רקע
אהוד בן עזר
להסביר לדגים: עדות על פנחס שדה
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ; 2002

"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי.

לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם,

והיכן הם נמצאים –

הם אפילו לא יודעים שהם ברמת־גן.

וכך מצבנו כלפי עולמות האין־סוף,

כלפי אפשרויות קיום אחרות.

תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי

היה נדרש להסביר לדגים

שהם נמצאים ברמת־גן!

וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם?

האם המאמץ היה כדאי?"


פנחס שדה בשיחה עם אהוד בן עזר, 29 במרס 1971


 

אהוד בן עזר: על “החיים כמשל” (1965)

(אפריל–יוני 1965)


אהוד בן עזר: ראשית היכרותי עם ספרו של פנחס שדה באה דרך המודעה בעיתון “הארץ”, אשר משכה את תשומת־ליבי במוזרותה. היה בה רישום של גבר עירום ומגודל־שיער המיסב על מצע של עלים ומהרהר. סגנון הרישום היה עתיק, כמו לקוח מעיטוריהם של ספרי מדע־הטבע בימי־הביניים. ולמטה היה רשום השם: פנחס שדה, ושם הספר: “החיים כמשל”, ומצורפת הודעה בדבר טיב הספר, שהוא אוטוביוגראפיה; כן נאמר שם, שהספר יוצא לאור בהוצאת ספרים “ששת”.

נתמלאתי סקרנות ואמרתי לעצמי, שאת הספר הזה עליי לקרוא. ודומני, כי שם ההוצאה הוא שתפס את ליבי לראשונה. ששת. שם שהעלה בזיכרון את עלילות רובינזון קרוזו ועבדו השבוי, ששת. אף הרישום המוזר והעתיק נתקשר בדימיוני עם מראהו של רובינזון קרוזו, וכך היתה בה, במודעה קטנה זו, מעין הבטחה להרפתקאות.

אחר שנים ארוכות של קריאה דומני, כי סיגלתי לעצמי מעין “חוש שישי” בכל הקשור לקריאת ספרים; די לי שאראה את שמו של הספר, ושתיים־שלוש מילים הרשומות על גבי כריכתו והמעידות על טיבו, ושאדפדף בו דיפדוף חטוף – וכבר אוכל לשער אם כדאי לי לקרוא בו ועתיד אני ליהנות ממנו – או שאין הדבר שווה בטירחה. וכך אירע שמיהרתי לרכוש את ספרו של פנחס שדה ולקרוא בו. אמנם את רובינזון קרוזו ואת ששת עבדו לא מצאתי בין דפיו, אך משהו מרוחו של רובינזון קרוזו מודרני, מעלילותיו המופלאות ומהרפתקאותיו של אדם בודד – נתגלו לי, די והותר, ולא איכזבו את ציפייתי הראשונה למראה המודעה בעיתון.


היתה זו השנה [1959] שבה עברתי לגור בירושלים וללמוד באוניברסיטה. העיר על סימטאותיה ואנשיה היו זרים לי עד אותו זמן, וירושלים החלה נפתחת לקראתי בד בבד עם קריאתי בספרו של פנחס שדה. כך קרה, שמקומות ודפים שבספר החלו מתערבבים בדימיוני עם מקומות ואנשים שבירושלים המציאותית, ולא פעם אירע לי שלא יכולתי לבקר במקום כלשהו מבלי שהאסוסיאציות שעורר בי הספר תמלאינה אותי ותקבענה באופן מכריע את התרשמותי מן העיר.

אני זוכר כיצד בהיכנסי לעת־ערב למסעדת הפועלים [ברחוב ההסתדרות], היה דיכאון מר עולה בי וחונק בגרוני. העצב היה זועק ממש מן הקירות הערומים, והיתה הרגשה של בדידות ומועקה למראה פניהם של הזקנים והזקנות, כל אותם טיפוסים בודדים שהיו קהלה הקבוע של המסעדה בשעות אלו. אולם היטב ידעתי, כי העצב והבדידות, ופני האנשים, לא היו מכבידים עליי כל־כך לולא היה קיים בי משקע קודם מתיאור אווירתה העגומה של מסעדת הפועלים לעת ערב, בספרו של פנחס שדה; ומציאות ודימיון כה נתערבבו בתוכי עד שהייתי חושש פן אותה זקנה היושבת בפינה עלולה לקום פתע ולצעוק גם עכשיו את צעקתה כפי שצעקה שם, בספר…


פנחס שדה: ישבתי במסעדה הקואופרטיבית משהתרחש הדבר. אישה אחת זקנה, שישבה לבדה אל שולחן בקרן־זווית, החלה לפתע מגביהה־קול וצועקת. היה בה בדיוקנה של אישה זו דבר־מה שהזכירני את ההיא מלונדון, אלא שזו, בירושלים, היתה זקנה יותר ושמנה יותר ולא היה לה כובע, אף לא כלבלב, ורק מלבושיה בלים היו וגרביה משולשלות.

למה צעקה? אני לא הבחנתי ולא ראיתי שום סיבה לדבר. אפשר שמישהו זילזל בכבודה. והיא, בפנותה אל כל הקהל, קראה באידיש:

“מה אתם מתפלאים שאני ניראית כך? כיצד יכולה אני להיראות אחרת? רציתי לעבוד, הייתי מסוגלת לעבוד, אבל בכל מקום ומקום דחוני. אני יודעת מה שאתם חושבים, אני יודעת, אבל אני שפוייה בדעתי. אני שפוייה בדעתי לגמרי. כן! אינני משוגעת. אבל אתם אין בליבכם רחמים.”

ואני ראיתי שאין היא משוגעת. אני הבינותי אותה, כי אם מישהו צועק, ואפילו במסעדה הקואופרטיבית, ויהיו דברי צעקתו אשר היו, אני מבין מהו המביאו לידי צעקה. ואם היה מישהו משוגע באותו מקום, היה זה כל אחד ואחד מבין המסובים. כי הללו, מהם שצחקו לדבריה, ומהם שלא הנידו עפעף ואף הוסיפו ואכלו ועיינו בעיתוני־הערב שלהם. (“החיים כמשל”, הוצאת “ששת”, תל אביב, 1958).


אהוד בן עזר: וישנה מסעדה אחרת בירושלים, מסעדת “טרבולוס” [ברחוב יפו, פינת שטראוס] שאליה מעולם לא אזרתי עוז בנפשי להיכנס משום זכר תיאורה של צלחת מרק אחת שנלגמה שם בעוני, משום זכרו של הסבל, ושל כיסא ריק אשר במשך שנים על גבי שנים דימיתי לראותו, מבעד לפתח, עומד שם עדיין.

וכאשר ראיתי באחד מבתי הקפה בעיר [קפה “ניצן” הבוהמי, במעלה רחוב בן־יהודה, פינת קינג ג’ורג'] תמונת שמן שחתום עליה מאריאן, אמרתי לעצמי: זאת תמונת מאריאן של פנחס שדה, של מאריאן מן הפרק בו מסופר על חייו, טירופו וסופו.

ומשהייתי עולה להר ציון לעת לילה הרהרתי: זה הר ציון בלילה מתיאורו של פנחס שדה, ואלו ספסליו, ושם למטה בית האמנים ובו נערכת תמיד מסיבת פורים עליזה ושיכורה, ועדיין פנחס שדה סובב ברחובות, שוכר לבסוף מונית ונוסע לחדרו להתגלח כדי שיוכל אף הוא להיכנס פנימה ולקיים את תמונת הפגישה הנכספת בנשף המסיכות…


פנחס שדה: ולפתע תקפתני קדחתנות להיכנס פנימה ושוב לכבוש לעצמי את איילה. עכשיו – או לעולם לא, אמרתי בליבי; וחשתי שאני מסוגל לכך. הגעתי לבית האמנים ואחרי הסתבכויות שונות (כי כבר אזלו כרטיסי הכניסה) מצאתי את עצמי בפנים, מול פניה של איילה. עמדתי דומם, ידיי נעוצות בכיסיי, והשארתי את מבטי כלפיה. היא הניחה את בן־זוגה וניגשה אליי.

“למה באת?” שאלה.

“רק כדי להתבונן בך, איילה,” עניתי. “אל לך לשים לב אליי; שובי לרקוד.”

אבל – ובאותו רגע ידענו זאת שנינו – היא כבר שבה והיתה שלי, שלי! מבלי רצונה! כנגד ההגיון והנכון, היא נכבשה לפני הכוח הקדחתני, האילם, של האהבה הסהרורית ששפעה ממני (איני יודע איך; אולי מתוך המצוקה העמוקה) באותו ערב. (שם, עמ' 237).


אהוד בן עזר: והיו לילות בהם נהגתי לשבת בבית קפה ירושלמי קטן המשמש גם כמסעדה, השעה היתה כבר אחר חצות, ואליושה השיכור, בעל רגל־העץ והפנים המחורצות בקמטים, היה נכנס לפתע ומתחיל לבכות ומבקש קוניאק, ונדבה… ואני אמרתי לעצמי: מה אתה עושה כאן, אליושה… הן מקומך האמיתי הוא בעליית־הגג ליד חדרו של פנחס שדה. הן הוא היה זה שמצאך בליל חורף קר ישן על המידרכה, והביאך אל ביתו, והוא היודע את מנהגך מדי לילה בלילה:


פנחס שדה: אני יושב ליד השולחן, כותב, או קורא, או יש שאני שוכב כבר במיטתי; פתאום אני שומע רעש מוכר לי – אליושה מטפס, על ארבע, על מדרגות העץ החורקות; הוא מטפס בשקט, מאימת דיירי הבית, ומשתהה מדי פעם בפעם; ייתכן גם שהוא מתנמנם לו בהפסקות האלה. אף־על־פי־כן אין הוא יכול לעצור בעצמו והריהו מפזם חרש (אבל הפיזום נשמע כעין בכי) איזו נעימה רוסית רומאנטית. לבסוף הוא מגיע כבר אל הגג. כאן הוא מרשה לעצמו להגביר את קולו: הוא שר, או נואם; הוא מנסה לשכנע מישהו נעלם, הוא הולם באגרוף על החזה ונשבע להרוג את הלז אם לא יודה כי הוא, אליושה, הנהו “בחור טוב, הגון, בחור רוסי אמיתי, ידיד לכל האנושות,” היצור הלא־ניראה אינו מגיב, ואליושה מתייפח בקול רם. כל גופו מזדעזע. הוא חוזר ושב וחוזר על השאלה: נו מה לעשות? מה לעשות, אם היתה לי אמא שישבה לפני החלון וקראה את לרמונטוב? אחרי־כן הוא עובר למלמל משהו ברוסית, או בצרפתית, או באנגלית. ולבסוף אני שומע איך, בצעדים כושלים, הוא פונה ומקיש בהיסוס על דלתי. הוא נכנס, נשען אל הקיר, או מתיישב, ופותח בהרצאת דברים ארוכה, מסובכת, מרוסקת, ללא ראש וללא זנב, מלווה בכי ותנועות־יד דראמאטיות, שנושאיה היו שונים אבל חזרו על עצמם שוב ושוב. לפעמים היה מתלהב כל־כך בשיכרונו עד שהיה מוציא שטרות כסף מכיסיו (בכל כיס וכיס היה לו שטר כלשהו, או מטבע לפחות) וזורק על שולחני. “אתה צריך כסף? קח, קח, פנחס, אני אוהב אותך!” רק בדי עמל הצלחתי להחזיר את הכסף לתוך כיסיו.

אז היה אומר בייאוש: “אתה פדאנט. מה לעשות. אתה פדאנט.”

ואחר: “אבל אני אוהב אותך! אתה Poet כל הכבוד… כל הכבוד: Poet! גם אני, בתוך הלב, Poet כל הכבוד… אבל! (וכאן היה חובט על חזהו וצועק, ספק בכעס ספק בתחינה) אבל איפה הפרחים, איפה הפרחים בשירים שלך? איפה הפרחים בשביל האנושות? אני דורש ממך פרחים! אני, רוצה לראות פרחים!” (שם, עמ' 259–260).


אהוד בן עזר: וכך גדל הספר והתעצם בתוכי. ירושלים מילאה אותי והספר היה צובע למעני את רשמיי ממנה בצבע חריף ועז, מלמדני לראות ולאהוב, ולשנוא, לטייל, ולשמוע – לשמוע את שתיקת האדמה, ואת קול הרהוריו של המהלך עליה:


פנחס שדה: יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשיו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום.

ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת־הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, שתקנית, האדמה שהולכים עליה!

אני הולך ושומע את שתיקת האדמה, וגם איזה קולות אנוש אני שומע על סביבי, אך יודע אני כי הם מקריים בלבד. הלא אין להם ישות אמיתית. אני פוסע ברחובות הליליים לאט, לאט, לאט. ידי בכיסיי ומעילי רכוס היטב. יש מקומות שאור הפנסים הצהבהב נוגה עליהם; יש מקומות שאין להם אור. הזמן חולף. הזמן חולף, ואני הולך עימו. למה אדאג, אל מקום שהזמן יגיע שמה אגיע גם אני.

אף־על־פי־כן צר לי מאוד. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועל עצמי.

והאדמה, כדרכה, תשתוק.

עשב יצמח וגם יבול, ממלכות תיווסדנה ותיפולנה, ארצות תיושבנה ותישאנה, אהבות תפרחנה ותכלינה, נביאים יוקדשו ויישחטו. והאדמה כדרכה הנצחית, שתוק תשתוק. (שם, עמ' 7–8).


אהוד בן עזר: שנים עברו. במסגרת לימודי האוניברסיטה בחרתי בתולדות הקבלה ובפרשת השבתאות [אצל פרופ' גרשם שלום ופרופ' ישעיה תשבי], וכמו ביקור ראשון במקומות שכבר כמדומה היינו בהם פעם, החלו צצים ועולים לפניי השמות וקשרי־הקשרים לספרו של פנחס שדה. לדרך בה עיכל וספג אל תוכו את שבתאי־צבי, את יעקב פראנק והשקפת החיים של הפרנקאות.


פנחס שדה: טולטלתי בין התענוג הבהמי לבין הגועל – שני דברים היכולים להיות, זה כמו זה, צורות של כפרה וסבל; כי הייסורים הנגרמים על־ידי קירבת־בשר אל מי שאין עימו קירבת־לב הם קשים לא־פחות מן הייסורים הנגרמים על־ידי ריחוק־בשר ממי שיש עימו קירבת־לב, והייסורים הראשונים הם יותר עכורים, יותר נואשים, מה שמרמז כי בכוח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה.

קראתי פעם אימרה של יעקב פראנק: יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות־השופכין. וכשקראתי זאת נזכרתי גם במה שמספר המקרא, דהיינו, שראשית דרכם של המרגלים לארץ־הקודש היתה, משום־מה, אל בית הזונה.

זאת אומרת, שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא. (שם, עמ' 132–133).


אהוד בן עזר: וגם בשעה שהיכרתי, במסגרת לימודיי, את תולדות ראשית הנצרות, את האוונגליונים, סיפורי־חייו של ישו, משפטו ומותו – היו האסוסיאציות חוזרות ועולות בי – הנה ישו מתיאוריו של פנחס שדה, הנה יוחנן המטביל, והנה אלעזר האביון – הלא הוא אליושה השיכור. והנה שם, ברחוב קינג ג’ורג', מול קולנוע “תל־אור”, בחצר בפנים, ניצב בית עתיק העומד להיהרס בקרוב. ולמעלה, מוסתרת מעט בצל העצים הגבוהים, מתנוססת כתובת שחורה באותיות לטיניות: “טליתא קומי” – וזהו בית טליתא קומי – שבירושלים – ירושלים החדשה, שדמותה המופלאה עולה ומצטיירת מתוך שיריו וחלומותיו של פנחס שדה.

ואז הרגשתי כי פנחס שדה מבקש למזג באישיותו הספרותית ובכתיבתו את שורשיה של המשיחיות היהודית – בין אם זו של יוחנן המטביל ושל ישו הנוצרי, שקרעה עצמה מן היהדות; בין אם זו של שבתאי־צבי ושל נביאו נתן העזתי, שזיכרם נישאר בתולדות היהדות לשלילה [ואשר חלק ממאמיניהם התאסלם ומהם נוצרה כת ה“דנמה” בתורכיה]; ובין אם המדובר בדרכו המיוחדת של יעקב פרנאק והתנועה הפרנקאית, שפרצו לבסוף אל העולם הנוצרי [בפולניה] אך שמרו במיסתרים על אופיים הכיתתי.

היו קוראים תמימים שהזדעזעו מגיבוריו ההיסטוריים של פנחס שדה. אך כלום באמת לא ידעה היהדות בתקופותיה הקודמות גם תיאולוגיה שבתאית, ומיסטיקה של צד־השמאל והסטרא־אחרא, ודימונולוגיה? וכלום היתה היהדות מעודה כה מונוליטית ועשוייה מעור אחד כפי שמנסים כיום להציגה על פי גילגולה ההיסטורי המאוחר?

נתן העזתי, נביאו של שבתאי־צבי, חיבר ספר מעניין בשם: “דרוש התנינים”, המצוי בקובץ “בעקבות משיח” שיצא לאור על־ידי פרופ' גרשם שלום. הקובץ, או לפחות חלק ממנו, היה ידוע לפנחס שדה, המזכיר את “דרוש התנינים” בספרו. נתן העזתי אומר בדרוש על שבתאי־צבי את הפסוק המפליא הבא: “שורשו בעצמו (של המשיח) הוא רע גמור, שהוא קליפתו, שהוא יש”ו הנוצרי שעתיד הוא לתקנו."

פרופ' שלום כותב, בספרו על שבתאי־צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, כי הרעיון של תיקון הקליפה, במקום ביטולה, ושל העברתה והעלאתה אל הקדושה, רעיון שיסודותיו מצויים כבר בקבלת האר“י וברעיונות על העלאת הניצוצות של הקדושה מתוך ספירת הטומאה – רעיון זה מצא כאן ביטוי למופת שאין למעלה ממנו בהעזתו היהודית. להחזיר את ישו לעמו ולשורשו המתוקן – כלום דבר קטן הוא? מה שהאגדה החסידית ידעה לספר אחר־כך על רבי ישראל בעל שם טוב, שביקש לתקן את נשמתו של שבתאי־צבי – הופיע כאן בקו מקביל מדוייק: שבתאי־צבי ינסה לתקן את נשמת ישו! יש משהו גדול בהתרוממות זו שבהעזה, שאינה מסכימה שה”אבודים" של ההיסטוריה היהודית יהיו אבודים לעולם.

עד כאן דברי פרופ' שלום. ודברים אלה שופכים אור על הקו המחשבתי בו נמצא פנחס שדה, ואולי גם על העמדה אשר מתוכה [גם] הוא יכול לומר שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך הטומאה.

פנחס שדה רואה בישו סמל של הזדהות, דוגמא לדרך חייו של המשורר בקרב בני־האדם ולוויתורו על המלכות הארצית, עם פשרותיה, סיאובה ופיתוייה – ולעומתן – הבחירה במלכות השמיים, הלא היא מלכות הרוח. דומני כי ביודעין או שלא ביודעין מתכוון פנחס שדה לישו ההיסטורי, היהודי, ולראשיתה של הנצרות בהיותה עדיין כת יהודית־משיחית. ובטרם התמסדה ופילסה לעצמה נתיב עויין ליהדות מתוך עמדה חיצונית וזרה לגמרי – ולא עוד מתוך שותפות של גורל לטוב ולרע.

אוכל להבין, אך לא להצדיק, את התופעה שיהודי תמים שתפיסתו אינה היסטורית־ביקורתית אלא דתית־קנאית – מזדעזע מספרו של פנחס שדה. אך אין אני יכול להבין מה פסול מצאו בו מבקרי־ספרות ופרנסי־עיר למיניהם אשר בשם אלילי־השווא הזרים שלהם, וכדי להיראות “בריאים” ולמצוא חן בעיני ה“גויים” ותורותיהם המודרניות – חירפו וגידפו לא פעם אחת ולא פעמיים את הגולה ואת יהדותה והרעילו את לב הנוער עד שאטמו גם את ליבו לחוש בזעקת ההרוגים. אי־הבנה זו בה נתקל ספרו של פנחס שדה – אין ספק בליבי שרק פרי הבורות היא. באשר לא פעם קורה כי דווקא אלו המקימים קול צעקה על מרעילי הבארות – הם־הם ששופכים במו ידיהם את הרעל, וכל צעקתם לא באה אלא כדי להוסיף חטא על פשע. ואני בטוח, כי אם יבואו יום אחד לחקור בדבר השפעותיה של המחשבה המשיחית היהודית על הספרות הישראלית – ימצאו ללא ספק בספרו של פנחס שדה חומר אותנטי מאוד ויהודי מאוד בגישתו; כי למרות השינאה העצמית ולמרות הבקשה להעמיד את הקיום על יסוד אחר – קרוב הוא אולי שורש נשמתו של פנחס שדה לקבלת האר"י יותר משקרוב לה שורש נשמתם של רבים וגם טובים בקירבנו.


שש שנים חלפו מיום צאת הספר. אמנם היכה גלים ועורר עניין, אך מצדדים שונים נשמעו קולות של ספק וביטול: “הרי זו רק ביוגראפיה!” – אמרו – “ביוגראפיה של אדם פרטי – מה לה ולספרות? והאם יוכל לכתוב עוד ספר שאינו ביוגראפיה? והייתכן כי בחור צעיר שטרם הגיע לגיל שלושים יתכוון לרמוז בדבריו על עצמו כעל משיח?”

משונה עד כמה הצליח פנחס שדה להתל בקהלו – בכך שכבש את התעניינותם, וגרם להם להאמין ולקבל ברצינות כה רבה את המסופר ביצירתו הבדוייה, כי אכן, יצירה ספרותית מסוגה של “החיים כמשל” בדוייה היא, ולו גם נושאת על עצמה חותם אוטוביוגראפי מובהק ביותר. היא בדוייה מכיוון שהיא אמיתית. משום שיש לה חיים משלה, וערך של יחידה אמנותית טהורה אשר לגביה שוב אין חשיבות לשאלות – האם זה קרה באמת? או שזה פרי הדימיון בלבד?

אבל נימוקים ממין אלו אינם משכנעים את הקורא ואת המבקר הספרותי, והם טוענים: “אם הוא אמר שהוא משיח, פירושו של דבר שהוא חושב שהוא משיח.” ואתה לך והסבר להם, כי דברים אלה נאמרו במסגרת של אוטוביוגראפיה ספרותית [בידיונית], וכי איש טרם ראה, ודומני שגם לא יזכה לראות, את פנחס שדה מסתובב ברחובות ירושלים כשכתר־קוצים על ראשו והוא מכריז בקול גדול על משיחיותו.

עד כאן דברי הוויכוח על צידוקה או חוסר־צידוקה של הדרך האוטוביוגראפית בה נוקט פנחס שדה. אך אפשרית גם בחינה אחרת, לא על פי העקרון המופשט אלא על פי פירותיו בסיפור. הבה ונשאל את עצמנו: האם לא ייתכן, למשל, כי הפרק האוטוביוגראפי המסביר את התהוותו ולידתו של שיר יהיה פרק בעל ערך עצמאי של פרוזה טובה ומרתקת? ניקח לדוגמא תיאור אוטוביוגראפי העוסק בתהליך לידתו של שיר:


פנחס שדה: ברגע ההוא חלף על פניי זוג צעיר, שאך חצה את הגן לשם מעבר מרחוב לרחוב. הבחור ניראה לי כבן עשרים וחמש, טיפוס המוני, זול. אבל הנערה, כבת שבע־עשרה, היתה שונה ממנו מאוד, וברגע הקט שבו חלפה על פניי דימיתי לשאוב בעיניי את מלוא המתיקות והחן ששפעו ממנה. כפות רגליה, שהיו נתונות בסנדלים, היו יפות להפליא, וכן רגליה שבמכנסיים הקצרים, וכן גופה התמיר, וידיה, ופניה, ושערה הצהוב. הווייתה הזכירתני לפתע עולם אחר, רחוק, את הטבע, את החן.

גם את קולה שמעתי, ואני זוכר שהיה לו צליל נעים ונכון, ואני זוכר את שלושת המילים שהשמיעה:

“אסקדינייס זה שסק.”

היא אמרה זאת בצחוק קל, כמו בגאווה שובבה, כי בן־לווייתה לא ידע, כניראה, מהן אסקדינייס, ועל שאלתו, שאותה לא שמעתי, ענתה –

“אסקדינייס זה שסק.”

רק שלושת המילים הללו בלבד הן שנותרו לי ממנה, ועל כן החזקתי בהן והייתי שב ומהרהר בהן ולוחש אותן לתוך החשיכה. הן היו חלק ממנה, מן הטבע, מן היופי, מן האושר, ממה שהיה רחוק ממני.

“אסקדינייס זה שסק.”

וכשהוספתי לגלגל בהן, החלו המילים, כפי שיקרה לרוב, מאבדות את מובנן, ורק הברותיהן וצלילן נותרו. ההברות החלו להתקיים קיום משלהן, מין קיום מפלצתי. ועכשיו, איך זה אירע שאחת משתי המילים – או אסקדינייס או שסק, לא אדע איזו מהשתיים – התגלגלה והפכה במוחי למילה סונטת? בכל אופן, המילה סונטת קפצה לתוך מוחי והחלה מנסרת שם כמו יתוש מטורף.

ואז התרחש ובא עליי הדבר בעל המהות הניסית, הדבר ששב, מאז, והתרחש לי בחיי כמה וכמה פעמים. בלי־משים הוצאתי מכיסי עיפרון ופיסת־נייר ורשמתי, לאורו הקלוש של פנס רחוק, את המילים:

“סנטו בי נערות”

ואחרי רגע הוספתי שורה שנייה

“על כי דלותי ככה.”

למה כתבתי זאת? לא התכוונתי לכתוב שיר, ומה גם בגלל סיבה כה טפלה כאותה מילה שהתגלגלה למוחי דרך מיקרה. ואיך אפוא אירע שהמילה הטפלה ההיא עוררה בי התרעדות כל־כך עזה עד שכל מה שהיה כמוס באפלולית המעמקים של הנפש נפרץ והגיח ולבש דמות מוחשית של מילים? איך שהוא, מיד לאחר שרשמתי את שתי השורות הראשונות החלו באות – בלי משים, כמתוך הזייה סהרורית – המילים הבאות, השורות הבאות…

סנטו בי נערות

על כי דלותי ככה

אמן, אני אומר, אמן כי דל אני.

את כל אשר לי נתתי בברזל

את כל עושרי אשר חנני אלוהים (שם, עמ' 103–106).


אהוד בן עזר: דומני כי התשובה לשאלה שהצגנו – ברורה. תולדות כתיבת השיר הפכו לקטע של פרוזה בשלה, בעלת חיות ובעלת ממשות פנימית משכנעת. “החיים כמשל” לא נישארו, אפוא, בגדר כרוניקה של חיים בלבד אלא נתעלו לדרגת משל ספרותי מופלא, הניראה לי להיות אחד מן הספרים ברוכי ההשראה, הטובים, המעניינים והמהנים ביותר שהעמידה לנו מתוכה הספרות הישראלית בשנים האחרונות.


*

אהוד בן עזר: השיחה על “החיים כמשל” נדפסה בכתב־העת “מן היסוד” ב־24 ביוני 1965. ראשיתה בתוכנית רדיו שנמשכה כשעה על “החיים כמשל” לפנחס שדה, ואשר שודרה ב“קול ישראל” במסגרת הסידרה “ההנאה שבקריאה” ב־8 באפריל 1965, עוד בטרם פגשתי בשדה. את הקטעים מספרו של שדה קרא בתוכנית נפתלי יבין. לא כל הנדפס ברשימה שודר ברדיו.


 

אהוד בן עזר: פרק יומן (1965)

אתמול שידרו ברדיו את התוכנית שכתבתי במסגרת הסידרה “ההנאה שבקריאה” על ספרו של פנחס שדה “החיים כמשל”. מהכנת התוכנית ועד להקלטתה ולשידורה עברה כמחצית השנה. אולי לטוב כי לפני שלושה שבועות, בבואי להקליט, תיקנתי ושיניתי דברים רבים שלא חשתי במגרעתם בעת הכתיבה. וכרגיל, גם מכתב־היד וגם בשידור – הוצאו כמה מן הדברים ה“נועזים” אשר חס־ושלום עשויים להיראות כפוגעים במישהו, או בדיעה הכללית אודות הטעם הטוב. כך למשל הושמט הציטוט החשוב ביותר שהבאתי מיעקב פראנק – כפי שהוא מופיע בספרו של שדה – משום שאותו קטע מסתיים במילה – “זונה”.

למרות פגמים אלה ואחרים, חשתי כי התוכנית עלתה יפה, ובייחוד מעניינים היו הקטעים מן הספר שקרא נפתלי יבין. למרות שקראתי כמה וכמה פעמים כל אחד מן הקטעים הללו, שאני בחרתי ואף עיבדתי אותם במקצת – הם ניראו לפתע כה אחרים, ובעלי מימד נוסף, וסוגסטיביים יותר מאשר בקריאה־סתם.

אולי לכן פתחתי בכתיבת דפי יומן שהוא מעין אוטוביוגראפיה שלי, אף־על־פי שרחוקות ממני היומרות אשר בספר “החיים כמשל”. מה שלמדתי מן הספר, ובוודאי אין הוא ראשון בסוגו, אך מהיותו קרוב לי בהווי ובתקופה למדתי ממנו – את ערכה את ההתערטלות, את השטף שיש לווידוי לעומת הקושי אשר בהמצאה הספרותית.

ומהו מוסר? שאלה זו שייכת לכאן. אצלי מסתכם המוסר כולו בצורך להסתכל בעיניהם של האנשים הקרובים אליי קרבת משפחה או ידידות. וזה אולי הדבר הקשה ביותר העומד מול הניסיון להתערטל בפומבי, בצורה וידויית, בתוך הסיפור. לולא היינו חייבים דבר־מה לאנשים שבקרבתם אנו חיים – היו חיינו הספרותיים קלים לאין ערוך יותר, אך גם הבדידות היתה מגיעה לדרגה שאין לשאתה. אנו משלמים אפוא את המחיר – פחות בדידות, יותר כבלים. קצת חמימות – והרבה מעצורים בכתיבה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, ירושלים, 8 באפריל 1965.


*

לדברי אילנה, שעימה שוחחתי לצורך כתיבת הספר – כאשר עלתה ללמוד בירושלים, בשנת 1959, היה הדבר זמן לא רב לאחר שיצא לאור “החיים כמשל”. ממני היא שמעה אז לראשונה על הספר. הסבתי את תשומת־ליבה למאמר הביקורת החריף ומעורר־הסקרנות שפירסם עליו ד“ר ברוך קורצווייל ב”תרבות וספרות" של “הארץ”, וגם השאלתי לה את הספר לקריאה. בזכותי התוודעה לעולמו של שדה והוקסמה ממנו.

אילנה, שגדלה ברמת־יצחק, רמת־גן, היתה ידידתו־מנוער של חברי הצייר ומאייר ספרי הילדים, אורי שולביץ, החי כבר עשרות שנים בניו־יורק. יחדיו למדו בסמינר למורים על שם שיין בפתח־תקוה, דרכו היכרתי אותה, ושלושתנו היינו בעבר חניכי תנועת “הנוער העובד”, היא בשכונת בורוכוב ואנחנו בפתח־תקווה.

לאחר השנה הראשונה באוניברסיטה עזבה אילנה את ירושלים והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת תל־אביב. שם הכירה את הסטודנט יצחק אורפז, שעדיין היה קצין בקבע, בתהליכי שיחרור מהצבא, ואהב לשבת לידה בהרצאות, הגם שלא היה ביניהם שום דבר אישי.

בשלב מסויים היא שאלה אותו על פנחס שדה או הזכירה את השם, ואורפז אמר שאם היא רוצה הוא יכיר לה אותו, כי שדה רכש אז בדמי־מפתח את דירת החדר הקטנה של אורפז, על הגג ברחוב זמנהוף.

וכך יום אחד הופיעו בבית הוריה בגבעתיים יצחק ופנחס בטנדר הצבאי של יצחק. לקחו אותה לטיול. פנחס תיכף נקשר בה ולא פסק מלבוא לבית הוריה והיה יושב ומחכה לה שם שעות.

מאחר שלא ידעה איך להיפטר ממנו, וגם עמדה לפני בחינות, היתה נוסעת ללמוד אצל אחותה אביבה בירושלים.

פנחס הצליח, היא לא יודעת איך, לגלות את הכתובת של אחותה בירושלים, ויום אחד הופיע. הוא ישנו!

הוא לקח אותן לטיול ברחובות ובסימטאות ירושלים, והגיעו לשוק מחנה יהודה. שם הכניס אותן לכוך קטן שנקרא המסעדה של קדוש. בחורה מזרחית רקדה במקום לצלילי מוסיקה מזרחית שבקעה מהרדיו.

כאשר נכנסו ופנו לשבת, זרק קדוש מפינתו מגבת על הבחורה ואמר: “תפסיקי! את לא רואה שיש כאן אורחים נכבדים?”

לאכזבתו של קדוש הזמינו האורחים הנכבדים קפה בלבד.

הבחורה שרקדה חייכה אל אילנה כמתנצלת, ואולי גם אמרה משהו ברוח זו.

אילנה, מצידה, השיבה, “לא את, להיפך, אנחנו צריכים להתנצל, שהפרענו לך!”

ומאחר שנוכחותו של פנחס כבר הכבידה עליה, הזמינה את הבחורה לשבת לידם, ושאלה אותה מה היא עושה ומאיפה היא.

אז קם מפינת הכוך גבר ענק, שישב לשולחן עם קדוש, ומתברר – החבר של הבחורה, התקרב לשולחן הארבעה, השעין עליו את ידיו עד שהחל השולחן שט הנה והנה, וקירב פניו אל אילנה בקול מאיים:

“תגידי לי, גברת, מה זה? את עובדת סוצסיאלית?”

"לא – "

“אז למה את שואלת אותה שאלות כאלה, גברת? למה את חוקרת אותה?”

פנחס קם, גובהו היה כמחצית מן הבריון, ותבע ממנו להסתלק.

הביריון התעלם ממנו.

פנחס לא נבהל, הרים כוס קפה והתיז את תכולתה בפניו של הביריון.

“אתה תעשה לי כזה בושה ותזרוק לי קפה? מי אתה פה שתעשה לי ככה?” דחף הביריון באצבע את שדה, שנפל לרצפה, התגלגל, קם, ולא רק שלא נבהל אלא הפשיל שרוול כעומד להתנפל על הביריון ולהכותו.

לקח הביריון כוס קפה ריקה, השליך אותה לעבר פנחס ופצע אותו במצחו. דם החל לשתות מן המצח של שדה.

נבהל קדוש: “מה זה? מה זה? תיכף משטרה יביאו לפה! יורד לך דם! אל תפחד,” אמר לפנחס, ולאילנה: “לא לפחד, אני כבר ישים לו קפה.”

הוא הצליח להרגיע את הביריון ולסלקו, הביא ספל קפה, יצק את המישקע על השריטה שניבעה במצחו, ופנחס ניראה מגוחך מאוד עם כתמי השחור והאדום על פניו.

אך הוא לא נרגע ממה שקרה. בצאתם האשים את אילנה שניסתה לגרום לביריון שיהרוג אותו, ובקושי ניצל, והמשיך לומר לה בחוץ: “את יודעת מה הם יעשו לך עכשיו? הם יעקבו אחרייך. הם יתפסו את אבא שלך, הם יקשרו אותו לאחד העצים בחצר שלכם, ואותך הם יקחו ויאנסו לנגד העיניים שלו!”

לא פעם, כאשר שמה של אילנה היה עולה בשיחותיו עימי, היה חוזר ומעיר מתוך טינה: “זו שבגללה כמעט נהרגתי!”

לאחר התקרית הזו, ובייחוד דבריו על מה שיקרה לה בחצר ביתה, נשבר לאילנה ממנו והיא אסרה עליו להמשיך לבוא אליה, אז הוא שאל אותה: “אולי יש לה מישהי אחרת להכיר לי, אבל ושתהיה לא פחות ממך?”

אילנה הכירה לו את יהודית חברתה.


יהודית היתה אחות במושב בנגב שבו שירתה אילנה בתקופת היותה מורה־חיילת, עוד לפני האוניברסיטה. השתיים התיידדו והקימו קומונה לעצמן, כשיהודית מקבלת על עצמה את הצמחונות של אילנה. באותה תקופה הרתה יהודית. אילנה סידרה ליהודית מקום בקיבוץ כפר עזה, שם היו לאילנה ידידים מגרעין “הנוער העובד” בשכונת בורוכוב, דליה קוטלר וגלעד שגיא. יהודית ילדה את בתה בחדר בקיבוץ, לא בבית־חולים.


גלעד שגיא למד עם אילנה ואיתי באוניברסיטה בירושלים ולבסוף איבד את עצמו לדעת בריצת אמוק לעבר הגבול שבין שני חלקי העיר. הליגיונרים הירדניים ירו בו והרגוהו. הוא היה סטודנט לפילוסופיה וכתב עבודה בפילוסופיה יוונית בהנחיית ד"ר פפיטה האזרחי. פרשת חייו היתה לימים מרכיב אחד, לא מרכזי, בדמותו של פוליק שומרון, גיבור הרומאן השלישי שלי “לא לגיבורים המלחמה”, שיצא לאור בהוצאת לוין־אפשטיין בשנת 1971 אך נכתב על־ידי פעמים אחדות במרוצת השנים 1969־1963. מגורלו של פוליק, הרץ אל מול היריות בהיותו באימונים בשירות המילואים ומאבד עצמו לדעת באמצעות האוייב הערבי, החל גם מחקרי רב השנים העוסק בתחושת המלחמה והמצור ובדמות הערבי בספרות העברית, וראשיתו גם במסה “פורצים ונצורים” שהופיעה בחוברת “קשת” בקיץ 1968, ובה כתבתי גם על פנחס שדה.


*

“כל גודלה של דירת החדר על הגג ברחוב זמנהוף 32, פינת שמשון הגיבור, שבמקורה היתה חדר־כביסה,” מספר יצחק אורפז, “היה פחות משניים וחצי מטר על שני מטר. רק בשקערורית שבקיר היה אפשר להחזיק ספרים. ואם הכנסת כורסה, כפי שעשה שדה, לא נותר בחדר מקום אלא למיטת יחיד. השירותים היו בנפרד, אף הם על הגג.”

בעל־הבית, שממנו רכש יצחק את הדירה בדמי־מפתח, סיפר לו כי בשעתו גר בה יגאל מוסינזון. כאשר החליט יצחק לעבור לדירה אחרת של חדר על גג, טובה יותר, בשדרות נורדאו, זו שלימים שימשה לו השראה לספרו “נמלים”, נתן מודעת מכירה בעיתון.

יום אחד מצלצלים בדלת ועומד על המדרגות אברהם רימון, איש בעל נפח ונוכחות כבדה, ומאחוריו משתרכת דמות קטנה, נמוכה, עם ראש גדול ויפהפה, “ופקח בפניי את עיניו, ושכח לעצום אותן, דבר שמתברר שהיה קורה לו לעיתים קרובות, והיה לו מבט יפה בעיניים הירוקות ששוכח לסגור אותן ומחזיק אותן פקוחות עד שהן שוקעות בך – מין אסטראטגיה כזו, שפעלה כניראה גם על בחורות.”

רימון: “באנו בעניין הדירה. ראינו את המודעה בעיתון.” הוא סקר אותה במבטו. לא היה הרבה מה לראות. “הדירה תתאים לך?” הוא פונה לבא־עימו.

הלה מאשר בניד־ראשו שכן.

“תכיר – פנחס שדה,” אומר רימון לאורפז.

ואז אורפז: “אתה הוא שדה, המחבר של ‘החיים כמשל’?”

“כן.”

“אני מברך אותך שכתבת ספר כזה.”

ואז – “הוא הודה לי. הוא דיבר בלחישה,” מספר אורפז, "כחושש להרים את הקול. או כדי שרימון, שעמד בצד ולא התערב, לא ישמע. הוא אמר שקרא את סיפורי ‘עשב פרא’ שלי ושיבח את התמימות שבהם. ‘לא כמו ספריו של משה שמיר,’ לחש במין זלזול מיתמם, כשעיניו כל הזמן בעיניי. היה משהו דביק ומביך בדרך שבה ניסה למצוא חן.

"שאלתי: ‘למה דווקא שמיר?’

"‘כי אומרים שאני דומה לו. אתה חושב שזה נכון? זו שערוריה.’

"עדיין לא מיצמץ.

“בכל אופן, את הדירה מסרתי לו בלי הסכם כתוב, ולפני שראיתי כסף.”


ככה החלה ידידותם. אורפז: "תמיד עמדה על השולחן אצלו קופסת סרדינים לא־פתוחה ולידה תחתית ובה שתי עגבניות אדומות, ללא פגם, וסביבן תפזורת של זיתים דפוקים. הכורסה היתה כמעט דבוקה למיטה. הבאת בחורה, התחלת לזוז, לא היה מפלט. הברכיים נגעו והשאר כבר בא מאליו.

"אם בחורה סירבה לו, היה מדבר עליה כמי שחבל לו עליה, שהנה הוא, שדה, מוכן היה להרים אותה מאשפתות והיא בחרה להישאר שם.

“היתה לו הליכה חתולית. לא שמעת את צעדיו. כשהיינו משוטטים בסימטאות, מכיוון שלא שמעתי את צעדיו והיינו שותקים הרבה, היתה לי פתאום הרגשה ששדה אבד לי, והייתי מסובב אליו את הראש.”


יום אחד הזמין אורפז את שדה למסיבת־גג בדירתו החדשה. היו שם נתן זך, דליה רביקוביץ, דן מירון, יוסף מונדי, דן צלקה, דליה הרץ, נפתלי יבין, יוסי גמזו ועוד דמויות צעירות מעולם הספרות והתיאטרון התל־אביבי.

במהלך השיחה, שהתנהלה סביב שולחן שניצב על הגג הפתוח, התחיל שדה לדבר בקולו השקט. שאר הנוכחים, שכניראה פגשו לראשונה את מחבר “החיים כמשל”, השתתקו, והחלו שומעים אותו מונה אחת לאחת בפניהם את מעלותיו הדיוניסיות של – אדולף היטלר!

זו שהיתה חברתו של אורפז באותה תקופה לא התאפקה והחלה לצעוק על שדה – איך הוא מעז לדבר כך!

אורפז: “שדה השתתק מיד. הוריד את ראשו ולא הרים אותו, מסתיר מהנוכחים את עיניו היפות עם הגבות העבותות. לעיתים קרובות היה מתעטף בשתיקה ומרכין ראש כמנתק עצמו מסביבתו, ובשתיקות המתמשכות הללו גם קבע לעצמו מעין יתרון על זולתו.”

לבסוף שדה קם, נכנס לחדר וישב על קצה המיטה, עדיין בהרכנת ראש.

“פנחס, אתה מרגיש לא טוב?” שאל אותו יצחק.

“לא, אני רוצה קצת לנוח.”

לאחר זמן לא רב עבר יצחק בחדר ומצא את שדה שקוע על מיטתו בשינה עמוקה.


*

בזכות אילנה וחברתה יהודית (שאותה טרם היכרתי, וכבר היתה אשתו של שדה) פגשתי לראשונה את פנחס. אילנה, דרך יהודית, קישרה בינינו וכך, באחת הפעמים שבהן עלה פנחס לבקר בירושלים, קבעתי איתו בקפה “אורלי” שבמעלה רחוב אגרון, ליד “טרה סנטה”, שם נהגתי לשבת לעיתים קרובות לפנות ערב עם יהואש ביבר, ישראל גור, נילי פרידלנדר ואחרים.

הפגישה התקיימה בשנת 1965, לאחר ששודרה ב“קול ישראל” תוכנית הרדיו שערכתי על ספרו “החיים כמשל”, שכבר כמעט נשכח אז. התוכנית ריגשה מאוד את שדה כי הייתי אז כמעט קול בודד בעדו, ואני כבר סופר מוכר שספרו הראשון “המחצבה” (1963) זכה להצלחה רבה ואף הוצג בתיאטרון. שדה כבר קרא אז את הרומאן שלי ושיבח אותו חרף תוכנו החברתי, וגם הזכיר לטובה את סיפורי הראשון שקרא, “המת־החי של דדי” (1961), שעליו נסיבות כתיבתו אספר בהמשך.

בשנים הראשונות להיכרותנו לא מצאתי לנחוץ לתעד את פגישותינו ביומני ואפילו לא ציינתי את הפעם הראשונה שבה ראיתיו. חבל.

הצלחת “המחצבה” במתכונת ספר־כיס בסידרה של “הספריה לעם”, שהיתה לה אז תפוצה של כשלושים אלף עותקים, רובם מנויים, לאחר ששנה לפניי זכה בה להצלחה גדולה ספרה של רחל איתן “ברקיע החמישי”, ושנה אחריי – “אחרי החגים” של יהושע קנז – היתה בין הסיבות לכך שחשוב היה לשדה שגם “על מצבו של האדם” (1967) יופיע באותה סידרה, וזאת שעה שמרבית הסופרים הנודעים, דוגמת בנימין תמוז, חנוך ברטוב, אהרון מגד, משה שמיר ונתן שחם, (למעט יהודית הנדל, שושנה שרירא ויגאל מוסינזון) – החלו רק בשנת 1964 לפרסם את ספריהם החדשים בסידרה הפופולארית הזו (שבמרוצת השנים הפכה לסידרה אליטיסטית ודלת תפוצה, יחסית לעברה).

חרף הידידות בנפש שנקשרה בינינו מהפגישה הראשונה, אני מרשה לעצמי לשער שדעתו על כתיבתי היתה אחרת אלמלא נתתי ביטוי פומבי לדיעותיי החיוביות עליו ועל כתיבתו.


 

אהוד בן עזר: “סכנה במקום שאיננה” (1965)

אחת מחולשותיהם של אנשי־הרוח, ואולי תוצאה מחולשתם – היא הרצון להעמיס על עצמם, או להטיל על אחרים, אשמה גדולה מנשוא, וגם להאשים את עמיתיהם וקודמיהם בתחום הרוח באחריות לגרימת קאטאסטרופות.

ואילו אני, חשדותיי עימי כי הרצון המפעם כאן במיסתרים הוא להראות: ראו כמה חזקה הרוח. כמה אשמה היא, עד כמה גדול כוחה להשחית!

במה דברים אמורים? ב“משא” מיום ה־6 באוגוסט 1965 פירסמה רבקה שכטר מאמר בשם “מיסטיקה מול קיומיות”, על ספרו של פנחס שדה “החיים כמשל”. ומאחר ששמי מוזכר בהקשר ל“העלאה מחדש” של פנחס שדה וספרו, דומני שראוי לי להציע השגות אחדות על דברי רבקה שכטר, המתגייסת לא פעם להציל אותנו מסכנות מדומות.

תנוח דעתה של רבקה שכטר. לא הרוח בלבד ילדה את הנאציזם, אלא אנשים פשוטים מאוד, מוגבלים מאוד, ש“ניגנו” על אינטרסים שפלים מאוד, בתוך מציאות היסטורית מסויימת של העם הגרמני. אפשר לקשור, בזהירות רבה, את ניטשה לנאציזם. אבל כאשר מציגים את הנאציזם כתופעה שלא היתה קמה אלמלא ניטשה – זו כבר התגדרותה של הרוח בכוחה לגרום קאטאסטורפות, שעה שלצערנו הן קורות,והיו קורות, גם בלעדיה.

וכאשר רוצים לקשור את ניטשה, או את המיסטיקה בכלל, לפנחס שדה, ולהסיק מכך מסקנות דומות לגבי הסכנות הצפויות לנו, כציבור – יש בכך משום חוסר חוש מידה. שלא לדבר על כך שאין זה מוכיח על הבנה רבה, לפחות במה שקשור לאופייה המיוחד של המיסטיקה היהודית.

אין קל מלהילחם באויבים שאנו בוראים לעצמנו בדימיוננו. ובעולמה של רבקה שכטר מהלכת איזו חיה מטילה אימים ושמה – מיסטיקה. בה שורש הצרות המאיימות על חיי־הרוח ועל בריאות הנפש הציבורית שלנו, – והללו, כידוע, עומדים כולם בסימן הראציונאליזם הטהור והמזוכך!

מה לעשות ומניין חוקריה ותלמידיה של המיסטיקה היהודית בארץ אינו עולה על שניים־שלושה תריסרים? מה לעשות ובמקום להיות כבר עתה “חיל החלוץ” ל“רינסאנס” של המחשבה היהודית – אין הם אלא כמיעוט, אמנם מיעוט חשוב שהשפעתו ההיסטוריוסופית מכרעת, אך מיעוט שקולו טרם נשמע כראוי בעולמה של העילית האינטלקטואלית הישראלית ובחיי־רוחה על כל תופעותיה, זו השטחית סתם, או הכנענית, או ה“פסיבדו־דתית” או ה“פסיבדו־הומאניסטית” וה“ראציונאלית” מסוג הראציונאלים של פרופ' קורצווייל.

רבקה שכטר פשוט אינה מדייקת בדבריה באשר למהותה ולאיפיוניה של המיסטיקה היהודית, ובכך היא נמצאת מטעה את הקורא. הכללותיה, לפיהן כל מיסטיקה היא בגדר סכנה – הן הכללות שטחיות שאינן עומדות במיבחן העובדות והביקורת.

וכי כיצד זה אפשר במקום אחד במאמר לציין כי פריחת המיסטיקה היהודית באה בדור שלאחר גירוש ספרד (אם כי חיבור ספר הזוהר נתרחש לפני הגירוש, אלא שבדוחק נוכל לקבל הכללה זו) – ובמקום אחר באותו מאמר לומר דברים אבסורדיים כמו:

“יש, בלי ספק, ניגוד בין שתי השקפות עולם אלו – ההשקפה המיסטית המבטלת את העולם למען עולם נעלה יותר, וההשקפה היהודית, אשר מקבלת את העולם כביטוי אלוהי, ולכן מקדשת אותו. ההשקפה היהודית הקיומית התפרשה תמיד על־ידי חוגים עוינים כהשקפה מאטריאליסטית, כהשקפה המעדיפה ערכים חומריים, אפילו ב”מיין קאמף" של היטלר אנו מוצאים את הדיעה הזו [ציטוטים מן הנאציזם והזכרת שמו של היטלר חביבים משום מה על רבקה שכטר כדי לתת את אותו מימד העומק של ה’אזהרה האינטלקטואלית' עליו הצבענו לעיל – א.ב.ע.]. אולם אפילו אם ניראית ההשקפה המיסטית במבט ראשון כהשקפה רוחנית, הרי בסופו של דבר היא לא הגיעה לדרגת רוחניות, כיוון שהאנשים שדגלו בה, המשיכו, בסופו־של־דבר, להתקיים בעולם החומרי מחוסר ברירה, ודיעותיהם השוללות את העולם הביאו רק לניהיליזם רוחני. קל יותר להרוס מאשר לבנות, ואילו היהדות, ותורות ראציונאליסטיות קיומיות אחרות, המקבלות את העולם החומרי והרוחני כגילוי אלוהי, מצליחות ביצירת מירקם חברתי ומוסרי."

עד כאן דברי רבקה שכטר, אך מה לעשות ועיקרה של המיסטיקה היהודית אינו ביחד השטני, האורב לפתחה של החברה כדי להכשילה, אלא ב“מקובל”, החי את גלות עמו ושואף להסבירה, שואף להחיש את הגאולה ולהביא מרפא לרוח העם ולגופו? מה לעשות וההתעוררות המיסטית אחר גירוש ספרד – היתה התעוררות שבין היתר קמה מסיבה חברתית מובהקת? מה לעשות ואפילו הכישלון הטראגי של השבתאות לא בא אלא אחרי ששיאה של תנועה זו היה כמימוש זעקתו של המיסטיקאי היהודי על גאולת עמו? אני מניח שרבקה שכטר מכירה היטב את משנותיהם של גרשם שלום וישעיה תשבי, על כן אין לי אלא לתמוה שנסחפה בלהט הוויכוח אחר הכללות והטעיות שאינן עומדות במיבחן ידיעותיה שלה עצמה.

רבקה שכטר מקטרגת על הנהייה שב“אופנה” (שכאמור, למעשה היא נחלת מתי־מעט) אחר המיסטיקה היהודית. אך עובדה היא שטרם קם חוקר והיסטוריון מודרני להלכה היהודית, כשם שגרשם שלום קם לה לתורת־הסוד. ואתגר זה, של תחיית תורת־הסוד, ומציאת גישה חדשה אליה בימינו, אולי יעורר סוף־סוף בשנים הקרובות גם את יהדות ההלכה הדתית מתנומתה הדוגמאטית? אולי באמת תחול פעם התחדשות בחיי הדת בארץ, אשר תשפיע קסם ועניין ותמצא מסילות גם ללב האדם החילוני?

אך בינתיים, סכנותיה של משיחיות השקר, של המנהיגות הכאריזמאטית, וניצניהם של הפאשיזם הישראלי, של האגרסיביות הישראלית והסטיכיה השוביניסטית הישראלית – לא באסכולה הירושלמית לחקר הקבלה יסודותיהם, אף לא בספרו של פנחס שדה “החיים כמשל”, אלא בעצם מצבנו הסבוך כאן באיזור, ובכל השלכותיה של החזית החיצונית לעבר זו הפנימית.

כלום לא חוסר־טעם הוא מצידה של רבקה שכטר שהיא אינה חוששת להעלות בנשימה אחת את הפרופיסורים הירושלמיים, את שדה, ואת אבות הנאציזם? בחיפוש אחר “מרעילי בארות” – אין לגבב זו על גבי זו דוגמאות היסטוריות שאין כל קשר ביניהן. מן הראוי לבחון בראש ובראשונה את המציאות בה אנו חיים כיום בישראל. הנזק המוסרי של קיביה ושל העלאתה־מחדש – דבר אין לו ולמיסטיקה היהודית, אך הרבה יש לו, לצערנו, ולאופי המתגבש של הישראליות החדשה.

השוביניזם הדתי והפסיבדו־משיחיות הממלכתית של הרב גורן, ודומיו – יסודם לצערנו ביהדות ההלכה הדתית – שרבקה שכטר רואה בה, ושלא בצדק, מעין “תעודת ביטוח” ראציונאליסטית או קיומית, כהגדרתה, נגד זרמים רוחניים נלוזים ונגד אפיקורסים העוסקים במיסטיקה ב“נוסח הרומאנטיקה הגרמנית.”

ואין אלה אלא דוגמאות ספורות מתוך הרבה תופעות של חשבון, של השתקה ופחד, ומים השינאה ההדדית עם שכנינו הערבים, המרעילה בה במידה גם אותנו עצמנו ואת שאריות ה“ראציו” שלנו. ואם תרצו, אף חוק לשון הרע, על כל התחזית הקודרת שהוא מבטא, וגם עיוותיה של הצנזורה הביטחונית עד עתה – אף הם בעקיפין תוצאת ההיסטוריה ה“קיומית” שלנו. סכנתו של חוק זה להשתקת הדימוקראטיה הישראלית, ואיומו על חופש המחשבה, על קיום ה“ראציו”, דומה שהם גדולים קצת יותר מסכנת ספרו השנוי בחלוקת של פנחס שדה, בדרך להיווצרות ניאו־פאשיזם בארץ.

העוול שעושה רבקה שכטר למיסטיקה היהודית שעה שהיא מזכירה אותה בנשימה אחת עם האידאות שנילוו או שאימץ לעצמו הנאציזם – דומה שהוא גדול יותר מכל עוול שבו היא מאשימה את חוקרי המיסטיקה הללו, את תלמידיהם, ואת פנחס שדה.

יש גם לדייק בפרטים. האיסור על לימוד קבלה בגיל צעיר היה קיים כבר עוד לפני שבתאי־צבי ויעקב פראנק, ולא החל לאחריהם, וכתוצאה מתנועות אלו, כפי שכותבת רבקה שכטר, ואולם כפי שכבר הוכח אנשים לא שמרו על איסור זה, לא לפני שבתאי־צבי ולא לאחריו.

אין לך מדע בעל גישה ראציונאלית כחקר הקבלה בימינו (אשר דווקא מתנגדיו נתפסים מדי פעם להתקפות אי־ראציונאליות) – ורק מיעוט בעם הם “משוגעים לדבר”, ולחוכמת־ישראל בכלל, ומקדישים לכך את רוב ימיהם. ואילו בריחה מן הראציונאליזם – שעל סכנתה מתריעה רבקה שכטר – מתבטאת בארץ בבריחה אל השטחיות בלבד, ובחוסר רצון להשקיע כל מאמץ, כל עבודת מחקר רצינית, כמעט בשום תחום שהוא מעברו של העם היהודי.

אינני מקבל – ביישומו לגבי ישראל כיום – את האיפיון היסודי של רבקה שכטר כי בתקופה של אכזבה מהלך־רוח ראציונאליסטי, מתעוררת הנהייה למיסטיקה. לדעתי, רבים הם השואפים בקירבנו לשאת תואר “מאוכזבים” מן הראציונאליזם וההומאניזם, ואילו אלה מעולם לא דרו בראשם או בליבם. רבים הלומדים כה בקלות להיראות מאוכזבים מקניית הדעת ומן הסובלנות – במקום לקנות את הדעת ואת הסובלנות עצמן.

האכזבה מן הראציונאליזם היא מטבע שחוק מאוד, אחד מאותם “דחלילי נייר”, שרבקה שכטר מקימה כדי להילחם נגדם. אך לא פעם ראינו כי דווקא הללו שהיו ראציונאליסטים אמיתיים, היתה להם, ויש להם גם בימינו – גישה מדעית מוצקה למיסטיקה (שלא לדבר על עצם הזרם השכלתני במיסטיקה היהודית, כבתורתו של ר' משה קורדובירו).

אולי עצם העובדה שאנו יודעים כיום מהי מיסטיקה יהודית וכיצד היה קיומה – היא חלק מתמונת העולם הראציונאלית של המדעים העוסקים בה. ואילו אותם המתאכזבים בריש־גלי מן הראציונאליזם, שמעולם לא היה נחלתם – הללו נישארים בשטחיותם המקורית ובבינוניותם, בין שזו פאסיבית או אקטיבית, חיובית או שלילית, ומבלי שיעלה על דעתם להתאמץ ולבוא לשתות מבארות אותה המיסטיקה.

וכי היכן יוכלו “האבודים של ההיסטוריה היהודית” – כישו, נתן העזתי, שבתאי־צבי ויעקב פראנק – לבוא על תיקונם והארתם הנכונה, אם לא בירושלים של היום, בידי דור חדש של חוקרי היהדות, המשוחררים מתסביכיה של חוכמת־ישראל בגרמניה, מן האפולוגטיקה היהודית ומן הצנזורה העצמית היהודית – שאמנם הונחו על ידי חוש שמירת הקיום היהודי בגולה? האם משום שגרמו לנו נזק, נתעלם מהם? האם נשמיט, דרך משל, מן ההיסטוריה היהודית־ישראלית בימינו את האנשים שגורמים לנו לא פעם נזק שקשה כמעט לתקנו?

דורות רבים נכתבה ההיסטוריה היהודית, וחלק גדול מן הספרות [שלה] – בידי אנשים שהיו משועבדים – אם שיעבוד חיצוני, ואם שיעבוד רוחני־פנימי. כאן בישראל, וזה הישגה וגם אתגרה הגדול של הציונות [כפי שהראה גרשם שלום] – ההיסטוריה והספרות תיכתבנה בידי בני־חורין, בידי חוקרים וסופרים שאין מורא רוחות רפאים עליהם. כי זאת יש לדעת – רוחות הרפאים של שבתאי־צבי, יעקב פראנק ודומיהם – שוב אינן יכולות לגרום נזק לעם ישראל כיום. הן ירדו מבמת המציאות הפוליטית, מבמת ההתייחסות האפולוגטיקה, מקבוצת הקרובים ה“מושחתים” שכל משפחה הגונה מתביישת בהם בפני משפחות זרות – ונותרו על במת ההיסטוריה רק בזכות המחקר העוסק בהן. דבר אין להן עתה עם הסכנות הממשיות לטוהר חיינו, לערכה של ישראל היום, לעתידה, ולדמות דיוקנה בעיני זרים. הערכת השבתאות שייכת כיום רק להיסטוריוסופיה ולמדע ההיסטוריה היהודית.

הרשעים, אשר להוותנו קיימים בכל דור, הם כידוע המתחסדים הגדולים ביותר. הם אינם נתלים באילנות “מפוקפקים” כמו המיסטיקה, ולהבדיל אלף הבדלות – ב“נאציזם”. לא. הם תמיד דוגלים בשם האמת המוחלטת והצדק האחד אשר אין שני לו. בשם הצדק שלנו – כעם, או שלי – כמנהיג, אך לעולם לא של העם השכן, של המיעוט הלאומי שבתוכך, או של מתנגדך האישי. כאן, ורק כאן, נעוצה הסכנה שיאבד, או שלא יושג כלל – דיוקנה הראציונאלי, הדימוקראטי, הסובלני וההומאניסטי של מדינת ישראל, גם של חיי הרוח שבה.

לא נותר לי אלא לחזור, ברוח הדברים שהשמעתי על פנחס שדה בשיחתי ברדיו, שאליה מתייחסת רבקה שכטר במאמרה (נוסחה המילולי של השיחה הופיע ב“מן היסוד” מס' 76, מיום ה־24 ביוני 1965). פנחס שדה אינו משיח, גם אינו משיח־שקר – אלא סופר. וסופר טוב. בזאת לפחות מסכימה עימי גם רבקה שכטר. ובכן מדוע כל צורת הדיבור הזו: “אם העולם באמת רק חלום בלהות, כפי שכותב שדה בהרחבה, מדוע הוא מתייחס ברצינות כל כך גדולה לעצמו ולמעשיו? האם באמת חשוב כל־כך כמה מקטרות ברשותו של ידידנו ואיזו הנאות הן גורמות לו?… עצם העובדה שפנחס שדה כותב ספרים, מוכיחה שהוא אינו כותבם לעצמו. הוא כותב לאותו חלום, לאותה תופעה בת־חלוף, ואם כך, עליו לקבל את הכללים של ‘משחק הנידמה’. ואם אינו רוצה לקבלם – עליו לשתוק.” ולהלן: “כניראה שהעולם צריך להיהרס כדי שידידנו פנחס שדה ירגיש בטוב.”

האם באמת אלו הן שתי הברירות היחידות העומדות בפני סופר – להיות נביא קדוש וסגפן בחייו ממש, או לכתוב בצורה קונפורמיסטית ואופטימית, אשר לא תזעזע איש? ומאין שואבת רבקה שכטר את מושגיה אלה? האם לא מתוך הלך־רוח של אותן סכנות אשר מפניהן היא באה להזהיר אותנו? ה“קיומיות” בכל מחיר – כלום אינה מתמזגת כאן עם העריצות ועם ה“לומר לזולתו מה יכתוב וכיצד”?

הספר “החיים כמשל” הטיל אתגר לעולמם של חיי הרוח שלנו. ומפני העיוורון והשטחיות לא ענו לו – או ענו שלא כהלכה. זכותו של שדה היא להגזים, לומר דברים “נוראים” ואפיקורסיים – כדי לזעזע, אם הוא חש שיש צורך בזעזוע. ירושה יהודית (וספרו של שדה הוא ירושה יהודית) אינה נקנית בדברי־נועם ובחלקלקות, אלא בדיאלקטיקה מרה־כלענה, בתהנגשות ובמלחמה בין דורות [כפי שהראה גרשם שלום]. עולמו של פנחס שדה, כפי שהינו – לא היה נוצר מבלי עולמה של היהדות, ומבלי קיומה של מדינת ישראל. אלה הן עובדות היסוד. וכגודל קיטרוגו עליהן כן הכרחיות קשרו אליהן. “אי־הנחת” של פנחס שדה – מקוממת ככל שתהא – היא יסוד להתחדשות, והיא אזהרה, והיא סימפטום. יותר מדי דברים העלו אבק ונשכחו בארץ חמה וחמסינית זו, השרוייה בשינאת אחים ומוקפת בשינאת אויבים – ואם לא תיזעק מדי כמה שנים זעקה מסוג זו הנשמעת בספרו של פנחס שדה – נהפוך כולנו לחרשים – לא מפני שאיננו מסוגלים לשמוע אלא משום שאיש אינו עומד עלינו להוכיח אותנו על פנינו ולהשמיענו דבר של טעם.

ואסיים בהודאה שתיראה אולי אישית במקצת. למעני היה בלימודה של המיסטיקה היהודית, אותה תורה “נוראה” ו“משחיתת־נשמות” – משום התקרבות לפלא־רוחה של היהדות, לרב־גוניותה, ליכולת ההעזה שלה להציע תשובה למצוקת הנפש – במתן תוכן חיובי של גאולה; וגם אם נסתלפו במיבחן ההיסטורי הקונקרטי כמה מדרכיה – מפני קוצר־הרוח וענות הנפש – הרי יסודה ותשתיתה, בספר הזוהר ובקבלת הרמ“ק [ר' משה קרודוברו] והאר”י – מדהימים בהיענותם לאותה “קיומיות” יהודית, לאותה קבלה של העולם החומרי והרוחני כ“גילוי אלוהי”; בקיצור – כל אותן מעלות שרבקה שכטר מתעקשת שלא לראות במיסטיקה היהודית; משום מה (כפי שם מאמרה “מיסטיקה מול קיומיות”), וללא כל בסיס של הצדקה – היא רואה את הכיוון הקיומי כעומד בניגוד גמור למיסטיקה היהודית – אשר היא, כשלעצמה, והעיסוק בה, שליליים בעיניה “אן־בלוק”.

המלחמה במיסטיקה היא מלחמה בטחנות־הרוח אשר מתנגדיה יצרו לעצמם בדימיונם ובמושגיהם המוטעים והמטעים.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “סכנה במקום שאיננה” נדפסה במוסף לספרות “משא” של “למרחב” ב־20 באוגוסט 1965.


 

רבקה שכטר: מיסטיקה מעוורת (1965)

צר לי כי דברי הוויכוח הלוהטים של אהוד בן עזר על “החיים כמשל”, ירדו לפסים אישיים, במקום שיעסקו בעניינים עצמם. למען ברר כמה מושגי יסוד של היהדות, בכל אופן, מאחר שהדבר התפתח כפי שהתפתח, לא נותרה לי ברירה אלא להעמיד את אהוד בן עזר על כמה אי הבנות ואי דיוקים.

מיסטיקונים קמים בדרך־כלל בחברות מפותחות, כאשר הקשר החברתי מתרופף, והאדם מרגיש בדידות וחוסר סיפוק בתוך החברה ובתוך המוסד [המימסד] הרשמי. המיסטיקון מחפש קשר הדוק יותר עם ההווייה על־ידי כך שהוא מבטל את האני שלו והופכו חלק מהכוליות. התוהים הגדולים מופיעים בעיתות של חוסר הרגשת־בית ביקום, כדברי בובר. כאלו הם אגוסטינוס הקדוש, פסקל, שפינוזה, קירקגור, ניטשה. מחשבה מיסטית אינה מוגבלת לא לזמן ולא למקום מסויים. היא מופיעה בכל חברה שהגיעה להכרה ולרמה תרבותית מסויימת.

מיסטיקונים רבים חזרו, אחרי תהיות רבות, אחרי חיפוש גאולה לנפשם, לחיק הכנסייה הממוסדת שהשתייכו אליה באופן טבעי, כיוון שלא מצאו תחליף טוב יותר. ומאחר שהיו אנשים בעלי אחריות אישית וציבורית, קיבלו על עצמם עול מוסד [מימסד]. אלו הם בדרך־כלל הקדושים הנוצריים הנודעים, שאבלין אנדרהיל מדברת עליהם בספרה “מיסטיקה”, וכן קדושים יהודים, כמו האר“י הקדוש. אלה הם אנשים חזקים, שלמרות שנכנסו לפרד”ס, יצאו ממנו בשלום.

אולם לא כולם הם כמו ר' עקיבא. יש ביניהם גם דמויות כמו אלישע בן־אבויה. אם אהוד בן עזר מזכיר לי שאת העיסוק בקבלה הגבילו לגיל שמעל לארבעים כבר בספרד, הרי עליי לתקנו: כבר בתקופת התלמוד והמישנה היתה קיימת תקנה מעין זו, כיוון שכבר אז ידעו את הסכנה שבהתעסקות בהפשטה לשמה, ושלא כל אחד יוצא ממנה בשלום. בכנסייה הנוצרית צצו בסוף ימי האימרפיה הרומאית תנועות מיסטיות גנוסטיות למאות, שהגיעו לפרברטיות מחשבתית גמורה.

כאשר דיברתי על הסכנה שבמיסטיקה, כוונתי לא היתה שמיסטיקונים בודדים, החוזרים לחיק המוסד [המימסד], מהווים סכנה, אלא למיסטיקה שנעשית נחלת תנועות, שנעשית הלך־רוח כללי. אם אנשים בודדים וחזקים יכולים לצאת בשלום מהפרד"ס, הרי המון, המורכב מאישים פחות חזקים, נתפס דווקא באלמנטים האנטי־נומיסטיים שבמיסטיקה.

גם המיסטיקה הגרמנית, שהתפתחה במשך המחצית השנייה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, לא היתה מסוכנת כל עוד היתה נחלתם של יחידים. היא נעשתה מסוכנת כאשר היא הפכה לתנועה המונית. וכאן עליי להצביע על חוסר הבנתו ההיסטורית של אהוד בן עזר. הוא טוען כנגדי, שהנני יוצאת כנגד קומץ אנשים ניבחרים מבין תלמידיו של פרופ' גרשם שלום, אשר בבבל הישראלי התפנו לעסוק בשאלות תיקון העולם, והרי קומץ כזה בכלל אינו יכול להשפיע על הרבים.

ובכן, לכל מהפכה פוליטית קדמה תנועה רוחנית שבדרך־כלל נישאה על־ידי קומץ קטן של אנשי־רוח. אינני מביאה אנאלוגיות ועדיין לא קבעתי עובדות, ולא אמרתי שבארץ קיימת סכנה של תנועה מיסטית הרסנית. אולם הצבעתי על כך שיכולה להית סכנה כזו, במיקרה שתיווצר קונסטלאציה פוליטית ורוחנית מסויימת, ובגלל החלל הריק שנוצר לאחרונה בארץ, עלול להתפתח מצב כזה.

גרשם שלום פנה כניראה למיסטיקה, בדומה לבובר, כתוצאה מהלך־רוח מיסטי ששרר בתקופתם בגרמניה, וכן בכל העולם המערבי. אלא שבעוד שבובר, כתוצאה ממשבר רוחני מסויים, ידע לפנות עורף למיסטיקה כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתוך אחריות ציבורית ואישית, הרי גרשם שלום המשיך לעסוק בה כחוקר, ודבר זה הוא לגיטימי בהחלט. טעותו של אהוד בן עזר היא שהוא מחליף [בין] שני דברים, מחקר ונטיות רוחניות. אנו רשאים ואפילו מצווים לחקור כל תופעה רוחנית. אולם אין זה הכרח שנהיה מושפעים ממחקרינו, ונתחיל לעבוד את אלוהי הזולו כתוצאה מהתעניינותנו בתרבותם.

מה שקרה כניראה עם גרשם שלום הוא, שמרוב רצונו להוכיח שגרץ [ההיסטוריון היהודי־גרמני] לא צדק בשללו את המיסטיקה היהודית ואת החסידות, הוא החל לייחס חשיבות־יתר למיסטיקה, חשיבות שבאופן אובייקטיבי אינה מגיעה לה. מיסטיקה היתה חלק מהמחשבה היהודית, כפי שהיא חלק מהמחשבה האנושית בכלל, אלא שהיא לא נעשתה דומיננטית ביהדות אלא בשעות של מצוקה רוחנית וחברתית בלבד. נכון הוא כניראה שהעוסק במיסטיקה נסחף בלי־משים על־ידי ההעזה שבסוג מחשבה זה. קל יותר להתפעם משירה יפה מאשר מספר חוקים. למרות זאת, מסופקתני אם גרשם שלום היה מעמיד את שבתאי־צבי או את יעקב פראנק כמייצגים את היהדות או כמורי נבוכי הזמן.

אשר לפנחס שדה: אם קודם ראיתי בעצם העלאת ספרו “החיים כמשל” סימפטום שלילי בלבד, תוצאה של הלך־רוח מסויים, הרי לא הערכתי את המצב לאשורו. אם חשבתי לתומי כי אהוד בן עזר כואב את כאבו של סופר מוכשר ותוהה, שלא ניתנה לו תשומת־הלב המספקת, כלתופעה אכזוטית אחת מיני רבות – בא אהוד בן עזר והעמידני על טעותי. לא רק שפנחס שדה הוא סופר מוכשר, וכך יש להתייחס אליו, אלא שיש לתת לו את הכבוד של משיח, שיש לו כבר אף נביא ההולך לפניו.

כדי שנבין את גודל אישיותו של פנחס שדה עלינו להבין שהוא מתענה למען כולנו, ובדומה למוריו שבתאי־צבי ויעקב פראנק, הוא מוכן לרדת למעננו למעמקי הביוב, כדי להציל את הניצוצות שהתפזרו.

כדי שהדברים יהיו מוחשיים לעינינו – מהי אותה התענות למען תיקון העולם ותיקון נשמתנו – מתאר לנו פנחס שדה כיצד הוא בועל שתי נערות שנקלעו לחדרו לסירוגין, את האחת בנוכחות חברתה, ובאיזו צורה הוא מתכנן, עם חברו השיכור, לרצוח זקנה כדי לשדוד את כספה, נוסח “החטא ועונשו”. לרדת לתעלות הביבוב הוא אמנם הצליח, אולם מסופקתני אם יצליח לעלות מהן.

אם סברתי שמיסטיקה שוללת מהאדם את כוח השיפוט, בא אהוד בן עזר ומוכיח שמיסטיקה מעוורת עיני אנשיים מסויימים עד שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע.

*

רבקה שכטר: רשימת־התגובה “מיסטיקה מעוורת” נדפסה במוסף לספרות “משא” של “למרחב” ב־3 בספטמבר 1965.


 

רבקה פרידמן: “החיים כמשל” (1965)

שתי הרשימות האחרונות שנתפרסמו ב“משא”, “מיסטיקה מול קיומיות” של רבקה שכטר ו“סכנה במקום שאיננה” של אהוד בן עזר, דנו שתיהן בספר “החיים כמשל” של פנחס שדה. למרות ששתיהן הופכות בהמשך הדיון לפולמוס על האופי המיסטי שבספרו של שדה – אם הוא “חיובי” או “מסוכן” למדינה – הרי מאחר ששתיהן יוצאות מתוך הספר כבסיס לדיון, ומתייחסות ראשית כל אל רעיונותיו של הספר, ברצוני להגיב על טעות יסודית המשותפת לשני הכותבים כאחד.

כל דיון על “החיים כמשל”, על רעיונותיו ועל השפעתו החברתית הפוטנציאלית, מוכרח קודם־כל להיות מבוסס על עובדת היסוד כי זהו ספר ספרותי – אמנם ספר מיוחד במינו ושונה בתוכנו ובסגנונו מכל המצוי בעברית – אבל בכל זאת, בראש ובראשונה זוהי ספרות. מכאן שיש לדון בה קודם כל בקריטריונים ספרותיים, ואילו שני המתפלמסים, הן רבקה שכטר המתקיפה את שדה, והן אהוד בן עזר המגן עליו, טעותם בכך שהם ניגשים למדוד ספר ספרותי בקריטריונים שאינם ספרותיים. אמנם נכון ש“החיים כמשל” הוא ספר בעל מהות מיסטית, ונכון שהוא דן בחיים מבחינה פילוסופית, אבל כל זה מיוסד, כאמור, על תוכן ספרותי, וצומח ממנו, וממנו כוחו, ובזה יש לדבר.

תמהה אני על אהוד בן עזר, שלפני זמן־מה, בשיחתו ברדיו על הספר, (שנדפסה גם ב“מן היסוד”), הבין שיש לדון בו ובגיבורו דיון ספרותי בראש ובראשונה. ואילו עכשיו נסחף אף הוא על־ידי רבקה שכטר לדיון פובליציסטי ברעיונותיו המיסטיים [של הספר]. כגון שהוא [בן עזר] עונה על טענתה שהמיסטיקה של שדה “מסוכנת לחברה ולמדינה” – בטענה בלתי־רלבאנטית לא פחות – שהספר אינו מסוכן למדינה יותר מאשר… חוק לשון הרע.

הסתירה שבדיונה של רבקה שכטר ובגישתה לספר בולטת בייחוד, מאחר שהיא עצמה טוענת: “לדאבוננו כתובות כל הדיעות הסותרות השליליות האלו בכישרון ספרותי. ומכאן הסכנה שבהן. אדם העומד מבחוץ תמיד מפתיע אותנו בראייתו החדשה, והספרות כולה בנוייה על ראייה חדשה.”

מדוע “לדאבוננו”, אם הספר כתוב בכישרון ספרותי, ובשעה שהכותבת עצמה מודה ב“ראייה חדשה” שבספר, ואשר, אמנם, זה זמן רב שלא זכינו לה בספרות העברית? ואם היצירה משכנעת מבחינה ספרותית, הרי ממילא נופלות כל טענותיה הלא־רלוואנטיות של רבקה שכטר, מפני שסכנה יכולה לבוא מצד השקר, ואילו איכות ספרותית מבטאת אמת ועל־כן היא פורייה וחיובית. מהו קנה־המידה האפשרי לאמת אנושית, אם לא האיכות הספרותית?

מאחר שתגובותיהם של רבקה שכטר אינה חדשה, והיא מזכירה את תגובתם של מבקרים מסויימים בעת הופעת הספר, ברצוני להוסיף כאן עוד הערה.

מכבר עניינה אותי תופעה זו של הלהיטות שבה יצאו כמה מן המבקרים להתקיף את ספריו של שדה, להיטות שעברה ברוב המקרים לא רק את גבולות האובייקטיביות הצרופה אלא גם את גבול הטעם הטוב. אחדים מן המבקרים הפכו את דיונם לניתוח פסיכולוגי של המחבר, אחרים דנו בספר לא על פי מעלותיו וחסרונותיו הספרותיים, אלא ברעיונות שבו ובאישיותו של הגיבור־המחבר, ומדדו אותם לפי קריטריונים של מוסר ואפילו השכלה, (די אם אזכיר כאן את מאמרו של פרופ' קורצווייל בזמנו, עם הופעת “החיים כמשל”, שיצא בעיתון “הארץ” בטענות לגיבור הספר, דהיינו המחבר, שהוא בין היתר “מתגלגל בזוהמה מינית”, כאילו המדובר לא היה בגיבור ספרותי, (אמנם מבוסס על מציאות־חיים), וכאילו נוהגו המיני של הגיבור, יש בו כדי לקבוע את איכותו הספרותית של הספר. וזאת לאחר שפרופ' קורצווייל כותב שם “שדה הוא משורר הדור הזה, וכשרונו הנאראטורי הוא מזהיר!”)

שואלת אני את עצמי מהו הדבר שגרם לצורת־דיון מסולפת זו? וניראה לי כי מה שהעלה את חמתם של המבקרים אז, ואת פחדיה של רבקה שכטר עכשיו, הוא חוסר האפשרות להבנת הדברים שבספר וקבלתם. ואין כוונתי, חלילה, לזלזל בכושר שיפוטם, או ביכולתם האינטלקטואלית של המבקרים הללו. הכוונה לחוסר אפשרות נפשית לקבל את תוכנו של הספר. מאידך, אין הם יכולים לעבור בשתיקה על ספר כזה, משום שאינם יכולים להתכחש לרמתו האמנותית ולאיכותו הספרותית. הם חשים בכוח שבו, אך מאחר שאינם מסוגלים לספוג ולעכל אותו, מוציא אותם הדבר משלוותם ומעורר את חמתם.

ובייחוד ששדה הרי אינו כותב על דברים רחוקים אלא הוא חי במציאות של מדינת ישראל, מתייחס אליה, מתייחס ליהדות ולכל מכלול הנושאים שמעסיקים את המבקרים האלו, ואולם אשר אליהם כבר קבעו יחסם מראש. כאן לפנינו ספר שהעז להשתחרר מכל מסגרת כפוייה, שהעז להביט בכל דבר בראייה משוחררת.

כשחסרה האפשרות הנפשית לקבל דברים מעין אלו, מתעוררת אותה התנגדות טבעית שמעורר בנו כל דבר שאנו חשים שיש בו כוח ועם זה איננו יכולים להשיגו.

בסיכום, אילו ניגשה רבקה שכטר לספר לא דרך צינורות הדיון הפילוסופי־פובליציסטי, לא דרך מסננת השכל בלבד, אלא היתה באה בלב פתוח לקרוא ספרות טובה, אפשר שאז היתה מסוגלת להרגיש שמתחת ל“אהבת הרע” (שמשום־מה מצאה אותה כדבר עיקרי בספר), ישנה אמונה גדולה ואהבה גדולה. ואז, אפשר שהיתה גם רואה שלא רק שאין סכנה בספרו של פנחס שדה, אלא שהיתה מברכת על התגברות ההתעניינות בו, שכן כשייווצר המצב שבו נהיה פתוחים לאמת רוחנית חדשה, אולי יזוז משהו במציאות שלנו.

*

רבקה פרידמן: רשימת־התגובה “החיים כמשל” נדפסה במוסף לספרות “משא” של “למרחב” ב־3 בספטמבר 1965.


 

אהוד בן עזר: “החיים כמשל” מעורר סערה (1967)

Life as a Parable by Pinhas Sadeh Translated by Richard Flantz, Antony Blond 1966 London


היסטריה של פחד ושינאה עוברת על העיתונות היהודית־אנגלית, עם התפרסם ספרו של פנחס שדה “החיים כמשל” בתירגום אנגלי.

הספר, שהופיע בהוצאת “ששת” בשנת תשי“ט, 1958, (וכיום כמעט ואין להשיגו) הינו אחד הספרים הגדולים והאותנטיים ביותר של הספרות העברית החדשה, אשר יבלה את ספריהם של הרבה מסופרי ה”אסטאבלישמנט" מן הסוג הידוע.

הציבור היהודי באנגליה נחרד. “בשורה” כזו מישראל? שינאה עצמית ישראלית? פלירט עם הנצרות? משיחיות? לא! “בשורות” וישועות לגויים רק נחלתם שלהם היא, אנחנו “מדינה קטנה ונצורה” ועלינו להיות הירואיים ולא לסטות ממתכונת “אקסודוס”; “‘הילד הרע’ פנחס שדה,” אומר מבקרו של ה“ג’ואיש כרוניקל” – “מביא בנשימה אחת את דבריהם של יעקב פראנק ויוזף גבלס.” הייתכן? שישראלי יצטט את גבלס? לא. זה אסור לנו. או “ארי בן־כנען” או שנשתוק.

מבקר ה“ג’ואיש אובסרוור” אינו יודע מה לעשות עם “הספר המציק” הזה ומחליט כי הזדהותו של שדה עם ישו “מגבילה את איכותו הברורה כסופר” (!); ואילו מבקרו של ה“בירמינגבם ג’וארי” עושה לעצמו מלאכה קלה בהחליטו שלפנינו מהדורה ישראלית של הנרי מילר (!), וכי על ישראל, המקווה להגיע לנורמאליות – להשלים עם קיומם של ביטניקים מסוגו של שדה ממש כשם שהיא משלימה עם הישגיהם של מדעניה (!).

איוולת, איוולת, האם עד כדי כך סולפה דמותנו בעולם? האם מותר לנו לייצא רק גנראלים [משה דיין ב־1966] לוויטנאם, עוזים לאנגולה, תפוזים לאנגליה, מדענים (כבודם במקומם מונח) לוועידות בינלאומיות וד"ר־לזרים לסימפוזיונים על השואה בניו־יורק – ואף לא סופר אמיתי אחד?

למרבית האירוניה מודבקת אותה תווית יהודית לפנחס שדה בעתונות האנגלית הכללית. מבקרו של ה“אובסרוור” רואה בו את רצון הגאולה של יהודי אדוק המצפה למשיח, ובספרו – מסמך של התנסות בסבל יהודי; אך בעקיפין מלגלג עליו על שהוא סוחר בסבל זה ומפרסמו ממש כאחיו הסופרים היהודים באנגליה. באמריקה, קובע המבקר הלונדוני הנכבד, היה פנחס שדה מצטרף ודאי לאגודת לוקחי ה־ל.ס.ד., אבל מאחר שהוא בישראל…

דומני כי ספרו של שדה נתקל בחוסר הבנה כמעט גמור, מאחר שבעיני העולם אנו מדינה של “תינוקות” המשחקים בצבא ובלאומיות ואשר לא ייתכן ש“הגדולים” ישמעו מהם בשורה או יקבלו מהם הישג רוחני כלשהו. ספר שנתקל בחוסר הבנה כה חמור – או שהוא כישלון גמור או מפעלו של יוצר בלתי־רגיל. בכל ליבי אני מחזיק באפשרות השנייה ומקווה ש“החיים כמשל” יתגבר על הדימוי המזוייף והמתקתק של ישראל בעיני זרים ויקנה את מקומו הראוי לו כאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות העולם.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “‘החיים כמשל’ מעורר סערה” נדפסה במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” במדורי “על חודו של עט” (שעליו חתמתי בשם־העט א. בר) ב־17 במרס 1967.


 

אהוד בן עזר: “על מצבו של האדם” (1967)

פנחס שדה: “על מצבו של האדם”, רומאן, “ספריה לעם”, “עם עובד”, תל־אביב, 1967, 243 עמ'.


ספרו האחרון של פנחס שדה עוסק בשלושה מתוך שבעה ימים בחיי אבשלום רייכלין, אחותו אביגיל ופקיד קטן בשם יונה בן־דוד, והוא חלק ראשון לרומאן אשר חלקו השני טרם נדפס [וכניראה גם טרם נכתב].

באבשלום, המעריץ את המעשה הגואל והמשחרר, ואשר כל פריצה עדיפה בעיניו על דרך קיום בינוני, יש קירבה לגיבור האוטוביוגראפי של “החיים כמשל”, הרומאן הראשון של פנחס שדה. בדידותו של אבשלום נחצבה ממקור השאיפה לגדולות ולגאולת הנשמה. בדידותו של יונה (אף בה המשך ל“החיים כמשל”), וחלומות גדולתו (המכתב לבן־גוריון) הינם כקורות סבלה של תולעת, שאינה מודעת על שורש מצוקתה, ותועה בעיוורונה. יונה הוא גיבור פאתטי ונלעג (הגם שהוא מבטא יסוד של אשלייה עצמית הקיים בכולנו), בעוד אבשלום – דמות טראגית, מודע על מצבו וחותר לקראת אובדן.

“כל הדרכים נסגרו… עכשיו צריך להפוך… להפוך הכל… כמו שאמר יעקב פראנק…” (“על מצבו של האדם”, עמ' 50), אומר אבשלום, ואילו על שאיפתו לגאול את האדם ממצב בו ניראים האנשים כ“מתים”, מספרת אחותו אביגיל:

“הוא האדם היחיד שמזכיר לי – שמעורר בי את ההכרה – כי האדם בא מן האינסוף והולך אל האינסוף. ופעם, בעניין אחר, אמר לי: אילו יכולתי לשאת את כל הנשים המזדקנות, הרווקות הבודדות, לחמם ולשמח אותן, כל אחת ואחת מהן… אילו יכולתי לקנות את מרכולתם של כל הרוכלים, של הזקנות המוכרות בוטנים, של החולניים המוכרים מסרקות ופנקסים… אילו יכולתי להושיע את כולם, אבל את כולם, לבל ייוותר אף אחד שנשכח באיזו פינה נידחת, כי דווקא זה יהיה הנורא… אילו יכולתי להאיר את כל החשיכה הזאת…” (שם, עמ' 52).

ומיד אחר־כך בא משפט מדהים: "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על־ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." (שם, עמ' 53).

“לנגוע בחיים ממש” (שם, עמ' 174) – זו מישאלתו של אבשלום. לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל “החיים הפאוסטיים” – “אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיובי ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת־הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל.” (שם, עמ' 182–183).

יסוד “החיים הפאוסטיים” מצוי כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי־צבי ויעקב פראנק (בכך ממשיך שדה קו שהחל בו עם ספריו הראשונים “משא דומה” ו“החיים כמשל”) – “אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת… לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו… נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן –… על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך ‘לכבוש את העיר הקדושה דווקא דרך תעלות־השפכין’…” (מתוך “החיים כמשל”).

ואילו כאן: “…מי יוכל לומר איזוהי תעלת־השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לפעמים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה… איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי־צבי… כשאמר כי צריך לרדת אל תוך הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה.” (“על מצבו של האדם”, עמ' 186).

אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך שעלה בה מסוכנת משום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי מוגבל על ידי שניהם. המספר מתווכח עימו ושואל אם גם בפשע יש משום דרך, ואבשלום עונה כי “כדי להגיע אל מחז־חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו… הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: “אל תתנגד לרע,” אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: ‘אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב’ (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.” (שם, עמ' 190); השטן גרם לאדם ולחווה לעזוב את גן־העדן ו“כאן חולל השטן, שהיה בשיא גבורתו, את מפעלו הכביר ביותר, והטביע את חותמו על מצבו של האדם עד סוף כל הדורות.” (שם, שם).

האמצע הוא מישכנו של יונה בן־דוד, הקוטב המנוגד למישכן אנשים כאבשלום, אשר נשמתם מתנודדת בין שמיים וגיהינום, גאולת אדם ופשע, רחמים על סבלו וגרימת יסורים לו, למען ייגאל. רק כך, לפי שדה, אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן־דוד, את האמצע הנרפש והבינוני. אבשלום מבקש לרחם ולזעזע. המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה, כל אלו הינן זיוף, שייכות לעולם האמצע, עולם הבינוניות והמציאות החומרנית.

הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, ואין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף. (שם, עמ' 54).

אבשלום מצוי מעבר למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על־אנושי (שם). ג’ינגיס־חאן, כל אכזריות והשמדת המונים – אי אפשר להבינן במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על־אנושית. אלוהים הוא כל־יכול, "מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196). אולי אלוהים "פרש ומתגורר לו באיזה חדר שכור בעיר גדולה, בשנחאי, למשל – " (שם, עמ' 198). אולי הצטמצם באדם אחד, ואולי אדם אחד הינו אלוהים, הגם שהוא עצמו [האדם] אינו מודע על כך?

תחושת נוכחות אלוהים, הידיעה שיש מי שמבין אותנו, גם אם אין אנו מבינים אותו ואת דרכיו – מרגיעות את אבשלום. הוא זוכה בחסד האמונה, אך לא בהבנה. הוא חי ב“אי־הבנה אמיתית”, אותה הוא מעדיף על פני “הבנה מזוייפת” (שם, עמ' 55). המוסר הבינוני (המתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות) מיוסד על הבנות מזוייפות. לכן מתנודד אבשלום על דרך הפשע. הפשע הוא הכל־יכולת, הוא אי־היותך מוגבל על ידי הטוב והרע – האקט המפוצץ והגואל, בו מתדמה אדם לאלוהים. אך הוא גם הקץ, כצליבת ישו, משום שאדם אינו יכול להיות אלוהים.

אבשלום ואביגיל באים מבית הרוס, הוא שנא את אביו, היא גדלה כל השנים אצל דודה, במושבה כינרת, והקשר ביניהם אבד. אחר גלגולים הגיע אבשלום לצנחנים, הפך לוחם מעולה, באחת מפעולות התגמול נגד הירדנים שחט חייל ערבי שקפץ עליו להורגו, והמיקרה גרם לו לעזוב את הצבא באמצע השירות ולהתבודד בירושלים.

פגישתם המחודשת של אבשלום ואביגיל מתארעת לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר מאת אחיה, על צמאונה של הנשמה: “אז אלייך מבור־דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח־הנשמה.” (שם, עמ' 32).

“פסח־הנשמה” הוא איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי. לפתח הפגישה הנכספת רובצות סכנות: “חכי עד תום סאת מותי… אחריו תשובי לראות אותי.” (שם, עמ' 33).

עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, ממנו מתרמז גילוי־עריות, – וקשרם לפשע וליונה בן־דוד – מובלע בחלומו של אבשלום; הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו“כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק־מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף־עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן־דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע.” (שם, עמ' 70).

אבשלום ואביגיל, שני חלקיה של נשמה אחת, המבקשים להתאחד, נחצבו ממקור אחד ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי. הנשמה מבקשת לחזור למקורה האלוהי. התאחדותם, כפרעונים הקדומים, מרמזת על אלוהות ופשע גם יחד. השלימות האמיתית, מצב גן־העדן – הם על־אנושיים. כאן המעשה המפוצץ של אבשלום. שבתאי־צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (אות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) מאחר שלא היה יכול להתארע באופן על־טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום); טעותו של שבתאי־צבי בכך, שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה, לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר במוקדם.

המעשה הגואל של אבשלום, אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו גם טעותו. בקבלה אנו מוצאים פיתוח רעיון מסעיר (מבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור העולם למצבו הפאראדיזי, הגן־עדני, ויבוטלו איסורי־עריות. אמנון ותמר – אבשלום ואביגיל – כאילו נמצאים כבר בגן־עדן, במצב פאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית אינה עתידה לבוא, ומשום כך ייכשלו.

פנחס שדה מודיע לנו בספרו, כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן־דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא, שאינו חטא לדידם. יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ומסיים כאכסהביציוניסט ברחוב, כאונן המשוגע. הוא אינו יודע כי גם אילו באה הבחורה, לה הוא מצפה, לא היה משתנה מאום במצבו. יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שמרביתנו חיים מיום ליום. אבשלום, המתנודד בין קצוות, בין שמיים וגיהינום, מודע על מצבו, נושא בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי־חיים, אשר יבחוש את עולם־האמצע (כי כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף בעיניו על פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר־התקווה של האדם בהווה), – אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, בגלל רצונו להתדמות לאלוהים, להפוך את האנושי לעל־אנושי (או להיפך) – וסופו להירצח או להיצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם, תוך ניסיון לחיות על מישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.

אבשלום מנסה לחיות כגאול בתוך עולם פרה־גאולתי, בלתי־ניגאל – וזו טעותו. אשר נותר בסופו של דבר אינה הגאולה אלא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו.

פנחס שדה מאחד בכתיבתו חגיגיות של משורר עם דייקנותו של פרוזאיקן. ספרו כתוב בצורה מרתקת, ומבחינת המסגרת הצורנית הוא מושפע ממיטב מסורת הרומאן של המאה הי"ט, ובייחוד מדוסטוייבסקי. דומה כי בספרו האחרון הצדיק אותה תחושה שנתעוררה כלפיו עם “החיים כמשל” – שהינו כיום הסופר הרציני ביותר בקרב בני תקופתו בארץ, למרות שגורל יצירותיו להיתקל לא רק בהבנה מזוייפת אלא גם באותה “אי־הבנה אמיתית” שהיא ממהותן של השאלות שהציב לפניו ובחר להתמודד עימן, שאלות שכניראה אינן מעסיקות כיום שום סופר עברי אחר מלבדו.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “‘על מצבו של האדם’ לפנחס שדה” נדפסה במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ” ב־14 ביולי 1967.


לימים שאלה אותו פנינה רוזנבלום בהתייחסה ליונה בן־דוד, שמסופר עליו ב“על מצבו של האדם” שהוא מאונן – “האם חשוב לאונן?”

פנחס ענה לה: “לאותו גיבור זה ודאי היה חשוב, ועובדה שנלחמתי שמונה חודשים עם ההוצאה לאור על זכותו לאונן, נגד דרישתם שאשמיט את הקטע. ולעצם השאלה: אוננות היא, ודאי, אחת מדרכי הביטוי המיניים ואפילו החלומיים. בנעוריי, וגם שנים לא מעטות לאחר־מכן – כן! מאוחר יותר הייתי מיודד עם נשים לא מעטות, וצורך זה לא התעורר בדרך־כלל.” (“לאשה”, 12 במרס 1984).


פרשת מאבקו של פנחס שדה במערכת “הספריה לעם” של “עם עובד” בנושא האוננות של יונה בן־דוד, כפי שסיפר לי, היתה כך:

הם התווכחו איתו על מיספר הכפתורים שיונה בן־דוד פותח בטרם מעשה, ונותר בטכסט המודפס רק כפתור אחד, מה שהיקשה על קוראים רבים להבין את המתרחש. כמו כן ביקשו ממנו שההתרחשות הזו, המתוארת בשדרות רוטשילד בתל־אביב, לפחות לא תיעשה בקטע שמול בנק הפועלים (השייך להסתדרות ושעימו עובדת ההוצאה) – והוא אכן נאלץ להעבירה לפינה אחרת בשדרה.


 

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1967)

חודשים רבים שלא נגעתי ביומן. בינתיים הייתי מגוייס חודש במלחמה, בגדה המערבית וברמה הסורית. המאורע היחיד שאירע לי משך כל התקופה האחרונה הינו הידידות הנפשית העמוקה עם פנחס שדה. מצאתי בו רע כמוהו היה לי רק אורי שולביץ. אדם עימו אפשר לשוחח בגילוי־לב עד השעות הקטנות של הלילה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 31 ביולי 1967.


*

ובייחוד חזקה עליי השפעתו של פנחס שדה, אשר השיחות השבועיות או דו־שבועיות איתו הן פגישותיי הטובות ביותר עם אדם, ומזכירות לי את תקופת ידידותי הטובה עם אורי, ואת השעות היפות של השראה שהיו עם פ. שדה הפך לעיתים לכמין מצפון שני שלי. ובכל “הפעילות הציבורית” שלי, או עסקיי עם המילואים – עומדת בפניי שאלתו, והכרעתו – וכי מה חשוב לך יותר – כל השטויות האלה, או הספרים שלך. אתה חי רק פעם אחת. אינם יכול לזכות בטוב אשר בשני העולמות.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 28 בדצמבר 1967.


 

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1968)

אותו ערב לקחה אותי דיקלה [שם בדוי] אל ליאונה [שם בדוי] והשאירה אותי שם. הילדה כבר ישנה. ישבנו שנינו, מאחר שהתקרבתי אליה ביקשה שנצא לטייל על חוף הים.

היה ערב חמסין בתוך כמה ימי חמסין רצופים של הפסח. טיילנו על החוף, חבוקים, הלוך וחזור, ובכל מקום היו זוגות שרועים ולא מצאנו לנו פינה. לבסוף הלכנו לאורך הקיר הדרומי של בריכת גורדון, בין הסלעים, ואל הקיר המערבי הפונה לים [זה היה עוד בטרם נבנתה המרינה], ושם השתרענו. ליאונה פשטה את חולצתה ואנחנו התגפפנו והתנשקנו, שוכבים־למחצה על פני הסלעים.

אחר כרבע שעה היא הבחינה פתאום באדם העומד בפינת הקיר הדרומי־מערבי, ומעשן סיגריה, ומתנודד באופן מוזר. היא דיברה, קצת בהזייה, ואמרה שהוא שיכור או משוגע ואולי בא להתאבד או לזרוק עצמו בין הסלעים, לים.

צחקתי לה.

לפתע התנודד האדם ונפל אל הסלעים. אמרתי לה שהוא נפל וכי עליי לקום ולגשת לעזור לו, כי אני חובש במילואים, אך היא נבהלה ואמרה שסתם דיברה וכי אינה מאמינה לי שאכן כך קרה לו.

לא ידעתי אם הרגיש בנו או לא. לפתע קרא: “חבר, בוא תרים אותי.”

ניגשתי אליו. הוא שכב במים, אפרקדן, בין הסלעים. ניגשתי לעברו בזהירות, לבחון אם אין לו נשק ביד, נתתי לו יד והרמתי אותו למצב ישיבה.

הוא מילמל משהו על סבוטאג' ועל כך שהוא יראה למישהו הנמצא בבריכה ועומד שם. כל זה אירע בלילה, בערך בשעה אחת־עשרה. שאלתי אותו אם שתה ואמר שכן. רציתי לעזור לו במשהו אך אפילו סיגריות לא היו עימי כי נשאתי את המקטרת.

שאלתי אותו אם להביא לו משהו או לקחתו – והוא סירב.

לפני שהלכנו אמרתי לו שאני רוצה שהוא יקום, כדי לראות אם הוא יכול ללכת ואם לא נפגע. שוב נתתי לו יד והוא קם ועמד. זרק קופסת סיגריות רטובות אל הים. נעליי נרטבו, וגם חול נכנס בהן מן הטיול על החוף. הוא עמד שוב בפינה, כבראשונה, ואני כבר קצת התרחקתי ממנו, ולפתע קפצה ליאונה, שעמדה מולו, בבהלה ואמרה לי שנלך ונסתלק מיד.

חשבתי שהראה לה את אבר־המין שלו, אך היא לחשה לי ששלף סכין מיטבח, ופנה לצד הסלעים, לאורך הקיר המערבי, ועוד קודם לכן אמר שהוא עוד ימצא דרך להיכנס לבריכה, (בריכת גורדון הסגורה בלילה).

לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להזעיק סתם אנשים בלתי־מזויינים. אמנם הסתובבו כמה על החוף ולפני הבריכה, מצד מזרח. משכתי את ליאונה עימי. מצד שני, גם למשטרה לא התחשק לי כל־כך ללכת ולהעיד. לבסוף עלה בדעתי שאני יכול לצלצל ולמסור את כל הפרטים מבלי לומר את שמי, וכך אמנם עשינו. נכנסנו לקפה “ורד” ומשם צילצלתי למשטרה ומסרתי הודעה. היומנאי שאל אם אני מוכן לבוא לזהות את האדם, וסירבתי, ולבסוף שאל אם אפשר לדעת מה שמי – עניתי שאני מעדיף שלא, והוא סגר את הטלפון. מה היה הלאה אינני יודע.

ליוויתי את ליאונה לביתה. סמוך לביתה עצרה, נשענו אל מכונית, היא התרגשה כל־כך שפירפרה וברחה באמצע.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 23 באפריל 1968.


*

בגליון “הארץ” של ראש השנה התפרסם פרק מ“על מצבו של האדם” של שדה, חלק שני, “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”, ובו תיאור מותו של אבשלום ולילו האחרון עם אביגיל. אחד הפרקים הנפלאים שנכתבו בשפה העברית. וכמין קוריוז – נכנס בו קטע ממה שקרה לי בזמנו עם ליאונה על שפת הים של תל־אביב, ליד בריכת גורדון. כאשר אבשלום שוכב עם אחותו, מתגלה יונה בן דוד העומד ומתנועע – כאותו אדם בחוף גורדון, בצלע הבריכה. ואבשלום ניגש ואומר לאביגיל שהוא מוכרח לגשת אליו כי אולי הלה חולה, בדומה למה שסיפרתי לשדה בזמנו על מה שהתרחש בחוף.

הוא שאל אותי אותו ערב, כשישבתי אצלו: “אהוד, אתה חושב לכלול את מה שקרה לך אותו לילה עם ליאונה באחד מספריך?”

אמרתי: “לא.”

“אז אתה מרשה לי להשתמש בזה לסיפור שלי?”

“פנחס, לכבוד הוא לי. אתה רשאי לעשות בסיפור מה שאתה רוצה.”


בשנה האחרונה קנה לו שדה את הבכורה בין הסופרים הכותבים כיום בארץ, בהשאירו את רובם אם לא כולם הרחק מאחוריו, ובקובעו רמה שקשה להתחרות בה אך גם קשה לכתוב אחרת לאחר שהוצבה. כך, פחות או יותר, גם דעת יהושע [קנז] הכותב עתה את הרומאן השני שלו. ביום שישי האחרון, בשיחה בטלפון, התוודה לפניי, די בכאב, על הרגשתו כי עולמו של שדה ועולמו שלו עצמו נמצאים די קרובים, וכי הפרק שהתפרסם ב“הארץ” דומה בהרבה לפרק הסיום שתיכנן לרומאן שלו [כניראה “האישה הגדולה מן החלומות”] ואשר גם בו צריך להתרחש רצח.

בעיני ענת [לימים אשתי הראשונה] אין שדה מוצא חן, וזאת לאחר ביקור אחד שלנו אצלו אשר לא היה מוצלח ביותר. הידידות שלי איתו מרגיזה אותה, אין היא מבינה את שגעונותיו ומוזרויותיו, ומרגיז אותה שלדעתי הוא עולה עליי בהרבה בכתיבתו. אהבתה אליי מעוורת את עיניה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 23 בספטמבר 1968.


*

וכך מתאר שדה את רצח אבשלום, לאחר הזדווגותו עם אחותו העירומה אביגיל, בשוכבם על פני האדמה בפאתי ירושלים:


"לפתע, כנבעתת, התרוממה אביגיל וישבה על מקומה. בין העצים, בריחוק מה, כמו רוח־בלהות שהתגשמה מתוך האין, ניראתה דמות איש. פניו לא ניראו בחשיכה, אך אביגיל הכירתהו מיד: היה זה הבחור בעל השפתיים המשוחות באודם. כיצד הגיע לכאן? הייתכן כי הלך בעקבותיהם, בחשאי, בהיחבא, לאורך כל הדרך? ומה מוזר: הלה לא עמד דומם, אלא היה מתנועע על מקומו כבאיזו עווית, או כמקיא. ועם זאת לא השמיע שום הגה.

"לרגע דימה אבשלום כי אין זאת אלא שעיניו רואות מראה תעתועים, ואולם הוא ידע כי לא כן הוא. דמות האיש היתה ברורה וגלוייה לעין, ומרוחקת אך כעשרים צעד מהם. אבשלום קם, לאיטו, ועמד על רגליו.

"אל תיגש אליו, לחשה אביגיל.

"אולי הוא חולה? אמר אבשלום, בהיסוס… הוא פנה אל עבר הדמות, ובטרם הספיקה אביגיל, שחשה ברגע ההוא להתעטף בחולצתה, לעצור בעדו, כבר היה רחוק ממנה מרחק פסיעות אחדות, והיא ראתהו הולך באפלולית, אל בין העצים, הולך וקרב אל הדמות, אשר עתה ניצבה כמסומרת, ללא ניע וללא הגה.

“מה שהתרחש שם, עכשיו, באפלולית, בין העצים, לא נמשך אלא רגע קצר מאוד, ולא היה נהיר לאביגיל ממקום שבתה. לכהרך־עין ניראו שתי הדמויות כמתמזגות לגוש מטושטש אחד, משהו זע, נשמע קול עמום, מכוער, ואחריו כעין אנקה חטופה, ומיד שב הגוש הכהה והתפרד, חלקו האחד חמק כצל בין העצים ונעלם כלא־היה, השני שח לפתע, כמו התגמד, וקרס ארצה… אביגיל קפצה על רגליה. ליבה פעם בפראות. היא חשה אל המקום, וכשרכנה ארצה, ראתה את אבשלום יושב בלי נוע, מכווץ, ידיו שמוטות וראשו נופל על חזהו. מה מוזרה היתה ישיבתו כך, אביגיל קראה בשמו, ולא ענה. משהו רשרש בין העצים, ומי אחרי־כן נשמע מאותו מקום כעין חרחור, שיצא ספק מגרונו של יצור־אנוש ספק מגרונה של תנשמת. אביגיל כרעה על ברכיה והניחה ידה על כתפו של אבשלום. קצות אצבעותיה נגעו במשהו לח וחמים. היא לפתה את זרועו. גם זו היתה לחה. דם! קילוח דק של דם היה מפעפע וניגר מתחת לעצם הבריח ומטה, על החזה, על הזרוע. אין זאת אלא שהסכין פגעה באחד העורקים. פלצות אחזה בה באביגיל. הדם הוסיף לקלוח, לא בשפע אך באין מעצור.” (מתוך: “העשב האדום בוער לאט, הנהר האדום זורם לעד”, ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1970, עמ 44–46).


לא במקרה כלל שדה באותו ספרון גם את “הסיפור על אודות איילה” מתוך “החיים כמשל” (1958), שבו תיאר את קנאתו לאיילה, אשתו־לשעבר. הוא מספר שם שערב־ערב היה עומד ואורב לה תחת חלונה:

"פעם (זה היה בחורף; איילה החלה מתיידדת אז עם צייר אחד, בחור ממולח, שרישומיו הווירטואוזיים וסגולתו להתחבב על אלה שנזקק להם היקנו לו כסף אף פרסומת) ראיתיה, בעומדי שם בשעת ערב מוקדמת, בצאתה מן הבית בלוויית ידידה. הלכתי לביתי, נטלתי סכין וחזרתי. חיכיתי עת ארוכה – אולי שעות אחדות. גשם החל יורד; שותת מים הוספתי ועמדתי מסתתר בצילה של גדר, עד שלבסוף, אחרי חצות, ראיתים בשובם. הם לא הבחינו בי וניגשו עד לפתח הבית. אני אמרתי בליבי, כי אם ייכנס הבחור עם איילה לחדרה, הרי שבצאתו אשחט אותו; אבל אם ייפרד מעליה ליד הפתח – הרי אין לי עליו ולא כלום. [– – –]

"עברו רגעים ארוכים. הרגשתי שאני עייף וחולה. רקותיי להטו; במוחי לא היתה שום מחשבה; השניים הוסיפו לעמוד ולהסתודד; חיכיתי.

"לבסוף נכנסה איילה בפתח והצייר פנה לאחוריו והלך. הוא עבר כה סמוך אליי עד שכנפי מעילו נגעו במעילי שלי. אחר־כן נעלם בחשיכה.

“הוספתי ועמדתי עוד איזה רגעים – איני יודע כמה – ובאחד מהם התרחש לי דבר מוזר, דבר שהתרחש לי כבר איזה פעמים בחיי: כמו ברק היכתה לפתע את כל הווייתי תחושה עמוקה של מוות.” (שם, עמ' 74–77).


לימים סיפר לי אורפז מפי שדה כי לאחר שאשתו הראשונה יעל, הקרוייה ב“החיים כמשל” איילה, עזבה אותו, היא החלה יוצאת עם גבר אחר. שדה התמלא קינאה נוראה, לקח סכין והחל לעקוב אחריהם. באחת הפעמים עמד לדקור את הגבר שהיה עם אשתו־לשעבר ורק ברגע האחרון התעשת.


הסצינה שבה יונה בן־דוד דוקר למוות את אבשלום אינה אפוא רק פרי מה שסיפרתי לשדה ממה שקרה לי אותו לילה עם ליאונה אלא שאובה ממה שקרה לו עם איילה ב“החיים כמשל”.

כל חייו התנודד שדה בין ההזדהות עם יונה בן־דוד החלכה, הצמא למגע אישה, הבודד מחוסר־ברירה – לבין אבשלום, היפה, הגא, אהוב הנשים, החי מעבר לטוב ולרע, המתבודד מרצונו, והוא היפוכו הגמור של יונה. שני אלה דרו יחד בנפשו של שדה והיו, יותר מכל דבר אחר – הוא־עצמו.


*

שרי. פגשתי בה ערב אחד ברחוב דיזנגוף, כשטיילתי יחד עם ענת. שער פזור כמו בתמונת השער של “על מצבו של האדם”, ונוס של בוטיצ’לי. שרי שימשה לפנסח שדה דגם לדמותה של אביגיל בספר הזה. פניה הזקינו מאוד, נתארכו והן כמו חרושות קמטים. לאחר יומיים, כפי שנתברר לאחר מכן, פגשה במקרה את שדה בכיכר דיזנגוף והם שוחחו שעות ארוכות בביתו, לאחר שלא התראו כשנתיים. הוא מתפעל ממנה ו“שואב” את דמותה, בלא ספק למען הפרקים החסרים עדיין בחלק השני של ספרו.

לפני ימים אחדים סיסטר סיפרה לי כי שרי אף הפכה נרקומאנית והיתה מאושפזת פרק־זמן ב“שלוותה”. בעיניי ניראתה מוכה מאוד ונואשת. מי יודע איזה עתיד נורא נשקף לה. אימה, אלי פיירשטיין, היתה בזמנו תקופה ארוכה אהובתו של דודי יחיאל ליפסקי [שהיה חביבן של נשים רבות בפתח־תקווה] והם אף עמדו להתחתן, אלא שהיא כניראה נסוגה ברגע האחרון למרות שאהבה אותו, משום שלא ניראה בעיניה די מבוסס מבחינה כלכלית [ואולי היו גם סיבות אחרות]… אביה של שרי, משה פיירשטיין, הוא הבעל השני של אימה אלי, מקודם פלשנר, בעלה הראשון ממנו לא היו לה ילדים.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 16 באוקטובר 1968.


*

פנחס שדה, על “אנשי סדום” – הוא חושב שצדקתי בכך ששיערתי מראש כי הספר לא לטעמו. אמנם הספר מעניין, כתוב יפה ובסגנון, אבל, הוא מרגיש עצמו כמו שאמר קצטניק במשפט אייכמן – כנמצא על פלניטה אחרת. במצב שבו הוא נמצא עתה, וכל אשר מעסיק אותו – ניראה לו הספר מרוחק כאילו הוא, או הספר, שרויים בפלניטה אחרת. ואין הוא יכול להתייחס לכתוב בו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 17 באוקטובר 1968.


*

אולי אני מחמיץ פגישות כה רבות עם קהל בהרצאות בדיבור על “נושאים” [תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית] ועל סופרים השייכים יותר לסוציולוגיה של הספרות מאשר לנשמתה ולרוחה. אך אולי טבעי הוא כך שאינני יכול לדבר בצורה אכסהיביציוניסטית, רגשית־מדי, או בנוסח ה“מגיד” של פנחס שדה, אשר קודם כל, ותמיד, כדי ליצור “אווירה” – מפחיד בני אדם במותם הבלתי־נמנע, ואחר כך מטיף להם מוסר לבל יבזבזו את חייהם.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 20 באוקטובר 1968.


*

היחידי שאמר ביקורת נכונה [על מסתי “פורצים ונצורים”], נבונה, מנקודת מוצא אמיתי של הספרות – הוא פנחס שדה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 26 בדצמבר 1968.


 

אהוד בן עזר: אבשלום רייכלין בוואדי פוקין

אבשלום רייכלין, דמות מרכזית בספרו של פנחס שדה “על מצבו של האדם”, הוא צעיר ישראלי תמהוני המתגייס לצנחנים, הופך לוחם מעולה, ובאחת מפעולות־התגמול נגד הירדנים הוא מחסל חייל ערבי הקופץ עליו להורגו.

המשבר שחל בנפשו אחר המעשה גורם לו לעזוב את הצבא בתום שנת־שירות אחת ולהתבודד בירושלים בחדר שכור בשכונת מחנה־יהודה. אבשלום הוא דמות יוצאת־דופן, הוא מנוכר וזר לגמרי ל“בעיות” של החברה והמדינה בהן הוא חי. מעסיקות אותו שאלות של גאולת הנשמה, משמעות החטא ויחסו של האדם לאלוהים. אין בו נטייה להטיל את מצוקתו האקסיסטנציאלית לעבר אותו מישור קרוב וחיצוני: הצד האפל, הגבול והערבים. אך אפילו אצלו אפשר למצוא קטעים של חלום על התאבדות באמצעות הערבים:


“לפעמים עולה בדעתי שאלך בלילה לאיזה מקום לא רחוק – מקום נידח במקצת בין ההרים, מול כביש רמאללה, למשל, או מול ואדי־פוקין, בדרך לבית־לחם – ואשכב עם, עם תת־מקלע… אשכב עד קרוב לעלות השחר, עד שהערפל יתחיל להתרומם מן האדמה, ואז אתחיל לירות. יורה שתי יריות, שלוש, עד שיבואו חיילים ירדניים וישבו אש. ואנחנו נירה, עד שיהרגו אותי. וכשתזרח השמש על ההרים, עוד בטרם תזרח, כבר אהיה מת.” (שם, עמ' 202).


*

אהוד בן עזר: הפרק “אבשלום רייכלין בוואדי פוקין” לקוח מתוך מסתי “פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה”, שנדפסה בחוברת העשור ל“קשת”, קיץ 1968, עמ' 138. חלומו של אבשלום מבוסס כניראה על סיפור־חייו של שדה עצמו, שהיה מפקד כיתה במלחמת השחרור והשתתף בקרב על ואדי־פוקין.

באותה חוברת נדפס גם “החלק האחרון מתוך סיפור חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו”, מאת פנחס שדה, תחת הכותרת: “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו”.

במסה “פורצים ונצורים” החל מחקרי רב־השנים על תחושת המלחמה והמצור ודמות הערבי בספרות העברית, שחלקו נדפס בספרי “במולדת הגעגועים המנוגדים”, הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים ומבוא, שיצא לאור על ידי זמורה ביתן ואגודת הסופרים בשנת 1992.


 

פרקי יומן (1969)

[ – – – ] היחיד שחי כאן נכון הוא פנחס שדה, והוא מטורף כאדם וגאון כסופר. [על הצרות שלי עם המילואים].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 10 בינואר 1969.


*

ושוב, האדם השפוי היחיד שחי כאן הוא פנחס שדה. אבל הוא עשה עצמו משוגע כדי שיניחו לו סוף־סוף מן המילואים ויוכל לשבת בשקט ולכתוב את ספריו. ובאמת לפחות מבחינה זו הוא יושב בשקט. שוחחתי איתו כשעה ביום שישי, והוא היחידי אולי, חוץ מענת, שהבין אותי והשתתף במצוקה שלי, מפני שהוא היחידי כאן שלוקח ברצינות את ייעודו כסופר ומקדיש לזה את כל חייו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 12 בינואר 1969.


*

עם ענת הייתי אצל שדה במוצאי־שבת ה־8.3, והיה ערב קצת מכביד, כרגיל. הופיע קטע יפה ב“משא” מספר השיחות שלו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 18 במרס 1969.


*

[– – – ] פנחס שדה השתחרר מן המילואים לאחר שהביא מכתב מפסיכיאטר ומאז אין מציקים לו.


*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 20 במרס 1969. לימים נודע לי, ולא מפיו, כי השיחרור לא הושג בקלות. הפסיכיאטר לא רצה לתת לו את המכתב וטען שפנחס שדה שפוי ויכול להמשיך לשרת במילואים. אותה תקופה כבר היה פנחס נשוי ליהודית. מצד אחד היה אומר לה: “את מאשימה אותי שאני משוגע? את רואה שאני לא פסיכי. אפילו הרופא לא מוכן לתת לי את האישור על כך!” – מצד שני הפעיל עליה לחץ כבד שתשכנע את הרופא ותשיג עבורו את האישור, ובכך אמנם הצליחה.


*

לפנות־ערב בדירה החדשה ברחוב אלחריזי 7. כותב על שולחן כתיבה חדש ורחב. זה היום השנים־עשר לנישואיי. התחתנתי ביום ראשון, ה־31 באוגוסט 1969, בי"ז אלול השתא, בשעה שבע וחצי בערב, ובחצר אולם “בית הרופא” ברחוב הפטמן בתל־אביב, יום הולדתה ה־18 של ענת. ענת היתה יפהפיה, גם מדונה וגם פרח צעיר.

היה יום חם מן הרגיל ואני לבשתי את החליפה החדשה רק שעה קלה לפני החתונה, מול המאוורר בדירת אימה של ענת [ברחוב רמז 26], וכולי פלגי־זיעה. זכרונותיי החזקים ביותר מן החתונה הם הזיעה, לחיצות־הידיים ושבירת הכוס (הצלחתי לשוברה רק בדריכה השנייה). וכך, ענוב ומכופתר, נסעתי במונית לקחת את ענת מסלון ליופי ברחוב בן־יהודה, ומשם למקום החתונה. כשנכנסנו לאולם, עוד לפני השעה שבע, הופתענו למצוא את שדה באולם שעדיין כמעט והיה ריק. הוא הביא לנו מתנה – תמונת נערה, מדונה ירוקה, שצייר במו־ידיו ואף רשם הקדשה: “לאהוד וענת בן עזר מפנחס שדה, 31.8.69.”

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 12 בספטמבר 1969.


*

אתמול בערב אצל פנחס שדה. הבאתי לו לקט אמרות וסיפורי־מעשים משל יעקב פראנק, אשר העתקתי ממאמר של ד“ר ביחובסקי שהופיע ב”התקופה" תרפ"ב. הקטעים שייכים מאוד לסגנונו ולהשקפת־עולמו [של שדה] ובוודאי יהיו לו לעזר בשיריו ובחלקו השני של “על מצבו של האדם”.

הוא סיפר על שרי. היא היתה אצלו לפני כשבועיים, לערב. הוא יודע שהיא חיה כעת עם הפסיכיאטר שלה, ד“ר רודי, אדם כבן חמישים ושש. הוא [ד”ר רודי] הציל אותה כמה פעמים מהתמוטטות ונלחם על נפשה.. וגופה גם יחד. היא חולמת אפילו שאולי יום אחד יתגרש מאשתו ויתחתן איתה. שדה שמע שאותו דבר קרה לד“ר רודי גם עם שתי פציינטיות אחרות. שרי היתה נחמדה אליו [אל שדה]. הוא ניסה אותה ואמר לה על מעשיו של ד”ר רודי, והיא הסמיקה ואמרה בתוקף: “לא נכון. הן משקרות!”

מאוחר יותר אמרה לו “אני אוהבת אותך.” ואולם, לדבריו, לא נענה לה. אין לו בליבו אליה אהבה. וגם אינו מוכן לשכב איתה שעה שהיא שוכבת עם הפסיכיאטר שלה. ניראה לו שהיא רצתה בו, בשדה, משום שהיא מחפשת קוטב מנוגד לרופא שלה, להיאחז בו.

כעת הוא [שדה] חי, לדבריו, עם בחורה, פועלת טכסטיל מרוקאית מנהריה. בזמנו סיפר לי עליה – שקראה את הראיון שערך עימו א. [אייזיק] רמבה ז“ל ב”מעריב“, הלכה וקנתה את ספרו “על מצבו של האדם”, או אולי נכון יותר – “החיים כמשל”, ובהיותה באמצע הקריאה לקחה אוטובוס ובאה לבקר אותו. הבנה ספרותית רבה אין לה, אמר לי אז, אבל בתור אישה היא יוצאת מן הכלל. מסתבר אפוא שהקשר ביניהם נמשך. קשר גופני בעיקרו. היא “אישה אלמנטארית” לדבריו. ומסתבר – חזקה מאוד בשטח האלמנטארי. ואולם לדעתו לא יימשך הקשר זמן רב, כי אינו מוכן ליותר מכך. סיפר גם על מכתב ששלחה לו, ובו 20 הערות ל”החיים כמשל“, הוא אמר – חבל,” והשיחה מן הטלפון האוטומאטי נותקה. הוא החליט לא לפתוח את המכתב – למען לא ינתק עימה את היחסים. אך – מעשה מוזר – המכתב לא הגיע, ומסתבר ששלחה אותו בטעות לרחוב יונתן 3 בתל־אביב במקום ברמת־גן. הוא טוען שהאינטואיציה שלה הצילה אותה משלוח מכתב שהיה עולה לה בידידותו.

אחר־כך הראה מכתב מעניין מאוד ומוזר מאוד שקיבל ביום שישי האחרון. המכתב משתרע על פני כמה עמודים. כותבת אותו בחורה מבאר־שבע אשר קראה את הראיון עימו ב“מעריב”. היא מספרת כמה התרשמה מן הראיון. גם קראה את “על מצבו של האדם”. לאחר־מכן ראתה במדור השידוכים של “מעריב” מודעה של הצעה לנישואין ובה הציג עצמו צעיר תרבותי, מקורי ויוצא־דופן (אינני בטוח בניסוח) שגילו כגיל שדה והוא גר ברמת־גן.

היא היתה בטוחה ששדה, שהינו אדם בודד מאוד לפי ספריו והראיון עימו, מצא לו בכך דרך מקורית לפרוץ בעילום־שם את בדידותו. היא כתבה אליו (היינו לאותו אדם) וקיבלה תשובה. אותו אדם כינה עצמו בשם יונתן, וציין שאין זה שמו האמיתי ומאחר ובספר הטלפונים רשום ששדה גר ברחוב יונתן – היתה בטוחה שאכן הוא זה המסתתר מאחורי הכינוי. במכתבה הדביקה קטעים מן המשפטים שכתב לה אותו אדם [“יונתן”] במכתביו – והם דומים להפליא בסגנון ובמהות הדברים לקטעים שכתב שדה בספריו ולהשקפת עולמו, ואכן היא הביאה אותם זה מול זה – כחמישה קטעים – הגזיר המודבר ממכתבו של האלמוני – וציטטה מועתקת מספרו של שדה או מן הראיון עימו. המשיכה וסיפרה שקבעה ראיון עם אותו אדם – אך בראותה אותו, והוא לא דומה לתמונתו של שדה שהתפרסמה בעיתון – עמדה על טעותה. שוב לא נפגשה עם אותו אדם, למרות שניראה משכיל ומעניין. ובכן, מי היא? העתיקה כשישה שירים קצרים שלה, המספרים על בדידות, ואשר כתובים בנוסח של גימנזיסטית תמימה בת שש־עשרה. כך גם ניראה כתב־ידה העגול והברור, והפיסוק והרווחים שניראו מקוריים וילדותיים. ועתה הגיע סוף המכתב בו היא מגלה שהיא בת 34, גננת, ואם לילד סכיזופרני אשר ככל שהוא גדל כן הוא מקשה עליה יותר ויותר את חייה, והרופאים נואשו מלרפאו. ועתה, מה בקשתה? אם באמת חשוב לשדה אדם בודד אחד יותר מעיתונים, מדינות ומלחמות שלימות (וכו') [בעקבות דבריו בראיון או בספר] הרי היא מועידה לו ראיון עימה באחת משתי השבתות הקרובות אצל השער של יד וייצמן ברחובות (שם גרים הוריה) והיא תחכה לו. כלומר, אם באמת הוא עומד מאחורי הדברים שכתב: עליו לבוא אליה ולגאול אותה מבדידותה.

הוא ענה לה בשתי שורות שלא יוכל לראות את פניה.

ואולם התלבט, כל הערב, אם טוב עשה. אם יכול היה לוותר על עבודתו וללכת בגופו ולחיות עימה ועם הילד הדפקטיבי. סיפרתי לו, עוד בראשית הערב, על סיפור של א. ראובני על אודות נערה יהודיה אשר ברוב הערצתה לטולסטוי נסעה באמצע החורף לראותו באחוזתו [יאסנאיה פולאנסקה]. שם לא נתנוה לראותו ואפילו כוס טה לא הציעו לקופאת בקור. היא חזרה ברגל לתחנת הרכבת ובחזרה לביתה חלתה ומתה.

המעשה העיק עליו [על שדה]. להצדקתו אמר שאם היה הולך אל הגננת מבאר־שבע היה הדבר על חשבון פועלת הטכסטיל המרוקאית מנהריה.

מבעיותיהם של מתקני־האנושות.

על “לא לגיבורים המלחמה” אמר שדחיית הספר [על־ידי הוצאת “עם עובד”] היא קוריוז. שיש בו פרקים גדולים (הוא קרא את הנוסח הקודם, לא את הסופי) וכי כדאי לפנות לכל הוצאות ולנסות. מאחר ואם לא “הספריה לעם” ולא “שוקן” (הם יבטלו תוכנית לסידרת מקור) הרי כל הוצאות שוות. ובלבד שהספר יצא.

יגאל עילם מלוין־אפשטין טרם בא לקחת את כתב־היד. בינתיים התקנתי עוד העתק (היו חסרים לי כחמישים עמוד אותם תקתקתי) והיום התחלתי לפנות להוצאות אחרות. ספריית מקור של אגודת הסופרים. “שקמונה” באמצעות א. אמיר. הקיבוץ המאוחד, ו“שוקן”.

ענת התחילה ללמוד אתמול באוניברסיטה בתל־אביב ספרות אנגלית ותורת הספרות הכללית. בימים ראשון, שני שלישי ורביעי היא תימצא רוב היום מחוץ לבית.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 13 באוקטובר 1969.


*

מסקנה מן הדברים שסיפר שדה, לדבריו – שהקוראים האמיתיים שלו מצויים בין קוראי “מעריב” ולא קוראי “הארץ”. שם [ב“מעריב”] “נפשות אילמות” – הגננת מבאר־שבע, פועלת הטכסטיל מנהריה, עובד נגריה מרחוב לבנדה בתל־אביב – ולא הקוראים האינטליגנטים ובעלי חוש הביקורת העצמית של “הארץ”. מה שפגע בו בעניין הגננת מבאר־שבע הוא שכל ידיעותיה עליו והשכלתה באות מ“מעריב” השנוא עליו – הראיון עימו, מודעת השידוכין, ציטוט פסוק שלו – “את הפסיכולוגים צריך לשרוף” שהדביקה במכתב מתוך “פסוקו של יום” ב“מעריב”.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 14 באוקטובר 1969.


*

כתבתי מאמר על ספרו האחרון של שדה: “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו”. טוב לו שהוא יכול להסתגר בדל"ת אמותיו ואין מפריעים אותו [הצבא והמילואים].

לפני כשבוע וחצי [כניראה ב16.11־] הזמנו [ענת ואני] אותו ואת יהושע [קנז] לארוחת־ערב. שדה התנהג בצורה בלתי־נסבלת, והכל – בגלל ביקורת לא־טובה שנדפסה ב“קשת” [הרבעון בעריכת אהרון אמיר] על ספר השיחות [של יוסף מונדי] עימו, ומפני שיהושע נימנה על מערכת “קשת”. כל הערב תבע ממנו שיתפטר, ונידנד לו. ודבריו המהותיים [של שדה] טבעו בים של קטנוניות מדהימה. היה ערב קשה ומכביד. ויעבור כניראה זמן עד שנזמנם שניהם יחד פעם נוספת.

עם יהושע לבד, כאורח, הרבה יותר נעים וקל.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 1 בדצמבר 1969.


בדף הכותרת, בעותק של ספרו “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו” רשם “לאהוד בידידות, פנחס, 16.11.69” וכניראה שהביא אותו עימו לארוחת־הערב.


 

בחצות הלילה עם פנחס שדה

יוסף מונדי: “שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה”, “אל”ף", הוצאת ספרים, תל־אביב, 1969, 110 עמ'.


אבשלום, גיבורו של פנחס שדה בספרו “על מצבו של האדם” (“עם עובד”, 1967), אומר כי “הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מן הגיהינום. (שם, עמ' 190), ואילו אביגיל אחותו אומרת על אבשלום ש”הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על־ידי הרע." (שם, עמ' 53).

שני משפטים אלה הם משפטי־מפתח להבנת עולמו של פנחס שדה בשיריו הראשונים והאחרונים, בספר הפרוזה הראשון שלו “החיים כמשל”, בפרקיו של הסיפור “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו” (שנדפסו במקומות שונים) ובפרק הסיום של “על מצבו של האדם”, שנדפס בעיתון “הארץ” בשם “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד” (ב־22 בספטמבר 1968).

שיריו של שדה, גיבוריו הבדויים בספריו (אבשלום, אבימלך), דמות עצמו כגיבור (ב“החיים כמשל”), שיחתו עם אנשים מודעים לו, וראיונות עימו שנתפרסמו בעיתונות – עומדים כולם בסימן עולמו האחד והמיוחד. ומפני כך יש בספר השיחות עימו, שהופיע עתה בדפוס, משום השלמה מעניינת והסבר לעולמו, אך גם נזק לאותו עולם, וזאת לא רק מפני שהספר מכיל דברים שעלולים להרגיז אנשים מסויימים, ממין אלו שהתחלחלו עם הופעת “החיים כמשל”, אלא גם משום שהוא חושף לעיתים בקיעים מסוכנים באותה תחושת עולם שעימה חי שדה ועל אודותיה הוא כותב בספריו ובשיריו.

מישנתו של שדה, למרות תוכנה שאינו נעדר מיסטיקה וניהיליזם – היא מישנה בעלת שליחות חינוכית בעיקרה. מטרתה לשמש קוטב־שכנגד למציאות החברתית, המדינית והפסיכולוגית – בתוכה אנו שרויים, ולהעמיד את הקיום על יסוד אחר. הקוטב המנוגד לאותה מציאות “האמצע” בת ימינו – הוא קוטב כפול. גם שמיים וגם גיהינום. כי שניהם כאחד מושגים דתיים בעיניו של שדה, ולדעתו האמצע רחוק משניהם יותר משהם רחוקים זה מזה.

מפני כך אין אבשלום ברומאן (ושדה בכתיבתו ובשיחותיו) מוכן להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאינו מוכן להיות מוגבל על ידי הרע. הטוב והרע שניהם מושגים דתיים. באמצעות שניהם אפשר לשנות את המציאות, לפוצצה מבפנים, לגאול את האדם גאולה משיחית, ולהעמיד את הקיום האנושי על יסוד שונה.

מבחינה זו דומים בעיני שדה ישו הנוצרי, שבתאי־צבי, היטלר ומאו־טסה־טונג – כי הם ביקשו לשנות מעיקרה את המציאות האנושית, ובאמצעותם נתרחשה התגלמותה של אידאה על־זמנית באישיות בשר־ודם. האידאל של שדה הוא פועלו של היחיד הגאון, אותה צליבה נצחית, ההופכת את חייו של היחיד המורם־מעם – למשל אלוהי; למין ואריאציה נוספת ובעלת משמעות חדשה להתגלותו של אלוהים עלי אדמות, ובאמצעותה – לשינוי החיים ולעיצובם על פי המסגרת העל־זמנית של האידאות האלוהיות.

מורמים־מעם כאלה הם בעיניו גם נביאי ישראל וסופרים והוגים גדולים כדוסטוייבסקי, ניטשה וקנוט האמסון. הסופר אשר יוצר מציאות רוחנית חדשה בכתביו, ומשנה את העולם באמצעות המילה – מבצע בכך את אותו פיצוץ ושינוי של המציאות האנושית, מעבר לטוב ולרע, שכמוהו עשו ישו בדבריו, בדוגמת חייו ובצליבתו, או ג’ינגיס־חאן, קארל מארכס והיטלר. אלה הן תופעות בהן הרוח ממלאת את תפקידה האמיתי בעולם, תפקיד של כוח ברוטאלי. רק זו, לפי שדה, היא משמעותה האמיתית של הרוח. וכל היתר אינו אלא סילופה – בעיתונים, אצל הסופרים האחרים שאינם גאונים, אצל הפסיכולוגים, הפוליטיקאים, עסקני התרבות, או – כהגדרתו של שדה בשיחה “על ספרות וסופרים” –

“כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית. ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח־אישה־זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי. והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מיצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה.” (“שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה”, עמ' 47–48).

לעומתם, דוגמת חייו של ישו, או של ההוגה, הסופר הגאון, כך היא:

“אני לא נכנס לפרטים, אבל ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב־עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור־הארץ. הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלסקה ועד ארץ־האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם ‘הרכוש’, שכתב מלומד אלמוני ורעב־ללחם, בספריית ה’בריטיש־מוזאום', ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני־אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.” (שם, עמ' 37).

דבר דומה אמור גם לגבי “הקסם הרוחני” שיש במאו־טסה־טונג. “קסם יוכל להיות משותף לפרח, לסימפוניה של בראהמס ולמסע צבאי של אלכסנדר מוקדון. בשלושת המיקרים רוחניותו היא בכך שהוא מכיל חיים, חיים בניגוד להתנוונות. נעורים בניגוד לשחיתות. השאיפה הנלהבת שיש, עד כמה שידוע לי, למאו־טסה־טונג להרוס את העולם הקיים ולחולל איזה עולם חדש, השינאה שלו לשיגרה החומרית והמסחרית, בזה יש נעורים ואידאליזם ונאמנות כלפי החיים.” (שם, עמ' 59).

“הקסם הרוחני” של מאו־טסה־טונג אינו בעיני שדה בגדר הערצה פוליטית או אירגונית־חברתית, אלא “משמעותו בעיניי היא שוב תיאולוגית, פילוסופית או אמנותית. כלומר, כביטוי לדרכו ולמצבו של האדם ביקום.” (שם, עמ' 60). ברור אפוא ששדה יענה בשלילה לשאלה אם הוא מוכן לחיות במישטר קומוניסטי, אך מאותן בחינות על־זמניות, השופטות את התופעות מנקודת־ראותו של הנצח – יעדיף את הקסם הרוחני של מאו־טסה־טונג על פני מרבית הספרות העברית –

“אם נסתכל על ההיסטוריה ניראה שיש לפעמים דוורת שלמים, שלא לדבר על מאות שלמות, אשר בהם לא יצרו שםו דבר בעל־ערך, ואין זה משנה מאומה אם היו בתקופות אלו סופרים, מבקרי־ספרות, אסכולות וכתבי־עת רבים כמו כינים בפרוותו של קוף. הספרות כהתעסקות חברתית, כתופעה ציבורית, כחלק מחיי המדינה, דבר כזה לא קיים בעיניי, הוא מנוגד לחלוטין למהותה של הרוח. ובאשר לשאלתך על הספרות העברית כיום, הרי נידמה לי כי כבר אמרתי לפני־כן שהיא לא נוגעת לחיים ולמצב המהותי של האדם, ואם כן הרי ברור שהיא לא יכולה לומר משהו רציני.” (שם, עמ' 38).

מבחינת המימד התיאולוגי, הפילוסופי והאמנותי של שינוי פני המציאות, עדיפות בעיני שדה הקאטאסטרופות שהביאו ג’ינגיס־חאן והיטלר על פני כל גילוייה הבינוניים והממוסדים של התרבות בת־ימינו. אך כמו שאין הוא סקרן לחיות תחת מישטר קומוניסטי נוסח סין, כך גם אינו מצטער ודאי על שלא חי במדינה נאצית, ולא נישאר בעיר למברג שבפולין, בה נולד; אם כי, הוא מדגיש – אי־הנוחות שמעוררים מישטרים נאציים ומאואיסטיים היא עניין פוליטי, אירגוני וחברתי, בעוד אשר מן הבחינות האחרות: “כל מה שיש בעולם כלול בחייו של כל אחד ואחד, כי החיים הם מהות אחת. על כן, ולמרות שזה נשמע אולי מיסטי, הרי אין הכרח לחיות במישטר קומוניסטי כדי לחיות במישטר קומוניסטי. כולנו חיים במישטר קומוניסטי. כולנו חיים באמריקה, כולנו סינים, כולנו נאצים, כולנו פידאיון, ובמוות של כל אחד ואחד כלול גם, בין השאר, מותה של אישה מסרטן ומותו של איכר אלמוני בוויטנאם.” (שם, עמ' 60).

באמצעות ההתבוננות מאותה פיסגה מרוחקת, המנסה להידמות למבטו של אלוהים לעבר ההיסטוריה האנושית, בוחן שדה את היחס בין שואה ומלחמות – לבין האמנות. “היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג’ינגיס־חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות….כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר, או במילה אחרת: משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.” (שם, 58).

מבחינה זו מתדמה האמן לאלוהים ולמייסד הדת, באשר שדה אומר כי הדת פירושה: “החיים הם משל – ואלוהים או הנמשל,” בניגוד לפסיכולוגיה אשר פירושה: “אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל.

משמעות הדברים הללו היא שהמציאות העומדת בפני האמן הגאון, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הוא הממשות היחידה והאמיתית; דומה הדבר ליחס שבין עולם התופעות לבין “הדבר כשהוא לעצמו” אצל קאנט, או שהאדם או אופן מסויים של הטבע, של אלוהים, בדומה לתפיסה של שפינוזה. נקודת המוצא להבנת האדם אינה האדם אלא אלוהים. האדם הוא מניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (שהם כאן מבטאים את כל התפיסות האחרות של החברה, התפיסות החברתיות, המדעיות, הסטאטיסטיות, אלו השייכות לעולם “האמצע”) – רואים את חייו של האדם, מלידה עד מוות, כממשות יחידה, בתור המציאות היחידה והאמיתית, שהיא הנמשל, העצם, “הדבר כשהוא לעצמו”, – ואילו אלוהים הוא משל שהמציאו האדם, אלוהים הוא מודוס, אופן, תופעה פסיכולוגית, “צורה סימבולית” (קאסירר), או פרוייקציה, צורת הטלה נפשית אחרת שהמציא האדם.

“אני בדיעה, אם כן,” אומר שדה, “שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע־גידול לפטריות־רעל כאלה.” (שם, עמ' 34).

כך גם באמנות – החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את האלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך לאלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. ומכאן נובעת השקפתו האסתטית של שדה:

“הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. ועוד מילה אחת בעניין זה: המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה הינך יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית; אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג’ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.” (שם, עמ' 12).

לאמן האמיתי שיח־ושיג עם אלוהים בתיווכו של המשל, כלומר של המציאות האנושית ועולם הטבע. לכן המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה – כל אלו הינן זיוף, שייכות לעולם האמצע, לעולם הבינוניות ולמציאות החומרנית. הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, “והן כל אלו אין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף,” – אומר אבשלום ב“על מצבו של האדם” (עמ' 54). אבשלום, כמייצג מדוייק להשקפת־עולמו של שדה – מצוי מעבר ומעל למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על־אנושי. ג’ינגיס־חאן, היטלר, כל אכזריות והשמדת המונים, אי־אפשר להבינם במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על־אנושית, שאלה תיאולוגית. אלוהים, שהוא הנמשל, הוא כל־יכול, “מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו.” (שם, עמ' 198). על כן מוטב לחיות ב“אי־הבנה אמיתית” של המשל, של התגלות המציאות בפנינו, מאשר לחיות ב“הבנה מזוייפת” (שם, עמ' 55). המוסר החברתי, הבינוני, זה אשר רואה באלוהים רק משל, מתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ומיוסד על הבנות מזוייפות, והוא ביטוי לגאוותו הטיפשית של האדם, הרואה עצמו מרכז הבריאה ובוראו של אלוהים.

לכן – “דון־קישוט הוא שניצח! הרי כל מה שנישאר היום מטחנות־הרוח זה רק הזיכרון שדון־קישוט הואיל להילחם בהן!” (“שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה”, עמ' 68). וזה גם היחס שבין האמן המתדמה לאלוהים – לבין המדינה שמציאותה אינה אלא משל בלבד: “אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים (זאת אותה “אי־הבנה אמיתית”) את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה. מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי־הניבחרים ובתי־הזונות גם יחד. וזה מוכיח, אגב, כי בסופו־של־דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית.” (שם, עמ' 69).

טבעי על כן שבעקבות שאלה על משה דיין, עונה שדה, ותשובתו אופיינית לכלל הערכתו את מה שהוא סבור שניראה בעינינו כמציאות חברתית ומדינית בעלת חשיבות מכרעת: “תיראה, בן־אדם, כמה שרים, ופוליטיקאים, ועסקנים, היו ביוון במאה השביעית לפני הספירה? בוודאי ליגיון. ולמי נותר זכר עד היום? ללסבית אחת בשם סאפפו.” (שם, עמ' 72).

הלך־רוח של קוהלת, של “הבל הבלים” ו“מה שהיה הוא שיהיה”, נסוך על פני שורות אלה. המוות הוא פסק־דין סופי לאשמים ולזכאים, לחוטאים ולצדיקים גם יחד; “אפשר לומר אמנם שהמוות הוא התשובה הסופית, אבל אני חושב כי המוות הוא התשובה הגדולה ביותר שמתוכה נולדת השאלה הגדולה ביותר.” (שם, עמ' 47).

מה שנישאר מן המציאות, שהיא המשל, ועובר אל תחום הנמשל האלוהי – אלה הן רק ה“צליבות” – “הרי כל אדם עובר דרך חיי העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.” (שם, עמ' 103). “ישו הינו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות, כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי,” (שם, עמ' 31).

וכן נישארים גם המיפעלים הרוחניים האמיתיים, מלחמתו של דו־קישוט, שירתה של סאפפו. אלוהים משתמש במוות בכמין מכשיר של צדק עליון, על־אנושי, כדי למחוק את כל הטפל ולהותיר רק את העיקר, את המשמעותי, את הנצחי.

כל השקפת עולמו של שדה מיוסדת על ההנחה שאלוהים קיים. בלי אלוהים היה ניטל טעמם של החיים והם היו הופכים לחלום דמוני ולתעתוע חסר כל משמעות. בתשובה לשאלה אם הוא יכול לתאר לעצמו שהעולם, אולי, נטול אלוהים, הוא עונה:

"מה אתה מדבר, בן־אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על־כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. כל השאר לא היה כל־כך חשוב, כל השאר התאזן על־ידי זה. ואולי גם התבאר על־ידי זה. אבל לומר שאולי הוא בכלל איננו אלה מילים ריקות, לומר על מה שהוא הכי ישנו, שהוא היש, לומר עליו שאיננו. אם נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי זאת, הרי הייתי מוכרח – מיד קם וקופץ מהגג. (שם, עמ' 56–57).

יש בדבריו של שדה משום השפעה מדהימה אשר בסופה נותר טעם של אכזבה. זהו כמין אור קר ובהיר מאוד, הבא מפלאניטה אחרת. הוא מאיר את כל המציאות מנקודת־מבט אחרת וחדשה, אך מרוב שהוא כללי ונצחי, ומגייס את המוות כתשובה אחרונה לכל דבר – אי־אפשר להתחמם לאורו.

זוהי השקפת עולם שהיא יותר מספרות ופחות מדת. יותר מספרות במובן זה שאינה מכירה בכל תפקידיה האחרים של הספרות: החברתיים, הפסיכולוגיים, האסתטיים־לשמם, הלוקאליים, האפיים, העממיים וכולי. כל מה שאינו נבחן בפריזמה של הנצח – אינו בעיניו בגדר אמנות. כוחו ומפעלו של הסופר האמיתי יונקים לדעתו משורש כוחם של היטלר, ישו וג’ינגיס־חאן: שינוי פני המציאות. כל ספרות אחרת אינה אלא בידור. “הרוח, הספרות, השירה, אינם בעיניי, מנוגדים לפראות ולאלימות, ואינם, בעיניי, שותפים לשלווה ולסדר. בודליר, למשל, אמר שהמשורר הוא אוייב הציבור. במובן מסויים הצדק איתו. כלומר, הספרות לאמיתו־של־דבר היא עצמה כוח מהפכני, פראי, טבעי ואלים. אם איננה כך, איננה ספרות, אלא חומר־קריאה לאזרחים, ובתור שכזה איננה מעניינת אותי.” (שם, עמ' 51).

השקפה זו היא יותר מספרות – כי היא מטיפה לגאולה, לשינוי ולדת חדשה. והיא פחות מדת משום שאין לה כלים לתרגם את המימד הנצחי של אלוהים לכל אספקט פרטי יותר של חיי ההווה. אור גדול של כוכב רחוק הוא פחות מפנס־כיס זעיר – כאשר עלינו לעבור בלילה חשוך סימטה אפלה.

שדה מודע כניראה על חוסר־יכולתו לגשר בין הכללים הגדולים של המציאות העל־אנושית והעל־היסטורית – לבין התופעות הקטנות של החיים קשי־היום. לכן העמיד שדה את בדידותו, סבלו, וקשי־יומו של יונה בן־דוד מול אבשלום, ומכאן הניסיון לאזן בספר השיחות את דבריו הקשים על אהבת הקאטאסטרופה – בדרך ההזדהות עם הסבל האנושי:

“לפעמים, כששתי עיניים חמות של נערה הביטו בעיניי, ראיתי גם עין שלישית מביטה בי, עין קרה, דומעת. ברור היה לי כי בכל גרגיר של אושר שאני נוטל לעצמי אני גורם עוול לכל מי שסובל.” (שם, עמ' 87); ואותה מגמה מצוייה גם ב“החיים כמשל”.

הפאתוס אשר לכתיבתו של שדה בא מפני שהוא מציב בפני עצמו מטרות ותביעות נעלות, מטרות שהן משורש “אי־הבנה אמיתית”, אך אי־הבנתו האמיתית אינה עוזרת לנו בתיקון “ההבנות המזוייפות” שלנו. התיאולוגיה שלו מביאה בנו לכל היותר הלך־רוח של קוהלת, אך אין בה נקיטת עמדה פרטית מפורשת כלפי ההווה. ומדוע אין? באשר לפי שדה רק ביטולו של ההווה הוא שיקופו ומשמעותו האמיתיים (ובכך הוא הולך בעקבות השבתאים, שאמרו שביטולה של תורה הוא קיומה); על־כן דומה שאף הוא עצמו יכול להתחמם לאורו רק בספריו, וכל ניסיון שלו לצעוד אל מעבר לעולם ההרמטי שיצר, ולהתייצב לעומת המציאות היומיומית – נידון לכישלון, אם לא לגרוע מכך.

בסיאנס ספיריטואליסטי שעליו מספר שדה בסוף הספר, ושאותו ערך עם ידיד וידידה, מופיע סנאת, שהוא שנהאת המצרי, ואומר לשדה בין היתר – “נר לרגליך צדק,” – “נכון פיענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך,” ו“דרך יסורים טעמה איש חי טוהר בה.”

שדה מוצא רמזים רבים בתשובות הללו, ובאחרות, וגם הסבר לקשר אשר בין שמו בעל המקור המצרי – פנחס, לבין הופעתו של סנאת.

סיאנס זה מוטב היה לו שלא נתקיים מאשר נתקיים, באשר לא רק שהוא מעיד על סכנות של גלישה ועירפול בהשקפת־עולמו של שדה, כל אימת שהוא עוזב את גבולות העיצוב האסתטי ומנסה ליישמה לדרך־חיים מיסטית וספיריטואליסטית – אלא גם מעורר כמה ספקות חמורים בקשר למידת האינטגראציה, הלכידות הפנימית, של כל אותו עולם רוחני מרתק שהועלה בפנינו בספר ה“שיחות בחצות־לילה”.

שהרי במוקדם או במאוחר עלול שדה להגיע לידי אותו איבוד כושר הבחנה, או הבחנה דואליסטית (האופיינית למשיחיות שקר) אשר לפיה כל אימת שהוא עצמו עורך סיאנס ספיריטואליטסטי יש בכך משום פעילות רוחנית אמיתית וחשובה, ניסיון להסרת הלוט מעל “הדבר כשהוא לעצמו”, וגישוש בדרך להבנת הישארות הנפש אחר כלות הגוף, משום שהוא, שדה – עושה זאת, – ואילו כאשר אחרים עושים זאת – אין בכך אלא חלק מגילוייו המטמטמים של עולם האמצע, של השיממון והבידור, גם הבידור הספיריטואליסטי.

פח יקוש זה אורב לפתחו של שדה לא רק בניסיונותיו הספיריטואליסטים, אלא גם בהערכת עצמו לעומת הסביבה בהרבה תחומים אחרים. הניסיון להלך לאורה של “אי־הבנה אמיתית” יש והוא מסוכן וחובבני לא פחות מאשר ההליכה לאורה של “הבנה מזוייפת”. בעלות שדה על דרך הספיריטואליזם כדי לחקור במה שמופלא ממנו, דומה שמיטשטשים הגבולות בין אי־הבנה לזיוף. וזו אולי הסכנה העומדת בפני כל אדם מאמין, אך חסר דת ריטואלית, טקסית, אדם שאינו מסתפק בהיותו פילוסוף או משורר וסופר, וגם אינו מסתגר בשתיקה נזירית, אלא מבקש להיות כמין פאוסט מודרני, ולחדור אל תוך סודות ההווייה בכל דרך שהיא, ולא רק בעזרת השטן, אלא גם בעזרת אלוהים מפוקפקים.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “בחצות הלילה עם פנחס שדה” נדפסה במוסף לספרות “משא” של “למרחב” ב־6 ביוני 1969.


 

אהוד בן עזר: על מלאכת הכתיבה, כיצד למדתי ממנו פתיחת רומאן

יום אחד דיפדף פנחס בכתב־היד של ספרי השני “אנשי סדום”, שיצא לאור ב“הספריה לעם” של “עם עובד” ב־1968, ואמר לי בחיוך שהקטע המעניין ביותר והמושך לקרוא בו – מופיע רק כהערה עובדתית בסופו, שתחילתה – “בראשית שנות השלושים התגורר בעין־גדי,” וסיומה – “בעיר הקטנה היילברון שבגרמניה.”

הוא הציע לי להעביר את ההערה לתחילת הרומאן באמצעות “פתיחה כפולה” – בדומה לזו שברומאן “מיסתורין” של קנוט האמסון.

על “מיסתורין” ושאר ספריו של האמסון: “רעב”, “פאן”, “ויקטוריה”, “ברכת האדמה” ו“פרשה אחרונה”, כמו גם על “שדים” של דוסטוייבסקי, המליץ שדה בפניי ואף השאיל לי את תרגומיהם הישנים מספרייתו. כך התוודעתי לספרים מופלאים אלה וכך למדתי ממנו פרק בפתיחת רומאן.


הפתיחה של “מיסתורין” (בתירגומו מנורווגית של פסח גינצבורג) כך היא:


"באמצע הקיץ של אשתקד היתה עיר־חוף אחת קטנה בנורווגיה לגיא חיזיון של אילו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. אדם זר ומוזר, שנודע בשם נאגל, הופיע בעיר, רמאי מצויין ומיוחד במינו, שעשה המון דברים מופלאים, וכביאתו כן פטירתו לפתע פתאום נהיתה. אדם זה אף קיבל במעונו פני גברת צעירה ופלאית, שבאה, האלוהים יודעים לשם מה, ולא שהתה אלא שעות אחדות עד שיצאה לדרכה. אולם לא זו הפתיחה עדיין…

“הפתיחה אך זאת היא: כשחתרה ספינת־הקיטור בשעת הערב השישית אל הנמל, ניראו על סיפונה שניים־שלושה נוסעים ובהם אדם אחד בלבוש כתום ודוקר את העין, ולראשו מצנפת של קטיפה לבנה. הדבר היה בערב השנים־עשר לחודש יוני; כי באותו יום התנפנפו דגלים בראש רבים מבתי העיר לכבוד אירושיה של העלמה לבית קיילאנד, שנודעו בקהל בעצם שנים־העשר לחודש יוני.”


בקטע הראשון מוסר האמסון בקצרה כמעט את כל תוכנו של הספר, אך לא בפירוט אלא כראשי פרקים מרומזים המעוררים עניין וסקרנות. וכדי לדחוס עוד יותר פרטים חשובים לתוך העמוד הראשון הוא כאילו משחק בתחבולה עם הקורא ואומר לו אחר הקטע הראשון: לא, זו אינה עדיין הפתיחה (כאילו יש באמירה כדי לבטל את העובדה שהספר כבר נפתח!) – אלא הפתיחה אחרת היא: וכאן באה הפתיחה השנייה, שהיא שונה במתכונתה, לא עוד רמזים לקראת העתיד, אלא תיאור של התרחשות בהווה – ביום זה וזה בשעה שש בערב הגיע אדם לבוש כתומים בספינת־קיטור אל הנמל, וכן הלאה.


הדף הראשון של הרומאן הוא אפוא כאקורדים ראשונים של סימפוניה או כרגעים הראשונים שבהצגת תיאטרון. יש והדף, האקורד, הרגע הראשון – קובעים את גורל כל המשך היצירה. לאחר פתיחה חזקה במיוחד יכול הסופר לשאוף קצת רוח ו“להעמיס” על הקורא קטעים שאולי אינם כה מרשימים ומצודדים, אך הכרח בהם לשם האקספוזיציה ולפיתוח העלילה. זאת יוכל להרשות לעצמו מאחר שאהדתו של הקורא כבר נתונה לו.

פתיחה כושלת, ארוכה מדי ומשעממת, יוצרת הרגשת כשל בקורא, וגם אם ישתדל הסופר להביא אחר־כך בפניו פרקים יפים ומופלאים – עשוי הקורא לעקוב אחריהם במנוד־ראש ולומר לעצמו כי אמנם נוגעים מאמציו של הסופר לליבו אך הם רק מחזקים בקירבו את ההרגשה שהסופר מנסה להציל באמצעות שיפורים והפתעות יצירה גרועה. כדאי מאוד להשקיע עבודה רבה בדף ראשון של רומאן, אך כדי שלא להישאר תקוע בטיוטות־פתיחה של משפט ראשון, כפי שקורה לגראן, אחד מגיבורי “הדבר” של קאמי – מוטב לסיים קודם את הרומאן ורק אחר־כך לעצב את פתיחתו.


את עמוד הפתיחה של “אנשי סדום” כתבתי וחזרתי וכתבתי כשלושים פעם. ואולם את צורתו הסופית עיצבתי רק בשלביו האחרונים של הספר, כאשר בעקבות עצתו של שדה פתחתי באותה הערה עובדתית, שתחילה חשבתי לתת אותה בסוף הספר באותיות פטיט:


"בראשית שנות השלושים התגורר בעין־גדי, בקרב בדווים דלים משבט א־רשאיידה, גרמני יליד וילהלמה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות־חורף והירבה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים־סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני ‘מתוך הערבה’ שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת הארץ. לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה עזב את ארץ־ישראל, וכפי שנודע לי הוא יושב היום, זקן וחולה, בעיר הקטנה היילברון שבגרמניה.

"בעקבות פרשת חייו נכתב סיפורו של יוהנס שמידט. אך תחילת הסיפור אחרת היא. שנים רבות לאחר שעזב הגרמני את עין־גדי, וארבעה אנשים, אשר לא הכירוהו מימיהם נזדמנו לילה אחד בסדום.

"בצהרי יום קיץ של שנת 1958 ירד אדם צעיר מאוטובוס־התיירים ליד האכסניה בסדום. הוא היה יהודי אמריקני גבה־קומה, כבד ושמן, גזוז שיער ומרכיב משקפיים – "


ב“פתיחה הכפולה” הזו שילבתי את היסוד העובדתי עם היסוד הבידיוני, נתתי בקצרה את עלילתו המרכזית של הרומאן, הצגתי את מקום התרחשות העלילה, סיפרתי משהו על־אודות הגיבורים העיקריים והותרתי לא מעט עניינים “פתוחים” ובלתי־מוסברים המעוררים בקורא סקרנות לגבי המתרחש בספר ונותנים לו מושג כללי, אך לא ברור מדי, על תוכנו. על־אודות פריץ פראנק לא ידעתי מאומה כאשר התחלתי לכתוב את “אנשי סדום”, והדף הראשון היה אפוא אחד הדפים האחרונים על פי סדר כתיבתו.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “על מלאכת הכתיבה, כיצד למדתי ממנו פתיחת רומאן” הופיעה לראשונה בנוסח שונה ובשם אחר בתור פרק במסתי “על מלאכת הכתיבה” שנדפסה בירחון “מאזניים”, אוקטובר 1969.


 

אהוד בן עזר: “מות אבימלך”

פנחס שדה: “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו”, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1969, 99 עמ'.


שניים הם סוגי גיבוריו של פנחס שדה – היסטוריים וספרותיים. הגיבורים ההיסטוריים הם דמויות שפעלו בעולם ועיצבו את תולדותיו בדם וברוח: נביאי ישראל, ישו, ג’ינגיס חאן, שבתאי־צבי, יעקב פרנאק, ניטשה, מארכס, דוסטוייבסקי, קנוט האמסון, פרויד, היטלר ומאו־טסה־טונג. המשותף לכולם, לדעת שדה, שהם הגשימו את עצמם בגאונות ובשלימות, ומילאו בכך את רצונו של אלוהים, רצון שהוא מעבר לטוב ולרע.

הסוג השני אלה הם הגיבורים הספרותיים: המספר ברומאן האוטוביוגראפי “החיים כמשל”, אבשלום ב“על מצבו של האדם”, שדה עצמו בשיריו ובספר “שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה” (שערך יוסף מונדי), ואבימלך בספר שלפנינו.

גיבוריו הספרותיים של שדה שואפים להידמות לגיבוריו ההיסטוריים, אלא ששאיפתם נישארת בבחינת משאלת־הלב בלבד. יוצא מכללם אבימלך, אשר אינו נישאר לכוד בהירהור על חיים שמעבר לטוב ולרע, אלא בוחר ברע וחי על פיו ומגשים אותו.

אבימלך, גיבור סיפורו התנ"כי של שדה, מצליח להגשים את עצמו ומהותו בשלימות. אולי מפני השלימות שבהגשמה העצמית, יש בסיפור גם שלימות סגנונית, המייחדת אותו מספרי הפרוזה האחרים של שדה.

אבשלום יכול היה רק להרהר באפשרויות של חיים “מעבר לטוב ולרע”, והוא נרצח לאחר הפעם האחת והיחידה בה הוא מגשים את עצמו בדרך של גילוי־עריות (זאת על־פי הפרק האחרון של “על מצבו של האדם”, שנתפרסם בינתיים בעיתון “הארץ” בשם: “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”). אין אבשלום יכול לזעזע את המציאות כחפצו, לשלוט בבני־אדם, להתדמות במעשה לגיבוריו הרוחניים וההיסטוריים. זאת משום שאבשלום חי בעולם מוגדר, “מודרני”, של ישראל בשנים האחרונות, וחרף העובדה שהוא משתדל להסתכל על סביבתו מתוך פרספקטיבה מרוחקת ו“נצחית”.

ואילו אבימלך הינו דמות תנ“כית־מיתית, והסיפור על אודותיו נמסר לנו כאגדה. המספר ב”על מצבו של האדם" הוא ידידו של אבשלום, ולכן בן־תקופתו. המספר ב“מות אבימלך” הוא רושם קורות־העיתים, אדם בלתי־מוגדר, שאין אתה יודע אם הוא בן־תקופתו של אבימלך או בן לתקופה אחרת. זוויות־הראייה שלו, זמנן משתנה תוך כדי הסיפור, כאילו כדי להדגיש את נקודת־התצפית המיוחדה שלו – שהיא התייחסות על־זמנית למאורעות הנתונים. ההתייחסות העל־זמנית היא חלק בלתי נפרד מן הגישה הכללית, המצוייה בתחום ש“מעבר לטוב ולרע”. ניסיונו של המספר הוא ניסיון להתייחסות כלל־זמנית שאין בה הפרש בין עבר, הווה ועתיד, והיא, לדעת שדה, גם צורת התייחסותו של אלוהים לעולם.

אבימלך, הקרוב בשורש נשמתו לאבשלום, אינו צריך לשאוף להיות דומה לדמויות כג’ינגיס־חאן, או לחלום עליהן, אלא הוא מולך בפועל שלוש שנים על שכם, הנעשיית לגיא־חיזיון לתופעות של “עלטה, זעם וכיליון־נפש.” (“מות אבימלך”, עמ' 5). התקופה התנ“כית הרחוקה מניחה לשדה אפשרות לרקום עלילה היסטורית, שסופה קאטאסטרופה, ולהציג את העולם ה”מיתי" כמשל על הנהגתו של אלוהים בעולם, בעולם לדורותיו, גם בתקופתנו הנוכחית.

זו ורק זו היא הסיבה ששדה כתב סיפור תנ"כי, כי קשה לייחס לסיפור כוונות ומשמעות מן התחום הלאומי־היהודי של “החייאת העבר” וכדומה. זאת ועוד, אמנם נכתב הסיפור מתוך גישה דתית, אך ראייתו והבנתו של שדה בהנהגת אלוהים את העולם עשויים להישמע כדברי־בלע באוזני מאמין אדוק, ולא דווקא יהודי.

מיהו אבימלך, וכיצד הוא מבין את הנהגת אלוהים בעולם? – זאת אפשר לראות מן הסיפור על אודות הדד בן־בדד מלך אדום, שאבימלך מספר אותו לפנחס, הכהן הגדול:

“הסיפור הוא זה: לאחר שניצח בן־בדד את המדיינים ציווה לכנוס כשלושים אלף נפש מהם, גברים, נשים וטף, אל בקעה שלא היה ממנה אלא מוצא אחד, כי מכל העברים הקיפוה סלעים תלולים, ואת פתח המוצא הזה ציווה לחסום. מים ומזון לא ניתנו לאנשים, והקיץ היה אז בתוקפו. וכך, יום לאחר יום, בייסורים, היו האנשים מתים, והדד יושב באוהל הנשקף אל הבקעה, אוכל ושותה ומביט. ושים נא אל ליבך, אדוני: הוא היה מלך חכם ותחת ממשלתו פרחו המסחר והאמנות ועבודת־השדה, ונכתבו ספרים.”

“הן זה סיפור מבעית,” לחש הכוהן בקול לאה.

ואבימלך המשיך: “ובשומעי את הסיפור הזה, שאלתי את נפשי איך ייתכן כי האל, אלוהיך, הניח לדברים כאלה כי יקרו.”

“ומה ענית לנפשך?” שאל הכוהן.

“המענה אך זה הוא,” אמר אבימלך, “אם מעניק האל לבן־בדד את אשר הוא מנוע מן האחרים, אי אפשר לבאר את הדבר אלא כרמז ואות כי האל אוהבו יותר משאוהב הוא את האחרים.”

“מה זאת תדבר!” קרא הכוהן בקול נחנק, “הן לא יוכל היות שיאהב האל את הרע!”

“אולי לא,” אמר אבימלך, “אך יוכל היות שאין יתרון בעיני האל לטוב מן הרע. ואולי אף אין הם נחשבים בעיניו כלל, ואין החיים אלא כמשחק לפניו.”

“הרי זו חזות מבעיתה,” לחש הכהן. “חזות מבעיתה,” חזר הכהן ואמר, “ואם כן?”

אבימלך החריש עת־מה, ולבסוף אמר: “ואם כן, אמרתי בליבי, אהיה אף אני כמוהו.”

“כמוהו,” ענה הכוהן אחריו כהד.

ואבימלך הוסיף: “כל עוד חי אני על פני האדמה, תהי לי האדמה, כן אמרתי בליבי, רק במת־משחק. גם החטא, גם החן, גם המר, גם המתוק, הכל אך כמשחק יהיה בידי, אהיה זר, אהיה רחוק, כמו המוות אשר ראיתי בחלום, אשר פני נערה לו, והוא רכב בשמיים על סוסו השחור, רוכב בהדר ויורה.” (שם, עמ' 38–39).

הקביעה לגבי הדד בן־בדד – כי “האל אוהבו יותר משהוא אוהב את האחרים,” מצוייה בהקשר דומה, אך לגבי אישיות היסטורית אחרת, גם בדברי אבשלום ב“על מצבו של האדם”:

“והנה, למשל, ג’ינגיס־חאן… קראתי באיזה ספר שחייליו היו, למשל, אונסים נשים הרות ואחרי־כן מרטשים את כרסן… בבוכארה הרגו תוך שבועיים מיליון נפש, וערמו את הגולגלות לפיראמידה… איך להבין זאת? …מדוע דווקא לג’ינגיס־חאן, למשל, נתן אלוהים את האפשרות יותר מאשר לכל אדם אחר באותו זמן, להתבטא, להשתולל, – מדוע?” (“על מצבו של האדם”, עמ' 195). "ובכן אם לחשוב באופן כזה, הרי מוכרחים – מוכרחים לשאול אם אין זאת אומרת שאלוהים אהב את חוה, ואת האימהות והתינוקות ואת השאר, פחות משאהב את ג’ינגיס־חאן –…המסקנה שהסקתי אחרת היא… פשוט, שמושגיו [של אלוהים] לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196).

ובאופן זהיר יותר מתבטא שדה בפני יוסף מונדי בספר “שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה”, בפרק “גוג ומגוג”:

"היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו. (“שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה”, עמ' 55).

לדעת שדה איפשר אלוהים להדד בן־בדד, לג’ינגיס־חאן, להיטלר, וכפי הניראה גם לאבימלך מלך שכם – להגשים את עצמם. לדיעה זו הגיע על־פי כמה הנחות־יסוד, המעצבות את כל תפישת־עולמו: העולם היה נטול משמעות בלא אלוהים. אלוהים קיים, הוא הנמשל האמיתי, היחידי והמוחלט, ואילו העולם הוא רק כמשל, כמין בבואה חיוורת של אלוהים. גם הרע קיים. משמע – הרע הוא חלק מאלוהים. בעיני אלוהים אין הפרש בין הטוב והרע. הפרש זה קיים רק מבחינת תורות־המוסר הבינוניות שהמציא האדם.

שדה קובע עמדה חד־משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה – שאלת הסתירה בין כל־יכולתו של האל לבין טובו. אם האל הוא כל־יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו, ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל־יכולתו של האל.

כלום בא הרע מאת אלוהים, וכלום משתמש אלוהים ברע כדי לענוש את הפרט והעם? – בשאלה זו התחבטו כבר הנביאים. הבחינה התיאולוגית של השאלה העסיקה הרבה את הפילוסופיה היהודית בימי־הביניים, פילוסופיה שניסתה לתרץ את ההבדל בין דרכו של האל בהנהגת העולם לבין מושגינו שלנו. גם המיסטיקה היהודית נתלבטה בשאלה הזאת – האם סמאל וכת־דיליה [החבורה שלו] יש להם קיום עצמאי, או שהם נובעים ממידת הדין הקשה, שהיא אחת הספירות החשובות אשר באמצעותן מתגלית פעולת האל בעולמות העליונים והתחתונים. וגם כאן נתעורר הדימיון ונפתחו שערי הדרוש כדי לבאר את המעבר־לא־מעבר שבין מידת הדין לכוחות הסיטרא־אחרא.

שדה בוחר באורח חד־משמעי באמונה על דבר כל־יכולתו של אלוהים, ומפני כך הוא מוכרח לוותר על משמעותם המוסרית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. הצירוף: הדד בן־בדד, גינגיס־חאן, היטלר ואבימלך – מתברר עתה בכל אכזריותו. אלוהים “אוהב” את מי שמצליח לפעול בעולם באורח קיצוני. תוצאות הפעולה הן לרוב טראגיות גם לפועל עצמו. אך החשוב הוא לא גורלו כבשר־ודם, ולא גורל קורבנותיו – אלא הרושם שהותירה הפעולה בהיסטוריה ובתולדות הרוח. אלוהיו של שדה הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו – " (“על מצבו של האדם”, עמ' 196). אין השגחה פרטית, אין שכר ועונש, אין כל מגע בין אדם ואלוהים, גם לא בין אלוהים ואדם. אמנם אומר שדה כי “יש אשר בני־האדם, בטימטומם, שוכחים את האלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח האלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה.” (“מות אבימלך”, עמ' 9), – ואולם, האמת היא כי אלוהיו של שדה שכח את האדם מזה זמן רב, ומשום כך אין כל הבדל בין מציאותו של אלוהים (כפי ששדה מבין אותה) – לבין ההשקפה המכחישה מכל־וכל את קיומו של אלוהים.

אלוהיו של שדה הוא כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי־אנושי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם ובעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי. אך את שדה לא מעניינת כלל נקודת השקפתו של האדם. “אני מחשיב כאנושי רק מה שהוא על־אנושי.” (“על מצבו של האדם”, עמ' 54) – אומר אבשלום. גיבוריו ההיסטוריים והספרותיים של שדה, כמוהו עצמו – שואפים להתייחס אל העולם, ולפעול בו, לא מנקודת־הראות האנושית, אלא מנקודת־מבט על־אנושית, זו של אלוהים, כפי שהם מבינים אותו ואת הנהגתו. אלוהים קודר ונואש ש“התגרש” מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, של אדם שנסתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו במלוא אימתה התהום של התחליפים הריקים: מדינה, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עתונות, וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים, אך זה אלוהים שאין עימו כל תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל־זמני, החורץ גזר־דין מוות על האשמים והחפים־מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום. הלא כך אומר אבימלך:

“האם, בדרך־כלל, אין כל בני־האדם אשמים?”

“אשמים בעיני מי?” שאל הכוהן.

“בעיני אלוהים,” ענה אבימלך.

“הכי ישבת בסוד אלוהים?” שאל הכוהן.

מן החוץ נשמע קול המון הגשם, שהצליף על יריעות־האוהל. היה קר ועגום.

“אני אומר לך, אדוני,” ענה אבימלך. “אם חרץ האל את דין כל האדם למיתה הן אות הוא שהכל אשמים לפניו.”

“בגאווה, ואולי אף בשרירות־לב,” אמר הכוהן, “מפרש הינך את כוונות האל, הנישגבות מבינתנו.”

“אין אני אלא לומד ממה שעיניי רואות ואוזניי שומעות.” ענה אבימלך. (“מות אבימלך”, עמ' 38).

דברי אבימלך ותשובת הכוהן דומים במקצת לשיחת ק' עם כוהן בית־הסוהר ב“המשפט” של קאפקא. ההבדל בין דברי ק' לאבימלך נעוץ בכך, שק', וכמוהו ראסקולניקוב ב“החטא ועונשו”, אינם רוצים להודות באשמה הקיומית המוטלת עליהם, ובורחים אל תירוצים, אל תחום רגשות האשמה, ואל ההצדקה הפסיכולוגית, (על פי מסתו של בובר “אשמה ורגשות אשמה”). ואילו אבימלך מודה באשמה הקיומית – הכל אשמים; (ק' אומר: “אני חף מפשע. טעות היא. וכי כיצד יכול אדם, בכלל, להיות אשם. הרי כולנו כאן בני־אדם הננו, כזה כן זה.”)

אך אבימלך מודה באשמה הקיומית לא בכדי להתנצל על מעשי אכזריותו בעבר, לא למען החרטה והכפרה, אלא למען הצדיק את דרכו העקובה מדם בעתיד – “אם חרץ האל את דין כל האדם למיתה, הן אות הוא שהכל אשמים לפניו.” ואבימלך, במעשיו, “עוזר” להגשמת פסק־דינו של האל עלי־אדמות.

בנעוריו מתחרה אבימלך באלוהים:

"והנער (אבימלך) הביט רגע ארוך אל עומת השמיים האלה, ופתאום, כמו היה שומע לו, אמר בקול ברור: “אני שונא אותך, אלוהים.” (“מות אבימלך”, עמ' 20).

ואילו בהתבגרו הוא שואף להתדמות לאלוהים, כלומר לאותה בחינה “על־אנושית” של ההיסטוריה:

“הלא תבין, חבקוק, כי אני מעבר לכל מה שצריך לבכות עליו.”

“לא אבין את דבריך,” אמר הגיבן, “הן לא כאחד האדם תדבר.”

“אכן לא,” אמר אבימלך, והוסיף: “להיות אדם דבר צנוע הוא.”

“אם כן,” אמר חבקוק, “היה אפוא צנוע.”

“לא,” אמר אבימלך, “מוטב לא להיות אדם.” (שם, עמ' 62).

“להיות אדם דבר צנוע הוא,” – לכך שואף חבקוק, שהוא “המתקן החברתי” הנושא עיניו, באופטימיות, לחברה טובה יותר שאותה יקים אבימלך. אך בעיני אבימלך – “להיות אדם” ניראה אנושי מדי, ועל כן – “מוטב לא להיות אדם.” – ופירושו – מוטב להתדמות לאלוהים, לחיות כבחלום, חלום שהוא משמעותם האמיתית של החיים, והוא המצב בו מצוי האדם מעבר לטוב ולרע. אבל באמת היו בקירבו, כפי שאמר פנחס בן־אלעזר הכוהן הגדול, אפשרויות רבות לטוב כמו לרע. “ואף גם זאת, הוא חי את חייו כחיות חלום, ומי יכול לומר איה הוא הטוב בחלום ואיה בו הרע.” (שם, עמ' 57). וכך, בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים. (שם, עמ' 73).

דומים לדברי הכוהן על אבימלך – דברי אביגיל על אחיה אבשלום: “הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על־ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על־ידי הרע.” (“על מצבו של האדם”, עמ' 53).

להיות מוגבל פירושו – להיות אנושי. האנושיות, לדעת שדה, היא מידת האמצע, מידת הבינוניות. ואילו הרע –

“הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מן הגיהינום.” (שם, עמ' 190).

כלומר, הרע הוא מושג על־אנושי, מושג אלוהי ודתי. חוסר היכולת לחולל ולעולל את הרע אינה מידה טובה, אלא הוא סימנה של הבינוניות האנושית. כך מתברר משיחת פנחס, הכוהן הגודל, עם אבימלך, בדבר בני ירובעל:

“אומר לך,” ענה הכוהן. “האל מאס בבני ירובעל, כי אין הם ראויים למשול.”

“הלא אינם עושים הרבה רע,” אמר אבימלך.

“זאת,” ענה הכוהן, “מפני שאין בכוחם לעשות. לא קרים הם ולא חמים, רק תפלים. ועל כן יקיאם האל מפיו.”

“ואולם מה יצפה האל ממני?” שאל אבימלך.

“ממך,” ענה הכוהן, “צפוייה תקווה. כי עצום הוא הטוב בקירבך, ועצום גם הרע, ובידך לבחור.”

“ואם אבחר ברע?” שאל אבימלך, והנער והזקן הביטו איש בעיני רעהו.

ועל דברי אבימלך האחרונים ענה הכוהן: “גם אז נערי, לא יהיה זה אלא כרצון האל.”

“אם כן,” אמר אבימלך, “יעשה נא האל כרצונו, כי לי אחת היא.” (“מות אבימלך”, עמ' 25–26).

מאחר שבעיני האל אחת היא אם יבחר אבימלך בטוב או ברע (תשובת הכוהן מתחייבת מן ההשקפה על כל־יכולתו של אלוהים), ומאחר שהטוב חשוד הוא על מידת הבינוניות האנושית – בוחר אבימלך ברע, ומגשים עצמו ברע. וכך הוא מסביר לכוהן את מעשיו האכזריים, העומדים בסימן הדד בן־בדד –

“אני אומר לך, אדוני,” השיב אבימלך, “היה צורך שאיווכח מה בכוחי לעשות, לטוב וגם לרע.”

“ואתה בחרת, אפוא, ברע?” שאל הכוהן.

“זאת עדיין לא אדע,” ענה אבימלך, והוסיף: “והטוב מהו, ומה דמותו כי אכירנו בראותי אותו? אמור לי, אדוני, אם תוכל, כי בעיניי ניראה הכל כמראה מתעתע.” (שם, עמ' 37–38).

אנשי שכם, בני עירו וקרוביו של אבימלך, אינם מבינים את דרכו: “זרים דבריך אבימלך, ולא נוכל להבינם.”

"על זאת עונה אבימלך: “כל הבנה היא מזוייפת, ואם כן טובה ממנה אי־הבנה אמיתית.” (שם, עמ' 76).

הלא אלה הם גם דבריו של אבשלום: “אני מעדיף אי־הבנה אמיתית על־פני הבנה מזוייפת.” (“על מצבו של האדם”, עמ' 55). כלומר – ההבנות המזוייפות הן המידה האנושית, הבינונית, של מוסר חברתי ושל רצון לחיות חיי שלווה. ואילו “אי־הבנה אמיתית” היא החיים על פי החלום, על פי הדוגמה האלוהית.

וכך המשך השיחה של אבימלך עם אנשי שכם, בטרם פרצה המלחמה אשר השמידה אותם ואותו ואת עירם:

“אנא, אבימלך,” אמר הדוד, “למה תרדוף שואה ומוות? אנו מבקשים שלום.”

ועל זאת, בעוד הנאספים עומדים נדכאים, ענה אבימלך חרש בהביטו בם בעיניו הכחולות, העצומות־למחצה: מה לו ולשלומם? למה זה יחשבו כי הוא בא להביא להם שלום? הכי עליו לדאוג לחייהם הריקים, הניקלים והמטומטמים, לזלילותיהם, לשעשועיהם ולמישגליהם? הנה ממנו והלאה כל זה, ועל כן (וזה היה דברו האחרון אל אנשי שכם) כל עוד נפשו, שאין בה מנוחה ושלום, בקירבו, גם להם לא יהיו מנוחה ושלום." (“מות אבימלך”, עמ' 76–77).

המלחמה היא אקט של שיחרור, של גאולה משיחית ושל פריצת־גדרים, כמעט בנוסח שבתאי־צבי. ולכן אומר אבימלך לאנשיו בטרם קרב כי לאחר שתיפול העיר הממרה יוכל כל איש “לעשות הישר בעיניו, ולא יהיו עוד דין ודיין.” (שם, עמ' 76).

הסיפור באלוהים, בשטן ובדעץ הוא ניסיון של שדה להבין באור חדש את הסיפור התנ"כי על אודות איוב. הניסיון שאיוב היה צריך לעמוד בו הוא איבוד כל אשר לו, והמשך אמונתו באלוהים, למרות הכל. התמדת האמונה באה לאיוב בייסורים קשים. היטב כואב לו על מה שנלקח ממנו. ואילו דעץ, בסיפורו של שדה, מחליף בעצת השטן את כל הונו בסוס, את הסוס בכיבשה, את הכיבשה באבן־ריחיים, – וכאשר נשמטת ממנו אבן־הריחיים וצוללת בנחל, אומר דעץ: “יבורך אדוני, בן־מזל כמוני אין בכל הארץ! עתה נפטרתי מן האבן הכבדה, ואוכל ללכת בקלות ובנועם אל ביתי.” (שם, עמ' 79).

חבקוק, “המתקן החברתי”, השואף לבטל את הכסף ולהשפיע על אבימלך להשתמש בכוחו לטוב – נעצב למישמע המעשה בדעץ, ואולם אבימלך בוכה משמחה למשמע הסיפור. הוא רואה בסיפור את דוגמת חייו – האבן היא העולם, היא הבינוניות, היא משאם וטורחם של אנשי שכם –

“האמנם חפצת, חבקוק, לראותני נושא את האבן שלי בכפרים וטוחן במחיר פרוטות את תבואת האיכרים? החפצת כי אסלול דרכים לחמוריהם של הרוכלים, אשב למישפט בין שני סוחרים, אמלא את כרסי משמנים ואת ליבי אטמטם בתעתועיו של השטן? אל־נא נהיה סכלים יותר מאותו דעץ המסכן, חבקוק. הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?” (שם, עמ' 79–80).

הקיום הבינוני, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי־אדמות, הוא מ“תעתועיו של השטן”. האבן המתגלגלת היא תחילת התדרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר השואה, וההתדרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים, באמצעות הרע, עלי־אדמות. אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו, כדברי חבקוק אליו ברגעיו האחרונים: “האבן, דעץ, נפלה על ראשך.” (שם, עמ' 96).

אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני, המטומטם, אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו, לפרוק באמצעות המלחמה המהרסת כל. זאת עשה מתוך אותה גישה ניטשאנית הסבורה שמצבם של בני־האדם הוא כה חסר־תקווה ונואש, עד שטוב להם מותם מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם, שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.

אבימלך הצליח להגשים את עצמו בשלימות. הוא היה, לדעת שדה, כג’ינגיס־חאן וכהיטלר באותו עולם תנ“כי, מרוחק ואגדי, של שכם. הוא הוליך אנשים מקיומם השפל והמושחת – אלי כיליון, ובכך “גאל” את נשמותיהם. אלוהים, כניראה, אהב אותו על כך. מדוע,אם כן, מת אבימלך (כשם שנרצח אבשלום)? – ו”נצלב" – ממש כישו?

כי אבימלך שואף למות. המוות הוא בעיניו החזרה לעולם החלום, למקורם האמיתי של החיים. כבר בתחילת הסיפור אנו רואים שאחת היא בעיניו אם יחיה ואם לא. לילה אחד הוא ישן במערה במידבר עם שני אחיו, המתכוננים להורגו. זבול, העבד הבורח, הורג אותם ומציל את אבימלך הישן. בהתעוררו שואל אותו זבול: “ולא היה בך מורא מן המוות?” – ואבימלך עונה: “ראיתי את המוות והוא יפה.” (שם, עמ' 28).

את המוות היפה ראה אבימלך בחלום, באותו לילה במערה. בחלומו הוא הולך בבקעה רחבה, שהיא “ארץ האנשים העכברים” (שם, עמ' 27), עולם האנושות הבינונית, אנשי שכם, והם – חורקים מולו בשיניהם הלטושות, וכאשר ניראה כאילו אין לו הצלה מהם –

והנה הופיע המוות. הוא הופיע בהדר מבין ענני השמיים הקודרים, רוכב על סוס קל, ובידו קשת אדירה יפת־צבעים, מזהירה בזוהר רך ומתוק, אשר בה היה יורה חיצי־ברקים אל תוך המון האנשים העכברים. כאשר קרב הרוכב השמיימי ראה אבימלך כי פני נערה לו, עטורות מחלפות עבות של שיער חום. וגון עיניה כעין הענבר, ואבימלך הכיר את פני אימו. (שם, עמ' 28).

אימו של אבימלך מתה בלידתה אותו, והיא בת שש־עשרה. אליה הוא עורג כל ימי חייו. היא הקשר האמיץ ביותר שלו עם “אי־ההבנה האמיתית”, עם החיים האמיתיים ועם אלוהים ועולם החלום. האישה, היופי, הטבע, המוות – הם מן היסודות הנצחיים, ובתור גילויי פעולת האל עלי־אדמות – הם שייכים למישור העל־אנושי והנצחי, ליסוד הכללי של העולם. על־כן גם אחת תשובתה של האם לאבימלך, תשובה החוזרת בפגישותיו עימה בחלומותיו:

“באשר את שם,” הוסיף ושאל אבימלך, “מה מעשייך?”

עתה התמהמהה האם בתשובתה כרגע תמים, ואך לבסוף אמרה: “אני שותה מים.” (שם, עמ' 21).

המים הם היסוד הכולל, ובהם השתקפות למעשי האל, מעשים אשר על המשורר להבין אותם, כבדברי השיר: “המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו… / על הארץ יושב משורר ורושם את פניה על המים.” (שם, עמ' 88–89).

“השילוש הקדוש” כאן כך הוא: אלוהים האב, הנערה האם, ואבימלך הבן, שסופו “נצלב” משום שביקש לגאול, על־פי דרכו, את בני־האדם. הנערה, אשר משליכה באבימלך את האבן מעל מגדל תבץ, דומה בעיניו לאימו, והוא צולל בנערה־האם כאבן בתוך המים, מת בתוכה, וגם מתמזג עימה, חוזר למקורו.

בחלומותיו מופיעה לא רק אימו האמיתית, אלא גם “האם המזוייפת” (במקביל ל“הבנה המזוייפת”), אשר מפתה אותו בחלום ומושכת אותו אל בית השדים. בראותו את הנערה נשקפת אליו ממגדל תבץ הוא חושב שהיא אימו האמיתית. כאשר היא הורגת אותו, הוא מבין כי היתה אימו המזוייפת. ואולם בשעת מותו הוא רואה את –

“אימו היפה, האם האמיתית, שעיניה, אשר כעין הענבר, מזהירות בזוהר נורא־יפעה, וכפות־רגליה לבנות כחבצלות, והיא יורדת ממעל, וחובקת אותו בזרועה, ושבה ונושאת אותו אל הערבות המוכספות בנוגה הירח של השמיים. פניה היפות של אימו הגואלת היו דומות כליל לפני אימו ההורגת שנשקפו אליו קודם־לכן מן הגג, וכך אפשר היה לראות את שתי האימהות כאם אחת, והוא חשב כי יש בדבר חידה.” (שם, עמ' 96).

מות אבימלך היה אפוא גם גאולתו והשלמת דרכו ההיסטורית, כדברי המספר עליו בסוף הספר: “בן עשרים־ושלוש שנה היה אבימלך במותו, וכך נגאל מתוך חייו, אשר אותם חי כחיות חלום, וממצוקותיה של תבל זו, אשר עליהן הוסיף לא מעט.” (שם, עמ' 97).

מותו של אבימלך היה לו לגאולה משום שבחר ברע וחי באורח על־אנושי. מותם של כל האחרים אינו מעניין כלל את שדה, משום שהם חיו ב“הבנה מזוייפת”. גם בספרים אין כל תשועה. קצין צעיר בשכם, ההולך למות, פצוע, מבקש בספרים שבביתו פסוק אחד אשר יבאר לו את טעם מותו, ואולם “כל המגילות הללו, אשר רשומים היו בהן דברי חוכמה ופיוט מהוללים, ניראו לו עתה, למרבה־הייאוש, רק כעורות כבשים מתים.” (שם, עמ' 94), ומפני כך – מותו שלו, של הקצין – “היה רק כמות כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואובדן.” (שם, עמ' 94).

התשועה היחידה שיכול שדה להציע לאותו קצין אומלל בשכם היא לקרוא לפני מותו את פרשת אבימלך, למען יבין כי חייו עד כה היו חסרי משמעות, וגם מותו חסר־טעם הוא, וכי כל שיישאר מן המלחמה ומחייו שכלו בה – הוא מפעלו הגאוני של אבימלך, שבחר ברע וגאל את בני־עירו מחייהם המושחתים והריקים באמצעות הכלייה הנחרצת שהביא עליהם. אין למלחמה שום משמעות לאומית, חברתית או דתית (במובן של כפיית אמונה). ודווקא חוסר הטעם הגמור שבמלחמה הוא ש“מטהר” אותה, הוא הנותן לה את צידוקה המוחלט – לגאול את האדם מריקנות חייו על ידי השמדתם.

המשורר אף הוא אינו יכול להיחלץ ממוות חסר־טעם. משורר אחד בשכם, הנחשב למשוגע, עוזב את העיר בהיפרש עליה צל המלחמה, באומרו: “משורר אני, ורצוני לשבת בדמי־הלילה, להתבונן אל הכוכבים החורשים את שדות־השמיים בתלמים של אור, לשמוע את הצרצר, להגות בנפשי, בחלומותיי, בזכרונותיי, באלוהים, במוות הצפוי לי, ולרשום כל זאת בפסוקי־שיר… ומה לי אפוא ולחומות העיר ומקדשיה, או לשלומם, לקניינם ולכבודם של אזרחיה?” (שם, עמ' 74) – והוא נודד אל בקעת הירדן, מקים לו אוהל בין הסבכים ומתקיים על דגים ודבש. “ושם ביער דוב אחד, ובראותו את האיש יצא וטרפו.” (שם, שם).

“עולם זה אין לו תקומה.” (שם, עמ' 89). אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים ואת הגאונים, כי בחייהם ובמותם הם מגשימים עלי־אדמות את הדוגמה העל־אנושית, בבחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע. ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה – כי רק אלה המפעלים ואלה האנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח בעולם. סיפורו של אבימלך יפה מבחינת עיצובו האמנותי, ייתכן וצודק – אם מסתכלים על העולם מנקודת הראות הנצחית והעל־אנושית – אך ככל שהסיפור שלם יותר כך הוא גם נואש יותר וחסר משמעות ותקווה לאותם אנשים שלא קורצו משורש נשמתו של אלימלך, והחיים עדיין בעולם זה, אשר “אין לו תקומה.”

*

אהוד בן עזר: הרשימה “מות אבימלך” נדפסה בירחון “מאזניים” בחודש יוני 1970.


 

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970)

יותר ויותר אני מקנא בפנחס שדה, לא רק בגלל ספריו המצויינים, אלא בעבור יכולתו לחיות במנותק מכל הפעילות הזאת [של הקריאות למילואים], לחיות רק את חייו שלו, ולהקדיש את כל זמנו לכתיבה. [־ ־ ־] לפני שבוע ריאיינתי את שלונסקי ליובלו השבעים, ל“על המשמר”. בין היתר סיפר כי ישב בזמנו שעות עם שדה ושיכנע אותו שלא יתאבד. אחר־כך עזב שדה את תל־אביב ועבר לירושלים, שם התחבר עם יורם קניוק ושניהם רצו להתנצר, וכן למדו קבלה באוניברסיטה. עד כאן דברי שלונסקי.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 4 במרס 1970.


סנדו דוד סיפר לי כי שלונסקי פירסם לשדה את שירו הראשון “משא דומה” בכתב־העת שבעריכתו, “עיתים”, ב־1946, בהיות שדה כבן שבע־עשרה. אחר־כך שדה נעלם וסיפרו שעבר לירושלים וישב במנזר והילכו אף שמועות שהתנצר. אני מעודי לא שמעתי ממנו על כך, אבל אחד מידידיו הטובים התנצר באותה תקופה, לאחר מלחמת השיחרור, וגר בירושלים. אם אינני טועה הוא מספר על כך ב“החיים כמשל”. סיפורו הראשון של שדה נדפס ב“במעלה”, ביטאון “הנוער העובד”, בשנת 1945, בהיותו כבן שש־עשרה.


*

אתמול בערב אצל פנחס שדה. בטרם נסיעתו לאנגליה, בשבוע הבא. לאחר שנכנסתי צילצל הטלפון והוא יצא למסדרון ודיבר עם בחורה. דיפדפתי בספרים שעל השולחן. ספר אנגלי, בעל תוכן פילוסופי דתי, איני זוכר את שמו, נשא בעמוד הראשון כותרת (14.2.70) ולמטה – “פנחס, אני אוהבת אותך, שרי.”

התאריך [הזה] הוא יום השבת שלפני אותו יום ראשון שבו הירצה שדה בבית הילל בירושלים בפני סטודנטים, קרא מיצירותיו וענה לשאלות. שרי היא הדמות ששימשה לו דוגמה לאביגיל ב“על מצבו של האדם”.

ביקשתי ממנו להסכים להתראיין לסידרה על “מחיר הציונות”. שעה ארוכה הסביר מדוע קשה לו הדבר, אך עשה כל זאת רק כדי להסכים לבסוף. הוא נמצא עתה בתקופה שוביניסיטית מלחמתית. מצד אחד רואה עצמו כמתנגד ליהודים, ל“שמירים” [בני־דמותו של הסופר משה שמיר] בלשונו, שהם, בפאראפראזה על ניטשה “מחלת העור של היהדות האמיתית.” צריכים אותם כדי לעבור מתקופת הגלות לתקופת הארץ, אך הם לא המהות האמיתית של היהדות. מדבריו משתמע שהוא רואה עצמו כמבטא מהותה האמיתית של היהדות. הוא שואף לצדוק בדבריו, כלומר, לעקוב אחר התהליכים הסטיכיים בהיסטוריה של עם, ולתארם, גם כלפי העתיד. משום כך הוא שיכור הכוח. ונוטה גם לדיעות כנעניות, אם כי רטוש ואמיר הם כקליפת השום בעיניו.

היה אצלו בחור גוי, שנולד באנגליה, חי שנים רבות בהודו, רצה להיות משורר וויתר. בא עתה לישראל לראות מה המהות האמיתית של מה שנעשה כאן. ושלחו אותו מדיזנגוף לפנחס שדה.

הם ישבו שש שעות, לילה שלם. עד הבוקר. לדעת ה“גוי” מת ישו, בטהובן, הנצרות וכו'. כל זה נגמר. עתה אנו נמצאים בעידן חדש. לדעת שדה – העידן האלילי, או הניאו־אלילי. יש לבחור כהן עליון בניו־יורק, של הכת שלהם, שהם רואים בו התגשמות האל עלי אדמות. אצל שדה ישו חי יותר משאצל בחור זה. מה שמצדיק, לדעת שדה, את העובדה שישו יש לו קיום רק אצלנו, היהודים. ולא אצל כמה נזירות וכמרים נוצריים, שהם מיעוט בקרב עולם אלילי־גויי. אותו בחור אינו מאמין בכוחה של המילה הכתובה, אלא, בעקבות מקלוהאן – התקשורת המודרנית. טלוויזיה ופגישות עם האנשים. גם אינו מאמין ביצירת יחיד. עידן זה חלף לדבריו. שדה חש עצמו, לדבריו, כנציג קשי־העורף היהודי ועם הספר מול העולם הגויי האלילי.

לפנות בוקר הביא את הבחור לחרדה אמיתית, עד שפני הלה האפירו. מדוע? הבחור אמר שאינו מאמין כי פצצת המימן תתפוצץ אי־פעם. פשוט, על האנושות לדחות את הפצצה מתודעתה, כעניין שטני – והפצצה לא תתקיים.

שדה אמר לו כי לדעתו כל מה שעשו אנשים אי־פעם, סופם שהשתמשו בו. ואם יש פצצות, סופן שהן יתפוצצו.

הבחור נחרד, אך עדיין אין זה הכל. ומה יהיה על בני־האדם? שאל הבחור.

“מה איכפת לך בני־האדם?” ענה שדה. ראשית, אין ביטחון שכולם יושמדו. וגם אם כולם יושמדו – כלום אלוהים יחדל להתקיים משום כך? לגבי אדם דתי, (ואותו בחור דתי היה) – חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך להתקיים גם בלי בני־האדם.

למשמע דברים אלו האפירו פני הבחור. לדעת שדה – גם משום שהיה סבור כי בכך הביע שדה את החלטתם הנחושה של יהודים בישראל להפעיל את הפצצה האטומית אם יגיעו מים עד נפש, ולסחוב אחריהם את העולם כולו להשמדה. כלומר – המהות היהודית האמיתית, קשת העורף – עומדת בניגוד לכיוון הכללי, האלילי, האורגיאסטי, בעולם כיום.

הבחורה שצילצלה בטלפון היא נערה בת שש־עשרה וחצי, מבני־ברק, החליטה בזמנו לצאת לתרבות רעה ואף טיילה, לפי שסיפרה לשדה, בלילה בגן־העצמאות מתוך תשוקה רבה להציע עצמה לכל גבר. הוא יעץ לה ש“לא תיתן עד הסוף”. בינתיים גם התאהבה בו, כי היא “נערה מיוחמת”, והיא מצלצלת אליו ומטרידה אותו. היא אינה יפה. פניה לא נאות. אך יש לה חזה גדול וזקוף, ממש בלתי רגיל לגבי גילה, קשוח ומוצק. אלא שהוא, שדה, מעולם לא היה מחובבי החזה. תמיד חשב, וכתב, כי הדבר היפה ביותר באישה אלה הן רגליה. בשלימות. ולדעתו רק עכשיו, עם המיני – החלו להכיר בעולם במה שהוא הכיר כבר מזמן.

על “מות אבימלך”. אבימלך הוא המשכו של אבשלום. הקצין השכמי שמת בלי להבין את משמעות חייו (ואשר ניראה בעיניי אנושי יותר מאבימלך) – אף הוא חלק ממנו, שדה, עצמו. זה קרה לו ביום הראשון למלחמת ששת הימים. לא גייסו אותו. אמנם נסע ליפו אך לא היו צריכים לו. הוא נישאר בבית עם אישה ובת (יהודית ובתה). והחלו האזעקות. ואז היו לו “עשר, חמש־עשרה דקות” בהן הרגיש כי כל מה שכתב וקרא בספרים אינו מסוגל להעניק לו מאום מול אימת הכיליון. ממש היה בפאניקה. בגלל הגנראל מורטאג’י. והאמת של אותם רגעים היא שעמדה ביסוד סיפורו של הקצין.

עתה הוא עובד על משהו חדש. לא שירים ולא רומאן. גם לא מסה פוליטית ופילוסופית. משהו הקרוב במהותו ל“החיים כמשל”. נושא חותם אוטוביוגראפי. בקרוב עומד להופיע בהוצאת שוקן ספר השירים שלו 1947–1970.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 11 במרס 1970.


*

ביום חמישי טילפנתי לפרופ' ברוך קורצווייל, פרופ' גרשם שלום, ולפנחס שדה, שחזר בינתיים לארץ מנסיעתו לאנגליה. אני מתעסק לצורך הספר עם מגאלומאניקים.

שדה – חזר משוגע יותר משיצא. אני צופה גם עימו קשיים בראיון. אף לו נידמה שכל הספר לא בא אלא לפאר את שמו ודיעותיו. “מה יש לפרופיסור שלום לומר?” הפטיר.

ובינתיים – יונתן רטוש יושב וממלא מחברות לראיון עימו, למרות שאמרתי לו שיותר מעשרים וכמה עד שלושים עמוד לא אוכל להקצות לו!

מגאלומאנים. כולם. ייזכרו לטובה דווקא פרופ' ישעיהו ליבוביץ ופרופ' הוגו ברגמן.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 20 ביוני 1970.


*

היום נדפס ב“ידיעות אחרונות” פרק מ“מסע באירופה” של שדה בשם “לילה בסוהו”. הוא מספר בו על ביקור בהצגת סטריפטיז, והמחיר – עשרה שילינג.


"אני נכנס בפתח הנכון, וקונה כרטיס אצל הבחור היושב מאחורי הדלפק, מבלי לקוות להרבה. בהיכנסי אני מוצא עצמי באולם קטן, כעין חדר גדול. הקירות צבועים בכחול. האפלולית מוארת בנורות צבעוניות אחדות. בפינה דלפק, ואיש יושב מאחוריו ומוכר בירה. בחדר חמש או שש שורות של כיסאות, וכשלושים איש יושבים או עומדים. צעירים אחדים ארוכי־שיער מגרמניה, הודי בתרבוש, קשיש אנגלי נשוא־פנים עם משקפיים במסגרות־זהב, סינים אחדים, אנגלים אחדים מפשוטי־עם. אווירה שקטה, נעימה, קצת מיסתורית, כמעט פולחנית.

"ברגע כניסתי עומדת על הבמה נערה בלונדית, עירומה לחלוטין, ומתנועעת לקצב המוסיקה הנשמעת ברמקול. אני מוצא כיסא פנוי בשורה השלישית ומתיישב.

"המסך יורד. נשמעת איזו מוסיקה במשך רגע או שניים, ושוב מתרומם המסך. ראיתי נערה אנגליה כבת שמונה־עשרה. גוף ענוג, שיער שחור, עור חיוור. היא מתנדנדת על נדנדה, אחרי־כן היא מתפשטת לגמרי, וממשיכה להתנדנד. תנועותיה וחיוכה חינניים, מקסימים, גופה יפה, נקי לחלוטין, תופעת טבע, קרובה יותר לחיים מאשר למוות. אין שום תחושה של פריצות, זימה, או ייאוש. היא מתנדנדת, מרחפת, לבנה, צעירה כשיח פורח, מחייכת.

"מסך. רגעים אחדים של מוסיקה מהרמקול. האנשים יושבים בשקט, באור העמום. איזו אווירת פולחן שוררת על הכל.

"המסך עולה. נערה ממלטה, כהת־עור, דקת־גו, נאה. היא אינה מחייכת כקודמתה. היא רוקדת מעט, ומתפשטת לחלוטין. עכשיו היא מתנועעת על מקומה לקצב של שיר נפלא ממלטה, הנשמע ברמקול. היא מלטפת בריפרוף את גופה, את שדיה הנערתיות. היא נעה ברצינות, ללא חיוך, בחינניות נהדרת, כמעט בעצב. עיניה גדולות, לחות, נפלאות. גופה טהור כפי שהיה בהיבראו.

"כשמתרומם המסך בפעם הבאה, מופיעות שתי נערות. הן רוקדות מעט, מפשיטות זו את זו, מתחבקות, ומלטפות האחת את רעותה. כל זה מתרחש לאט, דומם, לקצב מנגינה חרישית, ללא שמץ של גסות, והשתיים ניראות כמו שני פרחים הפורחים יחד.

"באולם הקטן דממה, אפלולית. אני חש כמו באיזה פולחן עמוק, נפלא, מאושר. משהו מן החלום, כמו באיזו חגיגה יוונית עתיקה. גופות הנערות באות לידי ביטוי טבעי, אמיתי, ראשוני, והן מבטאות את החיים.

"ועכשיו מופיעה בחורה אנגליה מגושמת, ותוך כדי התפשטות היא מספרת בדיחות גסות בניב המוני של מזרח־לונדון. זה מדכדך. אם זה יימשך, יתפורר הקסם. ההתנוונות והמוות האנושיים ינצחו את הנצחיות של הטבע. אני מדליק סיגריה, מתבונן על הכתלים, רושם קצת מהשורות האלה, וממתין שהיא תסתלק. צר לי עליה. צר לי עליי, ועל בני־האדם בכלל. הזמן רוצח את כולם, כמשוררים כחשפניות, אוהבים וזונות גם יחד.

"מסך, ואחרי כן מופיעה נערה המוצגת ברמקול כצועניה, ואכן היא ניראית כך. נערה נאה, עם איזה צל־של־חיוך גאה. היא רוקדת ומקישה על מין תוף קטן עם פעמונים. היא מתפשטת, וממשיכה לרקוד עירומה. חיוכה יפה, תנועותיה מלאות חן, גופה נעים.

"ועכשיו מופיעה נערה כושית יפהפיה מג’מייקה. היא שרה בקול נהדר, עמוק, ורוקדת בקצב מהפנט, מסעיר. היא מתפשטת במהירות, וממשיכה לרקוד. הקצב מרטיט, מרגש, וגופה – בצבע הקפה – גמיש ומשוחרר עד כדי פלא. אני מביט בה מוקסם. כמה יפה הכל, טבעי, נהדר! במוחי מזמזם משהו, איזה זיכרון. מהו שאני נזכר בו הרגע? כן, אני נזכר שהחסרתי משהו בשיר שלי “על מצבו של האדם”, החסרתי משהו חשוב, חשוב מאוד. הנערה הכושית ממשיכה לרקוד לקצב השירה הנהדרת, רגליה ארוכות וחטובות, שדיה קטנים ומוצקים, ואני נזכר במה שכתבתי באותו שיר ומבין מה החסרתי: כתבתי על האדם, על החיה האנושית, שהיא רובצת על האדמה המרחפת בחלל, בעלטה, ו – ‘היא שותקת. רק לרגעים / תיילל מול המזרות. / יש אשר את עצמה תישך / או חרש תמלמל זמירות.’

"אבל, הייתי צריך להוסיף משהו חשוב, משהו הכרחי, והוא, שהחיה האנושית, לפעמים, גם רוקדת. רוקדת להפליא, על כדור־האדמה המרחף בחלל.

“לבסוף אני קם, שותה כוס בירה, ויוצא. מחזור הנערות מתחיל מחדש, ואני מתחיל כבר להיות מטושטש מעט, אטום ומוטב שאצא בטרם יפוג הקסם, בטרם אתחיל לראות רק בשר, בטרם תתגלינה הנערות לא כטבע בראשיתי אלא כיצורים אנושיים, עם כל מה שנוסף להן לאחר הגירוש מגן־עדן.”

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 22 ביוני 1970.


*

בערב יום רביעי, ה־24.6, הייתי אצל שדה, לראשונה מאז חזר מטיולו באירופה. שוחחנו עד שתיים לפנות־בוקר, את השעות האחרונות ביליתי ברשימת דבריו – לשם הראיון בספר.

הוא סיפר עניין מוזר. לפני חודשים אחדים התפרסם מאמר שלו ב“ידיעות אחרונות” על מוחמד, בחתימת רחבעם צור. מתברר שבמאמר, שנדפס עת שלא היה בארץ – היו פגיעות במוחמד והדבר הביא אף לשאילתה בכנסת ולגל של מכתבי קוראים. הוא טוען שכל מה שכתב במאמר לקח מספרים, בעיקר מספרו של ויל דיוראנט.

לפני כיומיים צילצלו אליו בשמונה בבוקר. פקד של המשטרה בירושלים. והזמינו אותו לחקירה ליום המחרת בשמונה בבוקר במשטרת מחוז תל־אביב. הוא שאל את הפקד: “אתה יודע בכלל עם מי אתה מדבר?”

הפקד אמר שאמרו לו בעיתון שהמדובר בסופר.

“ובכן,” אמר לו שדה, “אם אתה רוצה לראות אותי יש לך שתי ברירות – לאסור אותי ולהביא [אותי] אליך, או לבוא אליי.”

הפקד הסכים לבוא אליו בשמונה בבוקר.

“אם כך יהיה עליך לצלצל חזק כדי להעיר אותי.”

הפקד הסכים לבוא בשלוש אחר־הצהריים. זה היה צריך להיות אתמול, וטרם שמעתי סופה של הפרשה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 26 ביוני 1970.


מנסיעתו, שחלק ניכר ממנה עשה בספרד, הביא לי פנחס פגיון קטן, משובץ זכוכיות צבעוניות, שיחד עם ניצבו יוצר צורת צלב. אני משתמש בו כל השנים לניקוי מקטרותיי.


*

סיימתי את הראיון עם שדה לספרי האמריקאי “אין שאננים בציון”. לשם כך הייתי אצלו פעמיים נוספות, ב־2.7 וב־5.7. תחילה חשבנו להוסיף גם מדבריו על האינטלקטואלים היהודים בארצות־הברית – אולם לאחר שפתח פיו עליהם, החלטתי לא לפרסם את דבריו. הוא רואה ביהודים החיים שם צירוף של שלושה יסודות שליליים – פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אורגיה ליבראלית, ספרות ועסקי עיתונות ובידור – ובשלושת אלה הם מרעילים את הגזע האמריקאי ומונעים את זיקתו לאדמה. לבסוף יתקומם הגזע האמריקאי האמיתי, איכרי טקסאס, ויעשו ליהודים מה שעשה היטלר ליהודי גרמניה. אנשים כמו רות, ב“קובלנת פורטנוי” – מייצגים את התהליך.

אמרתי לו כי דבריו אינם שונים ממה שהוא (ופרופ' שלום) מאשימים את פורטנוי־רות, ועל כן ניראה לי בלתי הוגן ולא מוסרי לפרסם את דבריו. אפילו אם הסנסאציה שבהם תעשה את הספר ל“בסט־סלר”, מה עוד שאין בהם, בדבריו, אורגינאליות רבה, הלא אלה הן הטענות הפשטניות ביותר של הציונות.

הוא עבר והוסיף בתשומת־לב קטעים בראיון, ובלא ספק זה אחד הראיונות המעניינים בספר, אם לא הטוב בהם.

סיפר כי בשהותו בלונדון, באחת הפעמים, שכב שלוש־ארבע פעמים עם בת־שבע שריף, עוד בטרם נישואיה. היה לו כניראה צורך בכך כדי להיווכח, להראות לעצמו, שהוא שוכב עם מי שהיתה פילגשו של תמוז. הוא סיפר כי בזמנו בא עימה תמוז אליו בירושלים, והוא, שדה, אף המליץ בפני תמוז שיתגרש, כי חשב שיהיה מאושר עימה, עם בת־שבע. ואולם מרים, אשתו של תמוז, לא נתנה לו גט, ואף תמוז עצמו נוכח כניראה עד מהרה כי מבת־שבע לא תהא לו תשועה, ומאז, לפי שדה, החלה שקיעתו של תמוז בעולם הטומאה.

הוא אף סיפר שרימון ותמוז, שניהם ידידים מנוער עד היום, אהבו שניהם את מרים, אשתו של תמוז. והיא בחרה בתמוז. לדעת שדה לו בחרה ברימון היה יוצא משהו גם מרימון וגם ממנה. את בת־שבע הוא שונא. גם סיפר שפעם באה אליו לכאן ובכתה על מר גורלה, ועד היום היא מצלצלת אליו כל אימת שהוא מדבר ברדיו או מוציא ספר חדש. לדבריו אמרה לו שתמוז איננו מוצלח ביותר במיטה. דברים אלה סיפר בהנאה. כמעט כל פעם בבואי אליו הוא משוחח כשעה רעות על תמוז ודש בו, כבתסביך.

בזמנו סיפרה לי פיצי (גבריאלה יששכרי־ספריאל), כי הכירה את שדה באמצעות בת־שבע חברתה. הוא בא פעם לבקרה והיא ישנה. היא התעוררה, פתחה לו את הדלת, הכניסה אותו לדירה, נכנסה לחדרה ושבה לישון. יותר לא ראתה אותו. כניראה חיכה עד בוש, והסתלק. מאחר ומעודי לא דיברתי עימו עליה, גם לא הזכרתי במילה את פרשת אהבתי ההיא – לא שאלתיו גם הפעם. אולם עדיין אני סקרן לדעת את הסיפור מנקודת מבטו.

אחר כך סיפר כי בערב בו הופיע לפני סטודנטים ב“בית הלל” בירושלים, בחורף, הזמינו אותו גם רבקה פרידמן גם שרי אליהן. הוא בחר ללכת אל שרי והיא הלינה אותו בחדרה. סבור היה שהיא חפצה כי ישכב עימה, אך לא רצתה. חוץ מזה לבשה כתונת־לילה שניראתה בעיניו משהו איום ונורא. הוא מעדיף אישה ערומה או לבושה, אך לא בכתונת־לילה. היא הציעה לו מיטה שנייה לישון. אך הוא היה ער מדי לאחר הערב וישב וקרא כל הלילה ב“פיידון” והיא קמה מדי פעם ועשתה לו כוס תה.

בבוקר הציע לה ללכת עימו לאכול, אך היא היתה עייפה ושכבה לישון. ואילו הוא הלך לאכול ב“עטרה” ולשתות קפה. בגאווה הראה לי את הספר שנתנה לו אז (ואשר ראיתיו על שולחנו לפני נסיעתו לחו"ל) ובו כתוב – “פנחס, אני אוהבת אותך, שרי.” הוא טוען שהוא אינו אוהב אותה. חוץ מזה היא נעשתה פילגשו של הפסיכיאטר שלה, ד"ר צבי רודי. ז' סיפרה כי אכן רואים אותה, את שרי, לעיתים עם גבר מבוגר וכסוף שיער. וכן סיפרה חברתה של ז' ששרי יוצאת כל ערב אחרונה מבית הספרים הלאומי.

עוד סיפר שדה כי כבר לפני כשנתיים התגרש מאשתו השנייה, יהודית, אולם הוא עדיין קורא לה “אשתי” מאחר ולא לה ולא לו יש מישהו אחר. עוד הראה פרקי יומן שהוא חושב לעבדם לספר המכילים כמה פרקים: כנרת (על יעל), יפעת, ירושלים (עם כתיבת “החיים כמשל”), נישואיו עם יהודית, והשנה האחרונה, כולל היומן שפירסם בהמשכים ב“ידיעות אחרונות” מנסיעתו לאירופה.

לא התלהבתי ביותר מן הקטעים שהראה לי. כשם שלא התלהבתי מדבריו בעיתון.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 7 ביולי 1970.


*

שלשום בערב הייתי עם ענת אצל שדה. בא גם יוסף מונדי. היה ערב מכביד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 21 ביולי 1970.


*

אתמול התפרסם מאמר השמצה על ספר שיריו של שדה ב“הארץ”, מאת אהרון שבתאי. צילצלתי לשדה, והוא סיפר בין היתר על שרי. היא היתה אצלו, או נפגש עימה, השבוע. וגם קיבל ממנה מכתב מלא שינאה לאחר הפגישה. היא אינה מרוצה בחיי נישואיה, וניראיית חולה כאילו יצאה ממחנה ריכוז. ביום שני אבקר אצלו ואשמע את סיפורה לפרטיו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 21 בנובמבר 1970.


*

אתמול בערב ביקרתי אצל שדה. ענת הלכה לקונצרט באנסמבל הקאמרי ואני ניצלתי את הערב לבקרו. הוא סיפר בפירוט כמעט מלא את קורותיו עם שרי בשבועות האחרונים.

כשבוע לפני חתונתה צילצלה אליו בערב ושאלה אם תוכל לבקר אצלו. הוא אמר שכן. “אפילו שאני מתחתנת?” – “כן.” ענה, אם כי הרעיון מאוד הפתיע אותו כי לא ידע על כך מאום.

באותו ערב, כניראה ליל שישי, היתה צריכה לבוא אליו “הפועלת מנהריה”, המרוקאית, שהיא כבת עשרים ותשע, גרושה, ודומני שסיפר שגם אם לילד, ושעימה הוא שוכב מדי שבת או שבתותיים. מאחר ולשרי זכות קדימה אצלו, ביקש מן “הפועלת” לחכות שלוש שעות בקפה בעיר, בטרם תבוא אליו, כי עליו לקבל את שרי.

שרי באה אליו והיתה נחמדה. סיפרה על בעלה־לעתיד שהוא מרוקאי, מרצה באוניברסיטה. יש לו משפחה גדולה, הרבה אחים ואחיות, והם מאוד “מכניסי אורחים”.

שדה עודד אותה בהחלטתה ואמר לה כי טוב היא עושה וראוי שיהיה לה בעל, משפחה וילדים, ויהא מי שידאג לה.

היא לא חלקה עליו אולם כיום נידמה לו שאולי רצתה לשמוע מפיו מילים אחרות. הם גם התנשקו קצת, לדבריו. “הפועלת מנהריה” הופיעה בטרם הלכה שרי. והן – שמעו [מקודם] אחת על השנייה מפיו וידעו הכל. “הפועלת” ידעה שבזמנו היו דברים בינו לבין שרי, ושרי ידעה את טיב יחסיו עם “הפועלת”. “הפועלת”, שהיא לדבריו הרבה פחות יפה משרי, לחצה ידיים עימה, ואחרי כעשר דקות קמה שרי והלכה, והם נפרדו בטוב.

לפני כשלושה־ארבעה שבועות, דומה שהיה זה בבוקר חתונתה – כי למחרת צילצלתי אליו ואמרתי שראיתי בעיתון [“הארץ”, 30.10.70] מודעה על נישואיה [“אלי ומשה פיירשטיין, פתח־תקוה, דורית ואברהם אביטל, רחובות, מודיעים בשמחה על נישואי בניהם שרי עב”ל ציון, החופה נערכה בחוג המשפחה, כ“ז תשרי תשל”א, 27.10.1970"], והוא סיפר שקיבל ממנה “מכתב” לפני יום – התעורר בבוקר לצלצול איש המברקה וקיבל מברק – “לפנחס, בוקר טוב, שרי.” הוא לא ידע בדיוק מתי התחתנה.

הרגשתי [היא] כי [היא] שלחה לו את המברק בבוקר אותו יום [למחרת נישואיה]. כאילו להזכיר את נוכחותה לפניו.

הוא סיפר על המברק ל“פועלת מנהריה” בביקורה הבא, היא אמרה לו – “כניראה ששרי שכבה כל הלילה עם גבר אחר, אבל חשבה רק עליך, ולכן קמה בבוקר ושלחה לך את המברק (הוא הגיע ב־11.00 לפני־הצהריים), כי הרגישה שהיא שייכת לך ורוצה לחלוק עימך את החווייה יותר מאשר עם הגבר שעימו קרה לה הדבר באמת.”

הוא קיבל את ההסבר.

לפני כשבוע, לפי חשבוני היה זה ביום שלישי, ה17.11־, התעורר בשעה 11.00 לערך לצלצול טלפון. שרי טילפנה מירושלים. היא שאלה אותו אם הוא מוכן להיפגש עימה בתל־אביב, בקפה שעל “מגדל שלום” למעלה.

הוא ענה בשאלה: “את באמת רוצה להיפגש איתי?” ואמר שאין לו חשק לנסוע [מרמת־גן] לתל־אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. שרי הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב“מגדל שלום” למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

“ולא לקחת טכסי ספיישל?” שאלתי.

“לא.” ענה. “מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס.”

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר־כך התברר לו כי משרי לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה (בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: “אני שונא את תל־אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו הדבר.”) – נכנס לקפה ולא מצא את שרי. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות “נלסון” [מטבק וירג’יניה חריף] – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. (אגב – אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן תמיד). הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית־שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: “או שהיא כבר למטה.” אך מאחר ולא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה.

ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם של שרי. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצונו שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל־אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים ימים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – “את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?”

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. “ככה־ככה.” אמרה. “הכל בסדר.”

“הכל בסדר. אז למה באת?”

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית־משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. ו[סיפרה] כל מה שעשו לה. פחדה הגדול ביותר כפול הוא – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו באותה שיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכשניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: “אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה, אהוד?”

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי־אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים־שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

בדרך־אגב נזכר בעניין המברק, וברוב טיפשותו, כך אמר לי, בהירהור שלאחר־מעשה, אמר לה מה אמרה על המברק וסיבת משלוחו “הפועלת מנהריה”.

שרי חיכה חיוך חמוץ ולא הגיבה על כך. אף לא הראתה שנפגעה.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. היא התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כעבור יומים, כניראה ביום חמישי, ה19.11־, קיבל ממנה בבוקר מכתב. במכתב כתבה, הוא ציטט לי אותו בעל־פה:

“שלום פנחס, עברו שתים־עשרה [שעות] מאז שנפרדנו. לא ישנתי כל הלילה, ורק חשבתי. אמנם היו לי כאבים גדולים אבל אני עדיין לא מטורפת. אני רוצה להגיד לך, פנחס, שאני שונאת אותך ויותר לא אשלח לך מברקים של ‘בוקר טוב’. שרי.”

אני מצטט את דברי המכתב מן הזיכרון. ייתכן שכתבה גם שאינה רוצה לראותו אותו יותר. אך בקווים כלליים אלה היו נושאי המכתב.

הוא התפלא מאוד. רק לפני שתים־עשרה שעות התנשקה עימו – ופתאום – מכתב השמצה כזה. ואז הבין שהיא באמת מטורפת, ונבהל למראה מה הטירוף יכול להביא.

הוא סיפר על כך ליהודית, מי שהיתה אשתו, ואשר אותה הוא מעריך מאוד ושומע לדעתה, והיא אמרה לו כי לדעתה אין זה מכתב השמצה אלא נובע מיחס של אהבה. היא [שרי] רוצה להשתחרר מן האהבה שלה אליו, וייתכן שעל ידי כך היא תוכל לחיות באופן שלם יותר עם בעלה.

אמרתי שגם דעתי דומה לכך. ובעיניי שרי היא בעלת אמביציה חזקה. שואפת כל ימיה להיות אחרת מכולם; ומכל האנשים שהיא מכירה, רק הוא, פנחס, אחר גם הוא מכולם, ולכן היא רוצה לחוש עצמה כנמצאת עימו במחנה אחד.

“אבל אם היא באמת אהבה אותי,” אמר, “למה היה לה לשחק את כל המשחקים הללו. הלא יכלה לבוא בפשטות ולומר – ‘פנחס, אני אוהבת אותך. התחתן איתי.’ ואז – או שהייתי מתחתן, או שלא. אני חושב שלא. אבל לפחות היתה צריכה להגיד באופן ישר. ולא לשתוק, ואחר כך לאיים בהתאבדות מפני שהתחתנה עם מישהו אחר וכניראה שניהם מרגישים שבחתונה זו עשו את הטעות של חייהם, והם חושבים עתה כיצד להיפטר אחד מן השני.”

אמרתי לו שלדעתי יותר משאהבה, או אוהבת היא אותו – רצונה שהוא יאהב אותה. והיא משתמשת בו כדי לנגח את בעלה, ובבעלה, נגדו. ועוד אמרתי כי בעיניי היא גם קצת שחקנית, ולא ישרה. מתאים לה לשחק, באופן מחושב ביותר, את טירופה, למרות שיש בה אכן נקודת טירוף פנימית אמיתית.

הוא חייך, ואמר – “כן, היא אינה ישרה. לא תמיד אפשר לסמוך על מילה שלה. וגם שחקנית היא יכולה להיות.” וסיפר כי בבואה אליו לפני חתונתה אמרה, כבדרך אגב, – “ודרך אגב אתה יודע ש…” וסיפרה לו משהו שלא יאומן, ועוד העמידה פנים ואמרה: “מה, לא סיפרתי לך על כך?” והיא בטוח שלא סיפרה.

“מה הדבר?”

הוא לא יכול לספר לי.

“גילוי עריות?”

לא. הלא על כך כתב כבר ב“על מצבו של האדם”. ועתה, כשיוצא הפרק האחרון “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”, בתור ספרון לחוד בהוצאת “תרמיל” של קצין חינוך ראשי [בעריכת ישראל הר], קיבל “גילוי העריות” [שבין אבשלום לאחותו אביגיל] אישור אפילו מן הצבא ומן הרב [שלמה] גורן.

ובכן מה?

הוא איננו יכול לספר. אך דבר כל כך נורא, שאם היה קורה לאימו, או לאשתו, או לאחות אם היתה לו – אז, למרות שהוא לא מתפעל מחטא, ואפילו יש לו יחס מיוחד לחטא – הוא לא חושב שהיה יכול לסלוח להן.

ואם היה יודע על כך בהתחלה האם ייתכן שזה היה משנה את כל יחסו לשרי?

ייתכן.

מאוחר יותר עלה בדעתי, מה יכול היה להרגיזו ומה לא. סמים לא לקחה, וזה לא היה ניראה בעיניו חטא נורא. בבית משוגעים היתה וחטא אין בכך. אם סיפרה לו, למשל, על חוויות של אהבה לסבית – זה לא היה דוחה אותו. להיפך – רק מגביר את הצד החלומי שבדמותה. הרי בספר השיחות של מונדי עימו אמר שאין יחסים הומוסקסואליים בין נשים דוחים אותו, אלא להיפך, בלסביות הוא רואה: “משהו חלומי וקרוב לטבע, שהולם את אידאל האישה.” אילו עשתה הפלה – לא היה נחרד במיוחד. אלא אם כן, וזו אחת האפשרויות – שהיא הרתה לו מבלי שידע ובלי לספר לו על כך, ועשתה הפלה. אך אפשרות זו רחוקה מן הדעת, וגם אין בה מאותה “שחקנות” שמצא במעשה שלה. אילו גנבה – גם כן לא היה מגנה אותה.

ובכן מה?

לי ניראה שהיא סיפרה לו כי היא התחפשה לזונה והרוויחה בדרך זו כסף.

אין לי שום סימוכין להשערה זו. היא אינה אלא פרי הדימיון שלי בלבד, וניסיוני לראות [בהתנהגותה] מעשה שיש בו התחפשות, משחק, הומור (הוא צחק כשנזכר במעשה שלה), חטא, וכן משהו שהיה מעורר בו סלידה הן בה [ממנה], אילו [עשתה] זאת, והן באחת [כלפי אחת] מבנות משפחתו, אילו לה קרה כך.

ועוד שעה ארוכה התווכחנו על פירוש התנהגותה. הבאתי לדוגמה את משנתו של ויקטור פרנקל על ה“לוגותיראפיה” –

שדה אמר שהוא חושב שיש לה תסביך בקשר לאביה, ומשום כך פנתה לשדה, שיכול היה להיות כמעט אביה בגילו (היא כבת עשרים וחמש עכשיו).

אני אמרתי שיש כאן ענין של ואקום, של ריקנות, אשר בדוגמת פראנקל – השפל של הים מגלה את הסלעים, את התסביכים. כך שהם תוצאה ולא סיבה.

בדוגמה זאת ניתלה. כן! וכמובן – הוא כבר אמר זאת מזמן ופראנקל רק חוזר על דבריו!

בקשר לשרי הזכרתי לו שתמיד אמר שיש בה ריקנות ושיעמום. ולדעתי היא רוצה ליצור סביבה תמיד סנסאציה. שיתעניינו בה. שיתייחסו אליה. שירוצו סביבה. שיאהבו אותה אך היא תישאר קרה ואדישה וסגורה מאוד.

אגב, אמר, בזמנו הכיר אותה לגמרי [אחרת]. היא אינה סגורה. “ראיתי את שרי בכל המצבים האפשריים,” אמר, “חוץ מאשר כשהיא משתינה.” ועוד אמר: “הזדיינתי איתה. אבל בשנים האחרונות זה לא מגיע לידי [כך]. רק נשיקות מפעם לפעם.”

ואז סיפר לי, ואני לא ידעתי – כי את שרי הכיר כבר לאחר שהיה נשוי ליהודית. ואני חשבתי כי הכיר אותה קודם. שרי היתה אז כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, והיא היתה כפרח, כמו איזולדה, גרכטן או יותר נכון – אופליה. עם שערה הצהוב, ועיניה הכחולות, העמוקות כמו קתדרלה גוטית. אילו היה פוגש בה בטרם פגש ביהודית והתחתן – היה מיד לוקח אותה, את שרי, לרבנות ומתחתן איתה. אבל, לא הוא האיש שיעזוב אישה מבוגרת בגלל בחורה צעירה. ובכלל, מאז התאהב ביהודית, לפני שמונה שנים – לא התאהב יותר בשום בחורה עד לידי כך שיאבד את ראשו. אמנם, בזמן שהכיר את שרי היה ביחסים קשים מאוד עם יהודית (היא גרה אז בירושלים והוא בחדר בתל־אביב) – ואז חי, לדבריו, עם שרי. אז גם קרה, דבר שסיפר לי פעם – שהיא באה לחדרו, והוא הפשיט אותה, וכשרצה לעשות לה – אמרה לו: “אל תחלל,” או – “אל תטמא את היחסים שבינינו בדבר הזה.” והוא כל־כך התרגז על שהיא רואה בעניין זה “חילול”, בעוד שאצלו יש בכך מן היפה והנעלה ביותר שביחסים שבין גבר לאישה – עד שסטר לה על לחייה. היא התלבשה ועזבה אותו. או שאולי הוא אמר לה – “אם כך, אז תלכי מכאן.” אבל לאחר כמה זמן שבה והקישה על הדלת, וכאשר פתח נשקה אותו אל מצחו ואמרה שאינה כועסת עליו.

ועוד סיפר כי לפני כמה חודשים, בטרם נסיעתו לחוץ־לארץ, בירושלים, בערב בבית־הלל, קרא משיריו בפני סטודנטים וענה לשאלות. אחר־כך הלך לחדרה של שרי, וישב שם כל הלילה וקרא דומני ב“פיידרוס”. היא שכבה במיטה ומדי פעם עשתה לו כוס טה. אולם מה שפגע בו ביותר היתה הפיג’מה, או כתונת־הלילה שלה. שניראו מיושנות מאוד וכלל לא מעוררות את היצר. לדעתו אישה צריכה לישון במיטתה ערומה. לא היה ביניהם דבר במשך כל הלילה, אולי רק נשיקות. ובבוקר הלך והיא נירדמה. אכל ושתה קפה ב“עטרה” וחזר לתל־אביב. נידמה לי שאז גם נתנה לו את הספר עם ההקדשה: “אני אוהבת אותך, שרי.” ואך הוא אמר שלא רצה לשכב עימה כי שמע שהיא שוכבת עם הפסיכיאטר שלה, ד“ר רודי. היא אמנם הכחישה בכל תוקף, גם בשיחה אחרונה אצלו, לפני נישואיה, שהיה ביניהם [בינה לבין ד”ר רודי] משהו, אולם הוא [שדה], לדבריו, אינו נוטה להאמין לכל דבריה.

באותו לילה, בירושלים, גם אמרה לו [על אותו לילה] שהרי זה כמעט כאילו היו נשואים.

אמרתי כי לדעתי היא שואפת להתחרות בו, להידמות אליו. והוא אולי נעשה לתסביך של שאיפותיה, כמו שנעשה הוא [לדבריו] לתמוז [שכביכול רק מקנא בו כל הזמן]. הוא התרעם על ההשוואה בינה לבין תמוז. אבל אמר כי היא אומרת לו שכולם אומרים באוניברסיטה שהיא אביגיל, וכל מי שיש לו לומר משהו על שדה בא ואומר לה – כאילו היא שייכת לעניין. והוא מתחיל לחשוב שאולי זאת היא שמפיצה את כל השמועות הללו בקשר לו ולספריו.

עד כאן פרשת שרי, שמן הסתם עוד יהיה לה המשך.

ועוד סיפר, כשהגענו לעניין הוואקום [בנפשה של שרי], על ידידו אבישי היפה מירושלים, שהיה עורך־דין של הסוכנות, ושקע בפאראנויה והחל כותב לשדה מכתבים משונים. והכל, כניראה, מתוך השיעמום והריקנות שבנפשו של אותו בחור. השווינו את דמותו ומתברר שמראהו מוכר לי – גבר יפה, צנום ובעל עור פנים שחום [אם כי אשכנזי], שהיה יושב שעות בבתי־קפה, ב“חרמון” ברחביה ובמקומות אחרים, ותמיד בקבוק “גולדסטאר” לצידו והוא סובא בירה, ועיניו עצובות בצורה עמוקה ויוצאת מן הכלל. תמיד פחדתי פן איעשה כמוהו אם אישאר בירושלים, כמין רווק מזדקן. לפני כשנה ראיתי אותו ברחוב דיזנגוף בתל־אביב, הולך עקום כולו, כאילו נשבר גבו, כמו אחרי תאונה. ודומני שמישהו גם אמר שהיתה לו תאונה.

על מאמר ההשמצה שנכתב עליו [על שדה] ב“הארץ” ביום שישי לא דיבר. הוא רצה להראות לי, וזאת הזכיר אחר־כך, כששאלתי אותו – כי לא קרא אותו.

ועוד סיפר על בחורה אחת, “השומר הצעיר” הוא קורא לה, קטנה ונחמדה, אשר באה אליו ויושבת אצלו ואומרת לו שהיא אוהבת אותו, והוא צוחק מכך ואומר לה שתתחתן עם החבר שלה, בן־קיבוץ יפה־תואר המשמש בתור איש־ביטחון במטוסים.

ועוד בחורה, לילית שמה, שטילפנה אליו ולבסוף באה אליו במוצאי־שבת, שעה קלה אחרי ש“הפועלת מנהריה” עזבה, והוא היה סחוט לגמרי מבחינה מינית. וזו ישבה וציחקקה ולא ידעה להסביר מדוע באה, לשאלתו אמרה שקראה את ספרו הראשון, אך לא ידעה [לנקוב] בשם. כעבור שלושת רבעי שעה הלכה, אך לפני כשבוע ראה את תמונתה בעירום, בסרט פורנוגראפי, אמנותי־כביכול, שערך עימה דוד אבידן בעירומו. התמונות נתפרסמו ב“העולם הזה”.

“מה, אני יכול לעשות את הבית שלי לבית־זונות?” אמר. “אני לא יכול לזיין כל אחת שבאה לכאן. הן קוראות את הספרים שלי. הן חושבות שאני צריך להשתטח לפני כל אחת, ולאהוב אותה, כמו את איילה שבספר. זה אמנם מעליב מאוד אישה שמציעה את עצמה ומסרבים לה. אבל אני לא יכול לעשות את ההצגה הזאת עם כולן. זה נעשה חסר טעם. כמו בית זונות.”

ועוד סיפר על סטודנטית יפהפיה מבר־אילן, שבאה לראיין אותו לעיתון הסטודנטים. קודם שלח[ו] צלם, אך לאחר נסיונו בתמונות במוסף “הארץ” בערב ראש השנה – לא הסכים להצטלם. הבחורה ישבה אצלו כארבע שעות. היו לה שאלות טיפשיות כמו: “מה דעתך על הפרוזה העברית?”

הוא אמר לה – “כיצד את יכולה לשאול אותי שאלות כאלה אם את מכירה, כדברייך, את ספריי?”

בכל זאת ישב וניסה לנסח לה תשובה על שתי שאלות, שגם אותן ניסח כדי שתיראנה מתאימות לו – אבל לאחר שחקר אותה אם יש לה ניסיון קודם בראיונות – ואמרה שריאיינה רק אדם אחד, מחזאי, עמוס קינן – אמר לה – “אם כך, נוותר על הראיון.” והיא אף הודתה לו על כך שישבה ערב שלם ושוחחה עימו, שלא לצורך הראיון אלא לשם עצמה. אגב, מתברר שגם היא מרוקאית. אם כי הדבר לא מורגש אצלה כלל, ולא היה מבחין בכך אלמלא אמרה לו.

על ענת [אשתי] – כלל לא מפתיע אותו שכתבה ספר. כשאמרתי שמסרנו את כתב־היד ל“עם עובד”, ושאני סבור כי לספרה סיכויים רבים יותר מלזה [האחרון] שלי – אמר: “אהוד, הוצאת את המילים מפי.” הוא סבור שזה בדיוק החומר שהם מחפשים. לא פילוסופיות ודברים כבדים, אלא רומאן שקל לקרוא, רגשני.

על א“ד שפיר [מעורכי “הספריה לעם” של “עם עובד” באותה תקופה] – ברוריה (אולי אני טועה בשם, לא אמר מי היא) סיפרה לו כי הוציא בפניה את אברו כדי לנסות לגרותה. כאשר שדה ישב עימו פעם במסיבה אחת ואמר דבר רע על רחל איתן – קם [שפיר] וברח. לדעת שדה – מסוגלת היתה [רחל איתן] בציניות לשכב עימו [עם שפיר] לטובת ספרה. [”ברקיע החמישי" יצא לאור ב“הספריה לעם” שבעריכת א"ד שפיר]. הלא הלכה עם נגן אחד בתזמורת הפילהרמונית, ושכבה עימו, וכששאל שדה את תמוז מפני מה היא הולכת עם הלז, כלום אין לה כבר משהו טוב יותר, אמר תמוז: “עם הנגן הזה הייתי גם אני מוכן להזדיין. המשפחה שלו הם הבעלים של גאלימאר.” אבל למרות תוכניותיה הללו לא הצליחה לשכנע את ההוצאה הצרפתית לתרגם את ספרה.

על תמוז: “כאשר התעסק עם בת־שבע, ועזב למענה את הבית, רצה להתגרש מאשתו. אולם אשתו אמרה לו – ‘לא! אני לא אעשה לך את הטובה הזאת. לא אעזוב, בגילי, את הבית. לא אתן לך גט.’”

לבסוף השלים תמוז עם כך, ומאז הם חיים “חיי כלבים” כלשון שדה, כשזכרם של אותם דברים עומד כל הזמן ביניהם ומלווה אותם.

שונה העניין אצל שדה עצמו. בשני גירושיו נפרד בשלום. לא עלה על דעת שום אישה להחזיק אותו אצלה על כרחו. אמנם, בשני המקרים הוא החליט על הגירושין. אולם תמיד גמר יפה ומשתי גרושותיו קיבל מכתבים יפים אחר הגירושין.

אף לרגע לא עלה על דעתו שאולי אין זה מחניף ביותר שאף אחת משתיהן לא ניסתה להחזיק בו, אלא שמחו להיפטר ממנו מיד.

על סולז’ניצין [שאני באותה תקופה קראתי כל מה שתורגם ממנו ונכתב עליו, והרציתי וכתבתי עליו]: לא קרא שום דבר ממנו. אבל כתב עליו רשימה מליאה תשבחות, כמו אגדה לילדים על הסופר הטוב, הסובל, שכתב מבית־הסוהר – [כתב] ל“הארץ שלנו”. וכתב כך רק משום שאינו מעריך אותו כלל. על האמסון לא היה מעיז לכתוב בקלות־ראש כזו.

את שני הספרים שהישאלתי לו לקריאה: “שטן במוסקבה” של בולגאקוב, ו“גבר מזדקן” של סבבו – לא אהב. הראשון “חורק” מדי בתור רומאן, השני – מינורי מדי.

מונדי, העומד להעלות את “על הגבולין” של ברנר ב“הבימה”, הציע לו לעשות מחזה לשניים “עם פיסול קינטי וצבעים פסיכדליים” מהספר “שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה”. מונדי יעבוד על כך במקביל לעבודתו ב“הבימה”. תהיה גם מוסיקה מודרנית.

הראה לי עותק ראשון, שכרך במו־ידיו מהמעטפת והדפים פזורים, של הספרון העומד לצאת בספריית “תרמיל”, עם ציור שער יפה בצבעיו, אך לא משוכלל בדמויות, של ויתקין. כן הראה שער לספרו החדש “נסיעה” – והוא דמות בחור צעיר על ספסל ליד עץ בגן לונדוני מעורפל. מתברר שהבחור הינו הוא, לפני חמש־עשרה שנה, בנסיעתו הראשונה ללונדון. לאחר ששמע ממני כי אין מכירים בבחור שהוא זה – החליט לוותר על התמונה, למרות שאמרתי לו שהיא יפה מאוד לעצמה. החשוב לו ביותר שיכירו שזה הוא בתמונה.

בהוצאת שוקן יש עיכובים לגבי ספרו זה. אמר שאם ימשיכו למשוך אותו בלי תשובה ברורה – יקח את הספר ויתן להוצאת לוין־אפשטיין. מוטב לצאת בחבורה עימי. [בהוצאה הזו עמד אז לצאת הרומאן השלישי שלי, “לא לגיבורים המלחמה”].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 24 בנובמבר 1970.


 

אהוד בן עזר: “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”

פנחס שדה: “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”, הסיפור על אודות איילה, ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר, פירסומי קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל־אביב, אפריל 1970, 90 עמ'.


את הרומאן “על מצבו של האדם” (1967) מסיים פנחס שדה במילים: “הערת בעל הרשימות: כאן מסתיימות הרשימות על אודות שלושה מתוך שבעת הימים שבהם התרחש סיפור המעשים.” (שם, עמ' 243). גיבורי הסיפור “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד” (שפורסם לראשונה בעיתון “הארץ” ב־22 בספטמבר 1968) הם אבשלום ואביגיל, וכניראה גם יונה בן־דוד, והם שלושתם גיבורי “על מצבו של האדם”, ומאחר שאבשלום אף נרצח בסוף הסיפור – יש להסיק מכך כי לפנינו הפרק האחרון מתוך מה שעתיד להיות החלק השני של “על מצבו של האדם”, ובפרק סיום זה בא תיאור היום השביעי והאחרון בחייו של אבשלום רייכלין.

עד שיפרסם פנחס שדה את הכרך השני כולו אין לנו אלא מה שנכתב ופורסם, ודומני כי כבר עכשיו, לפי חלקו הראשון של הרומאן, ופרקו האחרון של החלק השני, אפשר לדון ביצירה ככוללות אחת, וכדי להכירה יש לפתוח בדמויותיהם של השלושה כפי שעוצבו ב“על מצבו של האדם”.

אבשלום – “הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על־ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על־ידי הרע.” (שם, עמ' 53). מישאלתו היא “לנגוע בחיים ממש,” (שם, עמ' 174), לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל “החיים הפאוסטיים”, שאת יסודם הוא רואה כקיים כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי־צבי ויעקב פראנק.

אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי־אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך עליה הוא עולה מסוכנת היאמ שום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי־מוגבל על־ידי שניהם. לדעתו “הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים, רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.” (שם, עמ' 190).

האמצע הוא מישכנו של יונה בן־דוד, ואילו נשמתו של אבשלום מתנודדת בין שמיים לגיהינום, בין גאולת אדם לפשע, בין רחמים על סבלו של אדם – לגרימת ייסורים חדשים לאדם למען ייגאל באמצעותם. רק באמצעים קיצוניים אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן־דוד, את תחום האמצע הנירפש והבינוני, את המוסר הבינוני שמתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ושמיוסד על הבנות מזוייפות. ואילו החטא משמעותו היא כל־יכולתו של האדם, אי־היותו מוגבל על־ידי הטוב והרע, החטא הוא האקט המפוצץ והגואל, ובו מתדמה האדם לאלוהים.

אבשלום ואביגיל הם אח ואחות שבאים מבית הרוס, הקשר ביניהם אבד, ורק לאחר שנים ארוכות הם נפגשים מחדש, לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר שכתב אבשלום, שמדבר על צימאונה של הנשמה: “אז אלייך מבור־דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח־הנשמה.” (שם, עמ' 32). “פסח־הנשמה” הוא כניראה איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, של האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי.

עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, וקשרם לפשע וליונה בן־דוד, מובלע בחלומו של אבשלום, ממנו מתרמז גילוי־עריות: הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו“כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק־מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף־עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן־דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע.” (שם, עמ' 70).

אבשלום ואביגיל הם שני חלקיה של נשמה אחת המבקשים להתאחד. הם נחצבו ממקור אחד, ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי שמעבר לטוב ולרע. התאחדותם מרמזת על אלוהות וחטא כאחד והיא החזרה אל השלימות האמיתית, אל מצב גן־העדן, היא המעשה המפוצץ של אבשלום, המעשה המשיחי והגואל. שבתאי־צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (האות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) שלא היה יכול להביאו לידי הגשמה באופן על־טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום).

טעותו של שבתאי־צבי היתה בכך שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר (ובלתי־אפשרי) במוקדם (ואפשרי). המעשה הגואל של אבשלום אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו עתידה להיות גם טעותו שלו.

בקבלה אנו מוצאים פיתוח של רעיון מסעיר (שמבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור לשרור גן־העדן ויבוטלו איסורי־עריות. ואצל שדה – אמנון ותמר, אבשלום ואביגיל – בעת שיהיו לבשר אחד, עתידים כאילו להימצא בגן־העדן, במצב הפאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית לא תבוא בעקבות זיווגם האסור, ומשום כך ייכשלו.

כבר ב“על מצבו של האדם” הודיע לנו המחבר כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן־דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא שאינו חטא לדידם. מנגד, יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ו“על מצבו של האדם” (כלומר החלק הראשון) מסתיים בתיאור מעשה אכסהביציוניסטי של יונה, הוא אונן המשוגע, בסימטה ירושלמית חשוכה, ליד קפה “פת”. אך יונה אינו יודע כי גם אילו באה אליו אותה בחורה, שושנה, שאליה הוא משתוקק, לא היה מצבו משתנה במאום.

יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שרובנו חיים מיום ליום. ואילו אבשלום המתנודד בין הקצוות, בין שמיים לגיהינום, מודע למצבו, נושא את בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי־חיים, מעשה אשר יבחוש את עולם־האמצע ויטלטלו בין שמיים ושאול־תחתיות.

בלילו האחרון אבשלום, עליו מסופר ב“העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”, מטייל עם אחותו אביגיל בירושלים. כבר בראשית הטיול, באותה סימטה חשוכה ליד קפה “פת”, מקום אוננותו הפומבית של יונה בן־דוד, מתלווה אל הזוג כמין צל־רפאים של אדם העוקב אחריהם. לאביגיל נידמה כי ראתה פעם את הבחור באיזה משרד. בשום מקום אחר בסיפור אין שדה אומר בפירוש כי אדם זה, שהורג לבסוף את אבשלום – הוא יונה בן־דוד, ואולם נידמה לי, לפי הרמזים, ולפי תיאור שיגעונו המיני הנמצא עתה בשלב של התפרצות אחרונה – שאכן יונה בן־דוד הוא הרוצח.

אבשלום מטייל עם אחותו, תמונות מקסימות ביופיין של לילה בירושלים מתגלות לפנינו, קטעי דיבור, סביבה. וכל התיאורים עומדים סימן סגנונו המשכר, הרווי כמיהה מיסטית, של פנחס שדה. אביגיל מהלכת יחפה ויושבת על הדשא כי “העשבים בוודאי עצובים עכשיו, בלילה. הם ישמחו אם נישהה איתם קצת.” (“העשב האדום”, עמ' 33). ואילו אבשלום מספר על דברי הרועה, רועה הזונות, בחלומו, על אודות שושנת האלוהים, שהיא ביטוי להתאחדות המיסטית של הנשמה עם המחזוריות הקוסמית:

“העלים הולכים ונפתחים, הכוכבים מתרחקים, היקום מתפוצץ… זאת היא הפריחה. וכאשר תגיע הפריחה עד תכליתה, אז תשוב שושנת אלוהים ותיסגר. אז ישוב הכל, מכל המרחקים האינסופיים, ויתאחד לנקודה אחת, הכל ייאסף אל לב השושנה. כל הדברים שאבדו, וכל הזמנים שחלפו, וכל מה שהיה, וכל מי שהיה, וכל מה שהלך ישוב, ומה שהמתין יגיע, ומה שניתן יתקבל, ומה שמת יקום לתחייה… כי הכל אחד.” (שם, עמ' 19).

גם ב“ספר השירים” (הוצאת שוקן, 1970), שהוא אחד מספרי השירה הטובים והמקוריים שהופיעו בשפה העברית – חוזר אצל שדה אותו נושא בשיר “שש שורות: החליל הערבי”: “אמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא. / ואמר, שיקום־העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.” (שם, עמ' 166).

הסיפור “העשב האדום” מורכב מקצתו מקטעי מציאות שהם כביכול צילומיים, ניתנים בשפת ההתרחשות, ומעניקים למסופר מימד של ריאליות חזקה, ואולם סגנון הסיפור הוא בעל מגמה סוריאליסטית וחלומית, והיכן ששדה מדבר על דברים הקרובים לליבו נעשית שפתו חגיגית ושירית, ורווייה משמעויות ששורשים להן בכל יתר ספריו ושיריו.

בסוף טיולם מזדווגת אביגיל עם אבשלום אחיה בבוסתן נטוש בדרומה של ירושלים, בדומה לבוסתן שבחלום ב“על מצבו של האדם”, שבו מתרחש המעשה באמנון ותמר ובאונן המשוגע. ולאחר הזיווג בא הרצח של אבשלום בידי העוקב המיסתורי, יונה בן־דוד, ומותו של אבשלום בזרועות אביגיל אחותו־אהובתו.

במעשה הזיווג האסור מתרחשת כאילו אותה התפוצצות, אותו “שינוי וסת בלב הבריאה”, בלשון המקובלים, ואולם, ממש כבמעשה שבתאי־צבי, אין אבשלום מצליח לשנות ולפוצץ את היקום בממש, אלא רק לחטוא בתוך גדרי הקיים, ומה שמתרחש לנגד עינינו אינו גאולה קוסמית אלא צליבת הגואל.

בעיני אבשלום – כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף על־פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר־התקווה של האדם בבינוניותו. אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, מפני רצונו להתדמות לאלוהים, לחיות מעבר לטוב ולרע, להפוך את האנושי לעל־אנושי, ועל־כן הוא נרצח־נצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם מתוך הניסיון לחיות במישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.

אבשלום מנסה לחיות כגאול בתוך עולם פרה־גאולתי, בלתי־נגאל – וזו טעותו. כל שהוא מותיר אחריו הוא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו, ולא הגאולה־עצמה כהתרחשות היסטורית בעולם.

ומהי משמעות הרצח מצד הרוצח? אבשלום דומה במהותו לאבימלך בספר “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו” (1969). חבקוק, “המתקן החברתי” בסיפור, מבקש להשפיע על אבימלך מלך שכם להשתמש בכוחו למען הטוב, ואז מספר לו אבימלך את המעשה בדעץ ובאבן. אכן, אבימלך אינו חפץ לשאת את האבן שלו בכפרים ולטחון במחיר פרוטות את תבואת האיכרים (“מות אבימלך”, עמ' 79), אלא חולם: “הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?” (שם, עמ' 80).

כלומר, הקיום הבינוני, שהוא עולמו של יונה בן־דוד, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי־אשמות – הוא מ“תעתועיו של השטן”. הוא גם מהות היהדות לפי “החיים כמשל”. האבן המתגלגלת היא ראשית הידרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר שואה. וההידרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים עלי אדמות באמצעות הרע, – כך סבור אבימלך, וכמוהו אבשלום.

אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו. אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני והמטומטם אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו – באמצעות המלחמה, המהרסת לדעתו את הבינוניות. כאן מופיעה הגישה הניטשאנית הסבורה שיש בני־אדם אשר מצבם הוא כה חסר תקווה ותוכן, עד כי טוב להם המוות מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.

עולם האמצע, העולם החמרני, הבינוני – הוא אשר לדעת שדה צולב והורג את המשיחים הקמים עליו לגואלו. יונה בן־דוד, שקיומו הוא תמצית העליבות והבינוניות, שבדידותו חסרת המשמעות הרוחנית מביאה אותו לידי הטירוף המיני והרצח ממניעים אכסהיביציוניסטים – אף הוא כמוהו כ“אבן”. התעצמותו המטורפת של עולם האמצע היא שצולבת את המתנודדים בין שמיים לגיהינום.

ואילו אביגיל, ממש כדמות הנערה־האם ב“מות אבימלך”, היא “לב השושנה” הנצחי ו“האם הגואלת”. אבימלך מת בעודו נתון בחלום שובו לחיק אימו הגואלת, ואבשלום גווע בחיק אימו־אחותו־אהובתו.

בין היסוד הבינוני של עולם האמצע לבין היסוד הקיצוני של ההעפלה המשיחית – מצוי היסוד של האימהות והנשיות האמיתית, שהוא, כגן־העדן, מצוי מעבר לטוב ולרע, במצב של “לעתיד לבוא יבוטלו איסורי עריות.” הוא קרוב למהותו הנצחית והאלוהית של העולם, כי האישה, לדעת שדה, קרובה למהות האמיתית של החיים. החיים שהם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו במהלך ההיסטוריה האנושית.

הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא, כדברי שדה ב“שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה” (1969): “הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע, והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה.” (שם, עמ' 12).

אביגיל היא האישה האמיתית, ובעיני אבשלום ומולו היא מגלמת את היקום כולו ואת הנצחיות שבמחזוריות ההולדה והמוות.

היפוכם של אביגיל ואבשלום הם שושנה ויונה בן־דוד. תשוקת יונה לשושנה מבטאת אמונה נואשת בכך שבמגע המיני עצמו יש גאולה, ולכן מיטרפת עליו דעתו והוא נעשה למשוגע־מין ולרוצח.

בסופו־של־דבר יונה בן־דוד, כמוהו אבשלום, שניהם ניכשלים, אלא שכישלונו של אבשלום הוא מפלת הרוח השואפת גדולות – בפני עולם החומר, וכן חוסר יכולתה של האהבה לגאול את העולם מבינוניותו.

ואילו כישלונו של יונה בן־דוד הוא השתגעותו של הבשר בתוככי הקיום הבינוני ונעדר־המשמעות, וזאת בגלל חוסר יכולתו להיגאל באמצעות הרוח. וכה עזות הן המצוקה והקינאה עד כי הבשר, המשוגע ממראה עיניו – מוכרח לרצוח את הרוח.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד” נדפסה במוסף הספרותי של “על המשמר” ב־5 במרס 1971.


 

אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות

אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?

פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.

ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ־ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.

אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן־מה שאלו את הרמטכ"ל רב־אלוף חיים בר־לב: “האם זה בסדר שהחיים בתל־אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?”

והוא ענה: “הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם.”

עם כל הערכתי לרמטכ“ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ”ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל־אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם “הרחום והרחמן”.

אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית־לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ־ישראל, מימי פתח־תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות־החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר־הבשר, עגל־הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.

אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?

פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.

מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי־הניבחרים ובתי־הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו־של־דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף־סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי־קדם או ימי־הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה“תרבות” הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את “רמת־החיים” (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע־רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי “ירושלים”. ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ“ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ”ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.

אהוד בן עזר: בספר “החיים כמשל” אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:

“ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא־נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי־הדואר, ומערכות־העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית.” (“החיים כמשל”, 1958, עמ' 124–125).

ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?

פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות־דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם־הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות־דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת־אנשים־מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם “חוכמת־מה”), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את “משלי בתולות”,ואחרי־כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש“אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים.” זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכל, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי־הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.

אהוד בן עזר: בעיתון “הארץ” מיום ה־16 ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר־כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו“ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי־התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו”ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – “אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו,” ולא, “חרב תאכלו.”

מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?

פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו“ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו”ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא־ריאלי במהלך החשיבה המודרני־כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז’ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח־החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על־ידי נס חד־פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.

מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא־הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור־האדמה, במשך הרף־העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה“רוחניים” כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.

אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?

פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה־ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות־רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ“ח, כתבו על הפלמ”ח. אחר־כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה. כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח־אישה־זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין־טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלח“חאית במשהו ההולם יותר את אורח־החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב”סימבולים" וב“מוטיבים” ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי־בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי־הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד־מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רובה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.

וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי־אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי־דתית במהותה. אך את אלוהים אי־אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם־שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.

מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.

אהוד בן עזר: בעיתון “הארץ” מיום ה14־ ביוני 1970 נתפרסמה ידיעה מאת סופרו הצבאי של העיתון, בעקבות פשיטת צה"ל על מוצבי הצבא המצרי בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ, פשיטה בה נהרגו ארבעה מחיילינו.

“כאשר חזרו חיילי צה”ל מפשיטתם על בונקרים של הצבא המצרי בתעלה, אור ליום שישי, היתה שאלתם הראשונה ברידתם אל החוף: ‘כמה־כמה?’

"הפושטים, שהחמיצו את שידור המשחק בין נבחרות הכדורגל של איטליה וישראל במכסיקו [במסגרת המשחקים על הגביע העולמי בכדורגל], ביקשו לשמוע פרטים רבים ככל האפשר על ההופעה הישראלית.

“בשעות הבוקר, כאשר נערך התחקיר על הפעולה, ביקשו החיילים לשמוע את התוצאות ברדיו. הובא למקום טרנזיסטור שלא נשמע בעוצמה מספיקה. הובא למקום רמקול שהוצב לפני מכשיר הרדיו הקטן, כדי שיוכלו כל החיילים לשמוע את התוצאות ממכסיקו. התחקיר הופסק לדקות מיספר, עד ששמעו החיילים הפושטים את התוצאות, ואחר־כך נמשך כרגיל.”

לדעתי מאשרים דברי החיילים את מה שאמר הרמטכ"ל. הצעירים האלה נאחזים בחיים הרגילים כמפלט מן האימה אשר במלחמה. הם נלחמים למען יימשכו החיים כרגיל, וההתעניינות בכדורגל היא בעיניהם ההיאחזות, או החזרה, לעולם שקט ונורמאלי.

פנחס שדה: בעיניי לא דומה אמירתו של הרמטכ"ל לאמירתם של האנשים האלה, אך אני עדיין לא מוכן לפרש בדיוק את משמעות דבריהם, אף כי אני רואה בהם אותות למשהו שיבוא.

אמרתי שהמלחמה היא הספר שהאדם הישראלי הצעיר קורא אותו, ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות ואהבה (היעדר־האהבה והריחוק ממנה הם, לפעמים, התגלות האהבה). אבל מכיוון שהמציאות היא מצב של זרימה והשתנות מתמדת, צמיחה מתמדת של חיים מתוך המוות, השאלה היא מה יבוא בעתיד? וזוהי חידה. ידוע שהמשיח מוכרח לשבת בין העניים ברומא, עטוף סמרטוטים ומסריח ממוגלה. הקדוש יכול לצמוח רק מתוך תחתיות החושך. בעניין זה כתב נתן העזתי ב“דרוש התנינים” שלו, והבאתי את דבריו בספרי “החיים כמשל”, בסוף הפרק על היהדות:

“דע כי נשמת מלך המשיח היא בגולם התחתון, כי כמו שנתהווה נחש הקדמוני בטהירו בבחינת גולם, כך נוצרה ונתהווית נשמת מלך המשיח ברצון אין־סוף והיא קדמה לבריאת העולם והיא עומדת בתוך התהום הגדול…” (“החיים כמשל”, 1958, עמ' 181).

ייתכן שדווקא מתוך מציאות מעיקה ושחורה מאוד – אולי דווקא בתוך התהום של השלילה הזאת, התחסלותה של הדת המסורתית, פשיטת־הרגל של התרבות והליטראטורה, – אולי דווקא כאן צפון, כמו זרע קטן מאוד, העץ והפרי של העתיד. דבר כזה לא בא בדרכי נועם. ולא רוכב בשום פנים על סוס־העץ של דברי האינטלקטואלים והז’ורנאליסטים, אלא הוא מוכרח לצמוח מתוך חבלי לידה נוראים, אולי מתוך קאטאסטרופה חמורה. משום שהזרע האלוהי הוא אמנם זרע של חסד, אך פריצתו מתוך האדמה קשורה במאבק איום, הניראה כחסר־תקווה. התקווה אפשרית, אך אין לי כרגע הארה לדעת כך או כך, היו בעבר כמה רגעים בודדים שבהם אמנם ניראה לי הדבר כך. מיקרה מסויים במציאות, (ולדעתי חייב כלאדם להתייחס ולדון רק על סמך הדברים שנודעים לו, ולא על סמך חוכמת אנשים מלומדה) – וברגעים אלה אמנם היה ניראה לי שהאפשרות של החיוב קיימת. אך קיימת גם האפשרות השנייה, הנוראה, והשאלה איזו אפשרות תנצח. הכוחות הגנוזים בגזע היהודי ודאי שאינם מבוטאים כיום על־ידי שום דבר ספרותי ואמנותי שמעל לפני השטח, אלא אולי רק על־ידי עובדות החיים עצמן, כולל המלחמה.

אהוד בן עזר: מה אתה קורא בספר אשר שמו המלחמה?

פנחס שדה: אני רוצה לקרוא בפניך קטע מן התנ"ך: “וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו וייגע בכף ירכו ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני. ויאמר מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי. ויזרח לו השמש.” (בראשית ל"ב, 25–31).

ועתה אגיד לך מה אני קורא בדברים האלה: “וייוותר יעקב לבדו” – ההישארות לבדו היא עניין מהותי מאוד, הכרחי. “וייאבק עד עלות השחר” – המאבק היה אפל, ממושך, אכזרי. “ותקע כף רגל יעקב בהיאבקו” – המאבק היה כרוך בסבל ובייסורים גדולים. “ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני” – יעקב איננו רוצה לחדול ממאבקו רק כדי לזכות בשלום לשם שלום. הוא רוצה את הברכה העשוייה לצמוח מתוך המאבק, ברכה שהיא פרי הסבל והמלחמה. ועכשיו המלאך אומר לו “כי שרית עם אלוהים ועם אנשים” – צריך להבין שהמאבק עם האנשים איננו דבר לעצמו, אלא הוא בעל שתי פנים, המאבק הוא תמיד גם עם האלוהים. המאבק החיצוני הוא עם אנשים, ובתוך המלחמה החיצונית מתרחש המאבק אם מלאך האלוהים. “וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך” – כאן טועה יעקב בגלל קוצר הבנתו האנושית. הוא רוצה לדעת את השם, הוא רוצה את הכינוי החיצוני, השכלי. אבל המלאך מסרב לענות לו מפני שהמשמעות הפנימית איננה ואיננה צריכה להיות בתחום המושגים השכליים, התרבות, וחוכמת אנשים מלומדה. “ויברך אותו שם” – המלאך אמנם את השם אינו רוצה לומר לו אך את הברכה הוא מעניק לו כתוצאה מליל המאבק והאימים. ואז כתוב “ויקרא יעקב שם המקום פניאל” – רק לאחר שיעקב עבר את המאבק, הוא יכול היה לקרוא לאדמה בשם, הוא התייחס אל האדמה לא כאל משהו סתמי אלא כאל מקום המגלם את הנוכחות האלוהית, כפי שגם הוא עצמו נקרא אז בשם חדש.

ואחר־כך כתוב “כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי” – וכאן ניראה לי שההסבר צריך להיות הפוך מן ההבנה השכלית המקובלת: לא שנפשו ניצלה למרות שהוא ראה אלוהים פנים־אל־פנים, אלא אך ורק לאחר שהוא ראה את אלוהים היתה לנפשו הצלה אמיתית. ואז כתוב “ויזרח לו השמש”. אין הצלה אמיתית אחרת.

אהוד בן עזר: אתה מנסה להעניק משמעות אפוקאליפטית לעניינים מאוד־מאוד חילוניים ועצובים של מלחמה, מוות, וחיי יום־יום הנמשכים איכשהו תמיד.

פנחס שדה: לפני זמן קצר ישבתי בגינואה, בחדר־אוכל במלון קטן ועני. ישבו שם כחצי תריסר בחורים ובחורות, ושוחחו, ובאותו רגע הראו בטלוויזייה סרט על גיטו וארשה. הנוכחים כלל לא הסתכלו, כי זה לא שיעשע אותם. והנה ניראה יהודי זקן מתהלך עם טלאי צהוב, וחייל גרמני ניגש אליו ויורה בו באקדח בראשו. ופתאום אמרתי בליבי: “לא, זה לא צריך לקרות שנית, אף פעם לא. אפילו אם יהיה צורך להחריב את כל המזרח התיכון, ואפילו לחולל מלחמה גרעינית. אדרבא.”

(אתה יודע שאני מעולם לא כתבתי אף ספר, אף שיר, אף מילה, של פאטריוטיזם לאומי או יהודי. חייתי וכתבתי תמיד בהתנגדות גמורה לחברה שבה אני מתגורר).

ידידה שלי, אישה צעירה שאני מעריך את האינטואיציה הנשיית העמוקה שלה, אמרה לי פעם כי ההתרגשות שאחזה בכל העולם הנוצרי ערב מלחמת ששת הימים היתה באמת מסווה לרגש הרבה יותר עמוק ובלתי־מודע של ציפייה נלהבת, שהנה, סוף־סוף ובאופן סופי, הולכים לחסל את היהודים.

לפני שבועיים הייתי בבארצלונה ונוכחתי בטכס של “קורפוס קריסטי”, וראיתי עד כמה זוהי חווייה חיה לאנשים שהצטלבו וזימרו ברחובות. ואז הבנתי עד כמה פוגעת בהם עצם העובדה שקיימים בעולם אנשים יהודים, ועוד מאורגנים כעם, שאפשר לומר עליהם, שהם יכולים לומר על עצמם, כי הם השכנים של ישו – בעוד שישו הוא התקווה האחרונה של האנשים הנוצרים הללו, גאולתם בעולם הבא מתוך מצוקת העולם הזה. ובשביל היהודים הוא השכן שלהם לשעבר מנצרת. זה הרבה יותר חמור מעצם הצליבה, כי הצליבה הרי היתה כלולה בדרך־חייו ובהתגלותו של ישו, “הכוס שהיה עליו לשתות.” לעומת זה, הקיום של היהודים כיהודים הוא עובדה חמורה באופן תהומי בשביל העולם הנוצרי, בשביל האדם הנוצרי. ומבחינה מהותית כל נוצרי הוא נוצרי, גם אם הוא מארכסיסט וכדומה, כשם שכל יהודי הוא יהודי. כי כאן מדובר על גזע ורוח, על אינסטינקטים, ועל הרגע האחרון שלפני המוות (והלא כל רגע הוא, במהותו, רגע אחרון לפני המוות).

אהוד בן עזר: מה המסקנה שלך?

פנחס שדה: לאור זה אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד־אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על־ידי חיסול יום־יומי של שלושה־ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת־הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו־של־דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי־פראבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפאנטאסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

לי היתה תמיד תחושה של החשיבות המוקדית, הקיצונית, של ישו, שהוא נקודת־המוקד אבסולוטית, נקודת מפתח, בהיסטוריה היהודית. הניסיון היהודי ההיסטורי, הן החד־פעמי והן הממושך, להתעלם מישו ולהוציאו אל מחוץ לתולדות העם – לא הצליח ולא היה ממשי. ההתייחסות לישו נשאה אצלי תמיד אופי של חווייה אישית חיה ואינטנסיבית בכתיבתי, וכמובן, בחיי, בשעות קשות ומופלאות. אבל, עכשיו, כשאני דן בשאלה שהעלית בפניי מבחינת ההיסטוריה – גם כאן אני רואה כיצד מגיחה, ודווקא מזוויות שאותי עצמי מפתיעות – דמותו של ישו, שהיא במובן מסויים, מנקודת ראות אולי יהודית – סימן־השאלה הגדול ביותר, אבל אולי גם, מי יודע, אולי גם סימן־הקריאה הגדול ביותר.

אהוד בן עזר: אני נזכר כי בספר “שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה” (שערך עימך יוסף מונדי) אמרת: “ישו הוא בעיניי בן־אדם, בחור ישראלי, שחי בנצרת או בבית־לחם, סבל, אהב, אמר את מה שאמר, לפעמים גם התלוצץ.” אולי תסביר את יחסך לישו?

פנחס שדה: אני מתפלא שלא עמדו על חוש ההומור הפראי שלו, לפעמים: למשל, כשבאה אליו פעם אישה יפה (אולי היתה זאת מרים המגדלית), יצקה שמן־בושם יקר על רגליו וניגבה בשערותיה. יהודה איש־קריות, שהיה הגזבר של החבורה, התרגז ואמר שמוטב היה למכור את השמן ולחלק את הכסף לאביונים. על כך ענה לו ישו: חביבי, העניים לא יברחו, הם יהיו תמיד, אבל אני – היום כאן ומחר מי יודע איפה. הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל זה היה המובן. יש מקומות אחרים עם הומור תהומי ומסובך, אך לא איכנס כאן לזה. ולבסוף הוא נצלב ומת.

מצד שני, ישו הנהו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות. כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי. ברגעים מסויימים בחיים אני מזדהה איתו, במידה שאני מזדהה עם עצמי. במידה שאני שוכח את עצמי, אני שוכח אותו. ואני שוכח את עצמי כאשר המהומה של העולם החיצוני, המזוייף והחולף, מבלבלת אותי, מפחידה אותי ומתנכלת לי. אני מנסה לענות לישו על מה שהוא דיבר אליי. לא רק לו, אלא גם לכל אותם שחיו בדורות קודמים, שדיברו אליי. הם השומעים האמיתיים שלי, השופטים שלי, ואפילו המבקרים שלי. בכל אדם חוזר המיתוס של ישו. הרי כל אדם עובר דרך העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.

אהוד בן עזר: מדוע אמרת קודם: “ואפילו לחולל מלחמה גרעינית”? אתה כאילו אוהב את הקאטאסטרופה.

פנחס שדה: לפני חודשים אחדים ביקר אצלי בחור אנגלי שלא היכרתיו קודם לכן, ושחזר ממסע בהודו. בעבר הוא היה משורר, וויתר על כך. לדעתו כבר מתו לחלוטין ישו, בטהובן, הנצרות, כל התרבות והדתות הקודמות. לדעתו אנו מצויים עתה בעידן חדש. הוא אינו מאמין ביצירת יחיד, במילה הכתובה, אלא רק בפגישות חיות עם אנשים, ואפילו באמצעות כלי־התקשורת ההמוניים. אותו בחור אנגלי הצטרף לכת דתית חדשה, אשר לה כוהן עליון בניו־יורק, בו הם רואים את התגשמות האל עלי־אדמות. הוא בא לישראל, לדבריו, כדי להבין את המשמעות האמיתית של מה שמתרחש פה. לדעתו שתי נקודות־המוקד של העולם בעתיד תהיינה סין וישראל, ומשום־מה הגיע למסקנה תחושתית כי אם ברצונו להבין באמת את המתרחש פה עליו לבוא אליי. זה אולי מוזר במקצת, שהרי אני לא מייצג כלום במדינה, אין לי שום עמדה. אך כזאת היתה תחושתו, והוא בא, וישבנו כל הלילה.

בין השאר הוא אמר שאינו מאמין כי תפרוץ מלחמה עולמית וכי פצצת־המימן תתפוצץ אי־פעם. לדבריו, על האנושות פשוט לדחות את הפצצה מתודעתה ולא להאמין באפשרותה, ואז הפצצה תהיה כאילו איננה.

אמרתי לו כי לדעתי כל מה שעשו אנשים אי־פעם, סופם שהשתמשו בו, ואם יש פצצות־מימן, הדעת נותנת שלבסוף הן תתפוצצנה.

לשמע דבריי התעצב מאוד. ואז אמרתי שהרי שנינו אנשים רליגיוזיים, ואם־כן הרי חשובה בעינינו רק נקודת־ראותו של אלוהים, ואם ־כן מה הוא חושש – שאם תאבד האנושות יהיה אלוהים out of business? – “הלא אתה אדם דתי, ובכן לגבי אדם דתי חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך ולהתקיים גם בלי בני־אדם.”

למשמע דברים אלה, ואולי דווקא בגלל נימת־ההתבדחות (השעה היתה אז ארבע לפנות־בוקר, ובשעה זו יש לי מצב־רוח פראי ומיטאפיזי במקצת) – ממש החווירו פניו, והוא הביט בי בחרדה אמיתית. הרגשתי שהוא ראה בדבריי מבע אינסטינקטיבי למה שהיהודים בישראל יעשו אם יגיעו מים עד נפש, כלומר אם תהא נשקפת להם כלייה, וכי יראו כמוצדק לסחוב איתם את כל העולם כולו להשמדה כללית. אם אושוויץ – אז לכולם יחד. חוש הצדק דורש זאת, והצדק הוא חשוב מאוד.

אהוד בן עזר: אמרת שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא שטחי מאוד. מה יחסך לערבים?

פנחס שדה: אני אוהב את סיפורי “אלף לילה ולילה”, את הישיבה השקטה והסובלנית של הערבי עם נרגילה או ספל קפה, את הסגנון של הקוראן, את קריאות המואזין, את האוטוביוגראפיה של אל־גזאלי, את השווקים והכפרים הערביים. זמן־מה לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי באוטובוס ערבי מירושלים לבית־לחם. הנהג היה קשיש. בקצה העיר ירושלים ביקשה ממנו נוסעת ערבייה צעירה שייקח איזה נוסע שאינו יכול כניראה להגיע לתחנה. לתימהוני הרב סטה הנהג מהמסלול, עשה סיבוב גדול והגיע אל הבית אשר לשם הינחתה אותו הבחורה. לא נמצא שם שום אדם, והנהג חזר לדרך בית־לחם, ושוב התחילה הנוסעת החיננית להתווכח איתו, וכניראה ששיכנעה אותו כי אם ינסה עוד פעם אין ספק שיצליח. התקשיתי להאמין למראה עיניי, אבל עובדה היא שהנהג החזיר עוד פעם את האוטובוס שלו לאותו מקום, ושוב לא מצא איש. אף אחד מן הנוסעים הערביים לא התלונן ולא אמר כלום.

משהגענו למבואות בית־לחם התברר שהבחורה הערבייה מחפשת איזו כתובת אך איננה מתמצאת ברחובות העיר. שוב הופתעתי כשהנהג עצר את האוטובוס, ירד עם הבחורה ועזר לה למצוא את מבוקשה, אחר־כך חזר והסיע אותנו סוף־סוף לתחנה.

ואז חשבתי שאמנם הערבי הזה הוא נהג־אוטובוס בלתי־יעיל, ובוודאי גם נהג טאנק בלתי־יעיל, אבל הוא הולם את נוף הארץ יותר מאשר נהג ישראלי יעיל. הוא לא נוסע בין ירושלים לבית־לחם כמו בין שתי נקודות שעל המפה, אלא כמו בין ירושלים לבית־לחם. וחשבתי גם שדומה כי ככל שמדינת ישראל מתרחבת כך גם מתכווצת ארץ־ישראל. בכל אופן, עכשיו שוררת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.

אהוד בן עזר: דבריך אינם דומים להערכות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות השגורות בדרך־כלל בישראל. מהי נקודת המוצא שלך?

פנחס שדה: אינני סבור שהאדם הוא חיה פוליטית, כדעת אריסטו, ולא חיה כלכלית, כדעת פרויד. אני חושב שהאדם הוא חיה דתית, שרובצת על כדור־האדמה, המרחף בחלל. לרוב שותקת, לפעמים ממלמלת משהו, מייללת מול הכוכבים. לפעמים נושכת את עצמה. (לפני שבועות אחדים, בלונדון, ראיתי הופעה נפלאה, מהפנטת, של רקדנית־עירום כושית, ואז הבינותי כי, לפעמים, האדם הוא גם חיה רוקדת. חשוב מאוד להוסיף גם פרט זה).

מצבו של האדם הוא מצב דתי, על כן לכל התייחסות יש ערך רק במידה שהיא דתית. ועל כן דת איננה יכולה, בסופו של דבר, להיות מוסד מקובל, כי דת פירושה ניסיון מתחדש שוב ושוב לבוא במגע עם החיים, מהותם ומשמעותם. הדרך אינה יכולה להיות קלה ונוחה. לפעמים צריך לעבור דרך חור־המחט כדי להגיע למלכות־השמיים, ולפעמים – כמו שאמר יעקב פראנק, מוכרחים לעבור דרך תעלות־הביוב כדי להגיע לעיר־הקודש ירושלים.

לאור כל זה אני לא מייחס ערך לליטראטורה, לתרבות, לתיאוריות ולגישה האקדמית אל הדברים, מפני שהן אינן עומדות ביחס אמיתי לחיים. אני חושב שהדרך היחידה, והקשה ביותר, היא לנסות ללמוד ולהסיק מסקנות מן הרגעים שבהם אנו זוכים להיפתח לרגע אל החיים, אל העולם, אל הטבע והמציאות. החיים הם רק משל, הם ההשתקפות האלוהית, והנמשל שלהם הוא אלוהים. מפני כך קראתי לספרי העיקרי “החיים כמשל”.

כל מילה שכתבתי היתה פרי חווייה, מחשבה או דרך דתית, ובמיקרה שלא היתה כך הריהי חסרת כל ערך. אני משוכנע כי כל מילה בלתי־דתית היא חסרת קיום. פעם שאלו אותי סטודנטים בירושלים שאלה פרובוקאטיבית, האם גם התנועה הנאצית היתה תנועה דתית, ועניתי: האם תוכלו להראות לי תנועה כלשהי שאיננה דתית? הרי במיקרה זה היא תהיה, כביכול, מחוץ לאלוהים, באיזה איזור אכסטריטוריאלי. כשלטאה מנענעת את הזנב שלה זו תנועה דתית. כשגנב מטפס על צינור זו תנועה דתית. כשעולים לרגל לירושלים זו תנועה דתית.

אהוד בן עזר: מה היחס שלך ליהדות?

פנחס שדה: לפעמים עולה בדעתי – ואולי זה ביטוי מוזר – שאני היהודי של היהודים. הביטוי הזה נשמע לי בחלום אחד, לפני שנים. תיארתי את החלום בפרק האחרון של “החיים כמשל”. לפעמים נידמה לי שיש בי, באופיי, וממילא בכתיבתי, איזה ריכוז קיצוני ביותר של תכונות הגזע היהודי, משהו שמגיע עד למקורות הקדומים ממש, עד לתקופת התנ"ך. באופן כזה אולי מצבי בתוך היהודים של היום הוא כמצב היהודים בתוך העולם הגויי. אני מרגיש קירבה בעבודתי לאופי עבודתם של נביאי הכתב, ולא שאני סבור שקירבה זו הינה זכות שלי, אלא שאני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שבה כל סופר או משורר יכול ללכת, בנסותו לפרש את החוקיות האלוהית כפי שהיא מתבטאת בחיינו עלי אדמות. כל דבר אחר הוא בעיניי עבודת אלילים. השכלתנות היא האלילות האמיתית, היא עקרות־החיים, שנגדה לחמו הנביאים, ולא, כפי שסוברים בטעות – שהסגידה לטבע היא האלילות. האדמה איננה אוייב האלוהים. היא האימא שלנו, ואלוהים הוא האבא שלנו.

אהוד בן עזר: האם מקורות ההשפעה שלך היו יהודיים?

פנחס שדה: מקורות ההשפעה האישיים שלי לא היו יהודיים מקובלים. אמרתי לך שאני מתייחס רק למצבי השראה, לכן אענה לך ממה באמת ינקתי באופן חי, מה השפיע על חיי. מקורותיי הדתיים כללו בעיקר את הברית החדשה, התנ"ך, ספרים דתיים (ולאו־דווקא במובן המקובל) כגון “כה אמר זרתוסתרא”, “פאוסט”, שירי הלדרלין, הקוראן, דוסטוייבסקי, קנוט המסון. (אני אוהב את הטבע שבסיפורי קנוט המסון. אני בכלל אוהב טבע. אדמה. עשבים. עצים. נהרות ונחלים. בייחוד דברים ירוקים. הרים ומידבר פחות).

באשר לתנ“ך, הנה ההשפעה והקריאה החיונית בו הלכו וגברו אצלי משנה לשנה רק בשנים האחרונות. התנ”ך כמעט לגמרי לא השפיע עליי בנעוריי, משום שהלימוד המקובל שכפו עליי בבית־הספר (ואני למדתי דווקא בבית־ספר דתי) המאיס אותו עליי לגמרי. לגביי הוא היה ספר מת לגמרי. היום ספר תהילים ניראה לי כגילוי אלוהי, וקשה לי לתפוס כיצד לפני חמש־עשרה שנים עדיין היה משעמם ומאוס עליי. כאשר לימדו אותי את הספר הוא היה מנותק לגמרי מכל משמעות אישית. לא התייחס לחיי שלי. הבכי של דוד לא הזדהה עם הבכי שלי כשהייתי נער. הספר פורש בפניי רק כעניין לאומי. והייתי זקוק להרבה שנים כדי לחזור אל התנ"ך ולגלותו לעצמי.

היהדות עצמה, לפי מה שאני מרגיש כל השנים מאז שאני כותב, חושב וחי (ואלה שאלות של חיים ומוות בשבילי, כי אני משוחח איתך קרוב לחצות לילה, ואינני בטוח שלא אמות הלילה, ואינני יודע מה יהיה מחר – ) היהדות, כפי שהיא עד היום, לא אמרה לי שום דבר חיוני. במילים אחרות, הדת היהודית המקובלת אינה ניראית לי כדבר חי. אמנם, יש יסודות, לאורך ההיסטוריה של היהדות, אשר למרות שהם שייכים לעבר, הם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מן הרבנים. ובניגוד לקוהלת אני חושב כי טוב הארי המת מן הכלב החי.

אחרי־כן אני עובר לישו, שהוא עניין לעצמו. ולאחריו הייתי מזכיר גילויים, ניסיונות של הרוח הגזעית האמיתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, והיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים, כמו אצל שבתאי צבי. אפילו יעקב פראנק, אשר הניסיונות שלו, של התפרצות וביאה במגע עם החיים – היו מאוד מעורבים במיניות. אותי אין הניגודים מפחידים. היות וברור לי כי הניגודים יוצרים את השלמות, היות ואלוהים מאחד את כל הניגודים.

אהוד בן עזר: ברצוני לשאול אותך שאלה המתייחסת לקטע קונטרוברסאלי מאוד שבספר “החיים כמשל”, קטע שעורר מהומות, לפחות בין המבקרים, עם פירסומו וגם במשך השנים. וקודם־כל אצטט קטע זה:

“היהודי הנהו לא־דתי ביסודו. מה מובנו של ההיות לא־דתי? הרי זה לבלתי התייחס לדברים החשובים של החיים אלא באופן מתראה, בדחני, ערמומי, ציני, בהמי ביותר; לבלתי דעת אפילו על אפשרות קיומו של היחיד השואל למובן הכל, הסובל את סבל הכל, הנוטל חלק באשמת הכל, הנושא באחריות לקיום כולו, התובע את עצמו להכרעה ולהגשמה של הרעיון האלוהי. כי איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלא החיים, שהם המילה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי־הדת היהודיים איזו הכרה ביחיד? האם יש שם איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה? היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה אלא במובן של גאולה חברתית, וזאת משום שלא הבינה את מושג האשמה אלא במובן של אשמה חברתית, פלילית; היהדות לא הקימה (שאלמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אחד אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במיקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה; היא שברה את נביאיה ומשורריה, או ששחטתם בין ההיכל למזבח, אם שהורידתם לבור הטיט, אם שצלבתם, אם שלעגה להם, ואם ששיקעתם אט־אט בטיט־היוון האזרחי, הפיקחי, הפחדני, הנואש, היהודי; היא מציצה מבין החרכים, בעיניים קרות ואויבות, בכל הנלהב, התמים, הגדול, הרציני, הפיוטי, וכדי לחסן את עצמה מפניו היא מטפחת בתוכה תרבות של חיידקים משכיליים, צבועים, העושים בעצם קיומם וכתבנותם חוכא ואיטלולא מכל שירת־אמת; היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר, כל מה שסותם את פי מעיין־החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות־השמיים; היא אוייבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה; היא יודעת רק להתלוצץ, להתלוצץ באופן מפלצתי, ולכן אין גורל אכזרי יותר מאשר להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות, אבל, מצד שני, אין גם גורל נעלה וגיבורי יותר, אין כפרה וקורבן גדולים יותר; היא מתהפכת, שטופת זיעה, בשנתה הארוכה, שמוראותיה אינן הפורענויות החיצוניות (אף כי באיזה יסורים נוראים התייסרה במשך אלפיים שנה! יסורים אשר דיים היה להפוך אפילו את נבוכאדנצר, לעבד־יה; אבל היסורים יש להם משמעות דתית רק בשביל היחיד, בעוד אשר ביחס להמון אין הם אלא שואות חומריות, מקריות) – אלא חלום־ביעותים של נפילה מתמדת תהומה; ואף־על־פי־כן, מי יודע? אולי דווקא מתוך הזוהמה והליצנות והאובדן הארורים ביותר, אולי דווקא מתוך הייאוש והיסורים הקשים ביותר, אולי דווקא מתוכם – זאת אומרת דרכם – צפויים לבוא החסד והגאולה.” (“החיים כמשל”, 1958, עמ' 180–181).

האם אתה מוכן לחתום על דברים אלה, שנכתבו לראשונה ב־1957, גם כיום?

פנחס שדה: אינני מסיר את חתימתי משום דבר שאי־פעם כתבתי בכלל, כי מה שכתבתי נבע מתוך חיי. ובאשר לעצם העניין, הרי לפעמים אני חושב שהיהדות היא אנטי־דת. האלילות שהיתה קיימת קודם בכנען היתה דת אמיתית, כלומר, בני־האדם הכירו במהות האלוהית של המציאות, של כל עץ ונחל, פרח והר. אחר־כך באה היהדות וצימצמה את מושג האלוהים לדמות של מפקח עליון על החוק, הסדר והמוסר החברתי. זה לא ייתכן. אני חושב כי ישו ביקש להחזיר את הדת ליהודים, ולבני־אדם בכלל, על־ידי זה שהוא שב והכניס את דיוקן אלוהים לעולם, לאדם ולטבע. אני חושב שאפילו הנביאים, אשר קדמו לישו, גם הם שאפו למשהו כזה, וכשהם דיברו נגד האלילים, הם התכוונו לאמיתו־של־דבר נגד הקיפאון, השחיתות והמוות של החברה הבלתי־דתית ונעדרת האלוהים. הם היו מבטאי הנעורים הנצחיים, המהפכה הנצחית, ההתלהבות הדתית הנצחית. למעשה, אני מוכן לומר כי כל דת מקובלת, ולא רק היהדות, היא אנטי־דת, היות ודת היא הניגוד למקובל, – דת היא הדחף האנושי הנצחי לבוא במגע מתחדש תמיד עם מהות ההווייה, לחקור אותה, לחיות אותה, לפרוץ אותה.

מבחינה היסטורית היהדות נשתחקה במשך הדורות, ונקודת־המשבר המהותית שלה היתה עם הופעתו של ישו. ומבחינה מהותית לא פתרה היהדות עד היום את השאלה הזאת. אגב, הנה צירוף־מאורעות מוזר ורב־משמעות: בעת ובעונה עם חתימת התורה על־ידי עזרא הסופר נסתתמה ופסקה הנבואה. כלומר, חדל הקשר האישי עם האל. המגע עם האלוהי, ואפילו להרף־עין, הוא מפחיד מאוד, והיהודים איבדו את הכוח והחיוניות לעמוד במגע כזה, ועל כן כשהופיע ישו נתקפו בפחד היסטרי ושינאה.

לאדם כפי שהוא, בחולשתו ובריפיונו, קשה מאוד לבוא במגע, אפילו רגעי, עם החיים, עם ההווייה, עם אלוהים. זאת אולי משמעותו של השיגעון. אפילו בחלום זה קשה ומפחיד. למשל, כשיעקב היה בדרך לחרן, התגלה אליו אלוהים בחלום, ובירך אותו, והיה נחמד אליו, ובכל זאת כאשר הקיץ יעקב הוא אמר: “מה נורא המקום הה, אין זה כי אם בית אלוהים!”

אהוד בן עזר: האם יש קשר בין הציונות לבין אותה התרסה חמורה שלך נגד היהדות?

פנחס שדה: הציונות הרסה את מה שנישאר מן היהדות, כלומר את הציפייה, במידה שעוד היתה, למשיח־אלוהים, ממש כפי שמדינת ישראל הרסה וירשה את הציונות. מבחינה יהודית, נותרה אולי רק בתופעה הפאתטית של “נטורי־קרתא” המצפים למשיח ומסרבים לקבל את התחליף הנוכחי, איזו שארית פליטה. כל היתר הוא, במיקרה הטוב, חסר משמעות, ובמיקרה הגרוע – נגאטיבי. כיום יש ביהדות חוסר חיוניות, חוסר כל קשר ליצירה חיה. היא התפוררה לאלמנטים זעירים ומנוונים של עסקנות ומלל, בדומה לשימוש שנעשה אצלנו בתנ"ך לשם ציטטות לאומיות, פזמונים וקריאה ברדיו. והלא החיים הממשיים כאן עומדים בניגוד מוחלט לחזון הנביאים! ובהשוואה להם כל המתרחש כאן הוא בהחלט קאריקאטורה של דת.

אבל, היות ואני אינני פרופסור או פובליציסט, שמקונן על המצב הציבורי או המוראל הירוד של החברה, הרי שאותי לא מפחיד כלל מצבה של היהדות. אינני חושב שאלוהים נפגע ממחסור בקליינטים. כל זמן שאני חי, הרי בשבילי (ואני חושב שכך צריכה ומוכרחה להיות הרגשתו של כל אדם לגבי עצמו), בשבילי – אני הוא ההתגלמות של ההתייחסות הדתית. וכאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביעה, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעילות דתית מתמדת, שהיא גם התגלות של הדת היהודית. בעיניי עומד האדם לבדו מול אלוהים. לכן אינני סובל ואינני מודאג ממצבה של הדת היהודית המאורגנת. התרבות איננה מעניינת אותי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שהפרדת הדת מהמדינה, בנוסח שמציע פרופ' ליבוביץ, היתה מחזירה את החיוניות לדת היהודית?

פנחס שדה: בן־אדם, אתה מצחיק אותי. הדת שייכת לאלוהים ולא לנו. לומר שהפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת המדינה מהדת, או הפרדת הדת מתעשיית הפלאסטיק – מתייחסת באיזשהו אופן מהותי למצבו של האדם בעולם ולשאלת מותו – זה מגוחך. אלוהים לא נמצא במצב קשה משום שלא מפרידים את הדת מהמדינה. כל המושגים האלה שייכים לתחום התרבות. אך הדת היא אנטי־תרבות, והתרבות היא אנטי־דתית. הדת היא אנטי־פסיכולוגית.

אהוד בן עזר: למה אתה מתכוון באומרך ש“הדת היא אנטי־פסיכולוגית”?

פנחס שדה: הפסיכולוגיה היא משהו שטני, במובן הגרוע של המילה שטני. לשטן יש כישרון להציג את עצמו כמשרת ובדרך כזאת להשתלט ולהיות אדון. זה מה שקורה היום לתרבות ולספרות, ועל כן, כריאקציה, באות התפרצויות של אלימות פראית, שעוד תלכנה ותתגברנה. אולי אפילו עד כדי אפוקאליפסה אטומית־מימנית.

ועכשיו אסביר לך למה אני מתכוון: מטרת הפסיכולוגיה היא אנושית, הומאניטארית, לעשות את האדם מתאים לחברה, לסגל אותו, לסרס את הרוחני, המיסתורי, האידיאלי, הדתי, הפראי שבתוכו. לדעתי, זה עושהו לתת־אדם. לעומת זאת מטרת הספרות היא אלוהית, כלומר לתת ביטוי לאופי הדתי של המציאות, לחלום, לאהבה, לטבע, למוות, לחידת־הקיום. הפסיכולוגיה טועה והספרות צודקת, מפני שהקיום שלנו איננו אנושי, איננו חברתי, איננו שכלי, איננו מסודר. כשהטעות מנסה להחניק את האמת מוכרחה לבסוף להתחולל רעידת־אדמה. הדת פירושה: “החיים הם משל – ואלוהים הוא הנמשל,” ואילו הפסיכולוגיה פירושה: “אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל.” ועל הניגוד הזה יש הצדקה להרוג וליהרג. אני בדיעה, אם כן, שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע־גידול לפטריות־רעל כאלה.

אהוד בן עזר: אם הבינותי נכון את משמעות דבריך, הרי כוונתך לומר שהמציאות העומדת בפני האמן, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הממשות היחידה והאמיתית; נקודת־המוצא שלך להבנת האדם איננה האדם אלא אלוהים. לדעתך, האדם הוא רק מאניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (המייצגים בתפיסתך גם את מהות הגישות האחרות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הלאומית והמדעית) – רואים את חייו של האדם, מלידה ועד מוות, כממשיות היחידה, במציאות האמיתית היחידה, שהיא הנמשל, ואילו אלוהים בעיניהם הוא רק משל שהמציאו האדם לצרכיו, כדי להסביר את העולם או את המתרחש בנפש האדם. אלוהים, לדעתם, הוא השלכה פסיכולוגית, או צורת הטלה נפשית אחרת, שהמציא האדם לצרכיו. עכשיו אשאל אותך – מניין לך שאתה צודק והם הטועים?

פנחס שדה: מה אתה מדבר, בן־אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. אם, נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי שאני טועה, הרי הייתי מוכרח – הייתי מיד קם וקופץ מהגג. יותר קל לי לתאר את האלוהים בלי עולם, מאשר את העולם בלי אלוהים, וזאת מפני שהעולם הוא רק משל ואלוהים הוא הנמשל, כלומר, אלוהים (מבלי שיש לי שמץ של הבנה לגבי מה שהוא) הוא האמת המוחשית של ההווייה שמאחורי העולם, שכשלעצמו איננו אלא חלום חולף. אין זה כל־כך נורא אם אדם שוכח את אלוהים (זאת כמובן לא מעלה גדולה, אך ככלות הכל זה לא יכול לשנות לאלוהים ולא כלום) אך זה נורא מכל נורא אם אלוהים שוכח את האדם. שוכח את קיומו, את שמו, לא רוצה לדעת ממנו יותר. שהרי זו תכלית האימה, האובדן והאפס, – וכניראה שזהו המובן האמיתי של הגיהינום. אני גם כתבתי בסיפור על אבימלך מלך שכם כי “אמנם יש אשר בני־אדם, בטימטומם, שוכחים את אלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח אלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה.” (“מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו”, 1969, עמ' 9).

כך גם באמנות. החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו מפעולתו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה אתה יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית. אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר – מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור, ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג’ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.

אהוד בן עזר: מה היא השפעתם של האמן, של הספרות, על המציאות?

פנחס שדה: ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב־עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור־הארץ, הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלאסקה ועד ארץ־האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם “הרכוש” שכתב מלומד אלמוני ורעב־ללחם, בספריית ה“בריטיש מוזיאום”, ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני־אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.

היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג’ינגיס־חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: לפי פלוטארך נהרגו קרוב לרבע מיליון גרמאנים בתבוסה שנחלו במלחמתם עם הרומאים: חלק נהרג בקרב, הבורחים נהרגו בידי נשותיהם ואימהותיהם, ולבסוף התאבדו הללו, וכל זה התרחש תוך שעות מעטות בלבד. באשר לעצם השאלה, הרי, כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר – או במילה אחרת: משל – המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.

אהוד בן עזר: נידמה לי שאתה מבקש לקבוע עמדה חד־משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה וקשה – שאלת הסתירה בין כל־יכולתו של האל לבין טובו: אם האל הוא כל־יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו; ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל־יכולתו של האל. אתה בוחר באורח חד־משמעי באמונה על דבר כל־יכולתו של אלוהים, ומפני כך אתה מוכרח לוותר לגמרי על משמעותם המוסרית וההומאנית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. אלוהיך הוא אלוהים אכזרי, ש“מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו,” כפי שאתה כותב על אודותיו בספרך “על מצבו של האדם” (1967). אין בהשקפתך מקום להשגחה פרטית, לשכר ועונש, אין מגע בין אלוהים ואדם.

משום כך נידמה כי אין כל הבדל בין מציאות האל, כפי שאתה מבין אותו, לבין ההשקפה האתיאיסטית המכחישה את קיומו מכל וכל. אלוהיך כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי־אנושי ובלתי־אישי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה, ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם והעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי.

אבשלום, גיבור ספרך “על מצבו של האדם”, אומר שהוא “מחשיב כאנושי רק מה שהוא על־אנושי,” כלומר הוא שואף להתייחס אל העולם ואל החברה, ולפעול בהם, לא מנקודת־הראות האנושית, אלא מנקודת־מבט על־אנושית, כלומר אלוהית, לפי מה שהוא מבין את האל ואת הנהגתו בעולם. אין צורך לומר שזוהי נקודת־מבט אנטי־הומאניסטית לחלוטין. אלוהים קודר ונואש ש“התגרש” מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, אדם שנסתתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו מלוא אימת התהום של התחליפים הריקים: מדינה ולאמויות, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים אחיזה מיסטית, אך זה אלוהים שאין עימו תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל־זמני, החורץ גזר־דין מוות על האשמים והחפים־מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום.

מה פלא אפוא שאבשלום, ברצותו להידמות לאלוהים, בוחר ברע, או, כפי שאתה אומר עליו ש“הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע.” דומה שאבשלום (כמו שבתאי צבי ומיסטיקאים דומים שביקשו “לרדת לתוך קליפות הטומאה” מתוך הרגשה שזוהי הדרך לגאול את “ניצוצות הקדושה” הכלואים בתוכן) מבקש לבוא במגע עם כוחו של השטן, אשר לפי ביטויו שלו, או למעשה הביטוי שלך, הוא “כוח חיוני ומפרה”?

פנחס שדה: אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיוני ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל. אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת… לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו… נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן –… על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך לכבוש את “העיר הקדושה דווקא דרך תעלות־השפכין”… מי יוכל לומר איזוהי תעלת השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לעיתים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה. איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי צבי, כשאמר, שצריך לרדת אל הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות־הקדושה.

כדי להגיע אל מחוז חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי תופת, התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו… הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: “אל תתנגד לרע,” אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: “אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב” (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.

אהוד בן עזר: אם אנחנו מדברים על השטן, הרי באופן טבעי צף ועולה שמו של היטלר, שהוא התגלות השטן בתקופתנו. מה, בהקשר זה, אומר לך השם היטלר?

פנחס שדה: השם היטלר אומר לי הרבה. יותר מכפי שאפשר להבהיר בתשובה על השאלה. הוא אומר דברים מנוגדים, תהומיים, דברים אשר כבר נמצאים על הגבול שבין האנושי לבין הטבע ותעלומת־הקיום, כלומר, דברים אשר הופכים כבר לשאלה תיאולוגית. היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו.

אהוד בן עזר: התוכל לנסח מהי, בדיוק, השאלה הזאת?

פנחס שדה: השאלה במיקרה זה היא פשוטה ואכזרית: איך הניח אלוהים לדבר כזה כי יקרה? שהרי האחריות הסופית היא שלו. שהרי לא אוכל לקבל אף לרגע כי משהו מתרחש מחוצה לו. הרי אין להעלות על הדעת שהיטלר, או ג’ינגיס־חאן, או איזה ילוד־אישה אחר, נטל לידיו את הגורל ויצא מתחום הווייתו של אלוהים. ובכן השאלה הפשוטה והאכזרית היא: מדוע נתן אלוהים לדבר כזה כי יתרחש? מדוע נתן אלוהים לרוצח את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר, להתבטא, להגשים את חלומותיו וסיוטיו, להשתולל; מדוע?

אהוד בן עזר: והאם יש לך תשובה אפשרית על שאלה זו?

פנחס שדה: הייתי אומר שמושגיו של אלוהים לא מושגינו; הטוב והרע בעינינו בטלים בעיניו.

אהוד בן עזר: האם מתוך הדברים האלה לא נשמע שכאילו מצבו של האדם הוא חשוך־תקווה?

פנחס שדה: לא. נשמע משהו אחר לגמרי.

אהוד בן עזר: מה?

פנחס שדה: אני אגיד לך מהו שאני שומע. ואגיד לך זאת לא במילים השכלתניות שאני יכול למצוא כרגע, בשיחה זו, אלא במילים של השיר שכתבתי – “שש שורות: החליל הערבי”:


פתאום שמעתי את קול החליל הצלול.

בא מפאת המידבר. בא מסוריה.

והודיעני שהאל רואה בחשיכה.

והשביעני להסיר מלב את דלות־הערך.

ואמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא.

ואמר, שיקום־העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.


*

אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה: השיחה “אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות” נערכה בחודש יוני 1970, התפרסמה לראשונה בתרגומה האנגלי בספר הראיונות Unease in Zion בשנת 1974 בהוצאת “קוואדראנגל” ניו־יורק ו“ג’רוזלם אקאדמיק פרס” בירושלים, ובמקור העברי נדפסה לראשונה בספר הראיונות “אין שאננים בציון” בשנת 1986 ב“ספריית אופקים” שבהוצאת “עם עובד”, תל אביב.

לצורך השיחה חזר שדה בעל־פה וגם העמיד לרשותי חלקים מהשיחות שערך עימו יוסף מונדי בספר “שיחות בחצות־לילה עם פנחס שדה” (1969).

השיר “שש שורות: חליל ערבי” לקוח מספרו של פנחס שדה “ספר השירים 1970־1947”, ונכלל בשיחה במקורה ברשותה האדיבה של הוצאת שוקן.


*

בשולי הדברים, שלושים שנה לאחר שנאמרו, ראוי להזכיר כי נסיונות אחדים של יהודים דתיים וחרדיים להסביר את השואה כעונש על חטאיה של התנועה הציונית החלו כמעט במקביל להתגלות גודל הזוועה וההשמדה – אבל פנחס שדה ודאי לא העלה על דעתו בחלומותיו הפרועים ביותר שדווקא יהדות דתית וחרדית בישראל תלך עוד צעד ותגיע למסקנה תיאולוגית דומה לשלו – המכריעה לצד כל־יכולתו של אלוהים כנגד טובו. כלומר, שגם כל הרע שבעולם, כולל השואה והיטלר, הם אופן פעולה של אלוהים בעולם.

דיעות אלה, המעידות באילו תהומות של טמטום ובורות מתגלגלת מחשבה יהודית דתית וחרדית בישראל בראשית האלף השלישי – הובעו בדרשותיו של עובדיה יוסף, שראה בששת המיליונים שניספו בשואה גלגול נשמות של חוטאים.

וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, ועוון על איוולת, בא צבי יעקובזון, שאימו פליטת שואה והוא־עצמו מזכיר סיעתו של יוסף, סיעת ש"ס, בכנסת, ומתרץ במאמר שכותרתו “הכל מאיתו יתברך”:

“אבנר שלו (העומד בראש מוסד ‘יד־ושם’) ליגלג: ‘מה, הנאצים הם זרוע אלוקים?’ – כן, מכובדיי מ’יד־ושם', הנאצים ימח־שמם, יאבדו הם וצאצאיהם, הם בכל מקרה – יהא ההסבר אשר יהיה – זרוע של מסובב כל הסיבות ומנהיג העולמות. כאן, כאמור, טמון יסוד העימות שבין המאמינים לבין האומללים. לדידנו, כל דבר שנעשה הוא מאיתו יתברך.” (“הארץ”, 13.8.00, שזה גם היום שבו היה המורשע אריה דרעי, אף הוא ממנהיגי אותה תנועה תיאולוגית, אמור להיכנס לכלא).

דברים כמו אלה הם כמובן תשובה פשטנית, שלא לומר – פרימיטיבית, לשאלה של “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, שהעסיקה את הנביאים לא רק במישור האישי אלא גם כנסיון לתת הסבר למאורעות פוליטיים ולאסונות לאומיים דוגמת חורבן בית ראשון. זוהי שאלה לא־פתורה העומדת ביסוד הפילוסופיה היהודית והקבלה, כאשר נסיונות רבים וגם פיוטיים נעשו כדי להסביר את המעבר־לא־מעבר בין מידת הדין הקשה לבין צד השמאל שהוא הסיטרא־אחרא הדימוני, והכל נעשה כדי להתמודד עם אותה דילמה בלתי־ניתנת לפתרון – אם אלוהים הוא כל יכול, כיצד ייתכן שגם הרע בא ממנו? ואם נאמר שלרע יש קיום עצמאי, אזיי אלוהים אינו כל־יכול, שזה מנוגד לעצם התפיסה הדתית, הפילוסופית, המוסרית, הקבלית וגם ההיסטורית של האל.

ממה נובעים דברי ההבל של התיאולוגים של ש“ס? אולי מהעובדה שבכל תולדותיו של העם היהודי בעבר, (וגם בהווה, מחוץ לישראל) – לא היה אפשר להתפרנס מעצם היותך יהודי דתי או חרדי. שכבת הלומדים בישיבות בגולה, שהוציאה גאונים יותר מכל מה שנוצר במחשבה הדתית בישראל – היתה שכבה דקה מאוד של אברכים ו”כלי קודש“, שידעה חיי מחסור ועוני. כל השאר עבדו בזיעת אפיהם, ולא יכלו לוותר על התקווה ל”טובו" של אלוהים. הם לא יכלו להעלות על דעתם שהוא אל אכזר שכזה.

כיום בישראל, כאשר בכל הקשור ל“טוב” ולפרנסה יכולים התיאולוגים החדשים של ש"ס לסמוך על אוצר המדינה, יש להם זמן לשטויות שכאלה, המצדיקות את היטלר בשם כל־יכולתו של אלוהים.

מעניין מה היה שדה אומר על אותם תנא דמסייע לו בדמותם של עובדיה יוסף וצבי יעקובזון.


 

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

“לא לגיבורים המלחמה” טרם הופיע, ובוודאי יימצא בחנויות עד לסוף החודש. מילא, נעימה הציפייה, וקשה ממנה תהיה האכזבה אם לא יהא כל הד לספר, או אם יהא הד עכור ולא ראוי לו. מצידי איני עושה דבר למען “פרסומת” לספר. עשיתי זאת רק עם הופעת “המחצבה”, ולא ב“אנשי סדום”. ובאמת “אנשי סדום” שקע בלי להשאיר הד. אך נעשיתי אנין טעם. ההיפך משדה. בזמנו, כשסיפרתי לו כיצד טרחתי סביב ל“המחצבה”, אמר – “אהוד, לולא היית ידיד שלי הייתי מגרש אותך מהבית. אני מעולם לא נקפתי אצבע למען יכתבו על אחד מהספרים שלי או יראיינו אותי ויעשו לי פרסומת.”

נו, מילא – כשהייתי מגוייס במלחמת יוני 67' היה כל מה שהעסיק אותו, כשטילפנתי אליו באחת החופשות הנדירות, האחרונה, בערב לפני המלחמה – אם אסכים לכתוב ל“הארץ” ביקורת על “על מצבו של האדם” שהופיע באותו חודש. הסכמתי. הספר הגיע אליי בדואר צבאי, מידיו – יומיים לפני פרוץ המלחמה. ואילו בשדה התעופה קלנדיה [עטרות], ביום חמישי של שבוע המלחמה – בא מכתב מתמוז, על פי כתובתי הצבאית שנמסרה לו מידי שדה – אם אסכים לכתוב על הספר.

ואתמול, אצל יהושע [קנז], סיפר משה נתן כיצד הגיע לגלי צה“ל, אל צבי שפירא, מכתב משדה. עומד עתה להופיע ספרון שלו בהוצאת “תרמיל” ובו הפרק האחרון של “על מצבו של האדם” שנדפס בזמנו ב”הארץ" בשם “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”. וכן פרק מן “החיים כמשל”, והנה עלה בדעתו, אמר, כי בסיפור יש דיאלוג – ואפשר היה לעשות ממנו תסכית. לא שהוא מעריך הרבה את הרדיו ואת התסכיתים – פשוט עלה בדעתו לעשות טובה להם בתיתו להם עצה נבונה באפס מחיר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 14 בינואר 1971.


*

ביום שני, ה־18 בינואר, הגעתי אל שדה בשעה עשר לערך ויחד עימי באה לבקרו, במקרה, עזה צבי. בילינו את הערב בשלושה. נתן לי את הספרון החדש שלו שהופיע בהוצאת “תרמיל”. הראיתי לו את הספר שלי [“לא לגיבורים המלחמה”], בלא־כריכה, שקיבלתי אותו בוקר מההוצאה. הוא לא ניראה נלהב ביותר ואמר שהשער דומה לשער של ספרי יראים [שמי ושם הספר, באותיות פרנקריהל על עטיפה של נייר לבן ומסגרת דקה לכל שוליו, והכל בשחור־לבן]. גם חשש משום מה לדפדף בספר. עזה, שלקחה אף היא את הספר ליד, וקראה את האמור על עטיפתו, שמרה את הדבר בזיכרונה.

שדה, קודם לכן, שאל אותי מי כתב את הדברים שעל העטיפה, וכשאמרתי שאני, ניראה כנפגע. הוא לא מפרגן לכך שמישהו אחר ינקוף אצבע למען עצמו, אך לו מותר לעשות הכל למען עצמו – וכזאת הוא דורש אף מאחרים שיעשו למענו.

עזה אמרה שעשיתי בזמנו צרות לחברה שלה שהתאבדה. מתברר שהיא הכירה את תרצה, שכינוייה היה זיזי, אשר בהשפעת דמותה פירסמתי ב“תרבות וספרות” של “הארץ”, ב־17.11.1961, את הסיפור “המת־החי של דדי”. סיפור אשר בשינויים – אותה ציירת בשם דדי נעשתה למשוררת בשם ארנה, מופיע גם ב“לא לגיבורים המלחמה” [אבל שב ונדפס לימים בנוסחו המקורי ובשם “המת־החי של דדי” בקובץ סיפוריי “הפרי האסור”, אחיאסף, 1977].

עזה סיפרה שבעלה של זיזי נפטר מעקיצת דבורה, ובעודו גוסס אמרה שתאבד את עצמה לדעת. לאחר מותו יצאה לשדה בפוריה, ליד בית־החולים, וניסתה לשים קץ לחייה על ידי חיתוך ורידים. היא הקימה בית נכאת בטבריה, ועבדה בירושלים. אלא שהיתה מוזרה מאוד ונידמה היה לה שמתנכלים לה. היא עמדה להתחתן עם בחור, שלא אהבה אותו, אלא כתוצאה משידוך, בל“ג בעומר, ובל”ג בעומר התאבדה על־ידי שתיית רעל חריף.

היא השאירה מכתב לבחור אחד, צייר, צעיר ממנה, שאותו אהבה, שהיה בחוץ־לארץ. כאשר חזר, לאחר שנים, פגשה בו עזה ואמרה לו שמחכה לו מכתב סגור מתרצה – והוא אמר: “עזבי אותי, אני לא רוצה לדעת דבר ממנה. את יכולה לקחת את המכתב ולעשות בו מה שאת רוצה. לשרוף אותו.”

שדה העיר מצידו שכל מה שהוא זוכר מאותה תרצה, שראה אותה פעם אחת בלבד – שיש לה חזה גדול וראוי להתכבד.

נזכרתי כי בזמנו, בטרם היכרתי את שדה, סיפרה לי אילנה, ידידתו של אורי שולביץ חברי הטוב, הצייר והמאייר, שהכירה אז את שדה – כי שדה קרא את הסיפור הזה שלי ב“הארץ” והתרשם ממנו ואמר כי מי שכתב אותו צריך להיות מבוגר מגיל שלושים, והתפלא לשמוע שאני בחור בן עשרים וחמש.

וכך המשיכה עזה לספר על תרצה, ואינני זוכר את כל הפרטים. שעמדו לשדך לה בחור, ייקה תמהוני מקיבוץ. וכן שתרצה שלחה את עזה כמה פעמים לאנשים שונים בתואנות שווא. פעם כאילו מציעים לעזה לנסוע להודו, ופעם לרוסיה, ובכל פעם התברר שלא היו דברים מעולם.

סיפרתי כיצד פגשתי פעם, פעם אחרונה כמסתבר, את תרצה, כמה חודשים לאחר פירסום הסיפור – בבית הדואר המרכזי בירושלים, במקרה. ניגשתי ואמרתי לה שהיתה אי־הבנה ושלא התכוונתי כלל לפגוע בה ולהעליבה – והיא אמרה: “עשית דבר נורא שמגיע לך עליו מכות אם לא גרוע מכזה, משפט!”

האמת היא שהיכרתי אותה לראשונה ולאחרונה בפגישה אחת, בקיץ 1961, אצל חווה פלסנברג, שהיתה תלמידה לציור ב“בצלאל”, וגרה בדירת מרתף סמוך לרחוב בן־יהודה בירושלים. חווה הזמינה אותי לנשף סיום השנה של “בצלאל”, ואל חדרה בא מוטי פנחסביץ' [הצייר מוטי פן], שהיה ידיד לחווה, ותרצה ועוד בחורה אחת שלמדה אף היא ציור ואת שמה שכחתי. הלכנו למסיבה, לנשף.

אגב, הכניסה של תרצה לחדר של חווה היתה כמו שמתואר בסיפור.

בנשף לא דיברתי אל תרצה ולא ראיתיה. רקדתי עם חווה, ואחר־כך עם החברה שלה, ואותה חברה סיפרה לי שבעלה של תרצה מת, ואולי עוד פרט אחד או שניים, ותו לא. את הסיפור כתבתי בהשפעת אותו ערב. וכל התיאורים – של השיחה ביני לבין דדי, ההליכה לחדרה, ציוריה, השכיבה עימה וכו' – היו פרי הדמיון. הצד הדומה לה היה רק בתיאור דמותה, בתיאור נשף כלשהו, בעובדה שהיא ציירת, ואלמנה.

כאשר החל הסקנדל, היה זה בדיוק אחרי החגים של שנת 1961, לאחר שגמרתי לכתוב את “המחצבה” בשלושה וחצי שבועות, ועברנו [הסטודנטים הדיירים] עם גברת סיל מרחוב עקיבא 4 לרחוב לינקולן בירושלים. [בניכר (ובקיצור בני) סיל, בעלת הבית, היתה בתו של ד“ר יצחק אפשטיין בעל “שאלה נעלמה” ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי סידני סיל. לזכרה הקדשתי לימים את קובץ סיפוריי “ערגה”, זב”מ, 1987].

ואז קיבלתי טלפון נירגש מחווה – על המעשה שעשיתי בפירסום הסיפור, אשר תרצה ראתה בו את עצמה והאשימה את חווה שסיפרה לי הכל על אודותיה כדי להתנקם בה. מה שכמובן לא היה נכון. אני זוכר שאמרתי לחווה: “הלא אני יוצא בסיפור הרבה יותר מסכן ממנה,” כי על עצמי סיפרתי בו. ואחר־כך אמרתי שלא כתבתי את הסיפור על תרצה.

חווה חקרה – “מאיפה אתה יודע עליה? הלא לא אני סיפרתי לך?”

אמרתי שהסיפור נכתב כסיפור, מן הדמיון, ולא סיפרתי על החברה שלה, שעימה רקדתי, ואשר ממנה נודעו לי עוד שניים־שלושה פרטים. אותה חברה, מטעמים שלה – לא גילתה אף היא דבר, וכך נישאר הדבר תעלומה.

פגשתי חברה זו לאחר זמן בחנות למכשירי כתיבה “גרפוס” [בפינת רחוב ממילא, היכן שניצב כיום מלון הילטון. החנות היתה בבעלות מר היינץ פרוידנטל, ובה קנו בובר ופרופיסורים אחרים את צורכי הכתיבה שלהם], ומחוץ ל“שלום” חטוף לא החלפנו מילה מטוב ועד רע.

חווה המשיכה להציק לי כמה זמן בשאלות, מאחר ותרצה האשימה אותה ואותי ביחד, וחווה גם אמרה לי שהחברים של תרצה מ“בצלאל” מתכוננים להרביץ לי מכות. ואני זוכר שתקופת זמן הייתי מתבונן בשבע עיניים בחוזרי הביתה בלילה.

הדה בושס [שהיתה אז מזכירתו של ד“ר יעקב הורוביץ בעריכת “תרבות וספרות”] סיפרה לי מאוחר יותר כי התקבל מכתב מכוער מאוד מתרצה ב”הארץ" והיא אף איימה במשפט נגד העיתון.

התוצאה היתה שנתמלאתי חששות לגבי “המחצבה” ושיניתי כמה שמות טובים שהיו לי – כמו חליפה במקום המקור, סולטנה [היתה אישה כזו באוטובוס מירושלים למעוז־ציון, עם תרנגולות], וגם הסוויתי את מקום ההתרחשות, העיר שוכנת ליד הים, והיא לא ירושלים [כפי שהיה ברור במקור], וחבל.

המשורר והמתרגם משה זינגר־הנעמי, שהתחתן עם רבקה, שהיתה בת־בית אצל גברת סיל, ואשר תרצה עיטרה לו ספר שירים – דיבר על ליבה ופייס אותה ויישר את ההדורים כעבור זמן. [כך לפחות אמר לי].

כאשר הזכרתי אותו אמרה עזה כי הוא נפרד מאשתו וחזר עכשיו לבדו לארץ. [לימים נפטר בגיל צעיר יחסית].

שדה הראה לנו את התמונות, רישומים מעשה־ידיו, שבחר לעטר בהם את ספרו “נסיעה” ואשר ברר אותם מערימת הרישומים שעשה במשך טיולו באירופה. התייעץ בענווה האגוצנטרית המיוחדת לו.

אחר־כך סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת “מעבר לגבולין” של ברנר, בבימוי מונדי. שדה עיבד את המחזה.

יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן “הילדים” – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב“בידור”. על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב“גן הקופים” ברמת־גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.

“נמאס לי כבר מברנר,” – אמר.

הוא גם כותב את העמוד בתוכניה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, הוא קרא רק את “בחורף” ואת המחזה “מעבר לגבולין”) – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.

עזה היא דמות יוצאת מגדר הרגיל – ודאי עברה כבר את גיל השלושים, אך עדיין יש בה תום של נערה, והיא קרובה יותר לדמויות הנשים ביצירת שדה מאשר כל היפהפיות קרות המזג והנוירוטיות שלו נוסח שרי. במקרה הזכירה כיצד באה לשדה לאחר שקראה את “החיים כמשל”, לפני עשר שנים. ואני אמרתי: “הלא זו היא שבאה אליך באמצע הלילה לאחר שקראה את הספר ונשקה אותך על המצח.”

נשתררה דממה קצרה, ועזה אמרה: “מה פתאום? הלא באתי אליך בכלל בחמש אחר־הצהריים וחיכיתי לך על המרפסת, בחדר, במושבה הגרמנית, אצל בעל־הבית שלך, שהתאבד.”

ושדה המשיך ואמר: “מאין אנשים שומעים עליי כל מיני סיפורים כאלה ומפיצים אותם? הנה שרי מספרת לי שהיה אצלה בחור בשם אמציה פורת והוא אמר לה שבעל־הבית של שדה התאבד בחדרו, ובעוד הגופה מונחת על הרצפה, אמר שדה שיקחו אותו כי זה מפריע לו לכתוב. והנה אני,” המשיך שדה, “כבר הייתי בלונדון באותה תקופה, ובעל־הבית התאבד שנה לאחר שגרתי אצלו.”

המצחיק הוא שאני מפי שדה שמעתי מילה במילה את הסיפור על עזה שבאה אליו באמצע הלילה, מבלי שהכירה אותו, ונשקה אותו על מצחו – וברחה. יותר נכון, שאלה קודם: “זה אתה, פנחס שדה?” וכשאמר: “כן,” נשקה אותו על מצחו – וברחה.

הם החלו להתבדח ביניהם.“מה פתאום נשיקה על המצח?” אמרה.

אמרתי, “כניראה שנשיקה על המצח זה או יותר מדי או פחות מדי.”

“כן,” אמרה. ולשדה – “אתה זוכר? את השבוע…”

“‘שבוע הסופר העברי’ קראת לו,” אמר.

“שמונת ימי מילה!” צחקה.

וכאן הרצין, “ואת זוכרת את הסטירה, בטכס הסיום?”

“סטירה? מה פתאום?” אמרה.

“את לא זוכרת שהיה טכם סיום, בסוף השבוע?”

“כן.”

“ולא זוכרת שנתתי לך סטירה?”

“לא.”

הרגשתי עצמי כמו במחזה עיוועים. “ומי זה מספר עליי רכילות כזאת? שנתתי לך נשיקה במצח?” והוא פונה גם אליי.

“אולי זה אלישע גת,” אמרה עזה, “אלישע הוא שהראה לי איפה אתה גר.”

“כן. זה בטח אלישע גת,” אמר, “הוא שמפיץ עליי רכילות כזאת.”

“כן, זה בטח אלישע גת,” אמרה היא.


מאוחר יותר יצאנו יחד מביתו, נסעתי עימה במונית לתל־אביב וליוויתי אותה לפתח בית הוריה ברחוב אבן־גבירול פינת באזל. היא עשתה עליי רושם טוב מאוד.


היום לפנות־ערב צילצלתי לשדה. “אני מקווה שלא הפרעתי לכם?”

“לא. אנחנו כבר מזמן לא ביחסים כאלה.”

אמרתי לו שלדעתי השתמש בה לדמויות הנשים שבספריו יותר מאשר בכל היפהפיות שהכיר.

הוא הודה במקצת. ממנה יש הרבה באביגיל – הרצון לנסוע לספרד, שמע ממנה. האמירה שהיא רוצה להישאר בתולה עולמית, או נצחית. “אך מה לעשות,” אמר, “המושגים שלי על הנשים הם של ‘פרענק’ בן שבע־עשרה. תמיד עושות עליי רושם הנשים המושכות מבחינה חיצונית, ואני שואף לשלימות – ומלביש על התוך הרוחני את השלימות והיופי הגופני – בספרים.”

ועוד סיפר כי עזה אהבה מאוד את אבישי היפה מירושלים, זה שנעשה שיכור ונתדרדר ונעשה סכיזופרני. בשעתו דחה אותה והיא היתה חולה באופן חמור מכך. אחר־כך, משירד מן המסלול, היה בא אליה, צמא לקצת קירבה אנושית, ולבסוף כה נתמאס עליה עד שאפילו היא, טובת לב כשהינה – סגרה בפניו את דלת חדרה. למרות שאליה באים בכל שעה משעות היום והלילה, כך אורח חייה.

ועוד סיפר על בחור שעובד בסיני כנהג משאית בצבא, ולו אישה יפה, ששדה לא ראה יופי נדיר כשלה. והנה חלם הבחור יום אחד על שדה, במושבה או במושב, בצפון עמק חפר, בבית הורי הבחורה – שם הם גרים, והתעורר, ויצא החוצה, וראה ברחוב למשך כמה רגעים את שדה. וכשחזר וסיפר על כך לאשתו, אמרה ש“אישוניו רחבים”. ועוד סיפורי נפלאות ממין אלה. מעשה ו[הבחור] קרא ב“שנהאת המצרי” בעקבות ספר השיחות עם מונדי, וקרא שם על עוגת שוקולד(!) – והנה אשתו מתעוררת ואומרת שחלמה שהלכה בפרדס וראתה עץ שוקולד! ועוד דברי הבלותות כאלה. ואחר־כך על פגישותיו של הבחור הזה עם בידואים בסיני. וכמובן, כיצד בא אל שדה – הוא נסע במכונית, וקרתה תאונה. כל הנוסעים נפצעו ורק הוא נישאר שלם, אבל נידמה לו שכמה צלעות נשברו כי הוא לא מרגיש אותן, ובדרכו צפונה, לאשתו, נכנס כמובן קודם כל אצל שדה.

אחר־כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את “מעבר לגבולין” – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.

עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ“הבימה” כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.

רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.

כניראה לפי המאמץ – התוצאה.

על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.

צלצל אליו אפריים צורף וביקש שיעבור על ספר השירים שלו. והוא עשה זאת. מדוע – אפריים צורף היה (מבלי שידע זאת הוא כיום) – המורה שלו בכיתה בי"ת בבית ספר תחכמוני ליד שכונת שבזי. בתעודה בסוף השנה כתב כי יש לו “כשרון בלתי רגיל לציור.” על כך קיבל פנחס 5 מיל מאביו והלך לקנות בהם לעדער [יריעת מישמש מיובש] לאכול. הם היו עניים מאוד.

צורף לא ידע זאת והתרגש מאוד לשמוע על כך משדה. עיקרו של דבר – גרפומן זה מצא דרכו אל שדה, שישב ועבד על ספר שיריו, ועזר לו בעריכה. אף האמין [שדה] לסיפוריו. צורף סיפר לו שהיה ידיד לעגנון, שהיה אדם לא רע. עגנון ביקר הרבה אצל צורף, ופעם אף הגיש לצורף תפוחים לאכול, שעה שצורף ישב וכתב!

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 20 בינואר 1971.


*

סיפורי “המת החי של דדי” התפרסם במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ” מיום 17.11.61 ונכלל לימים בקובץ הסיפורים “הפרי האסור” וכן כפרק ברומאן “לא לגיבורים המלחמה”. באותה תקופה רבתי עם הוריי, שלא סייעו לי להתקיים בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, אולי גם כי הדבר לא היה באפשרותם. לפיכך הסתגרתי בחדרי ברחוב עקיבא 4, אצל גברת בני סיל, וכתבתי את הטיוטה הראשונה של “המחצבה”, זאת גם לאחר שפיטרו אותי מעבודתי כמורה בבית־ספר ערב למבוגרים במעוז ציון. דודתי אחות־אבי אסתר ראב, שגרה אז ברחוב אלתר מיהוד בפתח־תקווה, לא רחוק הוריי, כתבה לי לירושלים:


פ"ת 19.11.61

אודי יקירי!

קראתי את סיפורך ב“ארץ” – יש להט, ויש התגוששות עם החומר – ויש כמובן השפעות – אבל בס"ה סיפור טוב –

את הרגשתי הסובייקטיבית עלי לתאר כך: ציפיתי לפרפר ויצא עטלף –

יודע אתה שגם אני איני כולי משי – ובכ“ז – – – אני כ”כ רוצה אותך מאושר.

אודי יקירי לא טוב לגרד יותר מדי פצעים – צריך גם לדעת להתנער כגבר אמיתי – ולדעת לשאוב גם מן החיובי – כי החיובי ישנו ישנו: צריך לרצות בו.

יקירי אילו ידעת כמה אני חושבת עליך ורוצה לראותך –

איני רוצה לבלום את הסנטימנטליות שלי ביחס אליך –

אני יודעת מה המקום שדודה זקנה תופסת בחייך. ובכ"ז עשה משהו – אנא בוא. אל תתקשה ככה.

אוהבים אותך כאן – ואתה חסר לכולנו

שלך בחיבה גדולה

הדודה

*

ביום שישי בערב, ה־26 בפברואר [אנחנו עדיין בשנת 1971], נסעתי עם ענת לבקר את פנחס שדה ברמת־גן ולהביא לו את “לא לגיבורים המלחמה”. ישבנו אצלו עד אחת בלילה ובילינו בסיפורים, וכרגיל הוא דיבר מרבית הזמן. הוא קינא בי מאוד על הכריכה היפה של הספר, אשר עולה, לדעתו, על כריכות ספריו אשר הופיעו בהוצאת שוקן. גם סיפרתי לו על השיחה עם גרשם שוקן [הצעתי לו להוציא לאור בהוצאת שוקן את הנוסח העברי של ספר הראיונות שלי “אין שאננים בציון”, שעמד להיות מתורגם לאנגלית והופיע לבסוף בהוצאת קוואדראנגל, ניו־יורק, 1974, ואילו בעברית רק בשנת 1986 ב“עם עובד”. שוקן סירב לבסוף, כניראה משום שקורצווייל סירב לאשר לכלול בספר את הראיון שערכתי עימו].

הוא [שדה] חיזר קצת אחרי ענת [והביט בה בעיניים עורגות], הראה לנו תמונות מאלבומו – מילדותו, בעודו כבן שנה, שנתיים, ודרך כל גלגוליו. כמו כן הראה סידרת רישומים שעשה בעצמו בזמנו לספרו “החיים כמשל”. גם אותו [את שדה] השמיצו בצורה טיפשית באותה חוברת “מאזניים” שהושמצתי [בה] אני. [חוברת ינואר 1971, בעריכת א"ד שפיר, שבה נתפרסמה רשימת לגלוג חריפה עליי מאת עדה צמח].

על מאיר ינאי סיפר כך: “שמעתי שהוא מציג עתה את ‘זורבה היווני’ יחד עם מאיר מרגלית, בשני שחקנים בלבד. ובכן, אם את ‘החיים כמשל’ הצליח להציג בחמישה שחקנים, ואת ‘זורבה היווני’ בשניים – נידמה לי שההצגה הבאה שלו צריכה להיות ‘האחים קאראמאזוב’ בהשתתפות שחקן אחד – הוא מאיר ינאי עצמו, שישחק את ארבעת האחים ואת האב גם יחד. ובאשר ל’זורבה היווני', הרי הם יכולים לעשות להקה ‘מאיר את מאיר’, ואולם מאחר וכל הלהקות הן לפחות שלישיות, כדאי להם להוסיף עוד מאיר אחד ללהקה. מי? ובכן, אם מאיר מרגלית טוב לשחק את זורבה, ומאיר ינאי את הסופר – הם יכולים לצרף אליהם את גולדה מאיר, אשר לבטח תיטיב לשחק את תפקיד הבובלינה, הזונה הזקנה, ותהיה להם להקה ‘מאיר את מאיר את גולדה מאיר’, ומאחר וכל הלהקות קרויות על שם מקום מסויים: ‘שלישיית גשר הירקון’ או ‘להקת פיקוד דיזנגוף’, הם יכולים לכנות עצמם בשם ‘להקת גן מאיר’!”


למחרת, שבת בצהריים, בשעה רבע לאחת בערך, צילצלתי אליו כדי לברר פרט כלשהו מספרונו “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”, אשר עליו אני כותב רשימת ביקורת ל“על המשמר”. מסתבר שהערתי אותו משנתו. “אהוד, הספר שלך די מעניין,” אמר, “ממש מרתק.”

אמרתי לו שאני שמח שכבר התחיל לקרוא בספר. ו[מתברר ש]לא הניח אותו מידו עד שסיימו בשעה שבע בבוקר, בעלות השחר.

בראשונה סבור היה שלא יקרא בו ברציפות [אמר] – מאחר ובשעתו קרא את הנוסח השני, והקודם – של הרומאן, נוסח ממנו נישארו [רק] כמה פרקים בודדים בלא שינוי. ואולם בכל זאת נמשך לקרוא הפעם הכל מחדש. יש, לדעתו, פרקים יפים מאוד, כמו הפרק הלפני אחרון – על מותו של פוליק, אותו קרא כבר בנוסח הקודם. הפרק ביפו, וכן פרקי האהבה.

הוא לא האמין כי בסיפור על ארנה, שמיוסד על הסיפור – “המת החי של דדי”, שמיוסד על העניין עם אותה זיזי – תרצה – שבאמת לא קרה מאום ביני לבינה, וכי רק ראיתי אותה פעם [אחת] בנשף של “בצלאל”.

“הלא זה ניראה כאילו אתה מתאר דבר שקרה ממש,” אמר.

אמרתי לו שצירפתי [כאן] דמויות, בין היתר דמותה של אתי סילמן [לימים נודע לי שמתה בגיל צעיר־יחסית], שאותה [גם הוא] הכיר.

“אבל אתי לא היתה אלמנה,” – העיר ברצינות תהומית, כאינו מאמין שייתכן לבנות דמות בידיונית שדומה לדמויות חיות ומיוסדת עליהן, אך מקבלת חיים ושלימות משלה.

שאלתי אותו בקשר לסגנון, ואמר: “הספר כתוב באמת בסגנון פשוט. כל הזמן חשבתי שאני כותב פשוט, ופתאום אני רואה שאפשר לכתוב עוד יותר פשוט, ואולי לקוראים שלי קצת קשה.”

אמרתי לו שסגנונו חגיגי יותר, אך לא מליצי. ואילו אני שואף לפשטות כזו שאפילו תיאורים לקוחים מן העיתונים יוכלו להשתלב בספר.

ומה באשר לסיכויי הספר?

“הוא יכול למשוך מאוד את הסטודנטים,” אמר והוסיף בחצי הלצה: “אם כל שני סטודנטים יקנו יחד ספר אחד, והלא הסטודנטים אינם עשירים עד כדי להרשות לעצמם לקנות ספר לאיש – ובכן אם כך יעשו, והם כמה וכמה אלפים – מובטחות לך כבר כמה מהדורות.”

שאלתיו אם ראה שהזכרתי את “החיים כמשל” בספר, ואמר שכן, אך לא נשמע נלהב במיוחד – כניראה נעלב על שייחדתי לו מקום אחד לפני האחרון בשורת ספריו של פוליק [בחדרו]. אילו היה פחות אגוצנטרי – היה מבין שאילו סידרתי את הספרים על פי הערכתי ולא בסדר מקרי – לא היה הקורא מאמין למסופר אלא חש מיד שזו היתה כוונתי השרירותית, מחוץ להגיון היצירה – להביע את הערכתי בדירוג הספרים, ולא היה מאמין כלל למסופר.


בשבת לפנות ערב הייתי אצל א.ב. יפה [עורך המוסף הספרותי של “על המשמר”] והבאתי לו את המאמר על שדה. מתברר שאני היחיד שסיים בינתיים לקרוא את “שירה” [הרומאן של עגנון שהופיע באותם ימים]. כל היתר מצויים בין עמוד מאה למאה וחמישים. כולל יפה עצמו. בזמנו אמר שאין צורך לכתוב על “שירה” ב“ספר השבוע” [מדורי במוסף] אלא יכתבו עליו רבים, כספר השנה. ואילו עתה נזדרז להזמין אצלי שלושה מאמרים על “שירה”, בסידרה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 1 במרס 1971.


*

שלשום, יום חמישי, הופיע לראשונה הספר [“לא לגיבורים המלחמה”] בחנויות, ואתמול גם נדפסו המודעות ב“הארץ” ו“מעריב”.

אתמול בערב הזמנו [ענת ואני] אורחים: יהושע [קנז], [פנחס] שדה, משה נתן, וחיים ומיכל [גוברין] שירן. היו לנו ספקות בקשר להזמנת שדה, מאחר והוא קשה לחברה והחברה קשה לו. עם זאת הוא בודד מאוד וצמא לחברת אדם. כאשר טילפנתי אליו בצהריים אמר כי צריכה לבוא אליו בחורה מרחובות ואינו יכול לבטל זאת, אך להביאה עימו אינו נוטה כי אין [הוא] נוהג מעשי אזרח.

שעתיים ישב ושתק כאשר דיברו על “פר גינט” [ב“הבימה”, בבימוי יוסי יזרעאלי, תפאורה דוד שריר, תרגום חדש מאת איתמר אבן־זוהר, ובתפקיד פר גינט יוסי בנאי] ועל דברים אחרים מתחום התיאטרון. אחר חצות פתח בשיחה עם יהושע, בנוסח הידוע – כולם, הסופרים, שקרנים ומנותקים מהחיים, ויצא מסיפור של עמוס עוז שנתפרסם ב[חוברת] “קשת” האחרונה. גם במשה פגע והעליב, בהזכירו לו את ראיונותיו עם אלוני ופרלוב [ב“קשת”], ועוד כמה הערות מעליבות, ומשה השתתק וחפץ לברוח. אחרי שתיים בלילה יצאו שלושתם לנסוע במכונית השייכת לאביו של יהושע ושאותה העמיד לרשותו, וחיים ומיכל נישארו עוד כשעה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 6 במרס 1971.


*

בליל שישי, ה־12.3, השתתפתי בערב ב“צוותא” עם צאת תרגום ספרו של הסופר המצרי מחפוז בשם “הגנב והכלבים”. עוד השתתפו מתרגם הספר מנחם קפליוק וד“ר ששון סומך. עשיתי זאת בתשלום. לאחר ההרצאה, כאשר נודע לאחראית, רושקה צור, כי יצא ספר חדש שלי [”לא לגיבורים המלחמה"] – ביקשה לעשות לו ערב בצוותא, עם חברים שידברו: א.ב. יהושע, יהושע קנז. אמרתי לה שלא בא בחשבון. לא ידברו עליי חברים, רק אם תצליח להביא את קורצווייל. עשיתי זאת בעקבות עצתו של שדה – שנפטר כך מערב שרצו לעשות למענו בבית ציוני אמריקה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 15 במרס 1971.


*

עד כה לא שמעתי כמעט שום תגובות על הספר [“לא לגיבורים המלחמה”], ומאום בדפוס. שדה היה הראשון שקרא, ונהנה וגם שיבח.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 26 במרס 1971.


*

בינתיים, כך סיפר [בנימין] תמוז ליהושע [קנז] – בא אל תמוז דני גדנקה ואמר שהוא רוצה לכתוב על הספר [“לא לגיבורים המלחמה”] כי הספר עורר בו מחשבות רבות. תחילה סירב תמוז, ואולם לאחר שיגאל [שינקמן] דחה את הכתיבה [על הספר] – הסכים. יש לי חששות מן המאמר של גדנקה, שבא פעם לבקרני בירושלים (הוא היה, אחריי, חבר, פרק זמן – של אתי סילמן, אשר דמותה היא אחד המרכיבים של ארנה, המשוררת [ב“לא לגיבורים המלחמה”]). ובאותו ביקור, בחדרי הקטן ברחוב לינקולן 7 [בשנת 1962 לערך, בירושלים], אצל הגברת סיל – האשים אותי שאני חי כמו זעיר־בורגני ולא כמו סופר (היה זה בטרם הופיעה “המחצבה”, אך כבר נודע שעומדת להופיע ב“הספריה לעם” של “עם עובד”).

דומני שביקורו הסתיים בצורה לא מוצלחת, כי התייחסתי אליו כאל קצת משוגע, ויותר מכך – מעמיד פנים וטרחן, והסוף היה שביקשתי ממנו ללכת.

הוא מידידיו של שדה, וכניראה גם ממעריציו. אני חושש מאוד כי תוכנה של ביקורתו יהא להראות עד כמה אינני שדה ועד כמה “לא לגיבורים המלחמה” איננו “החיים כמשל” וכדומה. תמוז ודאי ייהנה מביקורת כגון זו.


באותו יום שני, ה־29.3, בערב, ביקרתי אצל שדה, לבדי. ענת הלכה לקונצרט. סיפרתי לו שאני עומד בחליפת מכתבים עם [א"ד] שפיר – והוא סירב לשמוע – ואולם רק אמרתי כי ייתכן שוועד האגודה מחפש עילה כדי להדיח את שפיר מעריכת “מאזניים” – מיד נדלק וישב לכתוב מכתב אשר יהא, לדבריו – “קש בעובי של פיל” אשר ישבור סופית את גב הגמל.

בראשונה כתב את המכתב בכתב־ידו, ואחר־כך הדפיסו במכונה. מכונה קטנה ועתיקה מאוד.


לכ'

ועד אגודת הסופרים,

ח.נ.,

במיקרה הגיעה לידי לאחרונה חוברת ינואר של “מאזניים” ובה רשימה עליי שאינה יכולה להיחשב כביקורת ספרותית אלא כחלאה חולנית, כניראה שאותו מלחך־פינכה דעתו נשתבשה עליו לחלוטין מאז שנתמנה לעורך הירחון. ואני רוצה לשאול את ועד האגודה: האם אתם חושבים שהירחון שלכם צריך להיות הביב לכל שגעונותיו וחשבונותיו הפרטיים של אותו עלוב־נפש שכל [שפל? סכל?]?

בכבוד רב,

פנחס שדה


אולי לא דייקתי פה ושם, וגם החסרתי – כי ציטוטי בא מהזיכרון. ואולם כך בערך היה נוסח המכתב. הרבה התלבטתי אם לומר לו שישלח את המכתב – ולבסוף נישארתי בהיסוסיי, ואמרתי שלא. הוא מאוד רצה לשלוח את המכתב, אך חיכה לאישורי. כניראה שבינתיים לא שלח את המכתב.

הוא הראה לי את ההגהות של ספרו “נסיעה”, ואמר כי יש תקלות בדפוס והספר לא יהיה מוכן לשבוע הספר. “אתה מתאר לעצמך איך נדפקתי, אהוד – אחרי שהאנשים יוריקו את הכיסים שלהם בשבוע הספר – אני צריך להופיע עם הספר שלי!”


הוא סיפר ארוכות על יהודית, מי שהיתה אשתו השנייה. באותו יום עשה עימה טיול בסימטאות נווה־צדק (לאחר שסיפרתי לו על הטיול שעשיתי, ביוזמתי – עם שלמה שבא ויהושע קנז).

הוא אומר שאיננו יכול לכתוב בגלוי על עסקי נשים שלו כי הוא מתבייש מיהודית. על עסקיו בזמן הנישואים – עם שרי וציפי – הוא יכול אולי לכתוב – דווקא לא איכפת לו להרגיז את יהודית בסיפור מעשים שנועדו בזמנו להכעיסה כי רצה בכך. ואולם על עסקי נשים שלו לאחר שנפרד ממנה – הוא מתבייש לכתוב.

לדוגמה סיפר כי לפני זמן־מה היה יום הולדת לבתה של יהודית, והוא הוזמן. באותו ערב היתה אצלו בחורה (כניראה “הפועלת מנהריה”) – והוא אמר לה לחכות עד שובו ולא לענות לטלפונים.

כשקם ללכת מאצל יהודית נתכעסה עליו ואמרה: “אם אתה רוצה כבר ללכת – אז לך!” וביוצאו החליט פתאום שיהודית רצתה לנסותו – צילצלה בהיעדרו אל דירתו – וגילתה ששם יש בחורה שמחכה לו. למרות שמעשה ממין זה הוא הדבר האחרון שהיה מצפה לו ממנה.

רדוף דאגה פרץ לביתו, והדבר הראשון ששאל את הבחורה – “נכון שהיה טלפון?” –

“היו כמה טלפונים,” – אמרה. והודתה כי לטלפון האחרון לא יכלה להתאפק, וענתה, כי היתה משוכנעת שבשעה כה מאוחרת הוא עצמו הוא המטלפן.

“וזאת היתה אישה?” –

“כן.” –

“מה שאלה?” –

“אם זהו המיספר שלך. עניתי. ואז סגרה את הטלפון.”

עכשיו היה בטוח שזו היתה יהודית. וכל הלילה השתולל, “שבר רהיטים” (אני לא ראיתי שום רהיט שבור) – והבחורה “סבלה ממנו נוראות.”

בבוקר צילצל אל יהודית ושאל למה כעסה עליו אתמול – והיא אמרה שהתנהג כנבל. עתה היה בטוח שהיא צילצלה. בכל זאת היה לו שכל לא להודות על כך, וכל אותו שבוע חקר כל בחורה שצילצלה אליו שמא היתה זו היא [שצילצלה].

לבסוף הודתה בכך בחורה אחת ש“אוהבת אותו” והוא דוחה אותה זמן רב – ואמרה שהיתה זו היא שצילצלה באותו יום שישי בלילה. מרוב שמחה על שהיתה זו היא אמר לה בטלפון דברים שמעולם לא ציפתה לשמוע ממנו, וכל זה מפני שהודתה שהיא צילצלה – ומאז “השיגה אצלו דברים ששום בחורה אחרת במצבה לא היתה מקווה להשיג.”

ומה על יהודית?

מתברר שכעסה עליו משום שקם ויצא מהבית מוקדם, בטרם הלכו החברות של הילדה.


הוא מאוכזב מכתיבת רומאנים. רצונו לכתוב פראגמנטים, כי רק המיטאפיסיקה מעניינת אותו. אבל – כל הפילוסופים הלא יצרו בסופו של דבר רק שיטות. ומה יצא מזה? אולי האדם ישתנה פעם, בעוד אלפי שנים – אך מה זה יעזור לו? הוא לא יחיה עד אז. הנה הדגיגים באקוואריום שבביתו. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם, והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת־גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין־סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. “תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת־גן!” וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?

אמרתי לו כי במיטאפיסיקה אולי אין הרבה מה לחדש, ולשנות ודאי שלא. [אבל] הוא יכול להשיג זאת גם בשיריו, או בדמות של גיבור ברומאן שאלו הם חייו ובעיותיו.

על כך אמר – “מה יוצא לי מכל הסיפור של אבשלום ואביגיל, למרות שכמעט כל [הדברים] שנאמרים ומתוארים שם קרו לי או שמעתי – אבל זה לא אני שם. מה עוזר לי שיש לי ספר שירים, ומחר אולי לא אחיה? מה עוזרת לי כל הספרות? הלא מחר יכולות ליפול פצצות נאפאלם על רמת־גן.”


(בתחילת הערב אמר – “לא שמעת חדשות?” –

“לא.”

“באמת לא?”

“לא. מה יש?”

“לא שמעת מה החליטו בפארלאמנט המצרי?”

“לא.”

“החליטו שמלחמה נגד ישראל היא בלתי נמנעת.”

“גם כן החלטות, של פארלאמנט – במצרים! אין לזה כל חשיבות.”

“אני מתפלא עליך, אהוד. מחר יכולות ליפול פצצות נאפאלם על רמת־גן. תהיה מלחמה. אני אומר לך – תהיה מלחמה.”)


[את שתי המילים האחרונות הללו, ובאותה נעימה, שמעתי כארבע שנים קודם לכן כשהן נאמרות במפורש מפי משה דיין בשיחה עם מישהו לא מוכר לי, בשבתי במיקרה שולחן אחד לצידם בבית־הקפה “אקסודוס” בתל־אביב, ימים אחדים בטרם נתמנה דיין לשר־הביטחון, בטרם גוייסתי ובטרם פרצה מלחמת יוני 1967).


מדבריו [של שדה] התרשמתי שהוא חי בפחד מתמיד מפני המוות – מותו. לכן הוא מיואש מן הספרות, גם שלו. כי היא אינה מעניקה לו צורת קיום אחרת, נצחית. הספר אולי הוא נצחי אך על גופו למות. הוא היה רוצה שהעיסוק בספרות, ואם לא בה – אז העיסוק המיטאפיסי, יביאו לידי יצירה, או מהות חדשה – שעצם קיומו הגופני יהיה על גבול הספרות והחיים, חיי הנצח. כלומר שהוא גופו יהיה חצי ספר וחצי בן־אדם – ושכך יתקיים לעולמי־עד ולא ימות אף פעם. וייאושו הגדול מכך שצורת קיום הברידית כזו אינה באפשר.

“אולי בעוד אלפי שנים יגלה האדם בעצמו אפשרויות חדשות של קיום – אבל אני לא אחיה עד אז.”

ומיהודית הוא מתבייש: “אתה יכול להבין את זה, אהוד, שיש לי ממש תסביך ממנה. אני מתבייש ממנה כמו מפני אימא. למה התגרשתי ממנה? אינני מבין.”


עוד בתחילת הערב הראה לי פראגמנט בכתב־ידו, שרצה להכניסו ל“נסיעה”, אבל יהודית אמרה לו שלא יעז לעשות צחוק מעצמו. (אגב, גם על המכתב לאגודת הסופרים אמר – “יהודית היתה נותנת לי סטירת־לחי אילו ראתה אותי שולח את המכתב הזה.”)

ובפראגמנט, בערך כך: “מכתב מאהוד בן עזר: שוב השמצה עליי באחד העיתונים (“מטומטמת,” לדבריו).” והוא ממשיך ומפתח את הרעיון [האומר] שביסודו הוא אדם צנוע, וראוי היה לו לעמוד ברחוב ולבקש מבני־אדם מארבע כנפות העולם שיבואו וירקו בפניו – אבל משמיציו – אותם “מקקים” ו“שרצים” – מכריחים אותו להיות גאה ובעל הערכה עצמית גבוהה – כדי להתגונן בפני ההשמצות שלהם. הם סבורים כי בספריו הוא “יורק על כל חייהם” – ודברי ההשמצות שלהם עליו מקשיחים אותו ואינם מניחים לו להיות צנוע כחפצו.

כל הקטע היה כתוב בלא שמץ אירוניה, ממש כמכתבו לאגודת הסופרים. על שניהם שאלתי: “אינך יכול לכתוב אותם בקצת יותר אירוניה?” –

“אצלי אין אירוניה!” כעס.

וצודק הוא שהאירוניה חסרה אצלו.

אמרתי שאמנם אני שמח שהוא מזכיר אותי בספרו – ואולם גם בעיניי ניראה הקטע כלשונו נלעג, ולא כדאי לכלול אותו בספר. (הכוונה [שלו היתה] למכתב ששלחתי לו ובו סיפרתי על השמצה שפירסם עליו, [זה היה] לפני שנה, ב“מעריב”, גדעון תלפז. בגלויית תשובתו, וגם לאחר שחזר – לא נילאה [שדה] לומר לי עד כמה “הוא מתפלא עליי שיכולתי לחשוב שזה מה שעלול להעסיק אותו בלונדון – ההשמצה!” והנה – אני מאז שכחתי את מכתבי אליו, ואילו הוא שב והוציאו מגנזיו, ואותה השמצה עודנה מעסיקה אותו!)

את “נסיעה” הוא אוהב, אמר, “יותר מכל ספריו, מחוץ ל’החיים כמשל'.” הנה למשל כתוב שם – “ראיתי עץ” – אז, הוא אומר – “אני ראיתי את העץ. הצלתי אותו מן השיכחה. את אותו רגע (בכרתים או במקום אחר) בו ראיתי את העץ. הצלתי רגע מן החיים שלי. וזה כאילו הייתי שוחה באוקיינוס, בגלים אדירים – ומישהו מושיט לי קרש! אתה יודע, אהוד, שאני לא (כל כך גאוותן, או צנוע, או משהו בדומה לזה), ובטח תצחק על ההשוואה, ובצדק תצחק, אבל אני רוצה להגיד לך כי בשבילי כשכתבתי ‘ראיתי עץ’ זה בדיוק כמו מה שכתוב בתנ”ך – ‘ראיתי אור’ – במילה נבראה מציאות."

*

בינתיים סיימתי להעתיק למעלה משבעים עמודים במכונת־כתיבה – של “מסיפורי בן ותיקים” שהשאיר אחריו אבא (בנימין בן עזר) בשלוש מחברות. עתה אעתיק את ההעתקות שעשה מארכיון העיריה בפתח־תקווה ובו פרטי־כל ועד המושבה מראשית המאה.

מטרתי עתה היא לאסוף חומר על תולדות פתח־תקווה ותקופתה לשם כתיבת הרומאן שלי “בפאתי מזרח” אני מניח כי כתיבת הרומאן תימשך כחמש שנים והוא יחזיק כאלף עמודים. עבודת ההכנה תימשך ודאי כמה חודשים, ומתוך החומר הנאסף אתחיל לבנות את הסאגה המשפחתית הזו. ראיתי כי אין טעם לכתוב עוד רומאן אישי קצר, מאחר ומיציתי כמעט את כל מאורעות חיי בשנים האחרונות, עד לנישואים [עם ענת], וחוץ מזה גם מסגרתו של הרומאן־בכתובים “בחצי חייו” [שנותר גנוז ומעולם לא יצא לאור] היא די גמישה כך שאוכל להוסיף עליו פרקים במידה שיהא צורך בכך.

[הסאגה “בפאתי מזרח” מעולם לא נכתבה, והחומר הרב שאספתי נותר בכתובים, ואולם התקופות שרציתי לתאר בה תוארו לימים בשניים מספריי: הביוגראפיה “ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב” והרומאן “המושבה שלי”].

*

ביום שלישי, ה־30.3, היינו [ענת ואני] בהצגת “מעבר לגבולין” של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון “הבימה”. הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל “פר גינט” (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת “השפל” של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי.

שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 1 באפריל 1971.


*

ביקורת מטומטמת של ד“ר [חיים] גמזו [ב”הארץ“] על “מעבר לגבולין” של ברנר ב”הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת “הארץ” ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.

מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.


א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגליון [הדף לספרות של “על המשמר”] לקראת ה־2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר [ראב], לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל־פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 8 באפריל 1971.


*

רבקה פרידמן, עורכת “קלעים”, קיבלה לתוכניתה גם את ביקורת הספרות בטלוויזיה. היא פנתה לשדה לעשות תוכנית על ספרו “נסיעה” העומד להופיע בעוד כחודש, והוא, לדבריו, אמר לה כי עם ספרו הוא יכול לחכות לחודש יוני – ובינתיים שתעשה על ספרי [“לא לגיבורים המלחמה”] לחודש מאי. היא הסכימה, לדבריו, לעשות “סימפוזיון” – ואולם עד היום, זה כמה ימים – טרם שמעתי דבר ממנה. [היא מעולם לא הזמינה אותי].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 27 באפריל 1971.


*

לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.

הערב עליי להרצות ב“צוותא” על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת “מעבר לגבולין”. היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב“על המשמר” וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על “ברנר והשאלה הערבית”.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 30 באפריל 1971.


*

שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית “יומן השבוע” בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר “מעבר לגבולין”), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו “נסיעה” – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.

ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.

הוא אינו חדל לשאול ולדבר על “לא לגיבורים המלחמה”, ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו “החיים כמשל” מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 14 במאי 1971.


*

צילצלתי היום למשרדו [של האמרגן דני דגן] והשארתי הודעה שאני מושך ידי מן העניין. מאוחר יותר התקשר איתי – והסברתי לו שלא העניין הכספי דוחה אותי, אלא שלאחר ראיית הסרט [“סיפור אהבה”] הגעתי למסקנה כי אני לא אוכל לעשות “סיפור אהבה” ישראלי על הבמה. הוא ביקש לשמור לעצמו זכות להתקשר בעוד שבוע. דווקא שדה, עימו שוחחתי היום – טען שהיה מקבל את ההצעה, ואך תמורת תשלום גבוה יותר, לפחות חמשת אלפים [לירות], כמובן – רק אם היה זקוק לכסף!

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 24 במאי 1971.


*

אתמול, 25.7, ביקרתי אצל שדה כדי לקחת ממנו את ספרו החדש “נסיעה”, ישבתי אצלו כחמש שעות. לא הניח לי ללכת וכבר היה לי כאב ראש מדבריו.

כשצילצלתי בדלת לא ענו מיד, ושמעתי צעדים. הוא פתח את הדלת. מפוזר מעט. שערותיו זקורות. בחדר ישבה בחורה תימניה, ממושקפת, שאף לא טרח לעשות לי הכרה עימה [לימים התברר לי שזו היתה חבצלת חבשוש]. בחדר השינה, יותר נכון קיטון השינה שלו, ממול לדלת, היה אור. היתה לי הרגשה ששכב איתה בטרם בואי. גם בטלפון חקר לדעת אם אני בטוח שלא אבוא לפני תשע בערב. לבחורה נתן מכתב המלצה, מופנה למאיר מזרחי, בעל הוצאת הספרים, והיא קמה והלכה.

שעה ארוכה ישב ודיבר, סהרורי, על אודות עטיפת ספרו החדש. הגראפיקאי קילקל לו את העץ שבתצלום, משום שהגראפיקאי אינו יודע מהו עץ, ואילו הוא, שדה, יודע מהו עץ, וכשהוא רואה עץ ראייה אמיתית הוא כותב עליו בספר שיוצא בהוצאת שוקן. ואולם הוא מאוכזב מן ההוצאה, הוא היה רוצה להוציא את ספריו בהוצאת מזרחי למען יגיעו אל פשוטי העם. לשכונת התקווה. הוא לא יוכל לסלוח לשוקן שנותן קודם מודעה ב“הארץ” ורק אחרי שבוע בעיתוני־ערב. שהרי הקהל שהוא מתכוון אליו הוא הקהל של “פשוטי עם”!

אני: “פנחס, הלא זה דבר פשוט. קודם הם נותנים מודעה ב’הארץ', כאילו יש לעיתון בלעדיות וראשוניות, ואחרי שבוע, לא יותר, מתפרסמת המודעה בעיתוני־הערב, ומגיעה אל הקהל שאתה חושב שהוא שלך.”

שדה: “אני מתפלא עליך, אהוד. אתה הלא בחור לא טיפש. אתה חושב שלא הבנתי את זאת בעצמי? אבל חשוב לי שיקרא אותי ירקן אחד בשוק הכרמל יותר מכל הקוראים של ‘הארץ’.”

אני: “אבל אתה יודע, פנחס, שקהל הקוראים שלך הוא ברובו תלמידי תיכון, סטודנטים, וקוראי ‘הארץ’.”

שדה: "כך אתה חושב, אהוד, מפני שאתה חי ופוגש רק את קוראי ‘הארץ’, עורכי תוכניות בטלוויזיה ומשכתבים (הכוונה ליהושע [קנז]). אבל אני רואה מי הקוראים האמיתיים שלי. אני מקבל מכתבים (הוא מראה על ערימת מכתבים שמונחת על ארון הספרים החשובים שלו, [נוטה] קדימה. מיום שאני מכיר אותו – אותה חבילה, עם המעטפות, ומדי שנה היא מתגבהת בכחמישה סנטימטר. עכשיו גובהה ארבעים סנטימטר לערך, עומדת בנס, אלכסונית ונוטה ליפול).

"אני מקבל עשרות מכתבים, אהוד. אולי לך האנשים האלה לא כותבים, אבל לי הם כותבים. אליי הם באים. אתמול, תתפלא, ישב בכיסא שלך קצין. קצין בצנחנים. הוא אמר לי שלכל פעולה הוא יוצא עם ‘החיים כמשל’ בתרמיל שלו. אוליי לך הדברים האלה חדשים. אבל הוא קצין. אין לו זמן לחשוב. לכן אני צריך לחשוב בשבילו. אני נמצא כאן בשביל לחשוב. יש לי מזל שאני לא צריך לעשות שום דבר אחר רק לחשוב.

“אתה חושב בטח, אהוד, שאני מתלוצץ? אבל לפני יומיים התעלפה כאן בחורה אחת, מרוקאית, אחרי ששמעה משפט אחד שלי. אחר־כך אגיד לך מה היה המשפט. אז זאת המציאות שאני רואה. ולא הליטראטים שאתה נפגש איתם. ואני יודע שאני נמצא עכשיו במצב מוזר. לשכונת התקווה אין טעם שאלך, משום ששם עוד לא מבינים אותי. ולרמת־אביב אני לא רוצה ללכת מפני שהאנשים שם לא מעניינים אותי. ולכן אני נישאר לשבת בבית, ולא יוצא. ורק רואה את האנשים שבאים אליי. ראית את הבחורה שישבה כאן קודם? היא ממוצא תימני. היא כותבת לי מכתבים שאמרתי לה שאפשר לעשות מהם ספר. הם עולים ברמתם על כל מה שנכתב כאן בארץ בשנים האחרונות. ואל תחשוב שאני אומר לך זאת מפני שהיא כתבה את המכתבים אליי. כשאני אומר לה את זה היא מתרגזת. מפני שהיא הלא כותבת לי מאהבה, ואני בא ומדבר אליה על המכתבים בצורה כזאת. ומה ששייך לדבר האחר, אני לא הולך לספר לך כאן… אבל אני יכול להגיד לך שיש לבחורה הזאת חיוניות כזאת… ואני אומר לך את זה מפני שאני מכיר אותה… לאנשים האלה יש כוח ארצי, עדיין לא ברור להם עצמם… שאני מאמין בו יותר מאשר בכל החברים הליטראטים שלך.”

אני: “ומה היה המשפט שאמרת לה?”

שדה: "ובכן, אני אמרתי לה כך: ‘אני מקווה שיום אחד יקומו תושבי שכונת שפירא וישרפו את רמת־אביב. וזה יהיה מצב־הדברים כמו שצריך להיות.’

“ואז, למשך דקה שלימה היא איבדה את ההכרה שלה. כל כך נגעו הדברים בליבה. אחר־כך היא הסבירה לי שבילדותה גרה בשכונת שפירא, בצפיפות ובעוני רב, ולא מזמן טיילה בנווה־צדק, היכן שגרה, והצטערה לראות כיצד הבתים מתפוררים ונעשים למוסכים. אתה חושב שהדברים האלה זה צחוק? והפנתרים השחורים, למרות מה שהם בעצמם…”

אני: “פנחס, אני מאוד מתפלא עליך. אתה, שכל השנים הסתכלת על המציאות מרחוק, מנקודת המבט של הנצח – מה אתה רודף פתאום אחר אופנה? לפני שנה זו היתה המלחמה [הכוונה בעיקר למלחמת ההתשה, שאליה התייחס בשיחתי עימו לספר ‘אין שאננים בציון’], ואמרת שהיא הכוח האפוקאליפטי שיפוצץ את המציאות, עכשיו – עדות המזרח והפנתרים, רק מפני שבעיתונים כותבים עליהם? ומחר יהיה מאבק של דתיים וחילוניים, אז תפרש גם אותו? תסלח לי, אינני רוצה לפגוע בך, אבל זו הדוגמא שלך – זה מזכיר לי את בחורי הישיבה [במזרח־אירופה] שיושבים מאחורי התנור וקוראים בעיתון ומנתחים את מלחמות נפוליון ונותנים לו עצות.”

(כאן הוא קיבל התקפת זעם קשה).

שדה: “איך אתה מעיז לדבר אליי כך? אתה שוכח כניראה אל מי אתה מדבר כאן – אתה מדבר אל המחבר של ‘החיים כמשל’! אתה לא מסוגל להבין את זה? אל מי אתה חושב שאתה מדבר כאן – אל בועז עברון? [שגם אותו ריאיינתי ל’אין שאננים בציון']. מה אתה יושב לך פתאום כל־כך זחוח דעת. מה אתה חושב לעצמך – שאני כמו כל הליטראטים שאתה נפגש איתם? הלא אני כתבתי את ‘החיים כמשל’ בזמן שזה לגמרי לא היה כדאי לכתוב כך. ותראה לאן שהגעתי! ואני מבטיח שהוצאת שוקן עוד תמשיך לאכול אצלי צפרדעים גדולים יותר משהאכלתי אותם עד כה! הלא אתה צריך בכלל להתפלא שאני עדיין חי, ובריא, ויש לי ממה לחיות. לפעמים אני בעצמי מתפלא על כך. אבל אני אומר לך, אהוד, שאתה כניראה עוד לא מכיר אותי. אתמול ניחשו לי בכף היד ואמרו שיש לי חיים ארוכים מאוד. על איזה שטויות אתה מדבר? אתה חושב שזה זמן להתלוצץ? בן־אדם, מחר אולי יפלח כדור את הראש שלך. מה אתה חושב לך – שהמושגים שלך הם הדברים שאני אומר? אתה חושב שיודקובסקי (מ’ידיעות אחרונות') לא הציע לי, אחרי השידור בטלוויזיה (בו הופיע על ספרו ‘נסיעה’) ארבע מאות לירות שאכתוב מאמר על ‘הפנתרים השחורים’ – ואני דחיתי אותו! אז לי, שוויתרתי על ארבע מאות לירות, אתה מעיז לומר שאני הולך אחרי האופנה? ומה פתאום אסור כבר להתבונן במציאות? אתה חושב שאם מחר יהיו כאן הרוסים אז תוכל להמשיך להשתעשע עם החברים הליטראטים שלך ולשלוח מכתבים ל[א”ד] שפיר ולאגודת הסופרים?"

אני: “והלא לפני כמה זמן אמרת שזה לא משנה אם הערבים ישלטו כאן…”

שדה: “ערבים זה דבר אחר, ובבקשה, אל תגיד לי מה אני צריך לומר. מה פתאום אתה שם את עצמך במקומי. אתה חושב אולי שאתה יודע יותר טוב ממני מה שאני חושב?”

אני: “אני חושב שאם האנשים של שכונת התקווה רוצים להבין את הספרים שלך הם צריכים להגיע למדרגה של תושבי רמת־אביב. אז מה תשנה בכך?”

שדה: “אולי את הספרים שלי הם עדיין לא יכולים לקרוא, חוץ מן האחרון, ‘נסיעה’, שזה ניסיון חדש. אבל היו לי הדים אחרי השידור בטלוויזיה. סיפרו לי כיצד פשוטי עם קיבלו את דבריי. סיפרו לי שגם על חוף הים דיברו על כך. אולי זה לא הרבה. רק חצי שעה. [השידור בטלוויזיה]. מק־לוהאן אומר שהמדיום הוא הבשורה. אבל זה לא נכון. המדיום הוא שום דבר. כשאני דיברתי היתה גם בשורה. אבל מאז המשיכו לשדר את כל הטמטום. בהוצאת שוקן הם מורטים את השערות שלהם כשהם מבינים מה עשו. אילו הופיעו עם הספר למחרת יום השידור היו יכולים ביום אחד לחסל את המהדורה הראשונה. שמעתי שאנשים התנפלו על חנויות הספרים ושאלו על הספר.”

אני: “אבל האנשים האלה ממילא יגיעו לספר, כי הם מכירים את ספריך.”

שדה: “זה מה שאתה חושב, אהוד. לקהל הקבוע שלי אני לא דואג. הם יקנו את הספרים בין כה וכה. אבל חשובים לי אותם פשוטי העם, שזאת היתה להם ההזדמנות לקנות את הספר. אבל מאז השידור בטלווזייה כבר עבר כמעט חודש. ואני אומר לך – אפילו מוכר־דגים, ברמלה, למשל – אחרי השידור היה יכול לקנות את הספר – אם רק אחוז אחד ממיליון האנשים שראו את השידור היה קונה את הספר – כבר היתה המהדורה הראשונה נגמרת. אבל מה – אנשים לא יכולים לשבת לחכות כל הזמן לצאת הספר. בינתיים יש להם צרות: פרנסה, מס הכנסה, – וההזדמנות הזאת, הרוב הגדול של האנשים, פשוט שכחו כבר. ואין מה להאשים אותם. האשמה היא כולה של הוצאת שוקן.”

אני: “אתה באמת חושב שאם תושבי שכונת־שפירא ישרפו את רמת־אביב זה הפתרון?”

שדה: “טוב. אני לא בדיוק מתכוון לכך. מה שאני רוצה לומר הוא שבאנשים האלה יש כוח, אלימות, שאולי רק היא יכולה לחולל שינוי במצב הנירפש, המטומטם והבינוני של כל הליטראטים והחברים שלך כאן מאגודת הסופרים.”

אני: “אני חושש מאוד שבשביל לחולל את השינוי הזה אתה צריך ללכת אליהם ולעשות יחד איתם מדורה מכל הספרים, כולל הספרים שלך. זאת האלימות.”

שדה: “תודה על העצה. אחשוב על כך.”

אני: “פעם אמרת שלהצגת ‘החיים כמשל’ יהיה בעיניך ערך רק אם תשמע למחרת ההצגה כי בקיבוץ של ‘השומר הצעיר’ הלכו הצעירים בלילה וגילגלו בעטרן את מזכיר הקיבוץ.”

שדה: “אני מקווה, אהוד, שאתה חושב שעוד יש לי קצת חוש הומור.”

אני: “אני חושב שכל הגישה שלך בטעות יסודה. אתה מחפש כל הזמן מה במציאות יכול לחולל את הקאטאסטרופה. אבל הקאטאסטרופה עצמה איננה פתרון. רק השאיפה לשינוי חשובה. כמו אצל אבשלום ב’על מצבו של האדם'. גם ישו לא פסע מעבר לצליבה. ואת המציאות אי אפשר לשנות. רק לטעת שאיפות בלב האנשים. אני מאמין רק באנארכיזם שבמחשבה. לא במעשה.”

שדה: "המחשבות בלבד לא מספיקות. צריך מעשים כדי לאשש אותן. כדי להוכיח שהן קיימות. אם תדבר עם [בנימין] תמוז על כוס קפה הוא יוכיח לך שהוא האנארכיסט הגדול ביותר. וככה גם [אברהם] רימון. אמרתי לו פעם: ‘רימון, הלא אתה נרקב ברמת־אביב, עם השכנים שלך, המכונית שלך…’

"ואתה יודע מה הוא אמר לי – ‘זה כל העניין, פנחס. הלא אני סובל. אני האדם הסובל מכל זה. לך טוב.’ –

“זה מה שנקרא להיות אנארכיסט רק במחשבה.”

אני: “ואם תושבי שכונת שפירא יבואו לשרוף דווקא את רמת־גן, וידליקו מדורה תחת הבית שלך, מפני שהם לא מבדילים אותך מכל היתר? מה תעשה אז? זה יהיה נעים לך? אם יפגעו בדירה שלך בתוך הקאטאסטרופה?”

שדה: "אני באמת מתפלא עליך, אהוד. אני בעצמי עוד לא יודע איך אתנהג אם תקרה קאטאסטרופה, אז [אתה] חושב שאתה יודע יותר טוב ממני איך אני אתנהג?

“מה אתה חושב, שהגישה שלי כמו שלך? חברתית? שזה מה שמעניין אותי? שאני כמו בועז עברון, כמו הפרופיסורים שלך, כמו רוטנשטרייך, כמו [גרשם] שלום שלך! [את כולם ריאיינתי ל’אין שאננים בציון']. קראתי את ‘שבתי צבי’ [של גרשם שלום] וכל הזמן זה הפריע לי שפרופיסור יכול לכתוב ספר כזה. שכאילו תפס את העיקר. אבל אני תפסתי אותו. מצאתי מקום אחד, שמוכיח לי, שאולי הוא יודע מה קרה בשנת תרפ”ח בקורדובה, אבל הוא לא מבין בכלל את שבתי צבי. וזה הוכיח לי שהוא פרופסור מטומטם, כמו כל היתר."

אני: “לא כולם רוטנשטרייך. למשל – [הוגו] ברגמן.”

שדה: “ברגמן. זה קשה. אבל – הוא הרי כמעט תלמיד של בובר.”

אני: “לא בדיוק. אבל קרוב בדיעות.”

שדה: “ובכן, זה פשוט. על בובר הרי כבר כתבתי והוכחתי שהוא לא שווה שום דבר. אז אתה רואה מה ערכו של ברגמן.”

אני: “אני למשל אודה לו תמיד על שאצלו קראתי מה אמר היידגר.”

שדה: “מה אומר היידגר?”

אני: “הוא קורא את האדם לסדר באמצעות תודעת המוות. הוא אומר לאדם שעליו לחשוב על מותו. ומשום כך אוסר עליו לבזבז את חייו. לברוח אל הסתם הגדול, אל התחליפים, אל העתונות והבידור. זה האכסיסטנציאליזם שלו.”

פנחס: “והלא זה בדיוק מה שאני אומר!”

אני: “וכמה פעמים כבר ניסיתי להגיד לך את הדברים האלה ולא רצית לשמוע.”

שדה: “אין דבר. זה לא מפריע שהיידגר כבר אמר את הדברים האלה.”

אני: “וחוץ מזה, אני חייב לברגמן את האמונה שלי בהומאניזם.”

שדה: “ההומאניסט הגדול ביותר במאה שלנו, אתה יודע מה שאמר? הוא אמר – ‘מוטב לי כל פשעי העבר ולא הקיפאון של הבורגנות בהווה!’”

אני: “זה לא הומאניזם בעיניי.”

שדה: “לא שאלתי אותך מה זה בעיניך הומאניזם. בעיניי זה ההומאניזם.”

אני: “זה בדיוק כמו הרחמים של ניטשה על בני־האדם, שטוב להם מותם מחייהם.”

שדה: “זה לא ניטשה אמר את הדברים.”

אני: “היטלר?”

שדה: (בחיוך שבע רצון) “כן.”

אני: “ומה היו הדברים שהיטלר יצר במקום הקיפאון הבורגני? הלא הוא כרת את כל התפתחות האמנות, הספרות, התיאטרון, הציור, שבוודאי היה בהם לא מעט אנארכיזם, ואינך יכול לבטל את כולם. ומה הוא הביא במקומם? אמנות פופוליסטית, משעממת, כמו הריאליזם הסוציאליסטי. למשך כעשרים שנה כרת את הספרות והאמנות הגרמנית.”

שדה: “כן. הדבר היחידי שמפריע לי בהיטלר הוא מדוע השמיד את הציור האכספרסיוניסטי, שאותו אני אוהב. ויש לי תשובה על כך – הוא ראה את עצמו כצייר הטוב ביותר. ולא היה צריך יותר ציירים.”

אני: “שפאר מספר בזכרונות שלו כי ביום הגיוס למלחמת העולם השנייה – ביקש היטלר שישלחו לו את התעודות של כל האמנים, הציירים, המוסיקאים והאדריכלים – וקרע אותן.”

שדה: “באמת? את זה לא ידעתי. איפה קראת את זה?”

אני: “במוסף השבועי האחרון של ‘הארץ’ הופיע תרגום ראיון עם שפאר אשר נערך לאחר צאת ספרו.”

שדה: “לא, אני מצטער. אם זה פורסם במוסף השבועי של ‘הארץ’ אז אני לא יכול להסתמך על זה.” (התכוון לומר – משום שלפי הצהרתו הוא איננו קורא עיתונים).

אני: “אני מעדיף את תומס מאן על היטלר.”

שדה: “מאן זו לא דוגמה טובה. הוא היה די קרוב לצד הדימוני.”

אני: “אבל נישאר אזרח מהוגן. אני בעד אנארכיזם במחשבה. לא במעשה.”

שדה: “המחשבות בלבד לא מספיקות. צריך גם מעשים כדי לאשש אותן. כעת עולה בדעתי הפירוש לפסוק ‘ויהי אור’. זה טוב שאלוהים ברא את האור. אחרת היינו הולכים עד היום בחושך. אבל זה לא כמו שחושבים שאלוהים ברא את האור והכריז על כך כדי שבני־האדם יוכלו ללכת ברחוב בלי להיתקל אחד בשני. קודם היו המילים – ‘ויהי אור!’ – והאור עצמו רק בא כדי להראות שיש למילים כיסוי של מעשים. ומילים שאין להן כיסוי של מעשים הן חסרות ערך.”

אני: “אילו היית חי ברוסיה, או בגרמניה הנאצית – היו אוסרים גם אותך.”

שדה: (מחייך) “בגרמניה זה לא היה קורה לי, אהוד. אני הייתי נעשה סופר נאצי.”

אני: “מצד שני – דווקא במישטרים האלה יש יחס רציני למילה. אתה רואה – נלחמים בסופרים. נאבקים עימם. אוסרים אותם. ומה אצלנו כאן? שום דבר לא קורה! אף אחד לא מתייחס למה שאתה אומר, לא נאבק איתך.”

שדה: (מתפרץ, כמו קודם, עיניו בוערות, כמעט בוכה, אבל המסכנות מזוייפת, מרושעת) – “אתה! אתה מעיז לדבר אליי כך! כשהאישה והבת [יהודית אשתו ובתה] לא היתה להן קורת גג מעל לראשן – אז עיריית חיפה דחתה אותי ולא נתנה לי את הדירה שהבטיחו, מפני מה שכתבתי [ב”החיים כמשל“]… אז אתה רוצה להגיד לי שכאן לא סובלים?”

אני: “תירגע, תירגע, שדה. ולי הורידו את ‘המחצבה’ מעל הבמה כי ההצגה פגעה בהסתדרות. אז מה? ו’בלא לגיבורים המלחמה' לא אמרתי את הדברים החריפים ביותר? אולי יותר… (רציתי לומר, מכל ספריך שלך…) אבל איש לא הגיב על כך.”

שדה: “אבל קודם הוציאה ההסתדרות [הוצאת ‘עם עובד’] בשלוש מהדורות [הדפסות] את ‘המחצבה’. וב’לא לגיבורים המלמה' אני חושד בך כי הכנסת בכוונה את פרשת לבון כי חשבת לשבור בכך את השוק.”

אני: “אבל את ההצגה הורידו. אז מה אתה רוצה? שלחו אותך למחנה־כפייה בנגב? אסרו אותך? ברוסיה כבר היו מטפלים בך אחרת, כי שם מייחסים יותר משקל למילים. מפחדים מהן.”

שדה: “לא אוסרים כאן כי החוקים אינם מאפשרים. אם היו יכולים – היו אוסרים.”

אני: “כשכתבתי את ‘המחצבה’ הרגשתי גם אני את ההזדהות הזאת עם הכוח, האלימות. אבל את כל כוחי השקעתי בפוליק [גיבור ‘לא לגיבורים המלחמה’], שאיננו אלים. והוא הרבה יותר רציני. כתבתי ב’המחצבה' מה שהרגשתי. אבל לומר לך את האמת, לא היו לי הרבה תקוות…”

שדה: “תרשה לי לומר לך, אהוד, שבאמת גם לא נתקיימו לכן התקוות. הגישה שלך היא חברתית. ואני מתכוון לדבר אחר לגמרי, שהפנתרים, תרשה לי להזכיר אותם, למרות שהם לגמרי לא חשובים – שהפנתרים מבטאים רק את הצל של הדבר ההוא.”

אני: “תרשה לי לשאול אותך, פנחס, מאיפה אתה בכלל יודע על הפנתרים?”

שדה: “מה זאת אומרת?”

אני: “מאיפה אתה בכלל צריך לדעת עליהם. הלא אתה לא קורא עיתונים. לא שומע רדיו. לא רואה טלוויזיה. מאיפה אתה בכלל יודע עליהם?”

שדה: (מחייך בערמומיות) “ובלי לקרוא עיתונים כבר אי־אפשר לדעת?”

אני: “אם היית יושב, למשל, בלונדון, לא היית יודע עליהם דבר אלא אם כן היית מבקש לקרוא את העיתונים הישראליים.”

שדה: “ובדיילי מייל לא היו כותבים דבר על כך, על ישראל?”

אני: “היו כותבים אולי ארבע שורות קטנות בתחתית העמוד.”

פנחס: “בשבילי זה מספיק.”


בסוף הערב (היה כבר אחת ושלושים הלילה, ואי אפשר היה לעזוב אותו קודם לכן כי היה נתון בהתקפת דיבור בלתי־פוסק, שרק מקצתו הבאתי כאן) – נתן לי את ספרו החדש, “נסיעה”. אם יימכר הספר – הרי זה בזכותו. אם לא תהא הצלחה גדולה – כבר מוכן האליבי שלו – הוצאת שוקן איחרה בחודש את שידור הטלוויזיה בו דיבר אל פשוטי העם.


אני: “מה אתה חושב לכתוב הלאה? אתה עובד על משהו?”

שדה: “חשבתי לעשות מיבחר… מכל הדברים שלי… (ראה שנבהלתי), לא, יש קטעי יומנים, מאמרים, רשימות שטרם כינסתי אותן…”

אני: “אני לא חסיד של ספר פראגמנטים.”

שדה: (מחייך) “אוליי יעניין אותך לדעת כי…”

אני: “פסקל. אמרת לי. אבל אני חושב שחשוב ביותר הוא שתגמור לכתוב את ‘על מצבו של האדם’? אולי מתוך עצלות אתה פונה לכתיבה הפראגמנטארית. אבל כדאי לך להקדיש שנתיים של עבודה ולגמור את הרומאן. לדברים שאתה אומר בפראגמנטים יש ערך רב יותר אם אומר אותם אבשלום ברומאן.”

שדה: “לא ביקשתי ממך עצות, מה לעשות. אני לא בונה צעצועים, לשעשע בהם את קהל הקוראים. אני עוסק במיטאפיסיקה.”

אני: “אני חושב שאחרי דוסטוייבסקי קצת קשה לקרוא לרומאן – צעצוע.”

שדה: “כן. נכון. אחרי דוסטוייבסקי. בזה אני מוכרח להודות. אבל מה לעשות ואני לא מעוניין לכתוב רומאנים. אני מעוניין לראות עץ. לכתוב על עץ. לראות עץ כמו שלא ראה אותו איש לפניי. וזה קרה לי שלוש או ארבע פעמים בחיים. האיש הזה שעשה את העטיפה לספר שלי רואה אולי עשרות עצים ביום אבל אף פעם לא ראה עץ. לכן הירשה לעצמו לעשות רטוש על העץ. ותאמין לי, אהוד, לא חשוב לי איך התמונה שלי ניראיית בעטיפה, אבל אני לא יכול לסלוח לו שקילקל לי את העץ. הייתי יכול לתקוע בו סכין אבל הוא לא היה מבין מדוע, מפני שהכווונות שלו היו טובות. מילא. במהדורה השנייה כניראה כבר לא נספיק לתקן את זה. זה אבוד. אבל במהדורה השלישית, החלטתי, שמה מוכרחים לעשות את העטיפה מחדש.”

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 26 ביולי 1971.


*

ביום רביעי, ה־28.7, צילצלתי סוף־סוף אל שדה לאחר שסיימתי את קריאת ספרו “נסיעה”, שהיה לי אכזבה גדולה. בייחוד הרגיז אותי קטע בו הוא מספר כיצד הוא מספר את עצמו בלונדון, ושובר ראי כדי לראות את עורפו מאחור, וחש עצמו כרובינזון קרוזו! – ואני הלא יודע שכסף לא חסר לו בנסיעה הזאת, והכל רק פוזה.

אמרתי לו בטלפון כי חשבתי שמוטב לכתוב על ספרו אחרי שאחזור מחוץ־לארץ [עמדתי בפני נסיעה שתכלול גם את לונדון] – כי לאחר שאראה את המקומות שכתב עליהם יהא לי קל יותר להתייחס לספרו. וכן – שהיכרותי עימו הפריעה לי בקריאת הספר, וכשביקש דוגמא הבאתי את דוגמת התספורת.

על כך ענה שביומן מותר לכתוב גם על הצד האינפאנטילי שבחיים.

ומדוע לא ציין שהיה לו כסף? ומה הסיבה שהוא שונא את ספרי לונדון? –

על כך ענה שביומן אפשר לכתוב רק מה שעולה על הדעת באותו רגע, ובאותו רגע לא עלה על דעתו שיש לו כסף בבנק – ולכן לא יכול היה לכתוב זאת! – ועוד שטויות ממין אלו. – שתפקידו לפרק את המציאות ולהעלותה מחדש ביצירתו. וכי זה שלא נהניתי מספרו ולא הבנתי אותו זו בעייה שלי ולא של הספר! – אבל ראיתי שנפגע מאוד.

סיימתי את השיחה בספרי לו על הצעת אגודת הציירים שאערוך להם רבעון, וירדתי לפגיזה בביתן אגודת הציירים, הסמוך לבית [ברחוב אלחריזי].

נפגשתי עם אלחנן הילפרין. לאחר שהסביר לי מה חפצם – והסברתי לו שאין לי את הכישורים הדרושים לכך – נפרדנו בשלום.

רק באתי הביתה – ושוב צילצל שדה, כביכול כדי לדעת מה היה בפגישה, ולהמליץ על מישהו אחר שמחפש עבודה. אך הכוונה האמיתית: “אהוד, חשבתי שאם לא הבנת את הספר עד עכשיו, אז זה שתטייל באוקספורד סטריט בוודאי שלא יעזור לך להבין אותו. וחוץ מזה – עד שתחזור, ותכתוב – יכולים לעבור אולי שלושה וחצי חודשים. אז חשבתי שאולי יותר טוב שמישהו אחר יכתוב בינתיים על הספר ב’על המשמר'.”

אמרתי לו שכך גם אני אמרתי לא.ב. יפה, העורך. ובליבי שמחתי על שאני פטור מלכתוב עליו. אין הוא מוכן לשמוע את דעתי על כתיבתו – אלא אם כן אני מוצא בו צד לשבח. הפסד שלו. לדעתי מוטב היה לו שלא הוציא את “נסיעה” משהוציאו. כל מגרעותיו: הפרסומת העצמית, העמדת־הפנים, חוסר־היושר, האקלקטיות, הבן־עניים שעלה לגדולה, האגו־מאניאק – בולטות בספר יותר מבכל שאר ספריו, ואין כנגדן יכולת סיפורית או שירית (לבד משיר אחד על ישו) – שתיתנה לספר ערך כלשהו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 30 ביולי 1971.


*

לפנות־ערב חזרנו מווסט המפסטד לעיר. ענת הלכה להצגת “קין” בתיאטרון בשדרות שפטסברי, ואני יצאתי לשוטט בסוהו. לא הספקתי לשוטט הרבה ונכנסתי להצגת סטריפטיז שעלתה לירה אנגלית אחת, בעקבות עצתו של פנחס שדה, שהתפעם מהצגת הסטריפטיז במועדון הזה ותיאר אותה בכתבה בעיתון ובספרו “נסיעה”, והפציר בי במפגיע שלא להחמיץ אותה ואף צייד אותי ב“תעודת החבר” הפיקטיווית “שלו” מהביקור באותו “מועדון”, תעודה שמסיבות חוקיות יש לרכוש אותה כדי להיות זכאי להיכנס למופע.

ההצגה נמשכה כשעתיים וחצי, משמונה עד עשר בלילה. היו כעשר חשפניות. תחילה הייתי המום. בייחוד הרשימה אותי כושית אחת, עצומה, עם שדיים נפולים ואלכסוניים, כשתי שקיות, עם גוף כשל גבר, עכוז רציני, רעמת שיער וצלקת הניצבת מעל למפשעה. בהצגתה היו יותר חיים מאשר בכל היתר.

היתה עוד יפהפיה אחת, בלונדית, שניראתה גרמניה או שוודית. שער ערוותה היה זהוב. ועוד היו שם מכל המינים והטעמים, שמנות עם שדיים ואחוריים עצומים, ואחת רזה עם שדי בתולה. אחדות עם פטמות עבות, פטמותיה של הכושית היו כשני כפתורי ענק שחורים. והיו עם פטמות קטנות. לבחורה אחת, רזה, היו מודבקים על הפטמות שני גדילים לבנים, ובחושך, כשהם מבריקים, היא עשתה עימם סיבובים הנה והנה, כשהיא משנה את הכיוון של האחד או של שניהם מפעם לפעם.

לאחדות מהן אפשר היה לראות ממש את שפתי הערווה. הן גם עשו תנועות מגרות. אם כי היו כאלה שעשו זאת מתוך שיגרה, ושיעממו.

בתהחלה הייתי המום ונירגש. ממש היו לי דפיקות לב. בייחוד עם הופעת הכושית, היה עליי להתאמץ שלא להרטיב את מכנסיי, והיתה לי הרגשה שבאותו מצב נמצאו מרבית הגברים, כחמישה־עשר, שישבו בשלוש השורות של הכיסאות, לפני הבמה הקטנה. אגב, הכניסה כך היא – למעלה כתוב שהמחיר הוא חמישים פני, אבל כשאתה נכנס עליך לשלם עוד חמישים – “דמי חבר”, ורק אז נותנים לך להיכנס. [כמובן שהתעודה של שדה לא עזרה, והיה עליי לרכוש “תעודת חבר” חדשה].

המקום קטן מאוד, וההצגה מתנהלת בשיטה של “נון־סטופ”, כחמש דקות הפסקה, וכשבע עד עשר דקות כל הופעה. במשך כשעתיים “נגמרות” כל עשר החשפניות, והסיבוב מתחיל מחדש. כך שאחרי כל “מיספר” יש חלק שקם ויוצא. אני באתי בשעה טובה, בשמונה, ולאחר שתי הופעות התפנה כיסא בשורה הראשונה, וישבתי כל הזמן במרחק של כמטר וחצי מן החשפניות. תוך שעה התמלא המקום עד אפס מקום, ואנשים עמדו מאחור, ונעשה חם מאוד. נישארתי למשך סיבוב שלם, ועוד ארבע חשפניות שראיתי בפעם השנייה, כי חיכיתי לראות את הכושית הענקית.

בפעם השנייה, אפשר לומר – ניראתה ההצגה יותר מן הצד האסתטי ופחות מן הצד הפורנוגראפי והאירוטי. הרושם של ראיית כל הופעה בפעם הראשונה הוא מהמם. גירוי חזק וחום פנימי והתרגשות, אם כי “החזקתי מעמד” ולא הרטבתי, אף לא נתקשחתי באותו מקום, מחמת אותו החשש, ונתתי פקודה פנימית – לא להתרגש! והיו כמה רגעים חזקים במיוחד – כשניראו שפתי הערווה של הנערה הבלונדית, והיא ליטפה אותן, ובעיניה הבעה מלאכית, כמו גרטכן. או כשהכושית ישבה על הכיסא בחזה חשוף וברגליים פשוקות, ידיה מסתירות את ערוותה, והיא עושה תנועות אוננות של אישה ואחר־כך של גבר, ומתגרה בקהל הגברים וקורצת להם – הנה היא עושה באופן סמלי מה שכל אחד מהם היה משתוקק לעשות ברגע זה למראיה.

אחת המתפשטות, צבעונית, ביקשה ממני את משקפיי (ישבתי בשורה הראשונה) ושיפשפה בהן את ערוותה הכהה והערומה. והיתה עוד כושית צעירה ונחמדה, ובחורה אחת שלא פסקה לדבר אל הקהל על אודות ה“פוסי” שלה, ועל כך שאין מה לחשוש ממנו מפני שאיננו נושך…

ואולם, כאמור, בפעם השנייה, ניראו אותן הנשים באור יותר רגוע. לא מגעיל. לגמרי לא – (אם כי לרובן היו כפות רגלים מלוכלכות, ונעליים – שמעטס), אלא – בפעם השנייה היתה בכך הרגשה של חופש, קצת שיעמום, ומין הרגשה שזה טבעי, העירום. כמעט רצון להיות במחנה של נודיסטים, או לראות את בני־האדם הולכים עירומים באופן טבעי. הכושית שוחחה עם הקהל ונעצה מבטים צוחקים. האחרות רובן שתקו, או שרו בחצי קול למנגינת התקליט שליווה אותן. אבל אחת החשפניות אמרה: “חייכו קצת! איך אני יכולה להיות מאושרת כאשר המבטים שלכם רציניים כל כך!”

אחרי כן נפגשנו, ענת ואני, בכניסה לתיאטרון ושתינו תה אנגלי “ארל גריי” עם סוכר גבישים חום בקפה “פורטנם אנד מייסון”, מקום יקר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 26 באוגוסט 1971.


*

כמעט סיימתי להכין את ספר השירים של הדודה אסתר [ראב]. יהיו כשמונים וכמה שירים. ישבתי והעתקתי לה כמה מן השירים החסרים. [א“ד] שפיר פנה אליה בהצעה להוציא לה ספר פרוזה. הוא עובד עתה ב”דביר".

אמרתי לה כי איתו לא אוכל לעבוד, ואם הוא יערוך את הספר לא אוכל לעזור במאום.

תשובתה: “אני לא צריכה אותך בשביל זה.”

כשניסיתי לספר לה מי הוא [היה לי סכסוך מר איתו, ובתקופת עריכתו את “מאזניים” פירסמה עדה צמח את ההשמצמה הקשה עליי] – לא רצתה לשמוע שום מילה רעה עליו. כוח האיגואיזם שלה, והרשעות – גדול כמעט כזה של שדה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 6 בנובמבר 1971.


*

אתמול בערב [יום שני, 15.11] הלכתי לבקר אצל שדה, לראשונה מאז חזרתי מחוץ־לארץ. הוא השמין והזדקן. אולי משום שלא התגלח כמה ימים וזקנו לבן ברובו. כרגיל שתק בתחילת הערב, אבל לאחר ששאלתי אותו – “מה נשמע עם שרי?” – החל לדבר ולא הפסיק עד אחת בלילה כמעט. אלמלא הייתי הולך היה ממשיך לדבר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 16 בנובמבר 1971.


*

אתמול [יום שלישי, 16.11] הייתי עייף והלכתי לישון. אכתוב עתה מחדש את הדברים כסדרם.

שלשום בערב [יום שני, 15.11] ענת הלכה לקונצרט של האנסמבל הקאמרי ואני לשדה. הוא עוסק עתה בעיקר בכתיבת כתבותיו למוסף השבועי של “ידיעות אחרונות”. משלמים לו שלוש מאות לירות לכתבה. לאחרונה כתב על קאליגולה, על המאפייה, ובעיקר על ציירים. עתה הוא מכין כתבה על מלאת שבעים שנה לפרס נובל. הוא חותם בשם רחבעם צור. חוץ מזה הוא מגיש בג"צ, ביוזמת מונדי, על כך שהשמיטו את שמותיהם כמעבד וכעורך לשוני בגירסה הטלוויזיונית של “מעבר לגבולין”.

השיחה הגיעה לנקודה מתה.

שאלתי – “מה נשמע עם שרי?”

הוא סיפר לי כי בליל שישי [ש]בו חל ליקוי הלבנה (זה היה שבוע לפני נסיעתי לונדון [אותו ערב הרציתי על סולז’ניצין בקבוצת גבע]) היא צילצלה אליו ואמרה, “אתה יודע, פנחס, שיש עכשיו ליקוי חמה?”

כעבור שבוע, שוב ביום שישי (זה היה היום בו הגעתי ללונדון) צילצלה אליו שרי לפנות־ערב וביקשה שיבוא לירושלים לבקר אותה. הוא סירב.

כעבור שעתיים שבה וביקשה ממנו בטלפון. הוא החליט שאולי מצבה קשה, והלא כבר ניסתה כמה פעמים להתאבד. ואם יקרה לה משהו – הרי לא יוכל לסלוח לעצמו. ובכן הסכים ונסע.

נסע לירושלים ביום שישי לפנות־ערב במונית, וממרכז העיר אליה. יש לה דירה יפה בסביבות רחוב הפלמ"ח. בעלה לא היה בבית. כאשר שאל איפה הוא, אמרה שהיא לא יודעת. היא חושבת שנסע לשבת להוריו. הם גרים בלוד או בקריית גת.

כל הלילה בילה אצלה. הוא לא שכב איתה. אם היתה עומדת על כך בתוקף – היה נעתר. אבל היא לא הציעה. ומעקרונותיו הוא שלא להתעסק עם נשים נשואות. מחוץ לזה היא פריג’ידית, לדבריו. מחצית הלילה בילו בשיחה נעימה. אבל מחציתו השנייה היתה מתמשכת ולא נעימה. בבוקר עלו על גג הבית ושכבו והסתכלו על ירושלים. ואז הוא החליט שהיא – מסריחה. הוא כבר הכיר אותה נערה ומשוגעת וחולה ובכל מיני מצבים, אבל אף פעם לא הרגיש שהיא מסריחה. נידמה לו שגרם לכך גם הטיפול הנפשי שקיבלה. היא קוראת את “הארץ” כל יום! חטא בל יסולח. ושקועה כל־כולה באוניברסיטה, אשר עליה ליגלגה פעם. הוא דיבר איתה דברים קשים והם נפרדו ברוגז. נידמה לו שהיא רצתה שהוא יקח אותה בכוח, יפרוש את חסותו עליה, יציל אותה מבעלה ויחזור איתה לרמת־גן.

אחר־כך התחיל לספר את המעשה שקרה לו עם שתי הבחורות ביחד.

זה היה בשבת האחרונה שלפני תחילת הלימודים. כניראה ב27־ באוגוסט. בחורה אחת כבת שבע־עשרה צילצלה אליו כמה פעמים וביקשה לבקר אותו. כניראה שהיא חיפאית, אם כי לא אמר זאת במפורש. היא נערה מחוננת. בגיל ארבע־עשרה התחילה, לדבריו־לדבריה, ללמוד במקביל גם באוניברסיטה, או בטכניון – פיסיקה. ועתה היא משלימה את הדוקטוראט (!) שלה, וכבר הציעו לה לעבוד על… פצצת האטום, בכור האטומי. ניסים ונפלאות. היא גם הסבירה לו – והוא תמיד מאמין למה שהפיסיקאים אומרים – שכל אדם משדר ממוחו גלים של צבע, ולכל אדם יש צבע מיוחד. והיא – יש לה יכולת לראות לפעמים את הצבע הזה. רואים זאת רק בחשיכה. היא ראתה את הצבע של עצמה, בראי. וגם אצלו, כמובן – ראתה את ההילה הצבעונית. עכשיו מובן לו בדיוק מפני צייר[ו] ג’יוטו, וכל הציירים האחרים של הרינסאנס וימי־הביניים – את ישו ושאר הקדושים עם הילות סביב לראשיהם. מתקבל על הדעת שאנשים ראו את ההילה הצבעונית סביב לראשו של ישו!

ובכן, ביום שישי צילצלה אליו בת השבע־עשרה וביקשה לבוא אליו. הוא הסכים, מאחר וכבר הגיעה לתל־אביב. אך אמר לה שתבוא אליו בשתיים. היא העירה אותו באחת־עשרה בבוקר.

בעשרה לשתיים שמע צלצול בדלת אך לא פתח. כעבור זמן קצר שמע עוד צלצול. הוא פתח והנה בדלת עומדת – אימו, ועל המדרגות יושבת הבחורה.

אחר־כך התברר ששתיהן באו באותו האוטובוס. אלא שהבחורה הלכה מהר יותר. ומשלא פתח לה, ישבה וחיכתה על המדרגות. כשראתה אותה האמא שלו, אמרה:

“ילד, גם אתה מחכה לפנחס?”

שערה של הנערה היה גזוז קצר מאוד, והיא הולכת במכנסי ג’ינס, וניראית כנער. אבל, הבטיח לי – כשהיא מתפשטת יש לה גוף יפה מאוד ונשיי.

מאמא שלו נפטר מהר ונישאר עם הנערה. תוך עשר דקות יצרה כלפיו יחס חופשי לגמרי. “אהוד, היא ממש פתחה אותי. אתה יודע שזה לא קל להתקרב אל בני־אדם. יש משהו דוחה (אולי התכוון בכך לעצמו). יש יסוד של תוקפנות בכל מגע מיני בין בני־אדם. אבל איתה הכל היה פשוט. רק אמרתי לה להתפשט ומיד התפשטה בחופשיות כזאת, בטבעיות. הורידה את מכנסי הג’ינס שלה.”

הוא התעסק איתה כמה זמן אבל לא פתח אותה מפני שהיא בתולה וקטינה, והוא לא רוצה להסתבך עם קטינות. ובכלל – זאת אחריות גדולה להיות הראשון אצלה, ואחר־כך היא עוד יכולה לבוא אליו בתביעות. הוא הסתפק כניראה בכך שהשפיך בחוץ. בדרך־כלל הוא נוהג כך. זה התברר לי מסיפור שסיפר קודם:

יש בחורה אחת מקיבוץ של “השומר הצעיר” בהרי אפריים אשר מאוהבת בו זמן רב. יש לה חבר, קצין בצנחנים, והוא אמר לה שתתחתן איתו [עם החבר]. כמה זמן לא שמע ממנה ופתאום צילצלה אליו והודיעה לו שהיא כבר נשואה לאותו בחור, ויש לה ילד בן שלושה חודשים, ובכל זאת היא רוצה לבקר אצלו, אצל שדה.

“אני מקווה שהילד הוא לא במיקרה ממך?” הערתי.

“תתפלא, חשבתי על כך. זה היה יכול להיות מבחינת סדר הזמנים. אבל אני אף פעם עוד לא גרמתי לבחורה להיכנס להריון. מה אני, משוגע? כבר אי־אפשר להיזהר, לוותר על שני רגעים של תענוג? אני לא יכול אפילו לחשוב על מה שקורה לבחורה שעושים לה הפלה. חופרים בפנים. זה נורא. להרוס חיים שלמים של בחורה בשביל עוד שני רגעים?”

וכך מנע אותה בחורה מ“השומר הצעיר” לבוא אליו. היא מצלצלת אליו בשש בבוקר, אחרי שבעלה הולך לעבודה, ומשתפכת בווידויי אהבה חזקים. אבל איך אפשר עם אישה שיש לה תינוק בן שלושה חודשים?

וזאת הסיבה מדוע לא פתח את בת השבע־עשרה.

אחרי שנירגעו קצת ישבו ודיברו. הוא שאל אותה מה היא חושבת לעשות עכשיו? והיא ענתה שהיא נישארת אצלו לשבת.

“זה לא ייתכן כך,” אמר. היא תפריע לו.

ואז דיבר איתה ושאל אותה על עצמה. הרי על ספרות ועיתון “הארץ” הוא לא מדבר עם בחורות, רק איתי. ובכלל, חוץ מאשר עם מונדי הוא לא מדבר בכלל עם סופרים, וכמעט שאינו רואה גברים, רק נשים. ולמרות שאיננו אוהב את קאפקא עולים בדעתו הדברים שהכוהן אומר ליוסף ק. בבית־המישפט: “יותר מדי אתה מבקש עזרת נשים.”

ובכן, שאל אותה, כמו שהוא שואל תמיד – אם יש לה חבר. היא אמרה שאין לה, אבל היה לה עניין עם חברה והן היו קשורות מאוד. גם בזמן שהתעסק איתה הרגיש שיש בה משהו שמכוון לנשים.

ואז עלה בדעתו רעיון. יש לו עוד ידידה, בת עשרים ואחת, שגרה ברמת־גן ומצלצלת אליו כל כמה ימים. וגם איתה יש לו יחסים. היא רמזה לו פעם, ואולי יותר מפעם – שהיתה רוצה לנסות, או שכבר ניסתה זאת, עם אישה. ובכן, אמר לצעירה – אם הבוגרת תצלצל – יזמין אותה. אך הוא לא התקשר איתה כי אינו נוהג לטלפן אליה.

לא עבר זמן רב וצילצל הטלפון. זו היתה היא. הוא הסביר לה במה דברים אמורים והיא מיהרה לבוא. לפחות כדי שלא להשאיר אותו לבד עם הצעירה.

"וכך, אהוד, אני יושב פה על הכורסה כמו שאני יושב עכשיו לפניך, (אני ישבתי ממולו בכורסה) והן שתיהן יושבות על הספה (ספה צרה, כמו דרגש, בקושי מקום שכיבה לאדם אחד, בין השולחן שבין שתי הכורסאות לבין החלון). והן מדברות. ואני מסתכל. ואז אחת מהן, אולי המבוגרת, אומרת לצעירה – ‘את יודעת בשביל מה פנחס הזמין אותי לכאן?’ – והצעירה אומרת – ‘כן.’ – ‘אז את מוכנה?’ – ‘כן.’ – וכמו שאני יושב למולך שתיהן מתפשטות ומתחילות להתעלס על הספה. ממש מולי. ואני מסתכל. ואחר־כך גם השתתפתי. אני זוכר שהצעירה, שהיא לבנה וצנומה, וניראית ארוכה, שכבה לאורך הספסל, המבוגרת, שהיא שחומה, גהרה עליה וליטפה אותה, וגם אני גהרתי. יותר נמוך, ועשיתי מה שעשיתי – ואז חשבתי שכך בדיוק מתואר גופו הלבן והרזה של ישו, השוכב לאחר שהורד מן הצלב, ועליו גוהרים.

“וכך זה נמשך ארבעה ימים. ואל תחשוב שזה היה קל, אהוד. אפשר לומר שיצאתי בחסד. שהרי הייתי צריך להוכיח גם כן. הצעירה נישארה אמנם בבתוליה, וערב אחד הלכה לישון אצל המבוגרת והן המשיכו לעשות שם מה שעשו. זאת לא היתה אורגיה כמו האורגיות שעושים כל ערב בצפון תל־אביב. זה היה אחד הרגעים האמיתיים ביותר בחיים שלי. הרבה יותר אמיתי ממה שקרה עם שתי המזדיינות הקטנות בירושלים, שכתבתי עליהן ב’החיים כמשל'. ההן רצו סתם לראות אחת את השנייה נדפקת. אבל כאן אנחנו היינו במצב שלפני החטא. כמו בגן עדן. היינו ממש מהופנטים שלושתנו. מה שבחוץ־לארץ קרה לי לעיתים נדירות, והיה הפירוש לי – כשראיתי במועדון הסטריפטיז שתי נשים מלטפות אחת את השנייה – קרה כאן בצורה הכי טבעית וטהורה. שם רק אני ראיתי את היופי שבדבר. אבל כל השאר התייחסו לכך לגמרי אחרת. כולל שתי הנשים שעשו זאת. אבל כאן זה היה בדיוק כמו שאמרתי למונדי בספר השיחות, ואני אמרתי את זה רק מן הדמיון, מבלי שראיתי את הדבר – שתי נערות שנמצאות יחד ניראות במיקרה כזה כמו פרחים אחדים שפורחים יחד ומלטפים זה את זה.”

(מונדי שאל אותו הלאה: “האם קרה לך לשכב עם שתי נשים לסביות לילה שלם?”

תשובה: “לא עם שתיים ולא עם אחת, לצערי.”

מונדי: “אני מאחל לך.”)

השתיים האלה כמובן קראו את כל ספריו. וניראה שמונדי התרברב בפניו כי לו, למונדי, זה קרה.

ומה היה סופו של דבר?

כל הזמן פחד, לדבריו, כי מה שקרה ביניהם ייגמר בהתפרצות, בהיסטריה. כמו שהיה לפני כמה שנים כאשר הפשיט במאמר פיו את ציפי בנוכחות כמה אנשים בחדרו (על כך כתב ב“על מצבו של האדם”). אבל הכל היה בטבעיות. כל מה שקרה בין שניים לא הפריע כלל לשלישי. ולפעמים השתתפו כולם יחד. אחרי כמה זמן נסעה המבוגרת לבקר את הצעירה בבית־הוריה באותה עיר – אבל הפגישה לא היתה מוצלחת. הצעירה רצתה כניראה שזה יישאר חד־פעמי. אמנם, הצעירה לשדה הציעה נישואין. בכל תמימותה אמרה לו שיתחתן איתה. ואילו המבוגרת, עימה הוא ממשיך להיפגש, ולא כדי לדבר על ספרות, כתבה לו על כך. הוא ביקש משתיהן לכתוב לו דו"חות על כך. והוא החזיק בידיו דף נייר שהמבוגרת כתבה. אלא שלדבריו היו אלה בעיקר דבריו שלו שהשמיע על המעשה, בדומה למה שסיפר לי. היא, המבוגרת, כותבת עכשיו ספר על מה שקרה, והוא מעודד אותה לכך.


[“הוא סיפר שהיו אצלו כמה אנשים ועימם צעירה נאה (הוא אמר את שמה),” סיפר לי לימים אורפז, “עם חזה נאה במיוחד. אחרי שהתחממו קצת בשתיית תה, ביקש ממנה שתגלה את שדיה הנהדרים בשביל כולם לראות, והיא עשתה כן. הם ישבו שעה ארוכה ולא דיברו ורק הסתכלו בשדיה, וזה היה לדבריו לא פחות מרגש מ’דרשת הפרח' של סידהארתא.”]


“ועכשיו, תגיד לי אהוד, כבר שעתיים אני יושב ומספר לך על זה, מה דעתך על הדבר?”

“אגיד לך את האמת, פנחס, קודם כל – זה מאוד מגרה אותי.”

(ובאמת, כוח המחשתו היה כה גדול, שהתמונה שהעלה אכן היתה מגרה).

“אני מתפלא עליך, אהוד, שזאת התגובה שלך. אם יש לך בעיות מיניות אז תשכור לך שתי זונות ותעשה את זה.”

“אתה יודע בעצמך שעם זונות זה לא אותו דבר. זה משפיל. אבל כמו שסיפרת שקרה לך, זה טבעי.”

על כך הסכים. הוא מוכרח, הוא מרגיש – שעליו לכתוב על כך. אבל הוא לא יכול רק לתאר את מה שקרה, כי אז זה יהיה נאטוראליזם. והוא נגד נאטוראליזם. הוא מחפש את המשמעות המיסטית העמוקה.

אמרתי לו שמאחר וכל חייו שאף להיות במצב פאראדיזי [גן־עדני, ביטוי מובהק של גרשם שלום], מעבר לטוב ולרע, הרי עתה, לאחר שהדבר קרה לו – מעניין יהא לו לראות כיצד התבוננותו בעולם [נעשית] מתוך המצב הפראדיזי. הלא זה מה שאבשלום שואף ב“על מצבו של האדם”, וזה גם מה ששבתי צבי עשה בהכריזו שהביא את הגאולה ועתה מותר לחיות מעבר לטוב ולרע [ובכך יצר מראית־עין של נס!]

לא. מה שקרה לאבשלום ולאביגיל לא נחשב עתה כלל בעיניו כי התרחש בדימיון. וגם שבתי צבי יותר מדי יהודי לטעמו. הוא צריך לבדוק כיצד הדברים הללו קשורים לישו. כי אצל ישו בא הכל בטבעיות. ישו היה כל האדם.

וכך המשיך והתפלסף ודש בנושא שעה ארוכה. הצעירה עדיין מצלצלת אליו לפעמים ורוצה לבוא. הוא יכול לחדש את הפגישה כל מתי שירצה. אבל הוא חושש לחזור על כך כי זה רק יקלקל את זכר ההתרחשות הראשונה ואז הכל ילך לאיבוד. אף פעם לא נהנה כל כך ממגעו עם אישה כפי שהיה בחברת שתיהן. הוא חש עצמו מיותר, וכך גם הן אמרו לו לעיתים. ולא היתה שום תוקפנות בדבר. בדרך־כלל יש תוקפנות ביחסים שבין גבר לאישה. וגם כשהוא לבד עם המבוגרת יש תוקפנות מצידו כלפיה. עצם החדירה היא אקט של תוקפנות. אבל בשלושה הכל היה חלומי וטבעי. הוא בעצמו לא האמין למראה עיניו.

אמרתי לו שאולי המסקנה מכך היא שכאשר היופי מחבק את היופי הרי שהוא עצמו – מיותר. כי אין כבר צורך שמישהו יתן משמעות לדבר. הלא זה, לדבריו, מצב של שלימות.

לא. הוא בטוח שכל ההתרחשות לא היתה באה, ולא היתה מקבלת את משמעותה, מבלי השתתפותו. הוא היה עד, ומאשר שהדבר בסדר. שהן לא עושות שום דבר רע. שכל זה הוא תחת חסותו.

יש לי רושם שהוא עצמו לא התפשט כלל. ודאי התבייש [בקומתו הנמוכה]. הן היו פורצות בצחוק פראי אילו ראו אותו ערום ביניהן.

אחר כך אמר שאולי ישא עוד פעם לאישה את יהודית.

אמרתי לו שטוב יעשה.

הוא אמר שיהודית צוחקת ממנו ומתייחסת אליו בסלחנות, והוא מתחטא בפניה כילד.

אמרתי לו שישתדל לקנות דירה בסמוך לה – כדי שיוכל תמיד לעבוד לבד ולא יצטרך להיות כל היום יחד עם אנשים אחרים.


מאוחר יותר הוציא דפדפת שאותה הוא גוזר ומדביק בעצמו, שם, על דפים לבנים גדולים, מודבקות הטבלאות החודשיות של רשימת רבי־המכר שמתפרסמות בעיתון “מעריב”.

“זה המגע היחידי שלי עם העולם,” אמר, “אינני יודע מאום בקשר לגורלו של הספר, רק מה שמתפרסם ב’מעריב'.”

גם כאן ערך דרושים רבים על מצב ספריו לעומת ספרים אחרים. העניין הזה מעסיק אותו ללא הפוגה והוא לומד היטב את כל פרטי הטבלאות. ספרו הופץ עד כה בקצת יותר מאלפיים טפסים [עותקים].


ועוד סיפר על בחור אחד, בן של פרופיסור ירושלמי, שברח לעבוד בסדום, וכתב לו מכתבים נירגשים, והנה לאחרונה כתב לו מכתב מעליב ופוגע, כאילו רומה, וסיים: “אני אחזור לחרוש את התלם שחרשו אבותיי.”

מה הסיבה לכך? ומה הסיבה לכל ההתקפות השפלות על ספרו בעיתונים? –

הוא יודע את התשובה. זה הפחד. האנשים מפחדים מפני האמת שתתגלה בספריו.

ניסיתי לומר שאולי הבחור התאכזב מספרו האחרון.

בקושי בלע את כעסו. אמנם הוא הופיע בטלוויזיה וברדיו – אבל הוא משוכנע שלא עבר את הגבול, ולהצדקתו הוא יכול לומר שבכל מקום רק דיבר על עצמו ולא השתתף בסימפוזיונים, ואם כך – הרי שנישאר נאמן לעצמו ולא נעשה לבדרן.

אמרתי לו שעם כל גיבורי ספריו האחרים יכולתי להזדהות בשעת הקריאה, אך לא עם גיבור “נסיעה”. כאן, הוא עצמו הפריע לי כל הזמן.

“מה אני יכול לעשות,” אמר, “זה כמו רכבת שלא די שהיא נוסעת – הרי שגם פנחס שדה עוד מסתובב בה הנה והנה. אני יודע שהקוראים היו רוצים שאיעלם. אבל מה אני יכול לעשות? אתה באמת חושב שכשאני כותב – ‘ראיתי עץ,’ אני מתכוון סתם שראיתי עץ כמו שכל עיתונאי ב’ידיעות אחרונות' יכול לראות ולכתוב? אני כותב בצורה מיסטית. ואת זה אנשים מסויימים לא מבינים.”


בשעה מאוחרת בלילה נפרדתי ממנו. יכול היה לדבר עד הבוקר. אך לי לא היה כוח. וגם היה עליי לנסוע למחרת היום אל הדודה אסתר.

*

[שנים לאחר מכן שאלה אותו פנינה רוזנבלום: “באחד ממכתביה, שפירסמה בספר ‘התמסרות’, כתבה חבצלת על ארבעת הימים, בהם התעלסת איתה ועם עוד אישה. תגובתך בעיתונות למכתב זה היתה: ‘זה היה מצב של גאולה, וחשבתי עליו במושגים דתיים.’ מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים לבין דת?”

על כך ענה לה פנחס: “אין קשר. אבל לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע – אם בכלל – לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי.” (“לאשה”, 12 במרס 1984).]

*

למחרת, יום שלישי [16.11], נסעתי לדודה אסתר, ברכבת עד חיפה ומשם באוטובוס. היא שכרה בית יפה ומרווח ברחוב העמק 2, בקרית עמל, ליד סמינר אורנים. הכינה לי ארוחת צהריים טובה, וניראית יוצא מן הכלל. לבושה באופן ספורטיבי ואלגנטי. אמנם כרגיל התאוננה שאינה ישינה בלילות, וכי – מרססים. אני הקשבתי, כרגיל.

אחרי הארוחה (פלפל ממולא אורז ובשר, קציצת בשר גדולה ומתובלת היטב ותפוחי אדמה אפויים, לפתן שזיפים שהכינה בעצמה, שטרודל מאפה ידיה) – ישבנו לעבודה, על ספר שיריה [“תפילה אחרונה”]. הרבה לא היה לשנות מן הסדר שהצעתי, והיא עברה על כל השירים ותיקנה כמה שגיאות דפוס והוסיפה סימני פיסוק והקדשות.

*

אחר־כך חזרתי לחיפה. בדיוק כשיצאתי ממנה [מאסתר] איחרתי אוטובוס אחד, ורק אחרי כעשרים דקות בא עוד אוטובוס. הגעתי עד לתחנה המרכזית בחיפה, ומיד שבאתי למוניות היה מקום אחרון, בין שתי בחורות, במושב האחורי. ישבתי. השעה היתה רבע לחמש. המונית, מרצדס חדשה, התחילה לנסוע והיום הלך והחשיך. חשבתי לעצמי – ממש כמו שדה – בין שתי נשים.

הימנית היתה אשכנזיה. בחורה ממושקפת, מצוננת, ניראתה סטודנטית ולא כל כך ישראלית, למרות שהיה לה פנקס כתוב עברית. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז’אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היתה בה כל חושניות.

השמאלית היתה בחורה שניראתה מעדות המזרח, לבושה מכנסיים, נידמה לי מכנסי ג’ינס, וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. היה לה ארנק שחור, רך, שמונח על ירכיה. היא עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. ניראתה חסרת מנוחה. אך שתיהן לא הוציאו הגה כל הדרך.

אינני זוכר בדיוק מתי התחיל הדבר. נידמה לי שכאשר עברנו על פני קיסריה. הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי. ואולם לאט־לאט נתרחקתי מן הימנית עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת־הלב עברה לשמאלית. המצב היה כך שמרפקי השמאלי נח [על] קצה עצם אגן הירכיים, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט־לאט דחפה עצמה לצידי, והרגשתי כיצד בטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע.

הגענו לצומת חדרה. מיד כשעברנו את הצומת, גם התחלפו שני נוסעים במושב שלפנינו, ומיד שהחשיך במכונית, ובחוץ ממילא היה חושך, היא השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו, הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה ממש על מפשעתה. היא התרווחה היטב על מושבה, אף הרימה את ידה הימנית ושמה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי להגיע אל שדיה. ואת רגליה מיתחה, וצימדה את ירכה ושוקה הימנית לאורך אורך רגלי, בצמוד, ואף ריווחה מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. קודם היסטתי יותר ויותר שמאלה את מרפקי, עד שנח ממש מעל למפשעתה, ומיעכתי בה כל הזמן בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים, והרגשתי שהיא קרובה לקבל אורגזם. כל הזמן היתה המכתביה שלי על ירכיי, שכובה. הרמתי אותה, כמו כדי להסתיר את מעשיי. בידי השמאלית לא יכולתי לעשות יותר, כי אם הייתי מיישר אותה היתה כף היד נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים קשה היה להגיע בתנוחה הזאת. ובכן, מתחת לידי השמאלית השחלתי את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי אותה על מותניה, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, דרך מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה, ועיסיתי כל הזמן את מפשעתה. זה היה כבר, דומני, לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי הזה ומאום לא נפלט. אינני יודע אם הגיעה לאורגזם מלא, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע גם אם הבחורה שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. אני זוכר שכף ידי [הימנית] נגעה גם בבטנה [של השמאלית], מתחת לסוודר הדק. אבל לתוך מכנסיה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לכך אקרובטיקה בלתי רגילה. רק פעם אחת, כשאספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה רווח, הצלחתי להשחיל את אצבעותיי בין הג’ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים ולרפרף על ערוותה, אבל לחזור ולחדור כך מתחת לתחתונים לא העזתי, כי פחדתי להתלכלך, למרות שניראה לי שהיא חיכתה לכך. גם לעלות, כל זה בידי הימנית, המרוחקת ממנה – לעבר שדיה, היה קשה, ורק נגעתי בכל אחד מהם פעם ופעמיים, לשם השלמת החווייה.

משך כל הזמן היתה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולרמת־אביב, נסוגנו קצת, היא התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. היתה בה קירבה וחמימות רבה. אילו הייתי יורד איתה ודאי היתה מניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה. כמו ישינה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה הימנית, ואני אחריה. והשמאלית נעלמה עם המונית.

הלכתי ברגל הביתה. נירגש כולי. ענת באה לארוחת ערב עם מ'. ורק מאוחר יותר סיפרתי לה הכל. היא צחקה, נירגשת. אך לא האשימה אותי.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לכך. אם כי לא הסתכנתי. וביחד עם זאת היה בזה גירוי מעורר מאוד. הרפתקה. אילו היו מספרים לי כזאת על מישהו אחר… חשבתי הרבה אם טוב עשיתי שסיפרתי לענת. היתה מין הרגשה כזאת של קירבה ביני לבין אותה אלמונית, בלי שום חציצה.

*

עוד על שדה: לפני שנפרדתי ממנו, ובהמשך לשיחה על כך שהקוראים היו רוצים שייעלם מספריו ומאשימים אותו שהוא שחצן. “אהוד, תאמין לי – אני האדם הכי צנוע בעולם. אתה בעצמך לא יודע עד כמה אני צנוע. רק הבחורות שמכירות אותי מקרוב אומרות לי שלא תיארו לעצמן עד כמה אני צנוע. זה רק המבקרים, וכל אלה שמתקיפים אותי ולא מבינים אותי – שמכריחים אותי לא להיות צנוע. אינם מניחים לי להיות צנוע.”

החלטתי שאם אכתוב עליו פעם ספר אקרא לו בשם: “האדם הכי צנוע בעולם”.


ועל הדודה אסתר: היא קיבלה את הצעתי לשם הספר שלה – “ימים של לענה ודבש”" על פי השיר ששמתיו אחרון בקובץ – “עוד יש ימים של לענה ודבש” [ואולם הספר הופיע בשם “תפילה אחרונה” ואילו בשם האחר השתמשתי כשם לביוגראפיה שלה].


כשדיברנו על משה דור, אשר בא לראיין אותה, הערתי כי הוא בעל צורה וגבר נאה. ואז היא ענתה: “אבל אני תיכף העמדתי אותו כבר בהתחלה על מקומו. מה הוא חושב לעצמו, אני… אם לא היו לי שערות שיבה זה [דבר] אחר, אבל ככה…”

עדיין היא משוכנעת שמחזרים אחריה בתור אישה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 17 בנובמבר 1971.


 

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

אתמול בערב הייתי אצל שדה. אתמול לפנות ערב גם סיימתי את המערכה הראשונה של המחזה. שדה הוציא מילים ממש מפי כשאמר: “מן המחזה הזה אתה עוד תעשה כל כך הרבה כסף, שיהיה לך כל מה שענת ואמא שלך רצו שיהיה לך עכשיו, ושבגללו עזבה אותך.”


אצל שדה, אתמול, כשסיפרתי לו מי היו ה“אהבות” של ענת [הכנר אלכס טל, מישה, המורה לשיטת אלכסנדר, פרופ' אלכס אהרונסון, הסופר יהושע קנז], ראיתי שנעלב על כך שגם הוא לא היה במניינם. האמת היא שהיתה תקופה קצרה שהיתה מאוד “מאוהבת” גם בו, ואפילו סיפרה לי, עוד בטרם הנישואים, על חלום מעניין שהיה לה כיצד היא שוכבת עימו, ובאמצע באה אמא שלי ותופסת אותה ואומרת: “מה עשה אודי שלי שהתחתן עם זונה!” ותגובתה של ענת בחלום – אדישות.


לדבריה: “פתאום, כשהיה באמצע הכנת הקפה, צילצלו בדלת מבלי שפתחנו, לא הוא ולא אני, את הדלת, פרצה פנימה בסערה אמא של אהוד שלי. היא התפרצה ישר לחדר שבו שכבתי אני במיטתו המוזרה של שדה וצעקה: 'מה עשית? מה עשה אודי שלקח לו זונה? תמיטי חרפה על כל המשפחה שלנו, את הכבשה השחורה… כמו יהודה… (זה אחיה שהתגרש מאשתו הראשונה ונשא אישה שנייה). אחר־כך הסתלקה. אך בזה תם החלום. רק דבר אחד אני זוכרת: שכשעמדה לפניי וצעקה וגידפה, לא נבהלתי, לא פחדתי, בעצם לא חשתי מאומה. הייתי אדישה לגמרי.”

אבל לשדה לא סיפרתי על כך. קודם כל – היה מיד מתחיל להשתמש בכך ולדרוש זאת לכל מיני פנים, ושנית – למה לתת עוד סיבה לגאוותו, המנופחת בלאו הכי. הוא היה רוקם מיד פירוש לפיו כל השנים מאז “אהבה” אותו!

“היא עזבה אותך מפני שלא עשית לה מספיק צרות. היית יותר מדי רך כלפיה.” סיכם את הדיון וציטט את ניטשה האהוב עליו, “בבואך אל האישה אל תשכח את השוט!”

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 4 במאי 1972.


במכתב אליי מיום 10 בפברואר 1999 כותבת ענת: "אני סקרנית לקרוא מה שתכתוב על פנחס שדה. ניסיתי להיזכר במשהו, באיש, ופרט לפנים המיסטיות, עשן הסיגריות והאווירה המשונה בערבים בהם נילוויתי אליך בעלייה־לרגל אליו – איני זוכרת דבר. כמעט לא יאומן. אני משערת שישבתי איתכם כתינוק שנישבה בין גויים… אל תשכח, כמה צעירה הייתי, ואיכשהו לא דיבר אליי פנחס אז. תמיד היה נידמה לי שיש בו משהו של ‘poseur’, מעמיד־פנים.

“המשפט האחד והיחיד שאני זוכרת הוא זה: ימים ספורים אחרי שנתפרדה החבילה בין שנינו, אתה לא היית בבית, ואני עניתי לטלפון, וזה היה פנחס. ‘שמעתי שאת רוצה להתגרש מאהוד,’ הוא אמר, ואני עניתי בחיוב, ואז הוא אמר: ‘מה חשבת שהתחתנת עם דוסטוייבסקי?’ – זה כל מה שאני זוכרת. ובגלל שהמשפט מאפיין את הגישה הצינית של שדה, שחשב שהוא כן כדוסטוייבסקי, אני מביאה אותו לפניך. אם תרצה – תכניס. אתה זוכר את זה? תשלח לי מה שתכתוב עליו, נורא מסקרן אותי, למרות שזה מרוחק ממני שנות אור.”

*

אתמול בערב הלכתי לפנחס שדה. שדה עסוק עתה בספרו החדש “נסיעה בארץ־ישראל” ומלקק כל פרט ופרט בכתב־היד. הבאתי לו את ספר הילדים החדש שלי, “לילה בגינת הירקות הנירדמים”, (בהוצאת “מסדה”, 1972). הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם יצחק אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.

פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים בין שדה לאורפז. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.


מפי אורפז שמעתי עוד קודם לכן את הסיפור כיצד הכיר לשדה את אילנה. בכך הודה גם שדה באוזניי, וכן שאילנה היא שהכירה לו את חברתה יהודית, שהיתה לאשתו. אורפז טוען כי שדה לא היה יכול לסלוח לו כאשר נודע לו כי ידידה אחרת, שאורפז הכיר לו וששכבה עם שדה – שכבה, או שוכבת, גם עם אורפז. מדובר בבחורה ששמה לא נזכר כאן.


הייתי קצת עייף אצל שדה. לבסוף צילצל אליו מונדי, בשעה מאוחרת אחר חצות, ואני הלכתי.

נתתי לשדה להציץ בכתב־היד של המחזה שלי והוא העיר לי כי יותר מדי אני מתאר יחסי־מין. התפתח ויכוח בין גישתו לגישתי. מתברר שאני רומאנטי בחיים ולא רומאנטי בכתיבה, והוא להיפך. ואולם משפט אחד אינו ממצה את כל ההבדל בינינו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 14 ביוני 1972.


*

לדברי אורפז, שעימו שוחחתי לצורך כתיבת הספר, כל הסיפור של שדה על יהודית ועליו לא היה ולא נברא. “שדה לא היה מוכן לקבל בשום אופן ידידות בין ידידיו. הוא קינא בצורה שגעונית. כולם חייבים את נאמנותם ואת ידידותם רק לו, לשדה. ואם נתגלתה לו ידידות בין ידידיו, היה נכנס לפאניקה, ולא היה דבר שלא היה מוכן לעשות כדי לשבור אותה. התככים שלו היו בדרך־כלל ילדותיים ושקופים. אחדים מידידיו לא אהבו את זה והתרחקו ממנו. הייתי אחד מהם.”


עוד מספר אורפז כי בטרם נפרדו דרכיהם, הכיר לפנחס סטודנטית אחת, קטנטנה, שלמדה שנה ראשונה באוניברסיטה. לאחר הפגישה התלוננה בפניו הסטודנטית: “אל מי שלחת אותי? באמצע הפגישה הוא נירדם!”

שאל אורפז את פנחס: “מה קרה? הבחורה מתאוננת שנירדמת!”

ענה פנחס: “דיברנו. דיברנו. ראיתי ששום דבר לא מתקדם. רציתי לעשות לה טובה. זו היתה ממש מצווה לעזור לה, לעשות לה טוב. העברתי את היד שלי על ראשה. היא לא כל כך קיבלה זאת. לא מבינה שאני בסך־הכל רוצה להיטיב עימה. מתנהגת כמו טיפשה. לבייש אותה ולגרשה מהדירה לא רציתי, אז מה אני אעשה?”


[תוספת מאוחרת של אורפז, מפגישה עימו ביום 20.10.02, כאשר נתתי לו את הספר עם הקדשה. הבחורה שעליה סיפר לי כאן היתה בתולה. שדה סיפר לה כיצד יהודית, כאשר באה אליו פעם ראשונה, עשתה מיד ניקיון בדירה שלו (ייתכן שהסיפור הוא על מישהי אחרת). כאשר כרעה על ארבעתיה, והוא ראה את אחוריה, הדבר גירה אותו מאוד והוא בא עליה מאחור, ככה, באמצע השטיפה. הוא חשב שהסיפור שלו יגרה את הבחורה וירכך אותה כדי שתסכים לשכב איתו. אבל היא נבהלה. וכאשר ראה שהיא לא מוכנה, הלך לישון].

*

אברהם יבין [עורך “תרבות וספרות”, המוסף הספרותי של “הארץ”] החזיר לי את העבודה על עגנון והשאלה הערבית, שהצעתי לעיתון לראש השנה.

שדה סיפר לי לפני ימים אחדים שיש לו פרק על משה מספרו החדש, והוא אינו יודע לאן לשלוח. אמרתי לו – “ל’הארץ'.” וסיפרתי כי יבין אמר לי שישיב לי תשובה סופית רק לאחר שיקבל את החומר של קורצווייל.

לא אתפלא אם שדה מיהר ושלח וזה גרם לתשובה הסופית של יבין, כי לאחר שהחזיר לי [יבין את החומר], ואמרתי לו על הפרק של שדה – אמר לי שכבר קיבל אותו ויפרסמו. זה אופייני לשדה. הוא מוכן לדרוך על גופות הטובים בידידיו ברגע שזה נוגע לאינטרס הזעיר ביותר שלו ושל כתיבתו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 18 באוגוסט 1972.


*

אתמול בלילה פיטפטתי שעה ארוכה עם שדה. שוחחנו על התאבדותו של קורצווייל. היה מעניין ומייגע.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 9 בספטמבר 1972.


*

הרמתי טלפון לשדה לבשר לו סוף־סוף על כתובתי החדשה בדירת הרווקים שלי ברחוב פרופסור שור 8, בתל־אביב. שוחחנו קרוב לשעתיים. כמעט ונירדמתי על המיטה. אני זוכר בייחוד משפט אחד שלו: “אותי אפילו השלום לא יפחיד!”

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 15 בנובמבר 1972.


 

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1973)

יום רביעי. ביום ראשון בערב נסעתי לבקר את פנחס שדה. הוא כולל בספרו החדש “נסיעה בארץ־ישראל” קטעים מן הראיון אשר ערכתי איתו בזמנו לספר הראיונות “אין שאננים בציון”. עברתי על הפרק והסכמתי לו.

ביתו מלא תמונות יפות, ובהן תמונה שצייר – צליבת ישו על הטיילת בתל־אביב – צירוף של ציור נאיבי ואפוקאליפסה. הוא צייר את התמונה לפני שנים ועתה לקח אותה חזרה מיהודית.

ועוד היו שם כמה תמונות מכוערות של חבצלת, הבחורה אשר כתבה את ספר המכתבים אליו. קצת השתעממתי אצלו. גם לו לא היו סיפורים מעניינים במיוחד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 7 בפברואר 1973.


*

יום חמישי. אתמול הייתי אצל המפיץ מר אבניאל מ“עלים” לקחת טפסים מ“לא לגיבורים המלחמה” והיום מסרתי בהוצאת “מסדה” את כתב־היד של “עופרית בלופרית” ולקחתי טפסים של “לילה בגינת הירקות הנירדמים”.

בשני המקומות אמרו לי שאין כל התקדמות במכירת הספרים. החנויות החזירו את הטפסים שבידיהן. במקרה של ספר הילדים [ב“מסדה”] – החזירו לאחר חודש ולא ביקשו יותר וכל המהדורה מונחת בהוצאה.

בשני המקומות ביקשו ממני שאעשה משהו למען פירסום הספרים. כתבות בעיתונים. סקנדל ציבורי. מה אעשה ואינני יכול? נעשיתי פאטאליסט בקשר לספריי. אינני מושחת כמו שדה (אשר כל הערכתי וידידותי אליו הסתיימו עם פרשת ספר המכתבים המזוהם “התמסרות”. יצירותיו אינן מעניינות אותי יותר, ואני מצטער על כל מילה שאמרתי בזכות יצירותיו בהרצאותיי. האיש הזה התנוון לגמרי ואיבד כל חוש מידה. אין לי רצון לראותו). ואינני אמן יחסי ציבור כעמוס עוז, או “צנוע” כיהושע קנז. קשה לי לדבר על ספריי ולהיעשות דבר להם. ואין לי הרגשה שיש לי קהל קוראים “שלי”, שצמאים לקרוא רומאן חדש שלי.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 15 במרס 1973.


*

יום שישי. אני נזכר ששמעתי, ולא מפי שדה, כי הוא לא היה גיבור גדול בחיי האישות שלו עם יהודית אשתו, וגם ניסה פעם להרביץ לה, אך היא תפסה את ידיו (והיא בחורה חזקה מאוד) וכניראה גם החזירה לו, ומאז לא העיז להרים עליה יד, כי פחד.

[[הנוסח מקורי ביומן: יום שישי. כ“ה בניסן תשל”ג. אני נזכר כי בשבתי אצל אילנה, במוצאי החג האחרון סיפרה, מפי יהודית, אשתו־לשעבר של שדה, כי שדה היה אימפוטנט ביחסיו עימה, וגם ניסה פעם להרביץ לה, אך היא תפסה את ידיו (והיא בחורה חזקה מאוד) וכניראה גם החזירה לו, ומאז לא העיז להרים עליה יד, כי פחד.]]

נזכרתי בכך כי קראתי היום באחד העיתונים כי בניתוח שלאחר המוות גילו הרוסים כי להיטלר היה רק אשך אחד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 27 באפריל 1973.


*

לילה אחד באותה תקופה, בשנת 1972, בטרם יצאתי מדירתו הקטנה ברמת־גן, בעודנו עומדים במסדרון, אמר לי שהוא רוצה להתייעץ איתי במשהו.

“בין המכתבים של חבצלת אליי יש מכתב אחד שבו היא מספרת ששכבה עם מישהו אחר בתקופה שכתבה לי אותם. היא את שלה קיבלה על כך. היו מכות ודמעות וכל השאר. אבל מה אתה אומר, אהוד, להשאיר את הקטע הזה בספר או להשמיט אותו?”

אמרתי לו: “תשאיר פנחס, תשאיר, אם אתה רוצה שמישהו עוד יאמין למסופר בספר. אחרת יחשדו שאתה כתבת אותו.”


את הספר לא קראתי ואינני יודע אם השאיר. ההמולה התקשורתית סביב הופעת הספר, שאת כולה רקח הוא־עצמו, ואשר שמה במעלה אחת את חבצלת “הנביאה” שלו יחד עם אנשים רציניים שמצאו עניין בו ובכתיבתו, כמוני – עוררה בי שאט־נפש. אפילו תצלום דף של אחד ממכתביה אליו, שהופיע בספרה, הובא בכתב־ידו שלו, המעוגל והמוכר כל־כך לכל ידידיו.


*

יום ראשון. ביום שישי בבוקר חלמתי חלום מוזר.

ישבתי אצל פנחס שדה. זה כמה חודשים שלא היה לי קשר איתו, ואפילו לא צילצלתי אליו לתת לו את מיספר הטלפון החדש שלי [בדירת הרווקים ברחוב פרופסור שור 8, לאחר גירושיי מענת]. שוחחנו. הקירות של חדרו היו ערומים מתמונות ואני שאלתי אותו איפה כל התמונות.

“אתה לא יודע שאני מציג אותן בתערוכה?” – ענה. (לפני כמה ימים היתה מודעה על תערוכת ציוריו בשם “החיים כמשל”. אגב, גם קיבל השנה את פרס ראש־הממשלה ליצירה). ותוך כדי כך ניגש והראה לי שתי תמונות שהוא עוסק בציורן. כלל לא בסגנון שלו, אלא מין סגנון קוביסטי צבעוני ולא יפה.

לפתע נכנסה חבצלת, אלא שהיתה אשכנזיה ודומה לאחת החיילות־החובשות שראיתי יום לפני־כן במרפאת מטכ"ל. אני ישבתי ושדה לימיני בצד והיא עמדה קרוב אליי ולפתע היתה ערומה והשתדלה לגרות אותי. שדה הסתכל כל הזמן במבט מרוכז, מצד אחד מקנא נורא ומצד שני חש עצמו מוכרח להרשות את הדבר בהתאם להשקפתו, שכאילו עומדת עתה במבחן.

כשנגעתי במבושיה, אמר – “זה יותר מדי.”

אספתי את ידי, ואילו היא עמדה קרוב מעליי ופתחה באצבעותיה את אבר־המין שלה שהיה לח מאוד, בהיר ותובעני. נלחמתי עם עצמי שלא להתפתות לה וחשתי את התשוקה מפעפעת בבשרי.

שדה קם ואמר – “אי אפשר יותר. עכשיו תלך מכאן.”

יצאתי והוא ליווה אותי. היינו בנוף דימיוני־מציאותי של דרום תל־אביב, ליד הים, דרומה מרציף הרברט סמואל, קרוב לשכונותיה של יפו. בסימטאות הסתובבו פועלים ערבים אחר יום עבודתם וחיפשו זונות יהודיות. שדה אמר: “עליך, בתור ידיד שלי, לא הייתי מאמין. מילא היא. עליה אי אפשר להשתלט. היא לא אשמה. אבל אתה אשם. היית צריך לעמוד בפני הפיתוי שלה.”

עזבתי אותו. בכך הסתיים החלום.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 3 ביוני 1973.


 

אהוד בן עזר: פרק יומן (1977)

יום חמישי. צילצל פנחס שדה, לאחר שתיקה של יותר משלוש שנים. מתברר שהוא סבור שזה הוא שחדל לצלצל אליי, וזאת משום שגונב לאוזנו כי אמרתי דברים לא נאים על ספרה של חבצלת, שהופיע אז.

הוא ניסה לסחוט ממני איזו התנצלות מאוחרת, אך לא הצליח בכך. נשמע קצת מגוחך, ונפוח. סולח לי מבלי שנתבקש (אני היייתי סבור שאני הוא זה שהפסיק להתקשר אליו).

דומה שכל זה עשה רק כדי לספר שהוא עומד להוציא לאור ספר חדש [“אל שתי נערות נכבדות” הופיע באותה שנה]. ודאי מקווה שאכתוב עליו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 13 בינואר 1977.


 

חבצלת: “אחדים מהמכתבים שלח שדה לעצמו.”

חבצלת חבשוש, מחברת ספר מכתביה אל פנחס שדה “התמסרות” (1973), התאבדה בקפיצה מגג בית בן שלוש קומות ברחוב יונה הנביא בתל־אביב (שבאחת מדירותיו גרה) ביום ראשון, ה־18 בנובמבר 1984. בכתבתה “מות חבצלת ועלייתה” מספרת דליה קרפל, בעקבות עדותו של ניצן לוי, חברה־לחיים של חבצלת בשנתיים האחרונות לחייה, על אחד מרגעיה, שבוע לפני התאבדותה:

“היא אחזה בספר ‘התמסרות’. היה זה עותק שהקדישה לניצן בראשיתו של הקשר. במהלך הזמן כתבה בספר הערות אישיות, רמזים ואמירות ציניות על המכתבים, על הקשר ועל האיש פנחס שדה. אחדים מהמכתבים, לפי ההערות, שלח שדה לעצמו.”


בהמשך לכתבה מופיע ראיון שערכה קרפל עם פנחס שדה בעקבות התאבדותה של חבצלת, וכותרתו: “אישה תחת השפעה”:


דליה קרפל: אנשים שמעו מפיה בכעס על הצורה שבה ערכת את “התמסרות”.

פנחס שדה: פעם ראשונה שאני שומע שהיא כעסה. זו היתה עבודה משותפת והדדית. הסכמנו מה טוב לעניין. שיקולי הבחירה לא היו אישיים. למשל, העניין עם ההדלפה, שהיתה חצי בדיחה בינינו, יכולתי לעשות שזה לא יופיע בספר. הרי עד היום כל מיני ג’וקים וחרקים נטפלים אליי על השטות הזאת. העניין עם איה היה נשגב בנשגבים. אחת החוויות הרוחניות של חיי. אני חתום על זה. פנחס שדה זה שמי. זה תואר על ידה בצורה גאונית. לו הייתי מסוגל, הייתי כותב ספר על מה שהיה, ויש לי יכולת גדולה של כתיבה. היא בכישרון המופלא שלה הצליחה, ומי שלא הבין ומסלף זו בעייה שלו. הוא חי היום, מחר ימות כמו פשפש.

דליה קרפל: הכל היה של חבצלת?

פנחס שדה: היצירה היתה של חבצלת. אני הייתי משרתו של העניין. יש לי שיפוט מסויים על יצירות אמנותיות. עשיתי כמיטב שיפוטי. אני לא עושה שיקולים קטנים מה תל־אביב תגיד. הראייה, שהעברתי את הדברים שעד היום משמיצים אותי בגללם. היו במכתבים דברים שניראו לי אז לא טוב בשביל חבצלת כאדם. דברים שלא היו קשורים בי כלל. מנעתי הטלת משא כבד מדי עליה, משא חושפני מדי על מקרי חיים אחרים. אני מניח, שאם מהלך החיים יתפתח כמו שאני מניח, יגיע זמנם של שאר המכתבים, וזה בעצם יבנה את דמותה בצורה יותר עמוקה. כי כל הדברים האלה הם חלק מגדולתה, מהקדושה שלה. אולי אחרי שאמות זה יפורסם. אני מדגיש, על עצמי לא הייתי צריך להגן.

דליה קרפל: אני לא חושבת שאתה הוא הנושא, אבל אולי היית צריך להגן עליה?

פנחס שדה: את פשוט מצחיקה אותי. חשיפה, פרטים אישיים, זה מצחיק אותי. אני האדם שכתב את “החיים כמשל”, אני לא אדם שגדל על המושגים של מה זה יגיד ומה ההוא יחשוב. גדלתי על אדם כמו רוסו, שכתב את הווידויים שלו וסיפר כל מה שרצה, כולל זה שהכניס את ילדיו לבית־יתומים. מה את באה אליי עם מושגים תל־אביביים. תרשי לי הערה. בכל הידידות, איש לא הכריח אותה. המכתבים נשלחו אליי, אני נתתי אותם בידיה. אני לא הלכתי והדפסתי את זה.

דליה קרפל: היא היתה צעירה.

פנחס שדה: מה זאת אומרת היא היתה צעירה? כתבתי את ספרי הראשון בגיל שמונה־עשרה. רמבו גמר את הקאריירה שלו בגיל תשע־עשרה. הצעירים הם החזקים, הטהורים, הנקיים. היא היתה גאון באותה תקופה. התייחסתי אליה בכבוד. התייחסתי אליה כמו שאני מתייחס לעצמי, כאשר ראיתי את חיי כדבר שיש לתעד אותו ולפרסם אותו. הספר של חבצלת היה גדול מאוד, זה שהיה לה קשה, מה את רוצה, שאני אבכה על זה? מה את חושבת, שאני מלקק דבש יום־יום? היה לה רע, היה לה טוב, היו לה חיים משלה.

דליה קרפל: אתה חושב שהיום היית עורך את הספר באופן שונה?

פנחס שדה: סיימתי בימים אלה עריכת ספר חדש. בדיוק אותם שיקולים, מה הדבר הנכון לפי המושגים שעל פיהם אני חי. על זה אני מוכן ליהרג אם כי אני מעדיף להרוג. אם הברירה להקפיץ מישהו או לקפוץ בעצמי, אני אעדיף להקפיץ.

דליה קרפל: הקשר ביניכם התרופף לאחר צאת הספר. הצטערת על כך?

פנחס שדה: הקשר היה ניתק בסופו בין כה וכה. זה היה בספירה כה גבוהה, שזה לא יכול להימשך. שתי להבות אש. הלהבה שלה בערה יותר. הספר היה רק תמצית הביטוי שלה. זה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל. הם לא יכולים להישאר יחד. הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש והם עוברים לדרכם. חבצלת היתה ילדה טובה. היא רצתה להתחתן, ללדת ילדים, לעבוד במיטבח. היא רצתה את השקט הזה. הדימוי שלי היה קצת דומה לזה של חבצלת. מובן של אישה בשבילי, מישהי שעוזרת לי, מישהי שאני יכול לחיות, לנוח איתה. מבחינה זו היינו דומים. כתבתי מה שכתבתי והיא כתבה מה שכתבה. זה היה הגורל של שנינו. בעל ואישה לא יכולנו להיות.

דליה קרפל: מה תעשה במכתבים שמונחים אצלך?

פנחס שדה: פנו אליי מהספרייה הלאומית וביקשו את כתב־היד של “החיים כמשל”. השבתי להם שאני מאוד מחבב את כתב־היד הזה. אם יפנו ויבקשו את מכתבי חבצלת למשמרת, אתן להם. אני בעד שיבואו חכמים בעוד מאה־מאתיים שנה וילמדו אותם.

*

דליה קרפל: הרשימה “חבצלת: ‘אחדים מהמכתבים שלח שדה לעצמו.’” לקוחה מתוך הכתבה על חבצלת חבשוש “מות חבצלת ועלייתה” ומתוך הראיון עם פנחס שדה “אישה תחת השפעה”, שניהם נדפסו ב“העיר” ב־21 בדצמבר 1984.


 

תמר מרוז: שרי, מילכה, הנשים כמשל

א. שרי, הצעת נישואין

השבוע יצא לאור “ספר האגסים הצהובים” (הוצאת “שוקן”, תל־אביב וירושלים, 1985), של פנחס שדה. ספר שחלקו שירים וחלקו מסות תיאולוגיות, והקשר ביניהם אינו נהיר לפעמים. אולם אין זה קובץ מיקרי אלא ספר אוטוביוגראפי, המשך של “החיים כמשל” שיצא לאור לפני שנים.

זוהי אוטוביוגראפיה של התנסויות פנימיות, חוויות פנימיות, “ולא מעניין כל־כך להסביר את קשרי הדברים,” כדברי מחברו, אבל בגילוי־לב רב ובהרבה אירוניה עצמית מספר פנחס שדה על דברים שהתרחשו, ייסורי־נפש שבעטיים נכתב הספר, בדומה לעץ־הגומי שכאשר הוא נחתך בגזעו מתענגים אנשים, מאוחר יותר, מן החומר אשר הגיר מפצעיו.

שתי פרשות שהתרחשו הולידו את הספר הזה. פרשות בנאליות אולי, אבל בוודאי שיש בהן יסודות מוזרים, אפלים. שתי פרשות של אהבה ונטישה.

“עשר שנים ועוד שש / מקרוב מרחוק, בתהפוכות החיים / אהבתני היפה בנערות / אשר ידעתי בימי חלדי.” (“ספר האגסים הצהובים”, “לורליי”, עמ' 50).

שרי, בת שבע־עשרה [נולדה ב־1945], היתה תלמידת שמינית כשידיד משותף הביא אותה אל פנחס שדה, לכאורה איש קודר, מכונס, ספון בביתו תמיד, מוקף ספרים, אפוף מוסיקה, חי חיים נזיריים כמעט, כותב בדבקות, מחמיר עם עצמו, אבל גם מתייחס לעצמו בהרבה אירוניה והומור.

“בסך הכל אני לא הטיפוס הכי־הכי בעיני עצמי,” אומר שדה, “ועיסוקי הוא בעצם ללכת למכולת, לקנות לבן, לכתוב דברים. אני לא מצטנע. להיפך. גם פאסקאל מן הסתם אכל סאלאט בזמן שכתב את ה’הגיונות' שלו.”

שרי מתוארת על־ידי רבים כאישה היפה ביותר שראו. יופי לא־ארצי. ממוצא אוסטרי, בת למשפחה עשירה מאוד [בפתח־תקוה]. מוח חריף ומראה שקוף כמעט, פנים לבנות, שיער זהוב, ארוך. “והקסם שלה,” אומר שדה, “היה ייחודי ממש, כמו איזו לורליי מהמיתוסים.”

במשך שנים רבות התראו לסירוגין. שרי נישאה לאיש והתגרשה ממנו. היא למדה קבלה באוניברסיטה בירושלים. היסודות האפלים שבאופייה נרמזו לעיתים גם לעין זרים. היו תקופות שלבשה רק בגדים ארוכים ושחורים, ואת קירות חדרה צבעה בשחור. “כמו שמישהו עובד־שטן,” סיפר אחד מידידיה, “היא היתה עובדת את המוות.”

עם יופייה הערטילאי, השברירי, חיה שרי את חייה בתוך מצוקות אפלות, חיים כפולים, נסתרים, שאיש כמעט לא ידע עליהם. אולם על־פי־רוב לא ניכר הדבר כלל. היא קנתה בירושלים דירה הצופה אל נוף מרהיב. גמרה את חוק לימודיה ועמדה בסיום כתיבת הדוקטוראט שלה על האר"י הקדוש.

“ואז,” מספר שדה, "אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל, טילפנה אליי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והיתה יפה כפי שלא היתה מעולם. סיפרה שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה. וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: ‘כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה.’ ואמרתי לה: ‘את יודעת מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן.’ אחרי שהיכרתי אותה שש־עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף־עין חשתי כך.

“והיא אמרה: ‘כן,’ קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדימעותיה על ידי.”

כיצד הופך דמע כזה לשיר?

בתחילה כתב: “וכאשר מקץ שנים אלה / אמרתי לה: היי לי לאישה / דימעה של בדולח נשרה / על כף ידי בנשקה לה.”

טיוטה שנייה: “דמעות חמות של מלח / נשרו על כף־ידי, נמסו.”

הגירסה החמישית – זו המופיעה בספר: “טיפות שתיים של גבס קר / נשרו על כף־ידי, נמסו.”

“כתבתי ‘גבס’,” מגחך פנחס שדה, "כי לפי איזו מסורת רומאנטית לא היה לי נוח לכתוב שבכתה, ולכן השתמשתי בדימוי בנוסח לורקה, אבל רואים שאני שקרן לא־מוצלח כי גבס לא נמס. להיפך, מתקשה. לא צריך לשקר.

“תיכננו להינשא, לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בביתה, כדי שזו תהפוך לחדר־העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מיספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט־לאט דברים מוזרים החלו להתגלות.”

ואולי ביצבץ מה שעבר עליה כל השנים: “שבע שנים ועוד שש / של בדולח קר, ערבים שחורים / מעל ערים מתות של מלח.” (שם)

יותר ויותר הופיעו הפחדים. חלומות־בלהה וביעותים.

מתוך השיר “כריזנטמות”: “אחר־כך באו ימים, כפי שהבינותי ממעט דבריה, של איזו חרדה / מצוקות פנימיות, פיזור־דעת. באחד הלילות / הופיע אליה השטן…” (שם, עמ' 54).

מספר שדה: "ישבתי והרגעתי אותה כמו שמרגיעים תינוקת. ידעתי שהחרדות שלה מוחשיות. השטן בחלומה, כך סיפרה, הפחיד אותה במשהו זוועתי. משהו נורא שהיא פחדה לתאר. וכך החל לפתע לרבוץ בחשאי צל לא־מובן. מין אווירה מלאנכולית באוויר. אבל היינו יושבים יחד שעות. היא היתה עובדת ואני עבדתי ושלווה מתוקה כזאת היתה שרוייה.

"ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון־ערב עם הורוסקופ, כי שם היתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג’ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודעת־אבל וכתוב בה על מותה של שרי.

“קראתי אבל לא האמנתי. זה ניראה סוריאליסטי לגמרי! סהרורי. כמו חלום. אם הייתי קורא סיפור כזה, לא הייתי מאמין! כמו שכותב שיכספיר בסוף ‘הסערה’: ‘אנחנו עשויים מאותו חומר ממנו עשויים חלומות.’”

מה שאירע לשרי – נכתב בהמשכו של השיר:

“אחרי־כן ב’פולקסווגן' / אל כנסיית יוסף הקדוש / פנתה, עלתה על המגדל / וכמו ציפור בהתפשטות הגשמיות / פרשה כנפיים, פרחה / אל ים התכלת הנגרש. / את הידיעה על כך למדתי / ממודעה בעיתון־ערב.”


ב. מילכה, בשוק החצילים

“כל חיי,” אומר פנחס שדה, "תמיד, כשאני חולם על אהובה, ותהיה דמותה אשר תהיה, החלום טראגי בסיומו, והיא נוטשת אותי בצער כזה, כאילו איזה גורל כופה אותה. וזו תחושה מחרידה. כשזה קורה בחלום, מתעוררים. אבל כשזה קורה במציאות, אין לאן להתעורר.

“כל חיי רצופים פרידות. פעמיים הייתי נשוי לשתי נשים נפלאות וחזרתי תמיד על הפרידה. זה לא מיקרה. זה קו. נישואיי הראשונים היו אהבת־נעורים בקבוצת כינרת. יעל [היא איילה ב”החיים כמשל"] היתה בת המושבה. היינו חברים שנה ואז נישאנו. התגרשנו כעבור שנה. היא היתה נפלאה.

“אשתי השנייה היתה אחות בקיבוץ, בנגב. מכרה הביאה אותה אליי. כשנפתחה הדלת הייתי המום לראותה. אישה נהדרת. ידעתי מיד שאני רוצה לשאת אותה אך הצעתי לה נישואים רק אחרי שעה. נישאנו כעבור שבועיים רק משום שברבנות עיכבו. היינו נשואים כעשר שנים. היא אישה נפלאה.”


הפרשה השנייה אודותיה נכתב “ספר האגסים הצהובים” התחילה במיקרה, והסיפור נשמע בנאאלי־משהו. תחילתו ביום קיץ, כשמילכה, סמינריסטית בת תשע־עשרה, הלכה לספרייה ודרשה את הספר “החיים כמשל” של פנחס שדה. בספרייה לא נמצא הספר והיא חיפשה במקומות אחרים, מצאה אותו, ומסיבה לא ברורה לה עלתה לאוטובוס ונסעה לתחנה המרכזית בתל־אביב.

בהמשך הסיפור יש יסודות קומיים מסויימים. “אני,” אומר שדה, "קניתי חצילים בדוכן. זה לא מצב שבו אתה מצפה למשהו. היא נעמדה מולי, הביטה בי ושאלה: ‘אתה פנחס שדה?’ היבטתי בה והיא ניראתה כמו נערת־החלומות שלי מ’השומר־הצעיר', בחולצה לבנה, בסנדלים ובצמות זהובות, עבותות.

"הרגשתי גרוטסקי. לעמוד בשוק עם סל חצילים. אמרתי בכעס: ‘אולי תחליטי כבר?’ אז היא אמרה ‘טוב,’ והלכה.

"למחרת לפנות־ערב, שכחתי מכל הפרשה, הטלפון צילצל והיא אמרה: ‘אני הנערה שדיברה איתך אתמול בתחנה המרכזית. אמרת לי להחליט, אז החלטתי: להיות איתך.’

"אמרתי: ‘אם החלטת, קחי את החפצים שלך ובואי,’ ושנינו סגרנו את הטלפון.

"כעבור שעה וחצי הגיעה עם חפציה והתחילו שלוש השנים המאושרות ביותר של חיי.

"ממה מורכב האושר? מזה שצחקנו כל הזמן? היו גם פרידות, אבל תמיד חזרנו והיינו יחד. יכולתי לרקוד ולשיר ולהשתטות. והיתה גם הבנה, מאגית כמעט.

"אחרי שלוש שנים לחצה שנינשא, ואני לא רציתי. חשבתי על הפרש הגילים שבינינו וסירבתי. יותר מאוחר, באלפי ורבבות הפעמים שחזרתי וחשבתי על כך, ניראה הדבר כשפת־החיים שלי שחזרה על עצמה שוב ושוב: הוויתור על האהבה הארצית והאושר.

“ועדיין לא היה הזעזוע. נפרדנו בידידות ובנשיקות. רק כעבור כמה חודשים הבנתי כמה שגיתי. התקשרתי וביקשתי שתבוא. היא באה וסיפרה לי, חרישית, שהיא נשואה ומצפה לתינוק. בעלה ממתין למטה והם נוסעים לחוץ־לארץ. ויותר לא ראיתי אותה.”

ואז התחיל הייאוש הנורא.

מתוך “היום והשעה”: “…מתוך ידיי אזל הדם / ומשהו חופר וחופר ואינו חדל / משהו זה הוא שמתרחש לי עכשיו / והוא כורה קבר בתוך ליבי.” (שם).

התחילו שנים של ייסורים שאין כמעט לעמוד בהם. ייסורי אהבה. חרטה. “אילו רק יכולתי להשיב את הזמן אחורנית.”

“והכאב הנורא הזה על כי במו־ידיך איבדת את האהבה / שהיתה אולי האחרונה בחייך… / הבלהה הזאת, עכשיו עולה הירהור זה בדעתי, מה צריכה היתה להיות בלהתו של אדם למצוא עצמו לפתע / מחוץ לשערי גן־העדן, / יושב, ראשו בין כפות ידיו, בלב עולם שמם.” (שם).

“אדם שלא נקלע לסערה כזאת,” אומר שדה, “לא יאמין למשמע אוזניו. אצל ג’וזף קונראד, ב’טייפון', מתוארות סערות כאלו באוקיינוס ההודי. תיאור סופה כל־כך עזה שברור לגמרי שאין תקווה עוד. שכולם יטבעו. התחושה של כוח שפועל עליך בצורה בראשיתית, דתית כמעט.”

רבים מהדברים הכלולים ב“ספר האגסים הצהובים” הודפסו אולי בתקווה כמוסה שיגיעו אל אהובתו. בשיחה שלי עם מילכה, המתגוררת עתה עם בעלה המדען ובנה בעיר אוניברסיטאית בארצות־הברית, סיפרה שאכן כל מאמר וכל שיר הגיעו אליה, לא מידי שדה, והיא ידעה שכוונו אליה והבינה בדייקנות כל מה שנאמר לה בהם. גם היא סיפרה על אהבתם הגדולה.

“לפעמים אני חש כמו אותו ד”ר פאוסטוס שנתן את חייו תמורת הבנה ויצירה. התנסיתי בגן־עדן והתנסיתי בגיהינום, כאילו בגזרת איזשהו גורל היה עליי להתנסות בכך, ולהבין. כאילו מתוך הצלילה העמוקה ביותר בייאוש, צמח הספר הזה."

*

תמר מרוז: הרשימה “שרי, מילכה, הנשים כמשל” לקוחה מתוך הכתבה “הנשים כמשל” שנדפסה ב“הארץ” ב־1 במרס 1985, ושבה ונדפסה כאן ברשות המחברת.


לימים סיפר שדה על הנשים בחייו גם בראיון עם פנינה רוזנבלום: "את יעל פגשתי בכינרת, בחיק הטבע, כשהייתי בן עשרים וארבע. היא היתה נערה טובה ומקסימה. התאהבנו, חיינו שנתיים יחד, וכמה חודשים אחרי שהתחתנו, נפרדנו. הקדשתי ליעל פרק ב’החיים כמשל'.

“את יהודית, אשתי השנייה, פגשתי בביתי. היא באה לבקר אותי עם ידידה. כשראיתי אותה, קיבלתי הלם, כאילו זרחה השמש באמצע הלילה. עוד לא נתקלתי בקסם נשי כזה בחיי. היא היתה אחות במקצועה. עוד באותו לילה ביקשתי את ידה, וכעבור שבועות אחדים נישאנו. היינו נשואים כעשר שנים.”


ועל הפרשה עם מילכה סיפר: "מה שקרה לי עם הנערה שעליה אדבר עכשיו, הטביע עליי רושם קשה, אולי הקשה ביותר שידעתי בחיי. איתי קשה לחיות, אבל היא היתה הנערה היחידה שהצלחתי לחיות איתה יחד שלוש שנים. הנוכחות שלה לא הפריעה לי להיות עם עצמי, לחשוב ולכתוב. אהבנו מאוד, אבל היא חששה שלא אתחתן איתה. בפעם הראשונה בחיי נתקפתי היסוסים וספקות, אולי בגלל הפרש הגילים בינינו (היא היתה בשנות העשרים לחייה).

"יום אחד היא העמידה בפניי את הברירה, ואני המשכתי להסס. ואז נפרדנו. רק כעבור חצי שנה הבנתי שעשיתי טעות איומה. התחרטתי. הזמנתי אותה אליי, אבל היה מאוחר. היא כבר היתה נשואה ובהריון. היות ומעולם לא הרגשתי שעשיתי טעות ומעולם לא התחרטתי על משהו, היה לי קשה לקבל את העובדה, שבמו־ידיי הבאתי עליי את זה. חשתי שבפעם הראשונה בחיי איבדתי את התכונה העיקרית של הגבר – אומץ־לב. במשך שנתיים, כל כולי היתי שרוי ברעידת האדמה הזו, שגרמתי לעצמי, ולא ידעתי אם אחזיק מעמד.

"באחד הלילות, לאחר שאיבדתי את הנערה, שאיתה חייתי שלוש שנים, עמדתי על המרפסת שלי בקומה השמינית [בדירה שביד אליהו, שבה גם רואיין], הסתכלתי למטה אל החושך ושאלתי את עצמי אם לא מוטב עכשיו, ברגע זה, לקפוץ ולגמור את כל החיים. זו היתה הפעם היחידה בימי חיי שחשבתי על אפשרות זו ברצינות.

“אני חושב שמה שעצר אותי, באותה שעה, היתה המחשבה איך בבוקר ימצאו אותי השכנים, אנשים מסכנים, שצריכים לרוץ לעבודה, ולפרנס משפחה. במקום זה הם יצטרכו לגרד אותי בשפכטל מהמדרכה. זה ניראה מצחיק וטפשי, לא סוף שמתאים לפנחס שדה. לי מתאים למות בליווי מוסיקת אבל של ואגנר, מתוך ‘טריסטאן ואיזולדה’.” (“לאשה”, 12 במרס 1984).


 

אהוד בן עזר: שדה: “אילו שפינוזה היה חבר אקו”ם"

לפנות־ערב מתקיים טקס חלוקת פרסי אקו“ם לשנת תשנ”ג, 1993. אני, כעת חבר הנהלת אקו"ם מטעם הסופרים, מאלה שאחראים על תקנון הפרס ועל ביצועו התקין, פוגש את פנחס שדה, שאותו לא ראיתי זה כעשרים שנה. הוא לא השתנה הרבה, למרות שהוא חולה בסרטן ריאות. עדיין נעליו החצאיות גדולות וגבוהות־יחסית. והחיוך, והגבות העבותות, והישיבה הזקופה כמו כדי להגביה את קומתו, הכל אותו דבר.

אנחנו יושבים זה ליד זה בשורה הראשונה, לשמאלו יושבת אשתו־לשעבר יהודית, ואנחנו משוחחים מתוך קירבה, כאילו רק אתמול נפרדנו. פנחס מספיק לומר לי כי עליי לכתוב סוף־סוף את הרומאן האפי על פתח־תקוה. מה לעשות, הוא צודק.

כאשר הוא מדבר איתי ניכר בקצב דיבורו שהוא סובל מקוצר נשימה, כעומד להיחנק. אבל כאשר מגיע תורו להודות בשם מקבלי הפרס, והוא מצולם בווידאו, נעלם קוצר הנשימה והוא מדבר כימים־ימימה.

נאומו, והשיר שהוא קורא, נשמעים כנאום פרידה, אולם אין הוא מאבד את חוש ההומור המיוחד לו, ואומר בין השאר שאילו אקו“ם היה קיים בימיו של ברוך שפינוזה, לא היה על שפינוזה להשחית את ראייתו בליטוש עדשות הזכוכית. לדבריו הוא אסיר תודה על כך שלאחר שנעשה חבר באקו”ם החל לקבל סכומים שמגיעים לו ואשר איש לא טרח לגבותם עבורו קודם לכן.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 26 באוקטובר 1993.


כאשר אני מעתיק את הדברים האלה מיומני אני נזכר בתמונת הסיום של “סידהארתא” להרמן הסה, (שגם את “נרקיס וגולדמונד”, “דמיאן” ו“פטר קמנצינד” שלו גילה לי בשעתו פנחס שדה). הכהן הגדול גווינדא גוחן על פני סידהארתא הגוסס, רעו־מנוער, לאחר שלא התראו שנים רבות. גווינדא מבקש מסידהארתא, שבאחרית־ימיו אינו אלא דוברן עני אך הגיע להארה הפנימית הגבוהה ביותר, שאליה הגיע רק בודהא עצמו – לגלות לו כיצד השיג את מעלת “החיוך של האחדות, חיוכם של המושלמים” – שלדרגתה הוא, גווינדא, לא הגיע מעודו.


 

אהוד בן עזר: הידיעה על מותו

לפנות־ערב מודיעים ברדיו על מותו של פנחס שדה. אילנה כבר אמרה לי לפני ימים אחדים ששמעה מחברתה יהודית שדה שהוא גוסס. בטקס חלוקת פרסי אקו"ם עדיין ניראה מאושש יחסית, ודיבר כאילו לא עברו כעשרים שנה ואולי יותר שבהן לא התראינו, מאז הוציא לחבצלת את ספרה עליו, “התמסרות”, וקצת נמאס לי אז ממנו.

“החיים כמשל” השפיע עליי מאוד בשעתו, ב־1959, בשנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה העברית. הייתי מהראשונים שכתבו עליו והכירו בכשרונו, עוד כאשר הספר יצא במהדורה פרטית־למחצה, בהוצאת ששת, בסיועם של בנימין תמוז, אברהם רימון ויעקב אשמן, זאת בטרם פרשה עליו הוצאת שוקן את חסותה, ונעשה סופר ומשורר קלאסי.

ביומנים שלי מן השנים 1973־1965 יש רישום של פגישות רבות עימו, כאשר הייתי מבקר אותו בדירתו ברחוב יונתן 3 ברמת־גן, וחוזר הרבה אחרי חצות, ברגל, לחדרי ברחוב רמז או לדירתי ברחוב אלחריזי 7 בתל־אביב.

בבוא היום אצטרך לטפל גם בחומר הזה, או שכבר יטפלו בו אחרים. חבל על הזמן כל זמן שאפשר ליצור דברים חדשים, ושגם טרם סיימתי את הכנת כתביה של אסתר ראב וכתיבת הביוגראפיה שלה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל־אביב, 29 בינואר 1994.


 

אהוד בן עזר: אין פנחס שדה

ברומאן האוטוביוגראפי “החיים כמשל”, שיצא לאור לראשונה בהוצאת “ששת” בדפוס מל"ן בתל־אביב, בנובמבר 1958, מספר פנחס שדה על ביקור שערך, באחד מנדודיו, בחדר־הקריאה בבית ביאליק בתל־אביב. ומה ביקש שם מהספרן הקשיש, מר אונגרפלד, לקרוא? את ספר שיריו שלו, “משא דומה”, שיצא לאור שנים אחדות קודם־לכן, ב־1951, בהוצאת “מחברות לספרות” של י. זמורה.

שואל אונגרפלד: “ומי מחבר הספר הזה?”

“שם המחבר פנחס שדה,” עונה שדה במעט מבוכה, לדבריו.

“אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה.” (שם, עמ' 206).


היום, כארבעים שנה לאחר התרחש הסיפור הזה, אכן התממשה מחצית נבואתו של אונגרפלד – מעתה אין בכלל פנחס שדה, איננו. מת. האדם. אבל ספריו, רובם, אם יש נצח, דומני שזכו בחיי־נצח. והסיפור הקטן הזה, שעליו היה חוזר פנחס שדה גם בעל־פה פעמים רבות, כאילו ממצה אותו: יותר משפחד פנחס שדה מן המוות – פחד כל ימיו מן האנונימיות, מן האין. יותר משפחד מן המוות, פחד מהמוות חסר־המשמעות. זוהי תמצית אחת מיצירותיו השלמות והיפות ביותר: “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו”, שהופיעה בהוצאת שוקן, 1969. אבימלך זוכה במותו לחיי נצח, כי אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים בכל תחום, ובעיקר בהיסטוריה ובאמנות – את אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל־אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.

ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי רק אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הוקסם מדמותו של ישו, “בחור יהודי פשוט מן הגליל, ששינה את ההיסטוריה האנושית,” כפי שהיה חוזר ואומר בהתפעלות. לכן הושפע מהנצחיות אשר לה זכו רוצחים גדולים, כג’ינגיס־חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל־אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר־המשמעות של חייהם הבינוניים.

פנחס שדה, שלא היו לו שורשים חברתיים ומשפחתיים בארץ־ישראל, להיאחז בהם, היה, כמשכיל קטן שיצא מן העיירה – מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הביטוי שנתן לעמדתו הקיומית הזו בשירתו ובפרוזה שלו – הפכו אותו במידה מסויימת גם למעין “רֶבֶּה” [בשני סגולים], למשפיע על נפשם של אנשים צעירים, כהשפעת הספרים “טוניו קרגר” של תומאס מאן, “סידהארתא” ו“נרקיס וגולמונד” של הרמן הסה, על צעירים.

פעם אמר לי: “אנשים קוראים את ‘החיים כמשל’ לאחר שנים, ומתאכזבים. ממה הם מתאכזבים? הרי הספר לא השתנה. אותן המילים. הם השתנו. בגדו בייעודם, ועכשיו הספר מזכיר להם את חלומות נעוריהם, שלא הגשימו.”

האם תפיסה רליגיוזית כזו של המימד העל־אנושי שבחיים, ושל אלוהים, היא מחשבה דילטאנטית או ניצוץ של גאונות? פנחס שדה לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי־הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו־דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל־יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?

האור היפהפה שנשקף מיצירותיו של פנחס שדה, שהיו בהן גם חמלה רבה, ובדידות – היה אור קר של כוכב רחוק, וככל שהתקרבת אליו נוכחת שאין בו שמץ של חום לנשמה, אלא כולו מלא בפנחס שדה עצמו. לא היה ביצירות שלו שום תשועה לנפש, מעבר לעצם היופי שבעיצובן. הוא דיבר וכתב על הדברים הגדולים של משמעות חיינו ומותנו, אבל בפועל היה כמתכוון לעצמו בלבד. אין לפילוסופיה שלו קיום מעבר לאמנות שלו.


כאשר הופיע “החיים כמשל” באנגליה, בתירגומו של ריצ’ארד פלאנץ, בשנת 1966, נתחוללה שם מהומה בעיתונות היהודית. בעקבותיה כתבתי ב“ידיעות אחרונות” (17.3.1967): “‘החיים כמשל’ עתיד לקנות מקומו כאחד מנכסי צאן־הברזל של ספרות העולם.” לצערי “העולם” לא גילה אותו. אבל, כפי שסיפר לי, דברים אלה, שדאג להביאם בפני גרשם שוקן, היו אחד הנימוקים להדפסת מהדורה חדשה ראשונה של הספר “החיים כמשל” בהוצאת שוקן, ב־1968, הם אף מתנוססים על עטיפתו, ומאז יצאו לאור בהוצאה זו מרבית ספריו.

את המהדורה הראשונה של “החיים כמשל” רכשתי בכספי, בהיותי סטודנט שנה ראשונה לפילוסופיה ולקבלה בירושלים, ונשביתי בקסמו. אני זוכר את ההד העצום, האחר, שעשה הספר עלי ועל חבריי וחברותיי באולמות מייזר ולאוטרמן שבגבעת־רם; את ירושלים ראינו בעיניו, את אהבתו הגדולה לאיילה – כאהבותינו־שלנו, ואת האינדיווידואליזם הקיצוני שלו – כדרך להגשמת עצמנו.

את המהדורה השנייה כבר קיבלתי מפנחס שדה עצמו, לאחר שנתיידדנו בעקבות מאמרים ותוכניות־רדיו שכתבתי עליו ובעקבותיו, משנת 1965 ואילך. לפיכך רשם לי בהקדשה, בכתב־ידו הפניני: “לאהוד בן עזר, אשר נלחם בעד הספר הזה נגד העגלונים המואביים ויתקע עטו בבטנם, בידידות, פנחס שדה, 30.5.68.”

ידידותנו נסתיימה בימים שבהם עסק בעריכת ספרה של חבצלת עליו, “התמסרות”. קשה היה לי לראותו בכך, והשתחררתי מהשפעתו. אבל אני חייב לו רבות בהתפתחותי הרוחנית ובאופקיי הספרותיים. כשאני קורא, כל שנתיים־שלוש מחדש, את “שדים” של דוסטוייבסקי, אני נזכר בפנחס שדה, שגילה לי אותו, ואף הגדירו, דומני בצדק, כרומאן הגדול ביותר שנכתב אי־פעם. בזכותו גם נתגלה לי קנוט האמסון, ופתחתי אז בטור “ספרי דורות קודמים”, הזכור לקוראים הוותיקים של “תרבות וספרות”.

לא רבנו, אך חדלתי לבוא אליו לשיחות־ליל ארוכות בדירתו הקטנה שברחוב יונתן ברמת־גן. את מרבית השיחות רשמתי אז ביומניי. פעם סיפר לי באריכות את כל מה שהתכוון לכתוב בחלקו השני של הרומאן “על מצבו של האדם”, ואשר ממנו כתב לימים רק את הפרקים האחרונים, בספרון “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”, שיצא לאור בספריית “תרמיל” בעריכת ישראל הר, באפריל 1970. כל־כך היה שקוע בעצמו, עד שלא הצליח מימיו לכתוב את כל חלקו השני של הרומאן, כי קשה היה לו לבדות דמויות ומעשים שאינם הוא, הוא על שתי פניו – הטוען לגאונות, והחלכה: אבשלום, ויונה בן־דוד.


חרף ערירותו ובדידותו, שנבעו מעצם אופיו ועמידתו בעולם, ואולי דווקא בזכותן, ובזכות כשרונו הגדול – זכה פנחס שדה להגשים את עצמו באופן שרק בני־אדם ספורים זכו לו – במשך כל שישים וארבע שנות חייו, יום־יום, שעה־שעה ורגע־רגע – הוא היה במאה אחוז פנחס שדה, ולא שום דבר אחר.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “אין פנחס שדה” נדפסה במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ” ב־4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה.


 

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה

ירון סחיש: גם אלילי נעורים הם בני־אדם, בשר־ודם. שמו של פנחס שדה, שנפטר השבוע, נקשר בנשים רבות. חלק מאהבותיו תועדו בספריו, אחרות בראיונות אינספור שהעניק בשנים האחרונות, ראיונות שחשפו כל פרט מחייו, או בעצם כל פרט ששדה היה מעוניין לחשוף.

יהודית שדה, אשתו השנייה של שדה, היתה כניראה האדם הקרוב לו ביותר. השניים נפגשו ב־1962, נישאו לאחר זמן קצר, ונפרדו כעבור שבע שנים קשות, רזות ושמנות. לצד שעות קסם היו גם שעות רבות של השפלה ואכזריות, כאב וסבל לצד התמסרות, הערצה ואהבה גדולה. מערכת יחסים שכאילו העבירה למישור היומיומי את יצירתו של שדה.

הקשר ביניהם נמשך גם לאחר הגירושין, והיה לא פעם קרוב והדוק. שדה ניסה לא אחת לשכנעה לחזור לחיות איתו, והיא סירבה. גם בשעות הקשות של מחלתו, ימים ספורים לפני פטירתו, הזעיק שדה, המתקשה לנשום, את יהודית, אחות מוסמכת, כדי שתקל על ייסורי הנשימה. היא זו שהחליטה להעבירו להדסה עין־כרם, שם נפטר כעבור ימים אחדים.

יהודית שדה אינה אישה רגילה, או כפי שאמר לה פעם מישהו: “האומץ לחיות עם אדם כמו שדה ולהינשא לו, זה כבר מראה על ייחוד.”

חשבתי על זה השבוע בדרך לתל־אביב, בליל גשם וסערה, כשנסעתי לפגוש אותה, קרוב לחצות, לאחר שסיימה משמרת־לילה של שמונה שעות במחלקה כירורגית ד' בבית־החולים אסותא. “אני אישה חזקה, אין לי בעייה להיפגש גם אחרי משמרת־לילה,” אמרה יהודית.

מבית־החולים נסענו לביתה, בקומה השמינית בבניין על גבול נווה־שרת, צהלה.

עד ימיו האחרונים, קרוב לשלושים שנה מאז נפרדו רשמית, התעלם שדה מגירושיו מיהודית. כשקיבל לפני חודשים אחדים את פרס אקו“ם, ביקש מיהודית להתלוות אליו לטקס, הציגה בגאווה כ”אשתי", ואמר לה שהיא מכירה אותו טוב ממנו.

חייה של יהודית, 60, אישה מרשימה שרישומי יופייה עדיין ניכרים, לא היו קלים. היא עברה תהפוכות וטראגדיות אישיות, אך לא איבדה את שמחת החיים ואת האופטימיות. תפקידה של אשת סופר הוא תפקיד סיזיפי, מתיש ולעיתים אכזרי. לא פעם, גדולתו של יוצר עומדת ביחס ישר לקורבן שהאישה שלצידו מקריבה למענו. לרוב נושאות נשות סופרים ומשוררים את זכר בעליהן כצלב על גבן גם לאחר שהתאלמנו, ולא פעם הן מקדישות את שארית חייהן להנצחתם, לשימורם ולרימומם.

עד היום סירבה יהודית שדה להיחשף, אולי בשל חרדתו של פנחס פן תצא ותגלה את סיפור חייהם לתקשורת, לאחר גירושיהם. כעת, אחרי שתיקה בת שלושה עשורים, היא אינה מהססת להציג גם את הפינות האפלות ביותר בחייהה המשותפים עימו, ומבלי משים אולי, היא נוגעת בכוח הגדול שאיפיין את כתיבתו של שדה: הווידוי המוחלט שאינו מסתיר דבר, שאינו מהסס לגעת בשורשי הסבל והייסורים.

יהודית היא בת למשפחת סוחרים אמידים ורבנים ידועי־שם מקהילת משהד המיוחסת שבפרס. היא עלתה ארצה בגיל שבע־עשרה, בראשית שנות ה־50, כשליוותה את אחותה הצעירה, שהגיעה לכאן כדי להתחתן עם בן־משפחה שיועד לה זה מכבר. אביה, שהיא זוכרת אותו כאדם תמיר ומרשים, נפטר בהיותה ילדה, ואימה פירנסה את שבעת ילדיה מההון שהותיר.

יהודית שדה: כבר אז הייתי יוצאת־דופן במשפחתי. בתוך הבית, בפרס, שמרה משפחתנו על המצוות כמו נטורי קרתא, אבל כלפי חוץ התנהגנו כמוסלמים, כאנוסים. עליתי לבדי, כשכל משפחתי נישארה שם, ומאוחר יותר היגרה לארצות־הברית ולאיטליה. כשהגעתי ארצה נירשמתי לקורס אחיות בבילינסון, ולמרות שבקושי ידעתי עברית – לא למדתי קודם באולפן – הייתי תלמידה לא רעה.

ירון סחיש: לאחר שסיימה את לימודיה, עבדה יהודית בבילינסון והתגייסה לצבא כאחות ביישובי עולים. היא היתה לאחות היחידה בקריית גת, אז מעברת פחונים, ונישארה בנגב שמונה שנים. כשהכירה את פנחס שדה היתה אחות שכירה בקיבוץ חצרים. שדה עצמו תיאר לא פעם בכתביו את המיפגש הראשון ביניהם, איך החליט במבט ראשון שיהודית תהיה אשתו.

יהודית שדה: נפגשנו לראשונה ב־1962. הוא גר אז ברחוב זמנהוף 30 על הגג, בחדרון קטן עם מיטה. חברתי אילנה [זמר, לימים אשתו של הרב משה זמר] היתה מיודדת איתו, והתלוויתי אליה לביקור אצלו. לא ידעתי אז מיהו. הוא לא היה ידוע כמו היום. אני גם באתי ממנטאליות אחרת, של משפחת סוחרים, הייתי אז עולה די חדשה. כשאני נזכרת בילדותי, ניראה לי שחייתי כמו בעולם של אגדות. בית גדול, משרתים. יש בי געגועים עצומים, עד היום אני לא ממש מרגישה חלק מהחברה הישראלית. באותו ערב הוא אמר לי: “יהודית, את האישה עליה חלמתי כל חיי,” ובעצם הציע לי נישואין. אחרי שבועיים הוא סחב אותי לרבנות.

ירון סחיש: מה משך אותך אליו?

יהודית שדה: זה היה משהו בתוכי. מעולם לא הבעתי את עצמי, אבל אהבתי אמנות, אהבתי יצירה. החלום שלי היה לחיות בקירבת אדם יוצר. בעל שהולך לעבודה למשרד וחוזר אחרי שמונה שעות הביתה, מעולם לא ניראה לי.

ירון סחיש: מה הוא מצא בך?

יהודית שדה: לא יודעת. הוא ידע לצלם אדם מבפנים. מאוחר יותר הוא אמר: “היית מהממת, מילאת את החדר באור.”

הוא אהב את מיבנה עצמות הלחיים שלי, את עיניי, את החינוך שלי. לא פעם הוא אמר לי: “יש לך ערכים נאצלים.”

אני אישה ישרה, הוא אהב את היושר שבי, את המרץ שלי, שעמד בניגוד בולט כל־כך לכבדות שלו. בשבילו יציאה מהבית היתה משהו שנעשה תוך קשיים. הוא אהב את הקלות שבה אני עושה דברים.

כשנפרדנו, בערב הראשון, הוא נתן לי את “החיים כמשל”. קראתי את הספר והבנתי פחות או יותר עם מי יש לי עסק. הוא הרי כתב על הכול, היה נורא גלוי. אותי זה לא הרתיע. הייתי אמיצה כל חיי והייתי בטוחה שאצליח לעמוד מולו.

ירון סחיש: למה היתה חשובה לו חתונה ברבנות?

יהודית שדה: זה היה מהותי אצלו. אחד מעקרונותיו החשובים. הוא אמר: “לעולם לא אחיה עם אישה סתם ככה.” הוא העניק משקל ענק לאשתו. לא פעם אמר לי שהוא לוקח את האישה שאיתה הוא נשוי ברצינות כזאת, שזה ממש בעייתי עבורו.

ירון סחיש: כבר ביום חתונתם נתקלה יהודית באחת מהתקפות הזעם והחרדה של שדה. זה היה יום גשם. אחותה וגיסה הגיעו מתל־אביב כדי להיות עדים בטקס ברבנות בבאר־שבע, וחברי חצרים הכינו מסיבה צנועה בערב.

יהודית שדה: היה לי שיער ארוך. לפני החתונה נכנסתי לספר בבאר־שבע, והוא החליט משום־מה לספר אותי קצר. פנחס הגיע מתל־אביב, וכשראה אותי בשיער קצר הוא נכנס לטירוף. זאת היתה פעם ראשונה ולא אחרונה שראיתי את זה. לא הבנתי וביקשתי: “פנחס, תסביר לי מה קרה? מה לא בסדר?”

הוא טען שאדם לא עושה דברים סתם כך. הוא אמר שזה כאילו שהייתי מורידה לעצמי את השדיים, או כמו גבר החותך לעצמו את הביצים.

היום אני מבינה יותר. הוא ראה זאת כאילו פגמתי בנשיות שלי ערב החתונה, ונכנס לפאניקה. הוא היה איש של פאראנויות ופאניקה. הוא לא הודה בזה, אבל הפאניקה היתה מעצם אקט החתונה. מאוחר יותר הסביר שזה לא פשוט להתחתן, שגם אנשים חזקים ממנו היו נכנסים לפאניקה. לילה שלם הוא היה בהיסטריה, לא נתן לי לישון ודיבר ודיבר ודיבר כל הלילה, כמו מתוך עולם של הזיות. זה היה השוק הראשון.

בבוקר החתונה הודיע לי: “תלכי לבטל את החתונה, היום אני לא מתחתן.”

נאלצתי להודיע לחברי הקיבוץ על דחיית החתונה, ושילחתי את בני־משפחתי חזרה לתל־אביב. כמה שהייתי אמיצה, זה לא היה נעים. לקחתי מונית לבאר־שבע והודעתי לרבנות על דחיית החתונה, למחרת נסענו לרבנות, לקחנו שני עדים מהרחוב, והתחתנו.

ירון סחיש: הוריו לא היו בחתונה?

יהודית שדה: לא. הוריו היו כבר גרושים. אימו נפטרה לפני כמה שנים, בגיל שמונים וחמש, ואביו נפטר לפני חודש בבית־אבות, בגיל תשעים.

ביחסיו עם אימו היה משהו מסובך ומורכב מאוד, הוא אהב אותה אבל לא העריץ אותה. היא היתה אישה אומללה, תמיד ממורמרת ומבכה את גורלה במין בכניינות יידישאית כזאת, עם דמעות ובכי על החיים הקשים. כל משפחתה נרצחה בשואה. היא מעולם לא עשתה עם עצמה דבר, אבל אהבה אותו מאוד. הוא היה בן יחיד ולא היה קל לגדל אותו. הוא כתב על זה ב“החיים כמשל”. היה ילד מוזר וקשה.

את אביו הוא שנא ולא ראה אותו שנים. האב ניסה אחרי שנים להתקרב אליו אבל לא הצליח. הוא שכב בבית־אבות גריאטרי, ופנחס העביר את הטיפול בו לידי אפוטרופוס. לפי סיפוריו, אביו היה טיפוס מוזר ואלים. כילד, פנחס ראה שינאה בבית גם כלפי האם וגם כלפיו. הוא דמה לאימו שתי טיפות מים, לכן כניראה האב הרגיש תיעוב כלפי שניהם, והעביר את שינאתו לאשתו גם כלפי בנו. פנחס סיפר שאביו ירק לו פעם במרק ואילץ אותו לשתות.

התריסים בבית היו תמיד חייבים להיות מוגפים. האב היה פקיד במישטרה ונהג להחביא את כספו מתחת לבלטות. לפי הסיפורים, מדובר כניראה בסכיזופרן ממש. כשנפטר הודיעו לפנחס, והוא וחברתו באו לבית הקברות, לבדם. לא היה אפילו מניין. את אימו הוא נהג לבקר, אבל כמו עם כל מי שחש עימו אינטימיות, הרגיש תמיד צורך להעליב אותה ולפגוע בה.

לאחר הנישואין נישארתי בקיבוץ. פנחס שדה, שפירסם עשרות רשימות וסיפורים בהמשכים בעיתון הילדים [והנוער] “הארץ שלנו” [בשם יריב אמציה] והתפרנס בדוחק רב, המשיך להתגורר בתל־אביב והיה מגיע מדי פעם, נישאר עימי שבוע וחוזר.

ירון סחיש: הוא נירשם לסידור־עבודה בקיבוץ?

יהודית שדה: מה פתאום? הוא הגיע בתור אורח. היה נישאר בחדר ולפעמים היה כותב. אז הוא כתב לראשונה את “מות אבימלך”, כסיפור ל“הארץ שלנו”. הוא כתב את זה בבת־אחת, בארבעים ושמונה שעות, בלי לישון. את דמות אימו של אבימלך, עם עצמות הלחיים והעיניים החומות, בנה על־פי דמותי. בבוקר הוא ביקש ממני לנסוע לבאר־שבע ולשלוח את הסיפור במונית לתל־אביב. בעיתון אמרו לו שזה לא סיפור לילדים, והוא הפך את זה מאוחר יותר לנובילה.

ירון סחיש: הוא נהג להראות לך את כתביו לפני הפירסום?

יהודית שדה: הייתי הקוראת הראשונה שלו. למרות שאני לא אשת ספרות, דעתי היתה מאוד חשובה לו. הוא ידע שאומר לו את האמת. כשקראתי את כתב־היד של “על מצבו של האדם”, אמרתי לו שהספר כתוב טוב אבל הוא משעמם. הוא נפגע והגיב קשה, אבל העריך את הכנות. אני באמת חושבת שהספר לא זורם כמו “החיים כמשל”, הוא קשה מאוד לקריאה ואכן לא הצליח כמו “החיים כמשל”. הוא ניסה לכתוב לו המשך, רשם פתקאות, ניסה ולא הצליח. הוא טען שאינו סופר במובן של כותב רומאנים. אבל כאן הוא רצה לכתוב משהו קלאסי עם גיבורים יוצאי־דופן. שירה היתה משהו אחר, זה זרם אצלו בקלות.

ירון סחיש: בסלון ביתה של יהודית תלויים כמה ציורים ורישומים של שדה, בולט ביניהם ציור שמן גדול, בצבע כחול כהה.

יהודית שדה: כשפנחס היה מצייר הוא היה מקסים. זה נתן לו אושר אמיתי. הרי במקור הוא חשב להיות צייר. הכתיבה היתה קשה וסחטה אותו, אבל הוא היה יכול לצייר במשך עשרים וארבע שעות עם הבעת אושר על הפנים. מאוד שקט. מאוד נעים.

ירון סחיש: בסוף שנות ה־50 החל אבא חושי, ראש העירייה הכל־יכול של חיפה האדומה, לרפד את דרכם של סופרים ואמנים בעירו, בהציעו להם דירות מסובסדות במחירים קורצים. לשדה הובטחה דירה על הר הכרמל.

יהודית שדה: הוא נורא רצה שיהיה לנו בית. כל חייו חלם על מקום משלו. ראינו כבר את הדירה, זה היה בכיס שלנו, עם מפתח והכול, אני זוכרת אפילו את הכתובת, רחוב כורש. שם פרסי. פנחס שדה תמיד אמר: “אם אלכסנדר מוקדון יכול היה להתחתן עם פרסייה, גם אני יכול.” הוא כמובן הישווה עצמו רק לגדולים ביותר.

על־כל־פנים, הדתיים גילו אז את “החיים כמשל”, עוררו צעקות, והדירה נפלה. הוא לקח את שמואל תמיר כעורך־דין, אבל שום דבר לא יצא. זה היה סיפור קשה, הוא ידע שהוא צריך מקום לשבת בו. אבל בעיתון שילמו לו גרושים, והוא הבין שלא נגיע לדירה. שכרנו דירה בעין־כרם, ומאוחר יותר ברסקו, בירושלים. עבדתי אז בקופת־חולים. פנחס שדה המשיך לעבוד בתל־אביב, ואני בירושלים, והיינו מתראים בסופי־שבוע.

ירון סחיש: אולי החיים בנפרד היו סוד הנישואין?

יהודית שדה: זה היה בגלל הילדה. כשהיכרתי את שדה היתה לי כבר ילדה בת ארבע.

ירון סחיש: לפני כמה שנים סיפר לי חבר, שעבר את שדה המוקשים של הגורו מהרישי, השתחרר והשתקם, כי לפנחס שדה יש בת ששמה רזיה, שהוא פגש אותה בפגישות הכת בתל־השומר. כמי שקרא כל מילה ששדה כתב או אמר, ואת כל מה שנכתב ונאמר עליו, ביטלתי את הסיפור כאגדה.

יהודית שדה: הילדה היתה אהבת חיי. פנחס שדה ידע כמובן על הילדה כשהיכרנו, אבל לא היה יכול לסבול שאשתו תחלק את אהבתה עם מישהו אחר, אפילו אם זו בתה. בתחילה הילדה נישארה בקיבוץ, אבל לא יכולתי לעמוד בזה, וב־1963 הבאתי אותה לירושלים. הוא חסך כסף וקנה דירת חדר וחצי ברמת־גן [ברחוב יהונתן], והיתנה את המעבר בזה שהילדה חייבת להיות במוסד לילדים.

ירון סחיש: מה הטירוף הזה?

יהודית שדה: הוא לא רצה ילדים. אמר שהוא לא איש משפחה, “חי מבודד מהעולם, אבל זקוק למישהי אחת, שתהיה קרובה אליי,” אישה שמקריבה ועושה בשבילו.

הוא טען שילדים צריכים לחיות במוסד ולא עם הוריהם, וציין שגם הוא גדל במוסד [בקיבוץ שריד], וזו היתה תקופה מאושרת עבורו.

נקרעתי. זה היה או לשלוח את הילדה למוסד או להיפרד, למרות שלא דובר על כך בפירוש, הוא הפעיל את כל כוח השיכנוע האדיר שלו, את כל האמצעים, ולא עמדתי בזה.

ירון סחיש: איך הוא חשב שתתמודדי עם זה? הוא לא חס על רגשותייך?

יהודית שדה: הוא לא חשב. רגשות של מישהו אחר מעולם לא עניינו אותו. הוא אמר: “לא צריך לדאוג לילדים, הרי כל העולם לפניהם.”

שדה אהב את הילדה. נהג לשחק עימה, לצייר, לכתוב לה פתקאות. היא התייחסה אליו כאל אב, ורק שנים מאוחר יותר גילתה כי אינו אביה הביולוגי. הוא ביקש לאמץ אותה רשמית כבתו, אני סירבתי.

ירון סחיש: הבת, הזוכרת את הרגעים הקשים מנישואי אימה, לא הגיעה ללווייה. לאחר שעברו לרמת־גן, עבדה יהודית בבית־החולים בילינסון, ואחרי העבודה השתרכה באוטובוסים לבקר את בתה בפנימייה. כעבור שנתיים הוציאה את הילדה מהמוסד ונסעה איתה לכמה חודשים לטהרן, לבקר את משפחתה. כשחזרה, שכרה דירה מתחת לדירתו של שדה, וחיתה שם עם בתה.

יהודית שדה: הישארתי אותו חופשי וגרתי עם הילדה. בעצם, החיים התנהלו בין שתי דירות, שהפרידו ביניהן כמה מדרגות. אני עבדתי במשמרות־לילה באיכילוב במחלקת טיפול נמרץ. תמיד משמרות־לילה. הרדמתי את הילדה ויצאתי לעבודה. אלה היו חיים לא רגילים. שדה היה ער בלילות. היה מתעורר בארבע אחר־הצהריים, ובשעות האלה אסור היה לדבר. אם היה בא מישהו, לילדה היה אסור לצאת מהחדר.

ירון סחיש: שדה היה עוזר לפעמים בעבודות הבית? ספונג’ה, בישולים?

יהודית שדה: הוא לא עשה בחיים, יכול היה לחיות שנה בלי ספונג’ה. בשנים האחרונות הבחורות שבאו לבקרו בטח עשו גם ספונג’ה. הוא לא בישל בחיים. אכל מעט. לחם, גבינה, זיתים. אני הייתי בשלנית. הוא אהב עוגות. אהב את האוכל שלי. אם לפני־כן עוד אכל מדי פעם במסעדות, אחרי שהכיר אותי אמר שבגלל המאכלים שלי אין לו כבר שום חשק לאכול במקום אחר.

הוא לא היה אדם שקם בבוקר ונכנס לעבוד בחדר־העבודה. לפעמים הוא לא כתב כמה שנים. אבל היו המחשבות, הוא היה אז בעולם משלו. אסור היה לדבר בבית על שום דבר יומיומי. כל השיחות היו מוצארט, מוסיקה קלאסית, דברים רוחניים נעלים, על אנשים שעשו משהו בחייהם, שיצרו וסבלו. הסבל של האנשים, זה דבר שהוא היה יכול להזדהות איתו. הוא לא היה בעל השכלה מוסיקאלית, אבל כששמעתי איתו מוסיקה, יכולתי ממש לחוש אותה. אהב מאוד בני־נוער, כאלה שהיו להם אידאלים, שעוד לא התקלקלו בחיים, אבל גם כאן הוא אמר שרובם הופכים בגיל ארבעים למטומטמים והולכים לאיבוד. לפעמים היינו הולכים לסרטים. הוא אהב את פליני, לראות קומדיות, היה יכול לצחוק בקול רם בקולנוע.

ירון סחיש: היה לו בכלל חוש הומור?

יהודית שדה: לפעמים. הוא היה יכול לצחוק, להצחיק, להתחיל לרקוד, לדבר שטויות. גם כשקרא דברים מצחיקים היה פורץ בצחוק. יחד עם הדיכאונות שלו, הוא היה אדם עם שמחת חיים.

ירון סחיש: בשנים ההן הוא היה אדם בודד?

יהודית שדה: מה פתאום? היה לו קשר חזק עם בנימין תמוז ואברהם רימון מעיתון “הארץ”. הוא אהב לדבר עם יעקב אשמן. אורפז היה מבקר, ניסים אלוני, יוסל ברגנר. היינו יוצאים להצגות של אלוני, יושבים לפעמים ב“קליפורניה” של אייבי נתן. אורי זוהר הגיע כמה פעמים, גדעון שמר הגיע הרבה. מרדכי הורוביץ, בעלה של נעמי שמר, היה חבר קרוב. עליו הוא אמר: “אם יש מישהו שאני יכול להרגיש לידו נחיתות אינטלקטואלית, זה מרדכי.”

עם כל האנשים האלה הוא ניתק את הקשרים במשך השנים. היו באים חבר’ה ומשתוללים, והוא היה יוצא למסיבות שלהם. באותה תקופה החלו להגיע בחורות, אז גם הופיעה שרי, שמאוחר יותר התאבדה בקפיצה ממגדל בעיר העתיקה. כמה פעמים נסענו גם לבקר אותה בירושלים. הוא ניהל אז רומאן עם מישהי, סיפרו לי ואמרתי שאני יודעת.

ירון סחיש: זה מתיישב עם הערצתו את מוסד הנישואין?

יהודית שדה: דווקא כשהיינו נשואים הוא קיבל ביטחון ורצה לעורר בי קינאה. הוא אהב לעורר רושם של דון ז’ואן גדול, אבל היה חסר־ביטחון עם נשים ודי סבל מצורתו החיצונית. למרות שהיה לו ראש יפה, הוא חשב את עצמו למכוער. אני מטבעי לא קנאית, וידעתי שאני לא יכולה לסגור את פנחס שדה. היה בו משהו קשה שהכאיב, בעצם בלי כוונה רעה. היה מזמין בחורה דווקא לפני שיצאתי למשמרת בבית־חולים. אחר־כך היה רץ אליי לעבודה ובוכה, נופל ומחבק את רגליי, כמו כל האנשים האלימים, שאחר־כך יודעים לפייס כל־כך יפה בדיבורים.

ירון סחיש: היתה גם אלימות פיסית?

יהודית שדה: כמה פעמים. פעם היינו צריכים לצאת למסיבה בשגרירות הצרפתית. אני אהבתי להתלבש יפה, היתה לי נוכחות, משכתי תשומת־לב שעד היום אני מתפלאת עליה. לפנחס שדה היה חשוב מאוד איך איראה ומה אלבש. הוא היה רגיש מאוד לדברים האלה, שם לב לכל פרט, קטן כגדול – זה אחד הצדדים המקסימים שבו, לא היה אדיש וראה כל דבר. הוא שאל מה אלבש, וכיוון שלא רציתי להתחיל ויכוח, פתחתי את הארון ואמרתי: “אתה יודע מה, אתה תגיד.”

הוא התנפל עליי, הפיל אותי על הארץ ותפס אותי בגרון. פתאום עצר. פשוט היו לו פחדים לבוא בקהל. התלבשתי, יצאנו. היה ערב מקסים.

גם אחרי שהתגרשנו היו לי פחדים. הוא איים כי אם יראה אותי עם גבר אחר, יהיה רצח. הוא החזיק אותי בשיחות של ארבע־חמש שעות בטלפון ובביקורים. ביום שהלכנו להתגרש הוא אמר: “מה אנחנו עושים, בואי נחזור הביתה.” שנים אחרי זה אמר: “איך הפסדתי אותך, כשאני חושב איך עשיתי את זה לעצמי אני רוצה למרוט את שערותיי.” הוא גם אמר: “”איך יכולת לחיות איתי? אני במקומך הייתי לוקח סכין והורג אותי."

הצטער שלא פינק את הילדה. הוא לא ידע לפנק. הילדה היתה מלאת חיים, ולמרות שאמר שהיא מקסימה, לא נתן לה לזוז בבית, היה מדכא אותה ואותי. הוא אמר שהוא אוהב, אבל לא הבנתי איך אדם שאוהב מסוגל לגרום סבל לקרובים לו. היו לו פחדים עמוקים, וכשהיה מדכא, היה מקבל ביטחון. היה עושה ממני עפר ואפר, מנמיך ומשפיל בטראנס של דיבורים, ואחר־כך מתעורר ורוצה להיות איתי. לא יכולתי לסבול את זה.

ירון סחיש: בעצם את פירנסת אותו, את עצמך ואת בתך.

יהודית שדה: כן. גדלתי בבית שהיה בו מכל טוב, אבל הייתי לארג’ית גם כשלא היה. לו לא היו דרישות חומריות. הוא הוציא על סיגריות, וכלכלת הבית היתה עליי. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממנו אגורה, אבל די סבלתי מהקמצנות החולנית שלו, אדם שלא היה מסוגל להוציא אגורה גם על עצמו. תבין, הוא היה יכול לחיות מ־500 שקל בחודש [שערכם ב־1994 היה כ־167 דולר], הולך לשוק בשעה מאוחרת, כשהמחירים ירדו.

מעולם לא ביקשתי שיעבוד במשהו אחר. הייתי מוכנה לפרנס ושהוא יכתוב, לא ראיתי בזה בכלל קורבן. הציעו לו תמיד לכתוב לעיתונים. הוא עשה את זה לעיתים רחוקות, כשהיה דחוק. הוא היה יכול להיות עיתונאי נהדר, אבל אמר: “אני לא יכול למכור את עצמי בשביל כסף, זה ממש כמו זנות.”

בשנים האחרונות הוא דווקא הצליח לחסוך כסף. אנתולוגיות שהוציא נמכרו היטב בחוץ־לארץ. לפני כמה חודשים ידע שאני במשבר, והופיע עם צ’ק של עשרת אלפים שקל ונתן לי.

ירון סחיש: מי היתה אשתו הראשונה?

יהודית שדה: שמה יעל, והם נישאו ב־1956 לתקופה של שלושה חודשים. היא לא הצליחה להתמודד איתו, התחתנה בשנית ולא רצתה לשמור על קשר. פעם פגשנו אותה ברחוב והיא אמרה לשדה, “שמעתי שהוצאת ספר.” המילה “שמעתי” הספיקה לו כדי לנתק איתה כל קשר.

ירון סחיש: איך את מסבירה את משיכתן של הנשים אליו?

יהודית שדה: לא חושבת שנשים נמשכו אליו בתור גבר. הוא לא חיזר אף פעם. ההשתוללות שלו התחילה אחרי שנפרדנו, אז החלו לבוא אליו בחורות. הוא סיפר לי שלא היה מסתכל עליהן, דבר ראשון משכיב אותן ואחר־כך רצה להקיא, שילכו מהבית. הוא אהב את הפראות הזאת, את הכוח במגעים כאלה.

הבחורות שהתקרבו אליו היו לרוב לא־יציבות. הוא גם אהב את העובדה שהתאבדו בגללו, ראה בזה מחמאה גדולה. דמות האישה האידאלית שלו היתה בלונדינית, יפה כמו מלאך, גבוהה. שרי [פיירשטיין] היתה יפה כמו מדונה, בחורה חריפה, מבריקה, אבל היה בה טירוף קשה, חיה בעולם של שדים. כך גם חבצלת [חבשוש]. הטירוף הזה משך אותו. הוא קרא לזה הפראות של תימן, של אנשי המידבר.

לחבצלת היו חיים מטורפים לגמרי עוד לפני שהכירה אותו, אבל הוא פירסם את מכתביה והעלה אותה למשהו שהיא לא היתה. זה שיגע לה את השכל לגמרי. עם שרי נמשך הקשר שנים. כשהגיעה לראשונה היתה בערך בת־גילי – הרי התחתנתי איתו בת עשרים וארבע, וניראיתי תמיד בעשר שנים צעירה יותר. היא לא אהבה אותו כגבר והעדיפה להתאבד. הוא נעלב מזה. הוא הציע לה נישואים, והיא העדיפה להתאבד.

תקופת הנישואין שלו איתי היתה הפורייה בחייו מבחינת היצירה. הוא פירסם אז את המהדורה החדשה של “החיים כמשל” [בהוצאת “שוקן”], שהתקבל [עתה] לראשונה לאחר שנידחה [על־ידי אותה הוצאה] עשר שנים קודם־לכן, פירסם את “על מצבו של האדם” והכין לדפוס את “מות אבימלך” ואת ספר שיריו המרכזי, “ספר השירים”.

ירון סחיש: למה נפרדתם, בעצם?

יהודית שדה: החלטתי לעזוב אותו בגלל הבת. לבדי, הייתי מחזיקה מעמד ומתמודדת איתו, אבל ראיתי שאני מאבדת אותה. כשנפרדנו היה לה קשה. היא איימה עליי שלא אעז להתחתן פעם נוספת.

באתי אליו ואמרתי: “אני לא רוצה ממך גרוש, אבל תן לי גט.” ויתרתי לו גם על הדירה, וזה דבר שהוא זכר כל חייו. הוא סירב לגט והסכים רק אחרי שאיימתי עליו במשפטים, וגם כך חייתי שנה בלי גט. עזבתי את בילינסון ומכספי הפיצויים, עם משכנתא כבדה, קניתי את הדירה הזאת. שדה ניסה שנים להשפיע עליי שאחזור. שנים לא הייתי מסוגלת לצאת עם מישהו אחר. אחריו, כל מי שפגשתי היה תפל בעיניי.

ירון סחיש: היתה לך הרגשה שהקרבת עבורו קורבן?

יהודית שדה: קודם־כל הרגשתי שהבת שלי לא צריכה להיות קורבן. לגביי לא חשתי קורבן. באיזה שהוא מקום בהשקפת־עולמי הזדהיתי עם רעיונותיו של שדה, עם מחשבותיו. אני הרי אישה המפרנסת את עצמה וחיה בעצם כפמיניסטית, אבל אני לא חושבת שאישה ההולכת לחיים משותפים עם גבר מקריבה משהו. החיים שלנו היו משותפים, וכשהוא דיבר, זה היה גם משהו מתוכי, כאילו הייתי שותפה בדברים שהיו חבויים בתוכי, שרציתי לבטא בעצמי אבל לא הייתי מסוגלת, כי אין לי כוח ביטוי כשלו. זאת לא הקרבה. אני אישה שאוהבת יותר לתת מאשר לקבל. אני חושבת שהנתינה יפה יותר מהלקיחה.

כל חייו נאבק פנחס שדה כדי לשמור על חופש הפעולה שלו, חרד שמא מישהו ינהל את חייו. הוא הסביר לי את התקפות־הזעם שלו: “”גם גדולים ממני הצליחו לשבור. אני חייב להגן על עצמי ועל עולמי."

מאז התקפת הלב שעבר לפני כמה שנים, נחלש מאוד. סיפור אהבה נכזבת עם נערה צעירה, כמעט הביא להתמוטטותו. מאז שהודיע בשידור הטלוויזייה כי חלה בסרטן, הוצף בטלפונים, בהצעות וברעיונות לעזרה, לא פעם מידי תמהונים ומשונים. בזמן מחלתו, בעיקר בשנה האחרונה, הוקף שדה, על מיטת חוליו, בקבוצת חוזרים בתשובה, כת חסידית תמהונית שהציעה לו את מה שהרופאים כבר ידעו שהיה אבוד: ריפוי והחלמה.

הוא שנא חוזרים בתשובה, אבל דווקא בשנה האחרונה נתן שישתלטו על חייו. לא הבנתי למה כעסתי עליו בשנה הזאת, עכשיו אני מבינה. הוא התחיל פתאום להאמין ברבנים. לקחו אותו למישהי בשם ימימה ברמת־השרון. הוא הגיע אליה כל יום חמישי, מעולם לא ראה את פניה אבל אמר שהיא מדברת עם אלוהים, שהיא יודעת עליו הכול ושהרפואה אינה יודעת כלום.

הבחור החוזר בתשובה לקח אותו לאיזה רבי בירושלים, הרב אושר פריינד. פנחס שדה כבר גסס והרבי הזה אמר לו: “לפני שנה היית יותר חולה.” הוא נתן שיטמטמו את מוחו והאמין בזה בכל כוחו. טען שצריך לחשוב בצורה חיובית, התעלם מהמחלה, ובאמת, בשנה האחרונה היה לו מרץ שלא היה לו בעבר. אנשים היו נחמדים אליו, וזה כבר לא היה אותו פנחס שדה שהיכרתי. כל האמונה הזאת בניסים היתה הרי חלק מעולמו.

ירון סחיש: הוא ראה עצמו כשליח אלוהים?

יהודית שדה: כן. הוא בפירוש חשב עצמו לשליח אלוהים, חשב עצמו לנביא, שאלוהים מנהל את חייו בהתאם לרצונו האלוהי. הוא ראה בדבריו שליחות, רצה שגם עוזרות בית יקראו את ספריו. התבטא לא פעם שיש בו חלק אלוהי, ושהזעם שלו הוא זעם אלוהי.

ירון סחיש: איך נודע לך על מחלתו?

יהודית שדה: זה סיפור מדהים, מזעזע. היה לו חבר, יהושע אלדר, חבר הנפש היחיד שלו, ששמר איתו על קשר כל ימי חייו. יהושע למד בבצלאל, גבר נאה שבחורות התמוטטו עליו, רצה להיות צייר, נכשל, והיה לארכיטקט בתל־אביב.

יהושע צלצל ואמר: “מצאו סרטן אצל פנחס ואנחנו מסתירים את זה ממנו.”

אמרתי לו שלדעתי לפנחס שדה צריך להגיד את האמת. אולי יש לו מה להגיד דווקא במצב כזה.

המדהים הוא שיהושע, ששדה אהב אותו אהבת נפש, שבר חודש לאחר־מכן צלע, עשו לו צילום ומצאו אצלו גידול בריאה. ניתחו אותו והוא אמר: “אני חייב להיות בריא כדי לעזור לפנחס.”

לפני חצי שנה הוא נפטר.

כשגילו לפנחס את האמת על מחלתו הוא שכב חודש עם הפנים לתקרה ולא זז. בתחילה לא ידעתי בדיוק מה מצבו והסברתי לו שיצטרך לעבור ניתוח. הוא השתולל. מאוחר יותר הבנתי שאין מה לנתח. הקרנות היו אולי מאריכות את חייו בכמה חודשים, אבל תוך סבל נוראי. הוא התחיל לקרוא [בנושא] והחליט שהוא לא עובר הקרנות ולא כימותיראפיה. לפני כשבוע הוא היה אצל חברתו בצהלה והרגיש חנק עם חום גבוה. במיון באיכילוב הוא הרגיש הלם ולא הסכים להתאשפז שם. עשיתי לו פיזיותיראפיה ואדים להקלת הנשימה. רחצתי וגילחתי אותו. הוא אמר: “הידיים הטובות של יהודית, מרגישים אותן.”

כשראיתי שהוא עומד להיחנק בבית, הזמנתי את רובי, החוזר בתשובה, שהסיע אותו להדסה עין־כרם, אבל קודם־כל הכניס אותו בדרך לרבי, למרות מצבו. הרופאה שלו בהדסה אישפזה אותו מיד, עם חדר לבד. היא לא רצתה לשבור את אשליותיו, ונתנו לו מורפין וסטרואידים, שחיזקו אותו. פתאום הוא התחיל לדבר ונהיה עליז. נפרדנו בנשיקות, ואחרי שבוע הוא נפטר, מוות שקט מתוך שינה. לפני שנפרדנו הוא עוד הספיק לומר לי: “אולי אני אקנה בית עם אדמה. בית כפרי עם פרחים וגינה.” זה היה חלומו…

ירון סחיש: מה נישאר בך מפנחס שדה?

יהודית שדה: בזמן הלווייה אמרה לי חברה כי פנחס שדה לא היה גבר שניתן היה לחבק אותו, להניח את הראש בחיקו. אבל בשעות הקשות הוא ידע לעודד. כשהיה נכנס לשיחה עם מישהו הוא היה בעל כוח מיוחד. חשת הקלה גדולה, עידוד, ויצאת אדם אחר.

הוא אמר: “לא חשוב כמה סבל אדם עובר, החיים קדושים. באנו לעולם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות ואיך לפעול.”

הוא שנא אנשים שנהנים ומבלים, לנשים הנישאות לעשירים בצפון תל־אביב הוא קרא “פרות הבשן”. כמה שהוא היה קשה, אכזרי ולפעמים סאדיסט – היה בו רוך, וסבל של אנשים דיבר אליו והוא היה יכול להזדהות איתו.

לעיתים עלה בי צער, שאם הייתי איתו בזמן מחלתו, הוא לא היה נופל לידי האנשים שהשתלטו עליו, לא היה נפטר ונקבר בודד וערירי כל־כך. היו לי רגעי שינאה לצד הערצה ואהבה. הוא היה הידיד היחידי שיכולתי להרים טלפון אליו ולהגיד איך אני מרגישה. החיים שלי עם פנחס שדה נתנו לי להבין את עצמי טוב יותר, הוא העניק לי כוחות פנימיים וחיזק אותם. עכשיו אני מרגישה בודדה בעולם.

*

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: השיחה “בעלי, זכרונו לברכה, היה עריץ גמור – החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה” נדפסה במקומון “ירושלים” ב־4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה. היא מתפרסמת כאן [בספר] ברשותו האדיבה של ירון סחיש ובהסכמתה המלאה של יהודית שדה.


 

אהוד בן עזר: אי שם מסתובב הבן שלו

“החיים כמשל” במהדורתו הראשונה עבר אצלנו באוניברסיטה מיד ליד. ראינו את ירושלים דרך עיניו של שדה. זה היה הספר הראשון שהיכרנו בעברית שלא היה חברתי, אלא מיטאפיזי, אמין וקריא. הרגשתי צורך לקרב אחרים לספר, העברתי אותו [בין ידידים], כתבתי עליו ושידרתי עליו ברדיו בתקופה ש[שדה] היה די אלמוני, והוא שמח שיש סופר המוכן לעשות לו נפשות.

הוא היה תחליף לרעבע חסידי. אבל כמו כוכב קר. רואים את האור אבל לא מתחממים. כשהתקרבת, הכל היה הוא־עצמו. היה נעים לשמוע אותו, ללמוד ממנו, לצחוק כשהיה מבטל את כל הסופרים [הישראלים] האחרים. הוא חירף את העיתונות, אבל לא היה אחד כמוהו שידע לעשות שימוש בתקשורת כדי להגיע לקהלו. לא פעם קינא בזמרי הרוק. פעם שמע את בוב דילן ואמר: “אולי אנחנו לא במקצוע הנכון, תיראה איך הוא ממלא איצטדיונים.”

שדה, אגו־מניאק לא־קטן, חי את שדה כל רגע. קודם־כל, מה שעניין אותו זה היה לזיין בחורות. עברו אצלו בחורות יפהפיות. את אביגיל ב“על מצבו של האדם” רקם על פי דמותה של שרי פיירשטיין היפהפייה, שהתאבדה, ועל פי נפשה של עזה צבי. הוא אהב לדבר על כיבושיו. היום אין זמן לדבר אפילו על זה. הוא היה הסופר העכביש – היצירה היתה הקורים, והבחורות היו הזבובים שנלכדו ברשת.

הוא גם נהג לספר על בחורה שכתבה לו שהוא אבי בנה. [היה מכנה אותה בשם “השומר הצעיר” כי היתה מקיבוץ]. היה חשוב לו להרגיש שאי־שם מסתובב בן שלו, אבל הוא מעולם לא הכיר בו ולא היה בטוח בכך.

כל עוד תהיה ספרות עברית – נוכחותו תהיה לקלאסיקה. הייתי מהמר עליו יותר מאשר על כמה מהקלאסיקאנים בני זמננו.

*

אהוד בן עזר: הרשימה “אי שם מסתובב הבן שלו”, שיסודה בראיון טלפוני עם ירון סחיש, נדפסה במקומון “ירושלים” ב־4 בפברואר 1994, במסגרת נפרדת, בתוך ראיונו של סחיש עם יהודית שדה.


 

יצחק אוורבוך אורפז: פנחס שדה – הבדידות, המסיכות

"נסיעתי אל המגיד לא היתה תכליתה לשמוע

תורה מפיו, אלא כדי לראות איך הוא קושר

את אנפילאותיו."


(מ. בובר: “אור הגנוז”)


הוא לא דיבר על המוות. (לא איתי, בכל אופן). אבל הוא התנהג כמי שמכין את “מסיכת המוות” שלו. בביקוריי הירבה ברמזים על איזה “דבר חשוב” שהוא מכין. אישה “עם כוחות נבואיים” אמרה לו שהכל מחכים, ועד שיאמר את האמירה שלו לא ימות אפילו ירצה. האם שיחק את זה? האם האמין שאם ייטיב לשחק את זה, זה גם יתקיים? אני משער שכן. בכל אופן, לא ראיתי שום סיבה למה לא אשחק עימו, במחלתו, ואומר כן, כן.

אולי הבחין בחיוך של ספק על פניי, כי מיד התחיל לגייס נימוקים ממשיים יותר, כמו את האישה “הנבואית” שהזכרתי, או את בואה של אימו אליו בחלום. ליתר ביטחון, הציע לי לקרוא את הקטע שלפני האחרון בספרו על הרבי מקוצק. וזה הקטע: “סיפרו חסידים: רבינו דיבר כמה פעמים קודם הסתלקותו דברים שלא ידענו פירושם.”

בואה של אימו אליו בחלום ניראה לו טבעי לגמרי, כמו ביקור בהקיץ. בחלומו אומרת לו אימו “איך זינג ווי א פייגאלע” והוא הבין את דבריה כהודעה. הודעה למה, לא פירש. אז למה לא באה אליו בהקיץ, כדי לא לגרום לבהלה. “תאר לך מה היו אומרים השכנים.”

אני צחקתי. הוא לא. הוא כינס את פניו, כמתנצל. אבל עיניו צחקו, וניכר עליו שהוא די נהנה להבליע בדיחה בתוך עניין כה רציני. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק בקול. ואני תוהה אם אי־פעם צחק בקול.

הוא סיפר על איש אחד שניגש אליו בשוק מחנה־יהודה והציג את עצמו לפניו כמי שחוטא במשיכה מפה ומשם ובעיקר נותן צ’קים ללא כיסוי, והוא מבקש מפנחס שדה, שהוא איש קדוש, שיעשה משהו באופן דחוף לתיקון העולם. הוא ממש החזיק בשרוולו ולא נתן לו ללכת עד שיבטיח לו שיעשה משהו לתיקון העולם.

שדה די נהנה לספר את הסיפור, והוסיף במין עצב מחוייך: “האיש יכול היה להיות גיבור בסיפור של צ’כוב. ואני מה, אני אפילו לכתוב את הסיפור הפשוט הזה איני מסוגל.”

באחד מביקוריי הראיתי לו שיר שכתבתי בעקבות אהבה נכזבת. הוא חקר אותי בלהיטות על הסיפור שמאחורי השיר, ומעניין לעניין סיפר לי על אהבה נכזבת משלו. מעשה בצעירה יפה שניגשה אליו בדרכו משוק מחנה־יהודה ושאלה אותו אם הוא פנחס שדה שקראה עליו בעיתונים. והוא אמר לה כן, זה הוא, וזאת היא, בדיוק כפי שתיאר לו אותה, ואין זה מיקרה שנפגשו, ועכשיו אין ברירה אלא ללכת אל ביתו. רק נכנסו, נפלו על הרצפה והתעלסו כמו משוגעים. הוא קרא לה “המוצארט של הזיונים”. כל כך התפעל מכשרון ההתמסרות שלה, שהציע לה נישואים. אבל היא – אמר באנחה ובחמלה אבהית – “העדיפה איזה מדען ממכון וייצמן.”

על כשרון ההתמסרות שלה אמר: “היא לא עשתה כלום. הטבע עשה בשבילה את הכול.”

פעם אחת, בדרכו אל הדלת לפתוח למישהו, ראיתי אותו מעביר מסרק קטן על ראשו ובהמשכה של אותה תנועה גם על הגבות שלו [היו לו גבות עבותות מאוד. – א.ב.ע.]. אף פעם לפני כן לא ראיתי אדם שמסרק את גבותיו. כניראה בשל אותו מיקרה נקבעה בי תחושה ששדה די אהב את צורת הראש שלו. נזכרתי בשניים מציוריו מלפני שנים רבות, שבהם צייר את עצמו בדמות איקונין, אך בלי הילה. באחד הציורים מופיעה אישה מדונה במעלה התמונה, ומן הצד פנחס שדה מביט בה במין בת־שחוק ערטילאית, כמו פראנציסקוס הקדוש המביט בגולגולת.

אמרתי לו פעם, שאחרי קריאת השיר שלו על רחוב אגריפס (“שוק מחנה יהודה, ליל חורף”), אתה אוכל את החומוס שלך אחרת. והוא תיקן אותי ואמר: “השיר נגמר בפיתות לא בחומוס.”

היה לו הומור נפלא בשעות (חבל שהיו מעטות כל כך) שבהן היה משתחרר מן המטיפנות שלו.

הוא פיזר על הספה עיתונים עם התמונות שלו. הוא סיפר על אנתולוגיות שנכלל בהן. אני, שהיכרתי את שדה הנונקונפורמיסט הקנאי של שנות השישים, הופתעתי עד כדי מבוכה מניסיונותיו הפאתטיים להפגין כמה הוא מבוקש ומחוזר. אולי כדי לכסות על בדידותו הנוראה.

פעם אחת, כשיצא למיטבח וחזר והעמיד לפניי כוס תה, נרעדתי: כל תנועה שלו ממש צעקה: נטשו אותי. השאירו אותי לבד. העולם חשוך וריק!

לפני איזה ימים, סיפר, פרע צ’ק מההוצאה והיו לו בכיס איזה אלפים, והוא עובר בשוק ושואל למחירי הירקות וקונה איפה שזול. אימא שלו, אמר, היתה מסתפקת במעט ירקות שקנתה בשוק, וזה שלו יש בכיס כמה אלפים והוא יכול להרשות לו לאכול ארוחה אפילו בקינג דייוויד, זה עדיין לא נותן לו יתרון על אימא שלו.

אף פעם לא אכל במסעדות, אמר. פתאום נזכר שאכל חמין במסיבה שנערכה ב“כסית” בתל־אביב בצאת חוברת חדשה של “חדרים”, חמין שהביאו מ“קיטון”. כשאמרתי לו שבביקורי הבא אוציא אותו למסעדה לאכול חמין – הביט בי כחוקר אותי אם אמנם אני מתכוון לזה. וראיתי שהוא רוצה בזה מאוד.

אמרתי לו שהשירים שלו עושים דברים לאנשים. זה עושה אותם נקיים יותר. והוא שאל וחקר ולחץ כדי לשמוע כיוצא באלה דברים עוד ועוד. לא בלי גאווה סיפר שחודשיים בלבד אחרי שהגיש את שיריו החדשים לשוקן כבר הספר עומד לצאת (הכוונה לספרו האחרון “איך זינג ווי א פייגאלע”). ולא עוד, אלא שנותנים בעיתון שתי מודעות – על עניין “שתי המודעות” חזר כמה פעמים. מיכל, חברתו, אמר פתאום, נמצאת בתל־אביב, אבל היא תחזור אליו בעוד כמה ימים. לא הרגשתי שהוא בטוח בכך. שהוא בטוח במשהו. באיזו שמחה סיפר על ביקורו של חיים גורי, על חיבוקו המפתיע של דוד אבידן. הוא כבר אפילו לא ניסה להסתיר שהוא בודד מאוד. והוא פוחד.

אף פעם לא גיליתי לו שהוא (כפי שהיכרתיו בשנות השישים) שימש לי מודל לכמה מגיבורי הסיפורים שלי: נפתלי מ“מות ליסנדה” (1963), אליהו מ“שבחי האדון” (1966), סבי מ“מדרגה צרה” (1970).

הוא לא היה זקוק לסם. הוא לא היה זקוק לאלכוהול. הסם היה פנחס שדה. האלכוהול היה פנחס שדה. ההזדהות שלו עם הדמות ששיחק היתה כה שלימה, שאלף ראיונות עיתונאיים השאירו אותו שלם, בלתי־מתחלק ובלתי־מפוענח – ואני מרשה לעצמי לומר: בלתי־נודע – מאחורי המצח הקר והנוקשה שלו, ומבטו המהורהר.

פעם אחת אמרתי לו: “אתה יודע, אתה פרפורמר ממדרגה ראשונה.”

הוא כינס מעט את ראשו והשפיל לאט־לאט את ריסיו היפים, תנועה שפירושה בשפת הגוף שלו: נעים לשמוע, אבל מביך.

פעם אחרת, כשציטטתי לפניו את אוסקר ויילד, שאמר שאת כישרונו הוא משקיע בכתיבה ואת גאוניותו בחיים, התכנס בשתיקה, ואחר־כך אמר בלחישה: “הדבר היחיד הטוב שעשה אותו אירי בחייו הוא ה’דה־פרופונדיס' (‘ממעמקים’ – וידוי שכתב בכלא) שלו. גמר מה שהיה לו להגיד, ומת.”

היה ברור, שבאומרו דברים אלה הוא חושב על עצמו. על כך שטרם הגיד את דברו. שבכך שהוא עוצר את דברו, הוא לוקח לו ארכה מן המוות. הוא שיחק את זה. הוא ניראה כמי שמכין את עצמו ואת קהלו לאיזו הצגה אחרונה.

מעטים יודעים שפנחס שדה היה פדאנט כפייתי. צריך היה לראות אותו מתקן מקומו של חפץ על השולחן בשיעור של מילימטרים, כדי להבין שאין פה מה לדבר על פחות מחתירה אל הגימור המוחלט. כל חייו חתר אל הגימור הזה. גרגר האבק האחרון על מקומו האחרון, כדברי בקט. אבל דווקא היעדרה של המילה האחרונה, הגואלת, אותה הבטיח כל חייו, לא רק בכתיבתו כי אם גם בעצם הוויתו – הוא שאמור היה לתת לו ארכה. היתה זו שנה מייאשת וערמומית, אך בעיקרה – אירונית.

שלושים שנה קודם־לכן (בדיוק שלושים שנה הפרידו בין התקרבותנו המחודשת לבין שתי שנים של ידידות קרובה למדיי בשנות השישים) דיבר עימי בפליאה על “מסיכת המוות” של ברנר, המקרינה אושר שקט. בערך באותו זמן דיבר בהתפעלות על ניטשה, שידע בדיוק מתי להיפרד מן השפיות – מיד בגמר ספרו האגומניאקי “זה האיש”. ברור היה שכך רוצה שדה לראות את תוכנית חייו. אם לא לגמור כמו ניטשה, אז למות כמו ברנר. וזה בדיוק מה שראיתי על חזות פניו היפה והשלווה, הכמעט־מאושרת, כפי ש“הציג” לפני כל עם ישראל בטלוויזיה ערב לפני מותו, והיא מסיכת המוות שלו.

כסגנו של אלוהים הביך אותי; כאקלקטיקן תיאולוגי לא יכולתי לקחת אותו ברצינות; כמבשל תככים ערמומי (בשנות השישים) שנאתי אותו וניתקתי עימו את הקשר. אבל הצורה הבהירה, המיסתורית־משהו, שבה הוא שולף מן החושך איזה פריט בנוף במילה אחת או שתיים באופן שעושה כל קישוט למיותר – הפליאה אותי. לא בסיפורת שלו, שניראתה לי נפוחה ומלאכותית [למעט פרקים כ“שתיקת האדמה” ו“שירת ירושלים החדשה”], כי אם בשיר, במסה, בתיאורי מסעות. הוא כותב “ושם ראיתי עץ” – והעץ הזה עומד לפניך חד־פעמי וחי וממשי יותר מכל עץ ספרותי אחר שאני מכיר. התכונה הדתית העמוקה של כתיבתו, כאן היא באה לידי ביטוי. הוא רק מצביע על הדברים, והם, באיזשהו אופן מיסתורי, מזדהרים בצורתם הראשונית.

*

יצחק אוורבוך־אורפז: הרשימה “פנחס שדה – הבדידות, המסיכות” נדפסה במוסף “משא” של “דבר” ב־25 במרס 1994, ושבה ונדפסה כאן ברשות המחבר.


 

אהוד בן עזר: ההלכה השפוייה והחילונות

לפני ימים לא רבים הלך לעולמו הסופר פנחס שדה, שחייו ויצירתו היו ביטוי לתחושה רליגיוזית עמוקה, שלא באה אצלו לביטוי בשום מסגרת דתית של קיום מצוות. ואולם הרליגיוזיות שלו היא אכזרית, כי אלוהיו אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים, בעיקר בהיסטוריה ובאמנות – אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל־אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.

ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הושפע מהנצחיות שלה זכו רוצחים גדולים, כג’ינגיס־חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל־אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר המשמעות של חייהם הבינוניים. פנחס שדה היה מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הוא לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי־הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו־דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל־יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?

האם הדת היהודית בישראל עוסקת בכלל במימד הרליגיוזי? לא. היא גם אינה עוסקת במימד המיטאפיסי והפילוסופי, אף לא במימד ההיסטורי, משום שלדעת האורתודוכסיה אין היסטוריה, הכל נקבע כבר בתורת משה בסיני.

לכן, בהיעדר תחומים אמונתיים ורוחניים אלה, שהם במידה מסויימת הלב והשכל של כל דת – אין בדת היהודית בישראל התמודדות רצינית עם השואה, ואין יצירה רוחנית מקורית, ובעיקר לא יצירה ספרותית ואמנותית – במחנה הדתי בישראל בדורנו. מה נותר אפוא? תחום ההלכה, ותחום ההיסטוריה בפעולה נוסח גוש אמונים, כלומר הלאומיות, יותר נכון, הלאומניות, שיש בה גוונים ובני־גוונים של משיחיות.

מדי שנה, בימים שלפני הפסח, אנו רואים בעיתונים תמונות של אברכים, שאינם משרתים בצבא, עומדים ומנקים במברשות את דפי ספרי־הקודש שלהם, מחשש לפירורים של חמץ. יש להם כניראה כל הזמן שבעולם כדי למלא מצווה חשובה זו.

מדי שנה, אנו מתבשרים כי במשך כל שבוע הפסח, על חיילי צה"ל, שרובם חילונים, וחלקם מוצבים במקומות מרוחקים ונידחים – נאסר לקבל חבילות בדואר מבני משפחותיהם – מחשש חמץ! – נשללת מהם זכות יסודית של אזרח, גם חייל, לקבל חבילה בדואר הממלכתי של מדינתו, לקבל לרשות היחיד שלו, שמותרת לו גם בצבא!

בישיבות של מזרח־אירופה היו אולי פחות אברכים משיש בישראל כיום, אך לרובם לא היה זמן להתקשקש במצוות של בטלנים, שתורתם אומנותם. הם כילו כוחותיהם, בעוני, ללמוד תורה. מקרב המתמידים הללו יצאו כמה גאונים, יצאו גם אנשי מדע ורוח וספרות גדולים, שרובם עזבו את הדת. כמה גאונים יצאו מקרב האורתודוכסיה בישראל? מתי שמענו לאחרונה מלה אחת שיש בה חיים, שיש בה חידוש, מקרב בתי־המדרש האורתודוכסים?

בשום מקום בעולם – להיות יהודי דתי זה לא נחשב למקצוע, כפי שזה הפך להיות בישראל. בשום מקום בעולם האורתודוכסיה לא מעיזה להשתולל ולשלול מזרמים אחרים את חירותם הפולחנית – ומהרוב החילוני את זכותו לחיות על פי מצפונו־שלו. רק בישראל הפכה הדת היהודית למקצוע, לקרטל, לגוף פאראזיטי, שמעיז להתנהג אל היהודים הלא־אורתודוכסים, בין הם חילונים, ריפורמים או קונסרבטיבים – בהתנשאות ובחוצפה שלא היו מרשים לעצמם יהודים בשום מדינה אחרת בעולם.

כי כאשר אין ברירה, ומדובר לרוב בתקופות של גלות וכאשר אין ריבונות יהודית אלא חיים תחת שלטון הגויים – אזי ההלכה מוצאת לפתע פתרונות למרבית הבעיות. אבל כאשר ההלכה משתוללת, או מתמסדת ממלכתית, כמו בישראל – אזי ננעלים שערי־הפירוש, יש התנשאות ואטימות־לב לסבלו של היחיד, נוצרת קארטליזאציה של ההלכה, והיא הופכת לעסק ריווחי, כי כל החמרה נוספת של כפייתה במיגזר כלשהו מעניקה פרנסה לעוד יהודים.

ואני אומר לכם שאם הרצל היה שומע שבסופו של דבר לשם כך קמה עצמאות ישראל – כדי שרק כאן יהיה ליהדות האורתודוכסית והחרדית הכוח הממלכתי לכפות את עצמה, את הפירוש ההלכתי שלה – על העם העברי, היהודי, החדש בישראל – הוא היה מתהפך בקברו!

אנחנו החילונים, החופשיים – הננו יהודים במאה אחוז, ציונים במאה אחוז, ישראלים במאה אחוז, עברים במאה אחוז, אנחנו הרוב ביהדות של דורנו, אנחנו ולא המיגזר האורתודוכסי והחרדי. ותשפוט ההיסטוריה – אם אפילו רק אחוז אחד מכל היצירה התרבותית ומכל העלילה הציונית שלנו, ובה למשל אפילו גם “החיים כמשל” – ייעשה נצחי ויעבור לדורות הבאים – אזי יאמרו עלינו שזכינו לחיות בתור הזהב היהודי של פריחת התרבות העברית והלאומיות הישראלית.

*

אהוד בן עזר: מתוך דברים שנאמרו בערב עיון לצאת ספרו של הרב משה זמר “הלכה שפוייה” בבית דניאל של התנועה ליהדות מתקדמת בתל־אביב, ביום ראשון, ה־6 בפברואר 1994.


 

אהוד בן עזר: פנחס מן האדמה

באמצע שנות השישים, למדתי כבר לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום, הופיעה בחוג שלנו הסטודנטית החדשה שרי פיירשטיין.

היא היתה יפה בצורה בלתי רגילה. ילידת 1945, רזה. פני מדונה בהירות מאוד, שיער חום־צהוב ארוך, שיער שצבעו כדבש. לבושה תמיד בשחורים שהסתירו גוף ענוג שהיה מושלם כניראה; ותמיד עם מיפתח קבוע, קצת חצוף, בחולצה השחורה שלה – בצורת לב, כצוהר קטן להציץ בו, סגור למעלה, שחשף פיסת חזה שנהבי, מטריף, מהסוג המשגע גברים לתחוב שם יד ולהגיע אל שדיה הניסתרים. הייתי מכנה אותה ביני לבין עצמי “הנזירה המושחתת” – כי מצד אחד היתה לבושה כנזירה סגפנית ומצד שני הקרינה קשיחות, כמעט על גבול הטומאה, כמכריזה שהתוך שלה הוא ההיפך הגמור מדמותה הנשית והרכה.

אחיה הצעיר רמי למד בגנון של אימי בפתח־תקוה. אינני זוכר אם גם שרי הקטנה ביקרה בגנון של אימי או שרק היתה באה לפעמים בצהריים כדי לקחת את אחיה. ילדה יפה היתה כבר אז. ללבוש שחורים החלה כבר בתיכון. סיפרו שבאותה תקופה היתה מושפעת מאוד מתורתו של ניטשה; שעמדה יום אחד ברחוב ראשי בתל־אביב ומכרה אלטע־זאכן כדי להפגין פשטות, את הבוז שרחשה לעושר – ומשפחתה אכן היתה עשירה; ולימים יצאה שמועה במושבה ששרי “הלכה ללמוד מיסטיקה בירושלים והלימודים השפיעו על נפשה ועירערו אותה.”

משה פיירשטיין, אביה של שרי, היה איש עשיר ובעל השכלה, מהנדס, ממשפחה פתח־תקוואית ותיקה. אביו התחיל ממכירת נפט בעגלה ברחובות המושבה, ובמשך הזמן התרחב העסק והפך לתחנת־דלק ולסוכנות למוצרי נפט ובנזין בחנות שברחוב פינסקר פינת שטמפפר.

אלי, אימה של שרי, יהודייה אוסטרית נמרצת ונאה, עלתה ארצה מווינה והיא כבר נשואה לבעלה, פלשנר, אף הוא ווינאי. במושבה סיפרו שהיה ריקא. הזוג גר בפתח־תקווה. בתקופה שבה עזבה אותו, שקעה אלי בייאוש וניסתה להתאבד. פלשנר נסע ונעלם מחיי המושבה, אבל שנים רבות עדיין כינו אותה בשם אלי פלשנר.

היא היתה מורה פרטית להתעמלות, בייחוד אורתופדית. גם אחותי קיבלה אצלה שיעורים באולם המלא מכשירים, שהחזיקה אלי בקומה שנייה בבניין שברחוב מוהליבר פינת חובבי־ציון.


בתקופה שבין שני נישואיה היתה אלי היתה אהובתו של דודי יחיאל, שנחשב אז לדון ז’ואן של המושבה. הוא עבד כנהג אזרחי בצבא הבריטי ומשהו מדמותו, ומדמויות שני דודים אחרים שלי, מצוי בתכונותיו ובחייו של דודי הבדוי אלכס בן־עמי בספריי “הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון” ו“המושבה שלי”.

יום אחד בילה דודי יחיאל אצל אלי בדירתה ובדיוק הופיע משה פיירשטיין, שכבר חיזר אחריה, ודפק בדלת.

אלי פתחה לו ואמרה: “אבל אני לא יכולה להכניס אותך. יש לי מישהו.”

אמר לה בלעג: “הנהג הזה?”

כניראה שהעובדה שהיו לאלי מחזרים משכה את פיירשטיין ועוררה את קנאתו. וכאמור, הוא היה איש עשיר ומשכיל. למשפחתו היה רכוש גדול. ואלי אכן לבסוף העדיפה אותו על פני דודי, הרווק עליז, שהיה אז חסר רכוש ומקצוע, וכניראה גם חסר מחוייבות לאישה אחת.

“פיירשטיין היה הגביר. יחיאל היה קבצן,” אמרו אצלנו במשפחה. ואולם אלי נישארה ביחסי ידידות חמים ולבביים עם דודי, שנעשה לסוכן ביטוח מכובד, וגם עם האישה שנשא, תמר, במשך כל ימיהם, גם לאחר מותו.

לאלי עצמה היה חוש לעסקים, ובנוסף לאולם ההתעמלות, כניראה לאחר מות בעלה, נכנסה לעסקי המשפחה.

פרשת חייה של שרי ודאי גרמה לאלי, משה ורמי, ולאנשים אחרים שהיו קרובים לה, דאגות רבות וכאב, שקשה אפילו לשערו. עברו על שרי, בייחוד בשנותיה האחרונות, ייסורים וסבל שמקורם בנפש שהיתה כלואה בסבך עצמה, עד שהגיעה למבוי הסתום האחרון, ועד שאיתותיה לעזרה, שחזרו אצלה במעין משחק של גורל עם המוות, איחרו הפעם להישדר או להיקלט.

על קורותיה היה אפשר לכתוב רומאן. מהמושבה השמרנית שלנו יצאו מדי פעם “כבשים שחורות”, מורדות ומורדים, עופות מוזרים למדי, החל בבריחת דודתי הצעירה אסתר ראב לקבוצת דגניה ב־1913. חלקם נחרכו כנפיהם וסופם היה טראגי, חלקם נתבייתו, חלקם נעשו סופרים מפורסמים. גם אני נחשבתי לחריג, אמנם, בעל אורח־חיים זהיר ובורגני. בשנים הארוכות שלמדתי אצל גרשם שלום, והערצתי אותו, לא חשתי מעולם השפעה “דימונית” או מיסטית שלו עליי; להיפך, ממנו קיבלתי את הגישה הראציונאלית והשיטתית ביותר להיסטוריוסופיה של העם היהודי, שמקצתה זכיתי להביא מפיו בספרי “אין שאננים בציון”, בראיון עימו, שכותרתו – “הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד”.


למרות הקשר הפתח־תקוואי הכמעט־משפחתי – אני לא הצלחתי למצוא מסילות לליבה של שרי, ואפילו לא נעזרה בי בתחילת לימודיה. היא למדה ספרות עברית, פילוסופיה יהודית וקבלה. הייתי שמח להיות לה מדריך אבל היא היתה מאוד סגורה ושידרה ריחוק וקור. כאשר היינו נפגשים במיקרה במסדרון או בהרצאה בגבעת רם, או באוטובוס לקמפוס, והייתי מנסה להיות נחמד אליה, לחייך ולהתעניין בה ובלימודיה, היתה מגיבה תמיד באיזה קוצר־רוח ואפילו בגסות גברית, היה לה קול עבה במקצת, לכן לא המשכתי להתעניין בה.

שרי היתה מעשנת כבדה, לכן גם קולה היה צרוד מעט. נידמה לי שהתחילה בעישון עוד בהיותה תלמידת תיכון. בין האמה לזרת היו עליה כתמי ניקוטין כהים מאוד. היה בזה משהו מנוגד למראה המדונה שלה, הצחור והמושך. אם אינני טועה, ציפורניה לא היו מטופחות אלא בעלות מראה נערי ונזירי. היא גם ישבה תמיד לבדה בהרצאות, עם החלון הלבן בחולצה השחורה, כמבקשת לשדר לאחרים תחושה של ריחוק ממנה.


אלה היו השנים שבהן התחלתי בקשר הידידות עם פנחס שדה, בייחוד לאחר שעזבתי את ירושלים בשנת 1966 ועברתי לגור בתל־אביב. אז סיפר לי שאת הדמות של אביגיל ב“על מצבו של האדם” בנה מצירוף שתי בחורות. החיצוניות היא של שרי, ולכן בחר לעטיפה את ונוס העולה מהגלים של בוטיצ’לי, ואילו התוך הוא של עזה צבי. לדבריו נפשה ורוחניותה העמוקות של עזה משכו אותו מאוד, וגם העניקו לאביגיל את פנימיותה, אבל צורתה החיצונית של עזה לא היתה בעיניו די מושכת לדמותה החלומית של אביגיל, ולכן שרי סיפקה לו את המראה החיצוני היפהפה, היתה הדמות שאותה ראה מול עיניו בשעת הכתיבה. גם הוא חש בקשיחות של שרי, ולכן לדבריו לא השתמש בה לתיאור הצד הרוחני והנפשי של אביגיל, צד הרחמים.

אינני יודע אם שרי היתה אי־פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת) – בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן.

מאחר שיום אחד טילפנה שרי אליו ואמרה שהיא מתכוונת לקפוץ ממגדל שלום, והוא בא והציל אותה, ראה בהתאבדותה גם איזה קשר לגאוניות שלו ולקשר שלה אליו, מה עוד שלא היתה המתאבדת הראשונה, גם לא האחרונה, מבין ידידותיו המתות שלדבריו היו אהובותיו. אמנם, ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר־מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות וגם בנה על כך אחר־כך תילי־תילים של פרשנות שהחמיאו כמובן לאגו שלו ורמזו שכאילו בגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו.

אינני יודע עד כמה היתה שרי מקורבת לגרשם שלום, שכבר פרש מהוראה באותן שנים, ואם הספיקה לכתוב בתחומו מחקרים בעלי ערך. שרי היתה נשואה תקופה לא־ארוכה לציון אביטל. הם נישאו ב־1970 וגרו בירושלים. אינני יודע אם עדיין היתה בקשר עם בעלה בטרם התאבדה. שרי התאבדה בקפיצה מעל מגדל כנסיית המוריסטאן, בעיר העתיקה בירושלים, בחודש יוני 1979, כניראה ביום שישי שחל ב־15 בחודש. המודעה על הלווייתה התפרסמה בעיתון ביום ראשון, ה־17 ביוני, יום הולדתו החמישים של פנחס. דברים אלה אני כותב במלאת עשרים שנה למותה ושבעים לפנחס, אילו חי עדיין. במותה היתה שרי כבת שלושים וארבע. שמעתי שכאשר מצאו את גופתה לרגלי המגדל, היה מוצמד אליה פתק בכתב־ידה ובו מיספר מכונית הפולקסוואגן שלה, ומגרש החנייה שבה היא נמצאת. עוד מספרים כי לפני שיצאה לדרכה האחרונה צילצלה לבעלה־לשעבר והוא ניסה לעצור בעדה אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא לא הצליח לאתר את מקומה או להגיע בזמן כדי למנוע את התאבדותה.

*

פרופ' יוסף דן, מתלמידיו של גרשם שלום, והוא־עצמו אחד מגדולי החוקרים הירושלמיים שנתברכו ביושר אינטלקטואלי, אחריות מדעית, בקיאות בחומר ובהירות בניסוח, כותב לי ב־19 במאי 1999 על אודות שרי:

“תודה על העלאת זכרה של אישה יקרה, שלמרות עשרים השנים שחלפו עדיין שמה מעורר צביטה בלב. שרי פיירשטיין היתה תלמידתה המובהקת של פרופ' רבקה שץ המנוחה, ובהדרכתה עסקה בכתיבת עבודת דוקטור על הנושא – המשיחיות בתורתו של ר' יצחק לוריא [האר”י]. בתקופה הראשונה לאחר פטירתה שמעתי מרבקה שץ דברים על ניסיון למצוא את רשימותיה על הנושא, ואולי להוציא לאור את אשר ניתן, אך לאחר מכן הדבר שקע, ואינני יודע האם משום שלא נמצא חומר או משום שלא נמצא מוכן לדפוס.

"שרי למדה אצלי שנים אחדות, אך קשר של ממש נוצר רק בשנת חייה האחרונה, בשעה ששימשתי כראש החוג למחשבת ישראל. באותה שעה לא היו בחוג אסיסטנטים, וניסיתי לגייס כמה מטובי הדוקטורנטים, ושרי אחת מהם. דיברנו פעמים אחדות, וקבענו פגישה לסיכום העניין בשבוע שהחל ב־17 ביוני, כמדומני ביום שני [ה־18 ביוני]. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דיברתי איתה בטלפון ביום חמישי [ה־14 ביוני], היום [הלפני] האחרון.

"כרגיל במקרים אכזריים כאלה, גם אני סובל מייסורי מצפון. באותה שנה התיידדנו במקצת, ושוחחנו לעיתים על הא ועל דא. בין השאר, חודשים אחדים לפני כן, הודיעה לי שרי שאני עתיד להיבחר לראש המכון למדעי היהדות. שללתי זאת מכל וכל. אמרתי שאין לי כוונה כזו ולא היו ולא יהיו הדברים מעולם. היא החזיקה בדעתה. הנסיבות השתנו, ואמנם העליתי את מועמדותי לתפקיד זה. הישיבה שבה התקיימו הבחירות נערכה בבוקר ה־15 ביוני, ואמנם נבחרתי לתפקיד. מצפוני מייסרני על כך שבשיחת הטלפון ביום שלפני כן לא הזכרתי שלמחרת יתקיימו הבחירות. אני משלה את עצמי שאילו הייתי מספר לה זאת, ייתכן שהעניין בתוצאות הבחירות היה מעסיק אותה ביום שישי [ה־15 ביוני], ואולי היו פני הדברים אחרת.

"חזרתי לביתי לאחר הישיבה, ומיד התקשרו אליי מהמכון בדאגה – יש חשש לגורלה של שרי פיירשטיין, אין מוצאים אותה. חזרתי במהירות לקמפוס בגבעת רם, ויחד עם כמה חברים נסענו העירה, לדירתה של שרי. הדלת היתה פתוחה. התרגום העברי של שירי פול צלאן היה פתוח על השולחן. מן הטלפון שבדירתה צילצלתי לכמה בתי־חולים וביקשתי לברר אם ידוע להם דבר. דומני שב’שערי צדק' ענו לי כי היא מצוייה אצלם. שאלתי האם היא בטיפול, וענו בשלילה, אך סירבו לפרט. מיד נתברר שרק גופתה נמצאת אצלם.

"לפי מיטב ידיעתי, הדברים שכתב פנחס שדה בנושא זה הם פרי דימיונו הספרותי, ולא היה ביניהם שום קשר של ממש. שדה השתמש בזכותו כסופר לראות את הרצוי לו בבחינת מצוי. אם יש לך עניין בכך, אני יכול לפרט יותר, אבל רק בעל־פה, בגלל כבודם של הנוגעים בדבר.

“תבוא עליך ברכה שהעלית זכרה של מי שראוייה להיזכר לטובה. ביום ההלווייה שרתה הרוח על עמיתתי רבקה שץ, ודבריה על הקבר הפתוח היו מצמררים בכנותם ובכוח הביטוי הבלתי רגיל שנתגלם בהם. אם יש דרך למצוא את הטקסט – אם היה כזה – גם הוא ראוי להיזכר.”


פרופ' רחל אליאור, מן הדמויות הבולטות בתחום מחשבת ישראל וחקר המיסטיקה היהודית – מספרת שהכירה עשר שנים את שרי כאשר למדו שתיהן בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית, וכל אותו זמן לא שמעה ממנה מילה על שדה. לדעתה שדה ניכס לעצמו את שרי לאחר התאבדותה, שבאה על רקע מצוקה נפשית ואישפוזים, וללא שום קשר אליו או לעניינים שטניים, כפי שהוא טוען. רחל אינה חושבת ששדה נגע אי־פעם בשרי. רחל אינה רואה עצמה רשאית לספר יותר על מצבה הנפשי של שרי, שהיתה חברה קרובה לה, ורק אומרת ששרי היתה מאוד בודדת וכי היתה עסוקה בעבודת מחקר רחבת־היקף בתחום הקבלה ופרופ' גרשם שלום רחש כלפיה הערכה רבה.

*

בראיון שערכה עימו פנינה רוזנבלום, מספר שדה: "שרי היתה הנערה הכי יפה שפגשתי בימי חיי. היא היתה בת שבע־עשרה כשבאה לבקר אותי לראשונה. נדהמתי מיופייה. במשך כל השנים, עד יום מותה, שמרנו על קשר. במשך השנים הראשונות הקשר בינינו היה רצוף, ובכל המובנים.

"יום אחד קרה משהו מוזר. לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא הופיעה לפתע בביתי. היא ניראתה עדיין כנערה, אבל היתה כבר גרושה בת שלושים ושלוש, שעשתה את עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. פתאום ראיתי אותה באור אחר, ואז חשבתי לעצמי שזאת האישה שהייתי רוצה לחיות איתה כל החיים (כבר הייתי גרוש אז). נידברנו להתחתן, וכיוון שלונדון היא עיר חלומותיי, העליתי רעיון שניסע לחיות שם. היא, מצידה, רצתה לחיות באחד מאיי יוון.

"ביום הולדתי, החל ב־17 ביוני, עיינתי, במקרה, בגיליון של עיתון־ערב, ופתאום לא ידעתי אם אני חולם או מה. לנגד עיניי ראיתי מודעת תנחומים שפירסמה משפחתה על מותה. זו היתה מתנת יום־ההולדת שקיבלתי, מתנה ארוזה במסגרת שחורה.

"היא קפצה ממגדל של כנסייה, בעיר העתיקה בירושלים. אני חושב שהקפיצה עצמה לא הפחידה אותה, היות שהיא עברה קורס צניחה.

"ראיתי אותה פעם אחרונה כשבוע לפני שהתאבדה. לא היה בינינו ויכוח. לא ריב. לא. אפילו בחלום הכי פראי אי־אפשר היה לדמיין, שיקרה מה שקרה. הדראמה התרחשה בתוך נפשה.

“המקרה של שרי לא הטביע עליי רושם חזק, מפני שאמרתי לעצמי, שאם היא העדיפה למות וללכת לעולם אחר, במקום לחיות איתי, לאחר שמגיל שבע־עשרה חזרה וביקשה זאת ממני, הרי זו הבחירה שלה, ובכך נסתיימה הפרשה בשבילי.” (“לאשה”, 12 במרס 1884).

*

דיוקן נוסף של שרי מצטייר בשיר מצמרר של דבורה אמיר, בספרה “בעירה איטית” (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 1994).

שבים ונזכרים בו דמיונה של שרי לוונוס העולה מן הגלים של בוטיצ’לי, ציור ששימש שער ל“על מצבו של האדם”, לימודיה בקמפוס של גבעת רם, בתוככי הטרמינולוגיה הקבלית של נר“ן ח”י – נפש, רוח נשמה, חיה ויחידה, האצבעות המוכתמות ניקוטין מטבק וירג’יניה החריף של קופסאות “נלסון” הירוקות, החפתים הלבנים לשמלותיה השחורות, כלבוש נזירה, נסיונות ההתאבדות הקודמים, וקפיצתה האחרונה.


מחשבות על הקפיצה של שרי

צללית אישה עולה במוחי כמו מתוך מסך שישה עשר מילימטר.

דמות צלולואיד בשחור לבן, פסקול צרוד ורך, הקרנה גרועה

של סרט ישן. נערה מציורי בוטיצ’לי.

פניה כפני הנערות בציור “הדיבה”, גופה עטוף שחורים,

סגוף וצנום מגופן הדשן. והיא מהלכת על גבעת רם.


פעם, ב“ספר המעשיות” קראנו יחד על הזיכרון המופלא

של מי שזוכר עצמו עוד כשהיה טיפה בעת הזיווג.

את אמרת, “הייתי רוצה שיכחה גדולה כגודל זיכרונו,”

כי מי שזוכר לא כלום, "הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו

מה שקודם לנפש־רוח־נשמה."


אלוהים, מנין הדחף הזה למשש את המוות ברטט אצבעות

שהצהיבו מ“נלסון” רקוב.

וכך, בקצה החפתים המעומלנים, המושלמים כל־כך,

נחשפו מיפרקים חבושים והיא כציפור שהוטבעה בטבעת.

בבוקר הודיעה שהיא קופצת ונסעה אל העיר העתיקה.

כנפי בגדה השחור נפרשו רחב באוויר.


*

כמסופר בדפים האלה, שמונה שנים, מ־1965 ועד 1973, נמצאתי בידידות הדוקה עם פנחס שדה, כתבתי ודיברתי הרבה על ספריו הראשונים, ריאיינתי אותו והגנתי עליו מפני מבקריו.

כאשר הייתי מגוייס בפלוגת חובשים של חטיבה 10 שהיתה פרושה בחורשה ליד בית־נבאללה, בימי הכוננות של יוני 1967, שלח אליי בדואר הצבאי את ספרו החדש “על מצבו של האדם” ודאג מאוד לשלומי במלחמה פן לא אספיק לכתוב עליו את הביקורת לעיתון.

לטרמינל הנטוש של שדה התעופה קלנדיה, עטרות, שבו חנינו לילה ויום כבר בעיצומה של המלחמה, הגיע אליי בדואר הצבאי מכתבו של בנימין תמוז, עורך מוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ”, שבו הוא מבקש ממני לכתוב ביקורת על הספר. את הכתובת קיבל משדה.

אולי בזכות תפילותיו יצאתי ללא פגע מן המלחמה ההיא.

ב־1966 עברתי מירושלים לתל־אביב, ומאז הייתי מבקר לעיתים קרובות אצל שדה בדירתו הקטנה ברחוב יונתן 3 ברמת־גן, הוא בכורסה ואני בכורסה ממול, שני ספלי קפה שהכין לנו בתחילת הערב, כוננית ובה כתבי הסופרים שאותם העריך, רובם לא עבריים, ערימת מכתבי המעריצים ובעיקר המעריצות, שצמחה וגבהה מביקור לביקור, ציוריו התלויים על הקיר. עשן המקטרת שלו שממלא את החדר. יושבים שעתיים, שלוש ולעיתים ארבע שעות רצופות ומדברים, בעיקר הוא – עליו, על הנשים בחייו ועל הזיונים (פעם התפאר בפניי ששכב עם בחורה שבאה לביתו מבלי להוריד את נעליו. הוא היה נמוך־קומה ונעליו החצאיות המגושמות הוסיפו לו קצת גובה. אף פעם לא ראיתי אותו יחף או בסנדלים, גם בקיץ) – על ספריו ומשמיציו, על השקפת עולמו המיטאפיסית, אך גם רבות על אודותיי.

במידה רבה היו לי השיחות עימו גם מעין פורקן למצוקות נפשיות, והיה בו כוח עידוד עצום. חרף שינאתו הנוראה לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה, שימש פנחס מעין פסיכולוג מעשי לבאים אליו. בעת שישבת אצלו יצר בך הרגשה שרק אתה והוא בעלי ערך, הוא – קצת יותר ממך, וכל שאר העולם נחות, זבל, חוץ מכמה יצירות אלמוות וגאונים מן העבר ובהם ישו, ניטשה, יעקב פראנק, הלדרלין, צ’ינגיס־חאן, האמסון, דוסטוייבסקי והיטלר.

יחסו הדו־ערכי לפסיכולוגיה דמה ליחסו המתחסד לתקשורת. בכל הזדמנות בז לה ולכותבים בה והעמיד פנים שאינו לא מוכן לרדת לרמתם. את עיתוני־הערב כינה בשם “עכברושים”. מצד שני לא היה בדורו בארץ סופר שידע כך להשתמש בעתונות ובטלוויזיה כדי לפרסם את ספריו ולפאר את עצמו, לכוון אל עצמו את הזרקורים. הוא היה אמן ותחמן של תקשורת. עשרות ראיונות עימו התפרסמו בדפוס, ברדיו ובטלוויזיה, ותמיד ידע “לספק את הסחורה” והיה פרובוקאטיבי ומהמם באמירותיו הנועזות. לעיתים היה נידמה לי שמדי בוקר או צהריים, כשהוא קם משנתו, הוא אומר לעצמו: “מה אפשר עוד לעשות היום למען פנחס שדה, ואני טרם עשיתי?”


רוב שנותיו התפרנס שדה מכתיבה בעיתונים: בשבועון־לנוער “הארץ שלנו”, שבו שימש תקופת־זמן סגן־עורך, פירסם כתבות וסיפורים רבים. הוא נהג לחתום גם בשם יריב אמציה, ותחת שם זה פירסם ספרים לילדים ולנוער ובהם “ידידי”, “נער הייתי”, “אידה” ו“הגנב” או “מטמון הזהב של ששונקין הזקן”, רובם אם לא כולם בהוצאת מ. מזרחי. הסיפורים נדפסו קודם לכן בהמשכים בשבועון, והוא מכר את זכויותיהם בספר תמורת סכום חד־פעמי כי לא ייחס להם חשיבות רבה ודומה כי מעודו גם לא כלל אותם בפרטים הביוגראפיים על אודותיו בספריו, ולא הדגיש את עובדת היותו סופר פורה לילדים ולנוער.

לימים, ב“ידיעות אחרונות”, חתם בשם פ. עשהאל ורחבעם צור וגם בשמו המלא. כתבותיו היו מיוחדות ומרתקות, ולא פעם ליווה אותן ברישומים שלו. ואולם אם מישהו היה מכנה אותו בשם עיתונאי, זה היה עבורו בגדר עלבון נורא, בל יסולח.


כבר באותה תקופה החלו נשמעים קולות ביקורת וליגלוג על “החיים כמשל” – דווקא מפי אנשים שהיו ממעריציו בנעוריהם, חלקם התברג בינתיים באקדמיה, ועכשיו טענו שהספר אינו רציני וכי הוא מתאים רק לגיל ההתבגרות.

“אני שואל אותך, אהוד, האם הספר השתנה במשהו מאז שקראו אותו לראשונה והתפעלו ממנו? האם הדפים הם אחרים? האם האותיות אינן אותן אותיות? – לא, הספר לא השתנה! – הקוראים הם אלה שהשתנו! הם ברחו מהשאלות החשובות על משמעות החיים, שהעסיקו אותם בנעוריהם, ועכשיו, לאחר שהתכחשו לחלומות שלהם – שב ומזכיר להם הספר שבגדו בייעודם, ובמקום להאשים את עצמם – הם באים בטענות אליי!”


מאוחר בלילה, כבר לא היתה תחבורה ציבורית – הייתי חוזר ברגל ממנו לצפון תל־אביב. תקופה מסויימת נעשו השיחות כה אינטנסיביות, שבבואי הביתה, או למחרת, הייתי יושב וכותב אותן ביומני, זוכר כמעט כל מילה שנאמרה.


אחת השיחות היחידות שאותן לא כתבתי, ועד היום אינני סולח לעצמי על כך, התרחשה בלילה שבו סיפר לי פרטי העלילה שתתרחש בחלק השני של “על מצבו של האדם”, ספר שאותו לא כתב מעודו, לבד מפרק הסיום “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד”. ולא כתב אותו משום שהודה שהוא שונא לכתוב ספרות בידיונית, שנועדה כאילו לשעשע את הקורא, ומעדיף לכתוב רק דברי אמת על עצמו ועל התנסויותיו, וכך אמנם המשיך ונהג בשיריו ובספריו הבאים כגון “נסיעה” ו“נסיעה בארץ־ישראל”.


אני זוכר שדמות דומיננטית בחלק השני של “על מצבו של האדם” היתה אמורה להיות זו של האדון, אדון רייכלין, אביהם של אבשלום ואביגיל, אשר אותו, כך אמר לי, עיצב במידה רבה לפי דמותו של גרשם שוקן, העורך והבעלים של עיתון “הארץ”, (המערכת והדפוס שכנו עדין בבניין ההיסטורי שברחוב מזא"ה 56 בתל־אביב).

שוקן הוא שהחליט בשעתו לאמץ אותו ולהוציא לאור כמעט את כל ספריו בהוצאת “שוקן”, החל ממהדורתו השנייה של “החיים כמשל”, ולמעט, במקרה או שלא במקרה – “על מצבו של האדם” שיצא ב“הספריה לעם” של “עם עובד” ו“העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד” שיצא ב“ספריית תרמיל” של פירסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, בעריכת ישראל הר.

דמותו של גרשם שוקן גרמה למעין תסביך לא רק אצל שדה אלא, לדבריו, לכל החוג של העורכים והעיתונאים עובדי “הארץ” באותה תקופה, דוגמת בנימין תמוז, אהרון אשמן, אברהם רימון ואחרים, ובהם כמובן שדה עצמו, שהיה משתתף קבוע ב“הארץ שלנו”.

בדרך שבה דמותו והתנהגותו של גרשם שוקן נתפסו בעיני שדה, היה משהו מיחסו של יוסף ק' לאדוני “הטירה” אצל קפאקא. הכל היה מסובך מאוד. אפל ובלתי מושג. מעין “קבוצת התייחסות” תמידית שהעסיקה את מחשבותיו של שדה שעות רבות (ודאי יותר זמן משהם הקדישו למחשבה עליו) והשפיעה אולי גם על תיאור מאבקי הכוח באחדים מספריו.

העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה עורך “הארץ” בשעתו, מספר ששוקן נהג ללכת במסדרונות מערכת העיתון כשעיניו מופנות לקיר, כמתחמק מלפגוש במבט של האדם הבא מולו. כאשר שאל אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה שוקן: “אם אחייך למישהו ואומר לו שלום, מיד יבוא לבקש העלאה במשכורת.”

לדברי שדה, תמוז סיפר לו שפעם ביקש להתקבל אצל שוקן באיזה עניין, אולי בקשר להעלאת שכר. כאשר ישב במשרדו של שוקן אזיי כדי להעליבו ו“להעמידו על מקומו” – התרומם שוקן בעודו מדבר, וכשהוא מניח את אמות־ידיו על מסעדי הכיסא, מעבר לשולחן הכתיבה – תקע נאד עסיסי, כממחיש שעד כדי כך הוא, תמוז, לא נחשב בעיניו.


הזכרת שמו של תמוז היתה כאמור מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך “הארץ שלנו”, לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון־לנוער ולעבוד בו ובכך הבטיח שנים רבות את קיומו כסופר. תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא את המו"ל הראשון לכתב־היד של “החיים כמשל”.

שדה כניראה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, השרוי לדעתו ב“עולם הטומאה” וחי “חיי כלבים”. ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.


יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב“חיי אליקום”, שהופיע ב“הספריה לעם” ב־1965. הוא זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות־טובה מצד פנחס.

“נידמה לי שהיה כתוב שם משהו כמו: ‘גם אתה, פנחס?…’” מספר אורפז.

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים.


שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, “התמסרות” (1973). “נשבר לי” ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור “התמסרות”. חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם.


כשהופיע ספרו “נסיעה בארץ־ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים” בהוצאת שוקן בשנת 1974, שלח אליי בדואר את הספר ורשם לי הקדשה בדף הכותרת: “לאהוד בן עזר, בתודה על חלקך בעמודים 191־5 של הספר, פנחס שדה. 8.5.74” – בעמודים אלה מופיעות “שתי שיחות על ישראל: על המלחמה, ועל היות החיים משל”; לשיחה הראשונה, “על המלחמה”, מצורפת הערה: “הדברים להלן נאמרו בתשובה לשאלותיו של הסופר אהוד בן עזר, ומהווים חלק מראיון שנערך, לבקשתו של מו”ל אמריקאי ולצורך פירסום בארה“ב, בחודש יוני 1970.”

לספר צירף פתק לא חתום: “תודה על מכתבך שהגיעני היום, וכן קיבלתי את התדפיסים שהודפסו יפה.” מדובר במשלוח עותק של ספרי האמריקאי Unease in Zion שיצא לאור בתחילת 1974 בהוצאת קוואדראנגל של ה“ניו־יורק טיימס” ובו התירגום שעשה עוזי נסתר לראיון עם שדה, וכן בתדפיסים של הראיון, כל אלה שלחתי לו.

עד היום אני אומר לעצמי שאילו הייתי שומע לעצתו וכולל בראיון עימו את הדברים הנוראים שאמר על יהודי ארה"ב, אולי היה הספר מעורר שערוריה וזוכה להצלחה רבה יותר משזכה.


בשנת 1986 פניתי אליו לקבלת רשות לכלול את הראיון שערכתי עימו “אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות” – במקור העברי של ספרי “אין שאננים בציון”, שעמד להופיע בסדרת “אופקים” שבהוצאת עם עובד. וכמובן אף שלחתי לו עותק של הספר לאחר שיצא לאור.

אני זוכר שטילפן אליי, הודה לי ואמר: “כשאני מתבונן ברשימת המרואיינים שלך, נעים לי לראות שאני עדיין חי.”

*

בדצמבר 1998 הגיע לידי גליון אותו חודש של “עיתון 77” בעריכת יעקב בסר, ובו סיפור מאת אלישע פורת בשם “איקונין סדוק”. הוא מתאר בו את התאבדותה של סטודנטית ירושלמית לקבלה, יפהפיה, מעשנת כבדה, בעלת מכונית פולקסוואגן קטנה, והיא קופצת ממרומי המגדל של כנסיית הקבר בעיר העתיקה; ובשיר, הדומה לשיר שכתב שדה על התאבדותה של שרי ב“ספר האגסים הצהובים”, פותח אלישע את סיפורו:

“בקיץ של שבעים־ותשע, / בסתר צל, על מדרגה ברחוב / השוק, בתוך חנות של ערבי נוצרי, / כשידיי ממשמשות הילת שערותיו / של איקונין גלוף – / בקע פתאום קולו מרעיד, / קריין צעיר הפציר, חינן: מהר, מי שיכול, / מי שקרוב, שירוץ אל מגדל / הכנסיה של הקבר הקדוש – / בחרכים ניתן לזהותה: / עוטה שחורים כולה ושערה בהיר, / ומכוניתה עודה פועמת מתחתה. / וכשהגעתי – באיחור – עם מוזעקי הצלתה, / נותני ידיים, הרדיו מצעק, / וכל העיר קופאה, עוצרת נשימה – // היא כבר שכבה, מוטלת בכיכר: / חפה, יפה, ועטופה בזוהר / המאיר של איקונין סדוק.”

ועוד כותב אלישע: “מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, – כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, – נתגלו להגר המנוחה סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאוד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכניראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסיה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים.”

לא התקשיתי לזהות בדמות הגר ריכנשטיין שבסיפור את שרי פיירשטיין, ובדמות “המשורר ההוזה” שהגר היפה “היתה אחת מאהובותיו” – את פנחס שדה עצמו. השם ריכנטשיין אף הזכיר לי במחציתו את שם המשפחה של אבשלום רייכלין ב“על מצבו של האדם”.

שרי לא הותירה אחריה כניראה שום מחקר גמור הראוי לפירסום וגם לא יצירה אחרת בדפוס אלא, כך הולך ומתברר – רק את תיאור דמותה החידתית ביצירות של אחרים. כאילו פקעה מפרטיותה ונעשתה לדמות ספרותית המעוררת סקרנות עזה. ב־25 בדצמבר 1998 כתבתי לאלישע, הגר בקיבוץ עין החורש, מכתב וסיפרתי לו בו על פנחס ושרי וסיימתי במילים:

“טוב, הארכתי בכתיבתי. אני חושב שאני צריך יום אחד לאסוף את כל מה שכתבתי על שדה, במאמרים וגם ביומניי, ולעשות מכך ספר עליו. לילה אחד הוא סיפר לי את כל החלק השני של ‘על מצבו של האדם’, שאותו מעולם לא סיים אבל הוציא בספרון את הפרק האחרון בשם ‘העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד’ – ואני, דווקא את דבריי אותו לילה לא כתבתי אז ביומני, וככה הלכה העלילה לאיבוד.”

כעבור ימים אחדים הגיעה בדואר תשובתו של אלישע:

“תודה – תודה על מכתבך המפתיע ומאיר־העיניים. תענוג לכתוב לקוראים יודעי סוד, המפענחים בקלות כל דבר חידה. יותר מכל היו מעניינים דבריך על פנחס שדה. לדעתי, אל לך להשהות את הדברים, שהרי ב’גילנו' אין לדעת מה צופן העתיד. לדעתי עליך למהר ולגשת ולכתוב את הספר, או איזו מסגרת אחרת שקבעת לך – על דמותו המרתקת של פנחס שדה. לפעמים, בשעה שגדולי סופרינו משעממים ומייגעים אני מתגעגע לכתיבתו של פנחס שדה, השנוי כל כך במחלוקת.”

עוד באותו יום ישבתי לשולחן והתחלתי להקליד את שיחותיי הליליות עם פנחס, שאותן רשמתי ביומניי, את הראיון הנרחב שערכתי עימו לספרי “אין שאננים בציון” ואת המאמרים והרשימות שפירסמתי על ספריו במשך השנים. החלטתי להוסיף עליהם גם כמה עדויות מרתקות מפי אחרים, ובהם יצחק אורפז ויהודית שדה.

באחת משיחותיו עימי, שאותה לא רשמתי, אמר לי: “אהוד, אני מצטער שבשעתו החלפתי את שם־משפחתי מפלדמן לשדה, אילו היה הדבר בידי כיום הייתי קורא לעצמי בשם פנחס מן האדמה.”

בחודשים שעסקתי באיסוף, בהקלדה ובעריכה של פרקי הספר היתה לי הרגשה כאילו לנגד עיניי פנחס שב ועולה מן האדמה.


סוף


פנחס שדה (פלדמן) נולד ב־17 ביוני 1929 בלמברג (לבוב) שבפולין. עלה לארץ עם הוריו בשנת 1934 בהיותו כבן ארבע. רוב משפחתו נותר בפולין והושמד בשואה. הוא למד בבית הספר ביל"ו בתל־אביב ובחברת הנוער בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בין המלאכות שבהן עסק למחייתו – רועה־צאן, לבלר, ספרן, ושומר־לילה במחנה עבודה בערבה. השתתף במלחמת העצמאות. שהה כשנה בלונדון, התגורר שנים אחדות בירושלים, אחר־כך ברמת־גן, בתל־אביב, ובשנותיו האחרונות שב לגור בירושלים עד למותו ב־29 בינואר 1994.

ספרו האוטוביוגראפי, שהיקנה לו את שמו ואת השפעתו הגדולה על דור של קוראים וסופרים עבריים, “החיים כמשל”, הופיע גם בתרגום אנגלי (1966), וכן הופיעו תירגומי שיריו לאנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית ושפות אחרות.

דרכו המיוחדת של שדה אל האלוהים, השקפת עולמו וחותם אישיותו החזקה, המתבטאים בכל יצירותיו ומסביב להן, הביאו לשדה מתנגדים רבים כמו גם מעריצים מושבעים, שנהו אחר כל נושא ששפע מעטו, לא רק שיריו, הגותו ווידוייו, בעלי הסגנון המיוחד, המכושף, והאיכות הפיוטית העזה, אלא גם, למשל, ספר עיבודיו למעשיות רבי נחמן מברסלב, שנעשה, כרבים מספרי שדה עצמו, לרב־מכר.


מספריו: “משא דומה” (1951); “החיים כמשל” (1958, 1968 ואילך); “על מצבו של האדם” (1967); “מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו” (1969); “ספר השירים – 1947–1970” (1970); “העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד” (1970); “נסיעה” (1971); “נסיעה בארץ־ישראל” (1974); “אל שתי נערות נכבדות” (1977); “ספר האגסים הצהובים” (1985). כמו כן ערך את “תיקון הלב; סיפורים, חלומות, שיחות של ר' נחמן מברסלב” (1981) ו“ספר הדמיונות של היהודים” (1983).


אהוד בן עזר / להסביר לדגים: עדות על פנחס שדה


אילנה – אילנה קרפס־קורן־זייגר־זמר, אשתו של הרב משה (מל) זמר.

ארתור הנאה – אבישי היפה, מירושלים, לימים הומלס בתל־אביב.

בלולה – ברוריה. אולי ברוריה אבידן, למרות שהיא אינה זוכרת את הסיפור עם א"ד שפיר.

דיקלה – מילכה שדאי.

הסופר אייבי עתניאלי – יהושע קנז, במקום אחד, בשאר המקומות יופיע בשם מלא.

הכנר מוקדונסקי – הכנר אלכס טל.

המורה מששן דרשני – מישה מגידוב, מורה לשיטת אלכסנדר של ענת.

הפייטנית טטיאנה – המשוררת בת־שבע שריף.

ליאונה – גילה פרוץ. היתה נשואה לבנו של הסופר היהודי־גרמני ליאו פרוץ.

מי כסף – צילה זילברווסר, בת דודתי, בתם של אחות־אימי רחלה ובעלה שמחה זילברווסר.

סיסטר – לאה שורצמן (בן עזר), אחותי.

סקוטיה – עזה צבי, שגילתה את המשוררת זלדה. זלדה הוא שם אשתו של סקוט פיצ’ג’רלד.

פרופ' נצח ישראל – פרופ' אלכס אהרונסון. תחילת ר“ת ניל”י, אם כי אין לו שום קשר.

רותי – פיצי, גבריאלה יששכרי־ספריאל.

המלצות קוראים
תגיות