שָׂפָה בְּרוּרָה – הקדמה / קלמן שולמאן

שָׂפָה בְּרוּרָה

תְּכַלְכֵּל

קבֻצת מליצות וספורים שונים יסודתם בשפת קֹדֶש צחה

גם העתקות ותוֹצָאוֹת מספרי חכמי העמים

יצאה ראשונה לאור בשנת תר"ח,

ועתה העתקתיה בפעם שנית בתקונים והוספות.

הקדמה

המחברת הזאת יצאה ראשונה לאור בשנת 1847, ותמצא חן בעיני כל רואיה, עד כי גם הרב החכם הנעלה אוצר שפת קדשנו דר. י‘, פירסט הִלל אותה במכתב עִתוֹ הַמְהֻלָל (אָריענט שנת 1849 נומרא 49), וכמוהו עוד רבים מבני ציון היקרים המוקירים את יקרת לשוננו היקרה, אָצְלוּ לה תהִלה אשר לא יחלתי ולא פללתי כי תהיה כזאת. והנה זה שנים רבות ספה תמה המחברת ההיא, ורבים דורשיה בכל עיר ומדינה, על כן נועצתי להוציאה שנית לאור, אך בפעם הזאת עשיתי עוד יִתְרָה והוספתי עליה דברים רבים אשר לא היו בה בראשונה. וַאֲקַו כי גם עתה אשר חֲזוֹן שפת הקדש נפרץ מאד בארצנו, תמצא עוד המחברת הזאת חן בעיני שוחרי השפה הזאת באמת. ואני תפִלה לאֵל חי כי יחייני ויַעזור לי להוציא לאור גם את ספרי קדמוניות היהודים להכהן המשיח יוסף בן מתתיהו ז"ל אשר העתקתים ללשוננו הקדושה ושמתי עליהם נוספות הערות רבות ומועילות. והקורא המשכיל יראה כי מרבית הענינים אשר במחברת הזאת, לקוחים הם מסופרי חכמי העמים, אך במקומות רבים נטיתי מדרכיהם וְשַׂמְתִי הגות רוחי לְקַו וַהֲלָך הגיוני למשקלת, ומה גם בספור “אלישע בן אבויה” אשר שִניתי פניו ורוח חדשה נתתי בו. ויתר הדברים אשר במחברת הזאת הרו והגו מורשי לבבי בנוח עלי רוח רֶגֶש וימריצנו לשפוך שיחי על הגליון. וברצות ה’ דרכי אוציא לאור גם את יתר החוברות הערוכות בכל ושמורות לצאת ממסגרותיהן לעת מצוא.

בְּשׁוּבִי אֶל אָרֶץ מוֹלַדְתִּי / קלמן שולמאן

פה עמוד אֹרֵחַ! – הה, איך לבי מְקַפֵּץ בי! – הסו שרעפי, הסו אל תרעשו! אף רוח בקרבי הֵרָגְעִי וָדֹמִי! – הן רגלי עומדות בִּקְצֵה גבול קדשי, גבול ארץ מולדתי, ארץ אשר אליה תשוקתי מעודי בארץ נוֹדִי, ונפשי כלתה גם חלתה מחלת אהבתה – –. האח, כמֵקיץ משנת המות לֵאור באור החיים, כן הקיצותי עתה! – הֶחָלַמְתִּי עד כה? אם כל מצוקותי עד הֲלום היו אך חֲלוֹם? – הה, ומה נורא החלום ההוא! מִבַּלְהוֹת זעמו יִבַּהֲלוּ גם אלופי שְׁאוֹל, וְאֵילֵי השחת יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד! – אך מהֻלל שם ה' כי הקיצותי – והחלום פָּשַׁט וַיָעֹף וַיֻדַד אל ארץ עיפתה – האח, הקיצותי ותמונת ארץ מולדתי אביט, וזלעפת קֹדֶש ועליצות רעד תסערנה בחדרי לבבי – שלום לך, ארץ מולדתי! אֵם עֲדִינָה! שְׂאִי שלום מאת בְּנֵך הנודד! וראי איך יתגלגלו אֶגְלֵי דמעות מִגֻלוֹת עיניו, שמעי נא סערות אנחותיו המתפרצות מִבִּתְרֵי לבבו, הביטי נא אֶל גוֹזָלֵך אשר גְזָלוֹ צוֹק עִתוֹתָיו מִקִנֵך וישׂערהו אל ארץ גזֵרה – אך למה זה אריד בשיחי? הנה שַׁבְתִּי אליך, אמי מְשׂוֹשׂ חיי! הנה שבתי אליך ואת תופיעי אלי ביפעת קדשך, תפרשי ידיך לחבקני באהבים, “ובני אתה” תקראי בהוד קולך, “אני היום ילדתיך”!… האח, מה זה תראינה עיני שם מרחוק שם על צלע הרי בתר, שם אראה בית אבי וחדר הורתי – בית אשר לא חָלוּ בו ידי אֳמן, לא נִבנה לתלפיות אף לא מָשׁוּחַ בששר, אך תוכו רצוף אהבה, צדק ילין בו, ויראת ה' היא אוצרו – הה, שם בירכתי הבית נִצְבָה ערש ילדותי, ערש אשר ישנתי בתוכה ראשית שנת חלדי ומלאכי שלום רחפו מראשותי להנעים בחלומות נעימים את נעימות תנומתי – הוי, הַמֵּצַר ההוא מֶרְחַב יָה היה לי אז, ועתה – עתה גם מֶרְחבי שמים יֵצְרוּ לנפשי הַמְּצֵרָה! – וראה נא שם בפנת הגג תְּקַנֵן עוד הדרור ותעיר קִנָּהּ בקול רִנָה כבימים הראשונים – הה צפור נודדת! ההרחקת נדוד גם בארץ הצבי צִבְאוֹת אלהי הַצְבָאוֹת? הרחפת שם על מרום הר המֹרִיָה? הה! ומה שׁלוֹם ירושלים? הַהִרְנַנְתְּ מוֹצָאֵי בִֹקֶר על תועפות ארזי אֵל בראש הלבנון? הֲיִשְׁלְיוּ שם אַחַי שארית צאן קדשים? – וראה נא גם ראה שם בַּעֲלִיַּת הקיר תעופינה עוד הַיּוֹנִים אל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם, הָגֹה יהגו בגרונם, ובעיני יונים תַּבֵּטְנָה עלי לבקש ממני אָכלן – התכירוני עוד הה יַלְדֵי שֶׁפֶר! התכירו עוד את הילד המאֻשׁר אשר שָׂחַק בכן וַיֵט אליכן אֹכִיל? – ואתה נהר דניעפער! הנהר היוצא מעדן! מרחוק אראה מרוצת מֵימֶיךָ, מֵי זהב, ואזני תשמענה הֶמְיַת גליך המתגלגלים לרגל הר בית אבותי, וכסוד שִׂיחַ שרפי קֹדֶש ישיחו לי חידות מני קדם ושפוני טמוני דורות עולמים – על חֻפֶּיךָ, נחל עדנים! יִ שְׂגוּ עוד ערָבים רָמֵי הקומה, ובין עפאיהם כנפי רננים עוד נעלסים, ושם יִשָׁא עוד הָאִי הקטן את ראשו מעל גלי זֹהַר וזֵרֵי נצנים יכתירוהו –. שם יִפְרֶה עוד התפוח אשר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לְחִכִּי, ושם על החוף המפנה ימה, שם מעבר מַטה מוסדה, שם עברו צִבְאוֹת סַנְחֵרִיב דוֹרֵנוּ¹ לרֶשֶׁת משכנות לא להם, אך אֵל גבור גָעַר בגבור עריץ ההוא, ומגערת אפו רֻדַף כמוץ הרים לפני רוח, ואחריו ראש הֵניעה הבת רוסיא: “מי הִמְרִיצְךָ להוציא אל הֹרֵג מבחר בחור ארצך? – למה זה הִרְגַזְתָּם ממנוחות שאננות לְפַזֵר עצמותיהם על אדמת נֵכָר וּלְדַשֵׁן שדמותינו בדמי עלומיהם? הטרם ידעת כי זאת רוסיא האדירה רֹבֶצֶת כלביאה בתוך איירופה ומי יפחידנה? הטרם ידעת כי סלע כבד היא בשרשי הים וכל סערות תימן לא ישערוה ממקומה, גם כל משברי זָדוֹן על תעצומות עֻזה יתחטאוּ? – ואתה הר נִשפה אשר בתרועה הֶעפלתי עֲלוֹת על מְרוֹם קִצְךָ, וכאיל דלגתי על מִפְרְשֵׂי יריעות פרחיך! שלום לך ושלום לְאֵילֵי חָסנך הַסֹעֲרִים לב השמים בִּגְאוֹן תַּלְפִּיוֹתֵיהֶם! – מה יפה הדרת הַשֵׂיבָה המרחפת על רוּם מצחך, ימיך כימי השמים על הארץ, ועוד לא כָהתה חמדת ימי עלומיך, ככֹחך אז עת הרים יֻלדו, כן כֹחך עתה, ומעתה עד מוֹט הרים בלב ים הנצח – האח, מה יפיפית ומה נעמת! אך מה רע ומר גורלך כי נטעך יוצר הרים בערבות שְׁאִיָה כזאת, בתוך מִדְבַּר אָדָם אשר הֵשָׁם אלוה רוח רֶגֶש ולא חָלַק להם לב משכיל אל יֹפי ונשגב – למן היום אשר חוללה אותך יד מחולל כֹּל, נרדם הַהֵד בסתר כנפיךְ מבלי מעִירוֹ בהֶמְיַת כנור נעים. על אלפי נצניך לא הוּשׁר עוד שיר אביב, ורבבות שׁוֹשָנֶיךָ עוד לא הוּלָלוּ. בתוך מִקְדְשֵי סִבְכִי יעירך לא נשמעה עוד זמרת יה, ועל תועפותיך לא הִרְנִין עוד איש מוצאי בקר וערב – ומה רבה שמחתי! אנכי אנכי הוא ראשון אדם אשר למראה הוד יפעתך יתנוססו רגשות נשגבות במשכיות חדרי לבבו, ורוחו יציקהו לָצֶקֶת הגות לבו עֲלֵי הגיון בכנור – ברעד קֹדש אעפילה איפוא עֲלוֹת על מְרוֹמֶיךָ, ברעד קדש אעירה כנורי, וצלצלי קַוָיו יתפוצצו על כל אפסים, יִנָשְׂאוּ על כנפי הרוח הצח ויגיעו תוך אזני הַהֵד להעירהו משנת עולם… האח! ימי ילדותי חִדשו כנשר נעוריהם, אֲביב עלומי שָׁב אלי בהדרת קדשו, וכל שעשועי הילדות והשחרות נִצבו נֹכַח פני כבירחי קדם – אך מי מִלֵל לי כי אינני עוד ילד שעשועים גם עתה? נגדך אלהי עולם! נגדך עוללים ויונקים אנחנו גם עד זִקנה ועד שֵׂיבָה – הידד! עוד עודני ילד קטן, כִּפָּתִי עוד רעננה, ויונקתי רטובה עוד מִטַּל ילדותי! הבה! אֲדַלֵג על ההרים – אעלה על ראש אמיר – אתהולל בשדות וגנים – אֶחזה לי צִפּוֹר הקיץ המרחפת שם על אֲגַפֵּי זהב – אקטוף לי זֵר פרחים מפִּרחי חֶמד אשר להם הָרִקְמָה – ארחץ בשרי במֵי הנהר – אפרשה כפי לִשְׂחוֹת עד האי הקטן ההוא – אִספו לי עֶדרי חֲבֵרָי! – אֵתָיוּ הֵנָה אַחַי וְרֵעַי! הנה חג היום לנו, חג הִתְקַדֵש חֹדשׁ האביב – ראו נא כי דָשְׁאוּ נְאוֹת שָׂדַי, וגיל גבעות תחגֹרנה – הנה מַקֵל תפארה לְרִכְבָה, הנה אֵזוֹר חלצי למתג ורסן, הנה חרבות עץ וּקְשָׁתוֹת – יקומו נא איפוא הנערים וישחקו לפנינו! – התיצבו במערכה! – התאחדו! הֵימינוּ! – הָשׂימו! – הַשׂמילוּ![^ftn2] –.”אך הס הוֹלֵל! אל תָּהֹלָה" הוי –!, מי זה ירעם כה בקול שַׂחקו? – הקולך זה בְּכוֹר שטן? הקולך זה הה נָחַש השחת אשר תְּקַנֵן בחדרי לבי? הגם פה מצאתני הוי יליד הַתֹּפֶת?² – הָשַׁע ממני ואבליגה מעט קט! יגער ה' בך השטן! למה זה מִהרת להרעימני מחלום דמיוני? מדוע לא תְחָנֵנִי ולא תִתְּנֵנִי לרכוב רגע קטן על כְּרוּב חזיון רוחי? הלא באמונה עבדתיך מעודי ועד היום הזה! מִמִבְחַר מִיץ חיָתי כִּלכלתיך, ומראשית חלבי ודמי הִרויתיך, וכל אשר שאלת ממני לא אָצלתי ממך! ועתה עֲשֵׂה נא אתי חסד והרפני עד בלעי רֻקי, הניחה נא לי לחלום חלומות ימי נעורי בהקיץ – הה! אך לשוא אתחנן! עֲרֵלָה אֹזֶן הפתן הזה משמוע, ולהכעיסני הוד גם למוגגני יַצֵב כל צרות לבבי נגד עיני ולא יַצֵב גבולות להנה – וכעוף התעופפו כל חזיונותי וחלומותי, וַעֲרוּמָה כיום הִוָלְדָה תֵּתַצַב האמת נֹכַח פני – הה! הנה שַׁבְתִי לגן עדני, אך מה יושיעני זה אם הבאתי אתי התפתה! מה יועיל לצבי מֻדָח בברחו אל מעונתו אחרי אשר נִחתו בו חִצֵי הציָדים? הוא יברח ויד המות אֹחֶזֶת בו, הוא ירבץ ובקרבו רֹבֶצֶת חמת השחת וּתְלַהטהו –. אויה לי! יונק רענן מָלֵא רסיסי טל יַלדות הִסִיעַנִי זמני מִזֶה, ועץ יָבֵשׁ הֲלוּם חֲזִיזֵי רעם השיבני הֵנה! – רוח אלהים רעה כַּעֲנָנָה הֲרַת רשפי אבדון, שֹׁכֶנֶת על בתי נפשי, תְּשַׁלַח ברקים ותפַלח כליותי ולבי, תמַלא עֲטִינַי מרורות פתנים, גם תסכסך בי נחשים שרפים אשר אין להם לחש – אהה! נגזרתי מארץ החיים ואתמשל כרפאים באשמנים, הוי, והנני עדי אֹבֵד! –. אֹבֵד! למה באת הֵנה? מה לך פה ומי לך עוד פה? הן הבט נא, בית אבותיך הֻכָּה כבר לרסיסים, וּשְׁאִיָה יֻכַּת שעריו, ואבותיך – איה הם? גם אחיך ומודעיך עוד אינם – וַאֲביב חייך קֻבַּר גם הוא פֹה במחשכי ארץ נְשִׁיָה, וְאִתוֹ גם חֲלוֹם תקותך על עָפר נָחת! – ומה לך להתנודד כַּצֵל על קברי צלמות אלה? – והחיים אשר הם חיי עדנה, מוּזָר אתה להם, לא ישיתו לבם אל רוממות יגונך, וּקְדוֹשׁ עצבונך לא יחשובו. רוח האמת המתנוססת בך, מְעֻוָת לא יוכל לתקון הוא בעיניהם, ורוח נכון אשר תפעמך, חסרון לא יוכל לְהִמָנוֹת הוא – ואתה רק אתה היית בעוכריך! כי מדוע קרעת בחזקה את סגור לבבך ואת סגור עיניך לחזות באור האמת? מדוע שלחת את ידך לקחת מפרי עץ הדעת? הה! והנה הִנך ברעת רעתך כיום הזה! – –. אך מה זה אראה שם מרחוק? שם בְּכַר נִרְחַב בֵּינוֹת לשיח השדה – הה! חֲצַר המות, בית קברות אבותי – שלום לך שר מנוחה, שר שלום! ושלום לכל המאֻשרים השוכנים בסתר כנפי מנוחתך! – בראותי פניך קמו פתאֹם סערות חלדי לדממה, ונפשי שָבה למנוחתה – האח, פה נְתִיב קֹדֶשׁ אשר לא יְדָעוֹ הָאֵיד, לא שְׁזָפַתוּ עֵין האסון, ולא עָדה עליו צוֹק העתים, ונעלם מעיני פגעי התבל וַהֲבֵל הֲבָלֶיהָ – פה שָׂם ה' חוֹל גבול לים זועף, ים החלד, לְגֵאות דָכְיו וְשׂוֹא גליו, ופה יתן עליו בקולו: “עד כֹּה תָבֹא ולא תוסיף”! -. הַס הֵלֶך! בדממה תצעד הֵנה, שַׁל נעליך מעל רגלך, קַדֵשׁ חדרי לבבך, בתי נפשך קַדֵשָׁה, כי ** אדמת** קֹדשׁ היא. פה ינוחו בני אֵל חָי יָחִיל ודומם עֲדֵי יעירם שופר שדי לֵאוֹר באור חיי עולם – אסורה נא ואראה מי הם המאֻשרים הַנָמִים פה שנת מרגֵעה? – מַצְבוֹת שַׁיִשׁ לא הֻצבו מראשותיהם, ואותות זהב לא ינוצצו עליהן, רק מקלעות פרחים יכתירו את קִברי שֶׁקֶט האלה, וירק דשא זֵר לראשם. כי עַם עני וָדַל חתרו בזה מִיַם חלדם אל חוף המנוחה, ובני עֹנִי יגיעי כֹחַ ינוחו פה על משכבם בשלום. אך ראה נא, שם מבעד הפרחים נשקפות מצבות עץ שִׁפלות קומה, ועליהן כתובים בעט ברזל שמות הישֵׁנים והליכות עוֹלָמָם – שא נא עיניך מי הוא זה האיש אשר התנצל פה את סֵבל החיים מעליו? – הה! אבי! אבי! פה תרגיע, פה תנוח עד כי היום יפוח, ושם מנוחת אליהו אָחִי, בחור נחמד כשושנת האביב על אפיקי מים, אשר סערת המות חֵמה יָצְאָה וַתִּקְטְפֵהוּ בעודו בְאִבּוֹ – ושם – הוי מי זאת המצבה הנשקפה שם מבעד סבכי העצים? למה זה ירעד לבי וְיִתַּר ממקומו? – הה! קֹדֶשׁ המקום הזה לנפשי! שם תנוח אִמי הישָרה – ה' יחונן עפָרה! – אֵלָה עֲבֻתָּה שתולה מראשותיה, ובין עפאיה תהגה יונה תַמָה – כאשר היתה גם היא יקרה ותמימת דרך – מַעין זך יפיץ פלגיו פה על נאות דשא, ומימיו הטהורים כטהרת נפש הורתי, יזלו ויפזזו כֹה וכֹה – הה, פה אתנפל ארצה, פה אֶרצה עֲפָרֵךְ הה הורתי וּבְמוֹ פי אתחנן: "חוסי נא עלי! חוסי נא אֵם רַחֲמָנִיָה על בנך יחידךְ, ותני נא לו פה אֲחֻזַת-קבר במשכנות מבטחים האלה! הה, עד מתי יַרְעִשֵׁנִי קְשֵׁה יומי כארבה, יוֹרִישֵׁנִי רֵאשׁ וָעֹנִי, יַרְוֵנִי רוֹשׁ ולענה, אף יְיָרֵשׁ את מורשי לבבי? – חלילה לך, אֵם עֲדִינָה, להקשיח את לבך מֵרַחֵם בר לבבך!… אך מה זה תשתוחחי נפשי ותתעטפי עלי? הוחילי נא וַחֲבִי כמעט רגע ובית חמרך יִשָּׁאֶה שממה, ואז תשובי למנוחיכי! – וְאַתְּ ארץ מולדתי! אַתְּ תְּיַשְּׁנִנִי אז בחיקך, תחבקִני בנעימות ימינך, ובִקְדוֹשׁ חֶבְיוֹן אַפִּרְיוֹנֵךְ אישן אנוח עד אחרית הזעם, עד קץ הפלאות, קץ הימין – –.

¹

ידידיה וחצר-מות, שני רֵעִים אהובים וגדולי חקרי לב, נָזֹרוּ מתשואות קריה וישבו במקדשי התולדה להתחקות על שרשי הליכותיה ופליאות נתיבות חכמתה. ידידיה התרפק על חמדת התולדה בשמחת לבב ועליצות נפש, וחצר-מות עוֹיֵן את יְפַת עין ההיא ובכל הוד מחמדיה ישים תָּהלה. יום יום נועדו יחד לשוח בין שדֵרות אלוני חֹסֶן וישיחו בכל פעלי התולדה והליכות דרכיה. בבֹקר לא עָבות בחדש האביב, בלכתם לשוח בין האלונים כפעם בפעם, נדברו איש אל רעהו כדברים האלה:

ידידיה. הנה היום בהיר בשחקים, על כל נאות שָׂדַי הדרת שַׁדַי שוררת, והתולדה הנחמדה תצהיל פניה לְשַׂמֵח כל נפש ורוח, ורק אתה לבדך תלך קֹדֵר ועל עפעפיך צלמות!

חצר-מות. הֶרף נא ממני! הטרם תֵּדַע כי מְתָעֵב אנכי את גְאוֹן התולדה וכל יפעתה שנאתי מאסתי?

ידידיה. עמל הוא בעיני איכה תזהם כוס ישועות כזאת בשאט בנפש?

חצר-מות. יען כי זבובי מות יבאישו את יֵין רִקחה –. ראה נא, לעיניך תופיע התולדה ככלה חכלילת לְחַיַיִם ביום כלולותיה, ולעיני תראה כַבָּלָה וּנְבָלָה אשר אחרי בְלוֹתָה תקרע בפוךְ עיניה, תמשח קִמְטֵי לחייה בששר ותיטיב דַלַת ראשה לבקש אהבה – מה יפו בגדיה החמודות עִם שלל צבע רקמותיהם! אך מי לא ידע כי מיום היותה תוציא מאוצר הכליון בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים ותעש את הבגדים החמודים ההם? כה עשתה לפני רבּוֹת שנים, כה תעשה גם עתה וכן תעשה גם עד בלתי שמים! אבני הנזר המתנוססות בתוך קְוֻצוֹתֶיהָ וכל עֶדיה וחליתה, שְׁאוּלִים הם לה מיד שְׁאוֹל ואבדון – וכל צאצאיה אך רפאים מֵתֵי עולם הם אשר לרגעים תחליפם ויחלופו ותשוב ותחַדש אותם להוציאם אֶל הֹרֵג – הידעת, הוי עוּל ימים! הידעת עִם מי תֶארח לשוח פֹּה תחת השיחים? הידעת כי עִם מֵתֵי שַׁחַת תתהלך בארצות החיים? הידעת כי רחבת תבל הלזו אחֻזת-קבר היא לאבותיך ולאבות אבותיך? ומי יודע אם לא יִשָׂא הרוח הצח הזה על אֶבְרָתוֹ את שַׁחַק עצמות אבותיך בְּהִזָרוֹתן בארצות תבל וְיִזְרֵהוּ פֹּה על פניךְ? מי יודע אם לא תשתה אבק דק מעורקיהם הַבָּלִים בעת אשר תשבור צמאך על מֵי המַבוע הזה? מי יודע אם לא יתנוסס רְסִיס שמים ההוא אשר הוליד בלב איש אלהים רעיוני קֹדשׁ קדשים, מי יודע אם לא יתנוסס כעת בלב רשע ובן פריץ אשר יהרה שֹׁד ויוליד רֶצַח? – הוי נשפך לארץ כבדי על כבוד האדם אשר מסִבוֹת יתהפך וחליפות מאליפות לו!

ידידיה. שאני ידידי אם אגזֹר אֹמר כי מִלים בלי דעת תצמיד לשונך! מי זה לכפך יתקע כי לא תשובנה גְּוִיוֹת בני האדם אחרי בְלוֹתָן בשחת בְּלִי, לפעול את הפעולות ההן אשר פעלו בעודן בחיים, כאשר תשובנה הַנְשַׁמוֹת לעולל את העלילות אשר עוללו בהיותן כלואות בבתי חֹמֶר? – הטה נא אזנך ושמע נְעִים זמירות הזָמיר על ראשי האלונים שמה, מי יודע אם לא הִתחפש עֲפר גְוִיַת טיבולל בנותן זמירות זה? – מי יודע אם לא יעפילו עפרות גֵו פינדאַר עֲלוֹת על כנפי הנשר הפולח עבי שחקים בתעופותיו? – מי יודע אם לא יְרַחֵף אֲבַק גוּפת אַנאקרעאָן על אברות רוח האביב המנַשב פֹה על פני שושני העמקים? – מי יודע אם לא יתבוללו בשמן תורק, תמרוקי אהובת רֵעַ, אגלי מֹחַ מעצמות אוהבה כי מֵת? – מי יודע אם לא יתלכד שמץ אבקת רעיה אהובה אחרי מותה, באבקת רוכל אשר יריח דודה החי? – ומי יודע אם לא יִצָמְדוּ שרידי עֲפַר אוהבי כסף נושכי נשך, לשקלי הכסף החבושים בטמון בבתי אוצרם? – ראה נא ידידי, מהכוס ההיא אשר רוחך שֹׁתָה מרורות רעל, אשתה אמצה אני נופת צופים –.

חצר-מות. לא במהתלות כאלה תגהה ממני מָזוֹר, נחפשה נא דרכינו בנֵר החכמה ונראה מי יאציל מפיו דבר אמת.

ידידיה. בהסירך עצב מלבך, אז נרדפה לחַפש את דרכינו באור החכמה.

חצר-מות. דבריך ידידי לא יִתָּכֵנוּ, כי על פיהם תהי החכמה כְּעֹטְיָה על מְתִים מחלד, וְתָסֹל לה מְסִלוֹת ללבב כל גבר כפי חליפות תכונות רוחו אם לשמחה אם לתוגה: בפי גבר לא-יצלח תְּמָרֵר בבכי וְתֵמַר לו גם את המתוק, ובפי איש מצליח דרכו, תריע בשמחות וגיל ותמתיק לו גם את המר. הן בִּזְעֹף רוחך תתקצף ותקלל את כל היקום, ובכוס אך הטיבה לבך, אז חכלילי עַיִן מִנִי יַיִן גם את פני מלאכי זעם כראות פני אלהים תראה. ואם תהי כזאת, הלא רְמִיָה היא החכמה, הֹמִיָה וסוררת, פיה ידבר שוא ולשונה תצמיד שקר –. הוי ידידי! לבבי יחשוב כי רק בנוח עליך רוח עצבת, רק אז תנוח עליך גם רוח החכמה, ואז תחכם.

ידידיה. לא אתעצב ולא אתחכם, כי מעצב לא יצמח אֹשֶר ומיגון לא תצא הצלחה –.

חצר-מות. הנה התמלטו מפיך שמות אֹשֶר והצלחה – הה! והם ירדו כמתלהמים תוך חדרי בטני – אֹשֶר? הגידה נא לי איה מקום האֹשר? ומי הוא מאֻשר בארץ? מאבינו הראשון ועד אחרון על עפר יקום, לא השיג בן חלוף אף לא ישיג את מקום רִבְצוֹ – רבבות אֳנִיוֹת שַׁיִט תפרושנה נֵס מני עד לעבור ארחות ים סֹעֵר ולחתור אל אִי הָאֹשֶׁר, ומי הוא זה הדגול מרבבה אשר חפצו בידו הצליח להגיע אל מחוז חפצו? – פה אראה המון רב אחוז בחבלי עֹנִי, יורדים הים באניות, יחוגו ינועו על גלים נִצִים, יגַברו חיָלים לדרוך על במתי תהומות הֹמיוֹת לבעבור חֲתוֹר אל אי האשר, ולנצח אליו לא יגיעו! לנצח יתנודדו במעגלה רחוק רחוק מִתַאוַת נפשם, לנצח יָסֹבּוֹ ויתנועעו בְבַלְהוֹת מָוֶת לארך חוֹף הים, יתחמקו בלאט וְיִצְטַיָדוּ וישובו לחתור אל אִי מַבָּטָם, אך תוחלתם נכזבה ותקותם מפח נפש, בְּדֵי ריק ייעפו האומללים ההם היום למען יִתֹּם לריק כֹּחָם למחר! – כה נסע יתרם בם, כה יצללו מַחצית בני תמותה במים עזים, ימותו, ואתם תמות תקוה! -. ועוד בם שְׁלִישִׁיָה וגם היא תשוב ותהי לבער: רוח מַאֲוָיֶיהָ תצרור אותה בכנפיה, תרהיב בנפשה עֹז להתנודד על נבכי מבוכות תהום רבה בסער ביום סופה, באוַת נפשה שֹׁאפת היא אל עֲפר אִי האשׁר, ורוח סֹעָה וסערה תְּטַלְטְלֶנָה טַלְטֵלָה גבר וּתְקַלְעֵנָה מתהום אל תהום, שוא עֲמַל המלחים להחזיק כֵּן תָּרְנָם! מצולת ים תבלעמו, ובאפס תקוה ירדו שאול חיים ויחדו כֻּלם יכליון! –. ובכל זאת תְּאַזֵר התקוה זיקות בלבות יתר האדם, ובקסמים אשר בידיה תדיחם לנוד לנוע גם הם על בָּמָתֵי גַלֵי רַהַב על גְאוֹן מִשְׁבְּרֵי מָוֶת ובלי מורה דרך ובלי מְנַהֵל, רק על פי כוכבי נבוכה ומאורים מתעים. והנה פתע לפתאֹם יָהֵל ממרחק אִי הָאֹשֶר, “ארץ! ארץ!” יריע רב החובל, “אִי מַבָּטֵנוּ”! יתרועעו יורדי האניה – ובכל מאמצי כּחָם יַחתרו להשיב את האניה אל מחוז תוחלתם, אך בהיות כפשע בינם ובין החוף, פּוֹץ יתפוצץ קרש האניה וירד שאונה והמונה במעמקי ים ואין מציל! – אז יְפָרֵש הַשׂחֶה את כפיו לשחות, יאמץ כחו לַחצות את המים הזידונים, וְהֵרִים והשפיל את אָרבות ידיו עד כי תֹּם לריק כֹּחוֹ, נפשו בזלעפות תֹּפֶת תתמוגג, ובכליון עינים שֹׁאֵף הוא אל ארץ מולדתו ואל ימי עלומיו –. כֹּה יחלפו כָּלִיל כח בני חֲלוֹף ויחלפו, ומבלי מֵשִׁים יסופו יתמו מן בַּלָהוֹת! הה! אך חליפות ותמורות בתבל, ואדם אַיִן אשר ימצא את משאלות לבו. צעירי ימים אֶל ימים יֻצרו יכספו, ושבֵעי ימים אחרי ימי הילדות יִנָהוּ – כל אשר נוסיף דעת, נוסיף דעת כי הדעת רחקה ממנו – כל אשר נָהִינָה עֲלוֹת על שְׁלַבֵּי סֻלם הצדק, תוסיף יד הזמן להדפנו עשר מעלות אֲחֹרַנִית – הוי ידידיה! היש עוד מלה בלשונך? העוד לך לאלוה מלים? –.

ידידיה. הוי חרש רב את יוצרו!

חצר-מות. אל תצדק הרבה! התוכל הרשיעני? עֲנֵה נא בי!

ידידיה. אף אם לא נגיע אל אי האֹשר מְרוֹם קֵץ תוחלתנו, בכל זאת תתענג בדשן נפשנו על המַחזות היקרות אשר תחזינה עינינו בדרך מַסָעֵנוּ – האח, הלא רבבות חֶזיוני נֹעַם וּמַראות נפלאות תראינה עינינו על כל שַׁעַל בהליכות עולמנו…

חצר-מות. הוי! העל כן נשימה נפשנו בכפנו לעבור ארחות יַמִים נוראים, להתנודד כל ימי צבאנו בין נבכי מות על שִׁנֵי כֵפֵי אבדון וסלעי שחת? הלמען הָעִיף עַיִן על מַחזות רְמִיוֹת ההן אשר בִּן רגע יהיו וּבִּן רגע יאבדו, נחָרף נפשנו על מְרוֹמֵי תהום צלמות ומשואות שִממות נצח? – הה ידידיה! שים קנצי לדברי רוח! –.

ידידיה. עד אָן תדברנה שפתיך אִמרי נוֹאָש? מי פתי יסור הֵנה לרמוס בִּצְדִיָה דודאי ריח בגלל אשר לא תמצא ידו שושני אביב? – הַאֶחדל מֵהִתענג על יפעת עפעפי הילל בן שחר בבֹקר צח מִמָגוֹר פן יעיבו עָבֵי חֹשֶׁך את עצם טֹהַר השמים בצהרים? האם לא אתעלס על הוד תכֵלת הרקיע ביום בהיר, מדאָגה בדבר אולי תשכן עליו עננה בטרם יבוא החרסה? או אעלים עיני מזֹהר קרני השמש בְּהִלוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשי, פן יבעתוהו כמרירי יום לִפְנוֹת ערב? הלא אקטוף שושנת העמקים בעודה פֹּרַחַת, פן תחדל למחר תֵּת ריח ניחוח? עיני חכם אך לְנֹכח יביטו, ולא יחושו עתידות…

חצר-מות. תנחומותיך לא ישעשעו נפשי. הוי ידידי! שִׂם להליכות עולם לבך ובעיניך תראה כי על קְטֹן גזע הששון אלפי ענפי האסון יְסֻבָּכוּ. סְביב רְסיס אחד ממעיני הישועה, יִקָווּ נהרי נחלי דמעות עשוקים. במקום אשר יפצח איש אחד רִנָה, ישאו רבבות אוררי יום קִינָה. ברגע אשר ירכב איש אלהים על כרוב בינתו וְיָעֹף, רבבות חִצֵי שדי אחריו ידלקו –. אהה! אך חזיון בַּלָהוֹת אך פַּלָצָה נִצַחַת וְרֵבֶץ צִבְאות בָּלַע, התבל המאפליה הִנֵה! – כל רגע מרגעי חיינו, קבל עולם הוא אל הרגע אשר חָלַף הָלַך לו – כל צעד אשר נצעד אל אֹרַח החיים קדימה, תִּדַח רגלנו עשרה צעדים אחֹרנית אל משואות נצח – על כל אבק דק, פִּתַח המות את חותם מלכותו – על כל גרגיר חוֹל, כְּתוּבָה הַכְּתֹבֶת הנוראה: “אבדון”! –. על כל אגל טל, על כל נטף מים, נוֹעַ ינוע צלם דמות הַכִּלְיוֹן – הוי ידידיה! הָשַע ממנו ואריד בשיחי! –.

ידידיה. הלא זה דברי כי עיניך רק למרחוק יביטו ומעת הַחַיָה תעלים עיניך! הן הַבֵּט נא על מַפֶּלֶת הָאֹשֶר בנתה האהבה כמו רמים מקדשה! – חצר-מות! כֹּה תחת צללי האלונים, נתנה לי תמר את דודיה בפעם הראשונה –.

חצר-מות (ילך בחפזון) ידידיה! פה תחת צללי האלונים מתה עלי נעמי רעיתי.

בְּלֶכֶת הנער שלמה, יֹרֵש עֶצֶר בישראל, על הררי קֹדֶשׁ, הָלֹך וָתוֹר תולדות עשבי הרים ושיח השדה, נפתחו לפניו השמים ויעף אליו אחד מן השרפים בהודו הנורא ויאמר:

“בן מלך! מה אתה רואה שם על ירך המזבח צפונה”?

איש קדוש מעלה עֹלָה לה'.

“ומה אתה רואה פה בצלע ההר”?

בת אִכּר אשר כפיה תומכות פלך.

“הגידה נא למי משניהם יֶתֶר שְׂאֵת”?

למראה עיני להאיש הקדוש המעלה עֹלָה.

“לא הֵיטַבְתָּ לראות! הנערה ההיא תָּכִין מַלְבּוּשׁ לַדָּל” –.

כֹּה דִבר השרף ויעל בְּלַבַּת אש השמים בקול קורא:

“הנה חסד מִזֶבַח טוב, וצדק מרבבות נחלי שמן”! –.

¹

(אצל עיר שאפַהויזן).

מי יברא לי נִיב שפתים וסוד שיח שרפי קדש להביע הודך הנורא הה מַשק רהיין! רֵאשִׁית דרכי אֵל! –. תעופת כנפי הזמרה וּמְעוּף צִלְצָלֵי קַוֵי הכנור, אט אט תתנהלו מוּל מרוצת עֲרוּץ נחל קדומים זה וגליו הקלים המעופפים שמימה כרגע ומתנפלים בזעף ורעש מראשי הַצוּקִים אל תהום רבה הנחפה בהדרת שֵׂיבָה! –. רשפי קשת שלוחים כברקים למַטרה מידי גבור משכיל, נִרפים אתם נרפים מול מִשְׁבְּרֵי הנהר הנורא הזה! –. נשרי שמים המחישים אֵבר לעוף אל אֹהֶל השמש עד ארגיעה, אך בכבֵדות ובעצלתים תנהגו מול דכיי הים הגדול הזה – הוי, איך יתגלגלו הגלים בשצף קצף! איך ישאו דָכים עד לב השמים, יתגעשו ברֹגז וזעם וְיַזוּ קִצפם עד ראש כוכבים! – הה הֶמְיַת גלי סער! תשואות רעמים אדירים מַרגיזי ארץ! לא תתנוני הָשֵׁב רוחי, תחרישו את אזני, תְּשַדדוּ נִטְפֵי הַדִבֵּר משפתותי ותכריעו את נפשי! – בנפש נבהלה אשתומם על תרועת תהום אל תהום – הוי איך יריעו איך יצריחו! קול רעמם הולך וחזק כקול שדי בדַברו! –. תחתיך, יַם זֹעֵף! תחתיך תגעש תרעש הארץ, מוסדי הרים יתפלצון, ירעם הרים מֵעָל והשאול מתחת! –. מי הוא האיש אשר לו זרוע עִם גבורה לשום בריח ודלתים לְשֶׁטֶף מים עזים האלה? מי זה יעצר כּחַ לעצור בעד מרוצת המַבול הנורא הַזֶה המתפרץ בְחַיִל וְעִזוּז מִנִקְרוֹת צוּרֵי שַׁדָי ונקיקי הררי אל? מה שְׁמוֹ? ומה שם בְנוֹ? – הה, האיש אשר עֹז בידו לְכַבוֹת אֶת יַמי שלהבת בהתפָּרצם מכִּלְיוֹת הָרֵי שְׂרֵפָה ביום זְוָעָה וגבורה בימינו לעצור מֵרוּץ כוכבי אש כי יעופו בפקודת אֵל זוֹעֵם לְלַהֵט ארצות החטאים בנפשותם; האיש ההוא יעצר כֹּח לעצור גם בשְאוֹן גלי הים האיום הזה ההולכים וְסֹעַרִים לנצח, ובעוז ותעצומות ישטפו שׁטוף ועבור, יבלעו רוּם וָשֶׁפֶל, ומבעד נִבכי קצף ישאו ברעם ורעש קול שאונם אל עוברי דרך המשתאים ברעדה: “יש אלהים! נורא הוא האלהים! אין חֵקר לעזוזו! דע נא פה בן אדם! כי הבל אתה”!! –.

כמנורת הַקֹדֶשׁ בהיכל ה‘, יָהֵל השחר בשַפְרִיר שמי קדם. כנפי הודו פרושות על ראשי ההרים, ויפעת עפעפיו על תועפות העפאים מופעת. ידיו גלילי זהב יפתחו דלתות שערי מזרח, ובדומיה קדושה ירתום מרכבת השמש לסוסי שלהבת. כל עצי עדן בגן ה’ יעטו אור כשלמה, וכל שיח השדה ופרחי הררי אלף יזהירו כזהר הרקיע. רוח צח מרחף בלאט על פני מֵי מנוחות, יְסַלְסְלֵם בהמיה נעימה, יְנַטְלֵם וינשאם בנהמת חסד. בין סבכי היערים, כנפי רננים נעלסים ומטיפים מַנגינות צוּף לשַׁמח אלהים ואנשים… הראית בן לא אֹמֶן! הראית מוצאי בקר? התבוננת איך יַרְאֶה השחר במַראה ולא בחידות את מַראוֹת אלהים חיים? השמעת איך יריע בלי אֹמֶר ודברים: "יד אֵל בראתני! – "עתה, עתה ראה נא כי מפאתי קדם ים זהב בהוד נורא יופיע! – ראה נא איך תזיל השמש אֶשֶד אור יקרות על פני רקיע השמים! הה, איך היא נאדרת בקדש! – הגד, חוקר! מי פִלֵג לשטף קרני הודה תעָלה, ודרך לזרם זיקות יפעתה? המצאת חֵקר שלהבת-שדי הזאת? הידעת איך היא שֹׁפֶכֶת חֹם צחצחות, וְנֹפֶחֶת רוח חיים באף כל היקום? הידעת איך יָזֹקוּ זיקי עיניה עפרות זהב ברחם הררי עד וכליות חלמיש צורים? איך תְּלַטֵשְׁנָה קרני אִשָהּ שביבי זיו וְתַאזֹרְנה זיקות באבני אקדח, שֹׁהַם ישפה וברקת וכל אבני אש הספונות בלבב סלעי עולם? איך תזיל עָסיס וָנֹפֶת בענבי הגפן המבריקים כעין החשמל על מצח הרי חמד, ובכל מגד תבואות שדי ופרי הלולים? הנגלה לך שמץ דבר ממסתרי פליאותיה? הידעת סוד מרוצת קרניה ומפלאות פעליהן בשמים ממעל ובארץ מתחת? הידעת את תכונתה? ההֻגד לך אם היא רק מנורת קדש ונר ה' להאיר במקדש התולדה, או תבל עם יושבים¹ –. ומה המאור הגדול והנורא הזה מול המאורות הגדולים אשר ממעל לו בשמי שמי קדם? וגבוהים וגדולים ונוראים עוד גם עליהם! וגבוהים על גבוהים עד אין סוף עד לאין תכלית! – הה, שימו זאת על לבבכם כל אשר נשמה באפו והתפלצו מהוד אֵל נָאוֹר ועזוז נוראותיו!! – ואתם מנַסֵי אֵל! איך עֻפלה נפשכם לָפוּן באלהי אמן? האם לא תראוהו עַיִן בעין בראותכם את שָׁמָיו מעשה אצבעותיו עם רבי רבבות שמש ירח וכוכבים אשר כּוֹנָן? הלא תשמעו את הוד קולו בשמעכם קול רעם גבורותיו בגלגלי רום? – הה, מֵאֲבְקַת-שֶׁמֶשׁ אשר לא תשורנה עֵין רֹאִי, עד הררי עד הקורעים עבי שחקים בתלפיותיהם – מהאזוב הצומח בקצה גדר הדחויה עד ארזי אֵל התומכים לב השמים בראשי צמרותיהם – מִקְטֹן הנמלה הרוחשת תחת גרגיר אבק דק, עד השנהבים הנוראים התלולים כהררי אֵל, כֻּלם כאחד יִתְּנוּ עֵדיהם ויגידו כי יש אלהים ועיניו משוטטות בכל ממלכות השמים והארץ… ולוּ גם שָאוּ כל רחבי תבל מאין יושב, וכל צבאות עָל יִשָאוּ שממה, אז ירעם גם ים התֹהו: “יש אלהים!” וּתְהוֹם בֹּהוּ יענהו בקול: “נורא אלהים! ה' הוא הָאֱלֹהִים! ה' הוא הָאֱלֹהִים” ! –.

---

שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן בממלכות הַתּוֹלָדָה. כל היקום שָבַת וַיִנָפַשׁ. דממה דקה מרחפת על מִפְלְשֵי נִבְכֵי שֶקֶט, וה' שָמָה – כי לא בְשָאוֹן ורעש ה‘, אך בדממה סֻכּוֹ, ומְעוֹנָתוֹ בדומים קֹדֶש –. הלילה שר מנוחה פָשַׁט תחת כל השמים, ואחותו הַשֵׁנָה לקחה את היקום, ילד שעשועיה, על זרֹעותיה, וַתְּיַשְׁנֵהוּ על ברכיה, וַתְּכַס עליו בִּצְעִיף מָנוֹחַ המֵשיב נפש עיֵפה בְּנֹעַם קָרָתוֹ. ושם במרומים יצאו חצֵץ כל צִבְאוֹת אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת: רִבֵּי רבבות כוכבי אור, שְׁמָשׁוֹת יְרָחִים וּמַזָרוֹת אין מספר. מראיהם כזהר הבזק היוצא מזיו החיות, כיפעת שרפי קדש סְבִיב כֵּס יה, וכמראה הַנֹּגַהּ דמות כְּבוֹד אלהי הַכָּבוֹד. ובתוכם מתהלכת מְלֶכֶת הליל אט ומעדנות כְּכַלָה כְּלִילַת יֹפִי ביום כְּלוּלוֹתֶיה, וּכְכֹהֵן אֵל עליון בכַהנו פאר במועדי אֵל…, הה! רבבות עֵינֵי צהר תִּפָּתַחְנָה בבתי נפשי לחזות מחזה שדי, ותמונת ה’ אביט… הסתירי פניך, הוי נפש לא מְטֹהָרָה! הסתירי פניך פן תאכלך האש הקדושה הזאת! אל תֶהֶרְסִי אֶל ה' לראות – בּוֹאִי בנקרת צורים וְהִטָמְנִי בִּסְעִפֵי הסלעים מפני פחד חֲסִין יה ומהדר גְאוֹן קדשו! – אך אנה אֶסָתֵר מיפעת פליאות פָּעֳליךָ, הה אֲדוֹן הנפלאות! ואנה מהדר כבוד הודך אברח? הן גם פה כְנֵטֶף מים זה נפלאים מעשיך כאשר שם בכוכבי מָרוֹם נוראים הנמו: פה בנטף מים זה אשתומם לראות רבבות רבבה בעלי חיים אשר לא רֻאוּ בלי עֵזר קְנֵה רֳאִי ואשר ידַמו כי הנטף הזה ים גדול הוא ורחב ידים והם התנינים הגדולים המרתיחים כסיר מצולותיו – מי נָפַח רוח חיים באף קטני ארץ כאלה אשר משערת ראש רבבות פעמים דַקוּ? – מי יָצַר את יצורי צעירי היצורים האלה? – מי תִּכֵּן את מַסלולי עורקיהם? מי מָתַח את עצָביהם וגידיהם? ומי רָקַע עוד גם את עורקי הנֵפל הטמון באבק דק כזה? – מי פעל ועשה כל אלה? אתה! – נורא! – אתה! – אתה נורא עלילה בעולמות נוראות אין מספר, אתה עושה פלא גם בנטף מים זה! – הה נורא תהלות אתה! עושה נפלאות עד אין חקר! –. ומי זה עֲרַל לב אשר לא יקרע סְגוּר לבבו בקראו את הרשום באצבע אלהים, בְּתָוֵי שדי, באותות כוכבי שלהבת על לֻחוֹת ספירי שְׁמֵי ה‘, ובהשפילו ראות בנטף מים זה? – הוי בן אדם! בן אדם! הִתְנָעֵר מֵעֲפַר הֲריסותך! השליכה נא שִקוצי עיניך, את אלילי כספך ואת אלילי זהבך, וְשָׂא מָרוֹם עיניך בדומית הליל, וראה מי ברא אלה – שים לבך גם אל נטף מים זה ואל רמש אין מספר אשר ירמשו בו – ותראה אם לא יקרך דברי: אם לא יתחדש בקרבך רוח נכון, אם לא תִתֹם חֶלאתך והתקדשת והיית קדוש, כי קדוש ה’ אלהיך!! –

¹

רָחוֹק יְהֹוָה מֵרְשָׁעִים,

וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע.

(משלי ט“ו, כ”ט)

איש היה בירושלים, אָשֵר שמו, והיה האיש ההוא נקי כפים ובר לבב, נכבד בעיני נכבדי עם, ומהֻלל בפי כל אנשי תהִלה. בית והון הנחילו אבותיו, וה' הוכיח לו אשה משכלת, בת נדיב, רִבְקָה שמה. לתקופת הימים, לפי מְלֹאת ימי הֵרוֹנָה, הִמליטה זָכר, ותקרא את שמו כשם אביה ראובן. כפֶרח שוֹשן פָּרַח הילד בבית אבותיו, ויהי כחבצלת הוֹדוֹ, ומַראהו כְנִצָנֵי האביב. בכל יום לִפְנוֹת ערב, בשוב אָשֵׁר מכרמי חמדתו ומעשתרות צאנו הביתה, קִדמה רבקה את פניו בשמָחות וגיל, וראובן רץ לקראתו בתרועה וקול זִמרה, ויקרא לפניו את דברי התורה אשר הורהו מוֹרוֹ בבית הספר. אמנם אף כי זָרחה לו השמש בכל קרני אורה, בכל זאת לא עצרה כֹחַ לְהָניס מחדרי לבבו את צִללי הליל אשר יִנָטוּ פעמים רבות בתוכם: כי רבות פעמים סָרה מעליו רוח ה' הטובה וּבִעֲתַתּוּ רוח רעה מאת האלהים, ואז זָרה רוחוֹ גם לאשת נעוריו ידידת נפשו, וגם לבנו יחידו מחמד בת עינו. לפעמים – בהִתהולל רוח הרעה בחֻבו – חִבק את ראובן בזרֹעותיו, ובכל מאמצי כחַ הֶחזיק בו וישימהו אל לבו, כאשר כונן איש משחית לגזול את הילד מחיקו ולנַפצו על הסלע לעיניו – וככה יחזיק בו עד כי יִבָּקְעוּ עֵינוֹת עֵינָיו וְיֵבְךְּ מנהמת לבו. לשוא עִנה בצום נפשו ימים רבים גם הִרבה תפִלה לאֵל חי כי ישיב מעליו אפו! לשוא זָרע לצדקה ויעש חסד לאלפים להרגיע את הַנֹחַם² הַמִסְתַּתֵּר בקרבו! – לשוא כל אלה! לבו כים נִגרש השקט לא יוכל! וגם על משכבו בלילות עוֹרְקָיו לא ישכבו, והנֹחם כמסֹס נֹסס יתנוסס בו. רבקה התעצבה מאד על בעל נעוריה כי כבדה עליו תִגרת יד ה' והוא הַסְתֵר יסתיר ממנה את הנסִבה אשר הֵסַבָה לו כל זאת. אך את אשר הֶעלים ממנה בהקיץ, נגלה לה בַחלום חֶזְיוֹן לֵילוֹתָיו, כי אז יֶאנק אֶנקת חלל, ובבכי וּנְהִי תמרורים יְשַׁוֵעַ: “אהה בני! בני! – החולדה! הבור! –.” הדברים האלה יָעידו כי חטאה גדולה מתלוננת בסתר לבבו, ובעֹצֶם ידה קדַר יתהלך. אבל מי יפתור לה את חלומו? מי יודיענה את פֵשֶר דבריו? ומי יגלה את אזנה מה היא חטאת נפשו אשר יירא ממנה פן תקח בכורו ממנו? –. כי על כן חגרה רבקה בָעֹז מתניה לעשות תחבולות ולמצוא את המָקור אשר ממנו תוצאות רעָתו ומחלת נפשו, למען תשכיל ותדע במה תְרַפֵּא את שבר רוחו ותחַבש לעצבָתו –.

וּלְאָשֵׁר מודע, רֵעַ כאח ואוהב טהר לב, ושמו מאיר, עלם יקר רוח וטוב שכל, חֲכַם לבב ורב תבונות, אחד מבחירי תלמידי החכמים אשר בירושלים. שני רֵעִים האלה הִמתיקו יחדו סוד בימי נעוריהם, וישקדו על דלתות בית המִדרש יום יום, גם אחרי אשר בא אשר במסורת האהבה את רבקה, והליכות ביתו עצרוהו מבוא תמיד לבית המדרש, בכל זאת יעד מועדים ידועים ועתים מזֻמנים להגות בתורה עם מאיר ידידו. אך זה כמשלש חדשים נִפרד מאיר מאָשר והוקיר רגליו מביתו, וזאת היא הנסִבה רבי אלישע בן אבויה מורו ומלמדו להועיל, פָשַע בימים ההם באלהי ישראל וַיְכַחֵש בתורתו, הִשפיק ביַלדי נכרים וְזָנָה אחרי מחשבות המִתהוללִים באלילים, אשר על כן לא נקרא עוד בשֵם אלישע – יען כי אֶל אֶל לא שָעָה עוד – רק בשם אַחֵר יכֻנה – כי נֶהפך לאיש אַחֵר וַיִשַע אל הבלי עובדי אלהים אחרים –. ומני אז היה חֶרפה בישראל, כל מכַבדיו הזילוהו, וכל מוקיריו “צא טמא!” קראו לו, גם כל חכמי לב ותופשי התורה החרימוהו וַיְנַדוהו. בהיותו משֻלח ונדח, נִבזה ונִמאס; נלכד בחבלי עֹני, נִקְיון שנים היה בן מֶשֶק ביתו, וְחֹסֶר לחם שאֵרו הקרוב אליו. ונוסף גם זאת לו לדאבון נפש, כי בתו הידידה והיחידה תָּמָר, אחרית תוחלתו לכלכל את שיבתו, הֻכְּתָה פתאֹם בַּשִׁגָעוֹן, ותשתגע עליו כל הימים. תמר דָמתה בקומתה לתמר, והוד לה כַזַיִת, ועל כל חמדת גְוִיָתָה, גָדלה עוד תפארת נפשה, כי היתה בעלת נפש יקרה אין עֲרוֹךְ אליה, ועל כן נקשרה נפש מאיר בנפשה בעבותות אהבה, ויאבה לְקַחתה לו לעֵזר כנגדו, וגם אלישע אבה מאד בדבר הזה, כי הוא אָהב את מאיר אהבה עזה. אפס כי בפתע פתאם שִׁנתה תמר את טעמה ותתהולל כל הימים לְמֹרַת רוח אלישע וּלְמָרַת נפש מאיר. ובכל זאת היה העלם היקר הזה נאמן באהבתו אל תמר, ובברית שלומו עִם אלישע אביה, ולא עָזב את הָאֹבְדים והנִדחים ההם למוג ברעה ולשאת חרפת רעב. כל הימים ישב בבית אלישע מורו, וַיְנַהֵל אותו ואת בתו הַחוֹלָה בלחם ומים ככל אשר השיגה ידו. גם חִזק את ידי מורו הָרָפוֹת, וַינחמהו בדברים טובים, ולא שָׁת לבו אֶל דִבת עָם וְשׁוֹט לָשון. ברבות הימים הִרבה עוד אַחֵר לפשוע בה' ולכַחש בתורתו, כי כאשר הוסיפו בני עַמוֹ לְנַדוֹתוֹ ולגָרשו מֵהִסְתַפֵּחַ בנחלתם, כן הוסיף עוד סרה וכן העמיק עוד להַשחית את דרכו –. פעמים רבות הציקתהו רוח עִצבונו עד כי חפץ לשלוח יד בנפשו ולשום קץ לימי עָניו ומרודו, אך בכל פעם הֵשִׁיב מאיר אחור ימינו ולא נְתָנוֹ לטרוף נפשו באַפו. זאת היתה הנסִבה אשר הוקיר מֵאיר את רגליו מבית אָשׁר ידידו ימים רבים.

רבקה חִכתה יום יום כי יבוא מאיר לְבַקֵר את בית בעלה ידיד לבו, ואז תִדרוש מאִתו פֵשר דְבר מַחלת בַעלה ויגונו העז, אך בראותה כִּי נכזבה תוחלתה זה ימים כבירים, שָׂמה על לבה ללכת אֶל בית אחר ולבקש שם את מאיר. ואף כי בָחלה נפשה לצעוד על סף בית הפושע אשר קִללת ה' רֹבֶצֶת לפתחו; בכל זאת הֵציק לה רוחה ללכת למען דעת מה היה לבעל נעוריה ובמה תוכל להועיל לו. בנשף בערב יום החמישי בשֶבת אָשֵר בסוד חכמים כמשפטו, חָמקה עָברה באישון לילה ואפלה, ותלך לה אל בית אחר, ותשמור על מזוזת פתח האולם עד אשר יצא מאיר לקראתה. אימה חשֵכה נפלה עליה בהאזינה את קול אחר הַזֵד הארור מִתהלך בחדר מִשכבו, וְהֵד קולו יִשָמַע מארבע פנות הבית כהֵד קול שֵד לַיִל בחדר המָות –. לאט לאט נִדמה קולו, ומִלָיו נֶחבאו, כי חבלי שֵנה נפלו על עֵינָיו, ויישן. אז יצא מאיר אל פתח האולם, וַיִבָּהֵל מאד בראותו תמונה לנגד עיניו בחשכת הלילה ובבית אשר לא תדרוך רגל אדם בו, ויאמר: מי את? ומה לך פה? אם מבנות לִילִית אַת, נוסי לך מהבית הזה! כי גם בלעדֵך מְעון האֵבל הוא ורֵבץ האסון – ואם מבנות השמים אַתְ, ברוך בואך! בואי נא אל הבית הזה והפכי את מספדו למָחול –". “מבנות אדם אנכי! – השיבה רבקה אמריה לו – אשת אָשֵר ידידך נצבת עִמְכָה בזה.” מאיר השתאה מאד בהכירו את קול רבקה אשר לא הִסכינה לְפַזֵר את דרכיה בלילות, ויאמר: האת, רכה וענֻגה, הַאַתְ תתחמָקין בֶאֱשוּן חשֶךְ לבקר את בית אַחֵר, ולבדך? – אין זאת כי אם דבר נחוץ הביאך עד הלום! – סַפְּרִי נָא לִי, סַפֵרִי! – “דבר אלהים לי אליך!” ענתה רבקה בפִיק בִרכים, "שמעני נא עלם יקר! וישמע אליך אלהים –.”

חִיל אָחז את מאיר בשמעו עת דבריה, וירהיב עז בנפשו, וַיְנַהֵג אותה דרך החצר, ויביאנה אל חדר בית הנשים, שמה ספרה לו כי רוח רעה נוססה בלבב אָשֵר בהקיץ ובחלום, ועל משכבו בלילות יצעק לבו תמיד: "בני! בני! החולדה! הבור! -. "מה היא סִבַּת רוחו הרעה? ומה פתרון דברי חלומו? אם יד השגעון נָגעה בו? או הַנֹחַם יציק לו על אֹדות חטָאה גדולה אשר יַסתירה בקרבו ויכחידנה תחת לשונו? –. "מאיר חשב מחשבות רגעים אחדים, ורוח בינתו הודיע לו פֵשר הדבר, אך הוא מנעהו בתוך חִכו, וימָאן לגלותו לאזני רבקה לבל תִּבָּהֵל וְתֵעָוֶה משמוע –. אולם היא האיצה וַתַפְצֵר בו בקול בֹּכִים כי יְגַלֶה לה את התעלומה הזאת, כי יתר הרבה תגדל עוד הצרה אם תשים חֹשֶׁךְ סתרה –. וַיֵעָתֵר לה מאיר, ויפתח פיהו בחכמה ויאמר: "דעי לך אשה יראת ה‘! כי זה לפני חדשים אחדים נִדברו לִמודי ה’ בבית המדרש על דבר קְדוּשַת השבועה, ואחרית האיש המֵפיר אָלָה. ולמען תֵּת פחד ה' אל מפירי אָלָה, סֻפּר קֹשט דבר אמת זה: כי בחור חמד מבני נדיבים אהב נערה עֲנִיָה וישרת לב. ויהי היום בלכתם לשוח בשדה, נשבע לה הנער כי יארשנה לו לאשה, ובלבבו חָשב: הן אין עדים בזה, ומי יַענה כַּחשי בפָני? אך הנערה לא האמינה בשבועתו זאת, ותאמר: “אם אין ברוחך רמיה, הִשָׁבְעָה נא לי כיום בַּבוֹר הזה אשר נכח עינינו, ובַחוּלְדָה ההיא הַמְפַזֶזֶת שם בין סבכי היער. הן עֵדים בזה אַיִן לשמוע את שבועתך; אך אם תִשְקֹר לי, אזי יקחו החולדה והבור מאתך נקם.” הנער נשבע לה. ובקרבו צחָק לתֻמת לבבה, ויאמר בלבו: “למה אירא מדִברי אֶפע כאלה? מה יעשו חולדה ובור לי?” וישב אל ביתו, ולא שָת לבו להשבועה אשר נשבע לה, ולא ארכו הימים ויתחתן באיש אפרתי מבני העשירים, ויקח את בתו לו לאשה, ויאהב אותה אהבת נפש, והיא ילדה לו שני בנים מחמדי בת עין. אך הנוטע אֹזן הלא ישמע? והוא שמע את השבועה – וַיִתְעַבָּר! –. ויהי היום למועד הִכָּנֵס בנו הצעיר בברית אברהם, והנה חולדה מְגֹאֶלֶת בדם קָפְצָה מעל לב הילד, והיא מצצה את דְמֵי לבבו, וימת. במהומת מות כזאת, לא הפנו האבות אל בנם הבכור כי איננו בבית, והוא מפזז ומכרכר על פני השדה בשמחת לבב כמשפט הילדים אשר כגילו. ובנשאו את עיניו וירא והנה פרחי חֵן אשר להם הרִקמה, יפרחו מנגד, ויחמוד את יָפים, וירץ בחפזה אליהם, ולא התבונן כי בור עמוק מכֻסה בדשא תחת רגליו, וַיִפֹּל בתוכו, וַתִּשָבֵר מַפרקתו והִתפרדו כל עצמותיו, וימת. אחרי עֲבור הבהלה הראשונה, בִקשו האב והאם את בנם הָאֹבד, וימצאוהו מֵת, ועצמותיו לפי פַֹחַת נִפזרו –. האֵם התעלפה ולא נותרה בה נשמה בראותה כי שִכְּלָה את שני ילדיה הנעימים ביום אחד. אך האב הִבליג עֲלֵי יגונו האיום והנורא, ויֵדַע כי נִקמת ה' היא, נקמת שבועתו אשר הֵפִיר –. ועתה אַתְּ אשה יראת ה'! סַפרי נא לי אולי הִגיד לך אישך כי משוגת האב השָכול ההוא גם אִתו תָּלִין? אולי נשבע גם הוא אהבת עולם לעלמה אשר אהֵבה וַיַחֵל אחרי כן את שבועתו? ואולי בגלל זאת יתרוצצו רגשי נֹחַם בקבו, ובגלל זאת יצר לו על בנו יחידו, ויצעק בשנָתו “החולדה! הבור!? –.”

אֵימת מָות נָפלה על רבקה בשָמעה את הדבר הזה, אך צִדקת נפשה ועזוז אמונתה ובטחונה בה‘, חִזקו את לבבה, וַיְאַמצוּ את רוחה. ותפתח את פיה ותאמר: "הה מאיר! לא אכַחֵד ממך כי פעמים רבות סִפר לי אישי ברוח נשברה כי בימי ילדותו הלך שובב בדרכי לבו. אך לא בזַדון חָטָא ואשם, כי בני בליעל נִלוו אֵליו וַיַטוּ אשוריו ממסִלות ישרים, גם אהבת אבותיו היתה במעל הזה, כי הם אהבוהו אהבה בלי־מצָרים כי יחיד היה להם, ועל כל חטאות נעוריו כִסו באהבתם. אמנם מעת אשר לקחני לו לאשה, הוא הולך בדרך תמים, לבו שלם עִם ה’ ועִם קדושיו, והוא ישר באדם ומְהִיר צדק, ונפשו יודעת מאד כי ה' הֶעביר כבר חטאות נעוריו ופשעיו. אפס כי עוֹד נכתמה נפשו בֶעָון אשר לפי ראות עינִי לא חֵטא היא, והעון הזה ימָרר את חייו כל הימים. ושמע נא איך נפל הדבר: בימי ילדותו חָשַק בתמר בת אַחֵר, כי היא צָדַתְהוּ ביפעת עיניה, ובטֹהַר אהבתה לָקחה את לבבו, וַיִשָׁבַע לה בה' כי יִקָחנה לו לאשה, ולא יָזַם אז לחַלל את שבועתו, רק מֵאֵן לבוא אִתה במָסורת החתונה עד מלאות לו שבע עשרה שנה. ובמלאות לו השנים ההן נִתכה חמת ה' על בית אַחֵר: כי אשתו אֵם תמר עָגבה על איש רומי, ותברח ותלך אתו אל ארצו, ואַחֵר פָּשַׁע ויכחש בה' ובתורתו. ואף כי לא מָאס אָשר את אַחֵר ולא שִקץ אותו ככל המון בני ישראל; בכל זאת לא הרהיב בנפשו עֹז להקים את השבועה אשר נשבע לתמר. ומני אז לא קרב עוד אל בית אחר, ויקח אותי לו לאשה. ומעִם תמר סָר רוח ה', ורוח עִוְעִים תבעת אותה. וזאת היתה לה מדאבון נפשה כי הובישה הורתה, או משֶבר רוחה על העֹנִי והלחץ אשר יסבול אביה הזקן, או ממצוקת לבבה כי עֲזָבָה אָשֵר דודה. ואולי כל הדברים האלה נקבצו יחדו להכותה בָשִׁגָעון ובתִמָהון. כי על כל אלה צדקת בדבריך כי מן היום אשר שמע אָשֵר את אחרית האיש אשר יֵחַל את שבועתו, כתעורר הנֹחם בקרבו, ומספר החולדה והבּוֹר אשר סֻפר בבית המדרש, יתיַצב נֹכח בפניו גם בחלום חזיון לילה" – –.

עצמות מאיר רָחפו ממגור, ויאמר: “עתה נודע הדבר! – וְאַתְּ דעי לך כי רק השבועה אשר לא הֵקִים לתמר, רק זאת תדַכא לארץ חיָתו – אך זאת מֵאנה האמין נפשי: כי הרעות הרבות אשר מצאו את תָמר תַעצֹרנה כֹח לְשַנוֹת את טעמה! אנכי תִכַּנְתִּי את רוחה, ואנכי יודע כי אף אם רכה היא וענֻגה, לא יִתְּנוּהָ צדקתה ואמונתה לרדת פלאים ולנפול ביד השגעון –. ועתה – עתה נודע לי למה זה לא חָפצה תמר בי ובאהבתי, וכל יגיעי ועמלי להטות לבה אֵלַי נִשארו מָעַל – כי אהבתה נתונה כבר לאיש אחר, והיא לא תאהב פעמָיִם” – –.

עוד לא כִלה מאיר לדבר, והנה קול צעקה מֵעֲלִיַת קיר הבית, ואחריו קול צחוק נורא, וכרגע שָבה הדממה לאיתנה, ואחרי כן שׁרה תמר את השירה הזאת:

מַה יָקַרְתְּ מַה רוֹמַמְמְּתְּ,

מַה יָפִית מַה נָעַמְתְּ

אַתְּ אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגָיִךְ!

לֵב נִדְכֶּה תְּשַׂ מֵחִי,

שׁוֹ גַלָיו תְּשַׁבֵּחִי,

תְּחַדֵהוּ אֶת פָּנָיִךְ

אַךְ אֲבוֹי כְּי תִזְעֹמִי,

וְלֵב גֶבֶר תִּפְצֹמִי,

מִבְּלִי תְרוּפָה לִפְצָעָיִךְ!

כִּי אָז יַעֲמוֹד נֶצַח

בְּכָל עַצְמוֹתַיו רֶצַח

בְּחֵץ חַד מְאַשְׁפּוֹתָיִךְ!

דִממת מָוֶת שָׁבה וַתְּרַחֵף סביב כבראשונה, ותמר נדמתה מִספר רגעים אחדים, ואחרי כן הוסיפה להשמיע בשיר קוֹלה, וַתָשַׁר:

מֵעֵת עֲזָבַנִי דוֹדִי

עֵינִי נִגְּרָה מַיִם;

מִבַּלְעָדֶיךָ, הוֹדִי!

לָמָּה זֶה לִי חַיִים?

חֲמוֹל עָלַי עֲזוּבָה,

הָשֵׁב לִי דוֹדֶיךָ;

חֲדַר הוֹרָתִי שׁוּבָה,

וְאֶחְסֶה בִּכְנָפֶיךָ.

שׁוּבָה, חַיֵי רוּחִי!

שׁוּבָה נֶחָמָתִי!

רְאֵה נָא מְרִי שִׁיחִי,

נַהֲלֵנִי אֶל מְעוֹנָתִי.

“את השירות האלה תשיר האֻמללה בכל עת אשר תשוּב רוחה אליה” אמר מאיר אל רבקה, “עתה ידעתי כי היא תריד בשיחה ותהמה על כי עֲזָבָה אָשֵר דוֹד נעוריה, ועיניה מיחלות כי עוד ישוב אליה ויוסיף אהבתה, כי היא לא תאמין כי הוא הֵפִיר את אָלָתו. ובכל זאת תחזקנה ידיך, רבקה! הוחילי לאלהים כי יאר פניו אליך וישם לך שלום, כי הוא לא יתן לעולם מוֹט לכל המיחלים לחסדו. וגם אָשֵר אישךְ אשר יְיַסְרֵהוּ הַנֹחַם לילה ויום, גם הוא יהי מאשר לנצח, והון וָאֹשֶר בביתו. כי אֵל רחמים ישוב ירַחמהו יקים סערת לבבו לדממה, ויאמר: סלחתי” –.

ברוח נשברה יצאה רבקה מאת פני מאיר, ותשם על לבה לטְמון בחֻבה יגונה לבל תוֹסיף עוד הַאדיב את נפש בעלה ברוח עצבתה, גם להַסתיר ממנו הדבר לבַעבור יגַלה לה הוא את סִתרי נגעי לבבו בתַחבולותיה אשר תעשה, ובהביעו לה צרָתו, יֵקל וְיִרְוַח לנפשו –. גם קִותה כי ירחם ה' את אָשֵר, ויסיר את האסון הצופה על ביתו, כי זבחי אלהים רוח נשברה, ולא בָזה ולא שִקץ עֱנוּת נפש נַענה. והיא לא ידעה כי לא ינַקה ה' את המפיר אָלה, ושבעתים יִקֹם מהנושא לשוא נפשו. בשובה אל ביתה, עלתה על ערש יצועה, אך שנתה נדדה מעיניה, ותִּשבע נדודים עד מוצאי בקֶר, ואז נפלוּ חבלי שֵנה על עיניה, ותישן. ותחלום חלום נוֹרא מאד, והנה היא נוסעת בעגלה עם בעלה ובנה לשיש את אחד ממיודָעיה מָשוש ביום חתונתו. צִלצלי תרועה ושאון תֻּפים עִם מִצהלות עִלזי לב, נָגעו כבר באזניה, ולבבה שָׂמח בקרבה, ופתאם נהפך מחולה למספד, כי כרגע חָדַל מְשוֹש תפים, שָבתה המְיַת כנור ועוגב, והעגלה נִצבת בתהו יְלֵל ישימון, ותמונה נוראה לנגד עיניה, תמונת איש שֵׂיבה אשר פניו כַּמֵת חוָרו, שערות ראשו פרועות, ובגדיו וידיו חמוצים בדם – התמונה הזאת הושיטה את כַּפיה המגאלות בדמים לקראתם, והסוּסים נבהלו וישתובבוּ, וַיהפְכו את העגלה, ויפילוה לתוך בור עמוק מאד. בבור ההוא קִדם איש זקן את פניהם. עיני האיש כלפידי אש, וכעיני צפעוני תעוֹפפנה בחוריהן. וכרגע הרעים עליהם בקול שחוק נורא מאד. זלעפה ופלצה אחָזו את רבקה, ורסיסי זֵעה נזלו ממצחה; ותאבה להרים קול צעקה, אך שפתותיה נאלמו. וַתְנַס לָנוס, אך רגליה כְלַנְחֻשתיִם הֻגשוּ, הררי מעמסה הֵעיקו את לבה, ולא נתנוה השב רוחה, עד אשר דמתה בנפשה כי ירדה שאול בחיים. בַּמֵצַר כזה שָכבה רבקה כרבע שעה, עד אשר נָגעה בה יד אדם ותעירנה מִשנתה, ותִפקח את עיניה ותרא כי בעלה נִצב עליה, והוא סַר וזעף.

“רבקה!”, קרא אשר בקול תוגה, “קומי לך רעיתי! הכָּרת פניך ענתה בך כי חלום רע חָלמת – יואיל נא אֱלוהַ ויהפוך את חלומך לטובה! יִשרי לב גם כי יַחלמו חלומות רעים, הם יִרְזמוּן על רוב טוב וָיֶשַׂע –. נִפלאת היתה בעיני מדוע לא הִשְׁכַּמְתְּ בבֹקר לעשות את השבת כאשר הִסְכַּנְתְּ, על כן באתי לחדר משכבך ואראה כי מִצחך רָטוֹב בַּיֶזַע, רוחך קצרה, וקול נַחרך חָזק, וָאֵדַע כי חלום מַבהיל חלמת, ומִהרתי להעירך משנתך. אך מה נעים גורלך כי רק לעתים רחוקות תִּפָּקְדי בחלום רע, תחת אשר אנכי אֵחָת בכל לילה מידי חלומות מפחידים, וגם בהקיץ אֶבָּהֵל מֵחֶזיוֹנֵי בלָהות מַרגיזי נפש” –.

“הה אַלוף נעורי וחותם לבבי”!, קראה רבקה ברוח חן ותחנונים, “למה זה תַּסתיר את סודך ממני? תעלים את מַצפוני לבבך מרעיתך? הגידה נא לי שאהבה נפשי! מדוע תלך חשֵכים כל הימים, וגם בלילה לא ישכבון עורקיך? מדוע יְחִיתוך חלומות נוראים בשֵנה, וצַלמי פלצות בהקיץ? הגידה נא לי, יקירי” –!.

“טוב לאדם אם עיניו לא תראינה את האֵיד הצָפון לצַלעו בימים יֻצָרו –! ראי נא! החיים יודעים שימותו, אך אם ידעו את יום מותם, אז לא שָמחו רגע קטן כל ימי חייהם. ועתה אַתְּ רעיתי למה זה תאבי לדעת חטאת נַפשי אשר בתִגרת ידה הָשברתי, קָדרתי, ויצורי כַצֵל כֻלם? הלא טוב לך כי הַסתר אסתיר אותה מפניך” –.

“הן אמת כי טוב לגבר לבל יֵדע יום מותו, לבעבור ישוב בכל יום אולי ימות למחר – אך מכַסה פשעיו לא יצליח, והדאגה אשר בלב איש, רק אז יַשְׁחֶנָה אם יְשִׂיחֶנָה לאחרים” –.

“הוי רעיתי! – ענה אָשֵר בלב נִפעם – מי יתן וידעתי במה אתרצה אֶל הנפש הטהורה אשר חֲבֹל חָבַלְתִי לה, הה! כי אז הודעתי חטאתי, ועוני לא כִסיתי –. אם לה' יחטא איש, יֵרָצֶה בְּצוֹם ותפִלה וצדקה, אך אם יחטא בן אדם לרעהו, לא יכֻפר לו בכל אלה, עד אשר יתרפס ירהב רעהו, וייטיב לו את הרעה אשר עשה לו, וְאַתְּ יודעת כי אנכי נשבעתי אמונה אֹמֶן לתָמר בת אַחר, והֵפרתי אחרי כן את שבועתי, ובגלל זאת הֻכתה בשגעון עד היום הזה. ועתה הגידי נא לי ידידת נפשי! איככה אוכל להיות מאֻשר באהבתך, ואיככה ישַמח בני את לבבי אם זכרתי כי קָניתי אָשרי ושמחָתי בנפש תמר ובדמי ימיה ואין לאֵל ידי להיטיב את הרעה אשר הרעותי לה? מי יקחנה לו לאשה? מי יסיר מעליה את הרוח הרעה? מי ינוד לה? ומי ירחם עליה? עד בור שחת ירדפנה קְשֵה יוֹמָה, ואין עוזר לה! ואנכי הסִבותי בכל אלה! אנכי! הה, חרב נוקמת מעופפת על פני תמיד, ועיני יראו כידי לרגעים”! –.

“שמעני יקירי”! – ענתה רבקה ברוח נכון – “חַכֵה נא עד יעבור זעם מַחלתה, ואז תקחנה אֶל ביתך ותבוא אִתָּה במָסורת החתונה כדת משה וישראל, ואנכי בכל אות נפשי אתן גם לה משפט בעלת הבית. ומה לנו ולדִבת עָם? יביעו ידברו עלינו ככל העולה על רוחם, הלא נפשנו יודעת כי חַפִּים אנחנו מפשע” –.

בלב נשבר מאד הִתבונן אָשֵר בפני רבקה, ויאמר: הוי רעיתי תמתי! כאשר תוסיפי להראות אלי את אהבתך ואת טובת לבבך; כן יוסיף יגוני להַרעימני ולדַכאני – אויה נא לי! כי נפש יקרה כמוך נָפלה בגורל נפש זְעוּם ה' כמוני –. דִמְיוֹנִי כנָבָל איש הבליעל אשר צָד בחֶרמוֹ אשה טובת־שֶכל וִיפת תאר כאביגיל – אך האלֹהים נְגָפוֹ, ואביגיל לֻקחה לדוד לאשה –. גם אנכי איש נבל ונבָלה אִתִּי! אהה ה'! תהי נא ידך בי, בְּרוֹק ברק וְלַהֲטֵנִי, הַרְעֵם רעָמיך ופצפצני, כי אנכי חטאתי ואנכי העויתי, אך חוסה נא על אשת נעורי, אל נא תִדֹם היא בעוני, גם חמוֹל נא על בני יחידי, ואל יִסָפֶה גם הוא בחטאתי, כי אלה הצֹאן מה חטאו"!! –.

"מצוקת לבבו הִדביקה לשונו לחִכו, רק שפתיו נעות לָצֶקֶת לחש. ורבקה חָמקה עָברה בלאט. כי ראתה כי גדול כאֵבו מאד, וכל תנחומותיה תשארנה מָעַל וְתוֹסֵפְנָה עוד אש ועצים הרבה על מוקדי לבבו. ותלך לבית המבשלות לעשות את שבת, ולשַלח את ראובן בנה לבית הספר.

למחר, ביום השבת, העבירו לִמודי ה' קול בבית המִדרש הבנוי לרגל הר המֹרִיָה: כי חֲכַם הרזים רבי עקיבא אשר עָלה ירושלימה, יגיד מישרים במִקדש מעט ההוא ביום השבת. קְדוֹש ה' זה, בא אל עיר הקדש לאסוֹף נדָבות בעד עניי בני עירו השוקדים על דלתות בתי המדרש, להתנפל לפני ה' על שִממות בית מִקדשו, ולשפוך כמים לבו כי ישוב יִבְנֶה צִיוֹן ויכונן מקדשו על מכונו, גם להגדיל תורה ולהאדירה, ולהכות נעוי לב בשבט פיהו על אשר נזֹרוּ מתורת ה' וחכמת אמת ויִנָזְרוּ לתורת חרטֻמי מצרים וחכמת יְוָנִית. חכמי ירושלים נתנו כָבוד לראש חכמי ישראל זה, וַירוממוהו על גַפֵּי מרוֹמי בית ה' לְבַשֵר שם צדק בקהל רב. והוא פָתח פיהו בחכמה, ותורת אמת על לשונו. שלהבת אהבת התורה מדלתי שפתיו מִתלקחת, ושביבי יראת כְּבוֹד אֵל מחדרי לבבו התמלטו. ובאחרית דבריו הוכיח בזעם אפו את זְעוּמֵי ה' המשליכים את דברי התורה ארצה, ובוֹז יבוזו לחכמת ישראל, וכל ישעם וכל חפצם רק לְחַבֵּק חֵיק נכריה, וְלִשְׁגוֹת באהבת חכמת מצרים וִיוָנים: “שמָעוני אחי ועַמי! דִבר החכם בקדשו, פה בעיר הקדושה אשר בָחר בה ה' מכל ערי התבל – פה בגיא חִזָיוֹן אשר רבבות חֹזִים חָזוּ מחזה שדי – פֹה במִקדש מעט אשר שְׁכִינַת אֵל שֹׁכֶנֶת בתוכו – פה נגד אֲרוֹן ברית ה' ונגד תורת קדשו – פה בסוד ישרים ועדת צדיקים – פה אביע אדַבר אך קֹשט אִמרי אמת, אגיד לנערי בני יעקב פִשעם, ולבחורי בית ישראל עונם! כי המה יחדו שברו עול, נִתקו מוסֵרות –. הוי פתאים חכמים בעיניהם, וסכלים נגד פניהם נבונים! הוי העוזבים מקור מים חיים את תורת אֵל חַי, לשתות מים מרים ומאררים: תורת החרטֻמים והאשָפים, וחכמת יְוָנִית אשר יבואו בקרבם לַצְבות בטן וְלַנְפּיל ירך, ולהכרית גם את נפשותיהם מחיי העולם! –.אל תדמו בנפשכם כי מתָעב אנכי את הוד החכמה, וביפעת כובדה אשים תָהלה! חלילה וחלילה לי לַחמוס מזִמות רשע כאלה! ונהפוך הוא כי אנכי מכַבד בכל לבבי את החכמה, בכבודה אֶתְיַמָר, אחפשנה ככסף, וכמטמונים אבקשנה! הלא ידעתם אם לא שמעתם כי אנכי חֵרפתי את נפשי לבֹא בנבכי ים החכמה, ובחֵקר תהום התבונה הִתהלכתי. אנכי העפלתי עֲלוֹת על מְרום הררי עֻזָה, ושלחתי את ידי ואכלתי מפרי הַפַּרְדֵס השתול שם בְּנָוה – ובחסד עליון באתי שם בשלום, גם יצאתי משם בשלום! –. ונגדה נא לכל זִקני עַמִי וחכָמיו אקרא בגרון ואגיד לכל תופשי התורה כי אם תֶחסר להם יד אחת בחכמה, תֶחסרנה להם לעומת זאת מאה ידות בתורה –³ אך לא חכמָתי חכמתכם, אתם צעירי צאן אדם! כי חכמתכם לא תתחקה על פעולות ה‘, כי אם על פוֹעֲלָם ה’, לא תַחקור מעשה ידיו, רק את עוֹשֵׂיהֶם: איך פְּעָלָם? איכה עָשָׂם? וּמַתָי? אָנָה? וּבַמָה? – ומאשר תקצר ידה דֵי הַשִׂיג חֵקר אֱלֹהַ ותַכלית שדי, על כן תחפה על ה' דְברים אשר לא כן, תִטפול עליו מַשאות שוא ומדוחים, תֵּתַע מישימון לישימון, עד – עד כי תְכַחֵש בַּכֹּל – –. אוי נא לנו כי בנינו המגֻדלים מנעוריהם על ברכי התורה הטהורה והחכמה הנאמנה, סָרו מהר מדַרכיהן הנעימים, וילכו אחרי הבלי שוא, אחרי דִמיונות תהוּ, אחרי יַלדי בני אֵל נֵכר לרע להם כל ימי עולם!! –. אמנם לא רק צעירי ימים, כי גם אנשים כבירים לימים אנשי שֵם ותופשי תורה ימָצאו בתוכנו אשר נָזֹרוּ מתורת ה' וַיִנָזרו לַבֹּשֶׁת –. הה, הביטו נא וראו אחרית אנשי עון כאלה! שִיתו לבכם אֶל אַחֵר זְעום ה‘! שֵם כבודוֹ נשמע עד אפסי ארץ, כי עשר ידות לו בכל חדרי התורה; ועתה נפל למשואות נצח, לב הותל הִטָהו אחרי הַתֹהוּ, וחכמת החרטֻמים האשָׁפים והיוָנים תוליכהו שולל ותצעידהו לתחתיות בור שחת! כל תועבת ה’ עָשׂה יעשׂה, וכל הישרה יְעַקֵש. כל זרע יעקב שפלים הם בעיניו ונבזים, וכל לִמודי ה' כטמאים נחשבו לו. גם שִנאתו אֶל הרומאים, לא מאהבת האמת היא, רק על אשר פִּתָּה אחד מהם את אשת חיקו לבגוד בו” –. “אין שלום”! אמר אֱלוה לרשעים! אחרית רשעים נכרתה! “אוי לרשע, ואוי לשכנו”! “מאֵרת ה' תחול על ראשו, ועל ראש”… ופתאם עצר החכם במִלים, ועיניו המבריקות כחזיזי זעם, משוטטות הֵנה והֵנה, והנה אחד מתלמידי החכמים הִתפרץ בתוך המון התלמידים, ויתנפל לרגלי החכם ארצה: “הֶרֶף נא מִקַלֵל”! קרא הנער ברעדה, “ידעתי אדוני כי ישר העויתי בכלכלי את שֵיבת אחר! אמנם איככה אוכל להיות אביר לב כזה לעזוב את מורי ומלמדי לעת זִקנה ככלות אוֹנוֹ וְהוֹנוֹ ובִתו היחידה הֻכתה בשגעון וכל בני אדם עזבוהו”? –.

“הוי מאיר”! דִבר אליו החכם באפו, "איכה עֻפלה נפשך לדָבקה בזֵד ארור ההוא אשר אם יָשבו עוד כִסאות למשפט בירושלים, אז נחרץ עליו משפט מות? הבזה תהי אביר לב אם תנוס מבית חָלל רשע אשר רוחו דֶבר הוות וכל דבריו קטב יָשׁוד? ארור הוא לפני ה‘! יכרת ה’ לו שֵם ושְׁאָר, עֵר ועונה ולִהט אותו זעם ה' אשר לא יַעֲזב לו שרש וענף!! –.

ברגע ההוא נשמע קול רעם בגלגל, ועַמוד אש יָרד משמים אֶל בית המִדרש ההוא. המורים והתלמידים וכל העם נִבהלו נֶחפזו, שָערו שער, ויתמהו איש אל רעהו. אך רבי עקיבא נשא מרום עיניו, ויפרוש כפיו השמימה, ויאמר: “אֵל טוב וסלח! אם לעוברי רצונך תעשה אות לטובה כזה, בהורידך את עַמוד אִשך לבעבור אֶחדל מִזְעם וּמִקַלל את אחר זְעוּמך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך עושי רצונך! –. עתה שוב נא, מאיר בני! אל בית מורך לכלכל את שֵיבָתו, אך אל תאבה ואל תשמע לדבריו הרעים, פן תאלף את אורחותיו, ותשחית את נפשך לעולם –. עתה יִוָדַע לכם, כל יראי אלהים! כי ה' דורש ממנו לגמול חסד ולהיטיב לאיש חַסְדֵנוּ אף בעזבו יראת שדי –. ואתה מאיר בני! חלילה לי מקצוף עליך ומִגער בך, וגם בתחִלה לא חפצתי לקללך, רק לשמוע מפיך במה תצדיק את נפשך. וידעתי גם ידעתי כי מלאכיו יצַוה לך לשמור את רגלך מלכד, ואת לבבך מהִוָקש במוקש פועל און –. לבי יאמר לי כי יגדל שמך בישראל, ותהִלָתך תִמָלא כל הארץ”:

עוד לא כִלה החכם לדבר, והנה פתאם נשמע קול בכי ומִספד על יד פתח הבית, והאולם והרחוב נמלאו אדם מפה לפה. כל הקהל אשר בבית המִדרש, שאלו בתמהון לבב מדוע קול הקִריה הומה? ויסֻפר להם כי זה מעט נִרְצַח הילד ראובן בן אשר ורבקה ברחוב העיר בשובו מבית המִדרש אל בית אבותיו, ורבים אומרים כי אלישע בן אבויה רְצָחו נפש. כי בשוב הילד עם הילדים אשר כגילו מבית ה‘, פגשו את אלישע, והוא התיצב אצלם וישאל את פיהם את הפסוק אשר דָרַש רבי עקיבה בבית המִדרש. הילדים נָסו מפניו, אך ראובן לבדו התיצב לקראתו וישיב לו על שאֵלתו, ויחר בו אף אַחֵר וידקרהו בחניתו. רבי עקיבה נבהל מאד, ויאמר: "נפלאת היא בעיני כי בקללי את הרשע העריץ הזה, נתן לי ה’ אוֹת בעמוד אִשוֹ כי לא הטיבותי לדַבר – אך מי יודע אם לא שָם לי ה' אות כי גם אש חמתו על הזֵד הזה מִתלקחת? – אמנם אם כה ואם כה, לא יִנָקֶה המְרַצֵחַ! כי אם לא יִשָפֵך דמי איש הדמים הזה על אשר שפך דמי ילד תמים לעיני השמש וביום השבת, אז תשוב קריה נאמנה אשר צדק ילין בה, לעיר הדמים וְרֵבֶץ מרצחים. אלהים דִבר בקדשו: “ציון במשפט תִּפָּדֶה”! ולכן אגיש את משפט הָרצֵחַ אֶל שופטי הרומאים, והם ישפטוהו וישיבו גמולו בראשו –.

“אהה אלופי”! קרא מאיר ברגש, “אמצא נא חן בעיניך אך הפעם! והטה נא אֵלַי אזנך: הה! צדיק הוא ה‘, וכל דרכיו משפט! יָדֹעַ תדע כי אָשֵר ידידי אֲבִי הילד הנִרצח, נִשבע לְתָמָר בת אַחֵר בשֵם ה’ כי יקחנה לו לאשה, ואחרי כן הֵפִיר את שבועתו, ויבגוד בה, והיא הֻכתה בשגעון מרוב עִצבונה, על כן פָקד ה' את עֲוֹן האב על בנו ביד אֲבִי הבת האֻמללה –. אמנם גם המרצח לא יִנָקֶה! כי אֵל נקמות ה‘, ונקם נקמת דמי נקיים. ואם אמת נכון הדבר כי הוא רָצַח את הילד, אזי ילַטֵהו חֲזיז נִקמת ה’ וזעם אפו; ואולי ירמוז עמוד האש אשר ירד בבית המִדרש, לשלהבת הנקמה ההיא –. הוי, הַנֹחַם הנורא יתעורר בחֻבו, יהי כעש בלבבו וכרקב בעצמותיו, וּכְשֹד משׁדי יָשֹד לְשַד חיָתו, וְיוריד את שֵיבָתוֹ בדם שאולה” –.

הֵיטבת דבר, בני! ענהו החכם, דָבר בעִתו דִברת! אתה הראיתנו לדעת כי ברב כעס לא תחדל שגיאה –. אך עליך בן חכם תנוח רוח ה‘, רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה’. דמיונך כיעקב איש תם אשר גָר עם עשו ולבן, ולא הלך בדרכיהם הרעים, כי גם אתה גַרְתָּ עם אַחֵר זְעוּם אל, ואחרת עד כה, וְאָרַחְת לחברה עִם אָשֵר מֵפִיר אָלָה, ולא אָלפת את ארחותיהם. על כן הנני סומך את ידי עליך לתתך עליון על כל התלמידים, ואף כי צעיר אתה לימים, תֻקם עָל ובשֵם “רַבִּי” תִּקָרֵא. שפתיך ישמרו דעת קדושים, לבך יצפון תושיה, וכל מַעיָניך יהיו בתורת ה' יומם ולילה. יואיל אלוה ויגדיל שמך כשם הגדולים אשר בישראל! עתה שובה נא אֶל אַחֵר מורך, ושים לבבך איך ישַלח הַנחַם נחשים צפעונים בחֻבו" –:

לבב העלם היקר הדגול בשֵם “רבי”, רָחַב ופָחד, וְשָמַח כמו יין, אך לרגעים תֶאבל עליו נפשו בזָכרו את הרעה הנשקפת על פני מורו, ועל פני אָשֵר ידיד נעוריו. ברוח מלא ששון ואסון שָב אל בית אַחֵר. הזקן האֻמלל הזה שוכב כאיש נִדהם על משכבו, ורק לעת הצהרים קם מתרדֵמתו. בעינים מְזָרות זְוָעָה הביט כה וכה, ויאמר: “בדד אנכי! משֻלח ונעזב כמִדבר. כל אוהבי ישנאוני, כל מכַבדי יזילוני, וכל רוֹאַי ינוסו מפני כמפני אריה משחית. ומדוע? יען כי לא מחשבותי מחשבותיהם, ויען כי מתָעב אנכי את גְאון צִדקותיהם אשר בהבל יסודם! –. הוי תולעים זוחלי ארץ! איכה תרהיבו בנפשכם עז להתחרות את הנשר הגדול הפולח לב השמים בתעופת עֻזוֹ? הלא כגבוה שמים מארץ, גבהו מחשבותי ממחשבותיכם! – . ובכל זאת מאֻשרים הם ממני בארץ! הן אמנם כי על כנפי רוח בינתי עַפְתִי בכל רחבי התבל, וָאֶסַק שמים ושמי השמים – בת עיני רָאתה אור יקרות אשר לא שְׁזָפָתו עֵין רֹאי, ובנהרי נחלי חכמה ודעת הליכות נפשי רחצתי – אך מה יתן לי ומה יוסיף לי זה, אם האמת – מַטרת חֵקר לבבי – כִסתה פניה ותתעלף? אהה! ערפלי הַשֶׁפֶק הקדירו את זהרי שְמֵי אמונתי, הִרכיבוני על רוח עִוְעִים, הִכּוּ את ראשי בתמהון, ויפיחו בי רוח משטֵמה לכל בני האדם –. מה יועיל לי זאָקראַטעס? מה יסכון לי אריסטו? גם פלאַטאָ ואחֻזת מרעיו מה יצלחו לי בחכמתם הרבה אם גם הם קִצְרֵי יד להציג את האמת ערומה כיום הִוָלְדָה? אם גם המה חָזו אך חזיונות תֹהוּ, ועל השערות תלויות בשערה אדני מֶחקריהם הָטְבָּעוּ? הה! ארורים הם כי אך הַתעה התעוני בנִבכי מבוכות תהום רבה, ובין המְיַת יְלֵל סערות גַלֵיהֶם בדד הניחוני, מְשוֹמֵם ונִפעם, ואין מָעמד, גם כל תּוֹצָאוֹת אָיִן! –. ארורים הם כל חכמי אָפַע כי גֵרשוּנִי מֵהִסְתַפֵּחַ בנחלת דת אבותי! ארורים הם כי מנעו את הטוב ממני! ועתה אין בי כחַ לשוב ולחַבק את חֵיק אֱיָלוּתִי זאת אחרי אשר שלחתיה מעל פני!! – –. גם בהיותי נכבד בעיני כל נכבדי עָם, ותלמידים רבים נהרו אלי מכל עבָרים לבקש תורה מפי; גם אז היה הַשֶׂפֶק כעש בלבבי וכרקב בעצמותי! לשוא שָמוּ אנשי השֵם קטורה באפי וירוממוני בקהל עָם! לשוא נשא אבויה אבי רבבות ברכות על אשר הוליד בן חכם ולמוד ה' כמוני! –. אבי, אבי! למה זה דליתני בגאוַת לבך וַתְּלַמְדֵנִי דעת ודרך תבונות לרע לי כל הימים? הוי! למה זה העירותני משנת התמימים? – הה, מה מָתקו ומה נעמו חיי המאמינים התמימים אשר באמונתם יחיו! –. אם לא אֶשְגֶה ישבתו שְלֻמֵי אֱמוּנֵי ישראל ביום הזה את השבת – הה, מה טובה מנוחתם ומה נָעֵמָה! כגן עדן הארץ לפניהם! עולָמָם יראו בחייהם! וְיִחיו כימי השמים על הארץ! –. אך אנכי – אויה לי! – אך אנכי אֹבֵד ונִדח לנצח, אך אנכי הולֵך קֹדֵר בלחץ יגוני הנורא, נפשי מִתעלפת, וחיי לשְאול הגיעו”!! – – –.

כדברים האלה דִבר האֻמלל ברוח נשברה, נחל דִמעה פָרץ מעיניו, ושָטף ועָבר על פניו אשר קֻמטו מִזֹקֶן וָעֹנִי. "אמנם כן! הוסיף לְמָרֵר בבכי, אמנם כן! מתוקה היא שְנַת הבערות! מה מאֻשרת היא תמר בתי! שם בעלית קיר ביתי ממעל, שם תשב לה ותשיח עם לבבה, תשפוך מְרִי שיח ותרים קול רִנָה חליפות ביום, תבכה ותשחק לרגעים, ורק לעתים רחוקות בסור מעליה הרוח הרעה, נפשה עליה תאבל –. אוי נא לי! אנכי הסִבֹתי גם בנפשה! כי לולי בגדתי בדת אבותי, היתה כבר תָמָר למאיר תלמידי לאשה, כי הוא אהֵבה אהבת נפש, ואנכי שעשעתי נין ונכד על בִרכי, וַאֲבִיב עלומי שב אז וַיְחַדֵש ימיו כקדם –. ועתה – עתה היא עזובה ושנואה כאביה, בדודה וגלמודה בחלד, ועיני רואות את כידה, ואין לאֵל ידי להושיע לה!! – אהה! מדוע לא ינוח גם עלי רוח שגעון? מדוע לא הֻכה גם ראשי בתמהון ולבבי במהומת עִוְעִים, לבל אדע נפשי ולא אבין כל הנעשה לי!! – –.

אחרי דַברו, ישב אל ראש המִטה תָפוש ברעיוני בלהות, ומאיר התיצב מנגד ולא עָרַב את לבו להעירהו מתרדֵמת רעיוניו. אחרי רגעים אחדים הֵרים אחר את ראשו, ויקם בחָפזה ממשכבו, וַחֲזות פניו שָבוּ להפיק שאט נפש ומשטֵמה לכל החיים. אך בראותו את פני מאיר, אמר אליו ברוח עצבת: “הה מאיר! למה זה שַׁבְתָּ אֵלַי? הלא אנכי העידותי בך לבל תוסיף עוד ראות פני! ואיך לא יירא לבך מעדת המורים אשר עקיצתם עקיצת עקרב, ומדִבת עָם אשר כדֶבֶר באופל תהלך? הן אמת כי תנחומיך ישעשעו נפשי, אך חלילה לי לקנות תנחומות נפשי במחיר רב ויקר כזה! – ומה גם כי בכל עמָלך לא תוכל הועיל לי, כי תושיה נדחה ממני וגם באלהים אין ישועתה לי לנצח! – ואתה עודך עוּל ימים, כִּפָּתך עוד רעננה, ויש לך תוחלת ותקוה להיות מאֻשר בארץ, ולמה זה תשחית את נפשך חִנָם”? –.

“הוי אלופי”!, ענהו מאיר, יביעו ידברו עלי מְתֵי חלד ככל העולה על רוחם, אך אנכי לא אעזבך. הה! איככה אוכל לעזוב את אלופי לעת זקנתו ככלות כֹחו? – אך בכל זאת אַל נא תאמר לנפשך נואש, ודע לך כי כל עוד אשר תוכל בת עינך להוריד דמע, עוד לא אבד נצחך ותוחלתך, ועוד תשוב עינך לראות טוב".

“הה בני”! – נאנח אחר בשברון מתנים – איך לא אומר לנפשי נואש, אחרי כי נִכזבה תוחלתי לדעת הליכות אֵל עולם! – הוי אך לריק יגעתי כל ימי צבאי עֲלֵי ארץ למצוא חֵקר אֱלוֹהַ! לתֹהוּ והבל כֹחי כליתי עד זִקנה ועד שיבה לבוא עד תכלית שדי! ומה לי עוד חיי בשָרים תחת השמש"? –.

“שאני נא מורי אם ארהיב בנפשי עֹז ואשאלך האם לא תדע לך כי ירבה אלוה מאנוש? וְלוּ ידע האדם דעת עליון וחֵקר אֱלוֹהַ, הלא אז היה גם הוא אֵל דֵעות כמוהו – –. ומה נִמרצו אִמרי החכם באָמרו: אִלו ידעתיו הייתיו –”.

"הן בזאת צָדקת בני! וגם אנכי כבר נסוגותי אחור מחֵפץ לבבי לראות את פְּנֵי ה' – אשר לא יִרְאֵם האדם וָחָי – אך מדוע גם אֲחֹרָיו לא יֵרָאוּ? מדוע לא יֵדע האדם שמץ דבר גם ממעשה ידיו בשמים ובארץ? – ראה נא, הנה אנכי זָקנתי ושבתי, ומנעורי הייתי בן מֶשֶק בית החכמה, ואדם אַיִן בארץ אשר הֶעמיק הִרחיב חִקרי לבבו כמוני, ובכל זאת ריקם שַׁבְתִי, ונפשי איננה יודעת עד מה, ומותר לי בְדַעַת מן הבהמה אָיִן – . הה! מי יודיעני פֵשר דְבר האדם וחלדו? – מי יפתור לי חלומנו פֹּה עֲלֵי ארץ? – מה תעודתנו בתבל ובחיי הבלנו תחת השמש? – מה מַטרת כל הבריאה הנִפלאה הזאת? מי יביאני אֶל מִסתרי הטבע? – מה ממעל לכוכבי אֵל, ומה מתחת לשאול תחתיה? – מה היה לפָנים עד לא נִבראו שמים וארץ, ומה יהיה לאָחור עת יִשָׁאוּ הם וכל צבאם שממות עולם? –. הה! מדוע נֵחַנְתִי בדֵעה בינה והשכל, ועל עפעפי צלמות?? – –.

"אהה מורי! הטרם תדע כי לעוֹן וחטאה יֵחָשֵׁב לאדם להתחקות גם על מִסְתְּרֵי אֵל ומַצפוניו? הכי לא בן מָוֶת הוא העבד אשר יִקֹּב חֹר בדלת הֵיכל מַלכו למען הביט אֶל מִסְתְּרָיו? –. ואף גם זאת כי לוּ הֶעפלת עֲלוֹת על הררי קֹדֶש האלה בעֵזר האמונה, כי עתה נִגלוּ לך תעלומות חכמה וְרָזֵי עולם, אך אתה הָרסת אֶל ה' רק בחכמת אדם לבדה בלי מִשענת האמונה, על כן נָפלת למשואות נצח –. ראה נא, גם נְעִים זמירות ישראל הִתחקה על שרשי הליכות אֵל עולם, אך הוא שָם האמונה אֵזוֹר חלָציו, ועל כן גִלה לו ה' פני לְבוּש אוֹרוֹ וַתָּאוֹרְנָה עיניו ויחזה מחזה שדי, ואז נוֹכָח וידע כי "ראשית חכמה יראת ה' – ". ומה תכלית ספר איוב אשר כתב משה איש האלהים ברוח קדשו? הלא ללמד תועי רוח בינה ולהודיע לבני האדם כי קִצְרֵי יד הם וכל חכמתם תִּתְבַּלָע למצוא חֵקר אֵל אֵלִים הַמִסְתַּתֵּר בחֶביון הַפְלִיאָה, וסִתרי הליכותיו בַקֹדֶש אשר לא תְשוּרֵם גם עֵין כל מלאך ושָׂרף, ורק יראת ה' היא חכמת אדם, וסור מרע הוא בינת אנוש, והנסתרות – לְאֵל מסתתר! –. שית לבך לשלמה מלך ישראל ראש כל חכמי תבל! הוא ברוחב בינתו צלל במצולות החכמה, ועל כל צִבאות רוּם וָשֶׁפֶל דבר נפלאות, אך בדָרשו חכמה בלי עזר האמונה, מה היתה אחריתו? כי הִתְקִיפהו הַשֶׂפֶק בַּ עֲבִי גַבֵּי מגִנו עד – עד כי התהולל בהבלי נֵכר⁴ –. אפס כי לא ארכו לו הימים ורוח האמונה התעוררה בלבבו, ותפקחנה עיניו לראות כי אך האמונה היא חֵלק אדם מֵאֵל ונחלת שדי ממרומים להנחילו חיי הזמן בארץ מתחת וחיי עולם בשמים ממעל, ואז קרא על גַפֵּי מרומי קרת, בראש הֹמִיוֹת ובפתחי שערים לאמר: “יראת ה' ראשית דעת!”. ובכל דברי שיריו הקדושים יביע רוח קדשו לכל בני האדם כי ליראה את ה' ולשמור מצותיו זה כל האדם! –. ועתה אתה אלופי היקר! למה זה יֵרַע לבבך כי מָנַע ה' ממך תעלומות חכמה אחרי כי אתה מָנעת את הטוב ממך בְּכַחשך באמונה ובתִתך כתף סוררת למִצות ה'? – הלא כאשר לא יִתָכֵן רְאוֹת בלי עינים ושמוע בלי אזנים, כן לא יִתָּכֵן להתחקות על הליכות רָזֵי החכמה בלי עֵזר האמונה! וכבר אמר החכם: אם אין תורה אין חכמה – ".

“אף בכל זאת חרה לי עד מָוֶת!” – ענהו אחר בזעם – “הלא אדם אנכי, בצלם אלהים עֻשיתי ונשמת שדי תחיני, ומדוע נִמשלתי כבהמה? מדוע לא אדע מאומה זולתי כי לא אדע? – וגם את נפשי לא ידעתי! הנפש הזאת נְוַת בית חָמרי היא, וכמו זרה נחשבה בעיני: נִפלאת בעיני ולא אדע מֵאַיִן היא באה? ולאָן היא הולכת? מי היא? ומה היא?”.

“למה זה מורי תִּטוֹש כעת תורת פָּלאַטָא אשר דָבקה נפשך אחריה? הלא היא אמָריה תאמר כי נשמת אדם אצולה היא מנשמת שדי, ובבואה הֵנה תבוא בַעֲדִי חכמת אלהים ודעת עליון, אך נִגזר עליה כי תשכח את הַכֹּל בהִתְחַפשה בִגְוִיַת אדם –. וגם חכמי ישראל הביעו לֶקח כזה כי ברֶדת הנפש פלאים תוך חדרי בטן, נֵר חכמת אֱלוֹהַ יָהֵל על ראשה, ולאור זה תִצפינה עיניה המון נסתרות מִקְצֵה העולם עד קְצוֹתָיו, אך בְהִתְמַלֵט הילד מרֶחם יולדתו, יַכֵּהוּ מלאך ה' על פיו וישכיחהו את כל אשר ראה וידע –. ומי מכל חכמי ישראל גם מכל חכמי הגוים אשר לא יאמינו אמונה אמָן בנֵצח הנפש ובנעימות נֶצח אשר תִשבע מזיו כְּבוֹד ה' בשמים ממעל! –”.

"הס נַער חֲסר לב! –´הִרעים עליו אחֵר בקול זעמו – "התתנני לפני אֱוִיל אדם נִבער מדעת אשר יאמין גם במַשאות שוא ותָפל באשר כי מפי אנשי הַשֵׁם הָנְחלו לו? – איזה רוח חכמה עָברה על החכמים ההם ולא עָלַי? הלא חָכַמְתִי כמוהם גם אני, וחָכמתי לא עָמדה לי לדעת את הדבר הזה אשר הוא מְקוֹר חיים לכל החיים תחת השמש! – וכבר הִגדתי לך רבות פעמים כי אנכי לא אֹבֶה האמין בלתי אם בדברים אשר הַשג תשיג אותם בִּינָתִי, לְמֹרַת רוחי לא הִשיגָה עוד בינתי מאומה מכל אשר יאמינו חַנְפֵי לב ומוֹרֵי שקר – – ".

“סלח נא אלופי!” ענהו מאיר ברגש, סלח נא לי אם גם הפעם לא אֵחת מפני כבודך – כי בכל פעם אשר יֵחַל שֵׁם ה‘, אין נותנים כבוד גם לרב ומורה! –. הגידה נא לי איך יָעֹז אֱנוֹש רִמָה לחַפאות על אֱל צדיק דִברי בָלַע כאלה? ההוא יעשה עָוֶל כזה לכַלות את נפש האדם כִּלְיוֹן עולם? הלא הוא צוּר עולמים, פָעלו תמים, וכל מעשהו אך חסד ורחמים מן העולם ועד העולם! –. הה! איך תְּנַבֵּל כֹּה הֲדַר חכמת אלהים בתִתך בו מִגְרָעוֹת אשר לא ימָצאו גם בבן אדם ילוד אשה: "הכי יַהרוס בֹּנֶה חכם את היכלי תפארתו? אם ישָרש עֹבֵד גנים את נִטעי נעמניו כי יעשו פֶרי? התכבד יד אנוש אֳמן על כלי תפארת מעשהו לאַבדו אבדן נצח ולשימהו כעפר לָדוש? אם יִפְקֹד אדם על חמדת פֹעַל כפֵהו לכַלה ולהשחית כִלְיוֹן נצח? וה’ אלהי הצבאוֹת יוצר נפש האדם אף מְמַלְאָה חמדת כל חכמה ותבונות אין קֵץ, הוא ישיבנה כרגע לָרִיק וָאַיִן באפס תִקוה? הוא יכַבה בפתע פתאם את השמש הלוהטת בעז יפעת צהרים? –".

“הוי פֹתֶה! – דִבר אחֵר בקלסה – " מה עָזַרְתָּ ללא־אמונה? הלא טָפַלְתָּ עוד שאֵלה גדולה על הֲליכות אֱלוֹהַ! הִכברת עוד שֶפֶק על השגָחתו! – עתה גם אני אדבר משפטים את אלֹהי הרוחות: מדוע הֵרַע מאד לבחירו בתבל, להאדם? הלא כאשר הִפליא בו את חכמתו בכל יצורי גֵווֹ וַהֲלָךְ נפשו; כן הִפליא בו גם את מָכּוֹתָיו ומַגֵפוֹתָיו! – חליים רעים – דֶבר הוות – חִצֵי רעב – רעש הארץ – אש מתלקחת – מבול מים – רוח זִלעפות ועוד רִבבות מלאכי מָוֶת כאלה יְצַוֶה לו להרעידהו על כל מִדרך כף רגל!! – ועוד זאת, הה כי גם את תכליתו ותעודתוֹ הַעלם יַעלים ממנו – ואם יש אחרית, מדוע יַסתירנה מנגד עיניו? – דַבֵּר, מאיר, אם עוד לך לאלוה מלים? –”.

"אחת דִברתי – ענהו מאיר – אחת דִברתי כי ילודי אשה אנחנו, וּמֵחֹמֶר קֹרַצְנוּ, ועל כן קצר קצרה יד שִכלנו לדעת מִסְתְּרֵי אֵל מִסְתַתֵּר, ולוּ ידענום, אז היינו כמוהו – ".

“וגם אנכי אחת דברתי כי לא אֶשָׁעֵן כי אם על בינתי, ואת אשר לא תשיג היא לדעת, אדע כי לא הוא – ומאשר נעלמו ממנה כל אשר יורו המורים, על כן לא אאמין בם – – –”.

“רב לך דַבֵּר! – צעק מאיר בנפש מרה – רב, רב! עתה הָראיתי לדעת כי כאשר יוסיף איש דָת לְהִתְוַכֵּחַ עִם בנים כחשים, כן יוסיפו הם סרה –”.

"במה הוספתי סרה? אם תוכל השיבני על כל שאלותי, אז גם אני אודה לך, ואם אין מַענה בפיך, כי אז צָדקתי בדברי – ומדוע זה תחפֹץ לָריב עמדי? הטרם תדע כי מְכַחֵש אני בכל? – – ".

“אם כה תחשוב, אין ישועתה לך לנצח, וכל תושיה נִדחה ממך! צר לי עליך הוי אלופי! צר לי עליך כי למדת תורה וחכמה לרע לך! אם יחטא איש בער ואשם, יש לו תִקוה כי ישוב אֶל ה' וירחמהו, יען כי מִקֹצֶר דעת חטא; אך לאיש כמוך, אשר בזדון לבו יפשע וִיכַחֵש בה' ובתורתו, לא יאבה ה' סלוח –”.

"אך לא בי הָאָשָם – ענה אַחֵר ויאנח – אבי אָכל בֹּסֶר, וְשִׁנֵי בנו תִּקְהֶינָה! הוא רק הוא הֵסֵב בנפשי! הוא היה איש עשיר וְכָבֵד ברכוש גדול וכל הון יקר, ולמען יִכָּבֵד גם בעיני נִכבדי עָם ובעיני מוריו ומאַשריו, נתן צדקה לעניים, חִזק את ידי לומדי תורה, ובכל תושיה התגלע בצִדקת פִזרונוֹ עד כי מִלא את תַאוַת לבו. אך עוד לא נמלאה לו סְאַת שמחתו עד כי נולדתי לו אני. ביום השמיני בהִמול את בשר ערלתי, עשה אבי משתה גדול, ויקרא לכל יושבי העיר הקטנים עִם הגדולים. קול המון חוגג נשמע בבית, וַתִּבָּקַע הארץ לקול מִצהלות עלזי לב. אך רבי יוחנן בן זכאי עִם עדת תלמידיו, ישבו הַרחק משאון החוגגים ולבבם סחרחר ברעיונות נשגבים. והנה פתאם הִרעים סִפון הבית, ועמוד אש כָּחֲזִיז זֹהַר ירד משמים וַיִחַן סביבם. “מה זאת?” צעק אבי במתנים מלאות חלחלה, “היש את נפשכם לשרוף עלי את ביתי באש? –”. “הטרם תדע, ענהו רבי יוחנן בן זכאי, “הטרם תדע כי אש דָת אשר דבריה כָאֵש, נִתנה מתוך להבות אש, מפי אש אֹכְלָה אש? ואנחנו הֹגִים בְּדַת אֵל זאת, וכל מַעְיָנֵינוּ אך בה, על כן ירד אש אלהים וַיָאֶר לנו –”. “אם כן הדבר – אמר אבויה אבי אשר נעלם ממנו ולא ידע מִסְתְּרֵי החכמים – אם כן הדבר כי יש לאֵל ידכם לעשות גדולות ונפלאות כאלה, הנני מקדיש את בני הנולד לי לחכמת סופרים –”. בהיותי כבן חמש שנים, הודיעני אבי כי קֹדֶש אנכי לתורה ולחכמה וכי אֱהִי נְזִיר כל יַלְדֵי בני גִילִי. הדברים האלה הרהיבו בנפשי עז, עָדיתי גֵאה וגאון מִנֹעַר, בגאוה ובגדל לבב שָקדתי על ספרי הקֹדֶש ודברי המורים ובשאט נפשׁ שנאתי מאסתי אד עֶדרי חבֵרי המצפצפים דבר הנביאים בלי רוח רֶגש ושום שֵכל, וכבהמות נחשבו בעיני כי יאמינו בדברי המורים הבונים מגדלים על כנפי רוח, ותולים הררים בשערה. כֹה חָלפו הָלכו ימי בחורותי, וכה חָלף רוחי, וגאוָתי הלכה הָלֹך וְגָאֹה עד מאד. אך פתע בא שִׁברי, כי גדודי רומאים פָרצו בעיר הזאת, וכְשֹׁד מִשַׁדַי שַדוּנִי, גזלו את כל ביתי, ואת אשתי ובני רצחו. אחרי עבור זעם, לקחתי לי אשה חדשה אשר יָלדה לי את תמר. אך היא בָגדה בי, ותעגב על איש רומי, ותברח אתו לארצו. מני אז בִקשתי נֹחם ומנוח לנפשי בספרי חכמי הגוים. הגיתי בחכמת חרטֻמי מצרים, שקדתי על ספרי חכמי הכשדים, הַיְוָנִים והרומאים. דרשתי בספרי הֹבְרֵי שמים וְחֹזֵי כוכבים, צללתי במצולות תהום הפילוסופיא, ולא הנחתי ספר חכם, חרטֻם, אַשָף ומַהגי⁵ אשר לא קראתי בו במחשבות עמוקות. אך לריק יגעתי! מנוחה לא מצאתי! כי כֻלָהַם אך שאֵלות , ותשובותיהם תשארנה מָעַל, ואין כל חֲזוֹן אמת נִפרץ! הם האירו עוד את עיני לראות כי ערום אנכי, והוסיפו לי עוד דעת לדעת כי לא אֵדע עד מה – עד כי סַבֹּתִי אני את לבי לְיָאֵש ולכַחֵש בַכֹּל – כי באמת הכל הֲבֵל הבָלים! אך חֲזוֹן תרמית תחת כל השמים, מִקסם כזב וַחֲלוֹם נוֹדד! –”.

"אהה אלהים! – נאנח מאיר במגִנת לב – זאת אחרית אב לא חכם אשר רק בגאוה וְגֹבַה לבב יחַנך את בנו לתורה ולחכמה! וזאת אחרית בן לא אֵמֻן בו, אשר רק לַעֲדוֹת גֵאה וגאון ולבצוע בצע יהגה בתורה וחכמה! –. אך בכל אלה יש עוד לאֵל ידך לשוב אֶל אֵל, כי מַרבה לסלוח הוא, וימינו פשוטה לקבל שָבִים. שובה נא אלופי! שובה נא אל ה' וישוב גם הוא אליך–.

"הוי! צעק אחֵר במרירות, "אין לאֵל ידי לשוב! כי אחרימון אֱלֹהֵי הַחשֶׁך, הֶחרימני ולא יתנני שוב מני חֹשך – וגם אוֹרמוּצד אלהי האור, יהדפני מֵאוֹר אֶל חשך – ואם האלהים האדירים האלה מאור אל חשך ינידוני, היכול אוכל לשוב וְלֵאוֹר עוד באור החיים?? –.

“הס!” נתן עליו מאיר בקול זעמו, “הס! למה זה תשא על שפתיך את שמות אֱלִילֵי תֹהוּ? שובה נא עד ה' אלהי ישראל, יוצר אור ובורא חֹשֶך, כי הוא אֵל אמת ומלך עולם, ומבלעדו אין אלהים! הה, שובה נא אל ה' אלהי הצבאות ואֶל תורת קדשו. התורה הזאת – עֵץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה ינחלו חיי עולם. היא סֹמֶכֶת נֹפלים וזֹקפת כפופים. היא משמחת לב ומאירת עינים. היא תשובב נפש מתעלפת וּתְחַיֶה רוח מִתעטפת. היא תערוף תנחומות אֵל במסִלות לבב אנוש גֹוֵעַ, ותזיל אגלי טללי חיים בעצמות יבֵשות. היא חַיֵי כל החיים ונשמת כל הנשמות. היא תעשה שלום בנפש האדם, תעשה שלום בין איש לרעהו, ובין אדם לאלהים –.”

"אין שלום לי! צעק אחֵר כאיש נִפעם, "אין שלום בעצָמי! אין שלום בחדרי לבבי! – ושמע נא את אשר קָרַנִי היום: כצאתי מביתי לשאוף רוח צח, פגשתי חֶבל ילדים הולכים מבית המִדרש, ואתיצב עליהם וָאֶשְאָלֵם את הפסוק אשר הורה אותם המורה בבית הספר, כי כן הִסכנתי מִנֹעַר בעת אשר האמנתי עוד כי רוח נבואה קטנה דֹבֵר בפי הילדים, גם חפצתי לדעת אם ילַמדו עוד המורים את הילדים בדרך הזה. הילדים נָסו מִפָנַי ברעדה, אך אחד מהם לא חָל ולא זָע ממני, ויביט בי בְאֹמֶץ לבב, ויאמר: “זה מעט הורה רבי עקיבה את הפסוק הזה: “אין שלום אמר אלוהי לרשעים!”. כחִצים שנונים פִּלְחוּ הדברים האלה כליותי ולבי, וָאוסיף לשאול את פיהו: “מה הורה עוד המורה הזה”? והילד הוסיף עוד להביט בי בקלסה ובוז, ויאמר: “אחרית רשעים נכרתה! –”. דברי הילד וּמַבָּטֵי עיניו הֵעירו בקרבי חֵמה שפוכה עד להשחית ושלפתי את חניתי וָאֶדקרהו – הה, האינך רואה את הילד ההוא המתבוסס בדמיו על מפתן הבית? – אויה! מי הֵביא את נִבלתו הֵנה? – הביטה איך נְגֹאֲלוּ כַפי בדם! – הוי, אם אֶרחץ אותן בְּמֵי כל נהרות איתן, נִכתם הדם עליהן! – אם יִפָתחו לי אֲרֻבּוֹת השמים וְיִבָּקְעוּ מעינות תהום רבה, אין בהם כֹחַ להדיח את דְמֵי יָדַי ולהלבין אותנה, אך הן יַאדימו עוד את כל מֵי עולם ההם!! – הה, רֶצַח בעצמותי! הה, מֵעַי רֻתְּחוּ ולא יתנו דֳמִי למו! – הוי, דְמֵי לבבי בוערים כאש להבה! – ראה, הה, ראה נא איך יקום הנִרצח, איך יתקומם על הָרֹצֵחַ – ילטוש עיניו לי – יחרוק עלי בשִניו – קֶצֶף מָהוּל בַּדָם יַז מפיהו – יושיט אֵלַי את ידיו הַמוּבָסוֹת בדם – יַחזיק בצוארי – הצילו נא! הה הצילו הצילו!! –”.

כה צעק המרצח כמִשתגע, וַיְעַוֶה פניו, וילטֹש עיניו וַיִדוֹם. חִוְרַת־מָוֶת כִסתה פני מאיר ופלָצות בִעתוהו בהִתבוננו את הליכות נִקמת שדי לְהִנָקם מִמֵפִר אָלָה, גם על מוֹרוֹ האֻמלל וְהָאֹבֵד, הָמוּ מֵעיו ונִכמרו נִחומיו, ויאמר אליו: “צא נא החוצה תחת שְמֵי ה', אולי יסור שם מעליך רוּח הרעה אשר יבַעתך פה בבית, ואולי תשוב שם אֶל היושבי בשמים לפני מוֹתך –”.

“לפני מותי?!” צעק אַחֵר מנהמת לבו, “לפני מותי? אצא לי החוצה לַמְרוֹת רוח המורים אשר הוליכו את אבי שולָל – יראו המהבילים ההם כי עודני מַחזיק ברוח בינָתי, ועד מוֹתִי לא אַרפנה! –”. כה דִבר הרֹצח בלַעגי שָפה וקלסה, ויאסור את סוסו, וירכב ביום השבת ברחֹבות קריה. כל רואיו נדדו ממנו בנפש נבהלה, ורק מאיר לא עֲזָבוֹ, וילך אחריו, ויקשב וישמע מפיו את הֲליכות השבת אשר דִבר במועצות ודעת אך בלי רֶגש וברוח מוּזָרָה. “נפלאת היא בעיני” אמר אחר אליו, כי עודך מתאמץ ללמוד ממני הליכות תורתך! עוד תאַלצני להגיד לך מַערכי לבבי ומועצותי בנבכי מבוכות ההם! מה רבו התלמידים אשר פקחתי את עיניהם לסור מהדרך הזה, באָמרי אליהם: עד־מתי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי, ומהבילים תלכו אחרי ההבל ותהבלו? היש את נפשכם לֶאֱרַח לחֶברה עִם העצֵלים והבטלנים הקדושים האוכלים את חטאת הֶהָמוֹן וממשובת האספסוף ישבעו? הִתאוששו וִהְיוּ לאנשים! לַמְדו לשונכם דַבֵר שְׁפַת יָוָן ורומא, וידכם לעשות במלאכה, חרשי אבן, אורגי חוֹרָי, או אִכָּרִים וכורמים. אִכלו יגיע כפיכם, ושתו זֵעת אפכם, אז תהיו מאֻשרים בארץ, תשבעו לחם ותהיו טובים, תמצאו חן בעיני אלהים וָמֶלֶך ובעיני כל אדם. ומה לכם לבנות מגדלים פורחים ברוח, ולתלות הררים בשערה? הלא בדבר הזה אתם שפָלים ונִבזים וחִדלי אנשים! רבים בנים הִטו אֵלַי אֹזֶן קשבת, וְהִנָם כעת מאֻשרים ועשירים, כבֵדים ברכוש ונִכבדים בעיני נִכבדי עָם. ורק אתה מאיר בני! רק אתה לבדך תמָאן לשמוע מוסר השכל, ובכל אוַת נפשך תתאוה תאוה כל הימים לשתות בצמא מוסר הבלים, ולשמוע משאות שוא ומדוחים אשר יִבְדוּ הַבֹּדִים הנואלים מלבם, וגם מפי תשאף לשתות וְלִמצות דברי אָפַע ההם אשר יתהפכו בקרבך לנהרי רעל ונחלי בליעל"!! – –.

“הוי אלופי!” ענהו מאיר ברגש, "יִוָדַע לך איפוא כי תאֵנה מצאתי, תוכה אכלתי, וקליפתה זרקתי – את הלֶקַח הטוב אשר אשמע מפיך ואשר יסודתו בהררי קֹדֶש, אקח בלבבי, אך על רוח בינתך לא אֶשָעֵן, כי רק רוח הוא!– ".

"אם כן הדבר – דִבר אליו אַחֵר באפו – “מדוע לא תשיב מִשַבָּת רגליך? הלא עוד מעט ותעבור את הגבול אשר גבלו המורים ליום השבת!”.

“שובה נא גם אתה רַבִּי היקר! – אמר מאיר בלב נִשבר –” הה, שובה נא גם אתה אֶל אלהי ישראל, כי אֵל טוב וסלח הוא, ישוב ירַחמך, וישליך במצולות ים כל חטאתיך – ".

“האָנכי אשוב?” צעק אחר ויחרוק בשִניו, "אין לאֵל ידי לשוב! אין לאֵל ידי! ביוֹם צוֹם הֶעָשוֹר בעָברי על חָרבות בית מקדשכם, שמעתי קול רעם מתחולל קורא בַכֹּחַ: "שובו בנים שובבים לבד מֵאַחֵר! – “. עוד ירעם הקול הנורא ההוא באזני! עוד אשמע הרעם האיום ההוא! – האינך שומע? – הקשב!– הה, ומה קול יְלֵל זה באזני? – קול יללת הילד אשר רָצחתי את נפשו! – הה, ראה נא גם ראה איך יָרוץ אֵלַי הנִרצח בשצף קצף! – עיניו כחזיזי זעם ירוצצו – קול דמי לבבו צועקים: “נקם נקם!” –. הָשַע ממני, שוכן צלמות! הן לא אוכל הָשיב את נפשך אליך! – רְדָה לשאול תחתיה, ושתה שם מֵי נְשִיָה ממשברי נחלי בליעל! – מה זה תרזומנה עיניך אֵלַי? הלרדת אִתך לירכתי בור שחת? הה! לא אעצר כֹּחַ – גם לעלות שמים קצרה ידי – שַחַק וָשַחַת יהדפוני – אבי, אבי, מדוע הרֵעות כה לבנך יחידך? נורא הוא אחרימון!! – –”.

ברגע ההוא נשמע קול רבי עקיבה בבית המִדרש, קורא: "כן יאבדו כל אויביך ה' – ". כי ברגע ההוא אָחַז את אַחֵר השָבץ, ויצנח מעל סוסו ארצה. כל הרואה אותו פָשַט וַיָעוֹף מהמקום ההוא, ורק מאיר לבדו מִהֵר לעזרת מוֹרוֹ, ובחמלת לבב אָחַז ביד ימינו, וינהגהו ויביאהו אל ביתו, וישכיבהו על מִטתו. אולם לב אַחֵר פָּג, עיניו כָּהוּ, פניו חָוָרוּ, רוחו קצרה, וחייו לשאול הגיעו. מאיר כָּרַע לפני מטתו, ויצעק: “אבי! אבי! אויה – בא קִצוֹ –”. והנה בפתע פתאם נפתחה הדלת וְתָמָר באה בבהלה הביתה ותתנפל לפני אביה הָאֹבֵד, מנשיקות פיה נָשְקָה לוֹ, ובדמעות עיניה הרטיבה את לְחָיָיו הלבנות. "אהה אבי אבי! – " צעקה מנהמת לבה – "הה שובה נא אל ארץ החיים! חֲיֵה חַיֵי רוחי! חֲיֵה ואל תמות! על מי תִטוֹש את בִתך היחידה? מי יָנוד לה בְנוֹדְדָה ללחם? הלא תעזוב את נפשה בתוך לְבָאִים! – אויה לי כי חטאתי לך! מתִגרת ידי נִגזרת! אנכי הסִבֹתִי בנפשך בְשַנוֹתי את טַעמי בעָרמה לבלתי היות למאיר תלמידך לאשה! – סלח נא לי כי נתתי לשבועתי יתר שאת על מִצותך! – כי נִשבעתי בה' לְאַהֲבָה את אָשֵר אהבת עולם –. שובה נא אב יקר לֵאוֹר באוֹר החיים! אנכי אכלכל את שֵיבָתך! ביגיע כפי אאכילך לחם אבירים, ובזֵעת אפי אשקך יין הרקח, בזרֹעותי אחַבקך כל הימים תחת אשר הדָפוך אחֶיך שונאיך מנַדיך – – ".

לשוא בָכתה האומללה! לשוא נאנחה בשִברון מתנים! אזני אביה כבדו משמוע קול בִכיה, ואנחות לבבה לא תרדנה בחדרי לבו. מאיר השתומם מאד בשמעו את הַתּוֹדָה אשר נתנה תמר כי אך בעָרמה שִנתה את טעמה לבלתי הפיר את שבועתה אשר נשבעה לאָשֵר, ורוחו נבהלה במָצאו רוח נכון ואמונה אֹמֶן בלבב עלמה רַכָּה בשנים, תחת אשר האמין כי כל הנשים קלות דעת הן. אך בהיות כל ישעו וכל חֶפצו רק לפדות את נפש מורו מרדת שחת, פָנה אליו בלב נשבר מאד ויאמר: "שובה נא אלופי אֶל ה'! שובה נא וְתֵן כָּבוֹד לאלהי ישראל בטרם יכבה נֵרך! – ". אז פקח אחר את עיניו וַיוֹר חִצֵי עפעפיו האחרונים על פני מאיר, ויסגור את עיניו לנצח. מאיר נבהל מאד וכל עצמותיו רחפו, ויקונן על מורו את הקינה הזאת, ויאמר:

"הוי אלופי! אלוף ביהודה! רכב ישראל ופָרשיו! לך זרוע עם גבורה בתורה. עשר ידות לך בכל תושיה, הליכות עולם לך! שֵם כבודך יצא עד אפסי ארץ, כל תופשׂי תורה נתנו כָבוד לשִמך, וכל חכמי הרָזים נִחתו מפני תעלומות חָכמתך. היית כתמר פֹּרֵחַ בגן אלהים, כגפן פֹּרִיָה בכֶרם ה' צבאות, וַיְהִי כזית הודך, וריח לך כלבנון –. הוי אריאל! אריאל! איך פתע פתאם נָטָיו רגליך ממעגלי צדק, כְּאַיִן שֻפכו אֲשֻרֶיך ממסִלות ישרים? איכה השיאך הנחש הקדמוני וגם יכל לך לאכול מפרי עץ הדעת אשר בפרדס הקדש וּלְקַצֵץ בנטיעות? – בזדון לבך חִללת נֵזר תורת אלהים, וַתִּנָזֵר לַבֹּשֶׁת – אמרת: "אֲרַוֶה תאות לבי לתענוגות בני האדם תחת השמש, כי ממעל לשמש מָנע ה' ממני מדרך כף רגל –. “וַתֵּלֶך בשרירות לבך, תַּרְתָּ אחרי עיניך, ותמַלא את כל חֵשק נפשך, וה' הֵסִיר מעליך את רוח קדשו, ורוח עועים נָחה עליך. כל מְכַבדיך הזילוך, אוהביך נהפכו לך לאויבים, וכל יודעי שמך שָחקו על מִשְבָּתֶּיך –. אך אנכי לבדי לא מאסתיך ולא געלתיך, לא עזבתיך למוג ברעה, ולא גרעתי עיני ממך, כי אמרתי פן אעצר כֹּחַ להשיבך מדרכיך, פן יצלח לי כי תשוב אֶל ה' בטרם יבוא יומך – אויה לי! כי תוחלתי נכזבה – כְמוֹת נָבל מַתָּ – יָרדת בַדָם שאולה – וַעֲון חטאתך אתך יחד אֶל בור שַחת נָחת –. הה! צר לי עליך, אלופי! מֵאנה הִנָחם נפשי, ויצורי כַצל כֻלם! –”.

אך פתאם עָצר מאיר בדִברי קינתו, כי עוד לא עָבר יום השבת, ולא אבה לבכות ולספוד ביום הקדוש הזה. ברוח נשברה הִרחיק את תמר מנִבלת אביה, ויביאנה אֶל עֲלִיַת קיר ביתה. כִּפְנוֹת היום וצִללי לַיִל נִטיוּ, עשה מאיר את החסד האחרון למורו ואלופו, וישאהו לבדו על שִכמו עד בית מועד לכל חי, ויחצוב לו קבר במִקצוע שְדֵה הקברים. בְּשוּם מאיר אבן על אֲרוֹן הַמְנוּדֶה אשר מֵת בְנִדוּיוֹ, התעצב מאד אל לבו כי נפש מורו תרד שאול ולא תעל, והנה קול קורא מִדִמְמַת הליל: “אין שלום אמר אלוה לחלל רשע זה! שערי שמים לפניו יִסָגֵרוּ, כי כִחֵש לאֵל ממעל! גם שערי שאול לא יִפָּתחו לו, כי היה לִמוד ה' ורב בכל חדרי התורה! –”. אז התפלל מאיר לפני ה' כי יוריד בחסדו את נפש החוטא לשערי שאול, למען תִּצָרֵף שם וְתִתְלַבֵּן, ואחרי כן תעלה אֶל עֵדן גן ה' –. את קול התלמיד היקר הזה, שמע אֵל הרחמים ויתן לו אות כי לקח את תפִלתו: תמרות עשן וזיקי אש עָלו מקבר אלישע – ומאיר הִסתיר את פניו בחרדה גדולה וַיֵבְך מנהמת לבו.

ברגע ההוא הֵאירו לפידים רבים את חֶשכת הלילה, כי נבלת ראובן בן אָשֵר הובאה לקברות. לפני אֲרוֹן הילד יִתנודד האב השכול, בגדיו קרועים ואדָמה על ראשו, וקול יללתו יקרע שמים. ואף כי התנחם מעט בהעלותו על לבבו כי אֵל נקמות אשר לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא, יסיר מעליו אַפוֹ אחרי קחתו ממנו בכורו פשעו; בכל זאת נשפך לארץ מְרֵרָתוֹ בזָכרו כי הוא חָטא ואָשם, ובנו מֵת בעונו. במרירות לב נשא למרום עיניו ויזעק: “הוי שופט כל הארץ! מדוע תמית צדיק בעון הרשע? אבות יאכלו בֹּסֶר וְשִׁנֵי בנים תִּקהינה? מרום משפטיך שופט צדק! – אמנם מדוע יִפָּלֵא זה בעיני? הטרם אדע כי אש עֶברתך תְּלַהֵט עֵץ חַיֵי רשע משרש עד ענף? אהה! עוד לא לקחתי מיד אֵל גמולות בכל חטאותי! כי כל עוד אשר לא הקימותי את שבועתי לתמר, חרב מלאה דם מעופפת על פנַי תמיד, ולא תֵאָסֵף אֶל תערה עד אשר תאכל בשרי ותחרים את כל ביתי –”. רבקה לא באה לבית מועד לכל חי, כי ברגע אשר הובאה גְוִיַת בְּנָה המתגוללת בדם אל ביתה, התחלחלה עד מאד, שַׁמה החזיקתה, ותפול ארצה ותתעלף, וזמן רב שכבה כאבן דומם בלי נשמת רוח חיים, עד אשר התעוררה מתרדֵמת המָות בתִגרת יד קדחת נמרצה אשר הרעידה את כל עצמותיה. ומני אז היא מדברת כנדהמת וכמֻכה בשגעון, תבכה ותשחק יחד, תזעק ותשיר, תִתהולל ותִתפלל, עד אשר שערו שער כל הנצבים עליה, וּמִדֵי רגע תקרב לשחת חיתה, ואיש לא האמין כי תחיה מֵחָלְיָה. בטרם הורד ארון הילד אל ירכתי בור, נשא אָשֵר לבבו אֶל כפים, וישפוך לפני ה' שיחו ויאמר: אנא ה'! אלהי המשפט ואבי הרחמים! שמע נא תפִלת עבדך בן אמתך, והשיבה נא את רבקה לאיתנה! הה, אֵל נָא רְפָא נָא לה! ואז אֶפָּרֵד ממנה כל ימי חיי לבל תִּכָּשֵל עוד בעוני, ולבל אהי עוד אני מִפגע לחִצי זַעמך, ואקח את תמר אֶל ביתי ואשים עיני עליה לטובה כעל אשת חיקי –".

שומע תפִלה שמע את תפִלת אשר ואת אִסָרו אשר אסר על נפשו. תנומה נעימה נפלה על עפעפי רבקה, וטל זיעה נזל על בשרה, עד כי נִצְהלו פני רופאיה ויאמרו כי עתה תִחיה מֵחָלְיָה ותשוב לאיתנה.

כאשר שָלמו שִבעת ימי האֵבל, בא מאיר לבית אשר לנוד לו ולנחמו. רֵעִים האהובים האלה הביטו משתאים ומחרישים איש על פני אחיהו רגעים אחדים, אחרי כן נִפתחוּ מַעינות עיניהם ויבכו בכי תמרורים עד אָשֵר הגדיל. “ידידי!” אמר מאיר אל אשר, "יד ה' נָגעה בך, ושדי הֵמַר לך – אך חלילה לך להִתלונן עליו, אֵל אמונה הוא, צדיק וישר, ורק גמול ידיך עשה לך, ויקח בכורך פִשעך, פרי בטנך חטאת נפשך – הֲיָדֹעַ תדע מי רָצַח נפש בנך?

“ידעתי גם ידעתי! הלא גם אנכי הייתי בבית המִדרָש עת נִרצח בני, וגם מראש ידעתי כי תהיה כזאת – ועתה נתתי נפש תחת נפש, את נפש בני תחת נפש בת הרוצח אשר בגדתי בה והֵפרתי את אלָתי –”.

“כנים דברים, ידידי! אך גם על הרוצח הֵעִיר ה' חמָתו, וכעת תִּצָרֵף נפשו בשלהבת יה מוקדי עולם. זה מעט קברתיו בקִברות הפושעים אשר מֵתו בנִדוים, וה' אלהים נתן לי אוֹת כי שופט הוא את הנפש החוטאת בהִתלקח אש וזיקות מירכתי בור קִברו. לכן אל נא תוסיף לזעום את זְעוּם ה' ההוא! מות הַזֵד הַזָקֵן, ומות הילד הַתָּם, כשני שעירי יום הכִּפורים יהיו, שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל, ושניהם יכפרו על החיים אם תיטיב אתה את הרעה אשר הרֵעות לתמר. ועתה דע לך אחי כי קרובה ישעותך לבוא! אֵל זוֹעֵם גם בְּרֹגֶז רַחֵם יזכר. שמאלו תמחץ וימינו תרַפא. יִוָדַע לך כי רק בעָרמה שִנתה תמר את טַעמה לבל תִּלָקַח לי לאשה ולבל תָּפֵר את השבועה אשר נשבעה לך לאהבה אותך כל ימי חייה –”.

השמחה המבוהלת הזאת, נָפחה בלבב אשר נשמת רוח חיים, ויאמר: “צָדקה ממני! – ברוכה היא לה‘! עתה אוכל להקים את שבועתיֱ – בנפול חבלי מָוֶת על רבקה, אסרתי אסר על נפשי כי אם יְחַיֶהָ ה’ מחָליה אביא את תמר אל ביתי אף כי היא מֻכָּה בשגעון, ולרבקה אתן ספר כריתות, כי רק בדבר ה' ישוב חרון אף ה' מביתי, וְנֹחַם יִסָתֵר מעיני. אך עתה אקח את תמר לי לאשה –”.

“אם כה תעשה – ענהו מאיר – תעשה הטוב והישר בעיני אלהים! אך חכה נא עד כי תקום רבקה ממשכבה”.

אחרי ימים אחדים שָבה רבקה לאיתנה, וָאָשֵר גִלָה לה את אשר בלבבו לעשות, והיא הֵשיבה אמריה לו בחכמה ותאמר: צָדקת איש צדיק! אך שמע נא גם את דבָרי: דע נא כי בעת אשר אחָזני השבץ בחֶזקת היד וחיי לשאול הגיעו, רָוַח פתאם לנפשי המִתעלפת, כי פתאום נֶחלצה מבית חָמרה, ועל כנפי רוחה רחפה בִשְמֵי מָרוֹם. אז נפתחו לפני שערי השמים, ואחד מן השרפים עף אלי ויגע שְמֻרות עיני וַתָּאֹרְנָה וַתִרְאינה מַראות וחֶזיונות נפלאים ומאד נעלים אשר לא תְּשוּרֵם נשמַת אדם בהיותה משֻבצת בַּגְוִיָה ואשר תקצר כל שָׂפָה להביעם באֹמר ודברים. וגם את ראובן בננו ראתה עיני שם, ברגשי אהבה פרש כפיו לנגדי, ובתאות נפש אבה להתרפק עלי באהבים. אז רָחַב ופָחד לבבי משמָחות וגיל, וחפצתי לרוץ לקראתו ולחבקהו בזרועותי, והנה נָגע השרף על מְעִיל הנער, וכרגע נהפך הנער לאיש רם קומה אשר עיניו כעיני צפעוני יפיצו פלָצות, וידיו נשואות עלי לְהַכֵּנִי באגרוף רֶצַח. פחד קראני ורעדה, ונבהלתי מפניו, ויגש אלי השרף בעינים מפיקות חמלה ויאמר: “אל תוסיפי נא לבכות על הילד הזה, כי בעון חוֹלָל ובחטא נוֹצָר, על כן הִתְעַתֵּד להיות יליד פשע ופושע מבטן, בן סורר, בן מֶמֶר ובן בליעל. וה' אלהים אשר עיניו משוטטות בַּכֹּל, ראה זאת ויקחהו מבית אבותיו בעודו ילד תמים. ועתה דעי לך כי רק לבל תראינה עיניך את משובת בר בטנך, ולמען ייטיב אָשֵר את הרעה אשר עשה, לֻקח בנך מאִתך, חֲיִי בטוב ובנעימים עִם בעל נעוריך אם חָפֹץ יַחפוץ לחַלק את אהבתו לך ולתמר חֵלק כחֵלק –”. כֹּה דִבר השרף ויורידני בלאט ארצה, ואז הִתנוססו חיים חדשים בבתי נפשי ובחדרי לבבי. ועתה אחרי כי הודעתיך את קֹשְׁטְ אִמרי אמת האלה, עתה אחלה את פניך לבל תשלחני מביתך ולבל תשליכני מלפניך! קח לך גם את תמר לאשה, ואני אתן לה כבוד ויקר, כרעיה כאָחות לי אֶאֱהָבֶנָה, ועִקבות הקנאה והמריבה ביני לבינה לא יִוָדֵעוּ, גם אני והיא נגַבר חֵילנו להנעים לך את שְנות חלדך" –.

עֵינֵי אשר נִגרו דִמעי גיל, ורגשות עדינות נוססו בקרבו בשמעו את דברי רבקה ידידת נפשו, ויאמר: “הה רעיתי! מלבי הוֹצֵאת את הדבר הזה, ועוד בטרם דִברת, חשבתי כן בלבי, בכל אַוַת נפשי אֹבֶה כי תהי גברת ביתי וַחֲבֶרְתי, אמנם גם תמר תחַלק אִתך את אהבָתי וכל הון ביתי –. עתה ידעתי כי האיר ה' את פניו אלי, יוסיף אהבָתי, וישם אלי שלום” –.

בשמחת לבב הֵרים אשר את פעָמיו, וילך בְּלִוְיַת רבקה רעיתו ומאיר ידידו לבית תמר. בלֶכתם בדרך אמר מאיר אֶל אשר: "לא אכַחד ממך רֵעִי כי נפשי אִוְתָה לקנות את לב תמר להיות לי לאשה, גם עבדתי בעדה באמונה כיעקב בעד רחל; אך בכל זאת אכַבה את שביבי אש האהבה הבוערים בחדרי לבבי, כי לאהבתך משפט הבכורה, גם נכסוף נכספתי כי תקים את השבועה אשר נשבעת לתמר, ובגלל זאת ישוב מעליך חרון אף ה' – ".

תמר נִבהלה מאד בראותה את פני אָשֵר חותם לבבה וַאֲהוּב נעוריה, ומרוב תִּמְהוֹן לבבה נִצבה כִנְצִיב שַׁיִש מבלי נוֹעַ וּמִדַבֵּר דבר. אחרי רגעים אחדים שָב רוחה אליה, וּבִלְחָיים אדֻמות מִבֹשֶת האזינה את השבועה אשר נשבע לה אָשֵר שנית כי יארשנה ויקחנה לו לאשה. אך כשָמעה את התלָאות הנוראות אשר מָצאו אותו מיום בָּגדוֹ בה, את הַנֹחַם הָאָיוֹם אשר דִכָּא לארץ חיָתו, ואת מות בנוֹ בידי אַחֵר אביה, בשמעה כל אלה הֵרִימָה קול בכי נהי תמרורים, ואשר ורבקה דִברו על לבה וינַחמוה. אחרי כן לקח אשר את תמר ויבֵא אותה אל ביתו. ומאיר הלך לו אל העיר ברוקא, ויספר לרבי עקיבה את כל הקורות כאשר השתרגו עָלו על אַחֵר, על בִּתוֹ, ועל אשר ורבקה, ויחל את פניו כי יסיר מעל תמר את הקללה אשר קִלל את כל צאצאי אַחֵר אביה, וישמע בקולו, ויהפוך לה את הקללה לברכה. ותמר היתה גם היא לְאָשֵר לאשה, והיא וגם רבקה ילדו לו בנים ובנות מחמדי בת עין, ושתיהן אהבוהו אהבה עזה כל ימי חייו. וְאָשֵר זָקֵן, בא בימים, וסוד אלוה עלי אהלו, וילַמד את בניו דרכי ה' הישרים, וזה היה פִתגם מוסָרו: שִׁמרוּ פיכם ולשונכם! אל תבהלו ברוחכם להוציא שבועה מִדל שִׂפתותיכם, ואם תלכדו בה, תמהרו להקימה, כי נִקמת ה' ועֶברתו שמורות נצח על מפירי אָלָה ושבועה! – ".

וְשֵם רבי מאיר יצא ממזרח שמש עד מבואו בין כל חכמי ישראל תופשי התורה ולִמודי ה', כי כשמו כן הוא, מֵאִיר שמו, והוא הֵאִיר את עיני כל ישראל בהליכות עולם –.

¹

בְּשֶׁבֶת הַכַּלִיף חוסיין בן עלי עִם שריו ומיודעיו לאכל לחם, שפך אחד מעבדיו סף אֹרֶז רֹתֵחַ על ראשו, כי נִדחתה ידו. בשצף קצף התנשא הכליף ועיניו מְזָרוֹת זעם על העבד, אך העבד מִהר ויתנפל לרגליו ויקרא לפניו את המקרא הזה מספר הקוראן: “שערי גן עדן פתוחים לפני האיש המאריך אפו ומושל ברוחו”. והנה כרגע שָככה חמת הכליף, ויאמר: “שב אפי ממך”. אך העבד הוסיף לקרוא לפניו את אחרית המקרא ההוא, לאמר: “ולפני האיש הנושא עון ופשע וחטאה”. "אנכי מֹחֶה פשעך, וחטאתך לא אזכור עוד! " ענהו הכליף. אולם העבד הוסיף עוד לדבר: “האֵל הטוב אוהב את האיש המשַלם טובה תחת רעה” – –. וימהר הכליף ויושט לו את ידו ויאמר: “הנה אנכי משלח אותך לחפשי וארבע מאות אדרכמונים אשקול לך עוד מבית גְנָזַי”. ברגשי תודה אָחז העבד את רגלי הכליף ויאמר: “דִמְיוֹנְךָ אדוני כעץ עושה פרי אשר יַטה את צִלוֹ ויתן את פִּרְיוֹ גם לְעַז נפש אשר ישליך עליו אבנים” –.

חכמת הַאָסְטְראָלאָגיע, הלא היא החכמה לדעת עתידות על פי מַצב הכוכבים, עתיקה היא במאד מאד, וראשיתה מראשית ימות עולם. בחצרות כל מלכי הקדם, נִמצאו הוֹבְרֵי שמים החוזים בכוכבים ומודיעים לחדשים את הָאֹתִיות לאחור, ודבריהם נחשבו בעיני המלכים כדברי אלהים חיים. החכמה הזאת נולדה על בִרכי האמונה אשר האמינו בני האדם בגודל לבבם כי כל כוכבי השמים וכסיליהם יְצָרָם יוֹצְרָם רק בעבור האדם לעָבדו ולשָמרו בכל דרכיו. ועל פי זה החליטו כל חכמי קדם כי כל צבא המָרום בַמרום ישפיעו מכֹּחָם וְיַאצילו מהודם על הליכות בני האדם בתבל, וידם חִלַקְתָה להם בַקָו את הצלחתם וששונם, את רעתם ואסונם, את חייהם ואת מותם. ועל כן לא הֵרִים איש את ידיו ואת רגליו בטרם שָאַל את פי החוזים בכוכבים. מהמלך היושב על כִּסְאוֹ, ועד אחד מִדַלַת העם לא עשו מאומה כי אם את אשר הוֹרוּם נביאי השקר ההם.

ולמען דעת כל עַמֵי הארץ איך גָברה האמונה הזאת לפָנים עד כי נואלו גם כל חכמי לב להאמין בשוא ודבר כזב כזה, אעתיק לך קורא יקר סִפור מַבהיל וְזָר אשר מצאתי ראיתי בסִפרי הזכרונות לחכמי העמים, הַסְכֵּת ושמע נא!

בשנת 1520 קם אחד מחכמי התבל, ושמו יאָהאָן סטאֶפלער, ראש מוֹרֵי המאַטעמאַטיק בטיבינגען, וַאֲבִי החוֹזים בכוכבים, וַיִנָבֵא על פי חכמת האסטראלאגיע כי בשנת 1524 בחדש שבט (פעברואַר) יִפָּתְחו ארובות השמים, וְיִבָּקְעוּ מעינות תהום רבה, וִיהִי מַבול מים על הארץ לְשַחֵת כל בשר מתחת השמים. ורוח נבואה זאת בִּעֲתַתוּ בגלל מַצב הכוכבים אשר צָפָה כי יהיה בעת ההיא, והוא: כי מזל שבתאי (סאַטורן) ומזל צדק (יופיטער) ומאדים (מאַרס) יתלכדו בעת ההיא ויתיצבו במזל דגים, וזה יורה כי יהי' אז מבול על הארץ וְיִמַח את כל היקום אשר תחת השמש. ואת הנבואה ההיא כתב יאָהאַן סטֶפלער בספר, וישלח לראשונה את הספר ההוא אל קארל החמישי קיסר שפאַניען, והקיסר הזה חָרַד ופָחד בשָמעו את הנבואה הנוראה ההיא, גם כל חכמיו ויועציו וכל שריו ועבדיו חָלו ורגזו, כי האמינו אמונה אֹמֶן בדברי סטאֶפלער אשר שמעו את שִמעו ואשר ידעו את רוב חכמתו ובינתו בהליכות הטבע, ואת ידו החזקה בסִתרי עולם ותעלומות כל חי. גם כל הוברי שמים וחכמי לב אשר היו בעת ההיא, העידו והגידו כי דברי החכם סטאֶפלער סמוכים על מוסדות אמת ומיוסדים על אדני חכמת אלהים. ואף כי עמד אז אחד מחכמי הדור ההוא אשר שמו אויגוסטונוס ריפוס, וַיוֹכַח בצדק בסִפרו אשר כתב כי שקר נִבא האיש סטאֶפלער, ואת כל דבריו ישא רוח יקח הבל, בכל זאת לא הִרגיע החכם הזה בדבריו את לב עַם הארץ, כי בני העם זה דרכם כסל למו לְשַחֵר נִפלאות תמיד, ולהאמין בכל דבר זר ומבהיל אשר יְתַעֵב השכל, והתבונה תִּזְרֵהו הלאה. רק הקיסר לבדו הֵחל לפסוח על שתי הסעפים מן העת אשר קרא את דברי ריפוס, ועל כן לא חש הקיסר לְהַשְׁלים את עצת ראַנגאָ שר צבָאו אשר יעצהו לבנות ערי מסכנות בראשי ההרים ולאסוף בתוכם בָּר ומזון לכלכל את נפשות אנשי חֵילוֹ בימי הרעה העתידים לבוא. אמנם שר הצבא ההוא בְּאַוָתוֹ להחזיק את נבואת סטאָפלער ולהאדירה, הוציא לאור שני ספרים תוצאות לב חכמי הדור ההוא ויודעי העתים, והספרים ההם שָׂמו לְאַל את כל דברי החכם ריפוס, וַיחזקו בכל תוקף ועוז את נבואת החוזה סטאָפלער. ומני אז יָספו עוד עַם הארץ לְפַחֵד תמיד מפני הֶחָזות הקשה אשר הוגד למו, ואימות מָוֶת נפלו עליהם מפני מֵי המבול אשר כְּשֹׁד מִשַדַי יבא לְחַבֵּל כל הארץ. בארץ צרפת השתגעו אנשים רבים מרוב פחד לבבם, ואנשים רבים אשר בתיהם בנוים על חוף יַמים ונהָרות, מכרו את בתיהם ואת שדותיהם וגניהם, ויצברו אֹכֶל למו, ויברחו ויעלו על ראשי ההרים הגבוהים. אנשים רבים בָּנוּ להם אניות וספִינות, ורבים עשו להם תֵּבוֹת כתֵבת נֹחַ אבינו. ועוד רבים ונכבדים עָשו תחבולות אחֵרות ויביאו עֵצות למרחוק לְמַלֵט נפשם מִכִּלָיוֹן חרוץ אשר הִתעתד לבוא עליהם, אך יותר מכֻלם עשה אחד השרים הגדולים אוריאל ממחוז טוילויזע, כי הוא בָנָה לו תֵּבָה גדולה ורחבת ידים עם תַחתים שְנִים ושְלִשִים, ויאסוף בתוכה בָּר ואֹכֶל למכביר, גם יַיִן ושמן וכל תענוגות בשר, ולבל ישטפו מֵי המבול את התבה הזאת, יְסָדָה גם הֱכִינהּ על ארבעה עמודים גדולים וחזקים במאד מאד, עמודי שַׁיִש עָבִים ומוצקִים עד להפליא.

החדש האיום והנורא אשר הפיל אימות מות על כל יושבי תבל, הוא חדש שבט בשנת 1524, החדש ההוא הנה זה בא! השמים טהורים מכל עב וענן, רוח צַח מרחף תמיד כל היום, והארץ נָחה ושָקטה! ובכל זאת תִּבָּהֵל כל נפש, ירעד כל לב, ורוח כל בשר איש ינוע, כי עוד לא עָבַר הַחֹדֶש! –. יום אחר יום יַעבור, בקר אחר בקר יֶאתה, והשמים בהירים כספירים, השמש יאיר בהודו והדרו, רוח צח וּמֵשיב נפש תמיד יפוּח, והמבול – הה הפלא ופלא! – המבול – איננו!! –.

ובכל זאת לא שָבוּ עוד המַהבילים מֵהַבְלֵי הַשוא אשר החזיקו בהם! הַצְבוּעים החנֵפים אשר בָּעָם הֶחליטו כי ראה האלהים את עֱנוּת נפשם ואת צומם ומעשיהם הטובים, וַיִתְעַשֵת וַיִנָחֵם על הרעה אשר חשב לפקוד עֲלֵי תבל. החכמים הוכיחו כי אביר הטבע הֶראה לבני האדם כי יש את נפשו לשחת כל בשר מפני רֹעַ מעלליהם, אך אחת נשבע בקדשו לבלתי הביא עוד מבול על הארץ. אך כותבי דברי הימים אשר היו בימים ההם, לא אָבוּ שמוע לכל הדברים ההם, וַיְמָאנו להאמין כי אותות השמים יְשַנו את תפקידם ולא ישימו מִשְׁטָרָם בארץ, ועל כן החליטו בימים הבאים כי אותות שמים ההם הודיעו לבני האדם את מלחמת הָאִכָּרִים (דיא בויערנקריג) אשר היתה אחרי כן בעת ההיא –.

סטאָפלער החוזה בכוכבים והנביא השקר ההוא, הוא גם אֲבִי הָאִוֶלֶת הזאת: להודיע לֶחָדָשים בלוח השנה את כל אשר תִּקראנה בימים יֻצָרוּ. כי בשנת 1499 הוציא לראשונה בעיר אֻלם לוח השנה אשר יכלכל בתוכו אותות השמים על פי חכמת האסטראלאגיע הבנויה על מוסדות תֹהוּ והבל. ומהיום ההוא והלאה יצאו כל יושבי תבל בעקבותיו לכתוב בלוח השנה נבואות שקר וחזיונות אָפַע על פי מצב הכוכבים. סטאָפלער החוזה הורה עוד בספר חזיונותיו איך ישפיעו הכוכבים והמזלות את כֹחָם על מבנה הבתים והמגדלים, על זרועי הגנים, על כל הליכות האדם עם האדם, על האהבה, על המסחור, ועל כל מצעדי גבר ומעללי איש. הוא יָעַד את המועדים ואת הזמנים אשר בם יתפלל האדם, ילמד חכמה, ישלח את בניו לבתי הספר, יגַלח את ראשו, ילבש בגד חדש, ירחץ בשרו במים, ילד בדרך, יעשה מקנה וקנין, יצוד דגים חיה ועוף, ירפא חולים; גם חָזָה לנו את המַחלות והמכאובות אשר יוכלו להֵרפא ואשר ימאנו להרפא בימים ידועים ובעתים מזמנים.

ואתם בני הדור הזה, דור דֵעָה, זִכְרוּ נא את החוזה יאָהאַן סטָפלער, ואת החזון אשר חָזָה על חדש שבט בשנת 1524 זכרו נא זאת והתאוששו! שימו את נבואת הנביא השקר הזה על לב, ואל תוסיפו עוד לדרוש בכוכבים, ומאותות השמים את תֵּחַתוּ, כי יֵחַתוּ הכסילים והמהבילים מהמה! –.

הַכַּלִיף העדשאַדש צִוָה לבל יָעוז אנוש לצאת אחר חצות הלילה מפתח ביתו החוצה, ואשר יִמָצֵא בעת ההיא בשוָקים וברחובות, אחת דתו להָמית. פעם אחת מצא פְקיד העיר שלשה אנשים משוטטים ברחובות קריה אחר חצות הלילה, וישאל הפָקיד אותם לאמר: “מי אתם?” ויען הראשון ויאמר: “אני הגבר אשר לפניו יִשַׁח כל ראש וְיָקֹד כל קדקוד, אשר לפניו ירים כל איש את כּוֹבָעוֹ ויסיר את מצנפתו. אני הגבר אשר לפניו יִקְפְּצוּ מלכים פיהם, ואשר ישפוך דְמֵי רוזנים, וְיֵז נצחם על בגדיו –”. הפקיד חשב בלבו לאמר: “בן מלך הוא זה, או ממשפחת הכליף, ואם אסירה את ראשו מעליו, וְחִיַבְתִּי את ראשי לַכַּלִיף”. וישאל את פי השני: “ומי אתה?” ויען האיש ויאמר: “אנכי יושב על כסא המשפט, וידי תְּחַלֵק בַּקָו לאיש איש כמעשהו, וכל שָרֵי המלך וחכמי יועציו אך ממני יֵצֵאו, כי אנכי גדלתים ורוממתים –”. ככלותו את דבריו, אמר הפקיד בלבו: “אין זה כי אם שופט הארץ או חֲכַם הרָזים, ועל כן לא אֶבָּהֵל ברוחי להעבירו בַשָלַח”. וישאל את פי השלישי לאמר: “ומי אתה אדוני?!”. ויענהו האיש ויאמר: "אני הוא האיש אשר יש לאל יָדוֹ לתת כָּבוד והדר לאשר יַחפוץ, וכל חכמי לב קצרי יד הם לעשות כמעשַי. אנכי נותן שִמלה ובִגדי יְקר לרוזנים ושָרי המדינות, ואותות המִשרה על שכם המלכים – ". הפקיד חשבהו לאחד הגדולים הרואים את פני המלך והיושבים ראשונה במלכות, ולא עשה גם לו מאומה. ויבֵא את שלשתם אל ביתו, וישמרם עד הבקר. ולפנות בקר הביאם לפני הכליף העדשאַדש, וַיִוָדַע הדבר כי הראשון מהם היה גַלָב (איין בארביר), השני – מורה בבית הספר, השלישי – חַיָט. ובגלל תשובתם הנמרצה במועצות ודעת, שלחם הכליף לחפשי.

¹

תשוקה יקרה אֶל רב טוּב צָפוּן, הָטְבְּעָה בנפש האדם כל ימי צְבָאוֹ עלי ארץ. אמנם לא תשוקת המון העם הִנֶהָ: לא תשוקת מְתִים מחלד אשר רק בחפצי חלד יסודה, לא תשוקת גבר יהיר השואף לנחול חֹסֶן וִיקָר ובכל אשר תשיג ידו לא נמלא עוד סִפְקוֹ, גם לא תשוקת תועי לבב המתאוים תאוה כל היום כי יָשֵׂם ה' סדרים חדשים לרגעים בתבל ארצו. לא אחת מהנה ולא עוד רבות כהנה מגמת פני בזה, כי רק על תשוקה יקרה אשר תיקר גם בעיני ה‘, אשים דברתי, ורק עליה יריתי הגיון לבי בזה, והיא תִפָּרֵד לשלשה ראשים: א) כי יָהֵל אור הדעת על חשכת דרכינו. ב) כי יוסיף לנו ה’ עֹז ועָצמה בכל תושיה ומעשה הצדקה. ג) כי נתענג על ה' ועולמנו נראה בחיינו. ועתה אבאר את דברי באר היטב נגדה נא לכל קהל הקוראים:

א). התשוקה כי יהל אור הדעת על חשכת דרכינו, תתנוסס בלב כל משכיל בהתבוננו כי אחרי עֲמַל כל חכמי לב לגלות את מִסְתְּרֵי התולדה, כִּסתה היא פניה בצעיף ותתעלף: מי עלה על שְׁמֵי התולדה וַיֵרֵד? מי ירד בעמקי תהום מצפוניה וַיָעַל? מי אסף רוח קדשה בחפניו? מי יודע סתרי תעלומות העתיד? מי גִלה פני לבושו? מי יודע מה יֵלד בימים יֻצרו? מי בא עד נִבכי מבוכות ים הנצח ובחֵקר שפוני צפוניו מי זה התהלך? מי יודע עצם נפש האדם ורבבות חליפות רגשותיה עם צבאות פליאות תכונותיה ופעולותיה? הה! הנפש הזאת נְוַת בית חמרנו היא וממנה תוצאות חיינו, ואין אתנו יודע עד מה מדרכיה ומחביון הליכותיה! הוי, נעו מעגלותיה ונעלמו מעיני כל חי! –. מי מכל חכמי הרזים אשר לא יתנגפו רגליו באבני נגף בכל ממלכות התולדה בת השמים, ומי יביא לבב חכמה לישר רבבות הדוריה ומעקשיה ולשום הֶעָקֹב למישור והרכסים לבקעה? – מי האיש אשר לא נכספה גם כלתה נפשו למצוא את החידות הנפלאות האלה? – מי לא יתעצב אל לבו בראותו כי אביר התולדה סך בדלתים את הים הגדול הזה, ועל גבול בינת אדם הקים מְצֻדות ויאמר עד פה תבואי ולא תוסיפי? – מי לא יחלה חולת אהבת האמת לדעת את נפשו שוכנת בתוכו, מאין היא באה ולאן היא הולכת? מי היא? ומה היא? ומה היא התבל אשר הֻטלה בה לעבדה ולשמרה? – הה! הלא ידאב לב כל משכיל דורש אלהים בצָללו במעמקי ים החכמה ותחת דְלוֹת פנינים יעל חרס בידו? ומי זה לא יחשוק תשוקה עזה כי יהל אור הדעת על חשכת דרכיו?

ב). התשוקה כי יוסיף לנו ה' עז ועצמה בתושיה, צפונה בנפש כל גבר חכם בידעו כי אין בו כח להשיג את תעודתו תחת השמש, כי קצר קצרה ידו לעשות תושיה ככל אשר ה' דורש ממנו, ופרי צדקתו אך פרי כחש הנמו. הה! מי האיש אשר לא יאנח בשברון מתנים בראותו כי נפשו המשכלת חֵלק אֱלוֹהַ ממעל רֻתְקָה בבית חֹמֶר נִתעב ונֶאלח אשר בחזקת היד יעצור מרוצתה אל בית אביה, יטביענה בִיוֵן מצולה ויכביר עליה עבטיט! כל ימי התהלכו בארץ, יאכף עליו פיהו לֶאֱרַח לְחֶבְרה עם חֲשֻכִּים סתומי עינים וערלי לב להביא טרף לביתו, והם הם יַמריצוהו לְקַצֵץ את כנפי רוחו המתאמצת לשוב אֶל עָל, וּלְדָבְקָה אֶל גַבֵּי חֹמֶר גַבֵּיהֶם – וגם הדגול מרבבה אשר יצלח לְרַד לפניו שפעת מחַבלי נפש ההם, הה! גם הוא לא יעצר כח לבנות כמו רמים מקדש הצדק, כי חרוצים ימי חיי הבלו, מספר ירחיו, ירחי שוא, חֻצצו, ובטרם תעז ידו לבַצע את מַעבָרו, יקדמוהו מוקשי מות ויורידוהו דומה אֶל עַם עולם – . והעולה על כֻּלם להדאיב נפש כל יְרֵא ה' וּלְשַבֵּר לב כל חכם מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן, הוא הנסיון אשר יורנו לדעת כי טוּבֵנו ברע יתבולל, ובכל ארחות חיינו כחסרי לב נתהולל. במעגלי המַדָעִים, יַתעונו אורות מַתְעִים, ובכל יּשֶׁר וצדק יְסֻפַּח גם חרול וחדק. בכל דרכינו הישרים, מְעֻוָת לא נוכל לתקן, ובכל מעללינו התמימים, חסרון לא יוכל להמנות. כל אשר נוסיף לחפש דרכינו ולחקור, כן נמצא כי עוד אנחנו רחוקים מהמטרה אשר הציב לנו ה' בתבל ארצו, וכל אשר נְגַבֵּר חיָלים במסִלות צדקה, כן תחזינה עינינו כי עוד רחקה הצדקה ממנו – ומי זה האיש אשר לא יכסוף כי יגער ה' בכל שטן הנצב לו לשטנה בדרך, ויוסיף לו עֹז ועָצמה בתושיה לבעבור יגיע אל המטרה הישרה אשר למענה יְצָרוֹ יוצרו! –.

ג) התשוקה כי נתענג על ה' ועולמנו נראה בחיינו, גם היא תשוקה יקרה ובלב כל ישר באדם תנוח. אמנם כן כי גן עדן הארץ לפנינו, מלאה כל שכיות חמדה וכל משכיות לבב, אך לפתח גן עדן זה רֹבֶצֶת השחת עם להט חרבה המתהפכת. על שרשי רגלינו יתחקו חרשי משחית, סביב יבעתונו בלָהות, בַּלְהוֹת תלאות נוראות, ורבבות צִבאות בלע ירדפונו בלי חשך להשמידנו מתחת שמי ה‘. כל אשר נשמה באפו יכרע ירבץ תחת המון פגעים רעים המתנכלים להשבית מאנוש זכרו, ואין קץ לכל נגעי בני אדם תחת השמש! ומי זה האיש אשר לא יתאוה תאוה לנוח לימי צרה, לימי עבָרות, לשֶבת שלאנן ושליו מספר ימי חייו, לשבוע שמחות, לחזות בנֹעם ה’ ולחיות כחיי השמים על הארץ! –.

אגרות תנחומים / קלמן שולמאן

עִמך אנכי בצרה…

הֶרֶף מִנֶהִי, רֵעַ יקר, וַעֲזוֹב סְפוֹד על שני ילדיך אשר שִׁכַּלְתָּם יום אחד, פן תשבע מרורים מרבה להכיל וְכִחַשְׁתָּ בְיֹשֶׁר משפטי ה' – הה, ומי עמד בסוד אֵל נערץ? מי מצא חקר משפטיו, והוא דמים ישפוט! ועד תכלית עלילותיו מי זה בא, והוא נורא עלילה ורק לו נתכנו עלילותיו! ומי זה יָעוֹז להרשיע פעלו אף אם ידכאנו בתחתיות ארץ וִיכַס עלינו בצלמות? – הטרם נדע כי גם באֹרח משפטיו רב טוב צפון, ותחת תוכחות מוּסָרוֹ גם נעימות נצח ספונות! ולוּ נקרע סגור עינינו וראינו את הכמוס באוצרות העתיד, כי אז נָשאנו רִנָה על הדבר אשר נִשָׂא עליו קִינָה, ואז עָטִינו מַעטה ששון על האסון אשר נַעַט עליו כעת מעטה אֵבל. ואף כי קצר קצרה בינתי להוכיח קֹשְטְ משפטי זה גם בִּדְבַר מוֹת ילדיך, בכל זאת ידעתי גם ידעתי נאמנה כי רק לטובתך ולטובת בניך עשה ה' ככה. כי מי זה יִוָאֵל להוציא משפט מעֻקל ולגזֹר אֹמר כי יוצֵר האדם אשר יְצָרוֹ בחכמה נשגבה עד אין חקר יחפוץ ברעתו ובמותו, יָגֶל בהתגוללו תחת שואָה כל ימי חיי הבלו, וישיש כי ימצא קבר וכליון חרוץ! – הלא הוא ברא את האדם בצלמו כדמותו, ונשמת קדשו תְּחַיֵהוּ וּתְבוֹנְנֵהוּ, וזה אות נאמן כי אוהב הוא אותו אהבת עולם, ורק כאשר יְיַסֵר אָב את בְּנוֹ הוא מְיַסְרֵהוּ לטוב לו כל הימים. בְּחַן נא ידידי את הדברים האלה ותראה כי בהררי קדש יסודתם, והם יהיו רפאות לשרך ונגֹהות לנפשך. ואני תפִלה לאֵל חי כי יתן עֹז ללבבך וירפא הריסות מורשיו, נַחֵם ינחמך וישַמחך מיגונך, ישמרך מכל רע, יאר אור פניו אליך וישם לך רוב שלום עד בלי ירח.

ינחמך ה' וְיִגְהֶה מזורך…

אנכי אֶרְשַע אם לא אתן צֶדֶק לִמְרִי שִיחך, כי הה מִשְנֵה שִׁבָּרוֹן הָשברת: הונך ועשרך עָלוּ בתֹהו ואבדו, ולאחרונה מת עליך גם בנך יחידך, ומה נורא שבר מִשְׁנֶה כזה! מתגרת ידו ימס גם לב אבן, וגם נפש נחושה תתמוגג, ואף כי לב רחום כמוך, ונפש ענוגה ועדינה כנפשך! – אֵל שדי יתן לך כֹּחַ וְיֶרֶב לך עָצמה לשאת ולסבול את אשר נָטל עליך! – מְתִים מחלד אשר לא דמו אליך בחכמה ויראת אלהים, ילאו וְיִבָּהלו גם באבד מַרבית הונם, ועל ה' יזעף לבם, לא כן אתה, כי אתה בגדל נפשך לא תִתְיַפֵּחַ ולא תשתוחח באָבדן הונך ורכושך, ולא תתן תִּפְלָה לאלהי משפט ה‘; ורק על מות לַבֵּן נפשך תאבל, על בנך יחידך כי איננו תמָרר בבכי וּתְמָאֵן להתנחם, וגם אנכי לא אוכל לנַחם אותך, כי גם נפשי מֵאנה הִנָחֵם, הה כי גדול כַּיָם שברך ומי ינחמך!! –. אולם בכל זאת אח יקר! רַבֶּה נא צְבָא חכמתך וְצֵא לְהִלָחם עִם יגונך העז אשר יִסְעַר להפיצך, בא נא אֶל מִקְדְשֵי אֵל, מִקְדְשֵי אש דָת, וּ בְרֹת לך משם נִשְׁקֵי קֹדֶש להכריע עָצבך ורגזך תחתיך, וידעתי גם ידעתי כי לא אַלְמָן לב חכם מִמְצוא כֵּהָה לְשִבְרו, ויד תופש תורה לא קצרה לבקש ולמצוא תנחומות אֵל – גם אם תשית לבך להליכות עולם ותדע ובחנת כי רבות פעמים יִלָכְדוּ ילדים אשר לא יֵדעו לְהִזָהֵר עוד, בחבלי עונות חֶרֶב, ומי יודע אם לא נלכד גם בנך במצודה רעה כזאת בימים יֻצרו, ואז הלא קַצְתָּ בחייו וּבָחַרְתָּ במותך, תחת אשר עתה עָלָה בִנך בהר ה’ חַף מכל פשע, וכאחד מבני אֵלִים יֵרָאֶה את פני האדון ה' צבאות בִּמְעוֹן קדשו. הרעיון הזה ינחמך, אחי יקירי! וה' אלהים ישלם לך נחומים, ישלח עזרך מקדש, וירפא נפשך מכל תחלואיה אשר חלה בה…

עִמך אנכי בצרה!

סִפרך אשר כתבת אלי, עִנה את לבבי וַיַגֶה את נפשי. הה! כָּלוּ כליותי בחיקי ויתכו כמים דמעותי. אוי נא לנו כי שֻדדנו! ממך שדד המות אב יקר, וממני רֵעַ נאמן וְאָח לצרה. חלילה לי לנחמך הבל ככל מנחמי עמל! הוי! מה אַשְוֶה לך ואנחמך, ידיד לבי! הן גם אם לא היה צדיק כביר הזה אביך אשר אהֵבך שְכֶם אחד על כל אהבת אב לבנו, ולולי היה גם ידידי וְרֵעִי הדבוק בי מֵאָח, הלא גם אז עָלינוּ לבכות לו ולעשות אֵבל יחיד על איש ירא ה' כמוהו, איש צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו! הה יגורתי להעביר כל טובו על פני, פן אֲחַלֵל אם אֲהַלֵל, כי לו דומיה תהִלָה – ורק בלבי צפנתי זכר רב טובו, וְשֶׁבַע ביום אברך את שֵם קדשו כעל כל תגמולוהי עלי –. אמנם יקירי! רק לנו אוי, רק לנו אבוי כי אבדנו כלי חמדתנו ושכיות קדשנו, אך הוא – הוא מאֻשר כבר אשֶׁר אין קץ, ונפשו צרורה בצרור החיים תחת כסא כבוד אֵל. המות מִהֵר וַיְפַתַּח למוֹסֵרָיו, וברגע קטן שִלח אותו לחפשי ממכאוביו הרבים אשר החזיקוהו ואשר לא הִרפו ממנו אם נמשכו עוד ימי חָלְיוֹ. ומי לא ידע כי טוב מאד המות מֵהִתְענות תחת ידי מחלה מְמֻשכה ומבלי כל תוחלת לְהֵרָפֵא? –. ועתה אחת אשאל ממך, רעי כאח לי! הָרימה נא פעמיך אל אֹהל ביתי, ונשב ימים אחדים שבת אחים בנאות שְדֵה אחֻזתי, כי בעת רעה כזאת יחסר לך נִיד שפתים גם מנוחה שאננה וחֶברת רֵעִים, ופה בבית מושבי תמצא כל אלה. ודע נא כי לפני יום חפצתי לבוא אל ביתך, אך עד מהרה נחמתי מאשר יָזַמתִּי, כי יראתי פן תכריע התוגה השוררת בביתך את שנינו יחד, עד כי גם נפשי תמוג בעֹצר רעה ויגון, ואוסיפה עוד רעה על רעתך ויגון על יגונך. ועתה הנני שולח אליך עגלת צָב ואיש עִתִּי להביאך אלי, ואתה אל תאַחר מִבּוֹא הֵנה ותמצא אח לצרתך גם מנחם ומנוחה וישע בבית ידידך הנאמן המיחל לך בכליון עינים ונפשו כארץ עיֵפה לך…

ה' ישַלם נחומים לך רעי יקירי…

שני מכתביך האחרונים דִכאו לעָפר חיָתי וַיְכַסוּ עלי בצלמות –. אויה! מה נורא נִפְלֶך! ברגע קטן נָפלת מִמְרוֹם הררי עֹז אל תחתית בור צרה וגיא שחת! – פלצות בִעתתני בהציבי את מַצבך נֹכַח פני! צר לי עליך, אחי! וְקָצֹר קצרה ידי להושיע לך, גם אין בי דברים נחומים להקל כֹּבד צרתך – – וְאַתְּ נפש זכה וטהורה! נפש דִינָה העדינה אשר עָזבת את בעל נְעוריך ואת כל בית אביך! הה, תִּנְעַם לך תנומתך במשכנות מבטחיך! נוחי במנוחת עולם אַתְּ וילדיך אשר נָמוּ שנתם גם הם על יד ימינך פה בעמק יזרעאל! יושב בשמים יְמַלֵא גם את מספר ימינו עֲלֵי ארץ, ועוד מעט נָבוֹא גם אנחנו אחריך ולא נִפָּרֵד עוד לעולם. שם – שם תִּפָּקחנה עינינו לראות על מה הִקְציר ה' את ימי עלומיך פה תחת השמש, ומדוע נִקטפו גם יַלדי שעשועיך בעודם בְּאִבָּם וּבְטַל ילדותיהם. שם נשמחה ונרננה על אשר לא רָפו ידינו בימי עָנְיֵנוּ ומרודינו פֹה בעמק עכור, ולא כהתה רוחנו בִשְנוֹת ראינו רעה, ובחֹזֶק יד הֶחזקנו במָעוז אֵל מָעֻזֵנוּ, אֵל תמים פעלו וכל מעשהו צדק עולמים.

רעי כאח לי! לא לנחמך מְגַמָתִי במכתבי זה. כי כמוך ידעתי גם אני כי לא תוכל לְהִנָחֵם על מוֹת רעיתך תפארת בְנוֹת הצדק, הה, בְּכֵה בָכֹה לַהוֹלֶכֶת ולא תשוב עוד, וְתֵרֵדְנה עיניך דמעה על מחמד בת עינך, וגם אנכי אמרר בבכי, ועפעפי יזילו מים על שִׁברך כי נורא הוא. אֵל רחום וחנון לא צִוה עלינו מֵהַמְטִיר מְטַר עינינו בבוא כשואה אֵידֵינוּ, ונהפוך הוא כי הוא ברחמיו וברוב חסדיו יפתח אז את גֻלוֹת עֵינינו לְכַבּוֹת את תַּבְעֵרַת היגון הַבֹּעֶרֶת בלבבנו. אפס כי בכל זאת התחזק נא אחי, ואל תתרפה ביום צרה! שא נא מרום עיניך אֶל רוכב שמים אשר בידו נפש כל חי ואשר רק הוא יודע יֹשֶר משפטיו, והשקיטה את סערות יגונך ועצבונך! הטרם תדע כי אנחנו נְגַשֵׁש כַּעִוְרִים הליכות אֵל עולם, ואין אתנו יודע עד מה מִסִתְרֵי אֵל מִסְתַּתֵּר וְרָזֵי מַעגליו ואֹרח משפטי צִדקו – זכר נא זאת אחי וְתִנָחֵם על עפר ואפר! –.

ועתה אני מַפִּיל תחִנתי לפניך: הואילה נא ובוא אל בית מושבי, ותשב אתי כחֹדש ימים. פה תחת צֵל קורתי תמצא אוהב דבק מאח, מנוחת לבב ומרגעה לנפשך העיֵפה. אנכי אֶפָּנֶה מכל מעשי ידי וְאֵפֶן רק אליך. כי בעיר מושבך, עיר מְלֵאָה תשואות ורבתי עָם, לא תפוג תוגתך. כי בתוך שָאון ורעש אך תֵּרָדֵם התוגה ותתעלף מעט קט, ועוד מעט ותתעורר וְתִנָעֵר וביתר עז עוד. לא כן בעיר מושבי, עיר מצער ואנשים בה מעט, כי פה שוררת דומיה ושקט כל הימים, ופה תרפינה ידי התוגה מיום ליום. בבֹקר בבֹקר נלך לשוח בין השיחים ונשיח בהליכות רעיתך, והיא מִמְרוֹם שבתה תאזין ותקשיב אמרי פינו, גם תַּזִיל דמעת ששון. בסֻכת ענָפים נֵשב על חוף הים כחום היום וְהָגֹה נֶהגה בפָעלי ה' המשיבים נפש. לפנות ערב נסע במרכבה מְרַקֵדָה לשַחר את פני אוהבינו היושבים מחוץ לעיר על שדותיהם ובפָרש הלילה דממת קדשה תחת כל השמים, נשובה אל אֹהל ביתנו ונתעלס בדברי ידידות עד כי תפֹּל שנה על עינינו וְתָשֵׁת עלינו נֹעַם כַּפיה. חושה נא ידיד יקר! חושה נא ובואה הֵנה, כי מחכה אני לך, אני ידידך ואוהבך בכל לב ונפש…

מנחם אבֵלים ינחמך…

פחד פחדתי ימים רבים – וַיֶאֱתָיֵנִי: פחדתי כי דומיתך הממֻשכה אוֹת היא כי נגעה בך יד ה‘, הה, וכן היתה! – ומה נורא אסונך! מאין אבקש מנחמים לך על מוֹת רעיתך אשת החיל אשר רחוק מפנינים מִכרה? בתמהון לבב אשא עיני אֶל אֵל חי ואעמיק שאלה: למה זה יעטוף את נשמות האדם בִּגְוִיָה מְפֹרֶצֶת אשר לרגעים תִּתְעַתֵּד לגלים? – אנחנו נְיַגֵעַ כַפינו לצבור כסף לילה ויום כמו חָיינו לעולם, ורוח עָברה בנו וְנִבֹּל כֶּעָלֶה וכלא היינו נהיה! – אך עֹז לנו באלהים, קול שדי קורא בקרבנו כי לא יאבד נצחנו ויש לנו אחרית, עוד נִהיה ועוד נִחיה גם אחרי מותנו, עוד נשובה ונראה את אהובי נפשנו אשר לפי רְאות עַיִן אבד נִצְחָם ויבלו בשחת בְּלִי –. אמנם מי מאתנו יעלה בתחלה אֶל מעונה אלהי קדם? מי יֵלך לראשונה לֵאור באור חיי עולם? ה’ אלהים אתה ידעת! – ובין כֹּה וכה, ידיד יקר, נשא ונסבול בדומיה את אשר נָטל אלינו רב העליליה, בלי זעף ותלונה נטה שכמנו לעמל אנוש ונגעי בני אדם, עד אשר יחננו אֵל אלהי הרוחות לכל בשר ויאספנו אל מעוֹן קדשו לחזות בְּנֹעַם הדר כבודו ולשבוע בהקיץ את תמונתו…

¹

יוסף אל רפאל.

עזבתני רפאל – והתולדה תֹּסֵף רוחה וְתִגְוַע: עֲצֵי היער התנצלו עֶדְים מעליהם. ערפלי בָּצִיר כתכריכי רפאים פרושים על השדֵמות השומֵמות. בדד תתעינה רגלי בדרך עֹצֶב, ארימה קולי ובשֵׁם רפאל אקרא, ונפשי יָרעה לי כי רפאל לא יענני.

כבר רפה ממני עֹז יגוני על הִפָּרדך ממני, יללת אופני העגלה אשר נשאתך מזה, לא יִלְלָה עוד באזני, וכבר הייתי מאֻשר ושכחתי כל מחמדי ירחי קדם, יְמֵי שִבְתֵנוּ שֶבֶת אחים והגינו בכל פָעלי החכמה. ועתה – הה! עתה חִדשו ימי טיבה ההם כנשר נעוריהם, ותמונתך הַנָוָה והמעֻנגה חִדְשָה גם היא נעוריה, במַראה אלי תִּתְוַדַע, ובהדרת-קֹדֶש תופיע נֹכַח פני. בכל מקום אשר הלכנו לשוח, אראך עַיִן בעין כבראשונה. על ראש הפסגה הזה העפלתי אתך עֲלוֹת, ובמרחב-יה זה הלכנו ברגש. ביער ארזים זה ובסתר קדשו נולד בלבבנו ההגיון המרומם, הֶגְיוֹן אהבתנו. פה תחת צֵל ארז אֵל פתחנו לראשונה את ספר הַיַחַש אשר לנפשותינו, ומצאנו ראינו כי אחיות תֹאֲמוֹת הֵנָה, וממקום קדוש אחר שתיהן אצולות –. הה, אין מַעין ונחל פה, אין יער וָחֹרֶש, הר וגבעה, אשר לא יזכירוני את רוֹב אָשְׁרִי בימי קדם בעוד אתה עמדי. כל אשר סביב עיני תראינה, כֻּלָם קשרו עלי קשר להדאיב נפשי בְּזֶכֶר ימי הטובה ההם, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלי בו אשובה ואזכרה כי נפרדנו איש מעל אחיו, אזכרה – ותשוח עלי נפשי!

מה זאת עשית לי, הה רפאל! אוי מה היה לי! מי יתן ולא ידעתיך מעודי, או לו נפרדת ממני בעודי! – שוב נא אלי, האדם הגדול! על כנפי האהבה שובה נא אלי, פן יִבּלוּ נִטעי נעמניך אשר שָׁתַלְתָּ בקרבי –. הה, איך יִתֶּנְך רוחך הטובה לִנְטֹש את הארמון אשר יסדת בחכמה בטרם כִּלִת את מעשהו? וראה נא כי הַשְתוֹת אשר כּוֹנַנְתָּ ביד חכמתך יהרסו, וכל מגדלי עֹז תבונתך אשר בנית בבתי נפשי, יפלו ויהיו לחרבות עולם, ואנכי כתולעת מוּבָסָה אתגלגל תחת מְעִי החרָבות, ואריד אהימה –.

אַיֵכֶם ימי קדֶש בְּלֶכְתִּי בעינים עצומות הליכות עוֹלָמִי! ימים אשר משאלות לבבי לא הִרקיעו לשחקים לדעת רָזֵי עולם, עת אשר אֹדֶם השמש לפְנוֹת ערב, לא נחשב בעיני רק לִמְבַשֵׂר יום בָּהִיר למחר – עת אשר לשֵמע הֶמית החלילים בְּמוֹת אדם, יראה ורעד יבוא בי מפני יום הדין הגדול והנורא אשר בו ידין אֱלֹהֵי המשפט את כל בני האדם – עת אשר אם זכרתי שֵׁם שֵׂעִיר וְנִבְהַלְתי, וְאָחַז בשרי שער – אז, הה רק אז הייתי מאֻשר בארץ, עד כי באת אתה רפאל ותלמדני חכמה – חכמת אדם – והנני אֹבד ואומלל כיום הזה! –.

אתה חֵללת נֵזֶר תִּקְוָתִי וְתֻמָתִי, שִמחת גילי וּמְשוֹש דרכי בחיים, אתה רִצצת את קָדשי הגיוני וכל ילדי דִמיוני כי קָדֵשוּ! לפָנים עת ראתה עיני רבבות עָם אשר ילכו בית אֵל ברגש, התרוצצו בקרבי רגשי יה, וקול רנתם ותפִלתם כְּנֹעַם שִיחַ סוד שרפי קֹדֶש היה באזני. שתי פעמים נצבתי מראשותי בני תמותה המטים למות, וְהָרְאֵיתי לדעת כי יד האמונה עזה היא גם מֵהַמָוֶת: מִבָּבוֹת עֵינֵי בני מָוֶת ההם, שביבי תנחומות האמונה התמלטו, וזיקי תקוה, תקות חיי עולם, מעפעפיהם הִבִּטוּ וְנָהָרוּ. הה, אמרתי אז בלבי, מה רוממה ומה נשגבה קדושת האמונה אשר מלהבות קדשה יֵחַם לבב רבבות אדם לשאת רנה ותפִלה לְאֵל חי, ובגבורת ישע ימינה הָלֹך יֵלך האדם אל שערי המות הָלֹךְ וְרַנֵן כהולך בחליל לָחֹג חג –. ורוח חכמתך, רפאל, נָשבה בי ותכבה את שלהבת יה הזאת… הה פתיתני וָאֶפָּת! כל שכיות חמדתי אחרי גֵוִי השלכתי, וכל תנחומותי ושעשועי נפשי זריתי הלאה… ועתה אין בי אֱיָל לשוב אל אֱיָלוּתִי אחר שלוחיה – עתה הורדתי את עֶדְיִי מעלי – אהה רֻשַשְתִּי! אין עוד מחזיק ומנהל בידי, בלתי אם אל רוח בינתי עיני נשואות, רק עליה אֶשָׁעֵן… ואויה לי אם גם משענתי זאת משענת קנה רצוץ הָיֹה תהיה לי, או משענת מַתעה – אז, הה אז אֶפֹּל למשואות נצח ואהי עדי אֹבֵד! – –.

יוסף אל רפאל

בְּעֹצֶם יד חכמתך הִרהבת בנפשי עֹז. מגיא צלמות אֶל עֵדן גן ה' דִליתני. קרעת סגור עפעפי לראות אור שבעת הימים. לפָנִים שבעתי כבוד כי נקרא עלי שֵׁם תְּמִים דרך וְסֹכֵן לְחֶבְרַת האדם, ועתה אתה רפאל שמתני לאזרח נכבד בכל צבא המרום במרום, וְחָבֵר לכל בני האלהים… לב אחר נתת לי, ורוח חדשה בראת בי, ממעל לכוכבי אֵל הכינות מוֹשָבִי, ובתוך מלאכי עליון שָׂמְתָּ כסאי, באָמרך אלי "כי החכמה גְבֶרֶת כל צִבְאוֹת שַׁדַי הִנֶהָ, מְלֶכֶת כל מלאכי אלהים ונשמת כל הנשמה. צֹפְנֶיהָ צָפַן רוח ה' בקרבו, כֵּס יה יִשָׂא בחֻבו, על מִשְטְרֵי השמים וּמִסְתְרֵיהֶם ישים מִשְטָרוֹ, כל שרפי קֹדֶש אֶחָיו הם, כי אב אחד למו, אֵל אחד ינַהלם, ובאור פניו שלובי יד יְהלֵכון – ".

מה רם ומה נשא ההגיון הזה! ומה רבה תפארת נשמת אדם! מעט מאלהים, אלהים יְחַסְרֶהָ! – הה, ונשמת שדי כזאת כְּלוּאָה בבית חֹמֶר נִתעב ונָאלח, וּבַשִׁפְלָה תִּשְׂפַּל וְתֵרד פלאים בחדרי בטן! הוי, איך לְבַת אלהים כזאת, ה' אמר לשכון בערפל! – על כל צבאות רוֹם וָשֶפֶל יְחַוֶה האדם דעת, והוא יְדֻכָּא לפני עָש ותאכלנו התולעת – בחכמתו כי רַבָּה יֵדע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ואת נפשו לא יֵדע! לא יֵדע מָה היא ומי היא, ואיך תְּחַיֵהו וּתְבוֹנְנֵהוּ גם תרכיבהו על במתי שמים – הה! אך תהפוכות ומבוכות תַּחַז בת עֵינִי, אך חִידוֹת נעלמות, צלמות ולא סדרים! – אשרי איש אשר ינום ואשר יישן שְׁנָת לא-דעת כל ימי חייו! אל תעירו ואל תעוררו את הַמְאֻשָׁר ההוא פן תפקחנה עיניו לראות – וְיַעַל בתֹהו ויאבד! –. התבונה דָמתה ליפעת שְביב הברק בְּמַחֲשַׁכֵּי בית האסורים, האסיר שכח מֶתק האור ונֹעם הדרור, וַחֲלוֹם חזיון החֹפש יחלוף על פניו כזֹהר הברק בֶּאֱשוּן חֹשך אשר בְּהֵעָלְמוֹ יכפיל עוד את חֶשכת הלילה וְיָמֵש חֹשך –. אויה לי! הנני גבר אין אֱיָל, גבר לא-יצלח, נחשבתי עם יורדי בור, ותושיה נדחה ממני! –. שִׁלחה נא את דבריך אלי, רפאל יקירי! נַחֵם נחם נא את נפשי האבֵלה אולי תרפא שֶׁבֶר לבבי ותשובב רוחי!

רפאל אל יוסף

“שֶׁבֶת אחים כמונו לאֹרך ימים, אֹשֶר רב הוא מֵעַל לגורל בני אדם”. הרעיון הזה הפחידני לרגעים עוד בימי קדם בשבתנו עוד יחד, ועתה נהפך לי לישועה, כי על ידו הַסְכֵּן הסכנתי מאז להיות עתיד ליום אשר נִפָּרֵד איש מעל אחיו, ועתה יֵקַל לי לשאת את תגרת ידו, והתקוה תנחמני “כי עוד אשובה אליך לחַדש ימינו כקדם”. לא כן אתה ידידי! אתה לא שמת על לבך בשבתנו יחד כי יבא יום אשר יַפריד הזמן בינינו, ולא הִסכנת לחַסר נפשך מטובה, על כן נלאית עתה נְשוֹא תגרת יד החֹסר וַתִּרְבץ תחת כֹּבֶד מַשָאוֹ.

אך מי יודע אם לא לטובתך לֻקחתי מעל ראשך? מחלה עזה הִתְעַתְּדָה לעבור על נפשך, מחלה אשר רק אתה לבדך תוכל להסירה ממך, וכאשר תוסיף דעת כי רופא זולתך אַיִן, כן תוסיף לְאַמֵץ כֹּחך לְרַפְּאוֹת את נפשך ולגרש את מחלתה כָלה לבל תשוב עוד להחליאנה.

לא נִחמתי גם לא אֶנָחֵם על אשר העירותיך משנתך להתחקות על שרשי רגלי החכמה. מיום דעתי אותך ידעתי כי גם מבלי מֵעיר תתעורר אתה מתרדמתך, על כן מִהרתי להעירך בעת רצון, בעת אשר נפשך טהורה היא ולבך לא הִתגָאל עוד במַנעמי החֶמדות הַנִמְבזות, גם ידך עוד רב לך לְדַכֵּא תחת רגלך את כל ילדי הַשָׁפֶק –. כי אוי לאיש אשר יתעורר להחזיק במעוז החכמה בעת אשר נפשו טָעֲמָה כבר חמודות התבל, ולבו ימס לתענוגות בני אדם! בלב איש כזה לא תבוא החכמה, רק שעירים בני השפק יְרַקְדוּ שם. כי בת אֵל היא החכמה ולא תנוח בנפש מְטֻמָאָה ובלב זוֹנָה אשר אחרי גלולי החטאים פֹּנֶה. גם לא יַך לבבי אותי על אשר לָפַתִי בעמוד הַתָּוֶך אשר היכל צדקתך נכון עליו והִפלתיו ארצה, כי ידעתי גם ידעתי כי לא על מוסדות החכמה אֲדָניו הָטבעו, וכגעת בו רוח השפק או סערות התלאות ואהבת הבצע, שתותיו יֵהָרֵסוּ וִיהִי לגלים נִצִים –.

אמנם יקירי! נפלאת היא בעיני כי השיאך רוחך לחפאות על החכמה דברים אשר לא כן. זכר נא כי תשגיא פעלה, כי הִצליחה דרכיך, וכי פקחה עיניך לראות אור בהיר! עוד אזכרה איך בֵרכת את שֵׁם כבודה ולזֵכר קדשה תַּאות נפש –. הה ידידי! לוּ גם ידעתי כי כל הימים לא תתעורר אתה לבדך משנתך, גם אז עלי המצוה להעירך ולקרוע סגור עיניך לֵאוֹר באור החכמה. כי לא לאיש כמוך שֶׁבֶת במחשכים כאחד החשֻׁכִּים, יען כי רוחך טובה, ונפשך נוֹצְרָה ללכת בנתיבות פליאות החכמה. גם יִוָדַע לך אמונה אֹמֶן כי החכמה לא תצרור להאמונה כי ה' נתן לנו את האמונה, מפיו גם חכמה ותבונה – ונהפוך הוא כי החכמה הטהורה, תִּתֵּן עוד עֹז ותעצומות להאמונה הצרופה –. ואשר אֶחזה אני לי הַתְעֵה התעך הדמיון הכֹזב, ורוחו צרר אותך בכנפיו וַיִשָׂאֲךָ אל מקום גבוה מעל גבוה לחשוף סתרי כל חי ולחקור מה למעלה מגבול בינת נבונים, ובראותך כי שערי תעלומות עולם ההם סגורים לפניך, נסוגות אחור ברעדה ותתקצף ותקלל בחכמה ובמַחזיקים בה –. ועל כן עָלַי לדעת הליכות רוחך וחִקרי לבבך בימים האלה, למען אמצא פשר דבר תלונתך על החכמה וְעָלַי –. והנה אנכי יודע כי דרכך לכתוב על מגלת ספר את כל הגות רוחך והליכות חקרי לבך, על כן שלח נא אלי את דבריך ההם, וְאֵדַע לְיַשֵׁר ההדוּרים בנתיבות חכמתך ולתקן הַמְעֻוָת בַּהֲלָךְ רוח בינתך, ושלום יהיה לך.

(ההמשך יבוא²)

מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיוֹתָיו

מִפְּרִי מַעֲשֶׁיךָ תִּשְׁבַּע הָאָרֶץ:

מַצְמִיחַ | חָצִיר | לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׁב לַעֲבֹדַת הָאָדָם

לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ:

וְיַיִן | יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשֶּׁמֶן

וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעַד:

יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהֹוָה

אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:

(תהלים ק"ד).

השיר הנכבד “ברכי נפשי” כֻלוֹ אֹמר כְּבוֹד אֵל, מעשה ידיו ועזוזו ברעיונים נפלאים ונעלים אין על עפר מָשְׁלָם. אך אִמְרֵי קֹדֶש הערוכים פה בפתח דברינו, יְשַׁווּ לנגדנו חמדת האביב ויפעת הודו, בשובו לחדש פני אדמה וְלִרְפּוד חן והדרת שַׁדַי על כל נְאוֹת שָׂדָי. ואמרי קדש ההם יַערו עלינו רוח ממרום ויעירו את רוחנו להתבונן בטוב טעם ודעת אֶל פעולת האביב ואל נפלאותיו אשר יַפליא עֲשוֹת תחת כל השמים. וְשֶׁבַע הן נפלאותיו: א) יִפַּח רוח חיים באף כל היקום. ב) יְחַדֶה בשמחה את פני כל החיים. ג) ישפוךְ רוח דעת על כל מבקשי מַדָע. ד) הוא בית תפִלה לנפשות חסידים ומקדש אֵל לכל רֶגֶשׁ קֹדֶשׁ. ה) הוא יְשַׁוֶה צלם דמות הילדות לעיני בני הנעורים. ו) הוא יבטיח לנפש עֲמֵלָה כי יש שָׁכָר לפעולתה. ז) והוא מִבְטַח עז לזקנים כבירי ימים כי יש אחרית, ותקותם לחיי עולם לא תִּכָּרֵת.

א). הצפרים עָפוּ מארצנו לפני חצי שָׁנָה, בזרוח עוד השמש על ראשנו, בטרם תבוא סופה מצפון וְקָרָה מִמְזָרִים, בעוד שַׁדמותינו מלֵאוֹת אֹכֶל ועמקינו עוד עטפו בר, בטרם עָבַר עוד קיץ, ובטרם באו ימי הרעה, ימי החֹרף. אֱלוֹהַ עֹשָׂם נָטַע בתוכם רֶגֶש פנימי להתעופף מארצנו עד לא יבואו ימים אשר אין חֵפֶץ בהם, ולפרוש כנפיהם אל הארץ אשר עיני השמש בה מראשית השנה עד אחרית השנה. הם עפו – ועיניהם לא ראו את הַחָרְבָּה וְהַשַׁמוֹת אשר שָׂם החֹרף בארצנו, לא ראו גם בְּמות אחיהם אשר מבלתי יְכֹלֶת להגביה עוּף כָּרוּ להם קבר בְּחוֹרֵי עפר, ובדומיה ודממה יֵרשו בו יָחִיל ודומם אולי יחָנם ה' ויפתח להם את קברותיהם לְקֵץ הימים. ואחרי אשר התעופפו הצפרים מארצנו, שֻדד מעט מעט לְשַׁד שָׂדֶה, נָדַמו נאות השלום, דממת-מָוֶת חֹנָה ביערים והאדמה אֵם כל חי תֹּסֵף רוחה ותגוע. רוח סערה נִעֲרָה טרפי העצים. גָזַר מֵאָחוּ צאן, ואין בָּקָר בנאות דשא. השמים לבשו קדרות, והארץ התעלפה בתכריכי רפאים. בתמהון לבב פנינו כה וכה, והנה רגלינו עומדות בתֹהו יְלֵל ישימון, ועל כל סביבותינו – הה אך דֳמִי וּשְאִיָה, אבדון ומות! משתאים ומרעידים עמדנו בתוך ההפֵכה הנוראה ההיא, ובנפש נִבהלה הֶעמקנו שאָלה: "התשוב תחיינו הה אֵל חָי! ותשוב תראנו את תשובת האביב? – ". הוי, רבים מאחינו ואחיותינו מֵתוּ עלינו במֶשך ימי החֹרף הזה, וּבִמְגִנַת לב חָצבנו להם קבר בארץ גזֵרה אשר קָדְרָה מני קרח, ואנחנו – מהֻלל שֵׁם ה'! – אנחנו חיים כֻּלָנוּ היוֹם, ועינינו רואות בשוב האביב אלינו לָפַחַת רוח חיים באף כל היקום.

האח, האח! האביב שב אלינו! רוח חיים מתנוסס בכל קצוי ארץ, חיים חדשים! חיי נשָמוֹת! –. ימים רבים נלחם עוד החרף עִם האביב וַיוֹר בו חִצֵי קָרָתוֹ, אך הצפרים יָדעו מראש כי לאחרונה יִגְבַּר האביב וידו בערף מְשַׂנאוֹ, ועל כן קִדְמוּ לשוב לארצנו בטרם הופיע עוד האביב בתפארת עֻזוֹ, קול התוֹר נשמע כבר ביערים, הַזָמִיר יַנְעִים כבר זמירות על ראש הָאָמִיר, והחסידה שָׁבָה גם היא הֵנָה, וילדינו הרכים משחקים גם הם ברחובותינו זה ימים אחדים, כי לבם יִנָבֵא להם כי קרוב האביב לבוא, וִיפִי הודו לא יְאַחֵר עוד להופיע. ועתה הנה זה בא! – הִנוֹ מול עינינו! – האח עתה יַשֵׁב האביב רוח קדשו, והארץ הַנְשַׁמָה הלזו היתה כגן עדן. כל צבא השמים והארץ ישמחו וירננו, יתרועעו אף ישירו. הביטו נא וראו איך תַּעדה הארץ כַּכַּלָה כֵּלֶיהָ וַתִּלְבַּש מלכות לחֶמדת עינים! מיום ליום ישנו עשבות הרים, זרועי הגנים יציצו מִמֶגְרְפוֹתֶיהֶם. פרחים ונצנים יתחדשו לבקרים. אלפי שושנים כֶּפל רִסְנָם מפניהם יְשַלֵחו, ואלפי דודאים יִתְפַּתְּחוּ מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם. כל מִזְרַע השדה, פְּרֻדוֹת וחרצנים יחַבקו חֵיק הּאדמה, והיא תחלוץ להם שַׁד, עֲטִינֵיהֶם תְּמַלֵא לֵחַ, ומנחל עֲדָנֶיהָ תְּרום, פָתחַ תפתח את מקור החיים לשַלח פלגָיו בְּרַהֲטֵי כל גֶזַע, בְשִקַתות כל שורש, בעורקי כל חֹטֶר, כל בד וְעָלֶה. האח, חיי עולם מרחפים על כל כנפות הארץ!- מי פָתַח את קִברי כל יְשֵׂנֵי אשמת עפר? מי נפח רוח חיים באפם? מי הֵעיר כל רמש וְזִיז שדי משנת המות לֵאוֹר באוֹר השמש? מי הֵקיץ את קהִלת הדבורים מתרד5מתן לָעוּף מִפֶּרַח לפרח ולמוץ עסיס ונֹפת? מי קרא לדגי הנהרות מִמִסְתְּרֵי מצולתם לפַזֵז על יד החוף בתוך גַלֵי מֵי זהב? ומי הֵנִיף אֶת יָדוֹ לְצִפור כל כָּנָף לשוב אל סבכי יערינו ולהטיף צוף זמרתם לשמח אלהים ואנשים? מי פעל ועשה נפלאות גדולות כאלה? האל האביב הוא! האביב אשר השיבו ה' אלינו ** לפחת רוח חיים באף כל היקום!**

ב). החיים והשמחה תָּאמי צְבִיָה הם וממקום אחד קדוש יהלכון – ואף כי רבים בני שוממה אשר במסתרים תבכה נפשם מפני עָנים ומרודם, אך כרגע ינוסו יגון ואנחה, והשמחה תָּהֵל על ראשם ביתר עז עוד, כזֹהר השמש אחרי עֲבוֹר עַב הענן והגשם חלף הלך לו. עֲזוֹב נא בן עֹנִי את צַר מְעוֹנך וָצֵא החוצה תחת שְׁמֵי ה‘! בְרַח לך מחדר מושבך מִקלט העצבת וְהִתְהַלֵך בעֵדן גן האביב, וְשָׂמַחְת גם אתה בלהקת כל צאצאי הארץ. הַטֵה אזנך לִנְעִים זמרת הצפרים! הלא רוח השמחה מזמרת בם וְנֹעֲמָה על לשונם! ראה נא שם יְלַחֵך השור את עשב השדה בשמחות וגיל, ופה יְדַלֵג האיל בין עשבות הרים וישמח בגורלו. שם במרום יצפצפו הצפרים ברוב שִמחת גילם, ופה יִשְׂחוּ דגי הנהר ויעלצו בשמחה. על כל נפש חיה תפרוש השמחה כנפיה, ומלכותה בַּכֹּל מֹשֶלֶת, ורק אתה לבדך תֶּאָנֶק דם, רק אתה לבדך הה ילד מִסְכֵּן! תלך קֹדר ובת עינך בֹּכִיָה! ולמה תהיה כאָבֵל בין עליזי לב, וְכַמֵת בתוך החיים? הן הבט נא כוס ישועות ביד התולדה, מִיֵינָהּ ישתה כל נִקשה ואֹבד וישכח רִישׂוֹ! גבר אשר דרכו נסתרה וַיָסָך האסון בעדו, ימצא פה מסלול ודרך, ולכל מצוקותיו – תּוֹצָאוֹת. איש משֻלח ונעזב אשר מבלי אָח לצרה ישקוד כצפור בודד על גג, ימצא פה תנחומות אֵל בחיק התולדה, כי תחַבקהו בזרֹעות אהבה כאֵם עדינה וּתְחַבֵּש לכל עצבותיו. אם יתאונן אדם חי על חייו כי ימַהרו ויברחו כַּצֵל, יתבונן פה על כל צבאות התולדה אשר אחרי בְלוֹתָם היתה להם עֶדנה, ואחרי מותם שָׁב הרוח וַיְחַיֶה אותם. ומי זה יִוָאֵל ויאמר כי האדם אשר נשמת שדי תחַיהו וצַלמו צלם אלהים חיים, יִגָרַע מציץ השדה ומהאזוב אשר בקצה גדר הדחויה? –. אנוש כי ידאג מֵאַיִן יביא לחמו ושמלתו לעורו, יבין אל הצפרים אשר לא יזרעו ולא יקצרו והם שבעים רצון ולא יחסר כֹּל למו, ושושני העמקים אשר לא יִטְווּ ולא יארגו, וילבשו שלל צבעים ומחלצות. עורה נא הה בן אדם! פקח עיניך וראה כי למענך יניף ה’ גשם נדָבות להשקות את האדמה להולידה ולהצמיחה. למענך יוציא חַמָה ממקומה להבשיל תנובות שדה, ולבָנה ממכון שבתה להוציא מגד גרש ירחים. למענך למענך יעבדו כל צבא רום ושפל להכין לך לחם חֻקך ולהשביעך טוב. האח, רק למענך יופיע האביב בהדרת קדשו, רק למענך – לְשַׂמַח את לבבך ולמַלאות את חמשת חושיך שובע שמחות: לעיניך יַראה רבבות פרחי תפארה וְנֹעַם חמדת שושנים וחבצלות. לאזניך ישמיע תרועת כנפי רננים ורננת צפור שמים. באפך ישים קטורה, קטֹרת הסמים וריח ניחוח מכל ראשי בְשָׂמִים. חִכְּךָ יִטְעַם מגד כל פרי מגדים וכל פרי קדש הלולים, וכל יצוריך יפושו לרגעים ויתענגו על נעימות חם צחצחות, על יְקַר רוח קר משובב נפש, ועל כל ילדי שֶפֶר בני אֵל חַי.

ג). האביב אשר יִפַּח רוח חיים באף כל היקום ואשר יְחַדֶה בשמחה את פני כל החיים, הוא לאדם גם ציר שלוח ממרום לשפוך עליו רוח חכמה ותבונה, רוח דעת ואהבת ה‘. כי מי מכל יצורי תבל יִדְמֶה לבני אֵלִים כמונו? מי מכל בעלי החיים הולך קוממיות ופניו מָפנים למעלה אל שְׁמֵי ה’? מי בהם יודע הליכות ארבע עתות השנה ותשובת האביב לחַדש פני אדמה? עֵין מי תעוף כִּמְעוּף הברק מקצה השמים ועד קצותם להתבונן נפלאות מפעלות אלהים? מי יגלה עמוקות מני חשך ותעלומות סתרי כל חי? מי ישים מִשְטָרוֹ על מִשְטְרֵי שמים וארץ וּמִסְתְּרֵיהֶם? מי יקרא שמות לכל צאצאי תבל ולכל צבא המרום במרום? מי יודע דעת אֵל דֵעוֹת ומה הוא חפץ ודורש ממנו? הלא רק אנחנו! אנחנו תּוֹשָׁבֵי השמים וְגֵרֵי הארץ! אנחנו אשר נשמע שפת כל מעשה אלהים ושפת כל מלאכיו! ואלינו בני עליון, אלינו שֻׁלח האביב להביע לנו רוח קדשו ולגלות לעינינו רָזֵי אֵל עולם ועזוז נוראותיו ורב טובו וחסדו. החרף ידבר אלינו על אֵל אלים ונוראותיו בשפה עמוקה ולא רבים יחכמו וישמעו מה ידַבר; אך האביב יַעֲרֹף כמטר לִקחו, יזיל כטל אִמרתו בשפה ברורה ובשפתים נוטפות מֹר, וכל אֹזן מִלָיו תִּבְחַן, וְנִיבוֹ מָתוק לנפש. בכל מקום אשר עינינו צֹפִיוֹת, נִראה מַרְאוֹת אלהים ותמונת ה' נביט, תעצומות עֻזו ורעם גבורותיו ונפלאותיו ורוב חסדו. השמש יעלה יום יום על סֻלם השמים להאיר לארץ ולדרים עליה, ובלהבות רִגשי לבב נשאל: “מי זה הֵאִיר את המנורה הקדושה הזאת לֵאוֹר אור עולם?” והשמש יעננו: "אֵל נָאוֹר הוא! – ". רוח צח יֵשֵׁב וִיטַהֵר עָבֵי שחקים גם ישובב נפש כל חי: “מי הוציאך מאוצרותיו להחיות רוח כל בשר?” והרוח ישיבנו. "אֱלֹהֵי הרוחות הוא! – ". חדשים לרגעים תוציא הארץ את מגד יבולה להשביע לכל חי רצון: “מי זה רב אוצרות אשר יִבְזֹר שפעת מגדים כאלה?” והארץ תעננו: "אלהי הארץ הוא! – ". עינינו תראינה רבבות אלפי פרחי אביב מעֻלפים הדרי קדש. “מי הוא האמן אשר הִפליא עֲשות פלאים גדולים כאלה?” והפרחים ישיבו אמריהם: "אֵל ההוד וההדר הוא! – ". זרוּעי החֹרף יציצו יום יום וישַמְחו לבב רואיהם: “מי הֶחיה בארץ גִזעם כל חדשי החֹרף, ומי הֱעִירָם כעת משנת המות?” והם יענו ויאמרו: "עיני ה' משוטטות גם בתחתיות מעבה האדמה, וקול דברו הגיע גם עָדֵינוּ ויעירנו לראות אוֹר וחיים – ". תחת כל השמים תשמענה אזנינו קולות מקולות שונים יוצאים מפי האביב לילה ויום להודיע לבני האדם מעשי ה' הגדולים, ברבבות אלפי קולות יריע האביב אף יְחַוֶה מעללי אֵל – אך מרבבות קולות אדירים ההם, קול אחד אדיר ונורא אשר יחריד את נפשנו ויכריענה. ומי לא ידע את קול שדי ההוא? הה קול רעם בגלגל! הה גערת חֲסִין יה! מגערתך נמוגים שמים וארץ, וכל צבאם יתמהוּ ויתפלצו! אֵל זוֹעֵם! מִשְׁמֵי אֵימָה הִשמעת דין, ורוח כל בשר מלפניך יעטוף וּנְשָמות נָשַמוּ! – עוררה רחמיך הה אֵל רַחום! בְּרֹגֶז גם רַחֵם תזכור! – –

ד). האביב בית אלהים הוא לנפשות חסידים ושער השמים לכל רִנָה לכל תְּפִלָה. ומה רבה תפארת התפלה! מה יָקר חִין עֶרְכָּה! יתר שאת לה על כל חכמה על כל בינה, כי הן לא תִגַשְׁנָה רק עד חֲצַר מקדש ה' החיצונה, והיא – עד החצר הפנימית. הן תתעינה פעמים רבות מִדֵי עֲלוֹתָן בבית ה‘, והיא תעלה במסִלה ישרה ותגיע אֶל קֹדֶש הקדשים, אֶל סֵתר עליון, אֶל מסתרי אֵל מסתתר וחביוֹן עֻזוֹ –. ומה עָרֵב לנפש האדם מִשְאֵת רִנה ותפִלה לְאֵל חָי! והאביב הוא תפִלתה. בגִילה ורעדה תכרע הנפש בהתבוננה מפלאות תמים דֵעִים בכל מקדש האביב, וברגשי קדש תִּצק לַחַש: "מה רבו מעשיך ה’!" תראה חכמת אלהים הנשקפת על פני כל הַבְּרִיאָה, תִּתְמַהּ ותשתומם אף תקרא: “כֻלם בחכמה עשית!” תביט מה רב טוב צָפַן ה' לכל מעשי ידיו, וממעמקים תתן אֹמֶר: "מלאה הארץ קִניניך! –. נוצר האדם! מה אדם ומה חלדו? אדם מהבל ימעט, וחלדו מאפע, ובכל זאת מעט מאלהים אלהים חִסַרְתָּהוּ, שיחו יֶערב עליך מסוד שיח שרפי קדש, רִנָתוֹ מֵרִנַת כֹּכְבֵי בֹקר, וְצָקוּן לחשו מתהִלת כל בני אלים – ". ברעד קֹדֶש תשמענה אזני את שמך הנכבד והנורא מְפֹרָש יֵצא מפי כל צבא השמים והארץ, וברעד קֹדֶש אשא גם אני את שֵׁם כבוד מלכותך על שפתי, כי ידך שלחת ממרום וַתַּגַע על פי וַתִּפְתְחֵהוּ להזכיר את שמך ולהגיד תהִלתך, וזאת תורת האדם, זאת חכמתו ובינתו אָשרו והצלחתו! –. בִּדְמִי הליל, בִּנְפֹל שֵנָה על אנשים, אתהלך שפִי לנֹגה הירח ולאור כֹּכבי נשף, והנני עֵר עִם אלהים וְעִם צִבאות קדשו אשר לא ינומו ולא יישנו, ותְפִלה זַכָּה ותהִלה דומיה כעתר עֲנַן הקטֹרת עֹלות ממעמקי לבבי אֶל כֵּס יה: “אֵל נָא רפא נא נפשי כי חֹלַת אהבתך היא! הוֹפַע נא עליה הֲדַר גְאוֹן חכמתך! גַל נא עיניה ותביט מִפְלְאוֹת פָּעָלֶיךָ וַהֲדָרְךָ, וְתֵרָפֵא! – האח, מה נעמה המנוחה הקדושה המרחפת כעת בבתי נפשי! אנא ה'! נְסָה נא עלי אור יקרות ומנוחה נעימה כזאת בְּיוֹמִי האחרון כבוא חליפתי, ובמנוחה קדושה כזאת אישן שנת עולם וְאֶסַק שמים!”. בְּהַרְעִים מֹשֵל בְּעֹז עולם רעם גבורותיו בֶּאֱשוּן חֹשך ואפלה וירגיז כל אפסי תבל, יעמוד אז גבר תמים במנוחת לבב ובנפש שקטת, יתבונן גבורות ה‘, ויביע אֹמֶר: "מי כָּמֹכה בָּאֵלִים ה’! מי כמֹכה יַרְעֵם נפלאות? ומי כמֹכה רב להושיע ועֹשׂה חסד? – ". ואחרי עֲבוֹר לֵיל בלָהות וְכָלִיל יחלוף זעם ורעם, רוח צחצחות יטַהר שחקים וְצִפָּרֵי רֹן ירֹנו מוצאי בֹקר; אז ירון גם רוח האדם בגאון ה', ועם להקת כל בני אלהים ישא רִנה ותפִלה, והאביב הוא בית תפִלתו –.

ה). הליכות ימינו עֲלֵי ארץ וארבע תקופות השנה יחד נִשְׁתָּווּ, וכאשר יְשַׁוֶה הקיץ לנגדנו צלם דמות ימי גבר בעֶצם תָּקפם, והחֹרף דמות ימי הזִקנה אשר אין חֵפץ בהם, כן יְשַׁוֶה האביב לנגדכם בני הנעורים את צלם דמות ימי נעוריכם. הליכות ימינו עֲלֵי ארץ וארבע תקופות השנה יחד נִשְׁתָּווּ, וכאשר יְשַׁוֶה הקיץ לנגדנו צלם דמות ימי גבר בעֶצם תָּקפם, והחֹרף דמות ימי הזִקנה אשר אין חֵפץ בהם, כן יְשַׁוֶה האביב לנגדכם בני הנעורים את צלם דמות ימי נעוריכם. ועל כן עליכם המצוה להבין אל פעולות האביב והליכותיו, ולצאת בעקבותיו. ראו נא איך לא ישבות האביב רגע קטן מֵעשות תושיה, שיתו לבכם איך יִקְטְנוּ הלילות וְיִגְדְלוּ הימים לבעבור יגדיל האביב את מלאכת עבודתו – הה, כן לא תשבתו גם אתם מֵעבוד את עבודת הקדש אשר נָטַל עליכם הָאֵל הקדוש. מעט שֵנוֹת, מעט תנומוֹת, מעט חִבֻּק ידים, אך פָּקֹחַ עינים ויגיע כפים כל ימי החיים למַלאות את רְצוֹן היושבי בשמים –. דרשו נא מֵעַל ממלכות האביב והתבוננו מאד איך יוציא פעלים שונים חדָשים לרגעים, ומעללים לרבבות יעולל בלי הפוגה – וגם בכם נָטַע ה' סגֻלוֹת קֹדֶש לעשות גדולות עד אין חקר, ונפלאות ונצורות עד אין מספר, ומי יתן וידעתם את אשר יש לאל ידכם לעשות! הה בן אדם! בן אדם! זכור נא כי נשמת שדי בך שֹׁכֶנֶת והיא לך לְסֹכֶנֶת, זכור נא כי צלם אלהים צלמך ובקרבך קָדוֹש! –. הה בָּנִים מקשיבים! שיתו לבכם לאביב וצאו בעקבותיו לטוב לכם כל הימים – וראו נא כי כעוף יתעופף האביב, וכמוהו גז חיש גם אֲבִיב ימיכם, ואוי לכם אם תבַלו בהבל מִבְחַר ימי בחורותיכם! אוי לכם אם תטמנו ידיכם בצלחת עד אשר יעברו ימי קדשים האלה, אז תנהמו באחריתכם ואין מושיע לכם! – –.

ו). האביב מִבטח עֹז הוא לנפש עֲמֵלָה כי יש שכר לפעולתה ויגיעה יעשה מאה שערים. הלא ראיתם כי רב תבואות טָמַן הָאִכָּר בחֵיק האדמה, והן לא עָלוּ בתֹהוּ ולא אבדו בכל חדשי החֹרף אף כי עליהן התעלם שלג ורפידתן קרח וכפור שמים. אך חֲסַר לב וּקְצַר עינים אשר אָמֹר יאמר: “איך אשחית את זַרְעִי בארץ נְשִׁיָה וְקִפָּאוֹן?” ולא יזרע את מִזְרַע החרף, הוא צָפוי אֱלֵי חֹסֶר לחם ונקיון שִׁנַיִם ועיניו רואות וְכָלוֹת בַּעטוף שַדמות שכֵניו מֶגֶד תבואות שמש, ושדהו ערום ילין בלי כל תנובה. ואתם אחי ורעי! אַל נא תהיו כאיש בער וחסר לב ההוא! זרעו לכם בעת זָרַע, ואל תיראו מתגרת יד החֹרף ועֹז אפו. שְאוּ מֶשֶׁך הזרע בעתו, וברִנה תשאו אלומותיכם. זִרעו לכם לצדקה, ואל תיראו מנגעי בני אדם ופגעי התבל, ובימים הבאים יציץ זרע קֹדֶש ההוא וּפָרַח וִימַלֵא פני תבל תנובה להחיות עם רב. ראו נא איך הקיצו כל מֵתֵי החרף לחיי נֹעַם! כל עֲצֵי עֵדן אחרי בלותם היתה להם עדנה. וכל שיח השדה אחרי מותם שבו ויפרחו בהדרת תפארה. לבשו הרים ירקרק דשא, ועמקים יעטפו בר. הגנים הִתְיַפּוּ בְּכָתְנוֹת פַּסִים ומעילי תַּשְׁבֵּץ, וכל השדות מעֻלפים פרי קֹדֶש הלולים. בכל מקום תראינה עינינו וישמח לבנו כי כל יגיע כפינו ישאו ברכה מאת ה‘, ישאו שלום לנו וחיים לנפשותינו. הנה כן יבטיח האביב לנו כי יש שכר לפעולתנו וְעֵקֶב רב! –. בינו נא איך הֶחֱיָה האביב כל עֲצֵי פרי וכל מגד תבואות שדה וגן, ורק כל שורש פֹּרֶה רֹאש ולענה וכל צֶמַח לא יעשה קֶמַח, עזב ביד החרף להשחיתו ולהשבית מאנוש זִכרו; כן גם כל מפעל לא-טוב, וכל מעשה כסל רשע, יסופו בידי בַלהות הזמן ושוט שוטף כי יעבור, אך כל מעשה הצדקה וזרע החסד ישמור ה’ מכל רע, וִפַלְטֵם מידי האסון, גם יפריחם כגפן אדרת לגאון ולתפארת –.

ז). הוי זקנים נִכבדים ונשואי פנים! אשר מנעוריכם זרעתם לצדקה ועל זרועיכם התחוללה סערת חמת הזמן ורעם עֻזו כמשפט כל מפעל טוב פֹּה תחת השמש! אתם זקנים נכבדים אשר זרע צדקתכם פרחו ברבות הימים כשושנה וַיַכוּ שרשיהם בלבנון חֵרֵף כל סער וסופה וכל חֲזִיז ורעם! אתם זקנים נכבדים ונשואי פנים! אנה פניכם מועדות? ואנה יש את נפשכם ללכת מאתנו? הגידו נא! “אנחנו הולכים בדרך כל הארץ” – יַענו הזקנים ויאמרו – "ויש את נפשנו לְהִזָרַע בחֵיק האדמה אֵם כל חי לבעבור נשובה ונפרח ביתר שאֵת מבתחִלה. והאביב יביע לנו רוחו ויבטיחנו נאמנה כי אמנם יש אחרית –. אתם צעירים לימים אתם תרעדו לזֵכר שֵׁם המות. כי לא רבות פעמים ראו עיניכם בהשחית החֹרף את צאצאי האדמה ובשוב האביב להחיותם, ולכן לא הָטבעה עוד בלבבכם האמונה בחליפת כל בני חֲלוף אשר הליכות עולם לה, בחליפת כל היקום מחיים למות וממות לחיים – חֹרף ימיכם רחוק רחוק הוא עוד מכם, ועל כן לא תראו עוד כי אור וחיים ספונים בסתר החֹרף. עיניכם לא תצפינה רק את פנינו כי יחוָרו, את שלג הַשֵׂיבָה אשר יַשְלֵג החֹרף שערות ראשנו, ואת הכפור אשר זָרקה הַזִקְנָה בָּנוּ, אך דעו לכם בנים! כי תחת מְבַשְׂרֵי מָוֶת האלה צפונים חיים נעימים, חיי נצח – כי רק את בית חָמרנו יַשְאֶה המות שממה, אך לא את נְוַת הבית. רק שמלת נפשנו תִּבֹּל בעפר מתחת, והנפש תשוב אֶל עָל, אל בית אביה כנעוריה. כזרע האדמה נִזָרַע גם אנחנו בחֵיק הארץ בימי חָרְפֵּנוּ, וכמוהם נשובה ונחיה בשוב האביב להקיץ כל יְשֵנֵי אדמת עפר. והאביב אשר נכַח פנינו כעת, עֵד אלהים הוא לנו כי אמנם יש אחרית – ".

שמענו דברי קדשכם, זקנים נכבדים! שמענו, ונפשנו יודעת מאד כי אמת יֶהגה פיכם, ואשרי כל שומעי דבריכם! –. ועתה אתם אחי! הן אנחנו לא נֵדַע קִצנו ומדת ימינו על הארץ לא נדע אם בא נבוא בכלח אלי קבר, או אולי יַפריח האביב הבא את פרחיו על גל קברנו, על כן נְיַגַע את כַּפֵּינוּ להכין לנו רב צידה כמו ידענו נאמנה כי נבוא בגבורות ובכלח, וְנָרֶב עֲשׁוֹת צדק ותושיה כמו ידענו אל נכון כי עלינו אבד כלח ועוד מעט נישן המות. כי לאחוז בחפצי ארץ גם בחפצי שמים, היא חכמת אדם, וה' הטוב בעיניו יעשה. ודעו נא כי מאֻשר הוא גם עוּל ימים בקחת אותו אלהים אחרי התהלכו במעגלי צדק במֶשֶך ימי עלומיו. כי צדקה זִקְנַת איש, וחסד שֵׁיבַת גֶבֶר.