הבה ונשבח את הכובסת פייגה פרנקל מיפו שבזכותה – בלא שתדע זאת – נוספה מלה חשובה ללשון העברית – מגהץ.

ומעשה שהיה.

אותן שנים, בתחילת שנות התשעים למאה הקודמת, פעל ועד מטעם חובבי־ציון, שמטרתו היתה לעודד את הישוב היהודי בארץ: הוא טיפל בעולים, עזר בקניית אדמות, הקים מושבות ונתן גם הלוואות קטנות למטרות יצרניות. היום היינו קוראים לכך קרן לעידוד בעלי־מלאכה זעירים; הגברת פרנקל, שהיתה צריכה למכשירים לעבודתה, הגישה בקשה להלוואה, כדי שתוכל לרכוש מכשירי כביסה. הוועד הנכבד דן בבקשתה והחליט בחיוב.

עתונו של אליעזר בן־יהודה, “האור”, מוסר דו“ח על ישיבת הוועד. הדבר היה ביום י”ט אדר ב' שנת א' תתכ“ב. בן־יהודה כפר בתאריך הבריאה ובתאריך הנוצרי והשתמש בשיטת תאריכים משלו, שהיום הקובע בה היה חורבן בית שני. וכך, אם נתרגם אותו א' תתכ”ב לשיטתנו, הריהו שנת תרנ"א, כלומר 1891.

וכך כותב עתונו של בן־יהודה:

“זכרון דברים, נומר ב‘, ישיבת הוועד הפלשתיני, מיום ו’ כסלו. נכנסו לישיבה האדונים תיומקין, פינס, בן־טובים ואייזנשטד. קראו בקשת הכובסת פייגה פרנקל, שביקשה לקנא ומגהץ. כפי הנודע, מתנהגת פרנקל באמונה ועושה עבודתה בחריצות כפים והתמיכה נחוצה לה. על־כן, הוחלט לתת לה 25 פרנק לקנות החפצים שביקשה”.

יש להניח בוודאות, שבן־יהודה לא היה מפרסם בעתונו אותו פרוטוקול קצר, אלמלא ניתנה לו אפשרות “להגניב” ללשון שתי מלים שחידש – מגהץ ולקנא, כפי שהוא מסביר בשולי הידיעה:

לקנא – שם כלי נחושת עגול, אשר בו יכבסו התכבוסת – חלוקות וכותנות ומלבושי הלבן. בגמרא – לקנא, ובעברית לקן (בן־יהודה התכוון לפיילה הנודעת – היא הגיגית בלשוננו).

מגהץ – שם כלי ברזל שישימו בתוכו גחלים ומחממים אותו ומגהצים ומחליקים בו את התכבוסת.

כך בא לראשונה המגהץ בלשוננו החדשה.

מפרסום קצר זה יכולים אנו לראות, כיצד חידש בן־יהודה מלים ואת התוצאות: מלה אחת – מגהץ – נקלטה מיד; מלה אחרת – לקנא, איש לא חזר עליה מאז. ועוד מלה שביקש “להגניב” בדרך־אגב – תכבוסת, מופיעה אמנם במילונים, אולם אנחנו משתמשים במלה אחרת, שאולי אינה נכונה כל־כך מבחינה דקדוקית – כביסה.

אגב, באותו גליון של “האור”, תוך כדי רשימה עתונאית, מתפרסמת מלה נוספת, אמנם לא חדשה, אך מחודשת:

“מסבאה – בית ממכר יין לשתייה, בתלמוד”.

הימים היו אפוא ימי העשור האחרון למאה הקודמת, עשור שהצטיין בחידושי לשון רבים משל אליעזר בן־יהודה ומשל חבורת המשכילים שנתלקטה סביבו, זה העשור הראשון לעברית החיה, היא הלשון שבפינו. רבות מן המלים הבסיסיות, שאין אנו יכולים היום בלעדיהן, הומצאו או נתחדשו על־ידי אותו בלשן עקשן, אשר ילדי ירושלים רצו אחריו ברחובות וקראו עליו: “בן־יהודה משוגע”. באותו עשור נולד הדור הארצישראלי הראשון שדיבר עברית כלשון־אם – היה זה דור בן כמה עשרות נערים בלבד, אבל נכונו לו עתידות.

שתים־עשרה שנים לפני־כן, פרסם אליעזר בן־יהודה, בן 22, יליד עיירה ממחוז וילנה, ב“השחר” של סמולנסקין, מאמר ושמו “שאלה נכבדה”. במאמר זה קרא לתחיית הלשון העברית. כעבור שנה, המציא את מלתו הראשונה – מילון, במקום ספר־מלים, שהיה נהוג עד אז. הוא נצרך למלה זו, כיוון שעמד להקדיש למילון הרבה משנות חייו. אגב, יחד עם מלה זו, חידש גם את המקלע במקום ה“קאנון”. אמנם כיום אנו קוראים ל“קאנון” תותח, אבל המקלע של בן־יהודה לא הלך לאיבוד ונתחבר לכלי־מלחמה אחר.

הבחור הנלהב לרעיונו – חידושה של הלשון העברית כשפת־הדיבור של העם – עבר לפאריס ללמוד בבית־מדרש למורים ושם פגש באחד המשכילים של ירושלים, אברהם משה לונץ, אשר בא כנער בן 13 לירושלים והחל עוסק בחקירת תולדות העיר והארץ. הוא חיבר “בדקר” – מורה־דרך עברי לירושלים ופתאום נתעוור. למרות מומו המשיך במחקריו וכמדומה לא חדל מימיו לראות את נופי ארץ־ישראל. בן־יהודה ביקש מלונץ פרטים על ארץ־ישראל ועל הלשונות המדוברות בה. הוא שמע ממנו, כי בארץ־הקודש משמשת העברית כלשון הקשר היחידה בין העדות היהודיות השונות אשר בניהן מדברים בינם לבין עצמם בשפות־הז’רגון היהודיות השונות. שמע בן־יהודה ושם את הדבר אל לבו.

בן־יהודה הצעיר חלה בשחפת ובעזרתו של הברון רוטשילד יצא, כעצת הרופאים, לארץ חמה – אלז’יריה – כדי להתרפא. והנה שימשה לו העברית כלשון היחידה אשר בה יכול לדבר עם חכמי היהודים במקום.

יש גם הטוענים, כי ישיבתו זו של בן־יהודה באלז’יריה “אשמה” במבטא הנוכחי שלנו.

בן־יהודה, כיהודים האירופים האחרים, דיבר עברית בהברה האשכנזית “הרכה”. באלז’יריה שמע עברית בהברה אחרת, זו שקרא לה “ספרדית”, הברה זו נראתה לו נאותה והוא בחר בה לביטוי “העברית המקובלת”. בסוף שנת 1881, בחודש תשרי תרמ“ב, עלה בן־יהודה לארץ־ישראל עם ראשוני העליה הראשונה, מחדשי הישוב החדש. היתה בידו הזמנה מישראל פרומקין, עורכו של העתון העברי היחידי שיצא בירושלים, “החבצלת”, לשמש כעוזרו. בדרך לארץ נשא בן־יהודה אשה, שהכיר בנעוריו, דבורה לבית הסופר שנ”ה יונס, אשר באה עמו לארץ, כדי לעזור לו להגשים את חלומו – חידוש הדיבור העברי.

זה מאות שנים היתה העברית “שפת ספרים” – לשון קודש, לשון שבת, לשון של עליית נשמה, אבל אף אחד, אפילו בין אוהביה הנאמנים, לא ראה בה לשון של יום־יום, ככל לשונות העמים. אף לא היו שני אנשים בעולם שדיברו אז, בתחילת שנות השמונים למאה הקודמת, עברית כלשון יום־יום, ככל לשון בעולם. אותם ימים יצאה הקריאה לעשות לתחייתה של ארץ־ישראל בישוב של יהודים ובן־יהודה קרא יחד עם זאת, לתחיית הלשון העברית בכל התחומים, מן הספרים והעתונים ועד למשא־ומתן של שוק; לשון שהכל נאמר בה. (כעבור שנים, מכריז בן־יהודה בהתלהבות בעתונו, במעין מאמר ראשי – כי נמצא הזוג הראשון בעולם אשר ידבר אהבה בעברית: צעיר אשכנזי וצעירה ספרדיה, אשר התאהבו ונישאו והעברית היתה להם לשון־הקשר היחידה. היה זה בתחילת המאה העשרים, והדבר נחשב כפלאי).

בן־יהודה אמר ועשה: באותה ירושלים של קנאות, שראתה בדיבור עברי משום פריצת גדר, דיבר אך ורק עברית ואל בכורו – איתמר – ציוה שלא לדבר שום שפה אחרת. הוא אף לא לקח לו אומנת, שמא תפליט מלים לועזיות.

כשבא לארץ, נפגש בן־יהודה עם יחיאל מיכל פינס, שליחה של “קרן מונטיפיורי” בירושלים, שהקימה מפעלים לעזרת יהודי העיר ובנתה שכונות מחוץ לחומות. בן־יהודה הלהיב את פינס לרעיון חידוש הלשון העברית וכבר בפגישה הראשונה – בנוכחות רעיותיהם – כרתו השנים ברית בתקיעת־כף חגיגית וקיבלו עליהם לדבר אך ורק עברית בבתיהם ועם אנשים אחרים, בלא להירתע. היה זה רגע נרגש מאד. נולדה אגדה, כאילו באותה כריתת ברית אף הטיפו מדמם, כדי לחזק את תוקפה.

בן־יהודה אמר ועשה. איש לא שמע ממנו לשון אחרת, אבל פינס לא עמד בהבטחה. עם בן־יהודה דיבר עברית, אך עם אחרים ובביתו, המשיך לדבר בלשון אידיש.

ארבע שנים עבד בן־יהודה עם פרומקין בעתונו, ואחר־כך נפרד ממנו והקים עתון לעצמו: “הצבי”. פרומקין היה איש משכיל, שלחם בגילויים שליליים בישוב הישן, אך לאחר־ככלות־הכל, היה בן הישוב הזה. ואילו בן־יהודה, שבתחילה השתדל להתקשר עם בני הישוב הישן, כדי להשפיע עליהם לעבור לדיבור עברי בלבד ואף גידל זקן ופיאות והקפיד במצוות, כדי להתקרב אליהם, נוכח לדעת, כי בדרך זו לא יצליח ואפשרות אחת לפניו: להתקשר לישוב החדש, שנוצר אז במושבות, ביפו ובירושלים, ולפעול בתוכו. העתון היה צריך לשמש ככלי־המלחמה שלו.

כדרכו, משהחל להוציא עתון, אף חידש מלות־יסוד, המשמשות אותנו עד היום: כתב, עתון, עורך, מערכת.

כבר בגליונות הראשונים של עתונו מחדש הוא מלים, ביניהן – גרביים, רצינות, ריבה. אבל פעילות־יחיד זו אינה מספקת אותו. בחודש אלול תרמ"ט (1889), כינס את משכילי העיר, אשכנזים וספרדים, והשפיע עליהם להקים חברה ושמה “שפה ברורה” ומטרתה הרחבת הלשון העברית. חברה זו בחרה כעבור שנה בוועד מיוחד, שנקרא בתחילה “ועד הספרות” ולאחר־מכן, “ועד הלשון העברית”. ועד זה פועל היום במסגרת ממלכתית ושמו האקדמיה ללשון העברית.

המייסדים החליטו “לא לעסוק בפוליטיקה”, בתקוה לקרב את כל החוגים ובכללם אף את בני “הישוב הישן”, והודיעו:

“חברה תתכונן בירושלים ושמה ‘שפה ברורה’. היא לא תהיה חברת משכילים, חברת קנאים וכו' ולא תתערב בענייני כיתות ודעות, רק חברה עברית פשוטה בלי כל גון מיוחד בדבר שאינו נוגע לתכליתה. תכלית החברה לשרש מקרב היהודים תושבי ארץ־ישראל את הלשונות הנשחתות הז’רגון האשכנזי והספרדי וכו', המחלקות את ליבות המדברים אותם ועושים אותם כמו לו היו בני עמים שונים”.

החברה החליטה להעסיק מורים להוראת הלשון, להרחיב לימוד עברית בבתי־ספר ולהדפיס “ספרי מלים קטנים”, כדי לפרסם את המלים החדשות. כן החליטה החברה לעודד את הדיבור בהברה הספרדית. מי היו חברי ועד הלשון ואלה שנתנו יד לפעולותיו?

היה שם העסקן־המשכיל יחיאל מיכל פינס, שכבר זקף לזכותו חידושן של כמה מלים; הסגי־נהור החוקר א.מ. לונץ שנחשב ל“שמרן” בין המתקנים; נצטרף אליהם זאב יעבץ – רב, סופר והיסטוריון, שהיה מורה בבתי־הספר של הברון בפתח־תקוה וזכרון־יעקב, ולאחר מריבות עם הפקידות חזר לירושלים וכתב ספרי־לימוד רבים לילדים, ממייסדי “המזרחי” לעתיד ומי שיכתוב ספר תולדות היהודים בן ארבעה־עשר כרכים.

היה שם הד"ר מזיא, יליד רוסיה, שלמד בטכניון בשווייץ, המציא כמה המצאות־פטנט, כמו מכשיר למניעת דליקות בתיאטראות, נתחבר עם רוסים מהפכנים, נתפס לציונות והחליט ללמוד רפואה כדי שתהיה בו תועלת בארץ־ישראל. עלה לארץ ונתמנה רופא למושבות יהודה. פרסם מאמרים בעתוני בן־יהודה, החל לעסוק בחקר העברית וחידש מונחים רפואיים מדעיים. כעבור ארבעים שנה פרסם מילון רפואי.

היה שם חיים הירשנזון, איש הישוב־הישן שנמשך ל“מחדשים”, הורה בבית־ספר “חילוני” והוחרם על־כך. היה לו רשיון לבית־דפוס ולהוצאת עתון. ברשיון זה השתמש בן־יהודה לעתונו ועל שם בעליו קרא לעתון “הצבי” – תרגום חלק ראשון משמו של הירשנזון. הירשנזון הלך בעקבות בן־יהודה והנהיג גם בביתו את הדיבור העברי. עזר רב כנגדו היתה אשתו – חוה הירשנזון, ידידתה של דבורה בן־יהודה, שהיא העורכת הראשונה בארץ, מוציאה לאור של עתון הנשים הראשון, ששמו “בית יעקב”, בעברי־טייטש.

היו שם שלושה מצעירי הישוב הישן, ילידי ירושלים, שנמשכו להשכלה: דוד ילין, יוסף בר"נ מיוחס ואליהו ספיר. דוד ילין היה למחצה ספרדי: אביו יהושע נשא מתוך הכרה, לשם מיזוג עדות, בת למשפחה ספרדית־בבלית נכבדת; יוסף מיוחס ייצג את הצד הספרדי “הטהור”, בן למשפחה ספרדית ותיקה בירושלים, ששלט בשמונה שפות, ביניהן אידיש, טורקית וערבית. שניהם היו מורים, שניהם ידעו היטב ערבית והיו לעזר לבן־יהודה בחידושי מלים על־פי הלשון הקרובה. שניהם נשאו לנשים את בנותיו של פינס.

נציג שלישי של ילידי ירושלים היה אליהו ספיר (נכדו של בעל־המסעות המפורסם, יעקב ספיר) שהתיישב בפתח־תקוה, עבד את האדמה ורעה צאן. צאנו אבד במגיפה והוא עבר להוראה. הוא היה בין הראשונים שלימדו “עברית בעברית”, והביא את “ריח השדה” לחבורת מחדשי הלשון.

והיה בין המחדשים עוד נציג של המושבות ונציגם של “העולים החדשים” – דוד יודלביץ (יודה־לב־איש, כדי להשביע את רצונו של בן־יהודה), שעלה מרומניה ונצטרף לבילויים. שימש מורה בראשון־לציון והיה בין מייסדי בית־הספר העברי הראשון בעולם, שקם באותה מושבה. יחד עם מורה־בלשן אחר – יהודה גרוזובסקי – ועם בן־יהודה, הוציא לאור את עתון הילדים העברי הראשון: “עולם קטן”, בשנת 1892. תרגם קטעים מדון קישוט לסרוונטס, ובו ניסה לחדש מלים רבות.

ישיבות הוועד נתקיימו בספריה שקמה אז בירושלים – “בית אברבנאל”. ספריה זו נוסדה על־ידי רופא נלהב מרוסיה, הד"ר חזנוביץ ושימשה יסוד לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. באותן ישיבות נתקבל תקנון – ובלשון אותם ימים: “יסודות העבודה וכלי המלאכה אשר ישתמש בהם הוועד”. ואלו קבעו:

“א) מקורי הלשון הם התנ”ך, התלמוד והמדרשים וספרות החקירה והמדעים של דור הספרדים וההולכים בעקבותיהם.

"ב) מהמלים הנמצאות בתלמוד ומדרשים וכו' יקבל הוועד רק המלות העבריות באמת או לפחות אשר צורה ומשקל עברית להן.

"ג) החסר עוד, ייצור הוועד מהשורשים, הפעלים והשמות הנמצאים בלשון לפי כל חוקי הדקדוק.

"ד) והחסר עוד, יקח הוועד בייחוד מלשון ערבית הקרובה מאד ללשון העברית, אבל הוועד יהיה מתון ונזהר במעשהו זה.

“ה) גם ישים הוועד את ליבו ללשון כנען, לפי מה שמצאו על הכתובות ולפי החקירות החדשות, והמלים הנמצאות בהן, החסרות ללשון עברית, יקבל הוועד בתור מלים עבריות גמורות”.

הרבה התווכחו, הרבה תה שתו, עד שהסכימו בדבר אותו תקנון. משתם הדיון על התקנון החלו לדון על מטבעות לשון וחיפשו מלים לצרכים דחופים. נשתמר בידינו פרוטוקול מישיבה אחת שכזו, שנערכה בחודש אדר של שנת תר"ן.

הבעיה הראשונה שעמדה לפני חברי הוועד היתה, כיצד יש לברך איש את רעהו בעברית. שהרי ה“שלום” לדעת כמה מחברי הוועד “הריהו ברכה כללית, והרי רגילים אומות העולם לברך גם ברכות מיוחדות לחלקי היום השונים”. ישבו, דנו וסיכמו לעניין ברכת בוקר: איש הפוגש את רעו בבוקר, יאמר לו: “צפרה טובה”; וחברו יענה: “טובה ומבורכת”. לעניין ברכה של ערב הציע בן־יהודה שהפותח יאמר “רמשה טובה” ודוד ילין התנגד, והסביר, כי במלה “צפרה טובה” יש נעימות ואילו “רמשה” היא מלה כבדה בגלל המם והשין שבה. הדיון בענין זה נדחה.

בשבת יש לברך את הברכה המסורתית “שבת שלום”, ולתשובה קיבלו על עצמם את נוסח הברכה של הספרדים “שבת שלום ומבורך”, אבל כאן העיר ילין, כי ברכה זו מנוגדת לדקדוק, כי שבת מין נקבה ומבורך מין זכר; ומלבד זה, שלום הוא שם ומבורך תואר. טבע הוועד מטבע חדשה, כדבריו, “שבת שלום וברכה”.

עכשיו הגיעו לדיון במלים חדשות. בן־יהודה הציע למושג של בושה בפני הכבוד התחס והחברים הסכימו עמו. לאיש גס הציע בן־יהודה לקרוא גפתן. ילין תמך בו, אולם על־פי הערבית הציע למושג זה משקל עברי גפי, כמשקל נקי, עני.

אליעזר וחמדה בן־יהודה מעיינים בהגהות המילון / צילום של י. בן־דוב

לסיום, דנו בענין נימוסים: כיצד יש לפנות אל נערה? החליפו דברים רבים ולא מצאו שם שיתקבל על הלב. בן־יהודה אמר, כי בלי שם של כבוד לנערה “אי־אפשר, ולהשתמש בשם ‘גברתי’ לנערה בת שתים־עשרה גם־כן אי־אפשר”. בעיה קשה. בן־יהודה וילין נטו לשם הקטנה על משקל הסיומת ‘ית’ ולאמר גברית או אדונית או אולי מרית. אבל חברי הוועד האחרים לא הסכימו אתם, והדבר נשאר ללא פתרון.

עלמת חמד ארצישראלית / צילום של ליאו קאן

הנה כי כן, אם נבדוק אותה ישיבה על־פי מה שאנו יודעים היום נראה, שלא היתה בה תועלת. שום מושג או מלה שהוצעו אז אינם בשימוש בלשוננו שלנו (אם־כי מלה שנאמרה שם בדרך־אגב, נהוגה עד היום בשינוי־מה – “מטבעה”, למה שאנו אומרים, מטבע־לשון); אבל אפשר ובסוף אותה ישיבה, נכנסה העוזרת וביקשה מהאדונים הנכבדים לפנות את המקום מפני שהיא עומדת לנקות ב“בארשט” את הרצפה, ואז היתל לונץ השמרן בבן־יהודה, ושאל, “וכיצד יאמר אדוני הנכבד מלה זו, בארשט, בעברית?” חברי הוועד כבר עמדו על רגליהם והיו מוכנים לצאת, ובן־יהודה הירהר ואמר “בארשט, בארשט, – מצאתי! – מברשת!” הם צחקו בתחילה ואחר־כך היו נדהמים, מאחר שלמלה מברשת אין כל סימוכין בלשון ובספרות וכל־כולה נטיה על־פי המלה הלועזית. אותה הברקה הביאה מלה חדשה לעברית ועמה פועל חדש, ברש (להבריש) ואם־כי אין לה כל סימוכין בלשון, דומה עלינו כי היתה בשפה מימים ימימה.

ישב הוועד כמה וכמה ישיבות, המציא מלים ובהן שנשארו ואחרות שאבדו. לא עבר זמן רב ונתפרקה חבורת המשכילים הירושלמית: פרצה מריבה, הוועד פסק לפעול כוועד ואיש־איש פנה לדרכו. אולם כולם המשיכו לעשות למען הלשון העברית והעשרתה, כל אחד במקומו ובמה שמצא. הזרע שזרע בן־יהודה נבט בשדות רבים.

בהזדמנות הראשונה החליף בן־יהודה את שם עתונו מ“הצבי” ל“האור”, שם שהיה בו לדעתו, כדי לסמל את השאיפה להשכלה ולאופקים חדשים. הוא המשיך לחדש ולגלות מלים – פתח בעתונו מדור ושמו “תחית השפה”, ובו פירסם את המלים החדשות. הוא הכניס את המלים שחידש בכל מקום אפשרי ובלתי־אפשרי: במאמרים, בכתבות, בידיעות ובסיפורים שהופיעו בעתון. לעתים ציין, בהערות, כי מדובר במלה חדשה והסביר את משמעותה ומקורה, ולעתים אף לא טרח לעשות זאת. כיוון שמצא הקורא מלה זו חוזרת ובאה, קלט אותה, ודומה היה לו שהיא עומדת מימים ימימה באוצר השפה העברית. אולם ישנן גם מלים רבות שבן־יהודה חידשן והן לא נקלטו עד היום. אין איש יודע להסביר אותו פלא, מדוע נקלטת דווקא מלה זו ולא חברתה. מטילים המומחים, הסופרים, הבלשנים וסתם אנשים, מלה חדשה לחלל־העולם, ודומה הדבר להטלת גורל: זה זוכה וזה אינו זוכה ואין איש יודע מדוע.

חידושה של מלה! הרי זה אחד הפלאות הגדולים. יש בכך משהו מטעם ההולדת. לא היתה זו מלאכה קלה. אמנם לעתים, היתה זו הברקה שהולידה מלה. (תגלית למשל – אחת המלים הראשונות שחידש בן־יהודה. הוא כותב: “היהודים באמריקה מתעתדים לחוג את חג 400 שנה לתגלית אמריקה” ובהערה הוא מסביר פירושה של אותה מלה חדשה – תגלית – מן השורש גלה, שגילו, שמצאו את הארץ הזו); אבל לעתים קרובות היתה זו מלאכה קשה, מסע ארוך, הרפתקה. הנה כיצד נולדה מלה חדשה, המשמשת אותנו עד היום, ומה קרה למלה־אחות שנעלמה, וכיצד הולידה הערת־אגב עוד מלה:

“האור”, כ“ד אדר ב' א' תתכ”ב (1891).

“אחד המושגים אשר עדיין לא יצרנו לו שם בלשוננו הוא מה שיאמרו בלע”ז אופיסייל על כל דבר הנעשה או נאמר בשם הממשלה, בשם איזה ועד וכו'.

“הערבי משתמש במלה רשמי. להשורש הזה משמעות רשם בעברית והסתעפו ממנו עוד משמעויות אחרות. אך כמדומה יש בלשוננו שם המכוון היטב למושג הנזכר ואף השתמשו במשמעות הזאת בזמן יותר קדום. השם הזה הוא שרד, הנזכר אצל בגד הכהנים (שמות ל"א י'). הפירוש המקובל בקרבנו הוא כמו בגדי השרת, לאמר הבגדים שבהם ישמשו הכהנים בקודש. והוא ממש כאשר יאמר בלע”ז: בגדים אופיסייל, לאמר שהוא משתמש בהם בהאופיס. ועתה נוכל לבנות מזה תואר שרוד, משקל קדוש ונאמר הדבר הזה שרוד ונוכל לבנות מזה שם – משרד".

והנה: התואר שרוד לא נתקבל, המשרד – הריהו חידוש נפלא, ואילו אותה הערת־אגב על הלשון הערבית גרמה לחידוש המלה רשמי.

וחבלי לידה של מלה אחרת: תמרון.

“האור”, י“ט חשון א' תתכ”ג (1891).

“בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון”. וכבר נחלקו חכמי התלמוד בפירוש המלה מרון. יש המתרגמים כבני אימרנא (לפי פירוש רש"י, כבני צאן); ריש לקיש משבש המשנה וגורס: כמעלות בית חורון, ורב יהודה בשם שמואל אמר: כחיילות של בית דוד.

“הפועל הזה מרון בערבית (מרונא, מרנא עלי) הוא התרגל באיזה דבר קשה, למד את עצמו איזה מלאכה קשה, למשל תכסיסי מלחמה וכדומה, ולהתרגלות אנשי הצבא יאמרו תמרין ומה נאה ויפה באמת הפירוש הזה בדברי המשנה וזכינו איפוא לפועל ושם להמושג שהזכרנו – תמרון”.

וסיפורו של הרובה: בן־יהודה מעיר כי קנה־הרובה כפי שנקרא אז כלי־הנשק “זר לאוזן העברי”. אמנם דוד ילין הציע לקרוא לו פשוט רובה, אבל מושג זה הריהו מתאים לאדם עושה הפעולה ולא לכלי. ובכן, כיצד נקרא לו לקנה־הרובה? אומר בן־יהודה:

“השם אשר קראו לכלי לשונות צרפתית – פוזיל – ואיטלקית, הוא על שם האבן שקודחים ממנה אש, יען הכלי הזה מראשיתו הוא מתלהב מכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה. לנו בעברית יש שורש המורה על מין אבן כזאת וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח והשם הוא אקדח”.

והנה בכל־זאת, ילין צדק והרובה נשאר רובה, אבל דרך־אגב באה מלה חדשה לעולם – אקדח, אשר במשך הזמן נקבעה לכלי־נשק קרוב לרובה ואילו הכלב – אין איש יודע בדיוק למה הכוונה.

ומלה אחרת, משנת 1892:

“המושג שיתרגם הצרפתי ‘אינדיפירנט’ והוא ההיפך מן ‘איכפת’ – אי־אפשר לתרגם לעברית באחת המלים הידועות והמפורסמות. והנה יש מלה קרובה למשמעות הזאת בתלמוד והוא אדש ונעשה מזה שם תואר אדיש, ושם המקרה – אדישות”.

ועוד:

“מושג אחר התקשינו שנים רבות לתרגמו לעברית והוא מה שיתרגמהו הצרפתי ‘אנואי’ והוא לאות הנפש והרוח בסיבת לא עבודה. בערבית יש לזה שלושה פעלים: שאם, מלל, צגר. והנה מלל משמש בעברית למושגים אחרים, הפועל צגר הוא צער בעברית, נשאר רק הפועל שאם. וכמדומה לנו שמצאנוהו גם בעברית רק בעי”ן תחת אל“ף והוא מה שאמרו חכמינו – הבטלה מביאה לידי שעמום”.

וסיפור על פועל בודד בתלמוד ששימש ליצירת שם לחפץ יומיומי:

“למטפחת לנקות האף אנו נוטים לקבוע שם מיוחד מן הפועל המיוחד לפעולה הזאת והיא מחט בתלמוד נמצא הפועל הזה רק לנקות הפתילה: מוחטין את הפתילות (ביצה ל"ג) ולכן דעתנו לגזור מזה שם: ממחטה. על השם הזה הסכימו בלשני עירנו”.

התאריך הוא ג' שבט א' תתכ"ד, היא שנת 1893. מרבים אנו לחגוג ימי־זכרון וימי־ציון. לעתים אני חושב, כי יש גם לקבוע יום של חג, לאחת מאותן מלים שחידש בן־יהודה ולציינו שנה שנה כמו, למשל, ממחטה. הבה נקרא לו “יום הממחטה”.

והמלים רודפות זו את זו: נואם, עקיבות, טקס, זהות, תזמורת.

לתזמורת יש סיפור נאה, כפי שסיפרה אותו כעבור חמישים שנה חמדה בן־יהודה. בעלה חידש מלה זו לציין מה שאנו קוראים היום מנגינה. באותם ימים קמה בראשון־לציון אורכסטרה. רצו בני ראשון־לציון בשם עברי, ראו את המלה תזמורת כי טובה וקראו לאורכסטרה שלהם – תזמורת. הסביר בן־יהודה, כי אין זה פירושה הנכון של המלה ולא הועיל. ויתר – ובלבד שידברו עברית. פתח את התנ"ך וחידש בשביל הנעימה, הלחן, את המלה מנגינה, לפי ספר איכה (“מנגינתם עלי”).

אליעזר בן־יהודה חידש “תזמורת” למוסיקה; בני ראשון־לציון לא הבינו את כוונתו וקראו ל“אורקסטרה” שהקימו אז – תזמורת; ראה בן־יהודה כך וחידש “מנגינה” למוסיקה / צילום של י. בן־דוב

ידידי בן־יהודה מציעים אף הם מלים: דוד ילין ואליהו ספיר מחדשים – נדנדה; ספיר מציע גם את הפועל זחל ומעיר: “לדבר אשר לא נעבד נמצא במשנה – גולם, גולמי”. חיים מיכל מיכלין, ממשכילי ירושלים, מציע: “שם התואר קונסול יתורגם בלשון הקודש – שגריר”. פינס מחדש: שעון, מחוג, צילום, הפתעה. הוא מכריז: “הגדולה שבמעלות למלה חדשה – אם אינה חדשה”.

והנה מכתב אחד, שבעקבותיו באה שורה שלמה של חידושים. מישהו החותם “ידידו השחור” שואל את בן־יהודה:

"לכבוד עורך ‘האור’ שלום,

אבקשך, אדוני, כי תאמר את דעתך אתה בדבר שמות עברים לשמות האלה הכתובים לפניך אשכנזית: האנטוך, יאקע, מאנשיטען, בעט איבערצוג, טישטוך, גארדינען. וכן לשברים מאיזה דבר".

ומשיב העורך:

– להמטפחת שמנגבים בה הידים, הפנים וכו' נקרא מגבת.

– בדבר יאקע ומאנשיט עדיין לא הוחלט אצלנו דבר.

– ללבושי הכרים והכסתות נקרא מעטה.

– בגד לכסות השולחן, שמו פשוט בגמרא מפה.

– ולהתלויים לפני הפתחים והחלונות פרוכת וגם וילון.

– לשברי מתכיות יש בתלמוד שם והוא גרוטה, “גרוטאות של ברזל”.

על חידושים אלה מעיר אליהו ספיר, המורה בפתח־תקוה, בגליון אחר:

"לא נסכים להשם מגבת; השם ‘שעמום’ רחוק מאד להמושג ‘לאנגוילען’. עם זאת, הוא מציע מלה לבגד שבן־יהודה עדיין לא מצא לו שם: “ליאקע נוכל להשתמש בשם מעיל”.

אחר החידושים עוקבים רבים מקרוב ומרחוק. מורה מזכרון־יעקב מציע: “את המלים ‘טרד’ ו’טוט' טוב למלא בהמלים מוקדם ומאוחר”.

ועוד כותב המורה: “את המלים האלה הנני מציע לפניך, אדון נכבד, ולפני בלשני ירושלים, חרצו וכדבריכם יקום. שמחים אנחנו פה מאד, כי יש בלשנים בירושלים השועים בתחיית השפה ומתאווים אנחנו, כי מירושלים תצא תורת הלשון ומשפט מלים חדשות לכל הארץ”.

וכך רשאית זכרון־יעקב להיות גאה בחלקה בתחיית הלשון: בזכות מורה שלה, נוספו שתי מלים לעברית.

גם מחוץ־לארץ עקבו אחר חידושי הלשון. הנה מכתב־שאלה מלונדון:

“אעירו על מושג אחד מאד רגיל ושגור על פינו יום־יום ובכל השתדלותי ועמלי לבקשו באוצר לשוננו, לא מצאתיו והוא המושג פריש – בן יצחק”.

והעורך משיב: “את המושג פריש באשכנזית, לאמר שנעשה מזמן מועט, אנו מתרגמים בהמלה טרי”.

אחד ממחדשי הלשון החשובים של אותן שנים היה זאב יעבץ. הוא פרסם אז מאספים (“מירושלים”, “הארץ”), כתב ספרי לימוד ואגדות ומאמריו נדפסו בעתונים העבריים בחוץ־לארץ. בין המלים שחידש: כחול, תעריף, אחוז, אופי, צווארון, כובע, מזוודה, מחרתים, אזרח, חסכון. ב־1897 יצא יעבץ את הארץ והחל לעסוק בכתיבת תולדות היהודים, אולם מאז פסק מחידושי עברית.

בשנת 1892 ביקש בן־יהודה להכניס את האות הגדולה לעברית בראש שמות אנשים, מקומות, חברות ומוסדות, כנהוג בשפות אירופה – וגליונות רבים של עתונו מלאים באותיות הגדולות. עד שהוא זונח נסיון זה. קנאי ירושלים לא הרפו ממנו. הם החרימו אותו בטכסי נידוי בבתי־הכנסת והדפיסו כרוזים נגדו. הנה נוסחו של האחד:

“במחתרת בא המסית לשבור את החבית, לעקור דת יאודית, מתועב הוא בכל מיני תועבה. וכפי השמועה, נשים שדעתן קלות נלכדות ברשת לעשות חבורות כאלה; הכזאת נעשה בעיר קדשנו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים וזה הבליעל רצה לבטל את קול יעקב ולוכד בתחילה הצנועות. שומר נפשו ירחק מהם ומהדומה להם כמטחווי קשת”.

נראה שאותם ימים ביקש בן־יהודה להקים חבורות של נשים ללימוד העברית, כדי שהן ישליטו אותה בביתן והדבר זעזע את יקירי ירושלים. שיאה של אותה מלחמה היתה מלשינות שהלשינו על בן־יהודה, בעקבות מאמר שהופיע ב“האור” לקראת חנוכה. היה זה מאמר תמים ביותר, אבל הקנאים הודיעו לטורקים שיש בו קריאה למרד במלכות. הופסקה הוצאת העתון לחצי־שנה, בן־יהודה נלקח לבית־האסורים. לאחר משפטים ודיונים – השוחד ענה אז על הכל – יצא בן־יהודה לחופשי. מכל־מקום, צריך היה לוותר על שם “האור”: הטורקים ראו בזה קריאה למרד, ובן־יהודה חזר וקרא לעתונו בשם “הצבי”.

אולם לא בירושלים בלבד לחמו בו. רוב המשכילים העברים בחוץ־לארץ, הסופרים והחכמים, דנו בן־יהודה וחידושיו ברותחין או נהגו ללגלג עליו. לא נראתה להם אותה מלאכה חפוזה – לדעתם – של חידושי מלים. בתת־הכרתם לא ראו בעין יפה את “הורדת” לשון־הקודש לרחוב ולשוק. בשנת 1905 נאלץ סוף־סוף אחד־העם להשתמש במלה שחידש אליעזר בן־יהודה בעזרת אחד מידידיו – רכבת, ומעיר הוא באיסטניסיות כלשהי: “בעל כורחנו אנו צריכים ללשון ירושלמית”.

ואם קנאי ירושלים קראו לה, לאותה לשון חדשה, “בן יודקעס לשון”, הנה ביאליק כינה אותה בהומור סלחן: “לשון בן־יהודית” ובשעה של רוגזה – “פבריקה של מלים”. שנים רבות נלחם ביאליק בכמה מחידושיו של בן־יהודה. למשל, לא נראתה לו המלה מטריה והציע לקרוא לה סוכך; והמברשת לפי ה“בארשט” הבהילה את ביאליק והוא תבע לקרוא לה משערת. ברבות הימים, משבא ביאליק לארץ, נוכח לדעת, כי במקום שהעברית היא לשון החיים – יש לחדש ולהרחיב ולפתח את השפה, שאם לא כן, תיסוג.

בין אלה שיצאו למלחמה חריפה בבן־יהודה היה ליליינבלום, מראשי חובבי־ציון ברוסיה. כשהגיעה אליו הידיעה, כי בן־יהודה חידש את המלה רצינות, ליגלג וגיחך (אמנם לא גיחך – היה זה חידוש־לשון שליליינבלום לא היה משתמש בו). הוא חזר על המלה פעמים רבות בהברה האשכנזית, התי“ו יצאה כסמ”ך והוא אמר: הרי זה ‘ריצינוס’, הוא שמן־הקיק בלועזית.

אבל בן־יהודה העקשן המשיך בדרכו. אותה עת היה עסוק בחיבור מילונו הגדול, מעשה־פלא של עבודת אדם יחיד. אשתו השניה חמדה ובנו בכורו בן־ציון איתמר היו עוזריו הנאמנים ומפיצי תורתו. חמדה בן־יהודה מספרת, כי לאחר שבן־יהודה היה ממציא מלה היתה היא משתמשת בה כבדרך־אגב בשיחתה עם הבריות, פולטת אותה בשיחה ברחוב וחוזרת עליה בחנות. אחר־כך היותה יושבת ליד חלון הבית, כדי לשמוע את המלה החדשה מתגלגלת בשיחות האנשים.

היו לו לבן־יהודה גם תומכים נאמנים. אלה התרכזו בעיקר במושבות: ראשון־לציון, רחובות, זכרון־יעקב. במקומות אלה החלו לדבר־לגמגם עברית “בן־יהודית”, עד שנשתגרה והיתה ללשון רגילה, מדוברת. בהשפעת בן־יהודה קוראו אז במושבות שמות סמליים ותנ"כיים לנולדים החדשים, שמות שלא היו מקובלים בעולם היהודי: אבשלום, אדם, איתמר, אילת, עמי, אסף, אליסף, אמנון, אפרת, בועז, גאולה, יהויכין, חננאל, יואב, שי, מיכל, נבות, עשהאל קציעה, תמר וגם עברית־חיה…

ב־1903 נתקיימה בזכרון־יעקב אספה של נציגי הישוב העברי החדש, שמטרתה להקים נציגות קבועה לישוב היהודי בארץ. באותה אספה הוחלט להקים “ועד של בלשנים”, שיעסוק בהרחבת שפת הדיבור ובקביעת מלים חדשות. שוב קם ועד הלשון, והפעם נצטרפו אליו כוחות חדשים – המורים. הוועד החל בפעולה נמרצת. חבריו היו נלהבים למלאכתם וכפי שנמסר, מימנו את הוצאות הוועד – הדואר, ההתכתבות, הדפסת החוברות – מכיסם־הם. נקבעו דפוסים לעבודת הוועד, שנתכנס פעם בחודש. חלקה הראשון של הישיבה נועד להשיב על שאלות ולקבוע מלים “לצורך השעה”, ובחלק השני דנו במלים מתחום מקצוע אחד.

המורים הפזורים בכל מושבות הארץ, חיל־החלוץ הראשון של בן־יהודה, פעילים היו מאוד. פונים היו לוועד בבקשות למלים שנצרכו להן במקצועות הלימודים ומעלים את הצעותיהם. נחלקו המורים – מורי הגליל לחוד ומורי יהודה לחוד, וכל אזור ושיטתו ומלותיו. ב־1907 פנה הוועד בקריאה נמרצת למנהלים, למורים ולגננות: “מלבד החסרון הגדול של מלים לחפצים שונים ומושגים שונים, יש עוד חסרון גדול, שצריכים לתקן אותו – המבטא. אין מבדילים בין א־ע, ח־כ, כ־ק, ט־ת־ת (דגושה)”.

ענין המבטא לא תוקן כידוע לנו עד היום, ושמא לא יתוקן כבר לעולם.

שוב חלה הפסקה בפעולות הוועד, אבל בן־יהודה אינו שוקט. ב־1911 מתחדשות הפעולות והפעם מצטרפת למשכילי ירושלים ומורי המושבות, “ועדה להרחבת השפה” מיפו. הכל מקבלים עליהם, כי ועד־הלשון בירושלים הוא הפוסק האחרון. בן־יהודה, המתחיל בהדפסת מילונו, יוצא לחוץ־לארץ, מצליח לעניין שם חברות וארגונים ומקבל תמיכה לעבודת ועד הלשון.

בחוץ־לארץ נמצאו אז יודעי עברית פי כמה־וכמה מאשר בארץ. פורסמו שם עשרות בטאונים וספרים, פעלו שם סופרים ומשוררים עברים נודעים וחברות למען העברית, אולם חידושי הלשון ופעולת הרחבתה נעשו אך ורק בארץ – אי־אפשר היה ללשון לחזור לקדמותה, ולהיות ללשון־חיים, אלא רק במקום שהיא שפת יום־יום. וזאת למרות גיחוכי כל החכמים־בעיניהם – אנשים משכילים, סופרים וחוקרים. אולם למרות בקורתם, לא היו יכולים בסופו־של־דבר שלא להעריך את בן־יהודה ומה שעשה בעקשנותו הרבה.

סיפר נוסע שעבר בארץ־ישראל בשנת 1914 (יקיר ורשבסקי): “הנה יושבת לפני ביום הראשון לבואי לארץ־ישראל, עלמה רעננה ויפה, בעיניה הצוחקות ובגומות החן שבלחייה, והיא עושה את כל אותם מיני החן והעוויות הצחוק, כל אותם הלהטים באופן דיבורה ובתנועות אבריה, המיוחדים לבנות חוה, בשעה שהן חפצות ל’השפיע' על איזה איש או למצוא חן בעיניו. היא ממלאה את הסביבה בחן, קוקטיות ובנעימות גרציוזית ומפטפטת פטפוט נעים ויפה על ענינים שונים. אני, הגבר העני, נמצא כולי תחת השפעת דיבורה ושוכח עולם ומלואו. אבל בשעה שהפסיקה הפסקה קטנה, התאוששתי רגע – והנה, אל אלוהים גדולים! מה אוזני שומעות? הלא כל הפטפוט הזה הוא בעברית חיה ושוטפת, ואותה הקוקטיות ואותו החן הנקבי המיוחד ואותו מבול המלים השוטף כגשם אביבי ביום חם בהיר – הכל בעברית”.

כן. פלא גדול!

הוועד החדש היה מתכנס פעם בשבוע והיה לו תקציב (840 פראנק לשנה) ואף שמש (שקיבל 60 פראנק לשנה). נשיא ראשון של הוועד היה אליעזר בן־יהודה ונשיא שני – דוד ילין. נצטרפו לוועד חברים חדשים והוא פרסם רשימות מלים למקצועות השונים. הרשימה הראשונה הוקדשה למונחי חשבון. שני מורים – הד"ר רוטנברג וי. איתן – כינסו את המלים. רובן באו מספרים ישנים, אם־כי לחלקן ניתן מובן חדש. באותה רשימה יש כמה מלים ומושגים המשמשים אותנו עד היום: שבר מדומה, ספרה, אחד־אחדים, יחידה.

צבי אורלוב־נשרי, המורה להתעמלות של הגימנסיה “הרצליה”, הגיש לוועד את רשימת המלים שהוצעו למונחי ההתעמלות. הוא לא רק שלח את המלים, אלא גם קרא למורה להתעמלות מירושלים ושניהם הציגו לפני הוועד את דרך־פעולתה של כל הוראה, ככתוב בפרוטוקול: “בישיבות הוועד השתתפו אורלוב ומר גולדסמיט, מורה בבית־ספר למורים של ‘עזרה’ מירושלים, והם הראו בפועל ממש את הוראתה של כל מלה”. נשוה בנפשנו כיצד יושבים חברי הוועד מכופתרים בחליפותיהם סביב לשולחן, ומולם, במכנסי התעמלות שלושה־רבעים, כמנהג אותם ימים, מבצעים שני המורים תרגילי התעמלות…

ברשימה מופיעות המלים: השמאל, הימן, תרגילי־סדר, ויחד אתן לוליבה, שפירושה היפוך וצריף לפירמידה.

הוועד קובע גם מונחי צמחים ובעניין זה נטושה מחלוקת בין מורי הגליל ויהודה. כל חבורה קוראת בשם אחר לחלק מהצמחים והוועד מפשר ביניהם. כן מתפרסמות רשימות של תבשילים וכלי בישול, מונחים לגן ילדים, מונחי מלבושים ושמות חלקי המנורה.

הוועד קיבל הכרה רשמית – הקונגרס הציוני ה־11 הכריז על חשיבות ועד הלשון וקרא לעזור לו. אולם כבר ניכרים בוועד האקדמאיות והשמרנות. בן־יהודה זוכר את הימים הישנים, לפני עשרים שנה, שבהם יצאה כמעט כל שבוע מלה חדשה, והוא מתלונן: “במשך שנתיים באו לעולם רק עשרים מלים חדשות!” אבל חבריו מעירים לו מוטב לחדש מלים ישנות מהמציא חדשות. בן־יהודה מתנגד. גם עכשיו מרגיש הוא את גודל האחריות, כאשר לשון, שלא דיברו בה מאות שנים, מבקשת לבוא בין שאר לשונות בני־אדם, והיא צריכה העזה וחידוש.

בשנת 1913 נערך דיון בוועד הלשון. בנאום פתיחה ארוך עומד בן־יהודה על דרכי החידושים. הוא מציין, כי לעברית אבדו או חסרים שורשים רבים והוא תובע “לשאול” שורשים מהערבית, שהיא לשון־אחות. אין אלה שורשים ערבים – הוא אומר – אלא שלנו הם. ומציע הוא לוועד הלשון “להכריז כעין דבר־מלכות מלפניו, שכל השורשים באוצר־המלים הערבי, ייצאו אותם שהם לא שמיים, הם גם עבריים!” (בן־יהודה התנגד להשתמש בארמית, ולהיעזר בה, כיוון שראה בה לשון שרחקנו ממנה).

ועוד מקור להמצאת מלים: יצירת יש מאין! בן־יהודה מספר על גילויה של המלה גאז, שהומצאה בסוף המאה ה־17 על־ידי מלומד הולנדי, שבדה אותה מלבו. יש לעשות אותו דבר! (ואמנם, נכנסו לעברית כמה מלים שהומצאו פתאום, כהברקה, ללא כל יסוד לשוני קודם, כמו רשרש של ביאליק). בן־יהודה מציע עוד הצעה מהפכנית: ליצור שורשים חדשים באופן שרירותי. לקחת שלוש אותיות, נניח ט.פ.מ. ומצירופיהן להמציא פעלים ומלים לשימוש שאנחנו צריכים לו.

הנאום עורר התנגדות רבה. הוויכוח לא שכך עם הזמן, אלא שעניינים חיצוניים הביאו לידי סיום את הפעילות הלשונית של אותה עת: פרצה “מלחמת השפות” – מאבקם של המורים והישוב החדש בחברת “עזרה” היהודית־גרמנית, שהשפה הגרמנית תפסה מקום עיקרי בבתי־ספרה. חברה זו רצתה להנהיג את הגרמנית כשפה ראשונה בטכניון, שבאותם ימים החלה הקמתו בחיפה. למלחמה זו הוקדשו כוחות רבים. אגב, בן־יהודה עצמו היה ניטראלי (הוא היה אומר לעלן – ראשי־תיבות ‘לא עם לא נגד’) במלחמה זו, ואף ראו בו כעומד מעבר־משם של המתרס. הוא קיבל תמיכה להוצאת מילונו מיהודי גרמניה, ולא יכול לצאת נגד “עזרה”.

אחר־כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, שגררה הפסקה זמנית ברוב הפעילות הציבורית בארץ. בן־יהודה ומשפחתו יצאו לארצות־הברית. בתום המלחמה חזרו, וב־1920 שוב החל לפעול ועד הלשון, שצורפו אליו חברים חדשים, מהעולים שבאו זה־מקרוב. היה החורף קר מאד בירושלים, ירד שלג ורוחות־סערה זעפו בחוצות, ואף־על־פי־כן, היה הוועד (שנשיאיו בן־יהודה וילין במשותף) מתכנס פעמיים בשבוע ומבקש לעשות למען הלשון. הנה קיבלה הלשון העברית מעמד רשמי, בבית הלאומי שהובטח ליהודים. בסוף שנת 1922 מת אליעזר בן־יהודה, אביר הלשון העברית.

מאז פעל הוועד עוד כשלוש עשרות שנים. חוקרים, מלומדים וסופרים צורפו אליו וכולם עשו רבות למען הלשון, אם־כי רבים האשימו ועד זה, שהוא אקדמאי מדי, אטי בהחלטותיו ורחוק מדרכי יום־יום. אבל זה תמיד דינו של ועד רשמי. באותן שלוש עשרות שנים היו סופרים, שכל אחד חידש בעברית אולי יותר מהוועד כולו.

עד אותו יום גדול. בתחילת ינואר 1949 – התפרק ועד הלשון, בן שישים השנים ובמקומו קמה ב“צו־מלכות” של מדינת ישראל האקדמיה ללשון העברית. היו שדרשו רמז בשם החדש: למרות צלצולה העברי, המלה אקדמיה אינה עברית, אלא יוונית. אבל זו דרכה של העברית החדשה – היא קלטה אל תוכה כל מה שיכלה, כדי לתת כלי ביטוי לדובריה.

עם פלא התחיה היהודית, ניצב במקום ראשון פלא תחיית השפה. מעטים האמינו, כי אמנם יקרה הדבר, אבל היו משוגעים לשפה, כאותו זלמן אפשטיין, הוא שלמה האלקושי, שכתב בשנת 1890, עם תחילת פעילותם של בן־יהודה ושל משכילי ירושלים:

“קומי אורי שפתנו היפה, כי בא אורך. עת לחוננך, כי בא מועד! רב לך התאבק בעפר ספרים, רב לך שבת דומם – אתא בוקר! על שמי ציון יופיע השחר, הטרם תראי? לאט לאט, אבל נכון מוצאו, נכון ונאמן, והוא הולך, הלוך ואור, הלוך וגדול”.

כיום יכולים אנו לומר, כי מרחיבי הלשון ומשוגעיה עמדו באתגר. ואשר לבן־יהודה, אמנם הוא לא היה מבין מלה זו – אתגר – אבל היה שמח עליה ללא־ספק.

ילדים בשערי בית־הספר של נוה־צדק / צילום של ליאו קאן