המושג “פרה קדושה” הוא מושג נפוץ מאד, אך דווקא מפני שהוא פופולרי כל־כך מחוץ לתחום הרפת, מתעוררת לא פעם הסקרנות לדעת איך ככלות הכל נולדה פרה כזו — וביותר: איך מקדשים אותה. כלומר, מהי הפרוצדורה של קידוש פרה של חולין.

ובכן נדמה כי היתה לנו הזכות לעקוב אחרי התהליך הזה. ולמדנו זאת, כמצוות הימים, על דרך החינוך הוויזואלי, עין בעין ראינו עור הפרה הזו ודרך התקדשותה. והיכן? בתיבת־המראות של ישראל, היא הטלביזיה מירושלים, בתהליך של ניקוי הראש.

* * * * *

ראשיתה — בריה ככל הבריות ממשפחת היונקים. נבוכה מעט ובוהה היא מהלכת על פני המסך הקטן בטיפוף זהיר וקוקֶטי כמו דוגמנית על בימת המיבחן. מטלטלת מתניה אילך ואילך. קדה קידה קלה ויורדת מן הבמה. בשלב זה אין היא יוצאת מכלל פּרוּת, עד כדי כך שאתה תמה מה מותר הפרה מן הבהמה.

ואימתי היא מתחילה להתקדש? כשהיא מטילה מה שהיא מטילה. תהליך זה מוכר היטב בחוצות כלכותא. עברה פרה קדושה, הטילה מה שהטילה — שניהם מקודשים. גם היא גם יציאתה. וככל שהיא מרבה לעשות כן, כל היא מתקדשת יותר עד שאתה תמה אם מן הצד האטימולוגי של הענין באמת אין כל קשר בין המונח “גילוּל” שענינו בעברית “אליל”, לבין המונח “גָלָל” שענינו מה שענינו. והדברים ידועים.

* * * * *

בקצרה: החלה פרה זאת להטיל באופן שיטתי ונועז מעל מעקות הצבור — על ראש יהודי דתי. על ראש מתנחל. על ראש נשיא, על ראש המלכה אליזאבט כביכול, או על ראש מוצג ארכיאולוגי של האופוזיציה — מתחיל תהליך התקדשות. מעט־מעט אתה נעשה עד לתהליך של טראנספיגורציה שכמוהו, כידוע, נתחולל בארץ רק לפני כמה אלפי שנים. פתאום אתה רואה איך פרה סקוּלארית, בהמה של חולין, שלא עלתה על זירת־המראות של “קול ישראל” אלא כדי לבעוט ולרמס את כל “הפרות הקדושות” שבחיי החברה והממסד — איך היא עצמה לובשת קדושה. ואיך נקבצים סביבה כל השוחטים המקצועיים של הפרות הקדושות ומַזים עליה מימיהם בטורי־העתונות ומביאים דווקא אותה למדרגה של קדוּשה צרופה, עילאית.

* * * * *

משנתקדשה — היא מתחילה גם להלך אימים. הופכת מעמדה הביולוגי ונעשית שור. שור נגח. בפרה קדושה אתה מהסס לנגוע מפני הקדושה. מול שור נגח — אתה נרתע מפני האלימות. נסה להתגרות בו ואתה מבועט בפומבי. קבל עם ועדה. ברבות הימים הוא, כלומר: הפר, אוגר כוח־הפחדה כזה עד שאם אתה רוצה להעיר כי בענין זה או אחר הוא מעלה־גירה יתר על המידה — אין אתה יכול לעשות זאת, אלא אם כן אתה מקדים לו שבחים על מוצאו הגזעי. על העיצוב המופלא שעיצבו המגלף ועל עוז־רוחו השורי. אין אתה עושה זאת — אתה עלול להיבעט בגלוי. בלוח המראות.

אנו נסתכן בהערות אחדות — בלי קידות מקדימות כאלו.

* * * * *

הביקורת המתקדמת של ישראל, שיותר משהיא עוסקת בענין הראש המנוקה הזה מבחינת המהות ההומוריסטית והטעם היא איננה שוכחת את תפקידה כזקיף לחירות הדימוקרטיה — מגינה באופן מלומד מאד ובעזרת הספרות המקצועית על זכותה של הסאטירה, זוהי דרך טובה למדי להעתיק את נקודת־הכובד של הבחינה מאיזור הטעם אל איזור המאבק על נפשה של הדימוקרטיה. ר"ל, כי משעה שהדברים מועתקים אל זירת־השוורים הזאת — מי יהין להופיע כלוחם נגד חירות־הדיבור ולכבות פנסם הרועד של דיוגנסים ישראליים?

אך הבעייה — בעיני כותב־הטורים, מכל מקום — אינה כלל הזכות ללגלג. אפילו לא הזכות לרישעות הלגלוג. אף כי קב אחד של חסד כנגד כל תשעה קבים של רישעות. לא זו בלבד שלא היה משבש חירותה של הרישעות.וטעמה — אלא שהיה גם מיטיב עמהם. הבעייה היא, איפוא, לא הזכות ללגלג אלא הכשרון לעשות זאת. ואין הכשרון או חוסר־הכשרון בתחום הסאטירה נבחנים אלא בחכמת השנינה, בחריפותה, בחדות המילה הנאמרת או בברק הסיטואציה. באין שנינה, באין חריפות־מוחין, כל הבידוח אינו בידוח ולחינם מטריחים לכאן את “סאטיר”, אותו אליל אומלל מן המיתולוגיה היוונית שחציו־תיש וחציו־אדם. בקושי בא כאן חצי אחד שלו על סיפוקו — ובחרו בחצי שתבחרו.

* * * * *

המתמוגגים כל כך מאומץ־הלב של התכנית ישימו נא לב כי ככלות הכל אין שום קושי להעמיד איזה “מֶנֶקֶן פיס” בדרני שיטיל מימיו מן הבמה על כל מי־ומי במדינה הזאת. זה יהיה מעשה נדיר של אומץ־לב. פֶּרבֶרטי מעט — אבל אומץ לב, אבל זאת עדיין לא תהיה סאטירה. אפילו לפי משנתו של גילבֶּרט הייט. ואם ללכת לפי שמו של המישדר בטלביזיה הישראלית — זה עשוי להיות ניקוי של כל רמ"ז האברים, רק לא של הראש.

* * * * *

על פי בחינה אלמנטרית זאת אתה צופה בתכונה הויזואלית, בהמולה וביזע, בגרירת מוצגים של "Papier Mache " מהכא להתם ומהתם להכא; אתה רואה קטרים נושמים־ונושפים הרתומים לרכבת של הרבה קרונות־משא ריקים כדי לגרור אי־שם בפינת הקרון האחרון בדיחה צפוּדה, בת־פקוּעה של ליצנות שבקושי מוצדק היה לרתום להובלתה עייר אחד.

עולם התיאטרון האמתי יודע היטב כי אף התפאורה הגרנדיוזית ביותר אינה יכולה לבוא במקום טיב המחזה וטיב המישחק עצמו. ואשר נכון לגבי התיאטרון בכללו — תקף שבעתיים לגבי הסאטירה. אם אין גרגיר של שנינה וברק־השכל — אפילו עשרה צמדים של קרניים עם חמישה שעירים לעזאזל ליד כס־המשפט, לא יעוררו את רֶפלֶכּס הטחול, שהוא, כמקובל מפי קדמונים, המוקד לאותה עווית נעימה הנברקת בפנינו: הצחוק.

כי ברוב הדברים הנחשבים סאטיריים והמוצגים בטרחנות מרובה כזאת — יש בקושי שמץ של שנינה. והם דומים לביצה המבקשת להיבקע אך אין לאפרוח די־כוח להבקיע את הקליפה ולצאת — או שמא אין בה אפרוח כלל.

ההנאה שאנו נהנים מן ההתקלסות הפומבית באחרים — היא כשלעצמה אין לה קשר עם הסאטירה. מכל מקום: אין היא יכולה לבוא במקומה. יש אנשים ומראות שאנו כה צמאים לבקר אותם עד שההתקלסות בהם בציבור היא עצמה גורמת לנו הנאה, אפילו אין בה שמץ של חידוד. ואולם דבר זה, שהוא לגנות האופי האנושי שלנו, לגנוּת יצר לב־האדם. עדיין איננו לשיבחה של תכנית האמורה להיות תכנית של בידוח טוב ולעורר בת־צחוק וחיוך מפוייס גם אל הנקלה — ולא רק לגרות את יצרינו הקטנוניים, ואותם בלבד.

* * * * *

הסאטירה יש בה אלמנט של רישעות. ההומור — לאו־דווקא, ההגדרה המקובלת של ההומור היא: התבוננות טובת־לב בסתירות או בהתרחשיות בלתי־הארמוניות של החיים. במקום שהוא מתחיל לעורר חימה, זעם, ואין בו, בסופו של דבר, יסוד שך סובלנות או השלמה ( Tolerance or Acceptance) — שם תם ההומור והוא מתחיל להיות דומה להתגרדות בקלשון (לטובת המומחים נאמר מיד כי זה מובא מספר לועזי רב־חשיבות — ולא ממקורות יהודיים מיושנים).

אלא שבתוך ההתחכמות ההומוריסטית שב“ניקוי ראש” לא היה קורט של תבונה מפייסת, המוסיפה איזה מבט של “הבל הבלים” לא רק לדברים שנעשים ללעג אלא לעשיית־הלעג עצמה. לפי טעמה של תכנית זאת עלינו לראות, להתרשם, אולי גם לצחוק מעט — אך לסלוד. לא לחייך חיוך סלחני, מפוייס — רק לסלוד. יצאנו מפוייסים מעט — שיבשנו כל תכנית המציגים.

ובעוד קבוצת הבדרנים מעמידה בראי־עקום את עודף־הרצינות במעשיהם של אחרים, היא “לוקחת את עצמה” ברצינות תהומית — עם כל האביזרים והתפאורות שהם חלק מרצינות מופלגת זאת. ואולי זהו אחד מגרעיני ההומור האמיתיים שבתכנית.

* * * * *

מינוּאט של מוצארט ביחד עם כוריאוגרפיה של וואלס ווינאי בצירוף ריקוויזיט של האופירה המטרופוליטאנית מגוייסים כדי להוליך, למשל, בדרך מייגעת של מחול מתארך — זנב־בדיחה על קידה לסמל הכנסת. יש להודות: הנושא כשלעצמו איננו חסר זווית מבדחת, אבל הוא כמו נדון לתלייה איטית ומודרגת על ידי תיחכום בימויי, שאין הבדיחה, אפילו בבואה מן הטלוויזיה, צריכה לו כלל.

מבלי משים אתה נזכר בסיפור על היהודי שנמצא אחרי חצות הלילה מדשדש בפרוזדור של מגרד־שחקים בניו־יורק וגורר עמו סוס. המעלית מקולקלת והוא גורר את הסוס במדרגות האחוריות עד הקומה הארבעים שבה הוא גר. לבסוף פותח דירתו. שולף אקדח, יורה בסוס — נאנח אנחת־רווחה וצונח לתוך הכורסה. — מדוע עשית זאת? נשאל על ידי השכנים הנדהמים. — אני גר עם אחי. כל בדיחה שאני מספר לו הוא טוען שכבר יודע אותה. הנה הוא עומד לחזור עוד מעט מפילדלפיה, יראה פגר־סס בבית. פעם אחת אוּכל גם אני לומר לו: אני כבר יודע.

כך משכה אותנו לא פעם גם תכנית “ניקוי ראש” אל הקומה הארבעים עם כמה צמדי־סוסים כדי להראותנו בראש המגדל משהו הדומה לנפל־בדיחה.

* * * * *

הומור זה שהוצג לפנינו, יש בו אולי הרבה התחכמות אך מעט מאד חכמה. טעמו של סיפור מבדח, גם סיפור במראות, הוא בשנים: בדרך סיפורו ובשיאו. אך בדרני המסך הקטן הוליכו אותנו מהלך פרסאות אל מעין התאדוּת (אֶוואפּוראציה בלע"ז) הומוריסטית, עד שלאחר שאתה מגיע עייף ויגע אל קצה הדרך, אינך יכול שלא לשאול: “אז מה”?

אין אנו מבקשים מהומור ישראלי תכונות שהיו להומור יהודי, ושהיו לו סיבות ומקורות משלו. אך כבר ראינו גם הומור ישראלי שטעמו — ואפילו חריפותו — עמו והוא צבעוני ומלא חיוּת. די לראות תכנית של אותה רבקה מיכאלי עצמה — ביחידות או בצמד — כדי להבחין בין מבריק לאפור. ואילו בתבנית הנוכחית גם דמות זאת, מן הרעננות על הבמה, משחיתה הן עצמה בהעוויות־חזות ותנועה שהן כסד וכמחוך לאיש יוצר. לו — ולצופה בו.

* * * * *

איננו יכולים שלא להיזכר בהקשר־דברים זה בחזיון דומה שהיינו עדים לו רק לפני זמן לא רב.

המילון העברי, הישן והחדש, לא הספיק, כזכור, למבקרי האמנות בישראל כדי לשאת תהילתו של הדבר העצום שנפל בדרמטורגיה של ישראל עם העלאת “יעקבי וליידנטל”. דרך כוכב! וביותר, כמובן, שוּבח גם כאן הצד האמנותי בשל ההעזה החברתית ופריצת־המוסכמות שהיו בעצם חגיגתה הגדולה של האסלה וניחוחה על הבמה הישראלית.

ויען כי לא בא עוד כבושם הזה במחזאות הישראלית — נתגייסה כל האינטלקטואליה המתקדמת להלבישו שפת אנגליה, להוציא בשורה אוניברסלית זאת מתחומה הצר של הפרובינציה הישראלית ולהביאה בלבוש משופר אל המרכז האמתי לתרבות־התיאטרון של ימינו, הוא לונדון. “יעקבי וליידנטל” העבריים היו ל“דומינוּס” — שם עם בושם רומי, כיאה למטרופולין של העולם הגדול. את שם הגיבורה “בּיג טָאכעס” — לפחות את מחציתו — לא צריך היה לתרגם לאנגלית.

אלא שמה שהבינו מבקרי ישראל — לא הבינו כנראה המבקרים הנבערים מדעת של ה“טיימס” וה“גארדיאן” הלונדוני וכתבו על המחזה הזה ברוח של משיכת־כתפיים תמוהה. פליאה וסלחנות, נוסח: איננו מבינים כלל מה מצאו הישראלים במחזה שכה נתמוגגו ממנו. כאשר חזרה תהוּדת הביקורת הזו לישראל כמעט האשמנו את העתונים באנטישמיות. לא את המחזה — את העתונים האנגליים שביקרו אותו.

וזו רק דוגמה מסייעת איך מוחלפת בחינה ספרותית־אמנותית בבחינה אידיאולוגית־חברתית הנותנת אולי פורקן למאווייהם של מבקרים, אך נרחקת מן הגרעין של הנושא המבוקר. כך שם, כך ב“ניקוי ראש”.

* * * * *

כמו לאגלי־טל כך צריכים חיינו למעט חיוך והתפרקות ואין לך דבר שביקורתנו ואפילו זעמנו יכולים למצוא בו פורקן יותר מאשר בסאטירה. אך התכנית שנפרדה מאתנו זה עתה תרמה לכך רק מעט. מבחינה מסויימת היא הוסיפה גם מעט תוגה על שאבד ללא תקנה ההומור היהודי המבריק והמפוייס שקיים אותנו בתלאות־הימים ובעצבונם.

איננו מצפים כי יינתן לנו בתחום ההומור יותר ממה שיש לנו. אם זה כל מה שיכולה להעניק לנו “האשה היפה ביותר בפאריז” בשטח ההומור — לא נותר לנו אלא להסתפק בכך. זה הבור וזו חולייתו ואין טעם לקונן על כך. שהרי גם אנחנו חלק מן הבור ומן החולייה, אם לא בתוכו.

ידידנו שמעון דז’יגאן, הוירטואוז המופלא של ההומור היהודי בימינו, סיפר לנו פעם על אורח במסעדה יהודית בווארשה שכאשר נשאל על־ידי בעל־המסעדה אם אין לו תלונות על המרק. ענה: יש לי שתיים: האחת —מדוע כל כך תפל, השניה — מדוע כל־כך מעט. דבר אחד נוכל להבטיח לאנשי “ניקוי ראש”: טענה מן הסוג השני אין לנו. צאתכם לשלום. בסך הכל, קבוצה סימפטית של מתבגרים, מגודלים מעט — אבל שוחרי טוב.

7 במארס 1975