רקע
אהוד בן עזר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור; תשרי תשל"ט אוקטובר 1978

 

1. צפת 1834

אפרת היתה נערה גמישה, חטובת־גו, שובבה וגדושת צחוק ופטפוט. השמלה אשר מתחת לעטיפתה העליונה היתה עשוייה לפי כל דקדוקי האופנה של צפת. ובמקומות אחדים הבהיק עורה באותו לובן צח, ענוג, שקוף כמעט, שרק לעיתים רחוקות יִגע בו אור היום. כשהסירה את המטפחת מעל ראשה השתפך סביבו גל של שערות אדמדמות ומסולסלות שעלה מהן ריח עמום של ענבר, כריח העומד באפלולית שוקי הבשמים של דמשק.

בסוף שנות העשרים למאה התשע־עשרה, לאחר שמוחמד עלי האלבאני, נציבה של תורכיה בוויליאת מצרים, מרד בשׂוּלטן מחמוּד השני, שחט במסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכִּים במצרים והמליך עצמו על ארץ היאור, באה ארץ־ישראל תחת שלטון מצרים. המושל עליה היה בנו של מוחמד עלי, אִיבְּרָהִים פֶּחָה, שכבש אותה מיד התורכים.

כאדם נאור וגיבור נערץ התחיל איברהים פחה לעשות סדרים בארץ. אחד מחוקיו החדשים היה הטלת חובת עבודת־צבא על הערבים, כפלחים וכעירונים, שבימי ממשלת תורכיה היו פטורים ממנה והיו יכולים לפדות את נפשם בכופר. דבר זה עורר עליו את חמת הערבים והם החליטו לסרב לפקודתו.

אולם איברהים פחה, בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים ובידו החזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל אשר נלכד בגורל לעבוד בצבא גוייס לחילותיו. מאז נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ואימת־מוות.

הערבים העירוניים ניצלו את התמרמרותם ותלונותיהם החרישיות של הפלחים כדי לשסות אותם למרד. הנירגנים ידעו לתפוס את ליבות ההמונים בהוציאם קול שאיברהים פחה הוא כופר בדת־מוחמד, שהוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי. התעמולה הביאה פרי. לעז הכפירה שהוציאו עליו היה כניצוץ לדליקה – לקדש עליו “מלחמת מצווה”.

המרד פרץ בכל תוקפו, וכבר התחילו מהומות בארץ. הביטחון הושבת, כי הבידואים והפלחים התחילו שוב לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אז באלכסנדריה, וכשנודע לו שמתכוננים למרד, מיהר לשוב עם צבאו לארץ־ישראל.

בבואו לארץ ראה שהוא עומד על הר־געש. הוא ניסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות שצצו בכל מקום שפנה. בינתיים נודע לו שמקור הרעה הוא בשכם בה נירקמות מזימות המרד, לכן מיהר ללכת שמה. בבואו לשכם נתקבל בכבוד גדול על־ידי ראשי העיר ונכבדיה. גם נשיאיהם של שבטי־הפלחים באו להביע לו את אמונם. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב־ולב ידברו אליו. נודע לו, שראשי הערבים שמו עליהם לשר אחד מאנשי־העיר ושמו קאסה לאחמה, והם זוממים לקחת את נפשו, בהזמינם אותו לבקר בבית־החרושת לתעשיית־הסבון, ובשעת ביקורו אומרים להשליכו לתוך יורה רותחת ולהמיתו בה. הדבר נודע לאיברהים פחה מפי אחד ממתי־סודו – חוסיין. בחצות הלילה נמלטו הוא וחוסיין משכם.

המקרה בשכם שימש אות למרד, ועד מהרה התלקחה מלחמה בכל הארץ. נס המרד הורם בצפת ביום א', שמונה בסיון, באִסרו־חג של שבועות תקצ"ד, הוא יום 15 ביוני 1834. המושל ניסה להשקיט את הלבבות אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב ונמלט על נפשו, ויש מספרים כי הצטרף אל המורדים.

*

אפרת היתה אחרת.

היא שנאה את הקנאים, שהיו שוכרים שומרים מוגרבים לסובב ברחובות בלילה, ורק תואנה בפיהם לשמור את הבתים מגזל וגניבה. כי בעצם הוטל עליהם להתייצב כאורבים, לראות אם אחד החשודים, שההשכלה זרקה בו ניצוץ, או מתנגד כלשהו, הולך לתומו אל בית־אוהבו להמתיק סוד. אז יתנפלו עליו, יכוהו באכזרית חימה, ויאמרו כי במחתרת מצאוהו, כגנב, אין לו דמים.

והיא בחלה במנהג הרע והמושחת להשיא ילדים קטנים בני אחת־עשרה ושתים־עשרה שנה. רבות מן הנשואות הרכות היו בהריונן הראשון מפילות את ולדיהן. ואחדות מהן גם נישארו עקרות. ושנה אחת, כאשר הירבתה המגיפה לאכול באנשי־העיר, לקחו מן הבא בידם יתום קטן ויתומה קטנה ועשו להם חופה בבית־הקברות על קברו של צדיק צפתי. וכמו שלא הועילה סגולה זו לעצור בעד המגיפה, ככה לא הועילה הסגולה שייאמר לדבק טוב. ימים מועטים אחרי הנישואים התקוטטו בני הזוג הזה, ובאחד מימי שישי, ערב שבת קודש, בא הנער היתום, הוא החתן, אל בית־המרחץ לעת־ערב, ובראותו כי לא נמצא שם איש, הטביע עצמו במקווה מי־הטבילה וכאשר באו נשים אחדות לטבול, וברדתן למים מיששו ברגליהן גוף־אדם – כמעט ויצאה נשמתן, והן פרצו ערומות החוצה אל הסמטה וצעקות־זוועה בפיהן. ותיכף באו אנשים ומצאו את הנער האומלל אשר כמעט לא נותרה בו עוד נשמה. וימהרו לקרוא את הרופא. והרופא ישב אצל הנטבע שלוש שעות וחצי והוציא ממנו כל המים ונתן לו רפואות. ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער ודיבר עימו וסיפר כי לא מצא את אשתו הנערה בבתוליה, כי פעם בהיותה בשדה בא עליה נער־רועים ערבי ואנסה, ומאז קצה נפשה בגברים כולם. והרופא ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות, שהיתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח. ונשים צדקניות ורחמניות בנות רחמניות הלכו לדבר על ליבה שתיאות לבעלה, כמנהגו של עולם. אולם היא אטמה אוזניה ונעשתה מורדת, והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה בשמלתה הקרועה ושרה:


“יָא בַּנַאת־אִלעֵין – אִן טִיבְּת בַּחַנִיכּוֹן! – הו בנות המעיין, אם אחלים וכפרתי לכן כופר!”


ערב אחד פגשה אותה אפרת בסימטה חשוכה ברובע־היהודים. זה היה ערב קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני־השמש האחרונות על כיפתו המושלגת של הר הג’רמק, בפאת צפון מערב, והציתוה בהילה־אדמדמה של כפור. המשוגעת תקעה באפרת עיניים בוערות, ניסתה לאחוז בכנף שמלתה, ואמרה לה:


"ירושלים בנוייה!

ירושלים בנוייה!

עיר הקודש טָבַּרְיָה

יפהפיה יפהפיה – "


אפרת ברחה ממנה הביתה, מבוהלת.

ורבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו, פן תחזור המגיפה ותאכל באנשי־העיר. יום אחד נעלמו עקבות הנער, חיפשוהו ולא מצאוהו. כעבור ימים אחדים הביאו ערבים על גבי חמור את גופתו. הם סיפרו כי ניפץ ראשו בנפלו מעל סלע גבוה בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ מעיינו החזק של הכפר, אשר מימיו טובים וקרים כקרח.

*

אפרת היתה אחרת. היא ידעה שאי־שם, בעולם־הגדול, חיים אנשים גם בצורה אחרת. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, היכלי תיאטראות עם יציעים ונברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן, והקירות עשויים מראות ובהן משתקפות כל הנברשות וזוהרן כזוהר השמש.

ויש אשר בחלומה היא רואה בית אשר קירותיו משוחים בששר ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו, ובעדם תשקיף על־פני שדי־חמד מעולפים בפרחי תפארה, על־פני גני עדנים זרועים ערוגות בשמים, מור ואהלות, ועל פני נהר קטן אשר גליו הקטנים כעין הבדולח יצהירו, ויטו על פני אבני־חצץ וניצני־הוד.

ומעבר הנהר השני תיראה גבעה גבוהה סוגה בארזים ואלונים כבירי שנים, ובית־תפילה נשקף מבין עפאיהם. על יד הגן תרעינה פרות בריאות באחו. יריעת־צמר צחה פרושה על רצפתו של הבית, ויריעות משי ורקמה יתנוססו על חלונותיו. על אדני־החלונות יפרחו שושני־הוד ופרחי־הדר אשר ישלחו את גביעי־כותרתם עד ערש־יצועה, וידיה תקטופנה אותם בבוקר־בבוקר, בשוכבה עוד על משכבה, לעדוֹת בהם את קווצות תלתליה. ויום אחד תיטיב את שערה, תשים עדייה עליה, תלבש את בגדי־החמודות ותצא במרכבה בין שדרות עצי־תפוחים נותני־ריח, והיא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה, כל העלמות נותנות לה כבוד ויקר, וכל הבחורים ישאפו אהבתה עד כי בקרב הימים תבחר לה אחד מהם ותהי לו עזר־כנגדו…

ואז היא מתעוררת בבהלה. בהרגשת חמדה וחטא. צר לה על החלום שנפסק לפתע. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה הקטנה ציפורה הישנה איתה במיטה. דממת צפת כבדה עליה ממועקת הגעגועים על ערי אירופא שבחלום. והיא עם נפוליאון בונפרטה מרגיזים את מנוחת הגליל. הם דוהרים על במתי־ארץ בכפר־קנה ובהר־תבור, בראש גדודיו חודרים לטבריה, לנצרת וצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגינים עליה האנגלים באוניותיהם, בראשם הקברניט סידני סמיט. ומפקד המבצר הוא היהודי ר' חיים פרחי, יד ימינו של אחמד ג’זאר פחה. הו, כמה נכסף ליבה לראות את קרב־הדמים אשר התחולל בעמק־מערכות זה, אל מול מבצר החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה, ואשר את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דָאהִר־אלעֻמר למשפחת זידאן, שליט־הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. כמה ראשים נחתכו שם, כמה גופות הושלכו מעל החומה הגבוהה, ואיך ריטשו כדורי־תותח אבני־חומה, בני־אדם וסוסים גם יחד. ושם המוני חיילים עומדים מריעים לה, לאפרת, ומעבירים חלחלה מתוקה בעצמותיה.

בעזוב נפוליאון את הארץ סובלים יהודי צפת את רדיפות אחמד ג’זאר פחת עכו, כי בונפרטה הבטיח בכרוז מיוחד ליהודים להחזיר להם את ארצם, לעלות ירושלימה ולהקים מחדש את מקדש שלמה המלך – אם יעזרוהו במלחמתו בתורכים. אמנם הכרוז לא עשה רושם על היהודים, אבל עורר חשד כבד בלב הערבים, כאילו נתנו יד לצרפתים. הו, היא היתה נותנת להם יד! ולוואי וכבר היתה נערה בגילה אז, לפני שלושים וחמש שנה, ונפוליאון, רכוב על סוסו, בעל הכובע משולש־הקצוות – מסמטאות צפת היה לוקחה עימו, ויחד הם רוכבים על פני רצועת־החוף השוממה, וגלי הים אשר לא ראתה מעולם מלחכים את פרסות־סוסיהם והן מטביעות עקבות רבים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם. ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. וכך הם הולכים והולכים על שפת־הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, עוברים את יפו, עזה ומדבר־אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פאריז הנקרא בשם סיטע, הרובע הזה ישתרע מבית־המשפט ויפגע בכנסיית נאטרדם. ושם בית־היין אשר יכנוהו גרי הסיטע “שפן הלבן” והוא בנוי בתוך רחוב הפול, והוא בבית תחתון ומדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתח האולם תתנודד עששית עגולה ועליה רשומים בששר כדברים האלה: “פה מלון אורחים”. הבית הזה שפל־קומה הוא ורחב־ידיים, קורותיו מכוסות בערפילי־קיטור, וקירותיו בפיח ושחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, תאיר את פני הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב ולשון זרים. רצפת הבית רטובה, וצחנתה תעלה באף כל הבא הביתה. בארבע פינות הבית רתוקים שישה שולחנות אל הקיר, ולפניהם כסאות־עץ. פתח קטן ייראה בירכתי הבית, ודרכו תבוא בעלת־הבית אל בית־המבשלות. מימין ייראה עוד פתח קטן אשר בו יבואו האורחים אל חדרי־משכבם, הדומים למחילות־עפר. ונפוליאון, בדמות בעלת־הבית, כבת ארבעים שנה, מיבנה גווייתה איתן, פניה מואדמים, זקן יעטר את לחייה האדומות, על ראשה יתנוסס הכובע משולש־הקצוות והוא אדמדם־ירקרק, מעיל עור־שפן יעטפנה, בגדי־צמר לבושה, וסנדלי־עץ מסובלים במסמרות רבים תנעל על רגליה. מרוב שתֹה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת־קלל. גובהה כארז, וחוסנה כאלון. קולה עב, זרועותיה בריאות־בשר, כפות ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת־העפר, והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל־פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת, וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי־שדיה ובתנוכי־אוזניה, והיא אומרת בקולה העבה: "אני נפוליאון בונפרטה בעלך, ירושלים בנוייה! ירושלים בנוייה! עיר הקודש טבריה, יפהפיה יפהפיה – "

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה בריאה כסייח קטן, אבריה מפרכסים בקרבּה במתיקות, ודבש־סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שאוזל.

והיא יודעת שהיא אחרת, וכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער, גלגול־מחילות, ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. הרבה מכות קיבלה מחברותיה כאשר הראתה להן עקבות באבן ואמרה שהן פסיעות סוסו של נפוליאון בונפרטה בסימטאות צפת, כאותו שקע בסלע הקדוש בירושלים הרחוקה שאין מניחים ליהודים לראותו, והוא לדברי המוסלמים טביעת רגלו של מוחמד בזמן שעלה לגן־העדן.

*

צפת היתה בימים ההם הנקודה הראשית של היישוב היהודי. מרובת־אוכלוסים היתה, ובה נמצאו אלפיים בעלי־בתים שהיו מחולקים לשלוש קהילות קדושות: ספרדים, פרושים וחסידים.

כשפרצה המהומה לא ידעו היהודים בראשונה מה לעשות, אם להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם, או להתחבא עד יעבור זעם. הערבים זינקו עליהם פתאום כחייתו טרף. נם התחילו לשדוד את רכושם וגם להכותם נפש. יושבי הכפרים באו ונתחברו עם יושבי הערים, ובידיהם כלי מלחמה ומגן וצינה ורומח. הם נפלו על היהודים ופשטו בגדי אנשים ונשים, גירשום ערומים מן העיר, בזזו רכושם, קרעו את הכרים והשליכו הנוצות לחוץ, ואת כיסויי הכרים לקחו להם לאסוף השלל. ואת העם הנישאר עינו למשכב, אחד זכרים ואחד נקבות. גם בית־הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק, שהוקם שלוש שנים לפני כן, נפגע קשה בזמן ההתנפלות והביזה. עופרת היתה גלם מבוקש מאוד, והאותיות הותכו מיד לכדורים. אז ברחו היהודים ומצאו מקלט בבתי כנסיות ומדרשות. שמה נאספו אנשים ונשים, זקנים ונערים, טף ויונקים, כל פליטי־החרב והם מלאים פצע וחבורה. שמה ישבו ובכו, התפללו והתחננו לאלוהים להצילם מהסכנה, צמו ותקעו בשופר והיו נכונים לקראת המוות. ובבית המדרש לפרושים היה הרב ר' ישראל, מחבר הספר “תקלין חדתין”, ועוד יהודים רבים מלאים פצע וחבורה. הם התפללו וגם היו מתריעים בשופר על הצרה הזאת, והנה צווחה עולה ברחובות:

“אויה איך שודדנו!”

והשודדים נכנסו וגירשום ערומים החוצה, ואת העם הנותר התכוונו להרוג בקנה־השריפה, הן זכרים והן נקבות. נס גדול נעשה שם לרבי משה מונטפלייה, כי הוא היה נחבא בבית המדרש בחלל הבימה מתחת למקום שקורין בתורה, והשודדים נעצו חרבם באותו החור ודקרו בכל המקומות, אולי נמצא שם איש, וכך קרעו רק את בגדי ר' משה, ואילו הוא נמלט מידם. בעיר נמצאו חיילים אחדים שהיו נאמנים לאיברהים פחה וניסו להגן על יהודים, אבל גבר עליהם האוייב, כי מהכפרים נאספו ערבים לאלפים לעזרת המתקוממים בצפת.

כך נישארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. רבים מהם, בהיותם חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, לא ידעו את השפה ערבית ונימוסי עם־הארץ זרים להם, ומרוב מבוכה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת. רבים מהם נמלטו לעין־זיתון, בירייה ומירון, שם היו להם מכירים בין הערבים, שהבטיחו להגן עליהם אחרי קבלם סכומי־כסף גדולים בעד ההגנה. אולם בדרך התנפלו עליהם הערבים ופשטו מעליהם את בגדיהם, וכך באו ערומים ויחפים למקום מקלטם. שלושה ימים לא אכלו כל מאומה. ואחרי כן נתנו להם עוגת־רצפים קטנה ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש. וישבו שם ארבעים יום באימת־מוות מידי השודדים. רכושם לנגדם בידי זרים ולא האמינו גם בחייהם. שמה ישבו ולא האמינו כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש־דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה־עשר גרוש, ולהמתיק כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות נפשם.

*

ואישה עשירה אחת, אשתו של ר' ישעיה טראכטנברג, שיחדה בכסף רב את אחד השודדים, ונתנה לו הרבה חפצים, להציל את נפשה וכבודה וכבוד גיסתה, הרבנית הצדקנית המפורסמת מרת רחל בת הגאון מוה“ר יהושע טראכטנברג שהיה רב בק”ק פינסק, היא רחל אשת הרב רבי שבתאי לוין, ושתי בנותיה, אפרת שהיתה כבת שש־עשרה וציפורה בת השש. ועל סמך הביטחונות הללו ניאות השודד והביא אותן להיחבא בבית הקאדי, אביו.

עוד בבוא הארבע אל מול חצר הקאדי, כמצוות חאסאן בנו, והנה השער סגור, והחלו התלאות. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי עמדה לפני השער לשמור, ולא הניחה לנשים היהודיות להיכנס בו. כשהזכירו בפניה את שמו של חאסאן עשתה עצמה ברישעות כאינה יודעת. וכשראתה האישה השומרת בשער על צווארה של ציפורה הקטנה מחרוזת אחת של ברוסטין, זו מחרוזת הנישאת על החזה, חטפה אותה וביקשה לנתקה. והחוט היה חזק, על כן חתך החוט את בשר צווארה של הילדה ותצעק בקול מר מאוד. וכאשר נשמע הקול בחצר, נפתח השער, ובאו כל הנשים אל תוכה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מן הנהמה העמומה ומבשרת הרעות של צריחות הנשדדים, המוכים והנאנסים בחוצות העיר.

זה היה בית גדול, בור־מים באמצע חצרו המרוצפת, וכותרת של ערמון זקוף מתנשאת מעל לחומה, הזרועה למעלה שברי זכוכית, תריס בפני גנבים. בימים כתיקנם לא היה בעל־הבית ממהר לקבל את פני האורחים. מעוטר זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום וארוך וחבוש כיפת־משי מרוקמת חרוזים כחולים לראשו, עסוק היה באמירת הפרק היומי מן הקוראן. זה מנהגו משנים, ובשום פנים ואופן אין להפסיקו. יושב ברגליים יחפות ומקופלות על הספה הנמוכה, על המרבד מתחתיו שתי אנפילאותיו האדומות, רואה בהיפתח השער, ובבוא אורח כלשהו, והוא לא נע. שפתיו מתנועעות בלי הרף, בלא קול, ורק שם אללה והנביא נזרק מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה. לַא אִלַאהַ אִלַא אַלַלה ומוחמד רַסוּל־לַלה. אין אללה בלעדי אללה ומוחמד שליח־אלוהים. האורח מחכה בחרדת־קודש עמוקה, ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מקולות זירוז מדי פעם של חמרים המוליכים את נאדות־המים בסימטה.

אלא שהפעם היה הכול אחרת.

כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, מעליה בולטת רק צמרת הערמון – חלק מן העולם הזר שראשיתו נפוליאון בונפרטה והעיר הרחוקה פאריז, והמשכו הרמון־הנשים של השׂוּלטן מחמוד השני באיסטנבול, שם סודות נלחשים מבעד לצעיפים מבושמים, וצווארה הצח והענוג של יפהפייה סוררת, בפקודת השולטן נכרת במכת־חרב חשאית, בדקירת־סכין, או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין. ויש אשר האמינה כי נפוליאון לא מת אלא מחכה לה בסתר עץ־הערמון של הקאדי, ופרסות־סוסו רוקעות על גבי רצפת־האבן ומתיזות ניצוצי־אש, מצפות בקוצר־רוח למסע־הכלולות. וכמה מכות קיבלה מיד חברותיה גם על סיפוריה אלה. וסופה שכמסה אותם בליבה, ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מסודותיה, וזו שתתה אותם בצמא, מאמינה בלב שלם. ובעוד צווארה לוהט בשרטת העמוקה, ואימה הגאה חושקת שפתיה ומספיגה את הדם במטלית, חיפשה ציפורה בת השש את הצרפתי על סוסו בצל עץ־הערמון.

תחת נפוליאון פגשה אפרת בריח יסמין ופיטנה ובעיניו הלחות של חאסאן, בן הקאדי, אשר חמד אותה בליבו משעה שנכנסה לחצר. מעיני האם, רחל, לא נעלמו המבטים הללו, ועל כן לא הניחה לבנותיה להישאר לבדן גם רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע, ובשרן החיוור הופקר טרף לתאוות־שודדים נלוזה – לא הירפו מרחל. אך כפסע היה בינה ובנותיה – ובין גורל דומה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה ואחיה, אשר ברחו להיחבא בבית־הקברות.

המנצחים הפראים, אנשים נשים וטף, סבבו בשווקים וברחובות ויצהלו ויריעו את השריקה המוזרה: “לוּ לו לו לו.” בהמייתם הנוראה התערבו גם שאון אנשי הכפרים ויללות וזעקות של התושבים האומללים, ותהי העיר כולה לחרדת אלוהים. ובהאיר השחר ראו הנשים דרך חלונות הבית שכל העיר מלאה בידואים פראים ועריצים, ותחשובנה כי אבדה תקוותן, ומה גם שבתים רבים כבר היו למשיסה.

*

יהודים אחדים הצליחו להימלט למצודה עתיקה על יד צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. מצודה זו נבנתה בימי מסעי־הצלב, אולם היהודים ייחסו אותה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוסיפוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים, והיה מאכלם כל יום פיתא אחת בבוקר ופיתא אחת בערב לכל אחד ואחד. ובשבת היו מחלקים עוד ג' בצלים לכל אחד, בצל לכל סעודה. ארבעה שבועות צרו השודדים על מצודה זו, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה. אבל המצודה היתה חזקה וכלי־מפצם לא צלחו עליה. אז עזבו אותה, בדרשם מאת היהודים למסור להם את כספם. והיהודים הנאספים בחומת יודפת התבצרו במצודה, ויתייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן יוכל הדבר להיוודע לאיברהים פחה. וה' נתן בליבם עצה נכונה, ויבחרו שני אנשים, שם האחד צבי בה"ר סנדר, והשני אירה פחמי, כלומר מוכר־פחמים, אשר ידעו לדבר היטב שפת־ערבי. וילבישו אותם בגדי־ערב, ובלילה יצאו מהחומה. וכאשר שמעו אותם השומרים מדברים שפת־ערב, חשבו שהמה מהדורסים, כלומר הדרוזים, או מהערבים, ויניחו להם ללכת לדרכם. וילכו בדרך לא דרך כיומיים ויבואו עד לעיר עכו אשר שם היה השר איברהים פחה. ויפלו לפניו להתחנן על נפשם ונפש אחיהם הנתונים בצרה. ואיברהים פחה היה איש חסיד ואוהב־ישראל, וירחם את שני האנשים האלה, ויאמר להם: “בניי, אל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אבוא לעזרכם.” וישובו האנשים אליהם בשמחה ויבשרום כאמור. ויש אומרים כי לא איברהים פחה היה השר, אלא מושל עכו. ויש הסבורים כי אלה הנם דברי אגדה, שאין להם שום יסוד היסטורי.

ואלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. רבים נחבאו במערות ובבית־הקברות, אבל יד הפורעים השיגה אותם במקום מחבואם. בין הנפצעים בבי הקברות נמצא גם הרב רבי שבתאי לוין, בנו של הגאון החסיד המקובל המפורסם רבי נתן נטע לוין משקלוב, שעלה לארץ ישראל עם שיירת תלמידי הגאון מווילנא בשנת תקס"ח, 1808, והתיישב תחילה בטבריה ואחר כך בצפת. בברוח הפליטים מבית־המדרש לשדה ולכרם, ברח גם רבי שבתאי, בעלה של רחל ואביהן של אפרת וציפורה, לבית־הקברות שהיה סמוך לכרם. הוא נחבא שם במערה אחת, ומצאוהו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו, וסבל אז ייסורים רבים. ואחיו בני עמו רואים כל זה ממקומם, ובוכים במר נפש וחיל ורעדה אחזום. ועוד יהודים הרבה, מכף רגל ועד ראש, אין בם מתום, רק פצעים ודם הרבה יצא מהם, באו גם כן אל מחבואי־הכרם.

בבית־כנסת אחד עינו הפראים את הנשים והאנשים, ועל גווילי ספרי־התורה טימאו נשים עדינות לעיני בעליהן וילדיהן. היו שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו לכבודם באומץ, אבל השודדים רצחו אותם.

אחד הערבים שדד תיבת־עץ גדולה מלאה בגדים וכלים, ובדרך כרע מכובד המשא ומת כשהתיבה על ראשו. שודד אחר הוכיחתהו אימו על התחברו עם המתקוממים ולא נתנה אותו לעזוב את הבית ולהתנפל על היהודים. ברוב חמתו דקר אותה בפגיונו, ובצאת נפשה מיהר ללכת לבוז את בתי־היהודים.

הרב יעקב הירש ממוהילב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו פתח חצרם והעלו הרבה אבנים על ראש גג בתיהם, ועלו על הגג כדי להשליך אבנים על כל הקרב אצל חצרם. אז חרה אף הפראים ויורו בקנה־השריפה ויהרגו את החכם הספרדי ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים, ואחר כך נכנסו תוך החצר ושללו ובזזו כל הנמצא, וגם בגדי המתים פשטו, וטימאו כל הנשים שנמצאו בחצר, כל זאת עשו בלילה.

האספסוף הפרוע התנפל על בתי־הכנסיות והיכה באכזריות את כל היהודים. לא חמלו על זקן ונער, על עולל ונשים הרות, שרפו את ספרי התורה וקרעו את הספרים, הטליתות והתפילין. יותר מחמש־מאות ספרי־תורה נקרעו בימי זעם אלה. בין ספרי התורה השרופים גם ספר־התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי־צפת, כי כמה ניסים אירעו לו ודמיון ההמון יצר על אודותיו כמה אגדות. גם ספר־התורה של האר"י, שהיה נמצא בבית־הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. שבועות אחדים היו קרעי ספרי־התורה מתגוללים בראש כל חוצות. מהיריעות של ספרי־התורה עשו הפראים נעליים וסינרי־נפחים. ומרצועות־התפילין לקחו לקשור את השקים, מהטליתות עשו להם אבנטים לגופם, ואת ספרי־התלמוד קרעו היטב. בכל רחוב נראו אנשי הכפרים השכנים עם חמוריהם, והם לוקחים הביזה והבגדים וכל כלי־היהודים, הכול לקחו אל בתיהם בכפרים. והשודדים היו עומדים בבתים ושוברים הבתים, אולי ימצאו מחבואות של היהודים שהחביאו איש בביתו כסף או זהב. וכאשר מצאו תיבה עם חפצים היו מריבים זה עם זה כי לא יכלו לחלק את הביזה. על כן חרבו בתי־היהודים עד היסוד. ונישארה העיר שמה ושאייה עד שעלו בתוכה נחשים ועקרבים ונמרים.

*

חאסאן אמר לה שהוא מוכן לקנותה מיד אביה, להתגייר, לקחתה עימו על סוסתו ולברוח לדמשק, לשים נפשו בכפו ולהציל את אביה ודודהּ ולמשוך ידו מן השוד והשלל, וכל אותה שעה לוחכות אותה עיניו הלחות השחורות, ואש־זרה ניצתה בעצמותיה. פחד־מוות היא פוחדת פן תיכנס לפתע אימהּ לחדר. ובדברה על בונפרטה הוא אינו מבין מילה, אלא שואל אותה אם היתה בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג’רמק, שם פורץ מעיינו החזק של הכפר, ומימיו של המעיין טובים וקרים כקרח. ואפרת, מדוע תוקפתה צמרמורת – מן המעיין ההוא הביאו את היתום המרוסק על גבי חמור, ומבעד לקירות העבים שוב חודרת ונשמעת מבחוץ השריקה המוזרה: “לוּ, לו, לו, לו,” והמייתם הנוראה של אנשי הכפרים וזעקות היהודים האומללים, וחאסאן מתקרב אליה והיא מתרחקת והוא ממשיך ומספר כי לפני המעיין יש מעֵין בריכה קטנה, הבריכה מוקפת גדר־אבנים לא גבוהה, על נדבכי־הגדר התחתונים, בסמוך למקום פרוץ המעיין, רואים לעיתים הרבה ריקועים קטנים של בוץ או חימר, שיד אדם הדביקתם. היודעת היא מה פשר הריקועים הללו? – הוא מתקרב אליה וכמעט כבר לא נותר לה מקום בינו לבין הקיר בתוך ה“מסטבה”, היא איצטבת־האבן המכוסה מחצלאות בגומחת־הקיר, אשר משמשת בלילה לשינה, ובגבהּ מגוללות שמיכות התפורות פסים־פסים וממולאות צמר־גפן. באחד הלילות ירד זקן מזקני־הכפר, מוכה שיגרון, אל המעיין לרוות את צימאונו. בקושי סחב את עצמותיו הכואבות, מדשדש ונאנח, (מה לא עשה למען הירפא ממחלתו? על מקור כאביו שם את בצל החצב ואת עליה הקלויים של צמרנית־הסלע, אף קלה את עלי־הצמרנית על גבו, וגם את הברזל המלובן ניסה, ואת ה“חיג’אבּ”, הלא הן הקמיעות־הכתובת, ולחשים וסגולות – ודבר לא הועיל.) הלילה היה ליל־ירח, עוד הוא במורד־המדרון, וסיעת עלמות ערומות צחורות־גו יצאה מן המעיין, ותשחקנה בבריכה, ותתחבקנה, נושקות אחת לרעותה על פיה, משתובבות בערוותן ומצווחות בתענוג כמו לא ידעו בושה מעודן. אולם אך הגיע הזקן אל המעיין – ותברחנה העלמות ותיעלמנה. והזקן השתופף רגע על פני המים וישתה מלוא לוגמו – ופתאום אחזתהו רוח תזזית ויפשוט את חלוק־בגדיו וייכנס לבריכה, משתובב במים שעה ארוכה כנער צעיר, וביוצאו – ויכונן פעמיו חזרה אל הכפר בצעדי־און וכל שיגרונו חלף כלא היה. וחאסאן מתקרב אל אפרת, קולו רך כקטיפה, מסתלסל ולוטפה בכוונה חשאית, ברכו נוגעת בשלה, והיא מכונסת בגומחת־הקיר כציפור ניפחדה ונירגשת ועדנה־זרה זורמת בעורקיה. ומאז נוהגות בנות הכפר מירון: אישה כי תקדח, או כי יעלה חומה, או כי יפקדנה שיגרון או נגע אחר, וירדה אל המעיין, תפשוט בגדיה וטבלה בשרה הצחור בבריכה, ואמרה:

“יָא בַּנַאת־אִלעֵין – אִן טִיבְּת בַּחַנִיכּוֹן! – הו בנות המעיין, אם אחלים וכפרתי לכן כופר!”

ובהחלימה תרד אל המעיין לשלם נדרה, תלוּש ריקועי־חימר בחינה, הוא הכוֹפר, ותקריבם מנחת־תודה לבנות־המעיין… והרי כך בא גם על המשוגעת בשדה, גילגל עימה דברים ונופת צופים על לשונו, ובידיו הקשות, אשר היו עתה כמכוות־אש על ירכה, עינה אותה, ושפתיו טימאו את פיה, ולקול צעקתה נזעקו אימה ודודתה ואחותה הקטנה אשר בפצעה עסקו בקצה הבית כל אותה שעה, ותקמנה קול־צווחה עד כי נזעק גם הקאדי מתפילתו ויבוא בחלוק־המשי הכתום וכיפת־המשי המרוקמת חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, והוא ממלמל “לַא אִלאהַ…” וירים בלב ולב קול צעקה ואלה ושבועה על בנו…

אלא שאת הרעה לא ניתן לתקן. וכבר נפוצה השמועה כי אחרי קבלו את הכסף והבטיחו שלא יאונה להן כל רע, התנכר חאסאן לאפרת ורצה לאנסה, ובעמל רב פדו אותה יהודים שמצאו מחסה בבית הקאדי בסכום של ארבעה רענדליך (זהובים).

וכאשר הביאו ביום השלישי את האב נקור־העיניים מבית הקברות בהשתדלות הקאדי – ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור.

*

צפת היתה אז פרושה ומובדלת מכל העולם, והשודדים, מיראתם שמא ייוודע הדבר לצירי הממשלות האירופאיות בביירות, שרוב יהודי־צפת היו נתיניהן, העמידו שומרים על פרשות־הדרכים לארוב ליהודים שיהינו לעזוב את העיר. כשנודע הדבר לאיברהים פחה, שישב אז בחברון, מיהר לשלוח צבא גדול שבראשו עמד אמיר הדרוזים בלבנון, בַּאשִׁיר, להילחם במורדים. הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה את המורדים. עזי הנפש שבהם התחזקו לעשות מלחמה עימו, והכריחו את היהודים הנישארים שיעזרו להם להוליך שני כלי־נשק הנקראים קאנון, כלומר תותחים, ולהעמידם על המיגדלים, אשר בנה לפני שנים עלי בן דַאהִיר־אלעֻמַר, כדי להילחם נגד חיל הדרוזים. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.

ויהי כמלאת שלושים ושלושה ימים מהתחלת המהומה הגדולה, יצאו טובי העיר להשלים עם שרי חיל־הצבא של הדרוזים, אשר נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים.

באשיר נכנס לצפת בעשרה בתמוז [תקצ"ד. 17 ביולי 1834]. מיד להיכנסו הושם קץ לפרעות. הוא העמיד משמר על רובע־היהודים והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי לא יינקה. לאט־לאט התחילו היהודים לשוב לבתיהם השדודים וההרוסים. המרד והפרעות ארכו שלושים ושלושה ימים. בשבועות האחדים האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות יהודים נהרגו ומיספר הפצועים עלה למאות. רכושם נשדד וניזוק בכמה מיליוני גרושים. אולם באשיר נקם את דמי היהודים ועשה בראשי־המתקוממים שפטים נוראים, שלושה־עשר מהם, ועימם גם מושל־צפת, שהיו ראשי השודדים, הוליכום למקום המשפט, היא עכו, כדי לדונם, ושם הומתו במיתות אכזריות, כראוי להם. וגם המושל מצפת אשר היה בעצה אחת עם השודדים, הומת וגופו הושלך מחוץ לחומת עכו.


 

2. קחני עימך לסימטאות דמשק

אפרת נשתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה, החלו לדבר בה נכבדות, ושלוחים מטעם המשפחות היותר מיוחסות בצפת – פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר, השכימו לפתחו של בית אביה הרב ר' שבתאי לוין והפצירו בו להשתדך אליהן. אך היא מיאנה לשמוע וכל מעייניה נתונים לאביה העיוור, ידה לא משה מידו, מנחה אותו בכל אשר יילך, מלווה אותו עד פתח בית המדרש החדש של החסידים, ומחכה בסבלנות שעה ארוכה עד צאתו. קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאז נתעוור. ובשעת דרשותיו אפשר היה בקושי לשמוע את דבריו. בגמר תפילת שמונה־עשרה שמש בית־הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, היה לפתע נעמד דום, ואחרי כמה דקות מתכופף וחוזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ואינו נכשל אף פעם אחת. ואז השמש דופק על הבימה להתחלת חזרת הש"ץ. אפרת נעשתה שקטה, התנהגה באדיקות והיתה מתפללת וקוראת בספרים־הקדושים בפני אביה שעות ארוכות. והיא לובשת רק שחורים, הגם שאיש מבני־משפחתה לא נהרג בפרעות.

אלא שצל אפל הוטל על שמה וליווה אותה בכל אשר תיפנה. וככל שרבתה אדיקותה כן הירבו הבריות לרנן שמשהו פסול בה ובהליכותיה. חברותיה מילדות שכבר נישאו והחלו יולדות היו אלה שהכתימו את שמה ביותר, מפני שהתנכרה להן וחלומותיה הזרים עשאוה זרה בעיניהן. השמועות על אינוסה היו סותרות ומופרכות. היא מכחישה, ומורגש כאילו היא כומסת בדבריה איזה סוד פרוע. לשונות רעות שבצפת הגנו עליה, כביכול, בשם הצניעות. ויש שליגלגו עליה ואמרו שבכוונה היא מטילה ספק בבתוליה, למען דחות את החתנים. השדכנים, שהתחרו ביניהם על חיתונה, הכחישו את השמועות מכל וכל. אך רק נידמה להם שמשפחת לוין נטתה חסד לאחד מביניהם, מיד היו השאר משחירים את שמה בחריצות רבה. ובינתיים, בלילות, עדיין היא רואה את נפוליאון בונפרטה. פעם הוא מתגלה בפניה בסימטאות פאריז ליד בית־היין “שפן הלבן”, הוא גבוה כארז וחסון כאלון, והוא מבטיח לה ארמונות של דם ואוצרות של רפש. ופעם הוא מרכיבה על סוסתו בדרך לדמשק ונושק לה באכזריות על שפתיה ומצליף את הסוסה וצליפותיו ניחתות בבשרה כאילו היא סוסתו. ופעם הוא מתנהל לאיטו במסע של ארבעה־עשר אלף חייל דרך חולות מדבר־סיני הנוראים. המים אזלו והשרב מדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות מתלוננים על הגנראל החוזה הזיות בהקיץ אבל בונפרטה העיוור מעודד את רוחם בהבטיחו להם שבעוד ימים מיספר יכבשו את ירושלים הקדושה ויזכו להקים מחדש את מקדש שלמה המלך.

אפרת יודעת כי שפתיה נגועות במחלה. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה בצד ימין, גמול־חטאה, מכווה בבשרה. לא הועילו מי־מלח וחומץ, דבש וסוכר. בעת ההיא פרצה בצפת מחלת מענגיטיס1 [דלקת קרום המוח]. והרופא אשר היה שמה בעת ההיא הציל נפשות רבות בתרופה הזאת: הוא ציווה לגלח את ראש החולה ולשים על הראש כולו קאמפרעסין טבולים בחלב רותח, עד אשר ניראו על עור־הראש כתמים שחורים. ובתרופה הזאת ניצלו חולים רבים. אפרת ניסתה גם את החלב הרותח, ולא הועיל. המשוגעת נעלמה מסימטאות רובע־היהודים. אומרים כי נשחטה בפרעות ויש מספרים כי נחטפה לזנות בדמשק. בשתי הפעמים בהן עבר על פניה חאסאן בן הקאדי, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני־הסימטה – חשבה להתעלף. ואל אִישֵׁך תשוקתך והוא יִמְשׁוֹל בך. אלמלא אביה המחזק בידה היתה רצה ומתחננת בפני חאסאן: "קחני עימך לסימטאות דמשק! רעה וחטאה אני! דם המשוגעת זורם בעורקיי – "

*

נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת־אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי־הקרב? להחזיקם? חייליו עצמם סובלים רעב. לעשות חליפין עם השבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? בידי האוייב אין שבויים מצבאו! לשלחם לחופשי? יילכו ויבצרו את מבצר עכו הקרוב! שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים־יפו וממיתים אותם. ובמשך ימים רבים נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה. ואט־אט מתבשל ברקבונם הדֶבֶר הנורא. בהיוודע הדבר בירושלים נמס לב יהודיהָ והם צועקים על ה' וגם מתחילים לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה. בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול על רמלה, ופתאום, בחמלת־השם על יהודי ירושלים – היתה עימו רוח אחרת ויהפוך לבבו לשים לדרך עכו פעמיו, ושב מדרכו לעלות ירושלימה, והעיר שמחה.

אפריל 1799. נפוליאון עומד עם צבאותיו לפני מבצר עכו, שרוי בייאוש, מבלי שיהא לאל ידו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לכבוש מבצר קטן, על תותחיו המעטים, בהנהגת יהודי, ר' חיים פרחי מדמשק? למה אנו סרוחים כאן על החול הלוהט, נוכח ערימת־אבנים זו! מבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם עולמית.

להסתער.

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשית מרידה: ניתן את הגנראל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי.

בונפרטה יושב באוהל ומחשב חשבונות. שעה איומה! עכו זו עוצרת בעד מסעו להודו. נשובה מצריימה!

שלא כדרכו אין בונפרטה רוכב עכשיו בראש המחנה, אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. ומסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במבצר זה, שלא ניתן להיכבש.

ועליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו מדֶבֶר ומצמא. נסיגה מבעיתה, ללא דרכים, ללא מים, והדֶבֶר הוא המאסף של המחנה. האפשר שהגורל יפיל את בונפרטה בדֶבֶר בין חולות־המדבר? בלי מורך הוא מבקר את הנגועים בבית־החולים, מעודד את האנשים בכל מקום שידו מגעת. אך לאלה שהוא רואה אותם נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, יש לסייע שימותו מהר. מתוך אחריות של מלך הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו נגועי־הדֶבֶר, שהרופא העיד עליהם שאין כל תקווה להציל את חייהם. אלפיים חולים, וששת־אלפים בריאים, משרכים את דרכם בין חולות מדבר־סיני, מותירים אחריהם בגדים, שכיות חמדה שנלקחו שלל, ורבים מהם הולכים יחפים בחול, רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב־מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשתם. כאשר שואל הסייס את בונפרטה למחרת היום על איזה סוס הוא רוצה לרכב – הוא מצליף עליו בשוטו. ולבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה. ורחוק יותר תבנית הפירמידות מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות־הנילוס, הצביע בונפרטה בפני שמונת אלפי אנשיו: “חיילים! ארבעת אלפים שנה מביטות עליכם!” ועתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב שנלקחו שלל, על ידי פרוקלמציות ותהלוכות, הוא אומר להטעות לשווא את העם המצרי.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט משם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.

*

וככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, והיא לבדה בחטאה תימק ולשווא תחפש את עקבותיו בסימטאותיה. ובלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים פן תיאנס, תהא מירמס לפרסות־סוסים, וחייליו יטילו גורל על בתוליה ויסרקו בשרה במסרקות־ברזל וידושו את גופה במורג־עץ המשובץ חרבות צורים חדות.

היא רוצה לדבר עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך – נתעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו, והיא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים, היא חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, עד יום מותו. אחר כך תמות גם היא, אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שגילתה אוזן אימהּ על דבר ייסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.

בימים ההם חי בצפת איש יהודי אחד בשם ר' יוסף רופא, חסיד ותמים במעשיו היה, ביום עוסק במלאכת האושכפים, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל לקחה את אפרת בחשאי אל ר' יוסף רופא. ויכתוב לה ר' יוסף קמיע למען גרש את הרוחות הכוחות הרעים מקירבה:


סינוי וסנסנוי וסמנגלוף ארגיאל כרגיאל סרגיאל ==
ר
פ

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

א

המלאכים הקדושים משבענא אני 

ל

עליכון כל מיני רוחות וכוחות

הטומאה

פ

הבאים בחלום לאפרת בת רחל

ח
0 ומדמין

ד
אל

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

י

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

א
נא

משבענא אני עליכון בשבועתא

ל

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

רפא נא

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

פ
לאפרת בת רחל

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

ד

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה

י
א ס נ ומכל

א

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ל
ר“ש לאב”ר

ברמ“ח אבריה ובשס”ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים

ר
בקמיע

ח

זו 

מ

אמן אמן אמן נצח

י

רשלקזע

א
ל

ואחר־כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ויתפלל עליה:

“בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק”ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי־ארץ אני גוזר על כל כוחות־הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת־האש הן של כת־המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום־רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי־השדה או מעשבי־היער או מעצי־היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות־הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ“ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד.”

*

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג’י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה. בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג’י עורות בני־בקר, גמלים וגָ’מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי־אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר“ר יוסף 'ן גיקטליי”א נ“ע, ספר שבחי־האר”י לר' שלימל דרעזניץ, שער־הגלגולים, עץ־חיים ופרי עץ־חיים להרח“ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר”י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות־הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח־ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג’י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית־המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור־גמל גסה עם רצועות־חיבור בלבד, כמין שרוכי־עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. ונעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. ומעין נעלי־בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות־השדה. וגם נעליים של ממש, מדאס, גבוהות, המגיעות עד מעל לקרסוליים ועשויות מעור־בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך־כלל מעור־גמל קשה. ובעיקר ידוע ר' יוסף רופא במומחיותו לתפור כיסי־עור אותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי־הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי־עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך־עור לעונדם על צוואר. שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז"ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר־האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג’רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי־ביטנה, נושכת עד זוב־דם בשפתיה החטאות ודמעות בעיניה. ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל – לדחות מעליה כוחות ורוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי־כוח שמזדווגים אליה ערומים בחלום ומטילים זרעם ברחמה, כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה.


 

3. צפת שוקטת על שמריה

צפת שוקטת על שמריה כסוכת־אבנים דלה המתנוססת בלוע הר־געש. איברהים פחה המצרי עודו מושל על הארץ הנירגשת, וימיה של אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות־אבן צרות של הרובע היהודי, והיא נמלטת מזיכרונות מרים וחוששת מהעתיד לבוא. מתיקות־סתרים מפכה ומוצצת את נפשה, וככל שבגרה ותיף כן היה חלל ליבה ואבדו עשתונותיה.

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון־המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש־ההר נמצאים שרידי מבצר גדול עם חפיר עמוק וחומה משולשת, זוהי המצודה הדַ’הִירִית, המעוז הצלבני מימי־הביניים, אשר עַלִי אִבְּן דַאהִיר־אִלְעֻמַר הקים על יסודותיו מבצר, ובינו ובין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

יש אשר עולה אפרת בכותנתה הסרוגה ובגרביה הכחולות אל שרידי המצודה ומשם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון־מזרח: רמת־הבשן, מתנוססת מעל הגיא הבולט־לעין של הירדן, והלועות הכבויים הרבים, שחרטומיהם הקטומים, כמבוא השמש, משחירים על רקע האופק, והדרך לדמשק עוברת בינותם. לרגליה משתרע ים־כינרת וניראה כה קרוב עד שדומה כי יכולה היא לפרוש כנפיים ולקפוץ אל תוך חלקת פניו הכחולה, ובכל זאת הוא מרוחק מילין רבים. ומעבר לבקעת־גינוסר ניראית היטב טבריה על חומתה המבוצרת שבנה דאהיר־אלעמר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים והכול בנוי אבן בזלת שחורה על רקע גבעות צחיחות וים. כלפי דרום מקיף מבטה את חיטין, הגלבוע ואף את הכרמל, ופה ושם כרמי זית ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף הפורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, ועצי דולב־מזרחי, מקלעות־גפנים, וזמרת בולבול וזמיר.

חולפים הימים בצער ובציפייה, ובחלומות מעיקים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה וטומאותיה באש שורפת ומטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ופרשים כבירי־כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם כברק שמש ביום אביב צח, וחודי חניתותיהם פולחים בה תלמים של ערגה וכאב. ורק ימי חג ומועד מגוונים שבועות של תוהו וחודשי שיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת זו, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

*

כבר למחרת שמחת פורים עקרה המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד התחילו בהכנות לחג הפסח בדירתם שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עברו בסימטאות והכריזו בקול קולות:

“וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!”

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – בואו הנה – " – קראה האם.

“נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!”

“נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד.”

“וֵין אִ־טַנַאגֶ’ר, יא בִּנת־חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת־חיל?”

ורחל, בעזרת בנותיה, מוציאה את סירי הנחושת, טַאנְגֵ’ערֵע, מכל הגדלים, ומוסרת אותם לרשיד הטומנם בשקו, ובינתיים הוא יושב על שקו ומספר כדרכו מעשיות על ג’וחא ועל אִנַסיבּ, הגורל, השולט בחיי כל אדם ובהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי־שקדים צוננים, והערבי הולך לדרכו, ושבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים כשהם מבריקים וחלקים כביום קנייתם, ואפרת מתבוננת בדמותה שמתעקמת בהם כאילו הם נושאים עימם בשורה ושינוי.

ובחדרים, כל פגם שבקיר טויח, והדירה סוידה פעמיים בצבע של תכלת־שמיים מרנין. יבש הסיד, ומיד מתחילות האם והבנות יחד עם פטמה, הפלחית מעין־זיתים העובדת בביתם, בניקוי קפדני של חלונות ודלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם, ורצפות האבנים הגדולות, השונות במידתן, מנוקות עד שנוצצות כשיש־משובח. ואז מתחילה ה“כוחלה”, היא מריחת צבע שמן תכול בין חריצי המרצפות, והקווים ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא־דופן. מרצפות החצר שלפני הכניסה לבית מורקו אף הן וחריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה ניראתה כאגדת פלאים שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. כלים הוכשרו וסודרו בארונות ועל האיצטבאות. כד החרס הענק, טאנג’ע, ששימש כלי־קיבול למים, ושהורד בכל בית יחד עם שאר כלי הפסח מן העלייה, הוכן לקליטת מי עין־אלעפיה. בנות צפת שואבות את המים מן המעיין אל תוך כד גדול, אותו הן מעמיסות על הראש שמתחתיו ה“בייגעל”, מטפחת גדולה ומגוללת כמעשה הפלחות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות זקופות קומה, שלא ייפול הכד, עד שמלאה הטאנג’ע מים לשמונת ימי החג. ואפרת, מובדלת מהן וחתומת־פנים, צועדת אף היא בהילוכה התמיר והכד לראשה ומחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה. יש וחלוקי־נחל חדים מתעופפים לעומתן. וצחוק מרושע, יהודי, מלווה אותן מאחורי משוכות־אבן וגדרות־בוסתנים במשעולי יסמין וורד־בר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ אז פירכוס עצבני שגרם לאנשי צפת לומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. והיא מושכת בחוזקה ביד אחותה ואינה מסתכלת לצדדים. פעם נחבטה אבן במצחה של ציפורה ודמה זב. אפרת הניחה כדה על הארץ ומחתה דמה ודמעותיה של הקטנה, גיפפה ונישקה אותה ואימצה אל חזהּ והשביעה אותה לספר בבית כי נפלה ונחבלה.

*

בבוקר יום ה“סדר” נותן ריחו הצלי הנפלא שהכינה הרבנית רחל לוין, צלי בשר־כבש בתפוחי־אדמה, אשר יאכלוהו מוקדם לפני הצהריים, כי מכאן ועד ל“סדר” אין אוכלים. פטמה כבר הכינה את הגיגית הגדולה לרחיצת ציפורה, ועיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים החדשות. וכשמגיעה סוף־סוף השעה בה מתחילים בני המשפחה לעבור, רחוצים ולבושים בגדי־חג, אל הדירה המחודשת אף היא – עולה ליבה של אפרת על גדותיו והיא חשה עצמה מאושרת כילדה קטנה. אלא שעתה היא הצועדת ראשונה ומוליכה את אביה בידה. ופטמה נועלת אחריהם את דירת־החמץ ונוטלת עימה את המפתח לעין־זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי־החג ומותירה אחריה את ניגונו של שירה האחד: "הראיתם, אנשי הרחוב, הראיתם את שאהבה נפשי, על פרדתו – " ואת זכר סיפוריה שסובבים כולם על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ־הרימון, על שדים טורפי־תינוקות, על עפרית השדה־המכשפה שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות אך כל הרוכב עליה עכוזו נחרך באש הג’הנם, הגיהינום. על גנבים שמתחבאים בטאנג’ע, בכדי־המים, ועל נסיכים ונסיכות מכושפים המשמיעים נחירותיהם מדי לילה מתחת לקמרוני המרתף ויורדים במחילה העמוקה המוליכה אותם עד ליִילְדִיז קְיֹוסְק, ארמונו של השׂולטן מחמוד השני, ושם מתפשטים ערומים כביום היוולדם וקוראים לפניו:

“פָּדִישָׁהָמִיז צ’וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!”

והשולטן מחבק את הנסיכות, והנסיכים משתעשעים בנשות הרמונו, ומכל אלה נולדים היאנִיצַ’ארים, אלה החיילים שומרי ראש השולטן שדומים זה לזה ככל הגִ’ינִים, כלומר, השדים.

*

ובערב החג, אביה היושב בראש השולחן ועיניו הריקות מתבוננות נכחו באור מראה אחרון שראה בבית־הקברות סמוך לכרם בטרם חשכו עיניו לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעוזרו, ואומר את ההגדה מזיכרונו, ועושה סדר פסח כהלכתו, וכשמגיע ל“שפוך חמתך” ידיו רועדות וקולו מתגבר וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא רואה אפרת לרגע פרש לבוש לבנים חולף בסערה על סוס שחור בלילה בהרי הגליל ומיד מוחקת את המראה מהרהוריה התועים, וב“אחד מי יודע” ו“חד גדיא” חונקות הדמעות בגרונה והיא ממשיכה לשיר ולשמח את לב אביה.

*

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק השדות מסביב ובושם הפרחים הססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב־המזרחי. שמש אביב חמימה ביום וירח מחוּדש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור כאילו תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם נופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות. ורוחות קלילות של פסח נושבות בין ההרים ומלטפות את פניה ומשמיעות שירה חרישית שלא מן העולם הזה.

בחולו של מועד באים ידידיהם המוסלמים לבקר בביתם וביניהם הקאדי, אבי חאסאן. מדברים על מחיר אריגי־הצמר, שמן־הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות־הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה שנופלת לפתע בחדר. כדי לפזר את השתיקה המכבידה פותח הקאדי ומספר, בַּעִיד עַנְכֹּם, כלומר רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, מעשה בגמָּל אשר יצא, יום מן הימים, עם בנו וגמלו לקצור עשב. בדרך ראה צבי יפה־תואר וקל־רגליים. הבריך את גמלו ואמר לבנו לחכות עד שובו והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. ובהיעדרו באה ע’וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הגמל אצל גמלו והילד נעדר ועקבות־דם ניראו בחול, קרא: “בני נהרג!” ולקח גמלו ויצא לדרך.

כאשר עבר על פני מערה בצלע ההר ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות־דם. קם עליה והרגה ובקע ביטנה והוצא את בנו. עטף את הילד בעבאיה והלך.

כאשר בא לביתו אמר לאשתו: “הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בְּטַנְגַ’רַה, קדרת־נחושת, של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.”

יצאה האישה ותסתובב על פני הכפר כולו למצוא קדרת נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמה לה: “גבירתי, בשלי בישלנו לאחר מות בעלי,” ושנייה אמרה: “בטנג’רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.” וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת־נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

אמר לה בעלה: “מדוע לא הבאת עימך קדרה?”

אמרה: “אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן ואין בית שנישאר נקי מאסון ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.”

קם האיש ופרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו:" הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך והנה הצבי – "

ושוב נופלת שתיקה כי הזכרת האסון בבית ר' שבתאי לוין העיוור כמוה כזריית מלח על פצעים, אך גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות. והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות “כֻּל סַנֶה ואִנְתֶ סַאלֶם, כל שנה ואתה בשלום. אללה יִבַּארֶכְּ פִיכּ, אלוהים יברכך. ואללה יִטַוֶל עֻמְרַכְּ, אלוהים יאריך ימיך.” ובלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות ובשקדים ותמרים עטופים במטפחת גדולה ונפוליאון זהב בקפליה. אין אפרת מעיזה לשוחח עם הקאדי. ובחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, משל היה האוויר שקוף מלפני עיניו העכורות ועד לקצה האופק.

וביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמיים שפע מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון ובכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים, ושליחי ידידיהם המוסלמיים באופק, כשעל ראש כל אחד מהם סֶנִיה של חמץ, מגש גדול ועגול מנחושת או כסף, כשעליו מעדני־מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לבן נפלא מחלב־כבשים, ומסביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש־דבורים ריחני, חמאה־מלוחה וגבינה־לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי־חלב זה על גב זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסות מרהיבות עין שזה עתה נתלשו ונוקו, ועל הכול – פיתות חמות וריחניות שזה עתה יצאו מן התנור, וסניה רודפת סניה ואפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. אוכלות ואוכלות עם שאר קרובים ובני משפחה, ומותירים גם למחר, ליום ה“חלילה בונדר”, הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

*

כך נוקפים הימים ותקווה מתעוררת בלבבות שתיכלה הרעה והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. לא קלה ולא בטוחה היא הדרך לצפת ולמירון. אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות שיירות, רכובות על סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי הרגל מחברון, ירושלים וטבריה, מסוריה וממצרים, מצפון אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות. והם צפויים להתנפלויות, גזל ושוד, ורק האמונה בצדיקי ארץ ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה“זיארה”, הביקור על קבריהם – מחזקת את רוחם.

החוגגים הרכובים על סוסים מהווים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחת עבו – גדוד פרשים גדול עד מאוד. והם עושים דרכם בקולות תרועה, שירה, יריות רובים ומירוצי־סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פנטזיה, משחקי רכיבה, ומשעשעים בה את ההמון.

ובתוך הקהל ההומה נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה, ההרים עולים ויורדים והפרסות מקישות באבני הדרך, והבחור שפירא חולף מדי פעם על פרדתו ומלכסן מבטים לעברה. פניו חיוורים ועיניו שחורות ויוקדות באור אותיות קדושות וערגה סתומה, טהרה וטומאה. ופיאות חיוורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל כולו מתחבא בצל כובעו השחור רחב־התיתורה, עטוף בחלוק־פסים כחלחל, גופו צנום והאבנט מהדקו וניראה כבתולה חסודה. ורגלו מפזזת על בטן־הפרדה מקוצר־רוח להתאפק עוד שעה קלה עד תרקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי.

אפרת זקופה ושותקת ונדר כמוס עימה להפסיק את חלומותיה הרעים, ליבה לפיה לא יגלה. אך הנה עוברת על פניה שיירת יהודים מדמשק וארם־צובא, היא חַלֶבּ, ועימם מזרנים, כלי־מיטה, סלי אוכל, ובהם דברי־מאפה שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך ארוכה, באמתחותיהן מטפחות ושמלות־משי שהפקידו בידיהן שכנות וידידות כדי להעלות על המדורה של ל“ג בעומר במירון, ופרוכת מפוארת שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה להניחה על קברו של רשב”י. וההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי־תורה וחרבות, והם שרים במקהלה –

"גִ’בְּנַא אֶתּוֹרֶה וַגִ’ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! –

יָא וֵיל אִלִּי יְעָאדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

לבושים הם כבידואים, השמש מכה על מצחיהם ואבק מיתמר בעקבותיהם והסוסים מזיעים והדגלים מתנוססים והחרבות שלופות וברקן עז ונדניהן משקשקים וספרי־התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות־קטיפה אדומות ואותיות־זהב, והם כספינות קדושות המיטלטלות על גב גלי־אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים המרוחקים שבאופק – ואפרת מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, בן עפרית השֵדה, עיניו מזרות־אש, יהא בּוֹנפרטה או בן הקַאדי – הוא יבקע בחרבו את ספר־התורה, ותצא אש מן השמיים או נַאר גְ’הַנַם, אש מן הגיהינום, ותשרוף גִ’לְדוֹ, זה עורו, לרגלי פרדתה של אפרת. חיכה יבש ולֶחְיָה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: תחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם!

*

קבר ר' שמעון בר יוחאי מוקף חומה סביב. מפנים לחומה חצר יפה ורחבת־ידיים, ועמודי־תפארת משני קצותיה. באמצע החצר עץ גדול הסוכך בענפיו על כל חלל החצר כמעט, ומקום הקודש הוא לעומת הפתח. בטרם יבוא ההלך פנימה יראה לימינו מקווה מים אשר נוהגים למלאו רק ביום זה, יום פטירתו של רשב“י, ולשמאלו בחלל החצר פנימה מערת רשב”י והיא סתומה כחומה וצורות שושנים מצויירות על הקיר לתפארת. שמה יעמוד ההלך לשפוך שיחו לפני השם בחדר המשמש מקום תפילה, ובתוכו גם ארון־קודש. ויש אשר גם נחיל־דבורים יקנן במקום ההוא, כי אוצרות־השמן המובאים אל הקבר מושכים את הדבורים אל המקום הזה.

גג עגול לבניין וכיפתו מסויידת ומעלותיו המעלות אליו הינן מבחוץ, ולצידן עמוד אחד ובית־קיבול בראשו מלא שמן אשר מאיר על כל סביביו. ועוד עמוד אחד כזה עומד הלאה לצד שמאל, ושני עמודי־האש מבשרים את שמחת היום. בשני בתי־הקיבול האלה ישליכו הנשים את כלי־תפארתן, מטפחות־הראש, מטפחות־ידיים מרוקמות בזהב, וצעיפים יקרים, לשרוף אותם באש, קורבן כליל לכבוד רשב“י. וגם נשות המוסלמים באות לכבד את עצמות הצדיק הזה כיהודים, ואם יישבע אחד המוסלמים בעצמות רשב”י לקיים את דברו – לא יעיז איש להטיל ספק בשבועתו, כי מקודש הוא יום פטירת רשב"י בכל הארץ.

*

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים רגל, מוחאים כף ושרים:

"וִסְעוּ אֶלְמַרגֶ’ה! – הרחיבו הכיכר!

וִאֶלְמַרְגֶ’ה לֶנָא! – והכיכר לנו."

רבה האנדרלמוסיה בהילולא דרשב“י במירון. בחלל החדר הראשון עומדת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות הדולקים יחד. המון בני עדות מגוון מציף את עין הבניינים, ממלא חצרות, מטפס בכתלים, עולה בחומות, ממלא את היציעים ואת הגגות ומתלכד לגוש דחוס ורוחש סביב לאש ה”הדלקה" המתלקחת מעל גג בניין הקברים הקדושים. למטה, בחצר ובין כתלי הבניינים, לקול קריאת פסוקים, רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי המזרח ואשכנזים, מעולי חברון, ירושלים, טבריה וצפת. מעגל מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל מעגל, ריקודו ודבקותו. ואפרת דחוקה ונדחפת ומאבדת את בני משפחתה ועוברת פתחים ומסדרונות ואולמות דחוסים בריח שמן־בוער ורקיעות־רגליים ומחיאות־כפיים ומעגלי־אדם מקפצים בשירה חגיגית וחדגונית. אבק וצפיפות־בשרים נשאפים אל קירבה ומהלכים עליה קסם משכר של התפשטות הגשמיות. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה. ובתווך מתנודד יהודי מזרחי גבוה ועבדקן, נימי־כסף שזורות בזקנו העבות ושיניו מלבינות כשלג וקולו עצום והוא הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

“גִ’ינַה לִלְמַחַל ג’ינא – באנו אל המקום, באנו…”

והוא רוקע ברגלו, מעשה מנצח על המחולות, והקהל עונה וחוזר אחריו –

“ורבי שמעון חַמינָא – ורבי שמעון מגיננו –”

ומכל פינת קמרון ומבעד לחלון ובצילו של העץ בחצר היא מדמה לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגה סתומה, עיני הבחור שפירא המתרוצץ אחריה ומסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. אפרת פגשה בו לראשונה יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן עין־א־נאיב, עין המושל, במרכזה של צפת, בחברת פטמה הפלחה מעין־זיתים. והיא דוחה מעל פניה וסולדת ממבטיו­ כי לא עליהם תערוג נפשה.

אפרת כמעט שאינה מבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות, באימהות שנושאות ילדיהן למלא נדר ה“חלקה” ולגלח שער ראשם על קברו של רשב"י. אף אינה רואה את הנשים ששופכות מרי־רוחן ליד המצבות האפורות שמוקפות נרות ועשישיות־שמן, הדולקות יום ולילה, ומכוסות כתמי שמן ודונג המנטפים סביבן. לא, רק רקיעת המחוללים ברגל כבדה על פני רצפת האבן־הגלילית מחלחלת בקירבה כהלמות פרסותיו של הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגְ’בָּאל וַגִ’ינָא! – עלינו הרים ובאנו – "

והיהודי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, וזקנו מזדקר ופניו שטוחות ומלאות כמגש, והוא סחרחר ומתנודד כעולה בהר ומנצח –

"ורבי מאיר חָאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו – "

אלה עונים לו ברגל כבדה, מתנשמים ומחוללים בגאווה –

"מן סַאפַאד גִ’ינָא – מצפת באנו –

ורבי מאיר יַחְמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו! – "

ואלה מן טַבָּרִיָה, וחצבּיה ודיר־אל־קמר ופקיעין, ואלה מן חברון וירושלים, ומן דמשק ובגדד ובוכארה. ואפרת, רגליה מקרקשות והיא רוקדת בליבה ולהצטרף אל המעגל אינה מעיזה. הכתם הצבה בירכה לוהט כמכוות־אש וצריבתו עז מאש ההדלקה ונדרה מנסר במוחה וחופר מחשבותיה, והיא חשה מישהו מושך בידה ומנערה מתוך הלמות־הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. ובהשפילה מבטה היא מבחינה בציפורה אחותה הקטנה שנדחקת לעברה ותופסת בה.

“מה לך פה?”

ציפורה מחבקת יד אחותה ובוכה –

"אל תעזבי אותי, פירל’ה – "

ועיני הבחור שפירא עוקבות אחריהן בתוך פקעת האדם הדחוסה והן נפחדות ומפצירות.

“חזרי אל אימא” – אומרת אפרת, זוכרת נדרה וחוששת פן תפריעה אחותה למלא אחריו; וכל כולה נכבשת לקצב־הריקוד וקולות־הזימרה.

“תמיד היינו יחד, כל שנה” – מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה. ואותה שעה באים הדמשקאים בהמון רב על דגליהם, ספרי־התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גבי אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, וספרי התורה בידיהם:

"גִ’יבְּנָא אֶתּוֹרָה וַגִ’ינָא – הבאנו התורה ובאנו –

יַא אִילִי בְּסֵיְפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו –

כֻּרְמַאלַכּ יַא אֶפֶנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו –

גִ’יבְּנָא אֶתּוֹרֶה וַגִ’ינָא – הבאנו התורה ובאנו –

יָא וֵיל אִלִּי יְעָאדִינָא – אוי לו אשר אוייב לנו –

ורבי שמעון חָאמִינָא! – ורבי שמעון מגיננו – "

ומתוך פירורי שירת ההילולא עולים קולות יישוב אחוז רוח־מזרחית קדומה. יישוב יהודי עתיק, המצוי אצל רכיבה על סוסים, חקלאות ומרעה. מכפר־יסיף ושפרעם בעמק עכו ומפקיעין שבגליל העליון; מהעיירה הדרוזית חַצְבֶּיָה לרגלי החרמון, ומן הכפר ההררי דִיר־אל־קַמר בסביבות צידון, שם חיים יהודים, והם אהובים מאוד על שכניהם אנשי דורוסי, הם הדרוזים. והיהודים אנשים חזקים, אנשי־חיל ועובדי־אדמה כמו גויי־ההר, ובנותיהם רועות־צאן עם קשת ורומח בידיהן, ללחום עם חיית־השדה ואורבים. ומתוך שיריהם עולה גבורתה של נערה יהודייה מחצביה, אשר רצחה נפש ישמעאלי שאמר לחלל את כבודה, והיא עם צאנה בשדה והוא אוחז בשערותיה ומושיע אין לה לבד מן הסכין החבוייה בכותנתה. היא הזהירה אותו וקראה: “אל תיגע בי, כי מוֹת תמוּת!” ולא שמע לה ואז פגעה בו ומת לעיני ה'. ועולה גם הצטיינותם של מאות הבחורים היהודיים מחצביה ומדיר־אל־קמר, בכיבוש צאנור בחבל השומרון, בימי דיכוי מרד הפלחים על ידי עבדאללה פחה, בשנת התקצ"ג, 1833.

מחזיקה ביד אחותה והלילה רד ומגבהּ המרוחק מן האש מורגשת צינה קלה פורשת אפרת מעט הצידה כמו כדי לשמוע מאחת הפינות את השיר –

"ירושלים בנוייה!

ירושלים בנוייה!

עיר־הקודש טַבָּרִיָה

יפהפייה יפהפייה,

יָה בְּנֵה, יה בנה

בית־המקדש ייבנה!"

– המעביר צמרמורת בגווה, הוא שירה של המשוגעת אשת־היתום אשר זרק עצמו מעל סלע גבוה בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ מעיינו החזק של הכפר, ומת. ואפרת חוזרת אל לב ההילולא. שביב־עץ לוהט עולה השמיימה כמין כוכב־שביט ומשמיע קול נפצוציו וזורה שריפה קטנה אשר אותה מכבים עד מהרה. החזרה מונוטונית והבלתי־פוסקת סופה להוגיע, מחול ה“הדלקה” נהפך למערבולת של רקיעת־רגליים ומחיאות־כפיים. יש לחדש את הקצב ולהוסיף שמן על מדורת־הלבבות. על כן חוזר המנצח אל פתיחתו ואל חרוזיו הראשונים והמעוררים, והוא מגביה קולו ותובע כמתלהם –

"רוּדוּ עַלַיַּא יַָא שַׁבַּאבּ! – הענו לי הבחורים!

רֻדוּ עַלַיַּא יָא חֲסִידִים! – הענו לי החסידים! – "

לקול התביעה מתעורר מעגל המחוללים, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת הקול:

"אַלֶיְלֶה שַעֲלֶת סַיְדִינָא! – הלילה ‘הדלקת’ אדוננו!

יָא – הִי! אָ – הִי! יָא – הִי!…

וִסְעוּ אִלמַרגֶ’ה, וַאַלְמַרְגֶ’ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו –

יָא – הִי!

אַלֶיְלֶה שַעֲלֶת סַיְדִינָא!

אָה – הִי! יָא – הִי!"

החרוזים רודפים זה אחר זה בקצב ובעירנות מחודשים, ומתוך ההמון המהביל והצפוף עד כדי מחנק מבקיע פתאום קול דק וצרחני של אישה, וללא כל קשר ואחיזה בקצב הריקוד וסערתו היא זורקת את פסוקיה על מירון ועל קבר ר' שמעון בר יוחאי, ומסיימת גם היא “ביָא – – – הִי!” וב“אָה – – – הִי!” ממושך וצורם, וב“לוּ־לוּ־לוּ…” שהוא ספק סלסול בקול בוכים וספק סלסול בקול שמחה –

"יָא נָאס צָלּוּ עַלַ־אֶלְנַבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא

יָא – – – – – – – הִי!

חַתַ יִדִ’ל אֶלחִגָ’ארָה – עד הכניעו את האבנים

אָ – – – – – – הִי!…"

הסלסולים החדים והצרחניים האלה פולחים את שירת הדבקוּת הממלאת את כל המקום, והם מחרישים רגע את האוזניים, וכל מחזה ההילולא נהפך לחרדת אלוהים מוזרה ופראית כמעט…

פניה הבהירות של אפרת נמלאות סומק כבד, כדם ענבים בשלים במדרגות־ההר. נחיריה מתרחבים ובלחייה מפרכסת נשיקת־השד. הריקות שנפלה במקום מושכתה אליה פנימה כמו נמסו כל סייגיה וחרצובותיה אשר אף סחרחרת־הריקוד לא התירתם, והיא רצה כשופת נדרה אל הקבר הקדוש, חטפה מיד הַסַּפַּר, המגלח את קודקודי הילדים, את מספריו השחורים, ובמו ידיה החלה גוזזת מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב־אדמדם כדבש באור השקיעה…

קולות השתאות ועידוד נשמעו ברמה למראה קורבן נדריה של העלמה יפת־התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפאר שערותיה, וכשנותר ראשה גזוז כנער, ועיניה מתגדלות, ועפעפיה מהבהבים בהדר ריסיה כאוהלים של דבש, ולחייה מפרכסת בעוז, והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה – אז קרעה בבת־אחת את חולצת־המשי וחשפה את חזה הצח והזקוף אשר טרם שזפתו עין זר וכל לב נכמר לראותו – והחלה מתגודדת ושורטת עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפטמותיה – וצעקה נוראה נתמלטה מפיה –

“יַָא – – – – – הִי!… אָ – – – – – הִי!”

עד מהרה נקהלו סביבה הַסַּפַּר והיהודי־העבדקן והעילוי שפירא ועוד אנשים ונשים, מהם זרים ומהם אנשי צפת שהכירוה והיו ממלמלים דברים על אודותיה, “ערווה! ערווה… בת הרב! אשמדאי, לך ברח!” – וממוללים בידיהם, אך איש לא העז לגשת אליה ולכסותה ולכפות ידיה המזיקות אותה. עד שהופיע כמו מן השמיים או מתוהו ר' יוסף רופא והניח ידו על מצחה ומיד נרגעה ומסרה בידו את המספריים השחורים. והוא כיסה חזה ברחמים רבים והוציאה אל מחוץ להמון, והוליכה עימו וידו נחה על שכמה; ואחריהם קהל שובבים מצפצפים ברשעות; וציפורה, אחותה, נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה הלבנה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ובה נקודות אדומות ושחורות, ומתחננת –

“פירה, פירל’ה… הניחו לה!”

עד שהגיעו אל רחל הרבנית ובעלה העיוור ר' שבתאי, ומסרו לידם את אפרת ההמומה, שנסדקה נפש על קברו של רשב"י במירון; והניחה ראשה בחיק אביה ובכתה כל אותו לילה, יַָא – – – הִי! וְאָ – – – הִי והוֹי ואבוי לה.

*

ולמחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בצפת, חלמה אפרת שהינה נבקעה כרסה בידי פרש פלאי שחרבו קשה ורך ליטופה כקטיפה וחודר חדרי־נפש; וכשהקיצה בתדהמה היה דם רב זב ממנה, ותנים מייללים בחוץ. אז ידעה כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי־המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים ומלטפים את ירכיה הערומות בהרמונו של השולטן מחמוד השני בקושטא ומכריזים:

“פָּדִישָׁהָמִיז צ’וֹק יָשַׁסוּן…”


 

4. והעיר היתה לחרדת אלוהים

מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי־הארץ, הן בנופה שאין דומה לו להוד, והן באווירה המיסתורית המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי־תהום, הג’רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, וכאילו ברית חשאית כרותה ביניהם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני־צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם, ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. הם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות־לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין־סוף עוצרי־נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מתוך זה אל בטן־ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת ועל כן – שמחת חיים ונטייה למיסתורין וקירוב הגאולה משמשים אצלם בעירבוביה.

צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם ניראים כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים אז להתגלגל למטה, העליונים נופלים על התחתונים, חפצים נשברים, הקירות מתמוטטים והאנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, יש ויגוועו ברעב או ייחנקו מחוסר אוויר לנשימה.

כאשר נחרב בית־המקדש גלתה שכינה בין הקליפות, והנשמות הישראליות שגלו ביניהן לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות כדי ללקט אותם ניצוצות־נשמות אשר בתוכן, לברר אותם ולהעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. ומיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם־יתברך ועד שיכלה מלאכתו ללקוט כל הנשמות שנפלו בין הקליפות של האדם־הבליעל, ואפילו אותן שנפלו עד הרגליים – אין המשיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים. אך קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה והארץ תרעד.

יום כ“ד בטבת תקצ”ז, האחד בינואר 1837, היום בו אירעה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים ריחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, תחת אשר כל שנה בחודש טבת יורדים גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי־העיר לא חשו ולא הרגישו כי איד נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם. שלושה ימים לפני הרעש גילו לר' יוסף רופא מן השמיים על הרעה הנשקפת ליושבי צפת. ככתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע“ב: “ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.” ביודעו שאי אפשר לבטל את הגזירה, רצה להציל את הצפויים לאסון, יצא והסתובב ברחובות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל משום שהיה בעיניהם אדם פשוט לא שמו לב לדבריו ועוד לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף רופא לעורר את היהודים להציל את נפשם. הוא עבר מבית לבית וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע, צווח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מן העיר, אבל כמצחק היה בעיניהם ולא אבו שמוע לו. ואפרת? היא לא אבתה להיפרד מעל אביה הזקוק למשענתה. תינוקות של בית־רבן ישבו, כרגיל, על ספריהם ב”חדרים". חסידים ואנשי־מעשה נאספו בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות להתפלל תפילת־מנחה כמעשה יום־יום. ר' יוסף אסף אז את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר ושם הקים להם אוהל למחסה. ולפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת, עירער בה את שרידי המצודה הד’הירית, זה המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דַאהִיר־אלעֻמַר הקים על יסודותיו מבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ועד ארגיעה נהפכה העיר, בלי שהיתה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי־החורבות, והמתפללים בבתי־המדרשות נפחו את נפשם באמצע תפילת שמונה־עשרה. בנשאו את עיניו ראה ר' יוסף רופא את צפת נהפכת כולה, תימרות־עשן עולות השמיימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים לא מצאו דרך באפלה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם שנשפך עליהם וניספו גם הם. מתחת האבנים ועיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לַבַּת־האש הוסיפה ללחך את האדמה־החרבה, והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש, להתפורר ולבלוע את האנשים, להרוס את הבתים.

הרעש היה בשתי הערים צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר הסמוך לו מנגד רק כמטחווי־קשת בלבד לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונהיו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כנרת, עד אשר עלה על כל גדותיו. ומעבר־לירדן המזרחי, בארץ־הבשן, יצאו שטפי־אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר כך יורדים למטה לארץ דימה כי מרקיע השמיים ירדו להבי־אש ארצה.

העיר צפת היתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום ההוא. רבים נפצעו קשה ונעשו בעלי־מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או נפחו נפשם ברעב. אפרת נשארה בחיים, כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערמת־האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא חשבה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה, הורי הבחור שפירא ירצוה כלה לבנם וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון כי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה. היכלי־תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי־חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי־תפוחים נותני־ריח, ובמסילות רחבות כשדרות־פאריז מרכבות־הפלאים תתחרינה בפרשי־דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות־בוסתנים נותני ריח־יסמין תקביל פני אוניות־קיטור מהירות העושות דרכן בשישה־עשר יום מאיסטאנבול לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופא הרחוקה. זו אירופא שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות נפשך, בכל פינות־הקיר. ועוד אמרה לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הסטר סנטהופ אשר בכפר עילג’ון המבודד, בהרי־לבנון התלולים, המכוסים שלג, שם ליידי הסתר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה־לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי־המרתף שייקחוה לארמונו של השולטן מחמוד השני בְּיִילְדִיז־קְיוֹסק להשפיע קסם חמודותיה על השולטן למען יכתירנה בתואר מלכת־ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות־שקדים ותשקנה מי־ורדים צוננים בשלג־הלבנון ותעטרנה בעטרה בה הכתירוה שייכי־המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתור מלכת־הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי־אירופא אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה. בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן הנרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני־מה נודדת שנתה של ליידי אנגלייה זו, בודדה ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסתר מוקפת משרתים ושומרי־ראש ערביים הנדחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי־כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית־עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי־הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שדונים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי־שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במקוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם העבות של פרשי דמשק אל קברה הקר, אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: “ג’וּוֶת אֶלְמַרְגֶ’ה, תֶלְעַבּ חֶ’לֶנָא, יָא עֵינִי לַוֵין, יָא רוּחִי לַוֵין!” תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הו עיני לאן תפני, הו נשמתי לאן? – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר לא זכתה להשלימו על קברו של רשב"י, רגליה נחלשות, כלולות־מוות. הנותר מי מבני־משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני־משפחתה ראויים להיקבר חיים ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה. והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאיסרו־חג של פסח, עם שחר, היו יוצאים יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, החייקורע, ומעמידים לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעים הרחק מחוץ לעיר בכרם־זיתים שהילת אור־רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הופכת בהן ומכסיפה אותן בנצנוצי כפור אפור וירוק, ועטרת־הרים שָֹבָה, כעדת־זקנים מסולעי־פרצוף, מתבוננת ביהודי־צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה. ועל השולחנות אשר בגובה פניה של אפרת פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל־השמיים ומשמני־הארץ. וכשהיא עוצמת עיניה דלוקות־האבק היא רואה פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ־ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה־סוכר עבה בגוונים שונים, רחת־לוקום בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאת גבינה, ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בקלוואה, עוגות בצק־דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום, ולקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי־עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, תקועים על מקלות קטנים. ואין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימא וקינוח הנפרשים על פני השולחנות, קדאמות, גרגירי־חימצה קלוייה צהובים ולבנים ומסוכרים בצבע אדום, לבן או תכלת. ותורמוס קלוי לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת־מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך כדי ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק־שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים־קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה היא מציצה מתת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי־שלג, וכדי־נחושת המכילים משקה־קר, שֶׁרְבֶּט, שיקוי מי־ורדים מתוק־חמצמץ שציננוהו בגושי־שלג שהובא מראש־החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה.

משעות־הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות־משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אונטער די ביימער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול ומלא דברי־מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ וחבלים מתמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק־הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת־החמה. מוכרי התמר־הינדי מקישים במצילתיים, הלא הן שתי צלחות נחושת־דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדיר, ומכריזים על סחורתם. מוכרי־השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שׁער־אל־בנאת, הוא “שֹיער הבנות” העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

ואפרת מתרוצצת בתוך עשרות ילדים מן השדה אל השולחנות הערוכים שברחוב־הראשי וחוזר חלילה, קונָה ממתקים ושבה אל אביה ואימהּ היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. רעש המולת־החוגגים נענה בהד ההרים סביב, ועל ראשי־ההרים מְחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת־הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מיטב מעדניה מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת־המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו וכתשוהו ובישלוהו בקומקומי־נחושת בעלי זרבובית על גבי גחלים לחשות, ובני הנעורים חוזרים לתעלוליהם. עם ערוב היום נשמע הקול: “מנחה!” – ואז משתתק ההמון, ומניינים־מניינים מתקבצים מסביב לעצים והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מטלטליהם, אוספים ילדיהם וחוזרים לבתיהם, ורק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון הרחק משם תרכב על פני רצועת־החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תראה לעולם מלחכים את פרסות־סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והוא מסיר את כובעו משולש־הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא מינשר שחיבר לכבודה – בונפרט, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה־הצרפתית באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי בנו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת־דמים את, ערווה ומגיפה תבואנה לך, ועלי ספרים קדושים וקרועים תניחי רטייה על מכתך – ובמערה אשר בבית־הקברות, סמוך לכרם, דוקרים השודדים ומנקרים את עיני אביה, וחאסאן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות־של־דם ואוצרות־של־רפש ונושקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא ממלמלת בזרועותיו יא־הי ואה־הי ואוי לי ואבוי לי, והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי־הטיח ופרצוף נערה משוגעת לה וזירמת פחות־דמשק ודם־בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות והיא שרה –

ירושלים בנוייה ירושליים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה –

*

לימים נזכר בספר קורות העתים “שערי ירושלים” לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני משפחתה נהרגו, והיא נשארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה שנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת־האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו סנדלר אחד ר' יוסף רופא כנגד בונפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תלו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות־העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בדפי ספר התלמוד, ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא כמו רבים אחרים זולתה היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנשארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה שהיתה אז כבת תשע שנים ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צידי הרחוב הקיפום ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נשאר בחיים מכל המתפללים, וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי־העפר, שותת־דם ונאנח, והוא משווע לעזרת־השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערמת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב המפורסם, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר “עץ הטוהר” שנדפס לפני הרעש בבית דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ותפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים, וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באמרו שהוא “הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה־הרגליים.”

הבחור שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את ציפורה לוין לאישה, היה מתפלל אותה שעה בק“ק אשכנזים. וכששמע קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע־ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא־כבד כי אם עפר־דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת־השמיים, כי נפל כל בית־הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר כך מתים תחת המפולת, והוא היה עימהם באמצע. וכל אותה שעה שנמשכה כנצח לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי־האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי־קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד־עולם, ולעומתם את חטאי־הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כלילות חסד ובוערות באש ההדלקה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב”י במירון וצועקת “יא – הי!” – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה: את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד. כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים וכשבאו הנישארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכשהוציאוהו ופשט בגדיו לא נמצאה בו שום מכה. והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד.

*

יש אומרים כי מחמשת אלפים יהודים אשר ישבו בצפת מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שלישם ניצל להישאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומחמשת אלפי ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו מלט נפשם על נקלה כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית־הכנסת להתפלל תפילת־ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

כמה משפחות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות־עפר ואיש אחד היה טמון שם אחד־עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני־גיר שרופות בכל מקום מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ויפוצצם בכוחו, ואחר כך עצמו עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחרי הרעש, וכל השומע אותו תצילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי־ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. וכשפינו את גלי־האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי־מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו לבוש בגדים לבנים ומנורת־שמן מראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי־החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי־עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אצל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכנים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החריבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזתם עוד פלצות מקול יללת מלווי־המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות־העפר לקברם בקבר אבותם, חצר־מוות להמון מאות מתי־הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחדים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר אבו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי־נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם ויצו להמית את הכלבים האלה בקני־השריפה.


סוף


  1. מענגיטיס – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

המלצות קוראים
תגיות