“איבדנו את אמא שלנו” – כך נפתח יומנה של אביבית – מורה ברעננה, נשואה ואם לתאומים, שיחסיה עם בעלה הארכיטקט הגיעו עד משבר – בשעה שנודע לה כי אמה, המשוררת המפורסמת גבריאלה גת, עשתה מפנה חד בחייה והיא עומדת להתחתן עם חסיד ברסלבי ולחיות איתו בעיר המקובלים צפת.

היומן, הנכתב במשך כשמונה חודשים, מהווה כתב אישום בוטה ומריר של אביבית נגד אמה, על יחסה אליה מאז ילדותה, ועל יחסה אל אביה, קבלן השיפוצים, בכל שנות נישואיהם. בה־בשעה, מתעמת היומן עם ה“אוטוביוגרפיה” החושפנית שכתבה האם־המשוררת, שפרקים ממנה ניתנים בסופו.

ברוב ספריו של אהרן מגד, ההשתקפויות רבות הפנים בין החיים והספרות מזינות ומחבלות אלה באלה. ברומן זה הן מגיעות לידי התנגשות הרסנית בין האם האמנית לבין בתה, קורבן חמדנותה הרגשית ושאפתנותה; והקורא עשוי לשאול אם האמנות, המפרה את סביבתה, אמנם גוזרת חנק על כל החי בקרבתה.

לאידה

 

א. יום ליום    🔗

רעננה, 12 במאי

איבדנו את אמא שלנו.

בסוף הקיץ לפני ראש־השנה, היא עומדת להתחתן. עם דוס. בעיר הקודש צפת. כך בישרה לי. בשמחה.

היא יצאה מדעתה.

וגם אני משתגעת כשאני חושבת על זה.

אין לי אומץ לכתוב על כך לנוני. שיישב בשקט בבוסטון וימשיך לדגור על תורת הקוואנטים או הקוורקים או איך שזה נקרא.

אבל זה לא נותן לי מנוח לרגע. אני מאכילה את התאומים שלי, גרנולה לזה, פתיתי־תירס לזה, ממהרת להסיע אותם לגנון לפני שאני יוצאת לבית־הספר, ואני עוצרת את הדמעות החונקות את גרוני. קשה לי איתם. אני עצבנית, והם עצבנים מפני שאני עצבנית, אני מתפרצת עליהם בצעקות, תאכלו כבר, תגמרו כבר, והם פוקחים עלי עיניים נדהמות, מה קרה לאמא הזאת שלהם, ואני רוצה להכות את עצמי מרוב כעס. כשאני מעלה בדמיוני את התמונה הזאת, איך אמִי, בת החמישים־ואחת, עומדת תחת החופה עם איזה גבר מכורס, מסורבל, מצחו נוטף זיעה מדוחס הקפוטה הדובית והשטריימל השועלי, ומסביב קהל חסידים מרקדים ומפזזים, קוראים מזטוב מזלטוב, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה… כשעומדים לנגד עיני, זה לצד זה, אמא ואותו דוס אלמוני שאינני יודעת מי הוא – נדמה לי כאילו זה מין זיווג פרוורטי בין איילה לפר.

האם יכולתי לתאר לעצמי דבר כזה אי־פעם, שאמא שלי, המשוררת הנודעת גבריאלה גת, שמעולם לא דרכה כף רגלה בבית־כנסת, ששמה פיאר כל מיני עצומות נגד כפייה דתית, בעד חופש המחשבה, האמנות, וכו' וכו', שהיא –

אני, בעשרים ותשע שנותי השפופות עלי אדמות, כבר השלמתי שלאמא־המשוררת שלי יש כמה זכויות־יתר שאין לכל בן־תמותה רגיל, וביניהן הזכות להפתיע את בני משפחתה בגיחות לא צפויות אל ארקדיה או אל פטגוניה, בכל שעה שאיזו גחמה מדליקה את דמיונה –

אבל עד כדי קפיצה מעולם החופש אל עולם החושך!

דיבוק נכנס בה.

אינני יודעת איך נוני יגיב על זה שם, בבוסטון, אלפי מילין מזירת האסון, אם אכתוב לו. כן, האסון. בשבילי היא אבודה.

ומה שמטריף את דעתי עוד יותר, הוא שסיפרה לי על כך בחיוך, וכאילו דרך־אגב. כמה פשוט…

השעה תשע. הילדים ישנים. מבחוץ נשמע הניסור החדגוני של הצרצרים מן העשב שגדל סביב השלולית תחת הברז הדולף. לא אזכיר שוב לאלכס שעליו להזמין את השרברב לתקן אותו. הנחתי הצדה את מחברות המבחן בישעיהו השני, עוד לפני שגמרתי לבדוק אותן. עלי לכתוב את מה שעובר עלי בימים אלה. מעבר לחלון נשמעים צעדים, מתקרבים, חולפים על פני הבית, מתרחקים, משתתקים. הדבר הגרוע ביותר הוא לארוב לצעדים. לצפות, בלב הולם, להתאכזב, להתייאש, שוב לצפות. אני משתדלת לאטום את אוזני. אני יודעת שלא יחזור לפני חצות. כבר עשרה ימים כך. זה ייגמר רע.

לפעמים אני שומעת כמו סופה מתקרבת מרחוק. סלעים מתבקעים. מפחיד.

זבוב גדול, זהוב, זבוב זבל כנראה, חג מעל ראשי, כמו מסוק סיור, מאיים, זומם זימה. נחת על זרועי. הצלפתי עליו בכל כוח השנאה שנאגרה בקרבי בימים האחרונים, החטאתי, כמובן. רק חתימה לוהבת של כף־יד אדומה כדם נטבעה על הזרוע.

התעופף דרך החלון, אל החשיכה.

אני שונאת, שנאה עזה, את השנאוצר הרובץ על השטיח בפינה, כמו חטאת לפתח. אני לא סובלת את הנביחות האסתמטיות שלו, את ההשתעלויות שלו, את אניצי השיער שהוא משיר על השטיחים, סימני דרך במשחקי הצופים.

מלכתחילה לא רציתי בו. אמרתי לאלכס, אני לא צריכה כלב בבית. בייחוד לא גרמני כזה, עם פרצוף זועף ועיניים חורשות־רע. אבל אלכס התעקש. עניין של סטאטוס בשבילו. מאשר לו את אדנותו כשהוא צועד ברחוב והשנאוצר, שנתן לו משום־מה את השם “דארוין”, נגרר אחריו כמו עבד נאמן, או רץ חלוץ לפניו לעשות רצון קונו. לפנות־ערב, או בערב, הוא מתהלך איתו לאורך הרחוב, עד בית־הקברות הישן –

מה יש לו שהוא נמשך לבית־הקברות, האדריכל אלכס פיינגולד, שבונה בתי תשבץ משוממים באיזור השיכונים החדש של עירנו, פנינת־היאפים, חמדת־לבם של סוכני הנדל"ן וסרסורי הכר”ם? את יודעת, הוא אומר לי ערב אחד כשהוא חוזר מבית־הקברות עם דארוין שלו, גיליתי שגם שמעון גלוזמן קבור שם. את זוכרת את שמעון גלוזמן?

מעניין אותי כמו העיתון של שלשום. את שמעון גלוזמן לא הכרתי כלל. הוא היה חבר ילדות שלו, עוד מהימים שהעיר הזאת היתה מושבה, ואני הגעתי אליה לפני שש שנים בסך־הכול. הוא נהנה להביא לי חדשות טובות מבית־הקברות הישן. זו אחת מצורות ההתעללות שלו.

פעם כשאמר לי להביא מזון־כלבים דוגלי מן הסוּפֶּר, לא יכולתי להבליג עוד וצעקתי: אני מסרבת! מסרבת להאכיל אותו, מסרבת לרחוץ אותו, לסרק אותו, לפנקק אותו, מסרבת!

כשאני מרימה עליו קול, הוא משתפן. כל קווי פניו התרככו לחיוך, ובשקט אמר: טוב, זו זכותך.

אבל אני, עם הטבע המושתן שלי, מיד אחרי זה עשיתי סיבוב של מאה־שמונים מעלות והלכתי לקנות מה שביקש.

לפני שנים־עשר יום צילצלה אלי אמא. מצפת.

מצפת? מה את עושה בצפת?

מצלצלת מטלפון ציבורי ומבקשת שאצלצל בחזרה. הטֶלֶכּרט שלה כמעט נגמר.

אני מצלצלת והיא מתנצלת: שכרה חדר אצל איזו זקנה ואין לה טלפון בחדר. יש טלפון בדירה, אבל היא לא יודעת אם היא רשאית להשתמש בו.

כל העניין נשמע לי מוזר. מה פתאום חדר בצפת? הלוא רק לפני כמה חודשים, עוד לפני שהתגרשה מאבא, שכרה דירה נחמדה בתל־אביב.

ולאחר רגע היא אומרת לי, במתק לשון: הביטי, ביבילה…

ביבילה!

מתי היא פנתה אלי בשם החיבה הזה? מתי היא בכלל קראה לי בשם חיבה? מגיל עשר או אחת־עשרה היתה קוראת לי א־ב־י־בית, בכל האותיות, קרי וכתיב! שלא יהיה מקום לפינוקים, או לאשליות.

משהו קרה לה, אני אומרת לעצמי.

הביטי, ביבילה, היא אומרת, יש לי בקשה אלייך. אולי את יכולה לבוא לצפת לכמה שעות? יש לי משהו חשוב להראות לך. אם לא קשה לך, היום או מחר.

לבוא אליה. דחוף. רזי־לי רזי־לי, אני אומרת לעצמי בזוכרי שצפת היא עיר המקובלים.

ואני, עם כל הרגשת הבחילה שלי מן החנופה הזאת – “ביבילה!”

– שאני יודעת שאין בה שמץ של כנות, היא פשוט זקוקה לי, אולי אבא איחר להעביר לחשבונה את הקיצבה החודשית שמגיעה לה לפי הסכם הגירושין והיא נשארה בלי פרוטה… אולי…

פתאום הרגיז אותי כמה היא לא מתחשבת באחרים. שאעזוב הכול ואבוא אליה! מיד!

ובעצם, לא איכפת לה מה אחרים חושבים עליה. אני נזכרת במגבעת הקטיפה הירוקה והעגולה שהיתה חובשת, כמו של אנגליה הרוכבת לציד שועלים. כל המבטים ברחוב ניפנו אליה, אבל לה לא היה איכפת. אף פעם לא איכפת לה מה דעתם של אנשים “פשוטים” עליה.

ולמרות כל מה שאני יודעת על האגוצנטריות היהירה שלה – לבי מתרכך, מתנמס, שלא ברצוני.

השעה היתה שלוש אחר־הצהרים. אלכס במשרד. אני יכולה לעזוב את הילדים ולנסוע? ומחר אני מלמדת עד אחת.

אבל מה לא אעשה בשביל אמא שלי המשוררת? בשביל דונה גבריאלה, כמו שאבא היה קורא לה לפעמים, בחיבה? תמיד אעשה הכול בשבילה. באש ובמים אלך, אם רק תרמוז לי באצבעה הקטנה. למרות הכול, כן, למרות היחס המזלזל שלה אלי שאוכל לי את המעיים כל השנים עד שיש לי כבר אולקוס מזה. מפני שאני כזאת, תולעת. ללא כבוד עצמי. ודמעות עולות בעיני כשאני שומעת אותה מדברת אלי בכזאת מתיקות.

ובכן למחרת, ואחרי שביקשתי מויקי שתהיה עם הילדים אחר־הצהריים, אני לוקחת את המכונית מיד בתום הלימודים ונוסעת לצפת.

עליתי במדריגות אבן צרות לקומה השנייה בבית העומד ברובע העתיק של העיר. פותחת לי את הדלת זקנה עם שביס שחור, עווית של מכאובים בפניה כאילו משהו לוחץ לה נורא – ראיתי כעבור רגע שהיא צולעת על ירכה – ומוליכה אותי דרך המסדרון החשוך־למחצה, אל חדרה של הדיירת. מבעד לדלת המטבח הפתוחה מגיעים ריחות של תבשילים יהודיים – דגים, מרק איטריות… דירה קטנה, אני רואה, כתליה מסויידים תכול, מעלה בדמיון בית בעיירה בפולין. יופי שבאת, ביבילה! היא מחבקת אותי ונושקת לי על לחיי.

והרושם הראשון ממנה, מדהים ממש! לא מכירה אותה! היא עבתה, במותניים, בזרועות, איזו כבידות בסנטר, ועל שפתיה מרחף חיוך, ספק מלאכי ספק אווילי, חסר פשר.

(ואני, שלא מזמן לימדתי את איוב בכיתה י“א, עובר בי הבזק של מחשבה למראיה, על הקשר בין “פימה” ו”כסל". שמא יש זיקה של סיבה־ומסובב בין השמנה לבין כסילות).

לא שנעשתה פחות יפה, אבל ההבעה בפנים… זו לא ההבעה שלה! מאין הפאטינה של וולגאריות שמכסה את פניה? של סיפוק־עצמי,של נחת. כאילו הפך זהבה לנחושת קלל. לאן נעלמה העדינות האצילה והגאה שלה, שמסיבה אליה מבטים סקרניים, גם רוחשי כבוד, כשהיא מתהלכת זקופת־גו־וחזה ברחוב התל־אביבי?

ועל פרק ידה הימנית צמיד כסף רחב, מעשה־פיליגרן, שמעולם לא ראיתי אצלה.

שבי, היא מראה לי על הכיסא היחיד בחדר.

כל מה שיש בחדר הקטן, שבקושי אפשר להסתובב בו ושריח קל של נפטלין מרחף בו – מיטת ברזל עם מצעים גבוהים ועליהם כיסוי לבן מפיקה; ארון־בגדים לבן בן שתי דלתות; שולחן־עץ מרובע, והכיסא שעליו התיישבתי.

על השולחן כמה ספרים, ביניהם קולטות עיני ספר שעל כריכתו ציור של מנורה מוזהבת עם שבעה קנים, ושמו “מנורת המאור”, ועל ידו חוברת דקה שעל השער כתוב באותיות רש"י “שבחי ר' חיים ויטאל”, ולצדה “אורות הקודש” של הרב קוק–

חדר נחמד, את לא חושבת? היא אומרת. הוא קטן, אבל בהיר, ואינטימי, ומה אני צריכה יותר? ובואי תראי, היא מקימה אותי ויוצאת אתי אל הגזוזטרה הקטנה, המסורגת, שכאילו תלויה על בלימה, ומראה לי כמה נחמד הרחוב. רחוב לבן, צר ושקט. מזכיר לי את הרובע היהודי העתיק בסיביליה שסיירנו בו בטיול לספרד, לפני שנוני התגייס.

היא מתיישבת על המיטה, מתנצלת שאין לה במה לכבד אותי אחר־כך נצא ונאכל משהו בחוץ, היא אומרת, ואני כבר מתה לדעת לשם מה היא קראה לי לבוא אליה. דחוף!

מה את עושה בצפת? אני שואלת.

והיא מספרת לי: הרגישה בדידות בדירה ששכרה בתל־אביב, והעיר “חנקה” אותה. החליטה שעליה לצאת למרחב, “לפרוש כנפיים, להיות ציפור דרור”, ואז נזכרה בחברה שלה מימי לימודיה בתיכון, שלא ראתה אותה שנים אך ידעה שהיא חיה בראש־פינה. יוכי לוריא. צילצלה אליה ושאלה אם תוכל למצוא בשבילה איזה פנסיון או חדר במלון לכמה שבועות, ויוכי, אשה רחבת־לב, שופעת חדוות־חיים והומור, הזמינה אותה במאור פנים ובמליצה התנ"כית השגורה על פיה, שתבוא,יש מקום ללין לה ולגמליה…

תשעה ימים עברו על אמא בנעימים בבית לוריא. היא עזרה ליוכי בניקוש עשבים בגן צמחי המרפא והתבלינים שלהם, בעידור, בהשקייה וכיו"ב, וחשה “מנוחת נפש שלימה”.

מדוע נשאה את רגליה ביום העשירי ומיהרה להסתלק מבית מארחיה הנדיבים?

מתוך דבריה אני מבינה שכך אירע הדבר:

בתם בת השש־עשרה של הלוריאנים היא אוטיסטית, ואיזה קשר נפשי סמוי נרקם בין אמא ובינה. חדרה היה מול החדר שהוקצה לאמא, בקומה השנייה של בית־האבן הזה, ואמא, מתוך סקרנות, או מתוך איזה גרוי של “יצירתיות”, החליטה לדובב אותה, להוציאה מן הכלא המנטאלי שבו היא שרויה. היא היתה נכנסת אליה, ועל־פי־רוב מוצאת אותה רובצת על הרצפה,מוקפת בדפים גדולים שעליהם ציירה צורות שונות בעפרונות־צבעים. באותו יום, העשירי לבואה למושבה, ישבה על־ידה, התבוננה בציוריה, הורתה לה לכנות אותם בשמות, ובהצביעה על ציור שדמה ל“פאלוס”, כדבריה של אמא, שאלה אותה מה זה. הנערה בהתה בציור ושתקה. ואז אמרה לה אמא: “זה מה שיש לאבא שלך…” הנערה פרצה ביללות, פירכסה בידיה וברגליה והתנפלה על אמא במכות ובשריטות. לשמע הקולות מיהרה יוכי לעלות, וכשראתה באיזה התקף היסטרי נמצאה בתה, תפשה אותה בזרועה, הוציאה אותה מן החדר, נתנה באמא מבט שורפני, ולא אמרה דבר.

אחרי שאמא התקלחה ושכבה לנוח בחדרה, דפקה יוכי על הדלת, ובעומדה על הסף אמרה לה ביובש, שתזכור למשוך את הווילון עד קצה דופן האמבטיה כשהיא מתקלחת, כדי שהמים לא יותזו החוצה. והוסיפה בנעימה מתקתקה, שבבקשה תנגב אחריה את הרצפה כשהיא גומרת להתקלח.

ובכן, שעה לאחר זאת, ארזה אמא את המזוודה ויצאה בחשאי מן הבית.

לא לפני שהשאירה פתק על שולחן חדר־האוכל ובו כמה מילות תודה על האירוח הנדיב וכמה מילות סליחה על היציאה החפוזה ללא שלום של פרידה.

אני אשה רעה, היא נושאת מבטה אלי, איזו כפיות־טובה!

ובעצם, יוכי צדקה, אמרה.

אמא אשה חכמה. היא לא חסרה ביקורת־עצמית ואירוניה־עצמית. וכשהיא חולקת לעצמה ציוני גנאי, היא עושה זאת בכנות. כמה צר שזה קורה לה רק ביחסיה עם זרים. נראה שמעולם לא היו לה ייסורי מצפון על יחסה כלפי, או כלפי אבא. זילזול, חוסר כל התחשבות, אנוכיות – זה מה שציין את יחסה כלפינו. לעתים הייתי שואלת את עצמי אם יש לה מה שהפסיכולוגים קוראים “אני עליון”. לא אשכח איך ערב אחד, לפני הרבה שנים, סבתא אדלה ז"ל נשארה אצלנו כשמרטפית ואמא, במקום לחזור באחת־עשרה, כפי שהבטיחה, חזרה בשלוש לפנות בוקר. סבתא, שלא יכלה עוד לראות את זניחת כל חובותיה של אמא כאם וכרעיה – שילחה בה משפט חד כתער, בשקט גמור – כי אדלה היתה אשה אצילית באמת – “את לא בן־אדם”.

איך יכולתי להיות כפויית־טובה כל־כך? היא פורשת את ידיה. הם פתחו לפני את ביתם, אירחו אותי בנדיבות, לא ביקשו שום תשלום, בעלה של יוכי, מנהל מפעל מתכת בקרית־שמונה, הסיע אותנו לטיולים אל מקורות הירדן, אל רמת הגולן…

ובעיניים מצועפות־געגועים היא מספרת על הימים היפים שהיו לה בראש־פינה: בית־האבן העתיק שבקומה השנייה שלו התגוררה, עצי הזית, האגס והשזיף המקיפים אותו, חורשת האורן בראש הצוק, הנשקפת בעד החלון, הטיולים שלה לבדה, בשעות לפנות־ערב, אל הוואדי המיוער שבחיק ההרים… ויש במושבה רחוב אחד שכולו בתים חצי־חריבים מסוף המאה הקודמת, תרמ“ב, תרמ”ה, וכמה מהם משמשים…

באמצע המשפט הפסיקה, ובעיניה היה מין אור עמום, כמו של מי שמהרהר באיזה מקרה שמעלה בו זיכרון נעים, אך בה־בשעה הוא גם מאכזב.

ולאחר הכול, היא צדקה, יוכי, בהערות שלה – היא מתנערת בבת־אחת מהרהוריה – לא צריכה הייתי להתיז מים על הרצפה, וחייבת הייתי, בהחלט, לנגב אחרי… אני אשה אנוכית, פגיעה, ולא שמה לב כשפוגעת באחרים.

אני נזכרת שכשהייתי בת תשע או עשר, והחלטנו שניסע כולנו לטיול של יומיים לגליל ואבא הציע שבדרך נסור אל חברתה של אמא בראש־פינה, יוכי לוריא, הגיבה אמא, בהבעה של סלידה: אני לא רוצה לראות אותה. יש, אם כן, גם איזה מישקע עכור ביחסים שביניהן, עוד מתקופת בית־הספר.

שאלתי אותה מאין לה הצמיד שעל ידה.

אמרה שצפתי אחד, צורף, בעל חנות תכשיטים, נתן לה אותו במתנה.

שמע שאני משוררת, ביקש לקרוא שירים שלי. נתתי לו את “פרספונה זוכרת”. לאחר שני ימים החזיר לי את הספר בלוויית הצמיד הזה. הוא דתי. שומר מצוות.

וכעבור רגע היא אומרת, בשקט, בחצי־חיוך: כנראה שאתחתן איתו, בקרוב.

עיניי חשכו. חשבתי שאני מתעלפת.

גם את אלה הוא נתן לך? הסבתי את מבטי אל ספרי הקודש שעל השולחן.

הרבה אור נובע מהם, אמרה. אני מתפלאה על עצמי שלא הגעתי אליהם כל השנים.

אני לא אבוא לחתונה שלך, אמרתי.

לא היית בחתונה הראשונה שלי, למה תבואי לשנייה? הצטחקה.

אבא יודע?

יודע מה?

שאת הולכת להתחתן?

הוא בגרמניה, שמעתי. עם מאדאם לופסקו שלו.

אף כי מר היה לי, מר מאוד, נתעקמו שפתיי בחיוך. “מאדאם לופסקו”! כלומר, היא יודעת על קיומה של האשה ההיא!… האם שמעתי נימה של מרירות בקולה? או של קנאה? כן, גם לי היה ידוע על נסיעתו לגרמניה עם איזו גברת עשירה ומגונדרת.

לנוני סיפרת?

פניה זרחו כשהזכרתי את שמו.

אני אספר לו, אספר, בקרוב. לא היתה לי הזדמנות לטלפן.

ובכן,לשם כך קראה לי? דחוף? לבשר לי את הבשורה הגואלת, שהיא עומדת על סף חיים חדשים, ומעכשיו תקבל עליה עול מצוות ותחבוש פיאה או שביס לראשה? עכשיו תראי, ביבילה…

“ביבילה”. אות לבקשה שאין לסרב לה.

היא ניגשה אל השולחן, פתחה את המגירה והוציאה מתוכה צרור עבה של גליונות נייר ארוכים בעטיפה של פלסטיק.

תראי, שקלה את הצרור על כפות ידיה, זה רומן שכתבתי בחמשת החודשים האחרונים –

רומן? היא מעולם לא כתבה פרוזה!

רומן אוטוביוגרפי, חייכה כמתנצלת. את השמות האמיתיים החלפתי, כמובן, בשמות בדויים. אבל מי שיודע, יכיר. הייתי רוצה שתקראי אותו ותעירי מה שיהיה לך להעיר. זה חשוב לי מאוד. דעתך חשובה לי מאוד.

אני המומה: דעתי חשובה לה? מתי היתה דעתי חשובה לה? האם שאלה אותי אי־פעם את דעתי על שיר שלה שהתפרסם בעיתון? או על ספר שירים, שהואילה לתת לי, עם הקדשה קמצנית, לצאת ידי חובה?

ואני צועקת בתוכי: לא! אני לא רוצה לקרא את האוטוביוגרפיה הזאת! לא רוצה לראות אותה! לא רוצה לגדד את בשרי עד זוב דם!

את תאמרי לי כל מה שבלבך, היא מניחה את הצרור לפני, כאילו כבר נתתי את הסכמתי. ללא משוא פנים. ואל תחששי, אני סקרנית מאוד לדעת את תגובתך.

רעד עובר בבשרי. אבל אני לוקחת את הצרור, קמה, נותנת לה נשיקה, ויוצאת.

השעה היתה שבע כשהגעתי הביתה. אלכס לא היה. ויקי אמרה שצילצל וביקש שתישאר עם הילדים עד שמונה. בלעתי את רוקי. הודיתי לה, שילמתי לה את שכרה והשכבתי את השניים לישון.

בשמונה־וחצי חזר. כשסיפרתי לו שאמא עומדת להתחתן עם גבר חרדי, נדהם תחילה, כלא מאמין, אך כעבור רגע פרץ בצחוק: יופי! יוצא־מן־הכלל! שער פתוח לשמים! כניסה חופשית לגן־עדן! ותוך כך פרע בידו את שערו של השנאוצר הרובץ לרגליו וטפח לו על עורפו: נכון, דארוין? נכון שתהיה לנו כניסה חינם לגן־עדן?

עוד באותו ערב, במיטה, לאחר שאלכס מלא את חובתו כבעל והתהפך בגבו אלי ונרדם, התחלתי לקרוא את ה“אוטוביוגרפיה”.

וכבר בדפים הראשונים אני אומרת לעצמי שאני מעדיפה, אלף מונים, את השירים שלה, אפילו את אלה שאני לא מבינה, על פני הפרוזה הזאת. מתי, בכלל, כתבה פרוזה? בשירים, גם אם היו שורות רבות חתומות בפני, חשתי בהם שגב, התרוממות רוח, משחק מתוחכם של גילוי וכיסוי, ולשון עשירה, צופנת רמזים; וכאן –

קודם כול, הספר כתוב כולו בעט, כי את המחשב שלה (שאף פעם לא הבנתי למה היא צריכה אותו. בשביל שורות קצרות של שירים נחוץ מחשב?) לא יכלה לסחוב איתה מתל־אביב. וכתב־היד מפוזר, רץ על פני הנייר, האותיות מתנופפות כמו שדה שיבולים ברוח, ולעתים קשה לפענח את המשפטים. הלמ“ד, שהכרבולת שלה תלושה, דומה לוא”ו, כך שקראתי “אוי אוי”, כשכתוב היה “אלי אלי”. ושנית, בפרקים רבים, כפי שנוכחתי לדעת אפילו מעילעול בלבד, היא מתעלמת לגמרי מכללי התחביר, עוברת, ללא הפרדה, מגוף שלישי לגוף ראשון, מערבבת תיאורים עם מחשבות באותו משפט, מחסירה סימני פיסוק מפעם לפעם, כך שמתקבל רושם כאילו הדברים נכתבו בשטף אחד, ללא בקרה, ואולי לא בצלילות־דעת גמורה. יש דפים שאני רוצה לומר לה, תירשמי לסדנת פרוזה ותלמדי, אם לא על אחדות מקום וזמן, שזה מיושן ועבר זמנו, לפחות על אחדות הסגנון!… ומלבד זה, ה“התייוונות” שלה עולה לי על העצבים. כשהיא מביאה כמעט בראש כל פרק איזה מוטו מהמיתולוגיה או מהדרמה היווניות, זה נראה כמו התקשטות בנוצות זרים, לעניות דעתי.

אבל התוכן מסקרן אותי, בכל־זאת, מסקרן נורא! אפילו הכזבים, שעיני חודרות דרכם כבקרני רנטגן. והיריעה מתגוללת לפני כמו כותונת בצד שמאל שלה, כשקצות החוטים הפרומים מבצבצים מתוך התפרים.

אלכס נוחר, ואני ממשיכה לקרוא.

אני יודעת: זה ייגמר רע.

 

דבר המלביה"ד    🔗

לפני ארבעה חודשים באה אביבית פיינגולד לביתי ובידה צרור עבה של דפים, בעטיפת ניילון. התיישבה בכורסה בחדר־העבודה שלי, הניחה את הצרור על ברכיה, שמה ידה עליו, ואמרה בהיסוס רב, כשחיוך ביישני מרפרף על שפתיה: כתבתי יומן… במשך קרוב לשנה. כשקראתי אותו, פעם ועוד פעם… חשבתי, אולי יש לו איזה ערך… זאת אומרת, לא רק בשבילי… הייתי מבקשת ממך… אם לא קשה לך, אם יש לך זמן… לקרוא אותו ולומר לי את דעתך…

די נבהלתי. הדם עולה לי לראש כשמישהו ממכרי מביא לי כתב־יד שלו בבקשה שאחווה דעה עליו. ברור לי שכוונתו, הגלויה או הסמויה, היא שאציע אותו להוצאת־הספרים שאני עובד בשבילה. אני נלחץ. כבר היו שלושה כאלה בשנתיים האחרונות. מה יקרה אם כתב־היד לא ימצא־חן בעיני? אם יהיה רע בעיני? לשקר אינני יכול, ולומר את האמת… למה אכאיב לאדם שאני ביחסי ידידות איתו מזה שנים? ויש לשער שבכך יושם קץ ליחסינו. אולי יראה בי שונא. אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי, כמו שאמי היתה אומרת. אני משתדל להשתמט בתירוץ כלשהו.

ובזמן האחרון, כאשר המחשבים נעשו נפוצים כל־כך ונגישים לכול, כה רבים הם המנסים להקליד עליהם סיפורים ורומנים. נדמה להם, כמה קל הדבר. “תן לאצבעות ללכת במקומך”. אני חושש. פשוט חושש לעצמי, שתריסר או יותר ממכרי הקרובים ידפקו על דלתי וכתבי־יד תחת זרועותיהם. כבר עלה רעיון בלבי שאתלה שלט על דלת הדירה: “פה לא קוראים כתבי־יד!”

במקרה של אביבית מצבי היה קשה ביותר: אני מחבב אתה. היא אשה נעימה, אינטליגנטית, צנועה… היא מורה מסורה ומצפונית, ונכדתי לומדת בכיתה שהיא המחנכת שלה.

יתר על כן, אני עמוס עבודה. קיבלתי מן ההוצאה רומן של 370 עמודים שעלי לסיים את העריכה הלשונית שלו תוך ארבעים יום.

אבל מנוס לא היה.

טוב,תשאירי, אקרא ואומר לך מה דעתי, לקחתי מידה את חבילת הדפים העבה.

מיד לאחר צאתה נכנסה רעייתי לחדר ושאלה באיזה עניין באה אביבית אלי, כי ראתה אותה נרגשת מאוד כשנפרדה ממנה.

סיפרתי לה, ואמרתי: עשי לי טובה, קיראי את קודם ותגידי לי מה את חושבת על זה. אני אקרא אחרייך.

ברצון! לקחה מידי את הצרור וברק של סקרנות בעיניה.

שלוש יממות לא הניחה את כתב־היד מידה. בבוקר היתה מתיישבת על המרפסת, מול עץ הלימון שלנו, ומשתקעת בקריאה, ובערבים נכנסת איתו למיטה. על ארוחות צהריים מבושלות לא היה מה לדבר. הייתי מוציא גביע יוגורט מן המקרר, מכין לי ביצייה וסלט ומסתפק בזה. מפעם לפעם,כשהיא הופכת דף, הייתי שומע אותה מפטירה: מעניין! לא תיארתי לי… בלילה, כשאני שוכב לצדה, היא מפסיקה ופונה אלי: אתה ידעת שלאלכס פיינגולד היתה מאהבת במשך שלוש שנים לפני שהתחתן עם אביבית? או: מה, גם על הרומן הזה של אמה עם הפרופסור ליוונית היא מספרת? הגזימה! באמת הגזימה!… איזה רומן? אני שואל – אל תאמר לי שלא שמעת! אתה הרי מזדמן לפעמים עם פרופסורים מן האוניברסיטה שערכת להם ספרים. הם לא סיפרו לך?

אני, אוזני ערלות לשמועות כאלה. אני שומע, שוכח, ואם זוכר משהו, הרי על־פי־רוב מתבלבלים לי בראשי גיבורי הפרשות אלה באלה.

ובכן, מה דעתך? שאלתי כשהניחה את הצרור העבה על שולחני משסיימה את הקריאה בו.

מה היא רוצה שתעשה בזה? שאלה.

אני מתאר לי שהיא מקווה שאציע אותו להוצאה. אם אמצא שיש לו ערך ספרותי, כמובן.

להוציא אותו לאור? כמו שהוא? עם כל השמות האמיתיים? עם כל הפרשיות של היחסים בינה ובין אמה, בין אמה והמאהבים שלה, בינה ובין אלכס? איך אפשר? הלוא גבריאלה גת היא משוררת מפורסמת! ופה, אצלנו, הלוא כולם מכירים את המורה אביבית ואת משפחת פיינגולד! דעתי? לדעתי זה לא בא בחשבון!

לקחתי אלי את כתב־היד. קראתי, התרשמתי…

אני תופס עצמי מדבר בלשונו של העורך הספרותי מבית־ההוצאה שלנו. כשהוא אומר, לאחר קריאת כתב־יד, "ובכן, קראתי, התרשמתי…´הרי זה בדרך־כלל מתן ציון פחות מבינוני, בין שש לשבע…

ולמען האמת, אם כי מצאתי ביומן עניין רב, והוא כתוב כהלכה, הסכמתי עם דעתה של אשתי. לא בא בחשבון.

עם המשוררת גבריאלה גת נפגשתי רק פעמיים־שלוש, אבל עם שיריה נפגשתי “פנים אל פנים” אפשר לומר. נגעתי בהם באצבעותי. בדרך־כלל אינני עובר על כתבי־יד של שירה. את לשונם של פרוזאיקנים אני מתקן ללא רחם. בין המספרים שלנו, אפילו בין המפורסמים ביותר שבהם, שמפאת כבודם לא אזכיר אותם בשמותיהם, יש הכותבים בשגיאות כתיב, דקדוק ותחביר נוראות, לא ייאמן ממש, ולאחר שאני עובר על כתבי־היד שלהם, נראים בהם הדפים כמו שדות שנרמסו ברגלי גדוד חיילים. מחיקות וגיבובי מלים ואותיות אלה על גבי אלה, ללא מתום. אבל בשירים אינני מעז לגעת. בהם, אני יודע, אפילו השגיאות הן לפעמים חלק מן הפואטיקה. אלא שגבריאלה גת לא יודעת לנקד. לא יודעת מה ההבדל בין פתח לקמץ, והיתה זורה קמצים תחת האותיות ביד רחבה, כמו שמפזרים זרעונים לפני היונים. הכרחי היה לנקד את שיריה מחדש לפני הורדתם לדפוס. פעם, כשהודתה לי על מלאכתי, התבדחה: “אני אפילו באהבה הייתי קמצנית. אל”ף קמץ, ה“א קמץ, בי”ת קמץ, ואתה פתחת לי את האהבה. פתח, חטף־פתח, ורק בסוף קמץ. כאלה הם החיים. פותחים, חוטפים, ורק בסוף…" ובכן, חשבתי אם יפורסם קיטרוג זה של בתה עליה…

מלבד זאת, היה כאן פרדוקס: אחת הטענות הקשות של אביבית כלפי אמה ביומנה זה, היא על כך שהיא מתכוונת לפרסם “אוטוביוגרפיה” שתחשוף לעין כול את היחסים הסבוכים במשפחה ותעטה קלון עליה. והנה היומן הזה עצמו, כולו חשיפה כפולה ומכופלת! הן של אותם יחסים שהאם ניסתה להסוותם על־ידי שמות בדויים, וכאן הם מופיעים בעירומם, ללא כחל ושרק, והן של היחסים במשפחתה המצומצמת שלה, בינה ובין בעלה, שהתגרשה ממנו.

ועוד: איך, לאחר שיפורסם הספר, אם יפורסם, תמשיך אביבית לחיות בעיר הזאת, שכה רבים בה מכירים ומוקירים אותה, ואיך תמשיך לכהן כמורה בבית־הספר שנכדתי לומדת בו?

אולי, צצה איזו מחשבה צינית במוחי, אמרה לעצמה: עכשיו, כשכל צילה וגילה מוציאות ספרים, ומחברות הרומנים בארצנו פרות־ורבות כמו שפני־נסיון במעבדה, מדוע לא אנוכי? ואשר ל“חשיפה”, עכשיו, כשכל בדרנית, זמר ושחקן חושפים את סודותיהם האינטימיים בראיונות בעיתונים, לרבות דיווחים על משגלים, וגם סופרים וסופרות כבר משתתפים בהילולה הזאת ונוהגים לתאר פרטי־פרטים על משכבי־נקבה ומשכבי־זכר – מדוע לא אגלה גם אני סודות מן החדר שלי?

אבל מיהרתי לגרש חשד זה ממוחי. אביבית היא אשה צנועה, נחבאת אל הכלים בדרך־כלל.

כשבאה אלי לקבל את חוות־דעתי על כתב־היד שלה, הצגתי לפניה, לאחר שחלקתי לה את השבחים המגיעים לה, את השאלה שהציקה לי בדבר החשיפה ותוצאותיה.

קודם־כול הודיעה לי – הודעה שציערה אותי מאוד – שבסוף שנת הלימודים היא עומדת לעזוב את רעננה ולעבור עם שני ילדיה לקיבוץ מעגן־מיכאל, שם התקבלה, בהמלצת חברתה, שולי חנקין, לשמש כמורה שכירה בבית־ספרם. כך שאם אמנם ייצא ספרה לאור, אין חשש שתהיה “חשופה” לעיניהם וללשונותיהם של תושבי העיר.

אבל לא זה העיקר גם היא התלבטה הרבה בדבר, אם נכון יהיה להוציא אל רשות הרבים דברים שהם בגדר “צנעת הפרט”. ולאחר ששקלה את העניין מכל צדדיו –

היא ישבה לפני על הכורסה, כתלמידה לפני רבה, ידיה שלובות על ברכיה, ואיזה זיק של חוסר־מנוחה, של פיזור־דעת, התרוצץ בעיניה. חמלתי עליה. חשבתי: כמה קשים היו חייה, קודם עם אמה, אחר־כך עם בעלה, ועכשיו, אחרי הגירושים, תהיה “אם חד־הורית”, בודדה במקום חדש לה… אולי הופעת ספר שלה בדפוס יהיה לה לנחמה פורתא… למה לי לעורר בה ספיקות?

ולמה בכלל נכנעתי לחולשתי וקיבלתי מידה את כתב־היד הזה? מה אני צריך את ההסתבכות הזאת?

הגעתי למסקנה, אמרה…

השתתקה והשפילה עיניה אל ידיה המונחות על ברכיה..

אחר־כך נשאה את עיניה, ומבטה תעה בחדר, שוטט על פני שורות הספרים שעל גבי המדפים, כמחפש דבר־מה.

היא מבולבלת,אמרתי לעצמי. זה מין מעשה של יאוש, הרצון להיחשף בראש־חוצות. כאילו אמרה לעצמה: אין לי מה לאבד אם אגלה את האמת ברבים. אין לי במה להתבייש.

מבטה נתעכב עלי, ובשפתיים רועדות אמרה:

אני לא יכולה להסביר, אבל יש לי הרגשה שזה מה שאני צריכה לעשות. לפרסם את היומן הזה.

הסתכלתי בה, בעיניה הרכות, שהיו על סף דמע, ואמרתי לעצמי: מי אני שאמנע ממנה?

ולאחר צאתה חשבתי: איזה חמור נושא־ספרים אתה! למה אתה עצמך לא כותב רומן? עליה למשל!

* * * * *

שבועיים לאחר שהביאה לי אביבית פיינגולד את יומנה, באה שוב ובידיה צרור שני, עבה, של דפים כתובים. הניחה אותו על שולחני ואמרה, אם יהיה לך זמן, קרא גם את זה. זאת ה“אוטוביוגרפיה” של אמא, שמסרה לי כדי שאביע את דעתי עליה.

היה זה כאילו הניחה את הקורפוס דליקטי לפני השופט. הנה, קרא ותשפוט בעצמך אם אני לא צודקת. כל הראיות לטענות שלי, פה, בדפים האלה.

ברצון, אמרתי, כשאני שוקל את הצרור בשתי ידי. מי לא יסתקרן לקרוא אוטוביוגרפיה של סופר או משורר שהוא מכיר את כתביו. מין מציצנות שאין כל נזק בה. מה גם כשמדובר במשוררת שהיא נושא כתב־האישום של בתה.

בעניין רב קראתי את החיבור הזה, ששמו “נוגה”, כשמה המוסווה של המחברת. 287 דפים, פרקים פרקים, לכל פרק שם – “בערבה וביער”, “חד־קרן”, “במצולה”, “ימי הדבש”, “הבגידה”, וכו' – ובראש כל פרק ציטטה מן הספרות היוונית הקדומה. כמין חותם של המשוררת, עדות לאהבתה הספרותית או לגחמותיה. ועם זאת מעיד סגנונם הקופצני והמפותל של כמה מן הפרקים על רוח מסוכסכת, כאילו איבדה המחברת את איזונה הנפשי.

תוך כדי קריאה גמלה בלבי החלטה, שאם אמנם יתקבל כתב־היד של אביבית לפרסום, אציע לה לשלב בו פרקים אחרים מן האוטוביוגרפיה הזאת של אמה.

כשהעליתי לפניה את הרעיון הזה, היססה כמה רגעים, אחר־כך אמרה: אתה בקי ומנוסה בהבאת ספרים לדפוס. אם אתה חושב…

אני מביא, אפוא, בסופם של רישומי יומנה של אביבית פיינגולד, תשעה פרקים מן האוטוביוגרפיה של גבריאלה גת.

לא זו בלבד שהיא עצמה הסכימה לכך, אלא שלמרבה תמיהתי, גם עודדה אותי לפרסם את יומנה הבעייתי של בתה.

 

21 במאי    🔗

ניסיתי להתקשר טלפונית לנוני ושמעתי רק צילצולים. חמש או שש פעמים השארתי הודעות במשיבון שלו. הוא לא בעיר, כנראה. לבסוף ניצלתי את ההיתר שנתן לי פעם להתקשר איתו באמצעות הפקסימיליה של M.I.T. ושיגרתי לו כמה שורות על מה שצפוי לנו, בעזרת השם, מאמנו, בעגלא ובזמן קריב. סיפרתי בקצרה על הביקור שלי בצפת וביקשתי את תגובתו על המהפך הרוחני והאנתרופולוגי העומד להתחולל על ראשנו. לא קיבלתי שום תשובה.

מתחמק. מלה רעה על אמא הוא לא יוציא מפיו, ומלה טובה, במקרה המעוות הזה, אולי אין לו. הוא חונה בניוטרל, אם כן.

ואולי מוטב שלא החזיר לי צלצול. אני תמיד נלחצת כשאני משוחחת איתו בטלפון. מדבר אתי באופן “חינוכי”, כמו אל “האחות הקטנה” שצריך ללמד אותה את אורחות החיים, לעתים מטיף לי מוסר, לעתים מסביר לי בנועם כמה אני לא צודקת. אני על־פי־רוב נבוכה, מגמגמת, שוכחת מה שרציתי לומר, דווקא את העיקר שוכחת, רק אחרי שאני מניחה את השפופרת אני נזכרת, וכך יוצא שתמיד ידו על העליונה.

בכל לילה אני שוכבת עם דפי היצירה המונומנטאלית הזאת של אמא והמלים השורצות בהם מזמזמות סביבי ועוקצות את גופי, כמו יתושים מסוממים. בערבים, כשאלכס נעדר מן הבית בגלל “ישיבות של ועדות מוניציפאליות”, “פגישות עם פקידי ממשלה מטומטמים”, התוועדויות ברידג‘, שהוא ואחותו הלן משתתפים בהן, וכד’ (בזמן האחרןן הפסיק לנמק את ההתאחרויות התכופות שלו, מתוך כבוד לאינטליגנציה שלי, כנראה ואולי מפני שהתחיל להתייחס בהומור לעצמו) – אני מתיישבת לכתוב. ערב אחד, כשמצא אותי כך ליד שולחן־הכתיבה בשעה מאוחרת והציץ מעבר לכתפי, שאל מה אני כותבת. אמרתי שאני משתדלת לגמור את עבודת האם. איי. שלי, שעזבתי אותה באמצע לפני שנולדו התאומים. מה הנושא? שאל. אילתרתי בו־ברגע: השפעת עובדיה מברטנורא על שירת גבריאלה גת. הוא צחק. לא היה בטוח אם אני מהתלת בו או מדברת ברצינות. יופי! זה ישפר את היחסים בינך ובין אמך… – ואולי להיפך, אמרתי. חייך, ואחר־כך טפח לי על כתפי: טוב, טוב שאת עושה את העבודה הזאת. עלה בדעתו, כנראה, שתואר שני מקנה העלאה בשכר.

הגעתי רק עד עמוד 82 ב“רומן” הזה, בן 287 הדפים, המכונה “נוגה”, על שם הגיבורה. בהתחלה הייתי בטוחה שאבלע את המגילה בחטף אחד, כל־כך השתוקקתי לדעת מה יש בה ומה אין. אבל אחרי כל כמה דפים, שאני מתקשה לקרוא אותם בגלל כתב־היד הפרוע, אני נאלצת להפסיק, כדי לשאוף אוויר, כנמלטת מבית מלא עשן. ואחר־כך מאלצת את עצמי להמשיך. ויש ימים שאני נודרת בלבי לעזוב לגמרי את העינוי העצמי הזה ולשלוח את הצרור כולו, בדואר רשום, אחר כבוד, לצפת. ולמרות זאת, כמו המכורים לסם, אני לא עומדת בנדר ומתפתה להמשיך.

כבר חדלתי להבחין בין אמת לשקר. יש פרשיות בחייה של “נוגה” זו, ביניהן פרשיות־אהבים מביכות – שלא הייתי מעלה על דעתי שהתרחשו בעוד נוני ואני היינו בבית. ואני מתקשה להחליט אם סופרו כדי לומר “רק את האמת ואת כל האמת”, כמו שראוי מן הסתם שיהיה ברומן אוטוביוגרפי וידויי, או שהן בדויות לחלוטין. שהרי כל אפייר חשאי של אמנים ומשוררים מעניק להם, אני מתארת לעצמי, מעין עיטור־עוז נוסף לקוריקולום ויטה שלהם, ממש כמו אצל האבירים בימי־הביניים, שהמלכים העניקו להם שלטי־מגן כמספר הראשים שעלה בחרבם לקרקף.

אני אינני נמנית עם מסדר שומרי הצניעות, וכבר מזמן התרגלתי לצפות – כמו המציצנים בחנויות הסקס – בסצינות “נועזות”, או “כחולות”, בספרות הישראלית העכשווית, עם תיאורי “ביצועים” אקרובטיים או ארובטיים, סצינות האמורות, כנראה, להשביח את טעמו של התבשיל התפל ביותר. הן נעשו כל־כך שכיחות וכל־כך דומות זו לזו, שחדלו מזמן לזעזע או לרגש אותי. ואף־על־פי־כן, מאוד לא נעים לקרוא תיאורים כאלה, אפילו במרומז, כשהמדובר באמך שלך.

וכשאני נתקלת בתיאור כזה, ומעי מתהפכים בי ואני שונאת את עצמי שאני קוראת אותו, ומתמלאת בושה, על עצמי ועליה – אני שואלת למה היא הטילה על כתפי את חבילת הקש המתולעת הזאת? בוודאי לא מפני ש“דעתי חשובה לה”! שתספר לחתולים של סימטאות צפת שדעתי חשובה לה! ואז עולה בי חשד נבזי, שהיא תקעה לי את ה“רומן” הזה כדי לענות אותי! כדי שאסבול!.. או… או כדי לעורר בי רגשות הערצה וקנאה כלפיה, כדי שאווכח איך היא, המבוגרת ממני ביותר מעשרים שנה כל־כך יותר מושכת ממני, כל־כך יותר מוצלחת בגירוי גברים ובסיפוקם, כך שאדע שהיא לא רק משוררת חשובה, אמנית רבת הישגים ואשת־רוח – היא גם נקבה מחוזרת וממוזמטת…

כן, אולי ההזמנה “הדחופה” שלה לבוא אליה לצפת ולקבל את כתב־היד ממנה, והטלת המשימה, שאין לסרב לה, לקרוא אותו – הן גילוי נוסף של הסאדיזם החבוי בה, שכבר בימי ילדותי הייתי קורבן שלו.

כי איך אוכל למחוק מזכרוני את ארוחות־הבוקר ההן, כשהייתי בת שלוש או שלוש־וחצי, וכשסירבתי לטעום מן הקווקר המתוק והמבחיל שהעמידה לפני, כי שכחה לקנות את הקורן־פלקס שאהבתי, או שלא היה לה זמן לגשת לחנות, ואני הגפתי את פי, והיא תחבה לי אותו בכוח, כשהיא לוחשת באוזני, “את תורידי אותי חיים שאולה עם העקשנות הפירדית שלך!” וכבר אז, קטנה כמו שהייתי, ידעתי שהיא מתרגזת עלי כל־כך מפני שהיא כאילו מקריבה את עצמה, את הזמן שלה, את החופש שלה, את הכתיבה שלה, למעני, שאינני ראויה לזה.

ואיך אוכל לשכוח את המקרה ההוא, כשהייתי בת שמונה, תשע, ורבצתי על השטיח בסלון מול הטלוויזיה, מרותקת למערבון עם ג’ון ויין שאותו הערצתי, היא טרקה את הטלפון באמצע איזו שיחה נרגזת, מיהרה אלי, משכה אותי ב“זנב־הסוס” שלי, חזק כל־כך,שכמעט תלשה אותו, מן הסלון אל החדר שלי: “תאספי מיד את כל הזבל הזה שפיזרת בחדר שלך!” ומתוך היצר הבלתי־נכבש שלה למשחקי לשון, הוסיפה: “אחרת, את בעצמך תהיי אסופית!”… במשך שנים לא יצאה לי ה“אסופית” הזאת מן הראש. חשבתי שקיללה אותי שזה יהיה “סופי”… אולי המקרה הזה נתקע כל־כך בזכרוני רק בגלל ה“אסופית” הזאת, כי בדרך־כלל היא נזהרה לא לפגוע בי פיזית (והיא צדקה, עקרונית, כי אני באמת הייתי בלגניסטית נוראית, ועל הרצפה התגוללה תמיד ערבוביה של מחברות, קלפים, פיסות שבץ־נא, עם נעלי ספורט וגרביים מלוכלכים וכל מיני). אני זוכרת שבאותו יום עצמו, לפני שמשכה לי בשערות כאילו אני בובת סמרטוטים, טיפלה שעות שלמות בכינים שלי, על־פי הוראת אחות בית־הספר, כל שערה לחוד, ואני דווקא אהבתי את הקירבה הזאת בינינו, כשהקדישה לי כל־כך הרבה מזמנה. אז כשמשכה לי באותן השערות שרק זמן קצר לפני כן טיפלה בהן במסירות כזאת, זה קומם אותי כל־כך, שבמשך ימים ושבועות היה נדמה לי שהמרירות הזאת, ותאוות־הנקם הרצחנית שלי נגדה היא כל ישותי, כל העצמיות שלי, ואין בי כלום מלבדה. עד היום יש לי סיוטים ממשיכת השערות ההיא. אני מתעוררת בלילה מחלום זוועה: אני יושבת במסדרון של בית־חולים, משהו כמו בית לוינשטיין, לבושה בחלוק לבן, וכל ראשי קירח בגלל הטיפול הכימו־תראפי שניתן לי, כחולת סרטן.

כן, לאחר שסידרתי את החדר ונכנסתי שוב לסלון, היא לחשה, אמנם, מבלי להישיר מבט אלי, “אני מצטערת שהכאבתי לך”. אבל לא היתה בזה שום כפרה לגבי, הכאב נשאר עמוק כשהיה.

ובעצם, לכל דרמה סוערת כזאת ביני ובינה היה אפילוג שאפשר לקרוא לו, במונחים של מדע הספרות, “קתרזיס”. לאחר שהיתה מתפרצת עלי, אם בגלל העקשנות והסרבנות שלי או בגלל הרשלנות הבלתי־נסבלת שלי, היתה מתמלאת רגשי חרטה, או אשמה, וכאילו פורשת מן העולם. אני זוכרת איך פעם, אחרי שהתרגזה עלי כל־כך בארוחת־הבוקר, הניחה את הכף מידה, השמיטה את ראשה אל השולחן, על גבי זרועה, ורגעים ארוכים מאוד נשתררה שתיקה גמורה. לא ידעתי מה לעשות. נדמה היה לי שהיא מתפללת. ואני, אני הרגשתי חרטה ואשמה על מה שעוללתי לה. ופעם אחרת, כשסירבתי ללכת לאיזה “חוג העשרה” אחר־הצהריים, והיא נוזפת בי, וגוערת, ומטיחה בי איזו בת סוררת אני – יצאה פתאום מן החדר כשהיא משאירה אותי לבדי, נכנסה לסלון, התיישבה על הספה, וכשנכנסתי לשם אחריה, ראיתי אותה כשפניה בין כפות ידיה והיא ממלמלת משהו, כאילו מקוננת, ולא הבנתי מדוע היא לוחשת לעצמה את המלים, “זה עולה עלי, זה שוב עולה עלי…”

מעניין איך החליפה את שמותינו ב“רומן” הזה, בשמות בדויים. את שמי החליפה ב“דינה”, את שמו של אבא ב“מוש”, שמה שלה הוא “נוגה”. שם הגומל חסד לגימ“ל שב”גבריאלה" וב“גת”.

מדוע “נוגה”?

השם שניתן לה בהולדתה על־פי גירסת הרומן היה “איפיגניה”, כשם הגיבורה המיתולוגית שעמדו להעלותה קורבן לאלת הציד ארטמיס כדי לזכות בחסדה (משהו מקביל לבת־יפתח שלנו), כי הרי סבתא היא יווניה במוצאה, ואת סבא הכירה כשלמדו שניהם רפואה באוניברסיטת ציריך. אך מכיוון שהילדים בגן התקשו לבטא את השם הזר והמוזר הזה “איפגיניה”, וגם היא התביישה בו, בחרה בשם העברי הטהור “נוגה”, שהוא כנראה מוטציה של “איפיגניה”. אמנם עכשיו, כשאני נזכרת שראיתי בחדרה בצפת את הספרים הקורנים “אור” ו“מאור”, עולה בדעתי שהיא אימצה לעצמה את השם הזה כי הוא זורח כל־כך.

וכך היא מעטרת את ראשה בהילה של מין זוהר מיסתורי, כמו הזוהר הנשקף מציורי־שמן עתיקים, של אל־גרקו, למשל. “איפגניה”! לא עוד בת לעם הנרדף, הבזוי, הבלתי־אריסטוקרטי, עם החטוטרת הגלותית. היא צאצאית של סאפפו מלסבוס, אם לא של קסנדרה…

ובעצם, מה אני מתפלאה? די שכיח הוא שסופרים ומשוררים מקשטים את הביוגרפיות שלהם בסיפורים פנטאסטיים על מוצאם, לידתם, עלילותיהם, כדי שייחרתו בזכרון הקוראים ובזכרון ההיסטורי, כשונים, “מעניינים” יותר, ובלבד שלא יהיו ככל האדם.

רק נוני זכה לחסד מיוחד מטעם ההשגחה האמהית: הוא היחיד הקרוי בספר בשמו האמיתי, יהונתן.

ובפרקים שקראתי עד כה, הוא “יוצא טוב”. טוב מאוד אפילו.

אלא שהתואר שנתנה לרומן – “רומן אוטוביוגרפי”– לא כל־כך מדוייק: הוא כתוב אפיזודות אפיזודות, מהן קצרות כדי שניים־שלושה דפים, מהן משתרעות על פני תריסר דפים ויותר, ללא רצף כרונולוגי, והוא “מכסה”, כמו שאומרים עיתונאים, רק את עשר השנים האחרונות בחיי הגיבורה ומשפחתה. כמובן, עם השלכות לאחור מדי פעם, עד ימי הילדות.

את אלכס כל העסק הזה לא מעניין. כשאני מנסה לדבר איתו על כך, הוא מנפנף אותי: “מה איכפת לך מה שאמא שלך עושה? תני לה לחיות את חייה כמו שהיא מבינה!” וכשנתתי לו לקרוא כמה דפים “פיקנטיים” מן הספר, קרא ופרץ בצחוק. מה מצחיק אותך כל־כך? שאלתי. מצחיק, מצחיק מאוד! כל העסק הזה מצחיק! קרא, כשהוא מניף את ידו באוויר בקשת רחבה.

אני דווקא מחבב אותה, הוא אומר, כדי להרגיז אותי, כמובן, כשאני מעירה משהו בגנותה. כשהיא מואילה לבוא אלינו, בביקוריה הנדירים בביתנו, הוא מתרווח מולה בכורסה בסלון ושולח אליה חיוך של חיבה, מתוך הערכה – כמגיע למשוררת מפורסמת – ועם זה, החיוך הוא מסוייג, שומר מרחק, עומד על משמר ההערכה־העצמית שלו. כדי לקשור שיחה איתה, הוא נוקב בשמותיהם של סופר זה, משורר זה, ושואל לשלומם, כאילו הוא מכירם מקרוב, כאילו מלחך יום־יום עשב בשדות יצירתם, כשלמעשה לא קרא אף שורה משלהם ויודע עליהם רק מקליטת שמם בעיתונים, או מהצצה בהם בטלוויזיה. ספרות לא מעניינת את אלכס. הוא רואה בה מקצוע חובבני שלא מביא תועלת רבה לאנושות, אבל הוא מעריך את הכבוד ואת הפרסום שהיא מנחילה. ואמא היתה מחייכת בהסכמה לכל ההערות המבודחות שלו על סופרים שקרא או שמע משהו עליהם.

מה המבטים הנוצצים האלה, כמו חרבות מתברקות, שהם מחליפים ביניהם? הייתי שואלת את עצמי. איזו ברית חשאית מתרקמת ביניהם? וצינה היתה עוברת בבשרי.

לעתים אני תוהה אם הזלזול שמגלה אמא כלפי בנוכחותו לא השפיע על יחסו אלי. ואולי מלכתחילה –

רק כשלושה חודשים לאחר נישואינו התחוור לי פתרון החידה שהציקה לי: מה הביא אלוף־גברות זה, בן אחת המשפחות האמידות בעיר, לבקש את ידה של צעירה שלא היתה מלכת יופי ולא יורשת עשירה, אחת מעין “רוקמת התחרה”, עם שפתיים דקות, שיער ערמוני בתספורת פוני, ונמשים זרועים פה־ושם על לחייה. הלוא אין לשער שמראה גופי, הצנוע למדי, על אף ליבלובו בעשרים אביביו, ליהט כל־כך את ייצרו של הצעיר מבית פיינגולד עד שאיבד את ראשו –

יום אחד אומרת לי אחת המורות, בטון של תום־לב כביכול, שאינו מצליח להסתיר את הרישעות שמאחוריו: “מה, לא ידעת? כל העולם ידע!”

לא, לא ידעתי.

 

23 במאי    🔗

עולים בזכרוני הימים של פגישותינו הראשונות.

בת עשרים ושלוש הייתי כשהגעתי לרעננה לשמש במשרת מורה. אין לי קרוב וגואל בעיר הזאת, שעדיין שומרת על צביון כלשהו של מושבה. אבל התלמידים והמורים מחבבים אותי, הם יודעים שאני מתמסרת לעבודתי החינוכית – בתחילה לימדתי בבית־הספר היסודי, רק לאחר שנתיים עברתי למקיף – ומגלה בה חריצות ויוזמה. בחנוכה מכינה הכיתה הצגה, בהדרכתי, על חנה ושבעת בניה (מחזה שאני עצמי כתבתי; מין גירסה הומאניסטית לסיפור הידוע מספר המקבים; והיום מתגנבת לראשי מחשבה משעשעת, שאולי ראיתי בכך מלחמה ב“התייוונות” של אמי…). התלמידה ליאת פיינגולד, ילדה לא יפה, קיצרת שיער, אבל כישרונית, ממלאת את תפקיד חנה בהצלחה רבה, בתום ההצגה, לאחר התשואות הנלהבות, מתקבצים סביבי רבים מן המוזמנים, הורים וקרובי משפחה, להודות לי. גבר גבוה, משכמו ומעלה, במקטורן ספארי ובעניבה אדומה מציג את עצמו לפני: אני הדוד של ליאת. אני רוצה להודות לך בשם כולנו… בני משפחת פיינגולד, פניהם מבהיקות מנחת, עונים אמן אחריו ומעתירים עלי שבחים כהנה וכהנה.

למחרת אני מקבלת הזמנה מודפסת לנשף חנוכה מטעם “העמותה לפיתוח רעננה”, שייערך באולם יד לבנים, ובתחתית ההזמנה, בכתב־יד: “מקווה לראות אותך בנשף. אלכס פיינגולד”.

הקשר המוביל לנשואין מתחיל איפוא כמו ברומנים של ג’יין אוסטין: נשף. בן האצילים של העיירה, שהוא גם בן אחת המשפחות העשירות בה, ניגש אל עלמה צנועה העומדת מבויישת בצד, קד לפניה ומזמין אותה לרקוד איתו –

אבל העיירה אינה סטיוונטון, אנגליה, אלא רעננה, ישראל, והעונה אינה כריסמס, אלא חנוכה, והעלמות לא לבושות בקרינולינות והעלמים לא בשכמיות ובאברקיים, ואלה שנות השמונים של המאה העשרים, לכן, כפתיחה, מנגנת התזמורת לא מינואט או ואלס, אלא מוזיקת רוק מחרישת־אוזניים מבית־היוצר של “גאנס אנד רוזס”, וכשהיא משתתקת, שר כל הציבור, בחגיגיות ובגאווה, את “מעוז צור ישועתי”, ונישאים שלושה נאומים על הקשר בין נצחון היהודים על היוונים לבין הפיתוח של רעננה ועתידה המזהיר, ואחר־כך נעשה נסיון כושל לשיר בקאנון את “מי ימלל גבורות ישראל”, שירה שהופכת לקקופוניה מזעזעת, כשהפסוקים דוהרים ומתחרים זה בזה ומתבוללים זה בזה, ורק אחר־כך פוצחת התזמורת באיזו סמבה.

ואז, אכן, ניגש בן המשפחה המכובדת של העיירה אל המורה הצנועה העומדת לבדה ליד הקיר וצופה בחיוך עגום ברוקדים המקפצים במרץ עצום על רצפת האולם ובקידה קלה שואל אם תרצה לרקוד איתו –

מה מצאתי אני בגבר הזה – קל להבין. צעיר מרשים, גבה־קומה, פנים המביעות כוח ובטחון־עצמי, שהאף הקצר משווה להן איזה צביון “גויי”, ומפרץ הקרחת שבמעלה מצחו רק מוסיף לו הדרה של גבריות; כבן שלושים, מנומס מאוד, ג’נטלמן מושלם, והנה – כמה מפתיע ומעורר הערכה ותודה! – הוא ניגש אל הבחורה הזאת, שזה אך באה לעיר, כדי לגאול אותה מבדידותה –

מה מצא הגבר המוצלח הזה בעלמה הזרה והחיוורת, שלאחר חודש ימים כבר ביקש את ידה להינשא לו?

החתונה המפוארת שלנו, במלון השרון בהרצליה, החופה על הבימה, כאפיריון מלכות פרסי, אני, עם שמלת־אלף־הדולר הלבנה חושפת הכתפיים, לצדו של אלכס, שלבש הבעה מה־זה ענוותנית, מה־זה ביישנית, כשהגיש אל שפתיי את כוס היין וענד לאצבעי את הטבעת; הרב המודרני, השמיע את הברכות ברמה וקולו צלול כקול נביא מבשר גאולה; וכל הקהל הרב וכבד־הנכסים. אפילו אמי, שבלטה בטוניקה היוונית עם רקמת הזהב המעטרת אותה, אפילו היא, ששונאת טקסים דתיים ובזה לגינונים בורגניים, התנהגה יפה, ללא “גאווה ודעה קדומה”, אם לחזור אל ג’יין אוסטין, וצייתה לכל כללי הנימוס בפגישתה עם בני משפחתו של החתן ועם אורחים שעיכבו אותה מדי מפעם, כי ידעו מי היא. רוב המוזמנים ידעו גם שאני בתה, ובני משפחת פיינגולד המכובדת הפיצו ברצון את הידיעה ואולי אפילו התגאו בה במקצת. אבל אני עצמי –

אני עצמי הרגשתי כמו הקרובה הענייה בחתונת הגביר של העיירה.

אני נזכרת בחברתי הטובה מן התיכון, שולי חנקין, שבאה במיוחד ממעגן מיכאל והתהלכה כאובדת־דרך בתוך קהל האורחים. אני זוכרת את המבט העצוב בעיניה כשעמדה מולי לברכני. כאילו שאל אותי מבטה: מה?.. או כאילו צפה לי עתיד לא־מזהיר. במשך כל שש שנות נישואינו היה המבט הזה מופיע למולי מדי פעם.

מה מצא בי, אפוא, האביר לבית פיינגולד?

“מה, לא ידעת? כל העולם ידע!” אמרה המורה טובת־הלב, השוחרת אמת.

וממנה נודע לי שבמשך כשלוש שנים, עד כחצי שנה לפני נישואינו, חי אלכס, ללא נישואין, עם אחת מנערות הזוהר התל־אביביות, אלו שפרצופיהן הבלונדיים מקשטים את שערי המגאזינים של סופי השבוע, וששמותיהן העבריים הפוסט־מקראיים והפסבדו־אמריקניים מפארים את טורי הרכילות כמו פרגים בשדה של קנבוס. “כל העולם ידע”, ורק אני, שאינני קוראת את טורי הרכילות, ועל התצלומים הפסיכודליים של הדוגמניות והבדרניות ו“נשות החברה” אני פוסחת – לא ידעתי.

אם כן, זה פתרון כתב־החידה: הגבר המוצלח, בן המשפחה האמידה, השרמאנטי, הבוטח־בעצמו, היה שבור לחלוטין לאחר שעזבה אותו “נערת השער” ההיא, וחיפש, כדי להתנחם ולהחזיר לעצמו את בטחונו העצמי, משהו “אחר לגמרי”, מעין נמל־מבטחים, שבו יוכל לעגון ללא דאגות בים גבה־גלי – ומה בטוח יותר ממורה מצניעה לכת, מסורה לתלמידיה ולעבודתה החינוכית; מצטטת פסוקי תנ"ך ומגוונת את שיחתה עם הבריות בשמות ספרים וסופרים; מה גם שהיא בתה של משוררת מפורסמת, דבר שמוסיף נופך של כבוד לשמה ולתדמיתה, ועל־כל־פנים לא מזיק.

כמה מגוחך, כמה נלעג: כמו אחשוורוש, שציווה להביא לפניו את ושתי המלכה כדי להראות לשרים ולפרתמים שהוזמנו למשתה כמה יפה וטובת־מראה היא, כך היה אלכס משתדל להפגין לפני אורחיו כמה משכילה ואינטליגנטית אשתו. באמצע שיחה בליל שישי, עם כמניין ממרעיו וגבירותיהם בסלון ביתנו, על איזה מאמר שהופיע בעיתון באותו יום, בעניין העובדים הזרים מניגריה או מזאמביה, למשל, היה מסוגל לפנות אלי במשפט כזה" אמרת לי אתמול משהו על יחסו של ויליאם פולקנר לשחורים – ומושך אותי בלשון לדבר על הסופר האמריקני הנודע, אך אני, כרגיל, נכשלת בפו־פא, ומתקנת לו, למורת־רוחו, כמובן: פוקנר…

כך זכיתי מן ההפקר, זכייה שאפשר היה להתקנא בה, כי אלכס היה – ועודנו – מושא אהבתן ותשוקתן של צעירות ומבוגרות רבות. הפיתויים ארבו לו בכל פינת רחוב בלכתו ברגל, ולפני כל רמזור אדום בנוסעו במכוניתו, בכל משרד ובכל בית־קפה; ויש לו מקצוע מכובד, שהכנסה יפה בצדו, והוא בן למשפחה שהשפעה רבה לה על פרנסי העיר. למען האמת עלי להודות שלאורך כל שנות נישואינו – או לפחות עד לפני שבועות אחדים – הוא נהג בי בהגינות, בכבוד, לא חסך ממני מחוות של חיבה ולא קפץ ידו בכל הנוגע לצרכי האישיים והנשיים. ג’נטלמן מושלם. מה שמעיד על שני דברים: א. שחליפות הבגיר הנקיות ללא־רבב שהוא לובש הסתירו בהצלחה רבה את הזוהמה שמתחתן; וב, שאני אטומת־חושים, מטומטמת.

כשהוא מאחר לחזור בערב, אני נושאת אליו לפעמים מבט כנוע, משלים מראש עם גורל שנועדתי לו מלידתי, השואל כאילו: מי היא? אחת שאני מכירה? אך אני גאה מדי, או חלשה מדי, לבטא שאלה זו בשפתי.

אני לא בנויה לגירושים. גירושים זה לא בשבילי.

אני אומרת את זה לעצמי פעמים רבות, בייחוד לאחר הגירושים של הורי, וגם עכשיו אינני מסוגלת להבין מדוע היתה צריכה אמא להתגרש מאבא.

“הוא לא הבין אותי,” היא אומרת איזה אבסורד!

 

25 במאי    🔗

כתבתי שביקוריה של אמא היו נדירים אצלנו, אבל למען האמת היה גם יוצא־מן־הכלל לכלל הזה. יום אחד, לפני כשנה; היא מצלצלת, שואלת מה שלומי, ומבקשת לדבר עם אלכס (איתי אין לה מה לדבר). אלכס לא היה בבית, וכששאלתי במה העניין, אמרה שהיא רוצה לשאול אותו משהו בקשר עם “תואמי איי־בי־אם”. ברגע הראשון לא הבנתי על מה היא מדברת. “תואמי”? אולי התעורר בה יצר קדמון של סבתא והיא רוצה לדעת משהו על התאומים… ובכן התברר שהחליטה לקנות מעבד תמלילים, והמליצו לה על “תואם איי־בי־אם”. ומכיוון שאלכס מבין משהו במחשבים, רצתה להתייעץ איתו. אני עצמי התפלאתי למה נחוץ לה מחשב בשביל כתיבת שירים, אבל אלכס דווקא עודד אותה, אז לפני שקנתה, באה אלינו אולי חמש פעמים וטירטרה לאלכס את השכל עם כל מיני קושיות, ואחרי שכבר היה לה המחשב, ומדריך מטעם החברה ישב איתה ימים שלמים והזין אותה בהוראות, היתה מצלצלת אל אלכס כמעט ערב ערב: היא אובדת עצות, פתאום החשיך הצג, היא ממש בפאניקה, הלך לאיבוד קובץ שלם שהקלידה והיא לא מוצאת אותו; מה עושים כשהמחשב אומר לה פתאום שאין מקום בדיסק, והלוא הוא כמעט ריק! היא מיואשת, כבר לחצה על כל הקלידים האפשריים, והמחשב תקוע, ויום אחד היא מצלצלת בפאניקה: הופיעו לה, בדף שנפלט מן המדפסת, משפטים חסרי מובן, באותיות לאטיניות, בשפה שהיא לא מבינה, והיא בחרדה – אולי זה מסר מסתורי מגבוה, שנועד לה… ויום אחר היא שואלת בדאגה מה זה ה“וירוס” ששמעה כי הוא חודר למחשבים, ואם הוא לא עלול לפגוע בבריאותה… והאם יתכן שזר יתגנב לנשמה של המשתמש במחשב ויגנוב ממנו רעיונות, או אפילו שורות שלימות של שיר… בקיצור, מערכת יחסים אינטנסיבית זו בינה ובין אלכס, של קריאות אס.או.אס. מספינה טובעת מכאן והוראות וארגעות ממגדל הפיקוח מכאן, נמשכה שלושה או ארבעה שבועות.

לילה אחד, באחת־עשרה וחצי, מצלצל הטלפון. שנינו היינו כבר במיטה. אמא בטלפון: קטסטרופה! מחזור שלם של שירים, שמונה־עשר במספר, הלך לה לאיבוד! היא משתגעת! עבודה של חודשים! אולי אלכס יכול לבוא אליה… עכשיו? שואל אלכס. בקול נמוך, כמעט ביבבה. היא עונה, אני יודעת שזו חוצפה נוראה לבקש דבר כזה, אבל אני אצא מדעתי, אני אתאבד אם זה לא יימצא!.. אני, שהרמתי את השפופרת השנייה, אומרת: תגידי, אמא, אין לך שום העתק בכתב־יד? יש לה רק טיוטה ישנה, ובמחשב היא כתבה את כל השירים מחדש… אבל אמא, זה יכול לחכות למחר, לא? אני אומרת, מנסה להחזיר אותה לשפיות. – אילו ילד שלך היה הולך לאיבוד חלילה וחס, היית מחכה עד מחר? היא אומרת. ואני מתרתחת: איך את יכולה להשוות… אבל אלכס מהסה אותי בידו, ולאחר שהוא מניח את השפופרת הוא אומר: כשדונה גבריאלה מבקשת, אני לא יכול לסרב. אני לא אהיה אחראי לאבידה כזאת לתרבות העברית אם היא תתאבד. ולבש משהו על הפיג’מה וטס לתל־אביב.

אני לא יכולתי להירדם, כמובן. השעה שתים־עשרה וחצי, אחת, והוא לא חזר. אוזני, עצבי, דרוכים כל הזמן לצעדים שמעבר לחלון, רק באחת וארבעים נשמעה חריקת המפתח בחור המנעול, מדוע כל־כך מאוחר? שאלתי, – עד שביררתי מה היתה שם התקלה… עד כדי כך רצינית?.. הוא לטש אלי מבט אירוני והצטחק: במה את חושדת?

כלימה כיסתה את פני.

כמו חודש לפני כן, זה היה טירוף, אני מתביישת אפילו להיזכר במקרה ההוא.

כמה שורות ב“אוטוביוגרפיה” העקומה הזאת ממש הוציאו אותי מדעתי ואמרתי לעצמי ששווה לתבוע אותה לדין באשמת דיבה! היא כותבת על “הבדידות המקפיאה” שחשה “נוגה”, כלומר היא, בליל הפסח לפני חמש או שש שנים, כשהיא ואבא נשארו לבדם בבית, כמו שני זקנים גלמודים ועריריים, ללא כופתאות וללא עבדים־היינו, מפני ש“דינה” כלומר בתה היחידה, כלומר אני, המכשפה, לא הזמינה אותם לסדר! אני לא הזמנתי אותם לסדר?! הלוא חמש פעמים צילצלתי אליה לפני הפסח כדי להבטיח שיבואו, ואת הערב ההוא לא אשכח מפני שעד היום… השעה היתה כבר שבע, והשולחן כבר ערוך, וכבר הגיעו ההורים של אלכס, והזוסמנים עם שני הילדים שלהם, שגם אותם הזמנו – ואמא ואבא אינם! תקף אותי פחד שקרתה להם איזו תאונה בדרך, או שחלה אחד מהם, וכשלא יכולנו לחכות יותר והאורחים כבר ישבו על מסמרים מרוב עצבנות, צילצלתי אליהם שוב, ועונה לי אמא, בקול לאה כזה, כאילו הערתי אותה משנת הצהריים, שהיא "לא מרגישה כל־כך טוב… אז למה לא טילפנת להודיע? – "חשבתי שתסתדרו גם בלעדינו…

על מרורים אכלתי את המצות באותו סדר פסח, כשדמעות חונקות את גרוני, וכשהילד של הזוסמנים שאל את ארבע הקושיות, בכיתי בתוכי שהלילה הזה אכן נשתנה מכל לילות הפסח של השנים שעברו…

ובכל הימים הבאים לא חדלתי לשאול את עצמי מה בכל־זאת היתה הסיבה לבזיון הזה שגרמה לנו, לפגיעה הגסה ברגשותי, והתשובה היחידה שעלתה בדעתי היתה שאמא החליטה לא לבוא לסדר – והלוא על פיה יישק דבר בבית – לאחר שנודע לה ברגע האחרון שנוני, שלא קיבל חופשה מן הצבא לאותו ערב, לא יוכל לבוא. אז לשבת ליד השולחן בלעדיו ולטפטף יין על דם צפרדע וכינים יחד איתי ועם אלכס, ולזמר חד־גדיא עם אדון וגברת זוסמן, לא עניין אותה ביותר, אולי אפילו לא היה לכבודה.

למה אני ממשיכה לחשוב עליה? למה אני מגרדת את הפצעים הישנים האלה, שכמעט הגלידו, כשנגע ממאיר, לוהב, פשה רק לאחרונה בעור־בשרי?

 

26 במאי    🔗

בתשובה על הפאקס שלי לנוני, שכולו מצוקה וכאב על ה“המרה” המדהימה של אמא ובקשת עזרה ועצה מאח גדול – אני מוצאת היום, בשובי מבית־הספר, עשר שורות של פאקס שלו מבוסטון“:”מה קורה שם אצלכם? למה לא גומרים עם הזוועה הזאת ויוצאים סוף־סוף מלבנון?" ובמלים טעונות רוגז ומרירות הוא כותב על התקרית שצפה בה בסי.אן.אן, בה נהרגו שלושה חילים שרכבם עלה על מטען צד, ואחד מהם הוא הכיר היטב, כי היה איתו בפלוגה בחיל הנדסה. והוא מסיים בקול גדול, כאילו משמיע קריאת מרד בהפגנה מול הכנסת: “למה שותקים?! למה לא מעיפים את הממשלה המזויינת הזאת לכל הרוחות?!”

אני יושבת מול הדף הזה, קוראת שוב ושוב את השורות האלה, ואני מיואשת. לא מבינה כלום. לא מסוגלת להיכנס לראש שלו. בשביל מה הוא משגר לי את המסר הדחוף הזה? מה הוא מצפה ממני? שאסביר לו למה לא יוצאים מלבנון? שאצא לרחובות? שאעלה על בריקדות?

ואף לא מלה אחת על מה שקורה לאמא!

או שבדרך זו הוא רוצה לרמוז לי, ברמז דק כמו רגל של פיל, שכל הדאגה שלי לניתוק הצפוי בינינו ובינה דומה בעיניו, בעיני אחי היקר היושב בבוסטון ונהרג באוהלה של תורת הקוואנטים, לייבבנוּת של ילדה מפונקת?

האם לומד אדם מנסיונו בעבר כדי ליישם את הלקח בהווה או בעתיד? או שחל עליו הכלל הידוע, שהדבר היחיד שניתן ללמוד מן ההיסטוריה הוא שאין ללמוד ממנה כלום? מדוע אני חוזרת גם עכשיו על שגיאות שגרמו לי אכזבות מרות ביחסי אל אחי? מדוע אני ממשיכה להשלות את עצמי שהוא חש כלפי מה שאני חשה כלפיו?

כשהיינו ילדים הוא העתיר עלי רוב חיבה. במקום לקרוא לי “ביבקה” או “ביבילה”,כמו שקרא לי אבא, וגם אמא, כשרוחה היתה טובה עליה, היה קורא לי “דייקה”, מפני שכשהיה מתגרה בי, בליצנות החביבה שלו – מנפנף באצבעותיו מול עיני, מדגדג אותי בצווארי, בוחש בשערי – הייתי צועקת: “”די כבר! תפסיק! די כבר!" כך הפך ה“די כבר” ל“דייקה”. “מה שלומך, דייקה?” הוא משליך את הילקוט על הרצפה בבואו מבית־הספר. “הכנת כבר את השיעורים, דייקה?” הוא טופח לי על הישבן. ואני אהבתי את האינטימיות הזאת, המגודרת רק לשנינו. אבל כבר מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה הפסיק לשים לב אלי. הפרש של שלוש שנים בלבד בינינו, אבל אני לא פרטנרית בשבילו, לא לשיח ולא למשחק. לאחר שעות הלימודים הוא מסתלק מן הבית אל חבריו וחוזר רק לארוחת הערב. מדבר עם אבא־אמא, ואני כבר לא מעניינת אותו.

וכמה הכאיבה לי התעלמותו ממני כשהיה בצבא. הוא מצלצל הביתה, אני, עונה לטלפון, כולי התרגשות רוחשת אהבה… אבל הוא – מים צוננים על הלהבה הקטנה שלי – עונה לי בחטף, כמעט בקוצר־רוח, שואל רק את השאלות הנדושות, ומבקש את אמא.

ברית כרותה בינו ובין אמא. ואני, מרוב שנפשי יוצאת אליו, משלה את עצמי שקיים איזה “קשר דם” לא־יינתק בינינו. והלוא גם עכשיו הוא קורא לי לפעמים “דייקה”, וזה מחמם לי כל־כך את הלב…

רק שלוש או ארבע פעמים צילצל אלי מאז היותו בבוסטון, שאל מה שלומי, אם אני מרוצה מעבודתי, התעניין בייחוד בשלום התאומים, ופעם הזכיר לי שכשהיינו ילדים היה לנו סוד משותף: חפרנו גומה תחת עץ והסתרנו בה דג מאובן שמצאנו על שפת־הים. ואני כל־כך אסירת־תודה לו על כך, שאני סולחת לו ששכח לברך אותי ליום הולדתי.

הסנטימנטליות שלי, שהיא תמיד בעוכרי. הוא עומד לעיני – זקוף כמו ברוש, הבלורית הערמונית צונחת־לה על מצחו כמו גל־מתהפך, החיוך שבעיניו אומר שהוא יודע הרבה יותר ממה שהוא אומר, והחריץ שבסנטרו מעורר אליו רגש נכמר של חיבה וחמלה.

אל מי היה עלי לפנות לאחר השוק שחטפתי בפגישה עם אמא בצפת? את מי מלבדו יכולתי להזעיק? מי מלבדו יכול היה להשפיע עליה? אני מחליטה, אפוא, להתקשר אליו כדי שיחוש להציל –

ומתאכזבת. ולבי מר עלי.

ומוצאת אומץ בנפשי לשלוח לו עוד פאקס אחד ולשאול מדוע הוא לא עונה לי בעניין אמא, שלדעתי היא עושה צעד מטורף שלא תהיה חזרה ממנו.

 

28 במאי    🔗

אמש, כשחזרתי הביתה מישיבת הוועד נגד שילוט הלעז בחוצות העיר (ועד שצורפתי אליו, כנראה, בזכות היותי הבת של… אני תמיד הבת של… וכך אני דבוקה לאמי לצמיתות, ברצוני או שלא ברצוני), אני שומעת במשיבון את הקול הנרגז שלו, המתפרץ עלי בחימה שפוכה: איך אני מעיזה לדבר על אמא במין התנשאות כזאת, מי אני בכלל, שאני חושבת רק על עצמי במקום לחשוב עליה, איך הייתי כל־כך בלתי־רגישה, כל־כך אטומת חושים לסבל של אמא, ולא הבנתי שהיא קראה לי לבוא אליה בדחיפות כזאת, לא כדי למסור לי (לי!) איזה כתב־יד שלה, אותו יכלה לשלוח גם בדואר, אלא מפני שהיתה במצוקה, והיתה זקוקה לתמיכה מצד אדם קרוב איזה־שהוא, כשהיא נמצאת שם לבדה ומבודדת בגיטו המסריח הזה – ואני, מטומטמת וחסרת־לב כמו שהנני, במקום לעזור לה, במקום לנחם אותה או לנסות להוציא אותה מן החור ההוא, אני עולה עליה עם טענות והאשמות…

איזו התנפלות! ועל מה? מה כתבתי לו בסך־הכול? הבעתי דאגה, השתוממות… האם באתי עליה בהאשמות?

אילו היינו מדברים פנים־אל־פנים, הייתי אומרת לו: תירגע, תירגע. אני הייתי אצלה ולא אתה. אני יודעת באיזה מצב “נפשי” היא נמצאת, ולא אתה, ובכן, לידיעתך: מצב־הרוח שלה – עשר! כמו שאומרים הילדים. מעולה. לא רק שהיא לא במצוקה – היא בחצי־אופוריה, ובוודאי ובוודאי שהיא לא זקוקה לתמיכתי, בכל צורה שהיא. את זה אני אומרת לך באחריות מלאה. אז אם אתה חרד לה כל־כך – ואת זה אני מבינה יפה – תדאג שלא תכלא את עצמה בברית־נישואים “קתולית”, שתמחק לגמרי את זהותה,כאשה וכמשוררת, מעתה ועד עולם.

 

2 ביוני    🔗

סוף־סוף, לאחר שלושה ימים, הוא מואיל לצלצל ולהשיב לי לעניין. ללא התפרצויות של רוגז, תודה לאל.

שיחה ארוכה, בשלוש אחר־הצהריים, שאצלם זה תשע בבוקר. אלכס לא חזר עדיין מן המשרד, ועלי למהר ולהביא את הילדים מן הגנון.

ובכן, הכול בסדר, לדעתו. דיבר עם אמא בטלפון, היא נשמעת נינוחה, מרוצה, ולמה לנו להתערב בחייה? והוא לא מבין כלל על מה יצא הזעם שלי ולמה אני מרירה כל־כך? מה קרה? ומדבריה גם הבין שהיא לא מה שקוראים “חוזרת בתשובה”. היא רק גילתה “את היופי, הפיוט והמסתורין בתפילות, במדרשים, ובריטואלים היהודיים המסורתיים”.

אז בעצם הוא אומר לי כמעט בדיוק מה שאומר לי אלכס: למה זה צריך לעניין אותך? תני לה לחיות את חייה כמו שהיא מבינה…

ונוסף על כך הוא מספיק – בלי להתחשב במחיר של שיחה בינלאומית – להטיף לי מוסר שאני חושבת במושגים מיושנים…

ואני, כמו תמיד, נבוכה, מגמגמת, לא יודעת מה לענות לו, ורק לאחר שהוא סוגר, אני מייסרת את עצמי למה לא אמרתי לו שלעניות דעתי המושגים על אמת ושקר, צדק ועוול, לא מתיישנים לעולם, הם היום בדיוק כמו שהיו בימי הנביאים ואפלטון.

ציפיתי, כמובן, שילמד זכות על אמו האהובה, אבל לא תיארתי לי שעד כדי כך תעוור האהבה את עיניו, שלא יראה איך הצעד הזה שלה מנתק אותה מאתנו לגמרי! שאחרי שתהיה מקודשת כדת משה וישראל – היא תהיה שבוייה! בעולם זר לנו, מעבר להררי חושך, שאין לנו לא יכולת ולא חפץ לחצות את הסמבטיון אליו!

הוא מאמין לדבריה, ששם, בעיר המקובלים צפת, זרח עליה האור, ששם זכתה ב“אפיפניה”, אם לומר זאת בלשון מולדתה הרוחנית של נוגה־איפגניה. האמנם? אילו היה זה נכון, אילו רק עכשיו, רק שם, היתה מגלה את היופי והמיסתורין האלה, איך נזרעו בשיריה, אפילו במוקדמים שבהם, משפטים, שאני הקטנה זוכרת אותם בעל־פה כי עלי הם “זרחו” בשעתם, כמו –“כל הנשמה בחסד שעות־דימדומי”, או “רקיעים רועשים מעלי מארבע רוחות התהום”, או “ברון יחדיו כל נימי נפשי”, או “קולך, כקול הנחש, משוטט בבשרי”. מאין לקחה את הביטויים האלה (שלמען האמת, היום הם נשמעים לי קצת מליציים) אם לא מן הפיוטים ומן המדרשים ומספר הזוהר? שלא לומר שניבים תנ"כיים פזורים בשירתה כמו צדפים על חול הים של תל־אביב של פעם.

אני לא כל־כך רחוקה מכל זה. דווקא מפני שאצלנו בבית לא הדליקו נרות בערבי שבת ולא חגגו יום־טוב ולא צמו, כמובן, ביום־כיפור, וסבתא סוזי וסבא אריך היו “גויים” גמורים, ואמא שמרה את הפנינים והמרגליות שליקטה מתוך הספרים העתיקים לעצמה בלבד, כדי שיבשמו את השירים שלה כמו עשבי־תיבול את הדגים, ולא דאגה כלל, ולא איכפת היה לה, לנדב מהן קצת גם לנו, לנוני ולי – הייתי סקרנית מאוד לגלות את המטמון השמור בהיחבא. וכשהיא לא היתה בבית, הייתי מתגנבת אל קודש־הקודשים שלה – החדר שאבא טרח כל־כך, מתוך הערצה אליה, לעשותו נוח ונעים לה ככל־האפשר ולשרת את צרכיה – ומתיישבת ליד השולחן הקדוש שלה, ופותחת – כבר בגיל אחת־עשרה שתים־עשרה – את הספרים המונחים עליו, ספר האגדה של ביאליק־רבניצקי, ספר הזוהר במהדורה של תשבי, מחזור תפילה לימים הנוראים,השירה העברית בספרד ובפרובנס של שירמן – הפכתי דף אחר דף (מים גנובים, מתוקים), ואכן, מרבים מהם “זרח אור” אלי. ולמדתי משהו שפתח לפני שערים שהיו נעולים עד אז ונטע בי רצון להוסיף וללמוד, משהו המלווה אותי כל השנים ומעשיר אותי גם כמורה.

אם כן, כל זה לא חדש לאמנו המשוררת המשכילה, שהציצה פה־ושם גם אל פרדס הקבלה, מתוך כוונה לשאוב ממנו “השראה” וניבים נאים, סוגסטיביים. אבל מה שקורה איתה עכשיו הוא שונה לגמרי!

מתוך סקרנות עשיתי קפיצת־דרך גדולה ב“רומן”, פסחתי על פרקים רבים, כדי להגיע אל הדפים האחרונים. ואמנם, הפרק האחרון נקרא “הגלגול”(!), ומסופר בו על “תקופת צפת” שלה, מיום בואה לעיר מראש־פינה וכמעט עד בואי אני אליה, כשאני נענית, ילדה־טובה־רעננה, לקריאתה.

ואני מוצאת שם פרט מדהים: החתן המיועד (שמו ברומן מוסווה, כנראה), הוא, לפי המסופר בפרק הזה, חסיד ברסלבי, הצעיר ממנה… בשבע־עשרה שנה.

(הדם עולה לי לראש כשאני כותבת את המלים האלה).

הוא גרוש. ולא סתם גרוש. אשתו היתה מטורפת. “עשתה בושות” למשפחה המכובדת (אביו סגן מנהל סניף בל"ל במרכז העיר) היתה צורחת על בעלה עד שכל השכנים היו שומעים, מאשימה אותו שהזרע שלו עקר ובגללו אין לה ילדים, זורקת ספרים שלו מן הגזוזטרה לרחוב, חובטת בו במטאטא, לבסוף אישפזו אותה במוסד לחולי נפש. זמן רב סירבה לתת לו גט, עד שהדיינים כפו עליה “שתאמר רוצה אני”, כפי שמקובל אצלם בהלכה.

עד כמה שידיעתי מגעת במנהגם הרווחים אצל החרדים – אלמלא ההיסטוריה הלא־טהורה הזאת של האברך, שנאלחה בכתם לא יימחה בעיניהם, לא היו מנסים להשיא אותו לאשה חילונית (גם אם תוכרז כ“חוזרת בתשובה”). מבוגרת הרבה ממנו, שכן לא היה כל סיכוי להשיאו לאחת מבנות עדתם. וממילא, הזיווג בין גבר שהוא עקר, ככל הנראה, ואשה שהיא מעבר לגיל הפוריות, לא עשוי להביא דרדקים לעולם.

ויש עוד משהו שמדיר שינה מעיני. החתן־המיועד מתאר בפרק הזה כחסיד אדוק, שבחצות הלילה יוצא עם יתר הברסלבים לשפוך את שיחו בין העצים והאבנים ולהשמיע ילל ובכי על קברות הקדושים – אבל הוא חסיד יוצא־דופן בהחלט: הוא איש “נאור” לפי המושגים שלנו; לא מונע מעצמו קריאה בספרי פילוסופיה ושירה של “כופרים” (ואהב והבין את שיריה של “נוגה!”, ולא זו בלבד, אלא שהוא גם חובב מוזיקה קלאסית ויש לו אוסף גדול של תקליטים בביתו (מאלה שאשתו היתה זורקת מן הגזוזטרה, לנפצם אל אבני הרחוב).

אז לנוכח מין סתירה פנימית כזאת, בין אמונה חשוכה הכולאת את המאמין מפני כל רוח מן החוץ, ובין נטילת היתר לעצמו לקטוף פירות אסורים ולאכול טריפות כמו מוזיקה כנסייתית של באך – מתגנב חשד בלבי, שאולי גם הוא, כמו אשתו לשעבר, מטורלל במקצת…

ואולי – אני מתחילה לחשוב –זה מה שקרה לאמא, שגם היא איבדה שם, בעיר הקודש צפת, את צלילות דעתה, ונשמתה עברה “גלגול”…

אני נזכרת בפגישה עם אמא שיש לה נגיעה ל“גלגול”.

כמה ימים אחרי שחזרה מן הגיחה הגחמנית שלה לפריז, באתי לבקר אותה. (הפרק על המסע שלה לפריז ולשארטר,¹ כתוב יפה, אם כי – מסיבות פסיכולוגיות כנראה –מבולבל מבחינה תחבירית וכד'). השעה היתה חמש, שש, לפנות־ערב, ואבא לא היה בבית. ישבנו על המרפסת, היא הביאה קפה (וכרגיל, נשפך לה חצי ספל על הפינכה) ואיזה עוגיות שנשארו לה מלפני חודשיים. לא חשוב. אני רגילה לזה. היא שואלת מה שלום התאומים (ואת התשובה שלי כמעט לא שומעת. כשהיא באה אלינו היא מציצה בהם שני רגעים, מצייצת לזה, מצפצפת לזה, מדגדגת להם את כפות הרגליים, ומיד חוזרת לסלון להחליף מלים נחמדות עם אלכס, שנהנה להצטחצח איתה בשנינויות נוסח “חשיבותה של רצינות”), וכשאני שואלת אותה איך היה בפריז, היא לא עונה. אני מכירה את ההבעה הזאת שלה, כשמבטה שלוח לרחוק, אל מרפסת הבית שממול כביכול, והיא כמו מנותקת. ראיתי שהאיזכור של פריז משרה עליה מרה שחורה – אולי משהו עצוב קרה לה שם, איזו אכזבה – ולא לחצתי. ישבנו ושתקנו מול השמש השוקעת ופתאום היא אומרת: אני חושבת שאני גלגול של מישהי. נעשה לי עור ברווז. גלגול של מי? מילמלתי – של תרזה די מון, היא אומרת מבלי להסב מבטה אלי, ומספרת לי שזו צרפתייה שחייתה במאה ה־16, וכשהיתה בת ארבעים, התאהבה בבחור איטלקי מקסים, צעיר ממנה בעשרים שנה, כתבה ארבעים שירים על אהבתה אותו, וכשעזב אותה, שרפה את כל השירים ופרשה למנזר. לאה גולדברג כתבה עליה סידרה של שירים. – אז למה את חושבת שהנשמה שלה התגלגלה בך? שאלתי. – כך אני מרגישה, אמרה.

הייתי המומה. משהו קרה לה שם, בפריז, שדפק לה את השכל, היא זקוקה לטיפול, אמרתי לעצמי. כי היא דיברה ברצינות תהומית.

כשבאתי הביתה חיפשתי את ספר השירים של לאה גולדברג. אני אוהבת את השירים שלה. לא מצאתי. מישהו לקח ולא החזיר (זה מה שקורה לי תמיד כשאני מחפשת ספר שנחוץ לי באופן דחוף). שאלתי ספר מהמורה גורליק, השכן שלנו, וקראתי את מחזור השירים הזה, “אהבתה של תרזה די מון”, שירים באמת נהדרים, של אשה שסובלת נוראה בגלל אהוב שעזב אותה, והאהבה ממשיכה לבעור בלבה והיא לא יכולה לכבות אותה, והגעגועים אליו הורסים אותה. שאלתי את עצמי מדוע אמא מזדהה כל־כך עם תרזה זו, או עם לאה גולדברג, שגם היא הזדהתה, כנראה, עם תרזה. האם בהיותה בפריז התאהבה בבחור צעיר שלא החזיר לה אהבה, או שהפרידה ממנו, כשנאלצה לחזור ארצה, כל־כך ייאשה אותה?

נזכרתי בפגישה ההיא עכשיו, כשקראתי את פרק “הגלגול” ברומן שלה וניסיתי לקשור בין הדברים. גם כאן התאהבה (האמנם התאהבה?) באברך הצעיר ממנה בכמעט עשרים שנה… אבל ה“גלגול” הנוכחי הוא התגלגלות מעולם אחד לעולם שני, מאישיות אחת לאחרת, ויותר משיש כאן מטאמורפוזה, יש כאן מוטאציה.

ואין בזה חשיבות אם היא לא מגדירה את עצמה “חוזרת בתשובה”, אלא מין יצור כלאיים, בין לבין, מתוך רצון לשמור על מידה מסוימת של חירות רוח. משעה שתיכנס לחיק המשפחה החרדית הזאת, שתחבק אותה חזק ותקיף אותה בגדר קוצנית של מצוות ואיסורים וחרמות שאי־אפשר לפרוץ אותה, ושבעים ושבע עיניים תפקחנה על כל צעד שלה – יהיה זה הסוף של גבריאלה גת המשוררת המכנה את עצמה “נוגה”. וכשיבוא נוני לביקור מולדת, בעזרת השם, ואם ירצה השם יסע לצפת להיפגש איתה, תעמוד לפניו, ירחם השם, אשה בשמלה ארוכת־שרוולים, פוזמקאות ארוכים, שחורים או אפורים, מבצבצים מבעד שולי השמלה, לראשה שביס או פיאה בלונדית מנופחת נוסח בני־ברק, והיא תברך אותו בשם השם יתברך, כשחיוך של אושר שפוך על פניה.

הוא מתעלם מן הצפוי לו בפגישתו הבאה איתה, רק כדי שתצא זכאית בעיניו, חפה מכל סטייה ורעות־רוח.

אני מכבדת את אהבתו לאמא, מילדות ובמשך כל השנים. אני, עלי להודות, גם קינאתי בו בשל כך. קינאתי כשהייתי שומעת אותו מדבר אליה באופן חופשי לגמרי, ללא כל עכבות, בביטויי חיבה חמים – “אמא’לה”, “מאמי”, “מותק שלי” – ולעתים קרובות מלטף ומחבק אותה. אני לא הייתי מסוגלת. תמיד היה משהו בתוכי עוצר בעדי, במשך שנים הייתי מתקשה לבטא את המלה “אמא”, וכשהייתי מדברת עליה הייתי אומרת רק “היא”.

אבל לאחר קריאת קטעים מסוימים, כמו־ליריים, ברומן האוטוביוגרפי הזה, עלה הרהור בלבי שהיחסים בינה ובינו יש בהם משהו – האם מותר לי לומר זאת? – משהו מגילוי עריות. כמו בפרק שהיא קוראת לו “בערבה וביער”,² שהיא מתארת בו טיול שלה ושל נוני למונפור, ובסופו היא מקדישה לו שיר, כמו נערה רומנטית בת שש־עשרה לאהובה.

והערב, כשאני משכיבה את הילדים ופורשת את השמיכות עליהם, אני נזכרת פתאום בתצלום שצילם אבא לפני שנים בטיול שלנו לאיטליה, כשהייתי בת שבע או שמונה. כשהגענו לפיזה, מיהרנו כמובן קודם כול אל כיכר הדואומו, לראות את פלא מגדל הפעמונים הנוטה על צדו. עמדנו מולו ארבעתנו משתאים,משועשעים, ולאחר רגע, חבקה אמא את כתפיו של נוני, משכה אותו לעבר המגדל, עליזה, מתרוננת, בצעדים קופצניים של ילדה בת שתים־עשרה, ובעומדם לרגליו, זרועה על כתפו, זרועו מקיפה את מותניה, ביקשה מאבא לצלמם. עמדתי בצדו של אבא, ושנאתי אותה כל־כך באותו רגע, שאמרתי בלבי: הלוואי שהמגדל יפול עליהם.

 

15 ביוני    🔗

לפני כארבע שנים, חצי שנה לאחר הולדת התאומים, באה חברתי שולי לבקר אותנו, לראשונה מאז החתונה. הביאה איתה מתנה צנועה לילדים, גרבי־צמר שסרגה, וכשהשתוחחה על השניים, שהיו ישנים בעריסותיהם, אמרה: שני מלאכים, מיכאל ורפאל… ואחרי רגע, כאילו גילתה קשר סמוי: אז עכשיו יש לך במשפחה שילוש קדוש, “הולי טריניטי” – גבריאלה, מיכאל, רפאל… זה מה שהיה לך בראש כשנתת להם את השמות האלה?

אמרתי שבכל חודשי ההריון האחרונים צילצלו השמות האלה בראשי, והיה להם צליל מקסים. וסיפרתי לה שאמי נטתה דווקא להצעתו של אלכס: גיא והרי. “שמות מן הטבע”, חשבה, מתאימים יותר לאהבת הטבע שלי, מילדות.

כמה אור! כמה אוויר! התפעלה שולי כשנכנסנו לסלון המרווח והיא השקיפה, מבעד לחלון הצרפתי, על הגינה הקדמית, הנטועה עצי נוי, סוגה בשיחי יסמין, ובמרכזה מסלעה עם קקטוסים.

ראיתי את אמא שלך בטלוויזיה לפני כמה ימים, אמרה כשהתיישבנו בכורסות, קוראת שירים באיזו תוכנית תרבותית.

באמת? לא ידעתי!

בכל פעם אני משתוממת מחדש שאמא לא מוצאת לנכון להודיע לי על הופעות שלה, ועל־פי־רוב מישהו אחר מספר לי, באיחור, שראה אותה באיזו תוכנית.

היא עשתה רושם מצויין. אמרה, דיברה בבטחון־עצמי, כמשוררת שמכירה בערכה. כל משפט שלה מחוטב כמו במפסלת. ואני לא צריכה להוסיף שהיא נראית יפה מאוד. תמיד נראתה יפה מאוד. מה שלומה?

שולי, שהיתה בת־בית אצלנו כשלמדנו יחד והלכנו לצופים, העריצה את אמא.

אמרתי שלמען האמת אני לא רואה אותה הרבה. היא באה לבקר לעתים די רחוקות.

כן. אני זוכרת שתמיד מיהרה לאן שהוא, או שהיתה מסתגרת בחדרה. לא היה לה זמן אלינו. טוב, משוררת… חייכה.

אלכס חזר מן המשרד ופגש אותה במאור־פנים. אמר שהוא זוכר אותה מהחתונה שלנו, והוא שמח שבאה לבקרנו. אחר־כך היה גאה לסייר איתה ברחבי הבית, שנבנה בתכנונו, בסגנון כפרי־אירופי, עם גג רעפים גמלוני גבה־קודקוד ועם חזית אליפטית, והוציא אותה אל הגינה האחורית, להראות לה את עצי־הפרי הטרופיים שנטענו בה.

כשהתיישבו בסלון, אמר שאת התאומים, שלא נולדו מביצית אחת ולפיכך הם שונים זה מזה, “חילקנו” בינינו: רפי, שהוא שקט מאוד, כמעט לא בוכה, הוא בנה של אביבית, ומיכי הוא בנו שלו, כי הוא פרא־אדם. טראבל־מייקר…

שולי היא אשה שהשקט הפנימי שלה משרה רוגע על סביבתה. היא מדברת במשפטים מתמשכים, כמי השילוח ההולכים לאט. כשפתחה למנות את תכונותי הטובות, שהכירה בהן מילדותנו, מצאתי איזה תירוץ, והלכתי אל חדר הילדים.

כשחזרתי לסלון שמעתי את אלכס מפליג בשבחיה של אמא. איזו אשה אצילה היא! באיזה חוש אסתטי היא מחוננת! יש לה סגנון אישי, מיוחד, בלבוש, בתסרוקת, גם היום יש לה מעריצים צעירים… וגם בארכיטקטורה יש לה הבנה. כשעבר איתה על פני בית המועצה ברחוב הראשי, אמרה שהוא “פורונקל” בבשרה של העיר והיה לה רעיון מבריק איך להפוך אותו ליהלום שבכתר… והסיפורים הפנטאסטיים שהיא מספרת לילדים… – שלח חיוך כלפי.

שתקתי.

ואת אבא, שמבקר אצלנו הרבה יותר מאמא, למרות היותו עסוק יותר ממנה, לא הזכיר כלל. הוא חש היטב, כמובן, שאבא מסוייג ביחסו אליו, וספקני באשר לביצועיו כאדריכל. כשאנחנו יושבים בסלון ומשוחחים, ואלכס מנסה להטות את השיחה לנושאים שלשניהם אמור להיות עניין משותף בהם – האחד מתכנן והשני משפץ – אבא עושה מיד סיבוב פרסה ופונה לנושא אחר.

מאוחר יותר, כשליוויתי את שולי אל מכוניתה, אמרה: כל האמת? כשראיתי אתכם בחתונה, חשבתי שעשית מקח טעות. שהוא לא בשבילך. הוא נראה לי דנדי. חירש מבחינה אינטלקטואלית. אבל כשישבנו עכשיו ודיברנו, נוכחתי שטעיתי. סיפרתי לו משהו מנסיוני בחינוך מיוחד, והוא התעניין מאוד מבחינת גידול הילדים שלכם, כאילו. ועלייך… הוא דיבר עלייך בהערכה רבה. אמא נהדרת, מורה אהובה, ומוצאת זמן גם לטפל בצמחי הגינה וגם לנהל קמפיין נגד הלעז… והוסיף שאפילו השפעת עליו לצאת איתך לטיולים של החברה להגנת הטבע… בחרת טוב. ואני מאחלת לך…

יום אחד, כשהיו הילדים בני שנתיים, אני מקבלת מכתב מקטמנדו, מבחור שהיה מאוהב בי כשהייתי בצבא, והיינו חברים תקופה מסוימת, עד שנסע למזרח הרחוק, מכתב סנטימנטלי, “פיוטי”, בו הוא מספר בהמיית־לב שהוא מתעורר לפני עלות השחר, וכשהוא רואה מפתח אוהלו את השמש המפציעה מפסגות ההימלאיה, הוא נזכר בלילה שבו בילינו במדרשת שדה־בוקר, ומשקי־השינה שלנו צפינו בזריחה מהרי אדום… וכותב על בדידותו, על געגועיו… המכתב היה מונח על שולחן־התה. אלכס הבחין בו בבואו, הפך אותו בידו, ובראותו את הכתוב על המעטפה, השתומם: מקטמנדו? אלייך? מי יש לך בקטמנדו? אמרתי: אתה יכול לקרוא. הוא הניח את המכתב, יצא, ולאחר שהחליף את בגדיו חזר, התיישב אל השולחן, לקח שוב את המכתב בידו ופרש אותו לפניו: נראה מה חדש בקטמנדו… ושמתי לב שהוא קורא את שני הדפים בעניין רב, פעם ופעמיים, מעיין כמה רגעים בתצלום שנלווה למכתב, בו נראה תרמילאי מטפס בשביל הרים בצדו של פרד עמוס ציוד, וכשסיים לקרוא, נתן בי מבט אירוני: מאהב שלך? – היינו חברים זמן־מה, אמרתי. – חברים־חברים? – ידידים… אמא לא סבלה אותו… הוא הוסיף והסתכל בי במבט בוחן, אחר־כך לחש: שכבתם? – מה פתאום? לא היתה לי שום משיכה אליו! סתם, טיילנו יחד, דיברנו… – אבל שכבתם לילה בשדה־בוקר בשק־שינה אחד… – בשני שקי־שינה, תיקנתי אותו. הוא לא גרע מבטו ממני, והמשיך: אז כל הלילה ההוא רק דיברתם על יפי הטבע? על יישוב הנגב? על בן־גוריון? – אתה לא מסוגל לתאר לעצמך שבחור ובחורה יכולים ליהנות זה מחברת זה בלי ש“ישכבו”? הוא חייך, שתק, אחר־כך קם ופנה לענייניו.

שבוע לאחר מכן, בערב, בעודי מאכילה את הילדים, נכנסו למטבח הוא, אחותו הלן, ואיתם כלב גמדי, שעיר, בעל מבט מרושע, שנאוצר.

מה דעתך על המתנה שהבאתי לאחי ליום הולדתו? אמרה הלן בשמחה, כשהיא חובקת את הכלב בזרועותיה.

נבהלתי כל־כך, שנעתקו מלים מפי.

מה… שיהיה פה… אצלנו? גימגמתי.

אלכס אוהב כלבים מילדותו! אמרה הלן, הוא לא נראה לך? כיוונה את הפרצוף המכוער של השנאוצר אל מול פני. הלן, עם השיער הבלונדי הארוך הגולש על כתפיה, עם קומתה הגאה, מטר־שמונים או משהו, עם הליכתה הזקופה על עקביה הגבוהים, דומה בעיני לסייסת שוודית.

כמעט בהיסטריה קראתי:

אני לא רוצה את הכלב הזה! לא רוצה אותו אצלי בבית! קחו אותו!

אלכס ניגש אלי והחליק את שערי: את תאהבי אותו, תראי שתאהבי אותו, הילדים יאהבו אותו…

הוא אוכל עכברים! אמרה הלן.

אין אצלנו עכברים! צעקתי. הקמתי את הילדים ויצאתי איתם מן החדר. דמעות זלגו מעיני כשהשכבתי אותם לישון.

אלכס נכנס וניסה לפייס אותי, אבל אני ניערתי אותו מעלי: עזוב אותי! לך, לך תתלקק עם השנאוצר הנאצי שלך! לך תזדיין עם אחותך!

שלושה ימים לא דיברנו מלה. אך בסופו של דבר, כשהילדים הסתגלו אל הכלב ואפילו השתעשעו איתו, השלמתי.

ואלכס לא הזכיר עוד אף פעם אחת את הבחור מקטמנדו.

מדוע קרא לכלב “דארוין”? האם בגלל שיער־הלחיים שלו, שדמה לשיער זקנו של דארוין? ואולי רצה להצהיר שהוא לא מאמין במה שמעל לטבע, אלא באבולוציה…

לפעמים אני חושבת שכדי להתגרות בי הביא כלב אל הבית. תגבורת נגדי. כשהוא נובח עלי, נדמה לי שהוא מין סרברוס. עומד בפתח השאול ומבשר לי שזה ייגמר רע.

 

16 ביוני    🔗

אני חושבת איך היו מתנהלים חיי אילו נעניתי לחיזוריו של חגי, נער־רועים, לוכד־נחשים זה, השוהה כבר חודשים רבים לרגלי ההימלאיה ומתפרנס שם. כפי שאני מבינה מהגלויות המעטות שהוא משגר לי, ממכירת תכשיטים שהוא מעצב במו־ידיו.

אני אומרת “חיזוריו”, אבל באותן שנתיים שבהן היינו חברים, אף פעם אחת לא העלה את המחשבה, גם לא ברמז, שנחיה יחד כזוג נשוי. הוא רק ייחל שאהיה שותפה לחלומותיו – להקים חוות־עזים בערבה, לגדל נחשים, או לנדוד אל האוקינוס השקט, לחיות כמה שנים באחד מאיי חואן פרננדז, באי של רובינזון קרוזו, שמילדותו, כאשר קרא את הספר, חלם להגיע אליו. בצבעים זוהרים תיאר לי את האי הזה, מאס־א־טיירה שמו, נדמה לי, את הצמחייה הדשנה, את הנחלים והמפרצים והדגה השורצת בהם, והסרטנים, והעזים המשוטטות פרא בהרים ובגיאיות, ואת הציפורים… מאה מיני יונקי־דבש יש שם, אמר, שאין למצוא כמותם בשום מקום אחר בעולם. אז מה? את נוסעת איתי? טסים לסנטיאגו, צ’ילה, ומשם בספינת דייגים, הפלגה של יום ולילה, אל מאס־א־טיירה… תראי איזה יופי יהיה לנו… חצי שנה, שנה… ומשם, לא רחוק כל־כך, אפשר להפליג לגאלאפאגוס, האי שאליו הגיע דארוין עם ה“ביגל” שלו…

אולי היו אלה השנתיים היפות ביותר בחיי.

תאוות הנדודים שלו! היכרנו זה את זה בשבת בהירה אחת, בטיול של החברה להגנת הטבע לנחל התנינים, והוא היה המדריך, ומאז, בכל חופשה שלו מעבודתו ברשות הגנים, בכל פגרה שלי מלימודי בסמינר, היה מושך אותי עד קצות הארץ,כאילו אני תרמיל־הצד על כתפו. נוסעים בג’יפ שלו למצפה־רמון, ומשם יורדים ברגל במורד התלול אל המכתש, מהר־מהר הוא צועד בסנדליו, משאיר אותי מרחק־מה מאחוריו, נעצר לרגע, מסב את ראשו אלי, מחייך את החיוך הבהיר, הגלוי, שלו, החף מכל כוונות נסתרות, מחכה שאשיג אותו, שואל אם קשה לי, אם אני לא סובלת מהחום, וחוזר שוב לצעידתו המהירה, הקלה, המרחפת מעל לסלעים ולטרשים. ולמטה, בלב המכתש, הוא מלקט אבני צור, פצלת־השדה, קוצים נדירים, מראה לי אותם, שאשמח בהם כמוהו, בוחן את גילן של האבנים, את זהותם של צמחי המדבר, ואחר־כך מחפש נחשים בנקיקי הסלעים ובין אבני אפיק הוואדי. אשף! הוא ידע איפה הם רובצים, איפה זוחלים, אורב להם, ובכף יד ערומה לוכד שפיפון, או עכן צהוב, או זעמן שחור, תופס אותם בצוואריהם, מרים אותם אל מול פניו, מחונן אותם במילות חיבה, ולאחר שהוא מושיט את ראשו של נחש אל מול פני, כדי שלא אפחד – הוא מוריד אותו ארצה ומשלח לחופשי, שיזדחל־יתפתל בין חלוקי הוואדי עד למחבוא מתחת לסלע.

באכסניה במצפה־רמון, יָשנוּ בחדר אחד, בשתי מיטות, ועם כל הקירבה שבינינו, וגילויי החיבה שלו כלפי – כמה מתמיה, ומביך, ומבלבל היה הדבר! – הוא לא ניסה להתעלס איתי. מדוע? שאלתי את עצמי, שוכבת במרחק שתי פסיעות ממנו, פניו אלי, פני אליו… האם הוא לא מרגיש שום משיכה אלי? ואני אז בעצם פריחתי, שדיים נכונו, אברי מלאים, פני להוטות משמש, יצרי תפוחים… אני חברה שלך, רציתי לומר לו, לאחר שכיבינו את האור, לאחר שסיפר על סבא שלו בן השבעים־ושמונה, שהוא מעריצו, פחח, שגם בגילו זה כוחו במותניו להנחית פטיש על סדן. הלוא אתה אוהב אותי, אני יודעת שאתה אוהב אותי, אתה שם לב לשמלה שאני לובשת, לתסרוקת שלי, לנקודת־החן שגילית על לחיי, לפצעון של עקיצה על זרועי… אז למה אתה לא שוכב איתי?

לא בא בחשבון לדבר איתו על כך. תמיד היה משתמט מ“שיחות נפש”.

פעם אמר לי: את מיוחדת. גאווה מילאה את לבי. אני “מיוחדת”, שיננתי לעצמי. איזו מחמאה נדירה! אני לא יפהפייה – אבל אני “מיוחדת”, שזה יותר מיפהפיה…

אלא שלאחר מכן חשבתי: אולי מפני שאני “מיוחדת”, הוא נזהר בי, שומר על ריחוק, חושש להטיל פגם בכלי חרסינה יקר, כביכול…

פעם הביא אותי אל אביו, שהיה בעל נגרייה קטנה ברחוב יוסף הנשיא. איש נמוך, פניו חרושות־קמטים, ידועות־עמל, אבק נסורת תלוי בגביניו, אך העיניים השחורות מביעות טוב־לב. – תכיר, אבא, זאת חברה שלי, אביבית שמה. – אה, אביבית… ערב לו השם, ולאחר שבחן אותי רגע ממושך בעיניו החייכניות, אמר: את תעזרי לו? – לעזור לו? אני? במה? צחקתי. – להוריד אותו מן העננים! שיעמוד על האדמה! – הוא כל הזמן על האדמה! אמרתי. – אבל הוא לא עומד על המקום! בן־אדם צריך לעמוד על המקום!… חגי חייך וטפח לו על השכם.

פעמיים היה בביתנו. אמא הושיבה אותו על הספה ושאלה מה ישתה, וכשאמר רק מים קרים, תודה, לא קמה, ואני יצאתי למטבח, והבאתי לו כוס מים מינרליים. מכיוון ששמעה עליו ממני קודם לכן, החליטה לנצל את שהותו הקצרה אצלנו כדי לגרד ממנו כמה ידיעות בוטניות שהיו דרושות לה, כנראה, לכתיבתה. שאלה אם הוא מכיר את “שלהבית המדבר”, וכשתיאר לה את פרחיה הצהובים, הגדולים, ואמר שהיא נדירה מאוד, ומצויה רק בנחל עקרב שבהר הנגב, ובוואדי אבוב שליד ערד, שאלה אם נכון מה שקראה באיזה ספר, שאברי המין שלה מוגנים בפני החרקים. – אברי המין? הצטחק חגי. – העלי והאבקנים, אני מתכוונת, אמרה. – כן, אמר, זה נכון. והסביר שעלי כותרת קשיחים מחפים על העלי והאבקנים, כך שרק דבורים גדולות יכולות לחדור לגביע כדי לינוק צוף. היא הסתכלה בו, כמהרהרת במה שאמר, ולאחר רגע אמרה, בצחוק קל על שפתיה: אז בכל־זאת… – בכל־זאת? חייך חגי. – בכל־זאת יש דבורים שמצליחות להחדיר את החדק שלהן… ושניהם הצטחקו יחד.

לאחר שיצא, אמרה, בדרכה אל חדר־העבודה שלה: בחור נחמד, אבל הוא לא בשבילך.

רגע אחד! ביקשתי לעצור אותה לפני שתיעלם מעבר לפתח, למה את אומרת כך?

זו דעתי, נעצרה על הסף, את צריכה בטחון.

וסגרה את הדלת אחריה.

היא בלתי נסבלת! אמרתי לעצמי. זה מה שיש לה בראש בשבילי – מנכ"ל בחברה ממשלתית להבטחת פרנסה. וקמתי ויצאתי מן הבית.

אתה קורא הרבה? שאלתי אותו פעם, תוך כדי צעידה לצדו בשביל, באיזור המיוער שבין מבוא־ביתר לנס־הרים. הוא לא ענה, והמשיך ללכת כאילו לא שמע. כעבור כמה דקות אני שומעת אותו מדקלם, כמו לעצמו:

“בחול הזהוב את על ברכיים יורדת, שפתייך יקוד קדות לרגליו…”

נעצרתי, נדהמת. היו אלה שורות משירה של אמא, “כריעה”.

וכמה שבועות לאחר זאת – נעלם.

צילצלתי אל אביו,ואמר לי שנסע “לאוקינוס השקט”. הוא לא יודע להיכן באוקינוס. אולי לאיי שלמה.

ורק לפני כשלוש שנים קיבלתי ממנו את הגלויה הראשונה, מקטמנדו. שאל אם אני זוכרת את החלמוניות שראינו בדרכנו מדימונה לירוחם, ואת החרדון, שאני חשבתיו לנחש.

ואת בתולי ביתק גבר שלא אהבתי. קצין, מבוגר ממני בחמש שנים. כשירדתי בקריה, ביקש שאתלווה אליו לאיזו משימה של תחקיר שהיה עליו לערוך בבסיס ניצנים. אחרי ארוחת־הצהריים נכנסנו לנוח באחד הצריפים. וכך, בחום הצהריים הזה, “כבש” אותי על גבי השמיכה הצבאית. לא התנגדתי. הבטחון העצמי שלו, יהירותו, הכניעו את חוסר הבטחון שלי בעצמי, וכשקם מעלי, לא כעסתי עליו. ה“כיבוש” שלו אותי היה עניין של שיגרה בשבילו, אני משערת, אבל בשבילי היה זה מעין אישור לנשיותי. שאני כשירה גם לזה, אולי לא פחות מאמא…

ואמש, כשנזכרתי במכתבו של חגי, ובבוקר ההוא בשדה־בוקר, כשחזינו בזריחה מפתחי שקי־השינה שלנו חלמתי חלום. חלמתי שאנו נמצאים ביאווה, רובצים ערומים על החול ומסלסלים פלחים גדולים של פאפאיות. העסיס נוטף על שדי, ואני צוחקת ואומרת לו שכל לעלוע אל פי מזכיר לי בדיחה. אבל לא זכרתי מה הבדיחה.

דמיונות־שווא. לעולם לא הייתי נישאת לחגי. איתו אי־אפשר היה להקים משפחה. ואני רציתי בית, ילדים.

* * * * *

ישנתי רק שעה או שעתיים לאחר ההתעלסות הקדחתנית, העיוורת, רוויית המשקאות, בתום נשף הכלולות הסהרורי שלנו במלון השרון – שינה שצללתי לתוכה חסרת־דעה, כמו אבן כבדה לאגם – וכשפקחתי את עיני, היה עוד החדר הזר שרוי בעלטה, רק קרניים קלושות של טרם־שחר, שהסתננו מבעד לחרכי התריסים, גיששו על פני הקירות, העלימו את מרקע הטלוויזיה הגדולה שבפינה, הטילו צללים הססניים בין הכורסות, על שולחן המהגוני הגדול עם בקבוק השמפניה וצרור החבצלות שעליו, על השידות בצדי המיטה הרחבה בה שכבנו, זה בצד אחד, זה בצד שני, כמו שני טיילים המוטלים מותשים בשדה, לאחר צעידה מעייפת. כאב עמום רבץ בראשי, מן השתייה וההמולה של אמש, וכעננים משוטטים ריחפו בו מראה החופה שאני עומדת תחתיה כשחקנית גרועה, בתחפושת של שמלת־תחרה שילגית שאני משתוקקת להשיל אותה מעלי בו־במקום, מראה הקהל מסביב, עם החיוכים החגיגיים –האוויליים, המאשרים את הזיווג כי טוב ומביעים איחולים, איחולים… משהו לא נעים היה שם, זכרתי, לאחר שעברנו לאולם הגדול עם השולחנות העמוסים כל טוב הקייטרינג, משהו שמישהו אמר לי, או שגונב לאוזני, או שקלט מבטי אגב טעימה מן העוגה שהובאה לי על המגש… שכבתי פקוחת־עיניים, זרועותי תחת ראשי, החתן שקוע בתרדמתו שבעת־העונג בצדה השני של מיטת הכלולות, וכשהטיתי את מבטי אליו וראיתי את שכמו הרחב, זרוע הפצעונים, הנחשף מן השמיכה המוטלת עליו ברישול, את כתפו השמנה, החלקלקה, את זרועותיו האסופות בין ירכיו, כאילו אוחזות בקנה אקדח הזקור לו במפשעתו – תקפה אותי פתאום בהלה נוראה: מה עשיתי? איך נלכדתי ככה? הלוא זה צעד אין־חזור!

ובאותו רגע צף לעיני מבטה התמיה של שולי חנקין כשהושיטה את ידה לברכני בקהל הרב, כאילו שאל בעצב: למה?

וזעם חמר בי. על עצמי. על אמי. למה עודדה אותי לכך? למה המישה אותי לעבר המלכודת הזאת?

כי מיד לאחר שיצא המחזר האלגנטי והמנומס שלי מביקורו הראשון בביתנו – ועל פניו של אבא החיוך הספקני שלו, הצופן חשדנות – אמרה אמא: דעתי? עלי הוא עשה רושם מצוין. אם הוא מאוהב בך, וכך זה נראה…

כך זה נראה… אבל מה שעשה עליה את הרושם המצוין הוא, שאלכס פיינגולד הינו ארכיטקט מבוסס, בן למשפחה אמידה, הנסיך היאפי שיבטיח עתיד נטול־דאגות לבת הלכלוכית… ונוסף על כך – דבר לא פחות־ערך בשביל אמא – גבר נאה, בעל קומה, מצח גבוה, עיניים עם הבהוב מהתל, מדיף בטחון עצמי אפוף בניחוח קל של דאודורנט. ראיתי איך היישירה מבטה אליו כשישב מולה בסלון, מנענעת ראשה בהסכמה לכל משפט שיוצא מפיו, והברק השלוח מעיניה לעיניו, מאשר את דבריו ואת מראהו. ובימים שלאחר מכן, רוח של פעלתנות נכנסה בה מרגע שהתבשרה כי אכן היא – לא אני, היא! – עומדת לזכות בו, בחתן הנכסף. בלהיטות בלתי־רגילה, סומק של התרגשות פורח בלחייה, החלה עוסקת בהכנסת כלה: שידלה אותי ל“עיצוב ראש” אצל ויולט, ליוותה אותי למרקס־אנד־ספנסר לבחור לי מיני ליטפופים תחתוניים מעודנים ושלוש כותנות בייבי־דול, ומכיוון שהפכתי להיות בת־טיפוחים שלה באיחור של עשרים־ושלוש שנים, קנתה לי במתנה “סידרת טיפוח”, שבחיים לא שמעתי עליה. והעסק הגדול שעשתה מפגישת התוודעות להורי החתן המיועד ואחותו! האמא האיסטניסית הזאת שלי, שכל ביקור של בן משפחה בביתנו הכניס אותה לפאניקה, טרחה הפעם להזמין פשטידות ופחזניות וליבות ארטישוק ממולאות – תפריט מבולבל לחלוטין – ממטבחן של ענת־וליאת או שרית־ונורית מרמת־השרון, התקשטה לכבוד האורחים נשואי־הפנים מרעננה בקימונו היאפני שאבא הביא לה פעם מלונדון, ובפגישה עצמה הכבירה עליהם שאלות מפורטות על מצבה החברתי והתרבותי של עירם המשגשגת, כאילו היא תחקירנית לאיזה סרט תיעודי בטלוויזיה. כשמעה מהלן, שהיא ואחיה משחקים ברידג‘, גילתה סקרנות מפליאה בכללי המשחק והתעניינה בתחרויות הכל־ארציות והכל־אירופיות בענף זה, וכשנאמר לה שבקרוב יתקיים כנס של שחקני ברידג’ באילת, ביקשה לדעת את הפרטים, כאילו זממה באותם רגעים לנסוע לשם, להשתתף בו כמשקיפה. אבא הביא מחדרו אלבומים של תצלומי משפחה – למורת־רוחה של אמא ככל הנראה, כי מיהרה לקום, להתהלך הנה והנה ולהציע משקאות ועוגות לאורחים – פתחם לפני גברת ואדון פיינגולד, לפרוש לעיניהם את יקר סגולותי מגיל חודשיים ואילך, ואלמלא הודיע אלכס בצער שעליו למהר לישיבה עיסקית כלשהי, היה מפגש ההתוודעות, באווירה מה־זה חמימה ומשפחתית, נמשך לפחות עד תום שלושת האלבומים.

כשהתקרב יום החתונה חיפשה אמא תואנות להתקשר עם המחותנת, טילפנה לשאול מי הרב שינהל את הטקס, אם עליה לקבל תידרוך כלשהו, וכשמנתה זו באוזניה שמותיהם של כמה מוזמנים מפורסמים האמורים לכבד בנוכחותם את האירוע החגיגי, ביקשה להוסיף לרשימה כמה שמות מבני משפחתנו ומידידיו של אבא. של אבא בלבד, כמובן.

ובאותם ימים, ראה זה פלא,גילתה התעניינות בעבודתי כמורה, ולראשונה מאז החילותי ללמד, שוחחה איתי, כשווה אל שווה, על שיטות הוראת הספרות והמקרא.

אבל אף פעם אחת לא שאלה אותי אם אני מאוהבת באלכס.

קמתי מן המיטה, ניגשתי לחלון והרמתי קצת את התריס – מאיזו מכונית רחוקה בקע קולו של יגאל בשן “יש לי ציפור קטנה בלב, והיא עושה בי מנגינות” – זהב הזריחה פשט על שדות הקוצים שמעבר לטור הבתים הקטנים, וגעגועים טמירים נלחצו בתוכי, כמעט סחטו דמעות מעיני. געגועים למה? למה שלא יהיה לי עוד לעולם?

וכשסגרתי את החלון והפניתי את ראשי שוב אל המיטה, אמרתי לעצמי: מה קרה לך? זה לא היה הלילה הראשון שלך איתו. לא בבוקר הזה התוודעת אליו. ובכלל, מי הבטיח לך גן של ורדים?

ובכל־זאת, זה היה הלילה הראשון שאלכס לא רק שיגל אותך, אלא בעל אותך, אמרתי לעצמי. בכל הלילות הקודמים, בחדר השכור שלך, היתה זו התעלסות גנובה, חשאית, תעלולי נעורים הרפתקניים שהיה בהם אפילו תום מסוים. והלילה, לאחר החופה, והקידושין, והטבעת ושבירת הכוס, הבעילה שלו ריצעה אותך אליו להיות לו שפחה כנענית. אין־חזור!

ואחר־כך, כשגם הוא התנער וקם, וחייך אלי, וחלק לי נשיקה חטופה, ונכנס לחדר האמבטיה, ויצא משם מבושם באפטר־שייב, ולבש את החולצה הלבנה הצחה עם החפתים ולחצני הספיר הנעוצים בהם, וענד את העניבה הכחולה עם סיכת הספיר המהדקת אותה, ולבש את המקטורן מבית האופנה של וורסאצ’ה, וירדנו למטה לקפה של בוקר, וישבנו ליד השמשה הרחבה הצופה אל הים, שגליו הקצופים רצים שורות־שורות אל החוף שלרגלי המלון –

נעשה לי עצוב כל־כך, ששאלתי את עצמי איך אוכל לשבת איתו כך, אל שולחן אחד, בוקר־בוקר, במשך שנים, כשאינני אוהבת את הנימוסים החלקלקים שלו, ואת הדיבור הלטפני שלו, ואת בושם הגילוח שלו, ואת צחות החולצות הלבנות שלו, ואת המחמאות־בפרוטה שהוא חולק לי, או למלצרית חשופת הבטן ברגע שהיא מעמידה את ספל הקפה לפניו.

ועכשיו, שש שנים מאז ליל הכלולות ההוא, כמעט ערב־ערב אני מצפה לשובו הביתה, עד אחת־עשרה, שתים־עשרה, אוזני דרוכות לקול צעדיו בחוץ, לחריקת המפתח בחור המנעול…. כן, היתה לו ישיבה, פגישה עם איש עסקים, משחק הברידג' השבועי בחברת אחותו הלן, הקבלן גולדברג, וג’ורג' האריס, מבעלי אנגלו־סקסון… וכשחולפת שעת חצות ואני שומעת את נביחתו המנהמת של דארוין

* * *

נדמה לי כאילו ירדתי לשאול וכבר לא אעלה ממנה.

 

17 ביוני    🔗

אני בעיניה “השופטת העריצה”, האורבת לכל תנועותיה, הדנה אותה ברותחין על כל מעשיה, המשקה אותה במים המאררים; אותה, את האמא הזכה, החפה מכל חטא כלפי בתה, או כלפי בעלה, זו שאורה כאור החמה, שבעתיים כאור הבוקר, אם לומר זאת בלשונה הצפתית. אני, שלדבריה אני כולאת את עצמי “בין המטבח ומיטות הילדים, בין הלוח ויומן הכיתה”, כשנשמתי “מתכווצת בחלל הצר שבין הכתלים מבלי יכולת לפרוש כנפיים ולהמריא…”³

ובכל־זאת, נגע ללבי הפרק, בו היא מספרת על שיחתה עם אבא לאחר טקס הגירושין ברבנות.

היא ואבא (“נוגה” ו“מוש”) נוסעים ליפו, מיד לאחר הטקס, ומתיישבים ל“סעודת הבראה” במסעדת דגים על רציף הנמל. השיחה ביניהם שקטה ואינטימית, כאילו לא לאחר גירושין היא מתקיימת, אלא לפני חידוש היחסים. רוח קרירה נושבת מן הים, מקרוב נשמעות חריקות הצלעות של סירות הדיג והיאכטות הדחוקות במעגן, והחבטות שלהן בשפת הרציף, ולקק הגלים, ומדי פעם צריחות של שחפים, ואמא, סנטימנטלית שלא כדרכה. כשיצאו מלשכת הרב, לאחר שאבא הטיל לכפות ידיה את הקלף של “ספר הכריתות” – כבשה את ראשה בחזהו והתייפחה מר: למה עשיתי את זה? למה, למה? מה קרה לי שיצאתי מדעתי?… ועכשיו היא אומרת לאבא שבכל־זאת נשאר להם רכוש משותף (הלוא אבא, בהסכם הגירושין – דבר זה נאמר במפורש ברומן – גילה נדיבות בלתי־רגילה כלפיה. הציע לה להשאיר ברשותה את הדירה המשותפת, על כל תכולתה, וכשסירבה, “מסיבות רגשיות”, התחייב לממן לה רכישת דירה של שלושה חדרים, והעניק לה קיצבה חודשית שתספיק לקיומה כל זמן שהיא חיה בגפה), ו“הרכוש המשותף”, היא אומרת, הלוא הוא נוני ואני. והיא מספרת לו על הפגישה עם נוני, שהגיע במיוחד מבוסטון בנסיון להשפיע עליה שתחזור בה מהחלטתה והציע לה לבוא איתו לשם לשבועיים־שלושה כדי “לנקות את הראש”, אולי המרחק האוקיאני מן הארץ ישנה את דעתה… ואחר־כך היא מזכירה לו את הפגישות הראשונות שלהם, כשהיתה בת 17 או 18, כשהיו מתייחדים בחדרה הקטן בדירת הוריה ומתעלסים על מיטת היחיד הצרה שלה שפעם התגלגלו ממנה לרצפה, ולפנות־בוקר היה מתגנב החוצה כי חששו מהוריה, בייחוד מאמה, שהקשר הזה עם בן הקבלן היה לצנינים בעיניה. והיא הזכירה לו את אמו המנוחה, אדלה, שהיתה אשה משכילה, גבוהה וגברית במקצת, בקולה העבה ובכתפיה הרחבות, וידעה בעל־פה בלאדות של המשורר הסקוטי רוברט ברנס, וגם לשיר ידעה, בקולה העבה, והיתה מדברת איתה עברית בשגיאות נוראות ובמבטא דרום־אפריקני כבד, ו“נוגה”, כלומר, אמא, חיבבה אותה מאוד.

ואחר־כך היא מיישירה מבטה אל פניו הרחבות של אבא, שהבעה תמימה של ילד שורה עליהן כשהיא מדברת על אמו, ורגש חם של חיבה אליו מציף אותה. היא נזכרת באיזו תשומת־לב דקדקנית היה מכין לה את ארוחות הבוקר בשבתות, עוד לפני קומה, ובהיכנסה למטבח היתה מוצאת על השולחן שתי פרוסות־לחם מרוחות בחמאה, וביצה בגביע, וחצי עגבניה, וצנצנת קטנה של ריבת תפוזים, הכול ערוך יפה כל־כך… ולמראה זרועותיו החזקות, השעירות, היא נזכרת כמה בטחון נסכה בה, כל השנים, נוכחותו הגופנית בבית, וידיעה שיש לה משענת איתנה ואין לה ממה לפחוד, והיא שואלת את עצמה מדוע, בעצם, היא מתגרשת ממנו – ואז היא שואלת אם הוא רוצה שתעלה איתו הביתה. הוא מסתכל בה רגע ממושך, סומק מכסה את פניו ואומר: לא. עליו לחזור לעבודה. הוא קם ממקומו, מוציא את מפתחות המכונית, ושואל אם להסיע אותה לדירה שלה.

אבל היא לא עונה ונשארת במקומה.

אחר־כך היא קמה וניגשת אל שפת הרציף. בחור חבוש כומתת־צמר,עירום ממותניו ומעלה, מכנסיו מקופלים עד ברכיו, עומד יחף על סיפון של ספינה ישנה, בין רשתות־דיג התלויות כערסלים בין התרנים, וחבל עבה כרוך לו על זרועו. בראותו אותה עומדת ומסתכלת בו, הוא קורא:

רוצה להפליג לקפריסין?

בו־ברגע עלטה אפפה אותה, משנזכרה באכזבתה המרה מן הצעיר הוויקינגי שפגשה במסעה בצרפת. הצעיר בן העשרים־וכמה, שדחה את נסיון הפיתוי שלה…⁴

וכאן בא שיר, כעין בלאדה, שנראה כי התחבר לה בראשה באותם רגעים:

מָה קְרוֹבָה הַדֶּרֶךְ מֵהדּוּ

אֶל הַצּוּק שֶׁל מוֹן סַן־מִישֵׁל

אַךְ אֲהוּבַי רָחוֹק יִנְדֹּדוּ

יֵעָלְמוּ בְּחַשְׁרַת עֲרָפֶל.

אֶל יָם הַצָּפוֹן הִפְלַגְתָּ,

הָאֹפֶק עָלוּם, אָפֵל,

עַל חוֹף הָאַכְזָב נוֹתַרְתִּי,

הוֹזָה עַל מוֹן סַן־מִישֵׁל.

אֵין אַלְמֻגִּים בְּהַאדֵס,

אֶרֶץ לֹא־אוֹר, לֹא־אֵל,

אֶת דָּמִי אִם אַקִּיז עַד מָוֶת –

הֲתָבוֹא אֶל מוֹן סַן־מִישֵֹל.

הוּא יוֹרֵד אֶל נִבְכֵי הַתֹּהוּ,

אֶל שְׁחוֹר הַמְּצוּלָה הוּא צוֹלֵל.

וְעֵינַי הַיּוֹדְעוֹת יִבֹּהוּ:

לֹא אַגִּיעַ אֶל מוֹן סַן־מִישֵׁל.

 

18 ביוני    🔗

אני קוראת פרק אחרי פרק ומתחלחלת כשאני חושבת איך תיראה המשפחה שלנו – אבא, אני, היא עצמה – בעיני אלפי קוראים כשיראה הספר אור. הלוא כל מי שמכיר אותנו יזהה מיד את הדמויות ואת הארועים, שהמסוות שעל פניהם שקופים ממש!

ואמא, שהעבירה לידי את 287 הדפים כדי שאקרא ואביע דעתי עליהם מפני ש“דעתי חשובה לה” – הלוא אני יודעת היטב שהיא לא תתחשב בי כלל אם אומר שזו תהיה שערוריה אם היא תפרסם את הספר. וברור שעם השם שיש לה בעולם הספרות ובקרב הקוראים, כל הוצאת ספרים תשיש להוציא את הספר לאור, ודווקא מאותן סיבות שאני כל־כך נבהלת מהן.

הלוא רק כדי לענות אותי זרקה עלי את רומן הלא־בדוי הזה.

כן, הפרק “במצולה”, עם פרשת הבחור האיסלנדי או הפינלנדי ההוא, כתוב יפה, אם כי נדמה שנכתב לא בידי אשה שעברה את גיל החמישים, עם ניסיון חיים רב־אנפי, אלא בידי נערה שהסתחרר לה הראש למראה “עלם בהיר־עיניים”, בעל “הקסם הגויי”.

אבל לא הצד הספרותי מעניין אותי במקרה זה. מה שמנקר לי בראש כשאני חוזרת וקוראת את האפיזודה המטופשת למדי עם הצוללן הוויקינגי הזה הוא, איך נעלמת ממנה מציאותו של אבא בעולם? הוא איננו? לא קיים? אוויר? אין לה שום מודעות על חובת אשה נשואה לבן־זוגה בחיים, מפרנסה, אבי ילדיה, איש חסדה? אני שואלת את עצמי איך לא נמהלת בנקטר העינוגים הדמיוני הזה שלה טיפה מרה של מחשבה על “בגידה”! לפחות בין מנחה למעריב, כמו שאומרים הדתיים.

ואם קורה שהיא נזכרת בו בהפסקות שבין כמיהה לכמיהה להרפתקאה רומנטית־ארוטית גואלת – הרי זה מתוך התנשאות של הטיית חסד כלפי אדם המעורר בה “גל של חיבה” לפעמים, בייחוד כשהוא מחמיא לה על מראיה. האם אין לה שום נקיפות מצפון, למשוררת הזאת, המעניקה דימויים עתירי־יופי לחוויות גלויות ונסתרות? שום היסוסים? אין לה “אני” הצופה עליה מלמעלה?

האם המושג “בגידה” זר לה?

הדם רותח בי כשאני חושבת על העוול שעשתה לאבא במשך כל שנות נישואיהם, ושהיא עושה לו עכשיו בספר הזה. היא זילזלה בו, השפילה אותו, לעינינו, הילדים, ובפני זרים. וכל זה כגמול על שנשא אותה על כפיים, ריפד אותה במותרות, נענה לכל הקפריזות שלה. מה היתה עושה בלעדיו? הלוא משכר־הסופרים של ספרי השירה שהוציאה, כמה היה לה בסך־הכול? לא היתה יכולה לקנות גם שמלה אחת מכל הגרדרובה שאגרה בכספו, או כובע אחד מן הכובעים האקזוטיים המגוחכים שלה!

כל השנים היא ניסתה “להסתיר” אותו מעיני חבריה, הסופרים והאמנים. היא התביישה בו, בקבלן השיפוצים הזה, שהוא בעלה! היא לא לקחה אותו לשום פגישה איתם, אם בבית־קפה ואם במסיבה חגיגית כלשהי. במו אוזני שמעתי אותה אומרת לאבא, כמה שעות לפני מסיבה שהחליטה לערוך בביתנו –

היה זה כשיצא ספרה “גבעות עולם” (לדעתי, קובץ השירים הטוב ביותר שלה, ואת “הקיץ גווע בדמי” אני זוכרת בעל־פה גם היום). היא היתה מעוניינת “לפנות” את הבית מאבא, ועשתה זאת בדרכה, בעורמה ובנועם כאחת. במתק־לשון, כשהיא מתרפקת על חזהו, היא אומרת לו, והבעה של חמיצות על פניה כאילו בלעה לימון: “אתה חושב שתרגיש טוב בין הנחשים והעקרבים שישרצו לנו פה הערב ושנאלצתי להזמין אותם רק מטעמי יחצנות?” אבא, פיקח יותר ממה שהיא חושבת, מבין מיד את כוונתה, אך כדי לא להלבין את פניה, כדי שלא תרגיש את עצמה מלוכלכת, אומר: “בין כה וכה יש לי פגישה עסקית הערב, כך שאף נחש לא יכיש אותי ואף עקרב לא יעקוץ אותי…”

תמיד היתה משיגה את מבוקשה ממנו.

אני, כל עוד חייתי בבית, ראיתי הכול ושמעתי הכול. אמא היתה נזקקת לעזרתי, הלכלוכית, כשהיתה מזמנת אלינו חבורה גדולה, לבצע כל־מיני תפקידי שַמָשוּת: להעביר את הכיבוד מן המטבח לסלון – והיא הרעיפה על אורחיה מגוון של פשטידות מקוריות שהכינה במו־ידיה, שאף פעם לא זיכתה בהן אותנו – להגיש מדי פעם את הקפה והעוגות, ואז הייתי בשבילה “ביבילה חמודה”, ובסוף הערב הייתי נגעלת מכל הזוהמה שהותירו הסבואים האלה. במסיבות האלה אני הייתי מרגלת. רואה ולא נראית (מי היה שם לב אלי?), שומעת ולא משמיעה. הייתי “חפרפרת” מושלמת. מן העמדה שהצטנפתי בה, בפינת הסלון, בין המזנון לדלת המטבח, לא נעלם דבר מעיני. ראיתי את כל הנבזויות הקטנות המסתתרות תחת מסווה של דיבורים אינטליגנטיים, לעתים שנונים, לעתים היתוליים, ביחסים שבין אבירי העט האלה. איך סופר אחד נועץ שיפוד בבשר רעהו באיזו הערה מפולפלת המשתמעת לשתי פנים, וכל השומעים נהנים וצוחקים למראה הדם הנוטף מחזהו, איך משוררת אחת משמיעה מחמאה כלפי חברתה על איזה שיר שפירסמה, והמחמאה מוגזמת כל־כך, שרק היפוכה עשוי להשתמע ממנה. ויותר מכול עקבתי אחר מהלכיה של אמא. ראיתי איך היא, כמארחת, חולקת מחיבתה ומקסמיה לכל אחד מן האורחים האלה לפי מעלת ערכו, לפי היותו מקובל או מפורסם או מכובד על במות ספרותיות, והיא עושה זאת בחן כזה, באלגנטיות ובגמישות כזאת, שלא ניתן כלל להבחין בכוונות המקננות לה בירכתי מוחה. ובעצם, שמחתי שנמנעו מאבא המחזות המבישים האלה.

כן, אבא לא היה הגבר הראשון בחייה. מן הרומן שלה נודע לי, שעוד בהיותה תלמידה בתיכון היתה מאוהבת בבחור ששמו אביב, והוא נהרג מפגיעת פגז במוצב בתעלה במלחמת ההתשה. (ומזה למדתי, להפתעתי הגדולה, שאת שמי נתנה לי לזכרו, דבר שמעולם לא סיפרה לי. בימי הולדת שלי היתה אומרת שאני “אביבית” כי נולדתי בחודש האביב!). היא מתארת אותו כבחור “דובי”, כבד־תנועה, חביב וחם, וכותבת עליו בגעגועים רבים, ומציינת שעם מותו “אבד לנוגה לעולם תום הנעורים, כי אביב היה התום הזה שלה.”

ומוזר הוא תיאור הרגעים כשהגיעה אליה הידיעה על מותו:

היא ישבה ליד הפסנתר בבית הוריה (זה הבית הזכור לי לטוב, בשדרות רוטשילד) וניגנה סונטה של דביסי. כשהגיעה הקצינה הצעירה ובישרה לה שאביב נהרג בתעלה, בהתה בה רגע ארוך, וכשיצאה, חזרה אל הפסנתר והמשיכה לנגן. כעשר דקות ניגנה, ורק אז הפסיקה, נכנסה לחדרה והתנפלה על המיטה. אחר־כך יצאה מן הבית והלכה לים. שוטטה שם שעה ארוכה, ואחר־כך נכנסה להצגה יומית בקולנוע.

עברו עליה ימים קשים. היא אהבה אותו. אהבת־נעורים תמימה.

אבא (“מוש” בספר), היה חברו הטוב של אביב, נמצא בצדו כשנפצע מרסיסי הפגז וניסה להצילו. אחרי הלוויה בא לביתה של “נוגה”, סיפר לה על הימים שעשו יחד במוצב ועל פציעתו ומותו, ואחר־כך, במשך כל ימי “השבעה” היה בא אליה ויושב אצלה שעות ושותק הרבה. כך החלה חברותם.

סבתא סוזי וסבא אריך לא היו מרוצים מן החברות הזאת. בילדותה, הם הועידו לבתם עתיד של פסנתרנית, וכשנוכחו לדעת שתהפוכות מצבי־הרוח שלה מסיטים אותה מן התירגול, ולאחר מות אהובה החרימה לגמרי את הפסנתר, קיוו שתפנה לקריירה אקדמאית. והנה, מגיע הבחור “מוש”, שאינו משכיל ביותר, בוגר “אורט” בסך־הכול, ושאיפותיו לא ממריאות גבוה מכתפי אביו הקבלן. אבל ד"ר אריך הוכשטאט ואשתו הם אנשים ליבראליים, עם דעות מתקדמות, ועקרונותיהם לא הרשו להם להתערב בשיקולים האינטימיים של בתם, מה גם שאבא אריך הוא אדם אגוצנטרי למדי, עם חוש הומור יקי, שמעדיף לחטט ברחמיהן של הפאציינטיות העשירות במרפאה הגינקולוגית שלו, מאשר להתערב בחיי האישות של יוצאת חלציו.

וכך, לשמחת לב הוריו הצנועים של “מוש”, ובהשלמתם־בלית־ברירה של הורי “נוגה”, נישאו השניים בשעה טובה, וקבלן השיפוצים והמשוררת חיו בנעימים שלושים ואחת שנה.

וייוולדו להם בן ובת, ויקראו לבן יהונתן, כי נתן להם האל מתת, נער יפה־תואר וטוב־שכל, ולבת קראו אביבית, “כי אביב היה בארץ”, על־פי הגירסה הרשמית.

על מה ולמה התגרשו, אם כן?

בפרק המכונה “גירושים מאוחרים” אמא מספרת על כך מתוך גילוי־לב מדהים, וללא כל הנחות לעצמה: “מוש” ו“נוגה” שקועים בשתי כורסות מול הטלוויזיה, כהרגלם בכל ערב שבו המשוררת לא מסתגרת בדביר שלה, או לא יוצאת לנדודיה הליליים, וצופים בסרט של פי. די. ג’יימס על תעלומת רציחתה של עקרת־בית קשישה בעיירה אנגלית ציורית. והנה לפני שהספיק המפקח דלגליש לפענח את התעלומה, בעוד השוטרים מגלים מחרוזת של פנינים בין שיחי הוורדים שבגינת הבית, שהיתה שייכת, ללא ספק, לנרצחת, אומרת אמא בשקט, בלי להסב מבטה מן המרקע:

“אני רוצה שנתגרש”.

אבא לא מאמין למשמע אוזניו. “להתגרש” אמרה? כך, פתאום, באמצע החיים? ומחליט שהיא מתבדחת.

“זו מין בדיחה כזאת?” הוא מעלה גיחוך על פניו.

“אני נשמעת לך מתבדחת?” אומרת אמא ברצינות גמורה ומבטה לא סר מן המרקע.

אבא לא מבין. היא יצאה מדעתה? זה חודשים רבים שלא נפלה שום מריבה ביניהם. וכשרבו, לפני שבעה או שמונה חודשים, היה זה על עניין של מה־בכך והם השלימו אחרי יום יומיים. “קרה משהו?” הוא שואל.

ואמא, לאחר שתיקה של כמה רגעים, מסבה סוף־סוף פניה אליו ואומרת:

“אתה לא מבין אותי. אף פעם לא הבנת אותי. אני לא יכולה לחיות עם אדם שלא מבין אותי.”

אבא נדהם. קם מן הכורסה ומכבה את הטלוויזיה. על מה היא מדברת? את כל מבוקשה היא מקבלת ממני. רק לפני חודשיים רכשתי, כבקשתה, כרטיס מנוי לאופרה, יקר, בשורה החמישית באמצע, הגם שאני עצמי משתעמם על־פי־רוב בהצגות אופרה ונרדם לאחר עשר הדקות הראשונות. האם אני מפריע לה לכתוב את שיריה? לא מכבד את כתיבתה?

“עכשיו את מגלה שאני לא מבין אותך? אחרי שלושים־ואחת שנים?” הוא שואל.

אמא אינה עונה.

אבא מחליט שהמשפט “אני רוצה שנתגרש” נפלט מפיה מתוך “רוח רעה”, כזו שפוקדת אותה לעתים. אולי העליב אותה מישהו, השמיע ביקרות לא מחמיאה על שיר שלה, אולי איזה עורך החזיר לה כתב־יד. המשפט הזה שפלטה, אין בו שום כוונה מעשית, אמר לעצמו. כך ילד שכועס על אמו עשוי לפלוט כלפיה, “אני עוזב את הבית ולא חוזר יותר.” הוא נזכר שכבר שמע אותו מפיה פעמיים או שלוש, לפני שנים, אבל תמיד שכחה אותו לאחר כמה שעות ולא חזרה עליו. היא תתגרש? לאן תלך? היא מסוגלת לחיות לבדה? בגילה? אמנם גם היום, בלכתם ברחוב, גברים צעירים מעיפים מבטים לעברה ואפילו מתחצפים לשלוח אליה חיוך עוגבני, מתעלמים לחלוטין ממציאותו בצדה, אבל האם תשתטה להסתבך בפרשת אהבים עם גבר נשוי, או עם איזה גברבר פוחז? הראש שלה לא בזה, עד כמה שידוע לו. אין כל סימן לכך בהתנהגותה.

“אם את רוצה”, הוא אומר, נינוח מאוד, אפילו מבודח במקצת, “ניגש לרבנות ונירשם לגירושין. אפילו מחר… אני יכול להתפנות מן העבודה לשעתיים־שלוש…”

וכפי שציפה – היא לא ענתה. קמה מן הכורסה, חצתה את הסלון, ונכנסה לחדרה. ולא יצאה ממנו עד הבוקר.

זה היה לפני יותר משנה וחצי. בלשון הימים האלה אפשר לומר: אזעקת שווא. או: מטען חבלה מושהה, שלא התפוצץ.

הפיצוץ הגדול אירע כחודש לאחר מכן, כשחזרה מצרפת.

פיצוץ תרתי־משמע.

הסצינה הבאה מתוארת כך (ואני מסלקת מעל פניהן של הנפשות הפועלות את המסיכות הטפשיות, המיותרות, של השמות הבדויים):

הזוג המוכר לנו יושב שוב מול הטלוויזיה, והשעה היא שמונה בערב.

שעת שידור החדשות.

על המרקע – פתאום, כאילו אש נפלה מן השמים – מרצדות תמונות זוועה: מכוניות הרוסות וממועכות, גופות רטושים, שלוליות דם, זעקות פצועים, פאניקה של המון המתגודדים סביב זירת האסון, שוטרים, חיילים, חובשים ממד"א ואנשי “חסד של אמת” לבושי שחורים, מתרוצצים בין הפצועים וההרוגים –

הקריין מודיע על “פיגוע התאבדות” במרכז העיר.

אבא ואמא המומים.

הפצועים נישאים על אלונקות לאמבולנסים. שוטרים מנסים לפזר את ההמון.

ופתאום אומרת אמא בשקט –

היא אומרת, שבעצם היא מבינה אותם, את המתאבדים האלה… שאילו היתה במקומם…

אבא מזועזע. הוא חושב שיצאה מדעתה. משהו קרה לה שם, בפריז, הוא אומר לעצמו. הזדיינה שם (כך בלשון הספר) עם איזה יפה־נפש צרפתי, או עם משורר אלג’ירי. הם זיינו לה גם את השכל.

ובעצם, כבר בשעה שהסיע אותה מנמל התעופה העירה, חשד ש“משהו קרה לה שם, בפריז”. כמעט לא הוציאה הגה מפיה כל הדרך, וכששאל אותה איך היה, אמרה שהיא עייפה, לא ישנה בלילה, וגם בבית, מאוחר בערב, כששוב ביקש שתספר לו איך בילתה בשנים־עשר ימי שהותה בצרפת, השתמטה. פריז יפה, כרגיל, אמרה, במוזיאונים אין כל חדש… כן, היתה לה פגישה מקרית, מפתיעה, עם חבר ילדות, שלא זכרה אותו כלל והוא זיהה אותה כשעמדה ברחוב, וגם הזמין אותה להצגת תיאטרון, שלא נהנתה ממנה… – ובשארטר, שאל, נהנית? – לא משהו מיוחד, אמרה באדישות, בליאות, ראיתי שוב את הוויטראז’ים הצבעוניים בקתדרלה… כן, מרשימים…

ורק על עניין אחד דיברה בהתרגשות גדולה: כשנכנסו הנוסעים לישראל אל ה“מכלאה” הזאת בנמל־התעופה שארל דה־גול לבדיקות בטחוניות, הוציא בודק אחד – “אידיוט גמור” – את כל תכולת המזוודה שלה, פיזר אותה על גבי הדלפק, ועמד ומישש “במין חמדנות”, בבגדיה התחתוניים, בחזייה, בתחתונים, כאילו הסתירה בהם פצצות, או קוקאין… “פסיכופאט! פרוורט!” אמרה ברוגז, “למה נותנים לסוטי־מין לשמש בודקים בנמלי־תעופה!”

כבר אז התעורר בו חשד.

ועכשיו, כשהוא שומע את הדברים המטורפים שהיא אומרת על המתאבדים, הוא מתמלא חימה כזאת, שהוא מאבד את עשתונותיו ומטיח בה שאם כך היא מרגישה כלפי אלה שמפוצצים אוטובוסים ורוצחים ילדים, אז שתסע לשכם, לג’נין, ותבקש את סליחתם, ותתחבק איתם, ותנשק להם את כפות הרגליים… ואת יודעת מה יקרה לך אז? הוא אומר לה, בתור תודה והערכה על ההומאניזם האלטרואיסטי הנדיב שלך, איזה תריסר שבאב מהם יגררו אותך אל כרם הזיתים, ישכיבו אותך על האדמה הקדושה שלהם, יקראו לך את התחתונים העדינים שלך, ידפקו אותך אחד אחד, וכדי לסיים יפה את החאפלה העליזה הזאת, יעבירו סכין על הצוואר החלק והנחמד שלך…

אמא לא ענתה. כשגמר לרוקן עליה את כל המחסנית, קמה ואמרה בשקט: צלצל בבקשה להוצאה בבוקר ותודיע להם שלא אוכל לבוא לפגישה.

ופנתה לצאת מן החדר.

כשקראתי את התיאור הזה בספר, נזכרתי:

לפני שנתיים בערך, כשהואילה אמא לבוא לראות את שני הנכדים שלה, שבקושי יודעים שיש להם סבתא ששמה גבריאלה, כי את שיריה טרם קראו, התיישבנו בערב בסלון, וכששאל אלכס מה חדש אצלה, סיפרה על פגישה עם סופרים פלשתינאים שהשתתפה בה כמה ימים לפני כן. ערב אחד יצאה חבורה קטנה של סופרים ומשוררים ישראליים, והיא בתוכם, מירושלים, במונית ערבית, לבית־לחם. הגיעו לביתו של משורר, עזאם שמו, אם אינני טועה, ושם כבר המתינו להם כתריסר מחבריו, ישבו צפופים על הספות ועל הארץ, היתה אווירה כבדה –

כשסיפרה, היה מבטה מכוון כל הזמן אל אלכס, אפילו לא לרגע אלי. אותי היא מנפנפת אל השוליים.

שררה אווירה חשאית, סיפרה אמא, כאילו היתה זו פגישת מחתרת. שהרי המימשל לא ידע עליה, ואילו ידע, יש להניח שלא היה מתיר לקיים אותה. הפלשתינאים דיברו. אחד־אחד סיפרו על סבלם תחת שלטון הכיבוש. על המעצרים, ההתעללויות… אחד, “צעיר עדין כזה, ביישן, עם אור עמום בעיניו”, סיפר איך קשרו אותו לעמוד וחייל השתין עליו… “מחריד! מחריד!” – ספקה אמא את כפות־ידיה ללחייה –

ואיך הגבתם אתם? שאל אלכס.

לא יכולתי לשאת עיניים אליהם, אמרה. התביישתי. פשוט התביישתי. רציתי שהאדמה תבלע אותי. ובחוץ נשמע כל הזמן בכי של תינוק מאחד הבתים. שליווה את הפגישה כולה.

אלכס שאל בזכות מה סופחה היא לחבורה זאת שיצאה לבית־לחם, שהרי בדרך־כלל קולה לא נשמע בעניינים פוליטיים.

אולי המשורר הזה, עזאם, הציע לצרף אותה, אמרה, היא הכירה אותו בכנס ברודוס, על “תרבות ים־תיכונית”, והתיידדנו.

וסיפרה על הכנס ההוא, שהוזמנה אליו, כנציגה יחידה מישראל, בזכות המוטיבים המיתולוגיים־היווניים בשיריה, שהם “ים־תיכוניים” מובהקים, כמובן. ושניים משיריה תורגמו ליוונית ונכללו בקובץ שיצא באתונה. באו לכנס הזה משוררים וסופרים מיוון, ספרד, קפריסין, וכן מארצות ערביות – מארוקו, תוניס, אלג’יר – והיה גם עזאם זה, מבית־לחם, ושררה בין כולם “אחווה ים־תיכונית אידיאלית”. ודווקא המשוררים הכותבים ערבית, אמרה, היו ידידותיים כלפיה יותר מן האחרים. בהפסקות, בין ההרצאות, דיברו על הפיניקים, על קרתגו, על האלה ענת ועל עשתורת, על אדוניס ואדון, על פרספונה ותמוז (ואני, רק לפני כמה ימים מצאתי בספר קטן ונידח שקיבלתי מן המורה גורליק שכננו, כי שמות האלפבית היווניים, שהם פיניקיים־עבריים, מהווים בצירופם משפט אחד שיש לו משמעות “חינוכית”: “אלפא ביתך גם על דלתך הפסילונים זאת החטאה תטהר” וכן הלאה), ובערב, לאחר ההרצאות, ישבו בחדרו של אחד מהם במלון וקראו משיריהם בערבית, והפצירו בה לקרוא שיר שלה בעברית, אך היא העדיפה לקרוא את “על חטא” של יונתן רטוש שהיא יודעת על־פה (זה השיר – גם אני יודעת אותו על־פה – שכלולות בו השורות: “את יחידה כצל / את בוגדה כנחל / את תצעני לכל עובר ושב”), ולמרות שלא הבינו, מלבד אותו עזאם היודע עברית, מחאו לה כף בהתלהבות, ואחרי חצות ליוו אותה כולם לחדרה. “יש בהם ג’נטלמניות שאין בישראלים,” אמרה אמא, “מדברים בשקט, אפילו בצניעות, הייתי אומרת, מתנהגים בעדינות עם נשים…”

“ערבים מתנהגים בעדינות עם נשים?” צחק אלכס, “כששני פלחים נפגשים, הם שואלים מה שלום הגמל, אחר־כך מה שלום החמור, ורק אחרי זה מה שלום האשה…”

“אולי אצל הפלחים זה כך, אינני יודעת…”

“והשיח’ים, שמחזיקים אותן בהרמון כמו במכלאות? והאמירים מנסיכויות המפרץ? היית צריכה לראות אותם בבתי־מלון באירופה, איך הנשים השמנות והעצלות שלהם נשרכות מאחוריהם כמו פרות השבות מן המרעה…”

“אני מדברת על ערבים שהיכרתי. הם מנומסים, לא מקימים רעש סביבם כמו הישראלים, לא מתרברבים, לא קופצים בראש.”

היה לה שם טוב, ברודוס. היא דיברה על הכנס ההוא בגעגועים.

“אז מה אתם, הישראלים, אמרתם להם שם?” חזר אלכס לעניין הפגישה.

“הבטחנו לעזור, כמובן. אבל כל כוחנו הוא במלים, ולמלים, כמו לשקר, יש כנפיים, ואין רגליים. אז נחבר עצומות, נקרא לעצרות־עם בכיכרות… אם כי אני עצמי שונאת עצרות והפגנות. אף פעם לא השתתפתי בהן…”

“תכתבי איזה שיר פוליטי חזק!” חייך אלכס. “לשירים יש השפעה!”

אמא משכה בכתפיה. “אני לא חושבת שאני בנוייה לזה.”

האמת היא שאמא לא מבינה כלום בפוליטיקה. היא גם לא מתעניינת בפוליטיקה. בימי שישי היא קונה שלושה עיתונים, מעיפה עין על הכותרות הראשיות, מרפרפת על פני המוספים הספרותיים, לפעמים קוראת איזה סיפורים אנושיים מרגשים או מגרים שמופיעים במגאזינים, ואת יתר מאתיים הדפים היא שמה הצדה בשביל אבא. כשאלכס מנסה למשוך אותה, באמצע שיחה כלשהי, שתביע דעה בעניינים הבוערים המפלגים את עם ישראל, מתברר שפשוט אין לה דעה. העניינים האלה הם מחוץ לתחום ההתעמקויות שלה.

אבל כשמזמינים אותה להשתתף, יחד עם חבורה מצומצמת של “מאורות גדולים” בשמי הספרות, בפגישה “חשאית” עם סופרים פלשתינאים, הדבר מחמיא לה כל־כך שלא יעלה בדעתה לסרב. בכך, נדמה לה, היא נכנסת בברית הכת המובחרת, ועם זאת מקבלת עליה, כמובן, גם את עיקרי־האמונה שלה. ולמעשה, היא לא הקדישה להם אפילו שעה אחת של מחשבה. לפני הבחירות האחרונות לכנסת, היא מצלצלת אלי בשעת ערב: הגידי, ביבילה, באיזה רשימה עלי לבחור? אני לא יודעת מה להחליט… צחקתי: מה אומר אבא? – ג’ק לא רוצה לומר לי במי לבחור. הוא החליט לחנך אותי למחשבה פוליטית עצמאית… אלכס, ששמע את השיחה בטלפון השני, אמר: תחשבי איזה רשימה את לא אוהבת, ותבחרי בשנייה. – אתה חושב כך, אלכס? אמרה בקול ילדותי.

לעתים קרובות היתה נוהגת כך. עושה עצמה מטומטמת, או מפגרת, אחת שלא מתמצאת כלל בענייני העולם הזה, וכאילו מתוך חוסר־אונים, היא שואלת לעצה. הגידי, ביבקה, כדאי לי לקנות נעלי אדידס? מתאים לי בכלל לנעול סניקרס?

אבל עלי לחזור לסופה של הסצינה הגורלית באופרת הסבון המשפחתית שהתרחשה באותו ערב של פיגוע ההתאבדות, כפי שהיא מתוארת ב“אוטוביוגרפיה” שלה:

אמא קמה ופנתה לצאת אל חדר השינה, אבל אבא עוד המשיך להטיח בה שהיא הפרקליטה הטובה ביותר של טרוריסטים ורוצחים, שהיא משועבדת להם במוחה ובנפשה…

“למה אתה חי איתי בכלל?” הפנתה ראשה אליו כשעמדה כבר על סף החדר.

“זה מה שאני שואל את עצמי!”

“אמרתי לך כבר יותר מפעם אחת שאני רוצה שנתגרש.”

“ברצון! בעונג!” הוא משמיע מין גירגור לגלגני. “אבל את נסוגה תמיד, ברגע האחרון.”

“אל תדאג. לא אסוג. אתה רוצה מחר? אני מוכנה. אפילו מחר.”

“בסדר. חותם לך.”

קאט. וכך – כמה סימלי! – אירע הפיצוץ בחיי הנישואין של הקבלן ג' ויינשטיין המכונה “מוש”, והמשוררת המפורסמת גבריאלה גת, המכונה “נוגה”, ביום פיצוץ ההתאבדות שהפיל עשרות חללים במרחק של שלושה קילומטר מביתם.

אם כי… אם כי, הרי אני יודעת יפה שהתפרצות הזעם של אבא, מובנת ומוצדקת במאוד לעצמה, לא נבעה רק מסיבות פוליטיות.

 

20 ביוני    🔗

אני, בת־המשפחה המעשית, המחושבת, המבינה במסתרי עולם הכספים, הבת המרובעת, עם התלבושת “החינוכית”, כפי שהיא מתארת אותי בפרק “ימי הדבש” בספרה⁵ – מאמצת את מוחי להיזכר מתי צילצלתי אל אמא באמצע הלילה כדי לשסע לה את האורגיה בשיאה…

רק הדמיון הפרוורטי שלה היה מסוגל להמציא אירוע נלעג כזה, המוזכר באירוניה ארסית באותו פרק. נכון שפעם, כשצילצלה אלינו לברר משהו בנוגע לתקלה במעבד־התמלילים שלה, שאלתי אותה על איזה פרט בשיר שלה, אבל לא היה זה על “כוורת 29”, ובוודאי לא שאלה מטופשת כזאת על קשר בין “צרעה” ו“שאול” ל“צרעה ואשתאול”, המצאה שלה כדי לשים אותי ללעג. להראות איזה מטומטמת אני.

אבל בתום השבועיים של הנאות ועינוגים שחוותה “נוגה” עם בעלה ב“ימי הדבש” שלה, תקף אותה דיכאון כבד. ערב אחד, היא מספרת בפרק המכונה “ימי הביניים”, ישב איתה “מוש” במטבח, גליון נייר גדול לפניו, מטוייט בטורי מספרים, והראה לה איזה רווחים צפויים לו משיפוץ של מלון זניח שייהפך למלון־דירות בן שתים־עשרה קומות. ענן של שיממון רבץ עליה והיא שאלה את עצמה מה אני עושה פה, למה אני ממשיכה לגור עם האיש הזה שאני עומדת להתגרש ממנו. ולמחרת התעוררה בשעה מאוחרת של בוקר – “מוש” כבר יצא מזמן לעבודה – ובשכבה כך, ערה, זרועותיה תחת ראשה, עיניה לתקרה, לנברשת הנחושת שכמו חגה סביב עצמה, חשה בשכל הימים שעברו היתה שקועה בבהמיות. בוססה בהנאות חושניות כמו חזירה ברפש. שיחסים כאלה עם אדם שהיא עומדת להתגרש ממנו הם זנותיים. געגועים מילאו את לבה לחיים אחרים, אלה שלהם יעד אותה גורלה. ובאותו בוקר, כשעמדה בחדר הרחצה וניגבה את גופה ממי המקלחת, החליטה שכדי להתנער מן ההווייה המאוסה שנגררה לתוכה, ו“להתרומם מאשפתות”, עליה לעזוב את הבית הזה כבר עכשיו, שבועות רבים לפני טקס הגירושין.

מכאן מתחיל פרק חדש בחייה, זה שהוליך אותה עד ה“המרה” הנוכחית.

 

22 ביוני    🔗

אלכס היה מחמיא לה, כמו מאהב שנימוסיו לא מעודנים ביותר, בכל פעם שבאה לבקרנו. על שמלה חדשה, על תסרוקת, על מראיה הצעיר, על ההבחנה הדקה שלה בבני־אדם… היא לא סלדה ממחמאות, בייחוד כשבאו מפיו של גבר נאה. לא הודתה עליהן, אבל החיוך שלה הביע נחת־רוח.

הכימיה הזאת ביניהם. שנדמה לי תמיד שיש בה חשאיות. המתח באוויר.

בעצם, כבר במסיבת החתונה שלנו, במלון “השרון”, שמתי לב שהוא נושק לה לא נשיקה חטופה, אגבית, לצאת ידי חובה, כמו שנושק חתן לחותנתו החדשה, אלא בחפץ־לב, ובמבט בורק, שכאילו אמר: כמה את יפה! וגם כשהתפזרו האורחים באולם, ראיתי שהוא שוחר את קרבתה, ניגש אליה מדי פעם, אומר משהו, שניהם צוחקים, שניהם ניגשים יחד אל השולחנות העמוסים, ללקוט להם מאכלים לצלחות שבידיהם.

בביקוריה אצלנו, כשהיתה נשארת לעתים עד הערב, היה מציע לה, באדיבותו, להחזירה לתל־אביב במכוניתו, במקום שתחזור במונית, כמו שבאה, ותמיד נענתה להצעתו. פעמיים או שלוש – היה זה כאשר כבר התגוררה בגפה, בדירה שאבא קנה בשבילה – חזר הביתה רק בחצות, או אחר חצות, ואמר שהשתהה אצלה כי הפצירה בו שישתה איתה קפה, והשיחה נמשכה ונמשכה…

טירוף היה זה מצדי לחשוד שהוא ואמא מסתירים ממני יחסים אסורים ביניהם.

אבל החשד הזה כל־כך לא הרפה ממני, עד שלפני כארבעה חודשים העביר אותי לגמרי על דעתי.

אלכס יצא מן הבית לפנות־ערב. אמר שהוא נוסע לתל־אביב לישיבה של איזו ועדה לבניין ערים. משהגיעה שעת חצות ולא חזר החל החשד מרעיל לי את הדם. ישיבת ועדה, עד אחרי חצות? והדבר הראשון שעלה בדעתי – הזיה מטורפת לחלוטין! – היה, שהוא בדירתה, מתעלס איתה.

בשתים־עשרה וחצי צילצלתי לשם. חשבתי, אשאל לשלומה ואומר לה שאני דואגת לאלכס שלא חזר מתל־אביב, אולי קרה לו משהו בדרך.

לא היתה תשובה.

ואז – לאיזה אבסורדים עלולים דמיונות חשד להגות אדם נורמלי מן המסילה! – החלטתי שבכוונה ניתקה את הטלפון, שלא יפריעו להם הצלצולים בהתעלסותם. שלא אפריע אני, אם במקרה יעלה על דעתי לצלצל, לשאול על אלכס.

מחזות־זימה השתוללו בראשי.

הילדים ישנו. סיכון רב היה להשאירם לבדם בבית. אם יתעורר מי מהם, יבכה, יירד ממיטתו, ייכנס לחדר־השינה שלנו, לא ימצא בו לא את אמא לא את אבא, והשנאוצר יתחיל ליילל…

אלא שדמיונות חשד וקנאה בזים לסיכונים.

יצאתי חרש מן הבית, התנעתי את הפיאט הקטנה שלי ופניתי אל הכביש המוליך לתל־אביב.

הכביש היה כמעט ריק. נסעתי במהירות של 120 קמ“ש. הפרדסים האפלים עפו לאחור, עפו לאחור שורות הבתים אדומי־הגגות של השכונה החדשה, שדות הבור, מבני הבטון הקודרים של תע”ש… כמעט החטאתי את הנתיב המוביל אל כביש החוף והייתי סוטה לעבר רמת־השרון…

ככל שהמשכתי לנסוע, נעשה החשד לוודאות ברורה ומוחלטת, ניצבת מול עיני המתאמצות לנקוב את החשיכה, בכל פרטי חזותה האכזרית, והוודאות הפכה לשנאת מוות, כלפיה וכלפיו כאחד, והשנאה תפחה כל־כך שהדהירה אותי על הכביש במהירות שאיימה שאתהפך, ולשכך אותה אפשר היה רק אילו בלמתי את המכונית בבת־אחת והפניתי אותה אל שולי הכביש ועצרתי, אבל אסור היה להתעכב, אם אתעכב אאחר את הרגע המכריע, את רגע השיא, שבו עלי להתפרץ פנימה ולתפוס אותם בקלונם.

תוך עשרים דקות הגעתי למרכז העיר, אל רחובה.

החניתי את המכונית במרחק־מה מביתה.

הדירה היתה חשוכה.

חיפשתי בקדחתנות את הב.מ.וו. של אלכס בין המכוניות החונות לאורך הרחוב. לא מצאתיה.

חזרתי אל עמדת התצפית שלי מול דירתה ונשאתי עיני אל החלונות החשוכים.

רק איוושת עלים ריחששה.

מה יהיה אם ברגע זה או ברגע הבא יירד אלכס במדרגות הבית ויגלה אותי –

חשבתי אם לעלות ולצלצל בדלת.

הדממה של אחר־חצות ברחוב תל־אביבי קטן, שצמרות פיקוסים צופות עליו מלמעלה. ציפור נמלטת מבין הענפים במשק־כנפיים מבהיל. מכונית יחידה מחליקה בשקט לאורך הרחוב, אור הפנסים משתטח על הכביש לפניה, ונגוז. עיר מחרישה. כל רחשיה כבושים בחדרי־חדריה.

מעט־מעט התפכחתי. כאילו יצא הדיבוק מתוכי, ובמקומו ירד עלי רוגע של השלמה עם הגורל.

נכנסתי למכונית, יצאתי מן העיר, ונסעתי על הכביש שבו באתי.

אלכס פתח לי את הדלת. במבט מבוהל שאל מה קרה לי, איפה הייתי. כבר צילצל למשטרה, למד"א.

אמרתי – תשובה שהכנתי לי כבר בדרך הביתה – שהיו לי עוויתות איומות ברחם. הרגשתי שאני מתה מכאבים, ומיהרתי לחדר המיון בבית־חולים מאיר.

הוא הסתכל בי, שתק, אחר־כך שאל אם מצאו משהו.

אמרתי שהכאבים נפסקו בדרך, אז החלטתי לחזור ולחכות עד הבוקר.

ועכשיו? שאל בדאגה.

שתקתי. התפשטתי, נכנסתי למיטה, וכיסיתי את עצמי עד למעלה ראש.

ועכשיו אני נזכרת בתצלום, שבמשך שנים הדחקתי אותו מזכרוני, וכשאני נתקלת בו, תוך כדי דיפדוף באלבום תצלומי החתונה שלנו, שצילם אבא, אני ממהרת לפסוח עליו. אמא נראית בו עומדת מול אלכס, בידי שניהם גביעי שמפניה, שניהם צוחקים, כמו למשמע בדיחה מגונה, ועיניה של אמא מכווצות, במין מבט שמעולם לא הבחנתי בו אצלה, מבט שהיתה בו מין הבעה ערמומית המסתירה מזימה חשאית…

 

רעננה, 9 ביולי    🔗

הבוקר טילפנה אמא מצפת. שאלה אם קראתי כבר את כתב־ידה. אמרתי שאני קוראת בו ועוד לא גמרתי. הייתי עסוקה מאוד בחודש האחרון עם בחינות סוף השנה, וגם הילדים לא הרגישו כל־כך טוב… מה היה להם? שאלה בדאגה רבה. ולאחר שהרגעתי אותה שהיתה זו רק שפעת קלה, והבטחתי לה שאשמע לעצתה ולא אוציא אותם החוצה בערבים הקרובים, אמרה: תשגיחי עליהם שילמדו את האלף־בית מספר הציורים שנתתי להם. אבי אברהם המלאך ידע קרוא וכתוב כשהיה רק בן שלוש.

שתקתי.

שאלתי אם לשלוח לה את כתב־היד שלה עוד לפני שאגמור לקרוא.

– לא, לא! טייק יור טיים! אין מה למהר! המהירות היא מן השטן, ובספר הזה, בוודאי הבחנת בכך, ממילא מרקדים הרבה שעירים…

קשה היה להכיר את קולה. הוא נעשה רם וצלול, אפילו צוהל קצת, כאילו איזו עליצות משונה נכנסה בו –

משהו מפחיד קורה לה שם. שאלתי אותה מה שלומה, והיא עונה, באותו קול צוהל: אני מאושרת פה! ההרים מהדהדים לקולי, ולפעמים יורדת רוח חמה מהר כנען שחובקת אותך בזרועותיה! לא ידעתי מה לומר. שאלתי: את כותבת? ובצחוק מלא, מצטלצל, אמרה: למה לי לכתוב שירים כשהמלאכים אומרים שירה וכל הטבע שר סביבי! אני גמרתי עם כתיבת שירים!

האמירה הזאת שלה הבהילה אותי, משום־מה, אפילו יותר מאשר ההודעה, לפני יותר מחודשיים, שהיא עומדת להתחתן עם דוס. כאילו החליטה – ובשמחה! – לעקר את עצמה. לכרות את הרחם מגופה. ואולי את הלב.

שאלתי מה היא עושה כל הימים האלה. – קוראת הרבה, אמרה. והזכירה כמה ספרים: “אורות לנתיבה” של מנדלסון, “אור עולם” של אחד הנקרא “השרף”… אור, אור, אור! קראה בעליצות, האור מציף אותי פה מכל צד!

ובאופן מפתיע לגמרי, היא שואלת אותי אם קראתי את “פקעת הצפעונים” של פרנסואה מוריאק…

הייתי בטוחה שתמליץ לי לקרוא משהו “יהודי”, “שבחי הבעש”ט", “מדרשי גאולה”, והיא מפצירה בי לקרוא את הסופר הצרפתי, הקתולי, הזה: תקראי, תקראי, זה ספר נפלא, ספר מטהר…

וכאן קרה משהו… צמרמורת עברה בי.

ספר מטהר את הלב, היא אומרת. את זוכרת איך היינו שרים “וטהר לבנו”?

והיא מתחיל לשיר לי בטלפון: “וט – הר לבנו, וט – הר לבנו, לעבדך ב – א – מת…”

שרה לי בטלפון! זה הרס אותי! מתי שרנו שירים חסידיים בבית? מתי זימרנו זמירות שבת? מעולם לא! ומתי, בכלל, היא פצחה את פיה בשיר?

ואז חלף הרהור מפחיד בראשי: אולי היא באמת “גלגול”…

אולי היא רואה את עצמה “כלתו של מלך המשיח”, “גלגול” של אותה יפהפיה מטורפת, ספק־זונה, ששבתי צבי נשא לאשה כדי לקיים מה שנאמר בספר הושע “קח לך אשת זנונים”… שרה היה שמה, אם אינני טועה.

הרהור אידיוטי כזה בראשי, והרי אמונות תפלות כמו “גלגול נשמות” זרות לי לגמרי.

שאלתי אותה מתי החתונה.

החתונה? צחקה, באותו קול צוהל. הו, עוד חזון למועד! מועד מועדים וחצי לאחר חול־המועד! אבל מי יודע מתי קץ הפלאות? הלוא הדברים סתומים וחתומים עד עת קץ!

אני אובדת עצות. האם לנסוע אליה ולנסות לדבר איתה? רגע אני חושבת שבמצבה זה הכרחי לאשפז אותה, ורגע שני אני אומרת לעצמי – היא מדברת בלשון כזו פשוט מפני ש“המירה את דתה”.

את אלכס כל זה לא מעניין. המעורבות הרגשית שלי עם ה“התחרדות” שלה, שלדעתו היא שגעון חולף בלבד, מעצבנת אותו. הוא טוען שה“אובססיה” שלי משפיעה רע על הילדים. הם נעשו פחות שמחים משהיו. הם מרגישים שאני “במקום אחר”.

וכשאמרתי לו פעם שאני דואגת לאמא ואולי כדאי לי לנסוע אליה, התפרץ עלי: אמא ואמא ואמא! תוציאי כבר את אמא שלך מן הראש! איך את מסוגלת ללמד, כשיש לך אותה כל הזמן בראש! איך את מסוגלת לחשוב על הילדים! לתפקד בכלל! את תשגעי את כולנו עם האמא הזאת! את חושבת שהיא יצאה מדעתה? את יצאת מדעתך!

ואם כי הגרון נשנק לי, אמרתי לעצמי: הוא צודק, צודק –

כשהצעתי לו שניסע שנינו לצפת לראות אותה, ושינסה גם הוא לדבר איתה, צעק: אל השחורים האלה? אני לא יכול לראות אותם! לא יכול לסבול את הריח שלהם ממאתיים מטר! אני אשאיר אותך בדירה המסריחה ההיא ואברח!

לפעמים אני חושבת שהתפרצויות הכעס שלו – חסרות כל פרופורציה – הן בגלל זה שהיא התרחקה ממנו לעולם אחר ואין לו עוד קשר איתה. וכמה מגוחך, שאני אפילו קצת מרחמת עליו…

כשאני שוכבת ערה בלילה אני מצליפה בעצמי: תפסיקי סוף־סוף לחשוב עליה! אבל מה אני יכולה לעשות, זה לא מרפה ממני. טוב, אז אני חולה. שישלח אותי לפסיכיאטר.

 

17 ביולי    🔗

שלחתי לנוני מכתב בן ארבעה עמודים, בעיקר על יחסה של אמא לאבא כל השנים, כפי שהיה במציאות וכפי שהוא משתקף ב“רומן” שלה.

על כך ענה בפאקס לאחר כמה ימים, ובו שורה אחת:

“תגידי, דייקה, למה את כותבת לי בסגנון ‘ספרותי’ כל־כך?”

עניתי לו, גם כן בפאקס:

“רב תודות על התשובה הבונה בעניין יחסי אמא־אבא. אשר לסגנון הכתיבה שלי, אם אתה זקוק שם בגולה למילון עברי־עברי, אשמח לשלוח לך את ארבעת הכרכים של אבן־שושן, או שאשתדל להתאים את עצמי לרוח הזמן ולכתוב סורסית (ע' ערך). במלים אחרות – עברית מקומונית רזה, בלולה בלועזית, בסלנג אמריקני ובשגיאות־להכעיס. ואקווה שהבליל הזה יערב לחיכך. אחותך.”

עשרה ימים לאחר זאת ענה לי בכל־זאת במכתב ארוך וענייני.

הוא מכחיש את כל הדברים הקשים שכתבתי על יחסה של אמא לאבא. אינו מבין איך יכולתי לכתוב שהיא זילזלה בו, השפילה אותו, בנוכחות זרים ובנוכחותנו. “ההיפך הוא הנכון”, הוא כותב. ממה שראו עיניו ושמעו אוזניו במשך השנים, הוא יכול להעיד שלאמא היה יחס חם אל אבא, היתה אסירת־תודה לו… בקיצור, לפי התמונה המצטיירת במכתבו, הבית היה קן־יונים שליו, ואמא – רחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה.

כשאני קוראת את הדברים האלה, אני שואלת את עצמי אם גדלנו באותו בית; וכדי לא לומר שהוא בודה דברים מלבו – מתוך כוונות טובות, כמובן – עלי להזכיר לעצמי שבעצם הוא נמצא בבית הרבה פחות ממני. שלוש שנים בצבא, שנתיים בטכניון בחיפה, וגם כשלמד בתיכון, היה כל־כך עסוק בענייניו ועם חבריו, שלא השגיח במה שנעשה בבית. בעוד שאני, עד שנישאתי (הלוא גם כששרתתי בצבא, לא רחקתי מן הבית), בית הורים היה ביתי, לטוב ולרע.

כנגד מה שסיפרתי במכתבי איך היתה אמא מרחיקה את אבא, בתחבולות שונות, מכל פגישה עם חבריה, אם בבית ואם מחוץ לבית, הוא כותב שרק מבקשת טובתו נהגה כך, ולא מפני שהתביישה בו. הוא לא היה מעוניין בפגישות כאלה, לדבריו, היו לו חברים משלו, שכיבדו וחיבבו אותו, בחבורה הזאת של “הבונים החופשים”, שהיה נפגש איתה בכל שבת,⁶ וחבריה של אמא רק הביכו אותו, עולמה של “הבוהמה”, כלשונו, היה זר לו, הוא לא סבל אותו…

גם אם אניח שהוא צודק בסברה שלו – איך אצדיק את הפגיעה המעליבה, המבישה, שפגעה באבא כאשר מנעה ממנו לבוא לטקס קבלת הפרס הספרותי שזכתה בו?

אבא שמח מאד, כמובן, כשהגיעה אלינו הידיעה שאמא בין מקבלי הפרס. אבל כמה שעות לפני הטקס, כשאבא אמר שיהיה גאה לראות בכבוד שיחלקו לה, שר החינוך והתרבות ואח"מים אחרים – החמיצה פנים ואמרה: למה לך ללכת… יהיה משעמם נורא… נאומים ועוד נאומים… וזה לא כבוד גדול כל־כך לקבל פרס ספרותי עם עוד שני סופרים, שבהחלט לא מגיע להם… אבא בלע את העלבון, וכדי שלא לביישה, אמר שבאמת עדיף לו לנסוע בערב לאשקלון ולגמור שם עיסקה של עשרים־אלף דולר.

הלב בוכה בי כשאני נזכרת בכך.

וזה רק אחד המקרים ממין זה.

לא רק שאמא הרחיקה את אבא מחברתה, אלא שאת עצמה הרחיקה מכל מי שהיה לו מגע איתם. כאילו הם טמאים! כשהיו באים אנשים הביתה להיפגש עם אבא, בענייני עבודה, או כשהיו באים מכרים שלו מימים עברו, בקושי היתה מברכת אותם לשלום; ואף פעם אחת – אני מדגישה: אף פעם אחת! ואני עדה לכך – לא הציעה להם קפה או תה, או כיבוד כלשהו, אפילו לא כוס מים. כשהיתה נכנסת ורואה אותם יושבים עם אבא, היתה מנענעת קלות בראשה, ללא חיוך על פניה, כאילו נוזפת בהם על שפלשו אל ביתה בלי רשותה, וממהרת לחצות את הסלון בדרך לחדרה ולא יוצאת ממנו עד שהיתה בטוחה כי הלכו. אני נזכרת בידיד נפש של אבא מימי נעוריו, אמנון אנקורי היה שמו, שאבא לא ראה אותו שנים, והוא בא מן הקיבוץ שלו, גשר־הזיו, נדמה לי, ואבא שמח כל־כך לראותו, ורצה להציג אותו לפני אמא ולהציע לו שיישאר ללון אצלנו, אבל אמא… דמעות עומדות לי בגרון כשאני נזכרת בזה.

ומעניין: היא לא שכחה את “הנבזות השפלה” של המשורר הוותיק והנודע ד., שכשבאה פעם לביתו להביא לו את ספרה, לא רק שלא הגיש לה כוס מים, גם לא הציע לה לשבת. היא היתה מזכירה זאת שוב ושוב, באוזנינו ובאוזני מכריה, מתוך רוגז רב, ומאז אותה “תקרית” גם דיברה בזילזול על שירתו.

כאחת הראיות לחיבה שהגתה אמא לאבא, מביא נוני את העובדה שבכל יום־הולדת שלו היתה מפתיעה אותו בצרור סיגליות או אפונה־ריחנית.

צחקתי צחוק מר כשקראתי את המשפטים האלה במכתבו.

אני, אני הייתי מזכירה לה שלאבא יש יום הולדת, בבוקר אותו יום עצמו! מפני שידעתי שהיא לא זוכרת, אף פעם לא זוכרת! ואצלי רשומים התאריכים האלה של הולדת ונישואין ופטירה של בני המשפחה, על שני ענפיה. – הו, טוב שהזכרת לי! היתה קופצת מכיסאה בחדר־העבודה שלה, איך יכולתי לשכוח! אני מפוזרת שזה דבר נורא! – ומיד רצה לחנות־הפרחים הסמוכה, מביאה צרור של תריסר כריזנטמות (הוא טועה: מעולם לא סיגליות או אפונה־ריחנית), וכשהיה אבא בא הביתה מן העבודה, היתה מגישה לו אותו בקידה עמוקה, בצירוף נשיקה וברכה, ואבא היה מאושר שהיא זוכרת כל־כך…

בימי הולדת שלה, או בימי החתונה, היה אבא מוציא אותנו לסעודת־ערב מחוץ לעיר – פעם בצומת מסובים, פעם בטאברנה באודים, פעם הסיע אותנו עד מוצא, מפני ששמע שיש שם מסעדה צ’יליאנית מעולה. אלה היו האירועים המשפחתיים העצובים ביותר מכל מה שאני זוכרת. אמא היתה משועממת. כאילו אמרה שכל העניין לא לרוחה. דחתה את המאכלים שהציעו לה, בזה אחר זה, והסתפקה בסלט חסה. עיניה שוטטו מצד אל צד בגינה שישבנו בה, כאילו חיפשה מישהו. אבא ניסה להפיח חיים בגווייה הזאת – מתבדח קצת איתנו, הילדים, מספר איזה אפיזודות משנים עברו… אני זוכרת שסיפר שפעם בילו הוא ואמא בחופשה בכרתים, ונהנו מן הנוף, מן הרחצה בים, מן המלון שבו התאכסנו, אבל כבר ביום השלישי ביקשה שיעברו משם לאי נאקסוס. אבא שאל אותה למה דווקא נאקסוס, הלא אין שום מעבורת משם לנאקסוס, אפילו על המפה קשה למצוא את האי הזה! – כי בנאקסוס נולד איזה משורר יווני, אמרה אמא, “ארכי־משהו, ארכילוכוס? ארכיטוכס?” געה אבא בצחוק. אבל פני אמא נשארו חתומות. שום סיפור שלו, לא היה בו כדי להוציא אותה מאדישותה. נדמה היה שהיא מצפה בקוצר־רוח לסיום הצגה הזאת כדי שנחזור כבר הביתה. ראשה היה במקום אחר.

אבא, שנהג לצלם באדיקות כל אירוע משפחתי שלנו – חמישה אלבומים כבר מילא בתצלומים אלה – אחז ב“קאנון” המשוכללת שלו, ולפני שקמנו לצאת, תפס עמדה ליד דלת המסעדה וביקש שנתיישב בפוזה הנאותה לצילום חגיגי, “תיעודי”. אמא, סרבנית לצילומיו מסוג זה מאז ומתמיד, הסבה את מבטה הצדה. אך בו־ברגע נקרה לעיניה כלב צנום, חד־חוטם, אפור־שיער, שהתהלך בין השולחנות נבוך, אובד־עצות, כמחפש את בעליו. פתאום התנערה מאדישותה, קמה, ניגשה אל הכלב, לפתה את צווארו, ושאלה את המלצר של מי הוא. המלצר מילמל, כמתנצל, שבטעות נכנס הכלב הנה, ועמד לגרשו החוצה. לא, לא, אחזה אמא בסרט הירוק הענוב לצוואר הכלב, ושאלה אחדים מן הסועדים אם הם יודעים מי בעליו. אבא עמד הכן עם המצלמה בידו, והמתין עד שתתפנה לצילום המשפחתי, אבל אמא המשיכה בהתעסקותה בכלב. נוני ואני גערנו בה, אמא! אבא מחכה! אך היא לא שעתה אלינו. פנתה אל הדלפק. החליפה דברים עם בעל המסעדה, וכשנרכנה שוב אל הכלב, שמצא בה ידידה, ראינו את אבא מכוון את המצלמה אליה, הפלאש הבזיק לשנייה, וכך תפס אותה ב“מומנט” זה, של פרישת חסות על הכלב העזוב. לא היה עוד טעם להושיב אותנו יחד לתצלום החגיגי של יום ההולדת.

כמה פעמים התרגזה עליו בנוכחותנו! ועל מה? על שטויות! יום אחד, אני זוכרת, התפרצה עליו בחמת־זעם, כשגילתה שחיפש איזו קבלה על שולחן הכתיבה שלה וחיטט במגירות, ואגב־כך העביר את מחברתה ממקום למקום, וכשנכנסה לחדר לא מצאה אותה. – זה תחום־המושב שלי! רק שלי! הרימה קולה עליו, זו חלקת־אלוהים הקטנה הפרטית שלי! יש לי זכות לפרטיות כלשהי בבית הזה! אתה לא תחטט לי לא בכיסים ולא בארנקים! מחוץ לתחום בשבילך! אני רוצה שתזכור את זה תמיד!

אבא כופף את ראשו וחיכה שההוריקון יעבור מעליו וישקע.

כן, נכון לאחר התפרצות הגעש הזאת זרקה אמא את עצמה על המיטה, התייפחה וייללה כמו ילדה קטנה: אני אשה רעה, רעה, אל תשים לב אלי… וביקשה אלף סליחות.

אלא שהדם כבר נשפך.

נוני כותב שאני רואה מהרהורי לבי כשאני מייחסת כל היעדרות לילית שלה מן הבית ל“ניאוף”, ל“בגידות” וכיו"ב. זה אבסורד גמור! הוא כותב. את עושה ממנה פרוצה, שטופה בזימה, מיהי בעינייך אמא שלך? מין קליאופטרה? מאדאם פומפדור? או האנגליה הזאת, ליידי אוטולין, שהיתה עוגבת על אמנים? והוא מסביר לי בטובו שעיסוקים ליליים מחוץ לבית הם שיגרת החיים של סופרים ומשוררים: ערבי־קריאה, סימפוזיונים, הרצאות מטעם “אמנות לעם”, כן, גם ישיבה בבתי־קפה, גם מסיבות שנמשכות לפעמים עד אור הבוקר, אז מה? ואם גם קצת שותים שם, או מעשנים גראס, איזה פשע הוא זה? כך היה מאז ומעולם, בפריז, בניו־יורק, בכל מקום! את לא מכירה את אמא שלך! הוא מוכיח אותי. אמא שלך היא אשה המתייסרת בבדידות, שמחפשת חום ואהבה ואינה מוצאת, והוא מזכיר לי, כדי להדגיש את רגישות־היתר שלה, איך נתקפה עוויתות־מעיים קשות – ואבא מיהר להסיע אותה לחדר־מיון – מיד לאחר שנודע לה שלא נבחרה לייצג את ישראל בפסטיבל של נשים־משוררות בהולנד, ובמקומה נשלחו לשם שלוש משוררות “זוטרות”

 * * *

איזה קיפוח מזעזע!

הוא כותב שמשהו לא בסדר איתי – איתי! – כשאני חושדת בה ב“ניאוף” בכל פעם שהיא מאחרת בנשף, כאילו לא יכולים להיות לה סודות אחרים, שאין לה רצון לגלות אותם… את one track minded – הוא כותב… כלומר, אני, יש לי רק הרהורי זימה בראש…

הייתי רוצה לספר לו על המקרה הזה, שהוא לא יודע דבר עליו:

ביום שישי אחד, לפני שלוש שנים, ארזה אמא מזוודה והודיעה שהוזמנה לכפר־בלום לקרוא משיריה בכנס על “מוזיקה ים־תיכונית” המתקיים שם, ותשהה שם יומיים־שלושה –

עד היום מכסה בושה את פני כשאני נזכרת במקרה ההוא.

בשבת בבוקר, בעשר בערך, מצלצל אלינו סבא אריך, מספר שלסבתא היה התקף לב, לקחו אותה לאיכילוב, ו“רצוי מאד” שאמא תבוא לבקרה. אבא הבין שהמקרה חמור מאוד – אריך, בדרך־כלל, לא מזעיק אותנו לשום עזרה – ואמר שינסה לאתר אותה, ואם יהיה צורך, ייסע הוא עצמו להביאה העירה.

צילצלתי לכפר־בלום ושאלתי אם הם יכולים לאתר את המשוררת גבריאלה גת, המשתתפת בכנס על “מוזיקה ים־תיכונית”. ביקשתי שיודיעו לה שבתה על הקו, בעניין משפחתי דחוף. חברת הקיבוץ שענתה לטלפון אמרה שתנסה לאתר אותה, שאצלצל בעוד חצי שעה. כשצלצלתי שוב, אמרה שאכן מתקיים אצלם כנס על “מוזיקה ים־תיכונית”, אבל לא ידוע להם על משוררת שהיתה אמורה להשתתף בו.

כשחזרה אמא, ביום א', וסיפרנו לה מה קרה (את סבתא ביקרתי אני בשבת, מצבה השתפר בינתיים) ושחיפשנו אותה בכפר־בלום, אבל שם לא שמעו עליה, החווירה וגימגמה: “לא שמעו?… מה זאת אומרת לא שמעו?… אולי המרכזנית שענתה לכם לא שמעה… נכון, הגעתי לשם באיחור רב, רק למחרת, אבל הוזמנתי ובאתי!” וכיד הדמיון הטובה עליה, ובכשרון האלתור הזריז שלה, המציאה סיפור בו־במקום: נסע אתה במונית מוזיקאי מטנג’יר (!) שגם הוא אמור היה להשתתף בכנס. מוזיקאי נפלא, שכתב יצירות לעוד ולקתרוס. היא הכירה אותו ברודוס, בכנס שהתקיים שם שנה לפני כן. כשהגיעו לגליל העליון, ביקש לעלות לרמת הגולן, שקרא כי היא איזור מריבה בעייתי. נסעו דרך הבניאס ודרך כפרים שהיא לא זוכרת את שמותיהם, מג’דל־שמס ואחרים, ובהגיעם לקרבת קוניטרה, תעו בדרך וכמעט חצו את הגבול לסוריה. שוטרי מג"ב עצרו אותם, ביקשו את תעודות הזהות שלהם, וכשראו בדרכון של המוזיקאי שהוא מטנג’יר, התעורר בהם חשד, במטומטמים האלה, שבא לרגל, ולא הועילו כל ההצהרות־בשבועה שלה, שהוזמן לכנס בכפר־בלום. בקיצור, כלאו אותם בתחנת המשטרה, חקרו אותו במשך שעתיים, טלפונים הלכו לקריית־שמונה, לצפת, לירושלים, בינתיים ירד הערב, הם נאלצו ללון בקצרין, וכך יצא שלכפר־בלום הגיעו רק למחרת אחר־הצהריים וכבר לא הספיק הזמן לקריאת שירים…

וברגעים אלה, כשאני כותבת את השורות האלה, עולה בדעתי שאולי, בכל־זאת, לא בדתה לגמרי את הסיפור הזה. אולי אמרה חצי־אמת. אולי היה באמת מוזיקאי כזה מטנג’יר, ואולי באמת איחרו לכנס הזה, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

הוא שואל מדוע אינני טופלת חשדות על אבא. הרי אבא נעדר מן הבית הרבה יותר מאמא, כשהיה “מגיח”, לרגל עסקיו, לאילת או לנהריה, לקפריסין או לטורקיה… מה אני יודעת איך ועם מי הוא מבלה שם את לילותיו, הוא כותב… מעניין שהוא, שמאשים אותי ב“זכרון סלקטיבי”, וטוען שאין לקרוא את ה“רומן” של אמא, אפילו הוא “אוטוביוגרפי”, כפשוטו, כאילו כל הנאמר בו הוא אחד־לאחד – כי האמנות לא יכולה להיות נאמנה לגמרי למציאות – הדחיק מזכרונו את ההיעדרויות של אמא, ושמר בו דווקא את אלו של אבא…

הוא לא מבין שההנאות הצנועות שיש לאמא מן הפגישות הצנועות עם גבר זה או אחר לא מעניינות אותי. שיהיה לה לבריאות. מה שמקומם אותי, הוא שכל אפייר כזה כרוך בשקרים, בבידוי סיפורים, בהעלמות, בהסתתרויות. בקיצור: באי־יושר. במעילה באמון.

בסוף מכתבו הוא שואל אותי שלוש שאלות:

האם את חושבת שאמא שלך אשה מאושרת?

האם את חושבת שהיה מתאים לה למרוח ליפסטיק על השפתיים?

האם לדעתך היא מסוגלת לשחק את “שלומית” של אוסקר ויילד?

צחקתי כשקראתי את השאלות האלה. התשובות שלי על שלושתן הן “לא”, כמובן. ועם זאת ציינתי לעצמי שבחר דווקא באוסקר ויילד…

הלילה חלמתי עליו. חלום נורא: חלמתי שמת. ואני מחפשת את הלוויה ואינני מוצאת. אמרו שיצאה אל בית־הקברות “עברון”, אבל אינני יודעת איפה זה. יודעת רק שהוא נמצא הרחק בחולות. אני הולכת במעין מדבר של חול, רגלי שוקעות בחול, השמש קופחת על ראשי… התעוררתי מבלי למצוא את הלוויה שלו…

ואולי הוא צודק. אולי אינני מבינה את אמא.

לפעמים אני חושבת על חייה כעל קסם אפל שלעולם לא אוכל לחדור אליו.

 

22 ביולי    🔗

אני נזכרת במחזור השירים של אמא, “יערת הדבש”. שירים פנטסטיים, שאני מכנה אותם “זכרונות מגן־עדן”. ובאמת, אווירה של ימי בראשית ושל אגדות ארץ־הקדם שורה בהם, בייחוד במונולוגים של תימנה בת־בלקית (“אני אל קֶדֶם אנוס מן המלך / זהב עפָרה, כַחוֹל כַַּספָה, / שנהבים ואלמוגים ושרפים מעופפים / וארבעה נהרות מַשקים הדקלים…”). ובכן אני מלמדת, כבר כמה שנים, את השיר “עקיצת הדַבּוּר” מתוך המחזור הזה, שיר שנכלל בכל אנתולוגיה של שירה ישראלית חדשה. בשבוע שעבר לימדתי את השיר בכיתה י"א (התלמידים יודעים שאני בתה של המשוררת, למרות כל השתדלותי להסתיר זאת. כדי להיות גאה בכך, עלי לשלוח לכל הרוחות את כל המרירויות שלי). עמדתי לפני הכיתה והסברתי ביטויים אחדים בשיר ואת ההקשרים המקראיים שלהם. תמיד ראיתי את “עקיצת הדבּור” כשיר טבע תמים, המצטרף אל שירי הטבע האחרים שבמחזור, על החי והצומח, כמו השירים על הטווס, על הדוכיפת, על התנינים, וכו'. והנה, כשקראתי שוב את השיר לפני הכיתה – והיה זה לאחר שקראתי כמה פרקים ברומן של אמא – הוא נגלה לפני באור אחר לגמרי! הבנתי פתאום שבעצם זה שיר ארוטי מובהק, המתאר את מעשה האהבה כהווייתו. אפשר לומר, כמעט “פורנוגרפי”. את “החדק” שלו נועץ הדבור, הדואה על כנפי השרב, בלועה הפעור של האורכידיאה, “חומס את תומתה”, מפריח בה צרעת, אך לבה יוצא אל “להבו”, והוא, לאחר שהוא מעופף בין הקוצים והנהלולים, בין חגווי הסלעים ועל במתי הר המור, הוא חוזר “אל סוד מערתה / אל מקורה / אל יערת הדבש”. (שתי השורות האחרונות, “אל מקורה / אל יערת הדבש”, חוזרות בסופו של כל בית).

ומוזר, שאני, שאת השיר הזה לימדתי כבר פעמים רבות, רק עכשיו עמדתי על פירוש המלים “אל מקורה / אל יערת הדבש”. שהרי “מקורה” במובן המקראי הוא “ערוותה”, כמו באותם פסוקים ב“ויקרא”, שעכשיו חזרתי וקראתי אותם, “ואיש אשר ישכב את אשה דווה וגילה את ערוותה, את מקורה הערה” וכו'; ו“יערת הדבש” אין פירושו “חלת הדבש”, כמו שהסברתי תמיד, אלא גם זה כינוי חושני מאוד לאבר המין של האשה בהתייחמותה, כי “יערה” בהקשר זה בא משורש “ערה”, כמו “ערווה”, וראייה לכך שבשיר השירים אומר האוהב: “אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי”, שגם זה תיאור מטאפורי של מעשה האהבה.

ואני נזכרת בשיר אחר שלה, “זכרונות מאיתקה”, שגם בו היא מזדהה עם דמות מיתולוגית, זו של אמו של אודיסיאוס, וגם בו מופיע הביטוי “מקורה” באותו מובן ארוטי, אגב תיאור תחנוניה של אשה זו לפני טרסיאס, שינבא לה את עתידה: “עמדתי בשמש, קרעתי שמלתי – – – פלגים שתת הדם ממקורי – / ואני אסורה.”

אם לחזור אל המשוררת בגודלה הטבעי, האוטוביוגרפי, יכולתי לומר, כמובן, כמו שנאמר לצרעה, נקבת הדַבּור, “לא מדובשך ולא מעוקצך”; אבל כמורה עלי לומר, שאם בזכות הספר ה“אוטוביוגרפי” פיענחתי את מובנו הנכון של השיר, הרי גם מעז יוצא לפעמים מתוק.

 

23 ביולי    🔗

בשלוש לפנות־בוקר התעוררתי בצעקה מסיוט נורא. חלמתי שלא אני שוכבת לצדו של אלכס, אלא אמא. הוא הסתובב אליה בשנתו, חבק אותה בזרועותיו, נצמד אליה והחדיר את אברו לתוכה.

צעקתי, ואלכס התעורר. שאל מה קרה, אך מיד הסתובב לצד השני וחזר לישון.

לא יכולתי להירגע. האם אני הייתי היא בחלום? האם היא – אני?

Fax No. 1־617־253־8699

For Mr. J. Weinstein

 

רעננה, 25 ביולי    🔗

נוני,

אני לא מבינה אותך! מה פתאום עלה על דעתך להשיב לי על מכתבי – בפאקס למשרדו של אלכס! מה רצית להשיג בזה? לגייס את אלכס לברית אחת איתך נגדי?

כי מה אתה אומר לי בשדר האלקטרוני הזה, שאלכס הביא לי הביתה ממשרדו והגיש לי בגיחוך מפיסטופלי על שפתיו? שאני מטורפת, בעצם! שאני חולת רדיפה – לא “הירדפות”, אלא “רדיפה” – כי החלטתי לרדוף את אמא, ואני נטפלת אליה ולא מרפה. מייחסת לה כוונות מגונות בעקבות כל כמה דפים שאני קוראת בספר שלה, מאשימה אותה על כל אפיזודה שהיא מתוודה עליה בתום לב. ומה אתה מטיף לי? – שעלי להשתחרר מן ה“אובססיה” שלי ולחדול להאשים אותה! כי השנאה שלי כלפיה מעוורת את עיני ומטשטשת את שכלי, עד שאינני מסוגלת להקשיב לקולה הפנימי ולהבין אותה!

ואתה נסחף כל־כך עם ההלקאות שלך, שאתה מייחס לי (בהשפעת הנושאים המיתולוגיים בשירים של אמא?( תשוקה לא־מודעת ל“רצח אם”, מין “תסביך אדיפוס” במהופך! עד כדי כך!

ואת כל זה אתה כותב כדי שאלכס יקרא?!

כדי להכניס טריז בינינו?!

אני דורשת ממך להתנצל.

אם לא תתנצל, אני מודיעה לך: זה יהיה הסוף להתכתבות שלנו.

אביבית

 

רעננה, 5 באוגוסט    🔗

באותו יום שאלכס הביא לי את הפאקס של נוני ממשרדו, לאחר ארוחת־הערב, הוא אומר לי, בשקט: הוא צודק אחיך, גם אני אמרתי לך שאת נעולה על אמך ולא מסוגלת להשתחרר ממנה.

הייתי כל־כך נרגזת, שצעקתי, בדמעות בעיני: הוא צודק?! אני שונאת אותה?! גם אתה חושב שאני שונאת אותה?!

והתנפלתי על הספה והתייפחתי בלי יכולת לעצור בבכיי.

הילדים, שהיו עדים לסצינה, ניגשו אלי, שאלו למה אני בוכה, ולא יכולתי להוציא מלה מפי. הייתי שטופת דמעות.

אלכס, שלא עשה אפילו נסיון קל לנחם אותי או לסתור את מה שאמרתי על נוני ועליו, ניגש אל הילדים והוציאם לחדרם.

קמתי, מחיתי את פני, יצאתי החוצה והלכתי לעבר החורשה. כל הדרך אמרתי לעצמי: את מקימה עליך שונאים. אמך, אחיך, בעלך, הסוף יהיה שגם הילדים ישנאו אותך. ואת כבר לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. זה כפייתי אצלך. את לכודה במלכודת שטמנת לעצמך.

כשהגעתי אל שפת החורשה פגשתי את המורה הזקן גורליק, שחזר מביקור אצל בנו בגבעת־חן. שאל מה אני עושה פה לבדי בשעה כזאת, בחשיכה. אמרתי: מהרהרת. התעכב לידי ואמר שחז"ל הזהירו מפני ההרהורים. בקריאת שמע על המיטה אנו אומרים: ואל יבהילוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים. ובימים הנוראים אנו אומרים: על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב. לא אפריע לך להרהר, אבל הישמרי מהרהורים רעים. ואחרי כמה צעדים, פנה לאחוריו ואמר: והיזהרי גם מהעטלפים. הם מתעופפים פה בין האקליפטוסים.

אינני יודעת מדוע, אבל חשתי הקלה רבה אחרי הפגישה הקצרה איתו. חזרתי הביתה ונשקתי לילדים.

ושבוע לאחר זאת, בבואי מבית־הספר, מצאתי את מכתבו של נוני. מתנצל וכותב שמספר הפאקס בביתנו התחלף לו עם זה שבמשרדו של אלכס, וסליחה, סליחה, אלף סליחות. אני מאמינה לו. שלא אאמין? בגוף המכתב הוא משיב על טענותי, בטון שקול והגיוני.

הוא כותב שאילו כל החטאים שאני מונה באמא היו אמת – היה דינה גיהנום.

ואני יכולה להוסיף על כך, שאילו היו שופטים אותי על פי דיני “סורר ומורה” שבתורה, צריך היה לסקול אותי באבנים עד מוות.

אני שונאת את עצמי כשאני כותבת עליה במרירות כזאת, במוחצנות כזאת, ומטיחה בה האשמות אין קץ.

אבל מה אעשה, כשכל גופי צלקות־צלקות, פצע וחבורה ומכה טרייה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח.

איך אוכל לשכוח את עשרות המקרים, מגיל שלוש, ארבע, חמש, שבהם הרגשתי מיותמת, תועה ביער, טובעת בים, ואין מציל – כשהייתי בטוחה שהיא נטשה אותי?

אני נזכרת בשנים שבהן הייתי בגן של סוניה, ברחוב הקליר. אבא היה מביא אותי לגן לפני שמונה, כי אמא היתה ישנה עד עשר, לפעמים עד שתים־עשרה, ואסור היה להעיר אותה. היא היתה כותבת, או מבלה היכן־שהוא עד שתיים לפנות־בוקר, והחלומות שלה היו קודש, ממש כמו הכתיבה.

ובכן, בארבע היתה אמא אמורה לבוא לקחת אותי הביתה מן הגן. על־פי־רוב היא לא באה בארבע, אלא בארבע־ורבע, או יותר מאוחר, ומתנצלת נורא על האיחור. וסוניה, הן מפני שכיבדה אותה כמשוררת, והן מפני שאמא ידעה לדבר איתה בחן כזה, בנעימות כזאת, רצופה מחמאות, שהיתה שובה את לבה – היתה תמיד סולחת לה. אבל לא אשכח את הפעמים ההן, כשהיא לא באה בכלל! כלומר, היא באה לבסוף, אבל זה היה בחמש חמש־וחצי! סוניה היתה צריכה לסגור, ולא ידעה מה לעשות. היתה מרוגזת כמובן, ובו־בזמן ניסתה להרגיע אותי, כי אני הייתי בפאניקה. חשבתי שאמא שלי מתה, שאירעה תאונה ונדרסה בדרך לגן, ואולי החליטה לנטוש אותי ונסעה לאיזה מקום רחוק. התאפקתי נורא לא לבכות, אבל הבכי חילחל כל־כך בתוכי, שלא יכולתי לנשום מרוב לחץ. מרוב פחד. וכשהגיעה לבסוף, במרוצה, בבהלה גדולה, נדף ריח של משקה חריף מפיה. אני לא יודעת מה קרה לי! ספקה את כפות־ידיה אל פניה, זה נורא, נורא… אין סליחה לדבר כזה… לא, אל תסלחי לי… היתה מסיבה לספר חדש שיצא, ושתיתי, יותר מדי כנראה, והראש הסתחרר לי, ואיבדתי כל חוש של זמן… איך יכולתי… והיא מנשקת אותי, ומחבקת, ודמעות זולגות מעיניה על פני, והיא מבטיחה לסוניה שדבר כזה לא יקרה עוד לעולם –

וזה קרה שוב ושוב, אולי ארבע או חמש פעמים.

כשאני נזכרת במקרים האלה, תוקף אותי לפעמים רוגז נורא על עצמי: למה לא צעקתי לה בפנים – אני שונאת אותך! את רעה! את הורסת לי את החיים!

לא צעקתי. כלאתי הכל בתוכי, כמו קיטור בדוד רותח. ולמה? בגלל הטאבו שאנחנו כנראה נולדים איתו, שאסור לשנוא אמא? שאם נקלל אותה – נמות?

אז במקום להתפרץ נגדה, הייתי מתגרה בה בשקט. הייתי מדברת בכוונה בשגיאות כדי שתתרגז ותגער בי, שאדבר עברית “נכונה”. הייתי אומרת “אני יאכל”, “אני יילך”, “חמש שקל”, או מפיקה מלים גסות מפי וצוחקת כמו ילדה מפגרת.

לא רק בגן. פעם השאירה אותי אצל גברת שמרלינג, השכנה מן הקומה הראשונה. היא היתה אשה די מבוגרת אז. בת ששים אולי. אשה טובה ורחבת־כתפים. אבא נסע אז לטורקיה לכמה ימים, בקשר עם איזו עבודה שהוצעה לו (וכלום לא יצא ממנה, עד כמה שאני זוכרת).

כשאבא נוסע, מי יביא אותי לגן בבוקר? הלוא אמא לא מסוגלת לקום מוקדם כל־כך, אפילו כשהשעון המעורר מצלצל. גם אזעקה לא תעיר אותה. היא פוקחת את העיניים לרגע, ושוב נרדמת… נוני, שהיה אז בן שבע, מילא את תפקיד האב באופן ראוי לכל שבח. את אמא לא העיר, כמובן. הוא לא יפריע את שנתה – ואת חלומותיה – של אמו האהובה. אם כן, בחריצות ובמיומנות הכין משהו לארוחת־בוקר לשנינו, ולקח אותי לגן של סוניה. אבל בערב, אחרי הארוחה, אמרה שעליה ללכת לאיזו פגישה חשובה, שתימשך עד עשר, אחת־עשרה, ואני לא רציתי להישאר בבית רק עם אחי. היה לי פחד מגנבים, וחשבתי שהוא לא יוכל להגן עלינו. אמא התרגזה מאוד, צעקה שכל מה שיש לי בראש זה להציק לה ולעשות לה את המוות, ולבסוף החליטה להשאיר אותי אצל האלמנה שמרלינג, שחיבבה אותי.

בביתה היה לי נעים מאוד. היא היתה מפנקת אותי ומכבדת אותי בכל מיני ממתקים ועוגות ופרפראות שמעולם לא היו אצלנו. כשהגיעה השעה אחת־עשרה וחצי ואמא לא באה, התחילה לדאוג. אבל היא אשה שקטה וקרת־רוח, ולא אמרה מלה נגד אמא. להיפך, אמרה שאצלנו, בישראל, נוהגים לשאת נאומים ארוכים, ואמא סובלת בוודאי כשהיא חייבת להאזין להם במשך שעות. בשתיים־עשרה הציעה מיטה בשבילי ואמרה לי לשכב לישון. היא תעיר אותי כשאמא תבוא. לא עצמתי עין, כמובן. חרדה נוראה תקפה אותי. הרגעים זחלו, וככל שזחלו ולא נשמעו צעדיה במדרגות, או במסדרון, או צלצולה בדלת, כן גבר הסיוט, מתוך שנעשיתי בטוחה יותר ויותר שהיא נטשה אותי לעולמים ולא תשוב.

רק משהחוויר השחר בחדר, ואני בקצה יאושי, נשמע צלצלולה הגואל בדלת.

גברת שמרלינג לא אמרה מלה. אמא, לאחר שלחשה משהו כלפיה, שלא שמעתי, לקחה אותי ביד, הובילה אותי במדרגות אל דירתנו, וגם היא לא אמרה מלה. היא נראתה לי מוזרה מאוד. זרה. כשנשאתי מבטי אליה, ראיתי על פניה, שהיו חיוורות, ועייפות כבדה נסוכה עליהן, הבעה של פיזור־נפש, כאילו היא לא כאן, לא איתי ולא בבית, כאילו היא בעולם אחר. אחר־כך הכינה ארוחת־בוקר, ולפני שמונה לקחה אותי לגן. לא היה לה זמן אלי. לא בילדותי ולא בבגרותי, וגם היום אין לה זמן אלי.

שמונה מתוך עשר פעמים שאני מצלצלת אליה – ותמיד ברוח טובה, מתוך תקווה שיקרה נס, אולי הפעם, אולי הפעם, ויידלק זיק של חיבור בינינו, חיבור “ביולוגי” שבין בת לאם – היא מפסיקה אותי באמצע השיחה. לפעמים, לאחר שלושה משפטים שלי, היא משמיעה קול מבוהל במקצת: אוי, מישהו מצלצל בדלת… סילחי לי, אני אצלצל אלייך אחר־כך… (וכמובן, לא מצלצלת). או: רגע, יש לי שיחה ממתינה, אני אחזור אלייך… או: סליחה, אני ממהרת נורא, בדיוק הייתי בדרך לצאת… או: הביטי, חמודה, אני באמצע משהו עכשיו, איכפת לך אם אצלצל אליך בערב? (ושוב שוכחת לצלצל). או: מקשיבה לי כביכול, ומשיבה תשובות חד־ או דו־הברתיות – כן… כן… לא… אולי… באמת?.. ובעיני רוחי אני רואה איך באותם רגעים ידה הימנית מושכת בעט, ועל הנייר נרשם, בכתב המופרע והמפוזר שלה, משפט, ועוד משפט, בחרוזים זכריים או נקביים, והיא לא שומעת כלל מה אני אומרת לה.

ואני חושבת בלבי: האמנם אני כל־כך חסרת ערך, כל־כך ריקנית, שלא כדאי לבזבז עלי כמה רגעי שיחה? האם אני משעממת כל־כך? בלתי אינטליגנטית כל־כך?

גם בילדותי היתה לי הרגשה כזאת, שחבל לה לבזבז זמן עלי. לא היתה לה סבלנות להאכיל אותי, כף אחר כף, נדמה היה שהיא ממהרת לאיזה מקום, שמשהו או מישהו מחכים לה, בחוץ –

פעם גערה בי שאני “צנינים בעיניה”. גם היום אני צוחקת כשאני נזכרת בזה. חשבתי שאמרה שאני “צנימים” בעיניה, מפני שיש לה שלשול ממני.

אנשים זרים – ובהם הקוראים של שיריה – לא היו מתארים לעצמם שהיא מסוגלת להתנהג כך עם בתה. הם מכירים את המשוררת גבריאלה גת כפי שהיא מופיעה בצבור, ברחוב, במסיבות, בהרצאות, או כמה פעמים גם בטלוויזיה, והיא מתחשבת כל־כך, עדינה כל־כך…

בחוץ – היא פנקסנית של יחסים. מחשבת היטב, במידה ובמשקל – ואולי מתוך אינטואיציה היא נוהגת כך – כמה תעניק מטובה ומחינה ומקסמיה, לזה ולזה. לפי מעמדו של האיש, לפי שווי מניותיו בבורסת הפרסום והתהילה, לפי מידת התועלת שהיא עשויה להפיק ממנו. כשהייתי יוצאת איתה לקניות, שמתי לב איזה יחסים לבביים, כמעט אינטימיים, הצליחה לפתח עם הירקן הערבי שלנו. כולה נופת צופים וחיוכים מתוקים כשהיא נכנסת לחנות: מה שלומך, סאלים? מה שלום הילדים? פאטמה ילדה כבר? יש לה עוד שבועיים? אל תשכח להודיע לי כשתלד… וכשהוא מבשר לה שבתו ילדה, היא מביאה צעצוע – אמנם זול – בשביל התינוק, ולאחר שבועיים עוד צעצוע… (כן, היא מפנקת את התינוק הזה מבקעה־אל־גרבייה, שלא ראתה אותו ולא תראה לעולם, הרבה יותר מאשר את נכדיה שלה!); וסאלים “הולך תמס” לפניה, אם להשתמש במליצה: המשוררת המפורסמת, שהקונים שלו מספרים תהילתה כשהיא יוצאת מן החנות – היא קליינטית שלו, ידידת המשפחה, ומדברת איתו כשווה אל שווים. והוא מוכן לעשות הכול למענה. לבקשתה המתחנחנת הוא מוציא לה מן החדר האחורי של החנות את החסה הרעננה ביותר, את הפילפל המבריק ביותר, את העגבניות הסמוקות ביותר, ומוסיף לה “על חשבון הבית” צרורות של שמיר וקוסברה… לפעמים הייתי מקנאה בו, בסאלים זה. הייתי בוכה בתוכי: מדוע הערבי הכפרי הזה זוכה ליחס חם כל־כך מצדה, ולי היא לא מקרינה אפילו שמץ חומו של נר אחד?

וכך עם כל אדם ואדם, בהתאם לערכו, בהתאם לטובה שעשוייה לצמוח ממנו. איזו חביבות השקיעה בדוור שלנו! היא היתה מתעכבת לידו כשהיתה פוגשת בו בפתח הבית, מפטפטת, שואלת לשלום משפחתו, ומעניקה לו תשרים לפני כל חג – בגלל אמונה שנכנסה בה, שבזכות זה הוא יביא לה מכתבים מבשרי טוב…

ולעומת החסדים המזוייפים שהיא מפזרת בנדיבות כשתועלת כלשהי צפוייה מהם –

גם היום נכמרים רחמי על אותו נער, כבן שבע־עשרה, אלישע היה שמו, אם אינני טועה, כשאני נזכרת בו.

הוא העריץ אותה. היא היתה אלוהית בעיניו. שיריה, אמר לה פעם בחיל וברעדה, כשפגש אותה במקרה ברחוב – כך סיפרה בבואה הביתה – הם פיסגת השירה העברית בדור הזה, ויכולים להשתוות, בעומק שבהם, בעוצמת ההבעה שבהם, לשיריו הליריים של שלמה אבן גבירול (וייחס אפילו קשר מיסטי בין השם “גבריאלה” ל“גבירול”). הוא ידע שירים שלמים שלה בעל־פה, והיה קורא אותם באוזני חבריו, בפאתוס, בהתרגשות. דמעות היו עולות בעיניו. פעם הרהיב עוז וביקש, בדחילו ורחימו, לבוא לראותה “כדי לשאול כמה שאלות בנוגע לשיר אחד שלה.” אני עניתי לטלפון. אמרתי שאשאל את אמא. מסרתי לה שבחור אחד בשם אלישע מבקש לראותה. – אה… הג’ינג’י הזה… תגידי לו שאני לא יכולה. שאני עסוקה מאוד בימים אלה… הבחור התעקש, ושאל אם יוכל לבוא לראותה בעוד שבועיים, בעוד שלושה, בכל זמן שתקבע לו. אמא אמרה למסור לו שיצלצל בעוד שבועיים, אולי תהיה פנויה אז. כעבור שבועיים צילצל שוב. אמא ציוותה לומר שאיננה בבית. שאל מתי תהיה. אמרתי שינסה בערב. בערב ענה אבא לטלפון. וכיוון שלא ידע דבר על השתמטותה ממנו, מסר את השפופרת לידה. באדיבות רבה אמרה למעריץ הצעיר שתשמח להיפגש איתו, אלא שהיא שקועה עכשיו בכתיבה מסוימת שדורשת ממנה את כוחה הנפשי, כך שאינה מסוגלת להסיח את דעתה לשום עניין אחר. והציעה לו לנסות שוב בתחילת החודש הבא. הבחור ניסה שוב, ואז קבעה לו מועד: שיבוא ביום ג' הקרוב בשבע וחצי בערב, ושלא יאחר, כי בשמונה עליה לצאת מן הבית.

ביום ג', כשחזרתי הביתה מן הקולנוע בעשר, מצאתי פתק דבוק לדלת: “באתי בשבע־וחצי, כפי שקבעת לי. צילצלתי ואיש לא ענה. חיכיתי פה בחדר המדרגות, כי חשבתי שיצאת ותחזרי. עכשיו שמונה ועשרה. שכחת, כנראה. אנסה שוב.”

הוא לא זכה להיפגש איתה. למה לאמא לבזבז את זמנה על ג’ינג’י עול־ימים, חסיד שוטה, שלא יוכל להביא לה לא כבוד, לא פרסום, לא תועלת כלשהי?

וכמוהו גם אני, כפי הנראה.

ומה שמכאיב לי יותר מכול הוא שאת יחסה אלי היא מגלגלת גם אל הדור הבא, אל נכדיה!

כן, היתה תקופה קצרה, לפני הלידה ואחריה, שפתאום שטף אותה גל של רגש אימהי פרימיטיבי או פרימיוויאלי, שוודאי הפתיע אותה עצמה, ונבעה ממנה חמימות כלפי, שזכורה לי כאלומת שמש הבוקעת מבעד לעננים: כשהייתי בחודש השמיני והיה חשש לצירים מוקדמים, נתקפה קדחת של פעלתנות דאגנית ועמדה על כך שאלכס יקח אותי להדסה עין־כרם, להיבדק אצל גיניקולוג מפורסם שסבא אריך הפנה אותה אליו (מסיבות של אתיקה מקצועית, הוא עצמו נמנע, כמובן, לטפל בי). אחר־כך התנדבה לעזור לאלכס בבחירת הציוד לחדר התינוקות, והוסיפה משלה צבי־נינג’ה ועפרונות צבעוניים, שעתידים לשמש אותם כשיגיעו לגיל שלוש או ארבע, ולמחרת הלידה באה אלי לבית־החולים, כיסחה אותי בנשיקות, התלהבה מן התאומים וכינתה אותם טידלדי וטידלדם, ומיד אחרי טקס ברית־המילה שנערך בגינת ביתנו שלפה שתי מגילות־קלף ענודות בסרטי כסף וזהב והגישה אותן לי ולאלכס בשמה ובשם אבא (אבא ציין בבדיחות־דעת שהרעיון היה שלה) – תעודות של תוכניות־חסכון בבנק לאומי לישראל ע“ש כל אחד מן התינוקות, להבטחת השכלתם האקדמאית לעתיד לבוא, עם הפקדה ראשונה ע”ס 5000 ש“ח לכ”א, תרומת סבא וסבתא.

אבל לאחר ימי־חסד אלה שנפלו לי כמתנה משמים, כאילו נשכחנו מלבה, והיצר הקדמוני שהתעורר בה שקע לתרדמת־חורף ממושכת. כבר פעמיים טעתה בתאריך ימי־ההולדת של הילדים, ובאה לברך אותם, ואותי, ב־27 בדצמבר במקום ב־27 בנובמבר… “לא יכול להיות! בלוח הכיס שלי רשום דצמבר…” ובבית התווכחה עם אבא על כך, ושיכנעה אותו שהתאריך הוא דצמבר… וכשהיו בני שלוש, לא מצאה להם מתנה מתאימה יותר ליום־ההולדת מאשר קופסה ענקית של בונבוניירות בצורת פילונים וארנבים, הטובות רק לקילקול קיבה… “לא ידעתי מה להביא, אז הבאתי את זה, אם לא בשבילם, יהיה בשבילכם… אני נורא לא מוצלחת בבחירת מתנות, תמיד יש לי בעיה עם זה…” נוני כותב שהטענות שלי כלפי אמא מזכירות לו את “המכתב אל אבא” של קפקא – במהופך. גם אביו היה מאשים אותו שהוא “משולל רגש משפחתי”, ש“אין קורטוב של יחס אוהד כלפיו וכלפי המקורבים אליו”, שהוא “כפוי־טובה” וכו' וכו', וכל זה, הוא כותב – משום שהאב לא ניסה כלל להבין את הארג הדק והעדין של נפש בנו, או את מהותו הרוחנית. כן, גם אני קראתי את “המכתב אל אבא”. אם כך, אני מצטיירת בעיני אחי הרואה־ללב, כאחת מרובעת ואטומה כמו הסוחר קהה־החושים הזה…

עלי להפסיק. מחדר־הילדים נשמעת היבבה החלושה של רפי.

חזר לישון לאחר שהרגעתי אותו. כבר לילות אחדים הוא מתעורר מסיוטים. לפעמים הוא מקים את עצמו במיטה, פוקח עיניים בבהלה, כאילו לא תופס היכן הוא נמצא, משמיע איזו נהימה, “איפה הוא”, או “למה באו”, נשכב שוב ונרדם.

ילד רגיש במידה מדאיגה. תגובות מסוימות שלו מעלות בי את המחשבה שהוא ניחן בחוש של “ראייה למרחוק”. פעמים אחדות שאל איפה סבתא גבי ולמה היא לא באה לראות אותנו. אמרתי לו שהיא במקום רחוק, בצפת. שאל למה היא לא מטלפנת ואמרתי לו שאין לה טלפון בדירה שבה היא גרה. התשובה לא סיפקה אותו. שאל איפה זה צפת, וכשאמרתי שזה בגליל, פרץ בצחוק. מה מצחיק אותך כל־כך? שאלתי, וצחוקו התגבר עוד יותר, ממש התפקע מצחוק. “גליל־גליל־גליל”, נזלו המלים מתוך צחוקו, “היא התגלגלה לגליל, סבתא התגלגלה לגליל…”

באותו רגע נזכרתי בדיבורים שלה על “גלגול”, ואמרתי לעצמי – לילד הזה יש איזו ידיעה על־חושית.

איך יעמוד מול סערות החיים כשיגדל? הוא ומיכאל מתקוטטים לעתים קרובות, בגלל איזה צעצוע, או על זכות הקדימה בשימוש במחשב, עם חיות הג’ונגל שבו, ולא פעם הוא חוטף מכה או סטירה מאחיו החזק ממנו ופורץ בבכי. כשאני ממהרת להפריד ביניהם וגוערת במיכאל, אלכס נוזף בי: תני להם להתקוטט! שיתחסנו! שלא יהיו רכיכות! שיהיו גברים!

זה ה“דארוויניזם” שלו…

השעה אחת־עשרה והוא טרם חזר.

צרצרים מנסרים בחצר, בעשב שלא גוזם. קרקור קרפדה בשלולית. נמלים זוחלות לאורך גבי כשאני חושבת מה יהיה כשאשאר לבדי, רק עם הילדים, שהם לא מגן, לא מחסה. ערער חשוף לשרב, לרוחות.

כמה מסובך כל זה: כאשר אני מדמה את אמא כפי שהיא, בשר־ודם, עולה בי גל של מרירות, טינה, לעתים עד כדי שנאה. וכשאני מתייחדת עם שיריה ומתבוננת במשותף שבהם, מספרה הראשון, “פרספונה זוכרת” ועד “שוק הדגים הריק” – אני מוצאת שבכולם עובר הזרם האפל הזה של כמיהה לאהבה שאינה מסופקת, של הרגשת חיים מוחמצים בגלל אי־היכולת להגשים את התשוקה הבוערת והכואבת למגע נפשי קרוב ומקרב, למגע גואל מן הבדידות. ועם זה – געגועים עד אין־תיכלה למין גן־עדן, שמקומו לא בזמן עבר אלא בעתיד לא־נראה.

ולבי יוצא אליה, אל דונה גבריאלה.

 

דבר המלביה"ד    🔗

תוך כדי קריאת יומנה של אביבית פיינגולד בפעם השלישית והתקנתו לדפוס, חולפים בי הרהורים על טיב המלאכה הזאת שאני עוסק בה כבר שלושים ושתיים שנה, ואם לא ישליכוני לעת זיקנה, אוסיף ואעסוק בה ככל שיתירו לי, גם לאחר שאצא לגמלאות, כי אני שונא את הבטלה, וכשאין עט בידי אינני יודע מה אעשה עם עצמי.

מה העבודה הזאת לי, אני שואל שאלת רשע. כל השנים האלה שאני מתקן שגיאות דקדוק ותחביר, זורע פסיקים ונקודות, משרבט ומוחק, מנכש מלים שוטות והופך משפטים שלמים על פיהם – אני דומה לעצמי כמי שמנגד רואה את הארץ ואליה לא בא. או אם לרדת למשל וולגארי – כמי שצופה מן הצד בהתעלסויות נלהבות, והוא לא מעז – אידיוט נלעג שכמותו – ללחוש לנאהבים איך לשפר את ביצועיהם.

עומד ומתערב, זר לא־קרוא, במעשה האהבה, והוא רק מפריע. מי צריך אותו? אין מספר למחברים, מהם ידועי־שם, שהצלתים מבושות נוראות שהיו ממיטים על עצמם אלמלא השיפוצים והריטושים והליטושים שעשיתי ביצירות המבולבלות ועילגות־הלשון שלהם. כמה מהם הודו לי על כך? ארבעה? חמישה? רובם הגדול אפילו את שמי לא יודעים, ואלה שיודעים, עוברים על פני ללא התעכב. ניד ראש לשלום, זה הכול. “לא משורר, לא נביא, חוטב עצים אנוכי.” או מוטב – שכיר־יום של קבלן שיפוצים, המגרד ומכסח את הקירות.

לא, אינני מר־נפש. אלמלא מירקתי את המרירות מתוכי, לא יכול הייתי להמשיך לעשות את עבודתי באמונה. אך לעומת זאת, קללת הקנאה רובצת עלי. אני מקנא. לעתים אני עובר על כתב־יד שעל אף הסירחות הרבות בו, אני חש שהוא בעל ערך, ואני אומר לעצמי, הלוא גם אני יכולתי לכתוב כך. יכולתי, במאמץ כלשהו, להפיק מעצמי יצירה שאינה נופלת בערכה מזו שאני מתקן עכשיו. למה אני מכלה את עיני ואת כוחי בעבודת שירות שחורה? ואני מקנא. ולעתים, אמנם רחוקות, נופל לידי כתב־יד שגודל־רוח אמיתי קורן ממנו, והוא מרומם את הנפש, ומעורר הערצה בעמקות שבו, בדיוק שבו, ברגישותו לנימים הדקות ביותר בנשמת האדם – ואני יודע שלעולם לא הייתי מסוגל להוציא מתחת ידי יצירה כזאת – ואז, על־אחת־כמה־וכמה שאני מקנא! אין מנוס.

אפילו כתב־יד זה שאני עובר עליו עכשיו, יומנה הכן של אשה צעירה שאין לה יומרות להיות סופרת, אפילו הוא – בושה לומר – מעורר בי קנאה. כי בשעת קריאתו אני מודע לכך שרגש או מחשבה המתלבשים באותיות ובמלים החרותות על הניר – יש בהם “ערך מוסף” על־אישי. אפילו יש בו, בכתב־היד, שיבושים רבים הדורשים תיקון. לא זו בלבד, אלא לאחר שעברו תחת ידי עשרות רבות של כתבי־יד ממינים שונים לפני הבאתם לדפוס, שכמה מהם היו “כאוטיים”, עברה בי מחשבה שאחת ממעלותיה הסמויות של יצירה ספרותית גדולה הוא הפרדוקס של היותה כאוטית והרמונית בעת־ובעונה־אחת. כלומר, סוד הגדולה הוא ההרמוניה שבכאוס. דבר זה, אני חושב, נכון הן לגבי הספרות והן לגבי הטבע, שגם הוא כאוטי והרמוני.

איך קרה, אני שואל את עצמי, שנדחקתי לתפקיד הנחות של עמידה בשולי המגרש, מחזיר את הכדור לשחקנים בכל פעם שהוא מתגלגל אל מעבר לקו?

כשבני הבכור, יריב, בא לבקר אותנו ומוצא אותי רכון על גבי צרור הדפים ועט בידי, והוא טופח על שכמי בחיבה ומתבדח, תזדקף, אבא, אתה מעקם את הגב שלך! – אני מבחין בעיניו הבעה של חמלה וזלזול כאחת: במה הוא עוסק, אבא שלי? בעבודת שירות שאין בה תהילה, וגם שכר הגון אין בצדה! ואילו הוא –

רק בן שלושים־ושתיים, וכבר מנהל של חברת סטארט־אפ! צעיר מלא מרץ, יוזמות, רעיונות חדשים־לבקרים, יצר הרפתקנות כלכלי… והוא עושה חיל בכל אשר יפנה. כשהוא נכנס אלינו הביתה, נדמה כאילו המרץ פורץ מכל נקבוביות גופו. לא מסוגל לעמוד במקום אחד גם לרגע.

והאירוניה שבדבר היא, שאת ההצטיינות במקצועות הריאליים, מתמטיקה, פיזיקה, ירש ממני. אני, בתיכון, הייתי תלמיד “מחונן”.

אלא שנמשכתי דווקא אל ההומניסטיקה. באוניברסיטה בחרתי במקרא כמקצוע ראשי, אך לאחר השנה השלישית, לאכזבתה הגדולה של אשתי־לעתיד, הפסקתי את לימודי. כן, אם אכתוב אי־פעם אוטוביוגרפיה, אתעכב גם על הסיפור העצוב הזה.

כל אותן השנים הילכו עלי היכלי הספרות קסם. שם, ברומנים הגדולים של טולסטוי, פלובר, תומס מאן, פורסטר, בסיפורים של קפקא, צ’כוב, עגנון… שם שאר־הרוח, שם מתרוממת הנפש אל השגב, שם נושמים אוויר פסגות ונפתח השער לממלכת העולם־שמעבר־לעולם.

הייתי חולה כמיהה להגיע אל הממלכה ההיא. להסתופף, לפחות, בצלה.

מדוע, איפוא, רק עד ספה הגעתי, ומנגד נגזר עלי לראותה?

אולי לא היה בי דחף מספיק, שאפתנות, אולי השלמתי מהר מדי עם חולשותי ונרתעתי ממאבק.

ואולי – בדומה למה שהעירה המשוררת גבריאלה גת לבתה, כשהראתה לה, בדחילו ורחימו, נסיון שלה לכתוב סיפור – אין בי “ניצוץ השגעון של אמן”.

אם כן, כמו אביבית פיינגולד, גם אני לא “הגשמתי” את עצמי.

ואולי משום כך אני חש אמפתיה כה רבה אליה כשאני עובר עכשיו על כתב־היד הזה.

 

7 באוגוסט    🔗

המקרה הזה, שהיה כמו דקירת פגיון בלבי, שב ועולה בזכרוני:

לפני שלוש וחצי שנים הכנתי, עם תלמידי הכיתות הגבוהות של בית־ספרנו, מסכת גדולה של קריאה ושירה ליום העצמאות. קיבלתי עלי את המשימה בחשש רב, כי ההופעה נועדה גם לקהל הרחב, ואמורה היתה להיות מוצגת על בימת בית התרבות שלנו. עבדתי על כך חודשיים, והמורים וחברי המועצה שראו את החזרה הכללית שיבחו מאוד את עבודתי. צילצלתי לאמא והזמנתי אותה לבוא, יחד עם אבא, לערב ההופעה הפומבית, בנוכחות ראש העיר, שר החינוך והתרבות, ונכבדים אחרים. היא הבטיחה לבוא, כמובן, ואיחלה לי הצלחה. ליתר בטחון, שלחתי לה את אחת ההזמנות, מטעם העירייה, שנדפסו בהידור רב.

לפני הפתיחה, כשהקהל מתחיל להתאסף וממלא את האכסדרה, אני מחפשת בתוכו את ההורים, ואינני מוצאת. אני מתנחמת בלבי שוודאי איחרו בגלל פקקי התנועה ואני נותנת הוראה לסדרנים להכניסם גם לאחר שיעלה המסך. במשך כל ההופעה מבטי משוטט, מבעד למפלש שבין הקלעים והמסך, על פני שורות הכסאות שבאולם, שמא אאתר אותם – ואינם. ההופעה מסתיימת. תשואות סוערות, ואחריהן עולה ראש העיר על הבימה ומשבח אותי בדברים נלהבים. אבל לבי בל עמי. החג הפך לחגא.

למחרת בבוקר צילצלתי לאמא לשאול מה קרה. מה, זה התקיים אמש? היא משתוממת, איך… – שלחתי לך הזמנה, אני אומרת, לא קיבלת אותה? – באמת חיפשתי אותה אתמול, מפני שלא זכרתי את התאריך, ולא מצאתי. הייתי בטוחה שזה בשבוע הבא… אבא נורא יכעס עלי כשישמע…

נוני כותב שהוא “נדהם” לראות איזו כמות של שנאה הצטברה בלבי אליה. – “שנאה”?

כאילו אמר על צעיר מאוהב שאהובתו עזבה אותו, או מתנכרת אליו, והוא מלא מרירות כלפיה, מלא זעם ויאוש על עזיבתה אותו וכמעט קץ בחייו בשל כך – שהוא “שונא” אותה.

הוא לא תופס כמה כמהתי, ועודני כמהה, לאהבתה. הלוא משחר ילדותי הערצתי אותה! את יופיה, את כשרונה, את חן תנועותיה, את העברית היפה שבפיה, אפילו את הגימגום המכוון שלה, כשהיא מדברת עם אדם שהיא מעריכה אותו, גימגום של הצטנעות כביכול, כאילו אינה בטוחה שהיא צודקת, כאילו מתוך מתן כבוד לבן־השיח…

אהבתי אותה במידה כזאת, שלפעמים כל־כך תפח בתוכי הזעם עליה, כמו לבה רותחת, עד שהייתי מוכנה להרוג אותה.

הוא כותב שאני “רואה מהרהורי לבי” כשאני כותבת שלא סבלה אותי, שגילתה טינה כלפי, שקיפחה אותי… וכל זה, לדבריו, מפני שגידלתי ב“עציץ הנפש שלי”, והשקיתי, ועדרתי, וטיפחתי, את הלענה של “ההרגשה הכוזבת, הדמיונית”, כאילו הייתי מופלית לרעה ביחס אליו.

והוא מזכיר לי, כהוכחה למסירותה ולדאגתה של אמא לי, איך היתה בפאניקה ממש כשהייתי מקבלת חום גבוה בגלל איזו הצטננות, או נתקפת בשיעול קשה או במחלת־ילדות כלשהי, ולא סרה ממיטתי, ומניחה עלי קומפרסים, ומעסה את גבי… והוא מזכיר לי איך, כשהייתי אפילו בת שמונה, תשע, היתה “מתה מדאגה” כשהייתי מאחרת לשוב הביתה בערב, והיתה יוצאת לחפש אותי ברחובות.

כן, גם אני זוכרת את המקרים האלה. אבל מדוע… מדוע היתה לי הרגשה שגם במקרים האלה, לא מתוך אהבה עשתה זאת… שהדאגה שלה, המבוהלת לעתים, הדחופה, האמיתית ללא ספק, אינה מלווה בחום של אהבה כלפי? כאילו את עצמה היא רוצה להציל.

את הדברים שאני זוכרת הוא לא זוכר – כי הוא חושש לגלות כתמים בשמש, שזוהרה מסנוור את עיניו.

ולא רק הוא רואה את אמא כמין אם קדושה, או כציפור רחבת־אברה המגוננת על גוזליה. אנשים שמכירים את אמא רק משיריה, שקראו את “חטיפת פרספונה”, או את “קללת דמטר”, שירים הטעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה – לעולם לא היו מאמינים שמשוררת זו, בחייה, במציאות, כל־כך מתנכרת לבתה.

חשבתי הרבה במרוצת השנים מה היתה הסיבה ליחסה זה אלי. שברתי את הראש על כך. התשובה היחידה שהגעתי אליה, היא זו:

אמא, מלכתחילה, לא רצתה שאוולד. זה קרה שנתיים וחצי בלבד לאחר שנוני נולד. וילד אחד – שהיתה מרוצה מאוד ממנו, כמובן – הספיק לה. היא נמצאה אז בראשית דרכה לתהילה. כוכבה דרך בשמי השירה בארץ. ואני כאילו גזלתי ממנה את חירותה. במקום שתהיה חופשית לכתוב בכל שעה שיעלה ברצונה, לצאת בערבים לפגישות ולמסיבות עם חבריה, שזה עתה קיבלו אותה אל חיק חברתם בחיבה ובכבוד, פתאום היה עליה לטפל שוב בתינוק, להיניק, לחתל, לנגב את הטוסיק, ללכת איתו לקופת־חולים, להסיע עגלה לפניה ברחוב כאחת מעקרות־הבית הפלבאיות, להתעורר חמש פעמים בלילה מן הבכיות המרות, קורעות הלב והדממה, המגרשות ללא־רחמים את החלומות…

ולא רק זה. אני חושבת שבו־בזמן גם חששה שהשדיים המוצקים, המלאים, הזקופים של דונה גבריאלה יתרפסו, יאבדו את יציבותם, אם תיניק עוד ילד, שתותי־הפטמות הבשלים שלה יתמעכו, שקמטוטים דקים ייתוו בקימורי זרועותיה החלקות, שקפלים יחרצו את חמוקי ירכיה, את חלקת בטנה…

אני – תינוקת צרחנית, אגוצנטרית, חסרת־בינה, שמתוך אנוכיות בלתי־נסבלת לא פסקתי מלדרוש תשומת־לב, או את הדד למציצה – הייתי אויבת שלה. אבן־נגף על דרכה. אני גזלתי ממנה הן את “חירות המשוררת” והן את חדוות־העלומים. הלוא בשעה שנאלצה לתחוב אל פי, בכוח, בגערות, כפית אחר כפית של מזון־תינוקות מבחיל, דברים גדולים התרחשו אי־שם באיזה בית־קפה או מועדון, ולבה ערג לשם, נמשך, ייסורי טנטאלוס עינו אותה, כי אני, המנוולת הקטנה, האכזרית, ריתקתי אותה בחרצובות אל כלא החדר הזה… לא, התנכלות כזאת אינה נסלחת לעולם!

והדבר לא היה תלוי לא במראי, לא באופיי, לא בתכונותי, לא בהתנהגותי. עצם היותי – הוא היה לה לרועץ. עילה לטינת עולם!

וקבין לא מעטים של טינה זו, אני משערת, התגוללו גם על אבא, שהכניס אותה להריון, כנראה, שלא ברצונה.

להבין, אומרים, משמע לסלוח. הנה אני מבינה. האם יכולה אני גם לסלוח? והלוא את עצם היותי איני יכולה לבטל!

אלא אם כן אסתלק לי מהעולם.

נוני כותב שאין בי רחמים עליה. שלא קל לה, בייחוד לאחר גירושיה. שהיא בודדה מאוד. ואני מתעלמת מזה וחושבת רק על עצמי.

כן, יש פרקים בספר, לא רבים, שכשקראתי אותם חשתי אמפתיה רבה כלפיה, כי יש בהם נביעה ממקור טהור, שלא נדלח מן האנוכיות החולנית המכתימה את דפי הרומן הזה. “עלי להיטהר מן המחשבות הרעות, לצאת מכאן, לחיות חיים אחרים”, אומרת “נוגה” באחד הפרקים,⁷ וגעגועים להוויה אחרת ממלאים את לבה. “אני גולה,” היא אומרת לעצמה, “כל שנותי אני גולה מן החיים האלה.”

 

12 באוגוסט    🔗

עלי לספר פעם לנוני את הסיפור הבא, כדי שיבין כמה הוא טועה בסברה האבסורדית שלו, שיש בי “שנאה” כלפי אמא, שאין בי רחמים עליה, שאני “רודפת” אותה, וכו' וכו'.

סבא עליו־השלום, אבא של אבא, לא חיבב ביותר את אמא, אם לומר זאת בלשון המעטה. הוא לא דיבר בגנותה, על־כל־פנים לא בנוכחותי, אבל את יחסו כלפיה לא יכול היה להסתיר. כשהיו נפגשים, היה מעלה על פניו חיוך מסויג, שהבליע מעין אי־הסכמה. אי־הסכמה למה? אולי לעצם אופיה, לאישיותה, שלא מצאו־חן בעיניו, שהיתה לו ביקורת קשה עליהם. כשהיה בא אלינו לביקור, אמא נהגה בו כבוד. בניגוד לנוהגה בקרובי משפחה אחרים של אבא, היתה אפילו מתיישבת איתנו בסלון ומקשיבה לדבריו, או מעמידה פנים שהיא מקשיבה להם – הוא לא היה פונה אליה, לא בשאלות ולא בהערות כלשהן. את שיריה לא קרא, כמובן – ספק אם קרא שירים אי־פעם – והפרסום שלה לא עשה עליו רושם. כשהייתי אני באה אליו לביקור, היה שואל לשלום אבא, לשלום נוני, אבל לא לשלומה. זה די הרגיז אותי, אני נעלבתי בשבילה. ככל שניסיתי למשוך אותו לדיבור כלשהו עליה, כשסיפרתי, למשל, לתומי כביכול, על הצלחה שלה, על ספר חדש שלה, או על הופעה שלה בטלוויזיה, היה עובר על כך בשתיקה ופונה לנושאים אחרים. מה יש לו נגדה? הייתי שואלת את עצמי, האם הוא חושב שהיא סנובית שמתנשאת עליו? הרי מעולם לא היתה מריבה ביניהם, למיטב ידיעתי. הבנתי שבעיניו, הקבלן שנזקק לאישורים מ“מכון התקנים” לגבי מוצרים שהוא משתמש בהם, היא לא אשה “לפי התקן”, שראויה להיות הרעיה של בנו. אבל פעם אחת, בערך כשנה לפני נישואי, לא יכולתי להבליג. באתי אליו בשבת – אחרי מותה של סבתא הייתי מבקרת אותו כמעט מדי שבת, ובכלל די חיבבתי אותו, את האיש הגדול הזה, בעל הקול העבה והחם, העומד בשתי רגליו על הקרקע – וסיפרתי שאמא שוכבת כבר שבוע עם כאבי־גב קשים וייתכן שיהיה הכרח לאשפז אותה. הוא שתק. כעסתי נורא בתוכי, ואמרתי: למה אתה לא אומר שום דבר? לא איכפת לך שכלתך חולה? לאחר שתיקה ממושכת, כשהוא מסתכל בי כשוקל אם לומר או לא לומר מה שרצה, פתח: את לא הכרת את גרשון אחי. הוא היה מבוגר ממני ונפטר מסרטן לפני תשע שנים. שנתיים לפני שמת, נתן לי כתב־יד שלו, איזה שלוש מאות דף, זכרונות מן העיירה שלנו בליטא, וביקש שאמסור את זה לאמא שלך, שתקרא, שתביע דעה, אולי תתקן אם יש צורך, מפני שידע שהיא משוררת ומבינה בדברים כאלה. הוא העריך אותה. הבאתי לה את הכתב־יד ואמרתי לה מה הוא מבקש. כמובן! אמרה כשהחזיקה את החבילה ביד, אני שמחה שיש לך אח שכותב! עברו חודשיים, עברו שלושה, ולא שמעתי מלה ממנה. טוב, חשבתי, לוקח זמן לקרוא שלוש מאות דף, ולה יש עוד כמה דברים לעשות חוץ מזה… אחרי חצי שנה אני מעיז לשאול אותה: קראת? את מה? היא שואלת. את מה שנתתי לך לפני חצי שנה… ברגע הראשון היא לא ידעה על מה אני מדבר, אחר־כך הפליטה צעקה: אוי! לגמרי שכחתי! סליחה, סליחה, באמת סליחה, כבר היום אני ניגשת לקרוא את זה, ומיד אחרי שאני גומרת אני אומרת לך מה דעתי, אם דעתי חשובה בכלל… זהו. מאז ועד היום לא שמעתי ממנה מלה אחת על הכתב־יד הזה. היא בטח שמה אותו בבוידעם והעכברים אכלו אותו. ובינתיים, כמו שסיפרתי לך, עבר אחי לעולם האמת. עולם שכולו טוב, כמו שאומרים. אז זה לא חשוב כבר.

עד כמה שאני מכירה את אמא, היא התחילה לקרוא את כתב־היד הזה, ראתה שהוא כתוב רע, שהוא חסר־ערך, לא המשיכה בקריאה, ומכיוון שלא היה נעים לה להביע דעה שלילית ולגרום צער, בחרה לא לומר כלום. כדי להצדיק אותה, אמרתי: לאמא אין ראש לדברים כאלה.

אין לה ראש לקרוא מה שמישהו אחר כותב? קרוב משפחה?

זכרונות מעיירה… זה לא בדיוק בשבילה, אמרתי.

הוא התלקח, הסמיק כולו מרוב כעס: למה יש לה ראש? למה?

היא כותבת! אמרתי, די בכעס, אתה אולי לא מבין את זה, אבל זה מה שהיא עושה – כותבת! שירים!

זה כל מה שהיא עושה?

אלה החיים שלה! אמרתי.

כן, זאת הצרה, שאלה כל החיים שלה…

התרגזתי ואמרתי: לא! אלה לא כל החיים שלה! יש לה עוד דברים בחיים, יש לה משפחה, יש לה בית, היא נוסעת להרצאות, אפילו עד דימונה, ירוחם, יש לה אלף עניינים!

הוא כיוון אלי מבט אלכסוני, שתק, ואחר־כך אמר: מישהו מבין בכלל מה שהיא כותבת?

תסלח לי, קמתי ממקומי, אני לא יכולה לדבר איתך על זה. ויצאתי.

וזו לא היתה הפעם הראשונה, ולא היחידה, שהגנתי על אמא כשהאשימו אותה.

אני נזכרת שלפני חמש שנים, הייתי אז בחודש השישי נדמה לי, כבר היתה לי כרס די בולטת, באתי יום אחד אחר־הצהריים לבקרה ומצאתי אותה יושבת בסלון עם אדם שלא הכרתי, בשנות החמישים בערך, בעל פנים בהירות, מצח שמתרומם עד חצי הגולגולת ועיניים תכולות שהביעו יושר ואולי גם תמימות. שאלתי אם אני מפריעה, כי ראיתי שהם שקועים בשיחה, אבל שניהם הפצירו בי לשבת, והאורח, ששמו פרח מזכרוני – משהו כמו עפרון או אילון – אמר, אנחנו עוסקים ברזי תורה, אז אולי גם את תתרמי משלך. ישבתי והקשבתי לשיחה, והיא היתה מרתקת. דיברו על הקשר בין שירה לפילוסופיה, והאורח, שנשמע משכיל מאוד, הזכיר את הקומדיה האלוהית של דנטה, את גן־העדן האבוד של מילטון, ואמר שעוד מימי היוונים נכתבו תאוריות פילוסופיות בשפת השירה, ומשורר אחד, טימון שמו, אם אינני טועה, הפיץ את האידיאות של המורה־הפילוסוף שלו, אחד מן הסופיסטים, באמצעות הסאטירות השיריות שכתב. הוא גם סיפר על איזו כת מיסטית, או גנוסטית, יוונית, במאה השלישית או הרביעית לפני הספירה, שנקראה “הנחשיים” – את השם היווני אינני זוכרת – שהפולחן שלה סבב סביב סמל הנחש. כאן נכנסה אמא לשיחה ודיברה על הפרדוקס שבנחש, שהוא ממית וגם מחייה, ממית בארס שלו, ומסוגל להחיות כמו נחש הנחושת במדבר. ואפילו הנחש הקדמוני שפיתה את חווה הביא בפיתוי הזה חיים ומוות כאחד, אמרה. חיים – כי לולא הפיתוי לא היתה הזדווגות ולא היו פרייה ורבייה, ומוות – כי כתוצאה ממנו נגזר הגירוש מגן־העדן ומחיי עולם. האורח הסכים איתה וציין שהנחש גם סימל את הנפש בתפיסה של הכת הגנוסטית, ואת האחדות בין התחלה וסוף, ואז אמא אמרה שבעיניה הוא מסמל גם את הפרדוקס שבשירה עצמה, שמרגע שהיא נבראת, היא גם ממיתה. המלים עצמן גוזרות מיתה על מושאיהן מרגע שהן עולות על הנייר. השירה היא נחש, חייכה.

באותם רגעים גבהה קומתה בעיני. כמה שונה היתה מן האמא הזאת שאני מכירה בחיי יום־יום. ישבה לפני אשה שכולה נתונה לעניינים של רוח וחשבתי על הכפילות הזאת, כשהחומר הגס עובר תהליך של הזדככות במסתרי הנפש והופך לחומר אצילי.

 

15 באוגוסט    🔗

אמש היתה כאן שולי.

צילצלה אלי מגבעת־ברנר, שם השתתפה באיזה קורס, ואמרה שבא לה לראות אותי בדרכה הביתה למעגן־מיכאל. שמחתי מאוד.

אלכס קיבל את פניה בחמימות, חלק לה מחמאה על מראיה, אמר שיפתה מאז ראה אותה אצלנו בפעם האחרונה, אחר־כך התנצל שעליו ללכת לדאבונו הרב, כי יש לו ישיבה עם נציגים של איזו חברת בנייה, והוא צופה ש“היא לא תהיה קלה”.

ישבנו ודיברנו שלוש שעות.

ולאחר לכתה לא יכולתי להירדם. כל הלילה לא עצמתי עין.

כמו אצל היוונים הקדמונים שהיו הורגים את השליח שבא לבשר להם רע, רציתי להכות אותה כשסיפרה מה שסיפרה.

וכשגערתי בה, ספונטאנית, למה את מספרת לי את זה?! ענתה לי בשקט: הייתי בטוחה שאת יודעת… כל כך הרבה אנשים ידעו…

כל־כך הרבה אנשים ידעו – מלבד אלה שחיו איתה תחת קורת־גג אחת? מלבד אבא, מלבד אחי, מלבדי? היא, במעגן־מיכאל, ידעה על כך מפי חברת קיבוץ שלומדת ספרות באוניברסיטה, ואיך קרה שאלי, שיש לי שכנה המלמדת שם, השמועה לא הגיעה! הסטודנטים ריננו על כך, והרכילות התהלכה בחוגי הסופרים והעיתונאים, וזה נמשך חודשים רבים – ואני הייתי חרשת ואטומת חושים…

ככל שאני דופקת את הדבר הזה לראש שוב ושוב, מרגע שיצאה מביתנו ועד עכשיו, הוא לא נקלט! שאמא, האשה הגאה שעברה את גיל החמישים, תביא על עצמה ביזיון כזה?

ועוד היתה מאושפזת ב“שלוותה”?! – הרי לא יתכן שללא ידיעתו של אבא!

אילו יכולתי לשאול אותו, היה בוודאי אומר לי את האמת, אלא שהוא מתרוצץ אי־שם בין סן־רמו להמבורג, ואינני יודעת מתי יחזור.

ומפליא שאין שום רמז לפרשה הזאת בספר ה“אוטוביוגרפי” שלה. האם חסה על כבודו של אותו מלומד, “מומחה בעל שם עולמי לספרות יוון”, שמא יבולע לשמו הטוב? האם פסחה על פרשת האהבים האומללה הזאת מפני שהכאיבה לה יותר מכל מה שעבר עליה בעשר השנים האחרונות? משום שהסתיימה בשברון־לב והתביישה בה כל־כך?

ככל שאני חושבת על כך ומשחזרת בראשי שוב ושוב את מה שסיפרה שולי – זה לא מסתדר לי עם דמותה של אמא. כשסיפרה על הקשר הרומנטי בינה ובין אותו פרופסור, שהחל במהלך עבודה משותפת על תרגום אלגיות של משורר יווני כלשהו, לא היה בזה שום חידוש סנסציוני. כבר השלמתי עם כך שהיו לאמא פרשיות אהבים עם גברים אלה ואחרים, שנודע לי עליהם מספרה הווידויי. אבל כשסיפרה שבשלב מסוים החליט הפרופסור הזהיר ואנין־הדעת הזה ללימודים קלאסיים, אדם נשוי נוסף לכול, להתנער ממנה, ומאז, במשך תקופה ארוכה לא חדלה אמא להטריד אותו – ככל שאני חושבת על כך –

קשה לי להאמין! קשה לי להאמין שהיתה אורבת לו, עוקבת אחריו, רודפת אחר צלו –

האם מדובר באמי? במשוררת הגאה, המכובדת והמכבדת את עצמה, גבריאלה גת?

אני חושבת על השירה האצילית שלה –

ומצד שני, אני אומרת לעצמי, הלוא גם בדרמות היווניות, ייצרי קנאה ונקם הופכים מלכות לשפחות…

איזה דיבוק נכנס בה? האם ה“יווניות” של הפרופסור סיחררה את ראשה עד כדי איבוד כל שמץ של כבוד־עצמי?

אילו היתה זו צעירה בת עשרים, שהתאהבה עד איבוד החושים –

ויותר משאני מתביישת, אני מרחמת עליה.

ואינני יודעת איך אוכל להיפגש איתה לאחר מה שנודע לי עכשיו.

למה נגררתי לספר לה על אמי, על הספר? יכולתי למנוע מעצמי את כל הרוגז הזה. יכולנו להמשיך להעלות נשכחות מימים עברו, להיזכר בחברים משותפים, מבית־הספר, מהצופים, אלה שבארץ ואלה שנפוצו לכל קצווי תבל, לפטפט בשקט, לרכל… למה סיפרתי לה על ה“אוטוביוגרפיה”?

איך ברוב איוולתי התחלתי להפריח כמה שדים מתיבת פנדורה זו, ודיברתי במרירות על אמא, על יחסה לאבא, לנוני אחי, אלי, וסיפרתי – מתוך אמון שאני נותנת בה כחברתי הקרובה ביותר בשנות בית־הספר והסמינר למורים וכמי שהיתה בת־בית אצלנו – על האפיזודה הנלעגת עם הצייר מראש־פינה⁸ –

ואז, פתאום – כרעם משמים!

מה, לא ידעת? – פקחה עלי עיניים משתוממות.

והרגשתי מין התכווצות בלב –

וגם עכשיו – המוח לא תופס והלב מסרב להאמין שבמשך זמן כה רב – שנה וחצי? שנתיים? – הצליחה להסתיר את הפרשה המבישה הזאת מעיני אבא, מעיני ומעיני נוני –

ואולי – פתאום עלה בדעתי – נוני ידע ולא סיפר לי?

אבל גם אילו ידע, לא היה מגלה לי.

(איך זה, התפלאה שולי, ש“בחור מקסים כל־כך”, בן למעלה משלושים, לא נשא אשה עד היום… האם ניחשה מתשובתי המעורפלת שלא יישא אשה גם בעתיד?)

אבא בוודאי ידע על אישפוזה, לא ייתכן אחרת.

כי כשנברתי בלילה בזכרוני, צף ועלה בראשי שכשנה לפני נישואי, אמא נעדרה מן הבית לעשרה ימים או לשבועיים ואבא אמר שנסעה לבאר־שבע להשתתף באיזה סמינר באוניברסיטה, ואני התפלאתי, כי לא דובר על כך לפני כן, וכשחזרה, נזכרתי, היתה מבולבלת, פזורת־נפש, לא קלטה מה שמדברים אליה… אם כך, חייב היה לדעת, אלא שהחליט להעלים ממני.

אבל אם ידע את הסיבה להתקף הדיכאוני שלה – איך המשיך לחיות איתה כאילו דבר לא קרה?

ואולי לא ידע? הלוא אמא סבלה מדי פעם מדכאונות, ויותר מפעם אחת דובר על אישפוז. לכאורה, למה אני צריכה להתרגש כל־כך מן הידיעה הזאת שהחמיקה לי שולה בשקט, כאילו דרך־אגב, לאחר כל מה שאני יודעת על הרפתקאות האהבים המפולפלות של אמא

* * *

אבל כאן היה משהו שונה לגמרי, מבהיל, מבחינתי, באופיו, בממדיו. כמעט מיתולוגי, הייתי אומרת. איפה, לעזאזל, היתה מתייחדת עם אותו אפולו שלה? ביער של אתונה? בסימטאות וורונה? בקובה אפילה ביפו העתיקה? או אולי פשוט ובנאלי יותר – באיזה בית־מלון זול בתל־אביב, על שפת הים התיכון?

היום אירעה לי תקלה עם הילדים שאני רואה אותה ככשלון חינוכי שלי. לפנות־ערב שמעתי את רפי ממרר בבכי בחדר־הילדים. כשנכנסתי ושאלתי מה קרה, אמר שמצא צב בגינה, וכשהביא אותו לחדר לשחק איתו, מיכי חטף אותו ממנו וזרק אותו החוצה מבעד לחלון. שאלתי את מיכי למה עשה זאת ואמר: הוא הרגיז את דארוין, הצב הזה… – לא נכון! לא נכון! אתה הרגזת אותו! קרא רפי מפינת החדר. – מאין לך שהוא הרגיז את דארוין? שאלתי את מיכי. – הוא נבח עליו, הוא רץ בחדר כמו משוגע, הצב הזה עיצבן אותו… – לך תביא את הצב בחזרה הנה ונראה אם הוא ירגיז את דארוין, אמרתי. – לא רוצה, אני לא אביא אותו… קרא במרדנות. לאחר שלא נשמע לי כמה פעמים, אחזתי בידו, אמרתי, אתה תביא אותו יחד איתי, ומשכתי אותו החוצה. הוא ניסה להיחלץ ממני בכוח, ותוך כדי כך מצאתי עצמי נאבקת איתו. הוא צעק תעזבי, תעזבי, וכשמשכתי ביתר כוח, התחיל להשתולל, חילץ את ידו והתנפל עלי באגרופים כשהוא חובט בי במותני ובבטני וצועק, את לא אמא שלי, אני יספר הכול לאבא, את עוד תראי…

היכן נסתתרה בינתי? מדוע ניסיתי לכפות עליו בכוח את רצוני, מה שרק ליבה בו את הקנאה באחיו, שעה שהיה עלי לפתור את ה“סכסוך” הזה בדרך של הסברה שקטה?

תמיד ייחלתי להידמות לאמי. כשהייתי בת אחת־עשרה, שתים־עשרה, הייתי עומדת מול הראי ומנסה להעלות על פני חיוך שיהיה דומה לחיוכה. אותו חיוך מיוחד, ספק־יהיר ספק־אירוני, מרחף על השפתיים במין הססנות, לא יודע אם להתיישב עליהן או לברוח מהן. משהו כמו זבוב המרחף מעל שולי צלוחית של דבש. החיוך הזה מעניק לה את האופי המיוחד של יופיה, שחורג מן ההרמוניה של הפנים ועושה אותו לא בנאלי. רציתי להידמות לה במשהו. לפחות במשהו. ומאחר ונהגה בי בזלזול, הרגשתי את עצמי נחותה מאוד לעומתה. מה אני שווה? דף של טיוטה פסולה על שולחנה. נשאתי עיניים אל גזרתה הזקופה, אל הופעתה האצילית, כמו האזוב של הארז. והמבט שלי – אם מישהו היה בוחן אותו – היה מגלה בו, בצד תום של הערצה, גם רשע של איחולי רע.

למה נרשמתי לסמינר הקיבוצים? הלוא היו לי נטיות אחרות. אהבתי טבע, אהבתי צמחים, וחשבתי ללמוד ביולוגיה או בוטניקה באוניברסיטה, ואולי הייתי מתקבלת אחר־כך למכון וייצמן או לתחנה החקלאית בנס־ציונה. אבל בחרתי ללמוד הוראה, כי בסתר שאפתי להיות סופרת – הלוא הצטיינתי בחיבורים בבית־הספר… – אז חשבתי שלימודים אקדמאיים יגזלו ממני יותר מדי זמן וכוחות־נפש, וכמורה תהיינה לי חופשות ארוכות לכתיבה, ואם אצליח להפיק מעצמי איזה סיפור מתקבל על הדעת, אוכל להתגנב באין־רואה אל הממלכה שהיא אזרחית־הכבוד בה, ושם, על ה“פרנאסוס”, אזכה לשבת להדום רגליה והיא תלטף את ראשי.

איזו אשלייה! כשהראיתי לה נסיון שלי לכתוב סיפור וציפיתי בלב רועד לשיפוטה, נשאה עיניה מן הדף, הסתכלה בי במבט ספק רחמני ספק אירוני, ואמרה: “כן, בסדר, אבל חסר לך… איך לומר זאת… משהו שמעבר ללשון היפה, מעבר לחשיבה ההגיונית… חסר לך ניצוץ השגעון של האמן, ביבינקה…” וגזר־דין זה קיצץ לי את הכנפיים ושיתק לי את ימיני. מאז לא ניסיתי עוד.

ואשר לעבודתי כמורה, בעיניה – כמו בעיני רבים, אני משערת – הוראה בבית־ספר היא מקצוע נחות. משומם, מייגע, חסר כל ברק.

לא זכיתי, אם כן, לשום הנחות ביחסה של דונה גבריאלה אלי לאחר שנהייתי מורה ברעננה. כשהיתה באה לביתנו ומתיישבת לפטפט מעט אתי ועם אלכס – לשעה לא ארוכה, תמיד היתה ממהרת לחזור לתל־אביב – היתה נמנעת מלדבר איתי על נושאים שקיוויתי ברוב סיכלותי שייגעו במעגלי ההתעניינות של שתינו (בהתאם למנת האיי־קיו שלי, כמובן…), על שירה, על ספר שהופיע, על מאמר ביקורת בעיתון… והלוא אני, ככלות הכול, לימדתי שירה, גם אחדים משיריה לימדתי בכיתות י' וי"א…

ובפגישות שלנו היתה פונה לרוב אל אלכס. בו היא לא זילזלה, אולי מפני שאדריכל נחשב בעיניה יותר ממורה, ואולי מפני שיש לה חולשה לגברים נאים.

הנה, בדיוק ברגע זה אני שומעת את צעדיו. חוזר הביתה. מאין?

אני חושבת שצריך לאשפז אותי.

הלילה, פתאום, כשאני שוכבת לצדו ואינני יכולה להרדם, לאחר שכמעט לא הוציא הגה מפיו מרגע שנכנס הביתה – זימזם לי שוב בראש היתוש הישן, ועקץ את לבי בחשד שאלכס חזר מדירתה של אמא, שהוא היה שם אתה. שהם שכבו

* * *

אני אומרת לעצמי: את השתגעת? הלא היא בצפת! הוא לא סופרמן כזה שמסוגל לגמוא 300 קילומטר לשם ו־300 חזור תוך שלוש שעות, ועוד להספיק להתעלס איתה!

אבל השטן שבי אומר לי: זאת לא הוכחה. הם תיאמו ביניהם בטלפון שהיא תבוא לדירה מצפת והוא מרעננה. את לא תופסת שזה קן־האוהבים הקבוע שלהם? תנסי לצלצל עכשיו לדירה שלה ותיווכחי שהיא שם, כי רק בבוקר היא יכולה לחזור לצפת.

אני לא נורמלית. אני חייבת להתאשפז.

Fax No. 1־617־253־8699

For Mr. J. Weinstein

 

רעננה, 19 באוגוסט    🔗

נוני היקר,

אמש צילצלתי אליך וענה בחור שדיבר אנגלית והזדהה כ“ג’ו, חבר של נוני”. אמר שאינך בבית והוא חושב שתחזור רק מחר. שאל מה שלומי, כאילו הוא מכיר אותי, ונשמע עדין מאוד. התפלאתי ששאל מה שלום אמא שלך, והבנתי שסיפרת לו על “החזרה בתשובה” שלה. (מה הוא עוד יודע עלינו?) הוא היה מוכן להמשיך בשיחה בלי סוף, ללא חשבון, וסיים במלים שנשמעו לי כמו מעולם אחר, “כולנו זקוקים לישועה…”

תשמע, נוני, לפני כמה ימים נודע לי שלאמא היה רומן חשאי ממושך עם פרופסור ללימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל־אביב. סיפרה לי על כך שולי ממעגן־מיכאל, אולי אתה זוכר אותה, והתפלאה מאוד שלא ידעתי כלום על כך, כש“כל העולם ידע”. אחר־כך אישרה את הדבר שכנה שלי, מרצה בחוג לפילוסופיה באותה אוניברסיטה, גם היא התפלאה שלא שמעתי על הפרשה הזאת שכה רבים ידעו עליה, מרצים, סטודנטים, הבוהמה התל־אביבית…

האם אתה ידעת?

ידעת שבעקבות זה היא אושפזה ב“שלוותה”? – מדהים, לא?

משתיהן נודע לי שהאפייר הזה – ספק טרגדיה ספק פארסה – היה כרוך בהתנהגות משפילה מצד אמא. מסתבר שבתחילה היו, כנראה, יחסים אינטימיים בינה ובין הפרופסור, אלא שבשלב מסוים הוא החליט להיפטר ממנה (הוא נשוי לעורכת־דין ידועה), והיא איבדה את הראש, לגמרי איבדה את הראש, והיתה רודפת אחריו, ומטרידה אותו בטלפון –

היית מתאר לעצמך דבר כזה?

ומה שקורה לי עכשיו הוא שכל דמותה מתעוותת לעיני. כאילו אני רואה אותה במראה קעורה. לא ייתכן שזו האם שחייתי איתה מיום הולדתי.

אני בזה לה, נוני, אני מתביישת בה ובשבילה, אני מרחמת עליה – הכול בערבובייה מאוסה אחת.

כשאני משווה אותה לעיני מסתובבת שם במסדרונות הארוכים של בניין גילמן באוניברסיטה, מחפשת את הגבר הזה מתוך דיבוק שנכנס בה, איש צנוע דווקא, כפי שתיארה לי אותו שכנתי־הפרופסורית, שני מטר גובה, מתהלך עם ראש כפוף קצת, “כמו אגמון שהרוח הכפיפה את ציצת־הנוצה שלו”, בלשונה הפיוטית, ובעל “שארם שקט” – עיניה מתרוצצות הנה והנה, לראות אם יצא כבר מאולם ההרצאות, אם הוא בדרכו לשם, והסטודנטים, שמכירים אותה, מי לא מכיר את המשוררת גבריאלה גת, מגניבים לעברה מבטים אירוניים ומתבדחים בינם לבין עצמם; או מתדפקת על הלשכה שלו, והמזכירה, שהצטוותה להרחיק אותה מתחומו, ממציאה כל מיני שקרים מתקבלים על הדעת, מדוע הוא לא זמין, לא עכשיו ולא בעוד שעה, לא יבוא בכלל היום, כי יש לו כאב־גב, טחורים, השד יודע מה.

תשמע סיפור מזעזע, שכמו בטרגדיות היווניות, הוא מעורר “חרדה וחמלה” גם יחד:

יום אחד (כל מה שאני מספרת כאן הוא מפי שכנתי הנ"ל, והוא בגדר השמועות שהתהלכו בין אנשי הסגל באוניברסיטה, רובן, כנראה, אמת), המזכירה נעדרה מן הלשכה ואמא תפסה בטלפון את “הצבי הבורח” עצמו, מושא תשוקתה וכמיהתה. כשהתחננה לפניו שייעתר לה לפגישה אחת ויחידה, “אחרונה”, כי הוא “חייב לה את זה” – ענה לה שלא יוכל למלא את בקשתה, כי למחרת יש לאשתו יום הולדת והם נוסעים לחגוג את המאורע ב“מצפה הימים” וישהו שם כמה ימים.

אמא (אני מתחלחלת כשאני כותבת את הדברים האלה) מיהרה להזמין מקום ב“מצפה הימים”, ולמחרת היתה גם היא שם והעבירה בידי אחד מנערי המלון זר ורדים לחדרם של הפרופסור ואשתו, בצירוף פתק עם ציטוט מ“מדיאה”: “הלוא אין טוב לאדם וחסד יותר גדול / מחיי אשה עם בעלה בלב תמים אחד”, וחתום – אלמונית".

נוכל לתאר לעצמנו מה התרחש בחדרו של הזוג כשקיבלה כלת השמחה את הזר.

בדלפק קבלה של המלון רשמה אמא את עצמה כך: השם – איפיגניה; שם המשפחה – טאורוס; ארץ הולדת – קורינתיה…

דבר זה עצמו כבר עורר את חשדם של פקידי המלון: קורינתיה? איפיגניה? טאורוס? אולי האשה הזאת, החובשת כובע מוזר לראשה, כומתה גברית מוטה לצד אחד, ובידה היא נושאת כל הזמן רימון שקטפה מעץ שבגן המלון – מעורערת בנפשה?

אבל המצב החמיר מאוד כאשר למחרת אחר־הצהריים התלונן המומחה המפורסם לספרות יוונית בפני מנהל המלון, שהאשה המכנה עצמה איפיגניה מטרידה אותו ואת אשתו, מצלצלת לחדרם בשעות הערב והיום, נטפלת אליו כשהוא לבדו על שפת הבריכה או בגינה וכו', והוא מבקש שידאגו להרחיק אותה מהם. כשפנה המנהל אל אמא, טענה שהפרופסור הוא שנטפל אליה, לא מניח לה, ואפילו דפק על דלתה בלילה…

באותו ערב צילצל מנהל המלון אל אבא – שאת שמו וכתובתו קיבל מן הפרופסור – וביקש שיבוא לקחת את אשתו, שלקתה בהתמוטטות עצבים.

אבא מיהר להגיע לשם, הוציאה מן האואזיס ההוא, הביאה הביתה, וכפי שקרה פעמים אחדות בעבר, אך באופן חמור הרבה יותר – היא נכנסה למיטה, הפסיקה לאכול והתנתקה לחלוטין מסביבתה. אז הוחלט לאשפזה להסתכלות ב“שלוותה”.

כשאני מדמה בנפשי את כל זה, אני אומרת: משהו מתעתע בה, באמא, איזו רוח רעה. ואולי תמיד תיעתעה בה ואנחנו לא הבחנו –

ואולי אותה הרוח הרעה היא שנשאה אותה עד פסגות הרי הגליל, אל הסימטה החרדית ההיא בצפת…

ואולי כדי לברוח מ“יוון”, ששברה את לבה, הגיעה אל עיר המקלט הזאת ונאחזה בקרנות המזבח של מהר“ן זצ”ל…

תחילתו של הקשר בינה ובין הפרופסור הזה היתה, כפי שסופר לי, כשבאה אליו כדי שיתרגם לה איזה שירים של משורר יווני קדום –

הכל למען השירה, אם כן. על כנף השירה המריאו השניים אל משכן המוזות. ושם, בגבהים האלה, הסתחרר לה ראשה כל־כך, שאיבדה גם את כבודה.

אני משערת שהרומנסה החשאית הזאת, בסתר החורשות המיתולוגיות, היתה נמשכת עוד ועוד, אלמלא גילתה אותה עורכת־הדין הגאה והאסרטיבית, שחששה משערוריה ציבורית והחליטה לשים לה קץ, ואולי גם איימה בגירושין, ואז קיפל הפרופסור העדין את זנבו וחש להימלט אל מערת קאליפסו

* * *

והשאיר מאחוריו ציפור פצועה, שבורת כנף, שצנחה בבית־המרפא “שלוותה”.

אני מצפה לתגובתך –

אחותך

נ. ב.

פתאום מנצנץ לי בראש: אולי הפרופסור הזה הוא אותו אדם שכתבתי לך כי פגשתי אצל אמא לפני כמה שנים, כששוחחו על שירה ופילוסופיה? דווקא עשה עלי רושם של איש הגון, מופנם, ולגמרי לא טיפוס של “אום פאטאל”…

 

25 באוגוסט    🔗

“עלייך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!” – זו התגובה של נוני, במשפט מחץ אחד, על הידיעה שהבזקתי לו בעניין הפרשה עם הפרופסור.

ובהמשך לעצת־הקסם הזאת, מרפא לשבורת־לב, הוא מגולל במכתבו מסה ארוכה, על פני שני דפים, חלקה פילוסופית נוסח ראלף וואלדו אמרסון (שאל קובץ המסות של איש־מאסאצ’וסטס זה התוודעתי בזכותו), חלקה הטפת מוסר נוסח ספר משלי:

האנושות, כך ניתן להבין מן “הבשורה על־ פי יהונתן”, מתחלקת לשלושה מינים: זכרים, נקבות, ואמנים־גאונים. החוקים החלים על שני המינים הראשונים אינם חלים על השלישי. האמנים־הגאונים חיים בספירה אחרת מזו של יתר בני־תמותה, במה שקרוי, נדמה לי, בקבלה, “שפריר עליון”; הרוח המפעמת בהם והמניעה את יצירתם נושבת במרומי “המתח הגבוה” והיא למעלה מן “החומר העכור” של החיים הארציים. לכן יחסם שונה לאותם עניינים שאותנו הם עשויים להדהים או לקומם, ואין לדון אותם על־פי מושגי המוסר המקובלים.

כלומר, הם מין “חייזרים” כאלה, שנפלו אלינו מכוכב אחר, שבו חוקי התרמודינאמיקה, למשל, אינם תקפים.

המשוררת גבריאלה גת שייכת, על פי דוקטרינה זו, למין השלישי, על כן אין זה נכון להתייחס להתנהגותה במושגים (זעיר־בורגניים, מן הסתם) של “בגידה”, “מעילה באמון”, “איבוד הכבוד־העצמי”, וכד'.

וכדי לאשש את הנחת־היסוד הכמו־מדעית שלו, הוא מביא דוגמאות מחיי סופרים ואמנים דגולים, שקרא ביוגרפיות שלהם (מתי הוא מספיק לקרוא, כשהוא עסוק כל־כך בקוואנטים או בקווארקים?) ונוכח לדעת שלא היו "נחמדים כלל וכלל, להיפך, לפי המושגים המקובלים שלנו, הם היו “טיפוסים איומים ונוראים”, שקרנים, קמצנים חולניים, בוגדים בנשותיהם, גם עם ילדות קטנות, גם עם פרוצות־רחוב עלובות־נפש, נוטשים את יוצאי־חלציהם החוקיים ומתכחשים לקיומם של ממזריהם… ואלה הסופרים והאמנים, מכל הדורות והזמנים, שיצירותיהם חדורות רוח הומאנית, אהבת־אדם, אחווה, חמלה, שאיפות נעלות…

את הסתירה זאת, בין דרך חייהם של האמנים־הגאונים ובין יצירותיהם, הוא כותב, ניתן להסביר רק אם מבינים שהם חיים “בספירה אחרת” משלנו.

ולענייננו, כפועל־יוצא מן התיאוריה הנעלה שלו – שהיא רומנטית לעילא ולעילא בעיני – הוא מטיף לי מוסר שאני שופטת את אמי כאילו היתה השכנה הצדקנית והרכלנית שלנו מן הקומה השנייה, גב' אזולאי, כאילו לא כתבה מעולם את “פרספונה זוכרת”, ואת “קדמת עדן”, את “יערת הדבש”, את “הבאר החריבה של קרן־הפוך” וכו' וכו‘. אני מכירה את השירים האלה קצת יותר ממנו, יודעת רבים מהם בעל־פה ומלמדת אותם, והוא תוקע לי באוזן בקרן־האייל שלו, “אמך משוררת נפלאה”… מה גם, הוא כותב, שכל “חטאיה” המגוחכים הם כמו הערת־שוליים, באותיות פטיט, בתחתית מגילות “הפשעים” של משוררים וסופרים גדולים ונערצים כמו רוסו, ביירון, ואלט ויטמן, דילן תומאס, רוברט פרוסט, אליוט, או דיקנס, שספריו שופעי רחמים על ילדים יתומים ועלובי החיים, ואת ילדיו שלו זנח, וכו’, שלא להזכיר את פיקאסו, או את עזרא פאונד. (מתי קרא את כל הסופרים האלה?)

ואם אני מרבה כל־כך להתעסק ב“בגידות” האלה, וביתר מרעין בישין של אמא, הוא כותב, הרי זה משום שאני “אולד פאשנד” ו“מרובעת”…

אני מודה: אני מפגרת אחר “רוח הזמן”. כשכולם מסביבי גועים בצחוק מאיזו אפיזודה בסדרה פופולרית בטלוויזיה, אני, שאינני צופה בסדרות האלה, מרגישה את עצמי כמו ירגזי בלהקה של תרנגולות. גם את מצעד הפזמונים בגלי צה"ל אינני שומעת, וכשאני מדפדפת במקומונים אינני מבינה קטעים שלמים, בגלל ביטויים מלועזים ומלועסים ומבואסים שזרועים בהם בכמויות שממליחות את המרק עד שאי־אשפר לטעום אותו. וכל־כך אני “מפגרת” שאני אוהבת שירים של אלתרמן ושל פוגל ושל זלדה, ואפילו – איזו בושה – של רחל, אבל למרות שאני לא “אין”, הרי לעניות דעתי, היצרים הבסיסיים של בני אדם, לרבות קנאה, נקם וכד', לא משתנים בחלוף הזמנים והאופנות. כך שאל לו להתפלא, לאחי היקר, שאני מתרגשת ומתרגזת על התנהגויות אנושיות מסוימות.

מדהים אותי שהוא ידע שאמא היתה מאושפזת ב“שלוותה”, ואפילו ביקר אותה שם. לי הוא לא סיפר “כדי שלא אתחיל לחטט ולחקור ולדרוש בעניין”, כהרגלי תמיד בכל הנוגע לאמא…

ושוב הוא אומר שאל לי לדון אותה בקנה־המידה “המוסרני והשמרני” שלפיו אני, “עם כל הכבוד”, חיה, כי לכל אדם זכות לחיות לפי “הפאראמטרים” (מה זה בדיוק?) שהוא קובע לעצמו, בהתאם לאופיו. ואם נכון כל מה שסופר לי על אותה פרשה אומללה עם הפרופסור, הוא כותב, הרי לא לשפוט אותה אנו צריכים, אלא לחוש חמלה כלפיה.

אולי הוא צודק. אולי. באופן שכלתני אני מסוגלת להבין את אורח המחשבה שלו (והרי אנחנו בונים את התיאוריות שלנו בהתאם לנטיות לבנו…). אבל ריגשית, כל מה שהוא כותב בעניין זה, “לא מזיז לי”, כמו שאומרים. לא מסוגלת לשכוח, לא מסוגלת לסלוח. אם זכותם של הגאונים לא להיות כפופים לחוקי החברה האנושית ומותר להם לגרום עוול לזולתם – זכותם של קורבנותיהם, ממש כמו זכות המדוכאים מעמדית או לאומית, למרוד בהם. אני קורבן. וכאשה קטנה, עפר תחת סוליות הנפילים, יש לי נחמות קטנות ונקמות קטנות. ונחמה קטנה כזאת, שהיא גם נקמה קטנה, היתה לי כשקראתי פרק מסוים בספר, שבו מתגלה קנאתה של דונה גבריאלה בכל כיעורה, ללא שום מסווה של “אצילות”.⁹

לפני כמה לילות חלמתי שוב עליו: הייתי בבוסטון ונכנסתי לחנות טבק קטנה. ביקשתי לקנות מקטרת, מתנה ליום ההולדת שלו. המוכר מוציא אל הדלפק קופסאות עם מקטרות ממינים שונים ואומר לי לבחור אחת מהן. אף אחת לא מוצאת־חן בעיני. אני אומרת שאני רוצה מקטרת “עם פרח בקצה”. כשהוא פונה אל המדפים שבחנות לחפש מקטרת כזאת, וגבו אלי, אני סוחבת מאחת הקופסאות מצית מוזהב, תוחבת אותו לארנקי וממהרת להסתלק החוצה. ברגע שאני עוברת על הסף אני נתקלת בנוני. הוא מרוגז נורא, פניו סמוקות מרוגז, והוא צועק: מה עשית? תחזירי מהר את המצית למקום שגנבת אותו ממנו! – אני גנבתי? אני אומרת, מה אני, גנבת? – ואני מתעוררת בהרגשת אשמה נוראה.

בשבוע שעבר צילצל סבא אריך: אולי את יודעת לאן נעלמה הבת הסוררה שלי? מן הדירה שלה אין תשובה, כבר שבועיים. צילצלתי אל יאקוב (הוא אף פעם לא קורא לו ג’ק, תמיד יאקוב, בעגה הגרמנית), חשבתי אולי הוא יודע, וגם משם אין תשובה… אמרתי לו שהיא נמצאת כבר כמה שבועות בצפת. – בצפת?! קרא, מה היא עושה בצפת? לומדת קבלה? און־מגליך! היא אף פעם לא הלכה אחרי האופנה האחרונה! – אמרתי שהיא מתבודדת שם, כותבת, כנראה. – אח זואו! אח זואו! כן, מול החרמון אפשרי בהחלט לקבל אינספירציה, נאטירליך! אם תהיי בקשר איתה, תגידי לה שהאבא בן השבעים־פלוס שלה מתגעגע לשמוע את הבל־ווצ’ה שלה, בבקשה. טוב? בבקשה! – בהזדמנות זאת שאלתי אותו אם נכון שסבתא סוזי היתה יווניה־אורתודוכסית. – אורתודוכסית? צחק בקול גדול, מדוע את חושבת ככה? אמרתי שאמא רמזה פעם שסבתא נולדה למשפחה יוונית־אורתודוכסית. – כך אמרה? צחק שוב. ולאחר רגע של היסוס: אלזו, אם אמא אומרת, היא בוודאי יודעת… מדוע לא? אולי באמת… ולאחר עוד רגע: זה חשוב כל־כך? הלוא אנחנו, את יודעת, אף פעם לא היינו דתיים… יווניה־אורתודוכסית? רעיון נחמד… נו טוב, הלוא לאמא שלך יש קשר גניאולוגי עם קסנדרה… ולבסוף: מה שלום שתי הניניות הנחמדות שלי?… – כרגיל, הוא אומר “ניניות” במקום “נינות”, וכרגיל, שוכח שהתאומים הם בנים ולא בנות. ראה אותם פעמיים בסך־הכול, הגניקולוג ד"ר אריך הוכשטאט.

וכך, כמו תמיד, לא היה אפשר לדעת מדיבורו החמקני, המהתל, מה האמת.

יומיים לפני שהתקבל מכתבו של נוני, כשאלכס חזר שוב באחת־עשרה וחצי בערב, לא יכולתי להבליג עוד ואמרתי, אני רוצה לדעת איפה אתה מבלה כל הערבים עד שעות כל־כך מאוחרות. – אני תמיד אומר לך לאן אני הולך, לא? – אני לא מאמינה לך, אמרתי. לפי מספר הישיבות והפגישות הלייליות שלך יכולת כבר לתכנן את פרויקט ממילא או את הקניון הלאומי! – את רוצה לומר שאני משקר? – כן! אתה משקר! משקר בלי בושה! – את רוצה להעיר את הילדים? נתן בי מבט רושף, אם את לא מאמינה לי, את יכולה לעקוב אחרי, או לפנות למשרד חקירות שיצלם את המישגלים שלי וכל היתר… – מי זה נורה? שאלתי. – נורה? אני לא מכיר שום אשה כזאת… הודיתי שפתחתי את היומן המשרדי שלו ומצאתי בו את השם נורה. – נורה?! צעק. אני לא יודע מי זו נורה! את בולשת אחרי? תראי לי איפה יש נורה ביומן שלי! אני רוצה שתראי לי!… וכבר עמד להביא את היומן מן הסטודיו שלו, אבל הילדים אכן התעוררו מן הצעקות שלנו ושניהם נעמדו על סף הסלון בפיג’מות, עדים נדהמים ודוממים למריבה שבין הוריהם. מיהרתי אליהם להחזירם למיטות, ותוך כך המשכתי לצעוק לעברו: תביא אותו הנה, תביא את היומן שלך! הוא נעצר לרגע, ופלט בשקט: את יודעת מה? תקפצי לי! ויצא בטריקת דלת.

בבוקר שאל אותי רפי: למה אבא אמר שתקפצי לו? את יודעת לקפוץ? את קופצת על חבל?

מיכי גיחך: כשוויקי תלתה את הכביסה על החבל ראו לה את הציצי… ורפי התגלגל מצחוק.

אבל אני יצאתי מובסת ומבויישת ממריבה זו. כשאלכס נרגע מן ההתנפלות שלי עליו, הביא לי את היומן והראה לי שמה שחשדתי בו בפגישות סתר עם איזו נורה, לא היה אלא תזכורת לעצמו שעליו לקנות נורה במקום זו שנשרפה לו במשרד…

 

28 באוגוסט    🔗

כשקראתי את הפרק “קנאה”, נזכרתי באותו ערב מחפיר, כשיצאתי מן הבית אחרי חצות, משאירה את הילדים לבדם, ונסעתי כמו מטורפת לתל־אביב, ועמדתי מול דירתה החשוכה של אמא, דמיונות מתעתעים של מחזות זימה, גילוי עריות, קודחים בראשי, מתעללים בי…

ועם זאת, חשתי הרגשת סיפוק מן הידיעה שאבא לא טמן ידו בצלחת בשעה שאמא התפרפרה ללא נקיפות־מצפון, לארבע כנפות הארץ, מעיר הקודש ירושלים עד עיר הקודש שארטר; ונקמה־פורתא חשתי מזה שגם היא, שתמיד היתה שוות־נפש למעשיו מחוץ לבית, טעמה טעם קנאה בגין “בגידה”… אם כן, אפילו המשוררת המהוללת גבריאלה גת אינה לגמרי “חייזר”, שיצרים אנושיים שפלים זרים לו.

כן, יש בי, לבושתי, שמחה לאיד, בייחוד כשצפים בזכרוני מקרים שמרתיחים את דמי, איך היתה משפילה אותו, איך היתה לועגת לו, שהוא לא בן־תרבות, לא מתוחכם… אני זוכרת איך ירדה עליו כשפעם, בערב ראש־השנה, הביא לעוזרת שלנו, רוזה, בקבוק בושם “שאנל”, מתנה לחג. אתה לא נורמלי! – צעקה – תעניק לה מאתיים שקל, שלוש מאות – אבל בקבוק בושם?! אף אדם נורמלי לא היה מביא בקבוק בושם לעוזרת!… אתה לא נורמלי! גערה בו האשה הנורמלית הזאת, כשפעם אחרת, בשבת בבוקר, רץ למטה בפיג’מה, מפני שראה ברחוב ילד מגודל מרביץ לאחד זאטוט. איזה אדם נורמלי בגילך היה יורד לרחוב בפיג’מה! לפעמים אתה מתנהג כך, שאני שואלת את עצמי אם אני חיה עם אדם נורמלי!

אני חוזרת אל קיאי. האשמות, ועוד האשמות… גועל־נפש!

אני נגעלת מעצמי, מפני שלעתים קרובות אני שוכחת את כל ה“חטאים” האלה שלה ואומרת לעצמי, הלוא גם לה יש כאבים! גם היא סובלת! מאין היא שואבת את שיריה, אם לא מן הבאר האפלה של נפש מתייסרת שאני איני מעיזה להציץ לתוכה? מאין באו לה אותם “געגועים לגן־עדן”? או המשיכה שלה לאלי השאול של המיתולוגיה היוונית? כשאני משתחררת מן המועקה העכורה של המרירות כלפיה, צפים בי זכרונות שתמיד הדחקתי אותם.

אני נזכרת בימים שהיתה שותקת. ימים רבים היתה מתהלכת בבית, עושה את המוטל עליה, ולא מדברת מלה. כשהייתי פונה אליה, היתה מסתכלת בי כלא מבינה מה אני אומרת, ועונה בהברות קצרות ללא קשר. וכך גם כשהיה אבא מדבר אליה. מסוגרת לגמרי בעצמה, ואור רחוק בעיניה. תקועה בחדרה במשך שעות. ופעם, כשדלת החדר היתה פתוחה מעט, הצצתי וראיתי אותה יושבת על הכיסא וראשה שמוט אל חזה, עיניה עצומות כאילו נרדמה, ושערה הארוך יורד על פניה. לרגע נתקפתי בהלה: אולי היא מתה. דום לב. בת שלוש־עשרה הייתי אז, וחשבתי איך זה להיות יתומה, ואני זוכרת שאפילו צילצלו לי בראש המלים, “אשרי, יתומה אני”, אבל לאחר כמה רגעים היא נשאה את ראשה, פקחה את עיניה, ובמבט מכווץ, כמי שמתקשה לראות, הסתכלה לרחוק, דרך החלון הפתוח. מין מבט מר –

ואני נזכרת בפחדים שלה כשנוני שירת בלבנון, לאחר שהפכה עולמות כדי שלא יישלח לשם. היא היתה מתהלכת כמשוגעת. לא מסורקת, לא רחוצה, וכשהיתה רואה בעיתון כותרת על חייל שנפל שם, היתה איזו נהמה, חייתית כמעט, נפלטת מפיה. נהמה מבהילה ממש.

ואני נזכרת איך ייללה כשחזרנו מן הלוויה של סבתא סוזי. שכבה על המיטה וייבבה, וייללה, ולא הבנו מה קרה לה, וכשבאו אנשים לביקור אבלים ב“שבעה” סירבה לראות אותם. זה היה מוזר מאוד שכך התאבלה על אמה, כי במשך שנים שררו יחסים מתוחים בין השתיים, בעצם, מילדותה. סבתא סוזי היתה אשה חמורת־סבר וקפדנית, הן כרופאה במרפאת קופת־חולים והן כאם. היא דרשה מאמא “התנהגות הולמת”, בכל המובנים, וקודם כול במובן המוסרי, וההתנהגות של אמא בילדותה, ולא־כל־שכן בהיותה רעיה ואם, היתה מאוד “בלתי הולמת” בעיניה. והנה אנחנו שומעים אותה מייללת כמו חיה פצועה. ואני נזכרת איך שלושה או ארבעה חודשים אחרי זה היא התעוררה בלילה מכאבים עזים בחזה, ואבא הסיע אותה לאיכילוב, ואישפזו אותה שם ועשו לה את כל הבדיקות האפשריות ולא מצאו כלום, אבל היא בכל־זאת התאוננה שהכאבים לא פוסקים ובזכות היותה מפורסמת השאירו אותה הרופאים שם לעוד שבוע, ובחדר מועדף, רק עם עוד חולה אחת, וכשבאתי לבקרה, אחזה בידי ואמרה: כמה החיים קצרים, אביבית, ואני לא הספקתי כלום. לא הספקתי אפילו לומר לך מה שתמיד רציתי לומר. וכנראה גם לא אספיק.

ואחר־כך אמרה לי משפט שאותו לא אשכח: אנחנו מתים, אבל הזכרונות חיים אחרינו.

 

רעננה, 30 באוגוסט    🔗

שולי יקרה, כשהיית אצלנו בפעם האחרונה רמזתי לך על התערערות היחסים ביני ובין אלכס, ומכיוון שאמש טילפנת לשאול מה קורה ועניתי לך בקוצר־רוח, כי לא היה לי כוח לדבר, אדווח לך מה המצב אצלי. בין־כה־וכה כשאני מדברת בטלפון נעלמות לי כל המלים, בייחוד כשזה נוגע לעניינים אינטימיים.

אז ככה: בזמן האחרון אלכס יוצא מן הבית בערבים ולא חוזר אלא בחצות. וכשאני שואלת אותו איפה היה, הוא משתמט מתשובה. הוא לא חייב הסבר. הוא לא חייב הצטדקות. ואני, במשך כל שעות היעדרו מן הבית, זוללים אותי החשדות כמו תולעים בקרביים של גוויה.

והתאומים בני החמש חשים בכך. ילדים – מה אני מספרת לך, שאת עוסקת בחינוך מיוחד – הלוא רגישים לכל ניע קל במצב־הרוח של אמם. כשאני יושבת איתם להאכילם, או כשאני מלבישה אותם – הם מודעים לכך שהראש שלי לא איתם, שהוא במקום אחר, הרחק מהם. אני מפוזרת נורא. ואינני מסוגלת לספר להם סיפור, או לקרוא לפניהם מתוך הספר המצוייר, כי קולי נשבר ועיני מתמלאות דמעות.

וכשנסע אלכס לשוויצריה, לכנס לזיכרו של הארכיטקט גרופיוס (כפי שאמר לי), וידעתי שנסעה איתו גם המזכירה מן המשרד שלהם (כמה בנאלי! המזכירה שנוסעת עם הבוס), הצעירה הצבועה הזאת שעונה לי תמיד במתיקות בלתי־נסבלת בטלפון, כן, גב' פיינגולד, אני כבר נותנת לך אותו, גב' פיינגולד, מזג־אוויר נפלא היום, את לא חושבת? הילדים בסדר? הם כל־כך חמודים, התאומים האלה! כן, הוא כבר מתפנה אלייך גב' פיינגולד… זכיתי להציץ בה כמה פעמים, במזכירה היעילה והנמרצת הזאת, החולשת על המשרד ביד רמה, בהיכנסה לחדרו של אלכס ובצאתה ממנו, כשהיא שולחת לעברי חיוך ידידותי, ולא הבנתי מה מצא בה, בשמנמונת הנמוכה הזאת עם השיער כעין חציר יבש, ועם השפתיים הבשרניות שחתך דק חוצה את העליונה שבהן, זכר לאיזו תאונה או תקיפה אלימה, ועם הגבות העבות שמעל לעיניה המבריקות, שמשהו מאיים יש בהן, תוקפני, גברתני… האם מה שמפתה אותו הוא החזה שלה, ההולך לפניה כמו כרזת פרסומת ל“ביג־מק”? או אולי הוא נמשך אל הכוחנות והתקיפות שהיא מקרינה? – אם כן, כשנסע לשוויצריה, לעשרה ימים, אני איבדתי לגמרי את שיווי המשקל שלי. עמדתי לפני הכיתה בשיעור תנ“ך – למרבה האירוניה למדנו פרק י”ט בשופטים, פילגש בגבעה (צירופי־מקרים מוזרים רודפים אותי כל חיי ואני משתדלת מאוד לא לייחס להם משמעות מיסטית) – ולא ידעתי מה אני מדברת. אני מנסה לפאר לפניהם את יפי הלשון במשפט “הנה־נא רפה היום לערוב… הנה חנוֹת היום, לין פה וייטב לבבך…” – ובראשי מתרוצצים מחזות זוועה של נקם: אני מנתחת את גוף הפילגש הזאת לשנים־עשר נתחים ושולחת אותם בכל גבול ישראל… ובילדים לא הייתי מסוגלת לטפל. שילמתי לעוזרת שלי – צעירה טובת־לב ממולדביה או מקרואטיה, מסורה לי מאוד – שתבוא יום־יום לאחר שעות הגן שלהם ותשגיח עליהם ותאכיל אותם ותשכיב אותם, מפני שאני עסוקה בישיבות מורים והורים… והייתי יוצאת ומשוטטת ברחובות כמו השוטה של הכפר.

והדבר המכאיב לי ביותר הוא שגורל ילדיי לא יהיה טוב משלי.

אבל על גירושין – כשאני יורה לעברו כדור ניסיון – הוא לא רוצה לשמוע. הוא צוחק עלי (וגם זו דרך של זילזול): על מה את מדברת? מה פתאום נתגרש? אלא אם כן יש לך מאהב, וזה כבר עניין אחר…

ומצב זה של אי־בטחון, כשאינך יודעת מה כוונותיו האמיתיות, כשאת מיטלטלת בין חשדות קשים משאול לבין אמונה בהבטחות מרגיעות, נזרקת מצוננים לרותחים ומרותחים לצוננים – מערער את עצבי. ואם נוספת על כך הדאגה לאמי –

את שואלת מה קורה איתה ואם השתנה משהו ביחסים בינינו.

תשמעי סיפור: השנאוצר שלנו, דארוין, מתנהג באופן מוזר. הוא כלב שקט בדרך כלל, רובץ מנומנם על המדרסה, אבל כשמישהו מסומן אצלו, הוא יוצא מגדרו, נובח בהיסטריה ואפילו תוקף. פעם הגיעה אמא לביקור. ברגע שנעמדה על הסף, התנפל עליה הכלב בנביחות עזות, קפץ עליה, ורגע לפני שקרע אותה לגזרים בא אלכס במרוצה ומשך אותו ממנה. אמא רעדה כולה. רק אחרי שכלאנו אותו באמבטיה נכנסה לסלון. במקרה ישבה שם שכנתנו, רעיית המורה הוותיק גורליק, אשה משכילה, אקסצנטרית, שנכנסת אלינו לפעמים לדסקס אתי בענייני ספרות ותמיד יש לה הערות ביקורתיות על דברים שקראה לאחרונה. אמא לא אוהבת את הדעתנות המופגנת ואת הבוטות שלה. “את יודעת”, אמרה לה גב' גורליק כשראתה אותה נכנסת, “שמתי לב שיש איזו חוקיות בהתפרצויות הזעם של הכלב השקט הזה, הרי הוא נובח לעתים כל־כך רחוקות!” – “חוקיות?” התיישבה אמא מולה, והיה איזה טון של חרדה בקולה. “החוקיות…” כיוונה אליה גב' גורליק חיוך הססני, כאילו שוקלת אם לומר או לא לומר, “מנסיוני, כן? מנסיוני… בדרך כלל מתנפלים על כאלה שמושכים אש… זה נכון לגבי אנשים כמו לגבי כלבים. בני־אדם שאין להם רגשי־אשמה – אפילו תלויה להם מאחור קופה של שרצים, עוזבים אותם במנוחה, סולחים להם, אבל מי שמרגיש אשמה… אליו נטפלים, לא נותנים לו לחיות. ולכלבים יש חוש ריח טוב לדברים כאלה. את לא חושבת?” אמא לא ענתה, ובמשך כל הביקור ישבה כאילו מונחת לה אבן בחזה.

את אומרת שאני חייבת לנתק את החוט הקושר אותי אל טבור אמי. או במשחק־המלים שלך: עלייך לחתוך את חוט השורר מאמך המשוררת.

את צודקת, כמובן.

אולי ראית פעם את הסרט הצרפתי “החתול”, עם ז’אן גאבן וסימון סיניורה – שני שחקנים אהובים עלי מאוד. השניים, אנשים קשי־יום, נשואים שנים רבות, כלואים בדירה אחת, אוכלים ליד שולחן אחד, נידונים לדלות אחת, אינם מדברים זה עם זה. כל מגעם־ומשאם, רמזים צייקניים וחורשי רע. השתיקה התמידית ביניהם מרעילה את אוויר הדירה האביונית. שנאה קשה – “שנאת חינם” – תלויה כענן כבד מעל ראשיהם. לבעל יש רק נחמה אחת בחייו – החתול שאימץ לו והוא מטפל בו באהבה ובמסירות. את החתול הזה – היקר לו מנפשו – הורגת האשה בסתר כנקמה על התנכרותו האכזרית אליה. הוא מחפש את החתול שנעלם בחצרות ובסימטאות, ולבסוף מוצא את גווייתו ומבין מי גרם את מותו. אבל השניים לא נפרדים. השתיקה, השנאה – הן שקושרות אותם זה לזה ללא הינתק. “שנאה רוחשת אהבה”, כמו שנאמר ב“רומיאו ויוליה”.

אני מאמי לא אוכל להיפרד. המרירות קושרת אותי אליה ללא הינתק.

ואולי, אני חושבת, זה לא חד־סיטרי. באחד השירים שלה היא כותבת: “אני את חרפתי אגיש אל זרועותיך, כהגש בת גמולת־שדיים”, והשיר כולו חדור כאב של אהבת־אם שלא מומשה.

ואגב, כשאני כותבת, נדמה לי לפעמים שהיד שלי אוחזת בעט של אמא, רושמת מלים בלשונה, וכבר אינני יודעת איפה נגמר הקול שלה ומתחיל הקול שלי…

אני שסועה ביחסי אליה, ולפעמים אני ממש מתמלאת חמלה עליה.

אני זוכרת אותה במצב של סף־התאבדות. זה היה לאחר צאת ספרה השני. בכל יום שישי היתה קונה את כל העיתונים והופכת את הדפים בידיים רועדות, בפנים להובות, לראות אם הופיעה ביקורת על הספר. משבוע לשבוע – משלא הופיעה אף מלה עליו, מלבד שלוש שורות לאקוניות על יציאתו לאור – נפלה בה רוחה יותר ויותר, כאילו קומתה שחה לעפר. משעברו שישה שבועות ואין שום רשימה בשום עיתון – נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה. כאילו אמרה, אני נותנת גט־פיטורין לחיים האלה. התכסתה בשמיכה למעלה ראש, סירבה לדבר, סירבה לאכול. אני הייתי מביאה לה אוכל למיטה, וכשחזרתי ראיתי שרק שתתה מן המים או המיץ. ניסיתי לדבר על לבה, אבל היא לא היתה מסבה את ראשה אלי. פניה חוורו, גופה הצטמק, הצום הזה היה ממית אותה. מאוד ריחמתי עליה.

אבל שבועיים לאחר ה“תענית” שלה הופיע המאמר המיוחל. בגדול! על דף שלם בעיתון! מתפקע מרוב שבחים!

השמש זרחה ואמי פרחה. כמו ציץ נובל שמריח מים יפריח, הזדקפה, נשאה את ראשה, וחזרה תוך שעה להיות מה שהיתה.

כלומר, גם חדלה להתייחס אלי. כמעט.

אפשר לומר שהנצחון שלה היה התבוסה שלי…

אגב, היה זמן שלא הייתי מסוגלת לבטא את המלה “אמא” כשהייתי מדברת עליה, אמרתי רק “היא”.

אבא היה מתייחס בסובלנות רבה לתהפוכות מצבי־הרוח שלה. אפילו בהומור. היה מרגיע אותי כשראה שאני מודאגת: זה יעבור, תראי שזה יעבור… לטיפה קלה, מאיש שהיא מכבדת אותו, וזה יעבור… לכל הגחמות שלה היה נענה מבלי לנסות להניא אותה מהן. כאילו היה מחנך בעל דעות מתקדמות היודע איך לנהוג בילדה פרובלמטית. (תוכלי לצרף אותו לאחד הצוותים שלך ב“חינוך מיוחד”…). הוא התבטל אמנם בפני ה“אינטלקט” שלה, בפני פירסומה כמשוררת – אף כי ספק אם הבין את שיריה, שקרא את כולם, בגלל הכבוד שרחש לה – אך עם זאת לא ביטל את ערך־עצמו. כאילו אמר: היא בשלה ואני בשלי. היא טובה בלכתוב שירים, ואני טוב בלעבוד ולפרנס את המשפחה. הוא היה גיבור, לדעתי, באורך־הרוח שלו כלפי ההתפרצויות שלה, בהשלמתו עם ההיעדרויות שלה, כשהיה מתאפק מלענות לה על טענותיה נגדו. ייתכן שכבש עמוק בתוכו את הרגזים שהיו לו עליה, כמו בתוך דוד קיטור, אבל אפילו כך – “איזהו גיבור…” וכו'.

אם אני הייתי צמאה לאהבתה – היא היתה צמאה לאהבת העולם כולו. לאהבת קוראיה, מבקריה, שומעיה, רואיה, ולעולם לא היה לה די. צמאון ללא רוויה. אולי מפני שגם לה היה חסך באהבה בילדותה. אינני יודעת אם הכרת את אביה, סבי, ד“ר אריך הוכשטאט. הוא יקה אגוצנטרי להחריד. לא היה לו זמן אליה, ומכיוון שאל העברית הוא מתייחס כאל לשון אסיאתית נחותה, גם אין לו יחס לשיריה. הוא רק “מניח” שהיא משוררת טובה, כי כך אומרים לו. תארי לך שבמשך שנים הפגישות שלו איתה נושאות אופי כמעט “פרוסי”: פעם בחודש, לשעה אחת בדיוק, בקפה “אפרופו” שליד היכל התרבות, ובהזדמנות זו הוא מקבל דיווח מפורט על מצבה ומצב ילדיה (באבא שלנו הוא מזלזל לגמרי. הוא לא “בן תרבות” בשבילו), ומנדב לה עצות באשר לספרים שחובה עליה לקרוא כמשוררת: הלדרלין, רילקה, פון הופמנסטאל, שמות שגם אני שמעתי נושרים מפיו. מהם תלמד מהי שירה טובה. הוא גבר יפה, דרך־אגב, מצח גבוה, עיניים תכולות שבדיחות־דעת נוצצת בהן, ושיער כסוף, חלק ומבריק. גם בגיל שבעים־וחמש נשים מחזרות אחריו והוא לא דוחה אותן. את אמה, סבתי, היכרת, אני חושבת. אשה מוסרנית קשוחה, שלא השפיעה רוך על בתה. שפתיים קפוצות, שתקנית, מרת־נפש. אולי מפני שידעה על הרומנים של בעלה, ומתוך שמירה על כבודה העצמי לא הגיבה עליהם, אלא נצרה את המרירות בתוכה. גם ביחסה אלינו, נכדיה, היא היתה יותר דייקנית מאשר לבבית. לא היה מקום לשום טענות כלפיה. היא היתה”בסדר גמור“. ב”רומן האוטוביוגרפי" של אמא היא יווניה שלא התייהדה. מה נכון בזה, אינני יודעת. אולי אמא החליטה כך בגלל הנטייה האובססיבית שלה למיתולוגיה יוונית. (הלוא גם אשתו של שאול טשרניחובסקי, מתרגם ה“איליאדה” וה“אודיסאה”, היתה יווניה שלא התייהדה).

על־כל־פנים, אמא היתה חמדנית של אהבה, גרגרנית של אהבה. אבל אם תשאלי אותי – לא היו לה חברים. כלומר, כל העולם היו חברים שלה, כל “עולם הספרות”, לפחות, אבל לא היה לה אף חבר אחד, או חברה אחת. אף לא אדם אחד שתוכל לגלות את לבה לפניו, להשיח את מצוקותיה, לפרוק מועקות. היא היתה יוצאת הרבה בערבים, אבל מתי קבעה פגישה עם מישהו ל“שיחת נפש”, פנים־אל־פנים? מתי צילצל אליה מישהו וביקש להיפגש איתה שלא בענייני ספרות? נוכחתי בזה כשחייתי בבית והייתי עוקבת אחר שיחות הטלפון שלה. הדבר מתברר גם מסיפרה. ואדם המסוגר כך בכלא של עצמו – ומשום כך גם רודף אחר אהבות אבסורדיות, חסרות סיכוי – ראוי לרחמים, לא?

האם אהבה את אבא? אני שואלת את עצמי. לאחר קריאת הספר, לאחר מה שסיפרת לי, אני חוששת שמעולם לא היתה מאוהבת בו. היא ראתה בו תומך – מן הימים הראשונים להיכרותה איתו, לאחר שנהרג אהוב־נעוריה, והוא היה מנחמה וסועדה, ובמשך כל השנים. מגונן ומפרנס, בעל שנוח לחיות איתו, כי אינו מפריע לה, לא בכתיבתה ולא במילוי תשוקותיה, לרבות הארוטיות.

למה התגרשה ממנו, אני שואלת וחוזרת ושואלת את עצמי. הלוא יכולה היתה לחיות בחממה הזאת, באטמוספירה הממוזגת, הסוב־טרופית הזאת, עם ההיתרים המופלגים הנהוגים בה, “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך” – עד “קץ הימים היפים”, אם להשתמש בביטוי מתוך שיר שלה.

“הוא לא הבין אותי,” היא משיבה לכל השואל אותה, “אינני יכולה לחיות עם אדם שלא מבין אותי…”

דיבורי סרק. מכסים על אמת שאולי היא מסתירה גם מעצמה. היא לא גילתה פתאום שהבעל שהיא חיה איתו יותר משלושים שנה, אבי ילדיה,“לא מבין” אותה.

לעניות דעתי, הוא היטיב להבין אותה הרבה יותר משהבינה היא אותו, או אפילו את עצמה. היא לא הכירה אותו, לדעתי. צד מסוים בו היה נסתר לגמרי מעיניה.

אם כן, היא עוזבת את אבא, ש“לא הבין” אותה, כדי למצוא “הבנה” בלבו ובמוחו של חסיד מכת הברסלבים – “נ…נח…נחמ…נח־מן…”

במלים אחרות: עזבה “בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים”, כדי להגיע אל “מקור מים חיים”.

אני אינני אנטי־דתית, שולי. יש בי אפילו כמיהה מסוימת לאמונה דתית כשאני רואה כמה הכול פרוץ מסביב לכל הרוחות, לכל ההשפעות, ללא כבוד למסורת כלשהי, ללא רסן מוסרי –

המורה הזה, משה גורליק, שסיפרתי לך על אשתו האקסצנטרית, הוא מן השרידים היחידים של ראשוני המושבה, לפני שנהייתה לעיר. אנחנו נפגשים לעתים קרובות והוא מספר על שנותיה הראשונות של המושבה ועל האידיליה ששררה ביחסים בין חילוניים לדתיים. לא היתה אז חלוקה בין בית־ספר “כללי” לבין “לאומי־דתי”, לא היתה חובה לחבוש כיפה בשיעורי התנ“ך, בשבתות ובחגים היו המורים יוצאים עם תלמידיהם אל “היער הקטן” – זו חורשת האקליפטוסים המפוארת, שבחלקה שרדה עד היום – מבלים שם במשחקים, בקריאה, בשירה, בפעולות ש”עבירות" שונות על “לא תעשה” כרוכות בהן, ובמועדון הפועלים, שהיה בו גם מטבח למחוסרי עבודה, היו מבשלים ועושים מלאכות שונות בשבתות – ואין פרץ ואין צווחה. וצריף גדול שעמד בקצה המושבה שימש בית־כנסת באגף אחד ומשכן לקבוצת חלוצים “אפיקורסים” מ“גדוד העבודה” באגף האחר, ורק קיר דק הבדיל בין קולות המתפללים וקולות השירה הרמה, ברוסית ובעברית, של בחורים ובחורות החיים בקומונה. כולם נהגו לפי הכלל “חיה ותן לחיות”. כשמשה גורליק, לא ממש דתי אלא “מסורתי”, מספר לי את כל זה, אני שותפה לנוסטלגיה שלו.

אלא שעכשיו, כשמתרבים מסביבי החרדים, צצים מכל פינה עם הקפוטות והשטריימלים שלהם ומעוררים מהומות בקנאותם, בקריאותיהם “שאבעס! שאבעס!” על כל מכונית העוברת ברחובם בשבת ונדמה שעוד מעט ישתלטו על העיר החילונית הזאת הנהנית מחירויות היסוד של החברה התרבותית, הם מעוררים בי סלידה.

וכשאני חושבת שאמי, המשוררת גבריאלה גת, תחיה עם אדם שהוא אחד מהם –

את אשה מבוגרת, אמרת, היא לא חייבת לך מאומה, ואת לא חייבת לה.

את צודקת. ומבחינה עקרונית, פילוסופית או אנתרופולוגית, אני אומרת לעצמי: מה כל העניין הזה של חובת הורים לילדיהם? או חובת ילדים להוריהם? איפה כתוב שצריכה להיות חובה כזאת? רוב בעלי־החיים זונחים את צאצאיהם מיד אחרי לידתם או לאחר היגמלם. אמנם המין האנושי הוא מין מפגר וצאצאיו לא יכולים לעמוד ברשות עצמם אלא לאחר הגיעם לבגרות, אבל אחר־כך – שידאגו לעצמם! ואל ישתוקקו לאהבת האם או האב! איזו זכות יש להם לתבוע אהבה כזאת?

ומצד שני… במצב היחסים הנוכחי ביני ובין אלכס, אני אומרת לעצמי: בעקרון, יכולתי גם לא להינשא לו, אבל לא יכולתי שלא להיות בתה של אמי…

מה אומר לך, שולי? לחיות עם אדם כמו אלכס הרי זה כמו לחיות על גבול הלבנון. תמיד בהרגשת סכנה, תמיד בעמידה על המשמר, כאילו בכל רגע עלול לקרות הפיצוץ.

שלך –

אביבית

אגב, את יודעת בוודאי שאמא חיבבה אותך מאוד והיתה אומרת שיש לך עיניים יפות כמו דגניות, ונשקף מהן שאר־רוח. אני קינאתי, כמובן…

 

31 באוגוסט    🔗

אתמול, לאחר ששלחתי את המכתב לשולי, נעשה לי כל־כך רע על הנשמה, שרציתי למות. בלילה גם קיבלתי מחזור, קשה, כואב. שכבתי ערה במשך שעות, האיש הזר לי מתנשם שבע־נחת לצדי, גבו אלי, ובי מזדחלת הרגשה של אפסות גמורה. עלה שדוף, נידף ברוח. לא בעל, לא אם, לא אח, אב אי־שם, מתעלס עם איזו פילגש מסתורית בגרמניה. ידידה אחת ויחידה משכבר הימים, החיה את חייה שלה, המלאים, הפעלתניים, והמצוקות שלי רחוקות מלבה כרחוק עירי מקיבוצה. ולמה צריכה הייתי לשפוך את לבי לפניה במין וידוי טרחני, שעכשיו, כשאני נזכרת בו, הוא מחליא אותי. שכבתי ושאלתי את עצמי מי, פרט לילדי, ירגיש בחסרוני אם אסתלק מן העולם. אלכס יקום מן השבעה וירוץ ישר אל מיטתה של איזו יורשת עשירה שתגרור אותו אל החופה. שלוש מורות עומדות בתור, קצרות־רוח, למלא את מקומי בבית־הספר. מה העיזבון שאשאיר אחרי? אלו עקבות בחול? אם רוח תעבור בי ואינני – לא יכירני עוד מקומי.

והבוקר, יום שבת, קמתי לאחר שעתיים של שינה טרופה, הלבשתי את הילדים, מילאתי את הציידנית בחטיפים ובמיצים, ולפני שהתעורר אביהם משנתו המושקעת, יצאתי איתם מן הבית ונסענו אל פארק יקום. אל “חיק הטבע”.

השעות היחידות שאני חופשייה מן השקר האופף אותי בין כותלי הבית כמו הבל נשימות של חולים. חופשייה גם מן הרוע שלי עצמי המרעיל את דמי. כשאני יוצאת החוצה, כמתגנבת, בשעות הפנויות המעטות שיש לי, בשבתות, או בין־הערביים, ומתרחקת לעבר שדות הבור ששרדו לפליטה בינינו ובין היישובים הסמוכים, או אל השבילים המצוללים, נשובי הריחות הרעננים, סכוכי העלווה הצפופה, שבין פרדס לפרדס, מאלה שלא נעקרו עדיין. בין החרולים והקמשונים, הדרדרים צהובי־העין והקיפודנים הסגולים, הזקופים, שיבולת־השועל המרשרשת וכף־האווז השרועה, והחרציות והסביונים הנוהרים בשמש – כאילו כל מועקת ההשפלות, החשדות, המרירות, ייצרי הקנאה והנקם, צונחת מן הלב, וקל לו, והוא נקי, וגם רגלי קלות, ואני חשה התרוננות בתוכי, עד כי לעתים מתחברות שורות שיר בראשי, ואני אומרת לעצמי, אלמלא היתה לי אמא משוררת, יכולה הייתי לכתוב שירים.

האם הירוק־הירוק לכל מלוא העין הוא שמחולל בי את המהפך הזה?

ברגע שהחניתי את המכונית בצל הברושים, פרצו הילדים מתוכה כמו ארנבים שנפתחה להם דלת כלובם, ודהרו למטה בשביל המפותל היורד אל שפת האגם. יום קסום היה, לא חם מדי, ברווזים שחורים שטו שאננות על חלקת המים המזדהרים בשמש, וצללי האקליפטוסים, וקני־הסוף הגבוהים המקיפים את האגם סביב־סביב, השתקפו בראי המצולה כעננים קלים משוטטים. הילדים היו שיכורי דרור. רצו על פני כיכר הדשא, מתחרים זה בזה, מתחבאים זה מזה מאחורי הדקלים וסלעי הכורכר, ומשגילו דיר חמורים, חשו לשם, התבוננו בהם בסקרנות, צהלו למשמע הנעירות שלהם, וכשנודע לנו שהרכיבה היא חלק משעשועי הפארק, נעתרתי להפצרותיהם, וגאים כבני־מלכים על סוסים אבירים רכבו השניים על שני עיירים, ונערה מבנות הקיבוץ נוהגת בהם. שוצפי מרץ תרו אחר הנאות נוספות, ומאחר שגם אני נדבקתי בהתלהבותם, החלטנו לחדור לתוך ה“ג’ונגל” ולהקיף את האגם הגדול מכל עבריו. השביל הצר הוליך אותנו בין חורשות סוף צפופות, רמות קומה, ועצי ערבה, חרוב, אלון. מצדנו האחד מנצנצים קיטעי חלקת המים בין הקנים, ומצדנו השני מזדקרים רכסי הכורכר וצוקיהם. באפלולית המשעול ההולך וצר, גילו הילדים – אמונים על משחקי מחשב – דובים, אריות, צבאים, שועלים, האורבים לנו מתוך הסבך.

בהגיענו לעברו השני של האגם, התעכבנו ליד שלושה־ארבעה דייגים חובבים. בשלווה ישבו על אבני השפה, חכות ארוכות בידיהם, מאוזנות אל פני המים, והם ממתינים באורך־רוח עד שיקפוץ קנה החכה הגמיש מעלה, בהימתחו מדג שניצוד. רגעים ארוכים היתה דממה גמורה פרושה על פני המים. לא ניד, לא אדווה. הילדים עמדו דרוכים, מבטם שלוח אל הפקקים הצפים בקצה החכות, הנה הנה יארע הנס לעיניהם. פתאום – צליף! אחת החכות ניתזה מעלה בזינוק, והשניים קראו בשמחה: דג! אך כשמשך הדייג בקנה והרימו מעל פני המים, ורק צרור דל של עשבים מדובללים נראה תלוי בקרס – נדהם רפי לרגע ופרץ בבכי. טיפשון! חבקתי את כתפו, משתוממת על פרץ רגשות זה, כל־כך בלתי־צפוי, מה אתה בוכה, עוד יהיה דג! אם לא עכשיו, אחר־כך… אבל הוא טמן את ראשו בחזי והמשיך לבכות. הדמעות זולגות לו על חולצתי ואל הממחטה שהוצאתי לו.

משנואשו השניים מן הדייגים, גילו להקת אווזים לבנים רועה להנאתה בעשב שבשולי החוף, ומיהרו להתערב ביניהם. האווזים גיעגעו, התנועעו יחד, כמחלקה מאומנת, הנה והנה, והילדים שמחו להנחותם כחפצם, אל מעלה הגבעה העישבית.

בעוד מבטי מכוון אל החכות, נעמד לידי גבר קשיש, בעל שפם־זנבותיים אפור, לבוש כקבצן, כיפה בוכרית לראשו ותרמיל־שק על כתפו. הוריד את התרמיל לארץ, תחב את ידו לתוכו, הוציא מלוא החופן פיסות לחם זעירות, ובתנופת זרוע רחבה, כפורש רשת, השליכן על פני המים. בו־ברגע נקבצו ובאו הברווזים השחורים מכל קצות האגם, בשיוט מהיר הגיעו אל הפיסות הזרועות על שדה המים ובשקיקה בלעו אותן אל פיהם. כהרף־עין כילו את כולן. פניו המקומטות של האיש אורו, עיניו התכולות חייכו, הוא היה מאושר.

עכשיו הוציא האיש חופן שני של פיסות־לחם, ופיזרן לרגליו. מיד טפסו הברווזים כולם, בכפות רגליהם הרחבות, אל רצועת החוף הלחה, ולאחר שבן־רגע ניקרו את כולן, נשאו ראשיהם אל נותן לחמם כמבקשים עוד. האיש צחק משמחה. הוציא עוד חופן משקו, ובראותו אותי משתאה למחזה, אמר: הם כבר מכירים אותי. רק רואים אותי מרחוק, חוטפים מרץ ומזנקים אלי.

וסיפר שמזה שלוש שנים הוא מגיע הנה על אופניו מנתניה, פעמיים בשבוע, כדי להאכיל את הברווזים. ידיד טוב שלו, בעל קיוסק בשוק העיר, מפריש לו, דרך קבע, את שיירי הלחם והפיתות שנותרו לו. הוא נהנה לראות את עופות־המים האלה נמשכים אליו, הם חברים שלי, אמר. אני מכיר כל אחד ואחד. את רואה את זה עם הנוצות הסגולות בקצה הכנף? אני קורא לו “עם־סגולה”, צחק. וזה עם המקור הצהוב הרחב, אני קורא לו “מקור־חיים”. וזה שמתנועע כך מצד אל צד כמו אשה שמנה בחודש השמיני, הוא “נוע־תנוע”. והקטנה שם היא “ישועה” וזאת ששטה על־ידה, “גאולה”. צחקתי יחד איתו. ולשאלתי, אמר ששלושים שנה עבד בעבודות מזדמנות. בחפירת תעלות, בשליחויות, ועכשיו, עם הגב הדפוק שלו ועם משא השנים על כתפיו, הוא לא כשיר עוד לשום עבודה פיזית. שני בניו בוגרי “אורט”, מסודרים טוב, נשואים, מבתו יש לו נכד, אבל הם רחוקים, בכרמיאל, והחיים בעיר הזאת, נתניה, “מייבשים לו את הנשמה.” הוא “התגעגע” לטבע. ומכיוון שהאווזים והברווזים “מגעגעים”, חש קירבת־נפש אליהם. הם חברים טובים, אמר, ושלף עוד חופן מתרמילו.

הנה אדם שיש לו משמעות בחייו, אמרתי לעצמי כשפניתי לחפש את הילדים.

 

רעננה, 30 בספטמבר    🔗

עשרים־ושמונה יום עברו מאז נסעתי לצפת להחזיר את כתב־היד, ורק עכשיו, כשאני מוצאת בי כוח כלשהו להרים את הראש מתוך מפולת הבניין שקרס עלי, כשאני זוכה להפוגה קצרה בין שתי ישיבות קורעות עצבים עם עורכי־הדין, אני מסוגלת לקחת עט בידי ולכתוב על הפגישה המסעירה שהיתה לי שם עם אמא.

אני נאחזת בזכרון הזה כמו בפיסת קרקע מוצקה מתחת לרגליים, כשהכול מסביב נשטף בזרם סוחף. כמו בסם־חיזוק ללב מתעלף. אני חייבת לקבע אותו בתוכי, את הזכרון הזה. אולי אמי, שכל חיי היתה מקור הכאב שלי, תהיה לי מעכשיו מקור של כוח.

יצאתי מן הבית בשש בבוקר והגעתי לשם בשמונה וחצי. הזקנה הצולעת, בעלת־הבית, פתחה לי את הדלת. שאלתי על אמא, ואמרה שיצאה ותחזור בוודאי בעוד חצי שעה או שעה. בכל בוקר היא יוצאת, אמרה, וחוזרת בתשע או עשר. על שאלתי לאן היא יוצאת, ענתה, כשחיוך רחב מאיר את פניה המקומטות: להרים. סתם ככה להרים? תמהתי. למה לא תיכנסי ותחכי לה בפנים? אמרה. הכניסה אותי למטבח הקטן, הושיבה אותי ליד השולחן, וכיבדה אותי בספל קפה (מים רתוחים מזגה מקומקום מגושם וחבוט שעמד על גבי כירה ישנה והפיח אדים) ובביסקויטים. התיישבה מולי ולקחה קפה גם לעצמה. – את שואלת מה היא עושה בהרים? אמרה, אני לא יודעת. היא לא אומרת לי. אולי היא מודה לבורא־עולם שהציל אותה מן המזיקים… איזה מזיקים? נבהלתי מעט מרמז מסתורי כזה. אני לא בדיוק יודעת… היא לא מספרת. אבל אני חושבת שהיתה לה סכנה של מזיקים לפני שבאה הנה. הצטחקתי, כאילו היתה זו בדיחה, אם כי לרגע עבר קור בבשרי, ואחר־כך שאלתי, בזהירות, אם נקבע כבר מועד לחתונה שלה. ממה שאני יודעת, עוד לא, אמרה. זה הכול תלוי בה. מתי שהיא תחליט, תהיה חתונה. אחר־כך אמרה: את לא פרומע, נכון? אם היית פרומע, היית יודעת שלפני שאשה מתחתנת היא הולכת לטבול במקווה. אז אמא שלך אומרת שהיא צריכה לטבול במקווה שבע פעמים, כל־כך הרבה שרצים יש לה. קופה שלמה של שרצים… הצטחקה, הקמטים שבפניה נפוצו לצדדים, ומין ניצוץ צהוב הבריק בעיניה המיימיות.

אמרתי שמאז היותי כאן בפעם הקודמת לא דיברתי עם אמא ואינני יודעת אפילו איך הכירה את החתן המיועד שלה. איך הכירה? מה אני אגיד לך? – אמרה – מקרה. אבל כשאלוהים רוצה, גם למקרה יש כוונה. איך שאול מצא את המלוכה? הלך לחפש את האתונות… את יודעת את הסיפור. אז גם במקרה הזה היתה, כנראה, כוונה.

וסיפרה לי על השתלשלות הדברים: יום אחד הגיעה אמא באוטובוס מראש־פינה, וכשרצתה לקנות משהו לאכול, ראתה שיש לה רק כמה פרוטות בארנק. מצאה כספומט ברחוב ירושלים, תחבה בו את כרטיס האשראי ונוכחה לבהלתה ששכחה את המספר הסודי שלה. למזלה, סניף בל“ל שבקרבת מקום היה עדיין פתוח. נכנסה לבנק ושאלה אם תוכל למשוך כסף מן החשבון שיש לה בבל”ל בתל־אביב. הפקידה, שניסתה להתקשר בטלפון לסניף בתל־אביב, גילתה שכבר סגור ואמרה לה שלצערה לא תוכל למלא את מבוקשה. מר שיינבוים, שהוא סגן מנהל הסניף, ראה אותה עומדת אובדת־עצות, שאל מה הבעייה שלה, ביקש לראות את כרטיס האשראי, שקל בדעתו כמה רגעים איך יוכל לעזור לה ואמר שילווה לה מאה שקל מכספו, ולמחרת, כשאפשר יהיה להתקשר עם הסניף בתל־אביב, תחזיר לו. הוא מאמין לה שיש לה כסף בחשבונה, כמו שאמרה לו, כי יש לו טביעת־עין והוא רואה שהיא אשה ישרה. תוך כדי כך, החל מתעניין מי היא, מאין באה, מה מעשיה בצפת וכו', וכששמע שהיא מחפשת מלון להתאכסן בו כמה ימים, הציע לה שתתאכסן בחדר נקי וזול, בדירתה של קרובת־משפחה שלו, המשכירה את חדרה הפנוי למתארחים בעיר, לעתים מזומנות.

בעלי עליו־השלום היה דודו של אברהם שיינבוים, אמרה הזקנה, והמשפחה שלנו כבר שישה דורות בצפת. סבא של סבא שלי בא לפה לפני יותר ממאתיים שנה, בעלייה של ר' מנחם מנדל מוויטבסק. אבא שלי נרצח בידי ערבים בפרעות של תרפ“ט, והאח שלי נהרג על המצודה במלחמה של תש”ח, השם ינקום דמם. הקיצור, אמא שלך באה אלי וקיבלה את החדר, וגם אני ראיתי שהיא אשה ישרה ועדינה, והייתי שמחה שהיא באה לגור פה איתי. אני גם נותנת לה ארוחות־צהריים לפעמים, אוכל יהודי שהיא אוהבת. אברהם נכנס הנה עוד כמה פעמים, נתן לה עצות עם הכסף, וכששמע שהיא משוררת מפורסמת, שכותבים עליה בעיתונים ומדברים עליה ברדיו, הביא לה ספרים שתקרא. מכיוון שמצאה־חן בעיניו וראה שאין לה אף אחד בעיר שהיא מכירה, הזמין אותה לבוא לסעודת ליל־שבת בבית שלו, עם המשפחה. אז באותו הערב הכירה את שמואל. ככה זה התחיל, אם את שואלת.

כשהופיעה אמא בפתח, נבהלתי. ברגע הראשון לא הכרתי אותה. לבושה היתה שמלה לבנה ארוכה עד הקרסוליים, כמו כוהנת יווניה, מין פיתיה מדלפי, ובידה מגבעת לבנה עם תיתורת רחבה, שנראה כי הסירה אותה מראשה רגע לפני זה. פניה זרחו. וכשראתה אותי, קראה בשמחה, אביבית! ופשטה זרועותיה אלי, וחיבקה ונישקה, איזו הפתעה נהדרת עשית לי! לחייה להבו, מחום השמש, כפי הנראה, ואור עמום מעט היה בעיניה, כאורה של הלבנה לפנות־בוקר. בואי! חבקה את כתפי, אני כל־כך שמחה שבאת! ולאחר רגע: ספרי לי, ספרי, מה שלום מופים וחופים שלנו? הם עוד מכים בתופים, או כבר לומדים פרק במשניות?

הייתי נבוכה נורא. כל הדרך מרעננה לצפת הקשחתי את לבי כלפיה בגלל כל הכעסים שהצטברו בי בשבועות האחרונים. החלטתי שאמסור לה את כתב־היד ואזרוק לה רק משפט אחד: אם את מוציאה לאור את הספר הזה, לא תראי אותי יותר ולא תשמעי ממני לעולם! – ואסתלק. ומה קרה למעשה? היא מציפה אותי בחום, והחום הזה השופע ממנה אלי, חום שכמוהו אינני זוכרת מילדותי, ממיט בבת־אחת את החומות שהתבצרתי בהן! נכנסנו לחדרה, וכשהוצאתי את כתב־היד מתוך התרמיל והנחתי אותו על השולחן ואמרתי שבאתי להחזיר לה אותו – עשתה תנועת ביטול רחבה בידה, ובהבעה של סלידה אמרה: למה הבאת אותו? היית צריכה לשרוף אותו!

נתת לי אותו כדי שאקרא ואביע דעתי עליו…מתי זה היה?

מתי זה היה? קראה מתוך מיאוס, אני כבר מזמן השלכתי אותו מדעתי, אל גיא בן־הינום!

ולאחר רגע חזר האור אל פניה, ובחיוך אמרה: את יודעת מה זה“תשליך”?

והסבירה לי – דברים שאני יודעת במעורפל – שזה טקס יהודי עתיק שמקיימים אותו ביום הראשון של ראש־השנה, לאחר תפילת המנחה, הולכים למקום של מים – ים, או נהר, או מעיין – ומנערים אליהם את הבגדים מן הזוהמה שדבקה בהם, כביכול, כלומר, מן החטאים, לקיים מה שנאמר במיכה, “ותשליך למצולות ים כל חטאתם”. והוסיפה שבצפת, שאינה יושבת ליד ים או נהר והמעיינות רחוקים מגבולה, נוהגים לעלות אל פסגת “המצודה”, שממנה נשקף ים־כנרת, והרי זה כאילו משליכים את החטאים אל מצולותיו.

אם כן הספר הזה, אמרה, שבו מניתי את חטאי – בוודאי לא את כולם! – הוא ה“תשליך” שלי. כתבתי אותו כדי לנער אותם מעלי. ולמה “השלכתי” אותו עלייך דווקא? מפני שידעתי שאת, יותר מכל אדם אחר, תשנאי אותו בכל נפשך ובכל מאודך, והשנאה הקשה הזאת היתה דרושה לי כמו הצלפה של ארבעים מלקות חסר אחת. ובכן, קראת אותו, שנאת אותו, שנאת גם אותי, ובצדק – עכשיו אפשר לשרוף את הדפים האלה, הניפה שוב את זרועה בתנועה סוחפת.

וכך פרקה את נשקי מעלי! לא היה לי מה לומר לה! היה זה כאילו אתה הולך אל מול פני אויב שלך כשאקדח טעון בידך, מכוון אל חזהו, והוא בא לקראתך כשידו מושטת לשלום, וחיוך נלבב של חיבה על פניו!

את רוצה שנשרוף את הספר בטקס, על ראש “המצודה”? ונרקוד סביב המדורה?

צחקתי יחד איתה.

כל הטינה שלי נגדה נמוגה כעשן. אין לך אופי, אמרתי לעצמי. אמרתי שהזקנה סיפרה לי שהיא יוצאת בכל בוקר מהבית והולכת להרים.

בפניה היתה נהרה, שעכשיו קרנה אלי.

העולם הוא נפלא! אמרה, הוא מלא יופי! אבל עינינו לא רואות אותו! כן, אני יוצאת לפני עלות השחר… היית מאמינה שאני מסוגלת לקום מוקדם כל־כך? הלוא הייתי רגילה לישון עד עשר, שתים־עשרה… אני יוצאת לראות את זריחת השמש, פעם כשאני עומדת על הר זה, פעם על הר זה, וכשיוצאת החמה מנרתיקה והאור מתפשט לאט־לאט על פני השיחים והדשאים, והנוגה מטפס על ענפי האלונים והאורנים ומהבהב על העלים שלהם, וכשהשמש עולה גבוה יותר והאור מציף את המרחב… העולם נראה אז יפה כל־כך, איזה יופי… איזה יופי… למה אנחנו יושבות פה בין ארבעה קירות? בואי נצא, טוב? מוכנה לטייל קצת אתי?

ותוך כך קמה, אחזה בזרועי, הקימה אותי ולפתה את כתפי: כמה טוב שבאת! אני כל־כך שמחה!

אבל את חוששת בוודאי מלהט השמש, אמרה, אם כן, יש לי שמשייה בשבילך.

איזה מחזה מלבב! שתינו צועדות שלובות זרוע ברחובות הצרים של הרובע העתיק של צפת, היא בשמלה הלבנה הארוכה שלה והכובע הלבן רחב־התיתורה לראשה, ואני עם שמשיית בד לבנה מעל לראשי, שתינו כמו בנות אצילים אנגליות מן המאה שעברה היוצאות לטייל בפארק ביום קיץ… והיא מוליכה אותי דרך סימטאות עקלקלות אל מערבה של העיר. ותוך כדי הליכתנו היא מדברת בהתפעלות על “פלאי הבריאה”. איך לא ראתה אותם כל שנות חייה הרבות, איך היתה סומה כל־כך, הלוא יפי הבריאה מתגלה באלפי גוונים, המתחלפים מרגע לרגע! כל המדעים – הפיזיקה והבוטניקה, והכימיה והביולוגיה וכו' וכו' – עשויים להסביר את תופעות הטבע וסיבותיהן, אבל אין ביכולתם להסביר את היופי! היופי הוא מעבר לתחומם! אם יש בריאה יש בורא, ואת יפי הבריאה רק אלוהים יכול היה לברוא, כי יפי הטבע הוא מעבר לכל הסבר ומעבר לכל הגדרה! פלא הסימטריה, פלא ההרמוניה, פלא ריבוי הצבעים והגוונים והתואם ביניהם – איך אפשר להסביר כל זאת במונחים מדעיים? וכמה השכילו המשוררים הקדמונים להביע זאת…

והיא מצטטת לי פסוקים מתהלים ק"ד – פרק שאני מלמדת הרבה, ויודעת אותו כמעט בעל־פה – על גדולתו של אלוהים בטבע – “הוד והדר לבשת, עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה… המשלח מעיינים בנחלים, בין הרים יהלכון, ישקו כל חייתו שדי…” והיא אומרת: כשאת עומדת על פסגת הר כנען לפני עלות השחר ופנייך למזרח, אל הרי הגולן והחרמון, והשמים עוד חיווריינים ואיילת השחר מנצנצת בהם, בודדה, תמה וצנועה, ולאט־לאט הם מתערטלים מצעיפי החשיכה ובאופק המזרח נדלק פס של ארגמן והופך לדליקה רחוקה, והשמש נחלצת מתוכה, מתרוממת אט־אט, צופה אל העולם שנפרש לפניה לכל מרחבו, בכל הדרו – את מבינה מהו “השם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח…” ואת מבינה מהו “השמים מספרים כבוד אל… יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת…” והלב מלא תודה על כך, ואת אומרת, “הדור, נאה, זיו העולם, נפשי חולת אהבתך,” ואי־אפשר שלא תאמרי בסוף, כמו שאומר המשורר: “מה רבו מעשיך, אדוני, כולם בחוכמה עשית!”

הגענו אל שולי העיר, ולפנינו משתרע המרחב הגדול, עד לשתי הפסגות של הר מירון ושלוחת הרכס שלצדו. למטה מאיתנו, במדרון הגבעה, בית־הקברות העתיק, מצבות־אבן מלבניות, מדבר של מצבות, ללא חתימת ירק, ומתוכן מבצבצות אי־פה אי־שם מצבות צבועות בכחול, ואמא מצביעה לי עליהן: אלה קברות הקדושים. שם קבר האר“י הקדוש ושם קבר שלמה הלוי אלקבץ בעל “לכה דודי”, ושם קבר המקובל שלמה קורדובירו, והרחק יותר, למטה, במקום שחבורת חסידים עומדת ומתפללת, קבר יוסף קארו, בעל ה”שולחן ערוך", ושם, משמאל, הכיפה הכחולה, היא קבר הנביא הושע…

מעבר לבית־הקברות הוריקו חורשות אורן צפופות, ויער אלונים, וכרמי זיתים, והערוץ של נחל לימון חוצה אותם; וכשעמדנו כך מול הר מירון – אני עם השמשייה מעל לראשי, היא עם המגבעת הרחבה לראשה – היא מספרת לי שמן המקום הזה יצאו, בזמנו של האר"י, חבורות של מקובלים בימי שישי לפני שקיעת החמה, לעבר ההר, לקבל את פני השבת, ואז נתחבר הפיוט הנהדר ששרים אותו בתפילת ליל־שבת, “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה.” וכמה יפה ורוחש אהבה וכבוד הדבר, היא אומרת, לקרוא לשבת “כלה”, ולפנות אליה באינטימיות כזאת, בחמימות כזאת, “בואי בשלום עטרת בעלה… בואי כלה, בואי כלה”.

אנחנו מתיישבות על אבן מצבה צבועה כחול, מבודדת, במעלה המדרון של בית־הקברות, שקבור תחתה אחד מצאצאי האר"י, לרגלי עץ אלון, והיא אומרת: כמעט חמישים שנה אני חיה בעולם הזה, ללא שבת…

אני מסתכלת בה ורואה שהשתנתה מאוד מאז פגישתי הקודמת איתה בצפת. לא עוד החיוך הסתום, האווילי־כלשהו, רובץ על פניה, אלא מין נוגה זורח מהן, וגופה אינו עבה כמו אז, אלא חזר, כאילו, לגזרתו שלפני צפת. השמלה כיסתה על ברכיה, ובדברה מוללה את שוליה. רק הקרסוליים, שמתי לב, עבו מאוד, וגם השתחמו, אולי מפני שהיא צועדת הרבה. וכשנשאתי שוב את מבטי אל פניה, הבחנתי בכישות בהיר ודק על שפתה העליונה, מהבהב באור, שאגלי זיעה ניתלו בו, ותמהתי אם תמיד היה שם ואני לא השגחתי בו.

הלוא השבת היא מתנה יקרה שנתן לנו הבורא! המשיכה בדברי ההלל שלה. היא כלה, היא מלכה, חמדת־ימים! היא היום שכל האור של שבעת הימים גנוז בו! איך יכולנו, אני, ואת, כולנו, לחיות בהתעלמות ממנה, מבלי לדעת אותה, מבלי לחוש אותה! ואינני מתכוונת לקיום מצוות, של עשה ולא־תעשה, לא, אלא להרגשה של שבת העולם! שהנה יש שבת בעולם! הוויה שמחוץ לחולין! הוויה של נשמה יתירה! כמה הפסדנו שלא הכרנו אותה, שלא חיינו איתה, שלא יצאנו לשדה לקראתה, ולא אמרנו, כמו תלמידי האר"י, בואו ונצא לקראת שבת מלכתא, לחקל תפוחין קדישין… כמה הפסדנו שלא ידענו קדושה מהי… שלא ידענו…

היא היתה בטראנס. להבות האדימו את פניה. אם בתחילת דרכנו היו דבריה שקולים, ואולי פיוטיים יותר מדי, עכשיו הדאיגה אותי ההתרגשות המופרזת שלה, שנדמה היה כאילו מישהו שאינו היא מדבר מתוכה; וכשהסתכלתי בה, חלף לעיני לרגעים – תמונה חופפת תמונה – המראה המסוייט של התרוצצותה במסדרונות האוניברסיטה, רדופת אמוק ההתאהבות, ושאלתי את עצמי מי היא היושבת עכשיו לפני, האשה של הדיבוק ההוא, או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה… וממש נבהלתי כשבאמצע המשפט, כשהזכירה את הסיפור הידוע של רבי נחמן מברסלב על “שיח השדה”, חיבקה את צווארי, נשקה לי, ובעיניים לחות קראה: הוי ביבינקה, כמה התגעגעתי אלייך…

ציפור עברה ביעף מעל לראשינו, דרור או שרקרק, וכשנשאה ראשה אליה, אמרה: את ידעת שציפורים הן גלגול נשמותיהם של צדיקים? גם אני לא ידעתי, עד שהגעתי הנה. ועכשיו, בכל פעם שאני רואה ציפור טסה בשמים, אני שואלת את עצמי של איזה צדיק היא. בבוקר־בבוקר, כשאני עומדת על ההר והשמש רק מבצבצת מתוך הדליקה שבאופק, אני שומעת את מקהלות הציפורים המתעוררות יחד משנתן בצמרות האורנים, מצפצפות בשקיקה כאילו שרות שיר תודה לבורא העולם…

הביטי, הביטי איך הפרח הזה צוחק! הצביעה על גבעול גבוה, רחב־עלים, שהזדקר מן העשב שלרגלינו ופרחיו הזעירים ניבטים אלינו כעיניים שוחקות, וכששאלה לשמו ועמדה לתלוש אותו, מיהרתי למשוך בידה: זה “בן־חורש”, אמא, פרח־בר מוגן! – הו, ביבילה, נרתעה כאילו נגעה באש, את רואה כמה בורה אני בטבע? אלמלי את, הייתי חוטאת בבל תשחית…

ופתאום פצחה בשיר, בקול חרישי: “אודך אדוני כי עני־ת–ני, ותהי לי לי־שו־עה…” את מכירה את השיר הזה?

צמרמורת עברה בי. לא ידעתי מה לומר, מה לעשות. משהו נשתבש בה. היא לא האמא שאני מכירה מילדותי, מנעורי, עברה בהלה בלבי. היא נוהגת כאילו סוממה או כושפה. הרמתי אבן קטנה מן האבנים שלרגלי, וזרקתי אותה רחוק, ועוד אחת, ועוד.

פתאום נראתה לי הפגישה הזאת איתה כלא מן העולם הזה.

בואי ניכנס אל בית־הכנסת של האר"י הספרדי, אמרה.

בית־הכנסת היה סמוך מאוד למקום שבו ישבנו. בניין אבן גדול ומאסיבי שנראה מבחוץ כמו מבצר, ואמא סיפרה שזה בית־הכנסת העתיק ביותר בעיר, והיחיד שלא נחרב ברעש של 1837.

פנימו של בית־הכנסת היה כחללה של מערה גדולה. נברשות של נטיפי בדולח השתלשלו מן התקרה המקומרת, ארון קודש בעל שלושה שערים עשויים פיתוחי נחושת ובראש כל אחד מהם מתנוסס כתר תורה, הבהיק בכותל הדרומי של האולם, ובאמצעו בימה גבוהה, מתומנת, מגודרת כלונסאות עץ, דמויית כלוב, ומעלות מובילות אליה. על הכתלים קבועות טבלות שיש ובהן פסוקי תפילה ושמות תורמים, ועל אחד מהם שני ציורים חובבניים, אחד של הכותל המערבי ואחד של קבר רחל. פסים כחולים, שתי־וערב, תוויים לאורכה ולרוחבה של הרצפה.

התיישבנו על אחד מספסלי האבן שלאורך הכתלים, וכשנשאתי את עיני אל שערי ארון־הקודש, אל הכוכבים הצבעוניים הנוצצים מעליהם, אל הצוהר העגול שבמרום הכותל שאור עמום הסתנן בעדו וחקוקות בו המלים “שיוויתי יהוה לנגדי תמיד” – מחשבות שמעולם לא פקדו אותי עברו בראשי. חשבתי על דורות היהודים שהתפללו במקום הזה, כשלוש מאות או ארבע מאות שנה, והאמונה חיזקה את רוחם לעמוד בכל הצרות שעברו עליהם, הרדיפות והפרעות והמגיפות ורעשי האדמה והמלחמות. נדמה היה כאילו ריח הטליתות שהתעטפו בהן וריח חלב הנרות שהדליקו בערבי הימים הנוראים עודו מרחף כאן באוויר. וכמה רחוקה הייתי מכל זה בחיי החולין שחייתי כל השנים בבית אמי ואבי, וכמה רחוקה אני מכל זה גם בשנים אלה, בביתי, עם ילדיי. כאילו נפלתי לארץ אחרת, לזמן אחר. ושוב היתה לי מערבולת בראשי, כי לא הבנתי איך נקלעה אמא לעולם הזה, וכבר לא ידעתי אם להצטער על כך או לא.

אמא, כאילו שמעה את מחשבותי, נשאה עיניה אלי ואמרה: לומר לך את האמת, ביבינקה? – אני חייתי בשקרים. שקרים היו לחם החוק שלי. מילדות, וכל השנים. אכלתי אותם בוקר וערב ולילה. רוח רעה היתה בתוכי, שכיבתה את הניצוץ שבנשמתי. אפילו השירים שכתבתי, והיללו אותם, היו שקרים. לא הנשמה שנתן בי בורא נשמת כל־חי כתבה אותם, אלא הרוח הרעה שנכנסה בי כתבה אותם. “יוונים נקבצו עלי וטימאו את היכלי”, הצטחקה. לשון השירים מאומנת לשקר. אין כמוה עשויה לרמות בני־אדם. ככל שהשירים כנים יותר, תמצית הכנות והאמת, כך הם מכזבים יותר. ואני שיקרתי לכולם. לחברים שאיתם הייתי נפגשת, לחברה אחת שגילתה לי את סודותיה ואני לא דיברתי אליה אמת. שיקרתי כשעמדתי מול ציבור ו“נאמתי” לפניו, ושיקרתי לאבא שלך. תארי לך ששנה וחצי, אולי יותר…

והשתתקה.

לבי החסיר פעימה.

דעתי נטרפה עלי, אמרה בלחש.

הייתי מסונוורת, אמרה.

קורה לפעמים שקרן אור חזקה מכה בעינייך, נדמה לך שזו קרן שמש שמרפא בכנפיה, אבל לא. זו מין קרן אלקטרונית, אולי קרן לייזר, שעלולה להמית.

זה היה נורא! ושוב השתתקה.

ועם אדם נשוי, אמרה.

השפלתי ראשי לארץ, מחכה שהאבנים תנחתנה עליו מן השמים.

אין לך שליטה על עצמך. כוח זר שולט בך. שד. סיטרא אחרא.

הייתי נפגשת איתו בכל מיני מקומות, בשעות היום ובשעות הלילה, בגלוי ובסתר… ביזיתי את עצמי.

לפתע פרצה בצחוק: האר“י, האר”י הקדוש שומע את כל זה! ובכוונה מבטה אל ארון־הקודש: אתה שומע, צדיק יסוד־עולם? חודש אלול עכשיו, וזו פעם ראשונה שאני מספרת על כך!

והגרוע מכול, הפנתה שוב דבריה אלי, שאיבדתי את רגש הבושה. כלומר, הייתי מתביישת לפעמים. אבל רק כשהיתה נודעת איזו תרמית שלי לאחרים. כן, אז רציתי לפעמים להתאבד מרוב בושה. אבל לא התביישתי בפני עצמי. כשסודי לא היה מתגלה, לא הייתי מתביישת. וזו השיפלות השפלה ביותר. זה ריקבון פנימי. מי שאין לו בושה בפני עצמו, אין לו גם כבוד עצמי.¹⁰

ישבנו מול ארון־הקודש, ואני העזתי ושאלתי אותה מדוע התגרשה מאבא.

אבא שלך הוא איש טוב, אמרה, ואני אסירת תודה לו על כל מה שהעניק לי במשך השנים הרבות, ובייחוד על הסבלנות שגילה כלפי אשה בלתי נסבלת כמוני ועל ההשלמה שלו עם השגעונות שלי. ואני מאחלת לו שיראה חיים עם האשה שהוא אוהב. אבל אני חייתי איתו בטעות. אבא שלך, עם כל הרגישויות שלו, הוא איש החומר, ואני צריכה הייתי לחיות עם איש רוחני. שמואל הוא איש רוחני.

יש אנשים, אמרה, שהנשמה שלהם מבהיקה מבעד לעור. אפילו הם כעורים וגסים בפניהם ובגופם, הנשמה שלהם קורנת. טהורה ומאירה כלֶשֶם שבו ואחלמה.

שתקנו כמה דקות.

את עצובה, אני רואה, אמרה. העצבות היא מידה מגונה, אמר האר"י. כשאדם עצוב, נתלות הקליפות בנשמתו. ורבי נחמן מברסלב אמר שהעצבות היא משורש המוות, והחפץ חיים צריך להתרחק ממנה. שניהם היו חכמי־נפש גדולים. אני משתדלת להיות שמחה. כשאני רואה את היפעה שבבריאה, אני שמחה שאני חלק ממנה, ואז מסתלקת ממני העצבות.

וסיפרה לי סיפור חסידי, על “החוזה מלובלין”, אחד הרביים המפורסמים מן המאה שעברה: חסידיו ראו אותו משוחח בבדיחות־הדעת עם אדם אחד שהיה ידוע כחוטא גדול. צוחק ומתלוצץ איתו, ונראה היה שדעתו נוחה ממנו. שאלו אותו מה ראה להתייחס בחיבה כזאת לאדם זה, ואמר: אתם יודעים כמה אוהב אני את השמחה ושונא את העצבות, כי העצבות גרועה ומזיקה יותר מן החטא. יצר הרע, כשהוא מעורר את התאוות באדם, הוא מתכוון להפילו עם החטא לתוך העצבות. האיש הזה, שהוא חוטא גדול, כפי שאתם אומרים, מתהלך עליז תמיד ואינו יודע צער ועצב. הוא גר בתוך שמחתו כבתוך מגדל. זוהרה של שמחה זו שבה את לבי.

ובסיימה לספר, קמה במרץ מן הספסל, ואמרה: בואי תכירי את החתן שלי לעתיד.

לא ידעתי אם אני רוצה לראותו, אבל אי־אפשר היה לעמוד בפני הרוח הטובה שלה, הנמרצות שלה, ואפילו זמן לפקפק לא היה לי, כי בעוד אני מהססת, לקחה אותי בידי.

חזרנו ועברנו בסימטאות, אני עם השמשייה מעל לראשי – שאמא כפתה אותה עלי מתוך דאגה לעורי – כנושאת דגל. הגענו לרחוב הראשי, ומשם עלינו בכביש המוליך אל “המצודה”. קרוב לפיסגה, בקומת הקרקע של בית אבן בן שתי קומות, נמצאה חנות התכשיטים של שמואל שיינבוים.

כשאמרה לי שהחתן המיועד שלה הוא “איש רוחני”, מה גם חרדי – ראיתי אותו בדמיוני בדמות חנן מן “הדיבוק”, שזכור לי מתצלומי ההצגה ב“הבימה”: אברך כחוש, חלוש, חיוור, חולני. אבל האיש הזה לא דמה לו כלל.

נכנסנו לחנות הקטנה, שהיתה שרויה באפלולית ודמתה לבית־מלאכה, ומאחורי הדלפק, שהיו פזורים עליו צמידים ועגילים ומחרוזות וציפורי נחושת, ישב איש צעיר, כיפה לבנה חופפת את ראשו, רכון על טבלת כסף או נחושת קטנה, חרט בין אצבעותיו, זכוכית מגדלת צמודה לעינו האחת, כתפיו שחוחות, עסוק במעשה צורף, כמו סופר סת"ם הכותב אותיות על קלף בקולמוס־נוצה. אמא קראה בשמו, וכשנשא את ראשו וראה אותנו, קם ממקומו, ניגש אלינו, ובחיוך רך על שפתיו אמר: אורחים… אורחים… יפה… ברוכים הבאים!

עמד לפני איש בשנות השלושים שלו, בעל קומה ממוצעת, לבוש בסינר של בעל־מלאכה, פניו סגלגלות, זקן דליל ורך מקיף את לחייו ופיאות רכות משתלשלות עליהן כמו זלזלי גפן, ואישוניו השחורים, הנוצצים, מפיקים פיקחות ובדיחות־דעת.

תכיר… הציגה אותי אמא בפניו.

כן, אני יודע. את אמא לשני קונדסים תאומים, ואת מורה בבית־ספר. זה טוב, טוב…

גם קולו היה רך.

ישנת? שאלה אותו אמא.

שתי שעות. מספיק.

ולי הסבירה: אלול הוא חודש הסליחות, והוא וחבורה שלו יוצאים מדי לילה לתיקון חצות אל השדות ואל קברות הקדושים שבבית־הקברות העתיק ובסביבות העיר, ולא חוזרים לבתיהם אלא עם שחר.

ראיתי אתמול חצב פורח לרגלי העץ שעל יד המצבה של יוסף קארו, בישרה לו אמא.

סימן טוב. תהיה שנה ברוכה, אמר.

ניכר היה שהשניים אוהבים. המבט של אמא, כשפנה אליו, היתה בו כלות־נפש. מעולם לא ראיתי מבט כזה בעיניה כשדיברה עם אבא. והמבט שלו, היה בו בטחון בה, ואמון, כאילו מאשר אותה.

אבל למה אנחנו עומדים פה על שלוש רגליים? בואו נעלה למעלה, תשתו משהו… אם יעלה ברצונכן, אולי גם תאכלו דבר־מה…

האיש פשט את סינרו, ציציות מופשלות לו מעל למכנסיו, נעל את חנותו, ועלינו איתו אל הקומה השנייה של בית־האבן הזה, שכולו בבעלותו.

נכנסנו לחדר שהיה מרווח למדי ותקרתו גבוהה, אך רהיטים מעטים עמדו בו: שולחן וארבעה כיסאות באמצעו, ספה ליד קיר אחד, מזנון בסגנון ערבי ליד קיר שני, ואל קיר שלישי נסמכה כוננית ובה כמה עשרות ספרים. על המדפים העליונים עמדו ספרים שנראו כספרי־קודש, סידורי תפילה, מחזורים, תלמודים בכריכות של עור, וכיו"ב, ועל התחתונים ספרי עיון מהוצאות המוכרות בשוק.

כשניגשתי לכוננית, הופתעתי לראות – בולט מכל הספרים שעל המדף התחתון – את “קיצור תולדות הזמן” של הוקינג, וסמוך לו “הצופן הקוסמי” בהוצאת “אופקים”, ו“על הוודאות” של לודויג ויטגנשטיין, וחוברת ושמה “מבחר כתבים” של סרן קירקגור, וספרונים של הוצאת האוניברסיטה המשודרת – “תולדות המחשבה המדעית”, “אסטרופיזיקה והחיים מחוץ לכדור־הארץ”, “פרקי מבוא לאפלטון” ועוד.

המארח, שהסתכל בהנאה בהפתעתי כשאני שולפת ספר ספר, הסביר, כמתנצל: כשיש לי פנאי בבוקר, אני שומע את ההרצאות של האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. הרצאות טובות מאוד. קניתי, אם כן, את הספרים שלהם, כדי שאוכל גם לקרוא אותן. טוב מראה עיניים ממשמע אוזן.

וכשראה שאני אוחזת בידי את “פרקי מבוא לאפלטון”, אמר: הפילוסופים היווניים היו חכמים, אבל לא עמוקים. לא ירדו לסודות. הרקליטוס אמר: “הדרך העולה היא גם הדרך היורדת”, וזה נכון. אבל המאמר היהודי, “ירידה צורך עליה היא”, הרבה יותר עמוק ויש בו סוד…

אמא ואני התיישבנו על הספה והוא על כיסא, וכשהמשיך להסביר, היה כדורש לפנינו. אמר שכוונת המאמר היהודי היא שאדם צריך לרדת עמוק, עד שפל המדרגה, כדי שיוכל לעלות אחרי־כן לגבהים. “ממעמקים קראתיך”, כתוב, ופירושו של דבר, שחייב אדם להתנסות בחטאים, כדי שיוכל להיטהר מהם. רבי נחמן מברסלב, סיפר חתנה־המיועד של אמא, היו לו הרבה “ירידות ועליות”, ובדרכו לארץ־ישראל נסע תחילה לעיר קמיניץ וביקר אצל הפרנקיסטים, כלומר, במאורת החטאים הניאוף וההשתמדות, כדי שעלייתו לארץ־ישראל תהיה בה התקדשות. וכך היה אצל כל גדולי האומה. משה עשה כמה שנים בבית פרעה וכמה שנים בבית יתרו, כדי שיכשיר עצמו לעלות על הר סיני ולקבל את התורה. ואפילו הרצל, אמר, אפילו הרצל… קודם חשב להוליך את העם היהודי לכנסייה כדי שישתמד, ורק אחרי־כן הפך את דעתו והקדיש את חייו להעלות את העם לציון. זה סוד ההתגברות על הסיטרא־אחרא… ולא רק על התנהגות בני־אדם חל הכלל של “ירידה צורך עליה”, כך גם ביצירה. במוזיקה, למשל, “הסימפוניה הבלתי־גמורה” של שוברט… היא מתחילה ב“ירידה”, מין “צקון לחש” חרישי, כאילו האדם מגשש את דרכו ביער שהוא תועה בו, ורק אחר־כך, כשמתגלה לו הדרך, מטפס הניגון אל הרקיע השביעי, וזוהי ה“עליה”…

אמא הסתכלה בו בהערצה, לא גורעת מבטה מעיניו, מפיו, המפיק מרגליות; וגם אני הייתי מלאת השתוממות מניין לו, לחרדי זה כל הידיעות האלה.

הרקליטוס אמר, המשיך החתן המיועד של אמא ב“שיעור” שלו, “הכול זורם. שום דבר אינו בר־קיימא מלבד השינוי”. וזה משפט חכם. אבל קהלת אמר: “סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח”, ואמר, “כל הנחלים הולכים את הים והים איננו מלא”, כלומר, “הכול זורם”, אך באותה שעה עצמה שהוא זורם חל בו ה“שינוי”, הוא משנה צורה, כמו הנחל שהופך לים. וזה יותר עמוק, כי מכאן אנו למדים שכל הדברים משתנים ובני־קיימא בעת ובעונה אחת. זה מה שהיוונים קראו “דיאלקטיקה”, דבר והיפוכו במימרה אחת. ורבי נחמן מברסלב אמר שכל העולם הוא בחזקת “גלגל החוזר”, כלומר, כל הדברים מתגלגלים וחוזרים ומתהפכים, מדבר זה לדבר אחר, והעליונים הופכים תחתונים, והתחתונים עליונים, וחוזר חלילה… וזה סוד הבלבול שאנו חיים בו…

לא כל מה שאמר הבנתי, ולא כל מה שאמר אני זוכרת. הוא דיבר הרבה. נדמה היה שהוא אוהב לשמוע את עצמו, כמו מרצים ומורים רבים, אבל למרות שכיוון את דבריו ואת מבטו אלי, לא היתה התנשאות בנעימת דיבורו. אמרתי שראיתי פה ספרים של ויטגנשטיין ושל קירקגור, ושאלתי אם הוא מבין אותם, כי אני ניסיתי כמה פעמים לקרוא אותם והתייאשתי מלרדת לסוף דעתם.

חיוך רחב עלה על פניו, ובעיניו נדלק ניצוץ של ליצנות. אם ויטגנשטיין וקירקגור זכו להיכנס לגן־עדן, אמר, הרי אני בטוח שהם מרבים לשוחח שם עם רבי נחמן. הם יבינו זה את זה, ועל הרבה עניינים תהיה הסכמה ביניהם. שלושתם היו בעלי יסורים, התענו בחוליים של גוף ונפש, ואת תורתם שאבו ממצוקות חייהם. ויטגנשטיין אמנם לא הודה שהוא דתי, להיפך, אמר שאיננו דתי, אבל בסתר לבו היה אדם מאמין, ובסוף ימיו, אם אינני טועה, אפילו הודה שהוא מאמין באלוהים. הוא אמר שהיקום כולו אינו יכול לשאת יסורים גדולים יותר משיכולה לשאת נפש אחת, והאמונה באלוהים היא מקלטו היחיד של אדם המתענה ביסורים. הוא גם אמר שהאמונה אינה עניין שבשכל אלא של תשוקה, ולא סבל “הוכחות” הגיוניות לקיומו של אלוהים. ובדבר זה יש הסכמה גמורה בינו ובין השניים האחרים. רבי נחמן הדגיש זאת מאוד מאוד לתלמידיו, שצריך להתחזק באמונה מתוך אהבה וחשק, ומוטב לא לעיין בספרי מחקר על האמונה, וחייב אדם להכניע את “החקרן” שבלבו. על אחת כמה וכמה קירקגור, שב“פחד ורעדה” שלו כינה את האמונה בשם תשוקה.

אלה, בערך, הדברים שאמר על שני הפילוסופים והרבי. והוסיף שהיה דמיון בין השלושה, מלבד בייסורים, גם בתכונותיהם, כמו סלידתם מבצע, רכוש ופרסום, ויחסיהם המסובכים עם נשים. ומה שמפליא ביותר הוא, ששלושתם אמרו אותם דברים על “השתיקה”, איש איש בלשונו שלו. רבי נחמן אמר שיש פעמים שאין שום אפשרות להוכיח מציאותו של אלוהים, בייחוד בתחום שהקבלה מכנה “החלל הפנוי”, ואז אין תשובה לשאלות המתעוררות אלא בשתיקה בלבד, בשתיקה שמתוך אמונה. ודברים דומים אמר גם ויטגנשטיין, בטרמינולוגיה שלו, על בעיות פילוסופיות; וקירקגור, הלוא הוא האיש שעל כמה מחיבוריו הראשונים חתם בשם “יוהאנס די סילנציו”, כלומר, “יוחנן של השתיקה”.

שאלתי אם הבין את “קיצור תולדות הזמן”, ספר שאני דווקא כן קראתיו, מתחילתו עד סופו, ורק עניין כיוון הזמן והקשר בין “חץ הזמן התרמודינמי” ל“חץ הזמן הקוסמולוגי” לא היה מובן לי.

שוב חייך, כמו לתלמידה טובה שמתקשה באיזו בעיה מתימטית פשוטה. הזמן… הזמן… את יודעת מה כתב יהודה הלוי על הזמן? “עבדי זמן עבדי־עבדים הם, עבד אדוני הוא לבדו חופשי.” כאילו קרא את הוקינג ואמר לו: אל תשתעבד לחקירות על הזמן, מוטב שתפנה לבך אל הבורא. אבל חוץ מזה… חוץ מזה, כל מה שכתוב בספר על “המפץ הגדול” ועל מוצא היקום ועל “החור השחור”, כבר ישנו בספר הזוהר ובקבלת האר“י הקדוש, ואם תרצי, אתן לך שניים־שלושה ספרים שבהם תוכלי לקרוא על שבירת הכלים שאירעה לפני בריאת העולם, על צימצום אור אין־סוף לנקודה אחת, ועל החלל הפנוי שנוצר לאחר הצמצום ובו נבראו העולמות, וגם על ה”קליפות" תקראי – ותראי שאת סוד התהוות היקום כבר ידעו חכמים יהודים, ביניהם חכמי צפת, לפני מאות בשנים, ואפילו את “החור השחור” כבר גילו הם.

ועם זאת, קם ואמר: אני מלעיט אתכן בדברי תורה, אבל אלה אין בהם כדי להשקיט את הרעב! והרי אתן בלא ספק צמאות ורעבות, אם כן אני כבר מכין לכן בן־בקר רך וטוב, וחמאה וחלב…

אמא קמה גם היא ואמרה שתיכנס איתו למטבח, ויכינו יחד סלט וכד', אבל הוא לא הניח לה ואמר, את חייבת לשבת עם בתך שלא ראתה אותך זמן רב והיא בוודאי צמאה לדברייך. ובדרכו למטבח, התעכב ופנה שוב אלינו:

באותה פרשה, “וירא”, מעשה אברהם ושלושת המלאכים, יש דבר מוקשה מאוד מאוד: כיצד אברהם, שהיה יהודי כשר, מציע לאורחיו בשר עם חמאה וחלב? כלום מלאכים אינם חייבים בכשרות? – על כך אומר רש"י, שהשלושה לא אכלו, אלא “נראו כמי שאכלו, מכאן, שלא ישנה אדם מן המנהג.” ואברהם, שאולי רצה לנסותם, ראה בחוש שלא יאכלו.

לאחר שנכנס למטבח, הבעתי לאמא את התפעלותי, שחסיד זה הוא אדם משכיל כל־כך ובקי במה שהם קוראים “חוכמות חיצוניות”, שאוסרים ללמד אותן בחדרים ובישיבות שלהם ומחרימים את הספרים העוסקים בהן.

אמא דיברה בלחש: דעי לך שהוא מקיים את כל המצוות, ומקפיד על קלה כעל חמורה, אבל מתיר לעצמו לקרוא “ספרי חול”, משום מה שנאמר בפרקי אבות, “דע מה שתשיב לאפיקורוס”. ומלבד זאת, לדעתו אין איסור בכלל, והוא מביא דוגמאות מן הרמב“ם, מיהודה אריה מודנה, רבה של ונציה במאה ה־17, שהיה בקיא בתיאולוגיה נוצרית, בספרות האיטלקית ובכל “החוכמות החיצוניות”, ומחכמי ישראל רבים בכל הדורות. הברסלבים, המתנגדים לכל עיסוק בספרים שאינם ספרי־קודש, לא מקבלים אותו. חושבים שיצא לתרבות רעה. הם גם יודעים שהוא מאזין ל”מוזיקה של גויים", שגם זה חטא בעיניהם. אף־על־פי־כן, הם מקווים להחזירו למוטב, לפיכך לא מנדים אותו מחבורתם, והוא מתפלל בבית־הכנסת שלהם ויוצא איתם לתיקון חצות.

ראית את זה? הצביעה על פינת החדר.

ורק עכשיו השגחתי בתיבה שחורה שעמדה על גבי כוננית קטנה, ועל שני מדפיה תקליטים.

שם הפטיפון שלו, מתחת למכסה התיבה, אמרה. היית צריכה לראות אותו מאזין למוזיקה. הוא עוצם את עיניו, מאמץ אותן, מקמט את מצחו, כולו שרוי בהזייה, כאילו לא רק שומע את המוזיקה, אלא גם רואה אתה. לפני כמה ימים השמיע לי את האופרה “איפיגניה בטאורוס” של גליק…

לא תיארתי לי שתעלה את השם הזה,“איפיגניה”, על דל שפתיה. ולרגע עלה לי מן הבטן, מתוך הרגשת בחילה, כל משקע המרירות שרבץ בי כל השבועות האחרונים, מאז החילותי לקרוא את הספר. ונזכרתי במה שהיה לה עם הפרופסור ההוא ליוונית…

ישבתי בדירה הזאת, עם אמא ועם החתן המיועד שלה, ונפשי חצויה. מצד אחד, לפני אדם הנחשב ל“דוס” אבל אינו מתנהג כ“דוס”, מדבר בלשוננו, משכיל, בן תרבות, עוף נדיר מאוד כנראה, בקהילה הזאת, וגם עושה רושם של איש טוב, נוח, עם הומור, ואהבה שוררת בינו ובין אמא, ומצד שני, אני חשה את עצמי כ“בוגדת”. באבא, וגם בי עצמי. ואני כועסת על עצמי: כבר את שוכחת הכול? את כל השנים שבהן התבצרה במצודת האנוכיות שלה עד שלא ראתה אותך בכלל? כבר את מוחקת במחי אחד את כל העוונות שלה כלפי אבא? והאמנם הפכה את עורה, עד שלא נותר בה כלום מן האמא הישנה שלך? היא עברה“גלגול”? אז איפה הכפרה? ומה פתאום אני נכנסת בברית איתם?

הסעודה מותקנת, אתן מוזמנות אל השולחן! הכריז המארח כשהוא נושא בידיו צלחות ועליהן מאכלים ססגוניים.

בואי ניטול ידיים, אמרה אמא.

ובהגיענו אל חדר הרחצה, לקחה ספל פח גדול בעל שתי אוזניים ויצקה מים ממנו, שלוש פעמים על יד אחת, שלוש על שנייה, ובירכה בלחש, “ברוך אתה… שציוונו על נטילת ידיים,” והגישה לי את הספל: קחי, תברכי גם את…

קור עבר בי. היא כבר הפכה לחרדית? מקיימת מצוות מעשיות על פי “שולחן ערוך”?

וחשתי התקשחות בלבי. מין התנגדות פנימית חזקה. מדוע עלי לנהוג כך? לבטא בשפתיי ברכה שאיני מאמינה בה?

פתחתי את הברז ורחצתי את ידי. אמא הסתכלה בי וחייכה, כמו שמחייכים לילדה על משובה נסלחת.

ישבנו אל השולחן ואמא לחשה לי: הוא מכין לעצמו את כל הארוחות. אף פעם לא יוצא למסעדות. בשלן מעולה.

על הצלחות שלפנינו הבהיקו חביתות גדולות שזרעי כמון זרויים עליהן, מוקפות בזרים צבעוניים של ירקות קצוצים וזיתים, ובאמצע השולחן – פרוסות לחם שיפון, גבינות ממינים שונים, ובקבוק יין.

המארח מזג יין לשלושת הגביעים, אמר נשתה לכבוד הבת הצנועה שאנו שמחים כי באה בצל קורתנו, ובירך בלחש.

כשגם אמא מילמלה ברכה, לפני שהביאה את הגביע אל שפתיה, חשתי שוב רתיעה. וכאילו בן־רגע התרחקה ממני והלאה, אל הגדה השניה של הנהר. כל־כך בלתי־טבעי היה הדבר, כל־כך לא היא! כל־כך עיוות של אופיה, של חייה עד כה, של היותה משוררת – חסר היה רק שתחבוש שביס לראשה.

וכשהחילונו לאכול… הרגשה מוזרה ליוותה אותי. במשך הארוחה, ותוך כדי שמיעת “דברי התורה” שנאמרו בין לעיטה ללעיטה, שאלתי את עצמי איך נפלתי הנה, מה אני עושה פה, איך קרה שנלכדתי בין קורי המשי־זהב של עולם זה, שהוא כה זר לי, והנה אני יושבת בתוך־תוכו כתולעת בתפוח.

בשביל לא לשתוק, שאלתי מדוע יוצאים החסידים לשדות בלילות אלול כדי לומר סליחות?

כשמתפללים בשדה, השיב האיש נעים־השיחה, כל העשבים נכנסים לתפילה. כל עשב ועשב, כאילו נדחק לעלות ולשבח את השם יתברך…

וסיפר את הסיפור הידוע על “שיח העשבים”, על רבי נחמן שהיה מטייל ביער ובשדה ומשיח את לבו בין העשבים והשיחים.

על־אחת־כמה־וכמה צריכים אנו להתפלל בשדה באלול, אמר, שבחודש זה חייב אדם להתבונן לתוך לבו, לפשפש בחטאיו ולבקש את רחמי האל מתוך אהבה.

וסיפר עוד מעשה, על אחד אלעזר בן… (בן מי היה, שכחתי), שהיה שטוף בחטאים, ולאחר שהתייחד עם זונה אחת, אמרה לו שיילך ויעשה תשובה, ויצא וקרא להרים ולגבעות שיבקשו רחמים עליו, ואחר־כך פנה אל השמים, ואל החמה והלבנה, ואל הכוכבים והמזלות, ולבסוף למד שאין לו מה לבקש מאחרים, אלא שהדבר תלוי רק בו עצמו. ואותנו ציווה רבי נחמן, הוסיף ואמר, לצאת בחצות לילה ולהתפלל ולבקש רחמים, כי תפילות שאדם מתפלל בלילה, הקדוש־ברוך־הוא שומע ועונה להן…

אמא פסקה לאכול, המזלג והסכין תלויים לה מעל לצלחת, ומבטה תלוי בשפתיו בפליאה, כשותה בצמאון את דבריו, אם כי יש לשער שאין זו הפעם הראשונה ששמעה אותם מפיו.

החתן המיעד המשיך לדבר, וסיפר על המסע רב־ההרפתקאות שלו ושל חבורתו לעיר אומן שבאוקראינה, בה קבור רבי נחמן, מיד לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי – ושוב, כל הזמן הזה, לבי חצוי: אני אומרת לעצמי, בסך־הכול את צופה מן הצד על איזו תופעה אנתרופולוגית או פולקלורית בקרב שבט מסוים בעמך, שאמך נקלעה אליו מסיבה שאינה ברורה לך. אבל כשסיפר האיש על השעות האחרונות בחייו של רבי נחמן, על ייסוריו ועל מיתתו, וסיפר איך התכנסו חסידיו בחדרו לאחר מותו ואמרו שמי שישיר את הניגון של רבם יירש את מקומו, אבל כולם שתקו, כי רק מי שלא טעם טעם חטא מימיו רשאי לשיר, ומי לא טעם טעם חטא? כשסיפר כל זאת, וארשת של התעלות בפניו, כמי שמתפשט מגשמיותו, כולו נשמה – חשתי בקסם הרב שבדברים אלה, וכאילו הם נכנסים ללבי גם שלא ברצוני.

הגיעה השעה של “ברכת המזון”, וכדי לשתף בה גם אותי, הביא הוא סידור, והראה לי באצבע היכן מתחילה הברכה. שניהם מילמלו ולחשו אותה, ומפעם לפעם, כשהגיעו לפסוקים מסוימים, הרימו קולם בזימרה, ואני קראתי בעיני את התפילה, עוקבת אחריהם.

וכשהגיעו לפסוקים האחרונים, נשאו קולם בשיר: “מיגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם”.ואחר־כך…אחר־כך קרה הדבר.

החדר עצמו כאילו “התפשט מגשמיותו” ונתמלא קדושה.

הם החלו לשיר, “כל העולם כולו…”

וההתחלה היתה כעין “ירידה צורך עליה”, חרישית־חרישית:

“כל העולם כולו גשר צר מאוד, ג – שר צר מאו – ד…”

כעין תחינה, כעין סוד טמיר: “כל העולם כולו…”

“גשר… צר מאוד…”

ובאחת – כאילו מתגברים על ספיקות ועל יאוש ואוזרים עוז:“והעיקר, והעיקר – לא לפ – חד כלל…”

ושוב: “והעיקר, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל…”

וביתר שאת: “והעיקר והעיקר…”

והשירה עולה מעלה, מעלה, והחתן־המיועד של אמא, מכה בכף ידו על השולחן בקצב השירה ובהתרוממות רוח: “והעיקר וה־עיקר…”

ואמא שרה איתו, בקול גבוה וצלול ומלא רגש: “לא לפ־חד כלל…”

פרצתי בבכי.

אינני יודעת מה קרה לי. הדמעות זלגו ולא יכולתי לעצור בעדן. כיסיתי פני בידי, בממחטה ששליתי מארנקי, והן לא פסקו.

מה קרה לי? הלב נמלא על גדותיו, הוצף במין התרגשות כזאת שלא ידעתי מעודי כמוה. מה זה היה? מדוע? נוסטלגיה? געגועים? למה? ל“עם היהודי ההרוג”? לחסידות, שאני מכירה אותה רק מספרים? ל“שורש הנשמה” שלי, הנעוץ אי־שם במעמקי הדורות, מקדמת אבות־אבותי, ואני התכחשתי לו?

אינני יודעת. גם עכשיו, כשאני כותבת את הדברים האלה, אינני יודעת.

ובכל־זאת, מתגנב איזה ספק מכוער למוחי, שמא כל “שירת הקודש” האקסטאטית שהושרה לאחר הסעודה, בצהרי יום שהיה סתם־יום־של־חול, לא הושמעה אלא למעני, מעין שטיפת־רגש מכוונת לקנות את לבי…

אמא חבקה את צווארי, מחתה את דמעותי. מילמלתי: סליחה, סליחה… ובאותו רגע, כשהצטנפתי כמו ילדה קטנה תחת זרועה, חשבתי: לפני חודשים אחדים, לאחר פגישתי הקודמת איתה בצפת, כתבתי: “איבדנו את אמא שלנו”, ועכשיו הרי זה כאילו מצאתי אותה מחדש.

לפנות־ערב, כשיצאתי מצפת בדרכי הביתה וירדתי מן ההר אל השפלה, אמרתי לעצמי, זו אינה “ירידה צורך עליה”. מה מצפה לי בשפלה? מה מצפה לי בארץ הקניונים והקניינים והרוק והריק? ממחר, ובמשך כל ימות השבוע, צהריים וערב, יחריש את אוזני צירצור הטלוויזיה של השכנים שממול, המשמיע ללא־הרף את מצעד הפזמונים של אמ.טי.וי, והם לא ישעו לתחנוני להפסיק… והרי לחזור למעלה, אל ההר, אל העולם שאך תמול־שלשום קראתי לו “העולם החשוך”, גם זאת לא אוכל…

ונבואת־לב אמרה לי שמשהו רע יאונה לי.

הו, אלוהים אלוהים…

הנה, שלא בכוונה קראתי בשם אלוהים…

 

רעננה, 25 באוקטובר    🔗

שולי יקרה,

מה שלומי? – בסדר, בסדר.

התגרשתי מאלכס. ליתר דיוק: גירשתי אותו.

אם זה מעניין אותך, הדבר היה כך: לפני כמה שבועות נסעתי אל אמי לצפת להחזיר לה את כתב־היד שלה.

נסעתי לשם בבוקר השכם, וכשחזרתי הביתה היתה השעה שש וחצי.

כשפתחתי את דלת הבית, מצאתי את אלכס על השטיח בסלון עם המטפלת שלנו, ויקי. על ארבע, כמו כלבים.

עם כלבים תתכלב. גירשתי אותו מן הבית כמו שמגרשים כלב שוטה.

והם, ללא מלה, חטפו את הבגדים הפזורים סביבם, כיסו את מבושיהם עד כמה שניתן לעשות זאת במשך שתי שניות, וברחו לרחוב. כלבי חוצות. את השנאוצר הם כלאו בבית־השימוש. קראתי לו דרור. פתחתי את הדלת ושילחתי אותו לרוץ אחר אדוניו.

כך, החזרה מצפת לרעננה היתה בשבילי, מבחינה טופוגרפית ומוראלית כאחת, נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

כי בצפת, למרות כל מה שאת יודעת על יחסי עם אמא, זכיתי למשך כמה שעות במה שויליאם ג’יימס קורא “חוויה רליגיוזית”.

והנה בכהרף־עין חוּללה החוויה הזאת. נכפשה בזוהמה.

חוּלל, כמובן, גם השטיח האפגאני בסלון. ואותו מיהרתי לזרוק החוצה, שלא יטמא את הרגליים. התגולל בחצר כל הלילה, ולמחרת הזמנתי איזה רוכל ומכרתי לו אותו בפרוטות.

אם לשחזר את הטראומה לרגעיה, הרי כך היה: מיד לאחר המהלומה, שבגלל עוצמתה אפילו לא חשתי את הכאב ברגע הראשון, כמו שקורה לפעמים כשמקבלים חבטה חזקה בראש – רצתי לראות מה עם הילדים.

הילדים לא היו בחדרם.

הלוא את הבתולה השחורה הזאת מצ’נסטכובה, ויקי, הזמנתי לאותו יום שתשמור על הילדים בהיעדרי! לאן פינתה אותם בשביל להתבהם עם אביהם? איפה החביאה אותם? ואולי רצחה אותם…

ומעניין, הזעם הראשון שהתלקח בלבי כשתפסתי אותם בהזדרגותם הכלבית לא היה על אלכס, אלא עליה. הלוא היינו ידידות! הלוא אני הייתי זאת שמצאתי לה משרה של מנקה במועצה המקומית! אני הלוויתי לה אלפיים שקל, ללא ערבות, כשזקוקה היתה להשליש אותם כדמי קדימה לשכירת דירה! איך היא בוגדת בי כך, הבחורה “הטובה” הזאת, הלבבית כל־כך כשהיא מדברת איתי, הנעימה כל־כך כשהיא מטפלת בילדי, ומזדיינת עם בעלי! ובכן, את הילדים הפקידה אצל הנכדה בת הארבע־עשרה של שכנינו, המורה גורליק ואשתו, שחיבבה אותם מאוד והיתה מוכנה לשחק איתם שעה. שם מצאתי אותם, צופים ב“דרדסים”. הכול היה מתוכנן כמו במבצע. השגיאה היחידה שלהם היתה בעיתוי. (טעות בחישובי הקץ, מבחינתי). אמרתי שאחזור בשמונה, וחזרתי בשש וחצי. הרנו־חמש שלי, שיש לה אינטואיציה על־טבעית, חשה, כנראה, במשהו, ומיהרה הביתה ב־120 קמ"ש. אבל תקלות כאלה בגלל “קונצפציה שגויה”, מה שקוראים אצלנו “פאשלות”, קורות בהרבה מבצעים, ויש להן מחיר.

הבאתי את הילדים הביתה, רחצתי אותם, האכלתי אותם –

אינני יודעת מאין היה לי הכוח לעשות את כל הדברים האלה, כסדרם, בשקט, בלי שתרעדני לי הידיים. אולי שאבתי כוח מן הפגישה עם אמי. והרהור ניקר במוחי: איך קורה לי שדווקא באותו היום.

כתבתי לך במכתבי הקודם שצירופי־מקרים מוזרים רודפים אותי, ואני מנסה לא לראות בהם משהו מיסטי –

אז גם כאן: למה בדיוק כשאני חוזרת מפגישה עם אמי, הגרושה מבעלה והעומדת להתחתן שנית, נופלת עלי הפורענות הזאת שמביאה לגירושי מבעלי?

אמונות תפילות רחוקות מלבי, אבל המחשבה על הזימון הזימתי של הזיון הזה, משגעת אותי.

הגירושין. אמרתי לך שהתגרשתי מאלכס. למעשה, הגירושין הרשמיים, ברבנות, עדיין לא יצאו לפועל. מה שקורה בינתיים הוא חילופי־אש בלתי פוסקים במלחמת התשה.לא יתואר איך מתגלה נבזותו של אדם כשמגיעים לדיונים על הסכם גירושין! הג’נטלמן הזה, נעים־ההליכות, נעים־השיחה –

בלילה הוא לא חזר. למחרת שלח אלי את אחותו, הלן.

בבוקר אותו יום הקמתי את הילדים, הלבשתי ורחצתי אותם, האכלתי והבאתי אותם אל הגנון – כל זה כשאני חונקת את הדמעות בגרוני, והכאב והזעם, ואי־הידיעה מה אעשה, רגע רותחים, רגע שוקעים.

ובבית־הספר אני אוזרת את כל כוחי להבליג, שהתלמידים, ועמיתי המורים, לא ירגישו מה עובר עלי, ואני מתגברת, איזה אגרוף קפוץ מקיש בבטני: את חייבת להיות חזקה.

וכרבע שעה אחרי שאני חוזרת הביתה מגיעה הלן. אני התיישבתי על הספה והיא על שפת הכורסה. הידיים על הברכיים, הגו בזווית של ארבעים־וחמש מעלות אלי. בינינו הרצפה. אין שטיח בסלון.

מבוגרת מאחיה בשנתיים, אשת עסקים, נדל"ן, תיווך דירות וכד', מעשית, קשה, לא מתרשמת מרגשות, נראית כמו ארית עם הבלונד שלה, ופונה אלי בנוסח זה:

תראי, מה שקרה לא צריך היה לקרות, כמובן. אבל דברים כאלה קורים בחיי נשואין. עובדה. זוגות שחיים יחד שנים ויש הבנה ביניהם, על־פי־רוב עוברים על זה והולכים הלאה. בייחוד כשיש ילדים קטנים. אלכס מצטער על מה שקרה. מוכן לבקש סליחה, מוכן לפצות אותך במה שתאמרי. אני שואלת אותך בשמו: את מוכנה שיחזור הביתה ותמשיכו לחיות יחד?

אמרתי: לא.

בטוחה?כן.

הסתכלה בי רגע בשתיקה, אחר־כך פרשה ידיים, כאומרת, אם זה רצונך…

וקמה ופנתה לצאת.

על הסף התעכבה רגע, והפעם בחיוך: בטוחה?

כן, אמרתי.

כי זה, שולי, היה באמת רצוני. לא הייתי מסוגלת להיות איתו תחת קורת־גג אחת, שלא לומר לשכב איתו במיטה אחת. מלוכלך.

טיפוס מלוכלך. צריכה הייתי לדעת את זה מזמן.

מלוכלך, מלוכלך, מלוכלך. אני אחזור על כך עוד מאה פעמים.

למחרת הפגישה עם אחותו, כשהייתי בבית־הספר, הוא נכנס הביתה והוציא מתוכו כל מה שעשויה מכונית ב.מ.ו. להכיל: מנורות שולחן, תמונות שהוריד מן הקירות, שניים משלושת מכשירי הטלפון, מערכת הסטריאו –

את הטלוויזיה השאיר. את מכשיר הווידיאו לקח.

מחצית מכלי־המיטה והמגבות, את כל הבריק־א־ברק האמנותיים שבסלון –

ותארי לך שחיטט בקופסת התכשיטים שלי והוציא מתוכה את שעון הזהב שנתן לי ביום חתונתנו.

ותארי לך שפרק במברג את הראי במסגרת המוזהבת שבחדר המיטות שלנו.

ותארי לך שלקח גם את המיקרו־גל.

ותארי לך גם גרוטסקה כזאת: אסף אל זרועותיו הארוכות גם מחצית מן הסכו"ם שבמגירות המטבח.

את המקרר ואת מכונת־הכביסה קשה היה לו להרים ולשאת למכונית.

אבל לקח את… ואת… ואת…

ע' מגילת אסתר, פרק ט', פסוקים ז־י.

בקיצור, הותיר אחריו אדמה חרוכה.

לחדר הילדים הוא לא חדר.

כשנכנסתי הביתה חשכו עיני. כאילו ההונים, או הקוזאקים, פרעו בעיר ושדדו את הבית.

צילצלתי מיד לעורך־דין, אבי אחד התלמידים שלי. אמר שקודם־כול יש להודיע למשטרה. אחר־כך להזמין מסגר שיחליף את מנעול הדלת.

וכאן התחילו הבעיות המשפטיות. במשטרה אמרו לי שכל זמן שאנו נשואים רשמית, אין לי רשות למנוע ממר אלכס פיינגולד את הכניסה לביתנו המשותף. פירושו של דבר – וזאת בניגוד גמור למה שיעץ לי העורך־דין הנ"ל (הקצין התורן אמר שמוטב שיחזור להיות סטאז’ר) – שאסור לי להחליף את המנעול. אשר לרכוש “החטוף”, זה עניין לתביעה משפטית בגין הוצאת רכוש משותף מן הנכס המשותף ללא הסכמת אחד השותפים.

ועם הפתיחה הדרמטית הזאת של הפרשה, הרגשתי שאני ניתקת מן האדמה שעליה עומדות רגלי ועוברת אל הספירה הסהרורית של סרטי הפשע, התככים, הנבלויות והנבזויות. וחייבת אני למהר וללבוש חליפת־מגן ומסיכת־מגן, כדי שלא תמית אותי הקרינה הקטלנית של קרני אלפא־גמא־איקס־ויי, הפורצת ממוחותיהם החריפים של הפרקליטים והמשפטנים, דמויות של סיינס־פיקשן כולם, כגיבורי “אִי טי”.

ובכל־זאת, בשבת של אותו שבוע, כשקמתי בבוקר והרגשתי שלא אוכל בשום אופן לשאת את יום המנוחה הקדוש הזה כשאני לבדי עם התאומים, נזכרתי שמתקיים טיול של החברה להגנת הטבע אל שמורת הדיונות של ניצנים, וכאילו טסה למקלט למשמע אזעקה, רחצתי־הלבשתי־האכלתי את הילדים והפקדתי אותם אצל גב' גורליק, המודעת היטב למצב־החירום שבו אני שרויה, ולא שואלת שאלות. הדהרתי את המכונית דרומה, והספקתי להשיג את המטיילים באשדוד. ואכן, השיטוט בין הרותם והאחי־רותם בחולות הלוהטים של ניצנים שיחרר לי קצת את הלחץ, שהיה מפוצץ לי את הראש אילו נשארתי בבית וצפיתי במירקע עם תאומַי ההרפתקנים בג’ונגל הקיפלינגי הירוק והסבוך, כשדעתי רחוקה ת"ק פרסה מהילולת הקופים המקפצים שם בין העצים.

גם בעלי, שנולד במשפחה טובה, כידוע, עם תעודת־יושר צמודה לצווארו כמו קולר ממוספר בצווארו של כלב, שכר עורך־דין, כמובן. עם שם ונסיון גדולים משל המשפטן הטירון שלי, שיתרונו היחיד הוא הרצון הטוב שלו כלפי. ומאחוריו של אלכס ניצבת סוללה של כל משפחת פיינגולד האמידה, בעלי בית־מסחר לחומרי בניין ברחוב הראשי, מוכנה לצאת חוצץ נגד זו המתנכלת לבן יקיר לה. אני במערכה הזאת עומדת לבדי. אמי מתקדשת על פסגות הרי צפת, אבי עושה חיים עם הפילגש שלו במלונות הפאר שבין פרנקפורט לסן־רמו, אחי שוקד על הפילוסופיה של המדע באמ.איי.טי. בבוסטון, וראשו של סבי היקה, ד"ר אריך הוכשטאט, שקוע בין הירכיים השמנות של העלמות העשירות שבאות אליו לעשות הפלות.

אני מוזמנת אל משרדו של מר בוקשטיין, העו"ד של אלכס, לדיון, יחד עם בעלי, על הסכם הגירושין.

אני מצדה האחד של המכתבה הגדולה, העמוסה תיקים וניירות, הוא מצדה השני, ובאמצע – הפרקליט הקשיש, שהבעת פניו הכבדות, הסוסיות, אומרת שכבר ראה הכול בחייו ושום דבר לא יפתיע ולא ירגש אותו.

על גבי מדפים מעץ אגוז, המכסים שלושה כתלים, ערוכים בשורות ישרות עשרות־עשרות ספרי חוק ומשפט, “דברי הכנסת”, פסיקות בית המשפט העליון וכו', כולם שווי־קומה, שווי־מדים, כחיילים במסדר; הם עצמם, אני מרגישה, מאיימים על שלומי.

בעלי צד א‘, אני צד ב’. אנשים זרים אנחנו.

אני, מן ההתרגשות, מן ההתרגזות הפנימית, מן החימה העולה לראשי למראה הסצינה הכלבית שלא סרה מעיני – בקושי נושמת. הוא יושב זקוף, קר רוח, לא מסתכל לעברי.

כשהוא משמיע את דרישותיו, את תנאיו, הוא פונה כל הזמן אל עורך־הדין, לא מעיף עין לעברי, לא מבטא אף פעם אחת את שמי. רק “היא”. “היא” חייבת, “היא” לא רשאית, “היא” לא תקבל, “היא” היתה זו שסירבה… וכו'.

אני החוטאת, החייבת בעונש.

תארי לך אילו דרישות הוא מעלה, כתנאי להסכמתו לתת לי גט: למכור את הבית, והתמורה תחולק – שני־שליש לו ושליש לי, כי שמונים־וחמישה אחוז של ההשקעה בו באה ממנו וממשפחתו (אבי היה אז על הפנים בגלל עיסקה כושלת בקפריסין); כל התכולה תחולק מחצית ומחצית; כל הפקדונות ותכניות החיסכון בבנקים, הרשומים על שם שנינו, יועברו לחשבון על שמו בלבד, ותמורת זה ישלם הוא דמי מזונות עבור הילדים, ורק עבורם, בשיעור שיהיה מתואם להוצאות המחייה וההחזקה שלהם; תוכר זכותו לראות את הילדים בביתם, או לקחתם אליו, פעמיים בשבוע, בשעות אחר־הצהריים –

אני נאלמת דום. משותקת. תנאים אלה – נישולי מן הבית, גזילת כל החסכונות הכספיים ממני – פירושם שאני נשארת עם מקורות מחייה ששיעורם כשיעור משכורתי הזעומה, פלוס דמי המזונות הנ"ל.

אני מיישירה מבטי אליו ושואלת את עצמי איך חייתי עם האיש הזה שש שנים מבלי לראות שתחת הפאסאדה המהוגנת הזאת שורצת פקעת של צפעונים, איך שכבתי עם האיש הזה, גוף אל גוף, לילה־לילה, מבלי לחוש בנבזות שבנשמה המסתתרת תחת הבשר הבהמי הזה?

אני מסתכלת בפניו, שאין בהן סימן כלשהו של כלימה מפני אשתו שתפסה אותו בעצם מעשה הזימה, עם מבושיו המגולים, עם עכוזו החשוף, עם טלפיו הדורסניים, האוחזים בתאווה בטרפו, ושואלת את עצמי אם אין בו שום רגש של בושה.

ועכשיו אני מתבשלת בקלחת שקוראים לה “הליכי גירושין”.

והילדים.

רפי מצייר הרבה. הוא יכול לשבת שעות על הרצפה ולצייר, בהתרכזות רבה, צורות מופשטות בעפרונות צבעוניים, שאחר־כך אני מגלה בהן מעין היכלות בשמים.

הידיעה העל־חושית שלו מדהימה אותי לפעמים. יום אחד, כשאני יושבת על־ידו על הספה ושנינו מעלעלים באלבום של ציורים מתקופת הרנסנס, הוא אומר לי: תגידי, אלוהים אמר לך לגרש את אבא?

צמרמורת אחזה בי. מאין לקח ש“גירשתי” את אלכס? ומדוע הזכיר את שם אלוהים בהקשר הזה? הרי ה“גירוש” הזה התרחש באמת לאחר חוויה שמבחינתי היתה בה נוכחות אלוהים כביכול…

ופעם אחרת, כשניגשתי אל מיטתו בבוקר והוא רק התעורר, אמר: חלמתי שסבתא גבי באה אלינו. היא היתה לבושה שמלה שחורה ארוכה, עמדה בדלת וקרא לי באצבע לבוא אליה. היא היתה מפחידה. עמדתי בחדר, הסתכלתי עליה ולא זזתי. אז היא אמרה לי: אל תפחד, רפי, זה אלוהים קורא לך…

התחלחלתי. לפני שאלכס עזב את הבית, הוא לא הזכיר אף פעם את אלוהים.

ומה שנוגע למיכאל –

כשאני סוגרת לו את ערוץ הילדים בערב בגלל השעה המאוחרת, הוא קופץ בכעס ופותח אותו מחדש: ויקי כן הרשתה לנו! רק את לא מרשה! וכשאני מצווה עליו לרחוץ את הרגליים לפני שהוא שוכב לישון, הוא מתקומם: ויקי אף פעם לא הכריחה אותנו לרחוץ רגליים כשאתם לא הייתם בבית! וכשאני אוסרת עליו לשחק בכדור בסלון, הוא מטיח נגדי: ויקי כן שיחקה איתנו בסלון! הממזר הקטן הזה יודע היטב שהוא נועץ קוץ בלבי בכל פעם שהוא מזכיר את שמה של הזנזונת הזאת. זו הדרך שלו לנקום בי על שגזלתי ממנו הן את אביו והן את המטפלת האהובה עליו.

ולא רק עליו היא אהובה. גם על רפי. שניהם מתגעגעים עליה.

מה שמעלה בי הרהורים “תיאולוגיים”, אם אפשר לכנותם כך. אני אומרת בלבי: הנה התום כשלעצמו מערער את מושגי היסוד שלנו על שכר ועונש. היא, הפרוצה הבוגדנית, האשה ה“חוטאת” על־פי המושגים המקובלים, זוכה לחיבה מצד ילדים תמימים, ולי, שאני קורבן שלה, החף מחטא, הם נוטרים טינה! הלוא מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז, כתוב. איזה תוקף יש, אם כן, לתלונה הנצחית שלנו על צדיק ורע לו רשע וטוב לו?

את שואלת על אמי.

בניגוד לכל ההשערות המורבידיות שלי, מצאתי אותה במצב טוב. טוב מאוד אפילו. יצאה איתי לרעות בשדות שבסביבת העיר ודיברה על אור. אור הבריאה, אור הזריחה, אור בראשית, אור שבעת הימים, אור התורה. בקיצור, “אור שמח”. כל־כך הרבה אור זרעה סביבה, שלרגע נראתה בעיני כקדושה נוצריה שראשה מעוטר בהילה.

ואני יכולה להניח את דעתך: היא לא חובשת פיאה נוכרית, לא גורבת פוזמקאות שחורים ולא שותלת “בעזרת השם” או “אם ירצה השם” בין כל שני משפטים כדי לאבטח את עצמה כנגד עין־הרע. במלים אחרות: היא לא “חוזרת בתשובה” מן השורה.

כשהחזרתי לה את כתב־היד של ספרה, אמרה שצריכה הייתי לשרוף אותו. הוא לא נועד כלל לפירסום. הוא ה“תשליך” שלה. עוד לפני שראתה את “האור”, ידעה שעליה לגרש מתוכה את החושך. כלומר: לחשוף את חטאיה – לעיני עצמה ולעיני – כדי לשלח אותם אחר־כך לעזאזל.

ממרחק זמן של כחודשיים לאחר רעידת־האדמה שזיעזעה את חיי ושאינני מחלימה ממנה, נראות לי השעות שביליתי במחיצתה כטיול אידילי בשדות אליסיום.

אני חושבת על הביקור ההוא, וכולו פרדוקס בעיני: כשהייתי בטוחה שהיא מתרחקת ממני עד כדי קרע גמור – דווקא אז חלה ההתקרבות בינינו. מעולם לא שררה אינטימיות כזאת ביחסינו.

(ושוב ושוב, וגם ברגעים אלה, אני מוצאת את עצמי, לתמהוני, לבהלתי, מדברת בקולה, לפעמים גם כותבת בקולה. ממש מפחיד אותי…)

האם תיארתי לעצמי שנצעד כך, שלובות־זרוע, כמו שצעדנו בחום היום בסימטאות הרובע העתיק של צפת והיא תקרא לי, שוב ושוב ביבילה, ותחבק את צווארי ותעתיר עלי דברי חיבה, כמו בשעה שישבנו על אבן מצבה מול הר מירון?

ומול ארון־הקודש בבית־הכנסת הספרדי של האר"י התוודתה לפני על חטאיה כלפי אבא. ודיברה על “חיי השקר” שלה, ואחר־כך לפתה בזרועה את כתפי ואמרה לי משהו שמעולם לא הייתי מצפה ממנה: את, ביבילה, את חיה חיי אמת. את אמא מסורה לילדיך, את אשה עובדת שקמה בבוקר ויוצאת למלא את המוטל עלייך, בחריצות, במצפוניות. את רעייה נאמנה, נושאת בעול הבית, ועם זאת את שוחרת דעת – אלה הם החיים הטבעיים. חיי אמת. לפני קריאת התורה, אמרה, מברכים “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. אלה הם חיי עולם.

מה היא ידעה על מה שביני ובין בעלי?

כששאלתי אותה לסיבת גירושיה מאבא, אמרה שהוא “איש החומר” והיא זקוקה ל“איש רוח”, ומשכה אותי אל ביתו של “איש הרוח” שלה, כדי שאכיר אותו.

שום דבר בו לא היה כמו שציפיתי. איש נעים־שיחה, מתון, בקי ב“חוכמות חיצוניות”, עם חוש הומור אירוני, מין בחור־ישיבה מתקופת ההשכלה, כפי שהוא מוכר לי מברדיצ’בסקי, מפיירברג, ואת השגותיו על אריסטו או על קירקגור הוא משמיע עם חיוך על פניו, ומפעם לפעם מעביר את כף ידו על פיו, כמוחה פירורים משפתיו, וצחקוק קל נפלט מהן, כאילו אמר: אל כל הדברים החשובים האלה העומדים ברומו של עולם צריך להתייחס גם בקלות, כי מי אנחנו ומה אנחנו.

ונוסף לכול – מי היה מאמין – בקי במוזיקה!בוקסטהודה! שמעת אי־פעם יצירה של בוקסטהודה? ובכן, אצלו, בבית־האבן שבו הוא גר מעל לחנות התכשיטים שלו, השמיע לנו, לאחר סעודת הצהריים, תקליט עם מוזיקה של בוקסטהודה, סויטה נפלאה לצ’מבלו על כוכבי הלכת, וסיפר לנו שזו יצירה נדירה שנחשבה לאבודה, ורק לפני עשרים שנה גילו את הפרטיטורה שלה, ואמר שיש דמיון סמוי בינה ובין “כתר מלכות” של אבן־גבירול והסביר לנו באריכות איך מחרוזת המחולות העתיקים שבסויטה מהווה הרמוניה שמיימית המהללת את רוממות הבורא.

אמא מעריצה אותו. עיניה כלות אליו. נפשה כלה אליו.

קינאתי בה. על האהבה. על האומץ לבחור וללכת בדרך שבחרה בה.

כתבתי לך שהיתה לי שם “חוויה רליגיוזית”.

מה זו בשבילי “חוויה רליגיוזית”? טקסים דתיים־יהודיים מעולם לא משכו את לבי. אם הצצתי לפעמים, לעתים רחוקות, ב“ימים הנוראים”, לבית־הכנסת מבעד לדלת הפתוחה, מן המסדרון – בחיים לא הייתי משפילה את עצמי לעלות לעזרת הנשים! – הם תמיד דחו אותי. קולניים, חסרי אסתטיות, צועקים לאלוהים כאילו הוא חירש. קשה לי לתאר לעצמי “חוויה רליגיוזית” שאין בה אסתטיות. והנה ליד השולחן הזה, כשסיפר החתן המיועד של אמא על ייסוריו של רבי נחמן מברסלב, על שעותיו האחרונות, על עליית נשמתו – הוא סיפר זאת בשקט טעון־מתח כזה, כאילו מיתר של נֵבֶל רועד בדממה –

ואחר־כך, כששרו שניהם, בכליון־נפש, בדביקות, היה זה כאילו השולחן עצמו מתקדש, והחדר כולו הופך להיכל, והיתה בי מין התרוממות־רוח כזאת, שחשתי כאילו נגה עלי “גילוי” ממרום, אם מותר לי להשתמש בביטוי הזה, שיש עולם שמעבר לעולם, שיש סוד שהוא נעלם ממני, וכמה צר שאינני זוכה לחזות באפס קצהו –

שדמעות זלגו מעיני.

לחתונה שלה, שהתקיימה לאחר הושענה רבא, לא נסעתי. בגלל יותר מסיבה אחת.

אבל נוני טס מבוסטון לישראל, כדי להוביל את אמו לחופה.

ולמחרת בערב היה אצלי וסיפר.

שאל, כמובן, איפה אלכס, אבל אני השתמטתי מתשובה, ורק כשליוויתי אותו לאוטובוס, בשעה מאוחרת, סיפרתי לו מה בינינו. הוא נדהם, חיבק אותי: תהיי חזקה, תהיי חזקה, ותזכרי שאני איתך. אח יקר, נוני.

צחוק ניצנץ בעיניו כשהחל לספר מה היה שם. אמא שלך עוד תחולל מהפיכה בעולם החרדי… היא טיפוס, אמא שלך… שובבה גדולה…

בסך־הכול, היתה זו חתונה די צנועה, סיפר. טקס הקידושין נערך לפני בית־הכנסת שאבי החתן, אברהם שיינבוים, הוא הגבאי שלו. אמא, בשמלת פשתן צחורה – לא משי ולא סינתטי, כי על כך התעקשה – ובמחרוזת של עלעלי כסף לצווארה, מעשה־ידיו של החתן, פניה זורחות, ובחיוך שלא סר מעל שפתיה, נענתה לכל כללי הטקס. משם הלכו כל הקרואים – כמאה או מאה־ועשרים איש, בהם ברסלבים ספורים, חבריו של החתן מנעוריו (רוב הברסלבים מתרחקים ממנו, רואים אותו כמי שיצא לתרבות רעה), כמה עשרות ממתפללי בית־הכנסת של שיינבוים, כמה מעמיתיו מן הבנק שהוא סגן מנהל הסניף שלו – אל אולם השמחות במלון “המרכז” המיושן, לא הוד ולא הדר לו. וממשפחתנו – איזו הפתעה! – הגיע גם נציג נוסף: כבוד ד"ר אריך הוכשטאט. הוא התהלך משועשע בין הקרואים, סיפר נוני, כאילו כל העניין הוא מהתלה נחמדה בעיניו, או הצגה פולקלוריסטית של תיאטרון פרובינציאלי. התבדח עם כמה מלובשי הקפוטות, אמר למר שיינבוים שעליו לשמוח על “התגבורת” שהקהילה החרדית זוכה בה, כי גבריאלה יש לה השפעה גדולה אצל החילוניים; ואמר לחתן שבתו כבר החליפה ארבע פעמים את שמה הספרותי: “גבריאלה הוכשטאט”, אחר־כך “גבריאלה ויינשטיין”, אחר־כך “גבריאלה ויינשטיין־גת” ולבסוף – “גבריאלה גת”. מעכשיו – היתרה בו – תעמוד על כך שתחתום “שיינבוים”, בלי שום תוספת, אתה מבין אותי?.. החתן חייך ולא אמר דבר. כשנפרד סבא מבתו – הרבה לפני גמר האירוע – נשק לה בחום, בירך אותה שתקיים את כל המצוות שבתורה ושתסור למשמעת בעלה ותחב צ’ק של עשרים אלף שקל לידה.

“ההתפרעות של אמא” – אלה המלים של נוני – החלה כאשר נקראו המוזמנים להתכבד במאכל ובמשקה באולם הגדול. כנהוג אצל החרדים, יושבים גברים ונשים ליד שולחנות נפרדים, והנשים מאחורי מחיצה. אבל אמא, לאחר ש“התייחדה” עם חתנה בחדר צדדי, כנהוג, החליטה שתשב לשולחן אחד איתו ועם שלושה מרעיו הברסלבים, וכך עשתה. מבוכה גדולה השתררה. החתן לא הקהה בה, וחבריו לא ידעו מה לעשות. להעליב את החתן ביום שמחתו לא רצו, אז במקום לקום ולעבור לשולחן אחר, השפילו עיניהם כאילו אינם רואים אותה. האולם כולו רחש מלחשים ומהמהומים של תלונה ומחאה ואחדים צעקו “חרפה! חרפה!” וקמו ויצאו. אביו של החתן ניגש אליה ולחש לה דבר־מה, אך היא השיבה לו משהו בצחוק כשהיא נושאת את זרועותיה למעלה. החותן חזר אל מקומו חפוי ראש, אך היא נראתה שמחה ומאושרת. פנתה מדי פעם אל חתנה וצחקה אליו, אכלה בתיאבון מן הגעפילטע־פיש והרבע־עוף ולגמה יין, כאילו הכול כשורה.

לכדי שערוריה של ממש הגיעו הדברים לאחר ברכת המזון. תזמורת קטנה של כלזמרים, שניצבה על בימה בפינת האולם, פצחה בנגינה – “יללנית” לדברי נוני – של שירים חסידיים, והציבור ליווה אותה בזימרה ובמחיאות כפיים. והנה ברגע של הפוגה בין מזמור למזמור, כאשר נשתררה שתיקת־מה באולם – נשאה אמא את קולה בשיר – קול יחיד, סולו –

והרי זו חוצפה כלפי שמים! הפרה מפורשת של כל דין או מנהג! כי “קול באשה ערווה”! לא נשמע כדבר הזה, שאשה תתן קולה בשיר, סולו, במסיבת חתונה –

אבל לאמא לא היה איכפת. היא התעלמה לגמרי מן התדהמה שנפלה באולם ושרה, בדביקות, בשקט שהיה טעון מתח ריגשי רב:

"הא־מנתי – כי אדבר – כי אני עניתי מאוד –

כי אני עני־תי מאוד –

כי אני־אני־אני־אני־אני־אני אני עני־תי מאוד…"

דממה נשתררה כשסיימה לשיר, והיא עצמה את עיניה כאילו היא שרויה תחת כנפי השכינה ואור ממרומים זורח עליה, ואחר־כך השפילה את ראשה אל חזה.

יפה מאוד היתה באותה שעה, אמר נוני.

וחבל, אמר, שאבא שלנו לא היה שם כדי לצלם אותה במעמד הזה… (מסוג הבדיחות הנחמדות של אחי…)

והסוף היה, אמר נוני, שתוך־כדי־כך קמו הקרואים, אחד־אחד, מן השולחנות והתפזרו בשתיקה והלכו לבתיהם. ואני נפרדתי מאמא ומן החתן שלה, שנראו מאושרים כמו זוג־נאהבים בני עשרים.

בכל־זאת נראה לי שהיא לא בפוקוס, אמר בדאגה כלשהי, משהו לא בסדר איתה, בייחוד לאחר שהודיעה לי שיותר לא תכתוב שירים. במקום לשורר באותיות, היא משוררת עכשיו בזמירות, אמר.

רציתי לשאול אותו עוד משהו, חשוב מאוד מאוד, אבל השאלה פרחה ממני איכשהו, וככל שרדפתי אחריה בחלל ראשי, לא נמצאה לי.

עד כאן על אמא. השתדלתי לחזור, בקיצור, על תיאוריו של אחי, שהיו מפורטים מאוד.

את שואלת מה אני עושה.

אני מגדלת את שני ילדי, מתרוצצת בין שני משרדים של עורכי־דין, ומלמדת שתי כיתות. הכול במזל תאומים.

מלמדת תנ“ך וספרות בכיתות י' ו־י”א. מכיוון שלפי התקנות האחרונות של משרד החינוך אנחנו רשאים לבחור חלק מן היצירות שנלמד בספרות, בחרתי, ל־י"א את “מדיאה” של אוריפידס, ול־י' את “גלגולו של ניגון” של י.ל. פרץ. היו לי ספיקות בנוגע לסיפורו של פרץ. ההווי של קהילה חסידית בעיירה יהודית באוקראינה, זר לחלוטין לתלמידים ישראליים מבתים חילוניים. מה להם ולרביים וללמדנים וליתומה עיוורת המחזרת על הפתחים לצד “תיבת זימרה”; מה הם יודעים על “מלווה מלכה” ועל “שבת שירה” ועל שירי חתונה ושירי לוויה יהודיים? אבל היתה לי הפתעה: הם נדלקו לסיפור, והבינו יפה איך עשוי ניגון אחד ללבוש פירושים שונים ולהתגלגל מגירסה לגירסה, והביאו דוגמאות לכך מפזמונים פופולריים, שמשנים את טעמם כשהם מבוצעים בידי להקות זמר שונות. וכשהתעמקנו יותר בסיפור, ולאחר שהבאתי לאחד השעורים איש חסיד מבני עירנו, ששר לפניהם בקול ערב ונלהב את השיר הנזכר בסיפור, “ר' דויד’ל מוואסילקוב עכשיו הוא בטלנא” – הבינו שבניגון החסידי יש יותר ממה שנשמע בו בהאזנה שיטחית, שיש בו ביטוי לכמיהת הנשמה למשהו שמעל לחיים הארציים, חיי החולין.

מה עוד אני עושה?

אני גוזמת את שיחי היסמין שמסביב לגדר.

ואני מחפשת משמעות. אני רוצה לדעת מה משמעות יש לחיי. את קראת בוודאי, כמוני, את “האדם מחפש משמעות” של ויקטור פראנקל. בתנאי הגיהנום של מחנות ההשמדה, הוא כותב, אלה שחשו כי יש משמעות לסבלם, כי יש טעם למלחמתם על החיים – הסיכוי שלהם לשרוד היה גדול יותר. והם אלה שהצליחו להתגבר על היאוש ועל ההתנוונות. ועוד הוא כותב, שלכל אדם ואדם יעודו הייחודי בחיים, ואם הוא מודע לו, יש משמעות לחייו.

איזה “יעוד ייחודי” יש לחיי? ואם אינני מודעת לו, איזה משמעות יש להם?

אני מורה. די טובה, כפי שאומרים לי. אני אם מסורה. אני ממלאת את כל חובותי יום־יום, כמו שמעידה עלי אמי, אבל מה יש לי “למעלה מזה”?

את זוכרת את הסיפור של י.ל. פרץ “אם לא למעלה מזה”, על רבי אחד שהיה נעלם מביתו כל לילות ה“סליחות” של חודש אלול, וחסידיו לא ידעו לאן נעלם. עד ש“ליטאי” אחד, סקרן במיוחד, עקב אחריו, וגילה שבלילות הוא יוצא בסתר מביתו, הולך ליער, חוטב בו עצים, מביא אותם אל ביתה של אשה גלמודה, ענייה וחולנית, הקופאת מקור במעונה הדל, ומסיק בהם את תנורה. משנודע הדבר, אמרו חסידיו, שבימי הסליחות עולה הרבי שלהם “למעלה”. וה“ליטאי” היה מוסיף: “אם לא למעלה מזה”.

לרבי הזה היה יעוד, לחייו היתה משמעות (כמו לחייה של פליסיטֶה, מן הסיפור “לב תמים” של פלובר, שגם אותו אני מלמדת.)

גם לחייה של אמי יש משמעות. כשכתבה שירים, היתה להם משמעות נעלה, כי שיריה נבעו מהוויה רוחנית שהיא למעלה מחיי יום־יום. גם בגלגול הנוכחי שלה, כשהיא מברכת על האור הזרוע בעולם, על מעשה בראשית, וחשה עצמה חלק מיפי הבריאה כאילו היא חלק אלוה ממעל, יש משמעות עמוקה לחייה.

היא מתייחסת לדת כאל שירה, אני חושבת.

נדמה לי שפעם, מי שחי בקיבוץ, כמוך, שולי, היתה משמעות לחייו. בניית חברה חדשה, צודקת, שוויונית, ללא אנוכיות ורדיפת בצע. אבל היום, עם הרוח השחונה של ה“הפרטה” שמייבשת כל חלקה טובה באידיאליזם הירוק שפרח בקיבוצים במשך ששים־שבעים שנה… כמה חבל.

ואני?

אני אשה קטנה, שולי. לא מצטיינת במיוחד בשום דבר. לא מבריקה בשיחה, לא מתבלטת בחברה, פרפרים לא נמשכים אל גביע הפרח שלי. לפעמים עוברים על פני אנשים שמכירים אותי משנים, ואינם רואים אותי. ויש מהם ששוכחים את שמי.

אני פוחדת מן השיגרה. וכמורה שנגזר עליה ללמד בכל שנה אותם המקצועות, על־פי־רוב גם אותם הנושאים ואותן היצירות, והיא נדונה לחזור שוב ושוב על אותם הביאורים ועל אותן הדוגמאות ועל אותן הנזיפות בתלמידים מפריעים – אני חוששת שאשקע יותר ויותר בשיגרה הזאת, עד צוואר, עד חנק.

אני מחפשת, אם כן, משמעות לחיי.

לא רק לשרוד אני רוצה. להתעלות מעט, לו רק מעט, אני רוצה.

כשאני שומעת את “מגניפיקט” של ויוואלדי, או את “הווריאציות הברזיליאניות” של וילה־לובוס, אני חושבת: אלוהים! איך הם מגיעים לגבהים כאלה! איך הם מצליחים לרומם אותי הקטנה לגבהים כאלה!

אני מהרהרת הרבה בדברים האלה. אני מודעת להם ללא הרף. אני חולמת עליהם. אני חולה אותם.

אני, אני, ושוב אני.

אני־אני־אני־אני־אני־אני… אני אניתי מאוד.

הוא כל־כך קטן, האני שלי, שאני חושבת, אולי כדאי לי להמיר אותו ב“אנוכי”, כדי להגדיל אותו.

אנוכי, אם כן, מחפשת משמעות לחיי.

מחפשת ומחפשת, ובסופו של דבר מגיעה למחשבה שאולי החיפוש עצמו, הוא המשמעות.

שלך –

אביבית

 

26 באוקטובר    🔗

עברו חודשיים מאז מעשה הנבלה שהפך עלי את עולמי, ואני משכיחה ומשכיחה, לא רוצה לחשוב יותר על הרגע ההוא, כשפתחתי את הדלת וראיתי מה שראיתי, אבל אחרי שהזכרתי את שמה של הזונה ההיא במכתב לשולי – ולמה הזכרתי אותה, לא הייתי צריכה – עלה בי, מתחתי באר הנשמה, כל משקע המרירות והשנאה שהיו בי כלפיה, עד כדי רצון לרצוח.

כי נזכרתי באיזו חביבות התייחסתי אליה כל אותם חודשים שעבדה אצלנו, פעמיים או שלוש בשבוע, איך פינקתי אותה, קונה בשבילה מאכלים מיוחדים שאהבה “מן הבית”, מאוקראינה או מולדביה או פולניה – אף פעם לא הבנתי איפה בדיוק הכפר שלה – בשר אדום מעושן, איקרה, רגל קרושה, ובימים שהיה עלי לצאת לבית־הספר רק בעשר, הייתי יושבת איתה במטבח ושותה איתה קפה, והיינו מפטפטות, על מה לא, על טבע הגברים, על אהבה, על גידול ילדים, והיתה מספרת לי, בעברית הבסיסית שהספיקה כבר לסגל לעצמה בשנתיים שהיא בארץ, על משפחתה בכפר הולדתה, על חברותיה, עוזרות־הבית שבסביבה, ומתוך אימון שנתנה בי – שהרי היינו כמו חברות – על אהבתה הנכזבת לבחור רוסי “אבאיא־צילני, מק־סים”, העובד בשליחויות בסופר המקומי, ודמעות עומדות בעיניה, ואני מנסה לנחם אותה. בוקר אחד סיפרה לי על המעסיקה האחרת שלה, אשה כבת שלושים, אם לילדים, שהיתה מאושפזת בבית־חולים לניתוח, וכשחזרה הביתה, נדהמה לגלות שגנבים גילחו לה את כל הדירה. לא הותירו כלום. רק הרהיטים. אמרתי שזה באמת נורא, ושאלתי איזה ניתוח היה לה. “להגדלת שדיים!” צחקה. “אל תשאלי איזה מסכנה! לא יכולה להרים את הידיים מרוב כאבים!” מה, הבעל שלה רצה את זה? שאלתי. “הבעל?” צחקה, “הוא בכלל לא שילם בעד הניתוח! וזה עלה הון!” אז מי שילם? שאלתי. “המאהב שלה! הוא לא רצה שיהיו לה כריות על החזה, אז הוא שילם בעד שדיים אבטיח!” וכשבעיניה הצוחקות מנצנץ זיק של נקמנות, הוסיפה: “אבל בסוף… יש שיר כזה באוקראינית: ‘אז בסוף בא הבעל וניסר לה את הראש’…” והסיפור הזה כל־כך הצחיק אותי, שבו במקום חרזתי לה, “ובסוף הפרשה / הוא ניסר לה את ראשה”.

ועכשיו, כשנזכרתי בבוקר ההוא, ואיך צחקנו, ובאימון שנתתי בה, עד כדי כך שהייתי משאירה בידה את המפתחות של הבית ושל הארונות – חשבתי שזה מה שמגיע לה, לכלבה האוקראינית הזאת: לנסר לה את הראש.

 

רעננה, 12 בדצמבר    🔗

אתמול, במפתיע, צילצלה אמא לברך את התאומים ליום ההולדת, והפעם בדיוק בתאריך הנכון. אמנם לא הלועזי, 27 בנובמבר, אלא העברי, י"ב בכסליו, אבל זה מובן מאליו, בגלגול החדש שלה, וגם מצדי זה בסדר גמור. התרגשתי מאוד, כמובן. הגשתי את השפופרת לאוזנו של רפי ולאוזנו של מיכי, והם היו נרגשים כל־כך, שנעתקו מלים מפיהם, ורק אחר־כך מילמלו, סבתא… סבתא… ואותי בירכה שיזרח עלי האור, “וזיכרי שיש שכר לפועלו של אדם המאמין בכוחו.”

אחר־כך ביקשה ממני שאגש לדירה התל־אביבית שלה (את המפתח מסרה לי בביקורי הראשון אצלה בצפת למקרה שתחליט למכור את הדירה והמתווכים יזדקקו לו), אוציא משם את “אידיוט” של דוסטוייבסקי, שאין למצוא אותו בספרייה המקומית, ואשלח לה אותו בדואר.

לקחתי את שני הילדים ונסעתי לתל־אביב. ריח של עזובה וטחב עמד בדירה. פתחתי את החלונות להכניס קצת אוויר. הילדים עטו על הצלמיות הקטנות שעל מדפי הכוננית, אלה שהביאה מיוון לפני שנים, הורידו אותן לרצפה והחלו לנהל מלחמות בין פוסידון וזורק הדיסקוס, בין אפולו וונוס ממילו, בין הרקולס ויתר האלילים, ושקעו בהתלהבות במשחקם (מה היה אומר על כך מתתיהו החשמונאי?). פתחתי את המקרר, וצחנה של עיפוש יצאה ממנו – מלפפונים מתפלשים בירוקת, גביעי יוגורט נפוחים מפטריות, כיכר לחם מכוסה בעובש. הוצאתי הכול כדי להשליך לפח, אבל אין פח, לא במטבח ולא במרפסת. מצאתי איזו שקית ניילון וזרקתי את כל הפסולת למכל האשפה שבחצר.

כשעמדתי מול ארון הספרים וראיתי את תשעת ספרי השירה שלה עומדים כתף אל כתף, כאילו מצטופפים יחד מפני מישהו שמאיים עליהם ומאמצים זה את זה, וזכרתי את דבריה, מעין נדר, שלא תכתוב יותר – עמדו דמעות בגרוני. הם נדמו לי כמו ילדים שאמם נטשה אותם, ועכשיו, אם אקח אותם אלי, הם יהיו “אסופים”… עמדתי בחדר העזובי הזה והרגשתי כאילו אני חוזרת אל דירתו של נפטר אחרי הלוויה.

ואז באה התדהמה.

כשהורדתי מן המדף את “אדיוט”, ביצבצו ממנו שלושה דפים עם כתב־ידה של אמא, ובראשם כותרת באותיות גדולות: “חיים”.

ומיד, מן השורות הראשונות, נוכחתי שזו פתיחה של אוטוביוגרפיה, שבניגוד לזו שקיבלתי אני, היא כתובה בגוף ראשון, ללא הסוואות.

צמרמרות עברו בי.

חיים    🔗

לפני שני לילות חלמתי: שכבתי מחוצה תחת מפולת של בניין שנהרס ברעידת־אדמה או עקב פיצוץ חבלני כלשהו. ניסיתי לצעוק הצילו! אבל רק גניחות ונאקות נדחקו מגרוני. הרגשתי לחץ נורא בחזי, בקושי נשמתי, וידעתי שעוד מעט יגיע סופי, כי איש לא ישמע את קולי ואיש לא יציל אותי.

וכשהתעוררתי, אמרתי: זה מצבי הקיומי.

זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשיו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת.

בני־אדם, תעזרו לי! אני נמחצת!

אבל גם אלה שקולי מגיע איכשהו לאוזניהם, לא מאמינים לי.

חושבים שאני מפורקדת לי על החול להנאתי, מתחממת בשמש, שותה את האור בעיניים עצומות.

הרי אני מתענה! מושכת אוויר בכוח כדי לנשום, כי עשרה טון של אבנים מעיקים על גבי!

הידיעה שאין איש.

איך קורה שהבדידות שלי, המוחלטת, האולטימטיבית, מתפרשת אצל אנשים כיהירות!

אמא: את תלכי לגן, כמו כולם, את לא יותר טובה מהם. כלום לא יקרה לך. ותפסיקי לחשוב שאת נסיכה!

אבא: את לא ברבור לבן ששט באגם ומסתכל מלמעלה על הברווזים המכוערים!

אמא: את תתגברי, לא מתים מזה.

אבא: אין דבר כזה – לעזוב! חורקים שיניים ונשארים!

לחרוק שיניים ולא לבכות.

הטיסה הראשונה שלי איתם לאמריקה, מתנת בת־מצווה שלהם, במקום מסיבה לחברות שאין לי.

החרדה. מיד עם ההמראה. וכשהמטוס נוסק לגובה, טס מעל לעננים, עשרת אלפים רגל, עשרים אלף, על בלימה, כדור הארץ נעלם, רק תהום מתחת – אני מתה! אני מתה! לחצתי בשתי ידי את חזי. אין לי אוויר, תעשו משהו, תורידו אותי. שיעצור! שינחת באיזה מקום!

אבא, דוקטור הוכשטאט, שם יד על הראש שלי: זה יעבור… עצבים… תירגעי…

אמא, רופאה של קופת־חולים: את לא ילדה, גבי, את מבינה שאי־אפשר לעצור מטוס באמצע הטיסה. שהוא לא יכול לנחות בים.

אבל אני נחנקת. הידיים של מזיעות. כולי רועדת. הדם אוזל לי מן הראש והלמות הלב דוהרת בחזי. בעוד רגע אני אתפלץ.

חושך בעיניים. הלוואי שהמטוס יפול ויתרסק. אני לא יכולה –

ומתוך הערפל אני שומעת, כמו מרחוק, אמא לוחשת משהו לאבא, קמה, גם אבא קם. אולי בכל זאת יקרה נס.

אני נופלת, נופלת, מאבדת גובה. מתעלפת.

והמטוס נוחת נחיתת־אונס בשדה התעופה של אתונה.

וברגע שהגלגלים נוגעים באדמה, אני קמה לתחייה. פוקחת עיניים לשנייה, רואה אור, ושוב עוצמת.

אבא מוכרח להמשיך לאמריקה, לקונגרס הגיניקולוגים בממפיס אריזונה. אבל המטוס הבא יוצא רק למחרת.

הוא זועף, מנדה אותי בשתיקות.

במלון, בלילה, אני שומעת אותו לוחש בכעס לאמא: אמרתי לך… זה היה שאוּשפיל… כל פסיכולוג יגיד לך…

אני נשארת בעיר עם אמא. היא מתקשרת בטלפון אל קרוביה בוולוס, אך וולוס רחוקה, בצפון, ולא נספיק להגיע אליהם. למחרת, כשאנחנו מטפסות לאקרופוליס, גם היא שותקת. הרסתי להם את החופשה. את המסע אל מעיינות הדעת.

וד"ר הוכשטאט איחר לקונגרס. החמיץ את ההרצאה על הקרציות בצוואר־הרחם.

אשמה לכל החיים.

מאז ומעולם ידעתי שאני פושעת, ואני חייבת להיענש.

החוטא במים, נענש במים. החוטא באוויר, נענש באוויר.

ושמונה שנים לאחר הטיסה ההיא אני שמה את נפשי בכפי וטסה לבדי. לאתונה. שם ראיתי אור.

אין גאולה במלים.

המלים שאני כותבת לא מקרבות אותי אל העולם. הן חוצצות ביני ובינו. במקום לפשוט את עורי מעלי ולצרוח מכאב, כי כך עלי לעשות, אני מושחת אותו בשמן. מתלקקת כמו חתולה.

כמה יפה הכול במלים של שיר! איזה ניבים מקוריים יש לה, למשוררת הזאת! אליטרציות, קונוטאציות…

לתחת שלי, כל השבחים המלומדים האלה.

מה זה נותן לי בחיים! בחיים, אני שואלת! משחרר אותי מן המועקות? התהילה המדומה. האם היא מחלצת אותי כדי זרת החוצה, אל האוויר?

החיוכים הנלבבים שלהם. המחמאות החנפות. ציפוי של מרציפן על עוגה עבשה.

גבירותי ורבותי, אני נמלה הזוחלת עם קנה קש בפיה, כבד פי עשר ממשקל גופה. זוחלת, משתרכת, במשעולים המתפתלים בין הספיח והסחיש של שדה התירס, מזדרזת, אצה־רצה, לאן? הלוא אין לה קן!

אני שואלת את זאביק, מן התיכון: אתה באמת אוהב אותי? איכפת לך ממני? אם תראה אותי מפרפרת בגלים, תקפוץ להציל אותי?

אני אומרת לקובי: לא כדאי לך. לא איתי.

בעלי היקר, בני, בתי, לא כדאי, כל־כך הרבה סבל יש בעולם, ואני משתבללת בתוך הקונכיה שלי.

אבל לזכרון יש שורש עיקש ומר כמו לסידריה, והוא מסרב להיעקר.

אני מנסה לבער אותו מתוכי, וכל אמצעי ההדברה לא מועילים. לשרוף, והוא לא נשרף.

האם אני סנה או אטד.

אי אפשר להיוולד פעמיים.

אני אכתוב את החיים שלי.

בידיעה שאין גאולה במלים.

כשקראתי את הדפים האלה, נזכרתי בפרק האחרון, הקצר, ב“רומן האוטוביוגרפי” שלה. הוא מכונה – “מעבר יבוק”. מסופר בו על חלום שחלמה “נוגה”: היא שוחה בים בין גלים גבוהים שמאיימים להטביעה, נשימתה מתקצרת, היא בולעת מים, וכשהיא נושאת רגע את ראשה מתוך המערבולת הגועשת סביבה, היא רואה שהיא נמצאת במיצר שבין סקילה לכארבידיס, ומן הצוק של סקילה מתפתלים אלפי נחשים הזוחלים אל הים, בעוד רגע יגיעו אליה על גבי הגלים. אימת־מוות נופלת עליה. ולפתע נגלית לעיניה, בראש הצוק, דמות נאפדת ערפל, מעין מלאך ולו כנפיים רחבות כאברות נשר, והוא צועק אליה, מה שמך? מה שמך? והיא מתאמצת לענות לו, כי היא יודעת שבתשובה שלה תלויים חייה, אך אינה יכולה להיזכר בשמה בשום אופן. יאוש נורא תוקף אותה, והיא מתעוררת שטופת דמעות.

ואני שאלתי את עצמי מדוע קראה לפרק הזה “מעבר יבוק”, כשמדובר בו על המיצר שחצתה אותו ספינת הארגונאוטים.

נפגשתי עם אבא, יומיים לאחר שובו מגרמניה.

צילצל והציע שאבוא לתל־אביב ונשב באיזה בית־קפה. אמרתי, למה לא תבוא איתה הנה ותראה את הנכדים שלך, שלא ראית אותם כבר חצי שנה? – בעוד כמה ימים, אמר, קודם אני רוצה לפגוש אותך פה לבד.

מסתבר שלא ידע שאלכס כבר לא חי איתי.

מוזר שלפגישתנו בחר דווקא באפרופו שליד היכל התרבות, המקום שאמא היתה נפגשת בו עם סבא אריך מדי חודש. וברגע שראיתי אותו – לא ייאמן! הוא מרכיב משקפיים! יפים, עגולים, עם מסגרות מוזהבות. ודווקא מתאים לו. מה פתאום משקפיים? צחקתי. בחו"ל התברר לו שהראייה שלו היטשטשה. עמד על שפת המיין בפרנקפורט, ולא ראה את הגדה שמנגד. רק ערפל. עמד מול שער ברנדנבורג בברלין, ולא יכול היה לקרוא את החקוק על המשקוף.

שאלתי איך היה בגרמניה. נקי, חייך. אחר־כך אמר: הכול נקי. נקי ומצוחצח. הרחובות, החנויות, הככרות, הגברים השמנים, הגברות האלגנטיות, הזקנים מימי היטלר, הילדים. הכול. אין עבר, רק הווה. כשנסענו לפוטסדאם, אמר –

את שם האשה שהיתה איתו לא הזכיר אף פעם, אבל – נסענו, ביקרנו, היינו…

כשנסעו לבקר בפוטסדאם שמעבר לוואנזה רצה לדמות לעצמו את המנהיגים הנאציים, איך היו מתכנסים שם, בטירה שעברו על פניה, ודנים על “הפתרון הסופי”. אבל את עיניו שטף המראה של המפרשיות הפרפריות השטות על האגם החלק כראי, והכול היה אידילי, קשה לתאר כמה אידילי, אמר. כשביקרו בארמון המפואר של פרידריך הגדול, “סאן־סוסי”, חשב שזו הסיסמה המתאימה לגרמניה כולה – “ללא דאגה”. אין עבר. רק הווה.

הבנתי מדבריו שהנסיעה לגרמניה היתה לא רק לשם תיור. הוא קשר שם איזה קשרים עסקיים, אולי באמצעות האשה הזאת שנלוותה לו, לכן האריך כל־כך את שהייתו שם.

אחר־כך שאל אם ראיתי את אמא בזמן האחרון. סיפרתי לו על הביקור שלי אצלה בצפת, ועל החתונה שלה.

הוא הסתכל בי בעצב, ואחרי שתיקה של כמה רגעים אמר בקולו הרך: היא תמיד היתה בלתי־צפויה. מן הימים הראשונים לנישואינו. וסיפר שבשנה הראשונה, כשעבד עדיין עם אביו בכל מיני יישובים מרוחקים, ערד, דימונה, מצפה־רמון… כשבנו במצפה־רמון, חייב היה להישאר שם בלילות, לן בקרון מאולתר, ורק בסופי שבוע היה בא הביתה. יום אחד אחר־הצהריים – סיפר, כשבעיניו מהבהב איזה אור של זכרון נעים – הוא עומד על הפיגום, והנה הוא רואה למטה, על־יד הדחפור הגדול – היא! נושאת עיניים אליו ומחייכת! איך הגעת הנה? השתומם כשירד אליה. התגעגעתי, צחקה. והתברר שנסעה באוטובוס עד באר־שבע, ומשם בטרמפ ונשארה ללון איתו בקרון הקטן הזה, שהיה מלא שקי מלט וכלי עבודה.

אחר־כך סיפר איך היתה “נעלמת”, ליום, ליומיים, בלי להודיע לאן יצאה. והוא לא דחק בה לספר. פעם נודע לו במקרה –

הוא דיבר עליה ללא שמץ של טינה או מרירות. להיפך, מתוך חיבה והערכה.

באותו יום הוא היה במקרה בחדר כשדיברה בטלפון עם חברה שלה, וכך נודע לו שבילתה את סוף השבוע באיזה כנס של “מחפשי אלוהים” במצפה בגליל.

היא חיפשה, אמר. תמיד חיפשה. כמו היוונים שחיפשו את גיזת הזהב. ומכיוון שלא מצאה, המשיכה לחפש. אם לא בארץ, בחוץ־לארץ. בלתי־צפויה, חזר ואמר.

את רוצה לראות משהו? שאל בחיוך מיסתורי.

הוציא את הארנק מכיס המקטורן, פתח אותו, שלה מתוכו בשתי אצבעות, כמו בפינצטה, פתק ישן, מקומט, שהוא נושא איתו, כנראה, כמו קמיע, והעביר לי אותו.

פתחתי את הפתק וקראתי, בכתב־ידה של אמא:

אִם תַּחֲסִיר חָמֵשׁ

הַשֵּׁם הוּא שַׂר שֶׁל אֵשׁ.

לִשְׂמֹאלְךָ יַעֲמֹד

בְּחַנּוֹת וּבִנְדוֹד.

י"ג הַמִּסְפָּר כַּאֲשֶׁר הַנֶּפֶשׁ תִּתְאַו,

וְכַמִּסְפָּר הַזֶּה בְּהַשְׁקִיפָהּ בְּעַד הָאֶשְׁנָב.

הָאֶחָד בֶּן שָׁאוּל וְהָאַחַת בַּת נִיסָן

דּוֹמְעִים לְשׁוּבְךָ, כְּבָר מָלְאָה כּוֹסָם.

הַחִידָה כִּי תִּפְתֹּר כַּדָּת וְכַדִּין

יְהִי שְׂכָרֵךְ רַעְיָה, מִטָּה, וּשְׁלוֹשִׁים סָדִין.

התבוננתי בפתק רגעים ארוכים, מנסה לפענח את כתב־החידה הסתום הזה, הכתוב בנוסח המכתמים של משוררי ספרד. מתי כתבה לך את זה? שאלתי. כשהיית בת שלוש, אמר. שלחה לו את הפתק בידי חייל כשהיה בשירות מילואים בניצנה. תמיד היתה חולת דאגה כשהיה במילואים ונעדר מן הבית לזמן ממושך.

פותרת? חייך.

התאמצתי לפצח את הצופן. שלושים הסדינים הרי זה השכר שהבטיח שמשון לפלשתים שיפתרו את חידתו. בעד האשנב – השקיפה אם סיסרא כשציפתה לבנה, שבושש לבוא. בן שאול הוא יהונתן, ובת ניסן… ניסן הוא חודש האביב, אם כן הכוונה אלי, כפי הנראה, ושנינו מתגעגעים לשובו של אבא. אבל מיהו “שר של אש”? ומה המספר י"ג?

לא הבנתי כלום, אמר. אבל ראיתי שיש פה רמזים תנ“כיים, אז ביקשתי חייל אחד מישיבת הסדר, בחור פיקח מאוד, שיפתור את החידה בשבילי. חזר אלי כעבור שעה עם הפתרון על הנייר, כאילו פתר משוואה במתימטיקה. אם – “שר של אש” זה המלאך גבריאל, פלוס חמש זה גבריאלה, י”ג זה סכום האותיות של “אהבה”, וגם סכום האותיות של “דאגה”…

עוד אחד? שאל. ושלף מארנקו פתק נוסף.

לִבִּי בַּדָּרוֹם וַאֲנִי בְּגוּשׁ דָּן,

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי כָּל מַטְעָם וּמַעֲדָן,

אִם אַתָּה מְחֻפָּר שָׁם בְּעַפְרוֹת עֲרָד

וַאֲנִי עַל יְצוּעֵנוּ מִתְהַפֶּכֶת בָּדָד.

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב, לְלֹא חֲשָׁשׁ,

כְּשֶׁאַתָּה מִתְעַנֶּה בְּאַ"שׁ וַאֲנִי אַלְמְנַת קַשׁ.

את זה שלחה לו כשהיה במילואים בראש־זוהר, ליד ערד, אמר, כשקיפל את פיסת הנייר המקומטת והחזירה לארנקו. יש לו עוד שמונה פתקים כאלה, כולם קצרים, כתובים בחרוזים, מין מהתלות קטנות.

נהניתי מאוד מן הפלירט המילולי הזה, אמר.

אחר־כך כמהרהר בינו לבין עצמו: אני לא בטוח שזו התחנה האחרונה שלה. לא, זו לא התחנה האחרונה שלה אני חושב… כן, כך אני חושב.

ולאחר שתיקה, בחיוך כאוב: אני פה, על־כל־פנים.

אחר־כך סיפרתי לו על גירושי מאלכס.

 

ב. פרקי “נוגה”    🔗

דבר המלביה"ד    🔗

עלי להבהיר שאת רשימותיה של אביבית, וכן את הפרקים מתוך האוטוביוגרפיה של גבריאלה גת, לא מסרתי לפרסום לפני שקיבלתי את רשותה של המשוררת לכך.

עשרה ימים לאחר שמסרה לי אביבית את כתב־היד של אותה אוטוביוגרפיה, נסעתי לצפת.

רק באחת־עשרה לפני הצהריים הגעתי לשם. מי שאין לו מכונית, כמוני, וגם רשיון נהיגה אין לו, חייב לנסוע בשלושה אוטובוסים מרעננה לצפת. האחד לתל־אביב, השני לחיפה, ומשם לצפת. היה זה למחרת חג השבועות.

עליתי בכביש המוביל למצודה, על־פי הוראותיה של גבריאלה גת, וכבר מרחוק ראיתי אותה, עומדת ליד השער שלפני בית האבן בן שתי הקומות, כמצפה לי. חבושה היתה בבארט כחול, נטוי באלכסון על ראשה, ולגופה, שנדמה לי כי התעבה במקצת, שמלה ארוכה בצבע חרדל, שפרחי דגניות זרועות עליה.

כצינת שלג ביום קציר, ציר נאמן לשולחיו, קידמה את פני, והלוא עכשיו ימי קציר השעורים, ככתוב ברות, אם כן ברוך בואך.

וכשעליתי אחריה במדרגות לקומה השנייה, התנצלה בשם בעלה, שלא יוכל להיות נוכח בפגישתנו, כי היום הוא היאהרצייט לפטירת אחותו, והוא שוהה כל השעות בבית־הכנסת, באמירת תהלים.

נכנסתי לאותו חדר גדול שהכרתיו מיומנה של אביבית, ואמה העמידה לפני קנקן עם מי קרח שפרוסות לימון ועלי נענע צפים בו, וקערת פירות, שאלה לשלום בתה ולשלום נכדיה, ואמרה שהיא מקווה לראותם, אם ירצה השם, בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, כי היא ושמואל בעלה הזמינו אותם להתארח בביתם באותם ימים.

אני רואה שהבאת אתך דבר שבכתובים, אמרה כשהתיישבה מולי ליד השולחן והצביעה על הכורכן שלפני. אבל לפני שתאיר את עיני על שליחותך, אני רוצה לספר לך משהו:

הלילה, כלומר, ממש לפני עלות השחר, חלמתי חלום. בחלומי ראיתי סנונית מעופפת בשמים, גבוה מעלי, בשעה שעמדתי בשדה. בפיה היה לא עלה זית, כמו בפי היונה של נוח, אלא עלה נייר. דף. את הכתוב בו לא יכולתי לקרוא, כי הסנונית היתה גבוהה ורחוקה, אבל ידעתי שאלי מכוון הכתוב, כי היא חגה־חגה מעל ראשי, כאילו רוצה לנחות ארצה לרגלי. עד שאני מצפה בכליון־נפש שתנחת, התעוררתי. כל־כך קסום היה החזיון הזה, של הציפור המעופפת תחת שמים תכולים, מעל לשדה ירוק, מנומר בפרחי־בר, והיא לא מוצאת לה מנוח, שביקשתי לדעת מה פשר החלום, שלא היה ספק בלבי שיש בו איזה מסר בשבילי. שאלתי את עצמי, מדוע סנונית ולא ציפור אחרת? ונזכרתי שלפני כמה ימים למדתי עם בעלי דף תלמוד במסכת שבת, שדובר בו על חמישה יצורים חלשים המטילים אימתם על החזקים מהם, וביניהם הסנונית, המטילה אימתה על הנשר, כי, כפי שמפרש רש"י, היא נכנסת תחת כנפיו ומעכבת אותו מלפרוש אותם. אבל מה זה נוגע לי? תמהתי. ורק לאחר שעה, כשאני עומדת ליד הכיור ומכינה את ארוחת הבוקר, עלתה פתאום בזכרוני אימרת־כנף עממית האומרת שהסנונית מבשרת את האביב.

אם כן הכוונה היא לאביבית! הבהיק הפשר במוחי.

והנה הופעת אתה, ובפיך בשורה מאביבית. עכשיו אמור לי מה היא.

סיפרתי לה שבתה כתבה יומן שבו היא מגוללת את פרשת יחסיה עם אמה ועם בעלה, בעיקר בשנה האחרונה, מזמן שעשתה אמה מהפך בחייה, והיא מבקשת לפרסם את היומן כספר, לכן פנתה אלי…

הוא כתוב טוב, היומן הזה? הפסיקה אותי.

לדעתי, כן, אמרתי.

אם הוא כתוב טוב, צריך לפרסם! אמרה בהחלטיות.

כמעט פרצתי בצחוק מגודל התדהמה.

הבעיה היא, גימגמתי, שיש בו חשיפה של יחסים אינטימיים… גם בינך ובין בעלך… ובינך ובין גברים אחרים…

שתפרסם! הכריזה. אם זה כתוב טוב, שתפרסם!

ניסיתי להתעלם מהכרזתה ולהמשיך בשלי, הבאתי את כתב־היד של היומן, כדי שתקראי ותביעי את דעתך…

לא, לא! אני לא אקרא! לשם־מה?

אולי יש בו דברים שלא ייראו בעינייך, שתאמרי שכדאי להוציאם…

מי אני? שופט כל הארץ?

אבל הדברים נוגעים גם לך, לחייך…

גבריאלה גת הסתכלה בי בחיוך, ולאחר שתיקה קצרה, אמרה:

הבט, אני עכשיו מעבר לזה. מחקתי את החיים שאתה רומז עליהם. מן היומן בוודאי נודע לך שכתבתי מעין אוטוביוגרפיה, ובה מניתי את כל חטאי. לא, לא את כולם. על־כל־פנים, היא היתה ה“תשליך” שלי. חייב אדם להשליך מעליו את עוונותיו, ולשם כך עליו למנות אותם ולפרש אותם בשמותיהם, באומץ, ביושר. אני נגאלתי לאחר שעשיתי כך. מדוע אסגור בפני בתי את השער לגאולה הזאת? שאו שערים ראשיכם! נשאה את ידיה למעלה בהרימה את קולה, ויבוא מלך הכבוד!

הייתי המום. נעתקו מלים מפי.

טוב מאוד ששפכה את לבה אל הנייר, השפילה גבריאלה גת את קולה כמעט כדי לחש, כך הוציאה את הרעלים מנפשה ועשתה בו נקיון, כמו שעקרת בית עושה נקיון בבית כשהיא מוציאה את האשפה החוצה. היתה בה שנאה, והיא השליכה אותה מתוכה. זהו המירוק, זוהי ההיטהרות, זו הכפרה. זו הדרך אל האושר. ואושרה של בתי הוא אושרי. מאת אדוני היתה זאת, שכתבה את היומן הזה, היא נפלאת בעיני. ועליה להודות לאדוני, שנתן בה את התבונה ואת האומץ לעשות זאת…

וכאן, לפתע, נישא קולה בשיר: אודך אדוני כי עני – תני, ותהי לי לישו – עה…

צמרמורת עברה בי.

וטוב תעשה בתי אם תפרסם את היומן, חזרה אל קולה הרגיל, כי אז יפוצו מעייניה חוצה, וקוראיה יוכלו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. יהיה שפע בעולם, אתה מבין אותי? כשאורו של אדם שופע ממנו, כל העולם נהנה מאורו. שתפרסם, שתפרסם!

לא ידעתי מה לומר. לחשתי: לא ברור עדיין אם ההוצאה תסכים…

לא תסכים? אם זה כתוב טוב, כמו שאתה אומר, איזו סיבה יש לה לא להסכים?

אולי היא חוששת… מפגיעה בך…

בי?! צחקה בקול, תגיד להם בשמי, שאני אהיה רק מאושרת אם יפרסמו את יומנה של בתי! מאושרת!

משראתה שאני שותק, קמה, הביאה ספר שנראה כמו מחזור לחגים, פתחה אותו ואמרה:

בליל שבועות, ודאי ידוע לך, עושים תיקון ואומרים “אקדמות”. אבל אני מצאתי שיר נפלא של רבי ישראל נג’ארה, שהוא כעין “כתובה” בין כנסת ישראל והתורה, זו שניתנה לנו מסיני ביום זה של שבועות. שיר אהבה. שמע.

וקראה לפני פסוקים ממנו: “ירד דודי לגנו, לערוגת בושמו, להתעלס עם בת נדיב ולפרוס עליה סוכת שלומו – – – רעייתי, יונתי, בואי אתי לדביר ולאולָם, כי למענך אעזוב כל המוני מעלה וחֵילָם, וארשתיך לי לעולם – – –”

באמצע הפסיקה, ואמרה:

אם בהוצאה שלך לא ירצו להוציא את הספר לאור, אני אוציא אותו. אני אממן. כמה עמודים יש פה? הצביעה על הכורכן.

מאתיים ושלושים בערך, אמרתי.

כמה זה יכול לעלות, להוציא ספר כזה בדפוס?

אין לי מושג, אמרתי.

על־כל־פנים בוודאי לא יותר משווי של דירה בת שני חדרים וחצי בתל־אביב. יש לי דירה כזאת. אם אמכור אותה, זה יספיק, נכון?

יספיק, צחקתי.

תגיד לאביבית שאני אממן לה. אם ההוצאה תדחה. מי שם מחליט על כך?

העורכים הספרותיים, אמרתי, ונקבתי בשם העורכת והעורך.

מה הם מבינים? הלוא אני, כידוע לך, הוצאתי אצלכם שני ספרי שירה. אתה ניקדת לי אותם. את השלישי הם פסלו, שני העורכים שהזכרת.

פסלו?! השתוממתי.

אולי צדקו, צחקה. שומר פתאים אדוני.

ומיד פתחה שוב את הספר וקראה:

“לחופה נתרצתה מחולת המחניים, וכנגד נעשה ונשמע לקחה ששים ריבוא עדי עדיים, בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים – – – וישמח לב כלה בבעל נעוריה, ותאמר למהללו, אשרי העם שככה לו…”

זהו. סגרה בטפיחה את הספר.

בערבה וביער    🔗

וְלָמָּה לִי לְהִתְכַּחֵשׁ לְהוֹרָתִי?

וְלָמָּה זֶה אִירָא לָדַעַת מִי אֲנִי?

(סופוקלס: “אדיפוס המלך”)

האם היו או לא היו הימים בעותי החרדות ההם, יש זכרונות הלופתים את הגרון כמו עניבת־חנק. נוגה באה לבקרו בבסיס הטירונות, פוסעת בצעדים מהירים על פני שלוליות השמש, מצל של אקליפטוס אחד לצל של אקליפטוס שני, עלים יבשים מתבקעים תחת נעליה, גרגרי אצטרובלים זעירים מתגרגרים תחת סוליותיה, מחלונות צריפי המגורים פורץ קולו השרבי והנוגה של בועז שרעבי, לתת את הנשמה ואת הלב לתת, והוא מלווה אותה בצעידתה הנמרצת, לתת כשאתה אוהב עוד תלמד לתת לתת, חיילים חולפים על פניה, משתאים מה היא עושה פה בינינו, בשמלה הפרחונית־העירונית, בצוואר הגבוה, הגאיוני, עד הגיעה לצריף הרחוק שלו, בקצה השורה, כמה אבק, הביטלס על הקיר, כה עליזים, כה נוכרים, בקסרקטין של הארץ הנצורה, סדר חוסך זיעה, זיעה חוסכת דם, חרדה מקיזה דם, שלא נדע, ושתי חיילות תוהות עליה, אה, יונתן, הוא בטח במשרד של הפלוגה, מאחורי העץ הגבוה ההוא, קזוארינה, יש שם שלט, לא תטעי, שמש ואבק, שמש ואבק, גם אני עשיתי פה חודשיים לפני שעברתי לקריה, ושנאתי את השמיכות השחורות המגעילות, לתחוב בכל בוקר מתחת למזרן השוקע תחת הגוף בלילה ערירי, של מי קווצת השיער הבלונדי הזאת על השמיכה שלי, של מי אני שואלת, מה את צורחת כל־כך, מי את בסך־הכול, וארונות המתכת המשרדיים לחולצות, תחתונים, חזיות, והסכו“ם הפחי בחדר־האוכל, וסלט החצילים החמצמץ, ומרק הפירות המיימי, והבנות מלגלגות עלי שאני לא נכנסת איתן למקלחת, בשביל מי את שומרת על האוצר היקר שלך, לא נטרוף בעיניים שלנו את שתי התאנים שלך, תאני בוסר, בכורות בטרם קיץ, וניבה המ”פ שמבטה אומר אני מכירה טיפוסים כמוך, את לא תעבדי עלי, את תעשי בדיוק מה שאני אומרת, מי את בכלל, מי אני מי אני, כשיש לי וסת אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לרוץ, תמיד היו לי בעיות עם המחזור, כבר מגיל שלוש־עשרה, ואבא שלי, שראה טיפת דם על האסלה, כאילו תפס אותי בחטא של זימה, וכשנוני שירת בחיל־ההנדסה היתה נוגה נוסעת אל הבסיס בנגב, הרחק, בעולם אחר, של יובש ושרב, שבע שמשות מכות לה על ראשה והאדמה לוהטת תחת רגליה, ופעם הביכה אותו כשבאה לשם במפתיע, כי נתקפה דאגה מיסתורית לשלומו, ראתה אותו בלילה הקודם תועה במכתש הגדול והוא מתעלף מן החום ונופל ארצה ואין מי שיגיש לו מים, חלומות חלומות ליגלג עליה בעלה, והש"ג לא הירשה לה להיכנס למחנה, וקראו ליונתן שיבוא אל השער, והוא קרב ובא, זקוף, מדים גאים חופפים את גופו האילני, חיוך נבוך על פניו, את כל הדרך הזאת עשית, למה, ומתבייש לתת נשיקה לאמו לעיני החייל העומד ומתבונן על־יד הבודקה, ואחר־כך, כמה חטופה ולחוצה הפגישה, ליווה אותה בדרך העפר המקומחת אל תחנת האוטובוס הקרובה כדי להחזירה הביתה, עלעול מתרומם לעיניהם כמו עמוד אש ועמוד ענן והיא נושאת אליו מבט מפלל, מבקשת, מתחננת, אל תשכח, וכששירת בלבנון, הו, הלילות הזאביים האלה, אני משביעה אתכן רוחות השאול אם תגעו. שלחה לו בידי חיילים מיחידתו עוגה ושורות שיר, ממתקים וחרוזי שיר, ובדואר הצבאי, מכתב ושיר, מכתב ושיר, סגולות, קמיעות, לא הועילו ההשבעות והלחשים כשירוחם שירת בתעלה, נער כבד וטוב שלי שבאביב ימיו, בן תשע־עשרה, כבד־פה וצוחק צחוק לחשושי־בטנוני, ופעם בא עם הילקוט והחגור והכול, ועיניו התכולות פקוחות, בהירות, אור גדול, המוות לא מקנן בעיני חיילים, רק בעיני אמהות, רעיות, אהובות, וחשבתי שגמר עם השירות, אבל אפילו ללילה לא נשאר, רק לנשיקות חפוזות, נחבאות, אמר מעבירים אותנו לביר גפגפה ואני לא ידעתי איפה זה, וחשבתי שבביר גפגפה נוכל להתגפף, אבל את גופו ריסק פגז, שם בתעלה, לא פה צריכה הייתי להיוולד אלא באיסלנד, מעט אנשים, מעט עצים, הרבה גייזרים, הרבה שלג, הרבה דגים, ואין מלחמות, ואין פחד תעלה ואין פחד לבנון, ולעולם לא תשכח את הטיול שלהם, רק נוני והיא, לגליל המערבי, לאחר שהשתחרר מן הצבא, יום של שלהי קיץ היה, לא חם ביותר, את הפז’ו שקנה לו אביו במתנה לגמר שירותו הם השאירו במושב עבדון והלכו בשבילי היער שלאורך הגדה של נחל כזיב, מקהלות ציפורים שוקקות בצמרות האלונים, מה מסתתר שם בסבכי השיחים של הסירה הקוצנית החוסמת את השביל, מה העוף הפורח מבין ענפי הקידה, חולף ביעף על פנינו, דואה אל התכול ונעלם, איזה בושם חריף נודף מעלי אלת־המסטיק הנמעכים באצבעותינו, ובמשעול המתפתל העולה אל המונפור קיפצה כילדה מסלע לסלע, וכמה שמחה לגלות את סחלב הגליל הסגול בין שיחי כליל החורש, וכשעמדו בין אבני המבצר ההרוס השקיפה מבעד אחת הפרצות על היער הצפוף כולו ונתנה קולה ביללה, לשמוע אם יחזור אליה הד, אך הד לא חזר, ובדרכם בחזרה, באחד מעיקולי השביל, ביקשה מיהונתן שישמור, כשנכנסה לסבך השיחים כדי להשתין, והוא ניצב בין העצים מרחוק, שומר נאמן, זירמתה שוטפת את העשבים, משקה את ורד־הבר פרוע הכותרת, אגלים ניתזים אל קרסוליה, כשיצאה ויישרה את שמלתה, אחז בידה והוליך אותה במורד המיוער, ובבואה הביתה כתבה לו שיר קטן על אוח שפרח מצמרת האלה במעלה המונפור, ואל תירא, נערי, אין טבטונים ביער, כתבה, חרבות נוטפות־דם בידיהם, גם לא נושאי־צלב המגיחים מיערות לחמוס את פארך, רק משק כנפי עוף נשמע, נוחת בלב הדממה.

חד־קרן    🔗

הָאוּנִיקוֹרְן הוּא חַיָּה שֶׁגּוּפָהּ גּוּף סוּס,

רֹאשָׁהּ רֹאשׁ צְבִי, רַגְלֶיהָ כְּרַגְלֵי פִּיל,

זְנָבָהּ כִּזְנַב חֲזִיר־בָּר, קוֹלָהּ גְּעִיָּה

עֲמֻקָּה, קֶרֶן שְׁחוֹרָה יְחִידָה מִזְדַּקֶּרֶת

בְּאֶמְצַע מִצְחָהּ.

(פליניוס הזקן: “תולדות הטבע”, ספר שמיני)

כמו היתוש של טיטוס חזרו וזימזמו בראשה בשעות הלילה הקטנות, והשינה נמלטה ממנה, המלים שפלטה לבעלה אמש באמצע הצפייה שלהם בטלוויזיה בסרט הבלשי של פי. די. ג’יימס, “אני רוצה שנתגרש”. מלים מלים. ממהרות לרוץ לרעה. מהירות מן המחשבה. אבל עד מתי אפשר להמשיך כך, לנשק בשפתיים אדישות כשהמבט נצמד אל נקודה מעבר לכתפו, אל זבוב שהגיע ביעף מיאורי מצרים ונחת על הקיר. אומרים אהבה יש בעולם, היא קצרה, מיי לורד! השעות זוחלות. הדבר שעלי לעשות עכשיו הוא לנסוע. לבדי. לחוץ־לארץ. שם תמיד קורים לי דברים. שורות שיר מלבלבות לי בראש כמו סתווניות לאחר היורה. לצרפת, למשל, לארל, כי מאוד התחשק לה לנסוע למקומות שכבר ביקרה בהם, לראותם מחדש, להרגיש מה שהרגישה בפעם הקודמת, לפני עשר או שתים־עשרה שנה, והכול היה מוכר לה שם, מן הציורים של ואן גוך, מן ה“מכתבים מן הטחנה” של אלפונס דודה, עצי הערמונים עם אשכולות הפרחים הלבנים התלויים ומשתלשלים מענפיהם כעטינים, שיחי הוורד הפרועים בצדי שדות החיטה, בתי האבן השחוחים בכפרים, הנראים כמו רפתות או אסמים, ערימות של זבל פרות, תרנגולות מנקרות בעשבים, כל־כך מוכרת לה פרובאנס, והיא רוצה לשוב לשם, כי היא זוכרת הכול, לרבות את השעה ההיא, שעת דמדומים, כשצעדה לבדה בשביל שבשדה השעורה או שיבולת־השועל, השמש עמדה לשקוע, והיה לה כובד כזה בלב, כובד ללא מוצא, כובד החיים כולם, כשאת אומרת לעצמך, החיים הם ענין קשה מכדי שיוכל בן־תמותה לשאת אותם, ואת רוצה למות ולא יודעת איך. ואולי לאיטליה? השעה כבר שלוש וחצי, עוד מעט בוקר, הבולבול יתעורר בראש האיזדרכת וישמיע את הצפצוף השוקק, הרענן שלו, כמו היגהוג של תינוק בהתעוררו משנת הלילה, והיא נזכרה בחלום שחלמה כאשר התנמנמה לכמה רגעים, הם גרו בדירה קטנה, בצפיפות, שלוש מיטות בחדר, באחת שכבה היא, בשנייה נוני ובשלישית דינה, אבל כשהתעוררה משנתה, נבהלה, כי המיטה של דינה היתה ריקה ורצתה להעיר את נוני ולשאול אותו אם הוא יודע לאן דינה נעלמה אך חסה עליו כי ישן שינה עמוקה וכבר רצתה לצאת ולחפש אותה, היא תרוץ ברחובות לא תלאה עד שתמצא אותה, אבל באותו רגע נכנסה לחדר ילדה חמודה כבת שלוש יחפה בכותונת־לילה לבנה וזו לא היתה דינה אלא בת השכנים משפחת יפעת למה יפעת אין לנו שכנים בשם זה ועלתה ישר למיטה שלה החמה משנת הלילה ישר אל זרועותיה מחבקת אותה והיא אמרה אבל אמא דואגת לך אמא בוודאי מחפשת אותך… כן, נאנחה נוגה, החלומות האלה על דינה. היא אורבת לי מרחוק, עוקבת בעיניה אחר צעדי מן המאורה שהיא מחופרת בה. אז למה האשמה הזאת. ואולי לאיטליה? ארבעה ימים ברומא ומשם לסיינה. הו, סיינה! מסיינה יש לה זכרון מלא אור, כי שם, באולמות של פאלאצו פובליקו, כשמבטה מתעכב על הציורים של סימונה מארטיני ולורנצטי, פגשה בלורה, הצעירה הצ’כית הזאת, כל־כך גלויית־לב וקשובה לזולת, מדוע אצלנו אין כמוה, אני לא מוצאת אותן, משהו גס יש בנשמה של הישראליות, פרוץ, מתפרץ, לא צנוע, ועם לורה, מיד נדלק ניצוץ של הבנה ביניהן כשעמדו יחד מול המדונה והילד של פייטרו לורנצטי ונוגה הצביעה על האם שבציור ואמרה שהיא מביטה בתינוקה השמן שעל זרועותיה כאילו היא נוזפת בו, ולורה צחקה ואמרה, נכון נכון, גם אני חשבתי כך. ונוגה רצתה לנשק אותה באותו רגע, וכל־כך התחבבה עליה, שבו ביום עברה למלון מינרווה שבו התאכסנה לורה, ויחד בילו שני ימים ושני ערבים בסיורים בארמונות, במוזיאונים ובכנסיות, ולשתיהן, התברר, היו בנות כבנות עשר, ולה עצמה, נקף בה לבה לרגע, בת סוררה, מרדנית, מתקוממת על אמה, והתלוצצה שוודאי תהיה ולדנית שמתעברת בכל שנה, כמו סופיה לורן בנאפולי, ובערב השני נכנסה בהן רוח של שובבות, אבל אסור לי לשמוח, לא מגיע לי, אני עוד אשלם בעד זה, הן יצאו לרחוב שלובות זרוע, הלכו הלוך וצחוק כמו בנות טיפשעשרה, אבל אסור לשמוח, פותחים פה לשטן, נכנסו לאיזה באר, ניסו לדבר איטלקית עם המוזג בתריסר המלים שנשתגרו על פיהן, והגברים שישבו ליד הדלפק ועמדו סביבן, פרצו בצחוק כשלורה אמרה “דולורה” במקום “דולארי”, “איו דוברה דואו דולורה”, אמרה; ובדרכן בחזרה למלון, הזילה נוגה צחוקה אל חזה של לורה: אנחנו לא “דולורה”, אנחנו “פליצ’ה”! אבל כשחשבה שתבוא לסיינה ולא תמצא בה שוב את לורה, הצטננה התלהבותה וכמעט החליטה על יוון, המולדת השנייה שלי, שנסיעה לשם תמיד עומדת על הפרק ותמיד נמהל בה הזכרון המר, המבייש, על נחיתת המטוס באתונה, כשהיתה בת שתים־עשרה וטסה עם הוריה לארצות־הברית, מתנת בת־מצווה במקום מסיבה לחברים שאין לה, בגללה קטע הג’מבו את טיסתו ונחת, בחבטה קשה, כמו ג’וק מעופף שנחבט פתאום אל הרצפה, כשאיבדה את הנשימה, כשכמעט התעלפה ואמה חשבה שזה התקף לב, כן, באתונה נחת, העיר השמיימית, פנינת יוון, האחות הרחמניה, כמו שכינה אותה סופוקלס, מאלוהים היה שאנחת בה, מתנת בת־מצווה שלי, ואחר־כך במלון אבא אמר שזה היה “שאושפיל”. בגללי, בגללי, הילדה הסוררה, הבלתי־נסבלת, הוא איחר לקונגרס באריזונה, האמנם היתה זו “הצגה”, אולי בתת־מודע יאמרו הפסיכולוגים, מפני ששנאתי את הנסיעה הזאת עם שניהם, את הזיוף של היחסים הנחמדים ביניהם ובינם לביני, אז התעלפתי במחאה, יאמרו הפסיכולוגים היודעים־כול, אבל עכשיו נזכרה בביקורה האחרון ביוון לבדה, לפני תשע שנים, ביקור סהרורי, היא עלתה לאקרופוליס, זיעה ניגרת מפניה, יום חם מאוד היה, וידעה שבפרתנון לא תמצא אף פסל אחד של פידיאס, כולם נעלמו, רק בסיסים שלהם נשתמרו, ובכל־זאת קיוותה שעל אחד המשקופים של המקדש תמצא תבליט של אתנה עם הנחשים על החזה, וכשלא מצאה, הלכה למחרת למוזיאון של אתונה, חלפה על פני שדירות הפסלים שבאולמות הארוכים, ועל פני מאות הציורים החקוקים על הקנקנים והאגרטלים, ושמחה לזהות בהם את עלילות המיתולוגיה וגיבוריה, ושוב לא מצאה מה שחיפשה, ואז, בעזות־נפש ישראלית, שאפשר לקרוא לה חוצפה, נכנסה ללשכתו של אחד האוצרים, גיורגיוס תיאוטוקיס היה שמו, ושאלה אם מצוי במוזיאון פסל של פידיאס, העתק משוער שלו, רפליקה, שמתאר את אתנה עם הנחשים הזוחלים על חזה. האוצר תלה בה חיוך של תמיהה שהיתה בו גם מידה של אהדה, ושאל מדוע דווקא את הפסל הזה היא מחפשת, ונוגה, בשפל־קול, אמרה, שבשיר אחד שלה כתבה על הנחשים הזוחלים על שדיה של אתנה ולכן רצתה… הגברת היא משוררת, אמר האוצר, החיוך לא סר מפניו, וכבר היה סקרן לדעת מאין היא, ומתוך שמצאה־חן בעיניו עבר איתה שוב על פני הפסלים שבאולמות, והראה לה את אתנה־פרתאנוס ואת אתנה־פרומאכוס, ואת אתנה־ניקא, כולם העתקים, כמובן, וסיפר לה דברים מעניינים על תולדות ההעתקים האלה, ואשר לאתנה הבתולה עם הנחשים על שדיה, לא, אין, הצטחק, נעלמה הבתולה, נעלמו הנחשים, וכשראה את האכזבה בפניה, למה אני מחפשת נחשים כל הימים, מה הנחשים האלה הזוחלים בתוכך ומתיזים את ארסם במעיים שלך, ברחם שלך, מרעילים את כולך, חש איזה רגש אבהי של חסות כלפיה, זה הגבר גבה־הקומה, כבן ששים אולי, שרסיסי שיבה זרויים בקצות שערו הקצר, בצדעיו, ושאל אם באה לבדה ליוון, ואם אין לך מה לעשות הערב, אולי תסעדי אתי ועם אשתי, נשמח לארח אותך, ואת הערב ההוא בטאוורנה ברובע פלאקה היא לא תשכח, כי לאחר שלוש או ארבע כוסיות של אוזו ששתתה במהלך סעודת פירות־הים הטעימה, בחברת גיורגיוס תיאוטוקיס ואשתו המשכילה וברוכת־ההומור אליונורה, נעשתה נוגה עליזה מאוד, חופשייה כל־כך, מעולם לא הרגישה את עצמה חופשייה כל־כך, ושרה ומחאה כפיים עם יתר הסועדים שפצחו קולם כשהתזמורת מלווה אותם, סֶ־אַגאַפּוֹ, וואֶן בּורוֹ… פּיוֹ וואַסי, פּיוֹ אַפּלו, פּיוֹ מֶגַאלי… השתפך אחד הסועדים, דייג או איכר, בשיר של מאנוס חג’ידאקיס, אני אוהב אותך… יותר עמוק, יותר פשוט, יותר גדול… ואחר־כך קמה ורקדה חאסאפיקו וזייביקיקו עם צעירים שביקשו את ידה, לצחוקם המעודד של מארחיה, מוכנה היתה לשכב עם כל בחורי יוון, בואו, בואו אל יצועי, כל האכיים והדנאים, בוא דפניס, בוא דיוניסוס, בוא אכילס אל איפיגניה, נרווה דודים עד הבוקר, ולאחר כוסית נוספת של אוזו נסתחרר ראשה כל־כך שלא יכלה לקום ממקומה, ומארחיה הובילוה למכוניתם והסיעו אותה למלונה, ולמחרת התעוררה אחרי עשר בכאב־ראש נורא ובמוחה התרוצצו המשפטים יוון של מטה יוון של מעלה, ולא ידעה אם היא מצויה ביוון של מעלה או ביוון של מטה, וחשה שנחשים זוחלים על שדיה, ואליונורה צילצלה ושאלה לשלומה, ואחר־כך באה לקחתה מן המלון, וסיירה איתה בעיר, ואחר־הצהריים נסעו שלושתם למקדש פוסידון הצופה אל הים, מרחק של שעתיים נסיעה מן העיר, גלים גבוהים, נפוחי רוח, נשברים אל הצוק למטה, והיא היתה כל־כך אסירת תודה להם, שהבטיחה לארח אותם בביתה כשיבואו לישראל, אבל את ההבטחה הזאת היא לא מסוגלת לקיים, כמובן, כי היא לא טובה באירוח, ובכלל, עם בעלה, ועכשיו, עוד מעט יאיר השחר, אמרה לא, יוון לא באה בחשבון, לא הפעם, אולי בעוד שנתיים־שלוש.

ובלילה השני, כשהתעוררה בשלוש או בשלוש וחצי לפנות־בוקר, ושוב שאלה את עצמה מדוע פלטה את המלים ההן ללא מחשבה מראש, ושוב אמרה לעצמה שעליה לנסוע, כן, לחוץ־לארץ, הופיעה לעיניה תמונת האוניקורן. האוניקורן היפהפה, האצילי, הרקום על הגובלן במוזיאון דה־קליני בפריז, שראתה אותו לראשונה כשביקרה שם יחד עם בעלה לפני חמש שנים. על הקירות באותו חדר תלויים היו, סביב סביב, שישה גובלנים, בכולם רקום האוניקורן, והנהדר מכולם היה זה הקרוי “הגבירה והאוניקורן”, המסמל את חוש הראייה. מצדה האחד של הגבירה החנונה, הלבושה בשמלה מנומרת בפרחים, רבץ האוניקורן, כמו צבי דק־גיזרה, ענוג, טלפיו הקדמיות מונחות על הרביד המכסה את ברכיה ואת רגליה, והוא תולה בה מבט עצוב, עורג, ומצדה השני הלביא, האוחז בתורן של דגל רם, ופניו, הדומים לפני אדם, מוסבים ממנה אל הצד, כנמנע מהסתכל בה, וסביב השלושה, על רקע של מרקם אדמוני, מקפצות חיות השדה, ארנבים, סנאים, גדיים, עופרים. וכמיהה עברה בה, לראות שוב את החדקרן הזה, שהוא חידה בעיניה, ולהבין, האפשר להבין? את פשר העצבות האין־סופית שלו, המעוררת בה רחמים גדולים. האם היותו יצור שונה כל־כך מכל הבריות שבעולם, עם הקרן האחת שבמצחו, הארוכה וחדה כחנית, עד שאין לו אח ורע להתחבר אליהם, ואין מי שיכול, או רוצה, להבין אותו, האם זו סיבת עצבותו? ונזכרה שגם בקתדרלה בשארטר, באחד ממאות הוויטראז’ים הצבעוניים המעטרים אותה סביב־סביב, ראתה את האוניקורן. אך שם הוא היה שונה מזה שבדה־קליני. הוא כרע לרגלי עלמה והניח ראשו על ברכיה, כמו ילד המבקש ניחומים, והמדריך שליווה אותם הסביר שבתמונה זו האוניקורן, שגופו בציור זה גוף שה, מסמל את ישו, “שה האלוהים”, והעלמה, סמל הטוהר והתום, הלוא היא מרים הבתולה. וכשעלה השחר, היא שמעה את מוש מתהלך בדירה, פונה אל המטבח להכין לעצמו אוכל לפני שיצא לעבודה, אמרה, גם לשארטר אסע, גם לשם עלי לחזור.

ויומיים לאחר זאת קמה מוקדם בבוקר, שלא כהרגלה, ובעודה בכותונת הלילה נכנסה למטבח, התיישבה מול מוש, שטבל את פיסת הלחם שלו בחלמון חביתת העין שעל הצלחת ואמרה, החלטתי לנסוע לצרפת. ידו האוחזת בפיסת הלחם נשתתקה לרגע, הוא פקח עליה עיניים גדולות כמנסה להבין מה הביאה לידי החלטה זאת, אך מיד אמר, בחיוך קל על שפתיו, טוב, אם החלטת… ולנוכח תגובה כזאת, כל־כך לא לפי דרכו, שתמיד היה שואל שאלות, כמעט נסוגה מהחלטתה. כן, למרות הכול, לפעמים מציף אותי גל של חיבה אליו, ואני אוהבת את “שפת הגוף” שלו, כמו שקוראים לזה היום, בכל כמה חודשים חודר ללשון איזה ביטוי, כמו וירוס, אולי דרך התקשורת, ונעשה אופנתי כל־כך שבושה להשתמש בו, אז את “שפת הגוף” שלו אני אוהבת לפעמים, את משיכת הכתפיים, המלווה בחיוך דק, כאילו הוא אומר, מה איכפת לי, בעצם, יש לך זכות, מגיע לך, ואני אדם ליברלי, חופשי מדעות קדומות, חופשי מיצר השתלטות, מלבד כלפי העובדים תחתי, שמהם אני דורש מאמץ ויושר, אם כן זכותך להחליט ולקיים. וקיבל על עצמו לטפל בכל הסידורים הכרוכים בנסיעה, ושעות רבות, שעות עבודה יקרות, ביטל על עמידה בתור במשרד־הפנים כדי לחדש את תוקף הדרכון שלה, הזמין כרטיס טיסה לפריז ושילם בעדו, קנה מטבע־זר בבנק, באמצעות משרד הנסיעות, שהיה מהימן עליו, הזמין חדר בבית־מלון מכובד בגדה הימנית של פריז, סידר את עניין הביטוח, מה לא עשה למענה הבעל הטוב הזה, האמנם רק מטוב לב הוא נענה לכל משאלותי? כי בערב שלפני יום הטיסה ישב איתה במטבח ושעה ארוכה חימש אותה בהוראות הדרושות לה, לדעתו, להבטחת שלומה ולהצלחת מסעה. הזהיר אותה מפני גנבים ורמאים, מפני נהגי מוניות מפקיעי מחירים, וכשהיא הולכת לתיאטרון או לאופרה בפריז, שלא תעיז לחזור ברגל למלון אלא תיסע במונית, תעלה הנסיעה כמה שתעלה, ובכלל שלא תחסוך בכסף, ואם יחסרו לה מזומנים שתפרוט את המחאות־הנוסעים שדאג לספק לה, ותמיד בבנק ולא אצל חלפנים, ושתשמור היטב על ארנקה, ושתפקיד את מירב הכסף שאיתה, וכל דבר יקר־ערך, בכספת של המלון, ולא כדאי לקנות תמרוקים בדיוטי־פרי, הם זולים יותר בחנויות מסוימות בעיר, ולפני שהיא יוצאת החוצה מנמל התעופה שארל דה־גול שתחליף כעשרים דולרים בפראנקים באשנב של בנק ליונֶה, כדי שיהיה לה במה לשלם בעד הנסיעה העירה, ונוגה נענעה בראשה בהסכמה לכל הוראה שלו. וכשהגיע לעניין החלפת הדולרים, העמידה את כפות ידיה מול עיניה, ומבעד לאצבעות, הפשוקת כמו כפה של דקל, הסתכלה בו, באיש רחב הכתפיים הזה, עם הידיים הגדולות והעיניים המביעות הבנה, ורגש של רחמים עליו עבר בה, ועם זאת שאלה את עצמה אם לא מסתתרת עורמה תחת טוב־הלב־ללא־מצרים שלו, כשם שמסתתרות מחשבות רעות תחת האדיבות המופרזת שלך כשאת מדברת עם זרים, רק אלוהים רואה ללבב, ואיש לא יודע כמה חוסר־אונים מסתתר תחת חזות הבטחון־העצמי שלך, ואיך לעתים כל־כך קרובות נשמט הבטחון מתחת לרגלייך עד שאין להן במה להיאחז, הנה הנה את נופלת ארצה ואין מקים. והוא לא הסתפק בהוראות שנתן לה בעל־פה, 27 במספר, אלא רשם אותן על גבי דף נייר ארוך ומסרו לידה, והוא לא שער כלל בנפשו, הבעל התמים הזה, אם אמנם כל־כך תמים, הוא, לא, את טועה, הוא לא תמים בכלל, הוא מיתמם מול פניך, מתוך נדיבות, כדי שתשלי את עצמך שאת פיקחית כל־כך לעומתו, ובכל־זאת, הוא לא שיער כלל שלאחר שתקפל את הגליון ותשים אותו בארנקה היא לא תציץ בו אפילו פעם אחת במשך כל ימי מסעה.

ולמחרת בבוקר הסיע אותה לנמל התעופה, נשא את המזוודה ואת תיק־המסע שלה אל התור הארוך של הבדיקות הבטחוניות, לא המתין בו יחד איתה כי אמר שהוא נאלץ להגיע לבת־ים, ואולי לנתניה, עוד לפני הצהריים, היא אף פעם לא יודעת היכן הוא עובד בדיוק ושמות כל המקומות שהוא מזכיר בקשר עם עבודתו מבולבלים בראשה, והיא שוכחת אותם על־פי־רוב, רק רואה בדמיונה פיגומים ומערבלי־בטון, חיבק אותה בזרועותיו האמיצות, כמה עבות וחזקות זרועותיו, זו “שפת הגוף” שלו, נשק לה ואיחל לה בילוי נעים בצרפת, והעיקר שתשמור על עצמה ושלא תשכח להחליף לפחות עשרים דולר כבר בנמל־התעופה, ושתשוב בשלום, ומיהר לחזור אל מכוניתו כדי להגיע בזמן לבת־ים או לאשדוד. ואיזו הרגשה של חופש, כציפור שפרחה מכלובה, מילאה את לבה לאחר שעברה את ביקורת הדרכונים ועלתה אל אולם ההמתנה הגדול. עשרים־וחמש דקות נותרו עד הטיסה, ובהתהלכה באולם המוצף אור יום ואורות נורות מנצנצות מדוכני המכירה, ונעליה מחליקות על האריחים המבריקים כעל משטח קרח, עולם אחר היה זה, העולם הגדול, אלדורדו, ארקדיה, האנשים הבאים למולה מאירים פנים אליה, יש גם מחייכים לעומתה, זו הברית החשאית של בני־המזל היוצאים לחוצלארץ, הנה התרמילאי הזה עם המחלפות השחורות המזדנבות לו על שכמו והעיניים המחייכות, אולי שני מטר גובהו, אחד מהולנד, או מגרמניה, אפילו מחזיר פניו לראותה שנית לאחר שעבר על פניה. האמנם אני נראית כה צעירה, צחקה בלבה, ושיר אנגלי מפזז לה בתוכה,…Johnny is the boy for me רק אל יגבה לבבך, זה בדיוק הדבר שעלייך להישמר ממנו, אסור, אסור, כי ככל שאת מתרוממת יותר בעיני עצמך, כך עמוקה וקשה יותר תהיה הנפילה שלך. ולאחר שנכנסה לאיזור הדיוטי־פרי וסקרה את המדפים של המשקאות והסיגריות ואת דלפקי התמרוקים, ללא כוונה לקנות משהו, בעניין זה צדק מוש, הוא תמיד צודק בכל העניינים המעשיים האלה, אלא רק כדי ליהנות מן המראה הססגוני, המרנין לב ועין, חזרה ויצאה אל האולם, עברה לכל אורכו ונכנסה לחדרי השירותים, גם הם נוצצים ומבריקים, כדי להסתכל בעצמה בראי הגדול, לראות איך הם בעיני אחרים. לא רע. לא יותר מבת שלושים־וחמש, עם השיער השחור, הגולש חופשי על הכתפיים, והצוואר הגבוה, הצח, והאף הדק, והקשתות המושלמות של הגבות מעל לעיניים החומות, שקצת ערמומיות ניבטת מהן, והקמטים הזעירים שבצדיהן כמעט לא נראים, והשפתיים העדינות, שנעשות נלעגות ומצחיקות כשהיא מכווצת אותן, והאפודה הבוכרית מעל לחליפת־מכנסיים בצבע זית הולמת אותה, משווה לה אופי אקזוטי. לפעמים אני לא שונאת את העולם, אפילו קצת אוהבת אותו. רק לא בגבהות־לב, יקירתי, הישמרי ממנה כמו מכלב רע. כי בעוד רגע, את יודעת זאת היטב, תפקוד אותך שוב הרוח הרעה, זאת שבאה והולכת ושוב באה ושוב הולכת, וגם אחרי שהולכת לא רווח ללב, כי את יודעת שתחזור, על מה את מדברת בכלל על מה את מדברת, מלים מלים. ולפתע, באמצע הסתכלותה בראי, מרוצה ממראיה, חשה צביטה מצמיתה בלבה, כי נזכרה שלא צילצלה לבתה להיפרד ממנה, ומבוהלת יצאה אל האולם ומיהרה לחפש את עמדות הטלפון הציבורי, ונבהלה להיווכח שאין לה בארנקה טֶלֶכַּרְד, ונחפזה משם אל דוכני הספרים של סטימצקי, ושם לרווחתה היו כרטיסים כאלה, ואצה שוב אל הטלפון וכשחייגה אל בתה נשמע צלצול תפוס, חוזר וחוזר ללא הרף, אולי היא לא בבית בכלל, אמרה כשניסתה שנית ושוב צירצר התפוס, אולי יצאה כבר לבית־הספר, וזו בוודאי העוזרת המפטפטת עם חברותיה, וכשניסתה בשלישית ועדיין היה הקו תפוס, אמרה לעצמה, הלוא בין כה וכה היא לא מאחלת לך טוב, לכל היותר היתה מברכת אותך בנסיעה צלחה אחד בפה אחד בלב, ורבע־הטון הסרקסטי שמתחת למלות הברכה הנדושות לא נסתר מאוזני, כאילו אומרת, יפה שנזכרת בי ברגע האחרון, כל הכבוד לך שלא שכחת את חובתך האמהית, כן, זה התת־טון שמלווה את כל דיבוריה אלי, כאילו רק חובת־אם יש בעולם והס מלהזכיר לה חובת־בת לאמה. ואם היא מואילה לשאול, בקוצר רוח, לשלומי, הרי עוד לפני שאני מספיקה לספר לה שיש לי שפעת ואני קודחת מחום, כבר היא נתקפת דאגה לאבא, שמא יידבק ממני. וכשהיא מצלצלת אלי, לעולם, לעולם לא תפתח בשלום אמא, אלא שלום קצר ויבש, בשפתיים קפוצות. כן, קוצים תחת לשונה. יום אחד, אני חוששת, תתרחש טרגדיה אורסטאית במשפחתנו.

בשעה ועשרים התאחרה הנחיתה בנמל התעופה שארל דה־גול, כי מסיבה לא ברורה, שקברניטי המטוס גם לא טרחו להבהירה לנוסעים, חג המטוס במעגלים גדולים בשמי פריז במשך כחצי שעה, האם התגלה מטען חבלה באחד התאים? מצב חירום בשדה התעופה למטה? האם זה החור שבאוזון? החור שבמעטפת? מהו בכלל החור הזה, שמרבים כל־כך לדבר עליו. האם החור הזה הוא אות מנבא רע, רק אל תפתחי פה לשטן, למה שצפוי לי בימים הקרובים? וגם לאחר שגלש המטוס מטה ונגח בקרקע, הוא שוטט ושוטט על פני השדה, ורק לאחר חצי שעה נוספת נעצר לפני שרוול היציאה למסוף הנוסעים. השעה היתה כבר תשע כשהגיעה למלונה, מלון מהודר בשדרות הקפוצ’ינים. מיד לכניסתה לחדר טילפנה לבעלה להודיעו שהגיעה בשלום ושמילאה אחר כל הוראותיו, ושהחדר שהזמין בשבילה הוא חלומי ובו כורסות מרופדות אריג פסים עם חבצלות, נוסח לואי ה־15 או ה־16, ומיטה מלכותית רחבה, רק האפיריון חסר, ואתה. יופי, אני שמח, אמר מוש ללא שמחה, מדוע ללא שמחה, חשה צביטה קלה בלבה, אולי גם זה אות מנבא רע. עייפה מאוד היתה, על כן מיהרה להתפשט, וכששכבה בתוך קצף השאמפו שאפף את גופה, עצמה את עיניה וחשה מנוחת־נפש כה שלימה שמוכנה היתה להירדם כך בתוך ים השלג. בשמונה בבוקר התעוררה משנתה, קפצה בכותנתה אל החלון ולבה רחב, נמלא אושר, בהיגלות לעיניה פריז ממרום הקומה השביעית, מוצפת שמש, חזיתות הבתים הבארוקיות משני עברי הרחוב, הגגות הגמלוניים, הכרכובים עם המלאכים המגולפים בהם, הו, פריז שאני מכירה, ובקצהו האחד של הרחוב נראית כיפת בית האופרה, ובקצהו השני עמודי המקדש של כנסיית מדלן, זו הפעם הרביעית שאני נוחתת, כציפור נוד החוזרת מארצות המזרח, על גגות העיר הזאת, ובכל פעם היא מפתיעה אותי מחדש. מוכרת ומפתיעה. זו הסתירה הפנימית המבורכת, כמו האוקסימורון בשירה. היא מיהרה להתלבש ולרדת למטה. לא, היא לא תאכל את ארוחת הבוקר במסעדת המלון, היא תצא ותחטוף משהו באיזה ביסטרו עממי.

חודש יוני היה אז, האוויר היה חמים והעיר רחוצה באור ועצי הערמונים מבהיקים בירקותם לאורך השדירות. הכול זכור לה, הכול מוכר לה. הנה המדלן עם עמודיה הקורינטיים ושער הברונזה המחוטב שלה, והיא לא תיכנס לתוכה עכשיו, לשום כנסייה לא תיכנס ביומה הראשון בפריז, והנה רחוב רויאל ההומה, חבורות של דוברי פולנית מתגוררות בו, והיא זוכרת אפילו את בית־המרקחת הזה עם בקבוק הבושם הענקי של אליזבט ארדן בחלון־הראווה שלו, והנה רחוב ריבולי עם סטיו הקמרונות שלו, ופה קנה לה מוש, בביקורם השני בפריז, ארנק יקר מעור נחש, הנה, בחנות הזאת ממש, אך כשנזכרה בכך, היה זה כאילו ענן כיסה את עין השמש והטיל צל על הארץ. כי באותו ערב, כשחזרו למלונם, עננה של מרה שחורה ירדה עליה, לא השיבה לשאלותיו מה לה, ולבסוף אמרה שהיא רוצה לחזור ארצה, מיד, כן, אם רק אפשר. כי הרגישה שהיא לא יכולה יותר! לא יכולה! אפילו לא יום אחד יותר! והוא ניסה להבין, ולא יכול היה להבין, כמובן. וניסה להפציר ולשדל, ולהטיף לה מוסר על הקפריזיות הבלתי אפשרית שלה, ולהוכיח לה שגם אם יסכים, הרי כרטיס הטיסה, והנימוק הזה, הכספי, היה כל־כך הגיוני, שהרי באמת, ההפסד הכרוך בכך, ואיך יכול היה לדעת שברגע היכנסם לחדר, לפני שהדליק את האור, הזדקר לעיניה העכביש הענקי ההוא עם פרקי־הרגליים הזקופים כמו משולשים חדי־זווית. כמו תמיד, בפתאום. הביעות הזה. בחדר חשוך, או בגן אפל, או אפילו לאור היום, באמצע שיחתה עם מישהו. העכביש. החרדה הזאת. עוד מימי הילדות. מאז הערב ההוא, כשפתחה את דלת חדר המרפאה הגיניקולוגית של אביה שהיתה עדיין בדירתם, והמראה המבהיל ההוא, של ירכיים עבות פשוקות וברכיים ענקיות זקופות כמו רגלי עכביש, ובעומק, בין המשפתיים, חור שחור כמו מערה ביער ועין אדומה גוחלת במוקדו כמו עין נמר, Tiger Tiger burning bright / In the forests of the night, מה היה לי שדווקא אז, כשנכנסנו בערב לחדר במלון המפואר ההוא קפץ העכביש לעיני, שאלה את עצמה כשחצתה את הרחוב בשולי כיכר קונקורד ופסעה בשבילי גני הטוילרי עם פסלי המרכבות המעופפות ובתולות השיש היווניות, והעלמים האתלטיים הערומים, שריריים ועדינים כאחת, אין למצוא כמוהם היום, מה היה לי שנתקפתי בבעתה הזאת. החיים משחקים בנו, מרמים אותנו, את הסיבות האמיתיות הם מצפינים מאיתנו, או מסווים אותן בתמונות כוזבות, רק התוצאות ההולמות בנו גלויות לעין, ואז כבר מאוחר. אל תפתחי פה. על מה את מדברת בכלל. מלים מלים. אבל מלים מאריכות ימים מן המעשים, אמרו היוונים. ובעוברה על פני פירמידת הלובר החליטה שלא תיכנס אליו, וגם לא לשום מוזיאון אחר בימים הראשונים, מלבד לדה־קליני, גם לא לד’אורסיי שמעבר לנהר. היא תחרוש את העיר ברגליה, תלך מרחוב לרחוב, משדירה לשדירה, לא תרד למנהרות המטרו, וגם באוטובוסים לא תיסע, רק ברגל תעבור אותה, היא תאכל אותה בעיניה, תשאף אל חזה את ריחותיה –

היא חצתה את גשר פון־רויאל, וכבר עמדו רגליה בגדה השמאלית של הסיין. הו, הרחובות הקטנים האלה, עם החנויות הקטנות האלה, חנויות הלחם, וריח הלחמניות הטריות והבאגטים היוצא מהן, ודוכני הפירות והירקות עם העגבניות הגדולות והאדומות שאין כמותן בארצנו, והאפרסקים הבשרניים, ורודי הלחיים, והאגסים הצהבהבים המפרסמים את רכותם המתמסמסת בפה, וראשי החסה הפרועים, כל השפע הכפרי הזה הגולש אל הרחוב, ודוכני הצדפות והדגים ופירות־הים המסולסלים על מרפד האצות, וכשנכנסה לביסטרו ברחוב די־באק והזמינה קפה וקרואסון, החליטה בלבה לעבור למלון באיזור הזה. היא לא סובלת את הפאר של אולם המבוא הקר והשיישי של המלון בגדה הימנית, עם כורסות העור ועם חנויות המותרות באכסדרה, ואת פרצופיהם הצוננים והרשמיים של פקידי הקבלה, ואת אורחי המלון הנראים כאנשי עסקים או כדיפלומטים, ואת הנשים המפורכסות, החשובות כל־כך בעיניהן, המלוות אותם. בעצם הוא מדכא אותה, המלון ההוא, הוא מפחיד אותה, היא הולכת בו לאיבוד, היא לא מכירה את עצמה, שום דבר מסעיר או מעניין לא יִקָרֶה לך במלון הקר והעקר ההוא. וכשיצאה מן הביסטרו החלה בחיפוש אחר מלון אחר. היא הלכה מרחוב לרחוב, ובהגיעה לשדרות סן־ז’רמן, עברה על פני חנויות ספרים שהייתה נכנסת אליהן בביקורה הקודם בפריז, לפני שש שנים, ומעלעלת באלבומים ובספרי השירה. באחת מהן, נזכרה, מצאה ספר נדיר שנדפס לפני כמאה שנה, ובו גילתה את המשוררת מן המאה ה־12, מארי דה־פראנס, ואת הפואמה הטראגית שלה על אהבת טריסטראם והמלכה איזולט, והנה הגלריה של ההדפסים וחיתוכי־העץ, ודומה שאותם הציורים עדיין מוצגים בחלון הראווה, והיא חייכה כשראתה ביניהם את ההדפס הפורנוגרפי מן המאה ה־18 של אציל המחדיר את אברו הגדול אל פות של קורטיזנה רחבת אחוריים המפשילה את שמלתה רבת־הקפלים, שש שנים, ועדיין לא שלף אותו מפי ערוותה, צחקה בלבה. והנה קפה דה־מאגו, שבו התיישב אז ליד שולחנה גבר קשיש, כסוף־שיער, מקסים, שהציג עצמו כמהנדס רוסי, אנדריי שמו, ואמר שהעז לפנות אליה משום שחשב שהיא רוסיה, וכמה שוטה הייתי אז, כמה שוטה, ונגועה במין שגעון־גדלות, שהשליתי את עצמי שפה, בפריז.

בשלושה מלונות הייתה התפוסה מלאה. במלון קטן ברחוב ז’אקוב היה חדר פנוי, אבל הוא נראה מזוהם בעיניה, וריח גז ריחף בו. היא המשיכה לכתת רגליה מרחוב לרחוב, ורק לאחר כשעתיים, כשהיתה כבר עייפה מאוד וכמעט נואשה, מצאה לה מלון ברחוב סן־סולפיס, קרוב לכנסייה בשם זה. חדר־הכניסה שלו היה אפלולי וטפיטים ברודים מכסים את כתליו, ומדרגות עץ צרות ותלולות שריפודן שחוק וקרוע הובילו אל החדר הקטן שבקומה השלישית. המיטה הזוגית תפסה את רוב חללו, שולחן וכיסא עמדו בו ליד החלון היחיד, ובקושי היה בו מקום להעמדת מזוודה ותיק. בחדר־הרחצה היו רק כיור סדוק ומקלחת. אבל החדר היה נקי, המצעים צחים, האשה הקשישה והממושקפת שקיבלה אותה ועלתה איתה אל החדר הייתה בעלת קול נעים וסבר־פנים חביב, לא קר ואדיש כמו של פקידי הקבלה במלונות האחרים, וכשפנתה שוב אל החלון נגלה לעיניה פאטיו קטן בחצר האחורית של המלון, ובאמצעו מזרקה עם פסל של קופידון מכונף במרכזה, כמו בכיכר פיקאדילי בלונדון, ושני פיקוסים עתירי עלווה עמדו בצד המזרקה ומתחתם ספסל. המראה הזה, וציפצופי הציפורים בצמרות הפיקוסים כל־כך שובבו את לבה, שאמרה, כן, זה המקום, לכאן אני עוברת! ובצאתה שוב אל פתח המלון, ובראותה כמה קרוב הוא לגן לוקסמבורג, ולאודיאון, ולשדרות סן־ז’רמן, ולשדירות סן־מישל, ולסורבון, ולפנתיאון, ממש בלב הסביבה האהובה עליה, חזרה ואמרה לעצמה: הנה אני עוברת, עוד היום! חייב אדם לדעת את מקומו, ואם אין הוא במקומו הנכון, נפשו לא יודעת מנוח. וחזרה דרך ארוכה ברגל אל המלון המפואר בשדירות הקאפוצ’ינים, הודיעה בדלפק הקבלה שהיא עוזבת, ביקשה להזמין לה מונית, ונסעה לסן־סולפיס. אולי ינבטו לי פה כמה שירים, אמרה בעומדה ליד החלון, מול המזרקה והקופידון, ואולי לא. אולי לא אכתוב כלום, רק אהנה מן העיר ומן האביב, ובבהלה נזכרה בחלום שחלמה לפנות בוקר, שם, בשוכבה במיטה המלכותית ההיא, חלמה שהיא תלמידה בתיכון, ועומד להתקיים מבחן בתנ“ך, בישעיהו, והיא משתדלת להיזכר בפסוקים מתוך הספר ואינה נזכרת גם באחד מהם, פרט ל”וגר זאב עם כבש“, ואחת השאלות תהיה בוודאי על המלך חזקיהו, ומה אמר לו הנביא, והיא לא זוכרת כלום, ותיכשל במבחן ללא כל ספק, וניסתה גם עכשיו, בעומדה ליד החלון, להיזכר בפסוקים מישעיהו, ולא נזכרה אלא ב”עורי עורי שיר דברי“, ולא היתה בטוחה שזה מישעיהו, והדבר דיכא מאוד את רוחה, האם פה, בפריז, נמחקות לגמרי מלים שהיו חקוקות על לוח לבי כל השנים, ואני נשארת עם טאבולה ראזה? ובראותה מבעד לחלון מסעדה קטנה מעבר לרחוב, ובה שולחנות מכוסים במפות משובצות ועליהן כוסות עם סיגליות בתוכן, שהבהבו כמו נרות, מזמינות לחגוג לאורן, נכנסה לשם לסעוד את לבה, ובכל משך האכילה הציק לה מאוד ישעיהו, ורק לאחר שקמה משם, כשטיילה בגן לוקסמבורג, החצץ מרשרש לרגליה, וערוגות הפרחים הססגוניות, תכלת וורוד וצהוב וסגול, מסמאות את עיניה בזוהרן הרב, כשהתיישבה על ספסל בצל צמרת עץ עבותה, מול האנדרטה של בודלר, וצפתה בילדים הרצים על השבילים שבין הערוגות ובאומנת הרודפת אחריהם בגערות, צצו לה לפתע הפסוקים, בזה אחר זה, איזה נס, כמו אלומת אור הפורצת לחדר חשוך בהיפתח התריס, “כרם היה לידידי בקרן בן שמן”, ו”העם ההולכים בחושך ראו אור גדול“, ו”ישושום מדבר וציה“, והתברר לה לשמחתה שהיא זוכרת המון, אבל המון, גם פרקים שלמים מספר ישעיהו בעל־פה, והמון ניבים נדירים ונהדרים, ואפילו שמות תכשיטים, כמו “עכסים” ו”שביסים" ו“סהרונים” ו“אצעדות” ו“קישורים” ו“נטיפות”, ומה הם “בתי־נפש”? והיכן היא “ארץ צילצל כנפיים”? ורק אל יקרה לך כמקרה מלך בבל, אותו “הילל בן שחר”, שאמר בלבבו “השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל”, וסופו שנפל אל ירכתי בור. וכשחזרה למלון מיהרה אל הטלפון שבחדר הכניסה הקטן והודיעה לבעלה שעברה הנה, למלון הזה, שהוא נעים לה יותר מן הקודם, ולא עוד אלא שמחיר האיכסון בו הוא פחות מחצי, ומוש לא הביע תמיהה, האם כל־כך מובן לו מאליו שאני ממירה מפואר בזול? ואמר, העיקר שתרגישי טוב ותשמרי על עצמך, ושאל אם החליפה את כל הדולרים לפרנקים, מה יש לו בראשו בימים אלה כשאינני איתו? גל של חיבה כלפיו מציף אותי לפעמים, כמו בשעה שהוא עומד מולי, שתי ידיו על כתפי, עיניו בעיני, ואומר, בחיוך מבויש, את נראית טוב היום.

רק ביום השלישי לבואה לפריז הלכה נוגה לראות את האוניקורן במוזיאון דה־קליני.

וברגע שנכנסה לאולם ותמונת “הגבירה והאוניקורן” הופיעה לעיניה, הלם בה לבה כל־כך, עד כי חשה חלשות בברכיה. כאילו נפגשה במפתיע עם אהוב ששנים לא ראתה אותו וחשבה כי אבד לה. רגעים ארוכים עמדה מול התמונה הזאת, פעימות הלב אצות בחזה, והצבי חד־הקרן, שטלפיו מונחות בכניעה כזאת, בתחינה כזאת, על ברכי הגבירה הצעירה, התמה, היה פלאי, עלום, כולו סודות, ניצב כך מששת ימי בראשית. אחר־כך סובבה בין חמשת הגובלנים האחרים, שבכל אחד מהם נראה אוניקורן בתנוחה שונה משל רעהו, וכולם כיוונו מבטיהם אליה, וחזרה שוב אל הראשון, הנושא מבטו העורג והמבוייש אל הגבירה, ובעומדה מולו שנית, עיניה בעיניו, חרדה אחזה בה. מצמיתה את הלב עד כדי חנק. כמו אז, בבאר־שבע, כשעמדה לבדה בקצה המגרש הריק שליד תחנת האוטובוסים, וחיכתה למכונית שתסיע אותה להרצאה, והמכונית לא הגיעה, גם לא אחר עשרים רגע, גם לא אחר חצי שעה, ואולי בגלל האובך, בגלל החום, אולי מפני שהכול היה זר ומוזר, נתקפה פחד סתום, היא במדבר, היא אובדת. אין מציל. אין אל מי לפנות. מה אני עושה פה, במקום הזה. או כמו אז, בלילה, לבדה היתה בבית, מוש היה בקפריסין לרגל עבודתו, ופתאום נשכה אותה המחשבה שממש ברגע זה נוני נרצח, ברחוב בבוסטון, באולר קפיצי של כושי שדרש ממנו את כספו, והיתה בטוחה בכך, וצילצלה לבוסטון ולא היתה תשובה, ואלוהים מאין יבוא עזרי. המוות אורב לנו ממעמקי הזמנים החשוכים. אורב מתוך עתרת היופי. אורב מן העת הקדומה ומימי הביניים, אורב מרקמות השטיחים. מביט בנו מעיניהן העצובות של החיות האנינות האלה. אין מסתור ממנו. תחת עינו הפקוחה של אלוהים, המסתכל בנו מבעד לחור שבאוזון. על מה את מדברת בכלל, על מה את מדברת. מלים, מלים.

כשיצאה אל אור היום כנמלטת ממערה רחושת רוחות ופנתה לעבר שדרות סן־מישל, בא למולה גבר ממוצע־קומה, פנים זרועות נמשים זעירים ועיניים צרות, חייכניות, נעצר ואמר: נוגה? היא פקחה עליו עיניים תמיהות וניסתה להיזכר אם היא מכירה אותו. לא זוכרת אותי? מהבית־ספר? אתה אריק, אמרה בהיסוס, ולא ידעה אם לשמוח על הפגישה המקרית הזאת עם מכר ישן־נושן בעיר הזרה, כי בה־בשעה, איזה משקע של עכרורית צף ועלה בה מבאר נפשה לזכר הימים הרחוקים ההם. היא לא אהבה להיזכר בהם. שלושים שנה, אני חושבת, לא התראינו. איך הכרת אותי? גם כשתהיי בת שמונים אכיר אותך. לא השתנית הרבה. קמטים אופקיים חרצו את מצחו הרחב, והחיוך בעיניים הצרות, המונגוליות, היה עצוב. אם את פנויה, אולי נשב פה באיזה מקום. וכשישבו אל השולחן בבית־קפה קטן בשדירות סן־מישל, אמר אריק, מה שלום אמך. נוגה השתוממה, הוא זוכר את אמה? היא נפטרה. לפני חמש שנים, אמרה. נפטרה… הסתכל בעצב בעיניה. ולאחר שתיקה אמר, אני, היה לי כבוד אליה… לא ידעתי שהיכרת אותה. הייתי כמה פעמים אצלכם בבית. אני זוכר שתמיד היה איזה צעיף כרוך על צווארה, משהו בסגנון אירופי. ותמיד קיבלה אותי בנימוס ושאלה על הלימודים שלי. אשה עם עקרונות. אין רבות כאלה היום. כן, נאנחה נוגה בתוכה. עקרונות. מוצקים. בוא נדבר על עניינים אחרים, רצתה לומר לו. אבל אריק אמר, יש לך בן ובת גדולים, ושאל מה מעשיהם. יהונתן בבוסטון, עובד בהיי־טק, לפני חודשיים התפרסם מאמר שלו על מכניקת הקוואנטים ברבעון היוקרתי “סיינס”. סינית בשבילי. והבת? שאל אריק. ולבה נלפת בה פתאום משנזכרה שוב שלא צילצלה אליה לפני צאתה מן הארץ, אבל האם אינני יודעת מה היתה חושבת עלי, השופטת ללא־רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי, על הנסיעה הזאת? אני רואה את עיניה מתנצנצות, מזהה אמת שציפתה לה: היא שוב מעופפת לה אל מחוזות ההשראה המסתוריים שלה, האמא המטורללת שלי, ומשאירה את אבא לבדו בבית, היא רוחשת לי רע, הבת יקירה לי, שעיניה פקוחות עלי תמיד. טוב שאתה מזכיר לי, אמרה נוגה, אני חייבת לקנות משהו לתאומים השובבים שלנו, אולי אקנה שני דינוזאורים. היא מורה, ברעננה. גם פעילה בחברה להגנת הטבע. גם בוועד נגד הלעז… אריק הסתכל בה, וחיוך צר מהבהב בעיניו. את יודעת שהייתי מאוהב בך? כל השנים שלמדנו יחד, מכיתה דל“ת עד יו”ד? עכשיו אתה מספר לי? צחקה נוגה, כשאני כבר סבתא? היתה לך סיכה בצורת חרגול, בשיער. אתה זוכר? אבל לי לא רמזת אפילו… לא העזתי, את היית בעיני גאה מדי, ואני הייתי ביישן מדי. וגם אחרי בית־הספר ואחרי הצבא עקבתי אחרייך. קראתי את ספר השירים שלך ולפני שנתיים, כשבאתי ארצה לחופשת מולדת, ראיתי אותך פעם ברחוב דיזנגוף. הלכת מולי, ואני אפילו חייכתי אלייך ומילמלתי שלום, אבל לא הכרת אותי, או לא שמת לב.

עצב היה שרוי על פניו ומקנן בחיוכו, כבפני אדם שנחל כשלונות רבים בחייו. כמה מוזר, חשבה נוגה, שדווקא בעיר זרה, בפריז, ואחרי שנים כה רבות, מתוודה מישהו לפניך שהיה מאוהב בך מילדותו, ואולי עד עכשיו לא הגליד בו פצע האהבה הנכזבת. וכששאלה אותו למעשיו, סיפר שזה עשרים־ושתיים שנה הוא חי בפריז, מלמד משחק במרכז קהילתי שכונתי, בעצמו משחק לפעמים ב“תיאטרון העממי”, לעתים גם מביים. היה נשוי לצרפתיה, שני ילדים לו ממנה, עכשיו הוא גרוש, חי בגפו. היא שמעה ולא שמעה. פניו הלכו והתרחקו, קולו הלך והתרחק. צריכה הייתי להיוולד באיסלנד, חשבה, מעט אנשים, הרבה שלג, גיזרים, אין פחד מלחמות. אחווה, אחווה. אני כמהה לאחווה. על מה את מדברת. מלים, מלים.

על כוסות יין אדום העלו זכרונות מימי בית־הספר. גילגלו ביניהם שמות מורים, תלמידים. יוסי מלמן חי? שאל. יוסי מלמן? ניסתה להיזכר, לא יודעת… שנים לא שמעתי עליו. מישהו סיפר לי שהיה חולה מאוד, אמר אריק, ונסע להתרפא בארצות־הברית. אבל זה היה לפני שמונה או תשע שנים. שמעת משהו על יגאל בית־הלחמי, זה שגנב את דפי המבחן במתימטיקה מחדר המורים? אני מאוד חיבבתי את הלץ הזה… הוא נהרג בתאונה בספרד. במקרה ראיתי מודעת אבל בעיתון. אני מבינה שהוא עבד במשרד החוץ. באי־נעימות נגררה לשיחה זו. לא היו לה געגועים לימים ההם. היא לא אהבה אותם. היא רצתה להשכיח אותם מלבה. פרט למתמטיקה ולפיזיקה, היתה התלמידה הטובה ביותר בכיתה, המורה לעברית היה משבח את חיבוריה, קורא מהם לפני התלמידים בשעת השעור. אריק אמר שבעיניו היתה היפה בבנות כיתתה. אני? אני? עלתה בה בחילה קלה, אף אחד לא התחבר איתי. בהפסקות היתה עומדת לבדה בפינת המגרש, צופה מרחוק בילדים המתרוצצים אחרי הכדור, או נשארת בחדר הכיתה ומכינה את השיעורים למחר. האם חשבו שמתוך יהירות ביקשתי להיבדל מן החברה? הלוא רציתי להיות אהובה, מקובלת, אחת מכולם. ומפליא שגם היום חושבים אותי למתנשאת, ובתי היקרה יותר מכולם. כן, אני חייבת לקנות משהו לתאומים. אפודות קטנות, רקומות, נורמנדיות, אל תשכחי, תרשמי לך, שלא תשכחי. אבל איזו מידה, חבל שלא לקחתי מידה. בין־כה־וכה כל מה שלא אקנה היא לא תהיה מרוצה. אף פעם לא מרוצה ממה שאני קונה לה, אבל כשהעזתי אני להחליף איזה אגרטל מגושם וסר־טעם שהביאה לנו ליום החתונה, נעלבה עד דמעות ושבועות אחדים לא דיברה איתי. ואיזה עלבון נורא היה זה, כשהחזרתי לה את הלסוטה הירוקה עם עניבת הפרפר שקנתה לי ליום־הולדת, והיא הרי יודעת היטב שאני לא לובשת דברים כאלה. אריק הזכיר טיול של הכיתה לגליל, כיתה י', וסיפר, באטיות, משהו פלגמטי היה בנעימת קולו, שכשעלו ברגל מראש־פינה לצפת, הלך כל הדרך אחריה, וקיווה כי תתעלף בצמא והוא ישקה אותה מן המיימיה שלו ויציל אותה, וכששכבו לישון באולם הספורט של בית־הספר, בשקי־שינה, לא יכול להירדם, כי חרש תחבולות איך יקרא לה החוצה, אל חורשת האורנים, ושם, כשהרוח תרשרש בין מחטי האורן, וקולו כמעט לא יישמע, הוא יגיד לה. אבל לא, הוא לא היה מסוגל. אולי את רוצה ללכת לתיאטרון הערב? הציע, ואמר שיש לו כניסה חופשית לקומדי פראנסז, ושם מציגים הערב את “אנטיגונה” של ז’אן אנואי, אמנם מחזה ישן, משנות הארבעים, אבל בביצוע מצויין. כן! בוודאי! היא תשמח מאוד! מה גם שאת “אנטיגונה” המקורית, של סופוקלס, היא זוכרת יפה, קראה אותו כמה פעמים. בהסתכלה בעיניו, שצחוק ועצב מהולים במבען, בשפעת שערו הערמוני, הפרוע במקצת, והוא מסרקו מדי פעם באצבעותיו, חלף בה הרהור משעשע איך זה להיות איתו במיטה, הוא ביישן, חשבה, אבל הביישנות אינה פוגמת באמנות האהבה. בעדינות רבה הוא מחליק בשפתיו לאורך הרגליים, מן הירך קצות האצבעות ומכף הרגל עד למפשעה, ברוך, זהיר־זהיר, ולפתע, בפראות מזנקת החיה החבויה גם בעדינים שבגברים, זו האורבת לרגע הכושר. ובשבע בא לקחתה מן המלון. היא חיכתה לו בחדר־הכניסה, ששתי מנורות שולחן עם אהילים מצוייצים הפיצו בו אור רך, עמום. לבושה היתה בשמלה הסגולה, הרקומה, שקנתה ביוון לפני שנים, ועליה אפודת צמר כבשים שקנה לה מוש בעיר העתיקה, ולא היתה מאופרת. אריק, בסוודר השחור, גבה־הצווארון, שדגמי איילות בירוק ואדום פזורים עליו, נראה צעיר הרבה מגילו. בצאתם לרחוב, עצרו מונית ונסעו בה לקומדי פראנסז.

בתום ההצגה נכנסו לקפה דה־לה־פֶּה. גילגלו שיחה על המחזה והשחקנים, על חובת המצפון והחובה לחברה, ונוגה זכרה בעל־פה שורות אחדות משירת המקהלה במערכה הרביעית של הדרמה של סופוקלס – על האהבה המושלת באנשים, ומעלה סומק בלחיי הנערות בשנתן, ומדיחה את התמימים, ומסכסכת בין גברים, ואין מפלט ממנה. אריק התפעל מזכרונה המצוין, וכנגד זה התפלאה מאוד כשהזכיר לה מקרים מימי ילדותה. איך זוכר הוא, השתוממה, שבהיותם בכיתה ו' נעדרה מבית־הספר עשרה ימים כי חלתה באבעבועות, ונדהמה מאוד כשהזכיר לה שבהיותם בכיתה ט' התעלפה באמצע שיעור הפיזיקה…

התעלפתי? בשיעור הפיזיקה?

כמו חלומות שעפים ונעלמים ברגע היקיצה. כן, צליל קצר, פעמוני, מהדהד בחדר הכיתה ולפתע חשיכה, אני נופלת, נפילה אטית־אטית ורכה, כמו אל כסתות חמימות, ממרומי האולימפוס, שם הייתי בת־אלמוות, באמצע השיעור, כן, המורה וייסמן עומד ליד המטוטלת החשמלית, מסביר מהו חשמל סטאטי, וברגע שנשמע צליל ההתנגשות בין שני כדורי המתכת, אפפה אותה חשיכה, ראשה צנח על המכתבה, וכשהתעוררה היו פניה רטובות ממים, ותהתה מדוע עומדים סביבה תלמידים והמורה… וגם בי"א, באמצע השיעור באנגלית, כשהמורה דייוויס פנה אל אריאל, הילד היפה מארגנטינה ששבר את לבי, וביקש ממנו לקרוא את הדברים שאומר המלט לאופיליה, Get thee to a nunnery, Why wouldst thou be a breeder of sinners, החלשות הזאת, וחשיכה בעיניים, והצלילה לחלום של ענני זוהר, וכשפקחה את עיניה, שוב נדהמה לראות אנשים סביבה, והצער הזה על שחזרה אל עמק הבכא… ופעם, היה זה באותו יום שאביה עמד לצאת לאירופה, לאחד מאותם קונגרסים, והיא נסעה לתל־השומר עם עוד שתי חיילות ששירתו איתה בקריה לבקר חייל שנפצע במחנה הפליטים דהיישה, ולרגע, כשראתה את פניו החרוכות על הכר הלבן, כוויה להובה כאש שרק חורי העיניים, כעיני עכבר, ניבטים מתוכה, נדמה היה לה שהוא אביב, החבר שלה, וזרם חם הציף אותה מרגליה ועד ראשה, ובערפל הזייתה המטושטשת הופיעו פניו של אביב כפי שראתה אותן בפעם האחרונה לפני שיצא אל מותו, ונפלה תחתיה, לרגלי המיטה, וכשקמה לתחייה ראתה אחיות סביבה, הכול היה לבן ־

קרוב לחצות חזרו במונית אל המלון. כשעמדו ליד הפתח, לפני שנפרדו, חייך אריק מול פניה כמסתיר סוד: “תאנים נושרות אל פי ארטֶמיס / רוצי, צוד צבי נמלט! / אך רגליה, הו, רגליה, לכודות בִסְבַך / קוצי ורדים עטָרה לראשה.”

רגע עמדה מולו משתאה: אלה היו שורות משירה “ארטמיס”, הכלול בספרה הראשון “פרספונה זוכרת”. אחר־כך נשקה לו ולחשה: תודה. ולילה טוב.

בחצות התעוררה מנביחת כלב. נביחה רעה, נוהמת, מאיימת. פוסקת לרגע וחוזרת. זה סרברוס הרובץ לשער השאול ומאיים עלי, לא מהיום, לא מאתמול. הוא אורב לנשמה שלי. פותח בנביחות אימים כשרק מריח בי רפיון. המשפט האומלל ההוא, “אני רוצה שנתגרש”. האימפולסיביות חסרת האחריות שלך. ללא כל שיקול־דעת, בלי מחשבה על התוצאות. כמה פעמים במשך השנים פלטת את המשפט הזה וחזרת בך. האם לא איבד אורפיאוס את אורידיקה בגלל חפזונו, כשהפנה מבטו לאחור בעלותו מן השאול? האם לא הביאה דיאניירה מוות על עצמה כאשר מתוך חפזון מרחה את כותנתו של הרקולס ברעל במקום בסם־אהבה? ושוב חוזרת הנביחה הזאת, שם בחצר האחורית, קרוב כל־כך. חשיכה מסביב, אין איש. אמרי שבע פעמים, “אלי אלי אתה חי גואלי.” אמרי שלוש פעמים “קרע שטן”.

במצולה    🔗

אֵל מְצוּלָה אָנֹכִי, הַשּׁוֹלֵט בַּיַּמִּים כִּפְּרוֹטֶאוּס,

אוֹ כְּמוֹ טְרִיטוֹן הָאֵל, אוֹ כִּבְנוֹ שֶׁל אַתֶמֶס,

פלִימוֹן,

בֶּן־תְּמוּתָה בִּימֵי קֶדֶם הָיִיתִי, אַךְ גַּלִּים בָּחֲרוּ

בִּי,

עוֹד בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים, לִחְיוֹת אַךְ בַּיָּם הוֹעִידוּנִי.

(אובידיוס: “מטמורפוזות”, ספר י"ג)

ביום החמישי לבואה לפריז נסעה נוגה לשארטר. בתא קרון־הרכבת ישב זוג הודי צעיר שבירך אותה במבט חייכני כשהתיישבה מולו, וגם היא השיבה לו במבט חייכני האם גם פניהם מועדות לשארטר? בשערה של האשה, העטופה בסארי שקוף, ורדוד כאצבעות אֶאוֹס, מתוחות שתי רצועות של שיבה משני צדי הפסוקת, כמה יפה הצירוף הזה, של שיבה ופנים צעירות, והגבר שבצדה, בחליפה החופפת יפה את כתפיו הצרות, שערו מבריק כמשוח בשמן, ועמעום ענברי באישוניו השחורים, כאילו זהב מקדשי בודהא משתקף בהם, ושניהם מעיינים בדף כפול ששוליו מוזהבים, ומה כה משעשע אותם בו, שהם מצטחקים זה לזה. נוגה פתחה את “כיכר האטואל” של פטריק מודיאנו, שקנתה בשדרות סן־מישל לקריאה בדרך. אבל לאחר חצי העמוד הראשון הניחה אותו על ברכיה, כי מראה השדות הירוקים הרצים לאחור עם עמודי החשמל, ושדירות הליבנים המתמשכות למרחקים, והכפרים הקטנים העתיקים עם הרפתות והאסמים שבשוליהם, כמה מזכירים המראות האלה, שהרכבת עוברת על פניהם ביעף, ציורים של מונה, של פיסארו, של סיזאן, ועם זאת מזמזמים בראשה, כזבובי קיץ, שברי־חרוזים, עוברי־שיר, לא צורה להם, לא מטווה… עליך להביא חרוז, אבריפידס! צחקה בלבה בהיזכרה ב“צפרדעים”, ובבת־אחת גווע בתוכה הצחוק, כמו מים השוקעים בחול, כי בהלמות לב נזכרה שוב שלא נפרדה מבתה לפני צאתה את הארץ וחשה מועקה כבדה, כי שוב תתפח בה המרירות, בדינה, ושוב תציק לך הרגשת האשם שלך, ואין מוצא ממעגל הכשפים הזה, כי היא לא חדלה להאשים אותך, הצדקת העריצה שלך, נצורה שם בביתה, ואני יודעת שגם כשהיא מאכילה את הילדים, או מתקנת את מחברות התלמידים, העיניים הפנימיות שלה מכוונות לעברי, אורבות לכל תנועה שלי, והיא דנה אותי כמו שהיו דנים את הסוטה, במים מרים מאררים כדי שהבטן שלי תצבה והירך שלי תיפול. צר לי עליה שכלאה את עצמה בין המטבח ומיטות הילדים, בין הלוח ויומן־הכיתה, כשנשמתה מתכווצת בחלל הצר שבין הכתלים מבלי יכולת לפרוש כנפיים ולהמריא, אבל הרגישות הדקה שלה בקצות העצבים, נרעדים מכל מגע קל, והעקשנות הקשה שלה, עוד מילדות, ששום נזיפות וגערות לא שברו אותה, לא, היא לא תיפרד מהתספורת־פודל שלה, בשום אופן, אפילו כולם, וקודם כול אני, יאמרו לה שזה מכער אותה. אין דבר המעכיר את הנופים השאננים הנצפים מחלון הרכבת כמו המחשבות האלה, כשרק אגיע למלון אצלצל אליה ואשאל מה לקנות לקטנים, והכנסייה הגבוהה, שם באופק, המבליחה מתוך הערפלים, עם מגדל הפעמונים הזקוף, אצבע אלוהים, כמה דומה היא לציור של אוטרילו שבד’אורסיי, איזו שלווה פרושה על השדות האלה, שלווה שלעולם לא תשרה אצלנו, שם השדות הופכים לשדות מריבה, או לשדות מוקשים או לשדות קרב.

שני ההודים שהצטחקו מדי פעם ביניהם נשאו עיניהם אליה לרגע, חזרו ונתנו אותן בדף שבידיהם, שוב נשאו אותן אליה, כמהססים אם לפנות אליה או לא, ולבסוף אזר הגבר הצעיר עוז ושאל אם היא יודעת אנגלית. כן, יודעת, נפנתה אליו מהרהוריה, ואני רואה על־פי הספר שהגברת קוראת, אמר הצעיר בנימוס רב, שגם צרפתית היא יודעת. התרשי לי לשאול אותך למובנן של כמה מלים צרפתיות? נוגה שמחה להיות לו לעזר, ובהושיטו לה את הדף, ראתה שזה תפריט של מסעדת בית־מלון מפואר שהזוג ההודי לקחו משם כמזכרת, כנראה. כמה משמות המאכלים היו נדירים ביותר והיא לא ידעה לזהותם, ואת השמות השכיחים תירגמה להם לאנגלית. מגוחך. אבל נחמד דווקא. השניים הודו לה, והבחור אמר בצחוק, כמתנצל, שהוא אוהב מאכלים צרפתיים, ואם אינם בהישג ידו, הוא רוצה ליהנות, לפחות, משמותיהם המופלאים, והאשה, בקולה הדק והנעים שאלה מאין היא, וכשאמרה נוגה שהיא מישראל, קראו השניים אה, ישראל! כאילו שמחו לפגוש ציפור נדירה, והבחור אמר שהוא לומד באוקספורד, בקולג' אול־סואולס, ועמו לומדים גם שני סטודנטים ישראליים. בחורים טובים ומוכשרים מאוד. היהודים בדרך־כלל מצטיינים בכל המקצועות, ובת־זוגו, האם אשתו היא, נענעה בראשה בהסכמה ונוגה שאלה מה הוא לומד. מדעי המדינה, השיב. הוא מעריץ את ישראל, מדינה קטנה ואמיצה. יש חיות כאלה, קטנות, ועם זאת אמיצות. הנמייה, למשל, השלימה בת־זוגו את משלו, אמיצה יותר מן הפיל. והצעיר הוסיף, אבל עכשיו ישראל בצרות, עם הערבים, עם המוסלמים יש תמיד צרות, הצטחק, הם עוכרי שלווה מושבעים, אבל לנוגה לא היה שום חשק להיכנס לשיחה בעניינים פוליטיים. אם יש משהו שעשוי “לעכור את שלוותה” הרי זה דיבורים בעניינים פוליטיים, שמהם היא בורחת בצאתה מן הארץ, ושאלה אותו לאן פניהם מועדות. לעיר רֶן, אמר, שם ייפגשו עם חברם, גם הוא הודי, הלומד ב“לונדון סקול אוף אקונומיקס”. משם יסעו שלושתם צפונה, לסייר בנורמנדי, יגיעו עד שרבורג, וממנה יפליגו במעבורת אל איי התעלה. אבל בדרכם יבקרו, כמובן, במון סן־מישל. האם היתה הגברת במון סן־מישל? לא, אמרה נוגה, מעולם לא, וההודי הפליג בתיאור נפלאותיו של מנזר עתיק זה, שהוא גם מבצר אדיר, ועומד על צוק גבוה המשקיף על הים לעבר בריטניה. הוא עצמו לא היה שם, אבל קרא על כך במדריך “מישלן”. “הפלא של העולם המערבי”, נאמר שם על מון סן־מישל. יש איזה תום שובה־לב בהודים. אותנו, היהודים, מקלקל עודף התחכום.

בשארטר ירדה מן הרכבת, ומיד בצאתה מן התחנה הזדקרה לעיניה הקתדרלה אדירת־הממדים, “האקרופוליס של צרפת”, כפי שקרא לה רודן, החולשת ממרום מגדליה על כל העיר. יום סתיו היה זה כשבאו הנה לפני שש שנים, ויריעה של עננים כבדים היתה פרושה בשמי העיר, ומוש דחק בה להזדרז, מאימת הגשם שעלול ליפול עליהם בכל רגע, אל מחסה הקתדרלה, ופתאום הקיפו אותה הוויטראז’ים הצבעוניים, עולם של אגדות קודרות, וחרדה סתומה מילאה את לבה, כאילו נקלעה אל מחנה האויב, נושאי הצלב, ועכשיו, בדרכה אל המלון, שמבעוד יום הזמינה בו חדר, רק אמתחת קלה בידה, שמחה להיווכח שהיא זוכרת יפה את הרחובות והסימטאות המוליכים לכנסיית סן־פייר במבוכי העיר העתיקה, הנה כיכר שוק־הדגים, המוקפת בתים עתיקים שנשתמרו מאז הגילדות של ימי־הביניים, בית האילתית, ובית השמך… ברחוב הבורסקים עצר אותה נער כבן שתים־עשרה, בחולצה קרועה, והציע לה לשאת את אמתחתה, וכשדחתה אותו, קראה אליה אשה שעמדה על הגזוזטרה של הקומה השנייה בבית סמוך, שתיתן לו שני פראנק, לילד המסכן, למה לה לסחוב לבדה, ונוגה היססה רגע, נתנה לנער שני פראנק, ופטרה אותו מעליה, והנה כיכר הברבור, עם דוכני הרוכלים שמסביבה, ונזכרה שלא רחוק מכאן נמצא רחוב היהודים, שריד וזכר לגיטו מן המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, כפי שסופר להם בביקורה הקודם בעיר, והנה הנהר אֶר והגשרים שמעליו והשדירות הנטועות על שתי גדותיו, והנה כנסיית סן־פייר העתיקה, שבשכנותה עומד המלון בשם זה, שבו תתאכסן, והשמים תכולים ובהירים, ללא עב קלה.

החדר, בקומה השנייה, היה בהיר, אביבי. קירותיו לבנים, ושני אקוורלים של נוף תלויים עליהם. על השולחן שבתווך עמד אגרטל עם פרחי־שדה, וכיסוי המיטה היה אף הוא בהיר, תפוזי, ועליו כר ששני חתולים רקומים עליו בחוט תרוג. מן החלון המזרחי נשקף הנהר הרחב על שתי שלוחותיו, ומן הצפוני, מגדל־הפעמונים של כנסיית סנט־אַנדרֶה. כמה בהיר הכול! כמה ידידותי! התיישבה על המיטה, נהנית מן הפשטות הכפרית של החדר. יכולה הייתי לשהות פה שבוע, שבועיים, לשבת ליד החלון המזרחי ולהניח לשלווה של כחול הנהר וירק שדירות השיטה והערמונים לזרום לתוכי, לא לכתוב כלום, רק לשבת ליד החלון ולצפות בנוף, ואולי אצלצל עכשו אל נוני ואבשר לו על האביב בצרפת, ואזמר לו בלשון “כטוב בעיניכם”, in spring time, the only pretty ring time, When birds do sing, hey ding־a־ding־ding, אך כשנפל מבטה על מכשיר הטלפון שעל שולחן הלילה ונזכרה שעדיין לא צלצלה אל בתה, הרגשה עכורה של אי־נעימות עברה בה, כי רחש באוזניה הטון החבוי של הטפת־מוסר בקולה של דינה, כמו בשעה שהיא מספרת לה, בתום־לב כביכול, אבל הלקח הבוטה, העוקצני, המכוון אליה, גלוי בו לחלוטין, על שכנתה שסורגת כסיות לנכדיה, או על אמו של אלכס שהביאה להם בערב החג עוגת־פרג שאפתה בעצמה, או על דודתו, שמתנדבת מדי פעם לשמש להם שמרטפית. ומשהחליטה לדחות את הצלצול לשעות הערב, שאז שיחת הטלפון גם זולה יותר, ירדה אל המסעדה שבקומת הקרקע, גם היא נעימה, ביתית, חמימה, והאוכל פשוט וערב לחיך, והמלצרית עבת־הגוף, שהיא גם בעלת המסעדה, פנתה אליה בלבביות, כן, היא רצויה פה. היא בת בית, ומבטים אוהדים וחיוכים חביבים נשלחים לעברה מן הסועדים בשולחנות הסמוכים, כמה מסובכים היחסים שלי עם אנשים בארצי שלי, כמה מעט אדיבות מנדבים לי שם, כמה קנאה ורצון רע מסתתרים שם מתחת לדיבורים החנפים, וכאן שופעת אלי חיבה מכל עבר, מאנשים שבכלל לא מכירים אותי, דווקא משום שלא מכירים אותך, שוטה שכמותך, ולאחר שחזרה לחדרה, ונחה, והתרחצה, יצאה מן המלון, ופנתה ללכת אל קתדרלת נוטר־דאם.

מיד לכניסתה אל האפלולית של האולם הגבוה רם־הקמרונות והעצום־עד־אין־שיעור, הממו אותה, יותר מבפעם הראשונה, לפני שש שנים, ההוד והתפארת של הכנסייה השמיימית הזאת שרוח המיסתורין מרחפת בחללה, וכאשר שוב הקיפו אותה הוויטראז’ים הצבעוניים, נדמה היה לה כאילו עמד הזמן מלכת מאז ימי הנוצרים הקנאים של “עידן החושך” שמסרו נפשם על אמונתם. בחרדת קודש פסעה לאורך שדירת העמודים שבאולם־התווך ומכל עמוד ועמוד ניבטו אליה התבליטים והצלמים של תלמידי ישו ושליחיו, של המרטירים מן הדורות הראשונים, של גיבורי־מלחמה, מלכים ואצילים, וכשהמשיכה לפסוע, צעד־צעד, מבטה משוטט למעלה, אל קשתות־האבן צלובות־הזרועות, ולצדדים, אל סיטראות העמודים והקפלות ואל היציעים, כאילו נלכדה ברשת קרני השמש העמומות החודרות בעד הציורים הצבעוניים של החלונות הגבוהים ומטילות אור ארגמני של דמדומי־שקיעה בחלל הכנסייה, ובהגיעה אל אזור המזבח פנתה לאחוריה, חזרה אל המבוא והחלה עוברת לאורך הכתלים, כותלי האולם וכותלי הקפלות שלצדדיו, נושאת עיניה אל שורות הוויטראז’ים המפוארים, הקורנים בשלל כל הצבעים, מחפשת ביניהם את האוניקורן, לא את זה שמניח את טלפיו הקדמיות על ברכי הגבירה, עצב אין־פשר בעיניו, אלא את זה הכורע לרגלי הבתולה, כנוע, אין־אונים, וראשו על ברכיה כתינוק המבקש נחמה בחיק הורתו. שורה מעל לשורה, טור מעל לטור, התנשאו הוויטראז’ים, עד למקלעות הקמרונות הגבוהים, מאות מהם, מאיירים פרקים מכתבי־הקודש, מאגדות ימי־הביניים, מעלילות הקדושים והגיבורים, והנה גם תיבת נוח, והחיה והבהמה והעוף העולים בכבש להיכנס לתוכה, שניים־שניים, בטוחה היתה שמתחת לוויטראז' זה, או בצדו, נמצאת משבצת החלון שבה מצוייר, באדום, כחול, ירוק, אפור, האוניקורן הכורע לרגלי הבתולה, אבל הוא לא היה שם. ולא בכל הוויטראז’ים הסמוכים, סביב־סביב, וחזרה להקיף את הקתדרלה לאורך הקירות, סורקת במבטה המאומץ את ריבועי הזגוגיות המצויירות, מעלה ומטה, ימין ושמאל, האפשר שנעלם ממבטי? נמוג בחשרת הצבעים של מאות הציורים הצפופים? או שמלכתחילה טעיתי, ולא בקתדרלה זו ראיתי אותו בשעתו אלא באחרת, אולי בסנט־שאפֶּל בפריז? ומתוך הבהלה שנכנסה בה על כך שהיא שוכחת דברים, מתבלבלת, מערבבת מראות במראות, מחטיאה מטרה שהציבה לה, נעצרה באמצע האולם הגדול, אובדת עצות, ושאלה את עצמה איפה היא נמצאת, פתאום שכחה איפה היא נמצאת, ולא הבינה איך הגיעה לכאן, וחזר הדבר הנורא הזה, שלא ידעה מי היא, ושאלה מי אני, ההיה כדבר הזה מעולם שלא ידע אדם מיהו, והוא שואל את עצמו מיהו, וכמה מבהיל הדבר, ופחד נפל עליה, שאולי היא יוצאת מדעתה. כמו אז. דינה הייתה בת שבע־עשרה או שמונה־עשרה וחזרה הביתה בשמונה וחצי במקום בשבע, כמו שהבטיחה, וכשנכנסה, צעקה עליה נוגה צעקות נוראות, כי היה עליה לצאת לפגישה כלשהי ולא יכלה לעזוב את הבית בגללה, מפני ששכחה לקחת מפתח. דינה פקחה עליה מבט נדהם, כאילו אמה יצאה מדעתה, וגם היא עצמה חשבה שיצאה מדעתה, כאילו לא היא הצועקת, אלא מטורפת שהתפלגה מגופה. ובאותו לילה חלמה שהיא יוצאת מן הבית ונועלת, ולדינה אין מפתח, ובהיותה ברחוב היא רואה טנדר מתקרב ובו יושבת בתה לצד הנהג, והם נעצרים לידה ודינה יוצאת אליה ואומרת שהביאה עשרים תבניות־קרטון עם ביצים, ועליה לשלם בעדם לנהג, אבל אין לה פרוטה, ואז פותחת היא את ארנקה, שהיו בו מאה ושישים שקל בצאתה מן הבית, והיא רואה שהוא ריק ואינה מבינה איך קרה הדבר, וייאוש נורא תוקף אותה, כי אינה יודעת מה תאמר לבתה. ועכשיו, רק אנשים מעטים ברחבי אולם הקתדרלה, נשים גלמודות כורעות על הכריות שלרגלי הספסלים, נושאות מבטי יראה או תחינה אל המזבח, ותיירים אחדים מתהלכים לאורך הכתלים, מתעכבים ליד פסלים, תמונות של ציירים נודעים, מזבחות ומחזות־קודש מעליהם. על המוקד אעלה, אני החוטאת, ובתי החסודה תשליך את הקיסם האחרון על המוקד,!O sancta simplicitus ולאחר שהשלימה בלב כבד עם כך שלא תמצא עוד את מה שחיפשה, נעמדה לפני שלוש שורות של זגוגיות צבעוניות, זו מעל לזו, שעיטרו את הקפלה הדרומית־מערבית, וניסתה לפענח את המתואר בהן. בשורה העליונה הבחינה במחזות מחיי ישו. ישו נושא את הצלב על גבו בדרכו לגולגלתא, שלושת הצלובים המסומרים אל צלבים גבוהים ועל ראש האמצעי שבהם חרותות המלים העבריות “ישוע מלך היהודים”, מרים המגדלית מנגבת את רגליו של ישו בשערה, ובעוד היא מתבוננת בציורים, תוהה מיהו האיש במצנפת של כוהן היוצק שמן על ראשו של נער, אלי? שמואל? ובציור שמעל לזה, האם משה הוא, העומד בראש הר סיני? או ישו על ראש הר הברכה? חשה שמישהו עומד מאחוריה וגם הוא מתבונן בציורים, איך הגוף יודע, גם ללא העיניים, ללא האוזניים, שמישהו שהלב נוהה אליו מצוי בקרבתו, כאילו חשמל זורם בין גוף לגוף, ומשעברו כמה רגעים והאלמוני לא זז ממקומו, הפנתה מבטה לאחוריה, ולרגע עברה סחרחורת בראשה, כמו מפגיעתה הפתאומית של קרן־שמש מסנוורת, הבחור גבה־הקומה, כה צעיר, ממש נער, היה מרהיב ביופיו, השיער, העיניים, לבוש היה מכנסי ג’ינס וחולצה צהובה קצרת שרוולים, שערו כצבע הקש, מגיע עד לכתפיו, ועיניו תכולות כתכול השמים בבוקר קיץ, כאילו רוחץ בחלב־אם. עוד רגעים מספר עמדה מול החלונות המצויירים, אך דעתה כבר מוסחת מפיענוח המתואר בהם, ובפנותה לעבור משם אל הקפלה השנייה נשאה שוב מבטה, לכהרף עין, אל הצעיר היפהפה. הוא חייך אליה והפטיר, בעברית: שלום! ונוגה הופתעה מאוד שפנה אליה, ובעברית, כי לא נראה כלל כישראלי. לא, אינני מבין עברית, אמר באנגלית, כשפנתה אליו בלשונה. בחוש הבנתי שאת ישראלית. וסיפר שהיה בישראל לפני שתים־עשרה שנה ושהה חודש ימים בקיבוץ, בגליל. ובהצביעו על שורת הציורים המשובצים בזגוגיות, אמר: הנה, מלכי ישראל. שאול, נופל על חרבו, דוד, פורט על נבל, שלמה ומלכת שבא… כן, עכשיו ראתה שכל ציורי השורה התחתונה מתארים דמויות מן “הברית הישנה”, ובו־ברגע שמה לב שחסרות לו שתי אצבעות, הקמיצה והזרת, בידו הימנית, וחשה מין קירבה אל הזר העומד לצדה, כאילו עניין אחד להם. ושאלה מאין הוא, ואמר מדנמרק. יַלמַר שמי. ואני נוגה, אמרה, ועבר איתה אל הקפלה השנייה, מה אני יודעת על דנמרק, פישפשה בגבב ידיעותיה הדלות, אגדות אנדרסן, בת־הים הקטנה שהגלים בחוף קופנהאגן מלקקים את רגליה, המבצר הקודר אלסינור, קירקגור שברח מן האהבה הארצית אל האמונה האפלה, האם קנוט האמסון היה דני, ואולי נורבגי, וכמובן, הצילו יהודים בזמן הכיבוש הנאצי, העם האמיץ הזה, איך נקצצו לו האצבעות, בתאונה? בהתקוטטות? בריונים התנפלו על העלם הזה עם הידיים העדינות, שספק אם יש בכוחן להשיב מלחמה? הנה הוא מזהה את המתואר בציורי החלונות המקיפים את הקפלה וקורא בשמות כמה מן הקדושים שבמחזות הצבעוניים, המלכה הלנה, גרגורי מטור, וזה הקוטל את הדרקון הוא גיאורג הקדוש, וזה שבגלימה ארגמנית וספר בידו הוא תומאס מאקווינס… מניין לו הבקיאות הזאת. הוא מכיר את הציורים מאלבומים, אמר. מילדותו אהב לדפדף באלבומי־אמנות. ואביו הוא כומר, אמנם לותראני, כך שציורים על נושאים דתיים היו מצויים בביתם. כמה צעיר הוא! אמרה נוגה בהעיפה עין עליו. עשרים־ושש? שבע? בוודאי פחות מבן שלושים. ואיזה רגש רחמים אימהי עבר בה למראה היד קטועת האצבעות, והלוא באמת יכולתי להיות אמו. וזה בצד זה עברו מקפלה לקפלה, ועל פני המזבח והמִקהַל, ולאורך שדירות העמודים המפוסלים, ותוך כדי כך נודע לה שהוא אוקיאנוגרף, והוא נודד בין חופי ארצות רבות, צולל ומגלה מיני אלמוגים ואצות ודגים נדירים. אבותיו ואבות־אבותיו היו דייגים, והוא ירש מהם את האהבה לים. ואם כך אולי כריש תלש לו שתיים מאצבעותיו, ולשאלתו על מעשיה, ענתה שהיא יושבת בית, אבל כותבת שירים, לפעמים. את יפה, כיוון מבט מאיר אל פניה. לא בנעימה של חנופה אמר זאת, אלא כמציין עובדה כפשוטה, ונוגה הסמיקה, ובדכאה בתוכה הרגשת גאווה, הניחה לענווה לשלוט בה, ולא הייתה מסוגלת עוד לשים לב לציורים ולפסלים ולכל מראה עיניה סביב.

כשיצאו משער הקתדרלה שאל אם הספיקה כבר לסייר בעיר, וכשאמרה לו שרק לפני שעות אחדות הגיעה, הציע שילכו יחד למוזיאון שמאחורי הקתדרלה, לכנסיית סנט־אנדרה, ומשם לנהר, אם שעתה פנויה. הוא מסתובב פה יחידי מאז הבוקר, אמר כמתנצל, והוא שמח שפגש נפש אחת שאפשר לדבר איתה. כן, גם אני, מילמלה, ושאלה את עצמה במה זכתה שצעיר יפהפה כזה, מצאצאי הוויקינגים, יבחר בה לתור את העיר בחברתה. בחוצלארץ תמיד קורים לי דברים, צחקה בלבה. כשעתיים סיירו במוזיאון ובשתי כנסיות, ובהתהלכם על הטיילת שלאורך גדת הנהר אֶר, סיפר לה יַלמַר מעט על עירו הקטנה והשאננה, סקאגן, השוכנת לחוף מפרץ ורוב תושביה דייגים, ונוגה סיפרה לו מעט על חייה בעיר הרעשנית וההמונית תל־אביב, ולא ידעה את נפשה מרוב ריגשה עוברת־על־גדותיה. כה צעיר, ילמר זה, וכה מלא אומץ ובטחון־עצמי, וללא היסוסים ורתיעות משוחח עם אשה זרה, מבוגרת ממנו אולי בעשרים שנה, מה עוד שכבר סיפרה לו שהיא נשואה, ואם לבן ולבת מבוגרים, וגם סבתא. סבתא?! צחק, אני לא מאמין, ושאל כמה נכדים לה, והשיבה, שניים, לפי שעה, מבתה, והיא כועסת עלי שאיני מקדישה להם די מזמני, וזה נכון, והבן הבכור לא נשוי עדיין, כי יש לו סדר עדיפויות אחר, ראשו בחורים שחורים, בעקרון אי־הוודאות. כן, אני יכול להבין את זה, חייך ילמר, וכשאמרה גם אני, צחק צחוק חופשי כזה, מועף לרוח, כמו של מלח העומד על חרטום ספינתו וקולו שלוח למרחקים.

דמדומים ירדו על העיר וצלצולי הפעמונים של הקתדרלה נפלו כבדים ממרום שני מגדליה ונחתו על גגות הציפחה הגמלוניים של הבתים ועל הרחובות הצרים והסימטאות, וילמר הציע שיסעדו יחד את ארוחת־הערב, במסעדה קטנה שמול המלון שבו הוא מתאכסן, בכיכר מארסו. כן, הכול בלתי צפוי כל־כך, לא ייאמן. וכשנכנסו למסעדה, שהיתה הומה מרוב אנשים, סביב השולחנות וליד הבאר, חשה מבויישת, לעמוד בפתח עם בחור שהכול רואים שהוא צעיר ממנה בשנים רבות, אך ילמר נהג בה באבירות. מצא שולחן פנוי, שאל מה תזמין, ואנא, תרשה לו, על חשבונו, לעונג יהיה לו, והמליץ על מיני דגים שבתפריט, וביקש להביא בקבוק יין בורדו, והשתוממה עליו שהוא מדבר בפתיחות כזאת על עצמו כשאין הוא מכיר אותה בכלל, ואילו היא המגמגמת. אני, אמר, לפני זמן לא רב כל כך, שנתיים, הייתה לי פרשה כאובה, של אכזבה קשה, עד כדי יאוש, איך לתאר לך, והישווה את המתרחש במעמקי תודעתו של אדם למתרחש במעמקי האוקינוס.

במצולה, סיפר, יש אזורים מוארים, והם העליונים, עד לעומק של אלף מטר בערך, ומתחתם איזורים חשוכים, שרק מיני אצות וספוגים ויצורים הניזונים מן “הנפולת” של האיזורים המוארים יכולים לחיות בהם. כשהוא צולל למעמקי האוקינוס ומשקיף על היצורים המשוטטים במים, הצפים בהם ללא נוע, או הנסחפים עם זרמי הים, הוא מרגיש כאילו הוא שט ברחבי התודעה שלו. וכשהוא מגיע אל השכבות חשוכות־האור, שרק קרניים קלושות, כחולות, מגיעות אליהן, הרי זה כאילו הוא נכנס אל תחום הלא־מודע. שם, בחשיכה ההיא שבה הוא שוחה בחלל אפל וקר שהוא כמו פתחו של שאול, שם מאיים עליו כל מה שהדחיק מתודעתו, והוא יודע שכדי להשתחרר מן הפחדים, מרגשי האשם ומכל הרעל שהצטבר בו, עליו לשוב ולעלות אל האיזור המואר. אז כשארעה לו הפרשה הזאת, של אכזבה מאדם שנפשו היתה קשורה בו מאוד, הוא שקע באופל. והיה זה אופל של רוע. רעל פשה בגופו כמו דלקת ממאירה. הוא שנא את האדם ההוא ושנא את העולם. הוא ייחל לו מוות בייסורים. יצר הנקם שמילא את כולו, דחה מתוכו כל יצר אחר, כל רגש אנושי. הוא שכח מהי חמלה, מהי אמפתיה לזולת. עד שיום אחד אמר לעצמו, תשתדל לראות משהו באפילה הזאת, כמו שאתה רואה במצולה החשוכה, כאשר אתה מאמץ את מבטך, יצורים הנחבאים על קרקעית הים ונצמדים אליה. התבונן היטב! התבונן היטב! וכשהתבונן היטב לתוכו גילה שבעצם כל הרעל שפשה בגופו נובע מקנאה בלבד, שממנה אפשר להיפטר במאמץ מסוים. אז עכשיו אני חופשי! צחק, ועצר סגרירי ירד על נוגה כשסיפר כל זאת, עצב מתענן והולך, כי לרגעים ספורים, כל חייה עברו לעיניה, ולא טובים נראו לה החיים האלה מכל הבחינות, כן, מכל הבחינות, כי אני כשלון גמור, אמרה, חייתי בחצי־נשמה, כנכה, כי לא התחברתי אל המחצית השנייה, ואיך יכול אדם לחיות ללא נשמה־אחות, שהיא מחציתה השנייה של נשמתו, האם לא צדק אריסטופנס כשאמר, בהמשתה של אפלטון, שאלוהים ברא את האדם גבר ואשה בגוף אחד וחצה אותם לשניים, והחצי האחד משתוקק אל האחר, כמיה לדבוק בו לבשר אחד ולנשמה אחת, משוטט בעולם ומחפש אותו, ואם אינו מוצא, אומלל הוא כל חייו. ואחר־כך, משניערה מעל עצמה את ההרהורים האלה והסתכלה בפניו, אמרה, משהו מסוכן מתחולל בי, משהו שלא קרה לי כבר שנים, ואם אני מתאהבת, זה יהיה אסון, וכשראתה איך הוא אוחז בכפית ביד ששתיים מאצבעותיה נתלשו, ומביא, לאט־לאט, את המוס־שוקולד אל שפתיו הדקות, כל־כך מרגש היה המראה, שמוכנה היתה לנשק את היד הזאת, תלושת האצבעות, ומחשבה נועזת, מחוצפת, התגנבה ללבה, שמיד לאחר שיסיימו לאכול, היא תעלה איתו לחדרו, הנמצא פה, במלון שממול, וכמה נפלא יהיה זה כשיפלו חבוקים על המיטה, מתוקות מיין נשיקות פיו, וכמו אל יווני צעיר, רב־און ועדין כאחת, כמו גלאוּקוּס השולט בימים, יבקיע אליה, יחתור במצולה, יגיע אל מוקדה הבוער, יביאה אל האושר השלם. וכשעמד לשלם שאלה אותו אם הוא מתכוון להישאר עוד יום או יומיים בשארטר. לא, עליו להגיע מחר בערב ללֶה־הַבְר, שם מצפה לו צוות חוקרים העומד להפליג לים הצפוני. חבל, אמרה, כמעט באנחה. ילמר הסתכל בה, ולאחר רגע אמר, כמתבדח, תוכלי לנסוע איתי, אם את רוצה. לים הצפוני? רחוק מדי, צחקה. אם כן, עד לה־הבר, לפחות. אני נוסע במכונית שכורה. לעונג יהיה לי. נוגה תלתה בו מבט שכולו צער, וכשקמו מן שולחן, ונדמה היה לה שכולם מסתכלים בה, כבר לא התבוששה. אפילו התגאתה במקצת, לעמוד בצדו של העלם היפה הזה, וחשבה, איזו טיפשה אני שלא לקחתי אתי מפריז את השמלה הכחולה המשיית שלי, עם הדפסי הטווסים, שכל־כך הולמת אותי, וכשליווה אותה ילמר למלונה, סבבו תחבולות מתחבולות שונות בראשה, נזכרה בזוג ההודי שישב מולה ברכבת, ועלה בדעתה שמבצר מון סן־מישל צריך להימצא אי־שהוא בדרך ללה־הבר, ויכולה היא לומר לו שזה מכבר השתוקקה לראות את האתר המעניין הזה, ואם הוא מוכן לסור אליו בדרכו…

אז מחר אתה נוסע, השהתה את ידה בידו קטועת־האצבעות כשעמדו לפני פתח מלונה, ורעדה הייתה בקולה. ילמר הנהן בראשו ומשך את ידו מידה. אם אתה מוכן… אמרה בהיסוס ונשאה את מבטה אל חלון חדרה, רציתי עוד להראות לך… לקרוא לך משהו… ילמר שתק רגע, אחר־כך עלה חיוך נלעג על פניו. אני מצטער, אמר, את טועה בי. וצחקוק דק, מוזר, בקול שלא היה כקולו, נמלט מפיו. והעביר את שלוש אצבעותיו על שערה, ופנה ללכת. אבל חזר בו, חלק לה נשיקה קלה על לחייה – והלך.

כאילו רוח סועה דוחפת אותה בגבה נבהלה אל מבואת המלון, עלתה במרוצה במדרגות, נכנסה לחדרה וצנחה אל הכורסה. ההשפלה, ההשפלה, ייללה בתוכה. איך יכולתי להתבזות כל־כך. כן, כשלון טוטאלי, כל החיים. ואין נחמות.

ולאחר שעה ארוכה, כשנרגעה, קמה, ניגשה לטלפון וצילצלה הביתה, לבעלה, והודיעה לו שהחליטה לחזור מוקדם יותר, בעוד יומיים או שלושה. מדוע? מה קרה? השתומם מוש. ככה, אמרה בקול קשה. נמאס לי. את יודעת שזה יעלה לך עוד שבעים־וחמישה דולר, אם את משנה את התאריך. טוב, אז יעלה עוד שבעים־וחמישה דולר, אמרה.

ימי הדבש    🔗

וּבְכָךְ שֶׁשַּׁבְתָּ אֶל הָאָח הֵמִּשְׁפַּחְתִּית,

כְּאִילּוּ חֲמִימוּת יָרְדָה לְעֵת הַחֹרֶף.

כְּשֶׁבְּעִנְּבֵי הַחֹּרֶף זֶאוּס מְבַשֵּׁל

תִּירוֹשׁ, מִיָד מֻרְגֶּשֶׁת הַקְּרִירוּת בַּבֵּיִת.

כָּך הַדָּבָר כְּשֶׁהָאָדוֹן בִּמְעוֹנוֹ.

(איסכילוס: “אגממנון”)

נוגה עצמה לא הבינה, גם לא היה לה חשק להסביר לעצמה, אך יש דברים שאין להם הסבר, איך קרה שבליל אותו יום שבו חזרו היא ובעלה מבית־הדין הרבני, שם נרשמו לגירושין, במקום לפרוש לחדר עבודתה ולשכב לישון על מיטתה הנזירית, כפי שעשתה כל השבועות האחרונים מאז המריבה שנפלה ביניהם, נכנסה בחשיכה לחדר השינה המשותף שלהם, התפשטה ונשכבה ערומה על המיטה הרחבה, לצד בעלה, מופתע כל־כך, לא שיער בנפשו שתרים את כנף השמיכה ותידחק אל גופו, הריח המוכר לה של זיעה קלה ונדף עשן־סיגריות ואד קלוש של סיד ולבנים, ומיד נענה לה אברו, שהתקשה ונזקף והתנשא כארי מרבצו, וזה עידן ועידנים שלא זכורה היתה לה התעלסות כה נרגשת וסוערת, ורגיעה כה מתוקה וחמימה לאחר הינתקם זה מזרועות זה, באנחת רווחה רוויית עונג. וכששכבה אפרקדן בצדו, בעוד זרועו נחה על חזה, נמלט במפתיע צחוק מפיה, וכששאל על מה היא צוחקת, ענתה, סתם, הכול מצחיק אותי. אנחנו מצחיקים אותי. אני מצחיקה אותי. אבל מה שהצחיק אותה יותר מכול, ואת זה הרי אי־אפשר לספר לו, שתוך כדי התעלסותם, כשהוא נע וחותר בתוכה, התנגן בראשה הספיריטואל הכושי Go down Moses… והשיר, מלים ומנגינה, לא הירפה ממנה, וחזר והתנגן שוב ושוב – Go down Moses, way down to Egypt land… Let my people go… ואדוות השיר הזה התגלגלו בראשה גם עכשיו, בשוכבה נינוחה ומסופקת בצדו. ובלילה השני לבשה את כתונת הלילך השקופה שקנתה לפני שמונה שנים בדיזנגוף סנטר, והיתה מונחת שכוחה במגירה התחתונה של הארון, ואווששה שוב לחדר־השינה, והכנסת־אורחים מכל הלב קידמה את גופה, בואי כלה בואי כלה, ובלילה השלישי לבשה את הבייבי־דול הפרחוני מסאטן שהוא קנה לה בהיותם בפריז לפני עשר או שתים־עשרה שנה, ושגם אותו לא לבשה אפילו פעם אחת, ונכנסה לסלון, והתיישבה לידו על הספה כשצפה ב“פרקליטי אל. איי.” ופניו מתוחות בציפייה לתשובות הנאשם בחקירת השתי־וערב, והתרפקה על כתפו, ולאחר רגע קמה וכיבתה את הטלוויזיה, וחזרה והתיישבה על ברכיו, והיה בזה גירוי לא־זכור־כמוהו מאז השנים הראשונות לנשואיהם. וכך גם בלילה הרביעי. אלא שבלילה הרביעי, בעשר שלושים וחמש, נקפצו שניהם, באמצע סערת ההתעלסות, מצלצול אזעקה של הטלפון, והיתה זו דינה. אני מקווה שלא הערתי אותך, אמרה, כשענה לה קולה הלאה של אמה, אבל מחר, בשיעור ספרות, אני מתכוונת להביא דוגמה לקונוטאציות תנ“כיות בשירה מ”כוורת 29" שלך, ושאלתי את עצמי אם בפסוק “והצרעה נחבטת אל סורגי השאול” יש רמז לצמד־המלים “צרעה ואשתאול”… יש יסוד להשערה שלי? – תאמיני לי, חבובה, מילמלה נוגה בקול ישנוני, כמתעוררת מחלום, שאני לא זוכרת בכלל את השיר הזה ומה כתבתי שם… ולפני שהספיקה לשאול את בתה לשלום התאומים, הפטירה דינה תודה רבה וטרקה את השפופרת. ומה שהיה חידוש נוסף בהתנהגותם, הוא שבהיותם חבוקים ולפותים זה בזה, התלחששו ביניהם בביטויים וולגאריים שבדרך־כלל היתה נוגה נרתעת מהם, ועכשיו כאילו העניקה להם חנינה והם שולחו לדרור וריחששו ללא עכבות בין הסדינים.

אפשר לומר שלא היו ימים יפים בחיי הזוג הזה כימים שלאחר הירשמם לגירושין בבית הדין הרבני.

ימי הדבש שלנו, התחייכה נוגה בלבה. ואמרה לעצמה שזה מעין פיצוי על ירח הדבש שלא התממש, כי מיד לאחר החתונה ביקש אביו של מוש את בנו לצאת איתו לניגריה כדי לעזור לו בהשגחה על בניית ארמון הנשיאות שהוא זכה במכרז עליו, ונוגה לא הצטערה ביותר על כך, כי באותם ימים התפרסם שירה הראשון בדפוס, בכתב־עת ספרותי מכובד, ואת השמחה והגאווה שחשה העדיפה לחלוק עם מביני דבר, במקום עם בן הקבלן. מה יפיפיתם ימי הדבש, האם זה משפט על גיתה? של היינה? אך כשבבוקר, למחרת ליל־העילוסין לבשה לא את חלוק־המגבת התכול שהיא לובשת כהרגלה, אלא את חלוק השיראין הוורוד, עם עלי הגפן המפורצים והרחבים הפזורים עליו, חשבה שבעצם היא משחקת תפקיד כלשהו, כאילו עטתה את דמותה של אשה אחרת, והיא נוהגת כמוה, אולי אפילו מרגישה כמוה. דמותה של מי? אריאדנה? אנדורמדה? אולי דפנה? נזכרה בציור של ניקולא פּוּסֶן, שראתה באחד המוזיאונים באירופה, בו נראים בכחוס ודפנה שוכבים ערומים ביער, מותשים, לאחר ליל הוללות, וכדי יין ריקים מוטלים לרגליהם על הדשא. ואולי דווקא דמות של אשה בת ימינו, אינגריד ברגמן? רומי שניידר? לִיבּ אולמן? היא חיבבה מאוד את ליב אולמן, שעם היותה אינטליגנטית כל־כך, היא גם חושנית כל־כך, וכמאהבת היא חסרת עכבות, פראית אפילו. אני ליב אולמן, הצטחקה בעומדה מול הראי, מותחת באצבעותיה את עור פניה לעבר הצדעיים להבליט את עצמות הלחיים. ואמרה לעצמה שהיא נוטלת חופשה מן הכתיבה. מן הספרות בכלל. אפילו לא פתחה את המעטפות עם כתבי־העת הספרותיים הנשלחים אליה בדואר והשליכה אותן אל סל העתונים המשומשים שבסלון. ומוזר, שדווקא מוש, שבדרך־כלל לא היה לו עניין בכתבי־העת האלה, אלא אם כן שמע מפי בתו או בנו שהופיע בהם שיר של נוגה או מאמר עליה, דווקא הוא משה עכשיו את המעטפות מתוך הסל, פתחן, התרווח בכורסה והחל מדפדף בחוברות לאט־לאט ושוקע בקריאתן.

אני מבקשת! – חטפה נוגה את החוברת מידיו והעיפה אותה אל הספה.

זה לא היה השינוי היחיד שנוגה הבחינה כי חל בו באותם ימים. קולו נעשה רך ולאוט, כמעט נשי. בשובו מן העבודה לבש מכנסי ג’ינס צרים, הדוקים לגופו. וההילוך שלו… בערב היה מתהלך אנה ואנה בסלון בצעדים מפזזים כלשהו, במין עינטוז גנדרני, כאילו מתאמן למחול, ידיו בכיסיו הקדמיים, והבעה של נחת על פניו, והוא מהמהם לעצמו אני ואתה נשנה את העולם, ובאחד הערבים האלה שלף מן הכוננית תקליטור של מוזיקה יוונית, מאלה שנוגה אגרה ואצרה, הניח אותו על טבלת הסטריאו, וכשהשמיעה סוּטיריָה בֶּלוּ את אבוא אליך בחצות, מאריו, בקולה הפעמוני, רווי הכמיהה, פרש את זרועותיו אל נוגה, לפת את מותניה והחל חג איתה באמצע הסלון במחול הזייבקיקוס, הזכור לו מן הימים הרחוקים שהיו שניהם מבקרים במועדון אריאנה ביפו, כשטריפונאס היה מנעים שם זמירות. ורק עכשיו הבחינה נוגה שהוא נועל נעליים מרושתות בנקבים, איך לא שמה לב לכך כל השנה האחרונה. ובוקר אחד, לאחר שיצא מן הבית, לבשה את חולצת העבודה הכחולה שלו, ארוכת השרוולים, עם שני הכיסים הגדולים על החזה, רחבה וארוכה עליה, מגיעה כמעט עד ברכיה, וכשנכנס מוש לפנות־ערב וראה אותה בכך, נתן בה חיוך רחב ואמר: אז אולי נחזור לרבנות ונבטל את הרישום, מה דעתך?

כל הרגליו השתנו. לא עוד ההתמכרות ל“קוז’אק” או ל“פרי מייסיון”, מתרווח על הספה כמו בעל לטיפונדיה מכסיקני, הזרועות העבות פשוטות על המסעד, פחית בירה לפניו וקערית עם פיצוחים, פניו מבהיקות מהנאה, פולט מדי פעם קריאת התפעלות כשניחש נכון את זהות הרוצח שטאלי סוואלס התחקה על עקבותיו, ונוגה לא סבלה את ההתבדחויות התפלות שלו למראה המזימות הנכלוליות של ג’ואן קולינס מ“שושלת”, איך הוא יכול לסבול את הזנזונת הוולגרית הזאת. לא עוד. וגם זה שינוי ראוי לשבח: הוא לא מתגלגל עוד בחשאי מן המיטה בארבע לפנות־בוקר, נזהר לא להעיר את הישנה בצדו, ובנעלי־בית רכות מתגנב אל הסלון, מדליק את הטלוויזיה לצפות במונדיאל בארגנטינה, בלהטוטים עוצרי הנשימה של מראדונה, זה קצר־הרגליים עם מנוע של טורבו בבטן, כשהוא מכדרר כמו טיל לכל אורך המגרש, ועל אף התאפקותו המאומצת נמלטת מפיו צהלת נצחון שמבהילה לרגע את נוגה משנתה, כשמבקיע האשף הזה גול בשער “דינאמו”. לא עוד. עכשיו הוא יושב לידה אחרי ארוחת־הערב, צופה, כמו תלמיד טוב וממושמע, ב“הגדה לבית פורסייט”, ב“קו אונידין”. כשצפו יחד ב“הבגידה” של פינטר, העיר מוש, מול הסצינה בחדר המחתרתי ששכרו השניים, ג’רמי איירונס הבוגד באשתו ואֵמָה, הבוגדת בבעלה קינגסלי: לא כל גבר פנוי לעשות את זה אחר־הצהריים. נוגה הפזילה מבט קצר לעברו ואמרה: איזה מין משחק זה סקווש? יש לך מושג? מוש אמר: נשים דווקא פנויות, רובן, על־כל־פנים. ונוגה, לאחר רגע של שתיקה, אמרה: אבל ראית שהכול מתגלה בסופו של דבר… מוש חייך: לאחר שבע שנים? – אתה טועה, אמרה נוגה, בעלה ידע על כך כל הזמן, מהתחלה.

אבל על טקס אחד, מקודש מזה שנים, לא ויתר. בשבת, בעשר בבוקר, יצא מן הבית, כבכל שבת, והלך להיפגש עם “הכנופיה” שלו, זו שנוגה כינתה אותה “הבונים החופשים”, בבית־הקפה. סביב שולחן ארוך, על כוסות בירה מן החבית, היו השמונה מנחשים את תוצאות משחקי הכדורגל, מעלים ומורידים את שערי מניות המעו“ף והכר”ם, מרכיבים ממשלות, גוזרים את דין המדינה ופותרים את בעיות המשברים הכלכליים הפוקדים את ארצות־הברית ויפן. ברגשות מעורבים, נוכח הספיקות שנותרו בלבם גם לאחר הדיונים הנוקבים, היו נפרדים זה מזה וחוזרים איש־איש לביתו. "מה הוחלט? מפילים את הממשלה? שאלה נוגה את בעלה, זה האיש שהיא עתידה להתגרש ממנו בעוד שבועות אחדים, כשחזר מפגישת “הבונים החופשים”. מוש גיחך, ובמקום להגיב על לגלוגה, שנזרק לעברו בנוסח הישן שלה, אמר, אני רוצה להראות לך משהו.

הוא לקח אותה בידה, עלה איתה את חמש־עשרה המדרגות המוליכות אל הגג, בוהק הסיד הזוהר בשמש סינוור את עיניה, ופתח את הדלת החורקת של החדר הקטן שבו הוא מאכסן פנקסי חשבונות ישנים, דו"חות של מס־הכנסה, אוגדני קבלות, הצעות מחיר, מסמכים שנצטברו משנים רבות ואין עוד חפץ בהם. ריח של אבק ושל עובש עמד באוויר. על אחד המדפים המאולתרים היו מונחים חמישה אלבומים, זה על גבי זה. על דפי האלבום שפתח לעיניה היו ערוכים עשרות תצלומים המראים עבודות שיפוץ בניינים לכל שלביהן. סולמות גבוהים של פיגומים ושני פועלים שחורים ניצבים עליהם כדבוקים אל הכתלים, פטישים ומקדחות בידיהם, דחפורים מקעקעים קירות ומרטשים אותם במלתעותיהם, ולועות נפערים בהם, גגות מתמוטטים על שלדיהם, קומות הרוסות ולרגליהן עיי חרבות, ערימות של גרוטאות ואשפה ועורבים מנקרים בהן, עגורן ענק נושא את צווארו אל־על כמו ג’ירפה, מרים בזרועו הארוכה סוואר של לבנים, חסידה עומדת ברגל אחת על גג הבניין שאליו מושטת הזרוע, משאית עם ארגז רכין שופכת פסולת של חול, לבנים מנותצות, שקי מלט, אל ערוץ היוצא אל הים בין שתי גבעות כורכר, וילד עומד מרחוק ומסתכל בה בפליאה, פועל כורע על רצפת חדר, מרצף אותה באריחי קרמיקה, ואשה בשמלה רחבה ובשיער פרוע נרכנת אליו ושולחת אצבעה לרצפה. כל השנים היתה נוגה בטוחה שהוא מצלם רק תצלומי משפחה, “לתעד” אירועים, או “להנציח” אותם, כפי שהיה מתבטא לפעמים, אבל אלה היו תצלומים ממין אחר: מלאי תנועה, אנרגיה זרמה בהם, ובכל אחד מהם בלט ניגוד בין עוצמה מיכנית לבין שלווה אנושית. אתה אמן! ירתה בו מבט נוצץ, אני במקומך הייתי עושה תערוכה. אני? חייך, אצלך האמנות היא החיים! – ואצלך? אמרה, החיים הם אמנות, לא? וסגרה את האלבום בטפיחה.

אך היא עצמה, כאמור, נטלה לה חופשה מן הכתיבה, מן הספרות בכלל, כדבריה. ערב אחד, בשעה מאוחרת, כשמוש כבר פרש לחדר השינה, נכנסה לחדרה, התיישבה ליד השולחן, בהתה בספרים שעליו, שנדמו לה כמכרים ישנים ששכחה את שמותיהם, לקחה את העט בידה, כאילו כדי לנסותו, אם לא שכח את אומנותו, אך לאחר שני רגעים השמיטה אותו. עצלות פשתה באבריה ולבה נמשך אל המיטה.

ובשעות היום –

אני בורגנית קטנה, אמרה לעצמה בהתהלכה ברחוב לפני הצהריים, נהנית מן הבטלה, נעמדת מול המניקנים שבחלונות הראווה, עם השמלות בדגמים מפתיעים, מנומרות בפרפרים, בפרחים לוהטים, באותיות מעופפות, או פשוקות־שובל, חושפניות, וגלימות הנכרכות על מותניים וירכיים. אני לא לִיבּ אולמן, אני עקרת־בית קטנה, מאלה המתגוררות סביבי, מרכלות זו על זו על מרפסת בית־הקפה אחר־הצהריים, וכשנכנסה לחנות בגדים ומישמשה בשמלות שעל עמודות הקולבים, מעבירה אותן הנה והנה על מסילתן, שוקלת, מהססת, מתעלמת מן הזבנית המנסה לעזור לה בבחירה ולבסוף יוצאת מן החנות מבלי לקנות דבר, נזכרה בדינה בתה, שמתמצאת במחירים ויודעת לחשב את הוצאותיה, מבינה בכרטיסי אשראי, בפקדונות, בתוכניות־חיסכון, אבל הלבוש המהוגן והדידקטי שלה, האם הוא בא להתריס נגד הבוהמייניות שלי? דווקא הסגנון הזרוק של שמלות־טלאים או חולצות־גופיה יכול היה להלום אותה… למה היא מזלזלת כל־כך בהופעתה?

פעם, ברחוב דיזנגוף, נתקלה בענת, מזכירה בהוצאת־ספרים, נמוכת־קומה, קצרת־שיער, שכותבת שירים לעת־מצוא. ענת שמחה מאוד לפגוש אותה, ובמשפט השלישי שאלה אם קראה את השיר שלה, שהופיע בעיתון ביום שישי האחרון. נוגה השתוממה על השאלה. נשכח ממנה שיש לה איזו נגיעה לעניין של כתיבת שירים. כה רחוק היה הדבר מלבה. לא, לא קראתי, אמרה, ומיהרה להיפרד ממנה.

כמה פעמים,בשעות אחר־הצהריים, הלכה להצגות יומיות. ראתה בפעם השלישית את “שמונה וחצי” של פליני, וגם עכשיו נעלבה מן הסצינה שבה מופלות לרעה בנות הארבעים פלוס, וראתה בפעם השנייה את “חלף עם הרוח” המחודש. סקרלט או’הארה, היפהפיה האנוכית וחורשת המזימות, עוררה בה מחשבות לא נעימות, ורֶט באטלר, הוא קלארק גייבל, שבהיותה ילדה כה העריצה אותו, לעורר בה גיחוך, אבל כשנראתה ויויאן ליי פוסעת בין אלפי פצועי המלחמה, חיילי הקונפרדרציה, כרותי אברים, שפוכי מעיים, שותתי דם, נאנקים, זועקים – עלו דמעות בעיניה. היא התייפחה אל ממחטתה, ולא פסקה לדמוע עד משפטו האחרון של רט באטלר, “למען האמת, יקירתי, ממש לא איכפת לי.” בבואה הביתה התחשק לה לאפות עוגה. הוציאה מן המזווה קמח, ביצים, שמן, העמידה על שולחן המטבח… אך כשחשבה על כל היגיעה הטרחנית שעוד מצפה לה, צנחה אל הכיסא ברפיון־ידיים ולא מצאה בה מרץ לעשות דבר. זמזום, כעין זמזום דבורים, רחש באוזניה, ומורא נכנס ללבה כשנזכרה שבהיותה בת ארבע־עשרה, בטיול של הצופים לבן־שמן, התנפל עליה נחיל של דבורים, מפזזות בין פרחי החרוב הפרפריים המפיצים ריח זרע נידף בשרב, והיא נעקצה בפניה ובזרועותיה. וזכרה שזמזום כזה בדיוק המה באוזניה כשיצאו מבית הרבנות בשדרות דוד המלך, וגם אז חשה שדבורים מתעופפות מעל לראשה.

פתאום צפה בראשה המחשבה שמעולם לא נתנה דעתה על המתרחש בנפשו של האיש שאיתו היא חיה יותר משלושים שנה. מי הוא, מה הוא חושב בינו לבינו, מה הוא מרגיש כשהוא לבדו, מה פשר הדבר שכשהוא יוצא מן הבית הוא חוזר ונכנס כעבור רגע, כמעט תמיד כך, כאילו שכח דבר־מה. מה פשר הפזרנות שלו על כל מיני אגודות צדקה שאין לו כל יחס אליהן, ובכל ערבי ראש־השנה וערבי פסחים הוא נענה לפניותיהן ומשגר להן תרומות, אגודות למען פיסחים ועיוורים, למען בתי־יתומים, ישיבות, תלמודי־תורה. ומדוע הוא לובש חולצות פלאנל ארוכות־שרוולים גם בקיץ.

ודווקא באותם ימים עצמם רחבו עסקיו. הביקוש למתיחת פנים ולפילינג של בניינים שלמים נעשה למין מאניה מדבקת של להיטות לחידוש נעורים, או ביטוי לאיזו חרדה קיומית – בית אחרי בית, לאורך רחובות שלמים בעיר, כוסו פיגומים מן המסד עד הטפחות, וכותליהם גורדו וקורקרו ואחר־כך טויחו וצובעו מחדש. מוש התרוצץ בעיר שטוף־זיעה ורדוף־טרדות: בעת־ובעונה־אחת שיפץ שלושה בניינים בלב תל־אביב, ושכר עוד תשעה פועלים, שלושה רומנים ושישה פלשתינאים מעזה, שהיקצה להם מקום לינה במחסן הכלים שלו. והזמנות היו לו לעבודות נוספות “מנתניה עד גדרה”, כפי שאמר. היה חוזר הביתה מאוחר מבעבר, ואסיר תודה היה לנוגה על תשומת הלב הקולינארית שלה.

אדוני, היא פונה אליו בחיוך מזמין, בהעמידה לפניו צלחת מרק ברוקולי מהבילה וריחנית, כאילו הוא איכר השב מן השדה או מן הציד, והוא, בקידה קלה, ספק־מחמיאה ספק־אירונית: חן־חן, מיי ליידי דונה גבריאלה.

הבגידה    🔗

טַנְטַאלוֹס! לַשָׁוְא אֶת שְׂפָתֶיךָ תִּשָּׂא לַגַּלִּים

• הַם יִסּוֹגוּ! לַשָּׁוְא אֶת יָדְךָ תּוֹשִׁיט לְאִילָן

• הוּא יָנוּס מִפָּנֶיךָ!

(אובידיוס: “מטאמורפוזות”, ספר ד')

בשתיים אחר חצות יצאה מחדרו, וכל הדרך לביתה, ברחובות הריקים, שרק חתולים מבוהלים חצו אותם, ורק אדם גלמוד אחד נראה בהם, פוסע על המדרכה שמנגד, גבר רזה, בבגדים מרופטים, שמיהר להגיע לאן־שהוא, וטפיפות עקביה דורבניות מדי, תקיפות מדי, כאילו מכריזות על קלונה בראש חוצות, אך היא לא יכלה להסות אותן, הידהדו ברחוב הריק, דמעות של רוגז ועלבון צרבו את עיניה והיא לא יכלה לסלוח לעצמה. מוטב ללכת לים במקום לחזור הביתה. גל של סחבות צץ לעיניה על המדרכה, בצד הגדר, ובהתקרבה אליו ראתה שזו אשה מכורבלת בבלוייה וקופסת פח ליד ראשה המכוסה במעיל קרוע, והיא עקפה אותה בקשת רחבה, מתרחקת ממנה כמפני מצורע, אך לאחר כמה צעדים חזרה בה. פתחה את ארנקה והטילה מטבע לקופסת הפח.

די לי באשמה אחת לילה.

איך קרה, לכל הרוחות, שנתפתתה לצאת איתו מן המסיבה, להיגרר אחריו בתוך הצפיפות והעשן ואיד המשקאות שמילאו את שני החדרים, ולהחלץ אל אוויר החוץ הקריר, ולעשות איתו את הדרך הארוכה אל ביתו, מהלך ארבעה או חמישה רחובות, כשהוא מעיק בזרועו ובגופו על כתפיה, ולהיכנס לחדר המבולגן הזה, ערימות של ניירות וספרים על השולחן, על שתי הכורסות, על הרצפה, ובקבוק ויסקי על כן המחשב, ושני גביעים דלוחים על גבי כרך של הבריטניקה, ורישום גדול של פיקאסו, הסאטיר הבועל אשה ערומה, פשוקת־רגליים, על הקיר, כמה קל לקנות אותך! באיזו קלות את הולכת שבי אחר מחמאות! ואפילו שנפלטו מפיו של אחד מפורסם כמוהו! ואפילו שאת מעריצה את כתיבתו! ואפילו שלחש לך על אוזנך, החנפן הערמומי הזה, שאת גדולה! שהשירים שלך שפתיים יישקו – וגם עכשיו, שנים לאחר הדברים ההם, תוקף אותה גועל מעצמה, ובושה מכסה אותה, כשהיא נזכרת בערב ההוא.

האם החיים המבואסים שלי הם משל? היא שואלת את עצמה.

משל למה?

והיא נזכרת איך ישבה על הספה, באותה מסיבה בביתו של הארכיטקט ק., לכבוד צאת ספר שיריה של כלתו, אשת בנו הצעירה והנמרצת, חסרת־המנוח, הפעילה כל־כך, החגה בין הקרואים כמו דבורה בין הפרחים, ולפתע נוחת לצדה בחבטה, שולח את זרועו אל כתפה, מעבר לעורפה, לשערה, לא ייאמן – הוא! היא לא שיערה שהוא מכיר אותה בכלל! ועוד לפני שהתאוששה מן ההפתעה, הוא רוכן אל אוזנה ומשמיע – בעצם, מהמהם, ואדי ויסקי בהבל־פיו – שקרא את שירה האחרון, שהופיע… הוא לא זוכר איפה בדיוק… והשיר נפלא בעיניו! נפלא! ומדוע לא להאמין לו, כשהוא גם מצטט שתי שורות מתוכו, ולא זו בלבד, אלא שאת כל השירים, מכל שלושת ספריה, הוא מכיר, כך אמר, מגמגם מעט, ונוקש בלשונו כשמנסה להיזכר בשמותיהם, וכבר מזמן שם עין עליהם, כי הם טובים עשרת מונים מכל מה שמתפרסם בעשורים האחרונים, ואפילו חשב לכתוב מאמר עליהם, ואולי עוד יכתוב, ומי את שמיר, מי את חלמיש, שתעמדי בפני מחמאות כאלה, ותוך כדי כך הוא רוכן אליה שוב, שיער זקנקנו העוגתי מדגדג את לחייה, ואומר: כל מה שאת רואה פה – הבל־הבלים… והספר של המשוררת הזאת… מה שמה? אפילו את שמה אינני זוכר… גם הוא הבל־הבלים… למה אנחנו מבזבזים את זמננו כאן… מבזבזים את הנפש!… אסור לבזבז את הנפש!… בואי נצא מפה! וכשראה שהיא לא זעה ממקומה, רק מטה את עצמה לאחוריה, כדי להתרחק מזקנקנו, או מהבל־פיו, הוסיף, עכשיו בקול רציני וללא גמגום, אני רוצה לקרוא לך משהו שכתבתי. את תהיי הראשונה. עין איש לא שזפה אותו עדיין. אני רוצה לשמוע את דעתך עליו. הכבוד הגדול! להיות החונכת של יצירה חדשה של הסופר המהולל הזה! והאמון שהוא רוחש לה! והערכתו את החוש הביקורתי שלה!

היא קמה והלכה אחריו, חוצה את הדחיסות של העומדים והמתהלכים והמתרברבים והמלהגים, בדירה האפופה עשן סיגריות, איזה זוג מתנשק בפינה, האם זו דליה, או שאני טועה, ויצאה איתו לרחוב, ותמכה בו כשהוא מדדה בצדה, ונכנסה איתו לחדר הכאוטי הזה – אספקלריה, מן הסתם, לפיזור־נפשו של גאון – והוא מיהר לפנות את אחת הכורסות מן הספרים שעליה, והורה לה לשבת עליה, ומזג משקה לשני הגביעים הדלוחים, והגיש לה אחד מהם, וכמעט אנס אותה לשתות אך היא רק נשאה את גביעה מול גביעו והוא בגמיעה אחת הריק את המשקה אל קרבו. אחר־כך נטל צרור של גליונות מודפסים משולחן הכתיבה, התיישב על הכורסה שממול, ולאחר שמחה את פיו הזב ריר ואת מצחו המזיע בממחטה ששלה מכיסו ועיין כמה רגעים בדפים שבידו, נשא מבטו אליה: שאקרא עכשיו? והחל קורא, לאט־לאט, משפט משפט, הוגה את המלים ככתבן –

ולפלא היה הדבר בעיניה, איך במטה־קסם כל ארשת פניו משתנה בעת קריאתו, כל קוויהן מתרככים, מתעדנים, וחיוורון מוות ניסך עליהן. וקולו נעשה יציב, מלא בטחון, ונדמה שהוא מתרומם ועולה עם המלים שמבטאות שפתיו. האם זו פרוזה? שירה? או מה שקוראים “פרוזה שירית”? משהו בנוסח “כה אמר זרטוסטרא”? או “מגילת האש”? ואיזו רוח חזונית בקטע שהוא משמיע, ועם זאת הלשון לשון ימינו, וארוגה בקשרי־קשרים של איזכורים מקראיים וארכאיים, מתנה מצוקות, חיבוטי־נפש, מבקשת מוצא, חותרת אל איזו הוויה מיסטית, וכוח מאגי בצירופי־הלשון הנדירים –

ופתאום קרה הדבר.

באמצע המשפט, לאחר שקרא לא יותר מדף וחצי –

בכהרף־עין כל הקסם גז, כאילו לא היה. כמו עושה־נפלאות שהפריח להבות־אש מפיו, מתגלה שאינו אלא נוכל, כי ברגע שהפסיק לקרוא והשמיט את הדפים ארצה, חל שינוי מדהים בארשת־פניו: חיוך נלעג עיוות אותן, שפתו התחתונה השתרבבה, עיניו התגלגלו בחוריהן, וכמו שיכור המזיל את רירו, הזיל את המלים לעברה: כל זה שטויות, מה שקראתי לך… מי צריך את זה… מלים מלים מלים… העיקר הוא…

ועם זאת החליק מכורסתו ארצה, קרב אליה על ברכיו, וכך, בבת־אחת הפך זהבו של מידאס לגל של גרוטאות פח, והיצירה הנשגבה, החרותה בעט שמיר, כ“מכתב אלוהים”, נסתלקה כחלום יעוף, ופינתה את מקומה לסצינה מספרות פורנו זולה.

העיקר הוא את… מילמל בהגיעו אל ברכיה, הגוף שלך… הנשמה שלך… הירכיים שלך… השוקיים שלך…

וכורע לרגליה, חפן את פניה בידיו וחזר ולחש: הגוף הנהדר שלך, הנשמה היפה שלך… ומישמש את שדיה, את מותניה, ואחר־כך פשק את רגליה וטמן את ראשו ביניהם, והחל מקלף את תחתוניה –

וזה היה מבחיל. הוא פתח את סגור מכנסיו, והזיקפה שלו היתה רפוסה, ולא יכול היה להחדיר את אברו לערוותה, וכאשר לאחר נסיונות חוזרים ונשנים הצליח בכל־זאת להגיע לקישוי כלשהו ולהידחק לפיתחה, היה זה עלוב וחפוז –

ובהרגשה של גועל ובושה קינחה בדף שהרימה מן הרצפה את שכבת הזרע שליחלחה את ירכיה ואת מפשעתה, חטפה את ארנקה ונמלטה החוצה.

תאנתה    🔗

שָׁב אֶל בֵּיתוֹ וּבִקֵּשׁ אֶת הַפֶּסֶל, שָׁכַב עַל יָצוּעַ,

אֶת עַלְמָתוֹ יְנַשֵּׁק, וְהֵפַּעַם הִרְגִּישׁ כִּי חַמָּה הִיא,

פִּיו יְַנַשְּׁקֶנָּה שֵׁנִית, וְיָדָיו אֶת חָזָהּ תְּגַשֵּׁשְׁנָה;

פֶּתַע רֻכַּךְ הָשֶּׁנְהָב, נַעֲנָה לְמַגַּע הַכַּפַּיִם…

(אובידיוס: “מטאמורפוזות”, ספר י', פיגמליון)

בבקרים עזרה נוגה ליוכי בגן צמחי־התבלין שמאחורי הרפת הישנה בראש־פינה. עישבה, עדרה, תלשה זלזלים של אזוביון, פרחי יסמין, עלי רוזמרין. הביטי, חביבה, את העלים שהצהיבו אל תשימי בטנא, הם לא לשימוש, נכון? אז פשוט תקחי אותם אל הפח שבקצה השורה ותזרקי אותם שם, את מבינה אותי.

אביב היה בארץ. ההר התכסה ירוק. מרבדי חרציות ונוריות נפרשו על מדרונו. בחצרות הרנינו את העין הפרחים הלבנים והוורודים של השקד והשזיף. שרקרק ירוק־חזה נעמד על ענף מסוקס של אגס־הבר ושלח מבטו אליה, כמציצן, כשעמדה בכותנתה ליד החלון הפתוח, לפני צאתה אל הגן. בחורש במעלה הגבעה חגגה פריחתם הצהובה של שיחי הקידה והאחי־רותם ושפעת הפרחים הפרפרניים הוורודים של כליל־החורש. וכשפסעה על העשב הטלול, שרשתות של קורים מזדהרים בשמש היו פרושות עליו וחרקים מרשרשים תחתיהן, נזכרה איך היה נוני בן השמונה והתשע מלקט חיפושיות־זבל מן הגינות שבסביבת הבית ואוגר אותן בקופסת קרטון, ואיך גידל בשקדנות תולעי־משי בתיבה מחוררת, מפרנס אותן בעלי תות ומלווה אותן בגילגוליהן לגלמים ולפרפרים וקורא לה לחזות בפילאי הטבע כשהחלו הזחלים טווים חוטים סביב גופם הנחנט והולך. ופעם, כשכרע ליד התיבה והיה מהופנט ממראיהם, אמר, תראי, הם נעשים יותר ויותר כמו עוברים ברחם, כאילו הזמן הולך פה לאחור. כן, כבר אז ניכר בו הכשרון למחשבה מופשטת. ובבוקר שבת אחד, כשירדה אל הוואדי ופסעה בערוץ שבין צלעות ההר המיוער לעבר המעיין הקטן הנובע בין חגווי הסלע, הופיעה לעיניה עלמה תמירה בשמלת ארגמן דהוייה ורפוייה, מתנפנפת ברוח הקלה, שערה הזהוב גולש על כתפיה, מתהלכת בין שיחי הסירה הקוצנית ואלת־המסטיק, קוטפת ורדי־בר ושמה אל סלסלה שבידה, כמו אירופה המיתולוגית, בתו האגדית של מלך צידון, שטיילה באחו וקטפה נרקיסים וסיגליות ויקינטונים ורדי־בר ונתנה אל סלה, וכשראה אותה זאוס, התאהב בה והפך עצמו לפר רב־הוד וכרע לרגליה, ורכובה על גבו, אוחזת בקרנו, עופפה עמו לכרתים… אילו נתן בה נוני את עינו, בצעירה התמירה והקסומה הזאת, נצבט בה לבה, אילו שלח קופיד חץ אל לבו… אבל נוני, גנימדס שלי, נוני, עצב חיי, אל מעבר לאוקינוס נמלטת ממני, והדאגה, והגעגועים האלה הכוססים אותי.

אביב היה. עת דודים. ו“קול הטבע”, או “קול היצרים”, זה הקול הקדמוני, הבראשיתי, שבאביב הוא נעשה פראי ותובעני ומטריף את דעתן של חיות־היער, זכרים ונקבות, לבוא אלה על אלה, להרביע ולהזדווג, הסעיר גם את רוחה של נוגה. במשך שבועות רבים היה הקול הזה רדום בתוכה, או רק לחש במסתרים, אלא שעכשיו, לאחר השעות הרבות שעשתה בין ערוגות־הבושם, ולאחר הצעדות הארוכות באוויר המשכר, בין פירחי החורש והיער, שפרפרים מעופפים מעליהם ודבורים מזמזמות בין אבקניהם, התעורר גם בה “קול הטבע” החייתי הזה.

כלבות, חתולות, פרות, לביאות, מדיפות ריח מגרה מבית־הבושת שלהן בעת תאנתן, והוא המושך אליהן את הזכרים לקפוץ עליהן ולהזריען. מהו שמאותת לגברים שאשה זו או זו מיוחמת, משתוקקת לבואו של גבר אל משכבה? האם זה ברק מסוים בעיניים, שונה מברק של התפעלות או של שנאה, או של בקשת־נקם? האם הוא המצהיר על תאנתה? מין ברק חם ולח, שהוא גם שובבי במקצת? מתגרה? –

ונוגה, בלילה להט גופה, והיא מתחננת שיבוא האחד, יהיה אשר יהיה, להרוות את צמאון תשוקתה. ערה שכבה, מתהפכת מצד אל צד, רשפי־אש בחלציה, משוועת בתוכה: שיבוא! ויהא זה אפילו החמור של טיטניה מ“חלום ליל קיץ”, ועם אברו הגדול יחדור, יבקיע, יקדח, יתרומם, ויתנשא, ויתהדר, ויתעלה… החוצפה הזאת כלפי שמים לבזוז ניבים מתוך הקדיש המכוונים לעילוי שמו של הקדוש־ברוך־הוא, כדי לקלס בהם תאוות־בשרים גשמית.

את בת חמישים־ואחת, אמרה לעצמה, סבתא לשני נכדים, את לא מתביישת? מה את, פרֵחה מיוחמת בת עשרים? תסתגרי בחדר ותקראי את “אידיוט”, שעומד שם על כוננית הספרים הישנה למטה, בכניסה, בצד המגדיר לצמחי ארץ־ישראל והאנציקלופדיה לבריאות המשפחה, או את “אריאל” של סילביה פלאת, שהבאת איתך ולא פתחת אותו מיום שהגעת הנה, ותירגעי, בבקשה, תירגעי!

אבל לא, היא לא הסתגרה בחדרה ולא קראה דוסטויבסקי, אלא יצאה מן הבית, לא ידעה לאן פניה מועדות, והגיעה לבית־הקפה הקטן שבקצה הרחוב, שכל מיני טיילים עוברי־אורח סרים אליו בדרכם לגולן או לבניאס, ומזמינים סלטים עצומים, הנערמים על הצלחת כמו אספסת באבוס של סוס, ולא עברו חמש דקות משהסבה אל השולחן שבפינה –

ומכאן ואילך, כמה מגוחך, משתלשלים הדברים כמו ברומן זול, אמרה לעצמה, על כל רכיביו הצפויים: אשה מיוחמת מתאכסנת בגפה בכפר־נופש, אמן ערמומי נותן עינו בה, מפתה אותה לבוא אל חדריו, וכן הלאה, וכן הלאה…

שכן, לא עברו חמש דקות, וכבר התיישב מולה גבר כחוש וגבוה וארוך־פנים, בן ארבעים־וחמש אולי, נראה סחוט במקצת, ושאל אם לא איכפת לה שהוא יושב כאן, ושאל אם היא אורחת במושבה, או נופשת, מפני שהוא רואה אותה בפעם הראשונה בקפה הזה, וללא עכבות או היסוסים הציג את עצמו, עזריאל, ואת? ומבלי שהביעה התעניינות כלשהי, הודיע שהוא פסל, ועבודות אחדות שלו מוצגות בגלריה הקטנה שהיא חלק מבית־הקפה הזה, פה בחדר הסמוך, ואם היא מעוניינת להציץ בהן אז בשמחה, והיא קמה איתו מן השולחן, מה, הוא מתכוון להתחיל איתי, שכבר אוחז במרפק שלי כאילו אני אורחת שלו, או קניינית של יצירות אמנות, ומוליך אותי פנימה? ואכן ניצבו שם כמה פסלים של חומר ושל אבן, תייש מקורנן ומזוקן, מזה־רעב, ואשה מפורקדת, פשוקת־רגליים, ואשה שכרסה לפניה, ועוד אשה שכרסה לפניה, אבל רחבת ירכיים מן הראשונה, ואין דבר אידיוטי מזה שפסל מסביר את היצירות שלו, באריכות, בפירוט, מה היו הכוונות שלו, איך הוא מפיח רוח חיים בחומר, וכן הלאה וכן הלאה, ותוך שהוא מרצה היא מגניבה מבטיה אל השטיחים הרקומים התלויים על הקירות, חגיגה צבעונית של דגמים וצורות, מלאכת־יד של בדואיות? של אתיופיות? ובעוד נאחז מבטה בציור־שמן של צפת, ששכינה שורה עליה בצורת ערפל, או ענן, היא שומעת אותו אומר שהפסלים המובחרים שלו נמצאים בעצם לא כאן אלא בסטודיו שלו, לא כל־כך רחוק מפה, כן, הכול כצפוי, ואם יש לה זמן וחשק אז הוא מוכן, כן, הוא מתכוון לצוד אותי, האמן המפוקפק הזה, היא מחייכת בלבה, ללכוד אואמצעי הזהירות ניגפה רגלהתי במאורה שלו, שם ישקה אותי, כמובן, ביין, או בעראק, ואחר־כך… הכול צפוי, אמנם, אבל הרשות נתונה, וכשנשאה מבטה אליו וראתה את החריצים העמוקים לאורך לחייו, כמו ערוצי ואדי בנגב החרב, ואת שערו השאטני המדובלל, ובאוזניה צירצר קולו העבה והמרוסק, אמרה בלבה שבתור גבר אולי יש בו משהו, ואילו נהג בצורה קצת יותר מתוחכמת, לא גולמנית כל־כך, היה אולי על מה לדבר, אבל כמו שזה נראה עכשיו, ובו־ברגע כבתה בה בבת־אחת התשוקה שבערה בה כל הלילות האחרונים, הפכה לרמץ, כמו להבה ששקעה לאחר שכילתה נעורת של פשתן, ובכל־זאת, מכיוון שכל אדם ראוי שייהנה מן הספק, יצאה איתו מבית־הקפה לאחר ששילם בעד הקולה של שניהם, לא, תרשי לי, את אורחת שלי, וכשפסעה איתו לאורך רחוב הראשונים, והוא מצביע על בתי האבן העתיקים, החצי־חרבים, הנה זה משנת תרמ“ב וזה מתרמ”ה, והרי זה פשע ממש שמניחים להם להתפורר כך ולא עושים כלום כדי לשמר אותם, את לא חושבת? אחז בידה, כדי שלא תמעד על אריחי האבן החלקלקים של הרחוב, המתערערים תחת הצעדים, וכשלמרות אמצעי הזהירות ניגפה רגלה באחד האריחים שהזדקר מן השורה, מיהר לתפוס במותניה ולהזקיפה, לבל תיפול על פניה, וכשהמשיכו לצעוד, והוא לא מרפה ממותניה, צלע אל צלע הוא פוסע בצדה, ירך בירך מתחככת, אמרה לעצמה, הנה למרות רצונך את מתהלכת, בגודל טבעי, בתוך הרומן הזול הזה, שהמשכו, בחיים כמו על גבי הנייר, צפוי כמו הלילה שבא אחרי היום, והלקיקה שבאה אחרי הנשיקה, הרשות נתונה, כמובן, אבל יצר לב האדם, בייחוד בעונה זו, מי יודע, וכמה הופתעה כשבהיכנסם לסטודיו, שדמה באמת למאורה, ופסלים פזורים בו, על הרצפה, על שולחן העובדה ועל גבי כנים, נגלתה לעיניה צעירה ארוכת גפיים שוכבת על צדה על גבי המיטה שליד הקיר, זרועה תומכת בראשה היפה, ששערו הארוך, הזהוב, נופל על כתפה, וספר פתוח לפניה, האין זו אותה פֶיָה שליקטה פרחי בוואדי? אז לשווא חשדת בו, שום כוונות זימה לא היו לו בראשו כלפייך, אמן בעל לב טהור הביאך לכאן, אמנות לשם אמנות. זאת איריס, פשט ידו לעבר השרועה לכל אורך גופה על המיטה, היא תלמידה שלי, ויש פה גם עבודות שלה, אמר בטון הפלגמטי שלו, אבל איריס לא זעה ולא נעה, נשארה בתנוחתה כמו חתולה מפונקת ועצלה, הזרוע תומכת את הראש, כף־היד את הלחי הסמוקה מעט, ומוזר מאוד שהיא לא אומרת מלה, לא מחייכת לשלום, אדישה לגמרי, האין זו אותה צעירה שעברה על פנייך בוואדי ללא אמירת שלום, רק חיוך קלוש על שפתיה? האם השתיקה שלה עכשיו היא הפגנה של מורת רוח מפלישה של אורחת לא־קרואה לאתר ההתייחדות, או מין אקסצנטריות יהירה כזאת של אחת יומרנית מן הדור השנקינאי שמצפצף על נימוסים? מה איכפת לך, בעצם, את לא מתכוננת להשתקע כאן, או להשתרע כאן, ובינתיים מסמן לה עזריאל לחבור אליו כדי לראות את הפסלים המובחרים שלו, והיא נגררת אחריו, ומנענעת בראשה להסבריו, כשהוא מפרש לה מה מסמל בשבילו הפר רב־האון, מאבן גיר שהביא מן המחצבה של כפר־גלעדי, ומה מסמלים האשכים הכבדים כעטינים שתלה בגחונו, והיא שואלת את עצמה בשביל מה בכל־זאת פיתה אותה לבוא אל המאורה המאובנת הזאת, שהרי הוא לא מתאר לעצמו שישכיב אותה כשהחתולה העצלה הזאת שרועה כאן ואין שום סימן שהיא מתכוננת לזוז ממקומה הנוח על המיטה, אולי היא הגלתיאה שלו, כן, בעיני נוגה דווקא מוצאים־חן פסלוני־החומר הקטנים מעשה ידיה, נשים בתנוחות שונות, מפורקדות, יושבות, כורעות, כולן דומות לה באבריהן הארכניים והענוגים, ונוגה אפילו שולחת חיוך לעברה, להביע לה את הוקרתה, אבל זו לא מגיבה, גם לא בניד עפעף, פוקחת לרגע את עיניה ומיד משפילה אותן אל הספר, מעניין מה היא קוראת שם, ואין טעם לפנות אליה במלה, אבל בינתיים משתנית התאורה בחדר, כי אלוהים, במאי מנוסה ומיומן של סצינות רומנטיות, מעמעם את השמש ומחזיר אותה אל נרתיקה, דמדומים פושטים בחדר, פיגמליון מעמיד פינג’אן על האש, מעביר ספלי חרסינה זעירים אל השולחן הנמוך, מזמין את האורחת לשבת, הכול כמו שצריך להיות ברומן הזול הזה, שאני אמורה למלא בו את תפקיד הפתיה שניצודה ברשת, וגם הסצינה העוקבת היא בדיוק כזו, כי כאילו באורח פלא, או כמו בסרט ארוטי מפולפל־כביכול, ברגע שמקרבת נוגה את ספל הקפה אל שפתיה, קמה העלמה־אל־געת מן המיטה, שמה איזה ז’קט צבאי על כתפיה, פונה לעבר הדלת, מפטירה כלפי אדונה אז אני הולכת, שולחת חיוך קלוש וצר אל האורחת, דומה שרמז זימתי כלשהו מנצנץ בו, ויוצאת. ומה שלא ברור בכל העניין הוא, האם כל זה, לרבות היציאה של שחקנית־המשנה מן הבמה, הוא עלילה מתוכננת ויזומה מראש או שהמשחק הוא מאולתר, איך שלא יהיה, טועה האידיוט שיושב מולי אם הוא חושב שאני אמלא את התפקיד שיעד לי. מסך.

געגועים    🔗

אֹומְרִים שֶׁזֶּה הַגוֹרָל הַמַּר בְּיוֹתֵר:

אָתָּה יוֹדֵעַ מָה טוֹב, אַךְ הַהֶכְרֵחַ

חוֹסֵם אוֹתוֹ מִפָּנֶיךְ.

(פינדארוס: האודות הפיתיות)

עלי להיטהר, אמרה לעצמה לפנות־ערב, כששכבה על הספה בדירתה העגומה, כי לא היה לה שום רצון לצאת או להיפגש עם אותם האנשים שלפני היפרדה מבעלה, לפני עוזבה את דירתם המשותפת, נמשכה לראותם כמעט מדי ערב. עלי להיטהר מן המחשבות הרעות. לצאת מכאן. לחיות חיים אחרים. וגעגועים להוויה אחרת מילאו את לבה, אולי כמו זאת של שלוש האחיות הצ’כוביות בעיירה הקטנה ברוסיה. הו, אולגה מָשָׁה ואירינה! כמה סבל, כמה דכאון, כמה עצב ושיממון, אבל הסבל אצילי היה, העצב ענוג, המצוקה מטהרת. לפחות כך זה נראה בסיפורים. ואילו כאן, כל הרגשות העדינים נעכרים ונדרסים תחת הצעקנות שאין מפלט ממנה. גסות־הרוח החודרת לכל פינה, המריבות הפוליטיות הפרועות הפורצות מתוך מרקעי הטלוויזיה, התשובות החצופות של הפקידים והפקידות, הארס של העיתונאים, לשון הדיבור השחצנית ברחוב, במשרד, והכול, הכול, מוחצן כל־כך, אין רגע של שקט, נדמה כאילו אנשים לא מסתכלים אף פעם לתוך נפשם פנימה. למה מתגעגעות שלוש האחיות כשהן משתוקקות כל־כך לצאת מן העיר הפרובינציאלית שלהן, הקופאת על שמריה, ולחזור למוסקבה שבה נולדו? למה, אם לא ליופי שאין הן מוצאות בסביבתן השוממת? אולגה נזכרת בפריחת עצי הליבנה במאי, בשמש, באור הרב, ואירינה מרגישה כאילו היא מפליגה עם ענני השמים הכחולים וציפורים לבנות מעופפות מעל לראשה, ואחד האורחים בביתן, שיש לו שם גרמני, מירנבאך, שופך את לבו לפני אירינה ואומר שאהבתו אותה מעוררת בו כמיהה עזה לחיים, למאבק, לעבודה, ובראותו כמה היא יפה, כל החיים יפים בעיניו, וּמָשָה מפזמת שוב ושוב שיר ישן, “על חוף הים עץ עלון ירוק, ועל האלון שרשרת זהב”, ואורח אחר חוזר שוב ושוב על פתגם שקרא באיזה ספר, “הטבע ברא את לבנו לאהבה”… כמה השתפכויות־נפש היו שם, כמה דמעות זלגו, כמה וידויים זה באוזני זה, כמה התפלספויות על טעם החיים ותכליתן, על הצורך להאמין, ולעמול, ולקדם את האנושיות לקראת עתיד טוב יותר, והרגשנות הזאת, שבה טובלים כולם, היום אפשר שהיא מעוררת גיחוך, אבל מעומק הלב דיברו שם האנשים, ורגשות טהורים הביאום לידי כך. האם פה לא יישמעו לעולם קולות לחושים, מהוססים, וכנים כאלה? ואני, אני כמיהה לחום אנושי. אילו היתה לי אחות, להסתודד איתה, לבכות ולצחוק אל חיקה ולגלות את הלב ללא חשבונות… ונוני רחוק.

טיפות גשם זלגו על שמשת החלון, ועל הספה היתה מונחת המזוודה שלו, פתוחה, חולצות גולף וטי־שרטס, תחתוני ביקיני עם מותגי המעצבים, הוא מקפל הכול בנוקדנות של זבנית בוטיק ומניח זה על זה, וכתפיות לארי קינג אדומות וגלימת רחצה, ומה עושה פה הבירית השחורה שהחביא מתחת לעניבות האסקוט? אני לא צריך את האפודה הזאת, אמא, אמרתי לך, אני יכול לקנות שם, באמריקה יותר בזול, ואת מכונת־הגילוח הזאת תתני לאבא, לי היא מיותרת לגמרי, אני משתמש בסכינים, ואל תדאגי לי כל־כך, אני לא ילד, וכשניסיתי למשוך אותו לשיחה של גילוי־לב כלשהו לפני שניפרד לחודשים ארוכים, שיחת־נפש, הפשיל בידו את הבלורית הערמונית שלו לאחור, עיפעף בעיניו, חסם עצמו לחלוטין ומיהר להתרחק אל מחוז העניינים המעשיים, לובש שכפ"צ נגד גילויי הרגשנות שלי. הוא לא ילד, לא. כשהסענו אותו לנמל התעופה הזכיר לי שוב ושוב שעלי לקחת את גלולות התירואידין שלי, פן אשמין ואשקע בדכאון, אבל כשעמדנו איתו בתור לבדיקה הבטחונית, גם דינה היתה איתנו, אחזה בידו מבלי להרפות כאחות קטנה שמפחדת לאבד את אחיה, הגיע פתאום איזה בחור עם משקפי שמש שחורים ותסרוקת־פומפדור, שבא להיפרד ממנו, והוא התחבק והתמלמל איתו ולא שם לב עוד אלינו, עד שעלה אל אולם ההמתנה.

עצב חיי, נוני.

נוגה נזכרה שלפני שנים רבות, בכיתה י“ב, מצאה בספרייה ספר ישן מאוד, קרוע־כריכה וצהוב־דפים, שעשה עליה רושם גדול, “על גבול הדממה” היה שמו, ומחברו צבי שץ, והיה בו סיפור, “בלא ניב”, שקראה אותו בדמעות בעיניה, וברבות השנים חזרה וקראה אותו עוד כמה פעמים. מסופר בו על שלושה צעירים, שני בחורים ובחורה, בקבוצה קטנה על שפת הכנרת, בתקופה שבה מעטים ובודדים היו היישובים העברים בארץ. סיפור עצוב, ורווי אווירת הבדידות, והמחסור, ועבודת־הכפיים, והחלומות, ששררה בימים ההם. הדס אהבה את שניהם, את אורי ואת ישראל, אהבה אותם במידה שווה. בערב, אחר יום עבודה בשדה, היו השלושה שוכבים על הדשא על שפת הירדן, ידה של הדס בידו של אורי וראשה על כתף ישראל, וקול שירתם הרכה, הצלולה, רועד על פני הדממה. “בלא ניב” דיברו השלושה ביניהם, ברמזים מעטים, במגעים עדינים, במבטים, באלם. אבל יחד חלמו את חלומם, להפרות את חלקת האדמה שאותה חרשו, תילמו, הישקו, ויחד שאפו “להתעלות החיים”, בעבודה ובטבע. כמה יפים, זכרה נוגה, הם תיאורי הטבע בסיפור, שעות בין־הערביים, כאשר פושטים הדמדומים “לאחר מות היום”, וצצים הכוכבים, והכנרת כמו עוצרת את נשימתה, מצפה, ודממה גדולה נפרשת על הכול, ש”קולות־סתר" ספוגים בה. כן, ההרמוניה המופלאה הזאת בין השלושה מופרת אמנם, לאחר שהדס נכנסת להריון מאהבתו של ישראל, ואורי, בייאושו, מתאבד ביריה. אך גם לאחר התאבדותו, כאשר נפרש העצב על הכול, והדס אינה יודעת את נפשה, גם אז, כאילו מתאחדות שוב נפשות שלושתם. נוגה נזכרה שאחד האורחים ב“שלוש אחיות”, שבא ממוסקבה, ואת שמו שכחה, אמר. שאולי החיים האלה שאנחנו חיים אינם אלא העתק דהה של חיים שחיינו אי־פעם בעבר, שהם המקור, וייתכן שצפויים לנו גם חיים אחרים לאחר מותנו, וכשנזכרה בכך, עברה בה אותה סחרחורת, כאילו היא גלגול נשמה של מישהו אחר, שחי בזמן אחר, ועכשיו נדמה היה לה שהיא גלגולה של רחל המשוררת מן הקבוצה ההיא, שעל שפת הכנרת. אני גולה, אמרה לעצמה. כל שנותי אני גולה מן החיים האלה.

באותו לילה חלמה חלום “גן־עדני”: מעין הילה של זוהר עטפה אותה, וחום ועדנה שפעו אליה, והיתה מין נהרה שאין להביעה במלים, והיא חשה שהיא שלמה עם עצמה, ואין לה שום טענות אל העולם. וכשהתעוררה בבוקר, אמרה: אני אצא מכאן, וכשאצא, יהיו לי חיים אחרים.

ובערב כתבה שיר:

שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה מִיל מִבֵּית הוֹרָתִי

פּוֹרְחִים פּרְחֵי הַדְּבַשׁ.

צְרָעוֹת מְזַמְזְמוֹת בְּחֻבָּם

כְּמוֹ בִּימֵי הִַמקדָשׁ.

אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתֵּיִם

אֲנִי מַזֶּה אֶת דָּמִי עֲלֵיהֶן,

כֹּהֶנֶת יְחִידָה בְּבֵית־הַמּוֹעֵד.

וּבְפָרֹכֶת שִׂמְלָתִי נֶחְתָּמִים הֵכְּתָמִים,

עֲווֹנוֹת עֲווֹנוֹת לְלֹא כִּיפּוּרִים.

שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים שֵׁשׁ נָפְלָה הֵקֻּבִּיָּה,

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם מַחֲצִית הַמֵּאָה,

וּבְכָל רֹאש־שָׁנָה

רוֹשׁ וְלַעֲנָה, רוֹשׁ וְלַעֲנָה.

HIC ALEA EST

וְאֹותִי טִבְעִי הוֹרֵס.

קנאה    🔗

הֵן כֹּה נוֹצַרְנוּ, הַנָּשִׁים:

לִפְעֹל גְּדוֹלוֹת מִמֶּנּוּ יִבָּצֵר,

אַךְ לַחֲרֹש רָעָה רַבָּה, נַשְׂכִּיל תָּמִיד.

(אוריפידס: “מדיאה”, מערכת א')

אשה שהקנאה לוהטת בלבה עלולה להיסחף למעשים לא־ייאמנו, זרים לגמרי לטבעה, כל התנהגותה משתנה, אפילו ארשת פניה מתחלפת. נעשית מתוחה, מעוננת, מתעוותת, אין להכירה.

משנגעה שלהבת הקנאה בנוגה, החלה לנהוג כאחת השפחות. “שלח־נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא אל פניך יברכך,” כמו שאמר השטן לאלוהים על איוב הצדיק.

שלושה חודשים לאחר שהתקבל ספרה, “שוק הדגים הריק”, להוצאה לאור, וכחמישה חודשים לאחר גירושיה –

היה זה ערב חורפי גשום, כמו שמתחילים סיפורים רבים מן המאה התשע־עשרה, אבל אין חדש תחת השמש, והיא הלכה לקונצרט של התזמורת הקאמרית במוזיאון תל־אביב, וישבה בשורה העשירית באמצע, ועוד לפני שהתחיל הקונצרט, נפל מבטה על שערו השחור, עורפו וכתפיו הרחבות של בעלה־לשעבר, שישב בשורה הרביעית, בקו־אוויר ישר לפניה, ולתמהונה היתה בצדו גברת, שאת פניה לא יכלה לראות, כמובן, אבל ראתה את שערה הבלונדי, מחומצן כנראה, מעוצב לתפארת על ראשה הכדורי, ואת הצעיף האקזוטי הזוהר הכרוך לה על כתפיה, מעל שמלתה השחורה. לבה הלם בה בחוזקה והדם הציף את פניה. עצם נוכחותו של מוש בקונצרט כזה, של מוזיקה קלאסית, הפליאה אותה, אבל למה את מתפלאה, ניסתה להרגיע את עצמה, הרי הכנסותיו של הערב מוקדשות לרכישת אינקובטור לפגייה של איכילוב, וקבלן השיפוצים הנדיב הזה רגיל להיענות לכל מיני בקשות של התרמה, וכבר לא היתה מסוגלת להקשיב לקונצ’רטו הכפול של בראהמס שניגנה התזמורת. הניחושים והחשדות קדחו במוחה בלי להרפות, מי האשה הזאת, קרובת משפחה כלשהי, שמעולם לא ראתה אותה? אהובתו? פילגשו? ואולי כבר הספיק לשאת אשה מאז הגירושין? אבל אילו כך, מישהו כבר היה מגלה את אוזנה. בתה דינה, ללא ספק, שברית כרותה בינה ובין אביה, ואם לא היא, אחת מחברותיה שלה, מירה, למשל. אבל ייתכן שהאלמונית הזאת היא רק מכרה שלו, אשתו של אחד משותפיו לעסקים, והוא הזמין אותה לקונצרט כי היה לו כרטיס זוגי, ובעלה היה עסוק באותו ערב, אך מכיוון שלא יכלה לגרוע מבטה מן השניים היושבים ממש בקו ישר לפניה, לא נעלם ממנה שהם אוחזים זה ביד זה, ושמפעם לפעם הוא רוכן אליה ולוחש משהו על אוזנה, ואפילו את חיוכה אפשר היה לראות בצדודית פניה הרחבות, שהן יפות, הודתה במעין אנחה. לא, לא הועיל לה שאמרה לעצמה, חזור ואמור, למה זה צריך להיות איכפת לך בכלל? את התגרשת ממנו, את חיה את חייך, תני לו לחיות את חייו. ללא הועיל. מראה השניים האוחזים זה ביד זה במין אינטימיות של אוהבים־בסתר היה מבעית! לאחר עשרים־ותשע שנים של היותנו יחד, ביום ובלילה, הצטווח בה לבה, הוא מביא אותה עכשיו אל המיטה המשותפת שלנו? ומזדיין איתה? ובו־בזמן, יש להוסיף, לחש לה בכל־זאת קול אחר בתוכה, דורש צדק ואמת: ואת עצמך, את עצמך התנזרת מגברים, גם כשהיית נשואה לו? ואל תזכירי לי, רק אל תזכירי לי את הביזיון עם יפה־הנפש ההוא, מחקתי אותו. מחוּק. וכשיצאו הכול להפסקה נשארה עוד זמן־מה על כיסאה, ואז ראתה אותם עולים במעבר אל היציאה. כן, אשה יפה, נפל בה לבה, גבוהה ממנו, קומה זקופה, פנים בוהקות שהעלו בדמיונה עוגת יום־הולדת, כולה אומרת שביעות־רצון עצמית, סמכותיות של מטרונה בעלת נסיון חיים, גברים רבים דשו בה, יש לשער, נראית מבוגרת ממנו בכמה שנים, אבל במצב טוב מאוד, ואיך אפשר לשאת זאת.

כשיצאה מן האולם אל הפואייה היה על נוגה לתמרן את צעדיה כך שתראה ולא תיראה. ברגעים הראשונים הם נעלמו מעיניה בתוך הקהל הצפוף, אך כשהגיעה לתחום הקפטריה ראתה את האשה הזאת יושבת ליד אחד השולחנות, פניה לעבר הדלפק, שרבים הצטופפו לפניו וגם מוש ביניהם, כמה מוזר, היא פותחת את ארנקה הגדול, מוציאה מתוכו פנקס, מעיינת בו, שולפת מן הנדן שלו עפרון זעיר, רושמת בו משהו, או מוחקת, סוגרת, אך הנה קרב אליה מוש, בידו האחת ספל קפה ובשנייה כוס יין אדום. את ספל הקפה העמיד ליד מושבו, ובכן, היא משתוקקת ליין דווקא. להעיר ולעורר את התשוקה. והנה היא נושאת את הכוס לעומתו, כמו בברכה, חיוך רחב של סיפוק על פניה, וגם הוא עונה לה בחיוך. כמה מרוצים הם מעצמם, מן החיים. כמה מרוצה הוא מן החיבור שביניהם, ולא מעניין אותו כלל אם יש בקהל הזה כמה וכמה אנשים שבמשך שנים רגילים היו לראותו באולם האופרה כתף אל כתף עם אשת־חיקו הנשואה לו כדת משה וישראל, והם זוקפים גבה מול הזיווג המנואף הזה המופיע ללא בושה בפרהסיה. מלה יוונית פרהסיה. איך התגנבה היוונית ללשוננו, מאות מלים שחצו את הים, ובהגיען הנה התעברו ונימולו, גם אם אומר בפומבי במקום בפרהסיה, הרי זה מן היוונית, גם כשאמרתי מטרונה, הרי זה מן היוונית, וגם הנמל שאני ממריאה ממנו הוא בהיפוך אותיות לַמָן היווני, ואפילו סנדלים שברגלי מעור יווני נתפרו, כמה צר שלא למדתי את השפה הזאת, ונזקקתי למוג־הלב הברחן ההוא שיתרגם לי משיריה, אל תזכירי לי בבקשה. אני נגעלת מעצמי כשאני נזכרת. והאיש הזה, שהיה בעלי רק תמול־שלשום, נוהג כאילו לא נותר בו זכר בלבו מחייו הקודמים, לא ספיח לא סחיש, עשרים־ותשע שנים. שום ניד של מבוכה. שום זיע של עגמת־נפש. מָחוּק! נמחה! כמו עקבות בחול, שגל־ים קל שוטף ומוחה אותם! כן, אבל את, את עצמך, לחש לה שוב אותו קול אחר, הוא קול האמת והצדק שאין משוא־פנים לפניו, הלוא את יזמת את הגירושין ממנו, וטענת תמיד שמשום ש“אינו מבין אותך”, שאינך יכולה לחיות איתו. וזה נכון, כמובן, אז מה את רוצה מהחיים שלו, לעזאזל?

פצועה, שותתת כאב, חזרה אל מושבה לאחר ההפסקה. אך לא הסימפוניה השנייה של שומאן, גם לא “מן העולם החדש” של דבוז’ק, לא יכלו להסיח את לבה, ולו לרגע, מן המחשבה המזעזעת שהיכתה בה כחבטת מחבת על ראשה, שבעלה עד לפני חמישה חודשים, אבי ילדיה, מתגפף עכשיו, יד ביד, זרוע־אל־זרוע, בחמימות כזאת, עם אשה שנראית כגבירה השולטת על ממלכת עסקים אדירה, והוא יתעלס איתה בעוד שעה במיטתם. פַּאנְתָה רֵיי, נכון, הרקליטוס.

בתום הקונצרט, מיהרה לצאת החוצה עוד לפני ששככו מחיאות־הכפיים, ורצה בגשם אל הרחוב, ועמדה בגשם על המדרכה לעצור מונית, השמים מזילים דמעות על שברה, ובשיער רטוב, במעיל נוטף פלגי מים, נכנסה לדירתה, התפשטה, התנגבה, פרעה את כיסוי המיטה והשליכה אותו לארץ, קפצה לבין המצעים וקברה עצמה עד למעלה מראשה מתחת לשמיכה, לא לראות, לא לשמוע, לא לחשוב, לא לדעת.

כשפקחה את עיניה בבוקר, קיוותה לרגע שאור היום יגרש את הסיוט, וכל מה שאירע אמש יהיה כלא היה. כי, לאחר הכול, מה באמת איכפת לך, הרי אינך רוצה לחזור אליו, ולאן נעלמה גאוותך, נוגה, לאן נעלם בטחונך העצמי, שכל־כך קל היה לך להתגרש מבעלך, אבי ילדייך, הו, איזה חלום זוועה! נהגתי בג’יפ, אני, שמעולם לא ידעתי לנהוג, במורד הר, מדרום לירושלים נדמה לי, אולי גיא בן־הנום, ולא יכולתי לעצור, וצעקתי תעזרו לי! אין לי רשיון נהיגה! אבל איש לא שמע, וההגה משך ומשך הצדה, ולא יכולתי לעצור בשום אופן, והתהפכתי אל התהום בצעקה אילמת… ובעומדה בחדר־הרחצה מול הראי, מצחצחת את שיניה, רצתה להקיא. האשה ההיא לא סרה מעיניה, והיא גדלה והתעצמה בדמיונה. ארוכת זרועות ורחבת ירכיים, שופעת־שדיים, פעורת־ערווה, רבת־כוח, ממון־ומין כלי־החמס שלה, ולא עוד אלא שמנוסה ובקיאה היא בכל דקויות וגסויות ההתעלסות. כי ללא ספק מעגבים רבים היו לה, בחורי חמד כולם, כמו שכתוב, בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זירמתם, ועליהם שפכה תזנוניה, כמו שכתוב, וכך היא צדה כל גבר שהיא מסמנת כמטרתה. נוגה התלבשה ופנתה אל המטבח, וכשהוציאה מן המקרר גביע יוגורט והתיישבה אל השולחן. החליטה שקודם־כול עליה לגלות את זהותה של הנפקנית הזאת.

כאמור, מחשבות אבסורדיות פולשות לראשה של אשה שהחשד והקנאה קודחים בה. וכך צץ רעיון במוחה של נוגה שתפנה אל משרד של חקירות פרטיות, למשל, כדי שיעקבו אחר האשה הזאת וימציאו לה פרטים על אודותיה, אם היא גרושה, אלמנה, ואולי עודה נשואה ונפגשת איתו בסתר. וכשדחתה מלבה את המחשבה הזאת, שהרי חקירה פרטית תעלה לה בסכומים שאינם בהישג ידה, התגנבה חרש מזימה אחרת אל ראשה, שאיבד את איזונו. היא עצמה תארוב לה. תסתתר מאחורי שיח או עץ סמוך לביתה הקודם, וכשתצא מפתחו זונת־בבל זו, נאמר בשעת בוקר, לאחר ליל ההתעלסות הפרועה והפראית שלהם, לאחר שיצא מוש לעבודה, היא תעקוב אחריה… שטות גמורה! מניין לך שתצא מן הבית בלעדיו? ואם תצא לבדה, בוודאי לא תלך ברגל, המיליונרית המושחתת הזאת, פשוקת־השוקיים, פעורת־הערווה, אלא תיכנס לוולבו שהחנתה ליד הבית ותיסע בו לסביון, או לכפר שמריהו! ואף־על־פי שהיתה משוכנעת שאכן שטות גמורה היא לעקוב אחר האשה ההיא, לא יכלה לעמוד בנסיון, ובניגוד לרצונה, אפשר לומר, החלה אורבת לקירקה, כך קראה לה בינה־לבין־עצמה, על שם האלה־המכשפה ההיא שהפכה את אנשי ספינתו של אודיסיאוס לחזירים כשמסכה סם ליינם לאחר ששכבה איתם, החלה אורבת לה בסביבות ביתה הקודם, אך לא לפני שנקטה בצעדים אחרים, פחות נועזים, כדי לגלות את זהותה של האלמונית שחדרה בחוצפה כזאת, באלימות כזאת, אל מחשבותיה, הזיותיה, סיוטיה. וקודם כול, לפני שתצא למארבים הכרוכים בסיכונים, קבעה פגישה עם חברתה מירה בגן העיר, לארוחת צהריים, כי מירה עשויה לדעת משהו, כי שותפו של מוש, יכין צוקרמן, ואשתו, הם מאנשי חוגה, על מה הם מדברים שם, כשנפגשים בביתה בלילי שישי, אם לא על יחסים גלויים וחשאיים המתרקמים בין מכריהם. וכאשר שאלה אותה מירה, בלוגמה מן הקפה, מה חדש אצלה וכד', אמרה נוגה, בצחוק, ובדרך־אגב כביכול, לבעלי־לשעבר יש כבר מישהי, אך מירה התפלאה על כך, בתום־לב, כנראה, שאלה מי היא, ואם נפגשה איתה, וכשאמרה נוגה שראתה אותה בחברתו רק פעם אחת, אשה יפה דווקא, מרשימה, הצטחקה מירה, אני מקווה שהלב לא נצבט לך מזה. לי?! צחקה נוגה ומשכה בכתפיה. פגישה זו היתה לשווא, איפוא. שום תועלת לא צמחה ממנה. וכך קרה גם בפגישתה עם עדנה מאירי, שבעיני נוגה היתה טרחנית ללא־נשוא, כי באה אליה לעתים קרובות מדי עם שירים שכתבה, כדי שתביע דעתה עליהם ותעזור לה בפירסומם. אבל עדנה, אשה צנועה, נמוכת־קומה, בעלת קול מתוק, חיבבה מאוד את מוש, ופעם אמרה לה בצחוק שאלמלא היה נשוי לה, לנוגה, היתה היא עושה הכול, אבל הכול, כדי לצוד אותו. האין היא מחזרת אחריו לאחר שנודע לה על גירושיו ממנה? ואם כך, ודאי יודעת היא על קיומה של אותה קירקה, במערה שלו. כן, שמעתי שהתגרשתם, אמרה עדנה בעצב כשנפגשו בבית־הקפה, ונורא הצטערתי, כי בעיני הייתם זוג למופת, והבית שלכם, היתה בו אהבה מעוררת קנאה. אז את חיה לבד עכשיו? והוא? אני בטוחה שהוא סובל מאוד. הוא העריץ אותך. וכך היתה גם פגישה זו בזבוז זמן ותו לא.

ופתאום עלה בדעתה שמי שיודע בבירור מה מתרחש שם בחייו של אבי־ילדיה, היא בתה דינה. אין ספק שהיא יודעת. קשר אמיץ ביניהם. ייתכן אפילו שהוא בא לבקרה בחברת אותה קירקה, והיא גוחנת על עריסת הנכדים שלו ומצייצת להם, ומדגדגת את כפות רגליהם, פוצי־מוצי, היא תהפוך אותם לחזרזירים.

כמובן שאשמח אם תבואי! כולנו נשמח! הילדים ייזכרו סוף־סוף שיש להם סבתא! ענתה לה דינה בטלפון בעוקצנות הרגילה שלה. במוצאי־שבת, אם כן, נסעה נוגה לרעננה ובאה לבית בתה. הילדים כבר ישנו ונוגה הביעה צערה על כך ששוב לא מזדמן לה לראותם ערים ולשחק איתם. אלכס לא היה בבית, ובניגוד לפעמים קודמות, נהגה דינה באמה בחביבות רבה. מראש אפתה עוגת גבינה לכבודה והעמידה על השולחן קערה מלאה שסק מגינתם, והירבתה לשאול, מתוך התעניינות כנה, דבר זה ניכר מנעימת דיבורה, על ספר השירים שהתקבל להוצאה, כמה דפים יהיו בו, מתי יופיע בדפוס, האם לא סידרו אותה המו"לים הנוכלים ודרשו ממנה להשתתף במימון במקום לתת לה מקדמה שמנה כראוי למשוררת בדרגתה, הלוא את דינה תמיד מטרידות בעיות כספיות והיא דואגת לאמא שלה, שאינה מבינה כלום בעניינים אלה. שאלה גם איך היא מרגישה בדירה ששכרה לעצמה, אם שקט בה, אם יש שם מזגן, ודווקא חביבות זו עוררה את חשדה. אם מדברת היא אליה בנועם כזה, כל־כך לא רגיל ביחסה אליה, ללא מרירות סמויה, ללא עקיצות דקות המבצבצות על־פי־רוב בין משפטיה, הרי זה משום שחייו של אביה מתנהלים עכשיו על מי מנוחות, לשביעות רצונו, לאחר שמצא לו אשה חדשה הממתיקה לו את ימיו ומרפדת במעדני־בשרה את לילותיו, והפצע שנגרם לו כביכול עקב הגירושין, באשמתה שלה, כמובן, באשמת אמה האגואיסטית, האגוצנטרית, נרפא לחלוטין. היה כלא היה. אם היה, בכלל, מלכתחילה. פעמים אחדות במהלך השיחה ביניהן היה כבר על קצה לשונה לשאול אם רואה היא את אביה, אם בא לבקרה, מה שלומו, אבל לא ההינה, גם חשבה שאין זה לכבודה, ולפני צאתה מן הבית, כשעמדה כבר על הסף, אומרת לה דינה, טוב שנזכרתי, הבטחתי לשכנה שלנו, הגברת גורליק, להעיר לך משהו על השיר שלך “בלעם”. היא אומרת שכתבת שם “רהה” במובן של תמה, “נפעם רהה מול הור ההר”, אבל “רהה” זה לדבריה פחד, ולא תמה. אני רק מוסרת לך מה אמרה. האם הבת שלי מתעללת בי? נתנה בה נוגה מבט נוקב, ויצאה ללא השב דבר.

אשה שהקנאה קודחת בראשה, עלולה, כאמור, להיסחף למעשים שלא־ייאמנו.

בשמונה בערב הלכה אל סביבות ביתה הקודם. פנסי החרוב הטילו שלוליות של אור על המדרכה, והיא נזהרה לעקוף אותן או לפסוח עליהן, כי מישהו מן השכנים עלול להבחין בה. בחסות צל השיחים של המבוא לבית שממול, נעמדה ונשאה מבטה אל הקומה השלישית, אל משכנה לפנים. אור היה בחלון המטבח, אך צללי אדם לא נעו בו. האם הוא לבדו שם, אוכל את ארוחת־הערב? או קירקה יושבת אל השולחן מולו, באותו מקום שאני הייתי יושבת? האם היא קמה עכשיו, ניגשת לכיריים לטגן חביתה לשניהם, כמו שאני הייתי עושה? אך הנה כבה האור במטבח ונדלק בסלון, משמע שהתיישבו על הכורסות, והם מנעימים שיחה על הצגת תיאטרון שאמש חזו בה ביחד, ואולי הרומן־הרומנטי הזה שהוא גיבורו הראשי עורר בו חמדה למוזיקה קלאסית, ועכשיו הם מאזינים בעדנה לפאתטית של צ’ייקובסקי או לפסטוראלית של בטהובן? ואולי הם יושבים חבוקים על הספה, על גבי השטיח הפרסי המרפד אותה, זה שלפני שנים בחרה בו בעיר העתיקה בירושלים, ימים אחרים היו אז, בטרם אינתיפאדה, לאיטנו פסענו בין החנויות של הבזאר הערבי, נושאים מבטים אל השמלות המשתלשלות ממשקופיהן, והוא מציע לי מדי פעם לקנות את הרקומה הזאת, או את זו של קטיפה סגולה, מדוע לא, היא תהלום אותך מאוד, ואל תשימי לב כמה היא עולה, על חשבוני הפעם, חה־חה… לא, לא הייתי רוצה לשבת שם שוב, בצדו, כמטומטמת, ולצפות בטלוויזיה, אינני מתגעגעת אליו. ואף על פי שידעה ששום דבר לא ייצא לה מן המארב הזה, אפילו תעמוד כאן עד חצות, עד אור הבוקר, לא יכלה להינתק ממקומה ולהסיר את מבטה מן החלון הגדול, המואר, של הסלון, וכעבור עשרים רגע, ואולי יותר, כבה האור גם שם ונדלק בחדר־השינה, שווילון תרוג ציעף את חלונו ורק סדק צר מפלג בין שתי כנפותיו. שתי צלליות עמומות חלפו שם, עוברות מצדו האחד של החדר לצדו השני, וחזור, מתכופפות מעט, מתרוממות, נוגעות זו בזו, ואחר־כך כבה האור והדירה כולה היתה שרויה בחשיכה, ואין להתפלא שפעימות לבה הלמו כפטישים בחזה. כי ברגעים אלה ממש, זה מובן מאליו, זה בלתי־נמנע, מתחוללת שם, על המצעים שהיו משכב האהבה שלה ושל בעלה קרוב לשלושים שנה, הדרמה הנאפופית הסוערת, ההוללת הזאת, האם את אנחות התאווה היא שומעת, פורצות החוצה מחלון הקומה השלישית?

דמיון־כזב של חולת־קנאה! אין אלה אלא אנחות ענפי האיזדרכת שבחצר הבית המתנועעות ברוח. אילו ראה אותך העורך שלך מבית־ההוצאה מסתתרת כך, כגנבת, מאחורי שיחים, שמה מארב לאשה שאינך מכירה כלל, מנסה לצותת לגניחותיה בעצם מעשה האהבה שלה, אילו ראתה אותך בכך אותה משוררת צעירה שמעריצה אותך כל־כך, או המבקר ההוא, שמתוך כבוד אלייך ואל שירייך הזמין אותך לבוא איתו ועם קבוצה נבחרת של סופרים לפגישת־סתר שלמעשה לא היה לך כל עניין בה, בעניינים פוליטיים, גאוותך נשברה, נוגה! לא רק ראשך, גם את כבודך איבדת!

ובכל־זאת היתה עומדת כך וצופה אל החלון שמאחורי וילונו מתרחש חזיון־הכשפים הפרוע עוד שעה ארוכה, אלמלא הבריחו אותה צעדים שהתקרבו הישר אל מבוא הבית שבו עמדה, וכל עוד רוחה בה, מיהרה לחמוק מן המקום.

בזויה בעיני עצמה חזרה לדירתה. כל הלילה ביעתו אותה מחזות ההתעלסות שלא היה מפלט מהם, ובעומדה מול הראי בבוקר אמרה לבבואתה, את סמרטוט, הביטי איך את נראית, איך הזיות של קנאה מבהמות אותך, מצהיבות את הפנים שלך, מקמטות את זוויות הפה ואת העפעפיים, אי־אפשר להכיר אותך, ובגלל מה בסך־הכול, את שווה שיעמידו אותך אל עמוד הקלון בכיכר שוק הדגים הריק ויירקו בפנייך.

ואף־על־פי־כן, כאילו דיבוק נכנס בה, הלכה גם בערב השני, כמו רסקולניקוב, לפקוד את מקום הפשע. יצאה מן הבית בתשע, ועד שהגיעה לרחוב שבו עומד ביתה הקודם כבר היתה השעה קרובה לעשר. תיכף לכניסתה לרחוב ראתה את גב' אזולאי, השכנה מן הקומה השנייה, באה למולה, והפודל שלה מתרוצץ לרגליה. מאוחר היה מלסטות מן המדרכה ולהתחמק. או, נוגה! קראה גב' אזולאי, מופתעת; ולאחר רגע, בנעימה של ניחום אבלים: מאוד הצטערתי כששמעתי. כולנו הצטערנו. כל המכרים שלכם. קשה לך, בוודאי. תמיד זה קשה. בייחוד אחרי שחיים כל־כך הרבה שנים יחד, כמו שאתם חייתם. אבל משלימים בסוף, וממשיכים לחיות, והיום, מי לא מתגרש? עוד לפני שמתחתנים, כבר חושבים על הגירושים. את יודעת בוודאי שגם אני התגרשתי. אבל זה לפני הרבה שנים. כבר יותר משלושים. ואני לא מתחרטת. אני מקווה שהשגת מה שמגיע לך בהסכם הגירושים. היה לך עורך־דין, כמובן. בלי עורך־דין את אבודה. מנסיון אני אומרת. עם בעלך־לשעבר אני נפגשת לפעמים במעלית. שלום שלום וזה הכול. אני לא מדברת איתו. הוא הבטיח לי כבר כמה פעמים לעשות תיקונים בדירה שלי, מפני שהקיר הדרומי אצלי סופג מים וכבר יש עליו פטריות, ולא מקיים. פוחד, כנראה, שאטרוף אותו כשייכנס אלי. לומר את האמת, הוא לא מוצא־חן בעיני. כל ההתנהגות שלו לא מוצאת־חן בעיני. את בדרך אליו, אני מתארת לי. הוא בבית, אני חושבת. ראיתי אותו עולה, לפני חצי שעה. טוב, לא אחזיק אותך. היכנסי פעם כשאת בסביבה. מה שלום הילדים? נוני עוד באמריקה? את דינה ראיתי לפני שבועיים, כשבאה לבקר את אבא שלה. אני זוכרת אותה עוד מגיל הגן, כמה שהיתה חמודה. ומוכשרת מאוד. אני בטוחה שהיא אמא טובה, ומורה טובה, וכמובן, גם בת טובה. בוא, פופי, נלך, משכה ברצועת הפודל.

לאחר שהתרחקה גב' אזולאי, חזרה נוגה אל עמדת התצפית שלה מאמש. יש שדים שאין שליטה עליהם. כמה שלא תנסי לגרש אותם מהנשמה שלך הם יערימו עלייך ויחזירו אותך בדיוק לאותו מקום שנדרת לא לחזור אליו, כי הוא חרפתך. כן, היה אור בסלון, אור רב, כאילו כל המנורות הודלקו. האם חגיגה מתקיימת שם? מסיבת אירוסין? חתונה? כנס של אדירי נדל"ן מחוג הסילון? אבל קולות לא יצאו משם, ומבעד לרפפות התריסים גם אי־אפשר להבחין בדמויות אנשים.

כרבע שעה עמדה כך בסתר השיחים, מנסה לנחש מה מתרחש שם בסלון ביתה, שזרים השתלטו עליו, מטמאים אותו, ופתאום כבו בו כל האורות ולא נדלקו בחדרים האחרים. האם פרשו הנאהבים לזימותיהם? אך כעבור רגעים אחדים נבהלה, ופעימת־לב חזקה זיעזעה אותה, בראותה אותם. את שניהם. יוצאים מפתח הבית, הוא בחליפת־בגיר הכחולה שלו, היא במעיל ירוק ובכובע דמוי־פרווה – פנים־אל־פנים מול האמת.

אין עוד שמא – שמא היא אשת חבר־לעסקים, שמא היא בת־זוג לבילוי תרבותי לערב אחד – הכול ברי עכשיו, ברי עד כדי להתחלחל. בשער גינת החצר נעצרו ופנו זה אל זה. הוא אמר לה משהו, ומיד חזר לאחוריו ונכנס בפתח הבית. נראה ששכח דבר־מה, כדרכו, ואמר לה להמתין. עכשיו עמדה הזרה הזאת, השגל שלו, ממש מולה, על המדרכה, מעבר לרחוב. האם לא אליה מכוון מבטה? משחק־מחבואים מסוכן. אך את מוסתרת היטב, מאחורי ענפי ההרדוף הצפופים שמבט לא חודר דרכם, והחשיכה חוסה עלייך, שעה שהאשה הזאת, קירקה, עומדת באור פנס הרחוב. ארנק אלגנטי, אליגאטורי, תלוי לה בידה, ואפשר לראות בבירור את פניה: רחבות, בהירות, והכול כאילו שרוע בהן – החוטם ונחיריו הפשוקים, השפתיים הרחבות, המלאות. ושני תלתלים בלונדיים, מעוצבים היטב, מחומצנים כמובן, מבצבצים מתחת לכובע הפרווה לשני צדי מצחה, הנה היא מסבה את פניה לימין, לשמאל, כאילו שמעה רשרוש של חתול בין השיחים, או חושדת שמישהו אורב לה, לא יפהפייה. אבל כולה אומרת גאווה. ושלטון. שכבנית מופקרת. זונת־צמרת. קירקה פוסעת הנה והנה על המדרכה, מקוצר־רוח, כנראה, ומפעם לפעם מעיפה מבט אל פתח הבית.

נוגה חשה עצמה קטנה, עלובה, נמחצת תחת כובדה של אדירת־ממון זו. ואפשר לראות בבירור במה כוחה גדול עליו. עד כדי למחוק כל זכרון מלבו, של עשרים־ותשע שנות חיים יחד, עם אשה אשר אהב. הלב מתכווץ: הנה הוא חוזר ומופיע בפתח הבית, ופוסע אליה בצעדים מהירים, ואומר לה משהו בחיוך, כמו בעל לאשתו, והיא עונה לו בחיוך, כמו אשה לבעלה, והוא משלב זרועו בזרועה ומוליך אותה לעבר מגרש החנייה שמאחורי הבית, שם חונה הב. מ. וו. שלו. וכשהם נעלמים מעיניה, היא יוצאת ממחבואה ובורחת, כגנבת קטנה שכמעט נתפסה בקלקלתה.

כשהתעוררה בבוקר משנתה הטרופה, נדמו לה המראות מליל־אמש, במארב בין השיחים, עם רחב הזונה העומדת בחזית הבית בצד המדשאה שאלמוגן פורח במרכזה, קרן־אור מפנס הרחוב מאירה את צדודיתה, רק הרחוב מפריד בינה לבינה – כאילו לא במציאות התרחשו אלא בסיוטי דמיונה החולני. ולפתע נזכרה בבעתה בחלומה: היא שוכבת על העפר פשוקת רגליים, שמלתה מופשלת עד למעלה מטבורה, ודם שותת לה מערוותה, כי רק לפני כמה דקות המליטה תאומים, אך הם נלקחו ממנה. ובעוד היא מייללת ומתחננת שיחזירו לה את התינוקות, היא רואה מולה מצלמה על גבי חצובה, העדשה שלה מכוונת אל ערוותה המדממת, ומאחוריה עומד צלם, ראשו תחוב בתוך שרוול שחור, וכשהרים את ראשו ונגלו פניו נדהמה לראות שזה מוש, והיא צעקה, מה אתה עושה, מה אתה עושה, אין לך רשות לצלם אותי, לך מפה! לך! – והקיצה.

סיפור על הספרית    🔗

הספרית של נוגה היא אשה פשוטה, חסרת השכלה, שנולדה למשפחה מרוקאית ברמלה ולא סיימה בית־ספר תיכון, ואם הגיעה למספרה משלה ברחוב מרכזי בצפון תל־אביב, הרי זה בזכות בעלה החרוץ, שברשותו דחפור, והוא עובד בו בכל קצות הארץ ומשתכר היטב. סמוך לחתונתם עודד אותה לעבור קורס לספרות, ולאחר שגילתה כשרון באומנות זו, רכשו חנות שנעזבה בעיר הגדולה, והפכוה למספרה.

זהבה עושה חיל בעסק הקטן שהקימה. יש לה ציבור לקוחות קבוע – רובם נשים – ששומר לה אמונים מאז פתחה את המספרה, זה שש שנים, והצלחתה נובעת גם מהיותה מקרינה אווירה של חמימות ואינטימיות. בחופשיות רבה היא מדברת – תוך כדי עיצוב השיער – על בעיותיה, המשפחתיות, הכלכליות, החברתיות, ועקב כך נפתחים אליה פיותיהן ולבבותיהן של הקליינטיות שלה, שעה שהיא סורקת את שערן או כשהן ממתינות בצד לתורן. נכנסה זהבה להריון, היו הן שותפות לבחילותיה בבקרים, לתחושת הכובד שלה, להתפתחותו של העובר בחודשים האחרונים של ההריון, ולאחר שילדה, שמחו כולן איתה שנולדה לה בת יפהפייה, כמשאלות לבה, וליוו את התקדמותה הפיזית והרוחנית של התינוקת משבוע לשבוע.

במרוצת החודשים והשנים צברה זהבה ידע רב על הנעשה בבתי לקוחותיה, ומכיוון שהיא בעלת לב חם ושוחר טוב, היא משתתפת בצערן, בשמחותיהן, ומשיאה להן עצות בטוב־שכלה, כשהן מתלבטות בבעיות משפחה, קלות כחמורות. ובהיותה סקרנית לגבי כל הנעשה בסביבתה הקרובה, היא גם פוקחת עין, מבעד לקיר הזכוכית השקוף, על המדרכה והרחוב שלצד המספרה, ולעתים קרובות אפשר לשמוע אותה מפריחה היי, מה העניינים, או מה שלום הילד, או זה הסתדר בסוף? וכד', דרך הדלת הפתוחה, לעבר מישהו העובר על המדרכה, וזאת בלי להפסיק לרגע ממשיחת הצבע על שערה של אחת היושבות תחת מברשתה. אין להשוות את רמת האינטליגנציה של זהבה לזו של נוגה. אבל דווקא בגלל גילוי־הלב שלה, החופשי מעכבות, אהבה נוגה – שהיתה לקוחה קבועה שלה מזה חמש שנים והיתה פוקדת אותה אחת לחודש, בערך, ליישור השיער או אילוף קווצות סוררות בו – לשוחח איתה על דא ועל הא, ולעתים אפילו להשיח לבה לפניה. אצלה, ידעה, תמצא תמיד אוזן קשבת.

מה זה שלא ראינו אותך כבר… כמה?.. עידן ועידנים! קיבלה זהבה את פניה בהיכנסה למספרה.

הייתי קצת בחו"ל, אמרה נוגה.

לא באת להיפרד, זה יפה? טוב, נסלח לך. באיזה חו"ל היית? שבי, אני רק גומרת עם מרים ואני מתפנה אלייך.

נוגה התיישבה בצד, וכשאמרה שהיתה בפריז, הפליגה זהבה בשבחי עיר האורות; היא ובעלה בילו שם שבועיים, יש לה קרובים בפריז, בעלי חנות לרהיטים ברובע מארֶה, ובביתם התאכסנו, ונהנו מאוד. היית ב“דֶפאַנְס”? שאלה.

נוגה אמרה שב“דפאנס” לא הזדמן לה להיות.

הפסדת את הצ’ופר של חייך! “דפאנס” זה העתיד! את מסתכלת דרך השער הענקי של ה“דפאנס”, את רואה את העתיד! סיינס פיקשן!

אחר־כך, כשישבה נוגה תחת המספריים, שאלה אותה זהבה כמה זמן היתה בפריז, וכשאמרה נוגה שלושה שבועות בערך, אמרה זהבה: אבל אצלי לא היית כבר ארבע או חמש חודשים, מה קרה?

אני כבר לא גרה בסביבה, אמרה נוגה.

עברתם דירה?

התגרשנו, לא ידעת?

המספריים של זהבה השתתקו, ונוגה ראתה בראי שפני הספרית קפאו מתמהון. לאחר שלוש דקות של שתיקה, אמרה זהבה: כל הכבוד לך!

נוגה פרצה בצחוק: למה כל הכבוד?

אני במקומך הייתי מתגרשת ממנו מזמן.

כן? למה?

שוב השתיקה זהבה את המספרים. היא הכירה את בעלה של נוגה, שהיה בא להסתפר אצלה, וגם איתו הירבתה לדבר, וידעה משהו על עבודתו ועסקיו.

תראי, אולי אני לא צריכה לדבר על זה, אבל אחרי שאמרת לי שהתגרשת ממנו, אני יכולה להיות גלויה. אני ראיתי אותו כבר מזמן, לפני חצי שנה אולי, ויותר מפעם אחת, עובר במכונית שלו ובמושב שעל־ידו אחת שבהתחלה לא ידעתי מי היא, והתפלאתי. חשבתי אולי קרובה שלכם. אחר־כך ראיתי שהוא מחנה את המכונית פה ממול, ונכנס איתה לסניף בל"ל, ואחרי רבע שעה או יותר יוצא איתה משם ושניהם שמחים, כאילו גמרו איזה דיל של מיליון דולר, ונכנסים שוב למכונית ונוסעים. פעם, כשראיתי אותו מטייל איתה אנגאז’ה, שאלתי את עצמי, מה הולך פה? הוא בוגד באשתו? יש לו רומן מהצד והיא לא יודעת? עכשיו, כשאת מדווחת לי… אני אומרת לך שוב: כל הכבוד לך! מזמן היית צריכה לעזוב אותו!

הדם שהציף את פניה של נוגה כמעט פרץ מעיניה: כלומר, האפייר הזה התחיל כבר לפני חודשים, כשהייתי בצרפת, ואולי לפני זה, והוא הצליח כל־כך להסתיר אותו ממני, ששום חשד לא עלה על לבי.

בקול נחנק מהתרגשות אמרה: את מכירה אותה, את האשה הזאת?

בהתחלה לא זיהיתי אותה, אבל בפעם השלישית שנכנסו למכונית, פה ממול, ראיתי שזאת שרלוטה שולץ…

מי?!

היתה עליה כתבה ב“עולם האשה”, העירה האשה שישבה בצד והמתינה לתורה כשראשה מעוטר אטבים וגלילי־שיער.

אני קוראת לה שרמוטה שולץ, צחקה זהבה. לא שמעת עליה? זאת הגרושה של הקבלן הזה שפשט את הרגל וברח לחו"ל והשאיר פה חובות של עשר או עשרים מיליון…

הונגריה, אמרה האשה שישבה בצד.

רומניה, אמרה זהבה.

לא, הונגריה. קראתי את הכתבה. וגם לא בטוח שהיא יהודיה.

מעניין איך המשפחה שלה ניצלה מהשואה, אמרה זהבה, מעבירה פן על שערה של נוגה.

יש כאלה שתמיד שורדים, אפילו אצל הנאצים, הצטחקה האשה שהמתינה לתורה.

אז בעלך נשאר בדירה הישנה שלכם? אמרה זהבה.

כן.

האמת, צריך רק לרחם עליו. היא מין פאם פטאל, כמו שאומרים בצרפתית. הפילה אותו בפח, בשביל כסף, אני מתארת לעצמי. הוא עוד יסבול ממנה.

יש לה כסף מספיק, אמרה האשה בצד, קראתי שהבעל רשם על שמה את הנכסים.

איזה נכסים? צחקה זהבה, הפקיעו לו אותם. מהוצאה־לפועל, אני חושבת.

מה שרשום על שמה הם לא יכולים להפקיע, את לא יודעת?

זהבה שתקה, רק סיפסוף המספריים נשמע.

הוא עוד יתחרט על זה, העבירה את הראי מאחורי עורפה של נוגה בהשלימה את מלאכתה, אין לך מה להצטער.

מלבד זה, קמה האשה שבצד ממקומה ברגע שפינתה נוגה את כיסאה, היא עכשיו גם הסוכנת של מרצדס־בנץ בישראל.

זהבה היתה מוכת תדהמה. עמדה מולה משותקת, עם מברשת־השיער בידה. מה את אומרת, לחשה, זה משהו!..

בדרכה הביתה חשה נוגה שהמרירות והזעם פושים כרעל בגופה. כל שנות חייה עם בעלה נראו עתה כנגועים בצרעת. הוא רימה אותי, בגד בי, הצהרות האהבה והנאמנות ושפע המתנות והפינוקים שהעתיר עלי, הכול היה כזב. מרצדס־בנץ מרצדס־בנץ, בחשו המלים בראשה. אשת ברזל! סאר־בריקן! פרנקפורט־אם־מיין! המבורג! ברמן!.. פוטסדאם… ועכשיו הבינה גם את פשר הנדיבות היוצאת־מן־הכלל שגילה במשא־ומתן על הסכם הגירושין, כשקנה לה את הדירה שבחרה בה, בנוסף על הקצבה חודשית שהעניק לה. הכול כדי למנוע שערוריה אם תגלה את בגידתו! העורמה המפותלת שלו! עד כדי כך את עיוורת שאינך מבחינה בצביעות אצל אדם שאת חיה איתו יומם ולילה, שוכבת איתו, קמה איתו, אוכלת איתו, מגדלת ילדים איתו, וניסתה להיזכר אם היה משהו בהתנהגותו במשך השנים, שעורר את חשדה. האפשר שכשהיה נוסע לאשקלון או לאשדוד לרגל עבודתו היה לוקח איתו את הפרוצה הזאת, להשתגל איתה במכונית? או שהיו נפגשים שם באיזה בית־מלון? אבל מתי, אם היה חוזר הביתה בחמש או בשש, שזה מיד לאחר העבודה, וממהר להתקלח ולהחליף את בגדיו המרובבים בסיד או בעפר או ברסיסי בטון. ואולי כל הרומן התחיל בסלון המכוניות של מרצדס־בנץ, אי־שם באיזור התעשייה של העיר, רחוב המסגר, או אלוף שדה, או יגאל אלון, כאשר החליט להחליף את האופל הנחותה שלו במרצדס־בנץ נוצצת בברק מתכתי של קסדות נאציות. הייתכן, שקע בה לבה פתאום, שלקח אותה לקפריסין כשנסע לשם לארבעה ימים, כדי לסגור איזו עיסקה, כפי שאמר לה? והעיסקה הזאת לא היתה ולא נבראה? או לטורקיה, לפני שנה וחצי, באמתלה דומה? ושם, בעיר הנופש שעל שפת הים השחור או הים התיכון היה נוהג כדרך הסולטנים בעלי ההרמונות, זה גן־העדן הטורקי, משתכשך איתה באמבטיה של שן או של זהב, מלאה מי־ורדים, שפע אבריה אופף ומלפף אותו, מגפף ומלטף עד להתעלף, מעונג, משכרון, ומבושמים, לאים, רוויי חמדת תענוגם, הם עולים מן הרחצה, צח ואדמוני בשרם, ויוצאים אל הקאזינו, להמר על מזלם המשותף, איך לא עלה הדבר על דעתי בשעתו, איך לא דרשתי ולא חקרתי ולא חיטטתי בכיסים, בארנקים, ואיזו שוטה הייתי שמעולם לא בדקתי את החשבונות המשותפים שלנו ולא העפתי עין על תדפיסי הבנק, מי יודע כמה אלפים הפסיד שם ברולטה הטורקית הזאת. ופתאום עלה בדעתה עוד משהו, שעליו לא חשבה מעולם, שהרי מעולם לא שאלת את עצמך איך בילה הוא כאן כשאת היית משוטטת במוזיאונים של אתונה, רומא, פריז, הלוא ייתכן מאוד שבאותן שעות שהיית את מתפעלת מן השלמות ההרמונית של גופה של אפרודיטה, או מתעמקת במשמעות האליגורית של האוניקורן המקורנן, היה הוא מזריע את הנקבה שלו על אדמת המולדת – וכל הדרך לביתה, כשעלה לעיניה שוב מראה הזונה ההונגריה או הרומניה המדושנת, שפחת המין של גזע האדונים, התהוללו בה מחשבות איך לנקום בו. בו, ולא בה, על השקר, הרמאות. על שהביא את הנפקנית הזאת לדירתם, למיטתם, כשהיתה בצרפת. וכשחזרה, העמיד פנים כאילו הוא חושד בה על רומן שלה היה שם. אליבי מתוחכם ונכלולי.

אני ארצח אותו, אמרה. אותו, לא אותה. לא איכפת לי מי היא. היא לא מעניינת אותי, פושקת־הרגליים הזו ממרצדס־בנץ.

אני אסרס אותו.

ונזכרה שנשארו אצלה מפתחות הדירה. תוכל להתגנב לשם בלילה, לתפוס אותם באמצע מעשי

הזימה שלהם ולחתוך לו את הזין השחור שלו.

למחרת הלכה לבית אריאלה, פנתה למדור העיתונות וחיפשה את “עולם האשה”. דיפדפה בקוצר־רוח בכתריסר חוברות של הירחון מן החודשים האחרונים, אבל את הכתבה על שרלוטה שולץ לא מצאה.

ובבואה הביתה, אמרה: הלוא את יודעת שלא תעשי כלום.

סיפור על הבושה    🔗

נִקְלֶה הַכֶּלֶב, וּמַרְאֵה גַּנָּב מַרְאֵהוּ,

וְאֵיךְ יְדַמֶּה לְרַמּוֹת אוֹתִי בְּסֵבֶר טוֹב?

(אריסטופנס: “צרעות”)

פסיכולוגים ימצאו בוודאי הסבר למקרה הכשל העצוב שקרה לנוגה כשבוע לאחר ביקורה במספרה של זהבה, אבל גם ההסבר המלומד ביותר לא יוכל למחות את כתם הבושה שהעטה עליה המקרה הזה.

כך היה הדבר:

לפנות־ערב החליטה נוגה – אולי כדי להתנחם על כל מה שעבר עליה בימים האחרונים – ללכת ל“משביר המרכזי” בדיזנגוף סנטר, כדי לקנות לה תחתונים וחזייה של מלמלה שחורה.

היא עברה מדוכן לדוכן, מתלי לתלי, במדור לבני הנשים, עד שלבסוף מצאה את חפצה, לפי מידתה. ניגשה אל הקופה, שילמה, ולקחה את השקית שבה נארזו שני פריטי הלבוש.

בדרכה אל היציאה, התעכבה ליד דוכן של גרביונים. גרביוני־רשת שחורים, חשבה, יהיו השלמה הולמת לתחתונים ולחזייה; וזוג אחד מהם החליק איכשהו לתוך ארנקה הגדול.

בהגיעה אל סף דלת היציאה אל הרחוב, עצר אותה בחור גבוה ונאה, שתווית של מאבטח דבוקה לו על חזו, ואמר, באדיבות רבה:

תסלחי לי גבירתי, תואילי לפתוח לרגע את הארנק שלך?

נשימתה של נוגה נעצרה. חום לוהט עבר בגופה וסומק כיסה את פניה. ובראותה את תווית המאבטח על המקטורן של הבחור, ידעה שאין מפלט, היא נתפסה, וקלון נורא הומט עליה.

את שילמת בעד הגרביונים האלה? אמר הבחור במושכו אותם מארנקה לאחר שפתחה אותו, כמושיטה צווארה לסכין.

לא… אני מצטערת… אני לא יודעת איך זה קרה לי… זה נורא מה שעשיתי… אני מודה…

ורעדה בכל גופה. ראתה בדמיונה איך הוא מזמין את המשטרה, הקונים שבחנות וקהל העוברים־ושבים על המדרכה נאספים סביבה, נדים לה, בזים לה, מרחמים עליה, מישהו מזהה אותה, זאת לא ההיא שראינו בטלוויזיה בשבוע שעבר?.. המשוררת המפורסמת?..

תואילי לבוא איתי, בבקשה, אמר הבחור.

והיא הלכה אחריו, כשה לטבח, לאורך כל החנות הגדולה, בין דוכני המלבושים והנעליים והתמרוקים, ונדמה היה לה שכל הקונים לוטשים אליה עין, ובהגיעם לקצה האולם, ביקש ממנה הבחור להיכנס איתו לחדר.

היה זה חדר קטן, ובו רק שולחן ושני כיסאות. הוא הורה לה לשבת, התיישב מולה –

זה חדר החקירות, תא העינויים –

משך אליו גליון נייר, וכשהעט בידו, פנה אליה בשאלות: השם, הכתובת, מספר תעודת הזהות, תאריך הלידה, נשואה?

גרושה.

אחר־כך קרא לפניה מה שכתב בתחתית הדף: אני מודה בזה שביום… בשעה… לקחתי זוג גרביונים שחורים מן הדוכן באגף לבני הנשים ב“משביר המרכזי”, ושמתי אותם בארנקי מבלי לשלם בעדם…

והורה לה לחתום בתחתית הדף.

באחזה בעט, שאלה: אתם מעבירים את זה למשטרה?

קודם תואילי לחתום, אחר־כך אומר לך.

ועיניה חשכו כאשר חתמה. הודאה זו אומרת משפט, אומרת עונש, תשלום קנס גבוה ואולי גם מאסר. ואם בחסד, מאסר על־תנאי, לפחות. בעוון גניבה. והגרוע מכול – המקרה יתפרסם, יידעו על כך בתה, בנה, כל מכריה, כל יודעי שמה כמשוררת. היא תהיה מנודה. יבוא קץ לכל משאלות לבה, לכל ציפיותיה מן החיים.

“המשוררת־הגנבת”, תזעקנה הכותרות בעיתונים הצהובים.

כמו “הפורץ־הנוצץ”, או “האנס־המנומס”.

ובעלה־לשעבר והשגל שלו ישמחו לאידה. ירקדו על קבר שמה.

ודינה – אלוהים! לעולם לא אוכל להסתכל בפניה! אבוד! הכול אבוד!

עכשיו תראי, גברתי, אמר הבחור כשמשך אליו את הדף לאחר שחתמה עליו, אנחנו לא נעביר את ההודאה שלך למשטרה. היא תישאר פה אצלנו. הפעם נעבור על זה בשתיקה. אבל שיהיה לך ברור…

אני יודעת, אני יודעת…

נס אירע לה. היא רצתה לנשק את ידיו, לכרוע ברך לפניו.

אני לא מבינה מה קרה לי… אני מתביישת נורא… זה העונש הכי קשה שיכול היה ליפול עלי… וזה מגיע לי… אני מודה לך…

הבחור לא ענה. הוא קם ופתח את הדלת לפניה.

ושוב חצתה את האולם הגדול, המלא קונים, וכמו תחת מטר יריקות פסעה בוויא דולורוזה אל הפתח.

ולאחר שעשתה צעדים אחדים על המדרכה, נוכחה שהשאירה את השקית עם התחתונים והחזייה שקנתה, בחדר החקירות, על הרצפה, לרגלי השולחן.

לרגע נעצרה, שקלה אם לחזור לחנות ולמצוא את הבחור ולבקש ממנו –

לא. זה הקנס הפעוט שאת משלמת –

ואת החרפה בין־כה־וכה לא תוכלי לגול מעלייך.

חיים טטטט    🔗

דפים בכתב־ידה של גבריאלה גת שנמצאו בדירתה בתל־אביב.

לפני שני לילות חלמתי: שכבתי מחוצה תחת מפולת של בניין שנהרס ברעידת־אדמה או עקב פיצוץ חבלני כלשהו. ניסיתי לצעוק הצילו! אבל רק גניחות ונאקות נדחקו מגרוני. הרגשתי לחץ נורא בחזי, בקושי נשמתי, וידעתי שעוד מעט יגיע סופי, כי איש לא ישמע את קולי ואיש לא יציל אותי.

וכשהתעוררתי, אמרתי: זה מצבי הקיומי.

זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשיו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת.

בני־אדם, תעזרו לי! אני נמחצת!

אבל גם אלה שקולי מגיע איכשהו לאוזניהם לא מאמינים לי.

חושבים שאני מפורקדת לי על החול להנאתי, מתחממת בשמש, שותה את האור בעיניים עצומות.

הרי אני מתענה! מושכת אוויר בכוח כדי לנשום, כי עשרה טון של אבנים מעיקים על גבי!

הידיעה שאין איש.

איך קורה שהבדידות שלי, המוחלטת, האולטימטיווית, מתפרשת אצל אנשים כיהירות! אמא: את תלכי לגן, כמו כולם, את לא יותר טובה מהם. כלום לא יקרה לך. ותפסיקי לחשוב שאת נסיכה.

אבא: את לא ברבור לבן ששט באגם ומסתכל מלמעלה על הברווזים המכוערים!

אמא: את תתגברי, לא מתים מזה.

אבא: אין דבר כזה – לעזוב! חורקים שיניים ונשארים!

לחרוק שיניים ולא לבכות.

הטיסה הראשונה שלי איתם לאמריקה, מתנת בת־מצווה שלהם, במקום מסיבה לחברות שאין לי –

החרדה. מיד עם ההמראה. וכשהמטוס נוסק לגובה, טס מעל לעננים, עשרות אלפים רגל, עשרים אלף, על בלימה, כדור הארץ נעלם, רק תהום מתחת – אני מתה! לחצתי בשתי ידי את חזי. אין לי אוויר, תעשו משהו, תורידו אותי. שיעצור! שינחת באיזה מקום!

אבא, דוקטור הוכשטאט, שם יד על הראש שלי: זה יעבור… עצבים… תירגעי…

אמא, רופאה של קופת־חולים: את לא ילדה, גבי, את מבינה שאי־אפשר לעצור מטוס באמצע הטיסה. שהוא לא יכול לנחות בים.

אבל אני נחנקת. הידיים שלי מזיעות. כולי רועדת. הדם אוזל לי מן הראש והלמות הלב דוהרת בחזי. בעוד רגע אני אתפלץ.

חושך בעיניים. הלוואי שהמטוס יפול ויתרסק. אני לא יכולה –

ומתוך הערפל אני שומעת, כמו מרחוק, אמא לוחשת משהו לאבא, קמה, גם אבא קם. אולי בכל זאת יקרה נס.

אני נופלת, נופלת, מאבדת גובה. מתעלפת.

והמטוס נוחת נחיתת־אונס בשדה התעופה של אתונה.

וברגע שהגלגלים נוגעים באדמה, אני קמה לתחייה. פוקחת עיניים לשנייה, רואה אור, ושוב עוצמת.

אבא מוכרח להמשיך לאמריקה, לקונגרס הגיניקולוגים בממפיס אריזונה. אבל המטוס הבא יוצא רק למחרת.

הוא זועף, מנדה אותי בשתיקות.

במלון, בלילה, אני שומעת אותו לוחש בכעס לאמא: אמרתי לך… זה היה שאוּשפיל… כל פסיכולוג יגיד לך…

אני נשארת בעיר עם אמא. היא מתקשרת בטלפון אל קרוביה בוולוס, אך וולוס רחוקה, בצפון, ולא נספיק להגיע אליהם. למחרת, כשאנחנו מטפסות לאקרופוליס, גם היא שותקת. הרסתי להם את החופשה. את המסע אל מעיינות הדעת.

וד"ר הוכשטאט איחר לקונגרס. החמיץ את ההרצאה על הקרציות בצוואר־הרחם.

אשמה לכל החיים.

מאז ומעולם ידעתי שאני פושעת, ואני חייבת להיענש.

החוטא במים, נענש במים. החוטא באוויר, נענש באוויר.

ושמונה שנים לאחר הטיסה ההיא אני שמה את נפשי בכפי וטסה לבדי. לאתונה. שם ראיתי אור.

אין גאולה במלים.

המלים שאני כותבת לא מקרבות אותי אל העולם. הן חוצצות ביני ובינו. במקום לפשוט את עורי מעלי ולצרוח מכאב, כי כך עלי לעשות, אני מושחת אותו בשמן. מתלקקת כמו חתולה.

כמה יפה הכול במלים של שיר! איזה ניבים מקוריים יש לה, למשוררת הזאת! אליטרציות, קונוטאציות…

לתחת שלי, כל השבחים המלומדים האלה.

מה זה נותן לי בחיים! בחיים, אני שואלת! משחרר אותי מן המועקות? התהילה המדומה. האם היא מחלצת אותי כדי זרת החוצה, אל האוויר?

החיוכים הנלבבים שלהם. המחמאות החנפות. ציפוי של מרציפן על עוגה עבשה.

גבירותי ורבותי, אני נמלה הזוחלת עם קנה קש בפיה, כבד פי עשר ממשקל גופה. זוחלת, משתרכת, במשעולים המתפתלים בין הספיח והסחיש של שדה התירס, מזדרזת, אצה־רצה, לאן? הלא אין לה קן!

אני שואלת את זאביק, מן התיכון: אתה באמת אוהב אותי? איכפת לך עלי? אם תראה אותי מפרפרת בגלים, תקפוץ להציל אותי?

אני אומרת לקובי: לא כדאי לך. לא אתי.

בעלי היקר, בני, בתי, לא כדאי, כל־כך הרבה סבל יש בעולם, ואני משתבללת בתוך הקונכיה שלי.

אבל לזיכרון יש שורש עיקש ומר כמו לסידריה, והוא מסרב להיעקר.

אני מנסה לבער אותו מתוכי, וכל אמצעי ההדברה לא מועילים. לשרוף, והוא לא נשרף.

האם אני סנה או אטד.

אי אפשר להיוולד פעמיים.

אני אכתוב את החיים שלי.

בידיעה שאין גאולה במלים.

כמה מלים על שירתה של גבריאלה גת    🔗

כדי להיות מבקר שירה דרושים כישורים שאני חסר אותם. מבקר כזה חייב להיות בקיא בשירה העברית לדורותיה ובמיטב השירה העולמית, הקלאסית והמודרנית, עליו להבין בצורות השיר, משקלים, מקצבים וכד', וכן חייב הוא להכיר היטב את הזרמים של הביקורת החדשה, הדקונסטרוקציה, הרקונסטרוקציה, התאוריות של דרידה, פוקו, וכיו"ב. ללא הכישורים האלה, איך יוכל לנתח שיר או לאמוד את ערכו?

אני, שלא למדתי ספרות באוניברסיטה, אפילו בענייני לשון אני אוטודידקט. שנים רבות הייתי הספרן של הספרייה העירונית ברעננה, ומתוך חיבת הלשון, הייתי לוקח לידי כל ספר העוסק בלשון העברית ובמכמניה, קורא אותו מדף ראשון עד אחרון, וכך קניתי לי השכלה כלשהי בלשון, שלימים יישמתי אותה בעריכת כתבי־היד שנמסרו לי. גם בתחום זה אינני מושלם, ובטוחני שחבר האקדמיה ללשון העברית שיקרא טקסט זה שאני כותב עכשיו יגלה בו כמה שגיאות.

אף־על־פי־כן, אני מתיר לעצמי לומר מלים אחדות על שירתה של גבריאלה גת, שאני מכיר אותה יפה, כי לדעתי, המובאות שמשבצת אביבית פיינגולד ביומנה משירה זו עלולות להטעות את קורא הספר, כי מהן בלבד לא יוכל לעמוד על יקר סגולותיה. לעניות דעתי, שירתה של גבריאלה גת היא משיאי השירה העברית שלאחר דורם של שלונסקי, אלתרמן, אצ"ג ורטוש.

יש להבדיל, כמובן, בין שירתה המוקדמת של גת, שהיה לה אופי רומנטי כלשהו, ובין שירתה המאוחרת, שבה היא מגיעה לגיבוש מופתי, כאשר החרוז האחד ממצה לעתים עולם ריגשי מלא, כמו בשיר הפותח ב“שבעה רקיעים של חושך בינך וביני”. אבל כבר בספרה הראשון, “פרספונה זוכרת”, שבו היא נצמדת לסיפור המיתולוגי על האלה שנגזר עליה לחיות בשאול, ניכרים המוטיווים השזורים בספריה המאוחרים, העומדים כולם בסימן המתח בין קוטב הארוס לקוטב התנטוס.

אילו ביקשתי לציין את מקומה של שירה זו בתוך הזרמים הרווחים היום בשירה העברית, הייתי אומר שזוהי שירה “ניאו־קלאסית”, שעצם נוכחותה הוא התרסה נגד ה“פוסט־מודרניזם” במובן זה שהיא שואבת משני מקורות קלאסיים, התנ“ך והמיתולוגיה היוונית, ויוצרת מזיגה חדשה שאפשר להשוותה לזו שהעשירה את ספרותנו בתקופה ההלניסטית, בתחום הפילוסופיה והאלגוריה. גבריאלה גת פוסחת על כל דור המשוררים בני גילה, על המגמה השלטת של סיגול שפת השירה ל”לשון הדיבור" ולמקצבים “נועזים”, פורעי־חוק, וחוזרת אל הצורות השיריות שניטשו על־ידם, בהשתמשה באלוזיות, בארמזים ובמובאות מטקסטים ידועים, הן מן השירה הקדומה והן מן המודרנית האהובה עליה. על־ידי כך, לא רק שהיא מתקשרת לשלשלת השירה העברית של דורות קודמים, אלא ששיריה זוכים למימד נוסף, החורג מן האישי אל האוניברסלי.

המתח בין ארוס לתנטוס בא לידי ביטוי רב־רושם בספרה “גבעות עולם”. אווירה של קסם גן־עדני כביכול. מין זוהר אגדי, פנטסטי, כזוהר שבעת הימים, שפוך על תיאורי החי והצומח בשירים אלה; משהו המזכיר כמה מאגדות שלמה המלך של ביאליק, בייחוד בתיאור הדוכיפת המעופפת במדבר, או הנשר הלבן, אך המעמיק לקרוא בהם מגלה את הצד הטרגי שבחביונם. האידיליה הגן־עדנית של קיץ כעין נצחי היא מדומה. היא רוויה בהרגשה של הכליון הצפוי לה. הדימויים, לפיכך, הם אמביוולנטיים. “קוצי ורדים” ולא זרי דפנה עוטרים את ראשה של ארטמיס. הדבש השופע מ“מקורה” של המשוררת, במובן הארוטי, נגוע בצרעת הצרעה, כפי שאביבית עצמה מציינת. “קול הנחש”, שעל־פי ספר הזוהר הוא אחד משלושת הקולות ש“אינם אובדים לעולם” והם “משוטטים מסוף העולם עד סופו”, הוא המשוטט בבשרה, וללא ספק הוא אותו הנחש שפיתה את חוה, שמלבד היותו סמל הארוס, הוא גם סמל התנטוס. ולבה של האורכידיאה “יוצא אל להבו”, כמו ב“שיר של אור” של אלתרמן, האומר, “בתי בתי, יוצא לבך אל סכינו”. ובשירה “השונמית”, המספר את סיפור אלישע המחייה את בנה המת של השונמית כשהוא גוהר עליו, כוססת אותה ספקנות כמו ב“שיר האהבה של ג’י אלפרד פרופרוק” של ט.ס. אליוט, האומר, “אני לאזארוס, בא מן המתים, חזרתי לספר לך הכול”, ובה־בשעה הוא אומר, “לא לכך התכוונתי בכלל, זה בכלל לא זה”. ובשירה של ג.ג., השונמית אומרת לאלישע לאחר שהחייה את הנער, “רק ממך אין קול ואין קשב, רק ממך.” ואולי יותר מבכל שיר אחר, מבוטאת המצוקה של המשוררת, הנקרעת בין היותה רתוקה לארצי לבין כמיהתה לשמיימי, בשיר “איקרוס”. “נרצעת אל לב השממה/ זרועותי נישאות אל כלותך”, היא כותבת. זוהי תמצית היצר התנאטי: התשוקה אל זה הממריא אל השמש, מתוך ידיעה שסופו להימוג בחומה.

המבקר ק. קרייתי כבר עמד על הזיקה של גבריאלה גת לשירתו של שלמה אבן גבירול, ובייחוד ל“כתר מלכות” שלו, על תפיסתו הקוסמולוגית; כמו המשורר הגדול מתקופת ספרד, “נפשה יודעת מאוד” שההווייה כולה היא “חביון העוז, הסוד והיסוד”, ושפלא הבריאה צפון בכך שהבורא “קרא אל האין – ונבקע, ואל היש – ונתקע”. על כך אבקש להוסיף, שכמו ב“כתר מלכות”, מצוי גם בשירתה המושג המיסטי שהנשמה היא “אש”. “וקראת שמה נשמה/ ונשמתה כאש בוערה בה,/ כי מאש הנשמה נברא ויצא מאין לאש”, נאמר בשירתו של אבן גבירול, ובשירה של ג.ג., “לשם שבו ואחלמה”, יש ל“אש הנשמה” משמעות דיאלקטית: אש שהיא מקור האור והחיים, והאש השורפת ומכלה.

לדעתי, התבוננות מעמיקה בשיריה עשויה להסביר גם את פשר הצעד המפתיע שעשתה בפנייתה אל הדת. ברוב השירים מהדהדת צעקה חנוקה של אי־השלמה עם חיים ללא משמעות רליגיוזית, ובכולם נרמזת השאיפה לפרוץ את מעגל הבינוניות המקיף אותה. את הפריצה הזאת היא נואשה מלהשיג על־ידי השירה, על כן יצאה לדרך ששיחררה אותה מן הסתירה שלא יכלה לעמוד בה, והובילה אותה, לפי הרגשתה, לעליית־נשמה. באופן דיאלקטי, יש בזה חזרה מן הכמיהה למוות אל אישור החיים. כמו שהיא כותבת בשירה “כי פנה יום”: “אל תראה רינוני עד ערב/ כי זה היום נורא ואיום/ אך בתקוע שופר שומע לבי/ קול דממה דקה/ אומר: נפשי חולת אהבתך.” ושורות אלה מזכירות שוב את אבן גבירול, האומר ב“כתר מלכות”: “ואם תבקש לעוני/ אברח ממך – אליך,/ ואתכסה מחמתך – בצלך.”

המלביה"ד