רקע
שמעון יעקב הלוי גליקסברג
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: בסיוע מוסד הרב קוק; ת"ש

 

הקדמה

ההלכה והאגדה שתיהן כאחת באות לשכלל את ההויה הנפשית של האדם ברוח התורה הנצחית. ההלכה מטרתה לסול לפני האדם דרך החיים, לברר לו מעשה המצוות ולציין בדיוק את חובות האברים; והאגדה באה לברר חובות הלב וגם לעורר רוח אנוש ולהכשירו לעשיית המצוות בכוחה של הכרת ערכם ותכליתם של חוקי התורה בשביל שכלול רוח האנושות.

מתוך האגדה האדם בא לידי הסתכלות עמוקה במרומי ההשגות של הכרת השם ושכלו מקיף דרכי חכמה ודעת קדושים, הכמוסים בספורי התורה ומצוותיה. “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה” (ספרי, עקב) דרשת הלכה, שהיא בעצם הוראת כללים להנהגת האדם בחיי יום יום, מסוימת במצריה ההגיוניים בתחום המדות שהתורה נדרשת בהן, וכוח היצירה שלה הוא כוח השכל, שגבוליו מוצקים וקבועים בגדרי החשבון העיוני, הבנוי על עקרי התורה שבכתב, שממנה אין לסור ימין או שמאל. אבל דרשת אגדה, שבעיקרה היא תורה שבלב ונובעת מתוך רגשות הלב והזעזועים הנפשיים של הדרשן, מקיפה מרחב אין קץ ומעוף רעיונותיה מגיע עד רום שמים.

בעוד שדרשת הלכה מוגבלת בגדרי המשפט, היוצא מתוך הבנת הכתב ביחסו אל החיים הממשיים, וכל שנוי קל בהבנה זו מתקבל רק כשיש לו שרשים בתורה ואחרי שקלא וטריא של מומחים בבתי אולפנא לתורת הלכה – דרשת האגדה גבולי ההבעה שלה רחבים ביותר, מגמתה אינה נקודת הכתב, אלא הרוח המוסרי המפעם את הכתב ושבא לידי בטוי מתוך מערכי לב של הדרשן ומעוף דמיונו בשעת הדרשה.

כשם שהחרש האמן לוקח חומר של עץ או של מתכות ועושה ממנו כלי נאה מעשה חושב נחמד למראה, ובכוח כשרונו הוא מרים גוף פשוט מעולם הדומם אל גבהי מרומים של עולם היופי; וכשם שהצייר האמן באמצעות המכחול שבידו מכניס “רוח חיים” בצבעים ובורא יצורים יפים מרהיבי עינים מצורות הטבע והופעותיהן, כן הדרשן בכוח הדבור החי מפיח נשמת חיים בדברים שבכתב. בכשרון דבורו הוא עושה ציצים ופרחים לתורה ומצייר ציורם יפים מעולם העשיה ומעולם האצילות ונותן בהם כוח וגבורה להיות מושלים בנפש האדם להטותה אל כל ישר וטוב בעיני אלהים ואדם.

ולפיכך קראו לבעל אגדה “עתיר נכסין” (ב“ב קמ”ה ע"ב), שכן אינו מוגבל בכוח יצירתו, כמו בעל הלכה, והנהו עשיר בחומר לדרשותיו.

לפניו נפתחים כל דרכי הדרש ואופני הדבור השונים, האגדות העממיות, החידות, המשלים, החזיונות – רקמת הדמיון והשיר, הרמזים, הנוטריקון והגימטריאות ואפילו מילי דבדיחותה, דברי הבאי וגוזמאות, ובלבד שידע להתאימם לחפצו ויעלה בידו לתת “פנים מסבירות לאגדה” ולמשוך לבו של השומע ולטעת בקרבו גרעיני מוסר השכל, דעות ישרות ומדות טובות. הרשות בידו לטייל בפרד“ס (פשט, רמז, דרש, סוד) כחפצו, ובלבד שיצא בשלום וימצא שם נתיבות יושר אל “האגדות המשובחות” שהן כ”ברכות מים" משיבות נפש השומעים, ולא יאבד דרך בסבכי ארחות עקלקלות של דרושים, רמזים וסודות, הרחוקים מטבע המציאות והגיון החיים – הפוגמים הטעם היפה של הדרשה.

ופעולת האגדה רחבה ביותר באיכות ההשפעה שלה וגם בכמות המושפעים ממנה. בעוד שדרשת הלכה מכוונת פעולתה כלפי חוג מוגבל של תלמידים, דרשת אגדה היא עממית, ופעולתה חובקת המוני עם של שומעים. ולפיכך קראו לבעל אגדה “עתיר פומבי” (שם) לפי שהכל נאספים לשמוע דבריו.

ומובן, כי תאור מהותה של “הדרשה בישראל” בודאי, שראוי להיות נחשב לצורך ספרותי חשוב ביותר. בספרותו של כל עם משתקפים החיים הרוחניים של האומה בכל הופעותיהם וגלגוליהם השונים ובה אתה מסתכל ורואה כבאספקלריה המאירה את פרצופו הרוחני והמוסרי של העם. ולכן ציור ספרותי של הדבור החי, הקורא להטבת החיים האנושיים – זה הכוח המניע את הגלגל העליון של העולם המוסרי, – בדין שתהא לה זכות של תפיסת מקום בספרות ישראל, שהדבור החי הוא מחוללה, שהרי הדרשה היא המקור, הוא החומר, שממנו נוצרה התורה שבעל פה.

הדרשה הוא המעין, שממנו שואבת האומה רוח קדשה. רישומה הוטבע עמוק בעצם מהותה של הנפש הישראלית והשפעתה נכּרת על הלך רוחו של העם ודרכי חייו הפרטיים והכלליים. דרשת בית הכנסת המתיקה ליהודי את מרירות חייו הגלותיים ועודדה את נפשו העגומה. וקולה היה נשמע תמיד גם מחוץ למקדש העם. כל מאורע פרטי של בית אב בישראל, כל מסבה של יהודים למקרה ששון או למקרה תוגה, כל סעודת מרעים וזבח משפחה נקדשו ב“בדברי תורה” של דרשת האגדה. ילד מתחיל חומש כבר שפתיו דובבות “דרשה” מיוחדת לכבוד המאורע, והדרה של בר־מצוה וחתן ביום חופתו היתה למנהג קבוע בישראל. ובכלל רבה חשיבותה וגדול פרסומה של הדרשה בקרב עם ישראל במדה שאין דוגמתה אצל כל אומה ולשון. הדרשה היתה אפוא לקנין לאומי חשוב של היהודי, לכלי שרת מיוחד לו בשביל שכלול רוח ונפש ותחיה לאומית בכל התקופות והזמנים ובודאי שבירור מהותה ראוי הוא, שישמש נושא ליצירות מיוחדות בספרות ישראל.

ואותו “הציור הספרותי של הדבור החי” צריך להבליט ביחד עם תמונת הדרשה גם דיוקנו הרוחני של הדרשן. דרשן בעל כשרון הוא שבח גדול לאומה, שממנה יצא. וכל חכם, שנתן לו ה' לשון למודים לשפר רוח האדם וללמד דעת את העם, ובכוח דבורו הוא מביא רפואה לעולם )“לשון חכמים מרפא”), הרי הוא ממזכי הרבים וזכותו גדולה ביותר. וחשוב הדבר מאד, כי תכונתו וטיבו בתור דרשן יהיו מופת לרבים וזכר שמו ופעולתו יהא שמור בגנזי הספורת לתועלת הדורות הבאים. ואעפ"י שהיצירה כבר מעידה על יוצרה וכל דרשה אוצרת דמותו הרוחנית של הדרשן, מכל מקום יש צורך בגדר האפשרות ובאיזו מדה שהיא לצייר איזו שרטוטים מתולדתו של הדרשן.

ו“הדרשה בישראל”, המתוארת בספרי, אין משמעותה רק ספרי דרוש במובן חוג צר של דרשות מיוחדות לשבתות ולמועדים וכדומה, כי בפועל נכנסים לספרי גם באורים על תנ"ך, ספרי יראים וספרי מוסר, ספרי חסידות, ספרי קבלה, ספרי מחקר היהדות עד כמה שיש להם שייכות לספרות הדרוש לפי ההגדרה הנכונה שיש לאותה הספרות. השם “דרש” משמע להוראת צורה מסוימת של חלק ידוע מבאורי התורה, וממנו נוצר המושג “דרשה” לכל לקח מוסרי או מדעי, הבנוי על יסודות של כתבי הקודש. ושונים המה הדרכים שמשמש בהם הדרשן בבואו “להפיץ מעיינותיו חוצה”. יש שמסדר את הדרשות לפי פרשיות התורה, ויש שמסדר אותן לפי הענינים, לכל דרוש נושא מיוחד, ויש שנותן לקובץ דרשותיו דמות של ספר מוסרי או גם ספר מחקר – הכל לפי טעמו של הדרשן והשקפת־העולם שלו, המטביעה חותמה על חבּוּרו. ובאופן זה או זה הספר כולל בתוכו כל אותם הרעיונות עצמם, שהדרשן הביע אותם לפני קהל שומעיו בתבנית של דרשה מסוימה, ורק בכתב קבל הספר צורה זו או אחרת. ובפועל כל סוגי הספרות הללו נכנסים לגדר דרוש, לפי שהם יונקים חיותם מן המאור שבתורה ובאים לבאר באיזו מדה שהיא מקומות ידועים שבכתבי הקודש.

ובכלל אינה דומה הדרשה שבעל פה לדרשה שבכתב, כמו שאינו דומה טיבו של דרשן לטיבו של מחבר. דרשן בעל כשרון יכול להיות מחבר גרוע, שאצלו הכתב ממעט הדמות ונוטל הטעם של הדרשה. אותה הדרשה עצמה, שגדלה השפעתה על השומעים, אינה פועלת כל פעולה טובה על הקוראים, ולהיפך דרשן מעוט הכשרון יכול לסדר את הרעיונות של דרשותיו באופן היותר טוב בכתב, ויפה כוח חבּוּרו מכוח דבּוּרו.

וכיון שספרי זה בעיקרו בא לתאר מהותו של הדבור החי, של הדרשה הצבורית, יש לציין כאן את העובדה, שכל אלה הספרים השונים, שנמצא בהם היסוד הדרושי מאיזה צד שהוא, הרי הם פרי הדבור החי של הדרשה הצבורית. מן הכלל הזה אינם יוצאים אפילו ספרי מחקר כעין “האמונות והדעות” ו“העקרים”. אעפ“י שאין לנו ידיעה ברורה על דבר מחבריהם אם היו דרשנים או לא, יכולים אנו לפתור שאלה זו בחיוב מתוך ההבנה ההגיונית בטבעיהם ונטיתם הנפשית של בני אדם. בטבע כל איש נטועה תשוקה מיוחדת מסור הגיוני לבבו לאחרים ולהשפיע מהוד חכמתו על זולתו, ומכיון שאדם קנה חכמה, מיד נמצא לו אותו כלי אומנותה של ההשפעה הרוחנית – כוח הדבוּר ההגון ובטוי הלשון. “לב חכם ישכיל פיהו” – החכמה משיחה אלמים ומצחצחת את הלשון, שהרי משה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון, “כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים” (דברים, רבה א'). וחזקה על כל איש חכם־לב, מחבר ספר דרושי, כי תכנו של הספר היה מקודם לקנין הצבור בכוחו של הדבוּר החי בתוך הסביבה, שבה עברה פעולתו של המחבר. ובודאי חכם גדול כרבנו סעדיה גאון, טרם הכניס רעיונותיו בספר, היה דורש אותם לפני אנשי הסביבבה שלו בדמות דרשות מיוחדות, וכן רבי יוסף אַלבּוֹ ושאר חכמי ישראל לא היו “כובשים נבואתם” והיו מוסרים דברי תורתם בעל פה טרם שהתגלמו בצורות האותיות שבכתב. ועל פי “חוקי ההשערה” הללו, הקרובים לודאות, נכנסו לספרי כמה מגדולי חכמי ישראל כדרשנים, אעפ”י שאינם מפורסמים באומה לדרשנים אלא לחוקרים או מבארים של עקרי היהדות, אבל באמת לפי תכונת חבוריהם הרי הם דרשני היהדות הנאמנה במיטב המובן של המושג הזה, ובספריהם אתה מוצא חומר הגון, שערכו חשוב ביותר בשביל דרשנים.

מלבד השקפות על הדרשה והדרשנים ותאור ערכם המוסרי, המדעי, האמנותי והצבורי בקשר עם חיי היהודי בתקופות שונות ובמדינות שונות, מוּבאות בספרי כמה דוגמאות של עניני דרוש, מוּסרים ודעות ומחקר היהדות – הגיוני לב של כל דרשן ודרשן. לשם הבלטת אָפיו של הסגנון וההבעה הדרשנית של אותו הדרשן. וממילא הספר הוא גם כעין אַנתוֹלוֹגיא דרושית־מוסרית רבת הגוונים, בה תופסים מקום כל השיטות והאופנים השונים, שהיו משתמשים בהם הדרשנים במשך הדורות לפעול על לב העם ולהורות לפניו הדרך ילך בה. ועם היות חבורי יצירה ספרותית לתולדות הדרשה ותאור מהותה, הריהו במדה ידועה גם מאסף מועיל לדרשנים ולסתם קוראים, הצמאים לדבר ה', ונפשם מסוגלת להיות נאצלה מזיו האגדות ולמצוא קורת רוח במנעמי הדרשות.

ואופן ההרצאה של החבוּר מתאים לספר עממי. כל איש היודע עברית יוכל לקרוא בו ולהבין את תכנו, שהרי זוהי תכלית כל ספר להיות מדריך ומורה לבני אדם ולפתוח לפניהם שערי חכמה ודעת, ובמדה שהסגנון של חבוּר קל ונוח להבנה, כן יגדל ערכו, והשם ספר הולמו. ומתוך השקפה זו, חבוּרי צריך להיות נחשב לדבר בעתו. התרבות הכללית, שתקפה בעצומיה את לבם של בני הדור וכבשה את החנוך העברי, משפיעה גם על הצעירים, שעדיין עומדים במחיצת היהדות המסורתית, שאיפה לספרו חיה, לענין חדש ומשוכלל מושך את הלב. ומההכרח לעשות קישוט לתורה בדור זה, המלא קרירות דתית, ולהלביש אותה לבוש חדש של סגנון משוכלל ושפה ברורה. בשעת חירום לנפש האומה, בשעה שגנזי ספרותנו העתיקה הולכים ונעלמים מאָפקו של הדור הבא, בשעה שמוחות בנינו הולכים שבי לפני קסמיה של הספרות הכללית, אין חכמי האומה וקברניטיה רשאים להעלים עין מן הנעשה סביבם ולאטום אזנם לקול דפיקת הלב ותביעותיו של הדור הצעיר, לבלי לעשות בשבילו מאומה. נחוץ לברוא ספרות מלאה חיים, שתהא בבחינת “קנקן חדש מלא ישן”, כדי לחבב תורת ישראל על הדור החדש.

ורחוק אני מלנהוג סלסול בעצמי ולענוד לראשי עטרה של חוקר וכותב תולדות הדרשה בישראל. נושא החבוּר מקיף מרחב רב של מרחק וזמן ואין אפשרות לצמצם כל החומר הרב בספר אחד. אבל היסוד הונח ועליו הוקם בנין על פי מדרגת חכמת הבניה, שנפלה בחלקי, ועוד יבואו בנאים וארדיכלים אחרים וימשיכו הבניה וישכללו את היכל הדרשה.

אכן, ששים פרקי הספר אוצרים בקרבם חומר הגון, מסודר ומעובד לתולדות הדרשה העברית ולתאור מהותה והשתלשלותה מתקופת האבות1 עד התקופה האחרונה. והספר הוא דבר שלם בפני עצמו, כולו מוקדש לבירור הנושא “הדרשה בישראל”, הממלא את כל הספר, שהוא כעין חטיבה מיוחדת בספרות הרבנות. וכמלואים לספר זה וכחלק ממנו חובר מאתי ספר “תורת הדרשה”, שתעודתו לסדר ולשפר את הדרשה על ידי כללים וגדרים מסוימים לפי חוקי הדבוּר היפה וההגיון הישר.

ואני תקוה, שכל הוגה בספרי ימצא בו טעם וענין מושך את הלב בתוכן וצורה. מתוך קריאה עיונית יכנס לפני ולפנים בהיכל הדרשה העברית, ושם יופיעו לנגד עיניו דמויות נהדרות של מורי העם וגדוליו “דור דור ודורשיו”, מטיפים תורת חיים, תורת חסד, תורת אהבה. מתוך מרחבי הדורות יגיע לאזניו “קול הדר קול משובה” של דרשני היהדות התמימה ויזדעזעו הנימין שבלב, ויתעוררו בו רגשי קודש, רגשי געגועים לכל יקר ונעלה שבאוצר האומה, רגשי הכרה עצמית וגאון במקור ישראל; ומתוך המאור שבדרשות, מתוך גנזי חכמה, גנזי זוהר, הגלומים באגדות חז"ל, יתמשך אליו שפע אור של הוד נפש, של בהירות ההשגה בעדונים העליונים והרגשת טוב טעם ותוכן נשגב בחיים.

והנני מברך את ה', ששׂם חלקי עם מזכי הרבים, והיה זה שילומים לעבודתי.

שמעון יעקב הלוי גליקסברג

בהרב המופלג בתו“י ר' מאיר דב ז”ל.

ת“א ט”ו מנ“א, ת”ש.


 

ספר ראשון

פרק ראשון.

הדרשה בשנות קדומים. – האבות. – משה ואהרן. – יהושע, הזקנים, שמואל, דוד ושלמה. – תקופת הנביאים, תעודת הנבואה, תורת הנבואה, ליצת הנבואה, אישיותו של הנביא.


עתיקת יומין היא הדרשה העברית ומספר שנותיה שנות עם ישראל. ממנה הונחה אבן פנה לעתידות ישראל להיותו לאור גוים, סולל דרך אמונה לבני דור ודור, והיא יסוד ומכון לרוח ישראל ותורתו, להיות להם תקומה כיום הזה.

עוד בימי קדם קדמתה, עת החושך כסה ארץ ובני אדם עדיין לא ידעו “להכיר בין תכלת ללבן”, כבר נשמעה הדרשה העברית מפי אברהם אבינו, שהעירה את יושבי חלד מתרדמת ההזיה האלילית. באשמורת הבוקר ההיסטורי היה אברהם “מטלטל את עצמו ממקום למקום” לפרסם לבאי העולם את מציאות הבורא, והיה הולך מעיר לעיר וקורא בשם ה', “ומרגלית טובה היתה תלוּיה בצוארו, שכל חולה שראה אותה מיד נתרפא” (ב“ב ט”ז), כשרון־הדבוּר נפלא היה לו ללמד תועים בינה ולרפא חולי הבערות ונגוּעי הדעות הכוזבת ו“אסף המון בני אדם ויקראם להורותם אל האמת אשר השיג ולבאר להם בראות העיון, כי יש לזה העולם אלוה אחד והוא בורא כל זולתו, וכי אין צריך לשית לב לאלה התמונות והצלמים ולא לדבר מן הנמצאים ויזהיר בני אדם על זה במשוך לבותם במענה רך ובגמילות חסדים… וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם על זאת הדרך היו קוראים לבני אדם” (מורה נבוכים ב‘, מ’ ועיין יד החזקה הלכות עכו"ם א').

ובני עמרם, משה ואהרן, היו מאספים את זקני בני ישראל במצרים, להודיעם את דבר ה' ולבשרם בשורת הגאולה. ועיקר הדברן והמליץ לפני העם היה אהרון (שמות ד‘, ל’), הוא היה המתורגמן של משה (רש"י ואבן עזרא ז' א'). ולפי המסורה (ש"ר פ' ה') “היו בידם מגילות, שהיו משעשעין הן את ישראל משבת לשבת לומר שהקב”ה גואלן", משה ואהרן סבבו מקבוץ לקבוץ להטיף נטפי נחומים על לב כואב ויפיחו בקרב אחיהם רוח אמונה ובטחון באלהי מעוזם, כי יבואו להם ימי חופש וגאולה מכור הברזל במצרים.

ותורת פיהם של אבות, מימות אברהם עד משה, הכשירה את בני ישראל להתקרב אל “המעמד הגדול” ולשמוע עשרת דברי הברית ממרומי הר סינ י, זה הנאום הנצחי, הממלא חללו של עולם וקולו “קול גדול ולא יסף – שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו”, משום התעורר שפע אלהי ונפתח מקור הנבואה למבקשי ה' “לכל חד לפום שעורא דיליה”. אדון הנביאים, האחד המיוחד, שנבחר להסתכל “באספקלריה המאירה”, התנשא במרומי המחשבה מעל לגובה היכולת האנושית ו“נגש אל הערפל אשר שם האלהים”, ומשם שאב זוהר חכמה עליונה, להגיה אור חדש בדרך החיים בתורת ה'. ואור “התורה והמצוה” הפיץ בין העם על ידי ה“אמירה” ו“הדבור” במלאו בכל עת את הצווי הגדול “דבר אל בני ישראל”.

והדבור של משה, אף כי היה מקיף כל מקצועות חיי העם ההווים, הפרטיים והכלליים, לשפוט בין איש ובין רעהו, לפקח על צרכי העם במדבר ולעצור בעד התלונות, שעלולות היו להתפרץ בכל עת ובכל שעה – בכל זאת התרכז (הדבור) ביחוד בעבודת הרוח לעתיד, להורות את העם חקי האלהים ותורותיו ולעשותו לעם חכם ונבון. וכאשר קרבו בני ישראל אל גבול הארץ, שהבטיח להם ה‘, “הואיל משה באר את התורה” ולשנן להם את החוקים, ויעביר לפניהם את דברי קורותיהם מיום צאתם מארץ מצרים ואת הטובות אשר הפליא ה’ לעשות עמהם ויתאר להם את העתידות הלא טובים הנשקפים להם בעברם על דברי הברית, אשר כרת עמהם ה' לשלומם ולטובתם. וכשהגיעה שעתו להפרד מעל עמו הטיף אמרותיו הנשגבות בשירת “האזינו”, שתחלתה תוכחה וסופה נחמה. אין צח כצחות לשונה ואין גובה כגובה מליצתה ואין ערוך לתכניתה בספרות העולמית, כי בה כלולות כל המוצאות את ישראל בעבר, בהוה ובעתיד, “וגדולה שירה זו שיש בה של עכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא” (ספרי). השירה הזאת (לשון הרמב"ן) היא “שטר עדות, שהרבה נסבול ונוכל, ואם השם יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם”. ואחרי אשר הביע הרועה הנאמן את ברכתו לעם מרעיתו, ברכה לכל שבט ושבט ביחוד וברכת־הפרידה לכל ישראל בדבריו האחרונים: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וגו' " – הפקיד רוחו ביד אלהי הרוחות.

ויהושע, שהיה “מלא רוח חכמה”, הלך בעקבות רבו וידבר אל בני ישראל את דבר ה' ויזהירם ללכת בדרכיו. ואחר שגמר את אשר החל משה וינחיל לישראל את ארצו ויחלקה לשבטיו “והניח ה' לישראל מכל אויביהם מסביב”, קרא לזקני ישראל ולראשיו ויחזק את לבם במצות השם ללכת בדרכיו ויאסוף את כל שבטי ישראל שכמה וידבר לפניהם את דברי־מוסרו הנעלים, ויחזכיר להם את החסד, אשר עשה עמהם ה' מימות אברהם עד כבוש הארץויטה את לבבם ליראה את ה' ולהסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם. דבריו הנמרצים פעלו על לב העם, עד כי פעם אחר פעם קרא: “את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע”.

הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושע, מלאו את תעודתם הגדולה לחזק את לב העם בדבר ה' ולהסירו מאחרי הבעלים, אך כאשר תם הדור הזה רפתה המשמעת בקרב העם ו“גם אל שופטיהם לא שמעו” ויזנו אחרי אלהים אחרים. “דבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ” עד אשר זרחה שמשו של שמואל הרמתי.

שמואל נחשב לשני במעלות הנבואה עם משה רבינו (ירמי' ט“ו, א', תהלים צ”ט, ו'), וכמשה גם הוא נועד מאת ההשגחה העליונה להיות רועה נאמן, מורה ומנהל לעמו, מושיעו וגואלו מתלאותיו מבית ומחוץ. חַנה, אשר רוח השירה ודעת אלהים נוססו בה ונחשבה בין שבע הנביאות שעמדו לישראל, הקדישה את בנה משחר טל ילדותו לה‘. ואחרי הגמלו הביאה אותו למשכן ה’ בשילה, ושם קלטה נפשו זוהר חכמה ודעת עליון, ורוח ה' החלה לפעמו מנעוריו ויהי לנביא וחוזה. הוא נתן כל כוחות נפשו וכשרון רוחו על טובת העם "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לה' ". ביחוד שם כל מעיניו לעודד ולשגב את רוח העם ושרש מלבו את הבלי אלהי הנכר ותעתועיהם ויהי “הולך מדי שנה בשנה וסב בית אל גלגל והמצפה ושפט את ישראל בכל המקומות האלה”. ויורה את העם דעה והשכל ויפקח עיניו לראות, כי “אלהי הגויים לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה” וכי הברית אשר כרת ה' את ישראל לעולם לא תופר, “כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אותם לו לעם”, מדברותיו הנעלות של החוזה הגדול, שהשמיע בסוד קהל ועדה בערי יהודה, הכו שורש בלב העם לישר ארחות חייו בנתיב תורת ה' ומצוותיה ולהפיח בקרבו רוח אומץ, להתנער ולהתחזר בהמון תלאותיו שסביב שתו עליו אויבי נפשו.

ושמואל הנביא, שפעל פעולה עצומה על חיי עמו, האציל ביחוד מרוחו הכביר על יחידי סגולה שבבני דורו, ויעמיד “להקת נביאים”, שהסתופפו במרכז מושבו ברמה. ומתוך פעולתו של שמואל נפתחה התקופה הגדולה, שבה יתפאר ישראל, היא תקופת הנביאים.

במספר הנביאים הראשונים מונים החכמים ביחד עם שמואל גם דוד ושלמה (שוטה כ"ח:).

דוד, מלבד שהיה מושל וגבור מלחמה, היה “עוסק בשירות ותשבחות” ומנעים שירי עוז, תודה והלל, המלאים רגשי אש דת וחקר עליון, השתפכות נפש האומה לפני קונה, קורותיה געגועיה ועתידותיה.

כנור דוד נתן לאנושות את הקולות היותר יפים של שירת הנפש, ומזמורי תהלותיו הרעיפו ברכת שמים להחיות רוח אנוש ולרוות צמאון נפשו לאל חי – והוא “הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב נעים זמירות ישראל”.

ושלמה, אשר ביקש לא עושר וכבוד, כי אם “לב שומע”, שרתה עליו רוח הקודש והיה אומר בנערותו “דברי זמר”, ויהי שירו חמשה ואלף, והמעולה שבהם זה שיר אהבה, המקודש בקדושה של מעלה ו“כל העולם לא היה כדאי כיום שנתן בו שיר השירים”. ובהיותו לאיש היה אומר דברי משל, לדעת חכמה ומוסר ולתת לפתאים ערמה. וידבר שלשת אלפים משל. וכשהזקין אמר “הבל הבלים” – נשא מדברותיו על תכלית חיי האדם ויתרונו תחת השמש. הוא למד דעת את העם “וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן אלהים בלבו”. ונקרא שמו “קהלת”, שהיו דבריו נאמרים בהקהל ו“משמר נכנס ומשמר יוצא לשמוע חכמת שלמה” (מדרש קהלת א').

המקדש, אשר בנה שלמה לתלפיות, התנוסס בברק זהרו שנות מאות, וכבוא גויים שערי ירושלים היה לשרפת אש. אבל חכמת שלמה לא חלו בה ידי זרים ושנות אלפים לא עממו זהרה.

\־ \־ \־ \־ \־ \־

במשך שש מאות שנה, מימות שמואל עד הנביא האחרון מלאכי, היה דבר ה' הולך וחזק בקרב ישראל. הנביאים עמדו על משמרתם בתור מורי העם ומוכיחים בשער, והיו ממלאים בכל עת את תעודתם באמונה, לעורר ברוח קדשם את לב העם ולהפיץ בקרבו דעת ה'. פעולתם לא היתה לשעה אלא לדורות, כי רוח הנבואה היא רוח היהדות הנצחית בכל דור ודור.

עיקר תכלית הנבואה הוא לא רק להגיד עתידות, כי זהו עיקר אצל הקוסמים, שאין לנביא חלק בהם (עיין עקרים ג' י"ב). אבל עיקר תפקידו של הנביא הוא להיות מוכיח ומורה לעם ולקרבו אל מדרגת השלמות המוסרית. והיה מגיד מראשית אחרית, כדי שידע העם להזהר ממעשיו הרעים ולהיטב את דרכיו למען עתידותיו הטובים. ה' שולח את דברו ביד נביאו והוא משמיע את דבר ה' בקהל עם. כי תעודתו הרמה היתה תמיד לנגד עיניו ותמלא את לבבו רוח כביר לבלי הכחד תחת לשונו כדברי מוסרו, כדברי ירמיה הנביא: “ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל” (ירמיה כ').

התעודה הנבואית היא כללית ומקיפה את כל עניני החיים ושואפת לתקן סדרי המדינות ויחסי העמים זה לזה. דבר ה' היה אל ירמיה הנביא “ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות” (א' י') וישעיה הנביא נשא משאו על עמים שונים: משא בבל, משא מואב, משא דמשק, משא מצרים, משא דומה, משא בערב ועוד, – אבל ביחוד שמו הנביאים את לבם למצבו של עם ישראל. כל מאוים היה לראות עמם בתור עם סגולה, גוי צדיק, שומר אמונים, שיהיה לאור גוים בחייו המתוקנים ברוח תורת ה', תורת הצדק והמשפט. ובכדי שתתגשם משאת נפשם בפועל, הקדישו את חייהם להורות את העם דעה, לשפר את מעשיו בהווה ולהכשירו לחיים מזהירים בעתיד. לדברי הנביא לא היה זמן קבוע מראש וחוג מוגבל של שומעים, אלא השתמש בכל שעת הכושר לשאת את מדברותיו כשהיה הצורך בזה. עיניו היו משוטטות בכל פנות העם להתחקות על דרכי חייו, וכשהיה רואה מגרעת בחיי היחיד והצבור היה משמיע את קולו ליסר את החטאים בשבט פיו ולתקן את המעוות. מבטו היה חודר גם אל “החלונות הגבוהים” של שרי יהודה וקציני ירושלים לשחרם מוסר ולגלות את עווֹנם לעיני השמש. בלי משוא פנים השמיע הנביא את תוכחתו לבקרים באזני שלוי ארץ “השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק” (עמוס ו') ולא נחלו על שבר עמם ומקשיחים לבם מאחיהם האביון ומדכאים בשער עני “ועל בגדים חבולים יטו” (שם ב') בתוכחתו לא נשא הנביא גם פני מלכים. נתן הנביא בא אל דוד ויוכיחהו בפניו על עוונו וכן אליהו ושאר הנביאים דברו קשות עם נושאי נזר המלוכה ויפקחו עיניהם לראות את משוגתם. הנביא בכלל לא ידע כל ויתוּרים והיה עשוּי לבלי חת, ובשעה שהיה מביע את דברי תוכחתו היתה לשונו אש אוכלה ושפתיו ברור מללו, כי האמת הנצחית היתה נר לרגלו ואהבתו אליה לא ידעה כל גבול וממנה לא סר אף כחוט השערה.

הנביאים רואים את אשרו המדיני של העם בסדרי החיים המתוקנים ובשמירת חוקי התורה ביחס איש לרעהו, ולפיכך מדגישים תמיד את קלקול המדות בתור סיבה מרגיזה את מוסדי המדינה ושלומה. ירמיה הנביא, בשעה שלבו מתמרמר על הירידה המוסרית של בני עמו, כי “העווּ את דרכם שכחו את ה' אלהיהם” ונפשו עליו תאבל על חורבן ארצו ההולך וקרב לבוא – קורא במר רוחו: “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה” (ה' א'). וישעיה הנביא קורא לעמו: אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" (א' י"ט). ביחוד הזהירו הנביאים כי בעת צרה מדינית אל ישען העם על חסדי הגויים ואל יבקשו עזרת זרים, כי “מצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדיו כולם יכליון” (ל"א ג') – כי גבורת הלאום היא ברוח ה' קדוש ישראל ובו תשועתו.

תורת הנביאים היא תורת היהדות השלמה, הכלולה בתורת משה, ומוסרם הוא מוסר הצדק המוחלט, הדורש טוב לכל אדם בלי הבדל מעמד ולאום משא נפש הנביאים הוא הרעיון הגדול של תכלית ההתפתחות האנושית, כשיגיע השלום הכללי לכל בני האדם “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיה ב‘, מיכה ד’) וחזון רוחם הוא האושר הנצחי, שיבוא באחרית הימים כשיזרח אור הדעת בעולם “כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים ליד מכסים” (ישעיה י"א).

מלבד תעודת מורה ומוכיח היה לנביא עוד תעודה גדולה ונכבדה – היא תעודת הנחמה. ואת התעודה הזאת מלאו נביאי ה' באופן נשגב ונעלה. רושם תנחומותיהם נצב וקיים לעד בנפש היהודי, שאינו נופל תחת סבל יגונו בארצות נודו. נטפי הנחומים שבדברי חוזי יה הרעיפו טל של תחיה על לב אבלי ציון וחזקו ידים רפות להתעודד בתקוות העתיד, כי ישוב ה' לרחם את עמו ולהשיבו לבצרון.

הנביאים הביעו דבריהם בשפה ברורה ומובנת לכל. וכדי להסביר ביותר את הכוונה הצפונה בדבריהם השתמשו במשלים וחזיונות, ולפעמים היו מבליטים את דברי נבואתם באותות ומעשים מוחשיים בשביל לפעול על עין השומעים או כדי לתת לפרט ידוע של נבואתם אופי של הודעה ומבית, הנקלטת בחוש ההמון על ידי תמונה מוזרה יוצאת מן הכלל, כי “כל מילתא דתמיהא מידבר דכירי לה אינשי” (חולין ע"ה:). אחיה השילוני תפש בשלמה אשר על ירבעם ויקרעה שנים עשר קרעים לאות, כי קרע ה' את הממלכה מיד שלמה (מלכים א' י"א). ישעיה הלך ערום ויחף לאות ומופת על מצרים וכוש (ישעי' כ'), ירמיה נתן מוסרות על צוארו להורות על עול מלך בבל (ירמיה כ"ד) ויחזקאל לקח לבנה וחקק עליה את ירושלים ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה, וכל זה להראות על מצור ירושלים (יחזק ד'). ועוד כמה פעמים כיוצא בזה.

המליצה, שהשתמשו בה הנביאים, מלאה שירה ויופי נעלה. השפה הנבואית מצטיינת בתכונתה המיוחדת ושפוך עליה הוד נשגב, שאין דוגמתו אצל אמני הדבור ופייטני הדורות. שירת הים, שירת האזינו, שירת דבורה, מזמורי תהלים, שיר השירים, וכדומה להם בכתבי הקודש, מרוממים את הרגש ומרעישים את הלב בעוז מליצתם. מה נפלא הציור של תחית ישראל במשל “העצמות היבשות” של יחזקאל וכמה מן החן בשירת הנביא “אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו” (ישעיה ה'), וכמה מן היופי במחיצת הנביא בתארו את השלום הכללי בעתיד – “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות” (שם ב, מיכה ד'), מה אדיר וחזק כוח הבטוּי של יואל הנביא בציירו את יום ה' הגדול והנורא (יואל ב') ומה נעימה ונשגבה המליצה בתנחומות ישעיהו.

־־־־־־־־־־־־־־־

אישיותו של הנביא ואופן הכנתו אל מעלת הנבואה יצויר אצל הרמב“ם (יסודי התורה ז') בדברים דלהלן: “מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. אדם שהוא ממולא בכל המדות הללו ושלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותם הענינים הגדולים והרחוקים ותהא לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם, ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו, שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת כסא הכבוד, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בהחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה, מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים, הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו, שאינו כמו שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר”. והולך הרמב”ם ומונה כמה אופנים, מעות ומדרגות בנבואה.

־־־־־־־־־־־־־

תקופת הנבואה, שבאה מתוך השראת השכינה על יחידי סגולה שבבני עם סגולה, היא הופעה נשגבה בתולדה האנושית. וספרי הנביאים המה הרכוש הלאומי היותר נעלה, שנשאר ליהודי לפליטה מכל מחמדיו מימי קדם.

הנאום הנבואי הוא נצחי והשפעתו אינה פוסקת עד עולם. בתכנו ובצורתו הוא מעורר את הרגש, מחממם את הלב ומאיר את המחשבה האנושית בכל דור ודור. הוא המעין, שממנו שואבים רוח הקודש כל נואמי נאום ומורי דרך ה' עד היום הזה.

והדרשה העברית, שלקחה מקומה של הנבואה אחרי אשר נסתם חזון מישראל, מתפרנסת ויונקת זה שנות אלפים מן הנאום הנבואי. וזהו ההבל שבין הנאום הנבואי והנאום הדרושי, כי הנבואה היתה שוטפת ומפכה ממקורה, והנביא לא הסתמך בדבריו על החכמים והנביאים שקדמוהו, דברי נבואתו מתחילים ב"כה אמר ה' " כי רוח ה' דובר בו ומלתו על לשונו, אבל הדורש זקוק להסתייע מן הכתובים, מהיות כל תפקידו לבאר ולפרש את כתבי הקודש, כדי להוציא מהם את הגרעין המוסרי הדרוש למטרת נאומו, כי מיום שנחתמה הנבואה נחתם ספר התורה והנביאים בתור מקור יחידי לתורת היהדות, ואין אדם מחדש בה דבר בלתי אם יש לו סמך ורמז בתורה.


פרק שני.

הנאום הדתי שאחרי חתימת הנבואה. – עזרא הסופר. – תקנת קריאת התורה בצבור. – התרגומים. – התרגום והדרשה.


הנאום הדתי שאחרי חתימת הנבואה נקרא בשם “דרשה”, מהיות כל עיקרו מיוסד על הדרישה והחקירה בתורת ה', לפרשה ולבארה לפני העם כדי לזרוע על תלמי לבבו את דברי מוסרה.

הנביא האחרון מלאכי חותם נבואתו בדבריו: “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים” – רמז, כי מעתה נסתם חזון מישראל, ומקומו לקח עסק התורה ולמודה ברבים. מעתה לא ידרשו דבר ה' מפי הנביאים אלא מפי חכמי התורה, שידרשו אותה ויבארוה לפי המדות והכלללים שהתורה נדרשת בהם, כדי למצוא בה פתרון לשאלות החיים ולעשותה חוק ומשפט בישראל, ואז התורה תהא לקנין “כל ישראל”. ועזרא הסופר, אשר חי בתקופה, שבה נחתמה הנבואה, והוא היה הראשון לאנשי כנסת הגדולה, שהיו ממשיכים את התעודה של הנביאים (“ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”). “הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז'). הנבואה פסקה מישראל ובא עזרא והניח היסוד להדרשה. הוא החל לדרוש את התורה וללמדה בישראל. ועל ידו עמדו שורה שלמה של חכמים, שקראו לפני העם “בספר תורת האלהים מפורש ושׂוֹם שכל ויבינו במקרא” (נחמיה ח'). הנבואה התבטאה על ידי השפעה עליונה בלתי טבעית, וכוח היצירה שלה היה רוח הקודש וזרם הרגש הפנימי, שאינו יודע גבול, אבל הדרשה משועבדת אל הכתוב, ולכן העיקר אצלה רוח ההגיון “ושׂוֹם שכל” ולא הרגש.

כדי לחזק ידיעת התורה בקרב העם תיקן עזרא קריאת התורה בצבור ביום ב' וה' בבוקר ובמנוחה בשבת, מלבד הקריאה בשבת ובימי המועדים ובראשי חדשים, שנקבעו מכבר (עוד מימי משה) לקריאה פרשיות מיוחדות מענינא דיומא לברר לעם משפט היום ותעודתו (מסקנא דגמרא ב“ק פ”ב ורמב“ם תפלה י”ב, כי עזרא הכניס רק סדר בקריאה בנוגע למספר הקרואים והפסוקים, ומעצמו תקן קריאה במנוחה בשבת). להקראה הזאת היה אופי של נאום דתי, בהיות תכליתה להודיע לעם חוקי האלהים ותורותיו ולהפיח בקרבו רוח דת ואהבת ה'. ובפרט בימי החגים, שהקריאה היא מעין המאורע, להורות הלכות החג, ענינו של יום ותכליתו.

מלבד זה תקנו אחר כך לקרוא בנביא בשבתות וימים טובים ענינים המתאימים במעט או הרבה אל התוכן של קריאת התורה. וקריאה זו נקראת בשם “הפטרה” מלשון פטירה וסלוק, כי קורין אותה בסיומא של קריאת התורה. ויש שבתות, שההפטרה היא לא מעין הפרשה, אלא מענינו של יום, כמו שבת ראש חדש ומחר חודש. ומיום שבעה עשר בתמוז והלאה קורין בתחילה תלתא דפוענתא שלוש פרשיות (ירמי' וישעי'), המעוררות על הסיבות, שגרמו לחורבן המקדש ואבדן הארץ, ואחרי כן שבעה דנחמתא – שבע פרשיות של נבואת ישעיה, המכלכלות דברים טובים ונחומים, לרפא פצעי לב אבלי ציון וירושלים ולעוררם לתחיה בתקוות הגאולה. וכן לתשעה באב ותעניות צבור נקבעו הפטרות מיוחדות. ויש מקורות המוכיחים, כי היו נוהגים להתאים קריאת ההפטרה למאורעות חשובים, שקרו בחיי הקהלות. רבנו סעדיה גאון כותב, כי “בשבת שיש בו הספד לחכם מפטירין פרשת גלה כבוד מישראל”. וכשנפטר רבנו שרירא גאון, אביו של רבנו האי גאון, קראו באותו שבת “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר” והפטירו “ויקרבו ימי דוד למות”, ובמקום הפסוק “ושלמה ישב על כסא דוד אביו” קראו “והאי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”. וכשנפטר הרמב“ם “נכנסו הקהל לבית הכנסת וקראו ברכות וקללות והפטירו בנביא משה עברי מת” (אבודרהם סדר הפרשיות). והרמ”א מביא מנהג, כי בשבת שיש בו חתונה מפטירין שוש אשיש (או“ח תכ”ח סעיף ח').

בנהרדעה היה המנהג לקרוא במנחה בשבת פרשה בכתובים )שבת קט“ז:), ובכמה מקומות נהגו להפטיר בנביא במנחה בשבת (שם כ"ד). ונמצא בתשובות הגאונים, שהיו רגילים לקרוא בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שלא לקרות (רש"י שם) והר”ן מס' מגילה (פ' הקורא עומד) כותב, כי בימיו היה בפרס ומדי סדר הפטרות לשבת במנחה לכל השנה.

ובשביל לברר להמון תוכן הקריאה, שלא היה מובן לכל (כי בימי עזרא הרבה מישראל לא היו מכירין בלשון הקודש ככתוב בנחמיה י"ג) עמדו עזרא וסיעתו ותרגמו התורה בלשון ארמי (מגילה ג' ע"א – “מפורש זה תרגום”) “ונהגו מימות עזרא שיהא מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים” (רמב“ם תפלה י”ב). “ועיקרו של התרגום, כדי להשמיע לנשים ועמי הארץ שאין מכירין בלשון הקודש” (רש“י מגילה כ”א, ע“ב, ד”ה ובנביא). ויש פסוקים בתורה ובנביא, שלא היו מתרגמים אותם בצבור, כמו מעשה ראובן, מעשה העגל, מעשה אמנון )עיין מגילה כ“ה ורמב”ם שם), מפני שתוכן הענינים הללו לא היה כדאי להתפרסם בשפה המדוברת בין העם, ודיה לקריאה בפני עצמה בלי תרגום, והמבין יבין. ומובן, כי התרגום לא היו משועבד בדיוק אל גוף הכתב של התורה מלה במלה, כי תכליתו היתה לבאר היטב את מובנה של הקריאה, וכבר אמרו “המתרגם פסוק בצורתו הרי זה בדאי” (עיין קדושין מ“ט, ע”א. רש"י ותוספות שם).

וכדי שלא לתת חופש לכל איש לתרגם את התורה בפומבי כחפצו, כי לפעמים גם “המוסיף הרי זה מחרף ומגדף” (עיין שם), דחו החכמים את התרגומים השונים מפני תרגום אונקלוס, שכתבו מפי ר' אליעזר ור' יהושע (מגילה ג' ע“א – בירושלמי הגירסא לפני ר”א ור"י) והוא מדויק די צרכו בהעתקתו הנאמנה למובנה הפנימי של התורה, ולכן היה ראוי למלא מקומו של תרגום עזרא, שנשכח במשך הזמן (עיין שם). אבל גם תרגום זה, מהיותו נאמן לרוח התורה אינו משועבד אל הכתב. וכדברי הרמב“ן “אונקלוס רודף אחר הענין ולא אחר המלה” (לך לך פסוק אחי אשכול). ונמצא בו הרבה מקומות, שהמתרגם נטה בם מדרך ההוראה הפשוטה והכניס בהם הוראה אחרת דרושית או אגדית, כמו: “ויהי האדם לנפש חיה” – “והות באדם לרוח ממללא”; “הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב” – הוא יהי דכיר לך מה דעבדית ליה מלקדמין ואת תהי נטר ליה לסופא”; “ויתעצב אל לבו” – ואמר במימריה למתבר תוקפיהון כרעותיה“; ואת הנפש אשר עשו בחרן “וית נפשתא דשעבידו לאורייתא בחרן”; “ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו” – וחזו את יקרא דה' והוו חדן בקורבני הון דאתקבלו ברעווא כאלו אכלין ושתן”. ועוד כמה וכמה מקומות שאונקלוס נטה בהם מן הוראת הכתוב, וביחוד התאמץ לשנות את הפשט בשביל להרחיק את ההגשמה וכל משיגי הגוף מן הבורא (עיין מורה נבוכים א', כ"ז), ויש מקומות המתאימים את הכתוב למסורת חכמי התלמוד, כמו “ורפא ירפא” – “ואגר אסיא ישלם” (ב“ק, פ”ה, ע"א); “חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות” – “חלק כחלק ייכלון בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא” (סוכה נ“ו, ע”א)

ובנוגע להתרגומים האחרים, כמו תרגום יונתן בן עוזיאל, תרגום ירושלמי, כל פרשה מלאה דרושים ורמזים שונים.

וצריך לדעת, כי תרגום הקריאה היה דווקא על פה ולא מתוך הכתב (ירושלמי פ' הקורא עומד, הלכה א'; רמב“ם תפלה י”ב), ובאופן זה קבלה קריאת התורה בצבור צורה של נאום דתי פומבי, שמתוכו היה נשמע הד קול הנביאים בדבור חי “מפורש ושום שכל”.

והמנהג לתרגם את התורה והנביאים בצבור בשעת התפלה היה נמשך והולך זמן רב אחר חתימת התלמוד. במסכת סופרים, שחובר אחר חתימת התלמוד, איתא: “ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל ספר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה” (פ' י"ח, הלכה ד'). ובספר יוחסין (ע' 136 דפוס ווארשא) מצינו, כי בשבת הראשון למנוי ריש גלותא היה הריש גלותא בעצמו עומד וקורא בתורה ועליו עמד ראש ישיבת סורא ומתרגם, ואת ההפטרה היה מתרגם אדם גדול ועשיר.

במשך הזמן אבד התרגום את ערכו, אחרי שהשפה הארמית לא היתה מובנת בקרב הקהלות, שהתישבו בארצות אירופא, ונשארה אפוא, קריאת התרגום רק כעין מנהג בעלמא, אבל לא בתור פירוש התורה בלשון מובנת להצבור, ולכן החלו בהרבה קהלות לבאר את התורה בשעת הקריאה בשבתות וימים טובים לא בתרגום אונקלוס, אלא בשפת המדינה המובנת להמון השומעים. ועל זה צווח ר' נוטרונאי גאון בתשובותיו בזה“ל: “אלו שאין מתרגמין ואומרין אין אנו צריכין תרגום דרבנן אלא בלשון שלנו, בלשון שהצבור מבינים, אין יוצאין ידי חובתם, אלא חייבים לתרגם, אבל אם אין מתרגמין להכעיס בני נדוי הם, ואם מפני שאינם יודעים לתרגם ילמדו ויתרגמו, ואם יש מקום שרוצים לפרש להם, יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להם כרצונם”. אבל באחרונה נתבטל המנהג לתרגם את התורה והנביאים בצבור. משום שהעם לא הבין את השפה, ולהחליף תרגום אונקלוס בשפה המדוברת מצאו החכמים לבלתי הגון. ומה דברי הטור אורח חיים סימן קמ”ה: “ונראה שהם (בימי חכמי התלמוד) היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית, אבל לדידן מה תועלת בתרגום שאין אנו מבינים אותו, ואין לומר נלמוד מהם לפרש לעם בלשון שיבינו, דיש לומר תרגום שאני, שנתקן ברוח הקודש”. והב“ח משער כי בזמנו של ר' יעקב בעל הטורים עדיין היה המנהג לתרגם את ההפטרות של פסח ועצרת, כדי לפרסם הנס של פסח ומתן תורה (עיין ב"ח שם). ומוכח מתוספת מגילה כ”ד ע“א ד”ה “ואם היו”, כי בזמן בעלי התוספות היו נוהגין כך, אף על פי שבכל השנה לא היו מתרגמין את ההפטרות. מכל זה נראה, כי התרגום לא נקבע רק לשם מנהג בעלמא, ועיקר מטרתו היה לפרש את התורה ולהבינה לעם.

אכן דעת התורה התפשטה בקרב העם ביחוד על ידי הדרשה, כי בעוד שעיקר תפקידו של התרגום מוגבל בהעתקת הכתוב משפה לשפה, הדרשה מבארת את התוכן באופנים שונים ומתאימה אותו לפי צרכי החיים ודרישותיהם בהווה. וזאת היתה תעודתם של רועי ישראל הדרשנים, להגיה אור בהיר על כל אות ואות שבתורה ולהראות את המאור שבה, למען ידעו בני עמם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

מימות עזרא עד רב אשי היה החכם הדורש בונה את דברי דרשתו על “הכתוב” בתורה, בנביאים וכתובים, והדרשן שאחרי חתימת התלמוד מבסס דרשתו על “הכתוב” ועל “מאמרי חז”ל" ביחד. בפתיחתו אנו שומעים לא רק “מאי דכתיב” אלא גם "איתא בגמרא, וכדומה, והנהו דולה פנינים מים התלמוד והמדרשים ועושה אותם עיקר ויסוד לדבריו. וכשיולד בלבו של הדרשן איזה רעיון חדש בנוגע לחכמת החיים בכלל או למוסר היהדות בפרט, אף על פי שהרעיון גם כשהוא לעצמו הוא אמתי ונכון ומתקבל על הלב, בכל זה הוא מתאמץ למצוא לו חיזוק וסמך במקרא ובדברי הראשונים, כי כלל אמרו: “לעולם צריך אדם לסמוך את דבריו על דברי הראשונים” (מדרש שוחר טוב פ' י"ד), ובירושלמי (שבת פ"א הלכה ב') אמרו “אם יכול אתה לשלשל את השמועה עד משה רבינו שלשלה”.

ושיטה זו של הסתמכות על הראשונים אינה שוללת מן הדרשה רעננות של עצמיות הרעיון והחדוש, כי הלא גם בספרות הכללית, בעניני מדע וחכמה מקובלת שיטה זו, ואין לך ספר אחד מספרי חכמה היותר משובחים בחדושיהם, שלא יהא מלא “מראי מקומות” על המקורות הראשונים בכמות מרובה. וכל מקצוע של חכמה הוא אילן “עושה שורש למטה ופרי למעלה”. והמקור של מקצוע חכמת הדרוש, תורה נביאים וכתובים, אגדות התלמוד והמדרשים, הוא באמת בר מים חיים, שממנה שואבת הדרשה לחלוחית של רעיון מלא עדנה וזיו עלומים, מושך לבו של היהודי ומשיב נפשו הנהלאה, והננו רואים אמנם בפועל, אין המון השומעים מתיחס בחבה וביראת הכבוד ביחוד לאותם “דברי הראשונים”, שעליהם מתבססים דברי הדורש, ועל ידם מוסרו מתקבל על הלב ועושה רושם.


פרק שלישי.

הדרשה והדרשנים בתקופת התלמוד. – ספרות המשנה והתלמוד – פרי הדבור החי של מורי העם. – דרשנים ובעלי אגדה. – רושם דרשותיהם.


הדרשה במובן נאום דתי, מיוסד על דרישה וחקירה בכתבי הקודש, החלה לתפוס מקום בישראל, כאמור לעיל, עוד בימי עזרא הסופר, ומאז הלכה הלוך והתפתח בתור חלק חשוב בעבודת הקודש בבתי כנסיות ובתי מדרשות. פילון היהודי (הוא ידידיה אלכסנדרוני, שחי קודם לחורבן בית שני) בספרו “חיי משה” (ג' ט') אומר, כי עוד בחיי משה רבינו “היה המנהג להאסף ביום השבת לשמוע מאת המורה תוכחת מוסר, אשר יישר האדם ללכת בארחות יושר, ומאז ועד עתה נשתלשל מנהג זה לדור ודור, וכהיום הזה המנהג הזה הולך ורב בישראל, כי בתי התפלה שהוקמו בכל עיר ועיר להתפלל בתוכם הן המה בתי המדרש, אשר שם ילמדון בני ישראל את החכמה, הגבורה, ההסתפקות, הצדק והיושר, ובכלל כל דבר קודש התלוּי בפעולת אלהים ואדם”. יוסף פלביוס, שחי בתקופת חורבן בית שני, כבר מדבר בספרו “נגד אפיון” (ב' י"ז) על הדרשה העברית כעל מנהג עתיק מאד, וספרי הרומאים וראשי הכנסיה הנוצרית מזכירים הרבה פעמים את המנהג לדרוש בבתי הכנסיות לישראל בשבתות. אך למותר להרבות חפושים בספרים עתיקים, כדי להביא תעודת זקנה להדרה העברית, בעוד שספרותה הרחבה בעצמה מעידה עליה שהיא בת קדומים.

ספרות התלמוד והמדרשים, זה ים גדול ורחב ידים, המלא טובי הרעיונות שבחכמת המדות והמוסר, אגדות ומשלים נאים, פתגמים ומכתמים נפלאים בחקר הנפש ותכונתה, שיחות ושמועות, מאמרים והגיונות מחוכמים לאין מספר, המקיפים את כל המקצועות השונים שבחיי האדם – זהו פרי הדבור החי של הדרשה העברית, שהיה נשמע מעל בימת בתי הכנסיות ובתי האולפנא לישראל במשך כמה מאות שנה. הקריאה הגדולה של אנשי כנסת הגדולה ו“העמידו תלמידים הרבה” הניחה את היסוד הראשון להדרשה הפומבית. בכדי שלא תשתכח תורה מישראל, הזהירו לחכמי הדור, שלא יצפנו חכמתם בחובם, כי אם ימסרוה לדור יבוא ויעמידו תלמידים הרבה, מחזיקים בדעותיהם ובתורתם, ועל ידי זה לא תפסק שלשלת התורה המסורה מישראל. ולמסור את התורה להרבה תלמידים אפשר היה רק על ידי הדרשה בבית המדרש או ב“בית ועד לחכמים”. על כן נקראה התורה מימות עזרא ואילך בשם תורה שבעל פה, מפני שגופי ההלכות והדרשות, שהוציאו מתוך באור התורה לא נכתבו בספר לשם למוד בשביל כל אחד ואחד, אלא שחכמי הדור היו דורשים אותם בצבור בעל פה. ועד ר' יהודה הנשיא לא חברו כל חבור ללמוד התורה שבעל פה, ורק חכם הדור היה כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו ומלמדן לעם על פה. והתלמידים עשו סימנים למשנתם וכותבים אותם מפני השכחה. ומפני שדברים שבעל פה אין רשאים לאמרם בכתב, היו התלמידים מסתירים את הכתבים הללו וקואום “מגילת סתרים” (עיין הקדמה ליד החזקה).

כך היה הדבר נוהג בימי התנאים עד חבור המשנה, ואחר כך בימי האמוראים עד חבור הגמרא. ובאופן זה היתה התורה שבעל פה זקוקה להדבור החי של מורי העם, להדרשה הפומבית, וברור אפוא הדבר, שכל הקובץ הרב הזה של מאמרי הלכה ואגדה, דברי חכמה ומוסר, שנכנסו לתוך הספרות הגדולה של המשנה והתלמוד, נאמרו כולם על פה על ידי החכמים בצורת נאומים מדעיים ומוסריים בקהל עם. ומדרשי אגדה השונים, שנאספו אחר חתימת התלמוד (עיין להלן פרק שביעי) – כנראה מתוך סדורם וסגנונם – שנכתבו בלי קשר וחבור בין המאמרים – המה אוסף של פזורי רעיונות וקובץ פרורים וחלקים של מאמרים שלמים, שנאמרו ושנדרשו במשך תקופות שונות. ובשביל זה נקראו הדרשות שבתלמוד בשם “הגדה” מפני שהחכמים הגידו אותן בפומבי, על דרך “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”, ובפי האחרונים נקרא הדרשן בשם “מגיד”. ומתוך זה שבעלי המאספים משתמשים תמיד בלשון “פתח”, “דרש”, “אמר”, “הם היו אומרים”, “הוא היה אומר” נראה בעליל, כי גופי המאמרים יצאו לאור עולם לא מתוך הכתיבה אלא מתוך האמירה, על ידי הדרשה בצבור.

מן האמור נראה, כי כל אלה הסופרים, התנאים והאמוראים, שבאו דבריהם בספרות התלמוד והמדרשים, היו דרשנים לעם. אך ביניהם היו יחידים,שבאו זכרם בפירוש בתור דרשנים מצוינים, מומחים להתאים המקראות לנושא דבריהם. לשמעיה ואבטליון היו קוראים “דרשנים גדולים” (פסחים ע' ע"ב), והלל הזקן היה מעמיד עצמו בסכנה, כדי לשמוע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון (יומא ל"ה). בן עזאי ובן זומא גם כן נקראו בשם “דרשנים” – אמר ר' לוי יש מן הדרשנים שהן דורשין כגון בן עזאי ובן זומא (בראשית רבה ה'), ואמרו “משמת בן זומא בטלו הדרשנים” (סוטה מ“ט ע”ב). ומשמעותו של השם “דרשן”, לפי הוראת בעלי התלמוד, הוא חכם בקי בטעמי המקראות (עיין רש"י שם) וידוע למצוא בהם חפץ ולהסתמך בהם בכל ענין שיבוא לידו. ועד כמה היה כחו של בן זומא גדול למצוא להגיוני רוחו סמך מן הכתוב יכולים לשמש דוגמא מאמריו באבות (פרק ד')" איזה חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי; איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר; איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך; איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. והיה מפורסם לחכם גדול עד כי אמרו “הרואה בן זומא בחלום יצפה לחכמה” (ברכות נ"ז). רבי אלעזר ברבי שמעון היה פייטן ו“דרשן” (ויקרא רבה ל'), רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה נודע לבעל אגדה מצוין עד כי אמרו: “כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת” (חולין פ“ט ע”א), והוא סדר ל"ב מדות שהאגדה נדרשת בהן.

לוי בר סיסי (לוי סתם הוא לוי בר סיסי – סה"ד) גם כן מפורסם לדרשן גדול, כאשר מצינו בילקוט (הושע סימן תקל"ג) “קחו עמכם דברים, קראים טובים, דרשנים טובים כגון לוי בר סיסי”. וכאשר באו בני סימוניא לגבי רבי ואמרו ליה: תן לנו איש שיהיה אצלנו דרשן, דיין וחזן, נתן להם לוי בר סיסי, ועשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה, ומרוב הכבוד, שנחל הדרשן בשעה זו, לא יכול היה להשיב על השאלות, שהציעו לפניו בהלכה ואגדה, אז באו בני סימוניא שוב לגבי רבי ואמרו לו: וכי על אדם כזה בקשנו ממך? אמר להם: חייכון, כי אדם שכמותי נתתי לכם. שלחו אחרי לוי והוא השיב בפני רבי על כל השאלות תשובות ברורות כהלכה. וכששאלו רבי למה לא השיב אותן התשובות עצמן לבני סימוניא, אמר לו: עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפח רוחי עלי (גבה רוחי ושכחתי – ירושלמי מצות חליצה הלכה ו'). לוי בר סיסי היה מפורסם ל“בעל משלות ודומיות” כשרון מיוחד היה לו לצייר תכונות אנשים בני מפלגות ולאומים שונים ולמצוא להם דמיון בקרב העצמים מעולם הפלאות. ולבקשתו של רבי היה מצייר לו באופן זה תכונתם של פרסיים, חברים, ישמעאלים וגם של תלמידי חכמים שבבבל (קדושין ע“”ב ע“א ורש”י שם). הוא היה סובב בערי בבל והיה דורש בכל מקום בואו להרמת קרן התורה והדת (שבת נ“ט ובכ”מ), כי איזה שנים אחרי שנים אחרי מות רבי נפרד מישיבתו והשתקע בבבל.

ר' יהושע בן לוי, שגדול שמו בין האמוראים הראשונים, היה מפורסם לדרשן גדול ובקי באגדה. ר' תנחום היה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי ה“בקי באגדה” (ב“ג נ”ה) ור' שימי הוה שכיח קמיה דר' יהושע בן לוי באגדתא – מסדר לפניו אגדה (ברכות י'). דרשותיו מצטיינות ביופי נשגב ורוממות הרעיון, והיה מפליג בגודל ערכה של האגדה ודרש, “כי לא יבינו אל פעולות ה' אלו האגדות” (מדרש תלים כ"ח). ואנשי הדרום, ששם ישב ר' יהושע בן לוי היה לבם רך והיו שומעים ונכנעים לדברי תורה, ולכן נתן ה' גשמיהם בעתם (ירושלמי תעניות פ"ג הלכה ד').

ר' לוי, תלמידו של ר' יוחנן, גדול היה כוחו באגדה. וכאשר היה עדיין רך בשנים כבר היה יושב ודורש בבית המדרש, וכששמע ר' אבא בר כהנא את דרשתו נשקו על ראשו ויברכהו, שיזכה להיות ראש ישיבה ומפיץ תורתו ברבים (ירושלמי הוריות פ"ג הלכה ה'). כאשר היה לומד לפני ר' יוחנן היה דורש לפני העם קודם שבא ר' יוחנן לבית המדרש, ודרשתו הפיקה רצון משומעיו ונתמנה לדרשן קבוע (עיין לקמן סוף פרק ד'). ועד היכן היה כשרונו רב בדרוש להרחיב את הדבור בכל ענין שהיה בא לידו, אפשר לראות מן המסופר בירושלמי (סנהדרין פ“י ה”ב), כי ר' לוי היה דורש מחיי המלך אחאב לגנאי במשך ששה חדשים, והיסוד לדבריו היה רק פסוק אחד במלכים א' כ"א “רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'”. ונראה לו אחאב בחלום ושאל אותו כמתנצל לפניו: למה לא שם לב אל סופו של פסוק זה “אשר הסַתּה אותו איזבל אשתו”? וזה השפיע על הדרשן לטובתו של אחאב, ושבו דרש ששה חדשים מחיי אחאב לשבח.

רבי אבהו היה מהולל מאוד בכשרונו הדרשני (מדרש חזית א') והעם היה רץ לשמוע את דבריו (סוטה מ' ע"ב). ר' שמואל בן נחמן היה ידוע לבעל הגדה ור' יודא נשיאה אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה מאי דכתיב סלו לרוכב בערבות וגו' (ב“ר פ' י”ב). גם ר' אמי שאל אותו: בשביל שמעתי עליך שאתה בעל הגדה מהו זה שכתוב וצדקתך אלהים עד מרום (איכה רבתי פ"א).

מתוך הרבה אגדות יפות, המתארות גודל חכמתם של הדרשנים והרושם שעשו דבריהם על הסביבה בשעת הדרשה, יש לראות אותה התפעלות הרגש והתרוממות הנפש, שעוררה דרשתם בלב השומעים. רבי אליעזר בן הורקנוס הסב אליו את לב רבן יוחנן בן זכאי לכבדו על רוב חכמתו. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי ישוב ודורש בירושלים וכל גדולי ישראל יושבים לפניו, ואותו היום נתן עיניו בתלמידו רבי אליעזר ואמר ליה “פתח ודרש”, אך רבי אליעזר מרוב ענותנותו אמר “איני יכול לפתוח”, ורק אחרי אשר הפצירו בו רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו “פתח ודרש בדברים שלא שמעתם אזן מעולם”. עמד רבי יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר לו “רבי אליעזר רבי, אמת למדתני” (אבות דר"ן פ' ו'). ובהמשך הימים, כאשר רבי אליעזר היה יושב ודורש בבית מדרשו נכנס שמה רבי יהושע בן חנניא לשמוע דרשתו. וכה התענג רבי יהושע על חכמתו ונועם לקחו, עד כי כאשר תמה הדרשה ורבי אליעזר קם מעל האבן, שהיתה מיוחדת לישיבתו, התחיל רבי יהושע מרוב התרגשות הנפש לחבק אותה האבן ולנשקה, ואמר: האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית (מדרש חזית א').

כשפתח רבי אליעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה פתחו כל האילנות ואמרו שירה, ורבן יוחנן בן זכאי התרגש וקרא: “אתה נאה דורש ונאה מקיים, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך” (חגיגה י“ד ע”ב).

והיו דרשנים, כמו בן עזאי ורבי אבוה (עיין מדרש חזית א'), שהיו,יושבים ודורשים וחורזים בדברי תורה, ומדברי תורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני". הם הראו נפלאות בכוח חכמתם להעביר חוט רעינותיהם דרך הרבה מקראות ולשלב את הענינים זה בזה, ובאמנות גדולה היו חורזים מדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים עדי התברר נושא דרשתם, ובזה היו מביאים את השומעים לידי התפעלות הנפש, והתחממו הלבבות בשלהבת אור תורתם, שהיתה “מתלהטת סביבותיהם”.

הדרשנים הללו פעלו על לב שומעיהם לא בכוח שפתם, אלא ברוח חכמתם “והוי ידעי למחרוז ולא למקדח” (להעמיק ולנקוב, מלשון מקדח – עין “מתנות כהונה” שם). והיו דרשנים, שהצטיינו בכשרון הדבור לכבוש את הלבבות בכוח פיהם, וחן מיוחד הוצק בשפתותיהם לפעול על הרגש “והוי ידעו למקדח”, מה מקדח זה יורד ונוקב לתוך תוכו של דבר, כן ירדו דברי מוסרם אל תוך מעמקי הלב של השומע גם בלי מחרוזת של מקראות והסתמכות יתרה מן הכתובים. ודרשנים כמו אלה עשו את הרושם הרצוי לא על ידי חכמתם, כי אם במתק לשונם “והוי ידעי למקדח ולא ידעו למחרוז”. אבל היו דרשנים, שהיו מחוננים בשתי הסגולות הטובות הללו ביחד: חכמה וחריפות השכל ל“מחרוז” מדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים, וגם לשון למודים “למקדח” – לפעול על הלבבות בכשרון הדבור הנמרץ. ובין אלה הדרשנים המצוּינים היה ריש לקיש (או: ר' לוי), שאמר על עצמו: “אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז, ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא” (חזית שם).

חכמי בבל שמו לב ביחוד לדרישת ההלכה, והרבה מקומות בגמרא מוכיחים, כי הגדולים שבחכמי בבל לא היו רגילים באגדה. ר' דימי אמר לאביי: מאי טעמא לא שכיחת באגדתא (סנהדרין ק' ע"א); ההוא מרבנן אמר לרב חביבא בר סורמקי: רבה בר עולא לא ידע פרושי דקראי, ולכן מותיב תיובתא לרבי באגדה (יומא י' ע"א), רבי אבוה אמר על רב ספרא שאדם גדול הוא בתנאי ולא בקראי (ע“ז ד' ע”א), רב ששת אמר “בהדי חנא דאגדתא למה לי”, פרש"י: מה לי אצלו בהגדה, בקי הוא בהגדה ממני ולא אוכל לו (סוכה נ“ב ע”א).

ובארץ ישראל היו מביטים על אנשי בבל כעל אנשים חסרי רגש להבין את יפיה של אגדה, ואמרו: “מסורת בידנו שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי הרוח” (ירושלמי פסחים פ"ה). אך גם שם התפתחה הדרשה ובימי רבה ואביי היה בבבל דרשן מצוין והוא מרי בר מר, שדרשותיו מצטיינות ביופי של סגנון (עיין דרשותיו ערובין כ"א) וביוחסין מפרש (הובא בספר “על נהרות בבל” לרנ"צ גיצוב 147), כי המסופר במגילה (ז' ע"ב), שרבה שלח למרי בר מר דברים מתוקים ומרי בר מר שלח לרבה דברים חריפים – להראות, כי רבה היה חריף ומרי בר מר היה מחונן כשרון הדרוש ודבריו היו מתוקים.

ובדרום היה דרשן גדול באגדה, והוא יהודה בן פדיה, ונקרא גם בר פדא, הוא היה בן אחותו של בר קפרא, ואמר ר' יהושע בן לוי "חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי עד שעמדתי עם יהודה בן פדיה בן אחותו של הקפר ואמר לי (ב“ר פ' צ”ד).

בבבל נקראו הדרשנים “רישי כלי” (ב“ב כ”ב פרש"י: דורש בשבתות לרבים) ושומעי הדרשה “בני כלה” (ב“ק ק”ג), והדרשה עצמה “כלה” (ברכות ו' ע"ב), והימים שהיו דורשים בהם לרבים היו נקראים “יומי דכלה” (מועד קטן ט“ז ע”ב, ב“מ צ”ד ע"א).



פרק רביעי.

המתורגמים ותעודותיהם. – היחסים שבין החכם הדורש והמתורגמן. – מסדרי אגדה, מכריזים.


תפקיד חשוב בדרשה העממית של תקופת התלמוד מלא המתורגמן. החכמים מורי העם זקוקים היו לדברנים עממיים, שימסרו דבריהם להצבור. ראשית – מפני שפרסומו של החכם משך אליו שומעים במספר רב, ולא היתה לו אפשרות טבעית להשמיע דבריו אל כל קהל שומעיו, ושנית – לא כל החכמים וגדולי העם היו מחננים כשרון הטפה ללמד דעת את העם, ולפיכך היו דרושים דרשנים מיוחדים, שיסבירו דברי החכם להשומעים.

ואותו הדרשן המתווך בין החכם להצבור היה נקרא מתורגמן או “אמורא”, שמשמעותו מבאר או דברן (מלשון “אמר”). ומלבד זה היה המתורגמן ממלא תעודת מתרגם ממש, הוא היה מעתיק את הדרשה העברית של החכם ללשון המדוברת של העם כפירוש רש"י (יומא כ' ע"ב) “אמורא – מתורגמן העומד לפני החכם הדרשן, והחכם לוחש לו לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהם שומעין”. החכם היה יושב ודורש והמתורגמן עומד לפניו ושומע מפיו ומשמיע לרבים בקול נעים ובהסברה נכונה. והיו חכמים, שבשעת דרשתם עמדו לפניהם מתורגמנים אחדים ומספרם היה לפי רוב השומעים. בשעת דרשתו של רב הונא היו עומדים לפניו שלשה עשר מתורגמנים (כתובות ק“ו ע”א), שהיו “שומעים מפיו ומשמיעים לרבים זה מכאן וזה מכאן ומלפנים ומלאחור ומתחלקים למקומות הרבה, שהיה העם רב” (רש"י, שם).

וכל ענינה של הדרשה הצבורית היה תלוי במתורגמן. “אוקים אמורא” (מתורגמן) זאת אומרת, כי הכינו את הדרשה בשביל העם “לא אוקים אמורא” – העם יהיה בטל מדברי תורה ולא ישמע הדרה הצבורית. ובאופן שדרשת החכם לא היתה כהלכה וראוי היה שיפסיקוהו באמצע דבריו, היו אומרים: “לשמטוהו לאמוריה מייה” – ישתיקו המתורגמן (חולין פ“ד ע”ז – רש"י שם, ועיין הערוך ערך “אמר”). וכשרצו החכמים להשתיק את ר' גמליאל הנשיא באמצע דרשתו, כשציער לר' יהושע בן חנניא (ברכות כ“ז ע”ב), אמרו לחוצפית המתורגמן “עמוד” (שתוק).

לדרישת ההלכה בלבד לא היה הכרח במתורגמן, מפני שמספר התלמידים היה מוגבל, והללו היו לומדים את תורתם מפי רבם, והיו שומעים ומבינים אותו. אבל כאשר היה צורך להשמיע לרבים איזה בירור בדבר הלכה, כדי שלא יכשלו במנהג של טעות, אזי השתמש החכם במתורגמן גם בפרק הלכה, כאשר דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (חולין ק' ע“א, עיין רש”י שם). וכן כשהיה הצורך להביא איזה תקון בדבר הלכה, מסרו הדבר למתורגמן, שישמיע את ההלכה המחודשת להעם: “הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו משום רבי אליעזר וכו' " (ערובין ק“ד ע”א). והיו מקרים כשמצא החכם צורך באמצע ההלכה לדרוש איזה פסוק, היה מסור לאמורא לדרוש את דבר האגדה, כאשר מצינו, כשהיה דורש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת, וראה שנכשל בדבר הלכה זו מטעם קשיתו של ר”ח (מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו) וחזר מהוראתו, אוקים אמורא עליה ודרש: והמכשלה הזאת תחת ידך – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גטין מ“ג ע”א, ועיין חדושי אגדות שם). ומובן, כי בשעת דרשת הצבור בשבתות וימים טובים היה האמורא מוסר להעם גם חלק ההלכה וההוראה של הדרשה, ולכן רב לא העמיד מתורגמן ביום טוב “משום שכרות”, כי מתוך שתיה דשמחת החג לא תהא לו האפשרות להורות, ורב כל היכא דיתיב לא סגי ליה בלא הוראה (כריתות י“ג ע”ב). לפעמים היה החכם משתמש בזמן הדרה של האמורא בשביל מילוי חובותיו הדתיות בבית המדרש. רב אשי, למשל, כשהגיע זמן ק"ש היה לוחש הרבה למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן היה משמיע דבריו לרבים הוא היה קורא את שמע וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מיושב, שלא היה רוצה לצאת ולהטריח את הצבור לקום לפניו (ברכות ל' ע“א, רש”י שם).

המתורגמנים היו דורשים לפני החכמים רק בימי השבתות והמועדים, כי כל השבוע היה העם טרוד במלאכתו ולא היה החכם דורש לפני הצבור, והיו המתורגמנים מקבלים שכרם בעד כל שבת ושבת, וחשבוהו רבנן לשכר זה בין “הפרוטות שאין בהן סימן ברכה לעולם משום דמיחזי כשכר שבת” (פסחים נ' ע"ב).

מובן, כי ההסברה גם היא חכמה ואינה מלאכה, והמתורגמן לא היה רק כלי מבטא ביד החכם הדורש, כעין שפופרת למסור על ידו את דבריו להעם, כי להיות לפה להחכם ולבאר תוכן דרשתו באופן נאה ובדברים מתקבלים על הלב, צריך להיות חכם בחכמת התורה ובעל דעה יתרה. והמדרש מדמה את המתורגמן לאהרן הכהן שהיה לפה למשה (שמות רבה ח'). ומשרת מתורגמן היתה נכבדה בערכה, עד כי אמרו: “אין מעמידים מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה” (חגיגה י“ד ע”א), כי חששו למסור משרה רבת אחריות כזו לאיש צעיר לימים, שטרם נתבגרה דעתו.

ובאמת היו המתורגמנים חכמים מפורסמים, שעשו להם שם בספרות התלמודית, מתורגמניה דרבן גמליאל הנשיא היה רבי חוצפית המתורגמן (ברכות כ"ז:), שהיו קוראים לו “פה מפיק מרגליות” (קדושין ל,ט ע"ב) ושמו נודע גם בהלכה (שביעית פרק י' משנה ז': רבי חוצפית אומר כותבין פרוזבול לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין), והיה שונה ק“ע פנים בתורת כהנים והיה שקול כיונתן בן עוזיאל (מובא בספר יוחסין). והוא היה מעשרה הרוגי מלכות. אבדן היה מתורגמניה של ר' יהודה הנשיא רבו, ונקרא גם אבא יודן (ירושלמי ברכות א' א‘, ב"ר י’). רב היה בנעוריו מתורגמניה דרבי חייא דודו ודרהי שילא (יומא כ' ע"ב) והוא היה מסוגל מטבעו להיות דרשן ומתורגמן לעם, כי הצטיין בקול ערב והיה יורד גם לפני התיבה (תשובות הגאונים “שערי תשובה” סימן כקע"ח בעשר מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב); רבי יהודה בר נחמני היה מתורגמניה דר”ש בן לקיש (חגיגה ט"ז וגטין ס'); בר ישוטא היה מתורגמניה דרבי אבוה (ירושלמי מגילה ד‘, ז’), רבי פדת היה מתורגמניה דרבי יסא (שם).

החכמים הקפידו, שהמתורגמנים ימסרו את דבריהם לקהל השומעים כמו שיצאו מפיהם בלי שום שנוי כלל, ולכן אמרו: תורגמן העומד לפני חכמים אינו רשאי לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן הוא אביו או רבו, כלומר אם החכם אומר דבר בשם אביו או רבו של המתורגמן, רשאי המתורגמן לבלי להזכיר בעל השמועה בשמו משום כבוד אביו או רבו (ירושלמי מגילה ד‘, י’, תוספתא סוף מגילה, ועיין ר"ן שם). ובמקרים ידועים התחדדו בשביל זה היחסים בין החכם הדורש והמתורגמן, מאחר שהמתורגמן לא היה יכול לשעבד את דעתו לדעת החכם באופן שלא יהא אפילו שינוּי כל שהוא בין הדברים שנלחשו לו באזנו ובין הדברים שהשמיע לקהל השומעים. המתורגמן, כחכם ודרשן עממי, היו לו השקפות מסוימות על כל אותם הענינים, שנגע בהם החכם הדורש, ובכל חפצו להיות נאמן למשלחתו ולהתאים דבריו לחפץ הדורש, מן הנמנע היה, כי הדרשה לא תקבל לפרקים ידועים איזו הארה מיוחדת, מושפעת מדעותיו של המתורגמן, ובטבע הדברים, כי בשביל זה יכולים היו להתחולל סכסוכים בין החכם והמתורגמן. רבי אבוה הקפיד על האמורא שלו, שימסור את דבריו בדיוק בלי כל שנוי, והיה קורא לר' אבא דמן עכו ענוותן “דאיהו אמר חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד” (סוטה מ' ע"א). כשבא רב לבבל ואיקלע לאתריה דרבי שילא לא היה אז מתורגמן להשמיע דרשתו של רבי שילא לפני הצבור, וקם רב עליה לתרגם את הדרשה, ונפל ביניהם סכסוך על דבר הוראתו של “קריאת הגבר”: רב השמיע לצבור “קרא גברא” ורבי שילא דרש ממנו, כי יתרגם “קרא תרנגולא” (יומא כ' ע"ב).

אבל הסכסוכים הללו, כפי שאנו רואים, לא באו מתוך סבות עצמיות, מתוך רגש קנאה וכדומה, אלא מתוך סבות רוחניות, הנוגעות לעצם הדרשה. החכם והמתורגמן, אדרבה, היו מתיחסים זה לזה בכבוד, ואין אנו מוצאים בספרות התלמודית אף סימן קל של מחלוקת אישית ודברי ריבות ביניהם, אף על פי שתכונת המשרה של מתורגמן היתה עלוֹּלה לעורר קנאה בלב החכם הדורש. החכם היה גדול הדור וריש מתיבתא, והמתורגמן היה קטן ממנו בחכמה, ובכל זאת היה המתורגמן ידוע ביותר להמון העם, באשר הוא היה מחונן כשרון הטפה וידע למשוך את לב השומעים בכוח פיו, ובעוד שהמבינים מקרב תלמדי חכמים ידעו לתת ערך ל“דברי חכמים” שהיו נשמעים בנחת מפי החכם, ההמון נמשך אחר קולו הערב של המתורגמן. “כולי עלמא לאמורא צייתי” (חולין ט"ו). ומצב כזה, כידוע, נותן מקום לבקורת מצד המבינים בעם ומעורר תרעומת בלב החכמים.

והיו באמת חכמים שאמרו: “טוב לשמוע גערת חכם – אלו הדרשנין, מאיש שומע שיר כסילים – אלו המתורגמנים, שמגביהים קולם בשיר להשמיע את העם” (קהלת רבה ז'), ואחרים אמרו: “דברי חכמים בנחת נשמעים – אלו הדרשנים, מזעקת מושל בכסילים – אלו התורגמנים שעומדין על הצבור” (שם ט'). ומענין הדבר, כי בר הדיא פותר־חלומות הידוע, כאשר סיפר לו אביי, שראה בחלומו חמור עומד מראשותיו ונוער, פתר לו, שיעלה למשרת ראש ישיבה והמתורגמן יעמוד עליו להשמיע דבריו כקול חמור הנוער (ברכות נ“ו ע”א). אף על פי שלא מפיו של בר הדיא אנו חיים, אך אפשר, שגם הוא היה מושפע מ“דעת הקהל”, שהיתה נגד איזה מן המתורגמנים והיו קוראים לדרשותיהם “שיר כסילים” ולפיכך גם הוא ראה ואתם בדמות של “חמור נוער”.

איזה שרטוט יפה לתאור היחס שבין הדורש להמתורגמן יכול לתת המסופר בגמרא (סוטה מ' ע"א), כי אשת המתורגמן של רבי אבוה אמרה בשיחתה עם אשתו של רבי אבוה בעלי אינו צריך לבעלך, כי הוא חכם כמוהו וזה שעומד לפניו ומשמיע דרשתו לצבור הוא לא בשביל חכמתו, אלא “יקרא דמלכותא הוא דעביד ליה” משום שרבי אבוה הוא נשוא פנים בבית המלך. הלכה אשתו של רבי אבוה וספרה לו את השיחה, אמר לה בעלה: “ומאי נפקא לך מינה, מיני ומיניה יתקלס עילאה”, אופיי הוא הספור, שריח של “שיחות נשים” נוסף ממנו, ובודאי שמשתקף מתוכו גם איזה צביון של חכוכים פנימיים, שלכאורה צריכים היו להיות בין החכם והמתורגמן, כאמור לעייל, אבל בפועל נכבדה ביותר תשובתו של רבי אבוה, שלא ראה בזה כל “נפקא מינה”, ומענותנותו השוה את עצמו להמתורגמן, כי על ידי שניהם “ישתבח העליון” ואין יתרון לאחד על רעהו.

המתורגמנים, בתור דרשנים לעם, מלאו משלחתם באמונה והיו עשויים לבלי חת כשהיה הצורך לדבר דברי תוכחה לא נשאו פנים אפילו לגדולי העם וגם החכמים, שעליהם היו עומדים ומתרגמים, לא נקו מתוכחתם כשהיו כדאים לכך. והיה מעשה (סנהדרין ז' ע"ב), כי דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר, ואמרו לר' יהודה בר נחמני מתורמניה דריש לקיש: קם עליה באמורא. אך כאשר גחין ר' יהודה בר נחמני להדיין, כי ילחש לו את דרשתו לא אמר ליה ולא מידי (כי לא היה לו מה להגיד), אזי פתח המתורגמן מעצמו ודרש: “הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו – ועתיד הקב”ה ליפרע ממעמידין שנאמר וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב'). שני הפסוקים הללו, שהשכיל המתורגמן להתאים לאותו המקרה, היו כחץ פולח ללבם של דבי נשיאה והדיין דלא גמיר ביחד.

אצל החכמים היו נמצאים תלמידי חכמים צעירים, שהיו מסדרים לפניהם עניני אגדה, והיו בקיאים במדרש כתבי הקודש לפרש ולבאר כל סתום במקראות ולמצוא בהם פתרון על השאלות שהציעו לפניהם.,אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה מי שמיע לך חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך מאי היא, אמר ליה אלו מצות קות ומצות חמורות" וכו' (עירובין כ“ה ע”א). אמר ליה רב המנונא לההוא מרבנן דהוא מסדר אגדתה קמיה מנא הא מילתא דאמרו רבנן זכר צדיק לברכה" וכו' (יומא ל“ח ע”ב).

מלבד משרת מתורגמן בשעת הדרשה של החכם, היתה אצל ראשי מתיבתא והדרשנים שבתקופה התלמודית גם משרה של מכריז, שהיה מאסף את הצבור לדרשת החכם. ואותו המכריז היה דורש קודם שבא החכם, כדי שלא ישב הצבור בבטלה.

ר' יהודה בר נחמן ור' לוי היו נושאים את המשרה הזאת בבית מדרשו של רבי יוחנן, וכל אחד מהם היה מקבל שכרו שני סלעים לשבת. הם היו מחליפים תפקידיהם מדי שבת בשבתו. בשבת זו היה ר' יהודה מאסף את הצבור ור' לוי דורש קודם שבא רבי יוחנן ובשבת שניה היה ר' לוי מאסף הצבור ור' יהודה דורש קודם דרשת החכם. פעם אחת היה הצורך לר' לוי לדרוש לפני העם ענין מדעי חשוב, שנתחדש אצלו בפתרון השאלה, מאיזה שבט היה יונה בן אמתי משבט זבולון או משבט אשר. אבל באותה השבת היתה בימת הדרשה ברשותו של ר' יהודה ור' לוי היה צריך לקבץ את הצבור. אז אמר ר' לוי לר' יהודה: אף על פי ששבת זו שלך היא קח ממני שני סלעים ולך לקבץ את הצבור במקומי והנח לי לדרוש היום. ר' יהודה הסכים לרצון חברו ור' לוי עלה ודרש. דרשתו זו הפיקה רצון מן השומעים באופן נעלה, ומנוהו לדרשן קבוע ושרת במשרה זו במשך שתים ועשרים שנה (בראשית רבה צ"ח, ירושלמי סוכה ה' א').


פרק חמישי.

זמן הדרשה. – רבוי העם בשעת הדרשה. – מקומה של הדרשה. – הדרשה בחגי משפחה. – עניני דהספדא. – הדרשה במאורעות שונים ולמטרות שונות. – תעודת הדרשה ותכניתה. – חשיבות האגדה. – האגדה וסגולתה לרומם נפש העם.


עיקר הדרשה בתקופת התלמוד היה בשבתות וימים טובים, וזמנה הקבוע מקדמת דנא צריך לחשוב את השעה שאחר קריאת התורה, כי קביעת הדרשה, כאמור לעיל, מקבילה לתקנת התרגום, שבא תיכף לקריאת התורה. רב יוסף, שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא, היה דורש בשבת קודם תפלת המוספין (ברכות כ“ח ע,ב, עיין רש”י בראש העמוד). ומשמע בגמרא, כי “זמן בית המדרש” היה קודם האכילה (שבת קט“ז ע”ב רש"י שם). רב אשי, שהיה ראש ישיבה במתא מחסיא, היה דורש בזמן תפלת שחרית, והיה קורא את שמע ומתפלל באמצע הדרשה (ברכות ל' ע“א רש”י שם). מרימר ומר זוטרא היו דורשים גם כן בשבתא דרגלא בזמן תפלת שחרית (שם). אבל בפועל לא היתה הדרשה שבזמן התלמוד מוגבלת בשעה הקצרה שבין קריאת התורה לתפלת המוסף, כי כמעט כל יום השבת היה מוקדש ללמוד התורה ולדרשה הצבורית. רבי מאיר היה דורש בשבת שתי פעמים: בליל שבת ואחר הצהרים בשעת המנחה, כאשר מצינו במדרש רבה (ויקרא ט') “רבי מאיר היה יתיב ודריש בלילא שבתא” והיה מאריך בדרשתו עד כי כבו הנרות של שבת בבתיהם של השומעים, ומתוך כך יצאה מריבה בין אשה אחת, ששמעה דרשתו של ר' מאיר, ובין בעלה, כמסופר במדרש שם. ובירושלמי (סוטה פ“א ה”ד) איתא, כי בכנישתא דחמת היה דורש רבי מאיר כל ליל שבת. ומלבד זה היה מעשה ברבי מאיר, שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו (ילקוט שמעוני תתקס"ד סוף משלי). ואף על פי שהחכמים החמירו מאד במצות עונג שבת מכל מקום הזהירו על סעודת שבת, שלא תסיג דגבול הדרשה, ואמרו, כי בשביל זה “נחתי בעלי בתים מנכסיהון דקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא” (גטין ל“ח ע”ב). ואפילו על קריאת כתבי הקודש בשבת וותרו בשביל הדרשה הצבורית, ואמרו: “אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש” (שבת קט"ז במשנה).

הדרשה היתה ברוב עם, וביחוד היו באים בהמון לשמוע דרשת החכם בימות הרגל, ומתוך שהיו אז קבוצות אנשים ונשים בשעת הדרשה היו החכמים מתקנים תקנות, כדי שלא יבואו לידי קלקול (קדושין פ“א ע”א ורש,י שם). והיו באים גם מעיירות של הסביבה, ולפיכך קבעו דינים שונים בנוגע לערובי תחומין לאלה הבאים לשמוע דברי החכם (ערובין ל“ו ע”ב, ביצה ל“ז ע”ב), ובית המדרש נקרא בשביל זה “תחומא” מפני שבתי מדרשות שלהן בסוף התחום היו, כדי שיוכלו לבוא שמה בשבת מן העירות שמסביב (רשב“ם ב”ב נ“א ע”א).

הדרשנים היו מקפידים כי שומעיהם יהיו במספר רב, וטרם שנתקבץ קהל השומעים היו מסרבים להתחיל הדרשה. ומעשה היה ברבי, שהיה דורש בבית המדרש הגדול, וכשהיה מבקש ליכנס ולדרוש היה אומר: “ראו אם נתכנסו כל הקהל, ומהיכן אתה למד ממתן תורה, שנאמר (דברים ד') באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי” (דברים רבה, ז'). ביחוד לא יכלו לוותר על בזיון בית המדרש בשעה שהשומעים היה ממהרים לצאת והיו נשמטים אחד אחד באמצע הדרשה. ומעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש ביום טוב והשומעים לא יכלו לעצור ברוחם בחפצם לסעוד סעודת החג, והתחילו כת אחר כת לעזוב את בית המדרש טרם כלה הדורש דרשתו, והיה רבי אליעזר כועס עליהם והיה קורא לכל כת וכת של היוצאים בשמה היאות לה. לכת הראשונה קרא “בעלי פטסין” כלומר בעלי חביות גדולות של יין, שהכינו להם בביתם, ולפיכך מהרו לצאת ביותר, לכת השניה קרא “בעלי חביות”, לכת שלישית – “בעלי כדין”, לכת רביעית “בעלי לוגין”, לכת חמישית – “בעלי כוסות”. כיון שהתחילה כת ששית לצאת וקשה היה לו לראות בית המדרש מתרוקן, קרא “הללו בעלי מארה”! והיה מתרעם עליהם ש“מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה”. ובסיום דרשתו היה אומר לשומעיו, שנשארו נאמנים לו עד סוף הדרשה “לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו, כי חדת ה' היא מעוזכם” (ביצה ט“ו ע”ב).

ועד כמה היו מפליגים החכמים בשבחם של אלה השומעים את הדרשה עד גמירה, יש לראות מתוך האגדה היפה של ר' ישמעאל: “בשעה ששומעים הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבה מברך הקב”ה שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו את שיצרתי לי כמה הם משבחים אותי, באותה שעה מלבישים הוד והדר, ולכך נאמר ברב עם הדרת מלך" (ילקוט משלי תתקנ"א. אמירת הקדיש וענית “אמן יהא שמיה רבה מברך” מתוך התרגשות הנפש, שבאה על ידי הרושם של דרשת החכם בצבור וברב עם – הוא “הדרת מלך”, זהו ההימנון היותר נשגב למלכו של עולם, וזהו ההוד היותר נעלה של כנסת ישראל.

מקומה של הדרשה היה בבית הכנסת או בבית המדרש, אכן במקרים שונים צריך היה הדרשן להטיף את דבריו גם מחוץ לכותלי בית הכנסת ובית המדרש. בסדר תעניות היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר והזקן היה אומר דברי כבושין להעיר את הלבבות, כי “לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא אלוהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה” (עיין תענית ט“ו, ט”ז). כל זבח משפחה וסעודת מרעים לא עברו בלי שיחות של תורה ודרשות מעין המאורע. הסגוף והתענית זרים המה לרוח היהדות, מהיות האכילה דבר טבעי ומוכרח לחיי האדם, ותורת ישראל היא תורת חיים, תורה של “ואכלת ושבעת”, אבל לעשות את האכילה מטרה לאספות בני אדם זהו דבר המתנגד לרוח היהדות, ולכן דרשו חכמים, כי האכילה הצבורית תתקדש על ידי דברי תורה. ולפי השקפת־העולם של חכמי התלמוד “שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים” (אבות פ"ג, ד') ו“כשישראל אוכלים ושותים, מתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות” (מגלה י“ב, ע”ב), והדרישות הללו היה להן אופי של שיחות נאות, מתובלות במאמרי חכמה ומשלים יפים, כדי לבדח את המסובים ושיחות מיוחדות היו לשמח חתן וכלה “ואגרא דבי הלולא מילי” (ברכות ו', ע"ב). בר קפרא היה מצטיין ביחוד בשיחות כמו אלה. ומעשה היה ברבי שעשה משתה לחתונת בנו וקרא לכל רבנן, ושכח לקרוא לבר קפרא, הלך בר קפרא וכתב על דלתות בית המשתה “אחר כל שמחתך מות, ומה יתרון לשמחתך”? עביד רבי משתה אחר וקרא הפעם לרבנן וגם לבר קפרא, מה עשה בר קפרא, על כל תבשיל ותבשיל, שהיו מגישים לפניהם היה אומר הרבה משלי שועלים והיו ערבים דבריו על השומעים יותר מן הסעודה, והיו התבשילים עומדים על השולחן ומצטננים והמסובים לא היו טועמים כלום (ויקרא רבה כ"ח).

ביחוד אנו מוצאים בספרות התלמודית הרבה מאמרים ודרשות מעניני דהספדא, כי לפי תורתם של חכמי התלמוד, חוב קדוש הוא לספר בשבחו של מת, וביחוד הזהירו על הספדו של חכם, ואמרו “כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו” (שבת ק“ה, ע”ב). ואותו הדרשן, שהיה דורש בבית המדרש בדברי תורה ומוסר, היה מעורר את העם לבכי על מטתו של חכם ו“אגרא דהספדא דלויי” (ברכות ו', ע"ב). בגליל היו הספדנים הולכים לפני המטה וביהודה אחר המטה (שבת קנ"ג). הדרשן היה הולך גם לבית האבל להטיף דברי נחומים על לב מרי נפש ועטופי יגון (עיין כתובות ח', ע"ב). והיו ספדנים מיוחדים, שאומנותם היתה בכך, והיו מחזרים על קרובי המת ואמרו להם: “בכו עמי כל מרי נפש”. והיה מעשה באחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו לעורר לבכי על קרובו שמת, ונטלה אשתו את המעות שהזמין ונתנה להספדן, ועל ידי זה לא עלה לרגל. ותקנו שלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום (מו“ק, ח' ע”א).

לפרקים הקדישו הדרשנים את דרשותיהם למאורעות מיוחדים, והדרשה היתה מעין הלול ושבח לאנשי החסד והטוב, כדי להרנין את לבם של עושי מצוה ולחזק את ידיהם. “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” וראו, איך אנשי יבנה מצטיינים במדת הכנסת אורחים והתלמידים שבאו מקצות הארץ מצאו מנוחה בעיר הזאת, ראו חובה לעצמם להודות להם קבל עם על טובם. ור' יהודה ור' יוסי ור' נחמיה ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי פתחו כולם ודרשו בכבוד אכסניא והפליגו בשבחו של “המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומחנהו מנכסיו”. ובאותו מעמד פתח ר' יהודה ודרש בכבוד תורה, לרומם ערכם של התלמידים, שבאו ממרחק למרכז התורה ביבנה ולהראות עד כמה גדולה זכותם של “תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה” (ברכות ס“ג, ע”ב).

והיו דורשים במקרים שונים, שקרו בחיי הפרט, כדי להעיר את הלבבות מן הפרט אל הכלל. מעשה בשני כהנים, שדחף אחד את חברו ברוצם בכבש ותקע סכין בלבו, עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בני ישראל שמעו, הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה (יומא כ“ג, ע”א). במעשה דר' אלעזר בר' שמעון, שהוכרח להיות נענה ונכנע לגבי האיש, שנעלב מדבריו, נכנס רבי אלעזר ודרש “לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז” (תענית י"ט). במקרה, שרבי עקיבא החיה רוחו של תלמידו בבקרו אותו בשעת חליו, יצא רבי עקיבא ודרש “כל מי שאינו מבקר את החולים כאלו שופך דמים” (נדרים מ'). כשהזיקה חיה לאדם יצא רב ודרש דבר הוראה (ב“ק פ' ע”ב). כשניצל איש מן הנחש יצא שמואל ודרש “וצדקה תציל ממות” (שבת קנ“ו, ע”ב). ויש המון רב של דרושים קצרים ופסוקים, שהתאימו למקרים שונים ולתכונות אנשים שונים, כמו קרא שמואל עליה דרב “לא יאונה לצדיק כל און”, קרא רב עליה דשמואל “כל רז לא אניס ליה” (חולין נ“ט, ע”ז). והנאום האגדי היה משמש לפעמים בתור אמצעי בידי הדרשן לבדח דעתו של האיש הפרטי ולעודד רוחו הכהה, כמו שמצינו שרבי פרידא חזיה לרבי עזריה דהוה עכירה דעתיה פתח ודרש בהגדה, ועל ידי זה החיה רוחו של רבי עזריה (מנחות נ“ג, ע”א).

תעודת הדרשה התלמודית היתה ללמד את העם חוקי האלהים ותורותיו ולבאר פרשת המועדים והלכותיהם בזמנם. ואמרו: “משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג” (מגילה ל"ב). וזהו חלק ההלכה של הדרשה. אך היתה עוד תעודה אחת יסודית להדרשה, והיא לרומם רוח העם במוסר היהדות ולהפיח בקרבו רגשי דת, לחזק את לבו בתקות העתיד ולעוררו לתחיה, והתעודה הנעלה הזאת כלולה בחלק ההגדה שבדרשה. דרשת החכם היתה על פי רוב כוללת בתוכה הוראת איסור והיתר ביחד עם דברי מוסר והגדה, “ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעוסקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מרוין להם הלכות איסור והיתר” (רש“י שבת קט”ו, ע"א). “כי הוה דריש ר' מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא, תלתא אגדתא, תלתא מתלא” (ל“ח, ע”ב). ופרקא דרב “לא סגי ליה בלא הוראה”, ועיקר הדרשה היה במדרשות (עיין כריתות י“ג, ע”ב).

וכפי הנראה מתוך הרצאת הענינים ומערכת הדברים וסדורם בספרות התלמודית, היו חלקי הלכה ואגדה באים אחוזים ושלובים זה בזה באותה הדרשה עצמה. היו אמנם בעלי אגדה, שהקדישו דרשותיהם רק לאגדתא ולא היו שכיחים כלל אצל שמעתתא, והדרשנים הללו היו נקראים בשם “רבנן דאגדתא” (ירושלמי הוריות). אבל גם בעלי הלכה היו צריכים לדברי אגדה, “שמושכין לבו של אדם”, כדי להסב לב הצבור לשמוע דרשתם. והיו מקרים, שהרב צריך היה ללמד לתלמידיו דבר הלכה, אך מחמת חולשת הגוף לא היה יכול להעסיק את מוחו בדבר שצריך עיון והיה דורש “מילתא דאגדתא” (תענית ז' ע"א). ובשעה שהיו דורשים בענינים חשובים, הדורשים שימת־לב מיוחדה אל עומק רעיונותיהם, והצבור לא היה יכול להתרכז בהבנת הדברים והיה נוטה להתנמנם, היו הדרשנים פותחים באגדה יפה, וה היה תרופה נפלאה להעיר את השומעים מתרדמתם. פעם אחת היה רבי עקיבא יושב ודורש והצבור מתנמנם, וכשביקש לעוררם דרש להם השוואה אגדית זו: “מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ”ז מדינות אלא תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ“ז שנה ותמלוך על קכ”ז מדינות" (ב“ר נ”ח). ורבי במקרה כזה ספר להם, כי במצרים ילדה אשה אחת ששים רבוא בכרס אחד, וכאשר התמהו השומעים לדבריו אמר להם, שכונתו, ליוכבד, שילדה את משה, ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל (חזית א'), ובין כה העירה האגדה המחוכמה הזאת את הצבור המתנמנם לשמוע דרשתו של רבי. ולא רק הצבור של “בעלי בתים”, העיפים מעמל החיים ואין דעתם פנויה לדברי תורה אלא אפילו התלמידים, שתורתם אומנותם, היו צריכים גם כן לאמצעים מעוררים שימת־לב, כדי לשמוע דבר הלכה מפי רבם. ורבה מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל', ע"ב).

ובשעה שהדרשן לא היה יכול לפעול על חוש השומעים כחפצו, היה משתמש בתחבולה כדי להטותו לרצונו. רבי עקיבא היה דורש בגינזק שבמדי במעשה דור המבול ולא בכו העם, עד שהזכיר להם מעשה איוב ובכו (ב“ר ל”ג). והיו מקרים, שהצבור לא היה מרוצה מן הדרשן וצחק לדרשתו, והיה בשביל זה מוכרח להביא ראיה נכונה לחזק את דבריו, כגון רבי אבוה כשדרש (בשם רבי אלעזר), כי מרדכי, שהיה אומן את אסתר בא לו חלב והיה מניקה, גחיך צבורא לקליה, אמר להם ולא מתניתין היא “ר' שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור” (ב"ר ל').

האגדה היתה תופסת מקום נכבד מאד אצל החכמים שבתקופת התלמוד, והכל הכירו בחשיבותה. גם במושב הנשיא והזקנים היו דורשין באגדה. ומעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא, שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חדוש היה בבית המדרש וכו' ובמה היתה הגדה היום? וכאשר סירבו לכתחילה מתוך יראת הכבוד למסור לו מה ששמעו בבית המדרש ואחר כך נעתרו לבקשתו וסיפרו לו דבר ההגדה של הנשיא רבי אלעזר בן עזריה, כך נעתרו לבקשתו וסיפרו לו דבר ההגדה של הנשיא רבי אלעזר בן עזריה, קרא “מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני”, וכאשר שמע מפיהם עוד דבר הגדה בשם הנשיא, קרא שוב מתוך התפעלות: “אין דור יתום, שרבי אלעזר בן עזריה שרוֹּי בתוכו” (חגיגה ג', ע"א).

בעלי התלמוד היו מרימים את ערכם של בעלי אגדה והיו אומרים עליהם “כבוד חכמים ינחלו” (ב“ב ט', ע”ב) –”מתוך שהם דרשנים ומושכים לבו של אדם הכל מכבדים אותם" (שם קמ“ה, ע”ב), ואמרו: “רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומדבק בדרכיו" (ספרי עקב פ', מ"ט). ואמרו: “משחרב בית המקדש כל יום ויום מרובה קללתו משל חברו והעולם מתקיים על יהא שמיה רבא דאגדתא” (סוטה מ“ט, ע”ב).

האגדה מסוגלת מטבעה למשוך את לבו של המון השומעים יותר מן ההלכה. דרשת ההלכה, מהיותה מכוונת את פעולתה כלפי השכל, דורשת מן השומע עבודה עיונית להבין ולהשכיל, לשמוע ולהקיף את כל המושגים המדעיים וההנחות ההגיוניות שבדברי החכם הדורש, שזוהי גם כן עבודה אקטיבית במובן הרוחני, הדורשת דעה צלולה וגם איזה הכנה למודית מצד השומע, שלאו כל אדם מן הצבור זוכה לכך. אבל הדרשה האגדית, כל ענינה לפעול על הלב ושואפת לכבוש את הרגש של הצבור ולהשפיע עליו השפעה מוסרית ורוחנית. והשומעים לגבי הדרשה הזאת המה במצב פסיבי לגמרי, יושבים ונהנים מזיו האגדה, נפעלים ומושפעים מתוכה בלי כל פעולה והתאמצות מצדם. ובעוד שדברי אגדה נכנסים בלב השומע מתוך עדון ועליצות נפש, ההלכה נמצאת מתוך יגיעה ועבודת המוח. ובכל היות עם ישראל “עם חכם ונבון”, לא בכל הזמנים יכלה ההלכה להיות לו לקנין כללי. וכבר אמר ר' יצחק “לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשו שאין התורה כלל מבקשים לשמוע דבר מקרא ואגדה” (חזית ב' מס' סופרים ט“ז ה”ד). והדבר היה תלוּי בתנאים חיצוניים של הסביבה והמצב, שבהם היה נמצא היהודי בארצות פזוריו, ממאמרו של ר' לוי “לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד, ועכשו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהם חולים מן השעבוד אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות” (שם).

וזה אנו רואים אמנם בפועל מאותה העובדה, כאשר נזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד, ורבי חייא היה דורש בהלכה ורבי אובה באגדה “שבקי כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואתו לקמיה דרבי אבוה”, וחלשה דעתו של רבי חייא מתוך צער, שלא היו שומעים לדרשתו, ורבי אבוה מרוב ענותנותו, כדי להפיס דעתו של רבי חייא הטיף לו דברים טובים במשל נאה, והיה מדמה את עצמו למוכר מיני סדקית (כלי מלאכת נשים ועניים, כגון פלכין מחטין וצנורות – רש"י), שהם קלי ערך ולכן יש להם קונים הרבה, ואת רבי חייא למוכר אבנים טובות ומרגליות שאין עליהן קופצין מחמת יקר ערכן ושווין (סוטה מ' ע"א).

ובאמת היה בעת ההיא מצבם של היהודים שפל מאד מתגרת מלכי רומי, שהיו לוחצים אותם בחזקה, והיו “חולים מן השעבוד” ולכן נתמעטו הלבבות ולא היתה דעתם מיושבת ללון בעומקה של הלכה ולהכניס את מוחם בענינים מדעיים, הדורשים עיון וסברא, והיו משעשעים את נפשם הנהלאה בדברי אגדה, המושכים את הלב והנעימים על אוזן שומעת.


פרק שישי.

הדרכים השונים במדרשי הכתובים. – שנוי הקריאה, גימטריאות ונוטריקון, הקרי והכתיב. – סדרי הבריאה וחוקות הטבע באגדה. – המשל. – מאורעות ממשיים באגדה. – מעשיות וספורים. – וכוחים ותשובות המינים. – פתגמים עממיים “היינו דאמרי אינשי”. – דברי חכמה ודרך ארץ. – שמירת הבריאות ותורת הרפואה. – שפת האגדה.


הבסיס העיקרי לדרשת התלמוד והמדרשים המה כתבי הקודש. אבל שונים הדרכים, שבהם השתמש החכם הדורש בכתבי תנ"ך בתור יסוד לדבריו. בהרבה מקומות מביא הדרשן את הפסוק בתור סיוע לרעיונו ואינו מוסיף כלום בהוראת המקרא, כי גם בפשוטו של מקרא יש סמך לדבריו. למשל, “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר (שמואל א' י"ב) גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם” (ברכות י“ב, ע”ב); “כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית” (סנהדרין צ“א ע”ב); "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר (שמואל א' ב') כי אל דעות ה' “(שם). בהגדות הללו הפסוק כמו שהוא מביע באופן ברור מחשבתו של הדרשן, ובעל הגדה השכיל רק לעת הצורך למצוא את הפסוק הדרוש לו ולהתאימו לחפץ דרשתו. ועל זה אמנם יש להתפלא, איך כל כ”ד ספרי קודש היו ערוכים על שפתם, כדי להפיק מהם התועלת הרצויה בכל עת מצוא.

ויש שהדרשן מביא את הכתוב לראיה וסמך לדבריו ומכניס בו גם כונה חדשה. למשל, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (“אמרו בלבבכם” אי אז למוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר “על משכבכם”, אי אזל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר “ודומו סלה” (ברכות ה', ע"ב). או מאמרו השני של אותו בעל המאמר (ר' לוי בר חמא): “מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ"ד) “לוחות האבן” אלו עשרת הדברות “והתורה” זה מקרא “והמצוה” זו משנה “אשר כתבתי” אלו נביאים וכתובים “להורותם” זו גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני” (שם). הדרשן אמנם מכניס לתוך הפסוק כונה דרושית, אבל אינו מסרס המקרא לפי חפצו, וגם לפי הדרש נשאר הכתוב בדקדוקו כמקודם, והדרשן לא סר אף במעט מחוקי הלשון ודרכי המליצה המקובלת בספרי התנ"ך ורק נתן להוראת הכתוב טעם חדש משלו, וכבר תנו דבי ר' ישמעאל “מקרא אחד יוצא לכמה טעמים” (סנהדרין ל“ד ע”א).

ויש שבעל הגדה מוציא רעיונו לא מתוך הכתוב עצמו אלא מתוך סמיכות הכתובים. אמר ריש לקיש “כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאלו נוטע אשרה שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וסמוך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ” (סנהדרין ז' ע"ב), אמר ר' אלעזר “מנין לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש שנאמר (שמות כ') לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים” (שם), ור' יוחנן אמר “סמוכים מן התורה” (ברכות י' ע"א).

ולפעמים מוציא הדרשן את הפסוק מפשוטו לגמרי ומכניס בו הוראה אחרת, כדי שיצא רעיון מוסרי מתאים לתוכן דרשתו וההוראה הדרושית של הפסוק באופן זה היא על דרך “השאלה” – כי “אין מקרא יוצא מיד פשוטו” (שבת ס"ג). ומי שיש לו טעם הגיוני וידיעה בתורת הדרוש מרגיש עד היכן מתאים אופן זה לדרכי הדבור היפה ולחוקי ההגיון המקובלים אצל חכמי ההטפה המוסרית. מר יפה, למשל, דרושו של ר' יונתן “על כן יאמרו המושלים בואו חשבון (במדבר כ"א) – על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחַשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה “תבנה ותכונן”, אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא” (ב“כ ע”ח ע"ב), או דרושו של ר' אילעא: “אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את פיו בשעת מריבה שנאמר (איוב פ"ו) תולה ארץ על בלימה” (חולין פ“ט ע”א). ולאגדות מסוג זה שייך גם מאמרו של ר' יוסי ב“ר חנינא (סוטה כ"א) “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליהם ערום שנאמר (משלי ח') אני חכמה שכנתי ערמה”, או מאמרו של ר' יוחנן “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא” (שם), ועוד הרבה דברי מוסר כאלה, שבעלי אגדה מצאו להם רמז בכתבי הקודש במקום שיש איזו התדמות לרעיונם אפילו בתיבה אחת, ודרשום על דרך אסמכתא מן המקרא, בהיות כבודם של כתבי הקודש גדול מאד בעיני העם, וכל רעיון מוסרי, אף כשהוא לעצמו גם כן נכון ואמתי, מתקבל ביותר על לב השומעים בתור דבר אמת, שאין לערער עליו, אם מוצאים לו רמז בתורה אפילו על דרך אסמכתא בעלמא. ומלבד זה נשאר הלמוד המוסרי שמור בזכרונם, בהיותו קשור בתיבה או מקרא מן התורה, שהיה שגור על פיהם תמיד. ואמרו בירושלמי (שבת י"ט, א') “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה” ומפרש “קרבן העדה” כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כי סופה להשתכח, ובבבלי (ערובין כ"א ב') “ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים”, ופירש”י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה. ואמרו (שם כ"ד ב') “עשו ציונים לתורה”.

ועל דרך זה הכניסו גם שנוי הקריאה בכתובים, ואמרו אל תקרי כך אלא כך. וכבר העיר על זה הרמב“ם, שזהו על דרך מליצת השיר, שהיה נהוג אז גם אצל משוררי עמים אחרים, ותפס לדוגמא מאמרו של בר קפרא (כתובות ה' ב') “ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזניך מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה, יניח אצבעו לתוך אזנו”. ואומר ש”אינו חושב שאיש מן השלמים בדעתם יאמין בזה (שפירושו של הכתוב כך), אלא שהוא כמו מליצת שיר נאה מאד, יורה בו על מדה טובה, כמו שאסור לדבר דברי נבלה כן אור לשמעה, וסמיך זה הכתוב על צד משל ושיר, וכן כל שנאמר בדרשות אל תקרי כך אלא כך זה ענינו" (מורה נבוכים ג' מ"ב). ובאמת כדאי לו להדרשן שישנה תיבה אחת או אות אחת בשביל שיצא למוד נפלא כזה בתורת המוסר. ולזה צריכה אמנות פיוטית ממדרגה גבוהה ביותר, כדי לברוא על ידי שנוי קל של תנועה אחת בקריאה אגדות נפלאות כאלה. וזהו מקצוע נכבד באמנות הדרוש, שאין דומה לו אצל חכמי הדרוש שאחרי חתימת התלמוד.

מלבד זה היה הדרשן בתקופת התלמוד מוציא רעיונות ואגדות מן הפסוקים על ידי גימטריאות ונוטריקון. גמטריא, זוהי שיטה בדרוש למצוא איזה רמז אגדי או מוסרי על ידי הקבלת סכום הערך המספרי של האותיות אשר בתיבה ידועה לסכום המספרי של אותיות השם או המושג המבוקש. למשל, תרי“ג מצות נאמרו למשה, תורה בגמטריא תרי”א אנכי ולא יהיה מפי הגבורה (מכות כ“ג ע”ב), תורה נתנה במ“ט פנים שנאמר ודגלו עלי אהבה וגדלו בגמטריא מ”ט (סופרים ט"ז). השטן בגמטריא שס“ד, שס”ד ימים יש לו רשות להשטין, וביום הכפורים אין לו רשות להשטין (יומא כ').

ואנו מוצאים במדרש אגדה מיוחדת במינה, מיוסדת על ההגיון המספרי, ששייך גם כן לסוג של גמטריאות. הן עם לבדד ישכון. מאי “הן”? כל האותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו. כיצד: א’–ט' הרי עשרה, ב’–ח' הרי עשרה, ג’–ז' הרי עשרה, ד’–ו' הרי עשרה, נמצא ה' לעצמה. וכן אות נ' אין לו זווג: י’–צ' הרי מאה, כ’–פ' הרי מאה, ל’–ע' הרי מאה, מ’–ס' הרי מאה, נמצא נ' לעצמה, אמר הקב"ה כשם ששתי אותיות הללו (ה’–נ') אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא הן לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל אומות העולם אלא לעצמן מפורשים, שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל שבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה הן נהרגין ואין מתערבין בהן, שנאמר הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (שמות רבה ט"ו).

נוטריקון זהו אחד מאופני האגדה, המבאר תיבה אחת מכתבי הקודש לפי אותיותיה בתור “ראשי תיבות” של מושגים שונים, ועל ידי זה יוצא דרוש שלם מתוך תיבה אחת 'כמו פחש"=פזתה, חבתה, זלתה (שבת נ"ה ב) “ושמתם”=סם תם, נמשלה תורה כסם חיים (קדושין ל' ב'). ועוד הרבה כאלה. ולשון נוטריקון מן התורה שנאמר (בראשית י"ז) והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (שבת ק"ה א').

בעל האגדה היה מוציא רעיון מוסרי גם מתוך ההבדל שבן הקרי והכתיב. למשל: “כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה דכתיב מראשית השנה ועד אחרית השנה מרשית כתיב” (ראש השנה ט"ז). ודרשו כמה דרושים יפים על טעמי השמות הפרטיים של אנשים שונים מכתבי הקודש (עיין מגילה י“ג א', ראש השנה כ”ה א' ועוד כמה מקומות). ר' מאיר היה דורש שמות, ר' יהושע בן קרחה היה דורש שמות (ב“ר מ”ב). ר' מאיר היה גם “דייק בשמא” אם נאה או כעור הוא, והיה מעשה ופגע באדם אחד ששמו כידור, אמר שמע מינה אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות המה (יומא פ"ג ב').

כשם שנטו מדרך הפשט בבאור הכתובים בשביל איזו דרשה יפה ורעיון מוסרי, כן היו מבארים בעלי אגדה סדרי הבריאה וחוקות הטבע על צד “ההשאלה”, כדי לעורר את הלב ולהביע על ידי זה איזה למוד טוב והגיון ישר. למשל, “מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו, מפני מה אוזן כלה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה” (כתובות ה' ב'). “כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום” (קהלת רבה ה'), “בשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהא (רעידת הארץ)" (ברכות נ"ט, א'). “בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין על כתבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות” (סוכה כ"ט). ומובן, שלא בא בעל אגדה לבאר באופן זה פעולות הטבע וסדרי הבריאה, שזה לא היה כלל מתעודת הדרשן, אבל זהו אחד מדרכי האגדה היפה לפעול על רגש השומע על ידי ציור נשגב מחוקות הטבע, ובנדון זה בודאי ידע הדרשן, כי בעניני הטבע “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”. וכמו כן מאמרו של ר' סימון “אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל” (בראשית רבה י') מביע רעיון נעלה, שחוקי הטבע מוצקים וחזקים וכוח עליון מאחד ומקשר כל חלקי הבריאה, שלא ישנו תפקידם וכל אחד ממלא תעודתו בעולם. וכמה יופי והוד במליצה זו, כי הכוח הזה “מכה כל עשב ואומר לו גדל”.

החכמים הדרשנים היו מתשמשים במשלים, כדי להבליט להמון השומעים את תוכן הדרשה. רבן יוחנן בן זכאי היה יודע משלי שועלים ומשלי כובסים (סוכה כ"ח א'), ולרבי מאיר היו שלש מאות משלי שועלים, ושליש מדרשותיו היה מוקדש לברור דברי מוסר ותורת המדות על ידי המשל, ואמרו משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים (סוטה מ"ט א'). גם לבר קפרא היו הרבה משלים וגם עליו אמרו, “הוה אמר תלת מאה מתלין על הדין תעלא” (ויקרא רבה כ"ח). בספרות התלמוד והמדרשים מתנוצצים כאבני חן כמה וכמה דוגמאות מן החיים הממשיים ומשלים יפים, שהיו משתמשים בהם הדרשנים, בכדי להוציא לאור תעלומות חכמה ולהעמיד את שומעיהם על דברי תורה.

רבי מאיר, שדרשתו היתה מאוחדת מהלכה ואגדה ומשל, היה מטעים דבריו במשלים אפילו במשא ומתן של הלכה, באופן שדברי הלכה היו נעשים בפיו נוחים ומובנים לשומעיו כאגדה. כשהיה דורש בהלכות אבל בנדון תנחומי אבלים קודם י“ב ולאחר י”ב חדש, היה מסביר את הענין באופן זה: “המוצא את חברו אבל לאחר י”ב חדש ומדבר עמו תנחומים למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו וחיתה, מצאו רופאם ואמר ליה כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה, כדי שתסע שסממין שלי יפים" (מ"ק כ,א ב'). ובנוגע לעניני גירושין היה ר' מאיר מחלק במשל את טבעי בני אדם להקפיד על פריצות נשותיהם באופן זה: "כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מידת פפוס בן יהודה, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מידת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין (גטן צ' א'). רבי מאיר “שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה” (ערובין י"ג) ובבית המדרש היה “נדמה כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה” (סנהדרין כ"ד א'), היה יודע גם למשוך את לב העם בדרשותיו, ומלבד התלמידים הרבים שישבו לרגליו, היו באים לשמוע את דבריו אנשים ונשים מקרב ההמון (עיין ויקרא רבה ט'), כי המשל, שהיה משלב בדבריו הוסיף לוית חן על דרשתו לשעשע נפש השומעים.

וכמה יפה ובהירה, למשל, דרשתו של רבי שמעון בן יוחאי, המתובלת במשל נאה ומחוכם. רבי שמעון בן יוחאי בחפצו לברר, איך טובת הכלל תלויה במעשי הפרט ועד כמה החטא של היחיד גורם רעה להצבור, פותח במשל פיו ואומר: משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה. נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה?! אמר להם מה איכפת לכם, וכי לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולים ומציפים עלינו את הספינה! כך אמר איוב: “ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי” (י"ט) אמרו לו חבריו: “כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספיק (ל"ד) אתה מספיק בינינו את עונותיך” (ויקרא רבה ד'). וכה רבו מספור משלים יפים הנוגעים לכל מקצועות חכמת המוסר ותורת המדות, לתכונת ישראל ותכליתו, לתלאותיו בארצות פיזורו ולתקותיו המזהירות בארץ אבותיו

מלבד זה היו הדרשנים מפיקים אורה של תורה ממעשים ומאורעות ממשיים, שקרו בעולם החיים ומנסיון ההוה חזקו את דברי מוסרם לפני שומעיהם. הלל ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, ומתוך התבוננות במחזה המעציב הזה התעוררו בלבו רעיונות נוגים על דבר גורלו של אדם, צרותיו ופגעיו, שבאים בעקב מעשיו הרעים, כי “פועל אדם ישולם לו”, והיה דורש ומכוון דבריו כלפי אותה הגלגולת ואמר לה “על דאטפת אטפיך וסוף מטיפיך יטופון” (אבות ב‘, ו’). ועוד כמה דברי מוסר כמו אלה אתה מוצא באגדות התלמוד, שנובעים מתוך מקרים שונים בחיי האיש הפרטי (עיין לעיל עמוד כ"ו).

ולפעמים היה בעל האגדה צופה ומביט בחיי יום יום ומסתכל אל גורל בני אדם ומעשיהם השונים, ומשם היה יוצא לו באור חי לפסוקים שבכתבי הקודש ודרשות בהירות, שיש להן אחיזה בנסיון החיים הכלליים ותהפוכותיהם. רבי יהושע מן לוי בא פעם אחת לרומי, והיה מתענין בחיי העיר ההומיה הזאת, וירא אנשים עשירים מתענגים על רב טוב, עד כי לא רק הם בעצמם מלובשים עדי ורקמה אלא גם העמודים של שיש, שפארו טירותיהם, היו מכוסים בטיפטאות (מין מכסה יקר) בקיץ שלא יפקעו מן השרב מן השרב ובחורף שלא יקרשו מן הצנה. ובאותה שעה ראה עני אחד מתמוגג ברעב וגופו מכוסה במחצלת של קנים. דרש רבי יהושע בן לוי “צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה” (תהלים ל"ו) “אן דאת יהיב את משפע, אן דאת מחי את מדקדק”, כלומר על עמודי שיש לבושי הדר קרא “צדקתך כהררי אל” – למי שהקב“ה עושה צדקה ומשפיע עליו טובה, הוא נותן לו בשפע רב “כהררי אל”, ועל העני לבוש מחצלת של קנים קרא “משפטיך תהום רבה” – למי שהקב”ה עושה משפט הוא משפילו עד שאול תחתיה. (ויקרא רבה כ"ז).

ויש לאין שעור בתלמוד ומדרשים מעשיות וספורים נפלאים, שהאגדה מוציאה מהם תועלת גדולה במדות ודעות. מהם ספורים מעולם המציאות, קטעים ממשיים מחיי יום יום של בני אדם בכלל ובפרט, שהם אספקלריא בהירה מחכמת החיים האמתיים, כמו “מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד (ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה ברבי אילעאי) אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, ליגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותן האבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך” )ב"ק נ‘, ב’). או מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה וכו' וכו‘, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר ולך תהיה צדקה (ב“ב י”א, א'). ומהם ספורים, מלאים רמזים וסודות, כמו ספורי מסעות של רבה בר בר חנה (ב“ב ע”ג) וכדומה להם, שנתנו חומר לבעלי אגדה המאוחרים לפרש ולבאר ולדרוש כמין חומר, כדי לחשוף מצפוניהם ולבוא עד תכונתם. ויש ספורים לרוב מחיי האבות ומקורות ישראל בימי קדם, בגלות מצרים וגאולת מצרים וממסעות העם במדבר, מחיי משה ואהרן, יהושע, הזקנים, השופטים, המלכים, הנביאים. והספורים הללו היו מסורה בידם של בעלי אגדה, כאשר מצינו אמר ר’ לוי “דבר זה מסורת בידנו מאבותינו” (סוטה ט"ז). ויש בתלמוד ומדרשות כמה ספורים ומעשים שאירעו בזמן חורבן הבית (גטין הנזקין, כתובות ס"ז, איכה רבתא). ביחוד תופסים מקום חשוב באגדה ספורים מחייהם של גדולי חכמי ישראל, עוצם רוחם וגודל תכונת נפשם, מדותיהם התרומיות ומסירת נפשם על למוד התורה וקיום המצות ובפרט מצדקת פזרונם ומדת הטוב והחסד, שהיו מצוינים בהם תלמידי החכמים ואנשי השם בישראל (ברכות נ“ח ב', תענית כ”ד, א‘, כתובות ס"ז, ב’, ב“ב י”א, א'). והיו הספורים הללו לחומר יקר בידי הדרשן לטעת בנפש השומעים מדות נכונות, תום ויושר, ולהורותם דרך אמונה ודעת.

ובהיות הדרשה התלמודית והמדרשית עוסקת בבירור מושגי אמונה וחזוק עקרי תורת ישראל ושלילת תורות אחרות, לפיכך נכנסו בה כמה ויכוחים, שהיו לחכמי ישראל עם חכמי אומות העולם בשאלות הדת. הבדל הדעות בעניני חכמה או דת מביא תמיד לידי ויכוחים לשם בירור האמתות של הדעות השונות. והיהודי, שמעודו הוא נבדל מעמים אחרים בעניני דת, היה זקוק להתוכח ולתת תשובות על כל אותן השאלות, הנוגעות לאמתת תורתו ודתו.

הטכסיס של גדולי ישראל לא היה מעולם לבוא בעקיפין עםהבריות ולהטיל עליהם דעותיהם, כי משא נפשם היה לראות את עמם נושא האידיאה האלהית ומפיץ תורת ה' בעולם במנהגי חייו המתוקנים – “שיהא שם שמים מתאהב על ידו”, ומתוך מעשיו הנאים תבוא ממילא ההכרה האלהית בלב העמים ויקוים אז הכתוב: “ישראל אשר בך אתפאר” (יומא פ"ו, א'). אבל לענות חורפיו דבר ולהשיב למלעיגים על תורתו, זוהי חובתו של היהודי, וכבר הורוהו רבותיו “הוה שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס” (אבות), ולפיכך היו חכמי ישראל “נדרשים לאשר שאלום” להשיב להם כדת וכהלכה.

ביחוד היו המינים והצדוקים מצערים לרבנן בשאלותיהם (ברכות ז‘, א’, ירושלמי ברכות הרואה ה"א). וזולתם היו חכמים, פילוסופים, מלכים ושרים ומטרוניתות וסתם עכו“ם, שהיו מקיפים חכמי ישראל בשאלות וטענות בעניני אמונה. שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה (ע“ז נ”ד, ב'), שאל אגריפוס שר צבא (עובד כוכבים בימי אגריפוס המלך – רש"י) את רבן גמליאל כתיב בתורתכם כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור, עשיר בעשיר, וכו' (שם נ"ה, א'), עכו”ם אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות אנו מרובים מכם מפני מה אין אתם משווין עמנו בעבודה זרה (ויקרא רבה ד'), שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו וכו' אמרה לו ומאותה שעה עד עכשיו מה הוא יושב ועושה (שם, ח'), שאל טורנסרופו הרשע את ר' עקיבא אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם (ב"ב י‘, א’), שאלה קליאופטרה מלכתא את ר' מאיר ידענא דחיי שכבי וכו' אלא כשהן עומדין עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין (סנהדדרין צ'), אמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי (שם), ועוד הרבה כאלה.

ומלבד זה היו חכמי ישראל לוקחים חבל בויכוחי אמונה של בי אבידן, מקום מרכזי מיוחד בשביל בעלי חכמות ואמונות שונות להתוכח שם (שבת קט“ז, א', קנ”ב, א'). לפי דעת רש“י “בי אבידן” הוא מקום, העשוי להתוכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות, ולפי דעת רבנו חננאל (שם) הוא בית שמתקבצים שם החכמים ונושאים ונותנים בדיני כל אומה ולשון. ובעל “הערוך השלם” מביא דעות חכמי זמננו על תכונתם ותעודתם של “בי אבידן” ו”בי נצרופי", שנזכר גם כן כמה פעמים בגמרא.

חכם תלמודי רב אידית הצטיין מאד בתשובות המינין, ורב נחמן אמר: “האי מאן דידע לאהדורי למינים כרב אידית ליהדר ואי לא, לא ליהדר” (סנהדרין ל“ח, ב', עיי”ש). וביחוד היה ידוע ר' יהושע בן חנניא לנצחון בויכוחיו, ובמותו אמרו רבנן “מאי תיהוי עלן מאפיקורסין” (חגיגה ה‘, ב’).

בתשובותיהם של חכמי ישראל על שאלות המינין מתנוצץ זוהר חכמה וברק השכל החריף, והויכוחים הללו המה כאבני נזר בדרשה התלמודית והמדרשות להאיר כמה מושגים קשי ההבנה ולברר כמה שאלות בחקר היהדות והמוסר האנושי.

האגדה השתמשה גם במשלי עם ופתגמים, שהם שיחה בפי הבריות, כי אותם דברי חכמה ומשלי מוסר של ההמון המה פרי נסיון החיים הממשיים, מתוכם אתה מסתכל בחביון נפשות בני אדם עומד על אפים ותכונתם, מכיר בגלויי מסתרי רוחם, ושואב נסיון וחכמת החיים מ“כלי ראשון”, מן החיים עצמם והדרשן בתקופת התלמוד היה נותן תמיד ערך חשוב לאותם הפתגמים העממיים בתור סעד וחזוק לרעיונותיו, ולפיכך בשורה אחת עם כתבי הקדש אנו מוצאים באגדות התלמוד והמדרשים כמה וכמה פעמים “היינו דאמרי אינשי”, “כדאמרי אינשי”, “אמרי אינשי”, בתור יסוד למדרש חכמים, ולהפך היה בעל אגדה מבקש למצוא יסוד ל“אמרי אינשי” בפסוקים מכתבי הקודש.

ביחוד היה מצטיין במקצוע זה הדרשן רבה בר מרי. כששאלו רבא “מנא הא מילתא דאמרי אינשי” בכמה ענינים שונים, מיד היה רבה בר מרי מוצא את הפסוק המתאים לכל ענין וענין. ופעם אחת כאשר שאל אותו רבא מנא הא מילתא דאמרי אינשי, “מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי” (דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק – רש"י) אמר ליה דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא, והיה הולך ומונה אחד לאחד כל אותם המקומות שבהם כלול הרעיוןן של אותו “אמרי אינשי” (ב“ק צ”ב, ב', עיי"ש).

וגם בהלכה היו מביאים ראיה מן “אמרי אינשי” כאשר מצינו בגטין (ל‘, ב’). למיתה עבוד תקנתא לעשירות לא עבוד תקנתא וכו' אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי “חברך מית אשר, איתעשר לא תאשר”. וכל כך היו החכמים מכירים באמתות הדברים של “אמרי אינשי” עד כי באגדה ובהלכה היו מקשים מן “אמרי אינשי” על מדרש הכתובים ופסקי הלכות של החכמים השונים: ערובין פ“ב ב‘, אמר ליה רב יוסף וכו’ אנא נמי כר' מאיר סבירא לי, דאי כר' יהודה קשיא הא דאמרי אינשי “רווחא לבסימא שכיח”. תענית ו‘, ב’, אמר ליה רב פפא לאביי והא אמרי אינשי “במפתח בבי מטרא בר חמרא מוך שקך וגני”, לא קשיא הא דקטיר בעיבא הא דקטיר בעננא, חולין צ,ז, ב' – א”ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבה טעמא והא אמרי אינשי “כי מיא דביעי בעלמא” א“ל הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח, וראוי לציין כאן, כי במדרש דהלכה היו החכמים נותנים תמיד ערך גדול ל”דעת הצבור" וכאשר שאלו “הלכתא מאי”? השיבו “פוק חזי מאי עמא דבר” (היאך הצבור נוהג) ברכות מ“ה, א', עירובין י”ד, ב' פסחים נ“ד א', מנחות ל”ה, ב'. ובירושלמי (פאה פ“ז ה, יבמות פ”ז ב'), אמרו “כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הצבור נוהג ונהוג”.

הדרשה התלמודית, כאמור לעיל, מיוסדת בעיקרה על כתבי הקודש לדרשם ולחקרם, כדי להוציא מהם תורת הדת והמוסר. ודרכי הדרשה, כפי שמנאם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, המה במספר שנים ושלושים, ונקראים “ל”ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי". אבל כמה פעמים היה הדרשן מדבר אל העם בשפה ברורה ופשוטה ולא ראה צורך למצוא חזוק לדבריו מן התורה, ובאופן זה יש בתלמוד ומדרשים הרבה אגדות יפות, דברי חכמה ומוסר, מכתמים והגיונים שונים, שאין בהם כלל מדרושי המקראות, ויש להם ביותר אופי של דברי משל ומליצה. כמו “חטוף ואכול חטוף ושתה דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי” (עירובין נ"ד, א'), – “בשלשה דברים אדם נכר בכוסו בכיסו בכעסו” (שם ס"ה, ב'). “שלשה רובן קשה ומעוטן יפה ואלו הן שאור, מלח וסרבנות” (ברכות ל', ע"א). “צדיק אבד לדורו אבד, משל לאדם שאבדה ממנו מרגלית, כל מקום שהיא מרגלית שמה, והיא לא אבדה אלא לבעלה” (מגילה ט"ו, א'), “יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מ"ו, ב'). “לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה” (ברכות ס“ג, א'; קדושין פ”ב, א'). וכמו כן רובם של למודי מוסר ודרך ארץ, הכלולים במסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ, אינם מיוסדים על פסוקים מכתבי הקדש. ומלבד זה, האגדה התלמודית והמדרשית כוללת כמה וכמה עצות וכללים בנוגע לשמירת הבריאות ותורת הרפואה וכדומה (כמו שלשה דברים מתישין כחו של אדם וכו‘, ששה העושה אותם מיד מת וכו’, שמונה רובן קשה ומעוטן יפה וכו‘, גטין ע’, ע"א והרבה כזה), שאין בהם מן היסוד הדרושי ולא כלום. והיה מעשה, כי רבא היה דורש בצבור בעניני רפואה והרגיז בזה את הרופאים משום שגרם להם הפסד בפרסמו סודות הרפואה, ומרוב צער קרעו את בגדיהם, ורבא היה מפייסם (שבת קל“ב, ע”ב)

השפה, שבה היו הדרשנים מדברים לעם, היתה בכל עת, כמובן, השפה המובנת לעם. “החכם היה לוחש לאמורא לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהם שומעין” (יומא כ', ע“ב– רש”י). אבל הדרשה התלמודית, כפי שנשארה לנו בכתב היא ברובה השפה העברית. הסגנון רענן, טבעי וחי.

־־־־־־־־־־־־־־־

הדרשה התלמודית והמדרשית היא אוצר היהדות במלואה היותר רחב והיותר שלם. בה כלולה תורת המוסר האנושי בכל היקפו. תמצית הדעות ויסודי הפילוסופיה הדתית מצאו להם מקום בתוכה בסגנון “מועט מחזיק המרובה” כדברי הרמב“ם “שכל המסתכל בדרשות חכמינו ז”ל הסתכלות שכלית יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהן מן הענינים האלהיים ואמתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו וכל מה שכלו בו הפלוסופים דורותיהם” (הקדמה לסדר זרעים). כמה מאמרי חכמה ואמרי משל ומליצה, למודים מוסריים והגיונות מחוכמים ועמוקים בכל מקצועות המדע פזורים על פני מרחב הדרשה התלמודית והמדרשית, שכל אחד מהם היא מרגלית טובה בעולם המחשבה האנושית ושבהם התבטאה השקפת עולם רחבה, המקיפה כל פנות חיי האדם הפרטיים והכלליים. ביחוד מצא לו בה בטוי עמוק ורחב היסוד האנושי שבתורת ישראל. הצווי הגדול “ואהבת לרעך כמוך” הועמד בה עליון על כל התורה כולה (ירושלמי נדרים פ“ט, ה”א), ו“דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה” (שבת ל"א, א'), ו“חביב אדם שנברא בצלם” (אבות פ"ג), ו“לא נתנו התורה והמצות אלא לצרף בהן את הבריות” (ב“ר מ”ד).

הדרשה של תקופת התלמוד היא עולם מלא של ציורים בהירים מחיי ישראל הלאומיים בארץ אבותיו וחזיונות־תוגה מחורבן ארצו ותלאותיו בארצות נודו. מתוכה נשמע הד הבת־קול היוצאת מחורבות ירושלים ומנהמת כיונה ואומרת: “אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני מארצם”, אבל ביחד עם היגון הלאומי נשמע תמיד קול מעורר לתקוה, להתחזק ולהאמין בה', כי הצדק הנצחי לא ישאר מעל ויום הגאולה בוא יבוא.


פרק שביעי.

הדרשה בתקופת רבנן סבוראי. – רבנן סבוראי ותעודתם. – העבודה של סדור המדרשים. – הכנוס, הסדור, ההשלמה. – המדרשים השונים.


בתקופה שאחר חתימת התלמוד, תקופת רבנן סבוראי, לא התפתחה הדרשה ביצירות חדשות, אלא הסתדרה ונאספה לספרות מדרשית מיוחדה. כל האגדות והדרשות, שבאו בספרות התלמוד, כל שיחה ושמועה, שנמסרו בשם זקני החכמים הקודמים, כל ספור ומשל או פתגם מוסרי, שנשמרו בזכרונם מדורות עברו, כל אלה אספו וכנסו לספרים מיוחדים וסדרום לפי פרשיות התורה. וכפי הנראה מן הספרות המדרשית, הדרשנים־המאספים בתקופה שאחר חתימת התלמוד כמעט שלא היו מחדשים מעצמם ולא כלום, אלא השתמשו רק באותו החומר הדרושי והאגדי, שהיה מוכן לפניהם מתקופת התלמוד, הן באותם המאמרים, שנכנסו כבר לספרות התלמוד, הן אלה שנמסרו להם בעל פה בשם חכמי התלמוד מתקופות התנאים ואמוראים, בתור נושא לדרשתו מתחיל הדרשן בפסוק מכתבי הקודש, ביחוד מפרשת השבוע, וכדי שיבורר תוכן הדרשה הוא הולך ומביא מאמרי אגדה ומוסר, משלים וספורים, שישי להם שייכות לאותו הנושא, וכל המאמרים והעגדות הללו הוא אומר בשם אומרם. בפרשת בהר, למשל, מתחיל הדרשן בפסוק “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו”, ואומר “הה”ד: אשרי משכיל אל דל", והולך ומביא זורה שלמה של מאמרים, אגדות ושיחות בשם כמה תנאים ואמוראים מתקופות שונות וגם משלים וספורים נאים בנדון הנושא, עד שיצאה דרשה שלמה במצות הצדקה והחזקת עניים. והדרשה היא באמת נאום חי, מלא ציורים עמוקים מעולם החסד ומדת הרחמים.

אבל כשנסתכל בדרשות התלמוד והמדרשים אין אנו מוצאים בהן שלמות של סדר, כראוי לנאום משוכלל בפני קהל של שומעים. בספרות הלמודית באו רק מאמרים דרושיים קצרים, קטעים מדרשות שלמות, אבל לא הדרשות השלמות בצביונן ותבניתן כמו שיצאו מפי הדרשנים. וזוהי מפני שהחכמים מאספי התלמוד והמדרש התענינו ביחוד בתוכן הדרשות ולא בצורתן, כי מטרתו של חבור התלמוד והמדרשים היתה רק לאסוף את המחשבה העברית, הכלולה בתוך המאמרים והשמועות של חכמי דור ודור ולשימה למשמרת עולם ולא תשתכח תורה מישראל. מאמרי האגדה בתלמוד נסדרו לפי סדר ההלכה, ובמדרש – לפי פרשיות התורה, ולא לפי נושא אותה הדרשה השלמה, שאליה מתיחסים המאמרים השונים בשביל בירור הרעיון היסודי שבה. ובאופן זה דרוש אחד שלם של בעל אגדה בתקופת התלמוד מפוזר ומפורד בין המון הספרים של התלמוד והמדרשים השונים בתמונת לקוטים ופרורים דקים של מאמרי אגדה בודדים, בלי כל חבור וקשר הגיוני ביניהם. ולפיכך, קשה לנו כעת לצייר לעצמנו מערכת הדרשה שבתקופת התלמוד, תכניתה וצביונה בתור נאום שלם ומסודר, כמו שהגיעה לאזני השומעים בזמן ההוא.

אבל באופן יחסי החומר שבספרות המדרשים הוא יותר מסודר מאשר הדרשות שבספרות התלמוד, כי בעוד שהתלמוד מוקדש למקצוע הלכה ודברי אגדה באים בו רק קטעים קטעים, ספרי המדרש מלאים דברי אגדה מסודרים לפי פרשיות התורה. ואף על פי שהענינים גם פה חסרים על פי רוב קשר פנימי ביניהם, מכל מקום נכרים בהם במדת־מה אותות של שלמות וסדר. ומתוך הלקוטים וערבוב המאמרים אפשר לראות, כי הדרשה העתיקה שבתקופה ההיא היתה מתחלקת לשלשה חלקים: לפתיחה, לגוף הדרשה ולחתימה. בראשונה מקדים הדרשן ענין ידוע מפרשת השבוע ומחזק אותו בפסוק מכתבי הקודש ומבאר אותו עד כמה שיש לו שייכות להרעיון הדרושי שבפרשת התורה, ואחר כך הוא בא מאותו הענין לרעיון היסודי שבדרוש ומביא כמה מאמרים, הגיונות, משלים וספורים, הנוגעים לענין הנדון, ולבסוף הוא חותם מענין הדרוש בדברי נחמה מתוך כתבי הקודש. למשל בפרשת קדושים (מדרש רבה) מתחיל הדרשן וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, הה“ד: עץ חיים היא למחזיקים בה, ובזה מביע הדרשן רעיון יפה על דרך הדרוש, כי ההוראה של “ונטעתם כל עץ מאכל” מכוונת לנטיעת עץ חיים – לחזוק למוד התורה בארץ. והולך ומביא מאמרים של דרשנים שונים על ערכו הגדול של חזוק התורה בישראל. ואחר כך הוא עובר לענין הנטיעה בארץ לפי ההוראה הפשוטה, ומביא מחרוזת של מאמרים ופסוקים מבוארים באופנים שונים, וחותם: “אמר ר' שמעון בן לקוניא לפי שבעולם הזה בונה אדם ואחר מבלהו נוטע נטיעה ואחר אוכל, אבל לעתיד לבוא מה כתיב (ישעיה ס"ה) לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל לא יגעו לריק וגו' וכתב )שם, ס”א) ונודע בגוים זרעם”.

והננו מוצאים צד השוה בין תקופת הסופרים שאחרי חתימת כתבי הקודש ובין תקופת רבנן סבוראי שאחר חתימת התלמוד. החכמים שאחרי חתימת כתבי הקודש היו עסוקים ביחוד בסדור ספרי התנ“ך וקיום המסורה, ו”לפיכך נקראו הראשונים סופרים, שהיו ספרים כל אותיות שבתורה, שהיו אומרים וא“ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה, “דרש דרש” חציין של תיבות, “והתגלחו” חציין של פסוקים” (קדושין ל', ע"א). וכל זה בשביל לשמור על שמות הכתב ותקון המסורה המקובלת, שלא תשתנה בחסיר ויתיר על ידי סופרי דור ודור, ותעודתם היתה להפיץ דעת התורה בין העם “מפורש ושום שכל” על ידי תרגום ובאור מדויק. וכמו כן החכמים שאחרי חתימת התלמוד התאמצו ביחוד לסדר ספרי התלמוד ולאסוף את החומר המוכן ולהכשירו לתועלת החיים, ובזה ראו תעודה רמה ביותר מאשר לחדש דרשות חדשות.

ולפיכך נקראו החכמים הללו “סבוראי”, מהיות עיקר תעודתם ההסברה של החומר הספרותי המוכן מכבר, לסדרו ולתקנו ולסגלו להבנת התלמידים, וכבר אמרו “ליגמר אינש והדר ליסבר” (שבת ס"ג, א'), ומכיון שנשלמה עבודת “הגמרא” התחילה עבודת “הסברה”.

ומאותה התקופה ואילך חוברו כמה “מדרשים”, שהמה קובצי דרשות מחכמי הדורות הקודמים, ערוכות באופן מסודר לפי הפרשיות שבתורה ולפי הענינים השונים. וסדורם של הקובצים הללו זהו חדושם, ויותר אין אנו מוצאים בהם כמעט כל חדוש.

העבודה של סדור המדרשים השונים משתרעת אמנם על משך של ארבע מאות שנה מזמן חתימת המשנה (ג“א תתקמ”ט) עד תקופת הגאונים (ד“א שמ”ט). וצריך להעיר, כי בזה אנו מסמנים רק עצם הסדור של החומר הדרושי, כפי שהוא נמצא בידנו כיום בספרי המדרש היותר מלאים והיותר שלמים, כי על צד האמת עבודה זו במובנה הרחב קדמה כמה מאות שנים לחתימת המשנה, והלכה ונמשכה בשנות מאות של תקופת הגאונים.

ספרי המדרש אינם כוללים בתוכם עבודה ספרותית של מחבר זה או אחר וגם לא של תקופה אחת או שתים, הם שייכים בעיקרם להדבור והמחשבה של אומה שלמה בתקופותיה השונות, ולכן אינם נתונים למדידה באמת־המדה של ספרות במובן הרגיל. הספרות המדרשית היא כנחל שוטף, ההולך ונמשך למרחוק ומבוע מימיו כמוס ונעלם בנבכי הסלעים בין הררי עד. אותן האגדות היפות, אותם המשלים המחוכמים, שהוד זקנה חופף עליהם, מקורם טמיר ומכוסה מעין אדם, והם “מסורת בידנו”, מסורת עתיקת יומין, כי נמסרו מפה אל פה משנות קדומים או נרשמו בכתבים עתיקים, שנאבד מאתנו זכרם.

ובפועל יש לחלק סדורה של ספרות המדרשים לשלש תקופות: תקופת הכנוס, תקופת הסדור, תקופת ההשלמה, וכאופן הסדור של המשנה והתלמוד כך אופן הסדור של המדרשים. לעבודת סדור המשנה ואחר כך לסדור התלמוד קדמה תקופה של כנוס, כמו “משניות דר' עקיבא”, שהיו קורין לו “אוצר בלום”, שהיה מסדר את ההלכות (גטין ס"ז, א'), וש“עשה את התורה טבעות טבעות” (אבות דר“ן י”ח), וקובצי השמועות, שחכמי הדור היו כותבים לעצמם ונקראו בשם “מגילות סתרים” (שבת ו‘, ע“ב; ב”מ צ"ב, א’) ו“פנקסאות” של רושמי הלכות, שהיו בידם של חכמים, כמו כתיב אפנקסיה דזעירא, כתיב אפנקסיה דאלפא ביצי נבלת עוף וכו' (מנחות ע', ע"א). וכל החומר הזה, שנקבץ מכבר, היה לעינים למסדרי המשנה והתלמוד. וכשנגמר סדור המשנה התחיל זמן ההשלמה של ברייתות ותוספתא, שבאו כעין מלואים להמשניות מאת תלמידי ר' יהודה הנשיא, וכשנגמר סדור הגמרא בא אחריו סדו רשל מסכתות קטנות.

וכמו כן היה בנוגע לסדור המדרשים. זמן רב קודם סדור המדרשים כבר היו בידם של תלמיד חכמים קובצים מיוחדים לאגדה, “ר' יוחנן וריש לקיש היו מעניינים בספרא דאגדתא” (גטין ס' ע"א). כי משום חשש שכחה היו מוותרים על האיסור של כתיבת דברים שבעל פה (דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב) ור' יוחנן לשיטתו אזיל דסבירא ליה “הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה משכח” (ירושלמי ברכות אין עומדין), רבא אפיק “ספרא דאגדתא” מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר (שבועות מ"ו), ר' נחמן כי הוה בעי למיעל לביה"כ כי הוה נקיט ספרי דאגדתא הוה יהיב לן (ברכות כ"ג, ב') וכן ר' יוחנן (שם), אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב (סנהדרין ז', ע"ב). והיו בידם פנקסאות, שרשמו בהם דברי אדה, כמו כתיב אפנקסיה דלוי, כתיב אפנקסיה דר' יהושע בן לוי (שבת קנ"ו, א'), ר' חייא הוה מסתכל באגדת תהלים (ב“ר ל”ג) ונזכרה בירושלמי (ברכות הרואה, הלכה ה'), “מגילת חסידים” שהיתה בידם. וכל החומר הדרושי, שנקבץ באופן זה מתקופות שונות מצאו מסדרי המדרשים מוכן לפניהם והכניסו אותו לתוך קובצי המדרש. ואחרי שנגמרו המדרשים הראשונים בתקופות הסדור והחתימה של ספרות התלמוד והמדרשים, אז החל הסדור של מדרשים קטנים וילקוטים שונים הממלאים ומשלימים את הספרות המדרשית בתוכן ובצורה.

־־־־־־־־־־־־־־־

מסתבר, כי באותו הזמן, שמצא רבי יהודה הנשיא שעת הכושר לאסוף את ההלכות והשמועות של חכמי הדורות שקדמוהו ולחבר את המשנה, היו נמצאים אז חכמים, שראו צורך לאסוף בספר גם את האגדות, שהיו פזורות בכתבים שונים או שנשתמרו בזכרון החכמים עד אותה התקופה, כי במשניות דרבי יהודה הנשיא יש רק קצת ממדרשי אגדה, מלבד מסכת אבות, שכולה אגדה ומוסר. והרמב“ם סובר, כי ר' הושעיא, תלמידו של רבנו הקדוש, חיבר באור ספר בראשית (הקדמה לספר יד החזקה) וגם רבי אליעזר מגרמיזא, בעל הרוקח (בפתיחת ספרו) מחזיק בדעה זו, כי ר' הושעיא הוא המחבר של בראשית רבה. והר' מנחם המאירי בפתיחתו למס' אבות מיחס את הפסיקתא לתלמידי ר' יהודה הנשיא: ר' הושעיה ור' חייא. ובקבלת הראב”ד כתוב, כי המכלתות כתבו ר' חייא ור' הושעיה ור' שמעון. וצריך לזכור, כי שאלה זו של סדור המדרשים אינה מחוורת די צרכה, ואנו מוצאים כמה סתירות בנוגע למסדראי המדרשים וזמניהם. ובכלל אנו מוצאים כמה מאמרים מאת החכמים האחרונים בתוך המדרשים, שמיחסים סדורם להחכמים הקדמונים. ואותו “ערוב פרשיות” של הספרות המדרשית נותן מקום לחוקרי ספרות ישראל לישא וליתן, לשער השערות ולהוציא מסקנות, ואין הלכה פסוקה בפרשה סתומה זו.

“אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא”: מי שכינס לא סדר, ומי שסדר לא השלים, אותו החכם, שנקרא המדרש על שמו, היה המתחיל ובאו אחרים והוסיפו וסדרו מחדש, מאחר כך באו האחרונים והשלימו. כמו המשנה שסדר ר' יהודה הנשיא, סתם המשניות “אליבא דר' מאיר” ו“אליבא דר' עקיבא” (סנהדרין פ"ו, א'), מפני שהמשניות דר' עקיבא היו הבסיס ואחריו ר' מאיר ואחריו ר' יהודה הנשיא, שבימיו היתה החתימה של המשנה. וכמו כן ביחס לסודר ספרא, ספרי ומכלתא. בסנהדרין (שם) שנינו משמיה דר' יוחנן סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון, והרמב"ם בהקדמתו מיחס ספר אוספרי לרב, וגם דון יצחק אברבנאל בהקדמת ספרו “נחלת אבות” אומר, כי רב חבר ספר אוספרי. המכלתא מיחסים לר' ישמעאל (מבוא התלמוד לר' שמואל הנגיד והקדמת הרמב"ם ליד החזקה), בעוד שחכמים אחרים (קבלת הראב"ד) מיחסים אותו לתלמידי רw יהודה הנשיא. ומובן, כי גם כאן צריך לומר, שהספרא והספרי סדר רב “אליבא דר' יהודה ור' שמעון” ואת המכלתא סדרו תלמדי ר' יהודה הנשיא “אליבא דר' ישמעאל”. וכיוצא בזה גם בנוגע למדרשי אגדה שונים, כנוסם וסדורם, כאמור, השתלשלו דרך כמה דורות ועברו כמה גלגולים טרם שנשלמו והגיעו לידי מדת ספרים שלמים, כאשר הם בידנו כיום.

מלבד המדרשים המפורסמים בספרות האגדה, כמו מדרש רבה על התורה וחמש מגילות, מדרש ילמדנו ותנחומא, מדרש הנעלם, פסיקתא רבתי, פסיקתה דרב כהנא, מדרש שמואל, מדרש שוחר טוב, מדרש משלי, מדרש אגדה, מדרש די בראשית, תנא דבי אליהו, פרקי דר' אליעזר, ארחות חיים לר' אליעזר בן הורקנוס, עוד נזכרו כמה מדרשים בספרים שונים, והמדרשים הללו אינם נמצאים כיום בידנו, כי אבדו במשך הזמן ונשארו לנו לפליטה רק אי־אלו מאמרים מהם, המובאים בספרי המחברים הקדמונים (עיין “שם הגדולים” ערך “מדרש”).

בתקופה האחרונה הופיעו כמה חכמים, שמלבד שהועילו בחקירותיהם להפיץ אור על זמן חבור המדרשים והתפתחותם, עוד עלה בידם להציל מתהום הנשיה כמה מדרשים יקרים, אשר מאיזו סבות לא זכו לפרסום. ברם זכורים אותם החכמים לטובה, כי אילמלא הם כמה מדרשי אגדה היו משתכחים לספרות ישראל. בהשתדלותם ומאמצי כוחם נצלו מתוך גניזה של אוצרות־ספרים שונים, כמו באוקספורד, פלורנץ, רומי מינכן, כמה כתבי יד של מדרשים עתיקים והגיה עליהם אור הדפוס. ביחוד הגדיל לעשות במקצוע זה החכם ר' שלמה באבר (תקפ“ז–תרס”ס). הוא הוציא פסיקתא דרב כהנא" מתוך ארבעה כתבי יד (ליק תרכ"ה ) “פסיקתא זוטרתא” על בראשית שמות על פי כתב יד של חיד“א (ווילנא תרמ"ד), מדרש תנחומא הקדום והישן על פי כתב יד של ר' דוד אופנהיים עם מבוא גדול (ווילנא תרמ"ו), לקוטים ממדרש אבכיר (ווין תרמ"ג), לקוטים ממדרש אלה הדברים זוטא, ספרי אגדתא על מגילת אסתר ע”פ כתב יד ילינק (ווילנא תרמ"ז), מדרש שמואל, שוחר טוב ע“פ שמונה כתבי יד (ווילנא תרנ"א), מדרש שמואל (קקראקא תרנ"ג), מדרש משלי ע”פ שלשה כתבי יד (ווין תרנ"ד), מדרש אגדה על התורה (ווילנא תרנ"ג), מדרש זוטא על שיר השירים, רות, איכה, קהלת (ברלין תרנ"ה), אגדת אסתר על פי כ“י רומי (ווילנא תרנ"ח), ילקוט המכירי על תהלים (ברדיטשוב תר"ס), מדרש שכל טוב על בראשית (ברלין תר"ס), על שמות (תרס"א), מדרש אגדת בראשית (קראקא תרס"ג) ועוד כמה ספרים ומאמרים במקצוע הספרות המדרשית. החכם הדרשן הד”ר אהרן ילינק (תולדתו בתור דרשן עיין להלן פרק נ"א) הוציא ששה חלקים “בית המדרש” (ווין תרל“ח, לייפציג תרמ”ג), הכולל מדרשים קטנים, והקדים לכל חלק מבוא, המבאר בקצרה תוכן המדרשים, מוצאם וזמן חבורם על פי השערות שונות, ד“ר הופמן הוציא בשנת תרס”ה מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מגניזה של הספריה המלכותית בברלין. ובשנת תרע“ט נדפס באודיסה קובץ מדרשים קטנים, מקובצים סדורים ומוגהים על ידי י.ח. רבניצקי וח”נ ביאליק עם מבואות קצרים מאת ש. אסף (הרב שמחה אוסובסקי). לכל אחד מן המדרשים הללו יש תוכן מסוים, שמקורו בכתבי הקודש או במאורעות העם שאחר כתבי הקודש, כמו: מעשה אברהם אבינו, מדרש ויסעו, מדרש ברכת יעקב אבינו, דברי הימים של משה רבנו, מעשה על דור עשירי, מדרש, ויושע, מדרש עשרת הדברות, מדרש פטירת אהרן, מדרש פטירת משה רבנו (נוסח א' ונוסח ב'), מדרש גלית הפלשתי, מדרש רבותינו על הפסוק “והוא עבר לפניהם”, כסא ואיפודרומין שלמה המלך, מדרש יונה, מסכת כלים, ענין חירם מלך צור תפלת מרדכי ואסתר, חלום מרדכי והוספות למגלת אסתר, מעשה יהודית, מגילת אנטיוכוס, מדרש לחנוכה (ג' נוסחאות), מעשה עשרה הרוגי מלכות, מדרש אלה אזכרה, ועוד יש חומר רב של מדרשים קטנים שלמים ומקוטעים, הזקוק להגהה, לכנוס וסדור בשביל כמה וכמה כרכים (הקדמת המסדרים).

המדרשים השונים, כאמור לעיל, המה בעיקרם פרי עבודת הסדור של חכמים שונים מזמן התלמוד עד תקופת הגאונים (ועד בכלל). החומר העשיר שבדרשה התלמודית היה נותן ענין רב להדרשנים במשך זמן רב להשתמש בו מן המוכן, מהיותו אז בלתי נפוץ עדין בין העם בתור דברים שבכתב. וכל מאמר מוסרי או דבר חכמה, שנאמר בשם החכמים מתקופת התנאים והאמוראים היה נכבד מאד בעיני השומעים והיה עושה עליהם רושם עמוק בתור דבר שלא שמעתו אוזן מעולם. ובפועל אתה מוצא בספרי המדרשים השונים רובי תורם של המצוינים בין “רבנן דאגדתא”, ומאמריהם של גדולי הדרשנים מתקופת המשנה והתלמוד (כמו ר' שמעון בן יוחאי, ר' מאיר, ר' יוחנן, ר' לוי, ר' יהושע בן לוי, ר' אבהו, ר' אבא בר כהנא, ר' ברכיה, ר' שמואל בן נחמני, ר' תנחומא), שנכנסו ברובם לתוך המדרשים הקדמונים והמאוחרים, משפיעים עליהם אצילות של קדושה וזיו חכמה עליונה, שלא שלטה בה זקנה “וכל זמן שאדם הוגה בה הוא מוצא בה טעם”.

וגם אותם המדרשים, שחוקרי האגדה מיחסים סדורם לזמן יותר מאוחר, רוח הדרשה העתיקה שורה עליהם, ומתוך הסגנון, התכנית וההרצאה נשמע הד קול הדרשה התלמודית בצלצולה המיוחד. ואם יש הבדל של זמן, אין כל הבדל של תוכן וצורה. אותה האגדה היפה והתמימה, שלא נשתנו פניה כלל במשך שנות מאות. אותה רוממות הרעיון ורעננות המחשבה והוד הדבור המשובח והמלבב אצל האחרון שבמדרשים כמו אצל הדרשה הקדמונית של המשנה והתלמוד, והמלבב אצל האחרון שבמדרשים כמו אצל הדרשה הקדמונית של המשנה והתלמוד, שהיא באמת כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק מימיו.


פרק שמיני.

הדרשה בתקופת הגאונים. – הגאונים ופעולותיהם. – מרכז התורה בבבל. – הפסקה מעבודה ספרותית עצמית. – שאלתות לר' אחאי גאון. – הדרשה שבעל פה בישיבות סורא ופומבדיתא.


אחרי תקופת רבנן סבוראי באה תקופת הגאונים, הגדולה בזמן ובמעלה. תקופה זו, המקיפה זמן של ארבע מאות וחמשים שנה (ד“א שמ”ט–תשצ"ח), עשירה בפעולות לחזוק מוסדות התורה בין העם. רבינא ורב אשי וחבריהם “סוף חכמי הגמרא” העתיקו תורה שבעל פה בכתב, ושמו עליה חום של שמירת המסורה וקיומה לדורות בספר התלמוד, והגאונים הפיצו דעת התלמוד בעם. תעודתם היתה לעשות תורת התנאים והאמוראים, השמועות והגזרות, התקנות והמנהגים, פסקי ההלכות והדינים, הכלולים בספרי התלמוד, למקובלים ומוסכמים בחיי האומה, שיתנהגו היחיד והצבור על פיהם.

פעולות הגאונים מתאר הרמב"ם באופן זה: “כל החכמים שעמדו אחר חבור הגמרא ויצא להם שם בחכמתם הם הנקראים גאונים, וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ־ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחוברה הגמרא, אבל בשאר מקומות וכן בשנער בימי הגאונים אין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדים אותה, ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבגמרא והם משיבים להם כפי חכמתם, ואותם השואלים מקבצים התשובות ועושים מהן ספרים להבין מהם, גם חברו הגאונים שבכל דור ודור חבורים לבאר הגמרא, מהם מי שפירש הלכות יחידות ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים, ועוד חברו הלכות פסוקות בענין איסור והיתר וחיוב ופטור בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע מי שאיננו יכול לירד לעומקה של גמרא, וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה” (הקדמת יד החזקה).

כפי שאנו רואים, כולל הרמב“ם בין הגאונים כל החכמים שקדמוהו, החל מתקופת חתימת התלמוד והתם עד שנת ד' תתק”ל (שעת חבור יד החזקה) ובאופן זה הוא מונה בין הגאונים גם ר“י אלפסי ורש”י ועוד. ומובן, שהרמב“ם קורא את החכמים שקדמוהו בשם “גאונים”, כשם תואר להפלגת חכמתם, כי בימיו עדיין לא הספיקה להתקבל בין החכמים אותה ההגדרה של תקופת הגאונים ותקופת הרבנים ולא עוד אלא שהחכמים, שהיו אחר הרמב”ם, קוראים להרמב"ם עצמו “אחרון הגאונים בזמן וראש להם במעלה” (עיין בחינת עולם להבדרשי בסוף), וגם רבנו בחיי הספרדי קורא לחכמי זמנו בשם "גאונים, (שער עבודת ה' פרק ד': “בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים (לשון הוה) מנהגיהם אחריהם”). אבל באמת ההדרגה ההיסטורית הגבילה אחר כך תקופת הגאונים עד רב האי גאון, החכמים ראשי הישיבות של התקופה ההיא היו נקראים בשם “גאונים”, והתואר “גאון” בא אחר השם, כמו ר' אחאי גאון, ר' שרירא גאון, ותואר זה הוא על שם משרתם בתור ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא. ובשביל קרע הקראים, שהתבדלו לכתה מיוחדת, קבלו חכמי ישראל המחזיקים בתורה שבעל פה, את השם “רבנים”, כדי להבדיל אותם מן חכמי הקראים, שבועטים במצוות דרבנן ופרושיהם לתורה שבכתב.

בתקופת הגאונים, כנראה מתוך הספרות של הזמן ההוא, תפסה האגדה המדרשית, כמו שהיא סדורה בספרי האגדה מכבר, מקום עיקרי אצל הדרשנים, ולא נראה כל התחדשות בהדרשה של אותה התקופה. תעודת הגאונים, כאמור לעיל, היתה כלולה ביחוד בהחזקת מוסדי התורה, לפרש ולבאר סוגיות התלמוד, כדי “להוציא לאור תעלומותיו”, ולתעודה זו הקדישו כל פעולותיהם. ישיבות סורא ופומבדיתא היו למרכזי התורה, ומשם יצאה הוראה לכל תפוצות ישראל. מקרוב ומרחוק היו חכמי ישראל מריצים שאלותיהם לגאוני בבל, ותשובותיהם בעניני דת ודין היו להם כדברי האורים. כנסת ישראל הבבלית היתה נהנית מחירות דתית ומדינית במידה מרובה מאד. השלטון הרוחני שהיה ביד ריש גלותא וראשי הישיבות, סדרי הקהלה ופרנסיה ושבעה טובי העיר, קביעת מסי הקהלה והכנסות המוסדות שלה, כל זה היה נושא עליו צביון של ממשלה בפני עצמה, עד כי יהודי בבל היו באמת “עם לבדד ישכון” בלי כל השפעה מן הצד. ואמרו “לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל” (סנהדרין ה'). משמעת התורה היתה חזקה בקרב העם, והתלמוד היה להם לספר החוקים, שממנו לא סרו בחייהם הפרטיים והכלליים, למוד התלמוד זה היה העסק הרוחני, שבאהבתו שגו חכמי בבל כל ימיהם, לשננו ולבארו לתלמידיהם ולהפיצו בין העם, וכל מאווייהם היו לראות “זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אוריתא”.

אך בעוד שאכסניא של תורה בבבל בזמן האמרואים, מימות רב ושמואל עד רב אשי, היתה תקופה של יצירה ועבודה פוריה לשכלול התורה שבעל פה בכמות ובאיכות, תקופת הגאונים לא היתה לה אותה החשיבות של יצירה עצמית, מהיות תעודת הגאונים רק לעשות את החומר הנאצר במשך הדורות לקנין העם.

גם במובן העממי מתאימה המימרא “היצירה יוצרת את יוצרה”. כל צורך עממי יש לו תובעים בכחות הנפש של אותו העם, המעוררים לתחיה כחות נרדמים ומביאים אותם לידי פעולה, כדי למלא את הצורך ולהגשימו בחיים. ואחת היא אם כחות של גבורת הרגש הלאומי או כחות של מדע וחכמה – הכחות הללו הטמירים בנפש העם באים לידי גלוּי כשיש להם תובעים ותנאים מסוגלים בזמן ומקום.

חתימת המשנה באה מתוך צורך התקופה. כשראה ר' יהודה הנשיא “שהתלמידים מתמעטים והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות הגוים פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות” קבץ כל השמועות, הבאורים והפירושים לתורה שבכתב, שנמסרו במשך הדורות, וחבר ספר המשנה, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל (עיין הקדמה ל“יד החזקה”). אבל ספר המשנה לא היה יכול עדיין לשמש ספר חוקים, להורות ממנו הלכה בפתרון שאלות החיים למקצעותיהם השונים, ואמרו “המורים הלכה מתוך משנתן הרי הם מבלי העולם” (סוטה כ"ב ב'), מפני שיש משניות הרבה שנאמר בהן הא מני פלוני הוא ויחידאי הוא ולית כלכתא כוותיה, ועוד יש מחלוקת התנאים ואין יודעין הלכה כדברי מי (רש"י שם), ובפרט שהמשניות אינן כוללות כל ההוראות הצריכות לפרטי המקרים, השכיחים בחיי יום יום של האיש הישראלי, ובלי ידיעת טעמי המשניות קשה להוציא הלכה למעשה ולדמות מילתא מילתא והמורה עלול להיות נכשל בהוראה של טעות. ומהצורך היה לעשות את המשנה לספר החוקים מלא ושלם, לתקנו ולשכללו ולהשלימו בהוספות חדשות מתאימות לצרכי החיים, ולזה דרושה היתה עבודה של מחוקקים, עבודת חכמים גדולי העם לברר וללבן גופי הלכות היוצאות מתוך המשניות תוספתא ובריתות. ובשביל מלוי התעודה הזאת אמנם הופיעו מקרב העם כחות יוצרים וגאוני הרוח כרב ושמואל, אביי ורבא, רבינא ורב אשי, שהשלימו את התורה שבעל פה בישוב חברים ובפלפול תלמידים בבתי האולפנא בבבל. ובאופן זה היתה תקופת האמרואים עשירה בפעולות נשגבות, שרשותיהם נכרים בספרות הגדולה ורבת הגונים של תלמוד בבלי.

אבל מכיון שנסדר ונחתם התלמוד בא שוב צורך אחר לגמרי, צורך של הפסקה ומנוחה מעבודה ספרותית עצמאית בשביל לתת היכולת לחכמי הדורות לתפוס את החומר העשיר, הנקבץ בספרי התלמוד, ללמוד אותו וללמדו לאחרים, כדי שיתנהג העם על פיהו בחייו הממשיים. וזאת היתה בפועל העבודה העיקרית של חכמי ישראל בתקופת הגאונים.

גאוני סורא ופומבדיתא וכל “תלמידיהון וכל תלמיד תלמידיהון” היו כולם,עסקין באורייתא". התלמוד היה המקור היחידי, שממנו היה שואב הרוח העממי כל הלחלוחים שלו, והישיבה של תורה, זאת אומרת למוד התלמוד, היתה מספיקה מזון רוחני למדי למלא רעבון נפש היהודי לדבר ה'. תלמידי החכמים, רישי כלי ורישי מתיבתא, היו ממלאים תעודתם באמונה להפיץ דעת התלמוד, ללמדו לתלמידים, לבאר ולפרש ענינו ולעשותו לספר עממי. ועבודה זו היתה סופגת לתוכה כל כהות היצירה של החכמים מאותה התקופה.

וגם הדרשה היתה ניזונית מן המוכן בספרי התלמוד והמדרשים, ואין לנו כל ספר בעל תוכן מקורי במוסר ודעות מן תקופה זו. הדרשה חסרה מקוריות הרעיון והסגנון והיא מוגבלת אך ורק במסגרת של המאמרים, הכלולים במדרשים הקדמונים.

בשאלתות לרב אחאי גאון (ר' אחא משבחא – חי ד“א ת”ן־תק"כ) נמצא הרבה חומר דרושי, שמביא בשם חכמי התלמוד כמו שנסדר במדרשים, ורק איזה מקומות יש שהמחבר חדשם מעצמו. רב אחאי למד בישיבת סורא, וכאשר מת מר שמואל גאון בשנת ד“א תקט”ו, מצאו החכמים את רב אחאי ראוּי והגון למלא משרת ריש כלי וראש ישיבת סורא, אך ריש גלותא ר' שלמה בר חסדאי התנגד להתמנות זו, ויבחר בר' נוטרונאי, שהיה קודם תלמיד ושמש לרב אחאי, ובשביל זה עזב רב אחאי מקומו ועלה לארץ ישראל. שם חבּר את ספרו “שאלתות” שהוא קובץ דרשותיו, אשר דרש בימי שבת ומועד.

הספר נסדר לפי פרשיות התורה וכולל דברי אגדה ומוסר במדות ודרך ארץ מלבד עניני הלכה. החומר לדרשותיו שאב ממקור התלמוד והמדרשים, ספרא ומכילתא. הרצאת הדברים היא קצרה, פשוטה וקלה עד למאד. כמו שאילתא א‘: דמחייבן דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאינש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי “הילול ביתי” דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי ואמר לן רחמנא ניחו ביומא אשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, ואסור לאיענווי ביה אלא מתבעי ליה לבר ישראל לאיענוגי ביה במיכלא ובמשתיא וליקוריה בלבושא ובכיסויא מעליא דכתיב וקראת לשבת עונג וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול דר’ יוחנן קרי ללמניה דהוה לביש בשבתא מכבדותי. שאילתא ג' דמחייבין דבית ישראל לרחומה חד על חבריה למיעבד בהדיה מצוה וגמילות חסדים, דלא ברייה הקב“ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים דכתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, ובעינן למגמר מדרכיה דקב”ה דאמר רבי חמא בר חנינא דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, וכי אפשר לו לאדם לילך אחרי הקב“ה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, אלא אחרי דרכיו של הקב”ה הלביש ערומים וכו' וכו‘. שאילתא ז’: דמחייבין דבית ישראל למיגמר אורייתא ולאגמורי ולמיגרס ולקיומי, וכל מאן דמעסי ליה לחבריה למיגמר אורייתא חשיבן עליה קרמיה שמיא כמאן דהוא ברייה דאמר ריש לקיש המעסה את חבירו לדבר מצוה מעל העליו הכתוב כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ולא כתב אשר לימדו וכו' שאילתא ל“ו: דמחייבין דבית ישראל למישקל ולמיטרא בהימנותא (לישא וליתן באמונה) ואילו מאן דאמר לחבריה מזבינה ליד האי מידי לא בעו ליה למיהדר ביה ואע”ג דאי בעי למיהדר מצי הדר, דבורא בעלמא הוא דאמר ליה, אפילו הכי לא מיתבעי ליה למיהדר בדבורא אלא מיבעי ליה למיקם בהימנותא, ועליה איתמר הדין קרייא (פסוק זה) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, מלמד שזוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. שאילתא נ“ה: דאסר להון לבית ישראל לאהודי סהדותא דשיקרא חד לחבריה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר, וכל מאן דמסהיד דשקרא בחבריה לא חזייה נבילתיה למיחת בקבורה אלא מיפל קמי כלבי דאמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבלו וכל המעמיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא, שאילתא ס”ב: דמחייבין דבית ישראל למיעבד צדקה מן ממוניהון ומיתן למאן דצריך ליה, ומאן דרחים על ענייא דמי קמיה הקב"ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא, שנאמר ויקחו לי תרומה, וכד עביד לה מיתבעי ליה למעבד בצניעה, ועדיף קמיה שמיא מאן דעביד צדקה בצניעא יותר ממשה רביננו דאילו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה וגו' ובעושה צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף.

תמימות מיוחדת שורה על הדרושים הללו, ועושים רושם נמרץ בבירורם וקצורם וזהו חדושם. השאלתות נדפסו באחרונה (ווילנא תר"ך) עם הבאורים “ראשון לציון” ו“שאילת שלום” מהגאון ר' ישעיה ברלין ו“העמק שאלה” מהגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין. במהדורא הראשונה הופיע הספר בווינציא בשנת רננו – ש“ו. ספר השאלתות נזכר אצל גדולי הפוסקים “ודבריו מקובלים כאילו נכתבו בתלמוד” (תשובות הריב“ש שצ”ד) ובספר הפרדס (בברכת אירוסין) כתב “אין לנו להטות מדברי הגאון אדוננו רב אחא משבחא כמפי משה ע”ה”.

הדרשה שבעל פה אצל הגאונים שבישיבות סורא ופומבדיתא היתה נוהגת באותו הסדר כמו שהיתה נוהגת בתקופת התלמוד. החכם היה דורש ולוחש את דבריו למתורגמן, שהיה עומד על גביו והוא משמיע דבריו לעם. ו“כשדורש החכם דורש באימה וסותם את עיניו מתעטף בטלית עד שהוא מכסה פדחתו ולא יהיה בקהל בשעה שהוא דורש פוצה פה ומצפצף ומדבר דבר, וכשמרגיש באדם שמדבר, פותח את עיניו ונופל על הקהל אימה ורעדה” (תשובת ר' שרירא גאון) ור' שלמה בן ווירגא ב“שבט יהודה” מביא בשם “תשובות גאונים ראשונים” אותו הסדר של מנוי הנשיא בסגנון זה: “ואחר סיום הקריאה פותח הנשיא ודורש ועוצם עיניו מפני כבוד התורה, ואם ירצה נותן רשות לראש ישיבת סורא ודורש לרבים דברי כבושין ותוכחה, מעורר הלבבות לצדקות ונדבות הצריכות לתלמידי הישיבות”.


פרק תשיעי

מרכזים ישראליים מלבד המרכז העיקרי בבבל. – הקהלות בארץ ישראל, במצרים ובמדינות אירופה. – המצב בבבל. – הלכות גדולות והלכות פסוקות.– השתנות העתים. – הגאונים המאוחרים: ר' צמח בר פלטי, ר' אהרן שרגדו, ר' שמואל בר חפני, ר' שרירא גאון, ר' האי גאון. – ר' סעדיה גאון וספרו האמונות והדעות.


בתקופה זו, שכנסת ישראל הבבלית תפסה מקום היותר חשוב בארצות הגולה בשביל ערכה המיוחד בתור מרכז היהדות התלמודית וישיבות של תורה, יש לרשום כמה מקומות, ששם הצטיינו היהודים בתרבותם המיוחדת וכבר הספיקו להעמיד מתוכם אנשים גדולים בכמה פנות של חכמת ישראל.

ארץ ישראל אבדה כבר ערכה בתור מרכז של עם ישראל, ומצב היהודים שם היה שפל עד מאד תחת עולם של קיסרי ביצנץ, אך ישיבות של תורה לא פסקו לגמרי בערי יהודה, כבר ראינו בפרק הקודם, כי רב אחא משבחא, בעל השאילתות, עזב את בבל לרגל הסכסוך שלו עם ר' שלמה בר חסדאי ועלה לא"י, ששם עברה פעולתו בתור מורה ודרשן עד יום מותו. ואם דרישת ההלכה בארץ ישראל היתה דלה ופחותה מחמת קשי השעבוד, הרי דרישת האגדה קבלה ערך מיוחד בתקופה זו, כי בשעה שישראל “חולים מן השעבוד” מבקשים לשמוע דברי אגדה, והדרשנים השתמשו באמצעות הדרשה למצוא סמך לתלאות אחיהם בפסוקים מכתבי הקודש ולהמציא נחומים ללבם הכואב בדברי הנביאים ואגדות התלמוד והמדרשים. ומתוך דבריהם יצאה בקורת קשה מלאה חצי רעל למעשי האכזריות של הנוגשים. ובשביל זה הוציא יוסטיניאנוס קיסר פקודה, שלא יהינו הדרשנים לדרוש לפני העם דרשות באגדה. וגם על התרגום של קריאת התורה בשבתות נמתח חשד, כי בעצם הדבר גם הוא היה כעין דרשה שבעל פה, מהיותו בלתי משועבד אל גוף הכתב (עיין לעיל פרק ב'), ולכן נגזר עליו שיתרגמו את התורה יונית או רומית (די“י ג' פ”ב). ואפשר, שזה היה אחד מן הגורמים להופעת פיוטי־התפלה, שירשו מקומה של הדרשה בתור חלק של העבודה בבית הכנסת, כי הפיוטים, שנשלבו בתוך חלקי התפלה פנימה, לא משכו עליהם שימת לב של המושלים, מהיותם דברים שבכתב, חלק של התפלות והבקשות גופא, והפיוטים מלאים לא רק שירי שבח והודיה אלא גם השתפכות נפש האומה לפני יוצרה וכמה דרשות ואגדות מעניני דיומא של שבתות מיוחדות וימים טובים, וכאשר שאלו לר' נטרונאי גאון על דבר הפיוטים השיב: “אלה האומרים פיוטים באבות וגבורות ובכל תפלות ובכל רגל ורגל מענינו ומרבין בו דברי אגדה הרשות בידם” (שערי צדק ח"ג סימן נ').

הפייטנים הראשונים יוסי בן יוסי, ינאי ור' אלעזר הקליר, שהיו בזמן הגאונים הראשונים, שלשתם בני ארץ ישראל המה (כך היא מסקנת רוב החוקרים) ומובן כי הסביבה, שגדלה חכמים ומשוררים כמותם היתה מקום של תורה, חכמת ההגיון והשיר.

בקהלות מצרים היה תופס בזמן ההוא למוּד התורה והחכמות מקום חשוב ביותר, שהרי הקימו מתוכן חכמים גדולים בתורה וחכמה, כרבינו סעדיה גאון ור' יצחק בן שלמה הישראלי (ד“א ת”ר – ד“א ת”ש), שחיבר כמה ספרים בתורה וחכמה, והגדולים במפרשי התורה והדרשנים, כמו ר' אברהם אבן עזרא ור' יצחק עראמה מזכירים אותו, וביחוד מפורסם שמו בתור רופא מומחה לרבים, שהאיר כמה ממקצועות הרפואה בספריו המצוּינים.

במרכזים הישראלים, שכבר התחילו לצמוח בתקופה זו בארצות אירופא, לא הגיעה עדיין ידיעת התורה ותלמוד למדרגה גדולה, אבל גם שם כבר היו היהודים תופסים מקום מסוּים בין האזרחים הנוצרים, כעם הספר, נושא דגל אמונה טהורה. ולא עוד אלא שחכמתם היתה לעיני העמים, שבתוכם היו יושבים, מושפעים מהם ומשפיעים עליהם, היהודים היו יודעים לדבר צחות בשפת הגוים ומעל בימת בתי הכנסיות הטיפו לקחם בביאור כתבי הקודש ובתורת המדות והמוסר האנושי, עד כי משכו את לבם של הנוצרים לשמוע דבריהם. וה היה מושך עליהם חן וחסד מצד חסידי אומות העולם ושנאה כבושה מצד הכמרים של האמונה הקתולית, למשל, היהודים בצרפת בסוף המאה הששית לאלף החמישי היו נחשבים מאד בעיני האזרחים והיו להם מהלכים בחצר המלך, וזה עורר קנאה בלב שונאי ישראל, והבישוף מליאון אגוֹבּרד הוציא ספר מיוחד בשם “גאון ישראל”, שבו הוא מתאונן על גדולי הנוצרים, כי מבקשים ברכה מרבני היהודים ודורשים מהם, שיתפללו עליהם, ובפרט כי הנוצרים מבקרים בתי כנסיות של היהודים ויש להם קורת רוח מן דרשות הרבנים יותר מן דרשות הכמרים בבתי התפלה של הקתולים (די"י חלק ג' פ' ח'). וזוהי ראיה מוכחת, שהרבנים הדרשנים לא היו מתרחקים מן החיים הממשיים, ומלבד חכמת התורה היו מלומדים גם בחכמות חיצוניות, והיו יודעים לדבר כן בשפת המדינה, עד כדי לפעול גם על השומעים שלא מבני אמונתם, שלזה דרושה התפתחות אמנות הדבור וידיעת חכמת החים במידה גבוהה.

אבל לא כן היה המצב בבבל, כאן לא היו חכמי ישראל מושפעים מן הסביבה החיצונית ולא ראו כל צורך להשפיע עליה, ולכן לא הכשירו את עצמם לתעודה כזו, כל תעודתם היתה אך ורק לחזק את היסודות, שעליהם נשען מרכז התורה בבבל – הישיבות, הספרות התלמודית – זאת היתה הנקודה המרכזית, שאליה היו מכוונים הלב והרעיון של חכמי ישראל בבבל, ובשבילה וותרו על לימוּד שאר החכמות, כי על כן היתה בבל מרכז, שממנו יצאה תורה לכל תפוצות הגולה. ואפילו במחקר היהדות, בתורת השפה העברית, תכניתה וסגנונה ומשקל השיר, לא נשאר לנו כלום מן התקופה הראשונה של זמן הגאונים, מאחר שלא היו לזה תובעים לא מבפנים ולא מבחוץ.

כנסת ישראל שבבבל היתה כחטיבה בפני עצמה, לה ממשלה ומלכות בפני עצמה, “מאן מלכי רבנן”, וחייהם שהיו קבועים ומסודרים בחוקי התורה ואמונת אבות, לא יצאו מגדרם, ובלי נגיד ומצוה ושבט מושלים היתה משמעת התורה חזקה ביניהם בלי סור ממנה ימין או שמאל. התורה היתה להם חזות הכל ובאורה ראו אור, שכל חכמות שבעולם לא עממוהו, והספרים שנשארו מן התקופה ההיא המה רק בבאור התורה, ר' אחאי גאון (ר' אחא משבחא) בספרו שאלתות באר המצוות בלשון שאלה ותשובה. ור' שמעון קירא חיבר ספר הלכות גדולות. רש“י (סוכה ל"ח ב') כותב “וכן יסד ר' יהודאי גאון בעל הלכות גדולות”, אבל יש חכמים שסוברים כי ר' שמעון קירא הוא בעל ההלכות, כמו הרמב”ן בהקדמת ספר המצות כותב “בעל ההלכות ר' שמעון הביט צר מעון” ע“ש. ומסקנת החכמים חוקרי הספרות, כי ר' שמעון חבּר “הלכות גדולות” ור' יהודאי – “הלכות פסוקות”, ועל דבר עבודתם הספרותית של הגאונים עיין הקדמת ר' יעקב עכסאי לפירוש המשניות לרמב”ם מס' יבמות.

אך בהשתנות העתים נשתנו גם תביעות החיים, שהטביעו חותמן על הספרות של הזמן ההוא, כי לרגלן הופיעו כחות של יצירה חדשים במקצועות שונים של חכמת היהדות מלבד באור התלמוד, התפתחות החכמות והמדעים בספרות הערבית, פריחת כת הקראים, המכחישים תורה שבעל פה מתוך הוכחות מן התורה שבכתב, והספרות שלהם, הנוסדה על ידיעת השפה העברית וחקירות בכתבי הקודש. מלבד זה התפשטות המרכזים הישראליים מחוץ למדינת בבל ותפיסת מקום בקרבם לענפי חכמת ישראל שונים מלבד באור התלמוד – כל זה לא היה יכול לעבור בלי השפעה על שתי הישיבות. עם החיים החדשים באו גם דרישות חדשות. צריך היה להתחשב עם הדעות הפילוסופיות, הנוגעות לאמונת ישראל, אשר בספרות הערבית, צריך היה לענות כחשם של בני מקרא בפניהם מתוך ידיעה עמוקה בבאורי המקראות, כדי להתאים המסורה עם התורה הכתובה. והויכוחים, שהיו בין הקראים והרבנים, בהכרח הולידו דחיפה עצומה להתעוררות המחשבה המחקרית בעניני אמונה ודת. והמשא־ומתן, שהיה להישיבות עם המרכזים החדשים, בודאי שהשפיעו אלו על אלו, כי הקשר שהיה ביניהם לא היה מוגבל רק בהחזקה חמרית, שקבלו הישיבות מן קהלות ישראל בתפוצות הגולה, הם היו קשורים ביחוד במובן הרוחני: בהוראת דרך התורה לפני העם ובפתרון כל השאלות, הספקות והקושיות בהר בהפנות התורה והדת, שהיו מתעוררים בחיי יום יום של הישובים הישראליים הקרובים והרחוקים. ובמידה שהתרחבו הישובים בכמות ובאיכות לפי התחלפות הזמנים ודרישותיהם בעקב המקרים שהתחוללו מבית ומחוץ, כן האצילו מרוחם על גאוני הישיבות בבבל, שהיו זקוקים להסתגל לתעודתם ולהיות מוכשרים להשיב לשואליהם בענינים, שנתעוררו בחיי הקהלות לפי המאורעות ותביעות הזמן והמקום.

ובאמת אנו רואים, שהגאונים המאוחרים היו מצטיינים בחכמות חיצוניות מלבד ידיעת התורה, ובספריהם האירו אור חדש בכמה מקצועות של חכמת היהדות. הגאון ר' צמח בר פליטוי (מלך בישיבת פומבדיתא ד“א תרל”ב – תר"ן) ערך ספר מלים בסדר אלפא ביתא מכל השמות הקשים בתלמוד ונקרא בשם “ערוך”. בחבורו זה הראה הגאון ידיעתו בלשון פרסית ובקיאותו בתכונת הארצות וקדמוניות של ענינים שונים לפי המצב המדעי של הזמן ההוא. רבי סעדיה גאון (ד“א תרנ”ב–תש"ב) העשיר ספרות ישראל ביצירות נעלות בבאור כתבי הקודש בדקדוק הלשון, בפיוטים ובמחקר היהדות. ר' אהרן בר יוסף אבן שרגדו גאון בפומבדיתא (תש“ד–תש”כ) היה “בעל לשון ואדם גדול בחכמה” (ר' נתן הבבלי) הוא נודע לחכם פילוסופי וכתב ספר בחקר אמונה ופירוש על התורה (גריץ בשם מונק והחלוץ). ר' שרירא גאון (ד“א תר”ס–תש"ס) קבץ כל סדר הזמנים והמאורעות, תולדות גדולי ישראל עד זמנו, והוא המקור, שממנו שואבים כל חכמי הדורות ידיעות במקצוע זה. הגאון ר' שמואל בר חפני (מת תשצ"ד) קרא ושנה הרבה בספרי הפילוסופים כפי עדות חתנו רב האי גאון בתשובתו (מובאה כולה בהערת הכותב בעין יעקב חגיגה פרק אין דורשין). ר' האי גאון (ד“א תרצ”ט – תשצ"ח) “שיותר מכל הגאונים הרביץ תורה בישראל ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו” (ספר הקבלה להראב"ד) ו“היה שלם בכל חכמה” (מנחה קנאות להרשב“א מ”ה) וחיבּר כמה פיוטים, וביחוד ידוע שירו הנשגב “מוסר השכל”, שהוא נעלה בהגיונו ובטוב טעמו. חרוזי השיר – מאה ושמונים ותשעה, בהם כלול באמת מוסר השכל ותורת חכמת החיים האנושיים למקצעותיהם השונים.

בתשובותיו אתה מוצא כמה פירושים לאגדות התלמוד, וקו אחד חורז את כולם – לקרב את האגדות אל השכל. כשנשאל על האגדה “ארבעה נכנסו לפרדס” (חגיגה י"ד) הוא אומר לשואלו: “דע, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים”, ומבאר את הענין מעיקרו בדרך ההגיון השכלי (תשובות הגאונים – ליק – צ"ט). בדבר האגדה (שבת ק"ח), כי שמואל אמר לקרנא על חוף נהר מלכא, שגברא רבא יבוא ממערבא וחש במעיו, ונשאל מהיכן ידע שמואל זה? והשיב, שהדבר פשוט: שמואל שמע שאדם גדול יבוא באותו היום, וכיון שראה המים עכורים הבין מעצמו, שהמים הללו יגרמו כאב במעיו של אותו גברא רבא (רב), שבודאי שתה מן המים העכורים בנסיעתו דרך הנהר. (ערך ערך דל ב'). בברכות י“ג הוא מבאר באופן נאה מאד את הטעם למה העביר רבי את ידו על עיניו בשעת קריאת שמע הטעם הפשוט, שזהו לשם רכוז המחשבה והכוונות, ובפירוש נאמר בש”ע אורח חיים ס"א “כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין”. אבל רב האי גאון מפרש, שרבי היה מכסה את עיניו כדי שלא יתגנה על התלמידים, שיראו כשהוא קורץ ומסבב בעיניו לכאן ולכאן, מעלה ומטה ולד' רוחות (ערוך בר פחתי). פירוש זה מראה על חוש היופי, שהיה מפותח בתכונתו של רב אי גאון. לפי דעתי מקבל פירוש זה חיזוק מן האמור (שם כ“ד ע”ב): רבי כשהיה מפהק בתפלתו היה מניח ידו על סנטרו – “שלא תראה פתיחת פיו” (רש"י).

ובעקב השתנות המצב הרוחני בין גאוני בבל בא שנוּי גם במצב הדרשה העברית בנוגע לעצמות הרעיון והסגנון. ולתכלית זו כדאי להתעכב על יצירותיו של ר' סעדיה גאון ונמצא בהן כמה ענינים דרושיים בעלי תוכן ורוח נעלה.

־־־־־־־־־־־־־־־

ר' סעדיה גאון על פי חנוכו אמנם אינו יכול להתיחס על כנס ישראל שבבבל, כי לא סביבה זו גדלה את הענק הרוחני הזה. הוא נולד במצרים העליונה בעיר פיום בשנת ד“א תרנ”ב, ורוב שנותיו עברו בארץ מולדתו, ורק בהיותו בן שלשים ושש נקרא לבבל לעמוד בראש ישיבת סורא ונכתר בשם גאון ומעטים היו ימי חלדו – רק חמשים שנה (מת בסורא בשנת ד“א תש”ב). ודווקא אותן מעט השנים, שמלך בסורא, היו לו שנות תלאות ומכאובים לרגל הרדיפות, שסבל מתגרת ראש הגולה דוד בן זכאי, שהיה קרוב למלכות, ובאותו הזמן חיבּר רק איזה מספריו במחבא בעיר בגדד, ורובי תורתו כתב לפני בואו לבבל. פעולתו הספרותית החלה עוד בימי נעוריו. עודו רך בשנים, כבן עשרים, חבּר ספר האגרון, הכולל ערכי מלים כדי להקל על המשוררים לחבּר שיריהם וגם כללי הדקדוק ושמוּש הלשון, ובהיותו בן עשרים ושלש כבר נתפרסם בגודל חכמתו ועזוז רוחו בוכוחיו נגד הקראים, שכתב אותם בערבית בשם "ספר תשובות נגד ענן, להראות, כי התורה שבכתב לבדה אינה מספיקה בשביל סלילת דרך החיים וקיום המצוות, וזקוקה לבאור מיוחד רחב ושלם, וכל התפתחות התורה תלויה רק בהשתלשלות המסורה שבעל פה. התרגום הערבי ובאוריו לכתבי הקודש ועוד כמה מספריו חבּר גם כן במצרים (עיין ציון כ', די“י ח”ג, והערות הרכבי), ולכן על צד האמת, התפתחותו המדעית ופעולתו הספרותית של ר' סעדיה גאון שייכות ביותר למקום מולדתו מעבר לגבול בבל. אבל כדאים הם משרת “גאון יעקב”, שנשא רבנו סעדיה בבבל וספרו הגדול “האמונות והדעות”, שאמנם חיבּר אותו בבבל (יוצא ברור מן האמור בסוף מאמר א' – ד“א תרצ”ג), כי יקרא שמו על כנסת ישראל הבבלית ושתהא פעולתו הספרותית זקופה על חשבון הגאונות הבבלית.

ואם נחקור בתוך יצירותיו של ר' סעדיה גאון למצוא בהן היסוד הדרושי, אזי נבוא לידי מסקנה, כי אותו הגאון החוקר והעמקן ההגיוני, שיסד שיטה שלמה במחקר היהדות, היה על צד האמת דרשן נעלה. כי הוראתו של השם “דרשן” כמבואר לעיל פרק ג‘, הוא חכם בקי בטעמי המקראות ויודע למצוא בהם חפץ ולהסתמך עליהם בכל ענין שבא לידו, והמושג “דרשה, מציין כל נאום או פרק מוסרי, המיוסד על חקירה ו”דרישה" בכתבי הקודש. וממבט זה, ספרו של ר’ סעדיה גאון “האמונות והדעות”, שהוא ספר מקיף באור עקרי היהדות בדרך החקירה השכלית, הריהו באמת מדרש הגיוני לחקר אמונה ובירור הדעות. כל רעיון, כל הגיון מוצא לו אצל החוקר סמך במקרא, ואפילו אופני הדבור השונים וההנחות הפשוטות באים משולבים בפסוקים מכתבי הקודש, המוסיפים להם סעד וחזוק. למשל בהקדמה מביע המחבר רעיון אמתי, כי הספקות נופלים בעניני המושכלות באחת משתי סיבות: מפני קוצר ידיעת הענין או מפני עצלות האדם להשלים העיון וההשתכלות ומקל על עצמו וממהר לגזור על הידוע קודם השלמת מלאכת העיון בו. ומביא ראיה לסבה הראשונה מנחמיה י' כ“א “יודע – מבין” ומתהלכים פ”ב ה' “לא ידעו – ולא יבינו” ולסבה השניה מביא פסוק משלי י‘, כ’ “כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט” ומכניס בו כונה יפה, כי פי צדיק הוא “כסף נבחר”, דברים ידועים וברורים, כי “הצדיק סובל עול ידיעת תכלית חוקי המלאכה אחר ידיעתו אותה”, ואמר החכם (איוב ל“ב י”א) “הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תבונותיכם עד תחקרון מלין”, ואמר הצדיק האחר )תהלים קי“ט מ”ג) “ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד”, אבל הרעים ידיעתם במלאכת רצוּי כסף החכמה מעטה ואינם סובלים עול העיון “מפני שהם חומסים האמת” וזה “לב רשעים כמעט”. והולך ומפתח רעיונו ומברר התיחסות כתות בני אדם שונים אל ידיעת האמת, וביחוד מתעכב על בקורת בני דורו, אשר “טבעו בימי הספקות, המכחישים מתפארים על אנשי האמת, ואין צולל, שיעלה אותם ממעמקי השבושים ולא שוחה שיחזיק בידם”, וזה תכלית ספרו להועיל למבקשי האמת ולהיות להם למסעד, ומסיים: ואמרו חכמי ישרלא במי שלא השלים עניני החכמה “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו המחלוקות” (סנהדדרין פ"ח) ולמדנו מזה, כי התלמידים כשהם משלימים הלימוד לא תהיה ביניהם מחלוקת ולא ערבוב… והמשובחים הם הממתינים עד אשר יצרפו הכסף מן הסיג וכאשר אמר (משלי כ"ה ד') “הגו סיגים מכסף” וימיצו חלק המלאכה עד אשר יוציאו חמאתה כמו שאמר (שם ל', ל"ג) “כי מיץ חלב יוציא חמאה” ועד אשר יצמח זרעם ויקצרוהו כמו שאמר (הושע י' י,ב) “זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד”, ועד שיתבשל פרי עצם וישוב למזון וכמו שאמר (משלי ג', י"ח) “עץ חיים היא למחזיקים בה”.

וכיוצא בזה יש הרבה מדרושי הכתובים בספר “האמונות והדעות” כמו באור שירת האזינו במאמר שביעי – ומסיים: “והשיב בזה על ארבעה מיני המכחישים. הראשונים מהם מי שאמר כי אין בורא, השיב עליהם באמרו “ראו עתה כי אני אני הוא”, ומהם מי שאמר שהוא בורא אך שתף עמו, השיב “ואין אלהים עמדי”, והשלישי מי שהכחיש תחית המתים השיב עליהם באמרו “אני אמית ואחיה”, ובעבור שידע מי שיאמר, כי רוצה באמרו “אני אמית ואחיה” שהוא ממית דור ומחיה דור אחר אחריו, חבר אליו “מחצתי ואני ארפא” לברר אצלנו כי כאשר הנרפא הוא ארשר מחץ כן המחיה הוא אשר המית דבריו האחרונים הם מאמר חז”ל – פסחים ס“ח ע”א), והרביעי מי שהכחיש החשבון והעונש, השיב עליו באמרו “ואין מידי מציל”.

וכמה נאים דבריו בדברו על הגאולה האחרונה (מאמר ח'). אחרי שמבאר יעודי הנביאים ודברי תנחומיהם בדבר עתידותיו המזהירים של עם ישראל, הוא אומר:“על כן אנחנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף, אך נוסיף חוזק ואומץ כמו שאמר חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' (תהלים צ“א כ”ה). ומי שרואה אותנו בענין זה הוא תמה עלינו או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו ולא האמין כאשר האמננו, והוא כמי של ראה זריעת החטה, וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצמוח יחזיקנו לכסיל ואיננו מכיר, כי הוא הכסיל, אלא בעת הקציר כשתשוב המדה עשרים או שלשים, וכן דמה הכתוב ואמר (שם קכ"ו ה') הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”. וכמו כן בכל מקום שאתה מעיין בספר “האמונות והדעות” אתה מוצא שפע רב של פסוקים מכתבי הקודש, משולבים בפנים הרצאת הדברים ועולים למזיגה אחת יפה עם רעיונותיו הנעלים של הגאון, עד כי כמה פרקים מקבלים אופי של דרושים נאים והגיוניים, שיש להם ערך גדול בתוכן וצורה בכל הזמנים מאז ועד עתה.

הספר נחלק לעשרה מאמרים, כל אחד בשמו לפי תכנו המיוחד, כמו חדוּש העולם, אחדו הבורא, צווּי ואזהרה, עבודה ומרי, הצדק וההכרח, זכויות וחובות, מהות הנפש, תחית המתים, הגאולה האחרונה, גמול ועונש. המאמר האחרון בשם “הנהגת האדם” קובע חשיבות בפני עצמו, מהיותו שולל שלשה עשר שערים, הנוגעים להנהגת האדם בחייו הפרטיים, כמו שער הפרישות, שער אכילה ושתיה, שער המשגל, שער החשק, שער קבוץ הממון, שער הבנים, שער ישוב העולם, שער החיים, שער אהבת השררה, שער הנקמה, שער החכמה, שער העבודה, שער המנוחה. כל שער כולל דברים נעלים בנושא הענין בסגנון קצר ונוח להבנה, וגם כאן תופס מקום עקרי מדרש הכתובים בתור יסוד ובסיס לדעותיו של ר' סעדיה, כדי להראות לאדם באיזה אופן להשתמש במדות הנפש שלו, ואיך להמשיל בחיי יום יום את השכל על תשוקות הגוף, שלא תצאנה מגדרי התועלת האנושית.

ובאופן זה הספר “האמונות והדעות” כשם שהוא ראשון בספרות מחקר היהדות, כן הוא ראשון בספרות הדרוש, אחרי התלמוד והמדרשים, כי השכיל הגאון להוציא לאור תעלומות חכמה בדברים העומדים ברומו של עולם היהדות על ידי חקירה ודרישה בספרי התורה והנביאים בהתאם למסורת ישראל וכעזרא הסופר בשעתו, גם הוא "הכין לבבו לדרוש בתורת ה' ", והוא סלל דרך ליצירת ספרות ישראל, בעלת סגנון וסדר בחקר האמונה והמוסר האנושי על יסוד הדרשה בתורה הכתובה והמסורה, שהחלה לצמוח ולעשות פרי הלולים בתקופה שאחרי הגאונים – היא תקופת הרבנים.


פרק עשירי

הדרשה אצל הראשונים בתקופת הרבנים. – רבנו נסים בר יעקב ובאורו על התלמוד, ספורי אגדה שלו. – רבנו חננאל בר חושיאל ודרושיו על התורה, באורו על אגדות התלמוד. – ר' יצחק אלפסי. קצור התלמוד ותעודתו. – הדרשה אצל האלפסי.


אחרי תקופת הגאונים הגיעה הדרשה העברית לידי התפתחות. על הספרות הגדולה מתקופת המשנה והתלמוד נתוספו באורים חדשים לכתבי הקודש ודרשות חדשות, שבסגנונן אמנם דומות הן לדרשות התלמוד והמדרשים, אבל כבר נראה בהן חומר חדש, שהדרשן מכניס מסברא דנפשיה.

הראשונים בתקופת הרבנים רב נסים בר יעקב, רב חננאל בר חושיאל ותלמידם רב יצחק אלפסי הקצו בספריהם מקום חשוב לבאור כתבי הקודש ואגדות התלמוד והמדרשים.

רב נסים (נולד בערך ד“א תש”מ – מת תת"י) למד תורה אצל רב חושיאל בקירואן באפריקה הצפונית, ואחרי מות ר' חושיאל נתמנה לממלא מקומו בתור ריש מתיבתא. הוא בא בכתובים עם רב האי גאון וקיבל ממנו השפעה גדולה בדרך החקירה בכתבי הקודש ותכונת ההבנה ההגיונית בדרשות התלמוד, ומזכירו תמיד ביראת הכבוד ובחבה גדולה. באור התלמוד של רבנו נסים, שקרא לו “מפתח מנעולי התלמוד”, כולל בתוכו כל המעלות הטובות על באור חי ושלם בשביל התלמידים להבין בינה יתרה במקומות עמוקי הבנה שבתלמוד בבלי. את המקומות הסתומים הוא מבאר מן המפורש במקומות אחרים, כמו תלמוד ירושלמי (שקורא “תלמוד ארץ ישראל” או “גמרא דבני מערבא”), מדרש רבה (בראשית דרב הושעיה), ספרי, תוספתא, מדרש ילמדנו, אגדתא דקהלת ועוד. מלבד זה הוא מגיה אור על מקומות הקשים מתוך הבנה הגיונית בהוראת הענינים עצמם, ויש שמביא מה ששמע מרבותיו כמו בברכות ח' ע“ב “משום מעשה דרב פפא” הוא מסיים “וזה המעשה בקבלה הוא אצלי מרבי אדוננו הרב הקדוש רבנו חושיאל ריש בי רבנן ז”ל ולתחיה”. בכמה מקומות מביא פירושים בשם “אדוננו האי גאון ז”ל", ובמקום אחד בשם “רבנו שרירא ורבני האי חמודו ז”ל (שם ה' ע"ב).

בבאוריו לדרשות התלמוד אנו מוצאים חדושים מצוינים, כמו “טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות שנאמר “תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה” (בברכות ז') הוא מפרש: את הדרשה “אמר הקב”ה למשה החייתנו בדבריך” (שם ל"ב א') הוא מפרש, כי בשביל משה נתברר לאומות העולם מציאות ה', שהוא חי וקיים (עי"ש באריכות). ואומר, “שמאמר זה היה קשה בפני התלמידים והיו מלעיזים בו עלינו החולקים על דברי רבותינו ז”ל, ואמנם פשוטו אינו מתקבל על הדעת ומשבשין בו, ואני ברחמי שמיא פרשתיו פירוש צח ובארתי טעמיה באור יפה שהוא שוה לענין הכתוב ולסברא". בפרק הרואה (נ"ו ב') הוא מבאר יפה באופן דרושי את המאמר “אין מראין דלועין (בחלום) אלא יראי שמים”, כי ירק זה יש בו רמז למדת ענוה, שמצטיינים בה יראי שמים, מהיות העלין של דלועים גדולים מכל ירק ואף על פי כן אינם מתנשאים על הארץ, וכל זמן שהם גדלים מוסיפים נמיכות, כן יראי שמים שמעלתם גבוהה מאד והמה נמוכי רוח. ומרחיב הענין בדברים של טעם, ומביא כמה פסוקים ומאמרי אגדה בגודל ערכה של מדת ענוה, ומעיר, כי פשר המאמר שאל ממנו תלמיד אחד מבני ספרד “והיה ישר בעיני השואל זה הפירוש גם בעיני כל התלמידים שהיו שם ולפיכך כתבתיו בזה המקום”.

רבנו נסים קבץ ספורי אגדה שבתלמוד ומדרשים וחברם לספר אחד, ויש בהם כמה מעשיות ואגדות יפותה כוללות דברים טובים ונחומים, כי אמנם חבּר ספר זה לדונש חותנו לנחמו מיגונו. נדפס בפירארה שי“ז ובזולקובה תקנ”ט. מלבד זה חבּר ספר “מגלת סתרים” פסקים והלכות, מובא ממנו ב“ספר חסידים” סימן תר“ד קטע שלם בנדון הגמול של הצדיקים, שמזומן להם בעולם הזה ובעולם הבא. פרשני התורה, כמו ר”א אבן עזרא והרבמ"ן, מזכירים פירושיו של רבנו נסים.

רבנו נסים היה מפורסם לגאון ריש מתיבתא וחכם גדול, ורבי שמואל הנגיד מגראנאדא (ספרד), שפעל הרבה להרמת קרן התורה בדורו ותמך בחכמי ישראל, היה בתומכיו, וגם התחתן עמו, כי בנו ר' יהוסף הלוי לקח לאשה את בתו של ר' נסים, “שהיתה בעלת תורה ויראת שמים” (הקבלה להראב"ד). ר' שמואל היה מהנה לר' נסים מנכסיו, ור' נסים היה מהנה לר' שמואל מאור חכמתו, ובהיותו עומד בקשר תמידי עם רב האי גאון, ש“היה אוהבו מאד ושולח לו ספרים בתשובות כל ספקותיו” היה מוסר כל אותם החדוּשים והתשובות בעניני תורה וחכמה לר' שמואל הנגיד בספרד “ועל ידי רבנו נסים היה שותה מימיו של רב האי” (שם).

־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבנו חננאל (נולד באמצע המאה השמינית ומת תת"י) למד תורה בישיבת אביו רבנו חושיאל (הוא אחד מן ד' החכמים שנשבו בנסעם באניה מבבל ונפדה באפריקה) ביחד עם רבנו נסים. פירושיו וגרסותיו של רבנו חננאל נתפשטו בקהלות ישראל ונתקבלו לעיקר בלמוד התלמוד, ובכמה מקומות בתוספות, במרדכי וברמב"ן ובשאר ספרי גדולי ישראל הראשונים מובאים פסקיו ליסוד הלכה.

דרושיו על התורה מצטיינים ביפי הרעיון שלהם, כאשר אנו רואים מתוך פירושיו המובאים בשמו בספר רבנו בחיי. למשל בפ' לך: “אני אל שדי” – נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכחו של אדם תשש במילה, כמו שדרשו רז“ל יצפין לישרים תושיה זו מילה, שהצפינה הקב”ה לעשרים דור, שהרי מאדם עד אברהם עשרים דור, והשם הזה נזכר בגבורה, כענין שכתוב כקול מים רבים כקול שדי, ומפני שלא תאמר בחתוך בשורו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו “אני אל שדי”, אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך אתה וכל זרעיך הנמולים. בפ' משפטים: “כל הדברים אשר דבר ה' נעשה”, נעשה היא כוללת מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הנמנע מלעשות דבר, שהוזהר עליו שלא לעשותו, יקרא שעשה מצוה, ומקרא מלא הוא “אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו” – באר הכתוב כשלא פעלו עולה הרי הוא כאילו בדרכיו הלכו. וכן כל הדרושים של רבנו חננאל המה דברים נאים ומתקבלים על הלב, נאמרים ברוח השכל ובהגיון ישר, הן בבאור הכתובים הן בחקירת הענינים והרעיונות, שעליהם מוסבים הדברים.

באורו של רבנו חננאל על אגדות התלמוד, כמו על הלכות, הוא דרך הפשט הנכון, באור המלות ותקון הגירסאות. אך יש שהוא מבאר אגדה באופן מיוחד כדי להרחיק זרות האגדה בעיני המכחשים, המעוררים קטרוג על אגדות התלמוד. כמו סנהדרין ל"ח ב' אמר ר' יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה – אן נטה לבך, ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית וכתיב התם את בריתי הפר. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה כתיב הכא עברו ברית וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו ברית ה' אלהיהם. ואומר ר' חננאל: “רב ור' יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים כי אדם הראשון מין היה כמותינו ומושך ערלתו היה וכופר בעיקר השכינה היה, ומביאין ראיה מן הפסוקים, הוו זהירים בתשובתם ללמד מה שתשיבו להם וכן פירוש כל כיוצא באלו, אבל חכמי התלמוד חס שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם, והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין”.

רבי יצחק בן יעקב הכהן אלפסי (נולד ד“א תשע”ג – מת תתס“ג תלמיד ר' נסים ור' חננאל, חבּר ספר הלכות, והוא תמצית הלכות פסוקות, הנכללות בתלמוד בבלי, קבצן וחברן בלשון התלמוד ולפי סדר המסכתות. הראב”ד ב“קבלתו” קורא לספר הלכות של האלפסי “תלמוד קטן”, כי נכנס בו רק אותו החומר התלמודי, שיש לו ערך לברור ההלכה ולא כל הענינים של שקלא וטריא, שהיו עוסקים הם החכמים דבי מדרשא. מלבד חלק ההלכה של התלמוד הכניס האלפסי לתוך ספרו גם כל האגדות, שיש להן ערך ממשי בנוגע לברור ההלכות, הנשענות על יסודי המוסר האנושי. וכמו בהלכה כן באגדה הוא מביא רק אותן הדרשות, שיש להן שייכות ישרה לענין הנדון ומעביר על כמה אגדות, שיש להן רק ערך מחקרי. ולפעמים הוא מוסיף באותו הענין עצמו אגדות ממקום אחר, כדי להשלים ולהבליט את הענין באופן מלא ושלם.

מטרתו של ר“י אלפסי בעבודה זו לא היתה לקצר את התלמוד, אלא לחבּר ספר הלכות מן החומר התלמודי, והקצור היה אמצעי בשביל מטרה זו, אבל לא מטרה בפני עצמה. רבוּי החומר והפלפול שאינו שייך לעצם הענין הנדון, בודאי שמפריע לברור פסק ההלכה. ומהיות שכל חפצו של ר”י אלפסי היה לחבּר תורה ערוכה ומסודרה בשביל כל מבקש הלכה פסוקה, וביחד עם זה לשמור על המקור, שלא לשנות לשון התלמוד וסדר של המשניות והגמרא, היה מהצורך לקצר את המשא ומתן של פלפול ההלכה ולהשמיט כמה קטנים מסוגיות התלמוד, שזוהי עבודה רבת האחריות, הזקוקה לחכמה ובינה יתרה, כדי לדעת מה לקרב ומה לרחק. ומובן, כי באופן שביררו ההלכה דורש הוספה במקום קצור לא נמנע האלפסי מלבאר או למלא את הענין ע"י הוספה ממקום אחר, ובלבד שיהא הענין מובן ומחוור די צרכו. ומאמצי המחבר לעשות חבורו קל ונוח להבנה הגיעו לידי כך, עד כי פירש הלכות ידועות במסכת כתובות ושבועות בלשון ערב, “כדי שיהיו יותר מבוארות ופשוטות למעין בהם מפני הרחבת הלשון” (ר' יעקב עכסאי בהקדמתו להעתקת פירוש המשניות להרמב"ם סדר נשים).

ואותם המלואים אתה מוצא ביחוד אצל חלק האגדה, אף על פי שגם כאן קצר האלפסי במקום שראוי לקצר. בחלק ההלכה יש חומר יותר מדי, כדי להוציא ממנו הלכה ברורה ולא היה לר"י אלפסי צורך כל כך “להביא ממרחק לחמו” ולפרש ולבאר את הסתום כאן ממקומות אחרים, שהרי העיקר בתלמוד הוא ההלכה והאגדה טפלה לה, ובאה רק קטעים קטעים אגב ההלכה בכמות מעטה. ולפיכך כדי לברר מושגי האגדה ולהוציא “פסקי הלכה” שלה, היה הצורך למלא ולהשלים ולאסוף פזורי המאמרים למקום אחד בשביל שיצא מהם דבר שלם.

ובאופן זה אנו רואים, כי בא האלפסי לידי פסק הלכה ובירור המושגים על ידי השמטה והוספה ביחד, והכל לפי הצורך בשביל להוציא דבר מתוקן ומבורר למדי.

בברכות דף ו' ע“א מביא האלפסי מאמרו של אבא בנימין “אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה”, ועובר על כמה אגדות, ומסמיך למאמר זה את מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי (ח' ע"א) “מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין”, ועוד מאמרים המפליגים בשבחה של תפלת בית הכנסת, וחותם את הענין במאמרו של ר' יהושע בן לוי (מ“ז ע”ב) “לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כולם, שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נוטל שכר כנגד כולם”. ובאופן זה קבץ הרי”ף ממקומות שונים את האגדות על דבר ערכה של תפלת הצבור בבית הכנסת, ומזה יצא דרשה שלמה בנושא אחד.

בבאור הגמרא למשנה “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש” מביא מתוך כל הדרשות רק המסקנא א“ר נחמן בר יצחק מהכא עבדו אתה' בשמחה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה א”ר אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה, אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפלין מנחנא, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפין מנחנא (ופוסח על שאר העובדות ממין זה, שמביאה הגמרא, ועובר תיכף למאמרו של רש"בי ואומר): וכל כך למה דא“ר יוחנן משום ר”ש בן יוחאי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מפומיה דר' יוחנן רביה, ומסמיך לזה גמרא דסוף סוטה (מ"ח) אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חורב בסף" (צפניה ב י"ד), אמר ר' יוסף זמרן גברי ועניין נשי פריצותא וכו' וכו‘, ומביא פירוש הגאון (ר' האי גאון) הא דאמרינן זמרא בפומא אסור הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין להם אשעאר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה. ולא ראינו מי שמיחה בזאת. ומביא עוד אגדה מפ’ חלק (סנהדרין ק"א) תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתה בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב“ה ואומרת רבש”ע עשוני בניך ככנור שמנגנים בו הנכרים וכו' וכו‘, העיד ר’ שמעון בן אלעזר משום ר' יהושע בן חנניה הקורא פסוק אחד בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר ודבר בעתו מה טוב.

וזהו באמת דרוש יפה במדה של כובד ראש וערכה של הזמרה, שצריכה להיות בזמנה ובמקומה.

בסנהדרין ו' ע“ב מביא האלפסי הגמרא: וויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכן (דה“ב י”ו) ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה', ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת תלמוד לומר ועמכם בדבר משפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומוסיף על זה גמרא דע”ז (י"ט): כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ומוסיף עוד גמרא דשבת (י' ע"א) ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי וכו', רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי כל יומא בדינא והו הקא חליש ליבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר.

וכל זה להשלים את הדרשה ולהבליט את הרעיון בדבר ערכו הרב של המורה והדיין, שדן דין אמת לאמתו.

ולפעמים מבאר הרי"ף אגדות קשות, כדי להצדיק בעלי אגדה נגד המכחשים בתורה שבעל פה, כמו בסוף פרק שלישי פסחים אמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו אפילו ביום הכפורים, הוא מבאר: “כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים, שמותר להצילו בנפשו”.

ספר ההלכות עשה לר' יצחק אלפסי שם גדול בעולם. חכמי הדורות היו מכבדים ומנשאים את שמו עד למאוד. הראב“ד בקבלתו אומר: “מימות רב האי גאון לא נמצא כמוהו בחכמה” הר”י בעל התוספות אומר על הלכות רב אלפס “שילאה אדם לחבר חבור כמוהו זולתי שהשכינה היתה שורה עליו” (ר' מנחם בן זרח בהקדמתו לס' צדה לדרך). והרמב“ם בהקדמתו לסדר זרעים אומר: “וחברו הגאונים פירושים רבים אבל לא הספיק אחד מהם להשלים פירוש כל התלמוד לפי דעתו, ויש מהם מי שמנעו קוצר ימי חייו, ומהם מי שמנעוהו עסקי בני אדם בדיניהם, וחברו כמו כן חבורים בהלכות פסוקות, מהם בלשון ערב, ומהם בלשון הקודש, כגון הלכות גדולות והלכות קטנות והלכות ר' אחא משבחא, וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבניו יצחק ז”ל הספיקו בעד כל החבוּרים ההם מפני שהן כוללות לכל הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמננו זה ר”ל זמן הגלות".

אך כל השבחים הללו ראוים, שיהיו נזקפים גם על חשבון הדרשה האגדית, הכלולה בספר ההלכות של הרי"ף, מהיותה מפיקה רוח תבונה ודעת מוסר השכל.


פרק אחד עשר.

רבנו בחיי אבן פקודא. – ספרו “חובות הלבבות”.

במאה התשיעית לאלף החמישי החלה הספרות הדרושית להתעשר ביצירות חדשות, בספרים מלאי ענין, השקפות עמוקות ובאורים מדויקים, תורת המדות וחקירות במוסר האנושי וחובות האדם בחייו הפרטיים והכלליים בדרך החקירה והדרישה בתורה שבכתב ובספרות המדרשית העתיקה.

והראשון לדרשני היהדות בעצם טהרתה הוא רבנו בחיי הספרדי אבן פקודא, שחי בתחלה המלאה התשיעית בסרגוסה בספרד.

תורת המדות שרשיה מרובים בתורה נביאים וכתובים, וכבר שמשה תוכן לספרים מיוחדים בתקוות, שקדמו לרבנו בחיי, כמו משלי שלמה, חכמת שלמה, משלי בן סירא, פרקי אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ, בן משלי מאתר' שמואל הנגיד. וים התלמוד והמדרשים מלא פנינים יקרות מעולם הדעות והמוסר האנושי. וכל אותו החומר זקוק היה לידים אמונות של חכם לב להוציא ממנו מסקנות מסוימות ולברוא מהן שיטה שלמה במוסר היהדות. וזה היה המקום, שמצא רבנו בחיי להתגדר בו. הוא היה האיש המסוגל לעבודה זו, ואמנם ברב כשרון ושאר רוח מלא תעודתו בספרו “תורת חובות הלבבות”.

בספרות של התקופה הרחוקה ההיא, שאנו עומדים בה, לא נשאר כל רושם וציון ביחס לאישיותו הפרטית של רבנו בחיי. אבל ספרו מעיד על זכות נפשו וטוהר לבבו ורוחב שכלו בתור אחד מגדולי העולם, שהיה נתבע בכוח כשרונו והרגשת התעודה שלו להועיל לבני עמו ולהורות לפניהם דרך של חיים מתוקנים ברוח המוסר והצדק ולרומם את נפשם בהכרת חכמת מצוות הלב “שהיא קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים”.

בהקדמתו המלאה והשלמה הוא מברר חלקי החכמה ובא לידי מסקנא, כי החכמה העליונה היא החכמה האלהית, המתחלקת לשני חלקים: “חובות האברים וחובות הלבבות”. ומוכיח מן השכל, מן הכתוב ומן הקבלה, שחובות לבבות הם יסודי כל המצוות, ו“אם יארע בהם שום הפסד לא תתכן לנו מצוה ממצוות האברים”. ומתפלא על החכמים שקדמוהו, כמו רבנו סעדיה גאון, ר' יונה בן גאנח, ר' חפץ בן יצליח ואר הגאונים, שחברו כולם ספרים בבאור המקרא ועניני הלשון והדקדוק והלכות פסוקות ושאלות ותשובות במצוות הגוף ופסקי דינין, וספרים מיוחדים בעניני תשובות המינין, כספר האמונות וספר שרשי הדת וספר המקמץ, וחכמה זו, חכמת חובות הלבבות, הניחו ולא חברוהו בספר “שיהיה כולל שרשיה ופרקיה”. וזה העיר את לבו לחקור על “חכמת המצפון”, ונגלה לפניו עולם מלא של חקירות ועינוים במצוות הלבבות עד אשר התרחב הענין מאד. ומפני שהיתה קשה עליו הזכירה מכל מה שעלה במחשבתו הסכים להעלות את הגיוני לבו על הגליון “הכריח את נפשו לסבול טורח חבור הספר הזה”, ומנה אותו על עשרה שרשים, “מקבצים כל חובת הלבבות”, וחלק אותו לעשרה שערים: שער היחוד, שער הבחינה, שער עבודת אלהים, שער הבטחון, שער יחוד המעשה, שער הכניעה, שער התשובה, שער חשבון הנפש, שער הפרישות, שער אהבת ה'. והולך ומבאר בקצרה תכנו של כל שער ומקומו בתורת חובות הלבבות ואת הקשר ההגיוני שבין השערים ואופן סדורם אחר זה.

ואומר המחבר, שכוונתו בחבור זה לגלות את הצפון משרשי הדת בשכלנו ואת הטמון מקטבי התורה בנפשנו. “וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם תתברר אמתתם במצפוננו ויראו מאוריהם על אברינו”. ומדמה עבודתו לעבודת “אחד מחכמי החוזים, שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון, חקר נעליו וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורו מן החלודה, שעלתה עליו, לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ ושטפהו ויפהו עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך צוה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשותכן במטמוני הלבבות, לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלהים ולהדבק בו”.

היסוד העיקרי, שעליו נשען כל הספר, הוא ההגיון השכלי וראיות, שאין להטיל ספק באמתתן, כמו שאומר בהקדמתו: “ושמתי רוב ראיותי מן הדברים המושכלים וקרבתים בדמיונים הקרובים, אשר אין בהם ספק”. ולאלה הדברים המושכלים “סמך מה שמצא כתוב בספר הנביאים”, ואחר כך סמך להם “דברי הקבלות שקבל מן רבותינו ז”ל וגם מן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו" מפני “שקוה שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם, כמו דברי הפילוסופים ומוסרי הפרושים ומנהגיהם המשובחים”, ותנצל במאמר התלמודי “כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם נקרא חכם” (מגילה ט"ז, א'). מפני שהעיקר אצלו ההסברה “להעיר ולהורות ולהשכיל בלשון המבואר והנוהג”. ולתכלית זו חבר את ספרו ערבית, אף על פי שרבנו בחיי נחשב בין משוררי ישראל והיה אמן במליצה העברית, כנראה משירו “תוכחה”, המתחיל “נפשי עוז תדרכי וצורך ברכי”, ומתוך החתימה בסוף ספרו, המתחלת “בני יחד יחידתך לצורך ביחדך לאל אחד יצרך”, ולעומת זה ידיעתו בשפה הערבית לא היתה מספיקה, כדי להביע רעיוני לבבו בשפה צחה וברורה, כאשר מתאונן בהקדמתו על התנאים הקשים, שבהם חבר את ספרו, ואחד מהם “שאיננו בקי בצחות לשון הערבי”. בכל זאת חבר ספרו ערבית “מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו”. וההכרח הביאו לוותר על כל יקר ערכה של השפה העברית בשביל התועלת העממית, מחפצו לעשות “תורת חובות הלבבות” לקנין העם ולא רק של יחידי סגולה.

ומהיות הספר נועד להמוני עם וכתוב בלשון המדוברת בפי העם, סגנונו צח וברור, בלי נתוח הגינוי דק ורעיון עמוק, המסוגל רק להבנת חכמים, מלבד השער הראשון, שהיה מוכרח להביא בו “ראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדבר וחכמת השמוש” מפני דקות המחקר בו. אבל גם אותם המחקרים הדקים מן הדקים, הנוגעים לבירור מושג אחדות הבורא וחדוש העולם, השכיל רבנו בחיי בכשרון ההסברי שלו לעשות אותם קלים ונוחים להבנה, וכל העיונים העמוקים מעולם האצילות, שהם סתומים וחתומים בפני כל מוח פשוט, מקבלים אצל רבנו בחיי הארה שכלית על ידי משלים ודמיונות יפים מעולם המעשה.

בשער היחוד פרק ב' מבאר, איך יחוד הבורא בלב שלם מצד העיון והשכל הוא יותר קבוע וביטוח מאשר יחוד הבורא מצד הקבלה והאמונה, ומדמה זה לחברת עורים, ההולכים בשורה גדולה וארוכה זה אחר זה, וכל אחד מהם ידו על שכם רעהו, עד שמגיעים אל הפקח אשר בראש השורה, וכולם נמשכים אחר הפקח ותלויים בו, ולפיכך אם יפשע הפקח ולא יזהר בשמירתם, או אם יכשל אחד מהם, המכשול יגרום קלקול לכל החבורה ויתעו מני דרך. וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבוא לידי שתוף, שאם ישמע דברי המשנים (המאמינים בב' אלהות פועל טוב ופועל רע) וטענותיהם, אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר, ועל זה אמרו רז"ל, “הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס”, אבל יחוד הבורא מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות זהו הענין השלם והחשוב, ועליו הזהיר הנביא באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו‘. בפרק ו’ הוא מכחיש את דעתם של אלה האומרים, כי העולם נהיה במקרה ומתפלא איך אפשר שימצאון אנשים כאלה, ששכלם בריא ולא נטרפה דעתם ומחזיקים בדעה כוזבה כזו, ואומר אלו היה בעל דעה כזו שומע אדם מספר, כי גלגל של מים, העשוי להשקות חלקה אחת של שדה או גנה, נעשה ונתקן מעצמו בלי כוונת אומן, שטרח בחבורו ושם כל כליו ומכשיריו כראוי לתעודתו, הלא בודאי היה חושב ספור כזה לתכלית הסכלות והיה ממהר להכזיבו ולדחותו. ואם הדבר כך בגלגל קטן פחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקת אדמה קטנה, אין יתיר האדם לעצמו לחשוב מחשבה כזו בנוגע להגלגל הגדול הסובב כל הארץ וכל אשר עלה מן הברואים והוא בחכמה, תקצורנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג חויתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך אפשר לומר שיהיה בלי כוונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת. ואם אמנם יארע לפעמים, שנעשה איזה דבר במקרה בלי כוונת אומן,אזי אין באותו דבר כל סימן של חכמה או יכולת, למשל כשיישפך דיו על נייר חלק, ממקרה זה יצא רק כתם של דיו ולא יותר, אבל אי אפשר שיצא ממנו כתב מסודר ושיטות נקראות, כמו שהיה בקולמוס, ואלמלי הביא אדם לפנינו כתב מסודר ואמר, כי נשפך דיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, וכיון שהדבר כך בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בעניניו עד אין תכלית, שיהיה בלי כוונת מכוון וחכמת חכם ויכולת יכול? וכמה יפים ובהירים דבריו בברור הגבלת שכל האדם להכיר ולהשיג מדות הבורא אחרי שנתבררה מציאותו, מאין לו כל דמות ותבנית במחשבתנו, כי לדעת אותו אפשר רק מצד מעשיו ואותות החכמה והיכולת הנראות בפעולותיו, כמו קוי האור המזהירים עינינו ומעידים על מציאותו של השמש, אשר כולנו משתמשים לאורו, אך המביט אל עין השמש עצמו תכהינה עיניו.

והשגת הבורא אפשרית מצד הראיה מאותות מעשיו או מצד ההגדה האמתית והקבלה הנאמנת, הכלולה בספר התורה ונביאים. ועל כן בשעה ששאל משה: “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”, וכיון שידע שהשם הזה לא יהא מובן להעם מקוצר רוח ומעבודה קשה, הוסיף באור ואמר “כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”, כלומר אם לא יבין העם אמת מציאותו מדרך שכלם אמור להם, שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה, שקבלו מאבותם.

מן שער היחוד הוא עובר אל שער הבחינה, כי הבחינה בחכמה הנראית בבריאת העולם הוא הדרך הקרובה אל בירור מציאות השם “והנתיב הסלול לדעת אמתתו”. ומברר כל חשיבותו של ענין הבחינה וההסתכלות בחכמת הבריאה בשביל השתלמותו המוסרית של האדם, ולכן מחויבים “אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא ולהורות בני אדם לדעת יתרונם בדרך שכלם”, כי חסרון ההכרה מונע מן האדם ליהנות מטובות הבורא ומערבב שמחתו ומטרידו מן שני העולמות, בעוד שהחכם המבין ומכיר בעניני עולמו הוא יודע “לברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותקון ענינו בעולם וכו' ומשתדל לעשות לאחריתו”. ומדמה זה במשל נאה לשני אחים, שירשו מאביהם חלקת אדמה והיה אחד מהן דעתן וזריז והשני הפוכו, ומסמיך דרשתו לדברי החכם “על שדי איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר” (משלי כ"ד). ואחרי אשר מחלק כל “פנות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם” לשבעה חלקים, ואומר שלזה מכוון מאמר החכם (שם ט') “חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה”, הוא בוחר לעצמו חומר בשביל “בחינה” את המין היותר גלוי והיותר קרוב אלינו, את האדם, שהוא “העולם הקטן” והוא הסבה הקרובה להוית עולם הגדול הזה כי “מתוך ידיעת האדם יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה מפני שהוא דומה אליו”, ואמרו החכמים “כי הפילוסופיה היא ידיעת האדם את עצמו” וגם איוב אמר (י"ו) “ומבשרי אחזה אלוה” – והולך המחבר ומתאר תמונה שלמה מבריאת האדם, מהתחלת רקומו במעי אמו וראשית הויתו, חבור חלקיו והרכבת אבריו, הגדרת חושיו, מדותיו וכחות נפשו ואור שכלו, ומונה לאחת אחת תקופות התפתחות גוף האדם ונפשו ושנויו וגלגוליו, ילדות, נערות, בחרות, חיי האדם הפרטיים והכלליים, תקוני החברה והלאום, ולאום ישראל וספרותו ביחוד. באמנות נפלאה ובחכמה רבה מברר המחבר סימני ”הטובה והחכמה והיכולת“, הנראים בבריאה, שמתוכם אתה מכיר נפלאות הבורא, והנך קורא:”מה רבו מעשיך ה'"!

מתוך שער הבחינה הוא עובר אל שער עבודת האלהים, כי רק מתוך בחינת טובת הבורא ויכלתו האדם בא לידי קבלת עבודת האלהים, עבודת ה‘, הכלולה במעשים ואמונות הלבבות, האדם חייב בה משני דרכים, מדרך השכל וההכרה ומדרך הצוי ואזהרה מן התורה, ומברר המחבר חשיבותו של כל אחד מן הדרכים הללו בשבעה אופנים, והולך ושוקל כל חלקי העבודה לפי דעות בני האדם השונים ומדרגותיהם עד מעלת הנביאים והחסידים "אשר נמסרו אל האלהים וכרתו עמו ברית ונתנו לו נפשותם ובניהם וקנינם ועמדו באמונתם, ועליהם אמר הכתוב (תהלים נ') “אספו לי חסידי כורתי בריתי על זבח”, "ובאשר ההערה השכלית למי ששם התורה אור לנתיבתו הוא הדרך להגיע לרצון ה’ ולעלות במעלה החסידים ולפנות לבבו מדאגות העולם הזה וטרדותיו" – מקדיש המחבר חמשה פרקים שלמים )ה’–ט') לשיחה בין “הנפש” ו“השכל” לבירור ענינים נשגבים בחקר מדות האדם התנהגותו ומלוי חובותיו לאלהים ואנשים, ו“השכל” המדבר מתוך גרונו של רבנו חיי נותן תשובות מספיקות על כל שאלותיה של נפש האדם בשפה ברורה ובדמיונות יפים, עד כי המחבר מוצא קורת רוח בפעולתו, ואומר בחתימת השער, כי תוכן השער הזה “די לבוחר בדרך הישרה ומבקש האמת לעצמה וחפץ בחכמה למענה”.

שער הבטחון בא סמוך לשער העבודה, מהיות הבטחון זקוק ביותר לעובד ה' “בעבור שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם”. ומדמה את בעל הבטחון במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לבעל האלכימיה, הוא האיש המאושר בבני אדם, היודע בסוד חכמתו להפוך הכסף לזהב והנחושת לכסף. והולך ומונה עשרה דברים, שבה יתרון לבעל הבטחון על בעל האלכימיה, ומתאר שלות נפשו ושקט רוחו של האיש הבוטח בה' לעומת האיש הבוטח בעוצם ידו איך הוא נופל בהשתדלות גדולה ויגיעה רבה כל ימיו, בעוד שאפשר לו להשיג טרפו בנחת ובנקל אלמלי היה לו בטחון וסבלנות, ומדמה אותו לאיש נודד במדבר, שהכביד עליו הצמאון, ומצא בור מים דלוחים והרוה מהם צמאונו, אך כאשר עבר מעט מן אותו המקום מצא מעין נובע מים חיים ומתוקים, ומה גדלה אז דאגתו, שלא היתה לו סבלנות ושתה מן המים המאוסים, ובקשר אל הענין הנדון מברר המחבר ענינים חשובים בתורת הכלכלה ובקשת הטרפים באופנים שונים, ונותן חמש תשובות על השאלה העתיקה “רשע וטוב לו צדיק ורע לו” וגם נוגע בשאלת הגמול בעולם הנצחי, למה אינו מבואר בתורת משה ונזכר בספרי הנביאים.

אחר שער הבטחון בא שער יחוד המעשה – הוא באור חיוב חיות כל מעשי העבודה מיוחדים לאלהים לבדו, ולא לתקות הכבוד ושבח הבריות ולא להחניף ולהתרצות לבני אדם, כמו שאמר אליהוא (איוב ל"ב) “לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה”, ומזהיר את האדם שלא יזוז מן דרך זו ולא יכשל בפתוי היצר, ואומר: “בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול, שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכחות נפשך והמעורב במזג רוחך והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, האורב לפתות פסיעותיך, אתה ישן לו והוא ער לך, אתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך”. והולך ומגלה תחבולות היצר ללכוד את האדם ברשתו ולחבל את מעשיו באופנים שונים ובדרכים שונים, ומלמד לאדם להזמין בכל עת “שלוחי השכל” נגד “שלוחי היצר” ולנצחו. ובדרך זה יורד רבנו בחיי לתוך תוכה של הנפש, ובחכמה נפלאה הוא צופה ומביט אל נפתולי רוח האדם ונטיותיו השונות ונוגע בכמה פנות התורה והחיים ומגיה עליהן אור החכמה האמתית, כדי לטהר מעשי האדם ולהביאו לידי “יחוד המעשה”.

וכפי שיחוד המעשה דורש קודם כל הרחקת מדת הגאוה מלב עובדי ה', מהיותה המכשול היותר עצום בדרך השתלמותו הרוחנית של האדם, בא שער הכניעה סמוך לו, אבל הכניעה, לפי השקפת רבנו בחיי, היא לא דלות הנפש וסבלה ההיזק, שהיתה יכולה לדחותו, כי זה יהיה מן הכסילים שבבני אדם ועמי הארץ מפני מעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכם, הקורא עליהם “כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם” (איוב י"ז), “אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותיהם המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות”. ורק כניעה זו היא מדה משובחת, וחלקי כניעה זו מבוארים דרך דרושים יפים בעשרת פרקי השער.

אחר שער הכניעה בא שער התשובה, מהיות מדת הכניעה “שורש התשובה והתחלתה”, כי העיקר אצל התשובה הוא הכרת האדם פחיתות הנהגתו והצורך לעזוב דרכו הרעה ולשוב אל הטובה, ובעל הגאוה אינו מוצא בנפשו כל צורך לתקן את מעשיו. וכל עיקר של “טעם התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא אחר יציאתו ממנה והשבת מה שאבד ממנה”. ומדמה זה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכול מה שנחוץ לו להתמדת בריאותו, או שקלט לתוך גופו דבר המזיק לבריאותו, והרפואה באופן הראשון הוא “להרבות במיני המזונות הראוים לטבעו עד שישוב אל הגבול השוה”, ובאופן השני הוא להפך – להשמר מן המזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו וטבעו עד שישוב אל הענין השוה. וכן בעניני הנפש אם עבר אדם על מצות “עשה” התקון הוא באופן חיובי, ואם על מצות “לא תעשה” התקון הוא באופן שלילי. וגם הנביא דמה העונות במאכל הרע: “האוכל הבוסר תקהינה שניו” (ירמיה ל"א).ומברר גדרי התשובה ותנאיה וכל הדברים התלויים בה, ומסיים השער במשל לאדם, שהיה צריך לעבור את הנהר, אך לא היתה כל סירה ורפסודה, והדבר היה בנפשו, והתחיל האיש מרוב יאוש להשליך אל הנהר חפציו והאדרכמונים, שהיו בידו, בתקוה להפסיק בהם את הנהר אך לשוא, כי שטף המים נשא אותם הלאה. פתאום הופיעה לנגדו סירה ובה איש תופש משוט ויבקש ממנו להעביר אותו לעבר השני, וישלם לו בשכרו את האדרכמון היחידי שנשאר אצלו, ובאופן זה הגיע לחפצו באותו אדרכמון האחד והשיג בו מה שלא הגיע אליו בכל המון האדרכמונים שאבד בנהר, וכן בעל התשובה, אשר כלה רוב ימיו בהבל וריק, כשיחזור בתשובה באחרית ימיו ימצא חפצו וימחול לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו, כמה שכתוב: “כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו” (יחזקאל ל"ג).

“חשבון הנפש” זה אחד מתנאי התשובה, ולרוב חשיבותו מקדיש לו המחבר שער שלם, ומונה רבנו בחיי שלשים חשבונות של האדם עם נפשו והמה “שלשים פנים, יתבאר מהם מה שהאדם חייב לאלהים, כנותן אותם אל לבו ומקבל על נפשו לחשוב בהם ולזכרו אותם תמיד”. שלשים החשבונות הללו מקיפים כמה ענינים נעלים, העומדים ברומו של עולם המחשבה האנושית, ובהם כמה דרושים מקוריים ויפים, המזעזעים נימי חלב בסגנונם ותרשמים עמוק בנפש האדם, והמחבר מיעץ ומזהיר להתבונן היטב בשלשים אופני החשבון ולהבין עניניהם ואמתת חיובם, כי תמשך הנפש אחריהם כפי הכרתה בהם והשבתם ברעיוניה, “ואז אחי תתילד בנפשך תולדה מעולה ורמה, תלמד ממנה כל המדות הטובות ותגיע בה אל כל החמודות והיא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות המסירה חשכת הספק אשר בלבבך”, ואומר עוד: כאשר תעשה זה בלב נאמן ובנפש ברה יאור שכלך ותראה הדרך אל כל המעלות הרמות ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך ולהשיאך, ותהיה בתכונת סגולת האלהים, ויתחדש לך כח עליון נכרי, לא ידעתו בכל אשר הרגלת בו מכחותיך כמו שאמר החכם (קהלת ח') חכמת אדם האיר פניו וגו‘, ואז תכיר הענינים הגדולים ותראה הסודות העמוקים בזך נפשך ובר לבבך וחוזק אמונתך ולא תפרד משמחה מתמדת בעולמך וכו’ וכו. וכדי שיתבאר “דמיון קצת” ממה שזכר, הוא מיעץ, כי יחשוב האדם כאלו הוא במקום אחד, שממעל לו צורה נפלאה ואין כל דרך לו לראותה בעיניו ויעצוהו שיעשה טס מברזל עשות וילטשהו עד שתסור קדרותו וימשחהו זמן ארוך במשיחות ראויות לכך עד שיהיה לאספקלריה מאירה, וישים אותה האספקלריה נוכח פניו נגד הצורה שהיא מאחוריו מלמעלה, ואז תופיע דרך האספקלריה הצורה העליונה, שהיתה נעלמה מחוש ראותו עד כה ויוכל לראותה ולהשתעשע בנעימותה וזוהר יפיה, ואומר, כי הצורה העליונה החשובה, אשר אין לך דרך לראותה בעיניך היא חכמת הבורא ית' ויכלתו ויופיו של העולם העליון, אשר נעלם ממנו צורתו ותכונתו, וטס העשת היא הנפש האנושית, והלטישה היא הנהגתה בחכמות ומוסרים השכליים התוריים, והמשיחות הם אופני החשבון השלשים אשר זכרתי לך, וכאשר תעלם על לבך ותשיבם על רעיונך תזך נפשך ויאור שכלך ויצטייר לך כל ענין נעלם בנפשך ותראה צורות האמתות בעינים פקוחות, ויפתח לך שער המעלות ויגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא מעל עיניך, וילמדך האל יתעלה חכמה רמה ומעשה מועיל ויתן לך כח אלהי, כמו שכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' (ישעיה י,א), ואמר אכן רוח הוא באנוש (איוב ל"א) ואמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנ האז תבין יראת ה' (משלי ב').

ולפי שחשבון הנפש עלול להביא את האדם לידי פרישות מן החיים, בא “שער הפרישות” סמוך לו, כדי לברר גדרי הפרישות, מהותה ותנאיה ו“צורך אנשי העולם הזה אליה”. ואומר, כי אין תקנת העולם, שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת ישוב העולם ולהפסק הזרע, וכבר אמר הכתוב (ישעיה מ"ה) “לא תהו בראה לשבת יצרה”, “והפרישות היא פנה מפנות העולם”, וכשם שאין תקנת העולם שיתאחדו כל אנשיו בחכמה אחת או במלאכה אחת, כי השלמת סדר העולם בכולן, כמו שאמר החכם “את הכל עשה יפה בעתו” (קהלת ג') כן אי אפשר שיתאחדו כל בני אדם בפנת הפרישות. וכה הוא מדבר דברים נעלים במדת הפרישות בהתאמה לתקנתהעולם, שלא תצא מגבולי התורה, שהיא תורת חיים.

השער האחרון, החותם את הספר “חובות הלבבות” הוא שער אהבת ה' ש“היא תכלית התכונות וסוף המעלות במסרגות אנשי העבודה” – “וכל מה שקדם זכרו בספר הזה מחובות הלבבות והמדות ונדבת הנפשות הם מעלות ומדרגות אל הענין העליון הזה”. אהבת ה' היא “כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון”. כשתרגיש הנפש יתרונה וחשיבות המקור, שממנה חצבה, ויושפע עליה אור השכל וכח הדעת להדבק במקורה ותקלטהו ברעיוניה ותכסוף אליו – זאת תכלית האהבה הזכה. האהבה זוהי תכלית וסוף העבודה “אין מדרגה למעלה ממנה ולא אחריה”. ומפני זה סמכה הנביא במשנה התורה ליחוד הבורא" שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד – ואהבת את ה' אלהיך. וכשתתברר למאמין אמתת האהבה, אזי תהא אצלו על משקל אחד וערך שוה בסתר ובגלוי, כמו שאמר דוד (תהלים כ"ד) “לבי ובשרי ירננו אל אל חי”.

בבהירות יתרה ובהגיון נשגב הוא מברר בשבעת פרקי השער האחרון את גדרי המושג הנעלה אהבת ה' ותכליתו לשלמות נפש האדם. ובזה נשלם הספר,שתחלתו אחדות הבורא וסופו אהבת הבורא, וכלו תורת חיים ברוח היהדות הטהורה והשלמה.

־־־־־־־־־־־־־־־

הספר “חובות הלבבות” זה היכל המחשבה העברית, הכולל כל מקצעות תורת המדות ומוסר היהדות בכל הוד זהרם. מתוך דפי הספר מגיע לאזננו הד קולו של דרשן נעלה, פום ממלל רברבן ומסביר מצוין, חוקר נפלא וחכם בקי בחכמת הנפש. כל שער ושער כולל דרושים נשגבים מלאים רוח חיים, סדר והגיון בריא, בהירות הרעיון, דעת התורה וידיעת העולם בכל היקפם. ועל כל חלקי הספר שפוך אור יקרות של טוהר לב וזכּוּת נפש הדרשן בהשלמת התעודה הגדולה לסול מסלה לבני עמו בהשתלמות חייהם בדרך המוסר וחכמת החיים, הגונזים בתורת ישראל.

כתשע מאות שנה כבר עברו מן הזמן שחובר הספר, ועדין כבודו חדש עמו ולא אבד ערכו וחשיבותו בהשתנות העתים. הוא באמת “שלחן ערוך” לתורת המדות ו“חכמת המצפון” בכל התקופות והזמנים. וצודקים מאד דבריו של ר' חיים יוסף דוד אזולאי בספרו “שם הגדולים”, שכל הקורא בספר “חובות הלבבות” “יראה תוקף קדושתו ודבריו חיים וקיימים והיו למאורות” לרוב חשיבותו נעתק לכמה לשונות, כמו רומית, אשכנזית ואנגלית. חברו עליו כמה פירושים כמו “מנוח הלבבות”, “מרפא לנפש” “טוב הלבנון”, “נאדר בקדש”, “פת לחם”, “לב הלבבות”.

הספר “חובות הלבבות” נחשב לספר קדוש ומיוחס בספרותנו. וביחוד אצל טובי הדרשנים והמוכיחים מקדמת דנא הוא תופס מקום חשוב מאד, מהיותו מזין את המחשבה ומישר את הרעיון בשפע החומר וביושר ההגיון שלו. וסגנון הדברים (מדבר בלשון נוכח: “ואתה אחי”, “וראוי לך אחי לדעת” (וכדומה) עושה רושם של הטפה ותוכחה שבעל פה, וכל דרשן המשתמש בדרושיו של רבנו בחיי רואה בהם ברכה.


פרק שנים עשר.

אכסניא של תורה בקהלות ישראל באירופא. – רבנו גרשום מאור הגולה, תלמידיו “חכמי לותיר”, ר' יצחק הלוי בן אלעזר מגרמיזה, ר' יעקב בר יקר ממגנצה, ר' יצחק בן יהודה מווירמיישא. – ר' משה הדרשן. – ר' שלמה היצחקי, רש"י, ובאורו על התורה. – ר' טוביה מקסטרו, ספרו “לקח טוב”, פסיקתא זוטרתא. – ר' מאיר מקסטרו ור' מנחם מרומי, ספריהם “שכל טוב”, “אור עינים”, ר' שמעון קרא, ספרו “ילקוט שמעוני”. – ר' אברהם אבן עזרא. – ר' יהודה הלוי, ספרו “הכוזרי”.


מני אז שחדלה בבל להיות הנקודה התיכונה של היהדות העולמית מצאה התורה אכסניה בקהלות ישראל שבמדינות אירופא. לאט לאט קמו בהן ישיבות של תורה, שאליהן נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק לשמוע לקח מפי מורים. הישיבה של רבנו גרשום מאור הגולה במגנצה (ד“א תש”כ–ת"ת) העמידה תלמידים הרבה במדינות אשכנז, צרפת ואיטליה. “חכמי לותיר”, תלמידיו של רבנו גרשום, נודעים לשם בפעולתם להפיץ דעת התורה לפרשה ולבארה, והם ר' יצחק הלוי בן אלעזר מגרמיזה, ר' יעקב בר יקר ממגנצה, רבו של רש"י, ור' יצחק בן יהודה מוירמיישא. תעודתם של החכמים הללו היתה לחזק מוסדי התורה ולשמור מכל משמר על מורשת אבות, שלא תסוף בסערות הזמן. הם לא התגדרו כלל בהכנסת חומר חדש וסגנון חדש לתוך באור התורה, אלא הסתפקו בלמוד התלמוד והפצת אור על מקומות הסתומים בו ובאור פסקי דינים בתשובותיהם להשואלים בכל דבר הקשה להלכה למעשה. וגם דרשת האגדה של חכמי אשכנז, צרפת ואיטליה בתקופה זו כמעט שלא יצאה מגדרי הדרשה של הדרשנים הקדמונים, ואם אמנם כבר יש למצא בדרשותיהם איזה חומר חדש, שהדרשן מכניס מסברא דנפשיה, אבל בעיקרן הן דומות לדרשות התלמוד והמדרשים בתוכן ובצורה.

והראשונים ליוצרי הספרות הזאת המה ר' משה הדרשן ור' שלמה היצחקי (רש"י).

ר' משה היה נושא משרת דרשן בעיר נרבונה בצרפת, עיר מלאה חכמים וסופרים, והוא היה רבו של רבי נתן בעל “הערוך”, כנראה בערך “קצר”, שאומר “ור' משה הדרשן מנרבונה שנה לנו”. הוא נהג ישיבה גדולה בעירו והיה מפורסם לחכם מצוין בתורה וחכמה. ביחוד ידוע לדרשן, כי דרושיו בבאור התורה בסגנון המדרשים הקדמונים מתקבלים על הלב ומתישבים על המקראות. מיחסים לו סדורם של מדרשים שונים, כמו מדרש תדשא, מדרש עשרת הדברות, בראשית רבא רבתי. ספרו “יסוד” דרושים על התורה, תהלים, משלי, איוב, מובא בכמה ספרי הראשונים, ורש"י ביחוד מביא בהרבה מקומות דרושים נאים “מיסודו של ר' משה הדרשן”.

ר' שלמה היצחקי – רש“י – (ד“א ת”ת – תתס"ה), שהפיץ אור תורה בעולם בבאורו לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, הקצה מקום חשוב לבאור הדרשה שבתלמוד. וביחוד באורו לתורה, מלבד שהוא פירוש שלם, שעל ידו מתישבים המקראות, עוד יש לו ערך של מדרש־אגדה, הנותן חומר יפה לדרשנים לדרוש את המקראות שבתורה באופן נאה ומושך את הלב. החלק הדרושי בבאורו של רש”י ברובו מלוקט מן התלמודים ומדרשי־אגדות שונים, אך יש בו כמה דרושים נוספים, שהמה ילדי רוחו של המבאר עצמו, כי לא נמצאים במדרשים, שקדמו לרש"י. וגם החומר הדרושי, הלקוח מתוך מדרשים שונים, הוא מעובד ומסודר באופן יפה, ומשולב בבאור הכתובים באמנות יתרה, בלשון זכה ובהירה בלי יתור וחסר כלל.

אבל בעיקר סגנונו של רש’י אין בו הבדל מסגנון הדרשה של מקומו. הרבה עצמיות הגיונית היה יכול להוסיף בבאורי התורה, שהרי מלבד שהיה חכם בחכמות ובלשונות, עוד היה הוגה דעות נעלות וסדרן מצוין ממדרגה עליונה ביותר, כנראה מפירושו לתלמוד בבלי, שאין ערוך למעלותיו. אבל מתוך יראתו הקודמת לחכמתו ותוקף קדושת תכונתו היה נכנע לחכמי זמנו ומקומו, שהיו מתנגדים להגיון (עיין רשב“ם פ' וישב – השיחה שהיתה לו עם אבי אמו רש”י בנדון פירושו), ולכן לא הסתפק רק בפשוטו של מקרא אלא הלך בדרך חכמי אשכנז וצרפת “שמתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר” (שם) והתעסק גם הוא כמוהם בליקוט החומר הדרושי של הקדמונים, סדורו ושכלולו וכניסתו בסגנון קצר בפירוש כתבי הקודש, כל פסוק ופסוק ודרושו במקומו.

ברם אותה “הנטיה אחרי הדרשות” מצאה לה תקון אצל כשרונו של רש"י. בתוך מעטה הדרשה אתה מוצא באורים הגיוניים וישרים, והדרשה והפשט הולכים אצלו למישרים בד בבד בהתאמה אחת, ושניהם באים לפרש המקראות. למשל, “וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך” – הוא אומר: “אף בזה (לבאר איך “כי טוב” היא הסבה להבדלה זו), ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, ולפי פשוטו כך פרשוהו: ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה”. ומתוך המדרשים הוא בוחר את המובחרים שבהם, כמו שאומר (בראשית ג' ח') “יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו”, זאת אומרת אין האגדה המובאת בפירושו מעקמת הכתובים ומוציאתם מפשוטם, אלא היאא מניחה לו לפשוטו של מקרא ועוד מכניסה בו טעם ותוכן אגדי, כמו שהוא אומר במקום אחר (שמות ו‘, ט’) “לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג) מתחלק לכמה ניצוצות”.

ובאמת כל האגדות המובאות ברש“י אינן מסרסות המקראות אלא מוסיפות להם לוית חן ומשפיעות עליהם שפע של הוד פיוטי נעלה. וכל מי שיש לו חוש הגיוני ולב מבין הוא מוצא טעם מיוחד בכל דבור ודבור של רש”י. וביחוד הדרשנים יכולים לקלוט מהם הגיונות יקרים להטעים בהם דרשותיהם.

ורק מהיות שבטבע האדם לשאוף לחדשות, והתדירות ממעטת אצלו חשיבותו של הדבר היותר נשגב, וגם קוי אור השמש, מתוך הרגילות של יום יום כבר אינם מפליאים לב אנוש כלל וכלל, כן אותו פירוש רש"י, המשמש לו ליהודי מאור ושמש בחייו הרוחניים זה כתשע מאות שנה, כבר התרגל בו היהודי כל כך, עד כי חשיבותו האמתית כאילו נעלמה ממנו ועיניו טחו מראות את יפיו.

אבל כל המסתכל בפירושו של רש“י הסתכלות ישרה הוא מוצא בו אוצר כל חמדה. ספורי התורה מקבלים אצלו אופי של אגדה, המשעשעת את הרעיון ומושכת את הלב. הסגנון מזוקק שבעתים, חי וטבעי, ואצילות מיוחדת של טהרת התעודה ותמימות המטרה שורה על פני כל הפירוש. מתוך עשירות החומר ושכלול הרעיון נכר לב־מתנה ורוח נדיבה של כשרון גדול להועיל לבני עמו. כי כל מה שיש בכחו של כשרון להשפיע נתן רש”י בפירושו. בקרן־זוית אחת של פרשה קטנה שבתורה אתה מוצא אצל רש"י שפע רב של רעיונות יקרים וכל פסוק ופסוק מלא לחלוחית של הדרשה העברית בעצם טהרתה.

ולכן זכה פירוש רש“י להתפשט בקרב העם ולהיות לאחדים עם חמשה חומשי תורה. שמו של רש”י הוא היותר מפורסם בישראל בתור מפרש התורה, וזכרו נקדש בקרב העם בקדושה יתרה, עד כי נוצרו סביבו אגדות עממיות שונות, שמתוכן אתה מכיר את רגש הכבוד והיקר, המפעם בלבו של ההמון לגאון העם ויצירותיו. אגדה אחת מספרת, כי רש“י התענה תרי”ג תעניות קודם שכתב פירוש התורה. החוש העממי מרגיש ומכיר בכל גודל ערכו של פירוש התורה, עד כי הפליא יצירה זו בעזר של השפעה עליונה, שהיה רש“י ממשיך על עצמו על ידי כמה תעניתים (תרי“ג – כנגד תרי”ג מצות התורה), כי לפי השגת ההמון, בלי השפעה מיוחדת מלמעלה אין בכח איש להוציא פעולה נשגבה כזו. ומספרים עוד, כי נכדו רבנו תם היה אומר, כי פירוש התלמוד היה ביכלתו לעשות אלמלא קדמו זקנו אבל פירוש התורה שעשה רש”י שגב מבינתו ואינו בגדר האפשרות שלו (עיין שם הגדולים).

וצדקה עשה רש“י עם הדרשה התלמודית והמדרשית, שעל ידו התחברה אל התורה שבכתב ויחד עם כתבי הקודש התרשמו בלבו של היהודי מטל ילדותו בחירי הרעיונות של דרשות חז”ל, כי הסגנון החי והגאוניות, שבהם מצטיין באורו של רש“י בכל האופנים, עשו אותו לכלי חפץ לכל ההוגים בתורת ה' ועליו התחנכו כל הדורות מימות רש”י עד היום.

______________________

חכם מצוין בחכמת הדרוש היה בעת ההיא – ר' טוביה בן אליעזר מעיר קאסטרו, בולגריא (חי באמצע המאה התשיעית לאלף החמישי) הוא חבּר ספר “לקח טוב”, הנקרא “פסיקתא זוטרתא” על חמשה חומשי תורה וחמש מגילות. כמו השם של הספר, כן כל פרשה ופרשה מתחלת בדרוש על פסוק שנאמר בו טוב, לרמז על שמו של המחבר. תכלית הספר לבאר את התורה על פי דרשות התלמוד והמדרשים השונים על דרך הקצור והסדר הנאה, לכל פסוק ופסוק הפירוש או הדרוש המתאים לו. ומלבד זה הוסיף המחבר כמה באורים מסברא דיליה וגם דברי מוסר ולמודי דרך ארץ, היוצאים מתוך ספורי התורה, והכל נערך בשפה

קלה ובסגנון ישר.

התוכן המלא של הספר “לקח טוב” מעמיד את המחבר בשורה אחת עם גדולי חכמי ישראל, אבל גם הוא לא יכול היה להסתלק מן המסורה והמנהג של חכמי זמנו. גם הוא היה מושפע מרוח חכמי אשכנז, שהתגדרו בדרשות הקדמונים, ועליהן היו סומכים דבריהם, כשבא הדרשן ר' טוביה להטיף לעמו דברי תורה וחכמה ותוכחת מוסר היה לו מדרש הראשונים לכלי מבטאו, ורק באמצעות המדרשים השונים היה מביע דעותיו – והקדמונים היו לו עיקר והוא טפל להם ונבלע ביניהם, כי כך היתה דרכה של תורה באשכנז וצרפת בזמן ההיא וכך היתה המשמעת לדברי הראשונים.

ולא אחת הוא מתנצל על אופן דרישת הכתובים, כמו “וירא והנה באר בשדה” (בראשית כ"ט ב') הוא אומר: “אמרו חז”ל אין המקרא יוצא מידי פשוטו, אף על פי כן רצו הדרשנים להרחיב המקרא ולדרוש עליו מה שהיה בעולם ולהגיד שהקב“ה מגיד מראשית אחרית ולהודיע לנו ששיחות האבות כמה עניני מצות יש בהן”. וכן “ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור” (שמות ב' ה') הוא אומר: “דע והבן שאף על פי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מדרש חכמה נאה להשכיל בו דבר מתוך דבר, לדבר דבר על אופן הענין”, ועוד כמה פעמים כדומה לזה. ומזה יש לדון על מהלך הדעות של הדרשן, שהיה לו צורך בהתנצלות כזו.

ובפועל הספר “לקח טוב” כולל בתוכו המון רב של ענינים יקרי ערך במקצועות שונים של חכמת ישראל. חלק המצוות שבתורה, דקדוק הלשון, הוראת המלים, עניני חכמה שונים, סתירת הדעות הכוזבות של המכחשים בדברי חכמים – כל זה שימש להדרשן נושא לדרשותיו.

ובעיקר מעידים הדרושים, כי הדרשן ר' טוביה היה מן אלה הדרשנים, שדעתם מעורבת עם הבריות ואינם מעלימים עין מן הנעשה סביבם. החיים של התקופה וכל מה שעבר על עם ישראל בזמן ההוא התרשמו בדרשותיו של ר' טוביה. הצרות והתלאות, שעברו על קהלות ישראל באשכנז בשנת ד“א תתנ”ו מתגרת מסעי הצלב מצאו הד בדרשותיו. בפרשת אמור בפסוק המוציא אתכם מארץ מצרים להיות וגו' אומר: "על מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים שתמסרו עצמכם לקדש את שמי, להיות לכם לאלהים – על כרחכם, אני ה‘, אני ה’ נאמן לשלם שכר. רבותינו ז''ל כתבו מעשה בפפוס ולוליינוס אחיו שהרגם טריינוס בלודקיאה

וכו' ואני כותב להיות זכרון מעשה שעשו קדושי עליון קהל מגנצ“א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד בפרס חג השבועות ונשחטו כאיש אחד על קדוש שם אלהי ישראל בשנת ד’תתנ”ו לבריאת העולם כשנתנו יד יושבי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון, ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד') תחת הנחושת אביא זהב וגו' (ישעיה ס') תחת דם הצדיקים מה יביא, אני ה' נאמן לשלם שכר טוב".

תשובות הקראים, שהעסיקו את מוחם של החכמים בעת ההיא, תופסות מקום חשוב בספר “לקח טוב”.

וכמה פעמים מוציא הדרשן מתוך פרושי הכתובים מוסר השכל במדות הנפש והנהגות האדם בחיי יום יום, שזוהי באמת המטרה היותר חשובה של הדרשה. למשל, בפרשת ויצא (כ"ט ז') “ויאמר הן עוד היום גדול”, אחרי שמביא את הדרוש של מדרש רבה ורש"י על התורה: “אמר להם אם שומרי שכר אתם הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן” וכו' הוא מוסיף: “מיכן לאדם חשוב, שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי”, וכיוצא בזה כמה פעמים.

בדרשות ר' טוביה נושב רוח חיים ותורתו תורת חיים, והשם “לקח טוב” מתאים לספרו לא רק מפני ששמו בקרבו, אלא מפני שהוא בפועל כך לפי תכנו וסגנונו גם יחד.

בעקבות הדרשנים הללו, שהתגדרו באסיפת הדרשות של הראשונים, הלכו ר' מאיר מקאסטרו, מחבר ספר “אור עינים”, המובא בהקדמת ר' אברהם אבן עזרא לפירושו על התורה, ור' מנחם בר שלמה מרומי, שחבר את הספר “שכל טוב” בשנת ד“א תתצ”ט, והוא קובץ דרשות על התורה.

בתקופה זו חי (לפי דעת החכמים רפופורט וגריץ) מחבר הספר “ילקוט שמעוני”, הדרשן ר' שמעון קרא מפרנקפורט דמיין (מת בשנת ד“א תתק”ל), שאסף מאמרי אגדה מתוך התלמוד והמדרשים השונים ויסדרם לפי פרשיות התורה, הנביאים והכתובים. הילקוט הזה הוא המאסף היותר גדול בכמות למדרשי הכתובים, ומכיל כשני אלפים פרקים (רמזים) של דרושים ואגדות, ששאב המלקט מתוך מדרשי אגדה שקדמוהו. טיבו של הילקוט מציין “השער” הנדפס בראשו במהדורות השונות שלו: “ילקוט שמעוני, מדרש על תורה נביאים וכתובים, הלא הוא הספר הגדול והיקר, שלקט וחבר הרב רבינו שמעון זצ”ל, ראש הדרשנים מק“ק פרנקפורט דמיין. לא הניח דבר גדול ודבר קטן, ספרא, ספרי, מכילתא, פסיקתא, מדרש רבה, תנחומא, אבכיר, שוחר טוב, פרקי רבי אליעזר, תנא דבי אליהו, סדר עולם ושאר המדרשים, משנה, גמרא ואגדות בבלי וירושלמי אשר לא שם אותם בילקוטו”. הילקוט נדפס ביחד עם הפירוש הקצר “זית רענן” מאת הרב ר' אברהם אבלי מקאליש, מחבר הספר “מגן אברהם” על שלחן ערוך, אורח חיים.

___________________

בספרד הגיעה הדרשה העברית בתקופה ההיא לידי התפתחות בדרך עצמאות הרעיון והתחדשות התוכן והצורה (כאשר יבואר ביחוד בפרק הבא). רבי אברהם אבן עזרא (ד“א תתמ”ח–תתקכ"ד) בהקדמת באורו על התורה מתיחס בשלילה גמורה לדרך הדרשנים, שמסתפקים רק באסיפת דרשות הקדמונים. הוא מונה את הדרכים השונים של מפרשי התורה, ומוחה נגד אלה, שמכניסים לתוך פסוקי התורה רמזים של חכמות נכריות ופתרון חלומות, כמו ר' יצחק הישראלי ור' שמואל בן חפני, כי מה ענין חכמות חיצוניות אצל כתבי הקודש, ולא ישרו בעיניו גם אלה, שמבארים את הפסוקים כצורתם וסומכים במצוות על דעתם כדרך הצדוקים ענן ובנימין, מפני שכל המצוות שבתורה צריכות לקבלה ומסורה, בעבור שלא תמצא מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה. “וזה לנו האות, שסמך משה על תורה שבעל פה וכו' ואין הפרש בין שתי התורות ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות”. ביחוד הוא מרחיק את הדרך של בעלי הסוד, המוצאים בדברי התורה סודות וסוברים, שהתורות והמשפטים חידות, ואומר, כי “שקול הדעת הוא היסוד ולא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו”. והדרך הישרה, שבחר הוא – “נוכח פני ה', אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטב דקדוק כל מלה בכל מאודי, ואחר כך אפרשנה כפי אשר תשיג ידי”.

ובאמת פירושו של ר"א אבן עזרא הוא מנופה ומדוקדק, ועשיר בחקירות הלשון ובידיעות הענינים, השייכים לכל פרט ופרט של תוכן הכתובים. הסגנון צח וקצר, מלא חריפות השכל וזכות הרעיון. הוא אינו מתגדר בדרשות, אדרבה הוא מתנצל כשיוצא אף במקצת מגדר הפשט. למשל, כשרוצה לדרוש סמוכין של פ' שופטים לפרשה שלפניה (מצות ראיה) הוא אומר: “אף על פי שכל מצוה וְמצוָה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות, וטעם “שופטים” אף על פי שאתה חייב ללכת שלש פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחוקים והמשפטים, זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך”. וזה באמת “כדמות דרש”. וכן הוא דורש בפ' בהעלותך ואומר: “ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה”.

ובכלל אתה מוצא אצל הפרשן ההגיוני ר“א אבן עזרא כמה ענינים יקרים במקצוע באור התורה, שיש בהם ניצוצות של דרוש, כמו (בראשית ב‘, ג’) “אשר ברא אלהים לעשות – השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם”. “וימותו לפני ה' (ויקרא י‘, ב’), כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו”. “כי נזר אלהיו על ראשו” (במדבר ו‘, ז’), מלת נזיר מגזרת נזר (בשם יש אומרים), והעד כי נזר אלהיו על ראשו. ודע, כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות”. וכיוצא בזה יש למצוא כמה הערות, שיש להן ערך עמוק בדרש. והרבה אתה מוצא אצל באור

אבן עזרא דרושים “נגד המכחשים” לחזק את המסורה. יקר מאד בנדון זה באורו (תהלים ע"ח, ג') “אשר שמענו ונדעם – היתה הקבלה כמו דעה”, מה ששמענו וקבלנו במשך הדורות הרי זה נכנס לכלל מדע, כדבר המאומת בדעת האדם ושכלו, וזהו מפני “ואבותינו ספרו לנו” – “המספרים אוהבינו היו, והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו”.

אין לשער כל רוממות ערכו של באור התנ“ך לר”א אבן עזרא. בו גנוזים אוצרות דרושים עמוקים בכל פנות התורה ועיקרי היהדות וגם שפע רב של חידות ממולאות חכמה נפלאה, ששמשו נושא למחברים של ספרים שלמים, שהועילו לפתוח שערי החידות ולגלות תעלומות חכמה ("מקור חיים לר' שמואל צרצה, “אוהל יוסף” לר' יוסף הספרדי, “מגילת סתרים” לר' שמואל מוטוט, “אבי עזר” לר' שלמה הכהן, ועוד), כשהופיע החבור בעולם האיר עיני חכמי הדור בזיו חכמתו והוא מהולל בפיהם בהפלגה רבה. הרמב“ם אומר, כי ר”א אבן עזרא גלה בחבורו “סודות עמוקים ועצומים לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו והם השרידים אשר ה' קורא”, ומצווה לבנו ר' אברהם,.שלא יטריד שכלו אלא בפירושיו וחבוריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל זך ועיון דק“, וש”הם אינם כשאר החבורים, כי הוא היה כמו אברהם אבינו ע“ה ברוח” (אגרות הרמב"ם, מוסר לר' אברהם בנו).

___________

רבי יהודה הלוי (ד“א תתס”ה–תתק"ה), אשר בעוז שירתו השתפכה נפש האומה, והגיוני רוחו הפיקו אור דעת חקר היהדות בספרו הנעלה “הכוזרי”, האציל ממדעו גם על באור כתבי הקודש. ר“א אבן עזרא בפירושו מביא כמה פעמים באורים “מר' יהודה הלוי הספרדי” וגם הרמב”ן מביא “דברי ר' יהודה הלוי המשורר” והבאורים הללו יפים המה ביותר ויש בהם הרגשה דרושית, כמו “ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו” (שמות כ“ד, י”א) הוא מבאר, כי “ויאכלו” המשמעות, שהוצרכו לאכילה אף על פי שנהנו מזיו השכינה, והזכיר זה בעבור משה, שהיה ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ככתוב בפרשה אחרי זה. “כי בחטאו מת” (במדבר כ"ז, ג') הוא מפרש “כי בחטאו מת” דבק עם “ובנים לא היו לו”, כאשר יאמר היום “בעונותיו אירע לפלוני כך וכך”. וכמה יפה ואמתי הפירוש על הפסוק “את ה' האמרת היום” וגו' (דברים כ“ו, י”ז) עיין אבן עזרא שם.

בספר “הכוזרי” יש כמה דרושים יפים בבאור הכתובים. במזמור “השמים מספרים כבוד אל” (תהלים י"ט) הוא אומר: “הלא תראה, איך הציע דוד בשבח התורה, כשהקדים ספור השמש וזכר אורה הכולל וזכות עצמה ויושר דרכה ויופי מראיה וסמך לזה “תורת ה' תמימה משיבת נפש”, כאלו אמר: אל תתמהו מן הספורים האלה, כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה” (מאמר ב' נ"ו). את הפסוק “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו” (תהלים ק"ב) הוא מבאר בחתימת ספרו “כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה” (מאמר ה' כ"ז).

רבי יהודה הלוי נותן חשיבות יתרה ל“הדבור המובחר” והתוכחה, ואומר, ש“הדבור המובחר” הוא דבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב, המחבר מליצתו ובוחר דבריו, כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו… כי לתוכחה רושם בנפש על כל ענין… כל שכן שתהיה להמון, כי יש בהם על כל פנים מקבל…

כי נפשות השומעים מקבלות רושם לתוכחת המוכיח, כאשר תהיה בדברים מקובלים, ולתוכחה על כל פנים תועלת, ואם איננה משיבה הממרה מעשות רע, תקדיח בנפשו התוכחה ניצוץ ורואה כי המעשה ההוא רע, וזה חלק מן התשובה והתחלה לה בו" (מאמר ה‘, ז’).


פרק שלשה עשר

הדרשה וסגנונה בספרד. – הרמב“ם בתור דרשן. – חבוריו ודרשותיו. – הרמב”ם מבקר דרשני זמנו. – ערכה הגדול של דרשת ביהכ“נ בפסקי הרמב”ם. – בנו של הרמב"ם ר' אברהם הנגיד.


כפי שאנו רואים מתוך הספרות הדרושית של המאה התשיעית לאלף החמישי, עדיין היו נוהגים הדרשנים של הזמן ההוא לכלכל דבריהם בדרשות הקדמונים, תוכן הדרשה היה ברובו דרשות החכמים כמו שהן נמצאות בספרות התלמודים והמדרשים. ובנוגע לבאור הכתובים והדרשות של בעלי התלמוד והמדרשים ולבירור הדעות והרעיונות, הכלולים בהן, אין אנו מוצאים שום התפתחות אצל דרשני אשכנז, צרפת ואיטליה בתקופה ההיא. היהדות במדינות הללו היתה יהדות תמימה בלי שום רוח של בקורת וחקירה. בעניני אמונה ודעות לא היו זקוקים כלל לראיות ולהוכחות חדשות. המסורת היתה מושלת בכיפה, וכל דבור והגה של התורה המסורה הוקדש בבחינת אמת מוחלטת, שאין להרהר אחריה. “דברי הראשונים” היו חשובים ויקרים בעיניהם כל כך, עד שלא מצאו עצמם ראויים להוסיף עליהם נופך משלהם. דרך ההגיון בבאור כתבי הקודש כאילו לא היה מן המדה אצל חכמי ישראל במדינות ההן. מי לנו גדול מרש"י, שהיה בעל הגיון וסדרן מצוין במדה שאין למעלה הימנה, כפי שאנו רואים מפירושו הנעלה לתלמוד בבלי, וודאי היה יכול להכניס עצמיות הגיונית לתוך מדרשי הכתובים, אבל מרוב תמימותו היה נכנע לדעותיהם של חכמי זמנו ומקומו, שהיו מתנגדים להגיון (עיין בפרק הקודם), ולכן גם דרשתו כלואה במסגרת הסגנון של מקומו. הוא הסתפק רק בלקוט החומר הדרושי של הקדמונים, ומסר אותו בסגנון קצר בפירוש כתבי הקודש, ובזה הלך בדרך חכמי מדינתו “שמתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות”. הדרשה היתה חתומה בחותמה של המסורה, והדרשנים היו זהירים, שלא לשנות פניה ושלא להוציאה מתחום שתחמו לה הראשונים.

בספרד קבלה הדרשה העברית צורה אחרת לגמרי. כאן התישבו היהודים זמן רב לפני בוא הווסטגוטים ותפסו מקום הגון בכל ענפי החיים, וביחוד הוטב מצבם בשעה שהדת הקאתולית פנתה מקום להאישלם, כי המושלים החפשים בדעותיהם בטלו את ההבדל, שהיה קיים בין היהודים לשאר האזרחים. והיהדות הספרדית הקימה מקרבה חכמים גדולים, רופאים מומחים ומנהיגים מדיניים, כמו ר' חסדאי אבן שפרוט ור' שמואל הנגיד. ובהתחדש הספרות העברית בספרד על ידי גאוני המחשבה והשירה ר' שלמה בן גבירול, רבנו בחיי אבן פקודה, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב"ם ואחרים באותה תקופה, התחדשה גם הדרשה בתוכן מקורי ובמחשבה פילוסופית.

גם דרשני ספרד היו נאמנים לדעותיהם של דרשני היהדות, שקדמו להם, אבל הדרשנות לא היתה אצלם תורה חתומה ולא סגרו על עצמם בדרך שכבשו הדרשנים הקדמונים אלא הכניסו לתוך הדרשה עצמיות מחשבה משלהם.

רבי אברהם אבן עזרא קובל על דרך הדרשנים, שהסתפקו בלקט דרשות התלמוד והמדרשים, והוא אומר על הדרשנים “בארצות יוָנים ואדומים”, וביחוד על ספרי הדרוש “לקח טוב” ו“אור עינים”: “ואחרי שימצאו המדרשים בספרי הקדמונים, למה יוגיעוני לכתוב שנית אלה האחרונים” (הקדמת באורו לתורה).

ובפירושו העשיר בחקירות הלשון ובדעת הענינים של הכתובים, אינו מתגדר בדרשות, ולפעמים כשהצורך מביאהו לצאת במקצת מגדר הפשט הוא מתנצל וקורא לזה “כדמות דרש” (שופטים). וכן שאר החכמים, כמו רבנו בחיי הספרדי ב“חובות הלבבות” ור' יהודה הלוי ב“כוזרי”, האצילו ממדעם על באור כתבי הקודש ומבססים השקפותיהם במוסר ודעות בפסוקי התנ"ך, ולפעמים אתה מוצא בהם ניצוצי דרוש, שמתכונתם אינם אלא “כדמות דרש”.

אבל את הדרשה השלימה בעצם תכונתה ואפיה אתה מוצא בספרי הרמב"ם. לא לקוטים של דרשות הקדמונים, אלא יצירה עצמית של דרשות, מפיקות זוהר חכמה, שהכניס בהוראות הכתובים לשם ביסוס דעותיו במחקר הדת ובאור התורה ומצוותיה.

____________

רבנו משה בן מימון (נולד בקורדובה י“ד ניסן ד”א תתצ“ה – מת כ' טבת תתקס”ה), שהאיר עיני ישראל בחכמתו ושכל דבריו נאמרים ביושר הגיון ובחשבון עיוני עמוק, לא יכול להסתלק מבאור הכתובים בדרך דרש. בספרי הרמב"ם אנו מוצאים יסוד דרושי והוצאת הכתובים מהוראתם הפשוטה להוראה אחרת, הדרושה לו לחזוק הנחותיו, בכמה מקצועות התורה והחכמה.

השם “דרשן” במשמעותו המעולה הולם את הרמב“ם, הן בתורת חכם בקי בטעמי המקראות ויודע למצוא בהם חפץ ולהסתייע בהם בכל ענין שבא לידו, כדי להוציא לאור תעלומות חכמה, הן בתורת מטיף ומורה לעם דרך החיים ברוחו של מוסר היהדות העליון. וכשם שבמחקר היהדות, בפסקי הלכה, במדעים, בפירושיו – כשרון היצירה של הרמב”ם האיר עיני חכמים, כך במקצוע הדרשה הראה השפעתו הגדולה על רוח העם, וחבוריו כוללים אוצר בלום של חומר דרושי מסוג משובח, והם ראויים לשמש למופת ולדוגמא, הן בתוכן הן בצורה.

“מורה נבוכים”, שתעודתו לבאר “עניני הנבואה ומעלותיה ולפרש משלי־ספוריה” וליתן פתרון “לרוב ספקות התורה אשר יתעה בם כל משכיל” (הקדמה), מלא באורים לכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרש, שהוא מביאם בתורת סיוע לרעיונותיו. אבל יש בו גם כמה באורים המצטיינים בתכונתם המיוחדת ובעצמת הרעיון הדרושי, שהשכיל להכניס לתוך הכתובים, מלבד הוראתם הישרה לפי פשוטו של מקרא. ב“פתיחת המורה”, בדברו על דבר המשלים והדבור החיצון, הוא מבאר יפה את הכתוב “תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אָפניו” (משלי כ“ח, י”א) באופן זה. הגרעין המוסרי, הכלול בתוך הדבור הנאה וחבורם ביחד דומה לתפוחי זהב במשכיות כסף. הדבור החיצוני, המשל, הסגנון, צריך להיות מחומר יקר, זך ושקוף, עד כי מתוכו יתראה לעיני המסתכל בו הרעיון, התוך הפנימי, כמו מבעד לשבכה, העשויה מעשה רשת פתוחי כסף דקים מאד, יתראה תפוח הזהב הנתון בתוכו. והרעיון הפנימי צריך להיות מצד עצמו נכבד ביותר, וכשנעריכהו לגבי המשל יהיה כתפוח הזהב, שהוא חשוב ממשכיות הכסף, – רעיון חשוב כשהוא לעצמו ולמוד טוב לדרשנים. כדי לחזק הנחתו, כי כונת מצוות התורה היא תקון הנפש ותקון הגוף, הוא דורש את הפסוק “ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” (דברים ו', כ"ד), לטוב לנו כל הימים הוא תקון הנפש, טוב שאין לו גבול ותכלית, השגת העולם שכלו טוב וארוך ותענוג תמידי כל הימים, לחיותנו כיום הזה זה תקון הגוף שנמשך רק זמן קצר (מו“נ ג' כ”ז).

את רעיונו, כי העולם הוא בתכלית השלמות וכל מה שנברא בו הוא מקושר ומדובק זה בזה ואינו סובל גרעון והוספה – הוא מכניס בפסוק “ואלהים יבקש את נרדף” – “הבורא רוצה להתמיד המציאות שירדף קצתו לקצתו ולהדבק בו” (מו“נ ב' כ”ט).

בשמונה פרקיו (ח') הוא מבאר את הפסוק “חבור עצבים אפרים הנח לו” (הושע ד') “כלומר שיונח וישאר אפרים באהבתו אל העצבים, וזה יהיה ענשו שלא יסתלק מהם בבחירתו”. ומוסיף הרמב"ם לשבח את הבאור הזה ואומר: “וזה מן הפירושים הטובים למי שיבין דקות הענינים”.

כשהוא מדבר שם (פ"ה), שתכלית מעשי האדם וכל כחות נפשו צריכה להיות ידיעת השם וכל פועל ותנועה שלו ומעשה קטן או גדול צריכים להיות פונים ומביאים לידי מעלה מוסרית ומדרגה מגיעה אל התכלית ההיא הוא אומר: “וזה אשר בקש ממנו יתברך שנכוון אליו באמרו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, רצה לומר בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והוא לאהבה את השי”ת וכבר הזהיר הנביא על זה ג“כ ואמר (משלי ג') “בכל דרכיך דעהו”, רצה לומר שתשים לכל פועל תכלית והוא האמת”.

בהקדמתו לפרק חלק הוא אומר, כי לא נאה לאדם שיהיה כבהמה, אשר דבר מחוצה לה כמתג ורסן מונע אותה מן ההשתובבות, אלא צריך שיהא אצלו המונע מאתו ומעצמו, הצורה האנושית, כשתהיה שלמה, היא תמנענו מן הדברים המונעים ממנו שלמותו. ומכניס רעיון זה בבאור הפסוק “אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום” (תהלים ל"ב).

בחבורו הגדול “משנה תורה” יש כמה דרושים נאים ביותר. וראוי לשימת־לב מיוחדה מקום אחד, המראה עד כמה נותן הרמב“ם ערך להמצאה דרושית בשביל לבסס הנחותיו במקצועות שונים של חכמה. פרק רביעי של הלכות דעות מקדיש הרמב”ם כולו לשמירת הבריאות. כל כ"ב ההלכות של אותו הפרק כוללות עצות וכללים בהנהגת האדם, מיוסדים על תורת ההיגיינה ונסיון של רופא מומחה, בנוגע לאכילה ושתיה, שינה ורחיצה, עבודה ומנוחה וכו'. ואחרי שהוא מסיים את כללי אכילה ושתיה (הלכה ט"ו) ואומר: “ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה ואפילו ממאכלים טובים”, – הוא חותם כך: “הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו”.

סגנון דרושי כעין זה בפי פילוסוף הוגה דעות מקוריות וחוקר מקורי כהרמב"ם, עושה לכאורה רושם מתמיה בחדושו.

ר“א אבן עזרא, הפיטן, רוח ההגיון אינו נותן אותו לעזוב את הפשט, והוא מרשה לעצמו רק “כדמות דרש”. והרמב”ם החוקר הפשטן, שהבנתו תמיד הגיונית־מדעית וגם הסתכלותו הדתית היא עיונית – מתגדר בדרשות כאחד “מרבנן דאגדתא” בתקופה הבבלית וכדרשן ותיק של התקופה המאוחרת ביותר – תקופת המגידות בפולין ובליטא. אבל מהותו של הרמב“ם לא ניתנה למדוד באמת המדה הרגילה בשביל גדולי החכמים. הוא היה איש הפלאות, “אדם ולא אדם”. כמה כשרונות וכחות הנפש המתנגדים בטבעם זה לזה ואינם מסוגלים לכאורה להיות תואמים באיש אחד באו לידי התאמה והשלמה גמורה בתכונתו של הרמב”ם.

אישיותו של הרמב“ם למה היא דומה? למשבצת זהב ממולאה אבני־חן, שגווניהן שונים זה מזה, והצורף השכיל לקבוע את האבנים ולסדרן באמנות יתירה באופן שהגוונים מתמזגים ועולים יפה ויצא עדי יפה ומרהיב עין. נפשו של הרמב”ם קלטה המון רב של ידיעות בחכמות ובמדעים שונים, מדעי הטבע, רפואה, תכונה, הנדסה, ואפילו ספרות הצבא“ה ואצטגנינות, ספרות ערבית, ו”לא השאיר ספר אחד בעניני עבודה זרה שלא הבין בו והבין עניניו וירד לסוף דעתו" (ממכתבו לחכמי מרשיילא), ספרות הפילוסופיה מן הפילוסופים הקדמונים, כמו אריסטו וסיעתו, עד פילוסופי זמנו. ועם זה היתה נטיה מיוחדת טבועה בנפשולהיות חוקר לכל תכלית ולהתיחס ברוח בקורת אל הדעות שקדמוהו ולהעמיק ולצרף מהותך ותכליתן. ואת עיקר מעיניו שם מראשית טל ילדותו בתורת ישראל ובספרותה, למן המשנה והתלמודים עד החבורים של ראשוני הרבנים שקדמו לו, לפרש ולברר ולסדר דבריהם. וכשם שכוחו היה יפה בכשרון הסדרנות, להביא סדרים בספרות ישראל, לאסוף פזורי עניניה ולהביאם לידי תורה מסודרה ומשוכללה, כן השכיל להביא שיטה וסדר בתוך אוצר הידיעות והכשרונות שלו, כדי שלא תהא ביניהם הסגת גבול ונגודים פנימיים וכולם יחד ישמשו לו דרך להבנת התורה ולחשיפות ספוני סודותיה. מן הקריאה בספרים נכריים בעניני גזרות משפטי הכוכבים ומהותם של נימוסי עבודה זרה נתברר להרמב"ם טעם המצוות (ממכתבו הנ"ל).

הרבה עשו כר' משה בן מיימון ולא עלתה בידם. אבל הרמב“ם מתוך יראתו שקדמה לחכמתו, מתוך תכונת נפשו, שנמשכה לנקודת היהדות האמתית ואמונת האחדות הטהורה “שנצטיירה בנפשו” ונקבעה עמוק בלבו “אחרי העיון השכלי” (מו"נ א' נ') ערב את לבו ללכת בדרכו זו והגיע למחוז חפצו. הוא באמת נתנסה בכמה נסיונות ועמד בשלום. הוא נכנס לפרדס ויצא בשלום. הדרשן החסיד ר' יוסף יעבץ מגולי ספרד, שעורר בספריו ובדרשותיו קטרוג גדול על העוסקים בפילוסופיה, אומר (בספרו “אור החיים”): “אין מביאים ראיה מן גדול העולם כהרמב”ם, שהיה יחיד בדורותיו ואין משיבים ממעשה נסים, כי משה גדול מאד, אב בתורה, אב בחסידות. הוא הלך בדרך ארוכה ולא טעה ובמסוכנת ולא נסתכן, במקום גדוד חיות ולסטים, הם הפילוסופים האומרים עזב השם את הארץ וכופרים בחדוש העולם, לא אכלוהו החיות הרעות ולא שדדוהו הלסטים, הוציא אבני שוהם מראשי הפתנים, במאורת צפעוני, ראש הפילוסופים (אריסטו), ידו הדה ולא הרעו ולא השחיתו בהר קדשו, כי היה קדוש וחסיד מלידה ומבטן ומהריון מכמה דורות, צדיק בן צדיק, חסיד בן חסיד, תורת אלהיו בלבו לא מעדו אשוריו… ואדרבה, הוא חגר חרבו והעמיק בספריהם ונלחם בהם וצלחה עליו רוח השם ונתחזק בקבלתו”.

ומובן, כי הרמב“ם, שהפליא למצוא את נקודת המגע בין הפילוסופיה ובין עיקרי האמונה, ודאי שהיה יכול גם להביא התאמה נכונה בין ההגיון והדרשות, שהרי דרך הדרש היה כלי חפץ בידם של חכמי ישראל מקדמת דנא, ולפיכך נתקבל גם בבית מדרשו של הרמב”ם. אבל הדרושים של הרמב"ם לא היו “עבים כשקים” אלא “כמשי דקים”. דקות ההרגשה ויפי הסגנון.

___________

אבל כל עיקר חשיבותה של דרשת הרמב“ם אינה בסוג הדרש, שהוראתו הוצאת הכתובים מפשוטם, וגם לא באופן שמוש הכתובים כבסיס ויסוד להשקפתו באמונות ודעות, עיקר ערכה של דרשת הרמב”ם אתה מוצא בעצם ההטפה המוסרית שלו לתקון המדות והדעות של בני אדם, המתרשמת בנפש בנעימות סגנונה,מלא תום ויושר.

ההלכות הראשונות של “משנה תורה”, כמו יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תשובה (המיוסדות על מבחר הדרשות והאגדות ומאמרי המוסר, הכלולים בתלמוד ומדרשים) מלאות דרשות נשגבות בחקר נפש האדם, מוסר היהדות בברור חובות האדם, עיקרי הדת וכדומה. בהלכות הללו מונח היסוד המוסרי המיטפיסי, ואין פלא, כי הרמב“ם מוצא לו כאן תפיסה לכשרונו הגדול להרחיב הדברים בסגנון נעלה ובהגיון נפלא. אבל הפלא הוא, כי בשאר חלקי הספר – במקצועות שונים של הלכה הנוגעים למצוות התורה ומנהגי הדת, דיני שלי ושלך, שמיטין ויובלין, דיני אישות וכדומה, – לכאורה חומר בלתי מסוגל כלל לעניני מוסר ודרוש – גם כאן מוצא הרמב”ם מקום להטיף את אמרותיו על לב האדם ולפעול עליו בדברים המושכים את הלב. מלבד הפסוקים וההגיונות השלובים בפסקי הדינים של “משנה תורה”, הבאים לבאר הנחותיו ההלכיות על דרך ההגיון ועל יסוד מוסר היהדות (עיין למשל, הלכות שבת בדבר חולה שיש בו סכנה (פ"ב ג') או הלכות גרושין בענין גט מעושה (פ"ב כ'), שהם באמת ענינים יקרים בפני עצמם), עוד כדאי לשים לב באופן מיוחד אל החתימות של הרמב“ם לכמה הלכות. החתימות הללו רוח חן שפוך עליהן, בהן כלולות בסגנון מועט מחזיק המרובה השקפותיו של הרמב”ם על הענין הנדון, והן כגולת הכותרת לכל אותן ההלכות, שהוציאן מתוך פזורי הענינים שבתלמוד והכניסן בסדר וקצב נכון לתוך ספרו.

למשל בהלכות לולב, אחרי שהוא מביא את הסדר היפה של שמחת בית השואבה במקדש, שהיו משתתפים בה חכמי ישראל, ראשי הישיבות, הסנהדרין, החסידים, הזקנים ואנשי מעשה (על פי הגמרא סוכה, פרק החליל), הוא חותם את ההלכה בדברים האלה: "השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בה, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמן ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך (משלי כ"ה). וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני (שמואל ב‘, ו’). ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה‘, שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’ " (שם). זהו באמת דרוש נכבד בשבח שמחה של מצוה. וכנגד זה מזהיר רבנו בחתימתו להלכות אסורי ביאה מן השחוק וההוללות והשכרות, שמרגילים את האדם לעבירה: “וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים ומעלות של עריות וכו'. גדולה יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתך תשגה תמיד”.

הלכות עבדים הוא חותם בדברים הנעלים האלה: “מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואעפ”י שהדין כך – מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. החכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל, שהיו אוכלים, הרי הוא אומר: כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה (תהלים קכ"ג), וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרם הכתוב ולא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו, וכן מפורש בדרכי איוב הטובים, שהשתבח בהם: אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד (איוב ל"א). ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב“ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב”ה, שצונו להדמות בהן, הוא אומר: ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: ויתן לך רחמים ורחמך והרבך".

ולעומת זה דורש הרמב"ם מן הפועל העני, שיעשה את מלאכתו באמונה, והוא אומר בחתימתו להלכות שכירות: “כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר, כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד”.

בחתימת הלכות שמטה ויובל, אחרי שמבאר מעלות הלוים הוא אומר: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבו רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים, אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהי ה' חלקו ונחלתו לעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי".

רעיון עמוק צפון בחתימת הרמב“ם להלכות מקואות וכה דבריו: “דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזרות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתם, והרי הם מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה, שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב היא, והדבר תלוי בכונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ”י כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוון לבו לטהר, כיון שטבל טהור אעפ”י שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות און ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

בחתימתו להלכות מלכים, שהיא סוף הספר כולו, הוא אומר: “נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו”ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ‏ ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא. ובאותו הזמן לא יהיה לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

______________

וכל אותן הדעות הנעלות במחקר הדת, בתורת המדות ועתידות ישראל, שהכניס הרמב"ם לתוך ספרו, הפיץ בחייו בארצות נודו וטלטוליו העצומים. כי יותר שהיה חכם בפירושיו ופסקיו, עוד למד דעת את בני עמו בכל מקום בואו, ויותר שנתפרסם בעולם מתוך ספריו. הגדולים, נתפרסם בחייו כדרשן היהדות הטהורה, כמנהיג ועומד בפרץ.

סגנונו הנעים וכשרון ההסברה לבאר את המחקרים העמוקים ביותר במשלים לקוחים מן החיים הפשוטים, נתנו לו את היכולת להפיץ תורתו בעולם, ורבים נמשכו אחריו, וגם לעת זקנתו, כאשר היה ב“תכלית החולשה ואף אחד מישראל לא יכול היה לדבר אליו להתחבר ולהתבודד עמו” (בששת ימי המעשה), היו באים אליו בני הקהלה ביום השבת “והיה מנהיג הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע” (מאגרתו לר' שמואל אבן תבון). ואת דבריו לא הגביל בחוג שומעיו הקרובים, וכשהיה צורך־השעה בכך, כגון בשעת גזרת השמד, היה מריץ אגרותיו, שבהן הטיף דברים טובים ונחומים על לב כואב “לכל קהל וקהל לחכמים ולזולתם לחזק אמונתם ולהעמיד רגלם לבל תמעד” (אגרת תימן), שלא יתיאשו מן הפורעניות ויהיו דבקים בתורת ה' ויחכו לגאולה. השפעתו היתה גדולה מאד ורבים השיב מעוון. ולכן גדול היה שמו, וגדולי החכמים היו נכנעים לדעותיו, שנתקבלו בחיי העם לתורת אמת וצדק.

הרמב“ם מתיחס בבקורת עצומה לדרשני זמנו וקורא תגר על אלה “שדורשין בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה”. ומראה על ההפסד הרוחני, שמביאים הדרשנים הללו להמון העם “שמאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה” ואומר עליהם: “מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה”. וביחוד מצטער הרמב”ם על חלול שם ישראל, שגורמים הדרשנים בהביאם לפני ההמון מאמרי אגדה כצורתם בלי כל באור מספיק “לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”, והכת הזאת מספרים פשטי דברי חכמים ז“ל, שכששומעין אותם שאר האומות אומרים “רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה”. וכדי למלא החסרון הזה מבטיח הרמב”ם לחבר “קבוץ כל הדרשות הנמצאות בש”ס וזולתו ולבארן ולהסביר בהן סברות שיהיו נאותות לאמתת הענינים" (הקדמת הרמב"ם בפירושו לפרק חלק, סנהדרין). ועד כמה היה מעריץ ומרומם דרשות חז“ל נראה מתוך דבריו, כי דרשות חז”ל כוללות בתוכן אוצר הדעות והמחשבות שהיו “כלים בהן הפילוסופים דורותיהם”, אבל הוא דורש מן ההוגה בהן “הסתכלות שכלית”, ורק אז, “יובן בהן מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו” (הקדמה לסדר זרעים).

ערך מיוחד מיחס הרמב"ם לדרשת בית הכנסת. בדינים הנוגעים לבנין בתי כנסיות הוא פוסק “להעמיד בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או אשר אומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולם” (הלכות תפילה פרק י"א, ג'). ובהלכות תשובה הוא פוסק, כי צריך “להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירם בתשובה”. ומוסיף, כי “זה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאותיו שהם בעיניו טובים”.

הרמב“ם מפורסם לחכם גדול, הוגה דעות נעלות, רופא, תוכן ומהנדס, סדרן ומחוקק, פרשן ומבאר, מנהיג ורועה נאמן לעמו. אך בתוך כל העבודה המדעית והרוחנית רבת־הגונים הזאת תופסת מקום חשוב הדרשה העברית, השלימה בסגנונה היפה ובתכנה המלא, שהשפיעה על הלב העברי אצילות הנפש והתרוממות רגשי האהבה האמתית, אהבת השם ואהבת הבריות. ואשרי הדרשן שרוחו נאצל מדרשת הרמב”ם והוא יודע לסגל לעצמו מקצת מסגנונו המיוחד.

________________

בנו של הרמב"ם, רבי אברהם הנגיד (ד“א תתקמ”ו–תתקצ"ח), גם הוא היה בעל השפעה גדולה על מהלך החיים הרוחניים של בני דורו. הוא נודע לחכם גדול וחבר ספרים חשובים בכמה מקצועות שבתורה, אבל גדולתו לא בחכמתו, אלא ביראתו הקודמת לחכמתו, באישיותו המוסרית, בענותנותו וצדקתו, שהאצילו רוח טהרה וקדושה. על הסביבה, שבה חי, ובזה היה “ברא כרעא דאבוה”, ולפיכך הכל הכירו בסמכותו ודבריו היו נשמעים בעניני הצבור וזכה לשם “הנגיד”.

עודו בשחר ימיו כבר נבא עליו הרמב“ם, שלגדולות נוצר, ובמכתבו אל תלמידו ר' יוסף עקנין כותב: “זה בני אברהם השם יתברך נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מדותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה ויהיה לו בעזר השם שם בגדולים בלא ספק”. בן דורו ר' יהודה אלחריזי (ד“א תתק”ל–תתק"צ) שהיה גדול ממנו בשש עשרה שנה, כותב עליו בספרו “תחכמוני” (מ"ו) “קטון בשניו וגדול בעניניו, צעיר לימים, מסכל חכמים”. הרמב”ן באגרתו אל רבני צרפת נגד הקטרוג על “מורה נבוכים” קורא לו “הארז האדיר אשר בין עבותים צמרתו זרע קודש מצבתו”. והתוארים הגדולים, שבהם מכתירים רבני דורו את שאלותיהם אליו, מוכיחים עד כמה היה חביב ונערץ בחוגי החכמים.

הוא האציל מכשרונו על באור כתבי הקודש ודרשות חז“ל. כמה עשרות מתשובותיו מוקדשות לבאורים שונים בתנ”ך וחבר גם “ספר הדרשות” (כנראה מתשובה ס"ג). את ספריו חבר בערבית. ספרו “כתב אל כפיאה”, שתרגומו “ספר המספיק לעובד השם”, כולל כמה הלכות ומדות והנהגות טובות, הדרושות לכל שומר תורה. מתוך ספר זה תרגמו קטע אחד, והוא “מאמר על הדרשות”, שנדפס ב“עין יעקב” דפוס ווילנא, ויש לו ערך גדול להבנת רוח האגדות ומהותן. ידועה האגרת שלו “מלחמות השם” להגן על דעת הרמב"ם.


פרק ארבעה עשר

השפעת הרמב“ם על סגנון הדרשה בדורו. – ר' יוסף עקנין וחבורו “ספר המוסר”. – הרד”ק וביאורו על כה“ק. – ר' יעקב אנטולי וספרו “מלמד התלמידים”. – הרמב”ן, דרשתו במעמד מלך קשטיליה, ויכוחו, פירושו על התורה. – רבנו יונה גירונדי, ספריו “שערי תשובה” ו“ספר היראה”, באורו לפרקי אבות ומשלי.


מטבע הדברים, שתקופת הרמב“ם הולידה כשרונות חדשים לדרשה העברית. כבר ראינו בפרק הקודם, איך הרמב”ם היה מעריץ ומקדש דרשת בית הכנסת, עד שקבעה לחובה על קהלות ישראל בספר ההלכות שלו, הוא היה מבקר מצב הדרשה בזמנו ומשתדל להעמידה על הגובה הראוי. ומהיות, כי השפעתו הקיפה כל עניניהם הרוחניים של בני דורו, לפיכך מובן, כי הראה פעולתו ביחוד על הדרשה להתאימה לתעודתה ולשכללה לפי רוחו. אבל פעולתו זו לא היתה רק מתוך כוחו המוסרי ואישיותו הגדולה של הרמב“ם בתור חכם גדול ומנהיג הדור, אלא בעיקר מתוך ספריו. ספרי הרמב”ם, שהתפשטו בעולם, היו לכוח מפרה כשרונות של הדבור ההגיוני, לבית־הספר בשביל שכלול רוח הדרשנים והתפתחות הדרשה.

________________

רבי יוסף בן יהודה עקנין (ד“א תתקכ”ט–תתקפ"ו) חכם גדול בתורה, ברפואה ופילוסופיה, תלמידו המובהק של הרמב“ם, שלמענו חבר את ספרו “מורה נבוכים”, הלך בעקבות רבו הגדול והפיץ את הגיונותיו באמונות ודעות ומוסר היהדות בעצם טהרתם, הרמב”ם שם לב ביחוד לתורת המוסר, הכלולה במסכת אבות, ש“מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית”, ומרוב חשיבותה הקדים לפירושו על מסכת זו שמונה פרקיו, שהם מבוא ומפתח לחכמת הנפש, כוחותיה ומדותיה ולהכרת חולי הנפש ורפואתה. ור' יוסף עקנין גם כן הכיר בערכה של מסכת אבות וחיבר ספר מיוחד לבאורה וקרא לחבורו זה “ספר מוּסר”. לפי טיבו ותכונתו, משתייך ספר זה אל חוג ספרי מוסר המצוינים ביותר. הוא מלא דברי מוסר והגיונות ישרים על חיי האדם ותכליתם, והדברים מבוססים בפסוקים מכתבי הקודש ומאמרי חז“ל. כמה ענינים לקט המחבר מאבות דרבי נתן ומפירוש רבו הרמב”ם, אבל יש בו הרבה ענינים מקוריים במוסר ודעות, שהמחבר השכיל לבארם על יסודות חכמת הרפואה וחכמת ההגיון, שהעמיק לחקור בהן ורשומם ניכר בכל חלקי הספר.

רבי יוסף חיבר את ספרו בעברית. ויש בו הרבה מקומות שניכרת בהם השפעת סגנונו של הרמב“ם. הוא התבשם מתורת רבו ברפואת הנפשות באמצעות הרצאה מוסרית בסגנון המימוני המיוחד. לדוגמא, את מאמרו של ר' שמעון (אב', ש“ב י”ח): “הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה” וכו' הוא מבאר: “שתכוין לבך ותקבל עול מלכות שמים באהבה וביראה ובאימה ואל תוציא דבר מפיך ולבך פונה לעסקי העולם ורעיוניך מתבהלים היאך תשיג את הבליו, אלא יהיו פיך ולבך שוים לאהבת האל, ודע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, הוא בוחן לבבות וחוקר כליות ויודע נסתרות, ובקש מלפניו על נפשך החוטאת ועל לבך הזונה, כורע ומשתחוה ומתחנן בדמעה נתכת ונפש משתפכת”. לדברי ר' יהושע “עין רעה ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם” (שם שם ט"ו), הוא אומר: “שלטון יצר הרע גדול מאד ואינם ניצלים ממעשיו הרעים אלא יחידי הדור והם הנקראים בני חורין, שאינם משועבדים לתאותם אלא מושלים ביצרם כרצונם ותאותם, והמה מתי מספר כדאמרי ראיתי בני עליה והם מועטים (סוכה מ"ח). והזהיר במוסר זה עתיד לנחול חיי העולם הבא והפושע בו נטרד מן העולם, והם הנקראים עבדים אסירי יצרם ועבדי תאותם”.

ר' יוסף עקנין חיבּר גם פירוש על שיר השירים ומזכירו פעמים ב“ספר מוסר”. “ספר מוסר” נדפס ראשונה בשנת תר“ע בברלין בהוצאת “חברת מקיצי נרדמים”. עם הופעתו של ספר זה נוסף נכס יקר לספרות המוסרית שלנו. זהו באמת ספר מוסר, מבוסס בדברי תורה וממוזג בידיעות החכמות, המחזקות את יסודות המוסר, הכלול ב”פרקי אבות“. בספר זה אתה מוצא חומר מוסרי עתיק יומין, מחודש ומסוגנן ברוחו ובטעמו של הרמב”ם, ולפיכך הוא קובע לעצמו חשיבות יתרה להבנת הדעות והמוסרים של אבות האומה.

___________

רבי דוד בן יוסף קמחי – הרד“ק (ד“א תתק”כ–תתקצ"ה) בביאורו המפורסם לכתבי הקודש הראה השפעתו הגדולה להפצת דעת התורה בעם, להרחיבה ולהעמיקה בהבנה הגיונית לפי חוקי הלשון והכרה ישרה בתוכן הכתובים. בביאור הרד”ק אתה מוצא חומר הגון ביותר לדרשה העברית. המבאר השכיל להשביץ במסגרת הכתובים כמה דרושים נאים משלו ולהתאים כמה מדרשות חז“ל אל תוכן הביאור. לדוגמא: בישעיהו ס”ב ד“ה “לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה וגו‘, כי חפץ ה’ בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך”, הוא מבאר: “הארץ המיושבת דומה לאשה, שיש לה בעל, וכשהיא שוממה היא כאלמנה. ומנחם הנביא את הארץ, כי בזמן שישובו בני ישראל אליה יהא הקשר ביניהם חזק ואמיץ, כמו ש”יבעל בחור בתולה”, מתוך אהבת־נעורים טבעית, והארץ תפרח ותשגשג ביפיה, אבל בזמן שיושבים בה בני אומות אחרות לא נאה שבתם בה, כמו זקן שיבעל בתולה או בחור שיבעל זקנה בלי אהבה וחמדה טבעית, והארץ תשאר חרבה ושוממה“. שם ו' “על חומותיך הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם” הוא אומר: “כל השומרים ערים רק בלילה וישנים ביום, אבל שומר ישראל ער ביום ובלילה, ולכן אבלי ציון לא יהיה לכם דמי והתפללו לפניו ושפכו כמים לבכם עד יכונן ירושלים בחומותיה ובבנינה וישימה תהלה בארץ. בירמיהו ל”ג י”א “קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה' וגו‘, הוא אומר: "מביאים תודה ולא חטאת ואשם, לפי שבזמן ההוא לא יהיו כלל רשעים וחוטאים, כי כלם ידעו את ה’, וכן אמרו רז”ל “כל הקרבנות בטלים לעתיד חוץ מקרבן תודה”. הרד“ק מגין על המסורה. למשל, במלכים א', י”ט, ד‘: "ויאמר רב עתה ה’ קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי", הוא אומר: “נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו וזה ראיה לאומר פנחס זה אליהו”, וכן בכמה מקומות.

הוא מביא יסודות לפירושו מן החכמים שקדמוהו, כמו רבנו סעדיה גאון, ר' שלמה בן גבירול, רש“י, אבן עזרא, הרמב”ם. ביחוד הוא נשען בפירושו על ביאורי אביו ר' יוסף קמחי (חכם גדול ומדקדק בלשון הקודש). הרד“ק חבר “ספר הדקדוק” ו”ספר השרשים" (קושטא רצ"ב), חבר גם פירוש על מסכת אבות, המודפס בסדור תפלה (טורין רפ"ה), ספר “עט סופר”, כללי המסורה לכתיבת ספר תורה, נדפס בקובץ “מקיצי נרדמים” (ליק תרכ"ד). בסוף פירושו על תהלים נמצאה “תשובת הרד”ק להנוצרים".

הוא קבל השפעה גדולה מדעות הרמב“ם והיה ממעריציו ועמד בשורה הראשונה של המגינים על דעותיו נגד מחרפיו. דעותיו של הרמב”ם בעקרי התורה והדת תופסות מקום חשוב בביאורו של הרד"ק.

_______________

כדי לדעת, עד כמה צעדה הדרשה העברית במאה האחרונה לאלף החמישי צעדי ענק לפנים בנוגע לעצמיות הרעיון והסגנון, די לשים עין על הספר הדרושי, שנשאר לנו לפליטה מן הזמן ההוא, “מלמד התלמידים”, מאת החכם הדרשן רבי יעקב בן אבא מרי אנטולי. החכם הזה חי בסוף האלף החמישי ובתחלת האלף הששי (ד“א תתקנ”ב–ה“א ט”ז) בפרובינציא דרום צרפת. הוא שמע רובי תורתו מחותנו רבי שמואל אבן תבון ולמד חכמות חיצוניות אצל החכם הנוצרי מיכאל סקוטוס. ביחוד היה מושפע מן הדעות של הרמב"ם, שהיה מעריץ ומכבד אותן באופן מאד נעלה, ואומר, כי “הספר מורה נבוכים הוא פוקח עורים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בדרך הדרישה הראויה, ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה ושאר כתבי הקדש” (הקדמה לספר “מלמד התלמידים”). ובכל טרדותיו הרבות בתור רופא בחצר המלך ומתרגם ספרי הפילוסופים מערבית לעברית, היה קובע עתים ללמד את העם דעת, ובשבתות ומועדים היה דורש דברי תורה ברבים, ואת דרשותיו הללו הכניס לספרו ויסדרן לפי פרשיות התורה.

השם “מלמד התלמידים” מראה בעליל, כי היתה להמחבר מטרה של תוכחת מוסר, ותעודתו של הספר לסול דרך ישרה בתורת היהדות, כרשום בפתח “השער” – “לזרז באמונה ועבודה”.

המחבר מוכיח בהקדמתו, כי “אי אפשר לדעת היחוד ואהבה וקיום המצוות כראוי מאין דרישת התורה על דרך החכמה”, ומחליט, כי העצלות של חכמי ישראל בנוגע לחקירה ודרישה בכתבי הקודש מביאה לידי חלול כבוד התורה ונפילת רגשי הדת, כי “היינו משל בגויים על החכמה ועל המצוות שבאו בתורה, לפי שאין אנו שוקדים ללמוד שנשיב את אפיקורוס כפי שהזהירו אותנו רבותינו, וזוהי לפי שהם משתדלים לדרוש ולחקור התורה כפי אמונתם ודורשים ברבים והכופרים מרחיבים פה עלינו ואומרים, שאנו אוכלים הקליפות והם אוכלים הפרי, לפי שהם משתדלים לדרוש ולחקור התורה כפי אמונתם ודורשים ברבים תמיד עד שהחזיקו השקר באמת זמן רב, ואנחנו כמעט נטיו רגלינו מן האמת המסור לנו מפי השם מפני עצלותנו, בקראנו התורה קריאה חלושה כקריאת הנערים בלא חקירה ודרישה, עד שהרבנים מעמנו סומכים בקראם שנים מקרא ואחד תרגום הפרשה כמו שצוו רבותינו, ולא על הקריאה לבד היתה כוונתם בזה, אבל ההערה כדרך שבאו הערות הרבה בתורה והיא כדי להתבונן בתורה בכל שבת ושבת ובכל יום טוב, לפי שהם ימים פנוים לכל לדרוש ולחקור וללמוד וללמד, ואל זה היתה הכוונה בקדוש הימים ההם, ולא כן אנחנו עושים, אבל כשנקרא הפרשה אנחנו מבליעים קצת תיבות כאלו אנחנו אוכלים דברים מרים, וכדי בזיון בזה, בהעבירנו כוונה, שבאה בתקון ברכה אחת מברכות התורה שתקנוה דרך תפלה להעיר על זה, והוא “הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו”, וידוע, כי המאכל הערב יטעמנו האוכל אותו בחכו ולא יבלע ממנו מאומה בלא טעימה, והוא שסדרו בברכה ההיא “ונהיה אנחנו וצאצאינו כלנו יודעי שמך” וידיעת שמו הוא מדברים הנמנעים בדרך קריאתנו, אם כן ברכתנו ברכה לבטלה ותפלתנו תפלת שוא, וגם קדוש הימים ההם לא נכוון אליו רק למלא כרסנו המחלל נפשנו”.

והדרשן החכם בא לתקן המעוות הזה בדרשותיו, שדרש ברבים בשבתות וימים טובים. לפי המטרה והכוונה של הדרשות אינו שונה הספר “מלמד התלמידים” משאר ספרי דרוש, מהיות תכליתו – חזוק מוסדי התורה והדת, אבל תכנית הספר, סגנונו, אופן הרצאתו ונמוקיו שונים המה לגמרי מספרי הדרשות, שקדמוהו. כל דרשה ודרשה של הדרשן רבי יעקב אנטולי אינה העתקה של דרשות הקדמונים, אלא מאמר מקורי בפני עצמו, שיש לו נושא מיוחד, והדרשן הולך ומברר את רעיונו המרכזי בפסוקים מן התורה ובדרשות חז"ל, ואגב זה הוא מבאר את הכתובים והמאמרים בחקירה הגיונית.

הרוח השולט בדרשות החכם אנטולי הוא רוח הפילוסופיה הדתית בשיטת הרמב"ם, לשונו של הדרשן הוא לשון למודים, וכל ההוגה בדרשותיו מוצא בהן טעם. ביחד עם הראיות מספרות ישראל, הוא מביא ראיות מספרות העמים, ובשורה אחת אנו מוצאים בדרשותיו מאמרי החכמים מן התלמוד והמדרשים ומאמרי אפלטון, אריסטו ועוד מחכמי אומות העולם. וביחוד מביא דברים בשמו של החכם מיכאל סקוטוס, ובשביל זה הוא מתנצל בהקדמתו ואומר: “ואין ראוּי לחכם לתפוש אותי בזה ולא לבזות הדבר הכתוב בשמו לפי שאינו מבני עמנו, כי אין לך לבחון הדבר רק מצד עצמו לא מצד אומרו. הלא תראה שמשה רבנו הקדים פרשת יתרו למתן תורה לחבוב דעתו. ואני גם כן הלכתי בדרך התורה להזכיר דבר בשם אומרו”. ועיין דרשתו לפ' משפטים שבסופה הוא מטעים שוב, "כי ראוי לקבל האמת והיושר מכל אדם גם כי יהיה האיש המגיד פחות מהמקבל, גם כי יהיה מעם אחר.

צורך של הצטדקות כזו והטעמה מיוחדת של ההיתר לקבל את האמת ממי שאומרה מראה על הרוח, שהיה שולט אז במדינות פרובינציא ועל חוג מבטם של חכמי ישראל בצרפת, שהיו מופלגים ביראתם והכנעתם לגבי קדושת המקור ביחס לעניני דעות ומוסר, וביחוד בבאור כתבי הקודש ועקרי הדת האמתית.

ובכל היות החכם אנטולי מוקיר החכמות החיצוניות ורוחו היה נאמן עם החקירה ההגיונית, הוא היה נוטה לפעמים בדרשותיו לדרך הרמז ומטיף מוסרו במשל. בפ' מטות, למשל, הוא מבאר היחסים שבין הבעל ואשתו ותקון שלום בית, שבשבילו הקלה התורה מעל האשה עול מצוות עשה שהזמן גרמא, כדי שיהא לה פנאי לעזור לבעלה ולהיות צופיה הליכות ביתה, ובשביל זה אסורה לאיש דודתו ומותר לאשה דודה, כי הטבע נותן, שימשלו השרשים בענפים, ואלו היה האדם נושא דודתו, היתה האשה מושלת בבעלה הפך מה שהיתה הכוונה, אבל כשתנשא האשה לדודה כל שכן שתהא נכנעת לו ותכון הממשלה לאיש, והוא שחבבו רבותינו ז"ל, שישא אדם בת אחותו, ועל דרך זה נתנה רשות ביד הבעל להפר נדרי אשתו ולשמור עליה מענות נפשה, כדי שלא ימעט שלום הבית כאשר תצטער האשה בהיותה נדרנית. וברוח זה הוא ממשיך הגיונו בבאור הענין, כמו שהורה פשוטו של מקרא. ומזה הוא עובר לדברי מוסר ואומר: “אבל לפי משלו בא להעיר האדם על החיים האמתיים הנצחיים, שצריך שישים עיונו והשגחתו בהם בעודו עם אשתו הדבקה אצלו והיא החומר, כי היא חלקו, על דרך שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, לפי שבעולם הבא יאכל מה שבשל בעולם הזה לא זולתו, ואם האדם טורח יום או יומים לבשל בערב שבת מה שיאכל בשבת, כל שכן וכל שכן שיש לו לטרוח בעולם הזה שהוא קצר יום, כדי לשבוע ולהתענג בעולם הבא שכלו שבת לה', ואחר שאין האדם יודע באיזה יום ימות צריך שיהיו כל ימי האדם בתשובה, כמו שצוו ז”ל “שוב יום אחד לפני מיתתך”, והוא שאמר החכם “בכל עת יהיו בגדיך לבנים” וגו‘, רוצה בו, שתהיינה מדותיו בלא שום דופי וכו’ ".

ואף על פי שהספר “מלמד התלמידים” שונה בתכניתו משאר ספרי דרוש ולמרות מה, שהמחבר נוטה לצד החקירה הפילוסופית גם בבאור הנסים, מכל מקום השתמשו לאורו חכמי ישראל הקדמונים, כמו הכלבו, מנורת המאור, אבודרהם ועוד. והגאון רבי שלמה קלוגר בהסכמתו להוצאת הספר על ידי החברה “מקיצי נרדמים” בשנת התרכ"ו אומר: "כאשר שמתי עיוני בספר הזה מצאתיו כלו מחמדים, מלא מוסר השכל ויראת ה' ".

_______________

מקורי הוא ביחוד רבנו משה בן נחמן גרונדי (הרמב“ן – נולד ד”א תתקנ“ד – מת בא”י ה"א ל'). מלבד שהיה הרמב“ן גדול בחכמת התורה, בפילוסופיה, ברפואה ובלשונות, היה מצטיין בלשון למודים להביע את דעותיו ברבים, וקנה לו שם בדרשתו, שדרש במעמד מלך קשטיליה בדבר חשיבותה של תורת ישראל. הדרוש הזה נעתק לעברית בשם “דרש הרמב”ן לפני המלך קסטיליה” ונדפס בפרג בשנת שנ“ז. ביחוד עשה לו פרסום גדול הויכוח שהיה לו עם המומר פאבלי כריסטיאני בברצלונה (בשנת ה“א כ”ג). קנאי הקטולים, ובראשם הכומר רימון די פינאפורטי, שמו את לבם בעת ההיא להכניס את היהודים תחת כנפי דת משיחם ולתכלית זו היה כריסטיאני נוסע מעיר לעיר לעשות נפשות לדת הקתולית, אך בראותו, כי לשוא עמלו, ערך מטעם המלך ויכוח פומבי עם הגדול ברבני פרובינציא וספרד, הרמב”ן, בתקוה שכשרון הדבור יעמוד לו לנצח מתנגדו, ואז הדבר יעשה רושם כללי לתועלת משלחתו. הרמב“ן קבל על עצמו את התפקיד הקשה הזה, ובמעמד המלך, “הגמונים ושרים גדולים, פרשים וגדולי העם ובני העיר רב מאד” (לשון הרמב"ן) דבר נגידים במשך ארבעה ימים ויגבר על איש ריבו. ערך הנצחון הזה היה גדול מאד לתורת ישראל, וכדי לחזק רגשי הדת בקרב בני עמו כתב הרמב”ן את כל דברי הויכוח הזה זכרון בספר בשם “מלחמת חובה”, שנדפס ראשונה בקושטנדינה בשנת ת"ע, ובשביל ספרו זה, שהפיץ בין גדולי הקטולים, מוכרח היה בפקודת האפיפיור לעזוב לעת זקנתו את ארץ מולדתו ויתישב בארץ הקדושה, שהיתה חביבה ויקרה לנפשו הטהורה גם בהיותה חרבה ושוממה מבניה, ושם חבר פירושו הנעלה לתורה, שעשה לו שם עולם בספרות ישראל.

תכליתו של הפירוש “להניח דעת התלמידים יגעי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעי חן” (הקדמה). אבל פירושו של הרמב“ן אינו פירוש במשמעו הצר של מושג זה, כי אם דרשות שלמות בנוגע לעומק הרעיונות הצפונים בתורת ה' וברור הרבה דברים, שהם כבשונו של עולם היהדות. ואם נבוא להעריך פירוש זה באמת־המדה של איזה מסוגי הפירושים השונים או המקצועות השונים של חכמת ישראל לא נספיק, מפני שהפירוש הזה כולל בתוכו כל הסוגים הללו ביחד. באור התורה בדרך פשט, רמז, דרש, סוד, חקירת השפה ודקדוקה, מחקר הדת, באור מדעי לטעמי המצוות, מוסר היהדות מתוך ספורי התורה, השקפות על חיי ישראל בעבר ובעתיד – כולם אתה מוצא בתוך פירוש הרמב”ן.

הרמב“ן אינו מתאמץ לחזק את מצוות התורה בראיות פילוסופיות ולקרב את הנסים לחוקי הטבע, כי דעות התורה וספוריה המה לו אמת ברורה ומוצקה, שאינה צריכה חיזוק. אבל בכל היותו נאמן למסורה ומחזיק בבאוריו גם בדרך הקבלה והסוד, הידועים ל”יודעי ח“ן”, אנו מוצאים בבאורו – כאצל בן התקופה ההיא – הרבה דברי חכמה, שבאים לבאר ענינים שונים בתורה. בפרשת חוקת, למשל, מביא מה שכתוב בספרי הרפואות ומזכיר “דבר מנוסה מפלאות התולדות”, ובזה הוא מבאר את הענין של נחש הנחושת, אבל כל זה הוא מביא לא כדי להתאים את הנס עם חוקי הטבע, אלא אדרבה להפליא את הנס ביותר ולהראות, שהמאורע הזה מתנגד לכללי הרפואה ול“פלאות התולדות” שבטבע, והענין של נחש הנחושת הוא כולו נסי, יוצא מגדרי הטבע. ואנו מוצאים, כשיש להרמב"ן צורך להביא בשביל באור התורה דעות חכמי העמים הוא אומר כמתנצל, שמתוך ההכרח מביא אותן. בפרשת נח, למשל, בבאורו על הפסוק “זאת אות הברית”, הוא אומר: “ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים, שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה”.

טעמי המצוות הוא מבאר לפי חוקי הטבע. למשל סימן טהרה של סנפיר וקשקשת הוא מבאר, כי הדגים הללו שוכנים במים העליונים וצלוליהם ומקבלים גידולם באויר המגיע לשם, ולכן יש בהם קצת חום, ואלה שאין להם סנפיר וקשקשת שוכנים בתחתיות המים ועכוריהם וכו' והם בעלי ליחה קרה דבוקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים. וסימני העופות הוא מבאר, שהתורה הרחיקה כל עוף הדורס, מפני שדמו מחומם לאכזריותו, והוא נותן אכזריות בלב.

תוכחת דברי מוסר מן מצוות התורה וספוריה אתה מוצא כמה פעמים אצל פירוש הרמב“ן. כמו “לבלתי רום לבבו מאחיו” (דברים י"ז) הוא רומז לאיסור הגאוה, שהיא מדה מגונה ונמאסת אצל ה' אפילו במלך, כי לה' הגדולה והרוממות וכו' וכו‘. "זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים” (שם כ"ד, ח'), הוא מזהיר על לשון הרע, וזוהי “מצות עשה, שנזכור העונש הגדול, שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול נפשה” וכו' וכו'.

וכדאי לשימת לב מיוחדה מקום אחד בפירושו על התורה, שהרמב"ן מבקר מעשה אבות. “ותענה שרי ותברח מפניה” (בראשית ט"ז, ו'), הוא אומר: “חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברם בהניחה לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי”.

כמה ענינים יקרים נמצאים בפירושו של הרמב“ן, הנוגעים לדברי ימי ישראל, על דרך “מה שאירע לאבות אירע לבנים”. בענין הבארות של יצחק, הוא אומר, “אין בו לא תועלת ולא כבוד גדול ליצחק”, אך יש בו ענין נסתר, כי בא להודיע דבר עתיד, שבאר מים חיים ירמוז לבית אלהים, אשר יעשו בניו של יצחק, ו”העשק" ו“השטנה” רומזים לבית ראשון ולבית שני, שהיו תקופות של התעשקות ומחלוקת ומלחמות, אבל “רחובות” הוא רמז לבית העתיד להבנות, שירחיב ה' את גבול ישראל וכו' וכו' וכן אצל יעקב “וירא והנה באר בשדה”, יש רמז לעתיד.

ובכל המקומות, שמרומזים בהם עתידות ישראל, כמו התוכחות בפ' בחקותי ובפ' תבא, ברכות יעקב בפ' ויחי, בפ' האזינו, בפ' וזאת הברכה, מדבר הרמב"ן דברים יפים, הגיוניים ואמתיים בדבר מצבו של עם ישראל ועתידותיו.

מקום חשוב תופס בדרשותיו של הרמב“ן חקר השפה ודקדוקה, לבאר כל מלה שבתורה ולהראות מוצאה, אם בשפה העברית עצמה אם בשפה הארמית. ובפרט יש לציין החקירה שלו בדבר המלה “כברת” ארץ (בראשית ל“ה, ט”ז), כי פירוש מנחם מלשון “כביר” והפירוש של הרד”ק מלשון “ברות” הוכחשו אצלו מן המציאות, ואומר: “ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לאל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם, אבל הוא שם מדת הארץ, כפירוש רש”י“. ומזה ראיה, שהרמב”ן היה עוסק בחבורו זה אחרי עלותו לארץ הקדושה. ואולי באמת המקום גרם להופעת פירוש גדול ונפלא כזה על התורה, כי “אין תורה כתורת ארץ־ישראל”.

שמו של הרמב“ן מפורסם בישראל בתור גאון התורה וחכם גדול “שכל דבריו כגחלי אש ועליו סומכים בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה” (שו“ת הריב”ש סימן תט"ו), חבר חדושים ופסקים למסכתות הש”ס וכמה ספרים יקרי ערך. אבל ביחוד נתפרסם בישראל על ידי פירושו על התורה, שנתקבל ונתחבב על כל המעיינים בתורה ונתן חומר עשיר ורב ענין לחכמי הדרוש לבסס בו תוכן דרשותיהם.

________________

חומר רב הערך הכניס לתוך הספרות הדרשנית רבנו יונה בן אברהם גירונדי מגירוני, הידוע בשם “החסיד” (מת ה' אלפים כ"ד). הוא היה בן גילו וקרובו של הרמב“ן, אבל שונה היה ממנו בהלך רוחו ודעותיו, כי בעוד שהרמב”ן היה ממעריצי הרמב“ם, רבנו יונה בתמימותו ואמונתו הפשוטה באגדות וחסידותו המופלגת היה נגרר אחר רבו ר' שלמה מן ההר בקנאתו על ספר “מורה נבוכים” וספר המדע להרמב”ם, ולפי דברי תלמידו ר' הלל בן שמואל (באגרותיו לר' יצחק הרופא) היה הוא ראש המסבבים לשרפת המורה והמדע על ידי הכהנים הנוצרים בפריז בשנת ה' אלפים ד‘, אך כאשר השרפה הזאת גרמה לשרפת ספרי התלמוד, התעצב מאד אל לבו, כי ראה בזה דין שמים ונקמת ה’ לכבוד הרמב“ם, ויתודה על חטאו, וידור נדר לעלות לארץ ישראל להשתטח על קבר הרמב”ם שבעה ימים ולבקש ממנו סליחה ומחילה על עלבונו. ובכל מקום בואו היה מודיע, כי הוא מתחרט ומתודה על כי “פער פיו נגד רבנו הקדוש ר' משה בן מיימון” והיה קורא “משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים”. ולרגל המהפכה הזאת שהתחוללה בקרבו עזב לגמרי את עיר מושבו מונטפליר וקבע ישיבתו בברצלונה, ובכל שעור שדרש לפני תלמידיו היה מזכיר ענין אחד מחבורי הרמב“ם. משם יצא לטולידה, בתקוה לקיים את נדרו ולעלות דרך שם למקום קבורת הרמב”ם, אך נאות להפצרת הקהלות להשאר זמן של שנה או שנתים בספרד ויסדו לו שם ישיבה גדולה ובתוך כך מת שם מיתה פתאומית בחודש חשון ה“א כ”ד, ולפי דברי תלמידו ר' הלל הנ"ל, קרהו כך בעון אחור הנדר.

בנוגע לספרו “שער התשובה”, יש אומרים בהחלט, כי “כאשר התחרט ר' יונה על חטאתו ונעשה לבעל תשובה, הרגיש בלבו המלא רגש דת את מעלת התשובה ויחבר שני ספרים בנושא זה: “אגרת התשובה(?)” ו”שערי תשובה" (די"י גריץ, חלק ה' פרק ד'). אבל זה לא נכון. כל מי שיודע את הספר “שערי תשובה לרבנו יונה” לא רק מתוך ה“שער” שלו אלא למד בו בעיון יודע, כי אין זה ספר בפני עצמו אלא חלק מספר גדול, שחבר במוסר ויראה, הכולל כמה שערים, כמו שער התורה, שער העבודה, שער היראה, שער הענוה, שער האכזריות, שער גדרי הזהירות, שער גדרי הזריזות. בכמה מקומות ב“שער התשובה” הוא סומך את דבריו על מה שכתב באותם השערים (עיין, למשל, שער שלישי ח‘, ט’, ע"ד).

ויצאו לאור רק שערי תשובה ושער היראה (נקרא “ספר היראה”). והספר הזה הוא פרי של תוכחת דברי מוסר, שהטיף לעם בתור מורה ודרשן.

רבנו יונה הקדיש ארבעה פרקים להפלגת ערכו של מוסר החכמים והמוכיחים (שער שני, י, י“א, י”ב, י"ג). ובודאי איש מופלג ביראה כרבנו יונה לא היה מן אלה, שנאה דורשים ואין נאה מקיימים, אלא בעצמו קיים מצות התוכחה לא רק בכתב כי אם בעל פה. והיו אומרים עליו “לא קם כמוהו מדבר ביראת ה' למשוך לבות בני אדם לדרכי החסידות” (בעל התשב"ץ בהקדמתו לספר “מגן אבות”).

מלבד הספר ‏“שערי תשובה” ו“ספר היראה”, נדפס בש"ס דפוס ווילנא באור של רבנו יונה על פרקי אבות. זהו באור גדול בכמות ואיכות. כמו “שערי תשובה” כן הבאור הזה מצטיין בקלות הסגנון שלו, המיוחד לדברי מוסר ותוכחה לעם, ויש בו פנינים יקרות בשביל הדרשנים. רבנו יונה חבר גם פירוש על משלי, ורבנו בחיי בהקדמת ספרו על התורה מפליג בשבחו של פירוש זה.

רבנו יונה גירונדי היה חכם “שיראת חטאו קודמת לחכמתו”. המטרה המוסרית ורעיון היראה היו הולכים לפניו בלמוד התורה, וזה היה אצלו כל תכלית החכמה. סופו מוכיח על תחילתו, כי קנאתו נגד ספרי הרמב“ם, כמו החרטה, היתה תמימה וקדושה. קנאת הדת לשם שמים, בלי כל תערובת זרה של בקשת הכבוד ורגש עצמי. וכן תורתו היתה תמימה, תורה לשמה. אותו החכם, שעמד בראש מרכזי התורה בפרובינציא וספרד ושהעמיד תלמידי חכמים גדולים, כמו הרשב”א וחבריו, הרכין את עצמו כלפי ההמון הפשוט להטיף לו דברי תורה ומוסר. הוא חבר כמה ספרים בהלכה, ובאורו להלכות הרי"ף וחדושיו משמשים יסוד בפסקי הראשונים, אבל הוא לא מצא סיפוק לנפשו הטהורה עד שחבר גם ספרי מוסר ביראה ותורת המדות בשביל כל איש ואיש מישראל. על כן נתן לו העם התואר היותר נעלה ונקרא בשם החסיד רבנו יונה גירונדי.


פרק חמשה עשר

בעלי התוספות ופעולותיהם. – רבי יהודה החסיד וספרו “ספר חסידים”. – רבי אלעזר מגרמיזה וספרו “רוקח”. – ספר הישר לרבנו תם. – רבי משה מקוצי בעל הסמ"ג ודרשותיו. – הופעת הזוהר והשפעתו על הדרשה.


מוסר היהדות במושגיו היותר גבוהים מצא לו בטוי יפה אצל תורתם של בעלי התוספות, נושאי דגל התורה בתקופה ההיא במדינות צרפת ואשכנז. עיקר עבודתם היתה דרישת תורת ההלכה ושכלול יסודותיה בהבנה עיונית דקה מן הדקה. הם נתנו פנים מאירות לסוגיות הש“ס החמורות וגם שתו נוספות על פירוש רש”י, לצרפו ולזקקו מסיגי הקושיות וליישב סתירותיו בחקירה עמוקה ובחריפות הגיונית ביותר. אבל בתוך כל אותה הפמליא של תלמידי חכמים, שיצאו מבית מדרשם של רבנו תם ור"י הזקן, היו הרבה, שהעסיקה את מוחם גם “תכלית חכמה” – ברור המדות והנהגת האדם בעולמו, שזוהי עיקר תכליתו של למוד התורה (“תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים”). ביחד עם נתוח ההלכה והעמדת הבדלים וחלוקים בין גדריהם של מושגיה השונים, התאמצו לברר גם שרשיהם של מושגי היהדות ועקרי האמונה ולהורות דרך לפני העם בהתעוררות מוסר ותוכחת חיים. ודבריהם התרשמו עמוק בספרות המוסרית כתורת צדק ומשנת חסידים, הנשענת על יסודי היהדות הצרופה, המאוחדת בעקרים היותר נעלים של אהבת השם ואהבת הבריות ביחד.

_____________

רבי יהודה ברבי שמואל החסיד מריגינשבורג (מת תתקע"ג) הכניס בחבורו “ספר חסידים” כל יקר וטוב שבתורת היהדות: דעות אמתיות, מדות טובות ומנהגים ישרים, המובילים את האדם אל תכליתו בעולם ומאצילים על חייו קדושה וטהרה. אין כאן אריכות דברים, אלא הוראות ולימודים קצרים מעין הללו שבהלכות דעות של הרמב“ם. היסוד הדרושי במובן באור כתבי הקודש בשביל ביסוס הרעיונות של המחבר מעט הוא ב”ספר חסידים", אבל יש בו הרבה מן היסוד המוסרי והטפת דברי תוכחה והוראת דרך החיים מתוך הכרת נפש האדם והתעמקות מושכלית בתכונת רוחו במדרגה היותר גבוהה. הסגנון פשוט ונוח להבנה בשביל כל איש.

בפתיחתו אומר המחבר, כי חבר את ספרו “למען יראו בו יראי השם וכל השבים לבוראם בלב שלם וידעו ויבינו מה שעליהם לעשות ומאיזה דבר הם צריכים להזהר”. ולא בשביל הרשעים נכתב הספר, כי כמה דברים יהיו נראים בעיניהם דברי שטות ואם ידברו באזניהם ילעיגו למו, ועליהם אמר שלמה בחכמתו “באזני כסיל אל תדבר” וגו' (סימן א'). בכלל הוא דורש מן המוכיח זהירות יתרה לא רק בנוגע לעצם מהותה של התוכחה אלא גם ביחס לשומעי התוכחה, ואומר: “עת לחשות בשעה שאתה יודע, שלא יקבלו תוכחה ועת לדבר בזמן, שבידך למחות ודבריך נשמעים” (סימן ל"ט).

את מושגי הרוח, כמו חסידות, יראה, ענוה, הוא מבאר מערכם המעשי, ומשתדל לעשותם לכוח מניע בחיי היהודי. “המעיין בספר החסידות והחכמה יתכוון לעשות כפי מה שישכיל, ואל יתכוון להשכיל כדי לדעת ספר” (ל"ח).

שורש החסידות, לפי הוראתו של רבי יהודה החסיד, כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת השם ולא שירא מפני פורעניות עולם הבא ולא בשביל הנאת עולם הזה ועולם הבא, אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא יתברך שמו, שנאמר “תמים תהיה עם ה' אלהיך” (י"ב). “אין חסיד אלא מי שמעביר על מדותיו” (י"א).

מדת היראה אינה ענין של ידיעה והשכלה מופשטת, כי כל עיקרה של מדה זו, שתהא לה השפעה על חיי האדם והנהגותיו. “יסוד היראה הוא הנסיון, כי עיקר היראה נכרת בעת הנסיון” (י"ז).

“שורש ענוה – במקום שיש בהלה וכבוד ירחיק עצמו ולא יכלול עצמו עם שאר בני אדם” (י"ח). “אל תתגאה על העני לא בחכמתך ולא בהונך, כי הכל הבל ורעות רוח” (מ"ח). “אל תגביה קולך להשיב עזות, אך כל דבריך תדבר בענוה וכבוד, כי דברי חכמה בנחת נשמעים” (ע"ה). האדם צריך להשפיל גאותו ותאות הנצחון על אחרים: “אם נצחת חברך אל תשמח, מוטב שתהיה מנוצח משתהיה מנצח, שהמנצח חברו בעולם הזה מוסרים אותו ביד המנוצח לעתיד לבוא” (קס"ג). “ביראת השם תהא מן המנצחים ולא מן המנוצחים ובמילי דעלמא מן המנוצחים ולא מן המנצחים” (תרמ"ח). ואין צריך לומר שחלילה לאדם לענוש לחברו או לקללו: “אל תעניש ישראל ואל תקללו, אך התפלל עליו שישלים הקב”ה בו ויחזירהו למוטב" וכו' וכו' (ע"ו). והעיקר, שהאדם ישליך יהבו על השם והוא ישמרהו ויחלצהו מכל צרותיו: “שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך, שכל אדם שומר עבדו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים” (ע"ז).

בתכנית של השתלמות האדם, לפי “ספר חסידים” מקובל הכלל “לא המדרש עיקר אלא המעשה”, ובשם חכם נקרא רק זה שמתחכם במעשים ולא בדברים: “שורש התורה צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר שנאמר שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם” (י"ז). “הוה חכם וזהיר במעשים ולא בחכמות ודברים, שהמעשים ילווך וחכמת דברים ישארו בעולם הזה” (רפ"ה).

ענין התפלה הוא התפעלות הנפש ושמחת הלב של האדם בשפכו שיח לפני קונו. “שורש התפלה – שמחת הלב בהקב”ה, שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה', ולפיכך היה דוד מנגן בכנור על כל תפלותיו וזמירותיו למלאות לבו באהבתו של הקב“ה” (י"ח).

קיום המצוות אין צריך להיות לשם חקוי אחרים, אלא מתוך הכרת ערכה של המצוה, ואדרבה “כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה תדרשנה, לפי שהיא כמת מצוה, ומצוה שאין לה רודפים רדוף אחריה לעשותה, שהמצוה מקטרגת ואומרת, כמה גרועה אנכי, שנתעלמתי מכל וכל”, והוא הדין בלמוד התורה, כשתראה תורה שאין לה עוסקים “כגון שתראה, שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כלם”, ומביא על זה משל בבת אחת בין הבנות, שאומנותה היתה לארוג בגדי אבל ותכריכי מתים, ולכן לא היו עליה קופצין להנשא והתרעמה על אביה, כי התחנכה באומנות זו, ואלמלי היה לומד אותה אומנות נקיה של מעשה רוקם בבגדי שמחה, כבר היתה לאיש כאחת מאחיותיה. אמר לה אביה אני משבח אותך והכל ילכו אצלך. כך אמרה מועד קטן: רבש“ע למה אין עוסקים בי כשאר מסכתות והקב”ה משיבה, הרי כבר נאמר “טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו”.

ערך גדול בהשתלמות המוסרית של האדם נותן בעל “ספר חסידים” למדת הבושה, ואומר: “הבושה והאמונה נצמדות, כשתסתלק אחת תסתלק חברתה” (ק"כ).

ביחוד הוא דורש מן האדם זריזות והתאמצות יתרה, כדי שיתחזק על עמדתו הרוחנית, מהיותו עלול מטבעו ומסבות שונות מחוץ, להיות יורד ממדרגתו וליפול ברשת החטא המזורה לרגלי האדם בעולם השפל, ואומר: “אם עמדת בנסיון גדול אל תאמין בעצמך עד יום מותך לומר הואיל ולא חטאתי בזה הנסיון הגדול לא אחטא יותר, לפי שאין יצר הרע של היום שוה לשל מחר” (קס"א).

מדת הצדק והמשפט, לפי הבנתו של ר' יהודה החסיד, אינה צריכה להיות מוגבלת רק ביחס לחברים או לבני עמו, אלא זקוקה שתמשיך השפעתה גם על זרים ונכרים, ואומר: “אל תקנטר שום אדם אפילו נכרים” (ע"ד). “אל יעשה אדם עול אפילו לנכרי” (תתרע"ד), ולא עוד אלא שצריך גם לבקש שלום על נכרי, לא רק מתוך רגשי הצדק אלא מטעם ונמוק אחר לגמרי… “פן יארע לו מקרה רע ויעלילו על היהודים” (רנ"ז).

ויש שהוא מחזק מוסרו במעשים לקוחים מן החיים הממשיים ומעולם הפלאות והדמיונות. למשל – “יש לאדם לבקש רחמים שלא יענש אדם על ידו ואל יבקש אדם רע על חברו דכתיב “ושמח לאיד לא ינקה”. ומביא מעשה: בני אדם צערו לתלמיד חכם צער גדול, והיה אומר יהי רצון שאהיה חי עד שאראה נקמה מהם, אמר ליה החכם מוטב שהיית מתאוה להיות חי עד שהיית כותב תוספות (בזמן בעלי התוספות היה זה המדרגה היותר גבוהה בהשתלמות היהודי), בזה היית מקבל שכר טוב לעולם הבא, אבל בנקמה לא תקבל שכר לעולם הבא” (ת"פ). ובמקום אחר, בדברו על מדת הצניעות ביחס שבין אנשים ונשים, הוא אומר: "אל תערב בנים ובנות פן יחטיאו, אז תשמח בתולה במחול לבדה, אבל בחורים וזקנים יחדו וכו' וכן בתהלים בחורים וגם בתולות ולא אמר בחורים עם בתולות כמו זקנים עם נערים (קס"ח), ומחזק זה במעשה פלאי (עיין שם).

ויש ב“ספר חסידים” כמה עניני מוסר, שריח של בקורת והכרה של היושר המוחלט נודף מהם. למשל: “מי שיש לו ממון לא יאמר אעשה בית הכנסת ובית המדרש, אלא יתן לצדיקים שיעסקו בתורה, ולא לאותם שגורסים קושיות ותירוצים, כדי שיהיו העולם סבורים, שיודעים כל התלמוד, ולא עסקו בתלמוד אלא ראו קושיות ותירוצים להראות חריפותם – אלא יתן ליראי ה' הלומדים לקיים המצוות” (תתרל"ט). "אם ישאלך אדם יש בידי מעות למי ליתנם אם לסופר לכתוב ספר תורה או לעניים ישרים, שאין להם מלבושים, אמור לו ישעיה אמר “כי תראה ערום וכסיתו” (תתרל"ו).

הדוגמאות הקצרות הללו הם ניצוצות קטנים מן המאור שבמוסר היהדות, הכלול ב“ספר חסידים”, והוא כולו תורת חסד, ששרשיה עמוקים בתורה שבכתב ובעל פה, ויש בו גם חומר מוכן, שנעתק מן הלכות דעות ותשובה להרמב"ם (כמו נ', נ“א, נ”ב) וממגילת סתרים לרב נסים גאון (תר“ד, תר”ה, תר"ו) ומרבנו יצחק אלפסי (תר“ז, תר”ח, תר“ט, תר”י, תרי"א) ומספר התשובה לר' סעדיה גאון (תרי“ב, תרי”ג). ויש בו כמה ענינים הנוגעים להלכה ומנהגי ישראל.

במהדורות הרבות של הספר חלו בו ידים של סופרים שונים, ולפיכך יש בו גירסות מהופכות ולשונות מגומגמות, ואחד מחכמי פרנקפורט ע"נ מיין, ששמו פלאי, עשה לו פירוש להקל ההבנה על המעיינים בו. והחכם ר' חיים יוסף דוד אזולאי חבר לו באור בשם “ברית עולם”, שהוא מלא הערות יקרות, המבארות את התוכן של הספר.

“ספר חסידים” נערץ ונקדש כאחד הספרים העקריים בספרי היראים, ולא רק בספרות המוסרית, אלא גם בספרי הפוסקים הוא מקובל כיסוד ומכון לכמה ממנהגי ישראל, וכל מנהג שמביא בעל “ספר חסידים” יש לו חשיבות של נמוס עממי, שעליו אמרו “מנהג ישראל תורה”.

___________

רבי אלעזר מגרמיזא (מת תתקצ"ח), תלמידו של ר' יהודה החסיד, הלך בעקבות רבו והטיף מוסרו לבני עמו בדברים מושכים את הלב ונכנסים אל הלב. בספרו “רוקח” הקצה מקום בראש לבירור מהותן של אהבת השם, היראה, הענוה, תפלה, החסידות, התורה, קבלת חכמים, טהרה פרישות, זהירות, וכדומה מן המדות, הזקוקות לאדם בשביל השתלמותו המוסרית. סגנונו צח ומצוחצח, מסוגל להשפיע על הנפש ולפתוח סגור לבו של אדם. כל דבריו מפיקים נוגה מוסר השכל, יוצא מלב מוכיח, מלא אהבת השם ואהבת הבריות במדה היותר גבוהה.

הקדמתו הוא פותח: "נתתי אל לבי הבלי עולם הזה, שהם שוא ושקר, והעולם הזה עולם עובר, וימי אדם מעטים והפועלים עצלים, ומרוב צרות וצוקות נחסרו לבות האדם, כי בגוים אין תורה, ואמרתי אל לבי לא כל אדם זוכה לידע מלבו חקרי הלכות סולת נקיה, אכתוב ספר אחד, למען ירוץ קורא בו למצא דברי חפץ לידע איך לעשות המצוה כאשר צוה אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו, וקראתי הספר הזה “רקח” כשמי אלעזר (כאן הוא אומר, שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו ומונה איזה מן הספרים העתיקים המתחילים בדברים, שהגימטריא שלהם הוא שמם). ואף על פי, שהספר חבר, כדי “למצוא דברי חפץ לידע איך לעשות המצוה”, ובעיקרו הוקדש לבאור הלכות אסור והיתר ודיני ממונות ומועדים וזרעים ונשים, מכל מקום הוא מקדים לבאורים הללו באור גדול לתורת המוסר ותוכחת חיים, כי “יראת ה' ראשית דעת” – “אין אהבה כאהבת השם, אין עטרה כענוה, אין זכר כשם טוב, אין ריוח כעשיית המצוות, אין חן כקיום התורה, אין זכות כמזכה את הרבים, אין קרבן כשבירת הלב, אין חכמה כחכמת התורה, אין יראה כיראת בורא, אין שמחה כשמחת מצוה”, והולך וממשיך מוסרו בהשוואות מליציות כמו אלו (אין… כ…) במספר חמשים ושלש, הנוגעות למדות הטובות והרעות שבתכונות נפש האדם. וכמו כן אתה מוצא הלאה בהקדמתו דברים נלבבים וכל לשון של בקשה, עצה והוראת דרך החיים והנהגת האדם בעולמו בדברי מוסר ואמרות טהורות, יורדות לתוכה של הנפש, כמו: “ועתה בני שמע בקולי ואשרי אדם שומע לי, אהוב את ה' אלהיך, לבך תשת לדעתו וליחדו, עבוד עבודתך עדי ערב, זכור אהבתו בכל עת, ראה הוא נצב לקראתך, השתחוה לו כי הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, טהר עצמך מכל חטא, נהוג עצמך במדות תרומיות, אלמדך ואתה תוסיף לקח, אשרי מפחד תמיד, לבו בחשק בוראו, עשות מזמוריו ליוצרו, זוכר אהבת צורו, רצון תאות עושו וכו' וכו‘, מדבר בנחת עם כל, הולך בתמימות לבו, מנהיג בנו כשורה, דרך יושר מורה, מקרב קרוביו חסד, רודף צדק וכו’ עושה בקשת אשתו ודבק בה ומשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן, עינו טובה בשלו, שמח בטובת אחרים, ואוהב שכניו ורעיו ומלוה לעני בדחקו, ונותן צדקה בסתר ומעשיו לשם שמים תמיד, השכם והערב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולומד שם ומתפלל בכוונת הלב, אשריו אשרי בניו, נפשו בטוב תלין”. ובסגנון זה הוא הולך ומטיף בהקדמתו עוד הרבה מוסרים מחוכמים ואמרים רכים כמו אלה, עד כי ההקדמה של הספר רוקח כשהיא לעצמה היא לקח מוסרי גדול, לוקח נפשות במדברו היפה ובאמרי יושר מפיקים רב תבונות.

בגוף הספר מברר המחבר המושגים הרוחניים הנזכרים לעיל, כמו אהבת השם, היראה, הענוה, התפלה וכו' ומסדרם להלכות מיוחדות ומבארם בדברים נשגבים ויפים עד מאד, ומבסס את הנחותיו בכתבי הקודש ודברי אגדה. ביחוד מפורסם הפרק “הלכות תשובה” של “הרוקח”. הוא מתחלק לכ“ח סימנים, בהם מבוררים כל חלקי התשובה השונים והתקונים, ונחשב בין המעולים ב”דיני התשובה" (עיין מגן אברהם או“ח תר”ג).

וההבדל שבין ספר הרוקח לספר חסידים הוא, כי בעוד שספר חסידים כולל המון דברי מוסר ודברי תוכחה בודדים באין סדר וקשר פנימי ביניהם, ויש בו כמה ענינים אסופים מן החוץ, ספר הרוקח מצטיין בסדורו וסגנונו, עד כי ניכר לעינים, שממקור אחד מוצאו ומחבר אחד מחוללו, וכל עניני הספר החשוב הזה מראשו ועד סופו מוטבעים בחותם של שאיפה אחת, לתת “לכל קורא בו למצא דְברי חפץ לידע איך לעשות המצוה כאשר צוה אלהינו יתברך” (הקדמה). הספר הוא באמת מן המצוינים בספרי היראים, המסוגלים לתקן דרכי אנוש, לטהר מחשבתו ולשפר את מעשיו.

______________

את הספר המוסרי, המפורסם בשמו,ספר הישר לרבנו תם", מיחס בעל “סדר הדורות” לרבי יעקב מאורליינש (נהרג על קדוש השם בשנת תתקמ"ט בלונדון), תלמיד מובהק של רבנו תם, ונקרא בשמו של רבו – “רבנו תם”. ואף על פי שר' מנחם לונזאני מאחר זמן חבורו וסובר, שמחברו הוא ר' זרחיה היוני, שחי במאה השניה לאלף הנוכחי (עיין “שם הגדולים”), מכל מקום סמכותו של בעל “סדר הדורות” ושמו של הספר גורמים לתפיסת מקומו בספר זה בפרק של בעלי התוספות.

“ספר הישר” הוא חשוב בתכנו ובסדורו, כספר מוסרי שלם ומלא. בהקדמתו אומר המחבר, כי כמה ספרים נכבדים בעבודת השם, כמו “חובות הלבבות”, “מקצת עניניהם עמוקים ולא יתעסקו בהם אנשי דורנו, כי אם מעט מזעיר, וכל לב מדעת נבער, כי התאוה מתגברת והשכל נחלש וכו‘, ובספרים אלה לא ימסו אסוריו, ולא ירפו מזוריו, כי כל יום ירדו למצער אנשי חסד האיתנים, וגמר חסיד ופסו אמונים, וכל איש רודף אחר העושר והתאוה וכו’ נבהל להון איש רע־עין לא ישמע לקול מורים, ולא יאזין לתוכחת מוכיחים ומזהירים. ואם החכמים והחסידים לא יהיו צריכים אליו, אבל אדם תועה מדרך השכל ימצאנו, וכאשר אל לבו ישובנו, יעירנו משינת סכלותו”. ובתוך יתר הדברים אומר המחבר: “ואל תבטח על אשר חברו קדמוניך, אשר היו לפניך, רק על אשר יחברו רעיוניך, כי לא ידע נגע לבבך זולתך”. ומחלק ספרו לשמונה עשר שערים: סוד בריאת העולם, עמודי העבודה, אמונה וסודות הבורא, העבודה על דרך קצרה, עמודי העבודה, דברים המסייעים לעבודה, עניני התשובה, מעלות הצדיקים, סודות העולם הבא, עניני העבודה: השכל, האהבה, היראה, החכמה, האמונה: חשבון האדם עם נפשו, העת הראויה לעבודת ה', זכרון יום המות, ההפרש בין צדיק לרשע. אותם השערים כוללים כמה עניני מחקר ודברי מוסר ותוכחה, דברים כבושים יורדים לתוכה של הנפש בתמימותם ואמתותם.

ביחד עם עניני מחקר בסוד בריאת העולם ועמודי העבודה, מעין החקירות של חובות הלבבות בשער היחוד, אתה מוצא דברי תוכחה ומוסר חריפים בסגנונם ואמת מרה מן המציאות הממשית של העולם השפל, להשפיל גאות האדם ולהראות לו מצבו הנכון בעולמו, כמו בשער שבעה עשר: "ראוי לכל הירא דבר ה' להשיב אל לבו יום המות, ושואתו וחרדתו יהיה לו למזכרת, ויאמר ללבו לבי לבי, הלא ידעת, כי לא נבראת, כי אם לשוב לעפר, מהיום היותך לא זכרת אחריתך, הלא תדע, כי כל הימים אשר אתה חי על האדמה כצל עובר אתה, כמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה, ימיך חרוצים, חייך קצוצים, וכל אשר יעבור עליך יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך, ובכל יום תקרב אל הקבר ותעוף בלא אבר, ומדוע לא ידעת, כי עפר אתה, ולא זכרת, כי מן האדמה נוצרת, ועל מי בטחת, כי מרדת, ומדוע אתה נמהר ולא תעביר על לבך יום המר, יום אשר תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ידבק לשונך לחכך, יום ישאוך, על כתף יסבלוך, ועל ארץ תחתיות ישליכוך, ועל כל מעשה יחשבוך וכו' וכו'. וכך הוא מתאר בצבעים נוראים את כל החושך והצלמות של אחרית אנוש וקצו בעולם הזה. וסוגר השער בדברי מוסרו: “התקושש ואתבושש והכלם מחטאותיך, ותן תודה לאלהיך, בעוד נפש בגופך, בטרם יחשכו כוכבי נשפך”.

אבל מלבד דברי תוכחה, הספר כולל כמה חקירות בחכמת הנפש וענינים מושכליים מבוארים יפה על יסודי החשבון המדעי, שהרי לפי הנחתו “השכל הוא פרי הנפש”, ושני עמודי העבודה, היראה והאהבה, יש להם יסוד בשכל האדם “וכפי טוב השכל כן תהיינה האהבה והיראה ושלמותן, ובו תהיה העבודה נכונה” (שער עמודי העבודה), ורק בכוח הדעת והשכל האדם מכיר את אלהיו, כאשר אמר הכתוב “כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי”, רצה לומר “כל מי שיהיה לו שכל מיד יכיר וידע אותי, כי בדעת אדם יכיר את בוראו ואז יעבדנו” (שם).

ואלה המחקרים, השלובים בתמונות נאמנות, המתוארות מן החיים הממשיים, ובדברי מוסר פשוטים ונכוחים, מתרשמים עמוק בנפש הקורא ומראים עליו פעולתם הנכונה. על כן נחשב “ספר הישר לרבנו תם” לאחד מספרי התוכחה היותר נאמנים ועומד בשורה הראשונה בספרות המוסרית.

________________

בתקופה זו עשה לו שם טוב בפעולתו הדרשנית רב גדול בישראל, הוא רבי משה מקוצי בעל הסמ“ג, שהיה נקרא ר' משה הדרשן, מתלמידיו של ר' יהודה החסיד. ספרו “ספר מצות גדול” נקרא גם כן בפי קצת קדמונים “ספר הדרשן” (אוצר הספרים בן־יעקב 362), אם הדרשנות הוא מעוז היהדות בכל דור ומעולם לא פסקה הדרשה מישראל, בתקופה ההיא היה צורך גדול מיוחד, צורך השעה, בדרשנים בעלי דעה ובעלי יכולת לפעול על לב העם ולחזק בקרבו רגשי הדת, שעלולים היו להחלש על ידי גוְרמִים שונים של העת ההיא. מעבר האחד התפשטות הדעות הפילוסופיות בין יהודי פרובינציא וספרד ו”בקשת טעמי המצות", שבאה בעקבן, ומעבר השני דרשות הנזירים הקטולים, שסבבו בעירות ללכוד בחרמם את קלי הדעת מקרב היהודים ולהכניסם תחת כנפי הכנסיה הנוצרית – כל זה העמיד בסכנה את שלמות הרגש הדתי והביא לידי הקלת ראש בכמה מצוות מעשיות, וכתולדה מוכרחת נפגמה גם טהרת המשפחה, וכמה מיהודי ספרד לקחו נשים נכריות. ודרוש היה אפוא, איש בעל השפעה יתרה ובר סמכא, שיאצל מרוחו על בני דורו להרמת קרן הדת ולחזוק הרגש העברי. ואיש כזה היה רבנו משה מקוצי.

לעת כזאת הופיע הר“מ מקוצי ממרכז התורה התלמודית מצרפת, ששם תפס מקום חשוב בין בעלי התוספות, ובא לספרד לחזק מוסדי הדת. במשך כמה שנים היה סובב מעיר לעיר ומשמיע את דברי מוסרו באזני בני אמונתו, כמו שמספר בעצמו (עשין סימן ג') “ובשנת תתקצ”ו הייתי בספרד להוכיחם”, והלאה יאמר: “ובתחלת אלף (הששי) היתה סיבה מן השמים שאסובב בגליות ישראל להוכיח”. וחפצו הצליח בידו, כי דרשותיו נתקבלו על לב שומעיהן ותעשינה פרי. הרבה מאלה, שהמצוות המעשיות, כמו תפלין, מזוזות וציצית, היו רפויות בידם, חזרו בתשובה וקבלו על עצמם לקיימן (שם, ועיין “שם הגדולים”) ואלה שנשאו נשים נכריות הוציאו אותן (סמ“ג לאוין קי”ב). מתוך התוכן של דרשותיו נראה, עד כמה רחבה ומקיפה היתה השקפת־העולם של הדרשן הנעלה הזה. עיניו היו פקוחות על חיי בני עמו הפרטיים והכלליים, ושקד על תקונם, ולבו היה רחב להבין ולהקיף תעודת ישראל, שכל עיקרה להיות כדאי לשם “עם סגולה” במעשיו המתוקנים ברוח האהבה האנושית וכבוד הבריות ולהתאמץ ביחוד, כי מתוך מעשיו ומנהגיו הטובים עם עמי הנכר יתקדש שם שמים על ידו, כי בשביל חלול שמו של ישראל על ידי מעשיו המקולקלים מתחלל שם ה', שבחר לו את ישראל לעם. וכה יאמר בספרו (עשין סימן ע"ג) “ואני דרשתי לגליות ישראל, כי המשקרים לגוים וגונבים מהם המה מחללי השם, כי גורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, הפך מן הכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג', י"ג). בני ישראל צריכים להיות גדורים בתאוות החומר ולשמור את האמת, שהוא חותמו של הקב”ה. כשתגיע שנת הגאולה ישמחו גם העמים כלם, כי עם בחר לו יה הוא עם האמת והצדק, ואם איש ישראל מרמה את הנכרים, הלא ישחקו ויאמרו השם בחר לו עם של רמאים וגנבים".

דברים נעלים וברורים כמו אלה מעידים על אומרם, שרגש לאומי נעלה היה מתנוסס בלבו ואהבת הצדק היתה נר לרגלו בפעולתו הדרשנית, ולכן לא היה כזורע על צחיח סלע, ודבריו שיצאו מלב טהור נכנסו אל לב השומעים ועשו פרי.

______________

עם התגלות ספר “הזוהר” (“מדרש דרבי שמעון בן יוחאי”) באמצעות המקובל ר' משה בן שם טוב די ליאון (מת ה“א ס”ה) נפתח מקור ברוך לדרשה העברית.

עקרי הקבלה תופסים מקום נכבד ביותר בספרות ישראל העתיקה ונקדשים בקדושה של מעלה אצל גדולי האומה מקדמת דנא, כמסורת קדומים וחכמה עליונה, שיסודתה בהררי קודש. במשנה וגמרא נזכרים מעשי בראשית ומעשי מרכבה וסתרי תורה, שהחכמים לא היו דורשים בהם ברבים, אלא היו מוסרים רק ליחידים בודדים ראשי פרקים מהם, באם התלמיד היה “חכם ומבין מדעתו” או “לאב בית דין ולכל מי שלבו דואג בקרבו”, ורבי אלעזר לא היה זוכה לשמוע מעשי מרכבה מפי ר' יוחנן, כי עדיין לא היה זקן בשנים (חגיגה י“א ב', י”ג א'). ומסופר בגמרא, (שם י"ד ב') על דבר ארבעה מחכמי ישראל, שנכנסו לפרדס החכמה העליונה: בן עזאי ובן זומא, אחר ור' עקיבא. בן עזאי הציץ ומת – עליו הכתוב אומר “יקר בעיני ה' המותה לחסידיו”, בן זומא הציץ ונפגע – עליו הכתוב אומר “דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו”, אחר קצץ בנטיעות, ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

והוראת “מעשי בראשית” לפי באורו של ר“ת (תוספת חגיגה י"א ב') הוא שם מ”ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שלאחריו, ולפי באורו של הרמב“ם (למשנה זו) הוא “החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלת המציאות”. ו”מעשי מרכבה" היא “חכמת אלהות, שהוא הדבור בכל המציאות ובמציאות הבורא, בידיעתו ותאריו, וחיוב כל הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק ומה שיהיה אחר המיתה”. והכניסה לפרדס, לפי תשובת רב האי גאון (תשובות הגאונים צ"ט), משמעה: המאמצים לצפות במרכבה ולהציץ בהיכלות של מלאכי מרום “ורבי עקיבא היה יותר שלם מכולם, כי הציץ כהוגן וצפה כראוי והכילה דעתו אותן גבורות ובהלות ונתן לו הקב”ה חיים, וכל דבר שצפה חשב בו מחשבה נכונה בדעת נכוחה“. אבל כל בני־תמותה חלושי השכל מתוך חקירות במופלא מהם מסכנים את עצמם להטרף בדעתם או לצאת לכפירה ולתרבות רעה. אף על פי כן נכתבו ספרים בענינים הנוראים הללו, כמו “ספר יצירה” שכתבו ר' עקיבא ומיחסים אותו בקבלה לאברהם אבינו (והרמב"ן עשה עליו פירוש). ר' נחוניא בן הקנה כתב “ספר הבהיר” ור' ישמעאל – “פרקי היכלות”. ואין ספק כי נכתבו עוד ספרים בחכמת הקבלה ונאבדו במשך הזמן, כי בהיות תכנם מובן רק ליחידי סגולה אפסו ביחד עם היחידים הללו (עיין כוזרי ד' ל"א). והרמב”ם (מו"נ א‘, ע’) בעמדו על הסבה לחסרון ספרים בעניני סתרי תורה, אומר: “אבל היו מקובלים מפי יחידים ברורים ליחידים ברורים, כמו שבארתי לך מדבריהם אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ וחכם חרשים (חגיגה י"ג א'), וזה היה הסבה להפסק העקרים הגדולים ההם מאומתנו”. ומובן, כי מסירתם של סתרי תורה היתה תלויה במצב המושכלי של הדור והתכונה הרוחנית של בני אדם, כמו שמצינו כעין זה בגמרא (קדושין ע"א א') “תנו רבנן בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים”. ו“שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרים אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות וכל היודע והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא”. ועיין מורה נבוכים א' ס"א, כי אותם “השמות” אינם אותיות ריקות מכל מחשבה, אלא הם כוללים מדע אלהי, והאנשים הפריצים, שנתרבו בעולם היו משחיתים בהם האמונות, ולפיכך שללו מהם ידיעתם.

וכל אותה הספרות של “חכמת האמת” מוקפת חומה של רזין דרזין ומכוסה בערפלי הסוד בפני העולם החיצון.

גם הזוהר אינו “מגלה סוד”, מהיותו בעצם הכל־בו של הקבלה בכל עומק רעיונותיה ובהמון צדדיה השונים. אבל הסגנון והסדר של הספר מקרבים אותו במדה ידועה אל החוגים הרחבים של בני תורה, שאין להם עסק בנסתרות, כי לפי התכנית של הזוהר, הרי הוא ספר מבאר את התורה ומסודר לפי פרשיות התורה, ואפשר ליחסו לסוג מדרש התורה על דרך הפרד"ס, ובאמת נקרא בשם “מדרש דרבי שמעון בן יוחאי”. ובפועל יש בו כמה דרושים מובנים לכל בר שכל. בצד צרופי מושגים עמוקים וענינים דקים רוחניים, הנעלמים בתכלית ההעלם, ואינם נתפסים כלל במחשבת אנוש בדרך הסלולה, דרך ההגיון וחשבון השכל, אתה מוצא בו גם דרושים נאים ורעיונות נעלים, מפיקים מוסר היהדות במדה היותר גבוהה, והמה פשוטים בסגנונם ונוחים להבנה לכל מבקש דעת ושוחר תושיה.

למשל, כדי לחזק הרעיון המוסרי עד כמה גדולה מדת ההשתתפות בצער הבריות עד כדי בקשת רחמים עליהם בשעת צרה, מביא הזוהר השוואה מודרגת כזו בין נח, אברהם ומשה. “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אמר ר' יהודה מי ראה (מאן חמא) אב רחמן (אבא דרחמנותא) כאברהם. בנח כתיב “ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' עשה לך תיבת גופר” ושתק ולא אמר ליה מידי ולא ביקש רחמים על בני דורו, אבל אברהם בשעה שאמר לו הקב”ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אמר ר' אלעזר אפילו אברהם לא עבד שלום כדבעי, נח לא עביד מידי לא הא ולא הא, ואברהם תבע מדת הדין כראוי, שלא ימות זכאי עם החייב, וכיון שלא מצא עשרה צדיקים הסתלק, ולא ביקש רחמים בין כך ובין כך. אבל מי עבד שלום כיאות, הרי משה. כיון שאמר ליה הקב“ה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו וגו' מיד מה כתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו' עד דאמר אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ואף על גב דכלהו חטאו לא זז משם עד דאמר ליה “סלחתי כדבריך”. ברם לא היה בעולם איש מגין על דורו כמשה, והוא אמנם רועה נאמן” (דאיהו רעיא מהימנא!).

הרעיון האמתי, כי היסורים שבאים בידי אדם קשים ביותר מן היסורים שבאים בידי שמים, מפני שמכת אויב אנושה לא תוכל להרפא, אבל מוסר השם הוא לתכלית טובה (וכבר בקש דוד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה) – מכניס הזוהר בספור התורה ממאורע של יוסף ואחיו. מקשה הזוהר, איזו תועלת היתה לראובן, כי השפיע על אחיו להשליך את יוסף הבורה, שגם שם היתה סכנת מות מנחשים ועקרבים? ומתרץ, כי מוטב היה לראובן שיפול יוסף לבור של נחשים ועקרבים ולא ימסר בידיהם של שונאיו, מפני שמיד נחשים ועקרבים עדיין אפשרית הצלה דרך נס, ולכך אמר “למען הציל אותו מידם”, כל מגמתו היתה לחַלץ אותו מידם, כי כאשר יהיה ברשותם, אזי בודאי לא תהא לו תקומה.

הסבה, שהמרגלים הוציאו דבת הארץ רעה מבאר הזוהר, כי חששו כאשר יכנסו ישראל לארץ, אזי יסירום מהיות ראשים וימנו אחרים במקומם, כי רק במדבר זכו להיות מנהיגים, אבל לא בארץ הקדושה.

ולפעמים מכניס הזוהר הוראה דרושית בפסוק, ומזה יוצא מוסר השכל נאה ביותר. לדוגמא: “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” הוא מבאר כך: “אין שבח לאדם שעושה תשובה רק בימי זקנתו בשעה שמטבע מצבו הגופני כבר אינו יכול להיות בעל עבירה ופועל רע, אלא מפני שיבה תקום” – קודם שבאה לך השיבה “תקום” בתשובה, ואז “והדרת פני זקן” יהא לך הידור ושבח לימי זקנתך, וגם שלמה אמר: “וזכור את בוראך בימי בחורותיך”.

ניצוצי דרשות כמו אלה יש הרבה בספר הזוהר. אבל בעיקר הוא מלא ענינים נעלים, נוגעים לכל מושגי הרוח מעולם האמונות והדעות, וביחוד לכנסת ישראל, לתורה ומצוות, לתכונתו של היהודי ותקוותיו בעתיד, וכל רעיון מן הזוהר משמש חומר יקר אצל הדרשנים והמוכיחים לקשט בו דרשותיהם. ולאו דוקא בספרי המקובלים והחסידים, אלא גם בספרות הרבנות בכלל תופס הזוהר מקום חשוב ביותר, והוא נערץ ונקדש במדה נשגבה בהיכל המחשבה הישראלית מאז הופיע בעולם ועד היום. וגם אלה מחכמי ישראל הגדולים (כמו הגר"א מווילנא ותלמידיו), שלא היו נותנים ערך ל“קבלה המעשית” ולא הכירו כל כך בחשיבות המקובלים המאוחרים, היו מעריצים ומקדישים את “המדרש דרבי שמעון בן יוחאי” וראו בו נזר החכמה האמתית, ודבריו היו להם ליסוד מוסד בעקרי היהדות. “הזוהר הקדוש” הונח ליסוד ומקור בספריהם. ביחוד ראוי לשים עין על הספר הקדוש “יסוד ושורש העבודה” להרב המופלג בחסידות ר' אלכסנדר זיסקינד מהרודנא (שחי בדורו של הגר“א – מת תקנ”ד), כדי להוכח עד כמה גדל ערכו של הזוהר בעיני גדולי החכמה והיראה בליטא. ספר זה, שנתקבל לאחד מן המעולים בספרי יראים, מיוסד כולו על הזוהר, ולפי לשונו של המחבר “המאמרים של ספר הזוהר הקדוש והתקונים המה קנה המדה למדות ישרות יותר מכל ספרי מוסר ותוכחה, ומה גם שאף קדושת לשונו תעלה מרפא ארוכה להיות סגולה לתקון הנשמה, אף כי לא יבין לשון ערכה”.

ברם סגנון הזוהר מרומם, מלא פיוט נשגב, שאין למעלה הימנו ליופי ותפארת. וכל רעיון מן הזוהר הוא באמת אבן יקרה למלא בה משבצות הדרושים והמוסרים. ובפועל גדולה השפעתו של הזוהר על הדרשה, והחשובים שבספרי הדרוש יונקים לשדם ממאמרי הזוהר, שהמה מוסיפים לוית חן על הסגנון ומכניסים טעם לשבח בעצם הדרשות.


פרק ששה עשר

רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א). – רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש). – רבי יעקב ב"ר אשר (בעל הטורים). – יהושע בן שועיב. – רבנו בחיי מסרקוסטא וספריו “מדרש רבנו בחיי”, “כד הקמח”, “שלחן ארבע”. – רבי יצחק אבוהב הספרדי וספרו “מנורת המאור”. – ר' לוי בן גרשום (הרלב"ג).


תקופה רבת הערך של המאה הראשונה לאלף הששי, שהולידה כמה וכמה אנשי מופת, גדולי התורה והמדע, שעשו להם שם עולם בספרות ישראל, לא היתה עניה גם בכשרונות של דרשנות. “הראשונים”, כמו הרשב“א, הרא”ש, רבנו יעקב בעל הטורים ותלמידיהם בודאי הפיקו תועלת מהשפעתם על העם, להשמיע קולם בדברי מוסר ולדרוש תורה ברבים. והספרים, שחברו במקצוע אגדה ודרוש, כל אחד כפי טעמו, המה פרי ההטפה שבעל פה. ומן הספרים הללו יש שהגיעו לידנו בשלמותם ויש שבא זכרם בספרים שונים ובעצמם לא זכו לאור הדפוס.

רבי שלמה בן אדרת מברצלונה – הרשב“א – (ד“א תתקצ”א – ה"א ע'), מלבד חדושיו על התלמוד ותשובותיו, הנוגעות לכל מקצועות ההלכה, חבר גם ספר מיוחד על הדרשות, ותלמידו רבנו בחיי בדרשותיו על התורה סוף פ' חקת מביא ענין דרושי “כמו שפירש הרב הגדול מורי רבי שלמה נ”ר בפירוש ההגדות שחבּר”. והרב הכותב ב“עין יעקב” מביא כמה ענינים חשובים מפירוש הרשב“א על ההגדות. וב”עין יעקב" דפוס ווילנא נאספו כמה באורים של הרשב“א להגדות מיוחדות, וגם ב”חדושי הגאונים" שם מובאים חדושים בשם הרשב“א. בשנת התרכ”ג נדפס בברסלוי קונטרס קטן בשם “פירושי אגדות להרשב”א" ביחד עם ה“מאמר על ישמעאל שחבר על הדתות והוא כסיל שדבר אף על דתנו השלמה” מאת הרשב“א, ונספחו ל”תולדות הרשב“א וספריו” מאת הד“ר פרליס. באורי הרשב”א מלאים רוח חכמה והגיון ובאים להצדיק אגדות ידועות ולהסיר מעליהן תלונות שונות הבאות רק בדרך ההבנה השטחית של תוכן האגדות.

_______________

רבי אשר בן יחיאל – הרא“ש – (ה“א י' – ה”א פ"ח) חבּר גם כן פירוש על התורה ובעל “שם הגדולים” כותב, ששמע מאדם גדול, שראה את פירוש הרא”ש על התורה בכתב יד.

רבי יעקב בן רבי אשר – בעל הטורים – (ה“א מ' – ה”א ק) חבּר פירוש גדול דרושי על התורה, והגימטריאות שנדפסו בחומשים הן רק חלק קטן ממנו. פירושו זה מלוקט ברובו מפירוש הרמב“ן וגם מפירושי ר' יוסף קמחי ואביו הרא”ש, והמחבר משבח ביחוד פירוש הרמב“ן, שהוא “ים גדול ורחב ידים” “נחמד הוא למשכיל ותאוה לעינִים” והוא החיה רוחו והעיר אזניו לשמוע בלימודים. חבורו זה של בעל הטורים היה נמצא בכתב יד קרוב לחמש מאות שנה ובפעם הראשונה נדפס בזאלקווא בשנת תקס”ו ובפעם שנית בהנובר בשנת תקצ“ט ובפעם שלישית בווארשא בשנת תרמ”א. ובעל שם הגדולים כותב, כי כתב־היד נמצא בעיר מנטובא “ונכתב בעיר קדשנו ירושלים על ידי הסופר יצחק בר' יוסף ממלכות פורטוגל בשנת חמשת אלפים קמ”ט“. הרמזים והגימטריאות נדפסו בספר מיוחד בוויניציה בשנת ש”ד. בהקדמת חבורו אומר בעל הטורים, כי הרמזים והגימטריאות שחבר אינם אלא פרפראות להמשיך את הלב.

רבי יהושע בן שועיב (חי בסוף המאה הראשונה לאלף הששי), תלמיד הרשב“א ורבו של ר' מנחם בן זרח בעל “צדה לדרך”, חבּר ספר דרשות על התורה כסדר הפרשיות ונדפס בקונסטאנדינה בשנת רפ”ב, בדרשותיו פ' בשלח ופ' ויקרא ראשון לפסח הוא מזכיר את רבו הרשב"א.

________________

רבנו בחיי בן אשר מסרקוסטא בספרד (נולד במחצה הראשונה של המאה הראשונה לאלף הששי–מת ה"א ק'), תלמידו של הרשב“א, חבּר ספר דרושי גדול הכמות והאיכות על התורה ונקרא בשם “מדרש רבנו בחיי”. על כל פרשה שבתורה הוא מאריך בפירושים “על דרך הפשט”, “על דרך השכל”, “על דרך ה' “, והעיקר “על דרך המדרש”, כי מטרתו “שהדור יעפי התלאות ידרשוהו בשבתות ובו ינוח לבם מרגזם ומעצבם, ישישו וישמחו כל מבקשיו, זה דור דורשיו” (הקדמה). מבוקשו של הדרשן רבנו בחיי “שיהא ספרו כולל תורה ומדות”, ולכן הוא “פותח כל פרשה ופרשה מספר חמודות”, הוא ספר משלי, ומבארו מפירושו של רבנו יונה מגירונדי לספר משלי, ומפליא אותו ביותר ואומר עליו, כי “יקר חבורו מזהב וכל פנינים”. ולפירושו הוא משתמש “במבחר דעות הראשונים הרבנים האדירים” רש”י, רבנו חננאל, הרמב”ן (עיין הקדמה), אבל אנו מוצאים בו כמה ענינים בשם הרבה חכמים אחרים שקדמו לו, כמו רבנו סעדיה גאון, ר”א אבן עזרא, הרמב"ם, וגם בשם ספרי חכמה שונים. בפרשת וישלח הוא מעתיק ענין שלם מן חבור על שיר השירים בלשון הגרי מאת “פילוסוף אחד מחכמי תורתנו מעיר שיבילה”.

מלבד דברי מוסר, שבאים קודם כל פרשה ופרשה סמוכים על פסוק אחד ממשלי, עוד יש בו כמה ענינים יפים, שמוציא רבנו בחיי במוסר ודעות מתוך ספורי התורה ומצותיה. למשל בפרשת וישלח על פסוק “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש” הוא אומר: “זאת שאלת הצדיקים מאת השם, לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד, שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדו, וידוע, כי נטיית האדם אחר בקשת המותרות גורמת לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא ה' ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במועט ושלא יתאוה המותרות ויטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המלך ע”ה (משלי ט"ו) “טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו”, והביא לזה “אות ועדות ומופת” הכתוב שאחריו “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו” (שם) ואומר “כי ייטב לבני אדם המעט בחברה שתנעם להם יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים”. וכה הוא הולך ומאריך הלאה בדרוש בשבחה של מדת ההסתפקות. בפרשת תרומה על הפסוק “ועשית שלחן עצי שטים” הוא דורש בדבר שלחנו של אדם שמכפר עליו, “כשאדם טוב עין מטיב ומאכיל העניים”, ואומר, כי “מנהג חסידים שבצרפת, שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות, כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו, כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה, שהוא מיטיב על שולחנו, ולכך אמרו רז”ל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו“. בפרשת קרח הוא מדבר על מדת הקנאה “שהיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה”, והולך ודורש דרוש שלם בגנותה של מדה זו. יש במדרש רבנו בחיי גם כמה דרושים “על דרך הקבלה” בשם “חכמי האמת”, וביחוד מובאים בו הרמזים של הרמב”ן.

הספר “מדרש רבנו בחיי” הוא קובץ גדול של דרושים יקרים ורעיונות נעלים על כל התורה, ונתקבל כאחד הספרים העיקריים במקצוע מדרש התורה בדרך הרעיון ההגיוני.

רבנו בחיי חבּר עוד ספר נכבד בשם “כד הקמח”, ובעל “צמח דוד” קורא אותו בשם “ספר הדרשות”. הספר הזה כולל בתוכו ששים דרשות, ולכל דרשה ודרשה נושא מסוים, מצוה או מדה, והדרשן סדר את הדרשות לפי סדר אלפא ביתא, כמו: אמונה, אהבה, אורחים, אֵבל, בטחון, ברכה, בית הכנסת, גזל, גאוה ועוד. בכל דרשה מביא הדרשן פסוקים מכתבי הקודש ומאמרים מן התלמוד והמדרשים בנוגע לברור הנושא של אותה הדרשה, והולך ומשלב את הפסוקים והמאמרים השונים בדרושים יפים ורעיונות מצוינים משלו.

מעלה יתרה יש להספר “כד הקמח”, כי שורר בו סדר נפלא. כל דרשה מוגבלת רק בבירור של נושא אחד, ואין הדרשן יוצא מגבול של אותו הנושא לענין אחר. הרצאת הדברים שונה היא מסגנון פירושו על התורה, כי אינו סומך את דבריו על הדרשנים שקדמו לו ואינו מביא דעות של חכמים בענין הנדון, אלא הוא מבסס את דבריו רק בכתובים מן התורה ומאמרי התלמוד והמדרשים, והוא מברר כל מושג ומושג של נושא המאמר לגדריו השונים, ומבאר את ערכה של אותה המדה או המצוה בכל מקצועות חיי הפרט והכלל, והכל בדברים ברורים ובסגנון נוח וקל, ולכן שורה על כל הספר רוח של עצמיות הרעיון, בלי השתלבות של דברים מן החוץ ובלי קישור של רעיונות ובאורים זה בזה.

כפי שנראה מתוך הקדמת הספר, היתה להמחבר בסדור הדרשות באופן כזה מחשבה להועיל להדרשנים, כי יהיה בידם קובץ של דרשות ופסוקים ורעיונות לפי המושגים השונים, מסודרים על פי אלפא ביתא, כדי שיוכל כל דרשן למצוא בכל עת את המדרש או הפסוק והרעיון הדרוש לו לדרשתו “ויעפי הגלות והצרות ימצאו בו מנוח”, כי בני דורו עמוסי התלאות “בארץ נחלי דרשות ואגדות ימצאו נחל עיונים ומנוחות שאננים” וגם המעיין הפרטי “ימצא כל מצוה וכל מדה באות מיוחדת”.

הספר “כד הקמח” מסוגל עוד היום להיות ספר שמושי בשביל הדרשנים, כי אמנם נכבד הוא בין המיוחדים שבמקצוע זה בספרות הדרוש.

רבנו בחיי חבּר עוד ספר “שובע שמחות” על איוב (נדפס באמשטרדם תקכ"ח) וספר “שלחן ארבע” על הלכות סעודה על פי מוסר וקבלה (נדפס ביחד עם “כד הקמח”). ויש סוברים, שהוא המחבר של הספר “האמונה והבטחון”, שמיחסים אותו להרמב"ן (עיין ספר “כנסת ישראל” לפין).

______________

בתקופה זו חובר הספר המפורסם “מנורת המאור” להדרשן רבי יצחק אבוהב הספרדי (חי בסוף המאה הראשונה לאלף הנוכחי).

המחבר לקח על עצמו את העבודה של סדור אגדות התלמוד והמדרשים לפי הענינים הנוגעים לתקון המדות ומקצועות המוסר השונים ולקבצם לספר אחד, “לפי שההגדות מפוזרות בתלמוד, ועל ענין אחד נכתב קצתו במקום אחד וקצתו במקום אחר ויגעים בני אדם מלבקשו בכל מקומותיו” (הקדמה). והאגדה, לפי דעתו, היא יותר נחוצה בשביל שכלול רוח העם מן ההלכה, כדגרסינן (חגיגה י"ד): “כל משען לחם אלו בעלי תלמוד וכל משען מים אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים”, ו“כמו שהאדם במזונו צריך פעמים ביום הלחם והרבה פעמים המים לקיום גופו בבריאות, כן לקיום הנפש צריך מעניני המצוות בזמנים ידועים ומעניני האגדות בכל עת, לפי שהם צריכים לשניהם להתמיד הנפש ולקיום הגוף” (שם). ומתאונן על בני דורו, כי עזבו את האגדות ואין איש מכיר בערכן, “מניחין אבנים טובות ומרגליות ומוציאין ימיהם בקושיות של עדיות והוריות, פלפול ההלכה ועמל בתורה ללחום ולצבא צבא על דברי ר' עקיבא ובהויות דאביי ורבא”. לפי דעתו “נאה לתלמידים, על דבר ה' חרדים, בראשיתם ובתחלתם לפלפל את שכלם, אך לא טוב להם להוציא בזה כל ימיהם ולעזוב אחר גום האגדות, התעודות והסודות, המשלים והחידות, אשר הם מזהב חמודות, חכמות עליונות וברות, נעלמות ונבחרות, אמרות ד' אמרות טהורות”. ולזאת הוא רואה במלוי חסרון זה תעודה גדולה, שזכות הרבים תלויה בה. ומרוב ענותנותו הוא אומר, כי לא חבר את הספר להתגדל ולקנות שם, אלא “כדי שיהא לזכרון בין עיני להגות בו ולחקור עליו ממה שאוכל בקוצר דעתי כעור הממשש בדברים הנעלמים הכתובים בו וגם לעיין בו בקוצר ובלי עמל כשאצטרך לדרוש ברבים”.

את החומר הרב של האגדות הוא סדר בשבעה חלקים, שקרא להם “נרות”. כל “נר” מתחלק לכללים וכל כלל לחלקים, וכל חלק לפרקים. את החיים המוסריים של איש המעלה מחלק רבי יצחק אבוהב לשלשה עקרים: סור מרע, עשות הטוב ובקשת השלום. המדרגה הראשונה בהשתלמות המוסרית היא “סור מרע”, אבל כשישאר האדם עומד רק על המדרגה הזאת “ישאר כבהמה, שאינה חוטאת ואינה צודקת”, על כן צריך האדם לעשות הטוב בעיני ה' ולקיום המצוות, וזוהי המדרגה השניה: “ועשה טוב”. ולפי ש“האדם מדיני בטבע” ותועלת הכלל האנושי מחייבת התאחדות האישים הנפרדים לחברה אחת, צריך האדם לבקש שלום לזולתו “כדי שיהיה שלם בכל ויסייע לאנשי המציאות”, וזוהי המדרגה השלישית בדרך ההתפתחות המוסרית: “בקש שלום ורדפהו”.

שלשת העיקרים הללו משמשים לרבי יצחק אבוהב תכנית לספרו. בתחלה הוא מבאר פחיתות ערכם של הקנאה, השקר, הלצנות וכדומה מן המדות המגונות, ואחר כך מברר את גודל הערך של מצוות התורה והמועדים, וביחוד הוא מאריך במצות חנוך הבנים ותלמוד תורה, ובסוף מבאר את הענין של בקשת שלום ואהבת חברים, עניני דרך ארץ והנהגות טובות, כדי שיהיה האדם אהוב למקום ולבריות.

כל ענין וענין הוא מבסס במאמרי התלמוד והמדרשים, המובאים אצלו בלשונם ובשם אומרם ובציון מקורם. עיקר עבודתו, כאמור, היא לקבץ את האגדות המפוזרות לספר אחד ולסדרן לפי הענינים השונים. אבל כשרון מרובה וכוח של יצירה עצמית הכניס הדרשן בעבודתו זו, עד כי אין לו כלל להספר אופי של קובץ מדרשי אגדה, אלא יש לו חשיבות של ספר שלם בפני עצמו. ביחוד השכיל הדרשן ר' יצחק אבוהב לחבר את האגדות השונות לענין שלם אחד על ידי פתיחותיו וחתימותיו היפות לכל פרק ופרק, וכל האגדות מוסבות אצלו משבצות של רעיונות ודברים מחוכמים, הנוגעים לאותה המדה או המצוה, שאליה שייכות אגדות הללו. כמה ענינים ורעיונות עמוקים לקוחים מספרי הרמב“ם וביחוד מן הספר “מורה נבוכים” וגם מספרי הרמב”ן, והמחבר מביא על פי רוב את הדברים בשם אומרם. סגנונו של הספר הוא נלבב ויפה, קל ונוח לקריאה בשביל ההמון.

_________________

הספר “מנורת המאור” הוא אוצר גדול לתורת המדות, הכלולה בספרות התלמודית והמדרשית. שלש מאות ושלשים ושבעה פרקי הספר כוללים בתוכם כל המאור שבתורה ומקיפים כל פנות חייו הרוחניים של היהודי במובן הפרטי והכללי, כי בהם נקבצו כל מבחר המאמרים והאגדות, הנוגעים למנהגי היחיד והצבור, לחיי היהודי הפרטי ולחיי האומה הישראלית בעבר, בהוה ובעתיד.

אבל ערך מיוחד יש לספר זה, מהיותו שונה בתכניתו מן הספרים שקדמו לו במקצוע האגדה ותורת המדות. ישנם מאספי אגדות, כמו המדרשים והילקוטים, וישנם ספרי מוסר, דעות ומדות, מיוסדים על האגדות, והדרשן ר' יצחק אבוהב השכיל לעשות צמד יפה משני סוגי הספרות הללו בספר אחד. רבנו בחיי אבן פקודא, למשל, ברא שיטה מיוחדת ב“חכמת המצפון” ונתן הרצאה שלמה של תורת מוסר היהדות בספרו “חובות הלבבות”, אבל לספרו יש אופי של מחקר דתי, מיוסד על כתבי הקודש וקצת על מאמרי אגדה. העיקר כאן הוא הרעיונות של המחבר עצמו, והכתובים והאגדות טפלים להם ובאים רק לבסס את הרעיונות הללו. הרמב“ם ב”ספר המדע" שלו הכניס כל המאור שבתורת התלמודים והמדרשים בנוגע למדות ודעות בני אדם, אבל מתוך הסגנון וההרצאה אינו ניכר כלל המקור, שממנו נובעים כל אותם הדברים והרעיונות הנעלים, ובשביל זה, כידוע, עורר הרמב“ם על עצמו תלונה מצד חכמי דורו, עד כי בא בעל “כסף משנה” והראה מקורם של הדברים. ובאופן זה הספר על פי חיצוניותו עושה רושם של ספר מיוחד בפני עצמו, שלכאורה אין לו שייכות כלל לאגדות התלמוד. אבל תכניתו של הספר “מנורת המאור” אחרת היא לגמרי. חומר רב של אגדה נקבץ ונסדר בו לפי המושגים השונים של עניני מוסר, מדות ודעות בלשון האגדה וסגנונה כמו שהיא כתובה במקומה בלי שום שנוי כלל. וכשאתה מעיין בספר זה אתה מרגיש את עצמך בסביבה של הדרשה התלמודית במקורה הראשון, והנך קולט אל נפשך זיו האגדות באופן ישר מתוך דבריהם של דרשני התלמוד, התנאים והאמוראים עצמם: אמר ר' יוחנן, אמר ר' יהושע בן לוי, אמר ר' שמלאי… והדרשן אבוהב בא רק בבחינת מנהל ומורה דרך, סולל לפניך נתיבה ב”ים התלמוד" ומישר בסבכי האגדות מסילה לכל אותם גנזי הרעיונות הנעלים של הנימוס האנושי הכלול בתורת ישראל.

וזוהי כל חשיבותו של הספר “מנורת המאור”, כי הוא כולל בתוכו שיטה שלמה במוסר היהדות, ערוכה מחומר מסודר של האגדות ודרשות חכמי התלמוד כמו שהן במקורן, והמחבר הכניסן במסגרת קצרה של דברי חכמה ומוסר משלו, הנותנת לחבורו צביון של ספר המדות שלם ומשוכלל.

רבי יצחק אבוהב בהקדמתו לספר “מנורת המאור” אומר, כי חבורו נועד לדרוש בצבור, והמנורה שלו תאיר לקטנים, לנערים ולזקנים, לשלמים ולריקנים, לאנשים ולנשים. ובאמת זכה ספרו להיות לספר עממי ולהתחבב על כל שדרות הצבור העברי. במשך שש מאות שנה משמש הספר “מנורת המאור” ספר מקרא ועיון בשביל בעלי הבתים בני תורה ומקור נאמן לדרשנים ללמוד ולדרוש דברי מוסר ותוכחת חיים לפני העם, ובהרבה קהלות בישראל ישנן חברות מיוחדות ללמוד “מנורת המאור”. ובשביל הנשים שאינן מבינות עברית נעתק הספר ללשון יהודית המדוברת והיה להן למקרא בשבתות.

_______________

החכם רבי לוי בן גרשון – הרלב“ג (ה“א מ”ח–ק"ל) – חכם גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בעל דעה רחבה בכל פנות החכמה הטבעית והוגה דעות על פי חוקי ההגיון והעיון השכלי המדויק – הכניס למקצוע הדרשה העברית אוצר בלום של חומר מהמין המשובח ביותר. בפירושיו לכתבי הקודש הפליא לעשות דבר חדש, שלא קדמהו שום מפרש התנ”ך מעולם. הוא בקש טעם לספורי התורה ועמד על תכליתם, למה ביחד עם מצוות וחוקים, עקרי האמונה בה', דעות ומוסרים, הבאים לתקן חיי האדם, באים בתורה גם ספורים מחיי האבות והאנשים הקדמונים ומהקורות את עם ישראל באופנים שונים? ומצא, שהספורים הללו אמנם נועדו ללמד את העם מוסר השכל בדעות ומדות. הנסיון הממשי של בני אדם, מאורעותיהם, מנהגיהם ותולדותיהם, הוא ספר המדות היותר בהיר ותורה חיה, המבליטה את הטוב ואת הרע, את האמת ואת השקר, את היופי ואת הכעור שבחיים. בהקדמתו לפירוש התורה הוא אומר: “הנה יצאה התורה ידי חובתה במה שספרה לנו ספורים מהקדמונים המפורסמים בשלמות בעניני מנהגיהם להיישירנו ללכת בעקבותיהם, וספרה לנו גם כן קצת המעשים המגונים, כדי שנברח מעשות אלה המעשים”.

ומתוך השקפה זו מביא הרלב“ג בסוף כל פרשה בתורה ונביאים רשימת “התועליות” היוצאות מתוך ספורי המקרא. ו”התועליות" נוגעות למדות הנפש, לדעות והנהגות של הכלל והפרט. בעצם הדבר מיצוי “התועליות” מתוך ספורי התנ“ך בפירושו של הרלב”ג הוא כעין “סך־הכל” גמור במדות ודעות מכל הכתוב בפרשה, והרלב"ג אינו קמצן בדברים ומבאר הכל בבהירות יתירה. זוהי באמת יצירה ספרותית נשגבה, המהווה פרק חשוב בתורת המוסר הישראלי, הנובע מן המקור הראשון, מתורת ישראל, שכל עיקרה הוא תקון המדות והדעות לאושר החיים החברתיים של בני אדם.

הרלב"ג חבּר כמה ספרים יקרי ערך. בהקדמתו לפירוש התורה הוא אומר, שהסכים לחבר שני חבורים גדולים תלמודיים על המצוות ושרשי הדינים, היוצאים מהן מדאורייתא ומדרבנן וביאור על התלמוד ובראש כל מסכת המצוות הנכללות בה, וגם להעיר על תועלת ספורי התלמוד בקצור.

חבורו העיקרי “מלחמת ה' “, המיוסד על שאלות דתיות בדרך הפילוסופיה, כמו השארת הנפש, הנבואה, הדעה והבחירה, ההשגחה וחדוש העולם, עשה לו שם גדול בישראל ובעמים. אבל הוא עורר נגדו התנגדות בחוגי הרבנים, שדעותיהם לא כדעותיו. והנה חבור “התועליות” הוא כעין פיוס למתנגדיו וכדאי הוא לבצר לו מקום גבוה בין גדולי חכמי המוסר בישראל. הדרשנים המטיפים למוסר ודעות מוצאים שפע רב של חומר הגון לדבריהם ב”תועליות” של הרלב"ג.


פרק שבעה עשר

תלאות יהודי אירופא לרגל המגפה השחורה. – אבדן הספרים בשעת צרה. – דרשות הר“ן לר' נסים מגירונדי. – הספר “מגן אבות” לר' שמעון בן צמח בעל התשב”ץ. – צרות היהודים בספרד בשנת קנ"א. – דרשות הכמרים בבתי הכנסיות של היהודים. – ויכוחים בעניני אמונה. – הדרשה הויכוחית. – ר' חיים אבן מוסה ותלונתו על מצב הדרשה בזמנו.


במאה השניה לאלף הששי מצאו את היהודים במדינות אשכנז, צרפת וספרד תלאות רבות ורעות. על מפתן המאה הזאת (משנת ק"ח) נשפך דם היהודים לרוב לרגל המגפה השחורה. המחלה הנוראה הזאת המיתה המוני בני אדם בארצות אירופה ומקרב היהודים היו המתים מעט לערך שאר התושבים. וזה היה תואנה בידי צוררי ישראל להעליל עלילות ברשע, שהיהודים משליכים אל הבארות סמי מות, בכדי להרעיל את התושבים הנוצרים, ולהסית את המון העם לעשות כלה ביהודים. ויתגודדו בני ההמון באכזריות חמה ויעשו שמות נוראות בקהלות ישראל. ויהי מספר הנהרגים והנטבחים בידי הרוצחים יותר מן המתים בנגף. ובכל משך מאת השנים הללו אין לך שנה, שלא היתה קללתה מרובה משל חברתה. צרות ומהומות שונות, רדיפות וגזרות רעות, גרושים ושמדות וכל מיני פורעניות התחוללו תכופים על ראשי היהודים. הרבה מישראל המירו את דתם מתוך אונס וכמה קהלות שלמות נחרבו מתגרת האויב.

בשעת צרה זו נאבדו מן העולם הרבה ספרים, שחברו חכמי ישראל בזמן ההוא. וגם מספרי הדרוש של אותה התקופה לא נשאר זכר מלבד ספר אחד מעט הכמות ורב האיכות, והוא “דרשות הר”ן" של רבנו נסים בן ראובן גירונדי (חי בשנות ה“א פ’–ק”מ). הספר הזה הוא קובץ של שנים עשר דרושים נאים בעניני אגדה ומחקרים ישרים במיטב הגיון. בדרשה השלישית, למשל, הוא שואל למה נברא משה רבנו, אבי הנביאים, במום גופני (כבד פה וערל שפתים) הפוגם מתנת הדבור, שהוא יתרון האדם על בעלי החיים? ובאמת החכמים מרחיקים היות למשה מום גופני כלל: “והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה” קרא ליה ילד וקרא ליה נער? אלא הוא ילד וקולו כנער. אמר ליה ר' נחמיה אם כן עשית למשה בעל מום? (סוטה י"ב) ולמה לא תמהו על היותו כבד פה וכבד לשון? ומאריך הר"ן בתשובתו בחקירה זו. ותמצית הדברים, כי בעל הלשון ממתיק בצחות לשונו גם את הדבר אשר הוא בעצם לא טוב. ומשה לגודל מעלתו בתור מקבל התורה חסר היה, על פי השגחה עליונה, אותו הכוח, כדי שיבשר ויודיע בעולם את האמת בלי כחל ובלי שרק של צחות הדבור, ומעלת התורה תהא ניכרת מצד פנימיותה, ואז יאמינו בה שומעיה אמונה שלמה. בדרשה העשירית הוא מזכיר את התלאות, שעברו על בני דורו “כי ירד רע לרוב יושבי העולם וחלו חלאים משונים, ובשנה אחת נהפך העולם יותר ממה שנהפך ונתחלף בזמן קודם במאתים שנה”.

בין החבורים המפורסמים של החכם המהולל רבי שמעון בר צמח, בעל התשב“ץ, שחי בזמן ההוא באלגיר, אחרי ברחו מן הרדיפות מספרד (ה“א ק”כ–ה’א ר') נשאר ספר חשוב, השייך לפי תכנו לסוג הספרות הדרושית, והוא הספר “מגן אבות”, באור יקר מאד על מסכת אבות. בבאור זה אין אנו מוצאים דרשות במובן הרגיל, אבל עצם הבאור למסכת זו, שכולה תורת המדות וחכמת החיים,. יש לו ערך גדול מאד במקצוע ההטפה המוסרית. ואמנם באורו מצטיין באפיו ובסדורו בין כל הבאורים הרבים למסכת אבות. הוא עושה רושם של פירוש מדעי, מתחקה על שרשי המדות והמוסרים מתוך השקפות חכמי ישראל, הכלולות בשני התלמודים והמדרשים השונים, ומלבד שהוא מבאר “מילי דאבות” בסברות ישרות ופשוטות בלי נטות הצדה כלל וכלל כדרך הדרשנים, הוא מרחיב את הלמודים המוסריים הקצרים וממלא אותם מתוך בקיאות עצומה מאין כמוה בספרות התלמודית והמדרשית, ומבאר גם “יחוס התנאים” (לשונו), בעלי המאמרים באבות, מהותם, רבותיהם ותלמידיהם וזמנם. בפרק רביעי משנה ה' הוא כותב, כי “בעון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו”ם, כדי שיעמוד טעמו בידינו ולא נבוא לידי אונס”.

ביחוד התגברו צרות היהודים במדינת ספרד משנת קנ“א. השנה הזאת היא שנת עברה וזעם לכנסת ישראל וכתובה באותיות דם ואש בדברי ימי היהודים, כי בה נגזרה גזרת שמד על יהודי ספרד. מצבם הטוב של היהודים בספרד העיר רגשי קנאה ומשטמה בלב המון העם, ובשנת קנ”א יצא הכומר הקנאי פירננד מרטין להטיף להעם בעיר שיביליא דברי שנאה ונאצה על עם ישראל ותורתו, ולדרשותיו התעורר עם הארץ, שהיתה השנאה לישראל כבושה בלבו, ויתנפל על היהודים ויעש בהם טבח נורא. משם עברו הפרעות לכמה ערים במדינות קשטיליה, ארגוניה, בלנסיה והאי מיורקה. כמה רבבות יהודים הומתו על קידוש השם, ויותר ממאתים אלף קבלו את דת הנוצרים למראית עין, ובסתר לבם נשארו נאמנים לעמם ולדתם. ואלה האנוסים סבלו יסורי הגוף וענויי הנפש מחמס האינקביזיציה, שנערכה בשביל “הכופרים” המתיהדים.

מאז והלאה היתה קנאת הדת לשיטה שלמה בכנסיה הנוצרית, והכנסת היהודים בכפיה לדת הקטולית נחשבה לתעודה רוממה אצל הכהנים ורבי המלוכה בספרד. ובתקופה הזאת החלו רדיפות וגדופים נוראים על תורת ישראל. הכומרים הקנאים סבבו בקהלות ישראל לדרוש דרשותיהם והיהודים היו מוכרחים מטעם השלטון לשמוע את דבריהם. במצות האפיפיור ערכו ויכוחים, שאליהם הוזמנו חכמי ישראל להתוכח בעניני אמונה, כדי להוכיח את צדקתה של הדת הקטולית ולרכוש לה נפשות מקרב היהודים, וברשיון המלכות חדרו הכומרים גם לבתי הכנסת של היהודים להטיף בשבח האמונה הנוצרית ולחלל את דת ישראל. והרבה עזרו לרעה המומרים, שקבלו את הדת הנוצרית לא מתוך אונס, כי אם מרצון, מתאות הכבוד והבצע. המומרים הללו היו כמתנקמים לאחיהם וילעיבו בעמם שממנו יצאו. טפלו אשמות על עם ישראל ותורתו והיו מוסרים למלכות את האנוסים על החזיקם במנהגי היהודים כעדות בן־הדור הרב רבי יצחק בר ששת (הריב"ש) בתשובותיו, כי אלה שהמירו דתם ברצון, אף על פי שהיתה אפשרות בידם למלט את נפשם מן השמד “רודפים אחרי היהודים האומללים אשר ביניהם, להעלילם, כדי להכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, וגם על האנוסים, אשר לבם לשמים ומשתדלים לצאת מתוך השמד, אלה הרשעים מוסרים אותם למלכות” (תשובה י"א). ביחוד התפרסמו בפעולותיהם לרעת ישראל המומרים שלמה הלוי די בורגיש, שקראו לו באמונתו החדשה פולוס די סנטה מריה, ויהושע הלורקי, שהיה נקרא בנצרותו גירונימי די סנטה פי. בדבור ובכתב היו מנאצים ומשפילים ערך היהודים ותורתם. ערכו ויכוחים וחברו אגרות וספרים לבזות אמונת ישראל ומנהגיו ובזה העירו שנאת העמים על היהודים.

והמצב הרוחני של יהודי ספרד בתקופה ההיא הכשיר בשביל שונאי ישראל אדמה פוריה למחשבותיהם הרעות, שתתגשמנה בחיים. המון העם היה ערום מדעת התורה, וכפי עדות הריב"ש “רובן היו עמי הארץ ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר אלא בעמל גדול”, נהגו קלות ראש במנהגי ישראל ולא היו בקיאים כלל בדקדוקי מצוות “ורבו זחוחי הלב ופורקי עול יראת שמים” (תשובות הריב“ש ל”ז, שע“א, שצ”ד), ולכן היתה לכתבי הפלסתר והדרשות של דופי השפעה בקרב העם, ומזה היתה צפויה סכנה לקיום היהדות בספרד. מצב כזה הטביע חותמו על אופן הדרשה העברית בימים ההם.

הדרשה התמימה, האגדית, פנתה מקום להדרשה הויכוחית. דבות המשטינים על תורת היהדות מחוץ והתמעטות הלבבות בפנים הולידו את הנחיצות בספרות ויכוחית, ללמד תועים בינה ולהגן על עיקרי תורת ישראל בנשק המדעים והחכמות החיצוניות. והתעודה הזאת הוציאה את הדרשנים מגבול האגדה ובאורי הכתובים ותסב את לבם כלפי ספרות העמים למצוא בה סמוכים לדבריהם. והיו דרשנים שהפריזו על המדה יותר מדי, ובבואם לדרוש מעל בימת בתי כנסיות היו מתבלים דבריהם במאמרים לקוחים מספרות זרה, ובמקום שמות התנאים והאמוראים, בעלי אגדה וחכמי המוסר מישראל, היו מזכירים שמות הפילוסופים אפלטון, אריסטו וכדומה, ובזה הפשיטו מעל הדרשה העברית את צורתה העתיקה ונתנו לה

תבנית נאום של חול, שאין מקומו בבית הכנסת.

והדבר הזה היה למורת רוחם של חכמי ישראל, ולא אחת הביעו צערם על חילול קדושת הדרשה העברית בימיהם. והד תלונה כזו על מצב הדרוש בזמן ההוא נשמע מתוך כתבי החכם ר' חיים אבן מוסה (שחי בסוף המאה השניה ותחלת המאה השלישית לאלף הששי), מחבר ספר הויכוח “מגן ורומח” במכתבו לבנו ר' יהודה. במכתבו זה הוא אומר: “ודרשנים חדשים מקרוב באו, עולים לתורה קודם קריאת התורה לדרוש, ורוב דרשותיהם בהיקשי ההגיון ובדברי הפילוסופים ומזכירים בפיהם אריסטו, אלכסנדר, תימוטיוס, אפלטון בן־רשד ובטלמיוס, ובפיהם נתחבאו אביי ורבא, ותורה ממתנת על בימת התיבה, כאשה עצובת רוח ממתנת לבעלה עד שיצא מבית פלגשו – ועל הכל אומרים קדיש” (ד"יי חלק ו‘, ציון ד’).

היו דרשנים, שנמשכו כל כך אחרי החקירה החפשית עד כי נכשלו בה, בבואם לברר על ידה לפני העם עקרי תורת היהדות. והיה מעשה, שדרשן אחד היה דורש בעיקר אחדות הבורא על דרך החקירה הפילוסופית, ועל ידי הגיונותיו פגם בטהרת העיקר הגדול הזה, הקדוש והנקדש בישראל. והנה קם אחד מהחרדים על דבר ה‘, שסבל הרבה בהרג הרב בשנת קנ"א בממון ובגוף ועמד בנסיון, ויקרא אל הדרשן: "גזלו כל אשר לי בגזרת אשביליא והכוני פצעוני עד השאירוני המכים מת לפי דעתם, כל זה סבלתי על אמונת שמע ישראל ה’ אלהינו ה' אחד, ואתה בא על קבלת אבותינו מפי חקירת הפילוסופים… יותר אני מאמין לקבלת אבותינו"! ויצא מבית הכנסת ורוב הקהל עמו. ובאותו המכתב יאמר החכם אבן־מוסה: “ובכלל תדע, כי רבים מהדרשנים שבזמן הזה סכנה לבעלי בתים לשמוע דבריהם” (שם).


פרק שמונה עשר

רבי יוסף אלבו וספרו “העקרים”. – ר' יוסף אבן שם טוב (דון יוסף נשיא). – ר' יצחק אבוהב השני וספרו “נהר פישון”. – ר' אברהם ביבאגו. – ר' יצחק עראמה וספריו “עקדת יצחק” ו“חזות קשה”. – גרוש ספרד.


המצוינים בין הדרשנים של אותה התקופה, שטרם נסחפו בזרם החקירה ההתפלספותית והחזיקו במסורת הדרשה העברית בטהרתה – המה הדרשנים רבי יוסף אלבו, רבי יוסף אבן שם טוב, רבי יצחק אבוהב (השני), רבי אברהם בן שם טוב ביבאגו ורבי יצחק עראמה. רשומה של התקופה אמנם ניכר גם בספריהם של הדרשנים הללו ומתוך דרשותיהם נשקפות דעות שונות של חכמי העמים וחקירותיהם בעניני אמונה, מוסר ודעות, אבל החקירה לא העבירה אותם על דעתם ולא זזו אף במעט מתוך עמדתם בתור דרשני היהדות המקורית, ואדרבה הם התאמצו להחליש את כוחה השלילי של הפילוסופיה בנוגע לעיקרי היהדות על ידי הוכחות הגיוניות ודברים של טעם, ששרשם ממקור ישראל – בתורה שבכתב ושבעל פה – ולכן ספריהם תופסים מקום חשוב בספרות ישראל בתור ספרים עקריים להבנת היהדות ולבסוס הדרשה העברית בתכנה המוסרי והמדעי.

____________

רבי יוסף אלבו (חי במחצה השנית למאה השניה לאלף הששי), אחד מגדולי הפילוסופים בין חכמי ישראל בספרד (מיניראל–ארגוניה), היה משמיע את הגיוני רוחו בקהל עם, כנראה מתוך עדותו של החכם רבי אברהם זכות, כי כשנולד דון אברהם בנבשתי (בשנת קצ"ג), דרש רבי יוסף אלבו לכבוד המאורע והנושא היה “מילדי העברים זה” (“יוחסין”, מאמר ד'). בספרו “העקרים” יש הרבה מן היסוד הדרושי. הספר, כאשר שמו מוכיח עליו, תעודתו לברר עקרי הדת הישראלית, כי לפי דעת המחבר “ראוי לכל בעל דת, שידע עקרי הדת ההיא, שהוא מתיחס אליה, ידיעה אמתית”, וכמו שלא יקרא בשם רופא מי שלא ידע התחלות הרפואה ולא מהנדס מי שלא ידע התחלות ההנדסה, כן לא יצויר, שיהא אדם נקרא בשם בעל

דת אם לא ידע התחלות הדת ההיא (הקדמת “העקרים”). ומובן, כי תעודה כזאת דורשת מן המחבר עיון פילוסופי והסברה מדעית, שבלעדם אי אפשר להעמיד את הקורא על עקרי הדת. ואמנם ההרצאה של ספר “העקרים” היא מדעית והסגנון דומה לסגנון הידוע של ספרי המדע של אותה התקופה. אבל שונה “העקרים” בזה, שהמחבר מתגדר בבאור הכתובים כשהם לעצמם על דרך הדרש. הוא אינו מביא את הכתובים לראיה וסעד לדבריו, כמו שהם לפי פשוטם, כאשר אצל ספרי מחקר שקדמוהו, אלא הוא מכניס משלו חדושים דרושיים בהבנת הכתובים, ועל ידי זה הוא מוצא סמך לרעיונו, אף על פי שבעצם הדבר רעיונו טוב וישר כשהוא לעצמו גם בלי באור הכתובים. למשל: הוא מונה שלשה עקרים כוללים לדת הישראלית: מציאות השם, תורה מן השמים, שכר ועונש, שהם הכרחיים לכל בעל דת להאמין בהם, וחולק על הרמב“ם, שמונה עקרי הדת במספר שלשה עשר. והולך ומבאר את דעתו על ידי הנחותיו ההגיוניות בביאור המושג “עיקר” בתורת הדת, שרשיו וענפיו המסתעפים ממנו, עד שכבר הוברר הענין די צרכו ממבט החקירה השכלית. והנה עובר החוקר מהנחותיו הפילוסופיות ומגלם את רעיונו בצורה דרושית ואומר: “המורה על היות ג' העקרים הללו שורש ויסוד לאמונה, אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת מוסף של ראש השנה ג' ברכות, מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד ג' עקרים הללו, להעיר לב האדם, כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם, כפי מה שראוי, יזכה האדם בדינו לפני השם”. ומבאר הלאה את הפסוקים של מלכיות, המורים על עיקר מציאות השם, של זכרונות, המורים על שכר ועונש ושל שופרות הרומזים על העיקר תורה מן השמים. ואחר כך הוא מבאר, כי שלשת העקרים הללו כללם ישעיה בפסוק אחד “ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו” (ל“ג, כ”ב), ומוכיח באמצעות באורים לפסוקים אחרים, כי ה' שופטנו” הוא העיקר שכר ועונש, “ה' מחוקקנו” הוא העיקר תורה מן השמים, “ה' מלכנו” הוא העיקר מציאות השם. וגומר דרשתו ואומר: “ועל כן סיים “הוא יושיענו” כלומר, אחר ששלשת העקרים הללו, שעיקר הצלחת האדם תלוי בהאמנתם, יש לנו בהם יתרון על כל העולם, ראוי שיושיענו ביחוד על כולם” (מאמר א' פרק ד'). וכמו כן, כשהוא מבאר את ההבדל שבין דת נימוסית ודת אלהית באופנים שונים, הוא מקשט את רעיונו בדרשה יפה ולוקח לו לנושא את הפרשה י"ט בתהלים, וכל אופן ואופן הוא מסיים בפסוק אחד ומכניס בו הבנה דרושית. ההבדל הראשון מסיים בפסוק “תורת ה' תמימה משיבת נפש”, ההבדל השני בפסוק “עדות ה' נאמנה מחכימת פתי”, השלישי – “פקודי ה' ישרים משמחי לב” וכן הלאה (שם ח'), וכן כל הספר “העקרים” מלא דרושים על כתבי הקודש ומאמרי האגדה.

ועל פי צביונו החיצוני “העיקרים” הוא כעין ספר בעל דוּ־פרצופין: מהאי גיסא – ספר מדעי, בעל חקירה עיונית והנחות הגיוניות, מיוסדות על משפטי השכל החושב, המביא בחשבון גם דעות אבן־רשד, אבן־סינא, אריסטו ועוד פילוסופים שונים, ומאידך גיסא – הקורא רואה לפניו במקומות שונים ספר דרושי, המתגדר בבאורים לכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרשים על פי הדרך הסלולה בין הדרשנים, הרגילים להוציא את הפסוק והמאמר מפשוטם ולהכניס בהם כוונות ובאורים שונים. ומזה יש לשער, שספר “העיקרים” הוא פרי עבודתו הדרשנית של החכם ר' יוסף אלבו, וכל החומר, שבא בספר החשוב הזה, כבר דרש המחבר ברבים בדרשות מיוחדות.

מובן, כי לדרשותיו שבעל פה היה בודאי סדר אחר מאשר לספר “העקרים”, ואל ספרו הכניס כל הרעיונות, החקירות ובאורי הפסוקים, שהיו כלולים בדרשותיו השונות, ויסדרם לארבעה מאמרים גדולים ומקיפים. וזה תלוּי בטעמו של כל דרשן, בבואו להוציא לאור את דברי תורתו, שדרש ברבים. זה עורך בספר את דרשותיו כמו שיצאו מפיו, בעמדו לפני הקהל, ויוצא לו ספר דרשות לפי סדר פרשיות התורה, או לפי סדר הענינים השונים, שעליהם היה הדרשן נושא את נאומיו, וזה מוציא מתוך כל הדרושים את הרעיונות הצפונים בחובם ועורך ספר מיוחד, שיש לו ערך של ספר מדעי.

לספר “העקרים” יש ערך גדול בספרות העברית, כי בעלי המחקר ובעלי הדרש גם יחד מוצאים בו חפץ רב.

____________

השפעה לא מעטה על בני הדור ההוא היתה לדרשותיו של רבי יוסף בן שם טוב אבן שם טוב, שהיה נקרא דון יוסף נשיא, מפני שהיה חכם ובלשן ונשא משרה בחצר מלך קשטיליה יואן השני. עבודתו הדרשנית היתה מקיפה הרבה ממקצועות החיים של בני עמו. כשפרצו פרעות בעיר שיגוביא בשנת רי“ב “לשלול שלל ולבוז בז את רכוש היהודים ביום תחית משיחם” הלך רבי יוסף בן שם טוב שמה במלאכות המושל ואגרות בידו אל שר העיר ו”שטר אמנה" ביחוד אל היהודים לנחם אותם ולדבר על לבם. וזהו מה שהוא מספר בעצמו: “ואני באתי אל העיר ערב שבת עיף ויגע מרוב הדרך, גם כי יחם לבבי ועמדתי מרעיד, ואריבה את החורים ואת גדולי העיר על אשר לא שלחו יד במבקשי רעתם. ויהי ממחרת באשמורת הבוקר נתקבצו כל הקהל בבית הכנסת הגדול, ואחרי קריאת התורה אקומה ואפתחה במשל פי וכן אמרתי: הכל צפוי והרשות נתונה” (“עין הקורא” כ"י). ובהקדמתו לפירושו על אגרת הוכוח להאפודי יספר, שהיה מתוכח עם חכמי האומות בעניני פילוסופיה, וחושב להוציא ספר כולל את כל הויכוחים שלו. בספרו “עין הקורא”, קובץ דרשות, שחיבר בשנת רט"ו יספר, כי סבל הרבה נדודים – “ובהיותי נע ונד בארץ באו אלי אנשים בכל שבת לשמוע דרשותי”. ויש ידים מוכיחות. כי הדרשן הזה מת על קדוש השם (עיין כ"י פין 512).

____________

ומהדרשנים של העת ההיא רבי יצחק אבוהב מטולידה (נולד קצ“ג בספרד מת רנ”ג בפורטו) ורבי אברהם בן שם טוב ביבאגו (חי בתחלת המאה השלישית) נשארו ספרי דרשות בדרך החקירה הדתית. ר“י אבוהב, מלבד באוריו השונים על הלכה ואגדה חבּר ספר דרשות בשם “נהר פישון”. בנו רבי יעקב אבוהב, שנולד בשנה רנ”ב, שנה אחת קודם פטירת אביו, הדפיס את הספר בשנת רצ"ח בקושטא (פעם שנית נדפס בשנת תקס"ט בזאלקאווא). את הדרושים הללו לקט ר' יעקב מכתבי התלמידים של ישיבת אביו, שרשמו הדברים מפי רבם בשעת הדרשה (עיין חתימת הספר). הספר כולל דרושים לפרשיות התורה ומדרשים ולמקרים שונים, כמו חופה, הספד. השם “נהר פישון” הוא, כנראה, על שם הנושא של הדרוש לפ' בראשית, הכולל רעיונות וחקירות ודרושים, מרומזים בפסוק “שם האחד פישון הוא הסובב” וגו‘. ואומר שם, כי הפסוק “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים”, רומז אל ד’ המדרגות של שלמות האדם: ממון, שלמות הגוף, שלמות המדות, שלמות החכמה, ונהר פישון רומז אל מקור החכמה השופע וסובב וכו' וכו', שהיא השלמות האמתית והנצחית. בדרשותיו יש כמה ענינים יקרים בבאור האגדות מבחינה דרושית. למשל הוא מגדיר ההפרש בין מין למאמין, כי בעוד שהמין כופר בדברים שאינו משיג אותם בחושיו, המאמין אינו מוגבל בעולם החושים, ובאמונתו התמימה שכלו מקיף מושגי העולם הרוחני, כמו אמונת ביאת המשית, תחית המתים, גיהנום, גן עדן, וכדומה, ובזה הוא מבאר יפה האגדה “כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן” (שבת קי"ט), כי עניית אמן זהו בטוי עיקר האמונה בלב שלם, אף על פי שאינו משיג הדבר בחוש, ולכן פותחין לו שערי גן עדן, שזהו גם כן אינו מושג בחוש, וזהו שכרו הפך המין, שאין לו חלק לעולם הבא, הואיל ואינו מאמין בו מפני שאינו מושג בחוש. ובשביל זה “אין עונין אמן במקדש” (ברכות ס"ג), כי מתוך השראת השכינה, שהיתה במקדש לא היו זקוקים לאמונה, לפי שראו שם הכל בחוש. מתלמידיו היו רבי יצחק אברבנאל (דו“ד ח”ה 235) ורבי אברהם זכות בעל ספר יוחסין, שקורא לו “חכם וחסיד חריף ומחודד” ומרן יוסף קרא בעל “בית יוסף” מזכירו וקורא לו בתואר “רבנו הגדול” (כסף משנה ה' ברכות פ' ג').

החכם רבי אברהם ביבאגו חבּר קובץ דרשות על מאמרי התלמוד על דרך ההגיון בשם “דרך אמונה” (נדפס בקושטא רפ"א) וספר דרשות על התורה בשם “זה ינחמנו” (נדפס בשלוניקי רפ"ב) והחכם יש“ר מקנדיא מפליג בשבחו ואומר: “לא אוכל להתאפק מלהביא דברי החכם השלם הפילוסוף המעולה כהר”ר אברהם ביבאגו ספרדי מארגון, שהוא היה לעינים למוהר”י עראמה ולא סר מעקבותיו, גם הרבה השתמש בדבריו, הגם שאינו אומרם בשמו" (מצרף לחכמה" פ' ו'). בספרו “דרך אמונה” הוא מזכיר שני ספרים שחבּר: “מחזה שדי” בפילוסופיה ו“עץ חיים” על חידוש העולם.

______________

ביחוד עשה לו שם עולם בספרות הדרוש הדרשן הנעלה והחוקר. רבי יצחק עראמה בספרו “עקדת יצחק”.

רבי יצחק ב“ר משה עראמה (ק“פ–רנ”ד) היה נושא בראשונה משרת רב וראש ישיבה בעיר סמורה, ששם קבע בית תלמוד ל”המעמיקים שקלא וטריא בהויות אביי ורבא" (הקדמת “עקדת יצחק”), והרבה תלמידים נהרו אליו לשמוע תורתו, ובשביל עסק התורה חשכו מכל עונג נפשם “וערב להם לחם יבש ופת חרבה”. ואחר כך נתמנה לרב בערי טרגונה ופראגה “שמלפנים ישבו שם עם קדוש ורם, עוסקים בתורה ומצוות לשמם, ועד היום עמד בם ריחם וטעמם מעשיהם מוכיחים ולבם נכון עמם” (שם), אך הסביבה החדשה שבא לשבת בקרבה לא היתה מסוגלת ליסד בה ישיבה, כי “המחוז בלתי למוד ואמוד לקבוע בית תלמוד ויושביו עמוסים מכובד המסים ולא נסו לשקול שקלים ולתרום קופות שיאספו שם מרעה בעלי אסופות”, ואלה התלמידים, שבאו עמו לא מצאו שם די מחסורם והלכו כל איש לדרכו ולמקומו. וכראות רבי יצחק, שלא פה המקום להויות אביי ורבא ולעסק הלכה ועליו לשבת בטל מעבודתו החביבה, עבודת ההוראה והלמוּד לתלמידים, הטה את פעולתו המועילה לתורה ולתעודה על דרך העבודה הדרשנית בקרב העם. ולעבודתו זאת מצא לו כר נרחב במקום מושבו, החדש, כי בני קהלתו היו אנשי לב, הצמאים לדברי מורם ובתורת ה' היה חפצם, וביחוד בימי השבתות והמועדים היו מתאוים להתענג במדרשים ופירושי התורה. אבל כדי להפיק רצון שומעיו צריך היה להסתגל לאותו דרך הדרוש, שהיה מקובל ביניהם מהשפעת המצב הרוחני, שבו היו נתונים יהודי ספרד בזמן ההוא. כבר נזכר בפרק הקודם, כי מטעם המלכות נערכו ויכוחים בעניני אמונה ודת, שאליהם הוזמנו היהודים וחכמיהם. והמטיפים מקרב נזירי הקטולים היו דורשים במקהלות “ובני ישראל היו בתוך הבאים ושמעו אמריהם כי נעמו, נתאווּ להם להרים דגל כמותם” (שם), שגם חכמי ישראל ידרשו להם דברים מתקבלים על הלב ויתנו גם המה “טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאומתם” (עיין שם), לבאר כל ענין וספור על דרך החקירה וההגיון. ונחוץ היה הדבר לשעתו להמציא להם אותו המזון הרוחני שאהבה נפשם – בכלי טהור, ערוך לפי הטעם של היהדות הנאמנה ומתאים לדרך המסורה הדתית.

אבל הספרות הדרושית, שקדמה לרבי יצחק עראמה, כפי הנראה מתוך הקדמתו, לא השביעה אותו רצון בשביל לשאוב מתוכה חומר לדרשותיו, כי יוצרי הספרות הזאת “שמו מגמתם לפרש דקדוק המלות ופשטי הספורים והמצות ולא פנו למלאות חסרוננו ולנשוא פני תורתנו לעיני בני עמנו, לתת לה פאר והדר בפניני עניני ספוריה מצותיה וחקותיה”. וגם חכמי המשנה והתלמוד, אף כי דבריהם המה “מדרשים יקרים מזהב ומפז”, אבל המה דברו רק “בדברים מצוינים וענינים מיוחדים וראשי פרקים, לקחו הכללים והניחו הפרטים” והביעו דבריהם בקצור נמרץ כראוי בשביל אנשים גדולי הבנה. ומדמה הרי“ע את דבריהם לאור האבוקה העצומה, שאי אפשר לה להאיר ולבדוק בחורין ובסדקין… כי לזה צריך באור עמוק ומקיף את עניני התורה מנקודת הראות החקירה העיונית וחכמת החיים בשפה ברורה ומובנת לכל. ואת התעודה הזאת הציב לו הרי”ע למטרה בדרשותיו, שדרש בקהלות ישראל בספרד, עד אשר חפצו עלה בידו באופן היותר טוב, כאשר מוכיח ספרו החשוב “עקדת יצחק”, שהוא קובץ דרושיו לכל שבתות השנה והמועדים.

הספר “עקדת יצחק” נחלק לשערים, שער אחד או איזה שערים לפרשה אחת שבתורה, וכל שער הוא דרוש שלם, הכולל בקרבו חקירות פילוסופיות ובאורים לספורי התורה ומצותיה, הבאים בפרשת השבוע. תכנית הדרשה של ר"י עראמה הוא כך: בפתיחת הדרשה הוא מקדים מאמר אגדה, שהוא נושא הדרוש, ועצם הדרוש מתחיל בהצעה עיונית, שבה הולך ומתרקם רעיונו המרכזי של הדרשן, המשמש בסיס לכל דברי הדרוש, ואת הנחותיו ההגיוניות הוא מחזק על ידי פסוקים מכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרשים, שבפני עצמם מתבארים לפי טעמו של הדרשן בהתאם אל רעיונו העיקרי, ומתוך זה הוא בא לידי באורו של המאמר הניצב בפתח הדרוש, ואחר כך הוא עובר מאותו ענין לבאור הכתובים בפרשת התורה.

די לשים עין על “מפתח השערים” שבראש הספר, כדי להבין עד כמה עשיר התוכן של הספר. ובאמת הספר “עקדת יצחק” זהו אוצר ההגיון העברי בעצם טהרו, מלבד השאלות הפילוסופיות, שהגו בהן חכמי הדורות ומוצאות פתרונן בספר זה לאורה של תורת ישראל, עוד מלא הספר שפע רעיונות נעלים בתורת המוסר הישראלי בסגנון מיוחד, נלבב ורך, הפועל על הלבבות באופן שאין למעלה הימנו. ומלבד זה יש בו שורה שלמה של מאמרים לאומיים, המדברים על תכונתה הגבוהה והמיוחדה של האומה הישראלית, על נצחיותה ועל הטוב הצפון לה בעתיד – דברים טובים ונחומים, שהם מרפא לנפש היהודי ביסורי ההוה שלו.

רבי יצחק עראמה העלה את הדרשה העברית למעלה גבוהה. דרשות “עקדת יצחק”, כדרוש ס“ב – על הדבור החיצוני והפנימי ועל החיים האמתיים והמדומים, ודרוש ע”ב – על דבר אחדות הנקודה בתכלית חיי אדם ומגמת האומה הישראלית, ודרוש פ“ד – על דבר יתרונה של האומה ונפילתה, ודרוש צ”ט – על דבר קיומה הנצחי של האומה, והרבה כדומה להם, המה באמת פנינים יקרות בספרות הדרוש. ומיום שיצא לאור הספר הנעלה הזה נפתחה תקופה חדשה לדרשה העברית, כי מאז יצאה ממסגרותיה הצרות של דקדוקי מלים ופשטי הכתובים ואסיפת מאמרים קדמוניים ונכנסה לעולם רחב של חדוש הרעיונות והרחבת באורי התורה ומדרשי החכמים על ידי חקירה הגיונית בשפה ברורה וצחה.

ברם, אין לדון על טיבו של “עקדת יצחק” וכשרונו של המחבר רק מבחינת הדרושים והבאורים לפסוקים ומאמרים, אלא בעיקר מתוך השקפותיו של ר“י עראמה ביחס למושגי הרוח השונים ומתוך אופן ההרצאה הבהירה של הענינים, שמשמשים נושא לדרשותיו. אבל באמת גם הבאורים שבדרשותיו מצטיינים בהרגשה דרושית מיוחדת ובהגיון נעלה. למשל, בשער הרביעי – דרוש מצוין בערכה של קדושת השבת – הוא מבאר את מאמרו של רבי שמעון בן יוחאי (ב“ר י”א) “אמרה שבת לפני הקב”ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה כנסת ישראל הוא בן זוגך”. מושג זווג מציין שני כוחות פועל ומתפעל, שמהם נולדת פעולה ידועה, כמו תולדת הבנים, שבאה מזווג האב והאם. וכל יום מששת ימי בראשית הוליד פעולה מסוימה, אבל יום השבת מתוך השביתה היה משולל כל פעולה. והשבת כאלו מתרעמת על פחיתות מציאותה, מהיותה יום של בטלה והעדר כל פעולה, והיתה התשובה: “כנסת ישראל היא בן זוגך”, כלומר מתוך שמירת השבת של כנסת ישראל יהיה עניניה של השבת לא בטול ושביתה לבד, אלא פעולה שלמה של הכרת הבורא וחדוש העולם ועבודה של השתלמות רוח אנוש ביום הנעלה הזה. בשער צ“ז הוא מבאר מאמרם (נדה י"ז) “שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גונזן צדיק, שורפן חסיד” – הצפרנים הן כלי הטרף אצל בעלי החיים וכלי החטיפה (ראשי אצבעות) אצל בני אדם, וגם סמל כל תשוקה ונטיה אצל האדם לעשות רעה לזולתו, וזה שאמרו “זורקן” מי שזורק כלי החטיפה לכל צד, טורף וחומס לרעהו, זהו רשע, אמנם ה”גונזן" ברוב העתים ומשתמש בהן רק לכדי צרכו ובהיתר הוא הצדיק, אבל ה“שורפן” לגמרי ומסתפק בקב חרובין, הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם ואינו צריך כלל אל הצפרנים. ולפעמים אתה מוצא בבאורו חדושים, שיש בהם מן חריפות הבקורת ופוגעים קצת ברגש התמימות של הקורא, אבל יש בהם רעיון עמוק ואמתי. למשל בשער ע"ג הוא מוכיח, כי “הדעת והחטא לא ימצאו יחד” וכבר אמרו “אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות” (סוטה ג'), ואומר הדרשן: “אפשר להליץ על זאת הכוונה מה שאמרו כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא טועה ((שבת נ"ו), שכל החושב, שבהיות החכם בדעתו ובישוב שכלו חטא, הוא ודאי טועה”, והכוונה של הדרשן “כל האומר דוד חטא אינו אלא טוֹעה”, כי אז לא היה דוד (במעלתו) וכן שלמה.

הספר “עקדת יצחק” נתקבל בעולם הדרשנים כספר חשוב עקרי וקלאַסי לחכמת הדרוש. אי אפשר לדרשן הגון בישראל שלא תהא לו ידיעה באיזו מדה שהיא בספר “העקדה” (כך קורין אותו הדרשנים – בקיצור השם), והרבה דרשנים עשו להם שם רק בשביל זה, שהיו מומחים להסביר לשומעיהם את תוכן “העקדה”.

רבי יצחק עראמה מרוב ענותנותו היה מפקפק ביתרון ספרו והיה מתירא להוציאו לאור פן לא ימצא חן בעיני המבינים (עיין הקדמה). אבל באמת מעטים המה הספרים, שעשו להם שם עולם בספרות ישראל כספר “העקדה”. כחמש מאות שנה עברו מעת יצא לאור ועדיין כבודו חדש עמו. וכשם ש“ספרי הדרשנים בדורות שלפנינו שתו מימיו הנאמנים באו שעריו בתודה” (לשון “שם הגדולים”), כן הדרשנים בימינו משתמשים לאורו הבהיר, כי תוכן הספר הוא ממש אוצר בלום לכל הוגה דעות ומעין לא אכזב לכל מטיף ודרשן בישראל, הרי“ע חבר גם פירוש הגיוני על חמש מגילות, שנדפס ביחד עם הספר “עקדת יצחק” ראשונה בשלוניקי בשנת רפ”ב וספר “יד אבשלום” (לזכר נשמת חתנו) על ספר משלי.

מלבד זה חבּר עוד ספר “חזות קשה”, שהוא מעט הכמות ורב האיכות, כי בו נכללה שיטתו בפילוסופיה הדתית, וכל מה שהרחיב לדבר בספרו “העקדה” בקשר עם באורי הענינים שבתורה, הרצה כאן בקיצור נמרץ. ובעיקר הוא מבאר יתרון מעלת התורה על הפילוסופיה, וכסימן לדבריו הוא מסמיך לזה מה שאירע לאברהם אבינו עם שרה הגבירה והגר שפחתה, ואומר: “שאין נסתר מעיני כל בעל שכל, שהחקירה הפילוסופית בכללה לא דבר ריק הוא, ולא עוד אלא שהיא כהכרחית לצורך התורה האלהית וכוונותיה הנפלאות, ואמר (ד“ה א', כ”ח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו… אך טוב וישר בעיני אלהים ואדם להעמיד כל אחת מהן על חזקתן: תשרת האמה (החקירה הפילוסופית) עד מקום אשר תשיג ידה ותשאר הגבירה (התורה האלהית) על מכונתה באפריון שלה, וכאשר נשאה השפחה חן בעיני רואיה וינשאוה ויכבדוה עד שחשבוה עקרת הבית וישימו הגבירה לפניה עושה מלאכתה, אז תפוג תורה ותרבה צעקה ותלונה, תחת שלש רגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה. וראוי הוא ומחויב לכל בני עמה ואוכלי לחמה להתאונן ולהתלונן עמה, כי על כן זה כמה הכה לבי אותי ובכל יום ויום תרב תלונתי” וכו' וכו' (שער י"א).

וחותם את ספרו בדברי כבושים על נפילת מצב החינוך וירידת קרן התורה בימיו, ובתוך דבריו הוא אומר: “וזה שמו אשר קראנוהו “חזות קשה”, כי קשה ורע עלי המעשה מאד, כי בעוד היותנו נדודים שדודים בגלותנו, תשושי כוח בעמקי מצולות צרותינו, בפרוע פרעות מלוות ישנות עונות ראשונינו ואבות אבותינו, עוד יוסיפו שרי צבאותינו ואנשי מלחמתנו לבגוד בנו בהתיש כחנו והמס את לבבנו בשומם לפגינו מכשולים חדשים ופחים גדולים במליצות קריצות ורמזים, מתוכם ילמדו המונינו לשקר באמונתנו, להחליש ידנו ממעשינו ומיגיע כפנו עד תום כחנו ושחה לעפר נפשנו בכל גלות החל הזה אשר בספרד, שבו פשה הנגע על מזוזות ביתנו ובשערינו, ומה גם עתה עת צרה גדולה ליעקב בכל ממלכות ארצות נפוצותינו זרחה צרעת חדשה בראשינו ובזקנינו, כי רבו כמו רבו מלמדי החכמות הנכריות, הצרות לתורתנו ואמונתנו, ותקטן עוד בעיניהם ללמדם בלשונם, והיו רוב בנים כנטיעים מגודלים על לשון נכריה, וגם היום היא עיקר ישיבותינו, ומתורה ותלמוד בטלה ישיבה, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, וקורא אני על כל זה חזות קשה הוגד לי הבוגד בוגד והשודד שודד, כי באמת קשה לשמוע וקשה לרצות, מהיות הבוגד מתמיד לבגוד וכו', והיה כל זה לנו תחת מה שחייבנו להמציא עוז ותעצומות בכל לבנו ובכל נפשנו לחזק עמודי אמונתנו ולסגל מעשים טובים, להחזיר ליושנן כנפי החיות, שנמעטו בעוונות אבותינו ולהוסיף כוח בגבורה של מעלה לצאת בצבאותינו להחיות רוח שפלינו ולחבוש לב נדכאינו, כי באמת צריך סיוע גדול לכל זה… קדשהו וזכרהו ואל יהיה דבר זה קל בעינינו, כי באמת הוא הכרחי לגאולתנו ולפדות נפשנו”. וגומר באגדה (ברכות ו' ע"א) אמר ר' ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני וכו' וכו' – ומברר עד כמה שיש אפשרות בהנהגתה הטובה של האומה להוסיף כוח בגבורה של מעלה ולהמשיך על עצמה שפע טובה וברכה.

מתוך האמור כאן ובכמה מקומות בספריו נראה שהדרשן רבי יצחק עראמה לא צמצם פעולתו הדרשנית רק בד' אמות של מחקר ומדרש הכתובים, אלא התענין בכל הנעשה סביביו בתוך החיים הממשיים של בני עמו. הוא ראה את הכעור שבסדרי הקהלות (עיין עק"י וירא) ולפניו נגלו כל הצללים של החנוך העברי, שנתקלקל מהשפעת התרבות הזרה ולבו היה דואג “לכנפי החיות שנתמעטו” לקרירות רגשי הדת והפסק ישיבות של תורה ותלמוד בספרד (עיין חזות קשה י"ב). אבל ביחד עם זה חדר לתוך תוכה של נפש היהודי ומצא בה את הכוח הנצחי של קשר הברית, שלא יפסק לעולמי עד (עיין עק“י, נצבים שער צ”ט). בימיו ולעיניו נגלתה התמונה האיומה של אנוסי ספרד, שממנה נוכח, כי היהודי אפילו בשעה, שהוא אנוס לפרוש כפיו לאל זר, לבו לא נסוג אחור מאלהיו (שם).

_______________

רבי יצחק עראמה הוא הגבר ראה עני עמו בארץ מולדתו. באותה התקופה שאנו עומדים בה (ה“א רנ”ב) התחוללה צרה גדולה על יהודי ספרד, כי נגזרה עליהם חובת גלות, לעזוב את הארץ, שבה ישבו אבותיהם משנות דור ודור. ובשעת הגזרה הקשה הזאת מלאה הדרשה העברית את תפקידה לרומם את רוח האומללים ולחזק ידיהם, שלא תרפינה ביום צרה. כל הרדיפות והצרות הגיעו ליהודי ספרד, כידוע, בחמת קנאת הדת, שעוררו נגדם הנזירים הדומיניקיים. ובימי עברה, בשעה שכלתה הרעה ליהודים להגרש כליל מן הארץ, מצא הכומר האינקוויזיטור טורקבימדה שעת הכושר לצוד בחרמו את עם ה', ויצו על הנזירים הדרשנים לסובב בעירות, ששם בני ישראל נחתים, ולדרוש בפומבי בשבח האמונה הנוצרית ולתאר בצבעים שחורים את המצב הנורא, שבו נמצאים היהודים המחזיקים באמונתם, ולעומת זה את האושר הגדול, שיגיע להם אם יקבלו את הדת הנוצרית, ובזה חשב להביא את היהודים המדוכאים בהמון תחת כנפי הכנסיה הקטולית.

בעת צרה זו התקנאו הרבנים לשמו של הקב"ה וישמיעו את קולם במחנה ישראל לחזק את לב אחיהם לבלי סור אחרי דברי הנזירים, להתחזק ולהיות נאמנים עם ה' הרועה אותם מעודם, ודברי תנחומותיהם הכו שורש בלב הגולים, עד כי בחרו להגרש מארץ חמדתם ולסבול צרות רבות ורעות מהשתחוות לאל נכר. וכשהגיעו ימי הרעה קראו הגולים איש אל אחיו: “חזק ונתחזק בעד דתנו ותורת אלהינו, אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו לא נחלל בריתנו, לא נסוג אחור לבנו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו” (ר"י אברבנאל בהקדמתו לספר מלכים).


פרק תשעה עשר

רבי יצחק אברבנאל. באורו לתורה ונביאים ותכונתו. – תעודת אברבנאל בפעולתו הדרשנית והספרותית בתקופת הגרוש. – ספרו “מעיני הישועה”, מהותו וימי חייו. – החסיד ר' יוסף יעבץ, פעולתו הדרשנית והספרותית.


מן החכמים הדרשנים מגורשי ספרד ופורטוגליה, שבספריהם נשמע הד הגרוש, צריך לציין את רבי יצחק אברבנאל ורבי יוסף יעבץ.

רבי יצחק אברבנאל (ה“א קצ”ז–רס"ט) הוא אישיות מצוינה בין חכמי ישראל. איש מדיני ובעל משרה גבוהה בחצרות מלכים, מלומד בכל חכמה ובינה וחכם בהויות העולם, וביחד עם זה מחבר באורים לכתבי הקודש וספרים מיוחדים בברור כמה שאלות בחקר הדת, זהו באמת חזון יקר בדברי הימים של ספרות ישראל וספרות העמים גם יחד. אבל האברבנאל לא היה רק סופר ומחבר, אלא גם מטיף דברי תורתו לפני העם על פה. הוא היה פום ממלל רברבן ודרשן מצוין ליהדות הנאמנה, כנראה מתוך שירו של בנו רבי יהודה אברבנאל לפירוש אביו על ספרי הנביאים: “חכמים עצרו מלים לפניו וירוצו לשמעו כצבאים, ויחלו כמטר אל דברו ויטיף בם כמו טל על דשאים, ופיהם פוערים לדבש לשונו, לצוף חכו רעבים גם צמאים”…

ומהיות האברבנאל מטבעו ומחנוכו בעל דעה רחבה, לא התגדר בדרשותיו בקטנות ובדקדוקי מלים. שכלו היה מקיף שאלות עקריות בחכמת התורה ושואף להבין ולהשכיל עמקי סודותיה. בבאורו הגדול לתורה ונביאים כלול אוצר רב של דברי חכמה ורעיונות נפלאים וחקירות ישרות ביחס למצות התורה וספוריה.

באורו זה בעצם אינו באור הכתובים והמלים לבד, אלא דרשות שלמות בברור המושגים השונים לאורה של הספרות העתיקה ועל יסודי ההגיון וחכמת החיים הממשיים. הוא מביא דעותיהם של החכמים שקדמוהו, כמו ר' סעדיה גאון, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב“ם, הרמב”ן, רבנו נסים, הרלב“ג, ר”י אלבלג, ר' חסדאי קרשקש ועוד, וגם דעותיהם של כמה מחכמי אומות העולם, כמו אפלטון, אריסטו, אבן סינא, אבן רשד, אנבונייט, הירונימוס, ניקולי די לירה. פעם הם משמשים לו יסוד לדעותיו, ופעם הוא מביא אותם, כדי לסתור דעותיהם. והכל הוא מרצה בהרחבה ובבהירות יתרה ובשפה ברורה ומובנת לכל, תכנית מיוחדה יש לדרשותיו של אברבנאל. ראשית דבורו, לפני כל פרשה ופרשה, הוא מציע כמה שאלות או “ספקות” כדי “להעיר ולעורר את אהבת העיון עד שיחפוץ השכל הטוב למצוא דברי חפץ” (הקדמה לספר דברים) ועם באור הכתובים והדרושים הנכללים בהם מתרחב הדבור “ומתחדשים בהם דברים לא שערום הראשונים” (שם). בסדר בראשית, למשל, בפתיחת פ' ה' (“אלה תולדות השמים והארץ בהבראם”) הוא מציע באריכות ארבעים ושתים שאלות חשובות, ובבאור הכתובים הוא מקדיש להתרת כל שאלה דרוש שלם, המברר את הענין הנדון מצדדי צדדיו, ובתוכם יש דרוש אחד בנוגע לשאלה כ"א, באיזו לשון נברא העולם, ומברר ומרחיב את הענין לפי ידיעות הלשונות, כי העולם נברא בלשון הקודש והיא היתה הלשון הראשונה, שדברו בה בני האדם.

בכל מקום שאתה נותן עיניך בבאורו של אברבנאל אתה מוצא משא ומתן של חקירות שונות בעניני חכמה, אמונה ודת, ודין ודברים עם חכמי הדורות בפתרון שאלות חשובות, הנוגעות לסדר והנהגת העולם הכללי ממבט היהדות. אבל ביחד עם זה יש אצל אברבנאל דברי מוסר פשוטים, הנוגעים לחיי האדם הפרטי ותכליתו בעולם, כמו בפרשת בא בדבר ימי חג הפסח ובפרשת בהר בדבר השמיטה. וכמו כן אנו מוצאים בבאורו ענינים נרמזים אל קורות ישראל בזמנים שונים, וביחוד נכבדים מאד דבריו בבאורו ליעודים הטובים והרעים בעתידות העם. בפרשת תבוא הוא מדבר דברים נעלים ונמרצים בדבר התקופות של חורבן בית ראשון ובית שני וכבוש הארץ לכל פרטיו הנרמזים בתורה. כמה מבריק וחריף הרמז, שמכניס בפסוק “והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם” וגו', כי נכלל בזה גם כן קושי לב פרעה, כי פריצי היהודים בחורבן בית שני לא רצו לתת צוארם בעול הרומאים, אף על פי שטיטוס שאל בשלומם והיה מבטיחם, שישארו בארצם ובנחלתם ובעבודתם בבית האלהים, וימאנו ויקשו ערפם עד שגרמו חורבן הבית ואבדן הארץ. ואומר אברבנאל, כי אותו קושי הלב של הפריצים הביא עליהם ועל כל ישראל היום כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה בתורה.

כמה באורים חדשים וישרים יש אצל אברבנאל, הן בהוראת המלים והן בדרכי שמוש הלשון והבנת עצם המושגים, כמו “לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת” הוא מבאר, כי בעל המעשרות אומר: לא מצאתי לעצמי היתר לאכול ממעשר עני אפילו בשעה שאני בעצמי הייתי בעוני ובדוחק רב ו“אוני” זה הוראה לדלות ועניות, כמו “בן אוני” או “אלוה יצפון לבניו אונו” (איוב כ"א), “זבחיהם כלחם אונים” (הושע ט'). “לא בערתי ממנו בטמא” כלומר, לא הפרשתי (הפרשה קורא בעור: בערתי הקדש מן הבית) מן פחות וטמא, אלא מן המשובח בתבואה, כאלו יאמר מן החטים הטובות, הנקיות מכל תערובות רע. “ולא נתתי ממנו למת” – לפי שהיה מנהג הרמאים בימים ההם, כדי שלא יתנו המעשר לעניים, היו אומרים שכבר נתנו המעשר לעניים שכבר מתו, ועל ידי זה אי אפשר היה לעמוד על אמתו של דבר, ומפני זה יאמר המתודה שלא נתן מעשרותיו לאדם שכבר מת, כדי שלא יחשבו עליו, שהוא מרמה בפיו, כי אמנם חיים הם העניים שקבלו ממנו והמה יגידו צדקתו. ולפעמים הוא מכניס רעיון יפה בפסוק, כמו “ממלכת כהנים” הוא אומר, שהעיר בזה על דרוש נכבד, והוא “מה ששאל המדיני אם הכנע לתורה ונימוס הוא שלמות וחירות או שעבוד והכנעה? והשיב שלהיות הנמוס התוריי מביא האדם לשלמות המדות והדעות, התחייב מזה שההכנע אליו יהיה חפשיות ומעלה, לא שעבוד והכנעה, ולכן קראם “ממלכת כהנים”, כי בהיותם עובדים אותו ומכהנים בעבודתו תגדל מעלתם כבני מלכים נכבדי ארץ ובני חורים”. ויש שאנו מוצאים בבאורו לוטה כונה דרושית רחוקה מפשוטו. של מקרא, כמו בבאור הפסוק ישעי' א' “כל ראש לחלי וכל לבב דוי” הוא אומר, כי “זכר הראש והלב בלבד – להאשימם שלא היו זהירים בתפלין של ראש ובתפלין של יד, שהם כנגד הלב”.

אבל, כאמור, העיקר אצל אברבנאל לא באור המלים ודרשות הכתובים אלא ברור השקפותיו בשאלות חשובות, הנוגעות לספורי התורה ועניני אמונה ודת. כאן הוא מופיע לעינינו כחוקר ומבקר חפשי. בכל מאמר ודרוש שלו הוא מוצא לעצמו מקומות חדשים “לא שערום הראשונים” להתגדר בהם, והולך ומרחיב חקירותיו בבקיאותו הגדולה בספרות העברית והכללית ומבקר דעותיהם של החכמים שקדמוהו בדעה תקיפה וישרה. ולפעמים אנו מוצאים אצלו בקורת חפשית יותר מדי, שאולי אינה מתאימה ביותר לאישיותו, כאחד מדרשני היהדות הנאמנה היותר אדוקים. ובזה עורר על עצמו תרעומות מצד גדולי הרבנים שבאו אחריו. למשל הגאון ר' יעקב רישר ממיץ, בעל “שבות יעקב” ו“חק יעקב”, משיג עליו על כי בחשבון השנים של חיי שמואל הנביא הוא בא באריכות לקיים פשוטו של מקרא, ששמואל היה זקן ממש בן שבעים או שמונים, וזה נגד הגמרא (תענית ה', מ“ק כ”ח), ששמואל חי רק נ“ב שנה, ואומר (הר"י רישר) “דעתי שלא לזוז אפילו זיז כל שהוא מקבלת חז”ל כסתמא דש”ס לפנינו" (עיון יעקב תענית שם). הגאון מלבי“ם מתרעם ביותר על אברבנאל, כי הרשה לעצמו להכניס את ירמיה הנביא בכור הבחינה של השכל האנושי ולבקר סגנונו, כמו שמבקרים איזה סופר או מחבר פשוט ולומר עליו, כי לא היה בקי בחוקי המליצה והלשון מפני שנבא בעודו נער (הקדמת אברבנאל לספר ירמיה) ואומר המלבי”ם “את הטוב נקבל מאתו ואת הרע לא נקבל”, ומאריך לסתור דעתו ומדבר על ערכו המיוחד של הנביא, החוזה ברוח ה' מתוך השפעה עליונה, מופשטת מכל תנאי חומר וגשם, ולכן דבורו של הנביא אינו נכנס כלל לגדר הדבור ההגיוני של האדם, שיכול להיות נפגם מאיזה סבה וצד שהוא (הקדמת מלבי"ם לספר ירמיה). והאמת נתנה להאמר, כי הרבה אי־זהירות של לשון יש למצוא בספריו של אברבנאל בנוגע לכמה מגדולי ישראל. ועיין בראשית ה' ג' דרוש א' (בדבר אורך החיים של האנשים הקדמונים). עושים רושם מוזר ומכעיס בטויים קשים בלתי מנומסים, שפלט־עטו בדבר חייהם הפרטיים של דוד מלך ישראל ושלמה בנו… אבל פרטים כאלה אינם נזקפים על חשבון השיטה, אלא הם ענין של טגנון, שהוא בנדון דידן רק פרי החקירה והבקורת המופלגת, שמצטיינים בהן ספרי אברבנאל.

ובאמת שיטתו בחקירה הדתית היא שיטה של חרדות קיצונית. שבאה לחזק מוסדי הדת ולשמור על מסורת ישראל בעצם טהרתה. הוא גוער בנזיפה באלה מחכמי ישראל שנשא לבם אותם לבאר את הנסים לא על פשוטם. למשל בפ' יתרו י“ט ט”ז הוא מבקר את “האנשים המתפלספים מבני עמנו, המשתדלים לבאר המעמד הנבחר על ההשגה העיונית, שהשיגו ישראל” וכו‘, ואומר, כי “כל הדרכים האלה הם צלמות ולא סדרים וגלו פנים בהלכה אשר לא כדת, והם דברים מורים על בעליהם שאינם מאמינים בתורה מן השמים”. הוא משיג בלעג מר על ר“א אבן עזרא והרלב”ג, שמבארים את הפסוק “ארדה נא ואראה” (בראשית, כ') לא כהוראת הפשט. וראויה לשימת לב דעתו בדבר העיקרים בדת ישראל, שמנו הרמב"ם, ר’ חסדאי, ור' יוסף אלבו. דעתו של אברבנאל אינה נוחה כלל מעשות הבדל בין מצוה למצוה, וסובר כי “חכמי ישראל, אשר התערבו בכשדים בעיון ספריהם וידיעות חכמותיהם, נמשכו אחרי חכמי האומות, שהניחו התחלות ושרשים בחכמות, ועשו גם המה כן במצוות התורה, אבל אין הנדון דומה לראיה, כי חכמות העמים הן על דרך החקירה והעיון, ולכן הוצרכו להתחלות, שהמעיין יקבל אותן בלי בקשת עליהן מופת, אבל התורה האלהית אלהים הבין דרכה והוא נתנה לעמו על צד הקבלה והאמונה כפי מה שראה לשלמותה, ולזה לא נצטרך להניח בה אמונות יותר עקריות אלו מאלו ולא יותר מקובלות אלו מאלו, לפי שכלן נתנו מרועה אחד. והולך ומאריך בדרוש שלם וחשוב מאד בשווי ערכן של המצוות כולן, שאין ביניהן הפרש והבדל כלל וכלל, וכולן נתנו מפי הגבורה” (ספרו “ראש אמנה” כ"ג).

ומענין הדבר, איך ר“י אברבנאל מעריץ את הרמב”ם. אף על פי שבנדון דידן הוא חולק עליו ומתנגד אליו על עשותו הבדל בין מצוות למצוות, מכל מקום השכיל להצדיק אותו באופן מחוכם מאד. הוא מוצא, כי הרמב“ם מנה י”ג עקרים לא מפני שחשב אותן המצוות גדולות במעלתן יותר על זולתן, אלא כוונתו היתה להישיר את האנשים, אשר לא העמיקו בתורה ולא למדו ולא שמשו די צרכם ואינם יכולים להקיף ולהשיג כל האמונות והמדעים, אשר כללם בתורה האלהית, ולכן בחר מכל האמונות אותן הי“ג האמונות היותר כוללות, כדי ללמד אותן דרך קצרה באופן שישתלמו כל בני אדם ואפילו עמי הארץ בקבלת אותן האמונות. ומזאת הבחינה קראן עקרים ויסודות כפי מחשבת התלמיד השומע, ולא כפי ענין האמת בעצמו. ומפני זה, אומר אברבנאל, לא זכר הרמב”ם אלו העקרים בספר “המורה”, אשר שם הפליג החקירה באמונות התוריות, וזכרם בפירוש המשניות, אשר עשה בנערותו, בשביל שהיתה הנחת העקרים מתיחסת אל ההמון ולמתחילים בלמוד המשניות, לא ליחידים המעמיקים בידיעת האמתיות, אשר להם חובר ספר “המורה”. ואם לכבודו של הרמב"ם הוא מוצא לו הצטדקות, שכוונתו היתה לשם שמים, הרי אינו יכול להסכים בשום אופן לר' ן' חסדאי וחבריו, שלקחו הדברים כפשוטם ונתנו אותן האמונות במדרגת שרשים, שזוהי בעיניו טעות ושגיאה רבה (עיין שם).

מלבד שהיה דון יצחק אברבנאל מתוך הכרתו הפנימית חרד על דבר ה' ומעודו הכין את לבבו לדרוש בתורת ה', לחקור ולהתבונן בה באמונה שלמה וטהורה, עוד היה קרוא מדרישות הזמן והמקום להפיץ את דעותיו ברבים ולעשותן לקנין בני עמו.

בתקופת הגרוש הנורא היה לפני אברבנאל בפעולתו הספרותית והדרשנית שתי תעודות חשובות: לחזק את מוסדי הדת הנאמנה, שמטו מהשפעת הסביבה, ולהרים רוח העם, שהגיע לידי יאוש מתגרת התלאות של הגרוש. ואת שתי התעודות הללו מלא בכל שלמותן.

ר"י אברבנאל, כגודל חכמתו ותוקף דעתו בתור עסקן מדיני, היה אזור בגבורה ללחום מלחמת האמת ברמה ולא חת מפני כל. הוא מבקר קשה את הפילוסופיה והמתפלספים מישראל ומעמים ומגין על מסורת ישראל וטהרת הדת בכל עוז נפשו בלי כל מַשׂוֹא פנים אפילו לגדולי החכמים הראשונים.

בדרשותיו הורה לכל איש חכם להחזיק במדה של גבורת הנפש בעניני אמונות ודעות, לבלי הכנע לדעותיהם של מתנגדיו אפילו בשעת סכנה. בספרו “נחלת אבות” (על מסכת אבות) למאמרו של ר' אלעזר בן ערך “ודע מה שתשיב לאפיקורוס” הוא אומר, שדבריו הראשונים של ר' אלעזר, כי לב טוב היא הדרך הטובה שידבק בה האדם, מתאימים למאמרו זה, כי מי שרוצה שיהא לו משא ומתן עם האפיקורוס צריך שיקדם לו לב טוב, שלא יהא ניסת לדבריו, ככתוב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי (משלי כ“ב, י”ז), לדעתך לא נאמר אלא לדעתי וכו' שיהא לבך חזק באמונת ה'. למאמרו של יהודה בן תימא “גבור כארי” הוא אומר: “כמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח בשער ממגורת הרשעים ומיראת פריצי עמנו ובפרט בזמן הסכנה בני אדם בטלים מן המצוות מפני היראה, וזו היא הגבורה הצריכה לנביאים וחסידים לשבר מלתעות עול ולהחזיק בתורת אלהים אף מתוך הצרות והגליות, והמופת הגדול אליו ענין אדוננו משה בהתגברו על מלך מצרים בכל מכה ומכה ולא פחד ולא ירא ממנו ואליהו נגד ארבע מאות נביאי השקר, ועל זה אמר התנא וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים”.

וכמו כן מדגיש האברבנאל את החובה המוטלת על מנהיגי ישראל לנחם את עמם ולהרים את רוחם בתקות הגאולה. הוא מבאר נבואת ישעיה “נחמו נחמו עמי”, כי הנביא מזהיר “בשם ה' למנהיגי הדורות וחכמיהם, ראשיהם, שבטיהם, שינחמו את העם המשתומם על גליותיו וארכן, ושידברו על לבו דברי פיוס, דברים טובים, דברים נחומים, כדי שלא יתיאש בגלותו מתוקף הצרות וכו' ומלבד הפיוס עוד יקראו אותו לשוב אל השם וללכת אחריו באופן שלא תתעכב תשועתו מצדו, וזה אומרו “דברו על לב ירושלים וקראו אליה”. דברו על לב ירושלים – כנגד הפיוס, וקראו אליה – לתשובה ומעשים טובים”.

ודברים טובים ונחומים מוצא האברבנאל בשביל בני דורו ביעודי התורה והנביאים. הוא מוצא נחומים בשביל הגולים, שנשארו יהודים לעיני כל, ומרעיף טל נחמה גם על לב האנוסים, שיצאו מכלל הדת, שעליהם נאמר “והשבות אל לבבך”, שתהיה תשובתם בלב ולא בפה, כי לא יוכלו לפרסם תשובתם ואמונתם. “בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה” שהם מעורבים בהם ונחשבים כמוהם ובלבם ישובו אל ה‘. ועל היהודים המחזיקים באמונתם אומר "ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך“, כלומר הם ישובו ויעשו המצוות וישמעו בקול ה' הם ובניהם בפרסום, לפי שלא עזבו שם אלהיהם. ורמז עוד באמרו ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך – על חלק האנוסים, שרבים מהם הם ערלי לב וערלי בשר בלתי נמולים, ולכן אמר כי ה' לא די שימול בשרם במצוות, אבל גם ימול לבבם הערל, ועם היות שיולדו על ברכי נכרים ומנהגיהם, יהיה לבבם לאהבה את ה' בכל לב ובכל נפש”.

_______________

לתכלית הנחמה חבר ספר מיוחד בשם “מעיני הישועה” והוא חקירות בספר דניאל לבאר יעודיו ורמזיו בנוגע לקץ הגאולה. לספרו זה הוא מקדים הקדמה יפה מסולסלת בחרוזים, בה מתאר כל גודל חין ערכן של קהלות ישראל בספרד, שתורה וגדולה, חכמה עם נחלה היו כלולות בהן, שרים, יועצי ארץ ועסקנים מדיניים, שרים בשירים ומליצים בעלי לשון מדברת גדולות, לוחמי מלחמתה של תורה, מקרא, משנה, וגמרא, עושי צדקה וחסד עם עני וגר להספיק לו צרכיו ולתת לו די מחסורו. אך אותו עם הנבחר, שמצא מנוחה שלמה בארץ ספרד והיה שוקט ובוטח, שאנן ואין מחריד מלא ברכת ה‘, ואין קצה לאוצרותיו, כסף זהב וכל אבן יקרה, ועשה והצליח בכל משלח ידו, אותו העם המאושר הגיע פתאום עד עברי פי פחת, כי הקים ה’ שטן לשלומו ולשלותו – את דון פירנאנדו ואיזבלה. ובמשך שלשה חדשים עזבו יהודי ספרד את ארץ מולדתם – “ויצא יעקב מבאר שבע” ממכון שבתו לפרט מ’ז’ר’ה' ישראל וילך חרנה באף ובחמה ובקצף גדול", כי בעקב הבהלה של הגרוש, החרדה והטלטול, דבקו בו דבר ומגפה שבי ובזה, ויהי לבושת ולחרפה, ללעג ולקלס בארצות נודו, ומרוב צרות ותלאות ומפח נפש באו הגולים לידי יאוש מר ואמרו “יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו”. “אז אמר דון יצחק אברבנאל עת לעשות לה' לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות לדרוש מעל ספר ה' את דברו הטוב אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לבקש מתי קץ הפלאות ולגלות לבני יהודה את יום פקודתם ולבשרם, כי קרובה ישועתם לבוא וצדקתם להגלות”. והנה מכל ספרי הנביאים לא מצא ספר מוכשר לתעודתו, ובחר בספר דניאל, אשר דעת שפתיו ברור מללו ומבין שאר הנביאים רק הוא מבשר טוב משמיע ישועה.

הספר נחלק לשנים עשר מעינות וכל מעין לכמה תמרים – סך הכל שבעים תמרים. בתחלת הספר מכיר המחבר בקושי הנושא של הספר ומתירא שמא לא יצא בשלום מן הפרדס הזה של מחשבת קצין. ומבאר הטעם שהחכמים גנו את “מחשבי קצין שמעכבים את הגאולה” מפני שמקדמים את הקץ, ומכיון שלא בא הגואל מכזבים בזה תקות העם. וגאוני עולם לאוּ למצוא הפתח בחשבון הקץ, לפי שגזרה מלפניו, שהפתח ההוא יהיה סגור עד כלה זעם, אמנם בבוא עת הגאולה יפתח ה' את אוצרו הטוב והעם ההולכים בחושך עד הנה עלימו יזרח ה' ויראו מה שלא ראו הראשונים. ולרמוז על זה אמר המלאך “ואתה דניאל חתום הדברים בספר עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת”, מורה בזה, שיהא הדבר חתום וסתום עד שיבוא זמן הקץ, ושאז בבוא עתו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת. לפי שמן הדברים, אשר יתחדשו באותו הזמן, יכירו וידעו בני אדם כוונת הנביאים ויעודיהם. וזהו שאמר עוד המלאך מה אחרית אלה לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ יתבררו ויתלבנו רבים וגו‘, כי הנה באר שיהיו דברי הקץ סתומים וחתומים בכל זמן הגלות, ומבטיח עם זה, שבזמן הקץ לא יהיו הדברים סתומים וחתומים אלא מעצמם יתבררו ויתלבנו וכן כתב רבי שמעון בן יוחאי האלהי ז"ל “קרוב לימי משיחא אפילו לרבייה (לילדים) איתגלון להון רזא ויודעין להון גו קץ משיחא”. וכפי שלדעת אברבנאל התקופה שלו היא סוף הגלות והתשועה קרובה לבוא, לכן עת לעשות לה’ לבשר טוב ולהשמיע ישועה. ובמעין י“ב, האחרון, הוא אומר, כי אין ספק אצלו, שכבר נולד משיח צדקנו קודם שנתחדש הגרוש הגדול הרג ואבדן, גלות ספרד, שכפי האמת הצרות התכופות מחבלי משיח הן, וכן נאמר “בטרם תחיל ילדה”, כלומר בטרם בוא חבלי הגאולה ילדה ציון או האומה את מלך המשיח, כמו שנולד משה רבנו בתחלת ענוי גדול במצרים. ומעיר, כי ב’ט’ר’ם‘, שנאמר ב’ פעמים בפסוק זה עולה בגימטריא רנ”א, וגרוש ספרד היה בשנת רנ"ב, ואולי שנה קודם נולד “אביר הרועים משיח אלהי יעקב”.

אבל חכם גדול כאברבנאל יודע להיות זהיר בשאלה מכוסה ונפלאה כזו, ותיכף בתמר האחרון הוא מבאר, שהכל תלוי בהנהגת העם, כי האומה הישראלית כשתזנה מעל אלהיה, אף שתהיינה הוראות טובות מן המערכה לא תצאנה אל הפועל.

ומסיים ספרו זה, המלא חכמה עמוקה ונפלאה, בחתימה כוללת בקצרה כל העתידות, שראה דניאל על העמים ועל ישראל, ולפי באורו הוא מונה אותם במספר שבעים. ששים מהם כבר נתקיימו עד זמן הגרוש ועשרה עדיין לא נתקיימו. וגומר בדברי נחמה, כי אחרי שהראה עדות ברורה מפי ספרים וסופרים, שכבר נתקיימו ויצאו לפועל בדברי ימי עולם ששים מעתידות ההם “ויהי כאשר פתר לנו דניאל כן היה מבלי תוספת וחסרון בזמנם וענינם במספרם כמשפט”, וזה האות והמופת החזק, כי גם שאר היעודים יתקיימו בפועל “ולא יפול מכל דבריו ארצה”. ובכן אומר אברבנאל “למה תאמר יעקב ותדבר ישראל אבדה נגזרנו לנו, שא עיניך, הראשונות הנה באו וקוה אל ה' תמיד, שכולם מרועה אחד נתנו, והמורם מהם כיוצא בהם יהיה, יקים ה' את דברו הטוב, כי לא אדם הוא להנחם, וידעת עם לבבך מכל דברי אלה אשר שמתי בפיך, כי קרוב יום ה' על כל הגוים ובוא יבוא ולא יאחר, וקרובה ישועתו לבוא על ישראל עם קרובו, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך, לקרוא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוֹחַ”.

מלבד הספר “מעיני ישועות” חבר עוד שני ספרים לחזוק תקות המשיח בקרב הגולים: ספר “משמיע ישועה” באורים על כל הנבואות, שבאו בכתבי הקודש בבשורת הגאולה האחרונה, וספר “ישועות משיחו” פירושי אגדות בתלמוד ומדרשים, המתיחסות לימות המשיח.

פעולתו הספרותית של דון יצחק אברבנאל עשירה עד מאד. מלבד הספרים הנזכרים לעיל: באורו על התורה, נביאים ראשונים ואחרונים, “נחלת אבות” על פרקי אבות, “ראש אמנה” בבאור עקרי אמונה, “מעיני ישועות”, “משמיע ישועה”, “ישועות משיחו” לחזק תקוות הגאולה, עוד יצאו מעטו של אברבנאל הספרים הללו: “באור על “מורה נבוכים”, “שמים החדשים” – פירוש על פרק י”ט למאמר שני מספר מורה נבוכים להכריע דעת החדוש, “עטרת זקנים” באור ענין ההשגחה הפרטית על האומה הישראלית, “מפעלות אלהים” בבאור יסודי אמונת החדוש ותשובות על טענות אריסטו ותלמידיו, צורות היסודות עניני מחקר שונים, “זבח פסח” פירוש על ההגדה של פסח, “להקת הנביאים” בעניני הנבואה, ספר “ימות עולם” – זכרון כל הקורות וחכמי הדורות מימות היצירה עד זמנו.

_____________

ספרי אברבנאל תופסים מקום מיוחד בספרות ישראל, כי מלבד דרושים נעלים בבאורי התורה והנביאים וברורי העקרים והיסודות, שדת ישראל נשענת עליהם, עוד מלאים המה דברי חכמה וחומר רב ועשיר, הנוגע לדברי ימי העמים השונים, מנהגיהם ונימוסיהם, תכונתם הלאומית והמדינית, וחקירות בספרות העתיקה של חכמי הגוים בכלל ובספרות הכנסיה הנוצרית בפרט, שהיתה לו בהן בקיאות נפלאה.

ולכן חבה יתרה נודעת להם לספרי אברבנאל. וכל איש ישראל בן תורה ובעל לב מבין יש לו קורת רוח, כש“אברבנאל” נמצא בארון הספרים שלו, וברטט נפשי מיוחד הוא הוגה בו בימות השבתות, כי התוכן של הספר ואישיותו הגדולה של המחבר נושאים על עצמם גוון של אצילות מיוחדת, ולכן רשומם נקלט בנפשו של היהודי באופן מיוחד.

ואם אמנם אישיותו של המחבר משפיעה על טעמו של הספר, אזי יש לספרי אברבנאל ערך מיוחד, כי מלבד דרשן וחכם, הלא היה דון יצחק אברבנאל שר וגדול ליהודים, נצר מגזע ישי, שיצא לישע עמו ותורתו ועמד בפרץ בשעת צרה והשתתף בצרת הצבור לצאת בגולה עם אחיו בהיותו אהוב וחביב בחצר פירדינאנד ואיזבלה.

במהותו וימי חייו נראה דמות דיוקנה של כנסת ישראל. כרוב גדלו בתור חכם ונבון ועסקן מדיני כן גדלו טרדותיו ותלאותיו. וכשם שכל עיקרן של תולדות עם חכם ונבון בגלותו המה רק טלטולים וספרים, כן לא היה לאברבנאל בעולמו אלא טלטול ונדידות ממקום למקום ויצירת ספרים. כשאנו קוראים בחתימת כל ספר וספר שלו את הציונים, שמציין אברבנאל הזמן והמקום והמצב, שבהם חבר את ספריו, אנו רואים באמת, כי ספריו נוצרו בסביבה של גרושים וטלטולים, צרות ופורעניות. מתוך דפי הספרים שלו מגיעה לאזננו אנקת הגולים ויללת תוגה מתוך המהפכה, שהתחוללה פתאום בחיי יהודי ספרד, אבל ביחד עם זה אנו שומעים מתוכם הדרשה המחוכמה של חכמי ספרד, שכל צרות ופורעניות שבעולם לא יכלו להשתיק קולה – כי “דבר ה' יקום לעולם”.

_____________

חשיבות גדולה היתה בתקופת הגרוש לפעולתו הדרשנית של אחד מחסידי היהדות התמימה רבי יוסף בן אברהם יעבץ, שנקרא בשם “הדורש” וגם ה“חסיד”. הוא היה מילידי ספרד וישב גם בלישבון בפורטוגליה, ואחר הגרוש בא למנטובה באיטליה. הוא אחד מגדולי הקנאים ליהדות המסורתית והיה מתנגד בכל עוז להפילוסופיה. בדרשותיו שדרש בקרב הגולים, הוכיח לכל, כי הסיבה להגרוש היא עזיבת התורה התמימה והעסק בפילוסופיה. הוא חבר ספר בשם “אור החיים”, להראות גודל ערכן של התורה והמצות ולסתור “ההיקשים הסבריים” וההוכחות הפילוסופיות. בהקדמת הספר הוא אומר: “על מה אבדה גלות ספרד, אשר היו בה קרוב לשלש מאות אלף בעלי בתים עם הגולה אשר הגלתה באי הנקרא שיזיליא והיינו לבז ולמשסה, הא מנן קטלה חרבא, הא מנן בלעת ימא, הא מנן דמיתו במותנא, ברעב ובצמא ובעירום וחוסר כל, אנשי היחס והמעלה ירדו מכסאותם, עשירים ונכבדים שאלו ללחם פורש אין להם, ומי ימלל את כל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ”ב עד עתה, ומי ישמיע הצרות החדשות, אשר נתחדשו עלינו במלכות ניאפולי, שם כרענו ונפלנו סחוב והשלך, גדולה חמת ה' נצתה בנו, קוה לשלום ואין טוב, לעת מרפא והנה בעתה, ויאמר ה' על עזבתם את תורתי, צדיק אתה ה' וישר בשפטך וכו' ואם הרבינו פשע ועברות אין ספורות העון העצום אשר היה בידנו עזיבת התורה ממש, כי מימי קדם לא היתה מלאה ספרד מישיבות ותלמידים כמו שהיתה בעת הגרוש, אך נחלקו התלמידים לכמה כתות, יש מהם שהיו לומדים שש או שבע שנים אצל הרבנים הגדולים ומחדדים שכלם כחרב חדה והיו לומדים אחר כן פילוסופיה של אריסטו, ולא יאמר עוד ארון ברית ה' ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעלה על לב ותוהים על הראשונות, ויש מהם אשר פירשו לגמרי והתעסקו בהבלי העולם, יש מהם אשר תפסו אומנות התורה, אבל לא שתו לבם רק לפלפל לבד, להודיע את גבורתם, שיכולים בפלפולם לטהר את השרץ, ובזה הוציאו כל ימיהם ולא באו לתכלית התורה, אין צריך לומר לתכלית הכל, שהוא המעשה והחסידות, אלא אפילו לידיעת הדינים הצריכים בכל יום, כגון ציצית ותפילין, איסור והיתר. ומעט מזער אשר התעסקו לדעת מה יעשה ישראל, אף גם הם לא לשמה רק להתפאר ולהתגדל בפני עם הארץ, גאה וגאון ודרך רע, ובטלו במעוטם העושים לשמה, על כן לא יכלו להגן על דורם, כי אלף יבישי וחד רטיבא אכלו יבישי לרטיבא".

ועלה בדעתו “לכתת רגליו מעיר לעיר וממקום למקום” לדרוש ברבים ולתנות צדקות ה', אשר החיה אותו ואת משפחתו מאימת מות, אימת הגרוש, ומהסער הגדול, סער הים, מרעב ומחרב ומדבר ומחליים רעים, ונותן תודה לפרנסי העיר אַראַצי ומנטובה באיטליה על כי הטו אליו חסד ופרנסו אותו ואת ביתו בעת צרה.

הדרשן יעבץ קורא תגר על העוסקים בחכמות חיצוניות ועוזבים למוד התורה, שהיא היחידה מקרבת את האדם להכרת ה' ועבודתו, ומוכיח מן הכתוב ומן הסברה, כי אלה שרוצים להתקרב אל ה' על ידי חקירות פילוסופיות וחכמות זרות נכשלים בדרכם ויוצאים לתרבות רעה. הוא מבאר דעתו במשל למלך, שצוה לעבדיו ללכת מהרה אל מקום פלוני, וקצתם מצאו חן בעיניו ונתן להם סוסים טובים ויפים לרכוב עליהם, כדי שיגיעו מהרה למחוז חפצו, וקצתם לא היו להם בלתי גויתם והלכו רגלי אל המקום הנועד להם. ודוקא אלה מן העבדים, שהלכו לאטם, הגיעו בזמנם למחוז חפץ המלך, ובעלי הסוסים נתגאו בסוסיהם וכלו זמנם בטיול ובשחוק וביפוי הסוסים ולא עלו ולא באו להשתחות אל המלך ולעבודתו כאשר צוה אותם – כן אלה האנשים אחרי שהם מתפארים, שידעו את השם בחכמתם, פורקים מעליהם עול תורה ועול מצוה, מתנכרים לאביהם שבשמים, מלעיגים ומשחקים במקיימי התורה והמצות בלבותם. עליהם נאמר “דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך”. ומעיד, כי הנהו זקן בא בימים ולא ראה, כי אם אחד למאה מן החוקרים עוסק בתורה ומצות, וגם אותו היחיד פוסח על שתי הסעיפים, פעם יאחוז בספרי החכמה ויאמר בלבו זהו התכלית העליון, אשר בעבורו נברא האדם, אעלה על במתי עב, אדמה למלאכים, אשר הם מכירים את רבונם, ואין להם לא ציצית ולא תפלין, לא סוכה ולא לולב, ופעם זוכר דברי שלמה סוף דבר הכל נשמע וגו‘. ומוסיף הדרשן וקורא אל שומעיו: "אליכם אישים אקרא, מגולת ספרד אני, אשר גורשנו בעונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה כמעט כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם. ומבאר עובדה זו מתוך עיון במשנה "כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין וכו’, ואלה עמדו בנסיונם בכח השרשים של מעשיהם הטובים וכבר מלאו חוקם כפי חכמתם המועטה ונתעצמה בחינת בוראם על בחינת חכמתם, אמנם אלה החכמים בעיניהם, אשר רבו ענפי חכמתם ולהם שרשים מעטים, בא רוח סערה, רוח הגלות והגרוש, הפך אותם על פניהם ועקרם מאמונתם ומתורתם וקללו במלכם ופנו למעלה ואמרו מה שדי כי נעבדנו".

מובן, כי הדרשן יעבץ, כבן ספרד, לא היה יכול לבלי הגה כבוד לעצם ידיעת החכמות, וכנראה מתוך הרצאת הדברים של ספריו (“אור החיים”, “יסוד האמונה” “מאמר האחדות”, פירוש על תהלים, פירוש על אבות, "חסדי ה' " דרושים ומאמרים) הוא בעצמו לא היה ערום מן החכמות החיצוניות, אלא עיקר התנגדותו להפילוסופיה היה, שלא לעשות אותה עיקר ויסוד לאמונה, ומוכיח לאנשים האומרים, כי חכמי התלמוד גם כן היו זקוקים לחכמת הטבע, התכונה, המספר והשעור וגם לחכמת הרפואה, שזה אמת, שחכמי ישראל היו אמנם בקיאים בחכמות ובלשונות להבנת התורה, וגם בחכמת הכשוף היו בקיאים, אבל הם לא היו מוציאים ימיהם בהם, והיה למודם בהם רק דרך אגב, והחקירה הדתית לא תפסה אצלם מקום כלל.

החסיד יעבץ היה מעריץ ומקדש זכרו של הרמב“ם. וספרי הרמב”ם, המיוסדים על החקירה הדתית, הלא באמת יכולים היו לסתור את דעתו ולחזק ידיהם של החוקרים. אבל הוא עומד על שלו ואינו סר מנקודת השלילה של החקירה, כי לפי דבריו “אין מביאין ראיה מן גדול העולם כהרמב”ם, שהיה יחיד בדורותיו, ואין משיבין ממעשה נסים, כי משה גדול מאד, אב בתורה אב בחסידות, הוא הלך בדרך ארוכה ולא טעה ובמסוכנת ולא נסתכן, במקום גדוד חיות ולסטים, הם הפילוסופים האומרים עזב ה' את הארץ וכופרים בחדוש העולם. לא אכלוהו החיות הרעות, לא הזיקוהו ולא שדדוהו הלסטים, הוציא אבני שוהם מראשי הפתנים, במאורת צפעוני ראש הפילוסופים (אריסטו) ידו הדה ולא הרעו ולא השחיתו בהר קדשו, כי היה קדוש וחסיד מלידה ומבטן ומהריון מכמה דורות, צדיק בן צדיק, חסיד בן חסיד, תורת אלהיו בלבו לא מעדו אשוריו, אכל נחשים ועקרבים ושבו לו למזון טוב ונבחר מצד אצטומכת קדושתו וחסידותו. ואדרבה הוא חגר חרבו והעמיק בספריהם ונלחם בהם וצלחה עליו רוח השם ונתחזק בקבלתו. וכאשר שמעו תלמידיו חכמתו לא עמד טעמם בהם, אבל בראותם חסידותו ודקדוקו במצות ואת כל מעשה ה' אשר עשה לא הוזקו כי אם היזק בלתי מורגש, וכאשר שכב רבינו משה עם אבותיו והלכו ספריו בגולה והורקו דבריו מכלי אל כלי, ומכלי שני אל כלי שלישי דלכולא עלמא אין היד סולדת בו, ריחם נמר והוזקו היזק גדול, וקם דור אחר אחריו, אשר לא ידע את ה' ולא שם אל לב את המעשה אשר עשה משה וישראל, כפרו בחידוש העולם, יש מהם סובר, כי קדם לו חומר בלתי שומר תמונתו כמו שכתוב בספר “מלחמות ה' " (רלב"ג), ויש מהם שכפר לגמרי ופירש כל מעשי בראשית לפי סברתם, אלו ואלו ישרפו בבית הדשן, נמצא כי גלה הרב הקדוש ז”ל (הרמב"ם) למקום המים הרעים ושתו תלמידיו הבאים אחריו ומתו, וכבר יש שתולין רוע סברותיהם באילן גדול ונמצא שם שמים מתחלל. הרב הקדוש כבר הזהיר לתלמידיו ממפרשי ספר אריסטו שטועים וחושבים, כי אריסטו עשה מופת על הקדמות, שלא יעיינו בדבריהם, והרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, לקחו עצתו ברדיפת החכמות ולא באופן רדיפתו, הוא קצף מעט והמה עזרו לרעה".

ברוח זה הוא מברר דעתו בשלילת החקירה בעניני אמונה, ובארבעה עשר פרקים של הספר “אור החיים” אנו מוצאים דרושים יפים ודברים הגיוניים ונאמנים, יוצאים מן לב טהור של אחד מאדירי אמונה וכבירי הרוח, שהעמידה היהדות הספרדית.

ידיעת החכמות החיצוניות והעיון ההגיוני, ששלטו בבית מדרשם של חכמי ספרד, השפיעו גם על החרדים הקיצוניים וחסידי היהדות הנאמנה מטיפוסם של החסיד רבי יוסף יעבץ – זאת אומרת, כי ההתנגדות לחכמות הזרות והפילוסופיה בהבנת עקרי הדת, גם היא היתה נזונת מן אותן החכמות והשכל ההגיוני ומהם היתה שואבת אופן הבטוי שלה. ההרצאה וההוכחות של ספרי יעבץ אמנם מיוסדות הנה על השכל הבריא והחשבון ההגיוני. דון יצחק אברבנאל בסגנונו ורבי יוסף יעבץ בסגנונו – שניהם באים מזוינים בנשק ההגיון לשמור על היהדות התמימה.

ואותה היהדות, שנשארה נאמנה לדגלה, היהדות הספרדית, שעמדה בנסיונה ולא המירה כבודה ביום צר, מצאה לה את הבטוּי היותר בהיר בדרשותיהם של דון יצחק אברבנאל והחסיד רבי יוסף יעבץ.


פרק עשרים

הקהלות החדשות מקרב גולי ספרד במדינות שונות. – ר' יצחק קארו וספרו “תולדות יצחק”. – ר' מאיר עראמה וספריו. – ר' משה אלמושנינו, פעולתו וספריו. – ר' משה אלבלידה. – ר' יצחק אדרבי. – ר' יוסף צרפתי באנדרונופול וספרו “יד יוסף”. – ר' יעקב בן חביב וחבורו “עין יעקב”.


הדרשה העברית בספרד קבלה בהשפעת גורמים שונים אופי מיוחד, בין בצורתה בין בתכנה. ידיעת החכמות וחקירת הלשונות, שבאהבתן שגו חכמי ישראל בספרד, והסתגלות הטעם של המון היהודים ליופי החיצוני של נאומי הנזירים הדרשנים (כמובא לעיל מהקדמת “העקדה”) – כל זה לא היה יכול לבלי השפיע על אופן הדבור של הרבנים הדרשנים בספרד. וכשנעתק מרכז התורה מחצי האי הפירינאי והתפרד בעקב הגרוש לחלקים שונים בתוגרמה, הולנד, איטליה ובעוד מדינות שונות, נשמעה גם שם, בקהלות הספרדיות החדשות, הדרשה העברית בתכניתה ובצביונה שקלטה בספרד.

מעט מעט התלקטו בני העם הנדח והנענה מחמס הקנאה האכזריה למרכזים חדשים, ושם מצאו מנוח לנפשם הנהלאה מתלאות הגרוש ובית מנוס מפחד האינקביזיציה. עוד מעט הולכים ומתרקמים חייהם הצבוריים, ולא ארכו הימים וכבר אנו רואים עדות ספרדיות בערי קונסטנטינופול, שלוניקי, אלכסנדריה, קהירה, וויניציה, אמשטרדם, ולהן מוסדי צדקה וחסד ובתי כנסיות ובתי מדרשות בפני עצמן. התכונה המיוחדת של היהודי הספרדי, שנקלטה בבשרו ודמו במשך שנות מאות, נשארה דבוקה וחבוקה בדרכי חייו הפרטיים והכלליים גם בארצות פזורו החדשות. אותה השפה השפנית, אותם המנהגים המיוחדים ליהודי ספרד, הליכות החברה, שהסכינו בהן המגורשים מקדמת דנא, כל זה שמש קרקע ליסוד ישובים וקהלות בפני עצמם, קהלות ספרדיות, שקראו להן בשמות הערים, אשר גרו בהן בספרד, כמו “קהלת טוליטילה”, “קהלת ארגון”. ובתוך אותן הקהלות קבלו החיים הצבוריים של הפליטים את תכונתם הקודמת. וגם הדרשה השתמרה בצביונה המיוחד, דרשה בנוסח ספרד.

הדרשנים הראשונים מקרב גולי ספרד ופורטוגל, שהתישבו בתוגרמה הם רבי יצחק ב“ר יוסף קארו ורבי מאיר ב”ר יצחק עראמה.

__________________

רבי יצחק קארו (נולד בראשית המאה השלישית) הוא דודו, אחי אביו של מרן יוסף קארו בעל “בית יוסף” ו“שלחן ערוך”. הוא התחנך בעיר מולדתו טולידה (טוליטילה) בסביבה של חכמים גדולים, ואחר כך נהל ישיבה בקשטילה, וכאשר העתיק ישיבתו לפורטוגל נהרו שמה תלמידים רבים מקרוב ומרחוק לשמוע תורה מפיו, וכשהגיעה צרת הגרוש ליהודי פורטוגל, שש שנים אחרי גרוש ספרד, ברח רבי יצחק לתוגרמה. ובטוליטילה “הלכו לבית עולמם כל בניו הזכרים גדולים וקטנים תארם כבני מלכים”, וכדי לעשות לעצמו זכר ושארית נצח הוציא לאור הדפוס את ספרו “תולדות יצחק” (עיין הקדמתו). בספרו זה יש קובץ רב של השקפות הגיוניות, דרושים ופשטים נאים על כל פרשיות התורה. הוא מבאר, למשל, הטעם של חוק התורה, כי העבד העברי, שיש לו מכבר אשה ישראלית רבו מוסר לו שפחה כנענית, אבל אם אין לו אשה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית (“בגפו יבא בגפו יצא”), מפני שאהבת אשת נעורים היא עזה וחזקה ביותר, אהבה טבעית, ורק לאשתו הראשונה מראה הבעל חבה יתרה ולא לאשתו השניה, ולכן כאשר יש לו כבר אשה, העבד לא יתקשר לאשתו הכנענית, אבל כשתהיה הכנענית אשתו הראשונה, אז ימסור את עצמו אליה בלב ונפש, וחוקי התורה הלא שומרים על העבד העברי, שלא ישעבד נפשו לאדוניו ויעבוד עמו רק “כשכיר וכתושב” במשך שש שנים. על "וימת שם משה עבד ה' " הוא מעיר, כי בחייו קראו “איש האלהים” וכשמת קראו "עבד ה' " וזה למעלתו ולהשגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תמיד, ואמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ולכן ברך את ישראל סמוך למיתתו, שהיה יותר זך וחכמתו זכה והיה כמלאך נבדל מחומר, וכן יעקב ברכם סמוך למיתתו.

יש כמה מקומות בספר “תולדות יצחק”, שהמחבר מביא מאמרים ואגדות ממדרשים שונים בלי כל פירוש מצדו, אבל סוג הלקוטים הללו כשהוא לעצמו מראה על טוב טעמו של המחבר במדרשי אגדות, ובכלל אתה מוצא כמה דברים של טעם ודרושים מצוינים בספר “תולדות יצחק”.

רבי מאיר עראמה (נולד במחצית הראשונה למאה השלישית – מת בתחלת המאה הרביעית), בנו של ר' יצחק עראמה בעל “עקדת יצחק”, הלך בעקבות אביו וכמוהו היה חכם במדעים ופילוסופיה. ספריו מצטיינים ביושר הגיונם ובאוריו הולכים על דרך המחקר הדתי כאשר אצל אביו. עודו צעיר לימים בא עם אביו אחר הגרוש לפורטוגל ואחרי מות אביו העתיק דירתו לשלוניקי ושם שרת בתור רב ומורה בקהלת ארגון. ספרו “אורים ותומים” הוא באור על דרך הפילוסופיה לספרי ישעיה וירמיה. מלבד זה חבר ספר “מאיר איוב” באור לספר איוב ו“מאיר תהלות” באור על תהלים, ופירוש על שיר השירים. החכמים המאוחרים מפליגים בשבחו של ר' מאיר עראמה וספריו. רבי שמואל לאניידו בספרו “לחם שלמה” אומר: “משבח אני את הרב רבי מאיר עראמה זללה”ה בפירוש המאמרים הנמצאים בספריו, בהערה קטנה יגיד ויספר נפלאות תמימות דעותיו וכו' “. רבי משה אלמושנינו (עיין להלן) בהספדו על אשתו של רבי מאיר עראמה בשנת שט”ז הוא קורא אותו "יקר תפארת חמדת עדת ישראל על התורה ועל העבודה וכו' ".

רבי מאיר עראמה כתב קונטרס מיוחד, שבו הוא מוכיח את דון יצחק אברבנאל על הביאו בבאורו על התורה כמה ענינים שלמים, לקוחים מספר “עקדת יצחק” לאביו ואינו מראה את המקור, שממנו לקחם.

באותה התקופה עשו להם שם דרשני שלוניקי רבי משה אלמושנינו, רבי משה אלבילדה ורבי יצחק אדרבי.

_______________

רבי משה אלמושנינו (ר“ע – ש”מ) היה אחד האישים המצויינים בין חכמי ישראל בתוגרמה. הוא היה רבה של הקהלה “נוה שלום” בשלוניקי והרביץ תורה ברבים בשעורי הלכה, שלמד בישיבת התלמידים ובדרשותיו שדרש בבתי הכנסיות. חכמתו היתה רבת הצדדים, כי מלבד שהיה ידוע לגדול בתורה, ונשארו ממנו שאלות ותשובות, שמועות וסוגיות בשלשה חלקים (עיין חתימת בנו ר' שמעון לספרו “מאמץ כח”) ותשובותיו נדפסו גם בשו“ת מהרשד”ם (ר' שמואל די מודינא), היה בקי בפילוסופיה וחבּר באור המדות לאריסטו וידע כמה לשונות, ובהיותו בקונסטנטינופול ערך בשפה הספרדית ספר על דבר הרושם, שעשו עליו סדרי החיים של הכרך הזה. אבל ביחוד נודע שמו לדרשן גדול, זך הרעיון ובעל הגיון עמוק.

מתוך דרשותיו, שנכנסו לספרו “מאמץ כח” (וויניציה שמ"ח), שהוא קובץ של שמונה ועשרים דרשות, רבות הכמות והאיכות, נראה עד כמה היה הדרשן ר“מ אלמושנינו אמן נפלא בחכמת הדרשנות. ביחד עם הרעיונות העמוקים במקצוע הפילוסופיה ומוסר היהדות, מבאר הדרשן כמה מקראות מכתבי הקודש ומאמרי אגדה מספרות התלמוד והמדרשים באופן נאה ומתקבל על הלב ומשלב אותם לעצם רעיונו של הדרוש. לדרשותיו יש ערך היסטורי, מהיות הרבה מהן מוקדשות למאורעות חשובים בחיי הפרט והכלל, כמו הספדים על טובי החכמים שבדורו, דרושים להחזקת התורה בצפת וכדומה, דרושים לפדיון שבויים, לחתונות ולמילה ועוד. ביחוד יש חשיבות היסטורית לדרוש הראשון שבספר “מאמץ כח”. הדרוש הזה דרש בשבת פ' פקודי שנת שכ”ח, כשבא מקונסטנטינופול ו“גזרת החרות” של השולטן סלים בידו, לאשר ולקיים את הזכויות, שנתנו מלכי תוגרמה הראשונים לקהלות שלוניקי. היונים, שתפסו מקום חשוב בחיי העיר, היו עוינים את היהודים, וישתדלו אצל השולטן להגביל את זכויותיהם, כדי שיוכלו להתחרות אתם בכמה ענפי המסחר וחרושת המעשה, שהחזיקו בהם היהודים, וכאשר התעוררו ראשי הקהלות בשלוניקי לאחד את הקהלות השונות לקהלה אחת, התאמצו היונים להפר את עצתם ויסיתו את ראשי העיר המושלמנים לבלי לאשר קיומה של הקהלה המאוחדה, כי מצאו את ההתאחדות של קהלות ישראל לדבר בלתי רצוי להם. אז יצא ר' משה אלמושנינו לקונסטנטינופול ועמו נכבדי העדה לבקש מאת השולטן, שיעמוד לימין היהודים ויאשר את זכויותיהם. ואחרי אשר שהו שם במשך שתי שנים ואחרי כמה הרפתקאות דעדו עליהם, עלה בידם להשיג “גזרת החרות” מאת השולטן סלים, והוא אשור ותוקף הזכויות של הקהלה המאוחדת של יהודי שלוניקי. חברי רבי משה אלמושנינו במלאכות זו מתו בקונסטנטינופול ולא זכו לראות בעיניהם את פרי עמלם, רק הוא לבדו בא בשלום לעדתו ותעודת הזכויות בידו.

הדרוש, שהקדיש הדרשן אלמושנינו למאורע החשוב הזה הוא דרשת־הודיה יפה מאד בסגנונה ומענינת בתכנה. אחרי אשר הוא מקדים את הגמרא (פרק הרואה) “ארבעה צריכים להודות” וכו' הוא מתחיל: “חסדי ה' אזכיר, אכיר תהלות, גדולות ה' כעל כל אשר גמלנו ורב טוב לבית ישראל בהשגחתו הנפלאה וחמלתו על עמו וצאן מרעיתו בענין בנין החרות, דרור בארץ לכל יושביה, הנקרא מוסילימליק, בהרחיק כל מעיק צר ומשטין מעלינו, לנחותנו הדרך וכו', על כן אמרתי הנה אנכי נצב לפני תהלות קהלות ישראל במקום הגדול והקדוש הזה, להעיד לפניכם היום את כל התלאה, אשר מצאתנו בדרך, להשמיע במרום קדשכם פרטי השגחתו יתברך וחסדו, אשר הטיב עמנו”. והולך הדרשן ומביא מאמרים ופסוקים ומבאר אותם, ומראה לדעת, שאין בכוח האדם להכיר את הטוב הראוי לו, ורק השם יתברך בהשגחתו הוא לבדו יודע מה שטוב לאדם באחריתו, כי הוא לבדו “מגיד מראשית אחרית”. ומספר, כי נוכח מפי הנסיון של מלאכותו זו, שכל התלאה שהיתה לו בראשונה נהפכה לטובה באחרונה, ואלמלי היו לבקשתו אזנים בראשונה, אזי היה הדבר מתקלקל לגמרי מסיבה קלה (כאשר האריך ספורו בנדון כל המאורע בשפה הספרדית), ורק אחרי אשר השיבו פניהם ריקם בחמש הפעמים הראשונות יצא הדבר לטובה בפעם הששית, וכל אותה האכזבה, שהעציבה רוחם בכל פעם, היתה רק לטובה. ומספר, כי באותו הלילה שלפני יום המאורע, כ“ה שבט שכ”ח, נפל מאורע משמח בחוג בני ביתו, כי בתו באדרינופול ילדה בן זכר והיה נדוד שנה כל הלילה, וכעלות השחר ישן כמעט רגע ובחלומו נזרק מפיו מקרא מלא: “אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך”. ובעצם היום הזה נקראה בקשתם של יהודי שלוניקי לפני המלך ונתמלא מבוקשם בשלמות. ומבאר הדרשן את הכתוב בהתאם אל המאורע, כי יהודי שלוניקי נושעו בה' ולא בישועתם והשתדלותם, והעכובים, שהניחו שונאי ישראל על דרכם כמגן זה, שתעודתו לעכב בפני הדבר שלא יעבור ולא יקום ולא יהיה, זה היה לעזר ולהועיל (מגן – עזרך), ואותה החרב, חרב נוקמת ביד האויבים, שעמדה נגדנו, זה היה גאותנו (ואשר חרב – גאותך), שנהיה גאים ונעלים על כל שאר תושבי העיר, ואויבינו אשר חשבו, כי לא נשיג מבוקשנו, עתה יכחשו לנו (ויכחשו אויביך לך), ולא עוד אלא שנעלה עליהם בחרותנו (ואתה על במותימו תדרוך), ונותן תודה וברכה לאנשי השם בקונסטנטינופול, שעזרו על ידו להשגת מטרתו, שבראשם היה הדוכס דון יוסף נשיא, ומזכיר גם את “המשנים בשער המלך”, כל אחד בשמו, שבעזרתם הצליח במשלחתו.

ואחר כך הוא מדבר במעלת האחדות וקבוץ הכוחות בשביל הנהגת הקהלות, ואינו דומה כוח הרבים, כשהם צמודים ומאוחדים, אל כוח הרבים כשהם מפוזרים ומפורדים, ואמרו רז"ל על פסוק “ברוב עם הדרת מלך” אינו דומה קלוסו של מלך ברוב עם לקלוסו במעט עם. ועל כן מצאנו בבריאת שמים וארץ, כי עם היות, שכבר נאמר בכל פרטי המעשים הנבראים “כי טוב” נאמר שוב אחרי כל גמר המלאכה “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, כי ראה השם כללות כל הדברים הנבראים מסודרים בסדר ישר והשתלשלות מציאותם, ומלבד הטוב הפרטי הנמצא בכל אחד מהם, ראה בהם מאודיות הטובות בכללותם (ואל הרעיון הזה הוא מוסיף: “והוא אצלי דקדוק טוב וישר”). ואחרי אשר הוא מבאר באריכות פרשיות שלמות בכתבי הקודש ואגדות, השייכות לספור המאורע, הוא פונה אל אנשי קהלתו, כי השלום יהיה מתווך ביניהם וכל אחד יהיה מכיר מדרגתו, ויהיו הקטנים נשמעים אל הגדולים, וביחוד הוא מזהיר את העשירים, שיהיו נושאים במשא העניים־והאביונים – ובזמן “שאלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה” משוד עניים מאנקת אביונים.

הדרוש הראשון בספר “מאמץ כח” יש לו אופי של נאום מדיני. מתוכו יתראה הדרשן בתור עסקן צבורי מצוין, שנתן את נפשו על עניני היהודים והיהדות והיה עמל עם הצבור לשם שמים בלי תקות הנאה כל שהיא. וכה היו דבריו אל השומעים בעצם דרשתו זאת: “אליכם אישים הנגשים אל ה' אקרא פן יחשדני שומע, שערכתי לפניכם שלחן אמרי בספור טרחי ועמלי בדרך הזה, שלהנאתי ולטובתי דברתי עד כה לקוות או לאוות תוחלת תועלת ממון, חלילה לי, כי אשא אל שמים ידי ואמרתי, שיהיה עלי כקרבן כעולה כל הנאה בעולם, שתבוא לידי מאז יצאתי את העיר הזאת מהקהלות הקדושות מצד טרחי ועמלי בדרכי זאת מעתה ועד עולם, כי יש לי רב לפי ערכי ולחם חקי תהלה לאל חיי” (דף י“ב ע”ב). וכן בכל דרשותיו יש לראות את אישיותו המצוינה של הדרשן, חרד על דבר ה' ודורש טוב לעמו, גדול בתורה ובקי בחכמות ובהויות העולם. על כן גדול היה שמו בין חכמי זמנו, והתפרסם לגדול הדרשנים בדור ההוא, והדרשנים שבאו אחריו, כמו בעל “מדרש שמואל” ובעל “ברכת טוב”, מביאים בדרשותיהם כמה באורים מספרי ר"מ אלמושנינו.

מלבד הספר “מאמץ כח” חבר עוד כמה ספרים יקרי ערך, והמה: “תורת משה”, פירוש על התורה (כ"י), “פרקי משה” על אבות (שלוניקי שכ"ג), פירוש על איוב (כ"י), “פני משה”, דרושים בחקירת הדת והמוסר (כ"י), “תפלה למשה” במעלות התורה (שלוניקי שכ"ב), “בית אלהים”, כעין קוסמוגרפיה על בנין העולם וכדור הארץ (כ"י), “שער השמים” על חכמת התכונה (כ"י), “יד משה” על חמש מגלות (שלוניקי של"ב), “מגדל עוז” על ספר “כוונות הפילוסופים” להערבי אבו מחמד אלגאזלו (כ"י). הוא חבר גם ספרים בשפה הספרדית בחכמת הטבע ובענינים מדיניים.

____________

רבי משה בן יעקב אלבילדה (חי בתחילת המאה הרביעית), דרשן מפורסם ופילוסוף. היה דרשן בעיר אבילונה (אלבאניה), ואחר כך בשלוניקי. בדרשותיו אנו מוצאים רעיונות אריסטו ושאר הפילוסופים. בחייו הוציא את הספרים “ראשית דעת” ו“שערי דמעה” (וויניציה שמ"ו). הראשון הוא ספר מחקרי בדבר השגחת הבורא, תשובה וכדומה, והשני הוא ספר מוסרי בדבר פחיתות החיים הארציים ותלאות בני אדם בעולם השפל. ואחרי מותו הדפיסו בניו את ספריו “עולת תמיד” (שם שס"ה) באור על התורה וספר “דרש משה” (שם בשנת ה’א’י’ש' ה’ל’ז’ה') דרשות כסדר התורה ולענינים שונים. ספרי הדרשן אלבילדה נחשבים לספרים היותר מעולים בספרות הדרוש.

רבי יצחק ב“ר שמואל אדרבי (חי במחצה הראשונה של המאה הרביעית) חכם ודרשן בקהלת שלום בשלוניקי. הוא היה תלמיד מובהק של ר' יוסף טייטצק ותפס מקום חשוב בין חכמי שלוניקי. לפי דבריו בהקדמתו לספרו “דברי ריבות” (שאלות ותשובות) הוא זכה לשלשה כתרים: “כתר תורה לישב בישיבה ללחום מלחמתה של תורה בהלכות וקושיות והויות דאביי ורבא, וכתר מלכות כמלך יושב על כסא דין להשבית מדנים ולהשקיט קטטות ומריבות, וכתר כהונה לכהן לשרת “מידי חידוש בחידושו” ומידי שבת בשבתו לדרוש דרשה מדרש ואגדה בתוך קהל ועדה”. משרתו בתור מרביץ תורה ודיין נתנה לו חומר בשביל ספרו “דברי ריבות”, הכולל ארבע מאות ושלשים שאלות ותשובות בפסקי הלכות ובפירושי סוגיות הש”ס. ועבודתו הדרשנית נתנה לו חומר הגון בשביל ספרו “.דברי שלום”, הכולל שלשים דרשות (שלוניקי שכ"ה) על סדר הפרשיות, וגם נספח לו קונטרס אחרון, הכולל באורים לספר תהלים ופרקי אבות, לקוטים ואמרים מרבו רבי יוסף טייטצק.

דרושיו מבארים מעלות התורה ותכונת הנפש הישראלית על פי מקורות שונים, וביחוד מספרי הרמב“ם, ומחקרים מבוססים ביסודי חכמת הקבלה. כמה דברים של טעם ורעיונות מתקבלים על הלב אנו מוצאים אצל הדרשן מהר”י אדרבי. למשל, בפסוק (עקב) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות”, ודרשו חז“ל “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”, הוא מביע רעיון זה: האדם נברא משותף מן העליונים ומן התחתונים, והוא מחובר מגשם ורוח, ולכן תכליתו לחיות חיים חמריים ורוחניים גם יחד, ואם יחיה האדם רק חיי הגוף, הלא למותר היתה בריאתו, כי בהמות וחיות היו למדי קודם שנוצר האדם, ואם יחיה האדם רק חיים רוחניים, אזי גם כן היתה יצירתו בלי תועלת, כמה וכמה רבבות מלאכים ועצמים רוחניים כבר היו בעולם קודם שנברא המין האנושי, וכמו כן מצוות התורה, שנצטוה בהן האדם, גם הן כלולות מגשם ורוח, הצד החיצוני והצד הפנימי, עשית המצוה והכוונה התכליתית שבה. כמו מצות סוכה היא מעצים וסכך, פסולת גורן ויקב, אכילה ושתיה בסוכה, ויש בה כוונה רוחנית “כי בסכות הושבתי את בני ישראל”, וכן מצות תפלין, ציצית, מזוזה וכדומה, יש לכל אחת מהן גוף ונשמה, ואיש ישראל שומר תורה צריך לעשות את המצוה במלואה, היינו ביחד עם העשייה הוא צריך לקלוט לנפשו כוונת המצוה ותכליתה המוסרית, וזהו “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות” – “המתחיל במצוה אומרים לו גמור” – חלק המעשה וחלק הרוחני ביחד. – על הכתוב “ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל” (שלח) הוא מעיר, שזוהי תרעומת צודקת, כי כשנותן אדם לחברו מתנה אין דרך ארץ לנסותה תחילה אם טובה או לא, כיון שבאה אליו בחנם. וכמו כן יש עוד כמה ענינים ישרים בדרושי הכתובים אצל הדרשן מהר”י אדרבי.

_____________

באותה התקופה חי באנדרינופול החכם הדרשן רבי יוסף ב"ר חיים צרפתי. ספר הדרשות שלו “יד יוסף” הוא רב הכמות ורב האיכות, כולל מאה וחמשים דרושים גדולים בעלי תוכן חשוב. הספר נדפס בוויניציה בשנת ש’ל’ו’ם' (שע"ו) בהוצאות הרב המחבר עצמו, ובחתימת הספר אומר הדרשן, כי היה במחשבתו להוציא לאור ארבעה או חמשה דרושים בכל פרשה, כמו שעשה עד פרשת תזריע, אבל “לא יכל יוסף להתאפק מגודל ההוצאה על כל נייר ונייר ששה עשר ליטרין” והדפיס רק שני דרושים על כל פרשה מפ' תזריע ואילך. כפי שאומר המחבר בהקדמתו היו אתו מוכנים לדפוס עוד ארבעה ספרים: “ראש יוסף” – “דרושים כוללים עניני הדת”, “בן יוסף” – פירושים על התורה, “מטה יוסף” דרושים לחופה ומילה והספדים, “פלג אלהים” – פירוש סוגיות חמורות ומסכתות, שחבר בהיותו בארץ ישראל וקצתו גם באנדרינופול. גם ארבעת חבוריו הללו המה גדולי הכמות במדה מרובה מאד עד כי המחבר אומר (בדרך הגזמה) “אם אמרתי להדפיס כולם או רובם לא יספיק כל ממון שבעולם”…

הספר “יד יוסף” מוכיח על מחברו, כי היה דרשן גדול וחכם מובהק בתורה. דרושיו מלאים חומר רב, וכמעין המתגבר, שמימיו מפכים למרחב רב, כן מתפשטים באוריו ודרושיו לכמה פנים בדברים של טעם, נוחים וקלים להבנה בשביל כל המעיינים בהם. והרבה ענינים מושכליים והגיוניים אנו מוצאים בדרשות ר' יוסף הצרפתי, שכדאים לשימת־לב מרובה.

הטעם האמתי, שהתורה לא הודיעה את היעודים הרוחניים הוא לפי דעתו, מפני שאין שכר קצוב לכל מצוה ומצוה, אלא מדרגות מדרגות, יש עושה מצוה במיעוט שמחה, ויש עושה בשמחה יתרה, והשכר יהיה כפי השמחה וקורת רוח, שיש לאדם בעשיית המצוה, אחרי הכרת ערכה ותכליתה. ובזה הוא מבאר הפסוקים בתהלים ל"א: “תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם”, כי אותם שפתי שקר הדוברות על הצדיק דברי גאוה ובוז שאין שכר לפעולתו, כיון שהתורה לא הודיעה כלל אותו השכר הנפשי של מעשה הטוב, תאלמנה מדברי כזבים כאלה, כי באמת מה רב טובך (כאן הוא מביא דברי הרמב"ם שאין מבוא לשכל אנושי לצייר אותו השכר כי רב הוא, כמו שהדג שנברא במים אינו יכול להשיג ענין האש) אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, כלומר השכר אינו קצוב, אלא הוא כפי סוגי בני אדם ואופן עשיית המצוה כאמור. ובזה, אומר הדרשן, יובן במעשה העגל, למה חרה אפו של משה כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם, הלא כבר ידע כל זה מקודם, כי נאמר לו “לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה”, אמנם נתחדש לו ענין השמחה. הוא ידע רק ענין העגל, אבל לא תוקף השמחה בעשייתו, אך כאשר קרב אל המחנה וראה ביחד עם העגל – את המחולות, אותה רבוי השמחה שהיתה להם בעשייתו, אזי חרה אפו והשליך מידיו את הלוחות, כי “פועל הנפש הוא עיקר יותר גדול מפועל הגוף”.

את האגדה במדרש רבה (תרומה) “מן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות והיו הגדולים שבהם באים ומלקטים אותן והיו גונזים אותן וכו' " הוא מפרש באופן דלהלן: המונע היותר גדול להשגת התורה והבנת סודותיה הוא טורח הפרנסה, והאדם בשביל השתלמותו השכלית זקוק שתהא לו פרנסה מזומנת ומנוחת הנפש, ולכן אמרו “לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן”, והם היו יכולים להשיג ידיעת התורה, רמזיה, סודותיה וחדושיה, הנמשלים לאבנים טובות ומרגליות, כאמרם בגמרא “מרגלית היתה בידי ובקשתם לאבדה ממני”, וזוהי באמת שירדו לישראל עם המן אבנים טובות ומרגליות, כי בסבת המן השיגו רמזי המשכן וסודותיו – ו”הגדולים שבהן היו באים ומלקטים אותן וגונזים אותן" – דווקא הגדולים בעלי הדעת, כי עמי הארץ אף שיש להם פרנסה מזומנת אינם מאנשי העיון, היודעים להשתמש בעתות הפנאי בשביל השגת השלמות.

וכן בכל דרוש של הצרפתי אנו מוצאים ענינים ישרים בלי “עומק של הסתבכות והסתעפות” דרושית (עיין הקדמתו), וביחוד מצטיין הספר “יד יוסף” בסדר יפה ובהיר, כי שלטה בו ידו החרוצה של המחבר להציב ציונים בשולי הדפים להענינים שבגוף הדרשות ולעשות מפתחות באופנים שונים בסוף הספר, למען ימצא המעיין מבוקשו בנקל בתוך המון המאמרים אשר בספר הגדול הזה.

______________

תקון גדול להרמת ערך האגדה התלמודית ולהפצת למודה בעם עשה הרב ר' יעקב ב“ר שלמה בן חביב (מת רע"ו) בחבורו החשוב, המאסף לאגדות התלמוד, המפורסם בשמו “עין יעקב”. הוא נולד בעיר סמורה (צפון ספרד) והיה תלמידו של ר' שמואל וואלנסי, ויצא בגולה ביחד עם אחיו המגורשים בשנת רנ”ב והתישב בעיר שלוניקי בתוגרמה. כפי שכותב בהקדמתו, התעורר אצלו רעיון זה לאסוף אגדות התלמוד לספר אחד עוד משכבר הימים, אבל לא היתה לו אפשרות לגשם משא נפשו מחוסר ששה סדרי משנה ותלמוד עם כל המפרשים, והיה “קרוב לנמנע אצלו לקבץ כל אותם הספרים”. והוא נותן תודה לה‘, שבא לשלוניקי ומצא רוב הספרים, שהיה לו בהם צורך, בביתו של “החכם השלם והנעלה דון יהודה בן השר הנשיא החסיד דון אברהם בן באן בנשתי ז”ל“, וספרי הרשב”א, הריטב“א והר”ן מצא בבית קרובו של ר’ יהודה הנ"ל דון בן באן בנשתי. ורק אז הבשיל רעיונו לגשמו במציאות.

ר' יעקב בן־חביב נותן חשיבות יתרה לחבורו וקבע בשבילו תכנית רחבה, והוא להוציא מתלמוד בבלי וירושלמי את האגדות, שיש להן ערך במובן המוסרי והתורני בהתאם לשנים עשר העמודים, שערך בהקדמתו, ולסמוך להן כל הפירושים, שהיו כבר בימיו: רש“י, תוספות, רמב”ן, רשב“א, ריטב”א והר"ן.

ומעצמו עשה פירוש לאגדות וציין אותו בשם “אמר הכותב”. מלבד זה עשה מפתח גדול לאגדות הש“ס בסדר א”ב לפי הנושאים השונים של פרשיות התורה, כדי שימצאו הדרשנים מבוקשם.

הוא התחיל להדפיס את חבורו בימי זקנתו (בשנת פטירתו – רע"ו) ולא זכה לגמור את עבודתו, ורק זרעים ומועד הספיק להוציא בחייו. אחרי מותו הוציא בנו החכם המפורסם ר' לוי בן חביב (מחבר שו“ת מהרלנ”ח) את ארבעה הסדרים הנשארים. המפתח נדפס רק במהדורות הראשונות, ומפירוש של ר“י חביב ומן הפירושים האחרים, כמו הרשב”א, הריטב"א וכו' יש רק מעט מזער בסדרים הללו.

הפירוש “אמר הכותב” כאילו הוא בא רק למלא את הפירושים שקדמו לו. ובמקום שביאורם מספיק די צרכו להבנת האגדה, הוא רואה למיותר להוסיף נופך משלו. ורק במקומות הזקוקים לבהירות יתרה, אז גם הוא לוקח לעצמו “רשות הדבור” ומביע את דעתו בענין הנדון. ולכן פירושו בא לסירוגין בהפסקות גדולות. לא כן הדבר בפירושו לאגדות הירושלמי. בהקדמת פירושו זה הוא מתנצל, שבקש פירוש קטן או גדול על אגדות ירושלמי ולא מצא, ולפיכך הוא בא לבאר את האגדות “כפי שתשיג ידו בפירוש כוונת רז”ל". כאן פירושו מלא ומספיק על כל האגדות. ואין ספק, שאלמלי מצא איזה פירוש “קטן או גדול” היה מקצר בפירושו על הירושלמי כמו בפירושו על הבבלי. כי העיקר היה אצלו תועלת הזולת ולא ההתראות וההתפארות בחדושיו. תכלית פירושו לישב הזרות הנראות באגדות התלמוד ולקרב אותן אל השכל.

בכמה מקומות אתה מוצא אצלו באורים לאגדות חז“ל, הכוללים דרושים יקרים בהגיונם המוסרי. לדוגמא: סוכה ל”א ע“א – ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע קח על מים רבים צפצפה שמו (יחזקאל י"ז) “אמר הקב”ה אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והם שמו עצמם כצפצפה בין ההרים” – הוא אומר: “אפשר שכוונו לומר שהקב”ה רוצה לזכות את ישראל, שיהיו שלמים בתורה הנמשלת למים ויהיו כעץ שתול על פלגי מים (כערבה הגדלה על המים) והם מאסו בה ובחרו בחכמות אחרות הנמשלות לצפצפה בין ההרים, ואין להאריך“. באותו “ואין להאריך” כאילו הודגשה המציאות של היהודים בספרד, שהיו עסוקים בחכמות, כידוע. את מאמרו של ר' אלעזר (ביצה כ“ה ע”ב) “אמר הקב”ה אפילו כתורמוס זה ששולקין אותו ז' פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשוני בני” – הוא מבאר: “שמעתי מאיש האדמה, כי התורמוס פריו ועצו ועליו הכל מר, זולת השרשים שהם מתוקים, ולכן כאשר שולקים אותו פעמים הרבה, הוא חוזר לשרשיו להיות מתוק כמותם, כן ישראל, ששרשם מתוק מזרע אבותם, אם הם בעצמם חוטאים היה ראוי להם לחזור לשרשם על ידי השליקה במים, שהוא משל למוּסר הנביאים והצרות הבאות עליהם” – לפעמים הוא קולע בביאורו אל נקודת הפשט הנכון, כמו (פסחים מ“ט, ע”ב): “אין מכריזין על אבדתו” (של עם הארץ), ומבאר, שזה מוסב על בעל אבדה ולא על בעל המציאה, ובזה סרו קשיות רש“י ותוספות שם. ויש שהוא מוציא מסקנה לדינא, כמו בחגיגה י”ח ע“א “לא הניחן ר' טרפון להספיד”, הוא מעיר “מכאן מוכח שאסור להתענות במוצאי חג השבועות אפילו בזמן הזה דהא ר' טרפון בימי חורבן היה”, ומרן ר' יוסף קארו ב”בית יוסף" (או“ח סימן תצ”ד) מביא זה כיסוד הלכה, ואומר “וכן סתם ר' יעקב בן חביב בספר עין יעקב”.

הופעת הספר “עין יעקב” נחשבה למאורע חשוב בעולם האגדה. הספר שמש באמת מכשיר גדול להפצת אגדות התלמוד בישראל. אולי לא הכל מבינים את חשיבות הדבר ויש שואלים: איזה הבדל יש בין האגדות, שנדפסו בגמרא ביחד עם ההלכות ובין אלה, שנדפסו בספר מיוחד, שהרי החומר אחד הוא, ומה לי הכא ומה לי התם? אבל זוהי עובדה, שהאגדות, הנמצאות במצב מפוזר ומפורד, קטעים קטעים בתוך סוגיות הש“ס, בטלות לגבי ההלכות, ובפועל לא היו נלמדות מעולם מתוך הגמרא בתורת שיעור מיוחד של אגדה. ולומדי הש”ס, המעמיקים עיונם בהלכה, עוברים על האגדות באופן שטחי לגמרי (עיין להלן פרק ל"ב). ומזמן שהופיע בעולם הספר “עין יעקב” נעשו אגדות התלמוד כחטיבה מיוחדת בפני עצמה. “עין יעקב” נודעת לו חשיבות יתירה כלמוד מיוחד בשביל היחיד והצבור. בכל תפוצות ישראל קיימות חברות ללמוד “עין יעקב”. חוברו עליו פירושים מיוחדים, כמו פירוש “מאור עינים” לר' יאשיהו פינטו, הנקרא “פירוש הרי”ף" והוא באור דרושי גדול בכמות ובאיכות: “עיון יעקב” לר' יעקב רישר בעל “חק יעקב” ושו“ת “שבות יעקב” (הערכת הפירוש “עיון יעקב” עיין להלן פרק ל"ב). “עץ יוסף” ו”ענף יוסף" לר' חנוך זונדל, הכוללים דרושים מצוּינים. מלוקטים מספרי גדולי מפרשי האגדות הראשונים והאחרונים.

ר"י בן חביב זכה שעל ידי מפעלו היו אגדות התלמוד לקנין הרבים, וזכות הרבים תלויה בו.


פרק אחד ועשרים

הגרוש ורשומו ברוח העם. – רעיון נצחיות ישראל בדרשות הדרשנים בתקופת הגרוש. – גבורת הנפש של עם שלם שאין דוגמתה בתולדות העמים. – נסיון האנוסים ותלאותיהם. – ר' שלמה מולכו ודרשותיו. – אנוסי פורטוגל בהולנד. – ר' יעקב טירדו מקשטיליה מיסד קהלת ספרדים באמשטרדם ובית הכנסת “בית יעקב”. – ר' משה ב"ר אורי הלוי. – בנו ר' אהרן. – ר' יצחק עוזיאל. – ר' יהודה ביגא. – ר' שאול מורטירה. – ר' יצחק אבוהב די פונסיקו. – ר' מנשה בן ישראל. – ר' יוסף שלמה דילמדיגו (יש"ר מקנדיא).


ישנן תקופות בחיי העם, שהן כור מבחן לרוחו, תקופות של נסיון, שבתוכו מתבהרת ומתגבשת נפש הלאום, ויש אפשרות לעמוד על תכונתו וכוח החיים של אותו העם. תקופה כזו היא בלי ספק תקופת הגרוש של יהודי ספרד ופורטוגל. גרוש זה הטביע חותמו באופן עמוק ביותר בתולדות עם ישראל לא רק מהיותו מאורע מבהיל ומקרה אסון לאומי כשהוא לעצמו, אלא גם משום חשיבות ערכם של חיי היהודים בספרד ופורטוגל בתקופה, שבה נפל מאורע זה, ובשביל הרושם, שהשאיר אחריו הגרוש במצבו הנפשי של העם.

רעיון נצחיות ישראל תופס מקום נעלה בכתבי הקודש. אבות האומה והנביאים הראשונים והאחרונים מטיפים דברי תנחומותיהם, כי לא ישבות ישראל מהיות גוי כל הימים, ואחריהם החרו החזיקו דרשני הדורות להטיף טל תחיה על לב עמם בנחמת נצח ישראל. ודרשני היהדות, שקמו לכנסת ישראל בספרד בתקופה שקדמה לגרוש ובזמן הגרוש עצמו, כמו ר' יוסף אלבו, ר' יצחק עראמה ור' יצחק אברבנאל, העמיקו את רעיון קיומו הנצחי של עם ישראל, אחרי עמדם על אפיה של האומה הישראלית מתוך מראה עיניהם במהלך החיים של אחיהם בני עמם בזמן ההוא, בראותם עין בעין, כי הניצוץ העברי לא ידעך מכל רוחות שבעולם, ואפילו היהודי שמחליף דתו מתוך אונס נשאר יהודי בלבו ונפשו. הדרשנים היו מחזקים רעיונותיהם בפסוקים מכתבי הקודש, המתאימים אל נושא דבריהם, כמו “כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו' לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחך” (תהלים מ"ד) היו דורשים: “אפילו שסרנו מן דרך ה' במעשים ומנהגים חיצוניים, אבל “לא נסוג אחור לבנו” – בלב ונפש נשארנו שלמים אתך. “אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת, כי הוא יודע תעלומות לב” (שם) – אפילו בשעה שהיהודי עוזב לפנים את אלהיו הוא פורש רק כפיו לאל זר, אבל בפנימיות הלב הוא נשאר שלם באמונתו ו”אלהים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב" (עיין עקרים ד', מ“ו, ו”עקדת יצחק" שער צ"ח). הדרשנים היו מנבאים עתידות, כי סוף סוף יהיו האנוסים חוזרים בתשובה, ואלה שהיו עובדים את אלהים רק בלב, ישובו אליו לעין כל (עיין אברבנאל נצבים). ודרשותיהם נעשו לענין של מציאות ממשית בשעת הגזרה.

גרוש ספרד הגיה אור בהיר על תכונת הנפש הלאומית של עם ישראל בתקופה ההיא. יציאה בהמון של שלש מאות אלפי יהודים בשביל שמירת הדת – מן הארץ, שהיו שתולים בה משנות עולמים, זוהי עובדה של גבורה לאומית, גבורת הנפש של עם שלם, שאין דוגמתה בדברי ימי העמים. זה היה מחאה עצומה נגד מדת הרע ועריצות לב, שהיו שולטים בעולם הקתולי. אכן זה היה נסיון קשה ונורא, שרק עם ישראל המלומד ביסורים ונסיונות, יכול היה לעמוד בו!

אבל גם האנוסים, שנשארו בספרד והיו מוכרחים להתחפש בלבוש של שומרי הדת הקתולית, היו רק “פורשים כפיהם לאל זר” ולבם היה נאמן עם אלהי אבותם. ונסיונם היה עוד קשה ביותר, כי בחרף נפש היו נאלצים להסתיר יהדותם מעין כל. שוטרי האינקביזיציה היו עיניהם משוטטות על בתי האנוסים לחקור ולדרוש אם נאמנים המה עם מנהגי הדת החדשה. ומר היה גורלם של אלה, שנמתח עליהם חשד של שמירת דת ישראל. די היה לבלי ראות עשן עולה מתוך ארובת הגג של איזה בית מבתי האנוסים ביום השבת, כדי להאשים את יושביו ב“עברה חמורה” של שמירת השבת. מערות ומחילות עפר היו להם לבתי כניסה בשביל תפלה בצבור וקיום מצוות הדת, ביום טוב של ראש השנה היו מתרחקים ביחוד בהרים וביערות, כדי לשמוע קול שופר הרחק ממושב אנשים ואל יוָדע לאיש. אנוס אחד חרד על דבר ה' בשביל שלא יאשימוהו באכילת מצה בפסח לשם מצוה היה אוכל במשך כל השנה רק מצה באמתלא, כי בגלל מחלתו קשה עליו לאכול חמץ.

ולא רק אלה, שנפלו ברשת האינקביזיציה האכזריה, שהיתה פרושה לרגלם על כל צעד ושעל, אלא אפילו האנוסים, שהיו חפים מכל חטא ועון התענו ענויים קשים בשביל מוצאם היהודי. הכמרים העירו את ההמון נגד האנוסים, “המחללים” קדושת הדת הנוצרית בסתר ומחזיקים בה בגלוי להנאתם. כי באמת תפסו האנוסים מקום גבוה בחברה הספרדית ורכשו להם אחיזה לכשרונותיהם בכל פנות החיים הצבוריים. מהם היו עשירים מופלגים בעלי השפעה גדולה בעולם התעשיה והמסחר, מהם היו חכמים וסופרים ומשוררים, שעמדו בשורה הראשונה בספרות הספרדית, מהם היו בעלי אומנות, רופאים, שרי צבא, ונושאי משרות גבוהות במוסדות המלוכה, והרבה מהם התחתנו במשפחות נסיכים ורוזני ארץ. וזה עורר עליהם קנאה ורגשי שנאה ומשטמה בלבם של הספרדים, כי מקדמת דנא נמתח חשד על אותם “הנוצרים החדשים”, שרק מתחפשים המה במסוה של הדת הנוצרית ובלבם לא שכחו צור מחצבתם והמה יהודים בסתר אהלם. ומטבע הדברים, כי הכנסיה הנוצרית לא יכלה לעכל בקרבה את היסוד הזר ולהבליע אותו באבריה. כי מאז מקדם נודע היהודי למתנגד עולמי לעקרי הדת הנוצרית, מהיותו נושא דגל האחדות הטהורה בחרף נפש ובגאון לאומי במשך כל הדורות, ובצדק משכו האנוסים על עצמם עיני חשד בקרב הסביבה הספרדית.

ובאופן זה אפילו “הקתולים הנאמנים” מקרב האנוסים, שכאילו לא נשאר בהם כל סימן של שייכות אל עמם, שממנו יצאו, ובלב ונפש שמרו את הדת הנוצרית, גם המה סבלו צרות רבות ורעות ממוסדות החקירה של הדת הקתולית כיתר האנוסים, כי מן הפרט דנו על הכלל ומן הכלל דנו על הפרט, כי סוף סוף הלא גם המה היו רק יהודים שהתנצרו, הבדל הגזע והמטבע הלאומי העמידו חיץ מבדיל ביניהם ובין החברה הקתולית. ומצב כזה השפיע על אותם האנוסים “הכשרים”, שגם המה ישקרו באמונתם החדשה ויתקרבו אל אחיהם, וכשם שבאונס נדחפו אל הדת הקתולית כן נדחפו באונס ממנה.

וזה אחד מן הקוים הפסיכולוגיים בפתרון החידה העולמית של נצחיות ישראל, שאינו יכול להתערב בעמים, כשמן זה, שאינו יכול להתערב בכל המשקים שבעולם.

גדול ונשגב כוחה של דת ישראל, שאין כל רעיון ואמונה שבעולם יכולים לו. לא שנה אחת ולא שנתים, אלא תקופה ארוכה של שנות מאות נמשך אותו המהלך של התבוללות היהודים בספרד ופורטוגל, אבל התבוללות זו של שמד וכליון חרוץ לא עשתה פרי.

כשנדחף חלק מישראל, כמאתים אלף איש, בגזרת השמד של קנ“א, לתוך סביבה זרה של האמונה הנוצרית, לא פסקה מהם הנטיה הנפשית, הטבועה בלב כל איש מישראל אל מקורו ושורש נשמתו, ואדרבה כשהיו נאלצים בחזקת היד להשתחוות לאל נכר, התעוררו בלבם ביתר שאת וביתר עוז הגעגועים והצמאון לאל חי, ובמדה שנקרעו מעל אחיהם בגלוי כן התקרבו אליהם בסתר נפשם. כל דבר שנפל בישראל מצא לו הד חזק בלבם והשתתפו בצרת עמם כקדם. ומובן, כי גזרת הגרוש, שבאה בעטים של האנוסים על יהודי ספרד ופורטוגל, עשתה עליהם רושם קשה ומדכא עד מאד, ולרגל האסון הלאומי של עם ישראל התחוללה בקרבם מהפכה שלמה, ועיניהם היו צופיות לתשועת ישראל, שאז יוָשעו גם הם ממצבם הנורא. לבם היה ער בכל עת ובכל זמן לקלוט כל ידיעה או שמועה קלה, שבאה אליהם מקרוב ומרחוק על דבר התקוה המשיחית וגאולת ישראל. וכאשר הופיע מארצות המזרח ה”מבשר ישועות" דוד הראובני, ראו בו האנוסים אותות גאולה ותשועה קרובה. ומתוך אנוסי פורטוגל יצא אותו הדרשן בעל הדמיון החזק ורב הכשרון ר' שלמה מולכו.

ר' שלמה מולכו (נולד הרס“א בלישבון – מת על קדוש השם הרצ”ב במנטובה) היה בן להורים אנוסים. שמו בנצרותו היה דיוגו פיריס. מטבעו היה בעל כשרון עצום ויפה תואר עד להפליא, ולפיכך עוד מנערותו משך אליו שימת־לב מרובה בחוגים הגבוהים של רבי המלוכה ורוזני ארץ, ונתמנה למשרה חשובה בחצר המלך. וכאשר עבר דרך פורטוגל “המשיח השקר” דוד הראובני, ולרגלו התעוררה תנועה משיחית בקרב האנוסים, התרשם לבו הרגש של הצעיר מולכו מהשפעת התנועה הזאת, והניצוץ היהודי התלהב בקרבו וימל בשר ערלתו ויתגייר, ובכל עוז רוחו וכשרונו התמכר אל הרעיון המשיחי וגאולת ישראל. בחרף נפש עזב את מקומו ויצא מפורטוגל לתוגרמה וילמד חכמת הקבלה בישיבת המקובל ר' יוסף טאיטצק בשלוניקי וגם התודע למרן יוסף קארו. הוא הצטיין בחכמת הדבור היפה להפליא את לב העם בחזיונות מעולם הדמיון, ויכתת רגליו מעיר לעיר לעורר את העם לתשובה ויטיף על לבו רסיסי טל תחיה, כי עוד מעט ויבוא מלך המשיח וגאולתו קרובה לבוא. גדולי החכמים והמקובלים נכספו לשמוע דרשותיו וחזיונותיו, “כי הוציא מפיו דברי חן ורוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו” (דה“י לר' יוסף הכהן ב' י”ט). בשנת רפ“ט הוציא את ספרו “המפואר” או “הדרשות”. עקרי דרשותיו המה: ויכוח נצחי בין הקב”ה וכנסת ישראל ודברי ריבות בין מיכאל וסמאל. איוב, לפי רעיונו, הוא משל על עם ישראל המלומד ביסורים (המפואר י', י“א, י”ז). בסוף המאה השלישית לאלף הנוכחי, שנת ש', יבוא מלך המשיח, והוא בעצמו בא לפנות דרך ולסול מסלה לפני הגואל, ורמז באגדה במדרש אבכיר על הפסוק “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה” – “זו בית גוברין”, שהוא לפי דעתו איטליה של יון, שנחלקה לכמה מפלגות תחת ממשלת מלכים רבים (שם כ"א).

אבל לא כדרשן ומוכיח וחוזה חזיונות סתם הופיע ר' שלמה מולכו לפני שומעיו, אלא כאיש מדיני, הבא במלאכוּת לאומית בשם התועלת הכללית של עם ישראל לגאול אותו מיד צר. כוח דמיונו החזק נשאו לצאת לישע עמו, וגם התיצב לפני מלכים ושרים בשם משלחתו זו והציע דבריו גם לפני האפיפיור ברומא, כי לפי חשבונו אליהו הנביא יבשר הגאולה העתידה בעיר רומא והמשיח עצמו יושב אפתחא דרומא קרתא (עיין סנהדרין צ“ח ע”א). לבסוף הטילו עליו אשמה, כי הטיח דברי בוז נגד הדת הנוצרית, ואז נפקד עונו על עזבו את דתו בתור אנוס מפורטוגל והוציאו עליו משפט מות בשרפה. טרם העלוהו על המוקד הודיעו לו בשם הקיסר קרל החמישי, מלך וויניציה, כי אם יקבל עליו הדת הנוצרית, אזי ימחול לו עונו, אבל ר' שלמה מולכו מאן להמיר דתו וימת מות קדושים, וכשהלך למדורת אש קרא בקול גדול “שמע ישראל” ויצאה נשמתו ב“אחד”.

הדרשן ר' שלמה מולכו זה הסמל האמתי של גבורת הנפש והתלהטות הניצוץ האלהי אצל היהודי האנוס והכבוש תחת ידי זרים. במהותו וחייו התגשמו חייהם של אנוסי ספרד ופורטוגל, כי מה היו חייהם אם לא מלחמה והאָבקוּת ממושכה עם יצרא דעבודה זרה של הדת השלטת. בשעה שיד האינקביזיציה האכזריה היתה נטויה עליהם להביא בברזל נפשם ולשרפם חיים ומתוך אונס ופחד מות נשאו על בשרם אות הצלב, לבם היה מלא אהבה לכל קדשי ישראל והקריבו את נפשם על מזבח האהבה הזאת.

והנה אחרי תקופה ארוכה של יסורי הגוף והנפש וענויים קשים ומרים, שהתענו האנוסים מתגרת הדת הקתולית, אחרי שקדשו אבותיהם שם שמים על מוקדי האינקביזיציה חזרו זרעם בתשובה שלמה אל אלהי אבותיהם. הם השתמשו בכל מקרה שבא לידם להמלט על נפשם למדינות אחרות, ששם היתה להם אפשרות לשמור את דת ישראל בגלוי בלי כל מפריע. התישבו בערים שונות בהולנד, באיטליה, בצרפת, באנגליה ובתוגרמה, וכמה מהם באו לאמריקה. מתוך האנוסים הופיעו כמה אנשי שם גדולי תורה, הוגי דעות, חכמים וסופרים.

ביחוד עשו להם שם הקהלות של אנוסי פורטוגל, שנתיסדו בהולנד. רוח החופש, שהצטיינו בו החוקים המדיניים בהולנד משך אליו את האנוסים, שגרסה נפשם לעבוד את ה' בגלוי ולא לכסות יהדותם במשאון.

הקבוצה הראשונה, במספר עשרה אנוסים, באו להולנד בשנת שנ“ג ובראשם היה העשיר והחכם ר' יעקב טיראדו מפליטי האנוסים מקשטיליה ונכנסו בבריתו של אברהם אבינו על ידי הרב ר' משה אורי הלוי, אשכנזי מאימדן. ר' יעקב טיראדו היה הראשון, שיסד קהלת ספרדים באמשטרדם. ובשנת שנ”ח הקים בית הכנסת, שקראו “בית יעקב” על שמו. מגדולי האנוסים פליטי פורטוגל, שהתישבו ראשונה באמשטרדם, היו ר' יעקב ישראל בילמונטי, ר' רעואל ישורון ור' אברהם כהן. מעט מעט התרחב הישוב היהודי באמשטרדם מן האנוסים שבאו מפורטוגל וספרד. ר' משה בן אורי הלוי הכניס בברית היהדות שש מאות וארבעים ושמונה איש ובנו ר' אהרן – תשע מאות ושלשים ואחד (עיין תולדות ר' משה בן אורי הלוי לר' דוד פראנקו די“י חלק ז', ציון י”א). בראשית התיסדות הקהלה היה ר' משה דורש בשפה האשכנזית ובנו ר' אהרן היה מעתיק דרשותיו ללשון ספרד. וכאשר נתרבו חברי הקהלה הביאו להם “חכם” ספרדי משלוניקי, מרכז היהודים הספרדים בתוגרמה, את ר' יוסף פארדו (מת בשנת ש"פ). כעבור שנים מעטות נבנה ביהכ"נ “נוה שלום”. מהדרשנים הראשונים בקהלות הספרדיות באמשטרדם נודעים ר' יצחק עוזיאל ור' יהודה ביגא.

ר' יצחק עוזיאל (מת בשנת ש"פ) מפליטי האנוסים, מקום מושבו היה בעיר פיס באפריקה, ונתמנה לרב ודרשן בקהלת “נוה שלום” באמשטרדם. הוא נחשב לאחד מגדולי חכמי הספרדים, גדול בתורה וחכם בחכמת השעורים, רופא ומשורר. בדרשותיו החמות העיר לבב אנשי קהלתו להתחזק בעבודת השם ולסדר את חייהם בדרך התורה ומסורת ישראל, ודבריו עשו פרי. קובץ דרשותיו בשם “בית העוזיאלי” נדפס בוויניציה בשנת שס"ד.

ר' יהודה ביגא היה משמיע תוכחתו באזני האנוסים להדריכם בדרך היהדות השלמה ולהרחיקם מדרכי הקתולים, שרשומם עדיין היה ניכר בתוכם ביחס להשקפותיהם על קיום התורה והמצוות. ספרו “מלכי יהודה” – קובץ של חמשה עשר דרושים – נדפס בלובלין בשנת שע"ו.

מתקופה ההיא נודעים לשם דרשני אמשטרדם הרבנים ר' שאול מורטירה ור' יצחק אבוהב די פונסיקו.

ר' שאול בן יוסף הלוי מורטירה (ש“ן–ת”כ) בהיותו בן עשרים נתמנה לחכם ודרשן בקהלת “בית יעקב”, ואחרי עמדו על משמרתו זו במשך עשרים ושתים שנה, נתמנה לרב הכולל בקהלות המאוחדות של הספרדים. הוא יסד ישיבה בשם “כתר תורה”, שהעמידה תלמידים הרבה. בין התלמידים של ישיבת ר' שאול מורטירה היו המקובל ר' משה זכותא והפילוסוף ברוך שפינוזא. פעולתו היתה רבת הגוונים. הוא היה מורה ראשי בישיבה וראש ועד הרבנים ומטיף דברי מוסרו בבתי הכנסיות השונים באמשטרדם. מלבד חבוריו במקצוע החקירה הדתית, להגן על היהדות בפני משטיניה, חבר ספר דרשות בשם “גבעת שאול”. הספר יצא לאור בשנת ת"ה על ידי תלמידיו, ובהקדמתם נאמר, כי דרשותיו של ר' שאול מורטירה היו במספר אלף וארבע מאות.

הספר “גבעת שאול” גדול בכמות ובאיכות, וראוי לעיון והסתכלות בתור ספר־דרושי הגיוני מלא רעיונות ישרים והשקפות חשובות בכמה פנות התורה, דברי חכמה, דעות ואמונות. יש בו דרש, רמז, וגם ענינים על דרך הקבלה, אבל בסגנונו והרצאתו ורוחב דעתו של המחבר, כל החומר של הספר מקבל צורה של חבור מושכלי, כראוי לחכם מגדולי ספרד. ביחוד מצוין הסדר השורר בדרשותיו. כל דרשה יש לה שם מיוחד לפי הנושא שלה, הלקוח מתוכן הפרשה שבתורה, שאליה מתיחסת הדרשה. לכל דרשה מקדים הדרשן פתיחה במדרש אגדה מתלמוד ומדרשים, ובעצם הדרשה שולט רוח הגיון וסדר: פתיחה, גוף הדרוש וחתימה. העיקר בספר הוא באור המושגים וחקירות בענינים שונים, ובהמשך הדברים מבוארים כמה פסוקים ומאמרים באופן מיוחד לפי נושא הענין. למשל במאמר י“ד בשם “אליהו הנביא” הוא מבאר הענין של השארת אליהו בגוף ונפש, וסותר דעותיהם של בעל “עקדה” ואברבנאל ובעל “קהלת יעקב” בנדון זה, וסובר שעיקר תעודתו של אליהו “להעמיד עטרת התורה על עמדה” ולהסיר מתוכה כל ספק, כמו שאמרו בגמרא תיק”ו – ת’שבי י’תרץ ק’ושיות ו’בעיות, ובו תהיה משמרת הקבלה, ואומר, כי זה שכתב עליו הנביא מלאכי “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו”, דיקא דכתיב ישמרו, כאוצר המשמר מה שבתוכו לאורך ימים. זוהי באמת הערה חשובה למבינים. במאמר מ“ז בשם “את אשר איננו פה” הוא מדבר על מהותה של תורת ישראל, שהיא כוללת לכל האומות, שיבואו להסתופף בצלה, כמו שאמר “ואת אשר איננו פה עמנו” ואומר, כי הוראתו של המ”ם “מכל העמים” אינה רק יתר מכל העמים אלא גם של כל העמים, כלומר אתם תהיו לי הסגולה, שאליה יתאספו כל העמים שירצו להיות מסוגלים ומאוצרים באוצר האלהי, “כי לי כל הארץ”, כלומר כל אנשי הארץ, כמו “וכל הארץ באו מצרימה”, כי שערי הברית פתוחים בפני כל אשר ירצה ליכנס בה. באורים מעין אלה השנים, המובאים כאן, מראים על רוחב לבו של הדרשן, שלא התגדר בדרושים קלושים, שבאים רק לשנות פשוטו של מקרא ולא יותר,

כי לאור באוריו מתנוצצים זהרי חכמה, ורעיונות חדשים, שיש להם ערך כללי להבנת מושגי התורה, מקבלים תקונם, והמה “כמסמרות נטועים” בהגיון הכתובים.

הדרשן ר“ש מורטירה נוגע בדרשותיו בכמה צדדים שליליים של אנשי זמנו ומקומו. במאמר י”ג “קנאת העמים” לפרשת שמות הוא אומר, כי גלות מצרים נקראה “כור הברזל”, מפני שהיא פועלת פעולת הכור, שבו יצורף ויוסר כל סיג מן הכסף והזהב ומקבלים כוח לעמוד בפני האש ומכות הקורנס, וכן בצרות מצרים הוכשר ישראל לעמוד בפני גליות אחרות, לסבול ולפעול פעולתו, כי כבר רכש לו נסיון בגלות זו, איך לסבול ולצאת מן המצר. ומקדיש הדרשן כל דרשתו להראות, כי חיי המותרות של היהודי בגלותו (“וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם”) הביאו עליו צרות רבות ורעות בכל התקופות והזמנים.

ומאריך בדרוש זה להוכיח מן הסברא ומן הכתוב ומן המציאות, עד היכן חיי המותרות גורמים ליהודי אריכות הגלות וכובד התלאות וגרושים ממקומות מושבותיהם. במאמר מ“א “ככוכבי השמים” לפרשת דברים, הוא מוכיח אנשי קהלתו במאמר חז”ל “כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם” ואומר, כי לחרפתנו המעלות הראויות לישראל נמצאות בעמי הארצות אשר אנו ביניהם, “לומדים מהם הלבושים היפים והגאוה ואין לומדים מהם ההשקט בתפלה”, ומונה עוד מדות טובות, שאין בני דורו נזהרים בהן. מלבד ספרו “גבעת שאול”, חבּר ספר “שארית הנפש”, ספר “תורת משה אמת” ועוד ספרים בספרדית. ‏

________________

ר' יצחק אבוהב די פונסיקו (ש“ס–תנ”ג) היה ממשפחת אנוסי פורטוגל, ובהיותו ילד בן שבע בא עם הוריו לאמשטרדם. הוא למד תורה מפי ר' יצחק עוזיאל ובשנת האחת ועשרים לימי חייו כבר קבל את התואר “חכם” ונכנס לתוך ועד הרבנים בעירו. בשנת ת“ב נתמנה לרב בקהלה החדשה, שנוסדה בבראזיליה (בעיר פירניבוקא), שהיתה נמצאת אז תחת ממשלת הולנד, ועמו יצאו שמה המדקדק משה די אגולר וקבוצה גדולה של איזו מאות אנוסים, אך כאשר נצחו הפורטוגזים במלחמתם בשנת ת”ו ובראזיליה עברה לממשלתם, והיהודים היו מוכרחים בשביל זה לעזוב את בראזיליה, שב ר' יצחק אבוהב לאמשטרדם ונתמנה שם לדיין, ואחרי מות החכם מורטירה נתמנה לחכם ראשי ודרשן בקהלת אמשטרדם. החכם אבוהב די פונסיקו היה בעל כשרון גדול בחכמת הדרשנות. כמה מדרשותיו נדפסו בלשון הפורטוגזית. הוא למד גם חכמת הקבלה והעתיק מספרדית לעברית את החבורים של בן דורו, חכם ומקובל מאנוסי ספרד, ר' אברהם הכהן אירירה “שער השמים” ו“בית אלהים” (אמשטרדם תט"ו). הוא נהל את עדתו במשך ע' שנה ומת בן תשעים.

השלישי בסוד החכמים וחברי הבי“ד באמשטרדם היה החכם הגדול רבי מנשה בן ישראל (שס“ד–תנ”ג) בעל “נשמת חיים”, שעשה לו שם עולם בספריו הרבים בלשונות העמים, להוכיח להם אמתת תורתנו, ובצדקתו שעשה עם עמו, כי נתגלגלה זכות על ידו להעביר את גזרת הגרוש של המלך אדוארד הראשון ובהשתדלותו העצומה נתן אוליבר קרומבל זכויות אזרחיות ליהודים להתישב באנגליה כשאר תושבי הארץ. אביו ר' יוסף בן ישראל, פליט מאנוסי ספרד, נמלט ממהומת האינקביזיציה ובא לאמשטרדם בעוד שבנו מנשה היה ילד קטן, ויתחנך הנער בישיבת החכם ר' יצחק עוזיאל, ושקידתו וכשרונותיו העלוהו למעלה גדולה בחכמת התורה. הוא השתלם גם בחכמות וידיעת כמה לשונות כעשר במספר. ביחוד השתלם בחכמת הדבור היפה לדבר כן ולדרוש בקהל עם, ואת כוח כשרונו זה החל להוציא לפעולות בשחר ימיו ובהיותו בן חמש עשרה שנה כבר החל לדרוש ברבים, ואחרי מות ר' יצחק עוזיאל בשנת ש”פ נתמנה לרב ודרשן במקומו, ושמו התפרסם כדרשן ומליץ בעל כשרון גדול, שגם חכמי הגוים באו לשמוע חכמתו (עיין “נובלות חכמה” ליש"ר מקנדיא בסוף הקדמתו). כשרונו הדברני נזכר בנוסח מצבתו: “לא מת הרב, עוד לא כבה נרו, הנו עודנו חי במרומי ערץ, ובעד עטו גם עדן מדברו, נצח יהיה זכרו כימי ארץ” (מאסף תקמ"ח, העתקה מספרדית). מלבד ספרים בחמש לשונות נשארו ממנו ארבע מאות וחמשים דרשות, שדרש בשפה הספרדית (רשימת ספריו בהקדמה לספרו “תשועת ישראל”).

שפת הדרשה אצל היהודים ההולנדיים היתה ספרדית, והרבה מחכמי העמים וכמריהם היו באים לשמוע דרשות הרבנים. וכאשר שאלו לאחד מן הכהנים הישועיים, ושמו אנטוניה וויאריירה, מה דעתו בדבר דרשות הרבנים אבוהב ובן ישראל ולמי מהם הוא נותן היתרון – ענה: “בן ישראל מדבר מה שיודע ואבוהב יודע מה שמדבר”. וההערכה הזאת אמנם מתאימה לתכונות שני אלה הדרשנים. רבי מנשה בן ישראל היה חכם כולל ומקיף ידיעות רחבות בתורה ובחכמה ובלשונות וקרא ושנה הרבה בכל מקצועות הספרות העברית והכללית, ולכן דרשותיו היו נזונות מן אלה הידיעות ונשענות עליהן, אבל ר' יצחק אבוהב לא היה מצטיין כל כך בבקיאותו הגדולה בחכמות, ודרשותיו הראו ביחוד על רוחב לבו של הדרשן וידיעת עניני החיים, שעליהם היה נושא מדברותיו.

____________

בסביבה זו של החכמים והדרשנים באמשטרדם עמד על משמרתו בתור רב ודרשן במשך שלש שנים (שפ“ח–שצ”א) החכם הכולל, הדרשן, הפילוסוף והרופא רבי יוסף שלמה דילמדיגו, המכונה יש“ר מקנדיאה (שנ“א–תט”ו). מקודם היה רב ודרשן בהמבורג בקהלת הספרדים, ומחמת “המגפה, שבערה בשכונתו, הוכרח לפזר רגליו ובא לעיר גליקשטאט, ר”ל עיר של מזל, והעיר חדשה ושוממה מבלי יושב, ומזל וברכה אין בה, והיה משמים בתוכה ליסע מכאן לאמשטרדם” (מלשונו של יש"ר בסוף ספרו “מצרף לחכמה”), וישמחו אנשי הקהלה לקראתו, כי שמעו הטוב כבר הגיע אליהם מרחוק, ויתמנה לרב ודרשן, ומדי שבת בשבתו היה דורש דברי שפר בקהלות הספרדיות לקרב לבם של ישראל לתורה ולאמונה. מהיותו מטבעו ומחנוכו חכם וחוקר לכל תכלית ממופתי “ההיקש השכלי” היה היש“ר מנעוריו מתיחס בשלילה אל חכמת הקבלה, וכאשר הגיע לכ”ז שנה הזדמן בדרך נסיעתו עם שני גדולי המקובלים וחכמים מפורסמים ר' יעקב נ' נחמיאש בקוסטנטינא והרופא ר' שלמה נ' ארואי ביאס, והמה הראו לו בראיות נאמנות, כי חכמת הקבלה קרובה לפילוסופיה, ומתוך השפעתם התחיל להסתכל ולהתבונן בקונטרסים של קבלת האר“י, אז רוח אחרת התחדשה בקרבו ונתן לבו לדרוש ולתור בחכמת הקבלה “וזכה וזיכה את הרבים” (עיין “מדבר קדמות” הקדמת תלמידו ר' שמואל שץ לספר “מצרף לחכמה”) ובכתביו ודרשותיו היה מרים ערכה של הקבלה דרך בקיאות עצומה בספרות ישראל והגיון נפלא, והיה אומר: “הנני רואה כמה וכמה יוצאים כנגדי ואומרים לי, אם כן איפוא ילמדנו רבנו ארחות חיים והדרכים שבהם נעלה בהר ה‘, ונזכה לסודות התורה ונהיה כאלהים לפעול פעולות נוראות, שעל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ונרוץ אחריך, כי נדע נרדפה לדעת את ה’ וכו', על זאת אשיבכם מלים, שמי שחננו השם שכל, וגם הוא מצדו לא יבצר להכין עצמו בהכנות הראויות ולקשר נפשו עד שתהיה משכן לחכמה, ודאי שרוח אלהים תהא חופפת ומרחפת עליו, ופסוק מלא הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובלי ספק ירד עליו השפע האלהי, כמו שכתוב על מהרר”י אשכנזי (האר"י) ותלמידיו, שכאשר יאמרו הפילוסופים, שתיכף שיהיה החומר מוכן תבוא אליו הצורה, וכן היו עושים בני הנביאים, רוצה לומר התלמידים, שהיו נכספים לנבואה, שמשם הכוח לפעול אותות ומופתים, ומי שהגיע לאותה מדרגה אשרי יולדתו” (מצרף לחכמה פרק י).

מלבד ספריו “אלים” “נובלות חכמה”, “מצרף לחכמה”, “שבר יוסף”, עוד חבר הרבה ספרים בכמה מקצועות של חכמה (רשימת חבוריו עיין בהקדמת “מצרף לחכמה” והערות. עליה בשם “לישרים תהלה” מאת ר"ד טורש).

ובין כך אנו רואים, שהקבוצה הקטנה של אנוסים שהתישבו באמשטרדם, היתה יסוד לקהלה שלמה, שבמשך תקופה קצרה התפתחה ותהי למרכז ישראלי. מלא חכמים וסופרים, גדולי התורה והיראה.

קהלת אמשטרדם המפוארה, הקהלה של “הנוצרים החדשים”, המַרנים, פליטי ספרד ופורטוגל, קהלה זו, שקמה מתוך גיא ההרגה וערמות אפר ותפרח ותיף בגדלה והיתה לאם הקהלות במוסדות הצבור שלה, בדרשניה וחכמיה ובבתי הדפוס הראשונים לספרים עבריים – זהו מופת חי לקיומו הנצחי של לאום ישראל. אותו העולם היהודי, שנתהוה מחומר של אוד מוצל ממדורות אש האינקביזיציה, הוא באור נאמן ונכון להמראה הגדול, שראה הנביא “הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכל”.


פרק שנים ועשרים

הדרשה העברית באיטליה. – המצב המדיני של יהודי איטליה. – למוד החכמות. – ר' יהודה מסיר ליאון וספרו “נופת צופים”. – ר' עובדיה ספורנו ופירושו על התורה. – ר' יהודה מוסקטו וספרו “נפוצות יהודה”. – ר' עזריה פיגו וספרו “בינה לעתים”. – ר' יהודה אריה די מודינא וספריו. – ר' שמואל יהודה (מינץ) קצנלנבוגן וספרו “דרשות” מהר“י מינץ”. – ר' ברוך לוצטו. – ר' גדליה יחייא בעל “שלשלת הקבלה”. – ר' יעקב די אלבו. – חשיבות הדרשה באיטליה.


בהתאם אל המצב של הדרשה העברית בקהלות של יוצאי ספרד ופורטוגל הלכה הלוך והתפתח הדרשה באיטליה. מתוך ספרי הדרוש, שנשארו לנו מהדרשנים באיטליה, נראה, כי גם הם הלכו בדרך הדרשנים מקרב חכמי ספרד בנוגע לתכנית הדרשה וצורתה. החקירה ההגיונית שמשה גם אצלם יסוד עיקרי לדרשותיהם, וביחד עם כתבי הקודש ומאמרי התלמוד היו לוקחים חומר לחקירותיהם מדברי חכמי העמים ומליצותיהם. וגם הם היו נושאים את מדברותיהם בשפת המדינה, אף על פי שהדפיסום אחר כך עברית, כדי שיהיו לקנין כל בני העם בתפוצותיהם מצבם המדיני של יהודי איטליה, שהיה טוב ביחס לשאר הארצות הכשיר בשבילם אפשרות ללמודי החכמות והשתתפות בהתפתחות התרבותית של הארץ. הרבה צעירים מאשכנז ופולין נהרו לאיטליה ללמוד חכמת הרפואה, וגדולי התורה שם היו מלומדים גם בחכמות חיצוניות, והדרשנים היו מזוינים בידיעות מתאימות אל הדבור היפה וחכמת ההלצה.

כדי לדעת עד כמה נתנו ערך חשוב לחכמת הדבור בחוגי הרבנים באיטליה, יש להראות על העובדה, כי הרב במנטובה רבי יהודה בן יחיאל מסיר ליאון (חי בתחלת המאה השלישית לאלף הששי), בר פלוגתיה של רבי יוסף קולון (מהרי"ק) הקדיש כשרונו המדעי לחקירת דרכי ההלצה וחוקי הדבור היפה, והוציא לאור ספר נכבד במקצוע זה בשם “נופת צופים” (נדפס בחיי המחבר ובשנת תרכ“ד ע”י הדרשן ר"א ילינק). הוא נחלק לד' שערים, בהם מאה ושלשים ושבעה פרקים, כוללים כל סוגי הדבור וההלצה, הרמיזה ותנועות האברים, אופני השנויים בקול ובנעימה וכדומה, כפי כללי הריטוריק וצחות הדבור שבספרי אריסטו, ציצרו וקווינטיליאני. המחבר השכיל למצוא לכללים הללו מקום אצל הדבור הנבואי ומבאר כל אחד מן הכללים בפסוקים מכתבי הקודש, ומראה, כי יפוי ההלצה תופס מקום חשוב בספורי התורה והנביאים.

______________

מפרש המקרא המפורסם ר' עובדיה ספורנו (רל“ז–ש”י) היה רופא וחכם גדול בחכמות חיצוניות. הוא עשה פירושו על התורה נגד הפוקרים ו“בנים לא אמון בם נותנים טעם לפגם בשכל מליה” (הקדמה) אבל הכניס בו גם ענינים, שיש להם ערך מיוחד בדרוש ובמוסר. למשל בפ' פקודי בדבר חשבון הזהב והכסף של המשכן: “כל הזהב העשוי למלאכה” וגו' הוא מעיר, כי העיד הכתוב על קצבת הזהב והכסף והנחושת, שנכנסו במלאכת המשכן, שהיו מעט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס, ובכל זאת יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין היו סיבה להשראת השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו שם. בפ' בהעלותך הוא מכניס בפסוק “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” רעיון דרושי יפה מאד: "כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, בהיות אור הימניים ואור השמאליים שניהם מכוונים ופונים אל אור האמצעי, שהוא עיקר המנורה, וכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם, ומשמאילים העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים, תהיה להפיק רצון ה' באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם: ויענו “כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, כלומר בין כולנו נשלים כוונתו”. בפ' ראה הוא מפרש הכתוב "כי תעשה הישר בעיני ה' “, אצל אסור אכילת דם באופן זה: “כאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו, אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה', כאמרם ז”ל אל יאמר אדם קצה נפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי”. בפ' האזינו הוא מפרש “שמנת עבית” – “הנה אתה ישרון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת, כאמרו: וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא”. וכן אתה מוצא אצל הספורנו דרושים שלמים, שיש בהם רעיונות חדשים ודברים מצוינים בכמה פנות שבתורה, הנוגעות לחייו הרוחניים של עם ישראל. עיין למשל הדרוש על דבר קדושת ראש חודש (במדבר כ“ח י”א) או על דבר מנוי המלך בישראל (דברים י“ז י”ד).

מלבד פירושו על התורה חבּר ר' עובדיה ספורנו פירושים חשובים מאד על קהלת, שיר השירים, תהלים, איוב, יונה, חבקוק, זכריה. ספרו “אור עמים” נדפס בבולוניא בשנת רצ“ז, והוא ספר פילוסופי, “תשובות לאפיקורס מכללים מונחים מתורתנו ומספרי הפילוסופים ועניני הנשמה”. המחבר העתיק בעצמו ספרו זה ללשון רומית ושלחו להנרי השני מלך צרפת. בראש המחזור הרומי (בולוניא שנת ש') נדפס פירוש ספורנו על פרקי אבות, ובכתב יד נשאר ממנו “ביאור לספר אקלידוס” וגם “ספר דרשות”. הר”ע ספורנו היה נחשב לאחד מגדולי התורה באיטליה עד כי פנו אליו בשאלות בהלכה למעשה (שו“ת ר”מ קצנלנבוגן סימן קצ"ב). ועיין כוונות התורה להר"ע ספורנו בסוף המאמר דרוש נכבד בענין שמחת הנפש והכבוד האמתי.

_______________

החשובים שבין הדרשנים באיטליה, שספריהם הגיעו לידנו כיום הזה, המה רבי יהודה מוסקטו, רבי עזריה פיגו ורבי יהודה די מודינא.

רבי יהודה בן יוסף מוסקטו (נולד בערך ה' ר“צ – מת כ' אלול ש”ן) בא בנערותו כבן ארבע עשרה שנה מעיר מולדתו אסימו אצל אנקונא (איטליה) ולמד תורה וחכמה מרבותיו האחים ר' משה דוד ויהודה פרובינצאל וגם מר' עזריה מן האדומים בעל “מאור עינים”, עד כי התפרסם לחכם גדול־בתורה וחכמה ודרשן מצוין בעל לשון למודים. בסוף ימיו (בערך שמ"ז) נבחר לרב הכולל וריש מתיבתא בעיר מנטובה. הוא חבר באור גדול על “הכוזרי” בשם “קול יהודה”, שממנו נראה רוחב דעתו ועומק חכמתו של המבאר.

ספרו “נפוצות יהודה” (וויניציא שמ“ח, לבוב תרי”ט, ווארשא תרל"א), שהוא קובץ נ“ב דרשות, נתקבל בעולם הדרשנים כספר מקורי, המצוין בהגיונו הנפלא וברעיונותיו הנעלים, הבנויים על יסודי החקירה בספרות ישראל העתיקה ובספרות הפילוסופים מישראל ומעמים. הדרושים של ר”י מוסקטו מצטיינים בחומר מיוחד. רוח דעת שורה עליהם וזיו חכמה מבהיק מתוך שורותיהם, עד כי הספר כולו עושה רושם של ספר חכמה מלא חקירות בדברים העומדים ברומו של עולם הרוחני. מלבד שרעיונותיו מוצאים להם ביסוס וחיזוק בספרי החכמה, עוד סלל הדרשן לעצמו דרך חדש בבאור הכתובים ואגדות התלמוד. והסגנון המיוחד של מוסקטי נוגע לא רק להרצאת הדברים אלא גם להתוכן, כי חן פיוטי הוצק בבאורו, וכל מי שיש לו לב מבין מרגיש טעם מיוחד בדרושי המוסקטי. ולאו דוקא הדרושים כשהם בשלמותם, כל אחד לפי תכנו ומגמתו, אלא אפילו הרעיונות, השיחות, הבאורים, שבאים לכאורה “כלאחר יד” ונושרים כמו מאליהם מתוך קמטי הדרוש, גם המה מפיקים טוב טעם ודעת ונותנים חומר הגון לכל דרשן בעל טעם והבנה ישרה בחכמת הדבור.

בהקדמתו הוא מברר גודל התשוקה, אשר בלב כל איש להודיע השגותיו לבני אדם, וביחד עם הפסוקים מירמיה, איוב, הוא מביא חקירות ומליצות בנדון זה מהפילוסופים סיניקה, אריסטו, ובא לידי מסקנה, כי עיקר שאיפתו ותכליתו של האיש, שאסף ידיעות החכמות, הוא רק בזה, שיוכל להודיע אותן החכמות לאחרים, ואם היה באפשרות האדם לעלות השמימה, לראות בנועם הסדר של צבאות מעלה, לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחבריו את המראה הגדול ההוא. ולכן הוא רואה את עצמו בהוצאת ספרו “עושה מעשה אנוס על פי החוק הטבעי ולא יכול מלט משא”.

ורבי יהודה מוסקטו הוא היה אמנם האיש, שעלה למרומי המחשבה האנושית ולבו ראה שם הרבה חכמה ודעת, ומה שראה הודיע במקהלות־עם בדרשותיו, המלאות שפע רעיונות, דברי חכמה ומחקרים עמוקים, משובצים בסגנון וצורה נאה ומשובחת.

די לשים עין על הדרוש הראשון בשם “הגיון בכנור”, כדי להוכח עד כמה היה הדרשן שליט בגנזי החכמות והלשונות ועד היכן הגיע במעוף שכלו ועומק הבנתו וטוב טעמו לצרף וללבן את המצאותיו הדרושיות ולהסבירן לשומעי דבריו ולהביאן לידי מסקנה אחת במוסר ודעות. הנושא של הדרוש הזה אמנם לא חדש לגמרי אצל הדרשנים, ב“עקדת יצחק” (שער י"ב) יש דרוש בשם “נגון העולם”, וקוטב הדרוש הוא להוכיח, איך שהעולם הגדול והעולם הקטן (האדם) המה כשני כלי נגון הנערכים על יחס אחד, ובהניע מיתרי הכלי הקטן יתעוררו לעומתם מיתרי הכלי הגדול – כן התקון והקלקול של העולם תלויים במעשה האדם. אך הדרשן ר“י עראמה תפס בשכלו החריף את הרעיון עד כמה שזקוק הוא אליו לברור הנושא העיקרי של דרשתו ולא הרחיב את הרעיון כשהוא לעצמו, כי לכאורה הלא אך מעט מזער חומר יש במקצוע הדרוש בשביל ברור רעיון כזה. אבל ר”י מוסקטו הקדיש לרעיון דרוש גדול. ואמנם יש להתפלא על החומר העשיר, שהמציא הדרשן לדרושו “הגיון בכנור”. זהו באמת הגיון נעלה ותורה שלמה של מלאכת הנגינה ופעולותיה בנפשות בני אדם.

הדרשן פותח דרשתו בשיחה יפה על דבר אמנות הנגינה מצדה ההלכתי (התיאורי) ומדבר על הערך וההסכמה בין הקולות (קונסונאַנס), שעליהם מיוסד הנגון, ומבאר, כי אנשי השם בחכמת המוסיקה יחסו ראשית דרך ידיעתה לאחד מגדולי חכמיהם פיטגורה, וספרו עליו, כי בשמעו קול הכאת הפטישים על גבי הסדן יוצא בנעימה מחנותו של חרש ברזל, וברצותו לעמוד על עיקר חדוש הנעימות ההיא בדרך הנסיון, חקר על משקל כל פטיש וערכו עם חבריו ומצא, כי בערך אל השווי או ההבדל בין המשקל, כן משתנה הקול בחלקיו הערכיים זה לעומת זה, ומתוך ההסכמה שבין החלקים תולד ערבות הקולות (כאן מונה הדרשן ושוקל חלקי הקולות לשמותיהם בלשונות לטין, יון ואיטליה). אלה הן התחלות המוסיקה, אשר המציא לפי דעתם פיטגורה, ומהן ינקו כל הבאים אחריו להוסיף על החכמה ולהשלימה. ואומר הדרשן: “אכן שקר נחלו המיחסים אליו המצאה זו, שהרי על פי עדות ה' נאמנה יובל היה אבי כל תופש כנור ועוגב”. והנה הוא משער השערה נכונה, כי אפשר שהמצאת החכמה היתה באמת על הדרך הנזכר, בהיות תובל קין אחיו לוטש כל חורש נחושת וברזל, ויובל אמנם הגיע להמצאת המוסיקה על ידי הנסיון של הסכמת הקולות, ששמע מבין הפטיש והסדן אצל אחיו. ושוב הוא משער, כי בהיות יסודה של חכמה זו הסכמת הקולות, אפשר שהמלה “מוסיקה” מתאימה אל המלה העברית “מזג” בחלוף אותיות המוצא (“מסכה יינה” כמו “מזגה יינה”) – על שם התמזגות הקולות וערובם בהסכמה נערכת.

ומתוך זה הוא אומר, כי אחר שבטבע הבריאה העיקר הוא המשקל המדויק וההתאמה בתוך חלקיו זה לעומת זה (מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים – ישעיה מ') ובין היסודות שורר יחס נגוני ומזיגה מוחלטת, בודאי שחללו של עולם מלא נעימות נגון. וקורא הדרשן: “מי ישא עיניו השמימה וראה את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, סדורם וישרם והגבלת סדר תנועותיהם ומצב מבט ניצוציהם, אשר מהם ימשכו ויושפעו פעולות נגלות מועילות ומעולות, ויהא סרבן באותה שעה לענות אמן בעל כרחו, כי בחכמה, בתבונה ובדעת מה' מצעדיהם כוננו על יחסים וערכים נגוניים שלמים וכן רבים”. ואומר, כי בעלי המדע בקרב מחנה הפילוסופים סוברים, שהגופים ההם היקרים יחדשו בתנועותיהם קולות ערבים, ומה שאין אנו מרגישים בהם, הוא מצד התמדת ההרגל בשמיעתם, עד שיבוטל בזה הרגשנו, כמו שיקרה לשוכנים אצל מקום נפילת מי נילוס מארובותיהם, שאין מרגישים בקול מפלתם לרוב הרגלם בו. ואמרו, כי הקולות הנגוניים ההם אי אפשר לשמוע זולתי מי שחושיו זכים וטהורים, בלתי מעורבים ושקועים בטנוף הדברים החמריים ועכירתם, אשר בהם “יחסר מזג המוסיקה הגלגלית בלי ספק”. ופיטגורה היה מתפאר, כי בהעלותו את חושיו למדרגת הטוהר והזכוך לקָחה אזנו שמץ הקולות הערבים ההם, גם אפלטון בספרו “טומיאו” כתב. שלכל אחד מהגלגלים זמירות שבח אלהי, ואומר הדרשן, כי “זה גנוב הוא אתם, כי לנו הוא ולבנינו”, ורעיון זה נמצא במדרשו של ר' שמעון בן יוחאי, כי קול הגלגלים נשמע במרחבי כל הרקיעים ומכה ומושך בשיר ולא הוה בר נש דשמע ליה בר ממשה ויהושע משרתו וכד שמע יהושע נעימותא ונהימותא דשמשא לא יכל לסבול אותו, מה כתיב ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, דום מלומר שירה, דום מקל נעימותא ונהימותא, וגם בגמרא (יומא כ') נמצא “קול גלגל חמה שמנסר ברקיע”, ורבי אברהם אבן עזרא (תהלים צ"ג – מקולות מים רבים) אומר, כי לגלגלים קולות וכו' – “ואלה הקולות לא ישמעו החרשים כאשר לא יביטו העורים מעשי השם הנוראים”.

ומביא הדרשן הרבה מקורות מספרים עתיקים למלא את הנושא הנפלא הזה, והולך ומונה כמה מעלות לאמנות הנגון ופלאי פלאיו בתקון הנפשות, הוא מרגיע ומשקיט נפש התינוק הבוכה, הוא מחיה ומשיב נפש נכאה, הוא מזרז הפועלים ומקיל עליהם קושי העבודה וטורח גופם. ויש סוגים שונים ופעולות שונות בשיר, זה מוליד התעוררות למלחמה, וזה מוליד עצבון ויללה, זה מוליד יושר לבב וזה מוליד שמחה; וגם עיון החכמות לדברי הפילוסופים, מקבל השפעה מן הנגון, וכוח הנגון משרה על האדם רוח הקודש (והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' – מלכים ב‘, ג’). המלאכים אומרים שירה, ישראל אומרים שירה, פלאי הטבע, נסים ונפלאות הבורא מביאים את האדם לידי מדרגת שירה. “אורייתא בנגינא, שכינתא בנגינא, ישראל סלקין מגו גלותא בנגינא הה”ד אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ודוד חותם את תהלותיו: הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול וגו' וסוף דבריו “כל הנשמה תהלל יה הללויה” – זוהי התעוררות הנשמה מתוך נעימות המוסיקה למדרגה עליונה עד מאד.

לקוטב הדרוש לקח לו הדרשן את מאמרו של רב חנא בר ביזנא (ברכות ג', ע"ב) “כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה” וכו' ומבאר, כי כנור של דוד זה גופו ונשמתו של דוד, שנבנו בערכים ויחסים נגוניים, ורוח צפונית, הוא הרוח הנפשי המרחף על פני המוח לעורר כוח המשכיל, היתה מנשבת בנשמתו המסודרת והנערכת בערכי המוסיקה, והיתה מתחזקת להוציא נגוניה ביתרון נעימות, כי תבענה שפתי דוד תהלה ושירים ודברי תורה ברוח הקודש הנאצל עליו, והכנור היה מנגן מאליו מצד שלמות הקנין, שהעלה בידו מרוב הרגלו, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. “ועל פי הדברים הללו, אומר הדרשן, כבר נמצא כנורו של דוד ביד כל אדם, כי גופו, רוחו ונשמתו אל עצמו יאסף, להיותו כנור נערך ככנורו של דוד”.

זה תוכן הדרוש בקצור, אבל כל המעיין בגוף הדרשה יתפעל משפע רב של חומר ורעיונות, שמביא הדרשן בשביל בירור הנושא של אותו הדרוש הנגוני, שהוא באמת מרגלית טובה בספרות הדרוש.

וכמו כן כל דרשה ודרשה בספר “נפוצות יהודה” כוללת בתוכה כמה רעיונות והגיונות יקרים, קלוטים מתוך מאמרי התלמוד והמדרשים וכתבי הקודש, מבוארים בסגנון נעלה. למשל בדרוש מ"ט בשם “ישראל גוי אחד” מבואר יפה מאמר אגדה במדרש איכה “חד מאתונה בא לירושלים ומצא מדוכה שבורה, לקחה ונשאה אל החייט ואמר לו תפור לי אותה המדוכה השבורה, הוציא לו החייט מלא קומצו חול ואמר לו שזור לי מן החול חוטין ואני אתפור לך את המדוכה”. כי המדוכה השבורה רמז לישראל הנדוכים והנכתשים ביסורים ובגליות עד כי גדל שברם ואין מרפא, והמלעיג מאתונה חורץ משפטו על אומה זו, שאין תרופה למכתה, והחייט השכיל פיהו באמרו לאותו המלעיג, כי יעשה לו מן החול חוטין שזורין ואז תעלה בידו תפירה לשברי המדוכה – רמז להתאחדות ישראל שנמשלו כחול. וכמה יפה אמרו שם דרך צחות על הפסוק צהלי קולך בת גלים (ישעה י'), כי “היה אפשר לפרשו, שנקראת אומה זו “בת גלים”, להיותה תמיד מתחבטת כחול מגלי הים”. אומה מלומדת להיות נאבקת עם גלי הצרות וקנאת העמים.

בדרוש י"ב מדבר הדרשן על דבר התנאים הנאותים לדורש דברי תורה ברבים: נעימות הדבור, סדר יפה, עיון שכלי ומדות מעולות, וכל זה הוא מבאר על ידי מאמרים ופסוקים. ובדרוש י"ז מדבר הוא על דבר חוקי הלצה ויופי הדבור ותנועות אברי הגוף והרמיזות והקריצות ותקון הפנים, הצריכים למטיף, ומביא דעות קווינטיליאני ומרקו טוליאו בענין הנדון. בדרוש נ"ב הוא מזכיר פירושו שחבר על שיר השירים.

הדרושים של הדרשן ר"י מוסקטו בספרו “נפוצות יהודה” נעלים ויפים בתכנם וצורתם. אבל הסגנון המיוחד של הרצאת הדרשות בספר המצוין הזה עשה אותו כמו לספר “מדעי” בין ספרי הדרוש ועכב בעדו מהיות ספר שמושי בשביל הדרשנים, ורק יחידי סגולה שבהם זכו ליהנות מאורו ולתבל דרשותיהם ברעיונות “המוסקטו” (כך קורין בין הדרשנים לחומר דרושי הלקוח מן הספר “נפוצות יהודה”).

_____________

לעומת זה דרשותיו של רבי עזריה פיגו (נולד של“ט בוויניציא – מת בריגיו ת”ז), בעל הספר “בינה לעתים”, נעשו לקנין הדרשנים למפלגותיהם השונות. רבי עזריה פיגו, שעשה לו שם בספרו “גדולי תרומה” על ספר התרומות של ר“ש הספרדי, היה בנעוריו רב בעיר פיסא במדינת טוסקאגו ונתמנה לרב ודרשן בעיר וויניציא בשנת שפ”ז והתפרסם שמו בתור דרשן מצוין.

דרשותיו לכל מועדי השנה ולמקרים שונים והספדים, שנכנסו לספרו “בינה לעתים” מצטיינות ברבוי החומר הדרושי ובצחות הלשון והסגנון הקל. כל דרוש ודרוש הוא מחרוזת שלמה של באורים יפים לכמה פסוקים שבתורה, נביאים וכתובים ולמאמרי התלמוד והמדרשים, והבאורים אינם מוטבעים בחותם החקירה העיונית, כי יש להם אופי דרושי בדרך הסגנון הקל והנוח להבנת השומעים, ולכן נתקבל הספר בחוגי הדרשנים, כספר דרושי מועיל ורצוי לכל.

גם מתוך דרשותיו נראה דמותו הרוחנית של החכם רבי עזריה פיגו בתור גאון התורה, בעל שכל חריף, עמקן וסברן בדברי חכמים של סוגיות הש“ס, אבל בעיקר הוא מופיע לעינינו בספרו “בינה לעתים” כדרשן מצוין בכתבי הקודש ומאמרי אגדה המפוזרים על פני כל הספר בשפע רב. הוא אינו מתגדר רק בבאורים ודרושי המקראות לבד, אלא הוא מוכיח ומגיד פשעי עמו בלי משא פנים. בדרוש י' לשבת תשובה הוא מוכיח את אנשי מקומו על שלש עברות שהיו בידם: זמה, רבית. שנאת חנם, שבשבילן נענשו בשלשה שפטים: חרב מלחמה, רעב וחלאים רעים. והדרשן מתעכב על כל אחד מן העונות הללו ומרחיב הדברים בהם. ביחוד הוא מדבר על “האיסור הגדול של רבית, המוטבע בהרבה מעשירי דורנו ממינים שונים, וזה דרכו כרקב יבלה וכעש אוכל עצמות הממון עד בלתי השאיר לו שריד”. וקורא הדרשן בנזיפה: “אם מלאה הארץ מציצת דם עניים מוצרכים, הבאים לידי הכרח־הלואה מן העשירים ויאכלו בדי עורם בכמה מיני רבית קצוצה מפורסמת וגלויה, והורגלו כל כך בעברה זו עד שדשו בה רבים ולא החשיבוה לכלום, ואלו יצויר יראו סיעת אנשים ישראלים יקרבו למקולין של נכרים ויראו אותם בפרהסיה אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וסוף סוף אינו אלא לאו אחד גרידא שחייב עליו מלקות, וכאן רואים לעינים כמה מלוי ברבית, אשר נכללו בה שש עברות למלוה כנודע, ומהם ללוה, לערב ולעדים ולסופר, והחרש יחרישון אין פוצה פה ומצפצף. ומה נאמר מהמתכשרים בעיניהם לבלתי נגוע בקצה האיסור הזה, אך עושים משכנתא על הבתים ומלוים עליהם מעות והם דרים בתוכם בלי שום נכוי וגם משכירים לאחרים עד החזיר להם מעותיהם לגמרי, וחושבים היותו מותר לחלוטין, וזה באמת רבית גמור מדאורייתא, כפי מסקנת גדולי הפוסקים ז”ל. ואם באנו לדבר בעניני הקאמבייו”ש (קאמפני(?) הלואה על דרך השותפות) עם שיש בקצתם צד היתר, כמה וכמה מינים יש שהם באיסור גמור, ובהם נכשלים הכשרים שבסוחרים שלא מדעת, וריב לי עמהם מדוע בענינים כאלו לא ישאלו פי המורים, יודיעום דרך זו ילכו לבל יכשלו בה". ואומר כי החתימה היותר טובה בגנות הלואה ברבית היא מה שאמרו (ב“מ ע”א) מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבים וחותמים פלוני כפר באלהי ישראל. ומסיים הדרשן: “דעו איפוא, אלופי, כי צרעת זו היתה גרמא בנזקנו מאבידת הממון ולכתו לטמיון”.

בדרוש מ“ח מוכיח הדרשן את בני עירו על בזבוז כספם במותרות תענוגי החיים, שאינם מתאימים כלל למצב ישראל בגולה, וזה סבה להארכת הקץ, “כי אין אנו מרגישים בגלות ולא מחשיבים את עצמנו כעבדים הרחוקים מכל מיני תענוג וגדולות, כי הם (הגויים) עומדים נבזים ושפלים נשברי לב הן בתכשיטי ביתם, הן במלבושיהם ומאכלם, ואנחנו בהפך זה, קיימנו בגלותנו “כל ישראל בני מלכים”, כי קורות וקירות בתינו מלאים כל טוב ומלבושינו ושל בנינו ובנותינו כאחד השרים שני עם עדנים, ואנו מעלים על שולחננו מעדני מלכים כסעודת שלמה במלכותו, כאילו היה בזמן הצלחתנו לא חסרנו דבר” ועל זה, אומר הדרשן, מקונן ירמיהו: “זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה”. ומכניס הדרשן במקרא זה כוונה דרושית מתאימה לקוטב דרשתו, כי “ירושלים זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות, ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה, ופירש מה הוא תוקף המרדים שיש לה בימי עניה? והיא כי כל המחמדים שהיתה חומדת ומתאוה בימי קדם בזמן ההצלחה הקדמונית, שהיתה בשלותה, הנה הנם עתה בידיה בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר, אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות וכשראוה צרים הם שוחקים ומלעיגים על משבתיה מה שהיא שובתת בשובה ונחת כאלו היא בת חורין, כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל ואפל. ומה גם ברצות השם שנרגיש הגלות ואנו בורחים מזה ועושים להיפך, בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת, כי למה תבוא גאולה כשאין שם קבלת גלות, וכל שכן, כשאין אנו מרגישים בגלות השכינה, אשר איננה פה עמנו”. ובאופן זה הוא מבאר מאמר אגדה (סנהדרין צ"ח.) “אמר רבי יוחנן את ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר: ואת עם עני תושיע ועיניך על רמים תשפיל” (ש“ב כ”ב), שאין הכוונה שהדור מתמאט באוכלוסין אלא שהוא ממעט ומקטין את עצמו ואינו מתנהג בגדולות מהיותו מכיר גלותו ומעוט מדרגתו במדינה – אז חכה למשיח, וזהו מאמר דה”מ ואת עם עני, שכמתנהג בדרך עניות, תושיע, ועיניך על רמים תשפיל, כשאתה רואה שהם רמים ומתגאים אתה תשפיל עיניך מהם ולא תביט בם. ובדרך זה אתה מוצא אצל הדרשן רבי עזריה פיגו שפע רב של ענינים נכבדים, לוטים באופן דרושי בפסוקים מכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרשים, שיש להם ערך גדול בחיי הפרט והכלל.

אותות ההשכלה וידיעת החכמות, שבהן הצטיינו חכמי ישראל באיטליה, ניכרים בספר “בינה לעתים” לא על פי חקירות פילוסופיות והבאת דברי חכמים מספרות העמים, שחסרים בו לגמרי, אלא על פי הסדר הישר, השורר בו, ואופן הרצאת הדברים והלשון הצחה והנעימה של עצם הדרשות. הספר נחלק לקבוצות מיוחדות של דרשות, וכל אחת יש לה שם של “עת” מיוחדת לה. כמו “עת משפט” דרושים לימים נוראים, “עת תשובת השנה” דרושים לשבת שובה, “עת האסף” דרושים לסכות – "עת בית ה' " דרושים לחנוכה, “עת נקמה” דרושים לפורים, “עת צאת” דרושים לפסח, ועוד כאלו – שש עשרה “עתים”, כוללות ביחד שבעים ושש דרשות, רבות הכמות והאיכות.

הספר ‏“בינה לעתים” נדפס ראשונה אחרי מות המחבר בוויניציא בשנת היובל ה’ז’א’ת' (ת"ח), ומאז ועד היום נדפס בדפוסים שונים כחמשים פעמים, ושמש כלי שרת בידי הדרשנים במשך הדורות עד היום, וגם נתפשט בתפוצות ישראל בתור ספר עיון בשביל בעלי בתים יודעי ספר, ומתוך חביבותו על קוראיו נעשה לספר עממי לכל בית אב בישראל.

________________

רבי יהודה אריה (ליאון) די מודינא (של“א – ת”ח), רב בווניציא, היה דרשן בעל כשרון מפורסם באיטליה. כשרונו היה נפלא ויוצא מגדר הרגיל. בשנה העשירית לימי חייו כבר דרש ברבים בבית הכנסת וכל השומעים התפלאו על רוחב לבו, חכמתו וידיעותיו הרבות ובקיאותו בכמה לשונות. בשנת שלש עשרה חבר ספר “סור מרע או אלדד ומידד”, שיחה בין שני אנשים על דבר צחוק הקלפים והספר הזה נעתק להרבה לשונות. הוא דרש בקהלות רבות באיטליה, ובוויניציא דרש שש שנים רצופות בכל שבת ושבת ונתמנה שם לרב ודרשן בשנת שע“ב ועמד על משמרתו זאת עד יום מותו. את דרשותיו באו לשמוע גם חכמי הגוים, כי רב היה כוחו בחכמות ומדעים שונים, וביחוד בחכמות הטבע, הפילוסופיה והחשבון, ושמו היה מכובד בין גדולי איטליה, ואחדים מחכמי הנוצרים היו מתלמידיו, כמו ההגמון פלאנטאניט והחכם גאפרילי, שלמדו אצלו עברית וחכמת ישראל, הרבה ספרים נדפסו מאיש־האשכולות הזה בעניני חכמה ובתוכם חבורו המפורסם “ארי נוהם” נגד הקבלה והמקובלים. מדרשותיו נשארו לנו ספרו “מדבר יהודה” קובץ של כ”א דרשות (וויניציא שס"ב) וספרו “לחם יהודה” והוא הערות ודרושים מצוינים על סדר האגדות שב“עין יעקב”. הדרושים הללו, המתחילים ב“אומר הבונה”, שבעצם הם באורים קצרים לאגדות התלמוד מראים למדי על גובה השקפתו הבהירה של הדרשן על תכונת ישראל ותורתו. הבאורים המה “מעטי דברים ורבי ענין”, שזהו המופת היותר נאמן לדברי חכמה (רמב"ם דעות, ב'), ונוגעים לכל המקצועות של חכמת היהדות. למשל “כשהוא זוקף זוקף בשם” (ברכות י"ב) הוא מבאר “אין רע יורד מלמעלה ואין השם כופף ומעוות, לכן אין לכרוע בשם עצמו, פן יובן כאלו ה' כופף כפופים, אלא בברוך, בהזכירו כבוד שמו ותהלתו, כי אז מפני שמי נחת הוא”. או: “אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” (יומא פ') – “אמר דוד המלך ע”ה תורת ה' תמימה, כי גדר התמים שלא יקבל לא תוספת ולא חסרון, וכן צוה הנותן אותה “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום ולא תגראו ממנו”, ולכך אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי היא קיום העולם, וכמו שמבריאת העולם ואילך אין כל חדש תחת השמש כך מנתינת התורה ואילך אין לחדש בה דבר כל שהוא, שלא יחולו ידי בשר ודם במעשיו יתברך וזה תפארתה“. בעניני מוסר ותוכחת חיים קולט הדרשן די מודינא מתוך אגדות התלמוד דרושים יפים בסגנון מיוחד. למשל: “יריעות התחתונות של המשכן היו של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות היו של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות” וכו' (שבת צ"ט), ועל זה הוא אומר: “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרו רז”ל תחת השמש אין לו, למעלה מן השמש יש לו, כן רמזו לנו במאמר זה, כי כמו שבמעשה יריעות המשכן בתחתונות היה נראה יותר חכמה והיותם בדברים יפים ובגוונים תכלת וארגמן וגו', אבל באמת היה נפלא ממנו מעשה העליונות עם היותו נחשב פחות ממנו בערכו, כן הגם שיתרון האדם באשר הוא עמל וקובץ על יד כסף וזהב ועושר הזה התחתון ויחשב לחכם ונבון, אך יהיה חכם ונבון ממנו יותר העושה במלאכה בעולם העליון על דרך מאמר מונבז: הם גנזו למטה ואני גנזתי למעלה”. בבאורי המנהגים וטעמי המצוות יש אצלו דברים מצוּינים. למשל, ב“ברכת המזון לאחריה… ברכת התורה לפניה”… (ברכות כ"א) הוא מבאר: להיות הנאות העולם מורגשות לבד בחוש על כן תקנה תורה לברך על המזון אחר האכילה שנאמר ואכלת ושבעת, והדר וברכת, אך ההנאות הנפשיות, להיות שהשכל נהנה מהן תיכף כשהוא מסכים עליהן, ולכך בקריאת התורה, שהיא הנאה נפשית צותה לברך לפניה; בענין “מי שפרע” שתקנו לומר למי שאינו עומד בדבורו (בבא מציעא מ"ח) הוא אומר: “למה לא תקנו קללה זו בשביל עושי עברות יותר חמורות, אך כל הנזכרים ב”מי שפרע“, דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה ומצריים, חטאו בהשחתת הקבוץ המדיני על ידי מעשיהם, ומי שאינו עומד בדבורו הרי הוא משחית אמונת משא ומתן, בהיותו מבטיח ואינו עושה, לכך אמרו להתרות בו או לקללו שיענש כמו שנענשו אלו”. יש בבאוריו של “הבונה” כמה ענינים של חכמה להראות גודל חכמתם של בעלי אגדה, כמו בשאלת “מהיכן הולד נוצר” (יומא פ"ה), שהוא מדבר על הדעות של “פילוסופי הטבע” בנדון זה, ומסיים “ראה נא איך רז”ל יד חכמתם בכל נגד המלעיגים על דברי חכמים". ועיין ביאור “הבונה” על האגדה “פרעה שהיה בימי משה וכו' – הוא אמה וזקנו אמה” וכו' (מועד קטן י"ח.); וכן בכל הבאורים של הדרשן די מודינא אתה מוצא דרושים יפים כוללים חכמה יתרה בסגנון מועט מחזיק המרובה.

ומלבד זה הצטיינו בתקופה ההיא באיטליה הדרשנים הללו:

הרב בפאדובה רבי שמואל יודא (מינץ) קצינלנבוגן (רפ“ב–שנ”ז) בנו של הרב מהר“מ מפאדובה. ספרו “שתים עשרה דרשות” יצא לאור ראשונה בוויניציא בשנת י’ש’מ’ח' (שנ"ח) וידוע בשם “דרשות מהר”י מינץ”. בו נמצאים הספדים על גדולי הדור ר“י מוסקטו, ר”י פואה, ר“מ איסרלן, ר”י קארו ועוד. דרשותיו מצטיינות ברעיונות ישרים והגיוניים. בדרוש ב‘, למשל, הוא מברר למה תקנו הברכות “שלא עשני אשה” וכו’ בשלילה ולא בחיוב “שעשני איש” וכו‘, כי לא יצדק לברך על עצם יצירת האדם, מאחר שכבר נמנו וגמרו “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”. בתוך דבריו הוא מוכיח כמה פעמים את אנשי קהלתו על ירידת מצבם הרוחני, על התמעטות לומדי תורה ובטול דין תורה (דרוש א'), על נהגם קלות ראש בשבועה אם אמת אם שקר (דרוש ב'). שני דרושים (ה‘, ז’) המה “דרשות חברוּת” למאורע של נתינת תואר “חבר” לר’ שמואל גרשוני ור' נחמיה סרוול. בנו הוא הפרנס הידוע רבי שאול וואהל מבריסק דליטא, שנתגדל שמו במדינת פולין בתור עסקן חרוץ בצרכי הכלל ודורש טוב לעמו. הרשי"ק היה חשוב גם בין חכמי הנוצרים. האגדה מספרת, כי כאשר עבר דרך פאדובה הנסיך הפולני רדזיוויל נתמך בהלואה מאת הרב קצנלנבוגן וזה היה לתועלת ליהודי פולין להסיר מעליהם עלילת דם, וביחוד היה זה לתועלת לבנו, כי עלה לגדולה.

רבי ברוך לוצטו, חכם ודרשן גדול בדורו. חי בסוף המאה הרביעית בוויניציא ובפאדובה והרביץ תורה ברבים ביחד עם הרב בעל “תקון עולם”, פירוש על ישעיה, והרב ר' יצחק חיים כהן מן החזנים מזכירו בספרו “פחד יצחק”, ובהספדו הוא קורא לו “גאון הדור צדיק יסוד עולם” (כ"י פין 196).

_________________

רבי גדליה בן יוסף יחייא (נולד בעיר אמולא באיטליה בשנת רע“ה – מת בערך שמ”ה), בעל “שלשלת הקבלה”, היה גם כן מדרשני איטליה. הוא היה סובב מעיר לעיר ללמוד וללמד ולדרוש ברבים, ובימי נדודיו לא חדל מחבר ספרים בענינים שונים (רשימת הספרים – ב“אוצר הספרים” לבן יעקב 590), אך מלבד “שלשלת הקבלה” לא ראו אור הדפוס. הוא חבר גם “ספר דרשות”, ובספרו שלשלת הקבלה (דפוס ווארשא ל' ע"ב) הוא אומר: “דרשתי בכמה מקומות באיטליה והתחלתי לכתבם על ספר בשנת שי”ב על שם ר' משה בני וביום הזה הם סך ק"פ (דרשות).

רבי יעקב די אלבא דרשן בפלורנציא (חי באמצע המאה הרביעית) רב וחכם גדול בדרוש. חבּר ספר “תולדות יעקב”, דרשות על התורה (וויניציא שס"ט).

בכלל היו נותנים בקהלות ישראה באיטליה ערך גדול לדרשה בבית הכנסת בתור חלק חשוב בעבודת ה'. מענינת עובדה אחת, שהיתה ברומא בשנת רצ“ב. בבית הכנסת קאסטיליאני ברומא התקינו שלא לדרוש בחג השבועות, כדי שלא לערבב שמחת החג, והתקנה הזאת גרמה לסכסוך בקרב הקהלה, כי באי כוח הכולל הצרפתי הציעו בימים האחרונים לימי הספירה, כי יתנו למו להתפלל באותו בית הכנסת בימי החג, והתעוררה שאלה, האם גם לכולל הצרפתי אסור להטיף בבית כנסת זה בימי החג. והצדדים הגישו עצומותיהם לפני בי”ד דמתא, וקבלו תשובה, כי הואיל וימי החג ממשמשים ובאים אי אפשר עכשיו לעיין

בדבר היטב, אולם… לאחר שלשים יום יקבלו פסק דין מוחלט בדבר זה (עיין דברי ימי היהודים ברומא לד"ר א' ברלינר חלק ב' עמוד 97).


פרק שלשה ועשרים

ארץ ישראל נקודת המרכז לעם ישראל. – השפעת גרוש ספרד על מצב הארץ הקדושה. – ר' עובדיה ברטנורה ופעולותיו. ‏– ר' דוד בן שושן. – ר' יוסף סרגוסא. – ר' יעקב בירב ורעיון הסמיכה. – ר' משה מטראני ור' יוסף קארו. – “מארי דקבלה” בצפת. – ר' משה קורדובירו. – ר' שלמה אלקביץ. – ר' משה אלשיך. – ר' חיים וויטאל. – ר' אליהו די ווידאש. – ר' יוסף סגוס. – ר' משה בסולה. – ר' יצחק לוריא (האר"י) והשפעתו. – השפעת המקום והסביבה להתפעלות הנפש והתלהבות הדמיון. – סדר התפלות והדרשות בסביבה של המקובלים בצפת. – ר' אלעזר אזכרי בעל “ספר חרדים”. – ר' משה בן מכיר בעל “סדר היום”.


תמיד געגועים לארצה. ומאליו מובן, כי בשעת צרה, כשנגזר על יהודי ספרד ופורטוגל לעזוב את מקומם, התעוררה בלבם של הגולים השאיפה לארצם הלאומית, אבל מצב הארץ לא יכול להפיס דעתם של הגולים, שהיו שבעי רוגז ונדודים, כי מהיות שיוצאי ספרד ופורטוגל היו ברובם אנשי מעשה, בעלי מסחר וקנין. לא היתה להם אפשרות לעלות שמה בהמון, ומתוך ההכרח בחרו לשבת במרכזי המרכלת והתעשיה, כמו קונסטנטינופול, שלוניקי, ושם מצאו כר נרחב להתפתחות כשרונותיהם במסחר וחרושת המעשה. אבל הגרוש לא נשאר בלי השפעה על מצב הארץ הקדושה, כי אנשי הרוח שבקרב הגולים התאמצו להתישב בה, ובזכותם גדל הישוב בארץ, וביחוד גדל ערכה בתור מרכז לתורה ועבודת ה'.

בעת ההיא כבר היו בקהלות ארץ־ישראל אנשי שם גדולי התורה, שבאו שמה מארצות שונות והשפעתם היתה נכרת בכל מקצועות חיי הקהלות. הגדול ברבני ירושלים היה רבי עובדיה ב“ר אברהם ברטנורה (מת בערך ר"ס) הנודע בפירושו להמשנה. הוא היה רב בעיר ברטנורה באיטליה ובשנת רמ”ח בא לירושלים, ומיד נתקבל שם לרב ודרשן. בתכונת נפשו היקרה קנה את לבות כל יודעיו לכבדו ולאהבו, ועלה בידו לתקן תקנות מועילות להרמת המצב המוסרי של יהודי ירושלים, שהיה שפל באשמת מנהיגי הקהלה, שהיו בלתי מהוגנים ומתאימים לתעודתם. ביחוד הראה רבי עובדיה את פעולתו הגדולה בתור דרשן לוקח נפשות בנועם מדברו. העם היה רץ לשמוע דרשותיו, שדרש בשפה העברית פעמיים בחודש (דרכי ציון דפוס ווארשא כ"ב). ואחד מעולי ירושלים בשנת רנ“ה כותב במכתבו מירושלים על דבר ר' עובדיה מברטנורה (אגרת הארכי, הוספה ל“דרכי ציון”) “איש נורא תהלות נשא ונעלה מאור הגולה אביר הרועים מוהר”ר עובדיה יצ”ו… האיש גדול מאד ועל פיו ישק כל הארץ… ומקצוי ארץ אליו גוים ידרשו ואחרי דברו לא ישנו… ואפילו הישמעאלים מכבדים ויראים ממנו, כי הוא ענו ושפל רוח… ודבריו ערבים ודעתו נוחה עם הבריות וכל עמים יאשרוהו ועליו יאמרו אין זה ילוד אשה… בצדק כל אמרי פיו… קולו ערב ומוצא שפתיו אמרות טהורות מזוקקות, אין בהם נפתל ועקש כולם דברי אלהים חיים".

בפעולתו לטובת הארץ הקדושה מצא לו רבי עובדיה מברטנורה עזר בקרב העולים מגולי ספרד ופורטוגל, ובראשם רבי דוד אבן שושן, רופא וראש הישיבה, שכבודו היה גדול מאד בקהלות ארץ ישראל.

חשיבות מיוחדת היתה לקהלה הספרדית בעיר צפת, כי בה התרכזו גדולי התורה והיראה ובה באו לידי גלוּי כחות של יצירה, שהראו פעולתם על רוח העם כלו במשך הדורות. מן הראשונים מקרב הגולים, שהתישבו בצפת היה ר' יוסף סרגוסא, רבו של ר' דוד בן זמרא (רדב"ז). הוא הועיל הרבה להקמת מוסדי הקהלה, כי מטבעו היה טוב ומטיב לבריות ו“היה משים שלום תמיד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו אפילו בין הגוים” (ספר חרדים לר' אלעזר אזכרי פרק ח').

הגדול שבין רבני צפת רבי יעקב בירב (רל“ד–ש”ו) עשה נסיון של מפעל חשוב לחדש את הסמיכה, ובזה הגה רעיון גדול להרים מעלת ארץ־ישראל ולעשותה מרכז לכל תפוצות הגולה, כי תהיינה עיני כל ישראל נשואות אליה ומציון תצא תורה לכל העם. ועל ידו עזרו תלמידיו המוסמכים רבי משה מטראני ורבי יוסף קארו.

המהר“מ מטראני (רס“ה–שמ”ה) נהל עדתו במשך ששים שנה ותמיד “היה מן הראשונים לכל דבר שבקדושת ארץ ישראל בצפת” (שו“ת מבי”ט ג', מ"ח) “וה' נתן בלבו לבנות חרבותיה והוא עמד עליהם ברוב בנינם” (שם) ויפשר את הסכסוכים שבין איש לרעהו שלא יסיגו זה לזה גבולי הבנינים “ולכל דברי חלוקי קרקעות ונזקי ראיה ונזקי אורה”, וכן הועיל הרבה בעניני הקמת הקהלות השונות ותקון התקנות להחזקת בתי הכנסיות ופרנסת העניים. אבל ביחוד גדולה היתה השפעתו של המהר”מ מטראני בישיבה של תורה, כי יותר מחמשים שנה היה מרביץ תורה בקהלת “בית יעקב”, והריץ תשובות להלכה למעשה לשואליו הרבים מקרוב ומרחוק, ועל־ידי זה נעשתה העיר צפת למרכז־התורה, שהכל היו פונים אליו. תשובותיו נדפסו בשם שאלות ותשובות מבי“ט (ר"ת: משה בן יוסף טראני). הוא חבר גם ספר “בית אלהים” (נדפס בשנת של“ו בוויניציה ובשנת תרל”ב בווארשא). הוא נחלק לשלשה שערים: שער התפלה, שער התשובה, שער היסודות והעקרים, ונוסף פרק מיוחד בבאור על פרק שירה. הספר חשוב מאד בתכונתו. שלשה המושגים הללו מבוארים יפה בדברים של טעם ומבוססים מתוך המקורות של ספרות ישראל בכמות מרובה וביושר הגיון וסדר. הוא חבר גם “קרית ספר” לברר מצוות דאורייתא ודרבנן כסדר הרמב”ם.

מרן יוסף קארו (רמ“ח–של”ה) עשה מפעל גדול ורם בספריו “כסף משנה” על הרמב“ם, “בית יוסף” על הטורים ו”שלחן ערוך“. השלחן ערוך היה לספר־חוקים המאחד כל פזורי ישראל במנהגי חייהם, למורה דרך, שאליו נכנעו כל בני העם מקציהם. מלבד עבודתו הגדולה בחבוריו המצוּיינים באיכותם והגדולים בכמותם, עוד התעסק בחכמת הקבלה, והיה דורש בפני תלמידיו ברגש קודש, בדברים נעלים, שהם כבשונו של עולם, והתלמידים העריצו את דרשותיו והכירו ברוח הקודש, שהופיע בבית מדרשו בדמות “מגיד” – סמל השכל הנאצל, העולה מלמוד המשנה לגלות לו סתרי תורה ולהעירו למוסר וחסידות (עיין מכתב תלמידו ר' שלמה אלקביץ, מובא בשל"ה מס' שבועות). ומדרשותיו הללו יצאו לאור לקוטים (בשנת ת"ה) בשם “מגיד מישרים”. מלבד ענינים שונים וחכמת הנסתר, כולל הספר בתוכו תורת המוסר האנושי במשמעותו היותר גבוהה, כמו: “על שום דבר שבעולם אל תכעוס ואפילו על מילי דשמיא” (מגיד מישרים ואזהרות), “והזהר שתתנהג עם הבריות בנחת ולא תכעוס בשום פנים שבעולם, אף על קנאת ה' לא ישלוט בך הכעס, כי זה כלל גדול” (שם פ' עקב). נדפסו ממנו גם ספר “אבקת רוכל”, תשובות, ששקיל וטרי עם רבני זמנו, וספר “בדק הבית”, הגהות והשמטות לספרו “בית יוסף”, כללי התלמוד (שלוניקי שנ"ה), שאלות ותשובות על אבן העזר (שם שמ"ח) דרשות על התורה ושה”ש, שנקרא גם כן “אור צדיקים” (שם שנ"ט). בנו ר' יהודה קארו בהקדמת שו“ת מזכיר חבורי אביו פירוש על רש”י ופירוש על רמב“ן, ו”בכסף משנה" הלכות טומאת מת פ' י"ט משמע שחבר פירוש על המשניות, ומעתיק שם קטע שלם מפירושו זה בסוגיא של כוורת (פ' ט' אהלות).

הרי“ק הוא אחד מגדולי האומה, שהשפעתו על רוח עמו היתה לדורות. הוא היה המכריע בין שלשה עמודי ההוראה, האלפסי, הרמב”ם והרא"ש, צרף וזקק את הדעות השונות וסדר פסקי הדינים למחלקותיהם והעמיד ההלכה על בירורה. שמו לגאון ותהלה בקרב בני עמו ונעטר בתואר “מרן”, דבריו נתקבלו בכל תפוצות ישראל כדברי האורים, מהיות משנתו קב ונקי, משנת חסידים, זכה וברה, נובעת ממקורות הראשונים ומלב טהור מלא רגשי דת ורצון טוב לזכות ישראל בספר הוראת הדינים והמנהגים, מבורר ומנופה מסיגי הספקות וחלוקי הדעות, בלשון קצרה והרצאה תמה ושלמה מצד התוכן והצורה גם יחד.

ובית תלמודו, שהיה קבוע, בצפת, העטה כבוד על כל הישוב הישראלי בארץ הקדושה, והעיר צפת בפרט נעשתה למרכז התורה, שאליו היו עיני ישראל נשואות.

אבל מלבד הגדולים בתורה הנגלית, היתה צפת ביחוד מרכז גדול ל“מארי דקבלה”, לגדולי החכמה הנסתרה ותורת הסוד, שהשפיעה מרוחה על קהלות ישראל הקרובות והרחוקות בארץ ובחוץ לארץ. רבי משה קורדובירו (רפ“ב – ש”ל) יסד בית מדרש לחכמת הקבלה. הוא למד תורה ממרן יוסף קארו וקבלה מגיסו רבי שלמה הלוי אלקביץ, בעל השיר לקבלת שבת “לכה דודי”. בין חבל המקובלים היו רבי משה אלשיך, רבי חיים וויטאל, רבי אליה די ווידאש בעל “ראשית חכמה”, רבי יוסף סיגיס ורבי משה באסולה. ביחוד קיבל עסק הקבלה פרסום וחשיבות יתרה כאשר בא לצפת אבי המקובלים רבי יצחק לוריא (האר“י הקדוש – רצ’ד – של”ב). כל גדולי צפת הכירו בערכו של למוד הקבלה ויעסקו בה בשקידה רבה, כי ראו בלמוד זה ראש לכל התקונים והכשרת גדולה לגאולת ישראל, מהיות בטול תורה הסבה לחורבן הארץ, ואמרו (ירושלמי חגיגה פ"א) “וויתר הקב”ה על עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ולא וויתר על עוון ביטול תורה שנאמר על עזבם את תורתי" (ירמי' ט'). ומבחינה זו חשוב ביותר הלמוד של “חכמת האמת” הקבלה, שבזכותו יגאל ישראל מגלותו – “דביה יפקון ישראל מגלותא” (עיין רמ"ח לוצטו “דרך עץ החיים”).

גדולי ישראל בצפת, ש“היתה תחנה מאת ה' להשאיר להם פליטה ולהעלותם מבור שאון הגליות והשמדות ולהביאם אל המקום הזה אשר בחר בו ואל העיר אשר נקרא שמו עליה ולתת להם יתד במקום קדשו” (מאגרת חכמי צפת לחכמי ירושלים בדבר התחדשות הסמיכה), אלה גבורי הרוח, שבדמם נשארו רשמי גבורה ומסירת נפש על קדושת הלאום הישראלי, ראו את עצמם קרואים מאת ההשגחה העליונה לקרב קץ הגאוּלה ולעבור חלוצים לפני עמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה', לעורר ‏“את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים” על ידי הרמת קרן התורה והעבודה בארץ הקדושה ולעשותה מרכז רוחני לכל תפוצות ישראל. הסביבה הרוחנית ומצבם המיוחד, שהיו נמצאים בו גדולי צפת, ארץ הגליל, הריה ועמקיה והדר הטבע שלה, שרידי זכרונותיה מימי קדם וקברי אבות האומה, ישיבת ארץ ישראל בפני עצמה ו“אוירה המחכים” כל זה השפיע על רוחם עד כדי התפעלות הנפש והתלהבות הדמיון לחלום פדות עמם ו“לקרא לשבויים דרור” בכח “תקונים” ותפלות מיוחדות וסליחות והתעוררות מתוך דרשות נלבבות של גדולי המקובלים והדרשנים המפורסמים.

וכפי הנראה מתוך הספרות של הזמן ההוא, המקובלים בצפת היו נותנים חשיבות יתרה להדרשה הצבורית בתור גורם גדול להתעוררות תשובה ותקון הנפש.

בשבחי האר“י מובא ספור של עולה אחד “איש אמונים” מה שראה בצפת, שבא שמה בחול המועד סכות שנת השס”ג. לאחר שהוא מתאר את העיר, שהיא מלאה תושיה ויש בה קרוב לשלש מאות רבנים גדולים, חסידים ואנשי מעשה, שמונה עשרה ישיבות ואחד ועשרים בתי כנסיות ובתי מדרש גדולים, קרוב לארבע מאות ילדים ונערים ועליהם עשרים מלמדים לומדים אותם חנם, ולומדים בחבורה כתות כתות של גדולים שחרית וערבית תורה נביאים וכתובים, משנה, גמרא, רמב“ם, זוהר, עין יעקב – הוא מספר, כי ביום השבת הולכים כל בני הקהלה לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום החמישי בשבוע מתקבצים כל בני הקהלה אחר תפלת שחרית לבית הכנסת הגדול ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד על כל ישראל בכל מקום שהם ועל גלות השכינה וישראל וחורבן בית אלהינו וכו' וכל התפלה כלה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה ובשברון לב, וקודם שמתחילין להתפלל עולה הרב הגדול החסיד מהר”מ גלאנטי על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר את ישראל ליראת השם ומקרב אותם לאהבת הבורא במתק לשונו וגודל חכמתו ובקיאותו ורוב קדושתו. ומתוך ההתעוררות של הדרשה עולים על הבימה שני ראשי ישיבות, חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה ומתחילים את התפלה באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני מעיינות מים. ומוסיף המספר ואומר: “מי שראה אותן התפלות והצעקות הגדולות והמסות שעושין כל ישראל בבכי ובדמעות גדולות כולם כאחד על הגולה ועל החורבן בעונותינו הרבים ומתודים עוונותיהם, אפילו אם יהיה לבו כאבן מוכרח הוא שיהפך ויתחרט על עוונותיו ויבכה בדמעות שליש בעמדו שם”. ושוב הוא מספר, כי “בכל ערב ראש חודש היו גוזרים בטול מלאכה עד חצות ועושים היום כמו ערב יום כפור, והיו הולכים על הקברות הקדושים, הסמוכים לעיר צפת, והיו מתפללים שם תפלה יותר נוראה עד חצי היום, ולפעמים עושים כל היום כלו בתפלות ודרשות” (עיין “שבחי האר”י" הנדפס ביחד עם ילקוטי הש“ס מהאר”י דף ל“ב, דפוס קארעץ תקמ”ה).

רבי אלעזר אזכרי, ריש מתיבתא בצפת ומוסמך מהר"י בירב, מספר בהקדמת חבורו “ספר חרדים”, כי “בשביל תכלית התשובה יסדו בצפת חברה קדושה בשם “סכת שלם” ורבים מתקבצים לשוב בכל לב, גם מעת לעת האב"ד דורש בכל קהל וקהל על התשובה”.

רבי משה בן מכיר “חד מרבנן קשישאי” מגורי האר"י בצפת בספרו הנפלא “סדר היום” מפליג מאד בשבחו של הדורש ברבים, וביחוד בימות השבת, ואומר, כי אין לך כבוד יום השבת יותר מזה. ומזהיר, כשהולך האדם אל בית הנועד לשמוע אל הדורש צריך שיטה אזנו לכל הדברים אשר יוציא החכם מפיו, כדי שידע אותם על מתכונתם ויעשה אותם כאשר יגיעו לידו, ומי שאינו חפץ לשמוע הדרשה ענשו גדול מאד מאד והרי זה בכלל דבר ה' בזה.

ותנאי סביבה כזו הכשירו קרקע בשביל טפוח כשרונות הדבור החי והדרשה המוסרית בעצם טהרה, כאשר יבורר בפרק הבא.


פרק ארבעה ועשרים.

חשיבות ערכה של הדרשה בחוג המקובלים, – ר' אליהו די ווידאש וספרו “ראשית חכמה”. – ר' משה גלאנטי. – ר' משה אלשיך וספריו. – ר' שמואל אוזידה בעל “מדרש שמואל”. – ר' שמואל לאניידו וחבורו “כלי חמדה”. – ר' אברהם לאניידו.


בתורת הקבלה ובקרב חוג המקובלים תופסת הדרשה הנגלית מקום חשוב ביותר. בספרי הזוהר, המקור הראשון לחכמת הקבלה, אתה מוצא שפע רב של דרושים הגיוניים ומחוכמים במוסר ודעות. “מדרש רבי שמעון בן יוחאי” משמש מקור לא רק בשביל מבקשי “רזי דאורייתא” ויודעי ח"ן, אלא גם בשביל הדרשנים החכמים הוגי דעות, שדבריהם נשענים על מדרשי הכתובים ובאורי האגדות על דרך ההגיון הישר. והמקובלים, שהעמידו למוד “חכמת האמת” בראש התקונים בתור השתלמות הנפש והתעלות רוח האדם בשביל בני העליה, השתמשו באותו הלמוד להאציל מרוחם על ההמון באמצעות הדרשה העממית ההולמת אותו, היינו הדרשה הפשוטה בלי סודות ורמזים כלל, הדרשה, שתכליתה העקרית היא התעוררות לתשובה ומעשים טובים. ולמוד הקבלה, המועיל במדה יתרה להתרוממות הרוח, השפיע על הדרשנים השפעה של התלהבות פיוטית, שזוהי המתנה היותר חשובה בכשרון הדרשנות. ומלבד זה המקובלים הספרדיים לא היו משוללים ידיעת החכמות והיו פייטנים ובעלי סגנון בשפה העברית, שזהו קשוט נאה לכשרון של הדבור החי והדרשה הצבורית.

מבין המקובלים בצפת אמנם יצאו מוכיחים גדולים, בעלי השפעה מוסרית ודרשנים מצוינים, כמו: רבי אליהו די ווידאש, רבי משה גלאנטי, רבי משה אלשיך ורבי שמואל די אוזידה.

רבי אליהו די ווידאש (נפטר בחברון שמ"ה) תלמיד רבי משה קורדיבירו, חבר את הספר המפורסם “ראשית חכמה”, שנשלם בצפת י“ח אדר של”ה. תמימות קדושה שורה על פני כל הספר. דברי מוסר ישרים ונכוחים יוצאים מלב טהור ללמד לבני עמו דרכי היראה, האהבה, התשובה, הקדושה, הענוה – זהו התוכן של הספר.

ספרו זה הוא פותח בהקדמה גדולה להראות, כי “עיקר עסק התורה הוא להביאה לקיום המעשה”. ולחזק הנחתו זאת הוא מביא שפע מאמרים יקרים, המפליגים בערכם של “אנשי מעשה”, ומוכיח, שהלומד על מנת לעשות “זוכה להקביל רוח הקודש”. וברוב ענותנותו הוא אומר, כי עשה את הספר להוכיח את עצמו ולכיוצא בו, שלא יהיו נאה דורשים ולא נאה מקיימים, ומביא דברים נאים ממדרש שמות רבה (כ"ה) “לחמו נתן מימיו נאמנים” (ישעי' ל"ג) – זהו הקב"ה שמפקיד לבני תורה: "אל תהא אומר על מה שלא שמעת שמעתי, ולא תהא אוסר לאחרים ומתיר לעצמך אלא יהיו יוצאין מפיך נאמנין כשם שיצאו מפי משה ואני מראה לך יופי פנים אל פנים, שנאמר “מלך ביפיו תחזינה עיניך” (שם).

החומר של הספר הוא אוסף גדול של מאמרי התלמוד והמדרשים והילקוטים השונים, הזוהר והתקונים ודברי תוכחה של בעלי המוסר שקדמוהו, כמו בעל חובות הלבבות, רבנו יונה גירונדי, רבי יוסף יעבץ. וכמה פעמים הוא מביא דברים בשם האר“י ומורו רבי משה קורדיבירו והרבה ענינים שמצא בכתבי יד שונים, כמו “מסכת גיהנום”, המציירת באופן ברור את עונש הרשעים במדורות אש התופת. אל הספר נספחו פרקים שונים מחוכמים ומושכלים מאד מספר “מנורת המאור”, שחבר הר' ישראל ב”ר יוסף אלנאוה, כמו: פרק המצוות, פרק גידול בנים, משא ומתן באמונה, הדינים (בחובת הדיינים) פרק דרך ארץ, חופת אליה רבה, אור עולם.

התוכחה של “ראשית חכמה” היא שלמה ומלאה, ולכן תופס הספר מקום ראשון בספרי המוסר של היהדות החרדית. הוא נחשב לספר קדוש אצל היראים ונדפס כמה פעמים (ראשונה בוויניציה של"ט), כי הרבה השתמשו בו בתור ספר למוד להשתלמות מוסרית, ורבים השיב מעון. עוד חבר ספר “תוצאות חיים”, קצור מספר “ראשית חכמה”, ונשאר ממנו חבור “כוונת השם” כ"י (אוצר הספרים, ב"י).

______________

רבי משה ב“ר מרדכי גלאנטי (נפטר בצפת שס"ח), רב מוסמך מרבו מרן יוסף קארו. בסימן קכ”ד מתשובותיו הוא כותב, כי בהיותו בן כ“ב נתן לו ר”י קארו רשות לעסוק בגטין וקדושין. הוא היה דרשן ומוכיח גדול, מעורר את הלבבות לתשובה וליראת השם "ומקרב את שומעיו לאהבת הבורא במתק לשונו

וגודל חכמתו ובקיאותו ורוב קדושתו" (עיין בפרק הקודם). דרשותיו נדפסו ביחד עם הבאור של ר“ע ברטנורה (וויניציה שמ"ה) למגלת רות ונקרא בשם “מקרא קודש”. נדפסו ממנו “מפתח הזוהר” ו”קהלת יעקב" באור על דרך הקבלה לספר קהלת (וויניציה של"ג).

____________________

רבי משה ב“ר חיים אלשיך, שחי באותו הזמן, היה דיין מוסמך מרבו מרן יוסף קארו. בשו”ת “אבקת רוכל” סימן קכ“ד הוא חתום רביעי בין רבני צפת. מתלמידיו היה המקובל רבי חיים וויטאל. רבי משה אלשיך נחשב לאחד מגאוני התורה, וספרו “שאלות ותשובות מהר”מ אלשיך” משמש יסוד לפוסקים האחרונים. אך ביחוד נתגדל שמו במקצוע הדרוש. כפי שמספר בעצמו בהקדמתו לספרו “תורת משה” על התורה, היה מנעוריו “מרבה בישיבה, ועסק התלמוד גדלהו כאב”, הלילה היה לו לעיון והיום להלכה ולפוסקים. “ולבו לא הלך לעשות קבע מדרשות ופשטים”, ורק בכל ערב שבת, “לעת מצא מנוחה מההלכה” היה מכין את עצמו לדרוש בפרשת השבוע, כי מדי שבת בשבתו היה מרבה העם לבוא לשמוע את דרשותיו. וכל אשר חדש בפירוש המקראות העלה על ספר לזכרון, עד כי נערכו אצלו ספרים שלמים על תורה נביאים וכתובים, ובמשך הרבה שנים היו חבוריו מונחים תחת ידו והוסיף עליהם מלואים ותקונים שונים, ורק לעת זקנתו החל להדפיסם. מענין הדבר, כי אחת מן הסבות, שהעירו את מהר"מ אלשיך להדפיס את ספריו, היא העובדא, כי נמצאו בחייו כמה דרשנים, ששמעו דרשותיו וסבבו אחר כך בעירות ואמרו את הדברים לא בשם אומרם, והדבר הזה היה רע בעיניו והוא קורא לו בשם “גזלה”, ומקוה, כי כאשר יודפסו ספריו “יראה הרואה האמת ממי שאמרו וגזלה ישיב אשר בזדון דברו ושב ורפא לו”.

בדרשות האלשיך התלכדו יחד כמה פנים של באור התורה. על ידי כמה דקדוקים בבאורי המקראות הדרשן בא לידי באורים וחדושים שונים על דרך הפשט, הרמז, הדרוש והסוד. הוא מבאר את ספורי התורה ועצם המקראות על דרך ההגיון הישר בטעם “העקדה” ו“האברבנאל”“, אבל באופן יותר מחודד וחריף. בכל פרשה שבתורה אנו מוצאים אצל האלשיך חדושים יפים בפירוש המלים והענינים, העושים רושם עז על לב השומע בדקות ההרגש והטעם, שהכניס בהם הדרשן. גופי הדרושים של האלשיך מרוקמים מחומר זך ויקר – מפסוקי התורה והנביאים וממבחר המאמרים התלמודיים והמדרשיים. והרעיונות הדרושיים, המשובצים יפה באותו החומר, יש להם ערך גדול במקצוע מחקר הדת ומוסר היהדות. ואופן הדרוש של האלשיך אין לו עסק כלל עם אופן הדרוש של סרוס המקראות ועקום הכתובים, כי הקו האופייני של דרשותיו הוא הכנסת רעיון מוסרי לתוך הפסוק כמו שהוא כפשוטו, או לשנות הוראת הכתוב מפשוטו על־ידי הכנסת כוונה חדשה לתוכו בלי לגרום פגם כל שהוא בדקדוק הלשון של הכתוב. וזוהי הדרך הישרה ביותר בדרוש. בפסוק “ומשה היה רועה את צאן יתרו (שמות ג') הוא מכניס רעיון חשוב בדבר ההפרש שבין ההשפעה הנמשכת לאיש פשוט בחברת האיש השלם ולהפך. מחברת משה עם חותנו נמשך לו היות רועה צאן, וחותנו קנה בחברת משה את שמו “יתרו”, שהוא אחד מגדרי שלמותו (על שייתר פרשה אחת בתורה). ומוסיף הדרשן ואומר, כי מהתחברות עם הצדיק מגיעה שלמות לא רק לאיש אלא גם לדומם: “וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה”. אותו המקום החרב והשמם מאיש, זכה מתוך השפעתו של משה, שיהיה ל”הר האלהים”, שהרי בשביל שהיתה שם התבודדותו של משה וראשית נבואתו נאמר לו שם “תעבדון את האלהים על ההר הזה”, רמז למתן תורה על הר סיני. כפי שאנו רואים, מצא הדרשן לרעיונו תפיסה יפה בפסוק כעין אסמכתא, ופשוטו של מקרא נשאר כמו שהיה. ויש שהאלשיך ממציא רעיון נעלה דרך שנוי הכוונה במלה אחת. למשל בפרשת פנחס אצל מנוי יהושע למנהיג על ישראל הוא מבאר “והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצוית אותו לעיניהם” – וצוית אותו לנגיד שיהיה למו לעיניהם, כענין “עיני העדה”, להורותם את הדרך ילכו בה. או במלחמת מדין (מטות) הוא מבאר “החלצו מאתכם אנשים לצבא” באופן זה: החלצו מאתכם, שיהא הנשק מאתכם ובכם, שהוא מתורה וכשרון, ולא מנשק שחוץ מכם, נשק ברזל, ומהו הנשק, היותכם אנשים שהם צדיקים. ולפעמים אנו מוצאים אצל האלשיך באורים חדשים, הכוללים בתוכם רעיונות נפלאים ואמתיים, כמו “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” (תהלים קי"ד) הוא מבאר כך: ישראל, הם מפלגת שלומי אמוני ישראל החרדים, לא התערבו בגוים והיו רק בגלות של ארץ מצרים, אבל לא בגלות של עם מצרים, ובשעת הגאולה המה יצאו ממצרים, יצאו את העיר שהיו דרים בה ולא יותר. אבל בית יעקב, מפלגת העם הפשוט, שנתערב בתוך עם מצרים ועשה כמעשיו ודבר בלשונו, היה משועבד ברוחו בתוך גלות של עם מצרים, של עם לועז, וכשהגיעה שעת הגאולה יצא “בית יעקב מעם לועז”. ויש למצוא בדרשות האלשיך דעות של סבלנות בדת, כמו “עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי” (תהלים ק"א) הם בני אדם הנאמנים בארץ, כלומר במצוות שבין אדם לחברו, גם שאינם נאמנים לשמים, לתאבון חומרם, הנה אלה עיני בהם שיזכו לשבת עמדי, כי אלה יזכו לשוב אל ה' עד שבת עמדי, כי אחר שיש להם אחדות עם חבריהם אף על פי שבינם למקום בלתי טובים, יש תקוה להם לשוב עד שבת עמדי כענין “חבור עצבים אפרים” וכו' (עיין “רוממות אל”, שם).

אבל מלבד שהיה הר"מ אלשיך דרשן בעל תוכן, היה גם בעל לשון וסגנון יפה. עיין, למשל, מדברו היפה והמליצי בפרשת נשא “תוכחת מגולה לסובאי יין” או בפרשת תצא “כי תצא למלחמה” דרך רמז. ועיין פרשת “ויצא” בענין המקלות של יעקב אבינו בצאנו של לבן. הוא שואל שם: “הלא יתחמץ לבב אנוש מה זה היה לבחיר שבאבות יעשה מרמה כזאת”? ועל־ידי חקירה בלשון והבדלה בין השמות תיש, עז כבש, שה, הוא מצדיק מעשה יעקב.

ר“מ אלשיך היה מהולל מאד בפי המקובלים, כדרשן רב הכשרון, מכוון לאמתה של תורה. האר”י הקדוש אמר עליו, “שכיון אל האמת בדרשותיו”. פעם אחת העמיק האר“י עם תלמידיו בחכמת הקבלה, והאלשיך התרעם, שלא שתפו גם אותו הפעם בלמוד זה, והשיב לו האר”י “כי בגלגול זה הוא לא בא כי אם לבחינת דרוש” (שה"ג). העם העריץ מאד את הדרשן, עד כי נוצרו מסביב לאישיותו אגדות שונות. החיד"א מספר, שמצא כתוב, כי בצרות פולין (גזרות ת"ח) נגלה האלשיך בהקיץ לחכם אחד, שהיה תדיר לומד דרשותיו, והצילו מתוך ההפכה (שם).

הדרושים של ר“מ אלשיך המה רבי הכמות ומקיפים תורה נביאים וכתובים, ונדפסו בכמה כרכים עוד בתקופתו של הדרשן משנת שכ”ג עד שס“ה, ומאז הלכו ונדפסו בכמה מהדורות. מלבד זה יצא לאור על־ידי מרקברייט באמשטרדם ספר “לקוטי מן” על הפטרות, דרושים שהוציא מן הספר “מראות הצובאות” (אלשיך על הנביאים). ועל־ידי יוסף שמוקר בפיורד יצא לאור ספר “ירים משה” על פרקי אבות, לקוטים מספרי דרוש של האלשיך. בשנת תקכ”ז נדפס במץ פירוש על אגדה של פסח מלוקט מספרי האלשיך. בשנת שס“ה הדפיס בנו ר' חיים אלשיך שו”ת ר"מ אלשיך בדפוס וויניציה.

ביחוד נתקבל בחוגי הדרשנים ספרו “תורת משה”. המקובל, הדרשן, בעל ההגיון – כולם מוצאים טעם בדרשות האלשיך. וההמון מעריץ ומוקיר אותן ביותר, וכששומע הדרשן מטיף לו דרשות האלשיך הוא מתיחס אליו בכבוד ובחבה מיוחדת. מעטים בין הדרשנים עשו להם שם עולם כמו הדרשן ר' משה אלשיך. השם “אלשיך” היה אצל ההמון כעין מושג של למוּד מיוחד בשבתות, כי ביחד עם עונג שבת של מאכל ומשתה וכסות נקיה היה הלמוּד הזה לעונג רוחני ליהודי ביום מנוחה ושבתון במשך של שנות מאות. ולכן נקדש שמו בקרב עמו ומזכירים אותו בשם: “האלשיך הקדוש”.

רבי שמואל בן יצחק אוזידה (חי באותו הזמן) רב מוסמך ודרשן בצפת וחברו של המקובל רבי חיים וויטאל (עיין “שם הגדולים”). הוא הרביץ תורה בישיבת התלמידים בצפת והיה “יוצא ובא בהויות אביי ורבא שמעתתא אליבא דהלכתא” (הקדמה לספרו אגרת שמואל) ובכל שבת ושבת היה דורש באגדה “מענינא דיומא” (שם). וכאשר מת הגביר הנדיב ר' שלמה די שירים, שהיה מפזר הרבה מהונו להחזקת הישיבה, היה ר' שמואל אוזידה מוכרח לנסוע לקונסטנטינופול לעורר את הנדיבים, כי יפרישו מממונם צדקה לקיום הישיבה בצפת, ובדרשותיו משך אליו את הלבבות והרבה תמכו בידו, וביחוד הפיק רצון מן החכם הנדיב רבי אברהם אלגזי, שביתו היה בית ועד לחכמים, כי עזר לו להוצאת חבורו “אגרת שמואל”. ספרו שהוציא ראשונה הוא באורים ודרשות על פרקי אבות בשם “מדרש שמואל”. בספרו זה אסף הרבה באורים ודרושים מתוך ספרים נדפסים וכתבי יד של גדולי החכמים שקדמוהו, כמו הרמב“ם, רבינו עובדיה ברטנורה, ר”י אברבנאל, רבי יוסף יעבץ (קורא אותו בשם “החסיד” בלי הזכרת שמו), ר' משה אלמושנינו, רבי שלמה הלוי, ר' יהודה לורמא, ועוד כמה וכמה חכמים מפרשי מסכת אבות. ומלבד זה הכניס הדרשן אוזידה לתוך ספרו הרבה דרושים משלו, המצטיינים ביושר הגיונם. למשל, במשנת בן עזאי (אבות פ"ד ב') “הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה” הוא אומר: הלשון “רץ ובורח” באה להשמיענו, כי מטבע האדם, שיצרו הרע מפליג את המצוה מנגד פניו, ולכן צריך האדם להתאמץ ולהתאזר בגבורה לרדוף אחריה ולהשיגה, כי המצוה אמנם בורחת מן האדם. וזוהי גם עצתו של יהודה בן תימא “הוי קל כנשר ורץ כצבי” וכו', וכן אמר דוד המלך “דרך מצותיך ארוץ, כי תרחיב לבי” (תהלים קי"ט) הריצה מקצרת רוחו של אדם, אבל הריצה אל המצוות, אדרבה, מרחבת ומחזקת רוחו ולבו של אדם. ולעומת זה העבירה דבוקה בטבעו של אדם ורודפת אחריו, ולכן צריך הוא לברוח ממנה, כדי שלא תשיג אותו. במשנה ארבע מדות בנותני צדקה (אב' ה', ט"ז) הוא מעיר, כי מסדר המשניות רמז לנו בזה ששנה משנה זו בין שתי משניות של למוד התורה (ארבע מדות בתלמידים – ארבע מדות בהולכי בית המדרש), כי שקולה מצות צדקה כלמוד התורה, בפרט כשהצדקה היא לתלמידים העוסקים בתורה, כי בהיות האדם מפרנס לתלמידים מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו לומד בבית המדרש, והוא מאריך שם בדרושים יפים המפליגים בזכותם של התומכים בלומדי תורה.

הספר “מדרש שמואל”, שהוא רב הכמות ורב האיכות, כבר הספיק להתפשט בעולם עוד בחיי המחבר (עיין הקדמת אגרת שמואל), ובמשך שלש מאות שנה מאז נדפס ראשונה ועד היום הדפיסו וחזרו והדפיסו אותו בכמה הוצאות, כי נתקבל בתפוצות ישראל בתור ספר למוד בחבורות של תורה, והדרשנים המטיפים לפני העם בשבתות הקיץ “פרקי אבות” משתמשים בספר “מדרש שמואל”, כי יש בו די חומר דרושי רצוי לתעודתם.

מלבד זה חבר רבי שמואל אוזידה את הספר “לחם דמעה” על מגילת איכה ואת הספר “אגרת שמואל” על מגילת רות. גם הספרים הללו חבר במתכונתו של “מדרש שמואל” – קובץ של באורים ודרושים של חכמים מפורסמים, ובאורו של המחבר עצמו טפל להם. וגם המה זכו לפרסום רב ונדפסו ביחד עם המגילות בשוה עם פירוש רש"י ושאר הבאורים המפורסמים מכבר.

תכונה מיוחדת מציינת את הדרשן רבי שמואל אוזידה, כי אף על פי שהיה מגדולי החכמים בדורו, דרשותיו כוללות ברובן ענינים שלמים משל אחרים ומעט משלו, וכל דבר הוא אומר בשם אומרו, וזה מראה על הגובה המוסרי, שעמד עליו הדרשן החשוב הזה.

ובאמת היה הדרשן ר“ש אוזידה בעל נפש יקרה, מפורסם לאיש טוב ומטיב לבריות מנעוריו. בספרי שבחי האר”י יסופר, כי פעם אחת ישב האר“י ז”ל בביתו ותלמידיו ישבו לפניו, ונכנס ר“ש אוזידה, והוא היה עדיין בחור רך בשנים, וכראות האר”י שנכנס, קם מלפניו מלא קומתו ואמר לו “ברוך הבא” ולקחו בידו והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו עד אשר יצא מלפניו. אז שאל רבי חיים וויטאל מרבו האר“י, למה קמת מלפני הבחור ואמרת לו “ברוך הבא”, מה שלא נהגת כן מקודם? אמר לו מפני שנפשו נתלבשה היום בנשמתו של רבי פנחס בן יאיר, שהיה נוהג תמיד לילך לפדיון שבויים ולגמול חסד עם אומללים ונדכאים, וגם הבחור הזה עשה היום מצוה כזו, ולכן נתעברה היום נשמתו של אותו צדיק להחזיקו ולעזרו, וזהו סוד “הבא לטהר מסייעין לו”, כי תיכף כשעולה במחשבת האדם לעשות איזו מצוה גדולה באה נשמה של צדיק שנהג בזמנו לרדוף אחר אותה המצוה ומתלבשת בו, ובזה יש כח ביד האדם לקיימה כהלכתה, ולולא זאת יצרו הרע של האדם היה מתגבר עליו שלא לקיימה. מיד בא ר”ח וויטאל לר' שמואל ושאלו “מה עשית היום ואיזו מצוה באה לידך”? אמר לו היום באשמורת הבקר הלכתי לבית הכנסת להתפלל ושמעתי בכיה גדולה מבפנים של בית אחד, אמרתי אסורה נא ואראה על מה הם בוכים, וראיתי את אנשי הבית כלם ערומים, כי באו גנבים ושודדי ליל ולקחו את כל אשר להם וגם מלבושיהם הפשיטו מעליהם, מיד נכמרו רחמי עליהם וחזרתי לביתי ולבשתי בגדי שבת שלי ואת מלבושי הלבשתי לבעל הבית, והנך רואה, כי לבוש אני בגדי שבת. מיד נשקו ר"ח וויטאל על פיו וחזר לרבו וספר לו המעשה.

_________________

בתקופה זו היה בארם צובה הדרשן ר' שמואל ב"ר אברהם לניידו. הוא חבר ספר “כלי חמדה” (וויניציה שנ"ז), דרשות על סדר פרשיות התורה. הדרושים של הדרשן לניידו כוללים פשטים ישרים והגיונות מצוינים ורמזים מתקבלים על הלב, מהיותם תמיד בעלי תוכן ורעיון. אצל מלאכת המשכן הוא מבאר תכנית הכלים ברמזים מושכליים, שיש בהם גרעיני מוסר השכל ולמודים נכונים. הוא מבאר, למשל, הטעם שרק במלאכת הארון המדה היא בחצאי אמות (אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו) בעוד שאצל שאר הכלים המדה היא באמות שלמות, כי זה מרמז, שהמדה של ידיעת התורה אצל בני אדם היא רק חלקית ולא שלמה, וכמה שיהיו שוקדים בה לא ישיגו אותה בשלמותה, כי רחבה היא מאד בלי קץ ותכלית, ואפילו החכמים היותר גדולים רחוקים המה מן השלמות השכלית ועדיין המה בחצי למודם. “וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו” – גם זה רמז על חכמי התורה, שצריך להיות תוכם כברם זהב טהור בלי שום זיוף ופסולת, כי כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

ולפעמים אתה מוצא בספר “כלי חמדה” מחקרים חשובים, מבוססים במדרש הכתובים באופן נאה מאד. הדרשן לניידו מונה שתי מדרגות בנבואה. המדרגה הראשונה היא הנביא, ששורה עליו רוח הנבואה וביחד עם זה דעתו מעורבת עם הבריות ומשפיע עליהם מרוח קדשו, והמדרגה השניה היא הנביא כנוח עליו רוח נבואה מתבטלים חושיו וכחותיו הגשמיים ואין לו השפעה על העולם החיצון. להמדרגה הראשונה הוא מיחס נבואת משה רבנו, ולהמדרגה השניה – נבואת יהושע בן נון בחיי משה. וכל זה מוצא הדרשן במקרא מפורש בתורה (שמות ל“ג י”א) “ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל”. משה תיכף כאשר דבר אליו ה' “שב אל המחנה” לנהג את העם ולהורות לפניו דרך ה‘, אבל משרתו יהושע בן נון, כנוח עליו רוח ה’ “לא ימיש מתוך האהל”, לא היתה לו אפשרות להמיש את עצמו מתוך מצבו הנפשי, כדי להרכין את פעולותיו כלפי צרכי העם.

הר"ש לניידו חבר גם ספר “כלי פז” פירוש על ישעיה עם פתיחה וחדושים לנכדו ר' שלמה (וויניציה שג"ז) וספר “כלי יקר” על נביאים ראשונים, מלוקט מהספרים שקדמוהו (שם שס"ג).

באותו הזמן חי בארם צובה הדרשן רבי אברהם ב“ר יצחק לניידו. יש סוברים, כי הוא היה חתנו ותלמידו של הר”ש לניידו בעל “כלי חמדה” (עיין כ"י פין), הוא חבר ספר “מגן אברהם”, י"ז דרשות על ברית מילה, אישות, צדקה, ודוי, תשובה, אבלות (וויניציה שס"ג). גם חבר ספר “נקודות הכסף” פירוש על שיר השירים (וויניציה שע"ז) ובהקדמתו הוא אומר, כי חבר פירוש על התורה וחמש מגילות וכתובים (שה"ג).


פרק חמשה ועשרים

מרכז התורה בארץ ישראל משך אליו גדולי ישראל מארצות שונות. – רבי ישעיה הלוי הורוויץ וספרו “שני לוחות הברית” (של"ה).


מאז היתה ארץ־ישראל למרכז התורה הנגלית והנסתרה נמשכו אליה כמה מגדולי ישראל מארצות שונות, ולמרות זה, שהנסיעה למרחקים היתה כרוכה בימים ההם בסכנת דרכים וטלטול עצום בים וביבשה, נתוספו בישוב אנשים גדולי התורה, לא רק מקרב אלה החכמים, שנעקרו ממקום גדולם מתגרת הפורעניות והגרושים, שהתחוללו על קהלות ישראל מתקופה לתקופה, אלא בכח השאיפה, שהתעוררה בלבם של אנשי סגולה להאי “דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה”, כדי שיזכו לעסוק בתורה ועבודה בסביבה של חכמי האמת, שלהם נפתחו מעיינות החכמה ושערי אורה מתוך השפעה עליונה, המסוגלת רק באוירה דארץ ישראל.

בשנת שפ“ב עלה לארץ־ישראל המופלא שבגדולי ישראל באשכנז ופולין, המיוחד שבין דרשני היהדות הטהורה והנאמנה, רבי ישעיה ב”ר אברהם הלוי הורוויץ (נולד בפרג שט“ו – מת בטבריה ש”ץ), מחבר הספר המפורסם של"ה (“שני לוחות הברית”).

בנערותו למד תורה עם אביו בפרג ובבחרותו הלך לפולין ולמד בישיבות המהרש“ל והר”מ מלובלין עד אשר יצא שמו לאחד מגדולי התורה, ושרת במשרת אב“ד בקהלות פוזנא, קראקא, פרנקפורט ע”נ מיין, ובשנת שע“ד נתקבל בקהלת פרג, ומשם יצא לארץ הקדושה בשנת שפ”א ובא שמה ביום הששי פ' ויצא שנת שפ"ב.

הוא היה מן האישים המצויינים ביותר בין חכמי ישראל בתקופה ההיא. גדול בתלמוד וגדול במעשה, העמיד תלמידים למאות ולאלפים בכל תפוצות ישראל (עיין הקדמת בנו לספר של"ה), היה מנהיג לדורו ומורה לבני עמו את הדרך ילכו בה, ומלבד זה זכה את הרבים בדרשותיו הנלהבות, כי היה דרשן ומוכיח גדול, מעורר שומעיו לתשובה ומעשים טובים (שם). וכאשר עלה במחשבתו לעלות לארץ־ישראל הזדרז לחבר חבור בשביל בניו וזרעם אחריהם, למען יהיה להם ספר זכרון, כולל קיום המצוות ודקדוקיהן, הנהגות טובות ותורת המדות וקרא לחבורו “שני לוחות הברית”, התחיל לחברו בחוץ לארץ והשלימו בארץ־ישראל בשנת ה’ש’ב’ו’ע’ה' (שפ"ח).

תכנו של הספר כלול בפסוק “כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר” (משלי ו', כ"ג), כי מתחלק הוא לשלשה חלקים: א) באור המצוות ופסקי הלכותיהן, ב) סודות התורה והמצוה על דרך הקבלה, ג) תוכחת מוסר ועניני הנהגת האדם בעולמו. אבל השל"ה אינו ספר אחד, אלא חבור של כמה ספרים או כמו שקורא אותם המחבר “קונטרסים”.

הקונטרסים העקריים והחלקים היותר גדולים שבספר “שני לוחות הברית” המה ארבעה: “שער האותיות”, “מסכתות”, “תורה שבכתב”, “תורה שבעל פה”.

"שער האותיות כולל שנים ועשרים מאמרים כמספר אותיות אלפא ביתא, כמו “אמת ואמונה” בבאור עקרי הדת, “בריות” ביסודי אהבת הבריות, “גרות” בדבר גרות האדם בעולם הזה, שהוא יסוד מוסד בדרכי המוסר, “דרך ארץ” בעניני הנהגת האדם בעולמו, “הלל” בדבר הכרת גודל מעשי הבורא והלולם, “ותרנות”, “זריזות”, “חבר טוב”, ‏ “טהרה”, “יצר טוב”, “כף זכות” ועוד. “המסכתות” הן מאמרים גדולים בבאור קדושת השבת והמועדים והלכותיהם, כמו מסכת פסחים, מסכת שבועות, מסכת תענית, מסכת ראש השנה, מסכת יומא, מסכת סוכה, מסכת שבת. למסכת שבת הוא מקדים “מסכת חולין” בענין הנהגת האדם בימות החול ומשא ומתן באמונה וכדומה. “תורה שבכתב” – מאמרים ודרושים על סדר פרשיות התורה. “תורה שבעל פה” זהו קונטרס מיוחד בברור כללי התלמוד והסוגיות והמדות, שהתורה נדרשת בהן.

השם “שני לוחות הברית” מוכיח בעליל, כי לנגד עיני המחבר היתה המטרה בחבורו לתת לבניו תכנית של תורת ישראל בצורה של צוואת הורים טרם “עשייתו עקירה מהם לעשות הנחה בארץ הקדש” (לשון המחבר בהקדמתו). ובאמת מקיף הספר כל חלקי התורה, ולא רק מקיף אלא חודר ויורד אל תוכה ומוציא משם פנינים ומרגליות טובות של מוסר היהדות וחכמת ישראל. כי על כן מבאר המחבר בהקדמתו את מאמר התלמוד “הנפטר מחברו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה” (ברכות ל"א), לא דבר הלכה כמו שהוא בחיצוניותו, אלא העיקר הוא “התוך”, “מוסר מקושט ומהודר בדברי תורה הנכנסים לתוכיות הלב”.

ו“התוך” שבתורה, חלקי הסוד והרמז, לקח את לבו ביותר, כי מלבד שהיה בעל השל“ה גאון בתורה הנגלית, קבל השפעה מן המקובלים בצפת, שהיה מעריץ ומקדש אותם ואת תורתם באופן מאד נעלה. תורת ר' משה קורדיבירו והאר”י הטביעה חותמה על חזות נפשו והלך רוחו, והתעוררה בלבו התשוקה לארץ המזומנת לקדושה עליונה, כדי ליחד לבו בעבודת השם ולהתעלות בשלמות של חכמת האמת. ובשביל זה התחולל בנפשו שנוי נמרץ בנוגע להשקפותיו על למוד התורה ואופן השתלמות הנפש. חניך הפלפולים והחילוקים המחודדים בישיבות של תורה באשכנז ופולין ואחר כך חכם ומרביץ תורה בישיבות הללו – מצוה ומזהיר את בניו, כי “ענין החלוקים יהיו בטלים ומבוטלים ומי יתן שלא היו בעולם, ואפילו מי שאומר הרבה ענינים אמתים, מכל מקום כשמעורב בהם אפילו דבר אחד שאינו אמת אוסר במשהו, ומי יכול לשער עון פלילי להפוך דברי אלהים תורת אמת”. ואומר “חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב ימי בחלוקים גדולים ונפלאים, חטאתי ופשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים, ובזה יתהפכו זדונותי לזכיות”.

מכיון שנקלטו בנפשו שרשי תורת הקבלה נהפך לבבו לשנוא את הלמוד המפולפל והמחודד, שהוא לפי דעתו אבוד הזמן ובטול תורת אמת. הוא מצוה, כי אחרי שילמוד אדם מקרא משנה וגמרא “יתעסק באימה וביראה בקדושה ובטהרה בחכמת הקבלה בזוהר ובתקונים ובמפרשי דבריהם וביתר ספרי הקדש, השואבים ממי באר הזוהר וכו', וכלל העולה, שמחויב האדם לידע את שמו יתברך, ומי שלא ראה חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והכסיל בחושך הולך” (מס' שבועות).

בספר של“ה אמנם תופסת מקום כמות מרובה של מאמרים עמוקים בחכמת הקבלה, לבאר הרמזים של המצוות וסודות התורה. לפי דעת השל”ה מרומז בפסוק “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, שמלבד עשית המצוה בפועל צריך לדעת הרוח המחיה את המצוה, כי כוונת המצוה “סוד שמו יתברך” שהוא תכלית הרוחניות.

אבל חלקי הנגלה והנסתר שבתורת ישראל עולים למזיגה יפה אצל השל“ה. ביחד עם הקונטרסים מ”מארי דקבלה" ומאמרים “משער הצחצחות” ו“סדר האצילות” של הפרדס אתה מוצא פרקים שלמים מחבורי הרמב“ם, הרמב”ן ור' יצחק עראמה בעל “העקדה”. בצד הרעיונות בדבר הרוחניות של עשר ספירות ולבושיהן ובאורם לצרופי השמות נמצאים אצל השל"ה למודי מוסר יקרים ודרושים הגיוניים ובאורים מצוינים, מלאים רוח היהדות הצרופה.

העיקר הגדול של אהבת הבריות מוצא אצל השל“ה בטוי יפה באופן כזה: כתיב “ואהבת את ה' אלהיך” וכתיב “ואהבת לרעך כמוך” הנה מחוברות אלו שתי האהבות ומתיחדות על ידי אחדותו יתברך, כי כן אנו מסיימין “הבוחר בעמו ישראל באהבה” “ואוהב עמו ישראל” ואומרים פסוק היחוד (שמע ישראל) ואחר כך אהבת השם יתברך “ואהבת את ה' אלהיך”. וגם עשרת הדברות מסיימין “אשר לרעך”. ומחבר לרעיונו קשוט דרושי ממספר האותיות של עשרת הדברות, מספר האותיות של עשרת הדברות הוא תר”ך (כתר) – תרי"ג לפי מספר המצוות – ונוסף עליהם שבע אותיות “אשר לרעך”, שהוא הרגל, שעליו עומדת כל התורה, כמו שהורה הלל לנכרי (שבת ל"א).

השמחה היא עיקר גדול בתורה ומצוות, וכפי רוב השמחה יגדל השכר, וכן גלה הרב החסיד המקובל מהר“י אשכנזי (האר"י) לאיש סודו, שכל מה שהשיג, כי נפתחו לו שערי חכמה ורוה”ק, השיג בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב ‏ “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם מכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות" (שער האותיות ת').

אין דעתו נוחה מן האנשים המסגפים את עצמם ואינם רוצים ליהנות מן העולם הזה ופורשים מן החיים. ואומר, כי “הנראה מתורתנו הקדושה ומדברי חז”ל הוא ללכת בדרכי המצוּע, כי השם יתברך הרכיב הנשמה העליונה הרוחנית בגוף אפל ועכור, שיהיו שניהם יחדו, ויש לכל אדם לתת חלקו לכל אחד ואחד, חלק לנשמה בעבודת האל לבוא ולהתפלל ולשמוע דברי תורה ולקיים המצוות, וחלק לגוף, אכילה ושתיה מן המותר בפיהו ושאר הדברים, שהגוף נהנה מהם, ומי שאינו הולך בדרך זה מבטל כוונת הבריאה, וזה כוונת הפסוק “לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך” (קהלת ט‘, ז’) וזה “לחמך ויינך”, ממה שחננך ה' לא מעושק וגזל, ויהנה מהם כפי הצורך וההסתפקות (מס' סוכה). ובשער האותיות (קדושה) הוא מאריך גם כן בענין זה ומיעץ לאדם להתדבק במדת השמחה, לשמוח בחלקו ולבטוח בקונו, ואם מעט ואם הרבה יאכל לחמו בשמחה, כי יש בזה תקון הגוף והנפש.

דרך ארץ, לפי הוראת של"ה, היא הנהגה ישרה וצניעות יתרה ומעלת המדות וכל החמודות, להיות אוהב לבריות ואהוב מבריות, איש השלום ואיש השלם, מחזיק קיום העולם בכלליו ובפרטיו במילי דשמיא ובמילי דעלמא… אף בדברים הגופניים ההכרחיים תהיה רוממות הנשמה לנגד עיניו ויהיה לו דרך ארץ, שיהיה נוטה מצד הבהמיות לצד השכל בכל מעשין, במאכלו ובמשקהו ובפעולתו ובעשית צרכיו ובדבורו ובהלוכו ובמלבושיו ובכלכול דבריו במשאו ומתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ומסודרים ביותר.

נקיות הגוף מביאה לידי נקיות הנפש, וכשאינו נקי נמשל כבהמה ועושה מעשה בהמה, ולכן יהיה כל גופו נקי ויתקן שערו וזקנו, כדי שלא יהיה מכוער אצל חברו.

הגוף הוא לבוש הנפש והבגדים לבוש הגוף וטהרת הבגדים תעורר טהרת הגוף, וטהרת הגוף תעורר טהרת הנפש, ולכן סמך הפסוק המלבושים לטהרה “והטהרו והחליפו שמלותיכם”, וכן כל כלי תשמיש האדם יראה שיהיו נקיים בלי שום לכלוך, כי כל הענינים הללו. מביאים לידי טהרת הנפש, זה גורם לזה ויוסיף טהרה (שער האותיות, טהרה), בהתעוררות לתשובה הוא מדבר בשפה נמלצה: “ולכן ראוי לאדם לירא מבורא יתברך ויתעלה, וישפיל קומתו, ויזכיר בימי בחרותו ימי זקנתו, ובימי גבהותו ימי שפלותו, ובימי שמחתו ימי אנחתו, ובימי חופתו ימי חרפתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי הודו ימי אידו, ויכנע על עוונותיו, ויתחרט על כל פשעיו וזדונותיו, ימהר יחיש מעשהו וחשב עם קונהו כמה ימים בשנה” (מס' סוכה).

השל“ה מזהיר לבניו, שלא יסיחו דעתם מן הגאולה, ואומר: “אודיע מה שבלבי היה בוער תמיד, כשראה ראיתי בני ישראל בונים בתים כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה ובארץ הטומאה וכו' וזה נראה ח”ו כהיסח הדעת מהגאולה, על כן בני יצ”ו אם יתן השם לכם עשירות גדולה, בנו בתים כפי הכרח צרכיכם ולא יותר, ולא תבנו מגדלים וחומות בגאוה וגדולה. רק להיות לכם מדור לפי כבודכם וחדרים להתבודד בהם לתורה ולתשובה" (מס' סוכה בסוף).

ערך גדול בדרוש יש לתמצית המדות, דברי חכמה ומוסר, שמוציא השל"ה מספורי התורה ומצותיה. בסוף כל פרשה ופרשה באה חתימה בשם “דרך חיים תוכחת מוסר”, הכוללת דברים יקרים במוסר ודעות. לדוגמא, “ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם” – ראוי לאדם שיהיו דבריו עם הבריות בנחת ובדברי כבוד, הנה יעקב קרא אותם אחים. “ויקרא יעקב לרחל וללאה וגו' – אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח, אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב מאשר על צד האונס וההכרח”.

וכמו כן יש אצל השל"ה רמזים דרושיים מלאים מוסר השכל. כמו “בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו” – רמז לבעלי הבתים המחזיקים ידי לומדי תורה. “ונתת על השלחן לחם פנים” – רמז על הלחם שמאכילים לעניים שיהא בספר פנים יפות. “ועשית מעקה לגגך” – רמז לאדם שיעשה גבול לגאותו, ואם לאו משם תהא נפילתו, כי לפני שבר גאון.

אופן הדרוש על דרך “מעשי אבות סימן לבנים” אנו מוצאים גם אצל השל"ה. למשל, בדבר פגישת יעקב עם עשו הוא אומר: “כמו שנהג הוא לדורון ולתפלה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורנו לבני עשו, ואין כחנו אלא בפינו להתפלל לה' בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו, אך ענין המלחמה עמהם הוא תוקף השתדלות, שמחויבים השתדלנים מישראל להעיז פניהם נגד מלך ושרים ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו, וזהו קיום ועמוד הגולה”.

כן אנו מוצאים אצלו ענינים דרושיים על דרך צחות והלצה כשיש צורך בהם לחזק דברי מוסרו. למשל, הוא מבקר קשה מעשי ההורים המפזרים סכומים גדולים יותר מדאי לבניהם בחייהם. ואומר שזוהי "שטות גדולה, שתוכל לבוא לידי עברה, כי מי יודע מה ילד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב ואוי לו לאב שיבוא על שלחן בניו, שהוא דבר נגד הטבע, ויהיה עליהם כעול כבד אף על פי שהוא העשירם, והבנים באים מכח זה לידי עון גדול, וכבר אמרו במשל הדיוט “אב אחד מפרנס עשרה בנים באהבה וברצון ועשרה בנים בקושי מפרנסים אב אחד”, ומזהיר לכל אב שיהיה חכם רואה את הנולד, שלא יצטרך להיות סמוך על שלחן בניו, שזהו רע ומר כמות, ומסמיך לזה על דרך הלצה: “אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך”, כלומר קשה בעיני כמות, אחרי שאני מצטרך לעת זקנתי לראותך ולהיות סמוך על שלחנך.

השל"ה דורש מן הדרשן הדורש לרבים, שידרוש לשם שמים, להיות זוכה ומזכה לרבים וכל דרוש ישליש לשלשה חלקים: א) פשטים טובים מן המפרשים, ויאמרם בשמם ויוסיף כפי שכלו הטוב. ב) דינים המצטרכים יום יום. ג) דברי מוסר מחובות הלבות וראשית חכמה וכיוצא מהם הרבה מאד, וכל המוסר שמיסר יראה שיהיה בו לקיים “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים” (מס' שבועות).

_____________

הספר של“ה הוא ספר גדול מלא ענין ותוכן חשוב מכל מקצועות תורת ישראל. בעל השל”ה לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, גימטריאות ונוטריקון, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, זוהר וספרי קבלה, ספרי מוסר וספרי יראים, ספרי דרוש ומחקר, שיחות ושמועות בעניני דרך ארץ – וכל החומר הזה קבץ ואסף לתוך ספרו והוציא ממנו הנחות ומסקנות וחדש חדושים יקרים ובנה עליהם “בתים” ו“שערים”. וכל הבא “שערי” הספר עיניו לא תשבענה מהתענג על כל יקר וטוב ואוצר כל חמדת ישראל.

ביחוד צפון בספר של“ה מטמון גדול בשביל דרשני ישראל הנאמנים לדגלם. הדרושים של השל”ה ודברי מוסרו, המלאים תום ויושר וזיו חכמת החיים האמתיים, נותנים חומר יקר מאד ביד הדרשן בעל לב מבין לשפר את דבריו ולעשותם מסוגלים ליכנס אל לב השומע ולפעול על רוחו פעולה רצויה.

אבל לא במעוף־עין אחד אפשר להשיג טיבו וערכו של השל“ה, כי לא כל הבא אל תוכו ימצא בו דרך, מפני שחסר בו הסדר הראוי לספר גדול כזה. בעל השל”ה לא חבר את ספרו בשביל קנין הרבים. כמה מקונטרסיו ערך בחפזון בתור צוואה לבניו טרם הפרדו מהם (עיין בהקדמתו), ובניו הדפיסו בחוברת אחת כל הקונטרסים כמו שיצאו מתחת ידו של אביהם. והקונטרסים יש להם אופי של שיחה בין אב ובניו ולא של ספר מסוים מסודר לדפוס. וחסרון זה נתן מקום לאחרים להתגדר בו. תיכף להדפסת השל“ה התחילו להופיע קצורי של”ה שונים. ביחוד כדאי לשימת־לב קצור ומפתח של“ה בשם “מעיל שמואל” לרבי שמואל דוד אוטולינגו מריגיו באיטליה – חברו בשנת תנ”ח.

נדפס מבעל השל"ה ספר “שערי שמים” בכוונות התפלה, ונשאר ממנו גם ספר גדול בכמות ובאיכות על המרדכי, אך מענותנותו לא בקש להדפיסו (עיין הקדמת בנו לספרו “ווי עמודים”).

______________

רבי ישעיה הלוי הורוויץ היה ריש מתיבתא ודרשן גדול בדורו. אבל בספרו לא הופיע כזקן יושב בישיבה, זורק מרה בתלמידים, וגם לא כמוכיח בשער, מגיד לעמו פשעיו. מתוך הספר של“ה צפה ועולה לעינינו דמות דיוקנו של זקן ראש בית אב בישראל, יושב בחוג משפחתו, בניו ובנותיו חתניו וכלותיו ונכדיו (עיין הקדמה) ומורה להם דרך החיים בדעת ותבונה. כי תכנית הספר הלא היא רק צוואת הורים, למודים ישרים ותוכחת חיים לבנים. אבל כמה גדולה ורחבה צוואה זו! תכנית שלמה של קדושת החיים כלולה בה. דרשת היהדות המלאה, תורת המוסר ועקרי האמונות והדעות של הדת הישראלית, דרכי המוסר והחסידות, הלכות דרך ארץ והנהגות טובות בחיי הפרט והכלל – אתה מוצא בצוואת השל”ה. וכשאתה עובר על דפי הספר אתה מרגיש איזה רטט נפשי מיוחד והתבטלות בפני רוממות המטרה, השורה על כל דברי החבור המופלא הזה.

הספר של“ה מקודש בכמה קדושות, כולו תמימות הרעיון, טהרת המחשבה וגעגועים לכל רם ונשגב בחיים. ובאמת וצדק נתחבב על שלומי אמוני ישראל ונקרא בשם “השל”ה הקדוש”.


פרק ששה ועשרים

התפתחות הדרשה בקהלות הספרדיות בארץ ישראל ובחוץ לארץ. – ר' אברהם יצחקי בירושלים בעל “זרע אברהם”. – ר' ישראל יעקב אלגזי. – ר' אליהו הכהן באיזמיר וספרו “שבט מוסר”. – דרשנים, שנגררו אחרי כת ש"צ.


בקהלות הספרדיות, אשר בערי ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, הכירו בערכה של הדרשה בתור חלק חשוב בהנהלה הרוחנית של הקהלה, וכל רב ו“חכם” של אותן הקהלות ראה את עצמו קרוא על פי תעודתו, שיהיה מזוין בכל אותן הידיעות הדרושות לדרשן ומוכיח לעמו. ומובן, שמצב כזה הוליד כשרונות של דרשנות, והדרשה התפתחה באיכותה. ואמנם בתקופה הזאת, שאנו עומדים בה כאן, היא המאה החמישית לאלף הנוכחי, אפשר להראות על חכמים דרשנים בעלי השפעה במרכזים שונים בארץ־ישראל, בתוגרמה, באיטליה ובאנגליה ועל ספרי דרוש מצוינים, שנשארו מהם לדורות.

בירושלים התפרסמו בתקופה ההיא הדרשנים הספרדיים הרב ר' אברהם יצחקי, בעל “זרע אברהם” שו“ת על חלקי השו”ע (תכ“א–תפ”ט). הוא נודע לקנאי גדול נגד כת שבתי צבי, והיה נוסע ממדינה למדינה ומקהיל קהלות ברבים ודרש בגנות השבתאיים בכלל ומעשי הנוכל השבתאי נחמיה חיון בפרט, ובהשפעת דרשותיו הנמרצות היו מחרימים ומבערים בכל מקום את הספרים של הכתה הזאת. והשני לו הרב רבי ישראל יעקב אלגזי, שחבר כמה ספרים בדרוש: “שמע ישראל”, “שארית יעקב”, “נאות יעקב”, דרושים ותשובות בהלכה, ‏ “ארעא דרבנן” “אמת ליעקב” ועוד.

באיזמיר חי בתקופה הזאת הדרשן ר' אליהו ב"ר שלמה אברהם הכהן האיתמרי (נפטר תפ"ט) מחבר הספר המפורסם “שבט מוסר”. הדרשן הזה היה איש קדוש וטהור, טוב ומטיב לעניים. דרשותיו פעלו על לבות השומעים ורבים השיב מעון. בעל “שם הגדולים” מספר, כי “פעם אחת בא לפני ר' אליהו הכהן אדם מישראל לביתו ביום שבת קדש אחר הדרוש ונשק ידיו ואמר לו ידוע להוי להרב, כי הייתי מוכן לעשות עברה, והיום הזה בשמעי דרוש האדון חזרתי בי ונפקחו עיני”.

מלבד הספר “שבט מוסר” (נדפס בקושטא תע"ב) חבר עוד הרבה ספרים, כמו מדרש האיתמרי (שם תצ"ה) ל“א דרושים, “מעיל צדקה” (איזמיר תצ"ה) לקוטי מאמרי חז”ל ומעשיות בגודל מעלת הצדקה והחסד. “מדרש תלפיות” (שם תצ"ו) לקוטי מאמרים כמנין תלפיו“ת משלש מאות ספרים, מסודרים בסדר אלפא ביתא ולא נדפס כי אם עד סוף אות כ'. “מדרש אליהו” (שם תקי"ט) עשרה הספדים, ואחרי כל הספד דברי מוסר היוצאים מן הדרוש, ובסופו באורי מאמרי חז”ל למגלת אסתר, “אגדות אליהו” פירוש על אגדות תלמוד ירושלמי, בשני חלקים (איזמיר תקט“ו, שלוניקי תקפ”ח), פירוש על “ולא עוד אלא” הנמצא בתלמוד בבלי וירושלמי ובכל המדרשים, ועוד כמה ספרים במוסר ודרוש והלכה, שהוא מונה בהקדמת “שבט מוסר”. אבל המחבר מכיר יותר בחשיבותו של הספר “שבט מוסר” ומבכרו על שאר חבוריו להדפיס אותו ראשונה, כי “בהיות דראשית חכמה יראת ה‘, שבט מוסר יצא ראשונה, יען מביא יראת ה’ אל הקורא בו לזכות הרבים” (הקדמה).

הספר “שבט מוסר” אמנם תופס מקום חשוב בספרות המוסרית, אבל שונה הוא משאר ספרי מוסר בצורתו ובסגנונו המיוחד. המחבר אינו מתגדר במחקרים ובברור מושגים שונים, כמו אהבה, תשובה, יראה, קדושה, כאשר אצל “חובות הלבבות”, “ראשית חכמה”, אלא הוא מדבר דברי תוכחה, דברים פשוטים וברורים, מובנים לכל איש ואיש, דברים מלהיבים את לב האדם ליראה את ה' וללכת בדרכיו.

הספר כולל נ"ב פרקים כמספר שם המחבר “אליהו”. כל פרק הוא דרוש מוסרי בפני עצמו, שמתוכו נשמע קולו של מגיד מישרים ומוכיח לבני עמו בשפה רעננה ועשירה ובסגנון חזק ומלא עוז, מעורר רגש השומע.

למשל: הוא מוכיח את האדם, כי “בעבור שעה אחת של קורת רוח הוא מכניס נשמתו בתוך עונשים ודוחקים וצערות של זמן רב” וקורא אליו שיהיה לו “עינים לראות ולב להבין במאורעות שאירעו לרשעים, שעברו וחלפו מן העולם, ומה נשאר בידם מן התענוגים, אשר אחריהם רדפו, ומן המטעמים, אשר בהם חשקו, ומן הטיולים, אשר בהם דבקו, ומן דברי חשוקים ולצנות. אשר שניהם שרקו, ומן המושבות זכי האויר, אשר בהם ישבו, ומרוב הון, שקבצו וחטפו וגנבו ועשקו, האם נמצא באחד מהם, שהוליך עמו דבר לקבר, אך יצא יצא בפחי נפש בעזבו את המנוחות והלך לאנחות במקום עפר רמה ותולעה יזורה על גופו גפרית, יוצע רמה תחתיו ומכסהו תולעה, ואיה כל תענוגיו ונועם חשקו? ובהביטך בן אדם מה שעבר על אחרים למה תרדוף אחר כל אלה הדברים הזרים להשביע נפשך מרורים ולמסרה ביד צרים, המה המקטרגים הצוררים, ולמה לא תחמול על נפשך ועל נועם תבנית צלם גופך למוסרו בידם?” וכו' וכו'.

הוא טוען ומוכיח את העשיר, כי ישתמש בממונו לעשות טוב וחסד עם העניים ולהחזיק ידי לומדי תורה “ואל יחוס על ממונו, פן יצא מן העולם בידים ריקניות ויעזוב לאחרים חילו והוא בגיהנום רובץ”. וכמה יקרים דבריו, באמרו כי הקב“ה נותן לאדם עשירות “כדי להשימו אפוטרופוס לעניים, ואם ימצא בלתי הגון, שאוכל ממון עניים, יסיר אותו וישים אחר תחתיו” – ולחזק דבריו הוא מביא מעשה יפה המסופר בילקוט רות רמז תר”ז. ומעורר הדרשן את לב העשיר, כי ישים לנגד עיניו חכמת שלמה המלך, עשרו ומעלתו, והולך ומתאר גדלו, רוב עשרו וכבוד מלכותו, ואומר: "אם היה מוציא כל זמנו לתענוגי גופו בלי קניית שום שלמות לנפשו, אף שנתעלה על כל המלכים בימיו ונתחכם מכל החכמים והעשיר מכל העשירים, במותו הניח הכל, ומי היה זוכר ממנו ומי היה מזכירו לטובה ומי היה מספר גדולתו, דמה איכפת לדורות הבאים בזכירת הדברים שעברו להעלות זכרם לנגד עיניהם, כיון שמהם עולה חרס בידם ואין להם, כי אם אבוד הזמן וחולשת המחשבה. לא כן בהיותו עוסק כל ימיו בשלמות הנפש, הכתובה על ספר בדיו, בשלשה ספריו (שיר השירים, משלי, קהלת) מטיבי הנשמות, שכל הבא בעולם אוחז בהם ללמוד שלמות ותקון לנפשו, ומברכו ברוך מי שהדריכני עד כה. ואתה האיש העשיר שים נא זאת לנגד עיניך ואל יהיה הממון שבידך קרדום לכרות בו כל עצי יער להגדיל המדורה בגיהנום להכין אש בוערת וכו' וכו‘. וכה מוסיף הדרשן לדבר עם העשיר דברים כבושים ולהוכיחו על שאינו יודע להשתמש בעשרו “לקנות בו בית מושב עיר חומה בעולם הנצח במקום תרשישים ואופנים” ולהכין לעצמו “עבדים משמשים אותו, הם מלאכי רום, הנעשים במעשיו הטובים” ולהשלים נפשו “כדי לצאת מעולם הזה ולעוף השמימה לבית תענוגי נפשו אשר חצב כמלך ההולך מהיכל להיכל יקר ממנו” וכו’ וכו'.

ביחוד כדאי להסתכל באופן ההרצאה של התוכחה אשר ב“שבט מוסר” וההמצאות המיוחדות באמנות הדבור, כדי לפעול על לב האדם ולעוררו לתשובה. למשל, פרק ג' הוא פותח: “אתה בן אדם קח נא מפי מוסר ושים אמרי בלבבך, שא נא עיניך וראה בתכונת גופך וממנו תלמוד לישר אורחותיך”, ומתחיל הדרשן בשיחה על דבר חולשת האדם, העלול בכל עת ליסורים וחלאים רעים, והולך ומתאר בצבעים נוראים מצבו המדוכא של האדם החולה, כי “בהתגבר על חום הטבעי שבו קצת חמימות, פניו משתנות וארמון קומת הגוף ישפל ונהפך לעי מפלה, בשרו מצטמק וכל רואיו לא יכירוהו, אשתו מיללת ואומרת אוי כי איננו, ותואר פניו אין לו וכנפל טמון בתוך מטתו, מוצנע וחדל אישים בבטול הרגשות ומניעת חושים, עד אשר יקוצו מפני חייו, ומרבים עליו בתפלה מארבע פנות הבית לפנות הבית ממנו ולבערו מן העולם ושישוב לעפר כמו שהיה”, “ואיש אשר אלה לו, אומר הדרשן, ואשר כזה יקרה לו, איך יתפאר בתואר צורתו, ואיך יתרומם בגופו המפואר וברוב קומתו, ואיך יתגדל בזרוע עוזו לאמר ידי רמה וכח ידי עשה לי את החיל הזה, ואיך יתגאה ברוב עשרו ובבגדי החמודות אשר עליו, ואיך ישמח בהתגברו על חברו על שער בת רבים, ואיך יגיל בטובו ורוב בניו, ואיך ישיש בכבוד שמקבל מאחרים, ואיך יתחזק בבריאותו, ואיך ירים קול בכעס על חברו, ואיך ירגיל עצמו בטעימת המעדנים ובמשתה היין, ואיך יתאוה לטיולים בגנות ופרדסים תחת כל עץ רענן בשקתות המים במקום נהרים, יאורים תחת צללי אלה ואלון לשמוע קול שריקות, קול צפור כל כנף, ואיך יתקן ערשו בסדיני פשתן הדקים, ואיך יתעדן בשינת השחר, ואיך יערב לנפשו קול שרים ושרות, ואיך יתיפה בקשוטי היופי, ואיך יסוך בשרו בשמן המור ומיני ריח הטוב, ואיך ישמח בצחות לשונו, ואיך יחליץ עצמותיו בקלות המרוצה אשר ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה, ואיך ימלא שחוק פיו – כיון שעל כל זה נופל הצער והדאגה והיגון והמניעה והבטול”? וכתשובה על שאלותיו אומר הדרשן: “ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך ויכלו בטוב ימיך ושנותיך בנעימים ותקבל שכר טוב בעמלך בעולם הזה ובעולם שכולו טוב, עולם שכלו ארוך”, והוא הולך ומונה לאחד אחד אופני התועלת האמתית, שיש להפיק מן כל אלה כוחות הגוף והנפש וקניני האדם הפנימיים והחיצוניים, כשישתמש האדם בהם על צד המוסרי, לחזוק עניני הטוב והישר בעיני אלהים ואדם (עיין שם).

הקבלות ממין זה בין העולם העובר לעולם הקיים ותמונות בהירות של פחיתות החיים הגשמיים נגד החיים המתוקנים ברוח התורה, אתה מוצא במספר רב אצל בעל “שבט מוסר”. כשרונו לשפר את הלשון ולהרחיב את הדבור הוא בלתי שכיח אפילו אצל הדברנים העממיים היותר גדולים. והרבה יש אצלו מן התאור העמוק מתוך הכרת החיים וידיעה שלמה בתכונות נפשות בני אדם. עיין לדוגמא פרק ט', איך הוא מתאר את יומו של העני והרפתקאותיו, וביחוד את התמונה של ישיבת העני אצל העשיר.

מלבד דברי תוכחה, יש ב“שבט מוסר” כמה למודים בהנהגת האדם ועניני דרך ארץ. בפרק ט“ז, אחרי שמביא צוואת ר' אליעזר הגדול “ארחות חיים”, הוא אומר: “ואלה הדברים שהייתי נזהר בהם אני המחבר ומועילים הרבה לכל אדם, ובפרט לתלמיד חכם, שלא יבוא חלול ה' על ידו”, והולך ומביא המון כללים ועצות ישרות בהתנהגות האדם בכל פנות החיים. ויש בו דרושים מיוחדים לענינים מסוימים, כמו פרק ל”ד המדבר בעניני החזנים, תעודתם והנהגתם, ופרק ל“ו – בעניני השוחטים. וכמו כן יש בו דברי תוכחה לתקן כמה קלקולים, שהיו נכשלים בהם אנשי הקהלות בחיי המחבר. בפרק מ”ב הוא מוכיח אנשי קהלתו על הוציאם זמנם לבטלה בשחוק השחמט (“שחוק האיסקא”ק"), ועל אלה שמתקבצים בשבת אחר מנחה חטופה בפתח חצריהם ומכאיבים הנשמה היתרה קודם לכתה בדברי שחוק וחלקלקות ובדברי בטול, ועל בעלי הבתים, שאינם רוצים להשכיר בית דירה לתלמיד חכם. ועל כל אלה הקלקולים הוא מדבר דברים כבושים בבאור כובד המכשול, שיוצא מכל זה לירידת קרן התורה והאמונה.

לאחת מן הסגולות לרפא חולי הנפש מציע המחבר לשמוע בחשק דברי חכם, כשדורש יראת שמים ודברי אגדה, שמושכים לבו של אדם, ואומר, כי חייבים אנחנו לשמוע קול מוכיח, דהרי קבלנו בסיני במסורה ג' “ונשמע”: א. נעשה ונשמע, ב. ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ג. ונשמע פתגם המלך. קבלנו על עצמנו לשמוע עד עולם כל אשר יצונו, וגם קבלנו כל עת וזמן שיבוא מאן דהוא מרבנן ודורש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקודש, הוא בית הכנסת, שנקרא מקדש מעט, לדרוש ברבים, וזה הכבוד הוא למלכו של עולם (“פתגם המלך”).

התכונה העיקרית המציינת את הספר “שבט מוסר” היא התכונה המוסרית של המחבר עצמו, החורזת את כל חבוריו. הדרשן ר' אליהו הכהן היה מפורסם לבעל מזג טוב ועושה צדקות בכל עת. הוא היה אפוטרופוס גדול לעניים והיה הולך וקובץ על יד מן עשירים ומחלק להם (“שם הגדולים”), אבל פעולתו זו לא היתה רק “כמצווה ועושה”, מתוך מצות צדקה, אלא מתוך האהבה האנושית, שהיתה ממלאת כל נפשו, מתוך כאב לב לגורלם של העניים, ולבו הגה מחשבה להיטיב מצבם על ידי הטבת התכונה האנושית של העשירים והתיחסותם לאחיהם האביון, ולכן הקדיש לשאלה זו מקום גדול בספריו. חבר ספר מיוחד “מעיל צדקה” במעלת הצדקה וגם ביתר ספריו תופסת שאלה זו מקום חשוב. עיין, למשל, “מדרש אליהו” דרוש ג' בפרק “מוסר התחיה” דברים טובים ונחומים על לב העני שלא יתיאש מן הפורעניות, ותוכחה לעשירים. וביחוד ב“שבט מוסר” הוא חוזר כמה פעמים על שאלה זו ומרבה עליה דברי תוכחה.

ביחוד רואים אנו דמותו הרוחנית של הדרשן במלוא קומתה, כשהוא מונה רשימה שלמה של מנהגים, שהיה רגיל בהם בחייו (פרק ט"ז). זוהי דרשה של דרך ארץ והנמוס האנושי במדה הגבוהה ביותר; זהו ספר שלם של מדות טובות, שראוי לאדם להתדבק בהן בתור איש בפני עצמו, בתור בעל משפחה בהתנהגותו עם אשתו ובניו, בתור אזרח במדינה, בתור איש בין אנשים במשא ומתן, בשמחה ובאֵבל, בבית ובשוק. וכל אותן המדות המשובחות והמנהגים הטובים, שהיה מקושט בהם הדרשן עצמו בחייו הפרטיים, שמשו לו נושא לדרשותיו לקשט בהם אחרים. והשפעתו היתה גדולה מאד על שומעיו, כי תורת אלהיו היתה בלבו ותורת חסד על לשונו. ולכן ראוי הוא שיהיה מופת לדרשנים.

בספר “שבט מוסר” יש כמה תפלות. ודויים, תקונים וסגולות על דרך סוד הקבלה, באורים מיוסדים על אמונת הגלגולים, רמזים שונים של צרופי אותיות ורמזים על שמות הקדושים, הרשומים בצלם תבניתו של גוף האדם, וכדומה מן הענינים הידועים ליודעי ח“ן, כי הדרשן ר' אליהו היה מן המקובלים מתלמידי תלמידיהם של מארי דקבלה הרמ”ק והאר“י, ומובן, כי בשבילו ובתוך הסביבה של “חכמי האמת” היה ערך גדול לכל אלה התקונים של החכמה הנסתרה בשביל השתלמות הנפש. אבל גם אלה מן הדרשנים, שאין להם עסק בנסתרות ובסוד הגלגול לא באו, ימצאו ב”שבט מוסר" כמה ענינים יפים מאד וחומר רב הערך לתבל בהם דרשותיהם. כי הרבה כוחות של יצירה השקיע הדרשן בספרו, כמו שאומר בהקדמתו: “זה ספר ,שבט מוסר” אשר טפחתי ורביתי – הוא ליסר את עצמי ולאחרים כמוני וכו' וכו' ולא הנחתי דבר גדול וקטן שלא כללתי בתוכו למוסר האדם, המכניע נפש החוטא לשוב לבוראו להסתופף תחת כנפי התשובה".

כמה פרקים הם נאומים מלאים רוח חיים כיציאתם מפי הדרשן לאוזן השומע, נאומים כוללים שפע רב של דברי חפץ ותחבולות יקרות מעשה חושב לפתוח סגור לבו של האדם ולעוררו לתשובה. ובאמת יכולים המה לשמש דוגמא לדרשנים ומקור נאמן למוכיחים, לשאוב דבריהם ממעין טהור, ממקור מים חיים, יוצאים מלב מלא אהבת ה' ואהבת הבריות – לא דברי מחקר ודרושים עמוקי השגה, אלא דברים פשוטים, לקוחים מן העולם הממשי, מחיי יום־יום של האדם, דברים המושכים לבו של אדם לחשב חשבונו עם נפשו, שזה כל עיקר תכליתה של הדרשה. ובשביל זה נעשה הספר “שבט מוסר” לספר עממי, והמון החרדים אנשים ונשים קוראים בו ומוצאים בו טעם.

הדרשן רבי אליהו הכהן זכה לזקנה מופלגת, כי מת בשנת תפ“ט, ועוד בשנת תל”ג כבר נשא מספד על מות ר' חיים בנבנשתי, בעל “כנסת הגדולה” על ד' טורים (דרוש ב' מדרש אליהו), והרב ר' אברהם יצחקי (עיין לעיל בראש הפרק) שמת גם כן באותה השנה, הספיק עדיין לדרוש בהספדו של חכם זה.

_______________

בתקופה זו נגררו כמה מגדולי ישראל המקובלים אחרי השעמום המשיחי של שבתי צבי, ומטבע הדברים, שגם איזה מן הדרשנים נתעו להאמין באור מתעה זה ונספחו גם המה אל כת השבתאים, ובכוח כשרונם הגדילו השפעתה בקרב העם. הגדול שבהם היה הדרשן אברהם היכיני מקושטא תלמידו של מהרי“ט. הוא היה חכם גדול בתורה “ודרשן בקי בנגלה ובנסתר”. וצדקה עשה עם כתבי יד עתיקים, שעשה אותם מסוגלים לראות אור הדפוס, כי “אסף אליו כל כתבי קודש ישנים, שמצאו החסידים במערות ירושלים וארץ ישראל ואשר נכתבו בדורות ראשונים מאנשים יקרים יראים ושלמים, שבאו בסוד ה', וישכור סופרים, שהעבירו אותם בקולמוס מרוב יושנם ונעשו חדשים לקרוא אותם כראוי” (עיין מאורעות צבי דף י' ע"א לקוט מספרי ר' יעקב ששפורטש חכם צבי ור' משה חגיז). הוא חבר ספר “אשל אברהם” דרושים וספר “תוספת מרובה” על התוספתא וגם “הוד מלכות”, ק”ן מזמורים מעין ספר תהלים. ר' יעקב ששפורטש באגרותיו אומר: “ולא נודע מה עלה בדעתו של החכם (היכיני) שכולם מעידים עליו ועל חכמתו ודרשן עצום שאין כמוהו בקונשטנטינא, ועל ידי זה היו נגררים אחריו כל בני המון שבקושטנטינא ולא היתה יכולת ביד החכמים להענישו”. ולפלא הדבר, שבעל “שם הגדולים” מקדיש לו שלשה ערכים, בלא להזכיר כלום את פעולתו השלילית. ואולי היו בידו של החיד"א ידיעות חיוביות עליו.


פרק שבעה ועשרים

הדרשה העברית באיטליה. – הישיבות המפוארות בערי איטליה, שמהן יצאו רבנים ודרשנים גדולים, מלומדים גם בחכמות חיצוניות. – ר' בנימין וויטאלי וספריו. – ר' יצחק מן החזנים. – ר' אבי־עד שר־שלום באזילה בעל “אמונת חכמים”. – ר' יצחק למפרונטי בעל “פחד יצחק”. – ר' משה חפץ בעל “מלאכת מחשבת”. – הדרשנים באנגליה. – ר“י די סילווא. – ר”י אבנדנה. – ר' דוד ניטו וספרו “כוזרי שני”.


במדינת איטליה הגיעה הדרשה העברית בתקופה זו לידי התפתחות. קהלות ישראל היו תופסות שם מקום חשוב ביותר והצטיינו במוסדות הדת והחסד ובסדרי החיים הצבוריים שלהן. כנסת ישראל באיטליה היתה אז מרכז התורה והחכמה. ברומא, מנטובה, וויניציא, פאדובה, ליוורנו, פירארה, לוגו קמו ישיבות מפוארות, שמהן יצאו רבנים ודרשנים גדולים, מוסמכים מראשי הישיבות. אר מלבד ידיעת התורה היו חכמי איטליה מקבלים השכלה גבוהה בבתי אולפנא לחכמות הכלליות, כמו חכמת הרפואה. התכונה, הטבע. ולא חזון יקר הוא לראות בקרב חכמי איטליה אישים מצוינים, שתורת ישראל ומדעים כלליים וחכמת הקבלה, חסידות ויראה מופלגת היו צמודים אצלם בתמימות ושלמות גמורה. ומובן, כי ידיעת החכמות והלשונות השפיעה הרבה על שכלול הדרשה והתפתחותה בחומר וצורה, מן גדולי איטליה המפורסמים של התקופה הזאת ידועים לנו בתור דרשנים החכמים הללו: ר' בנימין וויטאלי, ר' יצחק חיים הכהן מן החזנים, ר' אביעד שר שלום, ר' יצחק למפרונטי, ר' משה חפץ.

ר' בנימין ב“ר אליעזר הכהן וויטאלי (תי“א–תפ”ה) היה מגדולי הרבנים האיטלקיים, תלמיד ר' משה זכות בקבלה. הוא נולד בשנת תי”א בעיר אליסנדרא דִי לא פאליא ושם נבחר לרב ודרשן בהיותו בן כ“ד שנים. במשך שבע שנים היה דורש בשבתות וחגים בעיר מולדתו עד אשר הוזמן למשרת אב”ד ור"מ בריגיו ושרת שם בקודש עד יום מותו, בערך חמשים שנה. ספריו המה: “גבול בנימין” דרושים בשלשה חלקים (אמשטרדם תפ"ז), “אלון בכות” פירוש על מגילת איכה (וויניציא תע"ב), “אבות עולם” פירוש גדול על פרקי אבות (וויניציא תע"ט), “עת הזמיר” שירים ופיוטים על דרך הקבלה וכמה בקשות וסליחות (וויניציא תס"ז). תשובותיו נדפסו בספר “פחד יצחק” ובעוד ספרי חכמי דורו.

ר' יצחק חיים הכהן מן החזנים, מכונה “קאנטאריני” (ת“ד–תפ”ג). הוא ידוע בספרות בשם יחכ“ם, והיה אב”ד, ר“מ ודרשן בפדובה. שמו נודע בין היותר חשובים בגדולי ישראל באיטליה. מלבד שהיה חכם גדול בתורה (תשובותיו נדפסו בספר “פחד יצחק” לר"י למפרונטי וספר “שמש צדקה” לר' שמשון מורפורגו), היה מפורסם בעולם המדעי לפילוסוף ולרופא מומחה, שרבים היו צריכים לו, וגם גדולי המדינה ורבי המלוכה היו משכימים לפתחו. ביחוד הצטיין בכשרונו הדברני וגם נוצרים היו באים בהמון לשמוע דרשותיו, ועל ידי זה נתקדש שם שמים, ופעם אחת (בשנת ת"ס) מלאו הנוצרים את בית הכנסת עד שהוכרחו היהודים לעלות לעזרת נשים (כ"י פין). חכמי הנוצרים היו שואלים ממנו עניני חכמה (עיין “אוצר נחמד” ג' חלוף אגרותיו עם הכומר אונגר), כי גדול היה שמו ביניהם בתור חכם בעניני היהודים והיהדות. הוא היה מליץ ובעל רעיון מקורי, וכל מה שיצא מעטו הוא מלא רוח חכמה. למשל, בהסכמתו לספר “מעיל שמואל”, קצור ומפתח השל”ה להחכם הרב ר' שמואל אוטולינגו, הוא מהלל ומשבח את עבודת הקצור, ואומר: “כאשר תחזינה עינינו בקרב גופי החיים נראה נפלאות נוראות באותם ארחות הרוחות, הליכות הליחות, רקועי עורקים, צנורים נוצרים, מימיהם ודמיהם וכו' ורידים עולים ויורדים, לסביבים שבילים סובבים, וביחוד יראה הפלא אצל היצירים הקטנים, ובעכביש עש וכסיל נראה חכמה ומלאכת מחשבת עשר ידות מאשר בלויתן האיתן, והמביט ישמח וסמך ידו על ראש הצעיר. והאדם בעצמו הוא מועט מחזיק את המרובה, עולם קטן כולל כל יצורי עולמים, מכיל הכל בהלוכי עשתנותיו ומחבק בחיקו כל צבא השמים ורחבי ארץ, והוא פלאי. וכאשר תקטן היצירה ושיעורה כשׂעוֹרה, כן ירבה וכן יפרוץ כבוד יוצרה בדמותה בצלמה ובכחה”. ובזה כלולה כל חשיבותו של הצייר בעל הכשרון בהדמותו לעליון לעשות בזהב בכסף ובנחושת צורה מפוארה בכלי מצער להשים אותו על נס לשם ולתהלה. ומלבד עצם חשיבותה של עבודת הקצור כשהיא לעצמה, עוד יש לה יתרון ביחוד בספרי חכמה בשביל הרחבת ידיעות החכמות בקרב בני אדם, ששנותיהם כצל עובר – ומדת החכמה רחבה מאד.

במשך תשע וחמשים שנה היה רופא חולים וגם חבר כמה חבורים בחכמת הרפואה ובהם ארבע מאות תשובות על שאלות בעניני רפואות למחלות שונות (בלשון לטין), ונשארו ממנו הרבה דרשות בלשון איטלקית.

מתלמידיו היה החכם רבי משה חיים לוצטו, שערך הגה וקינים על מותו. ובספר זכרון לנשמות גאוני פדובה נאמר: “יזכור אלהים לטובה את נפש הגאון החכם הכולל הרופא המובהק כמו”ה יחכ“ם עם נשמות אי”ו (אברהם יצחק ויעקב) על העבודה, עבודת הקדש, שעשה הרבה אל עם ה‘, אשר היו מסתופפים בצלו בדרשותיו המסולאות מזהב ומכתם אופיר אשר הניח אחריו יותר מאלף ועל ספריו שחבר מהם בדפוס, מהם בכתב, ועל קדוש שם שמים שעשה בין גדולי ושרי האומות בחכמתו ובענותנותו הגדולה ועל גמילות חסדים שגמל לבני עמו לרפאותם בצדקה וחסד ועם כל הטרדות הרבות לא עזב תורת ה’ מנעוריו ועד זקנתו, למד ולימד תורה לשמה וכו' " (תולדות גדולי ישראל גירונדי 156).

נשארו ממנו ספרים נדפסים: “פחד יצחק” בספור התלאות שמצאו קהלת פדובה בשנת תמ"ב (אמשטרדם תמ"ה), “עת קץ” על דבר גאולת ישראל (שם ת"ע), “עקב רב” על דבר השבועה, שנשבעו פורעי המס לראשי קהל פדובה (וויניציא תע"א), “פי ספרים” שירים וזמירות לסיום מסכת חולין (שם), ואיזו חבורים נשארו בכתב.

______________

רבי אביעד שר שלום ב"ר שמשון באזילה, רב במנטובה (נולד ערך ת“מ – מת יום א' סכות תק”ד), חכם, מקובל ודרשן. הוא היה תלמיד ר' משה זכות. ורבו המובהק היה המפורסם ברבני איטליה רבי יהודה בריאל. בימי חרפו העמיק בחכמת הפילוסופיה ולמד חכמת הטבע וחכמת הכוכבים “עד שיצא לו שם בין הגוים בגלילות איטליה” (הקדמת “אמונת חכמים”, שם פ' כ"ג). אך מתוך אותן החכמות בדק ומצא די חומר כדי להראות ולהוכיח בדרשותיו “מה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו… ואיך גדלה מאד חכמת רבותינו בידיעת טבעי הדברים בעולם השפל יותר מכל מחקר אומות העולם”, כי לא נמצא בדבריהם לרוות צמאון המשכילים וכו'.

ביחוד השפיעו עליו ספרי ר' מנחם עזריה פאנו ור' משה זכות ונעשה למקנא גדול לתורת הקבלה ומתנגד להפילוסופיה. וחבר ספרו בשם “אמונת חכמים” להוכיח אמתת המסורה, קדמות הזוהר וקדושת ערכם של סתרי תורה וחכמת האמת. הוא הוכיח בויכוחיו ודרשותיו, כי בעזר סתרי תורה אפשר לדעת פשר של כמה דברים בלתי מובנים בטבע, וביחוד הסבה לצבעי העור השונים אצל בעלי החיים, ואומר, כי “לא היה דבר בסתרי התורה שלא מצאתי ראיתי אותו מסכים מאד אל השכל ואל הפילוסופיה האמתית, הרחק מאד מהאנשים מבני עמנו, אשר עזבו תורתנו הקדושה בלכתם אחרי אנשים ריקים מכל חכמה ויגבה רוחם עליהם בדברי תוהו, כאלו להם לבדם נתנה חכמת המחקר” (הקדמה).

הוא מתמרמר בצדק על האנשים הנגררים אחרי החקירה הפילוסופית “כאשר קוראים איזה דבר בדברי הימים של אומות העולם מאמינים בו, אך כשקוראים איזה דבר בדברי רז”ל מכחישים אותו ואומרים, ששקר דברו ואצלם אינו חשוב אפילו כגוי מסיח לפי תומו" (פרק שלישי). ומובן, כי להגן על קבלת חכמי ישראל נגד בעלי החקירה נחוץ להוכיח אמתת הקבלה בראיות והוכחות, לקוחות מהקדמות חכמות אנושיות או מדברי הפילוסופים עצמם “כי אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה” (דברים רבה פ"ג).

והיה מעשה שהשתתף בויכוח בקבוצת חכמים “מלומדי מלחמת הפילוסופיה” והוכיח להם ענין הגלגול, כי מסכים הוא אל השכל “כפי טבע הנשמה”, והשיב על קושיות המתנגדים, והביא דעתו של החכם יוליו ציסארי לאגאלה, המוכיח בראיות נכונות יותר מכל החכמים הקודמים, כי דעתו של אריסטו, שהנשמות נבראו קודם הגופים ושהן הולכות מגוף אל הגוף, והמתיק והסביר לפני השומעים דברי לאגאלה וגם דברי החכם קוטוניא. ואמר מי שרוצה להשיב ישיב, אבל נסתמו טענותיהם “ולא היה פוצה פה ומצפצף”.

הוא מעביר תחת שבט בקורת קשה את דעותיהם של הגדולים שבחכמי ישראל, ולאו דוקא בעניני מחקר, הנוגעים לעיקרי דת, כמו החקירה על דבר שכל הפועל של “מלחמות השם” להרלב“ג והחקירות השונות של המורה, או על דבר חשבון השנים של ר' עזריה מן האדומים, אלא גם בענינים שונים, שלפי דעתו נטו החכמים אף במקצת ממסלת המסורה. הוא משיג, למשל, על הריב”ש, כי בתשובותיו סימן קנ“ז הוא מקטין ערכן של הכוונות בתפלה – ואומר, שאם “היה (הריב"ש) מעמיק בתוכיות החכמה היה יודע מה מועיל כוונתנו לקבל תפלותינו ולהפקת רצוננו”. הרלב”ג מסכים לתרגום ר' יונתן בן עוזיאל, כי הוראתו של הכתוב “ויעש לבית חלוני שקופים אטומים” פתוחים מפנים וסתומים מחוץ, ועל הוראת רז“ל, שהיו רחבים מחוץ וצרים מפנים, להורות שאינו צריך לאורה, הוא אומר “שזהו דרך דרש”, כי כבר התבאר במופתים הנדסיים, כי מפני היות רחבים מבחוץ והולכים בשפוע ירבה יותר האור בבית. על זה אומר החכם אביעד “אמת שמופתים הנדסיים הם ודאים בתכלית הודאות, אבל אי אפשר שהרלב"ג יהיה חכם גדול יותר מרז"ל”. ומוסיף ואומר, כאשר עיין בעיקרי חכמת הראיה (אוֹפּטיק) מצא כי לא צדק הרלב”ג, ומציע לפני הקורא בקצרה למוד על דבר ניצוצי אור ישר וניצוצי אור חוזר, ומיעץ לעשות נסיון באפרכסת קצרה מחוץ ורחבה מפנים ולהפך, ואז יוכחו, כי האמת עם רז“ל (פרק ב'), ובפרק י”ב הוא מבאר גם כן מקרה, איך נצח חכם אחד במשל של בתי עינים על פי עקרי חכמת הראיה. את ר' אברהם אבן עזרא הוא תופס כמה פעמים בהשגותיו. למשל, ר“א א”ע מביע דעתו, כי בשעת העקדה היה יצחק בן י“ג שנה נגד רז”ל, במעשה שכם מפרש “וישכב אותה ויענה” לא כמדרש רז“ל. ובכלל אין מוצא חן בעיניו סגנונו המיוחד ומבקר בלעג מר את המקומות הקשים והמסובכים בפירושו, ואומר, כי מה שאצל הא”ע סוד, הוא דבר פשוט לתינוקות של בית רבן, ורק הסגנון מכביד את ההבנה, ומתרעם על אלה שמבלים שכלם וזמנם “היקר שבנמצאות” להבין דבריו, וכאשר מבינים אותם אין בידם כלום, ואומר, שדרך סגנון כזה מגונה מאד “אפילו אצל אנשי הכת ההיא”, ומביא דברי הרלב"ג בהקדמת מלחמותיו, כי בעלי סגנון קשה משימים קלים לקשים ומפסידים הכוונה אשר בעבורה יחובר כל ספר (פרק ששי).

הספר “אמונת חכמים” הוא מן היותר חשובים בספרות ישראל, מהיותו כולל השקפות עמוקות בתורת ישראל וספרותו. ספרי חכמה וספרי קבלה, באורי התורה ובאורי אגדות מוצאים כאן הערכה נכונה מנקודת־ראות ידועה, והמחבר מותח עליהם קו־בקורת על פי תכנית מסוימה וברורה, שהתווה לו בחייו. לו יש כללים מוצקים כמסמרות נטועים במסורת הדת וקבלת חכמים, ומהם לא זז אף כמלא השערה. המדה המציינת את כל דברי הספר היא תקיפוּת דעתו של המחבר וישרת רוחו העשוי לבלי חת. שמו “אמונת חכמים” הוא כל מהותו, שאין לו לפניו לא מַשׂוֹא פנים ולא מקח שוחד. אמונה שלמה בדברי החכמים הקדמונים, חכמי התלמוד והמדרש בלי חקירות פילוסופיות, – זוהי המסלה שממנה אין לסור ימין או שמאל, כי הפילוסופים נטו מדרך האמונה. ואפילו “הגדולים ויראי שמים שבהם, אשר האירו עיני ישראל בחבוריהם, לא נשמרו לפי דעתו מן חרב המינות אשר בידה ונפלו במכמורת הטעויות היותר גדולות בלכתם אחר שכלם” (פ' כ"ב). אפילו הרמב“ם, שמהלל ומשבח אותו עד להפליא, לתאור חכמתו ויראתו פרק מיוחד (י"ד), גם לו אינו נושא פנים וכורכו עם הרלב”ג ומניף עליו שוט הבקרת.

מתוך הספר “אמונת חכמים” נכר גודל חכמתו של המחבר ובקיאותו המופלגת לא רק בספרות ישראל, אלא גם בספרות העמים ופילוסופיהם. ביחד עם שמות חכמי ישראל אתה מוצא אצלו שמות פיטגורה, אפלטון, אריסטו, אלכסנדר אפרודי, אוירוס, אבן רש“ד, פרנציסקו פיקולומינו, קרטיסו לאגאלה, קוטוניא ועוד. ואופן הבקרת והוכוחים הוא על דרך ההגיון וההוכחה השכלית. ויש בו כמה מן הפקחות של חכם מנוסה במלאכת הוכוח המדעי. וההרצאה של כמה פרקים היא באמת הרצאה מדעית בתוכן וצורה, כמו פרק כ”ה ופרק כ"ו בדבר קדמות הזוהר.

אבל מבעד לכל אותם הוכוחים ותשובות הפילוסופים נשקף כשרון של דרשן בעל רעיון במדרשי הכתובים ובהמצאת משלים בשביל חזוק הנחותיו בוכוחי אמונה, כי רעיון מבריק בפסוק או משל נאה הוא כלי הנשק השנון ביותר בפולמוס של סופרים בכלל ובוכוחי אמונה בפרט. לשל בפרק י“א הוא מדבר על איזה ענין מ”מלחמות השם" לרלב“ג, שהדפיסו מפרש ספר “בחינת עולם” להבדרשי, ואומר כי המדפיס עתיד ליתן את הדין, כי כל תלמיד שיקרא בו יפסיד דעותיו ואמונתו, ומסמיך לזה הפסוק “כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו” – ומבארו באופן זה: יש שבדורות לפנינו היתה נמצאת עברה, מנהג רע או איזו תקלה לרבים, ועכשיו אבד אותו המנהג ובטלה העברה, כמו ספרי הפילוסופיה, שהיו למכשול עון בגלילות פרובינציה וספרד, ועכשיו בא איזה איש וחדש את העון ופתח את התקלה שהיתה מכוסה, וזהו “כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו”. והנה האיש המבין והמשכיל בודאי לא יפול ברשת החטא הזה ורק הכסיל והבער יכשל בו, וזהו “ונפל שמה שור או חמור”, אזי בעל התקלה “ישלם כסף ישיב לבעליו”, הוא יענש וישלם להקב”ה ממיטב עניניו היותר נכספים והטובים שיש לו, אבל “והמת יהיה לו”, כלומר ההפסד הרוחני, שגרם במעשיו, יהיה תלוי בו, כמו ששנינו בספרי “והיה בך חטא – מכל מקום”. ושוב מדבר הדרשן בנדון האנשים שקלטו לנפשם עניני הפילוסופיה, אך לא נטו מדרך האמונה, ואומר, כי גם אלה הפסדם מרובה משכרם ומבאר זה במשל, כי מי ששתה סם־המות חריף מאד ושתה אחריו סם מרפא, אפילו שישאר בחיים, בכל זאת יחלה ויחלש גופו מפעולות הרעל, כן הנגועים בספרי החוקרים לא יכלו להרפא לגמרי מארס הפילוסופיה, אפילו באופן שיראתם תגן עליהם מלפול ברשת הכפירה.

וכמו כן הספר מלא דרושים שונים בכתובים ובאגדות, ביחוד מה ששמע מרבותיו ומחכמי זמנו, ומביא אותם תמיד בשם אומרם. את הספר חבר בעיקר, כדי לחזק עיקרי הדת ולהוכיח אמתת המסורה נגד הפילוסופיה, אבל “למען שיהיה הספר דבר השוה לכל נפש אפילו למאמינים בני מאמינים” (בהקדמתו), הכניס בו דרושים שונים, זאת אומרת גם אלה שאין להם עסק בוכוחים וחקירות על דבר אמונה ופילוסופיה, כי מאמינים המה בתומת לבבם בדברי חכמים בלי כל חקירות – גם אלה ימצאו בספר זה מבוקשם, לא דברי מחקר יבשים, אלא דרושים והגיונות בכתבי הקדש ואגדות חז"ל, המושכים לבו של אדם.

החכם אביעד שר שלום היה משובח ומפואר בפי דורו בתור דרשן ודברן בעל כשרון רב. רבי יעקב אבוהב קורא לו “הרב התחכמוני הפילוסוף האלהי פה מפיק מרגליות, רוח ה' נוססה בו, נבא וידע מה נבא חכם עדיף מנביא”. רבי נחמיה הכהן אומר עליו “חכו ממתקים, שפתותיו שושנים, לשונו לשון הזהב ורב פנינים, מושלי משלים לפניו יכרעו ברך ונבעו מצפונים”. שני החכמים הללו היו מגדולי הרבנים באיטליה ומכתביהם נדפסו (בשנת תפ"ט) כעין הסכמות בראש הספר “אמונת חכמים”. תשובותיו בהלכה נדפסו בספר “פחד יצחק”. בשנת תפ"ח הדפיס לוח יומי, כי היה בקי בקביעות השנים וחכמת התכונה.

_______________

רבי יצחק ב“ר שמואל לאמפרונטי (תל“ט – תקי”ז), רב ודרשן בפירארה, מחבר הספר הגדול “פחד יצחק”, הכולל כל הדינים והתורות והכללים, דברי אגדה ומוסר, מסודרים בסדר א”ב ומראה מקומם בתלמוד ופוסקים ושאר הספרים המפורסמים. הוא היה תלמיד ר' יצחק חיים מן החזנים ור' שמואל דוד אוטולינגו ור' ישעיה באסן מפדובה. ושם גמר חוק למודו בחכמת הרפואה. בשנת תס“ד נתמנה בעיר מולדתו פירארה לרב ודרשן, ואחרי מות הרב ר' מרדכי צהלון בשנת תק”ט נתמנה במקומו לראש ישיבה. כל ימיו של החכם הגדול הזה היו נתונים לתורה וחכמה ולעבודה ספרותית גדולה עד מאד, אך בתוך תעודותיו היתה כלולה גם הדרשה הצבורית ללמד לעם תורה ומוסר, וסדר דרשותיו בספר, כנזכר בספר “פחד יצחק” ערך א' (“מותר לו לאדם”) “ספר דרושים שלי”. וגם בספרו “פחד יצחק” הוקצה מקום חשוב לערכין של עניני אגדה ביחד עם עניני הלכה בבאור הענינים ממקומות שונים.

_____________

רבי משה בן גרשום חפץ (תכ“ד – תע”ד) [בשער ספרו “מלאכת מחשבת” חקוקה צורתו ותחתיה כתוב “בן מאה שנה אנכי היום”, אבל המלה “מאה” אינה כפשוטה, אלא בגמטריה מ“ו, שנות חייו בזמן הדפסת חבורו, ושתי שנים אח”כ מת – “זכר צדיקים לברכה” לר' חננאל ניפי ע' 239] אחד מחכמי איטליה היותר חשובים, גדול בתורה בחכמה ובפילוסופיה. הוא היה ריש מתיבתא ודרשן בוויניציה ושמו מהולל בפי חכמי זמנו. ספרו “מלאכת מחשבת” (וויניציה ת"ע), כולל דרושים ובאורים לכל פרשיות התורה, המצטיינים בהגיון רב ובחריצות השכל, ויש בהם מפקחוּת החיים הממשיים. המחבר מביע חקירותיו בשפה ברורה ודעה ישרה בלי פקפוק כלל, ויש בהם הרבה רעיונות מקוריים, מתמיהים לפעמים בחדושם, השקפת־העולם שלו מהולה בתוגת־לב, ויאוש מר שורה ביחוד על חקירותיו בדבר חיי אנוש ותלאותיו בעולם השפל. חייו הפרטיים, שהיו מלאים כעס ומכאובים, השפיעו על מהלך דעותיו רוח עצב מיוחד, שהולך ומתגלה בפנות שונות של דרושיו, הן בחלק המצוות הן בחלק הספורים של התורה, עד כי תופס מקום נכר במחקריו ונעשה אצלו כמעט לשיטה שלמה, לפילוסופיה של צער החיים. למשל את הצווּי “כבד את אביך ואת אמך” הוא מבאר מתוך נסיון מר של חיי עצמו. הוא אומר: “ובעונותי צרות לבבי הרחיבו והשיאוני להיות כותב בדמע, כי נפקד ממני בני בכורי הר”ר גרשום תנצב“ה משיב נפשי בן י”ז שנים, אשר בעודו ילד חבר ספר “יד חרוזים”, והייתי מובטח בו. שיהיה מורה הוראות בישראל, והלא כמה יגיעות יגעתי וכמה הרפתקאי עדו עליה עד שבא לכלל ישוב לשתות כוס התרעלה ביסורים קשים ורעים עד שובו לעפרו. והנני מצדיק עלי את הדין, כי הביאותיו אל מקום הרע הזה, עולם חושך וצלמות מעוף צוקה ואפלה ורבים מכאובים, והיה לי לבחור בתורת ה' לשעשועי, כבן עזאי, והעולם יתקיים על ידי אחרים. ובזה הוא בא לידי מסקנא, שאין ראוי לתת תשואות חן וכבוד להורינו שהולידונו, אדרבה היה לנו לשנוא אותם ולבזותם, כי הביאונו אל החיים העכורים והמכוערים האלה, לכן הוצרך הכתוב לצוות “כבד את אביך ואת אמך”, כי לולא מצותו בהכרח היה ראוי למאסם על זה, ועכשיו נאמר שאי אפשר להכלימם, כי כן צויתי. ומתוך השקפה זו הוא מבאר (פ' בחקותי – ונתתי גשמיכם בעתם וגו') שאלה נכבדה למה לא נכתבו בתורה היעודים של החיים שאחרי המות? כי אלמלי היתה התורה מבטיחה תענוגי החיים הנצחיים ועברה בשתיקה על התענוגים הגשמיים, אזי היו בני אדם ממאסים את החיים הנבזים בעולם השפל הזה, כי מי גבר יחיה חיים אמללים האלה ולא יבקש המות בידיו, כאשר קרה לתלמידי פילוסוף אחד, כי דרש להם תענוגי החיים הנצחיים לנשמת האדם אחר המות – עד שקמו בחפזה כלם ובחרו מות מחיים והמיתו עצמם כאחד. ולכן בחרה התורה בהבטחות של טובות העולם הזה, כדי להעמיק בלב ההמון בקשת החיים ואל יהרסו לעלות אל ה' – וחי בהם אמרה תורה. וכן אתה מוצא כמה פעמים דברים נלבבים ומקוריים בנושא זה של קושי החיים ותהפוכות מקרי בני האדם בעולם הזה, כמו בפ' וישב – “וימאן להתנחם” וגו‘, בפ’ ויגש – “אמותה הפעם אחרי ראות את פניך”, ובעוד כמה מקומות משמשת לו ההשקפה הפיסימית על חיי האדם יסוד לבנות עליו השערות שונות ודרושים שונים בפתרון שאלות חשובות, כמו תכלית הבריאה וכדומה, עיין, למשל, דרוש שלם בפ' וזאת הברכה (“אשריך ישראל מי כמוך” וגו') על דבר הדעה, שהעולם לא נברא אלא בשביל האדם.

דרושיו בבאור הכתובים מוטבעים בחותם מיוחד של דרשן פקח, יודע את החיים ותכונת בני אדם. למשל, בפסוק “אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו', כי אנשים אחים אנחנו” (לך לך) הוא מביע רעיון, שבפני עצמו הוא אמתי, כי אנשים רחוקים זה מזה כשמריבים יפסק הריב מהרה, אבל אנשים קרובים, כאשר נכנס ביניהם ניצוץ המחלוקת קשה לכבותו מהרה והוא בין אחים יפרה אש השנאה עד להשחית, וזה שאמר אברהם ללוט: חלילה לנו להתחיל במחלוקת הואיל “ואנשים אחים אנחנו” ואם רק נתגרה, שוב לא נקוה לשלום כל הימים. על הכתוב “ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם” (בחקותי) – הוא אומר: מנהג העולם, כי התמדת הדבר תסבב געול בנפש, והאיש המתמיד בבית רעהו יתהפך לשונא לו, כי קצה נפשו בו לרוב ההרגל, אמנם הקב"ה ישכון בתוך בני ישראל בתמידות ולא יגעל בהם; את הפסוק “ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו” (בהר) – הוא מסביר: כאשר אין לאיש גואל ואינו בוטח באדם, אזי ישתדל למצא די מחסורו משלו ובודאי “תשיג ידו וימצא כדי גאולתו”, אבל הנשען על אחרים ישאר עצל ובלתי חרוץ מכדי לעמוד ברשות עצמו. ויש אצלו באורים מתמיהים בפשטותם המופלגת ובחדושם, כמו במצות שלוּח הקן (תצא) הוא אומר: מן הדין שלא יהרג שום בעל חי, כדי להשביע כרס האדם, ואמנם התיר ה' אכילתם לדורות האחרונים, כי תשש כחם כדי להחזיק חיותם, וזה “ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים” – כשיחזק גופך על ידי אכילת בשר של קן צפור זה, תוכל להאריך ימים.

וכשם שהספר “מלאכת מחשבת” הוא ספר דרושי מלא ענינים יקרים בבאור התורה, במדות ודעות וחקר נפש האדם, כן הוא ספר חכמה, כולל ידיעות במחקר הדת ומדעי הטבע. הוא קורא תגר על חכמי ישראל הנגררים אחרי הפילוסופיה של אריסטו, שלפי דעתו “חזה לנו שוא ומדוחים” ואומר, כי “באמת לא הופיעה רוח הקדש בבית מדרשו של אריסטו ורוח ה' לא נסע לפעמו ולהגיד לו הנסתרות מהטבע בדבר לא עבר בו איש ולא הגיע שכל אנושי, עד שחכמי אומתנו יקבלו דבריו ויחתרו בהם סודות התורה במעשה מרכבה ודומיהם, כאלו ראה היוני בשכלו מה שנתנבאו ישעיה ויחזקאל במחזה שדי, ואם ככה הוא – ראו להתאבק בעפר רגליו ולהאמין כל דבריו גם בקדמוּת העולם ובשאר הנחותיו והסכמותיו המקולקלות” (בראשית סיון ז'), ואומר, כי יש אפשרות בידו “לחשוב מחשבות בטבעיים ולחדש דבר דבור על אפניו בלי שיסתעף באמונות כוזבות וספחת המינות ואפיקורסות – על פי ההנחות שלקט מדברי הפילוסופים וגם הוסיף משלו מה שלא שערו הקדמונים לראות בטוב ה' ולצייר מפעולותיו על צד היותר נאות ומתקבל”. ואמנם המעיין במאמריו בפרשת בראשית ופרשת נח יראה גודל בקיאותו בחכמות הטבע, תכונות האויר ותנועותיו ומאורעותיו השונים, שטף הימים והנהרות, טבעי היסודות, הרכבתם והפרדתם, הדשאים והצמחים, הכוכבים ומסלותיהם, אור השמש ופעולותיו, הקור והחום וכדומה. ובכח ידיעותיו הללו הוא מבאר סדרי היצירה בהתאם לספורי התורה.

ולאו דוקא בסדרי מעשה בראשית אלא בכל פרשיות התורה אתה מוצא אצלו ביחד עם הדרושים בבאורי הכתובים השקפות בהירות בכל מקצעות התורה והחיים, מוסר ודעות. די להסתכל בהמפתח, שנדפס בראש הספר בשם “כללי המחקר”, כדי להבין את ערכו הרב של הספר. המפתח מסודר באופן נאה ומתקבל. הוא נחלק לפרקים בשמות לפי סוגי החכמה השונים, בכל פרק מסודרים בסגנון קצר ותמציתי כל הרעיונות של הספר מסוג ידוע, מסומנים באותות, כדי למצא את המבוקש בגוף הספר. ובאמת המפתח הוא ספר חשוב בפני עצמו, בהיותו מחרוזת שלמה של רעיונות ואמרי בינה, מעטי הכמות ורבי האיכות. ומן היופי של הפרוזדור אתה יכול לעמוד על יפיו של הטרקלין.

_______________

במדינת אנגליה ידועים לנו מן המאה החמישית לאלף הנוכחי החכמים הדרשנים הללו. רבי יהושע די סילווא – מחכמי הספרדים באמשטרדם, ונקרא להיות רב ודרשן בקהלת הספרדים בלונדון, ושרת שם עד יום מותו י“ז אייר תל”ט. נשאר ממנו קובץ דרשות בלשון הפורטוגיזית ונדפסו מהן ל“א דרשות על י”ג עקרים ורובן הספדים (נדפסו באמשטרדם תמ"ח) ומצורף להן ההספד, שנשא עליו ר' עמנואל אבוהב ונוסח המצבה שעל קברו (אוצה“ס 122 וכ”י פין).

על מקומו של ר' יהושע די סילווא נתקבל לרב ודרשן בקהלת הספרדים בלונדון הרב רבי יעקב בן יוסף אבנדנה (ש“ץ – תנ”ה). הדרשן הזה היה חכם גדול בלשונות והעתיק את המשניות וגם ספר הכוזרי לשפה הספרדית. הגהותיו בשם “לקט שכחה” נדפסו בספר “מכלל יופי” על התנ"ך לר' שלמה מלך (אמשטרדם תמ"ה).

באותה התקופה התפרסם שמו של הרב החכם רבי דוד ניטו (נולד בוויניציה תי“ד – מת בלונדון תפ”ח), רב לעדת הספרדים בלונדון, כחכם גדול בתורה ובמדעים הכללים, דרשן בעל כשרון ורופא מומחה. ראשית משרתו היתה בליוורנא, ועמד שם בראש מוסדות צבוריים שונים. הוא היה רב ודרשן, ראש לישיבת “ראשית חכמה” ורופא הקהל, ובשנת תס“ב נקרא ללונדון למלא מקום החכם ר' שלמה אאיליון בתור אב”ד לקהלת הספרדים “שערי שמים”. דרשותיו הצטיינו בתוכן פילוסופי, לברר עקרי היהדות ותורת ישראל. פעם אחת נפל סכסוך עצום בתוך הקהלה הספרדית בלונדון לרגל דרשתו, שדרש בביהכ“נ ביום כ”ג כסלו שנת תס“ד, כי בדברו על עקרי הדת הישראלית אמר, כי “השם יתברך והטבע הכל אחד”, והדברים הללו העלו על הדרשן רגזם של השומעים התמימים, שמצאו בהם צד מינות ויחשדוהו בנטיה לשיטת שפינוזה. ראשי הקהלה הציעו את דבר הסכסוך הזה לפני הרב רבי צבי אשכנזי בעל “החכם צבי”, רב לעדת האשכנזים באמשטרדם, ו”החכם צבי" בתשובתו הצדיק את רבי דוד ניטו והראה, כי דבריו מקבילים אל האמת, וביחד עם זה הרבה לספר בשבחו של הרב הדרשן ולרומם את פעולותיו (עיין תשובות “חכם צבי” סימן י"ח). החכם רבי דוד ניטו עשה לו שם בספרו “מטה דן” (כוזרי שני), שבו הוא מוכיח בראיות חזקות אמתות תורה שבעל פה ומגין עליה ממחרפיה. המחבר הלך בעקבות ר' יהודה הלוי וחבר את ספרו “כוזרי שני” גם כן בדרך שאלה ותשובה בין הכוזרי והחבר, כי לפי דעתו “רב חיל הסגנון הזה לתקוע חוזק הטענות ותוקף הראיות וכח המופתים בלב הקורא יותר מאיזה דרך וסגנון אחר”.

הספר מתחלק לחמשה וכוחים. הראשון – להראות שכבר בימי הנביאים היתה לישראל תורה שבעל פה. השני – להוכיח, שחכמי ישראל לא בדו מלבם פירוש התורה והמצוות. השלישי – שמחלוקת חז"ל נוגעת רק לפירוש קצת מן העקרים אבל לא להעקרים המקובלים. הרביעי – שחכמי ישראל היו בקיאים בכל החכמות ויש להם יתרון על הפילוסופים. החמישי – להוכיח אמתות סוד העבור וחשבון השנים.

הוכוחים מלאים חומר עשיר של הוכחות מדעיות והגיוניות, כדי להעמיד את הקורא על טיבה של מסורת ישראל ולתת לו פתרונים לכל השאלות, שיכולות להתעורר בלב כל בר דעת בנוגע לכמה מקצעות התורה והדת.

בפקחות יתרה, שיש בה מברק השכל החריף, עונה “החבר” על שאלות “הכוזר”, והכל מבוסס על ידיעות החכמות ועל חשבון השכל הבריא, עד שלא נשאר כל ספק באמתות התשובות. בוכוח רביעי מברר “החבר” מהות האגדות ודרשות שלפי דעת “הכוזר” יש במדרשי אגדה “כמה דברים מבהילים ותמוהים לא יכילם השכל”. “החבר” מברר את הענין בראיות חזקות, לקוחות מספרות ישראל והעמים, בנוגע לאגדות בכלל ולאופני הבטוּי שלהן, וגם מביא דעות חכמי ישראל, כמו הרמב“ם, השל”ה והמקובלים, על טיבם ומהותם של מדרשי האגדה.

החכם ר"ד ניטו מופיע בספרו זה, כאחד מגדולי התורה בישראל ובקי גדול בחכמות הכלליות, הוגה דעות אמתיות ומגין על מסורת היהדות בכשרון רב מתוך הכרה פנימית, ברורה וחזקה. ולכן עושה הספר רושם עז על כל ההוגים בו, והוא באמת מן הספרים המעולים והמועילים בספרות ישראל.


פרק שמונה ועשרים

ר' משה חיים לוצטו. – ספרו “מסלת ישרים”. – רבי חיים ן' עטר. – פירושו על התורה “אור החיים”. – ר' חיים יוסף דוד אזולאי, פעולתו וספריו.


שבח גדול יהיה לדרשני איטליה אם בשורה אחת עמהם יהיה נמנה החכם ר' משה חיים לוצטו (נולד בפדובה תס“ז – מת בעכו ונקבר בטבריה תק”ז) בתור אחד מדרשני היהדות התמימים והנאמנים.

הוא התחנך ברוח חכמי ישראל האיטלקיים. מרבותיו החכמים ר' ישעיה באסן ור' יצחק חיים מן החזנים, רבני פדובה, קיבל ידיעות עמוקות בחכמת התורה, וכמוהם למד גם הוא לשונות העמים וידיעות החכמות הכלליות, והגיע למעלה גדולה בידיעת השפות והחכמות הטבעיות. מנעוריו התגלה בנפשו כשרון הפיוט והשיר. בשנת תפ“ג ערך שיר־אבל על מות רבו ר' יצחק מן החזנים, והוא היה אז עלם בן שש עשרה וכבר נראו בו אותות של משורר בעל נפש פיוטית עמוקה. את ספרו “לשון למודים” על חכמת המליצה, שהדפיס בשנת תפ”ז, הגיש “קרבן מנחה להרב הגדול החכם רבי ישעיה באסן” (על חשיבותו של ספר זה בשביל דרשני איטליה עיין ספר “זכר צדיקים לברכה” לר' חננאל ניפי ע' 231). באותה שנה ערך שיר־מחזה “מגדל עוז”, מוקדש ‏“לכבוד המשכיל והנבון כבוד שמו ישראל בנימין בן הרב הגדול החכם הכולל כבוד שמו ישעיה באסן ביום חתונתו וביום שמחת לבו”. וספרו “לישרים תהלה”, שעשה לו שם בעולם השירה, הקדיש גם כן לחתונת “החכם והנבון ר' יעקב די גאויש”. עובדה זו של הגשת חבוריו לכבוד חכמים, כשהיא לעצמה, היא אות נאמן של הצד האנושי במשורר וחכם, וסימן טוב של לב טהור, מלא רגשי כבוד לחכמי זמנו.

מלבד התורה הנגלית והחכמות החיצוניות עסק רמח“ל ביחוד בתורת הנסתר. הקבלה בחזיונותיה מעולם האצילות לבבה אותו מנערותו. אצל רבו ר' ישעיה באסן, שהיה חתנו של המקובל המפורסם ר' בנימין הכהן, רב בריגיו. מתלמידיו המובהקים של ר”מ זכות (עיין לעיל פרק כ"ז), קבל ההתחלות של תורת הסוד, שהיו נזקקים לה הרבנים האיטלקיים. אך הוא במעוף דמיונו החזק נמשך אליה, בכל נפשו ולבו. תורת האר"י ור' חיים וויטאל נקלטה עמוק ברוחו ויחזה בה חזות הכל. ובפדובה נמצאו לו צעירים, שהסתופפו בבית מדרשו. הוא צלל עמהם בעומק הלמודים של ספרי הזוהר והקבלה וידרוש להם דרשותיו בחכמת הנסתר בדברים שלא שמעתם אזנם מעולם, בהסברה הגיונית וברגש עמוק, והם שתו בצמאון את דבריו. עסק הקבלה השפיע על לבו הרגש של הפייטן הצעיר השפעה נשגבה עד מאוד והתנשא בחזיונו מעולם הממשוּת לעולם מלא שירה, דמיונות, מסתורין וסודות, וכל מה שחזה בדמיונו התרשם בלבו, כענין של מציאות. הוא האמין אמונה שלמה, כי בעזר התקונים של חכמת הקבלה וגם בכח הידיעה עצמה של תורת הסוד אפשר להחיש גאולת ישראל (עיין הקדמה לספרו קל"ח פתחי חכמה). הוא ערך “זוהר תנינא” דרושים על התורה באותו הסגנון והלשון של הזוהר הקדמון וגם מאה וחמשים מזמורים, כמספר מזמורי תהלים.

כאשר נודעה פעולתו, וביחוד כאשר ערך ספרו “חוקר ומקובל” להגן בעד הקבלה והמקובלים נגד ספרו של הר“י מודינה “ארי נוהם”, קפץ עליו רוגזם של רבני וויניציה, כי התנהגותו עוררה בהם חשד של הופעת משיחיות חדשה אחרי הצרה המשיחית של שבתי צבי, שגרמה סכנה גדולה לשלמות היהדות. רבו ר”י באסן עמד לימינו ור' אבי־עד שר שלום באזילה, בעל “אמונת חכמים”, העיד עליו, כי תהה על קנקנו ומצאו “חכם מקובל אמתי וירא ה', משה אמת ותורתו אמת”. ובאופן זה נולדו חלוקי דעות ודברי ריבות בקרב חכמי הקהלות בנוגע לפעולותיו: אלה העידו על תוקף תמימותו ודבקותו ביהדות השלמה, ואלה (כמו רבי משה חגיז ורבי יחזקאל קצנלנבוגן, רבני אלטונה) הטילו חשד בפעולותיו והעירו את רבני איטליה לעצור בפני הרעה בטרם תבוא. אף על פי שרוחו של רמח“ל היה עשוי לבלי חת, בידעו תום דרכו ויושר פעולותיו, אי־אפשר היה שמצב כזה לא יגזול את מנוחתו, והוא נדד לאשכנז ומשם לאמשטרדם, ובשנת תק”ג עלה לארץ הקדושה. על אדמת הקודש חשב למצוא מנוחה שלמה בשביל עבודה שקטה ושלוה על שדה התורה והחכמה ולהעמיד תלמידים הרבה נאצלים מרוחו, אך המות קדמהו בשנת תק"ז (ועמו מתו במגפה גם אשתו ובנו) וימצא מנוחת עולמם בטבריה אצל קבר רבי עקיבא.

מעטים היו ימי חייו, אבל מלאים רוח חכמה ותבונה, רוח גבורה ודעת את ה', וכימי חייו כן ספריו הם מעטי הכמות ורבי האיכות. במעט הגוילין של ספרי רמח"ל מקופל מרחב רב של רעיון ושירה, תורה וחכמה, קבלה ומוסר, שאין אתה מוצא בספרים הגדולים של החכמים המפורסמים ביותר. אף טיפת דיו אחת לא הוציא לבטלה. כל דבריו סולת נקיה, מנופה בעשר נפות. גם שיריו הם שירי קודש, מלאים מוסר השכל וחכמת החיים.

בספריו הקטנים ביותר “דרך חכמה”, “על ההגדות”, “מאמר העקרים” כלולה תמצית דעותיו בלמוד החכמה, הבנת ההגדות וידיעת עקרי הדת. את שיטתו ודעותיו בחכמת הקבלה באר בספרו “קל”ח פתחי חכמה“. האדם מוכן להבין ולהשכיל השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת, וכאשר יחפוץ בתבונה ישיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם, שכיסם עתיק יומין. ה”תורה אור" לא על דרך משל, אלא אור ממש, ואותיותיה ומלותיה הן גחלי אש, ומי שישתדל לעסוק בהן, תתלהב נגדו מכל אות ואות שלהבת גדולה ממולאה בכמה גוונין, הם הידיעות העומדות צפונות באות ההיא. כל אדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מה“מ הקב”ה על שלא נשתמש מן החכמה ומן הכח, אשר הטביע בו לעשות חיל. וזה בודאי פתוי היצר, אשר משתדל בכל עוז להפיל בזה בני אדם, כי אלמלי היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני אדם לא היו חוטאים לעולם.

אבל הדרך להגיע אל אותה המדרגה של שלמות האדם הוא סלל בספרו “מסלת ‏ישרים”.

בהקדמתו אומר המחבר, כי חבורו לא נעשה בשביל ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. בטבע האדם, כי דוקא אותם הדברים, שאמתתם גלויה לכל, ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. לומדים מחקרים, חכמות, פלפולי הלכות, מדרשים ופסקי דינים, ואין קובעים עיון ולמוד בעניני שלמות עבודה, אהבה, יראה ושאר חלקי החסידות, כי מפני רוב פרסומם ופשיטותם אין רואים להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. והענינים המוסריים וטהרת הלב הלא אינם מן הדברים המוטבעים בנפש האדם וחקוקים בטבעו, אלא צריכים להתעוררות ותחבולות לקנותם ולהרחיק מפסידיהם ולהמלט מן ההבל העולמי, המשכח אותם מלבו. וכדי לברר כל עניני המוסר, כלליהם ותנאיהם לקח לו המחבר לתכנית את ההדרגה המוסרית של ברייתא דרבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ'): “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות” וכו', ומבאר בששה ועשרים פרקי הספר לאחת אחת את המדרגות הללו.

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולזה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים. והאמצעי להגיע אל העידון הזה הוא עשיית הטוב והמצוות בעולם הזה. אך מהיות האדם נמצא בקרב כמה נסיונות של העולם הזה וחומריותו, אם יהיה לבן חיל ויתגבר על מכשוליו, אזי הוא האדם השלם, אשר יזכה להדבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס לטרקלין לאור באור החיים. אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, אזי הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו, כי עלוי גדול הוא לבריות כולם, בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושת הבורא. ולכן ראוי לאדם, שלא תהיה לו תכלית אחרת בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אל הבורא ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, עד שימשך אחריו ממש כברזל אחר אבן השואבת…

המדרגה הראשונה להשתלמות האדם היא מדת הזהירות – שיהיה האדם נזהר במעשיו, מתבונן ומפקח על דרכיו, ולא יהלך במהלך ההרגל, כי ההולך בעולמו בלי התבוננות הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. וראוי לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כדרך הסוחרים המפלסים תמיד עסקיהם, ויקבע לזה שעות מיוחדות, שלא יהא משקל זה עראי אלא בקביעות גדולה, כי רב התולדה הוא.

אחרי הזהירות תבוא הזריזות, הזהירות היא בבחינת “סור מרע”, והזריזות היא – “ועשה טוב”, כמו שאמרו “זריזים מקדימים למצוות”. וכשם שצריך לפקחות גדולה, כדי להמלט מן הרע שלא ישלוט באדם, כן צריך האדם לגבורה גדולה לאחוז במצוות ולזכות בהן שלא תשמטנה מידו, כי טבע האדם כבד מאד, ואם יניח את עצמו לפי טבעו ודאי שלא יצליח – “וכל מעשיהם של צדיקים במהירות”. העיקר אצל עבודת הבורא הוא ההתלהטות וחמדת הנפש, ומי שחמדה זו אין לוהטת בו כראוי, עצה טובה לו שיזדרז ברצונו, כדי שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.

אחרי שהשיג האדם מדות הזהירות והזריזות, כבר התרחקו מעליו העכובים לקנות מדת הנקיות, והוא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ולכלוך של חטא. השלמים, שהיו מזככים מעשיהם זכוך רב היו נקראים “נקיי הדעת שבירושלים”. והפרטים של מדה זו רבים הם מאד, כמספר שס"ה מצוות לא תעשה, כי זהו ענין הנקיות, שיהיה האדם נקי מכל ענפי העברות ורושם רע, שמשארת התאוה אחריה. ולזה צריכה התמדת הקריאה בדברי חכמים בעניני הלכות ובעניני המוסרים, כדי לדעת הענפים הללו עד היכן הם מגיעים.

הפרישות היא תחלת החסידות, ושתיהן כמו הזהירות והזריזות – זו בסור מרע וזו בעשה טוב, אבל במדרגה יותר גבוהה: “קדש עצמך אף במותר לך”. כי אין תענוג עולמי, שלא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו אם לא יגביל את תאותו במדת הפרישות. אבל לא כל אדם יכול לסגל לעצמו מדה זו ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים ודי להם להיות צדיקים, וגם השרידים אשר בעם, המזכים בזכותם להמון הנתלה בם ומתבודדים מן החברה המדינית, גם המה לא יטו אל הקצה האחר, שכבר אמרו “לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות” (כתובות י"ח).

“הפרישות מביאה לידי טהרה” – שהיא תקון הלב והמחשבה, כי בכל מה שהאדם לוקח מן העולם תהא כוונתו אל הטוב, היוצא ממנו לתועלת החכמה והעבודה, ולא יפנה אל היצר בשום מעשה מן המעשים, הן גופניים הן רוחניים, כמו שאמר שלמה (משלי ג') “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”.

מדת החסידות צריכה להבנה ישרה. ואלה המתחסדים והולכים במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה ולא דקדקו במעשיהם ולא שקלו אותם במאזני החכמה – מבאישים ריח החסידות בעיני המון אנשים, כי חושבים שהחסידות כלולה רק באמירת בקשות רבות, ודויים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסגופים הזרים, שממית האדם את עצמו בהם, כטבילת הקרח והשלג, וכיוצא בדברים, שהם נגד השכל והדעה הנכונה. אבל שורש החסידות הוא במה שאמרו “אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו”, כי מי שאוהב את הבורא אהבה אמתית אינו פוטר את עצמו במה שכבר מפורסם מן התורה ומוטל על כל ישראל בכלל, אלא משתדל לעשות גם לפנים משורת הצוויים המפורסמים, כמו שאנו רואים בין כל אוהב ורע, בין איש ואשתו בין אב ובנו, שמשתדלים לעשות נחת רוח זה לזה. נמצא, כי החסידות היא הרחבת קיום המצוות בתנאים הראויים והאפשריים.

מדת הענוה תלויה במחשבה ובמעשה. ענוה בלי מחשבה רצויה – היא מכלל צביעות, שאין בעולם רע ממנה. הענוה במחשבה היא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו, שאין התהלה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על בני מינו, כי כמה חסרונות ופחיתיות יש, שלא ימלט האדם מהם בכל המצבים והמדרגות שהוא נמצא בהם, ואפילו נניח, שיש אדם שאין בו חסרון כלל, אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, הלא די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא תאות לו ההתנשאות כלל. והענוה במעשה, שיהא דבורו בנחת עם הבריות, ויהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון ולא ילך בקומה זקופה. הענו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, חברתו נאה עד מאד ורוח הבריות נוחה הימנו, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה, אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה.

יראת חטא זוהי המעלה, שמגיע אליה האדם אחרי השגת כל המדות, שנזכרו לעיל. יראת העונש אינה יראת החכמים ואנשי הדעת, ויראת הרוממות זוהי המעלה שנשתבחו בה חסידי עולם. אבל עוד גדולה ממנה היא יראת חטא, כי בעוד שיראת הרוממות היא בשעת העבודה, או להיפך בפרק העבירה והוא מכיר פתאום הוד רוממות הבורא ועוזב את העבירה, – יראת חטא זוהי יראה בכל עת ובכל שעה מן החטא, שלא יתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם באיזה דרך שיהיה, ואפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו, לבו חרד בקרבו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר, ועל יראה כזו אמר משה רבנו “ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”. ואין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבה היא רחוקה ממנו מפני גשמות החושים וזקוקה היא ללמוד והתבוננות ורוב התמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק.

הקדושה – תחלתה עבודה וסופה גמול, תחלתה השתדלות וסופה מתנה. “אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה”. אחר שכבר סגל האדם לעצמו כל המדות הטובות, שנזכרו מתחלת הזהירות ועד יראת חטא, וירבה לדבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולת הבורא ורוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ותנועותיו יכוין לבבו אל מצפוני הדבקות האמתית, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו, אפילו השפלים והגשמיים, כקרבנות ועבודות. ומפסידי השלמות הזאת הם חסרון הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני אדם, כי החומר מוצא את מינו ונעור ומתחזק ונשארת הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה, ורק בהפרדו מהם יוכל להכין את עצמו אל השראת הקדושה. ובדרך שאדם רוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר האלהי תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדושת הבורא ותשלם בו. ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והוא רוח הקודש, שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי ותוכל להגיע דבקותו אל מעלה כל כך גדולה, שכבר ימסר בידו מפתח של תחית המתים, כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שזה מורה על עוצם ההתדבקות בו יתברך, שבהיות שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי, הנה הדבק בו דבקות גמורה יוכל למשוך ממנו אפילו משך החיים עצמם – וזה מה שמסיימת הברייתא “וקדושה מביאה לידי רוח הקודש ורוח הקודש מביאה לידי תחית המתים”.

_________________

התוכן הקצר הזה נותן רק מושג קל מן עצם הרעיונות הנעלים, הכלולים בכל פרק ופרק של הספר “מסלת ישרים”. מתוכו אפשר לעמוד רק על אפיו ותכניתו של הספר. כל פרק מבאר מהותה של המדה, חלקיה השונים, הדרך לקניתה, אופני המפסידים שלה והדרך להתרחק מהם. ולכל הנחותיו מוצא המחבר חזוק בפסוקים מכתבי הקודש ומאמרים מהספרות התלמודית והמדרשית, עד כי באמת כל פרק הוא דרשה מוסרית במושגה היפה והנעלה ביותר בנוגע לברור המדה, שהוא דן עליה. אבל רעיון מרכזי אחד חורז את כל פרקי הספר ועושה אותם לענין שלם אחד. ברייתא דרבי פנחס בן יאיר זוהי מסלה בשביל ישרי לב, השואפים להשתלמות מוסרית. אך אין כל איש יכול להגיע למדרגה גבוהה בסולם ההשתלמות אם לא ישתדל להתרומם ממצבו השפל דרך המדרגות, שקדמו לה זו אחר זו. וההשתלמות אינה באה מאליה, אלא צריכה להתאמצות מדרגה אחר מדרגה. תורה מביאה לידי זהירות, והזריזות גם היא אפשרית רק בכח “התמדת הקריאה בדברי חכמים” יראת חטא נקנית אלא “על־ידי למוד ורוב התמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק”. מדת הטהרה צריכה “הזמנה לדברי התורה והמצוות” ודעת מיושבת והתבוננות, החסידות נשענת “על יסודות חכמה רבה ותקון המעשה”, וכיוצא בזה שאר המדות הטובות הנן תולדות של השכלה והתבוננות.

ואותה ההשכלה עצמה, השכלת המדות וחכמת ההשתלמות המוסרית, אתה מוצא במדה גבוהה ביותר בספר “מסלת ישרים”. הכל כאן: חשבון ודעת, התבוננות והסתכלות, חכמת הנפש והגיון החיים. וכשם שתורת ישראל היא תורת חיים, כך תורתו של רבי משה חיים לוצטו מדודה ושקולה במדה ומשקל של המציאות הממשית. משנת חסידים לפי תורתו היא רק בשביל “השרידים אשר בעם, ורוב הצבור די להם להיות צדיקים”. וגם הפרוש צריך שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. ובזה הלא כלול כל גודל ערכה של תורת היהדות, כי אין בה מן הנמנעות ומתאימה היא אל היכולת האנושית.

הספר “מסלת ישרים” חוט של חסד משוך עליו ומקובל וחביב הוא עד מאד בקרב החרדים, וגם בין מביני דבר משאר החוגים. ובישיבות של לומדי תורה “המוסריים” מיסודו של ר' ישראל סלנטר נתקבל לספר עקרי ללמוד תורת המוסר. הוא נדפס ראשונה באמשטרדם בשנת ת"ק ומאז הוא הולך ונדפס זה כמה פעמים והשפעתו גדולה מאד.

____________________

כמו כל גבורי הרוח ואנשי אמת, הרבה סבל רבי משה חיים לוצטו בשנות חייו הקצרים, ובכמה נסיונות נתנסה בעד דעותיו, כי תנאי החיים של אותו הדור לא הכשירו את הלבבות לקלוט את תורתו ולהבין את ערכו האמתי, ורק אחרי מותו נתפרסם שמו בעולם כאחד מבני עליה המעטים, שבהם ישראל יתפאר. רבני ארץ ישראל הודיעו על דבר מותו לבני הגולה כעל אֵבל כבד לעם ישראל, וקוראים: “המקובל האלהי רכב ישראל בוצינא קדישא וכו' גדולה השרפה אשר שרף ה כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ורבים השיב מעון, לא קם בישראל כמשה עוד”. המסורה מספרת, כי הגר“א מווילנא (במות הרמח“ל בשנת תק”ז היה הגר"א בן שבע ועשרים) כאשר קרא את הספר “מסלת ישרים” אמר אלמלי היה רמח”ל בחיים, כי אז הלך אליו ברגל לקדם את פניו ולשמוע מפיו דברי מוסר. ועמוד החסידות רבי דובער מגיד מישרים במיזריטש אמר עליו, כי דורו לא היה כדאי להבין צדקתו ופרישותו (שה"ג החדש).

ואלמלי היה דורו כדאי להכיר בערכו ולקלוט את אורו, בודאי שהיה מסוגל לצאת מתוך חוגו המצומצם ולהגיה מחשכים. הוא “היה מתעלה והעולם היה מתעלה עמו”. אך זהו הצער העולמי, שאינו פוסק במשך תקופות, כי “לא איכשר דרא”. אין הדור מוכשר להשתמש בכחותיהם של גדוליו.

יש מחשבות רוממות ותורות נעלות, שאין העולם כדאי להן והן בבחינת האור של ששת ימי בראשית, שראה הקב“ה, שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. אולם אם תנאי החיים אינם מכשירים את הדור לקליטת המאור של איזו תורה רוממה, הרי אין התורה בטלה על ידי כך, אלא נדונה בגניזה, עד שתגיע שעתה להופיע בעולם, אם בפעם אחת או קמעא קמעא, והכל לפי מדרגת ההכשרה של הסביבה. ומקומה של גניזה זו הוא מוחות התלמידים של החכם ותלמידי תלמידיו, שקבלו השפעה חיה מאור תורתו, או הספר, שבו הכניס החכם את דעותיו למשמרת לדורות. וגנזי תורתו של החכם רמ”ח לוצטו אתה מוצא כלולים ומכונסים בחכמה נפלאה בספרו “מסלת ישרים”.

רבי משה חיים לוצטו מפורסם לגדול בתורה, חכם משורר ומקובל. הרבה תורה למד מרבותיו, הרבה חכמה קלט לנפשו, ועוד משחר טל ילדותו נתגלה בו כח של פייטן ומליץ, ובימי נעוריו נפתחו לו שערי הקבלה והסוד, והיה מטייל בפרדס החכמה ומשוטט במחשבתו בדברים, שהם כבשונו של עולם הנצח.

ומתוך צרוף של כל אותם כחות הנפש נוצר החבור “מסלת ישרים”, שהוא גולת הכותרת לכל יצירותיו, מהיותו כולל כל ענפי ההשכלה השונים, שמצאו הרכבה יפה בנפשו הפיוטית של המחבר. מתוך שורותיו נוצץ אור תורה וזיו חכמה, סגנונו מלא שירה ומליצה ותוכו רצוף דעת מוסר השכל, תמצית הדעות של דרשותיו וחקירותיו בתורת הסוד, קדושת החיים וחובות האדם בעולמו. “הפוך ביה והפוך ביה דכולא ביה”.

___________________

באותו הזמן התפרסם הדרשן, הנודע בצדקתו ופרישותו, רבי חיים ברבי משה ן' עטר (נולד בסאלי – מרוקה בשנת תנ“ז – מת בירושלים ט”ו תמוז תק"ג), מחבר הספר “אור החיים”, באורים ודרושים על התורה. בתולדותיו אנו מוצאים כמה קוים דומים לחיי רמ“ח לוצטו. גם הוא היה קצר ימים ושבע רוגז. רק כארבעים ושש היו שנות חלדו, ואחרי תלאות וטלטולים (הוא עזב את מקומו בשנת תצ"ב) הגיע לארץ הקדושה בשנת תק”ב וקבע שם בעזר הנדיבים מליוורנא ישיבה של תורה, אך כמעט שהוציא שנתו קדמהו המות.

חייו היו מלאים אצילות הרוח, והשפעתו היתה גדולה בתורתו ויראתו המופלגת, והיה טוב לבריות ואב לאביונים. תורה ועבודה וגמילות חסדים, פרישות וטהרה היו תוכן ימי חייו, והעמיד תלמידים הרבה בנגלה ונסתר. מתלמידיו היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי. הוא מספר בספרו “שם הגדולים”: “ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית, והיה כמעיין המתגבר וכו' ותכונתו נכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה, ורבו עזוזי נוראותיו”.

כמה צרות הגיעוהו ‏“על עסקי ממון ועל עסקי נפשות” (בהקדמת “אור החיים”). והוא העמיס על שכמו מלאכת שמים לעסוק בצרכי צבור, לגבות ולחלק פרנסת אביונים, ובתוך עצם טרדותיו לא פסק מהפיץ תורתו ברבים, והיה דורש דרשותיו פעמים ביום, וכאשר ארכו הימים דרש ג' דרשות ביום, ומה שחדש בישוב הכתובים בדרך פשט, רמז, דרש, סוד, העלה על הגליון. והחבור “אור החיים” זהו פרי עבודתו הדרשנית (נדפס בוויניציה ביחד עם החומש בשנת תק"ב).

בבאורו על התורה הוא כנחל נובע דרושים ובאורים למכביר. הוא מבאר את הכתובים בכמה אופנים. “בראשית ברא” הוא מבאר בכ“ב אופנים, “אם בחקותי תלכו” במ”ב אופנים. דרושיו מתחלקים, כאמור, לסוגים שונים בדרך הפרד“ס, אבל תמיד אתה מוצא בהם טעם וגרעין מוסרי, וכל לב מבין מרגיש בהם דברים ראויים למי שאמרם בדעה רחבה והבנה עמוקה ורעיון נעלה. לדוגמא, “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” – הוא אומר, כי הכתוב בא להודיע, שמתחלת הבריאה הכין ה' ועשה פעולתו בשמים וארץ במדה אחת, הגם שהשמים הם העליונים, אף על פי כן גם הארץ היתה בגדר טהרה. צא ולמד מעלתה וזכותה, כי ממנה נברא האדם ותארו כמלאך ה‘, ובה בחר ה’ לשכון עם הנבראים ולבנות בית מקדשו, ומושב אלהים קדוש יאמר לו, וקודם שחטא אדם היה ה' מצוי בתחתונים כבעליונים. וזה שאמר “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” בגדר אחד בנקיות וטהרה, כמאמר הנביא “כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי”, אלא שעל־ידי מעשי התחתונים “והארץ היתה תהו ובהו” – נתגשמה הארץ והוחשך אורה מתוך מעשי הרשעים, “ויאמר אלהים יהי אור” – שהיא התורה – אז חזרה הארץ לקדמותה להאיר אורה, ושכן ה' בארץ עם עמו ונחלתו – וזה אומרו “ויהי אור”! זהו באמת דרוש יפה מלא רעיון במחקר הדת בנדון המדור, שעשה ה' בתחתונים, שהכניס הדרשן על דרך אסמכתא וצחות המליצה בפסוק הראשון שבתורה. בפסוק “וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו” (בראשית י"ב ז') הוא אומר: כוונת הפסוק להודיע הפלגת חבת אברהם לקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא לא שם לב ולא החשיב ב' מעלות טובות הללו לכלום בערך שמחתו בגלוי שכינתו יתברך, כי נראה ה' אליו, וזה אומרו “ויבן מזבח לה' הנראה אליו” פירוש – סבת שמחתו, שבשבילה בנה מזבח, הוא לצד ראותו את ה‘. וזה אות לבניו, שכמה מהם הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצוות, צא ולמד מבן עזאי בטענתו “ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה”. זוהי באמת כוונה מושכלית וישרה עד מאד מסוג הדרוש ההגיוני המובחר ביותר. "בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (דברים י"ד א') הוא אומר, כי זה דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, ואדרבה מוטב לו לבן שחוזר אצל אביו, שהוא מקור החיים, ולכן אין לקרובי המת להצטער יותר מדאי, להתגודד ולשים קרחה בין עיניהם, וזה רק בני ישראל, שמאמינים בהשארת הנפש, ולכן נאמר “בנים אתם לה' אלהיכם”. וכן אתה מוצא אצלו כמה דרושים על דרך רמז, כמו, “כי יהיה בך אביון מאחד אחיך” (דברים ט"ו, ז') – מרמז על אחד המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבוא והוא מלך ישראל משיחנו, אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאמרם “עני ורוכב על חמור”; “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם” וגו' (שם כ"ב א') – מרמז על צדיקי עולם ומנהיגי הדור, שצריכים לדאוג לצאן מרעיתם, להוכיחם ולהישירם בדרך ולא יהיו “נדחים” מן ה' ותורתו, “ואספתו אל תוך ביתך” זה בית המדרש ותלמדהו ארחות חיים ועוד כיוצא בזה.

כמו כן יש ב“אור החיים” הרבה באורים לכתבי הקודש ממקצוע ההלכה וגם כמה חדושים בתלמוד ופוסקים, מיוסדים על באור הכתובים (עיין למשל, “חיי שרה” בדבר קנין מערת המכפלה, “תולדות” מענין מכירת הבכורה), כי גאון היה בתורה, ומלבד הספר “אור החיים”, נדפס ממנו ספר “ראשון לציון” (קושטא תקט"ז) על מסכתות ברכות, מועד קטן, תענית, מגלה, חגיגה, ביצה, וחדושים על יו“ד (מסימן ר“מ עד רצ”ג וכללי ספק ספיקא); באורים על נביאים וכתובים (קושטא תקי"א); “חפץ ה' " על מסכתות (קושטא תצ"ב); ספר “פרי תואר” על יו”ד וכולל השגות על ספר “פרי חדש” לרבי חזקיה די סילוא. ומספר החיד”א, שזכה בילדותו ללכת עם הרב ר"ח ן' עטר וכל בני ישיבתו לבקר מצבות הצדיקים בירושלים, וכשהגיעו למצבת הרב בעל “פרי חדש”, התעכב הצדיק כרבע שעה, ושפתותיו מרחשות בקשת מחילה על ההשגות, שעשה על ספרו, כי לשם שמים התכוון (שה"ג ערך “פרי תואר”).

בעיקר נתגדל שמו מתוך חבורו “אור החיים”, כי מתוכו נראה מהותו האמתית של המחבר. הספר נערץ ונקדש ביחוד בקרב חסידי פולין, פודוליא וגליציא, ונתקבל אצלם בתור למוד עקרי לבאור התורה, כי קבלה להם מרבותם, שר' חיים ן' עטר התכוין בבאורו לנקודת האמת של אחד מן ע' פנים שבתורה, ולכן כל דבריו קדושים כדברי האורים. הם לומדים בדחילו ורחימו חומש עם “אור החיים” בחבורה בכל יום ה' בערב ובלילי שבתות ורואים בזה תקון וקישוט לנפשם “כד עייל שבתא”. ומסורה בידם, כי ר' ישראל בעל שם טוב אמר, שבעל “אור החיים” הוא מרוח דוד של אצילות ובכל לילה שומע תורה מפי הקב“ה, והיה מיורדי המרכבה והגיע למדרגת רוח הקודש אמתי. והבעש”ט היה משתדל לעלות לירושלים, כדי לראותו ולהתקשר עמו בנפש ורוח, ואזי היתה באה הגאולה האמתית, וכבר היה נוסע דרך עיר סטמבול, אך נתעכב בדרך ולא איסתייעא מילתא (עיין קהל חסידים החדש סימן כ"ג).

בירושלים נמצא עד היום בית המדרש “אור החיים” והחסידים באים שמה ללמוד פירושו ביחוד ביום פטירתו – ט"ו תמוז. כמה אגדות סובבות בקרב ההמון מחיי הרב ורוממות קדושתו. בחצר שלמד בה עם תלמידיו היתה תאנה גדולה והנערים השובבים היו מטפסים עליה ללקוט פריה, ועל ידי זה נתבטלו התלמידים מלמודם, וגזר הרב שלא תוציא פירות, ותיבש התאנה ולא נתנה עוד פירותיה. עוד יש אגדה על דבר פריחת האותיות מתפיליו מתוך הסח הדעת: אחרי פטירתו מכרה אשתו את התפילין שלו בדמים יקרים מאד וצותה להקונה, כי יזהר בקדושתן ואל יסיח דעתו מהן בעודן עליו. פעם אחת הסיח דעתו ובדקן אחרי כן ומצא חלק בלא כתב כלל.

אגדות כמו אלו מראות עד היכן בעל “אור החיים” נעשה לאישיות עממית. הדמיון ההמוני הוא הסדן, שעליו נוצרו אגדות נפלאות מחייהם של גדולי העם וגבורי הרוח שלו. והספר “אור החיים” כלו הוא כעין אגדה, המשפיעה על האדם אצילות מיוחדת ומוציאה אותו מגסות העולם השפל וחייו החמריים. כל דרשן בעל לב מוצא בו סגולה של רעיונות מלאים אומץ וישע בשביל נפש היהודי, לרומם את רוחו ולהמתיק מרירות חייו.

_______________

מקום מיוחד בהיכל המחשבה של הדרשה העברית תופס המופלא בגדולי הספרדיים, החכם החסיד והמקובל רבי חיים יוסף דוד אזולאי (נולד בירושלים תפ“ז – מת בליוורנא י”א אדר תקס"ו). הוא התחנך בישיבות של גדולי החכמים בעיר הקדושה. עודו בנערותו נכרו בו כשרונות גדולים בלתי מצויים בהתפתחותו המהירה בידיעת התורה. כנראה מתשובותיו “חיים שאל” (ח“ב סימן ס”א, ס"ב), בהיותו בן ארבע עשרה שנה כבר הריץ אגרותיו לרבו הגדול ר' יונה נבון, בעל ספר “נחפה בכסף” על ד' טורים. כבן שבע עשרה חבר ספר “שער יוסף”, חדושים על מסכת הוריות וקלסוהו חכמים. כבן עשרים כבר יצאו לו מוניטין בספרו “העלם דבר”, השגות על גדולי המחברים, שנעלמו מהם כמה מקורות ראשונים וידיעות בסדר הזמנים, ולכן אנו מוצאים בספריהם ערבוב דברים בנוגע לתולדות החכמים, וזה הטעה אותם להקשות מסברות האחרונים על הראשונים ועל הרב מדברי תלמידו, וכדומה.

בשנת תקט“ו נשלח מגדולי ירושלים לחו”ל בשליחות של מצוה לשם חיזוק מוסדות הצדקה והחסד בארץ הקדושה וסבב במטרה זו כמה ארצות של פזורי ישראל. הוא הצליח הרבה במלוי תפקידו, מהיותו בעל השפעה גדולה באישיותו המוסרית ובדבורו הנאוה והתמים לפעול על הלבבות ולהאציל עליהם מרוחו. אבל הסיבוב של החכם חיד"א, במדה שהביא תקון לעניני החסד בארץ־ישראל, הביא תועלת גדולה לספרות ישראל. הוא בעצמו התעלה במדרגות החכמה מתוך הנסיון של הנסיעות, וביחד עמו נתעשרה חכמת ישראל בחבוריו הנעלים בתורת ישראל לכל מקצועותיה.

בדרך מסעיו התודע אל גדולי התורה והחכמה וגם חקר ודרש בספריות הגדולות למצוא בהן ספרים יקרי המציאות וכתבי יד בעלי חשיבות גדולה, וקלט מהם ידיעות, הנוגעות לכל מקצועות ספרות ישראל, לתולדות המחברים, מקומותיהם וזמניהם, ושלשלת היוחסין של הראשונים והאחרונים. וכל זה נתן לו חומר בשביל התגשמות כוח היצירה שלו במציאות.

חבוריו המפורסמים “ברכי יוסף” על ד' חלקי הש“ע ותשובותיו, מלבד חדושיו של המחבר עצמו, ספגו לתוכם שפע רב של חדושי תורה, שהוציא המחבר מתוך ספרים ומפי השמועות בשם רבני ספרד ואשכנז. ביחוד השפיע על ביאור כתבי הקודש בדרך דרוש. נדפסו ממנו “נחל קדומים” על התורה, “נחל אשכול” על חמש מגלות, “נחל שורק” על הפטרות, “חומת אנך” על הנביאים, שנדפסו עמו ז' חלקים (פיזא תקס"ד), “פירוש אזולאי” לספר חסידים, “ניצוצי אור” לספר הזוהר, “פתח עינים” לאגדות חז”ל, “חסדי אבות” על מסכת אבות. הפעולה הספרותית של החכם חיד“א הקיפה ממש כל מקצעות התורה: כתבי הקודש, הלכה, אגדה, מוסר, דרוש, ספרי חרדים, קבלה. בעיקר תופסים מקום בחבוריו הרבים (כחמשים במספר) דרושים בעניני מוסר ודעות, ששאב מפי ספרים וסופרים מתקופות שונות ומחוגים שונים. כל שיחה ושמועה, דרוש וחדוש בפסוק ובמאמר חז”ל, ששמע או קרא בספר או בכתב יד, הכניס לתוך ילקוטו הספרותי וזיכה בהם את הרבים על ידי חבוריו השונים. כמה דברי תורה של גדולי המקובלים, כמו האר“י הקדוש וגורי האר”י, שהיו בחינת “מעין חתום” בפני כל מבקש דעת, באו לידי גלוי בחבוריו של החיד“א. הוא התמיד שקידה נפלאה והשתדל בכל המאמצים, שהיו בידו, למצוא פתח לאותם דברי תורה ולחשוף שפוני טמוני הכתבים של רבי חיים ויטאל, תלמידו היחידי של האר”י, שהעלה תורת רבו על הגליון, וגם קלט כל שמועה מפי תלמידי תלמידיו, וכל דבר חפץ וחדוש הכניס לתוך אוצר חבוריו, לדוגמא, בחבורו הקטן בכמות “לב דוד”. המלא דברים יקרים בתוכחות מוסר והדרכה נאמנה להנהגת האדם, הוא מביא בשם האר“י דברי מוסר, משולבים בבאור המשנה (שבת פ"ד, ז') “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר”, באופן זה: העולם הזה ביחס לעולם הבא, כידוע, נמשל לערב שבת (“מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”). והזקנה, בערוב יומו של אדם הוא “ערב שבת עם חשכה”. וכיון שמגיעים ימי הזקנה “צריך אדם לומר בתוך ביתו” (רמז לאברי הגוף, כמו שכתוב בקהלת “עד שיזועו שומרי הבית”) “עשרתם” – כבר רדפתם למדי ושאפתם להשגת “העושר”, “ערבתם” – כבר הייתם עד כאן שקועים באהבת “הערב” ותענוגי הזמן, מכאן ואילך עת לעשות לה', חזרו בתשובה, “הדליקו את הנר” – האירו נר נשמה, לאור בחיים האמתיים. אופן דרושי ממין זה הוא מן המסוגלים ביותר בדברי מוסר ותוכחת חיים. בפירושו “פתח עינים” על “עין יעקב” אתה מוצא כמה דברים, המפיצים אור על אגדות חז”ל, וגם כאן יש הרבה באורים בשם האר“י. חשוב מאד באורו של החיד”א על מאמר חז"ל (סנהדרין צ“ז ע”ב) “אמר רב כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו” – “אם ישראל יכירו בגלות ויתאבלו על ירושלים ולא יעשו המצאות לעשות להם שם ולהדמות לגויים במלבושי שרים ולרעות בגנים וכו' וכו', וזה שאמר דיו לאבל ישראל, שיעמוד באבלו אבלות ירושלים וצער הגלות – ואז נזכה לגאולה”.

בעיקר הנציח את שמו של החכם חיד“א חבורו “שם הגדולים”. חבורו זה יש לו ערך מכריע בתוך כל חבוריו הרבים. בו עשה שם ושארית לחכמי הדורות והחיה זכרם לדורות ובזה הניח יסוד נאמן לתולדות הספר בישראל. כל המסתכל בעין חודרת בחבורו זה מרגיש רטט נפשי מיוחד לנוכח העבודה התמימה והזכה של המחבר, שעשה לשם שמים להרמת כבוד התורה וכבוד האומה. הוא הכיר בערכם הנעלה של חכמי ישראל וגדוליו, ומביא זכרם ביחס של הערצה מיוחדת ובהכנעה של יראת הכבוד לגבי הוד קדושת הספר העברי וסופריו. בספרותנו הלא יש הרבה “עקולי ופשורי” ואבני נגף בשביל המבקר: מחלוקת בין גדולי ישראל, אי זהירות של מחברים בנוגע לכבודם של חבריהם וגם לסמכותם של הראשונים וכדומה, אבל החיד”א בתמימותו ותוקף קדושתו עובר דרך צורי מכשול הללו ויוצא בשלום. כדאי לשים לב, איך הוא מלמד זכות על ר' יעקב עמדין בנוגע להיחס שלו בספרו “מטפחת ספרים” לקדמות הזוהר. בערך “היכל קודש” הוא מזהיר בהזהרה חמורה על זלזול הספרים והמחברים, שלא לבקר אותם אחרי מותם, ומביא הרבה חומר לחזק הנחה זו.

מן המבט השטחי נראה הספר “שם הגדולים” כעין רשימה של שמות וספרים שונים ולא יותר. אבל כמה חומר צפון בפסקאות הקצרות הללו. מתוך דפי הספר מתגלים לעינינו פלאי יצירה מיוחדת של הקלטת תוכן רחב מלא ענין בשטח צר של כתב. באותן הרשימות הקטנות אתה מוצא שורה שלמה של הערכות אישיות וספרותיות, אגדות, שיחות ושמועות, וגם דעות שונות, והדברים חותכים וישרים, כי חותם האמת הוטבע בהם ויוצאים מלב טהור, מלא אהבה וכבוד לתורה ותופשיה.

מאליו מובן, כי החיד“א, שהדרשה היתה מהות פעולתו ותוכן חייו, הן בחבוריו הן בתורתו שבעל פה, הקצה מקום חשוב בחבורו “שם הגדולים” לספרי דרוש ולדרשני הדורות, להקים להם שם עולם ולתאר דמותם במסגרת ההרצאה, המיוחדת לספר חשוב זה בסגנון קצר ורב ענין. ולא עוד אלא שמשתדל בכמה מקומות בספרו לברר עצם מהותה של הדרשה. למשל בערך “דרשות הר”ן” הוא מדבר על ערכה של הדרשה ומצבה בתקופות שונות ובארצות שונות. בערך “מדרש” הוא מביא רשימה של מדרשי אגדה, שנדפסו או שהוזכרו בספרים. ויש שאגב החומר הביוגרפי של הדרשן הוא מביא דרשה שלמה, שהוטבה בעיניו, כמו בערך “ר' יהודה אריה די מודינה” (עיי"ש).

משנת תקמ"א עד סוף ימיו ישב בליוורנא. במשך חמש ועשרים שנה הללו היה מתבודד בלמודיו, מתנהג בחסידות, בקדושה ובטהרה. לא קבל עליו עול רבנות ולא השתמש בתגא. כל חייו היו נתונים להרחבת ידיעות התורה בדרשותיו ובחבוריו, להפצת אור על ספרים יקרי המציאות ולהוצאת כתבי יד חשובים מגניזות שונות.

חבורי החיד"א המה צנורות טהורים, הממשיכים מעינות חכמה ממקורות קדושים, לרוות צמאון הנפש לתורת אל חי. ביחוד נערץ שמו כבעל “שם הגדולים”. בו נצררה נשמתו, שהיתה תמיד חופפת בעולם האצילות של ספרים וסופרים, ובסביבה קדושה זו מצאה נפשו הטהורה אחיזת נצח.

ספר חשוב זה, שהוא בעצם לכסיקון ספרותי, מאיר נתיבות התורה לפני כל מבקש תורה, הריהו גם מקור של השראה רוחנית על נפש כל הוגה בו. מתוך הספר נושב רוח טהרה של “אויר נשמות” ודעת עליון של יוצרי הספרות המקורית של עם ישראל, ובין שורותיו נוצצים כוכבי זוהר של אמירה תמה על קדושת הספר ועל טהרת החיים של יחידי סגולה בעם הספר.


 

ספר שני


פרק תשעה ועשרים

הדרשה אצל החכמים “הספרדיים” ואצל החכמים “האשכנזים”. – למוד התורה באשכנז ובפולין. – תעודת הרב “האשכנזי”. – הדרשה בפלפול הלכה. – ר' אליעזר אשכנזי בעל "מעשי ה' ", ר' יהודה ליווא (מהר"ל מפראג), ר' שלמה אפרים לונטשיץ בעל “כלי יקר”, ר' שפטל הורוויץ בעל “ווי העמודים”.


הדרשה העברית אצל היהודים הספרדיים, הסתגלה, כמבואר בפרקים הקודמים, במדה ידועה לתנאי הסביבה, שבהם היו נמצאים בספרד (עיין פרק י“ח, מהקדמת “עקדת יצחק” לר”י עראמה), ובהתאם אל התפתחותם הרוחנית התפתחה אצלם גם הדרשה בטעם המקובל בין חכמי הלשון ואמני הדבור היפה. כי על כן היו הדרשנים של הקהלות ה“ספרדיות” במדינות שונות נושאים מדברותיהם בשפה ברורה ומכלכלים דבריהם לפי משפטי ההגיון ביפי המליצה וצחות־הלשון.

חכמי ישראל “הספרדיים”, שהעמיקו חקר בעקרי היהדות ובבאור כתבי הקודש, פלסו נתיב לדרשה העברית, וידיעתם בלשונות, בדרכי הסגנון וההרצאה השפיעה על יפי הסדר והמבנה של הדרשה, ולכן, כאמור, הגיעה אצלם הדרשה לידי התפתחות. בתנאים אחרים לגמרי היתה נתונה הדרשה אצל חכמי ישראל ה“אשכנזיים”.

למוד התורה אצל הרבנים ה“אשכנזיים” וביחוד במדינות פולין, התרכז בעיקרו בספרות התלמוד ופסקי הלכות, ותכליתו לא היתה להמציא מקצועות חדשים באותה הספרות או לשנות פניה באיזו מדה שהיא בתוכן או בצורה, אלא לפרש ולבאר, לתקן ולהגיה ולהעמיד את הענינים על בירורם בהתאם למסקנות התלמוד והמבארים הראשונים בעלי התוספות, כי “מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים או מן האחרונים, אלא מי שיכשרו דבריו להיותם מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי ותוספת במקום שאין הכרע בתלמוד” (הרש“ל בהקדמתו לספרו “ים של שלמה” על מסכת ב”ק) ועל החכמים “לתור בחכמה ולחקור אחר שורש הענין”, כי “גם הפוסקים האחרונים טעו בכמה מקומות מן התלמוד כאחד מן התלמידים הטועים בעיון הלכה” (שם). ומתוך השקפה זו, שהיתה רווחת בבית מדרשם של חכמי פולין, כי תורת הפוסקים אינה תורה חתומה, נוצרה אצלם ספרות גדולה של באורים ופירושים, שאלות ותשובות בסברה עמוקה ופלפול עצום, ליישב סתירות ולחלק חילוקים בסוגיות הש“ס והפוסקים, ועל יסוד זה היה נשען עסק התורה בישיבות של חכמי ישראל ה”אשכנזיים".

ומהיות מקצוע ההלכה שבתורה מקצוע רחב ועמוק עד מאד, מיוחד באופן למודו ודרכי ההבנה והחידוד בפלפול וסברה לתלמידים, שנעשה בישיבה של תורה כחטיבה בפני עצמה, שהיתה שואבת אורה מתוכה ולא היתה זקוקה להשפעה מן החוץ ול“יפיפותו של יפת”, ובאשר החלק החשוב הזה שבתורה העסיק את מוחות הלומדים ומשך את לבם ביותר, נחלשה אצלם על ידי כך הנטיה לשאר המקצועות שבתורת ישראל, וביחוד ירד אצלם מצבה של חכמת הדרשנות, הזקוקה במדה ידועה לידיעת השפה והסגנון המסודר, דבר שלא הצטיינו בו רוב החכמים ה“אשכנזיים”, כמו שלא הצטיינו בכלל בידיעות החכמות החיצוניות, מהיותם גדורים בסביבתם הרוחנית ונבדלים מן העמים אשר בתוכם ישבו לא רק במנהגי חייהם, אלא גם בספרותם המיוחדת, שבאהבתה שגו כל הימים.

ואמנם עובדה היא, כי אצל יהודי פולין, ביהם, אוסטריה ואשכנז לא תפסה הדרשה אותו המקום החשוב, שנתבצר לה אצל היהודים ה“ספרדיים”. בימת ההטפה פינתה אצלם מקום לקתדרה של למוּד חכמת התלמוד, להסבירה ולהעמיקה על פי אותן המדות המיוחדות, שהתורה נדרשת בהן, ועל פי הפלפול החריף, שהיה מקובל ביחוד בבית מדרשם של החכמים האשכנזיים. במקום דרשת האגדה, המושכת לבו של אדם, באה הדרשה של פלפול הלכה, המעסקת מוחם של הלמדנים. ולאו דוקא תלמידי חכמים ומורי העם היו עסוקים בדרשה זו, אלא גם חניכי הישיבות “בחורי חמד” היו דורשים לפרקים ידועים פלפולים וחילוקים לפני קהל של שומעים. בבתי אולפנא בפולין כמעט שלא היה כל הבדל של גיל. זקנים עם נערים היו מעמיקים ביחד בפלפול וחילוקים, והכל לפי כוח התפיסה של הנער. ולא עוד אלא שאפילו המקובלים בפולין היו משפיעים על תלמידיהם הפעוטים מתורת הקבלה. והיו מקרים, כי הקטנים היו דורשים ב“חכמת האמת” לפני הגדולים. למשל בספר “מגלה עמוקות” להגאון המקובל ר' נתן נטע שפירא אבד“ק קראקא (נולד בהורודנא שמ“ה – מת בקראקא שצ”ד), בפרשת “בא” יש דרשה חריפה בקבלה וצרופי אותיות של בנו ר' שלמה, ואומר המחבר “דרשה זו דרש בני היניק, השם יגדלהו לתורה ולמעשים טובים, שלמה שיחי' בחצר קאסווא שנת שפ”ג כשהיינו שם מפני אף ה‘… והוא היה אז כבן שבע שנים, יהי רצון שיגדל ויחזק בתורת ה’ ויבלה שנותיו בנעימים”.

שיטת למוד זו נתפשטה בישיבות וכבשה את דעתם של לומדי תורה למקטון ועד גדול. ילד ישראל שהגיע לעונת “בר־מצוה” כבר הוא דורש דרשה על דרך החדוּד הפלפולי. חתן ביום חופתו דורש דרשה חריפה, ודרשה זו היתה למנהג קבוע בישראל שהטביע חותמו בחיי העם ונימוסיו. הדורונות שמגישים הקרואים לחתן ביום שמחתו, נקראים בשם “דרשה געשאנק” (מתנה בעד הדרשה), והרמ“א פוסק, שצריך לברך שבע ברכות בסעודה ג' מפני שרגילין לדרוש והדרשה היא כפנים חדשות (אבן העזר ס"ב ח'). אבל הדרשות הללו לא תמיד היו מעין המאורע, כגון לבאר ערכה של מצות תפלין מצדה המוסרי והרוחני, ‏ או לברר המושגים של אהבת המשפחה וקדושת הזווג מתוך השקפת תורת היהדות, אלא היו דרשות של “פלפולי דאורייתא”, לבאר סוגיות חמורות בש”ס ופוסקים, כי רק לתוכן כזה היו נותנים ערך חשוב, ורק מתוך דבר הלכה היו המסובים נהנים הנאה רוחנית “בסעודת מצוה”. ומטבע הדברים, כי דרשת האגדה נפחת ערכה מפני דרשת ההלכה, שהיתה שולטת בישיבה, בבית־המדרש וגם בבית־הכנסת, כי גם ההמון רחש לה כבוד, מהיותו מושפע מכבוד התורה, שהיה גדול מאד במרכזי התורה של מדינות פולין.

עקב המצב הזה היתה תעודת הרבנים האשכנזים שונה מזו של הספרדיים. בקהלות הספרדיות היתה המשרה של רב ודרשן אחת ומאוחדת באישיות אחת, ומושג רב ודרשן היה אחד בלי כל הפרש ביניהם כלל. כל רב, מלבד תעודתו בתור מורה איסור והיתר, היה גם מורה לעמו דרך החיים באופן ישר – הוא הטיף מעל בימת בית־הכנסת מוסר היהדות ותורת המדות, ובכח כשרונו הדרשני השפיע על עדתו השפעה רוחנית, וזה תפס מקום עיקרי בתפקידו. אבל הרב האשכנזי כל תעודתו היתה כלולה בחכמת התורה. משמעו של רב הוא גדול או גאון בתורת ההלכה, וזה היה העיקר והשאר טפל לו ובטל לגביה; ולא עוד אלא שבקהלות החשובות היה הרב פטור מלהשיב על שאלות איסור והיתר ולפשר דברי ריבות של אנשי עדתו. לתכלית זו היה ממונה מורה הוראה ובי“ד מיוחד, והרב האב”ד כמעט שלא היה בא במגע ומשא באופן ישר עם ההמון. הוא היה “שר התורה”, “מרא דשמעתתא”, משיב תשובות לשואליו בהלכה, ראש בהנהגת הקהלה ולפעמים גם מרביץ תורה בישיבה, ועסק הדרשנות היה נחשב בעיניו למילתא זוטרתא, לעומת התעודה הגדולה, שהיה מטיל עליו השם “רב בישראל”, ולכן לא היתה לו הכנה מדעית ולא הזמנה נפשית לתעודת דרשן עממי. וגדולי הרבנים היו מתיחסים בבקורת אל הדרשנים, שהיו מטפלים בבאור הכתובים בדרך הדרוש לפי רוחם. למשל מהר"מ מינץ, בדברו על המנהג, כי המוהל מתפלל לפני התיבה ביום המילה (רמ“א, יו”ד רס“ה, סעיף י”א) על סמך הפסוק “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”, הוא אומר: “הא ליתא ולא נמצא דרשה זו בשום דוכתא רק הקטפים והדרשנים אומרים זה” (מובא בש"ך שם). הריהו מפחית ערכם של הדרשנים בצורה חריפה, כי מחא אותם בחדא מחתא עם “הקטפים”, שהוא שם כינוּי לבדחנים (קאטאוועס־טרייבער).

ובפעולות הרבנים של אותן הקהלות כמעט שנפקד מקומה של הדרשה, כתעודה תדירית של רב בישראל, והיו דורשים רק שתי פעמים בשנה, ב“שבת הגדול” וב“שבת שובה”, והדרשות הללו גם הן היו מוקדשות בעיקר למשא ומתן של הלכה ומעט היה בהן מן החומר הדרושי במובן דברי מוסר, מתאימים לימים הללו, או בירור ערכו של החג מהמבט הלאומי, הרוחני וכדומה. ועל הצד השלילי שבתופעה זו אנו מוצאים דברי בקורת בספרות הרבנית המאוחרת, כמו בספר “בן פורת יוסף” להרב ר' יעקב יוסף מפולנאה (תלמיד הבעש"ט, רב בשרגרוד, נימירוב ורשקוב), שנאמר בו: “נתפשט הטבע ברבנים, שתחת לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה להורות את העם, איך יתקדש לעבודתו יתברך, הם דורשים פירושים וחריפות להראות לעם חריפותם ובקיאותם” (פ' ויחי). ובספר “מטה אפרים” להרב ר' אפרים זלמן מרגלית מתיחס הרב המחבר ברוח בקורת למנהג זה; אמנם גם הוא נותן לו תוקף, כי “גדולי הדור וחסידי עולם מדור דור נהגו לדרוש (ב“שבת שובה”) בסלסול ופלפול במשא ומתן של הלכה”, אך ביחד עם זה הוא דורש, כי ההלכה תהיה “מעניני יום הכפורים ותשובה ולא יקבע הדרוש בסדר נשים נזיקין או אפילו בסדר קדשים אם אינו ענין שהתלמידים רגילים ובקיאים בו, אלא ידרוש בענינים, שיש להם ידיעה בתחלה בגופי הלכות, וזה גורם שיתנו לב להבין ולהשכיל”. ואחר זה הוא מוצא לנחוץ להזכיר, כי מנהג חכמים, כאשר כלו לדבר במשא ומתן של הלכה היו דורשים מקרא והגדה ויגלו אזנם למוסר והתעוררות תשובה (עיי“ש סימן תר”ב סעיף מ"א).

מזה נראה עד היכן הגיעה שלילת ערכה של הדרשנות אצל הרבנים האשכנזיים, עד כי גם הדרשה ב“שבת שובה” היתה מכוונת ביותר כלפי התלמידים, ‏“שיתנו לב להבין ולהשכיל” בפלפול ההלכה של הרב הדרשן. כי עיקר תעודתם של הרבנים היה להגדיל תורה ולהאדירה ו“להעמיד תלמידים הרבה”. ומפני התעודה הזאת והתוצאות הישרות הכרוכות בעקבה נפל אצלם ערכה של הדרשנות ויצאה כמעט מתוך חוג פעולותיהם לגמרי.

מובן מאליו, כי העובדה, שהדרשנות נדחתה ממדרגתה אצל הרבנים האשכנזיים בתור תעודה רוחנית בפעולותיהם. לא יכלה לעכב בעד כשרון הדרשנות, שיתפתח אצל יחידים.

ובפועל אנו מוצאים בין גאוני ישראל, מנהיגי היהדות בפולין ואשכנז, יחידי סגולה, שעסקו וגדלו גם בשאר מקצועות התורה מלבד הלכה, והמה ידועים לשם כחכמים גם במדעים הכלליים. עמוד ההלכה רבי משה איסרליש (הרמ“א ר”פ – של"ב), תלמידו רבי מרדכי יפה (ר“צ – שע”ב) בעל “הלבושים”, רבי יום טוב ליפמן הליר (של“ט–תי”ד) בעל “תוספות יום טוב”, כבשו בכוח גאוניותם עמדות חשובות גם במדרש אגדה, בתורת המוסר ובמחקר אמונות ודעות. וזה בודאי הראה השפעה של שכלול על ספריהם, שמפיהם אנו חיים.

ביחוד הצטיינו במקצוע הדרוש ומחקר־היהדות גאוני התורה רבי אליעזר אשכנזי, רבי יהודה ליווא בר' בצלאל המהר"ל מפראג, ורבי שלמה אפרים איש לונטשיץ.

רבי אליעזר בר' אליהו הרופא אשכנזי (רע“ג – שמ”ו) היה גאון בתורה ושלם במדעים. הוא היחיד בין רבני ארצות הקדם, שנתקבל לרב אב“ד בקהלות גדולות בפולין. הוא נולד במצרים ובן כ”ו שנה עלה לראש קהלות מצרים ושרת בתור רב משנת רצ“ט עד שכ”א. אז יצא לעיר פאמאגוסטא וישב שם כעשר שנים. אחר כך העתיק מקומו לוויניציא ונתקבל לרב בקרמונה (איטליה). בשנת של“ח נקרא לארץ פולין ושרת בתורת אב”ד ור“מ בפוזנא, בקראקא ובגנזין. הגאון ר' יעקב יהושע בעל “פני יהושע” בהסכמתו על הספר “יוסף לקח” לר”א אשכנזי על מגלת אסתר (דפוס אופיבך) מעיד על מחברו, שהיה “חכם בכל החכמות וכמעט היה יחיד בדורו וכל גאוני הדור היו מריצים אליו שו”ת וכתב כמה ספרים ולא זכינו לאורם“. היש”ר מקנדיא מהלל אותו כחכם הכולל. הוא השיג אלף השגות על “בית יוסף” וגם חבר פירוש על הרמב“ן, כדרך הרא”מ על רש"י (“נובלות חכמה” דף מ"ו).

חבורו "מעשי ה' " (נדפס בוויניציה שמ"ג) יצאו לו מוניטין בספרות ישראל. הוא משתייך אל סוג הספרות של מחקר היהדות בדרך דרש. בספרו זה הוא מופיע כדרשן זך הרעיון, בעל לשון מדברת גדולות, סולל לעצמו דרך מיוחדת בחקר היהדות ובאור הכתובים. כשהוא מגיע במחקריו אל נקודת מגע עם גדולי החוקרים ופרשני התורה המפורסמים ומוצא בדבריהם סתירה לדעותיו, הוא מראה תקיפות יתרה ואינו מוותר על דעתו מחמת יתרון פרסומם של מתנגדיו. בהקדמתו הוא אומר בפירוש: “אשר מצאתי בקצת פירושים חדשים מקרוב באו והמה בעיני דעות בלתי נכונות אל תורתנו, הנה אז לא אביט אל צור חוצבו, ואם גדלו בשמות על אדמה אימתם אל תבעתני… חלקי אמרה נפשי לבלתי השגיח רק על הדברים מה שהם, לא על אומרם, יהיה האומר מי שיהיה, הטוב נקבל והרע לא נקבל, ועוד בשגם יגדל האיש מאד, לא יאות, שיהיה הוא תפארת לדבריו, רק הדברים צריכים שיהיו תפארת לו”.

תכנית הספר, לפי הנושא שלו, היא חדשה בספרות הדרוש והמחקר. העיקר אצל המחבר הוא באור הספורים שבתורה. ולזה מכוון שמו של הספר – "מעשי ה' ", כלומר ספורי המעשים והמאורעות, הכלולים בתורת ה'. הספר מתחלק לארבעה חלקים: מעשי בראשית – מבריאת העולם עד אברהם אבינו; מעשי אבות – מן אברהם אבינו עד פטירת יעקב אבינו; מעשי מצרים – מפטירת יעקב אבינו עד שירת הים ובתוך זה באור הגדה של פסח; מעשי תורה – מן מתן תורה עד פטירת משה רבנו.

הספר הוא אוצר גדול של חקירות הגיוניות ומחוכמות, שיש להן ערך עיוני ודרוּשי גם יחד. בעקב עניני מחקר באמונות ודעות, הנוגעות לספורי התורה, הולכים ומתבארים כמה פרקים שלמים בכתבי הקודש ומאמרי חז“ל, שבהם מוצא המחבר סמוכים לדעותיו. אפילו לסידורו של הספר (מעשי בראשית, מעשי אבות וכו') הוא מוצא לו יסוד בספר תהלים קי”א: הללויה אודה ה' וגו' גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם וגו‘, והוא הולך ומבאר את כל המזמור בהקדמת הספר, בדרושיו של ר"א אשכנזי אתה מוצא כמה ענינים, המראים על המחשבה העמוקה של המחבר ודקות ההרגשה שלו בתפיסת המושגים של ספורי התורה והרצאתם. לדוגמא, הוא מעורר חקירה, למה נבואת אברהם אבינו באה בלי כל הקדמה והכשרה ראוּיה, ופתאם – "ויאמר ה’ אל אברם", כדבר איש אל רעהו, הרגיל אצלו, בעוד שההתגלות האלהית אל משה רבנו קדמו לה ספורים על חיי משה, גידולו והתנהגותו, וספור מיוחד בדבר הפלא הגדול של הסנה בוער באש ואיננו אוּכל, ורק אחרי שסר משה לראות “את המראה הגדול” – רק אז “ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה”. ומבאר הדרשן ענין זה במאמרו של ר' יצחק (ב“ר פ' ל”ט) “ויאמר ה' אל אברם – משל לאחד העובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר אני בעל הבירה, כן לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר, שהעולם בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם”.

המחבר מסביר, שר' יצחק בא במאמרו זה לפתור את השאלה הנזכרת בענין נבואת אברהם, ומבאר שבאמת היתה הכשרה גדולה להתגלות אלהית מצד אברהם עצמו. הוא היה שוקד בחקירות אלהיות ו“הולך ממקום למקום”, כלומר הוא היה משוטט במחשבתו מאמונה לאמונה, להכיר כל האמונות, שנתפשטו בעולם, מן האמונות התפלות בחמרים שפלים עד האמונות בצבא השמים ושרי מעלה, השמש והכוכבים, והיה מכזיבן אחת אחת, אך מכיון שהגיע בחקירתו אל המאורות העליונים – מתוכם הציץ הבורא, זאת אומרת הוא הבין את הבורא מתוך פעולותיו, שהכין מאורות להאיר על הארץ. וזה שראה בירה דולקת והבין, שיש לה מנהיג. ומתוך חקירה זו הוא עובר לביאור הכתובים בשיר השירים: “על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, אקומה נא ואסובבה בעיר וגו' מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם” וגו', ואומר, כי “מצאוני השומרים הסובבים בעיר” מוסב על המאורות, ההולכים מסביב לארץ, שמתוכם הגיע אברהם לאמתת מציאות הבורא.

דרוש שלם (מעשי בראשית ט') הוא מקדיש לענין “סעודת לויתן” (ב“ב ע”ה), ומביא דברי הרמב“ם הלכות תשובה, שהחכמים כינו לטובה הרוחנית, המזומנת לצדיקים בשם “סעודה”, והראב”ד משיג עליו ואומר “אם זו היא הסעודה, אין כאן כוס של ברכה, וטובה היתה לו השתיקה”. הר“א אשכנזי מצדיק את הראב”ד ואומר: אם חז“ל הסתירו את הדבר בשם “סעודה”, גם הרמב”ם אינו צריך להיות מגלה סוד. אבל מכיון שכבר נתגלה הויכוח, הוא מסכים בעיקר הדבר לדעת הרמב“ם, והשם “סעודה” לפי דעתו הולם לשובע נפשי וקורת רוח של הצדיקים בהשגת הידיעות ובשכר הצפון להם, וגם “כוס של ברכה”, שדוד נוטל ומברך אחר “הסעודה” (פסחים קי"ט), גם כן מתאים לרעיון זה. והמחבר מתבל את רעיונו בהמצאות של דרושים וחקירות בפסוקים ומאמרי חז”ל, עד שיוצא דרוש גדול בנושא חשוב זה.

אמנם גדול ערכו של הר“א אשכנזי, כדרשן וחוקר. את ספרו ,מעשי ה' " הולמים דברי איוב (כ"ח ג'): “לכל תכלית הוא חוקר”. במחקריו הוא מראה עצמאות ותקיפות־דעת יתרה, עד כי בנקודות ידועות העלה על עצמו בקורת מצד פרשני התורה. למשל, החכם האיטלקי ר' משה חפץ (הערכה עליו – לעיל, פרק כ"ז), בספרו “מלאכת מחשבת” (פ' וילך), מבקר אותו קשה על מחקרו בשאלת ידיעת ה' ובחירת האדם (מעשי אבות, כ"א). אבל גם הוא מודה, ש”רוב דבריו הם אמת וצדק בתכלית האמונה", ומתיחס אל הספר "מעשי ה' " בהערצה ומביא אותו כמה פעמים בספרו לשם ביסוס דעותיו.

קריאה ראויה בספר “מעשי ה' " אמנם מביאה את האדם לידי התפלאות בפני רוממות המחשבה, ההגיון, החריפות, הבקיאות וידיעות החכמות, הממלאים פרקי הספר. אתה מוצא בספר חשוב זה כל הסממנים, המשפרים מהותו של ספר דרושי־מחקרי: מדרשי הכתובים ומאמרי חז”ל, חקירות הגיוניות, דברי חכמה, ידיעות טבעיות, גימטריאות, סוד, רמז וגם באורים על דרך הקבלה, ואפילו “הדרן”, המחבר סוף התורה עם ראשיתה, יש בו. אבל עם כל השפע של חומר משובח זה, מורגש בו ההעדר של הסיכוּם המוסרי, היוצא מן כל אותם הדרושים והחקירות, אין בו לחלוחית של אגדה והטפה רכה, המסוגלת לעורר בלב היהודי גאון לאומי ותקות הגאולה (הדברים אמורים במהדורת הספר, שנדפסה בוורשה בשנת תרמ"ה, ויש רגלים לדבר, שחלו בה ידי הצנזורה הרוסית, שהשתוללה ביותר בתקופה ההיא).

וזוהי עובדה, שהספר לא נתפשט בין הדרשנים, אף על פי שיש בו חומר הגון בשביל הדרשה העממית. הוא ידוע רק לחכמים וליחידי סגולה בין יודעי ספר ואינו מפורסם בין העם, מפני שאינו מדבר אל לב העם, כי אם אל המוח. ובעלי המוח אמנם יודעים להעריך אותו, וכבר אמר היש“ר מקנדיא (נובלות חכמה דף מ"ו) ש”הוא מן הספרים, הראוּיים להיות נקראים מתחילתם ועד סופם".

______________

לעומת זה ספריהם של המהר“ל מפראג ורש”א לונטשיץ, בעל “כלי יקר”, כוללים חומר עשיר של דרשות וחקירות, שבהן משתקפות “פנים מסבירות” של אגדה בגווניה השונים, ובשביל זה נעשו לקנין הרבים, והשפעתם גדולה לשכלול המחשבה של הדרשה העברית.

המופלא שבגאוני ישראל רבי יהודה ליווא ב“ר בצלאל, המהר”ל מפראג (נולד בערך רע“ה – נפטר ח”י אלול שס"ט), כרוב חסידותו וצדקתו היה מרביץ תורה ברבים בתור ריש מתיבתא ואב“ד בקהלת פראג, והיה דורש לפרקים באגדה ותוכחת מוסר. ספריו “גור אריה” על רש”י, “דרך חיים” על מסכת אבות, "גבורת ה' " על הגדה של פסח ויציאת מצרים, “נצח ישראל” על הגאולה העתידה ועל נצחיות ישראל, “נר מצוה” על נר חנוכה וד' מלכיות, “אור חדש” על מדרש מגילת אסתר, “נתיבות עולם” במוסר ומדות, “תפארת ישראל” במעלות התורה ועוד ספרים במקצועות שונים שבתורה – נודעים לשם בספרות הרבנית. ביחוד יש ערך גדול לספרו “באר הגולה”, המבאר בטוב טעם ודעת הרבה מאמרי אגדה ויסודי הלכה שבתלמוד, המשמשים מטרה לחצי המשטינים והמלעיגים על דברי חכמים, בעלי תורה שבעל פה.

בתוך מסכת מחקריו העמוקים מרוקמים דרושים יקרים, מלאים גנזי זוהר של רזי תורה וחכמת הקבלה, מפיקים בהירות יתרה והסברה מאירה לכמה שאלות בכל שטחי המחשבה של עקרי תורה ודת בישראל. ולא רק שאלת היהדות בפני עצמה, ששרשה בעולם האצילות, היא הנושא של דרושיו, – דבריו מקיפים את חייו הרוחניים של היהודי, מהותה של האומה הישראלית, תכונת נפשה ועתידותיה בתורת עם סגולה. ובתוך העיונים הנעלים, שהם כבשונה של האמונה הטהורה ועיקריה המושכלים, אתה מוצא דברים טובים ונחומים לנפש היהודי, הכבוש בגולה, ודברי מוסר ישרים ותמימים.

למשל, את מאמרם (ב"ר לך) “ידוע תדע – ידוע שאני מפזרם, תדע שאני מקבצם, ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני פורקם, ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם” – הוא מסביר ברוח זה: הבורא יתברך סדר את עם ישראל במקום הראוי לו – הוא ארץ ישראל, והגלות היא יציאה מן הסדר, ומה שבלתי טבעי – בהכרח שיחזור למקומו הטבעי. הפזור של אומה מאוחדת בקניניה הנצחיים גם הוא אינו דבר טבעי, והחלקים הנפזרים סופם להתאחד שוב במקום אחד. והיות בני ישראל משועבדים לממשלת זרים, זהו בודאי שנוּי סדר העולם וסוף סוף יקבל הסדר את תיקונו וישראל יהיה עם בן־חורין בארצו (“נצח ישראל” פרק א').

הוא מדבר בגנות המחלוקת ובשבח השלום בסגנון זה: עצם הגלות הוא הפזור, וכשבני ישראל מחולקים, הם מוסיפים על עצמם גלות על גלות, וכשהם עם אחד, זוהי בפני עצמה יציאה מן הגלות, וכבר אמרו חכמים “כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות” (ברכות ח' ע"א), שהרי בשלשה דברים הללו צפון הכח המאחד פזורי ישראל לעם אחד (שם, פרק כ"ה).

על הפסוק “ויגדל משה ויצא אל אחיו” – הוא אומר, שזוהי גדולתו של משה, שהיה יוצא אל אחיו לראות בסבלותם, שאילו לא היתה בו נפש גדולה לא היה מקפיד על שעבוד אחיו, כי מי שיש בו מן השפלות אינו מרגיש בגורל זולתו. ההשתתפות בצער אחים זוהי ממעלת הנפש ("גבורות ה' “, י”ח).

ברוח זה הוא מבאר את מאמרו של ר' יוחנן (מגילה ל"א) “בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענותנותו“. אותה מדת הענוה עצמה היא היא גדולתו של הקב”ה ותכלית גבורתו. רוממותו אינה נכרת, כשנמצא כבודו בין העליונים, אלא כשהוא מצורף אל השפלים – “עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה” (דברים י, י"ח), והוא הולך ומבאר נושא חשוב זה דרך עיונים דקי השגה בבהירות שלמה. (שם פרק ס"ז).

העיקר אצל דרשת המהר“ל הוא לא הוצאת הכתובים והמאמרים בהוראתם המקובלת, אלא ההבלטה של הרעיון הקוטבי והנקודה המרכזית של המחשבה, הצפונה בהם, לפי הבנתו העמוקה ותפיסת־עולם שלו באמונות ודעות. ביחוד נכר הגיונו הבריא והישר בדרוש – בספרו “באר הגולה”, רק לבאורי אגדות חז”ל. בפשטות גמורה הוא מסיר את מסוה החידה מעל פני האגדות ולאור הקדמותיו ובאורו הולך הרעיון התיכון שבהן ומתבהר למישרים בלי מתיחות מלאכותית כל שהיא.

ב“באר הגולה” יש הרבה רעיונות חשובים על מהותו של הדרש בכלל, שהם פרי חכמה יתרה, כוח־שיפוט מעמיק וכשרון של הסברה ישרה. לדוגמא – בסוף הבאר השלישי, המדבר על האגדות, שסרו לכאורה מדקדוק הכתובים – החכמים אינם מתחשבים עם דקדוק הלשון, הוא אומר: זה נקרא מדרש חכמים והפשט נשאר קיים ועומד, שכן אמרו “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, הרי החכמים עצמם גילו, שאין לעקור הפשט כלל, והדרש, שדרשו בו הוא עומק הכתוב – למה הדבר דומה לאילן, ששרשו בארץ והוא מוציא נטיעות שונות, ענפים, פירות, עלים, והכל יוצא משורש אחד, וכן שורש הכתוב מתפשט לכמה דברים, המסתעפים ומשתרגים ממנו לכל צד, ואמרו “מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים”; וכשם שבאילן יש שענפיו קרובים לשרשו או רחוקים משרשו, כן בדרש. ואלה החושבים, שהדרש נבדל בפני עצמו, אינם אלא טועים, כי היורד לתוך עומק דברי חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט ומתחייבים ממנו, יש קרובים ויש רחוקים, אבל השורש אחד. וגם זה צריך לדעת, שכל מה שדרשו חכמים מן הכתוב הוא אמת בפני עצמו, ובדרך המדרש הוא נרמז בכתוב.

חשיבות מיוחדת נודעת מאת מהר“ל לדרשה, שיש עמה תוכחה ודברי מוסר, ומקדיש לבאור מהותה של התוכחה “נתיב” שלם בספרו “נתיבות אור”. הוא מונה כמה כללים ומדות בתוכחה ומפליג בזכותו של המוכיח לשם שמים, שהוא “מתלבש במדת השם יתברך”. ובאמת דרשותיו של המהר”ל עצמו מסמלות את התוכחה בעצם הטוהר והזיכוך.

דרשותיו שבעל פה היו מצטיינות בצד המעשי שבהן, כי נגע הדרשן בכמה שאלות החיים הרוחניים של בני עמו בכלל ושל בני קהלתו בפרט, והביע את דעתו בדברים ברורים וישרים בלי כל משוא פנים למי שהוא. למשל, בדרשתו שדרש בבית־הכנסת החדש בפראג ב“שבת שובה” שנת שנ“ד הוא מדבר דברים קשים נגד האנשים, שאינם נזהרים בלשונם ומוציאים לעז על רעיהם בשם “נאדליר”, שהוא שם של גנאי מחשש ממזרות (עיין יש“ש, פרק ח' נ”ד), ומתאר את החטא של מוציא שם רע, ואומר: “ודבר זה נעשה פה ק”ק פראג בשבת שובה דש”ם לפ“ק, שהחרמנו חרם גדול ונורא מאד בעשרה ספרי תורה ועל ידי חכמי עיר פראג, שכל אחד ספר תורה בידו, שלא יוציא שום אדם לעז על המתים ושלא להזכיר שום פגם “נאדליר” על שום אחד מישראל, וראוי להיות נזהרים בחרם הראשונים נוסף על החרם הזה שנעשה ברבים (“דרושים נאים” וורשא ט' ע"ב). בדרשתו “על התורה ועל המצוות” הוא קורא תגר על הפלפול2, שהנהיגו בזמנו בסדר הלמוד לנערים ולגדולים, ועזבו דרך הלמוד הישר, שנהגו הראשונים בסברא וגירסא וחזרה על הלמוד, ואומר, כי הקלקול הזה “יגרום סלוק תורה לגמרי”, והולך ומדבר על זה באריכות יתירה וקורא: “אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל, וכי אין לנו תורה תמימה ארוכה מארץ מדה, שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה, וכל איש אשר רוח תורה בו ראוי לו לשאת קינה ונהי על דבר זה בפרט ומאנה הנחם נפשי על זה וכיוצא בזה”. ביחוד הוא מתמרמר ומצטער בדרשתו זאת על ההפסד, שמביאה שיטת הפלפול לחינוך הבנים ולמוד התורה לתינוקות של בית רבן, ומוכיח, כי בימיו התלמידים נשארים ערומים ממקרא ותלמוד מחמת בלבול הלמוד החדש, וקורא מנהמת רוחו: “אליכם אישים אקרא ולפני כל אשר תורת אלקינו בלבבו וחס על כבוד השם יתברך ותורתו אשתטח ואקוד אפים ארצה, תעמדו נא בפרצה זאת והושיעונו, כי באנו עד נפש, טבענו ביון מצולה, באנו במעמקי מים ואין מעמד ושבולת שטפתנו, כי בארצות האלה פנה הוד התורה, זיווה והדרה ואין עוד אור בשמים, כי חשך העולם מן התורה ובטל אור יקרות, אוי לנפשנו כי גמלנו רעה, ומה נעשה ליום פקודה בבואנו לתת דין וחשבון לפני דורש ומבקש עלבונה של תורה, שאנו מניחין ועוזבין תורת אמת והולכים דרכים עקלקלות, דרכים אשר לא גבלו ראשונים גם האחרונים” (דרוש על התורה ועל המצוות, וורשא י"ט, א'). בספרו “באר הגולה” הוא מקדיש כמה דפים לספרו של ר' עזריה מן האדומים “מאור עינים”, שנדפס בימיו, ומבקר אותו בקורת עזה וחריפה מאד וסותר את דבריו. הוא מביע צערו על “כי לא נמצא בדורו איש שימחה להנתן דברים כמו אלה בדפוס ויהיה דבר זה סבה ח”ו להרים יד בתורה” (באר הגולה, זיטומיר תר"ך, 105–113).

יש עוד להביא כמה קטעים מדרשותיו, המתארים את הלך רוחו ותכונתו של המהר"ל מפראג לא רק בתור דרשן נעלה וחכם נפלא, כי אם בתור אחד מרועי ישראל רבי הפעלים בדורו, אך מן המובא לעיל כבר יש לראות למדי, עד כמה היה לבו ער לכל הנעשה בישראל ועד היכן הגיעו אומץ רוחו ורוחב דעתו בבירור השאלות הרוחניות החשובות ביותר, שעמדו על הפרק בזמנו. בשעה שעמד על הבימה והטיף לעמו היה מביע את השקפת־העולם שלו במלואה, לא נשא פני איש ולא חת מפני כל. דבריו היו ברורים וישרים ולא התהפכו לכמה גוונים, אלא היו קולעים למטרת האמת. ביחוד כדאית לשימת־לב מלחמתו הגלויה נגד הפלפול והחידודים בלמוּד התורה, ובזה בודאי פגע בכבוד הרבה רבנים וראשי ישיבות. כי בימיו כבר הכתה שיטה זו שורש כמעט בכל הישיבות באשכנז ופולין.

המהר"ל מפראג היה ידוע להכם גדול בפילוסופיה הדתית, בחכמת החשבון, הגיאוגרפיה והטבע. מתוך ספריו אמנם נראה עד היכן גדול היה כוחו במדעים שונים ובידיעת החיים. בספרו “נתיבות עולם” (נתיב התורה י"ד) האריך להראות, כי מותר וגם ראוּי ונכון לאיש הישראלי ללמוד חכמת תכונת הכוכבים וגם שאר החכמות (עיין “בכורי העתים” תקפ“ח – שי”ר מכתב ב' עמוד י"ג).

מלבד חכמתו ותורתו עשה לו שם בעסקנותו הצבורית. בהשפעתו נוסדו כמה חבורות ללמוד התורה לפי רוחו (עיין הקדמת “תוספות יום טוב”). עסק הרבה בצרכיהם המדיניים של בני עמו ובחודש אדר שנת שנ"ב (16 פבר. 1592) נתקבל מאת הקיסר רודולף השני.

שמו נתחבב ונתגדל מאד בקרב העם, עד כי תלו בזכרו אגדות שונות, כמו על דבר אחיזת עינים שעשה להקיסר רודולף, וכדומה. ביחוד ידועה האגדה על דבר הגולם, שעשה על פי צירוף השם, אשר חבר לו, והשתמש בו כל ימות השבוע לעבודות שונות עד ערב שבת אחר מנחה, ואז לפני מזמור שיר ליום השבת הסיר ממנו חבור השם ונשאר דומם. פעם אחת שכח להסיר ממנו את השם ועבד הגולם את עבודתו יותר מדי, ובעבור שהיה עוד יום, מהר והסיר את הצירוף וצוה להכפיל מזמור זה בכל ערב שבת. הרב החכם רש“י רפופורט בדברו על פעולותיו של המהר”ל הוא נוגע גם באגדה זו ומסיים: “אולם גולם לא היה מיציר כפיו של רבנו יהודה ז”ל ולא בו הראה חכמתו הגדולה, כי אם בחלופו – בחכם גדול וגאון תפארת ישראל, הוא תלמידו הרב בעל תוספות יום טוב ז“ל, אשר הלך בכל דרכיו ולא מש מנתיבותיו, כן ביושר שכל נפלא בהלכות המשנה והתלמוד וכן בלמודי חכמות שונות ומוסר השכל, כאשר נודע לכל מבין בספריו” (מכתב שי"ר בספר “גל־עד” מאת שמעון האק).

ספריו של המהר“ל מפראג קובעים לעצמם מטבע מיוחדת בספרות הרבנית. לפי תכנם וצורתם הם מתפשטים לכמה פלגים ואפיקים של זרמי המחשבה הישראלית ואופני הבטוּי שלה. החומר רב־הגוונים שבספריו משתייך לכל סוגי הספרות התורנית: לספרי יראים ותוכחת חיים, לספרי דרוש, חזון, אגדה וההטפה המוסרית, לספרי מחקר והגיון, לספרי באור הכתובים ומאמרי חז”ל, לספרי הקבלה – סודות התורה, רמזיה וצירופי אותיותיה, – וכל זה עולה אצל המהר“ל למזיגה של יצירה אחת, של תורת היהדות התמימה, מלאה אצילות ויתרון רוח. וכשם שזכרו של המהר”ל נקדש בעם מתוך חייו הנאצלים ברוח קדושה וטהרה, כן ספריו נחשבו לספרי קודש, נאצלים בתוכן וסגנון, מסוגלים להשפיע רוח טהרה על נפש האדם.

החסידות מוצאת בהם בטוי בהיר לרעיונותיה, והמעולים שבין החסידים, השוקדים באמת על שכלול המחשבה, קוראים בהם לפרקים ושותים בצמא את דבריהם.

גם בספרות של אבות החסידות נכר רשומם של ספרי המהר“ל. למשל: בספר “דרך מצוותיך”, טעמי המצוות עפ”י הקבלה (דף מ“ז ע”א) לרמ“מ מליוּבּוויץ בעל “צמח צדק” מביא המחבר ליסוד ובסיס לדעותיו בענין האמונה בעיקרים את דברי “הגאון המקובל ר' יהודה ליוואי ב”ר בצלאל מפראג, רבו של התוספות יו”ט מספרו “גבורות השם”. בספר “באר הגולה” דפוס זולקווא תר"ח נדפסו הגהות מאת רבי ישראל המגיד מקוזניץ, בעל “עבודת ישראל”.

בהקדמת הספר “הארי שבחכמי פרג” מאת הד“ר א. גוטסדינר (ספר חשוב, בו משתקפת דמותו המזהירה של המהר"ל בכל היקפה) מובאים כמה “מילי מעליותא” בדבר היחס של גדולי ישראל אל תורתו של המהר”ל. הרמ“מ מקוצק ז”ל הוציא את ספריו וצוה לתלמידו ר' ישראל נחום מליפנא, שלא ילמוד כל ימיו בשום ספרי חסידים רק בספרי המהר“ל, חתנו הצדיק ר' אברהם ז”ל מסוכטשוב קבע את הלמוד בהם לחובת כל איש חסיד. מרא דארעא דישראל מרן רא“י קוק זצ”ל העמיק חקר בספרי מהר“ל וקורא לו בספריו “מקובל בעל סגנון פילוסופי” והיה אומר: “המהר”ל מפראג הוא אבי שיטת הגאון מווילנא מצד אחד ואבי החסידות מצד שני”.

המהר“ל מפראג שרת בתור רב אב”ד גם בעיר פוזנא ומשם בא לפראג ואחר כך חזר לפוזנא ושנית עזב אותה וחזר שוב לפראג (עיין החלק הביוגרפי לספר “גל־עד”). על מצבתו נחרת: “נאוו לחייך בתורים, שבכתב ושבעל פה בשמלתו צרורים, ובכל חכמה ומדע ידו הרים”.

__________

רבי שלמה אפרים בן אהרן איש לונטשיץ (נולד בערך ש“ה – מת ז' אדר שני שע”ט) ישב בנעוריו בעיר ירוסלב וחבר שם את ספרו הראשון “עיר גבורים” – תוכחת מוסר. וכל הענינים מן התורה והתלמודים העלה על הספר מתוך זכרונו בלי עזרת ספרים (הקדמתו לספר “עוללות אפרים”). בשנת שמ“א חי כאיש פרטי בלבוב ונתחבב בתור דרשן בעל כשרון גדול, עד כי במקרים שונים נקרא לדרוש בהרבה ערי ישראל, ובאספות ועד הארצות בעיר לובלין היה משמיע מדברותיו ודברי מוסרו בקהל עם (הקדמת “עמודי שש”). בשנת שס”ד נתמנה בתור ראש ישיבה ודרשן בפראג, ואחרי מות המהר“ל בשנת שס”ט נתמנה גם לאב“ד, ובסוף ימיו שרת ביחד עם רבי ישעיה הורוויץ בעל השל”ה.

ספרו “עוללות אפרים” הוא קובץ גדול של דרושים נעלים, מתאימים לחיי האדם ומקריהם השונים “מיום צאתו לאויר העולם עד שובו לעפרו” (בשער הספר). הספר חובר בשביל “אנשי אמת דורשי ה‘, בו ימצאו קורת רוח חכמה ויראת ה’ לדרוש בעת רצון ולדבר טוב על ישראל דבר בעתו” (הקדמה). הוא כולל דברי מוסר, הנוגעים לאדם במנהגי חייו, דרושים למועדים, לחתונה, לברית מילה, לפדיון הבן, לבר מצוה, דרושים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים, הספדים שונים, מאמרים על הגאולה העתידה ופירושים על מאמרי רבה בר בר חנה. בהיות חבור זה ספר שמושי לדרשנים הוא נערך על דרך הקצור ובסדר מדויק, כדי שימצא כל דורש את מבוקשו בנקל. הוא חבר גם ספר גדול על התורה בשם “רבבות אפרים” ומזכירו בכמה מספריו, אך לא נדפס.

ביחוד עשה לו שם עולם בספרו “כלי יקר”, שנתקבל בכל תפוצות ישראל בתור באור נחמד על דרך הדרוש על חמשה חומשי תורה. בהקדמתו לספרו זה הוא מספר, כי בשנת שס"א נפל למשכב בחולי מסוכן, וכאשר קם מחלין נדב “לחבר חבוּר זה לכבוד ה' ותוכחתו” ומנהיגי שלוש ארצות חחזיקו בידו להדפיס את הספר.

הבאור “כלי יקר” כולל דרושים ישרים, מלאים רוח חכמה ודעת ורעיונות הגיוניים ואמתיים. סגנון מיוחד יש לדרושי ה“כלי יקר”, שאין בהם אותה העקמומיות של דרוש מהמין הידוע, שאינו בא אלא לסרס את הכתובים. כל דרוש או באור יש לו תוך של רעיון בפני עצמו ולחלוחית של למוד מוסרי, שהשכיל הדרשן להוציא מתוך מדרש הכתוב. למשל, “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה” הוא מבאר על דרך הדרוש (הפך מן הפשט המקובל) באופן זה: אעפ“י שנפח הבורא באדם את הנפש המשכלת, מכל מקום בתחלת הויתו היה האדם לסתם נפש חיה – כשאר בעלי חיים, “עיר פרא אדם יולד”, ועיקר שלמותו תלוי בחריצותו וטוּב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים. והנשמה אין בו בפועל אלא בכוח לבד, ואם לא יזדרז האדם ללחום מלחמת ה' ולהשתלם הריהו נשאר בבהמיותו. וגלה לנו הכתוב דבר זה, שלא יטעה האדם, שגם בלא יגיעה ועמל יבוא לידי שלמותו ויסמוך על יתרונו שנמצא ביצירתו, כי אין הדבר כן, אלא הכל תלוּי בפועל, כי יש בידו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע, ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם כי טוב, לפי שביצירתו עדיין לא נכּר מה טוּבו ויפיו. ו”אברהם זקן בא בימים" – הוא מעיר: “יצא מן הימים מבעי ליה” – ומבאר, כי המדה אצל הרשעים, שימי הילדות הם להם ימי אור, כי טובים הם להם בשביל השמוּשים הגופניים, שזה עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום, כי העולם חשך בעדם, מאחר שכבר אינם מרגישים טעם החיים הפשוטים ותענוגיהם, ולכן הימים הראשונים טובים להם מאלה וכאילו יצאו מן הימים אל הלילות. אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קנית החכמה – לכך נאמר בצדיקים “בא בימים” לעת זקנתם. את הסבה, שאברהם לא רצה לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני אעפ“י שגם אנשי חרן היו עובדי אלילים, ומה לי הכא ומה לי התם? – הוא מבאר באופן זה: מטבע הדברים, כי האמונות והדעות אינן עוברות מאבות לבנים ואדם עלול להחליף דעותיו, ולכן לא היה מעכב על ידו ענין האמונה, כי בטוח היה, שביתו ישפיע על האשה להכניסה בברית ה', אבל טבע האבות הבא מפאת החומר, כמו מדות רעות, זמה וכעס ורציחה, הולך ומתפשט בדמם ונפשם של הבנים. ואנשי כנען היו ידועים לגרועים ופחותים במדות, ולכן אמר “אשר אנכי יושב בקרבו”, כלומר כל מעשיהם לפני באו ויודע אני היטב את טבעם הרע. וכן אתה מוצא ב”כלי יקר" הערות ישרות בבאור אגדות. למשל, בענין “ואהבת לרעך כמוך” הוא מביא את המעשה של הלל והנכרי, שבא לפניו ואמר לו למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. ומבאר, כי נכרי זה היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק, שילמדהו כל התורה בשעה שהוא עומד על רגל אחת ממש, אלא ביקש ממנו ענין חשוב, היינו שימסור לו בקצרה תמצית התורה – המטרה המוסרית בשביל הצלת הנפש האנושית, ויעמיד לו את התורה כלה על רגל אחת – על יסוד אחד. והוא השיב לו “מה דעלך סני לחברך לא תעביד”. “עשר תעשר את כל תבואת זרעך” – הוא מעיר, שכל עניני צדקה כפולים: עשר תעשר, נתן תתן, פתוח תפתח – נתינה ביד והסכמה בלב, בסבר פנים יפות (לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך), ובזה מבאר יפה את המאמר (ברכות ח') “לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל”, כי זהו רמז לצדקה קודם התפלה לקיים “אני בצדק אחזה פניך” ושני פתחים זהו “פתוח תפתח את ידך”.

וכמו כן בכל מקום שאתה נותן עיניך בספר “כלי יקר” אתה מוצא פנינים של רעיונות דרושיים ודברים של טעם בבאורי הכתובים. יש בו גם איזו מקומות, הכוללים דרושים על דרך נוטריקין וראשי תיבות וצרופי אותיות וגם ענינים בדרך רמז, כמו בברכת כהנים (נשא), ועל דרך הנסתר, כמו “היש בה עץ אם אין” (שלח), וברוח “חכמי האמת המקובלים” (לדוגמא באור “לעיני כל ישראל”). אבל בעיקרו הוא ספר הגיוני, מלא רוח חיים וחכמה מופלגת של דרשן מנוסה, מדבר בשפה ברורה ומובנת לכל.

בספר “כלי יקר” יש כמה דברי תוכחה, הנוגעים לחיים הממשיים של הדור, כמו בפרשת מצורע מדבר הדרשן באריכות על חטא לשון הרע ומסיים את דרשתו בדברים דלקמן: “ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה' לאין מרפא, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זו לאמור אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו – וזה דרשתי בק”ק לובלין בפרשת זכור שס“ב לפ”ק בהתאסף ראשי וחכמי כל הקהלות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה". בפרשת שופטים בפסוק “לא תטע לך אשרה” הוא מדבר על המעלות של כסא שלמה המלך, המורות לפי דעתו על המעלות המוסריות, שצריכות להיות בכל דיין היושב על כסא דין, וחותם את דבריו כך: “ובדורנו כמה אשרות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו אם הוא תלמיד חכם או לא, גם כי יהיה בעיר תלמיד חכם מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי על כל פנים כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו, אשר יודע שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי, אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר”. וכן בכמה מקומות של הספר נכּר רישומה של התוכחה, שהיה הדרשן מטיף לעמו, לתקן פרצות שונות בחייו הפרטיים והכלליים. הוא סבל הרבה מתקיפי הדור על שוט לשונו אך לא חת מהם ומהמונם, ולא סר מן הדרך, שהתוה לו בפעולתו הדרשנית, לגלות מוּמי הדור ולתקן את הקלקולים, שראה בחיי עמו, והיה קורא על עצמו “רבים רודפי וצרי מעדותיך לא נטיתי”, ולפי באורו “עדותיך” הוא התראה ותוכחה מלשון “רד העד בעם” (הקדמה לספרו “עמודי שש”). וראויות להתבוננות מיוחדה ההקדמות לספריו המלאות תוכחת מגולה ודברים קשים נגד גדולי העם ומנהיגיו, המועלים בתעודתם, כמו הקדמת הספר “עוללות אפרים” והקדמת הספר “אורח לחיים”. ותכלית כוונתו בחבּוריו היא “תוכחת מוסר להעיר הישנים תרדמת הזמן והשוכחים האמת בהבלי העולם”, והעיקר “לחזק בדק בית ישראל בבאור הדברים הנוהגים בדור תהפוכות זה וכו' ולמען ידע דור אחרון כי צדיק ה' אשר העלה ואשר הביא את עמו בכור התלאות כל הזמן הנפלא הזה”.

לספריו “עיר גבורים”, ‏“עוללות אפרים”, “שפתי דעת”, “אורח לחיים”, “עמודי שש” יצאו מוניטין בעולם הדרשנות, כספרי מוסר ודרוש מהמדרגה הראשונה. וביחוד הספר “כלי יקר” נדפס כמה פעמים ביחד עם החומש ובעלי בתים קוראים בו ומתענגים על דבריו, והדרשנים ביחוד מוצאים בו טעם ולוקחים ממנו תבלין לדרשותיהם.

הדרשן רבי שלמה אפרים איש לונטשיץ נודע גם לגאון בתורת הלכה והעמיד תלמידים הרבה. כמו בדרשותיו כן עם תלמידיו היה לומד בדרך ישרה, ובספרו “עמודי שש” הוא מבקר קשה שיטת הפלפול והחילוקים. מתלמידיו היו רבי יום טוב ליפמן הליר בעל “תוספות יום טוב” ורבי שפטל הורוויץ רב בפראג (בנו של בעל השל"ה) מחבר ספר “ווי העמודים”.

__________

תלמידו הרב רבי שפטל הורוויץ היה גם כן מפורסם לדרשן. בשנת שפ“א נתמנה במקום אביו רבי ישעיה הורוויץ, שעלה לארץ ישראל, לר”מ ודרשן בפראג, והיה “דורש טוב לעמו שש שנים מדי שבת בשבתו ותמיד לא פסקה ישיבה מביתו” (בהקדמתו ל“ווי העמודים”). במשך חייו שרת עוד בתור רב אב“ד ר”מ ודרשן בקהלות מפורסמות ביותר שבאשכנז: פיורדא, פרקפורט, פוזנא, ובסוף ימיו בעיר ווין. הוא חבר כמה חדושים על מסכתות וחבור גדול על אסור והיתר ולא נדפסו (שם). מלבד שהיה מפורסם בדורו לגאון בתורה, היה ידוע לאיש קדוש וטהור ומופלג בחסידות. ספרו “ווי העמודים”, שהוא חבור רב הכמות והאיכות, לא הדפיס כספר בפני עצמו אלא בתור סניף וטפל לספר השל"ה, כי מרוב ענותנותו רצה להרבות כבוד אביו ולספחוֹ כהקדמה לספרו. ליסוד חבורו לקח תכנית הספר “עמודי שש” של מורו רבי שלמה אפרים איש לונטשיץ, שמבאר ששת העמודים, שהעולם עומד וקיים עליהם: תורה, עבודה, גמילות חסדים, אמת, דין, שלום, וקרא לספרו “ווי העמודים” (ששה עמודים – מתאים לשם הספר “עמודי שש”).

אבל שונה סגנון דרשותיו מדרשות אביו בעל השל“ה ומדרשות רבו בעל “כלי יקר”. החלק הדרושי בספר של”ה כולל דברי מוסר ותוכחת חיים, דברים טובים וישרים, מושכים לבו של אדם, ודרשות “כלי יקר” מכוונות כלפי העם, שאיננו נזקק לענינים עמוקי השגה, ולכן נערכו בסגנון עממי ובהרצאה בלתי מסובכה בסבך של דרושים מסולסלים ביותר, אבל הדרשות של הספר “ווי העמודים” יש בהן חריפות גדולה של המצאות דרושיות ושילוּב ענינים שונים ברעיון מרכזי אחד. ובכלל מצטיין הספר בשפע רב של ענינים מכמה מקצועות שבתורה, המראה על בקיאותו הגדולה של המחבר, אבל אין בו כלל מסגנון של דברי מוסר ודרשה מתאימה להבנת ההמון, וכל החומר הרב של הענינים השונים עושה רושם של רשימה שטחית במהדורא קמא בלי כל סגנון והרצאה מסודרת בשביל באור הענינים והסברת החדושים שמכניס בהם המחבר. בסוף הספר אמנם מתנצל הדרשן ו“מבקש רחמים את פני הקורא, כי יעיין היטב במקומות שצריכים עיון הן בשכל הן במראה מקום ואל יהיה מרחף על פני הספר רק בדקדוק רב, כי לא עשיתי מהדורא בתרא מאפיסת הפנאי לכבוד אבי למהר להדפיס ספרו” (את השל“ה עם “ווי העמודים” הדפיס באמשטרדם בשנת ת”ח).

גם הוא אינו עובר בשתיקה על הקלקולים שבהנהגות הקהלות, הוא לא היה שבע רצון כלל מן המצב של חינוך הבנים בפולין ומזכיר למופת את החינוך בקהלת אמשטרדם, שהקטנים לומדים את התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל ואחר כך כל העשרים וארבעה ואחר כך כל המשניות, וכשנעשים גדולים, אז מתחילים ללמוד גמרא, פירש“י ותוספות ומצליחים בלימודם, ואומר: “אנכי בכיתי על זה למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל”. ובדברים ברורים הוא מראה על הטוב הצפון בסדר זה לקיום התורה. הוא מתרעם “על הדרשנים, שמראים בקיאותם ברבים, שלמדו טורים ופוסקים ומעמידים הדין על מקום שלית ביה לא דין ולא דיין”, ואומר, כי זה כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והתורה חוגרת שק על לימוד כזה, ומיעץ להגביל את הדרשות בתחום אגדות התלמוד והמדרשים (פרק ששי). הוא מוכיח את אנשי דורו על “מינוּי רבנים מחמת עשרם ומניחים רבים אנשי מדות ומעלות טובות מחמת שהם עניים” (פרק כ"א); הוא מדבר גם על “החזנים שהם שליחי הקהל יצ”ו, שידעו מה שיאמרו ויבינו מה שידברו וכוונתם תהיה על הדברים היוצאים מפיהם ולא על הנגונים כאשר ראיתי שערוריה בעו”ה (פרק י'). הוא מזהיר ללומדי תורה, שלא יתרחקו מחכמת הקבלה, כי חכמה זו תכניס אהבה ויראת ה' בלב האדם (פרק ה'). וכך הוא נוגע בדרשותיו בכמה פנות החיים הרוחניים של קהלות ישראל ומתאמץ להכניס בהן תיקונים מועילים להרמת רוח העם ותורתו.

בצואתו לבניו (שנדפסה ביחד עם השל"ה) הוא מדבר על תכנית הדרשה, ומזהיר להם “כשתדרשו ברבים תרגילו עצמכם שלא להאריך”, כי זה לטורח על השומעים, והעיקר כי “מכל דרוש יצא איזה מוסר, שזהו תכלית הדרוש”. והמוסר צריך להיות כללי, שלא להזכיר בדרוש שום איש “כי אין טוב יוצא מזה”. התוכחה צריכה להיות נוגעת לכל המגרעות וחסרונות הזמן, אך בלבד שתהא ברמז ובענוה ולקיים “הוכח תוכיח… ולא תשא עליו חטא”.

__________

הרבנים הללו, לפי תכונת נפשם והלך־רוחם והשקפותיהם על החיים, לא יכלו מתוך כשרונותיהם ונטיתם החינוכית להסתלק מתעודת מורה העם באמצעות הדרשה ובפועל שמשו כדרשנים בקהלת פראג, ששם היתה משרה קבועה לדרשנות. אבל רבנים כאלה, שהדרשנות תפסה אצלם מקום חשוב כתעודה מיוחדת בפעולותיהם בתור רועי העם, היו אך מעטים בקהלות אשכנז ופולין – בבחינת יוצאים מן הכלל, ואין לדון מהם על שאר הרבנים ה“אשכנזיים” בתקופה ההיא, שהדרשנות כמעט נדחתה לגמרי מתחום תעודותיהם.


פרק שלשים

המגידים. – מגידים מקומיים. – מגידים סובבים בעיירות. – משולחים. – השפעת המגידים על רוח העם. – ערכה של התוכחה בעיני גדולי ישראל. – המוכיח של הגאון ר' שלמה לוריא (מהרש"ל). – תכנה של הדרשה ואפיה אצל המגידים. – דרוש על דרך הפלפול. – ר' יהודה רוזאניס וספרו “פרשת דרכים”. – תקנות נגד מגידים בלתי הגונים. – מחאות נגד אופן הדרוש.


השאיפה, שהתנוססה בקרב עם ישראל מאז מעולם לשמוע דבר ה' מפי מוריו, מצאה לה סיפוק אצל הדרשנים־המגידים. הרבנים האשכנזיים מתוך המצב הרוחני, שהיו נתונים בו, כמבואר לעיל, לא יכלו להשביע רצון ההמון בנוגע להדרשה העממית, והנה באו הדרשנים המיוחדים, שתעודתם היחידה היתה רק הדרשה העממית, ומנו את החסרון הזה.

המגידים, שנקראו גם בשם מוכיחים או מגידי־מישרים (מ"מ), התחלקו לשני סוגים: למגידים מקומיים, קבועים כל אחד בקהלתו, ולמגידים סובבים בעיירות.

המגידים המקומיים נתמנו מטעם הקהלות הגדולות למשרת “מגיד דמתא” והיו מקבלים שכרם מקופת העיר. המשרה של מגיד־דמתא היתה רק בקהלות החשובות ביותר ולה נתמנו חשובי הדרשנים, שמלבד כשרונם בחכמת הדרשנות היו גם חכמים בחכמת התורה, ובאיזו קהלות נכבדות היו ממנים למשרה זו דרשנים מוסמכים להוראה, והיו נחשבים במעלה שניה להרב דמתא. המגיד היה דורש בשבתות ומועדים ובמקרים מיוחדים בחיי הפרט והכלל, והוא היה לפה לראשי העדה ולהרב דמתא ומביא את דבריהם לפני העם, והשפעתו היתה גדולה בעניני הצבור. תעודתו של המגיד דמתא יש לדמות במדה ידועה לתעודת המתורגמן של תקופת התלמוד, כי שניהם היו מתווכים בין החכם ובין הצבור, וההבדל ביניהם הוא רק בזה, כי המתורגמן היה מוסר להעם באופן ישר את עצם רעיונו של החכם, שהיה לוחש לו באזנו בשעת הדרשה, והמגיד היה עומד לכאורה ברשות עצמו בשעת הדרשה, אבל גם דרשתו היתה מושפעת מתוך רעיונו של החכם ודעותיהם של ראשי הקהל, שהיה להם לכלי־מבטא. ולא רק בעניני הדת, אלא גם בעניני הקהלה היתה צריכה הדרשה להיות מתאימה לדעתו של הרב, שהיתה מכרעת במילי דשמיא ובמילי דמתא.

מלבד המגיד דמתא, שהיה יחידי בקהלתו, היו בכל קהלה מגידים, שנתמנו מטעם החברות השונות לדרוש לפני החברים מדי שבת בשבתו או גם מדי יום ביומו בין מנחה למעריב. המגידים הללו לא היו דורשים מעל הבימה, אלא היו יושבים אצל שולחן החברה ודורשים לפני חוג מסוּים של שומעים. הם היו מקבלים מן החברה שכר מועט, שלא היה מספיק להם למחיתם, ועל פי רוב היו להם מקורות אחרים לפרנסתם. פעולתם של מגידי החברות לא היתה הדרשה במובנו המצומצם של מושג זה, כי ביותר היה לה אופי של למוד. הם היו לומדים לפני ההמון מתוך הספר. וגם השומעים היו שומעים ברובם מתוך הספר. עיקר למודם היה: חומש, מדרש, עין יעקב, מנורת המאור, וכל אחד היה ממתיק את למודו כפי טעמו על פי ספרי דרוש, המקובלים בין הדרשנים, כמו “אלשיך”, “עקדה”, “כלי יקר”, “בינה לעתים”, וכדומה. האנשים הללו היו עושים את מלאכת הקודש באמונה ופעולתם היתה פוריה להתפשטות התורה בין המוני עם ולהתעוררות הלב למדות טובות. ואם עבודתם המועילה לא הביאה להם פרי ישוה לה בחומר, יש שכר לפעולתם בדברי ימי ישראל בהכרת התועלת, שהביאו לתרבות ההמונים ברוח התורה ומוסר היהדות.

את מפלגת המגידים הסובבים יש לחלק לשתים: למגידים משוּלחים, שהיו להם מטרות צבוריות מיוחדות, ולמגידים, שהדרשנות בפני עצמה היתה אומנותם. היו דרשנים סובבים בעיירות, שנסעו במלאכוּיות מיוחדות מטעם המנהיגים של מוסדי הצדקה בארץ ישראל או מטעם ראשי הישיבות בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ולכן נקראו בשם “משולחים” או שד"רים (שלוחי דרבנן). תעודתם של הדרשנים הללו היתה לקבוע מעמד בשביל המוסדות ולקבץ כסף הנדבות ולשלחו לתעודתו, והיו מקבלים בעד עמלם שכר מסוים מקופת המוסד או אחוז ידוע מן הכסף הנקבץ על ידם. כדי להשיג את מטרתם, שלשמה היו מכתתים רגליהם מעיר לעיר, היו המשולחים דורשים ברבים מעל בימת בתי כנסיות ובתי מדרשות ומפליגים בשבחם של המוסדות, שבתור באי־כחם היו נוסעים. ביחוד נשאר בלב כל איש ישראל, אשר בתוך עמו הוא יושב, רושם הדרשות של חשובי הדרשנים שבין משולחי הישיבות. כל אוצר הכתובים ומאמרי האגדה, המדברים בחשיבותה של מצות החזקת לומדי תורה, היו שגורים על פיהם, ובאמנות יתרה היו מתארים את האושר הצפון לכל בר ישראל, המחזיק מהונו בתורת ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, כי “עץ חיים היא למחזיקים בה”. תעודתם הדרשנית של המשולחים היתה קשה במדה ידועה, כי בכל שנה ושנה היו צריכים לדרוש באותו הנושא ולפני אותם השומעים, ובשביל שלא לחזור על דרשותיהם דאשתקד היו צריכים תמיד לחומר חדש באותו הנושא, שהיה מענינו התמידי של המשולח. אבל אנשי הלב שבין המשולחים לא היו מצמצמים את דרשותיהם רק בגבולי משלחתם המיוחדת להם, אלא היו מדברים על כל הענינים הנוגעים לעמם ולתורתו.

ההמון היה מתיחס בכבוד אל המשולחים־הדרשנים, ואמנם ראויים המה לכבוד זה, כי מלבד שבחיי העם הבלתי מסודרים היו הם כמעט הבסיס היחידי לקיוּם ישיבות של תורה, עוד הביאו תועלת רבה במקומות טלטולם, ויותר משהיו מקבלים היו נותנים, יותר משהיו מוציאים מתוך הקהלות לצרכי משלחתם היו מכניסים לתוכן, מבחינת הטבת המדות וחזוק רגשי הדת בקרב העם.

אך מקום מיוחד תופסים בעולם הדרשנות המגידים הסובבים בעיירות, שהמגידוּת אומנותם. להמגידים הללו לא היו כל מלאכויות מיוחדות מטעם מוסדות צבוריים, אלא היו נוסעים על אחריות עצמם. היו מגידים בעלי כשרון, שראו בהדרשנות תעודה בחייהם, אבל היו גם כאלה, שרק מתוך לחץ חמרי היו לוקחים להם את הדרשנות למקור פרנסתם, אף על פי שלא היו מוכנים לה מטבעם ולא הצטיינו כלל בכשרון הדברנות. הם יכלו רק למסור מאמרים מספרי דרוש בצורה מספקת או בלתי מספקת, וגם אלה היו מוצאים אזנים קשובות בקרב ההמון, כי בכלל היה העם רץ לשמוע דברי תורה מפי המגידים. המגיד המקומי, אפילו בעל הכשרון, לא היה יכול בכל עת להפליא את אוזן השומע בחדושיו, כי לבו של ההמון כבר היה גס בדרשותיו, שהיה מצוּי אצלן תדיר, והמשולחים גם הם היו באים מדי שנה בשנה, וההמון התרגל איפוא בדרשותיהם, ולכן לא יכלו לעשות עליו רושם נמרץ כדבר בלתי רגיל. אבל המגיד הסובב, שהמגידות אוּמנוּתו, היה בא לכל עיר רק לאיזו ימים במשך של כמה שנים, ובידו היה מספר מסוים של דרשות מצוּינות, כל אחד לפי כשרונו, ואת סחורתו זו היה המגיד מתקן ומיפּה, בכדי שיהיו עליה קופצים הרבה, והיה מתאמץ לכבוש את הלבבות בכוח פיו, ולכן היתה ביאתו לעיר עושה רושם מיוחד על ההמון והכל היו רצים לבית המדרש לשמוע דרושו של המגיד. שכר הדרשה היה המגיד מקבל מן “הקערה”. בסוף כל דרשה היו מעמידים אצל פתח בית־המדרש קערה, והשומעים, כשהיו יוצאים, היו מטילים בה כל אחד נדבתו. ומובן, כי מדת השכר היתה תלוּיה במספר השומעים. בכל אופן היה מצבו החמרי של המגיד גרוּע ביותר, כי אפילו המגיד בעל הכשרון, ששומעיו היו מרובים, לא היה משתכר ברווחה לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, מפני שהנדבות של “הקערה” היו פעוטות יותר מדי, בנות אגורה אחת או קצת יותר. לעומת זה היתה העבודה של המגיד קשה ביותר: עבודת הדרשנות בכל ערב וערב, טלטול הדרך “הממעטת את השם ואת הממון”, נדידות בלי הפסק מעיר לעיר בתפוצות ישראל, המפרכת את הגוף ואת הנפש, זה היה מנת חלקו בחיים!

טיפּוּסו של המגיד הסובב בעירות, הוא דמות דיוקנו של העם, אשר מקרבו יצא – נודד נצחי, מפיץ אור תורה, שמלבד חיי צער ונדודים אין לו בעולמו ולא כלום!

האמת מחייבת אמנם לציין, כי לא כל המגידים ידעו למלא את תפקידם החשוב ולא כולם הבינו את חובתם לעמם, אבל כשנשים לב לא אל יחידים, כי אם אל המעמד כולו של המגידים, אז עלינו להודות, כי פעולתם היתה פוריה ותועלתם מרובה להרמת רוחו של ההמון. הם הרעיפו טל של תחיה, הגנוז בדברי הנביאים ותנחומותיהם, ועל ידם נכנסו המחשבות הצפונות באגדות התלמוד והמדרשים לרשות הצבור העברי במובנו הרחב ביותר. ולא לחנם הגה עם ישראל חבה אל המגידים, כאשר נראה להלן (פרק נ"ד), כשנגיע אל הדור האחרון של הדרשנים ונעמוד על אָפיו של המגיד עפ"י הרושם, שעשה עלינו מתוך דברים שבעל פה בסביבה של שומעים ולא מתוך הספר.

ואף על פי שהדרשנות באשכנז ופולין ירדה ממדרגתה וכמעט שנדחתה מתוך התעודות הישרות של רב בישראל, אף על פי שגדולי ישראל התיחסו בבקורת אל אופן הבאור, שהכניסו הדרשנים לתוך הוראת הכתובים (עיין בפרק הקודם), מכל מקום היה כבודה של הדרשה העממית בפני עצמה גדול לא רק בעיני ההמון, אלא גם אצל הרבנים, שראו בהדרשנות צורך רוחני, המותנה מן התורה במצות התוכחה להרמת רוח העם הזקוק לדברי מוסר. ועד כמה גדול היה אז ערכה של התוכחה בעיני גדולי ישראל מוכיחה העובדה הנפלאה, כי רב גדול ובעל דעה רחבה, כהגאון רבי שלמה לוריא – המהרש“ל – (ר“ע – של”ד) מצא צורך בדברי מוסר של מגיד ומוכיח בשביל השתלמותו הרוחנית, כי בבואו לשבת על כסא ההוראה בתור רב ואב”ד צוה למוכיח אחד, שיבוא אליו בכל יום בשעה קבועה לדרוש לפניו בהתעוררות לתשובה ודברי מוסר, ויזהירהו, כי בעמדו לדרוש לפניו, יהיה בעיניו, כאילו הוא מדבר את דבריו לפני איש פשוט מן ההמון ולא לפני רב בישראל ויוכיחנו בדברים נכוחים וישרים בלי מורך לב ויראה כלל, כי כך רצונו והרשות נתונה לו, וכאשר בא המוכיח תיכף היה המהרש“ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחת מוסר ביראה ורעדה (“שם הגדולים” ערך “ראשית חכמה”), והרב חיד”א, בסיימו את ספורו על דבר העובדה החשובה הזאת, מתרגש וקורא: “אשריו ואשרי חלקו ואשרי העם שככה לו, רב חסיד וקדוש, זכותו יגן עלינו”!

אכן, התוכחה במובנו האמתי של מושג זה לא היתה תופסת מקומה הראוּי אצל הרבה מן המגידים של אותה התקופה, מאחר שהדרשה העברית, כאמור לעיל, היתה מושפעת תמיד מן המצב הרוחני של העם ומן הנטיות השונות, שהיו שוררות בקרבו, ולכן מתוך שמקצוע למוד הלכה על דרך הפלפול היה לעיקר בתקופה ההיא ושאר המקצועות שבתורה טפלים לו – נטפל גם מקצוע האגדה לדרך הפלפול ההלכתי.

שיטת הפלפול בהלכה נדחקה ובאה לתוך היכל הדרשנות והזדווגה אל האגדה, ומתוך זווּג זה נבראה בתקופה המאוחרת יצירה חדשה – דרוש על דרך הפלפול. מן הראשונים ליוצרי הסגנון הזה בדרוש היה הגאון בעל “משנה למלך” על הרמב“ם, ר' יהודה רוזאניס (נפטר כ“ב ניסן התפ”ז), שחברספר “פרשת דרכים”, והוא קובץ דרושים מפולפלים על דרך חדוד ההלכה. ספר זה, שמחברו רב “ספרדי”, נתקבל ברצון רב בבית מדרשם של הדרשנים ה”אשכנזיים", וחברו גם הם כמה ספרי דרוש ברוחו ובתכנו, הידוע בעולם הדרשנים בשם “דרוש בשיטת “פרשת דרכים”. כל מה שאירע לאבות האומה, שיחותיהם, גלגוליהם וקורותיהם, הכלולים בספורי התורה – הכל היו תולים בפלוגתות ומסקנות הש”ס. על פי השיטה הזאת היו משיבים על הדרוש מן ההלכה ומתרצים בהיקשים וחלוקים פלפוליים מזה על זה, ומתוך השתלבות הלכה ואגדה זו בזו יצאו דרושים חריפים ומחודדים, נעימים לאוזן השומע.

וגם אלה מן המגידים, שדעתם לא היתה נוחה מתערובת דרושית ממין זו, לא יכלו להשתחרר מן השיטה הפלפולית בדרשותיהם, הם לא דברו דברים כהויתם בברור נושא הדרוש על יסודות כתבי הקודש ומאמרי אגדה, מבוארים לפי טעמם באופן ישר ונכון, אלא הכניסו את עצמם לתוך משעול צר ומסובך של חידושים מפולפלים בעניני אגדה ודרוש. ביחוד התאמצו להפליא את אוזן השומעים בחדושים, והיו מתחילים דרשותיהם באיזה מדרש פלאי, מאמר סתום או פסוק קשה־ההבנה. ואם המדרש או הפסוק היה פשוט ומובן מעצמו, היו המגידים מתחכמים לגבב עליו קושיות והקיפוהו פירכות ושאלות חמורות מכל צד עד שהביאו את השומעים במבוכה, ולא ידעו איזה הדרך ישכון אור על המאמר הסתום והמכוסה בערפלי הסוד… אך הנה הופיע המגיד כמלאך מושיע לאותו המאמר ובידו חבילות שלמות של מאמרים ופסוקים ומשלים שונים, ויחשוף זרוע עוזו ובאמנות יתרה היה קושר נימא בנימא, חבל בחבל ומוציא את המאמר מתוך נבכי הקושיות והדיוקים לאור הבאור הנכון. השומעים התפלאו לראות, כי בקסם שעל שפתי המגיד סרו מהר כל המון השאלות והפירכות החמורות, ובאורו של המאמר או הפסוק הולך למישרים, בלי שום דיוק כלל ותאורנה עיניהם…

והיו גם מגידים כאלה, שהיה להם כשרון של יצירה מיוחדת, היינו – כי מחוסר מדרשי פליאה בספרות המדרשית היו באים בערמה והמציאו מעצמם מדרשים נפלאים, שהיו מביאים את ההמון לידי תמהון, ועל ידי זה היתה להם האפשרות להפליא את השומעים בקושיותיהם ופירוקיהם. ובעל “שם הגדולים” (ערך דרשות הר"ן) מספר, כי פעם אחת בא דרשן אחד לפני הרב רבי אברהם יצחקי בעל “זרע אברהם” בירושלים ובקש ממנו שיפרש לו איזה מאמר תמוה. הרגיש הרב, כי הדרשן בדה מלבו את המאמר, ויתחכם גם הוא ויאמר לו: תימה עליך, שמתפלא אתה על המאמר הזה, שפיל לך לסיפיה ותראה, כי עם סוף המאמר מתפרש יפה כל המאמר… מובן, כי תשובה כזאת לא הפיסה ביותר את דעתו של הדרשן, אבל היא היתה מחוכמה ביותר.

בקרב המגידים הסובבים בעירות היו נמצאים רמאים, שלא היה תוכם כברם, והתלבשו בתגא של דרשנים ומוכיחים, לרמות את הבריות. ומנהיגי הקהלות בקשו תחבולות, כדי לעצור בפני הרעה, שהיו מביאים המגידים הללו בדרשותיהם. בפנקס הקהלה של ועד הארצות נמצאה תקנה מיוחדת בשביל אלה המגידים (חתומה יום ב' ט' אלול שנת שפ“ג לפ”ק) ובה נאמר, כי “אנשים בלתי הגונים מתלבשים בטלית שאינה שלהם ובחלוקא דרבנן לדרוש ברבים ולהורות ולהבדיל, ובקרבם ישימו ארבם מלא מרמה ותוך, שבע תועבות בלבם, נהום כריסיה לא שויה… על זאת עלה ונגמר בחרם ושמתא ובקנס גדול… שלא ליתן לשום אדם לדרוש ברבים, ואם יזיד מצחו לדרוש שלא ברשות יורידוהו בחרפה ובוז, אם לא שיש בידו ספר אגרת מראש בי”ד, דהיינו יושבי סביבות בריסק יתנו עיניהם דוקא אל אגרת ק“ק בריסק, יושבי סביבות ק”ק הורודנא לאגרת ק“ק הורודנא, יושבי סביבות ק”ק פינסק לאגרת ק“ק פינסק” (לקוטים מפנקס המדינה בליטא – כ"י שפר ב').

מן כל האמור נראה עד היכן הדרשה קנתה לעצמה תפיסת מקום בחיי הקהלות. היא יצאה מחוג הרבנים והרחיבה גבוליה עד כדי התהוות מפלגה שלמה ומעמד מיוחד של דרשנים, מוכיחים ומגידי מישרים מסוגים שונים, שפעולתם התפשטה לכל מרחבי הצבור הישראלי. אבל הרחבת הגבולים היתה רק בבחינה אישית, בבחינת חופש בימת הדרשנות לכל מי שרוצה ליטול את השם. אכן הדרשה גופא לא השתבחה באיכותה מתוך הרחבת גבולים כזו. היא יצאה מגדריה כשלוליתו של נהר, היוצא מגדותיו ושוטף ועובר על שטח רב של שדות ועמקים, ומימיו, מי אפסים, מתערבים בעפרוריות ובחולות שעל דרכם ונעשים דלוחים. הדרשה בתקופה ההיא, עם שהיתה משפיעה על רוח העם לא עמדה ברשות עצמה, כמעין המתגבר ממקורו וכ“נהרא מכיפיה מתברך”, אלא היתה מושפעת ממצבה הרוחני של הסביבה, וממנו קלטה צדדי החיוב וצדדי השלילה כאחד. סגנון החידושים המחודדים, כבש גם את הדרשה העברית ופגם את טעמה. היא פסקה להיות דבר שבלב ותהי לדבר שבמוח, ויותר משפעלה על הרגש בלבלה את מוחות השומעים ותסלף את בינתם הישרה. וחכמי ישראל, שהכירו בערכה של הדרשה להרמת רוח העם, לא היתה דעתם נוחה מאופן דרשה כזה וגינו את הדרשנים, ששכחו את תפקידם העיקרי, להורות את העם דעה ולשפר את מעשיו על ידי תוכחות מוסר בדברים נכוחים וישרים, והתגדרו בהמצאת חידודים, להראות כוחם וגבורתם בדרוש. למשל הרב ר' יואל סירקש (הב"ח) (נולד ש“כ – נפטר ב' אדר ת”א) בספרו “בית חדש” לטור אורח חיים (ר"צ) בדברו על אופן הדרשה של שבת מצד הדין, דורש מן הדרשנים, שיחלקו את הדרשה לשתים: להוראה – “ללמד את העם חוקי האלהים ותורותיו ולהורות הלכות שבת והאסור והמותר, ולאגדה – להמשיך את לב השומעים בדברי אגדה המדריכים ליראת השם, למנעם מחטוא לפניו ולתשובה, לא שיכוון להראות את עצמו, שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים”. וגם החיד"א (ערך “דרשות”) מתאר את ההבדל שבין חכמי ספרד ובין הדרשנים האחרונים “שעולים ויורדים בכמה תלוליות וקשרים, שאינם של קיימא ובית עכביש מבטחם”. השיטה הזאת היתה אמנם נוהגת ימים רבים, וגם עד היום עדיין לא נכחדה לגמרי, אף־על־פי שכבר תש כוחה והדרשה הולכת ומתפתחת ומשנה צורתה לפי תנאי הסביבה ומצב הדורות.

ברם על צד האמת, טובי המגידים ובעלי הכשרון שבהם ידעו בכל עת לפעול על לב השומעים. ואם מהמבט דהאידנא שיטת הפלפול בדרוש אינה לפי רוחנו, אבל בן־הדור מצא קורת רוח באותו הסגנון, שהחזיקו בו דרשני זמנו, וכבר אמרו: “דור דור ודורשיו”. בעל הכשרון כוחו יפה תמיד לצאת ידי חובת הסגנון ולהתאים את דבריו לדרישת התקופה בנוגע לשיטת הדרוש, ויחד עם זהלמצוא נתיב לרוח השומעים ולפעול על הרגש. ופעולתם של המגידים היתה אפוא נכרת על רוח העם, מבלי הביט אל זה, אם הביעו דבריהם בצורה זו או אחרת.


פרק אחד ושלשים

דרשנים ומגידי מישרים בקהלות אשכנז ופולין. – הספר “ארחות צדיקים”. – דרשני פראג, דרשני קראקא, דרשני פוזנא, דרשני לבוב, דרשני לובלין וכו' וכו‘. – נשים דרשניות. – פסקא מפנקס חברה קדישא בלובלין שנת תמ“ה, מפנקס לוצק תפ”א. – כתב רבנות מקהלת קראקא להרב ר’ משה משנת ת"מ.


לרוב הדרשנים־המגידים, שהראו פעוּלתם במשך כמה דורות, לא נשאר כל שם וזכר בספרות ישראל, כי בעיקר היתה פעולתם על פה ולא בכתב מחברי ספרים לא באו, ולפיכך אין לנו מוּשג נכון מדמותם הרוחנית של המצוּינים שבהם, ורק יחידי סגולה זכו להציב להם שם בספרות הדרשנית ואפשר לנו לעמוד על אפים.

היו קהלות גדולות, שמשרת מגיד דמתא בתוכן היתה חשובה ביותר, כמו קהלות פראג, ווילנא, קראקא, לבוב, לובלין ועוד, ולמשרה זו נתמנו דרשנים מפורסמים גדולי התורה, או שהתאחדו בתוכן משרות רב ודרשן באישיות אחת (רב ומ"מ), ומובן, כי חשיבות גברא או חשיבות משרה גרמה, שלא נשכח זכרם של הרבה מן הדרשנים המצוּינים ושמם נחרת על לוחות דברי הימים של הקהלות או הוקצה להם מקום ברשימות המצבות של אנשי השם בבתי הקברות העתיקים, שנדפסו בתור חומר בשביל כותבי התולדה, ויש מהם, שחייהם ופעולתם נודעים לנו מתוך ספריהם, הנמצאים בידינו כיום.

באמצע המאה השלישית בערך חי המוכיח החסיד, המחבר האלמוני של הספר המוסרי “ארחות צדיקים”. ספר זה הוא מרגניתא טבא בספרות המוסר. בדברים פשוטים ונאמנים, מבוססים בדברי חכמים ובמשלים מן המציאות הממשית, סולל המחבר דרך החיים לפני בני עמו. אין בספר קשר וסדר אורגני בין הפרקים דוגמת “חובות הלבבות” ו“מסלת ישרים” באופן שיטתי מיוחד, אבל כל אחד מן כ“ז הפרקים קובע לעצמו סגולה יקרה של תוכחת חיים, והספר כולו הוא מכשיר גדול להטבת המדות ויועץ ישר ונאמן בשביל כל אדם, המבקש מגמה נפשית בימי חיי הבלו. הוא נזכר מתוך הערצה בספרי חכמי המוסר, כמו המהר”ל מפראג ובעל השל“ה הקדוש. ד”ר גידימן בספרו “התורה והחיים” (חלק ג' 173) משער, כי המחבר של הספר, הוא ר' יו“ט ליפמן מילהוזן, בעל “הנצחון”, מרבני פראג במאה השניה. אך הד”ר יהודה קופמן בספרו “ר' יו”ט ליפמן מילהוזן" (עמוד 85) סותר את ההשערה הזאת. ובאמת הסבה להעלמת שמו של המחבר היא לא “שער התורה”, שבו הוא מביע דעתו השלילית נגד הפלפולים, כאשר סובר ד“ר גידימן, אלא מידת הענוה ובריחה מן הפרסום, שבה הצטיין המחבר החסיד והענותן. ולכן, לפי דעתי, הוא פותח את ספרו “בשער “הגא