הַכַּלִיף העדשאַדש צִוָה לבל יָעוז אנוש לצאת אחר חצות הלילה מפתח ביתו החוצה, ואשר יִמָצֵא בעת ההיא בשוָקים וברחובות, אחת דתו להָמית. פעם אחת מצא פְקיד העיר שלשה אנשים משוטטים ברחובות קריה אחר חצות הלילה, וישאל הפָקיד אותם לאמר: “מי אתם?” ויען הראשון ויאמר: “אני הגבר אשר לפניו יִשַׁח כל ראש וְיָקֹד כל קדקוד, אשר לפניו ירים כל איש את כּוֹבָעוֹ ויסיר את מצנפתו. אני הגבר אשר לפניו יִקְפְּצוּ מלכים פיהם, ואשר ישפוך דְמֵי רוזנים, וְיֵז נצחם על בגדיו –”. הפקיד חשב בלבו לאמר: “בן מלך הוא זה, או ממשפחת הכליף, ואם אסירה את ראשו מעליו, וְחִיַבְתִּי את ראשי לַכַּלִיף”. וישאל את פי השני: “ומי אתה?” ויען האיש ויאמר: “אנכי יושב על כסא המשפט, וידי תְּחַלֵק בַּקָו לאיש איש כמעשהו, וכל שָרֵי המלך וחכמי יועציו אך ממני יֵצֵאו, כי אנכי גדלתים ורוממתים –”. ככלותו את דבריו, אמר הפקיד בלבו: “אין זה כי אם שופט הארץ או חֲכַם הרָזים, ועל כן לא אֶבָּהֵל ברוחי להעבירו בַשָלַח”. וישאל את פי השלישי לאמר: “ומי אתה אדוני?!”. ויענהו האיש ויאמר: "אני הוא האיש אשר יש לאל יָדוֹ לתת כָּבוד והדר לאשר יַחפוץ, וכל חכמי לב קצרי יד הם לעשות כמעשַי. אנכי נותן שִמלה ובִגדי יְקר לרוזנים ושָרי המדינות, ואותות המִשרה על שכם המלכים – ". הפקיד חשבהו לאחד הגדולים הרואים את פני המלך והיושבים ראשונה במלכות, ולא עשה גם לו מאומה. ויבֵא את שלשתם אל ביתו, וישמרם עד הבקר. ולפנות בקר הביאם לפני הכליף העדשאַדש, וַיִוָדַע הדבר כי הראשון מהם היה גַלָב (איין בארביר), השני – מורה בבית הספר, השלישי – חַיָט. ובגלל תשובתם הנמרצה במועצות ודעת, שלחם הכליף לחפשי.