אתמול, כשחלפנו בשטיפה על פני הזיתים, הבאים החל מברך הכביש שלמעלה וכלה אצל ברכו בחול שלמטה, אותם המתגלים עליך מיד, מעבר התלוליות הרמות שלשפתיו, בכל בגרות הגותם הגברית, גלומים אל תוכם בקפידה, כסף יחוֹף אפור, בבריאות נוקשת סיקוסים, ברוב ימים הנישא בנקל, ועם זאת בחגיגיות של עושה בקודש – נתערערה גבורתי וחזרתי ונדחפתי אצל זיתים אחרים, הזיתים ההם, הרחוקים, ונפשי התעטפה.

ואם היתה כבר בינתים איזו התאחות כלשהי, נבתק לפתע הקרום שנשתלוו והיה בבת אחת למעצבה. החלו אז שני קולות קוראים ואחד עשרה קולות צועקים ולסוף בליל צריחות רעות הקוטלות ומסיימות כל העזה, כל הזדה, כל עווית של החלצות.

ואותו קול אחד אמר אז מפוכח, מפוכח ורציני ומבוגר מאד, מעיק על הקיבה ורחוק מהיות חביב בכלום, ענה ואמר אז כי אין כל זה אלא ככה. וכי באמת זה ככה. ולחמוק לא צריך. וגם אי־אפשר. ויש כאב גדול ותרופה אין לו. ויש אימה והיא במלואה. אימת נגוע היא, שהכל נשמרים מפניה בקדחתנות, ואימת הממתינים היא, החרדים וממתינים אל מי שכבר לא יוכל לבוא, אימת יקיצות שאין אחריהן לא שינה ולא שכחה, עם כל אותן המחשבות שלא תותרנה אחריהן דבר לפליטה, זולת בדידות, כמסמר תקוע, בדידות שלא תסוף גם בקרב רעים שוקקים.

ועוד זה רוגש ואחר התערב, והוא נלהב יותר, צעיר, שרוצה בכל מחיר לחיות הלאה, ורוצה וחושק באלף הדברים, ומרים קולו ושואג שכלל וכלל אין זה כך, ודוקא אין זה כך, וביחוד אין זה כך, ואיכפת שאין זה כך. ועוד שחייבים להאמין, וראשית כל להיתלות בכל כדי שיהיה בטחון, להבריא ויהי מה, להיאחז בכל סימן של החלמה ובנעירת־חמור שבחצי הלילה האומרת: עוד ייטב, ייטב בן־אדם, או בשריקת רכבת רחוקה המפייסת לאמור: יעבור, הכל יעבור, גם זה יעבור – להיאחז בכל, בכל אות, להיאחז באלוהים שבשמים, להידבק ולומר ולעצום עינים: יש, יש, חי וקיים, חי האלוהים שבשמים!

ומיד אחרי כאלה וכיוצא באלה לא נותרה עוד ברירה לאדם אלא להיחנק. והואיל ולא נחנקים אין ברירה גם כאן אלא פשוט ליטול ולחמוק מכל זה. פשוט לחמוק מן המכאיב ולפזול אל הנוח, לפתות עצמך ולהסיח לבך, להיאחז בכל מה שנוח ובלבד שלא להתייסר לשוא.

וכבר תיכף פוחתים הנפתולים החיתיים, הנסערים, חורקי השן – ומוצרים לתחומים יותר מסוימים, מתמתנים, ונדחפים מעבר לעבר יפרצו לבסוף דרך אפיק של זיתים אחרים – לא הזיתים של הדרך כאן, שכבר הם בוחרים ונעלמים מאחורי הרבה נפתולי־דרך וטלטולים, ולא, ובעיקר לא, הזיתים ההם, שם, אותם זיתי הלילה, הזיתים הללו שבסופם הגשר והדרך שצפוּן בה, בתוך כדי המשכה, סיומה התכוף, המוחלט, וגם, אגב, הטפשי, במחילה מכל מי שיש לבקש ממנו מחילה – שכן אם זיתים דוקא, למה לא להרהר באחרים?

הנה למשל אתם הזיתים, באותם אחרי הצהרים, שכבר נטו כמעט לביךערביים, בעולם הגשוּם, בין ענן לענן, על פני כברת ארץ נאה, כיצד נסתיימה אז הנסיעה באוטובוס הנחפז ולא היתה דרך זולת אשר להרים רגלים וללכת בענף הכביש הלז, המסויג זיתים, ועולם חום ירוק ואפור, ואספלט כחלחל ובוהק. ובעוד אנו מיטיבים עלינו מעילינו ומכייסים בהם ידינו ופוצחים בשריקה ברורה – כבר היינו בתוך תוכם של כרמי הזיתים הרווחים, אשר בין אחד לאחד שדות, ובין אחד לאחד כרובית מטופחת עלים, כדורית, רעננה, בריאה ולא תוכל להצניע בחבוקי טרפיה האפורים, קריאות פוֹריות חזה הפורח, או חצילים ופלפלים במשבצות־ערוגות בשלהי ארגמן־סגול ימיהם, וגם סתם שדות גדולים ורחבים תפוחים מבוץ רווה ומוליכים שלוליות זה עתה נולדו, ונותנים ריח עז. ואין לשכוח את העננים. אותם גופות לחים ורעננים עתירי בשר־תחוח כבדי כרס וסורחי עטינים, אותם שהשיבו אלינו אור מפוּלם, לח, אפור וצח, כזכרונות של כפור רחוק ונשכח, שנטה לחוּם ולתרוג לפאתי־מערב, ולכחול עמוק וירוק־עשיר נוכח פנינו והלאה, ככל שירחיק, והתעבו לחומה שחורה ונוטפת מים שאין בה פרץ ואין בה רווח ואין לה אופק. אפס כי מיד מעל ראשינו היה רווח בהיר שצריך היה להספיק ולחפוז בטרם תכבּה זו התכלת ותמטיר.

בתוך כך יובן מדוע לא היה צריך לפתוח פה ולדבר ואפשר היה ללכת חרש ונפשך בך רוחצת מעדנות בתוכך בצהלה כזו שהיא אמת ושהיא חרש ושהיא צהלה, ופרט לאיזו קריאות של חדוה ושל רעות ושל זכוך המתעצמים והולכים – לא היה קול, חוץ מקולה השתוקי של הבריאה.

– “אה!” – אמר רעי מעומק ריאותיו ואני הסכמתי עמו מיד. בשלוליות הגדולות, הנעלמות, היתה צפרדע פלונית מכוונת קולה ומכינה עצמה לשקיעת החמה, לעת פרוץ המקהלה הגדולה, מקהלת הצפרדעים בשלולית השדה בליל חורף גשום, והיתה נטרדת מתוך שפע שבלב, ומבטיחה מפורשות שרק שוטים טחו עיניהם מראות, וכי הכל ישנו בעין לא נגרע דבר, וכי יש שלום ויש עולם עשיר ויש הכל.

לבסוף התמלט גם משפתי, לאחר שהקדמתי גחוך בעלמא וסברתי סתומות: “בכל זאת, פתאום נעשה הכל איכפת, ודוקא איכפת! מה?” – והלה העמיק לסוף דעתי מיד, ונענה לי בשתיקה יפה. והלכנו ושתקנו אז יחדיו. שתיקת רעים פוריה, זה בצד זה, הולכים והולכים, והכל בנו, כעשב השדה, צומח ברווחה.

– ועוד איך איכפת – ענה ואמר רעי פתאום כשכבר עשינו כברת דרך והגענו אצל קבוצה אחרת של זיתים עדויים וחטובים וירכם טובלת בטיט־נַרוֹק, וריטוטים של זהרורים ירוקים ואורים משתכשכים לרגליהם בין צל לבוץ, אמר והתווה במלוא ידו תנועה קשתית, רחבה, כוללת, מקיפה וכונסת, וחזר ונפנה אלי: “חה־חה – אמר – אתה מבין: יש נורא חשק כעת להכל, ובמיוחד לאיזה דבר אחר, חריף, מודגש, מיוחד”.

“אני יודע”, אמרתי לו, והייתי נכון לשיר. והיה גם שיר נכון על שפתי. ואמור היה בכולו כך: “אור גשום על בוץ” ושרים את זה בשאון ובהתזה, וברוחב לב, ובהבטה גלויה וישרה, ואגב כך מתגלות גבעות־מה מעבר לגבשושי הצמרות האפורות, וגם בהן איזו נחת שקוייה, לחה, כדמעות בעין מפויסת, כמי שידע רעב וחנה אל נאות־דשא, ומתגלים גם מחרוזות מלים, פרט אצל פרט, מחרוזות שלמות וסגורות למשעי, דברים הרבה, כבושים שהגיעה שעתם, ועצורים שדרור קורא להם – ואין יפה להם מאשר שירה פראית ושואגת ונואקת או שתיקה, או, אפשר, קשקוש על כל מה שיהא ובלבד שלא לאמור עליהם מלה.

– “ואתה יודע – המשיך רעי בשלו, תופש לפתע כיצד נמשך חוט שהמשכו אבד ממנו מאז – בושה על שככה זה. מסתבר כמה החמצנו, כמה בוזבז לריק, כמה לא נכון, ואיזה טפשות ואיזה עקשות ימים רבים כל כך. זכור על מה ימים עברו!” – ואני ידעתי היטב, שמח על שנפתח פה לומר דברי־לב אלה, כי אין כל זה אלא אחרת, משמע פשוט: טוב לחיות, וטוב ליהנות, ויפה ליהנות, ואין כמו סתם הנאה, הנאה מן הכל.

שכן כאן אולי מקום לספר כיצד הנאתן הוא רעי. לא אותם הממתינים, נקיי־כפיים, עד שתושיט להם תבל־רבה ותחוננם בשמץ אחוז יסורים מן הטוב שבה, אלא, מסתבר, דווקא מאותם המעטים הוא שידם נוטלת בבטחה, מושטת וכבר דולה לה, ובכל מקום מיטב טובו של אותו מקום אץ לבוא לפניו בקידה, עד שלכאורה אין לך נוי שלא יזמן עצמו לקראתו, ונראה לפעמים כאילו לא כך הם הדברים, אלא שבאמת אצבעותיו שלו משתגענה בדבר – יתפרץ זה לחייך ולהאיר ככל שיוכל, כפי מנת זהבו, ואולי עוד למעלה מזה, ולא זו בלבד אלא שנראה כאילו לא הוא שצריך להם, אלא, כביכול, חסד יגמול עמהם כשיהיה משגיח בהם, ונוטלם באפס־יד.

כך הוא הדבר במאכל ובמשתה שטעם חדש להם משתטפלנה להם ידיו הארכניות, הגרמיות, רגישות האצבעות, וכך הם הדברים כשיזדמן לפניו איש, אחד קישח וקשה־יום, ואחד טרחן ישאהו השד, מיד יחושו הללו ויחפזו לגלות בקרבם דבר אחד נאה להעניקו לו, דבר שביום־טוב, נאצל, או לפחות יפשטו קלסתרם וילבשו איזה גחוך שמצפה למשהו.

ואולם, אל יהא נשמע הדבר אף בכלום כאילו מאותם שנטפלים לדבר, הוא רעי, כדי לפצחו, למצותו ולזרותו כיון שנמוץ – שכן מעולם אינו פוצח ואינו ממצה ורק, אולי, עובר ושורק הוא בתוככי הדברים שסביבו והללו נרמזים להיות שבתיים, להיות מאירים, לעלות שלב אחד למעלה, בקצרה: הרי אין לך חפץ שלא יעלוז אם תאיר עליו מזוית פלונית, ורעי היה חכם למצוא אותה זוית אחת שממנה מאירים ומעליזים דברים. והיא חכמת ההנאה ממה שיש. קח לדוגמא פלפלת של ניב־שפתיים, כזו המשתלחת מסוגננת לחלל העולם, והיא יוצאת ופורחת ואומרת שירה, ומולידה חדוה ועסיס־דשן בנשמת העולם או זו הידיעה כיצד להלוך עם דברים, כיצד לצאת ולבוא עם דברים כמות שהם, ולהוליד בהם סומק של רגשה, חשק להיות נאים, מחייכים יותר, להפיק במגע קל ונטול צפרניים את ההגות הפנימית שתבקע אל הסבר החיצוני, ומהות של תוך שתלבלב לבר קליפה נוקשה – כיצד איפוא אחד שמהלך לצדו יוכל ויקשיח לבו מזיו העולם, מעונן ככל שיהא?

וכלום סוד הוא מה שמוצאים בגרעינו של דבר? וכמה וכיצד היא התוגה שמה, ואיך היא שמה תוגה אחת ויחידה, תוגה אחת אמיצה ושותקה. מחרישה ולא תגיד דבר. ועוד יבוא יומה, והיא תצא ממארבה, ואף אם זעוק לא תזעק, תחתף באחת וגמרנו. וחרש חרש בן־אדם. תחושה היא ואמת היא: לא נסור ממה שאנו. או ככה: אינני יודע דבר זולת אשר ככה הם הדברים. ומה רציתי לומר? אפשר ככה ואפשר ככה. ואני אמרתי:

– מה זה אתה שורק?

ואילו רעי זקף אצבע לאמור: רד לסופו, והתווה בה באצבע מעלות סמויות, רמות ועולות, זו למעלה מזו, והשריק ביניהן את הדברים האמורים והציץ בי והחטיף בסוגריים – “כאן נכנס לו הפסנתר” – וחזר לצייץ הלאה עד שתשה נשימתו, ונטל אז ואמר: “נו, וככה זה נמשך…” ומיד התבררו דברים אחדים. התברר אז כי מה שהיה נראה קודם כחלקת תכלת בשמים היה באמת רדיד דק של צמר מבודר ופורח בנשיבה חשאית, זך מאד, באותה זכּות המוצצת את הנפש, כשל צחות לחיו של ילד רך, כשל אותה זכות ענווה של נתור צפור בכביש הלח, נתר וצחצח חרטום, ועוד נתברר כי נוסעים הם הללו המבודרים ונדחפים באפס־רוח למטה מתהום פעורה של עננים כבדים וכפויים, והם משתעשעים בקלות בכל מה שאותם שלמעלה רואים דוקא כדברים רציניים ועיקריים, ועוד נתברר כי האמת, האמת לאמתה, שים־לב, זו שעליה אמרנו תמיד: תהא־נא־פעם־אחת־אמת, ועוד אמרנו צריך להביט גלויות, כי אמת זו אינה דוקא אותה, שאכפת ידה, לכאורה, הכבידה עלינו, אלא, משמע, אחרת ומלכתחילה לא כך היה הדבר.

שכן, אנחנו כולנו שקועים בבוץ של עובדות, איננו רואים מעבר לקצה חרטום הנעל. טובלים אנו בים של חיים, ורואים את הרפש סילונות סילונות של אחרת, ים של אחרת שוקק בין ארץ לשמים, נוטף מן העצים ומן העננים ומן הכתמים האדומים שבמרחק (אלה אולי גגות אולי כתמים אדומים שבגבעות), ומן האויר ומן החורף ומן החום שמתחת לבגד, ומן הגעגועים שבלב, ומן הניחוח שבעשבים הרטובים והאדמה השקויה, וממה לא – ורק את אלה, ממש את כל אלה, לא נביא בחשבון, כשנבוא חשבון ‏(אח, כן, ימי חשבון!..), מה לא נעריך ונזכור ונשקול בלבנו, ואת זה נשכח, נעבור עליו, נפסח, נעלים מלבנו.

פלגי חיים שוקקים על פני חוצות, אלינו לא יגיעו. אנו בעובדות אנו שקועים, במעשה. במעשים. בהרכה. בחכוכים ובחנוּכים. בדמעות על שפל מצבנו. אכן ואכן צער לב מלא צער. כליות לנו עמוסות אבל. נשמה משתוחחת. ולא כדאי מאום. אכן ואכן, אולם מעבר כל אלה יש עצב אחר. דבר שבסתיו. דבר שבעלים נושרים. של כמישת זהב ומחול שלכת. של הרגשה אחת האומרת: זהב שלכת אינו סוף־פסוק. מזהב שלכת שוזרים המשך.

הרי זה רעי שכאן, בחור וגבוה, רחב כתף, אחד שעומד על הקרקע, אחד שמשתבחין בו – וחולשה תמה לו לשרוק בתוך דרך גשומה, שריקה אחרת, הכופרת ב“כך הם הדברים” ומעמידה אותם אחרת, לאמור: כך הם הדברים! ודוקא! שריקה הנוהה אל איני יודע מה, אפשר אל אפרורית יום סתיו, ואל תפארת עמומה של כרך מעורפל, או אילנות מול שקיעה, ואל נוי מתאפק של יפת־תואר חולפת במדרכה שממול, ואל פכפוכים רופפים של לב רוגש ונלהב המתפלל וקולו לא יישמע, שריקה כזו האומרת שכל השאר, חוץ מנכאי־אדם והוא עצמו, אינם נוגעים, אינם חשובים ולא איכפתיים עד זרא, שריקה כזו המדמה על הלב אחד שידיו בכיסיו וכתפיו יוצאות זקורות ואוזניו מכונפות לצדי בלוריתו, והוא הולך מסונוור, וממולו דברים השייכים לעצמו, רגיש ודקיק כמיתר דרוך, נרגש ככלב אוהב בעונתו, תמים וזך וצנוע ונכלם, ונכון לעמוד בפאת גדר, בין ברוש וברוש ולארוב אל קרן אור אחת מחלון שאינו סגור כל צרכו.

פתח רעי ואמר:

משתקעים בעבודה, עושים ימים כלילות, טורחים להצליח ולהצליח ולעשות ולעשות, ואין לך מעליב מכשלון, ויש אשר פסיעה אחת הצדה שפוסע אדם לתומו תגלה לו, מן הצד, כי דוקא כל אותו הרעש וכל אותה טרחה אינם ולא כלום, אינם עיקר, ואינם אמת, ואינם הוא־הוא אשר לשמו כדאי הכל, ואינם שקולים כלום כנגד המעט שיש לאדם כשהוא עומד צעד אחד הצדה, באותו שפע שבלב, אותה ידיעה ודאית ואוכלת שאין מנוס מו התוגה, מן הסוף המתקרב, מן האפור שישחיר לבסוף ויהי תם ונשלם.

חה־חה – אמר בשטף – פתאום תוקף אותך דבר ואתה מצטדד אי־כה ומצית סיגריה בזנבה של אחרת, ויושב ויונק, ומתכווץ אל קרבך, ומתקפל, ואוטם עצמך לכל, ותופש איזה רוח אחרת, אל תצחק, של דבר אחר יותר נעלה, של מה, של אינני יודע מה, ואני זוכר עדיין איך בחדר האמבטיה, פעם, משכבר הימים, כשהיו מחממים את המים בפרימוס הגדול, והיה חושך בחדר והחלל מלא רעש מופלא, ופכפוך המים והלהבה, מקצתה כחולה־צחה, ומקצתה צהבהבה־אדומה, והייתי יושב על הרצפה לעומתה, ברגלים משולבות, ונדמה לי שהייתי מתפלל למשהו, לאלוהים, או למה, ולוחש לי על דבר תמוה, דבר שאין להסביר, איזה דבר שכזה… או ככה… חה־חה… נצח… אבל מה, אני מקשקש ואתה שומע, ואחר כך ירד גשם ויהיה לילה, ויהיה, אינני יודע מה, והכל יעבור… ולבסוף מה מתברר – שכל זה אינו אלא, מסתמא, הבהוב חיוכה של נערה אחת, וזה העיקר. ולכאן נוהה הכל.

היתה שקיפות לחה ובוהקת במרחב, השדות היו מפויסים, הזיתים היו מנמנמים בתוך יניקתם, וקרירות שלפנות־ערב היתה מהלכת ומעוררת יותר את הצורך לומר ולומר ולומר. פתע חולף רתת בגווך. נפקחות עיניך ואתה רואה ברור מה שכבר אין להשיב. מה שהוחמץ עד הנה ולא יתוקן. מה שהוחסר, מה שחבל שלא בא עד תומו. וכדי להימלט ממדוּשה זו, היינו אז אגב הליכתנו בכביש הרטוב, היינו נזכרים איש איש בנערתו, והיינו רואים בעליל כיצד בבואתה קיימת וחיה סביבנו, בצביונה שלה, בבושם ישותה החריף, החדש, הדק, ככל מה שנוח לאדם, ככל מה שנאה לו, ככל מה שהוא חומד בה, נערה באביב נערותה, ואוהב בה, ומתאווה לה, והרבה יותר מזה, עד שאין עוד אלא לשתוק הרבה יותר כדי שלא לזעוק הרבה יותר, והלכנו הלאה.

ומיד היה חבל שישתנה משהו. חבל היה שיהיה אחר־כך. וחבל היה גם שאין אנו יודעים בדיוק מה זה בדיוק כאן ואיך זה בדיוק, ומה זה אותה רתחה מטושטשת, דוחה ומושכת, מבחילה וקוראת כאחת, שמפרפרת עמנו ומעברינו וטווה חוטים ומנתקת חוטים, ומה היא זו ההרגשה שכל זה רץ אל סופו, וכי אמנם מיד ירד הגשם, וירד הלילה, ונגיע למקום שנגיע, ויתם הכל.

והיה כל זה עד כדי כך, עד שהציקתני תשוקה עזה ליטול ולחדול אחת ולתמיד, לולא הספקתי קצת קודם לכן, כרגיל, לקחת ולצחוק ולומר: “מוזר שטוב כל כך אנחנו איננו רגילים להוויה שקויה כזאת, בתוך היבושת שתמיד – הרי לך זרמי מים!”

שכן עתה יצאנו אל השדה הפתוח, זה שהיה מעולם מאובק וסדוק וחרב, שהיה אחוז צהובת מסנוורת עינים, מקץ חורשת הזיתים הכבודה, ונתרחבו עלינו הגבעות, ומלוא חזותם נשימה בריאה וברזלית, ורוח קרה היתה מרגשת צמרמורות חולפות, במפרקת ובכתפים, ובתעלות שמעברי הכביש, ובשלוליות שבשדות המוריקים והמשתחממים, ומריצה בהם תלמים קלים ורדופים, ובהמולת מים מבקבקת נשאו התרגשות בגלילים העכורים שקרעי עננים צחקו בהם והד ירוק ונחת שקויה, ערבה, מיוחדת, וקצת זרה, וחריפה בזרותה זו, עד כלות הנפש, ואדם לא נראה, והכל היה טרוד ועסוק בשתיה ובשקיקה רבת־אד, ועם זה עדיין אותה צביטה מגדת כי נערה אחת, פלונית, חמודה כל כך, מגרה כל כך בתום נערותה, בבוסר רכותה, באושר המבטיח הגנוז בכל אשר לה, עדיין מחייכת זו לעומתנו – וטוב לעזאזל בעולם הזה!

ידעתי כי תוגה היא, ואמרתי להביאו לידי חיוך, לומר מלה קלילה וחביבה, להשכיח מה שצפוי ובא ולהורות על אורים־זהרורים שהיו נתלים בפאתי עננים, כנזמים שהלכו וגדלו עד שהיו למכתות אורה, ולשטחי סומק, שבקרבו אופל אחר, ולא ידעתי מה אומר, ונשאתי אז קולי המשובש ופתחתי בשיר: לה־לה־ל־ה־ה – – לי־לי־לה־ה־ה! וחדלתי והגנבתי מבט אליו. ואף הוא הגביה גביניו וליכסן בי מבט ופרץ בצחוק:

“חה־חה, קר!”

אלא שבינתים קמץ ארבע אצבעות אל אגודלו ליתן טעם לדברים הבאים, ולהסביר וללכת במחוגי זרוע: – הם אומרים אלי שכל אלה אינם אלא קטנות ותלישות ומק־רקק; אדרבא – הם אומרים אלי – הרי לך עבודה לאדם כערכך. לכאן הם אומרים – יצוק הכל. ואני מתלהב וקופץ וטובל טבילה מעבר לראש – ומחר־מחרתיים מתרחש ובא עליך יום אחד, ושעה אחת בו, וחסרה לך אז שעה אחרת, שעה קטנטנה אחרת – ונראה אז הכל חסר־דמות וערך, נבוב ופעוט, כה חיצוני ותוכו ריקן, ומפיח מליצות־סרק, עד שמתעורר בך מרי ומבקש להחלץ מכאן מיד וכרגע. לבוא אל מקום אחר שאין אתה חייב בו לאיש, לא דבר ולא חציו. לסור מעל כל אלה שיש להם דעה עליך. לסטות מפני כל הקפריזות השנונות או הקהות של כל אלה שמקיפים אותך. להקלע אל מקום שבו ההתחלות אין סופן מטפח על פניהן, ולקחת דברים אחרים, באופן אחר, ולצאת ולבוא אחרת, בדיוק כאשר ינהה חפצך.

הצפרדעים בשלוליות החלו כבר מרתיעות וזזות ומקרטעות ומכינות עצמו לפתיחה הגדולה, ורעי התלהב יותר: קופצת עליך שעת חולשת־דעת. רצון להתמוגג. להתעדן. לעסוק בדבר שאין לו קול. להספג אל חשאיות פורה. לפשוט רגלים ולעשן סיגריה. לקטוף פרח ולהטמין בספר. לשמוע צלילי פסנתר רחוק. ללכת לישון מכוסה היטב. ועצבות, רבונו־של־עולם, עצבות של כלב מוּדח. אומרים הם אז אלי: עזוב, שוטה, אזור חלציך ועזוב כל אלה! למי בעולמנו זכות לשבת ולחפש לו שעה עדינה? למי בכלל זכות לשבת בבית? ישיבה שאדם יושב לתפוש את הסתויות שביחס הדברים הנאים אלה לאלה, דברים ללא משקל לעומת כל המשקל כולו של הדברים כולם? יוצאים ומעכסים את הלשון עם אחד בחור זה או אחר, יוצאים ויושבים בצוותא ופולטים גחוכים מצחינים ושאינם מצחינים. יוצאים ושרים עם מישהו שיר בשני קולות. יוצאים ומתגעגעים אל נערה אחת שלא תבוא, שרחוקה היא, ושאף שלא תבוא, חבל שלא תבוא, שרחוקה היא, ושקסם מיוחד ברחיקות הזאת, ומייחדים את הלב למצוא אלף דברים שאפשר היה להראות לה כאן, ולהתפעל באזניה לו באה. אותה שהיא תמוּרה ושהיא נבונה לשמוע; או שיוצאים ומטיחים באויר קללות עבות ודשנות ומריצים את הבחורים אל השדה.

העולם התחיל מתקדר. הגבעות שמעברים לבשו גאות והחומה הכבדה החושקת לאופק היתה זזה כבדות ובטוחות, מקרה וסוככת והולכת מעל ראשינו וצבעיה הכבדים עמה, כחול וחום וירוק, ועוד מעט תבוא אותה שעה שבה העולם מתלקח בהתלקחות שבטרם שקיעה, אם רק לא יתכסו השמים קודם לכן, וכל אותה התלקחות לא יבוא ממנה ולא יצא דבר ותתחולל לה אי־שם ממעל לעבים.

– מועקה מועקה – החרה המשיך רעי – אפשר להחשות יום אפשר להחשות ימים רבים, אבל מה בצע בכל זה – לאן זה מוליך, זה הדכדוך הבלתי־פוסק, זה הטעם העיקרי החסר, אותו זה שעושה את העיקר לעיקר, זה שבלעדיו אינו אלא היינו־הך – מה יעשה אדם בלי הזה הלז? פתאום לא איכפת לך אם תזרח השמש אם תשקע. אם ירד גשם אם יחדל, אם יבוא מישהו, אם ישאר במקומו – נעשה לך מין היינו־הך ארור, מוכה גרב צהוב, אתה נפחד למחשבה שכך זה עלול להמשך מי־יודע עד אנה, אתה נרתע מפני הסכוי הרובץ לפתחך: להעלות פימה ולהשלים עם הטנופת, שמא ימלט פעם מפיך ריב לך עם כל הסובב, אין הם יודעים מה לך – ואין אתה יודע מה להם ולך, ומדוע תחת כל הדבורים האלה אין פשוט בועטים ונושכים ושולפים סכינים.

אתה אוסף אגרופים. ואתה ממשיך לעבוד, אתה מתפרק שם ומתפרק כאן. פתאום בא יום אחד יפה והשמש זורחת. פתאום בא מכתב והנפש מלבלבת. פתאום אתה נוסע ורואה הרים רחוקים, פתאום צוחקים הרבה – אולם אין אלה יותר מניצוצות, או שלפוחיות של הבל. ביסודו של דבר השחור הוא שחור, והיגון הוא יגון והקרביים מוצצות מוצצות מוצצות: לאן אתה, לאן בן־אדם! התזכור את הסימפוניה ב־G-Moll – הנה הפירוש ג' מוליות שבחיים. להיות בתחום האור, בלב התכונה, לראות הרים, לראות אנשים, להיות יפה, לאהוב יפה, ולהכיל למטה מכל אלה מאורה של צפעונים מפרישים יגון. יגון אוכל, אותו יגון חשאי, הכורך וכורך כל מה שיש ומשחילו על חוט אחד של יגון. מין איסטניסיות היא. מין דקות של עמידה בין דברים שבעולם. מין השקפה היא על העולם ועל החיים, על נערה אהובה. על ימים יבואו וימים עברו, ועל חבר, ועל ספל־קפה, ועל אני־יודע־מה, מין השראה מופשטת המרחפת סביב הכל ועוטפתו במשי משלה, בקורים מיוחדים – אותה ג' מוליות שבזוית הראיה, שבמידה ההנאה, שבדחף הדוחף להאמין ולרצות במשהו. אמור, לאן כל זה מוביל?

אותה התלקחות שבעננים, באמת לא יצאה ולא באה, והתחוללה מסתמא שם ממעל לעבים, וכל אותם הגוונים הלוהטים, החגיגיים השועים למרומי־נצח ולאהבה רותחת, והסגול המכביד והולך כיין, והאדום המכחיל והולך, והחום העשיר המזהיב וקורן – כל אלה לא יצאו ולא באו, וחשכה וריח גשם קרוב, ולילה ממהר ורמזים שקופים שרמזו השדות הנלהבים שהגיעה לזרים עת להסתלק ושאנא יותירו אותם לבדם עם הגשם הלילי – הלכו וגברו בחלל הרטוב והמוצן.

– לאן כל זה מוביל? כלום יכול אתה לתאר שדה אחד כזה, שיש בו מקום לכל־כולך, על תהפוכותיך, להספג בו ולצמוח ממנו, ולהוסיף ולתת כל מה שיש בך וכל מה שמתרחש והולך בך, בכוח מעשה, בתחבולה, בחריפות מזימה, ובלצון קורץ יש ובעקשות ויש ובאהבה, ופעמים בשקידת נמלים, או בהעזה ובדמיון, בהרפתקאה וביום־יום, אפשר לתאר מין שדה כזה שבו ייטב לאדם האחד, ולחבריו סביבו… או אולי נאמר אחרת: אתה מוליך מכונה וחש פתאום באיזה זרימה עוורת של כוחותיה רצד וחלחל ובוא אל דמיך, דרך כל רמ“ח ושס”ה שלך, רטט של עצמה בשלה, נוהרת במלואה, משומנת וסכויה, גמלה כל צרכה, מותאמת עד גמירא, עד שאין כמלוא זרת בגופך שאינו נפעם ושוקק עם זרם חי זה של און, הנוטל ומכפיל כוחך כך וכך מונים, וקורא לחג חרישי אגב אחיזה במוסרות הכוח הזה, המרצרץ ורוהט מתחתיו ונשלט נכנע בידיו, ואתה מתאפק ובנחת אוחז בהגה, גם יהיר וגם צנוע, ו…גברי כל־כך, וככה, הנה תראה – חיים!

ממש הרגשנו איך האדמה מתייחמת והולכת ורגשתה מתעצמת, ואיך ממהר העולם ומחשיך ואיך ממהרים מסכי העננים להסגר מעלינו ואיך פתאום בדידות וזרות וקור ואימת־מבול ירדו עלינו ומיתר לא־נוח החל נפרט, לולא שעדיין לא החל הגשם, ועדיין לא כבה האור, ועדיין היתה הדרך נמשכת לפנינו ואיש את אחיו לא יטוש, לא יטוש, לא יניחנו להוותר בודד.

– שכן כך יפה לו לאדם – הוסיף רעי לאחר שעיין בדבר – להיות נמשך ובא אל מקום שכל־כולו כה שוקק ורוצה בו, ומוכן אליו, ונועד אליו, והריהו מאושר כל־כך, מוקף חדוה של שירה, של יופי, של התאמה כזו העושה את העולם רחב יותר, חפשי יותר, נשימתו קלה יותר, וחיוניות מפעפעת באשר תפנה, משל לאותו שוט זעיר ופעוט ושמח הצף למלא יעודו מוקסם בתוך הריר, אלה ימים של פלא, לקראת זו הביצית הממתינה לו נרגשת, מאושר למלא צו חייו, כל תוכן חייו, לבוא ולהביא מחייו קרבן מפרה, ונפעם ונפוג עומד על גביו העולם כולו, גוחך, מאושר ונעשה יפה לשעה אחת קלה!

– “כך” – אמרתי אז, חש כי התחום היבש הולך ומוּצר סביבנו ונדיפת גשם רודפת ובאה, ועוד רגע תדביקנו־תשטפנו – “השמש כבר שוקעת”. הדבר שאינו־נוח גבר ונתעצב וחרדה מיותמת פתחה תאניה, וגם תן בשדה קונן אי־כה, ואיש לא נענה לו. ורק הצפרדעים היו רוננות והולכות, מהללות והולכות, מגבירות ועולות, ומקימות בהבל קרקורים־לחים אלף בניני פלא, צצים ושוקעים ואינם יכולים להסתיר את הניחושים הללו, ניחושי זעקת אב־שכול, ניחושי לב – דואג, מתפלל, מתחנן, ושערי שמים נעולים, ועוד אמרתי: “וכלום כל זה מן ההכרח?”

– על מה אתה שואל? – נענה רעי אלי במאור פנים שזרח גם באפלה המתכווצת והולכת – כלום תוכל להשיע להסיע עין מן הדברים? אולם השד יקח אותם. יאללה – אני אומר – אם תהא טנופת היה־תהיה זו בין בה וכה. נשים אותה איפוא למטה, ונרכב עליה. חה־הה! אתה אינך מאמין לי, מה?

בוא אסביר לך דבר: אם מחר יצאו החבריה – לא אוכל אני לשבת בבית. אם הם לא יקראו לי – אלך אני אצלם. אם הם ידחו אותי – אחזור ואבוא שנית. אם יאמרו לי שאינני צריך ללכת – אומר שאין זה עסקם. ואם גם אדע ידוע אני לי בתוכי שאינני חפץ ללכת – אשוב אומר שאין זה עסקי. כי באמת אינני צריך, ובאמת אינני חפץ ללכת, ובאמת כך – אלא שאני אלך. ואלך.

מדוע? פשוט: לכאן נושבים הדברים. וזה הכל.

ואם תשאל אומר לך עוד: כשנלך כולנו, באותו ערב ובאותו לילה, ובאותה דרך שנלך – אני, מסתבר, לא אחזור. מנין לי? ברור. לכאן נושבים הדברים אלא שאל תהא חושש – אתה שומע – ולא צריך! – – –

לפי שכבר התחזקה בינתים הרוח נצטרך בסוף דבריו לצעוק כדי שישיגו דבריו את אוזני, ואולי גם נטרפו דברים אחדים ברוח, אולם אני, מסוער בכנף הרוח, היה בלבי לומר לו, והתפרץ מלבי לומר לו, וגם כמעט שאמרתי לו – לולא בהתלהבות אפלה פתח אותה שעה הגשם והתחיל קולח שוטף ואנחנו נדחפנו לרוץ. –

שנתון דבר, תש"ו: 107–118