה ותקווה מסתורית לעתיד לבוא, נשבּר בהסתערוּת הרעיונות החדשים. היהוּדים יצאוּ את הגיטו; אך לא ככלל ולא כציבוּר נכנסוּ אל העולם הסובב אותם, אלא כיחידים. הם קיבלוּ את האֶמאנציפּאציה, את זכוּיות־האזרח, לא כבני העם היהוּדי, אלא בתורת “בני־אדם”. “בני־אדם” – בביטוּי זה התכוונו למעשה לאזרחי אותן האוּמות, שבתוכן הם חיוּ ושאליהם חייבים היוּ להסתגל בכול, פרט לעבודת־האלהים (אם כי היוצא־מן־הכלל הזה נראה לרבים לא־רצוּי כלל וּכלל). לפי האגדה הנוצרית הידוּעה הרי קללת “היהוּדי הנצחי” היא שלעולם ינדוד ללא־מולדת וללא יכולת למוּת. קללה זו, על שני חלקיה, תוּסר עתה על־ידי האֶמאנציפּאציה: היהוּדי ימצא את מולדתו במדינה שבה הוא חי, ויוּכל למוּת בתורת יהוּדי, בתורת בן של העם היהוּדי.

היהוּדים עשוּ מאמצים כנים ביותר למלא אחרי ההסכם הזה. עם כניסתם לתוך חיי המשק של העמים ולתוך סדריהם האזרחיים, חדרוּ גם לתוך חיי־התרבוּת של האוּמות, התאמצוּ בכל כוחותיהם, ובהצלחה מפליאה, להשתתף בפיתוּחם וקלטוּ את רוח האוּמות במידה כזאת, שחשבוּ את עצמם זהים אתן בכל דבר. הם השתדלוּ לשכוח את עברם הלאוּמי, ויחד עם עברם גם את תקווֹתיהם וחלומותיהם לעתידם כעם – אותן התקווֹת, שקיימוּ אותן לפנים למרות כל הסבל והרדיפות. היהוּדים, כך הצהירוּ ואף האמינוּ בעצמם יותר ויותר, חדלוּ מעתה מלהיות עם נפרד; הם חלק של עמי־המדינות, ואין קשר בין יהוּדי ליהוּדי אלא הדת המשוּתפת, כלומר, אותו קשר הקיים, למשל, בין נוצרי־קאטולי בצרפת ובין נוצרי־קאטולי באיטליה. אם ראוּ היהוּדים לפני־כן את גלוּתם בחינת “מפּני חטאינוּ גלינוּ מארצנוּ”, ולאחר שהם יזדככוּ מחטאיהם ישוּבוּ לארצם – הרי נעשה עתה הפּיזוּר למטרה וייעוּד: על־ידי פיזוּרם יפיצוּ היהוּדים בכל העולם את תורתם היהוּדית של ההוּמאניוּת והצדק, ועל־ידי הגשמת האידיאלים האלה של אנושיוּת צרוּפה ייעלמוּ מן העולם כל ההבדלים בין איש לאיש וּבין אוּמה לאוּמה, וּבמקומם תקוּם האנושוּת המאוּחדת.

אבל כל המאמצים האלה לא הביאוּ לידי התוצאה המקוּוה. לפחות בעיני הסביבה הוסיפוּ היהוּדים להתקיים כקבוּצה נפרדת וניכרת, שהיתה מאוּחדת בתוכה על־ידי קשרים הדוּקים יותר משהיוּ קיימים בין אירגוּנים דתיים אחרים. אנשי הסביבה הסתייגוּ מהם, סגרוּ בפניהם את שערי החברה הטובה וּמינהל־המדינה הגבוה יותר, והזכירוּ להם תמיד מחדש, כי בעצם הם רק חברים נסבלים בשוּרות העמים, למרות שיווּי־הזכוּיות שהוענק להם מבחינה פורמאלית. האנטישמיוּת הגזענית, שקמה בשנות השמונים, ביססה את רגשי־הדחייה האלה ביסוּס שֹכלי, טיפּחה את הסלידה האילמת ואירגנה אותה לתנוּעה פוליטית קולנית; וּבארצות של ישוב יהוּדי המוני כבר עוררה התפרצוּיות־דמים.

האנטישמיוּת המודרנית היתה אכזבה מרה ליהוּדים, שקיבלוּ זה עתה את האֶמאנציפּאציה. מנוּתקים מעברם וּמעתידם – נידחוּ עתה בגסוּת וּללא הבנה מקשרי־המולדת החדשים, שקיווּ לעשותם למוסרות־נצח. תגוּבות היהוּדים להתקפות אלה היו שונות. אלה סברוּ, כי מחובתם להוסיף ללכת בטמיעתם עד לקצה הגבוּל וגם מעבר לו וּלהדגיש ביתר הדגשה וקולניוּת את הפאטריוטיוּת שלהם, או גם ניתקוּ על־ידי שמד את שריד־הקשר האחרון עם אחיהם; ואילוּ אחרים יסדוּ אגוּדות למלחמה באנטישמיוּת, מחוּ והתגוננוּ, תירצוּ, סתרוּ והוכיחוּ,

אם־כי למעשה לא שעה שוּם אדם אל הנימוּקים האלה, חוּץ מן האנשים, שהיוּ משוּכנעים גם לפני־כן. וכוּלם כאחד קיווּ בלבם, כי ההתקפות השֹטניות האלה אינן אלא תופעות־מעבר, וכי האנטישמיוּת תיעלם במהרה מן העולם.

הרצל עבר את דרך ההתבוללוּת. גם עליו העיקה מאוד, מימי נעוריו, רוח האנטישמיוּת; כמו רבים מבני־דורו האמין וקיווה זמן רב, כי זוהי תופעת־מעבר בלבד, שבמקומה תבוא תקוּפה נוחה יותר, עת של שלום וכיבוּד ערכי האנושיוּת. התפּתחוּתו של הרצל, עם ניתוּחו המתמיד של בעיית היהוּדים והצעותיו השונות לפתרונה – מהתגוּבה לספרו של דירינג ועד ל“גיטו החדש” – משקפות את שלבי־ההתפתחות וגוני־ההשקפה של שלושת דורות האֶמאנציפאציה, מצוּמצמים בדרך סמלית כמעט במסגרת של שנים מעטות. משפט דרייפוּס זיעזע סופית את אמוּנתו התמימה של הרצל בפתרון של שלום בגולה.

מדוּע – מוּכרחים אנוּ לשאול – פעל משפּט דרייפוּס בצוּרה מכרעת כל־כך דווקא על הרצל? הרי מאות ואלפים היוּ עדי־ראִייה לאותו מאורע, מיליונים רבים קראוּ עליו בעיתונוּת, ואיש מהם לא זועזע בעומק כזה ולא הוּנע למסקנות קיצוניות כל־כך כמו הרצל! כאן נתגלתה רגישוּתה המיוּחדת של נפשו, וּבה נבדל מבּני דורו. נפשו של הרצל הגיבה כמו סייסמוגראף: הוּא חש את רעש־האדמה הממשמש ובא, הוּא הבחין בכוחות התת־קרקעיים, העתידים להביא לידי התפרצוּיות ווּלקאניות. הוּא הבין כמתוך השראה פתאומית, מה בבעיית־היהוּדים הוּא תופעה חיצונית וּמה גורם עמוק יותר. ואת הכרתו זו ביטא במלים ברוּרות וּבאומץ־לב ללא חת, כאתראה וכקריאת־תעוּרה.

עם זה אין הרצל שולל כלל וּכלל את האֶמאנציפּאציה, להיפך: תמיד ידע, מה הוּא ומה היהדוּת חייבים לה. אבל הוּא העריך את חשיבוּתה הערכה חדשה. האֶמאנציפּאציה איננה, כפי שהאמינוּ יהוּדי זמנו, מטרה ותכלית ההתפתחות, אין היא אלא שלב בה. היא שיחררה את היהדוּת מקיפאונה. יחד עם יצירתה של בעיית־היהוּדים בגלגוּלה החדיש היא גם יצרה את ההנחות לפתרונה. היא נתנה ליהוּדים, על־ידי שילוּבם בעולם המודרני, עמידה חדשה, את האומץ והכּושר לפעוּלה מדינית, היא לימדה אותם ידיעת המדע והטכניקה של זמננוּ, והכשירה אותם על־ידי כך להעמיד עתה בסיכוּי־הצלחה גדול יותר גם קיוּמם כעם על יסודות חדשים. האֶמאנציפּאציה הכניסה את היהוּדים כיחידים בתוך סביבה חדשה, וּבו בזמן לקחה מהם את המשענת, שהיתה להם ברדיפות של זמנים קודמים בחייהם המשוּתפים בגיטו. טמיעה גמוּרה, התערבוּת שלימה בחיי הסביבה, אינה אפשרית, מפני שהעמים אינם מסכימים לכך, ומפני שגם חלקים גדולים של היהדוּת מתקוממים נגד התהליך הזה, העומד בסתירה עם הרגשותיהם. יש איפוא צורך ללכת עקבית הלאה. היהודים – זכוּתם כבני־אדם הוּכרה; מעתה יש לשאוף להכרתם כיהוּדים. אחרי האֶמאנציפּאציה של האדם היהוּדי חייבת לבוא האֶמאנציפּאציה, ההכרה בשיווּי־הזכוּיות, של העם היהודי, אחרי פיזוּרם של היהוּדים בין כל העמים חייב לבוא איחוּדם מחדש. ולא על־ידי שיבתם אל תוך הגיטו, אלא להיפך, על־ידי זה שיתגברוּ בתוך עצמם על “הגיטו החדש”, שבו הם חיים כמשוחררים אך לא־חופשיים, על־ידי ריכוּז העם בארץ משלו, על־ידי ייסוּד מדינת־יהוּדים. שם ימצאוּ היהוּדים הנרדפים – כל היהוּדים שבמקומות־מושבותיהם עתה “אינם יכולים או אינם רוצים להתבולל” – מולדת חדשה, מולדת אמיתית, וּבה יחיוּ חיים של חופש, עבודה וכבוד; שם עתיד העם היהוּדי לחדש את נעוּריו, וּלשרת את האנושוּת, על־ידי הקמת מדינה וחברה למופת, שירוּת גדול יותר, למלא יעוּד אמיתי יותר, מאשר על־ידי המשכת הפזוּרה וההתבוללוּת.

אמנם, רעיונות דומים לאלה ביטאוּ עוד לפני הרצל רבים אחרים, ואחדים מהם, וּבראש וראשונה יהוּדה לייב פינסקר, ניסחוּ אותם ניסוּחים לא פחות קולעים. ואוּלם עד הופעתו של הרצל נשאר הרעיון הזה מנת־חלקם של חוּגים קטנים בלבד. ואילוּ כוח־השיכנוּע ורצון־המעשה של הרצל הצליח להפוך את הכרתו הזאת להכרתם של אלפים רבים ולעשות את הצעדים הראשונים והמכריעים לביצוּע הצעתו במציאוּת המדינית.

*

אכן, הוּא האמין בתחילה, כי העם היהוּדי בכללוּתו יקבל את הצעתו בהתלהבוּת. היתה זו אכזבתו הגדולה הראשונה, שלא קרה כדבר הזה. הוּא מצא בדרך כלל רק יחס עוין – וּקבוּצות זעירות וחלשות של חובבי־ציון נלהבים, שחשבוּ מחשבות דומות לשלו, אך בלא אותו מעוף והיקף וּבלא אותו אומץ־הלב. הוּא האציל על האנשים האלה את אומץ־הלב שלו, את אמוּנתו העמוּקה בהשגת דרישותיו, את בטחונו ואת בהירוּתו בדבר המטרה והדרך אל המטרה. הוּא נתן להם תוכנית, הוּא אירגן אותם: הוּא יצר את הקונגרס הציוני, כמרכזה של מדיניוּת חדשה של עם ישראל; את ההסתדרוּת הציונית העולמית, כגוּפו של העם, כארגוּנו המדיני של העם בדרך לארצו; והוּא תיכנן את הבּאנק, “אוצר התיישבוּת היהוּדים”, כמצבר־כוח של התנוּעה הציונית, שירכז את הכוח היחיד שיש לעם היהוּדי בתפוּצות ויארגנו ויכוונו אל המטרה. המוסדות האלה הוכיחוּ עצמם כבני־קיימא יותר ממה שהניח אחד־העם, שמנקוּדת־מבטו שלו לא הבין את משמעוּתם האמיתית.

יותר משאר המוסדות מילא את תעוּדתו הקונגרס. הוּא שימש זמן רב באמת מקום־ריכוּז לאותו חלק של העם, שהזדהה עם המדיניוּת הציונית, שהתכוונה ליצור בית לאוּמי בארץ־ישראל; והוּא איחד את יהדוּת אירופה המזרחית ויהדוּת המערב על יסוד השאיפות הלאוּמיות. כאן, בקונגרס, נוצרוּ – בהיאבקות וּבשיתוּף־פעוּלה – הסיסמאות לעבודתם של האירגוּנים הציוניים בארצות השונות וּבכל מקום וּמקום.

היה זה בראשונה, כאמוּר, רק מיעוּט קטן של העם היהוּדי, שעשה את העבודה הזאת ונשמע לסיסמאות, ולא העם כוּלו, שאליו פנה הרצל בקריאתו וציפּה להתעוררוּתו; אבל תמיד וּבכל מקום בוּצע האיחוּד הלאוּמי על־ידי מיעוּטים, כל התנוּעות הלאוּמיות התהווּ והתקדמוּ כך, וכיצד יכול היה הדבר להיות אחרת בעם היהוּדי השרוּי במצב לא־רגיל כל כך! הרי הרעיון של “גאֶסטוֹר” היהוּדים, שבו נימק הרצל ב“מדינת־היהודים” את הרשוּת של מיעוּט לעבוד בשם הכּלל, אם הכּלל אינו יכול לפעול בעצמו מתוך רצון מגוּבש ודעה צלוּלה, נוצר מתוך הכרת ההכרח הזה, ורעיון הקונגרס היה גם במוּבן הזה מסקנה הגיונית מהנחותיו: הגאֶסטוֹר, המיעוּט, נתן בו דין־וחשבון פוּמבי לפני שולחיו, לפני העם כוּלו, ונעשה על־ידי כך למוּרשה, הרשאי להמשיך ולפעול, כאילוּ נמסר לו מראש התפקיד על־ידי העם עצמו. הרצל אירגן את המיעוּט הזה של העם באירגוּן הדוּק שהלך והתרחב, שבחר מתוך חופש את נציגיו ואת מוסדות ההנהלה והביצוּע, ומחבריהם דרש הרצל משמעת מלאה לגבי כל ההחלטות, שנציגיהם והנהגתם החליטוּ עליהם, גם אם הכרעות אלה לא היוּ לפי רצונו של כל פרט וּפרט.

פּחות מכוּלם התאים לתפיסתו ולדרישותיו של הרצל הבּאנק, “אוצר התיישבוּת היהודים”, שבייסוּדו השקיע כוח רב כל־כך. אמנם, חברת־הבת, בּאנק אנגלו־פּלשתינה, התפתח במשך השנים לגדול הבּאנקים בארץ ול“בּאנק הלאוּמי לישראל”, אבל בזמנו של הרצל לא היוּ לא באנק אנגלו־פלשתינה ולא “אוצר התיישבוּת היהודים” לאותו אמצעי־הכוח שהרצל נתכוון ליצור אותו בייסוּדם. העוּבדה ש“הבּאנק הקולוניאלי היהודי” לא היה אלא באנק קטן, חסר אמצעים והשפּעה, ושהבנקאים היהודים הגדולים וקרנות־העזרה הגדולות לא הצטרפוּ אליו ואף החרימוּ אותו, היתה המעצור והמכשול הגדול ביותר של מדיניוּתו ואף נטלה ממנה את עצם יסודה.

כדי לקבל את ארץ־ישראל כבית־מולדת לעם היהודי מובטח במשפט־העמים (או כפי שנוסח הדבר בזהירוּת יתירה: במשפּט־הכלל), היה צורך בשניים אלה: הסכמתן של המעצמות והסכמתה של תורכיה. היה זה הישג אישי וּמדיני עצוּם, שהצליח הרצל בזמן הקצר של שמונה שנים שניתנוּ לו לפעוּלתו להשיג, בצוּרה זו או אחרת, את הסכמתן של המעצמות החשוּבות ביותר ולעשות את התנוּעה הציונית, שיצר אותה מתוך חוּגים זעירים וּקבוּצות קטנות, לאירגוּן פוליטי ידוּע בכל העולם וּמוּכּר כבאת־כוח של העם היהוּדי, או לפחות של החלק הפּעיל של העם. את הסכמתה של תורכיה ביקש לקנות על־ידי עזרה כספית. אפשר היה לטעון נגד התפיסה הזאת, שהרצל העריך את שליטי תורכיה וּמדיניוּתה הערכה רציונאליסטית יותר מדי, כשהניח כי ימכרוּ ליהוּדים את הארץ הזאת, שהיא קדושה לשלוש הדתות המוֹנוֹתיאִיסיטיות הגדולות וכל המעצמות שאפוּ לקבל אותה לידיהן או תחת השפּעתן. אין לומר כיום, אם הביקורת הזאת, כל־כמה שיהיה בה מן האמת, נכונה היא ביסודה; שכּן העם היהוּדי לא העמיד אז לרשוּתו של הרצל את האמצעים הכספיים שהוּא דרש אותם כיסוד לניהוּל מדיניוּתו, ואין אדם יכול ללחום וּלנצח, אם הוּא מזוּין אך בחרב של עץ, כמו דון קישוט. תמיד החזיק הרצל בדעה, כי באביב 1901 יכול היה להשיג את הצ’ארטר על ארץ־ישראל, אילו ניתנוּ לו אז הכספים שדרש. העוּבדה כי אז, אחרי הראיון אצל השולטן, לא מילא את התקוות שתלוּ בו בקושטא, נטלה מראש כל סיכוּי של הצלחה מן המשא־ומתן שלו שבא אחרי־כן. וכך לא נותר לו אלא להמתין להתפוררוּתה של הממלכה העותומאנית.

והיא גם שקירבה אותו – למראה צרת־היהוּדים, שהלכה ונתגלתה יותר ויותר בכל מוראותיה – לפתרון־הביניים, למחשבה שיש לייסד מדינת יהודים, לארגן התיישבוּת יהודית אוטונומית, על טריטוריה אחרת. אמרו על הרצל, כי מזלו היה שלא ידע מקרוב את העם היהוּדי; היעדר־ידיעה זה הוא שנתן לו את האומץ לפעול. ודאי שיש מן האמת בטענה זו. אבל יש להוסיף, כי אי־ידיעה זו היתה לו גם לאסון. אילמלא היא, לא היה מגיע למשבר־אוּגאנדה.

שכּן אין יכול להיות כל ספק, שמדיניוּת־אוּגאנדה היתה דרך־תוהוּ וּתהייה. כל היהדוּת המוּשרשת במסורת ההיסטורית התקוממה נגדה. בפעם הראשונה סירבה כאן קבוּצה גדולה של ציונים נאמנים ביותר לציית לו, וּמתוך הנמקה כבדת־משקל. על־ידי הצעה זו הביא לתוך שוּרות הציונוּת אי־בטחון וסיבוּך; המזרח והמערב, שהוּא איחד אותם בעמל רב, עמדוּ לפני סכנת פירוּד; המשמעת בהסתדרוּת הציונית, שנראתה לו ההנחה הראשונה לקיוּמה, עמדה להתבטל. פעוּלותיו אלה, שצמחוּ מתוך הסתבכוּת טראגית ולא מתוך חטא, הוּא נשא עוונן, כמו גיבורה של טראגדיה יוונית.

ואיזו אירוניה היא של הגורל, כי דווקא בדרך־התהייה הזאת השיג את הישגו המדיני הגדול ביותר: הכרת העם היהודי וּשאיפותיו הלאוּמיות על־ידי אנגליה! יתר על כן, בעזרתו של גרינברג קשר הרצל בימים ההם עם מדינאים חשוּבים באנגליה קשרים, שלא נוּתקוּ עוד לעולם לחלוּטין וקיבלוּ לאחר עשר שנים חשיבוּת, שמעטים שיערוּ אותה מראש: באלפוּר, שעמד בראש הממשלה שאתה נשא ונתן הרצל, נתן בשנת 1917 את ההכרזה הקרוּיה על שמו, כשֹר־החוּץ של הממשלה, שבראשה עמד אותו לוֹיד ג’ורג', שעיבּד בשנת 1903 (כעורך־דין) את הצעת־הצ’ארטר של אפריקה המזרחית.¹³² וכך מובילה דרך מדינית ישירה מהרצל אל באלפור, ואל בניינה של ארץ־ישראל כ“בית לאומי בשביל העם היהודי”.

לבניין זה של הארץ הציע הרצל ב“מדינת־היהוּדים” וּביחוּד ב“אלטנוילאנד” הצעות, תוכניות וּדרכים להגשמתן, שלאור מציאוּתה של הארץ הן נראות אקטוּאליות עוד כיום. הוּא חזה מראש בבהירוּת את הקשיים שייעשוּ לעלייה, אם לא יוּנחוּ ביסודה מראש בטחונות פוליטיים שאין לערער עליהם; הוּא הכיר כי רק על־ידי ניצוּל כל אמצעיה של הטכניקה המודרנית יוּכלוּ להיווצר מקום ואפשרוּת מעשית להתיישבוּת צפוּפה בארץ; הוּא רצה כי עבודת הבניין תתוכנן על יסוד כלכלי ועל־פי תוכניות מקיפות; הוא שאף לכך כי רעיון הצדק יתגשם בארץ וכי הארץ תחוּדש מבחינה לאוּמית וחברתית כאחת, וברכה תצמח מעבודת־בניין זו לארץ כוּלה, על כל תושביה ועדותיה, וּמעבר לכך, לכל האנושוּת.

הרצל העֵז לקרוא למטרה המדינית של הציונוּת בשמה המפורש: ייסוּד מדינת־היהוּדים. אבל עם זה ראה בציונוּת יותר מתכלית לאוּמית מוּגבלת, הוּא קרא לה לא־פעם בשם “אידיאל נצחי”; גם אחרי השגת ארץ־ישראל וייסוּד מדינת־היהודים לא תחדל הציונוּת להיות אידיאל. “כי הציונוּת, כפי שאני מבין אותה” – כתב רבע־שנה לפני מותו ב“ברכת־דרך” לירחון־הנוער “תקוותנוּ” – “יש בה לא רק השאיפה לאדמה מובטחת־במשפּט בשביל עמנוּ האוּמלל, אלא גם השאיפה לשלימוּת מוּסרית ורוּחנית”. בשאיפה הזאת לשלימוּת מוּסרית ורוּחנית הלך הוּא עצמו בראש.

גדוּלתו המופתית של הרצל היתה בכך, שביטא ללא רתע את ההכרה, שבאה עליו כפתע, ושהתמסר כוּלו להגשמתה, בכל לבו ונפשו וּמאודו. הוּא הקריב לה את הונו במידה כזו, שווֹלפסוֹן היה נאלץ – לפי בקשתו של הרצל במכתב־צוואה מיוּחד – לקרוא אחרי מותו לאיסוּף קרן לאוּמית למען קיוּם משפחתו של הרצל וחינוּך ילדיו. הוּא נתן להגשמת התוכנית את כל כוחו וּמעל לכוחו. “מה איכפּת, שהטובים נופלים?” – כתב הרצל בימי ההכרעה האישית שלו (פברוּאר 1896) בסקירה ביקורתית על מחזהוּ המפוּרסם של בּיאֶרנסון “מעל לכוחנוּ”. “הרי דוקא משוּם שעשוּ מעל לכוחם, היוּ הם הטובים ביותר.”

וכך קרה שמתוך הווי־החיים של עיתונאי, הכותב בעדינוּת ובאצילוּת־נפש, התפתח ועלה – אם כי נשאר קשוּר בפרנסתו זו עד יומו האחרון – עד לגובה של מוֹנוּמנטאליוּת. באיש ההסתכלוּת ניעורוּ ונשתחררוּ כוחות־רצון עצוּמים. התפקיד הגדול אכל וסילק יותר ויותר את קווי־האנוש הקטנוּניים ואת הגאוותנוּת הריקה ורתם בעוּלה את כל האמביציה שלו. “אם פעם תתקיים מדינת היהודים”, רשם ביומנו, בהקדימו במקצת את שיפּוּט ההיסטוריה, “ייראה הכול קטן וּמוּבן מאליו. ואוּלי ימצא היסטוריון בעל חוּש של צדק, כי היה זה בכל זאת משהוּ, אם קם עיתונאי יהוּדי חסר־אמצעים בעצם ההשפּלה הגדולה ביותר של העם היהוּדי, בזמן האנטישמיוּת המגואלת ביותר, ועשה מסמרטוּט דגל ומאספסוּף ירוּד – עם, שהתקבץ קוממיוּת מסביב לדגל הזה”.

הוּא ציין בזה את עיקר הישגו. אוּלי זכוּתו הגדולה ביותר היתה בכך שנתן, כפי שכתב נורדאו עוד בשנת 1898, רצון־חיים חדש ליהדוּת המערבית; וליהדוּת במזרח־אירופּה נתן בהירוּת לדרכה. חדוּר אמונה עמוקה, שכל העתיד לבוא מצוּי, ללא תודעת־עצמו, בתוך ההוֹוה, והוּא רק מצפּה שיכירוּהוּ ויעוררוּהוּ לחיים – תפס את המשמעוּת ההיסטורית של הזמן ונתן לה ביטוי מוּבן לכל. “הפּיוּט הוּא הנסיון המתואר של היחיד”, כתב הרצל על סף אותן שנות־פּאריס הפּוריות, שבהן התפתח להוויתו המלאה. “הכוח לכפות נסיון חדש כזה על אחרים, עד שהם סוברים כי נסיונם שלהם הוּא – כוח זה קוראים לו בשם גאוניוּת.” גאון במוּבן זה היה הרצל. ויותר מזה: מופת אנושי, ללא שייכוּת שלימה לכל מפלגה, עומד מעל לכוּלם וּמתקדם יותר מכוּלם. הוּא הרים את דגל האוּמה, הוּא נשאוֹ בראשו, שַׁמַש־האור שנשֹרף בלהבתו.

מתוך סבל נפשי עמוק נולדוּ לו אמיתותיו, צמח לו הכוח להגשמתן. משוּכנע, כאיש מאמין, במשמעוּתו של כל המתארע, ראה גם בסבל ההולך־וגדל של העם היהודי מקור של כוח, העשוּי לפעול נפלאות, אם רק יתווּ לו את הדרך הנכונה. הוּא התווה לו את הדרך הזאת, ושוּם כשלון וּנסיגה לא יכלוּ לערער בו מעתה את אמוּנתו בנצחונו הסופי של הרעיון הציוני. נדחף בכוח ייאוּשו, ולפניו מטרת כיסופיו של שנות אלפּיים, יָשוּב העם היהודי – חרף כל המכשולים – אל מולדתו ההיסטורית ויעורר בעבודת־כּפּיו את עצמו ואת אדמתו לחיים חדשים, כמושב־קבע לעצמו, כארץ־תרבוּת לאנושוּת כוּלה.

אמיתוּתה של נבוּאה זו, על משמעוּתה השלילית והחיוּבית, באה לידי גילוּי בשלימוּתה רק בעשרות השנים האחרונות.

*

מתוך ניתוּח ללא־חת של מצב־העניינים כהוויתו בא הרצל לידי מסקנה, כי בעיית־היהוּדים באירופּה, מקום שם ישב אז רוב מניינם של היהודים, תביא בהכרח לידי קאטאסטרופה, אם לא ידאגוּ לפתרון מהיר על־ידי יציאת היהוּדים וריכוּזם במדינתם. מטעם זה כתב את “מדינת היהודים” והתחיל את פּעוּלתו. תעוּדתה היתה להקדים רפוּאה למכה, למנוע התפרצוּת הכוח הווּלקאני, שראה אותו עצוּר בבעיית־היהוּדים שלא נפתרה, וּלכוונו לנתיב פורה; צרת־היהוּדים, העשוּיה לדחוף את היהוּדים בעל־כורחם לידי ייאוּש וּלמלחמת־מרדוּת בחברה הקיימת, תיהפך על־ידי כך למקור־חיים־וכוח בשביל שיחרוּר־עצמו של העם היהוּדי וּתחייתו בארצו. מדינת־היהוּדים היתה לו להרצל המוצא היחיד; היא תקוּם מהר, אם ירצוּ היהוּדים ואם ירצה העולם. והסכנה תגדל ככל שיַשהוּ את ההליכה בדרך־מוצא זו. על־כן הזהיר הרצל ללא הפוּגות ודרש צעדים מהירים. קוצר־רוּחו, שכּל כך לא תפסוּ את פשרו ידידים וּמתנגדים כאחד, סימל בחייו שלו עצמו את חייו של העם היהוּדי כוּלו: השעה דוחקת, אין להפסיד כל רגע, סכנת המוות עמדה כאיוּם לפניו. את כל כובדה של חזוּת קשה זו, את סיבת־הדחיפוּת שבה דרש את מתן־העזרה לאלתר, הבינוּ רק מעטים בלבד. מי יודע אם לא היה אפשר למנוע רבות מן הפורענוּיות של דורנוּ, אילוּ שעה עם־ישראל ביתר מהירוּת ורצון־פעוּלה לקריאת־המעשה של הרצל, ואילוּ הטה אוזן לאזהרתו ביתר־רצון גם העולם! מראשית עבודתו הציונית ראה הרצל בבהירוּת את תלוּת־הגומלין הזאת: “מה שרציתי להשיג על־ידי רעיוני הקונסטרוּקטיבי”, רשם ביומנו ב־10 בנובמבר 1895, “לכך ידחפוּ מאורעות של חוזק־יד”.

אכן, מה שנתרחש בימינוּ אנוּ עלה בכובדו על חזוּתו הקשה ביותר של הרצל. ודאי נזדעזע הרצל עוד כסטודנט מספרו על בעיית־היהודים של דירינג, שבמידה מרוּבה הקדים את התורה הנאציונאל־סוציאליסטית והתווה את הדרכים להגשמתה; ודאי כבר ראה הרצל בעינו הצלוּלה וחזה מראש – כפי שמעידים כמה ממאמריו – את אובדן ההוּמאניוּת באירופּה התיכונית. אף־על־פי־כן לא היה איש – אף לא איש כהרצל – מסוּגל לחזות מראש את האכזריוּת המאוּרגנת, שבה יתאחדוּ הטכניקה המודרנית, כושר־האירגוּן והמדע עם תפיסות בּארבּאריות על האדם וּזכוּיות־אדם במזיגה כזאת, שאפשר יהיה, בהנהגת גרמניה הנאצית, להשמיד מיליונים של יהוּדי אירופּה בתאי־גאזים כמו חידקים. אכן, רצח ביהוּדים וגירוּשים ראה הרצל בזמנו והוּא חזה וניבא, כי יגברוּ וילכוּ בעתיד; אבל הוּא היה בכל זאת – וּלמזלו! – קשוּר יותר מדי במסורת־התרבוּת כיהוּדי, כאירופּאי וכליבראלי, משיוּכל לתאר לעצמו רצח־המונים של ששה מיליון יהודים בצוּרה שבוּצע בימינוּ. יתר על כן: הוּא היה סבוּר, כי שיווּי־הזכוּיות של היהודים מבחינה משפּטית אי־אפשר לבטלו במקומות שהוּא קיים, וכי במשק המודרני קשה מאוד יהיה לצמצם ועוד פחות מזה לחסל את הזכוּיות של חופש התנוּעה ושל חופש ההחלטה על הונו של הפּרט. התהווּתן של המדינות הטוטאליטאריות בזמננוּ עם סילוּק כל המעצורים בפני אירגוּנה הטוטאליטארי של חשיבת אדם ועשייתו, והשוֹאה שתנאים חדשים אלה הביאוּ בחוּבּן בשביל העם היהוּדי, עלוּ על כל מה שיכול היה להניח אף הניתוּח הביקורתי ביותר של המאה התשע־עשרה בסיוּמה.

והנה, עצם השואה הזאת ללא־דוּגמה של יהדוּת אירופּה, יחד עם צמיחתו ושיגשוּגו של המפעל הציוני בארץ, הם שקירבוּ את הפתרון ששאף אליו הרצל: ייסוּד מדינת־היהוּדים. הספרוּת היהוּדית חשה תמיד בזמנים של סבל את פעמי המשיח, את הגאוּלה המתקרבת ובאה. הרצל הטעים וחזר והטעים, בניסוּח החילוני שלו, את הקשר הזה: המצוּקה, הסבל, כוח־הייאוּש, הם המוּכרחים להביא לשחרוּר־עצמי ולתחייה לאוּמית, אם תעמוד המטרה בבהירות לנגד עינינוּ ואם יכוּונוּ הכוחות בדרך נכונה. לזה כיוון, כשאמר בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון, כי תעוּדת הציונוּת היא, “להפוך את בעיית־היהודּים לבעיית־ציון” ולדאוג לכך, כי הבעייה הזאת תיפתר “במועצת עמי־התרבוּת”. ב־3 בספטמבר 1897, מיד אחרי סיוּם הקונגרס הראשון, שבּו ראה את האסיפה המכוננת של העם היהוּדי, סיכם את תוצאתו במלים הידוּעות, כי בבאזל ייסד לאמיתו של דבר את מדינת־היהודים. בעוד חמישים שנה, כך היה סבוּר, יודוּ בכך הכּול. כמעט בדיוּק חמישים שנה אחרי רישוּם המלים האלה, ב־29 בנובמבר 1947, הכירה האסיפה הכללית של האוּמות המאוּחדות, “מועצת עמי־התרבוּת” של זמננוּ, בזכוּתם של היהוּדים למדינה משלהם בארץ־ישראל, וחצי שנה אחרי־כן, ב־14 במאי 1948 (ה' אייר תש"ח) נוסדה מדינת־ישראל, והמלחמה על קיוּמה אימתה את אמרתו של הרצל, כי המכּבּים יקוּמוּ לתחייה.

המדינה קמה. היא פתחה לרווחה את שעריה, מאות אלפים של עולים זרמוּ לתוכה, יהוּדים מכל קצווי העולם, שבשבילם היא היתה לעוגן־ההצלה ולמולדת. בחוק־השבוּת הוּנח ביסודה העיקרון, שהיא הבית הלאוּמי לעם היהוּדי כוּלו, וכל יהוּדי רשאי לבוא אליה, כשרצונו החופשי או תנאי החיים בארץ־מושבו יניעוּ אותו לכך. מדינת ישראל גם מילאה במהרה את הבקשה האישית האחרונה שביקש הרצל בצוואתו: באמצע אוגוּסט 1949 הביא אווירון של הקו האווירי הישראלי “אל־על”, שנוסד זה עתה, את ארונו של הרצל מווינה לישראל. לפני ביתה הזמני של הכּנסת, שהיתה אז בתל־אביב, ולפני בית המוסדות הלאוּמיים בירוּשלים, מרכזה של ההסתדרות הציונית העולמית, נתנוּ אזרחי מדינת־היהוּדים כבוד למנהיגם, ששב לארצו והוּבא למנוּחת־עולמים בתהלוּכת־לוויה חגיגית, על הר שמשקיף על־פני ירושלים ונקרא על שמו – הר־הרצל. בשנת המאה להולדתו, ביולי 1960, הוקמה על קברו מצבה – גוּש־בזלת מונוּמנטאלי, ולא הרחק ממנוּ נפתח מוזיאון המתאר במוצגיו, בחדר עבודתו, בתמוּנות וּבתעוּדות, את מהלך חייו רב־הסבל, ההקרבה וההישג. “הר־הרצל” נעשה במשך השנים למקום שכּל באי־ירושלים פונים אליו, מקום של התייחדוּת ושל התכנסוּת.

*

ודאי חייב כל אדם וכל דור למצוא את פתרונותיו שלו; לעולם אין לראות אישים, ואף לא את הגדולים שביניהם, כקדושים שאין בהם מוּם וטעוּת, ואסוּר לאַבּן את תורתם לדוֹגמה שאין ערעוּר עליה. אבל דוּגמתם האנושית צריכה להוסיף לפעול בנוּ, ותורתם, שבה מצאה אמת קיימת ועומדת את ביטוּיה בניסוּח המותנה על־ידי מקומו וּזמנו, צריכה לשמש לנוּ תמיד מחדש מקור לחשיבה אמיתית, ולהכריח אותנוּ שנמצא גם אנחנוּ, בניתוּח ללא־חת של מצבנוּ ומעשינוּ, את הצורה הנאותה לנוּ של אותה האמת.

הרצל ראה את גורל היהודים כעם בין העמים. “אנחנו עם, עם אחד” – זו היתה הכרת־היסוד, שבּה פתח את ספרו “מדינת־היהודים”. והכרה זו, שעמדה בסתירה לדעה המקוּבלת במערב אירופּה, נעשתה עתה לדעת־הכלל. מכאן ניתח את בעיית־היהודים – וניתוּחו שלו לא עבר זמנו גם כיום: מכאן תיכנן את תוכניתו לפתרונה. תפקידה של הציונוּת היה, לדעתו, להוציא את העם היהוּדי ממצבו הבלתי־נורמאלי, שאליו הגיע בעקבות התפתחוּת היסטורית והוּא מעמסה בשביל היהודים ובשביל העמים כאחד.

האמצעי לכך היה בשבילו מדינת־היהודים בארץ־ישראל. כיצד חזה בדמיונו מדינה זו – אמר ותיאר לא פעם: ארץ פורחת, שבכל סידוּריה ישלוט החופש, בשלום עם השכנים ועם עמי העולם, חדוּרה רוּח־סובלנוּת, בית במלוא מוּבנו בשביל כל התושבים. על־ידי החופש השולט במדינה, על־ידי סידוּריה הנאותים, על־ידי הרגשת הבטחון והביתיוּת שהיא מקנה ליהודים בתורת יהודים – תפעל בכוח־משיכה על היהוּדים בכל העולם. ממדי העלייה, אם גדולה תהיה או קטנה, מוּתנים בכוח־המשיכה של הארץ וּבכוחות־הדחיפה בתפוּצות, כלומר, במניעים הטבעיים הקובעים את חיי האנשים והעמים. “פתרון שאלת־היהודים”, אמר הרצל בשנת 1902 בעדותו לפני הוועדה המלכוּתית לכניסת זרים בלונדון, “הוּא בכך, שהיהוּדים יוכּרו כעם וימצאוּ בית־מולדת מוּבטח מבחינה משפטית, שאליו ינדדוּ באופן טבעי יהוּדים מכל חלקי העולם, שבהם הם נרדפים, שכּן הם יגיעוּ לשם דווקא מפּני שהם יהוּדים ולא כזרים”. אין ספק כי הרצל היה משוּכנע, כי רוב מניינו של העם היהוּדי, שמרכזו היה אז במזרח־אירופּה, יחיוּ בסופו של דבר במדינת־היהוּדים ובשטחים שיהיוּ שייכים אליה, וכי היהודים לא יחמיצוּ את ההזדמנוּת להתקדמוּת שתינתן להם על־ידי ייסוּד מדינת־היהודים. עם כל זה התכוון לא ליציאה שלימה של היהודים מארצות־מושבותיהם, כך הדגיש וחזר והדגיש, אלא ל“ויסוּת בעיית־היהוּדים” בדרך פוריה. עצם העוּבדה, כי מדינת־היהודים פתוּחה לפני כל יהוּדי, שמתוך מניעים פנימיים או חיצוניים ירצה או יוּכרח לעזוב את ארץ־מושבו, תביא לידי נורמאליזאציה ביחסי היהודים עם שכניהם הלא־יהודים.

יצירת התנוּעה הציונית והסתדרוּתית, כלומר, תעורתו של רצון־החיים של העם היהוּדי ואירגוּנו לעזרה עצמית, היתה הצעד הראשון להבראת העם. הצעד השני היה ייסוּד מדינתו שלו. לעם של הנדידה ללא־סוף ניתנה על־ידי כך מטרה קבוּעה, שבה תוּכל הנדידה למצוא את סיוּמה, נדידת היחיד ונדידת כלל העם.

הידיעה על אחדוּת העם היהוּדי עומדת בראשית הכרתו הציונית של הרצל. היא גם עומדת ונקבעת כמטרה: מדינת־היהודים תפעל בכוח מאחד על העם היהודי בארץ ובתפוּצות. את נכונוּת דעתו זו של הרצל ראינוּ בימינוּ; מעולם לא היה עם ישראל על כל פזוריו מאוחד כמו בימי ייסוּד מדינת־ישראל. בימים ההם, ותמיד מחדש מאז, נתגלה בבהירוּת, כמה דבוּק והדוּק גורלם של כל היהוּדים, יהוּדי הארץ ויהוּדי הגולה. שני החלקים האלה של היהדוּת זקוּקים זה לזה. מדינת־ישראל זקוּקה לשם מילוּי תעוּדתה לתמיכה המוּסרית והחומרית מצד יהוּדי־התפוּצות, והיהודים בגולה צריכים למדינת־ישראל, שנוצרה עבוּרם והם אינם יכולים עוד, לאחר שהיא נוסדה, להתקיים בלעדיה. היא תהיה, במידה גוברת והולכת, מקום הגראוויטאציה בשביל יהוּדי כל העולם, המולדת שאליה יוּכל לבוא כל יהוּדי, בלי שיהא נשאל תחילה במה הוּא מצטיין במיוחד, אלא פּשוּט מפני שהוּא יהוּדי, כפי שאפשר לבוא תמיד לבית ההורים, ללא צורך להוכיח את עצמו. העוּבדה של קיוּם מולדת של העם, העשוּיה להיות בכל עת גם מולדתו של כל יחיד, מתוך החלטתו החופשית או מתוך כורח המסיבות – עוּבדה זו תביא, בה במידה שהיא תחדור לתוך תודעתם והרגשתם של היהודים, לידי הבראתו של העם היהודי. כוח־המשיכה בזמן של שקט ושלווה בגולה תלוי בהתפתחותה הפּנימית והחיצונית של מדינת ישראל, בחופש שישרור בה, בבטחון בגבוּלות, בשגשוּג חיי החומר והרוּח, בבריאוּת היחסים בין שכבות־החברה השונות. בעת שֹנאה וּרדיפות בתפוּצות תוכיח המדינה את עצמה תמיד מחדש, כמקלט וגג מגן בתחילה, כבית ומולדת אחר־כך. איננוּ יודעים, היכן וכיצד יבואו בעתיד זמנים של צער וּמצוּקה לעם היהוּדי. אבל אחת יודעים אנוּ: זמנים כאלה לא ימצאוּ עוד את היהודים חסרי־ישע וּללא מוצא, כמו פרעות קישינוב בימי הרצל ושואת אירופּה בימינו אנוּ.

*

אכן, יחד עם זה עולים ומזדקרים כיום שוב ושוב סימני־שאלה, כאזהרה וכאיום. האם תוכל להתקיים לאורך זמן מדינה קטנה כמדינת־ישראל – כאי בים העויינוּת של המדינות הערביות, השוללות לא רק את גבולותיה אלא את עצם קיומה. הרצל הרי תיאר לעצמו את ייסודה של מדינת־היהודים בדרכי־שלום, על־ידי הסכם מדיני וכספי עם שליט הארץ של אז. הנחה כזאת לא היתה בלתי־סבירה בתנאיי־המדיניות של אותם הימים. רוב המדינות אז עדיין היו נשלטות על־ידי מלכים, או לפחות מיוצגות ומסומלות על־ידיהם; התנועות הלאומיות במדינות של המזרח התיכון ובאפריקה, והתנועה הלאומית הערבית במיוחד, לא היו קיימות עדיין בכלל או רק בניצנים ראשונים, שכמעט לא נראו לעיין, בכל אופן לא היו גורם פעיל (ואפילו כמעט אף לא גורם סביל) במדיניות המעצמות.

מי יכול היה אז לחזות ולצפות את ההתפתחויות, שהחלו עם מלחמת־העולם הראשונה ושינו, מזמן מלחמת־העולם השניה, את פני העולם המדיני שלנו עד היסוד? ומי יכול היה לתאר לעצמו בזמנו של הרצל – שבו כוח־הקיטור, המופק מן הפחם, היה הכוח־המניע השליט והמהפך תנאי־ייצור קודמים בתעשיה; החשמל ככוח חדש רק צעד את צעדיו הראשונים (שהרצל הבחין בהם בעיין פקוחה וארג, בכוח דמיונו היוצר מהתחלות אלה, מארג תעשייתי מפותח ומעניין); הנפט שימש בעיקר חומר־תאורה; המכונית המוּנעת על־ידי בנזין טרם עברה את השלב של צעצוע מעניין בשביל חובבנים; ספינת־האוויר, הממולאה בגאז והניתנת לניווּת, הייתה חלום של ממציאים, וטרם הומצא המטוס (שהרצל חזה ותיאר את המצאתו בפילטון, שפורסם ב־1896, ואחד ממבקריו פסק אז בוודאות, ש“חלום־איקארוּס” כזה לעולם לא יתגשם במציאות!) – מי יכול היה בזמנים ההם לתאר לעצמו הקונסטלאציה של ההווה שלנו: עם מטוסים ככלי־התחבורה הראשיים בין היבּשות, הארצות והערים הגדולות; עם כלי־משחית אטומאטיים, מנוּותים באמצעות רדאר (מכ"ם); עם עולם של מדינות אפריקניות עצמאיות, שמדינת־ישראל תסייע להן (כפי שחזה ורצה הרצל) להקמת מדינותיהם ופיתוח משקיהן (ואשר את הכרת־התודה שלהם יוכיחו על־ידי תמיכה במתנגדי־ישראל); ועם מדינות ערביות גדולות, רבות־עוצמה־ועושר, אשר את שמן־האדמה – שנתגלה על־ידי מעצמות־המערב מתחת למדברותיהן והופק וזוקק על־ידי מעצמות אלה לשימוש ככוח־מניע מרכזי בעולם המודרני – ינצלו למען עשותו אמצעי־סחיטה במלחמתם נגד מדינת־ישראל וככלי מאיים על המשק התעשיתי של עולם־התרבות כולו? האם יכולה, בנסיבות חדשות אלה, האם יכולה, בקונסטלאציות־עוצמה פוליטיות וכלכליות אלה – כך ניתן לשאול – להתקיים מדינת־היהודים, ששאף אליה הרצל ושקמה כתוצאה מפעולותיו? והאם תוכל מדינה זו למלא את התפקיד שהרצל יעד לה: להיות פיתרון לשאלת היהודים?

אין בכוחו של אדם לחזות בוודאות את העתידות, גם לא הסיעה החדשה של ה“עתידנים” (פוּטוּרוֹלוֹגי), מפני שפועלים ליצירתו תמיד גם גורמים חדשים, שאיש לא יכול לצפות אותם מראש ולהתחשב בהם כנתונים בחזותו: כוחות־טבע, אירועים בעלי מוצא קוסמי ואנושי, ההופעה הלא־צפויה של אישים, תנועות, גיבושי־עוצמה וכיוצא בהם. ההיסטוריון ישקול וישווה איפוא בשיפוטו קודם־כל את הניסיון ההיסטורי של העבר, העבר הרחוק והעבר הקרוב הגובל עם ההווה, ורק בהיסוס יהין לצפות לקראת העתיד. ואולם אין הוא יכול ואין הוא רשאי להימנע מן ההעזה והחובה של חזות כזאת לקראת העתיד, אם נושא מחשבתו וחיבורו דורש זאת. רק על־ידי כך הרי יוכל לנסות לקבוע לנושא זה את מקומו הנכון במהלך ההיסטורי. טוב יעשה, אם בהירהוריו אלה ייצא מן הקונסטלאציות והבעיות של הזמן ושל האישיות, שהם נושא תיאורו, וימדוד בהם את אלה של זמנו שלו.

כשהתחיל הרצל את פעולתו, היתה יהדות־העולם במצב של התנוונות. במזרח אירופה לא הגיע עדיין רוב המוני היהודים לידי אֶמנציפאציה; הם הצטופפו בתחום־מושב צר, היו נתונים בתמידות לאייום של פרעות ושל מדיניות אנטי־יהודית, מדולדלים חומרית, ובנפשם ובגופם שרויים בעולם של גיטו, שאורח חייו היה מקודש על־ידי מסורת ארוכה; רק שכבה דקה של אנשי כסף או השכלה חילונית הצליחה לעלות במידת־מה במעמדה וליהנות מקצת חירויות גדולות יותר, ויכלה לנצל את האפשרויות ללימודים אקדמיים של העולם המערבי. באירופה התיכונית והמערבית קיבלו היהודים על־ידי חוקי האֶמנציפאציה שיווי־זכויות עם אזרחי־המדינה הנוצריים – מבחינה משפטית, אך לא חברתית. הם סבלו מהפלייה זו במעמדם החברתי ומשנאת־היהודים, שהתארגנה בצורה החדשה של “האנטישמיות” הגזענות, והם השתדלו לעמוד בפני עיוותים אלה בדרכי האפּוֹלוֹגטיקה על־ידי דברי סניגוריה עצמית וכן על־ידי התאמת עצמם במידת האפשר אל נוהגיו של עולם־התרבות הנוצרי הסובב אותם. יהודי ארצות־הברית של אמריקה (בשנת 1900 – בערך מיליון אחד) היו נתונים בתנאיי־מעבר; מול היהודים, שהיגרו לשם מגרמניה החל מן המחצית הראשונה של המאה הי"ט והתעשרו, עמדו המוני היהודים, שברחו ובאו מראשית שנות השמונים מרוסיה ופולניה (הרוסית אז), אשר על־ידי עבודה מפרכת החלו לעלות ממציאות גלותית אל תנאיי־חיים משופרים יותר. הרצל עוד יכול היה בספרו “אלטנוילאנד” לתכנן, שיעביר המונים אלה אל מדינת־היהודים שלו, בה מצבם הכלכלי והסוציאלי יעלה על תנאי־החיים שלהם בחנויות־היזע (sweatshops) של האיסט־אֶנד הניו־יורקי, שבהן נוצלו כפועלי־טקסטיל בשכר־רעב.

כלל־היהדות היה ללא ארגון מקיף; הקשר הדתי, עם שמירת המצוות והמינהגים בקפדנות, שקשר לפני־כן את היהדות כולה באמונה ובעשייה, התרופף אצל חלק גדל והולך של היהודים. אלה עברו לזרמים דתיים שהקלו לגבי המצוות המעשיות, או התייחסו לדת היהודית באדישות ואף בהתנגדות; אך באופן פאראדוכסאלי ראו את עצמם דווקא יהודים אלה, שלמעשה קיבלו בלב שלם את מחשבתה והליכותיה של הסביבה הלא־יהודית, ככלל המחובר יחד רק על־ידי הדת, ורצו שגם אחרים יראו אותם כך, ושללו את עצם קיומו של עם יהודי.

קריאתו של הרצל לתחיית היהודים כאומה ולייסוּד מדינה יהודית עצמאית נראתה לרוב רובם של היהודים כמשימה אוּטוֹפית לחלוטין, כהזיית איש שבריאותו השכלית מעורערת, כשאיפה מנוגדת למגמות ההיסטוריה היהודית ולמהלכה, אשר רק תפריע להשלמת האֶמנציפאציה בדרך של שילובם של היהודים בחיי עמי־המדינות, שבתוכם ישבו. אפילו ציונים רבים ראו לעצמם צורך להסתייג מקביעת המטרה “הקיצונית”, אוּטוֹפית עד כדי כך נראתה גם להם הקמת מדינת־יהודים בזמן סביר.

בניגוד לכל ההסתייגויות והשלילות החכמות – החכמות־מדי – האלה של הדוגלים ב“פוליטיקה ריאלית” (הרואים, כידוע, בדרך כלל כריאלי רק את הגורמים הנראים לעיין, הקרובים, הניתנים לתפוס בידיים, ואינם מבחינים כלל את המציאות המהותית המונחת מתחתם ומאחוריהם) קמה והיתה בכל עיקרה חזותו של הרצל. מדינת־היהודים נוסדה, העם היהודי התעורר מתרדמתו, הוא מוּדע להווייתו כעם, אינו מתבייש עוד מהשתייכותו לעם זה ואף מזדהה במידה רבה עם מדינת־ישראל, ללא פחד מהאשמה של “לוֹאיאליות כפולה”; הרי כל אזרח במדינה דימוקרטית יש לו הזכות לנאמנויות מרובות, להשתייכויות כפולות ומכופלות, כל זמן שאין הוא מפר על־ידי כך את חובותיו כאזרח־המדינה. קיום מדינת־ישראל והישגי אזרחיה כמתיישבים יוצרים וכלוחמים גרמו לכך, שגם יהודי התפוצות נתמלאו רגשי גאווה וביטחון עצמי חדשים. יתר־על־כן: הדמות הסטיריאוֹטיפית של היהודי, כפי שנצטיירה בעולם־התרבות הנוצרי כתוצאה מתורות דוגמאטיות ותהליכים היסטוריים – כרוכל או כמתווך, כקאפיטאליסט עשיר ויהיר או כעני נכנע או כמהפכן בחברה הקיימת – נשתנתה ולבשה צורה חדשה בעקבות המציאות של חיי־היהודים החדשים בארץ־ישראל והשלכותיהם על חיי־היהודים בתפוצות. יהדות־התפוצות, שהיא מאורגנת (לעתים אף מאורגנת יתר על המידה) ובטוחה הרבה יותר בעצמה, על־יד וסביב מדינת־היהודים – זוהי תוצאה ההתפתחות, שהחלה עם הופעתו של הרצל על הבימה הפוליטית. היהודים נכנסו באמת מחדש כעם אל תוך החיים המדיניים, נעשו גורם פעיל בהיסטוריה, לקחו על עצמם את מלוא האחריות על חייהם כעם בקרב העמים וכמדינה במערכת המדינות – עם כל הסיכונים הקשורים בכך. קל יותר לחיות חיי־חופש מדומים בלי אחריות, כיחידים מפוזרים בין העמים או כקיבוץ מדוכא בגיטאות. להיות גוף פוליטי עצמאי משמע הדבר לקבל אחריות כלפי ההווה והעתיד על כל פעולה, על חיים ועל מוות. כל מה שמתרחש בימינו במדינת־ישראל ובהיאבקות על קיומה, קשור בדרמה זו של שיבתו המלאה של העם היהודי אל ההיסטוריה, אל אחריות היסטורית.

אכן, העוֹיינות ליהודים לא נעלמה מן העולם על־ידי הקמת מדינת ישראל; יתרה מזו, שנאת־היהודים חדרה אל ארצות ותחומים, שבהם לא היתה קיימת באופן כה גלוי, ולבשה צורות חדשות: איבה נגד מדינת־ישראל ונגד הציונות, שמאשימים אותן בכל החטאים המיוחסים לשאיפת־השלטון האימפריאליסטי. כלום אין התפתחויות חדשות אלה סותרות את אמונתו של הרצל, שייסוד מדינת־היהודים יביא, מייד ובכל מקום, לידי עצירת הרוח האנטישמית, לידי ביטול האנטישמיות. אין ספק, שהרצל לא העריך כאן כראוי את עוצמת המסורת של עויינות כלפי היהודים, הטבועה בתורות הדת, באגדה, בספרות ובלשון (אם־כי ידע יפה על קיום מסורות אלה, המושרשות עמוקות בלב העם); אין ספק גם, שהעריך יתר על המידה את רצון האנושות לעשות את הטוב. עובדה היא, שגם אחרי אבדן שלטון־השאוֹל הנאצי נשאר עוד די והותר משנאת־היהודים, מתוך גורמי דת, כלכלה וגזע, ומתוך משפטים קדומים, הנמסרים מדור לדור ומן הסביבה ליחיד באמצעות הספרות האנטי־יהודית, המופצת בלשונות רבות, והנימוקים השכליים כביכול של שנאה זו אף גיוונו את ביטויי האיבה נגד מדינת־ישראל והציונות.

אבל במהותה הרי התנגדות זו למדינה ולציונות היא בעלת אופי שונה לחלוטין; אופיה ומבועה הם פוליטיים, במידה מסויימת תופעת־לוואי כמעט טבעית (אם־כי מצערת מאד ומסוכנת) של קיומו החדש של ישראל כמדינה בקרב מדינות, וכמדינה שקמה בדרך לא־רגילה ולא־צפויה. שייתכן ותתהווה איבה כזאת, על אף הרצון מצדנו לשלום ולפשרות, לכך היה מודע גם הרצל. “אך כיצד?” – הוא כותב בדברי־הסיום ל“מדינת־היהודים” שלו – “הלא היהודים במדינתם אולי לא יהיה להם עוד שום אויב, ובהיותם נחלשים ורופסים מרוב־טובה, הן דווקא אז ילך ויכלה עם־היהודים? – סבורני”, עונה הרצל, “כי ליהודים יהיו תמיד די אויבים, כלכול אומה אחרת; אבל כאשר יישבו על אדמתם, לא יוכלו עוד לעולם להיזרות לכל קצווי־תבל. לא תיתכן הישנות הפזורה, כל עוד לא תימוט תרבות העולם כולה. ומכך יכול לחשוש רק פתי חסר־דעת. התרבות הנוכחית” – מסיים הרצל הרהורים אלה בביטחון גדול יותר משיש לנו אולי כיום – “יש לה די אמצעי־כוח כדי להתגונן”. האם יגייס עוד עולם־התרבות שלנו כיום, כך ניתן, כמובן, לשאול במשבר־האֶנרגיות הקיים עתה, די אֶנרגיה של הרוח ושל הרצון, כדי להתגבר על האיום במקורות־האֶנרגיה החומריים? בתקופתנו זו של מעברים נוכל רק לקוות ולתרום את תרומתנו בחיי עצמנו, שיוּכח כמוצדק אמוּנו של הרצל בבריאות כוחות־הייסוד הנפשיים של מעצמות־התרבות.

מותר לנו רק לומר, כמעט בוודאות: התנועה הלאומית־הציונית, התארגנות היהודים בתפוצות ובמדינת־ישראל, גרמו בעם היהודי לשיחרור כוחות של חייוּת ויצירה כאלה, שלא ניתן עוד לבטלם, גם לא בעזרת הכוחות של האֶנרגיה התת־קרקעית והעל־קרקעית של ארצות־ערב ומצדדיהן. האימרה – המצוטטת יתר על המידה – על “נצח ישראל לא ישקר”, שהביאה לא פעם בתולדותינו לידי אמונות־שווא ואשלייות וחוסר־מעשה, קיבלה על־ידי כך משמעות חדשה. כל הבעיות ניתן לפטור אותן, כל הקשיים ניתן להתגבר עליהם בכוחות של חייוּת ויצירה ותבונה מדינית, שהשתחררו בעקבות פעולתו של הרצל ובדרכים שהוא התווה. כל ייאוש צריך לפי תורתו ליהפך לכוח־יצירה. את כוח־היצירה של העם, כל הכוחות הרוחניים, הנפשיים והחומריים של העם היהודי, צריך לארגן למען בניין המדינה כמולדת של העם כולו, שאליה יוכל כל יהודי לשוב ולחייות בה תוך חופש וסובלנות, המוגבלים רק על־ידי צרכי הכלל. כל אמצעיי המדע והטכניקה המודרניים צריכים לשמש למטרה זו. המדיניות חייבת להיות שקולה ונועזת כאחד, ללא פחד מן האמת ומאמירת האמת, ללא יהירות וללא נכנעות, חדורה ומודרכת על־ידי השאיפה לשלום ולצדק בתוך העם ובין העמים. במובן זה ראה הרצל את תקומת ישראל במדינתו כאור לגויים.

ומשמעות כל אלה, שהמדינה, שקרא לה ב“אלטנוילאנד” בשם “החברה החדשה”, אינה בשביל הרצל מטרה בפני עצמה. הוא התנגד לכל האללה של המדינה, ברוח לאוּמנית, כערך אבּסולוּטי. הוא ראה בה אמצעי הכרחי למטרה האמיתית: יצירת היהודי החדש והעלאת התרבות האנושית. זאת ביטא פעמים רבות, ב“מדינת־היהודים”, בנאומים, ברשימות, ב“אלטנוילאנד”, ובשנה האחרונה לחייו בחרוזים הפשוטים, שרשם אחרי הקונגרס הציוני הששי באלבום של אחד מיתומי הפרעות בקישינוב:

Wann erscheint mir als gelungen

Mein Bemühen auf dieser Erden?

Wenn aus armen Judenjungen

Stolze junge Juden werden.

ובתרגום:

מָתַי לִי יֵרָאֶה כִּי עָלוּ וְצָלָחוּ

עְַמָלִי וִיגִיעִי בִּימֵּי־חֶלֶד הַלָלוּ?

עֵת אְַשֶׁר “זַאֲטוּטֵי הַיְהוּדִים” הֵם הוּכָחוּ

לִיהוּדִים צְעִירִים וְגֵאִים הֵם יִגְדָלוּ

שניים מן הסיפּוּרים האחרונים של הרצל, שני סיפוּרי־אגדה שפורסמוּ רק אחרי מותו, דנים על חיי־צדק, על משפּט־צדק, על שלטון־צדק. כל חייו נאבק ולחם הרצל לאמת, למשפט, לחיי־צדק. רגש־הכבוד שלו, שהניעו ודחף אותו לכך שיתמסר לעמו, היה לאמיתו של דבר הרגש לזכוּת־האדם שנפגעה. המדינה, שהוּא שאף להקימה, תעוּדתה היתה להשיב ליהודים את כבודם וּזכוּתם: זכוּתם כיחידם וזכותם כבני־עמם. על־ידי זה שישחררוּ את עצמם, ישחררו גם את העולם ממועקה. על־ידי זה שמתוך נסיונות סבלותיהם יבנוּ את מדינתם בסדרי־צדק, יקימוּ דוּגמה וּמופת גם בשביל אנשים ועמים אחרים. “מצבם הנוכחי של היהודים”, הצהיר הרצל במוּבן זה בנאום הפתיחה לקונגרס הציוני השלישי, “יכול להוליך לשלוש דרכים. האחת היא סבילת החרפּה והמצוּקה בנפש אטוּמה. האחרת היא ההתקוממוּת, האיבה אל החברה שהיא בבחינת אֵם חורגת. דרכנוּ היא הדרך השלישית: אנוּ רוצים להתרומם לדרגה גבוהה יותר של תרבוּת, לחולל שיגשוּג, לסלול דרכים חדשות לסחר־עמים, וּלחפּשֹ מוצא לצדק חברתי. וּכמו שהמשורר שלנוּ [היינה] יצר ממכאוביו שירים, כך אנוּ יוצרים מייסוּרינו יתר קידמה לבני־האדם”.

 

ביבליוגרפיה¹³³    🔗

1. כתבים מאת הרצל

(1) בשפת המקור

א. מחזות¹³⁴

Compagniearbeit. Lustpiel in einem Act. Wien, Wallishausersche Buchhandlung, 1880.

Die Causa Hirschkorn. Lustpiel in einem Act. Wien, Im Selbstverlage, 1882.

Tabarin. Schauspiel in einem Act. [1884].

Muttersöhnchen. Lustspiel in vier Acten. Wien, Im Selbstverlage, 1885.

Seine Hoheit. Lustpiel in drei Acten. [1885].

Der Flüchtling. Lustspiel in einem Aufzug. Universalbibliothek, Nr.

1. Leipzig, Philipp Reclam jun. [1887].

Wilddiebe. Lustspiel in vier Acten [gemeinsam mit Hugo Wittmann]. Berlin, Felix Bloch Erben, 1889.

Was wird man sagen? Lustspiel in vier Acten. Wien, Gabor Steiner, 1890.

Die Dame in Schwarz. Lustspiel in vier Acten [gemeinsam mit H. Wittmann, 1890].

Prinzen aus Genieland. Lustspiel in vier Acten. Wien, A. Entsch, 1892.

Die Glosse. Lustspiel in einem Act. Dresden–Leipzig–Wien, E. Pierson’s Verlag, 1895.

Das Neue Ghetto. Schauspiel in vier Acten. [1894]. Wien, “Die Welt”,

1. 2., 3. Auflage, Wien, Selbstverlag, 1903. Neue Ausgabe, Wien–Berlin, R. Löwit Verlag, 1920.

Unser Kätchen. Lustspiel in vier Acten. Wien, Selbstverlag, [1899].

Gretel. Schauspiel in vier Acten. [1899].

I love you. Lustspiel in einem Act. [Wien, Selbstverlag, 1900].

Solon in Lydien. Ein Schauspiel in drei Acten. [1901]. Wien–Leipzig, Wiener Verlag, 1904.

ב. קובצי־פיליטונים, סיפורים ורשימות ספרותיות

Neues von der Venus. Plaudereien und Geschichten. Leipzig, F. Freund, 1887.

Buch der Narrheit. Leipzig, F. Freund, 1888.

Das Palais Bourbon. Bilder aus dem französischen Parlamentsleben. Leipzig, Duncker und Humblot, 1895.

Philosophische Erzählungen. Berlin, Gebrüder Paetel, 1900; 2. Auflage, Berlin–Wien, Benjamin Harz, 1919.

Feuilletons, 2 Bde. Wien–Leipzig, Wiener Verlag, 1903. 2. Auflage, mit einer Vorrede von Raoul Auernheimer, Berlin, I. Singer & Co., 1911. 3. Auflage, Wien, Benjamin Harz [1921].

ג. כתבים ציוניים

Der Judenstaat. Versuch einer modernen Lösung der Judenfrage, Leipzig–Wien, M. Breitensteins Verlagsbuchhandlung, 1896.

מהדורות רבות. רשימה של 79 מהדורות בשפת־המקור ובתרגומים נתפרסמה על־ידי ח. אברהמי וא. ביין בשם “ההוצאות של ‘מדינת־היהודים’ של הרצל” בקובץ “הציונות; מאסף לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל” של המכון לחקר הציונות, כרך א' (תל־אביב תש"ל), עמ' 464–474.

Der Baseler Congress, Wien, Verlag der “Welt”, 1897.

Altneuland. Roman. Leipzig, Hermann Seemann Nachfolger [1902].

Zionistische Schriften. Herausgegeben von Leon Kellner. 2 Bde. Berlin, Jüdischer Verlag, 1905. 2. Auflage (in einem Band), 1920.

The Tragedy of Jewish Immigration. Evidence given before the British Royal Commission in 1902 by Theodor Herzl. New York, Zionist Organization of America, 1920.

Theodor Herzls Tagebücher, 3 Bde. Berlin, Jüdischer Verlag, 1922־23.

Gesammelte Zionistische Werke. In fünf Bänden. Tel־Aviv, Hozaah Ivrith, 1934־35. Bd. I: Zionistische Schriften; Rd. II־V: Tagebücher; Bd. V: Das Neue Ghetto; Altneuland; Aus dem Nachlass.

The Complete Diaries of Theodore Herzl, edited by Raphael Patai, translated by Harry Zohn. 5 Vols. New York–London, Herzl Press and Thomas Yoseloff, 1960.

(2) כתבי הרצל בתרגום עברי

א. ספרים בודדים

מדינת היהודים (Der Judenstaat). דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים. מתורגם ברשיון מיוחד מאת המחבר ע“י מיכל בערקאוויטש. וארשה, הוצאת תושיה, תרנ”ו–1896.

מדינת היהודים. עברית בידי אשר ברש. אחרית דבר א. ביין. תל־אביב, המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית / בהוצאת מצפה, תש"ד.

מדינת היהודים: נסיון לפתרון חדיש של שאלת היהודים. עברית אשר ברש [תרגום מתוקן]. אחרית דבר א. ביין. תל־אביב–ירושלים, המחלקה לארגון של הנהלת ההסתדרות הציונית / בהוצאת מ. ניומן, תש"ו.

מדינת היהודים: נסיון לפתרון חדיש של שאלת היהודים. הוצאה מקוצרת. הצעת הלקט – א. ביין; תרגם – דב שטוק. תל־אביב, המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית / בהוצאת מרדכי ניומן, תש"ו.

מדינת היהודים. תרגום דוד לאזר. ספרון, סידרת ספרים ערוכה בידי ד“ר עזריאל קרליבך. ירושלים, ידיעות אחרונות, [תש”ו].

מדינת היהודים. תרגם מגרמנית שמואל פרלמן. עם הקדמה מאת דוד בן־גוריון. ירושלים, המחלקה לענייני נוער והחלוץ, תשי"ג.

הגיטו החדש. חזיון בן ארבע מערכות. תרגום: ראובן בריינין. וארשה, הוצאת אחיאסף, תרנ“ח; וארשה תרפ”ג.

תל־אביב [אַלט־נוילאנד]. ספור מאת תיאודור הרצל. העתיק לעברית נ[חום] ס[וקולוב]. וארשה, הוצאת האורגניזציה הציונית הרוסית, בדפוס “הצפירה”, תרס"ב–1902.

אלטנוילנד / “ארץ עתיקה־חדשה”. תרגם דב קמחי. אחרית דבר אלכס ביין. תל־אביב, מ. ניומן, תש"ז.

אלטנוילאנד / ארץ עתיקה־חדשה. רומן. מגרמנית שמואל שניצר. עורך גרפי דן תורן. חיפה, חברה להוצאת ספרים בע"מ, 1961.

מדינת־היהודים. נסיון של פתרון מודרני לשאלת־היהודים. עברית על־פי תרגומו של ש. פרלמן, בעריכת מערכת כתבי הרצל. מבוא מאת א. ביין. ירושלים, הספריה הציונית, תשל"ב. (בצירוף פאקסימילאֶ של ההוצאה המקורית הראשונה, וינה 1896).

מדינת־היהודים. נסיון של פתרון מודרני לשאלת־היהודים. עברית מרדכי יואלי, בשיתוף פעולה עם מערכת כתבי הרצל. מבוא מאת א. ביין. ירושלים, הספריה הציונית, תשל"ג.

מדינת היהודים. בצרוף מסה מאת אלכס ביין. תירגם מ. יואלי. מהדורה שנייה. ירושלים, תשל"ה.

ספרי הימים, 1895–1904. בששה כרכים. מתורגמים בידי ר' בנימין ואשר ברש. תל־אביב, הוצאת מצפה, תר"ץ.

יומן הנעורים / פרי קריאה בספרים. תרגם יעקב שטיינברג, תל־אביב, הוצאת “מצפה”, תרצ"ד.

סוֹלוֹן בלוּד. מחזה בשלוש מערכות. תרגום: אהרן ורדי. ירושלים, הוצאת “העולם”, תש"ח.

סולון בלודיה. חזיון בשלוש מערכות. עברית: בן־ציון ידידיה. תל־אביב, הוצאת מ. ניומן, תש"ט.

ב. כתבים מקובצים

כל כתבי תיאודור הרצל. 7 ספרים. תרגם מ. ברקוביץ. ספר ששי־שביעי [“תל־אביב = אלטנוילאנד] תרגם נ. סוקולוב. “הגיטו החדש” (בתוך הספר השלישי) תרגם ר. בריינין. וארשה, תרע”ח–תרפ"ד.

מבחר כתבי הרצל, בשנים עשר כרכים. מתורגמים בידי ר' בנימין, אשר ברש, אברהם יערי, דב קמחי ויעקב שטיינברג. תל־אביב, הוצאת מצפה, תרצ"ד. כרך א–ב: תיאודור הרצל, ספר תולדותיו. מאת א. ביין; כרך ג‘: סיפורים ופיליטונים. תרגם דב קמחי; כרך ד’: היכל בורבון (תרגם ר' בנימין); הגיטו החדש (תרגם ז. ולפובסקי); כרך ה‘: אלטנוילנד (ארץ עתיקה־חדשה). תרגם דב קמחי; כרך ו’: “כתבים ציוניים”. מתורגמים בידי אשר ברש, ר' בנימין ואברהם יערי; כרך ז–יב: ספרי הימים (ר' בסעיף הקודם, מס' 11).

נאומים ומאמרים. תרגום: י. ייבין, מ. כהן ודב קמחי. עריכה: ב. נתניהו. תל־אביב, הוצאה מדינית, 1937.

נאומים ומאמרים ציוניים. 1895–1904. שני כרכים. עם מבוא מאת אלכס ביין. מהדורה מתוקנת ומורחבת. ירושלים, תשל"ו.

מכתבים, 1896–1904. המכנס והעורך: ב. נתניהו; המתרגם: י. ייבין. תל־אביב, הוצאה מדינית, 1937.

אגרות הרצל. כרך ראשון: מראשית הפעוּלה הציונית עד הקונגרס הראשון. בעריכת אלכס ביין וגיאורג הרליץ. מגנזי הארכיון הציוני המרכזי, סדרה א'. תרגום: דב שטוק. תל־אביב, הוצאת מ. ניומן, תש"ח (1947).

כל כתבי הרצל בעשרים כרכים. המערכת א. ביין, ר' בנימין, ג. הרליץ, צ. ויסלבסקי, ש. פרלמן, ז. שזר, י. שנהר. ירושלים, הספריה הציונית בשיתוף עם הוצאת מ. ניומן, תשט“ו ואילך. עד עכשיו הופיעו: סדרת כתבים ציוניים, כרך ראשון: כתבי־היסוד – מדינת־היהודים, אלטנוילנד (תל־אביב). תשט”ו. סדרת איגרות, כרך שני: מראשית הפעולה הציונית עד הקונגרס הראשון (מאי 1895–אבגוסט 1897). עריכה א. ביין, תרגום דב סדן. תשי“ח. – כרך שלישי: מן הקונגרס הראשון עד הקונגרס השלישי (ספטמבר 1897–אבגוסט 1899). עריכה א. ביין, תרגום ח. איזאק. תשי”ז.

כתבי הרצל בעשרה כרכים. מהדורה מיוחדת לקוראי “מעריב” ו“דבר”. ירושלים–תל־אביב, תש“ך–תשכ”א.

כרך ראשון: החזון: מדינת היהודים (תרגום ש. פרלמן); אלטנוילנד (תרגום דב קמחי). ירושלים, הספריה הציונית תש“ך. – כרך שני–רביעי: היומן א’–ג': [תל־אביב] הוצאת מרדכי ניומן בע”מ, תש“ך. – כרך חמישי: סיפורים – סיפורים פילוסופיים; בתמורות הזמן; על ילדים; אגדות. החומר המקורי נערך על ידי א. ביין וי. ונקרט. תרגמו א. שטיין ומ. שלי. עריכה לשונית מאיר שלי. ירושלים, הספריה הציונית, תשכ”א. – כרך ששי: היכל בורבון. הגיטו החדש, סולון בלודיה. תל־אביב, הוצאת מרדכי ניומן, תשכ“א. – כרך שביעי–שמיני: בפני עם ועולם – נאומים ומאמרים ציוניים. ערכו א. ביין ומ. שרף בהשתתפות י. ונקרט. תרגמו י. ייבין, ח. איזאק, וש. מלצר. ירושלים, הספריה הציונית, תשכ”א. כרך תשיעי: איגרות. מראשית הפעוּלה הציונית עד הקונגרס הראשון (מאי 1894–אוגוסט 1897). עריכה א. ביין, תרגום דב סדן. ירושלים, הספריה הציונית, תשכ“א. כרך עשירי: תיאודור הרצל, ביוגראפיה. מאת א. ביין. תל־אביב. הוצאת מרדכי ניומן, תשכ”א.

במסגרת כתבי הרצל בעברית, היוצאים לאור ע“י “הספריה הציונית” על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, בעריכת חברי מערכת כתבי הרצל: הרצל, תיאודור מבולאנז’א עד דרייפוס. כתבות מפאריס. 1891–1895. שלשה כרכים. עם מבוא מאת אלכס ביין. ירושלים, תשל”ד–1974.

2. ביוגראפיות על הרצל (לפי שנת הופעתן)

Friedemann, Adolf. Das Leben Theodor Herzls. Berlin, 1914; 2. Auflage 1919.

Hagani, Baruch. Le Sionisme Politique et son Fondateur Théodore Herzl. Paris, 1917.

בריינין, ראובן. חיי הרצל. חלק ראשון: תולדותיו של תיאודור הרצל מילדותו ועד הקונגרס הראשון. ניו־יורק, תרע"ט.

Kellner, Leon. Theodor Herzls Lehrjahre (1860–1895). Wien–Berlin, 1920.

ציטרון, ש. ל. הרצל, חייו ופעולותיו. וילנה, תרפ"א–1921.

רבי בנימין. תיאודור הרצל, מלחמת חייו. ירושלים, תרפ"ד.

De Haas, Jacob. Theodor Herzl, a Biographical Study. Chicago & New York, 1927.

Georg, Manfred. Theodor Herzl, sein Leben und sein Vermächtnis. Berlin, 1932.

Patai, Josef. Herzl. Budapest [1933].

(הוצאה עברית, תל־אביב, תרצ"ו/1936).

ביין, אלכס. תיאודור הרצל, ספר תולדותיו. תל־אביב, תרצ“ה. מהדורה שניה, תרצ”ט. מהדורה שלישית, תשי“ב. הוצאה חדשה מתוקנת ומושלמת, תשכ”א.

Bein, Alex. Theodor Herzl, Biographie. Mit 63 Bildern und einer Ahnentafel. Wien [1934]. Volksausgabe [1935]; Neuausgabe 1974.

– Theodor Herzl, a Biography. Translated from the German by Maurice Samuel. Philadelphia, 1940, 1942, 1943, 1945, 1948; sixth revised edition, 1956. European edition, London, 1957. Paperback editions 1962, 1970.

ביין, אלכס. הרצל, חייו ופעלו. ספרית מרכז הנוער הארצישראלי. תל־אביב, ת"ש.

הופמן, מרתה. הרצל הצעיר. דרכו אל היעוד. ירושלים, 1941.

פטאי, יוסף. חזיון הרצל, תל־אביב, 1943.

Frenkel, Josef. Theodor Herzl, a Biography. London, 1946.

Patai, Josef. Star over Jordan. The Life of Theodor Herzl. New York, 1946.

קליינמאן, משה. הרצל. תל־אביב [1945].

Vogel, Léon. La Vie Pathétique de Théodore Herzl. Gap, 1955.

Theodor Herzl, a Portrait for this Age. Edited and with an Introduction by Ludwig Lewisohn. Cleveland & New York, 1955.

Cohen, Israel. Theodor Herzl, Founder of Political Zionism. New York & London, 1959.

Chouraqui, André. Théodore Herzl, Inventeur de I’Etat d’Israél. Paris, 1960.

הוצאה עברית: תל־אביב, תש"ך.

בלומנטל, פינחס. אין זו אגדה; דיוקנו של חוזה. תל־אביב, תשכ"ג / 1963.

Hofmann, Martha. Theodor Herzl. Werden und Weg. Frankfurt a.M., 1966.

שרף, משה. הרצל, האדם ומעשיו. (חוליות, סדרת ספרונים בעברית קלה). ירושלים, תשל"א.

Stewart, Desmond. Theodor Herzl. New York, 1974.

3. ספרי־מונוגראפיה וקובצי מקורות ומאמרים

ארנולד, פאולה. זכרונות באהבה. ירושלים, תשכ"ח.

בודנהיימר, ה. ח. תולדות תכנית באזל. מלחמת הדעות לפני הקונגרס הציוני הראשון לפי חליפת המכתבים בין פרופ' הרמן שפירא ובין ד“ר מקס בודנהיימר. בצירוף מבוא היסטורי… מאת הנרייטה חנה בודנהיימר. ירושלים, תש”ז.

ביין, א. הרצל ודרייפוס. כתבות ומאמרים של הרצל על משפט דרייפוס. תל־אביב, תש"ה.

– עם הרצל ובעקבותיו. מאמרים ותעוּדות. תל־אביב, תשי"ד.

– עם מגילת־העצמאוּת של מדינת ישראל. ירושלים, תש"ט. (גם באנגלית, צרפתית, ספרדית והונגרית).

ביין, א. פראנץ אופנהיימר, האיש והציוני (בצירוף חליפת־המכתבים בין תיאודור הרצל לבין פראנץ אופנהיימר). “פרנץ אופנהיימר, מאה שנה להולדתו”, אוניברסיטת תל־אביב תשכ"ו, עמ' 9–55.

– תולדות ההתיישבות הציונית. מתקופת הרצל ועד ימינו. ירושלים, תש“ג. מהדורה שלישית: תל־אביב, תשי”ד (גם בשפות אידיש, אנגלית, הולנדית ורומנית).

בן־גוריון, דוד, ואחרים. מ“מדינת היהודים” למדינת ישראל. תל־אביב, משרד החינוך והתרבות, תשל"א/1970.

דינור, ב[נציון]. בנימין זאב הרצל, על האיש, דרכו ודמותו, חזונו ופעלו. רמת־גן, 1968.

הרצל בחזון הדור. רשימות, הערכות, זכרונות. תל־אביב, תש"ו.

הרצל, הכלר, הדוכס מבאדן וקיסר גרמניה, 1896–1904. תעוּדות שנתגלו על־ידי הרמן ובסי אֶלרן ונדפסו בפאקסימיליה. מבוא מאת א. ביין; רשימת התעודות עם סיכום תכנן והערות מאת י. ונקרט. תל־אביב, תשכ"ב.

ויינשל, י. האנס הרצל. תל־אביב, 1945.

וייצמן, חיים. אגרות, כרך א’–ג', עורך גדליה יוגב. ירושלים תש“ל–תשל”ב.

וילבוש, נחום. המסע לאוגנדה. ירושלים, תשכ"ג.

ורדי, אהרן. מלכי בציון. פרשת מסע הרצל בארץ־ישראל וזכרונות עדי־ראיה. תל־אביב, תרצ"א.

זהבי, י. צבי. מהתבוללות לציונות – מקור ציונותו של הרצל – תולדות חיבת ציון והציונות בהונגריה משנת תר“ך (1860) עד תש”ט (1949). ירושלים, תשל"ג.

– מהחתם סופר ועד הרצל. ירושלים, תשכ"ו.

כה אמר הרצל. לקט אמרות ופתגמים, סודר בידי א. פולאק ותורגם לעברית ע“י מ. א. ז’ק. תל־אביב, ת”ש.

לוריה, מ. תיאודור הרצל והשקפותיו הפוליטיות והחברתיות. תל־אביב, תרפ"ז.

לקויר, זאב. תולדות הציונות. ירושלים, תשל"ד.

מדזיני, משה. המדיניוּת הציונית מראשיתה עד מותו של הרצל. ירושלים, תרצ"ד (1934).

מוזיאון הרצל – מדריך ורשימת המוצגים [ערוך בידי א. ביין וי. ונקרט] ירושלים, תשכ"ד.

פישמן, ז. בנימין זאב (תיאודור) בן יעקב הרצל. ערך ביוגרפי־ביבליוגרפי. ירושלים, תרפ"ד.

קלויזנר, ישראל. אופוזיציה להרצל. ירושלים, תש"ך.

קלויזנר, ישראל. מקאטוביץ עד באזל. 2 כרכים. ירושלים, תשכ"ה.

קלויזנר, ישראל. תולדות הציונות / ביבליוגרפיה. ירושלים, תשל"ו.

קרסל, ג. ראשית צעדי הרצל באספקלריה של העתונות העברית בגולה. ירושלים, תש"ג.

רוזנפלד, קרל. הרצל הסופר. תל־אביב, תשט"ו.

שווארץ, שלום. הרצל באגרותיו. ירושלים, ת"ש.

– הרצל בספרי־ימיו. ירושלים, תרצ"א.

שיבת ציון. ספר שנה לחקר הציונות ותקומת ישראל. כרכים א, ב־ג, ד. ירושלים, תש“י–תשט”ז (1950–1956).

Adler, Joseph. The Herzl Paradox. Political, Social and Economic Theories of a Realist. New York, 1962.

Warum gingen wir zum ersten Zionistenkongress? Herausgegeben vom Berliner Büro der Zionistischen Organisation. Berlin, 1922.

Bein, Alex. Der Zionismus & sein Werk. Prag, 5699 (1939).

(גם בצרפתית, רומנית, הונגרית, אידיש, צ’כית ופרסית).

– Introduction au Sionisme. Jerusalem, 1946.

Bodenheimer, Henriette Hannah. Im Anfang der Zionistischen Bewegung; eine Dokumentation auf der Grundlage des Briefwechsels zwischen Theodor Herzl und Max Bodenheimer. Frankfurt a.M., 1965.

Bodenheimer, Max und Henriette Hannah. Die Zionisten und das kaiserliche Deutschland. Bensberg, 1972.

[זכרונות מ. י. בודנהיימר ותעודות בדבר קבלתם של הרצל והמשלחת הציונית על־ידי קיסר גרמניה].

Diamant, Paul J. Theodor Herzls väterliche und mütterliche Vorfahren. Jerusalem, 1934.

Duvernoy, Claude. Le prince et le prophète. Jerusalem, 1966; 2. ed. 1967.

[על ויליאם הכלר והרצל].

Finkelstein, Z.F. Schicksalsstunden eines Führers. Sieben Bildnisse um Theodor Herzl. Wien־Amsterdam, 1934.

Frenkel, Josef. Theodor Herzl. Des Schöpfers erstes Wollen, Wien, 1934.

– Lucien Wolf and Theodor Herzl. London, 1960.

Gedenkschrift zur Wiederkehr von Theodor Herzls hundertstem Geburstag. [Herausgegeben von Norbert Weldler.] Zürich, 1960.

Goldman, Nachum. The Genius of Herzl and Zionism today. (Address… delivered… in Basle on July 4, 1954, on the fiftieth anniversary of Theodor Herzl’s death). Jerusalem, 1955.

Halpern, Ben(jamin), The Idea of a Jewish State. Cambridge, Mass., 1961.

Herzl־Worte, zusammengestellt von Felix A. Theilhaber. Berlin, 1921.

Herzl Year Book, edited by R. Patai, Vol. I–VII. New York, 1958–1971.

Heymann, Michael. The Uganda Controversy. Vol. I. Jerusalem, 1970.

Index to the Minutes of the First, Second, Third, Fourth Zionist Congress. Tel Aviv, 1966–1969.

The Jerusalem Post. Herzl Centenary. [Special Supplement]. Jerusalem, 1960.

Kastein, Josef. Theodor Herzl, das Erlebnis des jüdischen Menschen. Wien, 1935.

Neumann, Emanuel. The Birth of Jewish Statemanship: The Story of Theodor Herzl’s Life… New York, 1940, 1949, 1960.

Nussenblatt, Tulo. Ein Volk unterwegs zum Frieden. (Theodor Herzl–Bertha v. Suttner). Wien–Leipzig, 1933.

Rabinowicz, Oskar. Herzl, Architect of the Balofur Declaration. New York, 1958.

Rabinowicz, Oskar K. A Jewish Cyprus Project. Davis Trietsch’s Colonisation Scheme. New York, 1962.

Stenographisches Protokoll des [1.2.3.4.5.6] Zionisten־Congresses. Wien, 1898–1904.

[פרוטוקולים אלה מכילים את דברי הרצל בקונגרסים הציוניים.]

Stern, Arthur. Die genetische Tragödie der Familie Theodor Herzl. Jerusalem, David Yellin Loge, 1965. English Version: “The Israel Annals of Psychiatry and Related Disciplines II, 1 (April 1965) p. 99–116.

Die Stimme der Wahrheit, Jahrbuch für wissenschaftlichen Zionismus. Herausgegeben von Lazar Schön. Würzburg, 1903.

Theodor Herzl. A Memorial. Edited by Meyer W. Weisgal. New York, 1929.

Theodor Herzl. Ein Gedenkbuch zum 25. Todestage. Berlin, 1929.

Theodor Herzl Jahrbuch. Begründet und herausgegeben von Tulo Nussenblatt. Wien, 1937.

Vital, David. The Origins of Zionism. Oxford, 1975.

Weisbord, Robert G. African Zion; the Attempt to Establish a Jewish Colony in the East African Protectorate. 1903–1905. Philadelphia. 1960.

Zeitgenossen über Herzl. Herausgegeben von T. Nussenblatt. Brünn, 1929.

4. עיתונים

Neue Freie Presse. Wien, 1891–1904.

Berliner Tageblatt. Berlin, 1886–1889.

Die Welt. Wien, 1897–1914; Die Welt. Agitations־Nummer. Wien, im Februar 1902.

וכן גליונות־הרצל של “די ואֶלט”, 1904, 1910, 1914.

The Jewish Chronicle. London, 1896–1904.

The Jewish World. London, 1896–1904.

הצפירה, ורשה, 1896–1904.

קטעי עתונות בארכיונו של הרצל ובנספחים אליו.

גליונות הרצל: 1904 Jüdische Rundschau, 1904; Ost und West, וכן הגליונות לכ' תמוז בעתונות העברית והציונית מדי שנה בשנה, ובייחוד לשנות יובל.

Unsere Hoffnung… Herzl־Gedenknummer. Wien, 1919.

5. מבחר מאמרים על הרצל ועל נושאים הקשורים בו

אורלן, ח. צירי הקונגרס הציוני הראשון. “בצרון”, שנת כ"ב (תשכ"א). עמ' 92–99.

ארנולד, פ. תיאודור הרצל וליאו קלנר. “שיבת ציון”, ד', תשט“ו–תשט”ז.

ביין, א. עזרת־עבודה. מאמר לא־ידוע של הרצל. דבר, מוסף לשבתות ולמועדים. כ“ג תמוז תרצ”ד¹³⁵.

– הרצל ודרייפוס. דואר היום, כ' תמוז תרצ"ד¹³⁶. (גם בגרמנית ובאנגלית).

– הרצל ולאסאל. מאזניים, כרך ד‘, מס’ 1 (1935)¹³⁷. (גם בגרמנית ובאנגלית).

– הרצל וארץ־ישראל. “הארץ” 21 ביולי 1935¹³⁸. (גם בגרמנית).

– השאיפות המוסריות־הסוציאליות של הרצל. “הארץ”, כ“ד תמוז תרצ”ו¹³⁹. (גם בגרמנית).

– איך נעשה הרצל לציוני. “העולם”, 1 ביולי 1937.

– כיצד קם והיה הקונגרס הראשון. “הארץ”, 3 באוגוסט 1937.

– דוד וולפסון, “הארץ”, 3 בספטמבר 1937¹⁴⁰. (גם בספרדית).

– חליפת־מכתבים בין הרצל ומוצקין. “העולם”, ל' חשון תרצ"ח.

– מאמרו הראשון של הרצל בשאלת היהודים. “העולם”, כ“ב בתמוז תרצ”ח¹⁴¹.

– תיאודור הרצל ומאכס מאנדלשטאם. “העולם”, מאי־ספטמבר 1939.

– הרצל, ארץ־ישראל והבארון הירש. “העולם”,י“ט תמוז תרצ”ט.

– חליפת המכתבים בין תיאודור הרצל וּואלטר ראטנאו. “הארץ”, כ' תמוז תרצ"ט¹⁴². (גם בגרמנית ובאנגלית).

– ההתקשרות הראשונה של הרצל עם אנגליה. “העולם”, 6 ביולי 1939.

– לתולדות הקונגרסים הראשונים. “הארץ”, 18 באוגוסט 1939¹⁴³.

– קווים לתולדות הקרן הקיימת לישראל. הגה, גל' 300–301 (1942).

– יוסף טרומפלדור. בצרון, אייר תש"ב¹⁴⁴. (גם בספרדית ובשוודית).

– קווים לתורתו של הרצל. “דבר”, כ' תמוז תש"ד. “בצרון” שנה ז' (תש"ו).¹⁴⁵

– מיניסטריון־החוץ הגרמני הקיסרי על הקונגרס הציוני הראשון. “העולם”, י“ז בתמוז תש”ה.

– מן הרעיון אל המעשה. לתולדות הקונגרס הציוני הראשון. בתוך: היובל של הקונגרס הציוני הראשון. ירושלים תש"ז – 1947, עמ' 43–46. (גם באידיש, באנגלית ובצרפתית).

– גלגולי הרעיון של קונגרס ציוני. הרצאה בכינוס העולמי למדע היהדות, תש“ז. ירושלים, תשי”ב, עמ' 469–476¹⁴⁶.

– לתולדות הדגל הציוני. בתוך: מ. נמצא־בי, “הדגל”, תל־אביב, תש"ח, עמ' 21–23¹⁴⁷.

– המשא ומתן בין הרצל לבין בריטניה הגדולה בעניין אל־עריש. “שיבת־ציון” כרך א' (תש"י), עמ' 179–220¹⁴⁸.

– על הייחסים בין התנועה הציונית לבין גרמניה הקיסרית בתקופת הרצל. “שיבת ציון”, כרך ב–ג (תשי“א–תשי”ב), עמ' 364–403.

– וייצמן בתולדות עמו. “דבר”, 10 בדצמבר 1952¹⁴⁹.

– דרכה של “התקוה”. “מולד”, כרך י"א, חוב' 61–62, יולי–אוגוסט 1953¹⁵⁰.

– האנטישמיות המודרנית ומשמעוּתה לשאלת היהודים. “יד ושם”, קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה, כרך ג' (תשי"ט), עמ' 7–14. (גם באנגלית).¹⁵¹

– מחיבת ציון אל הציונות. לתולדות המונח “ציונוּת”. ספר היובל ליצחק בער, ירושלים, תשכ"א, עמ' 454–473. (גם באנגלית ובגרמנית).¹⁵²

– הרצל, קיסר גרמניה והשולטן. תעודות מהסייף הסודי של הרצל ב“אוצר התיישבות היהודים”. “דבר”, ב' אייר תש"ך. (גם באנגלית).

– אישיות אפופה אגדה משיחית (מאה שנים להולדת הרצל). “דבר”, ב' אייר תש"ך. (גם באנגלית).

– זכרונות ותעודות על פגישתו של הרצל עם וילהלם השני. בתוך הספר לכבוד נ. מ. גלבר, תשכ"ב.

– תוכנית אוגנדה ומשמעותה בתולדות הציונות. מבוא לספר־זכרונות של נ. וילבוש, “המסע לאוגנדה”, ירושלים תשכ"ג, עמ' 7–17.

– הפאראזיט היהודי – הערות לסימאנטיקה של בעית היהודים. “ילקוט מורשת” ה' (ניסן תשכ"ו), עמ' 115–140.

– שאלת היהודים בספרות האנטישמית החדישה כהכשרת הדרך ל“פתרון הסופי”. בתוך: ד. גוטמן וש. רוטקירכן (עורכים), “שואת יהודי אירופה” – רקע, קורות, משמעויות. מבחר מאמרים“, ירושלים, תשל”ג. עמ' 38–78.

גולן, חיים. כתבי אלכס ביין. “הציונות – מאסף לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ”, כרך ג‘, תל־אביב, תשל"ד, עמ’ 558–595.

גלבר, נ. מ. ביקורו של ד“ר הרצל בפטרבורג. תדפיס מ”העבר“, חוברת ג', תל־אביב, אלול תשט”ו.

דינבורג, בן־ציון. הגיטו החדש של הרצל ומשמעותו ההיסטורית. תדפיס מ“מלחמתנו”, חוברת ט', תשרי תש"ו.

היימן, מיכאל. הרצל וציוני רוסיה – מחלוקת והסכמה. “ציונות”, כרך ג‘, תל־אביב, תשל"ד, עמ’ 56–99.

ונקרט, יוסף. ארכיון הרצל [בשיכפול]. ירושלים, תש"ך.

– הערות לפיליטון של הרצל “צעצוּעים של שנת 1900”. “דבר”, 29 באפריל 1960.

– הרצל אוחז בחרב. במחנה, 21 ביולי 1959.

– משלחת רפואית לשולטאן. במחנה, 9 ביולי 1958.

– צוואותיו של הרצל. מעריב, 15 ביולי 1960.

– תכנית מים ארצית ב“אלטנוילנד”. הרצל ומהנדס המים שלו [אברהם בורקארט]. “דבר”, 24 ביולי 1959.

לוי, יצחק. הבלתי ידוע על הרצל [על תכתובת בדבר תוכנית של ברית עם הבידוּאים]. תדפיס מ“הד המזרח”, נובמבר 1943–ינואר 1944.

נדבה, יוסף. הטרגדיה של בית הרצל. “בצרון”, שנה י"ד (תשי"ג), עמ' 137–144.

עהרנפרייז, מ. תיאודור הרצל. “השלוח”, כרך י"ד (1904), עמ' 195–208.

פרנקל, י. חליפת מכתבים בין נתן בירנבוים ובין זיגמונד ורנר ערב הקונגרס הראשון. “שיבת ציון”, כרך ב–ג (תשי“א–תשי”ב), עמ' 275–299.

– בין הרצל לבין גידמן. “שיבת־ציון”, כרך ד' (תשט“ו–תשט”ז), עמ' 100–113.

קלויזנר, ישראל. תגובת היישוב היהודי על קריאתו של הרצל.

“ציונות”, כרך ג‘, תל־אביב, תשל"ד, עמ’ 295–309.

שרף, משה. תפיסתו החברתית של הרצל. “תמורות”, ירחון לעניני מדיניוּת וחברה, יוני 1960, עמ' 29–32.

– הרצל חזה את הסיוע לאפריקה. מעריב, 15 בספטמבר 1960. (גם בצרפתית, באנגלית ובספרדית).

Arnold, Paula. Leon Kellner. Herzl Year Book, vol. 2, (1959), p. 171–184.

Bein, A., Lost Herzl Documents Recovered. The American Zionist, Febr. 1955.

– Der moderne Antisemitismus und seine Bedeutung für die Jungenfrage. Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, Oktober 1958, S. 340–360.

– Modern Anti Semitism and its Place in the History of the Jewish Question. In “Between East and West”, Essays Dedicated to the Memory of Bela Horovitz, London, 1958, p. 1964–193.

– Un siècle de Préhistoire du Sionisme Français. “La Terre Retrouvée”, Paris, 15.11.1958.

– Theodor Herzl. Enzyklopädie “Die Grossen der Weltgeschichte”, Bd. IX, Zürich, 1970, p. 447–465.

Cahnmann, W.J. Munich and the First Zionist Congress. “Historia Judaica”, Vol. III (1941), p. 7–23.

Excerpts from the Correspondence between Theodor Herzl and Arthur Schnitzler (1892–1895). Midstream, a quarterly Jewish Review, New York, Vol. VI. (1960), Nr. 1, p. 46–64.

Frenkel, J. Madian. Ein Beitrag zur Geschichte des Zionismus. “Neue Welt” (Wien), Nr. 265–266 (1932).

– Theodor Herzl in der akademischen Burschenschaft Albia. Die Neue Welt, Nrn. 235, 236, 238 (1932).

– Theodor Herzl in der Concordia. Die Welt, Jüd. Illustrierte Zeitung, Brünn, 24.12.1936.

– Wie das Neue Ghetto entsand. “Selbstwehr”, Prag, 15 Juli 1938.

Frenkel, Joseph. Moritz Güdeman and Theodor Herzl. “Year Book XI of the Leo Baeck Institute”, London, 1966, p. 67–82.

Freud, Arthur. Gestalten um Herzl in Wien. “Zeitschrift für die Geschichte der Juden” III, Tel־Aviv, 1966, p. 219–229.

Friedemann, Adolf. Der Prophet Theodor Herzls [Hechler]. Jüdische Rundschau. 26, Juli 1931.

Gelber, N.M. Herzls diplomatischer Agent Newlinski. Jüdische Rundschau

1. Nr. 53.

– Philipp Michael de Newlinski, Herzl’s Dplomatic Agent. Herzl Year Book, Vol. II. (1959).

Herzl in der Pester Chevra Kadischa. “Die Neue Welt”, 19.10.1928.

Herzl und der Sozialismus. Die Neue Welt, Nr. 97 (1929).

Jabotinsky, Zeev. Herzl bei den Neinsagern. Die Welt, 1914, S. 671.

Kahn, L. Unbekannte frühe Briefe Theodor Herzls. Separatdruck aus “Scripta Manent”, Nr. 3, Dec. 1957.

Kellner, Leon. Was Herzl vorfand. In: “Heimkehr”, Essays Jüdischer Denker, Czernowitz–Berlin, 1912, p. 88–99.

Kohn, P. Geheimberichte über Herzls Besuch in Wilna 1903.

Bnai־Brith־Mitteilungen für Oesterreich, 6, Juli 1928.

– Theodor Herzl & die russische Geheimpolizei. Der Aufenthalt in Wilna. “Die Neue Welt”, 21.9.1928.

Loewenberg, Peter: Theodor Herzl. A Psychoanalytic Study in

Charismatic Leadership. “The Psychoanalytic Interpretation of History”, ed. Benjamin Wolman, New York, 1971, p. 150–191.

Nussenblatt, Tulo. Aus Herzls Schul־und Universitätszeit. “Die Neue Welt”, Nr. 229, 231, 232 (1932).

Perlmann, M. Paul Haupt and the Mesopotamian Project, 1892–1904.

Publication of the American Jewish Historical Society, vol. 47 (1958), p. 154–175.

Rabinowicz, Oskar K. Herzl and England. Jewish Social Studies, vol. XIII (1951), p. 25–46.

– A Jewish State in Midian. The English Sources on Paul Friedmann’s Scheme, 1891–1892, “In the Time of Harvest; Essays in Honor of Rabbi

Abba Hillel Silver”, New York [1963], p. 284–319.

– New Light on the East Africa Scheme. Reprinted from Rebirth, a

Memorial Tribute to Paul Goodmann, London, 1952, p. 77–97.

Shaerf, Moshe. Herzl’s Social Thinking. Herzl Year Book, vol. III. New York, 1960.

Schmitz, S. Theodor Herzls Feuilletons. Die Welt, 1912, S. 51.

Singer, Gustav. Wie Theodor Herzl starb. “Die Neue Welt”, 26.7.1929.

Theodor Herzl’s tragischer Kampf um den politischen Zionismus. “Die Neue Welt”, Nr. 148 ff. (1930).

Wenkert, Josef. Herzl and Sokolow. Herzl Year Book, Vol. II. New York, 1959.

– Herzl’s Progress from Working Journalist to Visionary Statesman. The Jerusalem Post, May 5, 1960.

– Rich Records [on Herzl] Preserved at Zionist Archives. The Jerusalem Post. Herzl Centenary Supplement. May 6, 1960.

– The Waterworks in Altneuland. The Herzl Year Book, Vol. III. New York, 1960.

Wellisch, R. Herzl’s Audienz bei Abdul Hamid. Jüdische Rundschau, 19.8.1927.

York־Steiner, H. Theodor Herzl und Papst Pius X. “Die Neue Welt”, 2.5.1930.

– Theodor Herzls Mutter. “Die Neue Welt”, Bd. 2, Nr. 42.

6. ספרי־זכרון של בני־דורו של הרצל

בלקובסקי, צבי. מזכרונותי. דרכי מבית הספר העממי עד הפרופיסורה. תל־אביב, ת"ש.

בודנהיימר, מ. ה. דרכי לציון. זכרונות יהודי גרמני. תרגם מכתב־יד המחבר הגרמני: מאיר מוהר. ירושלים תשי"ג/1952. (גם בגרמנית).

גרונימן, סמי. זכרונות של יקה. תל־אביב, תש"ו.

הבר, י. “אודיסיה של ציוני אמריקני”. תל־אביב, תש"ך. (גם באנגלית).

וייצמן, חיים. מסה ומעש. זכרונות חייו של נשיא ישראל. תרגם אשר ברש. ירושלים ותל־אביב, תש"ט. (גם באנגלית, בגרמנית ובצרפתית).

יפה, הלל. דור המעפילים. זכרונות, מכתבים ויומן. תל־אביב, תרצ"ט.

יפה, ל. מימי האביב – פרקי זכרונות. ירושלים, תרצ"ח.

לוין, שמריהו. מזכרונות חיי. ספר שלישי: במערכה. תל־אביב, תרצ"ט.

ליבונטין, ז. ד. לארץ אבותינו, כרך שני. תל־אביב, 1925.

קלוזנר, יוסף. דרכי לקראת התחיה והגאוּלה. אבטוביוגראפיה (1874–1944). תל־אביב, ירושלים, תש"ו.

ש“ך, מרים. אשר אתם התהלכתי. תל־אביב, תשי”א.

Adler, Cyrus. I have considered the days. Philadelphia, 1941.

Bloch, Joseph Samuel. Erinnerungen aus meinem Leben. Band III: Aus dem handschriftlichen Nachlass des Verfassers herausgegeben von seinem Bruder Morris Bloch. Wien, 1933.

Horwich, Bernard. My first eighty Years. Chicago, 1939.

Jungmann, M. Erinnerungen eines Zionisten. Jerusalem 1959.

Landau, S. R.: Sturm und Drang im Zionismus. Wien, 1937.

Nordau, Max. Erinnerungen. Erzählt von ihm selbst und von der Gefährtin seines Lebens. Leipzig–Wien [ca. 1929].

Rosenberger, Erwin, Herzl as I remember him. Translated from the German and abridged by Louis Jay Herman. New York, 1959.

Vambéry, Arminius. His Life and Adventures written by himself, London,

1. Ninth impression: The Life and Adventures of Arminius Vambéry… with an Appreciation by Max Nordau. (1914).

Wise, Stephen. Challenging Years. The Autobiography of St. W. New York, 1949.

7. ספרים על בני־דורו של הרצל ועל הציונות בתקופתו

בודנהיימר, מ. י. מקס נורדאו. תל־אביב, תרצ"ז.

ביין, א. אריה לייב מוצקין. מסה ביוגרפית. הדפסה מיוחדת מתוך “ספר מוצקין”. ירושלים, תרצ"ט.

במסילת ראשונים. לזכר מ. בודנהיימר. בעריכת נתן אגמון (ביסטריצקי). ירושלים, תשי"א.

בן־חורין, שלום. חמשים שנות ציונות: מכס בודנהיימר. ירושלים, 1946.

בנק לאומי לישראל בע"מ: ספר היובל. תל־אביב (1953).

ברתולד פייבל – האיש ופעלו. ירושלים, תש"ך/1959.

גור־ארי, יצחק. הרב י. ח. אלקלעי ז“ל. תל־אביב, תרפ”ט.

גלבר, נ. מ. תולדות התנועה הציונית בגליציה. ירושלים, 1958.

דינור, ב. מפלסי־דרך. דמוּיות לתולדות עיצובה של תנועת שיבת ציון ותחית ישראל. תל־אביב, תשט"ו.

חרמוני, א. הברון אדמונד רוטשילד אבי הישוב. תל־אביב, תרצ"ה.

וינברג, י. ל. ניצני הציונות. אליקים היינריך לוה. ירושלים, תש"ו.

וינשל, יעקב. האנס הרצל. תל־אביב, 1945.

כצנלסון, ברל. האחד במערכה. (ראשיתו של נחמן סירקין). תל־אביב, תרצ"ט.

לוי, יוליוס. ד"ר איזידור שליט. רשימה ביוגרפית. תל־אביב, 1942.

ליכטהיים, ר. תולדות הציונות בגרמניה. ירושלים, (1951).

נורדאו, מאכס. כתבים ציוניים. ערוכים ע“י בנציון נתניהו. ספר א–ג. ירושלים, תשט”ו–תש"ך.

סוקולוב, נחום. אישים. א–ג. תל־אביב, תרצ“ה. הוצאה חדשה, ירושלים, תשי”ח.

ספר ברנשטיין־כהן. דברי הערכה, זכרונות, אגרות, לוקט והובא לדפוס על־ידי מרים ברנשטיין־כהן ויצחק קורן. תל־אביב, תש"ו.

ספר וארבורג. קורות חייו, דברי־הערכה, מכתבים, נאומים ומאמרים. ירושלים ותל־אביב, תש"ח.

ספר מוצקין. כתבים ונאומים נבחרים, ביוגרפיה ודברי הערכה. ערוך בידי א. ביין. ירושלים, תרצ"ט.

ספר הקונגרס, בעריכת ל. יפה. ירושלים, תרפ“ג. מהדורה שניה. ירושלים, תש”י.

פרנקל, דב. ראשית הציונות המודרנית: הרב יוסף נאנאטעק, 1813–1892, המבשר החייאת המדינה העצמאית לפני מאה שנה; תולדות חייו ופרקים נבחרים מכתביו ומכתבים ממנו ואליו. חיפה תשט"ז.

צ’לנוב, יחיאל. פרקי חייו ופעולתו, זכרונות, כתבים, נאומים, מכתבים. העורך: שמואל אייזנשטאדט. תל־אביב, תרצ"ז/1937.

צנציפר, ל. הציונות ברוסיה. תל־אביב, תש"א.

קרסל, גצל. אבי הישוב. הברון רוטשילד ופעלו. חיפה, תשי"ד.

רבי בנימין. דוד וולפסון. תל־אביב, תש"ג/1943.

רבי יהודה אלקלעי – רבי צבי קלישר. מבחר כתביהם. סודר בצירוף מבואות על־ידי ג. קרסל. ספרית “שרשים”, ג'. תל־אביב, תשי"ג.

Ben־Horin, Meir. Max Nordau, Philosopher of Human Solidarity. London, 1956.

Bentwich, Margery and Norman. Herbert Bentwich. The Pilgrim Father. Jerusalem, 1940.

Böhm, Adolf. Die Zionistische Bewegung. 2. Aufl. Tel־Aviv–Jerusalem, 1935–1937.

Cohn, Emil Bernahrd. David Wolffsohn, Herzl’s Nachfolger. Amsterdam 1939 Engl. Edition: Washington, 1944

Druck, David. L’Oeuvre du Baron Edmond de Rothschild… Paris, (1928). Engl. Translation: New York, 1928.

Early History of Zionism in America, ed. by Isidore S. Meyer. New York, 1958.

Frenkel, Josef. Dr. Siegmund Werner, ein Mitarbeiter Herzls. Prag, 1938.

– Mathias Acher’s Fight for the “Crown of Zion”. New York, 1954.

Gitlin, M. The Vision Amazing. The Story of South African Zionism. Johannesburg, 1950.

Goodmann, Paul. Zionism in England, 1899–1949. London, 1949.

Hermann, Leo. Nathan Birnbaum, sein Werk und seine Wandlung. Berlin, (1914).

Kling, Simcha. Nachum Sokolow, Servant of his People. New York, (1960).

Kohn, Hans. Martin Buber. Sein Werk und seine Zeit. Ein Versuch über Religion und Politik. Hellerau, 1930.

Kremenezky, Johann. Seine technische Laufbahn, die Geschichte seiner Firma, 1850–1930. Wien, 1930.

Manuel, Frank E. The Realities of American־Palestine Relations. Washington, 1949.

Margalith, Israel. Le Baron Edmond de Rothschild et la Colonisation Juive en Palestine, 1882–1899. Paris, 1957.

Neumann, Abraham A. Cyrus Adler, a Biographical sketch. Philadelphia, 1942.

Nordau, Anna et Maxa. Max Nordau. L’homme, le Penseur, le Sioniste. Préface de Pierre Paraf. Paris, 1948. Engl. Edition: New York, 1943.

Robinsohn, Abraham. David Wolfsohn. Berlin, 1921.

Simon, Leon. Ahad Ha־Am (Asher Ginzberg), a Biography. Philadelphia, 1960.

Syrkin, Marie: Nachman Syrkin, Socialist. New York, 1961.

8. שונות

הארכיון הציוני המרכזי: דינים וחשבונות לקונגרסים הכ' עד הכ"ו (1937–1961). [מכילים פירוט הרכישות החדשות להשלמת החומר שבארכיון הרצל].

חזיוני־מדינה – ילקוט אוטופיות ציוניות. עם מבוא מאת פ. סנדלר; אחרית דבר מאת ג. קרסל. תל־אביב, תשי"ד.

Annales de la Chambre des Députés, 6me Législature, Débats Parlementaires, Session Ordinaire de 1895. Tome II.

Burgtheater, Wien, Direction. 175 Jahre Burgetheater, 1776–1951; fortgeführt bis Sommer 1954. Wien, 1945.

Die Grosse Politik der Europäischen Kabinette, 1871–1914. Sammlung der Diplomatischen Akten des Auswärtigen Amtes. Berlin, 1922–1926. Bd. X 2.

Kraus, Karl. Eine Krone für Zion. Wien, 1898.

Marriot J.A.R. The Eastern Question. An historical study in European diplomacy. 4th edition, reprint. Oxford, 1958.

Moravitz, Karl. Die Türkei im. Spiegel ihrer Finanzen. 1903.

Nordau, Max. Französische Staatsmänner. Berlin, 1915.

Schapira, J. Der Antisemitismus in der französischen Literatur, 1927.

Schwartzkoppen, Max von. Die Wahrheit über Dreyfus. Berlin, 1930.

Teweles, Heinrich. Theater und Publikum; Erinnerungen und Erfahrungen. Prag, 1927.

Tietze, Hans. Die Juden Wiens. Wien, 1933.

Trietsch, D. Der äusserste Südwesten Palästinas; Greater Palestine. In: Palaestina, Zeitschrift für die culturelle und wirtschaftliche Erschliessung des Landes, Bd. I (1902), S. 27 ff, S. 154 ff.

York־Steiner, H. Die Kunst als Jude zu leben. Leipzig, 1928.

Wandruszka, Adam. Geschichte einer Zeitung; das Schicksal der “Presse” und der “Neue Freie Presse” von 1848 zur Zweiten Republik, Wien, 1958.

Wetzlar, J. Der Staatsroman bei den Juden. Bamberg (1917?).

 

נספח למהדורת תשמ"ג    🔗

מהדרה זו היא, למעשה, דפוס־תצלום של המהדורה הקודמת. מה שנאמר, איפוא, בהקדמה, כוחו יפה גם להדפסה זאת. מטעמים שהזמן גרמם לא היה סיפק בידי להרחיב או לתקן בספר. על־פי דברי־תיעד או שיקולי־מחשבה חדשים, ואף לא יכולתי להשלים את הביבליוגרפיה על־ידי רישום מאמרים וספרים חדשים. כגון הביוגראפיה של הרצל מאת עמוס אילון. במקום כל אלה באות כמה הערות, שאני רואה צורך להעירן עם צאת מהדורת תשמ"ג.

את הספר, בנוסח הראשון, כתבתי לפני כחמישים שנה, לאחר עלייתי לארץ. היה זה הספר הראשון על הרצל ועל תולדות הציונות, שנכתב על־ידי היסטוריון מקצועי. תפסתי ותיארתי את חייו של הרצל. וגם זה בפעם הראשונה, כשלמות אחת בהתפתחותם מימי הילדות והנעורים, דרך שנות לימודיו, פעילותו כסופר חופשי וככתב־עיתון בפאריז, עד למשפט דרייפוס ועד למהפכה בחייו: התמסרותו לרעיון הציונות המדינית ולהגשמתו, תוך הקרבה עצמית, ועד למותו בדמי ימיו.

ראשונות זו היתה זכותו של הספר, אך גם מיגרעתו: לא יכולתי אז להישען על עבודות היסטוריוגראפיות אחרות, וכסופר צעיר הייתי נתון במידה מסוימת במיגבלות של אותו זמן, שנות השלושים הראשונות. ניסיתי להשתחרר ככל האפשר מדעות מקובלות ומאופנות ספרותיות־ביוגראפיות. ואולם חייב הייתי לנהוג זהירות בהתבטאויותי על בני־הדור של הרצל, שרבים היו עדיין בחיים והכרתים, וחלקם המשיכו לחיות בזכרונם של בני־דורם, שעוד היו אז איתנו. היו גם דברים, שיכלו לגרום נזק לעניין הציוני או לאלה שסייעונו בהגשמתו.¹⁵³ לו חשפנו אותם ללא איפוק. זו גם הסיבה, שבפירסום היומנים הציוניים של הרצל (שהשתמשתי בהם במקורם) הועלמו בשעתו שמות ואף עובדות. רמזתי, איפוא, לפעמים על דברים. יותר משביטאתי אותם במפורש. גם בנוגע לעניינים מדיניים וגם ביחס לחייו הפרטיים של הרצל. וסמכתי על הקורא הנבון, שידע גם לקרוא את החבוי בין השורות.

הגבלות אלה לגבי החומר התיעודי, שמקצתן, היו עדיין בתוקפן לפני עשרים שנה. בעת שעשיתי רוויזיה יסודית של הנוסח העברי של ספרי על הרצל. אינן קיימות עוד. מאז פורסמו מאמרים וספרים מדעיים ומדעיים־כביכול, ספרותיים וספרותיים־ביכול. מכל הסוגים כתיבה זו היתה גם תוצאה של חופש רב יותר בשימוש במקורות ובדיון על חייהם האינטימיים של אישים, הרווח בימינו. חלק מכתבים אלה זכו להפצה נרחבת. חלק השפיע על כותבי ספרים או הועמד לדיון באמצעי־התקשורת הפופולריים, באמצעותם הופצו דעות ודימויים, שעל אמיתותם אני נשאל לעתים קרובות. לא כאן המקום לדון בהם. אך ברצוני לקבוע עמדה לגבי העובדות עצמן ומקומן במהלך חייו של הרצל.

יש הצדקה שלא להעלים עובדות על חיי אישים. הם בני דורם שלהם, וייחודם וגדלותם יבלטו דווקא יותר, אם נתאר בנאמנות את קרקע גידולים, את הרמה התרבותית ואת אורחות האופנה, שמהם צמחו ובתוכם התפתחו. גם הרצל – ובעצמו הודה בכך ברשימתו האוטוביוגרפית ובהערות־יומן – היה סטודנט גנדרני. כמו רבים מבני־דורו: אווירת חייהם, בקלילותה העצובה, משתקפת במיוחד בסיפוריו ובמחזותיו של חבר נעוריו, ארתור שניצלר. כל המקורות הידועים על כך – מכתבי הרצל אל ידיד נעוריו היינריך קאנא ורשימות־יומן שלו – עומדים לצאת לאור, יחד עם שאר איגרותיו ויומניו, בזמן הקרוב, במסגרת הוצאת כתבי הרצל, הן בשפת המקור הגרמנית והן בתרגום עברי. ממקורות אלה יוצא (ואני הכרתים בכתב־יד עוד לפני כן), כי גם הרצל הצעיר, היפה והביישני, נהג אז לחלום על אהבה רומנטית אידיאלית ולתת פורקן לתשוקותיו ולגאוותו “הגברית” המתרברבת בזרועות “אהובות” בתשלום. ובגיל עשרים אף נדבק במחלת הזיבה, כמו רבים מחבריו.

לו כתבתי את ספרי היום, או אם יכול הייתי לערוך אותו מחדש, כפי שעשיתי זאת זה עתה בשביל ספר־כיס המופיע בגרמנית, הייתי מספר על דברים אלה בפשטות, ללא היסוסים, אך הייתי מוסיף מיד הערת־הסתייגות, כגון זו שעשיתי גם במבוא לאיגרותיו שהזכרתי לעיל: אין לייחס לאירועים ולחוויות אלה את אותו מקום מרכזי במהלך חיי אישים ידועים בכלל ובחיי הרצל בפרט, כפי שנוהגים כיום לפעמים,במפורט או במרומז, פסיכולוגים, “פסיכו־היסטוריונים” וסופרים. ספק בליבי, אם תלמידי זיגמונד פרויד עושים צדק לבם כשמעבירים את תורתו לשדה ההיסטוריה, ואם הוא עצמו לא הקריב עקרונות של מדעיות צרופה, כאשר הפעיל את שיטת הפסיכואנליזה על אישי העבר. מעטות ומקריות מדי התעודות הנאמנות, שנשתמרו על חייהם האינטימיים של אישים ועל השפעתן של תכונות מיניות וחוויות אירוטיות, שאפשר לבנות עליהן דיאגנוזה נפשית בביטחה מספקת. והלא אין לאנשים עצמם אפשרות להשלים את העדות על־ידי מתן תשובות לשאלות הפסיכואנליטיקן שדרכו להגיע, בשיתוף עם הנשאל, לדעה ברורה ומאוזנת על רחשי חייו. נדמה לי, איפוא, שמן הראוי לחזור על אזהרת חז"ל: “חכמים, הזהרו בדבריכם”!

על קרקע מוצקה יותר אנו עומדים ביחס לנישואים האומללים של הרצל, שעליהם קיימות וגם התפרסמו עדויות רבות יותר. במכתבים שלו אל הוריו, אל ידידיו הקרובים, אל אשתו יוליה ואל אביה בזמן המשבר ביחסים ביניהם בשנים הראשונות לנישואיהם, נוכל ללמוד מהן לא מעט, אם נקרא את העדויות כולן בלא דעות קדומות, או דעות המוכתבות על־ידי תיאוריות פסיכולוגיות. התיאור שציירתי בספרי מתאשר בייסודו. עם כל זה, חייבים אנו להיות תמיד מודעים, שגם עדויות נרחבות אלה רחוקות מלהיות שלמות. כאמור, עדויות על חיים אינטימיים של בני־אדם מטבען שאינן שלמות, ואין הן נשמרות אלא בדרך מקרה. כל התעודות, כפי שנשתמרו ונמסרו לארכיון הציוני המרכזי, עומדות עתה לרשות החוקרים. לפי הצעתנו בזמנו, לפני כעשר שנים,הוסרו כל ההגבלות על העיון בהן, שהוטלו בשעתו. כבר אז, בשנות השלושים, התנגדתי מפורשות להגבלות אלה. הייתי סבור תמיד, שמי שפועל בהיסטוריה, חייב להיות מוכן לתת את הדין בפני ההיסטוריה, ואין לשומרי התעודות רשות להעלים אותן מעיני ההיסטוריון, אלא אם חשיפתן עשויה לפגוע בביטחון החברה או בזכויות מוצדקות של הפרט בה. ואולם בכך מוטלת על ההיסטוריון משנה־אחריות לבחון היטב את מסקנותיו.

גם במקרהו של הרצל אין התעודות מצדיקות, לפי דעתי, חריצת משפט ללא ערער, שכן רוב המכתבים של הרצל אל אשתו לא נשתמרו. הם היו קיימים בזמן ביקורי בווינה. בסתיו 1933, בדרכי לארץ־ישראל,¹⁵⁴ איפשרו לי אז לעלעל בהם, אך לא להעתיקם ולא לבדוק אותם ביסודיות, באשר קרוב משפחה של יוליה הרצל, שבדירתו ראיתי אותם, חשבם ליותר מדי אינטימיים־פרטיים. בניגוד לעצתי, הוחזרו המכתבים לבתו הצעירה של הרצל, מרגרטה־טרודה, ששהתה אז ב“בית־הבראה־לחולי־עצבים” ליד וינה, ולא ניתן לי לשוחח איתה, אלא בטלפון. נראה היא לקחה לעצמה את המכתבים כאשר נשלחה לטרייזנשטאדט, בספטמבר 1942, שם נפטרה כשנה לאחר מכן. רק כתריסר ממכתבים אלה נתגלו אחרי המלחמה ונרכשו על־ידי בשביל הארכיון הציוני.

מכתביה של יוליה לא נמצאו בארכיון הרצל, כשזה נמסר על־ידי הממונים עליו בווינה לארכיון הציוני המרכזי, באביב 1937; גם מכתבי הוריו של הרצל לא היו שם, והלא יש להניח, שהרצל עצמו שמר עליהם בחיבה ויראת כבוד. לעומת זאת היו כלולים בארכיון הרצל 170 מעטפות של מכתבים של הרצל אל אשתו, כשהכתובת כתובה בכתב ידו של הרצל, ותאריכי חותמות־הדואר מעידות שהן מכל שנות חייהם המשותפים. מעטפות אלה הן הוכחה שהיה קשר מתמיד בין בני הזוג, ואילו מעט המכתבים שנשתמרו חדורים רגשי אהבה והתחשבות – על אף החיכוכים והמשברים המרובים שהיו ביניהם. ניתן אולי לסכם את אופי יחסיהם במלים שכתב הרצל עצמו אל הוריו ב־24 במאיר 1890, כשניסה לשווא להיפרד מאשתו: “הרי זה מכביד את העניין כל כך, שאין אני אדיש לגבי יוליה. אני מחבב אותה, ואינני יכול לחיות איתה”. אין ביסוס תיעודי למסקנות פסיכולוגים וביוגראפים, כאילו ניתק הקשר האירוטי־מיני בין בני הזוג. מכל הידוע אפשר ללמוד את ההיפך. הם נשארו קשורים באהבתם לילדיהם, אף גם הוסיפה להתקיים משיכה אירוטית ביניהם. על־ידי־כך הפכו הידידות, האהבה והשנאה ההדדית מעורבים כל כך, עד שלעתים קרובות נעשו יחסיהם מרים מאוד. יחסים מסובכים אלה, המתבטאים ברישומי יומן וגם בצוואותיו של הרצל, ולעומתם דרכו כמנהיג ציוני, עם כל הנפתולים הקשורים בכך, ועם דימויו האגדי בלבו של העם – הם המשרים על חייו אופי שהוא קרוב כל כך לטרגדיה.

ניגוד טראגי זה מתגלם עוד יותר בחיי הילדים. מהלכם של החיים אלה הושפע לא מעט מן האווירה המתוחה, ולעתים סוערת, שבנישואי ההורים. אכן, הילדים זכו באהבה עמוקה, אך מופרזת, מצד שני ההורים. ניתן להם חינוך מיוחד על־ידי מורים פרטיים, וכך ניטעה בליבם ההרגשה, כי בתור ילדי הרצל הם מעין ילדי מלכים. המוות המוקדם של האב, וכשלוש שנים לאחר מכן גם מות האם (1907), השאיר אותם יתומים, נתונים לדאגתם ולאהבתם של אפוטרופסים, שאומנם פעלו בנאמנות לפי מיטב ידיעתם ויכולתם, אך לא היה בכוחם למלא את מקום בית ההורים ה“מלכותי”. עובדות אלה החריפו, כנראה, את הנתונים התורשתיים, שהביאו עמהם הילדים עם לידתם. אצל תיאודור הרצל נתאחדו, כפי שהוסבר בפרק הראשון של ספרי, התכונות הלאביליות במקצת של משפחת האם, משפחת דיאמנט, עם הסולידריות המאוזנת של האב – לסינתיזה חד־פעמית של גאוניות. איזון זה הופרע והוכרע לצד החולניות על־ידי יוליה הרצל ומורשתה ממשפחתה, שחולי נפשי לא היה נדיר בה. וכך קרה ששלושת הילדים של הרצל, שאביהם הגאה ראה בהם את ממשיכי דרכו המפוארת, סיימו את חייהם בלא עת וללא מזל.

פאולינה, הבת הבכורה, שנולדה ב־1890, נפטרה אחרי הסתבכויות וסטיות רבות ב־8 בספטמבר 1930 בבית־חולים בבורדו בצרפת. האנס הרצל, הבן, שנולד ב־1891, שאביו ייחל לו כממשיך מפעלו, מגדילו ומבצעו, היה המוכשר ביותר בין ילדי הרצל. כתב־ידו דמה מאוד לזה של אביו הוא חונך לפי בקשת אביו, באנגליה, הצטיין כמתרגם, חיפש ולא מצא מטרה לחייו, נדד מדת לדת בשאיפה לגאולה נפשית, נשאר יהודי לאומי, לפי תפישתו, גם לאחר שעזב את הדת היהודית. הוא שם קץ לחייו המעורערים ליד גופת אחותו פאולינה, האהובה עליו, כמעניש את עצמו על שלא דאג לה די ולא מנע את התדרדרותה. מרגרטה־טרודה היפה, שנולדה ב־1893, חייתה חיים בלתי מאוזנים. בתחילה בביתם של דוד ופאני וולפסון. היא נישאה וילדה בן. הייתה מאושפזת, כמסופר, בבתי־הבראה לחולי עצבים ונפטרה במחנה ההסגר טרייזנשטאדט ב־1943. בנה סטיפאן תיאודור נוימן־נורמן, נולד ב־1918 והיה דומה במידה רבה לסבו ולאם סבו. גם הוא התחנך באנגליה, שירת כקצין בצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה, וביקר פעמיים בארץ בשנים 1945 וב1946, בדרכו להודו וחזרה, שם שהה כעובד־מדינה בריטי. ב־1946 יכולתי עוד להדריך אותו בחדר הרצל, ששכן אז בבניין הקרן הקיימת בירושלים, וסיפרתי לו על חיי סבו, שעד אז שמע אך מעט מאוד אודותם. הוא התלהב מן הנעשה בארץ. באופן בלתי צפוי ומסיבות לא־מוסברות שם קץ לחייו ב־26 בנובמבר 1946, בהיותו פקיד בשגרירות בריטניה בוושינגטון. עם מותו של נכד יחיד זה מתנתקת־מסתיימת שרשרת צאצאי הרצל – כמו סיומה של טרגדיה יוונית.

על רקע זה של טרגדיה אישית ושקיעה משפחתית מוארת העליה של הרצל כדמות היסטורית־ציבורית ועממית־אגדתית באור מיוחד. גם לגבי הרצל הציוני, תורתו ותוצאות פעולתו, מסתייג אני מהערכתם הביקורתית – המגיעה לעתים עד לביטול ממש – של רבים, הכותבים עליו כיום. נתתי ביטוי להערכתי החיובית על פעלו של הרצל בסיום ספרי זה וכן בספרים אחרים שפירסמתי בזמן האחרון: “שאלת היהודים – ביוגראפיה של בעיה עולמית”, שנוסח הגרמני יצא לאור לפני שנתיים בשני כרכים, וההוצאה העברית עומדת להופיע השנה: וכן בספר “עליה והתיישבות במדינת ישראל” (הוצ' “עם עובד” ו“הספריה הציונית”, 1982). המסתיים בפרק: “משוט בארץ עם הספר ‘אלטנוילנד’ ביד”. בניגוד לסופרים ומדענים, הסבורים שעבר זמנה של תורתו הציונית של הרצל, אני מחזיק בדעה, שגם היום אין ניתוח מעמיק יותר של שאלת־היהודים ופתרונה מן הניתוח הכלול בכתביו של הרצל. טענתם, המוטעית לדעתי, של מבקרים אלה שורשה בכך, שהם מסתמכים בדרך כלל על קריאה חטופה של ספרו “מדינת־היהודים” ועל עלעול ברומן התוכניתי (וכלל לא אוטופי!) “אלטנוילנד”, בלי לעיין גם בשאר כתביו הציוניים, שפורסמו בעברית בשלמותם, ורובם אף פורסמו באנגלית ובגרמנית. הרי הרצל עצמו הכריז מיד אחרי הופעת “מדינת־היהודים” שחוברת זו היא רק הצעה ראשונה, והוא שינה בהמשך דרכו את דעתו בהרבה פרטים, לאחר שתוך כדי פעולתו הציונית למד להבין את בעיית היהודים בכל עומקה. בפגישה מתמדת עם המציאות החברתית של העם היהודי ועם המציאות הפוליטית של זמנו.

אשר לספרו “אלטנוילנד”, שהוא המשך של כתב־התוכנית הראשון, לא מסגרתו ולא עלילתו הנובליסטית־אוטופית חשובות, אלא התוכנית לבניין הארץ הכלולה בו. תוכנית זו היא עד היום התוכנית המקיפה ביותר שתוכננה לבניין הכלכלי והחברתי־אנושי של הארץ. ועקרונותיה ופרטים רבים שבה קרובים עד להפליא למה שהתהווה ומתהווה בארץ בהתיישבות הכפרית והעירונית. ניראה לי, שדברי גאון ראויים לעיון הרבה יותר רציני ומעמיק, משזכו וזוכים בהערכתם של רבים וטובים בינינו. כמו בפסיכולוגיה של חייו הפרטיים־האינטימיים, כך גם בהערכת חייו הציבוריים של הרצל. תורתו ומפעלו הציוניים, שהניחו את היסוד לחיינו העצמאיים במדינת־ישראל, מוטב לשפוט ללא זיקה יתירה לתורות מדיניות, סוציולוגיות והשוואתיות, הלקוחות מארצות וממסורות אחרות. בעיית־היהודים, אשר הרצל חתר לסלול את הדרך לפתרונה, היא בעייה מיוחדת במינה, ומי שעוסק בה, חייב להשתחרר מדעות קדומות ומהשוואות עם בעיות הנראות דומות, אך הדמיון מתייחס רק לצדדים מסויימים ולא לבעייה בכללותה, שהיא שונה וייחודית מעיקרה.

*

כבן שלושים הייתי כאשר כתבתי את הביוגרפיה הזאת בנוסחה הראשון. עתה, כבן שמונים, שרואה את החיים הטראגיים והפוריים של הרצל מתוך יתר נסיון־חיים וכתיבה, יורשה לי לסיים את הספר בתקווה ובתפילה, שהוא ימשיך גם להבא להדריך קוראים בהבנת חייו ואישיותו של הרצל, ויחזק את רצונם לתרום את תרומתם להגשמת משאת־נפשו: לעשות את הציונות “אידיאל נצחי”, שלא הגיע ליישומו המלא על־ידי הקמת מדינת־ישראל, אלא דורש מאיתנו העלאת עצמנו ל“שלמות מוסרית ורוחנית”. “החברה החדשה” (שם מדינתו של הרצל ב“אלטנוילנד”), שתיווצר על־ידי־כך באווירה של יצירה, שוויון־זכויות, סובלנות ושלום, תפעיל אז את השפעתה גם על התפוצות ואת כוח משיכתה על היהודים המתגוררים בהן, שיבואו להתיישב בארץ, מתוך כוונה – כדברי השיר העממי – לבנות ולהיבנות בה.

ירושלים, שבט תשמ"ג

א. ביין