רקע
שלמה אבן שושן
מתת לבבה: פרשת חיים ויצירה [של פניה ברגשטיין]
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך: אסיף: שירים / תל־אביב: הקבוץ המאוחד; תשכ"א 1960 (הדפסה רביעית 2011)

אַמְּצִי אֶת מַתַּת לְבָבִי הַכּוֹרֵע…


*

על שירה הראשון שראה אור הדפוס, “חלומי”, חתמה פניה ברגשטין בשם “בת האור”. השנה – שנת 1926, והעתון העברי “היום” בו נתפרסם השיר, מופיע בווארשה, מרכז יהודי פולין, השוקקת המוני יהודים, חיים יהודיים. הכותבת, צעירה בת י"ח, מעיירה אחת שבפולין, ושירה – שיר אדם בראשית דרכו, וחייו – חלום, סברו של החלום עשוי להעמידנו על טעמה של חתימה מיוחדת זו – “בת האור”, החלום, שטיפחה המשוררת הצעירה בלבבה, הוא “חלום־תכלת בהיר”, “חלום האור”.

לאחר כחצי־יובל שנים, כאשר המשוררת פניה ברגשטין, רתוקה לערש־הדוָי, חשה את “צלצול השעה הקרבה”, והיא יודעת גם יודעת כי “אשר עוֹמד לָבוא – יבוא”, – היא כותבת את שירה האחרון, “אותות”, השנה – 1950, המקום – גבת שבעמק, גם שיר זה, צליל חייה האחרון, – סיוּמו בברכה על האור: " ואור על הבית, ואוֹר בעינַים וּבדמעוֹת".

בין שני השירים הללו – חלום הראשית ואותות האחרית – נוהרת הדרך, דרך חיים ויצירה, של המשוררת פניה ברגשטין.


פניה נולדה בי' ניסן תרס"ח (11 באפריל 1908) בעיירה שצ’וּצ’ין פלך לוֹמז’ה שברוסיה־הלבנה. בבית אביה – מורה ומשכיל עברי – נטמנים בנפשה העֵרה והמתרשמת של הילדה גרעינים ראשונים של אהבת השפה והספרות העברית. בנדודיה עם האב־המורה מעיירה לעיירה, בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה, מגיעה המשפחה לעיר סוּמי שבאוקראינה. כאן מבקרת פניה בגימנסיה רוסית לבנות, לומדת את השפה הרוסית וספרותה. כאן גם מתגלים ראשוני נצנוצי כשרונה, ביכורי נסיונותיה בכתיבה.

משנגזר, לאחר המהפכה, על הוראת השפה העברית בבתי־הספר שברוסיה הסובֶאטית, גמלה החלטת ההורים לחזור לפולין. בשנת 1922 משתקעת המשפחה בעיר אבגוסטוב.

באבגוסטוב נפגשה פניה, בת הארבע־עשרה, עם התנועה החלוצית, היא מצטרפת ל“החלוץ־הצעיר”, ולאחר מכן – ל“החלוץ”, לוקחת חבל פעיל בעבודת הסניף ונושאת1 בעוּלן של מצווֹת. משנתארגן בשנת 1926 הסמינריון הראשון של “החלוץ” נקראת פניה להשתתף בו. ברשימה מאוחרת, מקץ שנים, מעלה פַניה משהו מזֵכר הימים ההם:

“חותם הבית, העיירה, טבוע עוד בפנינו הצעירים ובנשמותינו הרכות. עוד הרבה מן הישן דבק בשוּלי בגדינו, בדברינו ובמחשבותינו. ובייחוד אנו, הנערות, עוד קורי חלומות הנעורים תלויים בעפעפינו, והנפש עודה מתכּווצת, סולדת, מהצוותא ההומה, מהחברותא העולזת”.

“אך הלב פועם, השירה כובשת, דברי המַרצים נקלטים כזרעים אל רגבי הלבבות, ולאט לאט, כהימוג ערפל מפני שמש, מסתמנים הקווים, החלום פושט את מחלצות הזוהר, השביל מצפה, הצו ברוּר, והלב מוכן ודרוּך”.

פניה חזרה מהסמינריון מבושמת מהתורה החלוצית. אך אין די בכך. העיקר – המעשה החלוצי. פני פניה – להגשמת ציוויי התנועה. וראשית־כל – יציאה להכשרה. כמקום־הכשרתה נקבעה צ’ארלונה – אחוזה על גדות הנהר נימאן.

בצ’ארלונה, אגב ביקור אצל רופא, נודע לה לפניה לראשונה על מחלת הלב המקננת בה, זו המחלה העתידה להטיל צלה הקודר על כל חייה.

שנים הרבה לאחר־מכן, במכתב אל חבר שהיה שרוי בדכאון מפאת מחלתו האנושה, מסַפרת פניה בגילוי־לב על אותה שעה קשה בחייה:

“הזוכר אתה את תקופת היותינו בתנועה, ב”החלוץ“? ודאי זכורה לך יפה ההרגשה הזאת של התעוררות, של פריקת כל עול וכל משמעת, והליכה צוהלת ורוננת לקראת המחר אשר יש לתת לו את הכל – את כל כוחות הגוף והנפש, את שכרון ההגשמה והנתינה הגדולה, שקסמה יותר מכל קסמי העולם ומלואו. אף אני שיכורת הגשמה הייתי. את כל שכרון נעורי מזגתי אז, כיאות לגיל ההוא, בתום־נפש אל חלומות העמל והעליה. היה לי רצון לתת, לתת בלי גבול, ודימיתי כי יש אתי רב, כי יש לי מה לתת, ולא חסתי על דבר. ובהקדם, מה מאד בהקדם, נפגם עולם שכרוני זה, עולם התלהבות נעורי. בהיותי בת י”ט פסק הרופא, ופסקו רופאים אחרים: מוּם בלב. ואָסרוּ עלי את העבודה הגופנית. מה היה הדבר עבורי – למוֹתר לסַפר עתה. בבית לא גיליתי הכל. יראתי פן יעכבו בעדי מלעלות ארצה. אמרתי: גילוּ חולשה מסוּימת בלב. והמשכתי בשליחויות שונות של התנועה. לחברי גיליתי הכל, והם, ובייחוד השליחים מן הארץ, עוֹדדוּני ועוד נתנו טעם לחיי. אמרו: בקיבוץ, בארץ, יש מקום אף לכאלה".

עם שובה מן ההכשרה נקראת פניה לעבודה בהנהגת התנועה. היא מבקרת בעיירות, בסניפים, מדריכה ומרצה במושבות־קיץ, מקימה סניפים חדשים וכובשת לבבות לחלוציות.

באותה תקופה מתחילה פניה לכתוב ולהשתתף בעתונות הנוער החלוצי, “להבות”, “החלוץ הצעיר”. בעתון “היום” היוצא בווארשה מתפרסמים ביכורי שיריה.

בשנת 1930, והיא בת כ"ב, בנתה את ביתה־משפחתה ועלתה עם חברה־בחיים, אהרן וַינר (ישראלי), איש התנועה החלוצית מפינסק, לארץ. וביתם כאן – הקבוצה על שם קדושי פינסק, גבת אשר בעמק יזרעאל.

כְּפָרִי הַגָּדוֹל

הוּא כְּנֵבֶל רוֹנֵן,

שֶׁעֵר בּוֹ מִזְמוֹר

וְהוֹמֶה הַמֵיתָר.

וְאָדָם בּוֹ זָקוּף

כַּנִּימָה הַדְּרוּכָה

בֵּין תְּכֵלֶת שְׁחָקִים

וּבֵין צֶלַע הָהָר.

כך שרה פניה על ביתה, “מפלטה מזעף רוח ומסער”, על “הקן הזה”, הוא גבת שבעמק. אוהבת היא את ביתה וקושרת לו כתרים – בשיר וברשימה המכוּוָנים לרבים, ובאגרת האינטימית אל ידידים וחברים.

אכן, במאמצי־נפש מרובים כובשת לה פניה את הרגשת הבית. חליה מטיל עליה, למן יומה הראשון בגבת, סייגים מרוּבים בעבודה. והן העבודה – השתתפותו האישית של החבר ביצירת ערכים חומריים ורוחניים – יסוד־מוסד הוא בקיבוץ, ואי אפשר בלעדיו. הנתינה – צורך חיוני הוא לאדם בקיבוץ, צורך וחובה כאחת, והנותן – לו יותן באורח טבעי. אכן, אדם שחלה או הזדקן בקבוץ, ותש כושר־נתינתו, מובטחת לו – בזכות ולא בחסד – הווית־שוויון מלאה. ועם זאת, רבים חיבוטי־נפשו של המקבל ללא־נתינה כביכול, ומידה רבה של הבנה עדינה נדרשת מן החברה כולה.

מַשבר זה של הרגשת אין־אונים ל“מַתת”, פקד גם את פניה. היא, בעלת הלב הרגש והמצפון הער, שרצונה העז לנתינה שרוי בריב עם רפיונה הגופני – ראתה את עצמה, ובייחוד בזמן הראשון לבואה לגבת, כחָבה לחברה ואין בידה לפרוע חובה. אמנם, מלות וקובלנה ונכאים לא הועלו על שפתיה, ומצוקת־נפשה כבשה בתוכה פנימה, ורק בכתב, בהתייחדה עם עצמה, בשיר וברשימה, גילתה מרחשי־לבה, ואף זה רק במרומז. הבה נשמע מקצת מדברי אגרת שלה:

“באתי לגבת. משק, שדות, אדמה, פריחה, – קרקע מולדת ממש, ממש שבממש… עם בואי – שלָחַני הרופא לעבוד במחסן־הבגדים, ליתר דיוק – לתקן גרביים. הייתי אז מקרה ראשון מסוג זה. לא ידעתי בעבודות המחסן ולא כלום. וכאב בי לבי: לוּ ידעתי לתפור! לוּ ידעתי לתפור! לא נעניתי בשעתו להצעת אמי, כשאמרה לי: לימדי לתפור. לעגתי אז ל”נאדל־פאך" (מקצוע־המחט). לא ידעתי להתקין עצמי לקראת החיים בארץ, רק הנהלת־חשבונות ידעתי, ובכך עסקו חברים אחרים. והיה לי קשה, קשה מאד ומר מאד. כל החיים, כל השאיפות, כל החלומות הצטמצמו בצרור סמרטוטים בלים, בטלאי על טלאי, בהרגשת אדם האוכל לחם־חסד…"

“עברה שנה ועוד שנה. נמצאו חברות שעזרו לי, שלימדוני, ואני התגברתי. בשינַי ובציפורנַי נאחזתי בעבודת התפירה, גיליתי בה את כל יכולתי. התאמין: התפירה היתה אז לשירת חיים. ידעתי – זהו העוגן אשר בו אעגון לחוף מולדתי הנכספת, לחוף החיים אשר להם נשבעתי אמונים בלהט־נעורים רב. כל מַעיינַי היו אך ורק בעבודתי זו. ולאחר סבל זכיתי אף לקציר־רננים. הגעתי למשהו, ליסוד, להרגשת אזרחוּת, להרגשת יום־העבודה. במשך תקופה ארוכה לא ידעתי, לא העזתי, לא יכולתי להגיד: שלנו, אצלנו. תמיד־תמיד אמרתי: של גבת, בגבת. לא יכולתי להעֵז ולהציג את עצמי שותפת לחבר בוני המקום הזה”.

“לאט־לאט התגברתי. קניתי לי הרגשת אזרחות. התמַחיתי בעבודה, אף הצלחתי בה. וזה היה הישג־חיים גדול. בקיץ הייתי עובדת כחודשיים באריזת ענבים בבציר. היה בזה משום תגמול. היה אמנם קשה, אבל המשכתי בשמחה. לעונה הזאת ציפיתי כל השנה…”

" והנה נפל עוד דבר בחיי: הילד…"

ואכן, שירתה של פניה צמודה לחיים ומשתזרת בהם השתזרות גמורה. שיריה המכונסים בקובץ “בציר” – בבוּאָה נאמנה הם לחבלי־היקלטותה, לחדוות נצחונה של הרוח על רפיון הגוף. הנה היא חופזת עם בוקר, בעונת הבציר, אל הכרמים אשר בפאתי הגבעה. הגפנים כורעות ברך לפניה, והאשכולות צונחים אלי טנאה. ביד זריזה ומאומנת אורזת היא את הפרי המובא אל הסוכה האפלולית, תיבה אחר תיבה, ולבה מתרונן בקרבה:

אִסְפִי, בִּצְרִי, יָדִי,

אֱלֵי הַטֶּנֶא הָעוֹרֵג

אֱלֵי הַטֶּנֶא זֶה הָרֵיק

שָׁנָה תְּמִימָה.


זַמְּרִי בְּגִיל, מַזְמֵרָתִי,

מִזֶּה הָאֹשֶר הַבָּהִיר,

מִזֶּה הַשֶּׁפַע הַמַּזְהִיר –

בָּצִיר! בָּצִיר!

אך גזירת הגורל היא להתנַזר מעבודת שדה וכרם, ולעשות ימים בד' האַמות של המתפרה, צמודה אל גלגל המכונה, בעוד רוחות קלילות באות וקוראות לה למרחב, ושתי ידיה צמאות ללטף ציץ ופרח, ועיניה עורגות אל מַראֵה ערוגה נושמת ופורחת הנה ניטל עליה להיסגר בין ארבע קירות צרים ולהוסיף לחרוז על פני ליבנַת בדים פניני תפרים לרבבות. אז תתמלט מלבה קובלנה חרישית על הגורל הכילַי, המַפלה בין אדם לחברו:

לָאֶחָד – חֶלְקַת שָׂדוֹת פְּתוּחָה וְיָד פּוֹתַחַת תֶּלֶם,

וְזֹהַר אֳפָקִים עַל פְּנֵי לִילַךְ גְּבָעוֹת,

וְצַהַל הַשָּׁתִיל פּוֹרֵץ מִשְׁחוֹר הָרֶגֶב,

וְזֶמֶר פְּרִי נִתָּק כָּבֵד מֵעַל בַּדּוֹ – – –

וְלַשֵּׁנִי – כְּתָלִים צָרִים, סוֹגְרִים וַעֲגוּמִים,

תָּמִיד אוֹתָם כְּתָלִים נוֹשְׂאֵי אוֹתָהּ עַצֶּבֶת…

אך עד־מהרה מפייסת אותה, גם באפלולית הדמוּמה של כתלי המתפרה, בשוֹרת חסדה של השירה. אור חדש נופל על הכתלים העגומים, ועל העושים בה מלאכת יומם, והמכונה תפצח בתקתוק מזורז ועליז:

כִּי טוֹב בִּשְׁתֵּי יָדַיִם דַּלּוֹת וְחַלָּשׁוֹת

כִּי טוֹב בְּעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת

הַעֲטוֹת מַלְבּוּשׁ עַל גֵּו אֲחוּז צִנָּה

הַתְקֵן כָּל בֶּגֶד כַּגָּדוֹל וְכַקָּטֹן בְּאַהֲבָה,

בְּאַהֲבָה רַבָּה וּבִסְלִיחָה קוֹרֶנֶת.

וכשׂמוֹח החורש את אדמתו, וּכרון הקוצר את תבואתו – כן תשמח ותרון התופרת, המכניסה אל תוך הדק והקטן שבתפרים את רחשי אהבתה וחמימוּת דאגתה האמיתית.

ולא יארכו הימים, ומכינורה של פניה מזדמר שיר חדש, שיר הפלך החדש:

הַגַּלְגַּל סוֹבֵב הוֹלֵךְ לוֹ,

נֶחְפָּזוֹת הָאֶצְבָּעוֹת,

וְהַחוּט נִמְשָׁךְ־נִשְׁזָר לוֹ,

וְגַלְגַּל סוֹבֵב וְשָׁר לוֹ

שִׁיר הַפֶּלֶךְ לְדוֹרוֹת. – – –


נוּעָה, סֹבָּה, גַּלְגַּלִי,

שִׁירָה שִׁיר לְעוֹלָלִי,

זֶמֶר בָּר עוֹלֶה בַּגַּיְא,

קוֹל אֱנוֹשׁ וְהֶגֶה חַי.

טְוֵה לִי תְּכֵלֶת שְׁתֵּי עֵינָיו,

קְסֹם זָהָב לִי תַּלְתַּלָּיו.

בְּחוּטְךָ אָרֹךְ אֵין־חֹק

טְוֵה לִי דֶמַע, שְׁזֹר לִי שְׂחוֹק.

טְוֵה לִי כְּסוּת לְעוֹלָמִי,

שְׁזֹר וּרְקֹם שׁוּלֵי יוֹמִי – – –

גם האמהוּת הנכספת באה לה לפניה ביסורים ובסכנת־חיים. “היתה לי הרגשה שימַי קצוּבים, והשמַים נראו לי כל־כך כחולים, ורציתי לחיות, כל־כך רציתי לחיות”. משזכתה פניה בילד היתה שכוּרת־אהבה. אפשר משום כך הירבתה להעניק להם לילדים מאוצר־נפשה, ידעה להעלות בשירים מאוחרים, “על מות התינוק” “ובבית הטבע”, את “סוד כל הבריאה במבט שתי עינַים ונס החיים בכף־רגל ורודה”, את יגון האמהוּת השכוּלה:

יַלְדִּי,

כָּל הַשְּׁבִילִים לֹא עָבַרְתָּ

זוֹעֲקִים בְּרַגְלַי.

כָּל הַשִּׁירִים לֹא שׁוֹרַרְתָּ

חוֹנְקִים אֶת גְּרוֹנִי,

יַלְדִּי, בֶּן־אוֹנִי.

פניה לימודת־סבל היא, ולאורך כל דרך־חייה בארץ “קהל מדוויה פוסע אתה”. אף בימי חסד וארגעה, כי יוּנח לה ממכאוביה, אינה בת־חורין לעשות כרצונה. המחלה, אֵימתה האורבת תדיר – כובלת, מקפחת, כופה התנזרוּת מכל מַנעמי החיים.

“… וכך הייתי רתוקה תמיד לגבת. לא יצאתי לשום מקום. לא ראיתי שום דבר, לא הכרתי את הארץ. עד היום עדיין אינני מכירה הארץ. בוּשה לסַפר, שרק לפני שלוש שנים ראיתי לראשונה את דגניה וכנרת… והיה לי קשה. אולם אז מצאתי בכתיבה מוצא מן ההרגשה הקשה. כתבתי, והיה בזה משום סיפוק ותגמול”.

וכך הפכה לה לפניה הכתיבה – צורך אישי נפשי עמוק, שיש בו משום פיצוי על קיפוחי־גורל ומעֵין חיסון כנגד “קהל המדווים”. הכתיבה היתה לה לפניה יעוּד, כשדחפי־הפנים לבטוי מומרצים ומתעמקים ע"י נסיבות גורלה. אכן, פניה, האמונה מנעוריה על ערכי ההגשמה האישית של התנועה החלוצית, אילו ניתן לה לעבוד בגן, ברפת, לשתף עצמה בעמל הגופני – היה ודאי סיפוקה שלם יותר, כמי שפורעת מלוא חובה לחברתה, אך גם שירתה היתה אז אחרת, חסרה הרבה מנימות אלו – של מאבק אדם עם גורלו – ההומות במיתריה.

ועם זאת, אין שירתה של פניה, שירת חייה על עוגמתם ומרורם, קודרת. העבים חולפות ושוב מפציעים נגוהות.

לְפֶתַע וּבְבַת אַחַת

בָּאוּ כָּל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה

אֵלַי.

לְבָנִים, אֲדֻמִּים וּכְחֻלִים.

מִכָּל הַגְּבָעוֹת, מִכָּל הַשְּׁבִילִים.

וְאִתָּם הַפַּרְפָּר צַח־כָּנָף,

וְאִתָּם דְּבוֹרַת הַזָּהָב,

וְאִתָּם הַצִּפּוֹר

כְּחֻלַּת־הַכָּנָף אֲדֻמַּת־הַמַּקּוֹר.

וְכֻלָּם וְכֻלָּם הִקִּיפוּנִי,

בִּמְחוֹלָם סִבְּבוּנִי

וֶהֱקִימוּנִי.


וַאֲנִי שׁוֹרַרְתִּי שִׁיר כֹּל יָכוֹל

וְיָצָאתִי עִמָּם בְּמָחוֹל,

וְהָרוּחַ נִצַּח עַל הַכֹּל.

בעלותה ארצה, בשלהי 1930, הביאה עמה פניה צרור שירים ורשימות, שכבר ראו אור בגולה, ומחברות־נעורים: שירים שבכתובים. לימים דנה פניה את כל אלה לגניזה. משום שראתה אותם כדברי־בוסר.

בארץ הבשילה שירתה, נצטללה, למן שנת 1932 מתפרסמים שיריה במוסף־“דבר”, “במעלה”, “מבפנים”, “דבר הפועלת”, במאספי אגודת הסופרים ועוד.

משהועלתה, בשלהי 1937, הצעה לכנס ולהוציא את מיבחר שיריה, נענית פניה, תוך היסוסים, ובתרצ“ט (1939) הופיע בהוצאת “דבר” קובץ שיריה “בציר”. כאן שיריה האינדבידואליים, שחותם הוויתה טבוע עליהם, וגם שיריה הגדולים “שׂדי”, “הקן הזה”, הרועפים הודיה ואהבה על כל אשר נבנה בידי “אותם אשר הקדימו בוא אל השממה הזאת”, וגם השיר “אני הבת”, הנושם פאתוס של דור עולה וזקוף־קומה שאינו נוטש מורשת עברו. י”א שנים לאחר מכן בשלהי תש"י, מכנסת פניה את שיריה החדשים לקובץ שני, בשם “עבים חולפות”, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

ספר שיריה “אסיף” הכולל את שני הספרים הנ“ל ומבחר מן העזבון, הופיע לאחר פטירת המשוררת, בתשט”ו.

“שירתה של פניה – כותב המשורר יהושע רבינוב, אף הוא איש גבת, – צמחה מקרקעו של הכפר השיתופי העברי. ראשיתה – הדבקוּת בנוף האדם וההתרפקוּת על קנוֹ־משכנוֹ. ספוּג המיית־לב חמה מזדמר הניב הפשוט אל מול שדות העמל. מכברת נַחלתה, היקרה לה מכול, תראה לאָפקו של עולם. אך אל מיצוּי חמוּדות ישובה תגיע בשירה “שיר הפלך”, בו מתנשקים עבר, הווה ועתיד במקצב נפעם, מַסעיר־לב. מתעצמים סמלי השירים בבואָם בספירות החלוֹם. מבעד לדוֹק החלום נראֶה, בבהירות יתירה, שביל הילדוּת הרץ בין עצי הערמון הפורחים, מבעדו גם תוּחש ביתר עוז מַשמעוּת השוֹאָה. גם שירי האהבות והקנאות של פניה עטופים בצעיף חלומי, אוורירי, ויש בהם מן החן העממי ומהתרוננות של פשטות”.

והמשורר משה בסוק, במַשּׂאוֹ על פניה במלאת עשוֹר לפטירתה, אמר: “יסוד שליט ומכוון בשיר היה הרגש, והשיר נבע מלב. מלב נבע – ולב ביקש. אַל תהא חציצה ואַל יפריד ההֶפלג. הנותן והמקבל, היוצר והנהנה – חד הם. בראשית היתה החוויה. לאחר מכן – הרצון להנחילה, לשתף את הזולת. אכן, שירתה של פניה – אדמה היתה לה, אדמת מטע וצמיחה. והיה לה גם מחוֹז־חפץ – החֶברה. עליה לא התנַשׂאָה, לא סגרה על עצמה בדלת ובריח, כביכול יפה הריחוק לשירה”.

ובד בבד עם השיר – הרשימה הלירית, שחוֹתמה שירה. רשימותיה מתפרסמות ביומן משק גבת, שבעריכתו עשתה שנים, ובעתונות התנועה הקיבוצית והפועלית. כאן קטעי זכרונות, פרקי הגוּת, דברי ביקורת על סופרים וספרים, ורשימות מבית־החולים, שהיה ביתה ימים הרבה, אך למרות קדרוּת הרקע, שורה אף עליהן רוח של פיוס. רשימותיה – בנות־לוויה ובנות־קול הן לאירועי החיים בבית ובעולם, ויותר מכל – לגבת. “הכל אָחוּז ומקוּפל באותה פינה בעמק יזרעאל ששמה גבת. כל החיים היו כאן. הכל יצא מכאן והכל חזר לכאן. עולם מלא. מסביב לו היו העמק, המחנה הקיבוצי, העם, הספרות, גם החלומות והשאיפות. והכל עורר את המחשבה, הפעיל את הלב והתחטא, התבקש וגם ניתן להיתאֵר ברשימות”2.

אמיצים ונלבבים היו קשריה של פניה עם הילדים ועם עולם הילדים. מאושרת היתה באִמהותה, עם הוּלדת בנה־יחידה גרשון. “מתוך שם זה בת־צחוק זורחת אלי, מתוך צירוּף אותיות אלו שתי ידים זעירות פשוטות לקראתי לחַבק צוארי. עכשיו השם הזה אינו רק צליל בלבד. שמַים בו וארץ בו, אביב וגיל ומחר… הכל במילה הקטנה הזאת – בשם בני”.

הילדים ידידיה הם בלב ונפש, והמשוררת כתבה, למענם ועליהם, את סיפוריה ושיריה. ילדי גבת, שנפשם נקשרה בנפשה, היו באים אל חדרה, הפתוח תמיד לכל דורש, ומספרים לה, כסַפּר לידיד־אמת, את שמחתם ויגונם. ויש אשר הפצירו בה: “פניה, חַבּרי עלי שיר!”, “פניה, כתבי לנו מחזה למסיבת הסיום של הכיתה!” ילדים היו אחרי־כן מכירים עצמם בדבריה, ורבתה שמחתם. אף בשנות חייה האחרונות, בהיותה רתוקה למיטתה, לא נתרופפו קשריה עם הילדים.

את שירה הראשון לילדים, “ילדים קטנים בגבת”, פירסמה במוסף “דבר” לילדים בשנת תרצ“ב, ומאז היתה פוקדת פעם בפעם את הזוטרים בשיר או בסיפור. למן שנת תרצ”ו פירסמה שירים וסיפורים ב“דבר לילדים”, כן השתתפה ב“משמר לילדים” למן שנותיו הראשונות. בשנת תש“ה הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר חרוזיה לגיל הרך, “בוא אלי פרפר נחמד!”. באותה הוצאה הופיע בתש”ח “רחלי, עמוס ואילנה”, ובתש“ט – “ויהי ערב”. בהוצאת “עם עובד” הופיעו בתש”ה “ברווזי הזהב של דני”, ובתש"ז – “הקוקיה”. ספריה האחרים לילדים ולבני־הנעורים, “ניסע אל השדה”, “שיר ידעתי” “חרוזים אדומים”, “בני וגיטה”, “עינַים שמחות” ראו אור לאחר מותה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

נושאי שיריה וסיפוריה של פניה לקוחים מעולמו הקרוֹב של הילד ומן הסובב אותו. דומה, אין ענין, מענייניו השונים של הילד, או יום בשנה, על כל תמוּרותיה, או פינה בכפר, לתחומיו השונים, שעין המשוררת לא חוננה אותם ולא חשפה את המאור שבהם. ואשר אָגרה – היא מעניקה ברוח טובה ובאהבה לילדים יקירי־נפשה.

וַאֲנִי הָלַכְתִּי,

וְעֵינַי פָּקַחְתִּי,

מִן הַכֹּל לָקַחְתִּי

מְלוֹא כָּל יַלְקוּטִי.

אַגָּדוֹת צָבַרְתִּי,

מִזְמוֹרִים אָגַרְתִּי,

וְהַכֹּל זָכַרְתִּי

בְּשׁוּבִי בֵּיתִי.

יַקִּירַי, קִרְבוּ־נָא,

יַלְקוּטִי פִּתְחוּ־נָא

וְהַכֹּל בַּקְשׁוּ־נָא –

יְלָדַי שֶׁלִּי!

לא אגדות ומזמורים בלבד בילקוטה. אין פניה מעלימה מן הילד את אימי־הימים: המלחמה, השוֹאָה, חורבן הגולה.

שיריה וסיפוריה של פניה רווּיים אהבה לנוף, לטבע, לאדם העמל המוציא לחם מן הארץ, ואוֹר רב זרוּע עליהם:

שׁוּר, נִצָּן בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל

עֵין־אוֹרָה יִפְקַח בְּגִיל

וְחַמָּה שׁוֹפְעָה זָהָב

מְנַשֶּׁקֶת עַלְעַלָּיו.

פניה מעוּרה היתה בחיי־החברה של ישובה, אהובה על החברים, ורבים משכימים לפתחה. ילד כי יוּלד במשק, קבוצת נוער כי תבוא – ויש לקרוא לה שם, פניה מתבקשת וטורחת. חג כי ייערך, או מסיבת־חברים על עניינא דיומא – ובאו העושים אל פניה, והיא מסייעת. חבר קשה־רוח בא אליה להסיח דאגה שבלבו, ובפיה של פניה דבר עידוד.

בענין ובאהבה עקבה אחרי היצירה העברית החדשה ושמחה לכל כשרון חדש, לכל שיר טוב שראה אור, היתה קוראת ומַרצה בישובים, בחוגים־לספרות לחברים ולנוער בגבת, ובימי־עיון לפועלות, על נושאים ספרותיים, בייחוד על י. ח. ברנר, מ. י. ברדיצ’בסקי והמשוררת רחל, או על משוררי הכפר הקיבוצי.

בשנת 1945 הורע מצב בריאותה. מאז צמודה היתה למיטתה ולא ירדה עוד ממנה בחמש שנות חייה האחרונות. למרות סבלה הרב, לא רפתה ערותה הרוחנית, לא פג עניינה העמוק בכל המתרחש בישובה, בתנועה ובארץ. לא הניחה קולמוסה מידה.

והנה יום אחד של פניה, כפי שהיא עצמה תיארה אותו במכתב, ששיגרה, חודשיים לפני מותה, ליצחק טבנקין:

“שבת היום. ואף היא מלאה עיסוקים משלה. עם בוקר טרחתי בסילוק חוב ישן, והוא: חיבור הימנון לבני כיתה ו‘. כיתה ו’ עולה ונכנסת לנוער העובד. באו אלי שליחים. הציעו שם. אחרי בירורים ודיונים החליטו: “לאור”. עכשיו באו וביקשו לחבּר להם שיר־פזמון, שיר־הימנון, שיר מיוחד לקבוצתם. כי הרי גם לקבוצה הראשונה של נוער־עובד בגבת, ל”שחר" וגם ל“דרור” חיברתי בזמנו הימנונות – ומדוע ייגרע חלקם? והריני מצרפת ומצרפת שורות, וטרם הצלחתי לסיים. ונורית אינה נותנת מנוח. אשתדל היום לסיים, וּוַדאי אֶזכה בבת־צחוקה הנלבבת, העצורה.

השמש עולה. הבוקר אור. ועל דלתי שוב דופקת יד. יד של ממש. הרי זה יחיאל הסנדלר, איש ההכשרה מהורודישץ. הוטל עליו לעזור לרינה ויוסף בהכנת תכנית לחתונה בגבת. רינה ויוסף הזמינו אצלו “תמונה” – חתונה מסורתית יהודית בעיירה. מה יודעים ה“צברים”? המומחה הוא אפוא יחיאל, ובלי בדחן – הלא אין חתונה יהודית – קובע יחיאל. והבדחן צריך לשיר:

בְּכִי, כַּלַּת חֶמֶד, בְּכִי…

פניה, הפשילי שרווליך! הניגון עצוב. דמעות זולגות כמים. היזהרי, התוכן צריך להיות עליז, שמח: הלא חתונה היא!"

כזאת, צמאת־חיים ועליזת־חיים, היתה פניה עד יומה האחרון.


בחודשי חייה האחרונים, במחצית השניה של שנת תש"י, הכינה פניה לדפוס את ספר שיריה “עבים חולפות”.

הספר נשלם ויצא לאור. קיבוץ גבת ערך מסיבה חגיגית. פניה נכחה במסיבה והובאה אליה בכיסא־חוליה.

על צליל אחרון זה במנגינת חייה מספר חבר גבת, חיים הדרי:

“כעשר יממות לפני מותה, היינו מסובים, חברי גבת וידידים קרואים, בחדר האוכל שלנו, במסיבה לצאת “עבים חולפות”. לפניה היתה זו – לאחר זמן רב – פגישה בכתלי חדר־האוכל עם כל החברים, ולנו – הפעם האחרונה לראות את פניה עמנו, עם כולנו. דבר־מה מיוחד ריחף בחלל חדר־האוכל. רוח חגיגית היתה שוֹרה מסביב. ואולם השמחה הגדולה, הכנה, הגלויה, רבת האור, היתה מהולה גם עצב עמוק, ולתחושת האושר על היות פניה בתוכנוּ, נתלווה רטט בלב. היה במסיבה מחסד הפגישה ומתוגת הפרידה”.

משה ברסלבסקי, איש הוצאת־הספרים של הקיבוץ המאוחד, שהירצה באותה מסיבה על יצירתה של פניה, מספר:

“חוגגת ישבה אז פניה, בפעם האחרונה, במחיצת ביתה הגדול, משפחתה הקיבוצית, ומן הפנים החולניים והמצומקים, שכבר התפשטו מן הגשמיוּת שלהם, עלה אור פנימי מזוּכך, קרן מן העינים העֵרות והנבונות, שלא קיבלו את דין־הכניעה של הגוף. הגוף כאילו נוצח, הוכרע, אבל הרוח, שאָר־הרוח, חגג את נצחונו. רתוּקה לכיסאה ישבה המשוררת, וקרינה של אושר כבוּש עולה בלהט פנימי מכל ישותה, מעֵין הרגשה פלאית של מלכות בערוֹב יום, כבמעמד הכתרה, כלאחר מסע נצחון עצום ומרומם כאחד: נתתי את מַתּתי האחת… וגלי האהבה החרישיים, שהתדפקו מסביב לה ונתרפקו עליה, כאילו ריפדו מסע אחרון זה – לקראת מיתת־נשיקה”.

למחרת החמיר מצבה. הועברה לבית־החולים ומקץ ימים אחדים, בז' תשרי תשי"א (18 בספטמבר 1950) הוציאה נשמתה.


פניה ברגשטיין נתנה חילה בעיקר לשיר ולרשימה. אך לילדים כתבה גם סיפורים ומחזות. עד כה הופיעו ארבעה־עשר ספרים משלה, מהם שבעה בחייה, ועדיין לא נתמַצה כל עזבונה הספרותי.

יצירתה זכתה לחיבה ולהוקרה אצל מבוגר וילד. ספרי שיריה – רבים דורשיהם, ומזמן לזמן הם מופיעים במהדורות חדשות. ספריה לילדים נפצו ברבבות טפסים. רבים משיריה הוּלחַנו. פרקים משלה מובאים באנתולוגיות ומקראות, וכן בתכניות שידור וקריאה. ספרה “חרוזים אדומים” הועתק בכתב־בראיל, בשביל ילדים עיוורים.

לא להערכת פועלה הספרותי של פניה ברגשטיין נתכוַונו כאן. אמרנו להעלות דפים מפרשת חייה. הפרשה כולה – הרי היא ארוגה במסכת יצירתה השלימה.

על מצבת קברה של פניה אשר בגבת חקוקות שורות־הפתיחה משירה “מַתּת”:

אָמַרְתִּי לָתֵת הַמַּתָּת

הַגְּדוֹלָה, הָאַחַת.

לְשֵׂאתָהּ בְּרֹאש זָקוּף,

בְּעֵינַיִם צְלוּלוֹת מְחַיְּכוֹת.

בְּיָדַיִם פְּרוּשׂוֹת לְפָנַי,

וּבְצַעַד רוֹנֵן, אֲבִיבִי…

ואכן, נרצתה המַתּת. “אֵי־שם, באין־סוף הכחול”, ואף “בחשבון הגדול” של חיינו צורפה מַתּתה של המשוררת והיתה – כדברה – נהרה…


  1. במקור: “וונשאת” [הערת פרויקט בן־יהודה]  ↩

  2. 2 מנחם פוזננסקי, בפתח–דבר למבחר רשימותיה, שהוּצא לאור לאחר פטירתה, בשנת תשי"ב, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות