בקיץ של שנת תרמ"א – 1881 – דרך כוכב שביט גדול בשמי ארץ־ישראל.

בצפת, החוששת תמיד מפני אסונות טבע, עזבו התושבים את בתיהם ויצאו ללון בשדות, שמא תבוא רעידת־האדמה. זריזים־ומקדימים בירושלים, המשכימים לתפילה באור־כוכבים, ניצבו בסימטאות ועקבו בעיניהם ביראה ובתמהון אחר הכוכב הגדול המותיר אחריו שובל־אור ארוך. עתון ירושלמי כתב: “זה שמונה ימים ייראה מדי יום ביומו, לפני עלות השחר, כוכב זנבי עולה מפאת צפונית־מזרחית, רבים יחזו בו עתידות”.

מה עתידות חזו בו?

כעבור שנה, בחודש תמוז תרמ"ב (1882), עגנה ביפו ספינה קטנה ושלושה־עשר בחורים ובחורה אחת ירדו אל החוף. משהגיעו הסירות לחומת האבן של הנמל, פרץ מישהו בקריאה נרגשת: “הנה הסטודנטים!” הם הובאו לבית־המכס ואמנם ניכר בהם כי סטודנטים ואינטליגנטים הם: שמונה־עשר בישליק שילמו מס על הספרים הרבים שהביאו עמם.

יפו, השער לארץ – אניה הגיעה לנמל והסירות מביאות לחוף את העולים והתיירים. צילום מהמאה הקודמת

לבושים בגדיהם הטובים עברו הסטודנטים ברחובות יפו והסתכלו בסקרנות בבתי־האבן המוכים שמש של קיץ. רעש עמום עלה מהבתים הסגורים וקולות של לשון זרה. ומעבר לבתים ראו בוסתנים ירוקים, מגדל של כנסיה, ובאופק – שרשרת של הרים. קראו להם בילויים. הם וחבריהם, כיוון שנתאכזבו מארץ־הולדתם, רוסיה, אשר חלמו להביא את גאולתה והיא גמלה להם, לאחיהם ולאבותיהם, בפרעות – זנחו את תלמודם באוניברסיטאות, נתארגנו לתנועה, קבעו תקנון והחליטו לעלות לארץ־האבות, לישבה מחדש ולהקים בה את עם היהודים שיהיה לעם ככל העמים. בתחילה נתקראה תנועתם דבי“ו, על־פי ראשי־התיבות של הפסוק “דבר אל בני ישראל ויסעו”. אחר־כך נמלכו בדעתם ואמרו, כי יש בפסוק זה משום קריאה לאחרים ואילו לטענתם חייב אדם להגשים בעצמו מה שהוא מטיף לו. על כן קראו לעצמם ביל”ו, לאמר: “בית יעקב לכו ונלכה”.

מחמת חסרון־הכיס, קנו כרטיסים־של־סיפון באניה. כל עת הנסיעה היו משיחים בכובד־ראש בענייני ציון ובתכניותיהם, אבל הם היו צעירים, צחקו וזימרו כדין משובות־הנעורים. דבורה היה שם הנערה אשר באה עמם וכיוון שהיתה הבחורה היחידה, הקיפו אותה חבריה בפינוקים וחיזורים, אך היא כבר היתה מודעת, שיעודה היא לרעה יעקב. בשעות של לילה, כששמי הים־התיכון נמתחים עליהם כשטיח רך, אלפי כוכבים נוגהים אליהם אור והים מעלה המיה חרישית ללא־סוף – מצטופפים היו הצעירים זה כנגד זה, כמחפשים הגנה בחברותא, ומזמרים שירי סטודנטים ושירי־עזוז של מהפכני־רוסיה.

והנה תם המסע והם מהלכים ברחובה של יפו, אל גורל לא־נודע. האיש שליווה אותם הראה להם טלאים ירוקים הנשקפים מעבר לעיר, ובתים מעטים מזדקרים בתוכם, ואמר: “זו מקוה־ישראל, של חברת כל־ישראל־חברים. בית־ספר לילדי יהודים עניים”. מקוה־ישראל הוקמה 12 שנים לפני־כן על־ידי קרל נטר, איש חברת כל־ישראל־חברים, שאמר לחנך את ילדי היהודים בירושלים לעבודת האדמה.

למקוה־ישראל היו מועדות פניהם. הובטח להם, כי ימצאו שם עיסוק בעבודת האדמה וכך יוכלו ללמוד אומנות זו.

ארבע שנים קודם, בתרל"ח, באה אשה אל בית־הדין של ירושלים היהודית, עמדה לפני הרב שמואל סלנט ותבעה גט מבעלה. טענה האשה: “בעלי נתחבר אל אותם צעירים, שהקימו להם אגודה, הם מתכנסים ודנים בעניין כפר של עובדי־אדמה והוא רוצה כי אצא עמו לאותו מקום רחוק מישוב, על־יד הנהר והביצות”.

קרא אליו הרב את הבעל ושאלו: “מה יש לך לטעון?”

“רבי”, ענה הצעיר, “בעיר קוראים אחרינו משוגעים, והרי הדין פוסל את המשוגעים ממתן הגט”.

אור ירושלמי רך הסתנן דרך החלונות הצרים של הבית הישן והאיר את פני הרב. זקנו הסתיר חיוך שעלה בקצה שפתיו; פתח ואמר לאשה בלשון רכה ומפייסת: “יש משהו בדבריו. וגם נאמר כי חייבת אשה ללכת אחר בעלה. רבונו של עולם יברך אתכם”.

ירושלים היתה מסוגרת בין החומות, מקבלת את דין כליאתה באהבה, מחפשת אמונה וקנאית לדרכיה. יושביה היו הולכים כחולמים בין קירות האבן, מצפים כל רגע למלכות שמים שתבוא ואשר עליה הם מתפללים יומם ולילה. הם התקיימו על הכסף שיהודי העולם שלחו אליהם, כיוון שראו עצמם עושי־שליחות של עמם ומצפי־משיח, המקרבים את בואו בתפילה. הם היו שרויים לעתים במריבות ומחלוקות, לשם־שמים ושלא־לשם־שמים, עייפים לעתים מן הציפיה, מחרימים ומנדים אלה את אלה משום חשדות שונים; יושבים היו בכוכיהם הפתוחים לרחובות שאין בהם מאומה למכירה, שומעים את חדשות העולם הגדול המגיעות אליהם כעבור זמן רב. מדברים היו בארץ שבתוכה הם יושבים, כאילו רחוקה היא מהם אלפי פרסאות. ואשה רבנית לוהטת־עינים היתה לוחמת ברחובותיהם, לבל יקלו על עצמם ולא יעברו על קוצו של יו"ד בדין ונוהג.

מאה שנים עברו מאז באו ראשוני אבותיהם בסירת־מפרש המיטלטלת כקליפות־אגוז על מי הים לחדש את ישובה של הארץ. היו אלה חסידים, מן הראשונים, ובראשם רביים גדולים, שביקשו לקיים דין ציפיה לגאולה בארץ הקודש עצמה, עלו והתיישבו וחיו ביסורים רבים בטבריה ובצפת. אחריהם באו תלמידי הגאון מוילנה, שקראו עצמם פרושים. הללו נתיישבו אף הם בטבריה ובצפת – ירושלים היתה רחוקה מכל מרכז של ישוב, פרנסתה קשה ורבות בה הסכנות. והנה, משניתן הדבר בידם, עברו אט־אט לירושלים, עיר החלומות. אחר־כך, בשנות השלושים למאה הי“ט, פקד את הגליל השבר הגדול: שוד ורצח ורעש־האדמה; וכך נתרחב ישובה היהודי של ירושלים, וטבריה וצפת ירדו מגדולתן. תלמידי הגר”א מוילנה ואחריהם תלמידי החת"ם סופר (אף הוא מגדולי הרבנים ששלח את מאמיניו לחיות בארץ הקודש) עקרו לירושלים.

כמובן, לא היו אלה ראשוני היהודים בירושלים: קדמו להם צאצאי מגורשי ספרד, יהודי צפון־אפריקה ובבל, עולי בוכרה, יהודי ההר, יהודי בולגריה ויוגוסלביה. עניים היו מאד, אבל הם נצמדו כמו בצפורניהם לירושלים ולרחובותיה. עכשיו נצטרפו אליהם אחיהם מארצות פולין ורוסיה והונגריה, ויחד חיים היו ברובע היהודי הדחוק בין החומות – משמרת מצפי־המשיח.

אבל לא כולם ציפו לאותות משמים. בראשית שנות השבעים נתאגדו כמה צעירים, אספו כספים, הפילו גורלות והקימו שכונה חדשה מחוץ לחומות, באדמות ההרים השוממות, בדרך ליפו, במקום־הפקר שהשודדים שלטו בדרכיו. הם התיישבו בשכונה החדשה ובלילות היו רוחות־ההר מכות בקירות הבתים ומאיימות לכבות את המנורות החלושות. מן השכונה שמחוץ לחומות הובילה הדרך אל מחוזות חדשים – אל יישובה של ארץ־ישראל.

נתכנסו בני החבורה בחשאי ודנו שעות ארוכות כיצד יחזרו ויהיו עובדי־אדמה כאבותיהם מימי־קדם, ועיניהם נתלהטו כאשר היו משווים בנפשם את שלג־שיבת־החרמון, מרחבי האדמות שמעבר לירדן, פריון עמק יריחו וטובו של השרון. הם שלחו שליחים אל מחוזות־הארץ השונים לחפש אחר אדמות ישוב: ביריחו, בחברון ובשפלה, ובשוב השליחים, התכנסו רעיהם סביבם ושמעו בצמא את בשורותיהם על מרחבי הארץ. לסוף קנו את אדמת אומלבס, ליד נחל הירקון, וקראו לישובם פתח־תקוה. בתרל"ח עמד הכפר היהודי הראשון על אדמת המים של הירקון, ובחורף הבא, משנתנה האדמה יבול יפה, העלו האכרים פרי אדמתם בשיירת גמלים לירושלים, הבריכו את הגמלים בשערי השכונה החדשה ואחד מהם רץ אל העיר שבין־החומות וקרא בקול גדול: “אנשי פתח־תקוה קוראים לכל הכהנים והלויים לבוא וליטול מעשר מפרי אדמתם!”

אבל הביצות, העמל המפרך והבדידות היו קשים מנשוא. פתח־תקוה ניטשה בתרמ"א, אך בטוחים היו תושביה, כי יחזרו אליה לאחר שיתוספו אליהם עוד מתיישבים וירכשו אדמה נוספת, רחוקה מן הביצות.

צפת יושבת בהרים כארץ לעצמה. מאות שנים לא פסק בה ישוב יהודי. היו ימים שגידלו בה זיתים ובטשו אריגים במי המעיינות, בגיאות אשר סביב העיר. שירי ספרד נתמזגו בה עם מנגינות הארץ הישנות. רוחו של יוסף דילה רינה הילכה בסימטאות העיר, ומי אשר יכול לשמוע – קלט קולו של ר' ישראל נג’ארה, המהלך כהוזה בהרי צפת, מנגן בחלילו והעדרים הולכים אחריו. בצפת ישבו מצפי משיח, חולמי חלומות ומחשבי קיצין, והם היו יוצאים בחברותא, לבושי לבן, אל ההרים, לקבל פני שבת המלכה. לומדים היו את ספרי המסתורין, מחשבים את זמנו של הגואל, מתייסרים וחולמים. עדיין היו טועמים מטעמו של ישוב היהודים בגליל מימי המשנה והתלמוד, נתקלים באבנים ישנות, שרידי בתי־כנסת קדומים, בקברים של תנאים ואמוראים, ונפגשים ביהודי כפרים שלא נטשו מעולם את הגליל. בבית־הקברות נקברו דורות רבים שזכרם כבר נשכח. ואילו שיירות של יהודים באו שוב ושוב אל ההרים: עולי רגל עניים מטוניסיה; עשירי יהודים מטורקיה הבאים להשתטח על קברו של בר־יוחאי מלווים כבודה רבה, טבחים ותלמידי־חכמים, סופרים ושוחטים; באו חסידים מעיירות אירופה המבקשים את עקבות האר"י הקדוש וגוריו. זו מנגינת צפת הגדולה! שם, בהרים, בדרום, עומדת ירושלים של מעלה, סגורה ומסוגרת, אפופת קדושה, ואילו צפת ממשיכה לשלוח שליחים לחוץ לארץ לבקש כסף. ובין יהודיה יש מתגרשים ונישאים כמה פעמים, כדי לזכות בנשים אחדות, אולי מפני שמקובליה של צפת היו עסוקים בענייני שכינה ואהבה שבין תאוות־בשרים לתאוות־התעלות – רגישים היו בני עיר זו יותר לעניינים שבינו לבינה. מאז הרעש הנורא של שנות השלושים, עדיין היו בני צפת מפחדים מפני מוראות הטבע. כיוון שעוברת השמועה בפי מטורפים או בפי חוזי־עתידות כי צפוי רעש, מיד יוצאים התושבים את בתיהם ושוהים בשדות, ימים אחדים, עד יירגעו.

והנה, מזה כמה עשרות שנים, חזרה העטרה לירושלים: רבים עולים להתיישב בה וצפת נסוגה והולכת. אבל רוח גאולה־של־ממש, בבחינת אין בן דוד בא עד שתגאלו עצמכם, עברה גם בצפת, ואברכיה הצנומים וההוזים נתכנסו אף הם, הקימו ארגון, קבעו תקנות ואספו פרוטה לפרוטה ושלחו שליחים בעלי־העזה לאדמות קרובות ורחוקות, בהרים ובעמק המים מעבר להר ולבסוף קנו את אדמות כפר ג’עוני, אשר על הדרך לטבריה. ובתרל“ח, אולי אף בטרם עלו אנשי פתח־תקוה לאדמתם, נתיישבו ט”ו משפחות בבתים של ג’עוני ויצאו עם הערבים לעבוד את אדמת ההר הקשה. לישובם קראו גיא־אוני. עברו שנתיים, האדמה נתנה לחם דל. רעבים היו והם שלחו אגרת לכתבי־העת היהודים:

“בבית קטן, ד' על ד' אמות, יושבים עשרים נפש בני אדם, עם כלי ביתם. הקירות עשויים בכבול ועבטיט, מצרורות אבן אשר בין בקיעיהם שוכנים נחשים ועקרבים. קנינו איזה שוורים ומעט תבואה לזריעה, לחרוש ולזרוע כחלק עשירי מהאדמה, ותבוא עת רעה ונוראה מאין כמוה: החורף בא במשכנותינו, מעט הגשם אשר ירד ארצה בא אל ביתנו ונשכב אחד על אחד בגורל, מי יניח שעה למטה על הארץ ראשו ורובו במים, ומי יזכה לשכב למעלה. בבוקר השכם ונפשנו יבשה, אין כל, אף לא לחם. על ההרים דלקנו ללקוט גללי סוסים וגללי בקר, לחמם מעט את נשמותינו. והרעב מעיק אכפו, קולות נשמות ותינוקות שלא חטאו יצאו והשתפכו אל חיקנו, מבקשים פת לחם יבש, ומאין נקח. ועתה נבוכים אנו מפחד ההווה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל”ט היתה שנת רעה ורעב, ומה נעשה?

“דבר עניי הצאן, המבקשים רחמים מבעל הרחמים, הכותבים וחותמים פה בדמי לבבות – גיא־אוני”.

וגם גיא־אוני ניטשה.

בחורף של שנת תרמ"ב תרו את הארץ שני מרגלים אשר לא הוציאו את דיבתה רעה. בצפון עבר דוד משה שוב מרומניה, ובדרום – זלמן דוד לבונטין מרוסיה. שניהם היו שליחיה של אותה התעוררות־פתאום, שעברה באותה שנה בעיירות היהודים באירופה. היה זה אחד מגלי־גאולה שהתעוררו שוב ושוב במאות השנים האחרונות, והפעם נוספו אליהם גם פרעות ביהודי דרום רוסיה, המכונות “סופות בנגב”. והנה בשעה שהזרם הגדול של המהגרים פנה לאמריקה, ארץ הזהב, אמרו בעלי ההתעוררות: “נשוב לארץ־אבותינו ונחדש חיינו שם”. נתאגדו האנשים לאגודות, התווכחו לילות ארוכים, חיברו תקנות והחלטות, אספו כספים ובחרו את המוכשר ביניהם ומינוהו לשליחם שיחפש להם אדמה בארץ־ישראל.

לדוד שוב, השוחט מרומניה, היתה ארץ־ישראל “פרטית” ליד ביתו שבעיירה: פעם בא שד"ר אל העיירה ועמו שומים מארץ־ישראל. ביקש ממנו שוב מן השומים וזרעם בגינתו. עלו יפה וחילקם בין ידידיו: שומים של ארץ־ישראל!

קמה בעיירתו אגודה של חובבי־ציון ובחרו בדוד שוב שייצא לארץ־ישראל ויחפש להם אדמה. בדרכו התעכב דוד שוב בקושטא וניסה להיפגש עם השולטן, כדי לבקש ממנו מאדמות הממשלה בפלשתינה, להתיישבות יהודים. היה אצל החכם־באשי ונועץ בכמה מנכבדי העיר היהודים, ביניהם גם רופא השולטן. אלה אמרו לו כי השער־העליון לא יתן שי של אדמות להתיישבות יהודים ומוטב לקנותן בכסף מלא. הפליג דוד שוב לביירות. שכר מלווה וחמור ויצא דרומה, בדרכי ההרים, אל ארץ־ישראל. הגיע לנהר הקסימיה, הוא גבול ארץ־ישראל לפי כמה מפרשים, נפל אפיים ארצה ונשק את האדמה. הגיע לצפת ביום שלג. לא נתעכב שם הרבה. יצא מיד לכפרי הגליל לחפש אדמה. בדק ובחן ורשם בפנקסו. הגיע גם לגיא־אוני ומצא שם שני אחים יהודים שהתפרנסו מהלקט שלקטו בשדות הפלחים הערבים. סיפרו לו השנים על הישוב שהיה פה וניטש. ראה דוד שוב את האדמה ומצאה חן בעיניו: שלושה מעיינות בה! הודיע באגרת לבני עיירתו: “מצאתי קרקע!” ואחרי חודשיים קיבל תשובה: “קנה!”

זלמן דוד לבונטין היה פקיד בנק מצליח בעיר קרמנצ’וק שברוסיה. בן 26 היה, כאשר הציקתו הרוח להיות אכר בארץ־ישראל. הקים בעירו אגודה של חובבי־ציון, וזו, ביחד עם אגודה של חובבי־ציון מעיר אחרת, מינו אותו שליח ונתנו בידו מכתב:

“אנחנו החתומים מטה, החפצים להתיישב בארץ אבותינו ולייסד שם קולוניה לעבודת האדמה, שולחים מאתנו את הנבחר בחפץ כולנו – זלמן דוד לבונטין”.

הפליג לבונטין בסוף חורף תרמ"ב (1882) לאלכסנדריה ומשם בא ליפו. כינס אסיפות והקים “קומיטעט” (ועד) לתועלת היהודים המבקשים לבוא לארץ־ישראל ולהקים בה ישובים חקלאיים. יצא לסביבות ירושלים וחברון כדי לחפש אדמה טובה. הדרים והגיע עד עזה ועד דיר־אל־בלח, במבוא מדבר סיני, היה בנחל גרר ושם אירחו “נשיא אחד השבטים הבדווים”, ולא מצא לבונטין מקום שיניח את דעתו. חזר ליפו ויצא למסעות בשפלה ובדרום, מאחר שהמישור נראה לו מתאים להתיישבות, “על־יד הבדווים יושבי האוהלים”. נצטרפו אליו עוד מחפשי אדמות ואף־על־פי שלא קנו עדיין חלקות־קרקע, הזדרזו ותיקנו תקנות בעניין בית־התפילה של ישובם, בית־המרחץ ובית־החולים וכיצד ירכשו בהמות ומיטלטלין, וגם החליטו כיצד ינוהל בית־המסחר במקום.

יום אחד הוצעה ללבונטין אדמה בעיון־קארא, בחולות שמדרום ליפו. יצא לבונטין עם שלושה רעים לאותו מקום וישנו על הגבעות אותו לילה. ראו את האוויר כי הוא טוב מאוד והחליטו לקנות את המקום. בארץ־ישראל העותמנית אסורה היתה רכישת אדמה בידי זרים, על כן הפקידו לבונטין ורעיו את דמי הקניה בידי חיים אמזלג, סגן־הקונסול האנגלי ביפו, והוא רכש את האדמה על שמו ונתן לכל אחד מהקונים שטר־מקנה.

באותו חורף ואביב של שנת תרמ"ב, שנת שמיטה, סובבים־הולכים היו בארץ שליחים, מחפשי האדמה לישובים עבריים. מעטים היו, אך נלהבים ועקשנים באמונתם. הארץ היתה ריקה, אבל הזרע ניתן בה.

בתחילת שנת תרמ"ב הגיעו שיירות היהודים הראשונות מתימן.

בימי עזרא, כך מספרים, לא עלו יהודי תימן לארץ־ישראל. הם ישבו מעבר למדבר הגדול, בקצה ארץ ערב, מובדלים מעם הארץ, רחוקים מאחיהם, שומרים בקנאות את דתם, הוזים ורואים בדמיונם הרים של ירושלים והר־הבית. מספרים כי שלטו פעם בארץ תימן, על אחיהם המלך הגיבור יוסף, שומרים מכתבו של הרמב“ם המשבח אותם על קנאותם, דבקים הם בספרים שהגיעו אליהם ממרחקים ובכתבי־היד אשר עמהם, לומדים אותם עוד ועוד, חיים כמו קרואים הם כל רגע לצאת לדרך, לציון: שרים הם את שירי שלום שבזי ושירי גאולה שכתבו משורריהם. קוראים הם בשיר־השירים “אעלה בתמר”, ואומרים: אין בתמר, אלא תרמ”ב, היא שנת הגאולה. גם סופר כי רוטשילד נתמנה מלך היהודים והוא יקנה את ארץ־ישראל. השמועות פשטו כאש. מעגלי חלומות ציון, שנתעוררו אז בעיירות רוסיה ופולין, נולדו גם כאן, באותה שנת תרמ"ב.

הלכו בשיירה, עברו את המדבר, השאירו את מתיהם בצדי הדרכים. הגיעו לנמל, עלו בספינה־של־אש, נסעו בים־של־משה, עברו תלאות רבות וחששו מפני העולם החדש שנתגלה להם בדרכם. ירדו ביפו, עלו מיד לירושלים לחונן את עפרה ונתיישבו בה. הם לא נמנו על שום כולל ולא זכו בשום חלוקה. בא הרעב ופקד אותם. בא החורף ולא היה גג לראשם. נתיישבו כמה מהם במערות שבגיאות בשולי העיר. סובבים־תוהים היו בסימטאות שבין החומות הכבדות. באו לכותל המערבי ובכו על שריד המקדש, ביקשו על הגאולה ולא ראו משיח. יהודי ירושלים חשבו בתחילה, כי מבני עשרת השבטים הם, אולם היו בין הקנאים שבעיר, שחשדו את יהדותם של אלה אם שלימה היא, ובדקו ובחנו אותם. גם התימנים עצמם תהו על יהודי ירושלים, השונים מהם.

לא פסו לבבות טובים מירושלים. ראו בעוניים ונתכנסו כמה בעלי־לב וקראו לעזור ליהודים מתימן. הקימו להם שכונה מחוץ לעיר, בכפר־השילוח. נתכנסו התימנים בפינה זו והמשיכו לשורר את מנגינותיהם ולחלום על ירושלים של מעלה.

ואלה הם עשרת האנשים הראשונים לראשון־לציון, מרוסיה ופולין באו:

זלמן דוד לבונטין, פקיד בנק.

ראובן יודלביץ, בן 20, פקיד בית־מסחר.

צבי לבונטין, בן 50, בעל נכסים.

אהרון פריימן, בן 36, סוחר.

יעקב פריימן, בן 31, סוחר.

פייבל הייסמן, סוחר.

זאב אברמוביץ, בן 40, בעל בית־חרושת לסריגה.

יהודה חנקין, אכר איש קרים.

לוי הכהן איזנבך, בעל עסקים.

יוסף פיינברג, בן 27, כימאי.

בט"ו באב יצאו ששה מהם מיפו לאדמתם. השכימו קום. עברו בשוק ולבונטין הולך בראשם. קנו שני סוסים ועגלה וטענו עליה מיטות, צרכי בית, כלי בישול, פחמים לאש, לחם וירקות. שכרו פרדות וגמלים וטענו עליהם את הקרשים והמחצלאות שמהם יקימו מגורי־ארעי לימים ראשונים. עמדו על המקח עם תגרי יפו ואחרי הצהרים היו מוכנים לצאת למקום. ואז פתחו במריבה של רוח טובה: מי ינהג בעגלה? עד שהכריז יהודה חנקין: “הריני מנדב עשרה רובלים בעד הכבוד לנהוג בפעם ראשונה את הסוסים אל המושבה שלנו!” והכבוד קם לחנקין.

הניף את השוט והעגלה יצאה מיפו ועברה בדרך העפר שבין הבוסתנים, כשהחבורה הולכת לצדה רגלי. הגיעו עד בית־דגון ופנו דרומה אל החולות. לבונטין ומלוה ערבי נשארו עדיין ביפו כדי להשלים את החשבונות עם הסוחרים. כשסיימו את המקח והממכר, עמדה השמש לשקוע. הציע המלווה, כי יישארו בעיר וייצאו למחרת בבוקר. אבל לבונטין לא הסכים שלא להיות בין עולי הלילה הראשון. שכר עגלה ויצאו אל המקום – גבעת חול גבוהה מחברותיה – אשר יעד לפגישה עם החבורה. הגיעו ביו־ערביים ולא ראו איש. חזר בעל־העגלה העירה ולבונטין ומלווהו נשארו על גבעת החול, אחת הגבעות הרבות שבמקום. ירד עליהם לילה חם. תנים יללו מסביב והמלוה הזהיר מפני השודדים העוברים בחולות אלה. ירה לבונטין ברובהו, כדי לחזק את לבו ואת לב המלוה. פרש את אדרתו ושכב על ראש הגבעה כשעיניו טובלות בשמים מלאי הכוכבים. באה רוח קלה מהים והלכה עד הרי יהודה. ראה לבונטין בעיני רוחו את שמשון הגיבור מהלך בחולות אלה.

כוכבים שזרחו בפאת־שמים אחת התחילו לשקוע מנגד, גברו הקולות הזרים מסביב ושוב ירה לבונטין ברובהו. הרהר האיש אם יוכל הוא, איש פקידות ומסחר, להיות אכר על האדמה הזאת? היוכלו חבריו הסוחרים, בניהם של סוחרים, בני־בניהם של סוחרים, להיות אכרים? ביקש להירדם ולא הצליח. הדליק אש במקטרתו. טל הרטיב את החולות. נשען אל כתפו של מלווהו הערבי וסוף־סוף באה שינה לעיניו. בוקר צח עלה על החולות והעיר את לבונטין. עכשיו ראה: בגבעה אשר מנגד היו חבריו, שם עשו את הלילה ולא הרגישו אלה באלה. קרא אליהם וקראו הם אליו. הלך אליהם וצחקו על הפרידה המשונה. השמש עלתה בהרים וחיממה את גופם. פתאום פצחו בזמר ורקעו ברגליהם, אם כדי להתנער מטללי לילה ואם מפני שרצו לצאת במחול. עמדה חבורה של יהודים באותו בוקר על גבעת חול ורקעה ברגליה.

אמרו זה לזה: יש להתחיל בעבודה. העמידו שלושה אוהלים. יצאו למדוד את האדמה ולסמן בה מקום לחפירת באר ולהקמת בתי הציבור. עייפו ונתכנסו לארוחה ראשונה על אדמתם. סביבם היה חול ואילו הם, בעיני רוחם, ראו ישוב גדול, שמעו קולות של אכרים והמולת ילדים היוצאים בשעה זו אל בית־הספר. יצא לבונטין עם מלווהו הערבי אל הכפרים הערבים הסמוכים, כדי להיפגש עם זקניהם ולהודיע להם כי חבורה של יהודים באה להקים כאן כפר. זקני הערבים שמעו את דבריו ונדו בראשיהם בנימוס. לא הבינו מה עומד לקרות שם ואולי הבינו ולא האמינו.

היה זה, כך יירשם בקורות־העתים, היום הראשון למושבת היהודים היחידה אז בארץ.

אכרים מרחובות. צילום מסוף המאה הקודמת – מתוך אלבום המושבות של ישעיהו רפאלוביץ

משהגיע המברק של דוד שוב אל בני אגודתו ברומניה, ובו הוא מודיע כי קנה אדמה, פשטה מיד השמועה ומעיירות קרובות ורחוקות נהרו אנשים אל אותה אגודה וביקשו להיות חברים במושבה החדשה. לא היה מקום במושבה לכל המבקשים וגיבורי היום היו מי שאושרה מועמדותם והם התכוננו לנסוע לארץ־ישראל.

בסוף חודש אב יצאו ברכבת לנמל. כל העיירה שבתה ממלאכה. החנויות ובתי־העסק נסגרו וכל יהודי המקום יצאו ללוות את העולים אל בית־הנתיבות. עברו בדרכי רומניה ובכל מקום ששמע השיירה מגיע לשם, יצאו מאות יהודים אל בית־הנתיבות לברכם בנאומים ארוכים של עסקני ציון נלהבים. והכל מקנאים בנוסעים לארץ־הקודש להיות בה אכרים. בדרך הצטרפו אליהם בני עיירות אחרות שהיו זכאים להתיישב במושבה. הגיעה הרכבת לעיר גאלאץ והוועד המרכזי של חובבי־ציון שכר שלושים מרכבות כדי להעביר את העולים לבית מיוחד שהכינו להם ללינת־הלילה. למחרת, יצאו בחבורה גדולה אל חצר־האניות של חברת לויד. עלו לאניה הם ומשפחותיהם והעלו אחריהם את מיטלטליהם. עסקני־ציון סידרו להם הנחה במחיר הנסיעה. הרימה האניה עוגן והפליגה מהנמל, כשאלפים עומדים על הרציף ומריעים “הידד!” ו“ברוכים הנוסעים!” ואל קונסטנצא, הנמל שבדרך, יצאה טלגרמה:

“נבקשכם, המתינו לאניה עם משתה, נודדים כשלוש מאות נפשות נסעו עתה”

הגיעה האניה לנמל קונסטנצא ונציגי ועדי הציונים קנו בשביל הנוסעים 154 קילוגרם לחם וערכו להם קבלת־פנים נאה. אבל הגשם הפריע במקצת לקבלת־הפנים. אחר־הצהרים נתבהרו השמים והאניה המשיכה בדרכה. ועד הציונים בקונסטנצא, שהרגיש את חשיבות היום, שלח הודעה לעתונים בצאת השיירה הגדולה ביותר מזה שנים לארץ־ישראל, וזו לשון ההודעה:

“18.8.1882. היום בבוקר ירדו 228 עמיגראנטען מבני עמנו ברומעניען אל אנית הלאיד ללכת להתיישב בארץ הקודש לעבודת האדמה. העולים לקחו עמהם כל הכלים והדברים הנחוצים לייסוד קולוניע. הפרידה עשתה רושם גדול מאד. אנשים רבים מאד ליוו את העולים ורגש נשגב וקדוש אין לשער ממלא את לבות העם”.

בין הנוסעים באניה היו גם אמו ואשתו של דוד שוב ושני ילדיו. בצאתו לשליחותו היתה אשתו בחודש התשיעי להריונה. כעבור ארבעה ימים ילדה בת. משקרבה האניה לביירות, מתה הילדה. העולים פחדו כי אם יגלו השלטונות הטורקיים את הגוויה, ישימו אותם בהסגר מפני חשש מגיפה. ביקשו מהאשה לשאת את גוויית הילדה על זרועותיה ברדתה מהאניה, כאילו חיה היא. ואכן, כך ירדה מהאניה. בחומו של אלול נסעו ארבעה ימים בשיירה של פרדות וחמורים מביירות לצפת. עברו את גבול הארץ ובירכו ברכת שהחיינו. מורי־הדרך הערביים שהתחצפו כלפיהם קיבלו מכות מידי הצעירים בחבורה, ותמהו הערבים – הם לא היו רגילים ביהודים שכאלה. בתחנה שבדרך כרעה אחת הנשים וילדה בת. משהגיעו אל גבולות צפת, קיבלו את פניהם כמעט כל בני העיר.

יצאו הגברים לישובם והחלו מקימים את הבתים. אנשי מעשה היו ובאניה הביאו אתם לוחות עץ לבניין. כך קמה גיא־אוני מחדש, ועתה קראו לה ראש־פינה.

בזאמארין אשר על הר הכרמל הוצעו אדמות למכירה והאגודות הציוניות ברומניה הורו לסוכן אניות בביירות, שאתו עמדו בקשרים, כי יקנה אדמה זו. בוקר אחד יצאו לשם כמה משפחות מבני השיירה הראשונה והתיישבו במקום. בתוך כך, התארגנה ברומניה עוד שיירה ובה 156 נפש, שביקשו אף הם להתיישב על אדמות זאמארין.

עליית היהודים עוררה חששות בחצר השולטן ויצא צו לאסור על היהודים את הכניסה לארץ לשם התיישבות. אבל הצווים לא סגרו את כיסי פקידי השולטן המבקשים שלמונים, והבאים לארץ יורדים היו בנמלים, אחרי ששילמו לפקידים את התשלום המתאים.

אבל שיירה כה גדולה קשה היה להכניס לארץ, ואפילו היו מוכנים להרבות בשוחד. הגיעה האניה לחיפה ועגנה במימי המפרץ. לא ניתן לבאים לרדת והפליגה האניה ליפו לנסות את מזלה שם. עגנה בים יפו ושליחים ירדו לחוף, כדי לחפש דרכים להוריד את הבאים, ולא עלה הדבר בידם. הפליגו הבאים לביירות וגם שם לא הצליחו להתיר את ירידת העולים חזיתה האניה מיטלטלת אנה ואנה – נוסעת ליפו ולחיפה ולביירות, והעולים רואים את חוף הארץ מנגד ואינם יכולים לבוא אליו. לסוף הפליגו לאלכסנדריה. ירדו שם ויהודי חכם מצא דרך להערים על הטורקים: אלפי עולי־רגל, פשוטי־עם, היו באים אז שנה־שנה מרוסיה לעלות לקדשיהם בירושלים ולטבול בירדן. אותם ימים עגנה באלכסנדריה אניה ובה 400 צליינים שעשו את דרכם לארץ־ישראל. סודר מה שסודר עם הפקידים והמלחים, הושגו תעודות במקום שהושגו, והעולים היהודים קיבלו כל אחד תעודה עם שם רוסי מובהק ויחד עם הצליינים הפראבוסלבים ירדו ביפו, נסעו בשיירה ארוכה לחיפה ומשם יצאו למקום ישובם החדש אל זאמארין אשר על הר הכרמל.

שומם היה ההר, מלא אבנים ושיחים וקוצים. הכינו את המקום לישוב. אחד העולים סיפר: כל אותו חורף חיפשתי בהר את העץ שהשליח מארץ־ישראל סיפר עליו, כי הוא זב חלב ודבש.

איש לא מצא אותו עץ.

ומה עוד אירע באותה שנת־בראשית – תרמ"ב 1882?

מתיישבי פתח־תקוה שנטשוה ואנשים חדשים שנצטרפו אליהם התכוננו לחדש את ישובו של הכפר.

באודיסה נעשה עסק מוזר: קבלן לצבא הרוסי ושמו ראובן לרר פגש גרמני אשר היתה לו נחלה בארץ־ישראל, אבל נטשה מפני הקדחת שהמיתה את אשתו ושתי בנותיו. סיפר הגרמני ללרר כי נחלתו סמוכה לירושלים. לרר לא בדק הרבה והציע תמורת אותה נחלה את אחוזתו באודיסה. בחורף עלה לארץ והתיישב במקום, שלא היה בירושלים או בסביבתה. הוא הקים שם את “נחלת ראובן”. לימים, נוסף אליו ישוב – הוא נס־ציונה.

וכל אותה שנה המשיכו יהודים בעיירות רוסיה ורומניה ופולין להתארגן באגודות לישוב ארץ־ישראל. מהם שחלומם נתגשם ועלו לארץ, ומהם שנשארו במקומותיהם.

בין השנים 1872 ל־1877 היתה בארץ־ישראל משלחת חוקרים, ששלחה החברה האנגלית לחקירת ארץ־ישראל – “פלסטיין אכספלוריישין פונד” – להכין מפה של הארץ. אותה קבוצה עברה כל עמק, כל הר, כל ישוב וכל חורבה. היתה זו פעם ראשונה שנעשתה מפת הארץ באורח מדעי. לאחר חמש שנות הרפתקאות ועלילות סיימה המשלחת. שבראשה עמדו קציני הצבא קונדר וקיצ’נר, את המדידות וחזרה לאנגליה, שם סיכמה את עבודתה וכעבור כמה שנים יצאו לאור מטעם ה“פלסטיין אכספלוריישין פונד” 26 מפות ש“כיסו” את רוב הארץ, וכמה כרכי־מחקר חשובים.

מה מצאה המשלחת בארץ? מה היתה ארץ־ישראל בתחילת שנות השמונים למאה הי"ט, על סף העליה הראשונה?

לא היה אז לארץ־ישראל שם מיוחד בפי תושביה הערבים, לא היה לה ייחוד לאומי, הארץ היתה מחוז ממחוזות סוריה, חלק מהאימפריה העותמנית, הנשלטת זה 400 שנה על־ידי הטורקים שכבשוה מידי הממלוכים המצרים, שכבשו אותה מידי הצלבנים, שכבשו אותה מידי הערבים, שכבשו אותה מידי הביזנטים־הרומאים.

מיושבת היתה בדלילות, מעובדת בחקלאות פרימיטיבית. היו בה כ־400 עד 500 ישובים. חלק מ־26 מפות קונדר וקיצ’נר ריקות כמעט מיישוב או שאתה מוצא בהן לא יותר מחמישה־שישה כפרים. נכון הדבר בעיקר במפות צפון־הנגב: באזור באר־שבע, למשל, לא היה שום כפר ובאר־שבע עצמה לא היתה עדיין אלא תל־חרבות קטן; במקום המיושב ביותר כיום, החוף שבין תל־אביב־יפו וחיפה, נמצאו כפרים בודדים בלבד.

כ־450 אלף נפש חיו בכפרים, בערים, במאהלי בדווים, מדורי־דורות, או שבאו מאז ימי מוחמד מערב, מעבר־הירדן וממדבר סיני. מהם התיישבו ישיבת קבע ומהם המשיכו בנדודים. בשפלה היו כפרים שהוקמו בשנות השלושים למאה הקודמת על־ידי פלחים שהיגרו ממצרים; במקומות אחרים, ואף בגליל הרחוק, התיישבו שבטים שבאו מצפון־אפריקה; דרוזים באו מהרי התורן, תורכמנים מעיראק, צ’רקסים מרוסיה. הטורקים עודדו את התיישבותם של הצ’רקסים שהיו נאמנים להם במחוזות־הספר כמו בגולן ובגליל. והוא הדין בבוסאנים מאלבניה. משנות החמישים מושכת הארץ אליה בני כתות נוצריות משיחיות. אמריקאים מנסים להתיישב ליד יפו ואחר־כך בירושלים, וגרמנים, “טמפלרים”, מקימים כפרים ושכונות מצליחות ליד הערים הגדולות, ביניהן שרונה, וילהלמה, בית־לחם ושכונות יפות ביפו, ירושלים וחיפה.

הפלחים מוציאים מעט מאד תבואה משדותיהם המעובדים באורח פרימיטיבי, ממטעיהם הדלים, מצאנם ומבעלי־החיים שבחצרותיהם. סיפורים ואגדות על שדים וג’ינים כובשים את דמיונם והם מספרים בהם במסיבותיהם. ירד הלילה והלכו לישון. האיר אור בוקר וקמו לעבודה הקשה, בכליהם הדלים, באדמות שהבצורת מכה אותן לעתים קרובות. רוב אדמותיהם מצמיחות מזרע דל, תבואה, שעורה, שומשומין, דורה, קצת טבק ועצי זית. לפני כמה עשרות שנים גידלו גם כותנה, אבל הכותנה של מצרים טובה יותר ופסק גידולה בארץ. תבואת החורן היתה מיוצאת דרך עכו ותבואת הנגב דרך עזה. סחר הנמלים היה קטן: אניות עגנו בעכו וביפו, שתיהן ערים דלות, מוקפות חומה. בגדולה בערים – ירושלים – היו כ־25,000 תושבים. היהודים היו רוב האוכלוסים בירושלים, היוו חלק ניכר בצפת ובטבריה, וישבו גם בשאר הערים.

הפלחים נצרכו למעט מאד בנוסף על מה שנתנו להם אדמתם, צאנם ובקרם. כמעט ולא היה מסחר בארץ. בני הערים חיו גם מעבודת האדמה. לא היתה כמעט כל תעשיה בארץ, להוציא כמה חצרות שייצרו סבון או שמן זית בשכם וביפו, זכוכית בחברון, אומני עץ־זית בירושלים ובתי אריגה קטנים בעזה ובמגדל־גד.

לאחר גירוש הצלבנים מן הארץ החריבו הממלוכים והטורקים את ישובי המישור, כדי שלא יהיו נוחים לפלישה נוספת של אירופים, ומאז נשארו אזורי החוף שוממים. שודדים ושבטי בדווים שלטו בהם. המים נקוו בהם מאות שנים לביצות גדולות, שדרכי־הארץ עקפו אותן. גם אחרי שגבר הבטחון לא ירדו הכפריים מן ההרים להקים ישובים במישורים ובעמקים – מפני אימת הקדחת, מחלת הביצות, וגם מפני שבמקומות אלה הוצרכו לכרות בארות עמוקות להשגת המים – ולא היו בידיהם כלים לכריית בארות כאלו. על־כן, משבאו היהודים וביקשו קרקעות לישוביהם, מכרו להם התושבים ברצון את אדמות המישור והעמקים, שאין בהן מי מעיינות, והן מפולשות לפושטים.

תושבי הארץ השתייכו על חמולות, כפרים, שבטים ונחלקו ל“לקייסים” ו“ימנים”. לא היתה שכבת משכילים בערים. מעטים מאד מתושבי הארץ התעניינו בניצני התנועה האיסלמית או העותמנית־האיסלמית שהחלה אז. לא היו סופרים, מחברים, מנהיגים מוכרים; המיסיונרים הקימו בית־דפוס ערבי, בתי־חולים, בתי־ספר, מרפאות ומוסדות־סעד.

ארץ־ישראל החלה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר בתודעת מדינות אירופה. עקב ריב על מפתחות כנסיית המולד בבית־לחם, פרצה מלחמת קרים. במחצית השניה של המאה גבר לחץ המעצמות האירופיות על טורקיה והארץ נפתחה במידה גדולה יותר לפעילות זרה. קונסולים התיישבו בירושלים והתאמצו להגביר את השפעתם אם על־ידי אחיזה במקומות קדושים או על־ידי שליטתם בנתינים רבים ככל האפשר. לפי חוקי הקאפיטולציות, שהשיגו מעצמות אירופה מהטורקים, היתה לקונסולים בארץ־ישראל שליטה מוחלטת על נתיניהם ועל רכושם. בדרך זו גברה השפעתם בארץ והם היו מוכנים להכניס תחת כנפיהם תושבים רבים ככל האפשר, ואפילו לא ראו מעודם את אנגליה, אוסטריה, רוסיה או ארצות־הברית. היתה זו הגנה טובה ליהודים ורובם – העולים בני העדה האשכנזית, בעיקר – שמרו על נתינותם הקודמת, או רכשו נתינות “טובה” – אנגלית, למשל. הארץ החלה להראות סימני התקדמות: נסללה הדרך לירושלים, החלו להגיע אניות־קיטור, רב מספר התיירים והמבקרים, גדל כוחו של השלטון המרכזי והבטחון גבר. עובדה זו אף היא עודדה את העליה היהודית. מעצמות אירופה חיזקו את השפעותיהן על־ידי המיסיונים השונים, ששימשו את מלכות־השמים אבל גם את מלכות־הארץ.

נוסעים וחוקרים נוצרים הרבו באותה מאה לבקר בארץ, כדי לתור אחר עקבות הברית החדשה והישנה, החל המחקר המדעי של ארץ־ישראל ונערכו חפירות ארכיאולוגיות ראשונות. כאשר היו הנוסעים והחוקרים שואלים את הפלחים לשמות מקומותיהם ולשמות תלי החרבות, היה מתברר להם, כי רבים מהישובים והשרידים נושאים עדיין את השמות העבריים הקדומים כמו שהם, או בשינויים קטנים.

תמה שנת תרמ"ב.

ובחורף של שנת תרמ"ג עברו מחרשות עבריות ראשונות באדמות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, וכפי המסופר, בירכו החורשים בשם ובמלכות – ובכו.

לא עברו שבועיים מעלייתם של המייסדים על אדמת ראשון־לציון וכבר עמדה לפיהם בעייה: לא היו בידם אמצעים לסיים את חפירת באר המים והתקנתה. דנו בעניין והחליטו לשגר שליח כדי לחפש נדיבים בחוץ־לארץ, שיעזרו בחפירת הבאר ויכסו גם הוצאות ציבוריות שונות.

פנו המייסדים אל חברם יוסף פיינברג, שהיה איש משכיל – למד באוניברסיטה וידע שפות אירופיות – וביקשוהו כי ייצא בשליחותם, כדי למצוא יהודים שלבם פתוח לעניין ישוב ארץ־ישראל.

יוסף פיינברג היה אז כבן 27, נולד בעיירה אוקראינית להורים אמידים, למד כימיה בגרמניה ובשווייץ, חזר לרוסיה ועבד בבית־חרושת לסוכר בקיאב. לאחר פרעות 1881 הצטרף לחובבי־ציון, התייצב לפני מנהיג החובבים משה לייב ליליינבלום וזה נתן לו מכתב־המלצה לזלמן דוד לבונטין, שנשלח לארץ על־ידי קבוצות חובבי־ציון לקנות להם אדמה. הגיע פיינברג לארץ, נפגש עם לבונטין, נתן בידו את מכתב־ההמלצה והשניים נתידדו. צירף אותו לבונטין לוועד שהוקם בארץ, כדי לקנות אדמות ליהודים – “יסוד־המעלה” שמו – ולקחו למסע בן שמונה ימים בדרום ובנגב, כדי לחפש אחר אדמה מתאימה. השניים הגיעו לאשדוד ולנו אצל ארמני, בעל הטחנה של העיר. למחרת המשיכו לעזה. הם נפגשו עם נציג של אגודה מיסיונרית אנגלית, יהודי מומר ושמו שפירא, שהיה בעל בית־מרקחת במקום. המיסיונר שמח לעזור לשני היהודים, הבטיח להביאם בקשר עם שייך בדווי שרצה למכור מאדמותיו, והסביר להם מדוע הוא עוזר להם: “משה שנתגדל בבית פרעה שכח בודאי את כור מחצבתו ולא התעניין במצב עמו; ואולם בראותו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – התעוררה בו התעניינותו בעמו”.

השניים הדרימו כדי חמש שעות מעזה ונפגשו עם השייך ששמו איברהים והוא הראה להם בסביבה קרקעות העומדות למכירה. חזרו ליפו ויצאו לסביבות השפלה וירושלים כדי לחפש גם שם אחר אדמה. לבונטין ופיינברג אף הפליגו לאלכסנדריה שבמצרים והצליחו לשכנע כמה עשירים יהודים לעזור למושבה החדשה אשר הם עומדים להקים בארץ־ישראל. אולם באותה עת השתלטו האנגלים על מצרים, ונמנעה עזרת יהודי אלכסנדריה. לבונטין ופיינברג חזרו ליפו. פיינברג יצא לרוסיה כדי להעלות את משפחתו ולבונטין המשיך בחיפושי קרקעות. הוא יצא שוב לנגב. לבונטין רצה מאד לקנות את האדמה מדרום לעזה – אדמת מישור טובה לחיטה, זה חבל הבשור בימינו. כמעט קמה שם המושבה הראשונה אלא שסרסורי־קרקע יהודים כבר פעלו אז וקילקלו את הקניה: הם שכנעו את המתיישבים האחרים, כי המקום גרוע והציעו להם דעותיהם משלהם.

לאחר כחודשיים חזר פיינברג לארץ עם אשתו ברתה, שני ילדיו ושני אחיו: ישראל ובוריס. הצטרפו אליהם אנשים אחרים ושוב החלו לחפש אדמה, עד שהסכימו על עיון־קארא, היא ראשון־לציון לעתיד.

עלה יוסף פיינברג על הקרקע עם ראשוני המתיישבים. אלה התגוררו באהל, החלו בבנין הבתים ופיינברג נתבקש לצאת לחוץ־לארץ לחפש נדיבים. סירב בתחילה. אמר להם: “רק עכשיו התיישבתי על האדמה וכבר לצאת לחוץ־לארץ?” התערבה אשתו ואמרה לבעלה: “איני היחידה הסובלת על אדמת ראשון־לציון. גורל כל חברינו יהיה גם מנת־חלקנו. סע! אפשר שיעלה בידך להציל את המושבה”. ארז פיינברג צרורו ויצא ליפו, ומשם, בסוף אב תרמ"ב, הפליג באניה לאירופה. כך החלה לפעול המגבית המאוחדת הראשונה, שבועיים אחר הקמת הישוב הראשון. ברתה פיינברג היתה אז כבת 25. כותבי הזכרונות מתארים אותה כאשה מלאת חיים וחן, מיטיבה לזמר ולנגן פסנתר. אחרי צאת פיינברג למסעו חלו שני ילדיהם בקדחת. מספר כותב הזכרונות, כי בני המושבה היו שומעים את קולה של ברתה מזמרת לילה־לילה לילדיה שיר שחובר ברוסית לכבוד המושבה על־ידי אחד המתיישבים:

התעורר בן־יקיר, הילדים כבר ערים

ושומעים הם סיפור ספוג גאון

איך אבות על סלעים, חול מדבר והרים

יסדו את ראשון לציון.

יוסף פיינברג עבר בארצות אירופה – אוסטריה, גרמניה וצרפת, התקבל אצל יהודים חשובים וסיפר להם על הישוב היהודי החקלאי החדש. הוא זכה לאהדה ולמכתבי המלצה. אחד ממכתבי־ההמלצה היה של פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג אשר בגרמניה, הרמן שפירא, שפיינברג למד אצלו בהיותו סטודנט. כתב שפירא לרב הראשי של פאריס צדוק כהן, כי “יודע אנוכי את האיש פיינברג, כל מה שיאמר – אמת ויציב”. לימים, נעשה הפרופסור הרמן שפירא מנהיג חשוב בתנועה הציונית והוא האיש אשר יציע הקמת קרן מיוחדת – “קרן־קיימת” – לרכישת קרקע בארץ־ישראל.

פיינברג הגיע לפאריס וביקש להתקבל על־ידי הוועד המרכזי של חברת כל־ישראל־חברים, אליאנס, חברת הצדקה שהקימו יהודי צרפת לעזרת אחיהם הנרדפים. כתב להם פיינברג:

“החתום מטה, ציר קהילת ראשון־לציון בארץ־ישראל, מרשה לעצמו למסור את הבקשה הזאת להוועד הנכבד, בנוגע לאישור מתן סיוע לקהילה הנ”ל.

"קהילת ראשון־לציון מונה 22 משפחות. חברי הקהילה כבר הביאו קרבנות גדולים בשביל ייסוד מושבה חקלאית. האדמה שנקנתה נמצאת במרחק של שעה ו־20 דקות מעיר החוף יפו וגובלת כמעט בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. השטח של הקרקע הוא בן 3340 דונם ועולה 45,000 פראנק וסולק במזומנים על־ידי חברי הקהילה.

"הבתים הולכים ונבנים עכשיו, הבאר נחפרה בידי המתיישבים עצמם. בין 22 המשפחות ישנן שש משפחות שחסרות אמצעים להסתדר. אלה קיבלו מאת חברי הקהילה קרקע חינם או בתשלומים נוחים. לקהילה עצמה חסרים האמצעים הנחוצים כל־כך בארץ־ישראל, והם: מים ומכונות שאיבה להעלותם לגובה הקרקע וכן לקנות מכונות חדישות לעבודת האדמה.

"החתום מטה משתעשע בתקוה שהוועד הנכבד של חברת כל ישראל חברים ימציא למוכשרי העבודה ולבעלי הרצון הטוב שבגלל רדיפות גורשו ממולדתם, את האפשרויות להכשיר את האדמה ולבנותה.

"אנו מוכנים לשלם חזרה את הכספים אשר נקבל לזמני פרעון ארוכים. אנחנו הוגים תקוה שלא נהיה נאלצים לפנות להוועד הנוצרי בלונדון מפני שהם שואפים למטרות של המיסיון וחברי המושבה מוכנים לשאת ולסבול הכל לבלתי חלל את שם היהדות.

"נשען על יפוי הכח שנמסר לי, הרצוף לזה, אני מרשה לעצמי להציע: להעביר את הקרקע על השם שתבחר בו חברת כל ישראל חברים וללכת יד ביד עם בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל ואז יוכלו גם ילדינו ליהנות מן החינוך הניתן במוסד זה וכולנו נהנה מחסות חברת כל ישראל חברים.

“אני פונה בבקשתי לחברת כל ישראל חברים שתתן לי אפשרות לבאר בעצמי ולפתח לפניה את העניין ולהגן עליו – ציר ועדת ראשון־לציון, יוסף פיינברג”.

נראה שהאגרת נכתבה בעזרת מישהו מפאריס. יש בה הרבה רמזים, שעשויים היו, לדעת הכותב, להטות את ועד חברת כל־ישראל־חברים להיענות בתשובה חיובית: פיינברג מעיר כי המושבה קרובה למקוה־ישראל, השייכת לחברת כל־ישראל־חברים ואפשר לקשור את שני היישובים. הוא מזכיר לחברת הסעד, כי המתיישבים גורשו מרוסיה בתוקף פרעות וחברת כל־ישראל־חברים הרי תמכה כמגורשים. הוא אף מרמז לאפשרות של פניה למיסיון, כדי להניע את לבם של יהודים טובים אלה.

לבם של אנשי כל־ישראל־חברים נפתח לשליח והם החליטו להקציב שליש מהכסף שביקש – עשרת אלפים פראנק. בינתיים, החליטו רבה של פאריס, צדוק הכהן ומיכאל ארלינז’ר, עסקן יהודי בעל לב חם, סוחר וממונה על ענייני צדקה בבית־רוטשילד, להציג את השליח לפני אחד מבני רוטשילד, שלאחרונה החל להתעניין בענייני יהודים – הלא הוא אדמונד, הצעיר בבני “רוטשילד הפריסאי”, ג’יימס־יעקב.

הובא פיינברג לארמונם המהודר של הרוטשילדים וזה מול זה נתייצבו היהודי העשיר בן השלושים־ושבע, שעסקיו ועסקי משפחתו פרושים על כל אירופה ובידיו עוצמה כלכלית אדירה, והמתיישב בן העשרים ושבע, המבקש לבנות עם רעיו בית בארץ־ישראל. אדמונד רוטשילד נענה. הוא הודיע, כי יקציב 30,000 פראנק להשלמת הבאר, יבנה בתים לשש המשפחות העניות שהצטרפו למושבה ויעמיד גם גנן־אגרנום לעזרת המתיישבים. ב־18 באוקטובר 1882, ה' בחשון תרמ"ג, טילגרף פיינברג לראשון־לציון: “הירש נבחר על־ידי אישיות אחת למשגיח ולגזבר על ראשון־לציון. הריני מברככם על הבשורה הטובה. ברכו את הירש. יוסף פיינברג”. הירש היה מנהל מקוה־ישראל.

פיינברג מיהר לחזור לארץ־ישראל. ראשון־לציון נשמה לרווחה. פיינברג המשיך בפעילותו הציבורית, הוא נבחר להיות סגן יו“ר ועד הכפר. בראש הוועד עמד לבונטין. פיינברג, יחד עם הירש, נפגש עם בני ביל”ו שהתגוררו ועבדו במקוה־ישראל, והציע להם, בשם הברון, להתיישב בראשון־לציון. אנשי ביל"ו חלמו על יישוב משלהם, אבל לא היו בידיהם אמצעים להגשים חלום זה; בינתיים נתקיימו בדוחק כפועלים שכירים. הם נענו להצעה ובאו לראשון־לציון. לבונטין ופיינברג עמלו בשבילם והקימו להם צריף ארעי למגורים, עד אשר ייבנו בתיהם.

אולם לא כל בני ראשון־לציון ראו בעין יפה התיישבות זו של הבילויים בתוכם. חוששים היו, כי אלה יאכלו מחלקם במתנות הברון. הם הסיתו את שש המשפחות העניות שנצטרפו למתיישבים הראשונים, ואלה טענו, כי כספו של הברון נועד רק לבניית בתיהם. וכך, עם הקמת המושבה הראשונה, קמה גם המחלוקת הראשונה. המהומה היתה רבה ובני הכפר טענו קשות נגד לבונטין, שהתפטר מראש הוועד. לאחר זמן לא־רב, עזב לבונטין את המושבה, בין השאר גם מפני סיבות משפחתיות וחזר לרוסיה. הוא שב לארץ־ישראל כעבור עשרים שנה כמנהל הבנק של ההסתדרות הציונית – בנק אפ"ק, קודמו של בנק לאומי לישראל.

פיינברג, שעמד לצדו של לבונטין, התפטר אף הוא, אך נבחר לועד החדש – הרי הוא האיש שהביא את הברון ואי־אפשר עדיין בלעדיו. הוא נבחר ליו"ר ועד זה, שלא פעל זמן רב.

הברון העביר לראשון־לציון 10,000 פראנק ראשונים, כפי המובטח, דרך בנק ואלירו בירושלים. אחר־כך העביר את יתרת הכסף. משתמו 30,000 הפראנק המובטחים – לא נסגר המקור. הברון נעשה התומך העיקרי של היישוב החדש בארץ־ישראל. לראשון־לציון הגיע הגנן אשר נשלח מטעם הברון להדריך את האכרים – ושמו דיגור. הוא לא היה יהודי ונראה כי לא הבין היטב מה מישאלת הברון. הוא הנהיג את חלוקת התמיכה הקבועה מדי חודש לכל מתיישב ונהג בכפר ביד חזקה.

מצבו של פיינברג היה קשה בעת הראשונה. בני המושבה לא החזירו לו את כל הוצאות הנסיעה לאירופה ולא היה לו כסף לקניית בית. כתב הברון להירש: “הנני מרשה לך ברצון, לפי בקשתך, למסור לפיינברג את אחד הבתים הנבנים בשביל הזקוקים ולשלם לו בחזרה את אשר המושבה עוד חייבת לו על הוצאות הנסיעות לאירופה”.

פיינברג הקים משק חלב. ברתה אשתו סייעה בידיו והיתה עובדת ברפת ובמחלבה ומתעסקת בעשיית החמאה והגבינה. מצבם שופר כנראה בהרבה ופיינברג, שזכר את אהבת אשתו למוסיקה – קנה לה פסנתר. ביתו בן שתי הקומות היה מרכז לצעירי המושבה. לשם היו באים לשוחח בענייני היום אגב שתיית תה, לשם באו לזמר ולהתווכח. שם גם הוצא לאור עתון בהקטוגרף. רוח טובה שררה תמיד בבית וברתה רבת־החן היתה פורטת על הפסנתר בפגישות הרעים. נוטע שעבר בארץ באותם ימים תיאר לאחר שנים את הבית:

“בערב היום ביקרנו אצל בית המייסד יוסף פיינברג, בית בן שתי קומות. בקומה העליונה אולם מרווח, מרוהט בטוב־טעם, גם פסנתר היה בבית וכלים נאים. בכל ניכרו חיי אמידים. בעלת־הבית, ברתה, חוט של חן משוך עליה והבעל היה איש יפה־פנים, דומה במקצת להרצל, אבריו חטובים, עיניו עיני קטיפה מלבבות, זקנו עגול, שחור. היא מלאת עדנה ורוך, עיניה שחורות, מקסימות, פניה מצוירים קווים ישרים, מביעים תום וטוב־לב, מיטיבה נגן בפסנתר ומחוננת בקול ערב להפליא. הוא התמסר בייחוד לגידול פרות ועופות וזכה לכינוי ‘יוסילי החלבן’. ביתם היה בית־ועד למשכילי המושבה. כל היום היו שניהם עסוקים ברפת ובלול ובערב מבלים בקריאה, נגינה ושירה ובדיחות־רעים”.

אותם ימים התחולל ה“מרד” הראשון בפקידות הברון, ובראש המתמרדים עמד ישראל בלקינד, איש ביל"ו. הוא כתב מכתב־תלונה חריף נגד הירש ודיגור. הברון לא ראה בעין יפה תלונות על שליחיו. פיינברג עמד כנראה באותו מרד לצד הפקידות. הוא כותב ללבונטין שעבד בבנק ברוסיה: “יודע אנוכי, כי האדון הירש ידרוש בכל לבבו טובת הקולוניסטים ולו לעצתי שמעו אחינו בני המושב ולא רבו עמו ועם הגנן דיגור, על דרשם סדר ומשטר נכון; לו ידע איך להתהלך עמהם, לבלתי כתוב עליהם מרורות לפאריז ולו ידעו איך לשמור המקור הנאמן הזה – כי אז היינו מאושרים ולא באו עלינו כל פגע וכל תלאה, אבל מה אעשה, ועצתי סיכלו אחי ומפשעיהם מוכה גם אנוכי וטפי התלויים בי”.

המרד “דוכא”. בלקינד עזב את המושבה. הברון החליף את דיגור בפקיד חדש – יהושע אוסוביצקי, איש חובבי־ציון, שבא מרוסיה. מספר פיינברג ללבונטין: “האדון אוסוביצקי שהלך מאתנו בחודש טבת פאריזה, שב אלינו קודם חג הפסח בשליחות הנדיב, כידוע לך, כמשגיח על ראשון־לציון ועקרון. מצב המושב הוטב מאד. בני המדון הלכו והנשארים עובדים אדמתם וישבעו לחם. יד הנדיב פתוחה להעניק להם די מחסורם. המושב אשר טיפחת וריווית בדמי עלומיך יפרח וישגה ברצות ה' דרכו. המריבה שהיתה בקיץ שעבר השאירה עוד רושמה על מצבי במושב והנני במצב רע מאד”.

אוסוביצקי, חובב־ציון בן ה־24, היה בנו של רב, בעל השכלה תורנית וכללית ויודע כמה שפות. כשבא לרוסיה קרל נטר, איש חברת כל־ישראל־חברים, לאחר פרעות 1881, כדי לעזור לנרדפים, שימש לו אוסוביצקי מתורגמן. אחר־כך נתמנה מלווה לעשרים־ושמונה מילדי הפליטים ששלח ללמוד במקוה־ישראל. שם “גילה” אותו הירש, הוא יצא לפאריס ואושר על־ידי הברון כפקיד המושבה ראשון־לציון. דומה היה שהנה נמצא פתרון לבעיית הנהלת המושבה. אוסוביצקי נתקבל בסבר פנים יפות על־ידי המתיישבים שרבים מהם היו ידידיו. הוא הביא מתיישבים חדשים למושבה, קנה לאכרים אדמה נוספת, החל בנטיעת כרמים, קירב משכילים והסתדר יפה בעצמו – אביו נתמנה רב ומלמד במקום.

אולם משטר הפקידות עצמו והממונים אנוסים היו להביא לידי מחלוקת ומלחמה: מצד אחד, עמדו מתיישבים, חלקם משכילים שהחליפו בהכרה את משלח־ידם הקודם בעבודת אדמה, חלקם חניכי תנועת המהפכה ברוסיה הדוגלת בשוויון, ומצד שני עומד פקיד, ממונה מטעם האיש המקיים בהונו את המושבה. אלה אינם יכולים להשלים עם ביטויי שררה ואילו הפקיד מתחיל ליהנות מהכוח שבידיו. שוב החלו להתלונן בראשון על הפקידות ועל אוסוביצקי, המתהלך בגאוה, מטיל קנסות ומקרב אליו חנפנים ומלשינים. הפעם נמצא פיינברג בין ראשי המורדים. קמה במושבה אגודה שאמנם נתקראה “רודפי שלום”, אולם מטרתה היתה להילחם באוסוביצקי, וסיסמתה: “אחד בעד הכל והכל בעד אחד”. ואילו אוסוביצקי ארגן כנגדה סיעה מאנשיו ושמה “אגודת רעים”.

באותם ימים, בשנת 1886, הגיע לראשון־לציון אותו נודד מוזר של העליה הראשונה והשניה – מיכל הלפרין, יורש עשיר שנטש את ביתו ורכושו, עלה לארץ־ישראל והיה לפועל. הוא הצטרף ללוחמים באוסוביצקי. אוסוביצקי ציווה לגרשו מהכפר. התושבים התקוממו ואוסוביצקי שלח בחשאי שליח ליפו, כדי להזעיק חיילים טורקים, מאחר שבמושב פרץ “קשר” – כך הודיע לרשות. משנודע הדבר, היתה המושבה כמרקחה: כיצד זה העז אוסוביצקי ועירב בעניין פנימי של הכפר חיילים טורקים? המתיישבים יצאו לרחוב. החיילים ניצבו מול המתיישבים. במרכבת המפקד נמצאו צרורות חבלים שנועדו לקשור את “המורדים”. נתן הקצין פקודה לטעון את הרובים. עלול היה להתרחש אסון. אך באותו רגע, כך מסופר, הגיע הירש שהוזעק ממקוה־ישראל, וציווה להוציא מיד את החיילים מהמושבה.

היה זה יום שישי. הירש ואוסוביצקי הסתלקו מהמושבה. אותה שבת הרגישו הראשונים את עצמם כמדינה שהכריזה מרד. במוצאי־שבת התכנסו בבית־הכנסת ונשבעו חגיגית כי לעולם לא יניחו לאוסוביצקי לחזור למושבה. פיינברג היה מראשי המדברים. מצב מלחמה הוכרז בין המושבה והפקידות. הברון הורה להפסיק את התמיכה באכרים. ציונים מכל העולם תבעו מראשון־לציון להיכנע, שאם לא כן, עלול רוטשילד להפסיק את התמיכה בישוב הארצישראלי בכלל, ואילו היהודים בעולם כולו, לא יוכלו בינתיים לבוא במקום רוטשילד. אוסוביצקי אמנם פנה לטורקים, אולם המורדים פנו לרוסים וביקשו את עזרת הציר הרוסי ביפו, שכן היו נתינים רוסיים.

בנקאי מברלין, זיגמונד זימל, שביקר אז בארץ, נתבקש על־ידי רוטשילד לחקור מה קרה בראשון. הוא הגיע עם הירש למושבה. משנודע הדבר, באו לראשון־לציון תושבי שאר המושבות ובראשם אנשי פתח־תקוה, שביקשו גם הם להיכנס תחת חסות הברון וכולם יצאו נגד אנשי ראשון־לציון. הירש עמד על עגלתו והשמיע דברי־איום.

אנשי ראשון־לציון סירבו להיכנע. פיינברג נאם, ברתה הלהיבה. בביתם התנהלו אסיפות סוערות. רוח של ימים גדולים שררה בכפר הדרוך למלחמה. הוחלט לשלוח שני שליחים לפאריס כדי לספר לברון במישרין את השתלשלות העניינים. יצאו השנים לדרך, אולם לא מצאו את הברון בפאריס – הוא יצא עם הפמליה שלו לארץ־ישראל לביקורו הראשון. הדבר היה בשנת 1887.

בוא הברון ומלוויו לארץ־ישראל נשמר בסוד, וכדי לא לעורר תשומת־לב, עמדו הברון ופמלייתו להגיע בחצות לילה לראשון־לציון. אולם הסוד נודע וכל תושבי המושבה ציפו לשיירה לאורך הדרך.

כותב הקורות, המספר על אותו לילה ועל מסע כרכרת הברון ברחוב המושבה, אומר, כי שום אדם שהיה נוכח במעמד זה לא ישכח אותו רגע. גלגלי הכרכרה שעטו בדרך השקטה והעומדים הסירו את כובעיהם והשתחוו בדומיה. גם הברון הסיר את כובעו. הכרכרה הגיעה לבית־הפקידות, הברון ירד ממנה, פנה לאכרים שסובבו אותו ואמר: “עכשיו הזמן לישון, מחר נתראה”. אבל איש לא הלך לביתו. האנשים עמדו בדומיה בחוץ והברון לא ישן אף הוא, סובב כל הלילה בחדרו שבקומה השניה של בית הפקידות וצפה על העומדים ברחוב.

בבוקר נקראו אנשי המושבה לאספה. בעלי־בריתו של אוסוביצקי לבשו מכנסים לבנים ומעילים כחולים, והמורדים – בגדים שחורים. הברון התכעס ופנה בדברים לפיינברג. וזה היה דו־השיח ביניהם, לפי אחת האגדות:

אמר הברון: “אתה הכנסת אותי לתוך עסק ביש זה וכאיש משכיל היה עליך לשמור, כי לא תגיע המריבה למדרגה כזו. מכור את נחלתך וצא מכאן!”

ופיינברג ענה: “אדוני הברון, לכך לא יספיקו המיליונים שלך!”

“אם כן חשוב אתה בעיני כמת!” – פסק הברון.

והאגדה מוסיפה, כי פיינברג הלך לביתו וכתב לברון: “חשבתי עצמי למת, כדבריך, ובאתי אל עולם האמת, ולא נתנו לי להיכנס, מפני שאמרו כי חי אני. טענתי לפני בית־דין של מעלה, כי הברון רוטשילד פסק שאני מת, ואמרו, כי אף רוטשילד לא יוכל להחליט מי חי ומי מת”.

הברון יצא להפיג את כעסו בסיור בין הכרמים, ואחר־כך רכב לביקור בעקרון. אותה שעה “התלבשו” נשות ראשון־לציון על הברונית אדלאידה וכפי שמסופר, הצליחו לרכך את לבה. כשחזר הברון, נהנה מהישגי עקרון ומתושביה, ביקש לקחת עימו את הברונית לשם, כדי שתראה אכרים ממושמעים ומצליחים. הברונית ניצלה את מצב־רוחו הטוב ובדרך ביקשה למען אכרי ראשון־לציון. רוטשילד היה מוכן לסלוח לראשונים אבל תבע כי פיינברג, ראש המרד, יעזוב את המושבה, ואם לא כן, יחזיר לו תוך ארבעה חודשים, את 12 אלף הפראנקים שהוציא עליו ועל משקו.

לתושבי ראשון־לציון נודע על הצלחת הברונית, ומשחזרו הרוטשילדים מעקרון ערכו להם קבלת־פנים עליזה. הזקנים יצאו עם ספרי־תורה, הצעירים נופפו באבוקות והילדים הגישו לזוג פרחים. כל הלילה חגגה המושבה. בבוקר, משבאו הראשונים להמשיך ולחגוג לפני מקום מושבו של הברון, נתברר להם, כי הסתלק בחשאי מהמושבה. הברון החליט אז למנוע מראשון־לציון מתנה שהיתה שמורה בשבילם: הוא אמר לקרוא את המושבה על שם אמו שמתה שנה לפני־כן, אולם כיוון שמרדו בו, זיכה את עקרון הטובה בשי זה, ומאז ועד היום שמה הרשמי של עקרון הוא, מזכרת־בתיה.

הוראתו של הברון היתה חמורה: על פיינברג לעזוב את המושבה. פיינברג סירב. ראשי חובבי־ציון ברוסיה, ליליינבלום והד"ר פינסקר, שלחו לפיינברג אגרות וביקשו ממנו לצאת את המושבה, שמא יכעיס את הברון וזה ימשוך את ידו מהתמיכה ביישוב החדש ואבוי אז ליישוב. גם ברתה השפיעה. פיינברג מכר חלק מנחלתו לפקידות וחלק אחר לאיש פרטי, והוא ומשפחתו נטשו את ראשון־לציון, שהוא היה בין מייסדיה, ואשר לעזרתה הביא את הברון.

מכל־מקום, הברון העביר גם את אוסוביצקי מראשון־לציון ומינה אותו פקיד בגליל העליון ושם הצליח בעבודתו. לראשון־לציון נשלח פקיד נוקשה. התושבים התחייבו לחתום על התחייבות משפילה: הם שכירי־יום אצל הברון. אסור להם להלין אורח בביתם ללא רשות הפקיד. אסור להם להעסיק פועלים ללא רשותו. שלוש משפחות שלא אבו לחתום על ההתחייבות, עזבו את המושבה. ביניהם היה אחיו של יוסף, ישראל־לוליק פיינברג, שהתפרסם באומץ־לבו. לוליק פיינברג התיישב בגדרה ואחר־כך היה בין מיסדי חדרה. האח השלישי, בוריס, חזר לרוסיה. בשעותיו הקשות פנה פיינברג לידידו אשר חזר לרוסיה, לבונטין, וכתב לו: “מר לי, כה מר לי, שאין ביכולתי לחשוב”. ופעם אחרת: “האם אתה יודע את המעשה אשר עשית בשלחך לי את ההמחאה? אתה הצלת את המשפחה מחרפת רעב, החובות רבים ובבית אין פרוסת לחם. נלאיתי נדוד. דומני כי אצטרך לעזוב את ראשון־לציון. מבקשים קרבן ועלי נפל הגורל”.

פיינברג התיישב בלוד, יהודי יחיד במקום. נכנם לשותפות בבית־בד אך העסק לא עלה יפה. פיינברג שקע בחובות ואחד הנושים, ערבי־נוצרי, עיקל את בית־הבד בעבור החובות.

פיינברג ניסה ידו בעגלונות וגם במלאכה זו לא הצליח. מצבו היה קשה והוא שלח לזמן־מה את משפחתו לרוסיה. ב־1890 נסע אף הוא לרוסיה. הוא ניסה לעניין את חובבי־ציון שם בהקמת מפעלי תעשיה בארץ־ישראל, ושוב לא הצליח. חזר לארץ עם משפחתו ופתח בית־מרקחת ביפו.

פיינברג היה בין עסקני הקהילה היהודית ביפו, חבר בוועדים ציבוריים שונים ובבית־המרקחת שלו התכנסו בעלי־הבתים של יפו, כדי לדון בעניני המקום וחיבת־ציון. בית־המרקחת היה גם מרכז לאנשי המושבות בבואם לעיר הגדולה. ראשון־לציון עצמה שיגשגה תחת יד הפקידות, אבל איש לא מרד עוד.

בשנת 1902 חלה פיינברג בריאותיו. הרופאים יעצו לו לצאת ליריחו החמה להבראה. פיינברג שכר חדר בבית של ערבי. בוקר אחד נכנס בעל־הבית הערבי לחדר, שאיש לא יצא ממנו במשך כמה ימים, ומצא את פיינברג מת. הוא הודיע על כך לקהילה היהודית בירושלים. אנשי חברה־קדישא העלו את הנפטר לירושלים וקברוהו בהר־הזיתים. בן ארבעים־ושבע היה במותו. ברתה חיתה עוד שלושים־ושלוש שנים ונקברה בהר הזיתים ליד קברו של יוסף פיינברג. 

דוב דוד פלמן היה גביר בעיירה מזריטש בפולין, בעל שתי בורסקאות, השולח סחורה עד לייפציג הרחוקה. כמו במקומות אחרים, קמה גם במזריטש אגודה של חובבי־ציון, עשרים־וארבעה חברים בה, והם שלחו שליח כדי לחפש אדמה לישוב בארץ־ישראל. אף־על־פי שהיה דוב דוד פלמן גביר, משך גם אותו ענין חיבת־ציון ובצאת השליח לחפש אחר אדמה לאנשי העיירה, נתלווה אליו פלמן על חשבונו. השליח יצא עם סרסורי־הקרקעות של אז (הם ליוו את הציונות מראשיתה…) לחפש אדמות בארץ. דוב דוד פלמן, שהיה איש מעשי, סבב מיד בשוק הסוחרים של יפו ולאחר זמן קצר מצא אדמה שמצאה חן בעיניו: מהלך שעתיים מיפו, מעבר לחולות, שכן כפר ערבי ושמו סומיל. בקצהו הדרומי של אותו כפר הוצעו לפלמן 40 דונם אדמה, בית ובאר. בדק דוב דוד את המקום וקנה אותו ב־7000 רובל. משנעשתה הקניה, חזר לעיירתו, כדי להביא את משפחתו. (בינתיים קנה גם שליח העיירה אדמה ליד החולה בגליל, ועליה הקימו בני מזריטש את יסוד־המעלה).

כעבור חודשים אחדים, בראשית 1884, חזר דוב דוד ליפו עם רעייתו שרה־איטה, ארבעת בניו ושלוש בנותיו. בכורו מאשתו הראשונה, בן 17, והתינוקת בת שנה. נלוו אליו אמו, שוחט, מלמד לילדים ומשרתת גויה, שלא רצתה להיפרד מן המשפחה. בילקוטו נשא עמו דוב פלמן ספר ללימוד ערבית, ובשעת ההפלגה התחיל ללמוד את שפת האנשים אשר בתוכם בא לחיות.

שכרו חמורים בשוק של יפו ויצאו לאחוזתם שמעבר לחולות. תושבי סומיל הערבים קיבלו תחילה בתמהון את המתיישבים החדשים, אבל שייך הכפר, מוחמד אבו־ג’ברא, בא לעזרתם ולימד את דוב דוד ואת שני בניו הגדולים כיצד חופרים בורות לנטיעות עצי־הדר.

תרנגולות התהלכו בחצר והטילו ביצים, הגינה נתנה ירקות, בבית ישב המלמד ובסימטאות הכפר הערבי עלה קול התורה מפי התינוקות. הערבים כינו אותה אחוזה בשם: “באיארת חווג’ה דוד”. שרה־איטה וחמותה היו אופות בטבון שבחצר, דוב דוד עוסק בפרדס או בגינה, או יוצא ליפו למכור ירקות; אם הצטער על משהו, הרי היה זה רק על המרחק הגדול שבין סומיל ליפו, המונע ממנו ללכת בשבת לבית־הכנסת, משום איסור יציאה מתחום שבת. פעם הלך עם המלמד למוד בפסיעות את הדרך ליפו. אילו היה המרחק פחות משני תחומי־שבת, אפשר היה למצוא סידור – על־ידי קביעת עירוב באמצע הדרך. אבל תחום־שבת ראשון נגמר בסביבות עצי השקמה ברחוב המלך ג’ורג' של היום והתחום השני נסתיים בתוך החולות, הרחק מיפו, וכך, תפילה בציבור בשבת לא היתה לו אפשרית.

היה דוב דוד שבע־רצון ומקוה להגדיל את הישוב במקום. לידיד במזריטש כתב: “גם זאת אודיעך, אשר יש בשכנותי למכור שדות וכרמים וגינות לא ביוקר. אם אתה רוצה לבוא לפה, אני אתן לך דירה בחינם, רק באופן שנלמד יחד כמקודם”.

היה קיץ. הפרדה סובבה את האנטילה, אשר משכה דליי מים מן הבאר. דוב דוד עבד בפרדס. השמש קפחה על ראשו. הוא לא הורגל בשמש הארצישראלית ולא ידע את אורחותיה. פתאום לקה בסחרחורת. הובילוהו לרופא של יפו – הד"ר אוכלר, יהודי מומר, והלה טעה באיבחון, קבע קדחת ונתן חינין. למעשה, נפגע דוב דוד במכת שמש. לאחר כמה שבועות של סבל, מת ונקבר בבית־הקברות היהודי של יפו.

שרה־איטה, כבת שלושים, נשארה לבדה עם שבעה ילדים וחמות זקנה. אנשים טובים אמרו לה: “אשה בודדה אינה יכולה להישאר בכפר הערבי, צריך לעזוב” ואילו שרה־איטה התעקשה והודיעה, כי היא תמשיך במלאכת בעלה.

הירקון וביצותיו מפיצים קדחת. הקטנה בת השנתיים חולה. שרה־איטה לוקחת אותה בזרועותיה ורוכבת עמה ליפו. בני המשפחה עוקבים אחר מסע החמור בחולות מגג הבית. שבועיים אחרי מות האב מתה גם הבת הקטנה.

אבל שרה־איטה לא נטשה את המקום. בעזרת שני הבנים המבוגרים היתה עושה את כל מלאכות המשק. הקטנים השגיחו על הבית והלול. בפרדס עבדו הבנים ופועלים ערבים. אחרי הצהרים, נוסעת היתה עם החמור ליפו לקניות ולמכור את הירקות. מספיקה היתה להכין גם את צרכי הבית, ושולחת גם מבט אל הקטנים, הלומדים עם המלמד.

הרב מבריסק היושב בירושלים אומר לה: “מימי לא אמרתי, חלילה, ליהודי לעזוב את ארץ־ישראל, אולם לך אני מיעץ בפירוש לצאת מכאן. הלא אשה אלמנה את, אם לשבעה ילדים”.

שרה־איטה מסרבת לשמוע לרב. היא ממשיכה להשכים בבוקר אל הפרדס והלול והרפת ולחבוש את החמור, כדי לצאת למכור ירקות ביפו. שייך אבו־ג’ברא מסומיל עוזר הרבה למשפחה המבודדת. המלמד שעלה עמם עוזב את המקום ושרה־איטה שוכרת לילדיה רב מחברון, ואחר־כך רב ירושלמי, כדי ללמדם תורה. הרב הירושלמי כותב באותו פרדס של סומיל ספר־קבלה פילוסופי.

המשרתת הגויה שבאה עמם, מפריזה באכילת פירות הצבר, חולה ומתה. עוד ילדה מתה אף היא. הפרדס עדיין אינו נותן פרי ושרה־איטה מבקשת מבני המשפחה במזריטש לשלוח לה מה שנותר מכספם. כסף זה אוזל מהר ועמו הכסף שהיא מקבלת תמורת תכשיטיה. אין לה ברירה, והיא פונה לסוף בבקשת עזרה לפקידי הברון. מטעם הברון ניתנה הוראה לקצוב לה 300 פראנק. כעבור שנים, היא מחזירה כסף זה ומעוררת תמיהה רבה: לא היה זה מנהג נפוץ להחזיר הלוואות הברון.

עצי הפרדס מתגבהים. האחוזה היהודית בלב הכפר הערבי מתפרסמת. תיירים, הבאים לארץ, קופצים לראות את “הפרדס המזריטשי”. בני יפו ופתח־תקוה יוצאים אף הם לטיולים לאחוזה הבודדה בין הפרדסים. עוברות חמש שנים. הפרדס נותן את פריו הראשון. הגמלים מובילים את התפוזים ליפו ומשם – באניות – לאודיסה. אלמלא האריזה הגרועה שלא הגנה על הפרי, היו מרוויחים סכום יפה. שרה־איטה אינה מתאכזבת – בכל־זאת, הצדיק הפרדס את עצמו. בשנה שלאחר־מכן הוא נותן שוב פרי והפעם הוא נמכר במחיר גבוה.

שרה־איטה ניצחה. הפרדס נעשה מקום שעולים אליו לרגל, כדי ללמוד את תורת גידול ההדרים. ב־1889 ניטעים הפרדסים הראשונים של פתח־תקוה והרכבות נקנות מפרדסה של שרה־איטה. הבן הבכור, אהרן לייב, מחבר את הספר המקצועי הראשון בעברית על הפרדסנות ושמו “מעין גנים”. הספר יוצא לאור בשנת 1891 בדפוס לונץ הירושלמי ומטרתו, ככתוב בשער: “הלכות נטיעת גנים ופרדסים בארץ הקודש הלכה למעשה”. המחבר מנבא: “כפי מצב ארצנו עתה, יתרון גדול לבעל הגן על בעל השדות”.

בפרוס שנות התשעים למאה הי"ט שוב פקד את הארץ גל־עליה ועמו מבקשי קרקעות, מלווים, סרסורים ורמאים. תמורת האחוזה מציעים לאלמנה פלמן 60,000 פראנק, והיא מסרבת למכרה. עת דודים הגיעה: הבן הבכור אהרן לייב נושא אשה, ואחריו האח השני. החתונות נערכות בחגיגה רבה. עגלות עוברות ברחובות יפו ואוספות את המוזמנים, כלי־הזמר של יפו מנגנים. לשכנים הערבים מכינה שרה־איטה כירה גדולה. הערבים רוקדים דבקה ושמחים עם “סית שרה” שלהם, כפי שהם קוראים לשרה־איטה. שני הבנים ובני ביתם גרים עם האם בפרדס המניב פריו ונותן פרנסה.

השכנים הערבים מגינים על “סית שרה”. יום אחד נגנב אוכף מחצר האלמנה והשייך אבו־ג’ברא שולח להודיע בסימטאות הכפר: “מי בכם, אשר העז לשלוח יד בחפץ השייך לשכנתנו הטובה מרת שרה? עם שחר יושב האוכף למקומו!”

ואמנם, האוכף הוחזר.

שרה־איטה, הפרדסנית הראשונה בארץ, מצטלמת בשער פרדסה, כמה חודשים לפני מותה

בסוף שנות השמונים הוקמו הבתים הראשונים של השכונות היהודיות מחוץ ליפו: נוה־צדק ונוה־שלום. שוב יוצאים בני פלמן למוד את המרחק למקום הישוב, ומתברר שהנה סוף־סוף יש בין האחוזה ובין בתי השכונות החדשות פחות מכדי שני תחומי־שבת. מעתה, יוצאים הקטנים אשר באחוזה מדי יום שישי דרומה מסומיל, אל החולות, וטומנים במשוכת־צבר, במקום שהיום הוא רחוב המלך ג’ורג', ליד כיכר מגן־דוד, בקבוק של שמן־זית: זהו העירוב. לפי ההלכה היהודית, זה תחום ביתם של בני המשפחה בשבת, ומכאן מותר להם ללכת עוד 2000 אמה, עד בית־הכנסת בנוה־צדק.

הילדים האחרים נושאים אף הם נשים בשמחה ובחגיגה. תושבי השכונות יוצאים לטייל אל האחוזה, ילדי יפו היהודים באים לכאן בשבתות, כדי לטבול בבריכת הפרדס. זלמן בן־טובים, מראשוני העתונאים בארץ, מתאר ב“החבצלת” של שנת 1897 טיול חנוכה לאחוזה בסומיל:

"עברנו את כל פרוור נוה־שלום ונשים פעמינו אל גבעות החול, לא הרחק משפת הים צפונה, שביניהן מוביל הדרך אל הבאיארה. עברנו את גבעות החול ונבוא בדרך הכרמים. ‘הנה גמלים באים’ – קראה אחותי – ‘הם טעונים תיבות תפוחי־זהב, שכמדומה לי, מהבאיארה המזריטשית הם באים’.

‘היטבת לראות, אחותי’ – אמרתי לה – ‘הנה על התיבות רשומות שתי אותיות – ג.ד., ראשי תיבות גינת־דוד’."

בשם זה כונתה האחוזה.

המבקרים באים לבית הפלמנים ואחת מבנות הבית מספרת להם:

“אנוכי חפצי, כי לא יכלה בציר תפוחי הזהב אצלנו כל השנה, כי בימי הקטיף גננו מלא תנועה וחיים שוקקים בו כל היום, תחת אשר ביתר עתותי השנה, שקט הכל ויש אשר לרגלי הדומיה השוררת בהבאיארה תבוא הבדידות לדכאנו”.

והנה תיאור הפרדס, היא הבאיארה:

"והבאיארה דמיונה כיער רענן גדול… אל כל אשר נשאנו עינינו נפגשנו בים תפוחי־הזהב הרבים. מרהיבי העין, כי השנה הזאת היתה שנת ברכה ועצי תפוחי־הזהב נתנו את פריים בשפע רב. וגם פה נראו עקבות תנועה ועבודה והד קולות הבוצרים.

"ונצא מהגן ונבוא הביתה. טוב עשיתם, כי שבתם מהגן – אמרה אלינו הגברת שרה־איטה – כי הלביבות מוכנות על השולחן ומחכות רק לכם. ועתה שבו־נא אורחי וסעדו לבבכם בלביבות ויין, כי הלא חנוכה היום.

“ישבנו סביב השולחן ונטיב את לבנו בלביבות ויין ואנוכי הרימותי את כוסי ואשתה לחיי הגברת שרה־איטה ובני משפחתה האהובים”.

כחמש־עשרה שנה והם יושבים במקום. עוד שתי משפחות יהודיות ניסו להתיישב בסומיל, אך לא לאורך ימים. באחד הלילות מנסים שודדים בדווים להתנפל על האחוזה. מניסים אותם בעזרת בני הכפר.

אבל הכלות מתלוננות, בודדות הן, העבודה רבה, הילדים ללא בית־ספר ונוה־צדק מושכת. הן מצליחות לשכנע את בעליהן לעקור מהמקום. שרה־איטה נלחמת, אולם יוצאת מנוצחת. כעשרים שנה לאחר שדוב פלמן חפר את הבור הראשון בפרדסו עוקרת המשפחה לנוה־צדק. האחים פותחים בעסקים, בהם בית־מסחר ליינות ברחוב בוסתרוס ביפו. אך הם ממשיכים גם בעיבוד הפרדס – על־ידי פועלים.

שרה־איטה, שנשארה לבדה באחוזה עם ילדיה בהיותה בת שלושים, כבר מתקרבת לשנתה החמישים, ועליה להסתגל לעיר ולשכונה. לבה יוצא אל הפרדס. לעתים היא רוכבת לסומיל על חמורה, לבקר את האחוזה ואת השייך אבו־ג’ברא, הידיד הנאמן. אנשים שפגשו אותה באותם ימים, מספרים כי היתה זו אשה זקופה, אצילה ופקחית. הם מוסרים מפי “המזריטשית” (כפי כינויה בפי תושבי נוה־צדק), אמרות שנונות, כמו: “עם דבש אפשר לתפוס יותר זבובים מאשר עם חומץ”. או: “אם יש לך מאתים ידידים – אל תסתפק בכך, אבל שונא אחד – גם הוא מיותר”.

הבנים רואים ברכה בעסקיהם, יינם מיוצא לחוץ־לארץ, הם עסקנים בקהילה של יפו, עוזרים בהקמת שכונה חדשה. ואז פורצת מלחמת־העולם הראשונה. האחים משמשים כקבלני־צבא בשביל הטורקים. הפרדס שאי־אפשר לייצא את פירותיו – נעזב. ב־1917 קרבים האנגלים מהדרום והטורקים מגרשים את יהודי יפו לצפון הארץ.

בני משפחת פלמן טוענים על עגלות את חביות היין וכלי־הבית ומביאים הכל לסומיל. השייך אבו־ג’ברא מסתיר את הרהיטים היקרים ואת כלי הבית, ואת חביות היין הוא מחביא במערה.

בני הבית יוצאים לגליל. האחים החרוצים מקבלים זכיון לפתיחת קנטינה לצבא הטורקי בצמח, מרכז לרכבות הנוסעות לדמשק. מכאן הם מבריחים כסף ומכתבים לתושבי הארץ ועוזרים לאסירים היהודים, החונים בצמח, בדרכם לכלא דמשק. האחים פותחים גם קנטינה בג’נין ובבית־שאן, ושוב טרודה שרה־איטה במלאכה רבה: עליה לנהל את משק הבית הגדול של המשפחה הפזורה ברחבי הארץ.

בתום המלחמה, יוצא אחד האחים דרומה, לבדוק מה נשמע ביפו. קצרה רוחה של שרה־איטה לחכות לאות מבנה, והיא שוכרת עגלה, טוענת עליה את החפצים ואת בני המשפחה ויוצאת דרומה. שלושה ימים נמשכת דרך התלאות, עד שחזרה לביתה בנוה־צדק.

הישוב גדל והולך. הפרדס שוב שולח פירות לחוץ־לארץ. שרה־איטה מזקינה. כבר קשה לה לצאת לעתים קרובות לאחוזה. ב־1934 מלאו חמישים שנה לנטיעת הפרדס היהודי הראשון, וידידים טובים זכרו את היובל. נכבדי תל־אביב והמושבות ערכו לשרה־איטה מסיבה במלון של תל־אביב. אפילו הנציב העליון הבריטי שלח לה מכתב־ברכה.

תל־אביב מתפתחת וגדלה ומתחילה לנגוס בסומיל. סרסורים מתדפקים על הפתח. אפילו ערביי סומיל מוכרים את פרדסיהם למגרשים. ב־1936 מוכרת משפחת פלמן את הפרדס בסומיל לבניין. שרה־איטה יוצאת למקום ביום האחרון לפני המכירה ומצטלמת בחצר הבית שנועד להריסה, בצל העצים שהזקינו כמוה. כעבור כמה חודשים היא נופלת למשכב. בראשית אלול תרצ"ו (1936), ביום שהתחילו לעקור את עצי פרדסה, השיבה שרה־איטה את נשמתה לבוראה, כשהיא משאירה אחריה משפחה ענפה: 54 נכדים ונינים.

להלוויה באו אכרים זקנים מפתח־תקוה, שלמדו אצל שרה־איטה את תורת גידול הפרדסים, ותיקי תל־אביב ואנשי מושבות קרובות ורחוקות. אותה תקופה השתוללו בארץ מאורעות תרצ"ו, היחסים בין הערבים והיהודים היו מתוחים מאד, אולם ערביי סומיל זכרו את “סית שרה”, האשה האמיצה שגידלה בכפרם פרדס ושבעה ילדים, והם שלחו למשפחה שליחי־חשאי, לנחמם באבלם.

ברחובות קונסטנטינופול, בראשית שנות השמונים למאה שעברה, סבב יהודי צעיר, בעל עיניים יוקדות ורעמת שערות שחורה, דחף עגלה של סדקית והכריז על סחורתו בקולי־קולות ובניגון.

באותה עת ישב בבירת טורקיה איש אנגלי נודע, הלורד אוליפנט, ועמו אשתו הצעירה ממנו ב־17 שנה – אליס. הלורד ביקש גאולה לנפש האדם וליהודים. פגש הזוג ברוכל ברחובות קושטא והאיש מצא חן בעיניהם. הציע הלורד לצעיר הרוכל, שידע כמה שפות והיה בקיא בתורת־הסוד היהודית, להיות לו למזכיר ולבוא לגור בביתו באי סמוך לקושטא.

אותו רוכל היה נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, נודד בעולם, כותב שירים ואוהב יין.

נפתלי הרץ אימבר, אז כבן עשרים־ושש, היה מפונק מגיל רך בידי אמו. בעל כשרונות היה ועצל. בן שלוש היה כאשר נולדה אחותו. אך שמע את צעקתה – התעלף. מאז לא דיבר עמה ורחק ממנה. היה הכרח לקנות לו כלי־אוכל משלו, שאסור היה לאחותו לגעת בהם. מסרב היה ללמוד, אך תפיסתו היתה מהירה. מנעוריו חיבר שירים ונתחבב על משכילי העיירה הגליצית שנולד בה, ז’לוצ’וב. הוא בא לביתו של אחד המשכילים, הגביר שמואל אוארבך. היתה בת לאותו עשיר, הסה שמה, גדולה מנפתלי, משכילה ויודעת שפות. והיא קירבה אותו אליה. סיפר לימים אחיו, שמריהו, כי היתה הסה, “עדינה ויפה ולב טהור לה. היא הבינה לרוחו של הרצלי (כפי כינוי־החיבה שלו בפי אמו) והתאמצה למזוג לו כוס חדוה בחייו המרים”. בקורות חייו של אימבר מופיעות כך כמה נשים, שקירבוהו וביקשו לעזור לנער שהיה למשורר, ציוני, שתיין קל־דעת, בעל קסם וכובש לבבות.

הרצלי מתפרסם בעיירה כפיקח אך גם כאפיקורס, הנהנה לצאת למלחמות בדתיים־קנאים. אותה עת כתב שיר ושמו “אוסטריה”, והוא מוקדש לקיסר פרנץ־יוזף, ושלחו אליו. ניתנה הוראה מהקיסר לתת לו 25 זהובים – סכום נכבד. מאז כותב היה לפרקים שירי תהילה למלך או לנסיך או לסתם גביר, כדי לזכות בקצת כסף למחיה.

מת עליו אביו ואמו נשארה עם חמישה ילדים, מפרנסת אותם מהכנסות של בית־מרזח קטן. נמאסו על אימבר העיירה הקטנה, קנאיה וגיבוריה, ויצא לברודי ומשם לעיר הגדולה לבוב, לקנות לו חכמת עולם. שמעה אמו כי קיצץ בפאותיו והחליף קפוטה שלו בבגדי “אשכנזים”, ומיהרה ללבוב כדי להחזירו לעיירה. הצליחה בכך פעם אחת, אבל הרצלי לא החזיק מעמד זמן רב בעיירה ושוב יצא לדרך. הפעם יצא לנדודים ארוכים והשאיר בעיירה את הסה אוארבך, שעוררה בו רגשות חמים והנה נישאה לאיש.

נוכל לומר כי אימבר אהב את הסה, והיא, בת העשירים, נישאה בפקודת אביה לאדם הראוי למעמדה, והרי לכם אהבה נכזבת. ואכן כתב אימבר להסה שירים ולאחר כמה שנים כיוון שמתה בדמי־ימיה והיא אם לשני ילדים, קונן עליה בחרוזים. אבל אימבר היה בן לגזע המשוררים הנוודים האוהב לאהוב, אם אינו מתייסר הרבה באכזבות; ואם נרצה להיות פיוטיים גם אנו, נאמר, כי עטו וכוסו וציון – הם אהבתו הגדולה, ולא יותר.

הוא לא מנע מעצמו אהבת דודים, כדברי אחד משיריו:

עת יפתי אשקה,

אלין בין שדיה, –

דבש וחלב אינקה,

עת ארווה דודיה,

הסביר אחיו: “הוא נשא חן בעיני נשים יפות בשלהבת האש אשר בעיניו”.

אימבר יצא לווינה. מסופר עליו שנתקבל אצל הקיסר שלכבודו שר שיר. קיבל עוד כסף וחלק ממנו שלח לאמו, אשר אליה היה קשור מאד. אז יצא אימבר לנדודים במחוזות בסרביה ורומניה והתפרנס משעורים פרטיים. בעיר יאסי התוודע לברון יהודי ושמו משה ולדברג. המשורר הצעיר, היודע לצודד לבבות, הוזמן לגור בבית הברון.

אימבר היה מאותם משוררים־זמרים־נוודים, הכותבים שירי־הערצה לאדונים חשובים ולגבירות, גרים בבתיהם, ואחר־כך יוצאים שוב לדרך, ללא היסוסים ופקפוקי־לב רבים, עם בת־שירתם ובקבוק היין. מנעוריו אהב את היין. הוא שר לכבודו הרבה שירים. לא היה עוד משורר עברי בזמן החדש, ששר הימנונים ושירי־תהילה כה רבים ליין. אימבר הוא שהכריז: “לולא כוסי – אבחר מותי”.

לאחר שעזב את ביתו של הברון ולדברג, נעשה אימבר סוכן של בנקים. הוא יוצא לבולגריה ולארצות הבלקן כאיש־עסקים. כעבור שנה נמאסו עליו ענייני השטרות והוא נוסע לקושטא. אותם ימים משלה טורקיה בחלקים מיבשת אירופה, והמעבר אליה לא היה כרוך בקשיים. וכך התגלגל אימבר, כמו מירל’ה היתומה האומללה באופרטה של גולדפאדן, לבירת טורקיה, ולפרנסתו דחף עגלת סדקית בחוצות העיר.

כך פגשו בו הלורד אוליפנט ואשתו.

אמנם, אוליפנט לא היה לורד. בתואר זה כיבדוהו אחר־כך הערבים בארץ־ישראל, אשר בתוכם חי. אבל הוא היה אישיות בריטית מפורסמת, ומאחוריו הרפתקאות רבות. איש מוזר היה. באותם ימים של האימפריה בגדולתה, היו לה לאנגליה, מושלת הימים והיבשות, שליחים מוזרים רבים: הרפתקנים, מגלי־ארצות, סוחרים, מחפשי־אלוהים, מבקשי־גאולה, אנשי־מדע, אשר שרתו באמונה גם את צרכיה של בריטניה הגדולה.

אוליפנט נולד בדרום־אפריקה, עבר לציילון, שם היה אביו שופט ראשי, למד משפטים, ערך מסע־הרפתקאות בחצי־האי קרים ומסר דו"ח לאנגלים, ששימשם אחר־כך במלחמת קרים; סייר באמריקה ונשלח מטעם העתון הלונדוני טיימס לסקר את המרד הפולני ברוסים. שימש כמזכיר בצירות הבריטית ביפאן – אז עדיין ארץ־מסתורין שונאת־זרים – ואסר מלחמת־חרב לחיים ולמוות עם יפאנים קנאים, שהתנפלו על הצירות הזרה. אוליפנט קשור היה לאמו בקשר לא־רגיל ויחד עמה חיפש את גאולת־הנפש והצטרף לנביא אמריקאי – תומס האריס שמו – שפרסם תורה על הקשר שבין הנשמות עוד בטרם הלידה, ועשה נפשות רבות. שנתיים היה אוליפנט חבר בפרלמנט הבריטי ואחר־כך יצא לאמריקה, יחד עם אמו, כדי לחיות במושבה של האריס הנביא. במצוות האריס עבד – כחברים אחרים בכת – בעבודות גופניות מפרכות וחי בתנאים קשים. אמו, האנגליה האצילה, עסקה בכיבוס לבניהם של חברי הכת. שניהם אף נתנו לאותו שליח־אלוהים את רכושם. אוליפנט קיבל שיחרור מהנביא לסקר כעתונאי את מלחמת גרמניה־צרפת ובפאריס פגש אשה צעירה ממנו ב־17 שנה – אליס, “יפה, עדינה, מלאך”, נשא אותה לאשה והביאה למושבת בני הכת באמריקה.

אחד מעיקרי הדת של אותו נביא האריס היה ענין ההתאמה שבין נשמות בני הזוג. משראה הנביא את אליס קבע מיד, כי אין התאמה בינה לבין אוליפנט, וציווה עליו להינזר ממנה. הנביא הביא את אליס לביתו, שם חי עם מזכירתו ועם נשות הכת שבחר בהן. אשת הנביא עצמו כלואה היתה במרתף הבית – גם זה ענין מענייני הדת. 12 שנה, סיפר אוליפנט, התנזר מאשתו לפקודת הנביא: “הייתי ישן, כשאליס היקרה בזרועותי, בלא לתבוע לי את זכויות הבעל”.

אמו של אוליפנט מתה במחלת הסרטן. כשהתברר לאוליפנט, כי הנביא שם ידו על כל רכושם – כ־200 אלף דולר – התקומם נגדו, אם־כי לא מרד בעצם האמונה. לקח עמו את אליס וחזר לאירופה לחפש לו מקום אחר לגאולת־הנשמות.

ב־1879 יצא אוליפנט לארץ־ישראל וחקר את עבר־הירדן. הוא הציע לפתח את האזור, להעביר בו מסילת־ברזל וליישב שם יהודים. הוא הביא תכנית זו לפני הטורקים אבל אלה חששו ממזימות אנגליות ודחוה. אוליפנט פירסם ספר על סיורו ועל תכניתו ושמו “ארץ הגלעד”. כעבור שנתיים פרצו הפרעות ברוסיה. רבבות יהודים ארזו חבילותיהם ויצאו למסע־נדודים. המהגרים היהודים התרכזו חסרי־כל בערים הגדולות. אוליפנט נשלח מטעם ועד־סעד אנגלי לעזור לפליטים, ואחר־כך יצא לקושטא לנהל משא־ומתן עם “השער העליון” ולהשיג רשיון רשמי להתיישבות יהודית בארץ־ישראל. אף־על־פי שנפרד מעל הנביא, הנה ראה עצמו עדיין בן לאותה אמונה, וביקש להקים מושבה של הכת על הר־הכרמל. בשוב היהודים לארצם, ראה – כמו שראו אז אנגלים רבים – הקדמה הכרחית לגאולת העולם. פעולותיו של אוליפנט למען הפליטים ברוסיה ופעילותו המדינית בקושטא נעשה להן שם גדול בין היהודים. העתונים העבריים סיפרו עליהן בהרחבה ובעיירות פשטו אגדות על אותו לורד אנגלי, המבקש רשות מהשולטן להחזיר את היהודים לארצם. בהיותו בקושטא נפגש אוליפנט עם חברי ביל"ו, שבאו אף הם לבירה לנהל משא־ומתן על רשיון עליה והתיישבות יהודית בארץ־ישראל. וכך נפגש גם עם המשורר הנודד.

מקורות שונים מספרים, כי הפגישה היתה, כמתואר, ברחובות קושטא, כשאימבר דוחף את עגלת הסידקית. אימבר עצמו התעלם מסיפור זה. גליה ירדני־אגמון, חוקרת ארץ־ישראל שמתה בדמי־ימיה, חקרה הרבה בפרשת אימבר ואוליפנט. היא אף גילתה את יומנו של אימבר, שנדפס בהמשכים בעתון יהודי ישן, אשר נותרו ממנו עותקים מעטים. באותו יומן סיפר אימבר על נעוריו, ואחר־כך כיצד נתגלגל לקושטא. לדבריו, חלה ויצא להתרפא באי כיוס, אחד האיים הטוענים למקום־ההולדת של הומירוס. אימבר התלהב מאותו אי ומתושביו המבלים שעות רבות בבתי־הקפה ושותים בהנאה את יין־כיוס המפורסם, שעליו מסופר גם במקורות היהודיים. אימבר טעם כמובן מיין זה, הוסיף הרבה על טעימה ראשונה זו וקבע, כי אמנם צדקו האומרים, שאין כאותו משקה ריחני, יין־כיוס, וכי במקום כזה וודאי שנולד הומירוס.

באותו אי ראה בעיני רוחו את אליס, אף־על־פי שעדיין לא פגש בה בעין. מכל־מקום, כך הוא מספר: “גם אני עצמי חשתי בכוחו של יין־כיוס. בשתותי ממנו, כאילו עטו עלי צללי המסתורין שעסקתי בהם לפנים, במין חלום מוזר, כאילו נמשכו הגיגי אל שתי נשים. אחת מהן ידעתי – הסה אוארבך; השניה – מי היתה?”

השניה היתה אליס אוליפנט! אימבר חזר לקושטא ושם, לפי סיפורו, בא אל ביתו של אוליפנט כדי להתווכח עמו על גאולת היהודים. אוליפנט ראה כי לאימבר ידיעות רבות בקבלה; ואימבר – מה היה איכפת לו? – אישר, כי עיקרי אמונתו של אוליפנט אמנם מצויים בתורת הקבלה היהודית והתלמוד.

ההרפתקן־המאמין האנגלי הקשיש ואשתו הצעירה – כינויה “לילית” בפי אנשי הכת – קירבו אליהם את המשורר העברי שובה־הלב והוא בא לגור בביתם שבאי, המרוחק כשלושים קילומטר מקושטא; יום־יום רחץ בים, יצא לדיג עם אוליפנט, טייל, למד אנגלית, לימד את אוליפנט עברית וסיפר לו פרקים שונים מהתלמוד.

אליס בת השלושים־וחמש קירבה אליה את אימבר, הצעיר ממנה בתשע שנים. הוא מתאר אותה כ“אשה משכלת מאד שנתמזגו בה החיוניות הקלה והנימוסים הנאים של יפהפיה צרפתית עם החן והנדיבות של גברת אנגליה”. היא מדברת עמו על הקרבה הרוחנית שבין נשמותיהם, ואימבר מכריז: “על רגשותי אני כלפיה חושש אני לדבר. כל דבר מרושע וטמא שבי נצרף באש הצחה של מבטה”.

נפתלי הרץ אימבר, “הבוהמיין” הראשון מצטלם בירושלים

וכך עוברים הימים על חוף האי היפה. אליס קוראת לאימבר בכינוי שאמו קראה לו, “הרצלי”, והיא מבקשת ממנו כי יקרא לה “אמא”. אימבר נענה לבקשתה. נראה שהשניים מנהלים שיחות עמוקות בבעיות העולם והאהבה, ויום אחד, כשאוליפנט יוצא לקושטא, קוראת אליס לאימבר ואומרת לו, כפי שאימבר עצמו מספר ביומנו, שנדפס בעתון היהודי־אגגלי:

“הרצלי, יודעת אני מה גדולה אהבתך אותי. לא אחקור ולא אדרוש מה זאת אהבה. לא נוכל להגדירה, כשם שלא נוכל להגדיר את מהותו של החשמל”.

האשה היפה משתעשעת עוד ועוד במה שהיא סבורה כי גילתה באימבר – אהבה אליה. ואימבר אינו מכחיש. בהמשך השיחה היא שואלת אותו, כיצד זה הוא, כיהודי שגדל בתחום הקנאי של הדת היהודית המלמדת כי האשה היא יצור נחות, כיצד נתעוררה בו חיבה אליה, מה עוד שאין היא בת לעם־הסגולה. ואימבר נושא לפניה נאום ארוך ומוכיח כי האשה מכובדת מאד בספרות היהודית התלמודית.

אותה שנה – 1882 – התקיפו האנגלים את אלכסנדריה שבמצרים מהים והשתלטו על הארץ שהיתה עד אז תחת שלטון טורקי. מתיחות נשתררה בין טורקיה ואנגליה ואוליפנט הפסיק את נסיונותיו לשכנע את “השער־העליון” להתיר התיישבות יהודית בקנה־מידה גדול בארץ, מאחר שהטורקים ראו בזה מזימה אנגלית. אוליפנט אסף סביבו כמה תמהונים והוא מתכונן לצאת לחיפה להקים בה מושבת מאמינים. אימבר מצטרף לחבורה. הוא מספר על הלילה, שבו נמסר לו על היציאה לדרך: אוליפנט קרא אותו לחדרו. עשרים רגע ישב שותק בין הבעל ואשתו. אוליפנט עצם עיניו כמתעמק בעולם הרוחות הטמיר ולבסוף פנה אל אימבר קורן מאושר ואמר: “הרצלי, אלוהים העיר את רוחי וציווני לצאת את המקום הזה וללכת לארץ־ישראל לשבת בה. ראיתי את מלאכך הטוב והוא שמח מאד כי פינית לו סוף־סוף מקום בתוך גופך לשכון בו אחרי כל נדודיו הרבים באין לו מעון. כן נצטוויתי ללכת לחיפה, אשר בה מושבה גרמנית ואתה תוכל לדבר שם בשפת אמך”.

ואליס הוסיפה: “בדעתנו לגור בביתו של בן המקום, ערבי. יודעת אני, כי ביום מן הימים עתידים אנו להתרושש, ואז נתקיים על תפוחי־אדמה, כאכרים שבאירלנד”.

כאן הגיע תורו של אימבר והוא מכריז: “ומה בכך, כל עוד סמוכים אל שולחננו בני עמים שונים, שכולם רוחשים זה לזה ידידות ואהבה? זו תהיה לנו כעין חזרה לגן־העדן”.

ואליס: “סמוכה ובטוחה אני, הרצלי, כי יהיה בכוחך לעמוד בנסיון ההיטהרות הזה. אתה תרבה לסבול, כמו שסבלנו אנו, כאשר סרנו למשמעתו של הנביא האריס. אולי יישרתי לך במקצת את ההדורים, כעת תיישרם אתה למען אחרים, כדי שיוכלו להיכנס אל גן־העדן בחייהם”.

אימבר מספר, כי הוא ענה אחריה “אמן” בהתלהבות.

הנסיעה לארץ־ישראל קסמה לו, הרי לה שר:

"מלאך הגשמים… שימה דמעתי נא

בנאדך, ועל ארצי יפתי, הרק גשמיך".

אוליפנט נותן בידו כסף ואימבר יוצא למסע אחרון בכל המקומות שראה בהם חיים: בקושטא ובאי כיוס. הוא עובר את האי ברכיבה ושותה שוב את יינו, שגרם לו הנאה רבה. הוא כותב מכתב להסה, אהובת נעוריו, ומצטט את היינה: “משתי עלמות נוטל אני פרידה – מאירופה וממך”.

וכך, ביום של סתיו, בספטמבר 1882, עולים משפחת אוליפנט, נפתלי הרץ אימבר ועוד ארבעה־חמישה מחפשי־אלוה לאניה אוסטרית, המובילה אותם לארץ־ישראל.

אימבר כתב שירי־ציון כבר בנעוריו. הוא היה קשור עם חובבי־ציון ורצה לבוא אל ארץ־האבות. מכל־מקום, הלילה שלפני בוא האניה לארץ־ישראל עבר בשינה. אליס היא שהעירה אותו בבוקר ואמרה:

“הרצלי, אנו קרבים ובאים לחיפה! קום הסתכל בהר החרמון ובהר הלבנון. הבאנו אותך אל ארץ אבותיך!”

וכך הגיע המשורר לארצו, עם חבורה אנגלית של מחפשי־גאולה.

הם משתקעים בהר־הכרמל, ליד המושבה הגרמנית הקיימת שם. נראה שאימבר לא ישב שם זמן רב ויצא מיד לפגוש את אחיו במושבות הראשונות, שקמו אז בארץ: בראשון־לציון בדרום, בזכרון־יעקב הסמוכה למקום־מושבו ובראש־פינה שבגליל. ומובן שבא להציג עצמו לפני משכילי ירושלים ועורכי שני העתונים העבריים שם: “האור” ו“החבצלת”. בתוך כך, בדק היטב בצפת, ששם היה כפי שנמסר לו, יקב טוב.

הזוג אוליפנט עבר בקיץ, בגבור החום, אל דליית אל־כרמל, כפר דרוזי בחיק הכרמל. נראה כי לא רק ענין האקלים הביאם אל הכפר הדרוזי, אלא ששם נמצא להם מקום גם לגאולת נפשות, לפי תורתם המיוחדת של השניים. הביוגרף של אוליפנט מספר בספר תולדות חייו, כי אליס הקריבה עצמה שם ליצועם של הדרוזים והערבים, כדי לטהרם ולהביא גאולה לנפשם, וככל שדוחים היו יותר, נמצא קרבנה גדול יותר. לימים, יהיו שיטענו, כי אוליפנט עצמו נמשך למשכב גברים… מכל־מקום, בגודל נפשו ובידיעתו בצורך שבגאולת־הנפש, הבין את מעשיה של אליס.

אוליפנט היה תערובת מוזרה של ריאליסט והוזה. בשעת הצורך עבד בשביל המודיעין האנגלי, וכתב תיאורים עתונאיים מוצלחים. ממקום מושבו בחיפה פרסם מאמרים קבועים בעתון אמריקאי וב“ג’ואיש כרוניקל” היהודי בלונדון. במאמרים אלה סיפר על החיים בארץ, מנהגיה ותולדותיה ועל המושבות היהודיות הראשונות, אשר להן הגיש גם עזרה ממשית, במתנות כסף ובמשלוחי בגדים. הוא ערך מסעות ממושכים וגילה גילויים ארכיאולוגיים חשובים. אוליפנט הוא בין אלה שגילו את שרידי הישוב היהודי הגדול בגולן. ועם זאת, היה איש חלומות, שאינו מבין במעשי העולם, הוזה המחפש גאולת נשמות ומרחף במרומים.

אימבר שב אל בית מיטיביו הדואגים לו מאד ומיהר להסתלק משם. גליה ירדני־אגמון העלתה את הסברה, כי כיוון שלבו הלך אחר אליס, לא יכול לראות ביחסיה עם הדרוזים, בחסדים שהיא, הנפש העדינה, מעריפה עליהם למען הגאולה ומונעת אותם ממנו – מאחר שאהבתו אליה, כך אמרה, חייבת להיות רוחנית צרופה.

באותם ימים עסקה אליס, יחד עם אוליפנט בעלה, בחיבור ספר על עיקרי תורתם בדבר חיפוש הנשמות זו אחר זו, ושם הספר “לנשום יחדיו”. בספר זה מעודדים הם התעוררות רוחנית, המרוממת על־ידי יחסי מין מטוהרים מ“תשוקה בהמית”. אימבר טען כי גם לו חלק בספר זה.

קמו מושבות חדשות: עקרון וגדרה בדרום ומשמר־הירדן בצפון – ואימבר יש לו עוד מקומות לבקר בהם שהרי אוהב הוא את המתיישבים החדשים:

בנים נחמדים, בחורים עצומים,

המה אלה בני ציון היקרים.

במבחר שנותם, מלאים עלומים,

שוכנים באוהלים, חונים בגדרים.

על חמור או סוס או עגלה המזדמנת בדרך, ולעתים רגלי, יוצא אימבר למושבות. עובר הקול בכפר: אימבר הגיע, ומיד מתכנסים המתיישבים עם המשורר, המביא שמחה לחייהם האפורים והקשים. שותה אימבר עוד ועוד, קורא משיריו, עיניו מתנוצצות והמתכנסים מביטים בו בהערצה. שיר אחד אהב ביותר: “תקוותנו” שמו, שיר בן תשעה בתים ופזמון חוזר:

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה.

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה:

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה.

כל עוד דמעות מעינינו וכו'

כיוון שהיה אימבר רחב־לב, הכריז בכל מקום שביקר בו כי בו נתחבר השיר. וכך קמו ל“תקוותנו”, שלימים היתה ל“התקוה” – זו הימנון התנועה הציונית ומדינת ישראל – מקומות רבים הטוענים למקום־הולדת. זקנה אחת מגדרה, משרידי הבילויים, סיפרה כי בוקר אחד ניעור אימבר משכרונו, קם מן החול שליד הצריף היחידי במקום, וקרא את השיר שחיבר אותו לילה: “התקוה”. אחד מוותיקי ראשון־לציון טוען: “היה הדבר בביתו של אוסיפ פיינברג. הייתי פועל של פיינברג וגרתי בעליית־גג בשנת בואי לארץ, תרמ”ד. ישבנו לשולחן ונכחו בחדר הגב' ברתה, אשת פיינברג והצעיר אימבר. הוא ביקש כי יוגש לו בקבוק יי“ש, שתה וישב לכתוב. אחר־כך קרא באוזנינו את השיר התקוה”. אנשי ראשון־לציון – ישראל בלקינד, מרדכי לובמן ודוד יודלביץ – טענו כי הם־הם ששינו את הבית השני של השיר (“עוד לא אבדה תקותנו” וכו') כמו שנהוג לאמרו היום. ואילו אנשי זכרון־יעקב מספרים, כי יום אחד באו לבקר בכפרם אוליפנט ואימבר, התארחו אל שולחנו של פקיד הברון וסיירו במקום. בעקבות אותו ביקור, חיבר אימבר שיר על זכרון־יעקב, “משא שומרון”. אבל תושבי המקום בטוחים כי ביקור זה הניב לנו את “התקוה”.

והנה, ודאי הדבר, שההימנון חובר על־ידי אימבר עוד בטרם בואו לארץ, אולי בביתו של הברון ולדברג ביאסי, אבל הוא עצמו נהנה לערפל את מקור השיר ומקום חיבורו, כיוון שאהב את האגדה.

אחיו של אימבר, שמריהו, שהוציא את כל שיריו וכתב את תולדות חייו, טוען, כי אימבר הוא שהביא עמו גם את המנגינה, ששמע בהיותו ברומניה. אולם הסברה המקובלת היא, כי בראשון־לציון בא לעולם הלחן. אחד האכרים, שמואל כהן, פיזם את השיר “תקוותנו” במנגינה שהכיר ממחוזות ילדותו ברומניה. השיר נפוץ בארץ בפיזום זה והיה לזמר מקובל במושבות, ומכאן נטלה אותו הציונות.

שיר אחר, שחיבר בארץ, הוא “משמר הירדן”. יש חוקרים הסבורים – והאנציקלופדיה העברית מצדדת בדעה זו – כי השיר חובר בהשפעת הזמר הגרמני “משמר הריינוס”. זו השערה. אבל עומדים לה סימוכין מעניינים, במקור שהחוקרים לא הגיעו אליו. בשנות השמונים למאה הקודמת חי ביפו איש ושמו יעקב הרצנשטיין, שבא עם הבילויים, חזר לרוסיה, וכעבור שנים מעטות שב לארץ כבעל־הון ויסד ביפו בית מסחר ליבוא עצים וליצוא צימוקים מעבר־הירדן לרוסיה. באותם ימים לא ייבאו סיגריות שלמות לארץ, אלא טבק לחוד ונייר־סיגריות לחוד והמעשנים היו מגלגלים לעצמם את הסיגריות. יבואן נייר־הסיגריות היה סוחר גרמני ביפו, ושמו ברייש. על פנקסי נייר הסיגריות היה ברייש מדפיס את השיר הלאומני הגרמני “משמר הריינוס”. הרצנשטיין התחרה בברייש זה והביא אף הוא פנקסי נייר סיגריות וכפי הנמסר, ביקש מאימבר, כי יחבר לו שיר “מקביל”. כתב אימבר את “משמר הירדן” והרצנשטיין הדפיס אותו על פנקסי נייר־הסיגריות שייבא.

לילה במושבה. מרחבים של חולות מסביב, עד הים הרוגע. דממות ופחדים. עדיין זר הוא הלילה הארצישראלי לאנשים שתקעו יתד בראשון־לציון. בביתו של ישראל בלקינד או אצל יוסף פיינברג, אשר בביתו גם פסנתר, מאיר פנס המזוט. צעירי המקום מצטופפים בחדר, ומבקשים חברותא וצוותא בשממה הזרה והגדולה שמסביב. ראובן יודלביץ מביא עמו את הכינור ומנגן. ואם מדובר בביתו של פיינברג, פורטת ברתה אשתו הענוגה על הפסנתר, כלי־התרבות שלא יכלה בלעדיו והביאה אותו לעמוד כאן בלב החולות.

איגלי מזמר.

ליאון איגלי היה זמר־אופרה מתחיל בפטרבורג שברוסיה. הוא יצא מרוסיה עם קבוצה בת שישה צעירים, שנועדו ללמוד את עבודת האדמה במושבות הברון, בהסכמתו, ולשמש אחר־כך מדריכים ומנהלים. השישה ישבו תחילה בזכרון־יעקב. אחד מהם מת, שלושה היו לאכרים מצליחים. החמישי, יצחק אפשטיין, היה מורה בגליל והוא שיסד את אסכולת הבי"ת הדגושה תמיד והיה מורה למורים רבים. איגלי עבר לראשוךלציון. כיוון שאוסוביצקי, מנהל המושבה מטעם הברון, אהב מוסיקה, קירב אליו את איגלי, והלה הינה אותו בשירים.

אימבר כתב שירים לכבודה של כל מושבה, ולראשון־לציון כתב שניים. השיר האחד “החלוצים” שמו והשני, כראוי למחברו, הוקדש לראשון־לציון “בעת בצרו האכרים שם לראשונה ענבים לדרוך בגת”. השיכור הראשון של ארץ־ישראל החדשה שר לכבוד היקב הראשון:

דרכו, דרכו בגתות,

הידד אחי הנאהבים!

… כשמן יבוא בעצמותיכם

יין דם הגפנים.

אימבר כתב שיר ואיגלי היה מתאים לו מנגינה ישנה או חדשה. בלקינד, שחלם על מוסיקה ארצישראלית מקורית, היה מכנס את ילדי המושבה, “מפתה” אותם בשוקולד, ומלמדם את השיר החדש, כדי שיזמרוהו בכל מקום. וכך היו אותם שירים נפוצים במושבה ועוברים ממנה למושבות האחרות ולחוגי המשכילים ביפו ובירושלים.

איגלי זה אפשר לראות בו בעצם, את המלחין הראשון של ארץ־ישראל. הוא חיבר גם מנגינה לשיר שכתב אריה ליפא שליט, בן 16, בנו של תושב ראשון־לציון אליעזר שליט, אכר עליז תמיד. שם השיר “האח, ראשון־לציון, עיר כוננו ידינו” והוא נעשה הימנון המושבה. זו המנגינה היחידה של איגלי שאנו מכירים. המנגינות האחרות נשתכחו. ידוע כי הוא כתב גם מנגינה לשיר אחר של ליפא, המשורר הצעיר, וזה מוקדש לברון: “אליך אבינו נפרוש כפים”, אבל כאמור, נשתכחה המנגינה. כפי שנמסר, חזר איגלי לרוסיה ושוב היה לזמר באופרה של פטרבורג.

איש עליז היה אימבר. בנוח עליו הרוח, היה בא ליקב של ראשון־לציון באמצע העבודה ועורך לעובדים הצגה – “מלוה מלכה” של רביים, אשר אותם אהב לחקות, שותה יין, מחלק “שיריים” ואומר תורה חסידית, ובתום ה“סעודה” היה יוצא במחול נלהב, כשפועלי־היקב עומדים מסביב ונהנים.

וכך היה עובר מישוב לישוב, משורר נודד ושתיין, מראשון לזכרון, ומזכרון למשמר־הירדן, ומשם ליקב של ר' הירש בצפת. מספר תושב הארץ שהתידד עמו: “הוא חי כנביא קדמון. עם כד־חרס שבתוכו יין היה מסתובב בסלעי הרי כנען ויהודה ומלבושיו וכליו היו כה דלים ורעועים”.

היין ביקב של צפת היה משובח במיוחד אותה שנה. אימבר ירד אל הירדן ליד משמר־הירדן, עמד מולו, שערו השחור כעורב מתבדר ברוח ועיניו יוקדות מיין, הוא זימר:

הלאה ירדן,

הלאה זול,

יהמו גליך,

עלי גדותיך

שטוף וגול

חלאת ארצך.

כקול רעם הרעם קול

בהמון מימיך.

מסילת ציון אתה סול.

נחנו אחריך.

הודות למושבות החדשות החל להתפתח גם הישוב היהודי ביפו. האכרים היו באים ל“עיר הגדולה” לסחור, לקנות כלים, לשמוע “חדשות” ולראות מי בא בנמל. חאן מאנולי, שמחוץ לעיר העתיקה, שימש מרכז לבני המושבות, כאן עמדו העגלות שיצאו אל המושבות ולכאן באו האכרים כדי להיפגש עם רעיהם מהמושבות האחרות. כמרכז נוסף שימש מלונו של “משה חיים טויבעס”. במלון זה היה מתאכסן אימבר בשעת ביקוריו ביפו. כאן, כמו במקומות אחרים, מכנס היה את האורחים וקורא לפניהם את שיריו. פעם פרץ אימבר מבית־הכבוד של אותו מלון וצעק בקולי קולות: “אקראנדאש! אקראנדאש!” (עפרון! עפרון!). מסתבר שבאותו מקום־סתרים נחה עליו רוח השירה וביקש עפרון כדי להעלות על הנייר את החרוזים שעלו ברוחו.

אימבר היה עולה לירושלים ומבלה בה ימים רבים, שהרי שם היו כמה משכילים כלבבו, כדוגמת אליעזר בן־יהודה, בעל “הצבי”, וישראל פרומקין, בעל “החבצלת”, ומיכל פינס ואחרים. איטה פינס, שלימים נישאה לדוד ילין, ממורי העיר, סיפרה:

“לפני עיני עוד מרחפת התמונה, איך משורר זה משתרע בפינת הספה על־יד אבי וקורא לפניו את יצירותיו החדשות במבטא גליצאי, והוא עצמו מלא התפעלות מחיבוריו אלה. ‘ני, ר’ מיכל, מה תאמר לשיר זה? כפתור ופרח, לא כן?' ביחוד התפעל וקרא בפתוס את שירו ‘משמר־הירדן’ על־פי מנגינה גרמנית. אמי היתה מכבדת אותו מזמן לזמן בכוס יין והוא אמר, שכל משאת נפשו להגיע אל אותה מערה, אשר בה מצאו בנות לוט את היין”.

בירושלים, ב־1886, פרסם אימבר אסופה של שיריו, “ברקאי”, שהוקדשה למיטיבו אוליפנט. מהברון קיבל הקצבה להוצאת הספר, שהוא ספר־השירים “המודרני” הראשון, שיצא לאור בארץ.

שער הגיא במאה הקודמת – החאן שימש תחנה לכרכרות הנוסעות לירושלים. הנוסעים ירדו למנוחה קצרה ושתו קפה

אותם הימים פרץ המאבק בין פקידות הברון לבין אכרי המושבה. אליעזר בן־יהודה, שקיבל תמיכה מהברון לעבודתו הלשונית, תמך בעתונו בפקידים, ואילו פרומקין עמד לצד המורדים. אימבר נסתכסך אף הוא עם הפקידים – אפשר מתוך קירבתו לראשי המורדים ואפשר מפני שלא קיבל עוד תמיכה מתאימה מהברון – ופרסם ב“החבצלת” של פרומקין שירים ומאמרים נגד הברון ופקידיו, “מנהלי המושבות, המוצצים דם עמי כפרעושים”. הוא אף התקיף את הברון עצמו ברוב זעמו ורמז כי הוא מבקש להיות משיח ומלך:

מה יהיו חלומותיו של הידוע,

על סוס כספו ירכב בגאוותו?

שהוא יהיה לעמו מושיע,

ובני הגולים ישתחוו לעומתו.

בן־יהודה תומך בברון, ועונה במלים בוטות: “על הנבל (אימבר) כותב הדברים האלה אין לבוא בטענות. כל אנשי עירנו מכירים את הנבזה הזה, שהוא מתפרנס מהמסיתים”.

אימבר לא נשאר חייב לבן־יהודה. הוא ממשיל אותו ל“כווי”, ספק־חיה ספק־בהמה, לצבוע, לעיט ולכל גן־החיות. הוא גם טוען, כי בן־יהודה עשק אותו. בזמנו, עם מות אמו של הברון, בתיה, כתב אימבר שיר לזכרה. בן־יהודה שלח את השיר, מתורגם לצרפתית, לברון, בלא לציין מי מחבר השיר, וזכה לתמיכת הנדיב.

בן־יהודה איננו מן השותקים, ומפרסם שאימבר הבטיח למיסיונרים בירושלים לעבור לדת הנוצרית. אימבר טוען, כי לא כך היה המעשה. הוא נתקף במחלת כליות קשה כנראה מחמת שתיה מופרזת, הוכנס לבית־החולים של רוטשילד ושם היה הטיפול רשלני. לא היתה לו ברירה ועבר לבית־החולים המיסיונרי. הרבה יהודים עשו כך, למרות האיבה למיסיונרים, מפני שבתי־החולים שלהם היו טובים ורופאיהם נתנו שירות חינם למבקשים.

בין ראשי המיסיונרים היו יהודים מומרים, ואחד מהם, פרידלנדר, דמות ידועה בירושלים של אז, עזר כנראה לאימבר. פרידלנדר זה טוען בעתון של המיסיון, כי אימבר הוא “נבון וחרוץ, אך שפל במידות ובמוסר”. מתקבל על הדעת, שאימבר לא בדק מי העוזרים לו, ולא היה איכפת לו להתחזות כמקבל את דעותיהם אם היתה לו מכך טובת הנאה. בספר־האורחים של מנזר הכרמלים שעל ראש הכרמל, שגם לשם נתגלגל, מוצאים אנו עד היום שורה שכתב אימבר בשעת ביקורו שם: “הלא אל אחד לכולנו ואל אחד בראנו”. על אותם ימים מספר פייבל כהנוב, שהיה אז בעל אפותיקה – בית־מרקחת – בירושלים, ששימשה כבית־ועד למשכילי העיר:

"שתים־שלוש פעמים בשבוע היה נכנס אצלי נפתלי הרץ אימבר, וכאן באפותיקה, היה קורא לפני ולפני שמעון רוקח את שיריו לפני הדפסתם וגם אלה שלא רצה איש להדפיסם, כי היו מלאים דברי כפירה והפקרות כנגד כל הדתות. את שיריו כתב לא על־נקלה ויש שהתקשה הרבה למצוא את הביטוי וגם את החרוז אשר ביקש. וזכורני, את שירו ‘קדוש וברוך’ כנגד המיסיון, שנדפס ב’החבצלת', כתב באחד מלילות מוצאי־שבת בביתו של פרומקין ואני עזרתי על ידו למצוא את החרוזים.

“אימבר היה כרוך מאד גם אחרי הטיפה המרה של יין־השרף וגם אחרי הטיפה המתוקה של יין־הגפן, ובשכר לגימה יפה כתב כל מה שביקשו מאתו, אם להלל ואם לחלל. ראיתי בידו את השיר הגדול, שכתב על גליון גדול, לכבוד רבי יוסף מויאל, כשנתמנה הלה לקונסול פרס וניתן לו התואר בק, ובידו ראיתי גם את נפוליון הזהב, שקיבל מאת מויאל בשכר השיר הזה. כשנפלה מחלוקת בין פרומקין ובן־יהודה, היה אימבר נכנס לפרומקין וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד בן־יהודה, וחוזר ונכנס אצל בן־יהודה וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד פרומקין. השירה והספרות היו הן עצמן שעשועיו ומלח חייו, ואחת היתה לו על מי ועל מה לכתוב ולשיר. ואם על־ידי שיר או מאמר נפלו לידו גם גרושים מעטים – לא הדיר את עצמו גם מהנאה זו. ואף־על־פי שכתב והדפיס מאמרים ושירים כנגד המיסיון ובז ולעג לפרידלנדר, שעמד אז בראש המיסיון בארץ, לא הוקיר את רגליו מביתו, ויש אשר גם נתלווה לפרידלנדר במסעיו. פעם אחת באו שניהם יחד לראשון־לציון, וכשהתחיל פרידלנדר מתווכח עם האכרים ומספר על המשיח שכבר בא, קפץ אימבר ואמר: יחיו כן הנוצרים כאשר בא המשיח, ויחיו כן היהודים כאשר הוא עתיד לבוא”.

למרות הגרושים שהשיג פה ושם, היה אימבר חסר־כל. מספר כהנוב: “מלבושיו וכליו היו דלים ועלובים. כמה פעמים ביקרתי בחדרו הצר: מיטה רעועה, שולחן קטן וכסא – אלה היו כל רהיטיו. באוויר התעופפו נוצות הכרים. קישוט יחיד – כיס התפילין, שהיה תלוי למעלה ממיטתו. וכל ארבעת הקירות, שסיידו אותם לפני כמה שנים, היו כתובים מן הקרקע עד מקום שהיד מגעת בחרוזים, קטעי דברים ומלים בודדות: כל משפט, כל חרוז יפה וכל דיבור מבהיק שנצנצו באימבר – מיד היה כותבם על הקיר בתורת אבנים ומלט לשיר ולמאמר”.

הזוג אוליפנט לא חדל מדאוג לבן־חסותם שנעלם מהם לימים רבים והיו מחפשים אחריו בכל הארץ, כדי להציל את נשמתו. אימבר השתמט מהם, אם מפני שקשתה עליו דאגתם, ואם – כאמור – מפני שקשה היה לו לראות במזמוטיה של אליס בשם האמונה – מזמוטים שמנעה ממנו.

אימבר התאכסן בירושלים במלון היהודי הנודע ביותר, זה של ליפא קמיניץ. לדברי עד־ראיה, באו יום אחד אל בית־המלון אוליפנט ורעייתו, לפייסו ולהשיבו לביתם, והוא ענה להם, כי “טוב לו לסבול חרפת רעב מלהתענג מטובם”, ולא שב.

לאחר שקם אימבר ממחלתו, שלח אותו אוליפנט ל“הבראה” בביתו של האכר הייסמן בראשון־לציון. הוא נשאר שם שלושה חודשים. אחר־כך שלח אותו אוליפנט לביירות, ללמוד מקצוע: שענות. אימבר לא החזיק מעמד זמן רב, וחזר לארץ. כאן נפגש עם פרופסור, ורני שמו, שיצא למסע־מחקר במצרים, והצטרף אליו. ממצרים שלח אימבר רשמי מסע ל“החבצלת”.

באלכסנדריה הגיעה אליו הידיעה, כי אליס מתה. עם אוליפנט יצאה למסע־מחקר בעמק־הירדן ובגולן, נתקפה בקדחת, הוחזרה לבית על הכרמל באלונקה, שנישאה כל הדרך על־ידי המלווים הערבים, ושם יצאה נשמתה. היא נקברה בחיפה.

אימבר הזדעזע מהידיעה. האיש, שמעט דברים נוגעים ללבו, קשור עם המיטיבות עמו. הוא מחבר שיר קינה: “על מות האשה החשובה והמשכילה אליזע אוליפנט. ותהי לקינה בהגיע אלי השמועה מהאדון אוליפנט, כי מתה עליו רעייתו”. ובשיר נאמר:

וכמו חי, דבריך הזכים

אשמע נעים קולך מדברך,

רוחך בקרבי, וממרחקים

שלום אשלח לך ולעפרך.

במארס שנת 1887, לאחר שהיה בארץ חמש שנים, שוב יוצא אימבר למסעות הנדוד. הארץ קטנה, הישוב היהודי קטן, והוא מכיר כמעט כל איש בו. המרחקים קוסמים לו שוב. הוא כותב לאמו, ובו מעין הכרזה על אמונת־חייו:

“שאלתיני לתכלית שלי ומדוע עזבתי את המשפחה העדינה אוליפנט? והנה, אמי האהובה, אם את חושבת את התכלית בשבילי לקחת אשה ולהוליד בנים, כפי סדר העולם, דעי לך אמי האהובה, כי כבר כרתי ברית עם בת השירה העברית, ואין לי להתבייש בילדי רוחי. וילדי בשר? אין לי כל חפץ בהם. אכן, אם את רואה את תכליתי לצבור הון ולעשות עושר? הלא מי כמוך אמא חביבה יודעת, כי מעודי אני בז לכסף, מפני שאינו אלא תוהו ובוהו, הבל ואין בו מועיל. האמת לרגלי והיא יקרה לי מכל העולם כולו. רק על־ידי סיבה קטנה נפרדתי מאת המשפחה הטובה והעדינה משפחת אוליפנט, אשר כיבדה ואהבה אותי כבנה ממש, ואמנם מצטער אני מאד שעזבתי את הארץ משאת נפשי מאז, אבל איני רוצה לדחוק את השעה. אלוהים נחני עד הלום, מסתמא עלי להיות פה. ואני תקוה שאם אחיה וזכיתי, עוד אשוב ואראה את הארץ בבניינה כמו שראיתי אותה בחורבנה”.

כפי המסופר, היה אימבר באפריקה ועבר באסיה וניהל בבומביי שבהודו ויכוח עם מיסיונר שביקש להעבירו על דתו. בשנת 1888 בא ללונדון, כתב בעתונים יהודיים־אנגליים שם והתיידד עם הסופר ישראל זנגוויל, שתיאר אותו בספר “ילדי הגיטו” כפנחס מלכיצדק, משורר ושתין רברבן, חסר־אחריות, שרגע הוא במרומים ורגע בתחתיות, ברגע של השראה הוא שופע קסם אישי וברגעים של דכדוך התנהגותו ומראהו מרתיעים את הבריות.

מרבה היה לריב עם עורכי העתונים. סיפור אחד מוסר, כי לאחר שהסתכסך עם עורך אחד, יצא לעיר אחרת ושלח מברק שהודיע על מותו של אימבר. העורך פירסם הספד נלהב בעתונו וכמה נבהל, כשלאחר כמה ימים נכנס אימבר, עם מקלו הנצחי, למערכת, ביקש כמה עותקים מהעתונים ואמר: “רציתי לדעת, מה אתה חושב עלי באמת”.

ב־1888 מת באנגליה פטרונו אוליפנט. לפני־כן, עוד הספיק הלה לשאת אשה צעירה – נכדתו של המתקן החברתי האמריקאי אואן, אף היא מחפשת גאולת־נשמות, שעמדה לצאת עמו בחזרה לכרמל.

מרחוק השתתף אימבר במריבה קשה, שפרצה בארץ בשנת 1889, בענין שביתת העבודה בשנת השמיטה. מאחר שהברון ופקידיו תבעו מהאכרים לעבוד בשנת השמיטה, לפי היתר שנתקבל מכמה רבנים ברוסיה – תמך אימבר האפיקורס בעמדתם של הרבנים הקנאים בירושלים שהתנגדו בחריפות לעבודת האדמה בשנת השמיטה ותקף את מחללי הדת.

מאנגליה יצא לארצות־הברית, עבר ברגל את המדינה מחוף אל חוף, נדד מקהילה יהודית לקהילה יהודית, שתה, כבש לבבות ושכב בבתי־חולים בערים זרות שלא זכר את שמן. לסוף נשתקע בניו־יורק, במרכז היהודי הגדול. בן 44 התאהבה בו צעירה נוצריה, ד"ר אמנדה קאסי שמה, וכמו נשים אחרות, ביקשה אף היא לפרוס עליו את חסותה, להציל את נפשו ולשמרו מהיין. היא התגיירה ונישאה לו. לכבודה כתב שיר, שיש בו גם “פורנוגרפיה”, שאינה שכיחה בספרות העברית של אותם ימים:

בין עמודי רגליך,

בתווך, פליאה,

כנזר זר שערותיך,

שם סוד הבריאה.

אולם החיים המאושרים לא ארכו הרבה, וכפי שכותב שמריהו, אחיו של המשורר, שחי שנים רבות אחריו והוציא לאור את שיריו במדינת ישראל: “הוא לא יכול, גם לא רצה, להיכנע תחת העבדות בנוגע להלבשה וביתר העניינים שעליהם מקפידות ביותר הנשים. הוא היה בן־חורין, אשר לא יכול לסבול עליו שום עול ואפילו עולה של אשה צעירה ויפה”.

אימבר כתב ספרים ומאמרים באנגלית על התלמוד, הקבלה, החינוך והמוסיקה היהודית. הוא “הוכיח”, כי המצאתו של הפרופסור קוך נגד השחפת היתה ידועה כבר לחכמי התלמוד; טען כי האיש שנצלב בזמנו לא היה ישו, וכתב נגד הרבנים; הוא לחם את מלחמותיה של הציונות והכריז על עצמו כחוקר “הזוהר” ותורת המסתורין היהודית. אימבר תירגם לעברית את “המרובעים” של עומר כאיאם, משורר היין הפרסי שהעריצו והקדיש לו גם שיר:

לכן עת אחבק הגביע,

הכוס אמצה בנשיקות שפתיים;

רוחך אז עלי תופיע,

הגיגיך אבין כמו בחיים.

אולי עת אשוב לעפרי,

יד היוצר תעשה על האבניים,

כוס וגביע מראש בשרי,

ממנו יין ישתו החיים.

“התקוה” נעשתה בינתיים להימנון התנועה הציונית ולשיר מפורסם מאד. אימבר היה נהנה לבוא, שתוי, לאספות ציוניות ולקום עם קהל כדי לשיר את שירו־שלו, כשהוא אינו מצליח לעתים להישאר עד הסוף עומד על רגליו.

הוא המשיך להקסים אנשים. שופט מפילדלפיה, מאיר סולצברגר, הקציב לו סכום־כסף כל חודש למחיה ויש להניח, כי גם אחרים נתנו לו לפרקים מתנות־כסף, אפילו גמל להם בחרפות וגידופים. משהשיג כסף, מיהר לבתי־המרזח ולבתי־הקפה באיסט־סייד היהודי של ניו־יורק, והרצה לפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, בין כוסית לכוסית, על חלקו בציונות ועל ימיו בארץ־ישראל. לעתים יצא בפניות פומביות לעזרה. בעתון עברי שיצא לאור בלונדון – “היהודי” – מוצאים אנו מכתב־מודעה ממנו:

“בן ארבעים־ושמונה אנוכי היום. לא אוכל לצבוא צבא במלחמת החיים אחר אשר הרופא עבר עלי בשרי בתער השכירה, והיום נמלאו לי חמש־ועשרים שנה מעת אשר שרתי את שיר ‘התקוה’ אשר הרנין לבות כל הציונים. אך ישראל שכח את עושהו ויוצרו מרחוק, והנה אנשים מצויינים כמו פרופ' ריטשארד גאטטהייל, נשיא הציונים פה, ד”ר בלוישטיין והמטיף הלאומי מר מאסלינסקי גמרו לחוג חג יום התקוה למען אוכל להוציא את ספרי ברקאי השלישי. הכספים והשקלים ישולחו להשופט סולצברגר בפילדלפיה ובמכתבים וספרים על תוי בניו־יורק. אקוה כי כל מכירי יכירו מה שעשיתי בעד הרעיון הקדוש וביום אחרון של חג המכבים יזכירו את שמי לברכה".

וכתוספת למכתב הוא שולח לפרסום שיר ששמו “קדימה” ובו נאמר בין השאר: “נס־יה נרימה, הלאה אחי קוממיות, לציון שם קדימה! קדימה, קדימה, קדימה!”

אגב, מכתב זה יכול לעזור בזיהוי שנת כתיבתה של “התקוה”. המכתב פורסם בשנת 1902 והוא בא לחגוג לדברי אימבר, את שנת ה־25 להימנון, משמע שהוא חובר בשנת 1877, חמש שנים לפני בוא אימבר לארץ־ישראל. אולם, כמובן, אי־אפשר לסמוך על הודעתו של אימבר, צריך היה חג והוא מצא לו יובל.

היין ותנאי חייו נתנו את סימניהם בו. בסוף קיץ 1909 חלה קשה והובא לבית־חולים. לאחר ראש־השנה של שנת תר"ע הלך מצבו ורע. אחד הסיפורים מוסר, כי כיוון שקרבה שעתו, באו נכבדים יהודים מניו־יורק להיפרד ממנו. כשעמדו ללכת, ביקש ממכר שלו כי יזמר את “התקוה”. האיש היסס, אולם לבסוף פצה את פיו ושר. אימבר קפץ ממיטתו והחל מרקד. אותו מכר המשיך לזמר, חיוור ורועד, ואימבר מכרכר, עד שבאו עובדי בית־החולים והחזירוהו למיטה.

כעבור ימים לא רבים מת. היה זה ביום שמחת־תורה – חג עליז. אילו נשאל אימבר ודאי שהיה בוחר למות ביום זה אם לא בפורים. בן 54 היה במותו.

לאחר מותו – נתקדש. יוצאי שתי עיירות רבו ביניהם, באיזה בית־קברות ייקבר: הז’לוצ’ובים תבעו את גווייתו, כיוון שבעיירתם נולד, ואילו הבילקמינים הביאו עדות, כי אימבר רצה להיקבר בבית־הקברות שלהם, מאחר ששם קבורה גם אחותו. היה גם תובע שלישי, בנקאי ושמו מרקוס, שטען כי שנה לפני־כן התלונן לפניו אימבר, שלא יימצא מקום לקבורתו והוא הבטיח, כי בבוא הזמן יתן לו מקום בקבר־המשפחה אשר לו. לסוף ניצחה אגודת יוצאי בילקמין, ששילמה 250 דולר לצדקה, כדי שאימבר ייקבר בחלקה שלה.

רבבות באו להלווייתו. ניו־יורק היהודית שבתה ממלאכה לכמה שעות. בראש ההלוויה נישא לוח גדול ועליו כתובה “התקוה”. אחרי הלוח צעדו אגודות יהודיות וציוניות, איש־איש על דגלו. בין המספידים היו השופט סולצברגר והד"ר מגנס, לימים נשיא האוניברסיטה העברית. העתונים היהודיים וגם הזרים קראו אבל על מותו. בחדרו של אימבר נמצאו שלוש מזוודות עם כתבי־יד. כיוון שקרוביו באמריקה רבו ביניהם, מי יחזיק בכתבים, השאירום בינתיים בבית־החולים, שבו שכב בחוליו. משהגיעו הקרובים לידי הסכם ובאו לקבל את הכתבים, נתברר כי נעלמו. עד היום לא נמצאו.

על ערש מותו חיבר צוואה. היא כתובה במיטב סגנונו של אימבר ובנוסח שירו הנודע של המשורר הצרפתי בן ימי־הביניים פרנסואה ויון:

"לרבנים הנני עוזב את כל מה שאינני יודע ומבין… לשונאי הנני מניח את מחלתי, מחלת הריבמטיזם. לעורכי היהודים הנני משאיר את עטי השבור, יכתבו לאט־לאט, ובלי שגיאות… הצוואה הזאת נכתבה על ערש מותי. עדות, אדון פלוטא, מעולם האמת והפומולוס שלו – הרופאים…

“בתור הוספה, למוציאים־לאור שלי, הנני עוזב את פתקת החוב שלי האחרונה, שעדיין לא שילמתי. רשות בידם לתת אותה במסגרת ולשמור עליה כעל קמיע, כדי שיינצלו על־ידה ממיני מחברים כאלה”. עשרים־ושלוש שנים חי באמריקה ותמיד מתגאה היה באותן השנים שחי בארץ־ישראל ומספר עליהן בגאוה. מכריז היה פעם בפעם כי עוד יחזור לארץ. בחייו לא חזר. 44 שנים לאחר מותו, בשנת 1953, כיבדה מדינת ישראל את מחבר הימנונה, והביאה את ארונו לקבורה בירושלים כבקשתו:

השבעתי אתכם, אחי, אחיותי –

אשר שמעו קול מנגינותי, –

עת פקוד יפקוד אתכם אלוהים,

אז באחרית ימים יוצרו

העלו מזה את עצמותי

עלי אדמת נכר נפזרו.

זהו ספור חייו של מחבר ההימנון של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל, משורר נודד, אביון חסר־בית, ציוני: לעתים איש רב־קסם ולעתים בריה מרתיעה, כמיטב מסורת המשוררים הנודדים מדורות; משוררה הראשון של ארץ־ישראל החדשה, שחי עמה בחמש השנים הראשונות של התחיה; רעם ואחיהם של משוררים־נודדים, מאז אברהם אבן־עזרא ועד המשוררים שחיו אחריו, כותבי עברית ואידיש.

פעם אמר: “זה כשנות אלפיים היתה השירה העברית לא יותר מקינות, ספרות שהביעה רק הרוח של הנביא ירמיהו. לא היו בה שירי אהבה ולא שירי יין. חסרה היתה זמרה עליזה. לספרות העברית לא היו משוררים, כי אם מקוננים. אני חדלתי לבכות ולייבב. הלאה הקינות! בכינו כבר יותר מדי. במקומה הכנסתי רוח של אהבה ויין”.

שירים רבים כתב אימבר – שירי ציון, שירי ארץ־ישראל, שירי ריב, שירי יין, שירי אהבה וגם שירי חנופה לנדיבים ולגיבורים. יש בהם לעתים שורות יפות ולעתים שירים שלמים יפים, כדוגמת השיר הזה:

דמעותיך כגשם נדבות,

תשטופנה ימותי,

נשיקותיך הנן להבות,

תאכלנה עצמותי.

אש ומים – פלאי פלאות,

בי התאחדו – פלאי פלאות,

מדוע האש לא תלחך הדמעות,

ומדוע הדמעות לא תכבינה הלהבה?

בין האכזבות שנחל אימבר היתה גם זו: הוא כתב עברית כאשר עדיין לא היו אלף אנשים בעולם שדיברו בה כלשון יום־יום; הוא כתב שירים לפני ביאליק, לפני טשרניחובסקי, לפני שהעברית נעשתה לשון־חיים. עדיין לא היו מלים ונסיון לעברית כדי לומר בה שבחו של יין, הנאתה של אהבה, געגועי נדוד, פזמונים, או לאסור בה מלחמת־פולמוס. רתוקה היתה עדיין לספרים ולמליצה.

וחבל. נפתלי הרץ אימבר, שהיה משורר־של־אמת בנשמתו ובאורח־חייו, לא היו לו הכלים לכתוב שירה גדולה. העברית עדיין לא היתה מוכנה לכך. זו היתה אחת העלמות שלא כבש.

ספינת הטיולים “אטמה” עגנה בנמל של מלטה. בעל הספינה, הברון אדמונד רוטשילד, ירד לסיור באי. בכפר אחד ראה עדר עזים והעיר למלוויו: עזים יפות!

הסבירו לו כי עזי מלטה נודעות בטיבן – אוכלות מעט ושופעות חלב. “אם כך הרי הן טובות בשביל המושבות שלי” – אמר, וציווה לקנות כמה מהן ולהעלותן לספינתו. באניה צירפו את העזים למשק החי המוזר שהברון הוביל עמו – תרנגולות מגודלות ופר בעל יחוס רב; ואחר־כך הורה להרים עוגן ולהמשיך במסע מזרחה.

“אטמה” – ספינתו הפרטית של הברון רוטשילד, עמה בא לביקוריו בארץ; הספינה עוגנת בנמל “הפרטי” של הברון – טנטורה

היה זה ביקורו השלישי של הברון בארץ־ישראל, שנערך בשנת 1899. כתמיד משיצא לראות את מושבותיו, לקח עמו זרעי צמחים, שתילי עצים או בעלי־חיים, שסבור היה כי יש לגדל כמוהם במושבותיו. כל זה נוסף למשלוחים שהיה שולח כשיגרה. כך נמשך הדבר שנים רבות. ואף־על־פי שבמסעו זה ביקש הברון לשנות מיסודן את שיטותיו בניהול המושבות, לא סטה ממנהגו ואם ראה משהו העשוי להועיל למושבותיו, רכש אותו בשבילן.

שבע־עשרה שנה לפני־כן, בסוף הקיץ של שנת 1882, היו שני אנשים עוברים בדרכי אירופה ומחפשים נדיבים. האחד היה הרב שמואל מוהילבר, מראשי חובבי־ציון של רוסיה, שחיפש עשיר שיקים כפר בארץ־ישראל בשביל יהודים מרוסיה שעסקו גם שם בחקלאות; והשני היה יוסף פיינברג, ממתיישבי ראשון־לציון, אשר נבחר על־ידי חבריו לצאת לאירופה ולחפש נדיבים שילוו כספים לכפר, כדי לחפור באר.

עברו השנים מעיר לעיר, בלא לדעת איש על חברו, היו בוינה העשירה ובפרנקפורט על־נהר־מיין, התייצבו לפני גבירי היהודים, שטחו בקשותיהם ולא נענו. עד שהגיעו, לאחר ראש־השנה של שנת תרמ“ג, לפאריס ורבה של העיר, צדוק הכהן, והממונה על ענייני הצדקה של בית־רוטשילד, מיכאל ארלינז’ר, הציגו אותם, כל אחד בנפרד, לפני ברון יהודי מבית רוטשילד – הצעיר בבני יעקב, בנו של מאיר אנשלם מייסד השושלת, הוא אדמונד, בן ה־37. וברון זה, שעד אז היה מפורסם כאספן של יצירות אמנות חדשה ועתיקה וכ”בון ויואן", משמע “רואה חיים”, נענה להם.

מי התייצב ראשון לפני הברון ופתח את לבו לציון? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים הרב מוהילבר ואחרים טוענים, כי היה זה פיינברג. אולם סביר יותר להניח, כי הברון נעשה ציוני “מעצמו”.

לאחר הפרעות של תחילת שנות השמונים, קמה ברוסיה תנועת חיבת־ציון; מעשה הפוגרומים ודברי הרגש לציון נתפרסמו בעתונים ובספרים ועל־ידי שליחים והגיעו גם לפאריס, אל הברון אדמונד רוטשילד, ונקלטו בלבו.

יחיד היה אדמונד בציונותו בבית רוטשילד. אולי הודות לחינוכו המסורתי: בנעוריו למד עברית ומוריו היו אוהבי ציון. נראה שפרעות רוסיה בשנת 1881 זיעזעו גם את לבו. אדמונד עמד בקשרים עם קרל נטר, איש חברת כל־ישראל־חברים, שהקים את בית־הספר החקלאי הראשון בארץ – מקוה־ישראל. הוא מספר: “עם המנוח האדון נטר נדברתי באריכות על התיישבות בני עמנו בארץ־ישראל… חשבנו שטוב יהיה להכניס לארץ־ישראל חומר רציני אשר יהיה למופת ולגרעין בשביל המעשים אשר חשבנו על־אודותם למען העתיד”.

שיחה זו ואחרות נערכה בטרם התייצבו מוהילבר או פיינברג לפני הברון, וכך, כשדפקו על דלת ביתו, מצאו אדם פתוח לרעיון. רוטשילד נענה לרב מוהילבר והסכים להקים בארץ־ישראל מושבה בשביל חקלאים יהודים מרוסיה. לפיינברג הבטיח 30 אלף פראנק, לחפירת באר בראשון־לציון.

בינתיים ביקש שלא לפרסם את שמו. חושש היה, כי השלטון העותמני ישים לו מכשולים, מאחר שהוא נתין צרפתי. ואפשר שגם חשש, כי פעילות זו תפגע בצרפת ארצו. וכך נעשו מעשיו הראשונים בעילום שם והוא כונה “הנדיב הידוע”. כינוי זה עמד לו זמן רב, גם כשהכל ידעו, כי רוטשילד הוא האיש התומך במושבות. רוטשילד תבע גם שלא לקבל עזרה משום אדם אחר זולתו. הרוטשילדים אינם עושים צדקה בשותפות. משהחל בפעולות העזרה, חיפש אדם שיוכל לייצגו בארץ בתקופה הראשונה ופנה אל שמואל הירש, מנהל בית־ספר מקוה־ישראל: “הנני בא ברשותה של חברת כל־ישראל־חברים, ששלחה לך בודאי הוראות על כך, לבקשך כי תואיל בטובך להושיט לי את עזרתך למען מפעל שיש בו נגיעה לענין היהודי ואשר מבחינה זו לא יוכל להיות זר לך, כמו שאינו זר לי”.

הברון חיפש אגרונום למושבה. באותם ימים הושפעו בני המושבות מאליעזר בן־יהודה הלוחם למען העברית וביקשו ממנו לעברת כל מלה ושם. על־כן קראו לאגרונום גנן, ושם זה נשמר עד היום בספרות אותם הימים. הכוונה אינה, כמובן, למטפל בגינות, אלא למומחה חקלאי. רוטשילד הכיר את מנהל בית־הספר לאגרונומים בוורסאי. הוא שאל אותו, אם יש בין תלמידיו־לשעבר מישהו שיתאים לעבודה בפלשתינה. המנהל השיב לו, כי אכן פנה אליו בשעה הנכונה: “בימים אלה” – סיפר לברון – “בא לבקרני אחד מתלמידי הותיקים, מר ארמן, שהיה משמש שנים רבות אצל מהרג’ה בהודו. מצב בריאותו הכריח אותו לעזוב את הודו והוא מחפש לו עבודה”.

נפגש רוטשילד עם ארמן והאיש נראה לו. שלח אותו לבדוק את אדמות ראשון־לציון, ומנהל חשבונותיו של הברון רשם עוד הוצאה בפנקסיו: “שש מאות פראנק לנסיעתו של מר ארמן”.

בדק מר ארמן את אדמות המושבה וקבע, כי אין הן ראויות לגידול תבואה ויצליחו רק למטעי גפנים. כך נעשתה ראשון־לציון – וכמוה רוב מושבות העליה הראשונה – למושבות גפנים ויין. אותה שנה נפגעו כרמי צרפת במחלת הפילוכסירה, ולא ניתן להביא משם נטעי גפנים. הגנן החדש אמר לברון, כי יוכל להשיג את הנטיעות אצל המהרג’ה שלו מהודו. הברון שילם את הכסף ומהודו הרחוקה הגיעו ראשוני הגפנים לארץ־ישראל. נחפרה הבאר ונמצאו מים. תמו הכספים שהקציב הברון למושבה. שלח הברון את מיכאל ארלינז’ר, הממונה על ענייני הצדקה שלו, לארץ־ישראל לבדוק את המצב, ואחרי שזה מסר לו דו"ח הודיע הברון, כי הוא מקבל על עצמו לכלכל את אכרי ראשון־לציון ולדאוג לפיתוחה של המושבה עד שתתבסס. הוא יבנה את הבתים לאכרים, יטע את הכרמים והשדות, יקנה בעלי־חיים, יכלכל את מוסדות הציבור. האכרים יקבלו מדי חודש קיצבה קבועה. הם יעבדו בשדות ובכרמים וההכנסות ישמשו לפרעון החוב לברון – להודיע, כי לא מתנת־חינם הוא נותן לאכרים, אלא מעין מענקים על־חשבון; חשבון שלא נפרע, כמובן, מעולם.

הברון לקח תחת חסותו גם את המושבות האחרות שנוסדו אז בארץ־ישראל – זכרון־יעקב וראש־פינה, שעמדו על סף רעב והתפרקות, מאחר שחובבי־ציון של רוסיה לא יכלו עוד לעזור להן. הוא קנה אדמה והקים את עקרון, שבה התיישבו אחת־עשרה משפחות אכרים שבחר מוהילבר, ואתן שבע משפחות שנתלקטו בארץ. חובבי־ציון היו אמורים לכלכל את פתח־תקוה ואת מושבת הבילויים גדרה, אבל אף תמיכה זו נתנו בדוחק והברון קיבל על עצמו החזקת עשרים־ושמונה משפחות אכרים בפתח־תקוה ודאג לצרכי הציבור וצרכים אחרים של פתח־תקוה וגדרה.

בנימין אדמונד רוטשילד, “הנדיב הידוע”, בשנה שהחל לפעול בארץ

רוטשילד לא התכוון למעשי־צדקה. בתחילת 1884 נפגש עמו בפאריס דוד לבונטין, מיסדה של ראשון־לציון, ורוטשילד אמר לו: “אינני פילנטרופ, ישנם הרבה יהודים אומללים ברוסיה ורומניה ואנחנו לא נוכל לעזור להם. אנוכי נכנסתי אל הענין הזה בשביל לעשות נסיון, אם אפשר לישב יהודים בארץ־ישראל”.

פעילות רבה כזאת היתה טעונה אירגון, אדמיניסטראציה, וכך קמה “הפקידות” – ממשלתו של הברון, שהיתה ממונה כמעט על כל תחומי החיים במושבות. חוקי הצמיחה חלו גם עליה. ככל אדמיניסטראציה ביקשה גם זו לא רק למלא את תפקידה המוגדר, אלא להרחיבו ולהוכיח את הצורך בה. רובם הגדול של ראשי הפקידות, ביקש להפכה לממלכה לעצמה. בלבם היו רחוקים מהמפעל היהודי בארץ־ישראל, לא הבינו את מניעיו של הברון וראו את עצמם פקידים צרפתים במושבות ילידים. במשך הזמן, נעשתה הפקידות מוסד מורכב וגדול המעסיק אנשים רבים, מקומיים וזרים: גננים, משגיחים, רופאים, רבנים, שוחטים, שומרים, בלנים, רכבים ושליחים – ועליהם עומד הפקיד הראשי.

הברון עקב בקפדנות אחר הנעשה במושבות, כאילו היה זה עסק מעסקי בית רוטשילד, הצריכים פיקוח ועידוד ותמיכה רבה, אחרת אינך עושה בהם מיליונים. הוא היה מעין נשיא־מנהל. הוא התעניין בכל פרט ופרט מהנעשה במושבות, ונתן עצות:

“כאשר חופרים באר וצריכים לפגוש במי תהום הפורצים באמת למעלה, אזי המים הראשונים של השכבה שלפני התהום עולים רק מטרים אחדים, מבלי להגיע אל פי־הבאר. ואם ממשיכים לחפור, אז מוצאים את שכבת מי התהום הנובעים ופורצים. בהסתייעות זו, כאשר תפגשו במים ראשונים בעלי כוח איזה זרימה שהיא, תיטיבו־נא להפסיק את העבודות ולהודיעני”.

הוא מסר הוראות בעניין הקשרים עם השלטונות והבנקים, מתעניין לדעת אם הושג רשיון לבניין בית בכפר או אם הגיע הלוקומוביל ששלח לראשון־לציון; מה שלום פקיד שחלה, מה מספר הבהמות בחצרו של אכר וכלום הצליחו הנטיעות החדשות ששלח. ב־1884 היתה בארץ מגיפת חולירע וארלינז’ר כותב להירש: “האדון די רוטשילד ביקשני למסור לך, לייעץ לבני המושבות כי בשעת מחלת החולירע ירתיחו תמיד את המים”.

אכרי גדרה ומשפחותיהם בימיה הראשונים של המושבה

באותן שנים רחוקות, כשאיש עדיין לא דיבר עברית בארץ כשפת יום־יום (בן־יהודה עשה אז את צעדיו הראשונים בחידוש הדיבור העברי), מצאו מנהלי עסקי הברון בפאריס, שחלקם היו תלמידי־חכמים וחוקרים בתולדות היהודים, דרך להעביר הוראות לפקידים בארץ: הם היו שולחים מברקים עבריים באותיות לטיניות. היו אלה בודאי המברקים העבריים הראשונים בעולם. השלטונות העותמניים לא יכלו לפענח את “כתב־הסתר”. ב“קוד” זה הם אף נתנו כינוי מיוחד לברון – BER – ראשי־תיבות: ברון אדמונד רוטשילד.

מן המכתבים והמברקים אנו למדים כי הברון ידע, שפקידיו אינם מהמוצלחים ביותר ואינם ממלאים את הוראותיו בכל לבם. רוטשילד מבקש מדיגור פקיד ראשון־לציון, שיהיה זהיר ביחסיו עם המתיישבים. ארלינז’ר מכנה לעתים את דיגור בכינוי “רשע” בעברית ואוסוביצקי מתואר כ“פזיז, נמהר ואיש מדנים”. אבל אלה היו פקידי הברון ומרד נגדם הריהו גם מרד נגד הברון עצמו. בשנת 1887 יצא הברון לביקורו הראשון בארץ. כיוון שביקש לשמור על החשאיות, לא בא בספינתו הפרטית, אלא באניית ה“לויד” האוסטרי. כיהודי טוב עלה מיד, לאחר בואו ליפו, לירושלים, לחונן את עפרה. בירושלים נשאר שבוע. “החבצלת” תיאר את הברון:

“איש גבה־קומה ודל־בשר, לבוש בגדי הדרך ועל ראשו מגבעת אנגלית. פניו החוורים מוקפים זקן עגול קטן ועיניו כעין התכלת, מפיקות מחשבות עמוקות. על ידו אשה כבודה, אצילית, בעלת קומה בינונית, זו אשתו, הברונית מרת אדלהייד”.

הברון ביקר במקומות הקדושים ואצל רבני העיר, תרם למפעלי צדקה ואף למוסדות ערביים. באותו ביקור, כפי שנמסר, רצה הברון לקנות את הרחבה שליד הכותל המערבי וכן ביקש לרכוש חלק משכונת המוגרבים הסמוכה, כדי להגדיל את הרחבה. כפי שנמסר, שכנעו אותו רבני ירושלים למשוך את ידו מהקניה, מפני שחששו לעורר עליהם את רוגזם של הערבים עקב כך.

הברון חזר מירושלים ויצא לבקר את מושבותיו. ראשון־לציון “מרדה” אותם ימים בפקידות, הברון כעס על המושבה וביקורו בה היה קצר. הברון ביקר בעקרון ומשם יצא לפתח־תקוה וסייר בכפר יהודיה, שם היה בית־מלאכה לאריגת עבאיות. הברון, שרצה באכרים של ממש כערבים הללו, הורה להזמין עבאיות בשביל אכריו. מפתח־תקוה המשיכה השיירה לזכרון־יעקב. ביקורו של רוטשילד בזכרון־יעקב חל בל"ג בעומר. בלילה עבר הברון לאורך רחוב המושבה, כשהמדורות שהעלו הילדים מלוות אותו.

זכרון־יעקב מצאה חן בעיני רוטשילד. הזכרונים אנשים פשוטים היו ומודים למיטיבם, אם־כי לחובתם רשום היה “מרד”, אמנם על רקע דתי: נראה היה להם, כי פקיד המושבה אינו מקפיד כראוי בשמירת המצוות.

הברון אהב את זכרון הקרויה על שם אביו והרעיף עליה מטובו. רוצה היה לעשות את יושביה ככל האכרים בעולם, העובדים את אדמתם וחיים בצניעות. והנה הזכרונים – והפקידים עזרו להם בכך – היטיבו את חייהם, בנו בתים מרווחים, העסיקו פועלים ערביים, הקימו חנות כל־בו הראויה לעיר גדולה, נשותיהם התקשטו והתלבשו על־פי האופנה האחרונה עד כי המושבה כונתה לעתים “פאריס הקטנה”. כאשר בא הברון למושבה, באותו ביקור ובביקורים אחרים, השתדלו האכרים להסתיר ממנו את אורח־חייהם האמיתי ולהיראות בעיניו כמו שרצה לראותם: אכרים פשוטים החיים על עמלם. שמונה ימים נשאר הברון בזכרון. ביקר בבתי האכרים, בכרמים ובשדות. הטיף לאכרים, שצריכים הם לעבוד בעצמם ולהעסיק פועלים יהודיים, לדבר עברית, לשמור על המסורת ולחיות בצניעות. הוא אף ערך סעודה לשכנים הערבים והשביע את ראשם להתנהג כשורה עם היהודים.

מזכרון־יעקב יצא לראש־פינה. אף שם ביקר בבתי האכרים ובשדותיהם, התפלל בשבת בבית־הכנסת ועלה לתורה. לפי התכנית היה צריך לחזור לחיפה, אולם ברגע האחרון החליט לבקר בדמשק והשיירה יצאה לעמק החולה. בדרכו ראה הברון מחנה־אוהלים על שפת האגם והתפלא לשמוע כי זו מושבת יהודים – יסוד־המעלה. נציגי התושבים התייצבו לפניו וסיפרו לו, כי מצבם קשה, עזרה אין להם והקדחת מכה בהם. הורה הברון לפקידיו להכניסם תחת חסותו. וכך נוספה מושבה לממלכת הברון ולאכריה באה הפדות.

חזר הברון לארמונו בפאריס. למרות ה“מרידות” לא פחתה התלהבותו למען ישובה של ארץ־ישראל. מאותו זמן נשתמרה אגדה: רב פקפקן מפרנקפורט פנה לרוטשילד והזהירו בקשר למפעלו בארץ־ישראל: “אתה בונה על חול!”

השיב רוטשילד: “ומי יבנה על חול אם לא רוטשילד? על קרקע מוצקה יכול כל אחד לבנות”.

באי־כוחו של הברון קנו את אדמות קסטינה בדרום, היא באר־טוביה, וקבעו בכך לשנים רבות את גבול ההתיישבות בדרום. ליד זכרון־יעקב הוקמו שתי “בנות”, מושבות קטנות – בת־שלמה, על שם דודו של הברון, ומאיר־שפיה, על שם מאיר־אנשלם, הסב, אבי השושלת.

הברון שלח לבתי־ספר חקלאיים בצרפת את הכשרוניים בבני המושבות, כדי שילמדו חקלאות ויחזרו ויהיו מדריכים בכפרים. בין תלמידים אלה היה גם בן זכרון־יעקב, אהרן אהרונסון, שלמד על חשבון הברון בצרפת, חזר לנהל את המושבה מטולה, ואחר־כך נעשה בוטנאי נודע בעולם ומגלה אם־החיטה. אהרונסון, שערך מלחמות רבות בפקידות וכיבד מאד את הברון, היה ברבות הימים לראש קבוצת ניל"י, שריגלה למען האנגלים במלחמת־העולם הראשונה.

הברון כותב לפקידיו בארץ ומבקש לבדוק אם אפשר למצוא בארץ גנן שידריך בראש־פינה. מקוה היה להחליף את המומחים הזרים ביהודים ובבני־הארץ ופנה לחובבי־ציון ברוסיה, כדי שימצאו לו שישה צעירים אשר ילמדו במושבותיו וכשישתלמו, יהיו מדריכים במושבות.

בני אנשלם־מאיר מן הגיטו של פרנקפורט חדרו לתחום ה“אצילי” של צרפת: ג’ימס־יעקב, אבי הברון, קנה ארמון בחבל מדוק, ליד בורדו, ושמו “שאטו לאפיט” על כרמי־היין המשובחים שלו. יינות “שאטו לאפיט” הרוטשילדים הם עד היום מן המשובחים והיקרים בעולם. עיסוק זה השפיע על אדמונד רוטשילד, שעודד את נטיעת הכרמים במושבות ארץ־ישראל ואת תעשיית היין. יחד עם זאת, עשה הכל כדי להרחיב את כל סוגי הגידולים במושבות: קפה, כותנה, שקדים, עצי זית, פרחים, תה. בין הגידולים שהוכנסו לארץ בעידוד הברון או בפקודתו היו אבוקדות, קלמנטינות, תפוזי ולנסיה, בננות מזן קוונדיש, חציר סודני, בקיה ארגמנית וטבק מקדוני.

ביוזמת הברון הוקמה בראשון־לציון מנבטה של זרעוני חושחש ומן השתילים שגדלו מהם, ניטעו פרדסים. היו אלה הפרדסים הראשונים באזור יפו, שעציהם צמחו מזרעונים ממש.

כדי לייבש את ביצות הארץ הובאו מאוסטרליה עצי האקליפטוס, שעד אז לא היו בארץ, וכן עצי הקזוארינה. מיכל פוחוצ’בסקי, מאכרי ראשון־לציון ומדריך חקלאי בה, מונה את הגידולים השונים שהוכנסו למושבתו ביוזמת הברון: אקציות, דקלי קנריאנזיס, אנונה, במבוק, יבלית לחציר, סוף, 75 זני גפן, עצי זית, שקד, גירניום, כרכום, פשתה, כותנה, בטנים, אספרגוס ותות־שדה. תות־שדה זה היה נשלח לפרקים לפקידים הטורקים, ביפו וברמלה, כשוחד. לפי הוראת הברון נערכו נסיונות גם בגידול הפרג, והאכרים למדו כיצד לעשות ממנו אופיום: פוצעים את תרמיל הצמח באיזמל חד והשרף היוצא הוא האופיום. בזכות הברון הוכנסה לארץ התרנגולת הלבנה מסוג “לגהורן”, הפרה ההולנדית, חמורים מקפריסין, כבשים מאלז’יר, תרנגולים מצרפת ותרנגולות מהולנד.

אולם הברון לא רצה שהמושבות יגדלו חומר־גלם בלבד. הוא רצה ליצור על התשתית החקלאית תעשיה, שתעבד את התוצרת החקלאית למוצרים מוגמרים. לכל מושבה הועיד תעשיה משלה. בראשון־לציון ובזכרון־יעקב בנה את היקבים הגדולים. בראשון־לציון ניסה להקים מפעל לצימוקים, והזמין לשם כך מומחים מספרד. בטנטורה הקים בית־חרושת לבקבוקים בניהולו של מהנדס צעיר – מאיר דיזנגוף. לשרות בית־חרושת זה, שעמד סמוך לים, רכש שתי ספינות קטנות – “צי” עברי ראשון. לכל ספינה היה שם עברי ולשתיהן מונה קברניט. וכך היה בה בפקידות המגוונת גם רב־חובל… הפקידות הקימה גם בית־מלאכה לחביות־יין בראשון־לציון.

הברון עודד נטיעת עצי תות לשם גידול תולעי־המשי, לתעשיית אריגים. מקוה היה, כי תהיה זו מלאכת עזר שיעסקו בה בעיקר הנשים והילדים בשעות הפנאי. כדי להבטיח את יציבות עץ התות, הובאו זרעוני תות־פרא מהרי ההימלאיה בהודו. עד היום נמצאים בראשון־לציון עצי תות פראיים, שרק מעטים יודעים, כי מוצאם מהימלאיה וסנדקם הברון… הברון הביא גם מומחים מלבנון, כדי ללמד את האכרים לטפל בעצי־התות ובפקעות המשי. מהמושבות השונות היו שולחים את הפקעות לראש־פינה, אשר בה הקים הברון מטוויה ובית־חרושת לאריגים, שהעסיק עשרות פועלים. בפתח־תקוה, דרך־משל, נטעה הפקידות 300 דונם עצי תות, ופקעות המשי נשלחו לראש־פינה. בפתח־תקוה נטעה הפקידות גם עצי קיקיון ואת גרעיניהם שלחו לראשון־לציון, כדי שיכבשו מהם שמן־קיק. בין הנסיונות הנוספים בפתח־תקוה: גידול גירניום לתעשיית תמרוקים, טומבק וכדברי כותבי הרשימות של אז, גם “פרחי סינים” – תה.

ליסוד־המעלה הועיד הברון תעשיית בושם, או כדברי סופרי אותם ימים – שמן־שושנים. הוא הורה לשתול שם גן גדול של שיחי גירניום שמהם ייצרו את הבושם. ברוב המושבות הקימה הפקידות יקבים קטנים, בשביל הבציר המקומי. גדרה יצרה קוניאק.

לא כל התכניות הצליחו. מפעלי התעשיה נכשלו ברובם, להוציא היקבים. חלק ניכר מהפיתוח החקלאי רב־הדמיון נכשל. תנאי הארץ לא היו בשלים עדיין: לעתים לא התאים האקלים, לעתים נכשלו המדריכים ולעתים הכשילו האכרים. גם הפקידים, יש להניח, לא היו מהנמרצים ביותר. רוטשילד הוסיף להזרים מיליונים רבים, לא נסוג משום כשלון. בעקשנות “ברונית” המשיך והקציב כספים למושבות בארץ. הוא היה הממשלה, הסוכנות, שר האוצר, שר הבטחון, שר המסחר ושר הקליטה. הוא היה גם שר החינוך:

בראשון־לציון נפתח בית־הספר העברי הראשון בעולם בשנת 1888, ואחר־כך נפתחו בתי־ספר בכל המושבות, שנתמכו בעין יפה על־ידי הברון. כשמורי ראשון־לציון הגיעו למסקנה שיש צורך להדפיס ספרי־לימוד עבריים, הם פנו אל הברון דרך ארלינז’ר וארלינז’ר הודיע להם: “הברון קיבל עליו בסבר פנים יפות את הוצאות הדפוס, כי יודע הוא מאד כמונו, שאין לך עם בלי שפה מיוחדת לו ובפרט כשיש לנו שפה קדושה ועתיקה”. רוטשילד הקציב לאליעזר בן־יהודה תמיכה קבועה, שאיפשרה לו להקדיש עצמו לעבודת המילון שלו.

בשנת 1893 בא הברון לביקור שני בארץ. הפעם הגיע בספינתו הפרטית שעגנה בטנטורה. באזור מרוכזות היו כמה מושבות “שלו”, היו לו שם אדמות רבות שעדיין לא יושבו ואף בית־חרושת, וכך, הרי כאילו יורד היה בנמל ב“מדינה” שלו. הוא ביקר בבית־החרושת לזכוכית ועלה לזכרון־יעקב.

מספר כותב העתים החרוץ:

“בלילה עבר הברון את כל אורך המושבה מן הקצה אל הקצה ובראש כל חוצות השיאו מדורות עד אשר נראתה המושבה כאבוקת אור. ביום החמישי הלך להתבונן אל הכרמים בזכרון, שפיה ואום־אל־ג’מל (בת־שלמה) ויהי גם בריחיים של קיטור ויבקר את היקב ובית־מעשה־המשי ולפנות ערב בא לבית־הספר ויבחן את התלמידים בעברית ובצרפתית, וייצא מבית־הספר מלא רצון, ויאמר כי יכין בית־ספר ערב לבאים־בימים. בלילה ערכו התלמידים החזיון זרובבל בעברית וישמח הנדיב מאד והרבה פעמים מחא כף. ויען כי־המקום צר מהכיל את כל אנשי המושבה, ציווה כי תבאנה הנשים לבד, ולפני עריכת החזיון דיבר לכל הנשים”.

ואלה הדברים שאמר הברון בנאומו לנשים, משא מן היפים של ראשית ההתיישבות:

“ביד האמהות מסור פקדון יקר ונכבד מאוד מאוד, והוא חינוך הילדים. שמורנה על הפקדון הזה אשר בידכן, שלחנה את בניכן ובנותיכן בכל יום ויום לבית־הספר ללמוד עברית ויידעו את התורה, המכילה בתוכה מלבד החוקים והמצוות, גם מוסר ומידות נעלות. כי לא מרוב ענייכם לקחתי אתכם תחת מחסי, כי אם מראותי את תשוקתכם הגדולה לשבת בארץ הקודש ולחיות לפי רוח דתנו. התרגלנה, אתן ובנותיכן, להתפלל בכל יום, אל תקחנה לכן משרתות, עשינה את כל מלאכותיכן בידכן ועזורנה גם לבעליכן בעבודתם, כי עיני כל באי עולם נשואות עתה לאנשי המושבות אשר בארץ הקדושה, לראות אם באמת יוכלו היהודים להיות עובדי־אדמה חרוצים, ועם זה, להיות נאמנים לדתם”.

האכרים והפקידים יודעים מה אוהב פטרונם, והשתדלו להראות לו מה שאהב. הד"ר הלל יפה, שהיה רופא מטעם הברון בזכרון־יעקב, מספר:

“הגעתי לזכרון לפני בואו של הברון, מצאתי את רוב אכרי המושבה עטופי טליתות ברחוב לפני בית־הכנסת והפקידים לבושי בגדים ישנים ומלוכלכים. אשת אחד הפקידים לבשה כתונת לילה על שמלותיה… המחסן הכללי אשר נועד מטעם הברון למכור לתושבים דברים הכרחיים בזול, ואשר למעשה היינו קונים שם חפצים יקרים, שקשה היה למצוא דוגמתם בחיפה או ביפו – נהפך לחנות כפרית: נעלי־ערבים אדומות, מטאטאים, כלי עבודה חקלאיים, בגדי עבודה וסתם בגדים ישנים. אחד המוכרים חמד לו לצון ואמר לי: ‘אדוני הרופא, אם יש לך מכנסים ישנים, אנא תנה אותם לנו. במחיר כל זוג הרינו נותנים לך שני זוגות חדשים’”.

הברון מסייר בבתי האכרים ויוצא לראות אותם בעבודתם בשדות, מבקר ביקבים, בבית־החולים, בבתים ובודק גם את האורוות והרפתות. הוא מתפלא לשמוע, כי רוב האכרים קונים את חלב הבית אצל השכנים הערבים, ואומר: “לא ראיתי אכרים בעולם הקונים חלב”. הוא מודיע, כי ישלח עזים “מגזע השופע הרבה חלב וכלכלתו אינה עולה הרבה”. הוא מתלונן, כי ביקר בכמה בתים ומצא כי אינם נקיים; הוא שואל את בלן המושבה, כמה אנשים באים להתרחץ בערב־שבת והלה עונה לו: בין עשרה לעשרים. תמה הברון: והיתר אינם מתרחצים? הוא מציע לאכרים ללמוד מהערבים אילו מאכלים מתאימים לארץ ונותן עצות בענייני לבוש. הוא תובע להעסיק פועלים עברים – תביעה זו הוא חוזר ומעלה בכל מושבה ממושבותיו. הוא גם שואל מדוע אין האכרים לומדים עברית: “צר לי מאד כי עוד טרם למדתם בכל שנות שבתכם פה עברית!”

הברון סייר גם במושבות האחרות והיה שבע־רצון במידה רבה.

לאחר אותו ביקור, הולכת וגדלה פעילותו בארץ. הוא מורה לקנות עוד ועוד אדמה. יהושע אוסוביצקי, פקיד הגליל, קונה אדמות בקצה הגליל העליון וחמישה כפרים מעבר לירדן וכנרת, בגולן. הברון רוצה ליישב שם אלף נפש. הוא נותן הוראות לאליהו שייד, ראש הפקידות, בעניין ההתיישבות בגולן: “יש לחקור את שכנות שבטי הבדווים ואת מעינות המים ולקבוע את בסיס־הפעולה, זאת אומרת – אפשרות התחבורה דרך גשר בנות־יעקב, בין חבל הארץ ממזרח לבין ראש־פינה, מרכז הפקידות בגליל העליון. כאן אין לפעול כמו במערב־הארץ, במושבות קטנות ונפרדות, אלא בגוש גדול, באופן שיהיה בטחון למקרה התקפה של בדווים”.

תכנית זו אינה מצליחה. הטורקים אינם רוצים כי היהודים יציגו רגלם גם בעבר־הירדן והמתיישבים מתפזרים. אבל על האדמות שנרכשו בגליל העליון, בחיק החרמון, קמה מושבה – מטולה, אשר בה מיישב הברון פועלים מהמושבות ובני־אכרים שאין אדמה בשבילם במושבותיהם. מטולה זו קבעה את גבול ההתיישבות היהודית בצפון.

אגב, כשעולים האכרים להתיישב במטולה אומר הברון לפקיד שלו בגליל: “אוסוביצקי, אולי נקנה מספר תותחים קטנים בשביל להגן על המושבה?” תותחים לא קנו, אולם הברון מקציב 4200 פראנק לקניית 60 רובים בשביל המתיישבים.

אותן שנים נוסדו גם רחובות וחדרה. המתיישבים ביקשו להיות עצמאים ולא לחיות מכספי הנדיב. אבל גם הם אינם יכולים שלא לפנות לעזרת הברון. לבקשת אנשי רחובות, הוא מקבל את ענביהם ליקב ראשון־לציון ומשלם תמורתם את המחירים הגבוהים שהוא משלם לאכריו שלו, אף־על־פי שאין אלה מחירים מציאותיים בשוק היינות. מתיישבי חדרה אין ביכולתם להלחם בקדחת הקוטלת רבים מהם. הד“ר הלל יפה, רופא הפקידות מזכרון־יעקב, הוא פטרונם. הד”ר יפה פונה אל הברון והוא נוטע סביב חדרה חורשות אקליפטוסים. סבורים היו שעצים אלה מסוגלים לייבש את הביצות. אחר־כך הקציב הברון רבבות פראנקים, כדי לנקז את הביצות.

בשנת 1896 קם מנהיג לתנועה הציונית – תיאודור בנימין הרצל. הוא הציב לחיבת־ציון מטרה ברורה: מדינה יהודית בארץ־ישראל, והקים מוסדות וארגון למען מטרה זו. איש מרכז אירופה היה ובקסמו הגדול משך אחריו יהודים ממזרח וממערב אירופה גם יחד ונטע בלבם את האמונה כי השגת המטרה אפשרית. הוא האמין רק בדרך אחת שתוביל למטרה המיוחלת: משא־ומתן עם הממשלה הטורקית, כדי שזו תתן זכיון – פירמן – המתיר ישוב רבבות ומאות אלפי יהודים בארץ־ישראל, אשר בה יקימו חברה חדשה – הכל במעשה חד־פעמי גדול. הרצל ביקש הכרה של מדינות העולם. לפני מושליהן התייצב, והציג תכנית זו. הרצל לא ראה חשיבות בעצם ההתיישבות שקמה עד אז, כוננה כחמישה־עשר כפרים והפכה כמה אלפי יהודים לעובדי־אדמה. על־כן לא ראה תועלת במפעלו של רוטשילד, אשר קיים התיישבות זו.

הרצל הבוטח בעצמו ביקש לשכנע את רוטשילד להיות מאנשיו, מעין שר האוצר שלו. הוא שלח את עושי־דברו לרוטשילד, ומספר ביומנו: “רוטשילד אינו רוצה לדעת דבר על הענין. הוא אינו מאמין שאפשר להשיג משהו מהשלטון. מכל מקום, אין בדעתו לעזור. את פעולתנו הוא רואה כמסוכנת, מפני שאני מחשיד את היהודים באהבת מולדתם, וגם כמזיקה למושבותיו בארץ־ישראל. אנו מתעלמים אפוא ממנו ועוברים לסדר היום”.

אולם אי־אפשר להתעלם מרוטשילד, הרי הוא היחיד המסוגל לשאת במימון המפעל. הרצל מנסה להתקשר עמו שוב, אולם הוא עדיין מזלזל ברוטשילד. כמדומה, אף לא ידע מה עשה רוטשילד בארץ־ישראל. אותו עתונאי בוטח בעצמו, שביקש להביא גאולה לעמו, אינו מוכן להבין כהוא־זה מי שאינו הולך עמו. הוא נפגש עם רוטשילד, אבל אין הוא מצליח לכבוש אותו לרעיונו. הרצל פוטר אותו בקלות: “אדמונד הוא אדם הגון, טוב־לב ומוג־לב, שאינו מבין לגמרי את כל הענין ושהיה רוצה לעכבו כשם שמוגי־הלב רוצים לעכב ניתוח הכרחי. אני משער שעכשיו הוא נרגז על שבכלל התחיל לעסוק בארץ־ישראל… ובאנשים כאלה תלוי גורל הרבה מיליוני אנשים”.

ומי שלא הבין במקרה זה לגמרי את הענין, היה לאמיתו־של־דבר הרצל, שמשפטו על הברון הוא נמהר ולא־צודק. הרצל אף “מתנקם” בברון: בקונגרס הציוני הראשון מבקשים כמה מהצירים לשלוח ברכה לרוטשילד, אבל הרצל מסיר את ההצעה מסדר־היום. בסתיו 1898 יוצא וילהלם, קיסר גרמניה, לביקור בארץ־ישראל. זה יותר מביקור נימוסין – זה ביקור של הפגנה: הגרמנים והטורקים מניחים יסוד לברית; הרצל יוצא אחר הקיסר. הוא ייפגש עמו בירושלים, וגם מקווה, כי הקיסר יכריז שם הכרזה אוהדת לציונות. אולם הרצל חוזר בידים ריקות. כעבור כמה חודשים, מגיע הברון לחוף יפו בספינתו הפרטית, ואם־כי, כתמיד, אין הוא שוכח את העניינים “הקטנים” ומביא עמו עזים ממלטה וצמחים וזרעים שמצא בתערוכות שונות, הוא בא גם לסכם ולהודיע על החלטה חשובה:

מזה שבע־עשרה שנים הוא מקיים ישוב זה, שהתרגל לחיות מכיסו. עשרות מיליוני פראנקים הוציא עד־כה, לחם מלחמות קשות, וחזר ושמע תלונות ובקשות ותחנונים וכמדומה לו, גם דברי־מרי, ועכשיו, כמי שנתפקח, כאילו רואה הוא את הישוב במערומיו, רואה מה שהוסתר ממנו כל הזמן: האכרים החיים מתמיכות, הישוב שאינו יכול לעמוד על רגליו שלו. דומה כאילו גילה עכשיו את אשמת פקידיו, את הקורים אשר טוו סביבו וסיכנוהו בהם. הדברים לא נתלבנו עדיין: אפשר גם וענין הרצל פגע בו. רוטשילד ערך אז ביקור בקושטא ואולי נתגלו לו דברים חדשים, שלא מסר עליהם. מכל־מקום הוא מכריז: מסיר הוא את אחריותו האישית ליישוב. לא הוא יפרנסו עוד, לא הוא יכלכל את כל מחסוריו. המושבות צריכות מעתה לחיות על עבודתן ותוצרתן. הפקידות תפסיק לפעול. התמיכות יופסקו בהדרגה. תמורת התוצרת ישלמו את שווייה האמיתי, וזה הרבה פחות ממה שהוא שילם עד־כה. המושבות צריכות לקיים את מוסדותיהן שלהן.

הוא מעביר את ההשגחה על המושבות ועל מפעליו לידי חברת יק“א, שהיא חברה ציבורית, המטפלת בהתיישבות היהודית בארגנטינה, ואשר לה בקיאות בתחום זה; (יק"א תמכה אף בכמה מושבות בארץ שלא עמדו תחת חסות הברון). מעתה תעמוד בראש ההתיישבות חברה “נייטראלית”, אשר לה פקידים יעילים יותר, שאינם רחבי לב, אלא מצמצמים בתמיכות, ומקמצים בהוצאות. הוא מעמיד לרשות יק”א 15 מיליון פראנק, כדי שימשיכו בתמיכה עד אשר יעמדו המושבות על רגליהן. הוא מוסיף במשך הזמן עוד סכומי־כסף רבים. הברון מעביר לרשות האכרים את היקבים, ומוסיף סכום־כסף נכבד לקיומם עד שיכניסו כדי פרנסה. הברון נותן כסף לכל מי שרוצה לצאת מהארץ – גם חובבי־ציון נוהגים כך – ומאחר שהיו הגזמות רבות בנטיעת כרמים, ומרוב בהילות לא ניטעו תמיד הזנים הנכונים (והוא רואה את עצמו אחראי לכך), הוא נותן פיצויים לכל מי שיעקור את גפניו ויטע פרדסים במקומן. הברון מפטר את כל פקידיו – אין איש מהם העובר לפקידות החדשה, ונותן להם דמי־פיצויים רבים. הוא נותן גם דמי־פיצויים לבני המושבות ולפועלים העובדים בפקידות: הוא קבע תנאים סוציאליים “מודרניים”: פועלים מפוטרים זכאים לפיצויים.

בישוב נפלה בהלה. רגילים היו בני המושבות לחיות מן ההקצבות הקבועות לכל נפש על־ידי הפקידות והנה הושארו לנפשם. משלחות יוצאות אל הברון, כדי לבקש רחמים ולהעביר את רוע הגזירה. אך הברון נוקשה. חובבי־ציון הרוסים שולחים אף הם משלחת ובין חבריה אחד־העם, אשר מתח תמיד בקורת על משטר האפוטרופסות. הברון דוחה אותם ואומר: “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו, אני לבדי ואין זכות לשום אדם, לאכרים או לחברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשה ידי”.

אחד־העם נעלב עד עומק נשמתו. אבל הוא מוכרח להודות במרירות, כי הברון אכן צדק. מיליוני יהודים במזרח־אירופה לא הצליחו להחזיק באכרים היהודים בארץ־ישראל. הברון עשה את הישוב והוא יכול לנהוג כרצונו.

בראש הפקידות החדשה עומדת מועצה, שמחציתה חברי יק“א ומחציתה נציגי הברון. הברון משמש כנשיא. בפרוס המאה החדשה, בתחילת שנת 1900, נכנסו המושבות למרות חדשה. לאחר משבר, יוצא הישוב היהודי בהדרגה מהקפאון. היקבים עוברים לידי האכרים. לראשונה מנהלים הם עסק של עצמם ומצליחים. יק”א בכספי הברון, ממשיכה בתמיכה המניבה תוצאות ואינה נותנת מתנות חנם: החברה מלווה כספים לאכרים כדי לפתח את משקיהם, מחזיקה במוסדות־ציבור ומקימה גוש כפרים במקום שם לא היו יהודים עד אז. בגליל התחתון: סג’רה, יבנאל, בית־וגן, כפר תבור, מלחמיה. כפרים אלה קלטו רבים מפועלי העליה־השניה. חוות סג’רה מכשירה אכרים ועובדי אדמה – ובה נוסדה אגודת “השומר” והקולקטיב החקלאי הראשון בארץ. במושבות אלו מקבלים את הכשרתם אכרים חדשים, ביניהם גרים רבים, העובדים קשה וחיים מיגיעם. בראש הפקידות עומד איש קר־רוח לכאורה – הנרי־צבי פראנק, המנהל את ענייני ההתיישבות בנאמנות, בצניעות ובחשבון.

הרצל מת. מתחילה העליה השניה. מוסדות ההסתדרות הציונית, זו שהקים הרצל, מתחילים לפעול בארץ, מייסדים בנק, רוכשים אדמה, מעודדים את ההתיישבות, עורכים נסיונות בסוגי התיישבות חדשה. הישוב הקטן גדל והיה לישוב בעל גונים רבים: כפרים חדשים קמו. חוות, קבוצות, נוסדו שכונות עירוניות, מפעלי חרושת, מפעלי ציבור. בשנת 1914 בא הברון לביקור נוסף בארץ, זה המסע היפה ביותר שערך עד כה. הוא בא באנייתו הפרטית, שבה שוחט מיוחד ומזוזות על כל פתח, ועמו המתנות הקבועות. הוא ביקר בעיר העברית החדשה, תל־אביב, המקבלת אותו בשער של כבוד ובחגיגה גדולה. לפני עגלתו עובר משמר כבוד טורקי ואברהם שפירא מפתח־תקוה ושומריו רוכבים סביבה. הברון נרגש ושואל את חברי ועד השכונה, מה מבקשת ממנו העיר והוא מתפלא לשמוע את התשובה:

– כל מה שאנו מבקשים היא תמונתו של הברון, כדי להציגה במשרדי הוועד.

הברון מסתכל סביבו בתמיהה ונותן מבט באשתו אדלאידה, שליוותה אותו תמיד במסעיו לארץ, כאומר: “ראי אותם, ראי אותם”.

אחר־כך יצא לראשון־לציון, לרחובות ולעקרון ונתקבל בשמחה על־ידי “אכריו”. לא הובאו הפעם תלונות לפניו ולא היו רוגזות. הברון עלה לירושלים וביקר בעופל, כדי לראות “עסק” נוסף שלו: חפירות עיר דוד אשר מימן. ושוב חזר ליפו ויצא באנייתו לנמל “שלו” – טנטורה, ומשם עלה לזכרון־יעקב. וכתמיד, ביקר בבתי האכרים וביקבים ובשדות ובין השאר נתן עצה לאכרים נגד מחלות עיניים: לזלף מיץ לימונים לעין החולה.

הברון מסייר בחדרה שעזר לשחררה מהקדחת, ואחר־כך יוצא לגליל. אברהם שפירא ושומריו חוזרים לדרום ומכאן מלווים אותו רוכבי “השומר” במשמר־כבוד. הוא מבקר בישובים החדשים שקמו בעמק יזרעאל ובעמק הירדן על־ידי ה“קונקורנטים” שלו הציונים, ואין עינו צרה בהם. האכרים והפועלים מקבלים אותו בחגיגות והוא מבקש מהם “לשיר רק שירים בעברית”. אכרי כנרת מגישים לברון הצהרה בה הם נשבעים, כי כל אחד מהם נותן לו מתנה שנה מחייו. שם הוא פונה לאשתו, במעמד פקיד יק"א חיים קלאוואריסקי, ואומר לה: “ראי אדלאידה, כל זה לא אני עשיתי ולא אני הוצאתי אף פרוטה אחת. הציונים עשו זאת והם מצליחים. האין זאת, מר קלאוואריסקי?”

– כן, עונה קלאוואריסקי.

ופני הברון צוהלים.

הוא שב לאנייתו ולביתו בפאריס ויש להניח, כי אם יש נחת לאדם – הפיק נחת.

הוא משלים עם ההסתדרות הציונית, שאינה רואה עכשיו במשא־ומתן המדיני ובמתנת העמים – חזות יחידה. ארתור רופין, נציג ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל ומנהל מפעליה, בא עם הברון בקשרים והוא מספר, כי בשנת 1912 עמד יהושע חנקין לקנות את אדמות כרכור. היו קשיים רבים בהעברת הקרקע, כנהוג בימי הטורקים, אולם חנקין הצליח לשחד את הוואלי המושל בביירות והלה הסכים לאשר את העברת הקרקע. והנה פתאום התברר, כי עומדים להעביר את הוואלי למקום אחר, וצריך היה לסיים במהירות את העברת האדמה. רופין שהיה אז בפאריס, מיהר אל הברון ולאחר שיחה קצרה קיבל ממנו 350 אלף פראנק הלוואה לשמונה־עשר חודשים, כדי לסיים את קניית האדמה.

וסיפור אחר של רופין על פגישה עם רוטשילד בפאריס:

"הרביתי להיפגש עם הברון. תמיד בענייני ארץ־ישראל. פעם סיפרתי לו שמושבותיו ליד ים חולה סובלות מאד מן הקדחת.

הברון: קדחת זו מנין באה?

אני: מן היתוש אנופילס, השורץ במימיו העומדים של ים חולה.

הברון: רק במים עומדים?

אני: כן.

הברון: וכלום אי־אפשר להניע את המים?

אני: כיצד?

הברון: באניה בעלת גלגלי אנטילה גדולים המשוטטת ללא הרף בים.

אני: (נאלם למחצה) הרי הים גדול ורחב־ידים, אניה לא תוכל להניע בתמידות את מימיו.

הברון: אם כן, יש להשיט בו כמה וכמה אניות!"

אל ארמונו של הברון באים שוב בני הארץ, כדי לבקש את עזרתו. שמעון רוקח, מנהלו של קואופרטיב הפרדסנים בארץ, מבקש ממנו רשות להשתמש בעצי האקליפטוס של חדרה לתעשיית תיבות תפוחי־זהב. כיוון ששמע הברון על “עסק” טוב, מיד נדלק, נתן את רשותו והציע גם להלוות כסף לפרדסנים, כדי שיוכלו להקים את בית־החרושת. באותה עת הוא שולח אגרונום של יק"א, אברהם בריל, לעקוב אחר מטעי התפוזים בקליפורניה, וזה חוזר משם עם פרי חדש, המכונה “גרייפרוט”. מציג האיש את הפרי לפני הפרדסנים ואלה מקבלים אותו בתחילה בהסתייגות – הפרי הגדול והבשרי הוא מר לטעמם. פרי זה היה האשכולית.

בקיץ 1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה. הדרכים לארץ נסגרות, והברון, אף־על־פי שהוא נתין צרפתי, משכיל לשמור על קשרים עם הארץ ולהעביר אליה כסף. חיים קלאוואריסקי, המנהל את המושבות בגליל, מייסד ישובים חדשים על אדמת הברון: חמרה, כפר־גלעדי, תל־חי ואילת־השחר.

באירופה נתרכזה אז קבוצה של מנהיגים ציונים, בראשותו של הד"ר חיים ויצמן, הפעילה אצל בעלות־הברית במערב. וייצמן הצעיר מצליח להגיע אל מנהיגי אנגליה, המשתכנעים, כי תמיכה בענין היהודי עשויה לעזור לתכניותיהם שלאחר הולחמה. מנהיגים ציונים, שמוצאם במזרח אירופה, הם יורשיו של הרצל בהסתדרות הציונית, אולם שלא כמוהו, הם ראו את העיקר במפעל בארץ־ישראל. הללו – וייצמן ונחום סוקולוב הם הבולטים בתוכם – מוצאים את הדרך אל רוטשילד. הרצל, איש מרכז־אירופה, לא יכול להבין את הברון מצרפת ואילו בני מזרח־אירופה אלה, מצאו עמו לשון משותפת. הוא לא היה בעיניהם פילנטרופ, הנותן כסף למטרות־צדקה, כמין שעשוע של מיליונרים. נחום סוקולוב, עתונאי מבריק, היה לאחד מבאי־ביתו של הברון והוא סיפר הרבה על הפגישות שהיו לו עמו ונושאן תמיד אחד: ארץ־ישראל וישובה. לעתים, מספר סוקולוב, היה הברון עורך לו מעין חידון: מה המרחק בין חיפה לזכרון־יעקב? ומשהיה מהסס בתשובתו, היה רוטשילד קורא: “ז’ן! את האטלס הגדול!” ז’ן היה משרתו האישי של הברון.

ממהר ז’ן ומביא את האטלס וכיוון שהספר גדול מאד, מניחו על הרצפה, והברון יחד עם אורחו, כורעים על השטיח מסביב למפות והברון מחפש את זכרון־יעקב ומודד את המרחק בינה לחיפה. פעם בא סוקולוב אל ארמון הברון שביער בולון ולא מצאו בביתו. גברת הבית, אדלאידה, סיפרה לו, כי הברון יצא לתערוכה של משק בית. עוד הם מדברים ומכונית של הברון השמיעה קול־צפירה בפתח הארמון. נכנס הברון לחדר, ראה את סוקולוב, לקח ממשרתו את החבילה שהביא עמו, הסיר ממנה את עטיפת הניר והוציא ממנה תבנית מנוקבת של פח. בקול נצחון שאל את סוקולוב: “מה זה?” סוקולוב לא ידע מה להשיב, והברון הסביר לו, כי זה מכשיר לעשיית גבינה והוא ישלח אותו ל“אכרים שלו” בארץ־ישראל, כיוון שהגיע זמנם להתקין גבינות קממבר טובות כמו בצרפת. הוא ביקר בתערוכה, כדי לחפש שם משהו שיתאים למושבות ומצא תבנית מנוקבת זו.

ועוד סיפור מפי סוקולוב: "באתי אל הזקן וכל דבריו נסבו על ישוב ארץ־ישראל: שבולת השועל לא עלתה יפה ביסוד־המעלה. שגגה יצאה ממישהו לעוץ, לבזבז זמן ועבודה וממון בזריעת שבולת־שועל, ותוך כדי דיבור, הוא משמיע את קריאתו הרגילה: ‘ז’ן – האטלס!’ ז’ן מביא את האטלס. אני מפלפל עמו על דבר תחיית העם וגאולת הארץ והוא משיב ‘מה עם ומה ארץ? אני מטפל בגולדשטיין במושבתי, איך לעזור לשלומיאל זה?’ "

ואף־על־פי־כן, משמגיע ענין מדיני רציני, נרתם לו הברון. מגיעה שעת אישורה של הצהרת בלפור על־ידי ממשלת צרפת וחשובה עמדתם של יהודי צרפת ונציגיהם, אך אלה מהססים. חוששים הם שמא ייחשדו בנאמנותם לצרפת. סוקולוב מספר על־כך לרוטשילד והוא מכנס את מנהיגי הקהילה היהודית ואומר להם: “בכל אופן ישנאונו, אם נעשה את חובתנו לארץ־ישראל או נחדל, טוב אפוא שנעשה את חובתנו”. נכנעים המנהיגים לרוטשילד ומודיעים לממשלת צרפת, כי “אין להם כלום נגד רעיון הבית הלאומי”.

נסתיימה המלחמה. עם כובשי הארץ האנגלים בא “ועד הצירים” הציוני ועמם ג’יימס, בנו של רוטשילד, רב־סרן בצבא הבריטי. הוא עוסק בגיוס בני־הארץ לגדודים העבריים ומחדש את הקשרים עם ההתיישבות. הברון מקים את פיק"א, שתטפל במפעליו בארץ. בראשה הוא מעמיד את בנו ג’יימס, והוא עצמו חבר במועצה. ישוב ארץ־ישראל מגיע לרבבות. קמו הקרן־הקיימת וקרן־היסוד, הסוכנות והוועד־הלאומי. הברון משתדל לפעול בתחומים שיש בהם תועלת רבה ביותר. הוא עוזר בהקמת תעשיות גדולות: מקים את הטחנות הגדולות בחיפה, מפעלי המלח בעתלית, משקיע בחברת החשמל, בבית־החרושת “נשר” ובתעשיית הבירה. בכספיו מייבשים את ביצות כבארה והוא עוזר גם בהקמת בנימינה. גבעת־עדה ופרדס־חנה. הוא מרים תרומה גדולה לאוניברסיטה העברית בירושלים, וכך מאפשר את תחילת פעולותיה.

בשנת 1925 יוצא הברון בן השמונים לביקור חמישי בארץ ושוב בספינתו הפרטית, העוגנת בטנטורה. הוא עולה לזכרון־יעקב, והכל מתכנסים לחג גדול. הברון חוזר ומטיף לאכרים, כי צריכים הם לעבד בעצמם את אדמתם, להעסיק את אחיהם ולשמור על מסורתם. כתמיד, הוא בודק את הרפתות והאורוות ובתי האכרים. הוא בא לתל־אביב, שהיתה לעיר בת כמה רבבות תושבים. הוא נותן לה מתנה: משלים את כיפת בית־הכנסת הגדול. בבית־כנסת זה הוא נושא נאום שיש בו משום סיכום פעולותיו בארץ.

הוא אומר, כי לא סבלות היהודים הם שהביאוהו לבוא לעזרת הישוב, אלא הרצון להקים בארץ־ישראל מרכז להתפתחות רוח היהדות, תורתה ותרבותה. כדי לעשות זאת, היה “צריך קודם־כל לקבוע יסודות איתנים באדמה”. הוא מספר על הימים הראשונים: “היו אומרים לי אז: אתם בונים על חול. והנה החול נהפך לאבן והאבן הזאת היתה לראש־פינה”.

רוטשילד חוזר על העקרונות אשר תבע וחזר ותבע מאכריו זה חמישים שנה והם הצריכים להנחות את הבית הלאומי: הפיכת העברית ללשון חיה, המשך הפיתוח החקלאי, חיים בשלום עם השכנים הערבים, שמירת רעיונות היהדות וחינוך הבנים ברוח המסורת. והוא מסיים בדברי החכם באדם:

“הנה הגעתי לגבורות, לימים אשר כדברי קהלת ‘אין חפץ בהם’. כיליתי את חוקי, כי הולך האדם אל בית עולמו. בני הבכור יעקב, אשר רוחו כרוחי, הוא ימשיך את עבודתי ויתמסר למפעל אשר החילותי. המקום יגן על הבית הלאומי בארץ־ישראל”.

חזר הברון לארמונו. עיניו כהו. ז’ן כבר לא הביא את האטלס הגדול, מפני שהברון לא היטיב לראות את המפות, אבל לפני אורחיו, נוהג היה לצייר מן הזכרון מפות של ארץ־ישראל, לסמן עליהן את מקום מושבותיו ולספר עליהן. דלתו היתה פתוחה לפני כל ארצישראלי, בעיקר אם בא מהמושבות. מחלק היה לאורחיו יין של ראשון, טוען כי הביצים של ארץ־ישראל הן הטובות בעולם ומקבל פני אורחיו בהכרזות חגיגיות: “מצאנו מים ביבנאל!”

הוא נבחר כחבר האקדמיה לאמנויות בפאריס, הרצה על חקר האמנות, השלים את אוספיו, אשר בתוכם הגדות מצוירות ותשמישי קדושה. הוא עזר לפרופסור פייטלוביץ לחקור את הפלשים בחבש, תרם הרבה למוסדות־צדקה צרפתיים ויהודיים, הקים בתי־חולים ובתי זקנים ותרם למוזיאונים מאוספיו.

חיים וייצמן, מנהיגה של התנועה הציונית, היה בן בית אצלו. “בשנים המאוחרות – סיפר וייצמן – “כשרוטשילדים אחרים החלו להראות סימני התענינות בארץ־ישראל והיו מוכנים לתת לנו מעט כסף למפעל, אסר עלי הברון לפנות אליהם. ‘מה – אמר ברוב זעם – לאחר שאני בזבזתי עשרות מיליונים על הענין, בעוד הם מלגלגים עלי, הם רוצים לבוא עתה בכמה מאות אלפי פראנקים קבצניים כדי לזכות בחלק מהתהילה? אם זקוק אתה לכסף – בוא אלי’. ואני עשיתי זאת לעתים קרובות ועל־פי־רוב, לא לשוא. זכורני, כשהתנועה היתה במצוקה גדולה מחוסר אמצעים (הדבר היה בשנת 1931, כשסילקו אותי מכהונתי), יצאתי באחת משליחויותי השנורריות והגעתי לפאריס, שם נפלתי למשכב בגלל התקפה רעה של שפעת. שמע הברון על מצבי ובא אלי לבית־המלון – לתמהונם, וכמעט לפחדם, של העובדים שם – ובידו צ’ק על סך ארבעים אלף לי”ש. הוא מסרו לידי במלים אלה: ‘זה יעזור להוריד את מידות החום שלך’. וכך היה”.

בשנת 1929, נעשה נסיון להקים “סוכנות נרחבת” ולשתף בה יהודים נודעים, שאינם ציונים רשמיים. רוטשילד נבחר לנשיא הכבוד של הסוכנות. בשנת 1931 נערכה תערוכה בינלאומית בפאריס ורוטשילד הקים ביתן ארצישראלי בדמות קבר־רחל והציג בו את הישגי הישוב העברי. הוא היה יושב שעות ארוכות בביתן ונהנה לראות את המבקרים הרבים, המביעים את התפעלותם.

משה שרתוק־שרת, שאז עשה את צעדיו הראשונים במדיניות, בא לבקרו, ורוטשילד הסביר לו: “כשהתחלתי את עבודתי בארץ־ישראל, ראיתי בחזוני ישוב גדול וחזק, אבל מעולם לא דיברתי על כך. תמיד לחשוב על זאת – אבל אף פעם לא לדבר על זאת. רק בדרך זו מגשימים שאיפות”.

בקיץ 1934 חלה ונחלש.

בסוכות תרצ“ה הזמין לביתו את אליהו קראוזה, מנהל בית־ספר מקוה־ישראל, שביקר אז בפאריס, ושאל אותו לחדשות מהארץ. הוא הזהירו, כי נוטעים פרדסים רבים מדי, תבע להקדיש תשומת־לב רבה יותר למשק המעורב, והזכיר, כי זה לא מכבר שלח לארץ מומחה בלגי לגידול עופות. הוא התענין לדעת, מה נשמע בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בגזר, והוא מימן אותן; אחר־כך נחלש והלך. רבני ארץ־ישראל ביקשו להתפלל בשבילו. בכ”ד חשון תרצ"ה – והוא כבן תשעים – מת האיש אשר עשה יותר מכל אדם אחר למען ראשית התחיה היהודית בארץ־ישראל. כעבור חצי שנה מתה אדלאידה, האשה הנאמנה, אשר עשתה עמו כל אותה הדרך.

עשרים שנה לאחר מות הברון, ובתוקף צוואתו, יצאה אניית מלחמה ישראלית לצרפת ולקחה עמה את ארונות אדמונד־בנימין רוטשילד ורעייתו אדלאידה־עדה, להביאם לאחוזת קבר וגן גדול, על ראש הכרמל. שב רוטשילד אל הארץ אשר בנה את יישובה.

סביב לקבר פרושים הישובים הרבים אשר הקים, נושאים את שמות בני המשפחה: זכרוךיעקב על שם האב; מאיר־שפיה על שם הסב; בת־שלמה על שם הדוד; פרדס־חנה, על שם הדודנית מלונדון; מעין־צבי, על שם עושה דברו הנאמן במשך שלוש־עשרות שנים – צבי־הנרי פראנק; גבעת־עדה על שם הברונית; בנימינה – על שמו. בתוך משפחתו, עמו וארצו הוא נח מנוחת־עולמים.

משם נשקף הנוף, רחב־ידים, עד מרחבים גדולים, עד הים וטנטורה, ה“נמל שלו”, ודרומה, עד מושבות יהודה, וצפונה, עד מושבות הגליל. שמו רשום בכל מפת הארץ.

עברו כמה שנים. הבן והממשיך, ג’יימס רוטשילד, הזקין אף הוא ונתן שי למדינה – את נכסי פיק"א, 50 ישוביה ואדמותיה – חצי מיליון דונאם. את היקבים נתן מתנה לאכרים.

ג’יימס מת בשנת 1957 ובצוואתו הקדיש סכום־כסף נכבד, כדי לבנות למדינת ישראל את ביתה העליון – הכנסת. לכאורה, אין מי שראוי לקבל ממנו מתנה כזו: בית־הנבחרים של העם חייב להיבנות בכספי העם; אין מי שראוי לקבל ממנו מתנה כזאת – להוציא משפחה אחת: בית רוטשילד.

אליעזר בן־יהודה היה נרגש. הוא ישב לשולחנו, טבל את עטו בקסת, ידו רצה על הנייר וכתבה:

"בני עגלונים נקמטו פנים. גמל וחמור יבכו מר. רעם ורעש וגעש. גלגלים ואופנים על מטילים ואדנים, מתגלגלים ורצים, ממהרים אצים. עגלות עגלות, מרקדות ועולות, תעבורנה בגאיות, תדלגנה על גבעות, כמו תכעסנה כעס מעבודה ומעש.

“ושתי נחירים, זורקות מים והנה מנגב לירושלים. וקול הצפירה נרדמים מעירה. וזקנים, נערים, נשים ונכרים, גדודים גדודים, עברים ואשדודים, טשים דאים, הולכים ובאים. רבנים וסופרים, חסידים וכופרים, סוחרים ודוקטורים, צבועים וקנאים, תלמידים ומלמדים, ממונים וחכמים, שוטים ונבונים, מינים שונים, המונים המונים. תקיעה גדולה ושתים! הקיטור הגיע לירושלים!”

ועוד כתב: “שמעו המונים, נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, החכמה על ההבל, הקידמה על האחור, השכל על הסכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון משכילים על המהבילים. שמחו מאורי האור, משכילי ירושלים!”

היה הדבר באחד הימים שבין כסה לעשור של שנת תרנ"ג (1892), יום חשוב וחגיגי: הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים. משכילי העיר ובהם אליעזר בן־יהודה, עורך “האור”, קיוו כי הנה באה רוח חדשה ובאים זמנים חדשים לעיר הקודש – ההשכלה בת־השמים תגיע עם מרכבות הקיטור.

ארבע שנים לפני־כן קיבל הגביר הנכבד יוסף נבון – ס"ט – פירמן לבנות מסילת־ברזל מיפו לירושלים וידידיו ברכוהו בברכה המסורתית של בני העדה הספרדית “בסימן טוב”. כך הגיעה לסיומה המוצלח פעילותו של איש־העסקים הירושלמי, בן משפחה ספרדית שישבה בעיר זה דורות. נבון יצא כמה שנים לפני־כן לאיסטנבול, כדי להיות קרוב לחצר השולטן ולקבל את הפירמן, הוא הרשיון, לסלילת מסילת הרכבת. אותה עת היה כבן עשרים־וחמש ומאחוריו לימודים בתלמוד־תורה ספרדי בירושלים ובבית־ספר במרסאי שבצרפת ועסקי בנקאות שונים. כמה פעמים ניסו אנשים וחברות להשיג רשיון לבניית המסילה, אך ללא הצלחה. המבקשים, ביניהם גם מונטיפיורי, לא היו נתינים עותמניים והשלטון חשש, כי החברות והאנשים הזרים ייצגו את האינטרסים של מדינותיהם, אשר יגבירו את לחצן על הממשלה הטורקית החלשה. ואילו נבון היה נתין עותמני. לאחר השתדלות ארוכה ומייגעת בחצר השולטן קיבל את הזכיון להפעיל רכבת מיפו לירושלים, ל־71 שנים.

כסף לא היה לו. הוא יצא לפאריס. שם נוסדה חברת מניות צרפתית, שקנתה ממנו את הזכויות במיליון פראנק והחלה מיד בהכנות לעבודה. חברת המניות רצתה לחסוך בהוצאות וקנתה מסילות־ברזל מחברת תעלת פנמה, שפשטה את הרגל. המסילות הובאו באניות ליפו. ביום גשם עז, בחורף 1890, במעמד פקידים ונכבדים, נערך טכס הנחת המסילה הראשונה, לא הרחק ממקוה־ישראל. העבודה התנהלה במרץ. “החבצלת”, אף הוא עתון ירושלמי, מסר: “אלפי ידים תעמולנה עתה במלאכת מסילת הברזל מיפו לירושלים. אניות מיוחדות הביאו מצרפת ליפו מכוניות וכלי־מלאכה רבים והמלאכה הולכת ומתגדלת מיום ליום”.

הסוכנים־הבנקאים של החברה בארץ היו שני יהודים: ואלירו מירושלים ושלוש מיפו. הם חילקו את המשכורת לעובדים. רוב פועלי המסילה באו ממצרים. המלאכה נעשתה בתנאים קשים ורבים מהפועלים מתו בקדחת. אך העבודה התקדמה במהירות שלא היו רגילים לה בממלכת העותמנים. כדי לחסוך בהוצאות ולא לחצוב בהרים, סללו המהנדסים תוואי עוקף, שאורכו 87 קילומטר, דרך ואדי שרר. הדרך הרגילה לירושלים אורכה 60 קילומטר. היתה זאת אחת המסילות הצרות בעולם – מטר רוחבה. בקיץ 1892 נסתיימה הנחת המסילה והוקמו התחנות. משה שיינברג, שען מיפו שעסק במלאכות רבות, נתבקש להציב בתחנות שעונים והוא נתמנה למפקח על השעונים. בתוקף תפקיד זה היה עובר מאז לפרקים בתחנות הרכבת ובודק את השעונים. עד מלחמת־העולם הראשונה היה לו כרטיס נסיעה חינם ברכבת. בין כסה לעשור של שנת תרנ"ג הגיע קיטור האש הפלאי – עדיין לא היה לו שם עברי – לתחנה בדרום עיר הקודש, בעמק רפאים.

אותו יום היה יום של התרגשות בירושלים ואליעזר בן־יהודה תיארו באריכות ובפרוטרוט: "המונים המונים בעמק רפאים. איש ואישה, נער וזקן. יהודים, ערבים, יוונים, בני אירופה ובני אסיה, ינהרו, המונים המונים, בדרך העולה חברונה. ועגלות תרוצנה רצוא ושוב ונושאי בני אדם (בן־יהודה מסביר בהערה, שהכוונה ל’ביציקלעט'. רק כעבור עשר שנים המציא את המלה אופנים) ישאו רוכבים ורוכבות, ושנים שלושה ילדים וילדות על כתפם, וכל הככר השוממה כמעט תמיד, הומה עתה מאדם רב וכל פנים ששים ושמחים.

"מה היום מיומיים?

"תקיעה! תקיעה! תקיעה!

"וכדורי אש ומשואות עשן ורעש אופן על מטילי הברזל וקול אנחות עמוקות וקול בעבוע מים, וקול צפירה, וקול תרועת העם:

"הקיטור בא! הקיטור!

"וכל בני עירנו למגדול ועד קטן יצאו לקדם פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול. כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא מבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קדמה חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד והנה האורחה משה ממקומה ומקומך במסילת החיים לקח אחר…

הקטר הראשון בארץ ומפעיליו

“ירושלים עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור”.

כשש שעות נסעה אותה רכבת נושאת־הקידמה מיפו לירושלים; בבוקר יצאה מירושלים ובערב חזרה אליה מיפו. בתחילה היו רק שתי מחלקות – ראשונה, שמחירה שתים־וחצי מג’ידי, ושניה שמחירה – מג’ידי ורבע. לנשים הוקצו קרונות מיוחדים. יודעים אנו גם מי היה המנהל הראשון של התחנה בירושלים, לפי תיאור מאותם ימים: “ראש התחנה (שף די גאר) הוא האדון פיקאר, אדם חביב המתנהג עם בני אדם בידידות וסבר פנים יפות”. יודעים אנו גם על תאונת־הרכבת הראשונה. “האור” מספר חודש לאחר פתיחת הקו: “השבוע נהרג אחד הפלחים אשר מצא לטוב לו לישון על המסילה ויישן שם שנת עולמים”.

לירושלמים היתה שמחה. סוף־סוף הגיעה אליהם הטכנולוגיה. אחד הנוסעים הראשונים של הרכבת תיאר את הנסיעה:

"הפעמון השמיע צילצול. מכונת הקיטור השמיעה קול נחרה¹ חזק מאד עד אשר צללו כל אוזנים ותימרות עשן כבדות הגיחו מהארובה ויתפזרו במרחבי מרום. הגלגלים ישקו וירעשו ואנחנו נשאים על כנפי רוח.

“כחולם בהקיץ הייתי למראה ההרים הגבוהים, הגבעות, העמקים ונאות־הדשא שעברו כבני מרון לפני ואשב משמים, שקוע ביוון מחשבות רבות אודות נפלאות הבריאה וכוחות הטבע הנעלים והנשגבים שהמציאה לנו התקופה החדשה והנה המכונה השמיעה קול נחרה ושריקה שנית, ורגלינו עומדות בשערי יפו”.

העגלונים חששו מתחרות הרכבת. הם קיימו את התחבורה לירושלים בדליז’נסים זה עשרים שנה, מאז נסללה הדרך הראשונה בארץ, לכבוד הקיסר האוסטרי. כפי המסופר, “חיתה רוחם” כאשר באותו חורף ראשון לפעילות הרכבת, אירעה מפולת סלעים ואבנים על הפסים והיא עיכבה את מסע הרכבת למשך חמישה ימים.

העגלונים גם פרסמו קול־קורא לחובבי־ציון בעולם לנסוע, בעת ביקורם בארץ, בעגלות בלבד; במשך הזמן, נוכחו העגלונים לדעת, כי התחרות אינה כה קשה. מחיריהם היו נמוכים יותר וסדרי הרכבת לא היו מן המשובחים. כשהנהלת הרכבת הוסיפה מחלקה־שלישית, מיוחדת לעניים, שמחיר הנסיעה בה שלושת־רבעי מג’ידי, הורידו העגלונים את מחירי הנסיעה לירושלים לחצי מג’ידי ב“עגלה טובה” ולתשעה גרוש ב“עגלה פשוטה” – והצליחו לעמוד בתחרות. עניים שבארץ המשיכו לרכב על חמורים ופרדות – זמנם לא דחק להם; ולעניין המשאות, היו הגמלים והפרדות זולים יותר מהרכבת והובילו את הסחורות מיפו עד לבית הלקוח בירושלים.

הדליז’אנס מגיע ל“תחנה” בפתח־תקוה, ליד בית־הדואר. בני המושבה מתקהלים לקבל מכתבים ולשמוע חדשות

יוסף נבון קיבל מהטורקים תואר “ביי” כתודה על מפעלו. היו לו עוד תכניות רבות: הוא הציע לבנות נמל עמוק־מים ביפו, להשקות את השרון מבארות ולהתקין מסילות־ברזל נוספות בארץ. אך בסופו־של־דבר, הפסיד את כספו ועבר לפאריס. שם היה משיא עצות להרצל ואף הקים חברה עולמית להשכנת השלום.

משהגיע קיטור־האש לירושלים נתכנסו חכמי העיר ודנו, מה שם יקראו בעברית לאותה המצאה גדולה. בן־יהודה הודיע: “השתמשנו עד־כה בהמלה קיטור לקיבוץ העגלות הנמשכות בכוח המכונה, יען לא מצאנו לזה שם אחר, אף כי ידענו שאין השם הזה עולה יפה”.

יחיאל מיכל פינס, ממשכילי העיר, הציע לחדש מלה על משקל חמרת וגמלת שבתלמוד, שפרושן שיירה של חמורים, שיירה של גמלים, וכך לקרוא לאותו קיטור עגלת, על שם העגלות הנמשכות זו אחר זו. העיקרון מצא חן בעיני בן־יהודה, אבל לא המלה, והוא הציע רכבת – שיירה של רכב, של מרכבות.

וכך באה הרכבת לעולם. דוד ילין, מצעירי הירושלמים, נתן אף הוא ידו לעוסקים בחיפושי־מלים. הוא שהציע את השם קטר למכונה הסוחבת את העגלות־המרכבות. וכך היה.

בתחילת המאה העשרים בנו הטורקים את המסילה החיג’אזית בעבר־הירדן, להסעת עולי־הרגל המוסלמים למכה ומדינה. ב־1905 נסתיימה סלילת השלוחה הארצישראלית של אותה מסילה – מצמח לחיפה, היא “רכבת העמק” המפורסמת, שמסילותיה מונחות לאורך עמק יזרעאל, אם עדיין לא נגנבו. רכבת זו השיגה שיא עולמי: התחנה שלה ליד הירדן היתה תחנת־הרכבת הנמוכה בעולם! רכבת העמק שימשה את מתיישבי הגליל התחתון. בה הובילו משאות מדמשק וחיטה מהחורן. קביעת חיפה כמקום המוצא שלה, נטלה את הבכורה מעכו, ששימשה מאות שנים כנמל לצפון הארץ. בשנת 1909 אנו שומעים על תאונה שאירעה לרכבת זו. עתון “חירות” מספר: “הרכבת החיג’אזית הבאה מדמשק, פגשה ברוצה את הרכבת הבאה מחיפה. מכונת האחרונה נשברה, המכונן נרצץ ראשו ומת מיד ושני מכוננים אחרים נפצעו קשה. פקיד הטלגרף, ששכח להודיע לפקיד התחנה השניה את צאת הרכבת, הודח ממשרתו”.

ויודעים אנו גם על הרפתקה בסגנון “המערב הפרוע” שאירעה ברכבת העמק. באחת הנסיעות, הביא עמו סוחר מדמשק קרון מלא סחורות ובגדים כדי למכרם לתושבי בית־שאן, טבריה ושכם. תוך כדי המסע, הדליקו ניצוצות הקטר את הסחורה, שהיתה מונחת בקרון פתוח. הסוחר צעק לנהג הקטר לעצור את הרכבת כדי לכבות את האש. אך זה, משום־מה, סירב, אולי התעצל. הוציא הסוחר את אקדחו, וירה בנהג, אך לא פגע בו, והנהג המשיך בנסיעה. משראה הסוחר כי אין עצה, השליך, אגב הנסיעה, את הסחורה מהקרון הבוער אל השדות שבצדי המסילה. משרוקן את הקרון, קפץ לקרון שני והציל את נפשו. הרכבת הגיעה לתחנת עפולה, כשמקרון הסחורה השרוף נותר רק שלד הברזל. מנהל התחנה עצר את הנהג ושלח בחזרה את הרכבת, כדי לאסוף מצדי הפסים את הסחורה והבגדים שהושלכו.

בינתיים, המשיכה והתפתחה מסילת יפו־ירושלים. שתי רכבות כבר יצאו יום־יום מיפו לירושלים ובחזרה, וכשהמזל האיר פנים, נמשכה הנסיעה רק ארבע שעות. המאזנים הראו על רווח יפה. ב־1911 הודיעה החברה לבעלי המניות על הכנסות של כמיליון וארבע מאות פראנק. גם מספר הנוסעים ברכבת גדל, אך נראה שהסדרים לא שופרו. חמדה בן־יהודה, הרגילה לסדרי אירופה, מתלוננת בעתונו של בעלה: הנסיעה לא נעימה… הלכלוך רב. הפקידים גסים ויש בלבולים ואי־צדק. יש יחסנים ואין להם תאים מיוחדים, ומכניסים אותם לתאים של “עזרת נשים” המיועדים לנשים בלבד, ואיפה תסענה הנשים? והיא קובעת: זו הסיבה שעוד מרבים לנסוע בעגלות ובחמורים.

משפחה ירושלמית בתחילת המאה – בני קמיניץ, בעלי בתי־מלון נודעים / צילום של י. בן־דוב

חמדה בן־יהודה מוסרת על יחסם של העובדים לנוסעים: על תחנת ירושלים אין תלונות. בקופה מתנהגים באדיבות וכן גם בפתח אולם־הנוסעים ועד צאת הרכבת. אבל מוליכי הרכבת חושבים כי הם האדונים והקהל כאילו משרתיהם וביפו מוכר הפתקאות מדבר בגסות וצועק על הנוסעים כעל עבדיו ואף השוטר שבתחנה מוסיף על צעקות הפקידים.

מפי חמדה בן־יהודה אנו שומעים שאלה חמורה: “איה, במחילה מכבודכם, בית־הכבוד, החשוב כל־כך בנסיעות ארוכות?”

והיא מספרת מעשה נורא בכומר, שנסע ברכבת:

“כומר אחד חלה פתאום. מה היה לו? איש לא ידע. אולם הכומר צעד בתוך העגלה הלוך ושוב. וירגז וירקע ברגליו וישך את שפתיו, הכל לשוא, את מבוקשו לא מצא, ואז קפץ הכומר האומלל מהעגלה שרצה במהירות, החוצה. האורחים נזעקו, הרכבת הועמדה וייצאו רבים להציל את הקופץ. אולם בינתיים הוטב לכומר, וכשבאו אליו המושיעים צחק לאיטו, ‘מה זה עשית’ – שאלוהו הנוסעים ‘את אשר הייתי צריך לעשות’, ענה הכומר. ובזה שבו לעגלה והרכבת עפה ליפו”. והכותבת² מסיימת: “זהו סיפור המעשה, קצת גס, קצת לא נעים, אבל לקוח מהחיים”.

נראה מכל־מקום, שהערתה של חמדה בן־יהודה הובאה לתשומת־לב הנוגעים בדבר. כפי שנמסר, ניתנה הוראה שהרכבת תעצור בתחנות לזמן ארוך יותר, כדי שהנזקקים יוכלו לעשות את צרכיהם.

וכך המשיכה הרכבת בדרכיה עד שפרצה מלחמת־העולם הראשונה. הטורקים החרימו את החברה, מאחר שהיתה רכוש האויב הצרפתי. הם חששו מפלישה מהים, שתיעזר במסילה, ועל כן, פירקו את המסילה מיפו ועד לוד. עם זאת, סללו מסילות חדשות כדי לסייע לצבאם, שעמד לעלות על הסואץ.

הטורקים סללו מסילה מעפולה עד שכם ועד לוד, ומשם עד באר־שבע וניצנה, במבואות מדבר סיני. אורכן של מסילות הברזל בארץ הגיע אז כדי 300 קילומטר. אך לא היה דלק להנעתן, וכך גדעו הטורקים את שרידי היערות שבארץ וכן מטעי זיתים ופרדסים רבים, והסיקו בעץ את קטרי הרכבות. מדי כמה קילומטרים היתה הרכבת נעצרת והנוסעים קיבלו פקודה מהחיילים המלווים את הרכבת, לרדת ולגדוע עצים, להסקת הקטר ולהנעתו מחדש.

“בידור” של אז – עלמות ועלמי ירושלים יוצאים לטיול על הירדן / צילום של י. בן־דוב

תמה המלחמה. האנגלים כבשו את הארץ. הם הוציאו מכלל שימוש את מסילות־המלחמה שסללו הטורקים, והעבירו לרשות ממשלת הארץ את המסילה לירושלים תמורת פיצויים לחברה הצרפתית. האנגלים סללו מסילה מארץ־ישראל למצרים, דרך סיני, ובצפון המשיכו את המסילה עד ביירות. וכך היה אפשר לנסוע מתל־אביב לקאהיר ואף לפאריס – דרך לבנון, סוריה, טורקיה וארצות הבלקן. זאת רכבת “אכספרס המזרח” – אוריאנט אכספרס – הנודעת מספרי הבלשים.

גם בימי השלטון הבריטי לא הצטיינו הרכבות בסדר ונקיון. רוב נוסעיהן היו פלחים ערבים ויהודים סקרנים. הרכבות נסעו לאיטן והיו מאחרות הרבה. ליצנים היו מספרים מעשה באדם שהלך בעמק ועברה לידו הרכבת. נהג הקטר קרא אליו “בוא, עלה”, והוא השיב “מצטער, אני ממהר”…

ועוד סיפור: פלוני רצה לאבד עצמו לדעת. השתרע על המסילה וציפה לרכבת שתעבור עליו ותדרסו. הוא מת ברעב…

ביוני 1948, לאחר קום מדינת ישראל, חידשה הרכבת את מהלכה בקטע בן כמה קילומטרים, בין חיפה וקרית־חיים.

ושוב נשמע קול הצפירה בארץ.

הבה ונשבח את הכובסת פייגה פרנקל מיפו שבזכותה – בלא שתדע זאת – נוספה מלה חשובה ללשון העברית – מגהץ.

ומעשה שהיה.

אותן שנים, בתחילת שנות התשעים למאה הקודמת, פעל ועד מטעם חובבי־ציון, שמטרתו היתה לעודד את הישוב היהודי בארץ: הוא טיפל בעולים, עזר בקניית אדמות, הקים מושבות ונתן גם הלוואות קטנות למטרות יצרניות. היום היינו קוראים לכך קרן לעידוד בעלי־מלאכה זעירים; הגברת פרנקל, שהיתה צריכה למכשירים לעבודתה, הגישה בקשה להלוואה, כדי שתוכל לרכוש מכשירי כביסה. הוועד הנכבד דן בבקשתה והחליט בחיוב.

עתונו של אליעזר בן־יהודה, “האור”, מוסר דו“ח על ישיבת הוועד. הדבר היה ביום י”ט אדר ב' שנת א' תתכ“ב. בן־יהודה כפר בתאריך הבריאה ובתאריך הנוצרי והשתמש בשיטת תאריכים משלו, שהיום הקובע בה היה חורבן בית שני. וכך, אם נתרגם אותו א' תתכ”ב לשיטתנו, הריהו שנת תרנ"א, כלומר 1891.

וכך כותב עתונו של בן־יהודה:

“זכרון דברים, נומר ב‘, ישיבת הוועד הפלשתיני, מיום ו’ כסלו. נכנסו לישיבה האדונים תיומקין, פינס, בן־טובים ואייזנשטד. קראו בקשת הכובסת פייגה פרנקל, שביקשה לקנא ומגהץ. כפי הנודע, מתנהגת פרנקל באמונה ועושה עבודתה בחריצות כפים והתמיכה נחוצה לה. על־כן, הוחלט לתת לה 25 פרנק לקנות החפצים שביקשה”.

יש להניח בוודאות, שבן־יהודה לא היה מפרסם בעתונו אותו פרוטוקול קצר, אלמלא ניתנה לו אפשרות “להגניב” ללשון שתי מלים שחידש – מגהץ ולקנא, כפי שהוא מסביר בשולי הידיעה:

לקנא – שם כלי נחושת עגול, אשר בו יכבסו התכבוסת – חלוקות וכותנות ומלבושי הלבן. בגמרא – לקנא, ובעברית לקן (בן־יהודה התכוון לפיילה הנודעת – היא הגיגית בלשוננו).

מגהץ – שם כלי ברזל שישימו בתוכו גחלים ומחממים אותו ומגהצים ומחליקים בו את התכבוסת.

כך בא לראשונה המגהץ בלשוננו החדשה.

מפרסום קצר זה יכולים אנו לראות, כיצד חידש בן־יהודה מלים ואת התוצאות: מלה אחת – מגהץ – נקלטה מיד; מלה אחרת – לקנא, איש לא חזר עליה מאז. ועוד מלה שביקש “להגניב” בדרך־אגב – תכבוסת, מופיעה אמנם במילונים, אולם אנחנו משתמשים במלה אחרת, שאולי אינה נכונה כל־כך מבחינה דקדוקית – כביסה.

אגב, באותו גליון של “האור”, תוך כדי רשימה עתונאית, מתפרסמת מלה נוספת, אמנם לא חדשה, אך מחודשת:

“מסבאה – בית ממכר יין לשתייה, בתלמוד”.

הימים היו אפוא ימי העשור האחרון למאה הקודמת, עשור שהצטיין בחידושי לשון רבים משל אליעזר בן־יהודה ומשל חבורת המשכילים שנתלקטה סביבו, זה העשור הראשון לעברית החיה, היא הלשון שבפינו. רבות מן המלים הבסיסיות, שאין אנו יכולים היום בלעדיהן, הומצאו או נתחדשו על־ידי אותו בלשן עקשן, אשר ילדי ירושלים רצו אחריו ברחובות וקראו עליו: “בן־יהודה משוגע”. באותו עשור נולד הדור הארצישראלי הראשון שדיבר עברית כלשון־אם – היה זה דור בן כמה עשרות נערים בלבד, אבל נכונו לו עתידות.

שתים־עשרה שנים לפני־כן, פרסם אליעזר בן־יהודה, בן 22, יליד עיירה ממחוז וילנה, ב“השחר” של סמולנסקין, מאמר ושמו “שאלה נכבדה”. במאמר זה קרא לתחיית הלשון העברית. כעבור שנה, המציא את מלתו הראשונה – מילון, במקום ספר־מלים, שהיה נהוג עד אז. הוא נצרך למלה זו, כיוון שעמד להקדיש למילון הרבה משנות חייו. אגב, יחד עם מלה זו, חידש גם את המקלע במקום ה“קאנון”. אמנם כיום אנו קוראים ל“קאנון” תותח, אבל המקלע של בן־יהודה לא הלך לאיבוד ונתחבר לכלי־מלחמה אחר.

הבחור הנלהב לרעיונו – חידושה של הלשון העברית כשפת־הדיבור של העם – עבר לפאריס ללמוד בבית־מדרש למורים ושם פגש באחד המשכילים של ירושלים, אברהם משה לונץ, אשר בא כנער בן 13 לירושלים והחל עוסק בחקירת תולדות העיר והארץ. הוא חיבר “בדקר” – מורה־דרך עברי לירושלים ופתאום נתעוור. למרות מומו המשיך במחקריו וכמדומה לא חדל מימיו לראות את נופי ארץ־ישראל. בן־יהודה ביקש מלונץ פרטים על ארץ־ישראל ועל הלשונות המדוברות בה. הוא שמע ממנו, כי בארץ־הקודש משמשת העברית כלשון הקשר היחידה בין העדות היהודיות השונות אשר בניהן מדברים בינם לבין עצמם בשפות־הז’רגון היהודיות השונות. שמע בן־יהודה ושם את הדבר אל לבו.

בן־יהודה הצעיר חלה בשחפת ובעזרתו של הברון רוטשילד יצא, כעצת הרופאים, לארץ חמה – אלז’יריה – כדי להתרפא. והנה שימשה לו העברית כלשון היחידה אשר בה יכול לדבר עם חכמי היהודים במקום.

יש גם הטוענים, כי ישיבתו זו של בן־יהודה באלז’יריה “אשמה” במבטא הנוכחי שלנו.

בן־יהודה, כיהודים האירופים האחרים, דיבר עברית בהברה האשכנזית “הרכה”. באלז’יריה שמע עברית בהברה אחרת, זו שקרא לה “ספרדית”, הברה זו נראתה לו נאותה והוא בחר בה לביטוי “העברית המקובלת”. בסוף שנת 1881, בחודש תשרי תרמ“ב, עלה בן־יהודה לארץ־ישראל עם ראשוני העליה הראשונה, מחדשי הישוב החדש. היתה בידו הזמנה מישראל פרומקין, עורכו של העתון העברי היחידי שיצא בירושלים, “החבצלת”, לשמש כעוזרו. בדרך לארץ נשא בן־יהודה אשה, שהכיר בנעוריו, דבורה לבית הסופר שנ”ה יונס, אשר באה עמו לארץ, כדי לעזור לו להגשים את חלומו – חידוש הדיבור העברי.

זה מאות שנים היתה העברית “שפת ספרים” – לשון קודש, לשון שבת, לשון של עליית נשמה, אבל אף אחד, אפילו בין אוהביה הנאמנים, לא ראה בה לשון של יום־יום, ככל לשונות העמים. אף לא היו שני אנשים בעולם שדיברו אז, בתחילת שנות השמונים למאה הקודמת, עברית כלשון יום־יום, ככל לשון בעולם. אותם ימים יצאה הקריאה לעשות לתחייתה של ארץ־ישראל בישוב של יהודים ובן־יהודה קרא יחד עם זאת, לתחיית הלשון העברית בכל התחומים, מן הספרים והעתונים ועד למשא־ומתן של שוק; לשון שהכל נאמר בה. (כעבור שנים, מכריז בן־יהודה בהתלהבות בעתונו, במעין מאמר ראשי – כי נמצא הזוג הראשון בעולם אשר ידבר אהבה בעברית: צעיר אשכנזי וצעירה ספרדיה, אשר התאהבו ונישאו והעברית היתה להם לשון־הקשר היחידה. היה זה בתחילת המאה העשרים, והדבר נחשב כפלאי).

בן־יהודה אמר ועשה: באותה ירושלים של קנאות, שראתה בדיבור עברי משום פריצת גדר, דיבר אך ורק עברית ואל בכורו – איתמר – ציוה שלא לדבר שום שפה אחרת. הוא אף לא לקח לו אומנת, שמא תפליט מלים לועזיות.

כשבא לארץ, נפגש בן־יהודה עם יחיאל מיכל פינס, שליחה של “קרן מונטיפיורי” בירושלים, שהקימה מפעלים לעזרת יהודי העיר ובנתה שכונות מחוץ לחומות. בן־יהודה הלהיב את פינס לרעיון חידוש הלשון העברית וכבר בפגישה הראשונה – בנוכחות רעיותיהם – כרתו השנים ברית בתקיעת־כף חגיגית וקיבלו עליהם לדבר אך ורק עברית בבתיהם ועם אנשים אחרים, בלא להירתע. היה זה רגע נרגש מאד. נולדה אגדה, כאילו באותה כריתת ברית אף הטיפו מדמם, כדי לחזק את תוקפה.

בן־יהודה אמר ועשה. איש לא שמע ממנו לשון אחרת, אבל פינס לא עמד בהבטחה. עם בן־יהודה דיבר עברית, אך עם אחרים ובביתו, המשיך לדבר בלשון אידיש.

ארבע שנים עבד בן־יהודה עם פרומקין בעתונו, ואחר־כך נפרד ממנו והקים עתון לעצמו: “הצבי”. פרומקין היה איש משכיל, שלחם בגילויים שליליים בישוב הישן, אך לאחר־ככלות־הכל, היה בן הישוב הזה. ואילו בן־יהודה, שבתחילה השתדל להתקשר עם בני הישוב הישן, כדי להשפיע עליהם לעבור לדיבור עברי בלבד ואף גידל זקן ופיאות והקפיד במצוות, כדי להתקרב אליהם, נוכח לדעת, כי בדרך זו לא יצליח ואפשרות אחת לפניו: להתקשר לישוב החדש, שנוצר אז במושבות, ביפו ובירושלים, ולפעול בתוכו. העתון היה צריך לשמש ככלי־המלחמה שלו.

כדרכו, משהחל להוציא עתון, אף חידש מלות־יסוד, המשמשות אותנו עד היום: כתב, עתון, עורך, מערכת.

כבר בגליונות הראשונים של עתונו מחדש הוא מלים, ביניהן – גרביים, רצינות, ריבה. אבל פעילות־יחיד זו אינה מספקת אותו. בחודש אלול תרמ"ט (1889), כינס את משכילי העיר, אשכנזים וספרדים, והשפיע עליהם להקים חברה ושמה “שפה ברורה” ומטרתה הרחבת הלשון העברית. חברה זו בחרה כעבור שנה בוועד מיוחד, שנקרא בתחילה “ועד הספרות” ולאחר־מכן, “ועד הלשון העברית”. ועד זה פועל היום במסגרת ממלכתית ושמו האקדמיה ללשון העברית.

המייסדים החליטו “לא לעסוק בפוליטיקה”, בתקוה לקרב את כל החוגים ובכללם אף את בני “הישוב הישן”, והודיעו:

“חברה תתכונן בירושלים ושמה ‘שפה ברורה’. היא לא תהיה חברת משכילים, חברת קנאים וכו' ולא תתערב בענייני כיתות ודעות, רק חברה עברית פשוטה בלי כל גון מיוחד בדבר שאינו נוגע לתכליתה. תכלית החברה לשרש מקרב היהודים תושבי ארץ־ישראל את הלשונות הנשחתות הז’רגון האשכנזי והספרדי וכו', המחלקות את ליבות המדברים אותם ועושים אותם כמו לו היו בני עמים שונים”.

החברה החליטה להעסיק מורים להוראת הלשון, להרחיב לימוד עברית בבתי־ספר ולהדפיס “ספרי מלים קטנים”, כדי לפרסם את המלים החדשות. כן החליטה החברה לעודד את הדיבור בהברה הספרדית. מי היו חברי ועד הלשון ואלה שנתנו יד לפעולותיו?

היה שם העסקן־המשכיל יחיאל מיכל פינס, שכבר זקף לזכותו חידושן של כמה מלים; הסגי־נהור החוקר א.מ. לונץ שנחשב ל“שמרן” בין המתקנים; נצטרף אליהם זאב יעבץ – רב, סופר והיסטוריון, שהיה מורה בבתי־הספר של הברון בפתח־תקוה וזכרון־יעקב, ולאחר מריבות עם הפקידות חזר לירושלים וכתב ספרי־לימוד רבים לילדים, ממייסדי “המזרחי” לעתיד ומי שיכתוב ספר תולדות היהודים בן ארבעה־עשר כרכים.

היה שם הד"ר מזיא, יליד רוסיה, שלמד בטכניון בשווייץ, המציא כמה המצאות־פטנט, כמו מכשיר למניעת דליקות בתיאטראות, נתחבר עם רוסים מהפכנים, נתפס לציונות והחליט ללמוד רפואה כדי שתהיה בו תועלת בארץ־ישראל. עלה לארץ ונתמנה רופא למושבות יהודה. פרסם מאמרים בעתוני בן־יהודה, החל לעסוק בחקר העברית וחידש מונחים רפואיים מדעיים. כעבור ארבעים שנה פרסם מילון רפואי.

היה שם חיים הירשנזון, איש הישוב־הישן שנמשך ל“מחדשים”, הורה בבית־ספר “חילוני” והוחרם על־כך. היה לו רשיון לבית־דפוס ולהוצאת עתון. ברשיון זה השתמש בן־יהודה לעתונו ועל שם בעליו קרא לעתון “הצבי” – תרגום חלק ראשון משמו של הירשנזון. הירשנזון הלך בעקבות בן־יהודה והנהיג גם בביתו את הדיבור העברי. עזר רב כנגדו היתה אשתו – חוה הירשנזון, ידידתה של דבורה בן־יהודה, שהיא העורכת הראשונה בארץ, מוציאה לאור של עתון הנשים הראשון, ששמו “בית יעקב”, בעברי־טייטש.

היו שם שלושה מצעירי הישוב הישן, ילידי ירושלים, שנמשכו להשכלה: דוד ילין, יוסף בר"נ מיוחס ואליהו ספיר. דוד ילין היה למחצה ספרדי: אביו יהושע נשא מתוך הכרה, לשם מיזוג עדות, בת למשפחה ספרדית־בבלית נכבדת; יוסף מיוחס ייצג את הצד הספרדי “הטהור”, בן למשפחה ספרדית ותיקה בירושלים, ששלט בשמונה שפות, ביניהן אידיש, טורקית וערבית. שניהם היו מורים, שניהם ידעו היטב ערבית והיו לעזר לבן־יהודה בחידושי מלים על־פי הלשון הקרובה. שניהם נשאו לנשים את בנותיו של פינס.

נציג שלישי של ילידי ירושלים היה אליהו ספיר (נכדו של בעל־המסעות המפורסם, יעקב ספיר) שהתיישב בפתח־תקוה, עבד את האדמה ורעה צאן. צאנו אבד במגיפה והוא עבר להוראה. הוא היה בין הראשונים שלימדו “עברית בעברית”, והביא את “ריח השדה” לחבורת מחדשי הלשון.

והיה בין המחדשים עוד נציג של המושבות ונציגם של “העולים החדשים” – דוד יודלביץ (יודה־לב־איש, כדי להשביע את רצונו של בן־יהודה), שעלה מרומניה ונצטרף לבילויים. שימש מורה בראשון־לציון והיה בין מייסדי בית־הספר העברי הראשון בעולם, שקם באותה מושבה. יחד עם מורה־בלשן אחר – יהודה גרוזובסקי – ועם בן־יהודה, הוציא לאור את עתון הילדים העברי הראשון: “עולם קטן”, בשנת 1892. תרגם קטעים מדון קישוט לסרוונטס, ובו ניסה לחדש מלים רבות.

ישיבות הוועד נתקיימו בספריה שקמה אז בירושלים – “בית אברבנאל”. ספריה זו נוסדה על־ידי רופא נלהב מרוסיה, הד"ר חזנוביץ ושימשה יסוד לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. באותן ישיבות נתקבל תקנון – ובלשון אותם ימים: “יסודות העבודה וכלי המלאכה אשר ישתמש בהם הוועד”. ואלו קבעו:

“א) מקורי הלשון הם התנ”ך, התלמוד והמדרשים וספרות החקירה והמדעים של דור הספרדים וההולכים בעקבותיהם.

"ב) מהמלים הנמצאות בתלמוד ומדרשים וכו' יקבל הוועד רק המלות העבריות באמת או לפחות אשר צורה ומשקל עברית להן.

"ג) החסר עוד, ייצור הוועד מהשורשים, הפעלים והשמות הנמצאים בלשון לפי כל חוקי הדקדוק.

"ד) והחסר עוד, יקח הוועד בייחוד מלשון ערבית הקרובה מאד ללשון העברית, אבל הוועד יהיה מתון ונזהר במעשהו זה.

“ה) גם ישים הוועד את ליבו ללשון כנען, לפי מה שמצאו על הכתובות ולפי החקירות החדשות, והמלים הנמצאות בהן, החסרות ללשון עברית, יקבל הוועד בתור מלים עבריות גמורות”.

הרבה התווכחו, הרבה תה שתו, עד שהסכימו בדבר אותו תקנון. משתם הדיון על התקנון החלו לדון על מטבעות לשון וחיפשו מלים לצרכים דחופים. נשתמר בידינו פרוטוקול מישיבה אחת שכזו, שנערכה בחודש אדר של שנת תר"ן.

הבעיה הראשונה שעמדה לפני חברי הוועד היתה, כיצד יש לברך איש את רעהו בעברית. שהרי ה“שלום” לדעת כמה מחברי הוועד “הריהו ברכה כללית, והרי רגילים אומות העולם לברך גם ברכות מיוחדות לחלקי היום השונים”. ישבו, דנו וסיכמו לעניין ברכת בוקר: איש הפוגש את רעו בבוקר, יאמר לו: “צפרה טובה”; וחברו יענה: “טובה ומבורכת”. לעניין ברכה של ערב הציע בן־יהודה שהפותח יאמר “רמשה טובה” ודוד ילין התנגד, והסביר, כי במלה “צפרה טובה” יש נעימות ואילו “רמשה” היא מלה כבדה בגלל המם והשין שבה. הדיון בענין זה נדחה.

בשבת יש לברך את הברכה המסורתית “שבת שלום”, ולתשובה קיבלו על עצמם את נוסח הברכה של הספרדים “שבת שלום ומבורך”, אבל כאן העיר ילין, כי ברכה זו מנוגדת לדקדוק, כי שבת מין נקבה ומבורך מין זכר; ומלבד זה, שלום הוא שם ומבורך תואר. טבע הוועד מטבע חדשה, כדבריו, “שבת שלום וברכה”.

עכשיו הגיעו לדיון במלים חדשות. בן־יהודה הציע למושג של בושה בפני הכבוד התחס והחברים הסכימו עמו. לאיש גס הציע בן־יהודה לקרוא גפתן. ילין תמך בו, אולם על־פי הערבית הציע למושג זה משקל עברי גפי, כמשקל נקי, עני.

אליעזר וחמדה בן־יהודה מעיינים בהגהות המילון / צילום של י. בן־דוב

לסיום, דנו בענין נימוסים: כיצד יש לפנות אל נערה? החליפו דברים רבים ולא מצאו שם שיתקבל על הלב. בן־יהודה אמר, כי בלי שם של כבוד לנערה “אי־אפשר, ולהשתמש בשם ‘גברתי’ לנערה בת שתים־עשרה גם־כן אי־אפשר”. בעיה קשה. בן־יהודה וילין נטו לשם הקטנה על משקל הסיומת ‘ית’ ולאמר גברית או אדונית או אולי מרית. אבל חברי הוועד האחרים לא הסכימו אתם, והדבר נשאר ללא פתרון.

עלמת חמד ארצישראלית / צילום של ליאו קאן

הנה כי כן, אם נבדוק אותה ישיבה על־פי מה שאנו יודעים היום נראה, שלא היתה בה תועלת. שום מושג או מלה שהוצעו אז אינם בשימוש בלשוננו שלנו (אם־כי מלה שנאמרה שם בדרך־אגב, נהוגה עד היום בשינוי־מה – “מטבעה”, למה שאנו אומרים, מטבע־לשון); אבל אפשר ובסוף אותה ישיבה, נכנסה העוזרת וביקשה מהאדונים הנכבדים לפנות את המקום מפני שהיא עומדת לנקות ב“בארשט” את הרצפה, ואז היתל לונץ השמרן בבן־יהודה, ושאל, “וכיצד יאמר אדוני הנכבד מלה זו, בארשט, בעברית?” חברי הוועד כבר עמדו על רגליהם והיו מוכנים לצאת, ובן־יהודה הירהר ואמר “בארשט, בארשט, – מצאתי! – מברשת!” הם צחקו בתחילה ואחר־כך היו נדהמים, מאחר שלמלה מברשת אין כל סימוכין בלשון ובספרות וכל־כולה נטיה על־פי המלה הלועזית. אותה הברקה הביאה מלה חדשה לעברית ועמה פועל חדש, ברש (להבריש) ואם־כי אין לה כל סימוכין בלשון, דומה עלינו כי היתה בשפה מימים ימימה.

ישב הוועד כמה וכמה ישיבות, המציא מלים ובהן שנשארו ואחרות שאבדו. לא עבר זמן רב ונתפרקה חבורת המשכילים הירושלמית: פרצה מריבה, הוועד פסק לפעול כוועד ואיש־איש פנה לדרכו. אולם כולם המשיכו לעשות למען הלשון העברית והעשרתה, כל אחד במקומו ובמה שמצא. הזרע שזרע בן־יהודה נבט בשדות רבים.

בהזדמנות הראשונה החליף בן־יהודה את שם עתונו מ“הצבי” ל“האור”, שם שהיה בו לדעתו, כדי לסמל את השאיפה להשכלה ולאופקים חדשים. הוא המשיך לחדש ולגלות מלים – פתח בעתונו מדור ושמו “תחית השפה”, ובו פירסם את המלים החדשות. הוא הכניס את המלים שחידש בכל מקום אפשרי ובלתי־אפשרי: במאמרים, בכתבות, בידיעות ובסיפורים שהופיעו בעתון. לעתים ציין, בהערות, כי מדובר במלה חדשה והסביר את משמעותה ומקורה, ולעתים אף לא טרח לעשות זאת. כיוון שמצא הקורא מלה זו חוזרת ובאה, קלט אותה, ודומה היה לו שהיא עומדת מימים ימימה באוצר השפה העברית. אולם ישנן גם מלים רבות שבן־יהודה חידשן והן לא נקלטו עד היום. אין איש יודע להסביר אותו פלא, מדוע נקלטת דווקא מלה זו ולא חברתה. מטילים המומחים, הסופרים, הבלשנים וסתם אנשים, מלה חדשה לחלל־העולם, ודומה הדבר להטלת גורל: זה זוכה וזה אינו זוכה ואין איש יודע מדוע.

חידושה של מלה! הרי זה אחד הפלאות הגדולים. יש בכך משהו מטעם ההולדת. לא היתה זו מלאכה קלה. אמנם לעתים, היתה זו הברקה שהולידה מלה. (תגלית למשל – אחת המלים הראשונות שחידש בן־יהודה. הוא כותב: “היהודים באמריקה מתעתדים לחוג את חג 400 שנה לתגלית אמריקה” ובהערה הוא מסביר פירושה של אותה מלה חדשה – תגלית – מן השורש גלה, שגילו, שמצאו את הארץ הזו); אבל לעתים קרובות היתה זו מלאכה קשה, מסע ארוך, הרפתקה. הנה כיצד נולדה מלה חדשה, המשמשת אותנו עד היום, ומה קרה למלה־אחות שנעלמה, וכיצד הולידה הערת־אגב עוד מלה:

“האור”, כ“ד אדר ב' א' תתכ”ב (1891).

“אחד המושגים אשר עדיין לא יצרנו לו שם בלשוננו הוא מה שיאמרו בלע”ז אופיסייל על כל דבר הנעשה או נאמר בשם הממשלה, בשם איזה ועד וכו'.

“הערבי משתמש במלה רשמי. להשורש הזה משמעות רשם בעברית והסתעפו ממנו עוד משמעויות אחרות. אך כמדומה יש בלשוננו שם המכוון היטב למושג הנזכר ואף השתמשו במשמעות הזאת בזמן יותר קדום. השם הזה הוא שרד, הנזכר אצל בגד הכהנים (שמות ל"א י'). הפירוש המקובל בקרבנו הוא כמו בגדי השרת, לאמר הבגדים שבהם ישמשו הכהנים בקודש. והוא ממש כאשר יאמר בלע”ז: בגדים אופיסייל, לאמר שהוא משתמש בהם בהאופיס. ועתה נוכל לבנות מזה תואר שרוד, משקל קדוש ונאמר הדבר הזה שרוד ונוכל לבנות מזה שם – משרד".

והנה: התואר שרוד לא נתקבל, המשרד – הריהו חידוש נפלא, ואילו אותה הערת־אגב על הלשון הערבית גרמה לחידוש המלה רשמי.

וחבלי לידה של מלה אחרת: תמרון.

“האור”, י“ט חשון א' תתכ”ג (1891).

“בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון”. וכבר נחלקו חכמי התלמוד בפירוש המלה מרון. יש המתרגמים כבני אימרנא (לפי פירוש רש"י, כבני צאן); ריש לקיש משבש המשנה וגורס: כמעלות בית חורון, ורב יהודה בשם שמואל אמר: כחיילות של בית דוד.

“הפועל הזה מרון בערבית (מרונא, מרנא עלי) הוא התרגל באיזה דבר קשה, למד את עצמו איזה מלאכה קשה, למשל תכסיסי מלחמה וכדומה, ולהתרגלות אנשי הצבא יאמרו תמרין ומה נאה ויפה באמת הפירוש הזה בדברי המשנה וזכינו איפוא לפועל ושם להמושג שהזכרנו – תמרון”.

וסיפורו של הרובה: בן־יהודה מעיר כי קנה־הרובה כפי שנקרא אז כלי־הנשק “זר לאוזן העברי”. אמנם דוד ילין הציע לקרוא לו פשוט רובה, אבל מושג זה הריהו מתאים לאדם עושה הפעולה ולא לכלי. ובכן, כיצד נקרא לו לקנה־הרובה? אומר בן־יהודה:

“השם אשר קראו לכלי לשונות צרפתית – פוזיל – ואיטלקית, הוא על שם האבן שקודחים ממנה אש, יען הכלי הזה מראשיתו הוא מתלהב מכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה. לנו בעברית יש שורש המורה על מין אבן כזאת וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח והשם הוא אקדח”.

והנה בכל־זאת, ילין צדק והרובה נשאר רובה, אבל דרך־אגב באה מלה חדשה לעולם – אקדח, אשר במשך הזמן נקבעה לכלי־נשק קרוב לרובה ואילו הכלב – אין איש יודע בדיוק למה הכוונה.

ומלה אחרת, משנת 1892:

“המושג שיתרגם הצרפתי ‘אינדיפירנט’ והוא ההיפך מן ‘איכפת’ – אי־אפשר לתרגם לעברית באחת המלים הידועות והמפורסמות. והנה יש מלה קרובה למשמעות הזאת בתלמוד והוא אדש ונעשה מזה שם תואר אדיש, ושם המקרה – אדישות”.

ועוד:

“מושג אחר התקשינו שנים רבות לתרגמו לעברית והוא מה שיתרגמהו הצרפתי ‘אנואי’ והוא לאות הנפש והרוח בסיבת לא עבודה. בערבית יש לזה שלושה פעלים: שאם, מלל, צגר. והנה מלל משמש בעברית למושגים אחרים, הפועל צגר הוא צער בעברית, נשאר רק הפועל שאם. וכמדומה לנו שמצאנוהו גם בעברית רק בעי”ן תחת אל“ף והוא מה שאמרו חכמינו – הבטלה מביאה לידי שעמום”.

וסיפור על פועל בודד בתלמוד ששימש ליצירת שם לחפץ יומיומי:

“למטפחת לנקות האף אנו נוטים לקבוע שם מיוחד מן הפועל המיוחד לפעולה הזאת והיא מחט בתלמוד נמצא הפועל הזה רק לנקות הפתילה: מוחטין את הפתילות (ביצה ל"ג) ולכן דעתנו לגזור מזה שם: ממחטה. על השם הזה הסכימו בלשני עירנו”.

התאריך הוא ג' שבט א' תתכ"ד, היא שנת 1893. מרבים אנו לחגוג ימי־זכרון וימי־ציון. לעתים אני חושב, כי יש גם לקבוע יום של חג, לאחת מאותן מלים שחידש בן־יהודה ולציינו שנה שנה כמו, למשל, ממחטה. הבה נקרא לו “יום הממחטה”.

והמלים רודפות זו את זו: נואם, עקיבות, טקס, זהות, תזמורת.

לתזמורת יש סיפור נאה, כפי שסיפרה אותו כעבור חמישים שנה חמדה בן־יהודה. בעלה חידש מלה זו לציין מה שאנו קוראים היום מנגינה. באותם ימים קמה בראשון־לציון אורכסטרה. רצו בני ראשון־לציון בשם עברי, ראו את המלה תזמורת כי טובה וקראו לאורכסטרה שלהם – תזמורת. הסביר בן־יהודה, כי אין זה פירושה הנכון של המלה ולא הועיל. ויתר – ובלבד שידברו עברית. פתח את התנ"ך וחידש בשביל הנעימה, הלחן, את המלה מנגינה, לפי ספר איכה (“מנגינתם עלי”).

אליעזר בן־יהודה חידש “תזמורת” למוסיקה; בני ראשון־לציון לא הבינו את כוונתו וקראו ל“אורקסטרה” שהקימו אז – תזמורת; ראה בן־יהודה כך וחידש “מנגינה” למוסיקה / צילום של י. בן־דוב

ידידי בן־יהודה מציעים אף הם מלים: דוד ילין ואליהו ספיר מחדשים – נדנדה; ספיר מציע גם את הפועל זחל ומעיר: “לדבר אשר לא נעבד נמצא במשנה – גולם, גולמי”. חיים מיכל מיכלין, ממשכילי ירושלים, מציע: “שם התואר קונסול יתורגם בלשון הקודש – שגריר”. פינס מחדש: שעון, מחוג, צילום, הפתעה. הוא מכריז: “הגדולה שבמעלות למלה חדשה – אם אינה חדשה”.

והנה מכתב אחד, שבעקבותיו באה שורה שלמה של חידושים. מישהו החותם “ידידו השחור” שואל את בן־יהודה:

"לכבוד עורך ‘האור’ שלום,

אבקשך, אדוני, כי תאמר את דעתך אתה בדבר שמות עברים לשמות האלה הכתובים לפניך אשכנזית: האנטוך, יאקע, מאנשיטען, בעט איבערצוג, טישטוך, גארדינען. וכן לשברים מאיזה דבר".

ומשיב העורך:

– להמטפחת שמנגבים בה הידים, הפנים וכו' נקרא מגבת.

– בדבר יאקע ומאנשיט עדיין לא הוחלט אצלנו דבר.

– ללבושי הכרים והכסתות נקרא מעטה.

– בגד לכסות השולחן, שמו פשוט בגמרא מפה.

– ולהתלויים לפני הפתחים והחלונות פרוכת וגם וילון.

– לשברי מתכיות יש בתלמוד שם והוא גרוטה, “גרוטאות של ברזל”.

על חידושים אלה מעיר אליהו ספיר, המורה בפתח־תקוה, בגליון אחר:

"לא נסכים להשם מגבת; השם ‘שעמום’ רחוק מאד להמושג ‘לאנגוילען’. עם זאת, הוא מציע מלה לבגד שבן־יהודה עדיין לא מצא לו שם: “ליאקע נוכל להשתמש בשם מעיל”.

אחר החידושים עוקבים רבים מקרוב ומרחוק. מורה מזכרון־יעקב מציע: “את המלים ‘טרד’ ו’טוט' טוב למלא בהמלים מוקדם ומאוחר”.

ועוד כותב המורה: “את המלים האלה הנני מציע לפניך, אדון נכבד, ולפני בלשני ירושלים, חרצו וכדבריכם יקום. שמחים אנחנו פה מאד, כי יש בלשנים בירושלים השועים בתחיית השפה ומתאווים אנחנו, כי מירושלים תצא תורת הלשון ומשפט מלים חדשות לכל הארץ”.

וכך רשאית זכרון־יעקב להיות גאה בחלקה בתחיית הלשון: בזכות מורה שלה, נוספו שתי מלים לעברית.

גם מחוץ־לארץ עקבו אחר חידושי הלשון. הנה מכתב־שאלה מלונדון:

“אעירו על מושג אחד מאד רגיל ושגור על פינו יום־יום ובכל השתדלותי ועמלי לבקשו באוצר לשוננו, לא מצאתיו והוא המושג פריש – בן יצחק”.

והעורך משיב: “את המושג פריש באשכנזית, לאמר שנעשה מזמן מועט, אנו מתרגמים בהמלה טרי”.

אחד ממחדשי הלשון החשובים של אותן שנים היה זאב יעבץ. הוא פרסם אז מאספים (“מירושלים”, “הארץ”), כתב ספרי לימוד ואגדות ומאמריו נדפסו בעתונים העבריים בחוץ־לארץ. בין המלים שחידש: כחול, תעריף, אחוז, אופי, צווארון, כובע, מזוודה, מחרתים, אזרח, חסכון. ב־1897 יצא יעבץ את הארץ והחל לעסוק בכתיבת תולדות היהודים, אולם מאז פסק מחידושי עברית.

בשנת 1892 ביקש בן־יהודה להכניס את האות הגדולה לעברית בראש שמות אנשים, מקומות, חברות ומוסדות, כנהוג בשפות אירופה – וגליונות רבים של עתונו מלאים באותיות הגדולות. עד שהוא זונח נסיון זה. קנאי ירושלים לא הרפו ממנו. הם החרימו אותו בטכסי נידוי בבתי־הכנסת והדפיסו כרוזים נגדו. הנה נוסחו של האחד:

“במחתרת בא המסית לשבור את החבית, לעקור דת יאודית, מתועב הוא בכל מיני תועבה. וכפי השמועה, נשים שדעתן קלות נלכדות ברשת לעשות חבורות כאלה; הכזאת נעשה בעיר קדשנו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים וזה הבליעל רצה לבטל את קול יעקב ולוכד בתחילה הצנועות. שומר נפשו ירחק מהם ומהדומה להם כמטחווי קשת”.

נראה שאותם ימים ביקש בן־יהודה להקים חבורות של נשים ללימוד העברית, כדי שהן ישליטו אותה בביתן והדבר זעזע את יקירי ירושלים. שיאה של אותה מלחמה היתה מלשינות שהלשינו על בן־יהודה, בעקבות מאמר שהופיע ב“האור” לקראת חנוכה. היה זה מאמר תמים ביותר, אבל הקנאים הודיעו לטורקים שיש בו קריאה למרד במלכות. הופסקה הוצאת העתון לחצי־שנה, בן־יהודה נלקח לבית־האסורים. לאחר משפטים ודיונים – השוחד ענה אז על הכל – יצא בן־יהודה לחופשי. מכל־מקום, צריך היה לוותר על שם “האור”: הטורקים ראו בזה קריאה למרד, ובן־יהודה חזר וקרא לעתונו בשם “הצבי”.

אולם לא בירושלים בלבד לחמו בו. רוב המשכילים העברים בחוץ־לארץ, הסופרים והחכמים, דנו בן־יהודה וחידושיו ברותחין או נהגו ללגלג עליו. לא נראתה להם אותה מלאכה חפוזה – לדעתם – של חידושי מלים. בתת־הכרתם לא ראו בעין יפה את “הורדת” לשון־הקודש לרחוב ולשוק. בשנת 1905 נאלץ סוף־סוף אחד־העם להשתמש במלה שחידש אליעזר בן־יהודה בעזרת אחד מידידיו – רכבת, ומעיר הוא באיסטניסיות כלשהי: “בעל כורחנו אנו צריכים ללשון ירושלמית”.

ואם קנאי ירושלים קראו לה, לאותה לשון חדשה, “בן יודקעס לשון”, הנה ביאליק כינה אותה בהומור סלחן: “לשון בן־יהודית” ובשעה של רוגזה – “פבריקה של מלים”. שנים רבות נלחם ביאליק בכמה מחידושיו של בן־יהודה. למשל, לא נראתה לו המלה מטריה והציע לקרוא לה סוכך; והמברשת לפי ה“בארשט” הבהילה את ביאליק והוא תבע לקרוא לה משערת. ברבות הימים, משבא ביאליק לארץ, נוכח לדעת, כי במקום שהעברית היא לשון החיים – יש לחדש ולהרחיב ולפתח את השפה, שאם לא כן, תיסוג.

בין אלה שיצאו למלחמה חריפה בבן־יהודה היה ליליינבלום, מראשי חובבי־ציון ברוסיה. כשהגיעה אליו הידיעה, כי בן־יהודה חידש את המלה רצינות, ליגלג וגיחך (אמנם לא גיחך – היה זה חידוש־לשון שליליינבלום לא היה משתמש בו). הוא חזר על המלה פעמים רבות בהברה האשכנזית, התי“ו יצאה כסמ”ך והוא אמר: הרי זה ‘ריצינוס’, הוא שמן־הקיק בלועזית.

אבל בן־יהודה העקשן המשיך בדרכו. אותה עת היה עסוק בחיבור מילונו הגדול, מעשה־פלא של עבודת אדם יחיד. אשתו השניה חמדה ובנו בכורו בן־ציון איתמר היו עוזריו הנאמנים ומפיצי תורתו. חמדה בן־יהודה מספרת, כי לאחר שבן־יהודה היה ממציא מלה היתה היא משתמשת בה כבדרך־אגב בשיחתה עם הבריות, פולטת אותה בשיחה ברחוב וחוזרת עליה בחנות. אחר־כך היותה יושבת ליד חלון הבית, כדי לשמוע את המלה החדשה מתגלגלת בשיחות האנשים.

היו לו לבן־יהודה גם תומכים נאמנים. אלה התרכזו בעיקר במושבות: ראשון־לציון, רחובות, זכרון־יעקב. במקומות אלה החלו לדבר־לגמגם עברית “בן־יהודית”, עד שנשתגרה והיתה ללשון רגילה, מדוברת. בהשפעת בן־יהודה קוראו אז במושבות שמות סמליים ותנ"כיים לנולדים החדשים, שמות שלא היו מקובלים בעולם היהודי: אבשלום, אדם, איתמר, אילת, עמי, אסף, אליסף, אמנון, אפרת, בועז, גאולה, יהויכין, חננאל, יואב, שי, מיכל, נבות, עשהאל קציעה, תמר וגם עברית־חיה…

ב־1903 נתקיימה בזכרון־יעקב אספה של נציגי הישוב העברי החדש, שמטרתה להקים נציגות קבועה לישוב היהודי בארץ. באותה אספה הוחלט להקים “ועד של בלשנים”, שיעסוק בהרחבת שפת הדיבור ובקביעת מלים חדשות. שוב קם ועד הלשון, והפעם נצטרפו אליו כוחות חדשים – המורים. הוועד החל בפעולה נמרצת. חבריו היו נלהבים למלאכתם וכפי שנמסר, מימנו את הוצאות הוועד – הדואר, ההתכתבות, הדפסת החוברות – מכיסם־הם. נקבעו דפוסים לעבודת הוועד, שנתכנס פעם בחודש. חלקה הראשון של הישיבה נועד להשיב על שאלות ולקבוע מלים “לצורך השעה”, ובחלק השני דנו במלים מתחום מקצוע אחד.

המורים הפזורים בכל מושבות הארץ, חיל־החלוץ הראשון של בן־יהודה, פעילים היו מאוד. פונים היו לוועד בבקשות למלים שנצרכו להן במקצועות הלימודים ומעלים את הצעותיהם. נחלקו המורים – מורי הגליל לחוד ומורי יהודה לחוד, וכל אזור ושיטתו ומלותיו. ב־1907 פנה הוועד בקריאה נמרצת למנהלים, למורים ולגננות: “מלבד החסרון הגדול של מלים לחפצים שונים ומושגים שונים, יש עוד חסרון גדול, שצריכים לתקן אותו – המבטא. אין מבדילים בין א־ע, ח־כ, כ־ק, ט־ת־ת (דגושה)”.

ענין המבטא לא תוקן כידוע לנו עד היום, ושמא לא יתוקן כבר לעולם.

שוב חלה הפסקה בפעולות הוועד, אבל בן־יהודה אינו שוקט. ב־1911 מתחדשות הפעולות והפעם מצטרפת למשכילי ירושלים ומורי המושבות, “ועדה להרחבת השפה” מיפו. הכל מקבלים עליהם, כי ועד־הלשון בירושלים הוא הפוסק האחרון. בן־יהודה, המתחיל בהדפסת מילונו, יוצא לחוץ־לארץ, מצליח לעניין שם חברות וארגונים ומקבל תמיכה לעבודת ועד הלשון.

בחוץ־לארץ נמצאו אז יודעי עברית פי כמה־וכמה מאשר בארץ. פורסמו שם עשרות בטאונים וספרים, פעלו שם סופרים ומשוררים עברים נודעים וחברות למען העברית, אולם חידושי הלשון ופעולת הרחבתה נעשו אך ורק בארץ – אי־אפשר היה ללשון לחזור לקדמותה, ולהיות ללשון־חיים, אלא רק במקום שהיא שפת יום־יום. וזאת למרות גיחוכי כל החכמים־בעיניהם – אנשים משכילים, סופרים וחוקרים. אולם למרות בקורתם, לא היו יכולים בסופו־של־דבר שלא להעריך את בן־יהודה ומה שעשה בעקשנותו הרבה.

סיפר נוסע שעבר בארץ־ישראל בשנת 1914 (יקיר ורשבסקי): “הנה יושבת לפני ביום הראשון לבואי לארץ־ישראל, עלמה רעננה ויפה, בעיניה הצוחקות ובגומות החן שבלחייה, והיא עושה את כל אותם מיני החן והעוויות הצחוק, כל אותם הלהטים באופן דיבורה ובתנועות אבריה, המיוחדים לבנות חוה, בשעה שהן חפצות ל’השפיע' על איזה איש או למצוא חן בעיניו. היא ממלאה את הסביבה בחן, קוקטיות ובנעימות גרציוזית ומפטפטת פטפוט נעים ויפה על ענינים שונים. אני, הגבר העני, נמצא כולי תחת השפעת דיבורה ושוכח עולם ומלואו. אבל בשעה שהפסיקה הפסקה קטנה, התאוששתי רגע – והנה, אל אלוהים גדולים! מה אוזני שומעות? הלא כל הפטפוט הזה הוא בעברית חיה ושוטפת, ואותה הקוקטיות ואותו החן הנקבי המיוחד ואותו מבול המלים השוטף כגשם אביבי ביום חם בהיר – הכל בעברית”.

כן. פלא גדול!

הוועד החדש היה מתכנס פעם בשבוע והיה לו תקציב (840 פראנק לשנה) ואף שמש (שקיבל 60 פראנק לשנה). נשיא ראשון של הוועד היה אליעזר בן־יהודה ונשיא שני – דוד ילין. נצטרפו לוועד חברים חדשים והוא פרסם רשימות מלים למקצועות השונים. הרשימה הראשונה הוקדשה למונחי חשבון. שני מורים – הד"ר רוטנברג וי. איתן – כינסו את המלים. רובן באו מספרים ישנים, אם־כי לחלקן ניתן מובן חדש. באותה רשימה יש כמה מלים ומושגים המשמשים אותנו עד היום: שבר מדומה, ספרה, אחד־אחדים, יחידה.

צבי אורלוב־נשרי, המורה להתעמלות של הגימנסיה “הרצליה”, הגיש לוועד את רשימת המלים שהוצעו למונחי ההתעמלות. הוא לא רק שלח את המלים, אלא גם קרא למורה להתעמלות מירושלים ושניהם הציגו לפני הוועד את דרך־פעולתה של כל הוראה, ככתוב בפרוטוקול: “בישיבות הוועד השתתפו אורלוב ומר גולדסמיט, מורה בבית־ספר למורים של ‘עזרה’ מירושלים, והם הראו בפועל ממש את הוראתה של כל מלה”. נשוה בנפשנו כיצד יושבים חברי הוועד מכופתרים בחליפותיהם סביב לשולחן, ומולם, במכנסי התעמלות שלושה־רבעים, כמנהג אותם ימים, מבצעים שני המורים תרגילי התעמלות…

ברשימה מופיעות המלים: השמאל, הימן, תרגילי־סדר, ויחד אתן לוליבה, שפירושה היפוך וצריף לפירמידה.

הוועד קובע גם מונחי צמחים ובעניין זה נטושה מחלוקת בין מורי הגליל ויהודה. כל חבורה קוראת בשם אחר לחלק מהצמחים והוועד מפשר ביניהם. כן מתפרסמות רשימות של תבשילים וכלי בישול, מונחים לגן ילדים, מונחי מלבושים ושמות חלקי המנורה.

הוועד קיבל הכרה רשמית – הקונגרס הציוני ה־11 הכריז על חשיבות ועד הלשון וקרא לעזור לו. אולם כבר ניכרים בוועד האקדמאיות והשמרנות. בן־יהודה זוכר את הימים הישנים, לפני עשרים שנה, שבהם יצאה כמעט כל שבוע מלה חדשה, והוא מתלונן: “במשך שנתיים באו לעולם רק עשרים מלים חדשות!” אבל חבריו מעירים לו מוטב לחדש מלים ישנות מהמציא חדשות. בן־יהודה מתנגד. גם עכשיו מרגיש הוא את גודל האחריות, כאשר לשון, שלא דיברו בה מאות שנים, מבקשת לבוא בין שאר לשונות בני־אדם, והיא צריכה העזה וחידוש.

בשנת 1913 נערך דיון בוועד הלשון. בנאום פתיחה ארוך עומד בן־יהודה על דרכי החידושים. הוא מציין, כי לעברית אבדו או חסרים שורשים רבים והוא תובע “לשאול” שורשים מהערבית, שהיא לשון־אחות. אין אלה שורשים ערבים – הוא אומר – אלא שלנו הם. ומציע הוא לוועד הלשון “להכריז כעין דבר־מלכות מלפניו, שכל השורשים באוצר־המלים הערבי, ייצאו אותם שהם לא שמיים, הם גם עבריים!” (בן־יהודה התנגד להשתמש בארמית, ולהיעזר בה, כיוון שראה בה לשון שרחקנו ממנה).

ועוד מקור להמצאת מלים: יצירת יש מאין! בן־יהודה מספר על גילויה של המלה גאז, שהומצאה בסוף המאה ה־17 על־ידי מלומד הולנדי, שבדה אותה מלבו. יש לעשות אותו דבר! (ואמנם, נכנסו לעברית כמה מלים שהומצאו פתאום, כהברקה, ללא כל יסוד לשוני קודם, כמו רשרש של ביאליק). בן־יהודה מציע עוד הצעה מהפכנית: ליצור שורשים חדשים באופן שרירותי. לקחת שלוש אותיות, נניח ט.פ.מ. ומצירופיהן להמציא פעלים ומלים לשימוש שאנחנו צריכים לו.

הנאום עורר התנגדות רבה. הוויכוח לא שכך עם הזמן, אלא שעניינים חיצוניים הביאו לידי סיום את הפעילות הלשונית של אותה עת: פרצה “מלחמת השפות” – מאבקם של המורים והישוב החדש בחברת “עזרה” היהודית־גרמנית, שהשפה הגרמנית תפסה מקום עיקרי בבתי־ספרה. חברה זו רצתה להנהיג את הגרמנית כשפה ראשונה בטכניון, שבאותם ימים החלה הקמתו בחיפה. למלחמה זו הוקדשו כוחות רבים. אגב, בן־יהודה עצמו היה ניטראלי (הוא היה אומר לעלן – ראשי־תיבות ‘לא עם לא נגד’) במלחמה זו, ואף ראו בו כעומד מעבר־משם של המתרס. הוא קיבל תמיכה להוצאת מילונו מיהודי גרמניה, ולא יכול לצאת נגד “עזרה”.

אחר־כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, שגררה הפסקה זמנית ברוב הפעילות הציבורית בארץ. בן־יהודה ומשפחתו יצאו לארצות־הברית. בתום המלחמה חזרו, וב־1920 שוב החל לפעול ועד הלשון, שצורפו אליו חברים חדשים, מהעולים שבאו זה־מקרוב. היה החורף קר מאד בירושלים, ירד שלג ורוחות־סערה זעפו בחוצות, ואף־על־פי־כן, היה הוועד (שנשיאיו בן־יהודה וילין במשותף) מתכנס פעמיים בשבוע ומבקש לעשות למען הלשון. הנה קיבלה הלשון העברית מעמד רשמי, בבית הלאומי שהובטח ליהודים. בסוף שנת 1922 מת אליעזר בן־יהודה, אביר הלשון העברית.

מאז פעל הוועד עוד כשלוש עשרות שנים. חוקרים, מלומדים וסופרים צורפו אליו וכולם עשו רבות למען הלשון, אם־כי רבים האשימו ועד זה, שהוא אקדמאי מדי, אטי בהחלטותיו ורחוק מדרכי יום־יום. אבל זה תמיד דינו של ועד רשמי. באותן שלוש עשרות שנים היו סופרים, שכל אחד חידש בעברית אולי יותר מהוועד כולו.

עד אותו יום גדול. בתחילת ינואר 1949 – התפרק ועד הלשון, בן שישים השנים ובמקומו קמה ב“צו־מלכות” של מדינת ישראל האקדמיה ללשון העברית. היו שדרשו רמז בשם החדש: למרות צלצולה העברי, המלה אקדמיה אינה עברית, אלא יוונית. אבל זו דרכה של העברית החדשה – היא קלטה אל תוכה כל מה שיכלה, כדי לתת כלי ביטוי לדובריה.

עם פלא התחיה היהודית, ניצב במקום ראשון פלא תחיית השפה. מעטים האמינו, כי אמנם יקרה הדבר, אבל היו משוגעים לשפה, כאותו זלמן אפשטיין, הוא שלמה האלקושי, שכתב בשנת 1890, עם תחילת פעילותם של בן־יהודה ושל משכילי ירושלים:

“קומי אורי שפתנו היפה, כי בא אורך. עת לחוננך, כי בא מועד! רב לך התאבק בעפר ספרים, רב לך שבת דומם – אתא בוקר! על שמי ציון יופיע השחר, הטרם תראי? לאט לאט, אבל נכון מוצאו, נכון ונאמן, והוא הולך, הלוך ואור, הלוך וגדול”.

כיום יכולים אנו לומר, כי מרחיבי הלשון ומשוגעיה עמדו באתגר. ואשר לבן־יהודה, אמנם הוא לא היה מבין מלה זו – אתגר – אבל היה שמח עליה ללא־ספק.

ילדים בשערי בית־הספר של נוה־צדק / צילום של ליאו קאן

עבר הקול בראשון־לציון: הדירקטור שייד מגיע! בבית הפקידות הגדול פסקה מיד הפעילות השיגרתית והעובדים החלו מכינים עצמם בהתרגשות לקראת ביקורו של המנהל הגדול מפאריס. בבית־הכנסת של המושבה, בכיכר ליד היקב ברחוב הראשי ובמקומות ציבור אחרים, ניסו האכרים לנחש מה יביא עמו נציג הברון: האם יגדיל את התמיכה, האם יוסיף אדמה למתיישבים, באיזה שער יקנה את הענבים? ואילו בנות המושבה החלו מייפות עצמן ובלבן התעוררו תקוות – אולי יבחר בהן האדון שייד, פטרונן הטוב של הצעירות, לצאת לפאריס ללמוד שם, לנשום את אוירו של העולם הגדול ולהתבשם מנפלאות המטרופולין.

לקראת ביקורו של האדון שייד הורו הפקידים לנקות את הרחובות והחצרות ולקשט את הבתים, תיקנו את הגינות ותיכננו תכניות להנעים את שהותו של האדון שייד בכפר. בבוקר היום המיועד יצאו אכרים רבים, וכמובן אנשי הפקידות, במרכבותיהם ליפו, לקבל את פני הממונה על המושבות, הבא לסיורו השנתי. לפנות ערב הגיעה השיירה: עגלות מלאות חפצים בראש ואחריהן מרכבת האדון שייד, שמוחמד, עגלונו האהוב של פקיד המושבה, נוהג בה בגאוה, ואחריה עגלות המלווים.

ימים אחדים – כותב בעל־הזכרונות – ישב שייד בראשון־לציון, עם הפקידים, נשותיהם, מקורבים מבני המושבה ובנותיה הנאות, ערך נשפי־חשק ומשתאות וסיפר חדשות מפאריס. בשבת בא לבית־הכנסת, דרש וסיפר על הגדולות והנצורות, שיש עם לבו של הברון לעשות ב“נכדיו”, אלה האכרים. שהותו של שייד בראשון־לציון עברה כחג גדול, ואחר־כך נארזו חפציו ויצא שוב בעגלת הפקידות למושבה אחרת, וכבודתו אחריו. וכך התחיל, מה שכונה בפי רבים, “ירח־הדבש של מר שייד”, שהיה חוזר כל שנה.

המושבות קיימות כבר חמש־עשרה שנה, אוכלות מידו של הברון הנדיב ואינן מתלוננות. אדרבא: התמיכה באה בזמן, הענבים זורמים ליקב והמושבה מתפתחת. צבא גדול של פקידים ממונה על כל אלה – מנהלים, משגיחים, אגרונומים, מנהלי־פנקסים, מומחים ועגלונים; אלה נהנים, והאכרים אינם מפסידים – הברון משלם. המרידות נגד האפוטרופסות של הפקידים, שאירעו כעשר שנים לפני־כן – נראות כעת רחוקות בעיני האכרים. עכשיו דומה לכל, שכך חייבים הדברים להיות בעולם. הברון מפרנס את אנשי מושבותיו בכבוד, ומעל לכולם, כמי שבין הברון והעם, עומד אליהו שייד, המפקח הכללי, היושב בפאריס ובא לארץ פעם או פעמיים בשנה, לראות מה חדש בממלכה הגדולה. והכל חולקים לו כבוד רב.

עם ראשית ההתיישבות החדשה, כשקיבל הברון את המושבות תחת חסותו, מינה את אליהו שייד – יהודי נכבד כבן ארבעים, ממחוז אלזס שבצרפת, המפורסם בישובו היהודי העתיק – מנהל וממונה על הפקידים ואחראי להוצאת דברו אל הפועל. עסקן ציבורי היה שייד ומחבר כמה ספרי היסטוריה, ולאחרונה, ממונה על מוסדות הצדקה של רוטשילד בפאריס. אנשי אותה תקופה מתארים את שייד כמרבה דברים ואיש עליז. הוא היה פוקד לפרקים את הארץ, מביא את הוראותיו של הברון, ממנה פקידים ומחליפם, משכך מריבות, מגרש מורדים, מצוה בענייני חלוקה ותמיכה, מחליט על קניית קרקעות, וכנראה גם ראה בעצמו חיים יפים.

הד“ר הלל יפה ניהל אז את בית־החולים של הברון בזכרון־יעקב, אולם הוא לא אהב ביותר את פקידי רוטשילד ואת שייד. בזכרונותיו מספר הד”ר יפה:

"רבים ריננו אחרי העליון שבעליונים, אחרי שייד, ואמרו עליו שהוא חשוד גם על יחסים מיוחדים בינו לבין אותן צעירות, שנשלחו בחסדה של הפקידות לפאריס להשתלמות, ובשביל כך, אחרי עלותן במעלות התרבות הפאריסאית, היו זוכות להיות מנהלות בבתי־ספר של המושבות. אני איני מאמין בזה, ואולם אמת הדבר, שעל־ידי יחסנות זו, נכנם רקב למושבות. ובדידי הוה עובדה: בדרך כלל לא נהגתי לקבל חולים בשבת, אם לא היתה סכנה לחייהם. שבת אחת, נכנס זקן ואמר, שהוא זקוק לריפוי. ידעתי שאין הוא טעון ריפוי מיד וביקשתיו שיטריח עצמו לבוא מחר. נעלב הזקן ואמר: ‘האם אתה יודע, שאנוכי אביה של פלונית?’ הוא לא שיכנע אותי וכשהתחיל צועק, תפסתי בשכמו והשלכתיו מביתי החוצה. היתה תמיהה גדולה במושבה ורבים לא יכלו להאמין שככה יעשה הרופא לאביה של ‘היחסנית המפורסמת’ ".

אמנם, בקטע זה כותב הד"ר יפה, שאין הוא מאמין לשמועות על היחסים המיוחדים שבין שייד וכמה מהצעירות, אולם במקום אחר הוא מספר על ביקור של שייד:

“ראיתי את שייד. שתינו תה יחד אצל בן־שימול (ראש פקידי הברון בזכרון־יעקב). אחר־כך התחילה ‘תהלוכת הנערות’. למחרת, לא נזדמן לי לראותו כמעט, כי חצי היום אני ביליתי בטנטורה ובחצי השני הוא התייחד עם… בשבת נח אחרי נצחונותיו. ביום א' נסע”.

כה רב היה כוחן של “בנות שייד”, עד שאחת מהן גרמה את סילוקו של רב וחוקר נודע מתפקידו, הלא הוא זאב יעבץ, סופר, מחבר אגדות והיסטוריון:

ב־1889 נתמנה זאב יעבץ מנהל בית־הספר ורב של זכרון־יעקב. אולם שייד ופקידיו לא אהדו את הרב העצמאי מדי בעיניהם, והעמידו אותו תחת מרותה של איזו מתילדה, שהועמדה כממונה עליו. יתומה זו, בת אחת המושבות בארץ, הובאה בחסדי הפקידים לפאריס, שם השתלמה בלשון הצרפתית. כיוון שמצאה חן בעיני שייד, מינה אותה מורה ללשון הצרפתית. היא חזרה עמו לארץ וכנראה במסע זה עוד גבר חינה בעיניו והוא מינה אותה מנהלת בית־הספר. הרב יעבץ נצטווה לכנותה “הגברת”. בזה גדשה הסאה לחוקר והסופר והוא התפטר.

האכרים שחרו את קרבתו של שייד הכל־יכול, והבנות ואף הוריהן, חלמו על חסותו. הנה עוד סיפור, אף הוא מזכרונות הד"ר יפה:

“מר ב. מחדרה הוא איש דתי ושומר כל המצוות ואף־על־פי־כן, גילה חשק רב לשלוח את בתו לפאריס למען תקבל שם השכלה כ’חניכת' שייד. ב. חזר על פתחי כל הפקידים והתחנן, שישתדלו לפני שייד שיקח את בתו לפאריס וגם לי בלבל את המוח. וכאשר רמזתי לו, כי אין אני רואה בזה אושר רב, התחיל לספר לי מיני מעשיות ובתוך כך שאל: האמת היא מה שאומרים הבריות, כי בלי חופה וקידושין אין נולדים ילדים?”

נראה אמנם, כי שייד הגדול היתה לו חולשה לנערות נאות. מיד בביקורו הראשון בארץ, לאחר מינויו מטעם הברון, כותב שייד לנציג הברון במושבות, הירש, ומודיע לו על התמיכה שהביא ומבקש ממנו בדחיפות פרטים על סוחר רומני צעיר, היושב ביפו, אשר התארס עם בת אחד האכרים בזכרון־יעקב. אותה צעירה, היתה נערה יפהפיה כל־כך שהערבים שכני זכרון־יעקב כינו אותה “חדוויה”, על שם האניה היפה ביותר שהיתה באה דרך־קבע לעגון ביפו.

לפי השמועות, “נטפל” שייד אף אל צינה, אשתו הנאה של מאיר דיזנגוף. יצחק חיותמן, מעובדי בית־החרושת לבקבוקים שהקים הברון בטנטורה שמנהלו היה מאיר דיזנגוף סיפר: “יפים ועליזים היו החיים בטנטורה, בשעה שבית־החרושת פעל. הגברת צינה דיזנגוף היתה מלכת הארמון. קסם ויופי ונועם האצילה על כל סביבתה. הפקידים מזכרון־יעקב היו מרבים ומאריכים את ביקוריהם בבית דיזנגוף ואפילו האדון שייד היה אוהב להתארח בבית זה. האדון שייד אשם, לדעתי, הרבה במה שדיזנגוף הזניח את בית־החרושת ואת עבודתו בפקידות הברון. אילו ראיתם כיצד הביט מר שייד אל גברת הבית! אין אני מתפלא על המהנדס דיזנגוף, אם מיהר להניס את אוצרו היקר מפני העינים הזוללות והחצופות”.

נציגי הברון היו בוחרים צעירים מהטובים במושבות, ושולחים אותם ללמוד בפאריס ואלה חזרו כאגרונומים ופקידים למושבות. ואילו הנערות נסעו כדי להכשיר עצמן להוראה, ובשובן לארץ הביאו עמן בגדי־אופנה, פסנתרים, דיבור צרפתי ואורח־חיים של “העולם הגדול”. היה לו לברון מעין “בית יתומים” בפאריס ובבית זה, כפי שנמסר, היה “סטוק” קטן של תלמידות מארץ־ישראל. המפקח על אותו “סטוק” היה אליהו שייד, אשר בבואו לבקר במושבות, היה בוחר תלמידות מוכשרות ואלו שמצאו חן בעיניו, לוקחן אתו לפאריס להשלמת השכלתן. בסיימן את לימודיהן שם היה מחזיר אותן לארץ־ישראל כמורות. זה הנוסח הרשמי, המופיע אף בספר תולדות ראשון־לציון. משה סמילנסקי, איש המושבה רחובות (שלא נתמכה על־ידי הברון), אשר שנא את משטר הפקידות, מספר, כי קרוביה של “מאושרת” כזאת היו מקבלים עזרה ביד רחבה, אם כאכרים ואם כמקבלי תמיכה דשנה ואם כעוזרים לפקידים.

זו דרכו של שייד עם הצעירות הרווקות: לימודים בפאריס. אבל מה יעשה לנשואות הצעירות והיפות, שאין הוא יכול לשלחן מחוץ לבית? חוקר ישוב ארץ־ישראל יערי־פולסקין כותב: “שייד סיפר לאכרים, כי קודם כניסתו לשרות הברון למד רפואה באוניברסיטה של פאריס והוא מומחה למחלות נשים. בשעת ריקוד או שיחה עם נשים אלו, היה מוצא בהן סימני־מחלה ומציע להן את עזרתו הרפואית חינם. ומי תרהיב עוז בנפשה לדחות הצעה אדיבה כזאת? ברוב המקרים, לא היה שייד מוצא בבדיקה שום מחלה, רק חולשה כללית מחמת עבודה קשה או תזונה לא־מספקת. הוא היה רושם את התרופה כהמחאה לקופת הפקידות על סכום הגון ‘לצרכי הבראה’. וממנו למדו יתר הפקידים, כיצד להראות את יחסם הטוב לבנות המין היפה”.

יחסים אלה עוררו התמרמרויות בין האכרים, אולם אנוסים היו לשתוק. הם התקיימו מידי פקידי הברון. לפרקים נתכוננו “ועדי מהפכה” חשאיים, שהחליטו להזעיק את הברון ולספר לו על התנהגות פקידיו, אולם הם לא הצליחו להגיע אליו. יערי־פולסקין מספר, כי בין אלה שביקשו להקים “ועדת מהפכה” היה האגרונום כהן שעבד בפקידות בראש־פינה. הפקידים העליונים היו מרבים לשלוח אותו בשליחויות שונות לאחוזות הברון בגולן, מעבר לכנרת. משיחותיהם של האכרים והפקידים, שקלט בראש־פינה ובשאר המושבות, נודע מדוע הוא נשלח למקומות רחוקים לזמנים ממושכים: אשתו מצאה חן בעיני הפקידים והיא אף לא מנעה את חסדיה מהם.

כה רבים וגדולים היו הקרנות והחסדים שיכול שייד להשפיע, שאף רחובות הסוררת, שמיסדיה גזרו על עצמם שלא לקבל עזרת הפקידים והברון, אף הם לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי ופנו אל הברון כי יקבל את ענביהם ליקב בראשון־לציון בשער המחירים הגבוהים שהקציב לזה. וכדי למצוא חן בעיני האדון שייד, שלחו ראשי המושבה מתנה יפה לבתו בפאריס, ביום כלולותיה. והדבר אכן עזר. אומרים כי צעירי המושבה קוננו על פניה זו. ומכל־מקום, רחובות העצמאית ראתה, כי כדאית לה חנופת־מעט וקראה גם גן על שמו של שייד, “גן אליהו”, ולפקיד הממונה על היקב הוגש פסנתר, מתנה לבתו. כנראה לרחובות היתה שיטה: לקנות לב אבות, על־ידי בנותיהם.

אורח־חיים זה נעם לאכרים רבים. הנה נמסר, כי בשנת 1895 נערכה לשייד קבלת־פנים נהדרה בראשון־לציון. רוב בני המושבה יצאו לקראתו ובראשם – התזמורת, היא ה“אורכסטרה” הנודעת של המושבה, ובאותו לילה עמדה התזמורת עד שעה מאוחרת בחוץ, מתחת לחלונות ביתו של שייד, וניגנה סרנאדות לכבודו.

סיורו של שייד באותה שנה היה עליז ומוצלח במיוחד. בביקור שערך בזכרון־יעקב סידר טכס אירוסים ל“אחת מנערותיו”, כך מסופר, ובצאתו, בנוח עליו הרוח הטובה, הבטיח להשיא גם את יתר הבתולות הפנויות של המושבה השוכנת על הר הכרמל. לאחר־מכן, יצא ליסוד־המעלה, ואף אותה מושבה מבודדת, שחייה קשים, הצהילה פניה וקיבלה אותו באהבה רבה: שייד הגיע אל המושבה במרכבה רתומה לשלושה סוסים נאים ומשובחים, אחריו נסעו חמש או שש מרכבות, כולן מלאות פקידים, ולפניו רכבו כמה פרשים. כיוון שקרב אל המושבה – עמדו האכרים ערוכים בסדר נאה לפני שער הכניסה, זקנים וטף, לקבל את פניו. יום חג היה אותו יום לא רק ליהודים. גם המשרתים הערבים של הפקידות ידעו, כי על כל נקיפת אצבע שלהם – עתידים הם לקבל ביד רחבה. ובצפת – מספר מישהו – הציגו מנורות בחלונות הבתים בעבור הפמליה של שייד, כדי להאיר לה את הדרך ולתת לה ברכה וכבוד.

והנה, טיפה מרה אחת העכירה את רוחו של שייד. בירושלים, בעתון “החבצלת” נתקבצה חבורה קטנה של לוחמים בו בשצף קצף. אפשר שפרומקין, עורך “החבצלת”, יצא למלחמה זו מפני שמתחרהו, עורך “הצבי” – אליעזר בן־יהודה – היה מקבל תמיכה קבועה מהברון להשלמת מילונו ומספר היה בשבח הברון ופקידיו, ופרומקין נתקנא בו. ויתכן שבאמת רצה ללחום את מלחמת המוסר והצדק. והנה, מספר “החבצלת” בסגנון שאף “עתונים צהובים” כיום, היו נזהרים ממנו:

"לתקיף ההוא יש לו מקורבה מיוחדה בכל מושבה, שכבר הוליכה לפאריס ואחר־כך השיאה לאשר בחר ואחר־כך יתמוך את משפחתה וירומם את בעלה, שהוא כעירוב המתיר לעוברים־ושבים לטלטל מרשות לרשות…

"אומרים אמור, כי לא רק התאווה והפריצות נוגעים בדבר המקורבות האלה, הזרועות ככמהין בכל מושבה, כי אם גם נחלאות והרשאות נקנות במחיר זה, כמו שכתוב ‘בונה ציון בדמים’ ".

לוחם חרוץ בפקידות ובשייד היה אליעזר רוקח, איש צפת. זה יצא במלחמה בממונים וגירשוהו מהעיר. יצא לנדודים ברומניה, עשה למען העליה לארץ, חזר ופתח במערכה נגד פקידי הברון: “שקר ומרמה, כזב ודיבת שווא, ירידת אכר לחיי רעהו, מלשני סתר ומכי אחיהם בלשון לפני האדמיניסטראציה תלכנה זקופי ראש ונטויי גרון ולעומתן תיללנה צדק ויושר ומישרים, גם מידת הצניעות נפרצה” – הוא כותב.

לוחם אחר בפקידות ובשייד היה נפתלי אימבר, מחבר “התקוה”, שחי אז בארץ והוא כתב:

מה יהיו חלומותיו של האדון שייד

השותה דם ישראל כמים?

כי עין בל תראה, ובל יגיד העד –

מעשיו תחת תנור וכירים.

כי כל גן נעול רק לפניו פתוח,

מים גנובים שפתיו תמתקנה,

ובנות ישראל, בנוח עליו הרוח

במחול תצאנה סביבו תשחקנה.

אבל שייד התעלם ממה שנכתב עליו בעתונים והמשיך בשלו. התנהגותו של שייד כמעט עלתה לו בחייו, אם־כי הוא לא ידע מכך. ב־1893 היה בארץ גדליה וילבושביץ, בן למשפחה שהעמידה שלושה אחים מהנדסים, מחלוצי התעשיה, ואחות נודעה – היא מניה שוחט, ממיסדי “השומר”; גדליה וילבושביץ חפר באותה שנה בארות והתקין השקאה במקומות שונים. הוא גם היה ממנהלי בית־החרושת היהודי הראשון למכונות – מפעלו של שטיין ביפו.

שמע וילבושביץ שמועות וסיפורים על מעללי אליהו שייד, שהיה רווחים בכל מקום וסבור היה כי הלה ממהרסי הישוב. התרתח וילבושביץ והוא, שבא מרוסיה והיה אמון על מעללי המהפכנים שם ועל התנקשויות הטרוריסטים בעריצים, גמר אומר לעשות מעשה. אותה שנה הגיע שייד ליפו ונכבדי היהודים עלו בתהלוכה לאניה לקבל את פניו. עלה גם וילבושביץ עמם ובכיסו אקדח, להרוג בו את העריץ הקטן של הישוב. אולם את שייד הקיפו אנשים רבים וגדליה וילבושביץ חשש, שמא יחטיא הכדור את מטרתו ויפגע במישהו אחר. ירד מהאניה בלא שיבצע זממו. וכך נמנעה ההתנקשות בעושה־דברו של הברון והמשיך האיש בחייו העליזים, בלא דעת כי כבר עמד על סף המוות – וכמעט והיה הקרבן הפוליטי הראשון של הארץ.

פקידי הברון ראו חיים נוחים. תנאיהם טובים, בתיהם נאים, רחבי ידים, בסגנון בתי המושלים בקולוניות הצרפתיות שמעבר לים. כל המובחר היה מובא לשימושם מחוץ לארץ. גן גדול היה לבית הפקידות בראש־פינה – “ורסאי” קטנה. מיזרקה היתה שם, דשאים ועצים עבותים עלו במדרון, שבילים, שדרות, קומות על קומות, פינות סוד. למעלה היתה המרפסת המשקיפה מבית הפקידות. שם יכול היית לנהל שיחת־רעים בנחת, כאשר בגן למטה צייצו צפרים ורוח הרים נעימה ריעננה את היושבים. במרפסת שהאירוה אורות לוקס, נערכו מסיבות, עלו לחשים וצחקוקים בצרפתית קוקטית, פסנתרים ניגנו ואלסים וכוסות שיקשקו.

היו שטענו, כי הפקידים ניהלו שותפויות עם ספקים ופקידים טורקים ושילשלו כספים לכיסם. אהרן אהרונסון מזכרון־יעקב למד חקלאות על חשבון הברון בצרפת ובן עשרים נתמנה להיות אגרונום של מטולה. בן־הארץ הצעיר לא יכול להסתגל למשטר הפקידות וכותב היה מכתבים לברון ולשייד ומאשים את הממונים עליו במעילות ובהערמה על הברון. שייד טען שאין בדבריו אמת וניסה להרגיעו. הממונה הישיר על אהרונסון, אוסוביצקי מראש־פינה, ביקש לקנות את לבו, הוא כותב אליו מכתב מלא רחשי ידידות: “קיבלתי לעבודה טבח מצוין, מומחה לאפיית עוגות וכל מיני מעדנים. פטר נא את ק. וקבל את הצעיר הזה במקומו וכך לא נסתכן עוד ביסורי רעב בבקרנו במטולה… אביא אתי בשר והטבח החדש יכין מטעמים”, אבל אהרונסון לא התרכך, התפטר ועבר לנהל אחוזה חקלאית בטורקיה, ליד איזמיר.

את אהרן אהרונסון החליף חברו בלינקי, שגם הוא הסתכסך עם הממונים עליו ופוטר. הוא נסע לפאריס כדי להביא את עניינו לפני הברון, אבל לא הניחו לו להגיע אליו ואפשר שהברון לא הסכים לשמוע רעות על פקידיו. בלינקי כותב לאהרונסון: “הסיבה האמיתית לפיטורי הוא סירובי לשאת את מרי הידועה לגנאי… הקראתי למר שניידר, מנהל הפרסונאל של הברון, מכתב ממרי המוכיח, כי מקומות הכבוד במושבות ניתנים לא לאלה הראויים לכך, אלא למסכימים לשאת את אהובותיו של שייד. הוא עונה לי בקרירות: מה רע בדבר?” ובמכתב אחר כותב בלינקי: “התדע מי הוא אותו מר שניידר הצדיק?… הוא המשלם מכספים שנועדו לצדקה לבעל המסכים לנאפופי אשתו”.

חברים אחרים שנשארו בשרות הברון, כותבים לאהרונסון במקום גלותו חדשות ממעללי החבורה: בורששטר מראש־פינה מודיע לו – “סוף־סוף נעשה השידוך בין יוסף פסקל ושרינה בכור… אבל שייד טועה, אם הוא מקווה שקייזרמן ישא לאשה אחת מ’בית היתומות' שלו”.

ומעשה בפקיד הברון, באחת מ“בנות” שייד ובעכבר… אלמלא אותו עכבר לא היה העניין בא כלל לעולם. וזה דבר המעשה:

בראש־פינה עבד פקיד, ואשתו מורה בבית־הספר. כפי שנמסר היא “אחת מבנות האכרים אשר נבחרו להיות צרפתיות לזון את אליהו ותעלינה עמו בסערה פאריזה ועמו ירדו להיות מורות בבית־הספר ותינשאנה לפקידים־גננים על־פי אליהו”.

ובכן, אותו פקיד לא יכול להירדם בלילות מפני רחש עכבר בחדרו. ירד ממיטתו להבריח אותו עכבר. פתח תיבת עץ ישנה ואמנם נמצא בה עכבר, אבל הפקיד המופתע מצא בתיבה גם מכתב אל אשתו מראש הפקידים של המושבה, ובמכתב דיבורי־אהבה רבים. ראש־הפקידים, בעל־משפחה, מציע לאהובתו: בואי נברח לשווייץ, יש לי כבר 50,000 פראנק, אקבל 40,000 פראנק פיצויים מהברון, אשלח ידי באוצר הפקידות. בואי אהובתי ונתחיל בחיים חדשים.

נתרתח אותו פקיד־זוטר, בא אל הפקיד־הראש והודיעו: 'מצאתי את מכתבך. תן לי 2,000 פראנק. חולה אני ואוכל להתרפאות בהם בירושלים, בשכר זה – לא אפרסם את המכתבים. נבהל הפקיד ונתן לו 2,000 פראנק דמי־שתיה. ואילו אותו בעל מרומה לא לכך התכוון – טוענים המספרים – אלא לקח את הכסף כדי לנסוע לפאריס לברון ולספר לו על השחיתות שפרצה במושבותיו. לפני צאתו לדרך, “נכנס להפאטאגראף ויצייר את המכתב ויניח צורות אחדות אצל בני משפחתו ואת גוף המכתב לקח עמו”.

יצא האיש לדרך, מלווה בשני אחים ובשומר, ואם פגשו איש, אמר כי הוא נוסע לחיפה. ובאמת נסע ליפו, והכל כדי לבלבל את הפקיד בראש־פינה שלא יוכל לתפסו ולעצרו. ואמנם אותו פקיד־בכיר חשד במשהו ושלח אחריו רצים לנצרת ובקושי התחמק מהם הבעל המרומה. בדרך עצרוהו שוטרים טורקים לאחר שהפקיד הבכיר הלשין על האיש כאילו יש עמו נשק ואבק־שריפה. השוטרים לא מצאו מאומה, והפקיד הקרנן המשיך בדרכו ליפו.

משנודע עניין המכתב לבני משפחתו של הבעל המרומה, ראו אף הם שעת כושר לגבות חוב, באו לפקיד המושבה ותבעו ממנו דמי־לא־יחרץ: 2,000 פראנק. ואכן נתן להם המחאות לבנק בצרפת. צילמו את ההמחאות ושלחו אותן על־ידי רץ לברון בפאריס.

אין לדעת אם הגיעו הדברים עד הברון. מכל־מקום, כעס הברון על אותו פקיד בכיר בראש־פינה, מפני שלא שמע בקולו בעניין אחר, ושלח את בן־שימול, הפקיד מזכרון־יעקב, להדיחו. בא בן־שימול לראש־פינה ושילחו. והפקיד, מפני החרפה, לקח את אשתו וילדיו ויצא את המושבה באישון־לילה. לאחר־מכן, כאשר פשפשו באוצר הפקידות, כך טוענים, נמצא בו חסרון 50,000 פראנק.

כדי למנוע שערוריה, הגיע אליהו שייד אל המושבה להשקיט ולהרגיע. וכך סיפר כתב העתון שנתקרא “היודע ועד”, בלשונו הציורית: “ואליהו בא מפאריס, שלא כדרכו לבוא בעת הזמיר, בעת הניצנים והפרחים. הפעם עלה בסערה לראש־פינה, להשליך אדרתו על התועבה הפרושה כשמלה”.

ואילו אותו פקיד בכיר מודח, כך מספרים, טען להגנתו: “מה רעש ומה כל החרדה? בידי האדון ב. נפל במקרה על־ידי עכבר מכתב אחד, אשר כתבתי לאשתו, אבל בידי נמצאים חמישה מכתבים כאלה, אשר כתב לאשתי הזקן בעצמו – הוא אליהו”.

על אותו עניין אהבים מספרים גם מייסד ראש־פינה דוד שוב וי. יערי־פולסקין. הם טוענים, כי הפקיד־הראש אשר בו מדובר, הוא חזן, צעיר ספרדי יליד רומניה, שנשא לאשה אחת מבנות זכרון־יעקב, חנה שמה, אבל לאחר שובה מפאריס קראה עצמה אניטה. היא נתחנכה בפאריס על חשבון הברון בהמלצתו של שייד. בזכות אניטה עמד חזן להתמנות פקיד ראשי בראש־פינה, במקום אוסוביצקי. לדברי שוב, היה האיש מתנשא על האכרים ונוהג בגסות גם בפקידי הברון האחרים. הפקידים התלוננו עליו, אבל שייד הגן על חזן בזכות אשתו.

שוב מספר, כי אותו חזן קירב את אחד העובדים, האדון ב., שאף הוא נשא לאשה בת אכר, שנתחנכה בפאריס ולימדה צרפתית בבית־הספר בראש־פינה. שייד שידך לו את המורה הפריסאית ושלחו כאגרונום לעין־זיתים. הוא היה גר בראש־פינה עם אשתו המורה ויוצא יום־יום לעין־זיתים. חזן הרבה לשגרו בשליחויות שונות. כפי המסופר, יום אחד, מחמת אותו עכבר טרדן, מצא את מכתב האהבה של חזן אל אשתו. הדבר נודע במושבה והיא היתה כמרקחה. סוף דבר, בא בן־שימול מזכרון־יעקב וביקש להשתיק את השערוריה. חזן יצא את המושבה בלילה, נטש את שרות הברון וקיבל פיצויים רבים. האדון ב. גירש את אשתו, והיא קיבלה תמיכה בהמלצת שייד וחזרה לרומניה. ב. עצמו בא במקום אהרן אהרונסון כאגרונום באחוזה גדולה ליד איזמיר. סופו היה רע: במלחמת־העולם הראשונה נרצח בידי שודדים או שונאים.

בין אנשי המושבות היו גם ששיבחו את שייד. דוד יודלביץ כותב בספר היובל של ראשון־לציון: “אציל דמוקרטי היה אליהו שייד. אתו יכלו להתווכח וגם לבטא לפניו התנגדות לדעתו. היה מקשיב ומאזין ואחר־כך שפט נכוחות. כמה פעמים ביטל את רצונו מפני הגיונו של זולתו מבלי לשעות לכך שבר־פלוגתא שלו נתון לפקודותיו. אם רק מצא שיש הגיון ותועלת בדברי מתווכחו, שינה את דעתו. אופיו ומזגו היו נוחים לבריות… כל דבר טוב שנוצר בארץ־ישראל, עבר דרך ידו, והוא התייחס לכל הצעה טובה מצד פקידיו בארץ־ישראל, כאילו הוא יוזמה והוא יוצרה”.

מה היתה האמת? לא נדע בדיוק לעולם. בסוף המאה, כשערך הברון סיכום לפעולותיו והגיע לתוצאות עגומות, פיזר את הפקידות ושילח את שייד. לפני זמן לא רב נתגלה יומנו של שייד, ובו הוא מספר על הישגיו למען הישוב, פיתוח המושבות על־ידו וקניית אדמות חדשות לפי הוראותיו. הוא כותב על סיום עבודתו: “הברון ניאות לתת לי פיטורים מ־1 בינואר 1900. אמנם שוב לא צלחתי למאום, כי הייתי רווי קדחת והטחול שלי התנוון לגמרי”. אך עם פיטורי שייד מבשר אהרן אהרונסון וכותב לחבר: “שייד נפל ולא יוסיף קום… כל נערות־הבושה הורדו מעל כניהן כמנהלות ומורות בבתי־הספר. כך נפל אבא שייד בגלל הנשים ועל־ידיהן… הן מלשינות עליו באוזני הברון ומוסרות על השעה, היום, המקום… ניתן להן להרים את המסך”.

והנה, לא רק במושבות הברון התנהלו “חיים מתוקים”. גם במקומות אחרים היו כמה עניינים מעוררי חשד. תלונות היו אף על גדרה, מושבת הבילויים, שהיתה נתונה לחסות חובבי־ציון של רוסיה. ליליינבלום, מזכיר ועד החובבים באודיסה, כותב למשל, לבני המושבה בערב יום כיפור של שנת תר"נ ושואל במר לבו: “ברחבי רוסיה מקדישים היום יהודים עניים את פרוטותיהם לחיבת־ציון, אבל למען מי? בעד פלוני מגדרה ההולך לטייל אחורי הגדרים עם אחות אשתו? בעד פלונית המעדה אצעדה של שן בטיילה עם בעל אחותה! בעד פלוני שמצא את האצעדה ההיא ולא חפץ להשיבה מפני שיש לו תביעות עליה! בעד פלוני התופש יד של עגלה ומעורר ריב על ידי זה, בעד פלוני אשר בשעה שנצרכה לו יד עגלתו לנסוע עם אחות אשתו לראשון־לציון, לרקד עמה על החתונה, מרים אגרוף רשע על איש ריבו ואוחז במבושיו! אלה הם חלוצינו, אלה הם החשמונאים החדשים?”

שורה ארוכה של תלונות על מוסר ירוד, וליליינבלום מזהיר: "אתם ראיתם כי נ.נ., המקבל תמיכת חובבי־ציון חמישים פראנק לחודש, קונה עגלה מהודרת לילד הנולד לו שהיה יכול להיות מוטל בעריסה פשוטה, ותהיו מחשים והנכם נותנים יד להלוקסוס וכבר ידוע, כי הלוקסוס מביא לידי עגבים, עגבים מביאים לידי מהלומות ורציחות וכו' וכו' ".

ובכן, גם במושבות חוטאים.

כמובן, מעטים החוטאים. אולם בפרק המיועד לבעיות המוסר, אי־אפשר שלא לספר על אותו מעשה נורא מרחובות. וכך היה המעשה:

אחד הקולוניסטים של רחובות היה בעל הדיליז’אנס שהוביל נוסעים מהמושבה ליפו ובחזרה. יום אחד לקח אשה, אשת־איש, מיפו לרחובות. במרחק־מה אחרי ראשון־לציון “קם על האשה ויאנס אותה”, כדברי בעל זכרונות מאותם ימים. חזרה האשה לרחובות ולא סיפרה על הדבר לאיש משום הבושה, אבל בכתה הרבה. ראתה שכנה שלה את בכיה, חקרה ודרשה וגילתה מה קרה, ונראה כי פצתה את פיה. נודע הדבר לבעל האנוסה ונזדעזע, וכפי המסופר, רצה להרוג את החשוד בסכין. ועד־המושבה נכנס בעבי־הקורה ונועד כדי לדון בנבלה אשר נעשתה ולנסות למנוע רצח.

פרוטוקול המושבה מאותם ימים – שנת 1892 – מוסר:

“חברי ועד מושבת רחובות נתכנסו לעיין בדין ומשפט שהגיש… (הבעל) על בן המושבה… (בעל העגלה), שעינה את אשתו בנסעו עמה לבדו, מראשון־לציון רחובותה לעת ערב. קראנו לאשה ואמרה בעצמה כל הדברים שעשה עמה ואמרה גם בעיניו ובפניו וניכרים דברי אמת, ושמעו גם עדים שונים שמספרים עליו דברים מכוערים בענינים כמו אלה, ועל־פי גביית עדות שמענו גם, כי לא חפץ לקחת אז עוד אנשים על העגלה אף־כי חפצו לשלם לו במיטב כספם, שלושה וחצי פראנק. וביקשו ממנו לחכות להם ולא חפץ, אף־כי היה עוד היום גדול”.

נקראו כל בני המושבה להחליט מה יהיה גורלו של בעל־העגלה, והיו שתי הצעות: שכל בני המושבה “יילכו מיד כאיש אחד לביתו ויושיבוהו על העגלה יחד עם בני ביתו וחפציו וישלחוהו מהמושבה”; או לתת לו ארכה שבועיים מהיום לצאת מהמושבה, הוא וביתו, ובינתיים יצליח למכור את נחלתו.

הדיון היה סוער. ר' ליב יאסיסוו אמר: הדבר שייך להרב, כמו דיני נפשות.

ור' אברהם הירשענזאהן תבע: יש לקיים “וביערת הרע מקרבך”.

ר' חיים ראזנבלום: צריך להציל כבוד המושבה. נחוץ לגרשו.

הדיון נתארך עד שהוחלט לתת לבעל־העגלה ארכת שבועיים למכור את נחלתו. בשבועיים אלה נאסר על בני המושבה לדבר אתו.

את ההמשך יודעים אנו מספר זכרונותיו של לוין־אפשטיין, מראשי המושבה שהיה יו"ר אותה ישיבה. הוא קרא את פסק־הדין באזני בעל־העגלה, שהכחיש את הענין ואיים להרוג את לוין־אפשטיין. בעל־העגלה אף פנה לקונסול הרוסי, שהוא היה בחסותו, לבקש הגנה. הוא פנה גם לרב של יפו ואף לאכרים של ראשון־לציון, שילחצו על אכרי רחובות לבל יגרשוהו. אכרי ראשון־לציון אכן ניסו לעזור לבעל־העגלה, כדי לקבוע עיקרון, לאחר שנכוו בימי המרד בפקידות הברון, וטענו כי אין לגרש אדם ממושבה, ויהי חטאו אשר יהיה.

אבל אנשי רחובות היו תקיפים. משנסתיימו השבועיים, נעלם בעל־העגלה, בתקווה שבהעדרו לא יפגעו לרעה באשתו וילדיו. אמנם, המשפחה לא גורשה בכוח, אולם כל בני־המושבה החרימו אותה ולא מכרו לה מזון. כעבור כמה ימים באה אשת העגלון אל הוועד והודיעה, כי היא ומשפחתה עוזבים את המושבה. ועד המושבה דאג לכך שיקבלו מחיר הוגן תמורת ביתם ואחוזתם.

מספר לוין־אפשטיין, כי עבר אותו בעל־עגלה לגליל ו“נעשה אדם הגון וטוב”.

לא רק ב“התיישבות החדשה” מתגלים ליקויי מוסריות. גם ב“ישוב הישן” בירושלים מתגלים חיידקי קלות־הדעת. הנה למשל, מפרסמים הרב שמואל סלאנט, רבה של הקהילה האשכנזית והרב אליהו דוב תאומים רבינוביץ, המכונה האדר"ת (רב נודע, ששימש כיד ימינו של הרב סלאנט הזקן), הודעה בחוצות העיר: “בחורבת רבי יהודה החסיד נמצאה ילדה קטנה ובצדה כתב האומר שהילדה כשרה ומותרת לבוא בקהל, כי נולדה מפנוי הבא על פנויה; – ויען כי הידיעה הזאת אינה מספקת ויוכל לבוא חלילה שאח ישא אחותו ועוד חששות רבות, לכן הננו גוזרים, שכל מי שיש לו ידיעה מזה, שיודיע לאחד משנינו פרטי הדבר ויהיה בטוח, כי הדברים ישארו בסוד כמוס”.

וגם צפת המסוגרת בין הרי הגליל היתה עסוקה בענייני אישות. סופר כי היו שהרבו להתגרש, כדי שיוכלו לשאת עוד ועוד נשים. פעם אף הזהירו יהודים־טובים בעתוני ירושלים, כי צפתי אחד מגרש כל שנה את אשתו ונושא חדשה. וכבר גירש את אשתו השמינית וכיוון שבצפת הוא מוכר ואין מי שתינשא לו, מחפש הוא עתה בירושלים איזו בתולה, כי רק בתולות הוא נושא… ויזהרו הירושלמים.

וסיפור אחר מצפת: עשרים מתושבי העיר קובלים במכתב לא חתום, כי המנהל והמנהלת של בית־הספר אליאנס, מסיה אל־נקוה ומאדאם רומנוף “לקחו בית ברחוב הישמעאלים ודרים ביחד ואינם זזים זה מזה והתייחדו שלושה לילות”.

הכותבים מוסרים, כי בעלה של מאדאם רומנוף הגיע לעיר ונתגלה לו הדבר והוא והאדון אל־נקוה היכו זה את זה בכסאות. רומנוף אף איים להרוג את אל־נקוה אבל כיוון שהוא “איש חלוש”, נאלץ להיכנע למנהל ולאשתו ולהשקיט הכל.

הכותבים מפנים את מכתבם להנהלת אליאנס בפאריס ומזכירים “מה שהיה לפני איזה שנים עם אשת הדירקטור של עיר ביירות ובין מסיה שתין, שהיה גם־כן בתחילה אהבה ולבסוף רצח”.

וכך רואים אנו: ראשונים כבני־אדם, על יצריהם ותאוותיהם…

הזמנים המודרניים החלו בארץ בשנת 1846. דוקטור אחד ושמו שיק הביא אז את שעוני־הכיס הראשונים לירושלים. השעון החדש אמנם בישר כי עידן הטכנולוגיה הגיע, אולם עד שנתעוררה ארץ־ישראל לקולה של הציוויליזציה עבר עוד זמן רב – ועבר לאט. חמש שנים לפני כן מגיעה מכונה אחרת לירושלים, באיחור של כמה מאות שנים. רבי ישראל בק הציב בעיר מכבש דפוס, משאת השר מונטיפיורי ואשתו הגבירה יהודית. ירושלים לא זכתה להיות עיר הדפוס הראשונה בארץ – צפת קדמה לה. ב־1831 התיישב ישראל בק, חסיד מהעיר ברדיצ’ב ובנם של מדפיסי ספרים מזה כמה דורות – בעיר הגליל והקים שם בית דפוס. בשעות הפנאי גם היה מרפא חולים; זו היתה אומנות־החובבים שלו. צפת רעשה, נשדדה וניגפה ורבי ישראל בק, כיהודים רבים אחרים, עבר לירושלים שנעשתה עיר פלך ומושב המותצריף – הוא מושל המחוז. הקים ישראל בק דפוס והדפיס בו ספרי רבנים ודברי מריבה. אך אם נרצה לדייק, חייבים אנו לציין, כי לא בק הוא רוטנברג של ארץ־ישראל – 254 שנה לפני כן, ב־1577, קם בצפת בית־הדפוס הראשון בארץ.

מאז זרמו המים לאט בארץ הרחוקה משאונו של העולם המתבגר והולך. אם־כי – כדעתו של הד"ר שמואל אביצור – על פלגיה, אי־שם בגליל העליון, נבנה, במאה השניה לפני הספירה, מיתקן הכוח הראשון בעולם: מי מעיינות שהניעו גלגלי ריחים אופקיים; אבל היה הדבר לפני שנים רבות מאד. בגליל עוד סיפרו אז סיפורים על חירם והמלך שלמה.

אנו חוזרים למאה הקודמת. עד מחציתה, לא ידעה ארץ־ישראל גפרורים. יהושע ילין, בן ירושלים, מספר על ימי ילדותו: “להדלקת אש השתמשו בפתילות של חוטים כפולים טבולות בגפרית נמסה. אחרי התיבש הפתילה, היו שמים אותה על חלקת אבן¹ חלמיש, מביאים חתיכת ברזל פלדה ומכים בה על אבן החלמיש. ניצוצות האש הניתזים מהאבן נאחזו בפתילה והיא נדלקת”.

אבל בנעוריו זכה יהושע ילין לראות את הפלא הגדול: קיסמי העץ הנדלקים בשיפשוף – הם הגפרורים. הוא מספר: “כאשר הביאו בפעם הראשונה עצי גפרורים, היו באופן כזה: חתיכת עץ מרובעת, שגובהה בערך עשרה סנטימטר, והיא גזורה ומפוצלת לגזרים דקים ובגובה שישה סנטימטר המודבקים יחד למטה בארבעת הסנטימטר הנשארים. ראשי הגזרים למעלה משוחים גופרית, וצד אחד מהחלק התחתון משוח באבק זכוכית. ברצות האיש להדליק גפרור, היה שובר אחד מהגזרים ומחככו על אבק הזכוכית שבחלק התחתון והנה הוא נדלק. בעת ההיא נחשבה ההמצאה הזאת לצעד אחד קדימה”.

בעת ההיא נתחדשה עוד המצאה חשובה: עד אז היו המעשנים נוהגים לשים טבק בתוך מקטרת קטנה הקבועה על קנה ארוך וכך היו מטפחים להם את הסרטן. והנה, ייבא יהודי חכם את ההמצאה האירופית לירושלים: נייר סיגריות. אותו יהודי הביא לארץ את גליונות הנייר הגדולים והדקים המיועדים לתפקיד זה. המעשן היה חותך חלק מהם כפי צרכיו, מפזר בתוך אותו חלק קמצוץ של טבק, מגלגל את הנייר והנה היא הסיגריה.

באמצע המאה, בשנות החמישים, התחילו להגיע לחופי הארץ באורח סדיר אניות־קיטור. אחר־כך, באביב 1865, בראשית סיוון הוצב הטעלגראף – הוא הדילוג־רב – הראשון על אדמת הקודש, עשרים־ושתים שנים לאחר שהוכנס לשימוש בארצות העולם. ירושלים היתה מחוברת עתה לעולם הגדול בכבל־הפלאים. חוטי הטלגרף יצאו מיפו, טיפסו לאורך עמקי השפלה וההרים, עלו בחומות ירושלים, הגיעו עד קצה הר־הבית, עברו את ההר, סבו על פני כמה שווקים, ובאו אל בית הפחה.

מספר חדשה זו, בן אותם ימים, היה נדהם ומלא רגש מול החזיון הגדול ומציין: “אכן, באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלגראף, הנהו אוחז בראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית!” הגיע הדילוג־רב לירושלים, אבל הפלחים שבאדמותיהם עבר, חששו מפני מעשי כשפים הכרוכים בו והיו פוגעים בעמודים. רועה אחד דרך־משל, ניתק את החוטים ליד רמלה, נתפס על־ידי המשטרה ויצא דינו לעבוד את עבודת הצבא כל ימי חייו. ליד ירושלים שבר פלח צפחת מצפחות הדילוג־רב ועצרוהו בבית־הסוהר. עוד בטרם יצא דינו – מספרים העתונים – הוחרם חמורו ונמכר כדי לכסות את הנזק. לא הועילו כל העונשים והטורקים אנוסים היו לתלות שני פלחים, שכרתו את הטלגרף ליד בארות – היא ביירות.

ובכן, על הר הבית ניצב טלגרף, אבל ארץ זו לא ראתה עדיין עגלת נוסעים. רק ב־1869 נשלמה הדרך הראשונה בארץ – מיפו לירושלים (המהנדס הטורקי אשר עסק בסלילת הדרך לא הצליח לסיימה בזמן, והיה הכרח להביא מהנדס מוכשר ממנו, מצרפת, כדי שיגמור את סלילת הדרך). קיסר אוסטריה, הוא הקיר"ה פרנץ יוזף, בחזרו מטכס פתיחת תעלת סואץ, חנך את הדרך החדשה. כפי הידוע לנו, עברו בדרך זו בתקופה הראשונה שתי עגלות ליום – האחת מירושלים והאחת מיפו. המסע נמשך כעשר שעות, לעומת שלושים ושש שעות ויותר שארך המסע על חמורים וסוסים.

חג האור הגיע לארץ בסוף שנות השישים למאה ה־19: הנפט המזוקק בא במקום שמן־הזית ושמן השומשומין, שהאירו את בתי הארץ מימיה הראשונים של תרבות האדם.

יבואן מכונת הקיטור הראשונה היה כנראה יהודי ושמו זלמן לוין, אשר ייבא באמצע שנות השבעים מכונת־קיטור והניע בעזרתה טחנת־קמח ביפו. העסק לא צלח בידיו והוא מכרו לגרמני מן הטמפלרים.

ארץ־ישראל היתה מצולמת כבר שלוש עשרות שנים. מעשה הפוטוגרפיה הגיע אליה מיד עם המצאתה. ב־1839 פורסם “הדוגרוטייפ”, התהליך שאיפשר צילום מראות. בין 1840 ל־1842 הגיע לארץ תייר־צלם עם מכשירי הצילום הגדולים וצילם את ערי הקודש, ירושלים ונצרת, בתוך סידרה של צילומי ערים חשובות לאנושות, שעוררה רעש רב בעולם. מכל־מקום אותה מכונה מציירת־מעצמה, היתה בבחינת חידוש זמן רב, ובשנת 1864 מציינים בירושלים בהתרגשות, כי משלחת בריטית חוקרת את עתיקות העיר ו“מתארת כל מקום על־ידי מלאכת מחשבת, היא הפוטוגראפיע”. יעברו שלושים שנה ובן־יהודה ינסה לתת להמצאה שם עברי, תרגום מדויק של המלה הלועזית – ציור־אור.

האינפורמציה המובאת בזה, אמנם אינה שייכת לתולדות החידושים הטכנולוגיים, ובכל־זאת, היא שייכת למעשי־הבראשית של הארץ: זרח ברנט, שהיה ממייסדי פתח־תקוה ואחר־כך יסד את נוה־שלום, היה מפסיד את כספו ונוסע ללונדון, כדי להרוויח שוב כסף ולחזור לארץ, כדי להפסידו בבניין הארץ. באחת מ־14 נסיעות אלו של רווח לשם הפסד, הביא בשובו, בשנת 1877, עשרים חביות של דגים מלוחים, אשר היו, כפי שנמסר, ראשונות בארץ. מכר את הדגים וקנה אדמה בפתח־תקוה, שאך־זה נוסדה.

ב־1876 המציא אלכסנדר גראהם באל האמריקאי את הטלפון ובשנה שלאחריה נודע הדבר בירושלים, כפי שנמסר: “בימים אלה יצאה לאור ההמצאה החדשה אשר תיקרא בשם טעלעפאן (פתרונה – מדברת מרחוק) וכאשר הטעלגראף ערוכה לכתוב מרחוק כן הטעלעפאן, לדבר מרחוק. במספר איזה רגעים יוכלו האוהבים הרחוקים איש מעל אחיו כמה מאות פרסאות לדבר איש את רעהו ולשמוע איש קול אחיו מדבר אליו מארץ מרחקים בקולו הניכר לו. ולקול המנגנים אשר ינגנו בעיר פאריז ייצאו במחול בנות לונדון, וין וברלין. הטעלעפאן עשוי גם כן בקו ברזל המחבר ממקום למקום”.

ואינפורמציה:

"הנסיך ביסמארק אשר לרגלי מחלתו הוא יושב על נחלתו בוואריצן ידבר לשרי הממשלה על־ידי הטעלעפאן וישמיע את הוד קול מדברותיו אל אזנים קשובות לקולו. על כן יאמרו ‘הנסיך ביסמארק גם במקום אשר לא ייראה, שם יישמע’ ".

עברו חמש־עשרה שנה וגם תושבי הארץ יכולים היו לדבר באותו מכשיר־פלאים: ב־1891, בימיו של הפקיד אדולף בלוך, נמתח שח־רחוק מבית הפקידות בראשון־לציון עד ליקב.

אותו בלוך שלט בראשון־לציון ביד חזקה, אבל היה גם איש רב־פעלים. ב־1890 העמיד ביקב מכונה ראשונה בארץ לייצור קרח. אותה שנה התקינו ברחבת היקב פנסי לוקס, כדי לקבל את משלוחי הענבים גם בשעות הלילה. לא עבר זמן רב ואור הפלאים – החשמל – האיר לראשונה בארץ: הפקידות הביאה גנרטור, שסיפק אור ל־200 נורות ביקב. הנה כי כן, אותו מרתף ויקב עד היה לכמה־וכמה הופעות ראשונות.

חייבים אנו לחזור כמה שנים אחורה ולבשר, כי כלי־ההולכה בני שני הגלגלים – האופנים – הגיעו לארץ. אנו יודעים על כך בדרך־עקיפין, מפני שספרי התולדות מספרים לנו על תאונת־הדרכים הראשונה שאירעה בארץ ברכב ברזל: היה זה בשנת 1894.

חיים פרעסס, ממשכילי ירושלים, תלמיד חכם ובר־אוריין, עורך עתון “שערי ציון”, יצא לענייניו לרחוב יפו. היה זה בחודש אדר א' תרנ"ד, ופתאום, אי־משם, הגיחה חיית־הפרא הברזלית, הבלתי ידועה ומבהילה, האופנים הראשונים שנראו בירושלים. חיים פרעסס לא ראה משהו דומה לפני־כן. כלי־הרכב התקרב מולו במהירות, והנוסע עלה על העורך בן החמישים. חיים פרעסס נפל ללא הכרה. הובא לביתו ולא קם עוד ממשכבו.

וכך, עם הופעת כלי־התחבורה הראשונים בארץ, אירעה גם תאונת הדרכים הראשונה.

אבל בינתיים עלה האיש הראשון לחלל: בשנת 1886, בט"ז אייר, בא לירושלים איטלקי עם כדור פורח והכריז, כי יעלה השמימה עם כדורו ויעוף כציפור. תושבי ירושלים התייחסו בפקפוק להכרזה, אולם יצאו באלפיהם למגרש שמחוץ לחומות, משם היה אמור אותו איטליאני לעלות השמימה. הם צדקו בפקפוקיהם: הכדור פקע ולא עף. בבתי־המדרשות שבין החומות פלפלו ודרשו הרבה בין מנחה למעריב בענין זה וציינו: אמר אדם, כוחי ועוצם ידי עשו הכל, אעלה שמימה וכו' – ולא עלתה בידו.

עד לפעם השניה. מאחר שאותו איטלקי עקשן הכריז שוב על מסע למרום, והפעם, ראו הכל את שלא יכלו להאמין בו: הכדור המלא התרומם אט־אט ובעליו עמו, בסל הקשור לכדור ויפרח בשמים. וישתומם העם!

הירושלמים היו אנוסים להתרגל לחדשות: בשנת 1892 שלמה העשיה הטכנולוגית הגדולה ביותר של המאה: מסילת־הברזל מיפו לירושלים, והרכבת הראשונה הגיעה לעיר הקודש. מעתה היה אפשר להגיע מנמל החוף אל עיר הבירה בארבע שעות!

ברחבי הארץ היו פזורות מושבות העליה־הראשונה. כבר בראשיתן הביאו האכרים החדשים המצאה לעולם. ויתכן שזו אחת ההמצאות הגדולות שנתנה הארץ במאה השנים האחרונות.

האכרים היהודים זלזלו בתחילה במחרשה הערבית המקומית, העשויה מקל עץ וחוד של עץ, רתומים לבעל־חיים אחד. הם חרשו את אדמותיהם במחרשות אירופיות גדולות וכבדות. והנה, כשהיו אמורים לנבוט הזרעים הראשונים, נוכחו בשגיאתם: המחרשה שהשתמשו בה יפה לאדמות אירופה המשופעות במטר רב, אולם לאדמת הארץ, מעוטת הגשמים, מתאימה יותר המחרשה המקומית הקלה: זו תוחחת את האדמה – ולא מהפכת אותה וכך, גורמת ייבוש מהיר של הקרקע. מעט מאד זרעים נבטו אותו חורף. ואז קמו ועלו האדיסונים הארצישראלים של המאה הקודמת: נפחי המושבות, וראשון בהם יצחק לייב טופורובסקי מראשון־לציון, שיצר בין השנים 1882–1886 מחרשה כדוגמת המחרשה הערבית – אבל עשויה ברזל. היתה זו מחרשת הברזל בעלת החוד הראשונה בעולם! עד היום היא כלי יסוד בחקלאות הארץ ומתפשטת גם בארצות המתפתחות, מעוטות הגשמים. היו במחרשה זו כל יתרונות המחרשה הערבית, אבל טובה היתה ממנה, באשר לא היתה עשויה עץ ולא נשברה לעתים קרובות בעת החרישה ועל עניין זה של מחרשת הברזל הרבה לספר החוקר ד"ר אביצור.

נפח מזכרון־יעקב, צבי רוטשטיין, פיתח אף הוא מחרשת ברזל, שהתפשטה בגליל ובעמקים, ולוי אשבל, עוזרו של טופורובסקי, פתח בית־מלאכה בעקרון ושם ייצר מחרשות שכבשו את הדרום והנגב. שייכים בדווים בירכו עוד שנים רבות את כליו של אשבל.

עד שנת 1877 היו טחנות הקמח מונעות בכוח מי פלגים או סוסים וגמלים או רוח. באותה שנה, הוקמה בירושלים על־ידי הטמפלרים טחנת קמח ראשונה מונעת בכוח הקיטור. בשנת 1898 הגיעו המנועים הראשונים בכוח הנפט, שהניעו טחנות ומשאבות מים ואיפשרו להפעיל בורות־מים עמוקים, ועקב כך, להרחיב את ההתיישבות בשטחים המישוריים, שבהם אצורים המים בעומק רב ולפתח את הפרדסנות.

הנפט המשיך לכבוש מקום ובא במקום הפחמים ששימשו את תנורי הבישול: הפתיליות והפרימוסים הגיעו לארץ עם סוף המאה. מתקיני טחנות־המנוע היו היהודים. בית־החרושת שטיין, שקם ב־1892 ביפו, התמחה בתחום זה והתקין עשרות מנועים בפרדסים ובטחנות קמח. יהודים הקימו טחנות קמח ממונעות בישובים רחוקים: פלוג’ה, עזה, רוחמה, באר־שבע, עין־סיניה. בית־החרושת שטיין, מפעל “התעשיה הכבדה” היהודי הראשון – נוסד על־ידי המהנדס מנחם שטיין, בעזרתו של המהנדס גדליה וילבושביץ. הוא העמיד דור של מסגרים, מכונאים, מהנדסים וממציאים יהודים, ביניהם אבא נוימן – סבו של איש־מדע נודע בימינו – יובל נאמן – ברוך קטינקא ומשה גולדמן, שיצר בארץ את הכספת הראשונה והציגה בפומבי וברעש רב: הוא העמיד אותה בתוך אש בהצגה לפני קהל רב והיא לא ניזוקה. בית־החרושת התפתח והעסיק עשרות רבות של פועלים. הביאו אליו תיירים ציונים, כדי שיראו מה יכולה לחולל היוזמה הפרטית, עד שגדל המפעל יותר מדי – ופשט את הרגל. גם מעשה זה התחולל ברעש רב, וגרר פירסום חוברת ושמה “פנמה הארצישראלית”, פרי עטו של הבילויי יעקב שרתוק, אבי שר־החוץ וראש־הממשלה משה שרתוק (שרת); נטש יעקב שרתוק את מושבו בכפר עין־סיניה ובא להשתקע ביפו, השקיע את הונו בבית־החרושת שטיין, שבאותו זמן היה נותן דיווידנדה מוגזמת – והפסיד את כל כספו. מפעל מכונות אחר, שהרבה להקים משאבות בארץ, היה של ואגנר, מן הטמפלרים של יפו.

המאה העשרים הביאה את ההמצאה הגדולה של אדיסון – הראינוע. וכרגיל, בן־יהודה שותף לממציא: זה הביא לעולם את התמונות הנעות וזה את השם העברי. אנו יודעים גם מה היה הסרט הראשון – אם כך אפשר לקרוא לאותה שורה של תמונות רצות־אצות – שהוצג בארץ: היה זה “יומן” ממשפט דרייפוס. אנו יודעים גם מה היה הסרט הראשון שצולם בארץ: קטע על בוא הרכבת לירושלים ואנשים אצים־רצים אל הקרונות. “יומן” זה הוצג בלונדון.

בשנת 1897, עשרים שנה אחרי שבאה לעולם, הגיעה לירושלים המכונה המדברת: הגרמופון; כתב־קול ביקשו לקרוא לו. קטן וגדול באו מרחוק ועמדו על חלונותיו של הבית בירושלים אשר בו הוצבה המכונה המדברת ומזמרת, כדי לשמוע ולראות את הפלא. אותה שנה התבשרו בני הארץ מפי בן־יהודה על הולדת האלחוט: “אחד החכמים האמריקאים מתהלל – הוא מודיע – כי המציא מין תלגרף חדש שאין לו צורך בחיבור שני מקומות בחוטי ברזל כמו התלגרף”. בן־יהודה מסביר, כי בשעה שהידיעה הגיעה מאמריקה פיקפק באמתה וחשב שזה “ברווז” אמריקאי רגיל, אבל לאחר שגם מאנגליה נמסר כי חיברו שני מקומות במכשיר על־פי שיטת החכם האיטלקי מרקוני, נראה כי יש ממש בזה, מפני שעל האנגלים אפשר לסמוך.

ועגלת הילדים, מתי עברה לראשונה בדרכי ירושלים? איטה ילין סיפרה לצאצאיה בספר־זכרונות מלא־חן על ילדותה וחייה כעקרת־בית צעירה בירושלים של סוף המאה הקודמת. היא אומרת:

“בימים ההם עדיין לא היו עגלות ילדים בירושלים ודרכי העיר שהיו מלאות אז אבני נגף לא איפשרו להשתמש בעגלות ילדים של היום. רק ילדי הרביעי, שמריהו, שנולד בשנת תרנ”ב ־1892 – זכה לעגלת ילדים של ממש. הסוכן הראשון שהביא עגלות ילדים היה וילהלם גרוס מוינה. והנני זוכרת ששילמתי בעד עגלה כזאת 20 פראנק זהב".

מתיאוריה התמימים של הגב' ילין למדים אנו פרטים נוספים על חידושים במשק בית שהגיעו לירושלים:

"בשוב גיסי פעם מנסיעתו לביירות, הביא לי במתנה שתי מנורות לוקס, לשולחן כתיבה ולשולחן אוכל. זה היה מין חדש שלא הובא עדיין לארץ־ישראל. ולשמחתי לא היה גבול כאשר קישטתי באחת מהן את שולחן האוכל לכבוד ליל־שבת, יחד עם פמוטי הכסף שבירכתי עליהם ברכת הנרות. בפמוטים האלה לא בירכתי על אבוקות סטיארון כמו שמברכים היום, כי־אם על שמן זית שיצקתי בבזיכים של כסף תחובים בתוך הפמוטים. בבזיכים האלה יצקו מים ושמן שצף למעלה ואת הפתילות שהיו מבדידי קש דקים מצופים צמר גפן, ותחבון לבית קיבול מפח. מנורת הלוקס הגדילה בהרבה את האור בחדר האוכל ושכינת שבת רחפה עליו באמת.

“בהזכירי את מנורת הלוקס, עלי להזכיר שאחרי זמן קצר הגיעו מנורות כאלה ירושלימה ליצחק חזיז², שהיתה לו חנות קטנה על־יד שער יפו למכשירי כתיבה, מנורות וגם מכונות לבישול. מכונה כזאת קנה לי אישי, בדעתו כמה תקל עלי העבודה. הוא שילם בעדה שתי מג’ידיות – כשבעה שילינגים, סכום די גדול בשבילנו בזמן ההוא. מכונה זו היתה מנחושת קלל והייתי צריכה לנקותה בחול ובמיץ לימון”.

“ההמצאות” מגיעות לארץ – פנס לוקס בשערי היקב של ראשון־לציון. ביקב הוכנסו המצאות רבות, לראשונה בארץ – טלפון וחשמל. מתוך אלבום המושבות של י. רפאלוביץ

נעבור לדברים פרוזאיים יותר: אינסטלציה.

יש להניח, כי האינסטלציה הראשונה בארץ הותקנה בשנת 1896 במלון חדש בירושלים: “הווארד הוטל”. העושים במלאכה היו שני ראשי חרושת הברזל והמכניק שעל־יד בית־הספר “התורה והמלאכה”, בראשות נסים בכר – האדונים ראיטן וגאני. הם העמידו שתי גיגיות נחושת על גג המלון, ואל הגיגיות – בגובה 15 מטר! – הועברו המים בכוח משאבה – “פומפה” – שנבנתה בבית־הספר. מהגיגיות עברו המים בתוך “שפופרות” לכל חדרי הבית. מים זורמים באופן חופשי בכל חדרי הבית! כזאת עוד לא היתה בירושלים, אפילו בימים שעמד שם ארמונו של שלמה המלך.

ב־1908 ראתה הארץ את המכונית הראשונה. אזרח אמריקאי מבוסטון, צ’רלס גלידן, ירד בחיפה עם מכונית ונסע עמה ליפו, דרך טול־כרם, ומשם לירושלים. הארצישראלי הראשון בעל מכונית היה כנראה אהרן אהרונסון, איש המדע ומנהל תחנת הנסיונות של עתלית שמומנה על־ידי יהודי אמריקה. בשנת 1912 הביא מכונית מחוץ־לארץ. השמועה המדהימה סיפרה, כי הוא עשה את הדרך מזכרון־יעקב, מקום מושבו, ועד לירושלים – דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג’נין ושכם – בשמונה שעות! בתחבורה רגילה של אותם ימים, בסוס או עגלה, היתה הדרך נמשכת שלושה ימים. מירושלים לזכרון־יעקב נסע דרך שכם וטול־כרם, והמסע ארך חמש וחצי שעות בלבד.

כנראה מפני המחסור בחלקי חילוף, שבתה המכונית לאחר זמן לא רב. ב־1909 הגיע, כנראה, הטרקטור הראשון: מאורע־היום בפתח־תקוה – מוסר המודיע – היתה מכונת החרישה שהובאה לכאן מאמריקה על־ידי האדון דיזנגוף. מעלות הרבה היו לאותה מכונה: כוחה הגיע לכוחם של 35 סוסים, עומק החרישה למעלה ממטר וכפי שמסרו, יכולה היתה לחרוש ביום אחד מענית של שישים דונם. טרקטור אחר, מהראשונים בארץ, נראה בחוות מגדל בכנרת.

דיזנגוף, שהיה מהנדס, עסק גם ביבוא מכונות. באותה שנה עברה שמועה ביפו, כי הוא מקים חברה “שתסדר שרות של עגלות מוכניות” ההולכות בנפט. בעגלות אלה שיסעו לירושלים ולמושבות יהיו 12 מושבים, מוסר המודיע בהתפעלות.

בצלאל יפה היה עסקן ציוני רב־יוזמה בשכונת אחוזת־בית, היא תל־אביב. ב־1911 בא לידי הסכם עם אכרי פתח־תקוה להשקות 2000 דונם משטחיהם במרוכז על־ידי מפעל מים שיקים על הירקון. עד אז, היה כל אכר משקה את פרדסו ואדמתו מבארו שלו. יפה יסד חברת מניות לעסק זה וב־1912 ניגש להקים את המפעל ובנה, ליד הירקון, בנין בן קומתיים להשכנת המנועים. היה זה בנין הבטון הראשון בארץ.

בצלאל יפה רושם לזכותו עוד ראשונות: הוא שלח את אחד מעובדיו, ד. שיפריס, פועל משכיל (ברבות הימים יהיה חבר בוועד־הלשון) לגרמניה, כדי לקנות שם מנוע שטרם ידעו כמוהו בארץ – מנוע דיזל. שיפריס הביא עמו שני מנועים, הגדול נועד להשקות את אדמות פתח־תקוה במימי הירקון, והקטן היה אמור לשרת את תל־אביב. והנה פרצה מלחמת־העולם הראשונה והדלק אזל מהארץ. מכונת הדיזל של פתח־תקוה עבדה 14 יום בדיוק.

וסיפורם של האווירונים. כמובן המצאה מחוץ־לארץ, אבל שם מתוצרת בן־יהודה. לראשונה קראו תושבי הארץ על המכונות־המעופפות בעתוני ירושלים ולא תפסו כיצד הן פועלות. ה“מבינים” אמנם ניסו להסביר, אבל ללא תועלת רבה. יש להניח שאנשי ירושלים, שפקחים הם, פקפקו בכל העניין. בכל אופן, בשנת 1907 מוסר עתון ירושלמי “מפי המהנדס יוסף פופר”, כי “קידמה עיקרית, גדולה, שיסגלו את האווירון למשל לנסיעה באוויר, לשימוש בצרכי החיים הרגילים, לזה אין לעת עתה לקוות, מכיוון שעוד לא עלה הדבר לישר את האניה האווירית נגד רוח לא מצויה”.

לא עבר זמן רב והאווירון הראשון נראה בשמי הארץ. הדבר היה בסוף דצמבר 1913, ביום ו'. כרוזים מיוחדים יצאו לרחובות יפו – כרגיל לפני מאורעות מיוחדים – והודיעו, כי אווירון צרפתי עומד לנחות מחר, ביום השבת, ליד יפו. הנהלת הרכבת סידרה רכבות מיוחדות לתושבי יפו, שייצאו למקום שבו ינחת האווירון – ליד מקוה־ישראל.

בשעות הבוקר הלכו הרכבות הלוך ושוב מיפו למקוה והביאו למקום הנחיתה המשוער קהל רב. רבים הגיעו גם בעגלות וסוסים ורוב היהודים, מפני השבת, באו ברגל. המגרש היה מלא אנשים, נושאים עיניהם למעלה ומצפים לצפור־האדם. סוף־סוף, לקראת הצהרים, הבריק המטוס בשמים הבהירים, אולם הוא לא נחת בשדה שכולם ציפו לו בה, אלא על שפת הים, צפונה ליפו, במקום שוק הכרמל היום.

שם הטייס היה ואדרינס והוא בא מביירות. בשמונה בבוקר יצא מביירות, בעשר וחצי היה בחיפה ובצהרים הגיע ליפו. כפי שנמסר, הוא השתתף בתחרות מטעם עתון צרפתי, שקצב חצי מיליון פראנק למי שיקיף את העולם במטוס.

באותם ימים הגיע אווירון גם לירושלים ובו שני נוסעים: הטייס בוניה, בן 20, פקיד בחברה לבנין מטוסים, ועמו האדון ברניה, שכפי הנמסר, היה בן לאחד הסוחרים העשירים בפאריס. “האחדות”, עתונם המפוכח של פועלי־ציון, אף הוא לא יכול שלא להתפעל מן המסע, וסיפר בנוסח נרגש הראוי לעתוני בן־יהודה: “זהו האווירון הראשון המביא לאסיה את בשורת היצירה האנושית הכי מפליאה של ימינו”. “החירות” הוסיף תיאור ציורי: “נהדר מאד היה המחזה, כשהסתובב האווירון מעל העיר ירושלים. דומה היה מרחוק כנשר שחור בעל כנפים ארוכות”. לאחר חגיגות וקבלות־פנים שנערכו בירושלים לטייסים, הגיעה שעתו של האווירון להמריא שוב. “החירות” סיפר:

“באשמורת הבוקר התרוקנו כמעט כל רחובות העיר. אלפי אנשים, נשים וילדים באו בכדי לראות את המעופפים בשעת עזבם את עירנו. עוד לפני זריחת השמש היתה הבקעה מלאה המון־עם. בשעה שמונה־וחצי החלו המעופפים להכין את עצמם לנסיעה. הם התלבשו בבגדים מיוחדים לכך ויחבשו את ראשיהם בכיפה מיוחדה שכיסתה עד צוואריהם. הניעו את המכונה האווירית והאווירון התחיל לרוץ במרוצה גדולה על הכיכר. בשעה שמונה־וארבעים דקות בדיוק התרומם האווירון מעל הארץ בתנועה נמרצת, בקול שאון חזק ובתוך רעם של מחיאות כפים סוערות. התזמורת ניגנה את הניגון הלאומי הצרפתי וכל העם עמד כמשתאה למראה החזיון. לאט לאט התרומם האווירון עד מרחק רב באופק הרקיע וטס טיסה גדולה לעבר בית־לחם. הנאספים לא נתפזרו עד אשר נעלם האווירון מעיני הרואים”.

הטורקים לא יכלו לראות בעין יפה את ההפגנה האווירית הצרפתית, ולא עבר זמן רב – חודשיים – ושוב יצאו כרוזים ביפו והודיעו כי לעיר יגיע מטוס, והפעם טורקי; עשרים וחמישה אלף איש יצאו למגרש, ברחוב אלנבי של היום, כדי לראות את המטוס העותמני, וכשגלגליו נגעו באדמה צעקו בהתלהבות: “יחי השולטן”.

והנה לא שפר מזלו של מטוס זה. יומיים לאחר החגיגות, יצא האווירון מיפו לירושלים. לא הספיק לסוב מעל לעיר ונפל לים. כפי שנמסר, קפצו רבים מהצופים למים והצליחו להוציא את אחד הטייסים חי, אבל השני – הטייס הראשי, נוריי ביי, מת. היה זה עוד כשלון לעותמניה, מלומדת הכשלונות.

אותה שנה פרצה המלחמה. בשמי הארץ נראו הרבה מטוסים, יפו הופצצה מהאוויר, ועם התקדמות האנגלים נערכו אף קרבות אוויר. באותה מלחמה חזו תושבי הארץ בהמצאה נוספת של המאה העשרים שעברה באדמותיהם: הטנקים הראשונים – מפלצות הברזל, שלחמו בשדות־הקרב של עזה.

בן מושבה מתגייס לצבא התורכי ומצטלם אצל י. בן־דוב

יבול הכרמים של מושבות ארץ־ישראל בקיץ של 1899 עלה יפה. ביום ובלילה זרמו שיירות עגלות, גמלים, סוסים וחמורים אל שערי היקב של ראשון־לציון. חביות העסיס נתמלאו. בוריס אוסוביצקי, היינן מחודד־הזקן, לא ידע לעתים היכן יאכסן את כל הענבים. מלווי השיירות, אכרי מושבות הדרום, ציפו לתורם בסבלנות. הנושא העיקרי בשיחותיהם היה: מה עתיד הברון לעשות במושבותיו? בענין זה רבו השמועות וההשערות.

באותו קיץ, האחרון למאה ה־19, כבר היה ברור לאכרים כי דבר חדש עומד להתרחש במושבות. בחורף הגיע הברון, כדרכו, באנייתו הפרטית, לנמל יפו ומיהר לבקר במושבות. רוטשילד היה הפעם רציני, ואף דיבורם העברי של הילדים שהוצגו לפניו לא העלה חיוך על שפתיו. הוא הודיע כי נסתיימה שיטת האפוטרופסות הישנה, הגיע הזמן שיתקיימו האכרים מעבודת עצמם. הוא מעביר את המושבות לרשות יק"א הקפדנית, שתפקידה לחסל את התמיכה.

היה זה דבר הגיוני, אבל מבהיל. מזה 18 שנה רגילים אכרי המושבות לחיות ללא דאגות: הברון תמך בכל אכר ובני־משפחתו תמיכה קבועה ומכובדת – והנה אומרים להם: לכו וחיו משלכם.

בא אמיל מאירסון, מראשי יק"א ופילוסוף נודע, לסיור במושבות, ובדק היטב את ספרי החשבונות. אפשר שהיו עדיין אכרים שלא האמינו, כי אמנם הפקידות, שנדמה להם כי תשב בארץ לדורות, מתבטלת ומסתלקת; אבל אז ראו תושבי זכרון־יעקב את הפקיד הוותיק.שלהם, בן־שימול, אורז את חפציו ומתכונן לנסיעה; ואחר־כך הגיעה השמועה, שגם אליהו שייד הכל־יכול פוטר מתפקידו. כעת אמרו האכרים בלבם: הכל אפשרי.

כשתמו שיירות הענבים הבאות אל היקב, חזר אוסוביצקי היינן לנצח בשעות הערב על תזמורת־החובבים של ראשון־לציון. קולות כלי הנשיפה בקעו מחלונות בית־העם ונתמזגו עם הצלילים הענוגים שעלו מתחת לאצבעות בנות ראשון־לציון הפורטות ואלסים ונגינות־שופן על פסנתרים בבתי הוריהן – עשרה פסנתרים היו אז בראשון־לציון! אבל מצב־הרוח הקודר ניכר גם בקול התזמורת והפסנתרים, ואוסוביצקי הירהר בינו לבין עצמו, בהניפו את שרביט המנצחים הנאה, מתנת חברי התזמורת, אם לא כדאי לו להתפטר מעבודתו ביקב ולקבל פיצויים.

ימים קשים! בזכרון־יעקב – כך סיפרו – ציווה הפקיד להפסיק את פעולת התזמורת וה“כור” – היא המקהלה; בזמנים שכאלה, אמר, אין מקום למוסיקה. והמוזות נשתתקו.

פעמוני העולם עמדו לצלצל ולהכריז על סיומה של המאה ה־19. ארץ־ישראל עשתה את חשבון־הנפש. ואם לא היא עצמה, היה לה רואה־חשבון מחמיר: אחד־העם. 18 שנה עברו מאז קמו הישובים הראשונים של עובדי־האדמה היהודים בארץ האבות. עתה חיים כ־5000 איש ב־23 הכפרים. יחד עם תושבי הערים מנו היהודים בארץ כ־50,000 נפש, מכלל אוכלוסיה של חצי מיליון יושבי הארץ. נפל דבר בעשרים השנים האחרונות: נוסדו כפרים, ניטעו כרמים, נחרשו שדות וקם דור של אכרים יהודים, וכזאת לא היה בארץ מזה מאות שנים. אבל ישוב זה של עובדי־אדמה נתקיים בעיקרו בזכות איש נדיב אחד: הברון בנימין רוטשילד. הוא תמך אמנם רשמית רק בשבעת הכפרים הגדולים – באחרים תמכו חובבי־ציון ואגודות אחרות – אבל למעשה, החזיק כל הישוב החקלאי היהודי מעמד בארץ רק בזכות הברון. לכאורה, עשו האכרים את מלאכתם ככל האכרים בעולם, אבל הכנסותיהם לא כיסו את הוצאותיהם. וחיים היו – בהרחבה מספקת – מכספי הברון.

היתה זו תמיכה קבועה לראש, והיא שולמה מדי חודש בחודשו. בכמה מקומות הגיעה עד ל־15 פראנק לנפש בחודש. בעקרון, למשל, ניתנו 12 פראנק בחודש לכל נפש ו־30 פראנק לכל סוס. משפחה בת שלוש נפשות נחשבה, מבחינת התמיכה, כבת ארבע נפשות, ובת ארבע – כארבע וחצי נפשות. זכרון־יעקב, כך אמרו, קיבלה כל שנה כמיליון פראנק. התמיכה ניתנה בצורות שונות. היו מקומות שקיבלו תמיכה כאילו על חשבון יבול הכרמים, אולם אף פעם לא נעשה עמם חשבון מסכם. אילו נעשה, היו האכרים מפסידים הרבה; במקומות אחרים ניתנה התמיכה כשכר עבודה. האכרים היו עובדים בשדותיהם ומקבלים שכר מהברון. באותן שנים נולדה מטבע־הלשון – “הברון ישלם”.

אבל גם לאוצרו של הברון היה סוף, וב־1 בינואר 1900 הודבקו על פתחי בתי־הכנסת במושבות הודעות מטעם יק"א, המבשרות כי המושבות עברו לרשותה. והאכרים היו נבוכים.

כעשרים ושלושה כפרים יהודים חדשים היו בארץ־ישראל של סוף המאה הקודמת. הוסף עליהם את המשפחות היהודיות שלא נטשו מעודן את הארץ וחיו בפקיעין שבגליל. הוסף עליהם קהילות בארבע הערים הקדושות – ירושלים, חברון, צפת וטבריה; יהודים ביפו ובחיפה ומשפחות אחדות בשכם, ברמלה ובעזה.

הישוב העברי השתרע ממטולה (318 נפש, 52 סוסים, 125 שוורים, 61 פרות ו־53 חמורים) ועד קסטינה (123 נפש, 73 מחרשות, 31 עגלות, 45 שוורים, 27 סוסים, 34 פרות, 3 חמורים, 149 כבשים). היו מושבות שחיו ברווחה ואחרות שעמדו על סף התמוטטות. זכרון־יעקב היתה הגדולה והעשירה במושבות. יושבות בה 871 נפש. לעיני התייר מבחוץ היא נראית ככפר אירופי: רחובותיה רחבים, בנין הפקידות שלה רב־רושם, יש בה בית־כנסת מהודר עם חזן, משוררים ודרשן הדורש בצרפתית; שתי אכסניות בה, מים זורמים בצינורות לבתים, בית־חולים, גן טיולים, יקב וה“דיפו” המפורסם: חנות כל־בו שאתה מוצא בה חפצי־מותרות רבים. רוח צרפת מהלכת בכפר. מספר משפחות הפקידים והמועסקים על־ידי הפקידות הגיע כמעט לשליש מתושבי הכפר. 41 משפחות קיבלו משכורת מהפקידות. האכרים, להוציא שניים, חיים כולם על כרמי הענבים, מקבלים את התמיכה ומשגיחים על הפועלים הערבים הרבים, העובדים באדמותיהם ובבתיהם. הערבים גרו במושבה, ברחוב מיוחד, ובימי חג הרמדן, היה מואזין שלהם מכריז על החג מגג אחד הבתים.

פתח־תקוה היא השניה במושבות הארץ: 818 נפש. דומה היא, כך אמרו האורחים מחוץ־לארץ, לעיירה יהודית בליטא. אכריה אדוקים. אנשי־עבודה הם, ורוח צרפת אינה שוררת בה כל כך. באותם ימים פרצה שערוריה במושבה. אחד מתושביה נשא, בהיתר של רב ירושלמי, אשה נוספת על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו. רוב בני פתח־תקוה יצאו נגדו. שתי הנשים מתו זו אחר זו, ובני פתח־תקוה אמרו, כי בחטא האיש מתו, נתכנסו על ביתו וסקלו אותו באבנים. קרא האיש לעזרה את הקאימקאם של יפו. קמה צעקה במושבה והיה הדבר נושא לשיחות. אכן, עיירה קנאית היתה פתח־תקוה.

בראשון־לציון היו 626 נפש. היתה זו מושבה נאה, שנערותיה לוחשות את שם פאריס בגעגועים. חצה אותה רחוב מרכזי ולידו שדרות אקליפטוסים. בראש הרחוב עמד בית־כנסת, שיהודים יושבים בו בין מנחה למעריב ולומדים ש“ס ועין־יעקב. בכפר יש גם גן נאה, שהצעירים משוטטים בו; שוק פירות שמוכריו כולם ערבים; בית־מרחץ של אמבטיות ואף מרחץ זיעה. תזמורת הכפר, המפורסמת בכל הארץ, מתאמנת בניצוח בוריס אוסוביצקי ובבוא המותצריף הטורקי מירושלים, היא מנגנת לכבודו את הימנון השולטן. ובנות הכפר, כאמור, מנגנות על פסנתרים ושרות שירים. ב”מצעד הפזמונים" של שנת 1900 עמדו השירים הבאים: “חושו אחים חושו”, “שאו ציונה נס ודגל”, “במחרשתי”, “יה חלילי יה עמלי”, “התקווה” – שעדיין לא היתה להימנון – “השופר” ו“מה זאת עיני תראינה”.

ליד בית הפקיד הראשי בראשון־לציון עומדת מרכבתו המפוארת. אומרים היו, כי הוצאות אורוות הסוסים שלו גדולות מהוצאות כמה משפחות.

ראש־פינה בגליל, בת 512 נפש, היתה הרביעית בגודלה והמושבה הראשונה של הגליל. יש בה אכסניה של חנה האלמנה, בית־כנסת, בית מרחץ, אמת־מים, ו־140 תלמידים בבית־הספר שמורו מדבר עברית, ומלמד את תלמידיו עברית־בעברית, מרבה בתרגילי־גוף ועובד עם תלמידיו בגינה, כדי להרגילם לעבודת האדמה. תיירים היו עולים לראש־פינה כדי לראות את המורה החלוץ, שביקש להקים בית־ספר מסוג חדש.

בשנת 1900 עדיין סבבו גלגליה של מטוויית־המשי במושבה. בבית־החרושת עבדו כמאה איש, רובם מצפת. היה שם גם מפעל אריגה ובו 45 מכונות העובדות בכוח הקיטור. בעוד זמן לא רב יתגלה כי מנהל המפעל מועל בכספים.

פקיד המושבה ראש־פינה, צעיר שקיבל חינוך צרפתי, עשה חלק גדול מזמנו בבילויים בביירות (הפקיד הקודם פרץ את גדר הצניעות עם אשת־איש וגורש מהכפר). רופא המושבה עשה לו חוק, לא לבוא אל חולה בשבת. הערבים היו שומרי הכפר וה…גנבים. לרשות הפקידות, שהיתה ממונה על כל מושבות האזור, עמד “כיאל” בן טבריה, הוא הרץ־השליח, שהיה מביא את כספי התמיכה מביירות וממלא גם תפקיד של שומר. כן היה לכפר שתדלן, שתפקידו לבוא בקשרים עם השלטונות הטורקים ולשלם את הבקשיש בזמן הנכון. גם הוא היה יליד טבריה, שגדל עם הערבים והכיר היטב אח חייהם ומנהגיהם, היה שותה עמם קהוה ומעשן נרגילה, רוכב מצוין וקלע מוכשר.

ועוד עיירה בגליל – היא יסוד־המעלה. אכריה נחשבו לחרוצים שבין הגליליים, ומצבם היה טוב. בני המושבות השכנות לא אהבו אותם ביותר, מאחר שלדבריהם, לא היו מכניסי־אורחים, ובני יסוד־המעלה לא היה איכפת להם מה חושבים עליהם שכניהם. אדוקים בדת היו, חסידים שאינם סומכים על עצמם בלבד, אלא גם על הרבי ועל רבון־העולם. זמן־מה לפני־כן, כשבא ארבה לגבול יסוד־המעלה, שלחו אל הרבי מצפת כדי שיגרש את הארבה. כן גורשו מכפרם תושבים שביקשו להתפלל בנוסח אשכנז, כ“מתנגדים”.

בלב השרון עמדה חדרה. הקדחת עדיין מפילה בה חללים רבים. עשר שנים עברו מאז יסוד הכפר ועדיין היתה סכנה לחיות בו. אולם תושביו הכריזו כי לא יעזבו את אדמתם. הד"ר הלל יפה, הרופא של זכרון־יעקב, טיפל בחולי חדרה, אולם בית־הקברות גדל והלך.

בלב השפלה קמה רחובות. תושביה סירבו לקבל תמיכה מהברון. אכריה ביקשו לחיות מעבודתם. היה בהם איש צעיר, שאף פרסם סיפורים בעתונים, משה סמילנסקי שמו. בין הצעירים היה עוד בחור ושמו אליעזר מרגולין. היו שראו בו את נציג הדור החדש שגדל בארץ. שזוף, לובש עאביה, כאפיה לראשו, קנה־רובה על שכמו, הערבית שגורה בפיו וכשהיה בא בין הבדווים, נחשב כאחד מהם.

והיו גם מושבות אחרות, קטנות יותר, עמלות ומצבן קשה, כמו מחנים ומשמר־הירדן שבגליל, או בני־יהודה שהתקיימה בקושי במורדות ההרים שמעבר לכנרת, ובה כעשר משפחות. היו גם המושבות בדרום הארץ, כמו עקרון הוותיקה שתושביה אכרים טובים, התפרסמו בעקשנותם ומלחמתם נגד פקידי הברון; גדרה, מושבת הבילויים העייפה, קסטינה, או הר־טוב, הרחוקה מכל המושבות, בצד הדרך לירושלים, שיושביה, יוצאי בולגריה, קנוה מידי מיסיונרים אנגלים.

בראשון־לציון ובזכרון־יעקב אתה מוצא בתים נאים, לפעמים בני שתי “מכפלות” (קומות בלשון אותם ימים), ובבתים רהיטים “מודרניים” וכמסופר, אף פסנתרים, שהיו אז סמל לרמת־המחיה הגבוהה ביותר. ברוב המושבות עשוי הבית אכסדרה, שהיא חדר־המגורים ו“הסלון” של הבית, ובה יושבים בני המשפחה והאורחים, והיא משמשת גם חדר־אוכל ומטבח: בפינה ניצבת כירה־מיטלטלת ועשנה ממלא את האולם. הרהיטים פשוטים: ספסל עץ נמוך, מכוסה בד אדום, עומד ליד כותל החדר, שולחן וכמה ארגזי־עץ המשמשים למטרות שונות.

ליד משפחות האכרים מקבלי התמיכה, חיו הפועלים ועובדי השרותים. הנה רשימה של יושבי מושבות שאינם אכרים, בכפר גלילי בסוף המאה, ורשימה זו אופיינית גם למקומות אחרים: רב, שוחט, רוקח, שני מורים, מלמד, שמש, בלן, מיילדת, חרשי־נחושת, נגרים, נפחים, קצב, מנקר, חנוונים, סנדלרים, חייט, אופה, שנים־שלושה פועלים יהודים, פועלים ערבים רבים ושומרים ערבים, ועמם פקידי הברון. הפקיד הראשי היה על־פי־רוב איש צעיר, מחניכי בית־הספר של אליאנס, שלימד קודם־לכן באחד מבתי־הספר שלה, שפעלו מצפון־אפריקה עד פרס, נשא חן בעיני פקיד בכיר ממנו וזה המליץ עליו בפני שייד אשר מינה אותו על מושבה בארץ־ישראל. כל ענין יישוב הארץ על־פי־רוב, רחוק ממנו מרחק רב, והוא רואה בעבודתו אפשרות להשתכר יפה, לחיות היטב ולהיות ממונה על אנשים ולרדות בהם. היו לו רכב צמוד (כרכרה מפוארת ועגלון ערבי) ושררה על האכרים. הפקיד היה חובש כובע רחב “בעל קרנות”, מדבר בביתו צרפתית, לילדיו אומנת צרפתית נוצריה והוא קורא ספרים צרפתיים ושבועונים שהגיעו מן המטרופולין, ומשתדל להתרחק מהאכרים, שהיו יראים ממנו. מראה רגיל: זקני ראשון־לציון ונכבדיה עומדים על רגליהם, כובעיהם בידיהם, במסדרון בית הפקידות ומצפים בסבלנות עד שהפקיד יראה לקרוא להם.

סולם ההיירארכיה של המושבה התבטא בבית־הכנסת: מקום המזרח היה מגודר ומיועד ומותר בכניסה אך ורק לאנשי הפקידות. באולם ישבו האכרים. בכמה מושבות נאסר על הפועלים היהודים להיכנס לבית־הכנסת. היה להם צריף משלהם, שם אכלו וישנו, ואם רצו – יכלו להתפלל שם. רק ברחובות, הכפר המתקדם, התקבלו הפועלים בסבר פנים יפות יותר, ושם אף נתאגדו לאגודה – הסתדרות העשרות, שהיתה אמורה להיות מעין מסדר צבאי חשאי. במקומות אחרים היו הפועלים מיעוט קטן. העדיפו עליהם את הערבים, שהיו זולים ואינם מעלים טענות. בגליל חיו הפועלים הערבים כחרתים – אריסים – ישנים עם משפחותיהם ברפתות שבחצר וגם עושים את כל עבודות הבית. ביסוד־המעלה מנה נוסע אחד 32 משפחות אכרים ו־50 משפחות אריסים ערבים.

וכך, על סף המאה החדשה, הגיע לסיומו משטר הפקידות. תמו “החיים המתוקים”. שיירה של עשר עגלות יצאה מזכרון־יעקב לנמל טנטורה, עם הרהיטים היפים של משרד הפקידות שנשלחו באניות־מפרש לביירות ונמכרו בה. בוריס אוסוביצקי, היינן של ראשון־לציון, נטש לבסוף את התזמורת, קיבל כמה אלפי פראנקים פיצויים ויצא את הארץ. יק"א פרסמה בהודעות במושבות, כי כל אכר המבקש לעזוב את הארץ יקבל 3000 פראנק פיצויים. הכסף ניתן רק בשעה שהאכר ומשפחתו עלו לעגלה שהובילה אותם לנמל. משמונים המשפחות של זכרון־יעקב יצאו עשרים. רבים מצעירי המושבות ניצלו את ההזדמנות, לקחו פיצויים, הרחיקו נדוד, ועד אוסטרליה ואפריקה הגיעו. אחד היוצאים לאוסטרליה היה אותו צעיר, שראו בו נציג דור חדש בארץ: אליעזר מרגולין. (לימים, ב־1917, יחזור לארץ, בראש אחד הגדודים העבריים בדרגת קולונל. הוא ישתתף בהגנת תל־אביב, במאורעות 1921, יפוטר על שום כך מהצבא הבריטי – ויחזור לאוסטרליה).

אחד הפועלים בארץ היה נח שפירא. הוא היה גם פזמונאי של אותו דור וכותב בעתונים בשם בר־נש. חמש שנים לפני כן, באחת החגיגות של זכרון־יעקב, כתב את “יה חלילי, יה עמלי”, שהוא מהשירים המוכרים מאותה תקופה. והנה, עמד נח שפירא עגום בנמל יפו, בראותו את מאות הפועלים היוצאים מהארץ, מלאי יאוש ואכזבה, וכתב שיר על הירידה:

על חוף יפו יזעם הים,

יהמו, ירעשו המשברים,

ובהד קולם תתלכד שם,

גם אנקת נשים וגברים.

אבות ובנים נאנחים

ומבכים את גודל שברם,

על כי מחדש מוכרחים,

לבקש מקלט, למצוא דרכם.

השנה הראשונה למאה העשרים היתה שנה עצובה. מספר בעל הזכרונות: “החנוכה דהאי שתא עבר עלינו במושבות בלי שום רושם של הילולא, של סופגניות, של חגיגיות הלב, של אומץ־הרוח, כי כל הרוחות המנשבות ועוברות על פנינו היום, רוחות רעות הן. רוח של רפיון־ידים, רוח של כשלון־ברכים, רוח של אימת־הריסה, רוח של הפרת־התקוות, חיים מחדש, רוח של חורבן”.

אבל לאט־לאט נתעוררה הארץ מקפאונה: כעבור שנתיים־שלוש החלו האכרים לחיות מאדמותיהם, ניטעו פרדסים חדשים. נתגלו ניצני ארגון עצמי של האכרים, קמה אגודת “פרדס” לשיווק משותף של פרי־ההדר, הכורמים התאגדו אף הם ופתחו במשא־ומתן עם הברון, להעביר לרשותם את היקבים.

בחנוכה תרס“ד – סוף 1903 – עגנה אניה ביפו וכמו לפני 21 שנים, ירדה גם הפעם לחוף קבוצה של צעירים וצעירה אחת. הם היו שונים באופיים ובטבעם מאנשי ביל”ו שבאו בשנת 1882, אבל כמוהם רצו לבנות ביתם בארץ־ישראל. העליה השניה החלה. נפתח דף חדש בתולדות הארץ.

ארבעה יצאו אל חצרות ילדותם. הלכתי אתם, הם ניערו מעליהם אבק של הרבה עשרות שנים ופסעו אחורנית, עד שנעצרו בספי הבתים, ברחובות ובמגרשים, שהיו כל עולמם לפני חמישים וששים שנים. עמדתי לידם לשמוע את סיפורם ולראות את פניהם כאשר לנגד עיניהם חוזרת ראשית המאה בחצרות יפו, נוה־צדק ותל־אביב.

הצעיר שבארבעה היה השופט יהודה טרייוויש. ילדותו עברה עליו בגבול שבין השכונות הישנות נוה־צדק ונוה־שלום ובתל־אביב, שהחלה צומחת בחולות; אביה של שפרה קפלן־יחיאלי הגיע לארץ בשנת 1905 כדי ללמד בבית־הספר לבנות בנוה־צדק. שפרה למדה בבית־הספר, סיימה את הסמינר באותה שכונה, לימדה באותו בית־ספר והיתה מנהלת שלו עד צאתה לגימלאות. מרגלית חבצלת־שלוש נולדה בשכונת נוה־צדק, בבית הראשון של השכונה. סבה היה אהרן שלוש. הוא אשר קנה את החולות שאחר־כך קמה עליהם השכונה; יצחק רוקח הוא בנו של שמעון רוקח, שהיה עסקן האגודה שקנתה אדמה משלוש ב־1877, והקימה את השכונה היהודית הראשונה ביפו. שמעון רוקח היה גם בין הפרדסנים הראשונים בארץ.

אותו יום כאילו נתפזרו מחדש דיונות של חולות וכרמים על מה שהוא עכשיו רובע בתי־עסק ורחובות־סוחר של תל־אביב. פתחנו במקום שרחוב אלנבי ויהודה הלוי נפגשים. כאן היה “עץ הגג” – השקמה הגדולה שעמדה על הגבעה הרחק מהשכונה הקטנה – כיום מתנשא שם מגדל רב־קומות.

הלכנו בעקבות הנער טרייוויש. עברנו ליד בית חיותמן, בית בן קומה אחת ברחוב יהודה הלוי, רחוב הבנקים והממון, שהוא שריד אחרון של אחוזת־בית. תריסי הבית ודלתות העץ כבר כהו מזוקן. השמש אכלה את הטיח. עץ קזוארינה עדיין מבצבץ לידו מהמדרכה. בפינה של רחוב הרצל עצר טרייוויש פתאום והכריז, כאילו עדיין עמד המראה לנגד עיניו: כאן עמד פנס־הלוקס של השכונה!

“בלילות” – סיפר – “היינו מתכנסים לאורו, עשרים הילדים של השכונה, ומשחקים ורועשים ברחוב הראשי של העיר החדשה”.

אנחנו פוסעים לאורך רחוב יהודה הלוי ועוצרים במגרש החול, שם היה בזמנו גן־החיות הלימודי של “הדוד יהושע”. טריוויש זוכר מה קדם לגן: במגרש זה עמד הצריף של בית־הכנסת הראשון בתל־אביב: ביום שבייליס, אשר הואשם בעלילת־הדם ברוסיה וזוכה, הגיע לארץ, נתכנסו לכאן כל בני העיר החדשה והרב עוזיאל נאם לכבודו.

הגענו לרחוב פינס, שהוא מעין גבול. לאורכו ניצבים הבתים הקיצוניים של נוה־צדק. נכנסו בדרך ראשית – רחוב שמעון רוקח. משני צדדיו עומדים בתים צבעוניים, ולהם גגות רעפים אדומים, סגורים בחומות. לפני שבעים שנה היה זה רחוב “מודרני” ותושבי יפו אף כינוהו “הרחוב הפריסאי”. הלכנו לאורכו, עד שבאנו לרחוב שלוש – ומולנו בית גדול מוקף חומה וחוסה בצל אקליפטוסים גבוהים. זה הבית הראשון של “נוה צדק”. אחר־כך שימש לבית־ספר “עזרה”. טרייוויש עמד והרים עיניו אל הבית הגדול:

“כאן למדתי” – נזכר – “והמורים היו מרביצים”.

משמאל הולך הכביש אל הגשר, שהיה פעם בעיני ילדי השכונה סוף העולם. ימינה הולך הכביש עד “החצר הרוסית”, היא ה“אוטונומיה”.

כאן, בבית שבחצר, היה בתחילה מוסד הלימודים המפורסם של השכונה – בית־הספר לבנות. בקומות העליונות גרו המורים ובקומות התחתונות היו חדרי הלימוד. בית זה שימש כ“מרכז הרוחני” של הישוב היהודי ביפו.

שפרה קפלן־יחיאלי עמדה על מדרגות הבית, וסיפרה:

"גרנו בקומה שניה. במקום שהיום תל־אביב, היו חולות. בית־הקברות היה רחוק בחולות. הייתי צופה דרך החלון ורואה את ההלוויות הולכות בחולות. לא היו מלינים מת ביפו ואני זוכרת את הלוויות הלילה, כשהמלווים נושאים פנסים בידיהם והולכים בעקבות הארונות. אני רואה עד היום שיירות־שיירות של אורות הולכים בחולות.

"בבית היו מאכסנים אורחים: מישהו ‘חשוב’ שירד זה עתה מהאניה, מורים, סופרים וחלוצים ואנשי־רוח שבאו ליפו מירושלים ומהמושבות. היו מתווכחים עד שעות מאוחרות בלילה בהתלהבות: ברנר, עגנון, ר' בנימין, שמחה בן־ציון, יעקב רבינוביץ וסופרים אחרים היו מזדמנים לכאן לכוס תה ולשיחה. אפשר למצוא את אווירת אותם הימים בסיפורים של עגנון. כיוון שהתרכזו כאן עולים מרוסיה, שחסו אצל הקונסול הרוסי, קראו למקום ‘האוטונומיה הרוסית’.

“אחר־כך עקר בית־הספר לבנין חדש והמורים המשיכו לגור כאן. לא רחוק מכאן היה בית מגוריו של הרב קוק ובית־הכנסת שלו. לפנות ערב היה אומר אז”ר, בואו נתפלל בבית־הכנסת של הרב קוק. ר' בנימין ואחרים מצטרפים אליו. ברנר, שלא היה אדוק, ולא חסה בצלו של הרב קוק, נשאר במקום. נחום גוטמן, בנו של הסופר ש. בן־ציון, שהיה ילד באותם ימים, סיפר, כיצד ראה פעם את הסופרים הולכים עם הרב קוק, שקועים בשיחה. ברנר הלך עמם, אבל צעד מאחור בלא להשתתף בשיחה, פוסע בעקבות הרב קוק ועושה בדיוק את צעדיו…"

הלכנו לבית־הספר לבנות, הקיים עד היום, והוציא כבר יותר משישים מחזורים: זהו בית גדול, שחדריו גבוהים ורחבים. על הקירות תלויים ציורי ילדים. עצים גדולים פורשים צלם על חצרו השחוקה ברגליהם של דורות ילדים שרצו כאן. בחורף מצטברות בחצר שלוליות מים. פעם התלוננו על כך לפני רופא בית־הספר הד"ר שאול טשרניחובסקי. הוא הסתכל בשלוליות, חייך והשיב: באיזה בית־ספר אחר בעיר זו אפשר לראות את השמים במים?

בית־הספר לבנות היה מרכז לחינוך העברי לפני מלחמת־העולם הראשונה ובו לימדו טובי המורים, שעיצבו את החינוך בארץ. הוא עמד בחסות ועד חובבי־ציון האודיסאי. בית־הספר לבנים היה, לעומתו, בחסות האליאנס ובו שררה האווירה הצרפתית המקובלת. היו הורים שהתעקשו לשלוח את בניהם דווקא לבית־הספר לבנות, שבו ניתן חינוך עברי, וכך למדו עם התלמידות כמה מבניהם של נכבדי יפו, כמו, למשל, נחום גוטמן, שעל אותם ספסלים עלו בדמיונו מראות השכונה, ואותם הוא מצייר מאז.

ישבנו באולם הגדול המשמש כחדר־מורים עד היום. פעם היה זה גם אולם האספות של הישוב העברי ביפו. בין כתליו נערכו לפני 50–60 שנה הצגות הבימה העברית. שפרה קפלן־יחיאלי זוכרת את ז’בוטינסקי הגדודאי נואם כאן, ואחר־כך את אגדתי עורך את נשפי פורים הנודעים באולם זה.

חזרנו אל הבית הראשון של נוה־צדק. ליד קיר בית־הכנסת לזכר משפחת שלוש ניצבה מרגלית חבצלת־שלוש וסיפרה על סבה, אהרן שלוש, שעלה לארץ ממרוקו בשנות השלושים למאה הקודמת עם הוריו, והוא בן חמש. סירת מפרשים הביאה אותם לארץ. במפרץ חיפה טבעה וכחמישה־עשר מנוסעיה אבדו. הנותרים, כשלושים משפחות, ניסו להשתקע בחיפה ולא הצליחו, רצו לעבור לשכם ולבסוף נתיישבו ביפו. עד אז, היתה יפו משמשת לעולים רק כמקום־מעבר לירושלים. בני מרוקו אלה, שהיו אנשי־עסקים בטבעם, הקימו כאן קהילה של יהודים ועסקו במסחר. את תבואות עזה שילחו לחוץ־לארץ.

אהרן שלוש היה סוחר חרוץ. הוא השקיע באדמות. אומרים כי באותם ימים, כשאדם היה קונה קרקע, היה יוצא עם המוכר לשדה, זורק אבן, ועד למקום שהיתה האבן מגיעה – היה גבול אדמתן. שלוש זרק רחוק מאד.

חולות נוה־צדק היו שלו, ומשקמה חברה, שרצתה להקים שכונה יהודית ליד יפו – מכר לה את אדמתו בזול, גם מפני היותם יהודים וגם מפני שאם יתחילו לבנות – ירצו לבנות עוד, ויצטרכו לקרקעות נוספות ולאהרן שלוש היתה עוד אדמה.

במרכז השכונה הקים את ביתו, בית פטריארכאלי, מוקף חומה, ובו הושיב את בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו. זה הבית שאנו עכשיו עומדים לידו. שלוש הקים גם בית־כנסת בחצרו והוא ישב במזרח. את בניו פיזר בקהל כדי שלא תזוח עליהם דעתם. משנישאו בנותיו, בנה להן בחצר ובסביבה בתים קטנים.

הבית היה מלא נשים וטף. מרגלית זוכרת את ימי הקיץ, לאחר הדיש. היו מביאים לחצר שקים רבים של תבואה והנשים בררו את הגרעינים. לאחר המסיק, היו מביאים זיתים והן היו כובשות אותם לשמן. מן הצימוקים עשו יין לפסח. בחצר היו גם גינה ולול.

מרגלית מחייכת: אני זוכרת את ימי אלול. החצר היתה מלאה תרנגולי כפרות. לכל אחת מנפשות הבית היה תרנגול או תרנגולת, כנגד זכר ונקבה ולנשים ההרות – שלושה: תרנגולת לעצמן ועוד תרנגול ותרנגולת בשביל הוולד, שאי־אפשר לדעת את מינו. אחר־כך היו באים לחצר עניי העיר לקבל את חלקם בתרנגולים שנשחטו.

ליל הסדר. כל המי־ומי של יפו באו לבית שלוש לסדר: הקאימקאם, הקונסולים ונשותיהם, אורחים בגי משפחה, וסבא מכהן בראש. ומיד בצאת הפסח, בלילה, היו מגיעים הידידים הערבים ומכבדים את בני הבית בפיתות.

מרגלית זוכרת את החיילים הטורקים שישבו סמוך לבית. בימי בראשית של השכונה, בשנת 1892, כשבנו את המסילה לירושלים, היה סבא נציג בנק צרפתי ובביתו שמר את משכורות העובדים. לילה אחד התקיפו שודדים את הבית הבודד, שחטו את הכלב, הרגו את השומר וניסו לפרוץ פנימה. סבא ובניו התגוננו והנשים יללו. הכסף לא נשדד, אבל הטורקים הציבו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה 12 חיילים טורקים ליד הבית. חיילים אלה היו גרים באוהלים סמוך לבית, מתנהגים כדין חיילים ממושמעים, עושים מיסדרים ומשמרות והילדים משתעשעים עמם.

מרגלית זוכרת גם כיצד היו הילדים “מתגלשים” על גבעות החול המרובות שבסביבה ואת היום שעגלתו של הסבא התגלגלה בואדי של המסילה, ועל־כן החליטו הטורקים כי יש להקים שם גשר, זה העומד עד היום.

אנו פונים חזרה. בפינת הרחוב עומד הבית שבו התגורר חמדת הוא עגנון ככתוב ב“תמול שלשום”. אז היה מזכיר בית־משפט השלום. חדרו היה בקומה השניה, ממנו צפה חמדת, כך מספר עגנון, אל הגשר ואל שכונת הגרמנים שמעבר לוואדי.

אנו מגיעים לכיכר קטנה. מימין, בית־הכנסת היפה ומדרגות מטפסות אליו. קיר־בית לבן מבהיק בשמש ובו קרועה דלת. ותיק אחד נעצר ואומר: זה היה חדרו של ברנר, ולידו גרו דבורה בארון ואהרונוביץ, ובבית סמוך היתה מערכת “הפועל הצעיר”. בקצות הרחוב היו שני בורות המים הציבוריים של השכונה.

אנחנו עומדים ליד בית שמעון רוקח. בנו, יצחק רוקח, מספר על הילדות הרחוקה. יצחק רוקח בא במקום אביו שהיה ממייסדי “הפרדס” ומנהלו, עד שמת בתחילת שנות העשרים ויצחק תפס את מקומו. עכשיו עומדים מאחורי יצחק רוקח עולם עסקים גדול, ריח פרדסים רבים, תיבות תפוזים ההולכות לנמל, עסקי־עסקים; יצחק רוקח כבר ראה הרבה והעולם גדול הרבה יותר מאשר חשב בילדותו – אז היה הוואדי סוף העולם – ואף־על־פי־כן מלא עדיין לבו בשכונת הילדות, הפרושה לפניו בשמש.

“כאן נולדתי” – הוא מראה על הבית, כשהוא עומד בצל גזוזטרה שלו. "היינו מטיילים בכרמים מסביב, מכים את ילדי הערבים וסופגים מהם מכות. שתי דרכי חול הלכו מכאן צפונה. בשבתות ובימי חופשה הלכנו יחפים לים.

“הם עומדים לפני, אנשי השכונה של אז” – עוצם יצחק רוקח את עיניו, ומונה: “זגג ונגר, חייט ואופה, הוא איצ’ה בקר, שהיתה לו גם פרה ומכר חלב. בתחילה חיינו כמו משפחה אחת. בסוכות שימשה סוכה אחת לכל השכונה. את הבתים הקימו לפי התור, וכל אחד בשכונה היה צריך למלא כל בוקר מאה סלים של חול מהגבעה ולהשליכם בבקעות. כשמישהו חלה – השגיחו השכנות על הילדים. וכאשר יולדת חלתה – היניקו שכנותיה היולדות את ילדיה. שלוש נשים היניקו אותי”.

אחיו של יצחק – ישראל, ארגן את ילדי השכונה ל“קבוצת מלחמה”. ממול לנוה־צדק, מעבר לואדי, עמדה שכונת הטמפלרים ואלהאלה. ילדי השכונה היו קוראים לעבר ילדי נוה־צדק קריאות גנאי ומשליכים עליהם אבנים. אספו ישראל וחבריו זמן רב אבנים לערימות ויום אחד פתחו ב“מתקפה כללית” על ילדי ואלהאלה וניצחו אותם נצחון גמור.

אחר־כך באו “עולים חדשים” בעלי־בתים מכובדים ורצו להתרחק מנוה־צדק ונוה־שלום שהיו עניות מדי, דלות ומלוכלכות, לפי דעתם, והקימו את אחוזת־בית ואת תל־אביב. ואילו תושבי נוה־צדק פחדו מתל־אביב היפה הנבנית מזרחה להם ־־כלילת מותרות!– ובה גם יטילו בודאי מסים גבוהים.

“אבא לא רצה לעבור לתל־אביב” – מספר יצחק רוקח – “הוא אמר לנו: כשתגדלו תעברו אתם לשם. אני נשאר בשכונה”. ואמנם, הוא נשאר בבית עד יום מותו. בנו, ישראל רוקח שלחם בילדי ואלהאלה, היה אחר־כך לראש עיריית תל־אביב, העיר שקמה על־ידי בעלי בתים של יפו, שהתנשאו על נוה־צדק.

תם המסע. חזרנו לתל־אביב, לבתי הבטון הגבוהים ולהמולת יום־יום הרועשת. שכונות־בראשית של העיר, כמו נסוגו ונסגרו על בתיהן וחצרותיהן, כמו חזרו לחלום את ימי ילדותן.

בשנת 1904 היה יוסף בוזינסקע בארץ־ישראל מה שהיה אדיסון, להבדיל, באמריקה; אולם שלא כאדיסון שנחל כבוד והון, היה הממציא יוסף בוזינסקע, מרחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים, עני מרוד ואף ללא שידוך ראוי לו. מר בוזינסקע, ממציאן של שלוש מכונות, היה שרוי במצוקה רבה ולא ידע מה יעשה. יושב היה בדירתו, בביתו של ר' זעליג צוועבנר, ולבו דווי עליו: כיצד ייחלץ מהמיצר? ופתאום צץ רעיון בראשו: בן־יהודה ופרומקין יעזרו!

לקח את מקלו, רכס את מעילו ויצא לסימטאות העיר. נכנם למערכת “ההשקפה”. ביקש לדבר עם העורך בן־יהודה והראה לו טיוטה של מודעה שחיבר. לקח בן־יהודה קולמוס ותיקן את כל הצריך תיקון, והודיע את המחיר: שני גרושים לכל שורה בעמוד האחרון. מר בוזינסקע עמד על המקח: ראשית, המודעה תחזור כמה פעמים! ושנית, בן־יהודה מניח הנחות לעניים, ככתוב במפורש בראש העתון: “המחיר לשנה שתי מג’ידיות ולעניים – מג’ידי ורבע”.

מתקבל על הדעת שבן־יהודה טוב־הלב הניח הנחה לממציא העני, אשר הלך משם אל ביתו של ישראל דוב פרומקין, עורך “החבצלת”, וגם אתו בא לידי הסדר.

ובערב שבת באותו שבוע, קראו מנויי שני העתונים את המודעה הבאה: “להודיע ולהוודע, כי אני החתום מטה המצאתי שלוש מכונות שתעבודנה עבודתן בלי כוח צדדי, בלי סוסים וגאז ומים וקיטור, ואין צורך בשום הוצאות ועושות מלאכה רבה, ואפשר לחיות עליהן בהרווחה. כל שלוש המכונות הן מכונות לטחינה, לאחת נצרך להשלימה – 150 נפוליון, להשניה רק 45 נפוליון, ולהשלישית נצרכים רק 25 נפוליון. אני האמן מבקש לטובת אחינו בני ישראל, מי שרוצה להיות עשיר יפנה אלי ויחיה בהרווחה”.

זה חלקה הראשון של המודעה. אולם ממציאנו בוזינסקע היה פיקח וחסכן וביקש לתפוס מרובה וכך השתמש באותה מודעה לענין נוסף והודיע: “גם מבקש אני אשה בת בנים וממשפחה נאה. וכל הזריז נשכר”.

ועל החתום: יוסף בוזינסקע, מכונן.

בבקשתו ל“אשה בת בנים” התכוון לומר, שהוא רוצה באשה הבאה מבית שרוב ילדיו זכרים. כנראה חשב ומצא אותו ממציא שאשה ממשפחה רבת בנים, תביא לעולם בנים.

ב“החבצלת” חתם בוזינסקע “מעכאניסט”. נראה שבן־יהודה לא רצה להדפיס מלה לועזית במודעה בעתונו. והנה אף־על־פי שאותן מכונות שהמציא לא נתפרסמו בעולם, זכה בוזינסקע, ובגינו נכנסה מלה חדשה לעברית: מכונן, ככתוב בעתונו של בן־יהודה.

תחילתה של העתונות העברית בארץ – בשנת 1863. אותו קיץ יצאו לאור שני עתונים: “הלבנון” ו“החבצלת”, העוינים זה לזה. שניהם נסגרו כעבור זמן קצר בפקודת השלטונות הטורקים. כעבור שבע שנים חידש “החבצלת” את הופעתו על־ידי המדפיס ישראל בק, שהעביר את העריכה כעבור זמן לא רב לחתנו בן העשרים – ישראל פרומקין.

“החבצלת” יצאה כסידרה. לפרקים נולדו עתונים נוספים שלא האריכו ימים, ובשנת 1886 יצאו הנערים מוכרי־העתונים לסימטאות העיר העתיקה של ירושלים והכריזו על עתונו החדש של בן־יהודה – “הצבי”. מאז היו לירושלים שני שבועונים קבועים.

העתונים יצאו לאור בימי ששי. הם פרסמו חדשות שהעתיקו מעתונים של חוץ־לארץ באיחור של שבועות רבים. בערי הארץ ובישוביה היו להם “עתונאים”, כתבים ששלחו חדשות אחרונות ממקומותיהם. העמודים האחרונים נועדו גם ל“מודעות”.

מה יכלו המודעות להציע לאותו ישוב קטן, שמלפני שמונים שנה?

רמת־המחייה היתה נמוכה, המסחר מועט. חברות גדולות לא פעלו בארץ, והמודעות הוקדשו בחלקן הגדול לענינים אישיים. אחת המודעות הנפוצות ביותר באותה תקופה – היא מודעת העגונות. באותן שנים של אי־שקט ונדודים ברחבי העולם היהודי, קמו בעלים רבים ועזבו את בתיהם, נעלמו והשאירו אחריהם נשים עגונות, האסורות בנישואים. נשים אלו ובני משפחותיהן, על־פי־רוב האבות, הרבו לפרסם מודעות בעתונים היהודיים בכל העולם, לרבות עתוני ארץ־ישראל, ולשאול אם ראה מישהו איש, שסימניו כך־וכך, ואם ראוהו – יודיעו־נא מיד לרבנים ולקהילות. פעמים, מרגיש אתה בגוף המודעה את חיבתה של האשה לבעלה, אף־על־פי שעזבה לאנחות. היא מתארת אותו כ“איש יפה־תואר”, ולאחר־מכן, באה שורה של סימנים שעל־פיהם אפשר להכירו, למשל נמוך־קומה, צולע במקצת, צהוב וגיבן.

היו כמה מפרסמי מודעות קבועים, כדוגמת דוד כהן מירושלים, משורר, סופר, תלמיד חכם ובקי בגימטריות, המנצל את מודעותיו לפרסום כשרונו זה. עני היה האיש, ספריו ותלמודו לא סייעו לפרנסתו. יום אחד קנה מכונה לטחינת קפה ופרסם על סחורתו ב“הצבי”. השנה היתה תרמ"ו ומניינה בגימטריה – 646, ועל כן חיבר מודעה מחורזת, שכל משפט שלה עולה בגימטריה – 646:

"אני מודיע אל שכני וידידי, ואבשר בקהל, ואקרא בקול ולא בקול גאוה, אך בשפל קול הטחנה. אדם הטוב הרוצה קאפע טובה. דאינו מעורב וגם דאינו מזויף. ושנטחנה הדק הדק. הוא יכול להשיג אצלי דוד כהן. בעל מחבר עיר דוד. קונה אצלי זוכה למצוה כי דל אנכי. ואני וילדי אנו מסובלים ברעב. לא מגודל הנחת אני עוסק בפרנסה זו. איני גבאי בישיבה בעץ חיים. מספרי לא ארויח. אבל זה אבטיח כי בהקאפע ימצאו טעם טוב. הגם כי אני זקן וחלוש. עם כל זה אנסה לטחון הקאפע. ואולי אמצא לחמי בזה אם יברכני ה' ".

אם מצא לחמו מטחינת הקפה, קשה לדעת. מכל־מקום, מר דוד כהן המשיך ופרסם מודעות, בסודות גימטריה מסובכים, על עניינים שונים ופרנסות חדשות שבהן היה עוסק ועל ספריו שביקש להפיצם. במודעות שפרסם שילח גם את חציו בנגידי העיר, להנאתם של קוראי העתונים.

ויש מודעות של תודה לרופאים על ריפוי חולים. פעמים מלוּווֹת המודעות תיאורים של המחלות, כאותו אב מאושר, המודה לרופאו, שהצליח להוציא את ילדו מבטן האם “אברים אברים”.

ש. הובר, מורה לעברית בואדי־חנין, היא נס־ציונה, מפרסם ב־1895:

“הנה אשתי נפלה על ערש דוי במחלת דלקת המוח וכבר לא האמנתי בחייה. ואפנה לכבוד החכם ד”ר מאזיה ויקבלה ברחמיו בבית־החולים ויתנהג עמה בחסד וישתדל לרפאה כיד חכמת הרפואה הטובה עליו, עד שהחלימה וקמה מחוליה. ועלי להגיד תהילת האדון המהולל הרופא מאזיה בשער בת רבים. גם חן־חן להאדון הרוקח מאיר אלכמיסטר המצטיין בנסיונו במלאכתו וכן חן־חן לכל העובדים בבית זה".

ד"ר מאזיה היה רופא מושבות הברון בדרום, ואחר־כך רופא בירושלים ואיש־ציבור ידוע. מאיר אלכמיסטר היה רוקח המושבה, ובשעותיו הפנויות היה מתקין זיקוקין־דינור לחגיגות; ופעם אף הפתיע את תושבי ראשון, כשהאיר חגיגה אחת בנורות חשמל.

וגם אבקות־פלא היו באותם ימים. אברהם יחזקאל בלום מודיע ב“החבצלת” על “תחבולה לישון במנוחה”:

“הבאתי מחדש מבית־חרושת המעשה בארץ אשכנז מין אבקה אינזעקט (אינזעקטין פולווער) להמית זבובים ופרעושים ופשפשים (וואנצען, ג’ינג’אס) ממין היותר מובחר. והנני מוכן למכור את האבק הזה בזול מאד, והנני בטוח, כי כל אשר יקנה ממין זה, יוכל לישון במנוחה. חנותי ברחוב היהודים סמוך לחורבת רבי יהודה החסיד”.

וגם תרופות־פלא נמצאו למכירה: יהודי אחד מירושלים מודיע, כי נמצאים ברשותו הדודאים, שהועילו לאמהות לאה ורחל, ויעזרו גם לעקרות ירושלים, וכל הקודמת – זוכה.

בעיות סכנת העישון נתעוררו כבר אז. הנה מודעה המוכתרת בהכרזה: “מכל משמר נצור לבך!” והיא אומרת: “מי האיש הירא לנפשו וחפץ לשמור את ליבו לבל יזיקהו הארס (ניקוטין) שנמצא בטבק, ידרוש תרמילים מבית־החרושת שלי ‘ירדן’, הנעשים על־פי חוקי שמירת הבריאות. בכל קנה יש צמר־גפן ‘נאוואני’, שהוא בולע הניקוטין”.

מי רוצה ללמוד נגינה? מי רוצה ללמוד אנגלית? מודעה משנת 1894 מוסרת, כי “העלמה מארי ליאנס מוכנה להורות בביתה שעות אחדות ביום ידיעת הנגינה בעוגב (פיאנא) או ידיעת שפת בריטאניא. החפץ לדעת פרטי הדבר יפנה אל אביה, האדון ליאנס, בבית הרפואות אשר להאנגלים”.

וכמובן, גם מודעות על אבדות! “נאבדה משקפת ציור (שפופרת של פאטאגראפיע). כל מי שמצא אותה וישיבנה או שיראה מקום המצאה יקבל שכר 25 פראנק. גם כן אודיע שיש לנו דירה מרווחת בשכונת בית־יוסף להשכיר או למכור בשכר השווה לכל נפש. גם כן אקבל תלמידים ללימודים שונים – אברהם משה חן־תמים, בשכונת משכנות”.

אברהם משה חן־תמים, שפרסם פעם בפעם מודעות בעתוני אותם ימים, הוא אחד הטיפוסים המעניינים של ראשית המאה. מעולי ביל"ו היה ושימש מורה בגדרה. הוא נודע במנהגיו המוזרים: נדד בארץ ובסוריה, הטיף ברחובות ובכיכרות על אלוהים והגאולה, אומרים כי התנצר, שהה ברוסיה ובאנגליה, עלה שוב לארץ והשתקע בירושלים.

אחד המפרסמים המסחריים הנכבדים של אותם הימים היה וולף ברטניאנסקי, בעל בית־מלאכה לחגורות שבר וכיוצא בהן. הוא היה גם אחד המפרסמים הראשונים שליוו את מודעותיהם בציורים: רישומי המכשירים המיועדים לבעלי שבר ולשבורי־גוף אחרים. הוא מזהיר: “ונשמרתם לנפשותיכם מאסון!” ומודיע: “אם צריכים אתם לאגד של שבר או לחגורה. אל תקנו בנדז’ים מהמוכן פן יקרה לכם אסון. לכו להאגדן (בנדז’יסט) וולף ברטניאנסקי בבתי פיינגולד על דרך יפו”.

הפעם, בזכותו של ברטניאנסקי, באה מלה חדשה לעולם – אגדן, כמובן, שוב המצאה של בן־יהודה. ברטניאנסקי זה פרסם גם מודעה שלא מענייני השברים, וממנה אנו יודעים על צעד חשוב בחייו. “ההשקפה” של שנת 1906 מודיעה ומפרסמת: “וולף ברטניאנסקי ולאה שווארץ באו בברית הארושים”.

מזל טוב וחיים ללא שבר!

אפשר גם לעשות עסקים עם המושבות. ראשון־לציון מפרסמת מכרז:

“לרגלי הגמר של הקונטראקט של ועד מושבת ראשון־לציון עם הקצב שבהמושבה, הננו מודיעים להחפצים לקבל הקצבות פה, כי יואילו לפנות אלינו מוקדם היותר אפשרי, להגיש תנאיהם לתקבולת העמדת הבשר בראשון־לציון”.

זמנים חדשים מגיעים – פועלי העליה השניה עולים לארץ, אחד הצילומים הראשונים של ה“מוסקובים”, במטבח הפועלים בפתח־תקוה

עסקים נוספים, המסחר גדל. המושבות צורכות מוצרים רבים יותר. חברות תה וחברות ציגארעטען מכריזות על מרכולתן. חברות הביטוח מציעות את שרותן. רופאי־השיניים מתרבים. הבריות אוכלים שוקולדה. מתחילה תקופת חברת השפע. שותים בירה. בנק אנגלו־פלשתינה נותן הלוואות, מפרסם את שערי ניירות הערך ומציע את שרותיו בכל סניפיו ביפו, בירושלים, בחברון, בעזה ובביירות. אנו זוכים גם להודעות רשמיות. הנה, הבלדיה¹ של ירושלים, היא העיריה, מודיעה: “בהיות כי רבים משתינים בשוקים למרות האזהרות והאתראות אשר נעשו על זה, משליכים את זבל בתיהם וחנויותיהם לאמצע הרחובות, אשר זה מקלקל את האוויר וגורם מחלות ומאוס להעוברים והשבים – ניתנה פקודה להשוטרים ולכל פקידי השרות להעניש כחוק כל מי שיעיז להשתין או להשליך הדברים המסריחים”.

ציירי־האור – אלה הצלמים של אז – מתחרים על לקוחות ומכריזים, כי דמות הקלסתר שישיגו המצטלמים בחנויותיהם, מדויקת אצלם יותר מכל מקום אחר. עידן המכונות מתחיל בארץ. א. איילנדר, הגר ליד שער יפו, יוצא במודעה של שליש־העמוד ובקריאה נרגשת:

“אתם אבות משפחה ואתן אמהות ילדים, לא עזבתם עד עתה את האמצעי הישן לשאוב מים מן הבאר על־ידי דלי קשור אל חבל. יום אחד הדלי נופל אל הבאר והאב האומלל מצטער ורץ להשכנים אשר דרים רביע שעה רחוק ממנו, להשאיל כדומים (גאנג’ירה) להסיר אותו מהבור; פעם החבל ניתק ועל בעל הבית לקנות חבל אחר במקומו. וגם כפי שקרה פעמים רבות בירושלים, שנפלו ילדים בבורות. ולמען הימלט מכל המקרים הרעים האלה, עליכם לתת אל פתח הבאר משאפה (פמפה) אחת נאה וחזקה. ותוכלו להשיג אותה אצלי בהוצאה קטנה של 33 פראנק”.

העתונים מחדשים את צורתם. לעומת עתוני העברית בחוץ־לארץ, שהם “כבדים” ורציניים, עתונו של אליעזר בן־יהודה “קל” יותר, מלא חיים, מספר פרטים פיקאנטיים יותר, ולא לחינם ראו בו רבים מהסופרים העבריים של אז עתון “צהוב”.

המודעות נעשו גדולות יותר, “צעקניות”, מבטיחות יותר ומשתמשות אף בתחבולות פרסומיות. יועצים ומתווכים מכריזים על משרדיהם, חברות מודיעות על תרופות, כמו אבקה לאריכות ימים, מים למשלשלים ופרוגען שגם הוא אמצעי משלשל. “כרמל מזרחי” מציעה את יינותיה, בית־החרושת למכונות שטיין מבקש לקוחות ובית־החרושת “עתיד” מודיע, כי אין טובה מהבורית שלו. חנויות גלנטריה מכריזות על סחורותיהן, ודמיאני מתחיל בפרסומים, שימשכו שנים רבות, ומציע לתושבי הארץ מכושיות. בן־יהודה שיכנע אותו לקרוא בשם זה מה שאנחנו קוראים היום פסנתרים.

ב־1909 יוצא לאור העתון היומי הראשון של הארץ – “הצבי” על־ידי משפחת בן־יהודה. מיד אחריו מתחיל לצאת עתון “החרות”, שהוא עתון של ספרדים. הדתיים מוציאים לאור את “המוריה”. וכך יכול תושב הארץ בראשית העשור השני לברור לו עתון מתוך שלושה יומונים.

איתמר בן־אבי, בנו של בן־יהודה, פותח ב“הצבי” מדור של מודעות קטנות בשם “דואר הצבי”, המתפרסם פעמיים בשבוע. ומאחר שאין לו די מודעות למדור, וגם מפני שהוא מבקש להראות כיצד יש לכתוב מודעות כאלו, הוא מחבר רבות בעצמו:

“אל היונה השחורה, אנוכי חשבתי לראותה עוד הפעם, אמרתי להביט בעיניה היפות, רציתי לשחק בכנפיה הקלות, והנה התעופפה היונה השחורה ונעלמה פתאום. למה? במה חטאתי לה כי עזבתני?”

ומודעה אחרת: “בקשה לנושי בכלל ולגימנזיה העברית ביפו. נא המתינו עוד חודש או שנים וכל חובותי תיפרענה בבת אחת. בכבוד א. יהודאי”.

“בית גדול ויפה להשכיר בשכונת ימין משה עם מסדרון ובית תבשיל ומים”. ושוב:

“לעלמה אלטע ר. ביפו. גם לאלמים ניתן הדיבור, ואת “זקנתי” החביבה, חביבתי הצעירה, עד מתי תשתקי? – א.י.־י.”.

“מי שרוצה להשתתף בטיול על חמורים ביום ו' הבא אחר הצהריים – יואיל להודיע את רצונו על־ידי דואר הצבי – הדוד ב.”.

ובקשת שידוך:

“עלם משכיל, יפה עיניים, למד באירופה, הולך בדד כל הימים, אין לו מכירים, רוצה לדעת אם אין בארץ־ישראל עלמה יפה, משכילה, המרגשת גם היא בדידות – לפנות למערכת הצבי מספר 12”.

ולבסוף:

“לי יש למכור כינור טוב. אפשר למצוא אותי בסמינר העברי במשך כל היום – י. בורלא”.

אותו תלמיד של הסמינר העברי המבקש למכור כינור – הוא הסופר הנודע לעתיד.

התעשיה מתפתחת. מודעה גדולה בעמוד ראשון של “החרות”, מתחת לכותרת, מכריזה על “תעשית בושם מפרחי הכרמל והשרון”. לבני המושבות מוצעות מכונות חקלאיות. שבועוני הפועלים – “האחדות” ו“הפועל הצעיר” – המסתכלים בעליונות על עתוני ירושלים “הצהובים”, מפרסמים גם הם מודעות, כמו “הרוצה להגין על עצמו, יפנה אל האחים בכר ביפו, מחסן גדול מכלי נשק שונים. אפשר להשיג גם כל מיני גלנטריה”.

קרקס מגיע לארץ ומכריז על הצגותיו. מודעה אחרת מעוררת סקרנות ומכריזה, כי “החפץ להיות רואה ואינו נראה יפנה אל האחים בכר ביפו”. מודעה זו היא תחבולת פרסומת. באותם ימים הגיעו לארץ פנסי כיס, ומפרסמי המודעה מבקשים להודיע, כי כל הרוכש פנס שכזה ומאיר בו בלילה, רואה הכל ואותו אין רואים… הודעות למהגרים מספרות על אניות לאמריקה. השכונה החדשה אחוזת־בית מכריזה על תחילת הבניה. ברוך בן־יהודה נותן שעורי ריקוד. שכר לימוד בקורס הראשון, המחזיק 10 ריקודים היותר נחוצים, ביניהם ואלס, הוא 25 פראנק. מחברה של המודעה הוא תלמיד צעיר ב“בצלאל”, ברבות הימים יהיה רקדן, צייר ויוזם חגיגות העדלידע. יום אחד רב עם חמדה בן־יהודה, ומאחר שכעס עליה לא רצה להיקרא עוד בשם בן־יהודה, כשמה, וחזר אל שמו הגלותי. בשנות העשרים, ברוסיה, הציגו ביאליק לפני מכר ואמר: “הנה ברוך האגדתי”. מאז נעשה אגדתי.

הארץ מתפתחת. נ. בראון, רופא־שיניים מיפו, מודיע:

“הבאתי בזמן האחרון מאמריקה מכשירים חדשים, רפואות וכן כמות גדולה של שיניים טובות ומובחרות. הנני מוכן לשרת את לקוחותי בכל מה שהמדע יצר במקצוע השיניים לטובת האנושות”.

תל־אביב גדלה. שמואל וילסון, אחד הקבלנים הראשונים של הארץ, מודיע, כי הוא נוסע לאמריקה להביא משם כלי בניה אמריקאיים. בחודש שבט יחזור לארץ ויוסיף ויבנה בתים. לס. לויצקי משרד “לקניית ולמכירת קרקעות ובתים ולתיווך בין הלווה והמלווה”. הוא מודיע למבקשים את שרותיו, כי ביתו עומד ברחוב הרצל בתל־אביב, בבית שם נמצא בית־המרקחת של האדון אוירבוך. מי שלא ימצא אותו שם, יואיל נא להשאיר את כתובתו בבית־המרקחת ואדון לויצקי כבר יחפש אחריו.

גלגלי החרושת סובבים. חיים את אהרונסון (הוא אהרן אהרונסון) מודיעים, כי הגיעו מכונות של עבודות האדמה וחרושת המעשה; הסנדלר מיכה כהן מיפו מעביר את עסקו לתל־אביב, לרחוב יהודה הלוי, והוא נותן סימן למקום: מול ביתו של מנהל הבנק, מר לבונטין. כהן מודיע גם, כי נעליו עשויות לפי האופנה האחרונה וכי הוא מקדיש “שני אחוזים למאה מהיקף הכנסת עבודתו לטובת הקרן הקיימת”. גם לירושלים מגיעה המודרניזציה: האדון י. מברומטיס קיבל זכיון מהשולטן לפתוח שרות טראם בירושלים ובבית־לחם, להביא אליהן מים בצינורות ולהאירן בחשמל. הוא מקים חברה למטרה זו ופונה לתושבי הארץ בקריאה בעתונים:

“מי הרוצה לקנות מניות בחברה החדשה, יפנה לבנק המסחרי הפלשתיני או אל האחים סלומון ג’אסר בבית־לחם”.

וכך, יש כבר יסוד לבורסה.

אנשים מתחתנים, מביאים ילדים לעולם. שבועוני הפועלים מלאים ברכות לרגל שמחות. למשל: “מארץ חלומותיך שלוחה לך, אחותי היקרה, ברכה על אירושיך – דוד יוסף גרין, ירושלים”. למברך אמנם כבר היה שם עברי, אבל בברכתו לאחות שבגולה חתם עדיין בשמו הלועזי. שמו העברי: דוד בן־גוריון.

“בצלאל” עורך נשפי פורים ומכריז על פרס לתחפושת הנאה ביותר; העליה בבית בן־יהודה עומדת להשכרה; במלון ובבית־הקפה המהודר “בלה ויסטה” שעל שפת הים של יפי מנגנים כל ערב; תזמורת הצבא מנגנת אצל אמדורסקי בירושלים; בית־האוכל גיסין בפתח־תקוה מזמין אורחים; אצל זלצמן יש כמות גדולה של אקדחי מאוזר, בראונינג, שעונים, תכשיטים ומכשירי־נגינה; לשכת העבודה פתוחה כל יום; ביבנאל דרוש רוקח; ברקאי מוביל לתל־אביב, גם ד"ר שרמן העתיק דירתו לתל־אביב; שוקולט מניה, בירה טובורג, מכונות לעבודת האדמה.

הארץ גדלה. אתה חש בדפי העתונים ובמודעות דופק גובר והולך של חיים. השנה היא 1914 בתל־אביב נפתח ראינוע ושמו “עדן”. נראה היה כי דבר לא יעמוד בפני ההתפתחות הגדולה. אולם ידיעות מחוץ־לארץ, המגיעות במאוחר ו“נקברות” בטורים נידחים של העתונים, מספרות גם על מתיחות ביחסים הדיפלומטיים בעולם.

מי נביא ויידע? איש לא יכול לנחש, בשעה שקרא באביב 1914 הודעת־נישואים בעתונים, את טיבם של המאורעות הצפויים בעתיד הקרוב. המודעה אמרה: “שרה אהרונסון מזכרון־יעקב וחיים אברהם מקושטא באו בברית הנשואין בעטלית”.

וכך, בהיסח־הדעת, באה תקופה לסיומה.

הקהל המשולהב עמד בצדי המגרש הגדול וצעק: “רוץ אורלוב, רוץ!” על המסלול, שלא הוכן בדיוק לפי הלכות הספורט, רצו בכל כוחם כמה צעירים, לבושים כל אחד לפי דמיונו, ובראש כולם משך צעיר דק־גיזרה. הקהל צעק ועודד. מסלול 100 המטר תם. אורלוב אמנם הגיע הראשון, נושף ונושם. הקהל הקיף אותו באהדה ומי שהיה קרוב אליו, טפח על כתפיו. יש להניח שרץ את 100 המטרים ב־14 שניות או בדומה לזה.

אלף הצופים שנתכנסו במגרש הגדול מחוץ למושבה רחובות, היו שבעי רצון: הנה גם לנו יש תחרויות ספורט כמו בכל העולם. ואז הכריז הכרוז, כי הגיע הזמן להיאבקות והכל מיהרו לתפוס מקומות מתאימים כדי שיוכלו לראות בהתגוששות הגדולה שבין שני אנשי־שרירים. הפרופסור בוריס שץ, פסל מ“בצלאל”, לבוש כולו לבן, ולראשו כובע תיירים עשוי שעם לבן, ניצב עם שני השופטים האחרים, ועקב בקפדנות אחרי המתגוששים, המנסים להפיל זה את זה.

התגוששות ב“אולימפיאדות” הארצישראליות שנערכו כל פסח ברחובות. ראש השופטים – פרופ' בוריס שץ. גלוית דואר מאותם ימים

השנה היתה 1908. החגיגה הראשונה ברחובות.

במושבה שלא רצתה בחסות פקידות הברון, היו ה“צעירים” כוח בולט, מתמרד ב“זקנים” ומבקש פעילות והתקדמות. מהפכנים ממש. ערכו מלחמות, הפעילו תכניות ויום אחד החליטו לקיים חגיגה בפסח. יש טוענים, כי הרעיון צף בעקבות החגיגות שהיו עורכים הערבים על שפת־הים, בנבי־רובין. במקום זה, מדרום ליפו, היו מתכנסים אלפי ערבים מהשפלה וממרכז הארץ, כדי להשתטח על קברו של הקדוש. העליה־לרגל היתה לכינוס גדול וחג לגדולים ולקטנים, וגם נערכו תחרויות־היאבקות.

בחגיגה הראשונה נכללו תחרויות ריצה, רכיבה, קליעה, היאבקות בסגנון קלאסי, הרמת משקולות, תהלוכה, שירה, ריקודים, ו“נשף ספרותי”. משה סמילנסקי, הסופר איש המושבה, פתח את המופעים. הד"ר בן־ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה הרצליה, השמיע נאום ארוך על השפה העברית. צבי אורלוב, מורה ההתעמלות של הרצליה, לימים צבי נשרי, שהיה פעיל בחגיגות כמארגן וכשופט, השתתף גם בתחרות הריצה, ואכן זכה בה. בין המשתתפים בתחרויות היו חברי “ראשון־לציון”, אגודת הספורט שנוסדה שנתיים לפני־כן ביפו, שבה השתתפו תלמידי הגימנסיה הרצליה. היתה זו אגודת הספורט הציבורית הראשונה בארץ, אם־כי קדמה לה כנראה אגודה סגורה מבין תלמידי סמינר המורים בירושלים, ושמה “בר כוכבא”.

כ־300 נפש היו אז ברחובות. לחגיגה באו כאלף איש. היא נערכה על מגרש ששטחו כ־500 דונם, במקום שבו רחוב השומרים ורחוב עזרא בימינו.

על החגיגה של השנה שלאחריה איננו יודעים פרטים רבים. אורח מחוץ־לארץ סיפר, כי השתתפו בה כ־2000 איש. בין האורחים מחוץ־לארץ היה המשורר חיים נחמן ביאליק. ההיאבקות היתה ב“רמה טכנית טובה”, ברכיבה ניצח נער בן 12. בין השופטים בתחרות היה שוב הפרופסור שץ, מייסד “בצלאל”. תלמידי “בצלאל” הציגו תערוכה מיצירותיהם, בביתני ארעי.

באותם ימים היו המורים והרופאים מן האנשים הפעילים בישוב. בחורף 1910 עלה לארץ רופא, ציוני ותיק ברומניה, הד"ר אברהם צבי מוסקוביץ, שהיה לרופא של רחובות. הוא נכנס מיד בכל לבו לענין החגיגות, והצליח להרחיבן, להגדיל את מספר המשתתפים ומספר הצופים. כרגיל לאחר מאורע שכזה, מטילים המורים על תלמידי בתי־הספר כתיבת חיבור על המאורע. בזכות אחד החיבורים, נשמר תיאור של חגיגות שנת 1910, שנכתב בידי מרים גרינברג, ילדה בת 13 מרחובות. (הערות המורה לחיבור: “ההרצאה היא מצוינת. התיאור יפה ומלא חיים. השגיאות מעטות מאד. מצוין”). חיבור זה ממלא בהצלחה את מקום התיאור העתונאי. הוא גם עד להישגי העברית בשנים הראשונות להיותה לשון דיבור במושבות:

"… והנה הגיע לאזני קול שירה וזימרה ואעלה על אחת הגבעות הסמוכות לכפר והנה נגלה לנגד עיני המון קהל גדול ובראשם יתנשא הדגל הלאומי של עמנו, של ישראל. ובהכנסם למושבה התחילו שרים שיר התקוה, הוא השיר, שבו מביעים את כל תוחלתנו, ובהסיבי את פני לעבר המושבה השני, ראיתי עוד קבוצה ההולכת וקרבה למושבה וגם בראשה יתנופף הנס הציוני וכך סיעה אחרי סיעה…

"בצהרים הסתדרנו אחד אחרי השני, בידינו אוגדי פרחים, הרוכבים בראש ובראש כל התהלוכה עמדה התזמורת. המנגנים נתנו קולם בשיר, הקהל החל לזוז ממקומו והנה עברנו את הרחוב הגדול… ונגיע עד הגבעה ומשם הלכה התהלוכה ישר למקום תערוכת החגיגה. בבואנו שמה והנה מראה נהדר נגלה לנגד עינינו: שער גדול כולו מקלעת ירק ועליו מתנופפים דגלים ציוניים וסדינים וביניהם מגן דוד יפה.

"לא רחוק מהשער עמדו אוהלים מקושטים בפרחים וחבצלות יפות וירק נחמד ועל ידם עמדו עלמות אחדות מקושטות בפרחים ובעלים והן שרתו את כל הנקרבים אל המזנון, המוכן לקהל למען סעד נפשו… אחרי כן התפזר הקהל, אלה הלכו לראות את תערוכת ‘בצלאל’, אלה הלכו למסעדה וכו‘. ולא רחוק ממקום תערוכת ‘בצלאל’ עמדה חצר קטנה מוקפת סבכה ובה נמצא משק הבית החי: הפרה, הכבש, העז, התרנגול וכו’. אלה הם ההגרלות שיוגרלו פה על החגיגה. בין כה וכה התפזר הקהל סביב החבל אשר שמוהו למגביל בין המתחיל ובין הקהל הרואים…

“ובהסיבי פני לאחת הפינות, ראיתי והנה שיירה ארוכה, כעין שיירת אנשי צבא, הולכים בסדר ומשמעת. ההתעמלות החלה: עשו תרגילי סדר, תרגילי הליכה, קפצו, התאבקו… ואחר־כך הסתדרו רוכבים אחדים בשורה אחת וידהירו את סוסיהם, פעם השיג זה את חברו ופעם זה וכך חליפות וברגע ההוא נראו הרוכבים האלה כפרשי יהודה נלחמים נגד אויביהם”.

בין המשתתפים באותה חגיגה היו שוב תלמידי הגימנסיה הרצליה, חברי “ראשון־לציון”, אגודת הספורט היפואית, בני המושבה ראשון־לציון וקבוצת רוכבים מחדרה.

החגיגה הרביעית לשנת 1911 לא נתקיימה. הקהל בא, הכל היה מוכן, אולם ירדו גשמים והקהל התפזר באכזבה. לפנות ערב התבהרו השמים, אך אז כבר לא נשארו במקום אלא הרוכבים הערבים, שערכו תחרות ביניהם.

חגיגות השנה החמישית היו הגדולות ביותר. אנשי “השומר” קיבלו אז את השמירה ברחובות והם השתתפו בתהלוכה ובתחרויות. במירוץ הסוסים – כפי המסופר – השתתפה גם ציפורה זייד, חברת “השומר”, שהתחפשה בבגדי גבר, מאחר שלא התירו לנשים להשתתף בתחרות, וניצחה. בערב נערך קונצרט של הכנר הופנקו מתל־אביב. אפרים זקש, איש המושבה, תרם להקמת רשת־מים ברחובות, ולכבוד המאורע נכללו בחגיגות משחקי־מים. ידוע לנו על שלושה מנצחים בתחרויות: צבי נשרי, שעדיין התמודד בריצה, דוד ישפה מרחובות, שזכה בתחרות הרכיבה, ונקדימון אלטשולר שזכה בתחרות הקליעה, ברובה שלא היה שלו. התחרויות נתפרסמו בעולם היהודי והיה מי שהשווה אותן לתחרויות האולימפיות. הן משכו תיירים יהודים רבים, שבאו לארץ לפסח, ונסעו לרחובות לראות את “יהדות השרירים” ואת ארץ־ישראל בשמחתה. מירושלים יצאו שתי רכבות מיוחדות לחגיגות. אחד הציונים החשובים שבאו לבקר אז בארץ היה ההיסטוריון הד"ר יוסף קלוזנר, שכתב תיאור נלהב על חגיגיות רחובות: “הקרונות היו מלאים בצעירים ובצעירות; שמש עליזה האירה על הארץ ורוח עליזה שלטה בלבבות. הרבה מן הצעירים והצעירות שמו פרחים בבגדיהם. הקרון נהפך לאולם של מחולות”.

שלוש שעות נמשכה הנסיעה לרמלה, ומשם יצאו הבאים בעגלות או בחמורים עד רחובות. לפני המושבה ירדו הד“ר קלוזנר והאורחים האחרים מן העגלות, כדי להיכנס למושבה רגלי. הם עברו דרך שער של פרחים וראו בתים רבים מקושטים בשושנים ובמימוזות. התהלוכה מבית הוועד לכיכר החגיגות “היתה נהדרת”, אף־על־פי שלא שרר בה סדר מופתי. פרחים ואקדחים נתערבבו זה בזה. שמלות נשים צבעוניות הבהיקו בין הבגדים האפורים והשחורים של הגברים. התלמידים משכו את תשומת־הלב בצהלת פניהם. היו יריות באוויר ונשמעו קריאות ששון. סדר־היום של החגיגה כלל נאום־פתיחה של הד”ר שמריהו לוין, מנגינת תזמורת, התעמלות, קפיצות, ריצת־רגלים, משחק־פרשים, התגוששות, משחקי־ילדים, משיכת חבל, מרוץ סוסים, פירמידות. היה מזנון, נערכה הגרלה והיו יריות למטרה. הקונצרט של הופנקו נערך בשמונה בערב.

התכנית לא נתקיימה במלואה, היו בלבולים ואי־סדר, אבל, אומר קלוזנר: “קשה לשער את ערכה של חגיגה כזו. ‘לחם ושעשועים!’ קרא ההמון הרומי בימיהם של קיסרי רומי. אין המונים חפצי־חיים יכולים להתקיים בלא שעשועים כמו שאינם יכולים להתקיים בלא לחם”.

והוא מספר:

“עמדתי והתבוננתי שעה שלמה אל ההתחרות במרוץ־הסוסים. לא ראיתי מימי יהודים רוכבים על סוסים רכיבה אמיצה ומגמאת ארץ כזו, ונתפעלתי ממראה עיני. אבל על־ידי עמד צעיר אחד, פועל, שכל הזמן הביע בעברית את אי רצונו: איך פלוני יושב על סוסו! בושה ממש! דיבר לעצמו מאין יכולת להתאפק ופניו להרים. ופתאום נשתלהב כל כולו: אחד מן המפורסמים שבין הרוכבים העברים החל להתחרות ברוכב מצוין אחר. הצעיר שעמד על־ידי רעד כולו מהתרגשות. הוא צעק ממש, אף־על־פי שידע כי דבריו לא יגיעו לאוזניו של מי שהיו מכוונים אליו: ‘אחנקך אם לא תנצח! הנה האמוץ הנחמד; שלא לנצח רכוב על סוס כזה הלא זה יהיה נורא!’ את כל נפשו השקיע הצעיר בדבריו אלה. וכשניצח מכרו אורו עיני הצעיר, כאילו זכה בגורל הגדול”.

וקלוזנר מסכם: “אם תנועת התחיה באה כדי להביא שיווי־משקל בין הרוחניות היתרה והגופניות החסרה לנו, בין היהודי ובין האדם שבנו, הרי יחס כזה אל משחקים גופניים ואנושיים כלליים כאלה הוא אחד מסימניה המובהקים של התחיה”.

ואם־כי דברי ההערכה של התיירים טובי הלב היו נלהבים – כמאז ומעולם, הרי צעירי רחובות עצמם ידעו להתייחס לפעילות מושבתם גם בהומור. הם הוציאו מדי שנה עתונים הומוריסטיים בפורים בשם “וייזתא” ובפסח בשם “חד גדיא”. היתה זו תופעה שלא חזרה מאז: בני מושבה מוציאים לאור בדפוס בטאונים הומוריסטיים ברמה נאה, מלווים גם בציורי קריקטורות. במדור המודעות של “חד גדיא”, משנת 1912, הודיעו תחת הכותרת: “חגיגה גרנדיוזית”:

"מודיעים אנחנו כי גם בשנה זו תהיה בחול המועד פסח החגיגה הלאומית ברחובות.

הפרוגרמה תהיה כמו בשנה שעברה:

א) צילצול בפעמון.

ב) גשם מטפטף.

ג) צילצול בפעמון.

ד) גשם דולף.

ה) נאומו של ברזלי וחרל"ם.

ו) פיהוקו של הקהל.

ז) תהלוכה של עוללים ויונקים.

ח) גשם סוחף.

ט) צילצול בפעמון.

י) הקהל בורח מהגשם, מהצילצול ומהנאומים.

יא) דפיציט. ועד החגיגה"

ב־1912 התחברו אגודות הספורט שקמו במקומות שונים בארץ להסתדרות אחת – “המכבי”. חברי האגודה החדשה השתתפו בתחרויות של 1913, שמשכו אליהן כ־4000 איש מכל הארץ. בחגיגות השתתפו, זו פעם ראשונה, גם ספורטאים מחוץ־לארץ: כארבעים חברי “מכבי” מגרמניה. לקראת התחרויות נערכו “מבחני מינימום”, ומי שלא עבר אותם לא הורשה להשתתף בתחרויות. ובכן, בריצה היה המינימום 100 מטר ב־16 שניות, 200 מטר ב־34 שניות. קפיצה לגובה בלי מקפצה 1.15 מטר, עם מקפצה 1.25 מטר.

באותה שנה בא לחגיגות קהל גדול מהשכונה החדשה שקמה ליד יפו, אחוזת־בית. יושב־ראש הוועד מאיר דיזנגוף ארגן רכבת מיוחדת לבני השכונה. את נאום הפתיחה השמיע שוב ד“ר בן־ציון מוסינזון, אבל הפעם הוא נשא את הנאום מעל סוס. הד”ר מוסקוביץ החרוץ ארגן תערוכה שבה בלטו תעשיות היין, כוורת הדבורים של מר לרר מנס־ציונה, שולחן הירקות של מר אלטשולר, מוצגים של חקלאי הר־טוב.

מהתצלומים שנשארו מאז מסתבר, שבמגרש היו מיתקני משחקים לילדים, קיוסקים למכירת משקאות ודברי מאכל ואף פאטאגראפיע. היתה התנגשות בתחרויות, ורוכב אחד נפסל מפני שהפריע למתחרה אחר.

בחגיגות שנערכו בפעם השביעית בשנת 1914, כבר לא הספיקו קרונות הנוסעים של הרכבת לכל המבקשים לנסוע מירושלים ויפו לרחובות, והטורקים הוסיפו קרונות־משא, כדי להסיע את כל הקהל הגדול. סוקולוב נשא נאום עברי יפה, ברוב כשרונו, והתנצל בפתיחת דבריו על כך שהוא גוזל את זמנו של הקהל, שבא לראות בתחרויות. בתוך כך, נתן תיאור של תחרויות ספורט:

“באמת צר לי על כל רגע ורגע שאני גוזל מכם, כשאני זוקק אתכם לשמוע, בשעה שנאספים לראות… אתם באתם הלום לראות בתוך תנועה מגוונת שמשית, בהירה ועליזה זו, את התהלוכות הנהדרות, את ההמון החוגג העובר בסך, את הקפיצות והטיסות, ההצלפות והעפיפות של מתעמלינו הפזיזים, את דגלי חברותינו מתנופפים ברוח ומזהירים בכל צבעי הקשת, את חביבינו הצעירים, כשהם טסים, משתובבים, מתחרים במרוץ, רצים ועולים בכבש, ולפעמים תלויים ועומדים בנס, כמ”ם וסמ“ך שבלוחות”.

והוא ממשיך בדבריו האופטימיים: “כשאני שואל את עצמי מה חגיגה זו משמשת, נראה לי שתשובתי תהיה נכונה כשאגיד שהיא מראה לנו דבר שלא היה מקודם, שנברא רק בארצנו עם הנץ־החמה של תקופת התחיה, והדבר החדש הזה הוא הנוער העברי: רותח, תוסס, אדיר, נאה, רם, עליז וצוהל. רק תחת השמים האלה, שאין כמוהם בעולם, רק על אדמה זו, באספקלריית אוויר זה ובקסם הצבעים האלה, רק בתוך הניגודים הנפלאים האלה של האורות הבהירים והלוהטים והצללים העמוקים, נברא וקם מה שאבד לנו מכבר, מה שהיה משועבד ומובלע ומכווץ, הדור הצעיר”.

ועוד אמר סוקולוב: “הגוף הצנום, החזה השקוע והמצומק, חולה, חלש, מדוכא או מפונק ומעודן – כך היה העברי הצעיר. במידה שהיה יותר כשול ומדולדל, בה במידה היה יותר יהודי, במידה שהיה יותר חמוץ ומקומט, היה יותר קרוב אל האידיאל הגלותי… משהתחילה התחיה, אנו מתנערים ומישרים את אברינו, ואנו צריכים, בתוך החיים החדשים האלה, מתוך הזדווגות חדשה זו עם האדמה, לאברים ולחושים אמיצים, כדי למצוא את הבסיס הבטוח: אנו במצב ובתנאים אשר בהם שום עם ושום אדם לא יתן לנו דבר זולתי מה שניטול בעצמנו… רשאים אנו להיות באמת שבעי־רצון כשאנו רואים, כמה כבר הצליחו צעירינו בארצנו בהתפתחות זו, כמה הם כבר יודעים הכל, יודעים כבר לרכב, לרוץ, לשחות, לשוטט… דבר אחד אינם יודעים – לזחול! ויאמרו מה שיאמרו, אני אומר לכם שיש לי קורת־רוח מאי־ידיעה זו”.

אולם על אותן חגיגות העיב גם צל, שהנואמים הנכבדים לא הרגישו בו: רחובות ביטלה את שמירת “השומר”, דבר שגרם בה ריבוי עבודה ערבית. חברי “השומר” והפועלים החרימו את החגיגות וגם הסתדרות “המכבי” החרימה את החגיגות ולא השתתפה בהן. אולם האורחים התרגשו מאותה חגיגה. יש בידינו גם תיאור ספרותי, של המשורר האידי יהואש, אשר תרגם את התנ"ך לאידיש. לפני מלחמת־העולם הראשונה, ביקש יהואש להשתקע בארץ והיה ברחובות בימי החגיגות. הוא מספר:

“עמדתי בקרבת בית־העם. מסביב המו וגעשו המוני אנשים לבושים תלבושת מזרחית בשלל־צבעים, והתכוננו לתהלוכה. מעל שמים כחולים, שמי ארץ־ישראל, ושמש ארצישראלית שולחת קרניה אל ראשי האנשים. והנה פתחה התזמורת מראשון־לציון במארש עליז וכל הלבבות התרוננו. עם קם לתחיה. איכה זה התהווה? איך¹ קרה הדבר? מי עשה את הנס? מי כאן המשיח הגואל? על־ידי עמד סוחר מרוסיה, יהודי בעל נסיון ופיקח, שכל היום התלוצץ על הכל ועשה לאל את הכל, ועכשיו הפנה את פניו הצדה ומחה דמעה מעיניו. היו תערוכות שונות מתוצרת הישוב החדש. קניתי לי בקבוק מ’תעשיית בושם מפרחי הכרמל והשרון', שיהיה אצלי זכר לריח הבושם שהורגש בחגיגה הנהדרה. בערב נערך קונצרט בבית־העם. גם זיקי־דינורא לא נעדרו, והמושבה המתה מקול הזמרה. שני המלונים היו מלאים עד אפס מקום. גם האכרים הכניסו אורחים לבתיהם. אבל יותר מאלה נשארו ללון תחת כיפת השמים. שתי בחורות טיפסו על עץ רחב וככה בילו את הלילה”.

תמו חגיגות רחובות. פרצה מלחמת־העולם הראשונה ונעלמה שמחה מן הארץ. בחורף של שנת 1916, באמצע המלחמה, נקרא הד“ר מוסקוביץ, מארגן החגיגות, לחולה בבן־שמן. גשם עז ירד כל הלילה, הרופא הנאמן הצליח להגיע לבן־שמן ולהגיש את העזרה לחולה, ומיהר לחזור לרחובות, שבה חיכה לו חולה אחר. הוא עבר בעגלתו בוואדי שבין בן־שמן ללוד, שהיה מלא זרמי מים, העגלה התהפכה והד”ר מוסקוביץ טבע.

אחרי המלחמה, כבר לא חודשו חגיגות רחובות. תל־אביב הגדולה “חטפה” ממנה את החגיגות ויצרה את “המכביה”.

בליל שבת נערכה קבלת־פנים אצל האדון והגברת בן־יהודה. עתון “הצבי”, שמסר על כך באחד הימים של שנת 1908, לא הרבה בפרטים. אבל אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה היה באותה קבלת־פנים:

היו שם הד“ר ד’ארבלה והד”ר מזיא, האדון סולומיאק מהדואר הרוסי, דוד ילין המשכיל העברי ואולי גם דוד יודלביץ מראשון־לציון, אם נזדמן לירושלים! היה שם נזיר דומיניקאי המתעניין בארכיאולוגיה ובתולדות הארץ והאמנים הנודעים – הפסל הפרופסור בוריס שץ, הצייר אפרים ליליין והמוסיקאי אברהם צבי; היה שם בוודאי איזה קונסול או סגן־קונסול מצרפת או מאיטליה, אחד מנכבדי הערבים בירושלים ואורח מחוץ־לארץ, עסקן ציוני או סופר עברי חשוב. וכמובן, עם כל אלה באו גם גבירותיהם. כולם שתו תה ואכלו גם כרכשתות וכל הנשים היו שפירות (אלגנטיות) והגברים רזיפים (ג’נטלמנים), כולם תאב־דעים (סקרנים) ומקסימים, משוחחים על הצאר ברוסיה ועל הציונות, מספרים חדשות מחצרות ברונים באירופה, ומחליפים דעות על מעגמה (טרגדיה) חדשה בבית החזיון בוינה, ופרופסור שץ סיפר על תכניותיו בקשר ל“בצלאל”, בית־האולפנה הגבוה לאמנות.

אחת הדמויות הססגוניות של הארץ – פרופ' בוריס שץ – פסל, מייסד “היכל” לאמנות, בצלאל, מתלבש כבדואי ועל ראשו כובע פקק כ“טוריסט” אנגלי

בין האורחים, נרגשת ומקסימה, לבושה בשמלה שהיא “המלה האחרונה” באופנה – הלכה גברת הבית, מחליפה דברים בצרפתית עם הקונסול, משוחחת עם ליליין על אמנות, מספרת חדשות המילון לד“ר מזיא ושואלת את הד”ר יפה, מה חדש ב“פאריס של ארץ־ישראל”, היא מושבתו, זכרון־יעקב. בכל פינה נשמע קולה, עולה כפעמונים. גברת הבית המקסימה היא חמדה בן־יהודה, שהיתה באותם הימים, בראשית המאה, “הגברת הראשונה” של הארץ ובעצם, הריהי “הגברת” הראשונה של ארץ־ישראל.

באותו ליל שבת שתיארנו כאן היתה כבת שלושים וחמש והיא אשתו השניה של החוקר, המילונאי והלשונאי, הסופר דובר העברית הראשון כשפת יום־יום – אליעזר בן־יהודה, הקרוב לגיל החמישים.

חמדה בן־יהודה נולדה ברוסיה לאביה שנ"ה יונס, סופר עברי, עסקן ציוני וכותב בעתונים. משנולדה, קראו לה ביילה. כשהיתה בת חמש החליף אביה את שמה לבל, שם שיש לו צלצול צרפתי. כשהיתה בת תשע, והוריה עברו למוסקבה, החליף אביה שוב את שמה – לפולה, בעל הצליל הרוסי. בילדותה, ביקר בביתם משכיל יהודי צעיר, אליעזר פרלמן שמו. תינוקת היתה, וכשלא רצתה לאכול, הבטיח לה, כי אם תאכל, יארשנה לאשה כשתגדל. בינתיים, נסע אותו בחור לפאריס, פרסם מאמרים על תחיית הארץ והלשון, החליף את שמו לבן־יהודה, נשא לאשה את אחותה דבורה והשתקע בארץ־ישראל בשנת 1881.

ב־1891 מתה דבורה. היא ציוותה לאמה, שהיתה בארץ, לחזור לרוסיה ולהביא את אחותה פולה כאשה לבן־יהודה, כדי שיהיה מי שיטפל בו ובילדיה. בן־יהודה הזהיר את פולה בת השמונה־עשרה: מצבו הגופני אינו טוב – יורק דם היה – וכך גם מצבו החומרי. גם הרופאים הזהירו מפני שידוך זה; אבל אותה צעירה, אף־על־פי שהיתה שקועה בעולם ההשכלה והסטודנטים (היא למדה כימיה) זכרה את הבחור, שהבטיח לה נישואים בילדותה, וכתבה אליו: “אני באה אליך, אם זה יהיה לשנים רבות, לשנה אחת, לחודש או ליום – אלה יהיו חיינו המשותפים”. לפני צאתה לדרך ביקשה מבן־יהודה שם עברי והוא הציע לה להיקרא חמדה, וכך החליפה את שמה בשלישית.

לכבודה של האשה החדשה סייד בן־יהודה את ביתו, קנה רהיטים חדשים, נטע אילנות בגינה ויצא לקושטא לקראת הכלה. חמדה באה עם הוריה. בן־יהודה עלה לאניה ושם פגשה. סיפרה חמדה לאחר־מכן: “הוא החזיק אותי בזרועותיו כשהייתי בת שנתיים, ובת חמש הציע לי להיות ‘ארוסתו’ ובלבד שלא אבכה. בת שלוש־עשרה, ראה אותי רחוקה מהעם העברי ותרבותו, בת שמונה־עשרה, אני מוסרת לו את חיי במלואם, כטוב וכישר יעשה בהם”.

בן־יהודה, בן השלושים־ושלוש, שהיה לבוש, כדברי חמדה, “באופן נחמד, כאמן אנגלי, מעיל קטיפה קצר ומכנסים בעלי משבצות גדולות ומרובעות”, אמר לה לגברת הצעירה, כי אין הוא יכול להגות בשפה נוכריה את האושר הרב ואת כל הכרת־הטובה הממלאים את לבו בפגשו אותה, מפני שהחליט לדבר עברית בלבד ואילו פולה־חמדה עדיין אינה מבינה עברית – וכבש את לבה. היא רק תבעה ממנו, להחליף את התרבוש הטורקי האדום בכובע אירופי, והוא עשה כדבריה; הוא קנה לה גם שי בחנות בקושטא – כפפות ושמשיה.

לבית בירושלים הביאה עמה הגברת הצעירה את אווירת “העולם הגדול”. אשה מודרנית היתה וזרים היו לה חיי ירושלים הקפואים, שכל חדש אסור בהם. לילדי הבית, בני אליעזר ואחותה דבורה, הביאה שי – כדור־משחק. היה זה אחד מכדורי־המשחק הראשונים בארץ־ישראל. בן־יהודה אהב לראותה לבושה יפה והיה מרבה לקנות לה בגדים חדשים. הוא הביאה לביקורים במושבות, ששם רבו ידידיו, ובראשון־לציון עשו נשף לכבודה, ניגנו במכושיות (פסנתרים), וחמדה, בסיפורה, היתה מרכז הנשף. לבית בירושלים היתה מרבה להזמין אורחים למסיבות וקבלות־פנים. את הבית עצמו חידשה: פרשה על רצפתו שטיחים נאים וקנתה כלים ורהיטים לפי רוח הזמן. לקחה אומנת צרפתית לילדים, טיפלה בבן־יהודה שהיה לוקה בחוליו לפרקים, הוחרם על־ידי הקנאים, או ישב בבית־הסוהר.

כעבור שלושה חודשים החלה לדבר עברית. כעבור זמן־מה, ביקש בעלה כי תכתוב בעתוניו. חמדה, שהושפעה הרבה מספרות צרפת ותרבותה, החליטה להכניס לארץ מאווירת העתונים האירופים הקלים, חיברה ופרסמה בעתוני בעלה סיפורי־אהבים נוגעים ללב. גיבוריה היו נערות ערביות שנערים יהודים מתאהבים בהן ללא תקוה ונערות־ענוגות שנפשן יוצאת מרוב געגועים. אפשר לומר בוודאות, כי היא היתה הראשונה שפרסמה בעתונות העברית בארץ את סוג הספרות הקלילה, מה שהיינו קוראים כיום “רומנים זעירים”.

חמדה בן־יהודה רצתה בירושלים טרקלין בנוסח אירופה וניהלה “בית פתוח”. ההודעה בעתון מסרה: “אצל בן־יהודה שותים תה כל ליל שבת”, אבל נראה שכל איש משכיל בירושלים היה רואה חובה לעצמו לבקר אצל מחדש־הלשון, בלי לשים לב ליום ולזמן, והודעה חדשה הכריזה:

“האדון והגברת בן־יהודה מתכבדים להודיע לכל ידידיהם ומכריהם, כי חדש חידשו כמקודם קבלת אורחים מדי שבוע בלילות שבת. מפני עבודתם הרבה אינם יכולים לקבל שום אדם מחוץ לליל השבת. כל מי שרוצה לדבר בנוגע להלשון העברית או לשאלות אחרות יקובל בעת הביקור הכללי ביחידות מאת האדון בן־יהודה בחדר עבודתו. יוצאים מן הכלל יעשה רק לסיירים הבאים מחוץ־לארץ או מערי המדינה והמושבות”.

יש להניח כי ההודעה לא הועילה הרבה.

בשנת 1904 באה חמדה למסקנה כי הגיעה השעה שגם העתונות העברית תפרסם את חדשות ה“מודה”. אבל כמובן, בעתון של בן־יהודה לא תופיע מלה לועזית, וכך, אני מתאר לעצמי, באה בוקר אחד לפני אליעזר בן־יהודה שהיה שקוע בעבודה במילון, הציקה לו, עד שמצא מלה עברית ל“מודה”: בהשפעת ה“אופן” שבספר יחזקאל, יצר את המלה “אופנה” ובעתון “ההשקפה” של א' תמוז תתל"ה לחורבן, קיץ של שנת 1904, נולדה המלה אופנה ופורסם מדור־האופנה הראשון בעתונות העברית.

כותבת חמדה בן־יהודה, החותמת “שושנה לבנה”, בפתח המדור:

“זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האופנה בשערי העתונות העברית. בפחד ובחרדה אמיתית אני כותבת את השורות האלה. מי לא ילגלג? מי לא ידונני לחובה? כל תקוותי אל הקוראות הנחמדות, שידעתי כי מספרן בארץ־ישראל לא מעט. הן יבינוני, כי רובן מבקשות ללבוש בטעם. אין כל חשש פן יביא פירסום האופנה לידי פזרנות או מותרות; הנשים והבנות בארץ־ישראל אני מכרת אותן. נבונות יותר מדי ומבקשות ללבוש את הדברים המתאימים עם האקלים, האריגים הקלים, בפרט בחום היום, הגונים שאינם מפחדים מהשמש הלוהטת ומתחתנים יפה עם תכלת השמים”.

ומהי המודה־האופנה של אותה שנה?

“הנעלים היותר מקובלים כיום הם הירוקים והאפורים. כל הנעלים תופרים עתה גבוהים מאד… בשנה זו צעדה הקידמה עוד צעד אחד קדימה ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומם ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש”.

ובקשר לשמלות, מתוך מדור אחר:

"האריגים לימי החורף כולם משובצים מרובעים גדולים וקטנים של גוונים שונים וגם אריגים משורטטים, מה שיותר הולך לקצרות הקומה, לעבות ומלאות… השמלה העקרית כעת, זו שמלה קצרה עשויה כולה קמטים גסים, תפורים במכונה, מן המותן עד שליש הגוף או עד מחציתו. שני גוונים הם השולטים בחורף זה: הסגול והאפור־עמוק. כובע אפור מקושט שחור ולזה כפפות מעור השוודי אפורות גם הן ונעלים אפורים ומקושטים שחור. נותנים יתרון להנעל האנגלית על הצרפתית. הגרבים, לפי גון הנעל. הכובע בתורת ‘פעמון’ ".

חמדה אף דואגת לשערות: “סריקת הראש: כל השערות מתולתלות בתלתלים גסים. המצח חופשי משערות למחציתו, בהסגנון הידוע ‘מרי אנטואנט’, מאחור – הסריקה בסגנון יווני עתיק”.

ולגברים: “בסריקת הגברים הצעירים יש שינויים – שערות הראש נחלקות בצד לשני חלקים. הזקן מתקנים בצורת ‘זקן המלך’ והשפם בצורת ‘מברשת השנים’. אך מאוד פשטה בזמן האחרון האופנה לגלח כליל הזקן וגם השפם. רק שזה נאה למי שפניו מלאים, ולא לדלים ורזים”.

אלה הם מקצת מרזי האופנה, שחמדה בן־יהודה לימדה את קוראותיה. אולם, היא לא מסרה רק אינפורמציה. היא ניסתה גם להמציא בגד לאומי ארצישראלי, מושפע מטלית התפילה. חמדה לא דאגה רק לסתם תלבושיות, כלשונה. היא היתה חדורה תחושה לאומית ולאחר שהרצל מת, פנתה לקוראותיה בקריאה נרגשת:

"אופנה זו שחורה כשחור מעמדנו.

“באותו יום שהגיעתנו השמועה המחרידה, כי הרצל איננו – נשים ועלמות צעירות לבשו אבלות עמוקה. אל תשאלנה אחיותי: למה? האם נעזר בזה? כשהלב נשבר ושותת דם יאות כי יהיה הגוף עטוף שחור, אז נדמה כאילו העולם חשך כולו – והוקל לנו. נסינה אחיותי, ללבוש אבל ותמצאינה בזה קצת תנחומים, בלי ספק. אבלות – זו האופנה שלנו בימים העצובים האלה, אבלות בתלבשתנו, אבלות בביתנו ובחיינו. ראיתי בחורים כותבים את מכתביהם על ניר מוקף שחור, שמעתי ילדה קטנה בת חמש מבקשת מאמה לקשור שערותיה בעניבה שחורה ולא בוורודה הוורודה מפני שמת הרצל! כמה זה נוגע בנפש!”

חמדה בן־יהודה ביקשה להכניס גם לירושלים את אווירת ההתרגשות של לילות־הבכורה בבירות העולם וגם את הבקורת. וכך, יש לנו מפרי עטה את ה“אמשים בתיאטרון” וה“אמשים בקונצרטים”, הראשונים בעברית:

“העלמה הנחמדה רוזה ליברמן ניגנה יחידה על המכושית באמנות גדולה מנגינה של בטהובן וכל הקהל מחא לה כף וקרא בקול אדיר ‘שנית!’ ‘שנית!’… הגברת זקושינסקי שלטה בכינורה והוא נשמע לה ונותן מתחת לאצבעותיה הזריזות כל אשר היא רוצה ממנו… להמכושית ישבה הגברת זגורודני ותנגן ‘הסערה’ משופין. על נגינתה זו יש הרבה לדבר וכמעט שאני עומדת ותוהה, איך להגות יפה, בקצרה, במלים אחדות, כל אשר אני מרגשת? חשבנו שזו מקהלה של קולות נסתרים בהמרחקים, הסערה עברה… הגשם מטפטף… ושנית רעש ורעם וברקים נוצצים והרוח מילל יללה ממושכת ובלי חליפות… הגברת זגורודני היא היום רק בת שבע־עשרה ואין ספק, כי מנגנת היא בהרבה רגש וכמדומה לי, כי מגעה בהמכושית הוא מצויין, מגע קל ורך, כמו בחמלה”.

(כעבור כמה ימים התפרסם בעתון מכתב־למערכת של מי שמתפלא על לשונה המתלהבת של חמדה בן־יהודה וטוען: אם העלמה זגורודני אמנית דגולה כל־כך, מדוע זה מנגנת היא תמיד את “הסערה” בלבד?)

חמדה בן־יהודה היא גם החלוצה של מדורי הרכילות בעתונות העברית. יצאה נפשה לחיי “החברה הגבוהה” כמו במוסקבה ובפאריס ובדקה סביבה ומצאה, לדעתה, חיים כאלה ביפו, עיר הים. היא מספרת על “רוזנות” שעושות להן “חצר” ומרכלת על יופיה של גברת אחת אשר סר ממנה ועל התכשיטים המזויפים בצווארה של המזמרת. הנה כתבה על חתונה שנערכה ביפו בשנת 1907:

"המאורע האחרון בעיר היתה חתונת העלמה רבקה זקושינסקי עם האדון זלמן מינקוב. ועד היום מדברים אך על זה. העיר יפו ידעה להוקיר את העלמה זקושינסקי עת הנעימה להם את החיים בנגינתה היפה. (כזכור, מופיעה עלמתנו זו באחת הבקורות של חמדה בן־יהודה, שציטטנו למעלה, כמנגנת הכינור).

"העת היתה רעה – התערבו שמים וארץ, ובכל זאת, כולם באו אל החופה ורבים מאד אל הסעודה והשאר לעת ריקודים. והאמינו נא לי, כי לא חסרו נשים נחמדות ולא תלבושיות יפות.

“הכלה היתה נעימה מאד בשמלת משי לבנה. סביבה נדחק כל ‘העולם היפה’. הנסיכה היפהפיה בשמלתה הלבנה ובשערותיה השחורות והיפות היתה ‘מלכת הנשף’ במלוא משמעות המלה. שתי אחיותיה הצעירות היו כמו נושאות כליה. המשחקת המפורסמת שלנו היתה מלאה חן כמו תמיד ושמלתה האדומה הוסיפה נועם להפנים הרכים והצעירים של שנות השש־עשרה. העלמה י. הופיעה הפעם ב’שמלת נסיכה' ועשתה רושם טוב מאד באופן הסריקה החדש לפי האופנה מאירופה. פני המזמרת האירו כמו תמיד, אך הפנינים המזויפים על צווארה היו כהים יותר מדי. בת־קרזוס הסבה עיני כל אליה בשמלתה היקרה ותפורה בטוב טעם. שתי רוזנות, אשר עוד לפני שנים אחדות הכל עשו להן ה”חצר“, זקנו באופן מבהיל ובנותיהן עוד טרם הובאו להנשף הראשון! הגברת אבגד”ה היתה כל־כך צעירה, כל־כך נחמדה. הנשף עבר בנעימות, רקדו כמעט עד אור הבוקר הריקודים היותר חדשים: ‘פסיעות ארבע’ ו’צעדי ספרד' ".

אבל גם בירושלים עצמה היו חיי־חברה סוערים, בייחוד לאחר שהגיעו לעיר אנשי “בצלאל”, הפרופסור שץ מייסד בית־הספר ובעל־חלום האומנויות והמוזיאונים הפורחים בירושלים, ועמו קבוצת המורים שריכז סביבו, ובולט בתוכם הצייר א.מ. ליליין, שלחמדה היה אליו יחס מיוחד, וכן סטודנטים מבוגרים ועליזים, המכניסים חיים לרחובות ירושלים, ומארגנים מסיבות ונשפים ו“חיי לילה”. אנו קוראים בעתונה של משפחת בן־יהודה “ההשקפה”, על קבלת־פנים בביתו של הצייר הנודע הירשנברג, ממורי “בצלאל”: “השבוע הזה היתה קבלת אורחים הרשמית הראשונה אצל האדון והגברת הירשנברג. מספר האורחים לא היה רב, אך יחידי סגולה. בהאולם הגדול של האמן המפורסם שררה הסכמה מצוינה במינה. הגברת הירשנברג היתה נחמדה בתלבושתה הנהדרת והחביבה מאד לכל האורחים והאורחות. הגברת ק. היתה יפה ונעימה כמו תמיד. האורחים היו עליזים ושיחתם מלאה חידוד מוצלח ומבורך”.

משנתפרסמה בעולם אופנת הרקדנית איזדורה דנקן, שביקשה לחזור לעולם יוון העתיקה, הלכה חמדה בן־יהודה בעקבותיה ויחד עם בנותיה לבשה בבית “מעטפות מגוונות בצבעים מתחלפים: לבן, ורוד צהוב ותכלת, כמנהג היווניות הקדמוניות וגם סנדלים לרגלינו, כשמלינו אסורים ברהטים, מתאימים לגון המעטפה”.

מה פירוש “מלינו” ומה הכוונה ב“רהטים” – גם המחבר אינו יודע.

חמדה בן־יהודה קשורה גם ב“סקנדל” ירושלמי: היא נאשמת בכך שהאכילה את בנות ירושלים טריפה! וכך היה המעשה שעליו מתלונן קורא בעתון “החבצלת”: בראש חודש סיון חגג א. בן־יהודה יום הולדת לבתו. הילדה הזמינה לבית את חברותיה מבית־הספר עזרה ועקרת־הבית, היא חמדה, הגישה להן “גמימיות כרכשאות” – ווארשט, מסביר המתלונן – על לחם מרוח בחמאה. באותה חגיגה השתתפו בנות המשפחות הנכבדות בירושלים: בנות מרדכי אדעלמאן, בת האדון חיות, בת האדון ליפקין ובת האדון מיוחס. הכותב מספר, כי הילדות נזדעזעו כשראו את הנקניק המוגש יחד עם חמאה, דבר האסור בתכלית האיסור לפי דיני הדת, והן ברחו מן הבית. שואל המתלונן: האין חובה על מנהלי בית־ספר עזרה להרחיק מהמוסד את ילדי משפחת בן־יהודה, “המשחיתים את החינוך הדתי של הילדות העבריות התמימות?”

חמדה בן־יהודה, האשה הליברלית, ענתה על ההאשמות בגליון הבא של “החבצלת”:

"ב’החבצלת' גליון 46 נתפרסם, כי האכלתי בביתי ילדים אחדים טריפה: לחם בחמאה ונקניק.

"זה שקר גמור!

"על השולחן עמדו שלוש קערות: באחת פרוסות לחם בלבד, באחת פרוסות לחם בחמאה, ובאחת פרוסות לחם בנקניק.

"ובפירוש אמרתי להם: ילדים, מי רוצה לחם בחמאה ומי רוצה לחם בנקניק או לחם לבד.

“אין אנו מתחסדים ולא צבועים, אבל אין לנו שום נטיה להכשיל את מי שיהיה ומה שיהיה, ובפרט ילדים נגד רצון הוריהם. – חמדה בן־יהודה”.

אוהבת חיים היתה חמדה, נהנית ממחזרים, נהנית ממחמאות, אבל לא רק בענייני אופנה וחברה היתה פעילה. היא דאגה לבעלה העוסק בעבודת חייו – המילון העברי הגדול, ועשתה הכל כדי להקל עליו. היא יצאה לאירופה ובהתלהבותה, במרצה ובעקשנותה, שכנעה הוצאות ספרים גדולות, מיליונרים ומוסדות, ואלה איפשרו הוצאת חמישה כרכים מהמילון.

היא היתה עוזרת לבן־יהודה גם בהפצת חידושיו. כשהיה בן־יהודה ממציא מלה – כך סיפרה לימים – היתה אומרת אותה כבדרך־אגב בחנות, מבליעה אותה בשיחה עם אנשים ברחוב ופולטת אותה פה ושם באקראי. אחר־כך היתה יושבת ליד חלון ביתם ומקשיבה לשיחות האנשים ברחוב, כדי לדעת אם משתמשים הם במלה החדשה. כך היה עד שפרצה מלחמת־העולם הראשונה. בימי המלחמה יצאה המשפחה לאמריקה.

ב־1919 חזרו לארץ. בן־יהודה כבר היה חולה אנוש ובשנת 1922 מת. את גופתו כיסתה חמדה בדגל לאומי.

את יתרת חייה הקדישה להוצאת המילון: ארגנה מוסדות ואנשי־מדע, הקימה 12 ועדים, הצילה בדרך־נס את הכרך התשיעי שנדפס בגרמניה עם עלות היטלר לשלטון – הנאצים רצו להשמיד את הספר. היא לחמה מלחמה שנראתה כאבודה: הוצאת שישה־עשר כרכי המילון הגדול. והיא זכתה לכך. היא כתבה גם שני ספרים, האחד על אליעזר בן־יהודה והשני על איתמר, בנו הבכור.

בשנת 1951 מתה הגברת הראשונה של ארץ־ישראל. עד מותה היתה אותה אשה שפירה־אלגנטית, מחייכת, מרחפת בקלילות, אוהבת חיים ואנשים, תאב־דענית מאד ומתעקשת לדבר דווקא בכל חידושי הלשון של אליעזר בן־יהודה, אפילו כבר נעשו נחלת הדוריה, היא ההיסטוריה.

פועלות בעבודת שדה במרחביה שבעמק־יזרעאל

המורה מקסטינה הביט בדאגה אחרי שתי דמויות הרוכבים שנעלמו באופק. קסטינה היתה אז “בקצה העולם”, ממנה והלאה השתרעו גבעות הנגב וחולות המדבר, שהבדווים שליטיו היחידים. משם נסתעפו דרכים דרומה אל סיני ומצרים ואל מואב, לארץ נג’ד הגדולה. בכיוון זה רכבו ישראל אהרוני ויחזקאל חנקין.

עברו שבועות אחדים והשניים נראו שוב באופק, כשאחריהם אורחת גמלים עמוסים ציפורים, חיות ועופות. המורה עקב אחריהם עד שנכנסו למושבה הדלה. הוא גיחך על שני היהודים המוזרים החוזרים מן המדבר, וכיוון שהוא עצמו היה קצת “מבין” בטבע, שאל לשמו של חי זה ושל ציפור זו וניהל עם אהרוני שיחה ארוכה על חיות ועופות הנזכרים בכתבי הקודש. אחרי מנוחה קצרה המשיכו השנים בדרכם לרחובות. שם נשאר אהרוני עם שלל הציד, וחנקין יצא על סוסו לחפש את אשתו חיה־שרה וילדיה, שעקרו למקום חדש. כשנכנס פתאום לביתו – חייכה חיה־שרה ולחייה הסמיקו. היא לא אמרה דבר, אף־על־פי שדאגה כל אותם ימים לבעלה.

ישראל אהרוני ממשפחת רבנים היה, בחור ישיבה מליטא, אך לבו נמשך לחיות מילדותו. למד זואולוגיה באוניברסיטת וינה. עלה לארץ ב־1901. היה מורה ואחר־כך יצא לירושלים לעיין בספריות מנזריה. הוא ביקש ללמוד על טבע הארץ ועל בעלי־החיים בה. באחד הימים עלה בו רעיון כיצד יפרנס את עצמו תוך כדי לימודיו: הוא הודיע למוזיאונים ולגני חיות בחוץ־לארץ, כי הוא מוכן לשלוח להם, בחיים או בפוחלצים, חיות מן הארץ, עופות וביצים. לא ארכו הימים והגיעו אליו הזמנות מחוקרים וממוסדות. הוא שלח ציידים לצוד את החיות המבוקשות, למד התקנת פוחלצים והיה שולח אותם ליעדם. בדרך זו למד את טבע הארץ ואת החי אשר בה וגם מצא את פרנסתו. אוסף ציפורי ארץ־ישראל שלו – הוא האוסף השלם ביותר בנושא זה. הוא גילה ציפורים וחרקים שונים, ואחדים מהם אף נקראו על שמו.

ההזמנה הראשונה שקיבל היתה מחוקר שוודי נודע. הלה ביקש: ביצים של נחשון (ממשפחת השקנאים) מים אנטיוכיה. אהרוני לא ידע כיצד ישיג את הביצים. הוא עצמו אף לא ידע לירות. תמיד היה יוצא בלווית ציידים מומחים, שתפסו בשבילו את החיות. אז נפגש עם יחזקאל חנקין. אהרוני הסיח לפניו את דאגותיו והצייד ענה בפשטות: “אני אביא לך את ביצי הנחשון”.

יחזקאל חנקין היה צבע־שלטים בעיר הומל, חבר ה“בונד” שהצטרף לפועלי־ציון. הוא עלה לארץ שלוש שנים לפני־כן בתוך חבורת צעירים שברחו מהשלטונות הרוסים. וכך היה המעשה: אחר פרעות קישינב נודע לבני הומל, כי שכניהם מתכוננים לפרוע גם בהם. הקימו חברי המפלגות היהודיות, מ“הבונד” ועד לציונים, ארגון־הגנה והעמידו בראש את יחזקאל חנקין החסון. חנקין התמנה כמפקד ההגנה. הוא ארגן 400 צעירים, התחפש כאכר ויצא אל בין האכרים בישובים הסמוכים, כדי לרגלם. כך נודע לו היום אשר נקבע לפרעות ויהודי הומל היו מוכנים. שלושה ימים ארכו הקרבות. חיילים רוסיים באו לעזור לתוקפים. הם תבעו מן היהודים כי ימסרו את נשקם, אך היהודים סרבו. פתחו החיילים באש וארבעה יהודים נהרגו. חנקין נפצע. הפורעים לא הצליחו בתכניותיהם ונסתלקו. המשטרה החלה לחפש אחרי המגינים היהודים. חנקין ברח לעיר אחרת עם חברתו חיה־שרה, תופרת וחברת פועלי־ציון נלהבת. שם נתארגנה קבוצה מבחורי הומל, שהמשטרה חיפשה אותם והם החליטו לעלות לארץ. הם הגיעו ליפו בחנוכה 1903 ופתחו בכך את תקופת “העליה השניה”.

חנקין וחיה־שרה שוטטו במושבות יהודה. יחזקאל היה בין ראשוני ארגון “השומר”, שיוזמיו וראשיו היו ישראל שוחט ואשתו מניה שוחט־וילבושביץ, מהפכנית ברוסיה, בעלת חלומות, ובעלת כוח השפעה רב. חבר נוסף בין המייסדים היה יצחק בן־צבי, לימים נשיא מדינת ישראל, ששימש מעין איש־רוח של “השומר”. היו בארץ שומרים עברים מעטים גם לפני “השומר”, מהם מפורסמים בעלילותיהם, בחכמתם ובגבורתם, כמו אברהם שפירא וסנדר חדד מפתח־תקוה, ישראל־לוליק פיינברג מראשון־לציון וה“כיאלים” שומרי הפקידות בני טבריה. אבל “השומר” היה שונה מהם – היה זה כוח עברי, מאורגן, נושא נשק, מגוייס ועומד מוכן למשימות של בטחון. והמשימה הראשונה במעלה אז – היתה שמירת הישובים היהודים בידי יהודים. אנשי “השומר” קיבלו על עצמם בתחילה את הבטחת המושבות בגליל ואחר־כך בשומרון וביהודה. מעתה היו נושאי־נשק יהודים יחד עם חקלאים יהודים. יחזקאל חנקין שמר במושבות יהודה. בגליל חלה בקדחת ועלה להתרפא בירושלים, ואז נפגש עם אהרוני והיה לצייד היהודי הראשון בארץ. חנקין יצא על סוסו לאנטיוכיה שבצפון סוריה, נתגלגל שם גלגולים שונים, נכלא בבית־הסוהר, אך לסוף חזר ובידו הביצים המבוקשות.

מסעו השני של חנקין היה לצפון־סוריה. אהרוני קיבל הזמנה לביצים של ציפור שלא היתה ידועה לו בשמה. ביד המזמין היה רק תיאור שלה: “עוף שחור, בעל רגלים ומקור אדומים”. חיפש אהרוני בספרים והראה לחנקין תמונות של ציפורים שונות שיש בהן דמיון כלשהו להזמנה. לסוף, ציוה לאסוף כל ביצה ועוף שימצא באותה סביבה. חנקין חזר והביא עמו ציפורים מתות רבות, ביצי ציפורים ושלוש ציפורים חיות. ואמנם, היו אלה הציפורים המבוקשות, אך עונת דגירתן נסתיימה. כעבור שנה, יצאו אהרוני וחנקין לאותו מקום והביאו את ביצי הציפור. היה זה גילוי חשוב: הציפור, “מגלן מצויץ”, היה ידוע עד אז, כי אינה מצויה אלא באפריקה, והנה נתגלתה בסוריה.

וכך מתאר אהרוני את יחזקאל חנקין:

“הוא היה תמים כילד, אך חונן בבינה ישרה טבעית, בטוהר לב ובאהבת הבריות… הוא נהג באדיבות אף בילד בדווי. דיבורו היה תמיד בנחת. מעולם לא שמעתיו מתרגש ומתקצף. הוא היה מביא כל מריבה, עם הפראים שבבני הישימון, לידי התפייסות ולחיבוק עד כדי יציאת נשמה”.

ועוד מספר אהרוני: “יחזקאל חנקין היה שתקן. לא היה מתפאר. לעומת זאת, לא היה קמצן במלים כשהיה מספר בשבח חיה־שרה אשתו. בעת רכיבתנו המרובות איש ליד רעהו, במדבריות, בביצות לאורך נהר פרת ועל גדות ים אנטיוכיה, לא נלאה לספר את תהילתה כתופרת מצוינת, כמחוננת בקול ערב, כאמיצת־לב. אהבה נאמנה כזאת של איש לאשתו היתה לי חידה כמעט”.

כשהיה חנקין יוצא למסעיו היתה חיה־שרה לוקחת את ילדיה, עוברת למקום שיש בו פרנסה, אם בתפירה, אם במטבח פועלים. מעולם לא קבלה על גורלה. אדרבא, אליה באו הצעירים לשפוך לבם ולבקש עצה. חלוץ חסר־כל היה בא לביתה שתתקן לו חולצה שנקרעה, ושומר שנערתו בת המושבה עזבה אותו – היה מבקש ממנה עצה, והיא משלימה ביניהם.

סמילנסקי מספר על חיה־שרה:

“שמענו, כי הגיעה חבורה של אנשי ההגנה מהומל. קבוצת נוער מרחובות יצאה לראשון־לציון לקבל את פניהם. מנשה מאירוביץ נשא דברו ואמר, כי הם מחדשים את ימי ביל”ו. הביאו לחם, זיתים, דגים מלוחים ויין. האורחים אכלו מן הזיתים. אף־על־פי שהיו מרים לפיהם, שתו לחיים, ופתחו בשיר השבועה באידיש. כחמישה עשר איש עמדו במעגל וביניהם הנערה האחת שבאה אתמול – חיה־שרה. הנערה פתחה בשיר והגברים נענו לה במקהלה. פני השרים נשתלהבו וביחוד האדימו פני הנערה הנרגשת. צנומה ונמוכת קומה היתה ובעלת צמה דקה, שירדה על ערפה. פניה היו חיננים וערים ועיניה נוצצו כשני לפידי אש".

וידידים מאז מספרים: “חיה־שרה היתה צחקנית ולחייה אדומות”.

חיה־שרה היתה שרה יפה. באביב, כשיצא יחזקאל למסעות הציד, היתה יושבת בדירתם הקטנה, אם בפתח־תקוה, אם ברחובות, אם בכנרת ואם בסג’רה – תופרת לפרנסתה ושרה לילדיה שירים. היא היתה אומרת ליחזקאל: אם אתה אוהב את הציד – צא לדרך. ואילו יחזקאל התגעגע במדבר על ביתו, ובשבתו בביתו שוב כמהה נפשו למדבר רחב הידים, למראותיו, לשקט שבו.

יחזקאל חנקין צד את הנמר בערבה, את בת היענה במדבר סוריה, והוא רדף אחרי הזמר האגדי במדבריות ערב וחיפש את הפרא בעיראק. הוא הרבה לקרוא על מלחמות היהודים בספרי פלאביוס, כדי ללמוד על הלוחמים היהודים הקדמונים. הוא הצטרף כצייד למשלחת המדעית של הפרופסור בלנקהורן, שחקרה את מדבר יהודה ובאחד הימים ירד לבור מסוכן כדי לבדקו. הוא היה קלע מצוין, פרש היכול להתחרות בטובי הרוכבים הבדווים. מספרים, כי היה רוכב על סוס כשרגליו משוכלות, ותוך כדי דהירה היה קולע בשתי ציפורים בזו אחר זו. הוא היה הפרש הראשון של ארגון “השומר”.

התיירים התפעלו מ“היהודים החדשים” של ארץ־ישראל – יחזקאל חנקין, ממייסדי “המכבי”, מתאבק ושומר שיצא למסעות צייד למדבריות רחוקים

הוא ידע את אורחות החיות, אך נתפש ביותר לנחשים. אהרוני מספר כי חנקין התמחה בגילוי שפיפונים ארסיים. קשה לגלות את השפיפון מפני שצבעו כעין חול המדבר ואף בדווי יתקשה להבחין בו. תוך שנים־שלושה ימים למדה עינו של חנקין, במסעו במדבר סוריה, להבחין בתוך חלוקי האבנים בברק עיניו של השפיפון, מעשה שהוא לבדווי המומחה מורשת מדורות. יום יום היה חנקין צד שפיפונים ומכניסם לסלי־נצרים.

באחד הימים לכד את הנחש סב־עין־המוניטות הגדול, שאינו ארסי, וכרך אותו למותניו, כשהוא מחזיקו בראשו. הבדווים המלווים נבהלו. אמרו: הנה איש קדוש, שאין לנחשים פגיעה בו. הבדווים אינם יודעים להבדיל בין נחש ארסי ונחש לא־ארסי ומפחדים מכולם. הנחשים אף הצילו באחד הימים את חייהם של החוקר וציידו. השניים היו בסביבות תדמור בסוריה, וחנו במערה, כשאתם כל העופות ובעלי־החיים שצדו. ופתאום הרימו כל הבדווים קול צעקה וברחו בבהלה: שודדים!

אל המערה קרבה חבורה בת עשרים שודדי־מדבר. הרכיב יחזקאל על גבו של אהרוני רובה, אף שהזואולוג לא ידע להשתמש בכלי־הירי, טען את נשקו שלו, כרך לבטנו את הנחש ויצא אל השודדים. כשקרבו אליהם השודדים וראו את יחזקאל והנחש – נעצרו בתמהון ובפחד. קרא יחזקאל למנהיג השודדים: שמוט את הרובה, ולא – דמך בראשך. קפא הבדווי במקומו. יחזקאל ואהרוני פרקו מעליהם את רוביהם ועשרים השודדים עשו כמוהם. הפגישה נסתיימה בסעודה חגיגית עם השודדים.

לחנקין לא היו מסעות־מדבר אלה ענין של ציד בלבד. הוא, כאיש “השומר” ותלמידו של מיכל הלפרין, חלם להקים שבטי בדווים־יהודים ורצה ללמוד את דרכי הנוודים. הוא היה “דן” עם הבדווים על ציונות. על גדות הפרת, ליד מדורות, שבדווים מזרי־אימה יושבים סביבן, היה יחזקאל מספר להם, כי עתידים היהודים לחזור לארץ־ישראל.

בארץ הפרת עורר עליו חנקין את חיבתו של שייך גדול, לאחר שלימד את בנו להשביע נחשים, לבל יפגעו בו. הוא שינן לאותו צעיר את תפילת “יקום פורקן”. חצי־שעה עסק בלימוד התפילה, מאחר שאותו בדווי, ככל הערבים, התקשה לבטא פורקן בפ"א דגושה, אך יחזקאל התעקש בענין זה. משלימדו את התפילה, כרך סביבו את סב־עין־המוניטות והזהיר אותו שההשבעה כוחה יפה לגבי כל הנחשים, פרט לשפיפון. שכן, השפיפון היה הנחש הארסי היחיד באותה סביבה. יצא הנער הבדווי גא לשוק העיירה, כשהנחש כרוך למותניו וכל הבדווים ברחו מפניו בבהלה.

היה לו חלום ליחזקאל חנקין: למצוא את יהודי חיבר, שבט היהודים הגיבורים, שהאגדות והשמועות חזרו בעקשנות, כי הם חיים עדיין אי־שם במדבריות ערב. בחאנים רחוקים היה חוקר בדווים על שבט זה, ופעם יצא עם אהרוני למסע ציד במדבר ערב, בתקוה להגיע למקום שהשבט חונה בו, כך אמרו לו, בסביבות מדינה. אולם היה עליו לחזור במחצית הדרך. במסע זה נקלעו השניים אל שבט בדווי בצפון ערב. הגיע אל אותו מקום גם ערבי מדמשק אשר ליגלג על היהודים, שאינם יודעים אף לרכב על סוס עלוב, לא־כל־שכן על סוס ערבי אציל. קם יחזקאל ואמר לשייך: “תן לי כל סוסה שתרצה והפרש הטוב ביותר שלך יעמוד נגדי להתחרות”. הסוס ניתן. יחזקאל הגוץ עלה עליו, התישב כאילו רוכב היה שנים רבות, יצא לתחרות עם רוכב מצוין וניצחו. משחזרו, הודיע הבדווי המתחרה: “זה אינו יהודי, אלא בדווי לבן”.

יחזקאל היה ממייסדי “מכבי” והיה מתאבק עם דוד פיש, גם הוא איש “השומר”. הוא שמח על כל יהודי צעיר, בעל גוף ושרירים שבא לארץ. “כאלה דרושים לנו”, היה אומר. כשלא היתה עבודה בציד – עסק בשמירה. מאחר שהיה בקיא במנהגי הערבים הקים בביתו ברחובות שם שימש כראש השומרים, “מדאפה”, חדר־אורחים כמנהג הערבים, והיה מקבל שם את נכבדיהם. הוא שמר על כבודו של כל איש ויהיה יהודי או ערבי. פעם, בביקור מטעם “השומר”, ראה שומר טירון מכה ערבי זקן, שהעביר את גמליו ברחובה הראשי של המושבה. יחזקאל סטר לאותו שומר צעיר על לחיו והעבירו ממשמרתו.

כשקיבל “השומר” את השמירה בחדרה, נשלח לשם יחזקאל לשם הסדרת היחסים עם השכנים. אבל בעת הצורך לא היה נרתע מפני איש¹. יום אחד נשאר עם חבר במנחמיה, כששאר הצעירים יצאו לטבריה. פתאום נערכה התנפלות על הישוב. הסכנה היתה רבה, ויחזקאל, הקלע המצוין, כיוון רובהו אל בן־השייך, שהיה ראש המתנפלים, והרגו. המתנפלים ברחו מיד. ובעת אחרת כשיצא עם חבריו לטבריה וחיה־שרה נשארה בכנרת עם חברותיה – שוב היתה התנפלות, ואז ארגנה חיה־שרה את הצעירות להגנה.

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. יחזקאל התחמק מן הגיוס לצבא הטורקי. זקוקים היו לו בארץ. הוא יצא לשמור במרחביה. עבר צפונה. הגיע עם אשתו ועם שלושת ילדיו ליבנאל. שם חלה בקדחת שחור־השתן ומת כשסביבו חבריו השומרים ואשתו חיה־שרה. הדבר היה בשנת תרע"ו – 1916.

ידיד שראהו לפני מותו מספר: יחזקאל שיטח לפניו את תכניותיו לימים שאחרי המלחמה: הוא יקים בית קטן במושבה לחיה־שרה ולילדים, יטע גן, יסתדרו, ואז ייצא ברגל למסעות בעולם, למרחבי אוסטרליה, למזרח הרחוק הפלאי, לקליפורניה, אשר בה יחפש נטיעות שניתן לגדלן בארץ. יצוד אריות באפריקה. עברו הרבה שנים ממותו של יחזקאל. חיה־שרה גידלה את שלושת ילדיה, ישבה במושבות, בכפר גלעדי, בעין־חרוד, בכפר יחזקאל, ברמת־יוחנן, עבדה בתפירה, במטבחים, ב“תנובה” בירושלים. הבן יצחק הלך בדרכי אביו: היה שומר בעמק ובגליל. עלה על אדמת קוסקוס־טבעון והשתתף בתיגרה עם הערבים, שביקשו לגרש את היהודים מהאדמה. נאסר ונדון לשש שנות מאסר. הוא היה בקבוצה הראשונה של מייסדי הפלמ"ח ובמלחמת השחרור פקד על שבט הבדווים הגלילי ערב אל האל, שהצטרף ללוחמים היהודים.

חיה־שרה חיתה כחמישים־וחמש שנה אחרי מות בעלה, נדדה בכל הארץ ומשפחתה אתה. תמיד היה החיוך על פניה, תמיד כמו מחכה ליחזקאל, שיחזור ממסע ארוך.

יחזקאל חנקין נקבר ביבנאל, ליד קברו של יחזקאל ניסנוב, השומר שנהרג כמה שנים לפני־כן. השומרים לא יכולים היו לעזוב את מקומות שמירתם ומעטים באו להלוויה. בין הבאים היה מנדל פורטוגלי, ששמר בבית־וגן הסמוכה. כשהורידו את גווייתו של יחזקאל לקבר, שאל פתאום: ומי יהיה השלישי כאן? לא עברו שבועיים וקבר נוסף נכרה באותו מקום – קברו של מנדל פורטוגלי.

צעירי “השומר” שכבשו ליבות היהודים במעשי גבורותיהם ומעלליהם / צילום של ליאו קאן

שלא כיחזקאל, שמאז עמד על דעתו פעל בארגונים יהודיים, היה מנדל בנעוריו פעיל נלהב בין המהפכנים הרוסים. נתפס בהפצת ספרות אסורה ונשלח לשלוש שנים לסיביר. מששוחרר, שמע על הפרעות, החליט להקדיש את עצמו לעניני היהודים ועלה לארץ־ישראל. כאן היה בין מייסדי “השומר” והתבלט מיד: אמיץ היה ומסור למלאכתו. הוא הצטיין ב“מחשבה אסטרטגית” ונשלח לארגן את השמירות במושבות הגדולות. ככל שומר, היה נוטש אז את אשתו וילדיו בכפר גלילי ויורד דרומה לתפקידו. נשארו המכתבים אשר שלח מהדרך, סיפורים פשוטים לאשתו:

“לפני שבוע ימים קרה אצלנו מקרה – גד בא מחדרה דרך רמלה וכאשר יצא מכרמי רמלה, ירו פתאום מאחוריו והוא נפל מכאב הפצע שנפצע ברגל, מיד התנפלו עליו שני ערבים וגזלו ממנו את הנשק. אנחנו ערכנו ‘פזעה’ והחרבנו את המקשאות אשר על גבול רמלה”.

ועוד מכתב אחר:

“את מחכה לי בוודאי מרגע לרגע וגם אני הייתי רוצה כבר לשוב. התעכבתי מפני שלא יכולתי להשיג בשבילי סוסה. היום אנוכי נוסע לבאר־שבע. אני חושב ששם יעלה בידי לרכוש לי סוסה טובה”.

ברחו הסוסים.

“את הסוסים הבאנו לאחר שחיפשנו אחריהם שמונה ימים בין הבדווים. השייכים קיבלו אותנו בכבוד רב”.

חזר הביתה ופתאום נקרא שוב. אשתו היתה בימי הריונה האחרונים:

“אפשר מאד שלא אוכל לבוא כי אני נוסע עכשיו למרחביה, שם קרה מקרה ואנו צריכים לנסוע שמה. בעוד שבוע ימים אחזור ואז נתראה. מי שיוולד, תני לו שם בלעדי, כי אנוכי לא אספיק לבוא למועד הנכון. את מבינה בוודאי שלא בי האשמה, כי עבודתנו היא כזו ולה אנו מסורים יותר מהכל”.

בעיית השם נפתרה. השומר מאירקה חזנוביץ, ידידו הטוב של מנדל, נהרג בשדות מרחביה:

“זה שתי שעות שבאתי מהגליל ומאד מאד קשה לי עכשיו. אין אני יכול לשכוח את האהוב שלנו, את מאיר²… יש לי אליך בקשה, וחפץ אנוכי שאת רצוני זה תמלאי: אני רוצה כי את הילד שלנו תקראי מאיר אם יהיה בן ומאירה, אם תהיה בת”.

נולד בן ושמו נקרא מאיר. מהדרכים ממשיך פורטוגלי לכתוב איגרות לאשתו ולשאול “המאיר מאיר שלנו?” פעם כשל כוחה, היא התלוננה לפניו במכתב וכך ענה לה:

“אתמול קיבלתי את מכתבך ותמהתי לו מאד. את אומרת שאי־אפשר להמשיך יותר בחיי נדודים. אמנם זה מכאיב גם לי, אבל תנאי הארץ שאנו נתונים בהם אינם מרשים לפי שעה לחיות אחרת ואין לשנות. אני מקוה שגם אנו נזכה סוף־סוף לחיות חיים קבועים יותר, אבל לפי שעה אין לצאת ממעגל הקסמים של חיינו הקשים. אחריות גדולה מוטלת על כל אחד מאתנו ואין אנו רשאים לעזוב את העבודה. זו איננה יכולה להתחשב עם חיי היחיד. כבר הודעתי לך שאנו נעבור לגליל. אני מתכונן לבוא הביתה, לקחת את הפקל שלנו והיידה – הגלילה! מאירקה יפה מאד בתמונה והוא נראה גם בריא וחזק. תדרשי בשלומו לחוד”.

דומה היה לפורטוגלי כי הגיע אל המנוחה והנחלה. הוא נתמנה לשומר קבוע בבית־וגן, והיה עם ילדיו ואשתו כל הזמן. טיפל במשק קטן. בליל חורף אחד, בצאתו לשמירה, ירד גשם חזק והוא נרטב כולו. חזר לשעה קלה לביתו כדי להחליף את הבגדים שנרטבו. כשהתכופף, נפל האקדח מנרתיקו ופלט כדור שפגע בצווארו. למחרת מת.

מכירים אנו את הארץ היטב מ“הצד היהודי” אולם ארץ־ישראל היתה בשלטון הטורקי זה 400 שנה. מה חשבו הטורקים? מה כתבו במסמכיהם? כאמלזאדה עלי אכרים בולאור, אשר כונה בקיצור אכרם בק, היה מותצריף של ירושלים בשנים 1906–1908. בתוקף תפקיד זה שלט על חלק ניכר מארץ־ישראל. הוא היה משורר והוציא לאור כעשרה ספרי שירה. אביו, נאמק כאמל, היה סופר והוגה דעות טורקי חשוב. גם הוא עבד בשרות השולטן ומת כמותצריף האי כיוס. לאחר מות האב, בשנת 1888, מינה השולטן עבדול חמיד השני את אכרם למזכיר בלשכתו. הוא היה אז בן 21. 18 שנה עסק אכרם במזכירות. בשנה ה־19 לשרותו החליט כי הגיעה שעתו לעליה בדרגה. פחת ירושלים סיים זה־אך את תפקידו, ואכרם פנה אל השולטן ירום הודו:

“העזתי לבקש את משרת המותצריף בירושלים אשר נתפנתה, כדי שיהיה גמול נעלה לשרותי הנאמנים להוד המלכות… נכון אני להקריב את גופי וחיי למען הוד מלכותך בכל מקום שהוא, והנני מקבל עלי בשבועה, שאקדיש את נשמתי לשרותים נאמנים וטהורים גם במותצרפלק ירושלים”.

אולם אכרם דאג גם לפרנסתו. הוא מציין במכתב, כי משכורתו אז 8600 גרוש לחודש. כמותצריף יקבל רק 10,000 גרוש ואין בכך משום התקדמות ניכרת. על כן, מבקש הוא מהוד מלכותו, לקבל נוסף למותצרפות גם את הפיקוח על קרקעותיו הפרטיות של השולטן ביריחו ולהוסיף למשכורתו 5000 גרוש מאוצרו הפרטי של השולטן.

נשא אכרם בק חן וחסד בעיני “השער־העליון”, בקשתו נתקבלה, והוא נתמנה מותצריף של ירושלים ב־19 בנובמבר 1906. גם בעניני המשכורת בא כמעט על סיפוקו. הוא קיבל גם את הפיקוח על קרקעות השולטן ביריחו. אך השולטן חס על ממונו שלו. שכרו של אכרם כמפקח על הקרקעות הפרטיות של השולטן היה רק 2000 גרוש; לעומת זאת, הועלתה משכורת המותצריף ל־12,000 גרוש לחודש.

וכך מגיע ידידנו אכרם בק עם משפחתו, אשה וכנראה שלושה ילדים, ב־6 בדצמבר 1906 לירושלים, לתפקידו החדש – פקידו הנאמן של השולטן נעשה למושל עיר ופלך. מיניסטריון המלחמה מודיע לו במברק: "שולחן־הכתיבה נשאר במכס. מחר אנו שולחים אותו באניה ‘נימסה’ ". לבסוף הגיע גם שולחן־הכתיבה והועמד בבית הממשלה בירושלים, במשרדו של השליט החדש. אכרם התחיל בעבודה.

בגנזך המדינה בירושלים מצוי ארכיונו של אכרם בק מימי שלטונו בארץ. זהו החומר הארכיוני היחידי של המימשל הטורקי שנשתמר בישראל. מארכיון זה יכולים אנו ללמוד על חייו של מושל טורקי ולראות את הארץ מצד זה.

מה מצא אכרם בק בבואו לארץ בסוף שנת 1906? במחוזו, שכלל שטח של 17,000 קמ“ר היו כ־300,000 תושבים, מהם 70,000 בירושלים. שלטונו השתרע מקו גבול שעבר צפונה לירושלים ועד מעבר לבאר־שבע, כולל הנגב, אך בלי עקבה. שני קאימקאמים, מושלי עיר, עמדו תחת פיקודו – ביפו ובעזה. ברבות הימים נוסף גם קאימקאם לבאר־שבע. היו באזור זה כ־60,000 יהודים. המותצריף שקדם לו השאיר כמה דוח”ות על היהודים. אחד מהם הוא בן עשרה עמודים צפופים. זה סיכום על היהודים בארץ־ישראל, שנשלח ב־15 בנובמבר 1906 אל “הוזיר העליון”. המותצריף מוסר, כי עם תום שנת 1906 יושבים בארץ 25,000 יהודים בני העדה הספרדית ו־35,000 יהודים “אשכנזים”.

הוא מספר, כי היהודים האשכנזים “נצטרפו ליהדות במאה הרביעית לספירה” ומצטיינים בתכונותיהם של עמי הצפון (אירופה) שמתוכם באו: אורך־רוח, כושר עמידה בקשיים וכוח סבל. חלקם “פורשים” וחלקם “חסידים”. לדעת הכותב, “אפשר להשוות את הפרושים שבין היהודים לפרוטסטנטים שבנצרות”. הניגוד בין האשכנזים והספרדים בירושלים חריף והמותצריף מספר, כי לעתים אין האשכנזים רוצים לאכול בשר משחיטת הספרדים.

בשם “פרושים” כונו תלמידי הגאון מוילנה, שעלו לארץ בראשית המאה הקודמת ונפרדו מקהילות החסידים שקדמו להם.

הדו"ח מספר, כי היהודים התחילו להתרבות בירושלים אחרי הריפורמות הטורקיות של שנת 1839. כעבור 30 שנה, הגיע מספרם ל־9000. עד אותה עת באו יהודים לארץ ממניעים דתיים בלבד. אולם מאז שנת 1879, גדלה העליה עקב הפוגרומים ברוסיה. בשנת 1881 היה מספר היהודים בירושלים 13,920, כשהספרדים עדיין מהווים בה רוב. ב־1895 הגיע מספר היהודים בארץ ל־28,112, אותה שנה כבר היו האשכנזים רוב.

היהודים הקימו את ראשוני ישוביהם, לדברי המושל הטורקי, ב־1879. הברון רוטשילד העניק להם תמיכה שהסתכמה עד שנת 1898 ב־30 מיליון פראנק. אמנם ההגירה היהודית נאסרה מטעם הממשלה, אך רוב היהודים הבאים לארץ הם נתינים זרים, שמותר להם לשהות כאן כעולי־רגל שלושה חדשים. למעשה, אין איש מהם חוזר בתום התקופה הזאת, והקונסולים שלהם מונעים את גירושם מהארץ. קיים גם איסור על מכירת קרקעות לזרים, אך היהודים מצאו דרכים לעקוף איסור זה.

המזכיר מספר על פעולות יק"א שקיבלה את הטיפול במושבות הברון בראשית המאה העשרים ועל “הוקה ציון” (כנראה “חובבי ציון”, מוסדות העזרה מטעם ציוני רוסיה). התזכיר מונה שלושה סעיפים שבהם היתה ההתישבות היהודית לברכה לכלכלת הארץ:

"ראשית, היהודים טייבו את אדמות החול העקרות והביצות שהיו מקור למחלות עור ונטעו בהן גפנים, עצי פרי ואקליפטוס. משייבשו בדרך זו את הביצות, הכשירון לגידולים. בסביבות יפו, למשל, שהיו עזובות ושוממות מחמת המחלות, שמקורן בנהר עוג’ה (הירקון) – לא נותרו עתה עקבות למחלות… כל האזור הסמוך ליפו כשר עתה למגורים, לאחר ייבוש הביצות… מבית־הספר נטר (מקוה־ישראל) צמחה תועלת גם ליפו שגדלה והתרחבה. בעוד הכפר מלבס (פתח־תקוה) נעשה המקום הפורה ביותר בנפת יפו, נמחה מעל האדמה כפר מוסלמי ושמו ‘ביאדעצט’ באותו אזור, עקב המחלות שתקפו את הגידולים. תושבי כפר זה ובני כפרים אחרים משוללים כל יכולת ואמצעים חמריים ורוחניים לשפר אדמות חקלאיות מסוג זה ולטייבן.

"שנית, היהודים הביאו מחוץ־לארץ את העצים המתאימים לאקלים הארץ ושיפרו את שיטות החקלאות המקומית… העליה ברמת החקלאות עוברת מעט מעט מכפרי היהודים גם אל הכפרים השכנים.

“שלישית, מחיר האדמה במחוזות יפו ועזה ובחלק ממחוז ירושלים עלה מאז באו היהודים, בממוצע פי־שמונה”.

אולם התזכיר טוען: אף כי העדה היהודית מועילה מאד לסנז’אק ירושלים ומשפרת את מצבו הכלכלי, אין הדבר כך מבחינה אדמיניסטראטיבית ומדינית. שני צדדים לבעיה זו: 1) האידיאולוגיה הציונית שמפגינים היהודים ב־15 השנים האחרונות ו־2) כוונותיהם של הממשלות האירופיות לגביהם.

אין המותצריף חושש ביותר מפני הציונות. הוא סבור, כי יהודי ירושלים משמשים עדות, שאין היהודים יכולים לחיות ביניהם בשלום: המחלוקת השרויה ביניהם תמיד מונעת אותם מהיות גוף אחד, ואילו בכפרים אין מספר היהודים רב במידה שהם עלולים להוות סכנה, אולם הבעיה היא העזרה שהם מקבלים מצד המעצמות הגדולות על ידי הקונסולים שלהם בארץ: המעצמות הגדולות מסייעות להגירה היהודית מתוך תקוה שנתיניהן בארץ יחזיקו את האינטרסים שלהן. הן עצמן אינן “מתייחסות בכובד ראש לשאיפות השלטון של היהודים באזור”. אף אין להניח, שהמדינות האירופיות יתמכו ביהודים ללא כל אינטרסים לעצמן “מחמת האיבה שבין הנצרות ובינם”.

בינתיים מתרבה, בחסות הקונסולים, מספר היהודים בארץ, וביחוד מספרם של אלה שבאו לאחרונה מאימת הפרעות ברוסיה. בנמל יפו נמצאים 2372 דרכוני יהודים שקיבלו רשיונות להישאר בארץ שלושה חדשים, אך הם התיישבו בארץ, ואינם דורשים את דרכוניהם; אי־אפשר לעשות להם דבר שכן מוגנים הם על־ידי הקונסולים.

והתזכיר מסיים בהצעות ברורות:

“…מספר היהודים בפלשתינה ונכסיהם הגדולים הם כוח בעל חשיבות. האמצעים שננקטו עד עכשיו לא העלו תוצאות רצויות; אדרבא: הם דוחפים את היהודים לנתינות זרה. היהודים שהם עדיין יסוד עוין לנו, מסייעים למטרותיהן של מעצמות אירופה. על כן… הדבר החשוב והנחוץ ביותר הוא למנוע את ההגירה היהודית באופן מוחלט וממשי, ולמצוא אמצעי יעיל לגרש מכאן עד כמה שניתן את אלה שכבר באו. אם דרך זו לא תתאפשר, יהיה צורך לצנן את היהודים ולהרחיקם מהארץ על־ידי לחץ ובסדרת קשיים אדמיניסטראטיביים… הדרך הראשונה תלויה בהסכמה מלאה של ממשלות אירופה, ואילו הדרך השניה תלויה בקביעתם ובביצועם של האמצעים”.

אכרם בק עיין בדו"ח והחליט להמשיך במלחמת קודמו ביהודים. ומה יכול לעשות; למעשה היו בידיו הוראות ברורות: אסור ליהודים להשתקע בארץ, אסור להם לרכוש כאן אדמות. ואף־על־פי־כן, בימי שלטון אכרם בק הגיע חלק היהודים באוכלוסית סנז’אק ירושלים עד 20 אחוז. הם קנו אדמות, הקימו ישובים חדשים והתחזקו. הם נעזרו הרבה בקונסולים שלהם. השלטון הטורקי נתן בעל־כורחו זכויות ריבוניות לנתיניהם. אסור היה להביא את הנתינים לבתי־דין טורקיים, אסור היה לעצרם או לחקרם בלי רשות הקונסול. והקונסול לא היה מתיר זאת. הקונסול הרוסי, למשל, שבארצו נרדפו היהודים על צואר, נהפך בארץ למגינם. כך עשו גם יתר הקונסולים והיהודים ניצלו זאת היטב. חלקם הגדול נשארו נתינים זרים.

גורם נוסף ונכבד שסייע לגידול הישוב היהודי בארץ, היתה שחיתותה של הפקידות הטורקית. שהכל קיבלוה כעובדה קיימת. לא היה כמעט עניין שלא ניתן להשיגו בשלמונים. הלקח גם השליט המשורר שוחד? קשה לדעת; אולי לא. הוא רואה את עצמו כלוחם נמרץ בהתפשטות היהודית. הוא כותב ל“וזירות העליונה”: “במחוז ירושלים ניצבים בפני שני אויבים חזקים: היהודים והמושחתים… בצאתי את איסטנבול הזהירוני כמה מדורשי שלומי, כי הכרזת מלחמה על היהודים היא בחינת שגעון… ואמנם מצאתי, שהיהודים בירושלים חזקים למעלה מששיערתי… אך השתדלתי, כי ירגישו תמיד בקיומה של הממשלה. הם הבינו שלא יוכלו להושיט ידיהם לארנקיהם ולעשות כל מה שברצונם”.

ועוד מכתב לוזיר הגדול:

"מה עשה אכרם עבדך מרגע שדרכה רגלו בירושלים מלבד צאתו נגד שאיפותיהם של היהודים ועמדו כסכר ברזל בפני סערת שלטונם המשחית?

“האם לא לחץ אכרם את היהודים כל־כך, שהוציאו אלה את משפטו באחת מאסיפותיהם החשאיות לאמור: כל עוד נשאר זה מותצריף בירושלים – לא נוכל לעשות שום דבר!”

אכרם בק כיוון שרצה להיפטר מפקיד שאינו רצוי לו, מודיע היה עליו לקושטא שהוא לוקח שוחד מן היהודים. המואשמים השיבו באותו מטבע. בכתב־הלשנה ל“שער־העליון” מטעם השופט המוסלמי של ירושלים, טוען הכותב, כי תמורת 1500 לירות שחרר אכרם את כרמי עין־קארא (ראשון־לציון) ממס המעשר ומשאר מסים, בתואנה כאילו נפגעו במחלת הפילוכסירה.

והנה למרות המאמצים שמספר עליהם אכרם בק, התחזקו היהודים. פקידי אכרם בק מספרים על כך ותובעים פעולות נגד היהודים. עולה על כולם קאימקאם יפו, מוחמד אסיף, הקיצוני בין הלוחמים ביהודים. ביוני 1907 הוא כותב לאכרם: “היסוד הזר העתיד לחבל ביותר בנפת יפו, בארץ פלשתינה ובעקבות זה בממשלה הנעלה כולה, הם היהודים הזרים הזורמים ובאים למאות שבוע־שבוע”. הקאימקאם מספר, כי היהודים הצליחו להפוך את אדמות יפו וסביבותיה, שהיו כולן אדמות מדינה (“מירי”) לקניין פרטי – “מולך” או ל“הקדש”, שאינו חייב מעשר. ועוד, היהודים עוקפים את האיסור לבנות בתים, מבקשים רשיונות לבנות אורוות ומתבנים. ובדרך זו הקימו מאות דירות וחווילות מפוארות בעלות שלוש קומות, בתי־חרושת רבים וכפרים שיש בהם כל דבר". הוא מזהיר: “מטרותיהם של היהודים… ליסד כאן בקרוב, לאחר שיבואו מהם רבים ממשלה עצמאית ולהקים, חם ושלום, כנופיות מורדים כמו בבולגריה, בארמניה וכדומה”.

בחודש השביעי לשלטונו בארץ שלח אכרם דו"ח לקושטא על הפעילות היהודית. בדרך־אגב הוא מוסר תיאור פיוטי של ים יפו:

“נמל יפו שוכן בתוך חולות החוף ופרוץ לסופות העזות ביותר של הים התיכון ולגליו הסוערים… פעמים רבות נראה הים שקט ושליו ולפתע מעלה הוא קצף וגלים בגובה הרים, המתנפלים על העיר כאילו אמרו לבלעה… אף המלחים ויורדי־הים אינם יכולים לכבוש את פחדם כשהם צופים אל אופק הים. קראתי אלי את המעולה שבספנים, איש ושמו ג’רבי, אשר זכה בעיטורים ובאותות הצטיינות, על שהביא מספינותיהם את הקיסרים העולים לרגל לירושלים, ובמיוחד על הביאו בריא ושלם אל החוף את הוד מלכותו קיסר אוסטריה במזג־אוויר קשה מאד. ביקשתי להסתייע בידיעותיו בדבר ימה של יפו, אך גם הוא לא יכול להוסיף הרבה על תיאור הים, ותמיד היה מציין: במה דברים אמורים – אם אין סערות פורצות פתאום”.

ואשר ליהודים:

"כשעוגנת ספינה בנמל יפו מקיפות אותה מיד סירות גדולות אשר להן 10 עד 15 זוגות משוטים, וקולטות את הבאים במהירות רבה. תוך חצי שעה מובאים כל הנוסעים לנמל. בין הסירות גם סירות הקונסוליות, שכל אחת מהן מניפה דגל מדינתה. וככל שיהיו שם יהודים האסורים בשהיה וחסרי דרכונים, כולם ממלאים את הסירות האלו ועולים לרציף בקבוצות של 20–30, בזכות הדגלים הזרים המתנוססים על הסירות. המשפט ‘הקונסול ערב’ נזרק מיד מפי המתורגמנים והשוערים של הקונסוליות לגבי יהודים שאין להם דרכון או שבידם דרכון מפוקפק… הפקידים אף אינם יכולים לגבות את קנס 40 הגרוש, והיהודים הולכים בקבוצות לקונסוליות, כשלפניהם השוערים ולצדם המתורגמנים ומשלמים שם את המסים שהם חייבים בהם… אחר־כך, כדי להתפזר בחשאי בעיר, הם משוטטים בין הקונסוליות בלוויית השוערים, בתואנה שעליהם לגמור את ענייני הדרכונים, כביכול, וכל אימת שהם יוצאים ובאים פוחת מספר היהודים. ספק אם נגיע למטרתנו אפילו נעמיד שוטר על כל בית יהודי, כדי למנוע את התפזרותם בבתי היהודים על־ידי המתווכים והמדריכים המחכים להם בפינות הרחובות ומנצלים את שעות החשכה לאחר שבילו היהודים בקונסוליות כל היום…

"אפילו נעשה מאמץ מטעם המותצריפלק להוציא מירושלים, ולוא יהודי רוסי אחד בלבד, מיד מתערבת השגרירות בקושטא בעקשנות רבה… והפקודה המוטלת עלינו, להימנע מבעיות ביחסים עם השגרירויות הזרות – גוררת אותנו לידי שיתוק מוחלט…

“בשים לב לירידת המוסר הציבורי כאן, לא יהיה אפשר למצוא אנשים ישרים ומהימנים שיוכלו לעמוד בפני הזהב היהודי הזורם כנהר מכל המקומות”…

אכרם מוסר גם דו"ח על קניית האדמות על־ידי היהודים:

“ארץ פלשתינה שיוחדה ל־12 שבטי ישראל נחשבת בעיני היהודים לגן־העדן עצמו. להיות בעליה של אחוזה גדולה או קטנה בארץ פלשתינה, שהיתה אדמתם של נביאי היהודים ואבותיהם – פירושו לגבם לזכות בירושה חוקית. כל היהודים היושבים בעולם רואים עצמם מצווים על־פי תורתם לבוא לארץ פלשתינה ולהיות כאן בעלי רכוש”.

ואכרם מציע: יש למצוא דרכים לאיסור קניית אדמות על־ידי יהודים בכל הארץ ולצמצם את הקניה בירושלים.

שער יפו בירושלים בתחילת המאה – שוק לתיירים, תחנה לכרכרות; המגדל שמשמאל, שנבנה לכבוד השולטן התורכי, נהרס בתקופת המנדט; החומה נפרצה כמה שנים לפני זה לכבודו של הקיסר הגרמני, כדי שיוכל להיכנס בכרכרתו לעיר העתיקה

אכרם בק התערב בענייניה הפנימיים של קהילת ירושלים ונקט עמדה במחלוקת שפרצה בה: בשנת 1907 התפלגה העדה הספרדית בירושלים לשתי פלגות בקשר לבחירת הרב הראשי – החכם באשי – שהוא גם נציג הקהילה היהודית לפני הטורקים. הרב יעקב מאיר, יליד ירושלים, תלמיד חכם מקובל על הבריות ובעל השכלה כללית, שנחשב כ“נוטה לציונים”, נבחר לתפקיד זה. אולם קמו לו מתנגדים שנלחמו במועמדותו בשצף־קצף, השתמשו בשיטה הרגילה בימי הטורקים וחשו אל הפחה להלשין על הרב. אכרם הצטרף למתנגדי הרב יעקב מאיר, ופעילותו גרמה את ביטול המינוי. יתר על כן, אכרם בק אף יצא נגד מינויו של הרב יעקב מאיר לרב בסלוניקי.

פרשה זו ידועה יפה מצדה היהודי. הפעם אנו מסתכלים בה ממקום מושבו של הפחה הירושלמי. ב־30 ביוני 1907 כותב אכרם לוזירות העליונה בקושטא ומציין, כי “אמנם החכם יעקב מאיר נתמנה רב ראשי בתואר קאימקאם לפי עקרון הבחירה באירופה, אולם כל זה עקב הסתותיו ופעולותיו של סגן נשיא האליאנס הישראלית בירושלים ענתבי”. לדברי אכרם, לא אושר המינוי על־ידי הרבנות באיסטנבול ועל־כן יש לבטלו. “השער־העליון” נענה לאכרם, המינוי בוטל, וכרב ראשי נבחר בר־פלוגתא של הרב מאיר, החכם אליהו פאניזל אפנדי. אולם אכרם לא הסתפק בכך. אין הוא רוצה, כי יאושר גם מינוי של הרב מאיר לרב ראשי בסלוניקי והוא כותב לקושטא: “אין ספק שיעקב מאיר משרת את רעיונות אגודת אליאנס באירופה… אדם אשר הרבנות הראשית של איסטנבול מתאמצת כל כך שלא למנותו בירושלים, ואשר בידיעתו המושלמת את השפה הצרפתית ובמעמדו, דומה יותר לכומר ישועי מאשר לרב יהודי – טבעי הדבר שיש להטיל ספק במהימנותו. ואם יתמנה לרב בסלוניקי, מתקבל על הדעת, שישרת את תקוותיהם ושאיפותיהם של היהודים הזרים יותר מאשר יעשה להבטחת רווחתם ואושרם של היהודים העותמניים”.

אכרם כותב עוד ועוד נגד הרב יעקב מאיר. והנה, יום אחד הוא מקבל מכתב מידיד מאיסטנבול, פקיד חשוב ב“שער־העליון”:

"שלשום קיבלתי מכתב ממסיה סאלם מסלוניקי. מבקשים את תיווכי לקבלת אינפורמציה שהופנתה אליך לאחרונה בקשר לענייניו המיוחדים של יעקב מאיר אפנדי, אשר מונה רבה של סלוניקי. מצפים לתשובה שתסייע לאישור כהונתו… כמובן, אין לי הזכות להתערב בחופש פעולתך, אלא שבאיש הזה רוצים כל יהודי סלוניקי… אשר על כן, סבורני שהתנגדות תקיפה לו אינה הולמת את מעמדך…

“אף יש לדעת, שליהודים כוח רב כיום. במוקדם או במאוחר ייעשה כרצונם; אם היום מבקשים ממך אינפורמציה באדיבות, מחר לא יעשו כן”.

נחלק לבו של אכרם בק: מצד אחד, שנאתו לרב יעקב מאיר, ומצד שני – בקשת הידיד, שלעתים קרובות נצרך לעזרתו ואולי גם קיבל ממנו מתת־כסף. הוא כותב לוזיר העליון מכתב שנועד לספק את כל הצדדים:

“איני יודע את מצב יהודי סלוניקי, אך נאמנות היהודים הנמצאים כאן אינה אלא מן השפה ולחוץ… כדי להביא את יעקב מאיר לירושלים נרקמו כאן תככים ובוזבז כסף רב. אין להימנע אפוא מלהטיל ספק בנאמנותו של אדם זה… לא מטובת המדינה להסכים למינויו לרבנות סלוניקי. אם אין התנגדות מצד הממשלה והמשטרה, ואם רצוי למלא את שאיפותיהם ובקשותיהם של נכבדי היהודים, יהיה אפשר בעתיד לפטרו או להחליפו, אם לא ינהג כשורה. בתשובה לאינפורמציה, הנני מודיע שאין כל הוכחה נחרצת וברורה בעניין התנהגותו הרעה של הרב הנ”ל".

כך ניסה לצאת ידי חובת הכל. אגב, הרב יעקב מאיר כיהן בכל זאת תשע־עשרה שנים כרב ראשי בירושלים, אמנם לא בימי הטורקים, אלא בימי השלטון המנדטורי הבריטי, כאשר נבחר לרב ראשי לארץ, יחד עם הרב אברהם יצחק קוק.

אברהם־אלברט ענתבי הנזכר במכתבו של אכרם בק, היה הממונה מטעם האליאנס, היא חברת כל־ישראל־חברים בפאריס, על פעולותיה בארץ. חברה זו הקימה בארצות המזרח מוסדות חינוך לילדי היהודים ברוח צרפתית. הוא היה גם פעיל בענייני הקהילה והופיע כנציג היהודים לפני הטורקים. הוא ידע לדבר עם הפקידים העותמנים בלשונם, ובעת הצורך נהג כמנהגם – כלומר: מתן־כסף. ענתבי פעל הרבה לרכישת קרקעות למושבות יהודיות, ובימי מלחמת־העולם הראשונה התייצב בכבוד ובאומץ לפני הגנראלים הטורקים בענייני הישוב.

אכרם נתן עינו לרעה בענתבי. בתזכירים, המוכתרים בסיווג סודי מאד, טוען, כי ענתבי קשור בפעולותיה של חברה מצרית, הקונה קרקעות בארץ־ישראל. על חברה זו מוסר אכרם סיפור ריגול ותחבולות, הראוי להיכנס לספר אלף לילה ולילה.

בתזכיר סודי מ־3 ביוני 1907 למזכירות הקיסרות, מספר אכרם, כי זמן־מה לאחר מינויו נודע לו, כי קמה חברה במצרים, המבקשת לקנות בדרכי ערמה קרקעות במחוז ירושלים. משנודע לו הדבר, ציווה להדיח את הרב יעקב מאיר, הידוע כתומך בחברת אליאנס (לכאורה מוזר: מה לאליאנס הצרפתית ולחברה האנגלית?). אכרם אף ציווה לגרש את ענתבי, מראשי האליאנס, והורה גם למנוע במחוזו העברת קרקעות מרשות לרשות, אם שווין יותר מ־10–15 אלף גרוש. אכרם מוסר, כי “כיוון ששוכנעו נכבדי היהודים, שהחברה המצרית לא תוכל לפי־שעה לקנות קרקעות ולא תצמח להם כל תועלת מאיומיהם”, החליטה החברה לרכוש קרקעות במחוז שאינו בסמכותו – בויליאת ביירות. וענתבי התחיל לפעול בענין זה. עכשיו נודע לו, לאכרם, אחרי חקירות ודרישות רבות, על תכנית “זדונית”, שהיהודים עם ראשי חברת אליאנס ועם האנגלים מתכננים בפלך השכן. ומאחר שהסכנה גדולה, והדואר היוצא מיפו לאיסטנבול מגיע לעתים רק כעבור 10 ימים, התיר לעצמו למסור בפירוט ובאריכות את הענין במברק.

והוא מספר, כי החברה החליטה לקנות מידי המשפחה היפואית הנוצרית הידועה תיאון דימיקליס ארבעים אלף דונם אדמה בשטח הנודע בשם “ואדי אל־חואראת” (הוא עמק־חפר כיום). לכאורה, מטרת החברה לגדל כותנה במקום, אולם אכרם מזהיר: הקרקעות סמוכות לים ובשל קיומו של נמל באיזור, שמה לה אנגליה למטרה לתפוס את ואדי אל־חואראת, שהוא מקום צבאי חשוב בין אלכסנדריה לבין קפריסין, ובשיפוצים מסויימים יוכל הנמל (הכוונה לאבו־זביירה במוצא נחל אלכסנדר) לשמש ציי אניות. כיום עמק זה שמם, משוטטים בו שודדים, והוא משמש מחבוא לסחורותיהם. אולם החברה המצרית – מסביר אכרם – מבקשת לקנות את העמק, כדי שתוכל למכרו אחר־כך לאנגלים.

אכרם מספר, כי החברה מנסה מזה שלוש שנים לקנות את העמק חלקים־חלקים וכהסוואה של שמות בדויים, אולם בשל התנגדות מיפקדת הצבא החמישי שחנתה בארץ – החליטה החברה להשלים את העיסקה באיסטנבול, ובעניין זה פועל ענתבי. שגריר אנגליה בקושטא עוקב אחר הפעולה בתשומת־לב, ואם תפול בידיו ההזדמנות, יבקש רשיון מהשולטן לייסד במקום בית־חולים אנגלי למחלות עינים והוא יכריז כי יעשה לתקנתה של שכם, כפי שעשה בעזה (שם הקים המיסיון האנגלי את בית־החולים היחיד בעיר).

היהודים – טען אכרם במברקו הארוך – מקפידים להסתיר את שותפותם בחברה מצרית זו, בכך שהם נמנעים מעסקים עם הבדווים; אף־על־פי שיהודי עזה, המלוים בריבית, נהגו מימים ימימה להלוות כסף לבדווי באר־שבע. אכרם מוסר הוכחות נוספות לקשר היהודי־אנגלי־צרפתי־מצרי: הרב הראשי של אלכסנדריה בא לירושלים עם כומר אנגלי “בתואנה של עליה לרגל”. אף נודע לאכרם כי הקונסול האנגלי החדש בירושלים נושא עמו הוראות סודיות. גם הקופטים בירושלים (שהם ממוצא מצרי) החלו להפריע ללטינים בכנסיית־הקבר. כל המאורעות האלה – לדעת אכרם – יש קשר ביניהם.

התזכיר יצא לקושטא ואכרם בק החליט לגרש את ענתבי מירושלים, אמנם באדיבות, בתואנה של מינויו כמנהל בית־ספר בעיר בורסה, במרכז אנטוליה. אולם בעיר בורסה התנגדו לענתבי, עד שאכרם עצמו ביקש מ“השער־העליון” לבטל את המינוי. אכרם ועושי־דברו המשיכו לעקוב אחר פעולות היהודים. הנה מכתב מאת הקאימקאם של יפו למותצריף של ירושלים. מתוכו אנו למדים כיצד נצטיירה בעיניהם פעילותם של אנשי העליה השניה.

כותב הקאימקאם: “ידוע שנוסדה אגודה חתרנית אשר בה צעירים יהודים עותמניים וזרים הנועדים לפרקים בבית ששכר נתין רוסי בקרבת בניין הממשלה. בהתכנסם מונעים הם את כניסת הפקידים העותמניים, הבאים בענייני זרים. הם מתכנסים במועדון למאותיהם, קוראים נאומים שונים ומסמכים מזיקים, המבלבלים את הדעת… רוב היהודים המתכנסים הם מן האנרכיסטים ומן המורדים, שבאו מרוסיה ומאוסטריה. לפי מה שנמסר ממקור מהימן, יישלחו מכאן צירים לתמוך באגודה הקרויה ‘הקונגרס הציוני’ שבו יתכנסו מכל קצות הארץ… אחד מידידי מדינתנו, שהוא מתורגמן הקונסוליה הרוסית, הודיע לי על כך בחשאי. ברור שמטרותיהם היחידות של הקונגרס הנזכר ושל האסיפות כאן, הן להרבות את האוכלוסיה היהודית מעל למספר המוסלמים או עד למידה שווה, ולאחר־מכן ליזום פעולות מזיקות ובוגדניות”.

קומיסר המשטרה ביפו שולח אף הוא דו"ח לירושלים: “להוד מעלתו המותצריף… נודע שבכפר דאראן (רחובות) נבנו בתים ללא רשיון על־ידי בנאי ושמו יעקב פולה מנתיני רוסיה, אני מבקש רשות להרסם”.

ועוד סכנה צפויה מהיהודים: התיאטרון! קומיסר המשטרה מעביר לקאימקאם של יפו ב־23 בנובמבר 1907, דו"ח, והלה שולחו לירושלים. הוא מודיע: "זה זמן רב שאחדים מבין היהודים הזרים עשו לאולם קריאה את ביתו של סעיד נאבלוס אפנדי, הניצב מול בית־הספר שמאן דא־פאר. כאשר נודע לנו, כי נערכות שם אסיפות והצגות תיאטרון הטלנו איסור ופיקוח. כדי להתחמק מעין המשטרה עזבו את המקום האמור והתכנסו בבתים ההולמים את צרכיהם בשכונת מנשיה. ביחוד נודע, כי לפני שנים־שלושה לילות, התכנסו בביתו של אחד היהודים וערכו בו הצגת תיאטרון. ננקטו האמצעים הדרושים לבל יותן להם להתכנס. אבל מחמת היותם זרים, אין המשטרה יכולה למלא את תפקידה כהוגן, ונאלצנו להניח את העניין לחליפת מכתבים עם הקונסולים שלהם.

“על כן, הואיל והתכנסויות כאלו אסורות בהחלט בכל ארצות האימפריה העותמנית, אני מבקש בזה לצוות ולהודיע את הדבר לקונסולים, כדי שיפנו אל נתיניהם את האזהרות הדרושות”.

אכרם בק עשה מאמצים רבים לפיתוח באר־שבע. המקום היה שמם זה מאות שנים והוקמה בו העיר. במצרים שלטו האנגלים והטורקים רצו לחזק את האזור רחב־הידים, שישבו בו רק בדווים נוודים. בפיתויים שונים ביקשו לרכז חלק מהם בעיר החדשה. גם מדרום לעיר, על גבול סיני, הקימו עיירה – היא עוג’ה אל־חפיר.

בימיו של אכרם בק הוחלט להעלות את חשיבותה של באר־שבע בקביעתה כעיר מחוז – “גאזה”, ובמינוי קאימקאם בתוכה, כמו ביפו ובעזה. גם עוג’ה אל־חפיר הועלתה בדרגה, לעיר תת־מחוז. ירד אכרם לנגב, נשא לפני הבדווים נאום נרגש והורה לתת לכל אחד מהם שי־קוראן והודיע, כי הספר הקדוש מתנה היא מאת השולטן עצמו לבדווים הנאמנים, הקרובים ללבו.

בשובו לירושלים שלח דו"ח לקושטא והודיע, כי בנפה יושבים כ־60–70 אלף איש. באר־שבע היא לדבריו “עיירה קטנה, מופת לאדיקות ופאר לאיסלאם, מרכז מסחרי לבדווים הנוודים”. הוא מספר, כי בכל יום ד' נערך בעיירה שוק בהמות, המושך אליו בדווים רבים, אשר לבם יוצא גם למסגד הנבנה בעיר. הממשלה הטורקית עודדה את הבדווים לקנות מגרשים בעיר להתישבות. אולם אכרם מודיע, כי זמן רב יעבור עד שיזנחו את אורח־החיים הנווד.

הבדווים – מספר אכרם – נאמנים מאד לשלטון העותמני והראיה: האנגלים נכונים לשלם 30–40 אלף גרושים לאחדים מזקני השבטים ולספק להם מים באמצעים טכניים, אם יעברו לשטחים שברשותם, בסיני, אך הללו סרבו; רק שניים או שלושה “מן הקופטים המאוסים” עברו לסיני שבשלטון האנגלי. אבל אלו היו יוצאים־מן־הכלל. באותן שנים נקבע קו־הגבול בין מצרים לבין ארץ־ישראל. אכרם מוסר, כי האנגלים היו נכונים לפזר זהב בין הבדווים, אם יעידו לטובתם – אולם איש מהנוודים לא חתם על עדויות, אף לא היושבים בצד המצרי של הגבול.

עד אז לא הסכימו תושבי האזור להיפקד, מפני שחששו כי הטורקים יטילו עליהם חובת שרות צבאי (והבדווים היו פטורים משרות זה). הם גם לא רשמו את קרקעותיהם כדין, מפחד המסים. אומר אכרם, כי רישום הקרקעות ימנע טענות מצד האנגלים בענין הבעלות על השטח, אולם עד כה לא הצליח לשכנע את הבדווים לרשום את קרקעותיהם. אכרם עומד על חשיבות רישום הקרקעות ומציע להודיע לבדווים, כי ישוחררו ממסים אפילו יירשמו קרקעותיהם בטאבו. הוא מציע להעמיד חוליות של מהנדסים, מודדים ופקידים, ולשלוח אותן לארבעה־חמישה חודשים ברחבי הנגב, מרפיח ועד עקבה ומעוג’ה אל־חפיר ועד חברון – כדי שירשמו חינם את הקרקעות. למודדים אלה יש להבטיח תמורה יפה, אם ימלאו את תפקידם לשביעות רצונם של השלטונות. אך אם יימצאו ביניהם אשר יבקשו מזקני הבדווים מתנות כסף בשכר “שרותים” שונים, יש למלא את ידו של אכרם בק לעצרם ולהעמידם למשפט.

אך הקרקעות לא נרשמו.

מפני מצרים חוששים הטורקים. שם שולטים האנגלים. מזכירות המותצריפות מודיעה למיניסטריון הפנים: “לפי ידיעה שקיבלנו מקאימקאם עזה וממינהל מחוז סיני, יבוא השוטר הוז־באשי מחמיד איפנדי ממצרים לביקור בירושלים בלוויית שני אנשים. הודענו למוסדות המוסמכים לעקוב בחשאי אחר תנועותיהם”. ובצד המכתב הודעה: השלושה באו ונתונים להשגחה.

אכרם בק דואג גם לחקלאות. הירידה בכמות מי הגשמים מדאיגה אותו. הוא כותב בדו"ח למשרד הוזירות העליונה: "יש לנקוט אמצעים לשיפור החקלאות באזור. שאם־לא־כן, צפויה סכנת רעב, חלילה, אם לא עכשיו, אולי אחר עשרים־שלושים שנה… אם מחשבים את כמויות הגשמים משנה לשנה, מזה חמישים שנה ועד היום הזה, מתברר, שהגשמים מתמעטים והולכים משנה לשנה… כדוגמה לכך, מבקש עבדכם להביא את הדברים שנאמרו מפי אחדים מזקני העיר, שסיפרו זכרונות על ילדותם. פעמים רבות – אמרו – היו שטפונות עזים בבתיהם עקב ריבוי הגשמים, ואילו עכשיו – מציינים בצער רב – אין אנו מוצאים מים כדי צרכינו.

"כידוע, הגשם חיוני לחקלאות, התמעטותו תביא שממה על האדמות ואם לא יחול שינוי במזגו ובאקלימו של האזור – ייפגמו הזרעים והשדות לא יתנו יבולם… האמצעי שיש לנקוט כדי להקדים תרופה למכה זו הוא נטיעת עצים ויערות בכל המקומות באזור.

“העץ הוא דבר נדיר כל־כך באזורנו, ולדאבוננו, פרט לעיר יפו וסביבותיה אין רואים בהרים אלא אבנים, ובמישור אך עפר. כשאתה מהלך באזור, אין אתה רואה לעולם יער ואף בעץ יחיד אתה נתקל רק לעתים רחוקות”.

כך שוטפים חייו של פחה בירושלים.

האכר שמואל בן אברהם אברוזא מקאלוניה (מוצא) מבקש רשיון להקים בית על אדמתו, וחליפת מכתבים ארוכה נערכת בעניין זה בין המשרדים. אכרם מודיע לקושטא כי פלוני גנב ואינו ראוי למדליה, ואילו אחר כשר למדליה ולאות כבוד: הוא מתווך במריבות הפורצות בין כפרים שונים בעניני קרקעות ופוסק פסקי דין חכמים כשל שלמה המלך. הנה למשל שבטי יוטא וטולאם שבאזור חברון נלחמים זה בזה בעניני קרקעות. אדם נהרג ו־12 גמלים נשדדו. אנשי הז’נדרמיה וקאימקאם באר־שבע יצאו למקום. אכרם בק פותר את הבעיה כמעט באורח גאוני: החקירות הרשמיות – הוא מוסר לקושטא – מוכיחות, שהאדמות אשר עליהן נטושה המריבה, בשטח של 60,000 דונאם, הן מסוג מלול¹ שאינן שייכות לאיש, ועל־כן יש לצרפן לנכסי השולטן. הודעה זו – לפי מכתבו של אכרם – עוררה שמחה רבה בין השבטים:

“לאחר שהוצהר במלוא הכנות על־ידי הזקנים הנכבדים והתושבים, שחסד אלוהי זה הוא לטובת הארץ והאוכלוסיה בלבד, נאמרו תפילות־מצוה לכבוד האל… השמחה וההלל היוצאים מן הכלל שנתגלו בתושבים הם באמת מעל לכל תיאור ודימוי”.

אכרם פונה לענין המעשי ומודיע: יש צורך לבצע את החרמת האדמות עוד לפני עונת העיבוד, שאם־לא־כן, יהיה נזק בן יותר מאלף לירות לאוצרו הפרטי של השולטן. מארמון השולטן נתקבלה תשובה המתירה את צירוף האדמות לנכסי המלכות ומזכירו הראשי של השולטן עושה מחווה ומודיע, כי יש להוציא 45–50 גרוש מקופת אוצר ירושלים כפיצוי לכל אחד מאנשי השבטים, אולם אכרם מודיע, כי אין למי לתת פיצוי על האדמות, כיוון שלא ידועים בעליהן. מכל־מקום, אם רוצים לעשות “כבוד וחסד” לשבטים, יש להקציב סכום כסף מהכנסות נכסי השולטן בירושלים לחגיגות ברית־מילה לילדים העניים שבשבטים. ויספיקו לכך 10–15 גרוש לראש.

מזה דורות רבים ביניהם בני העדות הנוצריות השונות על שליטה במקומות הקדושים לנצרות. הטורקים שומרים בקפדנות על הסטטוס־קוו. אכרם שולח לקושטא מכתב דחוף: “נאמן המפתח של כנסית הקבר, קאדורה איפנדי, בא אלי עתה והודיעני בחשאי, כי אבן השיש בצד קבר ישו נשברה היום בידי אלמוני, וחתיכה ממנה, בגודל יד, נגנבה. חושדים, כי המעשה נעשה על־ידי הארמנים, כאשר הנזיר שומר האורתודוכסים בקבר יצא לארוחת צהרים”.

אך יש גם שמחות; ב־17 ביוני 1907 מקבל אכרם רשות ממיניסטר הפנים לקבל את אות הכבוד “קרון דה פרום” מן הדרגה הראשונה, מממשלת גרמניה.

וכאן אנו מגיעים לפרשה חשובה המלווה את פעילות אכרם כל ימי שרותו: מלחמתו בפקידים שתחת מרותו. הוא טוען, כי הם לוקחים שוחד והוא יוצא עליהם למלחמת חרמה; אולם הפקידים אינם טומנים ידם בצלחת ומגייסים את ידידיהם בקושטא לעמוד לצדם. גם אכרם מגייס ידידים כדי להשיב מלחמה שערה, וקושטא רועשת. ראשון בין יריביו של אכרם הוא מנהל החשבונות בווקף, ההקדש המוסלמי, שבידו רכוש רב; יריב אחר הוא מפקד הז’נדרמיה בירושלים, ושונא נוסף – מנהל נמל יפו.

במחצית שנת 1907 מאשים אכרם את מנהל החשבונות בווקף צ’יא א־דין כי מכר לנוצרים את ה“סביל” (מקור מי שתיה לעוברים־ושבים ולבהמתם) של צלאח א־דין בירושלים; כי העביר רכוש וקרקעות לכדיב (המושל) המצרי ולאמו; כי התיר למצרים לקבוע במסגד עומר נברשות ונרות, ששמות המתנדבים חרותים עליהם; כי התיר כניסתם של פועלים ששלח הכדיב המצרי לעשות תיקונים בקבר דוד המלך, מכר קרקעות ליהודים והחכיר כפרים ערביים במחיר נמוך. והכל – בשיתוף פעולה עם מפקד הז’נדרמיה בירושלים ועם מנהל נמל יפו. אכרם תובע את פיטורי מנהל הווקף.

המלחמה על פיטוריו של צ’יא היתה קשה משסבר אכרם בתחילה. היה עליו לגייס את ידידיו ב“שער־העליון”, כדי לפעול נגד ידידי צ’יא. פנה חמיו לוזיר־העליון בעניין מנהל החשבונות, והוזיר הסביר לו, לדבריו, כי “המברקים ששלח אכרם עד כה אין בהם אלא שטויות, ואינם שווים פרוטה. ומה בכך? ואפילו גונב האיש מאה אלף לירות? היש לזה חשיבות?”

כל האשמותיו של אכרם נסבו על מעילות והוזיר משיא עצה טובה לחותן, שיעבירנה לאכרם: יש להוכיח כי צ’יא מעורב בפעולות חתרניות ומשתף פעולה עם המצרים: “יכתוב־נא לי מהר על העברת מקומות ונכסים רבים על שם הכדיב ואמו ללא צו מלכותי המתיר זאת”.

אכרם הבין את הרמז והוא מזדרז ומוסר על קשרים בין מנהל החשבונות ובין המצרים. ואף־על־פי־כן, עוד ארכה המלחמה חודשים רבים. ידיד אחר כותב לאכרם מה אומרים עליו כמה מדורשי־רעתו בקושטא: “אכרם בק נתון, כנראה, במצב מלחמה מתמדת. בשל שטיח שמחירו שתי לירות פרץ לביתו של מנהל־החשבונות ואסרו”. בקושטא אין מבינים, מדוע הוא רועש כל כך בשל שטיח שמחירו שתי לירות.

אכרם ממשיך במשלוח מכתבים אל ידידיו ואל קרובי משפחתו. פעמים על־ידי הדואר האוסטרי, בלשון סתרים או במברקי צופן, ופעמים דרך ערים אחרות, כדי שלא יפשפשו במכתביו בדרך. הוא שולח מכתבים מלאי חנופה אל אנשי השלטון ומוסר על חטאות צ’יא ועל צדקתו ונאמנותו שלו. הוא טוען, כי מאז הושעה צ’יא מתפקידו, נוספו 40% להכנסות ההקדש ביפו ו־1500 לירות למעשרות.

צ’יא מתגונן, אך אכרם יוצא מנצח. ידיד בקושטא מודיע לו על כך: “אחי אכרם בק! תודה לאל, מנהל־החשבונות חשוב כמת – יצאה פקודה לפטרו ולהעמידו לדין”. אולם הידיד משיא גם עצה טובה: “עם זאת, סבור אני כי אם תמשיך בפעולות כגון זו בענין מנהל החשבונות – תקצר רוחם של מגינים”.

אך אכרם בק עדיין נתון בעיצומה של המלחמה בפקידיו. עכשיו ביקש להיפטר ממפקד הז’נדרמיה בירושלים רצ’א בק. כאן התנגש עם איש חזק ממנהל החשבונות.

מדווח אכרם לקושטא: “רצ’א בק חשב, שאכרם הוא משורר נושן ושוטה, שאינו רואה את אשר לפניו”, אך הוא ראה אותו גונב בירושלים, לוקח שוחד ומנצל תיגרה בכפר וולוג’ה שליד ירושלים כדי להוציא ממון מידי התושבים.

אולם רצ’א בק אינו ירא איש. הוא מכריז באזני כל, כי ידיד הוא לוזיר הגדול ומספר גם כיצד חושלה ידידות זו: שעה שהוזיר היה ואלי במחוז קוניה באנטוליה, ביקש להיפטר מאיש ושמו צ’ילבי אפנדי. רצ’א בק שהיה אז במקום, היה לו לעזר. הוא הזמין את צ’ילבי זה לבית־המרחץ. בהיכנסו לשם, מצא את עצמו “מוקף זונות עירומות. בו־ברגע בא הואלי עם מאה־מאתיים אנשי ז’נדרמיה ומשטרה ותושבים נכבדים, וכולם ראו את צ’ילבי אפנדי בקלקלתו” – כך הושפל האיש וגורש.

אכרם הערמומי מזדרז ושולח סיפור זה לוזיר הגדול במכתב מלא־חנופה. הוא, כמובן, אינו מאמין לו, אך הנה מפקד הז’נדרמיה מתפאר בזה ומבייש את הוזיר. ועוד כותב אכרם, שאם רצ’א בק אכן הוא איש חסדו של הוזיר – אין כוונתו לפגוע בו, והוא מציע, כי יבקש פיטורים בנימוק שקשה עליו ועל אשתו אקלים הארץ.

מכתבי מלשינות על אכרם יוצאים לקושטא, אך הוא מתגונן: מפיצים שמועות שידי עם היהודים, והרי ידוע, כי נלחמתי בהם בשצף קצף, והם החליטו להתנקם בי. 

ולוזיר הגדול הוא מודיע: “העובדה שאני מאנשי הכבוד והיושר, מתאשרת בדברים שיצאו מפי הוד מעלתך לאמור: ‘אתה בן־אביך, אינך גונב’”.

הוא כותב גם למיניסטר חשוב בקושטא:

“בודאי לא תסכימו להקריב פקיד צנוע כמוני בגלל התרגזותו וכעסו של הוזיר הגדול, על שמנעתי את השודד הפורע מפגיעה בזכויות התושבים כאן. אני מנשק את ידיכם בכל הכבוד ובנאמנות וכורע לרגליכם. אני מבקשכם שתנהגו צדק מלכותי בעניני, ויותן לי מפלט ומחסה כעבד נאמן”.

שוב נכנסים לפעולה ידידי אכרם וקרובי משפחתו.

הוזיר מודיע במכתב יבש: יש לפעול לפי החוק. אכרם כנראה ניצח שוב. מפקד הז’נדרמיה של ירושלים ביקש העברה למקום אחר. הוא כותב לקושטא כי “אין הוא יכול להסתגל למימיה ולאווירה של ירושלים… גם אשתו – אינה יכולה להירפא ממחלתה… והוא מבקש העברה… והרי אין זה לרצונו הנעלה להניח למפקד מעין זה ליפול חלל במחלות שונות”. אכרם מצטרף לבקשה בכל לבו וממליץ על העברה.

האיש השלישי שלחם בו אכרם היה מנהל נמל יפו. אכרם מאשים אותו, כי הוא עזר להכניס כלי־נשק אסורים לארץ וכן סייע לארמנים לברוח מהארץ. גם מנהל הנמל מסולק לבסוף.

אכרם מתפאר: בתוך שמונה חודשים פוטרו והושעו 18 פקידים בירושלים, והשחיתות ירדה ב־70%. אבל גיסו כותב לו מקושטא: “נפגשתי עם כבוד הוזיר הגדול. הוא אמר: פיטרנו את הקולונל שלו, אנו עסוקים עתה בענין מנהל החשבונות של הווקף. כתבתי למיניסטריון הימיה גם בדבר מנהל הנמל, אלא שמכאן והלאה ינהג־נא במתינות”.

והוזיר מוסיף: “מה התרופה לשחיתות?… אילו קמתי לחסל את כל הגנבים, הרי לא היה קץ לדבר!”

ידיד אחר מתאר פגישה עם מיניסטר חשוב:

"עוד בטרם מסרתי את מכתבך, אמר האדם הידוע: ‘מה שלום בנו של הסופר הגדול? מסרתי את מכתבך. הוא נתן בו מבט. נראה שנתקל במשפט כגון ‘אני פיטרתי 18 פקידים’. צחק האיש ואמר: הוא הביא את פיטוריהם של 18 פקידים־שודדים. יפה עשה. אך הם כבר שבעו במקצת. עכשיו הלכו רעבים למקומות אחרים’. ובחיוך רב־משמעות רמז כי פעולותיך אינן נאות בעיניו.

“הנה רואה אתה אחי! פעולותיך הנאמנות אינן מתקבלות בעין יפה, אף בין אנשים שאתה סומך עליהם. כמו שכתבתי לך גם במכתבי הקודם, די לך אפוא להפחיד ולאיים על פקידי המחוז כדי להחזירם למוטב. אל תמשיך בדרך זו. ירושלים אינה יכולה להיות יוצאת־מן־הכלל בענייני אדמיניסטראציה. יודע אתה שהפקידים היוצאים לשם הוצאותיהם רבות, כגון, דמי־הנסיעה מכאן. מה שבידם לכסות על־ידי חסכון הם מכסים, את השאר מבקשים הם לכסות, כמובן, בגניבה”.

הדברים ברורים: בקושטא אין מבינים מה ראה אותו פחה בירושלים הרחוקה להילחם במוסד הבקשיש הקיים מזה עשרות שנים. חושדים בו. מוטב יזהר וייראה פחות ישר. ואמנם פוסק אכרם בק לזמן־מה ממלחמתו בפקידים, ובתוך כך, עולות בעיות אחרות. הנה כותב לו ידיד:

“אחי, שלשום שוחחתי עם אמין בק. הוא אמר, כי בעוד שרשיד בק (המותצריף הקודם) שלח עד ראשית מאי חמשת אלפים לירות (מסים לקופת המדינה) הנה הכסף ששלחת אתה השנה עד לתאריך זה לא הגיע לאותו סכום ועל כן, יהיה כדאי מאד שתפגין רצון ונאמנות, בהגדלת המשלוחים”.

ובאותו מכתב: “מנהל הנמל החדש שנתמנה ביפו בתיווכו ובאמצעותו של רפעת בק עומד להגיע למקום כהונתו. הוא, רפעת בק, מבקש את הפרס על שרותו”.

וענייני ידידות: “אלי בק ביקשני לכתוב, שהצטער כי בעוד אשר שלחת לכמה מחבריך את תמונתך, אליו לא שלחת”.

וחבר אחר מבשר: “בעת ראיתי את רפעת בק באחרונה אמר, כי מתוך חיבתו אליך, אם יאיר מזלו בהגרלה, יעשה אותך שותף באיגרת־החוב של מסילת־הברזל, אשר קנה בעצתך”.

ואזהרה: “שלשום שוב ראיתי את ‘הנזכר’ במשרד הווזירות הגדולה. כשעברה השיחה לענינך אמר: 'הוא אינו מאנשי. בשעתו עשה שרות טוב, אך היום, יתכן שנשתנתה הנהגתו… היום נערכת חתונה בביתי ולי אין לי כלום; והנה לא הגיע מאחי אף עוף אחד”'.

וקרוב משפחה, שהוא גם פקיד ב“שער־העליון” ופעיל שם הרבה בעניני אכרם, מודיעו: “התארשתי. היית צריך להדריכני בענין זה, אלא שכך דרכי הגורל… הוצאות הסעודה באירושים ובנישואים יהיו סכום נכבד… אם תוכל לשלוח לי מאה לירות, חלק כתמיכה וחלק כהלואה, תעשה אתי חסד”.

אכרם שלח את הכסף.

חבר מקושטא כותב אליו: “חדשות איסטנבול! אכרם בק – אומרים – אינו רק מותצריף של ירושלים אלא הוא גם מיניסטר חוץ ודיפלומט. כאשר שלח לאוצר חמישה־עשר אלף לירות, שלח שלושה מברקים. למיניסטר האוצר כתב: ‘כסף זה שלחתי רק לך’; לווזיר הגדול: ‘סכום זה הוא מעל ליכולתה של ירושלים, אך שלחתיו כדי לבצע את צו הוד־מעלתך; ול’מאביין’ הודעה אחרת. המכתב בשבוע הבא יהיה מפורט יותר”.

וחבר מילדות מתגעגע אליו: “אכרם, ילדי, מאור עיני! אל תכעס שאמרתי לך ‘ילדי’. ראשית, אתה ילד, ושנית, לעולם אין איש מאתנו יכול להשתחרר מן הילדות. הה, אילו אפשר הדבר! אילו באמת ילדים היינו! כמו שאמר המנוח ‘עדיין אני מבקש את הימים ההם. אילו היה בי הכוח להחזיר את השנים!’ איזה עושר! איזה עושר!”

ומכתב פרטי מקושטא מודיע:

“הדוקטור חזר מאירופה. אף אין לו שהות לגרד את ראשו נוכח התנפלות הלקוחות. הוא אומר לי, שבכתבי לך, אמסור את רגשי כבודו. הוא שלח לך ישר מאירופה שוקולד ‘סארכי’. האם כבר הגיע?”

עם מותצריף טורקי אחר עושה אכרם עיסקת חליפין. כותב עמיתו: 

“אתה מבקש ממני שמן. על ראשי הדבר. מסרתי למצטפא שישלח לך כדוגמה ארבעה פחי שמן. השווה אותם עם השמנים של כרך ואחר־כך הודע לי את התוצאה. אני מצדי מבקש בתמורה שלוש מאות תפוזי יפו”.

ובאותו מכתב גם משפטים אחדים על היהודים, ואלה נשמעים כדברי נבואה: “אתה וגם אלה שיבואו אחריך תמנעו רק בקושי את התקבצותם והתרבותם של היהודים בארץ פלשתינה ואת המאמצים שהם עושים כדי להשיג את מטרתם”.

מושל מחוז מען בעבר־הירדן הדרומי, על אם הדרך לעקבה, מפחד מהתישבות היהודים והוא כותב לאכרם: “אם תבדוק היטב בתנ”ך, במפה ובדברי־הימים שלהם, תבין כי מחוז מען הוא מן המקומות הקדושים והחשובים ליהודים. על־פי הרגשתי, מבקשים היהודים לשים עיניהם על המקומות האלה. התקבצותם של היהודים כאן אמנם תביא שגשוג על המחוז, אך אין זאת אפשרות רחוקה, שבדומה לארמנים כפויי־הטובה יגרמו בעתיד בעיות, וצרה של יהודיסטאן. בדעתי לפנות אל ‘השער־העליון’ שיאסור בהחלט את הגירתם והתישבותם של היהודים לסביבות מען ואף אגיש לו מפה המראה את תחנות בני־ישראל ומשה בצאתם ממצרים".

אחת הפרשיות שעליהן מספר ארכיונו של אכרם, הריהו ענין שפיק הצעיר, שהיה כנראה, מנהל המזכירות במותצרפליק של ירושלים. נראה כי בין אכרם ובין שפיק שררו יחסי־ידידות עמוקים אף שהיה שפיק נמוך מאכרם במעלה הדרגות. לפי הוראה מקושטא, נשלח שפיק מירושלים לשרת בעיר נידחת באנטוליה. הוא כותב משם לאכרם, כילד מתחטא. בראש המכתב הוא מציין “מבקש אני לבל תקרא את מכתבי בשעת רוגזה. עבדך הנשכח, שפיק”. המכתב מלא חנופה ותלונות: “בניגוד להבטחותיך שכחת אותי עד־מהרה. איש חסדי, האם יהיה שכרי על עבודתי עד שמונה־תשע שעות בלילה – לפי השעון הטורקי הישן – העברתי לאספאדתה (עיר באנטוליה) במשכורת 800 גרוש? אין דבר, איש חסדי! שכח אותי! הרחק אותי! אני אותך לא אשכח, אדוני, לא אשכח עד יום מותי. אף בקברי אזעק בקול גדול: אכרם! אכרם! מנשק אני את ידיך ורגליך המבורכות, את שולי הגלימה של רעייתך. ואת עיניהן של מעצומה סלמי ובאראאת”.

אכרם משיב לאותו מזכיר קטן במכתב ארוך, ושפיק מאושר. כותב שפיק: “אומרים לי כאילו אכנס למנין מזכירי הפרוטוקול אשר ימונו למועצת הצירים והסנטורים, והכל – בזכות מהירות עטי וכתבי היפה. אם אלקח למישרה אלון באכסניה שבה אתה יושב בבואך וכך אראה אותך ואמצאך. ולאחר שתסביר לי את הסיבות להתקררות יחסך, שוב אנסה, מיטיבי, להטות את חסדך עלי. ושוב תאמר לי, אדוני: שפיק, שפיק, כמו בקטמון”.

נראה כי אכרם בק היה קשור מאד אל אותו מזכיר צעיר. הנה נוסח המברק ששלח אכרם למיניסטריון בקושטא, בשעה שנודע לו כי עומדים לקחת ממנו את שפיק: “יכול אני לומר, כי לא זכיתי בשום חסד נעלה, כהתמנותו של שפיק בק למנהל המזכירות בירושלים. שפיק בק מתקדם מאד ומתמיד בעבודתו באופן יוצא מן הכלל. מנשק אני את שולי בגדך ומבקשך מאד שלא להתיר למישהו אחר לקטוף את פירות הבחירה שלי, ולא להרחיק ילד זה מאכרם בנך ועבדך”.

שפיק נשאר באנטוליה. שילוחו מירושלים היה קשור, כנראה, בענין שוחד שהיה מעורב בו, ואפשר שהאיש שגרם את גירושו הוא אותו מנהל חשבונות צ’יא, שאכרם יצא עליו למלחמה.

מתחילת שנת 1908, השנה השניה לשלטונו של אכרם בירושלים, כמדומה שכך מרצו הרב במלחמתו בפקידים מושחתים. הוא אף מבקש רחמים על שני מועלים וכותב למיניסטריון השרותים הציבוריים, כי אמנם נמסר לו שהמהנדס הראשי הינדימאיין והקונדוקטור ראגיב אפנדי “מסתדרים” עם הקבלנים ואינם מבצעים כראוי את עניני השרותים הציבוריים בירושלים. ואכן, תוצאות הנזק – בדרכים המשובשות. ובכל־זאת, אין הוכחה מוחלטת למעילה. בכלל ראגיב אפנדי משתכר רק 500 גרוש לחודש ומי יסכים לבוא במקומו במשכורת כזאת בימים אלה של התייקרות המחיה? וגם אין לקפח את המהנדס, שהשכלתו אמנם נמוכה ויכולתו מוגבלת.

ואולם שנת 1908 צפנה הפתעה לשלטון: מרד הטורקים הצעירים, שהביא את הכרזת החוקה. צעירים אלה ביקשו ללכת בדרכי המדינות הנאורות ולהשליט בטורקיה רוח ליברלית. אותו קיץ של שנת 1908 עוסק אכרם בק במציאת חן בעיני השליטים החדשים. הוא עורך את מלחמתו האחרונה בקאימקאם של יפו, אחמד ביי. זה הפקיד ה־46, לדבריו, אשר נגדו יצא למלחמה. הוא כותב לקושטא:

“קאימקאם יפו הכורדי אחמד בק הוא מן השפלים שקיבלו מישרת קאימקאם בשוחד… מכל צד הגיעו ידיעות, שהלה החל במעשי־גניבה ביפו, וכי עם הכרזת החוקה רצה להשתמש ב’חרות' לפשיעה ולמעשים לא־מהוגנים. אי־לכך, השעיתי את הארור הזה מעבודתו. מלבד פשעים אלה, מכר קרקעות לכמה יהודים ספסרים, חכר בזול את מעשרות המדינה ולקח כפליים מן התושבים העניים… יודעים אתם שבמשך שנה וחצי חיסלתי בירושלים 45 פושעים, והנה, הקאימקאם של יפו הוא ה־46 במספר… לאחר שתוקנה החרות, כלום יתכן להניח לשודדים השפלים לשוטט חופשיים?”

בשעתו הדיח אכרם את הנאיב הערבי, הוא הממונה הדתי המוסלמי בירושלים, בתואנה “שלא ייתכן, כי בירושלים יהיה נאיב מבני הערבים… שיפעל להעברת קרקעות ליהודים המושחתים”. עכשיו רואה הנאיב שעת־כושר להתנקם באכרם. הוא שולח מכתב ארוך לקושטא, העתק־המכתב מגיע לידי אכרם. כותב הנאיב, כי בימי שלטונו של אכרם “הידרדר מצב העיר ירושלים עד לסוף רע ומר”. כל העצומות ששלח הנאיב עד־כה לקושטא וכל התשובות הובאו למותצריף על־ידי מנהל הדואר. אכרם זה – מוסר הנאיב – קיבל בימי הריב בין שבטי יוטה וטולאם 1500 לירות שוחד מבני יוטה ו־1000 לירות שוחד על־ידי ראש עירית באר־שבע. ועוד לקח 900 לירות בשל “פרשה מסוימת” בבאר־שבע. וכדי להעלים גירעון במעשרות, לקח 1500 לירות. הוא גם לקח שוחד מבני ראשון־לציון ועשה עיסקת קרקעות גדולה ומסובכת עם הפטריארך האורתודוכסי בירושלים, הקשורה בתשלום 7000 לירות, שהופקדו בבנק גרמני או אצל ואלירו. בסיכום טוען הנאיב, בימי אכרם בק הרבו המקורבים והמשחיתים להרע, וענייני האדמיניסטראציה השתבשו.

(ואלירו הנזכר, יהודי ספרדי, היה בעל־בנק בירושלים).

ועוד השמצות יצאו לקושטא. אכרם מזעיק את ידידיו, מתגונן ומודיע כי אין אמת בדברי המעלילים כי אין דעתו נוחה מן המשטר החדש. הוא מספר מיהו: בנו של נאמק כאמל הסופר הנודע. הוא מודיע מה עשה מיד בהתקבל ההודעה על הכרזת החוקה: “הבאתי לידי כך, שיקראו את מברקה של הווזירות הגדולה באורח רשמי בבית הממשלה. הכרזתי, מסרתי לנפות, דאגתי להבאת הידיעות בעתוני ירושלים… שלשום נאספו אנשי ירושלים ברחבת הקישלה, ובאלף לשונות וסגנונות הועלו לשמים קולות השמחה של ירושלים”.

אך אכרם מזהיר גם את קושטא במברק “חשוב וסודי”:

“הצעת החוקה החלה לעורר אט־אט רגשי עצמאות בתוך הערבים. אף כי ענין זה הוא לפי־שעה סודי וחשאי, ניכר כי העם בכל ארץ סוריה נוטה לכיוון זה”.

כבדה מלחמת אכרם והוא עייף או שגברו עליו געגועיו לקושטא. ביום ו' אחד, ה־25 ביולי 1908, בשעה 3.45 הוא שולח מברק ל“הוד מעלתו ותפארתו הווזיר העליון”:

"אני מעז עתה ומרשה לעצמי לפנות להוד־מעלתך בכל לשון של תחינה למלא מבוקשי זה: זה קרוב לשנתיים משמש אני בתפקיד מושל ירושלים, תפקיד שמילאתי אותו בעזרתו יתברך באמונה, בנקיון־כפים, במסירות־לב ובהצלחה רבה. עתה אני מבקש להעבירני מכאן לקושטא לכל פקידות שהיא.

“אנו חיים בשעה שכל אדם חייב להרבות בה את מעשיו, לעבוד בלב ונפש ולהתמסר לקדמת העם ולרוממות המולדת. זה זמן, שכל בעל מצפון חייב לעבוד בעבודה המתאימה והאהובה עליו”.

בקשתו נתמלאה. אכרם בק שוחרר מתפקיד המותצריף בירושלים. אמנם לא הוחזר לקושטא, אבל הועלה בדרגה ונתמנה ואלי של מחוז ביירות; גם משכורתו הועלתה. ההודעה מוסרת, כי יקבל 20,000 גרוש לחודש.

לפני צאתו, הוא מסכם את עבודתו ומציין את ייחודה של ירושלים:

"סנז’אק ירושלים עולה בדרגת חשיבותו מכל סנז’אק אחר, מחמש סיבות:

ראשונה: קיימת בעיית העליה לרגל של בני העדות הנוצריות למקומות הקדושים, וזו כרוכה לעתים בתקריות על דברים פעוטים; שנית: בירושלים קיימת עדה יהודית שבניה הם רוב תושבי העיר, וזו אינה נרתעת מקרבנות למיניהם כדי לקנות קרקעות בירושלים, העיר שהם רואים בה עיר שלהם; שלישית: לרגל קדושתה לנצרות, נודעת לעיר זו חשיבות יוצאת־מן־הכלל למדינות אירופה; רביעית: קירבת הסנז’אק לגבול מצרים; חמישית: נכבדי ירושלים מפורסמים מימים ימימה בהתמרדויותיהם בממשלה… יש להפעיל שיטה לחסול השתלטותם של השרצים האלה – חוסייני, חאלדי, נאששיבי ודאודי".

ואכרם מזהיר: “הכרזת הקונסטיטוציה ורעיון החרות יגרמו כאן שיבוש מצער מאוד. כנופיות הנכבדים המושחתים יראו ברעיון החרות אמצעי למרי ומרידה עד כדי כך, שהמדינה תוצרך לשלוח כוח צבאי לחנך את העם באזור ירושלים ואולי באזור סוריה כולו”.

וכאן תמו פעולותיו של אכרם בק בירושלים. הוא ארז את שולחנו ושלחו למקום כהונתו החדש. כפקיד טורקי זהיר, הוציא תעודה רשמית מהנהלת העיר, שמחירה חמישה גרושים, ובה נאמר:

“בתקופת הנהלתו של עבוד עלי אכרים מותצריף סנז’אק ירושלים, אשר נתמנה עתה מטעם השולטן למושל מחוז ביירות, הנהלה שארכה שנה, שבעה חודשים ו־27 יום, הגיעה משכורתו האמיתית בחישוב 12 אלף גרוש לחודש – מלבד אלפיים גרוש שהוקצבו לנשיאות ועדת האדמות המלכותיות – ל־½237,189 גרוש”.

ועל החתום באו כל פרנסי ירושלים: ממלא מקום המותצריף, הנאיב המוסלמי, מנהל־חשבונות־הפלך, מנהל המזכירות, המופתי, ארבעה נכבדים, ראש העדה הלאטינית, ראש העדה היוונית, ראש העדה הארמנית וראש העדה היהודית – חיים אהרן ואלירו, בעל הבנק היהודי הראשון בירושלים. הדו“ח של מועצת הנהלת המחוז מ־1 באוגוסט ל”שער־העליון" מפליג בשבחו של אכרם ועל הישגיו: “הוא (אכרם) ניהל את ענייני המחוז בצדק וביושר ולא נשא פנים לאיש. הוא אחז באמצעים חשובים, שהבטיחו את הגדלת הכנסות המדינה וביצוע הגביה בסדר ובמהירות. הוא שמר על זכויות המדינה ועל זכויות התושבים במסירת המעשרות והצליח להדוף את השתלטותם של חוכרי המסים ודומיהם. עם זאת, ידע לנחול הישגים חשובים כגון הבטחת עודף של יותר מ־30,000 לירות מן המעשרות בלבד לאוצר המדינה ולאוצר ההקדשות. הוא הצליח בניהול מתואם ומדויק לייצב את הבטחון והשלום, להבטיח את שגשוגם ורווחתם של כל התושבים, לקדם את השרותים הציבוריים ולהפריח את הארץ, להרחיב את החינוך, לבנות את מגדל־השעון, לבצע עוד כמה פעולות נכבדות ולהעלות שרותים נעלים למדינה ולמולדת”.

מצויד בתעודות אלו, יצא עם אשתו ושלוש בנותיו למקום כהונתו החדש.

ומה אירע לו אחר־כך? “גליון מיוחד לרישום מהלך החיים”, השייך לאכרם (והוא ניתן לכל פקיד תמורת עשרה גרוש), מוסר עליו פרטים רבים, וכיוון שהטורקים מדדו חשיבותו של אדם בגרושים, הרינו למדים כי אירעו בו באכרם מאורעות מפתיעים: רק 19 יום היה ואלי של ביירות, ומיד הועבר להיות ואלי של איי הים־התיכון. אכרם הגיע לשיא: הוא מקבל עכשיו 25,000 גרוש לחודש. ופתאום מתחילה ירידתו המפתיעה: כעבור 34 ימים מוסרות רשומות־המדינה, שירדה משכורתו ל־17,500 גרוש וכעבור שמונה חודשים, באפריל 1909, שוב ירדה עד ל־12,500 גרוש. באוגוסט אותה שנה הוא מפוטר מתפקידו. היתה זו תקופת הריאקציה למהפכה, ואכרם בק סולק.

אכרם חזר לקושטא. ב־1 בספטמבר 1909 מקבל אכרם בק הודעה מבית־משפט השלום ברודוס, מקום שהיה בו ואלי; ההודעה מוסרת על תביעת חוב מ“הוד מעלתו אכרם בק, המושל לשעבר של איי הים התיכון, מטעם יצחק מנשה, המתגורר בשכונת היהודים באי רודוס, על חוב 80 גרוש, שהוא דורש מאכרם. התביעה תידון בבית־המשפט של רודוס ב־2 בספטמבר בשעה שש”.

מה הרקע לאותה תביעה ומה היה סופה – אין פרטים.

ומה קרה לאכרם? זמן־מה הוא מחוסר עבודה. ב־1910 הוא מתמנה מורה להיסטוריה באוניברסיטת איסטנבול. ב־1912 שוב דרך כוכבו – אכרם נתמנה ואלי של רודוס, אך לזמן קצר בלבד – הוא נשבה במלחמת הבלקן. בשובו לארצו, נעשה למרצה להיסטוריה של הספרות ולפילולוגיה באוניברסיטה. הוא מגורש מן האוניברסיטה ועוסק בהוראת ספרות בבית־ספר צבאי. בינתיים יוצאת טורקיה למלחמת־עולם, מובסת, האימפריה מתפוררת ובטורקיה קם שלטון חדש. אכרם בק אינו יודע להשתלב במשטר החדש. בשנותיו האחרונות – מוסר כותב תולדות חייו באנציקלופדיה – הוא מתפרנס בדוחק.

ב־1937 נפטר אכרם בק, משורר, מותצריף ומלומד, שהיה מושלה של ירושלים שנה, שבעה חודשים ו־27 ימים.

בסתיו 1909 נדמה היה כי הענין החשוב ביותר העומד ברומה של ירושלים, הוא: האם תאמר לאה כן? האם תסכים אמה? ומה דעתו של הדוקטור?

היו שבכו, היו שלעגו, אולם איש לא התייחס לענין בשוויון־נפש. כל ירושלים היהודית תאבה היתה לדעת, האם ישיג איתמר בן־אבי, הסוער, ההרפתקן הרומנטי, בנו של הלשונאי הידוע, את אהבתה של לאה אבושדיד, בת המשפחה הכבודה, יפת־העיר? אביו של איתמר, אליעזר בן־יהודה, ואמו החורגת חמדה בן־יהודה, היו אז במסע באירופה – והעתון, שהמשפחה הוציאה בגלגולים שונים יותר מעשרים שנה, היה בעריכתו של איתמר הנלהב, שחזר מהעולם “הגדול”, והחליט לעשות את “הצבי” דומה לאחיו באירופה, המסעירים יום־יום את הציבור.

הוא חיפש אחר חדשות חשובות בעיר הקטנה, וכשלא מצאן – יצר אותן. שריפה בטחנת קמח שימשה לו – לראשונה בהיסטוריה של העתונות העברית – הזדמנות לתיאור בעמוד ראשון עם כותרת ענק. בכותרות גדולות ובתיאורים “עתונאיים” מפוצצים מסר על חפירות ארכיאולוגיות, מלחמות וסיכסוכים בעולם ועניינים נכבדים של העיר. כמה קינא איתמר באמיל זולא, שנתגלגל לידיו ענין דרייפוס ויכול לצאת בכותרת ענק בעתון: “אני מאשים!” היכן מוצאים בירושלים שערוריות כאלו, שאפשר להסיר מעליהן את המסווה והיכן מוצאים אנשים, שאפשר להילחם בהם עד חרמה?

ואם לא היו כאלה, המציא אותם איתמר ולחם בהם בשצף־קצף, כראוי לעתונאי שאינו מוותר, והעתונות העברית יצאה סוף־סוף, לראשונה, משלוותה ומתנומתה ופרצה בסערות של דיו, פרי עטו של איתמר בן־אבי. איתמר שינה את פני העתון לא רק בסגנון הכתיבה ובעימוד, אלא גם הוסיף לו מדורים חדשים, כמו, למשל, מדור המודעות הקטנות. ומאחר שהיה בעל נפש רומנטית ויחס חם לו לעלמות הצעירות של ירושלים, חיבר או עודד את מיודעיו הצעירים לחבר ולפרסם בעתון הודעות־מודעות מסוג זה:

“ליונתי ח. את מצאת חן בעיני ואנוכי – המצאתי חן בעיניך? ברזל”.

“לבת ט־ז. גברתי אהודה מאד והשמלה האדומה מתאימה מאד ללחייה האדומות והיפות – ג.א.” (אגב, מודעה זו היתה לה מטרה נוספת: להחדיר לדיבור מלה שהמציא בן־יהודה – אהוד, אהדה, שוודאי לא היתה מובנת עדיין לבת הט־ז).

הודעה לאדון ח.ל. בירושלים: “מיעץ אני לבלתי ידבר רעות בגברת אחת ידועה לשנינו ולא ינתק בינינו כל יחס, ובנוגע לעלמה האחרת, אשר התגאה לפני כי רכש את אהבתה, סליחה על שאינני מאמין בזה, יואיל נא בטובו לבלתי יכלימנה בעתיד, ואם באמת רכש את אהבתה, ישמח אדוני בה – וישתוק. כי יפה השתיקה. י.ב.”

ואזהרה: “לפרפרות המפרפרות סביב לפרפר בן־אבי איעץ לבלתי תפרפרנה פן תחרכנה כאשר נחרכה הפרפרת שי. קולדית”.

אולם אל יטעו אותנו מודעות אלו: איתמר היה מאוהב אז רק בעלמה אחת – לאה אבושדיד, בת למשפחה ספרדית מכובדת, שישבה אצל אחיה שלמה אבושדיד, רופא בירושלים. בנערה זו נתן עינו עוד בהיותה בת שמונה, לפני שנסע לאירופה – כך סיפר – ועכשיו משחזר, למדה בבית־הספר האנגלי של הגברת לנדוי, אשר בו למדו הבנות עד נישואיהן.

מספר איתמר: “לא היתה זו אהבתי הראשונה ובין אהובותי היתה גם צרפתיה טהורה, גרמניות שתיים, רוסיה אחת ואפילו ערביה, אפס רק בהיפגשי עם נערה ספרדיה זו, הרגשתי שאהבתי אליה עולה על כל הקודמות – האחת ואין שניה לה”.

העלם הצעיר מאוהב. אולם לאה אבושדיד מהססת. איתמר יושב כל הלילה ומחבר שיר ושמו “לו אהבתיני”, ובו נאמר בין השאר:

לו אהבתיני אלתי, כאשר אהבתיך אני

לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות

לו המה לבך מסערת דמים

ושתי עיניך בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות

לו חלמת אושר עד והקיצות בבהלה

ובמוחך העייף לו עברו ברקים –

האח, כי אז אולי הבינותיני.

בבוקר הלך איתמר לבית־הספר של הגברת לנדוי והגיש את השיר לאהובת־לבו, ומשנדמה לו כי קרבנו לא נרצה, הלך מיד למערכת ופרסם את השיר בעמוד הראשון של העתון היומי. כעבור יומיים, הדפיס שוב שיר בעמוד ראשון. האהבה להטה באותיות העופרת של “הצבי”: בתולדות העברית מופיעים לראשונה שירי אוהב נכזב בעמודים ראשונים של העתון.

איתמר אינו מסתיר את אהבתו, הכל יודעים למי מכוונים השירים. יתר־על־כן, הוא קורא לאהובתו בשירים בשם אלה – חילופי־אותיות של לאה – וירושלים הצעירה קוראת את העתונים ומצפה במתיחות לתוצאות. תלמידות בית־הספר של הגברת לנדוי מקיפות את לאה, כדי לשמוע חדשות, והמנהלת הקפדנית מזמינה אותה לחדרה ומטיפה לה מוסר. האח הדוקטור תובע לנתק את היחסים עם האהוב החצוף, האם מגרשת את איתמר מביתם. אולם לא איש כבנו של מחיה הדיבור העברי יוותר. הוא ממשיך בעקשנות בחיזוריו ובפרסום השירים. והנה, כשענין אגרות־האהבה הפומביות נעשה שערוריה, מחליטה המשפחה לשלוח את לאה לסלוניקי שביוון, כדי להרחיקה מהאוהב הנמרץ. כשנודע הדבר לאיתמר, הוא מגיע לכלל יאוש ומפרסם בעתון הודעת־שיר ושמה “שלום” ובה רמז מפורש, כי ישים קץ לחייו:

וחוורון המוות, כי על מצחי יורד

העליך אכעס?

ודמעה אחרונה, כי הרטיבה לחיי,

האועיל אם אבכה?

שלום, הוי! לנצח יפתי!

והודעה אחרת:

פרחים בלבי, פרחים על קברי,

כי בא כבר יומי למות.

מה לי, הוי, אני ולפרחים כולם,

אם פרח הפרחים לא שלי?

וזעקתו של האוהב מנצחת: “כל בנות בית־הספר של מרת לנדוי פרצו בבכיות לאחר שקראו את שירי”, מספר איתמר בן־אבי בזכרונותיו, “ומרת לנדוי עצמה פנתה אל הרופא, אחיה של לאה, לסלוח לי. בקיצור, כל ירושלים הרגשנית, החולמניות, הבתולית, נתגייסה לעזרתי, האוהב האומלל והשוגה בחרוזים”.

והמשפחה ויתרה. לאה לא תצא לסלוניקי, אבל איתמר יפסיק לפרסם את שירי האהבה בעתונים ותחת זאת ימשיך לנסות לכבוש את לבה בדרכים מקובלות. ענין קשה, מפני שללאה מחזרים רבים. והנה רשימת המחזרים, מוסר איתמר בן־אבי:

משה ואלירו – בן הבנקאי הירושלמי הנודע, שחזר זה עתה מפאריס.

ויליה סלומיאק – בנו של מנהל הדואר הרוסי.

שלושה דוקטורים: המורה הד“ר ישראל שפירא, רופא השיניים הד”ר רוטנברג וד"ר ארלינגר. ועוד מחזרים מרמה נמוכה יותר. המאבק על לבה של לאה נמשך.

איתמר נולד בירושלים. אביו החליט כי ישמע רק עברית, והקפיד עם כל הסובבים את איתמר כי ידברו רק עברית. כבן עשרים זכה בפרס על סיפור. אז פרסם בן־יהודה וידוי בעתונו:

"על הילד הזה, בהיותו כבן שנה, ניבא לאמו איש חכם ונבון הוא הרב יחיאל מיכל פינס, כי יהיה אידיוט! בימים ההם היה האדון פינס ידידי היחיד בירושלים. ויהי היום ואשוב מהעיר אל ביתי ואמצא את אשתי המנוחה בוכיה, הילד על ברכיה ועיניה זולגות דמעה.

“מה לך” – שאלתי – “מה קרה פה?”

“היה פה האדון פינס” – ענתני – “ובשמעו אותי מדברת להילד עברית, אמר לי בקול חמלה: ‘מה את עושה? חוסי על בנך! הילד הזה, אם באמת לא תדברו אליו אלא עברית יהיה אידיוט! היה יהיה אידיוט. יען לשון עברית אינה מספקת לכל צרכי הילד. רוחו לא יתפתח כשאר הילדים. יהיה אידיוט!’”

"הרגשתי כי הרגע היה מאותם הרגעים הגדולים בדברי הימים, שבהם יוטל הגורל לפעמים לחיים ולמוות למדינות ולעמים שלמים. ראיתי בעיני חורבן מקדשי, חורבן תחיית לשוננו בארץ אבותינו! ולא פקפקתי ואומר להאם המסכנה:

“בתי, גם אני אוהב את בננו, לא פחות ממך. וגם לי יש דעה אולי לא פחות מלהאדון פינס. מובטחני, ותוכלי להיות בטוחה גם את, כי הילד הזה, גם אם לא ישמע אף מלה אחת בשום לשון אחרת זולתי בעברית, יהיה נבון וממולח לא פחות מכל הילדים, אבל אם חלילה אני טועה, אם באמת הדיבור רק בעברית יטמטם את מוחו ויעשהו באמת אידיוט, אם כך, יהיה אידיוט! האין בעולם אבות, ששולחים את בניהם למלחמה על שדה קטל? נשלח את בננו על שדה קטל! אם יחיה, יחיה, ואם אין – עשינו חובתנו!”

והאם המסכנה נדהמה, עיניה מלאו דמעות עוד יותר חמות ולא ענתה דבר. אך הילד לא שמע מאמו אלא קול מלים עבריות!

“ועתה, אבקש מבני מחילה על הדברים הנוראים ההם. עתה, שלאשרו ולשמחתי, נבואתו של האדון פינס לא נתקיימה, סלח יסלח לי, כי השתמשתי בו לנסיון מסוכן כל־כך”.

והנער איתמר גדל ומצא לו חברים כלבבו, בניהם של בני המושבות וצעירים מבני הספרדים בירושלים, שלא נהגו קנאות בדת.

גם עלמות היו בירושלים, עלמות־חן, והצעירים חיזרו אחריהן כדרך העולם הגדול. בן־אבי שמר בספר־זכרונותיו את תיאורי העלמות היפות של ירושלים, ה“חתיכות” של ראשית המאה העשרים. והנה הן:

בת־שבע נבון – בת למשפחת אנשי עסקים עשירה ונכבדה: “תסרוקת ראשה כמגדל, גבוה כקשתות מעל שקדי עיניים שחורות, פנים חיוורים, עדינים, חוטם יווני ופה קטן ומתוק ככפתור הוורד לפני היפתחו. רבים ביקשו את ידה. עשירים ופייטנים וחומדי יופי ירושלמים וזרים, לכולם לא שעתה וביום אחד נסעה לביירות שבלבנון, שם נישאה לאחד מבני משפחתה, פקיד בנק”.

שרה שטיינהרט – בתו של סוחר שבא מהמזרח הרחוק: “תמירה, רגליה כשל איילות רוקדות תמיד, אצבעותיה ענודות טבעות רבות ומלבושיה שקופים ומבליטים את כל פרטי גופה הנחשי”. סופה שנישאה לסוחר רב־הון בלונדון.

הלינה גרינהוט ואחותה הבכירה – הביאו אתן מבודפשט רוח מודרנית. ביתן היה מרכז ריקודים ומחולות.

כסניה סטפנוף – רוסיה נוצריה: “היתה מעכסת ברגליה הקלות בכל רחובות ירושלים, עם גרבי משי ממעל לברכיה הנאות – חידוש גדול בימים ההם ודוגמה לבנות ירושלים גם בסלסול התמידי של תלתליה”. אחד מבניו של ואלירו, הבנקאי הירושלמי, היה מחזר אחריה ודיברו גם על חתונה, אולם הוא נכנע ללחץ משפחתו ולא נשאה. כסניה היפה איימה כי תשלח יד בנפשה, והפרשה הסעירה את ירושלים.

רוזה ברוך: “עלמה יפהפיה, אם כי רגליה היו שמנות קצת, אך בצחוקה הנצחי ובשערותיה הערמוניות, היתה קוסמת לגבר”.

יהודית שלנק מנחלת־שבעה: “דקה כדקל ירושלמי, בזהב שערה ובתכלת עיניה כים כנרת ביום אביב וקומתה דומה לירדן בהגיחו ממימיו. אפס כי מבטה החולם ופיה הסגור לרוב, היו מפחידים את מחזריה”.

לינה קרישבסקי – בתו של המורה הנודע מרדכי קרישבסקי־אזרחי: “הפתיעה את רואיה בהיותה בת י”ב והיא כבר אז פרח עם יופי אוקראיני, ארץ מוצאה".

ואחרונה חביבה:

לאה אבושדיד – “היא לאה, עוד לא מלאו לה שמונה וכבר נחשבה כחביבת בית־הספר של מרת לנדוי, בדמותה האצילה, בחינה הקוסם, בזוג עיניה הגנדרניות ובקולה הרונן. בכל תנועה מתנועותיה היתה מגלה כשרונות שחקניים ואף ניבאו לה עתיד גדול על הבמה”.

לאה אבושדיד, מנערותיה היפות של ירושלים, רעיה לעתיד לאיתמר בן־אבי

והנער היה לעלם והוצרך לבחור לו את דרכו בחיים. הוא ניגש לבחינות מטעם חברת כל־ישראל־חברים – היא אליאנס – המבטיחות לעומדים בהן לימודים בסמינר למורים בפאריס, ואיתמר בן־אבי, הילד העברי הראשון, נכשל דווקא בעברית! ובכל־זאת, הוא יוצא ללמוד. הוא מפליג בים ומתאהב בים. מאז יעשה תעמולה רבה לשיבת היהודים לים. כמעט כל מקום שהוא עובר על פניו, הוא מחליט כי אי־פעם, בימים קדומים, היתה מושבה עברית־צורית. עדים לכך – השמות: רודוס – אי רודנים, בוספורס – בו ספור, מסינה – מי סיני, סיציליה – שיא סלע, מרסיליה – מר סלע ואפילו פאריס – עיר פרזות.

הוא לומד בסמינר למורים של אליאנס בפאריס, אבל אין הוא ממושמע ביותר. הוא טוען לאחר־מכן, כי נשלח מבית־הספר, מאחר שהסית את התלמידים לתבוע ללמוד יותר עברית. איתמר חוזר לארץ ומשתתף בעתון “ההשקפה” של אביו, שהוא מעין מגזין שבועי, המנסה לתת “צבע” בחיים הארצישראליים.

איתמר בוחר בשם חדש: בן אב“י (ראשי תיבות – אליעזר בן־יהודה) ומפרסם ב”ההשקפה" רשימות־סיפורים. יש בהן הפרזות, גיבובי מלים, דמיון רב מדי לעתים, אולם הקורא מבחין מיד, כי אלו רשימות שכתבן – לראשונה בספרות העברית – צעיר שעברית היא לשונו הראשונה, שפת־אם, צעיר שארץ־ישראל היא מולדתו.

רשימה כזאת היא “ארצתי”: הטיה איתמרית מובהקת ל“ארצי” – שפרסמה מיד בשובו מפאריס:

"הידעתם אותה, את ההררית, הירוקה השוכנת אל ים, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי תבל? –

"הידעתם אותה?

"בזרועותיה התכולות, כירדן וכפרת, חובקת היא מדבר אפרתי. לבנון ראשה, על סלעי צוארה משקיף אל מרחקי האפקים. כתפותיה השטוחות מחרמון עד חורן כורעות תחת עול תלתלים ושדיה הנחות על ערבה ושפלה מניקות רבבות ילדים.

"וזכות, חמות ורסיסיות עד מאוד אגמי שתי עיניה – בכנרת ומרום מימיהן. וקוסם ומנחש ומבטיח נפלאות זה בטנה – בעמקי יזרעאל. ושררה הכביר, העגול כתבור, ורגליה הטובלות ורוחצות בים סוף, וגלי התיכון מטתה הכסופה, ושורת המואב חומת בטחונה, והמוריה הלבנה, בהרי יהודה, כסא מנוחתה ושלומה.

"את ההררית הירוקה, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור?

“ארצי היא זאת – ארצתי הטובה, היפה”.

נער זה שגדל בארץ, חופשי, נושם את אווירה וקולט את נופיה, גם מעז ומתפרץ “ומורד” ומכניס לעברית אירוטיקה שנערי היהודים כלאו אותה עד אז בלבם:

“מי יודע? אולי יבוא עוד יום, אולי כבר מחר, ועל ברכי הכושלות והרועדות תשב הילדה, אותה הילדה אשר אהבתי… על ברכי תשב, ידיה חבוקות אל עורפי ומתני, שדיה דבוקות אל חזי ודופק־חייה על תנועת התרגשותי… ואז בנשיקותי אליה, באש נשיקותי על שערותיה ועל כתפיה, על השמלה המכסה לו אך קט את עירומה, אז בשגעון האהבה הסואנת בשנינו, בקסם האפילה מסביב־סביבנו, האשים לבי אליכם, אני?”

איתמר מתמנה למורה בבית־הספר לבנות ביפו, יורד לעיר הים, שם הוא נפגש עם ה“שאבאב” של ארץ־ישראל מראשית המאה – בני המושבות הנאים ה“חתיכים”, הלבושים בכאפיות, עקאלים, ועטורים אבנטים. כובשי הלבבות ביניהם, לדברי איתמר, הם אבשלום פיינברג מחדרה, אלכסנדר אהרונסון מזכרון־יעקב והמתחרה שלהם, ממן, המורה מטבריה.

ביפו מסתכסך איתמר עם מנהלי בית־הספר, ושוב הוא יוצא לחוץ־לארץ ללמוד במחלקה למדעי המזרח של האוניברסיטה בברלין. כבנו של בן־יהודה הוא מפורסם בין היהודים ומבחינה מסוימת, הריהו ילד השעשועים של הציונות שם. אולם איתמר אינו מקדיש הרבה ללימודים. הוא שולח כתבות וידיעות לעתוני אביו, וחוזר לארץ. בינתיים עבר עתונו של אביו גלגול חדש, מופיע עכשיו יום־יום – העתון היומי הראשון בארץ, ושמו שוב “הצבי”.

הארץ גדלה, הנערים בגרו, רוחות חדשות מנשבות ואיתמר נכנס בכל לבו אל סערת החיים. הוא מקבל את עריכת העתון, אולם, כאמור, האהבה מעסיקה אותו. את לאה אין שולחים, בסופו־של־דבר לסלוניקי, אבל צריך הוא להתחרות במחזרים הרבים, בני טובים, ספרדים בעלי יחוס, בנקאים ובעלי הון, צריך הוא לכבוש את לב הנערה, המכירה בערך יופיה, וצריך הוא גם למצוא חן בעיני האח הרופא ובעיני האם הקפדנית – לעתים מתקבל הרושם שכיבוש לב האם הוא הצד הקשה ביותר בחיזורים. אולם עקשנותו משתלמת. המשפחה מסכימה סוף סוף לאירוסים. איתמר מוזמן לבית הגדול.

והוא מספר:

“ליל ירח קוסם היה הלילה שבו עליתי לבית אבושדיד לחגיגת הארוסים. בהיכנסי לאולם הגדול, באורו המבהיק, ישבו על הספה המזרחית הגדולה האם הכבודה, כשהסיגריה בין אצבעותיה ענודות הטבעות, ושלוש בנותיה, לבושות הדר כולן, בנוסח הספרדיות המסורתית. הד”ר אבושדיד וענתבי – אחד מיקירי ירושלים – יצאו לקראתי והושיבוני ביניהם. כוסות יין לבן, תפוחי זהב ורימונים, לוקום ובטנים דמשקאים, ממתקים ומגדנות וקהוה ניחוחי, היו ערוכים על השולחן. ענתבי קם וקרא:

‘במזל טוב!’

‘במזל טוב!’, השיב הד"ר אבושדיד ולחץ את ידי.

‘זה גורלה, ועליה לקבלו’, מלמלה האם והרשתה לי לנשק את ידה.

לאה חיוורת כסיד התישבה אז על כסא לצדי.

‘ומה הם התנאים?’ שאלה האם.

‘בן־אבי מוותר על נדוניה לחלוטין’, אמר ד"ר אבושדיד.

‘והוא מתחייב לשלם לרעייתו, אם תרצה להיפרד מעליו, כפל הנדוניה שלא קיבל’.

‘והוא יפתח לה חשבון משלה’.

‘והוא…’

‘והוא ידבר רק עברית!’ שאג אבי, אשר נכנס יחד עם אמא בו־ברגע".

משיצא איתמר את בית אבושדיד, פגש מחזר אחר של לאה, שעדיין לא איבד את התקוה.

השניים נתארסו אבל דרך היסורים של איתמר לא תמה.

שלוש שנים חיכה, עד שקבעה המשפחה סוף־סוף את תאריך הנישואים, ואז, בערב פסח של שנת תרע"ד (1914) הועמדה החופה, בנוסח ספרדי, וכל טובי העיר, אשכנזים וספרדים, קונסולים, סופרים, מורים, נזירים, רבנים וטורקים חשובים באו לחתונה. חלומו של איתמר התגשם – לאה היתה שלו לעולם.

איתמר ויתר על הנדוניה ולפני שבירת הכוס, הספיק בן־יהודה להתפרץ ולתבוע: הילדים יגדלו אך ורק בעברית!

מיד לאחר החג יוצא הזוג למסע באירופה ואיתמר מציין מה המיוחד בירח־דבש זה מזה 2000 שנה: “היתה זו אולי הפעם הראשונה לאחר הפסקה של אלפי שנים, שזוג עברי מבני הארץ עורך את מסעו באורחות ימים, כשכל שיחו והגיגו מן הבוקר עד הלילה רק עברית”.

הבעל המאוהב מראה לאשתו הצעירה את פלאי עיר האורות פאריס. הם חוצים את אירופה, מבקרים בווארשה, מוסקבה, פטרוגראד. איתמר מרצה לפני ציונים וכובש לבבות. אודיסה, קושטא – וחזרה לארץ־ישראל דרך הדרדנלים (דר דן, כמובן).

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. משפחת בן־יהודה יוצאת לארצות־הברית, איתמר מרצה מצליח לפני יהודים, פעיל בין האגודות הציוניות וכותב בעתונים העבריים. הוא חוזר לארץ מיד עם השלום, כדי להוציא לאור עתון חדש ושמו “דואר היום”. הוא חולם להיות איל־עתונות בנוסח אנגלי, מוציא שבועונים באנגלית וערבית, ועורך את עתונו, כאילו זו ארץ ענק, שמתרחשות בה שערוריות בין־לאומיות, אהבות ומעשים מופלגים. הוא פעיל בשטחים נוספים: עושה נסיונות לליטון העברית (החלפת האותיות העבריות באותיות לטיניות) ומציע לחלק את ארץ־ישראל לקנטונים יהודים וערבים אולם תמיד נשאר איתמר העלם החולם, כובש הלבבות, המלהיב, ששערו מתנופף ברוח, עיניו רושפות ותכניותיו רבות ומרקיעות שחקים. הוא סבור, כי אם יש משהו על לבו – צריך הוא לומר זאת לכל, ובעמוד הראשון.

חברים שיצאו עמו לדרך לפני שנים רבות ונעזרו בו – נתעשרו. איתמר בן־אבי נשאר ללא־אמצעים. בשנת 1939 יצא לארצות־הברית בשליחות הקרן־הקיימת. כעבור ארבע שנים, ב־1943, מת הילד העברי הראשון על אדמת אמריקה. ארונו הובא לארץ והוא נקבר על יד אביו אליעזר בן־יהודה, בהר הזיתים.

באחד הבתים בשכונה שמחוץ לעיר העתיקה של ירושלים נתכנסו האינטליגנטים והמנהיגים של מפלגת פועלי־ציון ותיכנו תכניות להוצאת עתון של התנועה ושמו האחדות. הזמן: קיץ 1910. חברי המפלגה היריבה, הפועל־הצעיר, כבר מוציאים זה כשלוש שנים עתון משלהם, וראוי שגם פועלי־ציון יוציאו לאור עתון, וכבר הוקם הדפוס למטרה זו.

העורכים הם יצחק בן־צבי, שכינויו עוד מימי המחתרת ברוסיה אבנר והוא כבר התפרסם כמנהיג פועלי־ציון בחוץ לארץ! זרובבל – מנהיג־פרולאטארים, שמאחוריו עבר של פעילות סוציאליסטית; רחל ינאית, בת זוג ליצחק בךצבי, ופועל צעיר מהגליל: דוד יוסף גרין, המייצג כנראה את הפועלים העובדים באמת.

בן־צבי וזרובבל כבר שלחו ידם בכתיבה. הצעיר דוד גרין נקרא למלאכת המערכת ממקום עבודתו האחרון בזכרון־יעקב. הוא התבלט שנתיים לפני־כן בעת הכנת ה“פלאטפורמה”, הוא המצע, למפלגת פועלי־ציון, בוועידה שנערכה בחאן של רמלה, והתפרסם בדבקותו בעברית. שמועות סיפרו עליו, כי אחרי שעות עבודתו בבתי־אכרים בסג’רה, הוא מסתגר בחדרו וקורא ספרים עד שעה מאוחרת בלילה.

אי־אפשר לומר שהיתה קריאת הספרים תופעה מקובלת בארץ באותם ימים: הפועלים הנודדים ממושבה למושבה לחפש להם עבודה, עוזבים מקום אחד ובידיהם מעט כסף ויוצאים למקום של תרבות, כמו יפו על ה“קלובים” ובתי־האורחים שלה – אלה לא הרבו בקריאת ספרים. צעירים היו, יחפים היו, ללא עול וללא בית, חולמים וחיים חיי־שעה – נהנים משירה, מריקוד, מוויכוח חם בענייני העולם, מטיול יפה ואף מחיזור אחר בנות האכרים, המסתכלות עליהם בהערצה וגורמות לבני המושבה הצעירים שיקנאו ב“מוסקובים האלה”.

ואילו שם, בעליית־גג של מושבה קטנה בגליל, היה האור דולק עד שעה מאוחרת בלילה, ואותו צעיר נמוך־קומה ונמרץ־פנים נסגר וקרא ולמד. ואפילו עורר עליו את תשומת־לבן של העלמות – רחק מהן. חבריו לא ידעו כיצד להגיב על ענין זה. אבל כולם הרגישו כי גרין מפלונסק מקדיש את עצמו לאיזו מטרה הידועה רק לו. עקשן הוא. וכך, אפוא, משנתישבו אנשי הרוח והמעשה בירושלים ועמדו להוציא לאור את העתון הראשון של תנועת פועלי־ציון היה זה בן־צבי, שהציע לקרוא לאותו פועל מהגליל ולשתפו בעבודת המערכת. יביא עמו הצעיר מריח השדה וייצג את החברים הפועלים האמיתיים.

הפועל דוד גרין עם חבריו בשער היקב של ראשון־לציון. אותם ימים עדיין השתמש בשני שמות – גרין ובן־גוריון

דוד גרין בא עם צרור־מיטלטליו לירושלים ונתיישב עם בן־צבי וזרובבל במרתף אחד. אחר־כך שכר חדר לעצמו. להוצאותיו קיבל ארבעים פראנק לחודש, שהספיקו לתשלום מזונותיו לאשה שעל שולחנה סעד. במשך הזמן הוסיפו לו עוד עשרה פראנק. גם כאן, בירושלים, לא פסק ממנהגו לאחר בלילה ולקרוא, ומפני־כך בוודאי היה ממאחרי־קום בבוקר, כפי שטען עליו זרובבל.

לאחר הדיונים והעיונים על המצע והדרך ועל הקו של העתון, נבחרה מערכת וזאב אשור החרוץ קיבל על עצמו להיות המנהל והמוציא לפועל. הסופר י. ח. ברנר הבטיח את השתתפותו. וכך יצא לאור לרחוב הירושלמי ולכל פועלי הארץ העתון החדש, “האחדות” ובקלובי הפועלים שבמושבות, לאחר ארוחות־המרק הדלות, נתכנסו הפועלים סביב שולחנות העץ, הניחו לפניהם את העתון, עיינו ובחנו היטב את השקפותיו והתייחסותו למאורעות העולם והארץ. העתון נפוץ בתחילה ב־350 עותקים. שני המנהיגים המוכרים יותר, בן־צבי וזרובבל, הקדישו את מאמריהם לענייני המדיניות הגדולה – גאולת העולם, הסוציאליזם־היהודי־לאן וכדומה. דוד גרין, שחתם בשם אחד מאישי המרד ברומאים – בן גוריון – הקדיש את רשימותיו לעניינים מקומיים ובעיות ארצישראליות.

הוא בן עשרים־וחמש ונפשו נרגשת, נוכח העוול שבדרך הנהגת העולם ומניצול הפועלים. הוא כותב פליטון שלצדו מוסר השכל בענין מקומו של העובד. שמו של אותו מעשה: “אבן מקיר תזעק”. המעשה נפתח בדראמטיות: ברחובה של ירושלים פונה […] שהזר צופה בעבודת סתת, המתקין אבנים לבניית בית בירושלים, והוא מסביר¹: “הרי כאן מוטלת לפנינו ירושלים, עיר רבתי־עם וזה ים הבתים, אינו גל אבנים, הריהו מעשי ידיהם של בני־אדם, לשד מוחם… חייהם צועקים אלינו מתוך האבנים הללו, ואנו עוברים בחוצות, לבנו מטומטם ואזנינו כבדות מתוך הרגל, ואין אנו מקשיבים אל זעף ים־האבנים המשוועות אלינו”. אומר הזר לאיש־שיחו: “אתה אינך רואה דבר זולתי האבנים האלו ואני רואה ומונה בלי הרף את האנשים שסתתו את האבנים הללו”. מיתמם בן־שיחו ושואל: האם אין הסתתים מקבלים שכר? וידידו החדש מסביר: הסתתים שבנו בתים אלה מאות בשנים, היכן פרי עמלם? “אנחנו את עזבונם כבשנו והשתקענו ברחבה וברווחה בבתים כוננו ידיהם ואילו הם עצמם, כלום לא נשאר בידיהם”.

ומסיים המחבר את הלקח הספרותי בסוציאליזם: “אבן מקיר תזעק, ואני שומע זעקתה, ולשעוות האבנים הקשבתי מקודם, כשישבתי כאן והבטתי על בתי ירושלים ואתה אז ביקשת ממני אש… ברם, הרי מצאתי את הגפרורים, במטותא”.

“חן, חן, אינני מעשן”.

זה סיומה של מה שניתן לכנות כיצירה ספרותית ראשונה – עם מוסר־השכל – של מי שחתם אז “בעל החלומות”, הוא דוד בן־גוריון.

נראה כי ענין שעבוד האיש־העמל העסיק את בן־גוריון הצעיר באותו חורף ירושלמי של שנת 1911. הוא חוזר אליו בצורה ספרותית אחרת וכותב “חזיון במערכה אחת ושמונה תמונות” ושמו “חג העבודה”. הנפשות המשתתפות בחזיון הן: הזקנה, אלמנה בעלת אחוזה עשירה; אוריאל – בנה! הזקן – פועל; תמר – בתו; הלך; המסיק – עובר בטחנה; החרת – פועל שנתי אצל אכר. לפי הערה של הכותב, נכתב המחזון בהשפעת חיבור לועזי.

מקום המעשה, כפי שמוסר המחזאי: “כפר גדול על שפת הים, הזמן תחילת האביב, הבמה עומדת על גבעה ירקרקה, משני עבריה – פרדסים, כרמים ושדות בר. מרחוק – ים התכלת. מאחורי הבמה – גדר עם פשפש. משמאל לגדר נראה בית קטן. לא הרחק ממנו, מימין, בית גדול יפה. השמש שופכת על הכל פלגי אור, מסביב דממה ושלוה. מרחוק מגיעה שירת הפועלים”.

וזו תמצית המחזה: אוריאל מספר לאמו כי נפשו ריקה עליו. הוא חולה. למרות עושרו, הוא עני ברוח. נחלת אביו אינה שלו אלא של הפועלים המעבדים אותה.

בתמונה שניה פוגשת תמר, ידידת אוריאל, בהלך ושואלת אותו לאן מועדות פניו. והלה עונה: “אל ארץ מזרח שמש, שם אחים כל האנשים, שם שולט הצדק, מולכת האהבה, העבודה – דגל העתיד. לא שפחה האשה – אך חברה, רעיה לגבר”.

המסיק עובר בדרך. תמר תמהה מדוע הולך הוא למלאכתו ביום חג־העבודה (כנראה הכוונה לאחד במאי) והמסיק מסביר, כי אם לא יבוא לעבודתו – יפטרנו בעל הטחנה. עובר גם החרת. מציע ההלך: אל ילכו לעבודה ויוכיחו לאדונם, כי רק שרירי יד העובד יוצרים הכל.

ותמר מדברת, לפי הערות המחבר, בהתרגשות: “הקשיבה לקולי ההלך, וגם אתה החרת וגם אתה המסיק, האזינו! הנה במרחק מתרקמת שירת רזים, תוסס בה צער העולמים, ענות האומללים, שברירי אנקות וזעקות שבר, שוועת הגולים ובכי עלובי־עם, ואולי אין זאת כי אם ברכת העמלים… איני יודעת, אולם ידעתי, אם לא יענה אחד מבני משפחת העמלים על קריאת האחוה הנאדרה – כי מוג לב ובן שפנים הוא”.

כולם נענים לקריאה ומחליטים ללכת עם ההלך אל ארץ מזרח השמש הפלאית. אפילו אוריאל בן העשירים, שאיבד את אמונתו בחיים, מחליט להצטרף להולכים, אשר על גב כל אחד מהם – ככתוב בהוראות המחבר – תרמיל. אומרת תמר לאביה, הפועל בן הדור הישן: “אתה לא הבינות אותי, לא יכולת להבינני, כי אתה עומד לפני השקיעה ואני עולה וזורחת, אתה השעבוד ואני הגאולה ואני הולכת, הולכת”.

אמו של אוריאל עוצרת בו ולאוריאל אין כוח לעמוד בפניה. הוא נחלה ונוטה למות, אולם לפני מותו הוא אמר:

"אוריאל (לתמר): תמר לכי, לכי שמה, אל ארץ השמש, לכי (בכוחותיו האחרונים) אני מבקש ממך, למזכרת אהבתנו. את יפה ולבך טהור ואמיץ, אחרים, חזקים ממני, ילכו אחריך… עזבי את עמק הבכא… שלום (נושק ידי תמר ונופל גוסס על הכסא).

"ההלך (לתמר, למסיק ולחרת): חברים, למחוז חפצנו! קדימה, שמה לארץ מזרח השמש!

“אוריאל (מושיט אליהם בפעם האחרונה ובתמצית כוחו את ידיו, שפתיו לוחשות): מזרח השמש, הש־מש!… (קופא על מקומו. הזקן והזקנה בוכים. מהשדה מגיעה שירת הפועלים)”. סוף.

המחזה נתפרסם בשני המשכים, ויש להניח, כי לאחר שהגישו המחבר לחברי המערכת, הם קראו אותו בקול רם, ואמרו בלבם: אולי כאן צומח סוף־סוף הדרמטורג העברי הראשון של ארץ־ישראל. אך משאלתם לא נתקיימה. היה זה החיבור היחיד בסוג זה של ספרות פרי עטו של “בעל החלומות”, כפי שחתם בן־גוריון גם על החזיון.

ריפורטר טוב עושה את כל מה שמטילים עליו. “האחדות” אינו רק עתון לפובליציסטיקה וספרות, יש בו גם “חרוניקא” ובמדור זה עוקבים אחר ההתפתחויות התרבותיות של הארץ. שני העורכים הבכירים מטילים על איש המערכת הצעיר משימה, שהם, אולי מתיחסים אליה קצת בביטול: בקורת תיאטרון. כדי לשכנעו, אולי גם הזכירו לו, כי בעיירתו פלונסק, שיחק הוא עצמו בחוג חובבי־הבימה, היה המלך ליר במחזהו של שייקספיר והופיע בתפקיד הראשי ב“אוריאל אקוסטה”. וכך יוצא העתונאי הצעיר בליל אדר ירושלמי אל קלוב הפועלים, לבוש ב“פלרינה” השחורה שהביא מבית אביו. ושם, לאור מנורות הלוכס, הציגו מחזה חדש – “דון יצחק”. לאחר ההצגה, יצא עם ידידיו לאחד מבתי־הקפה הערביים בירושלים, שארבעת עורכינו אהבו לשבת בהם בלילות החורף הארוכים, וכאשר ידידיו השלושה החליפו דברים אגב שתיית קפה טורקי, בעניין עתיד האמנות בארץ, ישב בצד וכתב מעין “אמש בתיאטרון”.

חי אלהי המבקרים! לא חל כמעט כל שינוי בעקרונות של כתיבת הבקורת מאז ועד עתה. ביד אמונה “קוטל” מבקרנו את ההצגה, והבקורת שנדפסה ביום ו' בעתון, דומה כאילו נכתבה היום – אילו רק היינו משפצים את הכתוב בסגנון ימינו.

ובכן, כרגיל, הסעיף הראשון בבקורת: פרטים על המחזה, על התקופה שבה הוא דן ויחסו של המבקר לנושא:

“אחרי ‘היהודי הנצחי’ של פינסקי כיבדו אותנו בשבוע זה חובבי הבמה העברית בירושלים שוב בחזיון היסטורי – ‘דון יצחק’ דרמה ב־5 מערכות. תקופת גירוש ספרד, כתובה בידי ספרדי צעיר, סנטו סימו. אין הרבה תקופות בדברי ימי גלותנו הארוכים שנחרתו כל־כך בלב עמנו כתקופת גירוש ספרד… לא יפלא אפוא משום מה גדולה ההתעניינות בדרמה החדשה של סנטו סימו. מצד אחד נושא הדרמה… ומהצד השני, מחבר הדרמה כשהוא לעצמו – אחד הצעירים היותר מעולים של היהדות הספרדית בתורכיה. קיווינו שמא סוף־סוף נראה כאן ניצוץ אחד… אבל תקוותנו נכזבה. הדרמה ספק אם היא ראויה לשם זה. בחזיון אין כל דרמתיות… אין אנו שומעים כלל וכלל במקריה החיצוניים וגם בהלך־נפשה הפנימי של התקופה. מלבד זה, אין בחזיון גופא כל עלילה, כל פסיחולוגיא. המחזות הבודדים אין ביניהם כל קשר פנימי. כל המאורעות משולבים זה בזה באופן מלאכותי בלי כל הכרח אמנותי, הטיפוסים חיוורים ומטושטשים, בלי נשמה ואופי עצמי בולט”.

ועכשיו לעצם ההצגה, לשחקנים, לתפאורה ולעבודת הבמאי:

"הגם שאין לדרמה זו ערך עצמי אמנותי, אבל תחת זה יש לה ערך חיצוני, מצד המאורעות המתוארים, וביחוד בשביל הקהל הירושלמי. אבל המסדרים לא הבינו כנראה כהלכה את הדבר הזה ודווקא הצד החיצוני, שהוא העיקר פה, סבל מאד. הדיקורציא והפרצוף (הכוונה אולי לאיפור?) לא התאימו לגמרי לגיבורי הדרמה. ביחוד תלבושתו של דון יצחק, הוא סמל האצילות העברית, היתה מתאימה יותר לאיזה שמש מאשר לשר המלוכה במדינה אדירה. טוב היה רק טורקמוודו (בן־זאב) גם בתלבושתו ועוד יותר בהליכותיו ומשחקו. שחקן לא רע גם דון קרלוס (גרינסקי), אף־על־פי שהרבה פעמים הפריז על המידה בהתלהבותו היתרה, וכן, שרה בת דון יצחק (גב' בן־צבי) ודון יצחק (פרסוב).

“רושם גדול עשתה התהלוכה של המגורשים, אולם באשמת המסדרים נתקלקל הרושם הזה, כי אותם האנשים עברו עוד הפעם באותו הסדר (כנראה בא זה מחסרון אנשים, אך יותר טוב היה אלמלי היו עוברים רק פעם אחת). ביחוד היה מורגש חסרון מסדר־מומחה (הכוונה לבימאי) בשעה שעל הבמה נמצאו הרבה אנשים. מתוך אי ידיעתם מה לעשות וכיצד להתנהג, עוררו אך שחוק אצל הרואים על ידי תנועותיהם המשונות שלא לצרכן ושלא בשעתן. נקוה שלאט לאט ימלאו את החסרונות האלה” – סיים המבקר, החותם דן.

בקיצור, גמיזה מוחלטת.

ד. בן־גוריון השתמש באות הראשונה והאחרונה של שמו כדי לחתום על רשימת הבקורת. זו בקורת תיאטרון יחידה שכתב בן־גוריון. וכך אבד לו ליישוב הארצישראלי מבקר־תיאטרון מובהק.

נותר עוד סיפור השירים. אולם אותם איננו יכולים לצטט. כל הידוע עליהם הוא שבשעה שהיה בן־גוריון נער בפלונסק, עוד לא מלאו לו עשרים שנה, אהב נערה אחת ולכבודה כתב שיר בכל יום. אולם השירים אבדו וכפי שטען בן־גוריון עצמו, היו אלה “שירים לא רעים”. איננו יכולים לבדוק זאת.

מכל מקום, עברה שנה לעבודת בךגוריון בעתון הירושלמי. נראה כי בעבודת העתונאות לא רצה להתמיד. הוא יצא לקושטא, ללמוד משפטים, בתקוה שאי־פעם ‘במציאות מסוימת’ יוכל להיות מיניסטר עברי בחסות השלטון העותמני, ואולי, אחר־כך, מיניסטר במדינה עברית.

ומאז לא חתם עוד בכינוי “בעל־החלומות”.

הדבר היה בשנת 1891. על גבעה בדרום התכנסה חבורה של אנשים ליד מדורה. פתאום הגיע בדהרה רכוב על סוסו, איש עבדקן, עטור רעמת שער זהובה וגדולה, לבוש גלימה בדווית יפה ורתמות סוסו משובצות זהב כשל שייך נכבד. תוך כדי רכיבה שלף האיש את חרבו מנדנה, עבר ביעף את המדורה, אחר־כך עצר בסוס, הכה בחרבו על זרועו וקרא בקול: “בדמי אני נשבע, אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני!”

היה זה היום הראשון לישוב החדש, שקם ליד אחוזת “נחלת ראובן”, שנוסדה שמונה שנים לפני־כן על־ידי ראובן לרר. אותו רוכב נלהב קנה חלק מאדמות לרר, כדי להקים עליהן ישוב של פועלים ושמו “נס ציונה”; ישוב שיהיה מושתת על חיי שוויון וצדק.

באותו טכס הניף הרוכב גם דגל שהציע לציונים: יריעת בד כחולה ולבנה. לראשונה התנופף דגל מעין זה בפומבי.

איש זה היה מיכאל הלפרין. כך נכנס לתולדות ההתישבות היהודית בארץ: יפה־תואר, גבה־קומה וזקוף, בעל רעמת שער זהוב, זקן עבות, רוכב על סוסו כנסיך מזרחי, ומנופף בחרבו כלוחם ותיק, בעל חלומות והזיות.

מיכאל, או כפי שכונה מיכל, היה נכד לרב נודע, המלבי“ם, שחיבר פירוש לתורה ולנביאים, והיה אהוב מאד על יהודי מזרח אירופה בזכות פירושו זה שהרבה לדרוש בו על הגאולה הקרובה. המלבי”ם כתב כי לפי ספר דניאל עתיד המשיח לבוא בשנת תרפ“ח, ויש להתכונן לבוא המשיח. יהודים פשוטים שלמדו את פירושו בשבתות, האמינו להמלבי”ם וציפו לבוא המשיח. המלבי"ם התייחס על בית דוד והראה לנכדו את מגילת היוחסין של המשפחה. קשר זה עם בית המלוכה שממנו יבוא המשיח הלהיב מאד את דמיונו של הנער.

לימים, כך מספרת אגדה אחת, היה מיכל הלפרין משוטט בדרכי ארץ־ישראל וכשהיה פוגש נערה יפה, היה כורע על ברכיו ואומר לה: “היי שלי – בננו יהיה משיח”. לאחר סירובה של הנערה המופתעת, היתה מוצאת, למחרת, על סף חדרה, זר פרחים ממיכל בצירוף בקשת סליחה, אם נעלבה.

אביו היה עשיר מאד. הוא מת כשהיה מיכל בן 13. בנעוריו התחבר מיכל עם המהפכנים ברוסיה ונתן להם מקלט ואוכל בביתו. אמו שמה ידה על כסף הירושה, מחשש שמיכל יבזבזו על חלומותיו. ובכל זאת, הצליח לעתים להוציא ממנה כספים בשביל המהפכנים והמורדים ולענייני הפועלים והמדוכאים. פעם אחת – כך מספרים – התקשר עם בעלת בית־בושת ושילם לה סכום גדול, לפדיון הפרוצות שיחזרו לבתיהן. מיכל נאם לפני הפרוצות נאום נלהב על זכויות האדם וליוון לרכבת כדי להיות בטוח שאמנם תחזורנה לכפריהן. והן עלו לרכבת וחזרו העירה ברכבת הבאה.

וסיפור אחר מלמדנו, כי פעם כינס את הפועלים בבית־חרושת שעבר אליו בירושה והלהיבם לשבות נגדו, מפני שהוא, ככל הקאפיטליסטים, אנוס לנצל את המעמד העובד.

איש יפה־תואר היה והרבה בעלילות אהבים רומנטיות. כנראה אף נשא לו לאשה סטודנטית נלהבת לענייני הסוציאל־ריבולוציונרים, כמוהו. האהבה היתה סוערת, אך לא ארכה ימים רבים והשנים נפרדו. פרעות רוסיה בשנת 1881 פקחו את עיני הלפרין, כמו שפקחו עיני צעירים יהודים אחרים. הוא נואש מהמהפכה ברוסיה והצטרף לחובבי־ציון ושוב, כדרכו, בהתלהבות רבה. עלה לארץ והחל לעבוד כפועל. הוא פתח בחיי נדודים עם הפועלים היהודים המעטים שהיו אז בארץ. בשנת 1886 היה בין מארגני המרד בראשון־לציון נגד הברון רוטשילד. לפקיד המושבה אוסוביצקי נודע, כי הלפרין שלח מאמר נגדו לאחד העתונים היהודים ברוסיה והוא ציווה על בעל־הבית, אשר אצלו התגורר הלפרין, לגרשו. בעל־הבית הודיע, כי הלפרין מסרב לעזוב את החדר. אוסוביצקי שלח את עושי־דברו ואלה עקרו את דלת החדר מעל ציריה והשליכו החוצה את חפציו של הלפרין.

כאשר שב הלפרין לחדרו וראה מה עוללו לו, יצא למשרדו של אוסוביצקי עם פועלים־ידידים והפחידו כראוי, עד שהוציא אוסוביצקי אקדח וירה באויר. ענין זה עורר רעש במושבה וגרם את החרפת הסכסוך עם הפקידות. הלפרין סיפר סיפור זה במכתב ארוך בעתון “המליץ” והענין נתפרסם בין חובבי־ציון. מנהיגי הציונים נבהלו, חששו שמא יסיר הברון את חסדו מהמושבות. הם שכנעו את בני ראשון־לציון לוותר, ואת המורד – לעזוב את הכפר. קילל הלפרין קללה רוסית, כדרכו, והמשיך בנדודיו בין המושבות.

הוא היה בין מארגני אגודת־העשרות שקמה ברחובות – ארגון חשאי של פועלים במתכונת צבאית, מחולקים קבוצות־קבוצות ועל כל קבוצה עומד שר עשרה ושר מאה ועל כולם שר אלף. הלפרין הצליח להשיג כסף ממשפחתו, לוה עוד כסף וקנה מראובן לרר חלק מאדמותיו, כדי להקים שם מושב־פועלים בשביל חברי אגודת־העשרות. בחנוכת אותו מקום שקרא לו נס־ציונה, הניף את הדגל וקפץ מעל לאש.

מיכאל פגש בארץ בתו של עסקן ציוני, שרה, ואחרי חיזורים רבים במלוא הלהט והרומנטיקה, כדרכו, ביקש את ידה ונשא אותה לאשה. התיישבו השניים בנס־ציונה, אולם חייהם המאושרים לא נמשכו הרבה. כספו של הלפרין אזל, המשפחה סירבה לשלוח לו עוד כסף, המלווים תבעו את כספם ואדמות נס־ציונה נשמטו מידיו. חזרה שרה לרוסיה והלפרין הלך אחריה. נולדו להם שלושה ילדים, שרה ביקשה לבנות בית אמיד, כפי יכולתם, אולם לא איש כהלפרין ינוח. הוא עוזב את ביתו לימים רבים ויוצא לערי רוסיה לנאום ולהלהיב למען הציונות והסוציאליזם היהודי. הוא היה בין מייסדי פועלי־ציון ויש אומרים, כי הוא שקרא לתנועה בשם זה.

בכל מקום היה מכנס סביבו את הצעירים היהודים ומטיף להם לעלות לארץ־ישראל ולחיות בה חיים חדשים. הוא רקם חלומות בדבר צבא מגויסים ומתנדבים שיעשו את מלחמות־היהודים למען הארץ. הוא היה מוציא את הצעירים ליערות ומאמנם אימוני צבא, כשמקלות משמשים להם כרובים. בין שומעי דבריו בוילנה היה אלכסנדר זייד, שהושפע הרבה מהלפרין, עלה לארץ והיה מאנשי המלחמה העברים הראשונים בארץ וממייסדי השומר.

אגדה מאותם ימים מספרת, כי הרצל פגש את הלפרין בוילנה; נפגש חולם בחולם. אמרו להרצל כי איש זה מתייחס על בית דוד, והרצל עמד לפניו כל עת השיחה. אין לשבת לפני אדם המתייחס על בית המלוכה היהודי, אמר הרצל.

וב“קונגרס אוגנדה”, כאשר נתקבלה ההחלטה בדבר “מקלט הלילה” מחוץ לארץ־ישראל – עלה הלפרין לבימת הנואמים, הרים את ידו ופתח בשיר המפורסם של פועלי־ציון – “שבועה” – נשבענו בדגל ציון, אדמת המכורה, בכל הקדוש והיקר לכולנו. היה לו קול בס נהדר. במקום שהוא כיום תל־אביב, בלילות שהירח זרח על חולות הזהב, היה הלפרין מרים קולו ומזמר את הלהיטים של אותם ימים, והחלוצים הצעירים וכותבי הזכרונות שבאו לתור את הארץ, היו שומעים את זמרתו האדירה ואת סיפוריו ותורתו – ומתלהבים.

חזר הלפרין לארץ והוא כבר בשנות החמישים לחייו, אך עדיין במלוא כוחותיו: בעל גוף, שערו הזהוב גולש על כתפיו, זקנו ארוך כזקן פטריארך קדמון, לבוש הוא חולצה טולסטויאנית, וחבל גדול כרוך למותניו, ולרגליו היחפות סנדלים. כשהיה רוקד ומתלהב, היה פוקד על האנשים לחלוץ את נעליהם ולרקוד יחפים.

הוא כתב למנהיגים והציע תכניות בדבר הקמת צבא עברי, ואף שם נתן לו: “לגיון העם”. הוא היה מאמץ צעירים שירדו אך־זה מהאניה, היה מביאם לחדרו הקטן ומספר לפניהם במשך שעות על תכניותיו: יש לצאת ולהתישב בחורן, ללכת אל הבדווים וללמוד מהם את חיי המדבר, להקים שרשרות של ישובים מבוצרים – מיני היאחזויות בלשוננו; הוא אף הכין תכנית פלישה של לגיון יהודי לחולות הדרום וכיבוש הארץ. הוא חיבר מחזה בן עשר מערכות המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה היהודית והכריח את ברנר לשמוע את כולו. קשה היה סבלו של ברנר בהאזינו לחזיון זה. לפי תכניתו, אמר הלפרין עצמו לשחק את התפקיד הראשי במחזה.

הלפרין היה שומרו של המגרש אשר עליו הוקמה הגימנסיה הרצליה. נפצע בהתנפלות של גנבים והיה גא בפצעיו. הוא חי כנווד, עבר ממושבה למושבה. שמר בכרמי הדרום. יצא אל הבדווים. ובכל מקום דיבר בהתלהבות על תכניותיו. הלפרין מכר את מוקיו היפים במכירה פומבית באמצע הרחוב בעת התלהבות, עם הכרזת המלחמה בין הטורקים והאיטלקים – והקדיש את הכסף ללוחמים. הוא הצטלם עם קציני הטורקים והם קראו לו קפיטן. יחד עם הסופר צבי שץ הצטלם עם כלב־שמירה שהלפרין קיבלו כמתנה מיוסף טרומפלדור, שהגיע אז לארץ. באותה תמונה, כמו בתמונות אחרות, דומה הלפרין ליהודי קדמון לוחם, שעיניו רושפות אש. הלפרין יצא עם דגל עברי בתהלוכות והפחיד את בעלי־הבתים החששנים של תל־אביב הקטנה. בפונדקי החלוצים, אצל חיים־ברוך ואצל ספקטור, הרבו לספר בגבורותיו ומעשיו, ושם נוספו עליהם נפכים ועלילות. אמרו כי נסע דרך אילת וים־סוף לחבש ונפגש עם מלך חבש, שגם הוא, כמוהו, צאצא לבית דוד. ומעשהו המפורסם ביותר: כניסתו לגוב־האריות. המעשה היה לאגדה, שקשרו לה נוסחאות רבות, לעתים שונות זו מזו.

וכך היה המעשה, או בקירוב כך:

קרקס הגיע ממצרים ונטה את אוהליו על חולות שפת־הים של נוה־שלום. בעל הקרקס הזמין בעת ההצגה את נכבדי כל העדות כי יכנסו אל כלוב האריות. נכנסו מוסלמי ונוצרי לכלוב – ויצאו, ויהודי לא נמצא. עד שקם מיכל הלפרין, נכנס לכלוב, התייצב מול מלך־החיות והכריז בקול רם, כשכל קהל צופי הקרקס שומעו: “אף עמי, כמוך מלך החיות, נרדם – אבל יום יבוא, והוא יתעורר ואת כנען ארצו יכבוש”. ואחר־כך זימר את “התקוה” בכלוב וכל הקהל עמד על רגליו. לבם של היהודים עלה על גדותיו. הסיפור נתפרסם בארץ ובעתוני היהודים בחוץ־לארץ ועורר גאוה רבה.

והנה החלו תוכפים עליו געגועיו על אשתו ועל ילדיו. בתו מיטה למדה בבית־ספר לתיאטרון, והוא חשש שמא תישאר ברוסיה. מנחם גנסין, בימאי התיאטרון של יפו, מספר, כי הלפרין “פיברק” מברק לביתו והודיע כי הוא חולה אנוש, ומבקש לראות לפני מותו את בני משפחתו. הם באו – ואתם מיטה.

מיטה זהובת־השער, היתה יפת־תואר מאד. כבני האינטליגנציה הרוסית הצעירה – ביקשה גם היא להפוך עולמות והארץ היתה קטנה לה מאד, פרובינציאלית וזרה. הלפרין התחנן לפני גנסין כי ישפיע עליה לשחק בלהקתו (“זו פעם ראשונה שראיתיו בוכה” – מספר גנסין). מיטה נדהמה כשראתה מה עלובה רמת השחקנים בארץ וביקשה לשוב לרוסיה. אמר הלפרין: על גופתי. והיא נשארה. עתוני אותם ימים משבחים את ההצגה אשר השתתפה בה ומציינים, כי מיטה הצליחה בתפקידה, אף־על־פי שלא הבינה את המלים שאמרה. מיטה היפה! שמעתי כי אחד החלוצים התאהב בה והיא השיבה את פניו ריקם – ובעת ההצגה שלה, ניסה לאבד עצמו לדעת.

רצה הלפרין להיות בעל ואב טוב, ככל אדם מהישוב. שכר דירה נאה בנוה־צדק וקיבל עבודה קבועה בשמירה. אולם נראה כי לא הצליח ושוב נטש ביתו ויצא לנדודים.

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. הלפרין יצא לפתח־תקוה, נדד בגליל. הוא רעב. משפחתו רעבה בתל־אביב. הצטרף לקבוצות של פועלים שהיו מחניכיו, ונראה שלא נהגו בו יפה. הצטרף לשומרים בכפר־גלעדי. כבן שישים היה ועדיין עיניו נצצו כגחלים. הוא מספר את חלומותיו לכל מי שניאות לשמוע. לא יכול לעזור הרבה לשומרים באותם ימי רעב. הלפרין הרגיש, שהללו רעבים בעצמם ומטפלים בו רק משום יחסם אליו. קם יום אחד והסתלק בחשאי. המשיך בנדודיו בגליל. בנו אריה, תלמיד הגימנסיה הרצליה, התנדב עם חבריו לצבא הטורקי והיה לקצין. הוא לחם בעזה והלפרין היה גא בו. משהציעו לאריה לערוק כמו שעשו רבים מחבריו, מהצבא הטורקי, סירב. כבן נאמן להלפרין, הכריז: “אני אמות וחרבי בידי”. אריה נהרג בחזית עזה.

הארץ נכבשה בידי האנגלים. הלפרין ביקש להתגייס לגדוד העברי: הנה נתגשם משהו מחלומותיו. המגייסים דחו את בן השישים. הוא נעלב, נפגע. חלה. בי“א כסלו תר”פ (1919) מת עני וחסר־כל, בבית־החולים בצפת. עוד לפני־כן ראה את בנו ירמיהו בבגדי מלח והיה גא בו. שומר אחד ביקרו ליד מיטתו ומצא את מיכל מאמין ונאמן לעצמו כתמיד. הלפרין הזמין אותו להצטלם יחד עמו.

מיכל הלפרין נקבר בחורשת מחניים. עשרים שנה אחרי מותו הציבה ההסתדרות מצבה על קברו בחורשה במחניים, לאחר שמקום הקבר זוהה על־ידי ותיקים. על המצבה כתוב: “יחיאל מיכאל הלפרין, אחד מחולמי ולוחמי הגאולים”.

השען עקיבא אריה וייס ישב בחנותו הצרה בשוק אל־דיר שביפו, נעץ עיניו בקרביו של שעון, גלגל את הגלגלים הקטנים, מתח את הקפיצים, והרהר:

ביפו יושבים כעשרת אלפים יהודים, כן ירבו, חלקם דרים בעיר העתיקה, חלקם מחוצה לה, וחלקם בשתי השכונות היהודיות הסמוכות לעיר: נוה־צדק ונוה־שלום. תנאי הדיור קשים, אין כל סידורים מודרניים והלכלוך רב. הגיע הזמן, כך אמר בלבו כשדחק את המלחץ עמוק בין גלגלי השעון, להקים רחוק משאונה של העיר הלא־נקיה שכונה של יהודים, במתכונת הפרוורים הנאים של אירופה.

הדבר היה בשנת 1906.

מזה שנתיים נהרו אל הארץ צעירים־יחפנים שלא ביקשו להקים בתים או להתיישב על הקרקע, אלא ביקשו להיות פועלים, אך ורק פועלים. הם יהיו – כך אמרו – הפרוליטריון של העם היהודי החוזר לארצו. ועוד אמרו: “יש להפוך את הפירמידה”. אבל היו בארץ גם בעלי־בתים מכובדים, ציונים, שדיברו נאה במקומות־מגוריהם ברוסיה ופולין, קיימו את דבריהם, ועלו לארץ.

היה בארץ בנק ציוני – אפ"ק. והיו בתי־עסק שונים – הכימאי מאיר דיזנגוף, דרך משל, נתמנה שליח של אגודה לרכישת קרקעות “גאולה” ונתיישב ביפו. יצחק חיותמן, שהיה ממייסדי מטולה, שימש כסוכנה של חברת זינגר למכירת מכונות־תפירה. יחזקאל דנין היה בעל חנות ביפו. האחים שלוש עסקו בקרקעות¹ ובחלפנות ובעסקי יצוא ויבוא. האדון קורקידי היה סוחר וחזן בבית־הכנסת הספרדי, וקולו מתוק כדבש. ועוד יהודים נכבדים היו, בעלי עסקים מיפו והשכונות. והיתה בארץ גם להקה, שהציגה במלון קמיניץ את “היהודים”. ובעוד זמן לא־רב יבוא גם ארתור רופין, נציגם של המוסדות הציוניים, כדי להקים את “המשרד הארצישראלי” ולעזור בפיתוח הישוב היהודי בארץ. והיו ביפו סופרים, מורים ומוסיקאים ואף ילד קטן בעל כשרונות ציור – נחום גוטמן. וכך, אמר בלבו עקיבא אריה וייס: אנו כאן, ברוך השם, ישוב נכבד, ויש להקים שכונה נאה – פרוור של יהודים.

אותו יום, או כעבור כמה ימים, כינס וייס ידידים וסיפר להם את רעיונו, וכאילו הוציא דברים מפיהם. “הרי על כך אני חושב כל הזמן”, אמר יצחק חיותמן. היתה זו אספה ראשונה בשורה ארוכה מאד של אספות, שבהן דנו, שעות ארוכות, כיצד להקים אותה שכונה. גם כתבו פרוטוקולים. באותו לילה החליטו: “כוונתנו ליסד מרכז עירוני עברי במקום טוב לבריאות ומסודר יפה, ותחת הרפש והחלאה שבחוצות הצרים של יפו יימצאו הבתים במקום מרווח”. ושם קראו לחבורתם: אגודת בוני בתים. לא עבר זמן רב ונקראו חברת אחוזת בית וכל חבר נתן נפוליון אחד, דמי־התארגנות.

אוהבים היו לגלגל בדברים ולשבת בישיבות. עברה שנה ועברו שנתיים. קמו ועדים ונפלו ואחרים קמו במקומם. מאיר דיזנגוף נראה כבעל המרץ שביניהם, איש מעשה היה ויושב־ראש ברוב הוועדים. לעתים היה מסתכסך עם חלק מהחברים או שאלה היו מסתכסכים עמו, אך בסופו־של־דבר, נתקבל עליהם, שהוא יהיה האיש אשר יוביל את החבורה הנכבדה אל המטרה הנכספת. היו עמו יועצים חשובים, למשל, מנחם שנקין, מרדכי בן הלל הכהן ודוד סמילנסקי ועוד אישים, שכבר הזכרנו את שמם.

בדקו קרקעות שונות, שלחו שליחים ונשאו ונתנו. לסוף, הסכימו לקנות אדמה ממזרח ליפו, מעבר לנוה־צדק, ב“כרם ג’באלי”. כיוון שהיו אלה יהודים בעלי חשבון אמרו כמה מהם: יש לבקש הלואה מהקרן־הקיימת. פנו להנהלת הקרן־הקיימת ולאחר דין־ודברים הסכימה זו לעזור ל“יוזמה הפרטית”, אף־על־פי שקמו עוררים שטענו, כי תפקידה של הקרן־הקיימת לגאול אדמה להתיישבות חקלאית, ואין היא צריכה לעזור ליהודים אמידים, המבקשים להקים לעצמם פרוור מרווח.

אישרה ההנהלה את ההלואה – 300,000 פראנקים – אשר ינתנו על־ידי בנק אפ"ק, בריבית של 5 אחוז, ל־18 שנים, שני תשלומים כל שנה.

עברו שנתיים־וחצי מאז אותה ישיבה ראשונה שנתכנסה בקלוב ישורון, ועניין השכונה החדשה עמד לקרום עור וגידים.

והנה, כך נכתב בעתון, בכ' בשבט תרס"ט, חורף 1909:

"יפו – ידיעות אחרונות.

“ביום השבת ביקרו המוני יהודים את המגרש אשר לחברה החדשה אחוזת־בית. המושבה הזאת תיבנה לפי טעמן של המושבות באירופה ולפי שמירת הבריאות. הרוכסיות – זכויות הבנין – גם הן תתקבלנה בשבוע זה, ואחרי גמר ההכנות, יגשו אחינו בני ישראל לבניינה של יפו החדשה. לפי התקוות של החברים של אחוזת־בית, תהיה זו מושבה נחמדה מאד. יתקינו בה צנורות מים, צנורות שופכין, גן כללי וגינות־גינות סביב כל בית”.

היו אלה דברי “הצבי”, עתונו של אליעזר בן־יהודה מירושלים, אשר לחם למען אור־ההשכלה והקידמה. אבל בירושלים יצא לאור עתון אדוק בדת, בעריכתו של ישראל פרומקין – “החבצלת” שמו. ל“החבצלת” היתה דעה שונה על אותו טיול של שבת, ונראה כי בעיות הקואליציה עם הדתיים היו קיימות כבר אז. נעסוק אפוא בסוגיית זרעונים שנישאו בשבת מחוץ לעירוב.

והנה כך נכתב ב“החבצלת”:

"יפו – אמנם איננו לא עם ולא עדה, כי אם עדר ומי שרוצה נוהג בנו.

“הנה הדביק מישהו מודעות, כי ביום השבת יבואו העברים בהמון אל הנחלה שנקנתה לאחוזת־בית והנה מאז הצהרים נהרו נשים וטף, בחורים ובתולות, ובידי כמה מהם מטות או שמשיות, ורובם מיני זרעונים בכיסיהם, וכך הלכו ובאו אל הכיכר שמחוץ לעירוב, וישטחו שטוח, אבל ארך להם הזמן ואיש לא נשא מנאם. ויתרעמו, כי בהמודעות נאמר, כי יטיפו וידברו, והנה לעת ערב חמל האדון שנקין והאדון בן־משה על הנאספים וינאמו. שניהם חיללו השבת לעיני הכל ויעלו על האילנות ומשם הטיפו דברים בטלים. סוף סוף ראו הנאספים, כי אין מה לשמוע ונפוצו לכל רוח בבושת פנים”.

מכאן, אגב, נמצאנו למדים כי אחד הבירורים האהובים ביותר על תושבי ארץ זו מאז ומתמיד, היו הנאומים.

היה הדבר בכ' ניסן, חול המועד של פסח תרס"ט. סוסקין הצלם נשא את מצלמתו דרך ארוכה בחולות. זה היום הגדול: בראש גבעת חול, המוקפת גבעות חול אחרות, ים של חול, נתכנסו שישים חברי אחוזת בית להגרלת המגרשים. סוסקין העמיד את מצלמתו בגבעה אשר ממול, התכופף, הכניס ראשו אל שרוול הבד השחור ולחץ.

באה לעולם תמונה: תמונת הולדתה של עיר. הגברת הררית איחרה להגיע והנה היא מגיעה במרוצה. על זרועותיה תינוק. לימים יהיה זה חבר הכנסת יזהר הררי. נשכר גם תימני, להביא פח מים להשקות את הצמאים. ממול על הגבעה, מטיל אדם צעיר צל ארוך בחולות. האגדה מספרת, כי היה זה בנו של המשומד מיפו, אשר נשרך אחר החבורה ועכשיו הוא עומד על גבעה רחוקה וצועק אל המתכנסים:

– אל תבנו כאן את בתיכם, אין כאן מים, זו שממה!

איש לא שמע לאותו עורב־קורא־רע, נביא השקר, והוא ממשיך וצועק כך עד־נצח – בתצלום שנשתמר בידינו.

וייס אסף בחוף הים שישים צדפים אפורים ושישים צדפים לבנים. על האפורים רשם את מספרי החלקות ועל הלבנים את שמות המשפחות. שני ילדים העלו בגורל. האחד העלה צדף אפור שעליו מספר חלקה, וחברו – צדף לבן ועליו שם המשפחה שזכתה בחלקה זו. באותו תצלום היסטורי רואים אנו בצד, משפחה הבודקת במפה (וייס, שהיו לו נטיות אדריכליות, צייר אותה מפה) את מקום ביתה לעתיד.

הגבעה שעליה עומדת החבורה עלתה בגורלו של דיזנגוף. כעבור ארבעים שנה יעמוד במקום זה, – בית דיזנגוף לשעבר, – מוזיאון, בו הוכרז על מדינת היהודים.

המודד שכנאי מדד את המגרשים. המהנדס טרידל מחיפה הוזמן לערוך תכנית. אחד מחברי הוועד התנגד לכך: לדעתו, חבל על 500 פראנק שכרו של טרידל וכך אמר אותו חבר ועד: “אפשר פשוט לצאת אל המגרש עם קבלנים ידועים ולהחליט בו במקום, כיצד לסדר את הרחובות ואין צורך באיש מיוחד בכך”.

לעתים דומה כי כמה שכונות ופרוורים בתל־אביב אכן נבנו כך.

מכל־מקום, היו עוד תכניות ואחת מהן של אדריכל מפורסם מוינה, שהיה גם גבאי בקהילה היהודית שם ואיש לאומי, כמסופר בעתון “העולם”, מאותם ימים:

“האדריכל היהודי המפורסם וילהלם סטיאסני מוינה ערך תכנית בשביל הבתים העומדים להיבנות על־ידי החברה אחוזת־בית ביפו. האדריכל ערך את תכנית הבתים באמנות יתרה וברוח הלאומיות העברית, באופן שיהיו לפאר בתוך הסביבה היהודית החדשה בארץ־ישראל. צריך להזכיר, כי האדריכל הוא אחד מגבאי הקהילה הישראלית בוינה”.

תכניתו של אדריכל זה לא נתקיימה, גם לא של האחרים. מכל־מקום, אילו נתגשמה תכניתו של סטיאסני, היתה תל־אביב עיר אירופית בנוסח ימי־הבינים, עם מגדלי פעמונים ואילנות אירופים.

החברים הנכבדים של אחוזת־בית התווכחו בדבר מקומו של הרחוב המרכזי – רחוב הרצל לעתיד. לסוף סיכמו כי עליו לעבור באמצע השכונה, מול הגימנסיה. (בעתיד, תהיה זו אחת הסיבות להריסת הגימנסיה; יטענו, כי היא חוסמת את הרחוב).

אחד המשתכנים התרעם, על שעורכים תכניות ל־150 בית. הוא הציע לתכנן את השכונה רק לשישים בתים, שהרי אין צורך לתכנן את השכונה לאנשים נוספים. החברים דאגו לבל יקוצצו שטחי־קרקע רבים מדי מן המגרשים בשביל רחובות. בתחילה הסכימו כי רוחב הרחובות יהיה 16 מטר, לבסוף עשו אותם ברוחב 12 מטר ואת הרחובות הצדדיים – 10 מטר. עקיבא וייס הציע כי החברים יוותרו על שני סנטימטר מכל אמת קרקע לשם גן ציבורי. חברי האגודה עברו על ההצעה בשתיקה. יש המצביעים כיום על שדרות־רוטשילד ואומרים: “ראו את הראשונים! הנה, הם דאגו לצל ולגן, לא כנהוג בימינו”. ובכן, להסיר מלבנו רגש נחיתות, יש להודיע, כי כל עניין שדרות רוטשילד בא לעולם על־כורחם של הראשונים. אותו מקום היה נמוך מהגבעות אשר סביבו, מעין עמק, ומילאוהו חול כדי ליישר את מגרשי הבניה. לפי תנאי הבניין באותם ימים לא היה אפשר לבנות במקום של חול תחוח, שמא ישקעו הבתים. כיוון שלא היה מה לעשות במקום זה, נטעו בו אילנות. כך באו לעולם שדרות רוטשילד.

שדרות רוטשילד בתל־אביב, עם יסוד השכונה – הקיוסק ומגדל המים / צילום של אברהם סוסקין

האביב נסתיים. ראובן סגל, איש חרוץ, היה הראשון שבנה את ביתו. בי' סיון הניח את אבן־הפינה (רחוב יהודה הלוי 25. הבית נהרס, ככל הבתים הראשונים). אחר־כך החלו עוד חברים בבניית בתיהם וגם הונחה אבן־פינה לגימנסיה בראש הרחוב, כמו שאמר שנקין: “הגימנסיה תעמוד במקום הגבוה ביותר, נשקפת אל מסילת־הברזל, וכל אדם שיעבור ברכבת ישירו עיניו מאליהן אל הגימנסיה”.

שמעה של הגימנסיה העברית הראשונה יצא בכל פינות העולם. תלמידים נשלחו אליה מהארץ ומחוץ לארץ. בין כתלי הכיתות גדלו מנהיגים רבים לעתיד. התלמידים עם המורה בשיעור לגיאוגרפיה ; במרכז, התלמיד משה שרתוק, הוא שר־החוץ וראש־הממשלה לעתיד – משה שרת / צילום של ליאו קאן

וזה המקום לשאול, כמו בשיר: מי יבנה בית בתל־אביב?

הנה דיון שנערך באחת האספות. המתווכחים רשומים בראשי־תיבות:

יו"ר: הוצע למסור חפירת הבאר לקבלן טפר או לקבלן קצלר.

מ.ש.: ובלבד שהעבודה תיעשה על ידי פועלים יהודים.

א.נ.: ועיקר הוא שעל־ידי פועלים יהודים לא תתייקר העבודה. 

מ.ש.: אפילו אם על־ידי פועלים יהודים תעלה העבודה בשלוש מאות פראנק יותר – נסכים לזה.

א.ב.: אין אדם רשאי לעשות צדקה בכספם של אחרים.

ע.ו.: עלינו לשים לב לדבר, שהתייקרות העבודה על־ידי יהודים לא תעלה יותר ממאה פראנק.

מ.ש.: מן היום הראשון למעשינו, עלינו להשתדל בכל האפשרות, שהעבודה תיעשה על־ידי יהודים.

א.ב.: אני מנוסה בדבר ויודע, שלמעשה אי־אפשר להוציאו לפעולה. הנה החברה שאני אחד ממנהליה, כל מקום שבנתה התחילה את עבודתה ביהודים וסיימה בערבים.

מ.ש.: אבל עלינו לזכור שאנו מקבלים את ההלוואה מקופת הקרן־הקיימת, מכספי עניים, ולפיכך אנו חייבים להינזר מעבודה זרה.

א.ב.: אין אנו יכולים לצעוק תמיד “כספי עניים הם הללו”. פרינציפ שוא הוא זה.

מ.ש.: אם לא בעבודה עברית, אין לנו לבנות בכלל וכל מפעלנו הוא לשוא.

ע.ו.: אם על־ידי פועלים ערבים תעלה לנו הבאר 1500 פראנק ועל־ידי פועלים יהודים 1600 פראנק, עלינו לעשותה על־ידי יהודים ולא לספר על התייקרות זו לאיש. אבל בנוגע לבניין הבתים, נשאל את פי החברים ויחליטו הם עצמם. אין לכוף הר כגיגית על שישים איש.

מ.ש., הנלחם בעקשנות לעבודה העברית, הוא מנחם שנקין.

הבאר נחפרה על־ידי יהודים. (הקבלן היה קצלר. הוא קיבל תוספת פראנק־זהב וחצי לכל מטר, כדי שיעסיק יהודים). רוב הבתים נבנו על־ידי פועלים ערבים והיו התנגשויות בענין זה. סיפר על כך ב. שמחוני ב“הצבי”: "ההתנגשות שבין הפועלים העברים והערבים על מגרש אחוזת־בית, היא מאורע שצריך לשים אליו את לבנו ביותר. המקרה פשוט: הפועלים העברים לא הסכימו לעבוד במחיר שקבעו להם, הם דרשו יותר ויותר. אז באו לעבוד על מקומם פועלים ערבים. והפועלים הערבים השוטמים את קומץ היהודים שעל מגרש זה, התכוננו להרחיק את היהודים משדה עבודה זו, ובעלי האגרוף שבהם התרגשו כל היום, ובקצפם² נתנו מכות לפועלים העברים שחרפו את נפשם לעבוד על אותו מגרש שנבנה מכספי היהודים, מפרוטות שאספו הציונים בכל קצווי תבל. אחדים מן היהודים נפצעו.

“מספרים שהפועלים העברים עזבו מיד את שדה־הקרב ולא הגנו על המוכה היהודי, אחיהם ובעל־בריתם. לו התחזקו אז מעט, היו יכולים להראות לבעלי האגרוף האלו שיש צדק בעולם ושהיהודי צריך להיות קודם לקבלת עבודה באחוזת היהודים. מספרים גם, שאחד הקבלנים, שעינו צרה בפועלים היהודים, היה הסיבה למאורע זה והוא שיסע³ את הזאבים על השיות”.

אבל לב רגש ירגיש כי למרות הכל, בחולות אלה, נולד משהו גדול. א. רזניק, למשל, כותב בעתון “החרות”, שיצא לאור בירושלים: "אחוזת־בית. בוקר קיץ בהיר וחם. הנני פוסע לאטי על המגרש, מסתכל לצדדין ומשתומם. כלום באמת המקום הזה הוא אותה שממה חולית רחבת הידים שראיתי לפני ירחים מספר? בכל עבר ופינה נראים גלי אבנים ולבנים, סימני בניה, ומרחוק קשקושי פטישים ואתים. אדי תחיה…

"הנני מרחיב צעדי ולפני תמונת פלאים: יהודים בונים בשביל יהודים על אדמת יהודים.

"הנני הולך הלאה ותמונה עוד יותר מקסימה לנגד עיני: יהודים מישרים הדורי חרבה. הללו חופרים את האדמה, ממלאים חול עגלות קטנות, והללו מסיעים אותן בחיבה על־גבי קרשים למקום אחר. רוח צחה נושבת אט מסביב, נושקת את העובדים על פניהם האדומים וכאילו לוחשת להם אגדת תחיה…

“מתוך אושר, עיני מתחילות לדמוע ופי ממלל איזו ברכה”.

תבוא עליו הברכה.

והעיר קמה והיתה. הגיע חודש ה“מוחרם”, הוא חודש חילופי הדירות בתקופה הטורקית – היה זה בתשרי תר"ע – בין הגבעות עברו חמורים וגמלים נושאים את מיטלטלי המתיישבים החדשים. העגלות לא יכלו לעבור בחולות. תוך חודשיים ישבו בשכונה 150 נפש. היו שם 50 בתים ושישה רחובות.

כבר סיפרנו כי המתיישבים רצו בשכונת “צמרת”, שאליה באים לאחר הפעילות היומיומית בחנויות ובעסקים ביפו, נסגרים בה ושמחים במים הזורמים בכל בית, ברווחה ובנקיון. מחוץ לד"ר חיסין, רופא־השכונה הרוכב על חמור אל חוליו, סירבו יתר חברי השכונה להתיר פתיחת חנויות במקום. כדבריו של שנקין:

“בנינו כאן נוה־שאנן, מעין נאות־קיץ לנוח אחרי עבודת היום. עתה החלו רבים מחברינו לעשות עסקים. אחד מהם כבר השכיר חנות. ואם יפשה הנגע, יכולים אנו לקוות לעשרות חנויות בכל קצות המושבה. אפשר כבר לראות מראש את המחזה המלבב של החנויות הזעירות עם הגמלים על אם הדרך, עם הסמרטוטים תחת תכלת הרקיע, עם הדומן והאשפה, עם קליפות האבטיחים והירקות, המפיצים ריח צחנה מסביב. ובפנים, מאחורי הקלעים, אורחים הגונים מבין הערבים, שותים משקאות חריפים ונהנים מזיו פני בעלת הבית והבנות הבוגרות. וכטוב לב האורחים ביין, הם יוצאים החוצה. מתגרים בנשים המטיילות לתומן וכשקמים הגברים להגן עליהן, מתחילות תגרות ומהומות”.

איזה דמיון! אגב, העיר נקמה בו בשנקין: הרחוב הנושא את שמו (וכל האנשים שהזכרנו עד כה הם עתה רחובות בעיר) הוא רחוב חנויות סואן.

הד"ר חיסין הוא היחיד הרואה דברים נכוחה:

“אף אני רוצה ברובע שקט, אבל איני רוצה לשלול משום אדם את זכותו וחופשתו. חוקים יוצאים מן הכלל אין להם קיום. אנו בונים רובע שקט, אבל בה במידה גם רובע חופשי, ואסור למנוע מאת חבר זה או אחר את הרשות לפתוח לו חנות לפרנסה. היכן הוא הגבול לאפוטרופסות? אני אומר: אל תגזרו על החנויות, ואם תגזרו – לא תתקיים גזרתכם”.

היה ויכוח. לסוף הוחלט, כי בתוך השכונה אסור לפתוח חנויות, אולם אפשר להחזיק בחנויות מחוצה לה, מעבר לפסי הרכבת.

בר־לב מוסר ב“הפועל הצעיר”: “מושבת אחוזת־בית שלנו מקבלת לאט־לאט צורה יפה עד מאד. והרחובות כמעט שנתישרו ובקרוב יגשו לרצפם. הדיירים מרגישים עצמם בכי טוב. ביחוד שבעות רצון הנשים, שאין עליהן מורא לצאת יחידות בלילה, לא כמו ביפו, שבלי מלווה אין יוצאת ואין באה. ומאושרים גם הילדים בתוך המרחב והנקיון. ביום חמישה־עשר בשבט נעשתה שם להם ולכל ילדי בתי־הספר היפואים חגיגה נהדרה והשמחה היתה כמעט שלמה”.

אחוזת בית – זה שם ארעי. יום לאחר ט“ו בשבט תר”ע, נתכנסו התושבים (היתה זו אספה כללית ראשונה של השכונה החדשה). ודנו על שם קבוע למקומם. ח.ח. הציע לקרוא לה הרצליה. אג.ח. פחד שמא על־ידי הזכרת שמו של המנהיג הציוני ייעשה פרסום רב מדי למפעל והדבר יעלה עליו את עינה של הרשות לרעה. ע.ו. אומר, כי קשה להתנגד לשם הרצל, אבל יש למצוא שם שהממשלה תסכים לו. הוא הציע את השם יפו החדשה. נ.ק. הציע נוה־יפו. שנקין הציע לקרוא לשכונה “תל־אביב”, השם העברי שקרא נחום סוקולוב לספר “אלטנוילנד” של הרצל. היו גם שהציעו אביבה, יפהפיה, עבריה ונוף יפו. המתכנסים לא הגיעו לכלל החלטה ובחרו בוועדה. כעבור ארבעה חודשים הביא דיזנגוף לפני האספה את הצעת הועדה – תל־אביב.

בישיבת הוועד מיום ד בניסן תר"ע, הוחלט למסור לאזולאי הזקן לנקות את האשפה מכל בית, בעזרת חמור, שלוש פעמים בשבוע, במחיר שלושים פראנק לחודש. זה מוכיח כי השירותים התחילו לפעול מיד, או כמעט מיד, כיוון שכעבור זמן קצר מאד כבר מחליטים: “להעיר את אזולאי על זה, שגרי השכונה מתאוננים שאיננו לוקח את האשפה שלוש פעמים בשבוע”.

ותלונה אחרת: “מסרו לאדון מוסינזון להעיר את האדונים אויערבאך, גוטמן, הערמן, עוזרקובסקי ועוד, על דבר ההנהגה החצופה של המשרתות שלהם במושבה”.

ושר ההיסטוריה, או מישהו בתפקיד מקביל, גזר אחרת ממה שרצו המייסדים. לא עברה שנה מיסוד הפרוור האמיד, המתרחק מהעיר ומסתגר במשהו שהיינו קוראים לו כיום סנוביות, וארבעים בעלי־מלאכה מיפו ביקשו אף הם הלוואה מהקרן־הקיימת. ברצונם להקים ליד הפרוור החדש, שכונה משלהם: נחלת־בנימין. ואחריה קמו עוד ועוד שכונות, והשכונות היו לעיר, עיר גדולה, גאה, בתי מלט בחולות. עיר בחולות. העיר העברית הראשונה בעולם.

מוצאי שבת, לילה של אביב בשנת 1910. בבית המדרש של נוה־צדק יושבים למלוה־מלכה. הרב קוק אומר דברי־תורה. פנסי־לוכס מאירים את הסימטאות. ילדים מתרוצצים בחוצות. ליד בית־הספר לבנות מתרחש מאורע: הלילה נערכת הצגת־בכורה של תיאטרון חובבי הבמה העברית. צעירים סקרנים צופים בבאי ההצגה: כל “פני” העיר באו בכרכרות מיפו ומהשכונה החדשה אחוזת־בית; הנשים מכנסות את שולי השמלות הארוכות ונכנסות אל החצר הגדולה וממנה אל אולם ההצגות; מראשון־לציון, מפתח־תקוה ואף מרחובות, יצאו לדרך עוד בצהרי־היום. צעירים הלכו יחפים בחולות. אכרים, מורים ופקידים הגיעו בעגלות. ברנר נראה רץ מפינה של חצר לפינה אחרת, מחפש משהו. לילה גדול! הצגת הבכורה של “היתום” מאת שלום אש. הפעמון צלצל. הקהל מתכנס באולם הגדול והגבוה. הנרות כבו. מנורות הנפט דעכו. המסך נפתח. ההצגה מתחילה. המשתתפים אומרים את תפקידיהם. אחר־כך נשמע קולה של ליזה וארון. אין הוא עז ביותר, אך הוא כובש מיד את הקהל. רחש עובר באולם. אנחה של נחת: שחקנית גדולה יש ביפו!

כעבור ימים אחדים הופיעה בעתון “החרות” של ירושלים רשימת בקורת, מעין “אמש בתיאטרון”. עמיאל, מבקר עלום־שם, כותב: “תיכף כשהופיעה על הבמה מלא האולם כבודה. מיד קסמה את כל האולם וכולם הרגישו, כי איזה כוח כביר וטמיר ונעלם, בלתי שכיח, עומד לפניהם. ובפעם אחת האירה בזהרה את כל יתר השחקנים כמו נוגה החשמל, שמכניסים אותו לתוך חדר מואר בנרות, או כמו אור השחר הבוקע חשכת ליל. כולם כמו אבדו בהופעתה. נתמעטו, נתכנסו, התחבאו. והיא היתה מושלת על הכל: על הבמה, על הקהל ועל החזיון בעצמו. כי צריך להגיד: ה’יחוס' של שלום אש במשחקה של ליזה וארון נשכר הרבה, היא הרימה את ערכו שבעתיים. ואם בהתיאטרון המוסקובי לאמנות, כמו שאומרים, סבל פיאסקו, הרי בעברית, אך ורק הודות להעלמה וארון, יצא מזוקק, חי, פיוטי. שבתה, קומה, הליכה, מידברה, כל מבטאה, כל תנועה ותנועה של הרגלים, של העיניים, של הפה – הכל היה כל־כך טבעי, כל־כך במקומו וכל־כך בעתו, במידה ובמשורה”.

כן, ביפו המבקשת להיות כעיר מערי העולם הגדול – יש כבר תיאטרון ושחקנית ובקורת וקהל צמא לאמנות ולרכילות שמסביב לאמנות.

שחקני התיאטרון של יפו מצטלמים על חוף הים של נוה־שלום, משמאל – מנחם גנסין, ממייסדי “הבימה” אחר־כך / צילום של אברהם סוסקין

באותה עת כבר היה התיאטרון מוסד ותיק בארץ. עשרים שנה עברו מאז קרא אליעזר בן־יהודה, לאחר הצגת “זרובבל” בירושלים, “הידד!” והיה זה באמת הידד מרגש. כל הקהל, ביניהם נכבדי העיר ואף קונסולים, הריע לשחקנים בקריאת בראוו! ואילו בן־יהודה קרא הידד, הידד! הצופים המופתעים שמעו לראשונה מלה זו, אבל לאחר זמן קצר הצטרפו אל בן־יהודה והאולם כולו הריע הידד! וכך, בהצגה התיאטרונית הראשונה בארץ, נולדה גם מלה ראשונה במילון התיאטרון העברי.

אותו חזיון “זרובבל” בשפה העברית נערך בסוכות תרנ“א (סתיו 1890) על־ידי תלמידי הכיתה העליונה של בית־הספר למל. המחזה, שמחברו מ.ל. ליליינבלום, נכתב במקורו באידיש ותורגם בידי דוד ילין, ממשכילי ירושלים, מורה בבית־הספר. הבימאים היו שנים: אפרים כהן, אף הוא מורה בלמל ולימים מנהל מוסדות עזרה, חברת החסד הגרמנית־יהודית בארץ, ואברהם סולומיאק, איש ביל”ו לשעבר, שעבד בקונסוליה הרוסית והיה גם מנהל הדואר הרוסי.

בשורת התיאטרון יצאה מעיר הקודש, וראשון־לציון צעדה בעקבותיה. באותו חורף הציגו ילדיה חזיון עברי על המשורר מיכה יוסף לבנזון, שמת בדמי־־ימיו. התכניה מסרה את סיפור המעשה:

"מחזה א: מיכה יוסף על ערש מותו ובני ביתו נאנקים בזווית הבית ואחדים אצל המיטה.

מחזה ב: שמי מרום, השפה העברית בדמות אשה זקנה כמתעלפת וצבא השמים סביבה.

מחזה ג: ארץ תחתית, אישון לילה, עלם עול־ימים – מיכה יוסף המת ומלאך הדומה.

מחזה ד: אור גדול, רוח שלמה, שמשון ורבי יהודה הלוי, ובראשם השפה העברית".

זכה אותו מחזה מקורי בהצלחה רבה ועורך החזיון, הבימאי והמחבר, דוד יודלביץ איש הרוח, נתמלא עוז והעלה הצגה נוספת עם תלמידיו, “החשמונאים” מאת אליעזר בן־יהודה.

ממושבת הכרמים עברה המוזה ליפו. בשנת 1894, באולם בית־החרושת למכונות של שטיין, הציגו חובבים – והפעם מבוגרים – את המחזה “שולמית” לגולדפאדן. יוזם ההצגה והרוח החיה בה היה מוריץ שנברג, איש יפו, ששיחק אף בתפקיד אבי שולמית. בתפקיד שולמית הופיעה הצעירה אולגה סלוצקין־פראנק, שכבשה את הקהל בקול הסופראן שלה. ראו בה אז בסימטאות נוה־צדק ויפו את הפרימדונה שלנו. נרשום כאן את שמן של משתתפות אחרות בהצגה שהצלחנו למצאם בספרי הקורות, כדי שייזכרו כאמהות הבימה הישראלית: ברכה קיפניס, נערה יפה מיפו, גם היא בעלת קול סופראן ומאני טופורובסקי מראשון־לציון, אלט של האופרה.

אחד הפעילים בהצגה בא מרחובות, צבי הירש קליינר, פועל שנעשה מורה לזמרה והקים את המקהלה הראשונה בארץ, ברחובות. הבס של המקהלה היה גם הוא צעיר רחובותי ושמו אליעזר מרגולין, שיחזור כעבור עשרים־וחמש שנה לארץ מאוסטרליה, כקולונל ומפקד אחד הגדודים העברים שהשתתפו במלחמת־העולם הראשונה בכיבוש הארץ.

בתום ההצגה היפואית, משהואר האולם בפנסי־נפט והצופים הסתכלו זה בזה, פרצו בצחוק. פני כולם היו שחורים ומלוכלכים מפיח בית־החרושת. ואף־על־פי־כן, לא הועבה השמחה: הקהל החליט שההצגה היתה נפלאה ושיריה הושרו עוד זמן רב בבתי יפו.

הצגה זו – שהיא הצגת מבוגרים ראשונה בארץ – עוררה את קנאי יפו וירושלים. ראש הלוחמים היה רבה של יפו, נפתלי הרץ הלוי, שהתלונן עוד לפני ההצגה: “צעירי בני עמנו פה ביפו מתעתדים להקים במת־מישחק אשר תעלינה עליו גם בנות ישראל צנועות לפרוץ גדר… ויש בדבר איסור גדול על־פי דין תורה”.

אבל כוחו של יצר התיאטרון היה גדול. כעבור שנה, בפסח 1895, החליטו פועלי רחובות, שנחשבה למושבה מתקדמת, להציג את המחזה “זרובבל” באידיש. רחובות חגגה. כל אחר־הצהרים נהרו אכרים עולזים מהמושבות הסמוכות. הכל ציפו לערב, לתחילת ההצגה, והנה הופיע אורח לא־קרוא: המודיר, ראש המשטרה של רמלה, ועמו פקודה – לאסור את העלאת ההצגה.

הקהל נרגז. מיד אספו כסף ושלחו שליח ליפו. השליח גייס כמה מנכבדי העיר ויחדיו התייצבו לפני הקאימקאם, מושל המחוז, ושכנעו אותו, כי אין בהצגה משום מרד בשלטון. הקאימקאם התיר את ההצגה והשליח, רכוב על סוסו, חזר מהר למושבה, לבשר את הבשורה.

הקהל לא התפזר וציפה לשליח. כל הלילה היו ערים, יצאו במחולות וזימרו. בני המושבה הביאו מבתיהם אוכל והעמידו מזנונים לאורחים. משחזר השליח עם ההודעה המשמחת, נשאוהו על כתפיים. ובלילה נערכה ההצגה, שעברה בהתלהבות רבה. ההופעה גררה מחלוקת ולדין־ודברים. היו שהאשימו את רבה של יפו, כי הוא שמסר לטורקים, כי ההצגה פוגעת בשלטון. הרב טען, כי שליח מאת ה“מערף”, משהו מעין צנזור, בא אליו ושאל אותו “אם הטיאטער ברחובות הוא ברצוני ואם נתתי רשות על זה, והשבתי לו את האמת, כי הוא נגד רצוני ונגד הדת”; משמע, אמר רק דעתו על ההצגה, והטורקים עשו כרצונם.

בעתונים של ירושלים נמשך הוויכוח. סולומיאק, שביים את “זרובבל” בבית־הספר למל, טען, כי אין להקים תיאטרון של מבוגרים: “לפי עניות דעתי, החזיונות והריקודים, אנשים ונשים יחד, הם דברים לא רצויים כלל… מזיקים לגמרי… ולנשיכם ואחיותיכם זאת אומר: חשובנה גבירותי פחות על אודות מודות, מחולות, חזיונות, סמרטוטים ומזמוטים!”

דברים כדרבנות! ודוד יודלביץ, מורה מראשון־לציון, ענה לו: “חביבי סולומיאק! כל דברי המליצה שלך ‘מודות, סמרטוטים ומזמוטים’ לא ראית במושבות יהודה בעיניך, לא לפנים, בהיותך עוד קולוניסט אתנו ולא היום”.

לוויכוח הצטרף י.מ. פינס, העסקן הירושלמי הוותיק, פטרונם של בני ביל"ו, האומר: “נוסדה אגודה של בני אדם מגודלי זקן, אנשים אשר לפי שנותיהם ומעמדם בחברה לא יאות בשום אופן שיהיו נמנים בכלל ליצנים, בוקיון, מוקיון ולוליון”. והוא קובע: “התיאטרון בארץ הקודש, אין ספק כי לא תהיה לו תקומה פה”.

בין הפעילים והעושים בהצגה ברחובות נמצא צבי הירש קליינר, שהיה מיוזמי ההצגה ביפו, והפעם היה ה“מנצח” על ההצגה. אשתו גיטל היתה ממונה על פרנוס האורחים הרבים שנשארו מלאי התלהבות ברחובות, יום ולילה, עד שהגיעה הרשיון המרגש, המתיר את ההצגה. היא היתה אז בהריון שלישי. אותם שני ימי חגיגות עייפו אותה מאד ולאחר כמה ימים הפילה ומתה. קליינר נתקף מרה שחורה, יצא את המושבה ונדד בארץ. משחזר, החל לעסוק בפעילות ציבורית והיה ראש ה“שאבאב”, כפי שנקראו צעירי רחובות, הלוחמים אז במימסד הארצישראלי – פקידות הברון ונציגי חובבי־ציון. כעבור שנים אחדות, התאהב בתלמידה שלו למוסיקה, רחל יודלביץ מראשון־לציון, אחת הפסנתרניות הראשונות בארץ. הוא ירד עמה לארצות־הברית, ושם סיים את חייו כחזן.

ההצגות למבוגרים פסקו לכמה שנים, אולם בתי־הספר בישובים שונים המשיכו להעלות חזיונות. במקוה־ישראל הציגו את “עתליה” לראסין ו“הכילי” למוליר, בצרפתית; ילדי זכרון־יעקב העלו מחזה על דוד וגלית; במלחמיה הקטנה שבעמק הירדן הציגו ילדי בית־הספר מחזה על שמעון בן־יאיר המורד ברומאים, ילדי ראש־פינה הציגו את “זרובבל” ואף ילדי צפת ערכו הצגה.

ב־1905 קרה מאורע נכבד: שייקספיר עולה, לראשונה כנראה, על בימה ארצישראלית. בית־הספר למלאכה של כל־ישראל־חברים הציג בעברית את “הערבוביה” – מה שאנו קוראים היום “רוב מהומה על לא מאומה” – וכפי שכתב העתון: “התענגו כל הצופים מההצגה היפה וצחקו בטוב לב ופה אחד הכירו, כי הצליח מאד החזיון העברי”.

כשהמוזות שיחקו עלי בימה, לא שבתו האמנויות האחרות. בוריס אוסוביצקי, היינן של יקב ראשון־לציון, היה מוסיקאי כשרוני ויסד תזמורת, ששמה יצא בכל הארץ. התזמורת השתתפה בחגיגות המושבה ואף הוזמנה להופעות ביפו. אוסוביצקי עצמו כתב מוסיקה ובאחת ההופעות ביפו הושמעה יצירה משלו ויצירה של ראשוני אחר: מ. קופלמן. באותו קונצרט ביצעה התזמורת יצירות של ביזה, גונו, מאסנה, רוסיני ועוד, ועלמות מיפו זימרו. אוסוביצקי הוא בעצם המנצח הראשון בארץ. העתון המתאר אותו מספר: “הוא כולו תנועה, כולו אש, כולו התלהבות, ולא פלא כי זיקוקי החשמל עוברים דרך כל חוליות שלשלת המנגנים המקפת אותו”.

נתקנאה זכרון־יעקב במושבה התאומה לה, ראשון־לציון, והקימה אף היא תזמורת, שעליה ניצח החזן המקומי. אחריהן צעדה גם פתח־תקוה. אגב, הקמת התזמורת היתה קשורה תמיד גם בהקמת אגודת מכבי־אש. הנה־כי־כן, אפשר לקבוע, שסוף המאה הקודמת אינו רק זמן “הימים היפים” בפאריס, אלא גם בארץ־ישראל. ראשית המאה החדשה – המאה העשרים היתה עדה לניצניו של תיאטרון אמיתי בארץ.

בין ראשוני העליה השניה היה אשר ארליך, מורה לשעבר, היוצא ל“שוק” של פתח־תקוה כדי להשיג יום עבודה. הוא מתנסה באותו נסיון עגום של חבריו המציעים עצמם בשוק זה: בדיקת שרירים, אם ראוי הוא לעבודה. הוא נעלב וחוזר להיות מורה, בבית־הספר לבנות ביפו. לארליך היתה נטיה לבימה. נצטרפו אליו שני צעירים: יעקב מושלי, בנו של החזן בנוה־צדק, ומנחם גנסין, פועל ביקב ראשון־לציון, איש תיאטרון ברוסיה, והשלושה החליטו להקים תיאטרון ביפו. בתחילה העלו כמה הצגות באידיש. לאחר הטפות המוסר ששמעו, החליטו על הקמת בימה עברית. אל שלושת הצעירים הנלהבים הצטרפו מורי בית־הספר לבנות, “המרכז הרוחני” של יפו העברית. כהצגה ראשונה בחרו את “אוריאל אקוסטא” מאת גוצקוב וחמישה מורים קיבלו על עצמם את תרגום המחזה – כל מורה תרגם מערכה. התוצאה היתה ערבוב סגנונות והמורה מרדכי קרישבסקי־האזרחי הכניס אחידות בתרגום.

נבחרו המשחקים מבין צעירי יפו והחלו החזרות. גנסין, שעבד ביקב של ראשון, לא רצה לאבד את מקום פרנסתו, והיה בא ברגלו לחזרות מדי־ערב, ולפנות בוקר, היה חוזר בדרך החולות לראשון־לציון. העבודה על ההצגה היתה קולקטיבית, עדיין לא היה בימאי ללהקה, והמשחקים היו מאריכים בדיבורים על המחזה ומבררים את התפקידים ואת כוונות הטקסט. אט־אט קיבלה ההצגה את דמותה.

הצגת הבכורה נועדה לליל פורים של שנת 1905, בבית־קפה ערבי ביפו. באותו בית־קפה נולד מה שיכול להיחשב התיאטרון הארצישראלי. כ־600 איש צפו בהצגה.

גנסין הופיע בתפקיד הראשי. בין המשחקים היו לינה קרישבסקי ורבקה פפר, שהשתתפו מאז בהצגות רבות; מושלי, ממייסדי התיאטרון, שלימים נטש את הבימה והיה למהנדס, הפועל שיפריס, טכנאי מכונות מעולה ומחדש בלשון. אשר ארליך היה הלחשן.

לפני ההצגה היו כמה הופעות: מקהלה זימרה, המורה אליעזר פפר והעלמה קרישבסקי ביצעו דואט, העלמה זקושינסקי ניגנה על הנבל (היה זה בעצם כינור, אבל אז כינו בשם זה מה שאנו קוראים היום כינור) ומרת קייזרמן ליוותה אותה בפיאנו (פסנתר). אחרי ההפסקה הוצג המחזה. ובכן, כפי שמוסר המבקר, מושלי עשה רושם לא רע, גנסין – אוריאל אקוסטא – הצטיין במערכות האחרונות. התפרצותו זעזעה את הקהל; לינה קרישבסקי בלטה בדיבורה העברי החי; המורה פנחסוביץ, ששיחק בתפקיד דה־סנטוס, היה הטוב ביותר: “כל תנועותיו הביעו איזו אכזריות קנאית, ישועית ופראית”.

ההצלחה היתה רבה, ההכנסה: 800 פראנק. יוזמי הבימה שקראו עצמם “חברת חובבי האמנות הדרמטית”, החליטו להמשיך בפעילותם. ב“אוטונומיה הרוסית”, כפי שכונתה חצר המורים בנוה־צדק, מפני שהמורים שגרו שם היו נתינים רוסיים, נערכו דיונים ממושכים מה להציג, מי ישחק ומי יביים. לארץ חזר אז הד"ר חיים הררי, מורה ומחנך ואדם נגוע בחיידק התיאטרון והוא נתמנה למנהל ובימאי הלהקה. להצגה נבחר המחזה “היהודים” מאת ציריקוב, הדן בנושאי היום: פרעות ביהודי רוסיה. בתפקיד הראשי הופיע שוב גנסין ובין השחקנים היה גם הצלם של יפו – אברהם סוסקין.

ההצלחה היתה גדולה. כפי המסופר, היה בקהל בחור נלהב מחדרה, אבשלום פיינברג, בנו של הבילוי הנודע שהתרגש מאד וכאשר ראש הפורעים בא להכות ביהודים, השליך עליו כסא מן האולם!

נערכה הצגה נוספת וגם לה היה קהל. בראשו של מישהו עלה הרעיון להציג גם בירושלים. בסודי־סודות אורגנה ההופעה, כדי שלא יוודע הדבר לקנאי העיר, העשויים למנוע את העלאתה. אולם דבר ההצגה נתפרסם בעיר הקודש בהקדם ומשהגיעו השחקנים ברכבת מיפו, ביום שישי גשום, קיבלו את פניהם בחוצות ירושלים מודעות גדולות, שהזהירו על העוון הפלילי, “לשמוע דברי שחוק בבתי טאטריות”. ביום השבת עצמו הלכו שמשי בית־הדין לכל בתי־הכנסת של העיר והכריזו לפני קריאת התורה, מעל הבימה, כי אסור באיסור חמור לראות את ההצגה.

בינתיים ישבו השחקנים בבית־מלון, מפחדים מכשלון ומוקפים במשכילי ירושלים, ביניהם אליעזר בן־יהודה, הפרופסור בוריס שץ ותלמידי בצלאל, שעודדו אותם. בשמונה־וחצי החלה ההצגה ובשתים בלילה נסתיימה. קהל גדול חזה בה והיה משולהב: תיאטרון, תיאטרון של ממש הופיע בירושלים הקנאית! בן־יהודה עצמו כתב את רשימת הבקורת בעתון “ההשקפה”, ורשימה זו חולקת ציונים, מסבירה ומבארת, מנתחת ושואלת, ממש כהיום. ומסיימת: “בשם כל הקהל מחנחן אני את החבורה וקורא להם – חזקו ואמצו, וכשם שזכיתם להציג לפני קהל ירושלים המחזה הראשון בעברית, כן תזכו לראות בית חזיון עברי מפואר בנוי כהלכה ואתם תהיו המשחקים בתוכו”.

כך פרחו החלומות גם בנוה־צדק. נצצו עיניהן של עלמות השכונה, המתגעגעות לחיי תרבות־של־ממש, כמו בכרכי־הים הגדולים, ועל מחיר ה“פתקאות” – כרטיסי־הכניסה להצגות – הוסיפו גם מס מיוחד, קרן לבניין בית לתיאטרון העברי ביפו.

ב־1907 הציגה הלהקה את “ההולכים וכבים” מאת הירשביין, בבימויו של הררי, ואחר־כך את “יצא וחזר” מאת שלום אש, שלא הצליח כל־כך. הקהל התחיל להיות בררן. הלהקה המשיכה לנסוע מחוץ לעיר, ובחיפה, שלא זכתה לראות בתיאטרון עד־כה, נתקבלה ההצגה בהצלחה רבה. והנה הגיעה שעתו של “משבר”: עדיין לא היה תיאטרון מקצועי, אבל המריבות היו כבתיאטרון קבוע וותיק – על עניני תפקידים, כבוד, בחירת מחזות וכדומה. “חובבי האמנות הדרמטית” פסקו לשנה מהצגותיהם.

בינתיים מציגים במושבות: בפתח־תקוה, בעין־גנים, שקמה זה עתה, ברחובות, ביבנאל ובגליל. בזכרון־יעקב מציגים את “האינטליגנט” מאת פרץ הירשביין וכפי שנמסר: “רושם נעים עשתה על הקהל העלמה שרה אהרונסון בדיבורה העברי הצח והנעים”. כמדומה, בכל מקום שיש בו עשרה דוברי עברית – חמישה עורכים הצגה וחמישה האחרים הם הקהל.

אשר ארליך, ממייסדי הבימה היפואית, נטש אותה כעבור זמן לא־רב, לאחר שקיבל משרת מורה במסחה, הוא כפר־תבור, בגליל. לאחר צאתו למלחמה בפקיד יק“א שבכפר, סולק ועבר ללמד בבית־ספר אליאנס בביירות. באותה עת התרכזה בביירות קבוצה גדולה של עברים – תלמידים באוניברסיטה ופועלים, שראו עצמם כחלק מארץ־ישראל. בכל מקום שהגיע אליו ארליך, ניסה גם להקים להקת תיאטרון. וכך נערכו הצגות עבריות בבירת הלבנון, בראשית המאה. בין תלמידי האוניברסיטה הביירותית היה אז יוסף שפרינצק, לעתיד יו”ר הכנסת הראשון, ורעייתו, אז עדיין “ידידה”, חנה, היתה בין שחקני הלהקה, שהציגה בין השאר את “הקמצן” למוליר בתרגום ארליך.

ליפו יש תיאטרון, אבל ירושלים עסוקה בפעילויות תרבותיות אחרות: בשנת 1908 נפתח בעיר ראינוע. העתון “הצבי” מספר על כך, אם־כי אין לו עדיין כל המלים שאפשר לתאר בהן את ההמצאה החדשה:

“ערב ערב מתאספים ב’אולימפיה' מאות אנשים, רובם מהמון העם, יהודים, נוצרים וערבים, ומתענגים על התמונות החיות של ה’ראינוע'. תזמורת קטנה משמיעה מנגינות יפות. אור החשמל מאיר את כל האנשים ופתאום – חושך. התמונות נעות, נעות, נעות! וכשהראינוע מראה איש אומלל הנופל וקם ונופל שנית, או אנשים רצים בלי הרף, או אשה חצי ערומה, או כלב נאמן הבוחר למות על קבר בעליו מאשר לאכול ולשתות – מתפרץ העם במחיאות כפיים. על המעקה, למעלה, רואים פה־ושם אנשים ונשים מלובשים לפי האופנה האחרונה. גם הם מביטים ושמחים וצוחקים. אין מה לאמור: זו התחלה לבית־חזון”.

בהערה לידיעה זו מסביר העתון, כי פירוש המלה חשמל הוא “אלעקטרעציטעט” וזו פעם ראשונה, או אחת הפעמים הראשונות, שבו מופיעה המלה חשמל במובנה המודרני.

היה זה ראינוע ראשון של־קבע. הסרט הראשון בירושלים הוצג באביב שנת 1900. היה זה יומן על משפט דרייפוס.

בירושלים היו גם “חיי מוסיקה”. הנה, למשל, תכנית של “מנגינה גדולה” – קונצרט – שהתקיימה בעיר: “ריבוע” על ידי הגברת זקושינסקי והאדונים פרס, זגרודני וליטווינסקי; פיאנו בארבע ידים, דקלמציה, יחיד על פיאנו. תלמידי בצלאל ערכו הופעה מיוחדת: כאשר הפיאנו ניגן, הם ציירו.

לאחר אותה “מנגינה”, התרגש בן־יהודה והכריז, כי “המנגינה היתה ממש קידוש השם!” והגברת חמדה בן־יהודה תיארה אותו קונצרט בפרטות ושיבחה את המופיעים ואת נגינת המכושית של הגבירות זגרודני ויצחקי, ואת “העלמה הנכבדה רוזה ליברמן” ואת הגברת זקושינסקי שניגנה יחידה על הכינור “הנותן מתחת לאצבעותיה הזריזות כל אשר היא רוצה ממנו”.

ועל ה“מספר” של תלמידי בצלאל היא מוסרת: “ככל אשר תמהרנה לרוץ אצבעות המנגנת על המכושית, כן ימהרו הציירים להוסיף שרטוט אחר שרטוט: תמונות הרצל ונורדוי מדויקות ושלמות, ראש כושי ועוד. התלמיד שטרק עלה על כולם – תוך כדי הנגינה צייר בשתי ידיו בבת אחת!”

אבל בקורת תהיה! כעבור כמה ימים מתפרסם מכתב ב“ההשקפה”, הקובל מדוע זה הפריזה הגברת בן־יהודה שבחיה על המופיעים. הרי דרך משל, הגברת זקושינסקי אין לה כל גון מיוחד בנגינתה והגברת זגרודני מנגנת תמיד אותה מנגינה: “הסערה” של שופן. אף־על־פי שהעתון שייך למשפחת בן־יהודה, מתפרסמת התלונה.

וגם תזמורת יש בה בירושלים: 15 צעירים מתכנסים לילה־לילה ועורכים תרגילים בניצוח האדון קובלסקי. לימים, נפתח בתל־אביב הקונסרבטוריון בהנהלת שולמית רופין, אשתו של בא־כוח הציונים ביפו. כעבור שנה מתה הגב' רופין והקונסרבטוריון נקרא על שמה, “שולמית”, ומנהלו – הכנר הופנקו¹, שמאז שלט על החיים המוסיקליים בשכונה החדשה. שמעו את דבר המבקר:

“מלאכת הנגינה של הופנקו היא כמעט למעלה מן הטבע ורגש אלוהי לו. קשת של מלאך הרחמים בידו! הה! והכינור לא היה שלו! כי לכינורו קרה אסון, מיתריו התפקעו, ויהיה מוכרח לנגן על כינור לא שלו”.

כאן גם המקום להזכיר מופע אחר שעורר אז התרגשות בארץ: קרקס צרפתי נטה אוהליו על חולות הים של יפו ר60 אמנים, ז’ונגלרים, מתעמלים, מתאבקים, בדחנים, סוסים מלומדים להפליא, חיות ובהמות מכל המינים, שעשעו את המוני העיר, יהודים וערבים. הפרוגראם התרחש כל יום. זה הקרקס הנודע, אשר מיכל הלפרין השומר נכנס בו לכלובו של האריה, קרא “עם ישראל חי!” ושר את “התקוה”.

ואם מדובר באורחים, הנה יש להזכיר, כי לפרקים באה לארץ להקה ממצרים או אף מצרפת והציגה מחזות צרפתיים נודעים ועלילות־אהבה סוערות ומרגשות.

הגיעה בינתיים שעתה של יפו לחדש את התיאטרון שלה. לאחר הפסקה בת שנה, גוברים הכוחות החיוביים, והשחקנים, ותיקים וחדשים, מתחברים שוב יחדיו, ומקימים מחדש את הלהקה, והפעם בשם “חובבי הבמה העברית”. נותנים תפקיד לכל איש, ממנים מועצה, “ועדת רפרטואר”, שתפקידה לבחור את המחזות הראויים להצגה. מחברים תקנון, האומר, כי “מטרת האגודה לפתח את האמנות החזיתית העברית, לברוא את הצורך לאמנות כזאת ולסול את הדרך לבמה העברית”. הצגות התיאטרון נערכות עתה בקביעות. אחד המחזות הראשונים הוא “שמע ישראל” לדימוב, שהוצג בקפה לורנץ, ואנו קוראים עליו בקורות קטלניות:

“גנסין לא מילא את תפקידו כראוי”; והלהקה כולה: “בחפזם רימו את הבריות, רימו גם את עצמם בטח, גם התרנגולים בלוליהם צחקו עליהם”.

גמיזה מוחלטת!

המבקרים מבקרים וההצגות נמשכות: “הרפגון” של מוליר, “מפוזר ומפורד” מאת שלום־עליכם וכזכור, מתגלית אז פרימדונה ביפו – ליזה וארון. כל חברי הלהקה מופיעים בהתנדבות, אבל ליזה חסרת אמצעי קיום. מחליטים לתת לה משכורת קבועה. והנה לפנינו השחקנית המקצועית הראשונה של הארץ.

מי היא ליזה וארון, הכוכב הראשון של הבימה בארץ?

בסך הכל, הריהי כבת שש־עשרה. ילידת ירושלים. אביה בא מבולגריה, אחיה למד במקוה־ישראל ובתום לימודיו יצא לקפריסין כדי להתיישב שם כאכר, כפי שעשו כמה עשרות יהודים מארץ־ישראל. ליזה ואמה הצטרפו אליו. לפי המסופר, היתה ליזה וארון רועת הצאן של המשק. לאחר שש שנים, עברו למצרים. אחיה רצה להשיאה ליהודי עשיר ומבוגר בקהיר והיא ברחה מהבית והתחברה עם קבוצת צעירים יהודים שבאו מרוסיה. מפיהם למדה אידיש וכשהקימו להקת חובבים, הצטרפה אליהם. אותה להקה התקיימה במצרים בגלגולים שונים שנים רבות והציגה גם בימי מלחמת־העולם השניה. ליזה הופיעה בהצלחה בהצגות הלהקה בקהיר ובאלכסנדריה.

צעירי ארץ־ישראל נהגו אז לרדת לפרקים למצרים בעניני עסקים, או כדי לראות את “העולם הגדול”. שני פועלים ארצישראלים, כהנוביץ ובירנבוים, שבאו לביקור בקהיר, ראו את ליזה במשחקה, נהנו ממנו מאד ושכנעו אותה לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף לתיאטרון שקם אז – חובבי יפו. ליזה שמעה להם, באה ליפו והצטרפה ללהקה. בהופעתה הראשונה, במחזה “בגלל האושר” של פשיבישבסקי, עדיין לא ידעה עברית ושיננה את התפקיד בלא להבינו. אף־על־פי־כן, אפילו המבקר המחמיר י.ח. ברנר כתב עליה:

“העלמה וארון אינה יודעת עברית, לא קיבלה חינוך עברי, רחוקה היא מהספרות העברית ובעיותיה, היא לא ראתה מעולם תיאטרון הגון, אבל ניחונה בכשרון בימתי ואינטואיציה שהם מתת אלוהים ליחידי סגולה”.

כפי המסופר, התנדבו האינטליגנטים הצעירים של יפו – ברנר, יוסף אהרונוביץ, ש“י עגנון וד”ר יוסף לוריא – ללמדה עברית.

מנחם גנסין כותב על ליזה וארון:

“ליזה וארון, אותה שחקנית פרימיטיבית, שלא ראתה תיאטרון ממש מימיה, שלא ידעה כל ספרות בכל לשון שהיא, הפליאה אותנו במשחקה העדין והרך. היא חוננה מידי הטבע בכל הסגולות שנתברכו בהן שחקניות גדולות. פשטותה וחמימותה עמדו לה בהרבה. כנסיכה התהלכה על הבמה לעיני הרואים, ערה וגמישה, ועם זאת מודדת ושוקלת תנועותיה במומנטים הדרמאטיים. ריתקה את הקהל בכל ניד וזיע של גופה. וכמה רוך ועדנה היו בפניה! כמה שירה ענוגה היה בקולה! זו היתה השחקנית הראשונה על קרשי הבמה הארצישראלית, שהראתה משחק אמיתי, משחק אמנותי, שהיה בו מן היצירה התיאטרונית, וכמה מאושרים היו השחקנים, שעמדו עמה על הבמה אותה שעה. לא ידעתי אז מה שם אקרא לרגש זה של השחקן, הנעשה שותף ליצירת בת זוגו. אך ידענו כולנו מטעמה של חדוות היצירה. היתה לנו הרגשה, שנכס יקר מאד נמסר לנו לשמירה – בהופעת השחקנית הזאת, המרגישה בכל אברי גופה ובכל נימי נשמתה את האחריות המוטלת עליה והנושאת בה באמונה”.

היא שיחקה כתמרה ב“יעקב הנפח”, בתרגומו של ברנר, הצגה שהיתה כנראה מן הטובות של הלהקה והגיעה למספר שיא של הופעות: ארבע! אבל כבר אז היו בעיות משכורת. ליזה קיבלה משכורת, כאשר היתה ללא פרנסה, אולם במקום שיש תיאטרון – יש תככים והנאות. השחקניות האחרות בלהקה לא ראו בעין יפה את תשומת־הלב שזוכה לה ליזה וארון ואת התפקידים החשובים הניתנים לה.

ברנר, שהתעסק הרבה בתיאטרון של יפו, התלונן: “כשבאים לחלק תפקידים אין מתחשבים בכשרונה, כי־אם מתחשבים יותר ב’יחוס', באיזו גבירות נכבדות, שאם לא יינתנו להן תפקידים הרי הן מתפטרות מהבמה. בזה הורסים את הבמה. כי אם הגברת הנכבדה תתפטר – לא תפסיד הבמה כלום, ואם בעלת כשרון תאבד לבמה, הבמה מפסידה הכל”.

סופר שהשפעתו רבה – יוסף חיים ברנר עם רעייתו / צילום של י. בן־דוב

נראה גם, שאז נטפל לליזה וארון מישהו מעין “אמרגן” ולחש באזנה כי יכולה היא להצליח בחוץ־לארץ על הבימה המקצועית האידית ולזכות בכבוד רב, בפרסום ובכסף.

ליזה וארון ירדה מהארץ. ברנר, העוקב אחריה, כל הזמן באהדה, כתב עליה רשימת־“הספד”. ליזה וארון עברה לפאריס, שיחקה בתיאטרון אידיש ולאחר מלחמת־העולם הראשונה יצאה לארצות־הברית והצטרפה גם שם ללהקת אידיש. היא שיחקה שם זמן רב, השתתפה גם במחזות עבריים ובזקנותה נשארה גלמודה ובודדת. רוב קהלה מת. זוכרת היתה בגעגועים את שנותיה בארץ־ישראל, רוצה לבקר בארץ, אולם כנראה לא היה בידה להוצאות הדרך.

יחד עם ליזה וארון יצא מהארץ מנחם גנסין שביקש להשתלם באמנות הבימה. כדי שיהיו בידו הוצאות־הדרך נערכה הצגת־פרידה חגיגית של “יעקב הנפח” והכנסותיה הוקדשו לגנסין. ה“אמרגן” של ליזה וארון הודיע בשמה של ליזה, כי היא לא תשתתף בהצגה, אם לא יתנו חלק מההכנסה גם לה. חברי הלהקה כעסו, אם־כי שיערו, כי “שביתה” זו היא המצאה של ה“אמרגן” ולא של ליזה. הם החליטו להחליף את ליזה ביהודית הררית, שלמדה את התפקיד תוך יומיים.

כל חברי הלהקה ליוו את גנסין לאנייתו, הם כתבו מגילת־זכרון ובה תולדות להקתם, שמו אותה בתוך בקבוק חתום ונתנו את הבקבוק בידי גנסין. לפי המוסכם, היה על גנסין להטיל את הבקבוק בלב־ים לאחר ההפלגה. אם יחזור הבקבוק לחוף, סימן שגם גנסין ישוב לארץ־ישראל. איני יודע אם חזר הבקבוק לחוף. גנסין חזר – לאחר שהיה בין מייסדי תיאטרון הבימה במוסקבה. בארץ הקים באמצע שנות העשרים תיאטרון משל עצמו, התא"י (התיאטרון הארץ־ישראלי), ואחר־כך, משבאה הבימה להשתקע בארץ, הצטרף אליה והיה משחקניה החשובים.

שני השחקנים הראשונים של הבימה היפואית יצאו אפוא את הארץ, אבל הלהקה המשיכה בהצגות. בין הפעילים בהנהלתה היה המורה והעסקן הד"ר יוסף לוריא. אל השחקנים מצטרף צעיר ושמו א.א. קבק, המתרגם גם מחזות בשביל הלהקה. לימים יהיה סופר נודע.

נתקנאה ירושלים ביפו והקימה אף היא להקה, שפעיליה הם מבין הפועלים שבעיר וממשכילי ירושלים. ובכן, כבר יש לה לארץ־ישראל שני תיאטרונים. הירושלמים מציגים את “היהודי הנצחי” מאת פינסקי ו“דון יצחק”, שמחברו הוא יהודי ספרדי. הירושלמים מציגים גם מחזה מימי בית שני “אלישע בן אבויה”, ואילו הבימה היפואית מתמודדת עם “עוכר העם” של איבסן ועם “מירלה אפרת”, כשבתפקיד הראשי מופיעה יהודית הררית. הצגה זו נערכה כבר בשכונה החדשה, תל־אביב, שניכרים בה כבר ניצנים של עיר. מספר העתון על ההופעה:

“הומה תל־אביב מרוב אנשים. לאור פנסי הלוכס הירקרקים נוהרים זוגות־זוגות, קבוצות־קבוצות, אל בניין המדרשה (הכוונה לגימנסיה הרצליה). חג היום ביפו. בתלבושת תיאטרונית ובקישוט חגיגי עוברות בנות ציון היפות, הלוך וטפוף. מהן מדברות עברית יפה ומצלצלת, מהן רוסית או ז’רגונית, וכולן הולכות להתיאטרון העברי. כחצי שעה לפני ההצגה נתמלא האולם מפה לפה. נמכרו כל הכרטיסים, עד האחרון, וקהל גדול עומד ונדחק לפני הקופה, עומד ודורש. ודוחק באולם, צפופים עומדים האנשים כדגים מלוחים בחבית ואין מקום להשליך סיכה לארץ. משערים כי היו כאלף איש”.

בינתיים, נפתחו גם בתי־הראינוע הראשונים הראויים לשמם: “עדן” בתל־אביב ו“ציון” בירושלים. לא הגיעו לארץ די סרטים, ולאחר שהוצגו כולם – כך טוענים – היה בעל הראינוע של ירושלים מציג את הסרט מסופו אל תחילתו, וגם כך היה מושך קהל. העיקר שהיה מתנועע משהו על המסך – ההמצאה עדיין ריתקה קהל.

וכך זרמו החיים התרבותיים והאמנותיים בארץ, עד אותה ירייה גורלית בסאריאבו. פרצה מלחמת־העולם הראשונה, חדלו בארץ בימות ובדים. התורים היחידים עכשיו היו של מבקשי־לחם.

הנה הוא ידידנו, התייר, שבא מעיר או עיירה נכבדה באירופה המזרחית. איש יהודי סוחר, אוהב עמו, ציוני (אולי כבר השתתף בקונגרס), משכיל, יודע ספר ודובר עברית (אמנם בהברה אשכנזית), פעיל באגודה הציונית במקומו וגם במרכז, משתתף בדיונים ויש לו דעה בענינים שונים הקשורים לישוב ארץ־ישראל. בקיא הוא בכל הנעשה בארץ ובא בקשר מכתבים עם כמה מהעסקנים הנכבדים של ארץ־ישראל, שהכירם עוד בהיותם ברוסיה. השנים שנות תחילת העשור השני למאה. ישובה של ארץ־ישראל מתפתח, וידידנו, החוזר ואומר כי בבוא היום יעלה אף הוא עם משפחתו להשתקע בארץ, מחליט לנסוע ולראות במו־עיניו מה נעשה בישוב ארץ־ישראל עד־כה.

מה יראה ידידנו בארץ באותם ימים?

הוא ייצא לדרך בחודש אדר או ניסן, עם האביב, העונה היפה ביותר לנסיעה לארץ. הוא יפליג מאודיסה, יתעכב בקושטא, אולי יבקר באתונה, ועשרה ימים או שבועיים אחרי צאתו לדרך, תעגון אנייתו בימה של יפו. בלילה לא ישן, ובבוקר ימהר אל הסיפון ויתרגש בראותו את העיר המטפסת על גבעה ומעבר לה הרי יהודה, הרי יהודה מן התנ"ך. מלחים ערבים זריזים ישליכו אותו אל הסירה, ולבו יפרפר כאשר תעבור בין צוקי יפו המפחידים.

הוא יגיע אל החוף. הנה ארץ־ישראל ארץ־הקודש, הארץ הנכספת, הארץ המתחדשת. אולי ירצה לנשק את האדמה ויתביש. הוא יזכור סיפור שסיפרו על הסופר יהושע אייזנשטדט, שבשעה שהגיע לארץ ואיש לא נקרה לו בחוף, נפל בהמון רגשותיו על צוארי גמל, שנזדמן לו אותה שעה, חיבקו ונשקו, מרוב חיבה לארץ. הנוסע יקבל את “הפתקה האדומה” המפורסמת, מין רשיון־כניסה, ויתן לפקידים הטורקים את הדרכון שלו, כערבון שאכן יעזוב כעבור זמן ביקורו את הארץ; (כך עושים גם העולים, אך הם מוותרים על הדרכון ונשארים עם “הפתקה”). אם יבין את הרמז – או אם יזהירו אותו מראש – יתן בקשיש לפקידי ה“גומרוק”, הוא המכס, ולנציגי השולטן האחרים, ואז יוחש הטיפול בעניניו. כשיגיע לחוף, יפגוש ביהודים של יפו, שהספורט הלאומי שלהם הוא לצאת לנמל בבוא אניה, להיפגש עם הבאים ולשאול מה חדש ומה נשמע בעולם הגדול. הוא גם יראה בוודאי את ש“נכשלו” ועומדים הם לחזור אל ארצות־מוצאם. בחוף גם יקבלו את פניו אנשי “לשכת המודיעין” של הוועד הארצישראלי, כדי לעזור לו בסידוריו.

עגלונים יציעו לו בתי־מלון. אבל הוא כבר הזמין מקום אצל “קמיניץ”, מלונם של היהודים האמידים. נציגו של המלון יקחו אחר־כבוד אל הבית שברחוב בוסטרוס, רחוב העסקים של יפו. אחרי שינוח קצת מטלטולי־הדרך, יעלה לגזוזטרת הבית ויבקש לשבת במקום שבו ישב הרצל כ־12 שנה לפני כן, כשביקר בארץ. אם יתמזל מזלו, יפגוש את מנדל קרמר, הירושלמי שהטורקים שלחוהו לרגל אחר המנהיג הציוני כפי שמספר הרצל ביומנו. קרמר הוא מעין איש־ביניים, עובד את הטורקים ואינו מתעלם מצרכי היהודים. לפרנסה נוספה יש לו בית־מרקjת.

ביפו ימצא התייר רחובות צרים וחנויות רבות, חלקן של יהודים. כ־7000 יהודים יושבים בעיר. הוא ישתומם בראותו חנות של ספרדי ועליה שלט באידיש. הוא יבקר בנוה־צדק ובנוה־שלום, יעיר שאין הן נקיות ביותר, ואחר יסע בדליז’אנס שעליו שלט “תל־אביב” אל הפרוור החדש ששמעו יצא בעולם היהודי: שכונה שכולה יהודים, החיים ברווחה ובבתיהם יש מים בברזים. (זה הישג באותם ימים!) לבו יתרחב כשיגיע לתל־אביב ויראה שלט המודיע את שם הרחוב: יהודה הלוי. המשורר הדגול! הוא יראה עוד שלט: “אסור לעבור על פסי מסילת הברזל וכל העובר על זה ישלם קנס”, ויתרגש – עברית! יש לזכור שאותו אדם זוכה לראות דברים ראשונים: עיר עברית ראשונה, שמות רחובות עבריים, גימנסיה עברית, ראש־עיר עברי.

הימים ימי אביב ויהודים באים מכל העולם לראות בפלא התחיה. אם מבקר התייר שלנו בשנת 1912, יוכל לפגוש בתל־אביב את הד“ר יוסף קלוזנר ורעייתו; את דוד פרישמן שבא בראש “תיירה” – המצאה בן־יהודית למה שקרוי בפינו היום שיירה – של קוראי עתון אידי מוארשה; את הד”ר מגנס מאמריקה ואת אלמנתו של הד"ר צבי הרמן שפירא, הוגה רעיון הקרן־הקיימת. קלוזנר ופרישמן גם כתבו ספרים על מסעם, לאחר שחזרו למקומותיהם.

בתחילת רחוב הרצל יראה שרשרת. יספרו לו כי זו שרשרת של שבת. תולים אותה אז לרוחב הדרך, כדי למנוע מעבר עגלות ביום השבתון. הוא יטייל ברחובות השכונה, רחוב אחד־העם, הרצל, ליליינבלום והשחר, יעבור ב“בולוואר” – שדרות רוטשילד – וייכנס לבית הוועד שבמגדל המים. כאן ייפגש עם ראש־העיר, האדון מאיר דיזנגוף, ועם יקירי העיר, שנקין או מרדכי בן־הלל הכהן, שאותם הוא מכיר מפעילותו הציונית. מובן שייכנס גם לבית רב־המידות העומד בראש השכונה ושמעו יצא בכל העולם היהודי: הגימנסיה הרצליה, בית נאה שחדריו ואולמיו מרווחים. בשעור ההתעמלות יראה נערים יהודים “עושים מיני תנועות וקפיצות וגחינות והתפתלויות וחילוצי־עצמות בקלות של אילה ובמהירות של סנאית”; הוא יהיה נוכח בשעור לתנ“ך של הד”ר מוסינזון, זה שיש טוענים עליו כי מרבה מדי לעסוק בבקורת המקרא. אבל תיירנו יעמוד נדהם כאשר ישמע את הדוקטור מסביר לתלמידיו את אנושיותו ולאומיותו של הנביא ישעיהו, ויראה את התלמידים השותים בצמא את דברי מורם ויתרגש אף הוא מדברי הנבואה המבוארים בידי המורה המזוקן והמתלהב.

כאמור, מבקר באותה עת בארץ גם הסופר דוד פרישמן, שיש בו מן הציניקן ואין הוא מן הנוחים להתרגש. אף בקורת בפיו בענינים שונים, כמו על מלאכותיות הדיבור העברי שבארץ: כל אחד, כל סוחר ופועל ומורה, שיודע כי אתה סופר עברי – כך יתלונן – מתחיל לגמגם בעברית ולהראות יכולתו, ושפתם לעתים קרובות רצוצה. גם יש לתהות, אם צדקו בכך שבחרו בהברה הספרדית. תיירנו, שיש לו דרך־ארץ כלפי סופרים עבריים, יפגוש מן הסתם את פרישמן וישוחח עמו. והנה יתברר שאפילו פרישמן הספקן נלהב לדברים שונים: למשל, תל־אביב – אי פלאות וכל בית במגרש חול הוא תכשיט בפני עצמו וכל מעון צעצוע. ואותם השמות הנפלאים של הרחובות! לא יפלא כלל, אומר פרישמן בחיוך, אם תמצא שם רחוב או שוק הנקרא על שם אמך זקנתך. הכל נעשה לך פה “קרוב” כל כך, עד שאתה חושב, כי מהלך אתה פה לבוש במעיל הבוקר בתוך חוג המשפחה שלך. לכבודך עשו את זה וליום הזה דווקא, כי שמעו אשר אתה בא ויעשו לך בדיחותא קטנה זו.

ומסביר פרישמן לתיירנו השותה בצמא את דברי הסופר הנודע: הקולט האישי הזה, המשחק ב“גדולים” מתים וחיים, אשר עוד אתמול או שלשום הלכת לטייל עם האחד או עם השני וראית אותם בכל גדולתם וחולשתם – משחק זה טל ילדות רובץ עליו קצת. והוא מוסיף: אבל מתרגלים לכך חיש מהר. הנה כאשר באתי לאכסניה שלי ביפו מצאתי, כי החדרים אינם מסומנים לפי נומריהם, אלא לפי שמות השבטים. ואנוכי דרך משל, מתאכסן בשבט שמעון. נו, אפשר מפני שאני מן הקפדנים…

חיוך מנצנץ בזוויות עיניו של המבקר הנודע והוא מסביר: אנשי ארץ־ישראל יש להם נטיה לקצת קונדסיות. אחר־כך עובר פרישמן לשבחים: הגימנסיה העברית היא בית־ספר תיכוני מן המובחר, הוא מאשר. מצטדק פרישמן לפני תיירנו: תחילה, כשאמרו לי גימנסיה, חייכתי, לא הייתי מאמין ביותר, כמו כשהראו לי על עלמה אחת ואמרו, הנה הפרימדונה שלנו, ולא היתה זו אלא מין משחקת לכבוד פורים. ומעין זה הרגשתי גם כששמעתי מדברים בדבר הגימנסיה העברית. ציירתי לי אותה בדמות חדר מתוקן, אפשר בית־ספר הגון, אבל בשום אופן לא יכולתי לציירה בדמות גימנסיה ממש – עד שבאתי וראיתי ונכבשתי.

במוצאי שבת יבקר תיירנו בנשף שעורכים התלמידים: תזמורת הגימנזיסטים תנגן, תלמידה תדקלם שיר מאת המשורר הלאומי, תלמיד ינגן בכינור, ואחר־כך ייצאו הכל במחול, הקפה פשוטה במעגל שהמחוללים מחליפים בו את בני זוגם ומזמרים שירים ארצישראליים של משוררים ארצישראליים, כדוגמת המורה דושמן, למנגינות של המוסיקאי התל־אביבי, נגן הפסנתר ומנהל הקונסרבטוריון, הופנקו. יש להניח כי התלמידים הרגילים לאורחים מחוץ־לארץ ימשכו אל המעגל את ידידנו ואורחים אחרים ורעיותיהם, ואלה יפזזו, יכרכרו וישמחו שמחה גדולה.

נתגלגלה לאורח הזדמנות היסטורית, אבל איני יודע אם ינצל אותה: יכול הוא להביט בתלמידים סביבו ולשנן שמות של כמה מהם: שרתוק, גולומב, הוז. בעתיד, כשאלה יהיו עסקנים חשובים, יתגאה כי ראה אותם בבגדי גימנזיסטים. הוא יכול לראות ביניהם גם נער מתלהב אחד, משה מנוחין שמו. אם יזכה אורחנו לחיות עוד חמישים שנה, ישמע על אותו מנוחין היושב באמריקה, שבנו היה לאחד הכנרים הגדולים בעולם והוא עצמו מפרסם מאמרים נגד הציונות בעתונים ניאו־נאציים.

למחרת, יבקר הציוני שלנו בבית־הספר לבנות בנוה־צדק, המוחזק על־ידי ועד חובבי־ציון באודיסה, והוא ידוע בעולם היהודי במוריו, שכל אחד מהם חשוב. מנהלו הוא פדגוג נכבד, הד"ר ניסן טורוב. יבקר ידידנו בכיתה נמוכה, ישמע את המורה מלמד חומש לילדות ומגיע לפסוק “ושפה אחת לכולם” ומסביר, כי לפנים דיברו כל בני־האדם עברית, וילדה אחת תקום ממקומה ותשאל: “אבל איזו שפה דיברו הזקנים?”

כיוון שפסח קרב, יעלה תיירנו לירושלים. שתי דרכים לפניו: לנסוע בדליז’אנס דרך שער־הגיא, מסע בן יום וחצי (בלילה ילון ברמלה), או לנסוע ברכבת היפואית, כחמש שעות. תיירנו יבחר ברכבת, שתעבור במישור השרון והשפלה ותעורר בו זכרונות ילדות, מפרקי תנ"ך שלמד. ברמלה ייעצר המסע ואם יתמזל מזלו של התייר, אפשר שיראה בבית־הנתיבות את האכר משה סמילנסקי מרחובות, שהוא גם סופר החותם חווג’ה מוסה ובשמות אחרים, והוא בא רכוב על חמורו ללוות אורח לרכבת והנה הוא חוזר לביתו. אורחנו יעקוב בעיניו אחר סמילנסקי ויתפעל: סופר עברי רכוב על חמור!

אם יהיה לו יותר מזל, אפשר שיזכה בפגישה נוספת: הוא יראה את הסופר יוסף חיים ברנר ברכבת, זקנו פרוע, רשימות תחת זרועו, פיתו אתו בסלו, והוא צמוד לחלון הקרון ועיניו בולעות את הנוף, כאילו הוא רואה אותו לראשונה. ידידנו יחכוך בדעתו אם יעז ויפריע את הסופר הנודע מהתבודדותו. יש להניח כי לבסוף יגבר עליו יצרו, והוא יושיט את ידו לברנר ויאמר לו, כי קרא את סיפורו האחרון, שפתים ישק. ברנר יתן בו את עיניו הגדולות התוהות: ומדוע שפתים ישק?

ביתר! ביתר! ביתר! הכרזת שם התחנה של הכפר הקטן המטפס על ההר תעורר בלב אורחנו רגשות רבים: הנה מקום מלחמתו האחרונה של בר־כוכבא (לפני־כן, כבר התפעל כשעברה הרכבת במקומות הקרויים צרעה ואשתאול וראה בעיני רוחו את שמשון רודף את אויביו). הרכבת תטפס בגיא הצר ותגיע לעמק רפאים, והנה ירושלים לפניו. יירד אורחנו אל הרציף, יראה את החומה ואת מגדל־דוד, והמלים ייעתקו מפיו. הוא יכנס בשער־יפו ההומה.

עגלה נאה תוביל אותו למלונו. גם הפעם זה מלון קמיניץ, או אולי מלון אמדורסקי. מזלו שהזמין מקומות למפרע, כיוון ששני המלונות מלאים עסקנים ציונים מחוץ־לארץ, שבאו לחוג את הפסח בירושלים. אורחנו לא ירצה לנוח מהדרך, ומיד יבקש כי יובל אל הכותל המערבי, ושם, בתוך המבוא הצר בצל בתי הערבים, מוקף קבצנים המחפשים תיירים ונדיבים, יעמוד נפעם. נשאיר אותו לרגע מתייחד עם נפשו.

ישקיע ידידנו את ראשו בין האבנים הגדולות ויבכה. בודאי יבכה. אפילו החליט עשר פעמים לפני־כן לא לבכות. אחר־כך, בשובו למלון, ישמע מפי כמה מנכבדי העיר, כי אפשר לקנות את מבוא הכותל ואת בתי הערבים הסמוכים לו, ובדעת המתכננים להרוס בתים אלה כדי להגדיל את הרחבה. 

לאחר הביקור ליד הכותל, יעבור התייר ברובע היהודי של העיר העתיקה, בסימטאות הצרות ובשוקי הבשר, הבשמים והמזכרות. ישמע קולו של שוק וידמה כי הוא שומע את קולות ירושלים מימי בית ראשון ושני.

בימים הבאים יבקר בכל המקומות המפורסמים של ירושלים: מערת צדקיהו, מערת כלבא־שבוע, קבר דוד, יד אבשלום, הר־הזיתים – משם ישקיף אל בקעת הירדן וים המלח; יסע לראות אה קבר־רחל וידמה, כי הוא שומע את קולה בתפילה שלמד בימי ילדותו בחדר, בניגון עורג: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”… ויראה אותה דמות־אם נצחית, עומדת חסרת־אונים, ורואה בניה יוצאים בגלות ולטבח.

מבית־לחם יסע בעגלה עד חברון, עיר שיושביה נודעים בקנאותם הערבית. שם ימצא קהילה יהודית, חיה בדלות ובמורא, מתפללת אל קבר האבות – מערת המכפלה: בית גדול־מידות, כמין חומה, שאין מניחים ליהודי להיכנס בו. גם הוא, אורחנו, כיהודים אחרים, יעלה בשבע המדרגות המותרות ויבוא עד החור שבקיר, שהוא, כך אומרים, מול קברותיהם של האבות במערה. ואף ישרבב בקשה, כתובה על פתק־נייר מגולל, שלא יראהו לאיש. מעבר משבע המדרגות לא יניחו לו המוסלמים לעלות.

כשבן־לוויתו ישאל אותו מה כתב בבקשתו, יתחמק אורחנו המשכיל, איש העולם הגדול, מתשובה, ולא יאמר לחברו, כי באותו רגע שב והיה יהודי כאביו ואבי־אביו וביקש על משפחתו ועל הפרנסה ועל עמו. כמובן אין הוא מאמין במכתבים שכאלה, אבל כן נהגו יהודים וגם אותו כבש כרגע מנהג של יהודים מדורות והיה גדול מכוח הרציונליזמוס – כפי שכתב כבר אחד־העם.

ידידנו יחזור לירושלים, כדי לסייר בשכונות החדשות שמחוץ החומה, במקומות שהיהודים החלו לבנות בהם לפני כארבעים שנה ויהיה גא בכך שהיהודים הם המרחיבים גבולותיה של העיר המקודשת על כל הדתות, והגדילו שטחה על הגבעות ממערב לעיר, במקומות שכדברי אותו סגי־נהור, חוקרה החרוץ של ארץ־ישראל, א.מ. לונץ – אף פעם לא היה בהם ישוב. הנה כי־כן, אלפי שנים מושלים בעיר זרים – רומים וביזנטים וערבים וצלבנים, ממלוכים וטורקים – ואיש מהם לא הרחיב גבולה, עד שבאו היהודים, ובנו שכונות ופרוורים במקומות שלא היה בהם מעולם ישוב־אנשים.

אורחנו יבקר במוסדות ה“מודרניים” של העיר, ביניהם בית־הספר בצלאל, שהקים פרופסור רב־חזון, שהוא גם פסל, בוריס שץ, המבקש לעשותו מרכז עולמי ליצירה העברית. בבצלאל יש מוזיאון, גן חיות, בית־ספר לאמנות ובתי־מלאכה לאומנויות, המעסיקים עשרות תימנים ובני עדות אחרות המייצרים עדיים, כלי־כסף, שטיחים, חנוכיות ומתנות־עץ, ישמע התייר את דבריו הנרגשים של הפרופסור על תכניותיו הגדולות ואת דברי־התנצלותו על ההפסדים; (המוסד עומד על סף פשיטת רגל. הפרופסור שץ, בעל החזונות, הרחיב יותר מדי את העסק).

אורחנו יבקר בביתו של אליעזר בן־יהודה, האיש הראשון שדיבר עברית בביתו וברחוב והרחיב את גבולותיה של לשוננו, ועכשיו הוא עובד על המילון הגדול. בשיחה עם הבלשן, יעיר אורחנו באגב, כי אמנם מסכים הוא שיש לחדש בלשון, אבל האם לא פורץ האדון בן־יהודה גדר בהמצאותיו שקשה לאוזן לקלוט אותן, כמו גרב, מברשת, חושמה, אבניה או אהדה? ובן־יהודה יאמר לו בהתרגשות, כי יש לנסות כל דרך, כדי לעשות את העברית שפה חיה. והגברת חמדה בן־יהודה הנאה, הלבושה טוגה יוונית ארוכה ולבנה, תגיש תקרובת ותאמר: “סיל־וו־פלה”.

בן־יהודה הוא איש נוח לבריות. מסביר כל דבר בנחת, מנומס ואדיב, עונה לדורשיו הרבים, אף־על־פי שהוא עסוק מאד בעבודת המילון. על כן יתפלא מאד ידידנו התייר, כאשר תוך כדי שהותו בבית תבוא גברת אורחת מחוץ־לארץ הנראית כמכובדת ואמידה, ובשעה שתפתח פיה לדבר באידיש אל מחיה־הלשון העברית – יתכעס וממש חמת־זעם תתקפנו, ויבקש מהגברת לדבר אליו עברית – ואם אינה יכולה, אל תבוא אל ביתו. אחר־כך יתפנה שוב אל אורחנו, השנים ידונו בדבר מן המדרש ואליעזר בן־יהודה יירגע.

ייצא אורחנו לבית העם בערב וישמע הרצאה מפי שלמה שילר, מנהל הגימנסיה הירושלמית, שידבר על החרות אז וכיום, או הרצאת מנהיג הפועלים המשכיל יצחק בן־צבי, על קרבן הפסח אצל השומרונים. אחרי ההרצאה, ייצאו הפועלים והפועלות במחולות והתייר שלנו ירקוד אף הוא לאור פנסי־הלוכס ויחזיק בידו “בכף היד המיובלת של העובדים והעובדות את אדמת ישראל”. ובלבו יהרהר: “מי ישמח ומי ירקוד אם לא הם? הם־הם יוצרי העולם החדש, הם־הם עושים עתיד בוקע כעמוד השחר, במעדרם ובאתם ובמחרשתם מפוררת הרגבים”.

ואחרי הריקודים, סמוך לחצות, ייצאו הפועלים והפועלות ובחורי בצלאל בראשם (הם נראים קצת מוזרים בעיני אורחנו בלבושם, בשערם הארוך וביחסים שבין המינים הנראים לו חופשיים מדי). הם יעברו בשירה ברחובות ירושלים. אורחנו, שבא מארץ הצאר, יתפלא: שוטרים טורקים עוברים ברחוב ואינם עוצרים בחוגגים בחצות־הלילה.

תיירנו ייצא לראות את המושבה מוצא, שיושבים בה רק ארבע־חמש משפחות ויעלה בדחילו־ורחימו אל הברוש שנטע הרצל בביקורו בארץ. (בירושלים לחש לו מישהו דברי רכילות: את הברוש הזה לא נטע הרצל. האכר ברוזה ממוצא מבקש פרסומת ותשומת־לב ועל כן קם והכריז על אותו ברוש, שהוא של הרצל. אפשר שאמת בסיפור, אפשר סתם לשון־הרע). אחר־כך יחזור ליפו.

בחול־המועד פסח, ייצא תיירנו גם לרחובות, לראות את החגיגה העממית המפורסמת הנערכת שם, ויתפעל מרכיבת הצעירים, וכן מההתעמלות, ממשחק הפרשים, מההתגוששות ומה“פיראמידות” של הילדים. בדרך לרחובות ייכנס התייר למקוה־ישראל, בית־הספר החקלאי, שהוקם לפני יותר מארבעים שנה בידי חברת אליאנס, ויצטער על שעדיין שלטת בו הרוח הצרפתית; אחר־כך יבקר בראשון־לציון ויראה את הערבים הרבים החוזרים מן העבודה בשדות, את ה“ערבנג’ים”, עגלוני האכרים, העושים כל עבודה אצל האכרים והם כבני בית, ואת הנשים הערביות המניקות את ילדי היהודים, ויצטער גם על־כך. הוא ישמע כי רבים מבני המושבה נסעו לחפש להם פרנסות בארצות רחוקות כמו אפריקה ואוסטרליה. (בכלל, בביקורו במושבות הוותיקות ישים אל לבו, כי מספר הבחורות גדול ממספר הבחורים ויסבירו לו, כי רבים מהצעירים, שלא יכלו להסתדר כאן בשנות הרעה בתחילת המאה או שלא היה להם מקום במשקי אבותיהם, יצאו לארצות רחוקות באפריקה ואף אוסטרליה).

אבל הוא ייהנה מראשון־לציון, שהיא מושבה יפה, ויבקר בגן הדקלים הגדול ובבית־הכנסת. בלילה ישהה במלון הכפר – “עין הקורא” יישמע אולי את קול הפסנתרים, שעלמות המושבה אוהבות לפרוט עליהם. מראשון־לציון יסע לנס־ציונה. שם ימצא מורה אחד לכל כיתות בית־הספר, וייהנה לשמוע מפי ילד קטן את שמות הפרחים בעברית.

מרחובות ידרים תיירנו לגדרה, מושבת הבילויים, שיושבות בה כעשרים וחמש משפחות, ויתרגש כשישמע מפי אחד מששת הבילויים שנשארו במקום (תשעה בילויים עלו לגדרה, אחד מת, אחד עבר לראשון־לציון ואחד היגר מהארץ) את סיפור יסוריהם בימים הראשונים להתיישבותם. האכר יוביל אותו אל הבור שבו דרו כשעלו לגבעה, ובשעה שיראה מקום זה יעלו דמעות בעיניו. במכתב שישלח אחר כך לביתו יכתוב: “אלמלי הייתי מתבייש מפני הבריות, הייתי משתטח מלוא קומתי על פני הבור ומנשק כל רגב וכל גוש שבו. כמעט ככותל־המערבי הוא המקום הזה, קודש הקודשים של הישוב החדש”.

מגדרה ייצא לבאר־טוביה, הישוב העברי הדרומי בכל הארץ, ויתפעל משדרת המימוזה שבפתח המושבה. (אחר־כך, בשובו לרוסיה, ידגיש בשעת הרצאה לפני אחיו הציונים: שלושה מיני עצים הכניסו היהודים לארץ־ישראל: האקליפטוס, המימוזה והקזוארינה, וזו הוכחה כי היהודים יכולים לחדש גם בחקלאות). העגלה תעבור בתוך עדר הכבשים הרועה מחוץ למושבה. הגברים עובדים בשדות, בכפר נשארו רק הנשים והילדים וזקן בן שבעים, העושה נסיונות בגידול קיקיון.

בדרכו חזרה יעבור בעקרון – שני טורים של בתי אבן קטנים, לאורך רחוב אחד. במושבה זו עובדים קשה ומתעקשים לעסוק בפלחה ולא בנטיעות, כמו במושבות השפלה האחרות. במקום זה גם מרבים לדבר אידיש. ייכנס התייר לביתו של אכר שיכבדו ב“סעודת אכרים פשוטה ומשביעה” (היהודי האורח, סוחר מעיר ברוסיה, יתפעל מכך מאד), וישמע תלונות על המס הכבד שמשלמים לטורקים ועל החובות שפורעים ליק"א, יורשת פקידות הברון.

משם יסע לפתח־תקוה הגדולה במושבות, יכנס אליה דרך רחוב פינסקר ויתאכזב. דומה לו כי עיירה יהודית בליטא לפניו: רחוב צר ללא מדרכות, ומשני צדדיו בתי־עץ נמוכים, חלונות קטנים ומלאי אבק. אין זכר לאילן ולפרח. אחר־כך, כשיראה רחובות אחרים, ירווח לו. הגן הציבורי שבאמצע המושבה הוא כעין מרכז לה: יש שם קיוסק של משקאות, תחנת עגלות, לשכת דואר ואף מין בורסה למכירת קרקעות. יעבור התייר ברחובות המושבה ולבו יכאב עליו: בכל מקום רואה הוא פועלים ערבים, וכה מעטים הפועלים היהודים. הוא יבקר במושב עין־גנים, המרוחק מהלך כעשרים רגע מהמושבה: שם התיישבו כשלושים משפחות פועלים ולהן משקי־עזר ליד בתיהן. בשעתו חי כאן אהרן דוד גורדון, שגרס כי יש להתייחס אל עבודת־הכפים כאל דת. אורחנו היה שמח לפגוש באותו פועל זקן, ולשוחח עמו בענין זה, אבל נאמר לו כי גורדון חי כיום בקבוצה השוויונית דגניה. בעין־גנים יפגוש את הפועל הוותיק יהושע אלטרמן, ממייסדי המקום. עליו ישמע, כי הוא וחברו יחזקאל עזוז אינם נכנסים לקלוב הפועלים בפתח־תקוה וקוראים לו “הקדש”, מפני שהבית נבנה בעזרת תרומות מחוץ־לארץ.

איש הרוח – אהרון דוד גורדון, שעלה לארץ כבן חמישים ונעשה פועל חקלאי

רק פעם הפרו אלטרמן ועזוז את נדרם: היה זה כאשר מנהיג הפועלים ז’יטלובסקי בא מארצות־הברית לפתח־תקוה ונאם באידיש ב“קלוב”. קנאותו של אלטרמן לעברית היתה עזה מכל נדר והוא בא יחד עם עזוז לאותו בית בעת ההרצאה. קראו השנים “בוז” לנואם והסתלקו.

בערב ייצא תיירנו לראות את קלוב הפועלים הזה, ישמע הרצאה על הספרות העברית החדשה ואחר־כך יחזה במחולות. את הלילה יעשה באכסניית המושבה, מלון־הירקון. שם יפגוש אולי באחד האכרים המעטים המעסיקים רק פועלים יהודים, וזה יאמר לו, כי הפועל היהודי אינו יקר אחר־ככלות־הכל מהפועל הערבי, מאחר שהעברי שומר על הרכוש ועושה גם את המלאכות המסובכות. אבל האכרים אינם אוהבים להעסיק את הפועלים היהודים, ואומרים כי כאשר הם לוקחים להם פועל עברי, “כאילו לקחו אדון לעצמם”.

שנתו של ידידנו תקשה עליו אותו לילה מפני שכל העת יגיע לאזניו רעש מנועי־הבארות בפרדסים, דבר שאינו רגיל בו. הוא יתפעל כאן, כמו במקומות אחרים, משמותיהם של ילידי הארץ: בועז, יגאל, יריב, אמנון, אבשלום, אהוד, מקסימה, חשובה, חרמונה, מרנינה, עבריה, ציונה – שמות שיסמלו לו את שינוי הערכים שהתחולל בארץ־ישראל.

יחד עם עוד שלושה־ארבעה ישכור תיירנו עגלה כדי להמשיך במסעו. שמונה שעות יסע על־פני השרון, עד שיגיע למושבה ידועת־הסבל חדרה, המוקפת יער של אקליפטוסים. כאן ייפגש אולי עם הצעיר התוסס אבשלום פיינברג, בנו של הבילויי הגיבור ישראל פיינברג המכונה לוליק. לוליק פיינברג היה ממייסדי ראשון־לציון. שודדים היו מתנפלים אז לעתים על עגלת הכפר, בשעה שנסעה ליפו. פעם הכניס לוליק לעגלה כמה מצעירי ראשון וכיסה עליהם ביריעה, נהג בעגלה ויצאו לדרך. עצרו השודדים את העגלה וביקשו לשדוד את העגלון. נתן לוליק סימן והבחורים קפצו מתחת לכיסוי והכו באותם שודדים מכה רבה. מאז לא העז איש להתנפל על מתיישבי ראשון־לציון.

אבשלום פיינברג יתלונן באוזני האורח על ועד הכפר שחבריו זקנים ועל הפועלים העברים, שלעולם אי אפשר להשביע את רצונם. באכסניית הכפר (שאורחנו יציין אותה כגרועה ביותר שנזדמנה לו בארץ־ישראל), ישמע סיפורים על ימי־בראשית של הכפר, שהרבה ממתיישביו מתו בקדחת, אבל הנותרים לא רצו לנטוש את המקום. הוא ישמע גם את הסיפור על האלמנה, שבנה השלישי מת בקדחת והיא נשאה את גוויתו כלפי־שמים וקראה:

“אלוהים! אפשר אתה רוצה להכריח אותי לנטוש מקום זה – לא יעלה בידך!”

גם אותו לילה יתקשה להירדם. הצפרדעים יקרקרו בביצות, היתושים יזמזמו בחדר והוא יחשוש שמא ייתקף אף הוא בקדחת. מרחוק ישמע את שירת השומר העברי העובר בכפר הרדום, שירה שתנסוך בו הרגשת בטחון. שומר זה שמו מאירקה חזנוביץ. בערב פגש בו, והנה הוא צעיר עליז, ומלא חיים. הוא ראה אותו בבית המיוחד לשומרים, מוקף צעירים מעריצים. מאירקה לקח פח בידו והכה בו כאילו היה תוף, סלסל ניגון ערבי בקול רם וחבריו מסייעים על ידו, ומוחאים כפיים בקצב, כדי לעודדו ויוצאים בריקוד סוער. מישהו סיפר לו על מאירקה זה, כיצד יוצא הוא לרדוף אחר שודדים ימים ארוכים ואינו חוזר עד אשר יתפסם. לרגליו היה רובהו שקוראים לו בערבית “אבו חמסה”, אבי החמישה, על שום חמשת הכדורים שאפשר להטעינו וזה נשק חדש בארץ ומטיל מורא על הערבים, שברשותם כלי־נשק מימי נפוליון או רובים מן המאה הקודמת.

יכתוב תיירנו: “לפי־שעה, כשנהיה בארץ־ישראל, במושבות ששם יד ישראל תקיפה, נראה כי אחינו נוהגים שם בשררה, היד חזקה והזרוע נטויה תמיד. ויש שהם מטילים מרות על סביבותיהם מעט יותר ממה שחייבים. נראה כאילו משתדלים הם בכל שעת כושר שבאה לידם להטיל אימה על שכניהם הקרובים להם קרבת גבול. על כל קוץ וקוץ הם מתעוררים לבוא בריב. השומרים הרוכבים בסוסים, אותם בני הנעורים, אשר גידיהם מלאים אש־תמיד והם מראים לך את אותותיהם ומופתיהם ולהטיהם אשר הם עושים בסוסיהם, ממש כפראים במדבר, וקוראים לזה ‘פנטסיה’ – השומרים האלה יותר ממה שהם יוצאים לשמור על עצמם, הם מתגרים באחרים. העיקר הוא אצלם, שיידעו אחרים, כי העם היושב פה הוא עם מר ונמהר, וייראו תמיד ולא יזידו. איום הוא סייג לסכסוכים. יש שמושבה אשר כזאת נוהגת בשררה עד לידי כך, שהערבי הבא לעבור בגבולם וללכת דרך המושבה אל המקום אשר הלך, לא יעבור ולא יילך, אלא אם כן יטול תחילה רשות מיוחדה, מין שטר־חוב להליכה חופשית. כשהוא עובר את המושבה אחרי השעה השמינית בערב, עליו להראות את השטר הזה לכל דורש, ואם לא, אז אפשר מאד שלא ימלט בשלום את שס”ה גידיו ואת רמ"ח איבריו.

“כששאלתי את אחד מזקני המושבה לחזון כזה ולדומים לו, ענה לי במהירות: לא ידעת, אורח עובר, את אשר סבלנו, ואת אשר נשאנו אנחנו! לא ידעת את מספר הקרבנות שהבאנו בזמנים הראשונים וכי כל זרת וזרת של אדמה פה קנינו לנו בדם אחינו ובנינו. הידעת כמה נהרגו פה בעת הראשונה? ואנחנו מחויבים להראות עתה ולשוב להראות כפעם בפעם ולהזכיר, כי אנחנו החזקים! הדור החדש נתחנך לכך והוא מחויב להתרגל, שלא יירא שום איש”.

למחרת ימשיך תיירנו עם חבורתו לזכרון־יעקב. בדרך יעברו על פני יהודי זקן ואשתו, הרוכבים לכפר על חמורים, ושוב יבקש אורחנו לברך “שהחיינו”. הוא יעלה בהר ויעבור ברחוב היפה של זכרון־יעקב. בית־המלון בזכרון־יעקב הוא מהטובים בארץ. יכנס אורחנו לבית־הכנסת המהודר לתפילת מנחה ויראה שם את כותל המזרח, שהיה מיועד לפקידי הברון ולאכרים נאסר לשבת בו. בזכרון־יעקב, שלא כמו בראשון־לציון, המושבה ה“אחות”, מעורים הצעירים בחיי המקום. בזכרון־יעקב יראה האורח ערבים יותר מאשר בכל מושבה אחרת בארץ. הללו גרים עם משפחותיהם בחצרות האכרים ואף מקיימים לעצמם שוק בלב הכפר. בזכרון ימצא התייר פועלים עברים מעטים וכשישוחח עם צעירי המקום, יווכח בריחוק הרב בין אלה לאלה. יבקר אורחנו ב“דיפו” המפורסם – חנות גדולה שיש בה הכל, כמו בעיר אירופית.

יש להניח, כי ייפגש עם בן הכפר אהרן אהרונסון, איש־המדע יליד הארץ, שנודע בעולם המדע כמגלה “אם החיטה”. בביתו של זה ימצא ספריה עשירה במדעי הטבע. הוא יפגוש גם באחיו של אהרן, אלכסנדר אהרונסון ובצעירי זכרון אחרים, וישמע מפיהם תלונות נגד הפועלים ה“מוסקובים”, היושבים בארץ שנה־שנתיים וכבר אומרים ללמדם ארץ־ישראל מה היא. אחד מהם – כנראה אלכסנדר – יגיד לו כי הם בני הראשונים, הם־הם “האתרוגים של ארץ־ישראל” ויספר לו, כי צעירי זכרון־יעקב נתאגדו לאגודה ושמה “הגדעונים” ומבקשים הם להחיות את המושבה, ולהראות כי לא רק בפועלים החדשים תקוות הארץ. הם קיבלו על עצמם לנקות את בית־הקברות הישן של המושבה ומבקשים הם גם לקבל את השמירה על המושבה, אבל בינתים נתמנו רק למפקחים, והערבים הם השומרים. מפי אחד הפועלים העברים היחידים במושבה נשמע, כי היחסים בין הפועלים ובני זכרון־יעקב גרועים מאד וכבר היו התכתשויות ביניהם; הפועלים מתרחקים מן המושבה ומקבוצת הצעירים שאלכסנדר ואותו בן חדרה, אבשלום פיינברג, הם מנהיגיה, ומורם אהרן אהרונסון.

אם יתמזל מזלו של תיירנו, ייצאו עמו אהרן אהרונסון ושתי אחיותיו, שרה ורבקה, לטיול בסביבה, ויתלווה אליהם רופא המושבה, הד"ר הלל יפה. אורחנו והרופא יסעו בעגלה, ואהרונסון ושתי אחיותיו הצעירות ירכבו על סוסים. תיירנו יהיה נרגש מאד בראותו את שתי בנות זכרון, עלמות נאות ומלאות חיים, דוברות עברית מצוינת, מגמאות מרחקים בסוסיהן ברוב חן ומקיפות את העגלה בשובבות.

הם יגיעו אל שתי מושבות קטנות השוכנות בחיק הגבעות הירוקות: בת־שלמה, שיושבות בה כעשר משפחות, ושפיה. כשיעלו במעלה שפיה יפגשו נערה צעירה המעלה מים מן המעיין. בשפיה ימצאו רק שש משפחות ושרידים מתקופת פקידות הברון: בית הסנטוריון, שנועד להיות מקום הבראה לפקידים, ובית־הכנסת הגדול.

למחרת יסע האורח עם אהרונסון לתחנת הנסיונות בעתלית שקמה בעזרת יהודי אמריקה. בדרך יספר לו אהרונסון על החקלאות בארץ וידגיש: ארץ־ישראל אינה ארץ שממה ולא ארץ סוב־טרופית. אפשר לגדל בה כל מה שמגדלים בדרום־אירופה.

בדרכם יעברו על־פני מיבנה נטוש: בית־החרושת לזכוכית בטנטורה, שביקש הברון להקים לפני עשרים שנה, כדי לספק בקבוקים ליינות היקבים. את בית־החרושת ניהל המהנדס מאיר דיזנגוף, כיום ראש הוועד של תל־אביב. אבל העסק נכשל והבית ניטש.

יעברו השניים את עתלית, שיושבות בה 12 משפחות יהודיות, חלקן משפחות גרים, ויגיעו לתחנת הנסיונות. אורחנו יוכל לראות 96 מיני חיטה שזרע אהרונסון, כדי לברור את המתאימה ביותר לארץ. הוא יראה, כי בתחנה עובדים כמעט אך ורק פועלים ערבים ויזכור את התלונות ששמע מפי הפועלים על אהרונסון.

מזכרון־יעקב ייצא התייר לחיפה ויעבור דרך המושבה הגרמנית, שבתיה בני הקומתים ועטורי הירק נמשכים מן החוף עד לרגלי ההר. הוא יתמלא קנאה למראה פרוור נאה זה.

רוב יהודי חיפה ספרדים, היושבים שנים רבות בתוך העיר הערבית הישנה, אולם במעלה ההר כבר נראים ניצניה הראשונים של השכונה העברית. בראש ההר ימצא התייר בתי גרמנים ויצטער על כי במקום יפה־נוף זה לא קבעו היהודים את יתדם.

הוא יהיה עד למאורע חשוב: הנה בונים את הטכניון, בית האולפנה הטכני הגבוה. תיירנו יתלהב, אולם יזכור בצער, כי חברת עזרה הגרמנית־יהודית, שהקימה את בית־הספר הגבוה, מבקשת להנהיג בו את הגרמנית כשפת לימוד עיקרית. הדיו של הוויכוח בענין זה שמע ביפו ובירושלים.

במלון שיתארח בו יקבל למשקה מים ובתוכם פתותי קרח, לקררם. ידידנו יתפעל וישאל, האם יש כבר תעשיית קרח בארץ? ובעל־המלון יספר לו, כי בחרמון ממלאים הערבים שקים בפתותי שלג ומביאים אותם על חמורים, במסע בן שלושה ימים לחיפה, וכאן מוכרים אותם כקרח. תיירנו יתפלא כיצד נשמר קרח זה דרך כה ארוכה ויהנה מטעם שלג הלבנון.

אורחנו יעלה ברכבת ויסע למרחביה, הישוב העברי הראשון בעמק־יזרעאל, שהיהודי בעל זקן־הנביאים, יהושע חנקין, קונה את אדמותיו. על מרחביה שמע אגדות עוד בחוץ־לארץ: איך נלחמו שומרי המקום בערבים שהתנפלו עליהם, ועל מעשי גבורתו של השומר יגאל, שעמד יחיד נגד עשרה מתנפלים והניסם. בעולם היהודי החלה מתפשטת באותם ימים אגדת “השומר”. סיפורי המעללים של היהודים נושאי הנשק עוררו גאוה רבה: הנה גם היהודים בלוחמים! ואז נתחבר שיר־ערש על יגאל הגבור, פרח יזרעאל, שאמהות היו מרדימות בו את ילדיהן.

ברכבת יפגוש ידידנו פועלים ושומרים עליזים הנוסעים למרחביה, לדגניה או לישובי הגליל. הם יזמרו הרבה, יספרו לאורח חדשות ויעוררו בו הרגשה, כי הנה נכנס לארץ שונה מארץ יהודה. בתחנת פולה יירדו כל נוסעי מרחביה מהרכבת. צעירים שבהם יחלצו את נעליהם, יתלון על כתפיהם וילכו ברגלם. אבל את ידידנו הנכבד יושיבו בעגלה נושאת שחת, נהוגה בידי פועלת צעירה, שמשקפים־של־משכילה על חטמה. הוא יתפעל מהבחורה וישמע ממנה דברים חשובים על מקומה של האשה בבנין הארץ.

פועלות בעבודת שדה במרחביה שבעמק־יזרעאל

בתחנת הרכבת יפגוש אולי בקאלוואריסקי, פקיד יק"א, הממונה על ההתישבות בגליל, והוא יוצא לרגל תפקידו, רכוב על סוסו, לאחת המושבות, מלווה בשומרו הערבי. קאלוואריסקי עצמו גר עם משפחתו בנצרת, היהודי היחיד בעירו של ישו.

ידידנו יגיע למרחביה. אולי יהיה נוכח בהגיע הבשורה, כי שוחררו צעירי המקום, שנאסרו בידי הטורקים לאחר ההתקפה הערבית וישבו שנה בכלא עכו.

במרחביה ימצא את הקבוצה העוסקת בנסיון החדש שנעשה על־פי המלצתו של הפרופסור פרנץ אופנהיימר: ישוב קואופרטיבי. פועל אחד יסביר לו, כי זה נסיון “למצוא דרך ממוצעת בין התעשיה הרכושנית ובין תביעות הסוציאליסמוס”. איש מפלגת “פועלי־ציון”, שהוא גם איש “השומר”, אשר ישמע את הדברים, ילעג לאומרם ויכריז, כי אין דרך לפשר ביו הרכושנות והעמל, וכי יש להילחם נגד הקפיטליסטים בכל מקום, גם בארץ־ישראל. על־כך יגיב פועל שלישי המשתתף בשיחה, חבר “הפועל הצעיר”: “ואם צריך להילחם בקפיטליסטים ובבעלי־אחוזות בכל מקום, מדוע זה אתה, איש השומר, מבטיח את רכושם ומוכן להקריב את חייך על כך?”

הרדיקאל לא יידע מה לענות בתחילה ויגמגם משהו, אבל בסופו־של־דבר יודה, כי אולי כאן, בארץ־ישראל, לפי־שעה, שונים פני הדברים.

אורחנו יבקש להמשיך בדרכו, אבל כבר ירד הערב ואולי יחשוש לצאת למסע. יוסבר לו, כי אין מקום לפחד, מה עוד שבעגלה יסעו גם שני שומרים, היוצאים לעניניהם, וידידנו יסע בעמק ולבו ירחב.

ואז יירד הלילה והירח יעלה בשמים, והעמק כולו יהיה ים של אור, ים של זהב, ים של קסם. ההר הגדול, התבור העגול, יעמוד עליהם, וידידנו יתרגש ופניו יזהירו – אפשר מקרני־הירח אפשר משמחת הלב: עגלה נוסעת בדרך העפר בעמק רחב־הידים, אכר יהודי נוהג בה ושני שומרים יהודים חמושים מעוטרי כאפיות יושבים לצדו ומזמרים שיר. אורחנו הציוני יושב מאחור נפעם. וכך גם אנו.

הגענו אל מסחה, היא כפר־תבור. שומר הכפר קורא: “מי שם?” ומקבל בשמחה את פני הבאים. נכנס ידידנו למלון שבמקום, ומוצא את המורה ענתבי, אחד משבט מורי הגליל, תלמידיהם של יצחק אפשטיין ושמחה וילקומיץ, שביקשו לחנך נוער עברי חדש בארץ־ההר הצפונית. המורה, ואחרים כמוהו, מדגישים את הבי“ת בכל מקרה. אין אצלם בי”ת רפה בכלל, הכל כתורת אפשטיין, אשר גרם, כי אל להם לגלילים לדבר עברית כעברית שמדברים ביהודה.

ידידנו, ששנתו, כרגיל, נודדת, יוצא אל רחוב המושבה, נכנס אל בית־השומרים שבקצהו ומוצא קבוצת פועלים שנפשם אינה לשינה וכמה שומרים שתורם לא הגיע לצאת וכמה אכרים המבקשים חברותא. שומע אורחנו את הוויכוח בין הפועלים אם מותר “להתאכר” או שמא עליהם להישאר תמיד פועלים שכירים, בבחינת מעמד עובדים. הם יכבדו את האורח בכוס תה מהמיחם, והוא שומע את שירתם “אל יבנה הגליל, בחור יבנה הגליל, גיבור יבנה הגליל”, וכך הלאה, הכל בסדר האל“ף־בי”ת. וטוב לו, הוי, כמה טוב לו. הוא מאמין כי אמנם אדם יהודי חדש נוצר בארץ־ישראל.

למחרת יסייר במושבה וילמד, כי אנשי הגליל אכרים ממש הם, עוסקים בפלחה, היא המזרע, עובדים בעצמם ועם בני ביתם. אמנם האידיש שלטת כאן, והוא פגש כאן – חי שמים – אכרה אחת היודעת רק אידיש וערבית. אבל כאן נוצר אמנם דור של אכרים יהודים, וגם יחסיהם עם הפועלים טובים.

ידידנו יבקר בסג’רה ובחוה היפה, שמנהלה הוא קראוזה, איש שתחיית העם קרובה ללבו, אף־על־פי שהוא ומשפחתו עדיין אינם יודעים עברית ומדברים צרפתית בלבד. בכפר יספרו לו על המורה המקומי, שלמד באוניברסיטת ברן שבשווייץ, התאהב שם בבת אצילים גרוזינית ונשאה לאשה. חזרו בני־הזוג לרוסיה ונולד להם בן. השלטונות הרוסיים רדפו אותם והם עלו לארץ והשתקעו בסג’רה. בת האצילים התייהדה. אורחנו יבקר את “הנסיכה הקווקזית”, יראה את העצב אשר בעיניה ויחשוב על רות ובועז.

הוא ימשיך במסעו, יעבור בבית־וגן וביבנאל, יבקר אצל גברת יפה, שהיתה מנהלת בבית־הספר לבנות ביפו, ואחרי שהתפטרה נעשתה אכרה. כשתגיע העגלה אל קצה המישור, ישמיע אורחנו קריאת התפעלות. לרגליו שטוחות הכנרת הנפלאה, והוא רואה את דגניה ואת המושבה כנרת, ויתמה מה זכה, שעיניו רואות את כל אלה.

העגלה תרד לעמק ותחנה בכנרת. ידידנו יבוא אל ביתו הגדול של טריידל, המשמש כ“הוטל”. טריידל הוא יהודי מגרמניה, שעזב את כל אשר לו, קנה לו אחוזה בכנרת ובנה בית בן קומתיים. כעת הוא מעבד את האדמה והבית הגדול משמש כמלון, שאמו מנהלת אותו. המחיר – עשרה פראנקים ליום, עם שלוש סעודות; מחיר לא מבוטל – אבל כדאי. המלון עשוי לעמוד בתחרות עם כל מלון משובח בעיר אירופית. בלילה יישב התייר על המרפסת וישקיף אל הכנרת.

ידידנו יבקר בחוות הפועלות של חנה מייזל, שצעירות מוכשרות בה לעבודת האדמה. מן־הסתם, לא ישגיח בנערה אחת, שחורת עין, רחל שמה והיא משוררת. הוא ייפגש עם פועלי החוה ועם אכרי המושבה וימשיך את דרכו אל דגניה, מעבר לנהר. העגלה תעבור בירדן והאורח יתאכזב: מימי ילדותו נראה לו הירדן בעיני רוחו כנהר ענק, והנה לפניו זרם מים צר, שעגלה יכולה לעבור בתוכו.

הוא יבקר בדגניה, הקבוצה השוויונית הראשונה. הנסיון הראשון להקים כפר שבו כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. תיירנו יתמה אם בעולמנו זה השטוף באי־צדק אפשרי לאורך ימים ישוב כזה, אבל מהקבוצה עצמה יתפעל הרבה. אידיאליסטים אמיתיים, יאמר לעצמו. עתה הוחל בבניית הבתים הקבועים לישוב, וידידנו יתמה אם הפועלים אמנם צריכים לשבת במיבנים נוחים. מדגניה יסע לאורך עמק הירדן, אל המושבה הראשונה באזור, מלחמיה. מושבה בודדת ונדחת, עשרים ושנים בתים ובית־ספר גדול. אבל ידידנו יתפעל: כפר עברי ממש! אכרים מסורים וילדי־אדמה.

הגיע תורה של טבריה. יצפין ויגיע לעיר. כבר חם. ניצניו של חמסין באוויר, ותיירנו שמח כי יוכל לספר בשובו לביתו על סבלו מהשרב הארצישראלי. הוא יבקר בבתי־הכנסת הישנים, בקבר הרמב“ם (מובן, שהוא בקיא בויכוח, אם אכן הגיע הרמב"ם לארץ) ויילך לטבול במרחצאות החמים, כדי שיוכל לדרוש אחר־כך באגודה הציונית שלו על הצורך בפיתוחם; (מחמת להט המים, יטבול בבריכה רק להרף־עין וייצא אדום כולו). הוא ישכור סירה, יפליג לכפר־נחום שבצפון האגם, יתפעל משרידי בית־הכנסת ויהרהר על ימי רבי יהודה הנשיא, בתקופת המישנה והתלמוד, כשמלא הגליל יהודים. הוא יבקר גם בחווה של מגדל הסמוכה לטבריה, ובצהרים, בסעדו את לבו בחדר־האוכל של הפועלים, ילמד דבר חדש: יום־יום מגישים פועל ופועלת בתורם את הארוחות. ידידנו ישמע, כי קוראים להם “תורן” ו”תורנית" וילמד שתי מלים עבריות חדשות.

לראש־פינה מעפיל שביל, ועגלה לא תעבור בו. ישכור ידידנו סוס, ויחד עם חבורת נוסעים ייצא צפונה. בעל הסוס הערבי יצעד כל הדרך ברגלו לצד סוסו. אורחנו יחשוש תחילה מהרכיבה – מעודו לא רכב על סוס, אבל אחר־כך יתרגל ואף ייהנה.

ראש־פינה יושבת במעלה מדרון. הכפר הערבי סמוך לה ודומה, כי שניהם אחד. יכנס אורחנו לביתו של המורה שמחה וילקומיץ, מנהל בית־הספר בכפר ואשתו, אף היא מורה, תקדם את פניו במאור פנים. בבית יפגוש שני ילדים קטנים – עבריה ועמיאסף, מפטפטים עברית נחמדה. בראש־פינה ייפגש גם עם הממונה מטעם יק“א על מושבות הגליל חיים קאלוואריסקי, שכבר ראהו בדרך, יבקש לשוחח עמו על מצב הישובים, כדי שיוכל למסור אחר־כך דו”ח לאגודה הציונית בעיירתו. קאלוואריסקי ידבר עמו גם על הצורך לקשור קשרים עם הערבים שאנו חיים בתוכם. זה המקום היחיד בארץ, שבו ישמע אורחנו על הצורך בטיפוח יחסים עם הערבים. עד עכשיו דומה היה לו, כי אל הערבים מתייחסים כאן רק כאל עובדים זולים או כאל מוכרי קרקעות, הנשכרים מהתיישבות היהודים. מפי חיים קאלוואריסקי ישמע האורח על תנועה לאומית ערבית המתפתחת בסוריה, וכבר יש לה גילויים בארץ. הללו מבקשים להפריע לרכישת קרקעות, ובחיפה יוצא לאור עתון ושמו “כרמל”, ובעליו מזהירים את הערבים מפני התנועה הציונית.

ידידנו יעלה לצפת. יבקר בל“ג בעומר ליד קבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון וישתתף בחג הגדול. בל”ג בעומר נוהרים לכאן יהודים רבים מדמשק, צידון, חלב, ירושלים, יפו ומצרים. הם מתלהבים תוך כדי החגיגה השמחה ומטילים אל האש בגדים ותכשיטים – מנהג עתיק. מהרהר ידידנו בהבדל שבין שמחת היהודים האשכנזים הקרה והכפויה כמעט, ובין שמחה מכל־לב של היהודים הספרדים.

ימשיך ידידנו במסע, יירד אל עמק החולה, שבו אגם מים וביצות רבות, ויעבור על־פני שני כפרים עניים מאד – מחניים, שבה נשארו רק ארבע משפחות, ומשמר־הירדן, שנפגעה קשה בקדחת. עקב החום – הרי הקיץ כבר קרוב – לקה ידידנו ב“חררה” והוא נכנס לבית־המרקחת של משמר־הירדן וימצא שם חובש, יהודי צפתי בעל פיאות, זקן וקפוטה, שיתן לו יי“ש למשוח על גופו ויסביר לו, כי בני המושבה, ככל היהודים, אינם שותים אלכוהול, ועל־כן אפשר להשיג יי”ש רק בבית־מרקחת.

והנה יגיע נוסענו אל יסוד־המעלה, הכפר שליד אגם החולה, הטובל בירק ובעצים. הוא ילון בבית־המלון הנאה שבמקום, בניהולה של אחת מאלמנות הכפר. שתים־עשרה אלמנות יושבות בכפר שרבים מאכריו מתו בקדחת. בבית־הספר ימצא משורר צעיר, אברהם סולודר, המלמד כאן וזה יספר לו כי הוא סובל מהקדחת, וכי כמה פעמים כבר אמר לעזוב את המקום, אבל קשה לו להינתק מהמושבה. אין ילדי המקום רגילים באורחים רבים ועל־כן, בצאת אורחנו מהכפר ילוו אותו המורה והתלמידים כברת־דרך. בעת הפרידה, תגיש לו ילדה אחת זר־פרחים ואורחנו יקרב אותם אל לבו.

ידידנו יתאכסן בבית־מלון חדש שנבנה זה עתה במטולה, חרמון שמו. המזון טעים, ואורחנו יבלע את מראות הנוף הנפלא ונפשו תתרגש מהר החרמון, השב, הוא שניר הנטוע בלבו מאז לימודיו בחדר. גם במושבה זו חיים ערבים רבים. הוא ישמע את תלונות האכרים על הבדידות ועל המחסור במים – הנשים מעלות את המים לצרכיהן ממעיין רחוק בחמורים; ישמע על החובות ועל אין־העזרה, ויתפעל מהאנשים הנצמדים למרות הכל אל הכפר הזה, המרוחק מכל ישוב יהודי.

אורחנו הציוני יעשה את דרכו בהרי הלבנון הגבוהים, יעבור על־פני צידון, שיושבים בה 800 יהודים, ויגיע לביירות. שם ימצא קלוב ציוני וקבוצה של בחורים ארצישראלים הלומדים באוניברסיטה של ביירות. הוא יתפלא במקצת, כאשר יפגוש במלונו אכרים מאכרי המושבות, שבאו לכאן “להחליף כוח” ולהינפש. יעלה תיירנו על אניה, יחזור ליפו, ייפרד ממכריו ויכריז, כי לא ייצאו ימים רבים עד שהוא ומשפחתו יבואו גם הם לארץ האבות לחיות בה ולהשתתף בבנינה.

תם מסעו של ידידנו, החוזר לעיירתו וביתו ובלבו הוא נושא זכרון המסע בארץ חלומותיו. וארץ חלומותיו מתפתחת עוד ועוד. רבים עולים אליה. עוד ישובים נוספים בה וקמים מפעלים שונים. עוד ועוד חלקות־אדמה עוברות לידי היהודים. ידידנו יפעל מעתה ביתר מרץ באגודה הציונית במקומו ויספר כל מה שראה בעיניו, העולה – כך יסביר – על כל מה שקיוה.

לא יעלה על דעתו, כמו שלא עלה על דעתם של אלה שישבו אז בארץ־ישראל, כי מלחמה בשער ועמה רעב, גירוש, מוות ויסורים. אבל מי אשר יחיה, יראה בימים גדולים שיבואו ועמם מעשים גדולים. וסיפור ימים אלה, הלא הוא סיפור חדש.

ספרים

בניין הארץ – יחיאל מיכל פינס

מאה שנה בירושלים – ישעיהו פרס

זכרונות בן ירושלים – יהושע ילין

לצאצאי– איטה ילין

לארץ אבותינו – זלמן דוד לבונטין

די ערשטע שריט פון ישוב ארץ־ישראל – ישראל בלקינד

מיומן אחד הבילויים – ד"ר חיים חיסין

זכרונות לבית־דוד – דוד שוב

ספר יובל פתח־תקוה – י. יערי־ מ. חריזמן

אם המושבות פתח־תקוה – ג. קרסל

התלם הראשון – יהודה ראב

ראשון־לציון – דוד יודילביץ

זכרון־יעקב – אריה סמסונוב

יסוד המעלה – יחיאל ברי"ל

חלוצי הפרדסנות העברית – אברהם פלמן

נס־ציונה – משה סמילנסקי

משמר הירדן – א. עבר־הדני

נחשוני החולה – א. מ. חריזמן־יהודה גרינקר

רחובות – משה סמילנסקי

זכרונותי – א. ז. לוין־אפשטיין

חדרה – א. עבר־הדני

ביסוד מטולה – זכריה חיות

פרקים בתולדות הישוב – משה סמילנסקי

משפחת האדמה – משה סמילנסקי

פועלים ואירגוניהם בעליה הראשונה – משה ברסלבסקי

כל שירי נפתלי הרץ אימבר

מימים ראשונים – בעריכת אלתר דרויאנוב

המחרשה הארצישראלית – שמואל אביצור

70 שנה למסילת הברזל – שמואל אביצור

בארץ המזרח – אברהם שמואל הרצברג

ברון אדמונד רוטשילד – י. יערי־פולסקין

אבי הישוב – ג. קרסל

הרוטשילדים – א. חרמוני

אישים– נחום סוקולוב

בן־יהודה, חייו ומפעלו – חמדה בן־יהודה

נושא הדגל – חמדה בן־יהודה

עם שחר עצמאותנו – איתמר בן־אבי

דור מעפילים – ד"ר הלל יפה

50 שנות התיישבות בגליל התחתון – א. עבר־הדני

פרדסים מספרים – יצחק רוקח

העליה השניה – ברכה חבס ואליעזר שוחט

פרקי חיי – ארתור רופין

קובץ השומר

ספר השומר

עלייתו של שלום ליש – שלמה לביא

שנה ראשונה – שלמה צמח

איגרות, כרך א' – דוד בן־גוריון

י. ח. ברנר – מבחר דברי זכרונות, עורך מ. קושניר

דרכי עם התיאטרון העברי – מנחם גנסין

במה, חוברת מוקדשת ל־40 שנות תיאטרון בארץ־ישראל

מאמרים על התיאטרון – עזרא להד

א.אהרונסון, האיש וזמנו – אליעזר ליבנה

ספר תל־אביב – א. דרויאנוב

עם בני דורי – דוד סמילנסקי

זכרונות זואולוג עברי – ישראל אהרוני

מאז ועד עתה – ברוך קטינקא¹

עולמי – מרדכי בן הלל הכהן

אבי מיכאל הלפרין – ירמיהו הלפרין

תל־אביב – נתן דונביץ

החינוך הגופני והספורט בארץ־ישראל – ד"ר א. זמיר, מ. בניהו

עם וארץ קמים לתחיה – יוסף קלוזנר

מניו־יורק ועד רחובות – יהואש

בארץ– דוד פרישמן

בארץ התקוה – יצחק ברקמן

מן המולדת – יקיר ורשבסקי

כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל – העורך א. דרויאנוב

בהתעורר עם – ישראל קלוזנר

מקטוביץ ועד בזל – ישראל קלוזנר

הישוב היהודי בארץ־ישראל – בן־ציון גת

היחסים בין ערבים ויהודים בארץ־ישראל, 1860־1948 – מיכאל אסף

תקופת חיבת ציון – שמואל יבנאלי

ספר מאה שנה – טריוואקס־שטיינמן

חולמים ולוחמים – י. יערי־פולסקין

זכרונות ארץ־ישראל – אברהם יערי

העתונות העברית בארץ־ישראל – גליה ירדני

ספר תולדות ההגנה, כרך א'

אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – דוד תדהר

האנציקלופדיה העברית, כרך ו', ארץ־ישראל

ספריית ארץ־ישראל לקורות הישוב – קק"ל

כל כתבי אחד־העם

עתונות

שבועונים שיצאו בשנים 1882–1914: החבצלת, האור, הצבי, ההשקפה, הפועל־הצעיר, האחדות

עתונים יומיים: הצבי, החירות, מוריה

לוחות ארץ־ישראל של א. מ. לונץ

העתונות העברית שיצאה לאור בחוץ־לארץ

ארכיונים, ספריות

גנזך המדינה, ארכיון העבודה, הארכיון הציוני, ספריית אחד־העם

עדויות בעל־פה מפי בני התקופה

תעודות, איגרות ומסמכים בידים פרטיות

זכרונות בכתבי־יד

תצלומים

יד יעקב בן־דוב

ארכיון אברהם סוסקין

אלבום א"י והמושבות – 1899

אלבום ליאו קאן – 1912

סרטי “שבט” – ארכיון הצילומים

הצלמים

ישעיהו רפאלוביץ (1870–1956) – עלה עם הוריו לירושלים בהיותו בן 12. למד בישיבות. ב־1894 למד צילום באנגליה. פתח צלמניה יהודית ראשונה בירושלים (הצלם נקרא אז, לפי חידושו של אליעזר בן־יהודה – צייר־אור). יחד עם משה אליהו זכס הוציא בשנת 1899 אלבום תמונות מחיי המושבות, האלבום היהודי הראשון של הארץ. בצילומים נעזר על־ידי צלם מהמושבה האמריקאית בירושלים – מיידס.

יעקב בן־דוב (1882–1968) – למד צילום בפולין, עלה ב־1908, למד ב“בצלאל” והתפרנס מצילום. סייר בארץ וצילם את בני העליה־השניה, צילם את התמונות הראשונות של דגניה, הקבוצה הראשונה בארץ. פירסם גלויות רבות ואלבומי צילום. צלם הסרטים הראשון בארץ: הסריט את כניסת אלנבי לירושלים וסרטים אחרים בשנות העשרים.

אברהם סוסקין (1881–1963) – נדד ברחבי רוסיה כצלם. עלה לארץ ב־1905 ופתח את הצלמניה היהודית הראשונה ביפו. הצטרף למייסדי תל־אביב וצילם את תמונתה הראשונה – הגרלת המגרשים. מאז עקב במצלמתו אחרי התפתחות העיר וצילומיו הם סיור תולדות תל־אביב בשנותיה הראשונות.

ליאו קאן – סטודנט יהודי ציוני, שעם סיום לימודיו בשנת 1911 ערך ביקור בארץ וצילם כ־400 תמונות. 180 מהן הופיעו בחבילות אלבומיות קטנות בחסות קרן־הקיימת והופצו על־ידי העתון “יודישע צייטונג” בוינה. מפליא כמה הצליח אורח־לשעה זה לקלוט את אוירתה של הארץ באותם ימים. הצילומים הופיעו גם כתמונות־קיר גדולות והופצו בבתי־יהודים רבים.