רקע
שלמה שבא
מה חדש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

הזמנים המודרניים החלו בארץ בשנת 1846. דוקטור אחד ושמו שיק הביא אז את שעוני־הכיס הראשונים לירושלים. השעון החדש אמנם בישר כי עידן הטכנולוגיה הגיע, אולם עד שנתעוררה ארץ־ישראל לקולה של הציוויליזציה עבר עוד זמן רב – ועבר לאט. חמש שנים לפני כן מגיעה מכונה אחרת לירושלים, באיחור של כמה מאות שנים. רבי ישראל בק הציב בעיר מכבש דפוס, משאת השר מונטיפיורי ואשתו הגבירה יהודית. ירושלים לא זכתה להיות עיר הדפוס הראשונה בארץ – צפת קדמה לה. ב־1831 התיישב ישראל בק, חסיד מהעיר ברדיצ’ב ובנם של מדפיסי ספרים מזה כמה דורות – בעיר הגליל והקים שם בית דפוס. בשעות הפנאי גם היה מרפא חולים; זו היתה אומנות־החובבים שלו. צפת רעשה, נשדדה וניגפה ורבי ישראל בק, כיהודים רבים אחרים, עבר לירושלים שנעשתה עיר פלך ומושב המותצריף – הוא מושל המחוז. הקים ישראל בק דפוס והדפיס בו ספרי רבנים ודברי מריבה. אך אם נרצה לדייק, חייבים אנו לציין, כי לא בק הוא רוטנברג של ארץ־ישראל – 254 שנה לפני כן, ב־1577, קם בצפת בית־הדפוס הראשון בארץ.

מאז זרמו המים לאט בארץ הרחוקה משאונו של העולם המתבגר והולך. אם־כי – כדעתו של הד"ר שמואל אביצור – על פלגיה, אי־שם בגליל העליון, נבנה, במאה השניה לפני הספירה, מיתקן הכוח הראשון בעולם: מי מעיינות שהניעו גלגלי ריחים אופקיים; אבל היה הדבר לפני שנים רבות מאד. בגליל עוד סיפרו אז סיפורים על חירם והמלך שלמה.

אנו חוזרים למאה הקודמת. עד מחציתה, לא ידעה ארץ־ישראל גפרורים. יהושע ילין, בן ירושלים, מספר על ימי ילדותו: “להדלקת אש השתמשו בפתילות של חוטים כפולים טבולות בגפרית נמסה. אחרי התיבש הפתילה, היו שמים אותה על חלקת אבן1 חלמיש, מביאים חתיכת ברזל פלדה ומכים בה על אבן החלמיש. ניצוצות האש הניתזים מהאבן נאחזו בפתילה והיא נדלקת”.

אבל בנעוריו זכה יהושע ילין לראות את הפלא הגדול: קיסמי העץ הנדלקים בשיפשוף – הם הגפרורים. הוא מספר: “כאשר הביאו בפעם הראשונה עצי גפרורים, היו באופן כזה: חתיכת עץ מרובעת, שגובהה בערך עשרה סנטימטר, והיא גזורה ומפוצלת לגזרים דקים ובגובה שישה סנטימטר המודבקים יחד למטה בארבעת הסנטימטר הנשארים. ראשי הגזרים למעלה משוחים גופרית, וצד אחד מהחלק התחתון משוח באבק זכוכית. ברצות האיש להדליק גפרור, היה שובר אחד מהגזרים ומחככו על אבק הזכוכית שבחלק התחתון והנה הוא נדלק. בעת ההיא נחשבה ההמצאה הזאת לצעד אחד קדימה”.

בעת ההיא נתחדשה עוד המצאה חשובה: עד אז היו המעשנים נוהגים לשים טבק בתוך מקטרת קטנה הקבועה על קנה ארוך וכך היו מטפחים להם את הסרטן. והנה, ייבא יהודי חכם את ההמצאה האירופית לירושלים: נייר סיגריות. אותו יהודי הביא לארץ את גליונות הנייר הגדולים והדקים המיועדים לתפקיד זה. המעשן היה חותך חלק מהם כפי צרכיו, מפזר בתוך אותו חלק קמצוץ של טבק, מגלגל את הנייר והנה היא הסיגריה.

באמצע המאה, בשנות החמישים, התחילו להגיע לחופי הארץ באורח סדיר אניות־קיטור. אחר־כך, באביב 1865, בראשית סיוון הוצב הטעלגראף – הוא הדילוג־רב – הראשון על אדמת הקודש, עשרים־ושתים שנים לאחר שהוכנס לשימוש בארצות העולם. ירושלים היתה מחוברת עתה לעולם הגדול בכבל־הפלאים. חוטי הטלגרף יצאו מיפו, טיפסו לאורך עמקי השפלה וההרים, עלו בחומות ירושלים, הגיעו עד קצה הר־הבית, עברו את ההר, סבו על פני כמה שווקים, ובאו אל בית הפחה.

מספר חדשה זו, בן אותם ימים, היה נדהם ומלא רגש מול החזיון הגדול ומציין: “אכן, באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלגראף, הנהו אוחז בראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית!” הגיע הדילוג־רב לירושלים, אבל הפלחים שבאדמותיהם עבר, חששו מפני מעשי כשפים הכרוכים בו והיו פוגעים בעמודים. רועה אחד דרך־משל, ניתק את החוטים ליד רמלה, נתפס על־ידי המשטרה ויצא דינו לעבוד את עבודת הצבא כל ימי חייו. ליד ירושלים שבר פלח צפחת מצפחות הדילוג־רב ועצרוהו בבית־הסוהר. עוד בטרם יצא דינו – מספרים העתונים – הוחרם חמורו ונמכר כדי לכסות את הנזק. לא הועילו כל העונשים והטורקים אנוסים היו לתלות שני פלחים, שכרתו את הטלגרף ליד בארות – היא ביירות.

ובכן, על הר הבית ניצב טלגרף, אבל ארץ זו לא ראתה עדיין עגלת נוסעים. רק ב־1869 נשלמה הדרך הראשונה בארץ – מיפו לירושלים (המהנדס הטורקי אשר עסק בסלילת הדרך לא הצליח לסיימה בזמן, והיה הכרח להביא מהנדס מוכשר ממנו, מצרפת, כדי שיגמור את סלילת הדרך). קיסר אוסטריה, הוא הקיר"ה פרנץ יוזף, בחזרו מטכס פתיחת תעלת סואץ, חנך את הדרך החדשה. כפי הידוע לנו, עברו בדרך זו בתקופה הראשונה שתי עגלות ליום – האחת מירושלים והאחת מיפו. המסע נמשך כעשר שעות, לעומת שלושים ושש שעות ויותר שארך המסע על חמורים וסוסים.

חג האור הגיע לארץ בסוף שנות השישים למאה ה־19: הנפט המזוקק בא במקום שמן־הזית ושמן השומשומין, שהאירו את בתי הארץ מימיה הראשונים של תרבות האדם.

יבואן מכונת הקיטור הראשונה היה כנראה יהודי ושמו זלמן לוין, אשר ייבא באמצע שנות השבעים מכונת־קיטור והניע בעזרתה טחנת־קמח ביפו. העסק לא צלח בידיו והוא מכרו לגרמני מן הטמפלרים.

ארץ־ישראל היתה מצולמת כבר שלוש עשרות שנים. מעשה הפוטוגרפיה הגיע אליה מיד עם המצאתה. ב־1839 פורסם “הדוגרוטייפ”, התהליך שאיפשר צילום מראות. בין 1840 ל־1842 הגיע לארץ תייר־צלם עם מכשירי הצילום הגדולים וצילם את ערי הקודש, ירושלים ונצרת, בתוך סידרה של צילומי ערים חשובות לאנושות, שעוררה רעש רב בעולם. מכל־מקום אותה מכונה מציירת־מעצמה, היתה בבחינת חידוש זמן רב, ובשנת 1864 מציינים בירושלים בהתרגשות, כי משלחת בריטית חוקרת את עתיקות העיר ו“מתארת כל מקום על־ידי מלאכת מחשבת, היא הפוטוגראפיע”. יעברו שלושים שנה ובן־יהודה ינסה לתת להמצאה שם עברי, תרגום מדויק של המלה הלועזית – ציור־אור.

האינפורמציה המובאת בזה, אמנם אינה שייכת לתולדות החידושים הטכנולוגיים, ובכל־זאת, היא שייכת למעשי־הבראשית של הארץ: זרח ברנט, שהיה ממייסדי פתח־תקוה ואחר־כך יסד את נוה־שלום, היה מפסיד את כספו ונוסע ללונדון, כדי להרוויח שוב כסף ולחזור לארץ, כדי להפסידו בבניין הארץ. באחת מ־14 נסיעות אלו של רווח לשם הפסד, הביא בשובו, בשנת 1877, עשרים חביות של דגים מלוחים, אשר היו, כפי שנמסר, ראשונות בארץ. מכר את הדגים וקנה אדמה בפתח־תקוה, שאך־זה נוסדה.

ב־1876 המציא אלכסנדר גראהם באל האמריקאי את הטלפון ובשנה שלאחריה נודע הדבר בירושלים, כפי שנמסר: “בימים אלה יצאה לאור ההמצאה החדשה אשר תיקרא בשם טעלעפאן (פתרונה – מדברת מרחוק) וכאשר הטעלגראף ערוכה לכתוב מרחוק כן הטעלעפאן, לדבר מרחוק. במספר איזה רגעים יוכלו האוהבים הרחוקים איש מעל אחיו כמה מאות פרסאות לדבר איש את רעהו ולשמוע איש קול אחיו מדבר אליו מארץ מרחקים בקולו הניכר לו. ולקול המנגנים אשר ינגנו בעיר פאריז ייצאו במחול בנות לונדון, וין וברלין. הטעלעפאן עשוי גם כן בקו ברזל המחבר ממקום למקום”.

ואינפורמציה:

"הנסיך ביסמארק אשר לרגלי מחלתו הוא יושב על נחלתו בוואריצן ידבר לשרי הממשלה על־ידי הטעלעפאן וישמיע את הוד קול מדברותיו אל אזנים קשובות לקולו. על כן יאמרו ‘הנסיך ביסמארק גם במקום אשר לא ייראה, שם יישמע’ ".

עברו חמש־עשרה שנה וגם תושבי הארץ יכולים היו לדבר באותו מכשיר־פלאים: ב־1891, בימיו של הפקיד אדולף בלוך, נמתח שח־רחוק מבית הפקידות בראשון־לציון עד ליקב.

אותו בלוך שלט בראשון־לציון ביד חזקה, אבל היה גם איש רב־פעלים. ב־1890 העמיד ביקב מכונה ראשונה בארץ לייצור קרח. אותה שנה התקינו ברחבת היקב פנסי לוקס, כדי לקבל את משלוחי הענבים גם בשעות הלילה. לא עבר זמן רב ואור הפלאים – החשמל – האיר לראשונה בארץ: הפקידות הביאה גנרטור, שסיפק אור ל־200 נורות ביקב. הנה כי כן, אותו מרתף ויקב עד היה לכמה־וכמה הופעות ראשונות.

חייבים אנו לחזור כמה שנים אחורה ולבשר, כי כלי־ההולכה בני שני הגלגלים – האופנים – הגיעו לארץ. אנו יודעים על כך בדרך־עקיפין, מפני שספרי התולדות מספרים לנו על תאונת־הדרכים הראשונה שאירעה בארץ ברכב ברזל: היה זה בשנת 1894.

חיים פרעסס, ממשכילי ירושלים, תלמיד חכם ובר־אוריין, עורך עתון “שערי ציון”, יצא לענייניו לרחוב יפו. היה זה בחודש אדר א' תרנ"ד, ופתאום, אי־משם, הגיחה חיית־הפרא הברזלית, הבלתי ידועה ומבהילה, האופנים הראשונים שנראו בירושלים. חיים פרעסס לא ראה משהו דומה לפני־כן. כלי־הרכב התקרב מולו במהירות, והנוסע עלה על העורך בן החמישים. חיים פרעסס נפל ללא הכרה. הובא לביתו ולא קם עוד ממשכבו.

וכך, עם הופעת כלי־התחבורה הראשונים בארץ, אירעה גם תאונת הדרכים הראשונה.

אבל בינתיים עלה האיש הראשון לחלל: בשנת 1886, בט"ז אייר, בא לירושלים איטלקי עם כדור פורח והכריז, כי יעלה השמימה עם כדורו ויעוף כציפור. תושבי ירושלים התייחסו בפקפוק להכרזה, אולם יצאו באלפיהם למגרש שמחוץ לחומות, משם היה אמור אותו איטליאני לעלות השמימה. הם צדקו בפקפוקיהם: הכדור פקע ולא עף. בבתי־המדרשות שבין החומות פלפלו ודרשו הרבה בין מנחה למעריב בענין זה וציינו: אמר אדם, כוחי ועוצם ידי עשו הכל, אעלה שמימה וכו' – ולא עלתה בידו.

עד לפעם השניה. מאחר שאותו איטלקי עקשן הכריז שוב על מסע למרום, והפעם, ראו הכל את שלא יכלו להאמין בו: הכדור המלא התרומם אט־אט ובעליו עמו, בסל הקשור לכדור ויפרח בשמים. וישתומם העם!

הירושלמים היו אנוסים להתרגל לחדשות: בשנת 1892 שלמה העשיה הטכנולוגית הגדולה ביותר של המאה: מסילת־הברזל מיפו לירושלים, והרכבת הראשונה הגיעה לעיר הקודש. מעתה היה אפשר להגיע מנמל החוף אל עיר הבירה בארבע שעות!

ברחבי הארץ היו פזורות מושבות העליה־הראשונה. כבר בראשיתן הביאו האכרים החדשים המצאה לעולם. ויתכן שזו אחת ההמצאות הגדולות שנתנה הארץ במאה השנים האחרונות.

האכרים היהודים זלזלו בתחילה במחרשה הערבית המקומית, העשויה מקל עץ וחוד של עץ, רתומים לבעל־חיים אחד. הם חרשו את אדמותיהם במחרשות אירופיות גדולות וכבדות. והנה, כשהיו אמורים לנבוט הזרעים הראשונים, נוכחו בשגיאתם: המחרשה שהשתמשו בה יפה לאדמות אירופה המשופעות במטר רב, אולם לאדמת הארץ, מעוטת הגשמים, מתאימה יותר המחרשה המקומית הקלה: זו תוחחת את האדמה – ולא מהפכת אותה וכך, גורמת ייבוש מהיר של הקרקע. מעט מאד זרעים נבטו אותו חורף. ואז קמו ועלו האדיסונים הארצישראלים של המאה הקודמת: נפחי המושבות, וראשון בהם יצחק לייב טופורובסקי מראשון־לציון, שיצר בין השנים 1882–1886 מחרשה כדוגמת המחרשה הערבית – אבל עשויה ברזל. היתה זו מחרשת הברזל בעלת החוד הראשונה בעולם! עד היום היא כלי יסוד בחקלאות הארץ ומתפשטת גם בארצות המתפתחות, מעוטות הגשמים. היו במחרשה זו כל יתרונות המחרשה הערבית, אבל טובה היתה ממנה, באשר לא היתה עשויה עץ ולא נשברה לעתים קרובות בעת החרישה ועל עניין זה של מחרשת הברזל הרבה לספר החוקר ד"ר אביצור.

נפח מזכרון־יעקב, צבי רוטשטיין, פיתח אף הוא מחרשת ברזל, שהתפשטה בגליל ובעמקים, ולוי אשבל, עוזרו של טופורובסקי, פתח בית־מלאכה בעקרון ושם ייצר מחרשות שכבשו את הדרום והנגב. שייכים בדווים בירכו עוד שנים רבות את כליו של אשבל.

עד שנת 1877 היו טחנות הקמח מונעות בכוח מי פלגים או סוסים וגמלים או רוח. באותה שנה, הוקמה בירושלים על־ידי הטמפלרים טחנת קמח ראשונה מונעת בכוח הקיטור. בשנת 1898 הגיעו המנועים הראשונים בכוח הנפט, שהניעו טחנות ומשאבות מים ואיפשרו להפעיל בורות־מים עמוקים, ועקב כך, להרחיב את ההתיישבות בשטחים המישוריים, שבהם אצורים המים בעומק רב ולפתח את הפרדסנות.

הנפט המשיך לכבוש מקום ובא במקום הפחמים ששימשו את תנורי הבישול: הפתיליות והפרימוסים הגיעו לארץ עם סוף המאה. מתקיני טחנות־המנוע היו היהודים. בית־החרושת שטיין, שקם ב־1892 ביפו, התמחה בתחום זה והתקין עשרות מנועים בפרדסים ובטחנות קמח. יהודים הקימו טחנות קמח ממונעות בישובים רחוקים: פלוג’ה, עזה, רוחמה, באר־שבע, עין־סיניה. בית־החרושת שטיין, מפעל “התעשיה הכבדה” היהודי הראשון – נוסד על־ידי המהנדס מנחם שטיין, בעזרתו של המהנדס גדליה וילבושביץ. הוא העמיד דור של מסגרים, מכונאים, מהנדסים וממציאים יהודים, ביניהם אבא נוימן – סבו של איש־מדע נודע בימינו – יובל נאמן – ברוך קטינקא ומשה גולדמן, שיצר בארץ את הכספת הראשונה והציגה בפומבי וברעש רב: הוא העמיד אותה בתוך אש בהצגה לפני קהל רב והיא לא ניזוקה. בית־החרושת התפתח והעסיק עשרות רבות של פועלים. הביאו אליו תיירים ציונים, כדי שיראו מה יכולה לחולל היוזמה הפרטית, עד שגדל המפעל יותר מדי – ופשט את הרגל. גם מעשה זה התחולל ברעש רב, וגרר פירסום חוברת ושמה “פנמה הארצישראלית”, פרי עטו של הבילויי יעקב שרתוק, אבי שר־החוץ וראש־הממשלה משה שרתוק (שרת); נטש יעקב שרתוק את מושבו בכפר עין־סיניה ובא להשתקע ביפו, השקיע את הונו בבית־החרושת שטיין, שבאותו זמן היה נותן דיווידנדה מוגזמת – והפסיד את כל כספו. מפעל מכונות אחר, שהרבה להקים משאבות בארץ, היה של ואגנר, מן הטמפלרים של יפו.

המאה העשרים הביאה את ההמצאה הגדולה של אדיסון – הראינוע. וכרגיל, בן־יהודה שותף לממציא: זה הביא לעולם את התמונות הנעות וזה את השם העברי. אנו יודעים גם מה היה הסרט הראשון – אם כך אפשר לקרוא לאותה שורה של תמונות רצות־אצות – שהוצג בארץ: היה זה “יומן” ממשפט דרייפוס. אנו יודעים גם מה היה הסרט הראשון שצולם בארץ: קטע על בוא הרכבת לירושלים ואנשים אצים־רצים אל הקרונות. “יומן” זה הוצג בלונדון.

בשנת 1897, עשרים שנה אחרי שבאה לעולם, הגיעה לירושלים המכונה המדברת: הגרמופון; כתב־קול ביקשו לקרוא לו. קטן וגדול באו מרחוק ועמדו על חלונותיו של הבית בירושלים אשר בו הוצבה המכונה המדברת ומזמרת, כדי לשמוע ולראות את הפלא. אותה שנה התבשרו בני הארץ מפי בן־יהודה על הולדת האלחוט: “אחד החכמים האמריקאים מתהלל – הוא מודיע – כי המציא מין תלגרף חדש שאין לו צורך בחיבור שני מקומות בחוטי ברזל כמו התלגרף”. בן־יהודה מסביר, כי בשעה שהידיעה הגיעה מאמריקה פיקפק באמתה וחשב שזה “ברווז” אמריקאי רגיל, אבל לאחר שגם מאנגליה נמסר כי חיברו שני מקומות במכשיר על־פי שיטת החכם האיטלקי מרקוני, נראה כי יש ממש בזה, מפני שעל האנגלים אפשר לסמוך.

ועגלת הילדים, מתי עברה לראשונה בדרכי ירושלים? איטה ילין סיפרה לצאצאיה בספר־זכרונות מלא־חן על ילדותה וחייה כעקרת־בית צעירה בירושלים של סוף המאה הקודמת. היא אומרת:

“בימים ההם עדיין לא היו עגלות ילדים בירושלים ודרכי העיר שהיו מלאות אז אבני נגף לא איפשרו להשתמש בעגלות ילדים של היום. רק ילדי הרביעי, שמריהו, שנולד בשנת תרנ”ב ־1892 – זכה לעגלת ילדים של ממש. הסוכן הראשון שהביא עגלות ילדים היה וילהלם גרוס מוינה. והנני זוכרת ששילמתי בעד עגלה כזאת 20 פראנק זהב".

מתיאוריה התמימים של הגב' ילין למדים אנו פרטים נוספים על חידושים במשק בית שהגיעו לירושלים:

"בשוב גיסי פעם מנסיעתו לביירות, הביא לי במתנה שתי מנורות לוקס, לשולחן כתיבה ולשולחן אוכל. זה היה מין חדש שלא הובא עדיין לארץ־ישראל. ולשמחתי לא היה גבול כאשר קישטתי באחת מהן את שולחן האוכל לכבוד ליל־שבת, יחד עם פמוטי הכסף שבירכתי עליהם ברכת הנרות. בפמוטים האלה לא בירכתי על אבוקות סטיארון כמו שמברכים היום, כי־אם על שמן זית שיצקתי בבזיכים של כסף תחובים בתוך הפמוטים. בבזיכים האלה יצקו מים ושמן שצף למעלה ואת הפתילות שהיו מבדידי קש דקים מצופים צמר גפן, ותחבון לבית קיבול מפח. מנורת הלוקס הגדילה בהרבה את האור בחדר האוכל ושכינת שבת רחפה עליו באמת.

“בהזכירי את מנורת הלוקס, עלי להזכיר שאחרי זמן קצר הגיעו מנורות כאלה ירושלימה ליצחק חזיז, שהיתה לו חנות קטנה על־יד שער יפו למכשירי כתיבה, מנורות וגם מכונות לבישול. מכונה כזאת קנה לי אישי, בדעתו כמה תקל עלי העבודה. הוא שילם בעדה שתי מג’ידיות – כשבעה שילינגים, סכום די גדול בשבילנו בזמן ההוא. מכונה זו היתה מנחושת קלל והייתי צריכה לנקותה בחול ובמיץ לימון”.

המצאות מגיעות 1.jpg

“ההמצאות” מגיעות לארץ – פנס לוקס בשערי היקב של ראשון־לציון. ביקב הוכנסו המצאות רבות, לראשונה בארץ – טלפון וחשמל. מתוך אלבום המושבות של י. רפאלוביץ


נעבור לדברים פרוזאיים יותר: אינסטלציה.

יש להניח, כי האינסטלציה הראשונה בארץ הותקנה בשנת 1896 במלון חדש בירושלים: “הווארד הוטל”. העושים במלאכה היו שני ראשי חרושת הברזל והמכניק שעל־יד בית־הספר “התורה והמלאכה”, בראשות נסים בכר – האדונים ראיטן וגאני. הם העמידו שתי גיגיות נחושת על גג המלון, ואל הגיגיות – בגובה 15 מטר! – הועברו המים בכוח משאבה – “פומפה” – שנבנתה בבית־הספר. מהגיגיות עברו המים בתוך “שפופרות” לכל חדרי הבית. מים זורמים באופן חופשי בכל חדרי הבית! כזאת עוד לא היתה בירושלים, אפילו בימים שעמד שם ארמונו של שלמה המלך.

ב־1908 ראתה הארץ את המכונית הראשונה. אזרח אמריקאי מבוסטון, צ’רלס גלידן, ירד בחיפה עם מכונית ונסע עמה ליפו, דרך טול־כרם, ומשם לירושלים. הארצישראלי הראשון בעל מכונית היה כנראה אהרן אהרונסון, איש המדע ומנהל תחנת הנסיונות של עתלית שמומנה על־ידי יהודי אמריקה. בשנת 1912 הביא מכונית מחוץ־לארץ. השמועה המדהימה סיפרה, כי הוא עשה את הדרך מזכרון־יעקב, מקום מושבו, ועד לירושלים – דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג’נין ושכם – בשמונה שעות! בתחבורה רגילה של אותם ימים, בסוס או עגלה, היתה הדרך נמשכת שלושה ימים. מירושלים לזכרון־יעקב נסע דרך שכם וטול־כרם, והמסע ארך חמש וחצי שעות בלבד.

כנראה מפני המחסור בחלקי חילוף, שבתה המכונית לאחר זמן לא רב. ב־1909 הגיע, כנראה, הטרקטור הראשון: מאורע־היום בפתח־תקוה – מוסר המודיע – היתה מכונת החרישה שהובאה לכאן מאמריקה על־ידי האדון דיזנגוף. מעלות הרבה היו לאותה מכונה: כוחה הגיע לכוחם של 35 סוסים, עומק החרישה למעלה ממטר וכפי שמסרו, יכולה היתה לחרוש ביום אחד מענית של שישים דונם. טרקטור אחר, מהראשונים בארץ, נראה בחוות מגדל בכנרת.

דיזנגוף, שהיה מהנדס, עסק גם ביבוא מכונות. באותה שנה עברה שמועה ביפו, כי הוא מקים חברה “שתסדר שרות של עגלות מוכניות” ההולכות בנפט. בעגלות אלה שיסעו לירושלים ולמושבות יהיו 12 מושבים, מוסר המודיע בהתפעלות.

בצלאל יפה היה עסקן ציוני רב־יוזמה בשכונת אחוזת־בית, היא תל־אביב. ב־1911 בא לידי הסכם עם אכרי פתח־תקוה להשקות 2000 דונם משטחיהם במרוכז על־ידי מפעל מים שיקים על הירקון. עד אז, היה כל אכר משקה את פרדסו ואדמתו מבארו שלו. יפה יסד חברת מניות לעסק זה וב־1912 ניגש להקים את המפעל ובנה, ליד הירקון, בנין בן קומתיים להשכנת המנועים. היה זה בנין הבטון הראשון בארץ.

בצלאל יפה רושם לזכותו עוד ראשונות: הוא שלח את אחד מעובדיו, ד. שיפריס, פועל משכיל (ברבות הימים יהיה חבר בוועד־הלשון) לגרמניה, כדי לקנות שם מנוע שטרם ידעו כמוהו בארץ – מנוע דיזל. שיפריס הביא עמו שני מנועים, הגדול נועד להשקות את אדמות פתח־תקוה במימי הירקון, והקטן היה אמור לשרת את תל־אביב. והנה פרצה מלחמת־העולם הראשונה והדלק אזל מהארץ. מכונת הדיזל של פתח־תקוה עבדה 14 יום בדיוק.

וסיפורם של האווירונים. כמובן המצאה מחוץ־לארץ, אבל שם מתוצרת בן־יהודה. לראשונה קראו תושבי הארץ על המכונות־המעופפות בעתוני ירושלים ולא תפסו כיצד הן פועלות. ה“מבינים” אמנם ניסו להסביר, אבל ללא תועלת רבה. יש להניח שאנשי ירושלים, שפקחים הם, פקפקו בכל העניין. בכל אופן, בשנת 1907 מוסר עתון ירושלמי “מפי המהנדס יוסף פופר”, כי “קידמה עיקרית, גדולה, שיסגלו את האווירון למשל לנסיעה באוויר, לשימוש בצרכי החיים הרגילים, לזה אין לעת עתה לקוות, מכיוון שעוד לא עלה הדבר לישר את האניה האווירית נגד רוח לא מצויה”.

לא עבר זמן רב והאווירון הראשון נראה בשמי הארץ. הדבר היה בסוף דצמבר 1913, ביום ו'. כרוזים מיוחדים יצאו לרחובות יפו – כרגיל לפני מאורעות מיוחדים – והודיעו, כי אווירון צרפתי עומד לנחות מחר, ביום השבת, ליד יפו. הנהלת הרכבת סידרה רכבות מיוחדות לתושבי יפו, שייצאו למקום שבו ינחת האווירון – ליד מקוה־ישראל.

בשעות הבוקר הלכו הרכבות הלוך ושוב מיפו למקוה והביאו למקום הנחיתה המשוער קהל רב. רבים הגיעו גם בעגלות וסוסים ורוב היהודים, מפני השבת, באו ברגל. המגרש היה מלא אנשים, נושאים עיניהם למעלה ומצפים לצפור־האדם. סוף־סוף, לקראת הצהרים, הבריק המטוס בשמים הבהירים, אולם הוא לא נחת בשדה שכולם ציפו לו בה, אלא על שפת הים, צפונה ליפו, במקום שוק הכרמל היום.

שם הטייס היה ואדרינס והוא בא מביירות. בשמונה בבוקר יצא מביירות, בעשר וחצי היה בחיפה ובצהרים הגיע ליפו. כפי שנמסר, הוא השתתף בתחרות מטעם עתון צרפתי, שקצב חצי מיליון פראנק למי שיקיף את העולם במטוס.

באותם ימים הגיע אווירון גם לירושלים ובו שני נוסעים: הטייס בוניה, בן 20, פקיד בחברה לבנין מטוסים, ועמו האדון ברניה, שכפי הנמסר, היה בן לאחד הסוחרים העשירים בפאריס. “האחדות”, עתונם המפוכח של פועלי־ציון, אף הוא לא יכול שלא להתפעל מן המסע, וסיפר בנוסח נרגש הראוי לעתוני בן־יהודה: “זהו האווירון הראשון המביא לאסיה את בשורת היצירה האנושית הכי מפליאה של ימינו”. “החירות” הוסיף תיאור ציורי: “נהדר מאד היה המחזה, כשהסתובב האווירון מעל העיר ירושלים. דומה היה מרחוק כנשר שחור בעל כנפים ארוכות”. לאחר חגיגות וקבלות־פנים שנערכו בירושלים לטייסים, הגיעה שעתו של האווירון להמריא שוב. “החירות” סיפר:

“באשמורת הבוקר התרוקנו כמעט כל רחובות העיר. אלפי אנשים, נשים וילדים באו בכדי לראות את המעופפים בשעת עזבם את עירנו. עוד לפני זריחת השמש היתה הבקעה מלאה המון־עם. בשעה שמונה־וחצי החלו המעופפים להכין את עצמם לנסיעה. הם התלבשו בבגדים מיוחדים לכך ויחבשו את ראשיהם בכיפה מיוחדה שכיסתה עד צוואריהם. הניעו את המכונה האווירית והאווירון התחיל לרוץ במרוצה גדולה על הכיכר. בשעה שמונה־וארבעים דקות בדיוק התרומם האווירון מעל הארץ בתנועה נמרצת, בקול שאון חזק ובתוך רעם של מחיאות כפים סוערות. התזמורת ניגנה את הניגון הלאומי הצרפתי וכל העם עמד כמשתאה למראה החזיון. לאט לאט התרומם האווירון עד מרחק רב באופק הרקיע וטס טיסה גדולה לעבר בית־לחם. הנאספים לא נתפזרו עד אשר נעלם האווירון מעיני הרואים”.

הטורקים לא יכלו לראות בעין יפה את ההפגנה האווירית הצרפתית, ולא עבר זמן רב – חודשיים – ושוב יצאו כרוזים ביפו והודיעו כי לעיר יגיע מטוס, והפעם טורקי; עשרים וחמישה אלף איש יצאו למגרש, ברחוב אלנבי של היום, כדי לראות את המטוס העותמני, וכשגלגליו נגעו באדמה צעקו בהתלהבות: “יחי השולטן”.

והנה לא שפר מזלו של מטוס זה. יומיים לאחר החגיגות, יצא האווירון מיפו לירושלים. לא הספיק לסוב מעל לעיר ונפל לים. כפי שנמסר, קפצו רבים מהצופים למים והצליחו להוציא את אחד הטייסים חי, אבל השני – הטייס הראשי, נוריי ביי, מת. היה זה עוד כשלון לעותמניה, מלומדת הכשלונות.

אותה שנה פרצה המלחמה. בשמי הארץ נראו הרבה מטוסים, יפו הופצצה מהאוויר, ועם התקדמות האנגלים נערכו אף קרבות אוויר. באותה מלחמה חזו תושבי הארץ בהמצאה נוספת של המאה העשרים שעברה באדמותיהם: הטנקים הראשונים – מפלצות הברזל, שלחמו בשדות־הקרב של עזה.

מתגייס.jpg

בן מושבה מתגייס לצבא התורכי ומצטלם אצל י. בן־דוב


  1. “אבץ” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות