רקע
שמעון יעקב הלוי גליקסברג

 

הקדמה    🔗

ההלכה והאגדה שתיהן כאחת באות לשכלל את ההויה הנפשית של האדם ברוח התורה הנצחית. ההלכה מטרתה לסול לפני האדם דרך החיים, לברר לו מעשה המצוות ולציין בדיוק את חובות האברים; והאגדה באה לברר חובות הלב וגם לעורר רוח אנוש ולהכשירו לעשיית המצוות בכוחה של הכרת ערכם ותכליתם של חוקי התורה בשביל שכלול רוח האנושות.

מתוך האגדה האדם בא לידי הסתכלות עמוקה במרומי ההשגות של הכרת השם ושכלו מקיף דרכי חכמה ודעת קדושים, הכמוסים בספורי התורה ומצוותיה. “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה” (ספרי, עקב) דרשת הלכה, שהיא בעצם הוראת כללים להנהגת האדם בחיי יום יום, מסוימת במצריה ההגיוניים בתחום המדות שהתורה נדרשת בהן, וכוח היצירה שלה הוא כוח השכל, שגבוליו מוצקים וקבועים בגדרי החשבון העיוני, הבנוי על עקרי התורה שבכתב, שממנה אין לסור ימין או שמאל. אבל דרשת אגדה, שבעיקרה היא תורה שבלב ונובעת מתוך רגשות הלב והזעזועים הנפשיים של הדרשן, מקיפה מרחב אין קץ ומעוף רעיונותיה מגיע עד רום שמים.

בעוד שדרשת הלכה מוגבלת בגדרי המשפט, היוצא מתוך הבנת הכתב ביחסו אל החיים הממשיים, וכל שנוי קל בהבנה זו מתקבל רק כשיש לו שרשים בתורה ואחרי שקלא וטריא של מומחים בבתי אולפנא לתורת הלכה – דרשת האגדה גבולי ההבעה שלה רחבים ביותר, מגמתה אינה נקודת הכתב, אלא הרוח המוסרי המפעם את הכתב ושבא לידי בטוי מתוך מערכי לב של הדרשן ומעוף דמיונו בשעת הדרשה.

כשם שהחרש האמן לוקח חומר של עץ או של מתכות ועושה ממנו כלי נאה מעשה חושב נחמד למראה, ובכוח כשרונו הוא מרים גוף פשוט מעולם הדומם אל גבהי מרומים של עולם היופי; וכשם שהצייר האמן באמצעות המכחול שבידו מכניס “רוח חיים” בצבעים ובורא יצורים יפים מרהיבי עינים מצורות הטבע והופעותיהן, כן הדרשן בכוח הדבור החי מפיח נשמת חיים בדברים שבכתב. בכשרון דבורו הוא עושה ציצים ופרחים לתורה ומצייר ציורם יפים מעולם העשיה ומעולם האצילות ונותן בהם כוח וגבורה להיות מושלים בנפש האדם להטותה אל כל ישר וטוב בעיני אלהים ואדם.

ולפיכך קראו לבעל אגדה “עתיר נכסין” (ב“ב קמ”ה ע"ב), שכן אינו מוגבל בכוח יצירתו, כמו בעל הלכה, והנהו עשיר בחומר לדרשותיו.

לפניו נפתחים כל דרכי הדרש ואופני הדבור השונים, האגדות העממיות, החידות, המשלים, החזיונות – רקמת הדמיון והשיר, הרמזים, הנוטריקון והגימטריאות ואפילו מילי דבדיחותה, דברי הבאי וגוזמאות, ובלבד שידע להתאימם לחפצו ויעלה בידו לתת “פנים מסבירות לאגדה” ולמשוך לבו של השומע ולטעת בקרבו גרעיני מוסר השכל, דעות ישרות ומדות טובות. הרשות בידו לטייל בפרד“ס (פשט, רמז, דרש, סוד) כחפצו, ובלבד שיצא בשלום וימצא שם נתיבות יושר אל “האגדות המשובחות” שהן כ”ברכות מים" משיבות נפש השומעים, ולא יאבד דרך בסבכי ארחות עקלקלות של דרושים, רמזים וסודות, הרחוקים מטבע המציאות והגיון החיים – הפוגמים הטעם היפה של הדרשה.

ופעולת האגדה רחבה ביותר באיכות ההשפעה שלה וגם בכמות המושפעים ממנה. בעוד שדרשת הלכה מכוונת פעולתה כלפי חוג מוגבל של תלמידים, דרשת אגדה היא עממית, ופעולתה חובקת המוני עם של שומעים. ולפיכך קראו לבעל אגדה “עתיר פומבי” (שם) לפי שהכל נאספים לשמוע דבריו.

ומובן, כי תאור מהותה של “הדרשה בישראל” בודאי, שראוי להיות נחשב לצורך ספרותי חשוב ביותר. בספרותו של כל עם משתקפים החיים הרוחניים של האומה בכל הופעותיהם וגלגוליהם השונים ובה אתה מסתכל ורואה כבאספקלריה המאירה את פרצופו הרוחני והמוסרי של העם. ולכן ציור ספרותי של הדבור החי, הקורא להטבת החיים האנושיים – זה הכוח המניע את הגלגל העליון של העולם המוסרי, – בדין שתהא לה זכות של תפיסת מקום בספרות ישראל, שהדבור החי הוא מחוללה, שהרי הדרשה היא המקור, הוא החומר, שממנו נוצרה התורה שבעל פה.

הדרשה הוא המעין, שממנו שואבת האומה רוח קדשה. רישומה הוטבע עמוק בעצם מהותה של הנפש הישראלית והשפעתה נכּרת על הלך רוחו של העם ודרכי חייו הפרטיים והכלליים. דרשת בית הכנסת המתיקה ליהודי את מרירות חייו הגלותיים ועודדה את נפשו העגומה. וקולה היה נשמע תמיד גם מחוץ למקדש העם. כל מאורע פרטי של בית אב בישראל, כל מסבה של יהודים למקרה ששון או למקרה תוגה, כל סעודת מרעים וזבח משפחה נקדשו ב“בדברי תורה” של דרשת האגדה. ילד מתחיל חומש כבר שפתיו דובבות “דרשה” מיוחדת לכבוד המאורע, והדרה של בר־מצוה וחתן ביום חופתו היתה למנהג קבוע בישראל. ובכלל רבה חשיבותה וגדול פרסומה של הדרשה בקרב עם ישראל במדה שאין דוגמתה אצל כל אומה ולשון. הדרשה היתה אפוא לקנין לאומי חשוב של היהודי, לכלי שרת מיוחד לו בשביל שכלול רוח ונפש ותחיה לאומית בכל התקופות והזמנים ובודאי שבירור מהותה ראוי הוא, שישמש נושא ליצירות מיוחדות בספרות ישראל.

ואותו “הציור הספרותי של הדבור החי” צריך להבליט ביחד עם תמונת הדרשה גם דיוקנו הרוחני של הדרשן. דרשן בעל כשרון הוא שבח גדול לאומה, שממנה יצא. וכל חכם, שנתן לו ה' לשון למודים לשפר רוח האדם וללמד דעת את העם, ובכוח דבורו הוא מביא רפואה לעולם )“לשון חכמים מרפא”), הרי הוא ממזכי הרבים וזכותו גדולה ביותר. וחשוב הדבר מאד, כי תכונתו וטיבו בתור דרשן יהיו מופת לרבים וזכר שמו ופעולתו יהא שמור בגנזי הספורת לתועלת הדורות הבאים. ואעפ"י שהיצירה כבר מעידה על יוצרה וכל דרשה אוצרת דמותו הרוחנית של הדרשן, מכל מקום יש צורך בגדר האפשרות ובאיזו מדה שהיא לצייר איזו שרטוטים מתולדתו של הדרשן.

ו“הדרשה בישראל”, המתוארת בספרי, אין משמעותה רק ספרי דרוש במובן חוג צר של דרשות מיוחדות לשבתות ולמועדים וכדומה, כי בפועל נכנסים לספרי גם באורים על תנ"ך, ספרי יראים וספרי מוסר, ספרי חסידות, ספרי קבלה, ספרי מחקר היהדות עד כמה שיש להם שייכות לספרות הדרוש לפי ההגדרה הנכונה שיש לאותה הספרות. השם “דרש” משמע להוראת צורה מסוימת של חלק ידוע מבאורי התורה, וממנו נוצר המושג “דרשה” לכל לקח מוסרי או מדעי, הבנוי על יסודות של כתבי הקודש. ושונים המה הדרכים שמשמש בהם הדרשן בבואו “להפיץ מעיינותיו חוצה”. יש שמסדר את הדרשות לפי פרשיות התורה, ויש שמסדר אותן לפי הענינים, לכל דרוש נושא מיוחד, ויש שנותן לקובץ דרשותיו דמות של ספר מוסרי או גם ספר מחקר – הכל לפי טעמו של הדרשן והשקפת־העולם שלו, המטביעה חותמה על חבּוּרו. ובאופן זה או זה הספר כולל בתוכו כל אותם הרעיונות עצמם, שהדרשן הביע אותם לפני קהל שומעיו בתבנית של דרשה מסוימה, ורק בכתב קבל הספר צורה זו או אחרת. ובפועל כל סוגי הספרות הללו נכנסים לגדר דרוש, לפי שהם יונקים חיותם מן המאור שבתורה ובאים לבאר באיזו מדה שהיא מקומות ידועים שבכתבי הקודש.

ובכלל אינה דומה הדרשה שבעל פה לדרשה שבכתב, כמו שאינו דומה טיבו של דרשן לטיבו של מחבר. דרשן בעל כשרון יכול להיות מחבר גרוע, שאצלו הכתב ממעט הדמות ונוטל הטעם של הדרשה. אותה הדרשה עצמה, שגדלה השפעתה על השומעים, אינה פועלת כל פעולה טובה על הקוראים, ולהיפך דרשן מעוט הכשרון יכול לסדר את הרעיונות של דרשותיו באופן היותר טוב בכתב, ויפה כוח חבּוּרו מכוח דבּוּרו.

וכיון שספרי זה בעיקרו בא לתאר מהותו של הדבור החי, של הדרשה הצבורית, יש לציין כאן את העובדה, שכל אלה הספרים השונים, שנמצא בהם היסוד הדרושי מאיזה צד שהוא, הרי הם פרי הדבור החי של הדרשה הצבורית. מן הכלל הזה אינם יוצאים אפילו ספרי מחקר כעין “האמונות והדעות” ו“העקרים”. אעפ“י שאין לנו ידיעה ברורה על דבר מחבריהם אם היו דרשנים או לא, יכולים אנו לפתור שאלה זו בחיוב מתוך ההבנה ההגיונית בטבעיהם ונטיתם הנפשית של בני אדם. בטבע כל איש נטועה תשוקה מיוחדת מסור הגיוני לבבו לאחרים ולהשפיע מהוד חכמתו על זולתו, ומכיון שאדם קנה חכמה, מיד נמצא לו אותו כלי אומנותה של ההשפעה הרוחנית – כוח הדבוּר ההגון ובטוי הלשון. “לב חכם ישכיל פיהו” – החכמה משיחה אלמים ומצחצחת את הלשון, שהרי משה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון, “כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים” (דברים, רבה א'). וחזקה על כל איש חכם־לב, מחבר ספר דרושי, כי תכנו של הספר היה מקודם לקנין הצבור בכוחו של הדבוּר החי בתוך הסביבה, שבה עברה פעולתו של המחבר. ובודאי חכם גדול כרבנו סעדיה גאון, טרם הכניס רעיונותיו בספר, היה דורש אותם לפני אנשי הסביבבה שלו בדמות דרשות מיוחדות, וכן רבי יוסף אַלבּוֹ ושאר חכמי ישראל לא היו “כובשים נבואתם” והיו מוסרים דברי תורתם בעל פה טרם שהתגלמו בצורות האותיות שבכתב. ועל פי “חוקי ההשערה” הללו, הקרובים לודאות, נכנסו לספרי כמה מגדולי חכמי ישראל כדרשנים, אעפ”י שאינם מפורסמים באומה לדרשנים אלא לחוקרים או מבארים של עקרי היהדות, אבל באמת לפי תכונת חבוריהם הרי הם דרשני היהדות הנאמנה במיטב המובן של המושג הזה, ובספריהם אתה מוצא חומר הגון, שערכו חשוב ביותר בשביל דרשנים.

מלבד השקפות על הדרשה והדרשנים ותאור ערכם המוסרי, המדעי, האמנותי והצבורי בקשר עם חיי היהודי בתקופות שונות ובמדינות שונות, מוּבאות בספרי כמה דוגמאות של עניני דרוש, מוּסרים ודעות ומחקר היהדות – הגיוני לב של כל דרשן ודרשן. לשם הבלטת אָפיו של הסגנון וההבעה הדרשנית של אותו הדרשן. וממילא הספר הוא גם כעין אַנתוֹלוֹגיא דרושית־מוסרית רבת הגוונים, בה תופסים מקום כל השיטות והאופנים השונים, שהיו משתמשים בהם הדרשנים במשך הדורות לפעול על לב העם ולהורות לפניו הדרך ילך בה. ועם היות חבורי יצירה ספרותית לתולדות הדרשה ותאור מהותה, הריהו במדה ידועה גם מאסף מועיל לדרשנים ולסתם קוראים, הצמאים לדבר ה', ונפשם מסוגלת להיות נאצלה מזיו האגדות ולמצוא קורת רוח במנעמי הדרשות.

ואופן ההרצאה של החבוּר מתאים לספר עממי. כל איש היודע עברית יוכל לקרוא בו ולהבין את תכנו, שהרי זוהי תכלית כל ספר להיות מדריך ומורה לבני אדם ולפתוח לפניהם שערי חכמה ודעת, ובמדה שהסגנון של חבוּר קל ונוח להבנה, כן יגדל ערכו, והשם ספר הולמו. ומתוך השקפה זו, חבוּרי צריך להיות נחשב לדבר בעתו. התרבות הכללית, שתקפה בעצומיה את לבם של בני הדור וכבשה את החנוך העברי, משפיעה גם על הצעירים, שעדיין עומדים במחיצת היהדות המסורתית, שאיפה לספרו חיה, לענין חדש ומשוכלל מושך את הלב. ומההכרח לעשות קישוט לתורה בדור זה, המלא קרירות דתית, ולהלביש אותה לבוש חדש של סגנון משוכלל ושפה ברורה. בשעת חירום לנפש האומה, בשעה שגנזי ספרותנו העתיקה הולכים ונעלמים מאָפקו של הדור הבא, בשעה שמוחות בנינו הולכים שבי לפני קסמיה של הספרות הכללית, אין חכמי האומה וקברניטיה רשאים להעלים עין מן הנעשה סביבם ולאטום אזנם לקול דפיקת הלב ותביעותיו של הדור הצעיר, לבלי לעשות בשבילו מאומה. נחוץ לברוא ספרות מלאה חיים, שתהא בבחינת “קנקן חדש מלא ישן”, כדי לחבב תורת ישראל על הדור החדש.

ורחוק אני מלנהוג סלסול בעצמי ולענוד לראשי עטרה של חוקר וכותב תולדות הדרשה בישראל. נושא החבוּר מקיף מרחב רב של מרחק וזמן ואין אפשרות לצמצם כל החומר הרב בספר אחד. אבל היסוד הונח ועליו הוקם בנין על פי מדרגת חכמת הבניה, שנפלה בחלקי, ועוד יבואו בנאים וארדיכלים אחרים וימשיכו הבניה וישכללו את היכל הדרשה.

אכן, ששים פרקי הספר אוצרים בקרבם חומר הגון, מסודר ומעובד לתולדות הדרשה העברית ולתאור מהותה והשתלשלותה מתקופת האבות1 עד התקופה האחרונה. והספר הוא דבר שלם בפני עצמו, כולו מוקדש לבירור הנושא “הדרשה בישראל”, הממלא את כל הספר, שהוא כעין חטיבה מיוחדת בספרות הרבנות. וכמלואים לספר זה וכחלק ממנו חובר מאתי ספר “תורת הדרשה”, שתעודתו לסדר ולשפר את הדרשה על ידי כללים וגדרים מסוימים לפי חוקי הדבוּר היפה וההגיון הישר.

ואני תקוה, שכל הוגה בספרי ימצא בו טעם וענין מושך את הלב בתוכן וצורה. מתוך קריאה עיונית יכנס לפני ולפנים בהיכל הדרשה העברית, ושם יופיעו לנגד עיניו דמויות נהדרות של מורי העם וגדוליו “דור דור ודורשיו”, מטיפים תורת חיים, תורת חסד, תורת אהבה. מתוך מרחבי הדורות יגיע לאזניו “קול הדר קול משובה” של דרשני היהדות התמימה ויזדעזעו הנימין שבלב, ויתעוררו בו רגשי קודש, רגשי געגועים לכל יקר ונעלה שבאוצר האומה, רגשי הכרה עצמית וגאון במקור ישראל; ומתוך המאור שבדרשות, מתוך גנזי חכמה, גנזי זוהר, הגלומים באגדות חז"ל, יתמשך אליו שפע אור של הוד נפש, של בהירות ההשגה בעדונים העליונים והרגשת טוב טעם ותוכן נשגב בחיים.

והנני מברך את ה', ששׂם חלקי עם מזכי הרבים, והיה זה שילומים לעבודתי.

שמעון יעקב הלוי גליקסברג

בהרב המופלג בתו“י ר' מאיר דב ז”ל.

ת“א ט”ו מנ“א, ת”ש.


 

ספר ראשון    🔗

פרק ראשון.    🔗

הדרשה בשנות קדומים. – האבות. – משה ואהרן. – יהושע, הזקנים, שמואל, דוד ושלמה. – תקופת הנביאים, תעודת הנבואה, תורת הנבואה, ליצת הנבואה, אישיותו של הנביא.


עתיקת יומין היא הדרשה העברית ומספר שנותיה שנות עם ישראל. ממנה הונחה אבן פנה לעתידות ישראל להיותו לאור גוים, סולל דרך אמונה לבני דור ודור, והיא יסוד ומכון לרוח ישראל ותורתו, להיות להם תקומה כיום הזה.

עוד בימי קדם קדמתה, עת החושך כסה ארץ ובני אדם עדיין לא ידעו “להכיר בין תכלת ללבן”, כבר נשמעה הדרשה העברית מפי אברהם אבינו, שהעירה את יושבי חלד מתרדמת ההזיה האלילית. באשמורת הבוקר ההיסטורי היה אברהם “מטלטל את עצמו ממקום למקום” לפרסם לבאי העולם את מציאות הבורא, והיה הולך מעיר לעיר וקורא בשם ה', “ומרגלית טובה היתה תלוּיה בצוארו, שכל חולה שראה אותה מיד נתרפא” (ב“ב ט”ז), כשרון־הדבוּר נפלא היה לו ללמד תועים בינה ולרפא חולי הבערות ונגוּעי הדעות הכוזבת ו“אסף המון בני אדם ויקראם להורותם אל האמת אשר השיג ולבאר להם בראות העיון, כי יש לזה העולם אלוה אחד והוא בורא כל זולתו, וכי אין צריך לשית לב לאלה התמונות והצלמים ולא לדבר מן הנמצאים ויזהיר בני אדם על זה במשוך לבותם במענה רך ובגמילות חסדים… וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם על זאת הדרך היו קוראים לבני אדם” (מורה נבוכים ב‘, מ’ ועיין יד החזקה הלכות עכו"ם א').

ובני עמרם, משה ואהרן, היו מאספים את זקני בני ישראל במצרים, להודיעם את דבר ה' ולבשרם בשורת הגאולה. ועיקר הדברן והמליץ לפני העם היה אהרון (שמות ד‘, ל’), הוא היה המתורגמן של משה (רש"י ואבן עזרא ז' א'). ולפי המסורה (ש"ר פ' ה') “היו בידם מגילות, שהיו משעשעין הן את ישראל משבת לשבת לומר שהקב”ה גואלן", משה ואהרן סבבו מקבוץ לקבוץ להטיף נטפי נחומים על לב כואב ויפיחו בקרב אחיהם רוח אמונה ובטחון באלהי מעוזם, כי יבואו להם ימי חופש וגאולה מכור הברזל במצרים.

ותורת פיהם של אבות, מימות אברהם עד משה, הכשירה את בני ישראל להתקרב אל “המעמד הגדול” ולשמוע עשרת דברי הברית ממרומי הר סינ י, זה הנאום הנצחי, הממלא חללו של עולם וקולו “קול גדול ולא יסף – שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו”, משום התעורר שפע אלהי ונפתח מקור הנבואה למבקשי ה' “לכל חד לפום שעורא דיליה”. אדון הנביאים, האחד המיוחד, שנבחר להסתכל “באספקלריה המאירה”, התנשא במרומי המחשבה מעל לגובה היכולת האנושית ו“נגש אל הערפל אשר שם האלהים”, ומשם שאב זוהר חכמה עליונה, להגיה אור חדש בדרך החיים בתורת ה'. ואור “התורה והמצוה” הפיץ בין העם על ידי ה“אמירה” ו“הדבור” במלאו בכל עת את הצווי הגדול “דבר אל בני ישראל”.

והדבור של משה, אף כי היה מקיף כל מקצועות חיי העם ההווים, הפרטיים והכלליים, לשפוט בין איש ובין רעהו, לפקח על צרכי העם במדבר ולעצור בעד התלונות, שעלולות היו להתפרץ בכל עת ובכל שעה – בכל זאת התרכז (הדבור) ביחוד בעבודת הרוח לעתיד, להורות את העם חקי האלהים ותורותיו ולעשותו לעם חכם ונבון. וכאשר קרבו בני ישראל אל גבול הארץ, שהבטיח להם ה‘, “הואיל משה באר את התורה” ולשנן להם את החוקים, ויעביר לפניהם את דברי קורותיהם מיום צאתם מארץ מצרים ואת הטובות אשר הפליא ה’ לעשות עמהם ויתאר להם את העתידות הלא טובים הנשקפים להם בעברם על דברי הברית, אשר כרת עמהם ה' לשלומם ולטובתם. וכשהגיעה שעתו להפרד מעל עמו הטיף אמרותיו הנשגבות בשירת “האזינו”, שתחלתה תוכחה וסופה נחמה. אין צח כצחות לשונה ואין גובה כגובה מליצתה ואין ערוך לתכניתה בספרות העולמית, כי בה כלולות כל המוצאות את ישראל בעבר, בהוה ובעתיד, “וגדולה שירה זו שיש בה של עכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא” (ספרי). השירה הזאת (לשון הרמב"ן) היא “שטר עדות, שהרבה נסבול ונוכל, ואם השם יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם”. ואחרי אשר הביע הרועה הנאמן את ברכתו לעם מרעיתו, ברכה לכל שבט ושבט ביחוד וברכת־הפרידה לכל ישראל בדבריו האחרונים: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וגו' " – הפקיד רוחו ביד אלהי הרוחות.

ויהושע, שהיה “מלא רוח חכמה”, הלך בעקבות רבו וידבר אל בני ישראל את דבר ה' ויזהירם ללכת בדרכיו. ואחר שגמר את אשר החל משה וינחיל לישראל את ארצו ויחלקה לשבטיו “והניח ה' לישראל מכל אויביהם מסביב”, קרא לזקני ישראל ולראשיו ויחזק את לבם במצות השם ללכת בדרכיו ויאסוף את כל שבטי ישראל שכמה וידבר לפניהם את דברי־מוסרו הנעלים, ויחזכיר להם את החסד, אשר עשה עמהם ה' מימות אברהם עד כבוש הארץויטה את לבבם ליראה את ה' ולהסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם. דבריו הנמרצים פעלו על לב העם, עד כי פעם אחר פעם קרא: “את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע”.

הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושע, מלאו את תעודתם הגדולה לחזק את לב העם בדבר ה' ולהסירו מאחרי הבעלים, אך כאשר תם הדור הזה רפתה המשמעת בקרב העם ו“גם אל שופטיהם לא שמעו” ויזנו אחרי אלהים אחרים. “דבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ” עד אשר זרחה שמשו של שמואל הרמתי.

שמואל נחשב לשני במעלות הנבואה עם משה רבינו (ירמי' ט“ו, א', תהלים צ”ט, ו'), וכמשה גם הוא נועד מאת ההשגחה העליונה להיות רועה נאמן, מורה ומנהל לעמו, מושיעו וגואלו מתלאותיו מבית ומחוץ. חַנה, אשר רוח השירה ודעת אלהים נוססו בה ונחשבה בין שבע הנביאות שעמדו לישראל, הקדישה את בנה משחר טל ילדותו לה‘. ואחרי הגמלו הביאה אותו למשכן ה’ בשילה, ושם קלטה נפשו זוהר חכמה ודעת עליון, ורוח ה' החלה לפעמו מנעוריו ויהי לנביא וחוזה. הוא נתן כל כוחות נפשו וכשרון רוחו על טובת העם "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לה' ". ביחוד שם כל מעיניו לעודד ולשגב את רוח העם ושרש מלבו את הבלי אלהי הנכר ותעתועיהם ויהי “הולך מדי שנה בשנה וסב בית אל גלגל והמצפה ושפט את ישראל בכל המקומות האלה”. ויורה את העם דעה והשכל ויפקח עיניו לראות, כי “אלהי הגויים לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה” וכי הברית אשר כרת ה' את ישראל לעולם לא תופר, “כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אותם לו לעם”, מדברותיו הנעלות של החוזה הגדול, שהשמיע בסוד קהל ועדה בערי יהודה, הכו שורש בלב העם לישר ארחות חייו בנתיב תורת ה' ומצוותיה ולהפיח בקרבו רוח אומץ, להתנער ולהתחזר בהמון תלאותיו שסביב שתו עליו אויבי נפשו.

ושמואל הנביא, שפעל פעולה עצומה על חיי עמו, האציל ביחוד מרוחו הכביר על יחידי סגולה שבבני דורו, ויעמיד “להקת נביאים”, שהסתופפו במרכז מושבו ברמה. ומתוך פעולתו של שמואל נפתחה התקופה הגדולה, שבה יתפאר ישראל, היא תקופת הנביאים.

במספר הנביאים הראשונים מונים החכמים ביחד עם שמואל גם דוד ושלמה (שוטה כ"ח:).

דוד, מלבד שהיה מושל וגבור מלחמה, היה “עוסק בשירות ותשבחות” ומנעים שירי עוז, תודה והלל, המלאים רגשי אש דת וחקר עליון, השתפכות נפש האומה לפני קונה, קורותיה געגועיה ועתידותיה.

כנור דוד נתן לאנושות את הקולות היותר יפים של שירת הנפש, ומזמורי תהלותיו הרעיפו ברכת שמים להחיות רוח אנוש ולרוות צמאון נפשו לאל חי – והוא “הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב נעים זמירות ישראל”.

ושלמה, אשר ביקש לא עושר וכבוד, כי אם “לב שומע”, שרתה עליו רוח הקודש והיה אומר בנערותו “דברי זמר”, ויהי שירו חמשה ואלף, והמעולה שבהם זה שיר אהבה, המקודש בקדושה של מעלה ו“כל העולם לא היה כדאי כיום שנתן בו שיר השירים”. ובהיותו לאיש היה אומר דברי משל, לדעת חכמה ומוסר ולתת לפתאים ערמה. וידבר שלשת אלפים משל. וכשהזקין אמר “הבל הבלים” – נשא מדברותיו על תכלית חיי האדם ויתרונו תחת השמש. הוא למד דעת את העם “וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן אלהים בלבו”. ונקרא שמו “קהלת”, שהיו דבריו נאמרים בהקהל ו“משמר נכנס ומשמר יוצא לשמוע חכמת שלמה” (מדרש קהלת א').

המקדש, אשר בנה שלמה לתלפיות, התנוסס בברק זהרו שנות מאות, וכבוא גויים שערי ירושלים היה לשרפת אש. אבל חכמת שלמה לא חלו בה ידי זרים ושנות אלפים לא עממו זהרה.

\־ \־ \־ \־ \־ \־

במשך שש מאות שנה, מימות שמואל עד הנביא האחרון מלאכי, היה דבר ה' הולך וחזק בקרב ישראל. הנביאים עמדו על משמרתם בתור מורי העם ומוכיחים בשער, והיו ממלאים בכל עת את תעודתם באמונה, לעורר ברוח קדשם את לב העם ולהפיץ בקרבו דעת ה'. פעולתם לא היתה לשעה אלא לדורות, כי רוח הנבואה היא רוח היהדות הנצחית בכל דור ודור.

עיקר תכלית הנבואה הוא לא רק להגיד עתידות, כי זהו עיקר אצל הקוסמים, שאין לנביא חלק בהם (עיין עקרים ג' י"ב). אבל עיקר תפקידו של הנביא הוא להיות מוכיח ומורה לעם ולקרבו אל מדרגת השלמות המוסרית. והיה מגיד מראשית אחרית, כדי שידע העם להזהר ממעשיו הרעים ולהיטב את דרכיו למען עתידותיו הטובים. ה' שולח את דברו ביד נביאו והוא משמיע את דבר ה' בקהל עם. כי תעודתו הרמה היתה תמיד לנגד עיניו ותמלא את לבבו רוח כביר לבלי הכחד תחת לשונו כדברי מוסרו, כדברי ירמיה הנביא: “ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל” (ירמיה כ').

התעודה הנבואית היא כללית ומקיפה את כל עניני החיים ושואפת לתקן סדרי המדינות ויחסי העמים זה לזה. דבר ה' היה אל ירמיה הנביא “ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות” (א' י') וישעיה הנביא נשא משאו על עמים שונים: משא בבל, משא מואב, משא דמשק, משא מצרים, משא דומה, משא בערב ועוד, – אבל ביחוד שמו הנביאים את לבם למצבו של עם ישראל. כל מאוים היה לראות עמם בתור עם סגולה, גוי צדיק, שומר אמונים, שיהיה לאור גוים בחייו המתוקנים ברוח תורת ה', תורת הצדק והמשפט. ובכדי שתתגשם משאת נפשם בפועל, הקדישו את חייהם להורות את העם דעה, לשפר את מעשיו בהווה ולהכשירו לחיים מזהירים בעתיד. לדברי הנביא לא היה זמן קבוע מראש וחוג מוגבל של שומעים, אלא השתמש בכל שעת הכושר לשאת את מדברותיו כשהיה הצורך בזה. עיניו היו משוטטות בכל פנות העם להתחקות על דרכי חייו, וכשהיה רואה מגרעת בחיי היחיד והצבור היה משמיע את קולו ליסר את החטאים בשבט פיו ולתקן את המעוות. מבטו היה חודר גם אל “החלונות הגבוהים” של שרי יהודה וקציני ירושלים לשחרם מוסר ולגלות את עווֹנם לעיני השמש. בלי משוא פנים השמיע הנביא את תוכחתו לבקרים באזני שלוי ארץ “השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק” (עמוס ו') ולא נחלו על שבר עמם ומקשיחים לבם מאחיהם האביון ומדכאים בשער עני “ועל בגדים חבולים יטו” (שם ב') בתוכחתו לא נשא הנביא גם פני מלכים. נתן הנביא בא אל דוד ויוכיחהו בפניו על עוונו וכן אליהו ושאר הנביאים דברו קשות עם נושאי נזר המלוכה ויפקחו עיניהם לראות את משוגתם. הנביא בכלל לא ידע כל ויתוּרים והיה עשוּי לבלי חת, ובשעה שהיה מביע את דברי תוכחתו היתה לשונו אש אוכלה ושפתיו ברור מללו, כי האמת הנצחית היתה נר לרגלו ואהבתו אליה לא ידעה כל גבול וממנה לא סר אף כחוט השערה.

הנביאים רואים את אשרו המדיני של העם בסדרי החיים המתוקנים ובשמירת חוקי התורה ביחס איש לרעהו, ולפיכך מדגישים תמיד את קלקול המדות בתור סיבה מרגיזה את מוסדי המדינה ושלומה. ירמיה הנביא, בשעה שלבו מתמרמר על הירידה המוסרית של בני עמו, כי “העווּ את דרכם שכחו את ה' אלהיהם” ונפשו עליו תאבל על חורבן ארצו ההולך וקרב לבוא – קורא במר רוחו: “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה” (ה' א'). וישעיה הנביא קורא לעמו: אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" (א' י"ט). ביחוד הזהירו הנביאים כי בעת צרה מדינית אל ישען העם על חסדי הגויים ואל יבקשו עזרת זרים, כי “מצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדיו כולם יכליון” (ל"א ג') – כי גבורת הלאום היא ברוח ה' קדוש ישראל ובו תשועתו.

תורת הנביאים היא תורת היהדות השלמה, הכלולה בתורת משה, ומוסרם הוא מוסר הצדק המוחלט, הדורש טוב לכל אדם בלי הבדל מעמד ולאום משא נפש הנביאים הוא הרעיון הגדול של תכלית ההתפתחות האנושית, כשיגיע השלום הכללי לכל בני האדם “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיה ב‘, מיכה ד’) וחזון רוחם הוא האושר הנצחי, שיבוא באחרית הימים כשיזרח אור הדעת בעולם “כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים ליד מכסים” (ישעיה י"א).

מלבד תעודת מורה ומוכיח היה לנביא עוד תעודה גדולה ונכבדה – היא תעודת הנחמה. ואת התעודה הזאת מלאו נביאי ה' באופן נשגב ונעלה. רושם תנחומותיהם נצב וקיים לעד בנפש היהודי, שאינו נופל תחת סבל יגונו בארצות נודו. נטפי הנחומים שבדברי חוזי יה הרעיפו טל של תחיה על לב אבלי ציון וחזקו ידים רפות להתעודד בתקוות העתיד, כי ישוב ה' לרחם את עמו ולהשיבו לבצרון.

הנביאים הביעו דבריהם בשפה ברורה ומובנת לכל. וכדי להסביר ביותר את הכוונה הצפונה בדבריהם השתמשו במשלים וחזיונות, ולפעמים היו מבליטים את דברי נבואתם באותות ומעשים מוחשיים בשביל לפעול על עין השומעים או כדי לתת לפרט ידוע של נבואתם אופי של הודעה ומבית, הנקלטת בחוש ההמון על ידי תמונה מוזרה יוצאת מן הכלל, כי “כל מילתא דתמיהא מידבר דכירי לה אינשי” (חולין ע"ה:). אחיה השילוני תפש בשלמה אשר על ירבעם ויקרעה שנים עשר קרעים לאות, כי קרע ה' את הממלכה מיד שלמה (מלכים א' י"א). ישעיה הלך ערום ויחף לאות ומופת על מצרים וכוש (ישעי' כ'), ירמיה נתן מוסרות על צוארו להורות על עול מלך בבל (ירמיה כ"ד) ויחזקאל לקח לבנה וחקק עליה את ירושלים ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה, וכל זה להראות על מצור ירושלים (יחזק ד'). ועוד כמה פעמים כיוצא בזה.

המליצה, שהשתמשו בה הנביאים, מלאה שירה ויופי נעלה. השפה הנבואית מצטיינת בתכונתה המיוחדת ושפוך עליה הוד נשגב, שאין דוגמתו אצל אמני הדבור ופייטני הדורות. שירת הים, שירת האזינו, שירת דבורה, מזמורי תהלים, שיר השירים, וכדומה להם בכתבי הקודש, מרוממים את הרגש ומרעישים את הלב בעוז מליצתם. מה נפלא הציור של תחית ישראל במשל “העצמות היבשות” של יחזקאל וכמה מן החן בשירת הנביא “אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו” (ישעיה ה'), וכמה מן היופי במחיצת הנביא בתארו את השלום הכללי בעתיד – “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות” (שם ב, מיכה ד'), מה אדיר וחזק כוח הבטוּי של יואל הנביא בציירו את יום ה' הגדול והנורא (יואל ב') ומה נעימה ונשגבה המליצה בתנחומות ישעיהו.

־־־־־־־־־־־־־־־

אישיותו של הנביא ואופן הכנתו אל מעלת הנבואה יצויר אצל הרמב“ם (יסודי התורה ז') בדברים דלהלן: “מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. אדם שהוא ממולא בכל המדות הללו ושלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותם הענינים הגדולים והרחוקים ותהא לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם, ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו, שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת כסא הכבוד, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בהחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה, מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים, הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו, שאינו כמו שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר”. והולך הרמב”ם ומונה כמה אופנים, מעות ומדרגות בנבואה.

־־־־־־־־־־־־־

תקופת הנבואה, שבאה מתוך השראת השכינה על יחידי סגולה שבבני עם סגולה, היא הופעה נשגבה בתולדה האנושית. וספרי הנביאים המה הרכוש הלאומי היותר נעלה, שנשאר ליהודי לפליטה מכל מחמדיו מימי קדם.

הנאום הנבואי הוא נצחי והשפעתו אינה פוסקת עד עולם. בתכנו ובצורתו הוא מעורר את הרגש, מחממם את הלב ומאיר את המחשבה האנושית בכל דור ודור. הוא המעין, שממנו שואבים רוח הקודש כל נואמי נאום ומורי דרך ה' עד היום הזה.

והדרשה העברית, שלקחה מקומה של הנבואה אחרי אשר נסתם חזון מישראל, מתפרנסת ויונקת זה שנות אלפים מן הנאום הנבואי. וזהו ההבל שבין הנאום הנבואי והנאום הדרושי, כי הנבואה היתה שוטפת ומפכה ממקורה, והנביא לא הסתמך בדבריו על החכמים והנביאים שקדמוהו, דברי נבואתו מתחילים ב"כה אמר ה' " כי רוח ה' דובר בו ומלתו על לשונו, אבל הדורש זקוק להסתייע מן הכתובים, מהיות כל תפקידו לבאר ולפרש את כתבי הקודש, כדי להוציא מהם את הגרעין המוסרי הדרוש למטרת נאומו, כי מיום שנחתמה הנבואה נחתם ספר התורה והנביאים בתור מקור יחידי לתורת היהדות, ואין אדם מחדש בה דבר בלתי אם יש לו סמך ורמז בתורה.


פרק שני.    🔗

הנאום הדתי שאחרי חתימת הנבואה. – עזרא הסופר. – תקנת קריאת התורה בצבור. – התרגומים. – התרגום והדרשה.


הנאום הדתי שאחרי חתימת הנבואה נקרא בשם “דרשה”, מהיות כל עיקרו מיוסד על הדרישה והחקירה בתורת ה', לפרשה ולבארה לפני העם כדי לזרוע על תלמי לבבו את דברי מוסרה.

הנביא האחרון מלאכי חותם נבואתו בדבריו: “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים” – רמז, כי מעתה נסתם חזון מישראל, ומקומו לקח עסק התורה ולמודה ברבים. מעתה לא ידרשו דבר ה' מפי הנביאים אלא מפי חכמי התורה, שידרשו אותה ויבארוה לפי המדות והכלללים שהתורה נדרשת בהם, כדי למצוא בה פתרון לשאלות החיים ולעשותה חוק ומשפט בישראל, ואז התורה תהא לקנין “כל ישראל”. ועזרא הסופר, אשר חי בתקופה, שבה נחתמה הנבואה, והוא היה הראשון לאנשי כנסת הגדולה, שהיו ממשיכים את התעודה של הנביאים (“ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”). “הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז'). הנבואה פסקה מישראל ובא עזרא והניח היסוד להדרשה. הוא החל לדרוש את התורה וללמדה בישראל. ועל ידו עמדו שורה שלמה של חכמים, שקראו לפני העם “בספר תורת האלהים מפורש ושׂוֹם שכל ויבינו במקרא” (נחמיה ח'). הנבואה התבטאה על ידי השפעה עליונה בלתי טבעית, וכוח היצירה שלה היה רוח הקודש וזרם הרגש הפנימי, שאינו יודע גבול, אבל הדרשה משועבדת אל הכתוב, ולכן העיקר אצלה רוח ההגיון “ושׂוֹם שכל” ולא הרגש.

כדי לחזק ידיעת התורה בקרב העם תיקן עזרא קריאת התורה בצבור ביום ב' וה' בבוקר ובמנוחה בשבת, מלבד הקריאה בשבת ובימי המועדים ובראשי חדשים, שנקבעו מכבר (עוד מימי משה) לקריאה פרשיות מיוחדות מענינא דיומא לברר לעם משפט היום ותעודתו (מסקנא דגמרא ב“ק פ”ב ורמב“ם תפלה י”ב, כי עזרא הכניס רק סדר בקריאה בנוגע למספר הקרואים והפסוקים, ומעצמו תקן קריאה במנוחה בשבת). להקראה הזאת היה אופי של נאום דתי, בהיות תכליתה להודיע לעם חוקי האלהים ותורותיו ולהפיח בקרבו רוח דת ואהבת ה'. ובפרט בימי החגים, שהקריאה היא מעין המאורע, להורות הלכות החג, ענינו של יום ותכליתו.

מלבד זה תקנו אחר כך לקרוא בנביא בשבתות וימים טובים ענינים המתאימים במעט או הרבה אל התוכן של קריאת התורה. וקריאה זו נקראת בשם “הפטרה” מלשון פטירה וסלוק, כי קורין אותה בסיומא של קריאת התורה. ויש שבתות, שההפטרה היא לא מעין הפרשה, אלא מענינו של יום, כמו שבת ראש חדש ומחר חודש. ומיום שבעה עשר בתמוז והלאה קורין בתחילה תלתא דפוענתא שלוש פרשיות (ירמי' וישעי'), המעוררות על הסיבות, שגרמו לחורבן המקדש ואבדן הארץ, ואחרי כן שבעה דנחמתא – שבע פרשיות של נבואת ישעיה, המכלכלות דברים טובים ונחומים, לרפא פצעי לב אבלי ציון וירושלים ולעוררם לתחיה בתקוות הגאולה. וכן לתשעה באב ותעניות צבור נקבעו הפטרות מיוחדות. ויש מקורות המוכיחים, כי היו נוהגים להתאים קריאת ההפטרה למאורעות חשובים, שקרו בחיי הקהלות. רבנו סעדיה גאון כותב, כי “בשבת שיש בו הספד לחכם מפטירין פרשת גלה כבוד מישראל”. וכשנפטר רבנו שרירא גאון, אביו של רבנו האי גאון, קראו באותו שבת “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר” והפטירו “ויקרבו ימי דוד למות”, ובמקום הפסוק “ושלמה ישב על כסא דוד אביו” קראו “והאי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”. וכשנפטר הרמב“ם “נכנסו הקהל לבית הכנסת וקראו ברכות וקללות והפטירו בנביא משה עברי מת” (אבודרהם סדר הפרשיות). והרמ”א מביא מנהג, כי בשבת שיש בו חתונה מפטירין שוש אשיש (או“ח תכ”ח סעיף ח').

בנהרדעה היה המנהג לקרוא במנחה בשבת פרשה בכתובים )שבת קט“ז:), ובכמה מקומות נהגו להפטיר בנביא במנחה בשבת (שם כ"ד). ונמצא בתשובות הגאונים, שהיו רגילים לקרוא בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שלא לקרות (רש"י שם) והר”ן מס' מגילה (פ' הקורא עומד) כותב, כי בימיו היה בפרס ומדי סדר הפטרות לשבת במנחה לכל השנה.

ובשביל לברר להמון תוכן הקריאה, שלא היה מובן לכל (כי בימי עזרא הרבה מישראל לא היו מכירין בלשון הקודש ככתוב בנחמיה י"ג) עמדו עזרא וסיעתו ותרגמו התורה בלשון ארמי (מגילה ג' ע"א – “מפורש זה תרגום”) “ונהגו מימות עזרא שיהא מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים” (רמב“ם תפלה י”ב). “ועיקרו של התרגום, כדי להשמיע לנשים ועמי הארץ שאין מכירין בלשון הקודש” (רש“י מגילה כ”א, ע“ב, ד”ה ובנביא). ויש פסוקים בתורה ובנביא, שלא היו מתרגמים אותם בצבור, כמו מעשה ראובן, מעשה העגל, מעשה אמנון )עיין מגילה כ“ה ורמב”ם שם), מפני שתוכן הענינים הללו לא היה כדאי להתפרסם בשפה המדוברת בין העם, ודיה לקריאה בפני עצמה בלי תרגום, והמבין יבין. ומובן, כי התרגום לא היו משועבד בדיוק אל גוף הכתב של התורה מלה במלה, כי תכליתו היתה לבאר היטב את מובנה של הקריאה, וכבר אמרו “המתרגם פסוק בצורתו הרי זה בדאי” (עיין קדושין מ“ט, ע”א. רש"י ותוספות שם).

וכדי שלא לתת חופש לכל איש לתרגם את התורה בפומבי כחפצו, כי לפעמים גם “המוסיף הרי זה מחרף ומגדף” (עיין שם), דחו החכמים את התרגומים השונים מפני תרגום אונקלוס, שכתבו מפי ר' אליעזר ור' יהושע (מגילה ג' ע“א – בירושלמי הגירסא לפני ר”א ור"י) והוא מדויק די צרכו בהעתקתו הנאמנה למובנה הפנימי של התורה, ולכן היה ראוי למלא מקומו של תרגום עזרא, שנשכח במשך הזמן (עיין שם). אבל גם תרגום זה, מהיותו נאמן לרוח התורה אינו משועבד אל הכתב. וכדברי הרמב“ן “אונקלוס רודף אחר הענין ולא אחר המלה” (לך לך פסוק אחי אשכול). ונמצא בו הרבה מקומות, שהמתרגם נטה בם מדרך ההוראה הפשוטה והכניס בהם הוראה אחרת דרושית או אגדית, כמו: “ויהי האדם לנפש חיה” – “והות באדם לרוח ממללא”; “הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב” – הוא יהי דכיר לך מה דעבדית ליה מלקדמין ואת תהי נטר ליה לסופא”; “ויתעצב אל לבו” – ואמר במימריה למתבר תוקפיהון כרעותיה“; ואת הנפש אשר עשו בחרן “וית נפשתא דשעבידו לאורייתא בחרן”; “ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו” – וחזו את יקרא דה' והוו חדן בקורבני הון דאתקבלו ברעווא כאלו אכלין ושתן”. ועוד כמה וכמה מקומות שאונקלוס נטה בהם מן הוראת הכתוב, וביחוד התאמץ לשנות את הפשט בשביל להרחיק את ההגשמה וכל משיגי הגוף מן הבורא (עיין מורה נבוכים א', כ"ז), ויש מקומות המתאימים את הכתוב למסורת חכמי התלמוד, כמו “ורפא ירפא” – “ואגר אסיא ישלם” (ב“ק, פ”ה, ע"א); “חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות” – “חלק כחלק ייכלון בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא” (סוכה נ“ו, ע”א)

ובנוגע להתרגומים האחרים, כמו תרגום יונתן בן עוזיאל, תרגום ירושלמי, כל פרשה מלאה דרושים ורמזים שונים.

וצריך לדעת, כי תרגום הקריאה היה דווקא על פה ולא מתוך הכתב (ירושלמי פ' הקורא עומד, הלכה א'; רמב“ם תפלה י”ב), ובאופן זה קבלה קריאת התורה בצבור צורה של נאום דתי פומבי, שמתוכו היה נשמע הד קול הנביאים בדבור חי “מפורש ושום שכל”.

והמנהג לתרגם את התורה והנביאים בצבור בשעת התפלה היה נמשך והולך זמן רב אחר חתימת התלמוד. במסכת סופרים, שחובר אחר חתימת התלמוד, איתא: “ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל ספר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה” (פ' י"ח, הלכה ד'). ובספר יוחסין (ע' 136 דפוס ווארשא) מצינו, כי בשבת הראשון למנוי ריש גלותא היה הריש גלותא בעצמו עומד וקורא בתורה ועליו עמד ראש ישיבת סורא ומתרגם, ואת ההפטרה היה מתרגם אדם גדול ועשיר.

במשך הזמן אבד התרגום את ערכו, אחרי שהשפה הארמית לא היתה מובנת בקרב הקהלות, שהתישבו בארצות אירופא, ונשארה אפוא, קריאת התרגום רק כעין מנהג בעלמא, אבל לא בתור פירוש התורה בלשון מובנת להצבור, ולכן החלו בהרבה קהלות לבאר את התורה בשעת הקריאה בשבתות וימים טובים לא בתרגום אונקלוס, אלא בשפת המדינה המובנת להמון השומעים. ועל זה צווח ר' נוטרונאי גאון בתשובותיו בזה“ל: “אלו שאין מתרגמין ואומרין אין אנו צריכין תרגום דרבנן אלא בלשון שלנו, בלשון שהצבור מבינים, אין יוצאין ידי חובתם, אלא חייבים לתרגם, אבל אם אין מתרגמין להכעיס בני נדוי הם, ואם מפני שאינם יודעים לתרגם ילמדו ויתרגמו, ואם יש מקום שרוצים לפרש להם, יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להם כרצונם”. אבל באחרונה נתבטל המנהג לתרגם את התורה והנביאים בצבור. משום שהעם לא הבין את השפה, ולהחליף תרגום אונקלוס בשפה המדוברת מצאו החכמים לבלתי הגון. ומה דברי הטור אורח חיים סימן קמ”ה: “ונראה שהם (בימי חכמי התלמוד) היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית, אבל לדידן מה תועלת בתרגום שאין אנו מבינים אותו, ואין לומר נלמוד מהם לפרש לעם בלשון שיבינו, דיש לומר תרגום שאני, שנתקן ברוח הקודש”. והב“ח משער כי בזמנו של ר' יעקב בעל הטורים עדיין היה המנהג לתרגם את ההפטרות של פסח ועצרת, כדי לפרסם הנס של פסח ומתן תורה (עיין ב"ח שם). ומוכח מתוספת מגילה כ”ד ע“א ד”ה “ואם היו”, כי בזמן בעלי התוספות היו נוהגין כך, אף על פי שבכל השנה לא היו מתרגמין את ההפטרות. מכל זה נראה, כי התרגום לא נקבע רק לשם מנהג בעלמא, ועיקר מטרתו היה לפרש את התורה ולהבינה לעם.

אכן דעת התורה התפשטה בקרב העם ביחוד על ידי הדרשה, כי בעוד שעיקר תפקידו של התרגום מוגבל בהעתקת הכתוב משפה לשפה, הדרשה מבארת את התוכן באופנים שונים ומתאימה אותו לפי צרכי החיים ודרישותיהם בהווה. וזאת היתה תעודתם של רועי ישראל הדרשנים, להגיה אור בהיר על כל אות ואות שבתורה ולהראות את המאור שבה, למען ידעו בני עמם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

מימות עזרא עד רב אשי היה החכם הדורש בונה את דברי דרשתו על “הכתוב” בתורה, בנביאים וכתובים, והדרשן שאחרי חתימת התלמוד מבסס דרשתו על “הכתוב” ועל “מאמרי חז”ל" ביחד. בפתיחתו אנו שומעים לא רק “מאי דכתיב” אלא גם "איתא בגמרא, וכדומה, והנהו דולה פנינים מים התלמוד והמדרשים ועושה אותם עיקר ויסוד לדבריו. וכשיולד בלבו של הדרשן איזה רעיון חדש בנוגע לחכמת החיים בכלל או למוסר היהדות בפרט, אף על פי שהרעיון גם כשהוא לעצמו הוא אמתי ונכון ומתקבל על הלב, בכל זה הוא מתאמץ למצוא לו חיזוק וסמך במקרא ובדברי הראשונים, כי כלל אמרו: “לעולם צריך אדם לסמוך את דבריו על דברי הראשונים” (מדרש שוחר טוב פ' י"ד), ובירושלמי (שבת פ"א הלכה ב') אמרו “אם יכול אתה לשלשל את השמועה עד משה רבינו שלשלה”.

ושיטה זו של הסתמכות על הראשונים אינה שוללת מן הדרשה רעננות של עצמיות הרעיון והחדוש, כי הלא גם בספרות הכללית, בעניני מדע וחכמה מקובלת שיטה זו, ואין לך ספר אחד מספרי חכמה היותר משובחים בחדושיהם, שלא יהא מלא “מראי מקומות” על המקורות הראשונים בכמות מרובה. וכל מקצוע של חכמה הוא אילן “עושה שורש למטה ופרי למעלה”. והמקור של מקצוע חכמת הדרוש, תורה נביאים וכתובים, אגדות התלמוד והמדרשים, הוא באמת בר מים חיים, שממנה שואבת הדרשה לחלוחית של רעיון מלא עדנה וזיו עלומים, מושך לבו של היהודי ומשיב נפשו הנהלאה, והננו רואים אמנם בפועל, אין המון השומעים מתיחס בחבה וביראת הכבוד ביחוד לאותם “דברי הראשונים”, שעליהם מתבססים דברי הדורש, ועל ידם מוסרו מתקבל על הלב ועושה רושם.


פרק שלישי.    🔗

הדרשה והדרשנים בתקופת התלמוד. – ספרות המשנה והתלמוד – פרי הדבור החי של מורי העם. – דרשנים ובעלי אגדה. – רושם דרשותיהם.


הדרשה במובן נאום דתי, מיוסד על דרישה וחקירה בכתבי הקודש, החלה לתפוס מקום בישראל, כאמור לעיל, עוד בימי עזרא הסופר, ומאז הלכה הלוך והתפתח בתור חלק חשוב בעבודת הקודש בבתי כנסיות ובתי מדרשות. פילון היהודי (הוא ידידיה אלכסנדרוני, שחי קודם לחורבן בית שני) בספרו “חיי משה” (ג' ט') אומר, כי עוד בחיי משה רבינו “היה המנהג להאסף ביום השבת לשמוע מאת המורה תוכחת מוסר, אשר יישר האדם ללכת בארחות יושר, ומאז ועד עתה נשתלשל מנהג זה לדור ודור, וכהיום הזה המנהג הזה הולך ורב בישראל, כי בתי התפלה שהוקמו בכל עיר ועיר להתפלל בתוכם הן המה בתי המדרש, אשר שם ילמדון בני ישראל את החכמה, הגבורה, ההסתפקות, הצדק והיושר, ובכלל כל דבר קודש התלוּי בפעולת אלהים ואדם”. יוסף פלביוס, שחי בתקופת חורבן בית שני, כבר מדבר בספרו “נגד אפיון” (ב' י"ז) על הדרשה העברית כעל מנהג עתיק מאד, וספרי הרומאים וראשי הכנסיה הנוצרית מזכירים הרבה פעמים את המנהג לדרוש בבתי הכנסיות לישראל בשבתות. אך למותר להרבות חפושים בספרים עתיקים, כדי להביא תעודת זקנה להדרה העברית, בעוד שספרותה הרחבה בעצמה מעידה עליה שהיא בת קדומים.

ספרות התלמוד והמדרשים, זה ים גדול ורחב ידים, המלא טובי הרעיונות שבחכמת המדות והמוסר, אגדות ומשלים נאים, פתגמים ומכתמים נפלאים בחקר הנפש ותכונתה, שיחות ושמועות, מאמרים והגיונות מחוכמים לאין מספר, המקיפים את כל המקצועות השונים שבחיי האדם – זהו פרי הדבור החי של הדרשה העברית, שהיה נשמע מעל בימת בתי הכנסיות ובתי האולפנא לישראל במשך כמה מאות שנה. הקריאה הגדולה של אנשי כנסת הגדולה ו“העמידו תלמידים הרבה” הניחה את היסוד הראשון להדרשה הפומבית. בכדי שלא תשתכח תורה מישראל, הזהירו לחכמי הדור, שלא יצפנו חכמתם בחובם, כי אם ימסרוה לדור יבוא ויעמידו תלמידים הרבה, מחזיקים בדעותיהם ובתורתם, ועל ידי זה לא תפסק שלשלת התורה המסורה מישראל. ולמסור את התורה להרבה תלמידים אפשר היה רק על ידי הדרשה בבית המדרש או ב“בית ועד לחכמים”. על כן נקראה התורה מימות עזרא ואילך בשם תורה שבעל פה, מפני שגופי ההלכות והדרשות, שהוציאו מתוך באור התורה לא נכתבו בספר לשם למוד בשביל כל אחד ואחד, אלא שחכמי הדור היו דורשים אותם בצבור בעל פה. ועד ר' יהודה הנשיא לא חברו כל חבור ללמוד התורה שבעל פה, ורק חכם הדור היה כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו ומלמדן לעם על פה. והתלמידים עשו סימנים למשנתם וכותבים אותם מפני השכחה. ומפני שדברים שבעל פה אין רשאים לאמרם בכתב, היו התלמידים מסתירים את הכתבים הללו וקואום “מגילת סתרים” (עיין הקדמה ליד החזקה).

כך היה הדבר נוהג בימי התנאים עד חבור המשנה, ואחר כך בימי האמוראים עד חבור הגמרא. ובאופן זה היתה התורה שבעל פה זקוקה להדבור החי של מורי העם, להדרשה הפומבית, וברור אפוא הדבר, שכל הקובץ הרב הזה של מאמרי הלכה ואגדה, דברי חכמה ומוסר, שנכנסו לתוך הספרות הגדולה של המשנה והתלמוד, נאמרו כולם על פה על ידי החכמים בצורת נאומים מדעיים ומוסריים בקהל עם. ומדרשי אגדה השונים, שנאספו אחר חתימת התלמוד (עיין להלן פרק שביעי) – כנראה מתוך סדורם וסגנונם – שנכתבו בלי קשר וחבור בין המאמרים – המה אוסף של פזורי רעיונות וקובץ פרורים וחלקים של מאמרים שלמים, שנאמרו ושנדרשו במשך תקופות שונות. ובשביל זה נקראו הדרשות שבתלמוד בשם “הגדה” מפני שהחכמים הגידו אותן בפומבי, על דרך “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”, ובפי האחרונים נקרא הדרשן בשם “מגיד”. ומתוך זה שבעלי המאספים משתמשים תמיד בלשון “פתח”, “דרש”, “אמר”, “הם היו אומרים”, “הוא היה אומר” נראה בעליל, כי גופי המאמרים יצאו לאור עולם לא מתוך הכתיבה אלא מתוך האמירה, על ידי הדרשה בצבור.

מן האמור נראה, כי כל אלה הסופרים, התנאים והאמוראים, שבאו דבריהם בספרות התלמוד והמדרשים, היו דרשנים לעם. אך ביניהם היו יחידים,שבאו זכרם בפירוש בתור דרשנים מצוינים, מומחים להתאים המקראות לנושא דבריהם. לשמעיה ואבטליון היו קוראים “דרשנים גדולים” (פסחים ע' ע"ב), והלל הזקן היה מעמיד עצמו בסכנה, כדי לשמוע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון (יומא ל"ה). בן עזאי ובן זומא גם כן נקראו בשם “דרשנים” – אמר ר' לוי יש מן הדרשנים שהן דורשין כגון בן עזאי ובן זומא (בראשית רבה ה'), ואמרו “משמת בן זומא בטלו הדרשנים” (סוטה מ“ט ע”ב). ומשמעותו של השם “דרשן”, לפי הוראת בעלי התלמוד, הוא חכם בקי בטעמי המקראות (עיין רש"י שם) וידוע למצוא בהם חפץ ולהסתמך בהם בכל ענין שיבוא לידו. ועד כמה היה כחו של בן זומא גדול למצוא להגיוני רוחו סמך מן הכתוב יכולים לשמש דוגמא מאמריו באבות (פרק ד')" איזה חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי; איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר; איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך; איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. והיה מפורסם לחכם גדול עד כי אמרו “הרואה בן זומא בחלום יצפה לחכמה” (ברכות נ"ז). רבי אלעזר ברבי שמעון היה פייטן ו“דרשן” (ויקרא רבה ל'), רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה נודע לבעל אגדה מצוין עד כי אמרו: “כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת” (חולין פ“ט ע”א), והוא סדר ל"ב מדות שהאגדה נדרשת בהן.

לוי בר סיסי (לוי סתם הוא לוי בר סיסי – סה"ד) גם כן מפורסם לדרשן גדול, כאשר מצינו בילקוט (הושע סימן תקל"ג) “קחו עמכם דברים, קראים טובים, דרשנים טובים כגון לוי בר סיסי”. וכאשר באו בני סימוניא לגבי רבי ואמרו ליה: תן לנו איש שיהיה אצלנו דרשן, דיין וחזן, נתן להם לוי בר סיסי, ועשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה, ומרוב הכבוד, שנחל הדרשן בשעה זו, לא יכול היה להשיב על השאלות, שהציעו לפניו בהלכה ואגדה, אז באו בני סימוניא שוב לגבי רבי ואמרו לו: וכי על אדם כזה בקשנו ממך? אמר להם: חייכון, כי אדם שכמותי נתתי לכם. שלחו אחרי לוי והוא השיב בפני רבי על כל השאלות תשובות ברורות כהלכה. וכששאלו רבי למה לא השיב אותן התשובות עצמן לבני סימוניא, אמר לו: עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפח רוחי עלי (גבה רוחי ושכחתי – ירושלמי מצות חליצה הלכה ו'). לוי בר סיסי היה מפורסם ל“בעל משלות ודומיות” כשרון מיוחד היה לו לצייר תכונות אנשים בני מפלגות ולאומים שונים ולמצוא להם דמיון בקרב העצמים מעולם הפלאות. ולבקשתו של רבי היה מצייר לו באופן זה תכונתם של פרסיים, חברים, ישמעאלים וגם של תלמידי חכמים שבבבל (קדושין ע“”ב ע“א ורש”י שם). הוא היה סובב בערי בבל והיה דורש בכל מקום בואו להרמת קרן התורה והדת (שבת נ“ט ובכ”מ), כי איזה שנים אחרי שנים אחרי מות רבי נפרד מישיבתו והשתקע בבבל.

ר' יהושע בן לוי, שגדול שמו בין האמוראים הראשונים, היה מפורסם לדרשן גדול ובקי באגדה. ר' תנחום היה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי ה“בקי באגדה” (ב“ג נ”ה) ור' שימי הוה שכיח קמיה דר' יהושע בן לוי באגדתא – מסדר לפניו אגדה (ברכות י'). דרשותיו מצטיינות ביופי נשגב ורוממות הרעיון, והיה מפליג בגודל ערכה של האגדה ודרש, “כי לא יבינו אל פעולות ה' אלו האגדות” (מדרש תלים כ"ח). ואנשי הדרום, ששם ישב ר' יהושע בן לוי היה לבם רך והיו שומעים ונכנעים לדברי תורה, ולכן נתן ה' גשמיהם בעתם (ירושלמי תעניות פ"ג הלכה ד').

ר' לוי, תלמידו של ר' יוחנן, גדול היה כוחו באגדה. וכאשר היה עדיין רך בשנים כבר היה יושב ודורש בבית המדרש, וכששמע ר' אבא בר כהנא את דרשתו נשקו על ראשו ויברכהו, שיזכה להיות ראש ישיבה ומפיץ תורתו ברבים (ירושלמי הוריות פ"ג הלכה ה'). כאשר היה לומד לפני ר' יוחנן היה דורש לפני העם קודם שבא ר' יוחנן לבית המדרש, ודרשתו הפיקה רצון משומעיו ונתמנה לדרשן קבוע (עיין לקמן סוף פרק ד'). ועד היכן היה כשרונו רב בדרוש להרחיב את הדבור בכל ענין שהיה בא לידו, אפשר לראות מן המסופר בירושלמי (סנהדרין פ“י ה”ב), כי ר' לוי היה דורש מחיי המלך אחאב לגנאי במשך ששה חדשים, והיסוד לדבריו היה רק פסוק אחד במלכים א' כ"א “רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'”. ונראה לו אחאב בחלום ושאל אותו כמתנצל לפניו: למה לא שם לב אל סופו של פסוק זה “אשר הסַתּה אותו איזבל אשתו”? וזה השפיע על הדרשן לטובתו של אחאב, ושבו דרש ששה חדשים מחיי אחאב לשבח.

רבי אבהו היה מהולל מאוד בכשרונו הדרשני (מדרש חזית א') והעם היה רץ לשמוע את דבריו (סוטה מ' ע"ב). ר' שמואל בן נחמן היה ידוע לבעל הגדה ור' יודא נשיאה אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה מאי דכתיב סלו לרוכב בערבות וגו' (ב“ר פ' י”ב). גם ר' אמי שאל אותו: בשביל שמעתי עליך שאתה בעל הגדה מהו זה שכתוב וצדקתך אלהים עד מרום (איכה רבתי פ"א).

מתוך הרבה אגדות יפות, המתארות גודל חכמתם של הדרשנים והרושם שעשו דבריהם על הסביבה בשעת הדרשה, יש לראות אותה התפעלות הרגש והתרוממות הנפש, שעוררה דרשתם בלב השומעים. רבי אליעזר בן הורקנוס הסב אליו את לב רבן יוחנן בן זכאי לכבדו על רוב חכמתו. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי ישוב ודורש בירושלים וכל גדולי ישראל יושבים לפניו, ואותו היום נתן עיניו בתלמידו רבי אליעזר ואמר ליה “פתח ודרש”, אך רבי אליעזר מרוב ענותנותו אמר “איני יכול לפתוח”, ורק אחרי אשר הפצירו בו רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו “פתח ודרש בדברים שלא שמעתם אזן מעולם”. עמד רבי יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר לו “רבי אליעזר רבי, אמת למדתני” (אבות דר"ן פ' ו'). ובהמשך הימים, כאשר רבי אליעזר היה יושב ודורש בבית מדרשו נכנס שמה רבי יהושע בן חנניא לשמוע דרשתו. וכה התענג רבי יהושע על חכמתו ונועם לקחו, עד כי כאשר תמה הדרשה ורבי אליעזר קם מעל האבן, שהיתה מיוחדת לישיבתו, התחיל רבי יהושע מרוב התרגשות הנפש לחבק אותה האבן ולנשקה, ואמר: האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית (מדרש חזית א').

כשפתח רבי אליעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה פתחו כל האילנות ואמרו שירה, ורבן יוחנן בן זכאי התרגש וקרא: “אתה נאה דורש ונאה מקיים, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך” (חגיגה י“ד ע”ב).

והיו דרשנים, כמו בן עזאי ורבי אבוה (עיין מדרש חזית א'), שהיו,יושבים ודורשים וחורזים בדברי תורה, ומדברי תורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני". הם הראו נפלאות בכוח חכמתם להעביר חוט רעינותיהם דרך הרבה מקראות ולשלב את הענינים זה בזה, ובאמנות גדולה היו חורזים מדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים עדי התברר נושא דרשתם, ובזה היו מביאים את השומעים לידי התפעלות הנפש, והתחממו הלבבות בשלהבת אור תורתם, שהיתה “מתלהטת סביבותיהם”.

הדרשנים הללו פעלו על לב שומעיהם לא בכוח שפתם, אלא ברוח חכמתם “והוי ידעי למחרוז ולא למקדח” (להעמיק ולנקוב, מלשון מקדח – עין “מתנות כהונה” שם). והיו דרשנים, שהצטיינו בכשרון הדבור לכבוש את הלבבות בכוח פיהם, וחן מיוחד הוצק בשפתותיהם לפעול על הרגש “והוי ידעו למקדח”, מה מקדח זה יורד ונוקב לתוך תוכו של דבר, כן ירדו דברי מוסרם אל תוך מעמקי הלב של השומע גם בלי מחרוזת של מקראות והסתמכות יתרה מן הכתובים. ודרשנים כמו אלה עשו את הרושם הרצוי לא על ידי חכמתם, כי אם במתק לשונם “והוי ידעי למקדח ולא ידעו למחרוז”. אבל היו דרשנים, שהיו מחוננים בשתי הסגולות הטובות הללו ביחד: חכמה וחריפות השכל ל“מחרוז” מדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים, וגם לשון למודים “למקדח” – לפעול על הלבבות בכשרון הדבור הנמרץ. ובין אלה הדרשנים המצוּינים היה ריש לקיש (או: ר' לוי), שאמר על עצמו: “אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז, ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא” (חזית שם).

חכמי בבל שמו לב ביחוד לדרישת ההלכה, והרבה מקומות בגמרא מוכיחים, כי הגדולים שבחכמי בבל לא היו רגילים באגדה. ר' דימי אמר לאביי: מאי טעמא לא שכיחת באגדתא (סנהדרין ק' ע"א); ההוא מרבנן אמר לרב חביבא בר סורמקי: רבה בר עולא לא ידע פרושי דקראי, ולכן מותיב תיובתא לרבי באגדה (יומא י' ע"א), רבי אבוה אמר על רב ספרא שאדם גדול הוא בתנאי ולא בקראי (ע“ז ד' ע”א), רב ששת אמר “בהדי חנא דאגדתא למה לי”, פרש"י: מה לי אצלו בהגדה, בקי הוא בהגדה ממני ולא אוכל לו (סוכה נ“ב ע”א).

ובארץ ישראל היו מביטים על אנשי בבל כעל אנשים חסרי רגש להבין את יפיה של אגדה, ואמרו: “מסורת בידנו שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי הרוח” (ירושלמי פסחים פ"ה). אך גם שם התפתחה הדרשה ובימי רבה ואביי היה בבבל דרשן מצוין והוא מרי בר מר, שדרשותיו מצטיינות ביופי של סגנון (עיין דרשותיו ערובין כ"א) וביוחסין מפרש (הובא בספר “על נהרות בבל” לרנ"צ גיצוב 147), כי המסופר במגילה (ז' ע"ב), שרבה שלח למרי בר מר דברים מתוקים ומרי בר מר שלח לרבה דברים חריפים – להראות, כי רבה היה חריף ומרי בר מר היה מחונן כשרון הדרוש ודבריו היו מתוקים.

ובדרום היה דרשן גדול באגדה, והוא יהודה בן פדיה, ונקרא גם בר פדא, הוא היה בן אחותו של בר קפרא, ואמר ר' יהושע בן לוי "חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי עד שעמדתי עם יהודה בן פדיה בן אחותו של הקפר ואמר לי (ב“ר פ' צ”ד).

בבבל נקראו הדרשנים “רישי כלי” (ב“ב כ”ב פרש"י: דורש בשבתות לרבים) ושומעי הדרשה “בני כלה” (ב“ק ק”ג), והדרשה עצמה “כלה” (ברכות ו' ע"ב), והימים שהיו דורשים בהם לרבים היו נקראים “יומי דכלה” (מועד קטן ט“ז ע”ב, ב“מ צ”ד ע"א).



פרק רביעי.    🔗

המתורגמים ותעודותיהם. – היחסים שבין החכם הדורש והמתורגמן. – מסדרי אגדה, מכריזים.


תפקיד חשוב בדרשה העממית של תקופת התלמוד מלא המתורגמן. החכמים מורי העם זקוקים היו לדברנים עממיים, שימסרו דבריהם להצבור. ראשית – מפני שפרסומו של החכם משך אליו שומעים במספר רב, ולא היתה לו אפשרות טבעית להשמיע דבריו אל כל קהל שומעיו, ושנית – לא כל החכמים וגדולי העם היו מחננים כשרון הטפה ללמד דעת את העם, ולפיכך היו דרושים דרשנים מיוחדים, שיסבירו דברי החכם להשומעים.

ואותו הדרשן המתווך בין החכם להצבור היה נקרא מתורגמן או “אמורא”, שמשמעותו מבאר או דברן (מלשון “אמר”). ומלבד זה היה המתורגמן ממלא תעודת מתרגם ממש, הוא היה מעתיק את הדרשה העברית של החכם ללשון המדוברת של העם כפירוש רש"י (יומא כ' ע"ב) “אמורא – מתורגמן העומד לפני החכם הדרשן, והחכם לוחש לו לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהם שומעין”. החכם היה יושב ודורש והמתורגמן עומד לפניו ושומע מפיו ומשמיע לרבים בקול נעים ובהסברה נכונה. והיו חכמים, שבשעת דרשתם עמדו לפניהם מתורגמנים אחדים ומספרם היה לפי רוב השומעים. בשעת דרשתו של רב הונא היו עומדים לפניו שלשה עשר מתורגמנים (כתובות ק“ו ע”א), שהיו “שומעים מפיו ומשמיעים לרבים זה מכאן וזה מכאן ומלפנים ומלאחור ומתחלקים למקומות הרבה, שהיה העם רב” (רש"י, שם).

וכל ענינה של הדרשה הצבורית היה תלוי במתורגמן. “אוקים אמורא” (מתורגמן) זאת אומרת, כי הכינו את הדרשה בשביל העם “לא אוקים אמורא” – העם יהיה בטל מדברי תורה ולא ישמע הדרה הצבורית. ובאופן שדרשת החכם לא היתה כהלכה וראוי היה שיפסיקוהו באמצע דבריו, היו אומרים: “לשמטוהו לאמוריה מייה” – ישתיקו המתורגמן (חולין פ“ד ע”ז – רש"י שם, ועיין הערוך ערך “אמר”). וכשרצו החכמים להשתיק את ר' גמליאל הנשיא באמצע דרשתו, כשציער לר' יהושע בן חנניא (ברכות כ“ז ע”ב), אמרו לחוצפית המתורגמן “עמוד” (שתוק).

לדרישת ההלכה בלבד לא היה הכרח במתורגמן, מפני שמספר התלמידים היה מוגבל, והללו היו לומדים את תורתם מפי רבם, והיו שומעים ומבינים אותו. אבל כאשר היה צורך להשמיע לרבים איזה בירור בדבר הלכה, כדי שלא יכשלו במנהג של טעות, אזי השתמש החכם במתורגמן גם בפרק הלכה, כאשר דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (חולין ק' ע“א, עיין רש”י שם). וכן כשהיה הצורך להביא איזה תקון בדבר הלכה, מסרו הדבר למתורגמן, שישמיע את ההלכה המחודשת להעם: “הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו משום רבי אליעזר וכו' " (ערובין ק“ד ע”א). והיו מקרים כשמצא החכם צורך באמצע ההלכה לדרוש איזה פסוק, היה מסור לאמורא לדרוש את דבר האגדה, כאשר מצינו, כשהיה דורש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת, וראה שנכשל בדבר הלכה זו מטעם קשיתו של ר”ח (מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו) וחזר מהוראתו, אוקים אמורא עליה ודרש: והמכשלה הזאת תחת ידך – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גטין מ“ג ע”א, ועיין חדושי אגדות שם). ומובן, כי בשעת דרשת הצבור בשבתות וימים טובים היה האמורא מוסר להעם גם חלק ההלכה וההוראה של הדרשה, ולכן רב לא העמיד מתורגמן ביום טוב “משום שכרות”, כי מתוך שתיה דשמחת החג לא תהא לו האפשרות להורות, ורב כל היכא דיתיב לא סגי ליה בלא הוראה (כריתות י“ג ע”ב). לפעמים היה החכם משתמש בזמן הדרה של האמורא בשביל מילוי חובותיו הדתיות בבית המדרש. רב אשי, למשל, כשהגיע זמן ק"ש היה לוחש הרבה למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן היה משמיע דבריו לרבים הוא היה קורא את שמע וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מיושב, שלא היה רוצה לצאת ולהטריח את הצבור לקום לפניו (ברכות ל' ע“א, רש”י שם).

המתורגמנים היו דורשים לפני החכמים רק בימי השבתות והמועדים, כי כל השבוע היה העם טרוד במלאכתו ולא היה החכם דורש לפני הצבור, והיו המתורגמנים מקבלים שכרם בעד כל שבת ושבת, וחשבוהו רבנן לשכר זה בין “הפרוטות שאין בהן סימן ברכה לעולם משום דמיחזי כשכר שבת” (פסחים נ' ע"ב).

מובן, כי ההסברה גם היא חכמה ואינה מלאכה, והמתורגמן לא היה רק כלי מבטא ביד החכם הדורש, כעין שפופרת למסור על ידו את דבריו להעם, כי להיות לפה להחכם ולבאר תוכן דרשתו באופן נאה ובדברים מתקבלים על הלב, צריך להיות חכם בחכמת התורה ובעל דעה יתרה. והמדרש מדמה את המתורגמן לאהרן הכהן שהיה לפה למשה (שמות רבה ח'). ומשרת מתורגמן היתה נכבדה בערכה, עד כי אמרו: “אין מעמידים מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה” (חגיגה י“ד ע”א), כי חששו למסור משרה רבת אחריות כזו לאיש צעיר לימים, שטרם נתבגרה דעתו.

ובאמת היו המתורגמנים חכמים מפורסמים, שעשו להם שם בספרות התלמודית, מתורגמניה דרבן גמליאל הנשיא היה רבי חוצפית המתורגמן (ברכות כ"ז:), שהיו קוראים לו “פה מפיק מרגליות” (קדושין ל,ט ע"ב) ושמו נודע גם בהלכה (שביעית פרק י' משנה ז': רבי חוצפית אומר כותבין פרוזבול לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין), והיה שונה ק“ע פנים בתורת כהנים והיה שקול כיונתן בן עוזיאל (מובא בספר יוחסין). והוא היה מעשרה הרוגי מלכות. אבדן היה מתורגמניה של ר' יהודה הנשיא רבו, ונקרא גם אבא יודן (ירושלמי ברכות א' א‘, ב"ר י’). רב היה בנעוריו מתורגמניה דרבי חייא דודו ודרהי שילא (יומא כ' ע"ב) והוא היה מסוגל מטבעו להיות דרשן ומתורגמן לעם, כי הצטיין בקול ערב והיה יורד גם לפני התיבה (תשובות הגאונים “שערי תשובה” סימן כקע"ח בעשר מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב); רבי יהודה בר נחמני היה מתורגמניה דר”ש בן לקיש (חגיגה ט"ז וגטין ס'); בר ישוטא היה מתורגמניה דרבי אבוה (ירושלמי מגילה ד‘, ז’), רבי פדת היה מתורגמניה דרבי יסא (שם).

החכמים הקפידו, שהמתורגמנים ימסרו את דבריהם לקהל השומעים כמו שיצאו מפיהם בלי שום שנוי כלל, ולכן אמרו: תורגמן העומד לפני חכמים אינו רשאי לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן הוא אביו או רבו, כלומר אם החכם אומר דבר בשם אביו או רבו של המתורגמן, רשאי המתורגמן לבלי להזכיר בעל השמועה בשמו משום כבוד אביו או רבו (ירושלמי מגילה ד‘, י’, תוספתא סוף מגילה, ועיין ר"ן שם). ובמקרים ידועים התחדדו בשביל זה היחסים בין החכם הדורש והמתורגמן, מאחר שהמתורגמן לא היה יכול לשעבד את דעתו לדעת החכם באופן שלא יהא אפילו שינוּי כל שהוא בין הדברים שנלחשו לו באזנו ובין הדברים שהשמיע לקהל השומעים. המתורגמן, כחכם ודרשן עממי, היו לו השקפות מסוימות על כל אותם הענינים, שנגע בהם החכם הדורש, ובכל חפצו להיות נאמן למשלחתו ולהתאים דבריו לחפץ הדורש, מן הנמנע היה, כי הדרשה לא תקבל לפרקים ידועים איזו הארה מיוחדת, מושפעת מדעותיו של המתורגמן, ובטבע הדברים, כי בשביל זה יכולים היו להתחולל סכסוכים בין החכם והמתורגמן. רבי אבוה הקפיד על האמורא שלו, שימסור את דבריו בדיוק בלי כל שנוי, והיה קורא לר' אבא דמן עכו ענוותן “דאיהו אמר חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד” (סוטה מ' ע"א). כשבא רב לבבל ואיקלע לאתריה דרבי שילא לא היה אז מתורגמן להשמיע דרשתו של רבי שילא לפני הצבור, וקם רב עליה לתרגם את הדרשה, ונפל ביניהם סכסוך על דבר הוראתו של “קריאת הגבר”: רב השמיע לצבור “קרא גברא” ורבי שילא דרש ממנו, כי יתרגם “קרא תרנגולא” (יומא כ' ע"ב).

אבל הסכסוכים הללו, כפי שאנו רואים, לא באו מתוך סבות עצמיות, מתוך רגש קנאה וכדומה, אלא מתוך סבות רוחניות, הנוגעות לעצם הדרשה. החכם והמתורגמן, אדרבה, היו מתיחסים זה לזה בכבוד, ואין אנו מוצאים בספרות התלמודית אף סימן קל של מחלוקת אישית ודברי ריבות ביניהם, אף על פי שתכונת המשרה של מתורגמן היתה עלוֹּלה לעורר קנאה בלב החכם הדורש. החכם היה גדול הדור וריש מתיבתא, והמתורגמן היה קטן ממנו בחכמה, ובכל זאת היה המתורגמן ידוע ביותר להמון העם, באשר הוא היה מחונן כשרון הטפה וידע למשוך את לב השומעים בכוח פיו, ובעוד שהמבינים מקרב תלמדי חכמים ידעו לתת ערך ל“דברי חכמים” שהיו נשמעים בנחת מפי החכם, ההמון נמשך אחר קולו הערב של המתורגמן. “כולי עלמא לאמורא צייתי” (חולין ט"ו). ומצב כזה, כידוע, נותן מקום לבקורת מצד המבינים בעם ומעורר תרעומת בלב החכמים.

והיו באמת חכמים שאמרו: “טוב לשמוע גערת חכם – אלו הדרשנין, מאיש שומע שיר כסילים – אלו המתורגמנים, שמגביהים קולם בשיר להשמיע את העם” (קהלת רבה ז'), ואחרים אמרו: “דברי חכמים בנחת נשמעים – אלו הדרשנים, מזעקת מושל בכסילים – אלו התורגמנים שעומדין על הצבור” (שם ט'). ומענין הדבר, כי בר הדיא פותר־חלומות הידוע, כאשר סיפר לו אביי, שראה בחלומו חמור עומד מראשותיו ונוער, פתר לו, שיעלה למשרת ראש ישיבה והמתורגמן יעמוד עליו להשמיע דבריו כקול חמור הנוער (ברכות נ“ו ע”א). אף על פי שלא מפיו של בר הדיא אנו חיים, אך אפשר, שגם הוא היה מושפע מ“דעת הקהל”, שהיתה נגד איזה מן המתורגמנים והיו קוראים לדרשותיהם “שיר כסילים” ולפיכך גם הוא ראה ואתם בדמות של “חמור נוער”.

איזה שרטוט יפה לתאור היחס שבין הדורש להמתורגמן יכול לתת המסופר בגמרא (סוטה מ' ע"א), כי אשת המתורגמן של רבי אבוה אמרה בשיחתה עם אשתו של רבי אבוה בעלי אינו צריך לבעלך, כי הוא חכם כמוהו וזה שעומד לפניו ומשמיע דרשתו לצבור הוא לא בשביל חכמתו, אלא “יקרא דמלכותא הוא דעביד ליה” משום שרבי אבוה הוא נשוא פנים בבית המלך. הלכה אשתו של רבי אבוה וספרה לו את השיחה, אמר לה בעלה: “ומאי נפקא לך מינה, מיני ומיניה יתקלס עילאה”, אופיי הוא הספור, שריח של “שיחות נשים” נוסף ממנו, ובודאי שמשתקף מתוכו גם איזה צביון של חכוכים פנימיים, שלכאורה צריכים היו להיות בין החכם והמתורגמן, כאמור לעייל, אבל בפועל נכבדה ביותר תשובתו של רבי אבוה, שלא ראה בזה כל “נפקא מינה”, ומענותנותו השוה את עצמו להמתורגמן, כי על ידי שניהם “ישתבח העליון” ואין יתרון לאחד על רעהו.

המתורגמנים, בתור דרשנים לעם, מלאו משלחתם באמונה והיו עשויים לבלי חת כשהיה הצורך לדבר דברי תוכחה לא נשאו פנים אפילו לגדולי העם וגם החכמים, שעליהם היו עומדים ומתרגמים, לא נקו מתוכחתם כשהיו כדאים לכך. והיה מעשה (סנהדרין ז' ע"ב), כי דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר, ואמרו לר' יהודה בר נחמני מתורמניה דריש לקיש: קם עליה באמורא. אך כאשר גחין ר' יהודה בר נחמני להדיין, כי ילחש לו את דרשתו לא אמר ליה ולא מידי (כי לא היה לו מה להגיד), אזי פתח המתורגמן מעצמו ודרש: “הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו – ועתיד הקב”ה ליפרע ממעמידין שנאמר וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב'). שני הפסוקים הללו, שהשכיל המתורגמן להתאים לאותו המקרה, היו כחץ פולח ללבם של דבי נשיאה והדיין דלא גמיר ביחד.

אצל החכמים היו נמצאים תלמידי חכמים צעירים, שהיו מסדרים לפניהם עניני אגדה, והיו בקיאים במדרש כתבי הקודש לפרש ולבאר כל סתום במקראות ולמצוא בהם פתרון על השאלות שהציעו לפניהם.,אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה מי שמיע לך חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך מאי היא, אמר ליה אלו מצות קות ומצות חמורות" וכו' (עירובין כ“ה ע”א). אמר ליה רב המנונא לההוא מרבנן דהוא מסדר אגדתה קמיה מנא הא מילתא דאמרו רבנן זכר צדיק לברכה" וכו' (יומא ל“ח ע”ב).

מלבד משרת מתורגמן בשעת הדרשה של החכם, היתה אצל ראשי מתיבתא והדרשנים שבתקופה התלמודית גם משרה של מכריז, שהיה מאסף את הצבור לדרשת החכם. ואותו המכריז היה דורש קודם שבא החכם, כדי שלא ישב הצבור בבטלה.

ר' יהודה בר נחמן ור' לוי היו נושאים את המשרה הזאת בבית מדרשו של רבי יוחנן, וכל אחד מהם היה מקבל שכרו שני סלעים לשבת. הם היו מחליפים תפקידיהם מדי שבת בשבתו. בשבת זו היה ר' יהודה מאסף את הצבור ור' לוי דורש קודם שבא רבי יוחנן ובשבת שניה היה ר' לוי מאסף הצבור ור' יהודה דורש קודם דרשת החכם. פעם אחת היה הצורך לר' לוי לדרוש לפני העם ענין מדעי חשוב, שנתחדש אצלו בפתרון השאלה, מאיזה שבט היה יונה בן אמתי משבט זבולון או משבט אשר. אבל באותה השבת היתה בימת הדרשה ברשותו של ר' יהודה ור' לוי היה צריך לקבץ את הצבור. אז אמר ר' לוי לר' יהודה: אף על פי ששבת זו שלך היא קח ממני שני סלעים ולך לקבץ את הצבור במקומי והנח לי לדרוש היום. ר' יהודה הסכים לרצון חברו ור' לוי עלה ודרש. דרשתו זו הפיקה רצון מן השומעים באופן נעלה, ומנוהו לדרשן קבוע ושרת במשרה זו במשך שתים ועשרים שנה (בראשית רבה צ"ח, ירושלמי סוכה ה' א').


פרק חמישי.    🔗

זמן הדרשה. – רבוי העם בשעת הדרשה. – מקומה של הדרשה. – הדרשה בחגי משפחה. – עניני דהספדא. – הדרשה במאורעות שונים ולמטרות שונות. – תעודת הדרשה ותכניתה. – חשיבות האגדה. – האגדה וסגולתה לרומם נפש העם.


עיקר הדרשה בתקופת התלמוד היה בשבתות וימים טובים, וזמנה הקבוע מקדמת דנא צריך לחשוב את השעה שאחר קריאת התורה, כי קביעת הדרשה, כאמור לעיל, מקבילה לתקנת התרגום, שבא תיכף לקריאת התורה. רב יוסף, שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא, היה דורש בשבת קודם תפלת המוספין (ברכות כ“ח ע,ב, עיין רש”י בראש העמוד). ומשמע בגמרא, כי “זמן בית המדרש” היה קודם האכילה (שבת קט“ז ע”ב רש"י שם). רב אשי, שהיה ראש ישיבה במתא מחסיא, היה דורש בזמן תפלת שחרית, והיה קורא את שמע ומתפלל באמצע הדרשה (ברכות ל' ע“א רש”י שם). מרימר ומר זוטרא היו דורשים גם כן בשבתא דרגלא בזמן תפלת שחרית (שם). אבל בפועל לא היתה הדרשה שבזמן התלמוד מוגבלת בשעה הקצרה שבין קריאת התורה לתפלת המוסף, כי כמעט כל יום השבת היה מוקדש ללמוד התורה ולדרשה הצבורית. רבי מאיר היה דורש בשבת שתי פעמים: בליל שבת ואחר הצהרים בשעת המנחה, כאשר מצינו במדרש רבה (ויקרא ט') “רבי מאיר היה יתיב ודריש בלילא שבתא” והיה מאריך בדרשתו עד כי כבו הנרות של שבת בבתיהם של השומעים, ומתוך כך יצאה מריבה בין אשה אחת, ששמעה דרשתו של ר' מאיר, ובין בעלה, כמסופר במדרש שם. ובירושלמי (סוטה פ“א ה”ד) איתא, כי בכנישתא דחמת היה דורש רבי מאיר כל ליל שבת. ומלבד זה היה מעשה ברבי מאיר, שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו (ילקוט שמעוני תתקס"ד סוף משלי). ואף על פי שהחכמים החמירו מאד במצות עונג שבת מכל מקום הזהירו על סעודת שבת, שלא תסיג דגבול הדרשה, ואמרו, כי בשביל זה “נחתי בעלי בתים מנכסיהון דקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא” (גטין ל“ח ע”ב). ואפילו על קריאת כתבי הקודש בשבת וותרו בשביל הדרשה הצבורית, ואמרו: “אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש” (שבת קט"ז במשנה).

הדרשה היתה ברוב עם, וביחוד היו באים בהמון לשמוע דרשת החכם בימות הרגל, ומתוך שהיו אז קבוצות אנשים ונשים בשעת הדרשה היו החכמים מתקנים תקנות, כדי שלא יבואו לידי קלקול (קדושין פ“א ע”א ורש,י שם). והיו באים גם מעיירות של הסביבה, ולפיכך קבעו דינים שונים בנוגע לערובי תחומין לאלה הבאים לשמוע דברי החכם (ערובין ל“ו ע”ב, ביצה ל“ז ע”ב), ובית המדרש נקרא בשביל זה “תחומא” מפני שבתי מדרשות שלהן בסוף התחום היו, כדי שיוכלו לבוא שמה בשבת מן העירות שמסביב (רשב“ם ב”ב נ“א ע”א).

הדרשנים היו מקפידים כי שומעיהם יהיו במספר רב, וטרם שנתקבץ קהל השומעים היו מסרבים להתחיל הדרשה. ומעשה היה ברבי, שהיה דורש בבית המדרש הגדול, וכשהיה מבקש ליכנס ולדרוש היה אומר: “ראו אם נתכנסו כל הקהל, ומהיכן אתה למד ממתן תורה, שנאמר (דברים ד') באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי” (דברים רבה, ז'). ביחוד לא יכלו לוותר על בזיון בית המדרש בשעה שהשומעים היה ממהרים לצאת והיו נשמטים אחד אחד באמצע הדרשה. ומעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש ביום טוב והשומעים לא יכלו לעצור ברוחם בחפצם לסעוד סעודת החג, והתחילו כת אחר כת לעזוב את בית המדרש טרם כלה הדורש דרשתו, והיה רבי אליעזר כועס עליהם והיה קורא לכל כת וכת של היוצאים בשמה היאות לה. לכת הראשונה קרא “בעלי פטסין” כלומר בעלי חביות גדולות של יין, שהכינו להם בביתם, ולפיכך מהרו לצאת ביותר, לכת השניה קרא “בעלי חביות”, לכת שלישית – “בעלי כדין”, לכת רביעית “בעלי לוגין”, לכת חמישית – “בעלי כוסות”. כיון שהתחילה כת ששית לצאת וקשה היה לו לראות בית המדרש מתרוקן, קרא “הללו בעלי מארה”! והיה מתרעם עליהם ש“מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה”. ובסיום דרשתו היה אומר לשומעיו, שנשארו נאמנים לו עד סוף הדרשה “לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו, כי חדת ה' היא מעוזכם” (ביצה ט“ו ע”ב).

ועד כמה היו מפליגים החכמים בשבחם של אלה השומעים את הדרשה עד גמירה, יש לראות מתוך האגדה היפה של ר' ישמעאל: “בשעה ששומעים הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבה מברך הקב”ה שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו את שיצרתי לי כמה הם משבחים אותי, באותה שעה מלבישים הוד והדר, ולכך נאמר ברב עם הדרת מלך" (ילקוט משלי תתקנ"א. אמירת הקדיש וענית “אמן יהא שמיה רבה מברך” מתוך התרגשות הנפש, שבאה על ידי הרושם של דרשת החכם בצבור וברב עם – הוא “הדרת מלך”, זהו ההימנון היותר נשגב למלכו של עולם, וזהו ההוד היותר נעלה של כנסת ישראל.

מקומה של הדרשה היה בבית הכנסת או בבית המדרש, אכן במקרים שונים צריך היה הדרשן להטיף את דבריו גם מחוץ לכותלי בית הכנסת ובית המדרש. בסדר תעניות היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר והזקן היה אומר דברי כבושין להעיר את הלבבות, כי “לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא אלוהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה” (עיין תענית ט“ו, ט”ז). כל זבח משפחה וסעודת מרעים לא עברו בלי שיחות של תורה ודרשות מעין המאורע. הסגוף והתענית זרים המה לרוח היהדות, מהיות האכילה דבר טבעי ומוכרח לחיי האדם, ותורת ישראל היא תורת חיים, תורה של “ואכלת ושבעת”, אבל לעשות את האכילה מטרה לאספות בני אדם זהו דבר המתנגד לרוח היהדות, ולכן דרשו חכמים, כי האכילה הצבורית תתקדש על ידי דברי תורה. ולפי השקפת־העולם של חכמי התלמוד “שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים” (אבות פ"ג, ד') ו“כשישראל אוכלים ושותים, מתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות” (מגלה י“ב, ע”ב), והדרישות הללו היה להן אופי של שיחות נאות, מתובלות במאמרי חכמה ומשלים יפים, כדי לבדח את המסובים ושיחות מיוחדות היו לשמח חתן וכלה “ואגרא דבי הלולא מילי” (ברכות ו', ע"ב). בר קפרא היה מצטיין ביחוד בשיחות כמו אלה. ומעשה היה ברבי שעשה משתה לחתונת בנו וקרא לכל רבנן, ושכח לקרוא לבר קפרא, הלך בר קפרא וכתב על דלתות בית המשתה “אחר כל שמחתך מות, ומה יתרון לשמחתך”? עביד רבי משתה אחר וקרא הפעם לרבנן וגם לבר קפרא, מה עשה בר קפרא, על כל תבשיל ותבשיל, שהיו מגישים לפניהם היה אומר הרבה משלי שועלים והיו ערבים דבריו על השומעים יותר מן הסעודה, והיו התבשילים עומדים על השולחן ומצטננים והמסובים לא היו טועמים כלום (ויקרא רבה כ"ח).

ביחוד אנו מוצאים בספרות התלמודית הרבה מאמרים ודרשות מעניני דהספדא, כי לפי תורתם של חכמי התלמוד, חוב קדוש הוא לספר בשבחו של מת, וביחוד הזהירו על הספדו של חכם, ואמרו “כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו” (שבת ק“ה, ע”ב). ואותו הדרשן, שהיה דורש בבית המדרש בדברי תורה ומוסר, היה מעורר את העם לבכי על מטתו של חכם ו“אגרא דהספדא דלויי” (ברכות ו', ע"ב). בגליל היו הספדנים הולכים לפני המטה וביהודה אחר המטה (שבת קנ"ג). הדרשן היה הולך גם לבית האבל להטיף דברי נחומים על לב מרי נפש ועטופי יגון (עיין כתובות ח', ע"ב). והיו ספדנים מיוחדים, שאומנותם היתה בכך, והיו מחזרים על קרובי המת ואמרו להם: “בכו עמי כל מרי נפש”. והיה מעשה באחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו לעורר לבכי על קרובו שמת, ונטלה אשתו את המעות שהזמין ונתנה להספדן, ועל ידי זה לא עלה לרגל. ותקנו שלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום (מו“ק, ח' ע”א).

לפרקים הקדישו הדרשנים את דרשותיהם למאורעות מיוחדים, והדרשה היתה מעין הלול ושבח לאנשי החסד והטוב, כדי להרנין את לבם של עושי מצוה ולחזק את ידיהם. “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” וראו, איך אנשי יבנה מצטיינים במדת הכנסת אורחים והתלמידים שבאו מקצות הארץ מצאו מנוחה בעיר הזאת, ראו חובה לעצמם להודות להם קבל עם על טובם. ור' יהודה ור' יוסי ור' נחמיה ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי פתחו כולם ודרשו בכבוד אכסניא והפליגו בשבחו של “המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומחנהו מנכסיו”. ובאותו מעמד פתח ר' יהודה ודרש בכבוד תורה, לרומם ערכם של התלמידים, שבאו ממרחק למרכז התורה ביבנה ולהראות עד כמה גדולה זכותם של “תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה” (ברכות ס“ג, ע”ב).

והיו דורשים במקרים שונים, שקרו בחיי הפרט, כדי להעיר את הלבבות מן הפרט אל הכלל. מעשה בשני כהנים, שדחף אחד את חברו ברוצם בכבש ותקע סכין בלבו, עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בני ישראל שמעו, הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה (יומא כ“ג, ע”א). במעשה דר' אלעזר בר' שמעון, שהוכרח להיות נענה ונכנע לגבי האיש, שנעלב מדבריו, נכנס רבי אלעזר ודרש “לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז” (תענית י"ט). במקרה, שרבי עקיבא החיה רוחו של תלמידו בבקרו אותו בשעת חליו, יצא רבי עקיבא ודרש “כל מי שאינו מבקר את החולים כאלו שופך דמים” (נדרים מ'). כשהזיקה חיה לאדם יצא רב ודרש דבר הוראה (ב“ק פ' ע”ב). כשניצל איש מן הנחש יצא שמואל ודרש “וצדקה תציל ממות” (שבת קנ“ו, ע”ב). ויש המון רב של דרושים קצרים ופסוקים, שהתאימו למקרים שונים ולתכונות אנשים שונים, כמו קרא שמואל עליה דרב “לא יאונה לצדיק כל און”, קרא רב עליה דשמואל “כל רז לא אניס ליה” (חולין נ“ט, ע”ז). והנאום האגדי היה משמש לפעמים בתור אמצעי בידי הדרשן לבדח דעתו של האיש הפרטי ולעודד רוחו הכהה, כמו שמצינו שרבי פרידא חזיה לרבי עזריה דהוה עכירה דעתיה פתח ודרש בהגדה, ועל ידי זה החיה רוחו של רבי עזריה (מנחות נ“ג, ע”א).

תעודת הדרשה התלמודית היתה ללמד את העם חוקי האלהים ותורותיו ולבאר פרשת המועדים והלכותיהם בזמנם. ואמרו: “משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג” (מגילה ל"ב). וזהו חלק ההלכה של הדרשה. אך היתה עוד תעודה אחת יסודית להדרשה, והיא לרומם רוח העם במוסר היהדות ולהפיח בקרבו רגשי דת, לחזק את לבו בתקות העתיד ולעוררו לתחיה, והתעודה הנעלה הזאת כלולה בחלק ההגדה שבדרשה. דרשת החכם היתה על פי רוב כוללת בתוכה הוראת איסור והיתר ביחד עם דברי מוסר והגדה, “ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעוסקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מרוין להם הלכות איסור והיתר” (רש“י שבת קט”ו, ע"א). “כי הוה דריש ר' מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא, תלתא אגדתא, תלתא מתלא” (ל“ח, ע”ב). ופרקא דרב “לא סגי ליה בלא הוראה”, ועיקר הדרשה היה במדרשות (עיין כריתות י“ג, ע”ב).

וכפי הנראה מתוך הרצאת הענינים ומערכת הדברים וסדורם בספרות התלמודית, היו חלקי הלכה ואגדה באים אחוזים ושלובים זה בזה באותה הדרשה עצמה. היו אמנם בעלי אגדה, שהקדישו דרשותיהם רק לאגדתא ולא היו שכיחים כלל אצל שמעתתא, והדרשנים הללו היו נקראים בשם “רבנן דאגדתא” (ירושלמי הוריות). אבל גם בעלי הלכה היו צריכים לדברי אגדה, “שמושכין לבו של אדם”, כדי להסב לב הצבור לשמוע דרשתם. והיו מקרים, שהרב צריך היה ללמד לתלמידיו דבר הלכה, אך מחמת חולשת הגוף לא היה יכול להעסיק את מוחו בדבר שצריך עיון והיה דורש “מילתא דאגדתא” (תענית ז' ע"א). ובשעה שהיו דורשים בענינים חשובים, הדורשים שימת־לב מיוחדה אל עומק רעיונותיהם, והצבור לא היה יכול להתרכז בהבנת הדברים והיה נוטה להתנמנם, היו הדרשנים פותחים באגדה יפה, וה היה תרופה נפלאה להעיר את השומעים מתרדמתם. פעם אחת היה רבי עקיבא יושב ודורש והצבור מתנמנם, וכשביקש לעוררם דרש להם השוואה אגדית זו: “מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ”ז מדינות אלא תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ“ז שנה ותמלוך על קכ”ז מדינות" (ב“ר נ”ח). ורבי במקרה כזה ספר להם, כי במצרים ילדה אשה אחת ששים רבוא בכרס אחד, וכאשר התמהו השומעים לדבריו אמר להם, שכונתו, ליוכבד, שילדה את משה, ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל (חזית א'), ובין כה העירה האגדה המחוכמה הזאת את הצבור המתנמנם לשמוע דרשתו של רבי. ולא רק הצבור של “בעלי בתים”, העיפים מעמל החיים ואין דעתם פנויה לדברי תורה אלא אפילו התלמידים, שתורתם אומנותם, היו צריכים גם כן לאמצעים מעוררים שימת־לב, כדי לשמוע דבר הלכה מפי רבם. ורבה מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל', ע"ב).

ובשעה שהדרשן לא היה יכול לפעול על חוש השומעים כחפצו, היה משתמש בתחבולה כדי להטותו לרצונו. רבי עקיבא היה דורש בגינזק שבמדי במעשה דור המבול ולא בכו העם, עד שהזכיר להם מעשה איוב ובכו (ב“ר ל”ג). והיו מקרים, שהצבור לא היה מרוצה מן הדרשן וצחק לדרשתו, והיה בשביל זה מוכרח להביא ראיה נכונה לחזק את דבריו, כגון רבי אבוה כשדרש (בשם רבי אלעזר), כי מרדכי, שהיה אומן את אסתר בא לו חלב והיה מניקה, גחיך צבורא לקליה, אמר להם ולא מתניתין היא “ר' שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור” (ב"ר ל').

האגדה היתה תופסת מקום נכבד מאד אצל החכמים שבתקופת התלמוד, והכל הכירו בחשיבותה. גם במושב הנשיא והזקנים היו דורשין באגדה. ומעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא, שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חדוש היה בבית המדרש וכו' ובמה היתה הגדה היום? וכאשר סירבו לכתחילה מתוך יראת הכבוד למסור לו מה ששמעו בבית המדרש ואחר כך נעתרו לבקשתו וסיפרו לו דבר ההגדה של הנשיא רבי אלעזר בן עזריה, כך נעתרו לבקשתו וסיפרו לו דבר ההגדה של הנשיא רבי אלעזר בן עזריה, קרא “מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני”, וכאשר שמע מפיהם עוד דבר הגדה בשם הנשיא, קרא שוב מתוך התפעלות: “אין דור יתום, שרבי אלעזר בן עזריה שרוֹּי בתוכו” (חגיגה ג', ע"א).

בעלי התלמוד היו מרימים את ערכם של בעלי אגדה והיו אומרים עליהם “כבוד חכמים ינחלו” (ב“ב ט', ע”ב) –”מתוך שהם דרשנים ומושכים לבו של אדם הכל מכבדים אותם" (שם קמ“ה, ע”ב), ואמרו: “רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומדבק בדרכיו" (ספרי עקב פ', מ"ט). ואמרו: “משחרב בית המקדש כל יום ויום מרובה קללתו משל חברו והעולם מתקיים על יהא שמיה רבא דאגדתא” (סוטה מ“ט, ע”ב).

האגדה מסוגלת מטבעה למשוך את לבו של המון השומעים יותר מן ההלכה. דרשת ההלכה, מהיותה מכוונת את פעולתה כלפי השכל, דורשת מן השומע עבודה עיונית להבין ולהשכיל, לשמוע ולהקיף את כל המושגים המדעיים וההנחות ההגיוניות שבדברי החכם הדורש, שזוהי גם כן עבודה אקטיבית במובן הרוחני, הדורשת דעה צלולה וגם איזה הכנה למודית מצד השומע, שלאו כל אדם מן הצבור זוכה לכך. אבל הדרשה האגדית, כל ענינה לפעול על הלב ושואפת לכבוש את הרגש של הצבור ולהשפיע עליו השפעה מוסרית ורוחנית. והשומעים לגבי הדרשה הזאת המה במצב פסיבי לגמרי, יושבים ונהנים מזיו האגדה, נפעלים ומושפעים מתוכה בלי כל פעולה והתאמצות מצדם. ובעוד שדברי אגדה נכנסים בלב השומע מתוך עדון ועליצות נפש, ההלכה נמצאת מתוך יגיעה ועבודת המוח. ובכל היות עם ישראל “עם חכם ונבון”, לא בכל הזמנים יכלה ההלכה להיות לו לקנין כללי. וכבר אמר ר' יצחק “לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשו שאין התורה כלל מבקשים לשמוע דבר מקרא ואגדה” (חזית ב' מס' סופרים ט“ז ה”ד). והדבר היה תלוּי בתנאים חיצוניים של הסביבה והמצב, שבהם היה נמצא היהודי בארצות פזוריו, ממאמרו של ר' לוי “לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד, ועכשו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהם חולים מן השעבוד אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות” (שם).

וזה אנו רואים אמנם בפועל מאותה העובדה, כאשר נזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד, ורבי חייא היה דורש בהלכה ורבי אובה באגדה “שבקי כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואתו לקמיה דרבי אבוה”, וחלשה דעתו של רבי חייא מתוך צער, שלא היו שומעים לדרשתו, ורבי אבוה מרוב ענותנותו, כדי להפיס דעתו של רבי חייא הטיף לו דברים טובים במשל נאה, והיה מדמה את עצמו למוכר מיני סדקית (כלי מלאכת נשים ועניים, כגון פלכין מחטין וצנורות – רש"י), שהם קלי ערך ולכן יש להם קונים הרבה, ואת רבי חייא למוכר אבנים טובות ומרגליות שאין עליהן קופצין מחמת יקר ערכן ושווין (סוטה מ' ע"א).

ובאמת היה בעת ההיא מצבם של היהודים שפל מאד מתגרת מלכי רומי, שהיו לוחצים אותם בחזקה, והיו “חולים מן השעבוד” ולכן נתמעטו הלבבות ולא היתה דעתם מיושבת ללון בעומקה של הלכה ולהכניס את מוחם בענינים מדעיים, הדורשים עיון וסברא, והיו משעשעים את נפשם הנהלאה בדברי אגדה, המושכים את הלב והנעימים על אוזן שומעת.


פרק שישי.    🔗

הדרכים השונים במדרשי הכתובים. – שנוי הקריאה, גימטריאות ונוטריקון, הקרי והכתיב. – סדרי הבריאה וחוקות הטבע באגדה. – המשל. – מאורעות ממשיים באגדה. – מעשיות וספורים. – וכוחים ותשובות המינים. – פתגמים עממיים “היינו דאמרי אינשי”. – דברי חכמה ודרך ארץ. – שמירת הבריאות ותורת הרפואה. – שפת האגדה.


הבסיס העיקרי לדרשת התלמוד והמדרשים המה כתבי הקודש. אבל שונים הדרכים, שבהם השתמש החכם הדורש בכתבי תנ"ך בתור יסוד לדבריו. בהרבה מקומות מביא הדרשן את הפסוק בתור סיוע לרעיונו ואינו מוסיף כלום בהוראת המקרא, כי גם בפשוטו של מקרא יש סמך לדבריו. למשל, “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר (שמואל א' י"ב) גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם” (ברכות י“ב, ע”ב); “כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית” (סנהדרין צ“א ע”ב); "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר (שמואל א' ב') כי אל דעות ה' “(שם). בהגדות הללו הפסוק כמו שהוא מביע באופן ברור מחשבתו של הדרשן, ובעל הגדה השכיל רק לעת הצורך למצוא את הפסוק הדרוש לו ולהתאימו לחפץ דרשתו. ועל זה אמנם יש להתפלא, איך כל כ”ד ספרי קודש היו ערוכים על שפתם, כדי להפיק מהם התועלת הרצויה בכל עת מצוא.

ויש שהדרשן מביא את הכתוב לראיה וסמך לדבריו ומכניס בו גם כונה חדשה. למשל, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (“אמרו בלבבכם” אי אז למוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר “על משכבכם”, אי אזל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר “ודומו סלה” (ברכות ה', ע"ב). או מאמרו השני של אותו בעל המאמר (ר' לוי בר חמא): “מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ"ד) “לוחות האבן” אלו עשרת הדברות “והתורה” זה מקרא “והמצוה” זו משנה “אשר כתבתי” אלו נביאים וכתובים “להורותם” זו גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני” (שם). הדרשן אמנם מכניס לתוך הפסוק כונה דרושית, אבל אינו מסרס המקרא לפי חפצו, וגם לפי הדרש נשאר הכתוב בדקדוקו כמקודם, והדרשן לא סר אף במעט מחוקי הלשון ודרכי המליצה המקובלת בספרי התנ"ך ורק נתן להוראת הכתוב טעם חדש משלו, וכבר תנו דבי ר' ישמעאל “מקרא אחד יוצא לכמה טעמים” (סנהדרין ל“ד ע”א).

ויש שבעל הגדה מוציא רעיונו לא מתוך הכתוב עצמו אלא מתוך סמיכות הכתובים. אמר ריש לקיש “כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאלו נוטע אשרה שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וסמוך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ” (סנהדרין ז' ע"ב), אמר ר' אלעזר “מנין לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש שנאמר (שמות כ') לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים” (שם), ור' יוחנן אמר “סמוכים מן התורה” (ברכות י' ע"א).

ולפעמים מוציא הדרשן את הפסוק מפשוטו לגמרי ומכניס בו הוראה אחרת, כדי שיצא רעיון מוסרי מתאים לתוכן דרשתו וההוראה הדרושית של הפסוק באופן זה היא על דרך “השאלה” – כי “אין מקרא יוצא מיד פשוטו” (שבת ס"ג). ומי שיש לו טעם הגיוני וידיעה בתורת הדרוש מרגיש עד היכן מתאים אופן זה לדרכי הדבור היפה ולחוקי ההגיון המקובלים אצל חכמי ההטפה המוסרית. מר יפה, למשל, דרושו של ר' יונתן “על כן יאמרו המושלים בואו חשבון (במדבר כ"א) – על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחַשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה “תבנה ותכונן”, אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא” (ב“כ ע”ח ע"ב), או דרושו של ר' אילעא: “אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את פיו בשעת מריבה שנאמר (איוב פ"ו) תולה ארץ על בלימה” (חולין פ“ט ע”א). ולאגדות מסוג זה שייך גם מאמרו של ר' יוסי ב“ר חנינא (סוטה כ"א) “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליהם ערום שנאמר (משלי ח') אני חכמה שכנתי ערמה”, או מאמרו של ר' יוחנן “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא” (שם), ועוד הרבה דברי מוסר כאלה, שבעלי אגדה מצאו להם רמז בכתבי הקודש במקום שיש איזו התדמות לרעיונם אפילו בתיבה אחת, ודרשום על דרך אסמכתא מן המקרא, בהיות כבודם של כתבי הקודש גדול מאד בעיני העם, וכל רעיון מוסרי, אף כשהוא לעצמו גם כן נכון ואמתי, מתקבל ביותר על לב השומעים בתור דבר אמת, שאין לערער עליו, אם מוצאים לו רמז בתורה אפילו על דרך אסמכתא בעלמא. ומלבד זה נשאר הלמוד המוסרי שמור בזכרונם, בהיותו קשור בתיבה או מקרא מן התורה, שהיה שגור על פיהם תמיד. ואמרו בירושלמי (שבת י"ט, א') “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה” ומפרש “קרבן העדה” כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כי סופה להשתכח, ובבבלי (ערובין כ"א ב') “ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים”, ופירש”י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה. ואמרו (שם כ"ד ב') “עשו ציונים לתורה”.

ועל דרך זה הכניסו גם שנוי הקריאה בכתובים, ואמרו אל תקרי כך אלא כך. וכבר העיר על זה הרמב“ם, שזהו על דרך מליצת השיר, שהיה נהוג אז גם אצל משוררי עמים אחרים, ותפס לדוגמא מאמרו של בר קפרא (כתובות ה' ב') “ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזניך מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה, יניח אצבעו לתוך אזנו”. ואומר ש”אינו חושב שאיש מן השלמים בדעתם יאמין בזה (שפירושו של הכתוב כך), אלא שהוא כמו מליצת שיר נאה מאד, יורה בו על מדה טובה, כמו שאסור לדבר דברי נבלה כן אור לשמעה, וסמיך זה הכתוב על צד משל ושיר, וכן כל שנאמר בדרשות אל תקרי כך אלא כך זה ענינו" (מורה נבוכים ג' מ"ב). ובאמת כדאי לו להדרשן שישנה תיבה אחת או אות אחת בשביל שיצא למוד נפלא כזה בתורת המוסר. ולזה צריכה אמנות פיוטית ממדרגה גבוהה ביותר, כדי לברוא על ידי שנוי קל של תנועה אחת בקריאה אגדות נפלאות כאלה. וזהו מקצוע נכבד באמנות הדרוש, שאין דומה לו אצל חכמי הדרוש שאחרי חתימת התלמוד.

מלבד זה היה הדרשן בתקופת התלמוד מוציא רעיונות ואגדות מן הפסוקים על ידי גימטריאות ונוטריקון. גמטריא, זוהי שיטה בדרוש למצוא איזה רמז אגדי או מוסרי על ידי הקבלת סכום הערך המספרי של האותיות אשר בתיבה ידועה לסכום המספרי של אותיות השם או המושג המבוקש. למשל, תרי“ג מצות נאמרו למשה, תורה בגמטריא תרי”א אנכי ולא יהיה מפי הגבורה (מכות כ“ג ע”ב), תורה נתנה במ“ט פנים שנאמר ודגלו עלי אהבה וגדלו בגמטריא מ”ט (סופרים ט"ז). השטן בגמטריא שס“ד, שס”ד ימים יש לו רשות להשטין, וביום הכפורים אין לו רשות להשטין (יומא כ').

ואנו מוצאים במדרש אגדה מיוחדת במינה, מיוסדת על ההגיון המספרי, ששייך גם כן לסוג של גמטריאות. הן עם לבדד ישכון. מאי “הן”? כל האותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו. כיצד: א’–ט' הרי עשרה, ב’–ח' הרי עשרה, ג’–ז' הרי עשרה, ד’–ו' הרי עשרה, נמצא ה' לעצמה. וכן אות נ' אין לו זווג: י’–צ' הרי מאה, כ’–פ' הרי מאה, ל’–ע' הרי מאה, מ’–ס' הרי מאה, נמצא נ' לעצמה, אמר הקב"ה כשם ששתי אותיות הללו (ה’–נ') אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא הן לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל אומות העולם אלא לעצמן מפורשים, שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל שבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה הן נהרגין ואין מתערבין בהן, שנאמר הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (שמות רבה ט"ו).

נוטריקון זהו אחד מאופני האגדה, המבאר תיבה אחת מכתבי הקודש לפי אותיותיה בתור “ראשי תיבות” של מושגים שונים, ועל ידי זה יוצא דרוש שלם מתוך תיבה אחת 'כמו פחש"=פזתה, חבתה, זלתה (שבת נ"ה ב) “ושמתם”=סם תם, נמשלה תורה כסם חיים (קדושין ל' ב'). ועוד הרבה כאלה. ולשון נוטריקון מן התורה שנאמר (בראשית י"ז) והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (שבת ק"ה א').

בעל האגדה היה מוציא רעיון מוסרי גם מתוך ההבדל שבן הקרי והכתיב. למשל: “כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה דכתיב מראשית השנה ועד אחרית השנה מרשית כתיב” (ראש השנה ט"ז). ודרשו כמה דרושים יפים על טעמי השמות הפרטיים של אנשים שונים מכתבי הקודש (עיין מגילה י“ג א', ראש השנה כ”ה א' ועוד כמה מקומות). ר' מאיר היה דורש שמות, ר' יהושע בן קרחה היה דורש שמות (ב“ר מ”ב). ר' מאיר היה גם “דייק בשמא” אם נאה או כעור הוא, והיה מעשה ופגע באדם אחד ששמו כידור, אמר שמע מינה אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות המה (יומא פ"ג ב').

כשם שנטו מדרך הפשט בבאור הכתובים בשביל איזו דרשה יפה ורעיון מוסרי, כן היו מבארים בעלי אגדה סדרי הבריאה וחוקות הטבע על צד “ההשאלה”, כדי לעורר את הלב ולהביע על ידי זה איזה למוד טוב והגיון ישר. למשל, “מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו, מפני מה אוזן כלה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה” (כתובות ה' ב'). “כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום” (קהלת רבה ה'), “בשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהא (רעידת הארץ)" (ברכות נ"ט, א'). “בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין על כתבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות” (סוכה כ"ט). ומובן, שלא בא בעל אגדה לבאר באופן זה פעולות הטבע וסדרי הבריאה, שזה לא היה כלל מתעודת הדרשן, אבל זהו אחד מדרכי האגדה היפה לפעול על רגש השומע על ידי ציור נשגב מחוקות הטבע, ובנדון זה בודאי ידע הדרשן, כי בעניני הטבע “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”. וכמו כן מאמרו של ר' סימון “אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל” (בראשית רבה י') מביע רעיון נעלה, שחוקי הטבע מוצקים וחזקים וכוח עליון מאחד ומקשר כל חלקי הבריאה, שלא ישנו תפקידם וכל אחד ממלא תעודתו בעולם. וכמה יופי והוד במליצה זו, כי הכוח הזה “מכה כל עשב ואומר לו גדל”.

החכמים הדרשנים היו מתשמשים במשלים, כדי להבליט להמון השומעים את תוכן הדרשה. רבן יוחנן בן זכאי היה יודע משלי שועלים ומשלי כובסים (סוכה כ"ח א'), ולרבי מאיר היו שלש מאות משלי שועלים, ושליש מדרשותיו היה מוקדש לברור דברי מוסר ותורת המדות על ידי המשל, ואמרו משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים (סוטה מ"ט א'). גם לבר קפרא היו הרבה משלים וגם עליו אמרו, “הוה אמר תלת מאה מתלין על הדין תעלא” (ויקרא רבה כ"ח). בספרות התלמוד והמדרשים מתנוצצים כאבני חן כמה וכמה דוגמאות מן החיים הממשיים ומשלים יפים, שהיו משתמשים בהם הדרשנים, בכדי להוציא לאור תעלומות חכמה ולהעמיד את שומעיהם על דברי תורה.

רבי מאיר, שדרשתו היתה מאוחדת מהלכה ואגדה ומשל, היה מטעים דבריו במשלים אפילו במשא ומתן של הלכה, באופן שדברי הלכה היו נעשים בפיו נוחים ומובנים לשומעיו כאגדה. כשהיה דורש בהלכות אבל בנדון תנחומי אבלים קודם י“ב ולאחר י”ב חדש, היה מסביר את הענין באופן זה: “המוצא את חברו אבל לאחר י”ב חדש ומדבר עמו תנחומים למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו וחיתה, מצאו רופאם ואמר ליה כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה, כדי שתסע שסממין שלי יפים" (מ"ק כ,א ב'). ובנוגע לעניני גירושין היה ר' מאיר מחלק במשל את טבעי בני אדם להקפיד על פריצות נשותיהם באופן זה: "כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מידת פפוס בן יהודה, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מידת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין (גטן צ' א'). רבי מאיר “שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה” (ערובין י"ג) ובבית המדרש היה “נדמה כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה” (סנהדרין כ"ד א'), היה יודע גם למשוך את לב העם בדרשותיו, ומלבד התלמידים הרבים שישבו לרגליו, היו באים לשמוע את דבריו אנשים ונשים מקרב ההמון (עיין ויקרא רבה ט'), כי המשל, שהיה משלב בדבריו הוסיף לוית חן על דרשתו לשעשע נפש השומעים.

וכמה יפה ובהירה, למשל, דרשתו של רבי שמעון בן יוחאי, המתובלת במשל נאה ומחוכם. רבי שמעון בן יוחאי בחפצו לברר, איך טובת הכלל תלויה במעשי הפרט ועד כמה החטא של היחיד גורם רעה להצבור, פותח במשל פיו ואומר: משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה. נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה?! אמר להם מה איכפת לכם, וכי לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולים ומציפים עלינו את הספינה! כך אמר איוב: “ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי” (י"ט) אמרו לו חבריו: “כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספיק (ל"ד) אתה מספיק בינינו את עונותיך” (ויקרא רבה ד'). וכה רבו מספור משלים יפים הנוגעים לכל מקצועות חכמת המוסר ותורת המדות, לתכונת ישראל ותכליתו, לתלאותיו בארצות פיזורו ולתקותיו המזהירות בארץ אבותיו

מלבד זה היו הדרשנים מפיקים אורה של תורה ממעשים ומאורעות ממשיים, שקרו בעולם החיים ומנסיון ההוה חזקו את דברי מוסרם לפני שומעיהם. הלל ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, ומתוך התבוננות במחזה המעציב הזה התעוררו בלבו רעיונות נוגים על דבר גורלו של אדם, צרותיו ופגעיו, שבאים בעקב מעשיו הרעים, כי “פועל אדם ישולם לו”, והיה דורש ומכוון דבריו כלפי אותה הגלגולת ואמר לה “על דאטפת אטפיך וסוף מטיפיך יטופון” (אבות ב‘, ו’). ועוד כמה דברי מוסר כמו אלה אתה מוצא באגדות התלמוד, שנובעים מתוך מקרים שונים בחיי האיש הפרטי (עיין לעיל עמוד כ"ו).

ולפעמים היה בעל האגדה צופה ומביט בחיי יום יום ומסתכל אל גורל בני אדם ומעשיהם השונים, ומשם היה יוצא לו באור חי לפסוקים שבכתבי הקודש ודרשות בהירות, שיש להן אחיזה בנסיון החיים הכלליים ותהפוכותיהם. רבי יהושע מן לוי בא פעם אחת לרומי, והיה מתענין בחיי העיר ההומיה הזאת, וירא אנשים עשירים מתענגים על רב טוב, עד כי לא רק הם בעצמם מלובשים עדי ורקמה אלא גם העמודים של שיש, שפארו טירותיהם, היו מכוסים בטיפטאות (מין מכסה יקר) בקיץ שלא יפקעו מן השרב מן השרב ובחורף שלא יקרשו מן הצנה. ובאותה שעה ראה עני אחד מתמוגג ברעב וגופו מכוסה במחצלת של קנים. דרש רבי יהושע בן לוי “צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה” (תהלים ל"ו) “אן דאת יהיב את משפע, אן דאת מחי את מדקדק”, כלומר על עמודי שיש לבושי הדר קרא “צדקתך כהררי אל” – למי שהקב“ה עושה צדקה ומשפיע עליו טובה, הוא נותן לו בשפע רב “כהררי אל”, ועל העני לבוש מחצלת של קנים קרא “משפטיך תהום רבה” – למי שהקב”ה עושה משפט הוא משפילו עד שאול תחתיה. (ויקרא רבה כ"ז).

ויש לאין שעור בתלמוד ומדרשים מעשיות וספורים נפלאים, שהאגדה מוציאה מהם תועלת גדולה במדות ודעות. מהם ספורים מעולם המציאות, קטעים ממשיים מחיי יום יום של בני אדם בכלל ובפרט, שהם אספקלריא בהירה מחכמת החיים האמתיים, כמו “מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד (ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה ברבי אילעאי) אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, ליגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותן האבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך” )ב"ק נ‘, ב’). או מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה וכו' וכו‘, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר ולך תהיה צדקה (ב“ב י”א, א'). ומהם ספורים, מלאים רמזים וסודות, כמו ספורי מסעות של רבה בר בר חנה (ב“ב ע”ג) וכדומה להם, שנתנו חומר לבעלי אגדה המאוחרים לפרש ולבאר ולדרוש כמין חומר, כדי לחשוף מצפוניהם ולבוא עד תכונתם. ויש ספורים לרוב מחיי האבות ומקורות ישראל בימי קדם, בגלות מצרים וגאולת מצרים וממסעות העם במדבר, מחיי משה ואהרן, יהושע, הזקנים, השופטים, המלכים, הנביאים. והספורים הללו היו מסורה בידם של בעלי אגדה, כאשר מצינו אמר ר’ לוי “דבר זה מסורת בידנו מאבותינו” (סוטה ט"ז). ויש בתלמוד ומדרשות כמה ספורים ומעשים שאירעו בזמן חורבן הבית (גטין הנזקין, כתובות ס"ז, איכה רבתא). ביחוד תופסים מקום חשוב באגדה ספורים מחייהם של גדולי חכמי ישראל, עוצם רוחם וגודל תכונת נפשם, מדותיהם התרומיות ומסירת נפשם על למוד התורה וקיום המצות ובפרט מצדקת פזרונם ומדת הטוב והחסד, שהיו מצוינים בהם תלמידי החכמים ואנשי השם בישראל (ברכות נ“ח ב', תענית כ”ד, א‘, כתובות ס"ז, ב’, ב“ב י”א, א'). והיו הספורים הללו לחומר יקר בידי הדרשן לטעת בנפש השומעים מדות נכונות, תום ויושר, ולהורותם דרך אמונה ודעת.

ובהיות הדרשה התלמודית והמדרשית עוסקת בבירור מושגי אמונה וחזוק עקרי תורת ישראל ושלילת תורות אחרות, לפיכך נכנסו בה כמה ויכוחים, שהיו לחכמי ישראל עם חכמי אומות העולם בשאלות הדת. הבדל הדעות בעניני חכמה או דת מביא תמיד לידי ויכוחים לשם בירור האמתות של הדעות השונות. והיהודי, שמעודו הוא נבדל מעמים אחרים בעניני דת, היה זקוק להתוכח ולתת תשובות על כל אותן השאלות, הנוגעות לאמתת תורתו ודתו.

הטכסיס של גדולי ישראל לא היה מעולם לבוא בעקיפין עםהבריות ולהטיל עליהם דעותיהם, כי משא נפשם היה לראות את עמם נושא האידיאה האלהית ומפיץ תורת ה' בעולם במנהגי חייו המתוקנים – “שיהא שם שמים מתאהב על ידו”, ומתוך מעשיו הנאים תבוא ממילא ההכרה האלהית בלב העמים ויקוים אז הכתוב: “ישראל אשר בך אתפאר” (יומא פ"ו, א'). אבל לענות חורפיו דבר ולהשיב למלעיגים על תורתו, זוהי חובתו של היהודי, וכבר הורוהו רבותיו “הוה שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס” (אבות), ולפיכך היו חכמי ישראל “נדרשים לאשר שאלום” להשיב להם כדת וכהלכה.

ביחוד היו המינים והצדוקים מצערים לרבנן בשאלותיהם (ברכות ז‘, א’, ירושלמי ברכות הרואה ה"א). וזולתם היו חכמים, פילוסופים, מלכים ושרים ומטרוניתות וסתם עכו“ם, שהיו מקיפים חכמי ישראל בשאלות וטענות בעניני אמונה. שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה (ע“ז נ”ד, ב'), שאל אגריפוס שר צבא (עובד כוכבים בימי אגריפוס המלך – רש"י) את רבן גמליאל כתיב בתורתכם כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור, עשיר בעשיר, וכו' (שם נ"ה, א'), עכו”ם אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות אנו מרובים מכם מפני מה אין אתם משווין עמנו בעבודה זרה (ויקרא רבה ד'), שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו וכו' אמרה לו ומאותה שעה עד עכשיו מה הוא יושב ועושה (שם, ח'), שאל טורנסרופו הרשע את ר' עקיבא אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם (ב"ב י‘, א’), שאלה קליאופטרה מלכתא את ר' מאיר ידענא דחיי שכבי וכו' אלא כשהן עומדין עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין (סנהדדרין צ'), אמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי (שם), ועוד הרבה כאלה.

ומלבד זה היו חכמי ישראל לוקחים חבל בויכוחי אמונה של בי אבידן, מקום מרכזי מיוחד בשביל בעלי חכמות ואמונות שונות להתוכח שם (שבת קט“ז, א', קנ”ב, א'). לפי דעת רש“י “בי אבידן” הוא מקום, העשוי להתוכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות, ולפי דעת רבנו חננאל (שם) הוא בית שמתקבצים שם החכמים ונושאים ונותנים בדיני כל אומה ולשון. ובעל “הערוך השלם” מביא דעות חכמי זמננו על תכונתם ותעודתם של “בי אבידן” ו”בי נצרופי", שנזכר גם כן כמה פעמים בגמרא.

חכם תלמודי רב אידית הצטיין מאד בתשובות המינין, ורב נחמן אמר: “האי מאן דידע לאהדורי למינים כרב אידית ליהדר ואי לא, לא ליהדר” (סנהדרין ל“ח, ב', עיי”ש). וביחוד היה ידוע ר' יהושע בן חנניא לנצחון בויכוחיו, ובמותו אמרו רבנן “מאי תיהוי עלן מאפיקורסין” (חגיגה ה‘, ב’).

בתשובותיהם של חכמי ישראל על שאלות המינין מתנוצץ זוהר חכמה וברק השכל החריף, והויכוחים הללו המה כאבני נזר בדרשה התלמודית והמדרשות להאיר כמה מושגים קשי ההבנה ולברר כמה שאלות בחקר היהדות והמוסר האנושי.

האגדה השתמשה גם במשלי עם ופתגמים, שהם שיחה בפי הבריות, כי אותם דברי חכמה ומשלי מוסר של ההמון המה פרי נסיון החיים הממשיים, מתוכם אתה מסתכל בחביון נפשות בני אדם עומד על אפים ותכונתם, מכיר בגלויי מסתרי רוחם, ושואב נסיון וחכמת החיים מ“כלי ראשון”, מן החיים עצמם והדרשן בתקופת התלמוד היה נותן תמיד ערך חשוב לאותם הפתגמים העממיים בתור סעד וחזוק לרעיונותיו, ולפיכך בשורה אחת עם כתבי הקדש אנו מוצאים באגדות התלמוד והמדרשים כמה וכמה פעמים “היינו דאמרי אינשי”, “כדאמרי אינשי”, “אמרי אינשי”, בתור יסוד למדרש חכמים, ולהפך היה בעל אגדה מבקש למצוא יסוד ל“אמרי אינשי” בפסוקים מכתבי הקודש.

ביחוד היה מצטיין במקצוע זה הדרשן רבה בר מרי. כששאלו רבא “מנא הא מילתא דאמרי אינשי” בכמה ענינים שונים, מיד היה רבה בר מרי מוצא את הפסוק המתאים לכל ענין וענין. ופעם אחת כאשר שאל אותו רבא מנא הא מילתא דאמרי אינשי, “מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי” (דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק – רש"י) אמר ליה דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא, והיה הולך ומונה אחד לאחד כל אותם המקומות שבהם כלול הרעיוןן של אותו “אמרי אינשי” (ב“ק צ”ב, ב', עיי"ש).

וגם בהלכה היו מביאים ראיה מן “אמרי אינשי” כאשר מצינו בגטין (ל‘, ב’). למיתה עבוד תקנתא לעשירות לא עבוד תקנתא וכו' אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי “חברך מית אשר, איתעשר לא תאשר”. וכל כך היו החכמים מכירים באמתות הדברים של “אמרי אינשי” עד כי באגדה ובהלכה היו מקשים מן “אמרי אינשי” על מדרש הכתובים ופסקי הלכות של החכמים השונים: ערובין פ“ב ב‘, אמר ליה רב יוסף וכו’ אנא נמי כר' מאיר סבירא לי, דאי כר' יהודה קשיא הא דאמרי אינשי “רווחא לבסימא שכיח”. תענית ו‘, ב’, אמר ליה רב פפא לאביי והא אמרי אינשי “במפתח בבי מטרא בר חמרא מוך שקך וגני”, לא קשיא הא דקטיר בעיבא הא דקטיר בעננא, חולין צ,ז, ב' – א”ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבה טעמא והא אמרי אינשי “כי מיא דביעי בעלמא” א“ל הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח, וראוי לציין כאן, כי במדרש דהלכה היו החכמים נותנים תמיד ערך גדול ל”דעת הצבור" וכאשר שאלו “הלכתא מאי”? השיבו “פוק חזי מאי עמא דבר” (היאך הצבור נוהג) ברכות מ“ה, א', עירובין י”ד, ב' פסחים נ“ד א', מנחות ל”ה, ב'. ובירושלמי (פאה פ“ז ה, יבמות פ”ז ב'), אמרו “כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הצבור נוהג ונהוג”.

הדרשה התלמודית, כאמור לעיל, מיוסדת בעיקרה על כתבי הקודש לדרשם ולחקרם, כדי להוציא מהם תורת הדת והמוסר. ודרכי הדרשה, כפי שמנאם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, המה במספר שנים ושלושים, ונקראים “ל”ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי". אבל כמה פעמים היה הדרשן מדבר אל העם בשפה ברורה ופשוטה ולא ראה צורך למצוא חזוק לדבריו מן התורה, ובאופן זה יש בתלמוד ומדרשים הרבה אגדות יפות, דברי חכמה ומוסר, מכתמים והגיונים שונים, שאין בהם כלל מדרושי המקראות, ויש להם ביותר אופי של דברי משל ומליצה. כמו “חטוף ואכול חטוף ושתה דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי” (עירובין נ"ד, א'), – “בשלשה דברים אדם נכר בכוסו בכיסו בכעסו” (שם ס"ה, ב'). “שלשה רובן קשה ומעוטן יפה ואלו הן שאור, מלח וסרבנות” (ברכות ל', ע"א). “צדיק אבד לדורו אבד, משל לאדם שאבדה ממנו מרגלית, כל מקום שהיא מרגלית שמה, והיא לא אבדה אלא לבעלה” (מגילה ט"ו, א'), “יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מ"ו, ב'). “לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה” (ברכות ס“ג, א'; קדושין פ”ב, א'). וכמו כן רובם של למודי מוסר ודרך ארץ, הכלולים במסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ, אינם מיוסדים על פסוקים מכתבי הקדש. ומלבד זה, האגדה התלמודית והמדרשית כוללת כמה וכמה עצות וכללים בנוגע לשמירת הבריאות ותורת הרפואה וכדומה (כמו שלשה דברים מתישין כחו של אדם וכו‘, ששה העושה אותם מיד מת וכו’, שמונה רובן קשה ומעוטן יפה וכו‘, גטין ע’, ע"א והרבה כזה), שאין בהם מן היסוד הדרושי ולא כלום. והיה מעשה, כי רבא היה דורש בצבור בעניני רפואה והרגיז בזה את הרופאים משום שגרם להם הפסד בפרסמו סודות הרפואה, ומרוב צער קרעו את בגדיהם, ורבא היה מפייסם (שבת קל“ב, ע”ב)

השפה, שבה היו הדרשנים מדברים לעם, היתה בכל עת, כמובן, השפה המובנת לעם. “החכם היה לוחש לאמורא לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהם שומעין” (יומא כ', ע“ב– רש”י). אבל הדרשה התלמודית, כפי שנשארה לנו בכתב היא ברובה השפה העברית. הסגנון רענן, טבעי וחי.

־־־־־־־־־־־־־־־

הדרשה התלמודית והמדרשית היא אוצר היהדות במלואה היותר רחב והיותר שלם. בה כלולה תורת המוסר האנושי בכל היקפו. תמצית הדעות ויסודי הפילוסופיה הדתית מצאו להם מקום בתוכה בסגנון “מועט מחזיק המרובה” כדברי הרמב“ם “שכל המסתכל בדרשות חכמינו ז”ל הסתכלות שכלית יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהן מן הענינים האלהיים ואמתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו וכל מה שכלו בו הפלוסופים דורותיהם” (הקדמה לסדר זרעים). כמה מאמרי חכמה ואמרי משל ומליצה, למודים מוסריים והגיונות מחוכמים ועמוקים בכל מקצועות המדע פזורים על פני מרחב הדרשה התלמודית והמדרשית, שכל אחד מהם היא מרגלית טובה בעולם המחשבה האנושית ושבהם התבטאה השקפת עולם רחבה, המקיפה כל פנות חיי האדם הפרטיים והכלליים. ביחוד מצא לו בה בטוי עמוק ורחב היסוד האנושי שבתורת ישראל. הצווי הגדול “ואהבת לרעך כמוך” הועמד בה עליון על כל התורה כולה (ירושלמי נדרים פ“ט, ה”א), ו“דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה” (שבת ל"א, א'), ו“חביב אדם שנברא בצלם” (אבות פ"ג), ו“לא נתנו התורה והמצות אלא לצרף בהן את הבריות” (ב“ר מ”ד).

הדרשה של תקופת התלמוד היא עולם מלא של ציורים בהירים מחיי ישראל הלאומיים בארץ אבותיו וחזיונות־תוגה מחורבן ארצו ותלאותיו בארצות נודו. מתוכה נשמע הד הבת־קול היוצאת מחורבות ירושלים ומנהמת כיונה ואומרת: “אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני מארצם”, אבל ביחד עם היגון הלאומי נשמע תמיד קול מעורר לתקוה, להתחזק ולהאמין בה', כי הצדק הנצחי לא ישאר מעל ויום הגאולה בוא יבוא.


פרק שביעי.    🔗

הדרשה בתקופת רבנן סבוראי. – רבנן סבוראי ותעודתם. – העבודה של סדור המדרשים. – הכנוס, הסדור, ההשלמה. – המדרשים השונים.


בתקופה שאחר חתימת התלמוד, תקופת רבנן סבוראי, לא התפתחה הדרשה ביצירות חדשות, אלא הסתדרה ונאספה לספרות מדרשית מיוחדה. כל האגדות והדרשות, שבאו בספרות התלמוד, כל שיחה ושמועה, שנמסרו בשם זקני החכמים הקודמים, כל ספור ומשל או פתגם מוסרי, שנשמרו בזכרונם מדורות עברו, כל אלה אספו וכנסו לספרים מיוחדים וסדרום לפי פרשיות התורה. וכפי הנראה מן הספרות המדרשית, הדרשנים־המאספים בתקופה שאחר חתימת התלמוד כמעט שלא היו מחדשים מעצמם ולא כלום, אלא השתמשו רק באותו החומר הדרושי והאגדי, שהיה מוכן לפניהם מתקופת התלמוד, הן באותם המאמרים, שנכנסו כבר לספרות התלמוד, הן אלה שנמסרו להם בעל פה בשם חכמי התלמוד מתקופות התנאים ואמוראים, בתור נושא לדרשתו מתחיל הדרשן בפסוק מכתבי הקודש, ביחוד מפרשת השבוע, וכדי שיבורר תוכן הדרשה הוא הולך ומביא מאמרי אגדה ומוסר, משלים וספורים, שישי להם שייכות לאותו הנושא, וכל המאמרים והעגדות הללו הוא אומר בשם אומרם. בפרשת בהר, למשל, מתחיל הדרשן בפסוק “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו”, ואומר “הה”ד: אשרי משכיל אל דל", והולך ומביא זורה שלמה של מאמרים, אגדות ושיחות בשם כמה תנאים ואמוראים מתקופות שונות וגם משלים וספורים נאים בנדון הנושא, עד שיצאה דרשה שלמה במצות הצדקה והחזקת עניים. והדרשה היא באמת נאום חי, מלא ציורים עמוקים מעולם החסד ומדת הרחמים.

אבל כשנסתכל בדרשות התלמוד והמדרשים אין אנו מוצאים בהן שלמות של סדר, כראוי לנאום משוכלל בפני קהל של שומעים. בספרות הלמודית באו רק מאמרים דרושיים קצרים, קטעים מדרשות שלמות, אבל לא הדרשות השלמות בצביונן ותבניתן כמו שיצאו מפי הדרשנים. וזוהי מפני שהחכמים מאספי התלמוד והמדרש התענינו ביחוד בתוכן הדרשות ולא בצורתן, כי מטרתו של חבור התלמוד והמדרשים היתה רק לאסוף את המחשבה העברית, הכלולה בתוך המאמרים והשמועות של חכמי דור ודור ולשימה למשמרת עולם ולא תשתכח תורה מישראל. מאמרי האגדה בתלמוד נסדרו לפי סדר ההלכה, ובמדרש – לפי פרשיות התורה, ולא לפי נושא אותה הדרשה השלמה, שאליה מתיחסים המאמרים השונים בשביל בירור הרעיון היסודי שבה. ובאופן זה דרוש אחד שלם של בעל אגדה בתקופת התלמוד מפוזר ומפורד בין המון הספרים של התלמוד והמדרשים השונים בתמונת לקוטים ופרורים דקים של מאמרי אגדה בודדים, בלי כל חבור וקשר הגיוני ביניהם. ולפיכך, קשה לנו כעת לצייר לעצמנו מערכת הדרשה שבתקופת התלמוד, תכניתה וצביונה בתור נאום שלם ומסודר, כמו שהגיעה לאזני השומעים בזמן ההוא.

אבל באופן יחסי החומר שבספרות המדרשים הוא יותר מסודר מאשר הדרשות שבספרות התלמוד, כי בעוד שהתלמוד מוקדש למקצוע הלכה ודברי אגדה באים בו רק קטעים קטעים, ספרי המדרש מלאים דברי אגדה מסודרים לפי פרשיות התורה. ואף על פי שהענינים גם פה חסרים על פי רוב קשר פנימי ביניהם, מכל מקום נכרים בהם במדת־מה אותות של שלמות וסדר. ומתוך הלקוטים וערבוב המאמרים אפשר לראות, כי הדרשה העתיקה שבתקופה ההיא היתה מתחלקת לשלשה חלקים: לפתיחה, לגוף הדרשה ולחתימה. בראשונה מקדים הדרשן ענין ידוע מפרשת השבוע ומחזק אותו בפסוק מכתבי הקודש ומבאר אותו עד כמה שיש לו שייכות להרעיון הדרושי שבפרשת התורה, ואחר כך הוא בא מאותו הענין לרעיון היסודי שבדרוש ומביא כמה מאמרים, הגיונות, משלים וספורים, הנוגעים לענין הנדון, ולבסוף הוא חותם מענין הדרוש בדברי נחמה מתוך כתבי הקודש. למשל בפרשת קדושים (מדרש רבה) מתחיל הדרשן וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, הה“ד: עץ חיים היא למחזיקים בה, ובזה מביע הדרשן רעיון יפה על דרך הדרוש, כי ההוראה של “ונטעתם כל עץ מאכל” מכוונת לנטיעת עץ חיים – לחזוק למוד התורה בארץ. והולך ומביא מאמרים של דרשנים שונים על ערכו הגדול של חזוק התורה בישראל. ואחר כך הוא עובר לענין הנטיעה בארץ לפי ההוראה הפשוטה, ומביא מחרוזת של מאמרים ופסוקים מבוארים באופנים שונים, וחותם: “אמר ר' שמעון בן לקוניא לפי שבעולם הזה בונה אדם ואחר מבלהו נוטע נטיעה ואחר אוכל, אבל לעתיד לבוא מה כתיב (ישעיה ס"ה) לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל לא יגעו לריק וגו' וכתב )שם, ס”א) ונודע בגוים זרעם”.

והננו מוצאים צד השוה בין תקופת הסופרים שאחרי חתימת כתבי הקודש ובין תקופת רבנן סבוראי שאחר חתימת התלמוד. החכמים שאחרי חתימת כתבי הקודש היו עסוקים ביחוד בסדור ספרי התנ“ך וקיום המסורה, ו”לפיכך נקראו הראשונים סופרים, שהיו ספרים כל אותיות שבתורה, שהיו אומרים וא“ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה, “דרש דרש” חציין של תיבות, “והתגלחו” חציין של פסוקים” (קדושין ל', ע"א). וכל זה בשביל לשמור על שמות הכתב ותקון המסורה המקובלת, שלא תשתנה בחסיר ויתיר על ידי סופרי דור ודור, ותעודתם היתה להפיץ דעת התורה בין העם “מפורש ושום שכל” על ידי תרגום ובאור מדויק. וכמו כן החכמים שאחרי חתימת התלמוד התאמצו ביחוד לסדר ספרי התלמוד ולאסוף את החומר המוכן ולהכשירו לתועלת החיים, ובזה ראו תעודה רמה ביותר מאשר לחדש דרשות חדשות.

ולפיכך נקראו החכמים הללו “סבוראי”, מהיות עיקר תעודתם ההסברה של החומר הספרותי המוכן מכבר, לסדרו ולתקנו ולסגלו להבנת התלמידים, וכבר אמרו “ליגמר אינש והדר ליסבר” (שבת ס"ג, א'), ומכיון שנשלמה עבודת “הגמרא” התחילה עבודת “הסברה”.

ומאותה התקופה ואילך חוברו כמה “מדרשים”, שהמה קובצי דרשות מחכמי הדורות הקודמים, ערוכות באופן מסודר לפי הפרשיות שבתורה ולפי הענינים השונים. וסדורם של הקובצים הללו זהו חדושם, ויותר אין אנו מוצאים בהם כמעט כל חדוש.

העבודה של סדור המדרשים השונים משתרעת אמנם על משך של ארבע מאות שנה מזמן חתימת המשנה (ג“א תתקמ”ט) עד תקופת הגאונים (ד“א שמ”ט). וצריך להעיר, כי בזה אנו מסמנים רק עצם הסדור של החומר הדרושי, כפי שהוא נמצא בידנו כיום בספרי המדרש היותר מלאים והיותר שלמים, כי על צד האמת עבודה זו במובנה הרחב קדמה כמה מאות שנים לחתימת המשנה, והלכה ונמשכה בשנות מאות של תקופת הגאונים.

ספרי המדרש אינם כוללים בתוכם עבודה ספרותית של מחבר זה או אחר וגם לא של תקופה אחת או שתים, הם שייכים בעיקרם להדבור והמחשבה של אומה שלמה בתקופותיה השונות, ולכן אינם נתונים למדידה באמת־המדה של ספרות במובן הרגיל. הספרות המדרשית היא כנחל שוטף, ההולך ונמשך למרחוק ומבוע מימיו כמוס ונעלם בנבכי הסלעים בין הררי עד. אותן האגדות היפות, אותם המשלים המחוכמים, שהוד זקנה חופף עליהם, מקורם טמיר ומכוסה מעין אדם, והם “מסורת בידנו”, מסורת עתיקת יומין, כי נמסרו מפה אל פה משנות קדומים או נרשמו בכתבים עתיקים, שנאבד מאתנו זכרם.

ובפועל יש לחלק סדורה של ספרות המדרשים לשלש תקופות: תקופת הכנוס, תקופת הסדור, תקופת ההשלמה, וכאופן הסדור של המשנה והתלמוד כך אופן הסדור של המדרשים. לעבודת סדור המשנה ואחר כך לסדור התלמוד קדמה תקופה של כנוס, כמו “משניות דר' עקיבא”, שהיו קורין לו “אוצר בלום”, שהיה מסדר את ההלכות (גטין ס"ז, א'), וש“עשה את התורה טבעות טבעות” (אבות דר“ן י”ח), וקובצי השמועות, שחכמי הדור היו כותבים לעצמם ונקראו בשם “מגילות סתרים” (שבת ו‘, ע“ב; ב”מ צ"ב, א’) ו“פנקסאות” של רושמי הלכות, שהיו בידם של חכמים, כמו כתיב אפנקסיה דזעירא, כתיב אפנקסיה דאלפא ביצי נבלת עוף וכו' (מנחות ע', ע"א). וכל החומר הזה, שנקבץ מכבר, היה לעינים למסדרי המשנה והתלמוד. וכשנגמר סדור המשנה התחיל זמן ההשלמה של ברייתות ותוספתא, שבאו כעין מלואים להמשניות מאת תלמידי ר' יהודה הנשיא, וכשנגמר סדור הגמרא בא אחריו סדו רשל מסכתות קטנות.

וכמו כן היה בנוגע לסדור המדרשים. זמן רב קודם סדור המדרשים כבר היו בידם של תלמיד חכמים קובצים מיוחדים לאגדה, “ר' יוחנן וריש לקיש היו מעניינים בספרא דאגדתא” (גטין ס' ע"א). כי משום חשש שכחה היו מוותרים על האיסור של כתיבת דברים שבעל פה (דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב) ור' יוחנן לשיטתו אזיל דסבירא ליה “הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה משכח” (ירושלמי ברכות אין עומדין), רבא אפיק “ספרא דאגדתא” מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר (שבועות מ"ו), ר' נחמן כי הוה בעי למיעל לביה"כ כי הוה נקיט ספרי דאגדתא הוה יהיב לן (ברכות כ"ג, ב') וכן ר' יוחנן (שם), אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב (סנהדרין ז', ע"ב). והיו בידם פנקסאות, שרשמו בהם דברי אדה, כמו כתיב אפנקסיה דלוי, כתיב אפנקסיה דר' יהושע בן לוי (שבת קנ"ו, א'), ר' חייא הוה מסתכל באגדת תהלים (ב“ר ל”ג) ונזכרה בירושלמי (ברכות הרואה, הלכה ה'), “מגילת חסידים” שהיתה בידם. וכל החומר הדרושי, שנקבץ באופן זה מתקופות שונות מצאו מסדרי המדרשים מוכן לפניהם והכניסו אותו לתוך קובצי המדרש. ואחרי שנגמרו המדרשים הראשונים בתקופות הסדור והחתימה של ספרות התלמוד והמדרשים, אז החל הסדור של מדרשים קטנים וילקוטים שונים הממלאים ומשלימים את הספרות המדרשית בתוכן ובצורה.

־־־־־־־־־־־־־־־

מסתבר, כי באותו הזמן, שמצא רבי יהודה הנשיא שעת הכושר לאסוף את ההלכות והשמועות של חכמי הדורות שקדמוהו ולחבר את המשנה, היו נמצאים אז חכמים, שראו צורך לאסוף בספר גם את האגדות, שהיו פזורות בכתבים שונים או שנשתמרו בזכרון החכמים עד אותה התקופה, כי במשניות דרבי יהודה הנשיא יש רק קצת ממדרשי אגדה, מלבד מסכת אבות, שכולה אגדה ומוסר. והרמב“ם סובר, כי ר' הושעיא, תלמידו של רבנו הקדוש, חיבר באור ספר בראשית (הקדמה לספר יד החזקה) וגם רבי אליעזר מגרמיזא, בעל הרוקח (בפתיחת ספרו) מחזיק בדעה זו, כי ר' הושעיא הוא המחבר של בראשית רבה. והר' מנחם המאירי בפתיחתו למס' אבות מיחס את הפסיקתא לתלמידי ר' יהודה הנשיא: ר' הושעיה ור' חייא. ובקבלת הראב”ד כתוב, כי המכלתות כתבו ר' חייא ור' הושעיה ור' שמעון. וצריך לזכור, כי שאלה זו של סדור המדרשים אינה מחוורת די צרכה, ואנו מוצאים כמה סתירות בנוגע למסדראי המדרשים וזמניהם. ובכלל אנו מוצאים כמה מאמרים מאת החכמים האחרונים בתוך המדרשים, שמיחסים סדורם להחכמים הקדמונים. ואותו “ערוב פרשיות” של הספרות המדרשית נותן מקום לחוקרי ספרות ישראל לישא וליתן, לשער השערות ולהוציא מסקנות, ואין הלכה פסוקה בפרשה סתומה זו.

“אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא”: מי שכינס לא סדר, ומי שסדר לא השלים, אותו החכם, שנקרא המדרש על שמו, היה המתחיל ובאו אחרים והוסיפו וסדרו מחדש, מאחר כך באו האחרונים והשלימו. כמו המשנה שסדר ר' יהודה הנשיא, סתם המשניות “אליבא דר' מאיר” ו“אליבא דר' עקיבא” (סנהדרין פ"ו, א'), מפני שהמשניות דר' עקיבא היו הבסיס ואחריו ר' מאיר ואחריו ר' יהודה הנשיא, שבימיו היתה החתימה של המשנה. וכמו כן ביחס לסודר ספרא, ספרי ומכלתא. בסנהדרין (שם) שנינו משמיה דר' יוחנן סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון, והרמב"ם בהקדמתו מיחס ספר אוספרי לרב, וגם דון יצחק אברבנאל בהקדמת ספרו “נחלת אבות” אומר, כי רב חבר ספר אוספרי. המכלתא מיחסים לר' ישמעאל (מבוא התלמוד לר' שמואל הנגיד והקדמת הרמב"ם ליד החזקה), בעוד שחכמים אחרים (קבלת הראב"ד) מיחסים אותו לתלמידי רw יהודה הנשיא. ומובן, כי גם כאן צריך לומר, שהספרא והספרי סדר רב “אליבא דר' יהודה ור' שמעון” ואת המכלתא סדרו תלמדי ר' יהודה הנשיא “אליבא דר' ישמעאל”. וכיוצא בזה גם בנוגע למדרשי אגדה שונים, כנוסם וסדורם, כאמור, השתלשלו דרך כמה דורות ועברו כמה גלגולים טרם שנשלמו והגיעו לידי מדת ספרים שלמים, כאשר הם בידנו כיום.

מלבד המדרשים המפורסמים בספרות האגדה, כמו מדרש רבה על התורה וחמש מגילות, מדרש ילמדנו ותנחומא, מדרש הנעלם, פסיקתא רבתי, פסיקתה דרב כהנא, מדרש שמואל, מדרש שוחר טוב, מדרש משלי, מדרש אגדה, מדרש די בראשית, תנא דבי אליהו, פרקי דר' אליעזר, ארחות חיים לר' אליעזר בן הורקנוס, עוד נזכרו כמה מדרשים בספרים שונים, והמדרשים הללו אינם נמצאים כיום בידנו, כי אבדו במשך הזמן ונשארו לנו לפליטה רק אי־אלו מאמרים מהם, המובאים בספרי המחברים הקדמונים (עיין “שם הגדולים” ערך “מדרש”).

בתקופה האחרונה הופיעו כמה חכמים, שמלבד שהועילו בחקירותיהם להפיץ אור על זמן חבור המדרשים והתפתחותם, עוד עלה בידם להציל מתהום הנשיה כמה מדרשים יקרים, אשר מאיזו סבות לא זכו לפרסום. ברם זכורים אותם החכמים לטובה, כי אילמלא הם כמה מדרשי אגדה היו משתכחים לספרות ישראל. בהשתדלותם ומאמצי כוחם נצלו מתוך גניזה של אוצרות־ספרים שונים, כמו באוקספורד, פלורנץ, רומי מינכן, כמה כתבי יד של מדרשים עתיקים והגיה עליהם אור הדפוס. ביחוד הגדיל לעשות במקצוע זה החכם ר' שלמה באבר (תקפ“ז–תרס”ס). הוא הוציא פסיקתא דרב כהנא" מתוך ארבעה כתבי יד (ליק תרכ"ה ) “פסיקתא זוטרתא” על בראשית שמות על פי כתב יד של חיד“א (ווילנא תרמ"ד), מדרש תנחומא הקדום והישן על פי כתב יד של ר' דוד אופנהיים עם מבוא גדול (ווילנא תרמ"ו), לקוטים ממדרש אבכיר (ווין תרמ"ג), לקוטים ממדרש אלה הדברים זוטא, ספרי אגדתא על מגילת אסתר ע”פ כתב יד ילינק (ווילנא תרמ"ז), מדרש שמואל, שוחר טוב ע“פ שמונה כתבי יד (ווילנא תרנ"א), מדרש שמואל (קקראקא תרנ"ג), מדרש משלי ע”פ שלשה כתבי יד (ווין תרנ"ד), מדרש אגדה על התורה (ווילנא תרנ"ג), מדרש זוטא על שיר השירים, רות, איכה, קהלת (ברלין תרנ"ה), אגדת אסתר על פי כ“י רומי (ווילנא תרנ"ח), ילקוט המכירי על תהלים (ברדיטשוב תר"ס), מדרש שכל טוב על בראשית (ברלין תר"ס), על שמות (תרס"א), מדרש אגדת בראשית (קראקא תרס"ג) ועוד כמה ספרים ומאמרים במקצוע הספרות המדרשית. החכם הדרשן הד”ר אהרן ילינק (תולדתו בתור דרשן עיין להלן פרק נ"א) הוציא ששה חלקים “בית המדרש” (ווין תרל“ח, לייפציג תרמ”ג), הכולל מדרשים קטנים, והקדים לכל חלק מבוא, המבאר בקצרה תוכן המדרשים, מוצאם וזמן חבורם על פי השערות שונות, ד“ר הופמן הוציא בשנת תרס”ה מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מגניזה של הספריה המלכותית בברלין. ובשנת תרע“ט נדפס באודיסה קובץ מדרשים קטנים, מקובצים סדורים ומוגהים על ידי י.ח. רבניצקי וח”נ ביאליק עם מבואות קצרים מאת ש. אסף (הרב שמחה אוסובסקי). לכל אחד מן המדרשים הללו יש תוכן מסוים, שמקורו בכתבי הקודש או במאורעות העם שאחר כתבי הקודש, כמו: מעשה אברהם אבינו, מדרש ויסעו, מדרש ברכת יעקב אבינו, דברי הימים של משה רבנו, מעשה על דור עשירי, מדרש, ויושע, מדרש עשרת הדברות, מדרש פטירת אהרן, מדרש פטירת משה רבנו (נוסח א' ונוסח ב'), מדרש גלית הפלשתי, מדרש רבותינו על הפסוק “והוא עבר לפניהם”, כסא ואיפודרומין שלמה המלך, מדרש יונה, מסכת כלים, ענין חירם מלך צור תפלת מרדכי ואסתר, חלום מרדכי והוספות למגלת אסתר, מעשה יהודית, מגילת אנטיוכוס, מדרש לחנוכה (ג' נוסחאות), מעשה עשרה הרוגי מלכות, מדרש אלה אזכרה, ועוד יש חומר רב של מדרשים קטנים שלמים ומקוטעים, הזקוק להגהה, לכנוס וסדור בשביל כמה וכמה כרכים (הקדמת המסדרים).

המדרשים השונים, כאמור לעיל, המה בעיקרם פרי עבודת הסדור של חכמים שונים מזמן התלמוד עד תקופת הגאונים (ועד בכלל). החומר העשיר שבדרשה התלמודית היה נותן ענין רב להדרשנים במשך זמן רב להשתמש בו מן המוכן, מהיותו אז בלתי נפוץ עדין בין העם בתור דברים שבכתב. וכל מאמר מוסרי או דבר חכמה, שנאמר בשם החכמים מתקופת התנאים והאמוראים היה נכבד מאד בעיני השומעים והיה עושה עליהם רושם עמוק בתור דבר שלא שמעתו אוזן מעולם. ובפועל אתה מוצא בספרי המדרשים השונים רובי תורם של המצוינים בין “רבנן דאגדתא”, ומאמריהם של גדולי הדרשנים מתקופת המשנה והתלמוד (כמו ר' שמעון בן יוחאי, ר' מאיר, ר' יוחנן, ר' לוי, ר' יהושע בן לוי, ר' אבהו, ר' אבא בר כהנא, ר' ברכיה, ר' שמואל בן נחמני, ר' תנחומא), שנכנסו ברובם לתוך המדרשים הקדמונים והמאוחרים, משפיעים עליהם אצילות של קדושה וזיו חכמה עליונה, שלא שלטה בה זקנה “וכל זמן שאדם הוגה בה הוא מוצא בה טעם”.

וגם אותם המדרשים, שחוקרי האגדה מיחסים סדורם לזמן יותר מאוחר, רוח הדרשה העתיקה שורה עליהם, ומתוך הסגנון, התכנית וההרצאה נשמע הד קול הדרשה התלמודית בצלצולה המיוחד. ואם יש הבדל של זמן, אין כל הבדל של תוכן וצורה. אותה האגדה היפה והתמימה, שלא נשתנו פניה כלל במשך שנות מאות. אותה רוממות הרעיון ורעננות המחשבה והוד הדבור המשובח והמלבב אצל האחרון שבמדרשים כמו אצל הדרשה הקדמונית של המשנה והתלמוד, והמלבב אצל האחרון שבמדרשים כמו אצל הדרשה הקדמונית של המשנה והתלמוד, שהיא באמת כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק מימיו.


פרק שמיני.    🔗

הדרשה בתקופת הגאונים. – הגאונים ופעולותיהם. – מרכז התורה בבבל. – הפסקה מעבודה ספרותית עצמית. – שאלתות לר' אחאי גאון. – הדרשה שבעל פה בישיבות סורא ופומבדיתא.


אחרי תקופת רבנן סבוראי באה תקופת הגאונים, הגדולה בזמן ובמעלה. תקופה זו, המקיפה זמן של ארבע מאות וחמשים שנה (ד“א שמ”ט–תשצ"ח), עשירה בפעולות לחזוק מוסדות התורה בין העם. רבינא ורב אשי וחבריהם “סוף חכמי הגמרא” העתיקו תורה שבעל פה בכתב, ושמו עליה חום של שמירת המסורה וקיומה לדורות בספר התלמוד, והגאונים הפיצו דעת התלמוד בעם. תעודתם היתה לעשות תורת התנאים והאמוראים, השמועות והגזרות, התקנות והמנהגים, פסקי ההלכות והדינים, הכלולים בספרי התלמוד, למקובלים ומוסכמים בחיי האומה, שיתנהגו היחיד והצבור על פיהם.

פעולות הגאונים מתאר הרמב"ם באופן זה: “כל החכמים שעמדו אחר חבור הגמרא ויצא להם שם בחכמתם הם הנקראים גאונים, וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ־ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחוברה הגמרא, אבל בשאר מקומות וכן בשנער בימי הגאונים אין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדים אותה, ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבגמרא והם משיבים להם כפי חכמתם, ואותם השואלים מקבצים התשובות ועושים מהן ספרים להבין מהם, גם חברו הגאונים שבכל דור ודור חבורים לבאר הגמרא, מהם מי שפירש הלכות יחידות ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים, ועוד חברו הלכות פסוקות בענין איסור והיתר וחיוב ופטור בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע מי שאיננו יכול לירד לעומקה של גמרא, וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה” (הקדמת יד החזקה).

כפי שאנו רואים, כולל הרמב“ם בין הגאונים כל החכמים שקדמוהו, החל מתקופת חתימת התלמוד והתם עד שנת ד' תתק”ל (שעת חבור יד החזקה) ובאופן זה הוא מונה בין הגאונים גם ר“י אלפסי ורש”י ועוד. ומובן, שהרמב“ם קורא את החכמים שקדמוהו בשם “גאונים”, כשם תואר להפלגת חכמתם, כי בימיו עדיין לא הספיקה להתקבל בין החכמים אותה ההגדרה של תקופת הגאונים ותקופת הרבנים ולא עוד אלא שהחכמים, שהיו אחר הרמב”ם, קוראים להרמב"ם עצמו “אחרון הגאונים בזמן וראש להם במעלה” (עיין בחינת עולם להבדרשי בסוף), וגם רבנו בחיי הספרדי קורא לחכמי זמנו בשם "גאונים, (שער עבודת ה' פרק ד': “בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים (לשון הוה) מנהגיהם אחריהם”). אבל באמת ההדרגה ההיסטורית הגבילה אחר כך תקופת הגאונים עד רב האי גאון, החכמים ראשי הישיבות של התקופה ההיא היו נקראים בשם “גאונים”, והתואר “גאון” בא אחר השם, כמו ר' אחאי גאון, ר' שרירא גאון, ותואר זה הוא על שם משרתם בתור ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא. ובשביל קרע הקראים, שהתבדלו לכתה מיוחדת, קבלו חכמי ישראל המחזיקים בתורה שבעל פה, את השם “רבנים”, כדי להבדיל אותם מן חכמי הקראים, שבועטים במצוות דרבנן ופרושיהם לתורה שבכתב.

בתקופת הגאונים, כנראה מתוך הספרות של הזמן ההוא, תפסה האגדה המדרשית, כמו שהיא סדורה בספרי האגדה מכבר, מקום עיקרי אצל הדרשנים, ולא נראה כל התחדשות בהדרשה של אותה התקופה. תעודת הגאונים, כאמור לעיל, היתה כלולה ביחוד בהחזקת מוסדי התורה, לפרש ולבאר סוגיות התלמוד, כדי “להוציא לאור תעלומותיו”, ולתעודה זו הקדישו כל פעולותיהם. ישיבות סורא ופומבדיתא היו למרכזי התורה, ומשם יצאה הוראה לכל תפוצות ישראל. מקרוב ומרחוק היו חכמי ישראל מריצים שאלותיהם לגאוני בבל, ותשובותיהם בעניני דת ודין היו להם כדברי האורים. כנסת ישראל הבבלית היתה נהנית מחירות דתית ומדינית במידה מרובה מאד. השלטון הרוחני שהיה ביד ריש גלותא וראשי הישיבות, סדרי הקהלה ופרנסיה ושבעה טובי העיר, קביעת מסי הקהלה והכנסות המוסדות שלה, כל זה היה נושא עליו צביון של ממשלה בפני עצמה, עד כי יהודי בבל היו באמת “עם לבדד ישכון” בלי כל השפעה מן הצד. ואמרו “לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל” (סנהדרין ה'). משמעת התורה היתה חזקה בקרב העם, והתלמוד היה להם לספר החוקים, שממנו לא סרו בחייהם הפרטיים והכלליים, למוד התלמוד זה היה העסק הרוחני, שבאהבתו שגו חכמי בבל כל ימיהם, לשננו ולבארו לתלמידיהם ולהפיצו בין העם, וכל מאווייהם היו לראות “זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אוריתא”.

אך בעוד שאכסניא של תורה בבבל בזמן האמרואים, מימות רב ושמואל עד רב אשי, היתה תקופה של יצירה ועבודה פוריה לשכלול התורה שבעל פה בכמות ובאיכות, תקופת הגאונים לא היתה לה אותה החשיבות של יצירה עצמית, מהיות תעודת הגאונים רק לעשות את החומר הנאצר במשך הדורות לקנין העם.

גם במובן העממי מתאימה המימרא “היצירה יוצרת את יוצרה”. כל צורך עממי יש לו תובעים בכחות הנפש של אותו העם, המעוררים לתחיה כחות נרדמים ומביאים אותם לידי פעולה, כדי למלא את הצורך ולהגשימו בחיים. ואחת היא אם כחות של גבורת הרגש הלאומי או כחות של מדע וחכמה – הכחות הללו הטמירים בנפש העם באים לידי גלוּי כשיש להם תובעים ותנאים מסוגלים בזמן ומקום.

חתימת המשנה באה מתוך צורך התקופה. כשראה ר' יהודה הנשיא “שהתלמידים מתמעטים והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות הגוים פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות” קבץ כל השמועות, הבאורים והפירושים לתורה שבכתב, שנמסרו במשך הדורות, וחבר ספר המשנה, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל (עיין הקדמה ל“יד החזקה”). אבל ספר המשנה לא היה יכול עדיין לשמש ספר חוקים, להורות ממנו הלכה בפתרון שאלות החיים למקצעותיהם השונים, ואמרו “המורים הלכה מתוך משנתן הרי הם מבלי העולם” (סוטה כ"ב ב'), מפני שיש משניות הרבה שנאמר בהן הא מני פלוני הוא ויחידאי הוא ולית כלכתא כוותיה, ועוד יש מחלוקת התנאים ואין יודעין הלכה כדברי מי (רש"י שם), ובפרט שהמשניות אינן כוללות כל ההוראות הצריכות לפרטי המקרים, השכיחים בחיי יום יום של האיש הישראלי, ובלי ידיעת טעמי המשניות קשה להוציא הלכה למעשה ולדמות מילתא מילתא והמורה עלול להיות נכשל בהוראה של טעות. ומהצורך היה לעשות את המשנה לספר החוקים מלא ושלם, לתקנו ולשכללו ולהשלימו בהוספות חדשות מתאימות לצרכי החיים, ולזה דרושה היתה עבודה של מחוקקים, עבודת חכמים גדולי העם לברר וללבן גופי הלכות היוצאות מתוך המשניות תוספתא ובריתות. ובשביל מלוי התעודה הזאת אמנם הופיעו מקרב העם כחות יוצרים וגאוני הרוח כרב ושמואל, אביי ורבא, רבינא ורב אשי, שהשלימו את התורה שבעל פה בישוב חברים ובפלפול תלמידים בבתי האולפנא בבבל. ובאופן זה היתה תקופת האמרואים עשירה בפעולות נשגבות, שרשותיהם נכרים בספרות הגדולה ורבת הגונים של תלמוד בבלי.

אבל מכיון שנסדר ונחתם התלמוד בא שוב צורך אחר לגמרי, צורך של הפסקה ומנוחה מעבודה ספרותית עצמאית בשביל לתת היכולת לחכמי הדורות לתפוס את החומר העשיר, הנקבץ בספרי התלמוד, ללמוד אותו וללמדו לאחרים, כדי שיתנהג העם על פיהו בחייו הממשיים. וזאת היתה בפועל העבודה העיקרית של חכמי ישראל בתקופת הגאונים.

גאוני סורא ופומבדיתא וכל “תלמידיהון וכל תלמיד תלמידיהון” היו כולם,עסקין באורייתא". התלמוד היה המקור היחידי, שממנו היה שואב הרוח העממי כל הלחלוחים שלו, והישיבה של תורה, זאת אומרת למוד התלמוד, היתה מספיקה מזון רוחני למדי למלא רעבון נפש היהודי לדבר ה'. תלמידי החכמים, רישי כלי ורישי מתיבתא, היו ממלאים תעודתם באמונה להפיץ דעת התלמוד, ללמדו לתלמידים, לבאר ולפרש ענינו ולעשותו לספר עממי. ועבודה זו היתה סופגת לתוכה כל כהות היצירה של החכמים מאותה התקופה.

וגם הדרשה היתה ניזונית מן המוכן בספרי התלמוד והמדרשים, ואין לנו כל ספר בעל תוכן מקורי במוסר ודעות מן תקופה זו. הדרשה חסרה מקוריות הרעיון והסגנון והיא מוגבלת אך ורק במסגרת של המאמרים, הכלולים במדרשים הקדמונים.

בשאלתות לרב אחאי גאון (ר' אחא משבחא – חי ד“א ת”ן־תק"כ) נמצא הרבה חומר דרושי, שמביא בשם חכמי התלמוד כמו שנסדר במדרשים, ורק איזה מקומות יש שהמחבר חדשם מעצמו. רב אחאי למד בישיבת סורא, וכאשר מת מר שמואל גאון בשנת ד“א תקט”ו, מצאו החכמים את רב אחאי ראוּי והגון למלא משרת ריש כלי וראש ישיבת סורא, אך ריש גלותא ר' שלמה בר חסדאי התנגד להתמנות זו, ויבחר בר' נוטרונאי, שהיה קודם תלמיד ושמש לרב אחאי, ובשביל זה עזב רב אחאי מקומו ועלה לארץ ישראל. שם חבּר את ספרו “שאלתות” שהוא קובץ דרשותיו, אשר דרש בימי שבת ומועד.

הספר נסדר לפי פרשיות התורה וכולל דברי אגדה ומוסר במדות ודרך ארץ מלבד עניני הלכה. החומר לדרשותיו שאב ממקור התלמוד והמדרשים, ספרא ומכילתא. הרצאת הדברים היא קצרה, פשוטה וקלה עד למאד. כמו שאילתא א‘: דמחייבן דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאינש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי “הילול ביתי” דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי ואמר לן רחמנא ניחו ביומא אשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, ואסור לאיענווי ביה אלא מתבעי ליה לבר ישראל לאיענוגי ביה במיכלא ובמשתיא וליקוריה בלבושא ובכיסויא מעליא דכתיב וקראת לשבת עונג וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול דר’ יוחנן קרי ללמניה דהוה לביש בשבתא מכבדותי. שאילתא ג' דמחייבין דבית ישראל לרחומה חד על חבריה למיעבד בהדיה מצוה וגמילות חסדים, דלא ברייה הקב“ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים דכתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, ובעינן למגמר מדרכיה דקב”ה דאמר רבי חמא בר חנינא דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, וכי אפשר לו לאדם לילך אחרי הקב“ה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, אלא אחרי דרכיו של הקב”ה הלביש ערומים וכו' וכו‘. שאילתא ז’: דמחייבין דבית ישראל למיגמר אורייתא ולאגמורי ולמיגרס ולקיומי, וכל מאן דמעסי ליה לחבריה למיגמר אורייתא חשיבן עליה קרמיה שמיא כמאן דהוא ברייה דאמר ריש לקיש המעסה את חבירו לדבר מצוה מעל העליו הכתוב כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ולא כתב אשר לימדו וכו' שאילתא ל“ו: דמחייבין דבית ישראל למישקל ולמיטרא בהימנותא (לישא וליתן באמונה) ואילו מאן דאמר לחבריה מזבינה ליד האי מידי לא בעו ליה למיהדר ביה ואע”ג דאי בעי למיהדר מצי הדר, דבורא בעלמא הוא דאמר ליה, אפילו הכי לא מיתבעי ליה למיהדר בדבורא אלא מיבעי ליה למיקם בהימנותא, ועליה איתמר הדין קרייא (פסוק זה) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, מלמד שזוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. שאילתא נ“ה: דאסר להון לבית ישראל לאהודי סהדותא דשיקרא חד לחבריה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר, וכל מאן דמסהיד דשקרא בחבריה לא חזייה נבילתיה למיחת בקבורה אלא מיפל קמי כלבי דאמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבלו וכל המעמיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא, שאילתא ס”ב: דמחייבין דבית ישראל למיעבד צדקה מן ממוניהון ומיתן למאן דצריך ליה, ומאן דרחים על ענייא דמי קמיה הקב"ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא, שנאמר ויקחו לי תרומה, וכד עביד לה מיתבעי ליה למעבד בצניעה, ועדיף קמיה שמיא מאן דעביד צדקה בצניעא יותר ממשה רביננו דאילו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה וגו' ובעושה צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף.

תמימות מיוחדת שורה על הדרושים הללו, ועושים רושם נמרץ בבירורם וקצורם וזהו חדושם. השאלתות נדפסו באחרונה (ווילנא תר"ך) עם הבאורים “ראשון לציון” ו“שאילת שלום” מהגאון ר' ישעיה ברלין ו“העמק שאלה” מהגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין. במהדורא הראשונה הופיע הספר בווינציא בשנת רננו – ש“ו. ספר השאלתות נזכר אצל גדולי הפוסקים “ודבריו מקובלים כאילו נכתבו בתלמוד” (תשובות הריב“ש שצ”ד) ובספר הפרדס (בברכת אירוסין) כתב “אין לנו להטות מדברי הגאון אדוננו רב אחא משבחא כמפי משה ע”ה”.

הדרשה שבעל פה אצל הגאונים שבישיבות סורא ופומבדיתא היתה נוהגת באותו הסדר כמו שהיתה נוהגת בתקופת התלמוד. החכם היה דורש ולוחש את דבריו למתורגמן, שהיה עומד על גביו והוא משמיע דבריו לעם. ו“כשדורש החכם דורש באימה וסותם את עיניו מתעטף בטלית עד שהוא מכסה פדחתו ולא יהיה בקהל בשעה שהוא דורש פוצה פה ומצפצף ומדבר דבר, וכשמרגיש באדם שמדבר, פותח את עיניו ונופל על הקהל אימה ורעדה” (תשובת ר' שרירא גאון) ור' שלמה בן ווירגא ב“שבט יהודה” מביא בשם “תשובות גאונים ראשונים” אותו הסדר של מנוי הנשיא בסגנון זה: “ואחר סיום הקריאה פותח הנשיא ודורש ועוצם עיניו מפני כבוד התורה, ואם ירצה נותן רשות לראש ישיבת סורא ודורש לרבים דברי כבושין ותוכחה, מעורר הלבבות לצדקות ונדבות הצריכות לתלמידי הישיבות”.


פרק תשיעי    🔗

מרכזים ישראליים מלבד המרכז העיקרי בבבל. – הקהלות בארץ ישראל, במצרים ובמדינות אירופה. – המצב בבבל. – הלכות גדולות והלכות פסוקות.– השתנות העתים. – הגאונים המאוחרים: ר' צמח בר פלטי, ר' אהרן שרגדו, ר' שמואל בר חפני, ר' שרירא גאון, ר' האי גאון. – ר' סעדיה גאון וספרו האמונות והדעות.


בתקופה זו, שכנסת ישראל הבבלית תפסה מקום היותר חשוב בארצות הגולה בשביל ערכה המיוחד בתור מרכז היהדות התלמודית וישיבות של תורה, יש לרשום כמה מקומות, ששם הצטיינו היהודים בתרבותם המיוחדת וכבר הספיקו להעמיד מתוכם אנשים גדולים בכמה פנות של חכמת ישראל.

ארץ ישראל אבדה כבר ערכה בתור מרכז של עם ישראל, ומצב היהודים שם היה שפל עד מאד תחת עולם של קיסרי ביצנץ, אך ישיבות של תורה לא פסקו לגמרי בערי יהודה, כבר ראינו בפרק הקודם, כי רב אחא משבחא, בעל השאילתות, עזב את בבל לרגל הסכסוך שלו עם ר' שלמה בר חסדאי ועלה לא"י, ששם עברה פעולתו בתור מורה ודרשן עד יום מותו. ואם דרישת ההלכה בארץ ישראל היתה דלה ופחותה מחמת קשי השעבוד, הרי דרישת האגדה קבלה ערך מיוחד בתקופה זו, כי בשעה שישראל “חולים מן השעבוד” מבקשים לשמוע דברי אגדה, והדרשנים השתמשו באמצעות הדרשה למצוא סמך לתלאות אחיהם בפסוקים מכתבי הקודש ולהמציא נחומים ללבם הכואב בדברי הנביאים ואגדות התלמוד והמדרשים. ומתוך דבריהם יצאה בקורת קשה מלאה חצי רעל למעשי האכזריות של הנוגשים. ובשביל זה הוציא יוסטיניאנוס קיסר פקודה, שלא יהינו הדרשנים לדרוש לפני העם דרשות באגדה. וגם על התרגום של קריאת התורה בשבתות נמתח חשד, כי בעצם הדבר גם הוא היה כעין דרשה שבעל פה, מהיותו בלתי משועבד אל גוף הכתב (עיין לעיל פרק ב'), ולכן נגזר עליו שיתרגמו את התורה יונית או רומית (די“י ג' פ”ב). ואפשר, שזה היה אחד מן הגורמים להופעת פיוטי־התפלה, שירשו מקומה של הדרשה בתור חלק של העבודה בבית הכנסת, כי הפיוטים, שנשלבו בתוך חלקי התפלה פנימה, לא משכו עליהם שימת לב של המושלים, מהיותם דברים שבכתב, חלק של התפלות והבקשות גופא, והפיוטים מלאים לא רק שירי שבח והודיה אלא גם השתפכות נפש האומה לפני יוצרה וכמה דרשות ואגדות מעניני דיומא של שבתות מיוחדות וימים טובים, וכאשר שאלו לר' נטרונאי גאון על דבר הפיוטים השיב: “אלה האומרים פיוטים באבות וגבורות ובכל תפלות ובכל רגל ורגל מענינו ומרבין בו דברי אגדה הרשות בידם” (שערי צדק ח"ג סימן נ').

הפייטנים הראשונים יוסי בן יוסי, ינאי ור' אלעזר הקליר, שהיו בזמן הגאונים הראשונים, שלשתם בני ארץ ישראל המה (כך היא מסקנת רוב החוקרים) ומובן כי הסביבה, שגדלה חכמים ומשוררים כמותם היתה מקום של תורה, חכמת ההגיון והשיר.

בקהלות מצרים היה תופס בזמן ההוא למוּד התורה והחכמות מקום חשוב ביותר, שהרי הקימו מתוכן חכמים גדולים בתורה וחכמה, כרבינו סעדיה גאון ור' יצחק בן שלמה הישראלי (ד“א ת”ר – ד“א ת”ש), שחיבר כמה ספרים בתורה וחכמה, והגדולים במפרשי התורה והדרשנים, כמו ר' אברהם אבן עזרא ור' יצחק עראמה מזכירים אותו, וביחוד מפורסם שמו בתור רופא מומחה לרבים, שהאיר כמה ממקצועות הרפואה בספריו המצוּינים.

במרכזים הישראלים, שכבר התחילו לצמוח בתקופה זו בארצות אירופא, לא הגיעה עדיין ידיעת התורה ותלמוד למדרגה גדולה, אבל גם שם כבר היו היהודים תופסים מקום מסוּים בין האזרחים הנוצרים, כעם הספר, נושא דגל אמונה טהורה. ולא עוד אלא שחכמתם היתה לעיני העמים, שבתוכם היו יושבים, מושפעים מהם ומשפיעים עליהם, היהודים היו יודעים לדבר צחות בשפת הגוים ומעל בימת בתי הכנסיות הטיפו לקחם בביאור כתבי הקודש ובתורת המדות והמוסר האנושי, עד כי משכו את לבם של הנוצרים לשמוע דבריהם. וה היה מושך עליהם חן וחסד מצד חסידי אומות העולם ושנאה כבושה מצד הכמרים של האמונה הקתולית, למשל, היהודים בצרפת בסוף המאה הששית לאלף החמישי היו נחשבים מאד בעיני האזרחים והיו להם מהלכים בחצר המלך, וזה עורר קנאה בלב שונאי ישראל, והבישוף מליאון אגוֹבּרד הוציא ספר מיוחד בשם “גאון ישראל”, שבו הוא מתאונן על גדולי הנוצרים, כי מבקשים ברכה מרבני היהודים ודורשים מהם, שיתפללו עליהם, ובפרט כי הנוצרים מבקרים בתי כנסיות של היהודים ויש להם קורת רוח מן דרשות הרבנים יותר מן דרשות הכמרים בבתי התפלה של הקתולים (די"י חלק ג' פ' ח'). וזוהי ראיה מוכחת, שהרבנים הדרשנים לא היו מתרחקים מן החיים הממשיים, ומלבד חכמת התורה היו מלומדים גם בחכמות חיצוניות, והיו יודעים לדבר כן בשפת המדינה, עד כדי לפעול גם על השומעים שלא מבני אמונתם, שלזה דרושה התפתחות אמנות הדבור וידיעת חכמת החים במידה גבוהה.

אבל לא כן היה המצב בבבל, כאן לא היו חכמי ישראל מושפעים מן הסביבה החיצונית ולא ראו כל צורך להשפיע עליה, ולכן לא הכשירו את עצמם לתעודה כזו, כל תעודתם היתה אך ורק לחזק את היסודות, שעליהם נשען מרכז התורה בבבל – הישיבות, הספרות התלמודית – זאת היתה הנקודה המרכזית, שאליה היו מכוונים הלב והרעיון של חכמי ישראל בבבל, ובשבילה וותרו על לימוּד שאר החכמות, כי על כן היתה בבל מרכז, שממנו יצאה תורה לכל תפוצות הגולה. ואפילו במחקר היהדות, בתורת השפה העברית, תכניתה וסגנונה ומשקל השיר, לא נשאר לנו כלום מן התקופה הראשונה של זמן הגאונים, מאחר שלא היו לזה תובעים לא מבפנים ולא מבחוץ.

כנסת ישראל שבבבל היתה כחטיבה בפני עצמה, לה ממשלה ומלכות בפני עצמה, “מאן מלכי רבנן”, וחייהם שהיו קבועים ומסודרים בחוקי התורה ואמונת אבות, לא יצאו מגדרם, ובלי נגיד ומצוה ושבט מושלים היתה משמעת התורה חזקה ביניהם בלי סור ממנה ימין או שמאל. התורה היתה להם חזות הכל ובאורה ראו אור, שכל חכמות שבעולם לא עממוהו, והספרים שנשארו מן התקופה ההיא המה רק בבאור התורה, ר' אחאי גאון (ר' אחא משבחא) בספרו שאלתות באר המצוות בלשון שאלה ותשובה. ור' שמעון קירא חיבר ספר הלכות גדולות. רש“י (סוכה ל"ח ב') כותב “וכן יסד ר' יהודאי גאון בעל הלכות גדולות”, אבל יש חכמים שסוברים כי ר' שמעון קירא הוא בעל ההלכות, כמו הרמב”ן בהקדמת ספר המצות כותב “בעל ההלכות ר' שמעון הביט צר מעון” ע“ש. ומסקנת החכמים חוקרי הספרות, כי ר' שמעון חבּר “הלכות גדולות” ור' יהודאי – “הלכות פסוקות”, ועל דבר עבודתם הספרותית של הגאונים עיין הקדמת ר' יעקב עכסאי לפירוש המשניות לרמב”ם מס' יבמות.

אך בהשתנות העתים נשתנו גם תביעות החיים, שהטביעו חותמן על הספרות של הזמן ההוא, כי לרגלן הופיעו כחות של יצירה חדשים במקצועות שונים של חכמת היהדות מלבד באור התלמוד, התפתחות החכמות והמדעים בספרות הערבית, פריחת כת הקראים, המכחישים תורה שבעל פה מתוך הוכחות מן התורה שבכתב, והספרות שלהם, הנוסדה על ידיעת השפה העברית וחקירות בכתבי הקודש. מלבד זה התפשטות המרכזים הישראליים מחוץ למדינת בבל ותפיסת מקום בקרבם לענפי חכמת ישראל שונים מלבד באור התלמוד – כל זה לא היה יכול לעבור בלי השפעה על שתי הישיבות. עם החיים החדשים באו גם דרישות חדשות. צריך היה להתחשב עם הדעות הפילוסופיות, הנוגעות לאמונת ישראל, אשר בספרות הערבית, צריך היה לענות כחשם של בני מקרא בפניהם מתוך ידיעה עמוקה בבאורי המקראות, כדי להתאים המסורה עם התורה הכתובה. והויכוחים, שהיו בין הקראים והרבנים, בהכרח הולידו דחיפה עצומה להתעוררות המחשבה המחקרית בעניני אמונה ודת. והמשא־ומתן, שהיה להישיבות עם המרכזים החדשים, בודאי שהשפיעו אלו על אלו, כי הקשר שהיה ביניהם לא היה מוגבל רק בהחזקה חמרית, שקבלו הישיבות מן קהלות ישראל בתפוצות הגולה, הם היו קשורים ביחוד במובן הרוחני: בהוראת דרך התורה לפני העם ובפתרון כל השאלות, הספקות והקושיות בהר בהפנות התורה והדת, שהיו מתעוררים בחיי יום יום של הישובים הישראליים הקרובים והרחוקים. ובמידה שהתרחבו הישובים בכמות ובאיכות לפי התחלפות הזמנים ודרישותיהם בעקב המקרים שהתחוללו מבית ומחוץ, כן האצילו מרוחם על גאוני הישיבות בבבל, שהיו זקוקים להסתגל לתעודתם ולהיות מוכשרים להשיב לשואליהם בענינים, שנתעוררו בחיי הקהלות לפי המאורעות ותביעות הזמן והמקום.

ובאמת אנו רואים, שהגאונים המאוחרים היו מצטיינים בחכמות חיצוניות מלבד ידיעת התורה, ובספריהם האירו אור חדש בכמה מקצועות של חכמת היהדות. הגאון ר' צמח בר פליטוי (מלך בישיבת פומבדיתא ד“א תרל”ב – תר"ן) ערך ספר מלים בסדר אלפא ביתא מכל השמות הקשים בתלמוד ונקרא בשם “ערוך”. בחבורו זה הראה הגאון ידיעתו בלשון פרסית ובקיאותו בתכונת הארצות וקדמוניות של ענינים שונים לפי המצב המדעי של הזמן ההוא. רבי סעדיה גאון (ד“א תרנ”ב–תש"ב) העשיר ספרות ישראל ביצירות נעלות בבאור כתבי הקודש בדקדוק הלשון, בפיוטים ובמחקר היהדות. ר' אהרן בר יוסף אבן שרגדו גאון בפומבדיתא (תש“ד–תש”כ) היה “בעל לשון ואדם גדול בחכמה” (ר' נתן הבבלי) הוא נודע לחכם פילוסופי וכתב ספר בחקר אמונה ופירוש על התורה (גריץ בשם מונק והחלוץ). ר' שרירא גאון (ד“א תר”ס–תש"ס) קבץ כל סדר הזמנים והמאורעות, תולדות גדולי ישראל עד זמנו, והוא המקור, שממנו שואבים כל חכמי הדורות ידיעות במקצוע זה. הגאון ר' שמואל בר חפני (מת תשצ"ד) קרא ושנה הרבה בספרי הפילוסופים כפי עדות חתנו רב האי גאון בתשובתו (מובאה כולה בהערת הכותב בעין יעקב חגיגה פרק אין דורשין). ר' האי גאון (ד“א תרצ”ט – תשצ"ח) “שיותר מכל הגאונים הרביץ תורה בישראל ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו” (ספר הקבלה להראב"ד) ו“היה שלם בכל חכמה” (מנחה קנאות להרשב“א מ”ה) וחיבּר כמה פיוטים, וביחוד ידוע שירו הנשגב “מוסר השכל”, שהוא נעלה בהגיונו ובטוב טעמו. חרוזי השיר – מאה ושמונים ותשעה, בהם כלול באמת מוסר השכל ותורת חכמת החיים האנושיים למקצעותיהם השונים.

בתשובותיו אתה מוצא כמה פירושים לאגדות התלמוד, וקו אחד חורז את כולם – לקרב את האגדות אל השכל. כשנשאל על האגדה “ארבעה נכנסו לפרדס” (חגיגה י"ד) הוא אומר לשואלו: “דע, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים”, ומבאר את הענין מעיקרו בדרך ההגיון השכלי (תשובות הגאונים – ליק – צ"ט). בדבר האגדה (שבת ק"ח), כי שמואל אמר לקרנא על חוף נהר מלכא, שגברא רבא יבוא ממערבא וחש במעיו, ונשאל מהיכן ידע שמואל זה? והשיב, שהדבר פשוט: שמואל שמע שאדם גדול יבוא באותו היום, וכיון שראה המים עכורים הבין מעצמו, שהמים הללו יגרמו כאב במעיו של אותו גברא רבא (רב), שבודאי שתה מן המים העכורים בנסיעתו דרך הנהר. (ערך ערך דל ב'). בברכות י“ג הוא מבאר באופן נאה מאד את הטעם למה העביר רבי את ידו על עיניו בשעת קריאת שמע הטעם הפשוט, שזהו לשם רכוז המחשבה והכוונות, ובפירוש נאמר בש”ע אורח חיים ס"א “כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין”. אבל רב האי גאון מפרש, שרבי היה מכסה את עיניו כדי שלא יתגנה על התלמידים, שיראו כשהוא קורץ ומסבב בעיניו לכאן ולכאן, מעלה ומטה ולד' רוחות (ערוך בר פחתי). פירוש זה מראה על חוש היופי, שהיה מפותח בתכונתו של רב אי גאון. לפי דעתי מקבל פירוש זה חיזוק מן האמור (שם כ“ד ע”ב): רבי כשהיה מפהק בתפלתו היה מניח ידו על סנטרו – “שלא תראה פתיחת פיו” (רש"י).

ובעקב השתנות המצב הרוחני בין גאוני בבל בא שנוּי גם במצב הדרשה העברית בנוגע לעצמות הרעיון והסגנון. ולתכלית זו כדאי להתעכב על יצירותיו של ר' סעדיה גאון ונמצא בהן כמה ענינים דרושיים בעלי תוכן ורוח נעלה.

־־־־־־־־־־־־־־־

ר' סעדיה גאון על פי חנוכו אמנם אינו יכול להתיחס על כנס ישראל שבבבל, כי לא סביבה זו גדלה את הענק הרוחני הזה. הוא נולד במצרים העליונה בעיר פיום בשנת ד“א תרנ”ב, ורוב שנותיו עברו בארץ מולדתו, ורק בהיותו בן שלשים ושש נקרא לבבל לעמוד בראש ישיבת סורא ונכתר בשם גאון ומעטים היו ימי חלדו – רק חמשים שנה (מת בסורא בשנת ד“א תש”ב). ודווקא אותן מעט השנים, שמלך בסורא, היו לו שנות תלאות ומכאובים לרגל הרדיפות, שסבל מתגרת ראש הגולה דוד בן זכאי, שהיה קרוב למלכות, ובאותו הזמן חיבּר רק איזה מספריו במחבא בעיר בגדד, ורובי תורתו כתב לפני בואו לבבל. פעולתו הספרותית החלה עוד בימי נעוריו. עודו רך בשנים, כבן עשרים, חבּר ספר האגרון, הכולל ערכי מלים כדי להקל על המשוררים לחבּר שיריהם וגם כללי הדקדוק ושמוּש הלשון, ובהיותו בן עשרים ושלש כבר נתפרסם בגודל חכמתו ועזוז רוחו בוכוחיו נגד הקראים, שכתב אותם בערבית בשם "ספר תשובות נגד ענן, להראות, כי התורה שבכתב לבדה אינה מספיקה בשביל סלילת דרך החיים וקיום המצוות, וזקוקה לבאור מיוחד רחב ושלם, וכל התפתחות התורה תלויה רק בהשתלשלות המסורה שבעל פה. התרגום הערבי ובאוריו לכתבי הקודש ועוד כמה מספריו חבּר גם כן במצרים (עיין ציון כ', די“י ח”ג, והערות הרכבי), ולכן על צד האמת, התפתחותו המדעית ופעולתו הספרותית של ר' סעדיה גאון שייכות ביותר למקום מולדתו מעבר לגבול בבל. אבל כדאים הם משרת “גאון יעקב”, שנשא רבנו סעדיה בבבל וספרו הגדול “האמונות והדעות”, שאמנם חיבּר אותו בבבל (יוצא ברור מן האמור בסוף מאמר א' – ד“א תרצ”ג), כי יקרא שמו על כנסת ישראל הבבלית ושתהא פעולתו הספרותית זקופה על חשבון הגאונות הבבלית.

ואם נחקור בתוך יצירותיו של ר' סעדיה גאון למצוא בהן היסוד הדרושי, אזי נבוא לידי מסקנה, כי אותו הגאון החוקר והעמקן ההגיוני, שיסד שיטה שלמה במחקר היהדות, היה על צד האמת דרשן נעלה. כי הוראתו של השם “דרשן” כמבואר לעיל פרק ג‘, הוא חכם בקי בטעמי המקראות ויודע למצוא בהם חפץ ולהסתמך עליהם בכל ענין שבא לידו, והמושג “דרשה, מציין כל נאום או פרק מוסרי, המיוסד על חקירה ו”דרישה" בכתבי הקודש. וממבט זה, ספרו של ר’ סעדיה גאון “האמונות והדעות”, שהוא ספר מקיף באור עקרי היהדות בדרך החקירה השכלית, הריהו באמת מדרש הגיוני לחקר אמונה ובירור הדעות. כל רעיון, כל הגיון מוצא לו אצל החוקר סמך במקרא, ואפילו אופני הדבור השונים וההנחות הפשוטות באים משולבים בפסוקים מכתבי הקודש, המוסיפים להם סעד וחזוק. למשל בהקדמה מביע המחבר רעיון אמתי, כי הספקות נופלים בעניני המושכלות באחת משתי סיבות: מפני קוצר ידיעת הענין או מפני עצלות האדם להשלים העיון וההשתכלות ומקל על עצמו וממהר לגזור על הידוע קודם השלמת מלאכת העיון בו. ומביא ראיה לסבה הראשונה מנחמיה י' כ“א “יודע – מבין” ומתהלכים פ”ב ה' “לא ידעו – ולא יבינו” ולסבה השניה מביא פסוק משלי י‘, כ’ “כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט” ומכניס בו כונה יפה, כי פי צדיק הוא “כסף נבחר”, דברים ידועים וברורים, כי “הצדיק סובל עול ידיעת תכלית חוקי המלאכה אחר ידיעתו אותה”, ואמר החכם (איוב ל“ב י”א) “הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תבונותיכם עד תחקרון מלין”, ואמר הצדיק האחר )תהלים קי“ט מ”ג) “ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד”, אבל הרעים ידיעתם במלאכת רצוּי כסף החכמה מעטה ואינם סובלים עול העיון “מפני שהם חומסים האמת” וזה “לב רשעים כמעט”. והולך ומפתח רעיונו ומברר התיחסות כתות בני אדם שונים אל ידיעת האמת, וביחוד מתעכב על בקורת בני דורו, אשר “טבעו בימי הספקות, המכחישים מתפארים על אנשי האמת, ואין צולל, שיעלה אותם ממעמקי השבושים ולא שוחה שיחזיק בידם”, וזה תכלית ספרו להועיל למבקשי האמת ולהיות להם למסעד, ומסיים: ואמרו חכמי ישרלא במי שלא השלים עניני החכמה “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו המחלוקות” (סנהדדרין פ"ח) ולמדנו מזה, כי התלמידים כשהם משלימים הלימוד לא תהיה ביניהם מחלוקת ולא ערבוב… והמשובחים הם הממתינים עד אשר יצרפו הכסף מן הסיג וכאשר אמר (משלי כ"ה ד') “הגו סיגים מכסף” וימיצו חלק המלאכה עד אשר יוציאו חמאתה כמו שאמר (שם ל', ל"ג) “כי מיץ חלב יוציא חמאה” ועד אשר יצמח זרעם ויקצרוהו כמו שאמר (הושע י' י,ב) “זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד”, ועד שיתבשל פרי עצם וישוב למזון וכמו שאמר (משלי ג', י"ח) “עץ חיים היא למחזיקים בה”.

וכיוצא בזה יש הרבה מדרושי הכתובים בספר “האמונות והדעות” כמו באור שירת האזינו במאמר שביעי – ומסיים: “והשיב בזה על ארבעה מיני המכחישים. הראשונים מהם מי שאמר כי אין בורא, השיב עליהם באמרו “ראו עתה כי אני אני הוא”, ומהם מי שאמר שהוא בורא אך שתף עמו, השיב “ואין אלהים עמדי”, והשלישי מי שהכחיש תחית המתים השיב עליהם באמרו “אני אמית ואחיה”, ובעבור שידע מי שיאמר, כי רוצה באמרו “אני אמית ואחיה” שהוא ממית דור ומחיה דור אחר אחריו, חבר אליו “מחצתי ואני ארפא” לברר אצלנו כי כאשר הנרפא הוא ארשר מחץ כן המחיה הוא אשר המית דבריו האחרונים הם מאמר חז”ל – פסחים ס“ח ע”א), והרביעי מי שהכחיש החשבון והעונש, השיב עליו באמרו “ואין מידי מציל”.

וכמה נאים דבריו בדברו על הגאולה האחרונה (מאמר ח'). אחרי שמבאר יעודי הנביאים ודברי תנחומיהם בדבר עתידותיו המזהירים של עם ישראל, הוא אומר:“על כן אנחנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף, אך נוסיף חוזק ואומץ כמו שאמר חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' (תהלים צ“א כ”ה). ומי שרואה אותנו בענין זה הוא תמה עלינו או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו ולא האמין כאשר האמננו, והוא כמי של ראה זריעת החטה, וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצמוח יחזיקנו לכסיל ואיננו מכיר, כי הוא הכסיל, אלא בעת הקציר כשתשוב המדה עשרים או שלשים, וכן דמה הכתוב ואמר (שם קכ"ו ה') הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”. וכמו כן בכל מקום שאתה מעיין בספר “האמונות והדעות” אתה מוצא שפע רב של פסוקים מכתבי הקודש, משולבים בפנים הרצאת הדברים ועולים למזיגה אחת יפה עם רעיונותיו הנעלים של הגאון, עד כי כמה פרקים מקבלים אופי של דרושים נאים והגיוניים, שיש להם ערך גדול בתוכן וצורה בכל הזמנים מאז ועד עתה.

הספר נחלק לעשרה מאמרים, כל אחד בשמו לפי תכנו המיוחד, כמו חדוּש העולם, אחדו הבורא, צווּי ואזהרה, עבודה ומרי, הצדק וההכרח, זכויות וחובות, מהות הנפש, תחית המתים, הגאולה האחרונה, גמול ועונש. המאמר האחרון בשם “הנהגת האדם” קובע חשיבות בפני עצמו, מהיותו שולל שלשה עשר שערים, הנוגעים להנהגת האדם בחייו הפרטיים, כמו שער הפרישות, שער אכילה ושתיה, שער המשגל, שער החשק, שער קבוץ הממון, שער הבנים, שער ישוב העולם, שער החיים, שער אהבת השררה, שער הנקמה, שער החכמה, שער העבודה, שער המנוחה. כל שער כולל דברים נעלים בנושא הענין בסגנון קצר ונוח להבנה, וגם כאן תופס מקום עקרי מדרש הכתובים בתור יסוד ובסיס לדעותיו של ר' סעדיה, כדי להראות לאדם באיזה אופן להשתמש במדות הנפש שלו, ואיך להמשיל בחיי יום יום את השכל על תשוקות הגוף, שלא תצאנה מגדרי התועלת האנושית.

ובאופן זה הספר “האמונות והדעות” כשם שהוא ראשון בספרות מחקר היהדות, כן הוא ראשון בספרות הדרוש, אחרי התלמוד והמדרשים, כי השכיל הגאון להוציא לאור תעלומות חכמה בדברים העומדים ברומו של עולם היהדות על ידי חקירה ודרישה בספרי התורה והנביאים בהתאם למסורת ישראל וכעזרא הסופר בשעתו, גם הוא "הכין לבבו לדרוש בתורת ה' ", והוא סלל דרך ליצירת ספרות ישראל, בעלת סגנון וסדר בחקר האמונה והמוסר האנושי על יסוד הדרשה בתורה הכתובה והמסורה, שהחלה לצמוח ולעשות פרי הלולים בתקופה שאחרי הגאונים – היא תקופת הרבנים.


פרק עשירי    🔗

הדרשה אצל הראשונים בתקופת הרבנים. – רבנו נסים בר יעקב ובאורו על התלמוד, ספורי אגדה שלו. – רבנו חננאל בר חושיאל ודרושיו על התורה, באורו על אגדות התלמוד. – ר' יצחק אלפסי. קצור התלמוד ותעודתו. – הדרשה אצל האלפסי.


אחרי תקופת הגאונים הגיעה הדרשה העברית לידי התפתחות. על הספרות הגדולה מתקופת המשנה והתלמוד נתוספו באורים חדשים לכתבי הקודש ודרשות חדשות, שבסגנונן אמנם דומות הן לדרשות התלמוד והמדרשים, אבל כבר נראה בהן חומר חדש, שהדרשן מכניס מסברא דנפשיה.

הראשונים בתקופת הרבנים רב נסים בר יעקב, רב חננאל בר חושיאל ותלמידם רב יצחק אלפסי הקצו בספריהם מקום חשוב לבאור כתבי הקודש ואגדות התלמוד והמדרשים.

רב נסים (נולד בערך ד“א תש”מ – מת תת"י) למד תורה אצל רב חושיאל בקירואן באפריקה הצפונית, ואחרי מות ר' חושיאל נתמנה לממלא מקומו בתור ריש מתיבתא. הוא בא בכתובים עם רב האי גאון וקיבל ממנו השפעה גדולה בדרך החקירה בכתבי הקודש ותכונת ההבנה ההגיונית בדרשות התלמוד, ומזכירו תמיד ביראת הכבוד ובחבה גדולה. באור התלמוד של רבנו נסים, שקרא לו “מפתח מנעולי התלמוד”, כולל בתוכו כל המעלות הטובות על באור חי ושלם בשביל התלמידים להבין בינה יתרה במקומות עמוקי הבנה שבתלמוד בבלי. את המקומות הסתומים הוא מבאר מן המפורש במקומות אחרים, כמו תלמוד ירושלמי (שקורא “תלמוד ארץ ישראל” או “גמרא דבני מערבא”), מדרש רבה (בראשית דרב הושעיה), ספרי, תוספתא, מדרש ילמדנו, אגדתא דקהלת ועוד. מלבד זה הוא מגיה אור על מקומות הקשים מתוך הבנה הגיונית בהוראת הענינים עצמם, ויש שמביא מה ששמע מרבותיו כמו בברכות ח' ע“ב “משום מעשה דרב פפא” הוא מסיים “וזה המעשה בקבלה הוא אצלי מרבי אדוננו הרב הקדוש רבנו חושיאל ריש בי רבנן ז”ל ולתחיה”. בכמה מקומות מביא פירושים בשם “אדוננו האי גאון ז”ל", ובמקום אחד בשם “רבנו שרירא ורבני האי חמודו ז”ל (שם ה' ע"ב).

בבאוריו לדרשות התלמוד אנו מוצאים חדושים מצוינים, כמו “טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות שנאמר “תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה” (בברכות ז') הוא מפרש: את הדרשה “אמר הקב”ה למשה החייתנו בדבריך” (שם ל"ב א') הוא מפרש, כי בשביל משה נתברר לאומות העולם מציאות ה', שהוא חי וקיים (עי"ש באריכות). ואומר, “שמאמר זה היה קשה בפני התלמידים והיו מלעיזים בו עלינו החולקים על דברי רבותינו ז”ל, ואמנם פשוטו אינו מתקבל על הדעת ומשבשין בו, ואני ברחמי שמיא פרשתיו פירוש צח ובארתי טעמיה באור יפה שהוא שוה לענין הכתוב ולסברא". בפרק הרואה (נ"ו ב') הוא מבאר יפה באופן דרושי את המאמר “אין מראין דלועין (בחלום) אלא יראי שמים”, כי ירק זה יש בו רמז למדת ענוה, שמצטיינים בה יראי שמים, מהיות העלין של דלועים גדולים מכל ירק ואף על פי כן אינם מתנשאים על הארץ, וכל זמן שהם גדלים מוסיפים נמיכות, כן יראי שמים שמעלתם גבוהה מאד והמה נמוכי רוח. ומרחיב הענין בדברים של טעם, ומביא כמה פסוקים ומאמרי אגדה בגודל ערכה של מדת ענוה, ומעיר, כי פשר המאמר שאל ממנו תלמיד אחד מבני ספרד “והיה ישר בעיני השואל זה הפירוש גם בעיני כל התלמידים שהיו שם ולפיכך כתבתיו בזה המקום”.

רבנו נסים קבץ ספורי אגדה שבתלמוד ומדרשים וחברם לספר אחד, ויש בהם כמה מעשיות ואגדות יפותה כוללות דברים טובים ונחומים, כי אמנם חבּר ספר זה לדונש חותנו לנחמו מיגונו. נדפס בפירארה שי“ז ובזולקובה תקנ”ט. מלבד זה חבּר ספר “מגלת סתרים” פסקים והלכות, מובא ממנו ב“ספר חסידים” סימן תר“ד קטע שלם בנדון הגמול של הצדיקים, שמזומן להם בעולם הזה ובעולם הבא. פרשני התורה, כמו ר”א אבן עזרא והרבמ"ן, מזכירים פירושיו של רבנו נסים.

רבנו נסים היה מפורסם לגאון ריש מתיבתא וחכם גדול, ורבי שמואל הנגיד מגראנאדא (ספרד), שפעל הרבה להרמת קרן התורה בדורו ותמך בחכמי ישראל, היה בתומכיו, וגם התחתן עמו, כי בנו ר' יהוסף הלוי לקח לאשה את בתו של ר' נסים, “שהיתה בעלת תורה ויראת שמים” (הקבלה להראב"ד). ר' שמואל היה מהנה לר' נסים מנכסיו, ור' נסים היה מהנה לר' שמואל מאור חכמתו, ובהיותו עומד בקשר תמידי עם רב האי גאון, ש“היה אוהבו מאד ושולח לו ספרים בתשובות כל ספקותיו” היה מוסר כל אותם החדוּשים והתשובות בעניני תורה וחכמה לר' שמואל הנגיד בספרד “ועל ידי רבנו נסים היה שותה מימיו של רב האי” (שם).

־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבנו חננאל (נולד באמצע המאה השמינית ומת תת"י) למד תורה בישיבת אביו רבנו חושיאל (הוא אחד מן ד' החכמים שנשבו בנסעם באניה מבבל ונפדה באפריקה) ביחד עם רבנו נסים. פירושיו וגרסותיו של רבנו חננאל נתפשטו בקהלות ישראל ונתקבלו לעיקר בלמוד התלמוד, ובכמה מקומות בתוספות, במרדכי וברמב"ן ובשאר ספרי גדולי ישראל הראשונים מובאים פסקיו ליסוד הלכה.

דרושיו על התורה מצטיינים ביפי הרעיון שלהם, כאשר אנו רואים מתוך פירושיו המובאים בשמו בספר רבנו בחיי. למשל בפ' לך: “אני אל שדי” – נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכחו של אדם תשש במילה, כמו שדרשו רז“ל יצפין לישרים תושיה זו מילה, שהצפינה הקב”ה לעשרים דור, שהרי מאדם עד אברהם עשרים דור, והשם הזה נזכר בגבורה, כענין שכתוב כקול מים רבים כקול שדי, ומפני שלא תאמר בחתוך בשורו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו “אני אל שדי”, אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך אתה וכל זרעיך הנמולים. בפ' משפטים: “כל הדברים אשר דבר ה' נעשה”, נעשה היא כוללת מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הנמנע מלעשות דבר, שהוזהר עליו שלא לעשותו, יקרא שעשה מצוה, ומקרא מלא הוא “אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו” – באר הכתוב כשלא פעלו עולה הרי הוא כאילו בדרכיו הלכו. וכן כל הדרושים של רבנו חננאל המה דברים נאים ומתקבלים על הלב, נאמרים ברוח השכל ובהגיון ישר, הן בבאור הכתובים הן בחקירת הענינים והרעיונות, שעליהם מוסבים הדברים.

באורו של רבנו חננאל על אגדות התלמוד, כמו על הלכות, הוא דרך הפשט הנכון, באור המלות ותקון הגירסאות. אך יש שהוא מבאר אגדה באופן מיוחד כדי להרחיק זרות האגדה בעיני המכחשים, המעוררים קטרוג על אגדות התלמוד. כמו סנהדרין ל"ח ב' אמר ר' יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה – אן נטה לבך, ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית וכתיב התם את בריתי הפר. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה כתיב הכא עברו ברית וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו ברית ה' אלהיהם. ואומר ר' חננאל: “רב ור' יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים כי אדם הראשון מין היה כמותינו ומושך ערלתו היה וכופר בעיקר השכינה היה, ומביאין ראיה מן הפסוקים, הוו זהירים בתשובתם ללמד מה שתשיבו להם וכן פירוש כל כיוצא באלו, אבל חכמי התלמוד חס שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם, והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין”.

רבי יצחק בן יעקב הכהן אלפסי (נולד ד“א תשע”ג – מת תתס“ג תלמיד ר' נסים ור' חננאל, חבּר ספר הלכות, והוא תמצית הלכות פסוקות, הנכללות בתלמוד בבלי, קבצן וחברן בלשון התלמוד ולפי סדר המסכתות. הראב”ד ב“קבלתו” קורא לספר הלכות של האלפסי “תלמוד קטן”, כי נכנס בו רק אותו החומר התלמודי, שיש לו ערך לברור ההלכה ולא כל הענינים של שקלא וטריא, שהיו עוסקים הם החכמים דבי מדרשא. מלבד חלק ההלכה של התלמוד הכניס האלפסי לתוך ספרו גם כל האגדות, שיש להן ערך ממשי בנוגע לברור ההלכות, הנשענות על יסודי המוסר האנושי. וכמו בהלכה כן באגדה הוא מביא רק אותן הדרשות, שיש להן שייכות ישרה לענין הנדון ומעביר על כמה אגדות, שיש להן רק ערך מחקרי. ולפעמים הוא מוסיף באותו הענין עצמו אגדות ממקום אחר, כדי להשלים ולהבליט את הענין באופן מלא ושלם.

מטרתו של ר“י אלפסי בעבודה זו לא היתה לקצר את התלמוד, אלא לחבּר ספר הלכות מן החומר התלמודי, והקצור היה אמצעי בשביל מטרה זו, אבל לא מטרה בפני עצמה. רבוּי החומר והפלפול שאינו שייך לעצם הענין הנדון, בודאי שמפריע לברור פסק ההלכה. ומהיות שכל חפצו של ר”י אלפסי היה לחבּר תורה ערוכה ומסודרה בשביל כל מבקש הלכה פסוקה, וביחד עם זה לשמור על המקור, שלא לשנות לשון התלמוד וסדר של המשניות והגמרא, היה מהצורך לקצר את המשא ומתן של פלפול ההלכה ולהשמיט כמה קטנים מסוגיות התלמוד, שזוהי עבודה רבת האחריות, הזקוקה לחכמה ובינה יתרה, כדי לדעת מה לקרב ומה לרחק. ומובן, כי באופן שביררו ההלכה דורש הוספה במקום קצור לא נמנע האלפסי מלבאר או למלא את הענין ע"י הוספה ממקום אחר, ובלבד שיהא הענין מובן ומחוור די צרכו. ומאמצי המחבר לעשות חבורו קל ונוח להבנה הגיעו לידי כך, עד כי פירש הלכות ידועות במסכת כתובות ושבועות בלשון ערב, “כדי שיהיו יותר מבוארות ופשוטות למעין בהם מפני הרחבת הלשון” (ר' יעקב עכסאי בהקדמתו להעתקת פירוש המשניות להרמב"ם סדר נשים).

ואותם המלואים אתה מוצא ביחוד אצל חלק האגדה, אף על פי שגם כאן קצר האלפסי במקום שראוי לקצר. בחלק ההלכה יש חומר יותר מדי, כדי להוציא ממנו הלכה ברורה ולא היה לר"י אלפסי צורך כל כך “להביא ממרחק לחמו” ולפרש ולבאר את הסתום כאן ממקומות אחרים, שהרי העיקר בתלמוד הוא ההלכה והאגדה טפלה לה, ובאה רק קטעים קטעים אגב ההלכה בכמות מעטה. ולפיכך כדי לברר מושגי האגדה ולהוציא “פסקי הלכה” שלה, היה הצורך למלא ולהשלים ולאסוף פזורי המאמרים למקום אחד בשביל שיצא מהם דבר שלם.

ובאופן זה אנו רואים, כי בא האלפסי לידי פסק הלכה ובירור המושגים על ידי השמטה והוספה ביחד, והכל לפי הצורך בשביל להוציא דבר מתוקן ומבורר למדי.

בברכות דף ו' ע“א מביא האלפסי מאמרו של אבא בנימין “אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה”, ועובר על כמה אגדות, ומסמיך למאמר זה את מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי (ח' ע"א) “מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין”, ועוד מאמרים המפליגים בשבחה של תפלת בית הכנסת, וחותם את הענין במאמרו של ר' יהושע בן לוי (מ“ז ע”ב) “לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כולם, שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נוטל שכר כנגד כולם”. ובאופן זה קבץ הרי”ף ממקומות שונים את האגדות על דבר ערכה של תפלת הצבור בבית הכנסת, ומזה יצא דרשה שלמה בנושא אחד.

בבאור הגמרא למשנה “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש” מביא מתוך כל הדרשות רק המסקנא א“ר נחמן בר יצחק מהכא עבדו אתה' בשמחה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה א”ר אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה, אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפלין מנחנא, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפין מנחנא (ופוסח על שאר העובדות ממין זה, שמביאה הגמרא, ועובר תיכף למאמרו של רש"בי ואומר): וכל כך למה דא“ר יוחנן משום ר”ש בן יוחאי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מפומיה דר' יוחנן רביה, ומסמיך לזה גמרא דסוף סוטה (מ"ח) אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חורב בסף" (צפניה ב י"ד), אמר ר' יוסף זמרן גברי ועניין נשי פריצותא וכו' וכו‘, ומביא פירוש הגאון (ר' האי גאון) הא דאמרינן זמרא בפומא אסור הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין להם אשעאר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה. ולא ראינו מי שמיחה בזאת. ומביא עוד אגדה מפ’ חלק (סנהדרין ק"א) תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתה בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב“ה ואומרת רבש”ע עשוני בניך ככנור שמנגנים בו הנכרים וכו' וכו‘, העיד ר’ שמעון בן אלעזר משום ר' יהושע בן חנניה הקורא פסוק אחד בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר ודבר בעתו מה טוב.

וזהו באמת דרוש יפה במדה של כובד ראש וערכה של הזמרה, שצריכה להיות בזמנה ובמקומה.

בסנהדרין ו' ע“ב מביא האלפסי הגמרא: וויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכן (דה“ב י”ו) ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה', ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת תלמוד לומר ועמכם בדבר משפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומוסיף על זה גמרא דע”ז (י"ט): כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ומוסיף עוד גמרא דשבת (י' ע"א) ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי וכו', רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי כל יומא בדינא והו הקא חליש ליבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר.

וכל זה להשלים את הדרשה ולהבליט את הרעיון בדבר ערכו הרב של המורה והדיין, שדן דין אמת לאמתו.

ולפעמים מבאר הרי"ף אגדות קשות, כדי להצדיק בעלי אגדה נגד המכחשים בתורה שבעל פה, כמו בסוף פרק שלישי פסחים אמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו אפילו ביום הכפורים, הוא מבאר: “כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים, שמותר להצילו בנפשו”.

ספר ההלכות עשה לר' יצחק אלפסי שם גדול בעולם. חכמי הדורות היו מכבדים ומנשאים את שמו עד למאוד. הראב“ד בקבלתו אומר: “מימות רב האי גאון לא נמצא כמוהו בחכמה” הר”י בעל התוספות אומר על הלכות רב אלפס “שילאה אדם לחבר חבור כמוהו זולתי שהשכינה היתה שורה עליו” (ר' מנחם בן זרח בהקדמתו לס' צדה לדרך). והרמב“ם בהקדמתו לסדר זרעים אומר: “וחברו הגאונים פירושים רבים אבל לא הספיק אחד מהם להשלים פירוש כל התלמוד לפי דעתו, ויש מהם מי שמנעו קוצר ימי חייו, ומהם מי שמנעוהו עסקי בני אדם בדיניהם, וחברו כמו כן חבורים בהלכות פסוקות, מהם בלשון ערב, ומהם בלשון הקודש, כגון הלכות גדולות והלכות קטנות והלכות ר' אחא משבחא, וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבניו יצחק ז”ל הספיקו בעד כל החבוּרים ההם מפני שהן כוללות לכל הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמננו זה ר”ל זמן הגלות".

אך כל השבחים הללו ראוים, שיהיו נזקפים גם על חשבון הדרשה האגדית, הכלולה בספר ההלכות של הרי"ף, מהיותה מפיקה רוח תבונה ודעת מוסר השכל.


פרק אחד עשר.    🔗

רבנו בחיי אבן פקודא. – ספרו “חובות הלבבות”.

במאה התשיעית לאלף החמישי החלה הספרות הדרושית להתעשר ביצירות חדשות, בספרים מלאי ענין, השקפות עמוקות ובאורים מדויקים, תורת המדות וחקירות במוסר האנושי וחובות האדם בחייו הפרטיים והכלליים בדרך החקירה והדרישה בתורה שבכתב ובספרות המדרשית העתיקה.

והראשון לדרשני היהדות בעצם טהרתה הוא רבנו בחיי הספרדי אבן פקודא, שחי בתחלה המלאה התשיעית בסרגוסה בספרד.

תורת המדות שרשיה מרובים בתורה נביאים וכתובים, וכבר שמשה תוכן לספרים מיוחדים בתקוות, שקדמו לרבנו בחיי, כמו משלי שלמה, חכמת שלמה, משלי בן סירא, פרקי אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ, בן משלי מאתר' שמואל הנגיד. וים התלמוד והמדרשים מלא פנינים יקרות מעולם הדעות והמוסר האנושי. וכל אותו החומר זקוק היה לידים אמונות של חכם לב להוציא ממנו מסקנות מסוימות ולברוא מהן שיטה שלמה במוסר היהדות. וזה היה המקום, שמצא רבנו בחיי להתגדר בו. הוא היה האיש המסוגל לעבודה זו, ואמנם ברב כשרון ושאר רוח מלא תעודתו בספרו “תורת חובות הלבבות”.

בספרות של התקופה הרחוקה ההיא, שאנו עומדים בה, לא נשאר כל רושם וציון ביחס לאישיותו הפרטית של רבנו בחיי. אבל ספרו מעיד על זכות נפשו וטוהר לבבו ורוחב שכלו בתור אחד מגדולי העולם, שהיה נתבע בכוח כשרונו והרגשת התעודה שלו להועיל לבני עמו ולהורות לפניהם דרך של חיים מתוקנים ברוח המוסר והצדק ולרומם את נפשם בהכרת חכמת מצוות הלב “שהיא קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים”.

בהקדמתו המלאה והשלמה הוא מברר חלקי החכמה ובא לידי מסקנא, כי החכמה העליונה היא החכמה האלהית, המתחלקת לשני חלקים: “חובות האברים וחובות הלבבות”. ומוכיח מן השכל, מן הכתוב ומן הקבלה, שחובות לבבות הם יסודי כל המצוות, ו“אם יארע בהם שום הפסד לא תתכן לנו מצוה ממצוות האברים”. ומתפלא על החכמים שקדמוהו, כמו רבנו סעדיה גאון, ר' יונה בן גאנח, ר' חפץ בן יצליח ואר הגאונים, שחברו כולם ספרים בבאור המקרא ועניני הלשון והדקדוק והלכות פסוקות ושאלות ותשובות במצוות הגוף ופסקי דינין, וספרים מיוחדים בעניני תשובות המינין, כספר האמונות וספר שרשי הדת וספר המקמץ, וחכמה זו, חכמת חובות הלבבות, הניחו ולא חברוהו בספר “שיהיה כולל שרשיה ופרקיה”. וזה העיר את לבו לחקור על “חכמת המצפון”, ונגלה לפניו עולם מלא של חקירות ועינוים במצוות הלבבות עד אשר התרחב הענין מאד. ומפני שהיתה קשה עליו הזכירה מכל מה שעלה במחשבתו הסכים להעלות את הגיוני לבו על הגליון “הכריח את נפשו לסבול טורח חבור הספר הזה”, ומנה אותו על עשרה שרשים, “מקבצים כל חובת הלבבות”, וחלק אותו לעשרה שערים: שער היחוד, שער הבחינה, שער עבודת אלהים, שער הבטחון, שער יחוד המעשה, שער הכניעה, שער התשובה, שער חשבון הנפש, שער הפרישות, שער אהבת ה'. והולך ומבאר בקצרה תכנו של כל שער ומקומו בתורת חובות הלבבות ואת הקשר ההגיוני שבין השערים ואופן סדורם אחר זה.

ואומר המחבר, שכוונתו בחבור זה לגלות את הצפון משרשי הדת בשכלנו ואת הטמון מקטבי התורה בנפשנו. “וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם תתברר אמתתם במצפוננו ויראו מאוריהם על אברינו”. ומדמה עבודתו לעבודת “אחד מחכמי החוזים, שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון, חקר נעליו וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורו מן החלודה, שעלתה עליו, לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ ושטפהו ויפהו עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך צוה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשותכן במטמוני הלבבות, לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלהים ולהדבק בו”.

היסוד העיקרי, שעליו נשען כל הספר, הוא ההגיון השכלי וראיות, שאין להטיל ספק באמתתן, כמו שאומר בהקדמתו: “ושמתי רוב ראיותי מן הדברים המושכלים וקרבתים בדמיונים הקרובים, אשר אין בהם ספק”. ולאלה הדברים המושכלים “סמך מה שמצא כתוב בספר הנביאים”, ואחר כך סמך להם “דברי הקבלות שקבל מן רבותינו ז”ל וגם מן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו" מפני “שקוה שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם, כמו דברי הפילוסופים ומוסרי הפרושים ומנהגיהם המשובחים”, ותנצל במאמר התלמודי “כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם נקרא חכם” (מגילה ט"ז, א'). מפני שהעיקר אצלו ההסברה “להעיר ולהורות ולהשכיל בלשון המבואר והנוהג”. ולתכלית זו חבר את ספרו ערבית, אף על פי שרבנו בחיי נחשב בין משוררי ישראל והיה אמן במליצה העברית, כנראה משירו “תוכחה”, המתחיל “נפשי עוז תדרכי וצורך ברכי”, ומתוך החתימה בסוף ספרו, המתחלת “בני יחד יחידתך לצורך ביחדך לאל אחד יצרך”, ולעומת זה ידיעתו בשפה הערבית לא היתה מספיקה, כדי להביע רעיוני לבבו בשפה צחה וברורה, כאשר מתאונן בהקדמתו על התנאים הקשים, שבהם חבר את ספרו, ואחד מהם “שאיננו בקי בצחות לשון הערבי”. בכל זאת חבר ספרו ערבית “מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו”. וההכרח הביאו לוותר על כל יקר ערכה של השפה העברית בשביל התועלת העממית, מחפצו לעשות “תורת חובות הלבבות” לקנין העם ולא רק של יחידי סגולה.

ומהיות הספר נועד להמוני עם וכתוב בלשון המדוברת בפי העם, סגנונו צח וברור, בלי נתוח הגינוי דק ורעיון עמוק, המסוגל רק להבנת חכמים, מלבד השער הראשון, שהיה מוכרח להביא בו “ראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדבר וחכמת השמוש” מפני דקות המחקר בו. אבל גם אותם המחקרים הדקים מן הדקים, הנוגעים לבירור מושג אחדות הבורא וחדוש העולם, השכיל רבנו בחיי בכשרון ההסברי שלו לעשות אותם קלים ונוחים להבנה, וכל העיונים העמוקים מעולם האצילות, שהם סתומים וחתומים בפני כל מוח פשוט, מקבלים אצל רבנו בחיי הארה שכלית על ידי משלים ודמיונות יפים מעולם המעשה.

בשער היחוד פרק ב' מבאר, איך יחוד הבורא בלב שלם מצד העיון והשכל הוא יותר קבוע וביטוח מאשר יחוד הבורא מצד הקבלה והאמונה, ומדמה זה לחברת עורים, ההולכים בשורה גדולה וארוכה זה אחר זה, וכל אחד מהם ידו על שכם רעהו, עד שמגיעים אל הפקח אשר בראש השורה, וכולם נמשכים אחר הפקח ותלויים בו, ולפיכך אם יפשע הפקח ולא יזהר בשמירתם, או אם יכשל אחד מהם, המכשול יגרום קלקול לכל החבורה ויתעו מני דרך. וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבוא לידי שתוף, שאם ישמע דברי המשנים (המאמינים בב' אלהות פועל טוב ופועל רע) וטענותיהם, אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר, ועל זה אמרו רז"ל, “הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס”, אבל יחוד הבורא מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות זהו הענין השלם והחשוב, ועליו הזהיר הנביא באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו‘. בפרק ו’ הוא מכחיש את דעתם של אלה האומרים, כי העולם נהיה במקרה ומתפלא איך אפשר שימצאון אנשים כאלה, ששכלם בריא ולא נטרפה דעתם ומחזיקים בדעה כוזבה כזו, ואומר אלו היה בעל דעה כזו שומע אדם מספר, כי גלגל של מים, העשוי להשקות חלקה אחת של שדה או גנה, נעשה ונתקן מעצמו בלי כוונת אומן, שטרח בחבורו ושם כל כליו ומכשיריו כראוי לתעודתו, הלא בודאי היה חושב ספור כזה לתכלית הסכלות והיה ממהר להכזיבו ולדחותו. ואם הדבר כך בגלגל קטן פחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקת אדמה קטנה, אין יתיר האדם לעצמו לחשוב מחשבה כזו בנוגע להגלגל הגדול הסובב כל הארץ וכל אשר עלה מן הברואים והוא בחכמה, תקצורנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג חויתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך אפשר לומר שיהיה בלי כוונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת. ואם אמנם יארע לפעמים, שנעשה איזה דבר במקרה בלי כוונת אומן,אזי אין באותו דבר כל סימן של חכמה או יכולת, למשל כשיישפך דיו על נייר חלק, ממקרה זה יצא רק כתם של דיו ולא יותר, אבל אי אפשר שיצא ממנו כתב מסודר ושיטות נקראות, כמו שהיה בקולמוס, ואלמלי הביא אדם לפנינו כתב מסודר ואמר, כי נשפך דיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, וכיון שהדבר כך בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בעניניו עד אין תכלית, שיהיה בלי כוונת מכוון וחכמת חכם ויכולת יכול? וכמה יפים ובהירים דבריו בברור הגבלת שכל האדם להכיר ולהשיג מדות הבורא אחרי שנתבררה מציאותו, מאין לו כל דמות ותבנית במחשבתנו, כי לדעת אותו אפשר רק מצד מעשיו ואותות החכמה והיכולת הנראות בפעולותיו, כמו קוי האור המזהירים עינינו ומעידים על מציאותו של השמש, אשר כולנו משתמשים לאורו, אך המביט אל עין השמש עצמו תכהינה עיניו.

והשגת הבורא אפשרית מצד הראיה מאותות מעשיו או מצד ההגדה האמתית והקבלה הנאמנת, הכלולה בספר התורה ונביאים. ועל כן בשעה ששאל משה: “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”, וכיון שידע שהשם הזה לא יהא מובן להעם מקוצר רוח ומעבודה קשה, הוסיף באור ואמר “כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”, כלומר אם לא יבין העם אמת מציאותו מדרך שכלם אמור להם, שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה, שקבלו מאבותם.

מן שער היחוד הוא עובר אל שער הבחינה, כי הבחינה בחכמה הנראית בבריאת העולם הוא הדרך הקרובה אל בירור מציאות השם “והנתיב הסלול לדעת אמתתו”. ומברר כל חשיבותו של ענין הבחינה וההסתכלות בחכמת הבריאה בשביל השתלמותו המוסרית של האדם, ולכן מחויבים “אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא ולהורות בני אדם לדעת יתרונם בדרך שכלם”, כי חסרון ההכרה מונע מן האדם ליהנות מטובות הבורא ומערבב שמחתו ומטרידו מן שני העולמות, בעוד שהחכם המבין ומכיר בעניני עולמו הוא יודע “לברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותקון ענינו בעולם וכו' ומשתדל לעשות לאחריתו”. ומדמה זה במשל נאה לשני אחים, שירשו מאביהם חלקת אדמה והיה אחד מהן דעתן וזריז והשני הפוכו, ומסמיך דרשתו לדברי החכם “על שדי איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר” (משלי כ"ד). ואחרי אשר מחלק כל “פנות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם” לשבעה חלקים, ואומר שלזה מכוון מאמר החכם (שם ט') “חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה”, הוא בוחר לעצמו חומר בשביל “בחינה” את המין היותר גלוי והיותר קרוב אלינו, את האדם, שהוא “העולם הקטן” והוא הסבה הקרובה להוית עולם הגדול הזה כי “מתוך ידיעת האדם יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה מפני שהוא דומה אליו”, ואמרו החכמים “כי הפילוסופיה היא ידיעת האדם את עצמו” וגם איוב אמר (י"ו) “ומבשרי אחזה אלוה” – והולך המחבר ומתאר תמונה שלמה מבריאת האדם, מהתחלת רקומו במעי אמו וראשית הויתו, חבור חלקיו והרכבת אבריו, הגדרת חושיו, מדותיו וכחות נפשו ואור שכלו, ומונה לאחת אחת תקופות התפתחות גוף האדם ונפשו ושנויו וגלגוליו, ילדות, נערות, בחרות, חיי האדם הפרטיים והכלליים, תקוני החברה והלאום, ולאום ישראל וספרותו ביחוד. באמנות נפלאה ובחכמה רבה מברר המחבר סימני ”הטובה והחכמה והיכולת“, הנראים בבריאה, שמתוכם אתה מכיר נפלאות הבורא, והנך קורא:”מה רבו מעשיך ה'"!

מתוך שער הבחינה הוא עובר אל שער עבודת האלהים, כי רק מתוך בחינת טובת הבורא ויכלתו האדם בא לידי קבלת עבודת האלהים, עבודת ה‘, הכלולה במעשים ואמונות הלבבות, האדם חייב בה משני דרכים, מדרך השכל וההכרה ומדרך הצוי ואזהרה מן התורה, ומברר המחבר חשיבותו של כל אחד מן הדרכים הללו בשבעה אופנים, והולך ושוקל כל חלקי העבודה לפי דעות בני האדם השונים ומדרגותיהם עד מעלת הנביאים והחסידים "אשר נמסרו אל האלהים וכרתו עמו ברית ונתנו לו נפשותם ובניהם וקנינם ועמדו באמונתם, ועליהם אמר הכתוב (תהלים נ') “אספו לי חסידי כורתי בריתי על זבח”, "ובאשר ההערה השכלית למי ששם התורה אור לנתיבתו הוא הדרך להגיע לרצון ה’ ולעלות במעלה החסידים ולפנות לבבו מדאגות העולם הזה וטרדותיו" – מקדיש המחבר חמשה פרקים שלמים )ה’–ט') לשיחה בין “הנפש” ו“השכל” לבירור ענינים נשגבים בחקר מדות האדם התנהגותו ומלוי חובותיו לאלהים ואנשים, ו“השכל” המדבר מתוך גרונו של רבנו חיי נותן תשובות מספיקות על כל שאלותיה של נפש האדם בשפה ברורה ובדמיונות יפים, עד כי המחבר מוצא קורת רוח בפעולתו, ואומר בחתימת השער, כי תוכן השער הזה “די לבוחר בדרך הישרה ומבקש האמת לעצמה וחפץ בחכמה למענה”.

שער הבטחון בא סמוך לשער העבודה, מהיות הבטחון זקוק ביותר לעובד ה' “בעבור שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם”. ומדמה את בעל הבטחון במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לבעל האלכימיה, הוא האיש המאושר בבני אדם, היודע בסוד חכמתו להפוך הכסף לזהב והנחושת לכסף. והולך ומונה עשרה דברים, שבה יתרון לבעל הבטחון על בעל האלכימיה, ומתאר שלות נפשו ושקט רוחו של האיש הבוטח בה' לעומת האיש הבוטח בעוצם ידו איך הוא נופל בהשתדלות גדולה ויגיעה רבה כל ימיו, בעוד שאפשר לו להשיג טרפו בנחת ובנקל אלמלי היה לו בטחון וסבלנות, ומדמה אותו לאיש נודד במדבר, שהכביד עליו הצמאון, ומצא בור מים דלוחים והרוה מהם צמאונו, אך כאשר עבר מעט מן אותו המקום מצא מעין נובע מים חיים ומתוקים, ומה גדלה אז דאגתו, שלא היתה לו סבלנות ושתה מן המים המאוסים, ובקשר אל הענין הנדון מברר המחבר ענינים חשובים בתורת הכלכלה ובקשת הטרפים באופנים שונים, ונותן חמש תשובות על השאלה העתיקה “רשע וטוב לו צדיק ורע לו” וגם נוגע בשאלת הגמול בעולם הנצחי, למה אינו מבואר בתורת משה ונזכר בספרי הנביאים.

אחר שער הבטחון בא שער יחוד המעשה – הוא באור חיוב חיות כל מעשי העבודה מיוחדים לאלהים לבדו, ולא לתקות הכבוד ושבח הבריות ולא להחניף ולהתרצות לבני אדם, כמו שאמר אליהוא (איוב ל"ב) “לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה”, ומזהיר את האדם שלא יזוז מן דרך זו ולא יכשל בפתוי היצר, ואומר: “בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול, שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכחות נפשך והמעורב במזג רוחך והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, האורב לפתות פסיעותיך, אתה ישן לו והוא ער לך, אתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך”. והולך ומגלה תחבולות היצר ללכוד את האדם ברשתו ולחבל את מעשיו באופנים שונים ובדרכים שונים, ומלמד לאדם להזמין בכל עת “שלוחי השכל” נגד “שלוחי היצר” ולנצחו. ובדרך זה יורד רבנו בחיי לתוך תוכה של הנפש, ובחכמה נפלאה הוא צופה ומביט אל נפתולי רוח האדם ונטיותיו השונות ונוגע בכמה פנות התורה והחיים ומגיה עליהן אור החכמה האמתית, כדי לטהר מעשי האדם ולהביאו לידי “יחוד המעשה”.

וכפי שיחוד המעשה דורש קודם כל הרחקת מדת הגאוה מלב עובדי ה', מהיותה המכשול היותר עצום בדרך השתלמותו הרוחנית של האדם, בא שער הכניעה סמוך לו, אבל הכניעה, לפי השקפת רבנו בחיי, היא לא דלות הנפש וסבלה ההיזק, שהיתה יכולה לדחותו, כי זה יהיה מן הכסילים שבבני אדם ועמי הארץ מפני מעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכם, הקורא עליהם “כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם” (איוב י"ז), “אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותיהם המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות”. ורק כניעה זו היא מדה משובחת, וחלקי כניעה זו מבוארים דרך דרושים יפים בעשרת פרקי השער.

אחר שער הכניעה בא שער התשובה, מהיות מדת הכניעה “שורש התשובה והתחלתה”, כי העיקר אצל התשובה הוא הכרת האדם פחיתות הנהגתו והצורך לעזוב דרכו הרעה ולשוב אל הטובה, ובעל הגאוה אינו מוצא בנפשו כל צורך לתקן את מעשיו. וכל עיקר של “טעם התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא אחר יציאתו ממנה והשבת מה שאבד ממנה”. ומדמה זה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכול מה שנחוץ לו להתמדת בריאותו, או שקלט לתוך גופו דבר המזיק לבריאותו, והרפואה באופן הראשון הוא “להרבות במיני המזונות הראוים לטבעו עד שישוב אל הגבול השוה”, ובאופן השני הוא להפך – להשמר מן המזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו וטבעו עד שישוב אל הענין השוה. וכן בעניני הנפש אם עבר אדם על מצות “עשה” התקון הוא באופן חיובי, ואם על מצות “לא תעשה” התקון הוא באופן שלילי. וגם הנביא דמה העונות במאכל הרע: “האוכל הבוסר תקהינה שניו” (ירמיה ל"א).ומברר גדרי התשובה ותנאיה וכל הדברים התלויים בה, ומסיים השער במשל לאדם, שהיה צריך לעבור את הנהר, אך לא היתה כל סירה ורפסודה, והדבר היה בנפשו, והתחיל האיש מרוב יאוש להשליך אל הנהר חפציו והאדרכמונים, שהיו בידו, בתקוה להפסיק בהם את הנהר אך לשוא, כי שטף המים נשא אותם הלאה. פתאום הופיעה לנגדו סירה ובה איש תופש משוט ויבקש ממנו להעביר אותו לעבר השני, וישלם לו בשכרו את האדרכמון היחידי שנשאר אצלו, ובאופן זה הגיע לחפצו באותו אדרכמון האחד והשיג בו מה שלא הגיע אליו בכל המון האדרכמונים שאבד בנהר, וכן בעל התשובה, אשר כלה רוב ימיו בהבל וריק, כשיחזור בתשובה באחרית ימיו ימצא חפצו וימחול לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו, כמה שכתוב: “כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו” (יחזקאל ל"ג).

“חשבון הנפש” זה אחד מתנאי התשובה, ולרוב חשיבותו מקדיש לו המחבר שער שלם, ומונה רבנו בחיי שלשים חשבונות של האדם עם נפשו והמה “שלשים פנים, יתבאר מהם מה שהאדם חייב לאלהים, כנותן אותם אל לבו ומקבל על נפשו לחשוב בהם ולזכרו אותם תמיד”. שלשים החשבונות הללו מקיפים כמה ענינים נעלים, העומדים ברומו של עולם המחשבה האנושית, ובהם כמה דרושים מקוריים ויפים, המזעזעים נימי חלב בסגנונם ותרשמים עמוק בנפש האדם, והמחבר מיעץ ומזהיר להתבונן היטב בשלשים אופני החשבון ולהבין עניניהם ואמתת חיובם, כי תמשך הנפש אחריהם כפי הכרתה בהם והשבתם ברעיוניה, “ואז אחי תתילד בנפשך תולדה מעולה ורמה, תלמד ממנה כל המדות הטובות ותגיע בה אל כל החמודות והיא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות המסירה חשכת הספק אשר בלבבך”, ואומר עוד: כאשר תעשה זה בלב נאמן ובנפש ברה יאור שכלך ותראה הדרך אל כל המעלות הרמות ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך ולהשיאך, ותהיה בתכונת סגולת האלהים, ויתחדש לך כח עליון נכרי, לא ידעתו בכל אשר הרגלת בו מכחותיך כמו שאמר החכם (קהלת ח') חכמת אדם האיר פניו וגו‘, ואז תכיר הענינים הגדולים ותראה הסודות העמוקים בזך נפשך ובר לבבך וחוזק אמונתך ולא תפרד משמחה מתמדת בעולמך וכו’ וכו. וכדי שיתבאר “דמיון קצת” ממה שזכר, הוא מיעץ, כי יחשוב האדם כאלו הוא במקום אחד, שממעל לו צורה נפלאה ואין כל דרך לו לראותה בעיניו ויעצוהו שיעשה טס מברזל עשות וילטשהו עד שתסור קדרותו וימשחהו זמן ארוך במשיחות ראויות לכך עד שיהיה לאספקלריה מאירה, וישים אותה האספקלריה נוכח פניו נגד הצורה שהיא מאחוריו מלמעלה, ואז תופיע דרך האספקלריה הצורה העליונה, שהיתה נעלמה מחוש ראותו עד כה ויוכל לראותה ולהשתעשע בנעימותה וזוהר יפיה, ואומר, כי הצורה העליונה החשובה, אשר אין לך דרך לראותה בעיניך היא חכמת הבורא ית' ויכלתו ויופיו של העולם העליון, אשר נעלם ממנו צורתו ותכונתו, וטס העשת היא הנפש האנושית, והלטישה היא הנהגתה בחכמות ומוסרים השכליים התוריים, והמשיחות הם אופני החשבון השלשים אשר זכרתי לך, וכאשר תעלם על לבך ותשיבם על רעיונך תזך נפשך ויאור שכלך ויצטייר לך כל ענין נעלם בנפשך ותראה צורות האמתות בעינים פקוחות, ויפתח לך שער המעלות ויגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא מעל עיניך, וילמדך האל יתעלה חכמה רמה ומעשה מועיל ויתן לך כח אלהי, כמו שכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' (ישעיה י,א), ואמר אכן רוח הוא באנוש (איוב ל"א) ואמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנ האז תבין יראת ה' (משלי ב').

ולפי שחשבון הנפש עלול להביא את האדם לידי פרישות מן החיים, בא “שער הפרישות” סמוך לו, כדי לברר גדרי הפרישות, מהותה ותנאיה ו“צורך אנשי העולם הזה אליה”. ואומר, כי אין תקנת העולם, שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת ישוב העולם ולהפסק הזרע, וכבר אמר הכתוב (ישעיה מ"ה) “לא תהו בראה לשבת יצרה”, “והפרישות היא פנה מפנות העולם”, וכשם שאין תקנת העולם שיתאחדו כל אנשיו בחכמה אחת או במלאכה אחת, כי השלמת סדר העולם בכולן, כמו שאמר החכם “את הכל עשה יפה בעתו” (קהלת ג') כן אי אפשר שיתאחדו כל בני אדם בפנת הפרישות. וכה הוא מדבר דברים נעלים במדת הפרישות בהתאמה לתקנתהעולם, שלא תצא מגבולי התורה, שהיא תורת חיים.

השער האחרון, החותם את הספר “חובות הלבבות” הוא שער אהבת ה' ש“היא תכלית התכונות וסוף המעלות במסרגות אנשי העבודה” – “וכל מה שקדם זכרו בספר הזה מחובות הלבבות והמדות ונדבת הנפשות הם מעלות ומדרגות אל הענין העליון הזה”. אהבת ה' היא “כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון”. כשתרגיש הנפש יתרונה וחשיבות המקור, שממנה חצבה, ויושפע עליה אור השכל וכח הדעת להדבק במקורה ותקלטהו ברעיוניה ותכסוף אליו – זאת תכלית האהבה הזכה. האהבה זוהי תכלית וסוף העבודה “אין מדרגה למעלה ממנה ולא אחריה”. ומפני זה סמכה הנביא במשנה התורה ליחוד הבורא" שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד – ואהבת את ה' אלהיך. וכשתתברר למאמין אמתת האהבה, אזי תהא אצלו על משקל אחד וערך שוה בסתר ובגלוי, כמו שאמר דוד (תהלים כ"ד) “לבי ובשרי ירננו אל אל חי”.

בבהירות יתרה ובהגיון נשגב הוא מברר בשבעת פרקי השער האחרון את גדרי המושג הנעלה אהבת ה' ותכליתו לשלמות נפש האדם. ובזה נשלם הספר,שתחלתו אחדות הבורא וסופו אהבת הבורא, וכלו תורת חיים ברוח היהדות הטהורה והשלמה.

־־־־־־־־־־־־־־־

הספר “חובות הלבבות” זה היכל המחשבה העברית, הכולל כל מקצעות תורת המדות ומוסר היהדות בכל הוד זהרם. מתוך דפי הספר מגיע לאזננו הד קולו של דרשן נעלה, פום ממלל רברבן ומסביר מצוין, חוקר נפלא וחכם בקי בחכמת הנפש. כל שער ושער כולל דרושים נשגבים מלאים רוח חיים, סדר והגיון בריא, בהירות הרעיון, דעת התורה וידיעת העולם בכל היקפם. ועל כל חלקי הספר שפוך אור יקרות של טוהר לב וזכּוּת נפש הדרשן בהשלמת התעודה הגדולה לסול מסלה לבני עמו בהשתלמות חייהם בדרך המוסר וחכמת החיים, הגונזים בתורת ישראל.

כתשע מאות שנה כבר עברו מן הזמן שחובר הספר, ועדין כבודו חדש עמו ולא אבד ערכו וחשיבותו בהשתנות העתים. הוא באמת “שלחן ערוך” לתורת המדות ו“חכמת המצפון” בכל התקופות והזמנים. וצודקים מאד דבריו של ר' חיים יוסף דוד אזולאי בספרו “שם הגדולים”, שכל הקורא בספר “חובות הלבבות” “יראה תוקף קדושתו ודבריו חיים וקיימים והיו למאורות” לרוב חשיבותו נעתק לכמה לשונות, כמו רומית, אשכנזית ואנגלית. חברו עליו כמה פירושים כמו “מנוח הלבבות”, “מרפא לנפש” “טוב הלבנון”, “נאדר בקדש”, “פת לחם”, “לב הלבבות”.

הספר “חובות הלבבות” נחשב לספר קדוש ומיוחס בספרותנו. וביחוד אצל טובי הדרשנים והמוכיחים מקדמת דנא הוא תופס מקום חשוב מאד, מהיותו מזין את המחשבה ומישר את הרעיון בשפע החומר וביושר ההגיון שלו. וסגנון הדברים (מדבר בלשון נוכח: “ואתה אחי”, “וראוי לך אחי לדעת” (וכדומה) עושה רושם של הטפה ותוכחה שבעל פה, וכל דרשן המשתמש בדרושיו של רבנו בחיי רואה בהם ברכה.


פרק שנים עשר.    🔗

אכסניא של תורה בקהלות ישראל באירופא. – רבנו גרשום מאור הגולה, תלמידיו “חכמי לותיר”, ר' יצחק הלוי בן אלעזר מגרמיזה, ר' יעקב בר יקר ממגנצה, ר' יצחק בן יהודה מווירמיישא. – ר' משה הדרשן. – ר' שלמה היצחקי, רש"י, ובאורו על התורה. – ר' טוביה מקסטרו, ספרו “לקח טוב”, פסיקתא זוטרתא. – ר' מאיר מקסטרו ור' מנחם מרומי, ספריהם “שכל טוב”, “אור עינים”, ר' שמעון קרא, ספרו “ילקוט שמעוני”. – ר' אברהם אבן עזרא. – ר' יהודה הלוי, ספרו “הכוזרי”.


מני אז שחדלה בבל להיות הנקודה התיכונה של היהדות העולמית מצאה התורה אכסניה בקהלות ישראל שבמדינות אירופא. לאט לאט קמו בהן ישיבות של תורה, שאליהן נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק לשמוע לקח מפי מורים. הישיבה של רבנו גרשום מאור הגולה במגנצה (ד“א תש”כ–ת"ת) העמידה תלמידים הרבה במדינות אשכנז, צרפת ואיטליה. “חכמי לותיר”, תלמידיו של רבנו גרשום, נודעים לשם בפעולתם להפיץ דעת התורה לפרשה ולבארה, והם ר' יצחק הלוי בן אלעזר מגרמיזה, ר' יעקב בר יקר ממגנצה, רבו של רש"י, ור' יצחק בן יהודה מוירמיישא. תעודתם של החכמים הללו היתה לחזק מוסדי התורה ולשמור מכל משמר על מורשת אבות, שלא תסוף בסערות הזמן. הם לא התגדרו כלל בהכנסת חומר חדש וסגנון חדש לתוך באור התורה, אלא הסתפקו בלמוד התלמוד והפצת אור על מקומות הסתומים בו ובאור פסקי דינים בתשובותיהם להשואלים בכל דבר הקשה להלכה למעשה. וגם דרשת האגדה של חכמי אשכנז, צרפת ואיטליה בתקופה זו כמעט שלא יצאה מגדרי הדרשה של הדרשנים הקדמונים, ואם אמנם כבר יש למצא בדרשותיהם איזה חומר חדש, שהדרשן מכניס מסברא דנפשיה, אבל בעיקרן הן דומות לדרשות התלמוד והמדרשים בתוכן ובצורה.

והראשונים ליוצרי הספרות הזאת המה ר' משה הדרשן ור' שלמה היצחקי (רש"י).

ר' משה היה נושא משרת דרשן בעיר נרבונה בצרפת, עיר מלאה חכמים וסופרים, והוא היה רבו של רבי נתן בעל “הערוך”, כנראה בערך “קצר”, שאומר “ור' משה הדרשן מנרבונה שנה לנו”. הוא נהג ישיבה גדולה בעירו והיה מפורסם לחכם מצוין בתורה וחכמה. ביחוד ידוע לדרשן, כי דרושיו בבאור התורה בסגנון המדרשים הקדמונים מתקבלים על הלב ומתישבים על המקראות. מיחסים לו סדורם של מדרשים שונים, כמו מדרש תדשא, מדרש עשרת הדברות, בראשית רבא רבתי. ספרו “יסוד” דרושים על התורה, תהלים, משלי, איוב, מובא בכמה ספרי הראשונים, ורש"י ביחוד מביא בהרבה מקומות דרושים נאים “מיסודו של ר' משה הדרשן”.

ר' שלמה היצחקי – רש“י – (ד“א ת”ת – תתס"ה), שהפיץ אור תורה בעולם בבאורו לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, הקצה מקום חשוב לבאור הדרשה שבתלמוד. וביחוד באורו לתורה, מלבד שהוא פירוש שלם, שעל ידו מתישבים המקראות, עוד יש לו ערך של מדרש־אגדה, הנותן חומר יפה לדרשנים לדרוש את המקראות שבתורה באופן נאה ומושך את הלב. החלק הדרושי בבאורו של רש”י ברובו מלוקט מן התלמודים ומדרשי־אגדות שונים, אך יש בו כמה דרושים נוספים, שהמה ילדי רוחו של המבאר עצמו, כי לא נמצאים במדרשים, שקדמו לרש"י. וגם החומר הדרושי, הלקוח מתוך מדרשים שונים, הוא מעובד ומסודר באופן יפה, ומשולב בבאור הכתובים באמנות יתרה, בלשון זכה ובהירה בלי יתור וחסר כלל.

אבל בעיקר סגנונו של רש’י אין בו הבדל מסגנון הדרשה של מקומו. הרבה עצמיות הגיונית היה יכול להוסיף בבאורי התורה, שהרי מלבד שהיה חכם בחכמות ובלשונות, עוד היה הוגה דעות נעלות וסדרן מצוין ממדרגה עליונה ביותר, כנראה מפירושו לתלמוד בבלי, שאין ערוך למעלותיו. אבל מתוך יראתו הקודמת לחכמתו ותוקף קדושת תכונתו היה נכנע לחכמי זמנו ומקומו, שהיו מתנגדים להגיון (עיין רשב“ם פ' וישב – השיחה שהיתה לו עם אבי אמו רש”י בנדון פירושו), ולכן לא הסתפק רק בפשוטו של מקרא אלא הלך בדרך חכמי אשכנז וצרפת “שמתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר” (שם) והתעסק גם הוא כמוהם בליקוט החומר הדרושי של הקדמונים, סדורו ושכלולו וכניסתו בסגנון קצר בפירוש כתבי הקודש, כל פסוק ופסוק ודרושו במקומו.

ברם אותה “הנטיה אחרי הדרשות” מצאה לה תקון אצל כשרונו של רש"י. בתוך מעטה הדרשה אתה מוצא באורים הגיוניים וישרים, והדרשה והפשט הולכים אצלו למישרים בד בבד בהתאמה אחת, ושניהם באים לפרש המקראות. למשל, “וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך” – הוא אומר: “אף בזה (לבאר איך “כי טוב” היא הסבה להבדלה זו), ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, ולפי פשוטו כך פרשוהו: ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה”. ומתוך המדרשים הוא בוחר את המובחרים שבהם, כמו שאומר (בראשית ג' ח') “יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו”, זאת אומרת אין האגדה המובאת בפירושו מעקמת הכתובים ומוציאתם מפשוטם, אלא היאא מניחה לו לפשוטו של מקרא ועוד מכניסה בו טעם ותוכן אגדי, כמו שהוא אומר במקום אחר (שמות ו‘, ט’) “לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג) מתחלק לכמה ניצוצות”.

ובאמת כל האגדות המובאות ברש“י אינן מסרסות המקראות אלא מוסיפות להם לוית חן ומשפיעות עליהם שפע של הוד פיוטי נעלה. וכל מי שיש לו חוש הגיוני ולב מבין הוא מוצא טעם מיוחד בכל דבור ודבור של רש”י. וביחוד הדרשנים יכולים לקלוט מהם הגיונות יקרים להטעים בהם דרשותיהם.

ורק מהיות שבטבע האדם לשאוף לחדשות, והתדירות ממעטת אצלו חשיבותו של הדבר היותר נשגב, וגם קוי אור השמש, מתוך הרגילות של יום יום כבר אינם מפליאים לב אנוש כלל וכלל, כן אותו פירוש רש"י, המשמש לו ליהודי מאור ושמש בחייו הרוחניים זה כתשע מאות שנה, כבר התרגל בו היהודי כל כך, עד כי חשיבותו האמתית כאילו נעלמה ממנו ועיניו טחו מראות את יפיו.

אבל כל המסתכל בפירושו של רש“י הסתכלות ישרה הוא מוצא בו אוצר כל חמדה. ספורי התורה מקבלים אצלו אופי של אגדה, המשעשעת את הרעיון ומושכת את הלב. הסגנון מזוקק שבעתים, חי וטבעי, ואצילות מיוחדת של טהרת התעודה ותמימות המטרה שורה על פני כל הפירוש. מתוך עשירות החומר ושכלול הרעיון נכר לב־מתנה ורוח נדיבה של כשרון גדול להועיל לבני עמו. כי כל מה שיש בכחו של כשרון להשפיע נתן רש”י בפירושו. בקרן־זוית אחת של פרשה קטנה שבתורה אתה מוצא אצל רש"י שפע רב של רעיונות יקרים וכל פסוק ופסוק מלא לחלוחית של הדרשה העברית בעצם טהרתה.

ולכן זכה פירוש רש“י להתפשט בקרב העם ולהיות לאחדים עם חמשה חומשי תורה. שמו של רש”י הוא היותר מפורסם בישראל בתור מפרש התורה, וזכרו נקדש בקרב העם בקדושה יתרה, עד כי נוצרו סביבו אגדות עממיות שונות, שמתוכן אתה מכיר את רגש הכבוד והיקר, המפעם בלבו של ההמון לגאון העם ויצירותיו. אגדה אחת מספרת, כי רש“י התענה תרי”ג תעניות קודם שכתב פירוש התורה. החוש העממי מרגיש ומכיר בכל גודל ערכו של פירוש התורה, עד כי הפליא יצירה זו בעזר של השפעה עליונה, שהיה רש“י ממשיך על עצמו על ידי כמה תעניתים (תרי“ג – כנגד תרי”ג מצות התורה), כי לפי השגת ההמון, בלי השפעה מיוחדת מלמעלה אין בכח איש להוציא פעולה נשגבה כזו. ומספרים עוד, כי נכדו רבנו תם היה אומר, כי פירוש התלמוד היה ביכלתו לעשות אלמלא קדמו זקנו אבל פירוש התורה שעשה רש”י שגב מבינתו ואינו בגדר האפשרות שלו (עיין שם הגדולים).

וצדקה עשה רש“י עם הדרשה התלמודית והמדרשית, שעל ידו התחברה אל התורה שבכתב ויחד עם כתבי הקודש התרשמו בלבו של היהודי מטל ילדותו בחירי הרעיונות של דרשות חז”ל, כי הסגנון החי והגאוניות, שבהם מצטיין באורו של רש“י בכל האופנים, עשו אותו לכלי חפץ לכל ההוגים בתורת ה' ועליו התחנכו כל הדורות מימות רש”י עד היום.

______________________

חכם מצוין בחכמת הדרוש היה בעת ההיא – ר' טוביה בן אליעזר מעיר קאסטרו, בולגריא (חי באמצע המאה התשיעית לאלף החמישי) הוא חבּר ספר “לקח טוב”, הנקרא “פסיקתא זוטרתא” על חמשה חומשי תורה וחמש מגילות. כמו השם של הספר, כן כל פרשה ופרשה מתחלת בדרוש על פסוק שנאמר בו טוב, לרמז על שמו של המחבר. תכלית הספר לבאר את התורה על פי דרשות התלמוד והמדרשים השונים על דרך הקצור והסדר הנאה, לכל פסוק ופסוק הפירוש או הדרוש המתאים לו. ומלבד זה הוסיף המחבר כמה באורים מסברא דיליה וגם דברי מוסר ולמודי דרך ארץ, היוצאים מתוך ספורי התורה, והכל נערך בשפה

קלה ובסגנון ישר.

התוכן המלא של הספר “לקח טוב” מעמיד את המחבר בשורה אחת עם גדולי חכמי ישראל, אבל גם הוא לא יכול היה להסתלק מן המסורה והמנהג של חכמי זמנו. גם הוא היה מושפע מרוח חכמי אשכנז, שהתגדרו בדרשות הקדמונים, ועליהן היו סומכים דבריהם, כשבא הדרשן ר' טוביה להטיף לעמו דברי תורה וחכמה ותוכחת מוסר היה לו מדרש הראשונים לכלי מבטאו, ורק באמצעות המדרשים השונים היה מביע דעותיו – והקדמונים היו לו עיקר והוא טפל להם ונבלע ביניהם, כי כך היתה דרכה של תורה באשכנז וצרפת בזמן ההיא וכך היתה המשמעת לדברי הראשונים.

ולא אחת הוא מתנצל על אופן דרישת הכתובים, כמו “וירא והנה באר בשדה” (בראשית כ"ט ב') הוא אומר: “אמרו חז”ל אין המקרא יוצא מידי פשוטו, אף על פי כן רצו הדרשנים להרחיב המקרא ולדרוש עליו מה שהיה בעולם ולהגיד שהקב“ה מגיד מראשית אחרית ולהודיע לנו ששיחות האבות כמה עניני מצות יש בהן”. וכן “ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור” (שמות ב' ה') הוא אומר: “דע והבן שאף על פי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מדרש חכמה נאה להשכיל בו דבר מתוך דבר, לדבר דבר על אופן הענין”, ועוד כמה פעמים כדומה לזה. ומזה יש לדון על מהלך הדעות של הדרשן, שהיה לו צורך בהתנצלות כזו.

ובפועל הספר “לקח טוב” כולל בתוכו המון רב של ענינים יקרי ערך במקצועות שונים של חכמת ישראל. חלק המצוות שבתורה, דקדוק הלשון, הוראת המלים, עניני חכמה שונים, סתירת הדעות הכוזבות של המכחשים בדברי חכמים – כל זה שימש להדרשן נושא לדרשותיו.

ובעיקר מעידים הדרושים, כי הדרשן ר' טוביה היה מן אלה הדרשנים, שדעתם מעורבת עם הבריות ואינם מעלימים עין מן הנעשה סביבם. החיים של התקופה וכל מה שעבר על עם ישראל בזמן ההוא התרשמו בדרשותיו של ר' טוביה. הצרות והתלאות, שעברו על קהלות ישראל באשכנז בשנת ד“א תתנ”ו מתגרת מסעי הצלב מצאו הד בדרשותיו. בפרשת אמור בפסוק המוציא אתכם מארץ מצרים להיות וגו' אומר: "על מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים שתמסרו עצמכם לקדש את שמי, להיות לכם לאלהים – על כרחכם, אני ה‘, אני ה’ נאמן לשלם שכר. רבותינו ז''ל כתבו מעשה בפפוס ולוליינוס אחיו שהרגם טריינוס בלודקיאה

וכו' ואני כותב להיות זכרון מעשה שעשו קדושי עליון קהל מגנצ“א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד בפרס חג השבועות ונשחטו כאיש אחד על קדוש שם אלהי ישראל בשנת ד’תתנ”ו לבריאת העולם כשנתנו יד יושבי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון, ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד') תחת הנחושת אביא זהב וגו' (ישעיה ס') תחת דם הצדיקים מה יביא, אני ה' נאמן לשלם שכר טוב".

תשובות הקראים, שהעסיקו את מוחם של החכמים בעת ההיא, תופסות מקום חשוב בספר “לקח טוב”.

וכמה פעמים מוציא הדרשן מתוך פרושי הכתובים מוסר השכל במדות הנפש והנהגות האדם בחיי יום יום, שזוהי באמת המטרה היותר חשובה של הדרשה. למשל, בפרשת ויצא (כ"ט ז') “ויאמר הן עוד היום גדול”, אחרי שמביא את הדרוש של מדרש רבה ורש"י על התורה: “אמר להם אם שומרי שכר אתם הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן” וכו' הוא מוסיף: “מיכן לאדם חשוב, שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי”, וכיוצא בזה כמה פעמים.

בדרשות ר' טוביה נושב רוח חיים ותורתו תורת חיים, והשם “לקח טוב” מתאים לספרו לא רק מפני ששמו בקרבו, אלא מפני שהוא בפועל כך לפי תכנו וסגנונו גם יחד.

בעקבות הדרשנים הללו, שהתגדרו באסיפת הדרשות של הראשונים, הלכו ר' מאיר מקאסטרו, מחבר ספר “אור עינים”, המובא בהקדמת ר' אברהם אבן עזרא לפירושו על התורה, ור' מנחם בר שלמה מרומי, שחבר את הספר “שכל טוב” בשנת ד“א תתצ”ט, והוא קובץ דרשות על התורה.

בתקופה זו חי (לפי דעת החכמים רפופורט וגריץ) מחבר הספר “ילקוט שמעוני”, הדרשן ר' שמעון קרא מפרנקפורט דמיין (מת בשנת ד“א תתק”ל), שאסף מאמרי אגדה מתוך התלמוד והמדרשים השונים ויסדרם לפי פרשיות התורה, הנביאים והכתובים. הילקוט הזה הוא המאסף היותר גדול בכמות למדרשי הכתובים, ומכיל כשני אלפים פרקים (רמזים) של דרושים ואגדות, ששאב המלקט מתוך מדרשי אגדה שקדמוהו. טיבו של הילקוט מציין “השער” הנדפס בראשו במהדורות השונות שלו: “ילקוט שמעוני, מדרש על תורה נביאים וכתובים, הלא הוא הספר הגדול והיקר, שלקט וחבר הרב רבינו שמעון זצ”ל, ראש הדרשנים מק“ק פרנקפורט דמיין. לא הניח דבר גדול ודבר קטן, ספרא, ספרי, מכילתא, פסיקתא, מדרש רבה, תנחומא, אבכיר, שוחר טוב, פרקי רבי אליעזר, תנא דבי אליהו, סדר עולם ושאר המדרשים, משנה, גמרא ואגדות בבלי וירושלמי אשר לא שם אותם בילקוטו”. הילקוט נדפס ביחד עם הפירוש הקצר “זית רענן” מאת הרב ר' אברהם אבלי מקאליש, מחבר הספר “מגן אברהם” על שלחן ערוך, אורח חיים.

___________________

בספרד הגיעה הדרשה העברית בתקופה ההיא לידי התפתחות בדרך עצמאות הרעיון והתחדשות התוכן והצורה (כאשר יבואר ביחוד בפרק הבא). רבי אברהם אבן עזרא (ד“א תתמ”ח–תתקכ"ד) בהקדמת באורו על התורה מתיחס בשלילה גמורה לדרך הדרשנים, שמסתפקים רק באסיפת דרשות הקדמונים. הוא מונה את הדרכים השונים של מפרשי התורה, ומוחה נגד אלה, שמכניסים לתוך פסוקי התורה רמזים של חכמות נכריות ופתרון חלומות, כמו ר' יצחק הישראלי ור' שמואל בן חפני, כי מה ענין חכמות חיצוניות אצל כתבי הקודש, ולא ישרו בעיניו גם אלה, שמבארים את הפסוקים כצורתם וסומכים במצוות על דעתם כדרך הצדוקים ענן ובנימין, מפני שכל המצוות שבתורה צריכות לקבלה ומסורה, בעבור שלא תמצא מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה. “וזה לנו האות, שסמך משה על תורה שבעל פה וכו' ואין הפרש בין שתי התורות ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות”. ביחוד הוא מרחיק את הדרך של בעלי הסוד, המוצאים בדברי התורה סודות וסוברים, שהתורות והמשפטים חידות, ואומר, כי “שקול הדעת הוא היסוד ולא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו”. והדרך הישרה, שבחר הוא – “נוכח פני ה', אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטב דקדוק כל מלה בכל מאודי, ואחר כך אפרשנה כפי אשר תשיג ידי”.

ובאמת פירושו של ר"א אבן עזרא הוא מנופה ומדוקדק, ועשיר בחקירות הלשון ובידיעות הענינים, השייכים לכל פרט ופרט של תוכן הכתובים. הסגנון צח וקצר, מלא חריפות השכל וזכות הרעיון. הוא אינו מתגדר בדרשות, אדרבה הוא מתנצל כשיוצא אף במקצת מגדר הפשט. למשל, כשרוצה לדרוש סמוכין של פ' שופטים לפרשה שלפניה (מצות ראיה) הוא אומר: “אף על פי שכל מצוה וְמצוָה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות, וטעם “שופטים” אף על פי שאתה חייב ללכת שלש פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחוקים והמשפטים, זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך”. וזה באמת “כדמות דרש”. וכן הוא דורש בפ' בהעלותך ואומר: “ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה”.

ובכלל אתה מוצא אצל הפרשן ההגיוני ר“א אבן עזרא כמה ענינים יקרים במקצוע באור התורה, שיש בהם ניצוצות של דרוש, כמו (בראשית ב‘, ג’) “אשר ברא אלהים לעשות – השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם”. “וימותו לפני ה' (ויקרא י‘, ב’), כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו”. “כי נזר אלהיו על ראשו” (במדבר ו‘, ז’), מלת נזיר מגזרת נזר (בשם יש אומרים), והעד כי נזר אלהיו על ראשו. ודע, כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות”. וכיוצא בזה יש למצוא כמה הערות, שיש להן ערך עמוק בדרש. והרבה אתה מוצא אצל באור

אבן עזרא דרושים “נגד המכחשים” לחזק את המסורה. יקר מאד בנדון זה באורו (תהלים ע"ח, ג') “אשר שמענו ונדעם – היתה הקבלה כמו דעה”, מה ששמענו וקבלנו במשך הדורות הרי זה נכנס לכלל מדע, כדבר המאומת בדעת האדם ושכלו, וזהו מפני “ואבותינו ספרו לנו” – “המספרים אוהבינו היו, והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו”.

אין לשער כל רוממות ערכו של באור התנ“ך לר”א אבן עזרא. בו גנוזים אוצרות דרושים עמוקים בכל פנות התורה ועיקרי היהדות וגם שפע רב של חידות ממולאות חכמה נפלאה, ששמשו נושא למחברים של ספרים שלמים, שהועילו לפתוח שערי החידות ולגלות תעלומות חכמה ("מקור חיים לר' שמואל צרצה, “אוהל יוסף” לר' יוסף הספרדי, “מגילת סתרים” לר' שמואל מוטוט, “אבי עזר” לר' שלמה הכהן, ועוד), כשהופיע החבור בעולם האיר עיני חכמי הדור בזיו חכמתו והוא מהולל בפיהם בהפלגה רבה. הרמב“ם אומר, כי ר”א אבן עזרא גלה בחבורו “סודות עמוקים ועצומים לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו והם השרידים אשר ה' קורא”, ומצווה לבנו ר' אברהם,.שלא יטריד שכלו אלא בפירושיו וחבוריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל זך ועיון דק“, וש”הם אינם כשאר החבורים, כי הוא היה כמו אברהם אבינו ע“ה ברוח” (אגרות הרמב"ם, מוסר לר' אברהם בנו).

___________

רבי יהודה הלוי (ד“א תתס”ה–תתק"ה), אשר בעוז שירתו השתפכה נפש האומה, והגיוני רוחו הפיקו אור דעת חקר היהדות בספרו הנעלה “הכוזרי”, האציל ממדעו גם על באור כתבי הקודש. ר“א אבן עזרא בפירושו מביא כמה פעמים באורים “מר' יהודה הלוי הספרדי” וגם הרמב”ן מביא “דברי ר' יהודה הלוי המשורר” והבאורים הללו יפים המה ביותר ויש בהם הרגשה דרושית, כמו “ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו” (שמות כ“ד, י”א) הוא מבאר, כי “ויאכלו” המשמעות, שהוצרכו לאכילה אף על פי שנהנו מזיו השכינה, והזכיר זה בעבור משה, שהיה ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ככתוב בפרשה אחרי זה. “כי בחטאו מת” (במדבר כ"ז, ג') הוא מפרש “כי בחטאו מת” דבק עם “ובנים לא היו לו”, כאשר יאמר היום “בעונותיו אירע לפלוני כך וכך”. וכמה יפה ואמתי הפירוש על הפסוק “את ה' האמרת היום” וגו' (דברים כ“ו, י”ז) עיין אבן עזרא שם.

בספר “הכוזרי” יש כמה דרושים יפים בבאור הכתובים. במזמור “השמים מספרים כבוד אל” (תהלים י"ט) הוא אומר: “הלא תראה, איך הציע דוד בשבח התורה, כשהקדים ספור השמש וזכר אורה הכולל וזכות עצמה ויושר דרכה ויופי מראיה וסמך לזה “תורת ה' תמימה משיבת נפש”, כאלו אמר: אל תתמהו מן הספורים האלה, כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה” (מאמר ב' נ"ו). את הפסוק “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו” (תהלים ק"ב) הוא מבאר בחתימת ספרו “כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה” (מאמר ה' כ"ז).

רבי יהודה הלוי נותן חשיבות יתרה ל“הדבור המובחר” והתוכחה, ואומר, ש“הדבור המובחר” הוא דבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב, המחבר מליצתו ובוחר דבריו, כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו… כי לתוכחה רושם בנפש על כל ענין… כל שכן שתהיה להמון, כי יש בהם על כל פנים מקבל…

כי נפשות השומעים מקבלות רושם לתוכחת המוכיח, כאשר תהיה בדברים מקובלים, ולתוכחה על כל פנים תועלת, ואם איננה משיבה הממרה מעשות רע, תקדיח בנפשו התוכחה ניצוץ ורואה כי המעשה ההוא רע, וזה חלק מן התשובה והתחלה לה בו" (מאמר ה‘, ז’).


פרק שלשה עשר    🔗

הדרשה וסגנונה בספרד. – הרמב“ם בתור דרשן. – חבוריו ודרשותיו. – הרמב”ם מבקר דרשני זמנו. – ערכה הגדול של דרשת ביהכ“נ בפסקי הרמב”ם. – בנו של הרמב"ם ר' אברהם הנגיד.


כפי שאנו רואים מתוך הספרות הדרושית של המאה התשיעית לאלף החמישי, עדיין היו נוהגים הדרשנים של הזמן ההוא לכלכל דבריהם בדרשות הקדמונים, תוכן הדרשה היה ברובו דרשות החכמים כמו שהן נמצאות בספרות התלמודים והמדרשים. ובנוגע לבאור הכתובים והדרשות של בעלי התלמוד והמדרשים ולבירור הדעות והרעיונות, הכלולים בהן, אין אנו מוצאים שום התפתחות אצל דרשני אשכנז, צרפת ואיטליה בתקופה ההיא. היהדות במדינות הללו היתה יהדות תמימה בלי שום רוח של בקורת וחקירה. בעניני אמונה ודעות לא היו זקוקים כלל לראיות ולהוכחות חדשות. המסורת היתה מושלת בכיפה, וכל דבור והגה של התורה המסורה הוקדש בבחינת אמת מוחלטת, שאין להרהר אחריה. “דברי הראשונים” היו חשובים ויקרים בעיניהם כל כך, עד שלא מצאו עצמם ראויים להוסיף עליהם נופך משלהם. דרך ההגיון בבאור כתבי הקודש כאילו לא היה מן המדה אצל חכמי ישראל במדינות ההן. מי לנו גדול מרש"י, שהיה בעל הגיון וסדרן מצוין במדה שאין למעלה הימנה, כפי שאנו רואים מפירושו הנעלה לתלמוד בבלי, וודאי היה יכול להכניס עצמיות הגיונית לתוך מדרשי הכתובים, אבל מרוב תמימותו היה נכנע לדעותיהם של חכמי זמנו ומקומו, שהיו מתנגדים להגיון (עיין בפרק הקודם), ולכן גם דרשתו כלואה במסגרת הסגנון של מקומו. הוא הסתפק רק בלקוט החומר הדרושי של הקדמונים, ומסר אותו בסגנון קצר בפירוש כתבי הקודש, ובזה הלך בדרך חכמי מדינתו “שמתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות”. הדרשה היתה חתומה בחותמה של המסורה, והדרשנים היו זהירים, שלא לשנות פניה ושלא להוציאה מתחום שתחמו לה הראשונים.

בספרד קבלה הדרשה העברית צורה אחרת לגמרי. כאן התישבו היהודים זמן רב לפני בוא הווסטגוטים ותפסו מקום הגון בכל ענפי החיים, וביחוד הוטב מצבם בשעה שהדת הקאתולית פנתה מקום להאישלם, כי המושלים החפשים בדעותיהם בטלו את ההבדל, שהיה קיים בין היהודים לשאר האזרחים. והיהדות הספרדית הקימה מקרבה חכמים גדולים, רופאים מומחים ומנהיגים מדיניים, כמו ר' חסדאי אבן שפרוט ור' שמואל הנגיד. ובהתחדש הספרות העברית בספרד על ידי גאוני המחשבה והשירה ר' שלמה בן גבירול, רבנו בחיי אבן פקודה, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב"ם ואחרים באותה תקופה, התחדשה גם הדרשה בתוכן מקורי ובמחשבה פילוסופית.

גם דרשני ספרד היו נאמנים לדעותיהם של דרשני היהדות, שקדמו להם, אבל הדרשנות לא היתה אצלם תורה חתומה ולא סגרו על עצמם בדרך שכבשו הדרשנים הקדמונים אלא הכניסו לתוך הדרשה עצמיות מחשבה משלהם.

רבי אברהם אבן עזרא קובל על דרך הדרשנים, שהסתפקו בלקט דרשות התלמוד והמדרשים, והוא אומר על הדרשנים “בארצות יוָנים ואדומים”, וביחוד על ספרי הדרוש “לקח טוב” ו“אור עינים”: “ואחרי שימצאו המדרשים בספרי הקדמונים, למה יוגיעוני לכתוב שנית אלה האחרונים” (הקדמת באורו לתורה).

ובפירושו העשיר בחקירות הלשון ובדעת הענינים של הכתובים, אינו מתגדר בדרשות, ולפעמים כשהצורך מביאהו לצאת במקצת מגדר הפשט הוא מתנצל וקורא לזה “כדמות דרש” (שופטים). וכן שאר החכמים, כמו רבנו בחיי הספרדי ב“חובות הלבבות” ור' יהודה הלוי ב“כוזרי”, האצילו ממדעם על באור כתבי הקודש ומבססים השקפותיהם במוסר ודעות בפסוקי התנ"ך, ולפעמים אתה מוצא בהם ניצוצי דרוש, שמתכונתם אינם אלא “כדמות דרש”.

אבל את הדרשה השלימה בעצם תכונתה ואפיה אתה מוצא בספרי הרמב"ם. לא לקוטים של דרשות הקדמונים, אלא יצירה עצמית של דרשות, מפיקות זוהר חכמה, שהכניס בהוראות הכתובים לשם ביסוס דעותיו במחקר הדת ובאור התורה ומצוותיה.

____________

רבנו משה בן מימון (נולד בקורדובה י“ד ניסן ד”א תתצ“ה – מת כ' טבת תתקס”ה), שהאיר עיני ישראל בחכמתו ושכל דבריו נאמרים ביושר הגיון ובחשבון עיוני עמוק, לא יכול להסתלק מבאור הכתובים בדרך דרש. בספרי הרמב"ם אנו מוצאים יסוד דרושי והוצאת הכתובים מהוראתם הפשוטה להוראה אחרת, הדרושה לו לחזוק הנחותיו, בכמה מקצועות התורה והחכמה.

השם “דרשן” במשמעותו המעולה הולם את הרמב“ם, הן בתורת חכם בקי בטעמי המקראות ויודע למצוא בהם חפץ ולהסתייע בהם בכל ענין שבא לידו, כדי להוציא לאור תעלומות חכמה, הן בתורת מטיף ומורה לעם דרך החיים ברוחו של מוסר היהדות העליון. וכשם שבמחקר היהדות, בפסקי הלכה, במדעים, בפירושיו – כשרון היצירה של הרמב”ם האיר עיני חכמים, כך במקצוע הדרשה הראה השפעתו הגדולה על רוח העם, וחבוריו כוללים אוצר בלום של חומר דרושי מסוג משובח, והם ראויים לשמש למופת ולדוגמא, הן בתוכן הן בצורה.

“מורה נבוכים”, שתעודתו לבאר “עניני הנבואה ומעלותיה ולפרש משלי־ספוריה” וליתן פתרון “לרוב ספקות התורה אשר יתעה בם כל משכיל” (הקדמה), מלא באורים לכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרש, שהוא מביאם בתורת סיוע לרעיונותיו. אבל יש בו גם כמה באורים המצטיינים בתכונתם המיוחדת ובעצמת הרעיון הדרושי, שהשכיל להכניס לתוך הכתובים, מלבד הוראתם הישרה לפי פשוטו של מקרא. ב“פתיחת המורה”, בדברו על דבר המשלים והדבור החיצון, הוא מבאר יפה את הכתוב “תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אָפניו” (משלי כ“ח, י”א) באופן זה. הגרעין המוסרי, הכלול בתוך הדבור הנאה וחבורם ביחד דומה לתפוחי זהב במשכיות כסף. הדבור החיצוני, המשל, הסגנון, צריך להיות מחומר יקר, זך ושקוף, עד כי מתוכו יתראה לעיני המסתכל בו הרעיון, התוך הפנימי, כמו מבעד לשבכה, העשויה מעשה רשת פתוחי כסף דקים מאד, יתראה תפוח הזהב הנתון בתוכו. והרעיון הפנימי צריך להיות מצד עצמו נכבד ביותר, וכשנעריכהו לגבי המשל יהיה כתפוח הזהב, שהוא חשוב ממשכיות הכסף, – רעיון חשוב כשהוא לעצמו ולמוד טוב לדרשנים. כדי לחזק הנחתו, כי כונת מצוות התורה היא תקון הנפש ותקון הגוף, הוא דורש את הפסוק “ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” (דברים ו', כ"ד), לטוב לנו כל הימים הוא תקון הנפש, טוב שאין לו גבול ותכלית, השגת העולם שכלו טוב וארוך ותענוג תמידי כל הימים, לחיותנו כיום הזה זה תקון הגוף שנמשך רק זמן קצר (מו“נ ג' כ”ז).

את רעיונו, כי העולם הוא בתכלית השלמות וכל מה שנברא בו הוא מקושר ומדובק זה בזה ואינו סובל גרעון והוספה – הוא מכניס בפסוק “ואלהים יבקש את נרדף” – “הבורא רוצה להתמיד המציאות שירדף קצתו לקצתו ולהדבק בו” (מו“נ ב' כ”ט).

בשמונה פרקיו (ח') הוא מבאר את הפסוק “חבור עצבים אפרים הנח לו” (הושע ד') “כלומר שיונח וישאר אפרים באהבתו אל העצבים, וזה יהיה ענשו שלא יסתלק מהם בבחירתו”. ומוסיף הרמב"ם לשבח את הבאור הזה ואומר: “וזה מן הפירושים הטובים למי שיבין דקות הענינים”.

כשהוא מדבר שם (פ"ה), שתכלית מעשי האדם וכל כחות נפשו צריכה להיות ידיעת השם וכל פועל ותנועה שלו ומעשה קטן או גדול צריכים להיות פונים ומביאים לידי מעלה מוסרית ומדרגה מגיעה אל התכלית ההיא הוא אומר: “וזה אשר בקש ממנו יתברך שנכוון אליו באמרו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, רצה לומר בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והוא לאהבה את השי”ת וכבר הזהיר הנביא על זה ג“כ ואמר (משלי ג') “בכל דרכיך דעהו”, רצה לומר שתשים לכל פועל תכלית והוא האמת”.

בהקדמתו לפרק חלק הוא אומר, כי לא נאה לאדם שיהיה כבהמה, אשר דבר מחוצה לה כמתג ורסן מונע אותה מן ההשתובבות, אלא צריך שיהא אצלו המונע מאתו ומעצמו, הצורה האנושית, כשתהיה שלמה, היא תמנענו מן הדברים המונעים ממנו שלמותו. ומכניס רעיון זה בבאור הפסוק “אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום” (תהלים ל"ב).

בחבורו הגדול “משנה תורה” יש כמה דרושים נאים ביותר. וראוי לשימת־לב מיוחדה מקום אחד, המראה עד כמה נותן הרמב“ם ערך להמצאה דרושית בשביל לבסס הנחותיו במקצועות שונים של חכמה. פרק רביעי של הלכות דעות מקדיש הרמב”ם כולו לשמירת הבריאות. כל כ"ב ההלכות של אותו הפרק כוללות עצות וכללים בהנהגת האדם, מיוסדים על תורת ההיגיינה ונסיון של רופא מומחה, בנוגע לאכילה ושתיה, שינה ורחיצה, עבודה ומנוחה וכו'. ואחרי שהוא מסיים את כללי אכילה ושתיה (הלכה ט"ו) ואומר: “ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה ואפילו ממאכלים טובים”, – הוא חותם כך: “הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו”.

סגנון דרושי כעין זה בפי פילוסוף הוגה דעות מקוריות וחוקר מקורי כהרמב"ם, עושה לכאורה רושם מתמיה בחדושו.

ר“א אבן עזרא, הפיטן, רוח ההגיון אינו נותן אותו לעזוב את הפשט, והוא מרשה לעצמו רק “כדמות דרש”. והרמב”ם החוקר הפשטן, שהבנתו תמיד הגיונית־מדעית וגם הסתכלותו הדתית היא עיונית – מתגדר בדרשות כאחד “מרבנן דאגדתא” בתקופה הבבלית וכדרשן ותיק של התקופה המאוחרת ביותר – תקופת המגידות בפולין ובליטא. אבל מהותו של הרמב“ם לא ניתנה למדוד באמת המדה הרגילה בשביל גדולי החכמים. הוא היה איש הפלאות, “אדם ולא אדם”. כמה כשרונות וכחות הנפש המתנגדים בטבעם זה לזה ואינם מסוגלים לכאורה להיות תואמים באיש אחד באו לידי התאמה והשלמה גמורה בתכונתו של הרמב”ם.

אישיותו של הרמב“ם למה היא דומה? למשבצת זהב ממולאה אבני־חן, שגווניהן שונים זה מזה, והצורף השכיל לקבוע את האבנים ולסדרן באמנות יתירה באופן שהגוונים מתמזגים ועולים יפה ויצא עדי יפה ומרהיב עין. נפשו של הרמב”ם קלטה המון רב של ידיעות בחכמות ובמדעים שונים, מדעי הטבע, רפואה, תכונה, הנדסה, ואפילו ספרות הצבא“ה ואצטגנינות, ספרות ערבית, ו”לא השאיר ספר אחד בעניני עבודה זרה שלא הבין בו והבין עניניו וירד לסוף דעתו" (ממכתבו לחכמי מרשיילא), ספרות הפילוסופיה מן הפילוסופים הקדמונים, כמו אריסטו וסיעתו, עד פילוסופי זמנו. ועם זה היתה נטיה מיוחדת טבועה בנפשולהיות חוקר לכל תכלית ולהתיחס ברוח בקורת אל הדעות שקדמוהו ולהעמיק ולצרף מהותך ותכליתן. ואת עיקר מעיניו שם מראשית טל ילדותו בתורת ישראל ובספרותה, למן המשנה והתלמודים עד החבורים של ראשוני הרבנים שקדמו לו, לפרש ולברר ולסדר דבריהם. וכשם שכוחו היה יפה בכשרון הסדרנות, להביא סדרים בספרות ישראל, לאסוף פזורי עניניה ולהביאם לידי תורה מסודרה ומשוכללה, כן השכיל להביא שיטה וסדר בתוך אוצר הידיעות והכשרונות שלו, כדי שלא תהא ביניהם הסגת גבול ונגודים פנימיים וכולם יחד ישמשו לו דרך להבנת התורה ולחשיפות ספוני סודותיה. מן הקריאה בספרים נכריים בעניני גזרות משפטי הכוכבים ומהותם של נימוסי עבודה זרה נתברר להרמב"ם טעם המצוות (ממכתבו הנ"ל).

הרבה עשו כר' משה בן מיימון ולא עלתה בידם. אבל הרמב“ם מתוך יראתו שקדמה לחכמתו, מתוך תכונת נפשו, שנמשכה לנקודת היהדות האמתית ואמונת האחדות הטהורה “שנצטיירה בנפשו” ונקבעה עמוק בלבו “אחרי העיון השכלי” (מו"נ א' נ') ערב את לבו ללכת בדרכו זו והגיע למחוז חפצו. הוא באמת נתנסה בכמה נסיונות ועמד בשלום. הוא נכנס לפרדס ויצא בשלום. הדרשן החסיד ר' יוסף יעבץ מגולי ספרד, שעורר בספריו ובדרשותיו קטרוג גדול על העוסקים בפילוסופיה, אומר (בספרו “אור החיים”): “אין מביאים ראיה מן גדול העולם כהרמב”ם, שהיה יחיד בדורותיו ואין משיבים ממעשה נסים, כי משה גדול מאד, אב בתורה, אב בחסידות. הוא הלך בדרך ארוכה ולא טעה ובמסוכנת ולא נסתכן, במקום גדוד חיות ולסטים, הם הפילוסופים האומרים עזב השם את הארץ וכופרים בחדוש העולם, לא אכלוהו החיות הרעות ולא שדדוהו הלסטים, הוציא אבני שוהם מראשי הפתנים, במאורת צפעוני, ראש הפילוסופים (אריסטו), ידו הדה ולא הרעו ולא השחיתו בהר קדשו, כי היה קדוש וחסיד מלידה ומבטן ומהריון מכמה דורות, צדיק בן צדיק, חסיד בן חסיד, תורת אלהיו בלבו לא מעדו אשוריו… ואדרבה, הוא חגר חרבו והעמיק בספריהם ונלחם בהם וצלחה עליו רוח השם ונתחזק בקבלתו”.

ומובן, כי הרמב“ם, שהפליא למצוא את נקודת המגע בין הפילוסופיה ובין עיקרי האמונה, ודאי שהיה יכול גם להביא התאמה נכונה בין ההגיון והדרשות, שהרי דרך הדרש היה כלי חפץ בידם של חכמי ישראל מקדמת דנא, ולפיכך נתקבל גם בבית מדרשו של הרמב”ם. אבל הדרושים של הרמב"ם לא היו “עבים כשקים” אלא “כמשי דקים”. דקות ההרגשה ויפי הסגנון.

___________

אבל כל עיקר חשיבותה של דרשת הרמב“ם אינה בסוג הדרש, שהוראתו הוצאת הכתובים מפשוטם, וגם לא באופן שמוש הכתובים כבסיס ויסוד להשקפתו באמונות ודעות, עיקר ערכה של דרשת הרמב”ם אתה מוצא בעצם ההטפה המוסרית שלו לתקון המדות והדעות של בני אדם, המתרשמת בנפש בנעימות סגנונה,מלא תום ויושר.

ההלכות הראשונות של “משנה תורה”, כמו יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תשובה (המיוסדות על מבחר הדרשות והאגדות ומאמרי המוסר, הכלולים בתלמוד ומדרשים) מלאות דרשות נשגבות בחקר נפש האדם, מוסר היהדות בברור חובות האדם, עיקרי הדת וכדומה. בהלכות הללו מונח היסוד המוסרי המיטפיסי, ואין פלא, כי הרמב“ם מוצא לו כאן תפיסה לכשרונו הגדול להרחיב הדברים בסגנון נעלה ובהגיון נפלא. אבל הפלא הוא, כי בשאר חלקי הספר – במקצועות שונים של הלכה הנוגעים למצוות התורה ומנהגי הדת, דיני שלי ושלך, שמיטין ויובלין, דיני אישות וכדומה, – לכאורה חומר בלתי מסוגל כלל לעניני מוסר ודרוש – גם כאן מוצא הרמב”ם מקום להטיף את אמרותיו על לב האדם ולפעול עליו בדברים המושכים את הלב. מלבד הפסוקים וההגיונות השלובים בפסקי הדינים של “משנה תורה”, הבאים לבאר הנחותיו ההלכיות על דרך ההגיון ועל יסוד מוסר היהדות (עיין למשל, הלכות שבת בדבר חולה שיש בו סכנה (פ"ב ג') או הלכות גרושין בענין גט מעושה (פ"ב כ'), שהם באמת ענינים יקרים בפני עצמם), עוד כדאי לשים לב באופן מיוחד אל החתימות של הרמב“ם לכמה הלכות. החתימות הללו רוח חן שפוך עליהן, בהן כלולות בסגנון מועט מחזיק המרובה השקפותיו של הרמב”ם על הענין הנדון, והן כגולת הכותרת לכל אותן ההלכות, שהוציאן מתוך פזורי הענינים שבתלמוד והכניסן בסדר וקצב נכון לתוך ספרו.

למשל בהלכות לולב, אחרי שהוא מביא את הסדר היפה של שמחת בית השואבה במקדש, שהיו משתתפים בה חכמי ישראל, ראשי הישיבות, הסנהדרין, החסידים, הזקנים ואנשי מעשה (על פי הגמרא סוכה, פרק החליל), הוא חותם את ההלכה בדברים האלה: "השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בה, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמן ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך (משלי כ"ה). וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני (שמואל ב‘, ו’). ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה‘, שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’ " (שם). זהו באמת דרוש נכבד בשבח שמחה של מצוה. וכנגד זה מזהיר רבנו בחתימתו להלכות אסורי ביאה מן השחוק וההוללות והשכרות, שמרגילים את האדם לעבירה: “וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים ומעלות של עריות וכו'. גדולה יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתך תשגה תמיד”.

הלכות עבדים הוא חותם בדברים הנעלים האלה: “מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואעפ”י שהדין כך – מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. החכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל, שהיו אוכלים, הרי הוא אומר: כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה (תהלים קכ"ג), וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרם הכתוב ולא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו, וכן מפורש בדרכי איוב הטובים, שהשתבח בהם: אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד (איוב ל"א). ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב“ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב”ה, שצונו להדמות בהן, הוא אומר: ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: ויתן לך רחמים ורחמך והרבך".

ולעומת זה דורש הרמב"ם מן הפועל העני, שיעשה את מלאכתו באמונה, והוא אומר בחתימתו להלכות שכירות: “כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר, כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד”.

בחתימת הלכות שמטה ויובל, אחרי שמבאר מעלות הלוים הוא אומר: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבו רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים, אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהי ה' חלקו ונחלתו לעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי".

רעיון עמוק צפון בחתימת הרמב“ם להלכות מקואות וכה דבריו: “דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזרות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתם, והרי הם מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה, שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב היא, והדבר תלוי בכונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ”י כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוון לבו לטהר, כיון שטבל טהור אעפ”י שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות און ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

בחתימתו להלכות מלכים, שהיא סוף הספר כולו, הוא אומר: “נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו”ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ‏ ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא. ובאותו הזמן לא יהיה לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

______________

וכל אותן הדעות הנעלות במחקר הדת, בתורת המדות ועתידות ישראל, שהכניס הרמב"ם לתוך ספרו, הפיץ בחייו בארצות נודו וטלטוליו העצומים. כי יותר שהיה חכם בפירושיו ופסקיו, עוד למד דעת את בני עמו בכל מקום בואו, ויותר שנתפרסם בעולם מתוך ספריו. הגדולים, נתפרסם בחייו כדרשן היהדות הטהורה, כמנהיג ועומד בפרץ.

סגנונו הנעים וכשרון ההסברה לבאר את המחקרים העמוקים ביותר במשלים לקוחים מן החיים הפשוטים, נתנו לו את היכולת להפיץ תורתו בעולם, ורבים נמשכו אחריו, וגם לעת זקנתו, כאשר היה ב“תכלית החולשה ואף אחד מישראל לא יכול היה לדבר אליו להתחבר ולהתבודד עמו” (בששת ימי המעשה), היו באים אליו בני הקהלה ביום השבת “והיה מנהיג הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע” (מאגרתו לר' שמואל אבן תבון). ואת דבריו לא הגביל בחוג שומעיו הקרובים, וכשהיה צורך־השעה בכך, כגון בשעת גזרת השמד, היה מריץ אגרותיו, שבהן הטיף דברים טובים ונחומים על לב כואב “לכל קהל וקהל לחכמים ולזולתם לחזק אמונתם ולהעמיד רגלם לבל תמעד” (אגרת תימן), שלא יתיאשו מן הפורעניות ויהיו דבקים בתורת ה' ויחכו לגאולה. השפעתו היתה גדולה מאד ורבים השיב מעוון. ולכן גדול היה שמו, וגדולי החכמים היו נכנעים לדעותיו, שנתקבלו בחיי העם לתורת אמת וצדק.

הרמב“ם מתיחס בבקורת עצומה לדרשני זמנו וקורא תגר על אלה “שדורשין בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה”. ומראה על ההפסד הרוחני, שמביאים הדרשנים הללו להמון העם “שמאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה” ואומר עליהם: “מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה”. וביחוד מצטער הרמב”ם על חלול שם ישראל, שגורמים הדרשנים בהביאם לפני ההמון מאמרי אגדה כצורתם בלי כל באור מספיק “לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”, והכת הזאת מספרים פשטי דברי חכמים ז“ל, שכששומעין אותם שאר האומות אומרים “רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה”. וכדי למלא החסרון הזה מבטיח הרמב”ם לחבר “קבוץ כל הדרשות הנמצאות בש”ס וזולתו ולבארן ולהסביר בהן סברות שיהיו נאותות לאמתת הענינים" (הקדמת הרמב"ם בפירושו לפרק חלק, סנהדרין). ועד כמה היה מעריץ ומרומם דרשות חז“ל נראה מתוך דבריו, כי דרשות חז”ל כוללות בתוכן אוצר הדעות והמחשבות שהיו “כלים בהן הפילוסופים דורותיהם”, אבל הוא דורש מן ההוגה בהן “הסתכלות שכלית”, ורק אז, “יובן בהן מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו” (הקדמה לסדר זרעים).

ערך מיוחד מיחס הרמב"ם לדרשת בית הכנסת. בדינים הנוגעים לבנין בתי כנסיות הוא פוסק “להעמיד בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או אשר אומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולם” (הלכות תפילה פרק י"א, ג'). ובהלכות תשובה הוא פוסק, כי צריך “להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירם בתשובה”. ומוסיף, כי “זה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאותיו שהם בעיניו טובים”.

הרמב“ם מפורסם לחכם גדול, הוגה דעות נעלות, רופא, תוכן ומהנדס, סדרן ומחוקק, פרשן ומבאר, מנהיג ורועה נאמן לעמו. אך בתוך כל העבודה המדעית והרוחנית רבת־הגונים הזאת תופסת מקום חשוב הדרשה העברית, השלימה בסגנונה היפה ובתכנה המלא, שהשפיעה על הלב העברי אצילות הנפש והתרוממות רגשי האהבה האמתית, אהבת השם ואהבת הבריות. ואשרי הדרשן שרוחו נאצל מדרשת הרמב”ם והוא יודע לסגל לעצמו מקצת מסגנונו המיוחד.

________________

בנו של הרמב"ם, רבי אברהם הנגיד (ד“א תתקמ”ו–תתקצ"ח), גם הוא היה בעל השפעה גדולה על מהלך החיים הרוחניים של בני דורו. הוא נודע לחכם גדול וחבר ספרים חשובים בכמה מקצועות שבתורה, אבל גדולתו לא בחכמתו, אלא ביראתו הקודמת לחכמתו, באישיותו המוסרית, בענותנותו וצדקתו, שהאצילו רוח טהרה וקדושה. על הסביבה, שבה חי, ובזה היה “ברא כרעא דאבוה”, ולפיכך הכל הכירו בסמכותו ודבריו היו נשמעים בעניני הצבור וזכה לשם “הנגיד”.

עודו בשחר ימיו כבר נבא עליו הרמב“ם, שלגדולות נוצר, ובמכתבו אל תלמידו ר' יוסף עקנין כותב: “זה בני אברהם השם יתברך נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מדותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה ויהיה לו בעזר השם שם בגדולים בלא ספק”. בן דורו ר' יהודה אלחריזי (ד“א תתק”ל–תתק"צ) שהיה גדול ממנו בשש עשרה שנה, כותב עליו בספרו “תחכמוני” (מ"ו) “קטון בשניו וגדול בעניניו, צעיר לימים, מסכל חכמים”. הרמב”ן באגרתו אל רבני צרפת נגד הקטרוג על “מורה נבוכים” קורא לו “הארז האדיר אשר בין עבותים צמרתו זרע קודש מצבתו”. והתוארים הגדולים, שבהם מכתירים רבני דורו את שאלותיהם אליו, מוכיחים עד כמה היה חביב ונערץ בחוגי החכמים.

הוא האציל מכשרונו על באור כתבי הקודש ודרשות חז“ל. כמה עשרות מתשובותיו מוקדשות לבאורים שונים בתנ”ך וחבר גם “ספר הדרשות” (כנראה מתשובה ס"ג). את ספריו חבר בערבית. ספרו “כתב אל כפיאה”, שתרגומו “ספר המספיק לעובד השם”, כולל כמה הלכות ומדות והנהגות טובות, הדרושות לכל שומר תורה. מתוך ספר זה תרגמו קטע אחד, והוא “מאמר על הדרשות”, שנדפס ב“עין יעקב” דפוס ווילנא, ויש לו ערך גדול להבנת רוח האגדות ומהותן. ידועה האגרת שלו “מלחמות השם” להגן על דעת הרמב"ם.


פרק ארבעה עשר    🔗

השפעת הרמב“ם על סגנון הדרשה בדורו. – ר' יוסף עקנין וחבורו “ספר המוסר”. – הרד”ק וביאורו על כה“ק. – ר' יעקב אנטולי וספרו “מלמד התלמידים”. – הרמב”ן, דרשתו במעמד מלך קשטיליה, ויכוחו, פירושו על התורה. – רבנו יונה גירונדי, ספריו “שערי תשובה” ו“ספר היראה”, באורו לפרקי אבות ומשלי.


מטבע הדברים, שתקופת הרמב“ם הולידה כשרונות חדשים לדרשה העברית. כבר ראינו בפרק הקודם, איך הרמב”ם היה מעריץ ומקדש דרשת בית הכנסת, עד שקבעה לחובה על קהלות ישראל בספר ההלכות שלו, הוא היה מבקר מצב הדרשה בזמנו ומשתדל להעמידה על הגובה הראוי. ומהיות, כי השפעתו הקיפה כל עניניהם הרוחניים של בני דורו, לפיכך מובן, כי הראה פעולתו ביחוד על הדרשה להתאימה לתעודתה ולשכללה לפי רוחו. אבל פעולתו זו לא היתה רק מתוך כוחו המוסרי ואישיותו הגדולה של הרמב“ם בתור חכם גדול ומנהיג הדור, אלא בעיקר מתוך ספריו. ספרי הרמב”ם, שהתפשטו בעולם, היו לכוח מפרה כשרונות של הדבור ההגיוני, לבית־הספר בשביל שכלול רוח הדרשנים והתפתחות הדרשה.

________________

רבי יוסף בן יהודה עקנין (ד“א תתקכ”ט–תתקפ"ו) חכם גדול בתורה, ברפואה ופילוסופיה, תלמידו המובהק של הרמב“ם, שלמענו חבר את ספרו “מורה נבוכים”, הלך בעקבות רבו הגדול והפיץ את הגיונותיו באמונות ודעות ומוסר היהדות בעצם טהרתם, הרמב”ם שם לב ביחוד לתורת המוסר, הכלולה במסכת אבות, ש“מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית”, ומרוב חשיבותה הקדים לפירושו על מסכת זו שמונה פרקיו, שהם מבוא ומפתח לחכמת הנפש, כוחותיה ומדותיה ולהכרת חולי הנפש ורפואתה. ור' יוסף עקנין גם כן הכיר בערכה של מסכת אבות וחיבר ספר מיוחד לבאורה וקרא לחבורו זה “ספר מוּסר”. לפי טיבו ותכונתו, משתייך ספר זה אל חוג ספרי מוסר המצוינים ביותר. הוא מלא דברי מוסר והגיונות ישרים על חיי האדם ותכליתם, והדברים מבוססים בפסוקים מכתבי הקודש ומאמרי חז“ל. כמה ענינים לקט המחבר מאבות דרבי נתן ומפירוש רבו הרמב”ם, אבל יש בו הרבה ענינים מקוריים במוסר ודעות, שהמחבר השכיל לבארם על יסודות חכמת הרפואה וחכמת ההגיון, שהעמיק לחקור בהן ורשומם ניכר בכל חלקי הספר.

רבי יוסף חיבר את ספרו בעברית. ויש בו הרבה מקומות שניכרת בהם השפעת סגנונו של הרמב“ם. הוא התבשם מתורת רבו ברפואת הנפשות באמצעות הרצאה מוסרית בסגנון המימוני המיוחד. לדוגמא, את מאמרו של ר' שמעון (אב', ש“ב י”ח): “הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה” וכו' הוא מבאר: “שתכוין לבך ותקבל עול מלכות שמים באהבה וביראה ובאימה ואל תוציא דבר מפיך ולבך פונה לעסקי העולם ורעיוניך מתבהלים היאך תשיג את הבליו, אלא יהיו פיך ולבך שוים לאהבת האל, ודע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, הוא בוחן לבבות וחוקר כליות ויודע נסתרות, ובקש מלפניו על נפשך החוטאת ועל לבך הזונה, כורע ומשתחוה ומתחנן בדמעה נתכת ונפש משתפכת”. לדברי ר' יהושע “עין רעה ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם” (שם שם ט"ו), הוא אומר: “שלטון יצר הרע גדול מאד ואינם ניצלים ממעשיו הרעים אלא יחידי הדור והם הנקראים בני חורין, שאינם משועבדים לתאותם אלא מושלים ביצרם כרצונם ותאותם, והמה מתי מספר כדאמרי ראיתי בני עליה והם מועטים (סוכה מ"ח). והזהיר במוסר זה עתיד לנחול חיי העולם הבא והפושע בו נטרד מן העולם, והם הנקראים עבדים אסירי יצרם ועבדי תאותם”.

ר' יוסף עקנין חיבּר גם פירוש על שיר השירים ומזכירו פעמים ב“ספר מוסר”. “ספר מוסר” נדפס ראשונה בשנת תר“ע בברלין בהוצאת “חברת מקיצי נרדמים”. עם הופעתו של ספר זה נוסף נכס יקר לספרות המוסרית שלנו. זהו באמת ספר מוסר, מבוסס בדברי תורה וממוזג בידיעות החכמות, המחזקות את יסודות המוסר, הכלול ב”פרקי אבות“. בספר זה אתה מוצא חומר מוסרי עתיק יומין, מחודש ומסוגנן ברוחו ובטעמו של הרמב”ם, ולפיכך הוא קובע לעצמו חשיבות יתרה להבנת הדעות והמוסרים של אבות האומה.

___________

רבי דוד בן יוסף קמחי – הרד“ק (ד“א תתק”כ–תתקצ"ה) בביאורו המפורסם לכתבי הקודש הראה השפעתו הגדולה להפצת דעת התורה בעם, להרחיבה ולהעמיקה בהבנה הגיונית לפי חוקי הלשון והכרה ישרה בתוכן הכתובים. בביאור הרד”ק אתה מוצא חומר הגון ביותר לדרשה העברית. המבאר השכיל להשביץ במסגרת הכתובים כמה דרושים נאים משלו ולהתאים כמה מדרשות חז“ל אל תוכן הביאור. לדוגמא: בישעיהו ס”ב ד“ה “לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה וגו‘, כי חפץ ה’ בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך”, הוא מבאר: “הארץ המיושבת דומה לאשה, שיש לה בעל, וכשהיא שוממה היא כאלמנה. ומנחם הנביא את הארץ, כי בזמן שישובו בני ישראל אליה יהא הקשר ביניהם חזק ואמיץ, כמו ש”יבעל בחור בתולה”, מתוך אהבת־נעורים טבעית, והארץ תפרח ותשגשג ביפיה, אבל בזמן שיושבים בה בני אומות אחרות לא נאה שבתם בה, כמו זקן שיבעל בתולה או בחור שיבעל זקנה בלי אהבה וחמדה טבעית, והארץ תשאר חרבה ושוממה“. שם ו' “על חומותיך הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם” הוא אומר: “כל השומרים ערים רק בלילה וישנים ביום, אבל שומר ישראל ער ביום ובלילה, ולכן אבלי ציון לא יהיה לכם דמי והתפללו לפניו ושפכו כמים לבכם עד יכונן ירושלים בחומותיה ובבנינה וישימה תהלה בארץ. בירמיהו ל”ג י”א “קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה' וגו‘, הוא אומר: "מביאים תודה ולא חטאת ואשם, לפי שבזמן ההוא לא יהיו כלל רשעים וחוטאים, כי כלם ידעו את ה’, וכן אמרו רז”ל “כל הקרבנות בטלים לעתיד חוץ מקרבן תודה”. הרד“ק מגין על המסורה. למשל, במלכים א', י”ט, ד‘: "ויאמר רב עתה ה’ קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי", הוא אומר: “נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו וזה ראיה לאומר פנחס זה אליהו”, וכן בכמה מקומות.

הוא מביא יסודות לפירושו מן החכמים שקדמוהו, כמו רבנו סעדיה גאון, ר' שלמה בן גבירול, רש“י, אבן עזרא, הרמב”ם. ביחוד הוא נשען בפירושו על ביאורי אביו ר' יוסף קמחי (חכם גדול ומדקדק בלשון הקודש). הרד“ק חבר “ספר הדקדוק” ו”ספר השרשים" (קושטא רצ"ב), חבר גם פירוש על מסכת אבות, המודפס בסדור תפלה (טורין רפ"ה), ספר “עט סופר”, כללי המסורה לכתיבת ספר תורה, נדפס בקובץ “מקיצי נרדמים” (ליק תרכ"ד). בסוף פירושו על תהלים נמצאה “תשובת הרד”ק להנוצרים".

הוא קבל השפעה גדולה מדעות הרמב“ם והיה ממעריציו ועמד בשורה הראשונה של המגינים על דעותיו נגד מחרפיו. דעותיו של הרמב”ם בעקרי התורה והדת תופסות מקום חשוב בביאורו של הרד"ק.

_______________

כדי לדעת, עד כמה צעדה הדרשה העברית במאה האחרונה לאלף החמישי צעדי ענק לפנים בנוגע לעצמיות הרעיון והסגנון, די לשים עין על הספר הדרושי, שנשאר לנו לפליטה מן הזמן ההוא, “מלמד התלמידים”, מאת החכם הדרשן רבי יעקב בן אבא מרי אנטולי. החכם הזה חי בסוף האלף החמישי ובתחלת האלף הששי (ד“א תתקנ”ב–ה“א ט”ז) בפרובינציא דרום צרפת. הוא שמע רובי תורתו מחותנו רבי שמואל אבן תבון ולמד חכמות חיצוניות אצל החכם הנוצרי מיכאל סקוטוס. ביחוד היה מושפע מן הדעות של הרמב"ם, שהיה מעריץ ומכבד אותן באופן מאד נעלה, ואומר, כי “הספר מורה נבוכים הוא פוקח עורים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בדרך הדרישה הראויה, ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה ושאר כתבי הקדש” (הקדמה לספר “מלמד התלמידים”). ובכל טרדותיו הרבות בתור רופא בחצר המלך ומתרגם ספרי הפילוסופים מערבית לעברית, היה קובע עתים ללמד את העם דעת, ובשבתות ומועדים היה דורש דברי תורה ברבים, ואת דרשותיו הללו הכניס לספרו ויסדרן לפי פרשיות התורה.

השם “מלמד התלמידים” מראה בעליל, כי היתה להמחבר מטרה של תוכחת מוסר, ותעודתו של הספר לסול דרך ישרה בתורת היהדות, כרשום בפתח “השער” – “לזרז באמונה ועבודה”.

המחבר מוכיח בהקדמתו, כי “אי אפשר לדעת היחוד ואהבה וקיום המצוות כראוי מאין דרישת התורה על דרך החכמה”, ומחליט, כי העצלות של חכמי ישראל בנוגע לחקירה ודרישה בכתבי הקודש מביאה לידי חלול כבוד התורה ונפילת רגשי הדת, כי “היינו משל בגויים על החכמה ועל המצוות שבאו בתורה, לפי שאין אנו שוקדים ללמוד שנשיב את אפיקורוס כפי שהזהירו אותנו רבותינו, וזוהי לפי שהם משתדלים לדרוש ולחקור התורה כפי אמונתם ודורשים ברבים והכופרים מרחיבים פה עלינו ואומרים, שאנו אוכלים הקליפות והם אוכלים הפרי, לפי שהם משתדלים לדרוש ולחקור התורה כפי אמונתם ודורשים ברבים תמיד עד שהחזיקו השקר באמת זמן רב, ואנחנו כמעט נטיו רגלינו מן האמת המסור לנו מפי השם מפני עצלותנו, בקראנו התורה קריאה חלושה כקריאת הנערים בלא חקירה ודרישה, עד שהרבנים מעמנו סומכים בקראם שנים מקרא ואחד תרגום הפרשה כמו שצוו רבותינו, ולא על הקריאה לבד היתה כוונתם בזה, אבל ההערה כדרך שבאו הערות הרבה בתורה והיא כדי להתבונן בתורה בכל שבת ושבת ובכל יום טוב, לפי שהם ימים פנוים לכל לדרוש ולחקור וללמוד וללמד, ואל זה היתה הכוונה בקדוש הימים ההם, ולא כן אנחנו עושים, אבל כשנקרא הפרשה אנחנו מבליעים קצת תיבות כאלו אנחנו אוכלים דברים מרים, וכדי בזיון בזה, בהעבירנו כוונה, שבאה בתקון ברכה אחת מברכות התורה שתקנוה דרך תפלה להעיר על זה, והוא “הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו”, וידוע, כי המאכל הערב יטעמנו האוכל אותו בחכו ולא יבלע ממנו מאומה בלא טעימה, והוא שסדרו בברכה ההיא “ונהיה אנחנו וצאצאינו כלנו יודעי שמך” וידיעת שמו הוא מדברים הנמנעים בדרך קריאתנו, אם כן ברכתנו ברכה לבטלה ותפלתנו תפלת שוא, וגם קדוש הימים ההם לא נכוון אליו רק למלא כרסנו המחלל נפשנו”.

והדרשן החכם בא לתקן המעוות הזה בדרשותיו, שדרש ברבים בשבתות וימים טובים. לפי המטרה והכוונה של הדרשות אינו שונה הספר “מלמד התלמידים” משאר ספרי דרוש, מהיות תכליתו – חזוק מוסדי התורה והדת, אבל תכנית הספר, סגנונו, אופן הרצאתו ונמוקיו שונים המה לגמרי מספרי הדרשות, שקדמוהו. כל דרשה ודרשה של הדרשן רבי יעקב אנטולי אינה העתקה של דרשות הקדמונים, אלא מאמר מקורי בפני עצמו, שיש לו נושא מיוחד, והדרשן הולך ומברר את רעיונו המרכזי בפסוקים מן התורה ובדרשות חז"ל, ואגב זה הוא מבאר את הכתובים והמאמרים בחקירה הגיונית.

הרוח השולט בדרשות החכם אנטולי הוא רוח הפילוסופיה הדתית בשיטת הרמב"ם, לשונו של הדרשן הוא לשון למודים, וכל ההוגה בדרשותיו מוצא בהן טעם. ביחד עם הראיות מספרות ישראל, הוא מביא ראיות מספרות העמים, ובשורה אחת אנו מוצאים בדרשותיו מאמרי החכמים מן התלמוד והמדרשים ומאמרי אפלטון, אריסטו ועוד מחכמי אומות העולם. וביחוד מביא דברים בשמו של החכם מיכאל סקוטוס, ובשביל זה הוא מתנצל בהקדמתו ואומר: “ואין ראוּי לחכם לתפוש אותי בזה ולא לבזות הדבר הכתוב בשמו לפי שאינו מבני עמנו, כי אין לך לבחון הדבר רק מצד עצמו לא מצד אומרו. הלא תראה שמשה רבנו הקדים פרשת יתרו למתן תורה לחבוב דעתו. ואני גם כן הלכתי בדרך התורה להזכיר דבר בשם אומרו”. ועיין דרשתו לפ' משפטים שבסופה הוא מטעים שוב, "כי ראוי לקבל האמת והיושר מכל אדם גם כי יהיה האיש המגיד פחות מהמקבל, גם כי יהיה מעם אחר.

צורך של הצטדקות כזו והטעמה מיוחדת של ההיתר לקבל את האמת ממי שאומרה מראה על הרוח, שהיה שולט אז במדינות פרובינציא ועל חוג מבטם של חכמי ישראל בצרפת, שהיו מופלגים ביראתם והכנעתם לגבי קדושת המקור ביחס לעניני דעות ומוסר, וביחוד בבאור כתבי הקודש ועקרי הדת האמתית.

ובכל היות החכם אנטולי מוקיר החכמות החיצוניות ורוחו היה נאמן עם החקירה ההגיונית, הוא היה נוטה לפעמים בדרשותיו לדרך הרמז ומטיף מוסרו במשל. בפ' מטות, למשל, הוא מבאר היחסים שבין הבעל ואשתו ותקון שלום בית, שבשבילו הקלה התורה מעל האשה עול מצוות עשה שהזמן גרמא, כדי שיהא לה פנאי לעזור לבעלה ולהיות צופיה הליכות ביתה, ובשביל זה אסורה לאיש דודתו ומותר לאשה דודה, כי הטבע נותן, שימשלו השרשים בענפים, ואלו היה האדם נושא דודתו, היתה האשה מושלת בבעלה הפך מה שהיתה הכוונה, אבל כשתנשא האשה לדודה כל שכן שתהא נכנעת לו ותכון הממשלה לאיש, והוא שחבבו רבותינו ז"ל, שישא אדם בת אחותו, ועל דרך זה נתנה רשות ביד הבעל להפר נדרי אשתו ולשמור עליה מענות נפשה, כדי שלא ימעט שלום הבית כאשר תצטער האשה בהיותה נדרנית. וברוח זה הוא ממשיך הגיונו בבאור הענין, כמו שהורה פשוטו של מקרא. ומזה הוא עובר לדברי מוסר ואומר: “אבל לפי משלו בא להעיר האדם על החיים האמתיים הנצחיים, שצריך שישים עיונו והשגחתו בהם בעודו עם אשתו הדבקה אצלו והיא החומר, כי היא חלקו, על דרך שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, לפי שבעולם הבא יאכל מה שבשל בעולם הזה לא זולתו, ואם האדם טורח יום או יומים לבשל בערב שבת מה שיאכל בשבת, כל שכן וכל שכן שיש לו לטרוח בעולם הזה שהוא קצר יום, כדי לשבוע ולהתענג בעולם הבא שכלו שבת לה', ואחר שאין האדם יודע באיזה יום ימות צריך שיהיו כל ימי האדם בתשובה, כמו שצוו ז”ל “שוב יום אחד לפני מיתתך”, והוא שאמר החכם “בכל עת יהיו בגדיך לבנים” וגו‘, רוצה בו, שתהיינה מדותיו בלא שום דופי וכו’ ".

ואף על פי שהספר “מלמד התלמידים” שונה בתכניתו משאר ספרי דרוש ולמרות מה, שהמחבר נוטה לצד החקירה הפילוסופית גם בבאור הנסים, מכל מקום השתמשו לאורו חכמי ישראל הקדמונים, כמו הכלבו, מנורת המאור, אבודרהם ועוד. והגאון רבי שלמה קלוגר בהסכמתו להוצאת הספר על ידי החברה “מקיצי נרדמים” בשנת התרכ"ו אומר: "כאשר שמתי עיוני בספר הזה מצאתיו כלו מחמדים, מלא מוסר השכל ויראת ה' ".

_______________

מקורי הוא ביחוד רבנו משה בן נחמן גרונדי (הרמב“ן – נולד ד”א תתקנ“ד – מת בא”י ה"א ל'). מלבד שהיה הרמב“ן גדול בחכמת התורה, בפילוסופיה, ברפואה ובלשונות, היה מצטיין בלשון למודים להביע את דעותיו ברבים, וקנה לו שם בדרשתו, שדרש במעמד מלך קשטיליה בדבר חשיבותה של תורת ישראל. הדרוש הזה נעתק לעברית בשם “דרש הרמב”ן לפני המלך קסטיליה” ונדפס בפרג בשנת שנ“ז. ביחוד עשה לו פרסום גדול הויכוח שהיה לו עם המומר פאבלי כריסטיאני בברצלונה (בשנת ה“א כ”ג). קנאי הקטולים, ובראשם הכומר רימון די פינאפורטי, שמו את לבם בעת ההיא להכניס את היהודים תחת כנפי דת משיחם ולתכלית זו היה כריסטיאני נוסע מעיר לעיר לעשות נפשות לדת הקתולית, אך בראותו, כי לשוא עמלו, ערך מטעם המלך ויכוח פומבי עם הגדול ברבני פרובינציא וספרד, הרמב”ן, בתקוה שכשרון הדבור יעמוד לו לנצח מתנגדו, ואז הדבר יעשה רושם כללי לתועלת משלחתו. הרמב“ן קבל על עצמו את התפקיד הקשה הזה, ובמעמד המלך, “הגמונים ושרים גדולים, פרשים וגדולי העם ובני העיר רב מאד” (לשון הרמב"ן) דבר נגידים במשך ארבעה ימים ויגבר על איש ריבו. ערך הנצחון הזה היה גדול מאד לתורת ישראל, וכדי לחזק רגשי הדת בקרב בני עמו כתב הרמב”ן את כל דברי הויכוח הזה זכרון בספר בשם “מלחמת חובה”, שנדפס ראשונה בקושטנדינה בשנת ת"ע, ובשביל ספרו זה, שהפיץ בין גדולי הקטולים, מוכרח היה בפקודת האפיפיור לעזוב לעת זקנתו את ארץ מולדתו ויתישב בארץ הקדושה, שהיתה חביבה ויקרה לנפשו הטהורה גם בהיותה חרבה ושוממה מבניה, ושם חבר פירושו הנעלה לתורה, שעשה לו שם עולם בספרות ישראל.

תכליתו של הפירוש “להניח דעת התלמידים יגעי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעי חן” (הקדמה). אבל פירושו של הרמב“ן אינו פירוש במשמעו הצר של מושג זה, כי אם דרשות שלמות בנוגע לעומק הרעיונות הצפונים בתורת ה' וברור הרבה דברים, שהם כבשונו של עולם היהדות. ואם נבוא להעריך פירוש זה באמת־המדה של איזה מסוגי הפירושים השונים או המקצועות השונים של חכמת ישראל לא נספיק, מפני שהפירוש הזה כולל בתוכו כל הסוגים הללו ביחד. באור התורה בדרך פשט, רמז, דרש, סוד, חקירת השפה ודקדוקה, מחקר הדת, באור מדעי לטעמי המצוות, מוסר היהדות מתוך ספורי התורה, השקפות על חיי ישראל בעבר ובעתיד – כולם אתה מוצא בתוך פירוש הרמב”ן.

הרמב“ן אינו מתאמץ לחזק את מצוות התורה בראיות פילוסופיות ולקרב את הנסים לחוקי הטבע, כי דעות התורה וספוריה המה לו אמת ברורה ומוצקה, שאינה צריכה חיזוק. אבל בכל היותו נאמן למסורה ומחזיק בבאוריו גם בדרך הקבלה והסוד, הידועים ל”יודעי ח“ן”, אנו מוצאים בבאורו – כאצל בן התקופה ההיא – הרבה דברי חכמה, שבאים לבאר ענינים שונים בתורה. בפרשת חוקת, למשל, מביא מה שכתוב בספרי הרפואות ומזכיר “דבר מנוסה מפלאות התולדות”, ובזה הוא מבאר את הענין של נחש הנחושת, אבל כל זה הוא מביא לא כדי להתאים את הנס עם חוקי הטבע, אלא אדרבה להפליא את הנס ביותר ולהראות, שהמאורע הזה מתנגד לכללי הרפואה ול“פלאות התולדות” שבטבע, והענין של נחש הנחושת הוא כולו נסי, יוצא מגדרי הטבע. ואנו מוצאים, כשיש להרמב"ן צורך להביא בשביל באור התורה דעות חכמי העמים הוא אומר כמתנצל, שמתוך ההכרח מביא אותן. בפרשת נח, למשל, בבאורו על הפסוק “זאת אות הברית”, הוא אומר: “ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים, שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה”.

טעמי המצוות הוא מבאר לפי חוקי הטבע. למשל סימן טהרה של סנפיר וקשקשת הוא מבאר, כי הדגים הללו שוכנים במים העליונים וצלוליהם ומקבלים גידולם באויר המגיע לשם, ולכן יש בהם קצת חום, ואלה שאין להם סנפיר וקשקשת שוכנים בתחתיות המים ועכוריהם וכו' והם בעלי ליחה קרה דבוקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים. וסימני העופות הוא מבאר, שהתורה הרחיקה כל עוף הדורס, מפני שדמו מחומם לאכזריותו, והוא נותן אכזריות בלב.

תוכחת דברי מוסר מן מצוות התורה וספוריה אתה מוצא כמה פעמים אצל פירוש הרמב“ן. כמו “לבלתי רום לבבו מאחיו” (דברים י"ז) הוא רומז לאיסור הגאוה, שהיא מדה מגונה ונמאסת אצל ה' אפילו במלך, כי לה' הגדולה והרוממות וכו' וכו‘. "זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים” (שם כ"ד, ח'), הוא מזהיר על לשון הרע, וזוהי “מצות עשה, שנזכור העונש הגדול, שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול נפשה” וכו' וכו'.

וכדאי לשימת לב מיוחדה מקום אחד בפירושו על התורה, שהרמב"ן מבקר מעשה אבות. “ותענה שרי ותברח מפניה” (בראשית ט"ז, ו'), הוא אומר: “חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברם בהניחה לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי”.

כמה ענינים יקרים נמצאים בפירושו של הרמב“ן, הנוגעים לדברי ימי ישראל, על דרך “מה שאירע לאבות אירע לבנים”. בענין הבארות של יצחק, הוא אומר, “אין בו לא תועלת ולא כבוד גדול ליצחק”, אך יש בו ענין נסתר, כי בא להודיע דבר עתיד, שבאר מים חיים ירמוז לבית אלהים, אשר יעשו בניו של יצחק, ו”העשק" ו“השטנה” רומזים לבית ראשון ולבית שני, שהיו תקופות של התעשקות ומחלוקת ומלחמות, אבל “רחובות” הוא רמז לבית העתיד להבנות, שירחיב ה' את גבול ישראל וכו' וכו' וכן אצל יעקב “וירא והנה באר בשדה”, יש רמז לעתיד.

ובכל המקומות, שמרומזים בהם עתידות ישראל, כמו התוכחות בפ' בחקותי ובפ' תבא, ברכות יעקב בפ' ויחי, בפ' האזינו, בפ' וזאת הברכה, מדבר הרמב"ן דברים יפים, הגיוניים ואמתיים בדבר מצבו של עם ישראל ועתידותיו.

מקום חשוב תופס בדרשותיו של הרמב“ן חקר השפה ודקדוקה, לבאר כל מלה שבתורה ולהראות מוצאה, אם בשפה העברית עצמה אם בשפה הארמית. ובפרט יש לציין החקירה שלו בדבר המלה “כברת” ארץ (בראשית ל“ה, ט”ז), כי פירוש מנחם מלשון “כביר” והפירוש של הרד”ק מלשון “ברות” הוכחשו אצלו מן המציאות, ואומר: “ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לאל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם, אבל הוא שם מדת הארץ, כפירוש רש”י“. ומזה ראיה, שהרמב”ן היה עוסק בחבורו זה אחרי עלותו לארץ הקדושה. ואולי באמת המקום גרם להופעת פירוש גדול ונפלא כזה על התורה, כי “אין תורה כתורת ארץ־ישראל”.

שמו של הרמב“ן מפורסם בישראל בתור גאון התורה וחכם גדול “שכל דבריו כגחלי אש ועליו סומכים בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה” (שו“ת הריב”ש סימן תט"ו), חבר חדושים ופסקים למסכתות הש”ס וכמה ספרים יקרי ערך. אבל ביחוד נתפרסם בישראל על ידי פירושו על התורה, שנתקבל ונתחבב על כל המעיינים בתורה ונתן חומר עשיר ורב ענין לחכמי הדרוש לבסס בו תוכן דרשותיהם.

________________

חומר רב הערך הכניס לתוך הספרות הדרשנית רבנו יונה בן אברהם גירונדי מגירוני, הידוע בשם “החסיד” (מת ה' אלפים כ"ד). הוא היה בן גילו וקרובו של הרמב“ן, אבל שונה היה ממנו בהלך רוחו ודעותיו, כי בעוד שהרמב”ן היה ממעריצי הרמב“ם, רבנו יונה בתמימותו ואמונתו הפשוטה באגדות וחסידותו המופלגת היה נגרר אחר רבו ר' שלמה מן ההר בקנאתו על ספר “מורה נבוכים” וספר המדע להרמב”ם, ולפי דברי תלמידו ר' הלל בן שמואל (באגרותיו לר' יצחק הרופא) היה הוא ראש המסבבים לשרפת המורה והמדע על ידי הכהנים הנוצרים בפריז בשנת ה' אלפים ד‘, אך כאשר השרפה הזאת גרמה לשרפת ספרי התלמוד, התעצב מאד אל לבו, כי ראה בזה דין שמים ונקמת ה’ לכבוד הרמב“ם, ויתודה על חטאו, וידור נדר לעלות לארץ ישראל להשתטח על קבר הרמב”ם שבעה ימים ולבקש ממנו סליחה ומחילה על עלבונו. ובכל מקום בואו היה מודיע, כי הוא מתחרט ומתודה על כי “פער פיו נגד רבנו הקדוש ר' משה בן מיימון” והיה קורא “משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים”. ולרגל המהפכה הזאת שהתחוללה בקרבו עזב לגמרי את עיר מושבו מונטפליר וקבע ישיבתו בברצלונה, ובכל שעור שדרש לפני תלמידיו היה מזכיר ענין אחד מחבורי הרמב“ם. משם יצא לטולידה, בתקוה לקיים את נדרו ולעלות דרך שם למקום קבורת הרמב”ם, אך נאות להפצרת הקהלות להשאר זמן של שנה או שנתים בספרד ויסדו לו שם ישיבה גדולה ובתוך כך מת שם מיתה פתאומית בחודש חשון ה“א כ”ד, ולפי דברי תלמידו ר' הלל הנ"ל, קרהו כך בעון אחור הנדר.

בנוגע לספרו “שער התשובה”, יש אומרים בהחלט, כי “כאשר התחרט ר' יונה על חטאתו ונעשה לבעל תשובה, הרגיש בלבו המלא רגש דת את מעלת התשובה ויחבר שני ספרים בנושא זה: “אגרת התשובה(?)” ו”שערי תשובה" (די"י גריץ, חלק ה' פרק ד'). אבל זה לא נכון. כל מי שיודע את הספר “שערי תשובה לרבנו יונה” לא רק מתוך ה“שער” שלו אלא למד בו בעיון יודע, כי אין זה ספר בפני עצמו אלא חלק מספר גדול, שחבר במוסר ויראה, הכולל כמה שערים, כמו שער התורה, שער העבודה, שער היראה, שער הענוה, שער האכזריות, שער גדרי הזהירות, שער גדרי הזריזות. בכמה מקומות ב“שער התשובה” הוא סומך את דבריו על מה שכתב באותם השערים (עיין, למשל, שער שלישי ח‘, ט’, ע"ד).

ויצאו לאור רק שערי תשובה ושער היראה (נקרא “ספר היראה”). והספר הזה הוא פרי של תוכחת דברי מוסר, שהטיף לעם בתור מורה ודרשן.

רבנו יונה הקדיש ארבעה פרקים להפלגת ערכו של מוסר החכמים והמוכיחים (שער שני, י, י“א, י”ב, י"ג). ובודאי איש מופלג ביראה כרבנו יונה לא היה מן אלה, שנאה דורשים ואין נאה מקיימים, אלא בעצמו קיים מצות התוכחה לא רק בכתב כי אם בעל פה. והיו אומרים עליו “לא קם כמוהו מדבר ביראת ה' למשוך לבות בני אדם לדרכי החסידות” (בעל התשב"ץ בהקדמתו לספר “מגן אבות”).

מלבד הספר ‏“שערי תשובה” ו“ספר היראה”, נדפס בש"ס דפוס ווילנא באור של רבנו יונה על פרקי אבות. זהו באור גדול בכמות ואיכות. כמו “שערי תשובה” כן הבאור הזה מצטיין בקלות הסגנון שלו, המיוחד לדברי מוסר ותוכחה לעם, ויש בו פנינים יקרות בשביל הדרשנים. רבנו יונה חבר גם פירוש על משלי, ורבנו בחיי בהקדמת ספרו על התורה מפליג בשבחו של פירוש זה.

רבנו יונה גירונדי היה חכם “שיראת חטאו קודמת לחכמתו”. המטרה המוסרית ורעיון היראה היו הולכים לפניו בלמוד התורה, וזה היה אצלו כל תכלית החכמה. סופו מוכיח על תחילתו, כי קנאתו נגד ספרי הרמב“ם, כמו החרטה, היתה תמימה וקדושה. קנאת הדת לשם שמים, בלי כל תערובת זרה של בקשת הכבוד ורגש עצמי. וכן תורתו היתה תמימה, תורה לשמה. אותו החכם, שעמד בראש מרכזי התורה בפרובינציא וספרד ושהעמיד תלמידי חכמים גדולים, כמו הרשב”א וחבריו, הרכין את עצמו כלפי ההמון הפשוט להטיף לו דברי תורה ומוסר. הוא חבר כמה ספרים בהלכה, ובאורו להלכות הרי"ף וחדושיו משמשים יסוד בפסקי הראשונים, אבל הוא לא מצא סיפוק לנפשו הטהורה עד שחבר גם ספרי מוסר ביראה ותורת המדות בשביל כל איש ואיש מישראל. על כן נתן לו העם התואר היותר נעלה ונקרא בשם החסיד רבנו יונה גירונדי.


פרק חמשה עשר    🔗

בעלי התוספות ופעולותיהם. – רבי יהודה החסיד וספרו “ספר חסידים”. – רבי אלעזר מגרמיזה וספרו “רוקח”. – ספר הישר לרבנו תם. – רבי משה מקוצי בעל הסמ"ג ודרשותיו. – הופעת הזוהר והשפעתו על הדרשה.


מוסר היהדות במושגיו היותר גבוהים מצא לו בטוי יפה אצל תורתם של בעלי התוספות, נושאי דגל התורה בתקופה ההיא במדינות צרפת ואשכנז. עיקר עבודתם היתה דרישת תורת ההלכה ושכלול יסודותיה בהבנה עיונית דקה מן הדקה. הם נתנו פנים מאירות לסוגיות הש“ס החמורות וגם שתו נוספות על פירוש רש”י, לצרפו ולזקקו מסיגי הקושיות וליישב סתירותיו בחקירה עמוקה ובחריפות הגיונית ביותר. אבל בתוך כל אותה הפמליא של תלמידי חכמים, שיצאו מבית מדרשם של רבנו תם ור"י הזקן, היו הרבה, שהעסיקה את מוחם גם “תכלית חכמה” – ברור המדות והנהגת האדם בעולמו, שזוהי עיקר תכליתו של למוד התורה (“תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים”). ביחד עם נתוח ההלכה והעמדת הבדלים וחלוקים בין גדריהם של מושגיה השונים, התאמצו לברר גם שרשיהם של מושגי היהדות ועקרי האמונה ולהורות דרך לפני העם בהתעוררות מוסר ותוכחת חיים. ודבריהם התרשמו עמוק בספרות המוסרית כתורת צדק ומשנת חסידים, הנשענת על יסודי היהדות הצרופה, המאוחדת בעקרים היותר נעלים של אהבת השם ואהבת הבריות ביחד.

_____________

רבי יהודה ברבי שמואל החסיד מריגינשבורג (מת תתקע"ג) הכניס בחבורו “ספר חסידים” כל יקר וטוב שבתורת היהדות: דעות אמתיות, מדות טובות ומנהגים ישרים, המובילים את האדם אל תכליתו בעולם ומאצילים על חייו קדושה וטהרה. אין כאן אריכות דברים, אלא הוראות ולימודים קצרים מעין הללו שבהלכות דעות של הרמב“ם. היסוד הדרושי במובן באור כתבי הקודש בשביל ביסוס הרעיונות של המחבר מעט הוא ב”ספר חסידים", אבל יש בו הרבה מן היסוד המוסרי והטפת דברי תוכחה והוראת דרך החיים מתוך הכרת נפש האדם והתעמקות מושכלית בתכונת רוחו במדרגה היותר גבוהה. הסגנון פשוט ונוח להבנה בשביל כל איש.

בפתיחתו אומר המחבר, כי חבר את ספרו “למען יראו בו יראי השם וכל השבים לבוראם בלב שלם וידעו ויבינו מה שעליהם לעשות ומאיזה דבר הם צריכים להזהר”. ולא בשביל הרשעים נכתב הספר, כי כמה דברים יהיו נראים בעיניהם דברי שטות ואם ידברו באזניהם ילעיגו למו, ועליהם אמר שלמה בחכמתו “באזני כסיל אל תדבר” וגו' (סימן א'). בכלל הוא דורש מן המוכיח זהירות יתרה לא רק בנוגע לעצם מהותה של התוכחה אלא גם ביחס לשומעי התוכחה, ואומר: “עת לחשות בשעה שאתה יודע, שלא יקבלו תוכחה ועת לדבר בזמן, שבידך למחות ודבריך נשמעים” (סימן ל"ט).

את מושגי הרוח, כמו חסידות, יראה, ענוה, הוא מבאר מערכם המעשי, ומשתדל לעשותם לכוח מניע בחיי היהודי. “המעיין בספר החסידות והחכמה יתכוון לעשות כפי מה שישכיל, ואל יתכוון להשכיל כדי לדעת ספר” (ל"ח).

שורש החסידות, לפי הוראתו של רבי יהודה החסיד, כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת השם ולא שירא מפני פורעניות עולם הבא ולא בשביל הנאת עולם הזה ועולם הבא, אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא יתברך שמו, שנאמר “תמים תהיה עם ה' אלהיך” (י"ב). “אין חסיד אלא מי שמעביר על מדותיו” (י"א).

מדת היראה אינה ענין של ידיעה והשכלה מופשטת, כי כל עיקרה של מדה זו, שתהא לה השפעה על חיי האדם והנהגותיו. “יסוד היראה הוא הנסיון, כי עיקר היראה נכרת בעת הנסיון” (י"ז).

“שורש ענוה – במקום שיש בהלה וכבוד ירחיק עצמו ולא יכלול עצמו עם שאר בני אדם” (י"ח). “אל תתגאה על העני לא בחכמתך ולא בהונך, כי הכל הבל ורעות רוח” (מ"ח). “אל תגביה קולך להשיב עזות, אך כל דבריך תדבר בענוה וכבוד, כי דברי חכמה בנחת נשמעים” (ע"ה). האדם צריך להשפיל גאותו ותאות הנצחון על אחרים: “אם נצחת חברך אל תשמח, מוטב שתהיה מנוצח משתהיה מנצח, שהמנצח חברו בעולם הזה מוסרים אותו ביד המנוצח לעתיד לבוא” (קס"ג). “ביראת השם תהא מן המנצחים ולא מן המנוצחים ובמילי דעלמא מן המנוצחים ולא מן המנצחים” (תרמ"ח). ואין צריך לומר שחלילה לאדם לענוש לחברו או לקללו: “אל תעניש ישראל ואל תקללו, אך התפלל עליו שישלים הקב”ה בו ויחזירהו למוטב" וכו' וכו' (ע"ו). והעיקר, שהאדם ישליך יהבו על השם והוא ישמרהו ויחלצהו מכל צרותיו: “שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך, שכל אדם שומר עבדו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים” (ע"ז).

בתכנית של השתלמות האדם, לפי “ספר חסידים” מקובל הכלל “לא המדרש עיקר אלא המעשה”, ובשם חכם נקרא רק זה שמתחכם במעשים ולא בדברים: “שורש התורה צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר שנאמר שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם” (י"ז). “הוה חכם וזהיר במעשים ולא בחכמות ודברים, שהמעשים ילווך וחכמת דברים ישארו בעולם הזה” (רפ"ה).

ענין התפלה הוא התפעלות הנפש ושמחת הלב של האדם בשפכו שיח לפני קונו. “שורש התפלה – שמחת הלב בהקב”ה, שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה', ולפיכך היה דוד מנגן בכנור על כל תפלותיו וזמירותיו למלאות לבו באהבתו של הקב“ה” (י"ח).

קיום המצוות אין צריך להיות לשם חקוי אחרים, אלא מתוך הכרת ערכה של המצוה, ואדרבה “כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה תדרשנה, לפי שהיא כמת מצוה, ומצוה שאין לה רודפים רדוף אחריה לעשותה, שהמצוה מקטרגת ואומרת, כמה גרועה אנכי, שנתעלמתי מכל וכל”, והוא הדין בלמוד התורה, כשתראה תורה שאין לה עוסקים “כגון שתראה, שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כלם”, ומביא על זה משל בבת אחת בין הבנות, שאומנותה היתה לארוג בגדי אבל ותכריכי מתים, ולכן לא היו עליה קופצין להנשא והתרעמה על אביה, כי התחנכה באומנות זו, ואלמלי היה לומד אותה אומנות נקיה של מעשה רוקם בבגדי שמחה, כבר היתה לאיש כאחת מאחיותיה. אמר לה אביה אני משבח אותך והכל ילכו אצלך. כך אמרה מועד קטן: רבש“ע למה אין עוסקים בי כשאר מסכתות והקב”ה משיבה, הרי כבר נאמר “טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו”.

ערך גדול בהשתלמות המוסרית של האדם נותן בעל “ספר חסידים” למדת הבושה, ואומר: “הבושה והאמונה נצמדות, כשתסתלק אחת תסתלק חברתה” (ק"כ).

ביחוד הוא דורש מן האדם זריזות והתאמצות יתרה, כדי שיתחזק על עמדתו הרוחנית, מהיותו עלול מטבעו ומסבות שונות מחוץ, להיות יורד ממדרגתו וליפול ברשת החטא המזורה לרגלי האדם בעולם השפל, ואומר: “אם עמדת בנסיון גדול אל תאמין בעצמך עד יום מותך לומר הואיל ולא חטאתי בזה הנסיון הגדול לא אחטא יותר, לפי שאין יצר הרע של היום שוה לשל מחר” (קס"א).

מדת הצדק והמשפט, לפי הבנתו של ר' יהודה החסיד, אינה צריכה להיות מוגבלת רק ביחס לחברים או לבני עמו, אלא זקוקה שתמשיך השפעתה גם על זרים ונכרים, ואומר: “אל תקנטר שום אדם אפילו נכרים” (ע"ד). “אל יעשה אדם עול אפילו לנכרי” (תתרע"ד), ולא עוד אלא שצריך גם לבקש שלום על נכרי, לא רק מתוך רגשי הצדק אלא מטעם ונמוק אחר לגמרי… “פן יארע לו מקרה רע ויעלילו על היהודים” (רנ"ז).

ויש שהוא מחזק מוסרו במעשים לקוחים מן החיים הממשיים ומעולם הפלאות והדמיונות. למשל – “יש לאדם לבקש רחמים שלא יענש אדם על ידו ואל יבקש אדם רע על חברו דכתיב “ושמח לאיד לא ינקה”. ומביא מעשה: בני אדם צערו לתלמיד חכם צער גדול, והיה אומר יהי רצון שאהיה חי עד שאראה נקמה מהם, אמר ליה החכם מוטב שהיית מתאוה להיות חי עד שהיית כותב תוספות (בזמן בעלי התוספות היה זה המדרגה היותר גבוהה בהשתלמות היהודי), בזה היית מקבל שכר טוב לעולם הבא, אבל בנקמה לא תקבל שכר לעולם הבא” (ת"פ). ובמקום אחר, בדברו על מדת הצניעות ביחס שבין אנשים ונשים, הוא אומר: "אל תערב בנים ובנות פן יחטיאו, אז תשמח בתולה במחול לבדה, אבל בחורים וזקנים יחדו וכו' וכן בתהלים בחורים וגם בתולות ולא אמר בחורים עם בתולות כמו זקנים עם נערים (קס"ח), ומחזק זה במעשה פלאי (עיין שם).

ויש ב“ספר חסידים” כמה עניני מוסר, שריח של בקורת והכרה של היושר המוחלט נודף מהם. למשל: “מי שיש לו ממון לא יאמר אעשה בית הכנסת ובית המדרש, אלא יתן לצדיקים שיעסקו בתורה, ולא לאותם שגורסים קושיות ותירוצים, כדי שיהיו העולם סבורים, שיודעים כל התלמוד, ולא עסקו בתלמוד אלא ראו קושיות ותירוצים להראות חריפותם – אלא יתן ליראי ה' הלומדים לקיים המצוות” (תתרל"ט). "אם ישאלך אדם יש בידי מעות למי ליתנם אם לסופר לכתוב ספר תורה או לעניים ישרים, שאין להם מלבושים, אמור לו ישעיה אמר “כי תראה ערום וכסיתו” (תתרל"ו).

הדוגמאות הקצרות הללו הם ניצוצות קטנים מן המאור שבמוסר היהדות, הכלול ב“ספר חסידים”, והוא כולו תורת חסד, ששרשיה עמוקים בתורה שבכתב ובעל פה, ויש בו גם חומר מוכן, שנעתק מן הלכות דעות ותשובה להרמב"ם (כמו נ', נ“א, נ”ב) וממגילת סתרים לרב נסים גאון (תר“ד, תר”ה, תר"ו) ומרבנו יצחק אלפסי (תר“ז, תר”ח, תר“ט, תר”י, תרי"א) ומספר התשובה לר' סעדיה גאון (תרי“ב, תרי”ג). ויש בו כמה ענינים הנוגעים להלכה ומנהגי ישראל.

במהדורות הרבות של הספר חלו בו ידים של סופרים שונים, ולפיכך יש בו גירסות מהופכות ולשונות מגומגמות, ואחד מחכמי פרנקפורט ע"נ מיין, ששמו פלאי, עשה לו פירוש להקל ההבנה על המעיינים בו. והחכם ר' חיים יוסף דוד אזולאי חבר לו באור בשם “ברית עולם”, שהוא מלא הערות יקרות, המבארות את התוכן של הספר.

“ספר חסידים” נערץ ונקדש כאחד הספרים העקריים בספרי היראים, ולא רק בספרות המוסרית, אלא גם בספרי הפוסקים הוא מקובל כיסוד ומכון לכמה ממנהגי ישראל, וכל מנהג שמביא בעל “ספר חסידים” יש לו חשיבות של נמוס עממי, שעליו אמרו “מנהג ישראל תורה”.

___________

רבי אלעזר מגרמיזא (מת תתקצ"ח), תלמידו של ר' יהודה החסיד, הלך בעקבות רבו והטיף מוסרו לבני עמו בדברים מושכים את הלב ונכנסים אל הלב. בספרו “רוקח” הקצה מקום בראש לבירור מהותן של אהבת השם, היראה, הענוה, תפלה, החסידות, התורה, קבלת חכמים, טהרה פרישות, זהירות, וכדומה מן המדות, הזקוקות לאדם בשביל השתלמותו המוסרית. סגנונו צח ומצוחצח, מסוגל להשפיע על הנפש ולפתוח סגור לבו של אדם. כל דבריו מפיקים נוגה מוסר השכל, יוצא מלב מוכיח, מלא אהבת השם ואהבת הבריות במדה היותר גבוהה.

הקדמתו הוא פותח: "נתתי אל לבי הבלי עולם הזה, שהם שוא ושקר, והעולם הזה עולם עובר, וימי אדם מעטים והפועלים עצלים, ומרוב צרות וצוקות נחסרו לבות האדם, כי בגוים אין תורה, ואמרתי אל לבי לא כל אדם זוכה לידע מלבו חקרי הלכות סולת נקיה, אכתוב ספר אחד, למען ירוץ קורא בו למצא דברי חפץ לידע איך לעשות המצוה כאשר צוה אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו, וקראתי הספר הזה “רקח” כשמי אלעזר (כאן הוא אומר, שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו ומונה איזה מן הספרים העתיקים המתחילים בדברים, שהגימטריא שלהם הוא שמם). ואף על פי, שהספר חבר, כדי “למצוא דברי חפץ לידע איך לעשות המצוה”, ובעיקרו הוקדש לבאור הלכות אסור והיתר ודיני ממונות ומועדים וזרעים ונשים, מכל מקום הוא מקדים לבאורים הללו באור גדול לתורת המוסר ותוכחת חיים, כי “יראת ה' ראשית דעת” – “אין אהבה כאהבת השם, אין עטרה כענוה, אין זכר כשם טוב, אין ריוח כעשיית המצוות, אין חן כקיום התורה, אין זכות כמזכה את הרבים, אין קרבן כשבירת הלב, אין חכמה כחכמת התורה, אין יראה כיראת בורא, אין שמחה כשמחת מצוה”, והולך וממשיך מוסרו בהשוואות מליציות כמו אלו (אין… כ…) במספר חמשים ושלש, הנוגעות למדות הטובות והרעות שבתכונות נפש האדם. וכמו כן אתה מוצא הלאה בהקדמתו דברים נלבבים וכל לשון של בקשה, עצה והוראת דרך החיים והנהגת האדם בעולמו בדברי מוסר ואמרות טהורות, יורדות לתוכה של הנפש, כמו: “ועתה בני שמע בקולי ואשרי אדם שומע לי, אהוב את ה' אלהיך, לבך תשת לדעתו וליחדו, עבוד עבודתך עדי ערב, זכור אהבתו בכל עת, ראה הוא נצב לקראתך, השתחוה לו כי הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, טהר עצמך מכל חטא, נהוג עצמך במדות תרומיות, אלמדך ואתה תוסיף לקח, אשרי מפחד תמיד, לבו בחשק בוראו, עשות מזמוריו ליוצרו, זוכר אהבת צורו, רצון תאות עושו וכו' וכו‘, מדבר בנחת עם כל, הולך בתמימות לבו, מנהיג בנו כשורה, דרך יושר מורה, מקרב קרוביו חסד, רודף צדק וכו’ עושה בקשת אשתו ודבק בה ומשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן, עינו טובה בשלו, שמח בטובת אחרים, ואוהב שכניו ורעיו ומלוה לעני בדחקו, ונותן צדקה בסתר ומעשיו לשם שמים תמיד, השכם והערב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולומד שם ומתפלל בכוונת הלב, אשריו אשרי בניו, נפשו בטוב תלין”. ובסגנון זה הוא הולך ומטיף בהקדמתו עוד הרבה מוסרים מחוכמים ואמרים רכים כמו אלה, עד כי ההקדמה של הספר רוקח כשהיא לעצמה היא לקח מוסרי גדול, לוקח נפשות במדברו היפה ובאמרי יושר מפיקים רב תבונות.

בגוף הספר מברר המחבר המושגים הרוחניים הנזכרים לעיל, כמו אהבת השם, היראה, הענוה, התפלה וכו' ומסדרם להלכות מיוחדות ומבארם בדברים נשגבים ויפים עד מאד, ומבסס את הנחותיו בכתבי הקודש ודברי אגדה. ביחוד מפורסם הפרק “הלכות תשובה” של “הרוקח”. הוא מתחלק לכ“ח סימנים, בהם מבוררים כל חלקי התשובה השונים והתקונים, ונחשב בין המעולים ב”דיני התשובה" (עיין מגן אברהם או“ח תר”ג).

וההבדל שבין ספר הרוקח לספר חסידים הוא, כי בעוד שספר חסידים כולל המון דברי מוסר ודברי תוכחה בודדים באין סדר וקשר פנימי ביניהם, ויש בו כמה ענינים אסופים מן החוץ, ספר הרוקח מצטיין בסדורו וסגנונו, עד כי ניכר לעינים, שממקור אחד מוצאו ומחבר אחד מחוללו, וכל עניני הספר החשוב הזה מראשו ועד סופו מוטבעים בחותם של שאיפה אחת, לתת “לכל קורא בו למצא דְברי חפץ לידע איך לעשות המצוה כאשר צוה אלהינו יתברך” (הקדמה). הספר הוא באמת מן המצוינים בספרי היראים, המסוגלים לתקן דרכי אנוש, לטהר מחשבתו ולשפר את מעשיו.

______________

את הספר המוסרי, המפורסם בשמו,ספר הישר לרבנו תם", מיחס בעל “סדר הדורות” לרבי יעקב מאורליינש (נהרג על קדוש השם בשנת תתקמ"ט בלונדון), תלמיד מובהק של רבנו תם, ונקרא בשמו של רבו – “רבנו תם”. ואף על פי שר' מנחם לונזאני מאחר זמן חבורו וסובר, שמחברו הוא ר' זרחיה היוני, שחי במאה השניה לאלף הנוכחי (עיין “שם הגדולים”), מכל מקום סמכותו של בעל “סדר הדורות” ושמו של הספר גורמים לתפיסת מקומו בספר זה בפרק של בעלי התוספות.

“ספר הישר” הוא חשוב בתכנו ובסדורו, כספר מוסרי שלם ומלא. בהקדמתו אומר המחבר, כי כמה ספרים נכבדים בעבודת השם, כמו “חובות הלבבות”, “מקצת עניניהם עמוקים ולא יתעסקו בהם אנשי דורנו, כי אם מעט מזעיר, וכל לב מדעת נבער, כי התאוה מתגברת והשכל נחלש וכו‘, ובספרים אלה לא ימסו אסוריו, ולא ירפו מזוריו, כי כל יום ירדו למצער אנשי חסד האיתנים, וגמר חסיד ופסו אמונים, וכל איש רודף אחר העושר והתאוה וכו’ נבהל להון איש רע־עין לא ישמע לקול מורים, ולא יאזין לתוכחת מוכיחים ומזהירים. ואם החכמים והחסידים לא יהיו צריכים אליו, אבל אדם תועה מדרך השכל ימצאנו, וכאשר אל לבו ישובנו, יעירנו משינת סכלותו”. ובתוך יתר הדברים אומר המחבר: “ואל תבטח על אשר חברו קדמוניך, אשר היו לפניך, רק על אשר יחברו רעיוניך, כי לא ידע נגע לבבך זולתך”. ומחלק ספרו לשמונה עשר שערים: סוד בריאת העולם, עמודי העבודה, אמונה וסודות הבורא, העבודה על דרך קצרה, עמודי העבודה, דברים המסייעים לעבודה, עניני התשובה, מעלות הצדיקים, סודות העולם הבא, עניני העבודה: השכל, האהבה, היראה, החכמה, האמונה: חשבון האדם עם נפשו, העת הראויה לעבודת ה', זכרון יום המות, ההפרש בין צדיק לרשע. אותם השערים כוללים כמה עניני מחקר ודברי מוסר ותוכחה, דברים כבושים יורדים לתוכה של הנפש בתמימותם ואמתותם.

ביחד עם עניני מחקר בסוד בריאת העולם ועמודי העבודה, מעין החקירות של חובות הלבבות בשער היחוד, אתה מוצא דברי תוכחה ומוסר חריפים בסגנונם ואמת מרה מן המציאות הממשית של העולם השפל, להשפיל גאות האדם ולהראות לו מצבו הנכון בעולמו, כמו בשער שבעה עשר: "ראוי לכל הירא דבר ה' להשיב אל לבו יום המות, ושואתו וחרדתו יהיה לו למזכרת, ויאמר ללבו לבי לבי, הלא ידעת, כי לא נבראת, כי אם לשוב לעפר, מהיום היותך לא זכרת אחריתך, הלא תדע, כי כל הימים אשר אתה חי על האדמה כצל עובר אתה, כמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה, ימיך חרוצים, חייך קצוצים, וכל אשר יעבור עליך יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך, ובכל יום תקרב אל הקבר ותעוף בלא אבר, ומדוע לא ידעת, כי עפר אתה, ולא זכרת, כי מן האדמה נוצרת, ועל מי בטחת, כי מרדת, ומדוע אתה נמהר ולא תעביר על לבך יום המר, יום אשר תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ידבק לשונך לחכך, יום ישאוך, על כתף יסבלוך, ועל ארץ תחתיות ישליכוך, ועל כל מעשה יחשבוך וכו' וכו'. וכך הוא מתאר בצבעים נוראים את כל החושך והצלמות של אחרית אנוש וקצו בעולם הזה. וסוגר השער בדברי מוסרו: “התקושש ואתבושש והכלם מחטאותיך, ותן תודה לאלהיך, בעוד נפש בגופך, בטרם יחשכו כוכבי נשפך”.

אבל מלבד דברי תוכחה, הספר כולל כמה חקירות בחכמת הנפש וענינים מושכליים מבוארים יפה על יסודי החשבון המדעי, שהרי לפי הנחתו “השכל הוא פרי הנפש”, ושני עמודי העבודה, היראה והאהבה, יש להם יסוד בשכל האדם “וכפי טוב השכל כן תהיינה האהבה והיראה ושלמותן, ובו תהיה העבודה נכונה” (שער עמודי העבודה), ורק בכוח הדעת והשכל האדם מכיר את אלהיו, כאשר אמר הכתוב “כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי”, רצה לומר “כל מי שיהיה לו שכל מיד יכיר וידע אותי, כי בדעת אדם יכיר את בוראו ואז יעבדנו” (שם).

ואלה המחקרים, השלובים בתמונות נאמנות, המתוארות מן החיים הממשיים, ובדברי מוסר פשוטים ונכוחים, מתרשמים עמוק בנפש הקורא ומראים עליו פעולתם הנכונה. על כן נחשב “ספר הישר לרבנו תם” לאחד מספרי התוכחה היותר נאמנים ועומד בשורה הראשונה בספרות המוסרית.

________________

בתקופה זו עשה לו שם טוב בפעולתו הדרשנית רב גדול בישראל, הוא רבי משה מקוצי בעל הסמ“ג, שהיה נקרא ר' משה הדרשן, מתלמידיו של ר' יהודה החסיד. ספרו “ספר מצות גדול” נקרא גם כן בפי קצת קדמונים “ספר הדרשן” (אוצר הספרים בן־יעקב 362), אם הדרשנות הוא מעוז היהדות בכל דור ומעולם לא פסקה הדרשה מישראל, בתקופה ההיא היה צורך גדול מיוחד, צורך השעה, בדרשנים בעלי דעה ובעלי יכולת לפעול על לב העם ולחזק בקרבו רגשי הדת, שעלולים היו להחלש על ידי גוְרמִים שונים של העת ההיא. מעבר האחד התפשטות הדעות הפילוסופיות בין יהודי פרובינציא וספרד ו”בקשת טעמי המצות", שבאה בעקבן, ומעבר השני דרשות הנזירים הקטולים, שסבבו בעירות ללכוד בחרמם את קלי הדעת מקרב היהודים ולהכניסם תחת כנפי הכנסיה הנוצרית – כל זה העמיד בסכנה את שלמות הרגש הדתי והביא לידי הקלת ראש בכמה מצוות מעשיות, וכתולדה מוכרחת נפגמה גם טהרת המשפחה, וכמה מיהודי ספרד לקחו נשים נכריות. ודרוש היה אפוא, איש בעל השפעה יתרה ובר סמכא, שיאצל מרוחו על בני דורו להרמת קרן הדת ולחזוק הרגש העברי. ואיש כזה היה רבנו משה מקוצי.

לעת כזאת הופיע הר“מ מקוצי ממרכז התורה התלמודית מצרפת, ששם תפס מקום חשוב בין בעלי התוספות, ובא לספרד לחזק מוסדי הדת. במשך כמה שנים היה סובב מעיר לעיר ומשמיע את דברי מוסרו באזני בני אמונתו, כמו שמספר בעצמו (עשין סימן ג') “ובשנת תתקצ”ו הייתי בספרד להוכיחם”, והלאה יאמר: “ובתחלת אלף (הששי) היתה סיבה מן השמים שאסובב בגליות ישראל להוכיח”. וחפצו הצליח בידו, כי דרשותיו נתקבלו על לב שומעיהן ותעשינה פרי. הרבה מאלה, שהמצוות המעשיות, כמו תפלין, מזוזות וציצית, היו רפויות בידם, חזרו בתשובה וקבלו על עצמם לקיימן (שם, ועיין “שם הגדולים”) ואלה שנשאו נשים נכריות הוציאו אותן (סמ“ג לאוין קי”ב). מתוך התוכן של דרשותיו נראה, עד כמה רחבה ומקיפה היתה השקפת־העולם של הדרשן הנעלה הזה. עיניו היו פקוחות על חיי בני עמו הפרטיים והכלליים, ושקד על תקונם, ולבו היה רחב להבין ולהקיף תעודת ישראל, שכל עיקרה להיות כדאי לשם “עם סגולה” במעשיו המתוקנים ברוח האהבה האנושית וכבוד הבריות ולהתאמץ ביחוד, כי מתוך מעשיו ומנהגיו הטובים עם עמי הנכר יתקדש שם שמים על ידו, כי בשביל חלול שמו של ישראל על ידי מעשיו המקולקלים מתחלל שם ה', שבחר לו את ישראל לעם. וכה יאמר בספרו (עשין סימן ע"ג) “ואני דרשתי לגליות ישראל, כי המשקרים לגוים וגונבים מהם המה מחללי השם, כי גורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, הפך מן הכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג', י"ג). בני ישראל צריכים להיות גדורים בתאוות החומר ולשמור את האמת, שהוא חותמו של הקב”ה. כשתגיע שנת הגאולה ישמחו גם העמים כלם, כי עם בחר לו יה הוא עם האמת והצדק, ואם איש ישראל מרמה את הנכרים, הלא ישחקו ויאמרו השם בחר לו עם של רמאים וגנבים".

דברים נעלים וברורים כמו אלה מעידים על אומרם, שרגש לאומי נעלה היה מתנוסס בלבו ואהבת הצדק היתה נר לרגלו בפעולתו הדרשנית, ולכן לא היה כזורע על צחיח סלע, ודבריו שיצאו מלב טהור נכנסו אל לב השומעים ועשו פרי.

______________

עם התגלות ספר “הזוהר” (“מדרש דרבי שמעון בן יוחאי”) באמצעות המקובל ר' משה בן שם טוב די ליאון (מת ה“א ס”ה) נפתח מקור ברוך לדרשה העברית.

עקרי הקבלה תופסים מקום נכבד ביותר בספרות ישראל העתיקה ונקדשים בקדושה של מעלה אצל גדולי האומה מקדמת דנא, כמסורת קדומים וחכמה עליונה, שיסודתה בהררי קודש. במשנה וגמרא נזכרים מעשי בראשית ומעשי מרכבה וסתרי תורה, שהחכמים לא היו דורשים בהם ברבים, אלא היו מוסרים רק ליחידים בודדים ראשי פרקים מהם, באם התלמיד היה “חכם ומבין מדעתו” או “לאב בית דין ולכל מי שלבו דואג בקרבו”, ורבי אלעזר לא היה זוכה לשמוע מעשי מרכבה מפי ר' יוחנן, כי עדיין לא היה זקן בשנים (חגיגה י“א ב', י”ג א'). ומסופר בגמרא, (שם י"ד ב') על דבר ארבעה מחכמי ישראל, שנכנסו לפרדס החכמה העליונה: בן עזאי ובן זומא, אחר ור' עקיבא. בן עזאי הציץ ומת – עליו הכתוב אומר “יקר בעיני ה' המותה לחסידיו”, בן זומא הציץ ונפגע – עליו הכתוב אומר “דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו”, אחר קצץ בנטיעות, ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

והוראת “מעשי בראשית” לפי באורו של ר“ת (תוספת חגיגה י"א ב') הוא שם מ”ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שלאחריו, ולפי באורו של הרמב“ם (למשנה זו) הוא “החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלת המציאות”. ו”מעשי מרכבה" היא “חכמת אלהות, שהוא הדבור בכל המציאות ובמציאות הבורא, בידיעתו ותאריו, וחיוב כל הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק ומה שיהיה אחר המיתה”. והכניסה לפרדס, לפי תשובת רב האי גאון (תשובות הגאונים צ"ט), משמעה: המאמצים לצפות במרכבה ולהציץ בהיכלות של מלאכי מרום “ורבי עקיבא היה יותר שלם מכולם, כי הציץ כהוגן וצפה כראוי והכילה דעתו אותן גבורות ובהלות ונתן לו הקב”ה חיים, וכל דבר שצפה חשב בו מחשבה נכונה בדעת נכוחה“. אבל כל בני־תמותה חלושי השכל מתוך חקירות במופלא מהם מסכנים את עצמם להטרף בדעתם או לצאת לכפירה ולתרבות רעה. אף על פי כן נכתבו ספרים בענינים הנוראים הללו, כמו “ספר יצירה” שכתבו ר' עקיבא ומיחסים אותו בקבלה לאברהם אבינו (והרמב"ן עשה עליו פירוש). ר' נחוניא בן הקנה כתב “ספר הבהיר” ור' ישמעאל – “פרקי היכלות”. ואין ספק כי נכתבו עוד ספרים בחכמת הקבלה ונאבדו במשך הזמן, כי בהיות תכנם מובן רק ליחידי סגולה אפסו ביחד עם היחידים הללו (עיין כוזרי ד' ל"א). והרמב”ם (מו"נ א‘, ע’) בעמדו על הסבה לחסרון ספרים בעניני סתרי תורה, אומר: “אבל היו מקובלים מפי יחידים ברורים ליחידים ברורים, כמו שבארתי לך מדבריהם אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ וחכם חרשים (חגיגה י"ג א'), וזה היה הסבה להפסק העקרים הגדולים ההם מאומתנו”. ומובן, כי מסירתם של סתרי תורה היתה תלויה במצב המושכלי של הדור והתכונה הרוחנית של בני אדם, כמו שמצינו כעין זה בגמרא (קדושין ע"א א') “תנו רבנן בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים”. ו“שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרים אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות וכל היודע והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא”. ועיין מורה נבוכים א' ס"א, כי אותם “השמות” אינם אותיות ריקות מכל מחשבה, אלא הם כוללים מדע אלהי, והאנשים הפריצים, שנתרבו בעולם היו משחיתים בהם האמונות, ולפיכך שללו מהם ידיעתם.

וכל אותה הספרות של “חכמת האמת” מוקפת חומה של רזין דרזין ומכוסה בערפלי הסוד בפני העולם החיצון.

גם הזוהר אינו “מגלה סוד”, מהיותו בעצם הכל־בו של הקבלה בכל עומק רעיונותיה ובהמון צדדיה השונים. אבל הסגנון והסדר של הספר מקרבים אותו במדה ידועה אל החוגים הרחבים של בני תורה, שאין להם עסק בנסתרות, כי לפי התכנית של הזוהר, הרי הוא ספר מבאר את התורה ומסודר לפי פרשיות התורה, ואפשר ליחסו לסוג מדרש התורה על דרך הפרד"ס, ובאמת נקרא בשם “מדרש דרבי שמעון בן יוחאי”. ובפועל יש בו כמה דרושים מובנים לכל בר שכל. בצד צרופי מושגים עמוקים וענינים דקים רוחניים, הנעלמים בתכלית ההעלם, ואינם נתפסים כלל במחשבת אנוש בדרך הסלולה, דרך ההגיון וחשבון השכל, אתה מוצא בו גם דרושים נאים ורעיונות נעלים, מפיקים מוסר היהדות במדה היותר גבוהה, והמה פשוטים בסגנונם ונוחים להבנה לכל מבקש דעת ושוחר תושיה.

למשל, כדי לחזק הרעיון המוסרי עד כמה גדולה מדת ההשתתפות בצער הבריות עד כדי בקשת רחמים עליהם בשעת צרה, מביא הזוהר השוואה מודרגת כזו בין נח, אברהם ומשה. “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אמר ר' יהודה מי ראה (מאן חמא) אב רחמן (אבא דרחמנותא) כאברהם. בנח כתיב “ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' עשה לך תיבת גופר” ושתק ולא אמר ליה מידי ולא ביקש רחמים על בני דורו, אבל אברהם בשעה שאמר לו הקב”ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אמר ר' אלעזר אפילו אברהם לא עבד שלום כדבעי, נח לא עביד מידי לא הא ולא הא, ואברהם תבע מדת הדין כראוי, שלא ימות זכאי עם החייב, וכיון שלא מצא עשרה צדיקים הסתלק, ולא ביקש רחמים בין כך ובין כך. אבל מי עבד שלום כיאות, הרי משה. כיון שאמר ליה הקב“ה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו וגו' מיד מה כתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו' עד דאמר אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ואף על גב דכלהו חטאו לא זז משם עד דאמר ליה “סלחתי כדבריך”. ברם לא היה בעולם איש מגין על דורו כמשה, והוא אמנם רועה נאמן” (דאיהו רעיא מהימנא!).

הרעיון האמתי, כי היסורים שבאים בידי אדם קשים ביותר מן היסורים שבאים בידי שמים, מפני שמכת אויב אנושה לא תוכל להרפא, אבל מוסר השם הוא לתכלית טובה (וכבר בקש דוד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה) – מכניס הזוהר בספור התורה ממאורע של יוסף ואחיו. מקשה הזוהר, איזו תועלת היתה לראובן, כי השפיע על אחיו להשליך את יוסף הבורה, שגם שם היתה סכנת מות מנחשים ועקרבים? ומתרץ, כי מוטב היה לראובן שיפול יוסף לבור של נחשים ועקרבים ולא ימסר בידיהם של שונאיו, מפני שמיד נחשים ועקרבים עדיין אפשרית הצלה דרך נס, ולכך אמר “למען הציל אותו מידם”, כל מגמתו היתה לחַלץ אותו מידם, כי כאשר יהיה ברשותם, אזי בודאי לא תהא לו תקומה.

הסבה, שהמרגלים הוציאו דבת הארץ רעה מבאר הזוהר, כי חששו כאשר יכנסו ישראל לארץ, אזי יסירום מהיות ראשים וימנו אחרים במקומם, כי רק במדבר זכו להיות מנהיגים, אבל לא בארץ הקדושה.

ולפעמים מכניס הזוהר הוראה דרושית בפסוק, ומזה יוצא מוסר השכל נאה ביותר. לדוגמא: “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” הוא מבאר כך: “אין שבח לאדם שעושה תשובה רק בימי זקנתו בשעה שמטבע מצבו הגופני כבר אינו יכול להיות בעל עבירה ופועל רע, אלא מפני שיבה תקום” – קודם שבאה לך השיבה “תקום” בתשובה, ואז “והדרת פני זקן” יהא לך הידור ושבח לימי זקנתך, וגם שלמה אמר: “וזכור את בוראך בימי בחורותיך”.

ניצוצי דרשות כמו אלה יש הרבה בספר הזוהר. אבל בעיקר הוא מלא ענינים נעלים, נוגעים לכל מושגי הרוח מעולם האמונות והדעות, וביחוד לכנסת ישראל, לתורה ומצוות, לתכונתו של היהודי ותקוותיו בעתיד, וכל רעיון מן הזוהר משמש חומר יקר אצל הדרשנים והמוכיחים לקשט בו דרשותיהם. ולאו דוקא בספרי המקובלים והחסידים, אלא גם בספרות הרבנות בכלל תופס הזוהר מקום חשוב ביותר, והוא נערץ ונקדש במדה נשגבה בהיכל המחשבה הישראלית מאז הופיע בעולם ועד היום. וגם אלה מחכמי ישראל הגדולים (כמו הגר"א מווילנא ותלמידיו), שלא היו נותנים ערך ל“קבלה המעשית” ולא הכירו כל כך בחשיבות המקובלים המאוחרים, היו מעריצים ומקדישים את “המדרש דרבי שמעון בן יוחאי” וראו בו נזר החכמה האמתית, ודבריו היו להם ליסוד מוסד בעקרי היהדות. “הזוהר הקדוש” הונח ליסוד ומקור בספריהם. ביחוד ראוי לשים עין על הספר הקדוש “יסוד ושורש העבודה” להרב המופלג בחסידות ר' אלכסנדר זיסקינד מהרודנא (שחי בדורו של הגר“א – מת תקנ”ד), כדי להוכח עד כמה גדל ערכו של הזוהר בעיני גדולי החכמה והיראה בליטא. ספר זה, שנתקבל לאחד מן המעולים בספרי יראים, מיוסד כולו על הזוהר, ולפי לשונו של המחבר “המאמרים של ספר הזוהר הקדוש והתקונים המה קנה המדה למדות ישרות יותר מכל ספרי מוסר ותוכחה, ומה גם שאף קדושת לשונו תעלה מרפא ארוכה להיות סגולה לתקון הנשמה, אף כי לא יבין לשון ערכה”.

ברם סגנון הזוהר מרומם, מלא פיוט נשגב, שאין למעלה הימנו ליופי ותפארת. וכל רעיון מן הזוהר הוא באמת אבן יקרה למלא בה משבצות הדרושים והמוסרים. ובפועל גדולה השפעתו של הזוהר על הדרשה, והחשובים שבספרי הדרוש יונקים לשדם ממאמרי הזוהר, שהמה מוסיפים לוית חן על הסגנון ומכניסים טעם לשבח בעצם הדרשות.


פרק ששה עשר    🔗

רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א). – רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש). – רבי יעקב ב"ר אשר (בעל הטורים). – יהושע בן שועיב. – רבנו בחיי מסרקוסטא וספריו “מדרש רבנו בחיי”, “כד הקמח”, “שלחן ארבע”. – רבי יצחק אבוהב הספרדי וספרו “מנורת המאור”. – ר' לוי בן גרשום (הרלב"ג).


תקופה רבת הערך של המאה הראשונה לאלף הששי, שהולידה כמה וכמה אנשי מופת, גדולי התורה והמדע, שעשו להם שם עולם בספרות ישראל, לא היתה עניה גם בכשרונות של דרשנות. “הראשונים”, כמו הרשב“א, הרא”ש, רבנו יעקב בעל הטורים ותלמידיהם בודאי הפיקו תועלת מהשפעתם על העם, להשמיע קולם בדברי מוסר ולדרוש תורה ברבים. והספרים, שחברו במקצוע אגדה ודרוש, כל אחד כפי טעמו, המה פרי ההטפה שבעל פה. ומן הספרים הללו יש שהגיעו לידנו בשלמותם ויש שבא זכרם בספרים שונים ובעצמם לא זכו לאור הדפוס.

רבי שלמה בן אדרת מברצלונה – הרשב“א – (ד“א תתקצ”א – ה"א ע'), מלבד חדושיו על התלמוד ותשובותיו, הנוגעות לכל מקצועות ההלכה, חבר גם ספר מיוחד על הדרשות, ותלמידו רבנו בחיי בדרשותיו על התורה סוף פ' חקת מביא ענין דרושי “כמו שפירש הרב הגדול מורי רבי שלמה נ”ר בפירוש ההגדות שחבּר”. והרב הכותב ב“עין יעקב” מביא כמה ענינים חשובים מפירוש הרשב“א על ההגדות. וב”עין יעקב" דפוס ווילנא נאספו כמה באורים של הרשב“א להגדות מיוחדות, וגם ב”חדושי הגאונים" שם מובאים חדושים בשם הרשב“א. בשנת התרכ”ג נדפס בברסלוי קונטרס קטן בשם “פירושי אגדות להרשב”א" ביחד עם ה“מאמר על ישמעאל שחבר על הדתות והוא כסיל שדבר אף על דתנו השלמה” מאת הרשב“א, ונספחו ל”תולדות הרשב“א וספריו” מאת הד“ר פרליס. באורי הרשב”א מלאים רוח חכמה והגיון ובאים להצדיק אגדות ידועות ולהסיר מעליהן תלונות שונות הבאות רק בדרך ההבנה השטחית של תוכן האגדות.

_______________

רבי אשר בן יחיאל – הרא“ש – (ה“א י' – ה”א פ"ח) חבּר גם כן פירוש על התורה ובעל “שם הגדולים” כותב, ששמע מאדם גדול, שראה את פירוש הרא”ש על התורה בכתב יד.

רבי יעקב בן רבי אשר – בעל הטורים – (ה“א מ' – ה”א ק) חבּר פירוש גדול דרושי על התורה, והגימטריאות שנדפסו בחומשים הן רק חלק קטן ממנו. פירושו זה מלוקט ברובו מפירוש הרמב“ן וגם מפירושי ר' יוסף קמחי ואביו הרא”ש, והמחבר משבח ביחוד פירוש הרמב“ן, שהוא “ים גדול ורחב ידים” “נחמד הוא למשכיל ותאוה לעינִים” והוא החיה רוחו והעיר אזניו לשמוע בלימודים. חבורו זה של בעל הטורים היה נמצא בכתב יד קרוב לחמש מאות שנה ובפעם הראשונה נדפס בזאלקווא בשנת תקס”ו ובפעם שנית בהנובר בשנת תקצ“ט ובפעם שלישית בווארשא בשנת תרמ”א. ובעל שם הגדולים כותב, כי כתב־היד נמצא בעיר מנטובא “ונכתב בעיר קדשנו ירושלים על ידי הסופר יצחק בר' יוסף ממלכות פורטוגל בשנת חמשת אלפים קמ”ט“. הרמזים והגימטריאות נדפסו בספר מיוחד בוויניציה בשנת ש”ד. בהקדמת חבורו אומר בעל הטורים, כי הרמזים והגימטריאות שחבר אינם אלא פרפראות להמשיך את הלב.

רבי יהושע בן שועיב (חי בסוף המאה הראשונה לאלף הששי), תלמיד הרשב“א ורבו של ר' מנחם בן זרח בעל “צדה לדרך”, חבּר ספר דרשות על התורה כסדר הפרשיות ונדפס בקונסטאנדינה בשנת רפ”ב, בדרשותיו פ' בשלח ופ' ויקרא ראשון לפסח הוא מזכיר את רבו הרשב"א.

________________

רבנו בחיי בן אשר מסרקוסטא בספרד (נולד במחצה הראשונה של המאה הראשונה לאלף הששי–מת ה"א ק'), תלמידו של הרשב“א, חבּר ספר דרושי גדול הכמות והאיכות על התורה ונקרא בשם “מדרש רבנו בחיי”. על כל פרשה שבתורה הוא מאריך בפירושים “על דרך הפשט”, “על דרך השכל”, “על דרך ה' “, והעיקר “על דרך המדרש”, כי מטרתו “שהדור יעפי התלאות ידרשוהו בשבתות ובו ינוח לבם מרגזם ומעצבם, ישישו וישמחו כל מבקשיו, זה דור דורשיו” (הקדמה). מבוקשו של הדרשן רבנו בחיי “שיהא ספרו כולל תורה ומדות”, ולכן הוא “פותח כל פרשה ופרשה מספר חמודות”, הוא ספר משלי, ומבארו מפירושו של רבנו יונה מגירונדי לספר משלי, ומפליא אותו ביותר ואומר עליו, כי “יקר חבורו מזהב וכל פנינים”. ולפירושו הוא משתמש “במבחר דעות הראשונים הרבנים האדירים” רש”י, רבנו חננאל, הרמב”ן (עיין הקדמה), אבל אנו מוצאים בו כמה ענינים בשם הרבה חכמים אחרים שקדמו לו, כמו רבנו סעדיה גאון, ר”א אבן עזרא, הרמב"ם, וגם בשם ספרי חכמה שונים. בפרשת וישלח הוא מעתיק ענין שלם מן חבור על שיר השירים בלשון הגרי מאת “פילוסוף אחד מחכמי תורתנו מעיר שיבילה”.

מלבד דברי מוסר, שבאים קודם כל פרשה ופרשה סמוכים על פסוק אחד ממשלי, עוד יש בו כמה ענינים יפים, שמוציא רבנו בחיי במוסר ודעות מתוך ספורי התורה ומצותיה. למשל בפרשת וישלח על פסוק “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש” הוא אומר: “זאת שאלת הצדיקים מאת השם, לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד, שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדו, וידוע, כי נטיית האדם אחר בקשת המותרות גורמת לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא ה' ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במועט ושלא יתאוה המותרות ויטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המלך ע”ה (משלי ט"ו) “טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו”, והביא לזה “אות ועדות ומופת” הכתוב שאחריו “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו” (שם) ואומר “כי ייטב לבני אדם המעט בחברה שתנעם להם יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים”. וכה הוא הולך ומאריך הלאה בדרוש בשבחה של מדת ההסתפקות. בפרשת תרומה על הפסוק “ועשית שלחן עצי שטים” הוא דורש בדבר שלחנו של אדם שמכפר עליו, “כשאדם טוב עין מטיב ומאכיל העניים”, ואומר, כי “מנהג חסידים שבצרפת, שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות, כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו, כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה, שהוא מיטיב על שולחנו, ולכך אמרו רז”ל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו“. בפרשת קרח הוא מדבר על מדת הקנאה “שהיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה”, והולך ודורש דרוש שלם בגנותה של מדה זו. יש במדרש רבנו בחיי גם כמה דרושים “על דרך הקבלה” בשם “חכמי האמת”, וביחוד מובאים בו הרמזים של הרמב”ן.

הספר “מדרש רבנו בחיי” הוא קובץ גדול של דרושים יקרים ורעיונות נעלים על כל התורה, ונתקבל כאחד הספרים העיקריים במקצוע מדרש התורה בדרך הרעיון ההגיוני.

רבנו בחיי חבּר עוד ספר נכבד בשם “כד הקמח”, ובעל “צמח דוד” קורא אותו בשם “ספר הדרשות”. הספר הזה כולל בתוכו ששים דרשות, ולכל דרשה ודרשה נושא מסוים, מצוה או מדה, והדרשן סדר את הדרשות לפי סדר אלפא ביתא, כמו: אמונה, אהבה, אורחים, אֵבל, בטחון, ברכה, בית הכנסת, גזל, גאוה ועוד. בכל דרשה מביא הדרשן פסוקים מכתבי הקודש ומאמרים מן התלמוד והמדרשים בנוגע לברור הנושא של אותה הדרשה, והולך ומשלב את הפסוקים והמאמרים השונים בדרושים יפים ורעיונות מצוינים משלו.

מעלה יתרה יש להספר “כד הקמח”, כי שורר בו סדר נפלא. כל דרשה מוגבלת רק בבירור של נושא אחד, ואין הדרשן יוצא מגבול של אותו הנושא לענין אחר. הרצאת הדברים שונה היא מסגנון פירושו על התורה, כי אינו סומך את דבריו על הדרשנים שקדמו לו ואינו מביא דעות של חכמים בענין הנדון, אלא הוא מבסס את דבריו רק בכתובים מן התורה ומאמרי התלמוד והמדרשים, והוא מברר כל מושג ומושג של נושא המאמר לגדריו השונים, ומבאר את ערכה של אותה המדה או המצוה בכל מקצועות חיי הפרט והכלל, והכל בדברים ברורים ובסגנון נוח וקל, ולכן שורה על כל הספר רוח של עצמיות הרעיון, בלי השתלבות של דברים מן החוץ ובלי קישור של רעיונות ובאורים זה בזה.

כפי שנראה מתוך הקדמת הספר, היתה להמחבר בסדור הדרשות באופן כזה מחשבה להועיל להדרשנים, כי יהיה בידם קובץ של דרשות ופסוקים ורעיונות לפי המושגים השונים, מסודרים על פי אלפא ביתא, כדי שיוכל כל דרשן למצוא בכל עת את המדרש או הפסוק והרעיון הדרוש לו לדרשתו “ויעפי הגלות והצרות ימצאו בו מנוח”, כי בני דורו עמוסי התלאות “בארץ נחלי דרשות ואגדות ימצאו נחל עיונים ומנוחות שאננים” וגם המעיין הפרטי “ימצא כל מצוה וכל מדה באות מיוחדת”.

הספר “כד הקמח” מסוגל עוד היום להיות ספר שמושי בשביל הדרשנים, כי אמנם נכבד הוא בין המיוחדים שבמקצוע זה בספרות הדרוש.

רבנו בחיי חבּר עוד ספר “שובע שמחות” על איוב (נדפס באמשטרדם תקכ"ח) וספר “שלחן ארבע” על הלכות סעודה על פי מוסר וקבלה (נדפס ביחד עם “כד הקמח”). ויש סוברים, שהוא המחבר של הספר “האמונה והבטחון”, שמיחסים אותו להרמב"ן (עיין ספר “כנסת ישראל” לפין).

______________

בתקופה זו חובר הספר המפורסם “מנורת המאור” להדרשן רבי יצחק אבוהב הספרדי (חי בסוף המאה הראשונה לאלף הנוכחי).

המחבר לקח על עצמו את העבודה של סדור אגדות התלמוד והמדרשים לפי הענינים הנוגעים לתקון המדות ומקצועות המוסר השונים ולקבצם לספר אחד, “לפי שההגדות מפוזרות בתלמוד, ועל ענין אחד נכתב קצתו במקום אחד וקצתו במקום אחר ויגעים בני אדם מלבקשו בכל מקומותיו” (הקדמה). והאגדה, לפי דעתו, היא יותר נחוצה בשביל שכלול רוח העם מן ההלכה, כדגרסינן (חגיגה י"ד): “כל משען לחם אלו בעלי תלמוד וכל משען מים אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים”, ו“כמו שהאדם במזונו צריך פעמים ביום הלחם והרבה פעמים המים לקיום גופו בבריאות, כן לקיום הנפש צריך מעניני המצוות בזמנים ידועים ומעניני האגדות בכל עת, לפי שהם צריכים לשניהם להתמיד הנפש ולקיום הגוף” (שם). ומתאונן על בני דורו, כי עזבו את האגדות ואין איש מכיר בערכן, “מניחין אבנים טובות ומרגליות ומוציאין ימיהם בקושיות של עדיות והוריות, פלפול ההלכה ועמל בתורה ללחום ולצבא צבא על דברי ר' עקיבא ובהויות דאביי ורבא”. לפי דעתו “נאה לתלמידים, על דבר ה' חרדים, בראשיתם ובתחלתם לפלפל את שכלם, אך לא טוב להם להוציא בזה כל ימיהם ולעזוב אחר גום האגדות, התעודות והסודות, המשלים והחידות, אשר הם מזהב חמודות, חכמות עליונות וברות, נעלמות ונבחרות, אמרות ד' אמרות טהורות”. ולזאת הוא רואה במלוי חסרון זה תעודה גדולה, שזכות הרבים תלויה בה. ומרוב ענותנותו הוא אומר, כי לא חבר את הספר להתגדל ולקנות שם, אלא “כדי שיהא לזכרון בין עיני להגות בו ולחקור עליו ממה שאוכל בקוצר דעתי כעור הממשש בדברים הנעלמים הכתובים בו וגם לעיין בו בקוצר ובלי עמל כשאצטרך לדרוש ברבים”.

את החומר הרב של האגדות הוא סדר בשבעה חלקים, שקרא להם “נרות”. כל “נר” מתחלק לכללים וכל כלל לחלקים, וכל חלק לפרקים. את החיים המוסריים של איש המעלה מחלק רבי יצחק אבוהב לשלשה עקרים: סור מרע, עשות הטוב ובקשת השלום. המדרגה הראשונה בהשתלמות המוסרית היא “סור מרע”, אבל כשישאר האדם עומד רק על המדרגה הזאת “ישאר כבהמה, שאינה חוטאת ואינה צודקת”, על כן צריך האדם לעשות הטוב בעיני ה' ולקיום המצוות, וזוהי המדרגה השניה: “ועשה טוב”. ולפי ש“האדם מדיני בטבע” ותועלת הכלל האנושי מחייבת התאחדות האישים הנפרדים לחברה אחת, צריך האדם לבקש שלום לזולתו “כדי שיהיה שלם בכל ויסייע לאנשי המציאות”, וזוהי המדרגה השלישית בדרך ההתפתחות המוסרית: “בקש שלום ורדפהו”.

שלשת העיקרים הללו משמשים לרבי יצחק אבוהב תכנית לספרו. בתחלה הוא מבאר פחיתות ערכם של הקנאה, השקר, הלצנות וכדומה מן המדות המגונות, ואחר כך מברר את גודל הערך של מצוות התורה והמועדים, וביחוד הוא מאריך במצות חנוך הבנים ותלמוד תורה, ובסוף מבאר את הענין של בקשת שלום ואהבת חברים, עניני דרך ארץ והנהגות טובות, כדי שיהיה האדם אהוב למקום ולבריות.

כל ענין וענין הוא מבסס במאמרי התלמוד והמדרשים, המובאים אצלו בלשונם ובשם אומרם ובציון מקורם. עיקר עבודתו, כאמור, היא לקבץ את האגדות המפוזרות לספר אחד ולסדרן לפי הענינים השונים. אבל כשרון מרובה וכוח של יצירה עצמית הכניס הדרשן בעבודתו זו, עד כי אין לו כלל להספר אופי של קובץ מדרשי אגדה, אלא יש לו חשיבות של ספר שלם בפני עצמו. ביחוד השכיל הדרשן ר' יצחק אבוהב לחבר את האגדות השונות לענין שלם אחד על ידי פתיחותיו וחתימותיו היפות לכל פרק ופרק, וכל האגדות מוסבות אצלו משבצות של רעיונות ודברים מחוכמים, הנוגעים לאותה המדה או המצוה, שאליה שייכות אגדות הללו. כמה ענינים ורעיונות עמוקים לקוחים מספרי הרמב“ם וביחוד מן הספר “מורה נבוכים” וגם מספרי הרמב”ן, והמחבר מביא על פי רוב את הדברים בשם אומרם. סגנונו של הספר הוא נלבב ויפה, קל ונוח לקריאה בשביל ההמון.

_________________

הספר “מנורת המאור” הוא אוצר גדול לתורת המדות, הכלולה בספרות התלמודית והמדרשית. שלש מאות ושלשים ושבעה פרקי הספר כוללים בתוכם כל המאור שבתורה ומקיפים כל פנות חייו הרוחניים של היהודי במובן הפרטי והכללי, כי בהם נקבצו כל מבחר המאמרים והאגדות, הנוגעים למנהגי היחיד והצבור, לחיי היהודי הפרטי ולחיי האומה הישראלית בעבר, בהוה ובעתיד.

אבל ערך מיוחד יש לספר זה, מהיותו שונה בתכניתו מן הספרים שקדמו לו במקצוע האגדה ותורת המדות. ישנם מאספי אגדות, כמו המדרשים והילקוטים, וישנם ספרי מוסר, דעות ומדות, מיוסדים על האגדות, והדרשן ר' יצחק אבוהב השכיל לעשות צמד יפה משני סוגי הספרות הללו בספר אחד. רבנו בחיי אבן פקודא, למשל, ברא שיטה מיוחדת ב“חכמת המצפון” ונתן הרצאה שלמה של תורת מוסר היהדות בספרו “חובות הלבבות”, אבל לספרו יש אופי של מחקר דתי, מיוסד על כתבי הקודש וקצת על מאמרי אגדה. העיקר כאן הוא הרעיונות של המחבר עצמו, והכתובים והאגדות טפלים להם ובאים רק לבסס את הרעיונות הללו. הרמב“ם ב”ספר המדע" שלו הכניס כל המאור שבתורת התלמודים והמדרשים בנוגע למדות ודעות בני אדם, אבל מתוך הסגנון וההרצאה אינו ניכר כלל המקור, שממנו נובעים כל אותם הדברים והרעיונות הנעלים, ובשביל זה, כידוע, עורר הרמב“ם על עצמו תלונה מצד חכמי דורו, עד כי בא בעל “כסף משנה” והראה מקורם של הדברים. ובאופן זה הספר על פי חיצוניותו עושה רושם של ספר מיוחד בפני עצמו, שלכאורה אין לו שייכות כלל לאגדות התלמוד. אבל תכניתו של הספר “מנורת המאור” אחרת היא לגמרי. חומר רב של אגדה נקבץ ונסדר בו לפי המושגים השונים של עניני מוסר, מדות ודעות בלשון האגדה וסגנונה כמו שהיא כתובה במקומה בלי שום שנוי כלל. וכשאתה מעיין בספר זה אתה מרגיש את עצמך בסביבה של הדרשה התלמודית במקורה הראשון, והנך קולט אל נפשך זיו האגדות באופן ישר מתוך דבריהם של דרשני התלמוד, התנאים והאמוראים עצמם: אמר ר' יוחנן, אמר ר' יהושע בן לוי, אמר ר' שמלאי… והדרשן אבוהב בא רק בבחינת מנהל ומורה דרך, סולל לפניך נתיבה ב”ים התלמוד" ומישר בסבכי האגדות מסילה לכל אותם גנזי הרעיונות הנעלים של הנימוס האנושי הכלול בתורת ישראל.

וזוהי כל חשיבותו של הספר “מנורת המאור”, כי הוא כולל בתוכו שיטה שלמה במוסר היהדות, ערוכה מחומר מסודר של האגדות ודרשות חכמי התלמוד כמו שהן במקורן, והמחבר הכניסן במסגרת קצרה של דברי חכמה ומוסר משלו, הנותנת לחבורו צביון של ספר המדות שלם ומשוכלל.

רבי יצחק אבוהב בהקדמתו לספר “מנורת המאור” אומר, כי חבורו נועד לדרוש בצבור, והמנורה שלו תאיר לקטנים, לנערים ולזקנים, לשלמים ולריקנים, לאנשים ולנשים. ובאמת זכה ספרו להיות לספר עממי ולהתחבב על כל שדרות הצבור העברי. במשך שש מאות שנה משמש הספר “מנורת המאור” ספר מקרא ועיון בשביל בעלי הבתים בני תורה ומקור נאמן לדרשנים ללמוד ולדרוש דברי מוסר ותוכחת חיים לפני העם, ובהרבה קהלות בישראל ישנן חברות מיוחדות ללמוד “מנורת המאור”. ובשביל הנשים שאינן מבינות עברית נעתק הספר ללשון יהודית המדוברת והיה להן למקרא בשבתות.

_______________

החכם רבי לוי בן גרשון – הרלב“ג (ה“א מ”ח–ק"ל) – חכם גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בעל דעה רחבה בכל פנות החכמה הטבעית והוגה דעות על פי חוקי ההגיון והעיון השכלי המדויק – הכניס למקצוע הדרשה העברית אוצר בלום של חומר מהמין המשובח ביותר. בפירושיו לכתבי הקודש הפליא לעשות דבר חדש, שלא קדמהו שום מפרש התנ”ך מעולם. הוא בקש טעם לספורי התורה ועמד על תכליתם, למה ביחד עם מצוות וחוקים, עקרי האמונה בה', דעות ומוסרים, הבאים לתקן חיי האדם, באים בתורה גם ספורים מחיי האבות והאנשים הקדמונים ומהקורות את עם ישראל באופנים שונים? ומצא, שהספורים הללו אמנם נועדו ללמד את העם מוסר השכל בדעות ומדות. הנסיון הממשי של בני אדם, מאורעותיהם, מנהגיהם ותולדותיהם, הוא ספר המדות היותר בהיר ותורה חיה, המבליטה את הטוב ואת הרע, את האמת ואת השקר, את היופי ואת הכעור שבחיים. בהקדמתו לפירוש התורה הוא אומר: “הנה יצאה התורה ידי חובתה במה שספרה לנו ספורים מהקדמונים המפורסמים בשלמות בעניני מנהגיהם להיישירנו ללכת בעקבותיהם, וספרה לנו גם כן קצת המעשים המגונים, כדי שנברח מעשות אלה המעשים”.

ומתוך השקפה זו מביא הרלב“ג בסוף כל פרשה בתורה ונביאים רשימת “התועליות” היוצאות מתוך ספורי המקרא. ו”התועליות" נוגעות למדות הנפש, לדעות והנהגות של הכלל והפרט. בעצם הדבר מיצוי “התועליות” מתוך ספורי התנ“ך בפירושו של הרלב”ג הוא כעין “סך־הכל” גמור במדות ודעות מכל הכתוב בפרשה, והרלב"ג אינו קמצן בדברים ומבאר הכל בבהירות יתירה. זוהי באמת יצירה ספרותית נשגבה, המהווה פרק חשוב בתורת המוסר הישראלי, הנובע מן המקור הראשון, מתורת ישראל, שכל עיקרה הוא תקון המדות והדעות לאושר החיים החברתיים של בני אדם.

הרלב"ג חבּר כמה ספרים יקרי ערך. בהקדמתו לפירוש התורה הוא אומר, שהסכים לחבר שני חבורים גדולים תלמודיים על המצוות ושרשי הדינים, היוצאים מהן מדאורייתא ומדרבנן וביאור על התלמוד ובראש כל מסכת המצוות הנכללות בה, וגם להעיר על תועלת ספורי התלמוד בקצור.

חבורו העיקרי “מלחמת ה' “, המיוסד על שאלות דתיות בדרך הפילוסופיה, כמו השארת הנפש, הנבואה, הדעה והבחירה, ההשגחה וחדוש העולם, עשה לו שם גדול בישראל ובעמים. אבל הוא עורר נגדו התנגדות בחוגי הרבנים, שדעותיהם לא כדעותיו. והנה חבור “התועליות” הוא כעין פיוס למתנגדיו וכדאי הוא לבצר לו מקום גבוה בין גדולי חכמי המוסר בישראל. הדרשנים המטיפים למוסר ודעות מוצאים שפע רב של חומר הגון לדבריהם ב”תועליות” של הרלב"ג.


פרק שבעה עשר    🔗

תלאות יהודי אירופא לרגל המגפה השחורה. – אבדן הספרים בשעת צרה. – דרשות הר“ן לר' נסים מגירונדי. – הספר “מגן אבות” לר' שמעון בן צמח בעל התשב”ץ. – צרות היהודים בספרד בשנת קנ"א. – דרשות הכמרים בבתי הכנסיות של היהודים. – ויכוחים בעניני אמונה. – הדרשה הויכוחית. – ר' חיים אבן מוסה ותלונתו על מצב הדרשה בזמנו.


במאה השניה לאלף הששי מצאו את היהודים במדינות אשכנז, צרפת וספרד תלאות רבות ורעות. על מפתן המאה הזאת (משנת ק"ח) נשפך דם היהודים לרוב לרגל המגפה השחורה. המחלה הנוראה הזאת המיתה המוני בני אדם בארצות אירופה ומקרב היהודים היו המתים מעט לערך שאר התושבים. וזה היה תואנה בידי צוררי ישראל להעליל עלילות ברשע, שהיהודים משליכים אל הבארות סמי מות, בכדי להרעיל את התושבים הנוצרים, ולהסית את המון העם לעשות כלה ביהודים. ויתגודדו בני ההמון באכזריות חמה ויעשו שמות נוראות בקהלות ישראל. ויהי מספר הנהרגים והנטבחים בידי הרוצחים יותר מן המתים בנגף. ובכל משך מאת השנים הללו אין לך שנה, שלא היתה קללתה מרובה משל חברתה. צרות ומהומות שונות, רדיפות וגזרות רעות, גרושים ושמדות וכל מיני פורעניות התחוללו תכופים על ראשי היהודים. הרבה מישראל המירו את דתם מתוך אונס וכמה קהלות שלמות נחרבו מתגרת האויב.

בשעת צרה זו נאבדו מן העולם הרבה ספרים, שחברו חכמי ישראל בזמן ההוא. וגם מספרי הדרוש של אותה התקופה לא נשאר זכר מלבד ספר אחד מעט הכמות ורב האיכות, והוא “דרשות הר”ן" של רבנו נסים בן ראובן גירונדי (חי בשנות ה“א פ’–ק”מ). הספר הזה הוא קובץ של שנים עשר דרושים נאים בעניני אגדה ומחקרים ישרים במיטב הגיון. בדרשה השלישית, למשל, הוא שואל למה נברא משה רבנו, אבי הנביאים, במום גופני (כבד פה וערל שפתים) הפוגם מתנת הדבור, שהוא יתרון האדם על בעלי החיים? ובאמת החכמים מרחיקים היות למשה מום גופני כלל: “והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה” קרא ליה ילד וקרא ליה נער? אלא הוא ילד וקולו כנער. אמר ליה ר' נחמיה אם כן עשית למשה בעל מום? (סוטה י"ב) ולמה לא תמהו על היותו כבד פה וכבד לשון? ומאריך הר"ן בתשובתו בחקירה זו. ותמצית הדברים, כי בעל הלשון ממתיק בצחות לשונו גם את הדבר אשר הוא בעצם לא טוב. ומשה לגודל מעלתו בתור מקבל התורה חסר היה, על פי השגחה עליונה, אותו הכוח, כדי שיבשר ויודיע בעולם את האמת בלי כחל ובלי שרק של צחות הדבור, ומעלת התורה תהא ניכרת מצד פנימיותה, ואז יאמינו בה שומעיה אמונה שלמה. בדרשה העשירית הוא מזכיר את התלאות, שעברו על בני דורו “כי ירד רע לרוב יושבי העולם וחלו חלאים משונים, ובשנה אחת נהפך העולם יותר ממה שנהפך ונתחלף בזמן קודם במאתים שנה”.

בין החבורים המפורסמים של החכם המהולל רבי שמעון בר צמח, בעל התשב“ץ, שחי בזמן ההוא באלגיר, אחרי ברחו מן הרדיפות מספרד (ה“א ק”כ–ה’א ר') נשאר ספר חשוב, השייך לפי תכנו לסוג הספרות הדרושית, והוא הספר “מגן אבות”, באור יקר מאד על מסכת אבות. בבאור זה אין אנו מוצאים דרשות במובן הרגיל, אבל עצם הבאור למסכת זו, שכולה תורת המדות וחכמת החיים,. יש לו ערך גדול מאד במקצוע ההטפה המוסרית. ואמנם באורו מצטיין באפיו ובסדורו בין כל הבאורים הרבים למסכת אבות. הוא עושה רושם של פירוש מדעי, מתחקה על שרשי המדות והמוסרים מתוך השקפות חכמי ישראל, הכלולות בשני התלמודים והמדרשים השונים, ומלבד שהוא מבאר “מילי דאבות” בסברות ישרות ופשוטות בלי נטות הצדה כלל וכלל כדרך הדרשנים, הוא מרחיב את הלמודים המוסריים הקצרים וממלא אותם מתוך בקיאות עצומה מאין כמוה בספרות התלמודית והמדרשית, ומבאר גם “יחוס התנאים” (לשונו), בעלי המאמרים באבות, מהותם, רבותיהם ותלמידיהם וזמנם. בפרק רביעי משנה ה' הוא כותב, כי “בעון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו”ם, כדי שיעמוד טעמו בידינו ולא נבוא לידי אונס”.

ביחוד התגברו צרות היהודים במדינת ספרד משנת קנ“א. השנה הזאת היא שנת עברה וזעם לכנסת ישראל וכתובה באותיות דם ואש בדברי ימי היהודים, כי בה נגזרה גזרת שמד על יהודי ספרד. מצבם הטוב של היהודים בספרד העיר רגשי קנאה ומשטמה בלב המון העם, ובשנת קנ”א יצא הכומר הקנאי פירננד מרטין להטיף להעם בעיר שיביליא דברי שנאה ונאצה על עם ישראל ותורתו, ולדרשותיו התעורר עם הארץ, שהיתה השנאה לישראל כבושה בלבו, ויתנפל על היהודים ויעש בהם טבח נורא. משם עברו הפרעות לכמה ערים במדינות קשטיליה, ארגוניה, בלנסיה והאי מיורקה. כמה רבבות יהודים הומתו על קידוש השם, ויותר ממאתים אלף קבלו את דת הנוצרים למראית עין, ובסתר לבם נשארו נאמנים לעמם ולדתם. ואלה האנוסים סבלו יסורי הגוף וענויי הנפש מחמס האינקביזיציה, שנערכה בשביל “הכופרים” המתיהדים.

מאז והלאה היתה קנאת הדת לשיטה שלמה בכנסיה הנוצרית, והכנסת היהודים בכפיה לדת הקטולית נחשבה לתעודה רוממה אצל הכהנים ורבי המלוכה בספרד. ובתקופה הזאת החלו רדיפות וגדופים נוראים על תורת ישראל. הכומרים הקנאים סבבו בקהלות ישראל לדרוש דרשותיהם והיהודים היו מוכרחים מטעם השלטון לשמוע את דבריהם. במצות האפיפיור ערכו ויכוחים, שאליהם הוזמנו חכמי ישראל להתוכח בעניני אמונה, כדי להוכיח את צדקתה של הדת הקטולית ולרכוש לה נפשות מקרב היהודים, וברשיון המלכות חדרו הכומרים גם לבתי הכנסת של היהודים להטיף בשבח האמונה הנוצרית ולחלל את דת ישראל. והרבה עזרו לרעה המומרים, שקבלו את הדת הנוצרית לא מתוך אונס, כי אם מרצון, מתאות הכבוד והבצע. המומרים הללו היו כמתנקמים לאחיהם וילעיבו בעמם שממנו יצאו. טפלו אשמות על עם ישראל ותורתו והיו מוסרים למלכות את האנוסים על החזיקם במנהגי היהודים כעדות בן־הדור הרב רבי יצחק בר ששת (הריב"ש) בתשובותיו, כי אלה שהמירו דתם ברצון, אף על פי שהיתה אפשרות בידם למלט את נפשם מן השמד “רודפים אחרי היהודים האומללים אשר ביניהם, להעלילם, כדי להכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, וגם על האנוסים, אשר לבם לשמים ומשתדלים לצאת מתוך השמד, אלה הרשעים מוסרים אותם למלכות” (תשובה י"א). ביחוד התפרסמו בפעולותיהם לרעת ישראל המומרים שלמה הלוי די בורגיש, שקראו לו באמונתו החדשה פולוס די סנטה מריה, ויהושע הלורקי, שהיה נקרא בנצרותו גירונימי די סנטה פי. בדבור ובכתב היו מנאצים ומשפילים ערך היהודים ותורתם. ערכו ויכוחים וחברו אגרות וספרים לבזות אמונת ישראל ומנהגיו ובזה העירו שנאת העמים על היהודים.

והמצב הרוחני של יהודי ספרד בתקופה ההיא הכשיר בשביל שונאי ישראל אדמה פוריה למחשבותיהם הרעות, שתתגשמנה בחיים. המון העם היה ערום מדעת התורה, וכפי עדות הריב"ש “רובן היו עמי הארץ ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר אלא בעמל גדול”, נהגו קלות ראש במנהגי ישראל ולא היו בקיאים כלל בדקדוקי מצוות “ורבו זחוחי הלב ופורקי עול יראת שמים” (תשובות הריב“ש ל”ז, שע“א, שצ”ד), ולכן היתה לכתבי הפלסתר והדרשות של דופי השפעה בקרב העם, ומזה היתה צפויה סכנה לקיום היהדות בספרד. מצב כזה הטביע חותמו על אופן הדרשה העברית בימים ההם.

הדרשה התמימה, האגדית, פנתה מקום להדרשה הויכוחית. דבות המשטינים על תורת היהדות מחוץ והתמעטות הלבבות בפנים הולידו את הנחיצות בספרות ויכוחית, ללמד תועים בינה ולהגן על עיקרי תורת ישראל בנשק המדעים והחכמות החיצוניות. והתעודה הזאת הוציאה את הדרשנים מגבול האגדה ובאורי הכתובים ותסב את לבם כלפי ספרות העמים למצוא בה סמוכים לדבריהם. והיו דרשנים שהפריזו על המדה יותר מדי, ובבואם לדרוש מעל בימת בתי כנסיות היו מתבלים דבריהם במאמרים לקוחים מספרות זרה, ובמקום שמות התנאים והאמוראים, בעלי אגדה וחכמי המוסר מישראל, היו מזכירים שמות הפילוסופים אפלטון, אריסטו וכדומה, ובזה הפשיטו מעל הדרשה העברית את צורתה העתיקה ונתנו לה

תבנית נאום של חול, שאין מקומו בבית הכנסת.

והדבר הזה היה למורת רוחם של חכמי ישראל, ולא אחת הביעו צערם על חילול קדושת הדרשה העברית בימיהם. והד תלונה כזו על מצב הדרוש בזמן ההוא נשמע מתוך כתבי החכם ר' חיים אבן מוסה (שחי בסוף המאה השניה ותחלת המאה השלישית לאלף הששי), מחבר ספר הויכוח “מגן ורומח” במכתבו לבנו ר' יהודה. במכתבו זה הוא אומר: “ודרשנים חדשים מקרוב באו, עולים לתורה קודם קריאת התורה לדרוש, ורוב דרשותיהם בהיקשי ההגיון ובדברי הפילוסופים ומזכירים בפיהם אריסטו, אלכסנדר, תימוטיוס, אפלטון בן־רשד ובטלמיוס, ובפיהם נתחבאו אביי ורבא, ותורה ממתנת על בימת התיבה, כאשה עצובת רוח ממתנת לבעלה עד שיצא מבית פלגשו – ועל הכל אומרים קדיש” (ד"יי חלק ו‘, ציון ד’).

היו דרשנים, שנמשכו כל כך אחרי החקירה החפשית עד כי נכשלו בה, בבואם לברר על ידה לפני העם עקרי תורת היהדות. והיה מעשה, שדרשן אחד היה דורש בעיקר אחדות הבורא על דרך החקירה הפילוסופית, ועל ידי הגיונותיו פגם בטהרת העיקר הגדול הזה, הקדוש והנקדש בישראל. והנה קם אחד מהחרדים על דבר ה‘, שסבל הרבה בהרג הרב בשנת קנ"א בממון ובגוף ועמד בנסיון, ויקרא אל הדרשן: "גזלו כל אשר לי בגזרת אשביליא והכוני פצעוני עד השאירוני המכים מת לפי דעתם, כל זה סבלתי על אמונת שמע ישראל ה’ אלהינו ה' אחד, ואתה בא על קבלת אבותינו מפי חקירת הפילוסופים… יותר אני מאמין לקבלת אבותינו"! ויצא מבית הכנסת ורוב הקהל עמו. ובאותו המכתב יאמר החכם אבן־מוסה: “ובכלל תדע, כי רבים מהדרשנים שבזמן הזה סכנה לבעלי בתים לשמוע דבריהם” (שם).


פרק שמונה עשר    🔗

רבי יוסף אלבו וספרו “העקרים”. – ר' יוסף אבן שם טוב (דון יוסף נשיא). – ר' יצחק אבוהב השני וספרו “נהר פישון”. – ר' אברהם ביבאגו. – ר' יצחק עראמה וספריו “עקדת יצחק” ו“חזות קשה”. – גרוש ספרד.


המצוינים בין הדרשנים של אותה התקופה, שטרם נסחפו בזרם החקירה ההתפלספותית והחזיקו במסורת הדרשה העברית בטהרתה – המה הדרשנים רבי יוסף אלבו, רבי יוסף אבן שם טוב, רבי יצחק אבוהב (השני), רבי אברהם בן שם טוב ביבאגו ורבי יצחק עראמה. רשומה של התקופה אמנם ניכר גם בספריהם של הדרשנים הללו ומתוך דרשותיהם נשקפות דעות שונות של חכמי העמים וחקירותיהם בעניני אמונה, מוסר ודעות, אבל החקירה לא העבירה אותם על דעתם ולא זזו אף במעט מתוך עמדתם בתור דרשני היהדות המקורית, ואדרבה הם התאמצו להחליש את כוחה השלילי של הפילוסופיה בנוגע לעיקרי היהדות על ידי הוכחות הגיוניות ודברים של טעם, ששרשם ממקור ישראל – בתורה שבכתב ושבעל פה – ולכן ספריהם תופסים מקום חשוב בספרות ישראל בתור ספרים עקריים להבנת היהדות ולבסוס הדרשה העברית בתכנה המוסרי והמדעי.

____________

רבי יוסף אלבו (חי במחצה השנית למאה השניה לאלף הששי), אחד מגדולי הפילוסופים בין חכמי ישראל בספרד (מיניראל–ארגוניה), היה משמיע את הגיוני רוחו בקהל עם, כנראה מתוך עדותו של החכם רבי אברהם זכות, כי כשנולד דון אברהם בנבשתי (בשנת קצ"ג), דרש רבי יוסף אלבו לכבוד המאורע והנושא היה “מילדי העברים זה” (“יוחסין”, מאמר ד'). בספרו “העקרים” יש הרבה מן היסוד הדרושי. הספר, כאשר שמו מוכיח עליו, תעודתו לברר עקרי הדת הישראלית, כי לפי דעת המחבר “ראוי לכל בעל דת, שידע עקרי הדת ההיא, שהוא מתיחס אליה, ידיעה אמתית”, וכמו שלא יקרא בשם רופא מי שלא ידע התחלות הרפואה ולא מהנדס מי שלא ידע התחלות ההנדסה, כן לא יצויר, שיהא אדם נקרא בשם בעל

דת אם לא ידע התחלות הדת ההיא (הקדמת “העקרים”). ומובן, כי תעודה כזאת דורשת מן המחבר עיון פילוסופי והסברה מדעית, שבלעדם אי אפשר להעמיד את הקורא על עקרי הדת. ואמנם ההרצאה של ספר “העקרים” היא מדעית והסגנון דומה לסגנון הידוע של ספרי המדע של אותה התקופה. אבל שונה “העקרים” בזה, שהמחבר מתגדר בבאור הכתובים כשהם לעצמם על דרך הדרש. הוא אינו מביא את הכתובים לראיה וסעד לדבריו, כמו שהם לפי פשוטם, כאשר אצל ספרי מחקר שקדמוהו, אלא הוא מכניס משלו חדושים דרושיים בהבנת הכתובים, ועל ידי זה הוא מוצא סמך לרעיונו, אף על פי שבעצם הדבר רעיונו טוב וישר כשהוא לעצמו גם בלי באור הכתובים. למשל: הוא מונה שלשה עקרים כוללים לדת הישראלית: מציאות השם, תורה מן השמים, שכר ועונש, שהם הכרחיים לכל בעל דת להאמין בהם, וחולק על הרמב“ם, שמונה עקרי הדת במספר שלשה עשר. והולך ומבאר את דעתו על ידי הנחותיו ההגיוניות בביאור המושג “עיקר” בתורת הדת, שרשיו וענפיו המסתעפים ממנו, עד שכבר הוברר הענין די צרכו ממבט החקירה השכלית. והנה עובר החוקר מהנחותיו הפילוסופיות ומגלם את רעיונו בצורה דרושית ואומר: “המורה על היות ג' העקרים הללו שורש ויסוד לאמונה, אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת מוסף של ראש השנה ג' ברכות, מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד ג' עקרים הללו, להעיר לב האדם, כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם, כפי מה שראוי, יזכה האדם בדינו לפני השם”. ומבאר הלאה את הפסוקים של מלכיות, המורים על עיקר מציאות השם, של זכרונות, המורים על שכר ועונש ושל שופרות הרומזים על העיקר תורה מן השמים. ואחר כך הוא מבאר, כי שלשת העקרים הללו כללם ישעיה בפסוק אחד “ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו” (ל“ג, כ”ב), ומוכיח באמצעות באורים לפסוקים אחרים, כי ה' שופטנו” הוא העיקר שכר ועונש, “ה' מחוקקנו” הוא העיקר תורה מן השמים, “ה' מלכנו” הוא העיקר מציאות השם. וגומר דרשתו ואומר: “ועל כן סיים “הוא יושיענו” כלומר, אחר ששלשת העקרים הללו, שעיקר הצלחת האדם תלוי בהאמנתם, יש לנו בהם יתרון על כל העולם, ראוי שיושיענו ביחוד על כולם” (מאמר א' פרק ד'). וכמו כן, כשהוא מבאר את ההבדל שבין דת נימוסית ודת אלהית באופנים שונים, הוא מקשט את רעיונו בדרשה יפה ולוקח לו לנושא את הפרשה י"ט בתהלים, וכל אופן ואופן הוא מסיים בפסוק אחד ומכניס בו הבנה דרושית. ההבדל הראשון מסיים בפסוק “תורת ה' תמימה משיבת נפש”, ההבדל השני בפסוק “עדות ה' נאמנה מחכימת פתי”, השלישי – “פקודי ה' ישרים משמחי לב” וכן הלאה (שם ח'), וכן כל הספר “העקרים” מלא דרושים על כתבי הקודש ומאמרי האגדה.

ועל פי צביונו החיצוני “העיקרים” הוא כעין ספר בעל דוּ־פרצופין: מהאי גיסא – ספר מדעי, בעל חקירה עיונית והנחות הגיוניות, מיוסדות על משפטי השכל החושב, המביא בחשבון גם דעות אבן־רשד, אבן־סינא, אריסטו ועוד פילוסופים שונים, ומאידך גיסא – הקורא רואה לפניו במקומות שונים ספר דרושי, המתגדר בבאורים לכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרשים על פי הדרך הסלולה בין הדרשנים, הרגילים להוציא את הפסוק והמאמר מפשוטם ולהכניס בהם כוונות ובאורים שונים. ומזה יש לשער, שספר “העיקרים” הוא פרי עבודתו הדרשנית של החכם ר' יוסף אלבו, וכל החומר, שבא בספר החשוב הזה, כבר דרש המחבר ברבים בדרשות מיוחדות.

מובן, כי לדרשותיו שבעל פה היה בודאי סדר אחר מאשר לספר “העקרים”, ואל ספרו הכניס כל הרעיונות, החקירות ובאורי הפסוקים, שהיו כלולים בדרשותיו השונות, ויסדרם לארבעה מאמרים גדולים ומקיפים. וזה תלוּי בטעמו של כל דרשן, בבואו להוציא לאור את דברי תורתו, שדרש ברבים. זה עורך בספר את דרשותיו כמו שיצאו מפיו, בעמדו לפני הקהל, ויוצא לו ספר דרשות לפי סדר פרשיות התורה, או לפי סדר הענינים השונים, שעליהם היה הדרשן נושא את נאומיו, וזה מוציא מתוך כל הדרושים את הרעיונות הצפונים בחובם ועורך ספר מיוחד, שיש לו ערך של ספר מדעי.

לספר “העקרים” יש ערך גדול בספרות העברית, כי בעלי המחקר ובעלי הדרש גם יחד מוצאים בו חפץ רב.

____________

השפעה לא מעטה על בני הדור ההוא היתה לדרשותיו של רבי יוסף בן שם טוב אבן שם טוב, שהיה נקרא דון יוסף נשיא, מפני שהיה חכם ובלשן ונשא משרה בחצר מלך קשטיליה יואן השני. עבודתו הדרשנית היתה מקיפה הרבה ממקצועות החיים של בני עמו. כשפרצו פרעות בעיר שיגוביא בשנת רי“ב “לשלול שלל ולבוז בז את רכוש היהודים ביום תחית משיחם” הלך רבי יוסף בן שם טוב שמה במלאכות המושל ואגרות בידו אל שר העיר ו”שטר אמנה" ביחוד אל היהודים לנחם אותם ולדבר על לבם. וזהו מה שהוא מספר בעצמו: “ואני באתי אל העיר ערב שבת עיף ויגע מרוב הדרך, גם כי יחם לבבי ועמדתי מרעיד, ואריבה את החורים ואת גדולי העיר על אשר לא שלחו יד במבקשי רעתם. ויהי ממחרת באשמורת הבוקר נתקבצו כל הקהל בבית הכנסת הגדול, ואחרי קריאת התורה אקומה ואפתחה במשל פי וכן אמרתי: הכל צפוי והרשות נתונה” (“עין הקורא” כ"י). ובהקדמתו לפירושו על אגרת הוכוח להאפודי יספר, שהיה מתוכח עם חכמי האומות בעניני פילוסופיה, וחושב להוציא ספר כולל את כל הויכוחים שלו. בספרו “עין הקורא”, קובץ דרשות, שחיבר בשנת רט"ו יספר, כי סבל הרבה נדודים – “ובהיותי נע ונד בארץ באו אלי אנשים בכל שבת לשמוע דרשותי”. ויש ידים מוכיחות. כי הדרשן הזה מת על קדוש השם (עיין כ"י פין 512).

____________

ומהדרשנים של העת ההיא רבי יצחק אבוהב מטולידה (נולד קצ“ג בספרד מת רנ”ג בפורטו) ורבי אברהם בן שם טוב ביבאגו (חי בתחלת המאה השלישית) נשארו ספרי דרשות בדרך החקירה הדתית. ר“י אבוהב, מלבד באוריו השונים על הלכה ואגדה חבּר ספר דרשות בשם “נהר פישון”. בנו רבי יעקב אבוהב, שנולד בשנה רנ”ב, שנה אחת קודם פטירת אביו, הדפיס את הספר בשנת רצ"ח בקושטא (פעם שנית נדפס בשנת תקס"ט בזאלקאווא). את הדרושים הללו לקט ר' יעקב מכתבי התלמידים של ישיבת אביו, שרשמו הדברים מפי רבם בשעת הדרשה (עיין חתימת הספר). הספר כולל דרושים לפרשיות התורה ומדרשים ולמקרים שונים, כמו חופה, הספד. השם “נהר פישון” הוא, כנראה, על שם הנושא של הדרוש לפ' בראשית, הכולל רעיונות וחקירות ודרושים, מרומזים בפסוק “שם האחד פישון הוא הסובב” וגו‘. ואומר שם, כי הפסוק “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים”, רומז אל ד’ המדרגות של שלמות האדם: ממון, שלמות הגוף, שלמות המדות, שלמות החכמה, ונהר פישון רומז אל מקור החכמה השופע וסובב וכו' וכו', שהיא השלמות האמתית והנצחית. בדרשותיו יש כמה ענינים יקרים בבאור האגדות מבחינה דרושית. למשל הוא מגדיר ההפרש בין מין למאמין, כי בעוד שהמין כופר בדברים שאינו משיג אותם בחושיו, המאמין אינו מוגבל בעולם החושים, ובאמונתו התמימה שכלו מקיף מושגי העולם הרוחני, כמו אמונת ביאת המשית, תחית המתים, גיהנום, גן עדן, וכדומה, ובזה הוא מבאר יפה האגדה “כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן” (שבת קי"ט), כי עניית אמן זהו בטוי עיקר האמונה בלב שלם, אף על פי שאינו משיג הדבר בחוש, ולכן פותחין לו שערי גן עדן, שזהו גם כן אינו מושג בחוש, וזהו שכרו הפך המין, שאין לו חלק לעולם הבא, הואיל ואינו מאמין בו מפני שאינו מושג בחוש. ובשביל זה “אין עונין אמן במקדש” (ברכות ס"ג), כי מתוך השראת השכינה, שהיתה במקדש לא היו זקוקים לאמונה, לפי שראו שם הכל בחוש. מתלמידיו היו רבי יצחק אברבנאל (דו“ד ח”ה 235) ורבי אברהם זכות בעל ספר יוחסין, שקורא לו “חכם וחסיד חריף ומחודד” ומרן יוסף קרא בעל “בית יוסף” מזכירו וקורא לו בתואר “רבנו הגדול” (כסף משנה ה' ברכות פ' ג').

החכם רבי אברהם ביבאגו חבּר קובץ דרשות על מאמרי התלמוד על דרך ההגיון בשם “דרך אמונה” (נדפס בקושטא רפ"א) וספר דרשות על התורה בשם “זה ינחמנו” (נדפס בשלוניקי רפ"ב) והחכם יש“ר מקנדיא מפליג בשבחו ואומר: “לא אוכל להתאפק מלהביא דברי החכם השלם הפילוסוף המעולה כהר”ר אברהם ביבאגו ספרדי מארגון, שהוא היה לעינים למוהר”י עראמה ולא סר מעקבותיו, גם הרבה השתמש בדבריו, הגם שאינו אומרם בשמו" (מצרף לחכמה" פ' ו'). בספרו “דרך אמונה” הוא מזכיר שני ספרים שחבּר: “מחזה שדי” בפילוסופיה ו“עץ חיים” על חידוש העולם.

______________

ביחוד עשה לו שם עולם בספרות הדרוש הדרשן הנעלה והחוקר. רבי יצחק עראמה בספרו “עקדת יצחק”.

רבי יצחק ב“ר משה עראמה (ק“פ–רנ”ד) היה נושא בראשונה משרת רב וראש ישיבה בעיר סמורה, ששם קבע בית תלמוד ל”המעמיקים שקלא וטריא בהויות אביי ורבא" (הקדמת “עקדת יצחק”), והרבה תלמידים נהרו אליו לשמוע תורתו, ובשביל עסק התורה חשכו מכל עונג נפשם “וערב להם לחם יבש ופת חרבה”. ואחר כך נתמנה לרב בערי טרגונה ופראגה “שמלפנים ישבו שם עם קדוש ורם, עוסקים בתורה ומצוות לשמם, ועד היום עמד בם ריחם וטעמם מעשיהם מוכיחים ולבם נכון עמם” (שם), אך הסביבה החדשה שבא לשבת בקרבה לא היתה מסוגלת ליסד בה ישיבה, כי “המחוז בלתי למוד ואמוד לקבוע בית תלמוד ויושביו עמוסים מכובד המסים ולא נסו לשקול שקלים ולתרום קופות שיאספו שם מרעה בעלי אסופות”, ואלה התלמידים, שבאו עמו לא מצאו שם די מחסורם והלכו כל איש לדרכו ולמקומו. וכראות רבי יצחק, שלא פה המקום להויות אביי ורבא ולעסק הלכה ועליו לשבת בטל מעבודתו החביבה, עבודת ההוראה והלמוּד לתלמידים, הטה את פעולתו המועילה לתורה ולתעודה על דרך העבודה הדרשנית בקרב העם. ולעבודתו זאת מצא לו כר נרחב במקום מושבו, החדש, כי בני קהלתו היו אנשי לב, הצמאים לדברי מורם ובתורת ה' היה חפצם, וביחוד בימי השבתות והמועדים היו מתאוים להתענג במדרשים ופירושי התורה. אבל כדי להפיק רצון שומעיו צריך היה להסתגל לאותו דרך הדרוש, שהיה מקובל ביניהם מהשפעת המצב הרוחני, שבו היו נתונים יהודי ספרד בזמן ההוא. כבר נזכר בפרק הקודם, כי מטעם המלכות נערכו ויכוחים בעניני אמונה ודת, שאליהם הוזמנו היהודים וחכמיהם. והמטיפים מקרב נזירי הקטולים היו דורשים במקהלות “ובני ישראל היו בתוך הבאים ושמעו אמריהם כי נעמו, נתאווּ להם להרים דגל כמותם” (שם), שגם חכמי ישראל ידרשו להם דברים מתקבלים על הלב ויתנו גם המה “טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאומתם” (עיין שם), לבאר כל ענין וספור על דרך החקירה וההגיון. ונחוץ היה הדבר לשעתו להמציא להם אותו המזון הרוחני שאהבה נפשם – בכלי טהור, ערוך לפי הטעם של היהדות הנאמנה ומתאים לדרך המסורה הדתית.

אבל הספרות הדרושית, שקדמה לרבי יצחק עראמה, כפי הנראה מתוך הקדמתו, לא השביעה אותו רצון בשביל לשאוב מתוכה חומר לדרשותיו, כי יוצרי הספרות הזאת “שמו מגמתם לפרש דקדוק המלות ופשטי הספורים והמצות ולא פנו למלאות חסרוננו ולנשוא פני תורתנו לעיני בני עמנו, לתת לה פאר והדר בפניני עניני ספוריה מצותיה וחקותיה”. וגם חכמי המשנה והתלמוד, אף כי דבריהם המה “מדרשים יקרים מזהב ומפז”, אבל המה דברו רק “בדברים מצוינים וענינים מיוחדים וראשי פרקים, לקחו הכללים והניחו הפרטים” והביעו דבריהם בקצור נמרץ כראוי בשביל אנשים גדולי הבנה. ומדמה הרי“ע את דבריהם לאור האבוקה העצומה, שאי אפשר לה להאיר ולבדוק בחורין ובסדקין… כי לזה צריך באור עמוק ומקיף את עניני התורה מנקודת הראות החקירה העיונית וחכמת החיים בשפה ברורה ומובנת לכל. ואת התעודה הזאת הציב לו הרי”ע למטרה בדרשותיו, שדרש בקהלות ישראל בספרד, עד אשר חפצו עלה בידו באופן היותר טוב, כאשר מוכיח ספרו החשוב “עקדת יצחק”, שהוא קובץ דרושיו לכל שבתות השנה והמועדים.

הספר “עקדת יצחק” נחלק לשערים, שער אחד או איזה שערים לפרשה אחת שבתורה, וכל שער הוא דרוש שלם, הכולל בקרבו חקירות פילוסופיות ובאורים לספורי התורה ומצותיה, הבאים בפרשת השבוע. תכנית הדרשה של ר"י עראמה הוא כך: בפתיחת הדרשה הוא מקדים מאמר אגדה, שהוא נושא הדרוש, ועצם הדרוש מתחיל בהצעה עיונית, שבה הולך ומתרקם רעיונו המרכזי של הדרשן, המשמש בסיס לכל דברי הדרוש, ואת הנחותיו ההגיוניות הוא מחזק על ידי פסוקים מכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרשים, שבפני עצמם מתבארים לפי טעמו של הדרשן בהתאם אל רעיונו העיקרי, ומתוך זה הוא בא לידי באורו של המאמר הניצב בפתח הדרוש, ואחר כך הוא עובר מאותו ענין לבאור הכתובים בפרשת התורה.

די לשים עין על “מפתח השערים” שבראש הספר, כדי להבין עד כמה עשיר התוכן של הספר. ובאמת הספר “עקדת יצחק” זהו אוצר ההגיון העברי בעצם טהרו, מלבד השאלות הפילוסופיות, שהגו בהן חכמי הדורות ומוצאות פתרונן בספר זה לאורה של תורת ישראל, עוד מלא הספר שפע רעיונות נעלים בתורת המוסר הישראלי בסגנון מיוחד, נלבב ורך, הפועל על הלבבות באופן שאין למעלה הימנו. ומלבד זה יש בו שורה שלמה של מאמרים לאומיים, המדברים על תכונתה הגבוהה והמיוחדה של האומה הישראלית, על נצחיותה ועל הטוב הצפון לה בעתיד – דברים טובים ונחומים, שהם מרפא לנפש היהודי ביסורי ההוה שלו.

רבי יצחק עראמה העלה את הדרשה העברית למעלה גבוהה. דרשות “עקדת יצחק”, כדרוש ס“ב – על הדבור החיצוני והפנימי ועל החיים האמתיים והמדומים, ודרוש ע”ב – על דבר אחדות הנקודה בתכלית חיי אדם ומגמת האומה הישראלית, ודרוש פ“ד – על דבר יתרונה של האומה ונפילתה, ודרוש צ”ט – על דבר קיומה הנצחי של האומה, והרבה כדומה להם, המה באמת פנינים יקרות בספרות הדרוש. ומיום שיצא לאור הספר הנעלה הזה נפתחה תקופה חדשה לדרשה העברית, כי מאז יצאה ממסגרותיה הצרות של דקדוקי מלים ופשטי הכתובים ואסיפת מאמרים קדמוניים ונכנסה לעולם רחב של חדוש הרעיונות והרחבת באורי התורה ומדרשי החכמים על ידי חקירה הגיונית בשפה ברורה וצחה.

ברם, אין לדון על טיבו של “עקדת יצחק” וכשרונו של המחבר רק מבחינת הדרושים והבאורים לפסוקים ומאמרים, אלא בעיקר מתוך השקפותיו של ר“י עראמה ביחס למושגי הרוח השונים ומתוך אופן ההרצאה הבהירה של הענינים, שמשמשים נושא לדרשותיו. אבל באמת גם הבאורים שבדרשותיו מצטיינים בהרגשה דרושית מיוחדת ובהגיון נעלה. למשל, בשער הרביעי – דרוש מצוין בערכה של קדושת השבת – הוא מבאר את מאמרו של רבי שמעון בן יוחאי (ב“ר י”א) “אמרה שבת לפני הקב”ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה כנסת ישראל הוא בן זוגך”. מושג זווג מציין שני כוחות פועל ומתפעל, שמהם נולדת פעולה ידועה, כמו תולדת הבנים, שבאה מזווג האב והאם. וכל יום מששת ימי בראשית הוליד פעולה מסוימה, אבל יום השבת מתוך השביתה היה משולל כל פעולה. והשבת כאלו מתרעמת על פחיתות מציאותה, מהיותה יום של בטלה והעדר כל פעולה, והיתה התשובה: “כנסת ישראל היא בן זוגך”, כלומר מתוך שמירת השבת של כנסת ישראל יהיה עניניה של השבת לא בטול ושביתה לבד, אלא פעולה שלמה של הכרת הבורא וחדוש העולם ועבודה של השתלמות רוח אנוש ביום הנעלה הזה. בשער צ“ז הוא מבאר מאמרם (נדה י"ז) “שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גונזן צדיק, שורפן חסיד” – הצפרנים הן כלי הטרף אצל בעלי החיים וכלי החטיפה (ראשי אצבעות) אצל בני אדם, וגם סמל כל תשוקה ונטיה אצל האדם לעשות רעה לזולתו, וזה שאמרו “זורקן” מי שזורק כלי החטיפה לכל צד, טורף וחומס לרעהו, זהו רשע, אמנם ה”גונזן" ברוב העתים ומשתמש בהן רק לכדי צרכו ובהיתר הוא הצדיק, אבל ה“שורפן” לגמרי ומסתפק בקב חרובין, הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם ואינו צריך כלל אל הצפרנים. ולפעמים אתה מוצא בבאורו חדושים, שיש בהם מן חריפות הבקורת ופוגעים קצת ברגש התמימות של הקורא, אבל יש בהם רעיון עמוק ואמתי. למשל בשער ע"ג הוא מוכיח, כי “הדעת והחטא לא ימצאו יחד” וכבר אמרו “אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות” (סוטה ג'), ואומר הדרשן: “אפשר להליץ על זאת הכוונה מה שאמרו כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא טועה ((שבת נ"ו), שכל החושב, שבהיות החכם בדעתו ובישוב שכלו חטא, הוא ודאי טועה”, והכוונה של הדרשן “כל האומר דוד חטא אינו אלא טוֹעה”, כי אז לא היה דוד (במעלתו) וכן שלמה.

הספר “עקדת יצחק” נתקבל בעולם הדרשנים כספר חשוב עקרי וקלאַסי לחכמת הדרוש. אי אפשר לדרשן הגון בישראל שלא תהא לו ידיעה באיזו מדה שהיא בספר “העקדה” (כך קורין אותו הדרשנים – בקיצור השם), והרבה דרשנים עשו להם שם רק בשביל זה, שהיו מומחים להסביר לשומעיהם את תוכן “העקדה”.

רבי יצחק עראמה מרוב ענותנותו היה מפקפק ביתרון ספרו והיה מתירא להוציאו לאור פן לא ימצא חן בעיני המבינים (עיין הקדמה). אבל באמת מעטים המה הספרים, שעשו להם שם עולם בספרות ישראל כספר “העקדה”. כחמש מאות שנה עברו מעת יצא לאור ועדיין כבודו חדש עמו. וכשם ש“ספרי הדרשנים בדורות שלפנינו שתו מימיו הנאמנים באו שעריו בתודה” (לשון “שם הגדולים”), כן הדרשנים בימינו משתמשים לאורו הבהיר, כי תוכן הספר הוא ממש אוצר בלום לכל הוגה דעות ומעין לא אכזב לכל מטיף ודרשן בישראל, הרי“ע חבר גם פירוש הגיוני על חמש מגילות, שנדפס ביחד עם הספר “עקדת יצחק” ראשונה בשלוניקי בשנת רפ”ב וספר “יד אבשלום” (לזכר נשמת חתנו) על ספר משלי.

מלבד זה חבּר עוד ספר “חזות קשה”, שהוא מעט הכמות ורב האיכות, כי בו נכללה שיטתו בפילוסופיה הדתית, וכל מה שהרחיב לדבר בספרו “העקדה” בקשר עם באורי הענינים שבתורה, הרצה כאן בקיצור נמרץ. ובעיקר הוא מבאר יתרון מעלת התורה על הפילוסופיה, וכסימן לדבריו הוא מסמיך לזה מה שאירע לאברהם אבינו עם שרה הגבירה והגר שפחתה, ואומר: “שאין נסתר מעיני כל בעל שכל, שהחקירה הפילוסופית בכללה לא דבר ריק הוא, ולא עוד אלא שהיא כהכרחית לצורך התורה האלהית וכוונותיה הנפלאות, ואמר (ד“ה א', כ”ח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו… אך טוב וישר בעיני אלהים ואדם להעמיד כל אחת מהן על חזקתן: תשרת האמה (החקירה הפילוסופית) עד מקום אשר תשיג ידה ותשאר הגבירה (התורה האלהית) על מכונתה באפריון שלה, וכאשר נשאה השפחה חן בעיני רואיה וינשאוה ויכבדוה עד שחשבוה עקרת הבית וישימו הגבירה לפניה עושה מלאכתה, אז תפוג תורה ותרבה צעקה ותלונה, תחת שלש רגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה. וראוי הוא ומחויב לכל בני עמה ואוכלי לחמה להתאונן ולהתלונן עמה, כי על כן זה כמה הכה לבי אותי ובכל יום ויום תרב תלונתי” וכו' וכו' (שער י"א).

וחותם את ספרו בדברי כבושים על נפילת מצב החינוך וירידת קרן התורה בימיו, ובתוך דבריו הוא אומר: “וזה שמו אשר קראנוהו “חזות קשה”, כי קשה ורע עלי המעשה מאד, כי בעוד היותנו נדודים שדודים בגלותנו, תשושי כוח בעמקי מצולות צרותינו, בפרוע פרעות מלוות ישנות עונות ראשונינו ואבות אבותינו, עוד יוסיפו שרי צבאותינו ואנשי מלחמתנו לבגוד בנו בהתיש כחנו והמס את לבבנו בשומם לפגינו מכשולים חדשים ופחים גדולים במליצות קריצות ורמזים, מתוכם ילמדו המונינו לשקר באמונתנו, להחליש ידנו ממעשינו ומיגיע כפנו עד תום כחנו ושחה לעפר נפשנו בכל גלות החל הזה אשר בספרד, שבו פשה הנגע על מזוזות ביתנו ובשערינו, ומה גם עתה עת צרה גדולה ליעקב בכל ממלכות ארצות נפוצותינו זרחה צרעת חדשה בראשינו ובזקנינו, כי רבו כמו רבו מלמדי החכמות הנכריות, הצרות לתורתנו ואמונתנו, ותקטן עוד בעיניהם ללמדם בלשונם, והיו רוב בנים כנטיעים מגודלים על לשון נכריה, וגם היום היא עיקר ישיבותינו, ומתורה ותלמוד בטלה ישיבה, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, וקורא אני על כל זה חזות קשה הוגד לי הבוגד בוגד והשודד שודד, כי באמת קשה לשמוע וקשה לרצות, מהיות הבוגד מתמיד לבגוד וכו', והיה כל זה לנו תחת מה שחייבנו להמציא עוז ותעצומות בכל לבנו ובכל נפשנו לחזק עמודי אמונתנו ולסגל מעשים טובים, להחזיר ליושנן כנפי החיות, שנמעטו בעוונות אבותינו ולהוסיף כוח בגבורה של מעלה לצאת בצבאותינו להחיות רוח שפלינו ולחבוש לב נדכאינו, כי באמת צריך סיוע גדול לכל זה… קדשהו וזכרהו ואל יהיה דבר זה קל בעינינו, כי באמת הוא הכרחי לגאולתנו ולפדות נפשנו”. וגומר באגדה (ברכות ו' ע"א) אמר ר' ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני וכו' וכו' – ומברר עד כמה שיש אפשרות בהנהגתה הטובה של האומה להוסיף כוח בגבורה של מעלה ולהמשיך על עצמה שפע טובה וברכה.

מתוך האמור כאן ובכמה מקומות בספריו נראה שהדרשן רבי יצחק עראמה לא צמצם פעולתו הדרשנית רק בד' אמות של מחקר ומדרש הכתובים, אלא התענין בכל הנעשה סביביו בתוך החיים הממשיים של בני עמו. הוא ראה את הכעור שבסדרי הקהלות (עיין עק"י וירא) ולפניו נגלו כל הצללים של החנוך העברי, שנתקלקל מהשפעת התרבות הזרה ולבו היה דואג “לכנפי החיות שנתמעטו” לקרירות רגשי הדת והפסק ישיבות של תורה ותלמוד בספרד (עיין חזות קשה י"ב). אבל ביחד עם זה חדר לתוך תוכה של נפש היהודי ומצא בה את הכוח הנצחי של קשר הברית, שלא יפסק לעולמי עד (עיין עק“י, נצבים שער צ”ט). בימיו ולעיניו נגלתה התמונה האיומה של אנוסי ספרד, שממנה נוכח, כי היהודי אפילו בשעה, שהוא אנוס לפרוש כפיו לאל זר, לבו לא נסוג אחור מאלהיו (שם).

_______________

רבי יצחק עראמה הוא הגבר ראה עני עמו בארץ מולדתו. באותה התקופה שאנו עומדים בה (ה“א רנ”ב) התחוללה צרה גדולה על יהודי ספרד, כי נגזרה עליהם חובת גלות, לעזוב את הארץ, שבה ישבו אבותיהם משנות דור ודור. ובשעת הגזרה הקשה הזאת מלאה הדרשה העברית את תפקידה לרומם את רוח האומללים ולחזק ידיהם, שלא תרפינה ביום צרה. כל הרדיפות והצרות הגיעו ליהודי ספרד, כידוע, בחמת קנאת הדת, שעוררו נגדם הנזירים הדומיניקיים. ובימי עברה, בשעה שכלתה הרעה ליהודים להגרש כליל מן הארץ, מצא הכומר האינקוויזיטור טורקבימדה שעת הכושר לצוד בחרמו את עם ה', ויצו על הנזירים הדרשנים לסובב בעירות, ששם בני ישראל נחתים, ולדרוש בפומבי בשבח האמונה הנוצרית ולתאר בצבעים שחורים את המצב הנורא, שבו נמצאים היהודים המחזיקים באמונתם, ולעומת זה את האושר הגדול, שיגיע להם אם יקבלו את הדת הנוצרית, ובזה חשב להביא את היהודים המדוכאים בהמון תחת כנפי הכנסיה הקטולית.

בעת צרה זו התקנאו הרבנים לשמו של הקב"ה וישמיעו את קולם במחנה ישראל לחזק את לב אחיהם לבלי סור אחרי דברי הנזירים, להתחזק ולהיות נאמנים עם ה' הרועה אותם מעודם, ודברי תנחומותיהם הכו שורש בלב הגולים, עד כי בחרו להגרש מארץ חמדתם ולסבול צרות רבות ורעות מהשתחוות לאל נכר. וכשהגיעו ימי הרעה קראו הגולים איש אל אחיו: “חזק ונתחזק בעד דתנו ותורת אלהינו, אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו לא נחלל בריתנו, לא נסוג אחור לבנו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו” (ר"י אברבנאל בהקדמתו לספר מלכים).


פרק תשעה עשר    🔗

רבי יצחק אברבנאל. באורו לתורה ונביאים ותכונתו. – תעודת אברבנאל בפעולתו הדרשנית והספרותית בתקופת הגרוש. – ספרו “מעיני הישועה”, מהותו וימי חייו. – החסיד ר' יוסף יעבץ, פעולתו הדרשנית והספרותית.


מן החכמים הדרשנים מגורשי ספרד ופורטוגליה, שבספריהם נשמע הד הגרוש, צריך לציין את רבי יצחק אברבנאל ורבי יוסף יעבץ.

רבי יצחק אברבנאל (ה“א קצ”ז–רס"ט) הוא אישיות מצוינה בין חכמי ישראל. איש מדיני ובעל משרה גבוהה בחצרות מלכים, מלומד בכל חכמה ובינה וחכם בהויות העולם, וביחד עם זה מחבר באורים לכתבי הקודש וספרים מיוחדים בברור כמה שאלות בחקר הדת, זהו באמת חזון יקר בדברי הימים של ספרות ישראל וספרות העמים גם יחד. אבל האברבנאל לא היה רק סופר ומחבר, אלא גם מטיף דברי תורתו לפני העם על פה. הוא היה פום ממלל רברבן ודרשן מצוין ליהדות הנאמנה, כנראה מתוך שירו של בנו רבי יהודה אברבנאל לפירוש אביו על ספרי הנביאים: “חכמים עצרו מלים לפניו וירוצו לשמעו כצבאים, ויחלו כמטר אל דברו ויטיף בם כמו טל על דשאים, ופיהם פוערים לדבש לשונו, לצוף חכו רעבים גם צמאים”…

ומהיות האברבנאל מטבעו ומחנוכו בעל דעה רחבה, לא התגדר בדרשותיו בקטנות ובדקדוקי מלים. שכלו היה מקיף שאלות עקריות בחכמת התורה ושואף להבין ולהשכיל עמקי סודותיה. בבאורו הגדול לתורה ונביאים כלול אוצר רב של דברי חכמה ורעיונות נפלאים וחקירות ישרות ביחס למצות התורה וספוריה.

באורו זה בעצם אינו באור הכתובים והמלים לבד, אלא דרשות שלמות בברור המושגים השונים לאורה של הספרות העתיקה ועל יסודי ההגיון וחכמת החיים הממשיים. הוא מביא דעותיהם של החכמים שקדמוהו, כמו ר' סעדיה גאון, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב“ם, הרמב”ן, רבנו נסים, הרלב“ג, ר”י אלבלג, ר' חסדאי קרשקש ועוד, וגם דעותיהם של כמה מחכמי אומות העולם, כמו אפלטון, אריסטו, אבן סינא, אבן רשד, אנבונייט, הירונימוס, ניקולי די לירה. פעם הם משמשים לו יסוד לדעותיו, ופעם הוא מביא אותם, כדי לסתור דעותיהם. והכל הוא מרצה בהרחבה ובבהירות יתרה ובשפה ברורה ומובנת לכל, תכנית מיוחדה יש לדרשותיו של אברבנאל. ראשית דבורו, לפני כל פרשה ופרשה, הוא מציע כמה שאלות או “ספקות” כדי “להעיר ולעורר את אהבת העיון עד שיחפוץ השכל הטוב למצוא דברי חפץ” (הקדמה לספר דברים) ועם באור הכתובים והדרושים הנכללים בהם מתרחב הדבור “ומתחדשים בהם דברים לא שערום הראשונים” (שם). בסדר בראשית, למשל, בפתיחת פ' ה' (“אלה תולדות השמים והארץ בהבראם”) הוא מציע באריכות ארבעים ושתים שאלות חשובות, ובבאור הכתובים הוא מקדיש להתרת כל שאלה דרוש שלם, המברר את הענין הנדון מצדדי צדדיו, ובתוכם יש דרוש אחד בנוגע לשאלה כ"א, באיזו לשון נברא העולם, ומברר ומרחיב את הענין לפי ידיעות הלשונות, כי העולם נברא בלשון הקודש והיא היתה הלשון הראשונה, שדברו בה בני האדם.

בכל מקום שאתה נותן עיניך בבאורו של אברבנאל אתה מוצא משא ומתן של חקירות שונות בעניני חכמה, אמונה ודת, ודין ודברים עם חכמי הדורות בפתרון שאלות חשובות, הנוגעות לסדר והנהגת העולם הכללי ממבט היהדות. אבל ביחד עם זה יש אצל אברבנאל דברי מוסר פשוטים, הנוגעים לחיי האדם הפרטי ותכליתו בעולם, כמו בפרשת בא בדבר ימי חג הפסח ובפרשת בהר בדבר השמיטה. וכמו כן אנו מוצאים בבאורו ענינים נרמזים אל קורות ישראל בזמנים שונים, וביחוד נכבדים מאד דבריו בבאורו ליעודים הטובים והרעים בעתידות העם. בפרשת תבוא הוא מדבר דברים נעלים ונמרצים בדבר התקופות של חורבן בית ראשון ובית שני וכבוש הארץ לכל פרטיו הנרמזים בתורה. כמה מבריק וחריף הרמז, שמכניס בפסוק “והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם” וגו', כי נכלל בזה גם כן קושי לב פרעה, כי פריצי היהודים בחורבן בית שני לא רצו לתת צוארם בעול הרומאים, אף על פי שטיטוס שאל בשלומם והיה מבטיחם, שישארו בארצם ובנחלתם ובעבודתם בבית האלהים, וימאנו ויקשו ערפם עד שגרמו חורבן הבית ואבדן הארץ. ואומר אברבנאל, כי אותו קושי הלב של הפריצים הביא עליהם ועל כל ישראל היום כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה בתורה.

כמה באורים חדשים וישרים יש אצל אברבנאל, הן בהוראת המלים והן בדרכי שמוש הלשון והבנת עצם המושגים, כמו “לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת” הוא מבאר, כי בעל המעשרות אומר: לא מצאתי לעצמי היתר לאכול ממעשר עני אפילו בשעה שאני בעצמי הייתי בעוני ובדוחק רב ו“אוני” זה הוראה לדלות ועניות, כמו “בן אוני” או “אלוה יצפון לבניו אונו” (איוב כ"א), “זבחיהם כלחם אונים” (הושע ט'). “לא בערתי ממנו בטמא” כלומר, לא הפרשתי (הפרשה קורא בעור: בערתי הקדש מן הבית) מן פחות וטמא, אלא מן המשובח בתבואה, כאלו יאמר מן החטים הטובות, הנקיות מכל תערובות רע. “ולא נתתי ממנו למת” – לפי שהיה מנהג הרמאים בימים ההם, כדי שלא יתנו המעשר לעניים, היו אומרים שכבר נתנו המעשר לעניים שכבר מתו, ועל ידי זה אי אפשר היה לעמוד על אמתו של דבר, ומפני זה יאמר המתודה שלא נתן מעשרותיו לאדם שכבר מת, כדי שלא יחשבו עליו, שהוא מרמה בפיו, כי אמנם חיים הם העניים שקבלו ממנו והמה יגידו צדקתו. ולפעמים הוא מכניס רעיון יפה בפסוק, כמו “ממלכת כהנים” הוא אומר, שהעיר בזה על דרוש נכבד, והוא “מה ששאל המדיני אם הכנע לתורה ונימוס הוא שלמות וחירות או שעבוד והכנעה? והשיב שלהיות הנמוס התוריי מביא האדם לשלמות המדות והדעות, התחייב מזה שההכנע אליו יהיה חפשיות ומעלה, לא שעבוד והכנעה, ולכן קראם “ממלכת כהנים”, כי בהיותם עובדים אותו ומכהנים בעבודתו תגדל מעלתם כבני מלכים נכבדי ארץ ובני חורים”. ויש שאנו מוצאים בבאורו לוטה כונה דרושית רחוקה מפשוטו. של מקרא, כמו בבאור הפסוק ישעי' א' “כל ראש לחלי וכל לבב דוי” הוא אומר, כי “זכר הראש והלב בלבד – להאשימם שלא היו זהירים בתפלין של ראש ובתפלין של יד, שהם כנגד הלב”.

אבל, כאמור, העיקר אצל אברבנאל לא באור המלים ודרשות הכתובים אלא ברור השקפותיו בשאלות חשובות, הנוגעות לספורי התורה ועניני אמונה ודת. כאן הוא מופיע לעינינו כחוקר ומבקר חפשי. בכל מאמר ודרוש שלו הוא מוצא לעצמו מקומות חדשים “לא שערום הראשונים” להתגדר בהם, והולך ומרחיב חקירותיו בבקיאותו הגדולה בספרות העברית והכללית ומבקר דעותיהם של החכמים שקדמוהו בדעה תקיפה וישרה. ולפעמים אנו מוצאים אצלו בקורת חפשית יותר מדי, שאולי אינה מתאימה ביותר לאישיותו, כאחד מדרשני היהדות הנאמנה היותר אדוקים. ובזה עורר על עצמו תרעומות מצד גדולי הרבנים שבאו אחריו. למשל הגאון ר' יעקב רישר ממיץ, בעל “שבות יעקב” ו“חק יעקב”, משיג עליו על כי בחשבון השנים של חיי שמואל הנביא הוא בא באריכות לקיים פשוטו של מקרא, ששמואל היה זקן ממש בן שבעים או שמונים, וזה נגד הגמרא (תענית ה', מ“ק כ”ח), ששמואל חי רק נ“ב שנה, ואומר (הר"י רישר) “דעתי שלא לזוז אפילו זיז כל שהוא מקבלת חז”ל כסתמא דש”ס לפנינו" (עיון יעקב תענית שם). הגאון מלבי“ם מתרעם ביותר על אברבנאל, כי הרשה לעצמו להכניס את ירמיה הנביא בכור הבחינה של השכל האנושי ולבקר סגנונו, כמו שמבקרים איזה סופר או מחבר פשוט ולומר עליו, כי לא היה בקי בחוקי המליצה והלשון מפני שנבא בעודו נער (הקדמת אברבנאל לספר ירמיה) ואומר המלבי”ם “את הטוב נקבל מאתו ואת הרע לא נקבל”, ומאריך לסתור דעתו ומדבר על ערכו המיוחד של הנביא, החוזה ברוח ה' מתוך השפעה עליונה, מופשטת מכל תנאי חומר וגשם, ולכן דבורו של הנביא אינו נכנס כלל לגדר הדבור ההגיוני של האדם, שיכול להיות נפגם מאיזה סבה וצד שהוא (הקדמת מלבי"ם לספר ירמיה). והאמת נתנה להאמר, כי הרבה אי־זהירות של לשון יש למצוא בספריו של אברבנאל בנוגע לכמה מגדולי ישראל. ועיין בראשית ה' ג' דרוש א' (בדבר אורך החיים של האנשים הקדמונים). עושים רושם מוזר ומכעיס בטויים קשים בלתי מנומסים, שפלט־עטו בדבר חייהם הפרטיים של דוד מלך ישראל ושלמה בנו… אבל פרטים כאלה אינם נזקפים על חשבון השיטה, אלא הם ענין של טגנון, שהוא בנדון דידן רק פרי החקירה והבקורת המופלגת, שמצטיינים בהן ספרי אברבנאל.

ובאמת שיטתו בחקירה הדתית היא שיטה של חרדות קיצונית. שבאה לחזק מוסדי הדת ולשמור על מסורת ישראל בעצם טהרתה. הוא גוער בנזיפה באלה מחכמי ישראל שנשא לבם אותם לבאר את הנסים לא על פשוטם. למשל בפ' יתרו י“ט ט”ז הוא מבקר את “האנשים המתפלספים מבני עמנו, המשתדלים לבאר המעמד הנבחר על ההשגה העיונית, שהשיגו ישראל” וכו‘, ואומר, כי “כל הדרכים האלה הם צלמות ולא סדרים וגלו פנים בהלכה אשר לא כדת, והם דברים מורים על בעליהם שאינם מאמינים בתורה מן השמים”. הוא משיג בלעג מר על ר“א אבן עזרא והרלב”ג, שמבארים את הפסוק “ארדה נא ואראה” (בראשית, כ') לא כהוראת הפשט. וראויה לשימת לב דעתו בדבר העיקרים בדת ישראל, שמנו הרמב"ם, ר’ חסדאי, ור' יוסף אלבו. דעתו של אברבנאל אינה נוחה כלל מעשות הבדל בין מצוה למצוה, וסובר כי “חכמי ישראל, אשר התערבו בכשדים בעיון ספריהם וידיעות חכמותיהם, נמשכו אחרי חכמי האומות, שהניחו התחלות ושרשים בחכמות, ועשו גם המה כן במצוות התורה, אבל אין הנדון דומה לראיה, כי חכמות העמים הן על דרך החקירה והעיון, ולכן הוצרכו להתחלות, שהמעיין יקבל אותן בלי בקשת עליהן מופת, אבל התורה האלהית אלהים הבין דרכה והוא נתנה לעמו על צד הקבלה והאמונה כפי מה שראה לשלמותה, ולזה לא נצטרך להניח בה אמונות יותר עקריות אלו מאלו ולא יותר מקובלות אלו מאלו, לפי שכלן נתנו מרועה אחד. והולך ומאריך בדרוש שלם וחשוב מאד בשווי ערכן של המצוות כולן, שאין ביניהן הפרש והבדל כלל וכלל, וכולן נתנו מפי הגבורה” (ספרו “ראש אמנה” כ"ג).

ומענין הדבר, איך ר“י אברבנאל מעריץ את הרמב”ם. אף על פי שבנדון דידן הוא חולק עליו ומתנגד אליו על עשותו הבדל בין מצוות למצוות, מכל מקום השכיל להצדיק אותו באופן מחוכם מאד. הוא מוצא, כי הרמב“ם מנה י”ג עקרים לא מפני שחשב אותן המצוות גדולות במעלתן יותר על זולתן, אלא כוונתו היתה להישיר את האנשים, אשר לא העמיקו בתורה ולא למדו ולא שמשו די צרכם ואינם יכולים להקיף ולהשיג כל האמונות והמדעים, אשר כללם בתורה האלהית, ולכן בחר מכל האמונות אותן הי“ג האמונות היותר כוללות, כדי ללמד אותן דרך קצרה באופן שישתלמו כל בני אדם ואפילו עמי הארץ בקבלת אותן האמונות. ומזאת הבחינה קראן עקרים ויסודות כפי מחשבת התלמיד השומע, ולא כפי ענין האמת בעצמו. ומפני זה, אומר אברבנאל, לא זכר הרמב”ם אלו העקרים בספר “המורה”, אשר שם הפליג החקירה באמונות התוריות, וזכרם בפירוש המשניות, אשר עשה בנערותו, בשביל שהיתה הנחת העקרים מתיחסת אל ההמון ולמתחילים בלמוד המשניות, לא ליחידים המעמיקים בידיעת האמתיות, אשר להם חובר ספר “המורה”. ואם לכבודו של הרמב"ם הוא מוצא לו הצטדקות, שכוונתו היתה לשם שמים, הרי אינו יכול להסכים בשום אופן לר' ן' חסדאי וחבריו, שלקחו הדברים כפשוטם ונתנו אותן האמונות במדרגת שרשים, שזוהי בעיניו טעות ושגיאה רבה (עיין שם).

מלבד שהיה דון יצחק אברבנאל מתוך הכרתו הפנימית חרד על דבר ה' ומעודו הכין את לבבו לדרוש בתורת ה', לחקור ולהתבונן בה באמונה שלמה וטהורה, עוד היה קרוא מדרישות הזמן והמקום להפיץ את דעותיו ברבים ולעשותן לקנין בני עמו.

בתקופת הגרוש הנורא היה לפני אברבנאל בפעולתו הספרותית והדרשנית שתי תעודות חשובות: לחזק את מוסדי הדת הנאמנה, שמטו מהשפעת הסביבה, ולהרים רוח העם, שהגיע לידי יאוש מתגרת התלאות של הגרוש. ואת שתי התעודות הללו מלא בכל שלמותן.

ר"י אברבנאל, כגודל חכמתו ותוקף דעתו בתור עסקן מדיני, היה אזור בגבורה ללחום מלחמת האמת ברמה ולא חת מפני כל. הוא מבקר קשה את הפילוסופיה והמתפלספים מישראל ומעמים ומגין על מסורת ישראל וטהרת הדת בכל עוז נפשו בלי כל מַשׂוֹא פנים אפילו לגדולי החכמים הראשונים.

בדרשותיו הורה לכל איש חכם להחזיק במדה של גבורת הנפש בעניני אמונות ודעות, לבלי הכנע לדעותיהם של מתנגדיו אפילו בשעת סכנה. בספרו “נחלת אבות” (על מסכת אבות) למאמרו של ר' אלעזר בן ערך “ודע מה שתשיב לאפיקורוס” הוא אומר, שדבריו הראשונים של ר' אלעזר, כי לב טוב היא הדרך הטובה שידבק בה האדם, מתאימים למאמרו זה, כי מי שרוצה שיהא לו משא ומתן עם האפיקורוס צריך שיקדם לו לב טוב, שלא יהא ניסת לדבריו, ככתוב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי (משלי כ“ב, י”ז), לדעתך לא נאמר אלא לדעתי וכו' שיהא לבך חזק באמונת ה'. למאמרו של יהודה בן תימא “גבור כארי” הוא אומר: “כמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח בשער ממגורת הרשעים ומיראת פריצי עמנו ובפרט בזמן הסכנה בני אדם בטלים מן המצוות מפני היראה, וזו היא הגבורה הצריכה לנביאים וחסידים לשבר מלתעות עול ולהחזיק בתורת אלהים אף מתוך הצרות והגליות, והמופת הגדול אליו ענין אדוננו משה בהתגברו על מלך מצרים בכל מכה ומכה ולא פחד ולא ירא ממנו ואליהו נגד ארבע מאות נביאי השקר, ועל זה אמר התנא וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים”.

וכמו כן מדגיש האברבנאל את החובה המוטלת על מנהיגי ישראל לנחם את עמם ולהרים את רוחם בתקות הגאולה. הוא מבאר נבואת ישעיה “נחמו נחמו עמי”, כי הנביא מזהיר “בשם ה' למנהיגי הדורות וחכמיהם, ראשיהם, שבטיהם, שינחמו את העם המשתומם על גליותיו וארכן, ושידברו על לבו דברי פיוס, דברים טובים, דברים נחומים, כדי שלא יתיאש בגלותו מתוקף הצרות וכו' ומלבד הפיוס עוד יקראו אותו לשוב אל השם וללכת אחריו באופן שלא תתעכב תשועתו מצדו, וזה אומרו “דברו על לב ירושלים וקראו אליה”. דברו על לב ירושלים – כנגד הפיוס, וקראו אליה – לתשובה ומעשים טובים”.

ודברים טובים ונחומים מוצא האברבנאל בשביל בני דורו ביעודי התורה והנביאים. הוא מוצא נחומים בשביל הגולים, שנשארו יהודים לעיני כל, ומרעיף טל נחמה גם על לב האנוסים, שיצאו מכלל הדת, שעליהם נאמר “והשבות אל לבבך”, שתהיה תשובתם בלב ולא בפה, כי לא יוכלו לפרסם תשובתם ואמונתם. “בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה” שהם מעורבים בהם ונחשבים כמוהם ובלבם ישובו אל ה‘. ועל היהודים המחזיקים באמונתם אומר "ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך“, כלומר הם ישובו ויעשו המצוות וישמעו בקול ה' הם ובניהם בפרסום, לפי שלא עזבו שם אלהיהם. ורמז עוד באמרו ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך – על חלק האנוסים, שרבים מהם הם ערלי לב וערלי בשר בלתי נמולים, ולכן אמר כי ה' לא די שימול בשרם במצוות, אבל גם ימול לבבם הערל, ועם היות שיולדו על ברכי נכרים ומנהגיהם, יהיה לבבם לאהבה את ה' בכל לב ובכל נפש”.

_______________

לתכלית הנחמה חבר ספר מיוחד בשם “מעיני הישועה” והוא חקירות בספר דניאל לבאר יעודיו ורמזיו בנוגע לקץ הגאולה. לספרו זה הוא מקדים הקדמה יפה מסולסלת בחרוזים, בה מתאר כל גודל חין ערכן של קהלות ישראל בספרד, שתורה וגדולה, חכמה עם נחלה היו כלולות בהן, שרים, יועצי ארץ ועסקנים מדיניים, שרים בשירים ומליצים בעלי לשון מדברת גדולות, לוחמי מלחמתה של תורה, מקרא, משנה, וגמרא, עושי צדקה וחסד עם עני וגר להספיק לו צרכיו ולתת לו די מחסורו. אך אותו עם הנבחר, שמצא מנוחה שלמה בארץ ספרד והיה שוקט ובוטח, שאנן ואין מחריד מלא ברכת ה‘, ואין קצה לאוצרותיו, כסף זהב וכל אבן יקרה, ועשה והצליח בכל משלח ידו, אותו העם המאושר הגיע פתאום עד עברי פי פחת, כי הקים ה’ שטן לשלומו ולשלותו – את דון פירנאנדו ואיזבלה. ובמשך שלשה חדשים עזבו יהודי ספרד את ארץ מולדתם – “ויצא יעקב מבאר שבע” ממכון שבתו לפרט מ’ז’ר’ה' ישראל וילך חרנה באף ובחמה ובקצף גדול", כי בעקב הבהלה של הגרוש, החרדה והטלטול, דבקו בו דבר ומגפה שבי ובזה, ויהי לבושת ולחרפה, ללעג ולקלס בארצות נודו, ומרוב צרות ותלאות ומפח נפש באו הגולים לידי יאוש מר ואמרו “יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו”. “אז אמר דון יצחק אברבנאל עת לעשות לה' לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות לדרוש מעל ספר ה' את דברו הטוב אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לבקש מתי קץ הפלאות ולגלות לבני יהודה את יום פקודתם ולבשרם, כי קרובה ישועתם לבוא וצדקתם להגלות”. והנה מכל ספרי הנביאים לא מצא ספר מוכשר לתעודתו, ובחר בספר דניאל, אשר דעת שפתיו ברור מללו ומבין שאר הנביאים רק הוא מבשר טוב משמיע ישועה.

הספר נחלק לשנים עשר מעינות וכל מעין לכמה תמרים – סך הכל שבעים תמרים. בתחלת הספר מכיר המחבר בקושי הנושא של הספר ומתירא שמא לא יצא בשלום מן הפרדס הזה של מחשבת קצין. ומבאר הטעם שהחכמים גנו את “מחשבי קצין שמעכבים את הגאולה” מפני שמקדמים את הקץ, ומכיון שלא בא הגואל מכזבים בזה תקות העם. וגאוני עולם לאוּ למצוא הפתח בחשבון הקץ, לפי שגזרה מלפניו, שהפתח ההוא יהיה סגור עד כלה זעם, אמנם בבוא עת הגאולה יפתח ה' את אוצרו הטוב והעם ההולכים בחושך עד הנה עלימו יזרח ה' ויראו מה שלא ראו הראשונים. ולרמוז על זה אמר המלאך “ואתה דניאל חתום הדברים בספר עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת”, מורה בזה, שיהא הדבר חתום וסתום עד שיבוא זמן הקץ, ושאז בבוא עתו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת. לפי שמן הדברים, אשר יתחדשו באותו הזמן, יכירו וידעו בני אדם כוונת הנביאים ויעודיהם. וזהו שאמר עוד המלאך מה אחרית אלה לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ יתבררו ויתלבנו רבים וגו‘, כי הנה באר שיהיו דברי הקץ סתומים וחתומים בכל זמן הגלות, ומבטיח עם זה, שבזמן הקץ לא יהיו הדברים סתומים וחתומים אלא מעצמם יתבררו ויתלבנו וכן כתב רבי שמעון בן יוחאי האלהי ז"ל “קרוב לימי משיחא אפילו לרבייה (לילדים) איתגלון להון רזא ויודעין להון גו קץ משיחא”. וכפי שלדעת אברבנאל התקופה שלו היא סוף הגלות והתשועה קרובה לבוא, לכן עת לעשות לה’ לבשר טוב ולהשמיע ישועה. ובמעין י“ב, האחרון, הוא אומר, כי אין ספק אצלו, שכבר נולד משיח צדקנו קודם שנתחדש הגרוש הגדול הרג ואבדן, גלות ספרד, שכפי האמת הצרות התכופות מחבלי משיח הן, וכן נאמר “בטרם תחיל ילדה”, כלומר בטרם בוא חבלי הגאולה ילדה ציון או האומה את מלך המשיח, כמו שנולד משה רבנו בתחלת ענוי גדול במצרים. ומעיר, כי ב’ט’ר’ם‘, שנאמר ב’ פעמים בפסוק זה עולה בגימטריא רנ”א, וגרוש ספרד היה בשנת רנ"ב, ואולי שנה קודם נולד “אביר הרועים משיח אלהי יעקב”.

אבל חכם גדול כאברבנאל יודע להיות זהיר בשאלה מכוסה ונפלאה כזו, ותיכף בתמר האחרון הוא מבאר, שהכל תלוי בהנהגת העם, כי האומה הישראלית כשתזנה מעל אלהיה, אף שתהיינה הוראות טובות מן המערכה לא תצאנה אל הפועל.

ומסיים ספרו זה, המלא חכמה עמוקה ונפלאה, בחתימה כוללת בקצרה כל העתידות, שראה דניאל על העמים ועל ישראל, ולפי באורו הוא מונה אותם במספר שבעים. ששים מהם כבר נתקיימו עד זמן הגרוש ועשרה עדיין לא נתקיימו. וגומר בדברי נחמה, כי אחרי שהראה עדות ברורה מפי ספרים וסופרים, שכבר נתקיימו ויצאו לפועל בדברי ימי עולם ששים מעתידות ההם “ויהי כאשר פתר לנו דניאל כן היה מבלי תוספת וחסרון בזמנם וענינם במספרם כמשפט”, וזה האות והמופת החזק, כי גם שאר היעודים יתקיימו בפועל “ולא יפול מכל דבריו ארצה”. ובכן אומר אברבנאל “למה תאמר יעקב ותדבר ישראל אבדה נגזרנו לנו, שא עיניך, הראשונות הנה באו וקוה אל ה' תמיד, שכולם מרועה אחד נתנו, והמורם מהם כיוצא בהם יהיה, יקים ה' את דברו הטוב, כי לא אדם הוא להנחם, וידעת עם לבבך מכל דברי אלה אשר שמתי בפיך, כי קרוב יום ה' על כל הגוים ובוא יבוא ולא יאחר, וקרובה ישועתו לבוא על ישראל עם קרובו, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך, לקרוא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוֹחַ”.

מלבד הספר “מעיני ישועות” חבר עוד שני ספרים לחזוק תקות המשיח בקרב הגולים: ספר “משמיע ישועה” באורים על כל הנבואות, שבאו בכתבי הקודש בבשורת הגאולה האחרונה, וספר “ישועות משיחו” פירושי אגדות בתלמוד ומדרשים, המתיחסות לימות המשיח.

פעולתו הספרותית של דון יצחק אברבנאל עשירה עד מאד. מלבד הספרים הנזכרים לעיל: באורו על התורה, נביאים ראשונים ואחרונים, “נחלת אבות” על פרקי אבות, “ראש אמנה” בבאור עקרי אמונה, “מעיני ישועות”, “משמיע ישועה”, “ישועות משיחו” לחזק תקוות הגאולה, עוד יצאו מעטו של אברבנאל הספרים הללו: “באור על “מורה נבוכים”, “שמים החדשים” – פירוש על פרק י”ט למאמר שני מספר מורה נבוכים להכריע דעת החדוש, “עטרת זקנים” באור ענין ההשגחה הפרטית על האומה הישראלית, “מפעלות אלהים” בבאור יסודי אמונת החדוש ותשובות על טענות אריסטו ותלמידיו, צורות היסודות עניני מחקר שונים, “זבח פסח” פירוש על ההגדה של פסח, “להקת הנביאים” בעניני הנבואה, ספר “ימות עולם” – זכרון כל הקורות וחכמי הדורות מימות היצירה עד זמנו.

_____________

ספרי אברבנאל תופסים מקום מיוחד בספרות ישראל, כי מלבד דרושים נעלים בבאורי התורה והנביאים וברורי העקרים והיסודות, שדת ישראל נשענת עליהם, עוד מלאים המה דברי חכמה וחומר רב ועשיר, הנוגע לדברי ימי העמים השונים, מנהגיהם ונימוסיהם, תכונתם הלאומית והמדינית, וחקירות בספרות העתיקה של חכמי הגוים בכלל ובספרות הכנסיה הנוצרית בפרט, שהיתה לו בהן בקיאות נפלאה.

ולכן חבה יתרה נודעת להם לספרי אברבנאל. וכל איש ישראל בן תורה ובעל לב מבין יש לו קורת רוח, כש“אברבנאל” נמצא בארון הספרים שלו, וברטט נפשי מיוחד הוא הוגה בו בימות השבתות, כי התוכן של הספר ואישיותו הגדולה של המחבר נושאים על עצמם גוון של אצילות מיוחדת, ולכן רשומם נקלט בנפשו של היהודי באופן מיוחד.

ואם אמנם אישיותו של המחבר משפיעה על טעמו של הספר, אזי יש לספרי אברבנאל ערך מיוחד, כי מלבד דרשן וחכם, הלא היה דון יצחק אברבנאל שר וגדול ליהודים, נצר מגזע ישי, שיצא לישע עמו ותורתו ועמד בפרץ בשעת צרה והשתתף בצרת הצבור לצאת בגולה עם אחיו בהיותו אהוב וחביב בחצר פירדינאנד ואיזבלה.

במהותו וימי חייו נראה דמות דיוקנה של כנסת ישראל. כרוב גדלו בתור חכם ונבון ועסקן מדיני כן גדלו טרדותיו ותלאותיו. וכשם שכל עיקרן של תולדות עם חכם ונבון בגלותו המה רק טלטולים וספרים, כן לא היה לאברבנאל בעולמו אלא טלטול ונדידות ממקום למקום ויצירת ספרים. כשאנו קוראים בחתימת כל ספר וספר שלו את הציונים, שמציין אברבנאל הזמן והמקום והמצב, שבהם חבר את ספריו, אנו רואים באמת, כי ספריו נוצרו בסביבה של גרושים וטלטולים, צרות ופורעניות. מתוך דפי הספרים שלו מגיעה לאזננו אנקת הגולים ויללת תוגה מתוך המהפכה, שהתחוללה פתאום בחיי יהודי ספרד, אבל ביחד עם זה אנו שומעים מתוכם הדרשה המחוכמה של חכמי ספרד, שכל צרות ופורעניות שבעולם לא יכלו להשתיק קולה – כי “דבר ה' יקום לעולם”.

_____________

חשיבות גדולה היתה בתקופת הגרוש לפעולתו הדרשנית של אחד מחסידי היהדות התמימה רבי יוסף בן אברהם יעבץ, שנקרא בשם “הדורש” וגם ה“חסיד”. הוא היה מילידי ספרד וישב גם בלישבון בפורטוגליה, ואחר הגרוש בא למנטובה באיטליה. הוא אחד מגדולי הקנאים ליהדות המסורתית והיה מתנגד בכל עוז להפילוסופיה. בדרשותיו שדרש בקרב הגולים, הוכיח לכל, כי הסיבה להגרוש היא עזיבת התורה התמימה והעסק בפילוסופיה. הוא חבר ספר בשם “אור החיים”, להראות גודל ערכן של התורה והמצות ולסתור “ההיקשים הסבריים” וההוכחות הפילוסופיות. בהקדמת הספר הוא אומר: “על מה אבדה גלות ספרד, אשר היו בה קרוב לשלש מאות אלף בעלי בתים עם הגולה אשר הגלתה באי הנקרא שיזיליא והיינו לבז ולמשסה, הא מנן קטלה חרבא, הא מנן בלעת ימא, הא מנן דמיתו במותנא, ברעב ובצמא ובעירום וחוסר כל, אנשי היחס והמעלה ירדו מכסאותם, עשירים ונכבדים שאלו ללחם פורש אין להם, ומי ימלל את כל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ”ב עד עתה, ומי ישמיע הצרות החדשות, אשר נתחדשו עלינו במלכות ניאפולי, שם כרענו ונפלנו סחוב והשלך, גדולה חמת ה' נצתה בנו, קוה לשלום ואין טוב, לעת מרפא והנה בעתה, ויאמר ה' על עזבתם את תורתי, צדיק אתה ה' וישר בשפטך וכו' ואם הרבינו פשע ועברות אין ספורות העון העצום אשר היה בידנו עזיבת התורה ממש, כי מימי קדם לא היתה מלאה ספרד מישיבות ותלמידים כמו שהיתה בעת הגרוש, אך נחלקו התלמידים לכמה כתות, יש מהם שהיו לומדים שש או שבע שנים אצל הרבנים הגדולים ומחדדים שכלם כחרב חדה והיו לומדים אחר כן פילוסופיה של אריסטו, ולא יאמר עוד ארון ברית ה' ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעלה על לב ותוהים על הראשונות, ויש מהם אשר פירשו לגמרי והתעסקו בהבלי העולם, יש מהם אשר תפסו אומנות התורה, אבל לא שתו לבם רק לפלפל לבד, להודיע את גבורתם, שיכולים בפלפולם לטהר את השרץ, ובזה הוציאו כל ימיהם ולא באו לתכלית התורה, אין צריך לומר לתכלית הכל, שהוא המעשה והחסידות, אלא אפילו לידיעת הדינים הצריכים בכל יום, כגון ציצית ותפילין, איסור והיתר. ומעט מזער אשר התעסקו לדעת מה יעשה ישראל, אף גם הם לא לשמה רק להתפאר ולהתגדל בפני עם הארץ, גאה וגאון ודרך רע, ובטלו במעוטם העושים לשמה, על כן לא יכלו להגן על דורם, כי אלף יבישי וחד רטיבא אכלו יבישי לרטיבא".

ועלה בדעתו “לכתת רגליו מעיר לעיר וממקום למקום” לדרוש ברבים ולתנות צדקות ה', אשר החיה אותו ואת משפחתו מאימת מות, אימת הגרוש, ומהסער הגדול, סער הים, מרעב ומחרב ומדבר ומחליים רעים, ונותן תודה לפרנסי העיר אַראַצי ומנטובה באיטליה על כי הטו אליו חסד ופרנסו אותו ואת ביתו בעת צרה.

הדרשן יעבץ קורא תגר על העוסקים בחכמות חיצוניות ועוזבים למוד התורה, שהיא היחידה מקרבת את האדם להכרת ה' ועבודתו, ומוכיח מן הכתוב ומן הסברה, כי אלה שרוצים להתקרב אל ה' על ידי חקירות פילוסופיות וחכמות זרות נכשלים בדרכם ויוצאים לתרבות רעה. הוא מבאר דעתו במשל למלך, שצוה לעבדיו ללכת מהרה אל מקום פלוני, וקצתם מצאו חן בעיניו ונתן להם סוסים טובים ויפים לרכוב עליהם, כדי שיגיעו מהרה למחוז חפצו, וקצתם לא היו להם בלתי גויתם והלכו רגלי אל המקום הנועד להם. ודוקא אלה מן העבדים, שהלכו לאטם, הגיעו בזמנם למחוז חפץ המלך, ובעלי הסוסים נתגאו בסוסיהם וכלו זמנם בטיול ובשחוק וביפוי הסוסים ולא עלו ולא באו להשתחות אל המלך ולעבודתו כאשר צוה אותם – כן אלה האנשים אחרי שהם מתפארים, שידעו את השם בחכמתם, פורקים מעליהם עול תורה ועול מצוה, מתנכרים לאביהם שבשמים, מלעיגים ומשחקים במקיימי התורה והמצות בלבותם. עליהם נאמר “דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך”. ומעיד, כי הנהו זקן בא בימים ולא ראה, כי אם אחד למאה מן החוקרים עוסק בתורה ומצות, וגם אותו היחיד פוסח על שתי הסעיפים, פעם יאחוז בספרי החכמה ויאמר בלבו זהו התכלית העליון, אשר בעבורו נברא האדם, אעלה על במתי עב, אדמה למלאכים, אשר הם מכירים את רבונם, ואין להם לא ציצית ולא תפלין, לא סוכה ולא לולב, ופעם זוכר דברי שלמה סוף דבר הכל נשמע וגו‘. ומוסיף הדרשן וקורא אל שומעיו: "אליכם אישים אקרא, מגולת ספרד אני, אשר גורשנו בעונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה כמעט כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם. ומבאר עובדה זו מתוך עיון במשנה "כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין וכו’, ואלה עמדו בנסיונם בכח השרשים של מעשיהם הטובים וכבר מלאו חוקם כפי חכמתם המועטה ונתעצמה בחינת בוראם על בחינת חכמתם, אמנם אלה החכמים בעיניהם, אשר רבו ענפי חכמתם ולהם שרשים מעטים, בא רוח סערה, רוח הגלות והגרוש, הפך אותם על פניהם ועקרם מאמונתם ומתורתם וקללו במלכם ופנו למעלה ואמרו מה שדי כי נעבדנו".

מובן, כי הדרשן יעבץ, כבן ספרד, לא היה יכול לבלי הגה כבוד לעצם ידיעת החכמות, וכנראה מתוך הרצאת הדברים של ספריו (“אור החיים”, “יסוד האמונה” “מאמר האחדות”, פירוש על תהלים, פירוש על אבות, "חסדי ה' " דרושים ומאמרים) הוא בעצמו לא היה ערום מן החכמות החיצוניות, אלא עיקר התנגדותו להפילוסופיה היה, שלא לעשות אותה עיקר ויסוד לאמונה, ומוכיח לאנשים האומרים, כי חכמי התלמוד גם כן היו זקוקים לחכמת הטבע, התכונה, המספר והשעור וגם לחכמת הרפואה, שזה אמת, שחכמי ישראל היו אמנם בקיאים בחכמות ובלשונות להבנת התורה, וגם בחכמת הכשוף היו בקיאים, אבל הם לא היו מוציאים ימיהם בהם, והיה למודם בהם רק דרך אגב, והחקירה הדתית לא תפסה אצלם מקום כלל.

החסיד יעבץ היה מעריץ ומקדש זכרו של הרמב“ם. וספרי הרמב”ם, המיוסדים על החקירה הדתית, הלא באמת יכולים היו לסתור את דעתו ולחזק ידיהם של החוקרים. אבל הוא עומד על שלו ואינו סר מנקודת השלילה של החקירה, כי לפי דבריו “אין מביאין ראיה מן גדול העולם כהרמב”ם, שהיה יחיד בדורותיו, ואין משיבין ממעשה נסים, כי משה גדול מאד, אב בתורה אב בחסידות, הוא הלך בדרך ארוכה ולא טעה ובמסוכנת ולא נסתכן, במקום גדוד חיות ולסטים, הם הפילוסופים האומרים עזב ה' את הארץ וכופרים בחדוש העולם. לא אכלוהו החיות הרעות, לא הזיקוהו ולא שדדוהו הלסטים, הוציא אבני שוהם מראשי הפתנים, במאורת צפעוני ראש הפילוסופים (אריסטו) ידו הדה ולא הרעו ולא השחיתו בהר קדשו, כי היה קדוש וחסיד מלידה ומבטן ומהריון מכמה דורות, צדיק בן צדיק, חסיד בן חסיד, תורת אלהיו בלבו לא מעדו אשוריו, אכל נחשים ועקרבים ושבו לו למזון טוב ונבחר מצד אצטומכת קדושתו וחסידותו. ואדרבה הוא חגר חרבו והעמיק בספריהם ונלחם בהם וצלחה עליו רוח השם ונתחזק בקבלתו. וכאשר שמעו תלמידיו חכמתו לא עמד טעמם בהם, אבל בראותם חסידותו ודקדוקו במצות ואת כל מעשה ה' אשר עשה לא הוזקו כי אם היזק בלתי מורגש, וכאשר שכב רבינו משה עם אבותיו והלכו ספריו בגולה והורקו דבריו מכלי אל כלי, ומכלי שני אל כלי שלישי דלכולא עלמא אין היד סולדת בו, ריחם נמר והוזקו היזק גדול, וקם דור אחר אחריו, אשר לא ידע את ה' ולא שם אל לב את המעשה אשר עשה משה וישראל, כפרו בחידוש העולם, יש מהם סובר, כי קדם לו חומר בלתי שומר תמונתו כמו שכתוב בספר “מלחמות ה' " (רלב"ג), ויש מהם שכפר לגמרי ופירש כל מעשי בראשית לפי סברתם, אלו ואלו ישרפו בבית הדשן, נמצא כי גלה הרב הקדוש ז”ל (הרמב"ם) למקום המים הרעים ושתו תלמידיו הבאים אחריו ומתו, וכבר יש שתולין רוע סברותיהם באילן גדול ונמצא שם שמים מתחלל. הרב הקדוש כבר הזהיר לתלמידיו ממפרשי ספר אריסטו שטועים וחושבים, כי אריסטו עשה מופת על הקדמות, שלא יעיינו בדבריהם, והרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, לקחו עצתו ברדיפת החכמות ולא באופן רדיפתו, הוא קצף מעט והמה עזרו לרעה".

ברוח זה הוא מברר דעתו בשלילת החקירה בעניני אמונה, ובארבעה עשר פרקים של הספר “אור החיים” אנו מוצאים דרושים יפים ודברים הגיוניים ונאמנים, יוצאים מן לב טהור של אחד מאדירי אמונה וכבירי הרוח, שהעמידה היהדות הספרדית.

ידיעת החכמות החיצוניות והעיון ההגיוני, ששלטו בבית מדרשם של חכמי ספרד, השפיעו גם על החרדים הקיצוניים וחסידי היהדות הנאמנה מטיפוסם של החסיד רבי יוסף יעבץ – זאת אומרת, כי ההתנגדות לחכמות הזרות והפילוסופיה בהבנת עקרי הדת, גם היא היתה נזונת מן אותן החכמות והשכל ההגיוני ומהם היתה שואבת אופן הבטוי שלה. ההרצאה וההוכחות של ספרי יעבץ אמנם מיוסדות הנה על השכל הבריא והחשבון ההגיוני. דון יצחק אברבנאל בסגנונו ורבי יוסף יעבץ בסגנונו – שניהם באים מזוינים בנשק ההגיון לשמור על היהדות התמימה.

ואותה היהדות, שנשארה נאמנה לדגלה, היהדות הספרדית, שעמדה בנסיונה ולא המירה כבודה ביום צר, מצאה לה את הבטוּי היותר בהיר בדרשותיהם של דון יצחק אברבנאל והחסיד רבי יוסף יעבץ.


פרק עשרים    🔗

הקהלות החדשות מקרב גולי ספרד במדינות שונות. – ר' יצחק קארו וספרו “תולדות יצחק”. – ר' מאיר עראמה וספריו. – ר' משה אלמושנינו, פעולתו וספריו. – ר' משה אלבלידה. – ר' יצחק אדרבי. – ר' יוסף צרפתי באנדרונופול וספרו “יד יוסף”. – ר' יעקב בן חביב וחבורו “עין יעקב”.


הדרשה העברית בספרד קבלה בהשפעת גורמים שונים אופי מיוחד, בין בצורתה בין בתכנה. ידיעת החכמות וחקירת הלשונות, שבאהבתן שגו חכמי ישראל בספרד, והסתגלות הטעם של המון היהודים ליופי החיצוני של נאומי הנזירים הדרשנים (כמובא לעיל מהקדמת “העקדה”) – כל זה לא היה יכול לבלי השפיע על אופן הדבור של הרבנים הדרשנים בספרד. וכשנעתק מרכז התורה מחצי האי הפירינאי והתפרד בעקב הגרוש לחלקים שונים בתוגרמה, הולנד, איטליה ובעוד מדינות שונות, נשמעה גם שם, בקהלות הספרדיות החדשות, הדרשה העברית בתכניתה ובצביונה שקלטה בספרד.

מעט מעט התלקטו בני העם הנדח והנענה מחמס הקנאה האכזריה למרכזים חדשים, ושם מצאו מנוח לנפשם הנהלאה מתלאות הגרוש ובית מנוס מפחד האינקביזיציה. עוד מעט הולכים ומתרקמים חייהם הצבוריים, ולא ארכו הימים וכבר אנו רואים עדות ספרדיות בערי קונסטנטינופול, שלוניקי, אלכסנדריה, קהירה, וויניציה, אמשטרדם, ולהן מוסדי צדקה וחסד ובתי כנסיות ובתי מדרשות בפני עצמן. התכונה המיוחדת של היהודי הספרדי, שנקלטה בבשרו ודמו במשך שנות מאות, נשארה דבוקה וחבוקה בדרכי חייו הפרטיים והכלליים גם בארצות פזורו החדשות. אותה השפה השפנית, אותם המנהגים המיוחדים ליהודי ספרד, הליכות החברה, שהסכינו בהן המגורשים מקדמת דנא, כל זה שמש קרקע ליסוד ישובים וקהלות בפני עצמם, קהלות ספרדיות, שקראו להן בשמות הערים, אשר גרו בהן בספרד, כמו “קהלת טוליטילה”, “קהלת ארגון”. ובתוך אותן הקהלות קבלו החיים הצבוריים של הפליטים את תכונתם הקודמת. וגם הדרשה השתמרה בצביונה המיוחד, דרשה בנוסח ספרד.

הדרשנים הראשונים מקרב גולי ספרד ופורטוגל, שהתישבו בתוגרמה הם רבי יצחק ב“ר יוסף קארו ורבי מאיר ב”ר יצחק עראמה.

__________________

רבי יצחק קארו (נולד בראשית המאה השלישית) הוא דודו, אחי אביו של מרן יוסף קארו בעל “בית יוסף” ו“שלחן ערוך”. הוא התחנך בעיר מולדתו טולידה (טוליטילה) בסביבה של חכמים גדולים, ואחר כך נהל ישיבה בקשטילה, וכאשר העתיק ישיבתו לפורטוגל נהרו שמה תלמידים רבים מקרוב ומרחוק לשמוע תורה מפיו, וכשהגיעה צרת הגרוש ליהודי פורטוגל, שש שנים אחרי גרוש ספרד, ברח רבי יצחק לתוגרמה. ובטוליטילה “הלכו לבית עולמם כל בניו הזכרים גדולים וקטנים תארם כבני מלכים”, וכדי לעשות לעצמו זכר ושארית נצח הוציא לאור הדפוס את ספרו “תולדות יצחק” (עיין הקדמתו). בספרו זה יש קובץ רב של השקפות הגיוניות, דרושים ופשטים נאים על כל פרשיות התורה. הוא מבאר, למשל, הטעם של חוק התורה, כי העבד העברי, שיש לו מכבר אשה ישראלית רבו מוסר לו שפחה כנענית, אבל אם אין לו אשה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית (“בגפו יבא בגפו יצא”), מפני שאהבת אשת נעורים היא עזה וחזקה ביותר, אהבה טבעית, ורק לאשתו הראשונה מראה הבעל חבה יתרה ולא לאשתו השניה, ולכן כאשר יש לו כבר אשה, העבד לא יתקשר לאשתו הכנענית, אבל כשתהיה הכנענית אשתו הראשונה, אז ימסור את עצמו אליה בלב ונפש, וחוקי התורה הלא שומרים על העבד העברי, שלא ישעבד נפשו לאדוניו ויעבוד עמו רק “כשכיר וכתושב” במשך שש שנים. על "וימת שם משה עבד ה' " הוא מעיר, כי בחייו קראו “איש האלהים” וכשמת קראו "עבד ה' " וזה למעלתו ולהשגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תמיד, ואמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ולכן ברך את ישראל סמוך למיתתו, שהיה יותר זך וחכמתו זכה והיה כמלאך נבדל מחומר, וכן יעקב ברכם סמוך למיתתו.

יש כמה מקומות בספר “תולדות יצחק”, שהמחבר מביא מאמרים ואגדות ממדרשים שונים בלי כל פירוש מצדו, אבל סוג הלקוטים הללו כשהוא לעצמו מראה על טוב טעמו של המחבר במדרשי אגדות, ובכלל אתה מוצא כמה דברים של טעם ודרושים מצוינים בספר “תולדות יצחק”.

רבי מאיר עראמה (נולד במחצית הראשונה למאה השלישית – מת בתחלת המאה הרביעית), בנו של ר' יצחק עראמה בעל “עקדת יצחק”, הלך בעקבות אביו וכמוהו היה חכם במדעים ופילוסופיה. ספריו מצטיינים ביושר הגיונם ובאוריו הולכים על דרך המחקר הדתי כאשר אצל אביו. עודו צעיר לימים בא עם אביו אחר הגרוש לפורטוגל ואחרי מות אביו העתיק דירתו לשלוניקי ושם שרת בתור רב ומורה בקהלת ארגון. ספרו “אורים ותומים” הוא באור על דרך הפילוסופיה לספרי ישעיה וירמיה. מלבד זה חבר ספר “מאיר איוב” באור לספר איוב ו“מאיר תהלות” באור על תהלים, ופירוש על שיר השירים. החכמים המאוחרים מפליגים בשבחו של ר' מאיר עראמה וספריו. רבי שמואל לאניידו בספרו “לחם שלמה” אומר: “משבח אני את הרב רבי מאיר עראמה זללה”ה בפירוש המאמרים הנמצאים בספריו, בהערה קטנה יגיד ויספר נפלאות תמימות דעותיו וכו' “. רבי משה אלמושנינו (עיין להלן) בהספדו על אשתו של רבי מאיר עראמה בשנת שט”ז הוא קורא אותו "יקר תפארת חמדת עדת ישראל על התורה ועל העבודה וכו' ".

רבי מאיר עראמה כתב קונטרס מיוחד, שבו הוא מוכיח את דון יצחק אברבנאל על הביאו בבאורו על התורה כמה ענינים שלמים, לקוחים מספר “עקדת יצחק” לאביו ואינו מראה את המקור, שממנו לקחם.

באותה התקופה עשו להם שם דרשני שלוניקי רבי משה אלמושנינו, רבי משה אלבילדה ורבי יצחק אדרבי.

_______________

רבי משה אלמושנינו (ר“ע – ש”מ) היה אחד האישים המצויינים בין חכמי ישראל בתוגרמה. הוא היה רבה של הקהלה “נוה שלום” בשלוניקי והרביץ תורה ברבים בשעורי הלכה, שלמד בישיבת התלמידים ובדרשותיו שדרש בבתי הכנסיות. חכמתו היתה רבת הצדדים, כי מלבד שהיה ידוע לגדול בתורה, ונשארו ממנו שאלות ותשובות, שמועות וסוגיות בשלשה חלקים (עיין חתימת בנו ר' שמעון לספרו “מאמץ כח”) ותשובותיו נדפסו גם בשו“ת מהרשד”ם (ר' שמואל די מודינא), היה בקי בפילוסופיה וחבּר באור המדות לאריסטו וידע כמה לשונות, ובהיותו בקונסטנטינופול ערך בשפה הספרדית ספר על דבר הרושם, שעשו עליו סדרי החיים של הכרך הזה. אבל ביחוד נודע שמו לדרשן גדול, זך הרעיון ובעל הגיון עמוק.

מתוך דרשותיו, שנכנסו לספרו “מאמץ כח” (וויניציה שמ"ח), שהוא קובץ של שמונה ועשרים דרשות, רבות הכמות והאיכות, נראה עד כמה היה הדרשן ר“מ אלמושנינו אמן נפלא בחכמת הדרשנות. ביחד עם הרעיונות העמוקים במקצוע הפילוסופיה ומוסר היהדות, מבאר הדרשן כמה מקראות מכתבי הקודש ומאמרי אגדה מספרות התלמוד והמדרשים באופן נאה ומתקבל על הלב ומשלב אותם לעצם רעיונו של הדרוש. לדרשותיו יש ערך היסטורי, מהיות הרבה מהן מוקדשות למאורעות חשובים בחיי הפרט והכלל, כמו הספדים על טובי החכמים שבדורו, דרושים להחזקת התורה בצפת וכדומה, דרושים לפדיון שבויים, לחתונות ולמילה ועוד. ביחוד יש חשיבות היסטורית לדרוש הראשון שבספר “מאמץ כח”. הדרוש הזה דרש בשבת פ' פקודי שנת שכ”ח, כשבא מקונסטנטינופול ו“גזרת החרות” של השולטן סלים בידו, לאשר ולקיים את הזכויות, שנתנו מלכי תוגרמה הראשונים לקהלות שלוניקי. היונים, שתפסו מקום חשוב בחיי העיר, היו עוינים את היהודים, וישתדלו אצל השולטן להגביל את זכויותיהם, כדי שיוכלו להתחרות אתם בכמה ענפי המסחר וחרושת המעשה, שהחזיקו בהם היהודים, וכאשר התעוררו ראשי הקהלות בשלוניקי לאחד את הקהלות השונות לקהלה אחת, התאמצו היונים להפר את עצתם ויסיתו את ראשי העיר המושלמנים לבלי לאשר קיומה של הקהלה המאוחדה, כי מצאו את ההתאחדות של קהלות ישראל לדבר בלתי רצוי להם. אז יצא ר' משה אלמושנינו לקונסטנטינופול ועמו נכבדי העדה לבקש מאת השולטן, שיעמוד לימין היהודים ויאשר את זכויותיהם. ואחרי אשר שהו שם במשך שתי שנים ואחרי כמה הרפתקאות דעדו עליהם, עלה בידם להשיג “גזרת החרות” מאת השולטן סלים, והוא אשור ותוקף הזכויות של הקהלה המאוחדת של יהודי שלוניקי. חברי רבי משה אלמושנינו במלאכות זו מתו בקונסטנטינופול ולא זכו לראות בעיניהם את פרי עמלם, רק הוא לבדו בא בשלום לעדתו ותעודת הזכויות בידו.

הדרוש, שהקדיש הדרשן אלמושנינו למאורע החשוב הזה הוא דרשת־הודיה יפה מאד בסגנונה ומענינת בתכנה. אחרי אשר הוא מקדים את הגמרא (פרק הרואה) “ארבעה צריכים להודות” וכו' הוא מתחיל: “חסדי ה' אזכיר, אכיר תהלות, גדולות ה' כעל כל אשר גמלנו ורב טוב לבית ישראל בהשגחתו הנפלאה וחמלתו על עמו וצאן מרעיתו בענין בנין החרות, דרור בארץ לכל יושביה, הנקרא מוסילימליק, בהרחיק כל מעיק צר ומשטין מעלינו, לנחותנו הדרך וכו', על כן אמרתי הנה אנכי נצב לפני תהלות קהלות ישראל במקום הגדול והקדוש הזה, להעיד לפניכם היום את כל התלאה, אשר מצאתנו בדרך, להשמיע במרום קדשכם פרטי השגחתו יתברך וחסדו, אשר הטיב עמנו”. והולך הדרשן ומביא מאמרים ופסוקים ומבאר אותם, ומראה לדעת, שאין בכוח האדם להכיר את הטוב הראוי לו, ורק השם יתברך בהשגחתו הוא לבדו יודע מה שטוב לאדם באחריתו, כי הוא לבדו “מגיד מראשית אחרית”. ומספר, כי נוכח מפי הנסיון של מלאכותו זו, שכל התלאה שהיתה לו בראשונה נהפכה לטובה באחרונה, ואלמלי היו לבקשתו אזנים בראשונה, אזי היה הדבר מתקלקל לגמרי מסיבה קלה (כאשר האריך ספורו בנדון כל המאורע בשפה הספרדית), ורק אחרי אשר השיבו פניהם ריקם בחמש הפעמים הראשונות יצא הדבר לטובה בפעם הששית, וכל אותה האכזבה, שהעציבה רוחם בכל פעם, היתה רק לטובה. ומספר, כי באותו הלילה שלפני יום המאורע, כ“ה שבט שכ”ח, נפל מאורע משמח בחוג בני ביתו, כי בתו באדרינופול ילדה בן זכר והיה נדוד שנה כל הלילה, וכעלות השחר ישן כמעט רגע ובחלומו נזרק מפיו מקרא מלא: “אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך”. ובעצם היום הזה נקראה בקשתם של יהודי שלוניקי לפני המלך ונתמלא מבוקשם בשלמות. ומבאר הדרשן את הכתוב בהתאם אל המאורע, כי יהודי שלוניקי נושעו בה' ולא בישועתם והשתדלותם, והעכובים, שהניחו שונאי ישראל על דרכם כמגן זה, שתעודתו לעכב בפני הדבר שלא יעבור ולא יקום ולא יהיה, זה היה לעזר ולהועיל (מגן – עזרך), ואותה החרב, חרב נוקמת ביד האויבים, שעמדה נגדנו, זה היה גאותנו (ואשר חרב – גאותך), שנהיה גאים ונעלים על כל שאר תושבי העיר, ואויבינו אשר חשבו, כי לא נשיג מבוקשנו, עתה יכחשו לנו (ויכחשו אויביך לך), ולא עוד אלא שנעלה עליהם בחרותנו (ואתה על במותימו תדרוך), ונותן תודה וברכה לאנשי השם בקונסטנטינופול, שעזרו על ידו להשגת מטרתו, שבראשם היה הדוכס דון יוסף נשיא, ומזכיר גם את “המשנים בשער המלך”, כל אחד בשמו, שבעזרתם הצליח במשלחתו.

ואחר כך הוא מדבר במעלת האחדות וקבוץ הכוחות בשביל הנהגת הקהלות, ואינו דומה כוח הרבים, כשהם צמודים ומאוחדים, אל כוח הרבים כשהם מפוזרים ומפורדים, ואמרו רז"ל על פסוק “ברוב עם הדרת מלך” אינו דומה קלוסו של מלך ברוב עם לקלוסו במעט עם. ועל כן מצאנו בבריאת שמים וארץ, כי עם היות, שכבר נאמר בכל פרטי המעשים הנבראים “כי טוב” נאמר שוב אחרי כל גמר המלאכה “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, כי ראה השם כללות כל הדברים הנבראים מסודרים בסדר ישר והשתלשלות מציאותם, ומלבד הטוב הפרטי הנמצא בכל אחד מהם, ראה בהם מאודיות הטובות בכללותם (ואל הרעיון הזה הוא מוסיף: “והוא אצלי דקדוק טוב וישר”). ואחרי אשר הוא מבאר באריכות פרשיות שלמות בכתבי הקודש ואגדות, השייכות לספור המאורע, הוא פונה אל אנשי קהלתו, כי השלום יהיה מתווך ביניהם וכל אחד יהיה מכיר מדרגתו, ויהיו הקטנים נשמעים אל הגדולים, וביחוד הוא מזהיר את העשירים, שיהיו נושאים במשא העניים־והאביונים – ובזמן “שאלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה” משוד עניים מאנקת אביונים.

הדרוש הראשון בספר “מאמץ כח” יש לו אופי של נאום מדיני. מתוכו יתראה הדרשן בתור עסקן צבורי מצוין, שנתן את נפשו על עניני היהודים והיהדות והיה עמל עם הצבור לשם שמים בלי תקות הנאה כל שהיא. וכה היו דבריו אל השומעים בעצם דרשתו זאת: “אליכם אישים הנגשים אל ה' אקרא פן יחשדני שומע, שערכתי לפניכם שלחן אמרי בספור טרחי ועמלי בדרך הזה, שלהנאתי ולטובתי דברתי עד כה לקוות או לאוות תוחלת תועלת ממון, חלילה לי, כי אשא אל שמים ידי ואמרתי, שיהיה עלי כקרבן כעולה כל הנאה בעולם, שתבוא לידי מאז יצאתי את העיר הזאת מהקהלות הקדושות מצד טרחי ועמלי בדרכי זאת מעתה ועד עולם, כי יש לי רב לפי ערכי ולחם חקי תהלה לאל חיי” (דף י“ב ע”ב). וכן בכל דרשותיו יש לראות את אישיותו המצוינה של הדרשן, חרד על דבר ה' ודורש טוב לעמו, גדול בתורה ובקי בחכמות ובהויות העולם. על כן גדול היה שמו בין חכמי זמנו, והתפרסם לגדול הדרשנים בדור ההוא, והדרשנים שבאו אחריו, כמו בעל “מדרש שמואל” ובעל “ברכת טוב”, מביאים בדרשותיהם כמה באורים מספרי ר"מ אלמושנינו.

מלבד הספר “מאמץ כח” חבר עוד כמה ספרים יקרי ערך, והמה: “תורת משה”, פירוש על התורה (כ"י), “פרקי משה” על אבות (שלוניקי שכ"ג), פירוש על איוב (כ"י), “פני משה”, דרושים בחקירת הדת והמוסר (כ"י), “תפלה למשה” במעלות התורה (שלוניקי שכ"ב), “בית אלהים”, כעין קוסמוגרפיה על בנין העולם וכדור הארץ (כ"י), “שער השמים” על חכמת התכונה (כ"י), “יד משה” על חמש מגלות (שלוניקי של"ב), “מגדל עוז” על ספר “כוונות הפילוסופים” להערבי אבו מחמד אלגאזלו (כ"י). הוא חבר גם ספרים בשפה הספרדית בחכמת הטבע ובענינים מדיניים.

____________

רבי משה בן יעקב אלבילדה (חי בתחילת המאה הרביעית), דרשן מפורסם ופילוסוף. היה דרשן בעיר אבילונה (אלבאניה), ואחר כך בשלוניקי. בדרשותיו אנו מוצאים רעיונות אריסטו ושאר הפילוסופים. בחייו הוציא את הספרים “ראשית דעת” ו“שערי דמעה” (וויניציה שמ"ו). הראשון הוא ספר מחקרי בדבר השגחת הבורא, תשובה וכדומה, והשני הוא ספר מוסרי בדבר פחיתות החיים הארציים ותלאות בני אדם בעולם השפל. ואחרי מותו הדפיסו בניו את ספריו “עולת תמיד” (שם שס"ה) באור על התורה וספר “דרש משה” (שם בשנת ה’א’י’ש' ה’ל’ז’ה') דרשות כסדר התורה ולענינים שונים. ספרי הדרשן אלבילדה נחשבים לספרים היותר מעולים בספרות הדרוש.

רבי יצחק ב“ר שמואל אדרבי (חי במחצה הראשונה של המאה הרביעית) חכם ודרשן בקהלת שלום בשלוניקי. הוא היה תלמיד מובהק של ר' יוסף טייטצק ותפס מקום חשוב בין חכמי שלוניקי. לפי דבריו בהקדמתו לספרו “דברי ריבות” (שאלות ותשובות) הוא זכה לשלשה כתרים: “כתר תורה לישב בישיבה ללחום מלחמתה של תורה בהלכות וקושיות והויות דאביי ורבא, וכתר מלכות כמלך יושב על כסא דין להשבית מדנים ולהשקיט קטטות ומריבות, וכתר כהונה לכהן לשרת “מידי חידוש בחידושו” ומידי שבת בשבתו לדרוש דרשה מדרש ואגדה בתוך קהל ועדה”. משרתו בתור מרביץ תורה ודיין נתנה לו חומר בשביל ספרו “דברי ריבות”, הכולל ארבע מאות ושלשים שאלות ותשובות בפסקי הלכות ובפירושי סוגיות הש”ס. ועבודתו הדרשנית נתנה לו חומר הגון בשביל ספרו “.דברי שלום”, הכולל שלשים דרשות (שלוניקי שכ"ה) על סדר הפרשיות, וגם נספח לו קונטרס אחרון, הכולל באורים לספר תהלים ופרקי אבות, לקוטים ואמרים מרבו רבי יוסף טייטצק.

דרושיו מבארים מעלות התורה ותכונת הנפש הישראלית על פי מקורות שונים, וביחוד מספרי הרמב“ם, ומחקרים מבוססים ביסודי חכמת הקבלה. כמה דברים של טעם ורעיונות מתקבלים על הלב אנו מוצאים אצל הדרשן מהר”י אדרבי. למשל, בפסוק (עקב) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות”, ודרשו חז“ל “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”, הוא מביע רעיון זה: האדם נברא משותף מן העליונים ומן התחתונים, והוא מחובר מגשם ורוח, ולכן תכליתו לחיות חיים חמריים ורוחניים גם יחד, ואם יחיה האדם רק חיי הגוף, הלא למותר היתה בריאתו, כי בהמות וחיות היו למדי קודם שנוצר האדם, ואם יחיה האדם רק חיים רוחניים, אזי גם כן היתה יצירתו בלי תועלת, כמה וכמה רבבות מלאכים ועצמים רוחניים כבר היו בעולם קודם שנברא המין האנושי, וכמו כן מצוות התורה, שנצטוה בהן האדם, גם הן כלולות מגשם ורוח, הצד החיצוני והצד הפנימי, עשית המצוה והכוונה התכליתית שבה. כמו מצות סוכה היא מעצים וסכך, פסולת גורן ויקב, אכילה ושתיה בסוכה, ויש בה כוונה רוחנית “כי בסכות הושבתי את בני ישראל”, וכן מצות תפלין, ציצית, מזוזה וכדומה, יש לכל אחת מהן גוף ונשמה, ואיש ישראל שומר תורה צריך לעשות את המצוה במלואה, היינו ביחד עם העשייה הוא צריך לקלוט לנפשו כוונת המצוה ותכליתה המוסרית, וזהו “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות” – “המתחיל במצוה אומרים לו גמור” – חלק המעשה וחלק הרוחני ביחד. – על הכתוב “ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל” (שלח) הוא מעיר, שזוהי תרעומת צודקת, כי כשנותן אדם לחברו מתנה אין דרך ארץ לנסותה תחילה אם טובה או לא, כיון שבאה אליו בחנם. וכמו כן יש עוד כמה ענינים ישרים בדרושי הכתובים אצל הדרשן מהר”י אדרבי.

_____________

באותה התקופה חי באנדרינופול החכם הדרשן רבי יוסף ב"ר חיים צרפתי. ספר הדרשות שלו “יד יוסף” הוא רב הכמות ורב האיכות, כולל מאה וחמשים דרושים גדולים בעלי תוכן חשוב. הספר נדפס בוויניציה בשנת ש’ל’ו’ם' (שע"ו) בהוצאות הרב המחבר עצמו, ובחתימת הספר אומר הדרשן, כי היה במחשבתו להוציא לאור ארבעה או חמשה דרושים בכל פרשה, כמו שעשה עד פרשת תזריע, אבל “לא יכל יוסף להתאפק מגודל ההוצאה על כל נייר ונייר ששה עשר ליטרין” והדפיס רק שני דרושים על כל פרשה מפ' תזריע ואילך. כפי שאומר המחבר בהקדמתו היו אתו מוכנים לדפוס עוד ארבעה ספרים: “ראש יוסף” – “דרושים כוללים עניני הדת”, “בן יוסף” – פירושים על התורה, “מטה יוסף” דרושים לחופה ומילה והספדים, “פלג אלהים” – פירוש סוגיות חמורות ומסכתות, שחבר בהיותו בארץ ישראל וקצתו גם באנדרינופול. גם ארבעת חבוריו הללו המה גדולי הכמות במדה מרובה מאד עד כי המחבר אומר (בדרך הגזמה) “אם אמרתי להדפיס כולם או רובם לא יספיק כל ממון שבעולם”…

הספר “יד יוסף” מוכיח על מחברו, כי היה דרשן גדול וחכם מובהק בתורה. דרושיו מלאים חומר רב, וכמעין המתגבר, שמימיו מפכים למרחב רב, כן מתפשטים באוריו ודרושיו לכמה פנים בדברים של טעם, נוחים וקלים להבנה בשביל כל המעיינים בהם. והרבה ענינים מושכליים והגיוניים אנו מוצאים בדרשות ר' יוסף הצרפתי, שכדאים לשימת־לב מרובה.

הטעם האמתי, שהתורה לא הודיעה את היעודים הרוחניים הוא לפי דעתו, מפני שאין שכר קצוב לכל מצוה ומצוה, אלא מדרגות מדרגות, יש עושה מצוה במיעוט שמחה, ויש עושה בשמחה יתרה, והשכר יהיה כפי השמחה וקורת רוח, שיש לאדם בעשיית המצוה, אחרי הכרת ערכה ותכליתה. ובזה הוא מבאר הפסוקים בתהלים ל"א: “תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם”, כי אותם שפתי שקר הדוברות על הצדיק דברי גאוה ובוז שאין שכר לפעולתו, כיון שהתורה לא הודיעה כלל אותו השכר הנפשי של מעשה הטוב, תאלמנה מדברי כזבים כאלה, כי באמת מה רב טובך (כאן הוא מביא דברי הרמב"ם שאין מבוא לשכל אנושי לצייר אותו השכר כי רב הוא, כמו שהדג שנברא במים אינו יכול להשיג ענין האש) אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, כלומר השכר אינו קצוב, אלא הוא כפי סוגי בני אדם ואופן עשיית המצוה כאמור. ובזה, אומר הדרשן, יובן במעשה העגל, למה חרה אפו של משה כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם, הלא כבר ידע כל זה מקודם, כי נאמר לו “לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה”, אמנם נתחדש לו ענין השמחה. הוא ידע רק ענין העגל, אבל לא תוקף השמחה בעשייתו, אך כאשר קרב אל המחנה וראה ביחד עם העגל – את המחולות, אותה רבוי השמחה שהיתה להם בעשייתו, אזי חרה אפו והשליך מידיו את הלוחות, כי “פועל הנפש הוא עיקר יותר גדול מפועל הגוף”.

את האגדה במדרש רבה (תרומה) “מן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות והיו הגדולים שבהם באים ומלקטים אותן והיו גונזים אותן וכו' " הוא מפרש באופן דלהלן: המונע היותר גדול להשגת התורה והבנת סודותיה הוא טורח הפרנסה, והאדם בשביל השתלמותו השכלית זקוק שתהא לו פרנסה מזומנת ומנוחת הנפש, ולכן אמרו “לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן”, והם היו יכולים להשיג ידיעת התורה, רמזיה, סודותיה וחדושיה, הנמשלים לאבנים טובות ומרגליות, כאמרם בגמרא “מרגלית היתה בידי ובקשתם לאבדה ממני”, וזוהי באמת שירדו לישראל עם המן אבנים טובות ומרגליות, כי בסבת המן השיגו רמזי המשכן וסודותיו – ו”הגדולים שבהן היו באים ומלקטים אותן וגונזים אותן" – דווקא הגדולים בעלי הדעת, כי עמי הארץ אף שיש להם פרנסה מזומנת אינם מאנשי העיון, היודעים להשתמש בעתות הפנאי בשביל השגת השלמות.

וכן בכל דרוש של הצרפתי אנו מוצאים ענינים ישרים בלי “עומק של הסתבכות והסתעפות” דרושית (עיין הקדמתו), וביחוד מצטיין הספר “יד יוסף” בסדר יפה ובהיר, כי שלטה בו ידו החרוצה של המחבר להציב ציונים בשולי הדפים להענינים שבגוף הדרשות ולעשות מפתחות באופנים שונים בסוף הספר, למען ימצא המעיין מבוקשו בנקל בתוך המון המאמרים אשר בספר הגדול הזה.

______________

תקון גדול להרמת ערך האגדה התלמודית ולהפצת למודה בעם עשה הרב ר' יעקב ב“ר שלמה בן חביב (מת רע"ו) בחבורו החשוב, המאסף לאגדות התלמוד, המפורסם בשמו “עין יעקב”. הוא נולד בעיר סמורה (צפון ספרד) והיה תלמידו של ר' שמואל וואלנסי, ויצא בגולה ביחד עם אחיו המגורשים בשנת רנ”ב והתישב בעיר שלוניקי בתוגרמה. כפי שכותב בהקדמתו, התעורר אצלו רעיון זה לאסוף אגדות התלמוד לספר אחד עוד משכבר הימים, אבל לא היתה לו אפשרות לגשם משא נפשו מחוסר ששה סדרי משנה ותלמוד עם כל המפרשים, והיה “קרוב לנמנע אצלו לקבץ כל אותם הספרים”. והוא נותן תודה לה‘, שבא לשלוניקי ומצא רוב הספרים, שהיה לו בהם צורך, בביתו של “החכם השלם והנעלה דון יהודה בן השר הנשיא החסיד דון אברהם בן באן בנשתי ז”ל“, וספרי הרשב”א, הריטב“א והר”ן מצא בבית קרובו של ר’ יהודה הנ"ל דון בן באן בנשתי. ורק אז הבשיל רעיונו לגשמו במציאות.

ר' יעקב בן־חביב נותן חשיבות יתרה לחבורו וקבע בשבילו תכנית רחבה, והוא להוציא מתלמוד בבלי וירושלמי את האגדות, שיש להן ערך במובן המוסרי והתורני בהתאם לשנים עשר העמודים, שערך בהקדמתו, ולסמוך להן כל הפירושים, שהיו כבר בימיו: רש“י, תוספות, רמב”ן, רשב“א, ריטב”א והר"ן.

ומעצמו עשה פירוש לאגדות וציין אותו בשם “אמר הכותב”. מלבד זה עשה מפתח גדול לאגדות הש“ס בסדר א”ב לפי הנושאים השונים של פרשיות התורה, כדי שימצאו הדרשנים מבוקשם.

הוא התחיל להדפיס את חבורו בימי זקנתו (בשנת פטירתו – רע"ו) ולא זכה לגמור את עבודתו, ורק זרעים ומועד הספיק להוציא בחייו. אחרי מותו הוציא בנו החכם המפורסם ר' לוי בן חביב (מחבר שו“ת מהרלנ”ח) את ארבעה הסדרים הנשארים. המפתח נדפס רק במהדורות הראשונות, ומפירוש של ר“י חביב ומן הפירושים האחרים, כמו הרשב”א, הריטב"א וכו' יש רק מעט מזער בסדרים הללו.

הפירוש “אמר הכותב” כאילו הוא בא רק למלא את הפירושים שקדמו לו. ובמקום שביאורם מספיק די צרכו להבנת האגדה, הוא רואה למיותר להוסיף נופך משלו. ורק במקומות הזקוקים לבהירות יתרה, אז גם הוא לוקח לעצמו “רשות הדבור” ומביע את דעתו בענין הנדון. ולכן פירושו בא לסירוגין בהפסקות גדולות. לא כן הדבר בפירושו לאגדות הירושלמי. בהקדמת פירושו זה הוא מתנצל, שבקש פירוש קטן או גדול על אגדות ירושלמי ולא מצא, ולפיכך הוא בא לבאר את האגדות “כפי שתשיג ידו בפירוש כוונת רז”ל". כאן פירושו מלא ומספיק על כל האגדות. ואין ספק, שאלמלי מצא איזה פירוש “קטן או גדול” היה מקצר בפירושו על הירושלמי כמו בפירושו על הבבלי. כי העיקר היה אצלו תועלת הזולת ולא ההתראות וההתפארות בחדושיו. תכלית פירושו לישב הזרות הנראות באגדות התלמוד ולקרב אותן אל השכל.

בכמה מקומות אתה מוצא אצלו באורים לאגדות חז“ל, הכוללים דרושים יקרים בהגיונם המוסרי. לדוגמא: סוכה ל”א ע“א – ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע קח על מים רבים צפצפה שמו (יחזקאל י"ז) “אמר הקב”ה אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והם שמו עצמם כצפצפה בין ההרים” – הוא אומר: “אפשר שכוונו לומר שהקב”ה רוצה לזכות את ישראל, שיהיו שלמים בתורה הנמשלת למים ויהיו כעץ שתול על פלגי מים (כערבה הגדלה על המים) והם מאסו בה ובחרו בחכמות אחרות הנמשלות לצפצפה בין ההרים, ואין להאריך“. באותו “ואין להאריך” כאילו הודגשה המציאות של היהודים בספרד, שהיו עסוקים בחכמות, כידוע. את מאמרו של ר' אלעזר (ביצה כ“ה ע”ב) “אמר הקב”ה אפילו כתורמוס זה ששולקין אותו ז' פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשוני בני” – הוא מבאר: “שמעתי מאיש האדמה, כי התורמוס פריו ועצו ועליו הכל מר, זולת השרשים שהם מתוקים, ולכן כאשר שולקים אותו פעמים הרבה, הוא חוזר לשרשיו להיות מתוק כמותם, כן ישראל, ששרשם מתוק מזרע אבותם, אם הם בעצמם חוטאים היה ראוי להם לחזור לשרשם על ידי השליקה במים, שהוא משל למוּסר הנביאים והצרות הבאות עליהם” – לפעמים הוא קולע בביאורו אל נקודת הפשט הנכון, כמו (פסחים מ“ט, ע”ב): “אין מכריזין על אבדתו” (של עם הארץ), ומבאר, שזה מוסב על בעל אבדה ולא על בעל המציאה, ובזה סרו קשיות רש“י ותוספות שם. ויש שהוא מוציא מסקנה לדינא, כמו בחגיגה י”ח ע“א “לא הניחן ר' טרפון להספיד”, הוא מעיר “מכאן מוכח שאסור להתענות במוצאי חג השבועות אפילו בזמן הזה דהא ר' טרפון בימי חורבן היה”, ומרן ר' יוסף קארו ב”בית יוסף" (או“ח סימן תצ”ד) מביא זה כיסוד הלכה, ואומר “וכן סתם ר' יעקב בן חביב בספר עין יעקב”.

הופעת הספר “עין יעקב” נחשבה למאורע חשוב בעולם האגדה. הספר שמש באמת מכשיר גדול להפצת אגדות התלמוד בישראל. אולי לא הכל מבינים את חשיבות הדבר ויש שואלים: איזה הבדל יש בין האגדות, שנדפסו בגמרא ביחד עם ההלכות ובין אלה, שנדפסו בספר מיוחד, שהרי החומר אחד הוא, ומה לי הכא ומה לי התם? אבל זוהי עובדה, שהאגדות, הנמצאות במצב מפוזר ומפורד, קטעים קטעים בתוך סוגיות הש“ס, בטלות לגבי ההלכות, ובפועל לא היו נלמדות מעולם מתוך הגמרא בתורת שיעור מיוחד של אגדה. ולומדי הש”ס, המעמיקים עיונם בהלכה, עוברים על האגדות באופן שטחי לגמרי (עיין להלן פרק ל"ב). ומזמן שהופיע בעולם הספר “עין יעקב” נעשו אגדות התלמוד כחטיבה מיוחדת בפני עצמה. “עין יעקב” נודעת לו חשיבות יתירה כלמוד מיוחד בשביל היחיד והצבור. בכל תפוצות ישראל קיימות חברות ללמוד “עין יעקב”. חוברו עליו פירושים מיוחדים, כמו פירוש “מאור עינים” לר' יאשיהו פינטו, הנקרא “פירוש הרי”ף" והוא באור דרושי גדול בכמות ובאיכות: “עיון יעקב” לר' יעקב רישר בעל “חק יעקב” ושו“ת “שבות יעקב” (הערכת הפירוש “עיון יעקב” עיין להלן פרק ל"ב). “עץ יוסף” ו”ענף יוסף" לר' חנוך זונדל, הכוללים דרושים מצוּינים. מלוקטים מספרי גדולי מפרשי האגדות הראשונים והאחרונים.

ר"י בן חביב זכה שעל ידי מפעלו היו אגדות התלמוד לקנין הרבים, וזכות הרבים תלויה בו.


פרק אחד ועשרים    🔗

הגרוש ורשומו ברוח העם. – רעיון נצחיות ישראל בדרשות הדרשנים בתקופת הגרוש. – גבורת הנפש של עם שלם שאין דוגמתה בתולדות העמים. – נסיון האנוסים ותלאותיהם. – ר' שלמה מולכו ודרשותיו. – אנוסי פורטוגל בהולנד. – ר' יעקב טירדו מקשטיליה מיסד קהלת ספרדים באמשטרדם ובית הכנסת “בית יעקב”. – ר' משה ב"ר אורי הלוי. – בנו ר' אהרן. – ר' יצחק עוזיאל. – ר' יהודה ביגא. – ר' שאול מורטירה. – ר' יצחק אבוהב די פונסיקו. – ר' מנשה בן ישראל. – ר' יוסף שלמה דילמדיגו (יש"ר מקנדיא).


ישנן תקופות בחיי העם, שהן כור מבחן לרוחו, תקופות של נסיון, שבתוכו מתבהרת ומתגבשת נפש הלאום, ויש אפשרות לעמוד על תכונתו וכוח החיים של אותו העם. תקופה כזו היא בלי ספק תקופת הגרוש של יהודי ספרד ופורטוגל. גרוש זה הטביע חותמו באופן עמוק ביותר בתולדות עם ישראל לא רק מהיותו מאורע מבהיל ומקרה אסון לאומי כשהוא לעצמו, אלא גם משום חשיבות ערכם של חיי היהודים בספרד ופורטוגל בתקופה, שבה נפל מאורע זה, ובשביל הרושם, שהשאיר אחריו הגרוש במצבו הנפשי של העם.

רעיון נצחיות ישראל תופס מקום נעלה בכתבי הקודש. אבות האומה והנביאים הראשונים והאחרונים מטיפים דברי תנחומותיהם, כי לא ישבות ישראל מהיות גוי כל הימים, ואחריהם החרו החזיקו דרשני הדורות להטיף טל תחיה על לב עמם בנחמת נצח ישראל. ודרשני היהדות, שקמו לכנסת ישראל בספרד בתקופה שקדמה לגרוש ובזמן הגרוש עצמו, כמו ר' יוסף אלבו, ר' יצחק עראמה ור' יצחק אברבנאל, העמיקו את רעיון קיומו הנצחי של עם ישראל, אחרי עמדם על אפיה של האומה הישראלית מתוך מראה עיניהם במהלך החיים של אחיהם בני עמם בזמן ההוא, בראותם עין בעין, כי הניצוץ העברי לא ידעך מכל רוחות שבעולם, ואפילו היהודי שמחליף דתו מתוך אונס נשאר יהודי בלבו ונפשו. הדרשנים היו מחזקים רעיונותיהם בפסוקים מכתבי הקודש, המתאימים אל נושא דבריהם, כמו “כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו' לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחך” (תהלים מ"ד) היו דורשים: “אפילו שסרנו מן דרך ה' במעשים ומנהגים חיצוניים, אבל “לא נסוג אחור לבנו” – בלב ונפש נשארנו שלמים אתך. “אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת, כי הוא יודע תעלומות לב” (שם) – אפילו בשעה שהיהודי עוזב לפנים את אלהיו הוא פורש רק כפיו לאל זר, אבל בפנימיות הלב הוא נשאר שלם באמונתו ו”אלהים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב" (עיין עקרים ד', מ“ו, ו”עקדת יצחק" שער צ"ח). הדרשנים היו מנבאים עתידות, כי סוף סוף יהיו האנוסים חוזרים בתשובה, ואלה שהיו עובדים את אלהים רק בלב, ישובו אליו לעין כל (עיין אברבנאל נצבים). ודרשותיהם נעשו לענין של מציאות ממשית בשעת הגזרה.

גרוש ספרד הגיה אור בהיר על תכונת הנפש הלאומית של עם ישראל בתקופה ההיא. יציאה בהמון של שלש מאות אלפי יהודים בשביל שמירת הדת – מן הארץ, שהיו שתולים בה משנות עולמים, זוהי עובדה של גבורה לאומית, גבורת הנפש של עם שלם, שאין דוגמתה בדברי ימי העמים. זה היה מחאה עצומה נגד מדת הרע ועריצות לב, שהיו שולטים בעולם הקתולי. אכן זה היה נסיון קשה ונורא, שרק עם ישראל המלומד ביסורים ונסיונות, יכול היה לעמוד בו!

אבל גם האנוסים, שנשארו בספרד והיו מוכרחים להתחפש בלבוש של שומרי הדת הקתולית, היו רק “פורשים כפיהם לאל זר” ולבם היה נאמן עם אלהי אבותם. ונסיונם היה עוד קשה ביותר, כי בחרף נפש היו נאלצים להסתיר יהדותם מעין כל. שוטרי האינקביזיציה היו עיניהם משוטטות על בתי האנוסים לחקור ולדרוש אם נאמנים המה עם מנהגי הדת החדשה. ומר היה גורלם של אלה, שנמתח עליהם חשד של שמירת דת ישראל. די היה לבלי ראות עשן עולה מתוך ארובת הגג של איזה בית מבתי האנוסים ביום השבת, כדי להאשים את יושביו ב“עברה חמורה” של שמירת השבת. מערות ומחילות עפר היו להם לבתי כניסה בשביל תפלה בצבור וקיום מצוות הדת, ביום טוב של ראש השנה היו מתרחקים ביחוד בהרים וביערות, כדי לשמוע קול שופר הרחק ממושב אנשים ואל יוָדע לאיש. אנוס אחד חרד על דבר ה' בשביל שלא יאשימוהו באכילת מצה בפסח לשם מצוה היה אוכל במשך כל השנה רק מצה באמתלא, כי בגלל מחלתו קשה עליו לאכול חמץ.

ולא רק אלה, שנפלו ברשת האינקביזיציה האכזריה, שהיתה פרושה לרגלם על כל צעד ושעל, אלא אפילו האנוסים, שהיו חפים מכל חטא ועון התענו ענויים קשים בשביל מוצאם היהודי. הכמרים העירו את ההמון נגד האנוסים, “המחללים” קדושת הדת הנוצרית בסתר ומחזיקים בה בגלוי להנאתם. כי באמת תפסו האנוסים מקום גבוה בחברה הספרדית ורכשו להם אחיזה לכשרונותיהם בכל פנות החיים הצבוריים. מהם היו עשירים מופלגים בעלי השפעה גדולה בעולם התעשיה והמסחר, מהם היו חכמים וסופרים ומשוררים, שעמדו בשורה הראשונה בספרות הספרדית, מהם היו בעלי אומנות, רופאים, שרי צבא, ונושאי משרות גבוהות במוסדות המלוכה, והרבה מהם התחתנו במשפחות נסיכים ורוזני ארץ. וזה עורר עליהם קנאה ורגשי שנאה ומשטמה בלבם של הספרדים, כי מקדמת דנא נמתח חשד על אותם “הנוצרים החדשים”, שרק מתחפשים המה במסוה של הדת הנוצרית ובלבם לא שכחו צור מחצבתם והמה יהודים בסתר אהלם. ומטבע הדברים, כי הכנסיה הנוצרית לא יכלה לעכל בקרבה את היסוד הזר ולהבליע אותו באבריה. כי מאז מקדם נודע היהודי למתנגד עולמי לעקרי הדת הנוצרית, מהיותו נושא דגל האחדות הטהורה בחרף נפש ובגאון לאומי במשך כל הדורות, ובצדק משכו האנוסים על עצמם עיני חשד בקרב הסביבה הספרדית.

ובאופן זה אפילו “הקתולים הנאמנים” מקרב האנוסים, שכאילו לא נשאר בהם כל סימן של שייכות אל עמם, שממנו יצאו, ובלב ונפש שמרו את הדת הנוצרית, גם המה סבלו צרות רבות ורעות ממוסדות החקירה של הדת הקתולית כיתר האנוסים, כי מן הפרט דנו על הכלל ומן הכלל דנו על הפרט, כי סוף סוף הלא גם המה היו רק יהודים שהתנצרו, הבדל הגזע והמטבע הלאומי העמידו חיץ מבדיל ביניהם ובין החברה הקתולית. ומצב כזה השפיע על אותם האנוסים “הכשרים”, שגם המה ישקרו באמונתם החדשה ויתקרבו אל אחיהם, וכשם שבאונס נדחפו אל הדת הקתולית כן נדחפו באונס ממנה.

וזה אחד מן הקוים הפסיכולוגיים בפתרון החידה העולמית של נצחיות ישראל, שאינו יכול להתערב בעמים, כשמן זה, שאינו יכול להתערב בכל המשקים שבעולם.

גדול ונשגב כוחה של דת ישראל, שאין כל רעיון ואמונה שבעולם יכולים לו. לא שנה אחת ולא שנתים, אלא תקופה ארוכה של שנות מאות נמשך אותו המהלך של התבוללות היהודים בספרד ופורטוגל, אבל התבוללות זו של שמד וכליון חרוץ לא עשתה פרי.

כשנדחף חלק מישראל, כמאתים אלף איש, בגזרת השמד של קנ“א, לתוך סביבה זרה של האמונה הנוצרית, לא פסקה מהם הנטיה הנפשית, הטבועה בלב כל איש מישראל אל מקורו ושורש נשמתו, ואדרבה כשהיו נאלצים בחזקת היד להשתחוות לאל נכר, התעוררו בלבם ביתר שאת וביתר עוז הגעגועים והצמאון לאל חי, ובמדה שנקרעו מעל אחיהם בגלוי כן התקרבו אליהם בסתר נפשם. כל דבר שנפל בישראל מצא לו הד חזק בלבם והשתתפו בצרת עמם כקדם. ומובן, כי גזרת הגרוש, שבאה בעטים של האנוסים על יהודי ספרד ופורטוגל, עשתה עליהם רושם קשה ומדכא עד מאד, ולרגל האסון הלאומי של עם ישראל התחוללה בקרבם מהפכה שלמה, ועיניהם היו צופיות לתשועת ישראל, שאז יוָשעו גם הם ממצבם הנורא. לבם היה ער בכל עת ובכל זמן לקלוט כל ידיעה או שמועה קלה, שבאה אליהם מקרוב ומרחוק על דבר התקוה המשיחית וגאולת ישראל. וכאשר הופיע מארצות המזרח ה”מבשר ישועות" דוד הראובני, ראו בו האנוסים אותות גאולה ותשועה קרובה. ומתוך אנוסי פורטוגל יצא אותו הדרשן בעל הדמיון החזק ורב הכשרון ר' שלמה מולכו.

ר' שלמה מולכו (נולד הרס“א בלישבון – מת על קדוש השם הרצ”ב במנטובה) היה בן להורים אנוסים. שמו בנצרותו היה דיוגו פיריס. מטבעו היה בעל כשרון עצום ויפה תואר עד להפליא, ולפיכך עוד מנערותו משך אליו שימת־לב מרובה בחוגים הגבוהים של רבי המלוכה ורוזני ארץ, ונתמנה למשרה חשובה בחצר המלך. וכאשר עבר דרך פורטוגל “המשיח השקר” דוד הראובני, ולרגלו התעוררה תנועה משיחית בקרב האנוסים, התרשם לבו הרגש של הצעיר מולכו מהשפעת התנועה הזאת, והניצוץ היהודי התלהב בקרבו וימל בשר ערלתו ויתגייר, ובכל עוז רוחו וכשרונו התמכר אל הרעיון המשיחי וגאולת ישראל. בחרף נפש עזב את מקומו ויצא מפורטוגל לתוגרמה וילמד חכמת הקבלה בישיבת המקובל ר' יוסף טאיטצק בשלוניקי וגם התודע למרן יוסף קארו. הוא הצטיין בחכמת הדבור היפה להפליא את לב העם בחזיונות מעולם הדמיון, ויכתת רגליו מעיר לעיר לעורר את העם לתשובה ויטיף על לבו רסיסי טל תחיה, כי עוד מעט ויבוא מלך המשיח וגאולתו קרובה לבוא. גדולי החכמים והמקובלים נכספו לשמוע דרשותיו וחזיונותיו, “כי הוציא מפיו דברי חן ורוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו” (דה“י לר' יוסף הכהן ב' י”ט). בשנת רפ“ט הוציא את ספרו “המפואר” או “הדרשות”. עקרי דרשותיו המה: ויכוח נצחי בין הקב”ה וכנסת ישראל ודברי ריבות בין מיכאל וסמאל. איוב, לפי רעיונו, הוא משל על עם ישראל המלומד ביסורים (המפואר י', י“א, י”ז). בסוף המאה השלישית לאלף הנוכחי, שנת ש', יבוא מלך המשיח, והוא בעצמו בא לפנות דרך ולסול מסלה לפני הגואל, ורמז באגדה במדרש אבכיר על הפסוק “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה” – “זו בית גוברין”, שהוא לפי דעתו איטליה של יון, שנחלקה לכמה מפלגות תחת ממשלת מלכים רבים (שם כ"א).

אבל לא כדרשן ומוכיח וחוזה חזיונות סתם הופיע ר' שלמה מולכו לפני שומעיו, אלא כאיש מדיני, הבא במלאכוּת לאומית בשם התועלת הכללית של עם ישראל לגאול אותו מיד צר. כוח דמיונו החזק נשאו לצאת לישע עמו, וגם התיצב לפני מלכים ושרים בשם משלחתו זו והציע דבריו גם לפני האפיפיור ברומא, כי לפי חשבונו אליהו הנביא יבשר הגאולה העתידה בעיר רומא והמשיח עצמו יושב אפתחא דרומא קרתא (עיין סנהדרין צ“ח ע”א). לבסוף הטילו עליו אשמה, כי הטיח דברי בוז נגד הדת הנוצרית, ואז נפקד עונו על עזבו את דתו בתור אנוס מפורטוגל והוציאו עליו משפט מות בשרפה. טרם העלוהו על המוקד הודיעו לו בשם הקיסר קרל החמישי, מלך וויניציה, כי אם יקבל עליו הדת הנוצרית, אזי ימחול לו עונו, אבל ר' שלמה מולכו מאן להמיר דתו וימת מות קדושים, וכשהלך למדורת אש קרא בקול גדול “שמע ישראל” ויצאה נשמתו ב“אחד”.

הדרשן ר' שלמה מולכו זה הסמל האמתי של גבורת הנפש והתלהטות הניצוץ האלהי אצל היהודי האנוס והכבוש תחת ידי זרים. במהותו וחייו התגשמו חייהם של אנוסי ספרד ופורטוגל, כי מה היו חייהם אם לא מלחמה והאָבקוּת ממושכה עם יצרא דעבודה זרה של הדת השלטת. בשעה שיד האינקביזיציה האכזריה היתה נטויה עליהם להביא בברזל נפשם ולשרפם חיים ומתוך אונס ופחד מות נשאו על בשרם אות הצלב, לבם היה מלא אהבה לכל קדשי ישראל והקריבו את נפשם על מזבח האהבה הזאת.

והנה אחרי תקופה ארוכה של יסורי הגוף והנפש וענויים קשים ומרים, שהתענו האנוסים מתגרת הדת הקתולית, אחרי שקדשו אבותיהם שם שמים על מוקדי האינקביזיציה חזרו זרעם בתשובה שלמה אל אלהי אבותיהם. הם השתמשו בכל מקרה שבא לידם להמלט על נפשם למדינות אחרות, ששם היתה להם אפשרות לשמור את דת ישראל בגלוי בלי כל מפריע. התישבו בערים שונות בהולנד, באיטליה, בצרפת, באנגליה ובתוגרמה, וכמה מהם באו לאמריקה. מתוך האנוסים הופיעו כמה אנשי שם גדולי תורה, הוגי דעות, חכמים וסופרים.

ביחוד עשו להם שם הקהלות של אנוסי פורטוגל, שנתיסדו בהולנד. רוח החופש, שהצטיינו בו החוקים המדיניים בהולנד משך אליו את האנוסים, שגרסה נפשם לעבוד את ה' בגלוי ולא לכסות יהדותם במשאון.

הקבוצה הראשונה, במספר עשרה אנוסים, באו להולנד בשנת שנ“ג ובראשם היה העשיר והחכם ר' יעקב טיראדו מפליטי האנוסים מקשטיליה ונכנסו בבריתו של אברהם אבינו על ידי הרב ר' משה אורי הלוי, אשכנזי מאימדן. ר' יעקב טיראדו היה הראשון, שיסד קהלת ספרדים באמשטרדם. ובשנת שנ”ח הקים בית הכנסת, שקראו “בית יעקב” על שמו. מגדולי האנוסים פליטי פורטוגל, שהתישבו ראשונה באמשטרדם, היו ר' יעקב ישראל בילמונטי, ר' רעואל ישורון ור' אברהם כהן. מעט מעט התרחב הישוב היהודי באמשטרדם מן האנוסים שבאו מפורטוגל וספרד. ר' משה בן אורי הלוי הכניס בברית היהדות שש מאות וארבעים ושמונה איש ובנו ר' אהרן – תשע מאות ושלשים ואחד (עיין תולדות ר' משה בן אורי הלוי לר' דוד פראנקו די“י חלק ז', ציון י”א). בראשית התיסדות הקהלה היה ר' משה דורש בשפה האשכנזית ובנו ר' אהרן היה מעתיק דרשותיו ללשון ספרד. וכאשר נתרבו חברי הקהלה הביאו להם “חכם” ספרדי משלוניקי, מרכז היהודים הספרדים בתוגרמה, את ר' יוסף פארדו (מת בשנת ש"פ). כעבור שנים מעטות נבנה ביהכ"נ “נוה שלום”. מהדרשנים הראשונים בקהלות הספרדיות באמשטרדם נודעים ר' יצחק עוזיאל ור' יהודה ביגא.

ר' יצחק עוזיאל (מת בשנת ש"פ) מפליטי האנוסים, מקום מושבו היה בעיר פיס באפריקה, ונתמנה לרב ודרשן בקהלת “נוה שלום” באמשטרדם. הוא נחשב לאחד מגדולי חכמי הספרדים, גדול בתורה וחכם בחכמת השעורים, רופא ומשורר. בדרשותיו החמות העיר לבב אנשי קהלתו להתחזק בעבודת השם ולסדר את חייהם בדרך התורה ומסורת ישראל, ודבריו עשו פרי. קובץ דרשותיו בשם “בית העוזיאלי” נדפס בוויניציה בשנת שס"ד.

ר' יהודה ביגא היה משמיע תוכחתו באזני האנוסים להדריכם בדרך היהדות השלמה ולהרחיקם מדרכי הקתולים, שרשומם עדיין היה ניכר בתוכם ביחס להשקפותיהם על קיום התורה והמצוות. ספרו “מלכי יהודה” – קובץ של חמשה עשר דרושים – נדפס בלובלין בשנת שע"ו.

מתקופה ההיא נודעים לשם דרשני אמשטרדם הרבנים ר' שאול מורטירה ור' יצחק אבוהב די פונסיקו.

ר' שאול בן יוסף הלוי מורטירה (ש“ן–ת”כ) בהיותו בן עשרים נתמנה לחכם ודרשן בקהלת “בית יעקב”, ואחרי עמדו על משמרתו זו במשך עשרים ושתים שנה, נתמנה לרב הכולל בקהלות המאוחדות של הספרדים. הוא יסד ישיבה בשם “כתר תורה”, שהעמידה תלמידים הרבה. בין התלמידים של ישיבת ר' שאול מורטירה היו המקובל ר' משה זכותא והפילוסוף ברוך שפינוזא. פעולתו היתה רבת הגוונים. הוא היה מורה ראשי בישיבה וראש ועד הרבנים ומטיף דברי מוסרו בבתי הכנסיות השונים באמשטרדם. מלבד חבוריו במקצוע החקירה הדתית, להגן על היהדות בפני משטיניה, חבר ספר דרשות בשם “גבעת שאול”. הספר יצא לאור בשנת ת"ה על ידי תלמידיו, ובהקדמתם נאמר, כי דרשותיו של ר' שאול מורטירה היו במספר אלף וארבע מאות.

הספר “גבעת שאול” גדול בכמות ובאיכות, וראוי לעיון והסתכלות בתור ספר־דרושי הגיוני מלא רעיונות ישרים והשקפות חשובות בכמה פנות התורה, דברי חכמה, דעות ואמונות. יש בו דרש, רמז, וגם ענינים על דרך הקבלה, אבל בסגנונו והרצאתו ורוחב דעתו של המחבר, כל החומר של הספר מקבל צורה של חבור מושכלי, כראוי לחכם מגדולי ספרד. ביחוד מצוין הסדר השורר בדרשותיו. כל דרשה יש לה שם מיוחד לפי הנושא שלה, הלקוח מתוכן הפרשה שבתורה, שאליה מתיחסת הדרשה. לכל דרשה מקדים הדרשן פתיחה במדרש אגדה מתלמוד ומדרשים, ובעצם הדרשה שולט רוח הגיון וסדר: פתיחה, גוף הדרוש וחתימה. העיקר בספר הוא באור המושגים וחקירות בענינים שונים, ובהמשך הדברים מבוארים כמה פסוקים ומאמרים באופן מיוחד לפי נושא הענין. למשל במאמר י“ד בשם “אליהו הנביא” הוא מבאר הענין של השארת אליהו בגוף ונפש, וסותר דעותיהם של בעל “עקדה” ואברבנאל ובעל “קהלת יעקב” בנדון זה, וסובר שעיקר תעודתו של אליהו “להעמיד עטרת התורה על עמדה” ולהסיר מתוכה כל ספק, כמו שאמרו בגמרא תיק”ו – ת’שבי י’תרץ ק’ושיות ו’בעיות, ובו תהיה משמרת הקבלה, ואומר, כי זה שכתב עליו הנביא מלאכי “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו”, דיקא דכתיב ישמרו, כאוצר המשמר מה שבתוכו לאורך ימים. זוהי באמת הערה חשובה למבינים. במאמר מ“ז בשם “את אשר איננו פה” הוא מדבר על מהותה של תורת ישראל, שהיא כוללת לכל האומות, שיבואו להסתופף בצלה, כמו שאמר “ואת אשר איננו פה עמנו” ואומר, כי הוראתו של המ”ם “מכל העמים” אינה רק יתר מכל העמים אלא גם של כל העמים, כלומר אתם תהיו לי הסגולה, שאליה יתאספו כל העמים שירצו להיות מסוגלים ומאוצרים באוצר האלהי, “כי לי כל הארץ”, כלומר כל אנשי הארץ, כמו “וכל הארץ באו מצרימה”, כי שערי הברית פתוחים בפני כל אשר ירצה ליכנס בה. באורים מעין אלה השנים, המובאים כאן, מראים על רוחב לבו של הדרשן, שלא התגדר בדרושים קלושים, שבאים רק לשנות פשוטו של מקרא ולא יותר,

כי לאור באוריו מתנוצצים זהרי חכמה, ורעיונות חדשים, שיש להם ערך כללי להבנת מושגי התורה, מקבלים תקונם, והמה “כמסמרות נטועים” בהגיון הכתובים.

הדרשן ר“ש מורטירה נוגע בדרשותיו בכמה צדדים שליליים של אנשי זמנו ומקומו. במאמר י”ג “קנאת העמים” לפרשת שמות הוא אומר, כי גלות מצרים נקראה “כור הברזל”, מפני שהיא פועלת פעולת הכור, שבו יצורף ויוסר כל סיג מן הכסף והזהב ומקבלים כוח לעמוד בפני האש ומכות הקורנס, וכן בצרות מצרים הוכשר ישראל לעמוד בפני גליות אחרות, לסבול ולפעול פעולתו, כי כבר רכש לו נסיון בגלות זו, איך לסבול ולצאת מן המצר. ומקדיש הדרשן כל דרשתו להראות, כי חיי המותרות של היהודי בגלותו (“וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם”) הביאו עליו צרות רבות ורעות בכל התקופות והזמנים.

ומאריך בדרוש זה להוכיח מן הסברא ומן הכתוב ומן המציאות, עד היכן חיי המותרות גורמים ליהודי אריכות הגלות וכובד התלאות וגרושים ממקומות מושבותיהם. במאמר מ“א “ככוכבי השמים” לפרשת דברים, הוא מוכיח אנשי קהלתו במאמר חז”ל “כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם” ואומר, כי לחרפתנו המעלות הראויות לישראל נמצאות בעמי הארצות אשר אנו ביניהם, “לומדים מהם הלבושים היפים והגאוה ואין לומדים מהם ההשקט בתפלה”, ומונה עוד מדות טובות, שאין בני דורו נזהרים בהן. מלבד ספרו “גבעת שאול”, חבּר ספר “שארית הנפש”, ספר “תורת משה אמת” ועוד ספרים בספרדית. ‏

________________

ר' יצחק אבוהב די פונסיקו (ש“ס–תנ”ג) היה ממשפחת אנוסי פורטוגל, ובהיותו ילד בן שבע בא עם הוריו לאמשטרדם. הוא למד תורה מפי ר' יצחק עוזיאל ובשנת האחת ועשרים לימי חייו כבר קבל את התואר “חכם” ונכנס לתוך ועד הרבנים בעירו. בשנת ת“ב נתמנה לרב בקהלה החדשה, שנוסדה בבראזיליה (בעיר פירניבוקא), שהיתה נמצאת אז תחת ממשלת הולנד, ועמו יצאו שמה המדקדק משה די אגולר וקבוצה גדולה של איזו מאות אנוסים, אך כאשר נצחו הפורטוגזים במלחמתם בשנת ת”ו ובראזיליה עברה לממשלתם, והיהודים היו מוכרחים בשביל זה לעזוב את בראזיליה, שב ר' יצחק אבוהב לאמשטרדם ונתמנה שם לדיין, ואחרי מות החכם מורטירה נתמנה לחכם ראשי ודרשן בקהלת אמשטרדם. החכם אבוהב די פונסיקו היה בעל כשרון גדול בחכמת הדרשנות. כמה מדרשותיו נדפסו בלשון הפורטוגזית. הוא למד גם חכמת הקבלה והעתיק מספרדית לעברית את החבורים של בן דורו, חכם ומקובל מאנוסי ספרד, ר' אברהם הכהן אירירה “שער השמים” ו“בית אלהים” (אמשטרדם תט"ו). הוא נהל את עדתו במשך ע' שנה ומת בן תשעים.

השלישי בסוד החכמים וחברי הבי“ד באמשטרדם היה החכם הגדול רבי מנשה בן ישראל (שס“ד–תנ”ג) בעל “נשמת חיים”, שעשה לו שם עולם בספריו הרבים בלשונות העמים, להוכיח להם אמתת תורתנו, ובצדקתו שעשה עם עמו, כי נתגלגלה זכות על ידו להעביר את גזרת הגרוש של המלך אדוארד הראשון ובהשתדלותו העצומה נתן אוליבר קרומבל זכויות אזרחיות ליהודים להתישב באנגליה כשאר תושבי הארץ. אביו ר' יוסף בן ישראל, פליט מאנוסי ספרד, נמלט ממהומת האינקביזיציה ובא לאמשטרדם בעוד שבנו מנשה היה ילד קטן, ויתחנך הנער בישיבת החכם ר' יצחק עוזיאל, ושקידתו וכשרונותיו העלוהו למעלה גדולה בחכמת התורה. הוא השתלם גם בחכמות וידיעת כמה לשונות כעשר במספר. ביחוד השתלם בחכמת הדבור היפה לדבר כן ולדרוש בקהל עם, ואת כוח כשרונו זה החל להוציא לפעולות בשחר ימיו ובהיותו בן חמש עשרה שנה כבר החל לדרוש ברבים, ואחרי מות ר' יצחק עוזיאל בשנת ש”פ נתמנה לרב ודרשן במקומו, ושמו התפרסם כדרשן ומליץ בעל כשרון גדול, שגם חכמי הגוים באו לשמוע חכמתו (עיין “נובלות חכמה” ליש"ר מקנדיא בסוף הקדמתו). כשרונו הדברני נזכר בנוסח מצבתו: “לא מת הרב, עוד לא כבה נרו, הנו עודנו חי במרומי ערץ, ובעד עטו גם עדן מדברו, נצח יהיה זכרו כימי ארץ” (מאסף תקמ"ח, העתקה מספרדית). מלבד ספרים בחמש לשונות נשארו ממנו ארבע מאות וחמשים דרשות, שדרש בשפה הספרדית (רשימת ספריו בהקדמה לספרו “תשועת ישראל”).

שפת הדרשה אצל היהודים ההולנדיים היתה ספרדית, והרבה מחכמי העמים וכמריהם היו באים לשמוע דרשות הרבנים. וכאשר שאלו לאחד מן הכהנים הישועיים, ושמו אנטוניה וויאריירה, מה דעתו בדבר דרשות הרבנים אבוהב ובן ישראל ולמי מהם הוא נותן היתרון – ענה: “בן ישראל מדבר מה שיודע ואבוהב יודע מה שמדבר”. וההערכה הזאת אמנם מתאימה לתכונות שני אלה הדרשנים. רבי מנשה בן ישראל היה חכם כולל ומקיף ידיעות רחבות בתורה ובחכמה ובלשונות וקרא ושנה הרבה בכל מקצועות הספרות העברית והכללית, ולכן דרשותיו היו נזונות מן אלה הידיעות ונשענות עליהן, אבל ר' יצחק אבוהב לא היה מצטיין כל כך בבקיאותו הגדולה בחכמות, ודרשותיו הראו ביחוד על רוחב לבו של הדרשן וידיעת עניני החיים, שעליהם היה נושא מדברותיו.

____________

בסביבה זו של החכמים והדרשנים באמשטרדם עמד על משמרתו בתור רב ודרשן במשך שלש שנים (שפ“ח–שצ”א) החכם הכולל, הדרשן, הפילוסוף והרופא רבי יוסף שלמה דילמדיגו, המכונה יש“ר מקנדיאה (שנ“א–תט”ו). מקודם היה רב ודרשן בהמבורג בקהלת הספרדים, ומחמת “המגפה, שבערה בשכונתו, הוכרח לפזר רגליו ובא לעיר גליקשטאט, ר”ל עיר של מזל, והעיר חדשה ושוממה מבלי יושב, ומזל וברכה אין בה, והיה משמים בתוכה ליסע מכאן לאמשטרדם” (מלשונו של יש"ר בסוף ספרו “מצרף לחכמה”), וישמחו אנשי הקהלה לקראתו, כי שמעו הטוב כבר הגיע אליהם מרחוק, ויתמנה לרב ודרשן, ומדי שבת בשבתו היה דורש דברי שפר בקהלות הספרדיות לקרב לבם של ישראל לתורה ולאמונה. מהיותו מטבעו ומחנוכו חכם וחוקר לכל תכלית ממופתי “ההיקש השכלי” היה היש“ר מנעוריו מתיחס בשלילה אל חכמת הקבלה, וכאשר הגיע לכ”ז שנה הזדמן בדרך נסיעתו עם שני גדולי המקובלים וחכמים מפורסמים ר' יעקב נ' נחמיאש בקוסטנטינא והרופא ר' שלמה נ' ארואי ביאס, והמה הראו לו בראיות נאמנות, כי חכמת הקבלה קרובה לפילוסופיה, ומתוך השפעתם התחיל להסתכל ולהתבונן בקונטרסים של קבלת האר“י, אז רוח אחרת התחדשה בקרבו ונתן לבו לדרוש ולתור בחכמת הקבלה “וזכה וזיכה את הרבים” (עיין “מדבר קדמות” הקדמת תלמידו ר' שמואל שץ לספר “מצרף לחכמה”) ובכתביו ודרשותיו היה מרים ערכה של הקבלה דרך בקיאות עצומה בספרות ישראל והגיון נפלא, והיה אומר: “הנני רואה כמה וכמה יוצאים כנגדי ואומרים לי, אם כן איפוא ילמדנו רבנו ארחות חיים והדרכים שבהם נעלה בהר ה‘, ונזכה לסודות התורה ונהיה כאלהים לפעול פעולות נוראות, שעל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ונרוץ אחריך, כי נדע נרדפה לדעת את ה’ וכו', על זאת אשיבכם מלים, שמי שחננו השם שכל, וגם הוא מצדו לא יבצר להכין עצמו בהכנות הראויות ולקשר נפשו עד שתהיה משכן לחכמה, ודאי שרוח אלהים תהא חופפת ומרחפת עליו, ופסוק מלא הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובלי ספק ירד עליו השפע האלהי, כמו שכתוב על מהרר”י אשכנזי (האר"י) ותלמידיו, שכאשר יאמרו הפילוסופים, שתיכף שיהיה החומר מוכן תבוא אליו הצורה, וכן היו עושים בני הנביאים, רוצה לומר התלמידים, שהיו נכספים לנבואה, שמשם הכוח לפעול אותות ומופתים, ומי שהגיע לאותה מדרגה אשרי יולדתו” (מצרף לחכמה פרק י).

מלבד ספריו “אלים” “נובלות חכמה”, “מצרף לחכמה”, “שבר יוסף”, עוד חבר הרבה ספרים בכמה מקצועות של חכמה (רשימת חבוריו עיין בהקדמת “מצרף לחכמה” והערות. עליה בשם “לישרים תהלה” מאת ר"ד טורש).

ובין כך אנו רואים, שהקבוצה הקטנה של אנוסים שהתישבו באמשטרדם, היתה יסוד לקהלה שלמה, שבמשך תקופה קצרה התפתחה ותהי למרכז ישראלי. מלא חכמים וסופרים, גדולי התורה והיראה.

קהלת אמשטרדם המפוארה, הקהלה של “הנוצרים החדשים”, המַרנים, פליטי ספרד ופורטוגל, קהלה זו, שקמה מתוך גיא ההרגה וערמות אפר ותפרח ותיף בגדלה והיתה לאם הקהלות במוסדות הצבור שלה, בדרשניה וחכמיה ובבתי הדפוס הראשונים לספרים עבריים – זהו מופת חי לקיומו הנצחי של לאום ישראל. אותו העולם היהודי, שנתהוה מחומר של אוד מוצל ממדורות אש האינקביזיציה, הוא באור נאמן ונכון להמראה הגדול, שראה הנביא “הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכל”.


פרק שנים ועשרים    🔗

הדרשה העברית באיטליה. – המצב המדיני של יהודי איטליה. – למוד החכמות. – ר' יהודה מסיר ליאון וספרו “נופת צופים”. – ר' עובדיה ספורנו ופירושו על התורה. – ר' יהודה מוסקטו וספרו “נפוצות יהודה”. – ר' עזריה פיגו וספרו “בינה לעתים”. – ר' יהודה אריה די מודינא וספריו. – ר' שמואל יהודה (מינץ) קצנלנבוגן וספרו “דרשות” מהר“י מינץ”. – ר' ברוך לוצטו. – ר' גדליה יחייא בעל “שלשלת הקבלה”. – ר' יעקב די אלבו. – חשיבות הדרשה באיטליה.


בהתאם אל המצב של הדרשה העברית בקהלות של יוצאי ספרד ופורטוגל הלכה הלוך והתפתח הדרשה באיטליה. מתוך ספרי הדרוש, שנשארו לנו מהדרשנים באיטליה, נראה, כי גם הם הלכו בדרך הדרשנים מקרב חכמי ספרד בנוגע לתכנית הדרשה וצורתה. החקירה ההגיונית שמשה גם אצלם יסוד עיקרי לדרשותיהם, וביחד עם כתבי הקודש ומאמרי התלמוד היו לוקחים חומר לחקירותיהם מדברי חכמי העמים ומליצותיהם. וגם הם היו נושאים את מדברותיהם בשפת המדינה, אף על פי שהדפיסום אחר כך עברית, כדי שיהיו לקנין כל בני העם בתפוצותיהם מצבם המדיני של יהודי איטליה, שהיה טוב ביחס לשאר הארצות הכשיר בשבילם אפשרות ללמודי החכמות והשתתפות בהתפתחות התרבותית של הארץ. הרבה צעירים מאשכנז ופולין נהרו לאיטליה ללמוד חכמת הרפואה, וגדולי התורה שם היו מלומדים גם בחכמות חיצוניות, והדרשנים היו מזוינים בידיעות מתאימות אל הדבור היפה וחכמת ההלצה.

כדי לדעת עד כמה נתנו ערך חשוב לחכמת הדבור בחוגי הרבנים באיטליה, יש להראות על העובדה, כי הרב במנטובה רבי יהודה בן יחיאל מסיר ליאון (חי בתחלת המאה השלישית לאלף הששי), בר פלוגתיה של רבי יוסף קולון (מהרי"ק) הקדיש כשרונו המדעי לחקירת דרכי ההלצה וחוקי הדבור היפה, והוציא לאור ספר נכבד במקצוע זה בשם “נופת צופים” (נדפס בחיי המחבר ובשנת תרכ“ד ע”י הדרשן ר"א ילינק). הוא נחלק לד' שערים, בהם מאה ושלשים ושבעה פרקים, כוללים כל סוגי הדבור וההלצה, הרמיזה ותנועות האברים, אופני השנויים בקול ובנעימה וכדומה, כפי כללי הריטוריק וצחות הדבור שבספרי אריסטו, ציצרו וקווינטיליאני. המחבר השכיל למצוא לכללים הללו מקום אצל הדבור הנבואי ומבאר כל אחד מן הכללים בפסוקים מכתבי הקודש, ומראה, כי יפוי ההלצה תופס מקום חשוב בספורי התורה והנביאים.

______________

מפרש המקרא המפורסם ר' עובדיה ספורנו (רל“ז–ש”י) היה רופא וחכם גדול בחכמות חיצוניות. הוא עשה פירושו על התורה נגד הפוקרים ו“בנים לא אמון בם נותנים טעם לפגם בשכל מליה” (הקדמה) אבל הכניס בו גם ענינים, שיש להם ערך מיוחד בדרוש ובמוסר. למשל בפ' פקודי בדבר חשבון הזהב והכסף של המשכן: “כל הזהב העשוי למלאכה” וגו' הוא מעיר, כי העיד הכתוב על קצבת הזהב והכסף והנחושת, שנכנסו במלאכת המשכן, שהיו מעט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס, ובכל זאת יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין היו סיבה להשראת השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו שם. בפ' בהעלותך הוא מכניס בפסוק “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” רעיון דרושי יפה מאד: "כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, בהיות אור הימניים ואור השמאליים שניהם מכוונים ופונים אל אור האמצעי, שהוא עיקר המנורה, וכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם, ומשמאילים העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים, תהיה להפיק רצון ה' באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם: ויענו “כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, כלומר בין כולנו נשלים כוונתו”. בפ' ראה הוא מפרש הכתוב "כי תעשה הישר בעיני ה' “, אצל אסור אכילת דם באופן זה: “כאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו, אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה', כאמרם ז”ל אל יאמר אדם קצה נפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי”. בפ' האזינו הוא מפרש “שמנת עבית” – “הנה אתה ישרון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת, כאמרו: וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא”. וכן אתה מוצא אצל הספורנו דרושים שלמים, שיש בהם רעיונות חדשים ודברים מצוינים בכמה פנות שבתורה, הנוגעות לחייו הרוחניים של עם ישראל. עיין למשל הדרוש על דבר קדושת ראש חודש (במדבר כ“ח י”א) או על דבר מנוי המלך בישראל (דברים י“ז י”ד).

מלבד פירושו על התורה חבּר ר' עובדיה ספורנו פירושים חשובים מאד על קהלת, שיר השירים, תהלים, איוב, יונה, חבקוק, זכריה. ספרו “אור עמים” נדפס בבולוניא בשנת רצ“ז, והוא ספר פילוסופי, “תשובות לאפיקורס מכללים מונחים מתורתנו ומספרי הפילוסופים ועניני הנשמה”. המחבר העתיק בעצמו ספרו זה ללשון רומית ושלחו להנרי השני מלך צרפת. בראש המחזור הרומי (בולוניא שנת ש') נדפס פירוש ספורנו על פרקי אבות, ובכתב יד נשאר ממנו “ביאור לספר אקלידוס” וגם “ספר דרשות”. הר”ע ספורנו היה נחשב לאחד מגדולי התורה באיטליה עד כי פנו אליו בשאלות בהלכה למעשה (שו“ת ר”מ קצנלנבוגן סימן קצ"ב). ועיין כוונות התורה להר"ע ספורנו בסוף המאמר דרוש נכבד בענין שמחת הנפש והכבוד האמתי.

_______________

החשובים שבין הדרשנים באיטליה, שספריהם הגיעו לידנו כיום הזה, המה רבי יהודה מוסקטו, רבי עזריה פיגו ורבי יהודה די מודינא.

רבי יהודה בן יוסף מוסקטו (נולד בערך ה' ר“צ – מת כ' אלול ש”ן) בא בנערותו כבן ארבע עשרה שנה מעיר מולדתו אסימו אצל אנקונא (איטליה) ולמד תורה וחכמה מרבותיו האחים ר' משה דוד ויהודה פרובינצאל וגם מר' עזריה מן האדומים בעל “מאור עינים”, עד כי התפרסם לחכם גדול־בתורה וחכמה ודרשן מצוין בעל לשון למודים. בסוף ימיו (בערך שמ"ז) נבחר לרב הכולל וריש מתיבתא בעיר מנטובה. הוא חבר באור גדול על “הכוזרי” בשם “קול יהודה”, שממנו נראה רוחב דעתו ועומק חכמתו של המבאר.

ספרו “נפוצות יהודה” (וויניציא שמ“ח, לבוב תרי”ט, ווארשא תרל"א), שהוא קובץ נ“ב דרשות, נתקבל בעולם הדרשנים כספר מקורי, המצוין בהגיונו הנפלא וברעיונותיו הנעלים, הבנויים על יסודי החקירה בספרות ישראל העתיקה ובספרות הפילוסופים מישראל ומעמים. הדרושים של ר”י מוסקטו מצטיינים בחומר מיוחד. רוח דעת שורה עליהם וזיו חכמה מבהיק מתוך שורותיהם, עד כי הספר כולו עושה רושם של ספר חכמה מלא חקירות בדברים העומדים ברומו של עולם הרוחני. מלבד שרעיונותיו מוצאים להם ביסוס וחיזוק בספרי החכמה, עוד סלל הדרשן לעצמו דרך חדש בבאור הכתובים ואגדות התלמוד. והסגנון המיוחד של מוסקטי נוגע לא רק להרצאת הדברים אלא גם להתוכן, כי חן פיוטי הוצק בבאורו, וכל מי שיש לו לב מבין מרגיש טעם מיוחד בדרושי המוסקטי. ולאו דוקא הדרושים כשהם בשלמותם, כל אחד לפי תכנו ומגמתו, אלא אפילו הרעיונות, השיחות, הבאורים, שבאים לכאורה “כלאחר יד” ונושרים כמו מאליהם מתוך קמטי הדרוש, גם המה מפיקים טוב טעם ודעת ונותנים חומר הגון לכל דרשן בעל טעם והבנה ישרה בחכמת הדבור.

בהקדמתו הוא מברר גודל התשוקה, אשר בלב כל איש להודיע השגותיו לבני אדם, וביחד עם הפסוקים מירמיה, איוב, הוא מביא חקירות ומליצות בנדון זה מהפילוסופים סיניקה, אריסטו, ובא לידי מסקנה, כי עיקר שאיפתו ותכליתו של האיש, שאסף ידיעות החכמות, הוא רק בזה, שיוכל להודיע אותן החכמות לאחרים, ואם היה באפשרות האדם לעלות השמימה, לראות בנועם הסדר של צבאות מעלה, לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחבריו את המראה הגדול ההוא. ולכן הוא רואה את עצמו בהוצאת ספרו “עושה מעשה אנוס על פי החוק הטבעי ולא יכול מלט משא”.

ורבי יהודה מוסקטו הוא היה אמנם האיש, שעלה למרומי המחשבה האנושית ולבו ראה שם הרבה חכמה ודעת, ומה שראה הודיע במקהלות־עם בדרשותיו, המלאות שפע רעיונות, דברי חכמה ומחקרים עמוקים, משובצים בסגנון וצורה נאה ומשובחת.

די לשים עין על הדרוש הראשון בשם “הגיון בכנור”, כדי להוכח עד כמה היה הדרשן שליט בגנזי החכמות והלשונות ועד היכן הגיע במעוף שכלו ועומק הבנתו וטוב טעמו לצרף וללבן את המצאותיו הדרושיות ולהסבירן לשומעי דבריו ולהביאן לידי מסקנה אחת במוסר ודעות. הנושא של הדרוש הזה אמנם לא חדש לגמרי אצל הדרשנים, ב“עקדת יצחק” (שער י"ב) יש דרוש בשם “נגון העולם”, וקוטב הדרוש הוא להוכיח, איך שהעולם הגדול והעולם הקטן (האדם) המה כשני כלי נגון הנערכים על יחס אחד, ובהניע מיתרי הכלי הקטן יתעוררו לעומתם מיתרי הכלי הגדול – כן התקון והקלקול של העולם תלויים במעשה האדם. אך הדרשן ר“י עראמה תפס בשכלו החריף את הרעיון עד כמה שזקוק הוא אליו לברור הנושא העיקרי של דרשתו ולא הרחיב את הרעיון כשהוא לעצמו, כי לכאורה הלא אך מעט מזער חומר יש במקצוע הדרוש בשביל ברור רעיון כזה. אבל ר”י מוסקטו הקדיש לרעיון דרוש גדול. ואמנם יש להתפלא על החומר העשיר, שהמציא הדרשן לדרושו “הגיון בכנור”. זהו באמת הגיון נעלה ותורה שלמה של מלאכת הנגינה ופעולותיה בנפשות בני אדם.

הדרשן פותח דרשתו בשיחה יפה על דבר אמנות הנגינה מצדה ההלכתי (התיאורי) ומדבר על הערך וההסכמה בין הקולות (קונסונאַנס), שעליהם מיוסד הנגון, ומבאר, כי אנשי השם בחכמת המוסיקה יחסו ראשית דרך ידיעתה לאחד מגדולי חכמיהם פיטגורה, וספרו עליו, כי בשמעו קול הכאת הפטישים על גבי הסדן יוצא בנעימה מחנותו של חרש ברזל, וברצותו לעמוד על עיקר חדוש הנעימות ההיא בדרך הנסיון, חקר על משקל כל פטיש וערכו עם חבריו ומצא, כי בערך אל השווי או ההבדל בין המשקל, כן משתנה הקול בחלקיו הערכיים זה לעומת זה, ומתוך ההסכמה שבין החלקים תולד ערבות הקולות (כאן מונה הדרשן ושוקל חלקי הקולות לשמותיהם בלשונות לטין, יון ואיטליה). אלה הן התחלות המוסיקה, אשר המציא לפי דעתם פיטגורה, ומהן ינקו כל הבאים אחריו להוסיף על החכמה ולהשלימה. ואומר הדרשן: “אכן שקר נחלו המיחסים אליו המצאה זו, שהרי על פי עדות ה' נאמנה יובל היה אבי כל תופש כנור ועוגב”. והנה הוא משער השערה נכונה, כי אפשר שהמצאת החכמה היתה באמת על הדרך הנזכר, בהיות תובל קין אחיו לוטש כל חורש נחושת וברזל, ויובל אמנם הגיע להמצאת המוסיקה על ידי הנסיון של הסכמת הקולות, ששמע מבין הפטיש והסדן אצל אחיו. ושוב הוא משער, כי בהיות יסודה של חכמה זו הסכמת הקולות, אפשר שהמלה “מוסיקה” מתאימה אל המלה העברית “מזג” בחלוף אותיות המוצא (“מסכה יינה” כמו “מזגה יינה”) – על שם התמזגות הקולות וערובם בהסכמה נערכת.

ומתוך זה הוא אומר, כי אחר שבטבע הבריאה העיקר הוא המשקל המדויק וההתאמה בתוך חלקיו זה לעומת זה (מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים – ישעיה מ') ובין היסודות שורר יחס נגוני ומזיגה מוחלטת, בודאי שחללו של עולם מלא נעימות נגון. וקורא הדרשן: “מי ישא עיניו השמימה וראה את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, סדורם וישרם והגבלת סדר תנועותיהם ומצב מבט ניצוציהם, אשר מהם ימשכו ויושפעו פעולות נגלות מועילות ומעולות, ויהא סרבן באותה שעה לענות אמן בעל כרחו, כי בחכמה, בתבונה ובדעת מה' מצעדיהם כוננו על יחסים וערכים נגוניים שלמים וכן רבים”. ואומר, כי בעלי המדע בקרב מחנה הפילוסופים סוברים, שהגופים ההם היקרים יחדשו בתנועותיהם קולות ערבים, ומה שאין אנו מרגישים בהם, הוא מצד התמדת ההרגל בשמיעתם, עד שיבוטל בזה הרגשנו, כמו שיקרה לשוכנים אצל מקום נפילת מי נילוס מארובותיהם, שאין מרגישים בקול מפלתם לרוב הרגלם בו. ואמרו, כי הקולות הנגוניים ההם אי אפשר לשמוע זולתי מי שחושיו זכים וטהורים, בלתי מעורבים ושקועים בטנוף הדברים החמריים ועכירתם, אשר בהם “יחסר מזג המוסיקה הגלגלית בלי ספק”. ופיטגורה היה מתפאר, כי בהעלותו את חושיו למדרגת הטוהר והזכוך לקָחה אזנו שמץ הקולות הערבים ההם, גם אפלטון בספרו “טומיאו” כתב. שלכל אחד מהגלגלים זמירות שבח אלהי, ואומר הדרשן, כי “זה גנוב הוא אתם, כי לנו הוא ולבנינו”, ורעיון זה נמצא במדרשו של ר' שמעון בן יוחאי, כי קול הגלגלים נשמע במרחבי כל הרקיעים ומכה ומושך בשיר ולא הוה בר נש דשמע ליה בר ממשה ויהושע משרתו וכד שמע יהושע נעימותא ונהימותא דשמשא לא יכל לסבול אותו, מה כתיב ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, דום מלומר שירה, דום מקל נעימותא ונהימותא, וגם בגמרא (יומא כ') נמצא “קול גלגל חמה שמנסר ברקיע”, ורבי אברהם אבן עזרא (תהלים צ"ג – מקולות מים רבים) אומר, כי לגלגלים קולות וכו' – “ואלה הקולות לא ישמעו החרשים כאשר לא יביטו העורים מעשי השם הנוראים”.

ומביא הדרשן הרבה מקורות מספרים עתיקים למלא את הנושא הנפלא הזה, והולך ומונה כמה מעלות לאמנות הנגון ופלאי פלאיו בתקון הנפשות, הוא מרגיע ומשקיט נפש התינוק הבוכה, הוא מחיה ומשיב נפש נכאה, הוא מזרז הפועלים ומקיל עליהם קושי העבודה וטורח גופם. ויש סוגים שונים ופעולות שונות בשיר, זה מוליד התעוררות למלחמה, וזה מוליד עצבון ויללה, זה מוליד יושר לבב וזה מוליד שמחה; וגם עיון החכמות לדברי הפילוסופים, מקבל השפעה מן הנגון, וכוח הנגון משרה על האדם רוח הקודש (והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' – מלכים ב‘, ג’). המלאכים אומרים שירה, ישראל אומרים שירה, פלאי הטבע, נסים ונפלאות הבורא מביאים את האדם לידי מדרגת שירה. “אורייתא בנגינא, שכינתא בנגינא, ישראל סלקין מגו גלותא בנגינא הה”ד אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ודוד חותם את תהלותיו: הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול וגו' וסוף דבריו “כל הנשמה תהלל יה הללויה” – זוהי התעוררות הנשמה מתוך נעימות המוסיקה למדרגה עליונה עד מאד.

לקוטב הדרוש לקח לו הדרשן את מאמרו של רב חנא בר ביזנא (ברכות ג', ע"ב) “כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה” וכו' ומבאר, כי כנור של דוד זה גופו ונשמתו של דוד, שנבנו בערכים ויחסים נגוניים, ורוח צפונית, הוא הרוח הנפשי המרחף על פני המוח לעורר כוח המשכיל, היתה מנשבת בנשמתו המסודרת והנערכת בערכי המוסיקה, והיתה מתחזקת להוציא נגוניה ביתרון נעימות, כי תבענה שפתי דוד תהלה ושירים ודברי תורה ברוח הקודש הנאצל עליו, והכנור היה מנגן מאליו מצד שלמות הקנין, שהעלה בידו מרוב הרגלו, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. “ועל פי הדברים הללו, אומר הדרשן, כבר נמצא כנורו של דוד ביד כל אדם, כי גופו, רוחו ונשמתו אל עצמו יאסף, להיותו כנור נערך ככנורו של דוד”.

זה תוכן הדרוש בקצור, אבל כל המעיין בגוף הדרשה יתפעל משפע רב של חומר ורעיונות, שמביא הדרשן בשביל בירור הנושא של אותו הדרוש הנגוני, שהוא באמת מרגלית טובה בספרות הדרוש.

וכמו כן כל דרשה ודרשה בספר “נפוצות יהודה” כוללת בתוכה כמה רעיונות והגיונות יקרים, קלוטים מתוך מאמרי התלמוד והמדרשים וכתבי הקודש, מבוארים בסגנון נעלה. למשל בדרוש מ"ט בשם “ישראל גוי אחד” מבואר יפה מאמר אגדה במדרש איכה “חד מאתונה בא לירושלים ומצא מדוכה שבורה, לקחה ונשאה אל החייט ואמר לו תפור לי אותה המדוכה השבורה, הוציא לו החייט מלא קומצו חול ואמר לו שזור לי מן החול חוטין ואני אתפור לך את המדוכה”. כי המדוכה השבורה רמז לישראל הנדוכים והנכתשים ביסורים ובגליות עד כי גדל שברם ואין מרפא, והמלעיג מאתונה חורץ משפטו על אומה זו, שאין תרופה למכתה, והחייט השכיל פיהו באמרו לאותו המלעיג, כי יעשה לו מן החול חוטין שזורין ואז תעלה בידו תפירה לשברי המדוכה – רמז להתאחדות ישראל שנמשלו כחול. וכמה יפה אמרו שם דרך צחות על הפסוק צהלי קולך בת גלים (ישעה י'), כי “היה אפשר לפרשו, שנקראת אומה זו “בת גלים”, להיותה תמיד מתחבטת כחול מגלי הים”. אומה מלומדת להיות נאבקת עם גלי הצרות וקנאת העמים.

בדרוש י"ב מדבר הדרשן על דבר התנאים הנאותים לדורש דברי תורה ברבים: נעימות הדבור, סדר יפה, עיון שכלי ומדות מעולות, וכל זה הוא מבאר על ידי מאמרים ופסוקים. ובדרוש י"ז מדבר הוא על דבר חוקי הלצה ויופי הדבור ותנועות אברי הגוף והרמיזות והקריצות ותקון הפנים, הצריכים למטיף, ומביא דעות קווינטיליאני ומרקו טוליאו בענין הנדון. בדרוש נ"ב הוא מזכיר פירושו שחבר על שיר השירים.

הדרושים של הדרשן ר"י מוסקטו בספרו “נפוצות יהודה” נעלים ויפים בתכנם וצורתם. אבל הסגנון המיוחד של הרצאת הדרשות בספר המצוין הזה עשה אותו כמו לספר “מדעי” בין ספרי הדרוש ועכב בעדו מהיות ספר שמושי בשביל הדרשנים, ורק יחידי סגולה שבהם זכו ליהנות מאורו ולתבל דרשותיהם ברעיונות “המוסקטו” (כך קורין בין הדרשנים לחומר דרושי הלקוח מן הספר “נפוצות יהודה”).

_____________

לעומת זה דרשותיו של רבי עזריה פיגו (נולד של“ט בוויניציא – מת בריגיו ת”ז), בעל הספר “בינה לעתים”, נעשו לקנין הדרשנים למפלגותיהם השונות. רבי עזריה פיגו, שעשה לו שם בספרו “גדולי תרומה” על ספר התרומות של ר“ש הספרדי, היה בנעוריו רב בעיר פיסא במדינת טוסקאגו ונתמנה לרב ודרשן בעיר וויניציא בשנת שפ”ז והתפרסם שמו בתור דרשן מצוין.

דרשותיו לכל מועדי השנה ולמקרים שונים והספדים, שנכנסו לספרו “בינה לעתים” מצטיינות ברבוי החומר הדרושי ובצחות הלשון והסגנון הקל. כל דרוש ודרוש הוא מחרוזת שלמה של באורים יפים לכמה פסוקים שבתורה, נביאים וכתובים ולמאמרי התלמוד והמדרשים, והבאורים אינם מוטבעים בחותם החקירה העיונית, כי יש להם אופי דרושי בדרך הסגנון הקל והנוח להבנת השומעים, ולכן נתקבל הספר בחוגי הדרשנים, כספר דרושי מועיל ורצוי לכל.

גם מתוך דרשותיו נראה דמותו הרוחנית של החכם רבי עזריה פיגו בתור גאון התורה, בעל שכל חריף, עמקן וסברן בדברי חכמים של סוגיות הש“ס, אבל בעיקר הוא מופיע לעינינו בספרו “בינה לעתים” כדרשן מצוין בכתבי הקודש ומאמרי אגדה המפוזרים על פני כל הספר בשפע רב. הוא אינו מתגדר רק בבאורים ודרושי המקראות לבד, אלא הוא מוכיח ומגיד פשעי עמו בלי משא פנים. בדרוש י' לשבת תשובה הוא מוכיח את אנשי מקומו על שלש עברות שהיו בידם: זמה, רבית. שנאת חנם, שבשבילן נענשו בשלשה שפטים: חרב מלחמה, רעב וחלאים רעים. והדרשן מתעכב על כל אחד מן העונות הללו ומרחיב הדברים בהם. ביחוד הוא מדבר על “האיסור הגדול של רבית, המוטבע בהרבה מעשירי דורנו ממינים שונים, וזה דרכו כרקב יבלה וכעש אוכל עצמות הממון עד בלתי השאיר לו שריד”. וקורא הדרשן בנזיפה: “אם מלאה הארץ מציצת דם עניים מוצרכים, הבאים לידי הכרח־הלואה מן העשירים ויאכלו בדי עורם בכמה מיני רבית קצוצה מפורסמת וגלויה, והורגלו כל כך בעברה זו עד שדשו בה רבים ולא החשיבוה לכלום, ואלו יצויר יראו סיעת אנשים ישראלים יקרבו למקולין של נכרים ויראו אותם בפרהסיה אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וסוף סוף אינו אלא לאו אחד גרידא שחייב עליו מלקות, וכאן רואים לעינים כמה מלוי ברבית, אשר נכללו בה שש עברות למלוה כנודע, ומהם ללוה, לערב ולעדים ולסופר, והחרש יחרישון אין פוצה פה ומצפצף. ומה נאמר מהמתכשרים בעיניהם לבלתי נגוע בקצה האיסור הזה, אך עושים משכנתא על הבתים ומלוים עליהם מעות והם דרים בתוכם בלי שום נכוי וגם משכירים לאחרים עד החזיר להם מעותיהם לגמרי, וחושבים היותו מותר לחלוטין, וזה באמת רבית גמור מדאורייתא, כפי מסקנת גדולי הפוסקים ז”ל. ואם באנו לדבר בעניני הקאמבייו”ש (קאמפני(?) הלואה על דרך השותפות) עם שיש בקצתם צד היתר, כמה וכמה מינים יש שהם באיסור גמור, ובהם נכשלים הכשרים שבסוחרים שלא מדעת, וריב לי עמהם מדוע בענינים כאלו לא ישאלו פי המורים, יודיעום דרך זו ילכו לבל יכשלו בה". ואומר כי החתימה היותר טובה בגנות הלואה ברבית היא מה שאמרו (ב“מ ע”א) מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבים וחותמים פלוני כפר באלהי ישראל. ומסיים הדרשן: “דעו איפוא, אלופי, כי צרעת זו היתה גרמא בנזקנו מאבידת הממון ולכתו לטמיון”.

בדרוש מ“ח מוכיח הדרשן את בני עירו על בזבוז כספם במותרות תענוגי החיים, שאינם מתאימים כלל למצב ישראל בגולה, וזה סבה להארכת הקץ, “כי אין אנו מרגישים בגלות ולא מחשיבים את עצמנו כעבדים הרחוקים מכל מיני תענוג וגדולות, כי הם (הגויים) עומדים נבזים ושפלים נשברי לב הן בתכשיטי ביתם, הן במלבושיהם ומאכלם, ואנחנו בהפך זה, קיימנו בגלותנו “כל ישראל בני מלכים”, כי קורות וקירות בתינו מלאים כל טוב ומלבושינו ושל בנינו ובנותינו כאחד השרים שני עם עדנים, ואנו מעלים על שולחננו מעדני מלכים כסעודת שלמה במלכותו, כאילו היה בזמן הצלחתנו לא חסרנו דבר” ועל זה, אומר הדרשן, מקונן ירמיהו: “זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה”. ומכניס הדרשן במקרא זה כוונה דרושית מתאימה לקוטב דרשתו, כי “ירושלים זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות, ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה, ופירש מה הוא תוקף המרדים שיש לה בימי עניה? והיא כי כל המחמדים שהיתה חומדת ומתאוה בימי קדם בזמן ההצלחה הקדמונית, שהיתה בשלותה, הנה הנם עתה בידיה בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר, אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות וכשראוה צרים הם שוחקים ומלעיגים על משבתיה מה שהיא שובתת בשובה ונחת כאלו היא בת חורין, כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל ואפל. ומה גם ברצות השם שנרגיש הגלות ואנו בורחים מזה ועושים להיפך, בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת, כי למה תבוא גאולה כשאין שם קבלת גלות, וכל שכן, כשאין אנו מרגישים בגלות השכינה, אשר איננה פה עמנו”. ובאופן זה הוא מבאר מאמר אגדה (סנהדרין צ"ח.) “אמר רבי יוחנן את ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר: ואת עם עני תושיע ועיניך על רמים תשפיל” (ש“ב כ”ב), שאין הכוונה שהדור מתמאט באוכלוסין אלא שהוא ממעט ומקטין את עצמו ואינו מתנהג בגדולות מהיותו מכיר גלותו ומעוט מדרגתו במדינה – אז חכה למשיח, וזהו מאמר דה”מ ואת עם עני, שכמתנהג בדרך עניות, תושיע, ועיניך על רמים תשפיל, כשאתה רואה שהם רמים ומתגאים אתה תשפיל עיניך מהם ולא תביט בם. ובדרך זה אתה מוצא אצל הדרשן רבי עזריה פיגו שפע רב של ענינים נכבדים, לוטים באופן דרושי בפסוקים מכתבי הקודש ומאמרי התלמוד והמדרשים, שיש להם ערך גדול בחיי הפרט והכלל.

אותות ההשכלה וידיעת החכמות, שבהן הצטיינו חכמי ישראל באיטליה, ניכרים בספר “בינה לעתים” לא על פי חקירות פילוסופיות והבאת דברי חכמים מספרות העמים, שחסרים בו לגמרי, אלא על פי הסדר הישר, השורר בו, ואופן הרצאת הדברים והלשון הצחה והנעימה של עצם הדרשות. הספר נחלק לקבוצות מיוחדות של דרשות, וכל אחת יש לה שם של “עת” מיוחדת לה. כמו “עת משפט” דרושים לימים נוראים, “עת תשובת השנה” דרושים לשבת שובה, “עת האסף” דרושים לסכות – "עת בית ה' " דרושים לחנוכה, “עת נקמה” דרושים לפורים, “עת צאת” דרושים לפסח, ועוד כאלו – שש עשרה “עתים”, כוללות ביחד שבעים ושש דרשות, רבות הכמות והאיכות.

הספר ‏“בינה לעתים” נדפס ראשונה אחרי מות המחבר בוויניציא בשנת היובל ה’ז’א’ת' (ת"ח), ומאז ועד היום נדפס בדפוסים שונים כחמשים פעמים, ושמש כלי שרת בידי הדרשנים במשך הדורות עד היום, וגם נתפשט בתפוצות ישראל בתור ספר עיון בשביל בעלי בתים יודעי ספר, ומתוך חביבותו על קוראיו נעשה לספר עממי לכל בית אב בישראל.

________________

רבי יהודה אריה (ליאון) די מודינא (של“א – ת”ח), רב בווניציא, היה דרשן בעל כשרון מפורסם באיטליה. כשרונו היה נפלא ויוצא מגדר הרגיל. בשנה העשירית לימי חייו כבר דרש ברבים בבית הכנסת וכל השומעים התפלאו על רוחב לבו, חכמתו וידיעותיו הרבות ובקיאותו בכמה לשונות. בשנת שלש עשרה חבר ספר “סור מרע או אלדד ומידד”, שיחה בין שני אנשים על דבר צחוק הקלפים והספר הזה נעתק להרבה לשונות. הוא דרש בקהלות רבות באיטליה, ובוויניציא דרש שש שנים רצופות בכל שבת ושבת ונתמנה שם לרב ודרשן בשנת שע“ב ועמד על משמרתו זאת עד יום מותו. את דרשותיו באו לשמוע גם חכמי הגוים, כי רב היה כוחו בחכמות ומדעים שונים, וביחוד בחכמות הטבע, הפילוסופיה והחשבון, ושמו היה מכובד בין גדולי איטליה, ואחדים מחכמי הנוצרים היו מתלמידיו, כמו ההגמון פלאנטאניט והחכם גאפרילי, שלמדו אצלו עברית וחכמת ישראל, הרבה ספרים נדפסו מאיש־האשכולות הזה בעניני חכמה ובתוכם חבורו המפורסם “ארי נוהם” נגד הקבלה והמקובלים. מדרשותיו נשארו לנו ספרו “מדבר יהודה” קובץ של כ”א דרשות (וויניציא שס"ב) וספרו “לחם יהודה” והוא הערות ודרושים מצוינים על סדר האגדות שב“עין יעקב”. הדרושים הללו, המתחילים ב“אומר הבונה”, שבעצם הם באורים קצרים לאגדות התלמוד מראים למדי על גובה השקפתו הבהירה של הדרשן על תכונת ישראל ותורתו. הבאורים המה “מעטי דברים ורבי ענין”, שזהו המופת היותר נאמן לדברי חכמה (רמב"ם דעות, ב'), ונוגעים לכל המקצועות של חכמת היהדות. למשל “כשהוא זוקף זוקף בשם” (ברכות י"ב) הוא מבאר “אין רע יורד מלמעלה ואין השם כופף ומעוות, לכן אין לכרוע בשם עצמו, פן יובן כאלו ה' כופף כפופים, אלא בברוך, בהזכירו כבוד שמו ותהלתו, כי אז מפני שמי נחת הוא”. או: “אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” (יומא פ') – “אמר דוד המלך ע”ה תורת ה' תמימה, כי גדר התמים שלא יקבל לא תוספת ולא חסרון, וכן צוה הנותן אותה “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום ולא תגראו ממנו”, ולכך אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי היא קיום העולם, וכמו שמבריאת העולם ואילך אין כל חדש תחת השמש כך מנתינת התורה ואילך אין לחדש בה דבר כל שהוא, שלא יחולו ידי בשר ודם במעשיו יתברך וזה תפארתה“. בעניני מוסר ותוכחת חיים קולט הדרשן די מודינא מתוך אגדות התלמוד דרושים יפים בסגנון מיוחד. למשל: “יריעות התחתונות של המשכן היו של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות היו של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות” וכו' (שבת צ"ט), ועל זה הוא אומר: “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרו רז”ל תחת השמש אין לו, למעלה מן השמש יש לו, כן רמזו לנו במאמר זה, כי כמו שבמעשה יריעות המשכן בתחתונות היה נראה יותר חכמה והיותם בדברים יפים ובגוונים תכלת וארגמן וגו', אבל באמת היה נפלא ממנו מעשה העליונות עם היותו נחשב פחות ממנו בערכו, כן הגם שיתרון האדם באשר הוא עמל וקובץ על יד כסף וזהב ועושר הזה התחתון ויחשב לחכם ונבון, אך יהיה חכם ונבון ממנו יותר העושה במלאכה בעולם העליון על דרך מאמר מונבז: הם גנזו למטה ואני גנזתי למעלה”. בבאורי המנהגים וטעמי המצוות יש אצלו דברים מצוּינים. למשל, ב“ברכת המזון לאחריה… ברכת התורה לפניה”… (ברכות כ"א) הוא מבאר: להיות הנאות העולם מורגשות לבד בחוש על כן תקנה תורה לברך על המזון אחר האכילה שנאמר ואכלת ושבעת, והדר וברכת, אך ההנאות הנפשיות, להיות שהשכל נהנה מהן תיכף כשהוא מסכים עליהן, ולכך בקריאת התורה, שהיא הנאה נפשית צותה לברך לפניה; בענין “מי שפרע” שתקנו לומר למי שאינו עומד בדבורו (בבא מציעא מ"ח) הוא אומר: “למה לא תקנו קללה זו בשביל עושי עברות יותר חמורות, אך כל הנזכרים ב”מי שפרע“, דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה ומצריים, חטאו בהשחתת הקבוץ המדיני על ידי מעשיהם, ומי שאינו עומד בדבורו הרי הוא משחית אמונת משא ומתן, בהיותו מבטיח ואינו עושה, לכך אמרו להתרות בו או לקללו שיענש כמו שנענשו אלו”. יש בבאוריו של “הבונה” כמה ענינים של חכמה להראות גודל חכמתם של בעלי אגדה, כמו בשאלת “מהיכן הולד נוצר” (יומא פ"ה), שהוא מדבר על הדעות של “פילוסופי הטבע” בנדון זה, ומסיים “ראה נא איך רז”ל יד חכמתם בכל נגד המלעיגים על דברי חכמים". ועיין ביאור “הבונה” על האגדה “פרעה שהיה בימי משה וכו' – הוא אמה וזקנו אמה” וכו' (מועד קטן י"ח.); וכן בכל הבאורים של הדרשן די מודינא אתה מוצא דרושים יפים כוללים חכמה יתרה בסגנון מועט מחזיק המרובה.

ומלבד זה הצטיינו בתקופה ההיא באיטליה הדרשנים הללו:

הרב בפאדובה רבי שמואל יודא (מינץ) קצינלנבוגן (רפ“ב–שנ”ז) בנו של הרב מהר“מ מפאדובה. ספרו “שתים עשרה דרשות” יצא לאור ראשונה בוויניציא בשנת י’ש’מ’ח' (שנ"ח) וידוע בשם “דרשות מהר”י מינץ”. בו נמצאים הספדים על גדולי הדור ר“י מוסקטו, ר”י פואה, ר“מ איסרלן, ר”י קארו ועוד. דרשותיו מצטיינות ברעיונות ישרים והגיוניים. בדרוש ב‘, למשל, הוא מברר למה תקנו הברכות “שלא עשני אשה” וכו’ בשלילה ולא בחיוב “שעשני איש” וכו‘, כי לא יצדק לברך על עצם יצירת האדם, מאחר שכבר נמנו וגמרו “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”. בתוך דבריו הוא מוכיח כמה פעמים את אנשי קהלתו על ירידת מצבם הרוחני, על התמעטות לומדי תורה ובטול דין תורה (דרוש א'), על נהגם קלות ראש בשבועה אם אמת אם שקר (דרוש ב'). שני דרושים (ה‘, ז’) המה “דרשות חברוּת” למאורע של נתינת תואר “חבר” לר’ שמואל גרשוני ור' נחמיה סרוול. בנו הוא הפרנס הידוע רבי שאול וואהל מבריסק דליטא, שנתגדל שמו במדינת פולין בתור עסקן חרוץ בצרכי הכלל ודורש טוב לעמו. הרשי"ק היה חשוב גם בין חכמי הנוצרים. האגדה מספרת, כי כאשר עבר דרך פאדובה הנסיך הפולני רדזיוויל נתמך בהלואה מאת הרב קצנלנבוגן וזה היה לתועלת ליהודי פולין להסיר מעליהם עלילת דם, וביחוד היה זה לתועלת לבנו, כי עלה לגדולה.

רבי ברוך לוצטו, חכם ודרשן גדול בדורו. חי בסוף המאה הרביעית בוויניציא ובפאדובה והרביץ תורה ברבים ביחד עם הרב בעל “תקון עולם”, פירוש על ישעיה, והרב ר' יצחק חיים כהן מן החזנים מזכירו בספרו “פחד יצחק”, ובהספדו הוא קורא לו “גאון הדור צדיק יסוד עולם” (כ"י פין 196).

_________________

רבי גדליה בן יוסף יחייא (נולד בעיר אמולא באיטליה בשנת רע“ה – מת בערך שמ”ה), בעל “שלשלת הקבלה”, היה גם כן מדרשני איטליה. הוא היה סובב מעיר לעיר ללמוד וללמד ולדרוש ברבים, ובימי נדודיו לא חדל מחבר ספרים בענינים שונים (רשימת הספרים – ב“אוצר הספרים” לבן יעקב 590), אך מלבד “שלשלת הקבלה” לא ראו אור הדפוס. הוא חבר גם “ספר דרשות”, ובספרו שלשלת הקבלה (דפוס ווארשא ל' ע"ב) הוא אומר: “דרשתי בכמה מקומות באיטליה והתחלתי לכתבם על ספר בשנת שי”ב על שם ר' משה בני וביום הזה הם סך ק"פ (דרשות).

רבי יעקב די אלבא דרשן בפלורנציא (חי באמצע המאה הרביעית) רב וחכם גדול בדרוש. חבּר ספר “תולדות יעקב”, דרשות על התורה (וויניציא שס"ט).

בכלל היו נותנים בקהלות ישראה באיטליה ערך גדול לדרשה בבית הכנסת בתור חלק חשוב בעבודת ה'. מענינת עובדה אחת, שהיתה ברומא בשנת רצ“ב. בבית הכנסת קאסטיליאני ברומא התקינו שלא לדרוש בחג השבועות, כדי שלא לערבב שמחת החג, והתקנה הזאת גרמה לסכסוך בקרב הקהלה, כי באי כוח הכולל הצרפתי הציעו בימים האחרונים לימי הספירה, כי יתנו למו להתפלל באותו בית הכנסת בימי החג, והתעוררה שאלה, האם גם לכולל הצרפתי אסור להטיף בבית כנסת זה בימי החג. והצדדים הגישו עצומותיהם לפני בי”ד דמתא, וקבלו תשובה, כי הואיל וימי החג ממשמשים ובאים אי אפשר עכשיו לעיין

בדבר היטב, אולם… לאחר שלשים יום יקבלו פסק דין מוחלט בדבר זה (עיין דברי ימי היהודים ברומא לד"ר א' ברלינר חלק ב' עמוד 97).


פרק שלשה ועשרים    🔗

ארץ ישראל נקודת המרכז לעם ישראל. – השפעת גרוש ספרד על מצב הארץ הקדושה. – ר' עובדיה ברטנורה ופעולותיו. ‏– ר' דוד בן שושן. – ר' יוסף סרגוסא. – ר' יעקב בירב ורעיון הסמיכה. – ר' משה מטראני ור' יוסף קארו. – “מארי דקבלה” בצפת. – ר' משה קורדובירו. – ר' שלמה אלקביץ. – ר' משה אלשיך. – ר' חיים וויטאל. – ר' אליהו די ווידאש. – ר' יוסף סגוס. – ר' משה בסולה. – ר' יצחק לוריא (האר"י) והשפעתו. – השפעת המקום והסביבה להתפעלות הנפש והתלהבות הדמיון. – סדר התפלות והדרשות בסביבה של המקובלים בצפת. – ר' אלעזר אזכרי בעל “ספר חרדים”. – ר' משה בן מכיר בעל “סדר היום”.


תמיד געגועים לארצה. ומאליו מובן, כי בשעת צרה, כשנגזר על יהודי ספרד ופורטוגל לעזוב את מקומם, התעוררה בלבם של הגולים השאיפה לארצם הלאומית, אבל מצב הארץ לא יכול להפיס דעתם של הגולים, שהיו שבעי רוגז ונדודים, כי מהיות שיוצאי ספרד ופורטוגל היו ברובם אנשי מעשה, בעלי מסחר וקנין. לא היתה להם אפשרות לעלות שמה בהמון, ומתוך ההכרח בחרו לשבת במרכזי המרכלת והתעשיה, כמו קונסטנטינופול, שלוניקי, ושם מצאו כר נרחב להתפתחות כשרונותיהם במסחר וחרושת המעשה. אבל הגרוש לא נשאר בלי השפעה על מצב הארץ הקדושה, כי אנשי הרוח שבקרב הגולים התאמצו להתישב בה, ובזכותם גדל הישוב בארץ, וביחוד גדל ערכה בתור מרכז לתורה ועבודת ה'.

בעת ההיא כבר היו בקהלות ארץ־ישראל אנשי שם גדולי התורה, שבאו שמה מארצות שונות והשפעתם היתה נכרת בכל מקצועות חיי הקהלות. הגדול ברבני ירושלים היה רבי עובדיה ב“ר אברהם ברטנורה (מת בערך ר"ס) הנודע בפירושו להמשנה. הוא היה רב בעיר ברטנורה באיטליה ובשנת רמ”ח בא לירושלים, ומיד נתקבל שם לרב ודרשן. בתכונת נפשו היקרה קנה את לבות כל יודעיו לכבדו ולאהבו, ועלה בידו לתקן תקנות מועילות להרמת המצב המוסרי של יהודי ירושלים, שהיה שפל באשמת מנהיגי הקהלה, שהיו בלתי מהוגנים ומתאימים לתעודתם. ביחוד הראה רבי עובדיה את פעולתו הגדולה בתור דרשן לוקח נפשות בנועם מדברו. העם היה רץ לשמוע דרשותיו, שדרש בשפה העברית פעמיים בחודש (דרכי ציון דפוס ווארשא כ"ב). ואחד מעולי ירושלים בשנת רנ“ה כותב במכתבו מירושלים על דבר ר' עובדיה מברטנורה (אגרת הארכי, הוספה ל“דרכי ציון”) “איש נורא תהלות נשא ונעלה מאור הגולה אביר הרועים מוהר”ר עובדיה יצ”ו… האיש גדול מאד ועל פיו ישק כל הארץ… ומקצוי ארץ אליו גוים ידרשו ואחרי דברו לא ישנו… ואפילו הישמעאלים מכבדים ויראים ממנו, כי הוא ענו ושפל רוח… ודבריו ערבים ודעתו נוחה עם הבריות וכל עמים יאשרוהו ועליו יאמרו אין זה ילוד אשה… בצדק כל אמרי פיו… קולו ערב ומוצא שפתיו אמרות טהורות מזוקקות, אין בהם נפתל ועקש כולם דברי אלהים חיים".

בפעולתו לטובת הארץ הקדושה מצא לו רבי עובדיה מברטנורה עזר בקרב העולים מגולי ספרד ופורטוגל, ובראשם רבי דוד אבן שושן, רופא וראש הישיבה, שכבודו היה גדול מאד בקהלות ארץ ישראל.

חשיבות מיוחדת היתה לקהלה הספרדית בעיר צפת, כי בה התרכזו גדולי התורה והיראה ובה באו לידי גלוּי כחות של יצירה, שהראו פעולתם על רוח העם כלו במשך הדורות. מן הראשונים מקרב הגולים, שהתישבו בצפת היה ר' יוסף סרגוסא, רבו של ר' דוד בן זמרא (רדב"ז). הוא הועיל הרבה להקמת מוסדי הקהלה, כי מטבעו היה טוב ומטיב לבריות ו“היה משים שלום תמיד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו אפילו בין הגוים” (ספר חרדים לר' אלעזר אזכרי פרק ח').

הגדול שבין רבני צפת רבי יעקב בירב (רל“ד–ש”ו) עשה נסיון של מפעל חשוב לחדש את הסמיכה, ובזה הגה רעיון גדול להרים מעלת ארץ־ישראל ולעשותה מרכז לכל תפוצות הגולה, כי תהיינה עיני כל ישראל נשואות אליה ומציון תצא תורה לכל העם. ועל ידו עזרו תלמידיו המוסמכים רבי משה מטראני ורבי יוסף קארו.

המהר“מ מטראני (רס“ה–שמ”ה) נהל עדתו במשך ששים שנה ותמיד “היה מן הראשונים לכל דבר שבקדושת ארץ ישראל בצפת” (שו“ת מבי”ט ג', מ"ח) “וה' נתן בלבו לבנות חרבותיה והוא עמד עליהם ברוב בנינם” (שם) ויפשר את הסכסוכים שבין איש לרעהו שלא יסיגו זה לזה גבולי הבנינים “ולכל דברי חלוקי קרקעות ונזקי ראיה ונזקי אורה”, וכן הועיל הרבה בעניני הקמת הקהלות השונות ותקון התקנות להחזקת בתי הכנסיות ופרנסת העניים. אבל ביחוד גדולה היתה השפעתו של המהר”מ מטראני בישיבה של תורה, כי יותר מחמשים שנה היה מרביץ תורה בקהלת “בית יעקב”, והריץ תשובות להלכה למעשה לשואליו הרבים מקרוב ומרחוק, ועל־ידי זה נעשתה העיר צפת למרכז־התורה, שהכל היו פונים אליו. תשובותיו נדפסו בשם שאלות ותשובות מבי“ט (ר"ת: משה בן יוסף טראני). הוא חבר גם ספר “בית אלהים” (נדפס בשנת של“ו בוויניציה ובשנת תרל”ב בווארשא). הוא נחלק לשלשה שערים: שער התפלה, שער התשובה, שער היסודות והעקרים, ונוסף פרק מיוחד בבאור על פרק שירה. הספר חשוב מאד בתכונתו. שלשה המושגים הללו מבוארים יפה בדברים של טעם ומבוססים מתוך המקורות של ספרות ישראל בכמות מרובה וביושר הגיון וסדר. הוא חבר גם “קרית ספר” לברר מצוות דאורייתא ודרבנן כסדר הרמב”ם.

מרן יוסף קארו (רמ“ח–של”ה) עשה מפעל גדול ורם בספריו “כסף משנה” על הרמב“ם, “בית יוסף” על הטורים ו”שלחן ערוך“. השלחן ערוך היה לספר־חוקים המאחד כל פזורי ישראל במנהגי חייהם, למורה דרך, שאליו נכנעו כל בני העם מקציהם. מלבד עבודתו הגדולה בחבוריו המצוּיינים באיכותם והגדולים בכמותם, עוד התעסק בחכמת הקבלה, והיה דורש בפני תלמידיו ברגש קודש, בדברים נעלים, שהם כבשונו של עולם, והתלמידים העריצו את דרשותיו והכירו ברוח הקודש, שהופיע בבית מדרשו בדמות “מגיד” – סמל השכל הנאצל, העולה מלמוד המשנה לגלות לו סתרי תורה ולהעירו למוסר וחסידות (עיין מכתב תלמידו ר' שלמה אלקביץ, מובא בשל"ה מס' שבועות). ומדרשותיו הללו יצאו לאור לקוטים (בשנת ת"ה) בשם “מגיד מישרים”. מלבד ענינים שונים וחכמת הנסתר, כולל הספר בתוכו תורת המוסר האנושי במשמעותו היותר גבוהה, כמו: “על שום דבר שבעולם אל תכעוס ואפילו על מילי דשמיא” (מגיד מישרים ואזהרות), “והזהר שתתנהג עם הבריות בנחת ולא תכעוס בשום פנים שבעולם, אף על קנאת ה' לא ישלוט בך הכעס, כי זה כלל גדול” (שם פ' עקב). נדפסו ממנו גם ספר “אבקת רוכל”, תשובות, ששקיל וטרי עם רבני זמנו, וספר “בדק הבית”, הגהות והשמטות לספרו “בית יוסף”, כללי התלמוד (שלוניקי שנ"ה), שאלות ותשובות על אבן העזר (שם שמ"ח) דרשות על התורה ושה”ש, שנקרא גם כן “אור צדיקים” (שם שנ"ט). בנו ר' יהודה קארו בהקדמת שו“ת מזכיר חבורי אביו פירוש על רש”י ופירוש על רמב“ן, ו”בכסף משנה" הלכות טומאת מת פ' י"ט משמע שחבר פירוש על המשניות, ומעתיק שם קטע שלם מפירושו זה בסוגיא של כוורת (פ' ט' אהלות).

הרי“ק הוא אחד מגדולי האומה, שהשפעתו על רוח עמו היתה לדורות. הוא היה המכריע בין שלשה עמודי ההוראה, האלפסי, הרמב”ם והרא"ש, צרף וזקק את הדעות השונות וסדר פסקי הדינים למחלקותיהם והעמיד ההלכה על בירורה. שמו לגאון ותהלה בקרב בני עמו ונעטר בתואר “מרן”, דבריו נתקבלו בכל תפוצות ישראל כדברי האורים, מהיות משנתו קב ונקי, משנת חסידים, זכה וברה, נובעת ממקורות הראשונים ומלב טהור מלא רגשי דת ורצון טוב לזכות ישראל בספר הוראת הדינים והמנהגים, מבורר ומנופה מסיגי הספקות וחלוקי הדעות, בלשון קצרה והרצאה תמה ושלמה מצד התוכן והצורה גם יחד.

ובית תלמודו, שהיה קבוע, בצפת, העטה כבוד על כל הישוב הישראלי בארץ הקדושה, והעיר צפת בפרט נעשתה למרכז התורה, שאליו היו עיני ישראל נשואות.

אבל מלבד הגדולים בתורה הנגלית, היתה צפת ביחוד מרכז גדול ל“מארי דקבלה”, לגדולי החכמה הנסתרה ותורת הסוד, שהשפיעה מרוחה על קהלות ישראל הקרובות והרחוקות בארץ ובחוץ לארץ. רבי משה קורדובירו (רפ“ב – ש”ל) יסד בית מדרש לחכמת הקבלה. הוא למד תורה ממרן יוסף קארו וקבלה מגיסו רבי שלמה הלוי אלקביץ, בעל השיר לקבלת שבת “לכה דודי”. בין חבל המקובלים היו רבי משה אלשיך, רבי חיים וויטאל, רבי אליה די ווידאש בעל “ראשית חכמה”, רבי יוסף סיגיס ורבי משה באסולה. ביחוד קיבל עסק הקבלה פרסום וחשיבות יתרה כאשר בא לצפת אבי המקובלים רבי יצחק לוריא (האר“י הקדוש – רצ’ד – של”ב). כל גדולי צפת הכירו בערכו של למוד הקבלה ויעסקו בה בשקידה רבה, כי ראו בלמוד זה ראש לכל התקונים והכשרת גדולה לגאולת ישראל, מהיות בטול תורה הסבה לחורבן הארץ, ואמרו (ירושלמי חגיגה פ"א) “וויתר הקב”ה על עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ולא וויתר על עוון ביטול תורה שנאמר על עזבם את תורתי" (ירמי' ט'). ומבחינה זו חשוב ביותר הלמוד של “חכמת האמת” הקבלה, שבזכותו יגאל ישראל מגלותו – “דביה יפקון ישראל מגלותא” (עיין רמ"ח לוצטו “דרך עץ החיים”).

גדולי ישראל בצפת, ש“היתה תחנה מאת ה' להשאיר להם פליטה ולהעלותם מבור שאון הגליות והשמדות ולהביאם אל המקום הזה אשר בחר בו ואל העיר אשר נקרא שמו עליה ולתת להם יתד במקום קדשו” (מאגרת חכמי צפת לחכמי ירושלים בדבר התחדשות הסמיכה), אלה גבורי הרוח, שבדמם נשארו רשמי גבורה ומסירת נפש על קדושת הלאום הישראלי, ראו את עצמם קרואים מאת ההשגחה העליונה לקרב קץ הגאוּלה ולעבור חלוצים לפני עמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה', לעורר ‏“את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים” על ידי הרמת קרן התורה והעבודה בארץ הקדושה ולעשותה מרכז רוחני לכל תפוצות ישראל. הסביבה הרוחנית ומצבם המיוחד, שהיו נמצאים בו גדולי צפת, ארץ הגליל, הריה ועמקיה והדר הטבע שלה, שרידי זכרונותיה מימי קדם וקברי אבות האומה, ישיבת ארץ ישראל בפני עצמה ו“אוירה המחכים” כל זה השפיע על רוחם עד כדי התפעלות הנפש והתלהבות הדמיון לחלום פדות עמם ו“לקרא לשבויים דרור” בכח “תקונים” ותפלות מיוחדות וסליחות והתעוררות מתוך דרשות נלבבות של גדולי המקובלים והדרשנים המפורסמים.

וכפי הנראה מתוך הספרות של הזמן ההוא, המקובלים בצפת היו נותנים חשיבות יתרה להדרשה הצבורית בתור גורם גדול להתעוררות תשובה ותקון הנפש.

בשבחי האר“י מובא ספור של עולה אחד “איש אמונים” מה שראה בצפת, שבא שמה בחול המועד סכות שנת השס”ג. לאחר שהוא מתאר את העיר, שהיא מלאה תושיה ויש בה קרוב לשלש מאות רבנים גדולים, חסידים ואנשי מעשה, שמונה עשרה ישיבות ואחד ועשרים בתי כנסיות ובתי מדרש גדולים, קרוב לארבע מאות ילדים ונערים ועליהם עשרים מלמדים לומדים אותם חנם, ולומדים בחבורה כתות כתות של גדולים שחרית וערבית תורה נביאים וכתובים, משנה, גמרא, רמב“ם, זוהר, עין יעקב – הוא מספר, כי ביום השבת הולכים כל בני הקהלה לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום החמישי בשבוע מתקבצים כל בני הקהלה אחר תפלת שחרית לבית הכנסת הגדול ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד על כל ישראל בכל מקום שהם ועל גלות השכינה וישראל וחורבן בית אלהינו וכו' וכל התפלה כלה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה ובשברון לב, וקודם שמתחילין להתפלל עולה הרב הגדול החסיד מהר”מ גלאנטי על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר את ישראל ליראת השם ומקרב אותם לאהבת הבורא במתק לשונו וגודל חכמתו ובקיאותו ורוב קדושתו. ומתוך ההתעוררות של הדרשה עולים על הבימה שני ראשי ישיבות, חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה ומתחילים את התפלה באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני מעיינות מים. ומוסיף המספר ואומר: “מי שראה אותן התפלות והצעקות הגדולות והמסות שעושין כל ישראל בבכי ובדמעות גדולות כולם כאחד על הגולה ועל החורבן בעונותינו הרבים ומתודים עוונותיהם, אפילו אם יהיה לבו כאבן מוכרח הוא שיהפך ויתחרט על עוונותיו ויבכה בדמעות שליש בעמדו שם”. ושוב הוא מספר, כי “בכל ערב ראש חודש היו גוזרים בטול מלאכה עד חצות ועושים היום כמו ערב יום כפור, והיו הולכים על הקברות הקדושים, הסמוכים לעיר צפת, והיו מתפללים שם תפלה יותר נוראה עד חצי היום, ולפעמים עושים כל היום כלו בתפלות ודרשות” (עיין “שבחי האר”י" הנדפס ביחד עם ילקוטי הש“ס מהאר”י דף ל“ב, דפוס קארעץ תקמ”ה).

רבי אלעזר אזכרי, ריש מתיבתא בצפת ומוסמך מהר"י בירב, מספר בהקדמת חבורו “ספר חרדים”, כי “בשביל תכלית התשובה יסדו בצפת חברה קדושה בשם “סכת שלם” ורבים מתקבצים לשוב בכל לב, גם מעת לעת האב"ד דורש בכל קהל וקהל על התשובה”.

רבי משה בן מכיר “חד מרבנן קשישאי” מגורי האר"י בצפת בספרו הנפלא “סדר היום” מפליג מאד בשבחו של הדורש ברבים, וביחוד בימות השבת, ואומר, כי אין לך כבוד יום השבת יותר מזה. ומזהיר, כשהולך האדם אל בית הנועד לשמוע אל הדורש צריך שיטה אזנו לכל הדברים אשר יוציא החכם מפיו, כדי שידע אותם על מתכונתם ויעשה אותם כאשר יגיעו לידו, ומי שאינו חפץ לשמוע הדרשה ענשו גדול מאד מאד והרי זה בכלל דבר ה' בזה.

ותנאי סביבה כזו הכשירו קרקע בשביל טפוח כשרונות הדבור החי והדרשה המוסרית בעצם טהרה, כאשר יבורר בפרק הבא.


פרק ארבעה ועשרים.    🔗

חשיבות ערכה של הדרשה בחוג המקובלים, – ר' אליהו די ווידאש וספרו “ראשית חכמה”. – ר' משה גלאנטי. – ר' משה אלשיך וספריו. – ר' שמואל אוזידה בעל “מדרש שמואל”. – ר' שמואל לאניידו וחבורו “כלי חמדה”. – ר' אברהם לאניידו.


בתורת הקבלה ובקרב חוג המקובלים תופסת הדרשה הנגלית מקום חשוב ביותר. בספרי הזוהר, המקור הראשון לחכמת הקבלה, אתה מוצא שפע רב של דרושים הגיוניים ומחוכמים במוסר ודעות. “מדרש רבי שמעון בן יוחאי” משמש מקור לא רק בשביל מבקשי “רזי דאורייתא” ויודעי ח"ן, אלא גם בשביל הדרשנים החכמים הוגי דעות, שדבריהם נשענים על מדרשי הכתובים ובאורי האגדות על דרך ההגיון הישר. והמקובלים, שהעמידו למוד “חכמת האמת” בראש התקונים בתור השתלמות הנפש והתעלות רוח האדם בשביל בני העליה, השתמשו באותו הלמוד להאציל מרוחם על ההמון באמצעות הדרשה העממית ההולמת אותו, היינו הדרשה הפשוטה בלי סודות ורמזים כלל, הדרשה, שתכליתה העקרית היא התעוררות לתשובה ומעשים טובים. ולמוד הקבלה, המועיל במדה יתרה להתרוממות הרוח, השפיע על הדרשנים השפעה של התלהבות פיוטית, שזוהי המתנה היותר חשובה בכשרון הדרשנות. ומלבד זה המקובלים הספרדיים לא היו משוללים ידיעת החכמות והיו פייטנים ובעלי סגנון בשפה העברית, שזהו קשוט נאה לכשרון של הדבור החי והדרשה הצבורית.

מבין המקובלים בצפת אמנם יצאו מוכיחים גדולים, בעלי השפעה מוסרית ודרשנים מצוינים, כמו: רבי אליהו די ווידאש, רבי משה גלאנטי, רבי משה אלשיך ורבי שמואל די אוזידה.

רבי אליהו די ווידאש (נפטר בחברון שמ"ה) תלמיד רבי משה קורדיבירו, חבר את הספר המפורסם “ראשית חכמה”, שנשלם בצפת י“ח אדר של”ה. תמימות קדושה שורה על פני כל הספר. דברי מוסר ישרים ונכוחים יוצאים מלב טהור ללמד לבני עמו דרכי היראה, האהבה, התשובה, הקדושה, הענוה – זהו התוכן של הספר.

ספרו זה הוא פותח בהקדמה גדולה להראות, כי “עיקר עסק התורה הוא להביאה לקיום המעשה”. ולחזק הנחתו זאת הוא מביא שפע מאמרים יקרים, המפליגים בערכם של “אנשי מעשה”, ומוכיח, שהלומד על מנת לעשות “זוכה להקביל רוח הקודש”. וברוב ענותנותו הוא אומר, כי עשה את הספר להוכיח את עצמו ולכיוצא בו, שלא יהיו נאה דורשים ולא נאה מקיימים, ומביא דברים נאים ממדרש שמות רבה (כ"ה) “לחמו נתן מימיו נאמנים” (ישעי' ל"ג) – זהו הקב"ה שמפקיד לבני תורה: "אל תהא אומר על מה שלא שמעת שמעתי, ולא תהא אוסר לאחרים ומתיר לעצמך אלא יהיו יוצאין מפיך נאמנין כשם שיצאו מפי משה ואני מראה לך יופי פנים אל פנים, שנאמר “מלך ביפיו תחזינה עיניך” (שם).

החומר של הספר הוא אוסף גדול של מאמרי התלמוד והמדרשים והילקוטים השונים, הזוהר והתקונים ודברי תוכחה של בעלי המוסר שקדמוהו, כמו בעל חובות הלבבות, רבנו יונה גירונדי, רבי יוסף יעבץ. וכמה פעמים הוא מביא דברים בשם האר“י ומורו רבי משה קורדיבירו והרבה ענינים שמצא בכתבי יד שונים, כמו “מסכת גיהנום”, המציירת באופן ברור את עונש הרשעים במדורות אש התופת. אל הספר נספחו פרקים שונים מחוכמים ומושכלים מאד מספר “מנורת המאור”, שחבר הר' ישראל ב”ר יוסף אלנאוה, כמו: פרק המצוות, פרק גידול בנים, משא ומתן באמונה, הדינים (בחובת הדיינים) פרק דרך ארץ, חופת אליה רבה, אור עולם.

התוכחה של “ראשית חכמה” היא שלמה ומלאה, ולכן תופס הספר מקום ראשון בספרי המוסר של היהדות החרדית. הוא נחשב לספר קדוש אצל היראים ונדפס כמה פעמים (ראשונה בוויניציה של"ט), כי הרבה השתמשו בו בתור ספר למוד להשתלמות מוסרית, ורבים השיב מעון. עוד חבר ספר “תוצאות חיים”, קצור מספר “ראשית חכמה”, ונשאר ממנו חבור “כוונת השם” כ"י (אוצר הספרים, ב"י).

______________

רבי משה ב“ר מרדכי גלאנטי (נפטר בצפת שס"ח), רב מוסמך מרבו מרן יוסף קארו. בסימן קכ”ד מתשובותיו הוא כותב, כי בהיותו בן כ“ב נתן לו ר”י קארו רשות לעסוק בגטין וקדושין. הוא היה דרשן ומוכיח גדול, מעורר את הלבבות לתשובה וליראת השם "ומקרב את שומעיו לאהבת הבורא במתק לשונו

וגודל חכמתו ובקיאותו ורוב קדושתו" (עיין בפרק הקודם). דרשותיו נדפסו ביחד עם הבאור של ר“ע ברטנורה (וויניציה שמ"ה) למגלת רות ונקרא בשם “מקרא קודש”. נדפסו ממנו “מפתח הזוהר” ו”קהלת יעקב" באור על דרך הקבלה לספר קהלת (וויניציה של"ג).

____________________

רבי משה ב“ר חיים אלשיך, שחי באותו הזמן, היה דיין מוסמך מרבו מרן יוסף קארו. בשו”ת “אבקת רוכל” סימן קכ“ד הוא חתום רביעי בין רבני צפת. מתלמידיו היה המקובל רבי חיים וויטאל. רבי משה אלשיך נחשב לאחד מגאוני התורה, וספרו “שאלות ותשובות מהר”מ אלשיך” משמש יסוד לפוסקים האחרונים. אך ביחוד נתגדל שמו במקצוע הדרוש. כפי שמספר בעצמו בהקדמתו לספרו “תורת משה” על התורה, היה מנעוריו “מרבה בישיבה, ועסק התלמוד גדלהו כאב”, הלילה היה לו לעיון והיום להלכה ולפוסקים. “ולבו לא הלך לעשות קבע מדרשות ופשטים”, ורק בכל ערב שבת, “לעת מצא מנוחה מההלכה” היה מכין את עצמו לדרוש בפרשת השבוע, כי מדי שבת בשבתו היה מרבה העם לבוא לשמוע את דרשותיו. וכל אשר חדש בפירוש המקראות העלה על ספר לזכרון, עד כי נערכו אצלו ספרים שלמים על תורה נביאים וכתובים, ובמשך הרבה שנים היו חבוריו מונחים תחת ידו והוסיף עליהם מלואים ותקונים שונים, ורק לעת זקנתו החל להדפיסם. מענין הדבר, כי אחת מן הסבות, שהעירו את מהר"מ אלשיך להדפיס את ספריו, היא העובדא, כי נמצאו בחייו כמה דרשנים, ששמעו דרשותיו וסבבו אחר כך בעירות ואמרו את הדברים לא בשם אומרם, והדבר הזה היה רע בעיניו והוא קורא לו בשם “גזלה”, ומקוה, כי כאשר יודפסו ספריו “יראה הרואה האמת ממי שאמרו וגזלה ישיב אשר בזדון דברו ושב ורפא לו”.

בדרשות האלשיך התלכדו יחד כמה פנים של באור התורה. על ידי כמה דקדוקים בבאורי המקראות הדרשן בא לידי באורים וחדושים שונים על דרך הפשט, הרמז, הדרוש והסוד. הוא מבאר את ספורי התורה ועצם המקראות על דרך ההגיון הישר בטעם “העקדה” ו“האברבנאל”“, אבל באופן יותר מחודד וחריף. בכל פרשה שבתורה אנו מוצאים אצל האלשיך חדושים יפים בפירוש המלים והענינים, העושים רושם עז על לב השומע בדקות ההרגש והטעם, שהכניס בהם הדרשן. גופי הדרושים של האלשיך מרוקמים מחומר זך ויקר – מפסוקי התורה והנביאים וממבחר המאמרים התלמודיים והמדרשיים. והרעיונות הדרושיים, המשובצים יפה באותו החומר, יש להם ערך גדול במקצוע מחקר הדת ומוסר היהדות. ואופן הדרוש של האלשיך אין לו עסק כלל עם אופן הדרוש של סרוס המקראות ועקום הכתובים, כי הקו האופייני של דרשותיו הוא הכנסת רעיון מוסרי לתוך הפסוק כמו שהוא כפשוטו, או לשנות הוראת הכתוב מפשוטו על־ידי הכנסת כוונה חדשה לתוכו בלי לגרום פגם כל שהוא בדקדוק הלשון של הכתוב. וזוהי הדרך הישרה ביותר בדרוש. בפסוק “ומשה היה רועה את צאן יתרו (שמות ג') הוא מכניס רעיון חשוב בדבר ההפרש שבין ההשפעה הנמשכת לאיש פשוט בחברת האיש השלם ולהפך. מחברת משה עם חותנו נמשך לו היות רועה צאן, וחותנו קנה בחברת משה את שמו “יתרו”, שהוא אחד מגדרי שלמותו (על שייתר פרשה אחת בתורה). ומוסיף הדרשן ואומר, כי מהתחברות עם הצדיק מגיעה שלמות לא רק לאיש אלא גם לדומם: “וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה”. אותו המקום החרב והשמם מאיש, זכה מתוך השפעתו של משה, שיהיה ל”הר האלהים”, שהרי בשביל שהיתה שם התבודדותו של משה וראשית נבואתו נאמר לו שם “תעבדון את האלהים על ההר הזה”, רמז למתן תורה על הר סיני. כפי שאנו רואים, מצא הדרשן לרעיונו תפיסה יפה בפסוק כעין אסמכתא, ופשוטו של מקרא נשאר כמו שהיה. ויש שהאלשיך ממציא רעיון נעלה דרך שנוי הכוונה במלה אחת. למשל בפרשת פנחס אצל מנוי יהושע למנהיג על ישראל הוא מבאר “והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצוית אותו לעיניהם” – וצוית אותו לנגיד שיהיה למו לעיניהם, כענין “עיני העדה”, להורותם את הדרך ילכו בה. או במלחמת מדין (מטות) הוא מבאר “החלצו מאתכם אנשים לצבא” באופן זה: החלצו מאתכם, שיהא הנשק מאתכם ובכם, שהוא מתורה וכשרון, ולא מנשק שחוץ מכם, נשק ברזל, ומהו הנשק, היותכם אנשים שהם צדיקים. ולפעמים אנו מוצאים אצל האלשיך באורים חדשים, הכוללים בתוכם רעיונות נפלאים ואמתיים, כמו “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” (תהלים קי"ד) הוא מבאר כך: ישראל, הם מפלגת שלומי אמוני ישראל החרדים, לא התערבו בגוים והיו רק בגלות של ארץ מצרים, אבל לא בגלות של עם מצרים, ובשעת הגאולה המה יצאו ממצרים, יצאו את העיר שהיו דרים בה ולא יותר. אבל בית יעקב, מפלגת העם הפשוט, שנתערב בתוך עם מצרים ועשה כמעשיו ודבר בלשונו, היה משועבד ברוחו בתוך גלות של עם מצרים, של עם לועז, וכשהגיעה שעת הגאולה יצא “בית יעקב מעם לועז”. ויש למצוא בדרשות האלשיך דעות של סבלנות בדת, כמו “עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי” (תהלים ק"א) הם בני אדם הנאמנים בארץ, כלומר במצוות שבין אדם לחברו, גם שאינם נאמנים לשמים, לתאבון חומרם, הנה אלה עיני בהם שיזכו לשבת עמדי, כי אלה יזכו לשוב אל ה' עד שבת עמדי, כי אחר שיש להם אחדות עם חבריהם אף על פי שבינם למקום בלתי טובים, יש תקוה להם לשוב עד שבת עמדי כענין “חבור עצבים אפרים” וכו' (עיין “רוממות אל”, שם).

אבל מלבד שהיה הר"מ אלשיך דרשן בעל תוכן, היה גם בעל לשון וסגנון יפה. עיין, למשל, מדברו היפה והמליצי בפרשת נשא “תוכחת מגולה לסובאי יין” או בפרשת תצא “כי תצא למלחמה” דרך רמז. ועיין פרשת “ויצא” בענין המקלות של יעקב אבינו בצאנו של לבן. הוא שואל שם: “הלא יתחמץ לבב אנוש מה זה היה לבחיר שבאבות יעשה מרמה כזאת”? ועל־ידי חקירה בלשון והבדלה בין השמות תיש, עז כבש, שה, הוא מצדיק מעשה יעקב.

ר“מ אלשיך היה מהולל מאד בפי המקובלים, כדרשן רב הכשרון, מכוון לאמתה של תורה. האר”י הקדוש אמר עליו, “שכיון אל האמת בדרשותיו”. פעם אחת העמיק האר“י עם תלמידיו בחכמת הקבלה, והאלשיך התרעם, שלא שתפו גם אותו הפעם בלמוד זה, והשיב לו האר”י “כי בגלגול זה הוא לא בא כי אם לבחינת דרוש” (שה"ג). העם העריץ מאד את הדרשן, עד כי נוצרו מסביב לאישיותו אגדות שונות. החיד"א מספר, שמצא כתוב, כי בצרות פולין (גזרות ת"ח) נגלה האלשיך בהקיץ לחכם אחד, שהיה תדיר לומד דרשותיו, והצילו מתוך ההפכה (שם).

הדרושים של ר“מ אלשיך המה רבי הכמות ומקיפים תורה נביאים וכתובים, ונדפסו בכמה כרכים עוד בתקופתו של הדרשן משנת שכ”ג עד שס“ה, ומאז הלכו ונדפסו בכמה מהדורות. מלבד זה יצא לאור על־ידי מרקברייט באמשטרדם ספר “לקוטי מן” על הפטרות, דרושים שהוציא מן הספר “מראות הצובאות” (אלשיך על הנביאים). ועל־ידי יוסף שמוקר בפיורד יצא לאור ספר “ירים משה” על פרקי אבות, לקוטים מספרי דרוש של האלשיך. בשנת תקכ”ז נדפס במץ פירוש על אגדה של פסח מלוקט מספרי האלשיך. בשנת שס“ה הדפיס בנו ר' חיים אלשיך שו”ת ר"מ אלשיך בדפוס וויניציה.

ביחוד נתקבל בחוגי הדרשנים ספרו “תורת משה”. המקובל, הדרשן, בעל ההגיון – כולם מוצאים טעם בדרשות האלשיך. וההמון מעריץ ומוקיר אותן ביותר, וכששומע הדרשן מטיף לו דרשות האלשיך הוא מתיחס אליו בכבוד ובחבה מיוחדת. מעטים בין הדרשנים עשו להם שם עולם כמו הדרשן ר' משה אלשיך. השם “אלשיך” היה אצל ההמון כעין מושג של למוּד מיוחד בשבתות, כי ביחד עם עונג שבת של מאכל ומשתה וכסות נקיה היה הלמוּד הזה לעונג רוחני ליהודי ביום מנוחה ושבתון במשך של שנות מאות. ולכן נקדש שמו בקרב עמו ומזכירים אותו בשם: “האלשיך הקדוש”.

רבי שמואל בן יצחק אוזידה (חי באותו הזמן) רב מוסמך ודרשן בצפת וחברו של המקובל רבי חיים וויטאל (עיין “שם הגדולים”). הוא הרביץ תורה בישיבת התלמידים בצפת והיה “יוצא ובא בהויות אביי ורבא שמעתתא אליבא דהלכתא” (הקדמה לספרו אגרת שמואל) ובכל שבת ושבת היה דורש באגדה “מענינא דיומא” (שם). וכאשר מת הגביר הנדיב ר' שלמה די שירים, שהיה מפזר הרבה מהונו להחזקת הישיבה, היה ר' שמואל אוזידה מוכרח לנסוע לקונסטנטינופול לעורר את הנדיבים, כי יפרישו מממונם צדקה לקיום הישיבה בצפת, ובדרשותיו משך אליו את הלבבות והרבה תמכו בידו, וביחוד הפיק רצון מן החכם הנדיב רבי אברהם אלגזי, שביתו היה בית ועד לחכמים, כי עזר לו להוצאת חבורו “אגרת שמואל”. ספרו שהוציא ראשונה הוא באורים ודרשות על פרקי אבות בשם “מדרש שמואל”. בספרו זה אסף הרבה באורים ודרושים מתוך ספרים נדפסים וכתבי יד של גדולי החכמים שקדמוהו, כמו הרמב“ם, רבינו עובדיה ברטנורה, ר”י אברבנאל, רבי יוסף יעבץ (קורא אותו בשם “החסיד” בלי הזכרת שמו), ר' משה אלמושנינו, רבי שלמה הלוי, ר' יהודה לורמא, ועוד כמה וכמה חכמים מפרשי מסכת אבות. ומלבד זה הכניס הדרשן אוזידה לתוך ספרו הרבה דרושים משלו, המצטיינים ביושר הגיונם. למשל, במשנת בן עזאי (אבות פ"ד ב') “הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה” הוא אומר: הלשון “רץ ובורח” באה להשמיענו, כי מטבע האדם, שיצרו הרע מפליג את המצוה מנגד פניו, ולכן צריך האדם להתאמץ ולהתאזר בגבורה לרדוף אחריה ולהשיגה, כי המצוה אמנם בורחת מן האדם. וזוהי גם עצתו של יהודה בן תימא “הוי קל כנשר ורץ כצבי” וכו', וכן אמר דוד המלך “דרך מצותיך ארוץ, כי תרחיב לבי” (תהלים קי"ט) הריצה מקצרת רוחו של אדם, אבל הריצה אל המצוות, אדרבה, מרחבת ומחזקת רוחו ולבו של אדם. ולעומת זה העבירה דבוקה בטבעו של אדם ורודפת אחריו, ולכן צריך הוא לברוח ממנה, כדי שלא תשיג אותו. במשנה ארבע מדות בנותני צדקה (אב' ה', ט"ז) הוא מעיר, כי מסדר המשניות רמז לנו בזה ששנה משנה זו בין שתי משניות של למוד התורה (ארבע מדות בתלמידים – ארבע מדות בהולכי בית המדרש), כי שקולה מצות צדקה כלמוד התורה, בפרט כשהצדקה היא לתלמידים העוסקים בתורה, כי בהיות האדם מפרנס לתלמידים מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו לומד בבית המדרש, והוא מאריך שם בדרושים יפים המפליגים בזכותם של התומכים בלומדי תורה.

הספר “מדרש שמואל”, שהוא רב הכמות ורב האיכות, כבר הספיק להתפשט בעולם עוד בחיי המחבר (עיין הקדמת אגרת שמואל), ובמשך שלש מאות שנה מאז נדפס ראשונה ועד היום הדפיסו וחזרו והדפיסו אותו בכמה הוצאות, כי נתקבל בתפוצות ישראל בתור ספר למוד בחבורות של תורה, והדרשנים המטיפים לפני העם בשבתות הקיץ “פרקי אבות” משתמשים בספר “מדרש שמואל”, כי יש בו די חומר דרושי רצוי לתעודתם.

מלבד זה חבר רבי שמואל אוזידה את הספר “לחם דמעה” על מגילת איכה ואת הספר “אגרת שמואל” על מגילת רות. גם הספרים הללו חבר במתכונתו של “מדרש שמואל” – קובץ של באורים ודרושים של חכמים מפורסמים, ובאורו של המחבר עצמו טפל להם. וגם המה זכו לפרסום רב ונדפסו ביחד עם המגילות בשוה עם פירוש רש"י ושאר הבאורים המפורסמים מכבר.

תכונה מיוחדת מציינת את הדרשן רבי שמואל אוזידה, כי אף על פי שהיה מגדולי החכמים בדורו, דרשותיו כוללות ברובן ענינים שלמים משל אחרים ומעט משלו, וכל דבר הוא אומר בשם אומרו, וזה מראה על הגובה המוסרי, שעמד עליו הדרשן החשוב הזה.

ובאמת היה הדרשן ר“ש אוזידה בעל נפש יקרה, מפורסם לאיש טוב ומטיב לבריות מנעוריו. בספרי שבחי האר”י יסופר, כי פעם אחת ישב האר“י ז”ל בביתו ותלמידיו ישבו לפניו, ונכנס ר“ש אוזידה, והוא היה עדיין בחור רך בשנים, וכראות האר”י שנכנס, קם מלפניו מלא קומתו ואמר לו “ברוך הבא” ולקחו בידו והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו עד אשר יצא מלפניו. אז שאל רבי חיים וויטאל מרבו האר“י, למה קמת מלפני הבחור ואמרת לו “ברוך הבא”, מה שלא נהגת כן מקודם? אמר לו מפני שנפשו נתלבשה היום בנשמתו של רבי פנחס בן יאיר, שהיה נוהג תמיד לילך לפדיון שבויים ולגמול חסד עם אומללים ונדכאים, וגם הבחור הזה עשה היום מצוה כזו, ולכן נתעברה היום נשמתו של אותו צדיק להחזיקו ולעזרו, וזהו סוד “הבא לטהר מסייעין לו”, כי תיכף כשעולה במחשבת האדם לעשות איזו מצוה גדולה באה נשמה של צדיק שנהג בזמנו לרדוף אחר אותה המצוה ומתלבשת בו, ובזה יש כח ביד האדם לקיימה כהלכתה, ולולא זאת יצרו הרע של האדם היה מתגבר עליו שלא לקיימה. מיד בא ר”ח וויטאל לר' שמואל ושאלו “מה עשית היום ואיזו מצוה באה לידך”? אמר לו היום באשמורת הבקר הלכתי לבית הכנסת להתפלל ושמעתי בכיה גדולה מבפנים של בית אחד, אמרתי אסורה נא ואראה על מה הם בוכים, וראיתי את אנשי הבית כלם ערומים, כי באו גנבים ושודדי ליל ולקחו את כל אשר להם וגם מלבושיהם הפשיטו מעליהם, מיד נכמרו רחמי עליהם וחזרתי לביתי ולבשתי בגדי שבת שלי ואת מלבושי הלבשתי לבעל הבית, והנך רואה, כי לבוש אני בגדי שבת. מיד נשקו ר"ח וויטאל על פיו וחזר לרבו וספר לו המעשה.

_________________

בתקופה זו היה בארם צובה הדרשן ר' שמואל ב"ר אברהם לניידו. הוא חבר ספר “כלי חמדה” (וויניציה שנ"ז), דרשות על סדר פרשיות התורה. הדרושים של הדרשן לניידו כוללים פשטים ישרים והגיונות מצוינים ורמזים מתקבלים על הלב, מהיותם תמיד בעלי תוכן ורעיון. אצל מלאכת המשכן הוא מבאר תכנית הכלים ברמזים מושכליים, שיש בהם גרעיני מוסר השכל ולמודים נכונים. הוא מבאר, למשל, הטעם שרק במלאכת הארון המדה היא בחצאי אמות (אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו) בעוד שאצל שאר הכלים המדה היא באמות שלמות, כי זה מרמז, שהמדה של ידיעת התורה אצל בני אדם היא רק חלקית ולא שלמה, וכמה שיהיו שוקדים בה לא ישיגו אותה בשלמותה, כי רחבה היא מאד בלי קץ ותכלית, ואפילו החכמים היותר גדולים רחוקים המה מן השלמות השכלית ועדיין המה בחצי למודם. “וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו” – גם זה רמז על חכמי התורה, שצריך להיות תוכם כברם זהב טהור בלי שום זיוף ופסולת, כי כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

ולפעמים אתה מוצא בספר “כלי חמדה” מחקרים חשובים, מבוססים במדרש הכתובים באופן נאה מאד. הדרשן לניידו מונה שתי מדרגות בנבואה. המדרגה הראשונה היא הנביא, ששורה עליו רוח הנבואה וביחד עם זה דעתו מעורבת עם הבריות ומשפיע עליהם מרוח קדשו, והמדרגה השניה היא הנביא כנוח עליו רוח נבואה מתבטלים חושיו וכחותיו הגשמיים ואין לו השפעה על העולם החיצון. להמדרגה הראשונה הוא מיחס נבואת משה רבנו, ולהמדרגה השניה – נבואת יהושע בן נון בחיי משה. וכל זה מוצא הדרשן במקרא מפורש בתורה (שמות ל“ג י”א) “ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל”. משה תיכף כאשר דבר אליו ה' “שב אל המחנה” לנהג את העם ולהורות לפניו דרך ה‘, אבל משרתו יהושע בן נון, כנוח עליו רוח ה’ “לא ימיש מתוך האהל”, לא היתה לו אפשרות להמיש את עצמו מתוך מצבו הנפשי, כדי להרכין את פעולותיו כלפי צרכי העם.

הר"ש לניידו חבר גם ספר “כלי פז” פירוש על ישעיה עם פתיחה וחדושים לנכדו ר' שלמה (וויניציה שג"ז) וספר “כלי יקר” על נביאים ראשונים, מלוקט מהספרים שקדמוהו (שם שס"ג).

באותו הזמן חי בארם צובה הדרשן רבי אברהם ב“ר יצחק לניידו. יש סוברים, כי הוא היה חתנו ותלמידו של הר”ש לניידו בעל “כלי חמדה” (עיין כ"י פין), הוא חבר ספר “מגן אברהם”, י"ז דרשות על ברית מילה, אישות, צדקה, ודוי, תשובה, אבלות (וויניציה שס"ג). גם חבר ספר “נקודות הכסף” פירוש על שיר השירים (וויניציה שע"ז) ובהקדמתו הוא אומר, כי חבר פירוש על התורה וחמש מגילות וכתובים (שה"ג).


פרק חמשה ועשרים    🔗

מרכז התורה בארץ ישראל משך אליו גדולי ישראל מארצות שונות. – רבי ישעיה הלוי הורוויץ וספרו “שני לוחות הברית” (של"ה).


מאז היתה ארץ־ישראל למרכז התורה הנגלית והנסתרה נמשכו אליה כמה מגדולי ישראל מארצות שונות, ולמרות זה, שהנסיעה למרחקים היתה כרוכה בימים ההם בסכנת דרכים וטלטול עצום בים וביבשה, נתוספו בישוב אנשים גדולי התורה, לא רק מקרב אלה החכמים, שנעקרו ממקום גדולם מתגרת הפורעניות והגרושים, שהתחוללו על קהלות ישראל מתקופה לתקופה, אלא בכח השאיפה, שהתעוררה בלבם של אנשי סגולה להאי “דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה”, כדי שיזכו לעסוק בתורה ועבודה בסביבה של חכמי האמת, שלהם נפתחו מעיינות החכמה ושערי אורה מתוך השפעה עליונה, המסוגלת רק באוירה דארץ ישראל.

בשנת שפ“ב עלה לארץ־ישראל המופלא שבגדולי ישראל באשכנז ופולין, המיוחד שבין דרשני היהדות הטהורה והנאמנה, רבי ישעיה ב”ר אברהם הלוי הורוויץ (נולד בפרג שט“ו – מת בטבריה ש”ץ), מחבר הספר המפורסם של"ה (“שני לוחות הברית”).

בנערותו למד תורה עם אביו בפרג ובבחרותו הלך לפולין ולמד בישיבות המהרש“ל והר”מ מלובלין עד אשר יצא שמו לאחד מגדולי התורה, ושרת במשרת אב“ד בקהלות פוזנא, קראקא, פרנקפורט ע”נ מיין, ובשנת שע“ד נתקבל בקהלת פרג, ומשם יצא לארץ הקדושה בשנת שפ”א ובא שמה ביום הששי פ' ויצא שנת שפ"ב.

הוא היה מן האישים המצויינים ביותר בין חכמי ישראל בתקופה ההיא. גדול בתלמוד וגדול במעשה, העמיד תלמידים למאות ולאלפים בכל תפוצות ישראל (עיין הקדמת בנו לספר של"ה), היה מנהיג לדורו ומורה לבני עמו את הדרך ילכו בה, ומלבד זה זכה את הרבים בדרשותיו הנלהבות, כי היה דרשן ומוכיח גדול, מעורר שומעיו לתשובה ומעשים טובים (שם). וכאשר עלה במחשבתו לעלות לארץ־ישראל הזדרז לחבר חבור בשביל בניו וזרעם אחריהם, למען יהיה להם ספר זכרון, כולל קיום המצוות ודקדוקיהן, הנהגות טובות ותורת המדות וקרא לחבורו “שני לוחות הברית”, התחיל לחברו בחוץ לארץ והשלימו בארץ־ישראל בשנת ה’ש’ב’ו’ע’ה' (שפ"ח).

תכנו של הספר כלול בפסוק “כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר” (משלי ו', כ"ג), כי מתחלק הוא לשלשה חלקים: א) באור המצוות ופסקי הלכותיהן, ב) סודות התורה והמצוה על דרך הקבלה, ג) תוכחת מוסר ועניני הנהגת האדם בעולמו. אבל השל"ה אינו ספר אחד, אלא חבור של כמה ספרים או כמו שקורא אותם המחבר “קונטרסים”.

הקונטרסים העקריים והחלקים היותר גדולים שבספר “שני לוחות הברית” המה ארבעה: “שער האותיות”, “מסכתות”, “תורה שבכתב”, “תורה שבעל פה”.

"שער האותיות כולל שנים ועשרים מאמרים כמספר אותיות אלפא ביתא, כמו “אמת ואמונה” בבאור עקרי הדת, “בריות” ביסודי אהבת הבריות, “גרות” בדבר גרות האדם בעולם הזה, שהוא יסוד מוסד בדרכי המוסר, “דרך ארץ” בעניני הנהגת האדם בעולמו, “הלל” בדבר הכרת גודל מעשי הבורא והלולם, “ותרנות”, “זריזות”, “חבר טוב”, ‏ “טהרה”, “יצר טוב”, “כף זכות” ועוד. “המסכתות” הן מאמרים גדולים בבאור קדושת השבת והמועדים והלכותיהם, כמו מסכת פסחים, מסכת שבועות, מסכת תענית, מסכת ראש השנה, מסכת יומא, מסכת סוכה, מסכת שבת. למסכת שבת הוא מקדים “מסכת חולין” בענין הנהגת האדם בימות החול ומשא ומתן באמונה וכדומה. “תורה שבכתב” – מאמרים ודרושים על סדר פרשיות התורה. “תורה שבעל פה” זהו קונטרס מיוחד בברור כללי התלמוד והסוגיות והמדות, שהתורה נדרשת בהן.

השם “שני לוחות הברית” מוכיח בעליל, כי לנגד עיני המחבר היתה המטרה בחבורו לתת לבניו תכנית של תורת ישראל בצורה של צוואת הורים טרם “עשייתו עקירה מהם לעשות הנחה בארץ הקדש” (לשון המחבר בהקדמתו). ובאמת מקיף הספר כל חלקי התורה, ולא רק מקיף אלא חודר ויורד אל תוכה ומוציא משם פנינים ומרגליות טובות של מוסר היהדות וחכמת ישראל. כי על כן מבאר המחבר בהקדמתו את מאמר התלמוד “הנפטר מחברו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה” (ברכות ל"א), לא דבר הלכה כמו שהוא בחיצוניותו, אלא העיקר הוא “התוך”, “מוסר מקושט ומהודר בדברי תורה הנכנסים לתוכיות הלב”.

ו“התוך” שבתורה, חלקי הסוד והרמז, לקח את לבו ביותר, כי מלבד שהיה בעל השל“ה גאון בתורה הנגלית, קבל השפעה מן המקובלים בצפת, שהיה מעריץ ומקדש אותם ואת תורתם באופן מאד נעלה. תורת ר' משה קורדיבירו והאר”י הטביעה חותמה על חזות נפשו והלך רוחו, והתעוררה בלבו התשוקה לארץ המזומנת לקדושה עליונה, כדי ליחד לבו בעבודת השם ולהתעלות בשלמות של חכמת האמת. ובשביל זה התחולל בנפשו שנוי נמרץ בנוגע להשקפותיו על למוד התורה ואופן השתלמות הנפש. חניך הפלפולים והחילוקים המחודדים בישיבות של תורה באשכנז ופולין ואחר כך חכם ומרביץ תורה בישיבות הללו – מצוה ומזהיר את בניו, כי “ענין החלוקים יהיו בטלים ומבוטלים ומי יתן שלא היו בעולם, ואפילו מי שאומר הרבה ענינים אמתים, מכל מקום כשמעורב בהם אפילו דבר אחד שאינו אמת אוסר במשהו, ומי יכול לשער עון פלילי להפוך דברי אלהים תורת אמת”. ואומר “חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב ימי בחלוקים גדולים ונפלאים, חטאתי ופשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים, ובזה יתהפכו זדונותי לזכיות”.

מכיון שנקלטו בנפשו שרשי תורת הקבלה נהפך לבבו לשנוא את הלמוד המפולפל והמחודד, שהוא לפי דעתו אבוד הזמן ובטול תורת אמת. הוא מצוה, כי אחרי שילמוד אדם מקרא משנה וגמרא “יתעסק באימה וביראה בקדושה ובטהרה בחכמת הקבלה בזוהר ובתקונים ובמפרשי דבריהם וביתר ספרי הקדש, השואבים ממי באר הזוהר וכו', וכלל העולה, שמחויב האדם לידע את שמו יתברך, ומי שלא ראה חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והכסיל בחושך הולך” (מס' שבועות).

בספר של“ה אמנם תופסת מקום כמות מרובה של מאמרים עמוקים בחכמת הקבלה, לבאר הרמזים של המצוות וסודות התורה. לפי דעת השל”ה מרומז בפסוק “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, שמלבד עשית המצוה בפועל צריך לדעת הרוח המחיה את המצוה, כי כוונת המצוה “סוד שמו יתברך” שהוא תכלית הרוחניות.

אבל חלקי הנגלה והנסתר שבתורת ישראל עולים למזיגה יפה אצל השל“ה. ביחד עם הקונטרסים מ”מארי דקבלה" ומאמרים “משער הצחצחות” ו“סדר האצילות” של הפרדס אתה מוצא פרקים שלמים מחבורי הרמב“ם, הרמב”ן ור' יצחק עראמה בעל “העקדה”. בצד הרעיונות בדבר הרוחניות של עשר ספירות ולבושיהן ובאורם לצרופי השמות נמצאים אצל השל"ה למודי מוסר יקרים ודרושים הגיוניים ובאורים מצוינים, מלאים רוח היהדות הצרופה.

העיקר הגדול של אהבת הבריות מוצא אצל השל“ה בטוי יפה באופן כזה: כתיב “ואהבת את ה' אלהיך” וכתיב “ואהבת לרעך כמוך” הנה מחוברות אלו שתי האהבות ומתיחדות על ידי אחדותו יתברך, כי כן אנו מסיימין “הבוחר בעמו ישראל באהבה” “ואוהב עמו ישראל” ואומרים פסוק היחוד (שמע ישראל) ואחר כך אהבת השם יתברך “ואהבת את ה' אלהיך”. וגם עשרת הדברות מסיימין “אשר לרעך”. ומחבר לרעיונו קשוט דרושי ממספר האותיות של עשרת הדברות, מספר האותיות של עשרת הדברות הוא תר”ך (כתר) – תרי"ג לפי מספר המצוות – ונוסף עליהם שבע אותיות “אשר לרעך”, שהוא הרגל, שעליו עומדת כל התורה, כמו שהורה הלל לנכרי (שבת ל"א).

השמחה היא עיקר גדול בתורה ומצוות, וכפי רוב השמחה יגדל השכר, וכן גלה הרב החסיד המקובל מהר“י אשכנזי (האר"י) לאיש סודו, שכל מה שהשיג, כי נפתחו לו שערי חכמה ורוה”ק, השיג בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב ‏ “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם מכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות" (שער האותיות ת').

אין דעתו נוחה מן האנשים המסגפים את עצמם ואינם רוצים ליהנות מן העולם הזה ופורשים מן החיים. ואומר, כי “הנראה מתורתנו הקדושה ומדברי חז”ל הוא ללכת בדרכי המצוּע, כי השם יתברך הרכיב הנשמה העליונה הרוחנית בגוף אפל ועכור, שיהיו שניהם יחדו, ויש לכל אדם לתת חלקו לכל אחד ואחד, חלק לנשמה בעבודת האל לבוא ולהתפלל ולשמוע דברי תורה ולקיים המצוות, וחלק לגוף, אכילה ושתיה מן המותר בפיהו ושאר הדברים, שהגוף נהנה מהם, ומי שאינו הולך בדרך זה מבטל כוונת הבריאה, וזה כוונת הפסוק “לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך” (קהלת ט‘, ז’) וזה “לחמך ויינך”, ממה שחננך ה' לא מעושק וגזל, ויהנה מהם כפי הצורך וההסתפקות (מס' סוכה). ובשער האותיות (קדושה) הוא מאריך גם כן בענין זה ומיעץ לאדם להתדבק במדת השמחה, לשמוח בחלקו ולבטוח בקונו, ואם מעט ואם הרבה יאכל לחמו בשמחה, כי יש בזה תקון הגוף והנפש.

דרך ארץ, לפי הוראת של"ה, היא הנהגה ישרה וצניעות יתרה ומעלת המדות וכל החמודות, להיות אוהב לבריות ואהוב מבריות, איש השלום ואיש השלם, מחזיק קיום העולם בכלליו ובפרטיו במילי דשמיא ובמילי דעלמא… אף בדברים הגופניים ההכרחיים תהיה רוממות הנשמה לנגד עיניו ויהיה לו דרך ארץ, שיהיה נוטה מצד הבהמיות לצד השכל בכל מעשין, במאכלו ובמשקהו ובפעולתו ובעשית צרכיו ובדבורו ובהלוכו ובמלבושיו ובכלכול דבריו במשאו ומתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ומסודרים ביותר.

נקיות הגוף מביאה לידי נקיות הנפש, וכשאינו נקי נמשל כבהמה ועושה מעשה בהמה, ולכן יהיה כל גופו נקי ויתקן שערו וזקנו, כדי שלא יהיה מכוער אצל חברו.

הגוף הוא לבוש הנפש והבגדים לבוש הגוף וטהרת הבגדים תעורר טהרת הגוף, וטהרת הגוף תעורר טהרת הנפש, ולכן סמך הפסוק המלבושים לטהרה “והטהרו והחליפו שמלותיכם”, וכן כל כלי תשמיש האדם יראה שיהיו נקיים בלי שום לכלוך, כי כל הענינים הללו. מביאים לידי טהרת הנפש, זה גורם לזה ויוסיף טהרה (שער האותיות, טהרה), בהתעוררות לתשובה הוא מדבר בשפה נמלצה: “ולכן ראוי לאדם לירא מבורא יתברך ויתעלה, וישפיל קומתו, ויזכיר בימי בחרותו ימי זקנתו, ובימי גבהותו ימי שפלותו, ובימי שמחתו ימי אנחתו, ובימי חופתו ימי חרפתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי הודו ימי אידו, ויכנע על עוונותיו, ויתחרט על כל פשעיו וזדונותיו, ימהר יחיש מעשהו וחשב עם קונהו כמה ימים בשנה” (מס' סוכה).

השל“ה מזהיר לבניו, שלא יסיחו דעתם מן הגאולה, ואומר: “אודיע מה שבלבי היה בוער תמיד, כשראה ראיתי בני ישראל בונים בתים כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה ובארץ הטומאה וכו' וזה נראה ח”ו כהיסח הדעת מהגאולה, על כן בני יצ”ו אם יתן השם לכם עשירות גדולה, בנו בתים כפי הכרח צרכיכם ולא יותר, ולא תבנו מגדלים וחומות בגאוה וגדולה. רק להיות לכם מדור לפי כבודכם וחדרים להתבודד בהם לתורה ולתשובה" (מס' סוכה בסוף).

ערך גדול בדרוש יש לתמצית המדות, דברי חכמה ומוסר, שמוציא השל"ה מספורי התורה ומצותיה. בסוף כל פרשה ופרשה באה חתימה בשם “דרך חיים תוכחת מוסר”, הכוללת דברים יקרים במוסר ודעות. לדוגמא, “ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם” – ראוי לאדם שיהיו דבריו עם הבריות בנחת ובדברי כבוד, הנה יעקב קרא אותם אחים. “ויקרא יעקב לרחל וללאה וגו' – אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח, אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב מאשר על צד האונס וההכרח”.

וכמו כן יש אצל השל"ה רמזים דרושיים מלאים מוסר השכל. כמו “בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו” – רמז לבעלי הבתים המחזיקים ידי לומדי תורה. “ונתת על השלחן לחם פנים” – רמז על הלחם שמאכילים לעניים שיהא בספר פנים יפות. “ועשית מעקה לגגך” – רמז לאדם שיעשה גבול לגאותו, ואם לאו משם תהא נפילתו, כי לפני שבר גאון.

אופן הדרוש על דרך “מעשי אבות סימן לבנים” אנו מוצאים גם אצל השל"ה. למשל, בדבר פגישת יעקב עם עשו הוא אומר: “כמו שנהג הוא לדורון ולתפלה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורנו לבני עשו, ואין כחנו אלא בפינו להתפלל לה' בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו, אך ענין המלחמה עמהם הוא תוקף השתדלות, שמחויבים השתדלנים מישראל להעיז פניהם נגד מלך ושרים ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו, וזהו קיום ועמוד הגולה”.

כן אנו מוצאים אצלו ענינים דרושיים על דרך צחות והלצה כשיש צורך בהם לחזק דברי מוסרו. למשל, הוא מבקר קשה מעשי ההורים המפזרים סכומים גדולים יותר מדאי לבניהם בחייהם. ואומר שזוהי "שטות גדולה, שתוכל לבוא לידי עברה, כי מי יודע מה ילד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב ואוי לו לאב שיבוא על שלחן בניו, שהוא דבר נגד הטבע, ויהיה עליהם כעול כבד אף על פי שהוא העשירם, והבנים באים מכח זה לידי עון גדול, וכבר אמרו במשל הדיוט “אב אחד מפרנס עשרה בנים באהבה וברצון ועשרה בנים בקושי מפרנסים אב אחד”, ומזהיר לכל אב שיהיה חכם רואה את הנולד, שלא יצטרך להיות סמוך על שלחן בניו, שזהו רע ומר כמות, ומסמיך לזה על דרך הלצה: “אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך”, כלומר קשה בעיני כמות, אחרי שאני מצטרך לעת זקנתי לראותך ולהיות סמוך על שלחנך.

השל"ה דורש מן הדרשן הדורש לרבים, שידרוש לשם שמים, להיות זוכה ומזכה לרבים וכל דרוש ישליש לשלשה חלקים: א) פשטים טובים מן המפרשים, ויאמרם בשמם ויוסיף כפי שכלו הטוב. ב) דינים המצטרכים יום יום. ג) דברי מוסר מחובות הלבות וראשית חכמה וכיוצא מהם הרבה מאד, וכל המוסר שמיסר יראה שיהיה בו לקיים “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים” (מס' שבועות).

_____________

הספר של“ה הוא ספר גדול מלא ענין ותוכן חשוב מכל מקצועות תורת ישראל. בעל השל”ה לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, גימטריאות ונוטריקון, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, זוהר וספרי קבלה, ספרי מוסר וספרי יראים, ספרי דרוש ומחקר, שיחות ושמועות בעניני דרך ארץ – וכל החומר הזה קבץ ואסף לתוך ספרו והוציא ממנו הנחות ומסקנות וחדש חדושים יקרים ובנה עליהם “בתים” ו“שערים”. וכל הבא “שערי” הספר עיניו לא תשבענה מהתענג על כל יקר וטוב ואוצר כל חמדת ישראל.

ביחוד צפון בספר של“ה מטמון גדול בשביל דרשני ישראל הנאמנים לדגלם. הדרושים של השל”ה ודברי מוסרו, המלאים תום ויושר וזיו חכמת החיים האמתיים, נותנים חומר יקר מאד ביד הדרשן בעל לב מבין לשפר את דבריו ולעשותם מסוגלים ליכנס אל לב השומע ולפעול על רוחו פעולה רצויה.

אבל לא במעוף־עין אחד אפשר להשיג טיבו וערכו של השל“ה, כי לא כל הבא אל תוכו ימצא בו דרך, מפני שחסר בו הסדר הראוי לספר גדול כזה. בעל השל”ה לא חבר את ספרו בשביל קנין הרבים. כמה מקונטרסיו ערך בחפזון בתור צוואה לבניו טרם הפרדו מהם (עיין בהקדמתו), ובניו הדפיסו בחוברת אחת כל הקונטרסים כמו שיצאו מתחת ידו של אביהם. והקונטרסים יש להם אופי של שיחה בין אב ובניו ולא של ספר מסוים מסודר לדפוס. וחסרון זה נתן מקום לאחרים להתגדר בו. תיכף להדפסת השל“ה התחילו להופיע קצורי של”ה שונים. ביחוד כדאי לשימת־לב קצור ומפתח של“ה בשם “מעיל שמואל” לרבי שמואל דוד אוטולינגו מריגיו באיטליה – חברו בשנת תנ”ח.

נדפס מבעל השל"ה ספר “שערי שמים” בכוונות התפלה, ונשאר ממנו גם ספר גדול בכמות ובאיכות על המרדכי, אך מענותנותו לא בקש להדפיסו (עיין הקדמת בנו לספרו “ווי עמודים”).

______________

רבי ישעיה הלוי הורוויץ היה ריש מתיבתא ודרשן גדול בדורו. אבל בספרו לא הופיע כזקן יושב בישיבה, זורק מרה בתלמידים, וגם לא כמוכיח בשער, מגיד לעמו פשעיו. מתוך הספר של“ה צפה ועולה לעינינו דמות דיוקנו של זקן ראש בית אב בישראל, יושב בחוג משפחתו, בניו ובנותיו חתניו וכלותיו ונכדיו (עיין הקדמה) ומורה להם דרך החיים בדעת ותבונה. כי תכנית הספר הלא היא רק צוואת הורים, למודים ישרים ותוכחת חיים לבנים. אבל כמה גדולה ורחבה צוואה זו! תכנית שלמה של קדושת החיים כלולה בה. דרשת היהדות המלאה, תורת המוסר ועקרי האמונות והדעות של הדת הישראלית, דרכי המוסר והחסידות, הלכות דרך ארץ והנהגות טובות בחיי הפרט והכלל – אתה מוצא בצוואת השל”ה. וכשאתה עובר על דפי הספר אתה מרגיש איזה רטט נפשי מיוחד והתבטלות בפני רוממות המטרה, השורה על כל דברי החבור המופלא הזה.

הספר של“ה מקודש בכמה קדושות, כולו תמימות הרעיון, טהרת המחשבה וגעגועים לכל רם ונשגב בחיים. ובאמת וצדק נתחבב על שלומי אמוני ישראל ונקרא בשם “השל”ה הקדוש”.


פרק ששה ועשרים    🔗

התפתחות הדרשה בקהלות הספרדיות בארץ ישראל ובחוץ לארץ. – ר' אברהם יצחקי בירושלים בעל “זרע אברהם”. – ר' ישראל יעקב אלגזי. – ר' אליהו הכהן באיזמיר וספרו “שבט מוסר”. – דרשנים, שנגררו אחרי כת ש"צ.


בקהלות הספרדיות, אשר בערי ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, הכירו בערכה של הדרשה בתור חלק חשוב בהנהלה הרוחנית של הקהלה, וכל רב ו“חכם” של אותן הקהלות ראה את עצמו קרוא על פי תעודתו, שיהיה מזוין בכל אותן הידיעות הדרושות לדרשן ומוכיח לעמו. ומובן, שמצב כזה הוליד כשרונות של דרשנות, והדרשה התפתחה באיכותה. ואמנם בתקופה הזאת, שאנו עומדים בה כאן, היא המאה החמישית לאלף הנוכחי, אפשר להראות על חכמים דרשנים בעלי השפעה במרכזים שונים בארץ־ישראל, בתוגרמה, באיטליה ובאנגליה ועל ספרי דרוש מצוינים, שנשארו מהם לדורות.

בירושלים התפרסמו בתקופה ההיא הדרשנים הספרדיים הרב ר' אברהם יצחקי, בעל “זרע אברהם” שו“ת על חלקי השו”ע (תכ“א–תפ”ט). הוא נודע לקנאי גדול נגד כת שבתי צבי, והיה נוסע ממדינה למדינה ומקהיל קהלות ברבים ודרש בגנות השבתאיים בכלל ומעשי הנוכל השבתאי נחמיה חיון בפרט, ובהשפעת דרשותיו הנמרצות היו מחרימים ומבערים בכל מקום את הספרים של הכתה הזאת. והשני לו הרב רבי ישראל יעקב אלגזי, שחבר כמה ספרים בדרוש: “שמע ישראל”, “שארית יעקב”, “נאות יעקב”, דרושים ותשובות בהלכה, ‏ “ארעא דרבנן” “אמת ליעקב” ועוד.

באיזמיר חי בתקופה הזאת הדרשן ר' אליהו ב"ר שלמה אברהם הכהן האיתמרי (נפטר תפ"ט) מחבר הספר המפורסם “שבט מוסר”. הדרשן הזה היה איש קדוש וטהור, טוב ומטיב לעניים. דרשותיו פעלו על לבות השומעים ורבים השיב מעון. בעל “שם הגדולים” מספר, כי “פעם אחת בא לפני ר' אליהו הכהן אדם מישראל לביתו ביום שבת קדש אחר הדרוש ונשק ידיו ואמר לו ידוע להוי להרב, כי הייתי מוכן לעשות עברה, והיום הזה בשמעי דרוש האדון חזרתי בי ונפקחו עיני”.

מלבד הספר “שבט מוסר” (נדפס בקושטא תע"ב) חבר עוד הרבה ספרים, כמו מדרש האיתמרי (שם תצ"ה) ל“א דרושים, “מעיל צדקה” (איזמיר תצ"ה) לקוטי מאמרי חז”ל ומעשיות בגודל מעלת הצדקה והחסד. “מדרש תלפיות” (שם תצ"ו) לקוטי מאמרים כמנין תלפיו“ת משלש מאות ספרים, מסודרים בסדר אלפא ביתא ולא נדפס כי אם עד סוף אות כ'. “מדרש אליהו” (שם תקי"ט) עשרה הספדים, ואחרי כל הספד דברי מוסר היוצאים מן הדרוש, ובסופו באורי מאמרי חז”ל למגלת אסתר, “אגדות אליהו” פירוש על אגדות תלמוד ירושלמי, בשני חלקים (איזמיר תקט“ו, שלוניקי תקפ”ח), פירוש על “ולא עוד אלא” הנמצא בתלמוד בבלי וירושלמי ובכל המדרשים, ועוד כמה ספרים במוסר ודרוש והלכה, שהוא מונה בהקדמת “שבט מוסר”. אבל המחבר מכיר יותר בחשיבותו של הספר “שבט מוסר” ומבכרו על שאר חבוריו להדפיס אותו ראשונה, כי “בהיות דראשית חכמה יראת ה‘, שבט מוסר יצא ראשונה, יען מביא יראת ה’ אל הקורא בו לזכות הרבים” (הקדמה).

הספר “שבט מוסר” אמנם תופס מקום חשוב בספרות המוסרית, אבל שונה הוא משאר ספרי מוסר בצורתו ובסגנונו המיוחד. המחבר אינו מתגדר במחקרים ובברור מושגים שונים, כמו אהבה, תשובה, יראה, קדושה, כאשר אצל “חובות הלבבות”, “ראשית חכמה”, אלא הוא מדבר דברי תוכחה, דברים פשוטים וברורים, מובנים לכל איש ואיש, דברים מלהיבים את לב האדם ליראה את ה' וללכת בדרכיו.

הספר כולל נ"ב פרקים כמספר שם המחבר “אליהו”. כל פרק הוא דרוש מוסרי בפני עצמו, שמתוכו נשמע קולו של מגיד מישרים ומוכיח לבני עמו בשפה רעננה ועשירה ובסגנון חזק ומלא עוז, מעורר רגש השומע.

למשל: הוא מוכיח את האדם, כי “בעבור שעה אחת של קורת רוח הוא מכניס נשמתו בתוך עונשים ודוחקים וצערות של זמן רב” וקורא אליו שיהיה לו “עינים לראות ולב להבין במאורעות שאירעו לרשעים, שעברו וחלפו מן העולם, ומה נשאר בידם מן התענוגים, אשר אחריהם רדפו, ומן המטעמים, אשר בהם חשקו, ומן הטיולים, אשר בהם דבקו, ומן דברי חשוקים ולצנות. אשר שניהם שרקו, ומן המושבות זכי האויר, אשר בהם ישבו, ומרוב הון, שקבצו וחטפו וגנבו ועשקו, האם נמצא באחד מהם, שהוליך עמו דבר לקבר, אך יצא יצא בפחי נפש בעזבו את המנוחות והלך לאנחות במקום עפר רמה ותולעה יזורה על גופו גפרית, יוצע רמה תחתיו ומכסהו תולעה, ואיה כל תענוגיו ונועם חשקו? ובהביטך בן אדם מה שעבר על אחרים למה תרדוף אחר כל אלה הדברים הזרים להשביע נפשך מרורים ולמסרה ביד צרים, המה המקטרגים הצוררים, ולמה לא תחמול על נפשך ועל נועם תבנית צלם גופך למוסרו בידם?” וכו' וכו'.

הוא טוען ומוכיח את העשיר, כי ישתמש בממונו לעשות טוב וחסד עם העניים ולהחזיק ידי לומדי תורה “ואל יחוס על ממונו, פן יצא מן העולם בידים ריקניות ויעזוב לאחרים חילו והוא בגיהנום רובץ”. וכמה יקרים דבריו, באמרו כי הקב“ה נותן לאדם עשירות “כדי להשימו אפוטרופוס לעניים, ואם ימצא בלתי הגון, שאוכל ממון עניים, יסיר אותו וישים אחר תחתיו” – ולחזק דבריו הוא מביא מעשה יפה המסופר בילקוט רות רמז תר”ז. ומעורר הדרשן את לב העשיר, כי ישים לנגד עיניו חכמת שלמה המלך, עשרו ומעלתו, והולך ומתאר גדלו, רוב עשרו וכבוד מלכותו, ואומר: "אם היה מוציא כל זמנו לתענוגי גופו בלי קניית שום שלמות לנפשו, אף שנתעלה על כל המלכים בימיו ונתחכם מכל החכמים והעשיר מכל העשירים, במותו הניח הכל, ומי היה זוכר ממנו ומי היה מזכירו לטובה ומי היה מספר גדולתו, דמה איכפת לדורות הבאים בזכירת הדברים שעברו להעלות זכרם לנגד עיניהם, כיון שמהם עולה חרס בידם ואין להם, כי אם אבוד הזמן וחולשת המחשבה. לא כן בהיותו עוסק כל ימיו בשלמות הנפש, הכתובה על ספר בדיו, בשלשה ספריו (שיר השירים, משלי, קהלת) מטיבי הנשמות, שכל הבא בעולם אוחז בהם ללמוד שלמות ותקון לנפשו, ומברכו ברוך מי שהדריכני עד כה. ואתה האיש העשיר שים נא זאת לנגד עיניך ואל יהיה הממון שבידך קרדום לכרות בו כל עצי יער להגדיל המדורה בגיהנום להכין אש בוערת וכו' וכו‘. וכה מוסיף הדרשן לדבר עם העשיר דברים כבושים ולהוכיחו על שאינו יודע להשתמש בעשרו “לקנות בו בית מושב עיר חומה בעולם הנצח במקום תרשישים ואופנים” ולהכין לעצמו “עבדים משמשים אותו, הם מלאכי רום, הנעשים במעשיו הטובים” ולהשלים נפשו “כדי לצאת מעולם הזה ולעוף השמימה לבית תענוגי נפשו אשר חצב כמלך ההולך מהיכל להיכל יקר ממנו” וכו’ וכו'.

ביחוד כדאי להסתכל באופן ההרצאה של התוכחה אשר ב“שבט מוסר” וההמצאות המיוחדות באמנות הדבור, כדי לפעול על לב האדם ולעוררו לתשובה. למשל, פרק ג' הוא פותח: “אתה בן אדם קח נא מפי מוסר ושים אמרי בלבבך, שא נא עיניך וראה בתכונת גופך וממנו תלמוד לישר אורחותיך”, ומתחיל הדרשן בשיחה על דבר חולשת האדם, העלול בכל עת ליסורים וחלאים רעים, והולך ומתאר בצבעים נוראים מצבו המדוכא של האדם החולה, כי “בהתגבר על חום הטבעי שבו קצת חמימות, פניו משתנות וארמון קומת הגוף ישפל ונהפך לעי מפלה, בשרו מצטמק וכל רואיו לא יכירוהו, אשתו מיללת ואומרת אוי כי איננו, ותואר פניו אין לו וכנפל טמון בתוך מטתו, מוצנע וחדל אישים בבטול הרגשות ומניעת חושים, עד אשר יקוצו מפני חייו, ומרבים עליו בתפלה מארבע פנות הבית לפנות הבית ממנו ולבערו מן העולם ושישוב לעפר כמו שהיה”, “ואיש אשר אלה לו, אומר הדרשן, ואשר כזה יקרה לו, איך יתפאר בתואר צורתו, ואיך יתרומם בגופו המפואר וברוב קומתו, ואיך יתגדל בזרוע עוזו לאמר ידי רמה וכח ידי עשה לי את החיל הזה, ואיך יתגאה ברוב עשרו ובבגדי החמודות אשר עליו, ואיך ישמח בהתגברו על חברו על שער בת רבים, ואיך יגיל בטובו ורוב בניו, ואיך ישיש בכבוד שמקבל מאחרים, ואיך יתחזק בבריאותו, ואיך ירים קול בכעס על חברו, ואיך ירגיל עצמו בטעימת המעדנים ובמשתה היין, ואיך יתאוה לטיולים בגנות ופרדסים תחת כל עץ רענן בשקתות המים במקום נהרים, יאורים תחת צללי אלה ואלון לשמוע קול שריקות, קול צפור כל כנף, ואיך יתקן ערשו בסדיני פשתן הדקים, ואיך יתעדן בשינת השחר, ואיך יערב לנפשו קול שרים ושרות, ואיך יתיפה בקשוטי היופי, ואיך יסוך בשרו בשמן המור ומיני ריח הטוב, ואיך ישמח בצחות לשונו, ואיך יחליץ עצמותיו בקלות המרוצה אשר ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה, ואיך ימלא שחוק פיו – כיון שעל כל זה נופל הצער והדאגה והיגון והמניעה והבטול”? וכתשובה על שאלותיו אומר הדרשן: “ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך ויכלו בטוב ימיך ושנותיך בנעימים ותקבל שכר טוב בעמלך בעולם הזה ובעולם שכולו טוב, עולם שכלו ארוך”, והוא הולך ומונה לאחד אחד אופני התועלת האמתית, שיש להפיק מן כל אלה כוחות הגוף והנפש וקניני האדם הפנימיים והחיצוניים, כשישתמש האדם בהם על צד המוסרי, לחזוק עניני הטוב והישר בעיני אלהים ואדם (עיין שם).

הקבלות ממין זה בין העולם העובר לעולם הקיים ותמונות בהירות של פחיתות החיים הגשמיים נגד החיים המתוקנים ברוח התורה, אתה מוצא במספר רב אצל בעל “שבט מוסר”. כשרונו לשפר את הלשון ולהרחיב את הדבור הוא בלתי שכיח אפילו אצל הדברנים העממיים היותר גדולים. והרבה יש אצלו מן התאור העמוק מתוך הכרת החיים וידיעה שלמה בתכונות נפשות בני אדם. עיין לדוגמא פרק ט', איך הוא מתאר את יומו של העני והרפתקאותיו, וביחוד את התמונה של ישיבת העני אצל העשיר.

מלבד דברי תוכחה, יש ב“שבט מוסר” כמה למודים בהנהגת האדם ועניני דרך ארץ. בפרק ט“ז, אחרי שמביא צוואת ר' אליעזר הגדול “ארחות חיים”, הוא אומר: “ואלה הדברים שהייתי נזהר בהם אני המחבר ומועילים הרבה לכל אדם, ובפרט לתלמיד חכם, שלא יבוא חלול ה' על ידו”, והולך ומביא המון כללים ועצות ישרות בהתנהגות האדם בכל פנות החיים. ויש בו דרושים מיוחדים לענינים מסוימים, כמו פרק ל”ד המדבר בעניני החזנים, תעודתם והנהגתם, ופרק ל“ו – בעניני השוחטים. וכמו כן יש בו דברי תוכחה לתקן כמה קלקולים, שהיו נכשלים בהם אנשי הקהלות בחיי המחבר. בפרק מ”ב הוא מוכיח אנשי קהלתו על הוציאם זמנם לבטלה בשחוק השחמט (“שחוק האיסקא”ק"), ועל אלה שמתקבצים בשבת אחר מנחה חטופה בפתח חצריהם ומכאיבים הנשמה היתרה קודם לכתה בדברי שחוק וחלקלקות ובדברי בטול, ועל בעלי הבתים, שאינם רוצים להשכיר בית דירה לתלמיד חכם. ועל כל אלה הקלקולים הוא מדבר דברים כבושים בבאור כובד המכשול, שיוצא מכל זה לירידת קרן התורה והאמונה.

לאחת מן הסגולות לרפא חולי הנפש מציע המחבר לשמוע בחשק דברי חכם, כשדורש יראת שמים ודברי אגדה, שמושכים לבו של אדם, ואומר, כי חייבים אנחנו לשמוע קול מוכיח, דהרי קבלנו בסיני במסורה ג' “ונשמע”: א. נעשה ונשמע, ב. ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ג. ונשמע פתגם המלך. קבלנו על עצמנו לשמוע עד עולם כל אשר יצונו, וגם קבלנו כל עת וזמן שיבוא מאן דהוא מרבנן ודורש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקודש, הוא בית הכנסת, שנקרא מקדש מעט, לדרוש ברבים, וזה הכבוד הוא למלכו של עולם (“פתגם המלך”).

התכונה העיקרית המציינת את הספר “שבט מוסר” היא התכונה המוסרית של המחבר עצמו, החורזת את כל חבוריו. הדרשן ר' אליהו הכהן היה מפורסם לבעל מזג טוב ועושה צדקות בכל עת. הוא היה אפוטרופוס גדול לעניים והיה הולך וקובץ על יד מן עשירים ומחלק להם (“שם הגדולים”), אבל פעולתו זו לא היתה רק “כמצווה ועושה”, מתוך מצות צדקה, אלא מתוך האהבה האנושית, שהיתה ממלאת כל נפשו, מתוך כאב לב לגורלם של העניים, ולבו הגה מחשבה להיטיב מצבם על ידי הטבת התכונה האנושית של העשירים והתיחסותם לאחיהם האביון, ולכן הקדיש לשאלה זו מקום גדול בספריו. חבר ספר מיוחד “מעיל צדקה” במעלת הצדקה וגם ביתר ספריו תופסת שאלה זו מקום חשוב. עיין, למשל, “מדרש אליהו” דרוש ג' בפרק “מוסר התחיה” דברים טובים ונחומים על לב העני שלא יתיאש מן הפורעניות, ותוכחה לעשירים. וביחוד ב“שבט מוסר” הוא חוזר כמה פעמים על שאלה זו ומרבה עליה דברי תוכחה.

ביחוד רואים אנו דמותו הרוחנית של הדרשן במלוא קומתה, כשהוא מונה רשימה שלמה של מנהגים, שהיה רגיל בהם בחייו (פרק ט"ז). זוהי דרשה של דרך ארץ והנמוס האנושי במדה הגבוהה ביותר; זהו ספר שלם של מדות טובות, שראוי לאדם להתדבק בהן בתור איש בפני עצמו, בתור בעל משפחה בהתנהגותו עם אשתו ובניו, בתור אזרח במדינה, בתור איש בין אנשים במשא ומתן, בשמחה ובאֵבל, בבית ובשוק. וכל אותן המדות המשובחות והמנהגים הטובים, שהיה מקושט בהם הדרשן עצמו בחייו הפרטיים, שמשו לו נושא לדרשותיו לקשט בהם אחרים. והשפעתו היתה גדולה מאד על שומעיו, כי תורת אלהיו היתה בלבו ותורת חסד על לשונו. ולכן ראוי הוא שיהיה מופת לדרשנים.

בספר “שבט מוסר” יש כמה תפלות. ודויים, תקונים וסגולות על דרך סוד הקבלה, באורים מיוסדים על אמונת הגלגולים, רמזים שונים של צרופי אותיות ורמזים על שמות הקדושים, הרשומים בצלם תבניתו של גוף האדם, וכדומה מן הענינים הידועים ליודעי ח“ן, כי הדרשן ר' אליהו היה מן המקובלים מתלמידי תלמידיהם של מארי דקבלה הרמ”ק והאר“י, ומובן, כי בשבילו ובתוך הסביבה של “חכמי האמת” היה ערך גדול לכל אלה התקונים של החכמה הנסתרה בשביל השתלמות הנפש. אבל גם אלה מן הדרשנים, שאין להם עסק בנסתרות ובסוד הגלגול לא באו, ימצאו ב”שבט מוסר" כמה ענינים יפים מאד וחומר רב הערך לתבל בהם דרשותיהם. כי הרבה כוחות של יצירה השקיע הדרשן בספרו, כמו שאומר בהקדמתו: “זה ספר ,שבט מוסר” אשר טפחתי ורביתי – הוא ליסר את עצמי ולאחרים כמוני וכו' וכו' ולא הנחתי דבר גדול וקטן שלא כללתי בתוכו למוסר האדם, המכניע נפש החוטא לשוב לבוראו להסתופף תחת כנפי התשובה".

כמה פרקים הם נאומים מלאים רוח חיים כיציאתם מפי הדרשן לאוזן השומע, נאומים כוללים שפע רב של דברי חפץ ותחבולות יקרות מעשה חושב לפתוח סגור לבו של האדם ולעוררו לתשובה. ובאמת יכולים המה לשמש דוגמא לדרשנים ומקור נאמן למוכיחים, לשאוב דבריהם ממעין טהור, ממקור מים חיים, יוצאים מלב מלא אהבת ה' ואהבת הבריות – לא דברי מחקר ודרושים עמוקי השגה, אלא דברים פשוטים, לקוחים מן העולם הממשי, מחיי יום־יום של האדם, דברים המושכים לבו של אדם לחשב חשבונו עם נפשו, שזה כל עיקר תכליתה של הדרשה. ובשביל זה נעשה הספר “שבט מוסר” לספר עממי, והמון החרדים אנשים ונשים קוראים בו ומוצאים בו טעם.

הדרשן רבי אליהו הכהן זכה לזקנה מופלגת, כי מת בשנת תפ“ט, ועוד בשנת תל”ג כבר נשא מספד על מות ר' חיים בנבנשתי, בעל “כנסת הגדולה” על ד' טורים (דרוש ב' מדרש אליהו), והרב ר' אברהם יצחקי (עיין לעיל בראש הפרק) שמת גם כן באותה השנה, הספיק עדיין לדרוש בהספדו של חכם זה.

_______________

בתקופה זו נגררו כמה מגדולי ישראל המקובלים אחרי השעמום המשיחי של שבתי צבי, ומטבע הדברים, שגם איזה מן הדרשנים נתעו להאמין באור מתעה זה ונספחו גם המה אל כת השבתאים, ובכוח כשרונם הגדילו השפעתה בקרב העם. הגדול שבהם היה הדרשן אברהם היכיני מקושטא תלמידו של מהרי“ט. הוא היה חכם גדול בתורה “ודרשן בקי בנגלה ובנסתר”. וצדקה עשה עם כתבי יד עתיקים, שעשה אותם מסוגלים לראות אור הדפוס, כי “אסף אליו כל כתבי קודש ישנים, שמצאו החסידים במערות ירושלים וארץ ישראל ואשר נכתבו בדורות ראשונים מאנשים יקרים יראים ושלמים, שבאו בסוד ה', וישכור סופרים, שהעבירו אותם בקולמוס מרוב יושנם ונעשו חדשים לקרוא אותם כראוי” (עיין מאורעות צבי דף י' ע"א לקוט מספרי ר' יעקב ששפורטש חכם צבי ור' משה חגיז). הוא חבר ספר “אשל אברהם” דרושים וספר “תוספת מרובה” על התוספתא וגם “הוד מלכות”, ק”ן מזמורים מעין ספר תהלים. ר' יעקב ששפורטש באגרותיו אומר: “ולא נודע מה עלה בדעתו של החכם (היכיני) שכולם מעידים עליו ועל חכמתו ודרשן עצום שאין כמוהו בקונשטנטינא, ועל ידי זה היו נגררים אחריו כל בני המון שבקושטנטינא ולא היתה יכולת ביד החכמים להענישו”. ולפלא הדבר, שבעל “שם הגדולים” מקדיש לו שלשה ערכים, בלא להזכיר כלום את פעולתו השלילית. ואולי היו בידו של החיד"א ידיעות חיוביות עליו.


פרק שבעה ועשרים    🔗

הדרשה העברית באיטליה. – הישיבות המפוארות בערי איטליה, שמהן יצאו רבנים ודרשנים גדולים, מלומדים גם בחכמות חיצוניות. – ר' בנימין וויטאלי וספריו. – ר' יצחק מן החזנים. – ר' אבי־עד שר־שלום באזילה בעל “אמונת חכמים”. – ר' יצחק למפרונטי בעל “פחד יצחק”. – ר' משה חפץ בעל “מלאכת מחשבת”. – הדרשנים באנגליה. – ר“י די סילווא. – ר”י אבנדנה. – ר' דוד ניטו וספרו “כוזרי שני”.


במדינת איטליה הגיעה הדרשה העברית בתקופה זו לידי התפתחות. קהלות ישראל היו תופסות שם מקום חשוב ביותר והצטיינו במוסדות הדת והחסד ובסדרי החיים הצבוריים שלהן. כנסת ישראל באיטליה היתה אז מרכז התורה והחכמה. ברומא, מנטובה, וויניציא, פאדובה, ליוורנו, פירארה, לוגו קמו ישיבות מפוארות, שמהן יצאו רבנים ודרשנים גדולים, מוסמכים מראשי הישיבות. אר מלבד ידיעת התורה היו חכמי איטליה מקבלים השכלה גבוהה בבתי אולפנא לחכמות הכלליות, כמו חכמת הרפואה. התכונה, הטבע. ולא חזון יקר הוא לראות בקרב חכמי איטליה אישים מצוינים, שתורת ישראל ומדעים כלליים וחכמת הקבלה, חסידות ויראה מופלגת היו צמודים אצלם בתמימות ושלמות גמורה. ומובן, כי ידיעת החכמות והלשונות השפיעה הרבה על שכלול הדרשה והתפתחותה בחומר וצורה, מן גדולי איטליה המפורסמים של התקופה הזאת ידועים לנו בתור דרשנים החכמים הללו: ר' בנימין וויטאלי, ר' יצחק חיים הכהן מן החזנים, ר' אביעד שר שלום, ר' יצחק למפרונטי, ר' משה חפץ.

ר' בנימין ב“ר אליעזר הכהן וויטאלי (תי“א–תפ”ה) היה מגדולי הרבנים האיטלקיים, תלמיד ר' משה זכות בקבלה. הוא נולד בשנת תי”א בעיר אליסנדרא דִי לא פאליא ושם נבחר לרב ודרשן בהיותו בן כ“ד שנים. במשך שבע שנים היה דורש בשבתות וחגים בעיר מולדתו עד אשר הוזמן למשרת אב”ד ור"מ בריגיו ושרת שם בקודש עד יום מותו, בערך חמשים שנה. ספריו המה: “גבול בנימין” דרושים בשלשה חלקים (אמשטרדם תפ"ז), “אלון בכות” פירוש על מגילת איכה (וויניציא תע"ב), “אבות עולם” פירוש גדול על פרקי אבות (וויניציא תע"ט), “עת הזמיר” שירים ופיוטים על דרך הקבלה וכמה בקשות וסליחות (וויניציא תס"ז). תשובותיו נדפסו בספר “פחד יצחק” ובעוד ספרי חכמי דורו.

ר' יצחק חיים הכהן מן החזנים, מכונה “קאנטאריני” (ת“ד–תפ”ג). הוא ידוע בספרות בשם יחכ“ם, והיה אב”ד, ר“מ ודרשן בפדובה. שמו נודע בין היותר חשובים בגדולי ישראל באיטליה. מלבד שהיה חכם גדול בתורה (תשובותיו נדפסו בספר “פחד יצחק” לר"י למפרונטי וספר “שמש צדקה” לר' שמשון מורפורגו), היה מפורסם בעולם המדעי לפילוסוף ולרופא מומחה, שרבים היו צריכים לו, וגם גדולי המדינה ורבי המלוכה היו משכימים לפתחו. ביחוד הצטיין בכשרונו הדברני וגם נוצרים היו באים בהמון לשמוע דרשותיו, ועל ידי זה נתקדש שם שמים, ופעם אחת (בשנת ת"ס) מלאו הנוצרים את בית הכנסת עד שהוכרחו היהודים לעלות לעזרת נשים (כ"י פין). חכמי הנוצרים היו שואלים ממנו עניני חכמה (עיין “אוצר נחמד” ג' חלוף אגרותיו עם הכומר אונגר), כי גדול היה שמו ביניהם בתור חכם בעניני היהודים והיהדות. הוא היה מליץ ובעל רעיון מקורי, וכל מה שיצא מעטו הוא מלא רוח חכמה. למשל, בהסכמתו לספר “מעיל שמואל”, קצור ומפתח השל”ה להחכם הרב ר' שמואל אוטולינגו, הוא מהלל ומשבח את עבודת הקצור, ואומר: “כאשר תחזינה עינינו בקרב גופי החיים נראה נפלאות נוראות באותם ארחות הרוחות, הליכות הליחות, רקועי עורקים, צנורים נוצרים, מימיהם ודמיהם וכו' ורידים עולים ויורדים, לסביבים שבילים סובבים, וביחוד יראה הפלא אצל היצירים הקטנים, ובעכביש עש וכסיל נראה חכמה ומלאכת מחשבת עשר ידות מאשר בלויתן האיתן, והמביט ישמח וסמך ידו על ראש הצעיר. והאדם בעצמו הוא מועט מחזיק את המרובה, עולם קטן כולל כל יצורי עולמים, מכיל הכל בהלוכי עשתנותיו ומחבק בחיקו כל צבא השמים ורחבי ארץ, והוא פלאי. וכאשר תקטן היצירה ושיעורה כשׂעוֹרה, כן ירבה וכן יפרוץ כבוד יוצרה בדמותה בצלמה ובכחה”. ובזה כלולה כל חשיבותו של הצייר בעל הכשרון בהדמותו לעליון לעשות בזהב בכסף ובנחושת צורה מפוארה בכלי מצער להשים אותו על נס לשם ולתהלה. ומלבד עצם חשיבותה של עבודת הקצור כשהיא לעצמה, עוד יש לה יתרון ביחוד בספרי חכמה בשביל הרחבת ידיעות החכמות בקרב בני אדם, ששנותיהם כצל עובר – ומדת החכמה רחבה מאד.

במשך תשע וחמשים שנה היה רופא חולים וגם חבר כמה חבורים בחכמת הרפואה ובהם ארבע מאות תשובות על שאלות בעניני רפואות למחלות שונות (בלשון לטין), ונשארו ממנו הרבה דרשות בלשון איטלקית.

מתלמידיו היה החכם רבי משה חיים לוצטו, שערך הגה וקינים על מותו. ובספר זכרון לנשמות גאוני פדובה נאמר: “יזכור אלהים לטובה את נפש הגאון החכם הכולל הרופא המובהק כמו”ה יחכ“ם עם נשמות אי”ו (אברהם יצחק ויעקב) על העבודה, עבודת הקדש, שעשה הרבה אל עם ה‘, אשר היו מסתופפים בצלו בדרשותיו המסולאות מזהב ומכתם אופיר אשר הניח אחריו יותר מאלף ועל ספריו שחבר מהם בדפוס, מהם בכתב, ועל קדוש שם שמים שעשה בין גדולי ושרי האומות בחכמתו ובענותנותו הגדולה ועל גמילות חסדים שגמל לבני עמו לרפאותם בצדקה וחסד ועם כל הטרדות הרבות לא עזב תורת ה’ מנעוריו ועד זקנתו, למד ולימד תורה לשמה וכו' " (תולדות גדולי ישראל גירונדי 156).

נשארו ממנו ספרים נדפסים: “פחד יצחק” בספור התלאות שמצאו קהלת פדובה בשנת תמ"ב (אמשטרדם תמ"ה), “עת קץ” על דבר גאולת ישראל (שם ת"ע), “עקב רב” על דבר השבועה, שנשבעו פורעי המס לראשי קהל פדובה (וויניציא תע"א), “פי ספרים” שירים וזמירות לסיום מסכת חולין (שם), ואיזו חבורים נשארו בכתב.

______________

רבי אביעד שר שלום ב"ר שמשון באזילה, רב במנטובה (נולד ערך ת“מ – מת יום א' סכות תק”ד), חכם, מקובל ודרשן. הוא היה תלמיד ר' משה זכות. ורבו המובהק היה המפורסם ברבני איטליה רבי יהודה בריאל. בימי חרפו העמיק בחכמת הפילוסופיה ולמד חכמת הטבע וחכמת הכוכבים “עד שיצא לו שם בין הגוים בגלילות איטליה” (הקדמת “אמונת חכמים”, שם פ' כ"ג). אך מתוך אותן החכמות בדק ומצא די חומר כדי להראות ולהוכיח בדרשותיו “מה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו… ואיך גדלה מאד חכמת רבותינו בידיעת טבעי הדברים בעולם השפל יותר מכל מחקר אומות העולם”, כי לא נמצא בדבריהם לרוות צמאון המשכילים וכו'.

ביחוד השפיעו עליו ספרי ר' מנחם עזריה פאנו ור' משה זכות ונעשה למקנא גדול לתורת הקבלה ומתנגד להפילוסופיה. וחבר ספרו בשם “אמונת חכמים” להוכיח אמתת המסורה, קדמות הזוהר וקדושת ערכם של סתרי תורה וחכמת האמת. הוא הוכיח בויכוחיו ודרשותיו, כי בעזר סתרי תורה אפשר לדעת פשר של כמה דברים בלתי מובנים בטבע, וביחוד הסבה לצבעי העור השונים אצל בעלי החיים, ואומר, כי “לא היה דבר בסתרי התורה שלא מצאתי ראיתי אותו מסכים מאד אל השכל ואל הפילוסופיה האמתית, הרחק מאד מהאנשים מבני עמנו, אשר עזבו תורתנו הקדושה בלכתם אחרי אנשים ריקים מכל חכמה ויגבה רוחם עליהם בדברי תוהו, כאלו להם לבדם נתנה חכמת המחקר” (הקדמה).

הוא מתמרמר בצדק על האנשים הנגררים אחרי החקירה הפילוסופית “כאשר קוראים איזה דבר בדברי הימים של אומות העולם מאמינים בו, אך כשקוראים איזה דבר בדברי רז”ל מכחישים אותו ואומרים, ששקר דברו ואצלם אינו חשוב אפילו כגוי מסיח לפי תומו" (פרק שלישי). ומובן, כי להגן על קבלת חכמי ישראל נגד בעלי החקירה נחוץ להוכיח אמתת הקבלה בראיות והוכחות, לקוחות מהקדמות חכמות אנושיות או מדברי הפילוסופים עצמם “כי אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה” (דברים רבה פ"ג).

והיה מעשה שהשתתף בויכוח בקבוצת חכמים “מלומדי מלחמת הפילוסופיה” והוכיח להם ענין הגלגול, כי מסכים הוא אל השכל “כפי טבע הנשמה”, והשיב על קושיות המתנגדים, והביא דעתו של החכם יוליו ציסארי לאגאלה, המוכיח בראיות נכונות יותר מכל החכמים הקודמים, כי דעתו של אריסטו, שהנשמות נבראו קודם הגופים ושהן הולכות מגוף אל הגוף, והמתיק והסביר לפני השומעים דברי לאגאלה וגם דברי החכם קוטוניא. ואמר מי שרוצה להשיב ישיב, אבל נסתמו טענותיהם “ולא היה פוצה פה ומצפצף”.

הוא מעביר תחת שבט בקורת קשה את דעותיהם של הגדולים שבחכמי ישראל, ולאו דוקא בעניני מחקר, הנוגעים לעיקרי דת, כמו החקירה על דבר שכל הפועל של “מלחמות השם” להרלב“ג והחקירות השונות של המורה, או על דבר חשבון השנים של ר' עזריה מן האדומים, אלא גם בענינים שונים, שלפי דעתו נטו החכמים אף במקצת ממסלת המסורה. הוא משיג, למשל, על הריב”ש, כי בתשובותיו סימן קנ“ז הוא מקטין ערכן של הכוונות בתפלה – ואומר, שאם “היה (הריב"ש) מעמיק בתוכיות החכמה היה יודע מה מועיל כוונתנו לקבל תפלותינו ולהפקת רצוננו”. הרלב”ג מסכים לתרגום ר' יונתן בן עוזיאל, כי הוראתו של הכתוב “ויעש לבית חלוני שקופים אטומים” פתוחים מפנים וסתומים מחוץ, ועל הוראת רז“ל, שהיו רחבים מחוץ וצרים מפנים, להורות שאינו צריך לאורה, הוא אומר “שזהו דרך דרש”, כי כבר התבאר במופתים הנדסיים, כי מפני היות רחבים מבחוץ והולכים בשפוע ירבה יותר האור בבית. על זה אומר החכם אביעד “אמת שמופתים הנדסיים הם ודאים בתכלית הודאות, אבל אי אפשר שהרלב"ג יהיה חכם גדול יותר מרז"ל”. ומוסיף ואומר, כאשר עיין בעיקרי חכמת הראיה (אוֹפּטיק) מצא כי לא צדק הרלב”ג, ומציע לפני הקורא בקצרה למוד על דבר ניצוצי אור ישר וניצוצי אור חוזר, ומיעץ לעשות נסיון באפרכסת קצרה מחוץ ורחבה מפנים ולהפך, ואז יוכחו, כי האמת עם רז“ל (פרק ב'), ובפרק י”ב הוא מבאר גם כן מקרה, איך נצח חכם אחד במשל של בתי עינים על פי עקרי חכמת הראיה. את ר' אברהם אבן עזרא הוא תופס כמה פעמים בהשגותיו. למשל, ר“א א”ע מביע דעתו, כי בשעת העקדה היה יצחק בן י“ג שנה נגד רז”ל, במעשה שכם מפרש “וישכב אותה ויענה” לא כמדרש רז“ל. ובכלל אין מוצא חן בעיניו סגנונו המיוחד ומבקר בלעג מר את המקומות הקשים והמסובכים בפירושו, ואומר, כי מה שאצל הא”ע סוד, הוא דבר פשוט לתינוקות של בית רבן, ורק הסגנון מכביד את ההבנה, ומתרעם על אלה שמבלים שכלם וזמנם “היקר שבנמצאות” להבין דבריו, וכאשר מבינים אותם אין בידם כלום, ואומר, שדרך סגנון כזה מגונה מאד “אפילו אצל אנשי הכת ההיא”, ומביא דברי הרלב"ג בהקדמת מלחמותיו, כי בעלי סגנון קשה משימים קלים לקשים ומפסידים הכוונה אשר בעבורה יחובר כל ספר (פרק ששי).

הספר “אמונת חכמים” הוא מן היותר חשובים בספרות ישראל, מהיותו כולל השקפות עמוקות בתורת ישראל וספרותו. ספרי חכמה וספרי קבלה, באורי התורה ובאורי אגדות מוצאים כאן הערכה נכונה מנקודת־ראות ידועה, והמחבר מותח עליהם קו־בקורת על פי תכנית מסוימה וברורה, שהתווה לו בחייו. לו יש כללים מוצקים כמסמרות נטועים במסורת הדת וקבלת חכמים, ומהם לא זז אף כמלא השערה. המדה המציינת את כל דברי הספר היא תקיפוּת דעתו של המחבר וישרת רוחו העשוי לבלי חת. שמו “אמונת חכמים” הוא כל מהותו, שאין לו לפניו לא מַשׂוֹא פנים ולא מקח שוחד. אמונה שלמה בדברי החכמים הקדמונים, חכמי התלמוד והמדרש בלי חקירות פילוסופיות, – זוהי המסלה שממנה אין לסור ימין או שמאל, כי הפילוסופים נטו מדרך האמונה. ואפילו “הגדולים ויראי שמים שבהם, אשר האירו עיני ישראל בחבוריהם, לא נשמרו לפי דעתו מן חרב המינות אשר בידה ונפלו במכמורת הטעויות היותר גדולות בלכתם אחר שכלם” (פ' כ"ב). אפילו הרמב“ם, שמהלל ומשבח אותו עד להפליא, לתאור חכמתו ויראתו פרק מיוחד (י"ד), גם לו אינו נושא פנים וכורכו עם הרלב”ג ומניף עליו שוט הבקרת.

מתוך הספר “אמונת חכמים” נכר גודל חכמתו של המחבר ובקיאותו המופלגת לא רק בספרות ישראל, אלא גם בספרות העמים ופילוסופיהם. ביחד עם שמות חכמי ישראל אתה מוצא אצלו שמות פיטגורה, אפלטון, אריסטו, אלכסנדר אפרודי, אוירוס, אבן רש“ד, פרנציסקו פיקולומינו, קרטיסו לאגאלה, קוטוניא ועוד. ואופן הבקרת והוכוחים הוא על דרך ההגיון וההוכחה השכלית. ויש בו כמה מן הפקחות של חכם מנוסה במלאכת הוכוח המדעי. וההרצאה של כמה פרקים היא באמת הרצאה מדעית בתוכן וצורה, כמו פרק כ”ה ופרק כ"ו בדבר קדמות הזוהר.

אבל מבעד לכל אותם הוכוחים ותשובות הפילוסופים נשקף כשרון של דרשן בעל רעיון במדרשי הכתובים ובהמצאת משלים בשביל חזוק הנחותיו בוכוחי אמונה, כי רעיון מבריק בפסוק או משל נאה הוא כלי הנשק השנון ביותר בפולמוס של סופרים בכלל ובוכוחי אמונה בפרט. לשל בפרק י“א הוא מדבר על איזה ענין מ”מלחמות השם" לרלב“ג, שהדפיסו מפרש ספר “בחינת עולם” להבדרשי, ואומר כי המדפיס עתיד ליתן את הדין, כי כל תלמיד שיקרא בו יפסיד דעותיו ואמונתו, ומסמיך לזה הפסוק “כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו” – ומבארו באופן זה: יש שבדורות לפנינו היתה נמצאת עברה, מנהג רע או איזו תקלה לרבים, ועכשיו אבד אותו המנהג ובטלה העברה, כמו ספרי הפילוסופיה, שהיו למכשול עון בגלילות פרובינציה וספרד, ועכשיו בא איזה איש וחדש את העון ופתח את התקלה שהיתה מכוסה, וזהו “כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו”. והנה האיש המבין והמשכיל בודאי לא יפול ברשת החטא הזה ורק הכסיל והבער יכשל בו, וזהו “ונפל שמה שור או חמור”, אזי בעל התקלה “ישלם כסף ישיב לבעליו”, הוא יענש וישלם להקב”ה ממיטב עניניו היותר נכספים והטובים שיש לו, אבל “והמת יהיה לו”, כלומר ההפסד הרוחני, שגרם במעשיו, יהיה תלוי בו, כמו ששנינו בספרי “והיה בך חטא – מכל מקום”. ושוב מדבר הדרשן בנדון האנשים שקלטו לנפשם עניני הפילוסופיה, אך לא נטו מדרך האמונה, ואומר, כי גם אלה הפסדם מרובה משכרם ומבאר זה במשל, כי מי ששתה סם־המות חריף מאד ושתה אחריו סם מרפא, אפילו שישאר בחיים, בכל זאת יחלה ויחלש גופו מפעולות הרעל, כן הנגועים בספרי החוקרים לא יכלו להרפא לגמרי מארס הפילוסופיה, אפילו באופן שיראתם תגן עליהם מלפול ברשת הכפירה.

וכמו כן הספר מלא דרושים שונים בכתובים ובאגדות, ביחוד מה ששמע מרבותיו ומחכמי זמנו, ומביא אותם תמיד בשם אומרם. את הספר חבר בעיקר, כדי לחזק עיקרי הדת ולהוכיח אמתת המסורה נגד הפילוסופיה, אבל “למען שיהיה הספר דבר השוה לכל נפש אפילו למאמינים בני מאמינים” (בהקדמתו), הכניס בו דרושים שונים, זאת אומרת גם אלה שאין להם עסק בוכוחים וחקירות על דבר אמונה ופילוסופיה, כי מאמינים המה בתומת לבבם בדברי חכמים בלי כל חקירות – גם אלה ימצאו בספר זה מבוקשם, לא דברי מחקר יבשים, אלא דרושים והגיונות בכתבי הקדש ואגדות חז"ל, המושכים לבו של אדם.

החכם אביעד שר שלום היה משובח ומפואר בפי דורו בתור דרשן ודברן בעל כשרון רב. רבי יעקב אבוהב קורא לו “הרב התחכמוני הפילוסוף האלהי פה מפיק מרגליות, רוח ה' נוססה בו, נבא וידע מה נבא חכם עדיף מנביא”. רבי נחמיה הכהן אומר עליו “חכו ממתקים, שפתותיו שושנים, לשונו לשון הזהב ורב פנינים, מושלי משלים לפניו יכרעו ברך ונבעו מצפונים”. שני החכמים הללו היו מגדולי הרבנים באיטליה ומכתביהם נדפסו (בשנת תפ"ט) כעין הסכמות בראש הספר “אמונת חכמים”. תשובותיו בהלכה נדפסו בספר “פחד יצחק”. בשנת תפ"ח הדפיס לוח יומי, כי היה בקי בקביעות השנים וחכמת התכונה.

_______________

רבי יצחק ב“ר שמואל לאמפרונטי (תל“ט – תקי”ז), רב ודרשן בפירארה, מחבר הספר הגדול “פחד יצחק”, הכולל כל הדינים והתורות והכללים, דברי אגדה ומוסר, מסודרים בסדר א”ב ומראה מקומם בתלמוד ופוסקים ושאר הספרים המפורסמים. הוא היה תלמיד ר' יצחק חיים מן החזנים ור' שמואל דוד אוטולינגו ור' ישעיה באסן מפדובה. ושם גמר חוק למודו בחכמת הרפואה. בשנת תס“ד נתמנה בעיר מולדתו פירארה לרב ודרשן, ואחרי מות הרב ר' מרדכי צהלון בשנת תק”ט נתמנה במקומו לראש ישיבה. כל ימיו של החכם הגדול הזה היו נתונים לתורה וחכמה ולעבודה ספרותית גדולה עד מאד, אך בתוך תעודותיו היתה כלולה גם הדרשה הצבורית ללמד לעם תורה ומוסר, וסדר דרשותיו בספר, כנזכר בספר “פחד יצחק” ערך א' (“מותר לו לאדם”) “ספר דרושים שלי”. וגם בספרו “פחד יצחק” הוקצה מקום חשוב לערכין של עניני אגדה ביחד עם עניני הלכה בבאור הענינים ממקומות שונים.

_____________

רבי משה בן גרשום חפץ (תכ“ד – תע”ד) [בשער ספרו “מלאכת מחשבת” חקוקה צורתו ותחתיה כתוב “בן מאה שנה אנכי היום”, אבל המלה “מאה” אינה כפשוטה, אלא בגמטריה מ“ו, שנות חייו בזמן הדפסת חבורו, ושתי שנים אח”כ מת – “זכר צדיקים לברכה” לר' חננאל ניפי ע' 239] אחד מחכמי איטליה היותר חשובים, גדול בתורה בחכמה ובפילוסופיה. הוא היה ריש מתיבתא ודרשן בוויניציה ושמו מהולל בפי חכמי זמנו. ספרו “מלאכת מחשבת” (וויניציה ת"ע), כולל דרושים ובאורים לכל פרשיות התורה, המצטיינים בהגיון רב ובחריצות השכל, ויש בהם מפקחוּת החיים הממשיים. המחבר מביע חקירותיו בשפה ברורה ודעה ישרה בלי פקפוק כלל, ויש בהם הרבה רעיונות מקוריים, מתמיהים לפעמים בחדושם, השקפת־העולם שלו מהולה בתוגת־לב, ויאוש מר שורה ביחוד על חקירותיו בדבר חיי אנוש ותלאותיו בעולם השפל. חייו הפרטיים, שהיו מלאים כעס ומכאובים, השפיעו על מהלך דעותיו רוח עצב מיוחד, שהולך ומתגלה בפנות שונות של דרושיו, הן בחלק המצוות הן בחלק הספורים של התורה, עד כי תופס מקום נכר במחקריו ונעשה אצלו כמעט לשיטה שלמה, לפילוסופיה של צער החיים. למשל את הצווּי “כבד את אביך ואת אמך” הוא מבאר מתוך נסיון מר של חיי עצמו. הוא אומר: “ובעונותי צרות לבבי הרחיבו והשיאוני להיות כותב בדמע, כי נפקד ממני בני בכורי הר”ר גרשום תנצב“ה משיב נפשי בן י”ז שנים, אשר בעודו ילד חבר ספר “יד חרוזים”, והייתי מובטח בו. שיהיה מורה הוראות בישראל, והלא כמה יגיעות יגעתי וכמה הרפתקאי עדו עליה עד שבא לכלל ישוב לשתות כוס התרעלה ביסורים קשים ורעים עד שובו לעפרו. והנני מצדיק עלי את הדין, כי הביאותיו אל מקום הרע הזה, עולם חושך וצלמות מעוף צוקה ואפלה ורבים מכאובים, והיה לי לבחור בתורת ה' לשעשועי, כבן עזאי, והעולם יתקיים על ידי אחרים. ובזה הוא בא לידי מסקנא, שאין ראוי לתת תשואות חן וכבוד להורינו שהולידונו, אדרבה היה לנו לשנוא אותם ולבזותם, כי הביאונו אל החיים העכורים והמכוערים האלה, לכן הוצרך הכתוב לצוות “כבד את אביך ואת אמך”, כי לולא מצותו בהכרח היה ראוי למאסם על זה, ועכשיו נאמר שאי אפשר להכלימם, כי כן צויתי. ומתוך השקפה זו הוא מבאר (פ' בחקותי – ונתתי גשמיכם בעתם וגו') שאלה נכבדה למה לא נכתבו בתורה היעודים של החיים שאחרי המות? כי אלמלי היתה התורה מבטיחה תענוגי החיים הנצחיים ועברה בשתיקה על התענוגים הגשמיים, אזי היו בני אדם ממאסים את החיים הנבזים בעולם השפל הזה, כי מי גבר יחיה חיים אמללים האלה ולא יבקש המות בידיו, כאשר קרה לתלמידי פילוסוף אחד, כי דרש להם תענוגי החיים הנצחיים לנשמת האדם אחר המות – עד שקמו בחפזה כלם ובחרו מות מחיים והמיתו עצמם כאחד. ולכן בחרה התורה בהבטחות של טובות העולם הזה, כדי להעמיק בלב ההמון בקשת החיים ואל יהרסו לעלות אל ה' – וחי בהם אמרה תורה. וכן אתה מוצא כמה פעמים דברים נלבבים ומקוריים בנושא זה של קושי החיים ותהפוכות מקרי בני האדם בעולם הזה, כמו בפ' וישב – “וימאן להתנחם” וגו‘, בפ’ ויגש – “אמותה הפעם אחרי ראות את פניך”, ובעוד כמה מקומות משמשת לו ההשקפה הפיסימית על חיי האדם יסוד לבנות עליו השערות שונות ודרושים שונים בפתרון שאלות חשובות, כמו תכלית הבריאה וכדומה, עיין, למשל, דרוש שלם בפ' וזאת הברכה (“אשריך ישראל מי כמוך” וגו') על דבר הדעה, שהעולם לא נברא אלא בשביל האדם.

דרושיו בבאור הכתובים מוטבעים בחותם מיוחד של דרשן פקח, יודע את החיים ותכונת בני אדם. למשל, בפסוק “אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו', כי אנשים אחים אנחנו” (לך לך) הוא מביע רעיון, שבפני עצמו הוא אמתי, כי אנשים רחוקים זה מזה כשמריבים יפסק הריב מהרה, אבל אנשים קרובים, כאשר נכנס ביניהם ניצוץ המחלוקת קשה לכבותו מהרה והוא בין אחים יפרה אש השנאה עד להשחית, וזה שאמר אברהם ללוט: חלילה לנו להתחיל במחלוקת הואיל “ואנשים אחים אנחנו” ואם רק נתגרה, שוב לא נקוה לשלום כל הימים. על הכתוב “ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם” (בחקותי) – הוא אומר: מנהג העולם, כי התמדת הדבר תסבב געול בנפש, והאיש המתמיד בבית רעהו יתהפך לשונא לו, כי קצה נפשו בו לרוב ההרגל, אמנם הקב"ה ישכון בתוך בני ישראל בתמידות ולא יגעל בהם; את הפסוק “ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו” (בהר) – הוא מסביר: כאשר אין לאיש גואל ואינו בוטח באדם, אזי ישתדל למצא די מחסורו משלו ובודאי “תשיג ידו וימצא כדי גאולתו”, אבל הנשען על אחרים ישאר עצל ובלתי חרוץ מכדי לעמוד ברשות עצמו. ויש אצלו באורים מתמיהים בפשטותם המופלגת ובחדושם, כמו במצות שלוּח הקן (תצא) הוא אומר: מן הדין שלא יהרג שום בעל חי, כדי להשביע כרס האדם, ואמנם התיר ה' אכילתם לדורות האחרונים, כי תשש כחם כדי להחזיק חיותם, וזה “ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים” – כשיחזק גופך על ידי אכילת בשר של קן צפור זה, תוכל להאריך ימים.

וכשם שהספר “מלאכת מחשבת” הוא ספר דרושי מלא ענינים יקרים בבאור התורה, במדות ודעות וחקר נפש האדם, כן הוא ספר חכמה, כולל ידיעות במחקר הדת ומדעי הטבע. הוא קורא תגר על חכמי ישראל הנגררים אחרי הפילוסופיה של אריסטו, שלפי דעתו “חזה לנו שוא ומדוחים” ואומר, כי “באמת לא הופיעה רוח הקדש בבית מדרשו של אריסטו ורוח ה' לא נסע לפעמו ולהגיד לו הנסתרות מהטבע בדבר לא עבר בו איש ולא הגיע שכל אנושי, עד שחכמי אומתנו יקבלו דבריו ויחתרו בהם סודות התורה במעשה מרכבה ודומיהם, כאלו ראה היוני בשכלו מה שנתנבאו ישעיה ויחזקאל במחזה שדי, ואם ככה הוא – ראו להתאבק בעפר רגליו ולהאמין כל דבריו גם בקדמוּת העולם ובשאר הנחותיו והסכמותיו המקולקלות” (בראשית סיון ז'), ואומר, כי יש אפשרות בידו “לחשוב מחשבות בטבעיים ולחדש דבר דבור על אפניו בלי שיסתעף באמונות כוזבות וספחת המינות ואפיקורסות – על פי ההנחות שלקט מדברי הפילוסופים וגם הוסיף משלו מה שלא שערו הקדמונים לראות בטוב ה' ולצייר מפעולותיו על צד היותר נאות ומתקבל”. ואמנם המעיין במאמריו בפרשת בראשית ופרשת נח יראה גודל בקיאותו בחכמות הטבע, תכונות האויר ותנועותיו ומאורעותיו השונים, שטף הימים והנהרות, טבעי היסודות, הרכבתם והפרדתם, הדשאים והצמחים, הכוכבים ומסלותיהם, אור השמש ופעולותיו, הקור והחום וכדומה. ובכח ידיעותיו הללו הוא מבאר סדרי היצירה בהתאם לספורי התורה.

ולאו דוקא בסדרי מעשה בראשית אלא בכל פרשיות התורה אתה מוצא אצלו ביחד עם הדרושים בבאורי הכתובים השקפות בהירות בכל מקצעות התורה והחיים, מוסר ודעות. די להסתכל בהמפתח, שנדפס בראש הספר בשם “כללי המחקר”, כדי להבין את ערכו הרב של הספר. המפתח מסודר באופן נאה ומתקבל. הוא נחלק לפרקים בשמות לפי סוגי החכמה השונים, בכל פרק מסודרים בסגנון קצר ותמציתי כל הרעיונות של הספר מסוג ידוע, מסומנים באותות, כדי למצא את המבוקש בגוף הספר. ובאמת המפתח הוא ספר חשוב בפני עצמו, בהיותו מחרוזת שלמה של רעיונות ואמרי בינה, מעטי הכמות ורבי האיכות. ומן היופי של הפרוזדור אתה יכול לעמוד על יפיו של הטרקלין.

_______________

במדינת אנגליה ידועים לנו מן המאה החמישית לאלף הנוכחי החכמים הדרשנים הללו. רבי יהושע די סילווא – מחכמי הספרדים באמשטרדם, ונקרא להיות רב ודרשן בקהלת הספרדים בלונדון, ושרת שם עד יום מותו י“ז אייר תל”ט. נשאר ממנו קובץ דרשות בלשון הפורטוגיזית ונדפסו מהן ל“א דרשות על י”ג עקרים ורובן הספדים (נדפסו באמשטרדם תמ"ח) ומצורף להן ההספד, שנשא עליו ר' עמנואל אבוהב ונוסח המצבה שעל קברו (אוצה“ס 122 וכ”י פין).

על מקומו של ר' יהושע די סילווא נתקבל לרב ודרשן בקהלת הספרדים בלונדון הרב רבי יעקב בן יוסף אבנדנה (ש“ץ – תנ”ה). הדרשן הזה היה חכם גדול בלשונות והעתיק את המשניות וגם ספר הכוזרי לשפה הספרדית. הגהותיו בשם “לקט שכחה” נדפסו בספר “מכלל יופי” על התנ"ך לר' שלמה מלך (אמשטרדם תמ"ה).

באותה התקופה התפרסם שמו של הרב החכם רבי דוד ניטו (נולד בוויניציה תי“ד – מת בלונדון תפ”ח), רב לעדת הספרדים בלונדון, כחכם גדול בתורה ובמדעים הכללים, דרשן בעל כשרון ורופא מומחה. ראשית משרתו היתה בליוורנא, ועמד שם בראש מוסדות צבוריים שונים. הוא היה רב ודרשן, ראש לישיבת “ראשית חכמה” ורופא הקהל, ובשנת תס“ב נקרא ללונדון למלא מקום החכם ר' שלמה אאיליון בתור אב”ד לקהלת הספרדים “שערי שמים”. דרשותיו הצטיינו בתוכן פילוסופי, לברר עקרי היהדות ותורת ישראל. פעם אחת נפל סכסוך עצום בתוך הקהלה הספרדית בלונדון לרגל דרשתו, שדרש בביהכ“נ ביום כ”ג כסלו שנת תס“ד, כי בדברו על עקרי הדת הישראלית אמר, כי “השם יתברך והטבע הכל אחד”, והדברים הללו העלו על הדרשן רגזם של השומעים התמימים, שמצאו בהם צד מינות ויחשדוהו בנטיה לשיטת שפינוזה. ראשי הקהלה הציעו את דבר הסכסוך הזה לפני הרב רבי צבי אשכנזי בעל “החכם צבי”, רב לעדת האשכנזים באמשטרדם, ו”החכם צבי" בתשובתו הצדיק את רבי דוד ניטו והראה, כי דבריו מקבילים אל האמת, וביחד עם זה הרבה לספר בשבחו של הרב הדרשן ולרומם את פעולותיו (עיין תשובות “חכם צבי” סימן י"ח). החכם רבי דוד ניטו עשה לו שם בספרו “מטה דן” (כוזרי שני), שבו הוא מוכיח בראיות חזקות אמתות תורה שבעל פה ומגין עליה ממחרפיה. המחבר הלך בעקבות ר' יהודה הלוי וחבר את ספרו “כוזרי שני” גם כן בדרך שאלה ותשובה בין הכוזרי והחבר, כי לפי דעתו “רב חיל הסגנון הזה לתקוע חוזק הטענות ותוקף הראיות וכח המופתים בלב הקורא יותר מאיזה דרך וסגנון אחר”.

הספר מתחלק לחמשה וכוחים. הראשון – להראות שכבר בימי הנביאים היתה לישראל תורה שבעל פה. השני – להוכיח, שחכמי ישראל לא בדו מלבם פירוש התורה והמצוות. השלישי – שמחלוקת חז"ל נוגעת רק לפירוש קצת מן העקרים אבל לא להעקרים המקובלים. הרביעי – שחכמי ישראל היו בקיאים בכל החכמות ויש להם יתרון על הפילוסופים. החמישי – להוכיח אמתות סוד העבור וחשבון השנים.

הוכוחים מלאים חומר עשיר של הוכחות מדעיות והגיוניות, כדי להעמיד את הקורא על טיבה של מסורת ישראל ולתת לו פתרונים לכל השאלות, שיכולות להתעורר בלב כל בר דעת בנוגע לכמה מקצעות התורה והדת.

בפקחות יתרה, שיש בה מברק השכל החריף, עונה “החבר” על שאלות “הכוזר”, והכל מבוסס על ידיעות החכמות ועל חשבון השכל הבריא, עד שלא נשאר כל ספק באמתות התשובות. בוכוח רביעי מברר “החבר” מהות האגדות ודרשות שלפי דעת “הכוזר” יש במדרשי אגדה “כמה דברים מבהילים ותמוהים לא יכילם השכל”. “החבר” מברר את הענין בראיות חזקות, לקוחות מספרות ישראל והעמים, בנוגע לאגדות בכלל ולאופני הבטוּי שלהן, וגם מביא דעות חכמי ישראל, כמו הרמב“ם, השל”ה והמקובלים, על טיבם ומהותם של מדרשי האגדה.

החכם ר"ד ניטו מופיע בספרו זה, כאחד מגדולי התורה בישראל ובקי גדול בחכמות הכלליות, הוגה דעות אמתיות ומגין על מסורת היהדות בכשרון רב מתוך הכרה פנימית, ברורה וחזקה. ולכן עושה הספר רושם עז על כל ההוגים בו, והוא באמת מן הספרים המעולים והמועילים בספרות ישראל.


פרק שמונה ועשרים    🔗

ר' משה חיים לוצטו. – ספרו “מסלת ישרים”. – רבי חיים ן' עטר. – פירושו על התורה “אור החיים”. – ר' חיים יוסף דוד אזולאי, פעולתו וספריו.


שבח גדול יהיה לדרשני איטליה אם בשורה אחת עמהם יהיה נמנה החכם ר' משה חיים לוצטו (נולד בפדובה תס“ז – מת בעכו ונקבר בטבריה תק”ז) בתור אחד מדרשני היהדות התמימים והנאמנים.

הוא התחנך ברוח חכמי ישראל האיטלקיים. מרבותיו החכמים ר' ישעיה באסן ור' יצחק חיים מן החזנים, רבני פדובה, קיבל ידיעות עמוקות בחכמת התורה, וכמוהם למד גם הוא לשונות העמים וידיעות החכמות הכלליות, והגיע למעלה גדולה בידיעת השפות והחכמות הטבעיות. מנעוריו התגלה בנפשו כשרון הפיוט והשיר. בשנת תפ“ג ערך שיר־אבל על מות רבו ר' יצחק מן החזנים, והוא היה אז עלם בן שש עשרה וכבר נראו בו אותות של משורר בעל נפש פיוטית עמוקה. את ספרו “לשון למודים” על חכמת המליצה, שהדפיס בשנת תפ”ז, הגיש “קרבן מנחה להרב הגדול החכם רבי ישעיה באסן” (על חשיבותו של ספר זה בשביל דרשני איטליה עיין ספר “זכר צדיקים לברכה” לר' חננאל ניפי ע' 231). באותה שנה ערך שיר־מחזה “מגדל עוז”, מוקדש ‏“לכבוד המשכיל והנבון כבוד שמו ישראל בנימין בן הרב הגדול החכם הכולל כבוד שמו ישעיה באסן ביום חתונתו וביום שמחת לבו”. וספרו “לישרים תהלה”, שעשה לו שם בעולם השירה, הקדיש גם כן לחתונת “החכם והנבון ר' יעקב די גאויש”. עובדה זו של הגשת חבוריו לכבוד חכמים, כשהיא לעצמה, היא אות נאמן של הצד האנושי במשורר וחכם, וסימן טוב של לב טהור, מלא רגשי כבוד לחכמי זמנו.

מלבד התורה הנגלית והחכמות החיצוניות עסק רמח“ל ביחוד בתורת הנסתר. הקבלה בחזיונותיה מעולם האצילות לבבה אותו מנערותו. אצל רבו ר' ישעיה באסן, שהיה חתנו של המקובל המפורסם ר' בנימין הכהן, רב בריגיו. מתלמידיו המובהקים של ר”מ זכות (עיין לעיל פרק כ"ז), קבל ההתחלות של תורת הסוד, שהיו נזקקים לה הרבנים האיטלקיים. אך הוא במעוף דמיונו החזק נמשך אליה, בכל נפשו ולבו. תורת האר"י ור' חיים וויטאל נקלטה עמוק ברוחו ויחזה בה חזות הכל. ובפדובה נמצאו לו צעירים, שהסתופפו בבית מדרשו. הוא צלל עמהם בעומק הלמודים של ספרי הזוהר והקבלה וידרוש להם דרשותיו בחכמת הנסתר בדברים שלא שמעתם אזנם מעולם, בהסברה הגיונית וברגש עמוק, והם שתו בצמאון את דבריו. עסק הקבלה השפיע על לבו הרגש של הפייטן הצעיר השפעה נשגבה עד מאוד והתנשא בחזיונו מעולם הממשוּת לעולם מלא שירה, דמיונות, מסתורין וסודות, וכל מה שחזה בדמיונו התרשם בלבו, כענין של מציאות. הוא האמין אמונה שלמה, כי בעזר התקונים של חכמת הקבלה וגם בכח הידיעה עצמה של תורת הסוד אפשר להחיש גאולת ישראל (עיין הקדמה לספרו קל"ח פתחי חכמה). הוא ערך “זוהר תנינא” דרושים על התורה באותו הסגנון והלשון של הזוהר הקדמון וגם מאה וחמשים מזמורים, כמספר מזמורי תהלים.

כאשר נודעה פעולתו, וביחוד כאשר ערך ספרו “חוקר ומקובל” להגן בעד הקבלה והמקובלים נגד ספרו של הר“י מודינה “ארי נוהם”, קפץ עליו רוגזם של רבני וויניציה, כי התנהגותו עוררה בהם חשד של הופעת משיחיות חדשה אחרי הצרה המשיחית של שבתי צבי, שגרמה סכנה גדולה לשלמות היהדות. רבו ר”י באסן עמד לימינו ור' אבי־עד שר שלום באזילה, בעל “אמונת חכמים”, העיד עליו, כי תהה על קנקנו ומצאו “חכם מקובל אמתי וירא ה', משה אמת ותורתו אמת”. ובאופן זה נולדו חלוקי דעות ודברי ריבות בקרב חכמי הקהלות בנוגע לפעולותיו: אלה העידו על תוקף תמימותו ודבקותו ביהדות השלמה, ואלה (כמו רבי משה חגיז ורבי יחזקאל קצנלנבוגן, רבני אלטונה) הטילו חשד בפעולותיו והעירו את רבני איטליה לעצור בפני הרעה בטרם תבוא. אף על פי שרוחו של רמח“ל היה עשוי לבלי חת, בידעו תום דרכו ויושר פעולותיו, אי־אפשר היה שמצב כזה לא יגזול את מנוחתו, והוא נדד לאשכנז ומשם לאמשטרדם, ובשנת תק”ג עלה לארץ הקדושה. על אדמת הקודש חשב למצוא מנוחה שלמה בשביל עבודה שקטה ושלוה על שדה התורה והחכמה ולהעמיד תלמידים הרבה נאצלים מרוחו, אך המות קדמהו בשנת תק"ז (ועמו מתו במגפה גם אשתו ובנו) וימצא מנוחת עולמם בטבריה אצל קבר רבי עקיבא.

מעטים היו ימי חייו, אבל מלאים רוח חכמה ותבונה, רוח גבורה ודעת את ה', וכימי חייו כן ספריו הם מעטי הכמות ורבי האיכות. במעט הגוילין של ספרי רמח"ל מקופל מרחב רב של רעיון ושירה, תורה וחכמה, קבלה ומוסר, שאין אתה מוצא בספרים הגדולים של החכמים המפורסמים ביותר. אף טיפת דיו אחת לא הוציא לבטלה. כל דבריו סולת נקיה, מנופה בעשר נפות. גם שיריו הם שירי קודש, מלאים מוסר השכל וחכמת החיים.

בספריו הקטנים ביותר “דרך חכמה”, “על ההגדות”, “מאמר העקרים” כלולה תמצית דעותיו בלמוד החכמה, הבנת ההגדות וידיעת עקרי הדת. את שיטתו ודעותיו בחכמת הקבלה באר בספרו “קל”ח פתחי חכמה“. האדם מוכן להבין ולהשכיל השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת, וכאשר יחפוץ בתבונה ישיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם, שכיסם עתיק יומין. ה”תורה אור" לא על דרך משל, אלא אור ממש, ואותיותיה ומלותיה הן גחלי אש, ומי שישתדל לעסוק בהן, תתלהב נגדו מכל אות ואות שלהבת גדולה ממולאה בכמה גוונין, הם הידיעות העומדות צפונות באות ההיא. כל אדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מה“מ הקב”ה על שלא נשתמש מן החכמה ומן הכח, אשר הטביע בו לעשות חיל. וזה בודאי פתוי היצר, אשר משתדל בכל עוז להפיל בזה בני אדם, כי אלמלי היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני אדם לא היו חוטאים לעולם.

אבל הדרך להגיע אל אותה המדרגה של שלמות האדם הוא סלל בספרו “מסלת ‏ישרים”.

בהקדמתו אומר המחבר, כי חבורו לא נעשה בשביל ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. בטבע האדם, כי דוקא אותם הדברים, שאמתתם גלויה לכל, ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. לומדים מחקרים, חכמות, פלפולי הלכות, מדרשים ופסקי דינים, ואין קובעים עיון ולמוד בעניני שלמות עבודה, אהבה, יראה ושאר חלקי החסידות, כי מפני רוב פרסומם ופשיטותם אין רואים להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. והענינים המוסריים וטהרת הלב הלא אינם מן הדברים המוטבעים בנפש האדם וחקוקים בטבעו, אלא צריכים להתעוררות ותחבולות לקנותם ולהרחיק מפסידיהם ולהמלט מן ההבל העולמי, המשכח אותם מלבו. וכדי לברר כל עניני המוסר, כלליהם ותנאיהם לקח לו המחבר לתכנית את ההדרגה המוסרית של ברייתא דרבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ'): “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות” וכו', ומבאר בששה ועשרים פרקי הספר לאחת אחת את המדרגות הללו.

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולזה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים. והאמצעי להגיע אל העידון הזה הוא עשיית הטוב והמצוות בעולם הזה. אך מהיות האדם נמצא בקרב כמה נסיונות של העולם הזה וחומריותו, אם יהיה לבן חיל ויתגבר על מכשוליו, אזי הוא האדם השלם, אשר יזכה להדבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס לטרקלין לאור באור החיים. אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, אזי הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו, כי עלוי גדול הוא לבריות כולם, בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושת הבורא. ולכן ראוי לאדם, שלא תהיה לו תכלית אחרת בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אל הבורא ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, עד שימשך אחריו ממש כברזל אחר אבן השואבת…

המדרגה הראשונה להשתלמות האדם היא מדת הזהירות – שיהיה האדם נזהר במעשיו, מתבונן ומפקח על דרכיו, ולא יהלך במהלך ההרגל, כי ההולך בעולמו בלי התבוננות הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. וראוי לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כדרך הסוחרים המפלסים תמיד עסקיהם, ויקבע לזה שעות מיוחדות, שלא יהא משקל זה עראי אלא בקביעות גדולה, כי רב התולדה הוא.

אחרי הזהירות תבוא הזריזות, הזהירות היא בבחינת “סור מרע”, והזריזות היא – “ועשה טוב”, כמו שאמרו “זריזים מקדימים למצוות”. וכשם שצריך לפקחות גדולה, כדי להמלט מן הרע שלא ישלוט באדם, כן צריך האדם לגבורה גדולה לאחוז במצוות ולזכות בהן שלא תשמטנה מידו, כי טבע האדם כבד מאד, ואם יניח את עצמו לפי טבעו ודאי שלא יצליח – “וכל מעשיהם של צדיקים במהירות”. העיקר אצל עבודת הבורא הוא ההתלהטות וחמדת הנפש, ומי שחמדה זו אין לוהטת בו כראוי, עצה טובה לו שיזדרז ברצונו, כדי שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.

אחרי שהשיג האדם מדות הזהירות והזריזות, כבר התרחקו מעליו העכובים לקנות מדת הנקיות, והוא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ולכלוך של חטא. השלמים, שהיו מזככים מעשיהם זכוך רב היו נקראים “נקיי הדעת שבירושלים”. והפרטים של מדה זו רבים הם מאד, כמספר שס"ה מצוות לא תעשה, כי זהו ענין הנקיות, שיהיה האדם נקי מכל ענפי העברות ורושם רע, שמשארת התאוה אחריה. ולזה צריכה התמדת הקריאה בדברי חכמים בעניני הלכות ובעניני המוסרים, כדי לדעת הענפים הללו עד היכן הם מגיעים.

הפרישות היא תחלת החסידות, ושתיהן כמו הזהירות והזריזות – זו בסור מרע וזו בעשה טוב, אבל במדרגה יותר גבוהה: “קדש עצמך אף במותר לך”. כי אין תענוג עולמי, שלא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו אם לא יגביל את תאותו במדת הפרישות. אבל לא כל אדם יכול לסגל לעצמו מדה זו ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים ודי להם להיות צדיקים, וגם השרידים אשר בעם, המזכים בזכותם להמון הנתלה בם ומתבודדים מן החברה המדינית, גם המה לא יטו אל הקצה האחר, שכבר אמרו “לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות” (כתובות י"ח).

“הפרישות מביאה לידי טהרה” – שהיא תקון הלב והמחשבה, כי בכל מה שהאדם לוקח מן העולם תהא כוונתו אל הטוב, היוצא ממנו לתועלת החכמה והעבודה, ולא יפנה אל היצר בשום מעשה מן המעשים, הן גופניים הן רוחניים, כמו שאמר שלמה (משלי ג') “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”.

מדת החסידות צריכה להבנה ישרה. ואלה המתחסדים והולכים במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה ולא דקדקו במעשיהם ולא שקלו אותם במאזני החכמה – מבאישים ריח החסידות בעיני המון אנשים, כי חושבים שהחסידות כלולה רק באמירת בקשות רבות, ודויים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסגופים הזרים, שממית האדם את עצמו בהם, כטבילת הקרח והשלג, וכיוצא בדברים, שהם נגד השכל והדעה הנכונה. אבל שורש החסידות הוא במה שאמרו “אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו”, כי מי שאוהב את הבורא אהבה אמתית אינו פוטר את עצמו במה שכבר מפורסם מן התורה ומוטל על כל ישראל בכלל, אלא משתדל לעשות גם לפנים משורת הצוויים המפורסמים, כמו שאנו רואים בין כל אוהב ורע, בין איש ואשתו בין אב ובנו, שמשתדלים לעשות נחת רוח זה לזה. נמצא, כי החסידות היא הרחבת קיום המצוות בתנאים הראויים והאפשריים.

מדת הענוה תלויה במחשבה ובמעשה. ענוה בלי מחשבה רצויה – היא מכלל צביעות, שאין בעולם רע ממנה. הענוה במחשבה היא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו, שאין התהלה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על בני מינו, כי כמה חסרונות ופחיתיות יש, שלא ימלט האדם מהם בכל המצבים והמדרגות שהוא נמצא בהם, ואפילו נניח, שיש אדם שאין בו חסרון כלל, אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, הלא די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא תאות לו ההתנשאות כלל. והענוה במעשה, שיהא דבורו בנחת עם הבריות, ויהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון ולא ילך בקומה זקופה. הענו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, חברתו נאה עד מאד ורוח הבריות נוחה הימנו, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה, אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה.

יראת חטא זוהי המעלה, שמגיע אליה האדם אחרי השגת כל המדות, שנזכרו לעיל. יראת העונש אינה יראת החכמים ואנשי הדעת, ויראת הרוממות זוהי המעלה שנשתבחו בה חסידי עולם. אבל עוד גדולה ממנה היא יראת חטא, כי בעוד שיראת הרוממות היא בשעת העבודה, או להיפך בפרק העבירה והוא מכיר פתאום הוד רוממות הבורא ועוזב את העבירה, – יראת חטא זוהי יראה בכל עת ובכל שעה מן החטא, שלא יתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם באיזה דרך שיהיה, ואפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו, לבו חרד בקרבו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר, ועל יראה כזו אמר משה רבנו “ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”. ואין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבה היא רחוקה ממנו מפני גשמות החושים וזקוקה היא ללמוד והתבוננות ורוב התמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק.

הקדושה – תחלתה עבודה וסופה גמול, תחלתה השתדלות וסופה מתנה. “אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה”. אחר שכבר סגל האדם לעצמו כל המדות הטובות, שנזכרו מתחלת הזהירות ועד יראת חטא, וירבה לדבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולת הבורא ורוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ותנועותיו יכוין לבבו אל מצפוני הדבקות האמתית, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו, אפילו השפלים והגשמיים, כקרבנות ועבודות. ומפסידי השלמות הזאת הם חסרון הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני אדם, כי החומר מוצא את מינו ונעור ומתחזק ונשארת הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה, ורק בהפרדו מהם יוכל להכין את עצמו אל השראת הקדושה. ובדרך שאדם רוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר האלהי תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדושת הבורא ותשלם בו. ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והוא רוח הקודש, שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי ותוכל להגיע דבקותו אל מעלה כל כך גדולה, שכבר ימסר בידו מפתח של תחית המתים, כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שזה מורה על עוצם ההתדבקות בו יתברך, שבהיות שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי, הנה הדבק בו דבקות גמורה יוכל למשוך ממנו אפילו משך החיים עצמם – וזה מה שמסיימת הברייתא “וקדושה מביאה לידי רוח הקודש ורוח הקודש מביאה לידי תחית המתים”.

_________________

התוכן הקצר הזה נותן רק מושג קל מן עצם הרעיונות הנעלים, הכלולים בכל פרק ופרק של הספר “מסלת ישרים”. מתוכו אפשר לעמוד רק על אפיו ותכניתו של הספר. כל פרק מבאר מהותה של המדה, חלקיה השונים, הדרך לקניתה, אופני המפסידים שלה והדרך להתרחק מהם. ולכל הנחותיו מוצא המחבר חזוק בפסוקים מכתבי הקודש ומאמרים מהספרות התלמודית והמדרשית, עד כי באמת כל פרק הוא דרשה מוסרית במושגה היפה והנעלה ביותר בנוגע לברור המדה, שהוא דן עליה. אבל רעיון מרכזי אחד חורז את כל פרקי הספר ועושה אותם לענין שלם אחד. ברייתא דרבי פנחס בן יאיר זוהי מסלה בשביל ישרי לב, השואפים להשתלמות מוסרית. אך אין כל איש יכול להגיע למדרגה גבוהה בסולם ההשתלמות אם לא ישתדל להתרומם ממצבו השפל דרך המדרגות, שקדמו לה זו אחר זו. וההשתלמות אינה באה מאליה, אלא צריכה להתאמצות מדרגה אחר מדרגה. תורה מביאה לידי זהירות, והזריזות גם היא אפשרית רק בכח “התמדת הקריאה בדברי חכמים” יראת חטא נקנית אלא “על־ידי למוד ורוב התמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק”. מדת הטהרה צריכה “הזמנה לדברי התורה והמצוות” ודעת מיושבת והתבוננות, החסידות נשענת “על יסודות חכמה רבה ותקון המעשה”, וכיוצא בזה שאר המדות הטובות הנן תולדות של השכלה והתבוננות.

ואותה ההשכלה עצמה, השכלת המדות וחכמת ההשתלמות המוסרית, אתה מוצא במדה גבוהה ביותר בספר “מסלת ישרים”. הכל כאן: חשבון ודעת, התבוננות והסתכלות, חכמת הנפש והגיון החיים. וכשם שתורת ישראל היא תורת חיים, כך תורתו של רבי משה חיים לוצטו מדודה ושקולה במדה ומשקל של המציאות הממשית. משנת חסידים לפי תורתו היא רק בשביל “השרידים אשר בעם, ורוב הצבור די להם להיות צדיקים”. וגם הפרוש צריך שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. ובזה הלא כלול כל גודל ערכה של תורת היהדות, כי אין בה מן הנמנעות ומתאימה היא אל היכולת האנושית.

הספר “מסלת ישרים” חוט של חסד משוך עליו ומקובל וחביב הוא עד מאד בקרב החרדים, וגם בין מביני דבר משאר החוגים. ובישיבות של לומדי תורה “המוסריים” מיסודו של ר' ישראל סלנטר נתקבל לספר עקרי ללמוד תורת המוסר. הוא נדפס ראשונה באמשטרדם בשנת ת"ק ומאז הוא הולך ונדפס זה כמה פעמים והשפעתו גדולה מאד.

____________________

כמו כל גבורי הרוח ואנשי אמת, הרבה סבל רבי משה חיים לוצטו בשנות חייו הקצרים, ובכמה נסיונות נתנסה בעד דעותיו, כי תנאי החיים של אותו הדור לא הכשירו את הלבבות לקלוט את תורתו ולהבין את ערכו האמתי, ורק אחרי מותו נתפרסם שמו בעולם כאחד מבני עליה המעטים, שבהם ישראל יתפאר. רבני ארץ ישראל הודיעו על דבר מותו לבני הגולה כעל אֵבל כבד לעם ישראל, וקוראים: “המקובל האלהי רכב ישראל בוצינא קדישא וכו' גדולה השרפה אשר שרף ה כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ורבים השיב מעון, לא קם בישראל כמשה עוד”. המסורה מספרת, כי הגר“א מווילנא (במות הרמח“ל בשנת תק”ז היה הגר"א בן שבע ועשרים) כאשר קרא את הספר “מסלת ישרים” אמר אלמלי היה רמח”ל בחיים, כי אז הלך אליו ברגל לקדם את פניו ולשמוע מפיו דברי מוסר. ועמוד החסידות רבי דובער מגיד מישרים במיזריטש אמר עליו, כי דורו לא היה כדאי להבין צדקתו ופרישותו (שה"ג החדש).

ואלמלי היה דורו כדאי להכיר בערכו ולקלוט את אורו, בודאי שהיה מסוגל לצאת מתוך חוגו המצומצם ולהגיה מחשכים. הוא “היה מתעלה והעולם היה מתעלה עמו”. אך זהו הצער העולמי, שאינו פוסק במשך תקופות, כי “לא איכשר דרא”. אין הדור מוכשר להשתמש בכחותיהם של גדוליו.

יש מחשבות רוממות ותורות נעלות, שאין העולם כדאי להן והן בבחינת האור של ששת ימי בראשית, שראה הקב“ה, שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. אולם אם תנאי החיים אינם מכשירים את הדור לקליטת המאור של איזו תורה רוממה, הרי אין התורה בטלה על ידי כך, אלא נדונה בגניזה, עד שתגיע שעתה להופיע בעולם, אם בפעם אחת או קמעא קמעא, והכל לפי מדרגת ההכשרה של הסביבה. ומקומה של גניזה זו הוא מוחות התלמידים של החכם ותלמידי תלמידיו, שקבלו השפעה חיה מאור תורתו, או הספר, שבו הכניס החכם את דעותיו למשמרת לדורות. וגנזי תורתו של החכם רמ”ח לוצטו אתה מוצא כלולים ומכונסים בחכמה נפלאה בספרו “מסלת ישרים”.

רבי משה חיים לוצטו מפורסם לגדול בתורה, חכם משורר ומקובל. הרבה תורה למד מרבותיו, הרבה חכמה קלט לנפשו, ועוד משחר טל ילדותו נתגלה בו כח של פייטן ומליץ, ובימי נעוריו נפתחו לו שערי הקבלה והסוד, והיה מטייל בפרדס החכמה ומשוטט במחשבתו בדברים, שהם כבשונו של עולם הנצח.

ומתוך צרוף של כל אותם כחות הנפש נוצר החבור “מסלת ישרים”, שהוא גולת הכותרת לכל יצירותיו, מהיותו כולל כל ענפי ההשכלה השונים, שמצאו הרכבה יפה בנפשו הפיוטית של המחבר. מתוך שורותיו נוצץ אור תורה וזיו חכמה, סגנונו מלא שירה ומליצה ותוכו רצוף דעת מוסר השכל, תמצית הדעות של דרשותיו וחקירותיו בתורת הסוד, קדושת החיים וחובות האדם בעולמו. “הפוך ביה והפוך ביה דכולא ביה”.

___________________

באותו הזמן התפרסם הדרשן, הנודע בצדקתו ופרישותו, רבי חיים ברבי משה ן' עטר (נולד בסאלי – מרוקה בשנת תנ“ז – מת בירושלים ט”ו תמוז תק"ג), מחבר הספר “אור החיים”, באורים ודרושים על התורה. בתולדותיו אנו מוצאים כמה קוים דומים לחיי רמ“ח לוצטו. גם הוא היה קצר ימים ושבע רוגז. רק כארבעים ושש היו שנות חלדו, ואחרי תלאות וטלטולים (הוא עזב את מקומו בשנת תצ"ב) הגיע לארץ הקדושה בשנת תק”ב וקבע שם בעזר הנדיבים מליוורנא ישיבה של תורה, אך כמעט שהוציא שנתו קדמהו המות.

חייו היו מלאים אצילות הרוח, והשפעתו היתה גדולה בתורתו ויראתו המופלגת, והיה טוב לבריות ואב לאביונים. תורה ועבודה וגמילות חסדים, פרישות וטהרה היו תוכן ימי חייו, והעמיד תלמידים הרבה בנגלה ונסתר. מתלמידיו היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי. הוא מספר בספרו “שם הגדולים”: “ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית, והיה כמעיין המתגבר וכו' ותכונתו נכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה, ורבו עזוזי נוראותיו”.

כמה צרות הגיעוהו ‏“על עסקי ממון ועל עסקי נפשות” (בהקדמת “אור החיים”). והוא העמיס על שכמו מלאכת שמים לעסוק בצרכי צבור, לגבות ולחלק פרנסת אביונים, ובתוך עצם טרדותיו לא פסק מהפיץ תורתו ברבים, והיה דורש דרשותיו פעמים ביום, וכאשר ארכו הימים דרש ג' דרשות ביום, ומה שחדש בישוב הכתובים בדרך פשט, רמז, דרש, סוד, העלה על הגליון. והחבור “אור החיים” זהו פרי עבודתו הדרשנית (נדפס בוויניציה ביחד עם החומש בשנת תק"ב).

בבאורו על התורה הוא כנחל נובע דרושים ובאורים למכביר. הוא מבאר את הכתובים בכמה אופנים. “בראשית ברא” הוא מבאר בכ“ב אופנים, “אם בחקותי תלכו” במ”ב אופנים. דרושיו מתחלקים, כאמור, לסוגים שונים בדרך הפרד“ס, אבל תמיד אתה מוצא בהם טעם וגרעין מוסרי, וכל לב מבין מרגיש בהם דברים ראויים למי שאמרם בדעה רחבה והבנה עמוקה ורעיון נעלה. לדוגמא, “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” – הוא אומר, כי הכתוב בא להודיע, שמתחלת הבריאה הכין ה' ועשה פעולתו בשמים וארץ במדה אחת, הגם שהשמים הם העליונים, אף על פי כן גם הארץ היתה בגדר טהרה. צא ולמד מעלתה וזכותה, כי ממנה נברא האדם ותארו כמלאך ה‘, ובה בחר ה’ לשכון עם הנבראים ולבנות בית מקדשו, ומושב אלהים קדוש יאמר לו, וקודם שחטא אדם היה ה' מצוי בתחתונים כבעליונים. וזה שאמר “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” בגדר אחד בנקיות וטהרה, כמאמר הנביא “כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי”, אלא שעל־ידי מעשי התחתונים “והארץ היתה תהו ובהו” – נתגשמה הארץ והוחשך אורה מתוך מעשי הרשעים, “ויאמר אלהים יהי אור” – שהיא התורה – אז חזרה הארץ לקדמותה להאיר אורה, ושכן ה' בארץ עם עמו ונחלתו – וזה אומרו “ויהי אור”! זהו באמת דרוש יפה מלא רעיון במחקר הדת בנדון המדור, שעשה ה' בתחתונים, שהכניס הדרשן על דרך אסמכתא וצחות המליצה בפסוק הראשון שבתורה. בפסוק “וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו” (בראשית י"ב ז') הוא אומר: כוונת הפסוק להודיע הפלגת חבת אברהם לקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא לא שם לב ולא החשיב ב' מעלות טובות הללו לכלום בערך שמחתו בגלוי שכינתו יתברך, כי נראה ה' אליו, וזה אומרו “ויבן מזבח לה' הנראה אליו” פירוש – סבת שמחתו, שבשבילה בנה מזבח, הוא לצד ראותו את ה‘. וזה אות לבניו, שכמה מהם הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצוות, צא ולמד מבן עזאי בטענתו “ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה”. זוהי באמת כוונה מושכלית וישרה עד מאד מסוג הדרוש ההגיוני המובחר ביותר. "בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (דברים י"ד א') הוא אומר, כי זה דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, ואדרבה מוטב לו לבן שחוזר אצל אביו, שהוא מקור החיים, ולכן אין לקרובי המת להצטער יותר מדאי, להתגודד ולשים קרחה בין עיניהם, וזה רק בני ישראל, שמאמינים בהשארת הנפש, ולכן נאמר “בנים אתם לה' אלהיכם”. וכן אתה מוצא אצלו כמה דרושים על דרך רמז, כמו, “כי יהיה בך אביון מאחד אחיך” (דברים ט"ו, ז') – מרמז על אחד המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבוא והוא מלך ישראל משיחנו, אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאמרם “עני ורוכב על חמור”; “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם” וגו' (שם כ"ב א') – מרמז על צדיקי עולם ומנהיגי הדור, שצריכים לדאוג לצאן מרעיתם, להוכיחם ולהישירם בדרך ולא יהיו “נדחים” מן ה' ותורתו, “ואספתו אל תוך ביתך” זה בית המדרש ותלמדהו ארחות חיים ועוד כיוצא בזה.

כמו כן יש ב“אור החיים” הרבה באורים לכתבי הקודש ממקצוע ההלכה וגם כמה חדושים בתלמוד ופוסקים, מיוסדים על באור הכתובים (עיין למשל, “חיי שרה” בדבר קנין מערת המכפלה, “תולדות” מענין מכירת הבכורה), כי גאון היה בתורה, ומלבד הספר “אור החיים”, נדפס ממנו ספר “ראשון לציון” (קושטא תקט"ז) על מסכתות ברכות, מועד קטן, תענית, מגלה, חגיגה, ביצה, וחדושים על יו“ד (מסימן ר“מ עד רצ”ג וכללי ספק ספיקא); באורים על נביאים וכתובים (קושטא תקי"א); “חפץ ה' " על מסכתות (קושטא תצ"ב); ספר “פרי תואר” על יו”ד וכולל השגות על ספר “פרי חדש” לרבי חזקיה די סילוא. ומספר החיד”א, שזכה בילדותו ללכת עם הרב ר"ח ן' עטר וכל בני ישיבתו לבקר מצבות הצדיקים בירושלים, וכשהגיעו למצבת הרב בעל “פרי חדש”, התעכב הצדיק כרבע שעה, ושפתותיו מרחשות בקשת מחילה על ההשגות, שעשה על ספרו, כי לשם שמים התכוון (שה"ג ערך “פרי תואר”).

בעיקר נתגדל שמו מתוך חבורו “אור החיים”, כי מתוכו נראה מהותו האמתית של המחבר. הספר נערץ ונקדש ביחוד בקרב חסידי פולין, פודוליא וגליציא, ונתקבל אצלם בתור למוד עקרי לבאור התורה, כי קבלה להם מרבותם, שר' חיים ן' עטר התכוין בבאורו לנקודת האמת של אחד מן ע' פנים שבתורה, ולכן כל דבריו קדושים כדברי האורים. הם לומדים בדחילו ורחימו חומש עם “אור החיים” בחבורה בכל יום ה' בערב ובלילי שבתות ורואים בזה תקון וקישוט לנפשם “כד עייל שבתא”. ומסורה בידם, כי ר' ישראל בעל שם טוב אמר, שבעל “אור החיים” הוא מרוח דוד של אצילות ובכל לילה שומע תורה מפי הקב“ה, והיה מיורדי המרכבה והגיע למדרגת רוח הקודש אמתי. והבעש”ט היה משתדל לעלות לירושלים, כדי לראותו ולהתקשר עמו בנפש ורוח, ואזי היתה באה הגאולה האמתית, וכבר היה נוסע דרך עיר סטמבול, אך נתעכב בדרך ולא איסתייעא מילתא (עיין קהל חסידים החדש סימן כ"ג).

בירושלים נמצא עד היום בית המדרש “אור החיים” והחסידים באים שמה ללמוד פירושו ביחוד ביום פטירתו – ט"ו תמוז. כמה אגדות סובבות בקרב ההמון מחיי הרב ורוממות קדושתו. בחצר שלמד בה עם תלמידיו היתה תאנה גדולה והנערים השובבים היו מטפסים עליה ללקוט פריה, ועל ידי זה נתבטלו התלמידים מלמודם, וגזר הרב שלא תוציא פירות, ותיבש התאנה ולא נתנה עוד פירותיה. עוד יש אגדה על דבר פריחת האותיות מתפיליו מתוך הסח הדעת: אחרי פטירתו מכרה אשתו את התפילין שלו בדמים יקרים מאד וצותה להקונה, כי יזהר בקדושתן ואל יסיח דעתו מהן בעודן עליו. פעם אחת הסיח דעתו ובדקן אחרי כן ומצא חלק בלא כתב כלל.

אגדות כמו אלו מראות עד היכן בעל “אור החיים” נעשה לאישיות עממית. הדמיון ההמוני הוא הסדן, שעליו נוצרו אגדות נפלאות מחייהם של גדולי העם וגבורי הרוח שלו. והספר “אור החיים” כלו הוא כעין אגדה, המשפיעה על האדם אצילות מיוחדת ומוציאה אותו מגסות העולם השפל וחייו החמריים. כל דרשן בעל לב מוצא בו סגולה של רעיונות מלאים אומץ וישע בשביל נפש היהודי, לרומם את רוחו ולהמתיק מרירות חייו.

_______________

מקום מיוחד בהיכל המחשבה של הדרשה העברית תופס המופלא בגדולי הספרדיים, החכם החסיד והמקובל רבי חיים יוסף דוד אזולאי (נולד בירושלים תפ“ז – מת בליוורנא י”א אדר תקס"ו). הוא התחנך בישיבות של גדולי החכמים בעיר הקדושה. עודו בנערותו נכרו בו כשרונות גדולים בלתי מצויים בהתפתחותו המהירה בידיעת התורה. כנראה מתשובותיו “חיים שאל” (ח“ב סימן ס”א, ס"ב), בהיותו בן ארבע עשרה שנה כבר הריץ אגרותיו לרבו הגדול ר' יונה נבון, בעל ספר “נחפה בכסף” על ד' טורים. כבן שבע עשרה חבר ספר “שער יוסף”, חדושים על מסכת הוריות וקלסוהו חכמים. כבן עשרים כבר יצאו לו מוניטין בספרו “העלם דבר”, השגות על גדולי המחברים, שנעלמו מהם כמה מקורות ראשונים וידיעות בסדר הזמנים, ולכן אנו מוצאים בספריהם ערבוב דברים בנוגע לתולדות החכמים, וזה הטעה אותם להקשות מסברות האחרונים על הראשונים ועל הרב מדברי תלמידו, וכדומה.

בשנת תקט“ו נשלח מגדולי ירושלים לחו”ל בשליחות של מצוה לשם חיזוק מוסדות הצדקה והחסד בארץ הקדושה וסבב במטרה זו כמה ארצות של פזורי ישראל. הוא הצליח הרבה במלוי תפקידו, מהיותו בעל השפעה גדולה באישיותו המוסרית ובדבורו הנאוה והתמים לפעול על הלבבות ולהאציל עליהם מרוחו. אבל הסיבוב של החכם חיד"א, במדה שהביא תקון לעניני החסד בארץ־ישראל, הביא תועלת גדולה לספרות ישראל. הוא בעצמו התעלה במדרגות החכמה מתוך הנסיון של הנסיעות, וביחד עמו נתעשרה חכמת ישראל בחבוריו הנעלים בתורת ישראל לכל מקצועותיה.

בדרך מסעיו התודע אל גדולי התורה והחכמה וגם חקר ודרש בספריות הגדולות למצוא בהן ספרים יקרי המציאות וכתבי יד בעלי חשיבות גדולה, וקלט מהם ידיעות, הנוגעות לכל מקצועות ספרות ישראל, לתולדות המחברים, מקומותיהם וזמניהם, ושלשלת היוחסין של הראשונים והאחרונים. וכל זה נתן לו חומר בשביל התגשמות כוח היצירה שלו במציאות.

חבוריו המפורסמים “ברכי יוסף” על ד' חלקי הש“ע ותשובותיו, מלבד חדושיו של המחבר עצמו, ספגו לתוכם שפע רב של חדושי תורה, שהוציא המחבר מתוך ספרים ומפי השמועות בשם רבני ספרד ואשכנז. ביחוד השפיע על ביאור כתבי הקודש בדרך דרוש. נדפסו ממנו “נחל קדומים” על התורה, “נחל אשכול” על חמש מגלות, “נחל שורק” על הפטרות, “חומת אנך” על הנביאים, שנדפסו עמו ז' חלקים (פיזא תקס"ד), “פירוש אזולאי” לספר חסידים, “ניצוצי אור” לספר הזוהר, “פתח עינים” לאגדות חז”ל, “חסדי אבות” על מסכת אבות. הפעולה הספרותית של החכם חיד“א הקיפה ממש כל מקצעות התורה: כתבי הקודש, הלכה, אגדה, מוסר, דרוש, ספרי חרדים, קבלה. בעיקר תופסים מקום בחבוריו הרבים (כחמשים במספר) דרושים בעניני מוסר ודעות, ששאב מפי ספרים וסופרים מתקופות שונות ומחוגים שונים. כל שיחה ושמועה, דרוש וחדוש בפסוק ובמאמר חז”ל, ששמע או קרא בספר או בכתב יד, הכניס לתוך ילקוטו הספרותי וזיכה בהם את הרבים על ידי חבוריו השונים. כמה דברי תורה של גדולי המקובלים, כמו האר“י הקדוש וגורי האר”י, שהיו בחינת “מעין חתום” בפני כל מבקש דעת, באו לידי גלוי בחבוריו של החיד“א. הוא התמיד שקידה נפלאה והשתדל בכל המאמצים, שהיו בידו, למצוא פתח לאותם דברי תורה ולחשוף שפוני טמוני הכתבים של רבי חיים ויטאל, תלמידו היחידי של האר”י, שהעלה תורת רבו על הגליון, וגם קלט כל שמועה מפי תלמידי תלמידיו, וכל דבר חפץ וחדוש הכניס לתוך אוצר חבוריו, לדוגמא, בחבורו הקטן בכמות “לב דוד”. המלא דברים יקרים בתוכחות מוסר והדרכה נאמנה להנהגת האדם, הוא מביא בשם האר“י דברי מוסר, משולבים בבאור המשנה (שבת פ"ד, ז') “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר”, באופן זה: העולם הזה ביחס לעולם הבא, כידוע, נמשל לערב שבת (“מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”). והזקנה, בערוב יומו של אדם הוא “ערב שבת עם חשכה”. וכיון שמגיעים ימי הזקנה “צריך אדם לומר בתוך ביתו” (רמז לאברי הגוף, כמו שכתוב בקהלת “עד שיזועו שומרי הבית”) “עשרתם” – כבר רדפתם למדי ושאפתם להשגת “העושר”, “ערבתם” – כבר הייתם עד כאן שקועים באהבת “הערב” ותענוגי הזמן, מכאן ואילך עת לעשות לה', חזרו בתשובה, “הדליקו את הנר” – האירו נר נשמה, לאור בחיים האמתיים. אופן דרושי ממין זה הוא מן המסוגלים ביותר בדברי מוסר ותוכחת חיים. בפירושו “פתח עינים” על “עין יעקב” אתה מוצא כמה דברים, המפיצים אור על אגדות חז”ל, וגם כאן יש הרבה באורים בשם האר“י. חשוב מאד באורו של החיד”א על מאמר חז"ל (סנהדרין צ“ז ע”ב) “אמר רב כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו” – “אם ישראל יכירו בגלות ויתאבלו על ירושלים ולא יעשו המצאות לעשות להם שם ולהדמות לגויים במלבושי שרים ולרעות בגנים וכו' וכו', וזה שאמר דיו לאבל ישראל, שיעמוד באבלו אבלות ירושלים וצער הגלות – ואז נזכה לגאולה”.

בעיקר הנציח את שמו של החכם חיד“א חבורו “שם הגדולים”. חבורו זה יש לו ערך מכריע בתוך כל חבוריו הרבים. בו עשה שם ושארית לחכמי הדורות והחיה זכרם לדורות ובזה הניח יסוד נאמן לתולדות הספר בישראל. כל המסתכל בעין חודרת בחבורו זה מרגיש רטט נפשי מיוחד לנוכח העבודה התמימה והזכה של המחבר, שעשה לשם שמים להרמת כבוד התורה וכבוד האומה. הוא הכיר בערכם הנעלה של חכמי ישראל וגדוליו, ומביא זכרם ביחס של הערצה מיוחדת ובהכנעה של יראת הכבוד לגבי הוד קדושת הספר העברי וסופריו. בספרותנו הלא יש הרבה “עקולי ופשורי” ואבני נגף בשביל המבקר: מחלוקת בין גדולי ישראל, אי זהירות של מחברים בנוגע לכבודם של חבריהם וגם לסמכותם של הראשונים וכדומה, אבל החיד”א בתמימותו ותוקף קדושתו עובר דרך צורי מכשול הללו ויוצא בשלום. כדאי לשים לב, איך הוא מלמד זכות על ר' יעקב עמדין בנוגע להיחס שלו בספרו “מטפחת ספרים” לקדמות הזוהר. בערך “היכל קודש” הוא מזהיר בהזהרה חמורה על זלזול הספרים והמחברים, שלא לבקר אותם אחרי מותם, ומביא הרבה חומר לחזק הנחה זו.

מן המבט השטחי נראה הספר “שם הגדולים” כעין רשימה של שמות וספרים שונים ולא יותר. אבל כמה חומר צפון בפסקאות הקצרות הללו. מתוך דפי הספר מתגלים לעינינו פלאי יצירה מיוחדת של הקלטת תוכן רחב מלא ענין בשטח צר של כתב. באותן הרשימות הקטנות אתה מוצא שורה שלמה של הערכות אישיות וספרותיות, אגדות, שיחות ושמועות, וגם דעות שונות, והדברים חותכים וישרים, כי חותם האמת הוטבע בהם ויוצאים מלב טהור, מלא אהבה וכבוד לתורה ותופשיה.

מאליו מובן, כי החיד“א, שהדרשה היתה מהות פעולתו ותוכן חייו, הן בחבוריו הן בתורתו שבעל פה, הקצה מקום חשוב בחבורו “שם הגדולים” לספרי דרוש ולדרשני הדורות, להקים להם שם עולם ולתאר דמותם במסגרת ההרצאה, המיוחדת לספר חשוב זה בסגנון קצר ורב ענין. ולא עוד אלא שמשתדל בכמה מקומות בספרו לברר עצם מהותה של הדרשה. למשל בערך “דרשות הר”ן” הוא מדבר על ערכה של הדרשה ומצבה בתקופות שונות ובארצות שונות. בערך “מדרש” הוא מביא רשימה של מדרשי אגדה, שנדפסו או שהוזכרו בספרים. ויש שאגב החומר הביוגרפי של הדרשן הוא מביא דרשה שלמה, שהוטבה בעיניו, כמו בערך “ר' יהודה אריה די מודינה” (עיי"ש).

משנת תקמ"א עד סוף ימיו ישב בליוורנא. במשך חמש ועשרים שנה הללו היה מתבודד בלמודיו, מתנהג בחסידות, בקדושה ובטהרה. לא קבל עליו עול רבנות ולא השתמש בתגא. כל חייו היו נתונים להרחבת ידיעות התורה בדרשותיו ובחבוריו, להפצת אור על ספרים יקרי המציאות ולהוצאת כתבי יד חשובים מגניזות שונות.

חבורי החיד"א המה צנורות טהורים, הממשיכים מעינות חכמה ממקורות קדושים, לרוות צמאון הנפש לתורת אל חי. ביחוד נערץ שמו כבעל “שם הגדולים”. בו נצררה נשמתו, שהיתה תמיד חופפת בעולם האצילות של ספרים וסופרים, ובסביבה קדושה זו מצאה נפשו הטהורה אחיזת נצח.

ספר חשוב זה, שהוא בעצם לכסיקון ספרותי, מאיר נתיבות התורה לפני כל מבקש תורה, הריהו גם מקור של השראה רוחנית על נפש כל הוגה בו. מתוך הספר נושב רוח טהרה של “אויר נשמות” ודעת עליון של יוצרי הספרות המקורית של עם ישראל, ובין שורותיו נוצצים כוכבי זוהר של אמירה תמה על קדושת הספר ועל טהרת החיים של יחידי סגולה בעם הספר.


 

ספר שני    🔗


פרק תשעה ועשרים    🔗

הדרשה אצל החכמים “הספרדיים” ואצל החכמים “האשכנזים”. – למוד התורה באשכנז ובפולין. – תעודת הרב “האשכנזי”. – הדרשה בפלפול הלכה. – ר' אליעזר אשכנזי בעל "מעשי ה' ", ר' יהודה ליווא (מהר"ל מפראג), ר' שלמה אפרים לונטשיץ בעל “כלי יקר”, ר' שפטל הורוויץ בעל “ווי העמודים”.


הדרשה העברית אצל היהודים הספרדיים, הסתגלה, כמבואר בפרקים הקודמים, במדה ידועה לתנאי הסביבה, שבהם היו נמצאים בספרד (עיין פרק י“ח, מהקדמת “עקדת יצחק” לר”י עראמה), ובהתאם אל התפתחותם הרוחנית התפתחה אצלם גם הדרשה בטעם המקובל בין חכמי הלשון ואמני הדבור היפה. כי על כן היו הדרשנים של הקהלות ה“ספרדיות” במדינות שונות נושאים מדברותיהם בשפה ברורה ומכלכלים דבריהם לפי משפטי ההגיון ביפי המליצה וצחות־הלשון.

חכמי ישראל “הספרדיים”, שהעמיקו חקר בעקרי היהדות ובבאור כתבי הקודש, פלסו נתיב לדרשה העברית, וידיעתם בלשונות, בדרכי הסגנון וההרצאה השפיעה על יפי הסדר והמבנה של הדרשה, ולכן, כאמור, הגיעה אצלם הדרשה לידי התפתחות. בתנאים אחרים לגמרי היתה נתונה הדרשה אצל חכמי ישראל ה“אשכנזיים”.

למוד התורה אצל הרבנים ה“אשכנזיים” וביחוד במדינות פולין, התרכז בעיקרו בספרות התלמוד ופסקי הלכות, ותכליתו לא היתה להמציא מקצועות חדשים באותה הספרות או לשנות פניה באיזו מדה שהיא בתוכן או בצורה, אלא לפרש ולבאר, לתקן ולהגיה ולהעמיד את הענינים על בירורם בהתאם למסקנות התלמוד והמבארים הראשונים בעלי התוספות, כי “מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים או מן האחרונים, אלא מי שיכשרו דבריו להיותם מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי ותוספת במקום שאין הכרע בתלמוד” (הרש“ל בהקדמתו לספרו “ים של שלמה” על מסכת ב”ק) ועל החכמים “לתור בחכמה ולחקור אחר שורש הענין”, כי “גם הפוסקים האחרונים טעו בכמה מקומות מן התלמוד כאחד מן התלמידים הטועים בעיון הלכה” (שם). ומתוך השקפה זו, שהיתה רווחת בבית מדרשם של חכמי פולין, כי תורת הפוסקים אינה תורה חתומה, נוצרה אצלם ספרות גדולה של באורים ופירושים, שאלות ותשובות בסברה עמוקה ופלפול עצום, ליישב סתירות ולחלק חילוקים בסוגיות הש“ס והפוסקים, ועל יסוד זה היה נשען עסק התורה בישיבות של חכמי ישראל ה”אשכנזיים".

ומהיות מקצוע ההלכה שבתורה מקצוע רחב ועמוק עד מאד, מיוחד באופן למודו ודרכי ההבנה והחידוד בפלפול וסברה לתלמידים, שנעשה בישיבה של תורה כחטיבה בפני עצמה, שהיתה שואבת אורה מתוכה ולא היתה זקוקה להשפעה מן החוץ ול“יפיפותו של יפת”, ובאשר החלק החשוב הזה שבתורה העסיק את מוחות הלומדים ומשך את לבם ביותר, נחלשה אצלם על ידי כך הנטיה לשאר המקצועות שבתורת ישראל, וביחוד ירד אצלם מצבה של חכמת הדרשנות, הזקוקה במדה ידועה לידיעת השפה והסגנון המסודר, דבר שלא הצטיינו בו רוב החכמים ה“אשכנזיים”, כמו שלא הצטיינו בכלל בידיעות החכמות החיצוניות, מהיותם גדורים בסביבתם הרוחנית ונבדלים מן העמים אשר בתוכם ישבו לא רק במנהגי חייהם, אלא גם בספרותם המיוחדת, שבאהבתה שגו כל הימים.

ואמנם עובדה היא, כי אצל יהודי פולין, ביהם, אוסטריה ואשכנז לא תפסה הדרשה אותו המקום החשוב, שנתבצר לה אצל היהודים ה“ספרדיים”. בימת ההטפה פינתה אצלם מקום לקתדרה של למוּד חכמת התלמוד, להסבירה ולהעמיקה על פי אותן המדות המיוחדות, שהתורה נדרשת בהן, ועל פי הפלפול החריף, שהיה מקובל ביחוד בבית מדרשם של החכמים האשכנזיים. במקום דרשת האגדה, המושכת לבו של אדם, באה הדרשה של פלפול הלכה, המעסקת מוחם של הלמדנים. ולאו דוקא תלמידי חכמים ומורי העם היו עסוקים בדרשה זו, אלא גם חניכי הישיבות “בחורי חמד” היו דורשים לפרקים ידועים פלפולים וחילוקים לפני קהל של שומעים. בבתי אולפנא בפולין כמעט שלא היה כל הבדל של גיל. זקנים עם נערים היו מעמיקים ביחד בפלפול וחילוקים, והכל לפי כוח התפיסה של הנער. ולא עוד אלא שאפילו המקובלים בפולין היו משפיעים על תלמידיהם הפעוטים מתורת הקבלה. והיו מקרים, כי הקטנים היו דורשים ב“חכמת האמת” לפני הגדולים. למשל בספר “מגלה עמוקות” להגאון המקובל ר' נתן נטע שפירא אבד“ק קראקא (נולד בהורודנא שמ“ה – מת בקראקא שצ”ד), בפרשת “בא” יש דרשה חריפה בקבלה וצרופי אותיות של בנו ר' שלמה, ואומר המחבר “דרשה זו דרש בני היניק, השם יגדלהו לתורה ולמעשים טובים, שלמה שיחי' בחצר קאסווא שנת שפ”ג כשהיינו שם מפני אף ה‘… והוא היה אז כבן שבע שנים, יהי רצון שיגדל ויחזק בתורת ה’ ויבלה שנותיו בנעימים”.

שיטת למוד זו נתפשטה בישיבות וכבשה את דעתם של לומדי תורה למקטון ועד גדול. ילד ישראל שהגיע לעונת “בר־מצוה” כבר הוא דורש דרשה על דרך החדוּד הפלפולי. חתן ביום חופתו דורש דרשה חריפה, ודרשה זו היתה למנהג קבוע בישראל שהטביע חותמו בחיי העם ונימוסיו. הדורונות שמגישים הקרואים לחתן ביום שמחתו, נקראים בשם “דרשה געשאנק” (מתנה בעד הדרשה), והרמ“א פוסק, שצריך לברך שבע ברכות בסעודה ג' מפני שרגילין לדרוש והדרשה היא כפנים חדשות (אבן העזר ס"ב ח'). אבל הדרשות הללו לא תמיד היו מעין המאורע, כגון לבאר ערכה של מצות תפלין מצדה המוסרי והרוחני, ‏ או לברר המושגים של אהבת המשפחה וקדושת הזווג מתוך השקפת תורת היהדות, אלא היו דרשות של “פלפולי דאורייתא”, לבאר סוגיות חמורות בש”ס ופוסקים, כי רק לתוכן כזה היו נותנים ערך חשוב, ורק מתוך דבר הלכה היו המסובים נהנים הנאה רוחנית “בסעודת מצוה”. ומטבע הדברים, כי דרשת האגדה נפחת ערכה מפני דרשת ההלכה, שהיתה שולטת בישיבה, בבית־המדרש וגם בבית־הכנסת, כי גם ההמון רחש לה כבוד, מהיותו מושפע מכבוד התורה, שהיה גדול מאד במרכזי התורה של מדינות פולין.

עקב המצב הזה היתה תעודת הרבנים האשכנזים שונה מזו של הספרדיים. בקהלות הספרדיות היתה המשרה של רב ודרשן אחת ומאוחדת באישיות אחת, ומושג רב ודרשן היה אחד בלי כל הפרש ביניהם כלל. כל רב, מלבד תעודתו בתור מורה איסור והיתר, היה גם מורה לעמו דרך החיים באופן ישר – הוא הטיף מעל בימת בית־הכנסת מוסר היהדות ותורת המדות, ובכח כשרונו הדרשני השפיע על עדתו השפעה רוחנית, וזה תפס מקום עיקרי בתפקידו. אבל הרב האשכנזי כל תעודתו היתה כלולה בחכמת התורה. משמעו של רב הוא גדול או גאון בתורת ההלכה, וזה היה העיקר והשאר טפל לו ובטל לגביה; ולא עוד אלא שבקהלות החשובות היה הרב פטור מלהשיב על שאלות איסור והיתר ולפשר דברי ריבות של אנשי עדתו. לתכלית זו היה ממונה מורה הוראה ובי“ד מיוחד, והרב האב”ד כמעט שלא היה בא במגע ומשא באופן ישר עם ההמון. הוא היה “שר התורה”, “מרא דשמעתתא”, משיב תשובות לשואליו בהלכה, ראש בהנהגת הקהלה ולפעמים גם מרביץ תורה בישיבה, ועסק הדרשנות היה נחשב בעיניו למילתא זוטרתא, לעומת התעודה הגדולה, שהיה מטיל עליו השם “רב בישראל”, ולכן לא היתה לו הכנה מדעית ולא הזמנה נפשית לתעודת דרשן עממי. וגדולי הרבנים היו מתיחסים בבקורת אל הדרשנים, שהיו מטפלים בבאור הכתובים בדרך הדרוש לפי רוחם. למשל מהר"מ מינץ, בדברו על המנהג, כי המוהל מתפלל לפני התיבה ביום המילה (רמ“א, יו”ד רס“ה, סעיף י”א) על סמך הפסוק “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”, הוא אומר: “הא ליתא ולא נמצא דרשה זו בשום דוכתא רק הקטפים והדרשנים אומרים זה” (מובא בש"ך שם). הריהו מפחית ערכם של הדרשנים בצורה חריפה, כי מחא אותם בחדא מחתא עם “הקטפים”, שהוא שם כינוּי לבדחנים (קאטאוועס־טרייבער).

ובפעולות הרבנים של אותן הקהלות כמעט שנפקד מקומה של הדרשה, כתעודה תדירית של רב בישראל, והיו דורשים רק שתי פעמים בשנה, ב“שבת הגדול” וב“שבת שובה”, והדרשות הללו גם הן היו מוקדשות בעיקר למשא ומתן של הלכה ומעט היה בהן מן החומר הדרושי במובן דברי מוסר, מתאימים לימים הללו, או בירור ערכו של החג מהמבט הלאומי, הרוחני וכדומה. ועל הצד השלילי שבתופעה זו אנו מוצאים דברי בקורת בספרות הרבנית המאוחרת, כמו בספר “בן פורת יוסף” להרב ר' יעקב יוסף מפולנאה (תלמיד הבעש"ט, רב בשרגרוד, נימירוב ורשקוב), שנאמר בו: “נתפשט הטבע ברבנים, שתחת לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה להורות את העם, איך יתקדש לעבודתו יתברך, הם דורשים פירושים וחריפות להראות לעם חריפותם ובקיאותם” (פ' ויחי). ובספר “מטה אפרים” להרב ר' אפרים זלמן מרגלית מתיחס הרב המחבר ברוח בקורת למנהג זה; אמנם גם הוא נותן לו תוקף, כי “גדולי הדור וחסידי עולם מדור דור נהגו לדרוש (ב“שבת שובה”) בסלסול ופלפול במשא ומתן של הלכה”, אך ביחד עם זה הוא דורש, כי ההלכה תהיה “מעניני יום הכפורים ותשובה ולא יקבע הדרוש בסדר נשים נזיקין או אפילו בסדר קדשים אם אינו ענין שהתלמידים רגילים ובקיאים בו, אלא ידרוש בענינים, שיש להם ידיעה בתחלה בגופי הלכות, וזה גורם שיתנו לב להבין ולהשכיל”. ואחר זה הוא מוצא לנחוץ להזכיר, כי מנהג חכמים, כאשר כלו לדבר במשא ומתן של הלכה היו דורשים מקרא והגדה ויגלו אזנם למוסר והתעוררות תשובה (עיי“ש סימן תר”ב סעיף מ"א).

מזה נראה עד היכן הגיעה שלילת ערכה של הדרשנות אצל הרבנים האשכנזיים, עד כי גם הדרשה ב“שבת שובה” היתה מכוונת ביותר כלפי התלמידים, ‏“שיתנו לב להבין ולהשכיל” בפלפול ההלכה של הרב הדרשן. כי עיקר תעודתם של הרבנים היה להגדיל תורה ולהאדירה ו“להעמיד תלמידים הרבה”. ומפני התעודה הזאת והתוצאות הישרות הכרוכות בעקבה נפל אצלם ערכה של הדרשנות ויצאה כמעט מתוך חוג פעולותיהם לגמרי.

מובן מאליו, כי העובדה, שהדרשנות נדחתה ממדרגתה אצל הרבנים האשכנזיים בתור תעודה רוחנית בפעולותיהם. לא יכלה לעכב בעד כשרון הדרשנות, שיתפתח אצל יחידים.

ובפועל אנו מוצאים בין גאוני ישראל, מנהיגי היהדות בפולין ואשכנז, יחידי סגולה, שעסקו וגדלו גם בשאר מקצועות התורה מלבד הלכה, והמה ידועים לשם כחכמים גם במדעים הכלליים. עמוד ההלכה רבי משה איסרליש (הרמ“א ר”פ – של"ב), תלמידו רבי מרדכי יפה (ר“צ – שע”ב) בעל “הלבושים”, רבי יום טוב ליפמן הליר (של“ט–תי”ד) בעל “תוספות יום טוב”, כבשו בכוח גאוניותם עמדות חשובות גם במדרש אגדה, בתורת המוסר ובמחקר אמונות ודעות. וזה בודאי הראה השפעה של שכלול על ספריהם, שמפיהם אנו חיים.

ביחוד הצטיינו במקצוע הדרוש ומחקר־היהדות גאוני התורה רבי אליעזר אשכנזי, רבי יהודה ליווא בר' בצלאל המהר"ל מפראג, ורבי שלמה אפרים איש לונטשיץ.

רבי אליעזר בר' אליהו הרופא אשכנזי (רע“ג – שמ”ו) היה גאון בתורה ושלם במדעים. הוא היחיד בין רבני ארצות הקדם, שנתקבל לרב אב“ד בקהלות גדולות בפולין. הוא נולד במצרים ובן כ”ו שנה עלה לראש קהלות מצרים ושרת בתור רב משנת רצ“ט עד שכ”א. אז יצא לעיר פאמאגוסטא וישב שם כעשר שנים. אחר כך העתיק מקומו לוויניציא ונתקבל לרב בקרמונה (איטליה). בשנת של“ח נקרא לארץ פולין ושרת בתורת אב”ד ור“מ בפוזנא, בקראקא ובגנזין. הגאון ר' יעקב יהושע בעל “פני יהושע” בהסכמתו על הספר “יוסף לקח” לר”א אשכנזי על מגלת אסתר (דפוס אופיבך) מעיד על מחברו, שהיה “חכם בכל החכמות וכמעט היה יחיד בדורו וכל גאוני הדור היו מריצים אליו שו”ת וכתב כמה ספרים ולא זכינו לאורם“. היש”ר מקנדיא מהלל אותו כחכם הכולל. הוא השיג אלף השגות על “בית יוסף” וגם חבר פירוש על הרמב“ן, כדרך הרא”מ על רש"י (“נובלות חכמה” דף מ"ו).

חבורו "מעשי ה' " (נדפס בוויניציה שמ"ג) יצאו לו מוניטין בספרות ישראל. הוא משתייך אל סוג הספרות של מחקר היהדות בדרך דרש. בספרו זה הוא מופיע כדרשן זך הרעיון, בעל לשון מדברת גדולות, סולל לעצמו דרך מיוחדת בחקר היהדות ובאור הכתובים. כשהוא מגיע במחקריו אל נקודת מגע עם גדולי החוקרים ופרשני התורה המפורסמים ומוצא בדבריהם סתירה לדעותיו, הוא מראה תקיפות יתרה ואינו מוותר על דעתו מחמת יתרון פרסומם של מתנגדיו. בהקדמתו הוא אומר בפירוש: “אשר מצאתי בקצת פירושים חדשים מקרוב באו והמה בעיני דעות בלתי נכונות אל תורתנו, הנה אז לא אביט אל צור חוצבו, ואם גדלו בשמות על אדמה אימתם אל תבעתני… חלקי אמרה נפשי לבלתי השגיח רק על הדברים מה שהם, לא על אומרם, יהיה האומר מי שיהיה, הטוב נקבל והרע לא נקבל, ועוד בשגם יגדל האיש מאד, לא יאות, שיהיה הוא תפארת לדבריו, רק הדברים צריכים שיהיו תפארת לו”.

תכנית הספר, לפי הנושא שלו, היא חדשה בספרות הדרוש והמחקר. העיקר אצל המחבר הוא באור הספורים שבתורה. ולזה מכוון שמו של הספר – "מעשי ה' ", כלומר ספורי המעשים והמאורעות, הכלולים בתורת ה'. הספר מתחלק לארבעה חלקים: מעשי בראשית – מבריאת העולם עד אברהם אבינו; מעשי אבות – מן אברהם אבינו עד פטירת יעקב אבינו; מעשי מצרים – מפטירת יעקב אבינו עד שירת הים ובתוך זה באור הגדה של פסח; מעשי תורה – מן מתן תורה עד פטירת משה רבנו.

הספר הוא אוצר גדול של חקירות הגיוניות ומחוכמות, שיש להן ערך עיוני ודרוּשי גם יחד. בעקב עניני מחקר באמונות ודעות, הנוגעות לספורי התורה, הולכים ומתבארים כמה פרקים שלמים בכתבי הקודש ומאמרי חז“ל, שבהם מוצא המחבר סמוכים לדעותיו. אפילו לסידורו של הספר (מעשי בראשית, מעשי אבות וכו') הוא מוצא לו יסוד בספר תהלים קי”א: הללויה אודה ה' וגו' גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם וגו‘, והוא הולך ומבאר את כל המזמור בהקדמת הספר, בדרושיו של ר"א אשכנזי אתה מוצא כמה ענינים, המראים על המחשבה העמוקה של המחבר ודקות ההרגשה שלו בתפיסת המושגים של ספורי התורה והרצאתם. לדוגמא, הוא מעורר חקירה, למה נבואת אברהם אבינו באה בלי כל הקדמה והכשרה ראוּיה, ופתאם – "ויאמר ה’ אל אברם", כדבר איש אל רעהו, הרגיל אצלו, בעוד שההתגלות האלהית אל משה רבנו קדמו לה ספורים על חיי משה, גידולו והתנהגותו, וספור מיוחד בדבר הפלא הגדול של הסנה בוער באש ואיננו אוּכל, ורק אחרי שסר משה לראות “את המראה הגדול” – רק אז “ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה”. ומבאר הדרשן ענין זה במאמרו של ר' יצחק (ב“ר פ' ל”ט) “ויאמר ה' אל אברם – משל לאחד העובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר אני בעל הבירה, כן לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר, שהעולם בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם”.

המחבר מסביר, שר' יצחק בא במאמרו זה לפתור את השאלה הנזכרת בענין נבואת אברהם, ומבאר שבאמת היתה הכשרה גדולה להתגלות אלהית מצד אברהם עצמו. הוא היה שוקד בחקירות אלהיות ו“הולך ממקום למקום”, כלומר הוא היה משוטט במחשבתו מאמונה לאמונה, להכיר כל האמונות, שנתפשטו בעולם, מן האמונות התפלות בחמרים שפלים עד האמונות בצבא השמים ושרי מעלה, השמש והכוכבים, והיה מכזיבן אחת אחת, אך מכיון שהגיע בחקירתו אל המאורות העליונים – מתוכם הציץ הבורא, זאת אומרת הוא הבין את הבורא מתוך פעולותיו, שהכין מאורות להאיר על הארץ. וזה שראה בירה דולקת והבין, שיש לה מנהיג. ומתוך חקירה זו הוא עובר לביאור הכתובים בשיר השירים: “על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, אקומה נא ואסובבה בעיר וגו' מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם” וגו', ואומר, כי “מצאוני השומרים הסובבים בעיר” מוסב על המאורות, ההולכים מסביב לארץ, שמתוכם הגיע אברהם לאמתת מציאות הבורא.

דרוש שלם (מעשי בראשית ט') הוא מקדיש לענין “סעודת לויתן” (ב“ב ע”ה), ומביא דברי הרמב“ם הלכות תשובה, שהחכמים כינו לטובה הרוחנית, המזומנת לצדיקים בשם “סעודה”, והראב”ד משיג עליו ואומר “אם זו היא הסעודה, אין כאן כוס של ברכה, וטובה היתה לו השתיקה”. הר“א אשכנזי מצדיק את הראב”ד ואומר: אם חז“ל הסתירו את הדבר בשם “סעודה”, גם הרמב”ם אינו צריך להיות מגלה סוד. אבל מכיון שכבר נתגלה הויכוח, הוא מסכים בעיקר הדבר לדעת הרמב“ם, והשם “סעודה” לפי דעתו הולם לשובע נפשי וקורת רוח של הצדיקים בהשגת הידיעות ובשכר הצפון להם, וגם “כוס של ברכה”, שדוד נוטל ומברך אחר “הסעודה” (פסחים קי"ט), גם כן מתאים לרעיון זה. והמחבר מתבל את רעיונו בהמצאות של דרושים וחקירות בפסוקים ומאמרי חז”ל, עד שיוצא דרוש גדול בנושא חשוב זה.

אמנם גדול ערכו של הר“א אשכנזי, כדרשן וחוקר. את ספרו ,מעשי ה' " הולמים דברי איוב (כ"ח ג'): “לכל תכלית הוא חוקר”. במחקריו הוא מראה עצמאות ותקיפות־דעת יתרה, עד כי בנקודות ידועות העלה על עצמו בקורת מצד פרשני התורה. למשל, החכם האיטלקי ר' משה חפץ (הערכה עליו – לעיל, פרק כ"ז), בספרו “מלאכת מחשבת” (פ' וילך), מבקר אותו קשה על מחקרו בשאלת ידיעת ה' ובחירת האדם (מעשי אבות, כ"א). אבל גם הוא מודה, ש”רוב דבריו הם אמת וצדק בתכלית האמונה", ומתיחס אל הספר "מעשי ה' " בהערצה ומביא אותו כמה פעמים בספרו לשם ביסוס דעותיו.

קריאה ראויה בספר “מעשי ה' " אמנם מביאה את האדם לידי התפלאות בפני רוממות המחשבה, ההגיון, החריפות, הבקיאות וידיעות החכמות, הממלאים פרקי הספר. אתה מוצא בספר חשוב זה כל הסממנים, המשפרים מהותו של ספר דרושי־מחקרי: מדרשי הכתובים ומאמרי חז”ל, חקירות הגיוניות, דברי חכמה, ידיעות טבעיות, גימטריאות, סוד, רמז וגם באורים על דרך הקבלה, ואפילו “הדרן”, המחבר סוף התורה עם ראשיתה, יש בו. אבל עם כל השפע של חומר משובח זה, מורגש בו ההעדר של הסיכוּם המוסרי, היוצא מן כל אותם הדרושים והחקירות, אין בו לחלוחית של אגדה והטפה רכה, המסוגלת לעורר בלב היהודי גאון לאומי ותקות הגאולה (הדברים אמורים במהדורת הספר, שנדפסה בוורשה בשנת תרמ"ה, ויש רגלים לדבר, שחלו בה ידי הצנזורה הרוסית, שהשתוללה ביותר בתקופה ההיא).

וזוהי עובדה, שהספר לא נתפשט בין הדרשנים, אף על פי שיש בו חומר הגון בשביל הדרשה העממית. הוא ידוע רק לחכמים וליחידי סגולה בין יודעי ספר ואינו מפורסם בין העם, מפני שאינו מדבר אל לב העם, כי אם אל המוח. ובעלי המוח אמנם יודעים להעריך אותו, וכבר אמר היש“ר מקנדיא (נובלות חכמה דף מ"ו) ש”הוא מן הספרים, הראוּיים להיות נקראים מתחילתם ועד סופם".

______________

לעומת זה ספריהם של המהר“ל מפראג ורש”א לונטשיץ, בעל “כלי יקר”, כוללים חומר עשיר של דרשות וחקירות, שבהן משתקפות “פנים מסבירות” של אגדה בגווניה השונים, ובשביל זה נעשו לקנין הרבים, והשפעתם גדולה לשכלול המחשבה של הדרשה העברית.

המופלא שבגאוני ישראל רבי יהודה ליווא ב“ר בצלאל, המהר”ל מפראג (נולד בערך רע“ה – נפטר ח”י אלול שס"ט), כרוב חסידותו וצדקתו היה מרביץ תורה ברבים בתור ריש מתיבתא ואב“ד בקהלת פראג, והיה דורש לפרקים באגדה ותוכחת מוסר. ספריו “גור אריה” על רש”י, “דרך חיים” על מסכת אבות, "גבורת ה' " על הגדה של פסח ויציאת מצרים, “נצח ישראל” על הגאולה העתידה ועל נצחיות ישראל, “נר מצוה” על נר חנוכה וד' מלכיות, “אור חדש” על מדרש מגילת אסתר, “נתיבות עולם” במוסר ומדות, “תפארת ישראל” במעלות התורה ועוד ספרים במקצועות שונים שבתורה – נודעים לשם בספרות הרבנית. ביחוד יש ערך גדול לספרו “באר הגולה”, המבאר בטוב טעם ודעת הרבה מאמרי אגדה ויסודי הלכה שבתלמוד, המשמשים מטרה לחצי המשטינים והמלעיגים על דברי חכמים, בעלי תורה שבעל פה.

בתוך מסכת מחקריו העמוקים מרוקמים דרושים יקרים, מלאים גנזי זוהר של רזי תורה וחכמת הקבלה, מפיקים בהירות יתרה והסברה מאירה לכמה שאלות בכל שטחי המחשבה של עקרי תורה ודת בישראל. ולא רק שאלת היהדות בפני עצמה, ששרשה בעולם האצילות, היא הנושא של דרושיו, – דבריו מקיפים את חייו הרוחניים של היהודי, מהותה של האומה הישראלית, תכונת נפשה ועתידותיה בתורת עם סגולה. ובתוך העיונים הנעלים, שהם כבשונה של האמונה הטהורה ועיקריה המושכלים, אתה מוצא דברים טובים ונחומים לנפש היהודי, הכבוש בגולה, ודברי מוסר ישרים ותמימים.

למשל, את מאמרם (ב"ר לך) “ידוע תדע – ידוע שאני מפזרם, תדע שאני מקבצם, ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני פורקם, ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם” – הוא מסביר ברוח זה: הבורא יתברך סדר את עם ישראל במקום הראוי לו – הוא ארץ ישראל, והגלות היא יציאה מן הסדר, ומה שבלתי טבעי – בהכרח שיחזור למקומו הטבעי. הפזור של אומה מאוחדת בקניניה הנצחיים גם הוא אינו דבר טבעי, והחלקים הנפזרים סופם להתאחד שוב במקום אחד. והיות בני ישראל משועבדים לממשלת זרים, זהו בודאי שנוּי סדר העולם וסוף סוף יקבל הסדר את תיקונו וישראל יהיה עם בן־חורין בארצו (“נצח ישראל” פרק א').

הוא מדבר בגנות המחלוקת ובשבח השלום בסגנון זה: עצם הגלות הוא הפזור, וכשבני ישראל מחולקים, הם מוסיפים על עצמם גלות על גלות, וכשהם עם אחד, זוהי בפני עצמה יציאה מן הגלות, וכבר אמרו חכמים “כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות” (ברכות ח' ע"א), שהרי בשלשה דברים הללו צפון הכח המאחד פזורי ישראל לעם אחד (שם, פרק כ"ה).

על הפסוק “ויגדל משה ויצא אל אחיו” – הוא אומר, שזוהי גדולתו של משה, שהיה יוצא אל אחיו לראות בסבלותם, שאילו לא היתה בו נפש גדולה לא היה מקפיד על שעבוד אחיו, כי מי שיש בו מן השפלות אינו מרגיש בגורל זולתו. ההשתתפות בצער אחים זוהי ממעלת הנפש ("גבורות ה' “, י”ח).

ברוח זה הוא מבאר את מאמרו של ר' יוחנן (מגילה ל"א) “בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענותנותו“. אותה מדת הענוה עצמה היא היא גדולתו של הקב”ה ותכלית גבורתו. רוממותו אינה נכרת, כשנמצא כבודו בין העליונים, אלא כשהוא מצורף אל השפלים – “עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה” (דברים י, י"ח), והוא הולך ומבאר נושא חשוב זה דרך עיונים דקי השגה בבהירות שלמה. (שם פרק ס"ז).

העיקר אצל דרשת המהר“ל הוא לא הוצאת הכתובים והמאמרים בהוראתם המקובלת, אלא ההבלטה של הרעיון הקוטבי והנקודה המרכזית של המחשבה, הצפונה בהם, לפי הבנתו העמוקה ותפיסת־עולם שלו באמונות ודעות. ביחוד נכר הגיונו הבריא והישר בדרוש – בספרו “באר הגולה”, רק לבאורי אגדות חז”ל. בפשטות גמורה הוא מסיר את מסוה החידה מעל פני האגדות ולאור הקדמותיו ובאורו הולך הרעיון התיכון שבהן ומתבהר למישרים בלי מתיחות מלאכותית כל שהיא.

ב“באר הגולה” יש הרבה רעיונות חשובים על מהותו של הדרש בכלל, שהם פרי חכמה יתרה, כוח־שיפוט מעמיק וכשרון של הסברה ישרה. לדוגמא – בסוף הבאר השלישי, המדבר על האגדות, שסרו לכאורה מדקדוק הכתובים – החכמים אינם מתחשבים עם דקדוק הלשון, הוא אומר: זה נקרא מדרש חכמים והפשט נשאר קיים ועומד, שכן אמרו “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, הרי החכמים עצמם גילו, שאין לעקור הפשט כלל, והדרש, שדרשו בו הוא עומק הכתוב – למה הדבר דומה לאילן, ששרשו בארץ והוא מוציא נטיעות שונות, ענפים, פירות, עלים, והכל יוצא משורש אחד, וכן שורש הכתוב מתפשט לכמה דברים, המסתעפים ומשתרגים ממנו לכל צד, ואמרו “מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים”; וכשם שבאילן יש שענפיו קרובים לשרשו או רחוקים משרשו, כן בדרש. ואלה החושבים, שהדרש נבדל בפני עצמו, אינם אלא טועים, כי היורד לתוך עומק דברי חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט ומתחייבים ממנו, יש קרובים ויש רחוקים, אבל השורש אחד. וגם זה צריך לדעת, שכל מה שדרשו חכמים מן הכתוב הוא אמת בפני עצמו, ובדרך המדרש הוא נרמז בכתוב.

חשיבות מיוחדת נודעת מאת מהר“ל לדרשה, שיש עמה תוכחה ודברי מוסר, ומקדיש לבאור מהותה של התוכחה “נתיב” שלם בספרו “נתיבות אור”. הוא מונה כמה כללים ומדות בתוכחה ומפליג בזכותו של המוכיח לשם שמים, שהוא “מתלבש במדת השם יתברך”. ובאמת דרשותיו של המהר”ל עצמו מסמלות את התוכחה בעצם הטוהר והזיכוך.

דרשותיו שבעל פה היו מצטיינות בצד המעשי שבהן, כי נגע הדרשן בכמה שאלות החיים הרוחניים של בני עמו בכלל ושל בני קהלתו בפרט, והביע את דעתו בדברים ברורים וישרים בלי כל משוא פנים למי שהוא. למשל, בדרשתו שדרש בבית־הכנסת החדש בפראג ב“שבת שובה” שנת שנ“ד הוא מדבר דברים קשים נגד האנשים, שאינם נזהרים בלשונם ומוציאים לעז על רעיהם בשם “נאדליר”, שהוא שם של גנאי מחשש ממזרות (עיין יש“ש, פרק ח' נ”ד), ומתאר את החטא של מוציא שם רע, ואומר: “ודבר זה נעשה פה ק”ק פראג בשבת שובה דש”ם לפ“ק, שהחרמנו חרם גדול ונורא מאד בעשרה ספרי תורה ועל ידי חכמי עיר פראג, שכל אחד ספר תורה בידו, שלא יוציא שום אדם לעז על המתים ושלא להזכיר שום פגם “נאדליר” על שום אחד מישראל, וראוי להיות נזהרים בחרם הראשונים נוסף על החרם הזה שנעשה ברבים (“דרושים נאים” וורשא ט' ע"ב). בדרשתו “על התורה ועל המצוות” הוא קורא תגר על הפלפול2, שהנהיגו בזמנו בסדר הלמוד לנערים ולגדולים, ועזבו דרך הלמוד הישר, שנהגו הראשונים בסברא וגירסא וחזרה על הלמוד, ואומר, כי הקלקול הזה “יגרום סלוק תורה לגמרי”, והולך ומדבר על זה באריכות יתירה וקורא: “אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל, וכי אין לנו תורה תמימה ארוכה מארץ מדה, שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה, וכל איש אשר רוח תורה בו ראוי לו לשאת קינה ונהי על דבר זה בפרט ומאנה הנחם נפשי על זה וכיוצא בזה”. ביחוד הוא מתמרמר ומצטער בדרשתו זאת על ההפסד, שמביאה שיטת הפלפול לחינוך הבנים ולמוד התורה לתינוקות של בית רבן, ומוכיח, כי בימיו התלמידים נשארים ערומים ממקרא ותלמוד מחמת בלבול הלמוד החדש, וקורא מנהמת רוחו: “אליכם אישים אקרא ולפני כל אשר תורת אלקינו בלבבו וחס על כבוד השם יתברך ותורתו אשתטח ואקוד אפים ארצה, תעמדו נא בפרצה זאת והושיעונו, כי באנו עד נפש, טבענו ביון מצולה, באנו במעמקי מים ואין מעמד ושבולת שטפתנו, כי בארצות האלה פנה הוד התורה, זיווה והדרה ואין עוד אור בשמים, כי חשך העולם מן התורה ובטל אור יקרות, אוי לנפשנו כי גמלנו רעה, ומה נעשה ליום פקודה בבואנו לתת דין וחשבון לפני דורש ומבקש עלבונה של תורה, שאנו מניחין ועוזבין תורת אמת והולכים דרכים עקלקלות, דרכים אשר לא גבלו ראשונים גם האחרונים” (דרוש על התורה ועל המצוות, וורשא י"ט, א'). בספרו “באר הגולה” הוא מקדיש כמה דפים לספרו של ר' עזריה מן האדומים “מאור עינים”, שנדפס בימיו, ומבקר אותו בקורת עזה וחריפה מאד וסותר את דבריו. הוא מביע צערו על “כי לא נמצא בדורו איש שימחה להנתן דברים כמו אלה בדפוס ויהיה דבר זה סבה ח”ו להרים יד בתורה” (באר הגולה, זיטומיר תר"ך, 105–113).

יש עוד להביא כמה קטעים מדרשותיו, המתארים את הלך רוחו ותכונתו של המהר"ל מפראג לא רק בתור דרשן נעלה וחכם נפלא, כי אם בתור אחד מרועי ישראל רבי הפעלים בדורו, אך מן המובא לעיל כבר יש לראות למדי, עד כמה היה לבו ער לכל הנעשה בישראל ועד היכן הגיעו אומץ רוחו ורוחב דעתו בבירור השאלות הרוחניות החשובות ביותר, שעמדו על הפרק בזמנו. בשעה שעמד על הבימה והטיף לעמו היה מביע את השקפת־העולם שלו במלואה, לא נשא פני איש ולא חת מפני כל. דבריו היו ברורים וישרים ולא התהפכו לכמה גוונים, אלא היו קולעים למטרת האמת. ביחוד כדאית לשימת־לב מלחמתו הגלויה נגד הפלפול והחידודים בלמוּד התורה, ובזה בודאי פגע בכבוד הרבה רבנים וראשי ישיבות. כי בימיו כבר הכתה שיטה זו שורש כמעט בכל הישיבות באשכנז ופולין.

המהר"ל מפראג היה ידוע להכם גדול בפילוסופיה הדתית, בחכמת החשבון, הגיאוגרפיה והטבע. מתוך ספריו אמנם נראה עד היכן גדול היה כוחו במדעים שונים ובידיעת החיים. בספרו “נתיבות עולם” (נתיב התורה י"ד) האריך להראות, כי מותר וגם ראוּי ונכון לאיש הישראלי ללמוד חכמת תכונת הכוכבים וגם שאר החכמות (עיין “בכורי העתים” תקפ“ח – שי”ר מכתב ב' עמוד י"ג).

מלבד חכמתו ותורתו עשה לו שם בעסקנותו הצבורית. בהשפעתו נוסדו כמה חבורות ללמוד התורה לפי רוחו (עיין הקדמת “תוספות יום טוב”). עסק הרבה בצרכיהם המדיניים של בני עמו ובחודש אדר שנת שנ"ב (16 פבר. 1592) נתקבל מאת הקיסר רודולף השני.

שמו נתחבב ונתגדל מאד בקרב העם, עד כי תלו בזכרו אגדות שונות, כמו על דבר אחיזת עינים שעשה להקיסר רודולף, וכדומה. ביחוד ידועה האגדה על דבר הגולם, שעשה על פי צירוף השם, אשר חבר לו, והשתמש בו כל ימות השבוע לעבודות שונות עד ערב שבת אחר מנחה, ואז לפני מזמור שיר ליום השבת הסיר ממנו חבור השם ונשאר דומם. פעם אחת שכח להסיר ממנו את השם ועבד הגולם את עבודתו יותר מדי, ובעבור שהיה עוד יום, מהר והסיר את הצירוף וצוה להכפיל מזמור זה בכל ערב שבת. הרב החכם רש“י רפופורט בדברו על פעולותיו של המהר”ל הוא נוגע גם באגדה זו ומסיים: “אולם גולם לא היה מיציר כפיו של רבנו יהודה ז”ל ולא בו הראה חכמתו הגדולה, כי אם בחלופו – בחכם גדול וגאון תפארת ישראל, הוא תלמידו הרב בעל תוספות יום טוב ז“ל, אשר הלך בכל דרכיו ולא מש מנתיבותיו, כן ביושר שכל נפלא בהלכות המשנה והתלמוד וכן בלמודי חכמות שונות ומוסר השכל, כאשר נודע לכל מבין בספריו” (מכתב שי"ר בספר “גל־עד” מאת שמעון האק).

ספריו של המהר“ל מפראג קובעים לעצמם מטבע מיוחדת בספרות הרבנית. לפי תכנם וצורתם הם מתפשטים לכמה פלגים ואפיקים של זרמי המחשבה הישראלית ואופני הבטוּי שלה. החומר רב־הגוונים שבספריו משתייך לכל סוגי הספרות התורנית: לספרי יראים ותוכחת חיים, לספרי דרוש, חזון, אגדה וההטפה המוסרית, לספרי מחקר והגיון, לספרי באור הכתובים ומאמרי חז”ל, לספרי הקבלה – סודות התורה, רמזיה וצירופי אותיותיה, – וכל זה עולה אצל המהר“ל למזיגה של יצירה אחת, של תורת היהדות התמימה, מלאה אצילות ויתרון רוח. וכשם שזכרו של המהר”ל נקדש בעם מתוך חייו הנאצלים ברוח קדושה וטהרה, כן ספריו נחשבו לספרי קודש, נאצלים בתוכן וסגנון, מסוגלים להשפיע רוח טהרה על נפש האדם.

החסידות מוצאת בהם בטוי בהיר לרעיונותיה, והמעולים שבין החסידים, השוקדים באמת על שכלול המחשבה, קוראים בהם לפרקים ושותים בצמא את דבריהם.

גם בספרות של אבות החסידות נכר רשומם של ספרי המהר“ל. למשל: בספר “דרך מצוותיך”, טעמי המצוות עפ”י הקבלה (דף מ“ז ע”א) לרמ“מ מליוּבּוויץ בעל “צמח צדק” מביא המחבר ליסוד ובסיס לדעותיו בענין האמונה בעיקרים את דברי “הגאון המקובל ר' יהודה ליוואי ב”ר בצלאל מפראג, רבו של התוספות יו”ט מספרו “גבורות השם”. בספר “באר הגולה” דפוס זולקווא תר"ח נדפסו הגהות מאת רבי ישראל המגיד מקוזניץ, בעל “עבודת ישראל”.

בהקדמת הספר “הארי שבחכמי פרג” מאת הד“ר א. גוטסדינר (ספר חשוב, בו משתקפת דמותו המזהירה של המהר"ל בכל היקפה) מובאים כמה “מילי מעליותא” בדבר היחס של גדולי ישראל אל תורתו של המהר”ל. הרמ“מ מקוצק ז”ל הוציא את ספריו וצוה לתלמידו ר' ישראל נחום מליפנא, שלא ילמוד כל ימיו בשום ספרי חסידים רק בספרי המהר“ל, חתנו הצדיק ר' אברהם ז”ל מסוכטשוב קבע את הלמוד בהם לחובת כל איש חסיד. מרא דארעא דישראל מרן רא“י קוק זצ”ל העמיק חקר בספרי מהר“ל וקורא לו בספריו “מקובל בעל סגנון פילוסופי” והיה אומר: “המהר”ל מפראג הוא אבי שיטת הגאון מווילנא מצד אחד ואבי החסידות מצד שני”.

המהר“ל מפראג שרת בתור רב אב”ד גם בעיר פוזנא ומשם בא לפראג ואחר כך חזר לפוזנא ושנית עזב אותה וחזר שוב לפראג (עיין החלק הביוגרפי לספר “גל־עד”). על מצבתו נחרת: “נאוו לחייך בתורים, שבכתב ושבעל פה בשמלתו צרורים, ובכל חכמה ומדע ידו הרים”.

__________

רבי שלמה אפרים בן אהרן איש לונטשיץ (נולד בערך ש“ה – מת ז' אדר שני שע”ט) ישב בנעוריו בעיר ירוסלב וחבר שם את ספרו הראשון “עיר גבורים” – תוכחת מוסר. וכל הענינים מן התורה והתלמודים העלה על הספר מתוך זכרונו בלי עזרת ספרים (הקדמתו לספר “עוללות אפרים”). בשנת שמ“א חי כאיש פרטי בלבוב ונתחבב בתור דרשן בעל כשרון גדול, עד כי במקרים שונים נקרא לדרוש בהרבה ערי ישראל, ובאספות ועד הארצות בעיר לובלין היה משמיע מדברותיו ודברי מוסרו בקהל עם (הקדמת “עמודי שש”). בשנת שס”ד נתמנה בתור ראש ישיבה ודרשן בפראג, ואחרי מות המהר“ל בשנת שס”ט נתמנה גם לאב“ד, ובסוף ימיו שרת ביחד עם רבי ישעיה הורוויץ בעל השל”ה.

ספרו “עוללות אפרים” הוא קובץ גדול של דרושים נעלים, מתאימים לחיי האדם ומקריהם השונים “מיום צאתו לאויר העולם עד שובו לעפרו” (בשער הספר). הספר חובר בשביל “אנשי אמת דורשי ה‘, בו ימצאו קורת רוח חכמה ויראת ה’ לדרוש בעת רצון ולדבר טוב על ישראל דבר בעתו” (הקדמה). הוא כולל דברי מוסר, הנוגעים לאדם במנהגי חייו, דרושים למועדים, לחתונה, לברית מילה, לפדיון הבן, לבר מצוה, דרושים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים, הספדים שונים, מאמרים על הגאולה העתידה ופירושים על מאמרי רבה בר בר חנה. בהיות חבור זה ספר שמושי לדרשנים הוא נערך על דרך הקצור ובסדר מדויק, כדי שימצא כל דורש את מבוקשו בנקל. הוא חבר גם ספר גדול על התורה בשם “רבבות אפרים” ומזכירו בכמה מספריו, אך לא נדפס.

ביחוד עשה לו שם עולם בספרו “כלי יקר”, שנתקבל בכל תפוצות ישראל בתור באור נחמד על דרך הדרוש על חמשה חומשי תורה. בהקדמתו לספרו זה הוא מספר, כי בשנת שס"א נפל למשכב בחולי מסוכן, וכאשר קם מחלין נדב “לחבר חבוּר זה לכבוד ה' ותוכחתו” ומנהיגי שלוש ארצות חחזיקו בידו להדפיס את הספר.

הבאור “כלי יקר” כולל דרושים ישרים, מלאים רוח חכמה ודעת ורעיונות הגיוניים ואמתיים. סגנון מיוחד יש לדרושי ה“כלי יקר”, שאין בהם אותה העקמומיות של דרוש מהמין הידוע, שאינו בא אלא לסרס את הכתובים. כל דרוש או באור יש לו תוך של רעיון בפני עצמו ולחלוחית של למוד מוסרי, שהשכיל הדרשן להוציא מתוך מדרש הכתוב. למשל, “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה” הוא מבאר על דרך הדרוש (הפך מן הפשט המקובל) באופן זה: אעפ“י שנפח הבורא באדם את הנפש המשכלת, מכל מקום בתחלת הויתו היה האדם לסתם נפש חיה – כשאר בעלי חיים, “עיר פרא אדם יולד”, ועיקר שלמותו תלוי בחריצותו וטוּב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים. והנשמה אין בו בפועל אלא בכוח לבד, ואם לא יזדרז האדם ללחום מלחמת ה' ולהשתלם הריהו נשאר בבהמיותו. וגלה לנו הכתוב דבר זה, שלא יטעה האדם, שגם בלא יגיעה ועמל יבוא לידי שלמותו ויסמוך על יתרונו שנמצא ביצירתו, כי אין הדבר כן, אלא הכל תלוּי בפועל, כי יש בידו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע, ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם כי טוב, לפי שביצירתו עדיין לא נכּר מה טוּבו ויפיו. ו”אברהם זקן בא בימים" – הוא מעיר: “יצא מן הימים מבעי ליה” – ומבאר, כי המדה אצל הרשעים, שימי הילדות הם להם ימי אור, כי טובים הם להם בשביל השמוּשים הגופניים, שזה עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום, כי העולם חשך בעדם, מאחר שכבר אינם מרגישים טעם החיים הפשוטים ותענוגיהם, ולכן הימים הראשונים טובים להם מאלה וכאילו יצאו מן הימים אל הלילות. אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קנית החכמה – לכך נאמר בצדיקים “בא בימים” לעת זקנתם. את הסבה, שאברהם לא רצה לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני אעפ“י שגם אנשי חרן היו עובדי אלילים, ומה לי הכא ומה לי התם? – הוא מבאר באופן זה: מטבע הדברים, כי האמונות והדעות אינן עוברות מאבות לבנים ואדם עלול להחליף דעותיו, ולכן לא היה מעכב על ידו ענין האמונה, כי בטוח היה, שביתו ישפיע על האשה להכניסה בברית ה', אבל טבע האבות הבא מפאת החומר, כמו מדות רעות, זמה וכעס ורציחה, הולך ומתפשט בדמם ונפשם של הבנים. ואנשי כנען היו ידועים לגרועים ופחותים במדות, ולכן אמר “אשר אנכי יושב בקרבו”, כלומר כל מעשיהם לפני באו ויודע אני היטב את טבעם הרע. וכן אתה מוצא ב”כלי יקר" הערות ישרות בבאור אגדות. למשל, בענין “ואהבת לרעך כמוך” הוא מביא את המעשה של הלל והנכרי, שבא לפניו ואמר לו למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. ומבאר, כי נכרי זה היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק, שילמדהו כל התורה בשעה שהוא עומד על רגל אחת ממש, אלא ביקש ממנו ענין חשוב, היינו שימסור לו בקצרה תמצית התורה – המטרה המוסרית בשביל הצלת הנפש האנושית, ויעמיד לו את התורה כלה על רגל אחת – על יסוד אחד. והוא השיב לו “מה דעלך סני לחברך לא תעביד”. “עשר תעשר את כל תבואת זרעך” – הוא מעיר, שכל עניני צדקה כפולים: עשר תעשר, נתן תתן, פתוח תפתח – נתינה ביד והסכמה בלב, בסבר פנים יפות (לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך), ובזה מבאר יפה את המאמר (ברכות ח') “לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל”, כי זהו רמז לצדקה קודם התפלה לקיים “אני בצדק אחזה פניך” ושני פתחים זהו “פתוח תפתח את ידך”.

וכמו כן בכל מקום שאתה נותן עיניך בספר “כלי יקר” אתה מוצא פנינים של רעיונות דרושיים ודברים של טעם בבאורי הכתובים. יש בו גם איזו מקומות, הכוללים דרושים על דרך נוטריקין וראשי תיבות וצרופי אותיות וגם ענינים בדרך רמז, כמו בברכת כהנים (נשא), ועל דרך הנסתר, כמו “היש בה עץ אם אין” (שלח), וברוח “חכמי האמת המקובלים” (לדוגמא באור “לעיני כל ישראל”). אבל בעיקרו הוא ספר הגיוני, מלא רוח חיים וחכמה מופלגת של דרשן מנוסה, מדבר בשפה ברורה ומובנת לכל.

בספר “כלי יקר” יש כמה דברי תוכחה, הנוגעים לחיים הממשיים של הדור, כמו בפרשת מצורע מדבר הדרשן באריכות על חטא לשון הרע ומסיים את דרשתו בדברים דלקמן: “ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה' לאין מרפא, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זו לאמור אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו – וזה דרשתי בק”ק לובלין בפרשת זכור שס“ב לפ”ק בהתאסף ראשי וחכמי כל הקהלות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה". בפרשת שופטים בפסוק “לא תטע לך אשרה” הוא מדבר על המעלות של כסא שלמה המלך, המורות לפי דעתו על המעלות המוסריות, שצריכות להיות בכל דיין היושב על כסא דין, וחותם את דבריו כך: “ובדורנו כמה אשרות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו אם הוא תלמיד חכם או לא, גם כי יהיה בעיר תלמיד חכם מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי על כל פנים כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו, אשר יודע שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי, אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר”. וכן בכמה מקומות של הספר נכּר רישומה של התוכחה, שהיה הדרשן מטיף לעמו, לתקן פרצות שונות בחייו הפרטיים והכלליים. הוא סבל הרבה מתקיפי הדור על שוט לשונו אך לא חת מהם ומהמונם, ולא סר מן הדרך, שהתוה לו בפעולתו הדרשנית, לגלות מוּמי הדור ולתקן את הקלקולים, שראה בחיי עמו, והיה קורא על עצמו “רבים רודפי וצרי מעדותיך לא נטיתי”, ולפי באורו “עדותיך” הוא התראה ותוכחה מלשון “רד העד בעם” (הקדמה לספרו “עמודי שש”). וראויות להתבוננות מיוחדה ההקדמות לספריו המלאות תוכחת מגולה ודברים קשים נגד גדולי העם ומנהיגיו, המועלים בתעודתם, כמו הקדמת הספר “עוללות אפרים” והקדמת הספר “אורח לחיים”. ותכלית כוונתו בחבּוריו היא “תוכחת מוסר להעיר הישנים תרדמת הזמן והשוכחים האמת בהבלי העולם”, והעיקר “לחזק בדק בית ישראל בבאור הדברים הנוהגים בדור תהפוכות זה וכו' ולמען ידע דור אחרון כי צדיק ה' אשר העלה ואשר הביא את עמו בכור התלאות כל הזמן הנפלא הזה”.

לספריו “עיר גבורים”, ‏“עוללות אפרים”, “שפתי דעת”, “אורח לחיים”, “עמודי שש” יצאו מוניטין בעולם הדרשנות, כספרי מוסר ודרוש מהמדרגה הראשונה. וביחוד הספר “כלי יקר” נדפס כמה פעמים ביחד עם החומש ובעלי בתים קוראים בו ומתענגים על דבריו, והדרשנים ביחוד מוצאים בו טעם ולוקחים ממנו תבלין לדרשותיהם.

הדרשן רבי שלמה אפרים איש לונטשיץ נודע גם לגאון בתורת הלכה והעמיד תלמידים הרבה. כמו בדרשותיו כן עם תלמידיו היה לומד בדרך ישרה, ובספרו “עמודי שש” הוא מבקר קשה שיטת הפלפול והחילוקים. מתלמידיו היו רבי יום טוב ליפמן הליר בעל “תוספות יום טוב” ורבי שפטל הורוויץ רב בפראג (בנו של בעל השל"ה) מחבר ספר “ווי העמודים”.

__________

תלמידו הרב רבי שפטל הורוויץ היה גם כן מפורסם לדרשן. בשנת שפ“א נתמנה במקום אביו רבי ישעיה הורוויץ, שעלה לארץ ישראל, לר”מ ודרשן בפראג, והיה “דורש טוב לעמו שש שנים מדי שבת בשבתו ותמיד לא פסקה ישיבה מביתו” (בהקדמתו ל“ווי העמודים”). במשך חייו שרת עוד בתור רב אב“ד ר”מ ודרשן בקהלות מפורסמות ביותר שבאשכנז: פיורדא, פרקפורט, פוזנא, ובסוף ימיו בעיר ווין. הוא חבר כמה חדושים על מסכתות וחבור גדול על אסור והיתר ולא נדפסו (שם). מלבד שהיה מפורסם בדורו לגאון בתורה, היה ידוע לאיש קדוש וטהור ומופלג בחסידות. ספרו “ווי העמודים”, שהוא חבור רב הכמות והאיכות, לא הדפיס כספר בפני עצמו אלא בתור סניף וטפל לספר השל"ה, כי מרוב ענותנותו רצה להרבות כבוד אביו ולספחוֹ כהקדמה לספרו. ליסוד חבורו לקח תכנית הספר “עמודי שש” של מורו רבי שלמה אפרים איש לונטשיץ, שמבאר ששת העמודים, שהעולם עומד וקיים עליהם: תורה, עבודה, גמילות חסדים, אמת, דין, שלום, וקרא לספרו “ווי העמודים” (ששה עמודים – מתאים לשם הספר “עמודי שש”).

אבל שונה סגנון דרשותיו מדרשות אביו בעל השל“ה ומדרשות רבו בעל “כלי יקר”. החלק הדרושי בספר של”ה כולל דברי מוסר ותוכחת חיים, דברים טובים וישרים, מושכים לבו של אדם, ודרשות “כלי יקר” מכוונות כלפי העם, שאיננו נזקק לענינים עמוקי השגה, ולכן נערכו בסגנון עממי ובהרצאה בלתי מסובכה בסבך של דרושים מסולסלים ביותר, אבל הדרשות של הספר “ווי העמודים” יש בהן חריפות גדולה של המצאות דרושיות ושילוּב ענינים שונים ברעיון מרכזי אחד. ובכלל מצטיין הספר בשפע רב של ענינים מכמה מקצועות שבתורה, המראה על בקיאותו הגדולה של המחבר, אבל אין בו כלל מסגנון של דברי מוסר ודרשה מתאימה להבנת ההמון, וכל החומר הרב של הענינים השונים עושה רושם של רשימה שטחית במהדורא קמא בלי כל סגנון והרצאה מסודרת בשביל באור הענינים והסברת החדושים שמכניס בהם המחבר. בסוף הספר אמנם מתנצל הדרשן ו“מבקש רחמים את פני הקורא, כי יעיין היטב במקומות שצריכים עיון הן בשכל הן במראה מקום ואל יהיה מרחף על פני הספר רק בדקדוק רב, כי לא עשיתי מהדורא בתרא מאפיסת הפנאי לכבוד אבי למהר להדפיס ספרו” (את השל“ה עם “ווי העמודים” הדפיס באמשטרדם בשנת ת”ח).

גם הוא אינו עובר בשתיקה על הקלקולים שבהנהגות הקהלות, הוא לא היה שבע רצון כלל מן המצב של חינוך הבנים בפולין ומזכיר למופת את החינוך בקהלת אמשטרדם, שהקטנים לומדים את התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל ואחר כך כל העשרים וארבעה ואחר כך כל המשניות, וכשנעשים גדולים, אז מתחילים ללמוד גמרא, פירש“י ותוספות ומצליחים בלימודם, ואומר: “אנכי בכיתי על זה למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל”. ובדברים ברורים הוא מראה על הטוב הצפון בסדר זה לקיום התורה. הוא מתרעם “על הדרשנים, שמראים בקיאותם ברבים, שלמדו טורים ופוסקים ומעמידים הדין על מקום שלית ביה לא דין ולא דיין”, ואומר, כי זה כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והתורה חוגרת שק על לימוד כזה, ומיעץ להגביל את הדרשות בתחום אגדות התלמוד והמדרשים (פרק ששי). הוא מוכיח את אנשי דורו על “מינוּי רבנים מחמת עשרם ומניחים רבים אנשי מדות ומעלות טובות מחמת שהם עניים” (פרק כ"א); הוא מדבר גם על “החזנים שהם שליחי הקהל יצ”ו, שידעו מה שיאמרו ויבינו מה שידברו וכוונתם תהיה על הדברים היוצאים מפיהם ולא על הנגונים כאשר ראיתי שערוריה בעו”ה (פרק י'). הוא מזהיר ללומדי תורה, שלא יתרחקו מחכמת הקבלה, כי חכמה זו תכניס אהבה ויראת ה' בלב האדם (פרק ה'). וכך הוא נוגע בדרשותיו בכמה פנות החיים הרוחניים של קהלות ישראל ומתאמץ להכניס בהן תיקונים מועילים להרמת רוח העם ותורתו.

בצואתו לבניו (שנדפסה ביחד עם השל"ה) הוא מדבר על תכנית הדרשה, ומזהיר להם “כשתדרשו ברבים תרגילו עצמכם שלא להאריך”, כי זה לטורח על השומעים, והעיקר כי “מכל דרוש יצא איזה מוסר, שזהו תכלית הדרוש”. והמוסר צריך להיות כללי, שלא להזכיר בדרוש שום איש “כי אין טוב יוצא מזה”. התוכחה צריכה להיות נוגעת לכל המגרעות וחסרונות הזמן, אך בלבד שתהא ברמז ובענוה ולקיים “הוכח תוכיח… ולא תשא עליו חטא”.

__________

הרבנים הללו, לפי תכונת נפשם והלך־רוחם והשקפותיהם על החיים, לא יכלו מתוך כשרונותיהם ונטיתם החינוכית להסתלק מתעודת מורה העם באמצעות הדרשה ובפועל שמשו כדרשנים בקהלת פראג, ששם היתה משרה קבועה לדרשנות. אבל רבנים כאלה, שהדרשנות תפסה אצלם מקום חשוב כתעודה מיוחדת בפעולותיהם בתור רועי העם, היו אך מעטים בקהלות אשכנז ופולין – בבחינת יוצאים מן הכלל, ואין לדון מהם על שאר הרבנים ה“אשכנזיים” בתקופה ההיא, שהדרשנות כמעט נדחתה לגמרי מתחום תעודותיהם.


פרק שלשים    🔗

המגידים. – מגידים מקומיים. – מגידים סובבים בעיירות. – משולחים. – השפעת המגידים על רוח העם. – ערכה של התוכחה בעיני גדולי ישראל. – המוכיח של הגאון ר' שלמה לוריא (מהרש"ל). – תכנה של הדרשה ואפיה אצל המגידים. – דרוש על דרך הפלפול. – ר' יהודה רוזאניס וספרו “פרשת דרכים”. – תקנות נגד מגידים בלתי הגונים. – מחאות נגד אופן הדרוש.


השאיפה, שהתנוססה בקרב עם ישראל מאז מעולם לשמוע דבר ה' מפי מוריו, מצאה לה סיפוק אצל הדרשנים־המגידים. הרבנים האשכנזיים מתוך המצב הרוחני, שהיו נתונים בו, כמבואר לעיל, לא יכלו להשביע רצון ההמון בנוגע להדרשה העממית, והנה באו הדרשנים המיוחדים, שתעודתם היחידה היתה רק הדרשה העממית, ומנו את החסרון הזה.

המגידים, שנקראו גם בשם מוכיחים או מגידי־מישרים (מ"מ), התחלקו לשני סוגים: למגידים מקומיים, קבועים כל אחד בקהלתו, ולמגידים סובבים בעיירות.

המגידים המקומיים נתמנו מטעם הקהלות הגדולות למשרת “מגיד דמתא” והיו מקבלים שכרם מקופת העיר. המשרה של מגיד־דמתא היתה רק בקהלות החשובות ביותר ולה נתמנו חשובי הדרשנים, שמלבד כשרונם בחכמת הדרשנות היו גם חכמים בחכמת התורה, ובאיזו קהלות נכבדות היו ממנים למשרה זו דרשנים מוסמכים להוראה, והיו נחשבים במעלה שניה להרב דמתא. המגיד היה דורש בשבתות ומועדים ובמקרים מיוחדים בחיי הפרט והכלל, והוא היה לפה לראשי העדה ולהרב דמתא ומביא את דבריהם לפני העם, והשפעתו היתה גדולה בעניני הצבור. תעודתו של המגיד דמתא יש לדמות במדה ידועה לתעודת המתורגמן של תקופת התלמוד, כי שניהם היו מתווכים בין החכם ובין הצבור, וההבדל ביניהם הוא רק בזה, כי המתורגמן היה מוסר להעם באופן ישר את עצם רעיונו של החכם, שהיה לוחש לו באזנו בשעת הדרשה, והמגיד היה עומד לכאורה ברשות עצמו בשעת הדרשה, אבל גם דרשתו היתה מושפעת מתוך רעיונו של החכם ודעותיהם של ראשי הקהל, שהיה להם לכלי־מבטא. ולא רק בעניני הדת, אלא גם בעניני הקהלה היתה צריכה הדרשה להיות מתאימה לדעתו של הרב, שהיתה מכרעת במילי דשמיא ובמילי דמתא.

מלבד המגיד דמתא, שהיה יחידי בקהלתו, היו בכל קהלה מגידים, שנתמנו מטעם החברות השונות לדרוש לפני החברים מדי שבת בשבתו או גם מדי יום ביומו בין מנחה למעריב. המגידים הללו לא היו דורשים מעל הבימה, אלא היו יושבים אצל שולחן החברה ודורשים לפני חוג מסוּים של שומעים. הם היו מקבלים מן החברה שכר מועט, שלא היה מספיק להם למחיתם, ועל פי רוב היו להם מקורות אחרים לפרנסתם. פעולתם של מגידי החברות לא היתה הדרשה במובנו המצומצם של מושג זה, כי ביותר היה לה אופי של למוד. הם היו לומדים לפני ההמון מתוך הספר. וגם השומעים היו שומעים ברובם מתוך הספר. עיקר למודם היה: חומש, מדרש, עין יעקב, מנורת המאור, וכל אחד היה ממתיק את למודו כפי טעמו על פי ספרי דרוש, המקובלים בין הדרשנים, כמו “אלשיך”, “עקדה”, “כלי יקר”, “בינה לעתים”, וכדומה. האנשים הללו היו עושים את מלאכת הקודש באמונה ופעולתם היתה פוריה להתפשטות התורה בין המוני עם ולהתעוררות הלב למדות טובות. ואם עבודתם המועילה לא הביאה להם פרי ישוה לה בחומר, יש שכר לפעולתם בדברי ימי ישראל בהכרת התועלת, שהביאו לתרבות ההמונים ברוח התורה ומוסר היהדות.

את מפלגת המגידים הסובבים יש לחלק לשתים: למגידים משוּלחים, שהיו להם מטרות צבוריות מיוחדות, ולמגידים, שהדרשנות בפני עצמה היתה אומנותם. היו דרשנים סובבים בעיירות, שנסעו במלאכוּיות מיוחדות מטעם המנהיגים של מוסדי הצדקה בארץ ישראל או מטעם ראשי הישיבות בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ולכן נקראו בשם “משולחים” או שד"רים (שלוחי דרבנן). תעודתם של הדרשנים הללו היתה לקבוע מעמד בשביל המוסדות ולקבץ כסף הנדבות ולשלחו לתעודתו, והיו מקבלים בעד עמלם שכר מסוים מקופת המוסד או אחוז ידוע מן הכסף הנקבץ על ידם. כדי להשיג את מטרתם, שלשמה היו מכתתים רגליהם מעיר לעיר, היו המשולחים דורשים ברבים מעל בימת בתי כנסיות ובתי מדרשות ומפליגים בשבחם של המוסדות, שבתור באי־כחם היו נוסעים. ביחוד נשאר בלב כל איש ישראל, אשר בתוך עמו הוא יושב, רושם הדרשות של חשובי הדרשנים שבין משולחי הישיבות. כל אוצר הכתובים ומאמרי האגדה, המדברים בחשיבותה של מצות החזקת לומדי תורה, היו שגורים על פיהם, ובאמנות יתרה היו מתארים את האושר הצפון לכל בר ישראל, המחזיק מהונו בתורת ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, כי “עץ חיים היא למחזיקים בה”. תעודתם הדרשנית של המשולחים היתה קשה במדה ידועה, כי בכל שנה ושנה היו צריכים לדרוש באותו הנושא ולפני אותם השומעים, ובשביל שלא לחזור על דרשותיהם דאשתקד היו צריכים תמיד לחומר חדש באותו הנושא, שהיה מענינו התמידי של המשולח. אבל אנשי הלב שבין המשולחים לא היו מצמצמים את דרשותיהם רק בגבולי משלחתם המיוחדת להם, אלא היו מדברים על כל הענינים הנוגעים לעמם ולתורתו.

ההמון היה מתיחס בכבוד אל המשולחים־הדרשנים, ואמנם ראויים המה לכבוד זה, כי מלבד שבחיי העם הבלתי מסודרים היו הם כמעט הבסיס היחידי לקיוּם ישיבות של תורה, עוד הביאו תועלת רבה במקומות טלטולם, ויותר משהיו מקבלים היו נותנים, יותר משהיו מוציאים מתוך הקהלות לצרכי משלחתם היו מכניסים לתוכן, מבחינת הטבת המדות וחזוק רגשי הדת בקרב העם.

אך מקום מיוחד תופסים בעולם הדרשנות המגידים הסובבים בעיירות, שהמגידוּת אומנותם. להמגידים הללו לא היו כל מלאכויות מיוחדות מטעם מוסדות צבוריים, אלא היו נוסעים על אחריות עצמם. היו מגידים בעלי כשרון, שראו בהדרשנות תעודה בחייהם, אבל היו גם כאלה, שרק מתוך לחץ חמרי היו לוקחים להם את הדרשנות למקור פרנסתם, אף על פי שלא היו מוכנים לה מטבעם ולא הצטיינו כלל בכשרון הדברנות. הם יכלו רק למסור מאמרים מספרי דרוש בצורה מספקת או בלתי מספקת, וגם אלה היו מוצאים אזנים קשובות בקרב ההמון, כי בכלל היה העם רץ לשמוע דברי תורה מפי המגידים. המגיד המקומי, אפילו בעל הכשרון, לא היה יכול בכל עת להפליא את אוזן השומע בחדושיו, כי לבו של ההמון כבר היה גס בדרשותיו, שהיה מצוּי אצלן תדיר, והמשולחים גם הם היו באים מדי שנה בשנה, וההמון התרגל איפוא בדרשותיהם, ולכן לא יכלו לעשות עליו רושם נמרץ כדבר בלתי רגיל. אבל המגיד הסובב, שהמגידות אוּמנוּתו, היה בא לכל עיר רק לאיזו ימים במשך של כמה שנים, ובידו היה מספר מסוים של דרשות מצוּינות, כל אחד לפי כשרונו, ואת סחורתו זו היה המגיד מתקן ומיפּה, בכדי שיהיו עליה קופצים הרבה, והיה מתאמץ לכבוש את הלבבות בכוח פיו, ולכן היתה ביאתו לעיר עושה רושם מיוחד על ההמון והכל היו רצים לבית המדרש לשמוע דרושו של המגיד. שכר הדרשה היה המגיד מקבל מן “הקערה”. בסוף כל דרשה היו מעמידים אצל פתח בית־המדרש קערה, והשומעים, כשהיו יוצאים, היו מטילים בה כל אחד נדבתו. ומובן, כי מדת השכר היתה תלוּיה במספר השומעים. בכל אופן היה מצבו החמרי של המגיד גרוּע ביותר, כי אפילו המגיד בעל הכשרון, ששומעיו היו מרובים, לא היה משתכר ברווחה לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, מפני שהנדבות של “הקערה” היו פעוטות יותר מדי, בנות אגורה אחת או קצת יותר. לעומת זה היתה העבודה של המגיד קשה ביותר: עבודת הדרשנות בכל ערב וערב, טלטול הדרך “הממעטת את השם ואת הממון”, נדידות בלי הפסק מעיר לעיר בתפוצות ישראל, המפרכת את הגוף ואת הנפש, זה היה מנת חלקו בחיים!

טיפּוּסו של המגיד הסובב בעירות, הוא דמות דיוקנו של העם, אשר מקרבו יצא – נודד נצחי, מפיץ אור תורה, שמלבד חיי צער ונדודים אין לו בעולמו ולא כלום!

האמת מחייבת אמנם לציין, כי לא כל המגידים ידעו למלא את תפקידם החשוב ולא כולם הבינו את חובתם לעמם, אבל כשנשים לב לא אל יחידים, כי אם אל המעמד כולו של המגידים, אז עלינו להודות, כי פעולתם היתה פוריה ותועלתם מרובה להרמת רוחו של ההמון. הם הרעיפו טל של תחיה, הגנוז בדברי הנביאים ותנחומותיהם, ועל ידם נכנסו המחשבות הצפונות באגדות התלמוד והמדרשים לרשות הצבור העברי במובנו הרחב ביותר. ולא לחנם הגה עם ישראל חבה אל המגידים, כאשר נראה להלן (פרק נ"ד), כשנגיע אל הדור האחרון של הדרשנים ונעמוד על אָפיו של המגיד עפ"י הרושם, שעשה עלינו מתוך דברים שבעל פה בסביבה של שומעים ולא מתוך הספר.

ואף על פי שהדרשנות באשכנז ופולין ירדה ממדרגתה וכמעט שנדחתה מתוך התעודות הישרות של רב בישראל, אף על פי שגדולי ישראל התיחסו בבקורת אל אופן הבאור, שהכניסו הדרשנים לתוך הוראת הכתובים (עיין בפרק הקודם), מכל מקום היה כבודה של הדרשה העממית בפני עצמה גדול לא רק בעיני ההמון, אלא גם אצל הרבנים, שראו בהדרשנות צורך רוחני, המותנה מן התורה במצות התוכחה להרמת רוח העם הזקוק לדברי מוסר. ועד כמה גדול היה אז ערכה של התוכחה בעיני גדולי ישראל מוכיחה העובדה הנפלאה, כי רב גדול ובעל דעה רחבה, כהגאון רבי שלמה לוריא – המהרש“ל – (ר“ע – של”ד) מצא צורך בדברי מוסר של מגיד ומוכיח בשביל השתלמותו הרוחנית, כי בבואו לשבת על כסא ההוראה בתור רב ואב”ד צוה למוכיח אחד, שיבוא אליו בכל יום בשעה קבועה לדרוש לפניו בהתעוררות לתשובה ודברי מוסר, ויזהירהו, כי בעמדו לדרוש לפניו, יהיה בעיניו, כאילו הוא מדבר את דבריו לפני איש פשוט מן ההמון ולא לפני רב בישראל ויוכיחנו בדברים נכוחים וישרים בלי מורך לב ויראה כלל, כי כך רצונו והרשות נתונה לו, וכאשר בא המוכיח תיכף היה המהרש“ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחת מוסר ביראה ורעדה (“שם הגדולים” ערך “ראשית חכמה”), והרב חיד”א, בסיימו את ספורו על דבר העובדה החשובה הזאת, מתרגש וקורא: “אשריו ואשרי חלקו ואשרי העם שככה לו, רב חסיד וקדוש, זכותו יגן עלינו”!

אכן, התוכחה במובנו האמתי של מושג זה לא היתה תופסת מקומה הראוּי אצל הרבה מן המגידים של אותה התקופה, מאחר שהדרשה העברית, כאמור לעיל, היתה מושפעת תמיד מן המצב הרוחני של העם ומן הנטיות השונות, שהיו שוררות בקרבו, ולכן מתוך שמקצוע למוד הלכה על דרך הפלפול היה לעיקר בתקופה ההיא ושאר המקצועות שבתורה טפלים לו – נטפל גם מקצוע האגדה לדרך הפלפול ההלכתי.

שיטת הפלפול בהלכה נדחקה ובאה לתוך היכל הדרשנות והזדווגה אל האגדה, ומתוך זווּג זה נבראה בתקופה המאוחרת יצירה חדשה – דרוש על דרך הפלפול. מן הראשונים ליוצרי הסגנון הזה בדרוש היה הגאון בעל “משנה למלך” על הרמב“ם, ר' יהודה רוזאניס (נפטר כ“ב ניסן התפ”ז), שחברספר “פרשת דרכים”, והוא קובץ דרושים מפולפלים על דרך חדוד ההלכה. ספר זה, שמחברו רב “ספרדי”, נתקבל ברצון רב בבית מדרשם של הדרשנים ה”אשכנזיים", וחברו גם הם כמה ספרי דרוש ברוחו ובתכנו, הידוע בעולם הדרשנים בשם “דרוש בשיטת “פרשת דרכים”. כל מה שאירע לאבות האומה, שיחותיהם, גלגוליהם וקורותיהם, הכלולים בספורי התורה – הכל היו תולים בפלוגתות ומסקנות הש”ס. על פי השיטה הזאת היו משיבים על הדרוש מן ההלכה ומתרצים בהיקשים וחלוקים פלפוליים מזה על זה, ומתוך השתלבות הלכה ואגדה זו בזו יצאו דרושים חריפים ומחודדים, נעימים לאוזן השומע.

וגם אלה מן המגידים, שדעתם לא היתה נוחה מתערובת דרושית ממין זו, לא יכלו להשתחרר מן השיטה הפלפולית בדרשותיהם, הם לא דברו דברים כהויתם בברור נושא הדרוש על יסודות כתבי הקודש ומאמרי אגדה, מבוארים לפי טעמם באופן ישר ונכון, אלא הכניסו את עצמם לתוך משעול צר ומסובך של חידושים מפולפלים בעניני אגדה ודרוש. ביחוד התאמצו להפליא את אוזן השומעים בחדושים, והיו מתחילים דרשותיהם באיזה מדרש פלאי, מאמר סתום או פסוק קשה־ההבנה. ואם המדרש או הפסוק היה פשוט ומובן מעצמו, היו המגידים מתחכמים לגבב עליו קושיות והקיפוהו פירכות ושאלות חמורות מכל צד עד שהביאו את השומעים במבוכה, ולא ידעו איזה הדרך ישכון אור על המאמר הסתום והמכוסה בערפלי הסוד… אך הנה הופיע המגיד כמלאך מושיע לאותו המאמר ובידו חבילות שלמות של מאמרים ופסוקים ומשלים שונים, ויחשוף זרוע עוזו ובאמנות יתרה היה קושר נימא בנימא, חבל בחבל ומוציא את המאמר מתוך נבכי הקושיות והדיוקים לאור הבאור הנכון. השומעים התפלאו לראות, כי בקסם שעל שפתי המגיד סרו מהר כל המון השאלות והפירכות החמורות, ובאורו של המאמר או הפסוק הולך למישרים, בלי שום דיוק כלל ותאורנה עיניהם…

והיו גם מגידים כאלה, שהיה להם כשרון של יצירה מיוחדת, היינו – כי מחוסר מדרשי פליאה בספרות המדרשית היו באים בערמה והמציאו מעצמם מדרשים נפלאים, שהיו מביאים את ההמון לידי תמהון, ועל ידי זה היתה להם האפשרות להפליא את השומעים בקושיותיהם ופירוקיהם. ובעל “שם הגדולים” (ערך דרשות הר"ן) מספר, כי פעם אחת בא דרשן אחד לפני הרב רבי אברהם יצחקי בעל “זרע אברהם” בירושלים ובקש ממנו שיפרש לו איזה מאמר תמוה. הרגיש הרב, כי הדרשן בדה מלבו את המאמר, ויתחכם גם הוא ויאמר לו: תימה עליך, שמתפלא אתה על המאמר הזה, שפיל לך לסיפיה ותראה, כי עם סוף המאמר מתפרש יפה כל המאמר… מובן, כי תשובה כזאת לא הפיסה ביותר את דעתו של הדרשן, אבל היא היתה מחוכמה ביותר.

בקרב המגידים הסובבים בעירות היו נמצאים רמאים, שלא היה תוכם כברם, והתלבשו בתגא של דרשנים ומוכיחים, לרמות את הבריות. ומנהיגי הקהלות בקשו תחבולות, כדי לעצור בפני הרעה, שהיו מביאים המגידים הללו בדרשותיהם. בפנקס הקהלה של ועד הארצות נמצאה תקנה מיוחדת בשביל אלה המגידים (חתומה יום ב' ט' אלול שנת שפ“ג לפ”ק) ובה נאמר, כי “אנשים בלתי הגונים מתלבשים בטלית שאינה שלהם ובחלוקא דרבנן לדרוש ברבים ולהורות ולהבדיל, ובקרבם ישימו ארבם מלא מרמה ותוך, שבע תועבות בלבם, נהום כריסיה לא שויה… על זאת עלה ונגמר בחרם ושמתא ובקנס גדול… שלא ליתן לשום אדם לדרוש ברבים, ואם יזיד מצחו לדרוש שלא ברשות יורידוהו בחרפה ובוז, אם לא שיש בידו ספר אגרת מראש בי”ד, דהיינו יושבי סביבות בריסק יתנו עיניהם דוקא אל אגרת ק“ק בריסק, יושבי סביבות ק”ק הורודנא לאגרת ק“ק הורודנא, יושבי סביבות ק”ק פינסק לאגרת ק“ק פינסק” (לקוטים מפנקס המדינה בליטא – כ"י שפר ב').

מן כל האמור נראה עד היכן הדרשה קנתה לעצמה תפיסת מקום בחיי הקהלות. היא יצאה מחוג הרבנים והרחיבה גבוליה עד כדי התהוות מפלגה שלמה ומעמד מיוחד של דרשנים, מוכיחים ומגידי מישרים מסוגים שונים, שפעולתם התפשטה לכל מרחבי הצבור הישראלי. אבל הרחבת הגבולים היתה רק בבחינה אישית, בבחינת חופש בימת הדרשנות לכל מי שרוצה ליטול את השם. אכן הדרשה גופא לא השתבחה באיכותה מתוך הרחבת גבולים כזו. היא יצאה מגדריה כשלוליתו של נהר, היוצא מגדותיו ושוטף ועובר על שטח רב של שדות ועמקים, ומימיו, מי אפסים, מתערבים בעפרוריות ובחולות שעל דרכם ונעשים דלוחים. הדרשה בתקופה ההיא, עם שהיתה משפיעה על רוח העם לא עמדה ברשות עצמה, כמעין המתגבר ממקורו וכ“נהרא מכיפיה מתברך”, אלא היתה מושפעת ממצבה הרוחני של הסביבה, וממנו קלטה צדדי החיוב וצדדי השלילה כאחד. סגנון החידושים המחודדים, כבש גם את הדרשה העברית ופגם את טעמה. היא פסקה להיות דבר שבלב ותהי לדבר שבמוח, ויותר משפעלה על הרגש בלבלה את מוחות השומעים ותסלף את בינתם הישרה. וחכמי ישראל, שהכירו בערכה של הדרשה להרמת רוח העם, לא היתה דעתם נוחה מאופן דרשה כזה וגינו את הדרשנים, ששכחו את תפקידם העיקרי, להורות את העם דעה ולשפר את מעשיו על ידי תוכחות מוסר בדברים נכוחים וישרים, והתגדרו בהמצאת חידודים, להראות כוחם וגבורתם בדרוש. למשל הרב ר' יואל סירקש (הב"ח) (נולד ש“כ – נפטר ב' אדר ת”א) בספרו “בית חדש” לטור אורח חיים (ר"צ) בדברו על אופן הדרשה של שבת מצד הדין, דורש מן הדרשנים, שיחלקו את הדרשה לשתים: להוראה – “ללמד את העם חוקי האלהים ותורותיו ולהורות הלכות שבת והאסור והמותר, ולאגדה – להמשיך את לב השומעים בדברי אגדה המדריכים ליראת השם, למנעם מחטוא לפניו ולתשובה, לא שיכוון להראות את עצמו, שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים”. וגם החיד"א (ערך “דרשות”) מתאר את ההבדל שבין חכמי ספרד ובין הדרשנים האחרונים “שעולים ויורדים בכמה תלוליות וקשרים, שאינם של קיימא ובית עכביש מבטחם”. השיטה הזאת היתה אמנם נוהגת ימים רבים, וגם עד היום עדיין לא נכחדה לגמרי, אף־על־פי שכבר תש כוחה והדרשה הולכת ומתפתחת ומשנה צורתה לפי תנאי הסביבה ומצב הדורות.

ברם על צד האמת, טובי המגידים ובעלי הכשרון שבהם ידעו בכל עת לפעול על לב השומעים. ואם מהמבט דהאידנא שיטת הפלפול בדרוש אינה לפי רוחנו, אבל בן־הדור מצא קורת רוח באותו הסגנון, שהחזיקו בו דרשני זמנו, וכבר אמרו: “דור דור ודורשיו”. בעל הכשרון כוחו יפה תמיד לצאת ידי חובת הסגנון ולהתאים את דבריו לדרישת התקופה בנוגע לשיטת הדרוש, ויחד עם זהלמצוא נתיב לרוח השומעים ולפעול על הרגש. ופעולתם של המגידים היתה אפוא נכרת על רוח העם, מבלי הביט אל זה, אם הביעו דבריהם בצורה זו או אחרת.


פרק אחד ושלשים    🔗

דרשנים ומגידי מישרים בקהלות אשכנז ופולין. – הספר “ארחות צדיקים”. – דרשני פראג, דרשני קראקא, דרשני פוזנא, דרשני לבוב, דרשני לובלין וכו' וכו‘. – נשים דרשניות. – פסקא מפנקס חברה קדישא בלובלין שנת תמ“ה, מפנקס לוצק תפ”א. – כתב רבנות מקהלת קראקא להרב ר’ משה משנת ת"מ.


לרוב הדרשנים־המגידים, שהראו פעוּלתם במשך כמה דורות, לא נשאר כל שם וזכר בספרות ישראל, כי בעיקר היתה פעולתם על פה ולא בכתב מחברי ספרים לא באו, ולפיכך אין לנו מוּשג נכון מדמותם הרוחנית של המצוּינים שבהם, ורק יחידי סגולה זכו להציב להם שם בספרות הדרשנית ואפשר לנו לעמוד על אפים.

היו קהלות גדולות, שמשרת מגיד דמתא בתוכן היתה חשובה ביותר, כמו קהלות פראג, ווילנא, קראקא, לבוב, לובלין ועוד, ולמשרה זו נתמנו דרשנים מפורסמים גדולי התורה, או שהתאחדו בתוכן משרות רב ודרשן באישיות אחת (רב ומ"מ), ומובן, כי חשיבות גברא או חשיבות משרה גרמה, שלא נשכח זכרם של הרבה מן הדרשנים המצוּינים ושמם נחרת על לוחות דברי הימים של הקהלות או הוקצה להם מקום ברשימות המצבות של אנשי השם בבתי הקברות העתיקים, שנדפסו בתור חומר בשביל כותבי התולדה, ויש מהם, שחייהם ופעולתם נודעים לנו מתוך ספריהם, הנמצאים בידינו כיום.

באמצע המאה השלישית בערך חי המוכיח החסיד, המחבר האלמוני של הספר המוסרי “ארחות צדיקים”. ספר זה הוא מרגניתא טבא בספרות המוסר. בדברים פשוטים ונאמנים, מבוססים בדברי חכמים ובמשלים מן המציאות הממשית, סולל המחבר דרך החיים לפני בני עמו. אין בספר קשר וסדר אורגני בין הפרקים דוגמת “חובות הלבבות” ו“מסלת ישרים” באופן שיטתי מיוחד, אבל כל אחד מן כ“ז הפרקים קובע לעצמו סגולה יקרה של תוכחת חיים, והספר כולו הוא מכשיר גדול להטבת המדות ויועץ ישר ונאמן בשביל כל אדם, המבקש מגמה נפשית בימי חיי הבלו. הוא נזכר מתוך הערצה בספרי חכמי המוסר, כמו המהר”ל מפראג ובעל השל“ה הקדוש. ד”ר גידימן בספרו “התורה והחיים” (חלק ג' 173) משער, כי המחבר של הספר, הוא ר' יו“ט ליפמן מילהוזן, בעל “הנצחון”, מרבני פראג במאה השניה. אך הד”ר יהודה קופמן בספרו “ר' יו”ט ליפמן מילהוזן" (עמוד 85) סותר את ההשערה הזאת. ובאמת הסבה להעלמת שמו של המחבר היא לא “שער התורה”, שבו הוא מביע דעתו השלילית נגד הפלפולים, כאשר סובר ד“ר גידימן, אלא מידת הענוה ובריחה מן הפרסום, שבה הצטיין המחבר החסיד והענותן. ולכן, לפי דעתי, הוא פותח את ספרו “בשער “הגאוה” ו”שער הענוה”. כאן בפתח הספר הוא מוכיח, שאין לאדם להתהלל במעשיו הטובים ובחכמתו, כדי להתכבד בהם. האדם, שכל מעשיו טובים, אך הוא מתהלל בהם לשם כבוד, הריהו “דומה לתבשיל חשוב מאד מכל אבקת רוכל וראשי בשמים ועומד אצל האש עד שהוא מקדיח ולא שוה לאכלו מחמת מרירות של שרפת האש. האדם המתפאר במעשיו מקדיח ומבאיש את מעשיו הטובים”. כל מעשינו הטובים צריכים להיות מיוחדים לשם שמים, לא לשם תקות שבח וכבוד מבני אדם, “אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב, כמו שאמר הכתוב (ירמיה י"ז, י') אני ה' חוקר לב ובוחן כליות”.

מן המאה הרביעית נודעים לנו הדרשנים ה“אשכנזים” דלהלן:

בקהלת פראג, שהעמידה דרשנים בעלי כשרון וגאוני התורה, כמו המהר"ל ובעל “כלי יקר” (עיין פרק כ"ט), היו בתקופה ההיא הדרשנים רבי אליעזר מאראווטשיק, רבי צבי הירש לונטשיץ ורבי ליב קרומוניא.

רבי אליעזר מאראווטשיק נפטר כ“ה באדר שנ”ט ועל מצבתו חרות: “עלה המות בחלוננו, ולקח עטרת ראשנו, מוה”ר אליעזר הדרשן הגדול, דורש טוב לעמנו, האלוף הגדול בתורה במדרשים ובקבלה ובגמרא" וכו'.

רבי צבי הירש בן הרב ר' שלמה אפרים לונטשיץ נפטר יום שבת י“ט תמוז שפ”ד. הוא היה ראש ישיבה ואב"ד בכמה קהלות, והרבה שנים שרת בפראג בתור דיין ודרשן. על מצבתו חקוק: “ראש דרשנים נקרא שמו, דורש טוב לעמו”.

רבי ליב קרומוניא נפטר ד' מנחם אב שצ“ט ושרת בפראג בתור דרשן ודיין. על ציונו נחרת: “פ”נ הגאון הגדול מופלג בתורה וחכמה וחסידות ה”ה מוהר“ר ליב קרומוניא דרשן ודיין בק”ק פראג בן הגאון החסיד מוה“ר יחזקאל”.

בתחלת המאה הרביעית חי הדרשן המפורסם רבי דוד בן מנשה מגיד מישרים בלובלין. מקודם היה דרשן בקראקא בזמן הרמ“א ונודע בדורו למשורר. כאשר לא עלתה בידו השתדלותו להעמיד מדרש התורה על מכונו כפי התכנית שהתוה לו, הסכים לעלות לארץ ישראל ולהקדיש ימיו לחבור ספרים, שהגה רוחו מכבר. וקודם עלותו לא”י הדפיס ספרו “שיר המעלות” (קראקא של"א) והוא דוגמאות מספריו, כולל דרושים על התורה. שו"ת ומכתבי מליצה. ואלה המה ספריו: “אביר יעקב”, “בית דוד”, “הגבול” "כסא

דוד“, “מגדל דוד”, “מגן דוד”, “משכיל לדוד”, “נחל עדנים”, “נפש דוד”, “סגולת מלאכים”, “עין הקורא”, “קול ה' בכוח”, “שבח הנשים”. לספר “משכיל לדוד” (לובלין של"ד) ערך הקדמה בשם “התנצלות לדרשנים” להגן על הדרשות ולהוכיח שבאמת נחלקו לכמה פנים, ובסוף הקדמתו כותב: “חדשתי זאת הקדמה תוך ג' ימי הגבלה בשנת י’ק’ר’ה ה’י’א' " (של"א). ובשער הספר (לשנת הדפסה – של"ד) נכתב: “וכבר ראו אותו גאוני עולם וקלסוהו כגון מורינו הר' יצחק בצלאל ז”ל (הוא אחי מהר"ל מפראג) והרש”ל והרמ”א שהניחו חיים לכל ישראל וכו' וכו' חיבר אותו… מו“ה דוד דרשן מקראקא דורש טוב לעמו לעת הזאת בקהלה מפוארה לובלין” (“לקורות היהודים בלובלין”, ניסנבוים, ע' 39, והערת הח' שלמה באבר ע' 167 ואוצה"ס בן יעקב 248).

באמצע המאה הרביעית חי הדרשן רבי ידידיה גאטליב ב“ר ישראל מגיד בלבוב. ספרו “אהבת השם” יצא לאור בשנת שפ”ח והוא דרוש על אהבה ויראה, ופירש פרשה “,ועתה ישראל” (דברים י') על ג' אופנים. את הפרשה הזאת פירש על רט“ז אופנים ולא נדפס רק הנ”ל. בספרו זה הוא הולך ומבאר כמה פרשיות ומדרשים. הוא הוציא גם ספר “שיר ידידות” על המסורה, ד' חלקים (קראקא ת"ד).

באותה התקופה חי הדרשן רבי ברכיה ברך ב“ר יצחק אייזיק, דיין ומגיד מישרים בקראקא, תלמידו של הרב רבי נתן שפירא בעל “מגלה עמוקות” (“שם הגדולים”). הוא חבר את הספר “זרע ברך” (קראקא ת“ו, אמשטרדם תכ”ב), דרושים כסדר התורה ומפרשת דברים והלאה ב' דרשות לכל פרשה, וכלולים בו גם דרושים לחמש מגילות והגדה של פסח. דרושיו הם על דרך הפשט ויושר הרעיון. בהקדמתו לחלק שני הוא מדבר קשות עם דרשני זמנו על “כי בררו לעצמם דרך לא סלולה” לדרוש על דרך הפלפול “בחריפות של הבל” זמוכיח את הקלקול שיוצא מן השיטה הזאת, וקורא למחזיקים בה “דרשנים שקרנים”. ביחוד הוא מגנה את הלמוּד הפלפולי של “החלוקים” ואומר, כי “ראוּי ונכון לקנא קנאת ה' וקנאת תורתו הקדושה לבטל למוּד שקר מוחלט כזה, שמשכו הללו בחבלי שוא לתורה שבכתב, וראוּי טפי להרחיקו מלמוּד הפילוסופיה ולמוד חיצוני, שבימי הרשב”א והרא”ש ז“ל החרימו עליהם”, והוא הולך ומדבר בהפלגה גדולה על הקלקול הזה ואומר: “ובעינינו ראינו, שמעת שבא הלמוּד המבולבל הזה במדינתנו באה ערבוביא וחשיכה גדולה לעולם וצרות צרורות, הוֹוה על הוֹוה, שבר על שבר, ונשפך דמם כמים ואין קובר וכמה קהלות נחרבו ובתי כנסיות ומדרשות שנהרסו וכמה ספרי תורה שנקרעו, וכמה גאוני הארץ, שנאספו ונדונו במיתות קשות ומשונות בעוונותינו הרבים, וכמה אלפי אלפים נפשות מישראל, שנהרגו עד שנשארנו מעט מהרבה, אשר לא יאומן כי יסופר”. הוא תולה את האסון, יחד עם זה, בעוד כמה פרצות ומכשולים בהנהגות הקהלות ובתוכם קבלת הרבנים על ידי שוחד, ובפרט המכשול של מינוּי חזנים בלתי מהוגנים – “וכמעט אין לנו תפלת צבור על ידי חזני ארצנו, שמקבלים את שאינו הגון ושאין פרקו נאה, רק שקולו נעים, ואפילו הוא עם הארץ וקל שבקלים, ומתוך כך הוא מחרף ומגדף בקריאת התיבות, גם לפעמים שמבליע אותן לגמרי והרבה ברכות לבטלה שנמשכו מזה וכו' ואין לענות אמן אחריהם וכו' על ידי שמאריכים בנגונים… זמן תפלה וקריאת שמע עובר, ואין ספק שזוהי סבה לאריכות הגלות” וכו' וכו‘. הדרשן הזה היה מבני עליה המעטים בין הרבנים הדרשנים, שלא העלימו עין מפרצות הדור והיו משתדלים בתקונן. הוא היה מכובד מאד בקהלת קראקא. על התקנות של “חברה קדישא תלמוד תורה” הוא חתום ביחד עם הגאון האב"ד ר’ יואל סירקיש (הב"ח) “נאם הק' ברכיה בירך בהגאון מו”ה יצחק" ובגוף התקנות הוא נזכר כעסקן חשוב לחנוך הבנים (“התורה והחיים” גידמן חלק ג' עמוד 223).

באותו הזמן חי הדרשן רבי יהודה ליב ב"ר יוסף רופא, מחבר ספר “קול יהודה” דרושים כסדר התורה (סה"ד ג' 72).

בקהלת קראקא שרת באותו הזמן בתור דיין ודרשן הרב נח ב"ר פסח דרשן. הוא חבר ספר “תולדות נח” על שמות רבה (קראקא שצ"ד) ונשארו ממנו בכתובים הספרים “חם בן נח”, “שם בן נח” הנזכרים בספרו “תולדות נח” (וועטשטיין לתולדות גדולי ישראל 13).

בקהלת קראקא חי בתקופה זו ר' ישעיה ב“ר מאיר דרשן. הוא היה דרשן וסופר דמתא. חבר דרשה על מזמור כ”א בתהלים, הוא כתב גם את השיר המרובע, שנדפס בספר “תולדות יצחק” על התורה מר' יצחק קארו (קראקא שנ"ג). הוא נפטר ב' שבט שע"ב זקן ושבע ימים (פנקס ח“ק דף ס”ה – וועטשטיין לתוג"י 7, קדמוניות מפנקסאות ישנים 14).

________________

בשנת שע"ח יצא לאור הספר “מינקת רבקה” מאת “הרבנית הדרשנית רבקה בת ר' מאיר, מוסר מלוקט מגמרא ומדרשים בלשון אשכנז” (סדר הדורות ג' 69).

מלבד הנשים המצוינות שבתקופת התלמוד, היו תמיד בישראל נשים מלומדות בתורה, בקיאות בדיני ישראל, וגם בעלות כשרון של כתיבת חבורים. למשל, חנה בת ר“ת ובלת אחות ר' יצחק ב”ר מנחם למדו נשי עירן דיני המצוות, מרים אשת ר' יוחנן לוריא (מגדולי חכמי ווארמש באמצע המאה השלישית לאלף הששי) למדה ש“ס לתלמידים בישיבה; ראבי”ה מביא מנהגי דודתו אשת ר' שמואל ב“ר נוטרונאי לראיה בדבר מצוות מעשיות, ועוד כיוצא בזה (עיין “חיי היהודים בימי הבינים” לד"ר א. ברלינר פרק א'). בחוגי החסידים מספרים נפלאות בדבר חכמתה של בת הבעש”ט – אדל. הבעש“ט אמר עליה: אדל היא ר”ת א’ש ד’ת ל’מו. בתו של בעל “התניא” פרידא היתה אשה חכמה וחשובה. היא שמעה חסידות מפי אביה ומסרה לאחיה הרבי האמצעי. ומצאו מכתבה בדברי תורה וחסידות, שכתבה לאחיה ר' דובר ז“ל (“בית רבי”, חלק א', 114). ביחוד חוברו קונטרסים וספרים מאת נשים צדקניות, אשר נשאן לבן לעורר את חברותיהן למוסר, ליראת שמים, לכשרות הבית, לטהרת המשפחה ולחנוך הבנים והבנות, והוציאו לקוטים מספרים קדושים בשפה המדוברת, וגם תחינות ובקשות, הכוללות השתפכות הנפש והתעוררות עמוקה, המאצילה רוח טהרה וקדושה על בנות ישראל. בכל עיר בישראל היו תמיד נשים דרשניות (“זאגערן”). פסוקים מכתבי הקודש ומאמרי חז”ל היו שגורים על פיהן והיה להן כח מיוחד לעורר את הלבבות בעזרת נשים. מפורסם שמה האגדתי של האשה “שרה בת טובים”, המחברת של תחינות ובקשות. בתוך תהליך החיים הרוחניים של עם ישראל, שהיו מושפעים ממשמעת התורה ולומדיה במדה עליונה ביותר, לא היתה נכרת הפעולה של אותן הנשים הצנועות, ולהספרות שלהן לא נודעת כל חשיבות, ולכן נעלמה מן החיים וגם לא זכתה לאור הדפוס. זה לא כבר מצאו עבודה ספרותית מסוג זה בשם “עשרת־הדברות־בּיכל” מאת האשה “ינטא בת הרב מהר”ר יצחק זצלל“ה מגאליציה”. שחוברה במאה החמישית. זה נחשב למאורע חשוב והדפיסו אותה בלוית הסברים והערות מאת הסופר נח פרילוצקי. ביחוד כדאי לתשומת לב ספרה של האשה גליקל פון האַמלן (נולדה ת“ז בהאמבורג – מתח תפ”ז במיץ), שחברה בשנת תנ“א. בשנת תרפ”ט יצא הספר בת"א בתרגומו של הסופר א. ז. רבינוביץ בשם “זכרונות גליקל”. הספר ספוג צער ויגון של אשה אלמנה, אֵם למשפחה הגונה בישראל. הוא כולל בחלקו מוסר השכל ותוכחת חיים בסגנון נלבב מאד. המתרגם כותב בהקדמתו: "מתוך הספר הזה אנו יכולים לעמוד על אפיה של גליקל, שהיא נחשבת לסמל האשה העבריה במובן היותר נעלה: מסורה לבעלה, שוקדת על חנוך בניה… אוהבת תורה וחכמה ותמימה עם ה'

אלהי ישראל כאחת האמהות".

______________

מדרשני פראג במאה החמישית ידועים הדרשנים דלהלן:

הדרשן רבי משה ב“ר אברהם וולירשטיין – מת כ”ה שבט תי“ט. הוא היה רב ואב”ד בכמה קהלות. על מצבתו חרות: “הגאון הדרשן הגדול וכו' מארי דקבלה וכו' ששה תלמוד ידע בעל פה בפלפול וסברא, הוא מהל”ו צדיקים שבכל דרא, משה מקהיל קהלות לדרוש התורה, ראוּי זה שהשכינה עליו שוֹרה, מגירסא לא פסיק פומיה בימים ובלילות, חבּר כמה ספרים לכבוד נורא תהלות וכו' היה דורש כל התורה, מבראשית עד גמירא, מדי שבת בשבתו, דורש נאה ומקיים, ‏ ראש המדברים בפוסקים ובטורים, ועשה דין אמת לאמתו, שואל ומשיב בענינים, ידע התורה בע' פנים, לא ידע איש קבורתו" וכו'.

הדרשן רבי אהרן תאומים. בהיותו צעיר לימים בחרוהו ראשי עדת פראג למגיד מישרים “להודיע את חוקי אלהים ואת תורותיו תמידין כסדרן מדי שבת בשבתו” (בהקדמה לספרו “בגדי אהרן”), ויצא שמו כדרשן גדול, מלבד בקיאותו הרבה בתלמוד ומפרשיו “בדרך הנהוג אז בדרושי אגדה היה אמן נפלא, פיו מפיק מרגליות, בונה מבצרים ברוח פיו כלולים בהדרם ובנוים לתלפיות”. המחבר כותב בהקדמתו בתור התנצלות על הוציאו לאור את ספרו “בגדי אהרן”, כי “דרשותי להיותן אהובין וחביבין כל כך עד כי שומעי העתיקו אותן לעצמן, גנבו כחשו גם שמו בכליהם לגודל חמדתן להבנות מהן, ושנית באשר כל שבת ושבת בפרקא היו שם ספסלים מלומדים ובחורים, וכאשר שמעו מפי נאמרים, אז העתיקו להם אותם הדברים והלכו למקום שאין מכירים אותם, לא יאי הם ולא יאי גלימתם, עומדים ברבים ודורשים ואומרים לנו המים, מתחיל בשבח ובגנות מסיים, ולכסות הדבר לפעמים תופרים טלאי על גבי טלאי, אשר לא יצאו בהם תלמידי חכמים, ואת אשר איננו טלוא גנוב הוא אתו, וכל אחד מחליף שיטתו, – ואמרתי יוחקו מלי בספר ואכתוב האלף בלוח חרות, למען יהיו דברי נכרים ולא ירימו עוד ראשם ויגלו בהתתייהו ויזיל בשתי מנייהו”. בשנת ת“ל נתקבל לאב”ד ולמ“מ לקהלת ווירמייזא והיה שם עד תמ”ז, ובסוף ימיו נתמנה לאב“ד ולמגיד מישרים בקראקא, אבל מסבות שונות התעכב לבוא שמה עד שנת ת”ן וסבב בערי אשכנז הגדולות כמו האמבורג, ברלין והנוֹבר, וידרוש שם לפני שומעים לאלפים, שהיו רצים לשמוע דרשות הדרשן המפורסם, ובירח ניסן שנת ת“ן, ימים מספר לפני חג הפסח בא לקראקא וישב על כסא הרבנות בקהלה החשובה הזאת בתור אב”ד ומגיד מישרים. אבל עד מהרה ערבה שמחת העדה, כי כעבור ארבעה ירחים נסע לועד הגליל בעיר חמלניק “כי חיל לקחו בחזקה ויכוהו ברצח נורא וירכיבוהו על הסוס אשר נפל על דרכו פעמים ושלש עד אשר יצאה נשמתו ויפקיד רוחו לאל השמים בשבת ב' אב שנת ת”ן" (ספר “עיר הצדק” ליחיאל מתתיהו צונץ 128–133). וביום א‘, ג’ אב הוליכו גופו הקדוש לק“ק פינטשוב, כי היו יראים לקברו בחמלניק. ובתקוני בתי כנסיות בקראקא נמצא אמ”ר מיוחד עליו בחרוזים (עיין “עיר הצדק” הערה 62). ובפנקס הח“ק בקראקא דף ר”ה ע“ד נאמר: “יזכור אלהים את נשמת אדוננו מורנו ורבנו החסיד והעניו הקדוש, ממש עליו נאמר אי חסיד, אי עניו, אביר הרועים מופלג בתורה, שר הבירה, נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימיני רשכבה”ג הגאון הגדול המופלג מו”ה אהרן במו“ה משה שהיה מחבר ספר “מטה אהרן”, שהיה תופש ישיבה כמה שנים בק”ק ווירמייזא (ואח“כ יסופר כל המאורע כנ”ל). ספריו המה “בגדי אהרן” דרושים כסדר התורה (פפד“מ ת”ע), “מטה אהרן”, “חושן אהרן” שו“ת על ארבעה טורים (נשאר בכ“י, עיין שם וב”שם הגדולים"). תשובותיו נדפסו בספר “חות יאיר” (סימן קכ"ה) ו”אבן השוהם" (ס"ה).

הדרשן רבי אליהו שפירא דרשן ור“מ בפראג – מת ח' ניסן תע”ב. הוא גיסו של רבי יעקב רישר בעל “שבות יעקב” ו“חק יעקב”. הוא שרת בתור אב“ד ור”מ בטיקטין והגליל (“שם הגדולים”). חבר ספר “אליה זוטא” על אורח חיים ו“אליה רבה” על או“ח ויו”ד. חבּר עוד ספרים וביניהם ספרי דרוש על התורה ועל ענינים שונים, אך נשרפו בשרפה שהיתה בפראג בשנת תקי"א (הקדמת אליה רבה).

הדרשן רבי שמעון ב“ק, רב ודרשן בפראג – מת כ' אלול תע”ד בחצי ימיו (הקדמת שו"ת שבות יעקב חלק ב'). הוא היה מקודם אב“ד וריש מתיבתא בק' רוזניץ ורב במדינת פּפאַלץ. אביו הוא הרב רבי יעקב רישר (ב"ק) בעל “שבות יעקב” ו”חק יעקב“. הוא חבּר ספר “שמן למנחה” באורים לספר “תורת השלמים” ו”מנחת יעקב“. אביו הגאון בהקדמת ספרו “שבות יעקב” מתאונן ומקונן על מות בנו החכם באביב ימיו ומתאר גודל האבדה, כי “אור תורתו היה זורח כעפעפי שחר”, וכאשר עלה למשרת דרשן בק”ק פראג היו השומעים מתענגים על דבריו “וברכו בו ובתורתו”, “וידו היה בכל לדרוש את התורה במ”ט פנים".

הדרשן רבי מתתיהו מפראג, שחי במאה החמישית. הוא חבּר ספר “מתת יה” דרושים על התורה עד ספר דברים ונדפס בשנת תנ"ו (שם הגדולים. סדר הדורות ג' 15).

הדרשן ר' ברוך ב“ר זלמן אוסטרליץ. דרשן בפראג. הדרשה שלו נדפסה בפראג בשנת תע”ג (אוצר הספרים 121).

בקהלת קראקא היו בתקופה ההיא הדרשנים הללו:

ר' יעקב ראטנר – מת ער“ח חשון שנת תמ”ד –על מצבתו נחרת: “פה נטמן המוכיח הגדול מוהר”ר יעקב ראטנר".

הדרשן ר' חיים קראכמאל, שחבּר ספר “מקור החיים” על חמש מגילות ונ"כ (פיורד“א תנ”ז) וכותב בספרו זה, שחבּר גם ספר “חיל וחומה” (סה"ד ג' 72).

ר' משה ב“ר שמואל מחלש דרשן. הוא היה ראב”ד וראש הדרשנים בקראקא. חבּר ספר “דרש משה” על התורה. מת בקרקא י“ג כסלו תצ'”ו זקן ושבע ימים (וועטשטיין תוג"י). ועיין להלן פרק זה קטע מכתב רבנות שנשלח מקראקא להרב ר' משה מגזע צבי אב“ד דק' הוראדנא ומנו אותו לדרשן קבוע בשנת ת”מ.

בקהלת פוזנא היו באותה התקופה הדרשנים:

ר' חיים ב"ר צבי, מגדולי הרבנים בדורו ודרשן בק' פוזנא באמצע המאה החמישית. חבר ספר “סם חיים” (אמשטרדם תנ"ב) דרושים מלוקטים מספרי דרוש ומסודרים לשערים (כ"י פין 366).

ר' יוסף ב“ר שלמה דרשן. בשנת תי”ט נתקבל למגיד מישרים בק' פוזנא והאריך ימים, ומת בן חמש ותשעים בשנת תנ“ו. בסוף ימיו התנהג בפרישות והתבודד בבית למודו. חבּר ספר “יסוד יוסף” ונדפס יחד (פפד“מ תל”ט) עם “שדה בוכים” ו”תקון חצות“. עוד חבּר ספרים שונים, שנשארו בכ”י, מהם “וילקט יוסף” לקוטים ומדרשים מספרי המקובלים ומאמרים תמוהים כסדר התורה ובסופו “ויכלכל יוסף” חדושי דינים, פשטים ודרשות, “יד יוסף”, “יוסף מוקיר שבתא”, “מצמיח ישועה” על תקות הגאולה, ונמצאה הסכמתו על ספר “שבתא דרגלא” (תנ"ג), ובאה תשובה ממנו בספר “אבן השוהם”.

בקהלת לבוב היו במאה החמישית הדרשנים הללו:

רבי יוסף חיות – מת י' אדר שנת תמ"ה – על מצבתו נחרת: “ויוסף הוא השליט וכו' הגאון הדרשן הגדול בן הגאון מו”ה אברהם חיות וחבּר ספר נחמד הנקרא “בן פורת יוסף”.

רבי שמואל ב“ר חיים – על מצבתו נאמר: “וימת שמואל ביום שבת קדש ד' אב תע”ב לפ”ק, הגאון הגדול הרב המגיד וריש מתיבתא דביה“מ דחוץ לעיר מו”ה שמואל ב“ר חיים, נאה דורש ונאה מקיים, הורה בישראל חקים ישרים ומתוקים” (ספר “מצבת קדש” לר' יעקב מענדל שוטץ).

רבי שלמה זלמן מקראקאביץ ב“ר יצחק, מגיד מישרים ראב”ד ור“מ בלבוב – מת שם ט' מרחשון תע”ט. על מצבתו נאמר: “הרב הגאון מאור הגולה המגיד מישרים וראב”ד דקהלתנו המקובל הגדול בוצינא קדישא מוה“ר יצחק חסידא ופרישא, והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים הרבה גאוני ארץ וכו', צנא מלא ספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא”.

בסוף המאה החמישית חי בלבוב הדרשן רבי מאיר תאומים. בהיותו צעיר לימים נתמנה לדרשן בעיר לברטוב ואחר כך נתקבל לעיר לבוב. הוא היה מפורסם ל“דרשן ומוכיח גדול וחסיד מפורסם”. אחרי מותו היה לממלא מקומו בנו רבי יוסף תאומים, המחבר של הספר המפורסם “פרי מגדים” – נשאר ממנו גם ספר “המגיד” דרשות לשבתות וימים טובים ובאור על פרקי אבות.

בתחילת המאה החמישית חי הדרשן רבי בצלאל מקאברין מגיד בסלוצק. הדרשן הזה היה דורש בכמה קהלות בתפוצות ישראל ועשה לו שם גדול בפעולתו הפוריה להחזקת הדת. הוא חבר את הספרים הללו: “עמודיה שבעה” ובו ז' עמודים: א) “ברית אברהם” מעניני אברהם ודורו, ב) “פחד יצחק”, ג) “עפר יעקב”, ד) “תורת משה”, ה) “קרבן אהרן”, ו) “מגדל דוד”, ז) “יריעות שלמה”, וכל אחד מעניני דורו. הספר הזה נדפס ראשונה בלובלין בשנת תכ“ו בפקודת ועד ארבע ארצות; “קרבן שבת”, דרושים ורעיונות על מצות שבת והלכותיה, כולל י”ז פרקים, נדפס בדירנפורט תנ“א; “פלח הרמון”, באורים למדרשים סתומים (אמשטרדם תי"ט); “זית רענן”, ספר גדול על כל פרשיות התורה; “עמק הבכא”, באור לספר ירמיה (מובא בספר “קרבן שבת” דף מ“ה ע”ב); “עטרת שלמה”, דרושים על מגלת קהלת. שלשת הספרים האחרונים לא נדפסו ונמצאים בכתב יד. הדרשן הזה היה מפורסם בדורו, כאחד מבני עליה המועטים. הגאון המקובל רבי נפתלי כ”ץ אבד“ק פוזנא ופרנקפורט דמיין, מחבר “חדושי ברכות” ו”סמיכת חכמים“, שבמצותו נדפס הספר “קרבן שבת”, כותב בהסכמתו לספר זה, – כי הדרשן ר' בצלאל “שם נפשו בכפו לזכות את הרבים” וכי “לבו רחב כפתחו של אולם” והוא “אחד מאנשי השם מעולם” ובדרשותיו “האיר נתיבות החכמה וידע לדרוש התורה במ”ט פנים”. ואמנם כל מעיין בספריו יראה עד היכן הגיעה בקיאותו הגדולה בספרות התלמודית והמדרשית וגם בספרי המקובלים. כל רעיונותיו מבוססים בראיות והוכחות מדברי חכמים שקדמוהו, ומתוך ספרו “קרבן שבת” נראה, כי הצטיין בבקיאותו גם במקצוע ההלכה.

באותו הזמן חיו הדרשנים:

רבי יהודה ליב בן יוסף פוחוביצר דרשן בפינסק. חבּר הספרים “קנה חכמה” (פפד“א תמ”א) דרשות על תשובה, “דרך חכמים” (שם תמ"ג) במוסר היהדות, “דברי חכמים” ‏ (המבורג תנ"ב), “דעת חכמים” מוסר, ‏ “מקור חכמים” הערות לאורח חיים. קצור מכל ספריו נדפס בוויניציא ת"ס בשם “כבוד חכמים” על ידי ר' שלמה פינקירלי.

רבי ישכר בער מפרנקפורט דאדר, רב ודרשן, חבּר ספר גדול “ארבעה חרשים” על מלכי יהודה וישראל, הנביאים והכהנים הגדולים, ונדפסו שני חלקיו הראשונים בשם “כסא דוד”, “קנאת אפרים” (פפד“א ת”ע).

רבי נפתלי הירץ גינצבורג, רב ודרשן בדורו, חבר ספר “נפתלי שבע רצון”, באורים על דרך הדרוש על התורה וחמש מגלות (כ"י לפין 271).

רבי בנימין וואלף ב"ר שמעון דרשן. היה רב בעיר זמיגרד באמצע המאה החמישית, וחבּר ספר “עיר בנימין”, חלק א' פירושים על אגדות מסדר נשים ונזיקין (פפד“א תנ”ח). וחלק ב' על אגדות ירושלמי מסדר מועד (פיורדא תפ"ב).

רבי אברהם בהרב רבי משה מגלוגא, מגדולי הדרשנים במאה החמישית. נפטר בעיר ווין י“ז טבת תפ”ו. על מצבתו חרות: "נאה דורש ונאה מקיים וכו' רב פעלים מקבצאל, שרבה וקבץ פעלים לתורה. הוציא לאור ספר “ידי משה” שחבר אביו על מדרש רבה ביחד עם חבורו “זרע אברהם” ציון והוספות באורים עם מדרש משלי (אמשטרדם תפ"ה), ובנו הרב הוסיף גם הוא באורים מספר “כבוד חכמים” לרבו (כ"י פין 18).

בקהלת בראד היה במאה החמישית המגיד רבי אפרים רישר, שעשה לו פרסום גדול בדרשותיו להחזקת הדת. הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה” מתרץ קושית הרי“ף בעין יעקב “על־פי מה ששמע בילדותו מהמנוח הרב החסיד המוכיח הגדול המפורסם מוהר”ר אפרים רישר זצלה”ה מגיד דק“ק בראד” (צל‘"ח לדף נ’ ע"א פסחים).

בקהלת לובלין היה באמצע המאה החמישית הדרשן הרב רבי שלמה שפירא. בספר “אור ישראל” פירוש על הזוהר מהרב ר' ישראל אבד“ק שקלוב נמצאה הסכמתו וחותם את עצמו “הצעיר שלמה דרשן שפירא דק”ק לובלין יום א' ר”ח אלול תס“א לפ”ק".

וראוי להביא כאן קטע אחד מפנקס החברה קדישא בלובלין משנת תמ“ה, שבו נרשמו הוצאות החברה לענפי צדקה שונים בשנה ההיא. בתוך שאר ההוצאות השונות, ביחוד למתנות בשביל רבני המקום ושאר המשמשים בקודש, כמו “אַ טאָפּ דבש לאב”ד על שבועות כנהוג”, “דגים להרב אב”ד על ברית מילה“, “דבש ולימענש להרב אב”ד על בר מצוה בנו” – נרשם גם “דבש לר' ליפמאן דרשן”, “זהב מתנה לר' ליפמאן דרשן”. ובתוך ההוצאות לאורחים שונים נרשמו הנתינות: “למוכיח מבריסק”, “לאורח דרשן מפראג”, “למוכיח מטארנו”, “לדרשן מגלוגא”, “לדרשן סגינהור מליטא”, “לדרשן על פדיון שבויים” (העתקת הפנקס בספר “לקורות היהודים בלובלין” 14).

התעודה ההיסטורית הזאת נותנת איזה מושג על דבר הסיבוב של המגידים בעת ההיא והיחס של הקהלות אליהם. ביחוד היתה מוטלת על קופת הקהלה החזקתו של הדרשן הקבוע, שנתמנה למשרה הרשמית בתור מגיד דמתא. הקהלות היו משתדלות להבטיח את קיומם של הדרשנים הקבועים. אם החברה קדישא היתה מפזרת ממונה בשביל דבש לר' ליפמאן דרשן ביחד עם הרב אב“ד, בודאי שגם מנהלי הקהלה לא העלימו עין ממנו והיו מהנים אותו מקופתה באיזו מדה שהיא, ולא עוד אלא שהיו מתקנים תקנות להרים כבודו של המגיד בעיני העם, והיו משתפים אותו בהנהגת הקהלה, ביחוד בנוגע להתקונים להחזקת הדת. למשל, בפנקס הקהלה בעיר לוצק שנת תפ”א בנוגע לשורה שלמה של תקנות הנוגעות לאסור שעטנז, מצות צדקה, שבת וכדומה, נאמר: “על זה פקחו עיניהם כבוד המנהיגים בצרוף כבוד הרב המגיד דקהלתנו לגדור בפני הפרצה”. ובתוך שאר התקנות אנו מוצאים תקנה מיוחדת, כי “בקריאת התורה בבית הכנסת הגדול יקראו רק שבעה קרואים ולא יותר, והמגיד יהיה שלישי, והרשות לו לכבד למי שירצה להיות במקומו”. וכפי הנראה, הדבר נוגע למגיד מיוחד, כי באותן התקנות נזכר, “כבוד הרב האב”ד ודיינא דמתא" (עיין מאסף, ל. רבינוביץ תרס"ב עמוד 286–290).

וכדאי לשימת עין כתב רבנות שנשלח מקראקא להרב ר' משה מגזע צבי אבד“ק הוראדנא בשנת ת”מ. בתוך שאר הדברים נאמר: צריכים אנחנו לדרשן קבוע בקהלתנו כמו שהיה משנים קדמוניות, לדרוש מדי שבת בשבתו לבשר צדק בקהל רב, לדרוש על חדושי הלכות תלי תלים, ולהדריך את העם בדרכי ישרים וסלולים… וקבלנו את רום הדרת מעכ“ת למזל טוב ובשעה טובה להרכיבו אלוף לראשנו להיות לנו לרב ראש ישיבה, להרביץ תורה בקהלתנו יצ”ו… וגם לרבות קבלנו אותו לדרשן קבוע לבדו בקהלתנו, שמחויב לדרוש מדי שבת בשבתו בבית הכנסת, לחדש בטובו כיד ה' הטובה עליו, אשר לא שמעתו אוזן מדבש מתוקים לזכות את הרבים, אולי יקויים ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים… אם הרב האב“ד לא יהיה בבית הכנסת, אזי קוראים אותו לשלישי… הדרשות של שבת הגדול ושבת שובה ידרוש הרב האב”ד מוה"ר יצחק (“דעת קדושים” לי“ט אייזנשטאט תולדות המשפחות רפופורט ועוד; המליץ 136 תרמ”ו).


פרק שנים ושלשים    🔗

בעלי אגדה בין גדולי הרבנים באשכנז ופולין. – המהרש“א, חבוריו “חדושי הלכות” ו”חדושי אגדות". – ר' יעקב רישר וחבורו “עיון יעקב”.


כבר התבאר לעיל (פרק כ"ט), כי גדולי התורה באשכנז ופולין לא התגדרו בחכמת הדרשנות, וכל עיקר פעולותיהם היה כלול אך ורק בלימוד תורת הלכה ושכלולה, וגם הרב, בתור מנהיג הקהלה, היה נתון ביחוד ללמוד התורה בישיבה, להורות ולדון הלכה למעשה בעניני איסור והיתר ולהיות משיב כהלכה לכל דורש ומבקש תורה מפיהו, ולא היה מתעודתו לדרוש ברבים ולהעסיק את מוחו במדרש אגדה. ובשביל זה הדרשנות כמעט שיצאה מרשות הרבנים ונכנסה לחוג של מגידים מסוגים שונים (פרק ל'). אבל מובן, כי בתוך סכום הידיעות, שבהן היו מזוינים גדולי התורה “האשכנזיים”, היתה כלולה גם האגדה, מהיותה תופסת מקום חשוב בתוך חלקי התלמוד ומשולבת בסוגיות הש"ס, ולכן ביחד עם ידיעותיהם הרחבות בחלק ההלכה היו גם בעלי מדרש ואגדה לבאר ולפרש סתומותיהם. האגדה אמנם לא שימשה להם חומר בשביל הדרשה שבעל פה מעל בימת בית הכנסת, אבל היא היתה להם ענין של לימוד ועיון בצד לימוד ההלכה. ומתוך בית מדרשם של אלה מן הגאונים המחברים, שהיו מכוונים למודם אל נקודת האמת, יצאה גם האגדה מחוורת ומלובנת בבאורים נכונים וישרים על דרך הפשט או הדרש ההגיוני.

והמעולה שבין..רבנן דאגדתא“, שבאוריהם הפיצו אור יקרות על אגדות התלמוד, הוא הגאון רבי שמואל אליעזר אידליש – המהרש”א.

רבי שמואל אליעזר ב“ר יהודה אידליש – המהרש”א (שט“ו–שצ”ב), הוא אחד מן האישים היותר מפורסמים באומה. שמו קרוב לרוחו של כל איש יהודי, שיש בו ריח תורה, כי במשך הדורות, זה שלש מאות שנה, שתו מבאר תורתו חניכי החדר והישיבה וביחד עם “גירסא דינקותא” נחרת בנפשם השם מהרש"א, כאישיות נפלאה של גאון התורה, סולל דרך בים התלמוד. בכל תפוצות ישראל יצאו לו מוניטין בפירושו לתלמוד ונושאי כליו, המצטיין בפשטותו ויושר הגיונו העמוק. בהבנה שלמה והרגשה דקה הוא יורד לתוך עומק הפשט, ובקוצר מלים הוא מבאר ומתקן הסוגיות בלי משהו פלפול וחדוד, אלא בדרך ישרה של ההגיון השכלי לאמתו של הרעיון הצפון באותו המקום שהוא דן בו, בלי נטיה צדדית כל שהיא והרחבת דברים בקושיות ותירוצים ממקומות אחרים.

והמהרש“א בפשטותו וקצורו, בעומק הבנתו ויושר חדושיו, הוא כהמשך של גמרא רש”י ותוספות, עצם מעצמם בסגנון ותוכן. וביחד עם ספר התלמוד הוא נעשה לקנין עממי, ורשומו נשאר בנפשו של העם, כאחד מן הקוים בהתפתחות שכלו והלך רוחו והתרקמות השרטוטים הלאומיים, המיוחדים לעם הישראלי.

אבל אם גדול ערכו של המהרש“א ב”חדושי הלכות" על חלק הלכה שבתלמוד, בודאי לא נופל הוא בערכו גם ב“חדושי אגדות”. ועוד יתר שאת לחדושי אגדות, כי בהם חקוקה דמות דיוקנו של הגאון המחבר בכל צדדיו ורבוי גווניו, ובהם אתה מוצא עולם מלא של ידיעות, רעיונות והשקפות על כל מקצועות התורה והחיים.

בהלכה יש תמיד נקודה אחת תיכונית של משפט השכל, שאין לזוז ממנה ימין או שמאל, ההלכה מיוסדת על דין תורה, שאין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה, והמהרש“א בפועל לא השתדל בבאורו להכניס איזו חדשה לתוך סוגיות הש”ס, אלא לבאר וללבן, עד כמה שידו מגעת, אופן השקלא וטריא של המקשה והמתרץ, ולפרש כשמלה את הפשט של הסוגיא ולגלות את הגרעין הפנימי והכוונה הצפונה במשא ומתן של הלכה. ומתוך כל אותה העבודה הפרשנית לא נראה כלל השקפת העולם של המחבר, דעותיו, מבטו על החיים וכדומה. אבל לא כן ב“חדושי אגדות”. האגדה זוהי אוצר הדעות והשקפות, למודים ומוסרים, מדות והנהגות האדם בעולמו. כאן נתן החופש להרחבת הדבור והרצאת הענינים, בהתאם אל דרישות החיים הממשיים של כל דור ודור. ובאורו לאגדה, מלבד שהוא נפלא בהגיונו, עוד משתקפת ממנו אישיותו הרוחנית של המחבר, דעותיו והשקפותיו על החיים.

ב“חדושי הלכות” המחבר רק מבאר כוונת הדברים ופשוטם של הענינים ו“לית מדגרמיה ולא כלום”, אישיותו לא הוטבעה בבאורו כלל. אכן ב“חדושי אגדות”, אתה מוצא, מלבד באור לאגדות התלמוד, באור לאישיותו של המהרש"א עצמו. הוא מופיע לעינינו במלוא קומתו וצביונו הרוחני, בתור רב ומנהיג ומוכיח לאנשי דורו, מתאמץ לתקן דרכי חייהם ברוחו של מוסר היהדות השלמה, הכלולה באגדות התלמוד.

______________

המהרש“א שרת בתור אב”ד ור“מ בכמה קהלות ישראל, פוזנא, חילמא, לובלין, טיקטין, אוסטרה, ועמד בשורה הראשונה של מנהיגי הדור בועדי הארצות. בשנת שע”ו הוא חתום על ההסכמה לספר “יש נוחלין” לר' אברהם שפטילש, אבי בעל השל“ה, ביחד עם הגאונים ר' שלמה אפרים איש לונטשיץ, בעל “כלי יקר”, ר' יהושע פלק הכהן, בעל הסמ”ע, ור' יואל ב“ר שמואל שירקס, בעל הב”ח, והוא חותם את עצמו “אב”ד ור“מ מק”ק לובלין“. ובשנת ש”ן הוא חתום על הכרוז, שלא למנות רבנים בשוחד כסף ולא ע“י השתדלות של הלואה או מתנה (עיין “חדשים גם ישנים” להרכבי לחלק 7 דברי ימי ישראל לגריץ־שפ"ר). ובבאורו הוא מוצא מקום להביע את דעתו ברמה נגד קלקולים כמו אלה. בסוטה מ‘, למשל, במעשה דרבי אבהו, שרצו למנותו לריש מתיבתא ולא רצה, הוא מוכיח את בני דורו “שמי שיש לו עושר הוא נתמנה בכסף ורודף אחר הכבוד”, ומבאר את כל הענין ואומר: “מן הראוי שהלומדים והרבנים בעצמם יבררו להם ראש” וכו’ וכו'. בבאורו בבא מציעא פ”ה “ר' זירא יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מיניה” – הוא מחלק בין הלמוד של בני ארץ־ישראל, “שהיו מעיינים ומתקנים כל דבר על בוריו והשמועה יצאה לאור על ידי פלפולם” – “מה שאין כן בני בבל, דאפשר שהיו מפלפלים דוגמת חלוקים שבדור הזה, אשר כל מי שיודע לכוין על צד היותר בפלפול של הבל הרי זה משובח וכל אחד מכוון לדחות דברי חבירו כדקרי להו מחבלים שאין נוחין זה לזה בהלכה, ועל ידי כך לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא כדקרי להו נמי התם במחשכים הושיבני, והוא שאמר דלא נטרדיה, כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת ואין מגיעו לתכליתו המבוקש”.

המהרש“א, כנראה, לא היה נושא פנים לדורו ולא היה מחניף כלל וכלל לתקיפי הדור ועשיריו. בבאורו כתובות ס”ז ד“ה “לכבודו הוא דעבד” הוא אומר: “ורבים בדור הזה שמקבצים עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם, בגזילות נכרים, ואחר כך מתנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שברך, להיות להם שם ותפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה מלח וקיום כדאמר הכא”. וכן בשבת קי”ט, בדברו על הסבות שגרמו לחורבן ירושלים, הוא מרחיב דבורו על המכשולים, שהוא רואה בקהלות ישראל בזמנו כעין אותם שקדמו לחורבן: חלול שבת, בטול תינוקות של בית רבן, השוואת קטון וגדול, שכל אחד רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה וכו' וכל אחד רוצה להנהיג עצמו בעשירות בין בבתים בין בבגדים, וזה מביא לגזול חבירו וכו' וכו‘, בזוי תלמידי חכמים, משא ומתן שלא באמונה וכו’.

המהרש“א קורא תגר על אלה, שעוזבים התורה הנגלית ומכניסים את עצמם בלימוד חכמת הקבלה. במעשה דרבי אלעזר שלא רצה ללמוד מעשי מרכבה מרבו ר' יוחנן (חגיגה י"ג) הוא אומר: “מכאן תשובה לאותם האנשים שבדור הזה שמבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה גם בילדותם וכו', ויותר ראוי להסתירה ולא לגלותה, ויש למחות ביד הדורשים בחכמה זו ברבים”. הוא מרים על נס ידיעת חז”ל בשאר החכמות. בגטין ס“ח מונים חז”ל כמה רפואות. על זה הוא אומר: “מתוך זה תראה, שאין התלמוד חסר מכל החכמות, כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלמה ואמתית למבינים לשונם. ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד, שהיו חסרים מחכמת הרפואה”. והמהרש“א בעצמו היה חכם ומוקיר החכמות, ובבאורו מביא כמה פעמים דעות החכמים. למשל, בענין ‏”דרש עובר גלילאה בהמה שנבראה מן היבשה הכשרה בשני סימנים וכו' (חולין כ"ז) – הוא מבאר: “יראה לפי דעת החוקרים, שכל יסוד היותר רחוק מן הגלגל הוא יותר גשמי וחומרי, והארץ יסוד התחתון היא יותר גשמית מיסוד המים שעליה”. ולכן הבהמה, אשר נפשה מהאדמה מחומר הגס, צריכה בשביל הכשרה לאכילת אדם לשחיטת שני סימנים, כדי להרחיק דמה בשפע, מהיות הדם הנפש, ויזדכך חומר הבהמה, כי “עיקר מצות שחיטה להוציא דם הנפש”, “אבל הדגים, אשר בריאתן מן המים, מחומר היותר דק, הכשרן כמו שהם באסיפה בעלמא, והעופות שנבראו מן הרקק צריכות זיכוך בסימן אחד”. וכן אתה מוצא בבאורו כמה ידיעות בעניני חכמה, אמונות ודעות.

ועצם הבאור הוא נעלה בתוכן ורעיון. יש בו רחבות התפיסה וזוהר של חידוש בהבנת האגדה, כדי להוציא ממנה הגרעין הפנימי שבה, הרעיון המוסרי הצפון בתוכה. אותן המעלות המשובחות, שבהן מצטיין באור הלכה של המהרש“א: סברה ישרה, הבנה עמוקה, הרגשה דקה מן הדקה, הרצאה מדויקת ומצומצמת לפי המכוּון העיקרי של הבאור או החדוש – מתגלות ביחוד ב”חדושי אגדות" ומראות פעולתן על אופן הבאור, שמסתעף גם אצל המהרש“א לסוגים שונים, מהיות האגדה בכלל נשמעת לכמה טעמים. אבל בכל היות באורו מתהפך לכמה גוונים ולאופנים שונים, רוח אחד מפעם בקרבו – רוח הגיון ורעיון נעלה. איזו דוגמאות קצרות אפשר שיתנו מושג קל ממהותו של באור המהרש”א ותכנית הדרשה שלו.

ברכות ה' – “אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא א”ל על דא קא בכית ובכו תרווייהו“. ומעיר המהרש”א, כי לא נראה לומר שבכו שניהם על יופיו של הגוף לחוד, אלא מפני שר' יוחנן נשאר יחידי משפירי ירושלים (כאשר אמר “אנא אשתיירי משפירי ירושלים”, ב“מ פ”ד). נמצא כשימות יכלה היופי מבני ירושלים ויבלה בעפרא, והיה הצער לזכרון חורבן ירושלים, וצער כזה בודאי, שיאות לגדולי העם, כר' יוחנן ור' אלעזר תלמידו; בבבא בתרא ח' – “ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה” – הוא מבאר, כי הגבאים העוסקים בחלוקת הצדקה יהיו מעשיהם ככוכבים. מה הכוכבים, שמשתמשים בין ביום ובין בלילה, אינם מאירים אלא באפלה בלילה, כך הגבאים יפקחו בעסקי העניים ביום ובלילה. אבל עצם הנתינה של הצדקה לעניים לא תהא בפרהסיא כביום, רק יאירו עיניהם אל העניים בסתר כבלילה, כדי שלא יתביישו; בבבא בתרא קמ“א – “בת תחילה סימן יפה לבנים” – הוא מבאר על דרך הצחות, כי אז לא יהיה בכור בין האחים, ובזה ירבה חלק האחים, אבל בן בכור ממעט חלק האחים. ובזה מבאר גם דעת “איכא דאמרי דלא שלטא ביה עינא בישא”, כי באופן שיש בן תחילה ונוטל פי שנים הכל נותנים בו עין הרע וגם אחיו מתקנאים בו; בבבא בתרא י' – “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו” – אומר המהרש”א “יש לפרש כי עיקר הלמוד שנעשה בו רושם הוא הלמוד הבא בכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים”. באור כזה, שיצא מלבו של מחבר גאוני כמהרש“א, בודאי שמפיס דעתו של כל מחבר. וכמו כן יש ב”חדושי אגדות" באורים, כוללים דרושים שלמים, מורכבים מהנחות ורעיונות, המוציאים את האגדות מפשוטן לגמרי לשם רעיון מקורי אחד. למשל, בהוריות י‘, במעשה ד"רבן גמליאל ור’ יהושע הוו קא אזלי בספינתא בהדי רבן גמליאל הוה פיתא, בהדי ר' יהושע הוה פיתא וסולתא וכו' “. הספור לפי פשוטו הוא יפה ביותר, אבל המהרש”א מתוך איזו דיוקים עוזב את הפשט וממלא את הספור תוכן של רעיון דרושי מצוין בחדושו. ספינתא אינה אניה פשוטה אלא רמז לגלות ישראל, כי “יורדי ים הגלות נקראו יורדי הספינה שהיא מטורפת כל שעה בים”, ורבן גמליאל ור' יהושע הוו אזלי בספינתא, בנבכי ים הגלות, עד שהוצרכו להתוכח עם הצדוקים, ובהדי רבן גמליאל היה פיתא, שהיא חכמת התורה שנקראת לחם, כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי, כי התורה כמו הלחם היא עיקר חיי הנפש, ובא להתוכח עמהם בחכמת התורה, אבל ר' יהושע מלבד “פיתא” (תורה) היה משתמש בוכוחיו גם ב“סולת” בחכמות חיצוניות “כמו שהסולת אינו רק הקדמה ללחם ע”י מים ושאר אמצעים כך חכמות אחרות, כמו התכונה לחשב תקופות ומזלות וחכמת המספר ותשבורת הן הקדמה לתורתנו, שעל ידי זה התורה נעשית לחם ומזון לחיי נפשו של אדם, כמו שמצינו כן בר' יהושע בההוא עובדה דסבי דבי אתונא. ואפשר דרבן גמליאל לא הרגיל בחכמות כמו ר' יהושע, “ושלם פיתא דרבן גמליאל” נשלם הוכוח בחכמת התורה, שלא היה יכול לנצח אותם בכוח התורה לחוד, שאינם מודים בה, והוצרך לסמוך עצמו בוכוחו על שאר חכמות, שהוא “סולתא דר' יהושע”. וכך מאריך המהרש"א דרשתו, ומסמיך לה יפה כל עניני הספור בדברים הנוגעים לויכוחי הצדוקים וקורות האומה בשעת חורבן בית שני (עיין שם). דרוש כזה מבליט צורה ברורה של חריצות דרשנית להמציא השוואות יפות וצרופי רעיונות בשביל לברר ולהזהיר קוטב הדרשה והכוונה הצפונה בה.

וכן אתה מוצא ב“חדושי אגדות” באור על דרך החשבון המספרי, כמו (ב“מ פ”ה) ‏“מחיוהו שתין פולסי דנורא”, ומבאר המהרש“א “כשם שמלקות של מטה ל”ט, שהוא ג' פעמים י”ג שנות בן עונשין דבי“ד של מטה, כן מלקות דלמעלה ס‘, שהוא ג’ פעמים כ' שנות בר עונשין דבי”ד של מעלה".

________________

ברם מתוך דוגמאות קצרות הללו קשה להוציא מושג שלם, מקיף כל מהותו של באור מהרש"א, כי רב הוא בכמות ובאיכות. מכל מקום יש אפשרות לעמוד מתוכן על אפיו ולתפוס איזה מובן בדבר תכונתו.

“חדושי אגדות” זהו באמת אוצר מלא חדושים מחוכמים וזיו רעיונות מאירים נתיב בנבכי האגדות. וכדי להבין כל ערכו של המהרש“א צריך לדעת את התקופה שבה הוא חי והסביבה, שבקרבה התרקמה ונוצרה העבודה הענקית שלו. מתוך שיטת הלמוד בישיבת הגאון רבי יעקב פולאק (נולד בערך ר“ל – נפטר כ”ג סיון ש"א) נמשכה השפעה של למוד מחודד בישיבות של תורה, וביחוד הכתה שיטה זו שרשים בבתי אולפנא בפולין. וספרות הקבלה, שנוצרה על ידי גולי ספרד וחכמי צפת המקובלים, השפיעה על המוחות של הלומדים באשכנז ופולין, והיתה האגדה להם למקור, שממנו התפרנסו דמיונותיהם, ובה ראו רמזים לתורת הקבלה ו”חכמת האמת“, והיו דורשים ברבים בסודות התורה, בספירות וגלגולים, שמצאו להם, לפי הבנתם, מקום באגדות חז”ל בכוח גמטריאות ונוטריקון וצירופי אותיות שונים. והנה הופיע המהרש“א, האחד המיוחד בין יחידי סגולה שבדורו, שטרם נסחפו מתוך שני הזרמים הללו הפלפול מעבר מזה והקבלה מעבר מזה, וכבש לפני הלומדים דרך ישרה הן בהלכה הן באגדה. וכמגדל המאיר בחשכת ליל דרך בים, כן הגיה המהרש”א מאור חכמתו דרך בים התלמוד. השכל הישר הוא נר לרגלו ואור לנתיבתו בבאור סוגיות הש“ס ודרשות חז”ל בלי כל עקמומיות לצד הפלפול ובלי כל נטיה לתורת הנסתר והסוד. “אפילו באגדות הזרות לפי פשוטן ורחוקות לפום ריהטא מן השכל לא נתתי לבי לבאר בהן רזים ורמזים בחכמות וסודות נסתרים, כי לא נסיתי בזה וקיימתי בעצמי כבוד אלהים הסתר דבר” (הקדמה). הוא מדבר דברים כבושים נגד הדרשנים “שאינם מבקשים לכוון כל ענין אל אמתתו ומשמיעים ברבים קולם כקול הסירים תחת הסיר” ונגד אלה “שדורשים אגדות של דופי ועושים תורתם פלסתר שאין המקרא והמאמר סובל דרושם”. וביחוד נגד הדורשים בסתרי תורה, “כי חכמים הם בעיניהם להשיג במופלא מהם בדברים שהם כבשונו של עולם, ועליהם שנינו ריש פרק אין דורשין כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא נברא”.

המהרש“א חבר גם ספר דרשות על התורה. בבבא בתרא ע”ח, חדושי אגדות ד“ה על כן יאמרו המושלים הוא מזכיר “וכבר בארנו בדרשות פ' בלק שיש לשאול בענין בלעם” וכו'. ו”חדושי מהרש“א” על התורה, שנדפסו במקראות גדולות, המה רק ליקוט מתוך “חדושי אגדות”.

אבל פרסומו העממי של המהרש“א יצא בעצם לא מתוך “חדושי אגדות”, אלא מתוך “חדושי הלכות”, מתוך בתי מדרש ובתי אולפנא, מתוך חדרים וישיבות של תורה. המהרש”א הוא אומן ומחנך של הדורות. על באורו התחנכו בני “עם הספר” מילדותם עד זקנתם, להבין ולהעמיק בסוגיות הגמרא בדעת וסברה ישרה. ו“חדושי אגדות”, שנדפסו באותיות קטנות ביחד עם “חדושי הלכות” (הבדל במדת האותיות כדי להבחין ביניהם) באמת גם השפעתם על הלומדים היתה קטנה, שהרי העיקר בבית המדרש, בחדר ובישיבה היתה ההלכה, והאגדה כמעט שלא היתה לה שם תפיסת מקום כלל. היהודי התלמודי (ביחוד באשכנז ופולין) הוא בבחינת “עמל בתורה”. מיום עמדו על דעתו הוא מיגע תמיד את מוחו בסוגיות חמורות של הש“ס ונושאי כליו. וכאילו אין לו פנאי להנפש מעמלו ולהרשות לעצמו תענוג של שעשועים ביופי של האגדות וספוריהן המלבבים, וכיון שמגיע בדרך למודו בגמרא לחלק האגדות, הוא לומד בהן למוד של חטיפה והעברת עין על פני שטח הענינים. בחלק ההלכה הוא משתדל בכל מאמציו למצות עומק הכוונה, וכל דקדוק קל שבקלים אינו נותן לו מנוחה והוא מפשפש וממשמש ב”חדושי הלכות" לבקש שם איזה דיוק, קושיא או תירוץ עד שמתקררת דעתו. מה שאין כן באגדה. אם הדברים קשים להולמם לפי הפשט אין בכך כלום, שהרי זוהי רק אגדה, שאין מדקדקים עמה כחוט השערה, כמו עם ההלכה, ואין כדאי להתעכב עליה יותר מדי ולנוע בשבילה על הפירושים ולפנות לעזרה אל המהרש“א ב”חדושי אגדות" שלו. זוהי עובדה וכך מקובל בחוג הלומדים. וזה בודאי נגד כוונתו של המהרש“א בחבורו, שלא להפריד בין הלכה ואגדה, שהרי “גם חכמי התלמוד עשו חבור אחד משתיהן יחד, כי תורה אחת היא לנו בפירושה של התורה תורת משה, וכמה וכמה דרכי מוסר וחכמה והוראות על פי תורת משה, אשר יוצאים לנו מתוך דבריהם מאגדות”. כך דבריו בהקדמתו וכך היתה מחשבתו. אבל, כידוע, כמה מחשבות של גדולי המחברים לא יצאו לפעולות, כי תנאי החיים התגברו עליהן ועצרו בעדן להתגשם במציאות. וגם באור המהרש”א לאגדות לא הראה פעולתו על לומדי תורה והשפעתו לא היתה כפי מחשבתו של המחבר, מפני שדרך הלימוד בישיבות לא הסתגל לזה.

אבל אם לדון מצד ערכה של העבודה הספרותית, מצד האיכות העצמית של החבור, אנו באים לידי מסקנא: “חדושי הלכות” זהו באור ישר ומדויק, באור מצוין וגאוני. אכן, מעצם טבעו הוא אינו משתרע יותר מגבולי הפשט ואין בו אותה הרחבות, אותה העצמיות של רעיונות, כאשר ב“חדושי האגדות”. ב“חדושי הלכות” יש חריפות המוח וזכּות השכל, אבל ב“חדושי אגדות” אנו מוצאים הרבה חכמה, הגיון, דעות נשגבות ודרושים נפלאים, בעלי צורה ותוכן. דרך באורו הכניס המהרש"א אוצר בלום של רעיון וחכמה לתוך הדרשה העברית.

“חדושי אגדות” הוא אחד מנכסי דלא ניידי בספרות ישראל, שאינם זזים ממקומם לרוח הזמן. בהתחלפות העתים והשתנות הזמנים זה יותר משלש מאות שנה (חובר בשנת שצ"א) לא פג טעמו של באור מהרש“א ולא אבד ערכו. ועד היום בעלי אגדה והדרשנים משתמשים לאורו הבהיר ורואים בו ברכה. ואם “חדושי אגדות” לא הראו פעולתם על לומדי הש”ס מתוך למוד הש"ס באופן ישר, הרי השפעתם יצאה דרך צנורי הלמוד הצבורי של בעלי אגדה והדרשנים לומדי “עין יעקב” לפני העם, ומתוך הדרשה העממית של מגידי מעל בימת בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל רחבי תפוצות ישראל.

______________

בין המצוינים בקרב הרבנים בעלי אגדה נחשב הגאון ר' יעקב רישר (ת“כ–תצ”ג). הוא היה מגדולי הרבנים באשכנז והעמיד תלמידים הרבה בישיבתו בפראג, ווירמייזא ומיץ, ששרת שם בתור אב“ד וריש מתיבתא. דרך למודו היה עומק ההבנה בסברה ישרה ופשוטה, וכן בתשובותיו לא השתמש כלל בדרך הפלפול, אלא בנה יסוד לדבריו במופתי ההגיון, מבוססים במקורות נאמנים ונכוחים בתלמודים ופוסקים ראשונים ואחרונים, ולפיכך נתקבל בעולם הרבנים כאחד מבני סמכא הגדולים ביותר בדורו, משיב כהלכה לכל שואליו מקרוב ומרחוק. ספרו “שבות יעקב” (שאלות ותשובות) מצטיין בבהירות השכל, ברב ענין ומעט דברים. כל תשובה מכילה רק פתרון השאלה ולא יותר, ולכן היא קצרה, אבל תמיד היא קולעת אל המטרה. בספרו זה, המלא שאלות ותשובות בנידון מאורעות ממשיים מעולם החיים, נפרשת תמונה בהירה מן החיים הפרטיים והצבוריים שבקהלות ישראל באשכנז, והרבה יש בו חומר בשביל כותב התולדה הישראלית. וכן בחבורו “עיון יעקב” על אגדות “עין יעקב” שורר רוח הקיצור והפשטות בלי גבּוּב דיוקים וקושיות, ונכר בו כשרון של גאון בקי נפלא במדרשים ואגדות. על פי רוב על ידי חסברה קלה הוא נותן טעם באגדה ומכניס בה הוראה חדשה. לדוגמא: “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע” (ברכות ה'). לפי הפשט המקובל העיקר כאן היא הרגזת יצר טוב על יצר הרע, ואילו המחבר מטעים את המלה לעולם, כי כבר נאמר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ולכן לעולם ירגיז וכו' – בכל ימיך עד זקנה ושיבה אל תחדל מלהתאמץ להתגבר על יצרך הרע. ולהלן (שם): “אי משום תורה דלא אפשת”, מפרש רש”י, שלא למדת הרבה כרצונך, והאי ר' אלעזר הוא ר“א בן פדת, ועליו כתוב “באהבתה תשגה תמיד”, שהיה יושב בשוק התחתון של צפורי ועוסק בתורה וסדינו מוטל בשוק העליון של צפורי וכו' (עירובין נ"ד), והוא אמנם למד תורה הרבה, ולזה מפרש רש”י שלא למדת תורה הרבה כרצונך, כי חשקו בתורה היה עד אין קץ יותר מאפשרות אדם; ב“ב ע”ה – “זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה” – הוא מעיר, כי אותה החרפה היא לדור (ולא ליהושע), כדאמרינן בסנהדרין (י“א ע”א): יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך; גטין נ“ו – “אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים”, ובאמת רק בר קמצא היה הגורם לחורבן וקמצא מאי עבידתיה? ואומר המחבר, כי היו רגילים לעשות זה עם זה סעודות מרעים על כן אירעה תקלה זו (ואמנם בשעת חירום עוון פלילי הוא להיות שמחים וטובי לב ולבלות הזמן בסעודות ומשתאות). ודרך אגב הוא אומר, כי יש ללמוד מוסר, שלא ישלח דברו ביד הכסיל, כי אלמלי היה עושה השליח שליחותו לא יצאה המכשלה הזאת; שבת ע”ז – “שלשה כל מה שמזקינין מוסיפים גבורה ואלו הן דג נחש וחזיר” – הוא אומר: נראה דאתי ללמד בזה מוסר לבני אדם, שלא יהיו להוטים אחרי תאוות רבוי מאכלים טובים ומובחרים, כדי להרבות כוחם לעת זקנתם, לזאת מייתי מאלו ג', שהם אוכלים ממאכלים הקלים והשפלים שבעולם, כמו דג, שעיקר כוחו וגבורתו מן המים, ונחש עפר לחמו, וחזיר נובר באשפה, ואפילו הכי לעת זקנתם תתוסף גבורה. וכן בכל באור שב“עיון יעקב” אתה מוצא טעם מיוחד של רעיון חדש במוסר ודעות.

את באורו התחיל לחבר בשנת תע“ג, כאשר היה מוכרח להיטלטל ממקומו מחמת רעש הדבר, שהתחולל על ראשי התושבים בפראג, והעלילו על היהודים, שהם הגורמים לצרה זו והיו בסכנה גדולה “והתחבאו ביערים ומערות והיו ממש מופקרים למות” (עיין שבות יעקב ב' פ"ד). וגם ר' יעקב רישר היה “שוטף ועובר מכפר לכפר בכל פנה ועבר”, וכאשר בית מדרשו היה בטל התעורר ללמוד דברי אגדה, ומה שחידש כתב לזכרון, ואחרי שעברה המהומה חידש בית מדרשו בפראג, ואז נתקבל לאב”ד ור“מ בקהלת מיץ, ושם נחלה במכת סנורים בשתי עיניו והעולם חשך בעדו איזו שנים, ובשנת ת”פ–תפ"א נרפא על ידי רופא מומחה ותאורנה עיניו, אז אמר, כי הגיעה השעה “לשלם עין תחת עין”, היינו לשלם נדרו בעת צרה, לחבר באור על “עין יעקב”, כהודאה על הנס שנרפאו עיניו (עיין הקדמה לבאור “עיון יעקב”).

ר' יעקב רישר, ככל גדולי הרבנים באשכנז, הראה השפעתו על הספרות הרבנית, כי הוסיף עליה נופך חשוב משלו בחבוריו לכל מקצועות ההלכה. “פאר יעקב” פירושים וחדושים לגפ“ת, “שבות יעקב”, תקנ”ב תשובות, “חק יעקב” על אורח־חיים הלכות פסח, אבל בספרו “עיון יעקב” הוא יחיד בדורו. הוא האציל מחכמתו על בני דורו כריש מתיבתא ורב ומנהיג ומשיב לכל שואל ומבקש תורה מפיהו. הוא תרם תרומה גדולה מכשרונו לספרות ההלכה בחבוריו החשובים, שהשפעתם גדולה עד היום. וספרו “עיון יעקב” זוהי העדפה מיוחדת יוצאת מן השורה לספרות הרבנית של הזמן ההוא. רבני הדור ההוא העניקו לבני עמם מאוצרם הטוב (“אין טוב אלא תורה”) ספרי הלכה, חדושים וגם דרושים מסוגים שונים (ביחוד פלפול וקבלה), אבל חבור כעין זה, באור פשוט לאגדות “עין יעקב”, כאילו אינו מן המדה בשביל גדולי הדור, זהו לפום ריהטא בחינת “הנמכת קומה” בשביל אב“ד ור”מ בקהלות החשובות ביותר באשכנז בתקופה של המאה החמישית לאלף הנוכחי. אולם תכונתו המיוחדת של ר' יעקב רישר, השקפותיו על תעודת רועי העם ומוריו הוציאו אותו מתוך ד' אמות של הלכה, והוא מצא מקום להתגדר בו בעולם האגדות, המוּסרים והדעות של תורת ישראל, ובתוך חבוריו המשובחים בתורת הלכה הנחיל לבני עמו חבור מצוין, מלא באורים יפים וזכים לכל אגדות התלמוד, שהשפעתו אינה פוסקת עד היום. וחשיבותו היא שעמדה לו להיות נדפס והולך עם “עין יעקב” בצד “חדושי אגדות” של המהרש“א, בעזר שני הבאורים “חדושי אגדות” ו”עיון יעקב" יש אפשרות לחשוף צפונותיהן של כמה אגדות סתומות. ושניהם כשהם לעצמם, מלבד המגמה של באור, אתה מוצא בהם יצירה מקורית של ענינים נעלים במוסר ודעות, והדרשנים בעלי לב מבין ורצון טוב יכולים לשאוב מתוכם רוח דעת וחכמה, להרחיב חוג מבטם ולהעשיר אוצר ידיעותיהם לשם העלאת האיכות של הדרשה העברית.


פרק שלשה ושלשים    🔗

בימת הדרשנות בווילנא. – ר' משה הדרשן. – ר' יצחק אייזק מפומפיאן. – ר' שלמה זלמן ב“ר חיים. – ר' חיים טשירהייר. – ביטול משרת אב”ד בווילנא (ר' שמואל ב“ר אביגדור אב”ד האחרון). – ר' משה שלמה. – ר' דוד מקאמיי. – ר' משה הלוי הורוויץ מקראז. – הדרשנות בפראג. – ר' יהונתן אייבשיץ, פעולתו הדרשנית וספריו.


מקום חשוב בעולם הדרשנים תפסה בימת הדרשנות בווילנא. העיר ווילנא, שנחשבת בצדק ל“ירושלים דליטא”, בהיותה מרכז התורה והחכמה ליהודי ליטא זה שנות מאות וממנה יצאו גדולי התורה הגאונים ר' משה בעל “חלקת מחוקק” ור' שבתי הכהן הש“ך, ר' משה רבקש בעל “באר הגולה” ורבנו אליהו ותלמידיו – העמידה גם דרשנים מצוינים בעלי כשרון. ביחוד ראוי לשים לב, כי דרשני ווילנא, שנשאו משרת “מגיד דמתא”, היו תופסים מקום בהנהגת הקהלה, בתור מורי הוראה וראב”ד, ומשרות רב ומגיד מישרים היו צמודות באיש אחד.

בשנת תס“ט נתמנה לראב”ד ודרשן הרב ר' משה דרשן בהרב רבי הלל (אבד"ק ווילנא בעל “בית הלל”). בפסקים וכתבים ובהסכמות נמצא חתום “הצעיר משה, דרשן וראב”ד בק“ק ווילנא”. הוא שרת במשמרתו שש עשרה שנה ומת בשנת תפ“ו. מקודם היה אבד”ק חילמא וחבּר באור על כל “ילמדנו רבנו” שבמדרש תנחומא.

על מקומו נתמנה חתנו הרב רבי יצחק אייזק, שהיה מקודם אבד"ק פומפיאן וקראז.

אחריו שרת בתור רב ודרשן הרב ר' שלמה זלמן ב“ר חיים. נפטר בשנת תקכ”ו, ועל מצבתו חרות: “מורה לעדת אל, ועוסק בתורה ומצוות יום וליל, ה”ה הרב המגיד הדיין המצוין המפורסם וכו'.

על מקומו בא בנו הרב ר' חיים, שהיה נקרא “ר' חיים טשירהייר” ו“ר' חיים מגיד”. בפנקס ישן בווילנא נמצא כתוב, כי עלה בהסכם פרנסי הקהלה להוסיף לר' חיים שכירות יותר מאשר קבל אביו, היינו לאביו נתנו סך חמשה זהובים לשבוע ולו הוסיפו עוד חצי זהב, ועל זה חתומים הפרנסים וגבאי “צדקה גדולה”. הוא היה מפורסם למוכיח גדול בדורו. והרב המפורסם ר' רפאל המבורגר אבד“ק מינסק והגליל עורר את ראשי הקהלות בשנת תקי”ז לפקוד את ר' חיים למגיד נוסע מעיר לעיר ובכל הכפרים אשר בגליל מינסק ללמד דעת את העם ולהוכיח בדברי מוסר ויראת ה‘, וחק טרף ביתו נתן לו בכבוד מאת הגליל (“זכר צדיק” ה', “עליות אליהו” 42 הערה י"ג). ר’ חיים מגיד היה חבר להגר“א מילדותו, וכאשר נתמנה לרב ודרשן בווילנא הפיק ממנו רצון ושלחהו הגר”א ביחד עם הרב ר' סעדיה למדינות ליטא ורייסין לפרסם את דעתו בנידון החסידות ולסתור את השמועה שהעבירו החסידים, כי שב הוא ונחם על דעתו השלילית בנוגע לרעיון החסידות. הוא מת בשנת תקנ"ה.

בימיו של ר' חיים מגיד חי הרב ר' שמואל בן אביגדור האב“ד האחרון בווילנא. ובשנת תקמ”ה העבירוהו פרנסי הקהלה מרבנותו. לפי המסורה באו ראשי הקהל בתואנה, שאין הרב מתמיד בלמודו כראוי, כי כמה פעמים לא היה נראה נר דלוק אצלו אחרי חצות הלילה (עיין “קריה נאמנה” עמוד 26 סבות יותר חשובות לבטול משרת אב“ד בווילנא, ועיין “העבר” תרע”ח ב' מאמר “מלחמת הקהל בהרב האחרון בווילנא”). מאז התרומם ממילא כבוד המגידות בווילנא. עד העת ההיא היה המ“מ סר למשמעת האב”ד, ומכיון שנתבטלה משרת האב“ד התחילה המגידות בווילנא להיות משרה חשובה ביותר, עומדת ברשות עצמה, וכבוד הרב המ”מ היה גדול בעיני העם לא פחות מכבוד האב“ד בשעתו. למשרה הזאת נבחרו דוקא גדולי תורה מפורסמים מקרב הרבנים, ששרתו כבר בקהלות חשובות ושהצטיינו גם בכשרון הדרשנות. ואלה הם המגידים הראשונים, שעמדו על משמרתם בווילנא מאז נתבטלה משרת האב”ד.

הרב ר' משה שלמה, שנחשב בספר “עליות אליהו” לתלמיד הגר“א ונקרא שם בתואר “הרב המאוה”ג המפורסם מ”ו שלמה ז“ל מטאלטשין מגיד מישרים בק”ק ווילנא".

הרב ר' דוד ב“ר אברהם, שהיה אבד”ק קאמיי. בהסכמתו לספר “דרך המלך” להרב ר' יחיאל מיכל מקאַלווארי בשנת תקנ“ה הוא חותם את עצמו “אבד”ק קאמיי, מגיד שעור בביהכ”נ ד“ק ווילנא”, ובכתב משנת תקס“ב בנידון מנוי ש”ץ בקלויז ישן הוא חותם: “דוד מ”מ הנקרא רב דקאמי".

הרב ר' משה הלוי הורוויץ מילידי קראז, שהיה מרואי פני הגר“א ומורה לבניו. הוא היה חכם מופלג בחשבון תקופות ומולדות וחבר ספר העברונות. בספר “רשפי קשת” לרבי אברהם מסטאוויסק (הספדים על הגאונים ר' עקיבא איגר ור' אליהו מקאליש) בדף ה' כתוב: שמעתי משל נמרץ מפי הרב המגיד המפורסם דווילנא כבוד הצדיק המנוח מ”ו משה קורסר (קראזער). הוא מת בשנת תקפ“א, אך מאיזו סיבה פסק מלדרוש עוד בשנת תקע”א ונשאר על משמרתו רק בתור דיין ומו“צ. ומקומו בתור רב ומ”מ מלא בחייו הדרשן המפורסם הרב ר' יחזקאל פייבל בעל “תולדות אדם”, שעל אודותיו ידובר במקומו בפרקים הבאים בהמשך התאור של דרשני ווילנא.

_________________

קהלת פראג התפרסמה מאז בגדולי התורה ורבניה, שהיו מחוננים כשרון ההטפה, וגם בתקופה זו קולה של הדרשה העברית היה נשמע בבתי כנסיותיה מפי חכמי ישראל גאוני התורה, שהיו נושאים בה משרת דרשן דמתא.

הגדול שבין דרשני פראג, שעשה לו שם עולם בכשרונו כגאון בתורת ההלכה ודרשן בעל אגדה מצוין, הוא רבי יהונתן אייבשיץ. הוא נולד בשנת ת“ן לאביו הרב ר' נתן נטע, שהיה אב”ד בעיר אייבשיץ, ולמד בישיבת הרב ר' מאיר אייזנשטאט אבד“ק פרוסניץ, בעל “פנים מאירות”, ואחר כך למד בבית חותנו הרב ר' יצחק שפירא אב”ד בפראג וכל מדינת באָהמן. ובהיותו בן שמונה עשרה כבר יצא שמו לתהלה, כאחד מגדולי ישראל, ונתקבל בשנת תס“ח לרב בעיר יונגביצלוי. בשנת תע”ב יסד ישיבה גדולה בפראג, שאליה נהרו תלמידים הרבה לשמוע פלפולי תורתו, שהפליאו את הלומדים בעומק הגיונם וחריפות השכל הישר. ובעודו צעיר לימים כבר נחשב לאחד מגאוני התורה בדורו. ‏ אבל כשרונו הכביר הספיק לו להרחיב חוג מבטו גם בחכמה ומדעים שונים, ומתוך זה התפתח בו כשרון הדבור לקחת לבות שומעיו בדרשותיו, ונתמנה לדרשן בפראג. בשנת תק“א נבחר לאב”ד בעיר מיץ ונשא | שם משרת רב ר“מ ודרשן במשך תשע שנים, ובשנת תקי”א נתמנה אב“ד בקהלה המשולשת אלטונא, המבורג, וואנזיבק (אה"ו) ושרת במשרה זו עד יום פטירתו, כ”א אלול התקכ"ד.

מטבעו היה רבי יהונתן אייבשיץ איש חי רב פעלים, בעל שכל חריף ודעה מעורבת עם הבריות. לבו היה ער לכל הנעשה סביביו, וכשרונותיו הכבירים הקדיש לפעולות ממשיות בדרך הרחבת ידיעות התורה, חזוק הדת והטבת המדות בקרב בני עדתו. בנעוריו כבר אנו רואים אותו “זקן ויושב בישיבה”, מרביץ תורה ברבים, וכל ימיו היה בית מדרשו מרכז ובית חנוך לתלמידים, שהיו באים שמה ממרחק רב מקצות מדינות פולין (“יערות דבש”, חלק ב' דרשה ז'). ויחד עם זה היה מקהיל קהלות ברבים ודורש דרשותיו המצוינות בהתעוררות לתשובה ומעשים טובים, והשפיע הרבה על רוח העם. ובכוח השפעתו ורוח תבונתו העמוקה הועיל גם במדה מרובה בעבודתו לטובת הצבור.

מתוך קובץ דרשותיו, שהוציא לאור בן אחיו ותלמידו ר' יעקב מוויידיסלוב בשנת תקנ"ב וקרא לו שם “יערות דבש”, אנו יכולים לדון על ערכה הגדול של פעולתו הדרשנית.

דרשותיו היה להן ביחוד אופי של תוכחה ומוסר השכל. אמנם כלול בהן שפע רב של דרושים בבאוּר הכתובים ואגדות, חדוּשים ופלפולי דאורייתא, אבל כל אותם הדרושים והבאורים שואפים למטרה אחת, להראות ולהוכיח אמתותה של השקפת הדרשן על החיים. בכל דרשה ודרשה אתה מוצא כמה דברי מוּסר פשוטים וברורים, הנוגעים לכל פנות החיים הממשיים של בני דורו, הן בדברים שבין אדם למקום, הן בדברים שבין אדם לחברו.

הוא מבקר קשה את המוכיחים, ש“מרבים לדבר בדברי מוסר שבין אדם למקום, בעניני תפלה ותפלין וכדומה מעניני שמים, ואינם מוכיחים לבריות, שדשים בעבירות שבין אדם לחבירו, גזל והונאה בדברים ומשא ומתן, הסגת גבול ולשון הרע, רבית וכנוּי שם לחבירו, ולכך הבריות שונאים למוכיח, באמרם שהוא בודק במומי גבוהים ובסתרי מעלה ומן המומים הנכרים מעלים עין, וחושדים, שזהו כדי להחניף למנהיגי הדור, שעל פי רוב נכשלים המה בעונות הללו, ובפרט במקום הטלת מסים, שהם מחניפים לקרובים, וכדומה מן העבירות, שדשו בהן רבים מפרנסי הדור”. ומיעץ הדרשן לכל מוכיח “שלא יחניף לשום איש וירים כשופר קולו לגלות מומים כאלה, הכרוכים בעקבות אנשים בעלי צורה, ואדרבה ירבה לדבר בם, ובשביל זה יוסיפו כל המוני בית ישראל לאהוב אותו למאד אף גם יאותו לשמוע בקולו, כי יאמרו הלא זה איש מרגיז נשיאי הדור ושומעים בקולו ולא יחת משום אדם, ולמה לא אשמע בקולו, הלא דבר ה' בפיו אמת”. ומבאר בזה הדרשן מאמרם: “האי צורבא מרבנן דסנין ליה בני מתא משום דמוֹכח להוּ במילי דשמיא” (עיין כתובות ק“ה ע”ב, שבא שם המאמר בלשון אחרת) – שמשמעותו: משום דמוכיח להם רק במילי דשמיא ואינו מוכיח להם בדברים שבין אדם לחבירו, הריהו ממשיך על עצמו שנאתם ורוגזם של הבריות, ובאמת ראוּי להוכיח לכל, מבלי כסות פשע אם קטן או גדול (“יערות דבש”, חלק ב‘, דרשה ג’).

בכלל הוא מכיר בתועלתם של דברי מוסר, ובדרשותיו הוא מזכיר לא אחת את החוב המוטל על כל בר ישראל לקרות בכל יום ערב ובוקר איזו דפים מספרי מוסר וזה יסיר מן האדם כל מחלות הנפש. ומדמה זה לרפואת הגוף, שיותר טוב לאדם להקדים רפואה למחלה משימתין עד שיחלה, כי אז רבּוי הרפואות מבלבל הטבע והוא כחרבות לגוף. ביחוד הוא מכיר בערכו של הספר של“ה בשביל השתלמותו המוסרית של האדם. והוא בעצמו היה נוהג בכל יום טרם פתח הלמוד עם התלמידים בישיבה ללמוד עמהם דף אחד מספר של”ה, למען ידעו, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ולא יהיו בעו"ה בחורים נעדרים מיראה והולכים אחרי הבלי העולם וכו' וכו' (שם חלק א' דרשה י"ב),

מלבד עניני דרוש וחדושים, מלאים חריפות השכל, יש בדרשותיו כמה ענינים, המראים על ידיעותיו בחכמות ובקיאותו בספרות העמים. לדוגמא, הוא מדבר על טיבה של חניטת המתים במצרים, שלפי דעתו בשביל שהמצריים היו דורשים אל המתים והאמינו, שכל זמן שהגוף קיים, הנפש עדיין דבקה בגוף, ואפשר להתאחד עמה ולדרוש אצלה, שתגיד עתידות, לזאת התחכמו לחנוט גוף המת, שלא יקבל הפסד ורקבון. ומבאר בפרטות אופן החניטה, ומביא את המסופר אצל כותב זכרונות ספרד, פונטי דניסי, בנוגע למקרה נפלא, שקרה לנוסע ספרדי יוהאן די שלאדה, שהוביל גופים חנוטים ממצרים לספרד, ונהפכה הספינה וירדה במצולות ים על ידי הרוחות, שהיו עדיין דבוקות באותם הגופים החנוטים (מומי"א) – (שם חלק ב' דרשה ז').

בדברו על מדת ההכנעה, המסוגלת לקנין תורה וחכמה, הוא מביא בתוך יתר ראיותיו גם דברי “המשורר היוני בפיוטו”, כי האש קל מאד לכבשה ולכבותה במים, עפר וזבל, מפני שהיא מתנהגת בגאוה וגאון וטבעה להתרומם מעלה מעלה, ולכן בקל תפול ויכבה הודה, אבל המים המבקשים דרך נמוך, מניחים הרים ויורדים בקעות ומסבבים דרך רחוק מאד לבלי עלות מעלה, ולכן אין דבר יותר חזק ממים, מפרקים הרים, משברים גבעות, מחריבים ערים, מפילים מגדלים בנוּיים לתלפיות, משדדים עמקים, עושים גדולות אין חקר ולא יוכלו להם כל גבורי כח – ומזה ילמדו כל בעלי מדות, כי אין לך חזק במדות כי אם ההכנעה. ומשבה הדרשן את דברי המשורר היוני ואומר “זה משל הלצי והוא נאה למאד” (שם ג'). בדרשתו על דבר שבעת הנרות של המנורה הוא מדבר על חכמת התורה והחכמות החיצוניות, ואומר, כי חבר ספר מיוחד באריכות להראות, איך החכמות החיצוניות הן פרפראות לחכמת התורה, וכאן הוא הולך ומונה כל סוגי החכמה השונים עד כמה יש בהם צורך להבנת התורה, כמו חכמת המשקולת־מיכאניקה, חכמת התכונה, חכמת התולדה (איצטגנינות), חכמת הטבע, הרפואה, הצמחים והמחצבים, הציור, ההגיון והמבטא, המוזיקה ועוד.

הספר “יערות דבש” כולל רק חלק מדרשותיו והספדיו, שדרש במיץ, אלטונה והמבורג משנת תק"ג ואילך. אבל גם מתוך החלק הזה נסדר ספר גדול בכמות ואיכות. בדרשות הללו כלולים אופני דרוש שונים כמו בשאר ספרי דרוש, באורי הכתובים והאגדות, חדושי הלכה על דרך הפלפול וגם שליבת הלכה באגדה בדרך החריפות המחוכמה. כמו “ואלו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי” – מבואר בפסק הלכה “עבדים אין להם הונאה” (חלק א' י"ג); “אזל ואימלך בדביתהו” (ברכות כ"ח) הוא מבאר, כי מן הדין היה צריך ליטול רשות מאשתו, כי עונת תלמיד חכם משבת לשבת ועונת נשיא מחודש לחודש, ועל ידי קבלת נשיאות ימעט בעונה (חלק ב' י"א). אבל בעיקר משתקפת תכונתו הבהירה של הדרשן בדברי מוסרו, הפזורים בכל הדרשות. כאן הוא מופיע לעינינו כדרשן נאמן לתעודתו, מרגיש בצרכי קהלתו, מאזין ומביט לכל הנעשה סביביו, עומד בפרץ לתקן את הקלקולים ולהסיר כל מכשול מעל דרך בני עמו.

מתוך דברי תוכחה של הספר “יערות דבש” נשקפים חייהם הרוחניים של יהודי גרמניה בתקופה ההיא. אנו רואים את השנוי, שהתחולל שם בחיי הקהלות, את ההבדל העצום, שנתהוה בין הדור הישן לדור החדש. מחד גיסא אנו רואים פנים מאירות של הדור – איך היתה התקופה ההיא עשירה ומלאה אנשים גדולים, חכמי התורה וצדיקי עליון. תמימים וישרים בחייהם המתוקנים (מתוך הספדיו על גדולי הזמן) ואיך אנשי הקהלות היו זהירים במצוות לומדי תורה לשם שמים, אוהבי חסד ורודפי צדק (חלק א' י"ג), ומאידך גיסא אנו רואים מתוך דברי מוסרו, איך שבימיו כבר נטה לערוב שמשה של היהדות התמימה בקהלות אשכנז. בימיו כבר החל לנשב רוח חופש בקהלות ישראל במערב אירופא. הוא רואה, איך הישיבות מתמעטות, מצב הרבנים הולך ושפל וכבוד התורה הולך ופוחת, נוהגים קלות ראש במנהגי הדת, וגדרי הצניעות, שבה יתפאר ישראל, הולכים ונסחפים בזרם הזמן. והנהו מדבר דברי תוכחה לדורו, דברים כבושים ונלבבים, כדי לקדם את פני הרעה ולגדור פרצות הדת והנימוס הישראלי.

הוא מדבר דברי תוכחה עם פרנסי הקהלות על שפלות התורה וביזוי תלמידי חכמים, כי אינם מחזיקים בידי לומדי תורה, ששבעים כל ימיהם בוז וקלון, ואין בקרב בעלי הבתים איש, שיבקש להשיא את בתו לבחור מופלא בתורה, ואין מפרנסים את הלומדים מקופות הקהלות בתואנה, כי דלה קופת הקהל ואין מספיקה לפזר ממונה לחזוק התורה, אבל אל ישעו בדברי שקר, כי אלמלי היו מצמצמים בהוצאות, שאין בהן צורך, כמו רבוי נרות ורוב חכשיטין לספרי תורה, פרוכות ומעילים יותר מדי, היו יכולים להספיק כמה לומדים ולמלא את החוב המוטל על הקהלה בנוגע לפרנסת דייני העיר (חלק א‘, דרשה ח’). הוא מביע צערו, כי בחורים אפילו ממפלגת העשירים תיכף כאשר ישאו נשים אפילו שנה אינם נקיים לביתם, בית אולפנא, ותיכף ישוטטו בחוצות על מחיה וכלכלה ואינם שמים בה' בטחונם, ותורה מה תהא עליה; ואומר, כי יראה לדבר עם פרנסי ומנהיגי הקהלות לתקן בחרם, כי עד חמש שנים אחר החתונה לא יזוז איש מבית ספר (שם דרשה ב'). הוא חוזר ומדבר כמה פעמים דברי מוסר לבעלי הבתים, שאינם משיאים בנותיהם לצעירי תלמידי חכמים, ובשביל זה בטל חשק התורה אצל צעירי הדור (כאן הוא משתמש בהלצה ואומר, כי אפילו יש לעשיר בת מכוערה ובעלת מום גם אותה הוא משיא לעם הארץ, וקורא על זה “לשוא הכיתי בניכם מוסר לא לקחו” (ירמיה ב'), כי בימים מקדם, כשרצה הקב"ה, כי צעיר תלמיד חכם ילמוד תורה מתוך הרווחה, הכה בתו של עשיר במום. ואז בודאי השיא אותה לתלמיד חכם, בבטחון כי בן־תורה לא ישנא אותה בכך, ועל זה נאמר “התורה – מַרפא לכל מום”, אבל עכשיו אפילו בעלת מום נשאת לעם הארץ, ואם כן “לשוא הכיתי את בניכם”…). לאחת מן הסבות, שבשבילן ירד כבוד התורה, הוא חושב את “הלמוד של הבל” ולמודים עקולים המטפשים את האדם, והם “מקלקלים למוד התורה לשמה, והם הגורמים בזיון התורה בעיני העם והתמעטות מורי הוראה על בורין” (חלק ב‘, ח’).

ביחוד הוא מתמרמר על מדת הצניעות, כי ירדה ממעלתה בקרב קהלות ישראל. כמה פעמים הוא מזכיר בדברי מוסרו את הפרצה של תערובות אנשים ונשים ורקוד בחורים עם בתולות ופריצות הנשים, שהולכות בגלוי בשר ובזרועות גלויות בשוק. ובפרט הוא מתעכב על הקלקלה של התקרבות החתנים והכלות במשך הזמן שבין התנאים והנשואין. ועל מעשה נערות שבין חתן וכלה נתקנו כמה תקנות כמו “אין רשות לכתוב קשור התנאים עד שיתנו החתן והכלה תקיעת כף לבל יגעו זה בזה יד עד החתונה” (חלק א' ג'), “אין רשות לחתן לבקר את בית הכלה יותר מפעם אחת בחדש, וגם אז לא יתעכב שם יותר משעה עשירית בערב” (שם י"ב).

בדרשה החמישית מחלק שני הוא נוגע בשאלות הלשונות, ומרומם את מעלת לשון הקדש להיותה לשון סגולה, וקורא הדרשן מנהמת רוחו: “בעונותינו הרבים כל אחד בנו בילדי נכרים יספיקו, ללמדו לשון צרפת ולשון איטליא, ואין איש שם על לב ללמד בנו לשון עברית בצחות הלשון כראוי, וזה גורם ענין בזיון התורה, כי אין נחשבת לכלום, אוי לנו מעלבונה של תורה”.

הוא קורא תגר על מותרות הקנינים, שמתאוים להם בני ישראל, “ואין זה ענין הנאות לישראל, ורבים חללים הפיל רב עושר שהיה בישראל ובנים זרים ילדו, כי על ידי זה נתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם” (חלק ב‘, ה’), “ואיך תלבשנה הנשים משבצות זהב ואבני חפץ וכלי יקר בדמים יקרים, ואסרו למלאות פינו שחוק בעולם הזה” (חלק א‘, א’).

אבל בדרשותיו של ר' יהונתן אייבשיץ תופסים מקום דברי תוכחה לא רק בנוגע להקלקולים, שנתהוו ל“רוח הזמן”, אלא הוא מעביר תחת שבט מוסרו כל החטאים, ההולכים ומלפפים בני האדם בכל מקום ובכל זמן. קנאה, שנאת הבריות, תחרות, נטירת איבה, לשון הרע, רכילות, הונאה במשא ומתן, הסגת גבול, הלואה ברבית וכדומה – כל זה מוצא הערכה נכונה בספר “יערות דבש”. ומובן, כי אינו עובר בשתיקה גם על המגרעות, שראה בשמירת המצוות שבין אדם למקום, כמו שמירת שבת, תפלין ציצית וכדומה. באופן מיוחד הוא מדבר על הנימוס והסדר הראוי בבית הכנסת בשעת התפילה, וקורא “מערת פריצים היה לנו בית זה, בו ישיחו כל עניני משא ומתן, בו ידבר איש ברעהו ואשה ברעותה, אין נעדר משיחה בטלה, שחוק וקלות ראש, עד שענין תפלה בטל במעוטו, וברב דברים לא יחדל פשע” (חלק א‘, ב’).

לא ישרו בעיניו כלל הנגונים של החזנים בבית הכנסת, ואומר, כי לא ראוי לנו לבלות את הזמן בשירים ונגונים של שטות, והלואי שלא יהיו מזמרים שירים של בתי משחק ובתי זונות לשיר מלך עליון. ומתרעם, כי בוחרים לחזנים בראש השנה ויום הכפורים “באנשים שיודעים לצפצף בצעקת שוטים ואינם יודעים הברת האותיות כלל, להברות ולהגדיל ולהניח, ולהרפות הרפוּי ולחזק החזק, אוי לנו שעדיין השטן מרקד בנו לשים כונתנו בעמדנו לפני הבורא יתברך לשפוך שיחנו באלה הדברים, שאין בהם ממש ולא נייחא כלל בשום אופן” (חלק א', י"ד).

הוא מזהיר לבעלי הבתים, שלא יסגפו עצמם בסגופים ביום הכפורים, שאינם כחוק התורה, כמו לעמוד על גרעינים וכדומה, ומברר את דעתו, שזוהי עבירה גדולה ואינו מדרכי ישראל אלא מדרכי נכרים, ומבאר בזה כוונת המדרש “ויקרא ה' לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים” דהיינו לבל יחשיכו פניהם בתעניות וסגופים ולהיות מלוכלכים בעפר ואפר תחת פאר, כי אם יאירו כיום. “ולחושך קרא לילה אלה מעשיהם של רשעים” דהיינו אותה הכת, אשר החושך יכסה פניהם בתענית, אפר ושק יצע לרבים ומאור פניהם קדורנית בלחץ אויב השטן ויצר הרע (חלק ב‘, ג’).

קשה מאד למסור כאן אפילו בקצרה את התוכן של הספר, כי רב הוא. שלושים וחמשה דרושים, גדולים בכמות ואיכות, כוללים הרבה ענינים בכמה פנות שבתורה, ודברי התוכחה, הפזורים בשפע רב על פני כל הספר, מקיפים כל צדדי החיים של קהלות ישראל במובן הפרטי והכללי. הדרשן התבונן בשים לב אל החיים של בני קהלתו, חדר אל כל הנעשה בקרבם, אל ארחם ורבעם, שבתם וקימם, למד לדעת חנוך בניהם, עסקיהם ופרנסתם, מנהגיהם בבית, בשוק ובבית הכנסת. וכל המגרעות, שראה בחיי עמו, פעלו עליו פעולה עצומה והגיחו מלבו אנחה מרה, ובשׂרד נאמן תאר אותן בדברי מוסרו. דבריו יוצאים מתוך

תוכה של הנפש, בלבו יוקדת אש־דת וכל דבריו נאמרים מתוך אהבה לקדשי האומה, מתוך חמלה לצרות הכלל, מתוך רצון כביר לתקן את הפרצות והמגרעות בחיי עמו. כמה פעמים הוא מתאנח וקורא “אוי לי כי ילדתני אמי לראות בפרצת הדור”. וכרועה נאמן הוא עומד לפני בני עדתו, מתחנן ומבקש מהם בדברים טובים ורכים, כי ישפרו מעשיהם ויתקנו את אשר עותו, כמו “הביטו נא וראו, דור נבון וחכם, כמה מעשינו גורמים לקלקול המאורות וכו', לכן, עם ברי לבב, הסירו את אלהי הנכר מקרבכם, הוא הגאוה והקנאה” וכו‘. "נא ונא, אחַי ובנַי, מה תחשדוני, אני אוהב אתכם יותר מעצמכם, עשו גדרים קדושים תהיו וכו’ “. – כל עין בוחנת רואה בדברי מוסר של הספר “יערות דבש” השפעת הספר של”ה, ומזכיר אותו המחבר כמה פעמים בתור ספר מוסרי המסוגל ביותר להשתלמות אנושית. וכאמוּר היה לומד אותו בעצמו בכל יום עם תלמידי הישיבה. אך בעוד שהספר של"ה כולל הרצאה יפה של תורת המדות בכתב כעין צואה לבניו (עיין לעיל פרק כ"ה), דברי מוסר שבספר “יערות דבש” הם דברים חיים, שנאמרו בהקהל בנוגע לענינים ממשיים בחיי העם. ולכן תופס הספר מקום חשוב בספרות הדרשנות וזכה לכמה מהדורות.

מלבד שהיה רבי יהונתן אייבשיץ גאון בתורה ודרשן גדול בדורו, היה גם עסקן נעלה בעניני הכלל. הוא היה “נכנס ויוצא בחצרי השרים וכהנים מלומדים נוצרים, להתוכח עמם בשל תורתנו אשר צחקו עלינו שרים וכו' ושמו עלינו עלילות דברים והוא היה כמליץ, מוציא לאור תעלומה לברר דברי קדמונים” (הקדמת “כרתי ופלתי”), וחכמתו עמדה לו והרשו לו להדפיס ספרי התלמוד “מה שלא היה מאז ומקדם”.

בחייו לא הדפיס רק את הספר “כרתי ופלתי” (אלטונא תקכ"ג) באור ומשא ומתן של הלכה על שו“ע יורה דעה עד סוף סימן קי”א והלכות נדה. אחרי מותו נדפסו בהלכה שלשת ספריו הללו “אורים ותומים” (קרלסרוהע תקל"ה) באורים על שו“ע חושן משפט עד סוף סימן קנ”ב, ספר גדול בפלפול עמוק; “בני אהובה” על שו“ע אה”ע (פרג תקע"ט), “בינה לעתים” (ווין תקנ"ז) חדושים על הלכות יו"ט ומסכת ביצה, לקוטים מכתבי המחבר. הספרים הללו תופסים מקום חשוב ביותר בספרות ההלכה, והמה פרי למודו של המחבר עם התלמידים בישיבה של תורה (עיין הקדמת “כרתי ופלתי”) ושייכים לסוג הספרים העיקריים (קלסיים) בלמוד התורה להלכה למעשה וחדוד התלמידים. מחבוריו באגדה, מלבד “יערות דבש”, נדפסו “תפארת יהונתן” על התורה, “אהבת יהונתן” (על הפטרות (המבורג תקכ"ו), “קשת יהונתן” הספדים, ‏ “חצי יהונתן”. הספרים הללו אין להם כלל אותו הערך, שיש להספר “יערות דבש”, וכוללים לקוטים מרשימות המחבר שנמצאו בין כתביו.

___________

רבי יהונתן אייבשיץ הוא האישיות המצוינה ביותר בין חכמי ישראל בדורו. גאון גדול, שהעמיד תלמידים לאלפים והעשיר ספרות ההלכה והאגדה בספרים נעלים ויקרי ערך מאד, וביחד עם זה מגיד מישרים ומוכיח גדול לעמו, מקובל בקי בזוהר ובכל ספרי האר"י, וביחד עם זה חכם בהויות העולם, מליץ יושר לעמו ותורתו ועסקן צבורי רב פעלים, כל אלו מעלות הנפש והכשרונות, להיותם צמודים יחד באיש אחד – זהו באמת חזון בודד בין חכמי ישראל האשכנזיים. אבל כל אותו שאר רוח רב־הגונים והכשרונות רבי הצדדים לא הביאו לו מנוחת הנפש כלל, אלא גרמו לו הרבה תלאות ויגונים. חכמתו ותוקף דעתו להיות “נכנס ויוצא בחצרי השרים” היו לו למוקש כמה פעמים בחייו, וביחוד כאשר פרצה מלחמה בין פרוסיא ואוסטריה ורבי יהונתן ידע למצוא חן בעיני שר צבאות צרפת, שנספחו אל צבאות פרוסיא ולקבל ממנו אגרת מליצה לבוא בשלום לעיר מיץ, אז נתנה אותו ממשלת אוסטריה למורד במלכות, וכאשר שבה על מכונה, החרימה את רכושו לאוצר המלכות ואסרה עליו הישיבה במדינת אוסטריה. ידיעותיו בתורת הסוד והקבלה המעשית גרמו, כי נחשד בנטיה אחרי כת שבתי צבי, וידוע הקטרוג, שעורר נגדו הגאון ר' יעקב עמדן (תנ“ז – תקל”ו) בדבר הקמיעות, והמחלוקת בנדון זה דכאה את רוחו במדה מרובה מאד. אבל זוהי מנת חלקם של גדולי העולם, לסבול מתוך קנאת הסביבה, מתוך חוסר הכרה בדעותיהם, ואלה הם יסורים של נסיון בשביל איש המעלה, שמהם יוצא דיוקנו המוסרי זך וטהור ביותר.

ורבי יהונתן היה באמת אותו האדם, שתכונתו הטהורה היתה בולטת ביותר בשעה שהיה “מן הנרדפים” בשביל דעותיו, בספרו “לוחות העדות”, כשהוא משיב לחורפיו דבר, הוא מתיחס במתינות וסבלנות יתרה למקניטיו ומשנאיו. כי יותר משהיה “נאה דורש” היה “נאה מקיים”. לבו היה רחוק מקנאה ונטירה, מהיותו מלא אהבה לכל. הגאון רבי יחזקאל לנדא, אבד"ק פראג, בהספדו מדמה “עוצם גדולת תורתו ומדותיו הטובות” לאור השמש בצהרים, ואומר, כי “היה מוכיח גדול שלא נמצא כמוהו, גומל חסד עם כל אדם וביותר עם שונאיו”.

שמו של רבי יהונתן אייבשיץ חי עד היום בפי העם. תכונתו ופעולותיו בצרו לו מקום גבוה באגדות העממיות. כמו האגדה על דבר התעודה, ששלח לו מלך דגמרק, כי יקרא בתואר הכבוד “ברון”, והוא הסתיר אותה אפילו מאנשי ביתו ולא השתמש בה כלל, ובסוף ימיו שרף אותה והראה לכל, כי הכבוד האנושי אין בו ממש והוא הבל וריק. כמה פתגמים מחוכמים, הסובבים בין ההמון בנוגע לשמירת הדת, וכוחי אמונה וההבדל בין ישראל לעמים, מיחסים אותם ל“ר' יהונתן פראגר” – כי גדול שמו בתור גאון התורה, מוכיח בשער, גודר פרץ ומשובב נתיבות עמו.


פרק ארבעה ושלשים    🔗

הדרשנות אצל משרת הרבנות בפראג. – רבי יחזקאל לנדא, בנו רבי שמואל לנדא, תלמידו ר' אלעזר פליקלס.


גאוני התורה, שנבחרו לשבת על כסא הרבנות בקהלת פראג, היו בעלי אגדה ודרוש, כי הדרשה היתה ענין של מסורה בשלשלת הרבנות בקהלה חשובה זוֹ. ולאו דוקא הרבנים, שנבחרו לכתחלה בתור דרשנים תעודתם הישרה היתה הדרשה, אלא אפילו הרב האב“ד זקוק היה ברב או במעט להתחשב עם דרישות המקום. ובשביל שהיו לה לדרשה תובעים מצד אנשי הקהלה, בודאי ששמו לב בשעת בחירות הרב, שלא יהיה משולל כשרון הדרשנות, שהרי גם הוא צריך היה לדרוש לכל הפחות שתי פעמים בשנה, ב”שבת שובה" וב“שבת הגדול”. ולדרוש בפני אנשי פראג, שהתחנכו על הדרשות המצוינות של הדרשנים דמתא, בודאי שהיתה דרושה לכך ידיעה בדרכי הדרוש, כדי להפיק רצון באיזו מדה שהיא לפי טעם השומעים.

הרב האב“ד ור”מ בפראג רבי יחזקאל ב“ר יהודה לנדא (נולד בעיר אפטא ח' חשון תע“ד – מת בפראג י”ז אייר תקנ"ג), שנתפרסם לגאון מופלא, מרביץ תורה לאלפי תלמידים, ומורה לרבני זמנו הלכה למעשה בתשובותיו, שהשיב לשואליו מקרוב ומרחוק. נודע בישראל שמו בספרו “נודע ביהודה” – גם הוא היה דרשן נעלה ובעל אגדה מצוין. כשם שאחז בדרך ישרה בלמוד התלמוד ותורת ההלכה, כך הצטיין בבאוריו ההגיוניים לאגדות התלמוד. מתוך שעוריו, שלמד לתלמידיו בבית מדרשו נערכו אצלו חבורים שלמים של חדושים ובאורים לכמה מסכתות, ונדפס ספר גדול בכמות ואיכות על מסכתות ברכות, פסחים, ביצה, שקרא לו שם “ציון נפש חיה” (צל"ח) לזכר אמו. ביחד עם פירושי גפ”ת בחריפות וסברה ישרה מתנוצצים בספר צל“ח באורי אגדה נעלים, מפיקים אור תורה והוד מוסר היהדות. למשל, המאמר “כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום שנאמר כרום זלות לבני אדם, כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים ושמו כרום וכיון שחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין” (ברכות ו' ע"ב) – הוא מבאר, כי זריחת השמש מורה על ענין שבפרהסיה, כמו “אם זרחה השמש עליו” תרגם אונקלוס “עינא דסהדיא נפלת עלוהי”, וכך היא באמת, בשעה שאדם מקבל הצדקה ברבים ולעין כל, אזי פניו משתנות ככרום, אכן כשבעל הצדקה נותן כדין, בבחינת “מתן בסתר”, אזי אין כאן בושת; בענין “מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחו טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ת' זוזי ותבר קמייהו ואיעציבו” (שם ל“א ע”א) – הוא אומר: כשם שכלי זכוכית, שיצירתו מן העפר, אם נטמא אין לו שום טהרה אלא בשבירה, כי “שבירתו היא טהרתו” (עיין רמב“ם פ”א הלכות כלים, י"ג), כך האדם, שיסודו מעפר, אם נטמא בעונותיו, אין לו שום טהרה, רק בשבירת רוחו, כמו שכתוב “לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה”. וכמו כן אתה מוצא בספר צל”ח כמה דרושים קצרים וארוכים לפי סדר הדפים של המסכתות, ביחוד במס' ברכות. הוא מראה פנים מסבירות לאלה הדרשנים המבארים את האגדות בדרך ההגיון והשכל. כשמביא באורו של רב האי גאון על האגדה “הראה הקב”ה למשה קשר של תפלין", הוא אומר: “הנה ראה הגאון לקרב הדברים אל השכל, וכן ראוי לעשות בכל כיוצא בזה”.

אבל מלבד שהיה בעל אגדה, יודע לבאר אגדות הש“ס לתלמידי הישיבה, היה גם דרשן, מטיף דבריו לקהל עדתו. בכתב הרבנות, שניתן לו מאת קהלת פראג בשנת תקט”ו (נדפס בסוף “נודע ביהודה” דפוס ווילנא), בתוך שאר ההתחייבויות שלו בתור “רב אב”ד וראש ישיבה" נאמר, כי עליו “להראות את יקר תפארת גדולתו יקר דאורייתא פעמים בשתא לדרוש ברבים בביהכ”נ בשבת הסמוך לחג המצות ובשבת תשובה“, אך הוא יצא מגדרו והיה דורש במקרים שונים ובזמנים שונים, ולדבריו היתה השפעה גדולה על עניני הצבור בכמה אופנים. בנו הרב החכם ר' יעקבקא בהקדמתו ל”נודע ביהודה" נותן תמונה בהירה במליצה יפה מחיי אביו ותכונתו, ומהלל ביחוד את כשרונו הדרשני, כי “לקול מוסריו נמס לב אבן וכו' כל יקר ראתה, עין רואה ואוזן שומעת דרושיו המסולאים דבר בעתו, עת ספוד ועת שחוק וכו', שמעו שרים ויהללום וישאום על כנפי רוח שפתם ללשונותם, נעתקו כמה דרושים לכל חפציהם וקבעום בדפוס ומשם נפוצו”. הדברים האחרונים בלי ספק נוגעים לדרושיו המדיניים, שהיה דורש לפרקים, כי “לבבו היה שלם בשלום המלכות והמדינה בלא לב ולב” (שם), וביחוד, כאשר באה עיר פראג במצור בשנת תקי“ז, היה מעורר את העם לצדקה ולתמיכת העניים בעת הרעבון, וברוח שפתיו עצר בעד הרעה של הפקעת שערים בשעת חירום זו, וגם הראה בדרשותיו על החוב המוטל על כל בר ישראל להשתתף בעבודת האנגריא, שהיתה עמוסה מטעם המלכות על יושבי העיר, לחזק חומותיה ולכבות לעת צורך תבערת יוקדים. והדרושים הללו בודאי ‏”שמעו שרים ויהללום וישאום על כנפי רוח שפתם ללשונותם".

ביחוד עושה רושם בכל פעולותיו של רבי יחזקאל לנדא רוחב דעת ואומץ לב לעמוד על דעתו ולדבר דברים כנים וברורים בלי משוא פנים כלל וכלל. הוא היה מן אלה החכמים ש“כורתים דבריהם” ואומרים דברים קצובים וגמורים בלי השאיר כל פקפוקים וחששות. כשרונו הגאוני היה בלתי מצוי. כשהיה עדיין צעיר לימים, כבן עשרים, כבר מריצים אליו שאלות, ומורי הוראה למוצא פיו ייחלון (התשובה כ“ח נו”ב מ“ק אה”ע נכתבה בשנת ת"ק) והוא היה להם למופת בחריפות הגיונו וביושר עיונו להוציא הלכה פסוקה ממקור החכמה והתבונה בלי פלפולים מסובכים ומשפטים עקומים. ולאו דוקא בעניני איסור והיתר ודין תורה, אלא גם בעניני הכלל היו דבריו כדברי האורים. הוא היה מביע את חוות דעתו בגלוי, דברי יושר וצדק, והיה עשוי לבלי חת במקום שהיה הדבר נוגע לכבוד שמים ולכבוד האומה, לעמוד בפרץ ולתקן תקנות מועילות. למשל, בשביל המחלוקת בדבר הקטרוג, שהוציא ר' יעקב אָמדן על ר' יהונתן אייבשיץ, נדרש גם הוא בתוך שאר גאוני הדור להודיע את חוות דעתו בנידון הקמיעות (כי בקי היה גם בזוהר וקבלת האר"י, שלמד עם המקובל ר' חיים צנזר). והנה מכתבו הנדפס בספר “לוחות עדות” עושה רושם מיוחד בסגנונו ותכנו בין שאר המכתבים של גדולי הדור. בעלי המכתבים כולם כאחד מפארים ומעריצים את רבי יהונתן אייבשיץ בתור “חד בדרא” בתורתו וצדקתו המופלגת, ומתמרמרים על המבוכה בנידון הקמיעות, שאין לה כל יסוד וממש, ומחרימים את מחרחרי הריב ומוציאי שם רע על גאון ישראל וקדושו. דבריהם עולים כמעט בסגנון אחד, והתוכן הרי אחד הוא בלי שום שנוי כלל. רק מכתבו של רבי יחזקאל לנדא הוא קול בודד, יוצא ונפרד מתוך מקהלה זו, בו מורגש רוח בקורת בהכרת המצב והמקור של המחלוקת הזאת, והנהו מראה את הדרך, איך לעקור את הרע משרשו. הוא היה אז רב בעיר קטנה יאמפלא במדינת ווהלין וצעיר בין רבני הדור, רק כבן שמונה ושלשים שנה. ובכל זאת הוא מוצא עוז בנפשו להגיד את אשר עם לבבו. הוא אומר: "אימת אָדם לא תבעתני ואכפם עלי לא יכבד, שרשי אמונה אחזיק ומינה לא אזוע, לא אשא פני גבר אם כגובה ארזים גבהו וראשו לעב יגיע. רק מה שיהיה באפשרי אדון לכף

זכות, אהבתי להצדיק ושנאתי להרשיע" (לוחות עדות 45 דפוס ווארשא). גם הוא מפליג בשבחו של רבי יהונתן וקורא לו “הרב הגאון המפורסם לשבח בכל קצוי ארץ”, “מוחזק בחכמה ואב בתורה”, “תחלתו וסופו יראת שמים וכל עמלו מנעוריו ועד עתה בתורה, ולא פסקה ישיבה ממנו, זכה וזיכה את הרבים, צדקתו וענותנותו ומעשיו הטובים מפורסמים, ורבים השיב מעון בתוכחתו, מי בדור כמותו הוכיח יודע”, “וצריך לחוש לכבודו, שהוא כבוד התורה וכבוד שמים, וחלילה לנו להרהר עליו שום דבר של דופי ופגם”. אבל ביחד עם זה הוא מוצא, כי הקמיעות הללו טעונים גניזה, כדי להסיר מכשול מקרב העם, וגוזר ב“חרם יהושע בן נון” על כל נושא הקמיעות, שיסירום וימסרום לבי“ד המקום לשם גניזה. הוא אומר, כי אמנם יודע הוא, שזה לא יהיה לרצון להגאון ר' יהונתן, אבל “מה אעשה ולפני חנף לא יבוא והאמת אהוב מכל”. אפילו שהקמיעות טהורים והמה קדש קדשים, לגבי כלל ישראל המה “בעלים למוקש”, כי זה יתן יד למאמיני ש”ץ להדיח את הרבים. ומוסיף לחזק את דעתו בנימוקים שונים ואומר: “בודאי לא עדיף הגאון המפורסם הנ”ל ממשה רבנו, שעשה נחש הנחושת לשעבד לב בני ישראל כלפי מעלה, וחזקיה מלך יהודה כתתו והודו לו חכמי ישראל, כי זנו אחריו בני ישראל, ואם משה רבנו עשהו עפ“י הדבור זכר לנס, קל וחומר לקמיעות הללו, שגם עתה כבר הם לקוץ מכאוב ולסילון ממאיר לבית ישראל, כפי מה שיש לטעות ומצאו המינים מקום שפקרו ואין תשובתם בצדם”.

מכתב זה מראה על רוחב דעתו ועומק מבטו של כותבו. השקפתו על הקבלה המעשית והתקונים של חכמת האמת, כפי שנראה מתוך ספריו, היא בשלילה גמורה. הרמזים והסודות והכונות והנוסחאות החדשים, שהנהיגו בתפלות לרגלי התפשטות החסידות בימיו, היו למורת רוחו. כשנשאל מרב אחד בדבר הנוסח של “לשם יחוד”, שהתחילו אז להדפיס בסדורי התפלה, הוא משיב (נו“ב קמא, יו”ד צ"ג), כי השאלה אינה צריכה להיות בנידון הנוסח, אלא אם מותר לאמרו כלל, כי הדורות שלפני זמננו לא ידעו ולא אמרו נוסח זה, “אבל בדורנו כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים, שני התלמודים בבלי וירושלמי, לחצוב להם בורות נשברים, ומתנשאים ברום לבבם, כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים, אלו הם מחריבי הדור, ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וכו'. בנוגע להכונות בתפלה הוא אומר, שיש בהן “חשש קיצוץ בנטיעות, כאשר ראינו כל זה במופת, פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל ודי שעושה המצוה לשם מצוה”. הכוונה, לפי דעתו, “היא רק פירוש המלות וכל התקונים למעלה נעשים מאליהם על ידי מעשינו”. הוא מתרעם ביחוד על נוסח ספרד, שהנהיגו בתפלות במדינות אשכנז, ובנוגע להמנהג לומר “אהבת עולם” בתפלת הבוקר הוא אומר, “מה שהחדשים מקרוב באו לשנות במדינות הללו מנהג אבותינו הקדושים המה לדעתי פוגמים בכבוד רבותינו בעלי התוספות והרא”ש, ועתידים ליתן את הדין ואין כאן אהבה אלא שנאה ולתאוה יבקש נפרד, ועליהם אני קורא כל משנאי אהבו מות והמשנה ידו על התחתונה” (צל“ח ברכות י”א ע"ב). הוא מתרעם ומתאונן מרה על התפשטות התרגום האשכנזי למנדלסון על כתבי הקודש, מראותו פעולתו השלילית על תמימות החנוך של בני הנעורים בימיו (שם כ“ח ע”ב).

מובן, כי יושר לבו ורוחב דעתו התרשמו לא רק בספריו ואגרותיו, אלא גם בדרשותיו שבעל פה. סגנון הדרוש של רבי יחזקאל לנדא הוא מן המעולים אצל רבני אשכנז שבתקופה ההיא. בספרו “אהבת ציון” (שהוציא בנו רבי שמואל לנדא אחרי מותו), הכולל שמונה דרושיס והספדים, יש חומר הגון של עניני דרוש ודברי מוסר־השכל הנוגעים לחיי הקהלות. הוא מוכיח את בני קהלתו “המאבדים את הזמן בסעודות מרעים ושחוק קארטין ורבים הולכים לבתי טיאטראות ומתקנאים באומות ומתאוים לתענוגיהם, ומה לנו להדמות להאומות, להם נאה לשמוח, כי הם יושבים שלוים שוקטים כל אומה בארצה ומולדתה, אבל אנחנו בני עם עני הנתונים בגלות, ושמחה מה זו עושה, וקינה מבעיא לן” (דרוש שלישי). ומוכיח אותם, כי לא די שהמה בטלים מן התורה, אלא מבטלים גם בניהם “אשר בעודם באבם לוקחים אותם לשוק לעסקיהם”. הוא מדבר דברי תוכחה על אלה שמרבים מחלוקת בישראל בשביל כבוד עצמם ולהרבות כבודם המדומה ו“על המלשינים ומספרי לשון הרע והולכי רכיל, אשר אינם חסים לכבוד המקום ולא די שאינם מכבדים, הלואי לא היו מבזים שמו הגדול הנכבד והנורא” (דרוש חמישי). וכה הוא מדבר דברים כבושים על כמה צדדים שליליים בחיי העם, בשנת תרנ“ח הדפיס נכדו ר' ז”ו לנדא דרושים, שנשארו בכתב ידו של רבי יחזקאל לנדא וקרא להם “דרושי הצל”ח“. הדרושים הללו גם כן כוללים דברי מוסר על התנהגות אנשי הקהלות, כמו הקישוט החיצוני והמלבושים היקרים, צניפים ומגבעות ירוקים ומנעלים אדומים, שהיו לובשות הנשים והתקנאו בהן בנות הגויים, וזה גורם כובד המס (דרוש ל') ועוד כאלה. יש בתוך “דרושי הצל”ח” הספד על רבי יהונתן אייבשיץ.

רבי יחזקאל לנדא נודע ביחוד לבעל “נודע ביהודה”. וספרו זה ביחד עם שאר ספריו “צל”ח", “דגול מרבבה” העמידו אותו בשורה הראשונה בין גאוני התורה והפוסקים האחרונים, שדעתם מכרעת בהלכה. ועזבונו הספרותי באגדה ודרוש בודאי, שהוא משולל ערך לעומת ספריו בהלכה, הגדולים בכמות ובאיכות. אבל ממנו אפשר לעמוד על אפיו של כשרונו בחכמת הדרשנות ולראות, כי ביחד עם שעוריו בפלפול וסברה לתלמידים בבית מדרשו היה מטיף גם את דרושיו לעם בבית הכנסת “מייזל” ובבית הכנסת “חצר הגדול” בפראג. כי אמנם מלבד שנודע שמו בתור גאון גדול בתורה, התפרסם גם כדרשן בעל כשרון גדול בזמנו. ונאמנה עלינו עדותו של תלמידו המובהק רבי אלעזר פליקלס בהספדו על רבו הגאון (“עולת חדש” ג' דרוש י"ז), אשר בתוך שאר שבחיו הוא קורא אותו “ראש לכל הדרשנים ראש לכל המוכיחים, ראש המדברים בכל מקום”.

______________

בנו רבי שמואל לנדא נבחר לרב בפראג אחרי מות אביו. הוא היה גם כן מפורסם לגאון בתורה, כנראה מהגהותיו לספר “נודע ביהודה” ומחבורו “שיבת ציון”, חשובות שהשיב לשואליו הלכה למעשה. גם הוא היה דרשן מצוין. ארבעה דרושיו, שהדפיס בספר “אהבת ציון” המה בעלי סגנון ותוכן. חשיבות יתרה יש לדרושים הללו מצד הנושא שלהם, כי בהם התרשמו אותות התקופה והשינויים, שחלו בחיי העם עקב רוח החופש, שחדר לעולם היהדות בזמן ההוא. דרוש אחד מוקדש כולו למאורע ההיסטורי של נצחון מושלי אירופא במלחמתם עם נפוליון בונופרטי. ביום ה' י“ט תמוז תקע”ד התאספו בני קהלת פראג לביהכ“נ “מייזל” –‏ “להודות ולהלל לה' על התשועה הגדולה הזאת”. והדרשן נקרא “לבשר צדק לעורר לב העם לאמור הודו לה' קראו בשמו ספרו בגוים את כבודו ובכל העמים נפלאותיו”. הוא מוצא דמיון למאורע זה במלחמת אברהם וכדרלעומר מלך עילם. כדרלעומר כבש מדינות רבות והכה מלכים עצומים, ואברהם אבינו אסף את מחנהו וירק את חניכיו ילידי ביתו ועמד לעזרת המלכים. וכאשר שב אברהם מן המלחמה אחרי שהשפיל את כדרלעומר ורדפו עד חובה יצא מלכי צדק מלך שלם לקראתו ויברכהו “ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך”. בברכה זו הוא מברך את קיסר אוסטריא פרנץ וקיסר רוסיא אלכסנדר ומלך פרוסיא פרידריך ווילהלם, ומזכיר לטוב גם שרי צבאות אוסטריא וקורא אותם בשמות, כי על ידם נעשתה התשועה, ואגב הוא מבאר יפה כמה פסוקים מכתבי הקדש מעין המאורע. התפלה הנהדרה והדרשה, שנערכו לכבוד המאורע של נפילת נפוליון היו, כמובן, בחינת מס של הקהלה הישראלית ואהבת המולדת באופן רשמי, אבל, כידוע, בתפוצות ישראל היו תולים כמה תקוות בנצחון נפוליון. ואולי לזה כוון הדרשן כאשר רשם תוכן הדרוש בפתיחתו בלשון זו: “ויהי כאשר שב אדוננו הקיסר האדיר הגדול פרנץ יר”ה בכבוד ובגדולה מעיר הגדולה פריז בנצוח אשר נצח” וכו' – פתח ב“ויהי” שהיא לשון צרה.

בדרוש העשירי הוא מדבר בלב נרגש על פריצות הדור, כי אוטמים אזנם משמוע דברי תוכחה ונשתקעו בעבירות קלות וחמורות, וכל איסורי תורה נעשו להם כהיתר, ומביע מגינת לבו על כי סר מסוה הבושה, ולכן אבדה תקות התשובה. הוא מדבר על חנוך הבנים, שנמסר לידי מורים בלתי הגונים, חפשים בדעות וערומים ממצוות, ולא די שמסיתים ומדיחים את הילדים הקטנים, אלא שגם האבות נוטים מדרך הטובה בהתחברם להם, ועל זה אמר הנביא מיכה (ז‘, ו’) “בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו” – הבנים מנבלים ומקלקלים את אבותיהם, ומי היה בסבת הרעה הזאת – “אנשי ביתם”, שהיו לוקחים לביתם פושעי ישראל לחנך את בניהם. בדרוש שנים עשר, שדרש ער“ח שבט תקע”ו, הוא נוגע בכמה צדדים של תנועת התקונים בדת, שיצאה מתוך חוג המשכילים שבדור ההוא (על דבר התנועה הזאת עיין לקמן פרק מ'). הוא מערער על המחברים קיצורים מספורי התורה בשביל למוד בבתי הספר לנערי בני ישראל, באמרם, שצריך לחנך הנער על פי דרכו, שלא להעמיס עליו למוד שאין בו תועלת. אבל באמת זוהי מכשלה גדולה, שמרחיקים הנערים מגוף התורה הנתונה לנו מפי הקב“ה על ידי משה רבנו ע”ה, ובהרחקה זו עושים את התורה כספר מספורי דברי הימים, שאינו מעורר כל רושם והתלהבות בלב הנער, והדרשן מצטער, כי ממכשלה זו יצאה עוד מכשלה גדולה מזו, כי עמדו אנשים וחברו קצור מהתורה בלשון “דייטש” ולומדים עם הנערים רק בלשון “דייטש” ולא בלשון הקודש, ועל ידי זה ישתכח מהמון העם גוף התורה, ולכשיגדל הנער יהיה נחשב בעיניו ספר התורה כשאר ספורי הבאי ודברי חול, שנכתבו בלשון “דייטש”. והולך הדרשן ומבאר ומחזק את רעיונו בדברים של טעם, כי תכונת לשון הקודש בעצמה, שבה נתנה התורה, מסוגלת להשפיע על לב הנער רוח קדושה ולחבב עליו את הדברים, שיצאו מפי הגבורה. ביחוד הוא מדבר בהגיון רב על התועלת של השפה העברית לקיום הלאום הישראלי, ומביא דעתו של החכם הצרפתי מונטיסקיי בספרו “לעטר פּערסאן”, איך שקיום האומה הישראלית תלוי בקיום הלשון, ומתוך שהתחזקו בני ישראל גם בגלותם לשמור על התורה בטהרתה ובלשונה, לכן לא פעלו עליהם כל מקרי הזמן והשעבוד הקשה של הגלות, כי התורה והלשון היו להם לציונים לבל יאבד זכרם ולא ידח מהם נדח, ונתקיימה בהם ההבטחה “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם”, ומבאר לפי ענינו את נבואת ישעיה (נ“ד י”ז) "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' " – כל כלי משחית, צרות וגזרות, שנוצרו בשבילך להעביר אותך על דתך, לא יצליחו, אבל איך אפשר, כי פזורי ישראל המעטים לא יתבוללו בקרב עמים רבים ולא יאבדו בארצות שוביהם? על זה אומר: “וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי” אף שתגלה למקום לשונות נכר, ולשון המדינה תקום אתך למשפט, שתהא תפילתך ולמודך בה ותשכח בשבילה את לשונך, תרשיעי אותה, כי לא לה הצדקה ותשאר אצל לשונך הלאומית – “כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי”, בה נתנה התורה והלשון היא קנין עם ה' השומר אותו מכליון.

והדרשן קורא מנהמת רוחו “לכן אחי אל תרעו, וחלילה לנו לשנות מנהגי ישראל, אשר לא לחנם התקינו חכמינו ז”ל להתפלל בלשון הקודש וללמוד מקרא בלשון הקודש. ודבר זה מוסכם ומקובל בכל בני הגולה, בכל מקום, אשר יהודים דרים ובכל נפוצות ישראל בכל ארצות מזרח ומערב וספרדים ואשכנזים, כולם מתפללים בלשון הקודש ולא בלשון המדינה, אשר הם שוכנים בקרבה, ומלמדים מקרא בלשון הקודש, כמו שמקובל אצלנו ומתרגמים כל פסוק ללשון אשר הורגלו בה. אוי לנו שכך עלתה בימינו, שהיהודים קלי הדעת חותרים חתירות להרחיק את בני ישראל מעקרי התורה".

כפי שאנו רואים, לא עבר רבי שמואל לנדא בשתיקה על תנועת התקונים בדת והיה משתדל לעצור בעדה ולהניח מכשולים על דרך המחדשים בכמה אופנים. כאשר אמרו המחדשים להנהיג סדרים חדשים בבית הכנסת הישן בפראג, לסתור את הבימה, אשר באמצע הבית, ולהרחיב את הבימה לפני ארון הקודש, ולבנות יציע מיוחד בשביל המקהלה, החרים בחרם חמור את כל מי, שיזיד לסתור בנין בית הכנסת הישן, ובדרשתו קלל את אלה, אשר יזיזו אבן מאבני המקום הקדוש, כי לא יוציאו שנתם. מלבד זה ערך מגילת ספר אל נציב המדינה והוכיח, כי התקונים החדשים בבנין בית הכנסת הוא דבר האסור על פי דיני תורת ישראל (עיין “ר' יו”ט ליפמן צונץ“, שפ”ר 125).

ואולם התנגדותו לתקונים בדת לא מנעה אותו מלנטות במקצת לתקונים ידועים בחנוך הבנים. עיין למשל בדרוש י"ב, שמדבר על דבר “החיוב שמוטל על כל איש ואיש ללמד את בנו הלשון ונימוסי המדינה” ועל דבר “למוד שאר החכמות, אומנות או משא ומתן לנערי ישראל”, והוא מעיר גם על התועלת של למוד התורה בתרגום אשכנזי.

רבי שמואל לנדא הגיע לזקנה מופלגת ומת בשנת תקצ"ד.

_____________

באותו הזמן העמידה קהלת פראג עוד דרשן נעלה ורב גאון בתורה, הוא רבי אלעזר ב“ר דוד פליקליס (תקי“ד–תקפ”ו), שעשה לו שם כאחד הדרשנים המצוינים בדורו. בהיותו כבן י”ד נכנס לישיבת רבי יחזקאל לנדא, ורבו חבבו מאד לגודל כשרונותיו והוא עשה חיל בלמודיו, עד כי התפרסם בעודו צעיר לימים לגדול בתורה, וכבן כ"ד שנה כבר נתקבל לרב בעיר גוטיין ודובוטשו במיהרן. במשרתו זו שרת רק כשלש שנים, כי מינוהו לרב בעיר מולדתו פראג. פה, בעיר גדולה, מלאה חכמים וסופרים, מצא כר נרחב לפעולתו הן בלמוד התורה והוראה לרבים והן במקצוע הדרוש. בעודו ילד התעורר בו החפץ לדרוש לפני העם, והיה דרכו ללכת לשמוע דרשות המגידים, ובשובו לביתו עלה על השולחן, התעטף בטלית ודרש את הדרשה, ששמע מפי המגיד, והיה רגיל תמיד לומר “מי יתן ואזכה לדרוש בבית הכנסת “אלטניי־שול” (כ"י פין 132), וכה גדל עמו כשרון הדרשנות מילדותו. ובשובו לפראג הפליא את שומעיו בדרושיו הנפלאים, שהיו מצטיינים ביופי של סגנון ותוכן (עיין, למשל, ההספד שדרש על רבו ר"י לנדא – נדפס בסוף “נודע ביהודה” דפוס ווילנא), בדרשותיו אנו מוצאים אמנם כל אופני הדרוש המקובלים בחוג גדולי התורה והיראה מסגנונו של רבי יהונתן אייבשיץ וכדומה (עיין ספרו “חזון למועד” י"ד דרושים), אבל צביון מיוחד שורה על דרשותיו, שמבדיל אותן מתוך הדרשות של הרבנים בני זמנו, כי מורגש בהן איזה סגנון מליצי של הטפה מיוחדת במינה, מזיגה של ישן וחדש כאחד. אותו החומר לבנין הדרוש, דיוקים בפסוקים ומאמרי אגדה בדרך הדרוש, המקובל אצל דרשני התקופה וגם גמטריאות ונוטריקון בכלל, אבל הגזרה של מבנה הדרוש לא זו היא, והסדר של הדרשה לא זה הוא, כאשר אצל הדרשנים האחרים בזמן ההוא. ויש בדרשותיו כמה רמזים, היוצאים מן החגים וספורי אבות, כגון: חג האביב הוא נגד ימי הילדות, שהנער עודנו באבו ונוטה רק אחר דרישות החומר, וקרבן של עומר שעורים (שבא בחג הזה), שהן מאכל בהמה, הוא נגד ימי הנעורים, שאז הכוח הבהמי גובר על הכוח השכלי; חג השבועות – חג הבכורים – נגד הבא בשנים, שנתבכרה דעתו, ואז בא קרבן שתי הלחם, לחמה של תורה לנפש ולחם מן הארץ לגוף, וחג הסכות – כנגד ימי הזקנה, כשם שהוא חג האסיף, כן ימי זקונים, זמן אסיפה וכנוס כל אשר פעל ועשה האדם בימי חייו (חזון למועד י"ב). הכתוב “וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו עמו” – משמש להדרשן רמז יפה: אברהם השכים עצמו בילדותו וכבש תאות חומרו, כי בן ג' שנים כבר הכיר את בוראו “ויקח את שני נעריו עמו”, כלומר גם השנים של נעוריו לקח עמו בחשבון השנים, והיו כל ימיו שוים לטובה (שם). כשהוא מדבר על דבר הגאולה העתידה, כי ישובו אלינו בני ישראל שהתרחקו מעמם בדוכים שונים, הוא אומר “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור” (ישעיה כ“ז י”ג) – אותם האנשים שנאבדו מאתנו מרוב אשרם והצלחתם, כאשר בעינינו ראינו ואבותינו ספרו לנו, איך מרוב אושר יצאו תרבות אנשים חטאים, “והנדחים בארץ מצרים” – אותם המשוקעים במ”ט שערי טומאה (שם ח'), זהו רמז לתנועת ההתבוללות, שקמה בימיו. ובדבר ירידת קרן הדת ותנועת התקונים וההתבוללות, הוא נוגע כמה פעמים בדרשותיו (“עולת חדש” השני). הרבה קנא בדרשותיו כנגד שרידי כת שבתי צבי, אשר רקמו בסתר מזמותיהם (“עולת חדש” רביעי).

שמו יצא לתהלה גם בתשובותיו לכל שואליו מקרוב ומרחוק, כי רבני הדור היו פונים אליו בשאלותיהם להלכה למעשה. רבו הגאון רבי יחזקאל לנדא החליף עמו כמה תשובות ומתיחס אליו בחבה וכבוד. מלבד התוארים הנעלים, שנותן לו בתור גדול בתורה, הוא קורא לו בכל מקום “חכם וסופר”, כי באמת היה ידוע לחכם ויודע לשונות, ושתי פעמים עמד לפני הקיסר פרנץ הראשון והפיק ממנו רצון.

רבי אלעזר פליקלס חבר כמה ספרים חשובים: א) עולת חדש הראשון, דרושים שונים בהלכה ואגדה בשם “מילי דשמיא” עם קונטרס “קול אומר קרא” על חובת אהבת הישראלי לבן נכר, ונלוה לו “זכרון בספר” בענין אהבת רעים (פראג תקמ"ה–ז'); ב) עולת חדש השני – דרושים ובו דברי ריבות על העתקת התורה למנדלסון בשם “עולת צבור” וגם הספדים בשם “מילי דהספדא” (שם תקמ“ו–תקנ”ז); ג) עולת חדש השלישי ־ ח“י דרושים והספדים בשם “עולת עני” (שם תקנ"ג);: ד) עולת חדש הרביעי – דרוש מרורות על הנאחזים בפח יוקש שבתי צבי (שם תק"ס); ה) “יקר החיים” – דרוש הספד על מות שר וגדול ר' חיים עדלער פון פאפר (שם תקנ"ה); ו) “מלאכת הקדש” – שני קונטרסים על שמות הקודש בתורה, להבדיל בין קודש לחול עפ”י התלמוד והתרגומים. על ענין קדושת שמות הקדושים ובסופו קונטרס “נפש דוד וחיה” על מות אביו ואמו (שם תקע"ב); ז) “מעשה ברבי אליעזר” – פירוש על הגדה של פסח (שם תקע"ח); ח) “חזון למועד” י“ד דרשות לחודש תשרי בימי תחנונים וחג השבועות (שם תקפ"ד); ט) “מבשר טוב” – שני דרושים על בשורת ההצלחה של הקיסר (אוסטריא) בניאפול וסרדינא (שם תקפ"א); י) “תשובה מאהבה” ג' חלקים, ת”ן תשובות, שהשיב לשואליו ובהן תשובה על הפיוטים וביחוד על רבי אלעזר הקליר, שנדפסה במחזורים.


פרק חמשה ושלשים    🔗

רבי רפאל הכהן המבורגר פעולותיו וספריו. – חתנו ר' אליעזר ריסר־קצינילבוגן.


רב מצוין, גאון בתורה ודרשן גדול ליהדות המסורתית עמד לדור הזה, הוא רבי רפאל ב“ר יקותיאל זיסקינד הכהן, המפורסם בשמו “ר' רפאל האמבורגר” (תפ“ג–תקס”ד). בנעוריו שמש את הגאון רבי אריה ליב בעל “שאגת אריה”, שהיה אז אב”ד בעיר מינסק. בראשונה, בשנת תק“ו, נתמנה לרב בעיר רקוב, ואחר כך בשנת תק”ז נבחר לרב במינסק במקום רבו, שנתמנה לרב במיץ. בשנת תקכ“ג נבחר לרב בפינסק ומשם בפוזנא ואחר כך, בשנת תקל”ז, נתקבל לרב בשלש הקהלות אה"ו (אלטונא, המבורג, וואנדזבק).

כרוב חכמתו ויראתו, היה עסקן תמים וחרוץ, מקנא לקיום היהדות השלמה והנאמנה בכל נפשו ומאדו. הוא היה הולך נכוחו אל המטרה, שהתוה לו בפעולותיו לטובת הצבור, ולא נשא פני איש, כי האמת היתה נר לרגלו בכל דרכיו, בלמוד התורה, בהנהגת הקהלה, בתוכחת מוסרו ובישבו על כסא ההוראה להורות ולדון ולפשר דברי ריבות בין איש לרעהו. גם ממשלת דנימרק הוקירה את פעולותיו והכירה בישרו ותומתו, עד כי נתנה תוקף ועוז לפסקיו בדיני ממונות וקנסות על פי דיני ישראל, כתוקף דת ודין של שופטי המדינה, ובכל משך שנות משרתו שפט המנהיג החכם הזה את עמו משפט אמת וצדק. וכאשר הסיר מעליו את עול הרבנות בשנת תק"ס, הביע לו המלך במכתב את תודתו על הנהגתו, וצערו על עזבו את משרתו. ועד היכן היה מפורסם שמו בתור דיין ושופט צדק מראה העובדה, כי בתפלת ההשכבה אחרי מותו הוסיפו על תאָריו “הדן דין אמת לאמתו” (“זכר צדיק” 68).

הוא הכיר ביחוד בערכה הגדול של הדרשה להפצת ידיעת התורה ומוסר היהדות בקרב העם. כאשר היה עדיין רב צעיר במינסק, השתדל בכוח הדבור החי לעורר בלב ההמון רגשי הדת וללמד דעת את העם, והיה מעורר ראשי הקהלות, כי לתכלית זו ישלחו מגידים בכל הגליל (עיין לעיל פרק ל"ג), ובכל מקומות משרתו היה סובב את כל ערי הגליל ודורש שם דברי מוסר ותוכחת חיים. “אמת ושלום שפט בכל מסעיו וגם אזן ותקן תקנות גדולות גדרים וסייגים לחיזוק הדת והדין, ויאזינו אליו כל העם כאיש אחד חברים, וישמעו אל דבריו כאלו נתנו מסיני” (שם 51). כשרונו הדרשני, לפי שמתארים אותו כותבי תולדותיו, היה גדול להפליא. לב כל שומעיו היה בידו, אל כל אשר חפץ הטהו, מדי דברו נהפך לבב כל שומע והיה לאיש אחר, ומי שראה אותו עומד לפני ארון־הקודש ומשמיע תוכחתו לפני העם היה מושפע ממראה עיניו ומשמע אזניו עד כי זכרו לא מש ממנו כל הימים. גם בהתאסף זקני הקהלה לפקח על עניני הכלל היה מנהגו, להגיד לפניהם דברי מוסר השכל טרם החלו לדון בעניני הצבור, ויעורר את לבם על האחריות הגדולה, המוטלת עליהם, “כי לא לאדם משפטם, כי אם לה' השופט האמת, אשר יביא עת פקודה לבקש חשבון מאת כל ראשי עם ועם”, ומשך את לבב “כל המסובים במתק שפתותיו, עד כי הסיר מלבם כל התואנות העומדות מנגד לאמת ויושר בעניני הצבור” (שם 50). בשלש הקהלות אה“ו היה מנהג, כי בכל שנה ושנה ער”ח אדר היו אנשי גמ“ח של אמת מתענים ומתפללים בקהל עם והתאספו בחצר שלפני בית הקברות ושם היה הרב האב”ד עומד על הכסא, שהכינו לכך ודורש להם דברי תוכחה זמוסר. בשעת הלויה של רבי רפאל האמבורגר הספידו גם חתנו ר' אליעזר קצינילנבוגן־ריסר בחצר ביה“ק ובתוך שאר שבחיו, פעולותיו וכשרונותיו הזכיר כשרונו הדרשני, וביחוד דרשותיו על אותו מקום עצמו של ההספד, שהיה דורש המנוח בכל שנה ער”ח אדר. בהתפעלות גדולה ובשפה נרגשת ונמלצה הוא קורא אל המלוים: “ומה אומר ומה אדבר בדברי תוכחתו ומוסרו, זכרו זאת והתאוששו. פה על הכסא הזה היה עומד בער”ח אדר בכל שנה ושנה ופניו פני להבים, ועיניו כעין הבדולח וציץ נזר הקדש על מצחו, מפיו לפידים יהלכון. חץ שחוט לשונו, חצי גבור שנונים, ויפוזו זרועי ידיו, וכל עצמותיו תאמרנה וה' בראשו, שפתותיו נטפו מור ותזל כטל אמרתו, קול כאריה הלך ושאגה לו כלביא, מי לא ירא מי לא חרד ביום ההוא!… הרים קולו קול עוז והעם בכה למשפחותיו וישובו אל ה' והתודו את עונם וכפר עליהם הכהן וטהרו". מכל זה נראה ברור, כי כשרונו הדרשני של רבי רפאל המבורגר היה כולל כל אותן המעלות, שמנו בדרשנים ובנואמים המצוינים ביותר, וזה היה לכלי חפץ בידו להשפיע על העם מרוחו הכביר ולנהלו בדרך התורה והמצוה, הסלולה מקדמת דנא.

פעולתו החרוצה ברוח החרדים הקיצוניים לא היתה לרצון לשואפי תקונים בדת, וזה, כמובן, גרם לו תלאות מצד התקיפים שבמחנה המתקנים, אך הוא לא הוריד את דגלו ולא סר מדרכו אף כמלוא השערה.

הוא חבּר כמה ספרים בהלכה, אגדה ומוסר. עיקר חבוריו הם בהלכה, כמו “תורת ישראל” – הלכות שו"ע יורה דעה עם באור רחב ועמוק (ברלין תקל"ב); “ושב הכהן” שאלות ותשובות (אלטונא תקנ"ב); “שאלת הכהנים תורה” – חדושים על מסכתות זבחים, מנחות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, יומא (אלטונא תקנ"ב), וחבוריו באגדה ומוסר המה “מרפא לשון” – דרוש ומוסר, בנוי על שמונה עמודים: יראה, תשובה, תורה, משפט, עבודה, צדקה, ענוה, דין (אלטונא תק"ן); “דעת קדושים” – דרושים בהלכה ואגדה ומוסר (אלטונא תקנ"ז).

הספר “דעת קדושים” מפורסם בעולם הדרשנים ותופס מקום חשוב בספרות הדרושית והמוסרית, מהיותו כולל חומר רב הערך בתוכן וצורה. יש בו שנים עשר דרושים גדולים. כל דרוש מתחיל באגדה ועובר להלכה בבירור סוגיות הש“ס והפוסקים מסדר קדשים, ושוב הוא גומר באגדה ומוסר לפי נושא הדרוש. וכשם שההלכה היא חריפה, כך הדרשה היא חריפה ומחודדת, דרשה של גאון התורה, מלאה פקחות השכל והמצאות יפות. הוא מבאר מאמרי אגדה ומכניס בהם רעיון יפה דרך בקיאות והשוואות מצוינות ממאמרים אחרים, הממלאים באופן הגיוני מושגו של גוף הרעיון. בדרוש י”א דף ע“ג ג' הוא מדבר על אלה, שלא הגיעו להוראה, ומורים – “אלה המבלים עולם ומלואו, שועלים קטנים, המחבלים כרם ה' צבאות, שלא שנו ולא שמשו תלמידי חכמים ותוקעים עצמם לדבר הלכה, פעם אוסרים המותר ופעם מתירים את האָסור ומכשילים נפשות מישראל, עליהם התורה חוגרת שק, עליהם מקוננת הגה ונהי, גם בעניני גטין וקדושין ישימו עצמם לראש וכו' וחכמינו הקדושים חזו עליהם באמרם “כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם וקשים לעולם יותר מדור המבול” (קדושין י"ג), ומסמיך לזה הגמרא (סנהדרין ז' ע"ב) “אמור לחכמה אחותי את (משלי ז') – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו תאמרהו”, ומבאר זה באור נכון בגמרא מכות ה' ע”ב, כי איסור אחות מפורש בתורה, אף על פי שיש ללמוד בקל וחומר מבת אביו, מפני שאין עונשין מן הדין, וזה מוסר השכל, שאל יאמר האדם “אסור” רק על פי סברתו והיקשו מילתא למילתא, אלא צריך האיסור להיות ברור ומפורש כאיסור אחותו, שלכאורה אינו זקוק לאזהרה מיוחדת, אלא התורה מסרה לנו כלל, שלא נסמוך בעניני אסור על שכלנו הטבעי. בדרוש ט' דף ס”א ב', כשהוא מדבר על חטא לשון הרע והפסדו בכמה אופנים, ומביא את הספרי, שמדמה את בעל לשון הרע לכלב שוטה, הוא אומר, כי חכמינו הלא נשמרו מאד, שלא להוציא דבר מגונה מפיהם, ואיך מלאם לבם לבזות את האדם, שנברא בצלם, ולדמותו לכלב שוטה, אך באמת בעל לשון הרע והכלב השוטה נשתוו מאד במדותיהם, כי כבר אמרו ביומא פ“ג, כי כלב שוטה פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות (גדולות וכפולות למטה – רש"י), וגם בעל לשון הרע פיו פתוח כקבר ותמיד “רירו נוטף”, רמז לדבור המכוער והמגונה, ו”אזניו סרוחות", כי כבר אמרו במוסרם (כתובות ה'): מפני מה אוזן כולה קשה והאליה שלה רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה, וזה אשר לא תשבע אזנו משמוע דברים מגונים ומכוערים ביותר ואין כופה האליה לתוכה, אך עוד ירחיבה כשאול, לכן אזניו תלויות וסרוחות תמיד.

וכן אתה מוצא בספר “דעת קדושים” כמה דרושים שלמים, שיש בהם בקיאות וחריפות השכל ונסיון החיים, ומן אותם הדרושים הדרשן מוציא תוכחת חיים ומוסר השכל בדברים ברורים, הנוגעים לזמנו ולמקומו. הוא מדבר על אלה, שנשתגעה רוחם בדעות נפסדות ונתבלבלה דעתם במזימות נשחתות ונוטים אחרי שכלם ומחשבות לבם וחקירותיו בעניני אמונה ודת ישראל, ומביא דברי הרמב“ם (עכו"ם ב' ג'), כי “דעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריה, ואם ימשך כל אדם אחרי מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו”. הוא מתאונן, כי “רבים עתה עם הארץ, אשר יפריעו את העם ממעשי עבודת אלהינו ורבו המתפרצים בעם ומלאו פני תבל בדבריהם הנשחתים (רמז לספרות החדשה של בעלי “המאספים”, שנוצרה בימיו). ביחוד הוא מזהיר להציל נפש הבנים ולחנכם בדרך “הקבלה הנאמנה” ומביא באור הרד”ק על הפסוק “ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו” (ד“ה ה' כ”ט), אמר “אלהי אביך” – הזהירו שיסמוך על הקבלה עד שידעהו מעצמו (דרוש ז'). הוא מוכיח בני דורו על בזיון תלמידי חכמים ולמוד חובה עליהם, ו”לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה תלמידי חכמים" (שבת קי"ט). בדרוש האחרון הוא מבאר מעלתה של לשון הקודש, שנכתבה בה התורה ובאותו הכתב המקודש צפונה כל התורה שבעל פה, אבל בתורה, הכתובה ביתר הלשונות, אין בה זכר ורמז לתורה המסורה, ומחזק רעיונו בהוכחות מצוינות דרך דרושים הגיוניים וישרים בכתבי הקודש ואגדות התלמוד.

ספרו “מרפא לשון” בנוי על אותם היסודות, שעליהם נשענים הדרושים בספר “דעת קדושים”, ולפי תכניתו נועד לשמש ספר מוסרי, מבאר מושגים מסוימים (עמוד היראה, עמוד התשובה וכו'). אבל הרצאת הדברים אינה מתאימה לספר מסוג כזה, והחומר הספרותי אינו מסוגנן ומסודר כראוי, לפיכך אינו תופס אותו המקום, שהיה צריך לתפוס בספרות המוסרית והדרושית לפי מטרתו והחומר העשיר, שנכלל בתוכו. לפי עדות חתנו, כותב תולדתו, מאד נכספה נפשו של חותנו לשוב ולהדפיס ספר “מרפא לשון” ולתת לו התקון והסדר הנאות לספר נכבד כזה. וכמה פעמים היה מתאונן כי טרדותיו לא נתנוהו לחוש על הלשון והסדר הנאות, וקרא על עצמו דברי הספרא (תורת כהנים א') “וכי מה היו ההפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין”.

רבי רפאל הכהן (האמבורגר) הוא אחד מגאוני ישראל, אנשי המופת, שכל חייו היו נתונים לעמו ותורתו. שמו נערץ כאחד מגבורי הרוח והעובדים היותר חרוצים לשכלול רוח היהדות וחזוק מוסדי הדת. הוא היה מגזע יחוסי כהונה (אביו היה גם כן גאון בתורה וחכם בהויות העולם, אב"ד במדינת ליפלאנד), ובמותו עדיין לא נחתם יחוס משפחה זו. כי העמיד בן גאון בתורה וחכם ר' צבי הירש אב“ד בקראטשין. בתו נשאה לר' אליעזר קצינלנבוגן־ריסר, בנו של ר' יעקב קצינלנבוגן, אב”ד באטינגן־וואלירשטיין. רבי אליעזר ריסר (תקכ“ג–תקפ”ח) היה גדול בתורה וחכמה, והיה איש עצתו של חותנו ומנהל עניני הבי“ד של שלש הקהלות. הוא תאר תמונה יפה מדיוקנו הרוחני של חותנו הגאון בספריו “זכר צדיק” ו”מעללי איש" (אלטונא תקס"ה). בהם נדפסו שתי דרשותיו האחרונות של חותנו, הספדו על מותו בשם “הגיון לבי” ביחד עם שני הספדים של הרב ר' צבי הירש זאמושט אב“ד דק”ק אה“ו והרב ר' צבי הירש כ”ץ בנו של המנוח, ותולדות הרב המנוח בצורת שבעה מכתבים, מתארים חייו ופעולותיו, הנהגתו ומדותיו בתור רב מרביץ תורה, דרשן ומוכיח ומנהיג צבורי.

ר' אליעזר ריסר היה מתלמידיו של ר' רפאל המבורגר. לבו היה חרד לשפלות המצב של היהדות החרדית, עיניו ראו ירידת קרן התורה ודלדול כבוד הרבנות באשכנז. עוד מעט והרבנים היראים והחרדים לדבר ה' יורדים אחד אחד ממרום מצבם, וההשפעה, שהיתה להם מקדמת דנא בקהלות ישראל, עוברת למנהיגים אחרים. זרם חדש של השכלה נכרית ותרבות זרה בוקע לתוך בתי ישראל ובעקבו בא שנוי עצום בחייהן הרוחניים של הקהלות. ישיבות של תורה מתרוקנות והדור החדש מתחנך ללא תורה וללא אמונה. בחתימת תולדות חותנו הגאון הוא מתאנח בנפש מרה, כי “תופשי התורה ואנשי האמונה ספו, וגם תמו חכמי הדור אשר לפנינו, מי יקום לנו?”, והוא גומר בתפלה נלבבה, מלאה רגש קודש: “אנא ה‘! חוסה נא על שארית הפליטה הזאת, יהמו נא רחמיך על זקני עמך ועל פליטת סופרינו, אמור למלאך הרף ידיך, אתה ה’ פוררתנו בעזך ובאפך פרצת את גדרינו, ברחמיך הרבים גדור נא את גדר הדחויה, שפך נא את רוחך הטובה על בחורינו וילדינו הרכים, כי יתפשו תורה, יחפצו דעת ויבחרו אמונה, ויהיו לנו אלה לאותות ולמופתים לימים הבאים. אנא הביטה ממעון קדשך אחרית הימים האלה. נצח ישראל! נאמנים דבריך אשר הבטחת כי לא תשכח מפי זרעו, עתה הקם נא את דברך הטוב. לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך ועמך כולם צדיקים”.

ר' אליעזר ריסר עובר בשתיקה על פרטי הפולמוס של חותנו בשואפי התקונים, שזאת היתה הסבה להתפטרות רבי רפאל ממשרתו בשנת תק“ס, ומזכיר זה רק ברמיזה, ואינו פוגע כלל בכבוד מתנגדיו. הוא היה יכול רק להוציא אנחה עמוקה לירידת ערך הדת בקהלות אשכנז, אבל לפי דעותיו וטבעו לא היה מסוגל לעמוד בקשרי מלחמה עם המתקנים דוגמת חותנו. במשך הזמן נגרר אחרי אנשי “ההיכל” בהמבורג, כי יצא להגן עליהם במחברתו “לבני דתי בהמבורג־אלטונה”, שהוציא בשנת תקע”ט (“הריפורמציון הדתית בישראל” ברנפלד 76; “דורות האחרונים” פיליפזון ג' פרק א').

בנו (בן בתו של ר' רפאל המבורגר) הוא הד"ר גבריאל ריסר (תקס“ו–תרכ”ג), שעשה לו שם בפעולותיו, כעסקן חרוץ, תובע עלבון ישראל מאת צורריו ומגין על זכיותיו המדיניות. כל כשרונו הספרותי והדברני הקדיש לטובת אחיו, לרומם אותם משפלות מצבם ולקדש שמם בעמים.


פרק ששה ושלשים    🔗

הדרשנים: רבי אברהם ראגולר בשקלוב, – רבי אליעזר הלוי בפינסק, – רבי שבח בטארנו, – רבי צבי הירש מגיד מוויידסלוב.


כמה דרשנים מפורסמים של התקופה הזאת, ממפלגת המגידים, שעיקר תעודתם היא הדרשה, יבוא תאור תכונתם, כשרונם ופעולותיהם, בפרקים הבאים – לפי סדר הרצאת הענינים מחייהם הרוחניים והצבוריים של הקהלות והמפלגות השונות והאישים הגדולים, שהמגידים ההם היה להם איזה יחס עמהם מבחינות ידועות. ובפרק הזה נציין את הידוע לנו ממהותם של הדרשנים דלקמן.

במחצה הראשונה של המאה הששית חי הדרשן רבי אברהם ב“ר שלמה ראגוֹלר אחיו של הגר”א, הוא היה מגיד מישרים בעיר שקלוב וחבּר את הספר “מעלות התורה” (נדפס בקניגסברג תקפ"א), והוא קובץ מאמרי חז“ל בשבח התורה ולומדיה. כונת החבור היא נגד החסידים, שעשו את התפלה עיקר ואת התורה טפל. בתוכו יש כמה ענינים מאחיו הגר”א. בשנת תרמ“ו נדפס בירושלים עם באור רחב מאת הרב רבי יצחק אייזק אבד”ק טיקטין וסובלק, שאר חבוריו נשארו בכתבי יד.

באותו הזמן חי הדרשן רבי אליעזר ב"ר מאיר הלוי, מגיד בפינסק. הוא היה דרשן גדול, ונדפסו ממנו ספר “שיח השדה”, דרושים כסדר התורה (שקלוב תקמ"ו) וספר “ריח השדה” דרושים על התורה, שני דרושים לכל פרשה והספד על גדולי הזמן (שם תקנ"ה).

בעיר טארנו בגליציא שרת בזמן הזה בתור מגיד ומוכיח הרב ר' שבח ב“ר מרדכי. הוא שרת במשרה זו גם בקהלות ראַווע, טרנופול וטיסמניץ. מלבד גדלו בתורה, היה בקי בחכמות ולשונות. בדרשותיו התיחס בשלילה אל החסידים (עיין מאמרו של הסופר סטניסלבסקי “העם” ו–ז תרע"ז). הוא מת בשנת תקע”ו. על מצבתו נחרת: “שבח מגדל עז מוכיח בשער, מגיד דברי אל לזקן ונער, לקח נפשות חכם במתק שפתים, בדעתו הבין פתיים, האיר עינים. זה שבח של יום השביעי, שבו דרש חכמה ומוסר ורבים השיב מעון בדרשותיו הנחמדות בתורה שבכתב ושבעל פה, ה”ה הרב המפורסם חריף ובקי בנגלה ונסתר בשבע חכמות, מורנו ורבנו מו“ה שבח במו”ה מרדכי הלוי זצ“ל מגיד מישרים ומורה צדק פה”ק טארנו ובשאר קהלות קדושות. נפטר בתשעה באב תקע“ו” (“בכורים” תרכ"ו). הדרשן ר' שבח הוא אביו של החכם ר' שמחה פינסקר, מחבר ספר “לקוטי קדמוניות” לקורות דת הקראים וספרותם. את ספרו זה הוא מקדיש “לכבוד נשמת אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי וצפירת תפארתי הרב המובהק, תורני תלמודי ואלהי, בקי בנגלה בנסתר ובחכמות החיצוניות מרנא ורבנא שבח במרנא ורבנא מרדכי הלוי יעמ”ש (י’נוח ע’ל מ’שכבו ש’לום) אשר הרביץ תורה בישיבות והגיד דבר ה' לעמו בקהלות המפוארות וכו' – מאת בנו וצעיר תלמידיו“. בנו של ר' שמחה פינסקר הוא הד”ר יהודה ליב פינסקר (נולד תקפ“א – מת באודיסה תרנ”א), שעשה לו שם עולם בעסקנותו לעתידות ישראל בארצו. הוא היה מן הראשונים, שעשו את הרעיון של הצלה עצמית (אם אין אני לי מי לי) בסיס לפתרון השאלה של מצב ישראל בעמים באוופן עקרי – בתחית ארץ ישראל בעד עם ישראל. רעיון זה, שהולך ומתגשם כיום במציאות, מוצא לו נמוק שלם במחברתו “אוֹטוֹאָמַנציפּציוֹן”.

פרסום רב עשה לו הדרשן המצוין רבי צבי הירש ב“ר יהודה ליב מוויידסלוב, שחי באמצע המאה הששית לאלף הנוכחי. הדרשן הזה, שהיה נודע בשמו “המגיד מוויידסלוב”, היה סובב בעירות במדינות פולין ואשכנז ושמעו טוב היה הולך לפניו, ובכל מקום בואו נקהלו קהלות גדולות לשמוע את דרשותיו, ולא רק ההמון נמשך אחריו, כי גם גדולי התורה היו בין הבאים לשמוע את דבריו, והדרשן רואה לו זאת לתפארת ואינו יכול לעצור ברוחו לבלי התהלל בהקדמת ספרו “עשרה למאה”, כי “החכמים והגאונים בקהלות הקדושות שברוב מדינות אירופא בגודל ענותנותם הלכו לשמוע קולי בבואי אל הקודש”. גדולי הזמן היה פיהם מלא תהלתו של הדרשן בעל הכשרון הזה. הגאון ר' יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, מעיד עליו, כי זה שנים רבות, ששמע שמעו, שהוא מוכיח ודרשן גדול, דורש טוב לעמו, ודבריו מושכים את לבו של אדם, לירא את ה' ולשמור את מצותיו, אך יותר מאשר שמעתי ממרחקים – אומר הגאון – נודע לי פה זה שבתו כאן (בפראג) זה איזה שבועות, ודרוש דרש בכל תשעה בתי כנסיות שבקהלתנו, ובכולם הוצק חן בשפתיו, דרושים נחמדים מתוקים מדבש ונופת צופים”. הגאון ר' יצחק הלוי אבד“ק קראקא אומר בהסכמתו, כי “מפורסם שמו בכל המדינות והוא ראש לכל המגידים”. הגאון ר' אלעזר אבד”ק קעלן מחבר ספר “אור חדש”, מפליג בשבחו ואומר “תורת אמת בפיו והוא רוכל המחזיר בעירות ומכריז מאן בעי סמא דחיי” (הסכמות לספרו “ארץ צבי”).

ספרו הראשון “ארץ צבי”, שנדפס בפראג בשנת תקמ“ו, חבּר לשלמי נדרו בעת צרה, בחלותו בעיר קילן, שאם יקימהו ה' מחליו יוציא לאור קובץ דרשותיו, שעל זה העירוהו כבר גאוני זמנו. את חבורו זה כתב בנדידות הדרך, בכָתּתו רגליו מעיר לעיר. ולכן, מחוסר מנוחה וספרים, לא היתה אפשרות בידו לציין את מקומות המאמרים והפסוקים, המובאים בספרו (הקדמת הספר). לעת זקנתו, בנסעו דרך ברלין בשנת תקנ”ו, החזיקו בו אנשי הקהלה, והיה דורש שם מדי שבת בשבתו יותר משתי שנים רצופות עד שנת תקנ“ח, ודרשותיו הפיקו רצון רב משומעיו. אבל כשרונו לא כלכל אותו די מחסורו. ומצבו החמרי היה דחוק מאד, עד כי לא היתה בידו האפשרות למלא רצון המבינים בעם להוציא לאור את דרשותיו, שדרש בברלין, במספר יותר ממאה, והדפיס רק עשרה דרושים, וקרא שם ספרו “עשרה למאה”. הדרשן מתאונן בהקדמת ספרו זה, ואומר: “לולא שהיו הנדיבים בקה”ק ברלין בעוזרי, גם על החבור הקטן הזה לא מצאה ידי”.

אכן, עובדה זו מוכיחה למדי, עד היכן מקור פרנסתם של המגידים בתקופה ההיא, אפילו של בעלי הכשרון והמפורסמים שבהם, היה דל ועלוב ביותר.

דרך הדרוש של המגיד מוויידסלוב הוא דרך ישרה, בלי נפתולי הפלפולים והסתבכות הפסוקים והמאמרים זה בזה, כמו שהיה נהוג אז, וכל מעיין בספרו רואה, עד כמה צדקו דבריו של המחבר בנוגע לסגנון הדרוש שלו באמרו: “לא הבאתי בחבור זה שום דרוש בחריפות, רק כדרכי מעולם לשים העקוב למישור ביסודות בנויים על הקדמות המתיישבות על הלב בדרך הפשט, באופן אשר השכל האנושי יסכים עמהן ויעיד עליהן, על כל פנים לא יורה הפכן”.

ביחוד צודקים דבריו בנוגע לספרו “עשרה למאה”. הדרושים הללו ערוכים בטוב טעם ודעת בתכנית של שיחות בין אב לבנו. כל דרוש מקיף שאלה חשובה מדברים העומדים ברומו של עולם האמונות והדעות. מלבד שהרצאת הדברים היא ישרה והגיונית, אתה מוצא בספר זה כמה באורים יפים, שאמנם “השכל האנושי מסכים עמהם”.

למשל בדרוש ב' הוא מדבר על אודות השגחת השם בתחתונים, נגד דעת הפילוסופים, שמגדלים ומרוממים את השם, עד שאומרים שאין כבודו להשגיח בארץ השפלה הזאת, וזה שאמר “רם על כל גוים ה' " – אצל הגוים והעושים מעשי גוים נתרומם השם, עד שאומרים רק “על השמים כבודו”, אבל דוד המלך סתר דעתם ואמר “מי כה' אלהינו” – אף על פי “המגביהי לשבת”, בכל זאת “המשפילי לראות בשמים ובארץ”. ובזה מבאר: “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא” (תהלים קמ"ז). יש מן הפילוסופים שאומרים, כי עזב ה' את הארץ ומסרה לצבא השמים והכל מתנהג בלי השגחה עליונה, אבל לא כן הדבר: השם הוא “הרופא לשבורי לב והוא מחבש לעצבותם”, כל חולי ומכה הגורמים שברון לב ועצבות, שבאים לכאורה מתוך חוקי הטבע, צבא השמים וכוכביהם, השם רופא אותם, והוא “מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא”. השם מורה על תעודתו של אדם, כמו שאמרו על הפסוק “למה זה תשאל לשמי”, שהמלאך משתנה שמו לפי שליחותו – וזה אמרו, שה' הוא מנהיג ומפקד את הכוכבים ונותן לכל אחד תעודתו וקורא אותם בשמות לפי שליחותם, בכל פעם ופעם כפי רצונו, כי הוא המנהיג, הוא המשגיח. בדרוש ה' הוא מדבר על דבר נסיון העקדה ואומר, כי באמת אין זה נסיון ראוי להפליגו, ולמה כל הרעש הגדול הזה של נסיון העקדה, שהפליג בה השם ואמר “כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' יען אשר עשית את הדבר הזה” וגו' ואמרו במדרש רבה: “ויקח את המאכלת” – ולמה נקרא שם הסכין מאכלת, רבנן אמרו כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בזכות המאכלת הזאת. ומהי באמת גבורתו של אברהם, שהכיר את בוראו, והוא צוה לו על העקדה, ומי מהפחותים שבבני אדם, שישמע מפי ה' מצוה כזו ולא יאבה ולא ישמע בקולו? ואומר הדרשן, כי עיקר חשיבות המצוה בכלל הוא לפי רוב השמחה אשר בלב העושה אותה, כמו שמבארים הכתוב “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, שבעת שיעשה המצוה יהיה חי, זריז ושמח, וכבר נאמר “עבדו את ה' בשמחה” – וזה היה הנסיון של אברהם, כי לא די שעשה את אשר צוהו השם, אלא עשה בשמחה ובזריזות ובחשק נמרץ, ולא לחנם ספרה התורה, “וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו”, להורות הפלגת הזריזות של זקן בן מאה ושבע ושלשים שנה, ומזה אמנם למדו חז”ל: “זריזין מקדימים למצות” (פסחים ד'). ואין דבר מעיד על השמחה כמו הזריזות, ואמרו במדרש: אברהם אברהם – ב' פעמים, לפי שהיה ממהר לשוחטו. ומוסיף הדרשן לפתח את רעיונו זה בראיות נכוחות ובסגנון יפה מאד. ומתוך זה הוא מבאר באופן נאה ביותר את הכתוב “וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק” – כי התורה העידה, איך הזקן היה צופה ומביט בכל פסיעה ופסיעה בשמחה רבה וחמדה גדולה אל אותו המקום, ששם ימלא דבר ה‘, והיה מביט ושואף אליו, אף שהיה עדיין מרחוק, כי כן דרך ההולך אל עיר, ששם מקום חפצו, הוא מביט בכליון עינים ושואף אל הרגע, שיזכה ויראה ראש המגדל אשר בתוך העיר, וזה מורה, שאף ביום השלישי עדיין לא נתקרר חשקו והיה מחכה בשמחה רבה לעשות רצון קונו. בדרוש ח’ הוא מדבר על ענין עשית המצוה לשמה בלב שלם ומסמיך לזה מאמרם: “הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם” (ברכות ל"ה:), כלומר מפני שלא עשו מעשה גבורה מנפשם, למען שמו הגדול, אלא כעין חקוי לר' שמעון בן יוחאי, ולשם איזו פניה, ולתקות כבוד וכדומה. הדרוש האחרון כולל חלק מן ההספד, שדרש על פטירת הגאון ר' צבי הירש אבד“ק ברלין, שנקבר ה' אלול תק”פ.

ספרו “ארץ צבי”, שהדפיס בערך חמש עשרה שנה קודם להדפסת ספרו “עשרה למאה”, יש לו אופי של ספר דרושי במובן הרגיל. גם הוא מסודר כהוגן: “הארץ” נחלקת “לערים”, ו“הערים” ל“בתים”, אבל ההרצאה היא שונה לגמרי מזו של “עשרה למאה”, כי כאמור לעיל, המחבר כתב חבור זה בהיותו מטולטל ממקום למקום, וכשם שלא יכול לציין את המקומות של הפסוקים והמאמרים (כאשר מתנצל המחבר בהקדמתו), כך לא יכול לברר את הענינים ולהרצותם בסגנון צח ובהיר, ולכן הענינים באים מעורבבים בקשרי הבאורים ואחוזים בסבכי הדרושים, אבל הדרושים יש להם תוך ורעיון, והספר אוצר בתוכו המון רעיונות נעלים בכמה מקצועות שבתורת מוסר היהדות. הדרושים כוללים כמה משלים “והלצות”, כיאות למגיד עממי. ומובן, כי בשעה שיצאו מפי מגיד בעל כשרון בדבור חי ומפורש היו עושים רושם יותר עז מאשר בספר. למשל, הוא מוכיח את העשירים, הרחוקים מצדקה, ומביא “הלצה” כזו: מקשים העולם, איך משכחת שימות העשיר, שהרי אמרו חז“ל, “אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה” (ויקרא רבה י"ז) ובכן הלא ראוי היה שמקודם יאבד ממונו? אבל זיל בתר טעמא. למה אינו פוגע בנפשות תחלה, מפני שבעל הרחמים נוטל את הקל הוא הממון. אמנם יש עשירים, שממונם חביב מגופם, והקב”ה הוא בעל הרחמים, ולכן נוטל מהם את גופם, שהוא אצלם הקל, ומשאיר את הממון החביב אצלם ביותר… (עיר הצדק בית ב).

השקפתו בעיקרי היהדות היתה קבועה ומוצקת ברוח החרדים הקיצוניים ובדרך האמונה התמימה, בלי נטיה כל שהיא לצד הפילוסופיה, ובנידון זה כדאי לשימת־לב מכתבו, שכתב “לאחד מאנשי בריתו, אשר טרח ויגע הרבה במופתי הפילוסופיה” להראות אמתותם של עקרי הדת. והוא מוכיח אותו, שאין זה מן המדה לאיש בעל מעלות כמוהו לבלות זמנו היקר בבקשת מופתים אצל הפילוסופים בשביל אמונת ישראל, כי על השגחה, נבואה, תורה מן השמים ושכר ועונש ושאר העקרים לא נמצא מופת, ורק שני עקרים, אחדות הבורא ושלילת גשמות הבורא, מתאמתים על ידי מופתים. ואם הוא מזרע מאמינים בני מאמינים בכל העקרים, שבאו אלינו בקבלה איש מפי איש עד משה רבנו, הלא טוב לו גם להאמין בשני העקרים הללו בעבור שהוא מזרע ישראל וירושה הם לו מאבותיו כמו שאר העקרים. וגומר את מכתבו: “ועליך אני קורא “ולקחת את שתי אבני השוהם (ב' העקרים הנ"ל) ופתחת עליהם שמות בני ישראל” ולא שמות אריסטו ואפלטון והדומה להם” (עשרה למאה דרוש ב').

הגאונים המסכימים על הספר “ארץ צבי” מתארים את הדרשן בשם “החכם הכולל”, אבל ביחוד בספרו זה יש מעט מן החקירה העיונית וידיעות החכמות כיאות ל“חכם הכולל”, וזהו מפני שלהדרוש של התקופה ההיא היה זר רוח ההשכלה, והדרשן לא היה יכול להתרחק לגמרי מן הדרך הסלולה, שהלכו בה דרשני זמנו, ורק באופן שלילי הסתלק מן השיטה, שהחזיקו בה המגידים של אותה התקופה, כי לא הכיר בדרך הפלפול והחריפות בדרוש ודבר דברים ברורים ופשוטים המתיישבים על הלב. וגם זה היה צעד גדול קדימה.

בנו של המגיד ר' צבי הירש מוויידסלוב הוא הצדיק רבי שמחה בונם מפשיסחא (נפטר תקפ"ז), אחד מעמודי החסידות בפולין, אבל הוא בעצמו היה שייך עוד לאותה מפלגת המגידים, שהביעו את דעותיהם של שלומי אמוני ישראל, שטרם סרו מן הדרך הסלולה והחזיקו בשביל הממוצע של היהדות המסורתית, לבלי הטות לשתי התנועות מימין ומשמאל, שהתחוללו בתקופה ההיא בקרב עם ישראל.


פרק שבעה ושלשים    🔗

דרשת החסידות. – שיטת החסידות של ר' ישראל בעש“ט. – הראשון לדרשני החסידות ו' יעקב יוסף הכהן מפולנאה וחבוריו. – “השמועות” של ר”י בעש“ט. – ר' דובער המגיד ממיזריטש. – תלמידיו וחבוריהם. – מהותה של דרשת החסידות. – ר' לוי יצחק מברדיטשוב, חבורו “קדושת לוי” – ר' אברהם יהושע הישל מאפטא, חבורו “אוהב ישראל”. – ר' אלימלך מליזנסק, חבורו “נועם אלימלך”. – ר' נחמן מברסלב. – תורת החסידות של “הראשונים” והאחרונים. – התפשטות החסידות והשפעתה על העם. – דברי תורה של אדמו”רים. – תפקיד הדרשה אצל החסידות הבעש"טית.


“הלשון קולמוס הלב” אצל היחיד, והדרשנות היא קולמוס המחשבה אצל הצבור, מהיותה כלי מבטא להפצת הדעות, שהן קנין משותף לצבור שלם או למפלגה מסוימת. ובמדה שהצבור העברי התפרד למפלגותיו, כן התפרדה הדרשה העברית בתכנה וצורתה לפי הנטיות והשיטות של המפלגות השונות, שמצאו להן הד חי בקרבה.

שיטת החסידות של רבי ישראל בעל שם טוב (נולד תנ“ח – נפטר ז' סיון תק”כ) שהכניסה זרם חי של התלהבות דתית וצהלת הנפש לתוך קיום המצוות והכירה בערכה של הקבלה בתור מקור נאמן לבאור התורה ומצותיה – העמידה דרשנים הרבה כרוחה, שהפיצו את תורתה בדרשותיהם. אבות החסידים נקראו בשם “מגידים”, כמו המגיד ממיזריטש (רבי דובער – עמוד התיכון של החסידים), המגיד מקוזניץ (רבי ישראל) ועוד, כי עיקר תעודתם היתה לדרוש לפני “אנשי שלומם” ולהרביץ תורת החסידות ברבים. הראשון לדרשני החסידות היה הרב רבי יעקב יוסף הכהן, רב בפולנאה, ומקודם בשרגרוד, רשקוב ונימירוב (ת“ע–תקמ”ג). הוא היה תלמיד מובהק לרבי ישראל בעל שם טוב, וקבץ ורבץ ועשה ציון לתורת רבו והפיץ מעינותיו חוצה בספריו “תולדות יעקב יוסף” (לבוב תק"מ), “בן פורת יוסף” (קוריץ תקמ"א), “צפנת פענח” (שם תקמ"ב) ו“כתונת פסים” על פרשיות התורה. הוא היה הראשון שהניח את היסוד לספרות החסידות ושכלל את הרעיונות, הספונים בתורת הבעש“ט, זהביאם לידי כללים. הוא פרסם את העיקר, כי התורה הנגלית היא הגוף, והקבלה היא הפנימיות, הנשמה שלה. וכמו שביצירת האדם הגוף נברא תחלה ואחר כך “ויפח באפיו נשמת חיים”, כך בלמוד התורה – הנגלית תחלה ואחר כך הקבלה. מכל מקום הוא מלמד זכות על החושקים בקבלה טרם שמלאו כרסם בש”ס ופוסקים (עיין “תולדות יעקב יוסף” פ' תזריע). וכמו כן הוא בונה דרשתו על העיקר, כי אנשי ההמון הם אברי הגוף של העם, והצדיק הוא הלב של האומה, שממנו תוצאות חיים לכל אבריה, ובזה דורש את הפסוק “חלק לבם עתה יאשמו” (הושע י'), באופן שאם ההמון מתרחק מן הצדיק ואינו מקבל ממנו השפעה, אזי הוא נופל ברשת חטאים ואשמות (שם שמיני). וכן אתה מוצא בדרשותיו כמה הנחות אמתיות ורעיונות ישרים, שהם גופי תורה, ונתקבלו לעיקרים בשיטת החסידות. אבל כל עיקר ההצטיינות של חבוריו כלול בדברי תורה של ר“י בעש”ט, שהמחבר השליבם בדרשותיו כשמועות, ששמע מפי רבו. ו“השמועות” הללו, שהן במספר איזו מאות, מרוממות באופן מיוחד את ערכם של חבורי רבי יעקב יוסף הכהן.

באמת צדקה גדולה עשה הרב המחבר עם תורת רבו. ואלמלא הוא היה נשכח כל זכר לה. וביחד עמה הציל מתהום הנשיה את הדמות האמתית של מיסד החסידות. רבי ישראל בעש“ט נעשה לאישיות אגדית, מעולפת ומעוטרת בהערצה של קדושה מיוחדת ובהפלגה של שבחים, המעלים אותו אל גובה של קדוש עליון, עושה פלא, משדד המערכה ומשנה סדרי הטבע, בעל “גילוי אליהו”, יוצא ונכנס להיכל משיח ושומע אותו לומד תורה עם התנאים (ממכתבו לר' גרשון קיטובר). אבל לא נשארה אף יצירה ספרותית אחת מאיש־הפלאות הזה, שיתן לנו מושג נכון ממהותו האמתית. והנה בא תלמידו והרים במקצת את המסכה הנסוכה על אישיות זו. בתוך השמועות המפוזרות בחבוריו של ר' יעקב יוסף הכהן חקוקה צורתו הרוחנית של רבי ישראל בעש”ט בתור הוגה דעות וחושב מחשבות נעלות. בשמועות הללו משובצים המון רעיונות ומחקרים. המעידים על רוממות ההשגה ואצילות הנפש של בעליהם. לכמה מהם יש אופי של אמרי שפר, מביעים השקפת־עולם מקורית, ומהם יוצאים באורים מחודשים בפסוקים ומאמרי חז“ל. לדוגמא: הוא מביע רעיון הגיוני ואמתי, כי האדם אינו יכול להכיר במהות עצמו ולהתבונן בחסרונותיו, ולכן צריך הוא בשביל השתלמותו הרוחנית לשים לנגד עיני שכלו ערכם של אנשים הקרובים אליו, להסתכל במעלותיהם וחסרונותיהם, וזה ישפיע עליו לדעת מה טוב ומה רע נמצא בנפשו – כאדם שמסתכל במראָה ומתוכה הוא רואה חסרונו – וזהו “איזהו חכם הלומד מכל אדם” (תי"י פקודי). הוא היה אומר, כי בתחילה כאשר האדם משתף את היצר הרע בעשית המצוה (שלא לשמה), אז הוא בא אח”כ לבחינת לשמה, ובזה היה מבאר " חשבתי דרכי (דרכי הפרטיים, חשבון התועלת העצמית) ואשובה רגלי אל עדותיך" (שם וישלח). “ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא” (תהלים ל"ז) – הוא שואל: למה יבקשהו לרשע שכבר איננו? ומבאר, כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו, לכך יבקשהו לראשון (שם בא). “כל יום ויום בת־קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה” (אבות ו') – הוא שואל: מה תועלת בב"ק זו שאין איש שומע אותה? ומבאר, כי הרהורי תשובה הבאים לאדם הם מן הכרוז הזה, הקול הפנימי שמתעורר בלבו של אדם וקורא אותו להטבת דרכו, זוהי הבת־קול שיוצאת מהר חורב… (שם בהעלותך).

בתוך “השמועות” יש נגלה ונסתר. מלבד עניני קבלה ובאורים בדרך צרופי אותיות, אתה מוצא בהן ענינים, שיש להם אופי של המצאות מחוכמות להכניס רעיון נשגב באופן דרושי מיוחד לתוך הכתובים, ובצדק עשה בעל ה“תולדות” תורת רבו ליסוד ופאר לחבוריו.

מתלמידיו המובהקים של הבעש“ט היה המגיד ממיזריטש, רבי דוב בער (נולד ערך שנת ת'“ע – נפטר י”ט כסלו תקל"ג), אחד מגדולי התורה הנגלית ומעמיק בתורת הקבלה. הוא האציל מרוחו על תלמידיו הרבים, שהסתופפו בבית מדרשו, והם הפיצו דרשת החסידות במדינות ווהלין, פודוליא, גליציה ופולין, כל אחד בתור מגיד במקומו. נדפסו ממנו ספר “אור תורה” (קוריץ תקס"ד), רמזי תורה, רמזי שה”ש, רמזי תהלים ורמזי אגדות חז"ל, וספר “לקוטי אמרים”, “מגיד דבריו ליעקב” (שם תקמ"ד), ואלה הם חלק מחבוריו, שהוציאו תלמידיו אחרי פטירתו.

מגדולי תלמידיו של המגיד ממיזריטש היו דרשני החסידות הללו: רבי אלימלך מליזנסק. ביחד עם אחיו רבי משולם זוסיא כתת את רגליו מעיר לעיר וילהיב את לב שומעיו בדרשותיו לטעת בהם אהבת ה' ואהבת הבריות. הוא חבר את הספר “נועם אלימלך” על התורה, גם ערך תפלה מיוחדת לאמרה קודם התפלה. רבי אריה מפולנאה, מחבר ספר “קול אריה” (קוריץ תקנ"ח), פשטים על תנ“ך וש”ס ולקוטים. הוא ידוע בשם המוכיח מפולנאה. רבי יעקב יוסף, מגיד מישרים באוסטרה מחבר ספר “רב ייבא” (קוריץ תקס"ח), דרושים וחדושים בהלכה ובאגדה. האחים הגאונים ר' פנחס הלוי הורוויץ, אבד“ק פרנקפורט דמיין, בעל ספר “הפלאה” ו”,המקנה“, ור' שמואל שמלקי הלוי הורוויץ אב”ד ור“מ בניקלשבורג, בעל “דברי שמואל” רבי לוי יצחק אבד”ק ברדיטשוב בעל “קדושת לוי”, ר' אהרן מקרלין, ר' ליב שרה’ס, רבי שמחה לוצקר, מגיד מישרים בסקאהל, חבר ספר “דברת שלמה” על פרשיות התורה, והוא חבר את ההקדמה לספר “מגיד דבריו ליעקב” של רבו. רבי מנחם נחום מטשרנובל, חבר ספר “מאיר עינים” על התורה וספר “ישמח לב” על אגדות. רבי זאב וואלף מגיד מזיטומיר, חבר ספר “אור המאיר” (קוריץ תקנ'"ח) דרשות בדרך הקבלה לפרשיות התורה, שיר השירים, רות, אסתר וגם למועדים. רבי יעקב יצחק הלוי רב בלובלין, בעל “דברי אמת”, רבי ישראל המגיד מקוזניץ, מחבר “עבודת ישראל”, “אור ישראל” “נר ישראל”, ‏ “תהלות ישראל”, “גבורת ישראל”. רבי בנימין, מגיד מישרים דק' זאלציץ, מחבר “תורי זהב”, “אהבת דודים”, “אמתחת בנימין”, “חלקת בנימין”. רבי דוד הלוי מגיד מסטיפין בעל “סדר הנהגות אדם”. רבי שניאור זלמן מלאדי בעל השו“ע ותניא. בנו של המגיד ממיזריטש, רבי אברהם, שמרוב חסידותו ופרישותו נקרא בשם “ר' אברהם המלאך”, חבר ספר “חסד לאברהם” על התורה. בן בתו של הבעש”ט ר' משה חיים אפרים מגיד בסידילקוב חבר ספר “דגל מחנה אפרים”. אחיו ר' ברוך מטולטשין חבר ספר “בוצינא דנהורא”, לקוטי תורה.

מתוך פעולותיהם, רעיונותיהם ומשא נפשם של תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם, מתוך הלך רוחם, השקפותיהם וחוג מבטם על התורה והחיים, עניני הדת והמוסר האנושי, נוצרה ספרות גדולה לתורת החסידות.

האילן רב הענפים, אילן הדרוש, הצמיח ענף חדש – דרוש על דרך החסידות. על המון ספרי דרוש מסוגים שונים, עזבון הדרשנים, מדור דור, הוסיפה החסידות ספרי דרוש מסוג חדש, כי מה היא בעצם תורת החסידות אם לא דברי תורה ממוזגים מדרוש וקבלה. נקח, למשל, את הספרים הראשונים מספרות החסידות “תולדות יעקב יוסף”, ‏“בן פורת יוסף”, “צפנת פענח”. בעצם הרי הם ספרי דרוש ממין ידוע. בתור יסוד לדבריו מביא המחבר כמה ענינים מספרי דרוש שקדמוהו: עקדה, אלשיך, עוללות אפרים, כלי יקר, יד יוסף ועוד, ואופן ההרצאה הוא דרושי, דוגמת שאר ספרי דרוש של רבני פולין בזמן ההוא, משזר מעשה חושב מדרש אגדה, קבלה והלכה ביחד, מחקר, רמז וסוד ומוסר שלובים זה בזה. והמעיין בספרים הללו רעיונו נאחז בסבך של דרושים מדרושים שונים, וכשאתה רוצה לעמוד על איזה ענין הנך נסחף ומשתלשל מענין לענין, שלכאורה אין כל יחס ביניהם, ורק ההגיון של הדרשן מצא להם נקודת־מגע דרושית. ועיקר חשיבותם של אלה החבורים, שנתקבלו בעולם החסידים כספרים עקריים של המפלגה, הוא מפני “השמועות”, שמביא הרב המחבר בשם רבו ר' ישראל בעש"ט.

וכמו כן החבורים של אבות החסידים מהתקופה הסמוכה לתלמידי בעש“ט המה ספרים חשובים. מבארים עניני התורה בדרך פרד”ס בסגנון נלבב ויפה. ביחוד כדאים לשימת לב הספרים “קדושת לוי” של “הרב מברדיטשוב” ר' לוי יצחק (נפטר תקס"ט) ו“אוהב ישראל” של הרב מאפטא ר' אברהם יהושע העשל (נפטר תקפ"ה). הם כוללים חומר מסוגל בשביל דרשנים, מלא רעננות של רעיון במוסר ודעות ובאור הכתובים. לדוגמא, בפסוק (בראשית ב') “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' ארץ ושמים” מכניס בעל “קדושת לוי” רעיון זה: עקר תכלית של בריאת שמים וארץ (תולדה היא תכלית וסוף הדבר) – " ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". פירוש, שיעשה ה' לעתיד, כי הארץ תהא קודמת לשמים, וזוהי תכלית הבריאה, שהעליונים יקבלו השפעה ממעשי התחתונים. וזהו “הודו על ארץ ושמים” – הודו והלולו של השם, כשתזכה הארץ ותהיה ראשונה במעלה לשמים – בזמן שהאדם יגיע לקץ ההשתלמות. – מה שבדברות האחרונות (דברים ה') נאמר “כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך”, ובדברות הראשונות לא נאמר “כאשר צוך ה' אלהיך” הוא מבאר כך: כבוד אב ואם צריך להיות באופן, שלא יתנגד למצות התורה, אבל אם אומר האב לבנו חלל את השבת אין צריך לשמוע לו, וזהו “כבד את אביך ואת אמך” רק באופן “כאשר צוך ה' אלהיך”, שלא יהיה נגד דברי תורה. ואתי שפיר, כי בדברות אחרונות שכבר נתנה התורה נאמר “כאשר צוך ה' אלהיך”, אבל לא הראשונות, שעדיין לא נתנה התורה; “וישכב במקום ההוא וגו' וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי” – מבאר בעל “אוהב באופן זה: עד העת ההיא ובמשך כל הזמן, שהיה יעקב ספון וחבוש המדרש של שם ועבר, ויושב ולומד תורה ועובד את ה' יומם ולילה ולא טעם טעם שינה (מ“ר: וישכב וגו' כאן שכב אבל כל י”ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב) לא היה יודע, כי יש אפשרות לעבוד את ה' גם בשינה, אבל כאן וישכב ויחלום וגו' ראה יעקב אבינו שאין השינה עכוב לעבודת ה‘, וזהו "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”, כלומר, אנכי רואה היום, כי גם במקום הזה, במצב של שינה, יש ה', ואפשר לעבוד אותו מתוך שינה ומנוחת הגוף “ואנכי לא ידעתי” מזה עד הנה (“אוהב ישראל”, לקוטים בראשית).

רעיון זה של העלאת צרכי הגוף הגשמיים לידי עבודת השם, החורז ספרי החסידות, קדם זכרו בספרי דרוש ומוסר. ורעיונו זה של הרב מאפטא, המשובץ יפה בחזיונו של יעקב אבינו, אנו מוצאים מפורש אצל הרמב“ם הלכות דעות סוף פרק ג‘, כי ההולך בדרך התורה וחייו הם למטרה רצויה, הריהו "כל ימיו עובד את ה’, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעת הנאה גופנית, מפני שמחשבתו בכל, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את השם. ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן, כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו, כדי שלא יחלש ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג') בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך”.

ביחוד נערץ בקרב החסידים הספר “נועם אלימלך” לרבי אלימלך מליזנסק (נפטר תקמ"ו). הספר מלא דרושים על דרך רמז על סדר פרשיות התורה. למשל, “והיו לי הלוים אני ה' " (במדבר ג' מ"א) – כשיהיו דבוקים ולווּיים לי, על ידי זה יגרמו שאעשה נסים ונפלאות בעולמי ותהא היכולת להשיג אותי וידעו כי אני ה'. “אל תקח מאתו נשך ותרבית” (שם כ"ה) – כשתעשה איזה דבר טוב לא תרצה לקחת רווחים יתרים אצל השם יתברך בשביל הטוב שעשית, אלא כל כוונותיך יהיו לשם שמים; כל תיבה שאדם מוציא מפיו צריכה שתאיר אור גדול כאבן טובה. ומרמז על זה “צוהר תעשה לתיבה”, פירש רש”י אבן טובה. ביחוד תופס מקום גדול בדרשות “נועם אלימלך” תאור תכונתו של הצדיק. איך היא צריכה להיות, כדי שהשפעתו תעשה פעולה רצויה על העם. וגם זה עובר דרך המון רמזים בפסוקי התורה. בראש הספר נדפס סדר הנהגות האדם מאת המחבר, כולל ענינים יקרים בנוגע למנהגי יום יום של האדם. בשביל השתלמותו הרוחנית הוא מיעץ לאדם לעסוק באימה וביראה בכל יוס בספרי מוסר כמו “ראשית חכמה”, של“ה, “חובות הלבבות”, ולפעמים ילמוד מעט באיזה כתבים של האר”י, אבל לזה צריך האדם לזכך את נפשו מכל חטא, ואם זכך נשמתו ואין יצר הרע מסיתו לשטות והבלים כאשר בתחלה, ויטהר מחשבתו בקדושה באמת ובתמים, אזי יזכהו ה' ויפתח לו שערי החכמה בכתבי האר“י זלה”ה, אשר לא כן כל זמן שמלובש בתאוות גופניות בהבלי הזמן, שאז הלמוד קשה לו מאד. גם דברי אגדה שבגמרא מסוגלים מאד לזכך נשמתו. בסוף הספר נדפסו אגרות בנידון נוסח ספרד, שנתקבל אצל החסידים בתפלתם, והמחבר מפליג מאד בערכו של נוסח זה, אבל זקוק הוא לטהרת המדות וטהרת המחשבה.

__________________

אופי מיוחד יש לדרשותיו של הצדיק ר' נחמן מברסלב (תקל“א – תקע”א). אישיות גדולה ונפלאה היה ר' נחמן מברסלב. חייו הקצרים היו מלאים התלבטויות בשאלות קשות בתורה וחיים, שאיפות נועזות וגעגועים גדולים לכל רם ונשגב. החסידות בתור שיטה בעבודת ה', המסוימה במצריה הקבועים, כאילו היתה צרה לצמצם בתוכה אישיות גדולה כזו עם אוצר גדול של חקירות, מחשבות ועיונים ותכניות רחבות לקביעת מדות ודפוסים חדשים לחיים מתוקנים לפי רוחו, שהיו בהם משום סתירה ובנין, זקנה ועלומים. ובהכרח חָרגה שיטתו מתוך מסגרותיה של החסידות המקובלת, ולפיכך משכה על עצמה נחשול של תרעומת וקנאות גדולה מצד מנהיגי החסידות. שראו בפעולתו סטיה מן הדרך הסלולה ויהירות של איש, המתלבש בתגא של מבקר אבות החסידות ובא להנהיג בה סדרים חדשים, לא שערום הראשונים. אבל הוא ברוחו הכביר. במעוף דמיונו, בתקיפות דעתו לא חת מפני מתנגדיו. הוא היה אומר: “הבעש”ט ז“ל וכמה צדיקים עשו ותקנו בעולם מה שתקנו, ואחר כך כשנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר, על כן צריכים אנו לעשות דבר, שיהיה לו קיום לעד” (חיי מוהר"ן).

תכונת נפשו והלך רוחו משתקפים מתוך מאמרו דלקמן: “אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג) – עיקר עבודת ה' אצל אברהם כלול בזה שהיה אחד. הוא חשב בדעתו, שהוא רק יחיד בעולם ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרו מאחרי ה‘. אין כל מניעה מן הצד יכולה היתה להפריע לו בעבודת ה’. וכן כל הרוצה ליכנס בעבודת ה' אין לו דרך אחרת, בלתי אם ע”י בחינה זו, שיחשוב, שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא בזה, או מבני אדם המלעיגים והמסיתים והמונעים בעבודתו ית'. לא יחוש ולא יסתכל בהם, אלא יהיה בבחינת “אחד היה אברהם”, כאלו הוא יחיד בעולמו" (הקדמה – לקודי תניינא). ובאמת כל מפריע מן הצד לא יכול היה להטותו מדרכו, שמצא אותה לישרה. אדרבה, הוא היה אומר, כי המחלוקת כחה יפה להרים את ערכו של אדם, ההולך ישר אל מטרתו. “האדם עץ השדה (דברים כ') – והנה העץ המונח על הארץ א”א לו להגביה את עצמו, ורק כשבא אליו שטף מים, אזי המים מרימים ונושאים את העץ. והמחלוקת הלא נקראת מים, כמ“ש (תהלים פ"ח): סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד” (לקוטי מהר“ן קס”א).

הוא מיעץ לאדם “להתרחק מספרי מחקר ופלוסופיה אפילו מאלה, שחברו החכמים הגדולים מישראל, כי הם מזיקים גדולים לאמונה, ודי לנו באמונתנו שקבלנו מאבותינו הקדושים. וזה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת ה' להיות תם וישר ולעבוד אותו יתברך בתמימות בלי שום חכמה וחקירות כלל וכלל. ואפילו מן החכמות בעבודת השם עצמה צריך להתרחק, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק זר אם הוא יוצא כראוי מה שעושה. בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות ואין הקב”ה בא בטרוניא וכו' (ע“ז ג' ע”א) ולא נתנה תורה למלאכי דת. ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות עליהם נאמר “וחי בהם ולא שימות בהם” (יומא פ“ח ע”ב), כי אין להם חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוה שעושים ואין להם שום חיות מחמת הדקדוקים והמרה שחורה שלהם" (לקוטי תניינא מ"ד).

לפי השקפתו של ר“נ מברסלב – “ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע עכ”פ שעה להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן ורצוי ופיוס לבקש מלפניו ית', שיקרבו אליו לעבודתו באמת. כמה וכמה צדיקים גדולים ומפורסמים לא באו למדרגתם רק ע”י הנהגה זו, העולה למעלה למעלה" (שם כ"ח).

לעומת זה הוא דורש מן האדם “שיתגבר מאד בכל הכחות להיות אך שמח. טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי הזמן וכל אדם מלא יסורים. אף שגם לב נשבר הוא מעלה טובה, אבל זהו רק לשעה קלה ביום, כדי לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו ית', אמנם כל היום צריך להיות בשמחה. מלב נשבר בקל יכולים לבוא למרה שחורה יותר מאשר יכולים להכשל ע”י שמחה" (שם כ"ד).

“עיקר השמחה הוא בלב כמו שכתוב (תהלים ד') “נתת שמחה בלבי”, ואי־אפשר ללב לשמוח עד שיסיר את העקמומיות שבו, שתהא לו ישרות לב, ומאז יזכה לשמחה, כמו שכתוב (שם צ"ז) ולישרי לב שמחה”. ועקמימות שבלב מפשטים ע“י רעמים, כמו שאמרו חז”ל (ברכות נ"ט) “לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב”. “ורעמים זה בחינת קול שאדם מוציא בתפלתו”, ומאריך לבאר ע“י מאמרי הזוהר וכמה כתבי קודש ומאמרי חז”ל את כל גודל ערכה של התפלה (לקוטים הי ג').

השפעה גדולה היתה לדרשותיו של ר"ן מברסלב. חסידי ברסלב לומדים בדחילו את חבוריו ועד היום המה נוסעים למקום מנוחתו לעיר אוּמאן להתפלל בימים הנוראים, כי כן צוה שיהיו עמו גם אחרי פטירתו.

______________

ספרי “הראשונים” לתורת החסידות מלאים שפע של רעיונות נעלים, כי תלמידי הבעש“ט היו מושפעים ונאצלים מתורת רבם, ובלבם נוססה רוח קדושה וטהרת הנפש, רוח אהבה לה' וישראל, החסידות היתה קנין נפשם והיו עוסקים בתורתה לשמה, וכל מעשיהם להפיץ תורת הבעש”ט היו בודאי לשם שמים, ולכן דרשותיהם וספריהם, הנובעים מתוך הלך רוחם ומשא נפשם, נושאים עליהם חותם של קדושת המטרה ועושים רושם עמוק בלב המעיין, המבין בעניני ספרות לא מתוך שטח הכתב אלא מתוך עומק הכונה הצפונה בו.

אבל מכיון שעברה על החסידות תקופת היצירה שלה, ויצאה מחוגה הצר של יחידי סגולה, בעלי מסתורין ויודעי ח“ן, וכתנועה עממית תקפה בעצומיה את ההמון באוקריינה, פולין וגליציה, וההנהגה העליונה של החסידים הסתעפה לשושלתות שונות של אדמורי”ם, קבלה החסידות צביון אחר לגמרי מתוך ההשפעה של התפלגות זו. אכן ביסודה ובעצם מהוּתה לא ירדה ממעלתה בתור שיטה מסוימה בעבודת השם, אלא אדרבה, היא הוסיפה אומץ, ומתקופה לתקופה נתרבו מעריציה והרבה אלפים ורבבות נמשכו אל תחת דגלה.

חכם אחד אמר, שכל רעיון נשגב בשעת לידתו הוא זך וטהור כמו טיפת מים, היורדת זכה וברה ממרומים, כדי להרטיב את האדמה ולהפרותה, אבל כיון שהרעיון עובר דרך לבבות של המון בני אדם במשך דורות, הוא יורד ממעלתו וערכו הראשון אובד, כמו אותה הטיפה אחרי אשר עשתה את פעולתה נעשית עכורה ומעורבת בעפר. הכלל העתיק ג“כ אומר: “אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם” (שבת קי“ב ע”ב). שהרי באמת אינו דומה זה, שעומד על המעיין ושואב מן המקור, לזה שמושך יניקה דרך צנורות רחוקים, העלולים להעלות חלודה ולהסתאב מתוך גורמים של זמן ומקום. ומסתבר לכאורה, שגם רעיון החסידות השתלשל דרך דרגות הללו של “ראשונים” ו”אחרונים". אבל המציאות של החסידות כאלו סותרת את הכלל הזה. אצל החסידות גם “האחרונים כמלאכים”. אחד העקרים, שהחסידות נשענת עליהם, הוא המושג “אמונת חכמים” בלתי מוגבלת. זהו אחד מן הקנינים הגדולים, שהחסידות שומרת עליהם מכל משמר.

וזוהי תהלתם של החסידים, שרק המה יודעים את הסוד של “התקשרות לצדיקים”, של התבצרות שורותיהם במשמעת של ברזל למנהיגיהם. ואותה ההערצה של הצדיק, שאינה יודעת גבולים, שמרה על שלמות הרעיון ושמשה מבוע להתחדשות הכחות והתרעננות בלתי פוסקת מרוב ימים. הערצה זו מוסיפה כח למנהיג. הוא מתעלה והחסידים מתעלים עמו. קירוב הדעות מביא לידי קירוב הלבבות ונוצרה נפשיות אחידה מתוך שיתוף רוחני של חברים, מאוחדים ברעיון אחד נאצל וטהור, שקוראים לו חסידות.

והשפעת החסידות אמנם גדולה היא ורב חילה לאורייתא. במשך קיומה העמידה הרבה אישים חשובים, גאוני התורה והיראה. וזכויותיה מרובות לשמירת אפיה של היהדות התמימה, שעמדה בנסיונה ולא עזבה את דגלה בסופות הזמנים. כאשר יבואר ביתר בהירות להלן בפרק ל"ט, כשידובר על הקנינים, שהכניסה החסידות לאוצר היהדות.

______________

וכשנחקור על טיבה של הדרשה בסביבה של החסידות בתקופות המאוחרות, נראה, שהדרשנות אצל החסידים אין לה כלל אותה הדמות שיש בכלל לדרשנות מאיזה סוג שהוא. אין כאן דרשן ואין כאן דרשה במובן הרגיל. הרבי אינו נושא מדברותיו לפני קהל חסידיו, כמו הרב מעל הבימה בבאורי התורה ודברי תוכחה, ורק בשעת הסעודה בשבת ויום טוב החסידים עומדים צפופים מסביב לשולחנו, וזהו ענין מיוחד של “דבקות” ו“התקשרות” בזמירות ונגונים, ובמסיבה זו הוא אומר דברי תורה, לא בקול מטיף ודרשן אלא בלחישה ובנחת, כעין שיחה באמצע הסעודה. אך כל דבור של הצדיק בעיני החסידים הוא כסף טהור, וכל הגה שיוצא מפיו, אפילו שיחת חולין שלו, הוא קודש קדשים, כאלו נתנו הדברים מסיני, כי לפי העיקר הגדול של “אמונת חכמים”, דברי תורה של הרבי, דבריו ומעשיו הם למעלה מן הבקורת, שאין להרהר אחריהם כלל וכלל. וכבר אמר ר' משולם זוסיא מאניפול “אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו” (חגיגה ט"ו:), אם אין אתה מבקר אותו ומהרהר אחריו והנך מאמין בו ודומה בעיניך כמלאך, אזי תשמע תורה מפיו (עיין הקדמה לספר “שפתי צדיקים” לר' פינחס מדינוביץ, תלמידו של הרב מאפטא).

וכפי שאנו רואים מתוך “הלקוטים” השונים, של “דברי החסידות” – דרשת החסידות יפה בזיו רעיונותיה, באורים בכתבי קודש ומאמרי חז“ל, צרופי אותיות, נוטריקון וגמטריאות, רמזים סודיים על דרך הקבלה – זהו האופן, שעל ידו מתבטאת תורת החסידות. ההמון הרחב של החסידים לא היה מבין את הדרשות הללו, כי מגידי החסידות בכלל לא הצטיינו בכשרון הדברנות בשביל העם, ומנהיגי החסידים של התקופות המאוחרות לא נקראו כלל בשם,מגידים”, והם לא השתדלו כלל להסביר את נושאי דרשותיהם להשומעים הפשוטים ולא שמו לב אל אופן ההרצאה ואל טהרת הלשון, כי כשם שכל עיקרה של החסידות הוא דבר שבלב, כך הדרשה שלה גם כן נחשבה לדבר שבלב. ומשום הכי הושם לב רק אל הפנימיות שבדרשה ולא אל החיצוניות שלה. וההמון, אף על פי שדברי החסידות היו קשים בשבילו להולמם, מכל מקום היה שומע אותם בשימת־לב רבה, כי לבו רחש יראת הכבוד מיוחדת לדברי תורה הללו, שהרגיש כי “יסודתם בהררי קודש” ואם שכלם אינו משיג את תוכן הדרשה, הלא ענינים כאלה, שהם כבשונו של עולם, כבודם הסתר דבר, ולאו כל מוחא סביל דין, אבל עצם השמיעה של ה“חסידות” היא צורך גבוה בשביל בר ישראל גם בלי הבנת התוכן, כמו שהחסיד קורא בספר הזוהר אעפ"י ששכלו אינו משיג את תכנו, ולכן הקשיב ההמון רב קשב אל שיח קודש של הרבי מגיד החסידות וקיים בזה, לפחות, מצות שמיעה…

______________

ועל צד האמת צריך להעיר, כי הדרשה לא היה לה תפקיד מיוחד וחשוב ביותר אצל החסידות הבעשטי“ת, כי בעצם הדבר, החסידות לא באה להוסיף או לגרוע או להכניס איזו חדשה בעניני תורה ומצות, מהיותה גם היא נזונה ממקור היהדות המסורתית ושרשה צפון בדרשה העתיקה, ולכן לא היה לה כל צורך ביצירת דרשה חדשה, מיוחדת בפני עצמה. מיסד החסידות, לפי מהותו, לא היה מתקן ובורא עולמות חדשים באמונות ודעות, אלא אישיותו הגדולה, שהיתה מסוגלת מתכונתה ותוקף קדושתה למשוך אחריה כמה מגדולי ישראל, ממילא היתה מופת לרבים וסללה דרך לעבודת ה', או יותר מדויק, פרסומו של הבעש”ט ודרכי חייו המתוקנים ברוח המוסר העליון הרחיב את המסילה לעבודת ה' בשביל ההמון, כי בעוד שלפני התגלותו היתה ידיעת התורה ולמודה עיקר העיקרים ביהדות והשאר טפל להם, בא הוא והראה, כי העיקר הוא עבודת הלב (או בלשון חובות הלבבות “חובות המצפון”) וטהרת המטרה, המקדשת כל עסקיו של אדם “והשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים” (צואת הריב"ש ד‘, א’). ומהיות, כי למדרגת חסיד במובן זה, הדורשת התעוררות הלב, נקל להגיע מאשר למדרגת “למדן”, הדורש חריפות השכל וחדוד המוח ועבודה של זמן רב, שלאו כל אדם זוכה לכך, לכן זכתה החסידות להתפשטות יתרה בקרב העם.

והחסידות הבעשטי“ת כלולה בעיקרה בעבודה, והכל לפי כונת הלב וטהרת המחשבה. מספרים, איך הבעש”ט בדרך נסיעתו בא פעם אחת לבית המלון, אשר בכפר, ועל הכותל שם היתה תלויה טבלא, שעליה נרשם אלפא־ביתא, וחשבו הנוסעים, שזהו בשביל ילד “מתחיל”. והנה לתמהונם בא החוכר (רונדר) עצמו והוריד את הטבלא והתחיל לקרא בדחילו ורחימו את האלף בית, והוציא מפיו כל אות ואות ברור ומפורש ברגש עמוק ובכונה עצומה. כי יותר מאלף־בית לא ידע הכפרי, וזה היה כל “התורה” שלו. הנוסעים לעגו עליו בלבם, אך הבעש“ט התרגש למראה זה ואמר, כי זוהי דוקא מדרגה גדולה, שצריך להבינה ביותר, בקריאה זו כלולה דבקות עילאית ואצילות נפש במדה שאין למעלה הימנה, ובה יש בחינה של תורה ועבודה גם יחד. באגדה זו כלול הרעיון, כי העיקר בעבודת ה' היא הכונה. ושוב מספרים, כי אחרי פטירת הבעש”ט נכנסו תלמידיו לישיבה לדון בדבר, באיזה אופן לאסוף דברי תורתו של רבם ולפרסמם בעולם, ונגלה הבעש"ט בחלום להגדול שבהם ואמר לו “למה אתם נותנים לב לדברי תורתי ואין אתם רוצים לדעת יראת שמים שלי” (“תולדות יצחק” מהצדיק ר' יצחק שפירא מנסכיזש – הקדמה). ואמרו עליו על הצדיק ר' ליב שרה’ס (ת“צ – תק”ס), תלמידו של המגיד ממיזריטש, שהיה אומר, שתכלית נסיעותיו אל רבו לא היתה בשביל לשמוע תורה מפיו, אלא לראות, איך הוא פושט אנפילאותיו ואיך הוא קושרן, כי הצדיק עצמו הוא תורה, הנהגתו צריכה לשמש תורה לרבים, והמליץ על זה “אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום” (סדר הדורות החדש 46).

האגדות העממיות הללו מראות, איך אצל החסידות הבעשטי“ת מקובל הכלל “לא המדרש עקר אלא המעשה”. וזהי עובדה, כי בקרב החסידים משיטתו של הבעש”ט לא נתחבר אף חבור אחד מיוחד, שיהא כולל את ה“,אני מאמין” השלם של החסידות ושיהא מקובל לספר למוד ועיון בשביל החסידים. ומענין הדבר, כי לספר למוד בשבתות בחרו חסידי פולין, גליציה ואוקריינה בספר “אור החיים” לר' חיים ן' עטר (עיין לעיל פרק כ"ח) ולא בספר אחד מן ספרות החסידות, שנתחברה מימות הבעש"ט עד הנה, כי, כאמור, החסידות לא היתה זקוקה ליצירת דרשה חדשה, וכל מה שפרסמה באיזה סגנון שהוא, דרוש על דרך הקבלה או קבלה על דרך דרוש, התוכן כבר נכלל בספרי מוסר ודרוש הקודמים ומהם היא נזונית, ולפיכך מכירים בחוגי החסידים בספרי הדרוש, שקדמו לספרותם, ולא אבדו חשיבותם בעיניהם אפילו במקצת גם אחרי התגלות רעיון החסידות.


פרק שמונה ושלשים    🔗

ר' שניאור זלמן הרב מלאדי ושיטתו. – תוכן חסידות חב“ד בספרו “תניא”. – תכנית הספר ומהותו. – התנגדות לשיטת בעל ה”תניא“. – מגידים לתורת החב”ד: “משפיעים”, “חוזרים”. – ר' הלל מפאריטש. – מהותה ואפיה של דרשת חב"ד וערכה בספרות הדרוש.


במצב אחר לגמרי נמצאת הדרשה אצל חסידות חב“ד מיסודו של הרב בעל ה”תניא“, רבי שניאור זלמן בן ברוך (נולד תק“ו – נפטר כ”ד טבת תקע"ג). הוא היה מתלמידיו המובהקים של המגיד ממיזריטש. מנעוריו כבר היה מפורסם לגדול בתורה, בעל כשרון עצום. בשנת השמונה עשרה לימי חייו כבר “גמיר לכולא תלמודא עם כל נושאי כליו, ספרי ראשונים ואחרונים לא הניח דבר גדול או קטן” (הקדמת בני הרב לשו"ע). וכשהיה עדיין צעיר לימים כבר הכירו אותו לגאון, בקי בכל חדרי תורה וסדרן מצוין, עד כי בחר בו המגיד ממיזריטש לירד לעומקה של הלכה ולהוציא תמצית פסקי דינים מספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים, כל דבר על אפניו בלי בלבול ותערובת, ולסדר את כל החומר ל”שלחן ערוך", מאוחד ומסודר ממסקנות הפוסקים עד חכמי זמנה והשלחן ערוך של הרב אמנם נתקבל בעולם, מהיותו דבר שלם ומשוכלל בתורת ההלכה.

אבל גאוניותו לא הוגבלה רק בתורת ההלכה, כי היה שליט גם בגנזי האגדות להתבונן מתוכן סודות התורה, וכשהיה בן עשרים כבר לא מצא די ספוקו בתורה הנגלית וכתת את רגליו לבית מדרשו של המגיד ממיזריטש, לבוא בסוד חכמי הקבלה, והיה מתעמק בלמודי “חכמת האמת” ובחקירה האלהית, ועלה במעלות הרוח על תלמידי המגיד בשאר רוחו ורוממות נפשו ורגשי לבבו ושאיפותיו הגדולות בעולם העיון והמחשבה.

אחרי מות המגיד נתפרדה החבילה, והחסידות הבעשטי“ת קבלה צורות שונות, מוטבעות מנטיותיהם העצמיות של תלמידי המגיד, כל אחד במקומו ובסביבה שלו. אבל כל אותן הנטיות היו בלי שיטות מסוימות, וההבדל ביניהן היה רק באיזו שרטוטים קלים חיצוניים, העלולים להטשטש במשך הזמן, ורק שיטתו של הרב רבי שניאור זלמן, שקראו לה בשם חב”ד (חכמה, בינה, דעת) מצטיינת בתכניתה הברורה ובצורתה הקבועה והבהירה למדי.

מיסד החב"ד השכיל לסול מסלה חדשה לתורת החסידות ולתת לה צביון של השכלה מיוחדת בחקר הדת על יסודות חכמת הנפש ורזי הקבלה. ובעצם השיטה הונח הצורך של הדרשה ולמוד החסידות בתור יסוד ודרך להשתלמות בני המפלגה.

תוכן החסידות, שהפיץ בדרשותיו, כלול בספרו “תניא”. הוא מתחלק לארבעה חלקים. חלק א' “לקוטי אמרים” נ“ג פרקים, מיוסד על הפסוק “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. חלק ב' “שער היחוד והאמונה” י”ב פרקים. חלק ג' “אגרת התשובה” י“ב פרקים. חלק ד' “אגרת הקדש” ל”ב אגרות ובסופו קונטרס אחרון.

כל פרק הוא לקח טוב באמונות ודעות ומוסר השכל בדברים יוצאים מתוך רגש נשגב והגיון ישר והוכחות נאמנות, מבוססות בכתבי הקודש ואגדות חז“ל, מדרשי הזוהר ותורת חכמי הקבלה האר”י, ר“ח וויטאל ועוד. הרצאת הדברים בסגנון ספרי הקבלה ואופני הדבור והכנויים, המיוחדים לברור הענינים של סודות התורה, מכבידים על הקורא הפשוט ליהנות מאורו של הספר. אבל המתבונן בו הבנה עמוקה ימצא בו מחקרים ישרים, נעלים בתכנם ומלבבים בסגנונם. ברוחו הכביר וכשרונו המיוחד הצליח הרב לבאר ולהסביר תורת האר”י, שהיתה תורה חתומה, כלה רזין דרזין, מובנת רק ליחידי סגולה, ולעשותה תורה של בינונים. ותורת הבעש"ט, שהיתה בעצם רק אמרות מפיו לאוזן התלמידים בלי שיטה וסדר, השכיל להרחיבה ולהביאה לידי שיטה מסוימה לפי רוחו ונטיתו.

ענין חב“ד מבואר באופן זה. השכל אשר בנפש המשכלת נקרא בשם חכמה, וכשמתבונן האדם בשכל להבין דבר לאשורו נקרא בינה, והחכמה והבינה מולידות מושג הדעת, היינו כשהשכל מתבונן ומעמיק בגדולת השם, איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדת ומתעוררת מדת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך, שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף, והוא כלות הנפש, כדכתיב “נכספה וגם כלתה נפשי” וגו' וכתיב “צמאה נפשי לאלהים” וגו' וכתיב “צמאה לך נפשי” וגו'. והדעת היא מלשון “והאדם ידע את חוה”, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב”ה ואינו מסיח דעתו, כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף, אם לא יתקשר בדעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמתית, כי אם דמיונות שוא, ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן, והיא כוללת חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה (פרק ג').

ומדות אהבה ויראה, הנמשכות מן חב“ד, הן שורש כל תרי”ג מצוות. אחבה – שורש כל רמ“ח מצוות עשה ובלעדיה אין להן קיום אמתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת, כי אם בקיום רמ”ח פקודין, שהם רמ“ח אברין דמלכא כביכול; והיראה היא שורש שס”ה מצוות לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה (פרק ד').

ואחרי ההנחות הללו, הוא הולך ומבאר בפרטות ערכם של אותם המושגים העליונים, ומברר חשיבותו הגדולה של כל אחד מהם. הוא מבאר, למשל, דברי הזוהר “אוריתא וקב”ה כולא חד“, כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב”ה, וזה מתאים לדברי הרמב“ם “הוא היודע והוא המדע”, ואומר, כי אף שהקב”ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר “ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכן ברצונו וחכמתו, כדכתיב “אין חקר לתבונתו”, וכתיב “החקר אלוה תמצא”, אבל במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, וצמצם רצונו וחכמתו בתרי”ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ“ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז”ל, בכדי שכל הנשמה (או רוח ונפש) שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו, ולכן נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. כך התורה ירדה ממקום כבודה, שהוא רצונו וחכמתו יתברך, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, שהן רוב מצוות התורה, ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים, כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן וכו' ומאחר שהתורה ומצותיה מלבישות כל עשר בחינות הנפש וכל תרי“ג אבריה מראשה ועד רגלה, הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש, ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב “צורי אחסה בו” וכתיב “כצנה רצון תעטרנו”, שהוא רצונו וחכמתו, המלובשים בתורתו ומצותיה, ולכן יפה אמרו “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה, שהוא תענוג השגה, ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה', ולכן נקרא בשם “זיו השכינה”, אבל הבורא בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ורק כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב”ה ממש, כי “אורייתא וקב”ה כולא חד“. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה דרך משל, כמחבק את המלך, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודבקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד ובין מחבקו כשהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו, גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו, כמו שכתוב “וימינו תחבקני”, שהיא התורה שנתנה בימין”.

ועל יסודות הללו הוא מברר במחקרים נעלים את הדרכים והאופנים השונים, המובילים את בני האדם לשלמותם הרוחנית, ומציע עצות ותחבולות, איך “לשבר את הקליפות. שהן מסך מבדיל ומחיצה של ברזל בינם לאביהם שבשמים”. ודרך כמה רעיונות והסברות מחוכמות הוא מביא לידי הבנה את הכתוב “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”, כי “בכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו להעביר רוח שטות ושכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק”.

ביחוד הוא מיעץ לאדם לעורר בקרבו שמחת הנפש, היינו בשעה ששורה עליו רוח עצבות ודאגות הזמן ולבו מטומטם כאבן, ואין בו כל חיות, רק מרירות וצער, עליו לקיים מאמר חז“ל “להרגיז יצר טוב על יצר הרע” ויפטר מעצבות שממילי דעלמא, ואחר כך יבוא לידי שמחה אמתית (האר"י כתב, שאפילו דאגת העוונות אינה ראויה אלא בשעת הודוי ולא בשעת התפלה ותלמוד תורה, שצריכה להיות בשמחה שמצד הקדושה דוקא). ובזאת ישוב האדם אל לבו לנחמו ויאמר: אמת שאני רחוק מאד מה' וגופי מתועב וכו‘, אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה’ ממש, שישנו אפילו בקל שבקלים, שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש, המלובש בה להחיותה, רק שהוא בבחינת גלות וכו‘, ולזאת אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זו להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי, שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית, וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך, כשאשים כל מגמתי בתורה ומצוות וכו’ ובפרט במצות תפלה לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך, וזוהי בחינת תשובה ומעשים טובים, שהם מעשים טובים שעושה, כדי להשיב חלק ה' למקורו ושרשו דכל עלמין, וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה, וכמאמר רז”ל להיות כל ימיו בתשובה, ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך וכו' וכו‘. ולכן נקראת התורה “משיבת נפש” פירוש למקורה ושרשה, ועל זה נאמר "פקודי ה’ ישרים משמחי לב" (פרק ל"א).

בפרק ל“ב הוא מבאר, איך על ידי קיום הדברים הנ”ל, כשתהא לאדם שמחת הנפש, הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי מצות “ואהבת לרעך כמוך” לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן, כי כל ישראל נקראים אחים ממש מצד שורש נפש בה' אחד, ואלה שעושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי־אפשר להיות אהבה ואחוה ביניהם, אלא אהבה התלויה בדבר, וזה שהעמיד הלל הזקן כל התורה על קיום מצוה זו, כי “יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרה ושרשה דכל עלמין וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל”, דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח“ו בנשמות, דקב”ה לא שריא באתר פגום, וכמו שמתפללים “ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך”.

ביחוד עמוק ונעלה “שער היחוד והאמונה”. יסוד למאמרו משמש פירוש הבעש“ט על הפסוק “לעולם ה' דברך נצב בשמים” (תהלים קי"ט), כי דברך שאמרת “יהי רקיע בתוך המים” – תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב “ודבר אלהינו יקום לעולם” ודבריו חיים וקיימים לעד, כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש כמו קודם מאמר “יהי רקיע”, וכן בכל הברואים שבכל העולמות, עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית, בחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות, שבהם נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. וזה שאמר האר”י, שגם בדומם, כמו אבנים ועפר ומים, יש בחינת נפש וחיות רוחנית, דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרות, המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית.

את הרעיון הזה הוא מפתח ומרחיב בעיון עמוק ובמחקרים הגיוניים עד כדי מאמר שלם. הוא אומר, כי מכאן תשובה לאלה שכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה, ששורש טעותם הוא בדמיונם הכוזב, שמדמים מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש, כאשר יצא מידי הצורף, אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש, שהוא יש מיש, רק שמשנה הצורה והתמונה, למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין וכו' ובהסתלקות כוח הבורא ישוב הנברא לאין ואפס, וצריך להיות כוח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו, והן הן בחינת אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נברא, ועל זה נאמר “ואתה מחיה את כולם”, אל תקרי מחיה אלא מהוה, דהיינו יש מאין וכו' וכו'.

וכתוצאה הגיונית מן הרעיון הזה הוא אומר, כי אחרי הדברים והאמת האלה כל משכיל על דבר יבין לאשורו, איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כוח הפועל ורוח פיו שבנפעל, המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ליש, ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כוח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו נתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות והרוחניות שבכל נברא, השופעות בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היו גשמיות הנברא וחומרו נראים כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש, ורק מוצא פי ה' הוא לבדו המוציאו תמיד מאין ליש ומהוה אותו, אם כן הוא אפס בלעדו באמת. והגיונו זה הוא מחזק במשל מאור השמש, שהוא זיו המתפשט מגוף כדור השמש וכו' (שם פרק ג'). מבחינה זו ובסגנון כזה הולך ומתבאר העיקר הגדול של אחדות הבורא ברוח הרמב"ם וחכמי הקבלה.

_________

“אגרת התשובה” כוללת בתוכה דברים נמרצים וחשובים בנדון מהות התשובה ותנאיה. "עיקר פירוש לשון תשובה – לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו לעבדו ולשמור כל מצותיו כמו שכתוב “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' “. ובפ' נצבים כתוב “ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו” – ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית” (פרק א'). “בחינת תשובה היא לעורר רחמים עליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלהית, שנפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – כמו שכתוב “וישוב אל ה' וירחמהו” (פרק ז'). ומבחינה זו הוא הולך ומברר כל דרכי התשובה “תשובה תתאה” ו”תשובה עילאה” ותקוני התשובה השונים, כדי לעלות ממדרגה למדרגה עד עיקר האהבה, שהיא “התדבקות רוחא ברוחא” (פ' ט’–י').

החלק “אגרת הקדש” כולל מכתבים־חוזרים, ששלח הרב אל קהלות החסידים “מאנשי שלומו” להורות לפניהם את הדרך ילכו בה, לנהלם בעצתו בענינים, שהיו עומדים על הפרק, דברים בעתם, ולזרזם בתורה, עבודה וגמילות חסדים. רובם של המכתבים נוגעים בעקרם להנהגתם הרוחנית של בני המפלגה, להשתלמותם השכלית והמוסרית, כמו למוד התורה ברבים, צדקה מסוגים שונים, ובפרט חבת ארץ הקדש וצדקה לענייה, סדרי התפלה בצבור וכדומה. אבל יש ביניהם מכתבים, הנוגעים למאורעות, שהתרחשו בחיי המפלגה, ויש להם ערך היסטורי. לדוגמא, המכתב השני הריץ הרב לאנשי שלומו תיכף כשיצא ממאסרו בפטרבורג, להזהירם, כי לא תזוח דעתם עליהם ולא יתגאו “ברבוי החסדים הגדיל ה' לעשות עמו”, “לבלתי רום לבבם מאחיהם (המתנגדים) ולא להשפיל רוחם ולבם וכו' ומענה רך משיב חמה וכו' ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים לפנים” וכו‘. מכתב כ“ד כתב ליושבי ארץ־ישראל “לנחמם בכפלים לתושיה על פטירת הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש נ”י ע”ה פ“ה מוהר”ר מנחם מענדל נ“ע. מכתב כ”ח כתב למחותנו "הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש ה’ נ“י ע”ה פ“ה מו”ה לוי יצחק נ“ע אב”ד דק“ק בארדיטשוב לנחמו על פטירת בנו הרב החסיד מו”ה מאיר נ“ע”. וגם המכתבים הללו, שיש להם מטרה ממשית, נערכו גם כן, כמו שאר המכתבים, בסגנון המקובלים, וביחד עמהם יש להם תוכן נעלה בבאור עקרים דתיים ומוסריים. למשל, האגרת הקצרה, הנזכרת לעיל, ששלח הרב לחסידיו אחרי שובו מפטרבורג הוא מתחיל: “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' – בכל חסד וחסד שהקב”ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים, וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמו שכתוב “מרחוק ה' נראה לי”, וכנודע דכולא קמיה דוקא כלא חשיב ואם כן כל שהוא קמיה הוא יותר כלא ואין ואפס, וזו גם כן מדתו של יעקב" וכו' וכו‘, ומתוך זה הוא בא “מן המודיעים במודעה רבה לכללות אנשי שלומו לאחוז במדותיו של יעקב, לבלתי רום לכבם מאחיהם” וכו’ וכו'.

וכן כל מכתב הוא דרשה ולמוד בפני עצמו, מיוסד על דברי תורה ודברי קבלה, ויש לו ערך של קיימא לא רק מהמבט התכליתי, שבשבילו נכתב, אלא גם מצד צורתו ואופן ההרצאה שלו, שהוא בסגנונו ורוחו של “התניא” כולו. עצם מעצמו ממש. תעודת המכתבים, שהיה הרב שולח לפרקים לקבוצות תלמידיו וחסידיו הרבים, היתה להשפיע על אנשי המפלגה, לחנכם ברוח אחד ולעשותם לצבור שלם, בעל קלסתר־פנים רוחני מיוחד, מתנהג ברוח תורתו של חב“ד. בתוך המכתבים, שתופסים חלק גדול מן הספר “תניא”, כלולים כמה שרטוטים, המבדילים את התכנית של חסידות חב”ד מחסידות פולין ואוקריינה. בעוד שזו האחרונה העמידה לעיקר את החסידות המעשית והכונה הפנימית, והסתלקה מן החקירה והעיון השכלי, החסידות של הרב בעל ה“תניא” חרתה על דגלה ח’כמה ב’ינה ד’עת. את המכתב הראשון הוא פותח בברכה “לברך ולהודות לה‘, כי טובה שמועה טובה, שמעה ותחי נפשי, אין טוב אלא תורה, תורת ה’ תמימה, זו השלמת כל הש”ס ברוב עיירות ומנינים מאנשי שלומנו, הודאה על העבר ובקשה על העתיד, כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים מדי שנה בשנה בגבורה של תורה וכו' גבו‘. וכן בכמה מכתבים הוא מפליג מאד בערכו של למוד התורה ברבים (עיין, למשל, מכתב כ"ג דברים נשגבים במעלת למוד תורה בעשרה). במכתב כ"ב הוא קורא תגר על אלה מן החסידים, שבאים אל רבם לשאול מפיו עצה ותושיה בענינים גשמיים, כי ידוע שהמון החסידים חדלו במשך הזמן לחשוב את רבותיהם למורי דרך ה’ מגידי מישרים במוסר ותוכחת חיים, והיו נחשבים בעיניהם לבעלי מופת, ממשיכים השפעה מלמעלה למטה, ובידם ‏“להמתיק הדינין” לגזור ולקצוב ברכה ופרנסה לכל באי עולם, והחסידים היו נוסעים אל רבם, כי יגיד להם עתידות בעסקי פרנסתם, כי ירפא חוליהם ויפקוד עקרותיהם ויציל אותם מכל עקא ומכל מרעין בישין. ודבר זה היה רע בעיני הרב בעל ה“תניא”.

במכתבו הוא מוחה בכל עוז נגד מנהג זה. הוא מדבר אל “אנשי שלומו” את הדברים דלהלן: “אהובי אחי ורעי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה, לכו נא ונוכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותקון לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל התנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילי דרקיע. כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות, שנאבדו לאביו, כי באמת כל עניני אדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם, כמאמרם ז”ל “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, ושבעה דברים מכוסים מבני אדם וכו' אין אדם יודע במה משתכר וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור וכו' הנה השוו זה לזה, ומה שכתוב בישעיה יועץ וחכם חרשים, וכן מה שאמרו רז“ל ונהנין ממנו עצה ותושיה, היינו בדברי תורה הנקראים תושיה כמו שאמרו חז”ל יועץ זה שידע לעבר שנים ולקבוע חדשים". ומוסיף להוכיח את אנשי שלומו על כי רוב אהבתם לחיי הגוף “מעבירה אותם על דעתם לכתת רגליהם מעיר לעיר לשאול עצות מרחוק, ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף לקבל תוכחתו באהבה”.

מכתב זה יותר משהוא תוכחה למקבלי השפעה הריהו בקורת חריפה להמשפיעים. הוא הגיד בפה מלא, כי מה שנגלה לנביאים וחוזי יה הוא מכוסה מבני־תמותה, ומפתח הפרנסה אינו נמסר לחכמים, ואין להם עסק כלל וכלל בענינים הללו. דברים כמו אלה בודאי מקצצים בנטיעות “החסידות” המעשית באופן קשה.

מטבעו היה הרב בעל ה“תניא” חוקר ומבקר וכובש דרכים חדשים, ולפיכך היה ממשיך על עצמו התנגדות מצדדים שונים. ההתנגדות מצד הרבנים, שדרך החסידות בכלל לא ישרה בעיניהם וראו בה סכנה ליהדות, הציבה אותו כמטרה לחציהם, והמחלוקת היתה מכוונת בעיקרה נגד חסידי חב“ד והוא סבל יותר מכל מנהיגי החסידים, כי חסידות זו, הבנויה על יסודות מושכליים, בתור שיטה מסוימת, עלולה היתה למשוך אליה מעריצים מקרב לומדי תורה. ולעומת זה עוררה פעולתו התנגדות גם מצד מנהיגי החסידים עצמם, כי הוא לא היה מאלה, שעלולים להיות נגררים בעינים עצומות אחרי אחרים, ומלבד דעותיו בעניני אלהות ובאוריו החדשים לשיטת הבעש”ט, הכניס משלו תקונים ממשיים בעבודת ה‘, וביחוד הכניס שנוי בנוסחאות התפלה על פי סדור האר"י. והתפלות הרגילות בפי העם משנות עולמים קבלו אצלו תכנית מיוחדת בכמה אופנים, וזה עורר כנגדו קטרוג מצד גדולי החסידים, שעמדו מחוץ “לאנשי שלומו”. וידועים הסכסוכים שהיו בינו ובין ר’ ברוך ממיזיבוז ור' אברהם קאליסקר (עיין “הרב מלאדי” מ. טיטלבום, חלק א' פ' ט"ו).

הצדיק ר' ברוך ממיזיבוז, נכד הבעש“ט, היה קפדן גדול, והיה עובד ה' בקפדנותו, ובשעת כעסו, מספרים החסידים, היה לו “גילוי אליהו” (עיין דברי דוד“, לקוטים מהצדיק ר' דוד משה מטשורטקוב עמוד ל”ה), וכאשר הגיעה אליו השמועה, כי חסידי חב”ד נוהגים לבלי לומר “ושמרו בני ישראל את השבת” במעריב של שבת, כעס על הרב מלאדי וקללו קללה נמרצת, שנתקיימה בזרעו. ור' לוי יצחק הרב מברדיטשוב גם כן נתפעל לשמועה זו ורצה לקיים מצות “הוכח תוכיח” ופנה אל הרב בדברים של חבה: “מחותני היקר, איך שייך הדבר, שחסידי חב”ד אין אומרים “ושמרו” בערבית של שבת, הלא בשעה שישראל אומרים “ושמרו” נעשה רעש גדול ו“יריד” בעולם המלאכים?" והשיב הרב: “ומה בכך שאין אני נמצא ביריד זה”. וכדאי להעיר כאן, כי הגר“א מווילנא ג”כ לא אמר “ושמרו” במעריב של שבת, כדי לסמוך גאולה לתפלה (עיין “מעשה רב” סימן ס"ז).

כי הרב מלאדי היה תקיף בדעתו וכל מה שעשה עשה בלי מורך לב, אלא בהוכחה פנימית, כי מעשיו בנויים על יסודות חזקים ויש להם שרשים מרובים בתורה וקבלה, ולכך לא התעכב באמצע הדרך, אלא השתדל להביא את מחשבותיו לידי פעולה ולבצע את אשר החל.

אבל לא כחכם בודד במועדיו, יושב ספון בבית מדרשו, היה עוסק בתורה ועבודה בפרישות וטהרה רק להשתלמות עצמו, כי תכלית עבודתו היתה להעמיד תלמידים הרבה ולחנך קבוץ שלם של אנשים תמימי דעים הולכים בעקבותיוו. ולפיכך השתמש בכוח הדרשה שבעל פה, כדי ש“יפוצו מעינותיו חוצה” ויתפשטו למודיו ודעותיו בעולם.

___________

בהקדמת ה“תניא” הוא אומר, כי “הדבור של חבה היה מצוי בינינו וגלוי לפני כל תעלומות לבם ומוחם (של אנשי שלומו) בעבודת ה' התלויה בלב, אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו”.– זאת אומרת כל מה שהדפיס כבר היה מפיץ מקודם בדרשותיו. בהקדמת השלחן ערוך נאמר “ואליו יתאספו עדרי צאן קדשים, תורה יבקשו מפיהו, חק לישראל היה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, שהראה להם באספקלריא המאירה האור הברקאי”. בהקדמת הסדור של הרב, מבנו האדמו“ר האמצעי ר' דובער, נאמר: “זה יותר משלשים שנה, שהיו אמרותיו הטהורות זקוקים דנור מנר ישראל נאמרים באמירה נעימה מדי שבת בשבתו”. ביחוד היה מפליג הרב בשבח האגדה והיה מזהיר לאנשי שלומו להגות בה וללמדה ברבים. במכתב ט”ו הוא מדבר אליהם: אהובי אחי, נא אל תרעו הרעה הגדולה הזאת (לדבר דברים בטלים בביהכ"נ) ותנו כבוד לה' אלהיכם בטרם יחשך דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר “עין יעקב”, שרוב סודות התורה גנוזים בה ומכפר עונותיו של אדם והנגלות שבהן הן דרכי ה' שילך בהן האדם וישית עצות בנפשו במילי דעלמא ומילי דשמיא וכידוע לחכמי לב“. בשלחן ערוך הלכות תלמוד תורה (ב‘, ב’) הוא פוסק. ש”צריך אדם ללמוד בדרשות האגדות להתבונן מתוכן מוסר השכל לידע את ה‘, כמו שאמרו חכמים “רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומתדבק בדרכיו", כי רוב סודות התורה, שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה’ גנוזים באגדות".

הדרשה הצבורית העמדה אצלו למעלה מכל המצוות שבתורה. בשלחן הלכות שבת (ר"צ, ד') הוא פוסק, כי הדורש לעם חקי האלהים להכניס בלבם יראת שמים ונתאחר לבוא לבית המדרש, לא יניח הדרשה בשביל סעודה שלישית, לפי שלמוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה. ובעצם השיטה של חב“ד, כאמור לעיל, הונח הצורך של הדרשה ולמוד החסידות, שזוהי באמת אותה “ההתבוננות בדרשות האגדות, שסודות גנוזים בהן”. והננו רואים מתוך הקדמת ה”תניא“, איך הוא מטיל חיוב על כל אחד מאנשי שלומו ללמוד וללמד את קונטרסיו, “כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה‘, ונכון יהיה לבו בטוח בה’ גומר בעדנו. ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו, ואליהם בקשתי שלא לשים יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח”ו, ונודע העונש המר על מונע בר וגודל השכר כמאמר חז”ל על פסוק מאיר עיני שניהם, כי יאיר ה' פניו אליהם וכו' “. ובפועל עצם למוד “התניא”, מלבד שהוא הבסיס העיוני אצל שיטת חב”ד, הריהו עיקר גדול בחסידות המעשית שלה.

______________

הספר “תניא” זהו יסוד ושורש חב“ד, בו כלולה כל תמצית תכניתו של מיסד השיטה – בעבודת ה', בתורה, מוסר ומדות. פרקי הספר המה מדרגות בסולם ההשתלמות הרוחנית, שראשו מגיע לעולם האצילות של “התדבקות אלהית רוחא ברוחא בתכלית הדבקות והחימוּד”. וכל מי שנחשב על דגל חב”ד זקוק שתהא לו איזו השגה בתורת ה“תניא” “כל חד לפום שעורא דיליה”. כל בן תורה ויודע ספר בקרב החסידים לומד “תניא”. בקבוצים ומנינים, בבתי כנסיות ובתי מדרשות לומדים בחבורה ומשננים את ה“תניא”. הוא נקדש ונערץ בסוד החסידים ורואים בו חזות הכל. הוא ספר למוד, ספר חנוכי וחותם־תכנית של המפלגה. בבירור תכנו של ה“תניא” עסוקה ספרות שלמה של חבורים נדפסים וכתבי יד של אדמורי“ם וגדולי החסידים. בספריו של הרב בעל ה”תניא“, “תורה אור”, “לקוטי תורה” על פרשיות התורה, מגילת אסתר ושיר השירים ודרושים למועדים, מקבלים חזוק והארה אותם היסודות וההנחות, שעליהם נבנו המחקרים והדרושים שבספר “תניא”. דברי תורה וקבלה של כל אותה השושלתא החבדי”ת – מן הרבי האמצעי האדמו“ר ר' דובער (תקל“ד – תקפ”ד) וחתנו האדמו”ר ר' מנחם מנדל שניאורסון בעל “צמח צדק” (תק“נ – תרכ”ו) עד האחרון שבאדמורי“ם, שהסתעפו מהם, נשענים על ה”תניא" ונזונים ממנו. ומרוחה של הדרשה החבדי“ת, שמקורה בספר ה”תניא“, נאצל על החסידים רוח דעת ומסירות מיוחדת לעקרי המפלגה, המציינת עד היום חסידי חב”ד ומנהיגיהם.

אצל חסידי פולין ואוקריינה אין דרשנים מיוחדים לתורת החסידות מלבד הרבי עצמו, אבל אצל חסידי חב“ד יש מגידים מיוחדים, הנקראים בשם “חוזרים” או “משפיעים”. בין המשפיעים היו אנשים גדולי תורה ומסבירים מצוינים, שידעו לברר ולפרש תורת החסידות לפני שומעיהם באופן מאד נעלה, וביחד עם זה להגשים את תורתם בקרב השומעים על ידי עסקנות מועילה, כמו הדרשן המצוין הרב ר' הלל מפאריטש (מת תרכ"ד), מחבר ספר “פלח הרמון” על התורה ובאורים ל”קונטרס ההתפעלות" של האדמו“ר ר' דובער. הוא עשה הרבה להרמת רוח היהדות בקרב בני ההמון, וביחוד בקרב האכרים במושבות היהודים אשר בפלכי חרסון ויקטרינוסלב. אבל ברובם היו דבריהם של המשפיעים מובנים רק להמעולים שבבינונים והשומעים הפשוטים לא זכו להשיג את תוכן הדרשה, מהיותה מעולפת בערפלי הסוד של עקרי למוד הקבלה ובנויה על יסודות הגיוניים מיוחדים, שיש להם אחיזה בספירות העליונות של עולם האצילות ונטולים מן עולם ההגיון הפשוט, שכל בר ישראל מצוי לגביה. חומר דרושי כזה זקוק לדברן מצוין, לחכם בעל הגיון ומסביר, כדי לעשותו נוח להבנת השומעים, וחכם כזה בחוגי החסידים הוא יקר במציאות. ובפועל אנו רואים, איך הקהל מתנמנם בשעת הדרשה החבדי”ת, וזהו מקוצר המשיג ועומק המושג. וכבר פוסק הרב בשלחן ערוך שלו (הלכות תלמוד תורה ב', י"ג), כי “יש לאדם לעסוק בתורה גם בדברים שלא יכול להבין, ולעתיד לבוא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו”, והמקור לפסק הלכה זו הוא הזוהר פ' וישב ד' קפ"ה.

_______________

וכשנעמוד על אפיו של ה“תניא”, עד כמה שיש ליחסו אל “הדרשה בישראל”, אז עלינו לומר בודאות גמורה, כי אמנם יש לו שייכות גדולה לסוג הספרות הדרשנית.

ספרות החב“ד בכלל מגילות מגילות נתנה. דברי תורה יוצאים ראשונה מפי האדמו”ר בתור דרשה לפני “אנשי שלומו”, ואחר כך סובבות העתקות מן הדרשה בין החסידים למקומותיהם, עד כי הכתובים באים לידי כנוס ומגיעים לשעור ספר שלם – ונדפסים. ובאופן זה ספרות חב"ד לא נוצרה רק מתוך כתיבה לחוד, אלא מתוך אמירה בפה, ומתוך קריאה בחבורה של חסידים.

ובפרט היה ה“תניא”, טרם שנדפס, “דבור של חבה”, ובדמות של קונטרסים בודדים התפשט בעולם “בהעתקות רבות מידי סופרים משונים” (הסכמות והקדמת התניא). וכשנתבונן אל הספר אנו מוצאים בו את הדרשה ממין המובחר, דרשה, שתכליתה לא החקירה העיונית לחוד, אלא הוראת דרך לבינונים, לעורר את “האהבה לה' המסותרת בנפש כל איש מישראל”. ביחוד “אגרת הקדש” יש לה תעודה מסוימת ביותר, לחזק בקרב המפלגה באופן ממשי שלשת עמודי העולם תורה, עבודה, גמילות חסדים, ולא עוד אלא שבקש הרב תחבולות, כי דברי מוסרו יתגשמו בחיים, ושלח “מרגלים בסתר לידע ולהודיע” אם אנשי שלומו מתנהגים כשורה כפי התכנית, שהתוה להם בדרשותיו, ומי שמתעצל בעבודת ה' “יהיה נדון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו אליו לשמוע דברי אלהים חיים” (בסוף אגרת א' נוסח דפוס ווילנא).

תקיפות של דעה עצמית ורוח בקורת, בלתי משוחדת מאיזה צד שהוא, בולטות בכל פרקי התניא. הוא מבקר קשה את הדעות הכוזבות, שנשרשו בלב החסידים בנוגע לתעודת הצדיק (עיין לעיל מאגרת כ"ב). הוא שולל ערכה של “צוואת הרי”בש" ואומר, כי הוא לא צוה כלל לפני פטירתו ולא ידע לכוון וכו' (אגרת כ"ה).

ובעצם הרצאת המאמרים משולבים ומעורים כמה עניני דרוש בבאור הכתובים ומאמרי אגדה ומשלים יפים, ממש דרושים עממיים, בהסברה הראויה לדרשן עממי, כי היה הרב דברן ובעל סגנון. ורק השמוש בלשון המקובלים מוציא לכאורה את הספר מתוך ספרות־הדרוש ונותן לו צביון של ספר קבלה. אבל באמת יש בו חומר הגון של דרוש במשמעותו היותר פשוטה.

וכשתמצי לומר, דרשת חב“ד יש לה צורה מיוחדת – עניני קבלה, מוסברים ומבוארים באופן מושכלי ודרושי – עד כי באמת דרשה זו היא כחטיבה בפני עצמה. וזוהי עובדה, כי חסידי חב”ד במדה שמתיחסים ברטט נפשי ובהערצה רבה אל דרשה זו, שנוצרה בשבילם, הם מתיחסים ב“בטול־היש” לספרות הדרוש, שקדמה לה, וכל דרשה, שאין ריח של חב"ד נודף ממנה, ערכה קל בעיניהם.

אבל באמת הכניסה דרשת החב"ד חומר חשוב לאוצר הכללי של דרשת ישראל. והדרשנים המבינים יודעים לברוא לעצמם נקודת־מגע עמה ונאותים לאורה.


פרק תשעה ושלשים    🔗

ההשפעה של דרשת החסידות. – סביבה חדשה של שמחת הנפש ודבוק חברים. – ההבדל בעשיית המצוה אצל החסיד והמתנגד והפירוד שנתהווה ביניהם. – הסבות של התקוממות הרבנים נגד שיטת החסידות. – אדמורים גאוני התורה. – הטבת היחסים בין החסידים והמתנגדים. – התוצאות החיוביות של החסידות. – הסופרים החדשים מראים פנים מסבירות לדרשת החסידות. – ספרי דרוש מסוגים שונים בספרות החסידות. – הספרים “ערבי נחל” ו“באר מים חיים”. – ר' חיים מטשרנוביץ, מהותו וחבוריו.


מתוך ההשפעה של דרשת החסידות נוצרה סביבה חדשה של שמחת הנפש והתאחדות בני המפלגה בקשר אמיץ וחזק של מנהגים מיוחדים, של דבוק חברים ואהבת רעים והתרוממות הרוח.

החסידות בעצם לא באה להוסיף על תורת הרבנות ולא לגרוע ממנה כלום, ואין צריך לומר, כי לא היה בה אף צל של התנגדות כל שהיא לאיזה מן המנהגים המקובלים באומה. ה“שולחן ערוך” בכל חלקיו וסעיפיו נשאר משותף לחסידים ולמתנגדים בלי הבדל כלל וכלל. אבל תורת החסידות, שהכניסה יסוד של צהלת הנפש, של דבקות וטהרת המחשבה, של כוונות ויחודים בקיום המצוות, האצילה צביון מיוחד על עצם עשיית המצוה גם מצד החיצוני שלה. הכונה היא אמנם דבר הכמוס בלב האדם ואין לה לכאורה כל שייכות אל העולם החיצון – אבל כדי לעורר את הכונה ולשמור על שלמותה, צריך האדם להתרכזות המחשבה, הדורשת מצב רוח מיוחד, חפשי משאון החיים הפשוטים, המטפשים את הרעיון והמקדירים את זוהר הכונה, ולפיכך זקוק החסיד למאמצים יתרים, כדי לברוא לעצמו מצב רוח כזה, ומבקש אמצעים מלאכותיים, המכשירים את האפשרות של הכוונות והיחודים, הרצויים לו בשביל עשיית המצוה כהלכתה. למשל, היהודי החרד מקרב שלומי אמוני ישראל “המתנגדים” מתפלל תפילתו בעתה ובזמנה כדין השו"ע, וכבר הוא יוצא ידי חובתו, והחסיד צריך להכנות מיוחדות ולשעת הכושר, בה הוא מוצא את עצמו ראוי לעמוד בתפילה. והתפילה גופא אצל החסיד שונה מזו שאצל המתנגד. הוא משתמש בתחבולות שונות. כדי לפזר את הרעיונות החילוניים, המבלבלים את שלמות הכונה.

במצות שבת הכניסה החסידות כמה עניני מסתורין ורמזי קבלה ופיוט. על סדר קבלת שבת בלוית מזמורים ונגונים ומאמרי זוהר, מפיקים “רזא דשבת”, שורה חגיגיות יתרה, המאצילה על היהודי רוח קדושה וטהרה ועליצות נפש בשעת כניסתה של “שבת מלכתא”. ביחוד תופסת מקום אצל החסיד הסעודה השלישית. בשעה זו לבו מתמלא געגועים וכיסופים גדולים לרגעי קודש, ההולכים וקרבים אל קצם, והוא בא לידי השתפכות הנפש “בסעודתא דעתיקא קדישא”, ותוך דבקות של ניגוני זמירות ותשבחות ופיוטים נעלים, כאילו מתרכך קושי ההסתלקות של הנשמה היתרה.

וכמו כן נותנת החסידות חשיבות גדולה לכמה ממצוות התורה, קלות כחמורות, והחסיד מטעים ערכן המיוחד באופן עשייתן בדחילו ורחימו בזהירות וזריזות יתרה, בעוד שהמתנגד עושה אותן בלי התפעלות יתירה. למשל, ספירת העומר, קידוש לבנה מביאים את החסיד לידי התרגשות הנפש מתוך הכוונות והיחודים ורזי הקבלה, שהכניסו בהם בעלי “חכמת האמת” באופנים ודרכים שונים. ואמנם כמה מושגים שבתורה ומצוות קולטים ממקור החסידות תוכן חדש, והתוכן משפיע על הסגנון החיצוני של קיום המצוה כעין צורה חדשה לגמרי.

ובשביל זה נברא פירוד בין החסיד ובין המתנגד. החסיד הביט מגבוה על המתנגד, העובד את ה' מתוך קרירות ועושה מצות אנשים מלומדה רק לפי שטח הכתב של השולחן ערוך. והמתנגד האשים את החסיד ביהירות ובסלילת דרך חדשה ביהדות והתרחקות מן המנהגים הקבועים ומן נוסח התפילה הקבוע מקדמת דנא.

והקטרוג, שנתעורר על החסידים מצד שלומי אמוני ישראל והתקוממות הרבנים נגדם בודאי שלא היו בלי יסוד בעצם השיטה החדשה. חוקי התורה שקולים ומדודים בחכמה עליונה בהתאם אל טבעי בני אדם ואינם סובלים שינוּי, הוספה או גרעון מאיזה צד שהוא, וזוהי ערובה נאמנה לשלמות התורה. והנה באה החסידות והעמידה בראש קיום המצוות את הכוונה, שאין לה שעור ומשקל, והכל לפי הדבקות ו“ההתלהבות בדרכי העבודה”, ומכיון שהכונה היא העיקר בעשיית המצוה, נמצא שהמצוה גופא, שיש לה קבע בתורה, אין לה ערך בפני עצמה ובטלה לגבי הכוונה, התלויה במחשבתו של איש, כל אחד לפי דרכו והשגתו, וזה עלול לעשות את התורה ל“עיר פרוצה אין חומה”. וכבר דבר על זה הגאון ר' חיים מוואלוזין בספרו “נפש החיים” (פרק ד‘, ג’ הוספה) ומסיים: “העיקר בכל המצוות הוא החלק המעשי, וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה ולמצוה ולא לעכּוּבא”.

ובעצם התכונה של עבודת ה' אצל החסידים היתה, לפי השקפת המתנגדים, הרבה מגדישת הסאה. הערצת הצדיק עברה גבול הכבוד הראוּי לבשר ודם, וממילא ירד ערכו של תלמיד חכם, שכבודו היה תמיד גדול בעיני העם. “שמחת הנפש” יצאה לפעמים ממסגרותיה: הזמירות והריקודים בבתי־התפילה של החסידים, ביחוד “ביומי דהלולא” של צדיקים, היו כמו זר לרוח המתנגד (עיין תשובות “שם אריה” או“ח י”ד); וחרדת היראים המתנגדים היה לה יסוד בחיים ומחלוקתם היתה בודאי לשם שמים, שהרי האדם רואה רק לעינים. הם ראו את הפרץ הנורא, שנבעה בחומת הדת בעקב כת שבתי צבי ופרנק, שהדיחו והתעו הרבה מישראל בתעתועיהם, ואת כונותיהם המזוהמות הלבישו באדרת של חחסידות, דבקות ויראת שמים, וכן בהוכחות מן הזוהר וספרי הקבלה, ולכן לא יכלו להביט במנוחת נפש אל התנועה החדשה, שקמה בחייהם הדתיים של יהודי אוקריינה, ווֹהלין ופודוליה ורייסין ושטפה והתרחבה גם מחוץ למדינות הללו. כל מנהג חדש, כל נטיה קלה מאיזה דקדוקי דינים עורר בלבם של שלומי אמוני ישראל דאגה לשלמות היהדות וחשד של צמיחת כתה בעלת שיטה חדשה באמונת ישראל. וביחד עם זה דרשות החסידים בדבר “העלאת הניצוצין” ועוד עיונים דקים באלהות ומסתרי הקבלה גרמו, כידוע, תסיסה עצומה ומחלוקת בין החסידים ומתנגדיהם.

אכן, מעט מעט הלך וירד החום של ההתנגדות לרגל המציאות, שהספיקה להוכיח טעותם של המתנגדים בנוגע לכונתם של מנהיגי החסידות ולתוצאות הממשיות של תנועה זו. נסיון החיים הראה, כי שיטת החסידות לא באה לעשות פרצה בחומת היהדות, אדרבה, היא היתה חומה על היהדות. היא הכניסה בה כוח חיוני של רגש והתפעלות הנפש ויצרה את האפשרות להאציל מרוחה על ההמונים, שהיו משוללים יכולת לפרנס את רוחם באופן ישר ממקור התלמוד והויות דאביי ורבא, לפי שעמוד התורה בווֹהלין ואוקריינה היה רופף ולבני ההמון היה חסר משא נפש ומזון לרוחם הנהלאה ממצוקת הגלות ושפלות החיים הרעים, שהיו נמצאים בה במדינות הללו. ובפועל החסידות אמנם הגינה על מחזיקיה בפני פריצות הדור, ובמקום ששם שלטה רוח החסידות, היה ליהדות כוח קיום יותר מאשר במקומות אחרים, מלבד מדינת ליטא, ששם היה חזק עמוד התורה.

לאמתו של דבר, רעיון החסידות ביסודו לא בא רק למלא תפקיד של שומר על קניני העבר של היהחדות, אלא הוא הכניס לתוך אוצר היהדות כמה נכסי הרוח משלו. פירוש הדברים: החסידות אינה מהווה רק גוש של יהודים אדוקים, אחוזי התלהבות דתית וחדווה של עשיית המצוות, שאין להם עסק עם עולם היצירה שביהדות. אדרבה, כפי שהראה הנסיון של התפתחות החסידות והשתלשלותה במשך התקופות, צפון בה כוח של יצירה עצמאית לרכישת קנינים חשובים בשטחי המחשבה התורנית והדתית. החסידות בעצם מהותה שואבת אורה והתלהבותה ממאור תורה. אבות החסידות היו גאוני התורה. רבי יעקב יוסף מפולנאה והמגיד ממיזריטש היו שניהם גאונים בתורה הנגלית. תלמידיו של המגיד היו גאונים מפורסמים, כמו האחים ר' פינחס ור' שמלקי הורוויץ, הרש“ז הרב מליאדי בעל “התניא”, ר' לוי יצחק מברדיטשוב ועוד ועוד. החסידות של התקופות המאוחרות, הקרובות אלינו, העמידה אישים גדולים ליהדות התורנית, יוצרי ספרים חשובים בהארת נתיבות התורה, בהלכה, באגדה, בקבלה ומחקר היהדות. השושלתא החב”דית, ששרשיה מרובים ב“השכלה” המיוחדת של חכמה, בינה ודעת, שלחה פארותיה גם בעולם הרבנות והסתעפה לענפים רבים – רבני משפחת שניאורסון, גדולי התורה, והאדמו“רות שבה תרמה חלק הגון מכשרונה לשכלול ההלכה – כמו חבוריו של האדמו”ר ר' מנחם מנדל מליובאוויטש ‏“צמח צדק”, שו“ת וחדושים בתורה הנגלית (מלבד חבוריו בחסידות, שבזה המשיך עבודת חותנו ר' דובער, האדמו"ר האמצעי, שחבר ספרות שלמה בקבלה וחסידות). האדמו”ר ר' שלום דוב מליובאוויטש, המסביר הגדול לתורת החב“ד, יסד מפעל גדול להרמת קרן התורה בשם “תומכי תמימים”, שתפקידו יסוד ישיבות של תורה לפי תכנית מסוימת ברוח חב”ד. הישיבות הללו תוצאותיהן כבירות להנחלת התורה לדור יבוא. האדמו“ר רמ”מ מקוצק (נפטר תרי"ט). שבימי עלומיו התפרסם כעילוי גדול ומתמיד בתורה, יסד שיטה מיוחדה בחסידות, שטיבה הוא למוד התורה בדרך העמקות. אפיה של למדנות קוצק הוא לא בקיאות אלא התעמקות בסוגיות ושיטות חמורות בש“ס. של רמ”מ מקוצק הוא האדמו“ר ר' אברהם מסוכוטשוב (נפטר תר"ע), גאון מפורסם, בעל “אבני נזר”, תשובות וחדושים בסוגיות הש”ס. תלמידו של הרמ“מ מקוצק הוא האדמו”ר רבי יצחק מאיר אלטר מגור (נפטר תרכ"ז) (אבי השושלתא של אדמו"רי גור), גאון גדול, בעל “חדושי הרי”מ" – חדושים עמוקים וחריפים בהגיון ההלכה. נכדו האדמו“ר מגור, הגאון ר' יהודה ליב (נפטר תרס"ה), חבר ספר “שפת אמת” על כל חמשה חומשי תורה, ספר גדול וחשוב, וגם “שפת אמת” בהלכה – חדושים על מסכתות הש”ס. לתשומת־לב מרובה ראוּי האדמו“ר רבי גרשון חנוך הניך ליינר מראדזין (נפטר תרנ"א). הוא היה גאון בעל כשרונות כבירים מקוריים, סולל דרכים חדשים בספרות ישראל. לבו הגה רעיון חדש ונפלא, והוא לסדר גמרא על משניות סדר טהרות, וקבץ ואסף ‏ כל הברייתות, הסוגיות והמאמרים, השייכים לעניני טהרות, מבבלי וירושלמי, תורת כהנים, ספרא וכו' וכו' וסדרם על המשניות של מסכת כלים, שלשים פרקים, וכן למס' אהלות, ויצאו מסכתות שלמות, כתבניתן ותכניתן של מסכתות הש”ס, ומסביב לכל עמוד חבּר שני פירושים, אחד כתכנית של רש“י ואחד כתכנית של תוספות, וגם מסורת הש”ס ועין משפט ערך על כל עמוד ועמוד. זוהי באמת עבודה ענקית. גדולה היא בכמות, אבל גדולה יותר באיכות. עבודה זו, שקרא לה “סדרי טהרה” עשתה רושם גדול בעולם החכמים. עבודה שניה שלו, חדשה לגמרי בעולם היהודי, היא התחדשות צבע התכלת בציצית והמצאת החלזון וחבוריו “שפוני טמוני חול” ו“פתיל תכלת”. שתי העבודות הללו גרמו לו טרדות מרובות, אבל הוא ברוחו הכביר עבר דרך כל צורי מכשול והגיע אל מטרתו. הוא הניח עוד חבורים גדולים בנגלה ובנסתר, חדושים על כל הש“ס והשו”ע, עניני קבלה וחסידות. חשיבות גדולה יש ליחס לעבודה ספרותית שלו, שהיא קטנה בכמות וגדולה באיכות – פירושו על הספר “ארחות חיים” לר“א הגדול, פנינים יקרות מעולם המוּסרים והדעות והערות חשובות בפנות שונות שבתורה. הקדמתו לפירוש זה, המחזקת עשרים עמוד, קובעת ברכה בפני עצמה. ועצם העובדה, שאדמו”ר גאון בתורה וחכמה כמותו מתגדר בעשיית פירוש לספר מוסרי, סימן מובהק הוא לשיעור הקומה הנפשית של הגאון המחבר.

אפשר עוד להביא רשימה שלמה של גאונים בתורה בקרב אדמו"רי החסידות, אבל אין כאן המקום להאריך, מפני שאין זה מענינו המיוחד של ספרנו, והמעט המובא אגב גררא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא – להראות, שהחסידות נתנה ליהדות אישים גדולים וספרים חשובים, ועד היום היא משמשת מעיין להתחדשות הכוחות של היהדות החרדית להגדיל תורה ולהאדירה.

וכדאי להעיר כאן, שגם המשכילים החדשים, אויביהם בנפש של החסידים, שראו בחסידות כל פגע רע ומכשלה על דרך ההתפתחות התרבותית של האומה – גם הם נהפכו להם לאוהבים. הראשון היה הסופר אליעזר צבי הכהן צווייפל בספרו “שלום על ישראל”. הוא מתאמץ למצוא את המאור שבתורת החסידות ולהוכיח כל צדדי החיוב שבשיטה זו. הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ב“האסיף” תרמ"ט יצא במאמר מלא התפעלות מדרך החסידים וחייהם הרוחניים של בני המפלגה. הסופרים החדשים, כמו י. ל. פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיטשבסקי, הלל צייטלין, אפילבוים ועוד, כותבים ציורים מלאים פיוט מחיי החסידים ומוצאים הרבה יופי והוד בדרשותיהם, ספוריהם ואגדותיהם.

גם הארי שבחבורת הסופרים העבריים בתקופה האחרונה, “אחד העם”, מראה פנים מסבירות לחסידות. הוא אומר: “החסידות היא שיטה חיובית חדשה – צורך להתרוממות הנפש והתרגשות הלב עם אמונה בהשגתן ע”י עבודת ה' מתוך שמחה של מצוה… ולוּא שמעו החסידים הראשונים את הגדולות, שמספרים עליהם בדורנו, כאילו התכונו להתנגד לתורת הרבנים וכו', בודאי לא היו מבינים כלום, כמו שלא הבינו בזמנם על מה המה נרדפים, כי באמת לא הרגישו כלל, שיש בתורתם ומעשיהם צד התנגדות כל שהיא לאיזה ענין קדוש ומקובל באומה, אדרבה, הם קראו לרודפיהם “מתנגדים”, לא כתלמידיו של לוּטר, שקראו כן לעצמם" (“על פרשת דרכים” א', “לתולדות החיוב והשלילה”).

“אחד העם” מתפעל גם מן הרעיונות שבדרשות החסידים. בדברו על חוסר רעיונות מקוריים בספרות החדשה הוא אומר: “בבושת פנים עלינו להודות, שאם נחפוץ למצוא איזה צל של ספרות עברית מקורית בתקופה זו צריכים אנו לפנות לספרות החסידות… שיש בה כה וכה רעיונות עמוקים, שתותם המקוריות העברית טבוע עליהם, הרבה יותר מאשר נוכל למצוא בספרות ההשכלה” (שם ב' “תחית הרוח”).

אכן, יש ספרי חסידות שגם המשכילים מצאו בהם טעם מיוחד, דוגמת הספר “נועם אלימלך” וספרי ר' נחמן מבראסלב. תוכן החסידות מוצא בהם ביטוי נכון בסגנון פשוט ותמים, ותמימות הסגנון זהו חדושם: בתמימות זו אתה מוצא יופי ופיוט נעלה.

________________


החסידות, שהכירה בערכה של פנימיות המצוה, של האיכות שלה, והכניסה בקיום המצוה דבקות של כונות ויחודים, השפיעה על הדרשה שלה התרוממות הרגש. ואם לגבי עשיית המצוה היחודים הללו, לפי השקפות המתנגדים, יש בהם צד שלילי בנוגע לשלמות גדרי המצוה, כאמור לעיל, כי המצוה לפי טיבה היא לבוש צר ביותר בשביל הכוונה, ו“קצר המצע מהשתרע”, הרי הדרשה יש בה מרחב גדול לכל מיני דבקות ויחודים מעוררי הרגש.

וכשם שבקיום המצוות מבקשת החסידות בעיקר את האיכות, והחיצוניות עומדת אצלה במדרגה נמוכה מן הפנימיות, כן בדרשה העיקר אצלה הרעיון, התוך של הדרשה ולא הלבוש החיצוני. וכשהרעיון מתלבש פסוקים מכתבי הקודש, הדרשן עושה בפסוקים כל מה שלבו חפץ, בלי שים לב אל דקדוק הלשון ואל פשוטם של הדברים וההגיון הפנימי של דברי הנביא, שהרי העיקר אצל החסידות היא הכונה. אפילו במקום שהכתב אינו מתאים אל התוך…

קטע אחד קטן מספר “דברי יצחק” לאדמו“ר המפורסם ר' יצחק מניסכאיז יכול לשמש דוגמא של חופש בבאור הכתובים אצל דרשני החסידות. “בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי” – בנים אלו ישראל הנקראים בנים למקום, שהמה מגדלים ומרוממים אותי – “והם פשעו בי” – אעפ”י כן הם חושבים כי פשעו בי ודואגים שמא חטאו כנגדי, “הוי גוי חוטא” – לשון נקיון שהמה מנוקים מעון, “עם כבד עון”, שקשה וכבד להם לעבור עבירה ח“ו, “זרע מרעים” – זרע אברהם יצחק ויעקב, שנקראים רעים למקום, “בנים משחיתים” – שהמה משחיתים את עצמם ומסגפים את גופם, כדי “,עזבו את ה' " – לשון עזיבה ועזרה – לעזור להש”י כביכול כדכתיב: תנו עוז וגו' (שם לקוטים ט"ו). דרושים כאלו אתה מוצא למכביר ב”דברי יצחק" ובשאר ספרי החסידות. וצריך לזכור, כי דרשות כאלו יצאו מפי הצדיק, ולפיכך סמכותו וקדושתו מחפות על אופן הדרוש מאיזה סוג שיהיה, וכל מה שיוצא מפיו ראוי לדפוס ולפרסום והוא גם מתישב על הלב. ברם, כבר נאמר לעיל, שספרי הצדיקים, שהיו גדולים בתורה הנגלית, יש להם אופי של ספרי דרוש בתוכן וסגנון ואין אתה מוצא בהם דברי דרוש מהסוג הנזכר לעיל.

לספרי דרוש הללו, המעולים בתכנם וחותם החסידות טבוע עליהם, שייכים הספרים “ערבי נחל”, דרושים על התורה. מאת הרב ו' דוד שלמה אייבשיץ אבד“ק סראקא, “באר מים חיים” מאת הרב ר' חיים, אבד”ק באטשאן, מוהילוב, קישינוב וטשרנוביץ.

ביחוד ראוּי להתבוננות הספר “באר מים חיים”. המחבר היה אחד מבני עליה המעטים בדורו, מיחידי סגולה בעולם הרבנים, גאון בתורה ומקובל ודרשן גדול, בעל השפעה בכשרון פעליו ובחבוריו המצוינים. ספרו “באר מים חיים”, באור רחב על התורה, יצאו לו מוניטין בעולם והולך ונדפס ביחד עם חמשה חומשי תורה. הוא אוצר גדול של דרושים נעלים בדעות ומוסרים, מובעים בהרצאה נאה. המחבר מוצא בטוי יפה והסברה נאותה לרעיונותיו וממלא אותם במשבצת הפסוקים באופן נאה ביותר. הוא שליט בגנזי הלשון, כדי להכין ממנה לבוש הדר לרעיוני רוחו, עד כי בהרבה מקומות של הספר הסגנון מתעלה לידי השתפכות הנפש ופיוט נפלא. הוא אינו מקמץ בצבעים לשפר וליפות את המושגים המוסריים השונים, הנוגעים לחיי הנפש של בני־אדם בסגנון מרומם ביותר, המשפיע על המעיין רוח של טהרה וקדושת הרעיון.

בהרצאת הספר מפעם רוח החסידות הבעשטי"ת. עקרי החסידות ורזין דקבלה יש להם שליטה גדולה בתוכן הדרושים של הספר, אבל ביחד עם זה רוח ההגיון חורז את הדרושים של “באר מים חיים”. בהם אתה מוצא רעננות של רעיונות חדשים והשקפות נכונות באמונות ודעות ומוסרים. לדוגמא: את הפסוק “לא יטמא בעל בעמיו להחלו” (אמור), הוא מפרש באופן זה: בנפש האדם ספונים כוחות השאיפה והאהבה הן לטוב הן לרע. יש אשר אוהב האדם דבר בכל לבו ונפשו, ולרוב אהבתו בו הוא מבוטל ממציאות ממש, ומחשבתו וכוחו וגופו ואיבריו מצומדים ומקושרים בתאוה ואהבה ההיא עד אשר לא יפנה לבבו כלל אל ענינים אחרים. ומי שמסור בכל לבו ואהבתו אל איזו מדה והתחזק בה עד היותו אדון עליה ולא יזוז מעליה כל עיקר, נקרא “בעל” של אותה המדה, כמו “בעל צדקה”, “בעל חסד”, מורה היותו אוהב צדקה וחסד בחוזק רב ובכליון נפש. ולעומת זה נקרא “בעל עבירה”, מי שמסור בכל תאותו אל מעשה הרע וקשור בו בכל לבבו ונפשו. ולזה ירמוז הכתוב “לא יטמא בעל בעמיו להחלו”, שלא יטמא בחינת “הבעל” בעם ישראל להחלו בתאוות ואהבת הבלי העולם הזה, כי אם לחזק אותו הכוח של אהבה ורצון – ביראת ה' ומדות טובות ולהשליטו על הכוחות הרעים, וכל התאוות תהיינה נכנעות לפניו (עיין בגוף הספר, כי זהו דרוש נכבד, מיוסד על מאמרי התלמוד והמדרשים והרמב"ם).

קושית הרמב"ם על אהבת ה' (“ואהבת את ה' אלהיך”): איך שייכת הזהרה על דבר התלוי בלב וברגש האדם? מפרק בעל “באר מים חיים” באופן נאה ביותר. הוא מאריך בדרוש שלם על דבר טהרת הצינורות, הממשיכים אור על נפש האדם, ובא לידי תאור הנועם הרוחני המגיע לאדם מהכרת העיקר הגדול של אחדות הבורא, איך שכל העולמות כולם מתיחדים ברזא דאחד, וכשאדם מבין ומכיר בעיקר זה הוא ממשיך על עצמו אור ממקור הקדושה בבהירות גדולה “והרי הוא מלא שמחה ותענוג מנועם זיו ה' המאיר בו”, ואז ודאי הוא שמח בה' אלהיו שמחה עצומה שאין ערוך אליה, אז ממילא “ואהבת את ה' אלהיך” (לא בתור צווי אלא החלט גמור), “כי ודאי תצמא ותכסוף ותכלה נפשך מרוב האהבה לה' אחרי המשכת השפע שתבוא אליך מבחינת היחוד ותזכה לטעום מעט מזיו הדר יקר תפארת נועם אורו יתברך, כי מי הוא זה שלא תצא נפשו ולבו לחזות ה' אחר אשר טעמו”.

חבורו “סדורו של שבת” עושה רושם מיוחד בחדושו. כל הספר מוקדש לדרושים ע“ד מצות שבת, עוצם קדושתה. רוממותה ורוחניותה. הספר הוא רב הכמות והאיכות, וכולו שיר שבח והימנון גדול ליום המקודש. סגנון הדרושים נאצל מאישיותו המוסרית של המחבר, שהיה מלא תמימות טהורה והתפעלות קדושה מיום השבת, שהוא קדוש מעצמו בלי סיוע ממעשי התחתונים. “אור קדושת ה' מאיר ומופיע בו לכל העולמות עליונים ותחתונים בחסדי המקום ב”ה לבד בלי שום איתערותא דידן”. החסידים מספרים, כי ביום השבת היה אור פניו של בעל “סדורו של שבת” מאיר ומבהיק, וקומתו הוגבהה במידת ראש אדם מאשר בימות החול.

חשיבות גדולה נותן המחבר לחבורו “שער התפלה” על עשר לשונות של תפלה (כמובא במ"ר ואתחנן), והיה בטוח, שעל ידי התפשטות החבור תהא התקרבות הגאולה (הקדמה). בראש הספר נדפסה תשובת המחבר, החשובה ביותר, הן בתוכן הן בצורה, ע“ד הכוונות בתפלה. תשובה זו היא מחאה נגד התשובה הידועה של הגאון בעל “נודע ביהודה” (קמא יו“ד צ”ג), שמתיחס בשלילה גמורה אל הכוונות והיחודים. מלבד ענינים של שקלא וטריא בש”ס ופוסקים, שיש בהם כדי סתירת דעתו של בעל “נודע ביהודה”, אוצרת התשובה בקרבה כמה דרושים נעלים, נאמרים בהוכחה עמוקה וחמימות הרגש, להראות נחיצות הכוונות והיחודים בעשיית המצוות. ובאמת תשובה זו קובעת חשיבות לעצמה בתכנה המלא והמשובח ובסגנונה המרומם. ובעצם היא סנגוריא גדולה על שיטת החסידות בפרטיה וכלליה. הוא חבּר גם ספר “ארץ החיים”, דרושים וחדושי הלכות, ונשארו ממנו שו“ת מלבד אלה שנדפסו ב”סדורו של שבת“. הוא התישב בארץ הקדושה ונפטר שם בשנת התקע”ג. – וכשאתה מסתכל ומתבונן אל ספרי ר' חיים מטשרנוביץ, שמתוכם מזהירה דמותו של המחבר כאישיות מוסרית וגאונית, הנך רואה, כי אמנם שבח גדול למפלגת החסידים, שאיש גדול כמוהו נמנה עם המסתופפים תחת דגלה.


פרק ארבעים    🔗

תנועת השכלה בקהלות ישראל במערב אירופא. – רוח החופש של הספרות הכללית. – כתב הסבלנות של יוסף השני וספרו של ווילהלם דוהם. – החכמים משה מנדלסון ונפתלי הירץ ווייזל. ‏– שאיפת ההתבוללות ותקונים בדת. – המטיפים החדשים. – התקונים בסדרי ביהכ"נ. – מהותה של דרשת המטיפים החדשים ופעולתה.


לעומת התנועה הכבירה של החסידות התעוררח בתקופה הזאת בקרב ישראל אשר במערב אירופא תנועת ההשכלה ותקונים בדת. והתנועה הזאת גם היא הולידה דרשה חדשה בתכנה ובצביונה, שהיה בה הרבה מן החקוי ל“יפיפותו. של יפת” ומעט מן האור הגנוז ב“אהלי שם”.

הספרות הכללית בתחלת המאה הששית, שהיתה מלאה רוח חופש, וקוי אור הסבלנות והצדק האנושי, שהחלו להאיר ליהודים יושבי המערב מצד השלטון ואזרחי הארץ (כתב הסבלנות (טוֹלאֶראנץ־אֶדיקט) של קיסר אוסטריה יוסף השני וספרו של כריסטיאן וילהלם דוהם “לתקנת המצב האזרחי של היהודים” – בשנת תקמ"א) עשו את פעולתם במובן התקרבות היהודים אל עם הארץ ונימוסיו.

אבות התנועה הזאת רצו “לזכות” את ישראל ולהכשירם לשווי זכויות עם אזרחי הארץ. כוונתם אולי היתה רצויה בלי כל מחשבה רעה להטות את ישראל מדרך אמונתו, כנראה מספריהם של החכמים משה בן מנחם (מנדלסון) ונפתלי הירץ ווייזל, אבל הם לא היו מרחיקי ראות, להבין את התוצאות הרעות, הכרוכות בתנועה זו.

החכם בן־מנחם (תפ“ח–תקמ”ו), אמנם התלבט בשאלה של אפשרות קיום היהדות במצב המדיני החדש, ובספרו “ירושלם” הוא מגין על תורת שראל ועיקרי היהדות. ולאלה מן האזרחים, שאמרו, כי אינם יכולים להתאחד עם היהודים כל זמן שלא יעזבו את המצות המעשיות, הוא אומר בפירוש, שבפועל היהודי לא יפרוק מעל צוארו עול המצוות “כי טוב לנו להיות משוללים זכויות המדינה מלעזוב מצוות אלהינו, והיהודי לא יוכל לעזוב דת אבותיו למכרה בנזיד עדשים” (“ירושלים” חלק ב', עמוד 85, דפוס ווינא).

בהקדמה “נתיבות השלום”, לתרגום התורה, הוא מבאר את הסבה, שעוררה אותו לתרגם את התורה באופן דלהלן: “ילדי ישראל מבקשים דבר ה' מעל העתקות של חוקרי הזמן הנוצרים, שהתורה היא להם כחומה פרוצה, כל אחד הולך נכוחו ועושה בה כרצונו, מוסיף וגורע ומשנה לא רק הנקודות והטעמים אלא גם האותיות והתיבות, כי מי יעצור ברוחם ומה יכריחם לשמוע אל הקבלה אשר לא קבלו מאבותיהם… אבל אם יתכן זה למתפלספי העמים ותלמידיהם, לנו בית ישראל לא יתכן, כי לנו התורה מורשה… לדעת את המצוה אשר צונו ה' אלהינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, והיא חיינו ואורך ימינו. וכדי שלא יהיו חיינו תלויים לנו מנגד בשערת הסברא וחוט ההתבוננות לבד, תקנו לנו חכמינו ז”ל את המסורה וגדרו גדר לתורה ולמצוה לחוק ולמשפט, למען לא נגשש כעורים באפלה, ומעתה אין לנו לזוז מדרכם הסלולה ולפלס אורח חיים בלי פלס ומאזני משפט על פי סברא ואומד דעת של מדקדק או מגיה מלבו, ולא מפיו אנו חיים, כי אם כאשר מסרו לנו בעלי המסורה הנאמנים אצלנו, כה יהיה וכה יקום, ועל פיהם נבין במקרא ושום שכל. נחקורה ונדעה את הכתוב שם, פעם על פי פשוטו ופעם על פי דרשת חז“ל, כי שניהם כאחד צודקים”.

ועל דבר מסירותו למנהגי אבותיו וקיום המצוות המעשיות סובבות בקרב ההמון אגדות שונות. וכותבי תולדותיו מקיימים את העובדה, כי לא הניח בן־מנחם אף דקדוק קל מדברי אחרוני האחרונים שלא נזהר בו (עיין, למשל, מאמרו של הסופר ר' זאב יעב“ץ ‏”מגדל המאה“, כ”י א' עמוד 97).

ר' נפתלי הירץ ווייזל (תפ“ה–תקס”ה) הכניס לספרות ישראל חבורים רבי כמות ואיכות. הספרים: “גן נעול” לברר יסודות ושרשי לשון הקודש ומליצותיה, “יין לבנון”, באור רחב למסכת אבות, “רוח חן”, באור גדול לספר “חכמת שלמה” (המתיחס לשלמה המלך), שהעתיק בעצמו מצרפתית, “ספר המדות”, דברי חכמה ומוסר, מלאים רוח הגיון וחקר הנפש, באור על התורה בשם “אמרי שפר”, “שירי תפארת”, שיר נשגב ליציאת מצרים ומתן תורה – כולם תופסים מקום חשוב בספרות ישראל, כל אחד במקצוע שלו. הספרים הללו שייכים לספרות הרבנית והדרושית, כי בהם אצור חומר רב של באור הכתובים ומאמרי אגדה, דברי מוסר ותוכחת חיים, ובכמה מספרי האחרונים אנו מוצאים דברי רנה“וו בתור סעד וסמך לדרשות התורה. ואפילו הספר “שירי תפארת” לא חבר בשביל “נועם השיר וצחות המליצה להתפאר בהם בקהל קוראיהם”, אלא כל תכליתם “לכבוד ה' ולכבוד תורתו לקרב הבריות לתורה בנעימות השיר, המגיד להם בקול נעים עומק פירושי המקראות שבתורה” (הערות המשורר לחוברת החמישית). ואמנם הספר הזה, מלבד שהוא שיר נעלה לנפלאות ה' וגבורותיו בקורות עם ישראל בתקופות יציאת מצרים וקבלת התורה, הריהו מלא רעיונות מצוינים, מאירים ומבהירים כמה ענינים בפירושי הכתובים והרבה דברי בינה באמונות ודעות, שעליהן נוסדו ספורי התורה. ואין כל פלא, כי גאוני הזמן, כרבי יחזקאל לנדא בעל “נודע ביהודה” ורבי שאול אבד”ק אמשטרדם ועוד, מפליגים בשבח חבוריו, כי “תחילתם וסופם ואמצעם יראת שמים” ותעודתם “לחזק דברי חז”ל במסמרות בל ימוטו ולשבר מלתעות עוֶל בתשובות מספיקות" (הסכמות לספר “יין לבנון”).

ומובן, כי חכמים שכמותם לא נחשדו בכוונות מתנגדות לרוח היהדות ובתחבולות של הריסה, לרופף יסודי התורה על ידי השכלה, ואדרבה מתוך השקפת היהדות הראו על תועלת ההשכלה בשביל היהודים במובן הרמת קרן העם ודתו, כאשר השתדל להוכיח רנה"ו בספרו “דברי שלום ואמת”, כי בגלל ההשכלה ירום כבודה של תורת ישראל ויתקדש שמה בעמים, וכל מדברי תורה ומדברי סופרים מצוה על כל איש מישראל ללמוד לשון ומדע.

אבל לא ארכו הימים והזמן הראה מה שלא ראה השכל של החכמים הללו. חנועת ההשכלה, שהיתה בתחלתה תנועה אידיאלית, העלולה לפי דעת מצדדיה, להביא ברכה אל תוך בית ישראל, נהפכה לתנועה של התבוללות, שהביאה מהפכה בחיי היהודים שבארצות המערב והעמידה את היהדות בסכנה של כפירה ושמד.

בני הדור החדש, חניכי התקופה הזאת, סרו מהר מן הדרך הסלולה של תורה ודת. מכיון שזכו לאורה של ההשכלה החלו להתיחס באיבה למנהגי דתם ושאפו לקלוט אל תוכם את תרבות עם הארץ, אשר בקרבו ישבו, ובשביל זה ראו במנהגי ישראל מכשול על דרכם זו להדמות אל שאר העמים ושיהיה ככל הגויים בית ישראל. שאיפה זו להתבוללות עוררה תנועה של תקונים בדת, שבראשה עמדו המשכילים דוד פרידלנדר ומרדכי הירץ.

ראשית פעולתם של שואפי התקונים היתה לברוא כלי מבטא לדעותיהם וייסדו להם את “המאסף”, שבו השתתפו הרבה ממשכילי הדור והפיצו את דעותיהם ברוח החקירה החפשית והריפורמציא הדתית, ומתוך דבריהם באו לידי מעשה, לחקות את מנהגי הגויים בארחות חייהם הפרטיים והצבוריים. ביחוד התאמצו לשנות את סדרי התפלה המקובלים ולהכניס לתוך בית הכנסת את נימוסי בתי־התפילה של הגויים. מלבד המקהלה והעוגב, העמידו מטיפים (פּראָדיגר), שהטיפו בשעת התפילה בשפה הגרמנית וברוח התקופה ההיא.

במקום המגיד החרד על דבר ה', בעל צורה יהודית, שרוחו רוח עברי ודרשתו דרשה עברית, מלאה רוח תורה ויראה, הופיע על במת בתי־כנסיות לישראל מגיד חדש, יליד התקופה ההיא, לבוש בגדי־שרת של כומר פרוטסטנטי, שתורת המתקנים על לשונו ורוחו רוח היהדות “הצרופה” ברוחם של פרידלנדר והירץ.

הראשונים להטפה ברוח התקונים בדת היו המטיפים יוסף וואלף מדיסוֹי, יצחק אוירבאך, ישראל קליי וקרל גינסבורג בברלין. המטיפים הללו עזרו הרבה להפצת השפה והתרבות הגרמנית לא לבד בחיי יום יום של היהודי, אלא גם בחוגי הדת וקדשי האמונה הישראלית. נוסף על דרשותיהם הגרמניות בבתי הכנסיות התאמצו להוכיח לבני עמם על ידי ספרות מיוחדה את ערכם הגדול של התקונים בעבודת ה' ואת הצורך להחליף את לשון הקודש של תפלת ישראל בלשון גרמנית. המטיף אוירבאך, למשל, הוציא חוברת מיוחדה בגרמנית בשם “המחויבים היהודים להתפלל רק בשפת עבר?” ובא לידי מסקנה. בי כשר וישר מצד התורה והדת להתפלל בשפה הגרמנית. ואחד מקנאי התקונים בדת, אליעזר ליברמן, הוציא שני ספרים לחזוק רעיון התקונים בבית הכנסת והתחדשות הדרשה באופן מתאים לרוח התקונים. לאחד קרא בשם “נוגה הצדק”, והוא קובץ היתרים על הנגינה בעוגב בשעת התפילה ושאר תקוני בית הכנסת, ולשני קרא בשם “אור נוגה” (נדפסו בדיסוי תקע"ח), חלק א' בדבר התקונים בתפילה וחלק ב' על דבר הדרשנים. המחבר מתאמץ להביא ראיות מן התורה ומן הספרות התלמודית והמדרשית על כשרות העוגב והמקהלה והשפה הגרמנית בתפילה, וכדומה מן החדושים, שנתחדשו בבית מדרשם של המתקנים. התאמצותו של ליברמן לבקש היתרים לתקונים בדת הגיעתהו סוף־סוף לידי כך, שמצא “היתר” לעצמו ויצא מכלל ישראל ונכנס לדת הקטולית.

כותב דברי ימי התקופה ההיא, בתארו את תכונת המתקנים ומעשיהם, מדבר על דרשת מטיפיהם כך: “בני הדור ההוא התקרבו יותר ויותר לעם הארץ וכל מה שראו באהלי יפת מצא חן בעיניהם, מבלי הביט לתוכנו פנימה. בתי כנסיות של עמנו היו בעיניהם לבוז, מפני שסדר עבודת ה' לא לקח את לבם, בעוד שקול עוגב בבתי תפלת הנוצרים ודברי מטיפיהם משכו את לבם בחבלי אהבה. בשמעם את דברי הדרושים של כהני האמונה הפרוטסטנטית לא בקשו חשבון כמה מן הצביעות והחנופה והשקר יש בדרושים ההם. בהיות זה חדש ביניהם, הסתכלו רק בקנקן ולא במה שיש בו. הם האמינו, כי רק זה חסר לעם ישראל. גם דרכי החיים של עם הארץ ישרו בעיניהם מבלי לדעת תוכנם – ויעגבו רק אחרי מולדת חוץ גם כן מבלי לדעת ערכה” (ש. ברנפלד, “כנסת ישראל”, תרמ"ח, עמוד 85).

דרשת בית־הכנסת של המטיפים הברליניים היתה באמת מולדת חוץ, כי כל עיקרה לא באה אלא לחקות סדרי בתי התפילה של הפרוטסטנטים, ולפיכך היה לה אופי של פולחן דתי בתור חלק מסדרי העבודה שהיו קורין “גאטעסדינסט”, שהנהיגו “מצדיקי הרבים” החדשים. והלקח המוסרי, שהיה בדרשותיהם של מטיפי ההתבוללות, היה נוגע אך ורק לדברים שבין אדם לחברו ולא למצות הדת, כי הלא מחוקי הסבלנות, לבלי לחטט בדברים המסורים ללב ולחשבונו של האדם עם נפשו, ואיככה יכלו המטיפים, הדוגלים בשם תורת “הסבלנות”, לעבור בעצמם על חוקי התורה הזאת?

ומכיון שתכלית כל אלה התקונים והסדרים החדשים היתה להתהדר ולהתיפות בפני הגויים ולהדמות אליהם, כדי להיות כדאי והגון לשווי זכויות עם אזרחי הארץ, היתה הדרשה של המתקנים מכוונת אף היא כלפי אותה השאיפה, שתקפה בעצומיה את משכילי היהודים של הדור ההוא. ומעל בימת “ההיכל” היו המטיפים, משמיעים על “האחוה והשויון”, שקרובה עתם לבוא, ועל הטוב הצפון לעם מרעיתם מן רוח החופש, השורר בארץ מולדתם, אם רק יהיה ישראל זכאי ומוכשר ליהנות מן האור הגנוז בתרבות האירופאית ויוותר על חינוכו המיוחד, שפתו המיוחדת ומנהגיו המיוחדים למען “אילת־השחר” זאת.

שפת הדרשה של המטיפים החדשים היתה השפה הגרמנית, אבל התוכן של הדרשה גם הוא לא היה בטעם יהודי, מהיותו יונק משדי התרבות הגרמנית ומתרחק לגמרי מן התרבות העברית העתיקה. והתוצאות השליליות של דרשה זו, תהפוכותיה ותמורותיה במשך התקופה, ישמשו חומר לכמה מהפרקים, הבאים להלן.


פרק אחד וארבעים    🔗

הדרשה משיטתם של שלומי אמוני ישראל “המתנגדים”. – הגאון מווילנא ושיטתו בלמוד התורה. – הגר“א היה מחבב את הדרשות. – הדרשנים בעלי הכשרון היו ממקורביו ומושפעים מרוחו. – תאור דמותו של הגר”א בספרות. – הופעתו של הגר"א היתה צורך התקופה.


מתוך הפרקים הקודמים אנו רואים שני סוגים של דרשנות שונים זה מזה תכלית שנוי. דרשת החסידים יפה בתכנה, המלא רגש ותורת היהדות השלמה, אבל לא הושם לב אל הבטוי שלה, שיהא בהיר למדי בהתאם להשגת ההמונים (ביחוד בדרשת חב"ד), ולעומתה דרשת המטיפים נוחה בצורתה, אבל לקוּיה וסרת־טעם בתכנה מנקודת ההשקפה של היהדות.

והדרשה של המגידים, שהביעה דעותיהם של שלומי אמוני ישראל “המתנגדים” והמשיכה דרכה במסלול הקודם, היא מעולה גם בתוכן גם בצורה. וביחוד חדשה פניה בתקופה הזאת, שבה הופיע על שמי היהדות הליטאית המאור הגדול – הגאון רבנו אליהו מווילנא.

הגאון החסיד רבנו אליהו (נולד ט“ו ניסן ת”פ – נפטר י“ט תשרי תקנ”ח), בעוצם חכמתו ובדרכי חייו הנפלאים היה כאחד קדושי קדם, השפיע הרבה על מהלך הדעות של בני דורו ויצר תקופה שלמה מבחינת שיטת למוד התורה בישראל. דרך למודו היה נתוח ההלכה על צד העיון והדיוק הבריא במקרא, במשנה ובתלמוד וידיעה שלמה בסדר הדורות של התנאים והאמוראים ובאופני הבאור של המקרא אצל כל אחד ואחד מהם (עיין הקדמה ל“פאת השלחן” לר' ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א). על ידי הערה אחת בהבנת הענין מתוך בקיאות או דיוק עמוק היה מגיה אור בהיר על כל סתום וחתום בסוגיות הש"ס והפיל קומות גבוהות של קושיות חמורות, שהתלבטו בהן המפלפלים מקדמת דנא.

דרך ההבנה הישרה והבקורת ההגיונית, שהכניסו הגר“א ותלמידיו לתוך למוד מקצוע ההלכה, השפיע גם על מקצוע הדרוש. בתקופה, שאנו עסוקים בה, חדל הדרוש להתגדר בפלפולה של אגדה לחוד, אלא התרחב והתפתח עד כדי הסתכלות בהירה בדברי חכמים והבנת החיים הממשיים, לתאר מעלותיהם ומגרעותיהם במועצות ודעת. ובחוגי שלומי אמוני ישראל, שנאצל עליהם מרוחו של הגר”א ושיטתו, נתנו חשיבות מיוחדה לדרשה בתור צורך רוחני להרמת קרן הדת וחזוק התורה בישראל.

הגר“א היה מחבב את הדרשות, והמגידים בעלי הכשרון של זמנו היו להם מהלכים בבית מדרשו והוא היה מתענג על נועם שיחותיהם באגדה ודרוש, כאשר נראה בפרקים הבאים, שהיה בא בדברים עם ר' פנחס המגיד מפולוצק, עם ר' יחזקאל פייוול המגיד מדריטשין, עם ר' יעקב המגיד מדובנא ועם ר' יהודה ליב עדל המגיד מסלונים, והיה מתענין בדרכי דרשותיהם והשפיע עליהם מרוחו. כי אין לך מקצוע אחד בתורת ישראל, בנגלה ונסתר, שלא קבל השפעה מאור חכמתו של הגר”א, ובפרט מקצוע הדרוש, שנאצל עליו מרוחו במדה מרובה.

בבאוריו והגהותיו לתורה שבכתב ושבעל פה נמצאים עניני דרוש נעלים ביותר, וכמה ענינים אתה מוצא בספרות הדרוש בשם הגר"א, שחותם מיוחד טבוע עליהם, והוא קוצר מלים, פשטות הגיונית וברק של רעיון נשגב, והמה פנינים יקרות במשבצת הדרשות. מתוך דיוק במקרא יוצאה אצלו תורה שלמה של דעות ומוסרים, הגנוזים באגדות, והרעיון המחודש נקלט בפשוטו של מקרא באופן ישר והגיוני.

למשל, את הרעיון, כי הנביא צריך לתבוע כבוד ישראל וכבוד שמים ביחד (כמאמרם: “אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן”, ילקוט ירמיה ל"ו), הוא מכניס בפסוק (ישעי' ו' ח') “ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו” (לשון רבים), רוצה לומר בשביל טובת שנינו (באור הגר"א ישעי'). ביחוד מפורסמים רמזיו בתורה לכמה אגדות ומאמרי חז“ל: לדוגמא: “רב פפא הוה סליק בדרגא אשתמיט כרעיה, בעי למיפל, א”ל ר”ח שמא עני בא לידך ולא פרנסתו" (ב"ב י'), ואמר הגאון, כי הטעמים של “פתוח תפתח” הם דרגא תביר, וזה רמז למתעלם מן הצדקה, כי תתבר (תשבר) דרגא תחתיו; מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה (כתובות י"ז), ואמר הגאון, כי כל “העתים” בקהלת ג' מתחילות בלמ“ד, כמו “עת ללדת” וגו', ורק “עת ספוד עת רקוד” חסרות למ”ד, וזה רמז שאז מבטלין הלמוד. בשנת תרס“ה נדפס בפיטריקוב ספר “קול אליהו”, כולל דרושים, באורים ורמזים של הגר”א. נלקטו ונסדרו ע"י חנוך העניך ערזון מזגירזש.

דוגמאות מדרושים ורמזים כעין אלו, אעפ“י שבפני עצמם יפים המה (ומובאים כאן מתוך שייכותם לנושא ספרנו) אינם יכולים לשמש שרטוט לתאור תמונתו של הגר”א, כי אישיותו הגדולה בכלל לא קבלה הארה שלמה ביצירותיו שבכתב. כאשר ידובר להלן.

_____________

הגאון רבנו אליהו מווילנא הוא איש המופת בין גדולי האומה. את קנה־המדה למדוד בו את ערכו ולהגדיר את מהותו הרוחנית אין אתה מוצא בקרב גדולי ישראל של התקופה שהוא חי בה ולא של התקופות הסמוכות לה, כי במשך כמה וכמה דורות לא עמד להם לישראל איש גדול כמוהו, ולמצוא לו דמיון צריך לעבור ולבקש בכל אורך התקופות של דברי ימי ישראל וספרותו. ואולם מושג מדמות דיוקנו הרוחני אנו מקבלים מדבריו של הגאון רבי חיים מוואלוזין בהקדמתו לבאור הגר"א לסדר זרעים.

תלמידו זה, ששמש לפניו כמה שנים, כותב: “הן עתה עלינו לבוא ברוב ההודעות לשמו הגדול יתברך על כי עד כה הראנו ה' לראות בעינינו חסדי ה' כי לא תמנו להפר בריתו יומם ולילה אתנו. אשר גם ישבנו בחושך בדור האחרון שבאחרונים הזה, ה' האיר לנו ושלח לנו אור וקדיש מן שמיא, הרב הדומה למלאך ה' צבאות. רבנו הגדול, אשר צדקתו ותורתו הכריזו עליו מסוף העולם עד סופו, כבוד שם קדושתו ותורתו הגאון רבנו אליהו נ”ע מק“ק ווילנא תנוח נפשו בעדן אלהים. מי האמין לשמועתנו, שבדור העצב והנבזה הזה, אשר אמרנו נגזרנו, נתגלה לנו אור חדש בהיר הוא, אשר תחזינה עיניכם בחבור הנפלא הזה על סדר זרעים, אשר זכינו לשים עין עליו, והנה רובו שיטות חדשות, אשר לא שערום חכמי הדורות לפנינו מימי חתימת התלמוד, כל מעיין אמתי יראה וישמח בעמקות מתיקות אמתות דברי קדשו, אמת אמת תפיס”.

ואחרי שקורא הרב לבני דורו לבוא ולהתענג על זיו תורת אמת “שהיתה בפיהו ממתקים וכלה מחמדים”, ומעיר על גודל ענותנותו, שמעולם לא הזכיר שום חכם שהשיג עליו למען לא יתכבד בקלון החכם המושג “ורק כפי שיטתו היה יושב ודורש טוב לעמו כמפי הגבורה”, הוא הולך ומתאר גודל חכמתו של הגר“א, דרכו והילוכו בקודש בדברים דלהלן: “שימו נא לבבכם והביטו נא וראו מה נכבד היום בהגלות נגלות לנו כמה מאורות חמודות וגנוזות אחרי בלותנו בחשכת עינינו נפקחו עינים עורות על ידי מאור עינינו רבנו הגדול נ”ע. המקום היה בעזרו, שזכה לדברים הרבה על עסקו בתורה לשמה, ובכל כוחו עבדה ושמרה, היינו עובד אלהים, ששנה בפרקו כמה פעמים מאה ואחת ונתן נפשו ממש על כל דבר ודקדוק מן התורה ולא זז עינו ולבו מלהגות ולעיין בתורה, חוץ מארבע אמותיו לא נסתכל מעודו, בלתי אל התורה נתן עיניו, ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין לא הלך, מעט שינה כמעט לא טעם, באילנא דחיי אחז אחיזת נחלה, עד אשר נתנה לו התורה במתנה ונחליאל, ונעשה כמעיין המתגבר מיום ליום ומשעה לשעה, עד שנתגלו לו רובי חדרי תורה ושכיותיה וגנזי חמודיה, אשר היו טמונים וגנוזים מימי קדם. משנתו היתה סדורה לו בפיו ובלבבו, כל תלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וספרי ותוספתא וכל המדרשים והזוהר ורעיא מהימנא וזוהר חדש והתקונים וספר היצירה ופרקי רבי אליעזר, וכללו של דבר, כל דברי התנאים והאמוראים, הנמצאים אתנו בנגלה ובנסתר, כלם נכונו יחדו על שפתיו, ערוכה בכל ושמורה בללבו, והוסיף לקח לספור אותיותיהם, לשקול במאזני שכלו שכל הקדש ולהכריע בשקול דעתו האמתי אינהו כל אביזרייהו ותנא להו אבינייכו, וכל דבר גדול מעשה בראשית ומעשה מרכבה בכלן הוו נהירין ליה שבילי דרקיע. והעולה על כלם, כי ליכא מידי בשיטות הש”ס והמדרשים ורזי דרזין דלא הוה רמיז ליה באורייתא על כל קוץ וקוץ ותילי תילין, כאשר בעינינו זכינו לראות הכל, זכינו לשיחתו נאה, ללקט תחת שלחנו מלא דשן פרפראותיו, המשביעים ומדשנים נפש השומעת מפיו הקדוש פלאי פלאים“. והולך ומונה חבוריו ואומר, כי רק “קצת מן הקצת מקצות דרכי תורתו יעידו עליו חבוריו הקדושים הרבה אין קץ, בנגלה על מקרא ומשנה ועל הלכות ארבעה שלחן ערוך ועל אגדות ועל מכילתא וספרא וספרי ותוספתא וירושלמי והגהות הש”ס ומסכתות קטנות ופרקי רבי אליעזר וסדר עולם רבא וזוטא. את כולם הגיה מאופל השבושים אשר רבו. ובנסתר אשר אין אתנו יודע אם העת והשעה כדאי שיודפסו, על התקונים ורעיא מהימנא והרבה מאמרי הזוהר ועל ספרא דצניעותא והיכלות וספר יצירה ועל אגדות שבש”ס פלאי פלאות ונוראות בלשון צדיק כסף נבחר מועט מחזיק מרובה, וכל אחד נדמה לו בערך הבנתו והשגתו לאסוקי דמסיק תעלא מבי כרבא, זולת מאמרים סתומים וחתומים דלית להון פתר".

וכה הולך ומסדר שבחו של רבו ומסיים, כי “גם אם יזכה הדור, שיתפשטו כל חבוריו הקדושים, אפס מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו וכלם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו, כי אין חקר לתבונתו וחכמתו הרחבה מני ים, וכערך טפה נגד ים הגדול כן ערך חבוריו נגד חכמתו המרובה, ואם אלף שנים יחיה אדם לא יספיק לכתוב כל חכמתו, שנתגלה לו כמעיין הנובע ממש, וכל פה ילאה לספר כל דרכי חסידותו ופרישותו מעולם הזה והפלאת קדושתו ומעשיו המרובים. אמנם מי יתן והיה לנו פה לאכול וחיך לטעום מקצת דבשו, אשר הניח לנו ויאירו עינינו”.

הגר“א היה גדול הרבה מבני דורו. ובנוגע להופעת חבוריו בעולם וקבלת השפעה מתורתו, בודאי “לא איכשר דרא”. כותב דברי ימיה של קהלת ווילנא וחכמיה, הסופר רש”י פין, שחי בתקופה הסמוכה לתקופת הגאון (הוא נולד בשנת תקע"ט) והיה מקורב לזקנים שבחכמי ווילנא, שעדיין היה חי בקרבם הרושם של הגר"א, חייו ופעולותיו, – מסיים תולדות הגאון בדברים דלקמן: “יכולה היתה פעולתו בעולם העיוני, אם היתה מוצאת גואלים, מבינים ומשכילים איש איש כברכתו, לברוא לה עולם חדש בחכמת ישראל, עולם שכולו ישר ואין נפתל בו, אבל עוד לא קמו לה גואלים כאלו. תלמידיו הגדולים, אשר זכו לקחת תורה מפיו, לא הסתפקו לזקק את דבריו ולפרש רמיזותיו, על כן נפלו שגיאות רבות בהעתקות וחלו בהן ידי זרים, וספריו הנדפסים על ידיהם לא יצאו מתוקנים כל צרכם, ורבים מן המבארים דבריו לא זכו להבינם ולחבבם כראוי, כי היה האיש הגדול הזה גדול הרבה מאד מדורו ולא יכול דורו להנשא לעומתו, להיות אספקלריא לקבל אורו” (כ"י).

__________________

ברם הופעתו של איש גדול כמוהו היתה צורך התקופה, וההשגחה העליונה שתלה אותו בדור זה בזמנו ובעתו. היהדות של תקופה זו זקוקה היתה לאישיות בעלת השפעה גדולה על העם ומנהיגיו, כדי שיברא מרכז חזק לחיי התורה והדת. ועקרי היהדות השלמה יחזיקו מעמד בפני שטף הדעות החדשות וזרם התנועות הרוחניות, שהיו מתרגשות ובאות בעולם היהודי בזמן ההוא. ואישיות כזו היה הגר“א. היהדות של ליטא וזאמוט ושאר המחוזות, שלא נכללו במפה של שלטון החסידות, גם היא צריכה היתה להתחדשות הכחות, שתגן עליה מסער הרוחות הזרות, שהיו נושבות ובאות מן המערב. ואמנם מצאה יהדות זו תקונה מהשפעתו של הגר”א. כוח השפעתו הגדולה היה חוצץ בפני התפשטות הדעות, שהתנגדו באיזה אופן שהוא לרוח היהדות בעצם טהרתה. ולא עוד אלא שכל עצמה של שיטת הגר“א בלמוד התורה, בדעות ומדות, היתה כוללת בתוכה גם את העיקרים הצרופים של החסידות. הקבלה, שהונחה יסוד בתורת החסידות, היתה לה תפיסת מקום מרובה בבית מדרשו של הגר”א. משנת הארבעים ואילך היה עוסק ננסתר ורזין דאורייתא והיה שוקל וסופר אותיות בחפוש ומשמוש רב בכל חלקי הזוהר ורעיא מהימנא ותקונים, ויגע יגיעה גדולה בחזרה כמה פעמים על כל ענין וענין, עד אשר קבע הגירסא בחכמת הנסתר (“עלית קיר” ל"ט). והחסידות המעשית, שזהו עיקר תכלית “החסידות” היתה אצלו לעיקר העיקרים. צניעותו, ענותנותו, פרישותו וצדקתו רבו לאין חקר. בספריהם של תלמידיו וחכמי דורו הוא נקרא בשם “מלאך ה' צבאות”, ועד היום הוא מתואר בשם “החסיד”.

ואשר לתנועת ההשכלה, הרי הגר“א, מלבד גאוניותו בתורה היה גדול בחכמות, כי מוחו היה ספוגי להפליא והיה קולט לתוכו מילדותו כל מה שלמד בעמקות יתרה, וכל המקומות אשר בש”ס, המדברים בעניני חכמה היה תופס בהשגה עמוקה ושלמה, כי לחכם כמוהו היה מספיק רמז קל, כדי להבין דבר מתוך דבר ולחדור לתוך תוכו של הענין ולחקור כל דבר לאשורו מכל צדדי צדדיו עד תומו. ואין כל הגזמה במסופר ב“עלית אליהו” מפי הרב החכם רבי יעקב צבי מיקלנבורג רב בקניגסברג, איך בהיות הגר"א בברלין נודע הדבר לחכמי האקדמיה, כי בא לעירם גאון גדול וחכם מפורסם מחכמי ישראל, ששערי כל החכמות פתוחים לפניו, ויבקשו מאת פרנסי הקהלה לשחר פניו ולדבר עמו בעניני חכמה, ביחוד בחכמת התכונה, וכאשר הדבר היה נוגע לכבוד ישראל נאות הגאון לבקשתם. ובא אליו פרופיסור, רקטור של האוניברסיטה, ויציע לפניו שאלה קשה בחכמת התכונה, שנתחבטו בה חכמי האוניברסיטות בברלין, האללה וגיטינגה, ואין פותר אותה. וירשום הגאון על גליון ציורים וציונים, הנוגעים אל שאלה זו, ובהם היתה כלולה תשובה נכונה על מבוקשו של הפרופיסור, ויתפלא הפרופיסור מאד, ובהתפעלות גדולה אמר לנכבדי הקהלה, “אין זה בן אדם אלא מלאך ה', כי במעט דברים האיר עיני לפתור את הפליאה הגדולה, אשר אמרנו אין פותר אותה”. וכאשר רצו חכמי האקדמיה לחלק לו את הכבוד היאות לו, כאשר זה דרכם לעשות יקר וגדולה לאורחים מקרב החכמים הגדולים, חמק עבר הגאון לדרכו ולא מצאוהו.

ובאמת זוהי עובדה מפליאה, חזון יקר מאד בספרות ישראל, כי מלבד באורים וחדושים והשגות על כל מקצועות התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שמצטיינים בבקיאות נפלאה ויושר העיון, עוד נשארו בעזבונו הספרותי של הגר"א חבורים שלמים בחכמת הקבלה, כמו באורים על ספרא דצניעותא, על ספר יצירה, על הזוהר, על תקוני זוהר, על פרקי היכלות, על רעיא מהימנא, על מדרש הנעלם והזוהר חדש. ולעומת זה נשארו ממנו ספרים בעניני חכמה, כמו “איל משולש” על חכמת המשולשים והנדסה, חבור על תכונה, על תקופות ומולדות, על דקדוק הלשון, גבולות הארץ ותבנית הבית (עיין “עלית קיר”).

ורוחו של הגר“א נאצל על בני דורו והשפעתו היתה גדולה ביחוד במדינות ליטא וזאמוט, שנעשו למרכזי התורה והחכמה. בניו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו חכמים מצוינים, גדולים בתורה בנגלה ונסתר, בענוה ויראת חטא, ומהם התרשמו החיים הרוחניים של הקהילות. שיטת הגר”א נקלטה עמוק בקרב העם ורישומה היה נכר גם בתקופות המאוחרות. בשנת תרי“ט, יותר מששים שנה אחרי מותו, כותב הרב הגאון המקובל ר' אברהם שמחה אב”ד במסטיסלאוו להרב החכם ר' יהושע הישל לוין מווילנא ומביע שמחתו, כי בשובו מדרכו דרך עיר ווילנא פחד ורחב לבבו ממראה עיניו, “כי עדן נשמת רוח חיים של רבנו הגדול הגאון הנורא החסיד הנפלא, אור ישראל וקדושו, הרב הדומה למלאך ה' צבאות מרנא ורבנא אליה נ”ע חופף על עיר התהלה הזאת, הברוכה בגדולי חכמי התורה ויראת ה' ובשקידת התורה ובתוכם גם גבירים פרתמים גדולי התורה ויראת ה' ברוח דעת וצדקת פזרונם ויקירי הנפש עד להפליא" וכו' (המכתב נדפס בפתח הספר “רוח חיים” על מסכת אבות לר' חיים מוואלוזין דודו ורבו של הרא“ש הנ”ל).

ואצל תלמידי הגר"א היתה הדרשה לכלי חפץ בידם להשפיע מרוחם על תלמידיהם וביחוד על בני ההמון. והדרשה היתה משפיעה ומושפעת בסביבה זו, שהעמידה דרשנים גדולים, בעלי כשרון וחכמים, שהראו פעולתם על מהלך הדעות בישראל, כאשר נראה בפרקים הבאים.


פרק שנים וארבעים    🔗

רבי חיים מוואלוזין. – דרשותיו. – ספרו “נפש החיים”. – בנו רבי יצחק מוואלוזין. – תלמידו ר' דוד טביל ממינסק.


תלמידו המובהק של הגר“א, הגאון רבי חיים מוואלוזין (נולד ז' סיון תק“ט – מת י”ד סיון תקפ"א) הפיץ תורת רבו בישיבה הגדולה “עץ חיים”, שיסד בעירו, ששם כבש דרך הלמוד לאמתה של תורה ברוח החקירה העיונית – להרחבת ידיעת התורה והבקיאות בספרי התלמוד והפוסקים. ומלבד שהתעסק במלוּי התעודה הגדולה, להעמיד תלמידים הרבה ולסול להם דרך הלמוד במקצוע הלכה על פי התורה, שקבל בבית מדרשו של רבו הגר”א – עוד למד דעת את העם והיה דורש מדי יום ביומו במקצוע האגדה, דברי מוסר ותוכחת חיים, לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. ואף על פי שרובי תורתו היו מענינים העומדים ברומו של עולם המחשבה האנושית, מיוסדים על דברי הזוהר וכתבי האר"י, – השכיל החכם הדורש להמתיקם ולעשותם קלים ונוחים להמון השומעים, כי כשרון גדול היה לו להלהיב את הלבבות ולפעול על רוח השומעים. ועיקר מוסרו היה לטעת בקרב שומעיו יראת ה' ולהשפיל גבהות הלב, אך מענותנותו לא מלאו לבו להוכיח לשומעיו ולהראות באופן גלוי על רוע מעשיהם, והיה דרכו בדרשותיו, להביע את תוכחתו בלשון מדבר בעדו, בעשותו חשבון הנפש לעצמו, כאילו אינו מכוון כלל את מוסרו לזולתו, ובתוך כך נכנסו דבריו אל לב השומעים (עיין הקדמה מבנו לספר “נפש החיים”). ועד כמה היה נותן ערך לדברי מוסר ודרוש יש לראות מן העובדה, כי לפני פטירתו צוה לבנו הרב רבי יצחק להדפיס את קונטרסיו במקצוע המוסר והיראה "בכדי להשריש יראת ה' ותורה ועבודה זכה בלב ישרי לב המבקשים דרכי ה' ". ובנוגע לחבוריו בשאר מקצועות התורה העמידם במדרגה שניה לספרו זה, ובנו אמנם מלא רצון אביו להדפיס את הקונטרסים הללו, שהם חלק מדרשותיו, וקראם בשם “נפש החיים” (הקדמה).

הספר “נפש החיים” נודע למשגב בספרות הרבנות. הוא ספר עיוני מלא רעיונות נעלים, מעוררים רוח טהרה וקדושה בלב הקורא.

הוא נחלק לארבעה שערים, כוללים צ“ט פרקים, השער הראשון מיוסד על הפסוק “בצלם אלהים עשה את האדם” ומבאר, כי השם אלהים מורה “בעל הכוחות כולם” המשפיע כוח וגבורה בכל הנמצאים, וכל רגע הם תלויים בו לשנותם ולסדרם כרצונו, ובדמיון זה נברא האדם להיות שליט על רבי רבבות כוחות ועולמות אין מספר, שנמסרו בידו, שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם על פי פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגתו הן לטוב הן לרע, כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כוח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור, כמו שנאמר (ישעי' נ“א, ט”ז) “ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ” וגו' וכמאמרם “אל תקרי בניך אלא בוניך”, ולהיפך על ידי מעשיו או דבורו ומחשבותיו, אשר לא טובים, הוא מהרס כמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערוך ושעור – ובזה מבואר הכתוב “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה”, כי האדם בנשמת החיים שבתוכו נעשה לנפש חיה לרבוי העולמות – הוא הכוח והנפש, המחיה את העולמות העליונים והתחתונים, שכולם מתנהגים על ידו (פרק ד'). והאדם שנברא אחרון למעשי בראשית, הוא כוח מאסף לכל המחנות, כולל “כל צחצחות אורות הנפלאות, העולמות והיכלין העליונים שקדמו לו וכל תבנית הכבוד העליון” (פרק ו') “והוא הפותח והסוגר של הכוחות והעולמות, פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה” (פרק י"ט). וכה הוא הולך ומתאר ערכו הגדול של האדם מבחינת נפשו, איך שבהנהגתו הטובה הוא מוסיף כוח בפמליא של מעלה ומתקן סדרי הבריאה, ובהנהגתו הרעה הוא מתיש גבורה של מעלה ומהרס סדרי העולם, ומחזק רעיונותיו בכתבי הקודש ומאמרי אגדה, זוהר וכתבי האר”י, ומברר את התקונים, כדי להרים בהם רוח אנוש ולמלא את הפגימות בנפש אדם על ידי תשובה ולמוד תורה לשמה.

בשער ב' מבואר ענין התפלה, מהותה ותכליתה. התפלה זוהי “עבודה שבלב” וחז"ל קוראים לה “דברים העומדים ברומו של עולם”. והוראת “ברוך” שבתפלה אינה לשון תהילה ושבח, כמו ששומה בפי ההמון, אלא פירושו תוספות ורבוי כמו “קח נא את ברכתי”, כי על ידי אותה העבודה ממשיך האדם תוספת קדושה ורב ברכות לכל העולמות מצד התחברות עצמותו יתברך אליהם (כמו האכילה והמזון המוסיפים כוח בגוף, וזה ענין הכתוב “לכו לחמו בלחמי”), וזהו רצונו וכבודו מטעם כמוס אתו, אשר אין ביכלתנו להשיג (פרק ח'). וכשם שענין הקרבנות היתה הכוונה העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפלה להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה, כי כוח הדבור של האדם נקרא נפש (ויהי האדם לנפש חיה – תרגם אונקלס “לרוח ממללא”) והדבור הוא עיקר נפש האדם, שזה יתרונו מן הבהמה, ובאופן זה כל תיבה היוצאת מפי האדם הוא כוח וחלק מנפשו (פרק י"ד), ולכן בעת עמדו להתפלל לפני קונו צריך האדם להפשיט גופו מעל נפשו, היינו שיסיר כל רעיונות ההבל הבאים מכוחות הגוף, שנחקקו ונדבקו בנפשו, ותהא עבודתו רק בנפש “ורעותא עלאה דיליה”, וקודם עמדו בתפלה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאותיו עד שיוקבע אצלו שאינו בעל גוף כלל ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה, ובדברו כל תיבה, שהיא כוח נחלק מנפשו, ידבק בה רעוּתיה מאד לשפוך בה נפשו ממש לגמרי ולהדביקה בשורש העליון של תיבות התפלה וזה “בכל נפשכם”. ובזה יש לבאר מאמרם (תענית ח' ע"א) “אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו”, היינו להעלות ולדבק בתפלתו את נפשו למעלה, “וכפו” פירוש שרשו, מלשון “וכפתו לא רעננה” (איוב ט"ו).

בשער השלישי הוא מדבר על הוראת השם “מקום”, שנאמר אצל התפלה (“כדי שיכוונו לבם למקום”, “רחמים ותחנונים לפני המקום”) ועל סוד הצמצום ועל דבר זהירות של טהרת הלב והמחשבה בהבנת הענינים העמוקים הללו, שאין הרשות נתונה להתבונן בהם יותר מדאי.

השער הרביעי מוקדש כולו לבירור מעלות התורה, וכולל ל"ד פרקים, המדברים בענין עסק התורה וחשיבותו מכל האופנים השונים. השער הזה הוא באמת פרק “קנין תורה” מלא רגש קודש. רשפי אש אהבת החכמה האמתית נתזים מכל מאמר ומאמר. ואשרי האיש, שמסתכל ומעיין בתמימות הנפש ובאמונת הלב בכל פרקי השער וקולט לתוך נפשו רעיונותיו הנעלים, כי אמנם מסוגלים הם בתכנם ובסגנונם המרומם להשפיע על האדם שפע רב של רוממות הנפש, לטהרו ולזככו ולהאציל עליו מאורו של העולם העליון.

________________

הספר “נפש החיים” בודאי שיש לו שייכות גדולה לספרות הדרוש, במדה שהוא כולל בתוכו כמה עניני דרוש, כי כל רעיונותיו אמנם מבוססים בכתבי הקודש ומאמרי אגדה, ומה גם שהחומר להספר לקוח מדרשותיו, שהיה דורש ברבים בסגנון עממי לשומעי דבריו (כנאמר בהקדמה). מכל מקום ההרצאה של דרושיו, כמו שהם נערכים ב“נפש החיים”, היא בסגנון ספרי הקבלה, ובמדה מרובה הספר דומה לספר “תניא” של הרב מלאדי, הן בסגנון הן בתוכן. וזה נעשה בכוונה מיוחדת, מהיות בספר כזה צורך של תעודה מסוימת לפי דרישות הזמן ההוא, כמבואר להלן.

כידוע עוררה הופעת רעיון החסידות ערעור גדול בבית תלמודו של הגר“א. והסבות, שעוררו את הגאון ותלמידיו להתיצב נגד מפלגת החסידים, היו שונות. השקפות מסוימות בעניני אמונות ודעות, שהביעו מנהיגי החסידות בדרשותיהם לפני אנשי שלומם ושהפיצו אחר כך בחבוריהם, שנוּי נוסחאות של תפילה ומנהגים, הערצת הצדיקים יותר מדי והכנעה סמויה לתורתם, הפלגת ערכם של “צרוף הנפש”, טהרת המחשבה, ההתלהבות והדבקות בשעת עשית המצוות או למוד התורה, שנתקבלה אצל החסידים לעכּוּבא, לא ישרו כלל בעיני המתנגדים, שראו בזה מכשול גדול על דרך קיום המצוות ולמוד התורה. ביחוד עשה רושם בחוגי המתנגדים הספר “תניא” להרב מלאדי, שנתקבל אצל בני המפלגה לספר למוד ועיון וכל דבריו היו להם קודש קדשים (עיין לעיל פרק ל"ח). ומהיות חסידות חב”ד מיוסדת על בסיס מושכלי, ואבי החסידות הזאת בתור גאון התורה היתה לו השפעה גם בתורה הנגלית, התפשט הספר באיזו מחוזות בליטא ורוסיא הלבנה, והתחילו נוהים אחרי רעיון החסידות גם בחוגים של בני תורה במדינות הללו, ולפיכך היה צורך להוציא ספר עיוני, המברר ומלבן אותן הדעות עצמן, ששמשו נושא לספר “תניא” ושאר ספרי החסידות, כדי להראות עד כמה יש להשקפותיהם של מנהיגי החסידים אחיזה בתורת ישראל.

ולתעודה כזו רצוי היה ביחוד הגאון ר' חיים מוואלוזין, שגדול היה שמו בכל תפוצות ישראל בתורתו ויראתו “והלוכו בקודש היה בעקבות רבו הגר”א וכל מחשבות לבו ותשוקתו היו לזכות את הרבים ומסר נפשו עליהם… ותמיד היה דואג ונאנח ומצטער בצערן של ישראל" (מהסכמת הגאון ר' שאול קצנלנבוגן ל“נפש החיים”).

והספר “נפש החיים”, מלבד היותו ספר מבאר מושגים עליונים בתורה ודת, עוד יש בו כמה עניני וכוח וביקורת, הנוגעים לדעות ומנהגים בלתי רצויים לפי דעת המחבר מהשקפת הדת ומסורת ישראל, ואף על פי שהדברים סתומים ואינם מכוונים בפירוש נגד החסידים, מכל מקום חזותם של הענינים מוכיחה אנה פני הדברים מוּעדות.

למשל, אחד מהעיקרים ויסודות העבודה שבחסידות הוא “העלאת הניצוצין”, כי הקב“ה ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה והוא יתברך נמצא ממש בדברים שפלים ותחתונים ממש, וגם בדומם, כמו אבנים ועפר ומים, יש בחינת נפש וחיוּת רוחנית” (תניא שער היחוד והאמונה א'). דעה כזו נחשבת לפי דעת בעל “נפש החיים” למסוכנת לרוח היהדות, ואומר: “עתה הן ימים רבים ללא מורה וכל דרך איש ישר בעיניו להלוך אחרי נטית שכלו וכו' ונעשה משל גם בפי כסילים לאמר הלא בכל מקום ובכל דבר אלהות גמורה, ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה עד שגם נערים מנוערים ממשכא לה לבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם לפי שכלם זה, וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בזה ולשמור את נפשו מאד במשמרת למשמרת, שאם ח”ו יקחנו לבנו לקבוע לנו מחשבה זו, להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי מחשבה זו, הלא יוכל להוָלד מזה ח“ו הריסת כמה יסודות תורתנו הקדושה” (שער ג‘, ג’).

בדברו על דבר שלמות גמורה בקיום המצוות הוא חותם את דבריו כך: “ומעת שבעונינו פסקה נבואה מישראל, אף אם יתאספו כל חכמי ישראל, אשר נמסר להם מעשה בראשית ומעשה מרכבה ויעמיקו השגתם וטוהר שכלם לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה, או להקדים ולאחר זמנה לא נאבה ולא נשמע אליהם ואף בבת קול אמרו (ב“מ נ”ט, ע"ב) לא בשמים היא, ועדיין בימי חכמי התלמוד היו רשאים לחדש מצוות דרבנן כשמצאו סמך מן התורה, כגון נר חנוכה וכיוצא בזה, וכאשר נחתם התלמוד הקדוש אנו אין לנו אלא לשמור ולעשות ככל הכתוב בתורה הק' שבכתב ובעל פה ככל משפטם וחוּקוֹתם ובזמנם ופרטיהם ודקדוקיהם בלי נטות מהם כל דהוא” וכ' (שער א' כ"ב). מובן שהדברים מוסבים על השנוּיים, שהכניסו באיזו מנהגים ונוסח סדר התפלה ואיחור זמן התפילה, וכדומה.

הוא מבאר אופן טהרת המחשבה בהבנת שמות הקדושים והזהירות המיוחדת הדרושה בהבנת סוד הצמצום, ואיך להעובד האמתי ראוי לכוין בקדושת מחשבתו, כי ה' אחד כמשמעו, ולא יתדבק בשום עבודה לאיזה כוח פרטי אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וזה ענין עבודה זרה של דורות הראשונים, שהיו עובדים לכוחות הכוכבים והמזלות ולא חשבו, שהכוכב הוא אלוה, אלא שחשבו, שעל ידו יומשך עליהם שפע ברכה מכוחו שהושפע עליו מאדון כל. וזה עבודה זרה גמורה, שהיא בכלל “לא יהיה לך אלהים אחרים”. ומוסיף לבאר ענין זה ואומר: “ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחינת רוח הקודש שבאיזה אדם או נביא ובעל רוח הקודש, גם זה נקרא עבודה זרה ממש (ומאריך לבאר זה בראיות מוכיחות) וזה “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, אפילו אם יהיה אותו הכוח בחינת ‏”פני“, אפילו לפרט רוח הקודש שבאיזה אדם או פרט בחינת הקדושה שבאיזה כוח עליון, וכענין מאמרם ז”ל (ר“ה כ”ד ב') לא תעשון אתי אפילו דמות שמשי המשמשין לפני במרום" וכו' (שער ג' ט').

ביחוד העסיקה לבו של בעל “נפש החיים” השאלה של למוד תורה לשמה וקדושת הכונה וטהרת המחשבה בקיום המצות. הוא מדבר דברים ברורים ונמרצים מבוססים בהוכחות הגיוניות בנידון ההפסד שתוכל לגרום השקפה זו לקיום המצות בפועל, ואומר: “לזאת הזהר בנפשך מאד שאל ישיאך יצרך לאמור, שעיקר הכל שתהא אך עסוק כל ימיך לטהר מחשבותיך כראוי, שתהא דבקות מחשבתך בבוראך בתמידות בל תמוט וכו' ושעיקר תורה ומצוות הוא דוקא כשהן בכונה עצומה ובדבקות אמתית, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשותן בכונה קדושה ובדבקות וטהרת המחשבה אינה נחשבת למצוה ועבודה כלל, כאשר כבר לימד המלך זקן וכסיל לסמות עינים ולהביא ראיותיו ממקרא ומשנה ותלמוד וספר הזוהר, כעין “רחמנא לבא בעי”, וכהנה רבות עמו חבילות ראיות, אמנם אם תזכה להבחין בעיני שכל על פי התורה תבין ותמצא, שזה כל ענינו להראות להאדם טלפיו בסימני טהרה שדרכו בקודש ורגליו יורדות מות. ועתה ראה דרכיו וחכם, איך שהוא חכם להרע, היום יאמר לך, שכל תורה ומצוות בלא דבקות אינה כלום וצריך אתה להכין לב ולהגביה עוף מחשבתך קודם עשית כל מצוה או תפלה ומחשבה טהורה שבטהורות, וכל כך תהא מחשבתך טרודה בהכנת המצוה טרם עשותה עד שיעבור זמן המצוה או התפלה, ויראה לך פנים, שכל תפלה או מצוה, שנעשית בכונה עצומה בקדושה וטהרה אף שלא בזמנה, הרי היא יקרה מקיום המצוה בזמנה ושלא בכונה וכו' וכו' בהמשך הזמן ידריכך לאט לאט ממדרגה למדרגה וכו' וידיחך מכל ולא ישאיר לך לא מעשה מצוה בזמנה ולא מחשבה טובה, וגם הרי הוא הריסת כל התורה בכללה אם ח”ו נאבה לו להטות אוזן לחלק שפפתיו בדרכו זה" (שער ג‘, ד’ הוספה). וברוח זה הוא מאריך לברר את הענין מכל צדדיו, ומרבה בראיות נכוחות מספרות התלמוד והקבלה לחזק את רעיונו, כי בכל היות עצם הקדושה וצרוּף המחשבה ענינים נעלים מאד ליראי ה' ולחושבי שמו לפעול בהם תקונים גדולים בעולמות עליונים – אין להטיל על האדם חובה של קדושה וטהרה בקיום המצוות ולמוד התורה ולא למעט ערכן אף כשנעשים בלי מחשבה צרופה וכונה מיוחדת. “וחלילה וחלילה לדחוק שום פרט מפרטי המעשה אף דקדוק אחד מדברי סופרים, וכל שכן לשנות זמנו ח”ו בשביל מניעת טהרת המחשבה, וכל המרבה במעשיו הרי זה משובח" (שם ו').

בתוך כלל דבריו הוא מזהיר על בזיון תלמידי חכמים “ומי שימלא לבו לבזות ולהשפיל ח”ו את העוסק בתורה ומצוות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין" (שם ג').

והשער היותר מלא, השער הרביעי, המדבר במעלות התורה, גם הוא נוסד על ענין של מציאות, להרים קרן התורה הנתונה בסתר המדרגה, כי גם אלה, “אשר קרבת אלהים יחפצון בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים”, ובעיניו ראה “בפלך אחד, שכל כך התפשט אצלם מנהג זה, עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב, ואפילו ש”ס אחד שלם אין בהם וכו' ועוד מעט בהמשך הזמן יוכל להיות ח“ו ללא כהן מורה, ותורה מה תהא עליה” (שער ד' א').

הספר, כפי שאנו רואים, יש בו במדה ידועה מגמה מעשית ותועלתית, בו התרשמו אותות התקופה, ונועד לתת פתרון לשאלות הרוחניות, שהתעוררו לרגלי המאורעות, שאירעו בחיי העם בזמן ההוא. אבל ביחד עם זה הריהו ספר בעל ערך קיים ודבריו חיים וקיימים בתמימותם, ברגש קודש המפעם בקרבם וברוח האמת, השפוך עליהם, ולכן עושים הם רושם עמוק בנפש האדם ומסוגלים ביחוד להשפיע שפע דעת ה' ותורתו, כשהם נמסרים בכוח הדבור החי של מורה העם ודרשן, עושה מלאכתו באמונה, כי יש בו חומר עשיר במקצוע החקירה הדתית, הדרוש ותורת המוסר. ובצדק נחשב לאחד המעולים ביותר בספרי היראים.

את ספרו “רוח חיים” על מסכת אבות הוציא חתן נכדו הרב החכם ר' יהושע השיל לוין בשנת תרי“ח והוסיף עליו הערותיו בשם “מעיני יהושע” ו”מצפה יהושע", המצטיינות בבקיאות גדולה והשקפות מחוכמות על מסכת אבות בכללה ופרטיה. מלבד זה יש בספר זה הגהות מבנו של המחבר הרב ר' יצחק. הספר כולל כמה חקירות ודרושים חשובים על דרך הקבלה ברוח “נפש החיים” בסגנון בהיר ונוח להבנה, וגם שיחות יקרות בבירור המדות והתנהגות האדם בכל מקצועות החיים, שזהו כל עיקרה של מסכת זו.

שמו של הגאון ר' חיים מוואלוזין מפורסם מאד, כאחד מאנשי המופת בגדולי ישראל. מלבד שהיה גדול בנגלה ונסתר, אב לחכמה וראש לרבני דורו, מאיר נתיבות התורה, דולה ומשקה תלמידים הרבה מתורת רבו הגר"א (מיסד הישיבה הגדולה בוואלוזין, שרוחה הוטבעה בנפש האומה לדורות), עוד היה מורה העם, משמיע דברי מוסרו במקהלות ומורה דרך החיים בדרשותיו, שהיו מלאות רוח דעת ויראת ה' ומזהירות בפניני האגדות וזהרי חכמת הקבלה. על מצבת קברו בתוך שאר השבחים נחרת: “יופי זהר הקבלה ותפארת זיו האגדות בחרו בחיים”.

בנו הגאון רבי יצחק (מכונה בפי העם ר' איצילה וואַלאָזשינער; נולד ערך תק“מ – מת כ”ו סיון תרי"א), שמלא מקום אביו בתור אב"ד וריש מתיבתא, היה דרשן מצוּין. נדפס ממנו ספר “מילי דאבות”, אשר העתיקו תלמידיו מפי דרושיו, שהיה דורש בשבתות במסכת זו (דפוס ווילנא תרמ"ח) ויש בהם כמה ענינים מושכליים ודברי מוסר השכל. מתוך הקדמתו והערותיו לספר “נפש החיים” נראה דמות דיוקנו הרוחני בתור איש סגולה, ברא כרעיה דאבוה. הוא היה פרנס לדורו ומפורסם כעסקן גדול בצרכי האומה וראש המדברים באספות, שהיו בזמנו בערי המרכז לפקח על עניני הקהלות. שמו נשאר לברכה בקרב עמו, מהולל על רוב חכמתו וחריצות שכלו, כמנהיג יודע את החיים, מרגיש בצער האומה ושוקד על תקנתה.

מתלמידיו המובהקים של ר' חיים מוולוזין היה רבי דוד טביל אבד“ק מינסק. (תק“ן–תרכ”א). הוא היה גאון בתורה ודרשן גדול. חבּר “בית דוד” (ווארשא תרי"ד) שו”ת ודרושים ו“נחלת דוד” (ווילנא תרכ"ד). דרושיו מצטיינים בחקירותיהם וסגנונם המיוחד. הוא מביא דרושים מה ששמע מ“אדמו”ר הגאון החסיד אור עולם מוהר“ח זצללה”ה" (עיין דרוש ב' בהגהה).


פרק שלשה וארבעים    🔗

הדרשן ר' פנחס המגיד מפולוצק. – הדרשן ר' יחזקאל פייוול, המגיד מדריטשין. – הדרשן ר' חיים אברהם הכהן, מגיד במוהילוב, בעל “פת לחם”. – הדרשן ר' ישראל בן יהודה ליב ממוהילוב, בעל “הוכוח” עם החסידים.


התעודה הגדולה, שעמדה לפני גדולי ליטא לחזק מוסדות התורה, לטהר ולזכּך הבנת היהדות ברוחם של שלומי אמוּני ישראל “ככל הכתוב בתורה הק' שבכתב ובעל פה ככל משפטם וחקותם ובזמנם ופרטיהם ודקדוקיהם בלי נטות מהם כל דהוא” (נפש החיים א' כ"ב) – נתנה חומר רב למגידים בעלי כשרון, שהיו פעים משיטתו של הגר"א ותלמידיו, לדבר אל העם השכם ודבר. וזרעוני מוסרם לא חדלו מעשות פרי להרמת רוח העם בידיעת התורה והטבת המדות.

מן המגידים, שהיו בווילנא בזמנו של הגר“א ושהיו מקורבים אליו, מלבד המגידים, שנזכרו לעיל, בפרק ל”ג, יש לציין ביחוד את הדרשן רבי פנחס ב“ר יהודה, שהיה נקרא בשם “המגיד מפולוצק”, ואת הדרשן רבי יחזקאל פייוול ב”ר זאב – “המגיד מדריטשין”.

הרב רבי פנחס יהודה (תק“ז–תקפ”ג) היה בנעוריו מגיד מישרים בעיר פולוצק, ובמשרתו זו שימש במשך שמונה עשרה שנה, והיה סובב בקהלות הגדולות ברוסיא ופולין להשמיע להעם תוכחת מוסרו. בהיותו בווילנא הפיק רצון רב מן הגר“א ואיזה זמן למד עם נכדיו. יסופר, כי פעם אחת, כשנמצא המגיד ר' פנחס אצל הגאון, בבואו לבקרו בשעת חליו, כדי לשמח את לבו בדברי אגדה, ראה תלמידיו עומדים לפניו ועוסקים בדברי תורה, ואמר אל הגר”א בדרך שיחה נאה: “מתקנא אני ביצר הרע של כ‘, מי יתן ויברכני ה’ ביצר הרע כזה וישמור כל איש מהיצר טוב שלי”. ויתמהו התלמידים לדבריו, ויבאר להם המגיד: הלא תשכילו מה יכול היצר הרע להסית את הגאון, כי אם לאמור לו, הלא כל הרגעים הקדשת קדש לה' ולא תפנה אף רגע מדבקות הבורא אפילו בשעת חולי, אבל גם התורה צותה “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ועליך לפנות לרגע, להנפש, ואחר כך תשוב לתורה ועבודה, והיצר טוב שלי מה הוא אומר: הנך כל היום הולך בטל ולבבך מלא הבלי עולם הזה, הלא רגע תשוב לתוכחתי לקחת על כל פנים ספר בידך לרגעים אחדים. הנה היצר הרע של הגאון אומר ללמוד כל היום ולהנפש אך רגע, והיצר טוב שלי להיפך – לבטל כל היום וללמוד אך רגע. ויאנח הגאון בשמעו זאת ויאמר “הרחמן יציל כל איש מיצר הרע שלי” (עליות אליהו ל"ז).

לעת זקנתו תקע אהלו בווילנא ונתמנה למ“מ ומ”ץ בפרור העיר שניפישוק. הוא היה דרשן בעל כשרון גדול. בדרשותיו ובספריו היה נוטה לדרך הפשט ברוח הגר“א, ובעצמו יאמר (בהקדמת ספרו “מדרש חכמים” על תהלים) “וגם זאת עמדה לי ששמשתי את הגאון האמתי וכו' מרנא ורבנא מוהר”ר, אליהו ז”ל מווילנא, ומשל לנכנס לחנותו של בּשם, שעל כל פנים ריח טוב קלט, ובחנותו נכנסתי וריחו הטוב קלטתי, שלא לילך בפירושים שונים דרך עקלתון הנוטים על צדי הדרכים בהקדמות והמצאות שכליות, שהיה הפירוש רחוק מפשטם של דברים, וכל שאפשר לפרש, שיהיה הדבר לפשוטו הוא הדרך היותר אמתי".

הוא היה מתנגד גדול לחסידות. וכאשר התעורר בלבו חשד על בנו יצחק, כי קרוב הוא ברוחו אל החסידים, לא התקררה דעתו עד אשר הביאו לפני הגר"א ובמותב תלתא בי דינא נשבע הבן בנקיטת חפץ שלא יבוא במגע ומשא עם החסידים. נוסח השבועה הזאת, החתומה בידי הגאון רבנו אליהו, החסיד רבי קלונימוס, הרב מטשאוס, והרב ר' פנחס המגיד, נמצא עד היום למשמרת בידי נכדיו של הרב המגיד ונדפס בהמאסף הרוסי־עברי פיריז’יטויה, II, 116–117.

ספריו הם: סדור תפלה עם פירוש “מגיד צדק”, הדפיסו עם האבודרהם וקראם יחד ‏“שער הרחמים” (שקלוב תצמי"ח); “כתר תורה”, דרוש במעלות העסק בתורה ומדות שהיא נקנית בהן, והוא כנגד המרפים ידי העוסקים בנגלות התורה (שקלוב תקמ"ח); קיצור ספר “אבן בוחן” לרבנו קלונימוס וערך אותו מערכה מול ספר “בחינת עולם” (ווילנא תקנ"ט); “שבט מיהודה”, פירוש על משלי (ווילנא תקס"ג); “דרך המלך”, פירוש על שיר השירים; “דרך החיים”, פירוש על איוב (ווילנא תקס"ח); “מדרש חכמים”, פירוש על תהלים (מינסק, תקס"ט); “ראש הגבעה” במוסר ומדות ובהוראת סדר הלימוד הנכון כדרכו של הגר“א, כפי ששמע מפיו, ובסופו ארבעה דרושים (ווילנא תק"פ). ובכתובים נשאר ממנו ספר דרושים במספר נ”ד, והמספר הוא אות לקורות חייו; “כי הוא היה כל ימיו בגלות וטלטול ועוני, נע ונ”ד בארץ" (מלשונו בהקדמתו).

שכירותו של המגיד ר' פנחס היתה שמונים ג"פ (גראָש פולין) בכל שבוע, ומלבד זה שלחו לו גבאי “צדקה גדולה” רגל בהמה בכל ערב שבת. וכאשר שאל אותו הגאון רבי שאול קצינלנבוגן על מצבו, ענה לו: “כל התורה כולה על רגל אחת” (עיר ווילנא 75).

___________

הרב רבי יחזקאל פייוול, שהיה נקרא “המגיד מדריטשין”, נולד בעיר פולונגי במדינת זאמוט (נולד י' תמוז תקט“ו – מת בווילנא כ”ד שבט תקצ"ג) לאביו ר' זאב וואלף, שהיה מיקירי קרתא. בעודו ילד כבר נכּרו בו אותות הכשרון לשאת מדברותיו בקהל עם, כי בהיותו כבן חמש ושש היה מתעטף בטלית ועומד על “הבימה”, שהיה עושה לעצמו ומטיף מלים כדרשן (קריה נאמנה 240). וכאשר גדל בשנים השתלם בו אותו הכשרון עד להפליא, ובימי עלומיו כבר נתקבל למגיד מישרים בעיר מולדתו, ואחר כך בקהלת דריטשין, ויצא שמו בתפוצות ישראל לדרשן בעל כשרון גדול וחכם לוקח לבבות באמרי פיו, ובכל מקום מסעו לדרוש ברבים נתחבב על שומעי דבריו וינחל כבוד מאת גדולי הדור בגלל חכמתו ונועם מדברותיו. בשנת תקל“ו, כאשר היה כבן עשרים, נסע להתרפאות במימי המיניראל וידרוש בערי לבוב וברודי ודבריו עשו רושם נמרץ על גאוני התורה, ובמכתביהם מפליגים הם בשבחו של הדרשן הצעיר. האבד”ק לבוב (הרב ר' דובער) מעיד “כי פומיה ממלל רברבן וכל מה שרואה יחזקאל רואה באספקלריה מאירה וכו' צעיר הוא לימים וחכמה כבישישים וכו' חמודה גנוזה יש בלבו ויוצאים מלב ונכנסים ללב, והשומעים העומדים בעזרה אומרים ברוך ה' אלהי ישראל אשר נתן בו לאברהם אבינו, שיודע לחקור ולדרוש נאה דורש ונאה מקיים”. הגאון רבי יוסף תאומים בעל “פרי מגדים” כותב: "היה דבר ה' אל יחזקאל וכו' חכו ממתקים וכלו מחמדים, דרושים יקרים ונכבדים, מה מאד נמלצו אמרותיו וכו' כאשר הפליא והגדיל תושיה בכמה דרשות בבתי מדרשות ובתי כנסיות הגדולים דקהלתנו (לבוב) וכולם יוצאים בשיר ונמשכים

בשיר המעלות דהאי גברא רבה“. וחכמי ברוד מרוממים את עוצם כשרונו של הדרשן וקוראים במכתבם: “הדור, אתם ראו דבר חדוש, קנקן חדש מלא ישן, גבר בגוברין חריפין, צעיר לימים ונשמת שדי תבינהו, פיו מפיק מרגליות, אשרי הוֹרוֹ ויולדתו וכו' כל השומע ישתומם הנמצא כזה, מקפילים עליו קלוס ברבים, רהטו כולי עלמא אבתריה למשמע ממלל פומיה וכו‘, ספרים ישנים יקר למוצאיהם נצורים על דל שפתיו וכו’ כפטיש יפוצץ סלע וכו' חץ שחוט לשונו, בקי בכל חדרי תורה, חוט של חסד משוך עליו משמיא זכו ליה” וכו'. העובדה הזאת, כי גאוני הדור ההוא, שהיו בכלל מקמצים בהפרזת תהלות ותארי הכבוד, מנשאים באופן כזה ערכו וכשרונו של צעיר כבן עשרים שנה, דיה להוכיח עד כמה היה הדרשן הזה חזון יקר בכשרונו. ובאמת, צעיר כ”כ וזוכה לפרסום כזה בקרב העם ולחבה יתרה מצד חכמי הדור, זוהי הופעה שאינה מצוּיה בעולם הדרשנים.

הוא דרש כמה פעמים בפני הגאון רבנו אליהו מווילנא, וחושב את העובדה הזאת למאורע חשוב בחייו, עד כי מתפאר הוא בזה לפני הקוראים בהקדמת ספרו “תולדות אדם”. וכה דבריו: “והנה לא אחשוך פי, חביבי הקורא, מלהודיעך, שבחצי הראשון מחדש אדר שנת תקנ”ז נקראתי לבוא אל בית רבנו הגאון הגדול האמתי המפורסם בקצוי ארץ וימים רחוקים מרנא ורבנא וגדול שמו הקדוש אליהו ווילנר זצוקללה“ה, ויתן ה' אותי לחן ולחסד בעיניו עד שזכיתי לפתחון פה עמו חמש פעמים ובכל פעם ישבתי עמו בבית מדרשו הטהור משך זמן שעה אחת או פחות מעט, הרציתי לפניו ספקותי, דבר עמי דברים מדברי תורה”.

בבית מדרשו של הגאון התודע אל הגאון החסיד ר' שלמה זלמן מוואלוזין (נולד כ“ו סיון תקט”ו – נפטר ט' אדר תקמ"ח). והרושם, שעשה עליו הגאון הנפלא הזה היה עמוק מאד והטביע חותמו על לבו הרגש, עד כי התעורר בנפשו הצורך לתאר דמות חייו, חכמתו, צדקתו וחסידותו בספר, כדי שיהיו מופת לרבים, וקרא שם לספרו “תולדות אדם”. ההנחה הראשונה בהקדמתו, בתור סבה להוצאת ספרו, כי “כבר אמר אליהוּא (איוב ל"ה) “מַלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו”. והחכם שלמה אמר (משלי ו') “לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם”, ואם חסרי דעת יועילו לתת דעת ומזימה, אף כי עקבות חכמי לב הכוללים למודים יקרים, שמהם תסתעפנה הצלחות האדם. ובודאי ספור כולל הנהגות קדושות ויקרות של האיש המעולה יהיה נעים וערב לאוזן שומעיו ויוליד ויצמיח מחשבות אמת חדשות בלבם”.

אבל ספר זה אינו רק ספור תולדה במובנה הפשוט, כי אם ספר נכבד, כולל כמה מקצועות שבתורה, כי הרב המחבר, ברוחב דעתו ובגודל חכמתו, השכיל להעיר הערות חשובות על כל מדה וספור מחיי הגאון ר' שלמה זלמן, לבאר מקומם במדות הנפש ותורת המוסר האנושי והרחיב את דבריו בחדושי תורה בבאור הכתובים ומאמרי אגדה.

נקח לדוגמא את הפרק ט"ו (חלק א'), בו הוא מדבר על דבר חסידותו המופלגת בכל דרכיו, ואומר, כי “הצדיק רבי זלמן מפני שהפליג מאד בתלמודו והיתה נפשו דבקה באור התורה, זכה לתכונות יקרות ומדות תרומיות והיה נוהג את עצמו בקדושה ופרישות במדרגה היותר עליונה”. וזה משמש לו יסוד למאמר שלם בדבר הבדל הנהגות בני אדם לפי הכוחות הנטועים בהם מתחילת יצירתם ומדרגות ההשתלמות, שהגיע כל אחד מהם. וקוטב דבריו, כי המצות והאזהרות, המפורשות בתורה וקבלה, כל הקהל שוה בהן בלי הבדל בין מלך ונביא לאחד העם והדיוטיו – “תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם” (במדבר ט“ו, ט”ז), והכונה, כי החסיד שבחסידי ישראל והנביא בתוכם שוים במעשה התורה והמשפט לא לבד עם האזרח בישראל ודלת העם הכורמים והיוגבים, אלא גם עם הגר הנלוה אל ה' לעבדו מעם הארצות, שהחוקים והמשפטים הללו שקולים בשקל חכמה עליונה וערוכים כפי ערכי הנפשות כלן, ואין גם אחת מן המצות המפורשות, שתכבד על אחת מן הנפשות לעשותה או להזהר ממנה. אבל דרכי המצוות, ששקלה החכמה העליונה, שרק למקצת בני אדם יש יכולת לעשותן ומקצתם נמנעה מהם האפשרות הזאת, בעבור הבדל כח הנפשות שביניהם, שופט צדיק לא צוה אותם על הקהל כלו חוק ומשפט, לפי שאין ביד רבים הכח להשלים אותם בפועל, והניח אותם סתומים במאמרים ומליצות צחות, אשר כל אחד ואחד יבין בהם כפי כחו. למשל, המנהגים הטובים, שהם לפנים משורת הדין, הכלולים במצות "ועשית הישר והטוב בעיני ה' " (דברים ו' י"ח), שהמה בלי מספר (עיין הרמב"ן שם), תלוים המה במשקל כחות הנפש של בני אדם, ואצל החכמים ובני עליה, שיש אפשרות בנפשם לעשותם, המה דין גמור, כמו המצות המפורשות בתורה.

ומתוך זה הוא מבאר את המסופר בגמרא (ב“מ פ”ג ע"א): רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל גלימייהו, אתו ואמרי לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי? אמר ליה אין “למען תלך בדרך טובים” (משלי ב'). יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולא יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי? אמר ליה אין “וארחות צדיקים תשמור” (שם). על שאלתו של רבה ב"ב חנה “דינא הכי”? השיב רב “אין” היינו הדין אמנם כך, ומביא לו ראיה מן המקרא “למען תלך בדרך טובים”, המדבר מלפנים משורת הדין (רש"י: בדרך טובים – לפנים משורת הדין). ובזה אמנם צפונה כונתו של רב: אין, לגבי דידך, שהנך מרומם מהמון עם, זהו דין גמור, ועליך ללכת בדרך הטובים והישרים (“דרך” הוא מעבר הקבוע לרבים, כמו “דרך המלך נלך”), ואחר כשאמר ליה “הב להו אגרייהו” אמר ליה שוב “דינא הכי”? וכי גם הנהגה יקרה כזו צריך אני לקיים, אמר ליה אין, לפי שאתה משרידי הדור צריך אתה להתנהג כך ולשמור “ארחות צדיקים”, אפילו הארחות והשבילים הצרים, שבאים בהם רק מתי מספר, עליך לשמרם כדין גמור וכדרך הקבוע לרבים.

בפרק ג' הוא מדבר ברחבה דברים נכבדים בנדון למוד הבנים, ומוכיח נחיצות הסדר ההגון בלמודים. ושני פרקים שלמים (י“ג וי”ד) הקדיש לבירור תכונת האגדות, ומביא כמה לקוטים מספרי חכמי ישראל שונים. הספר נדפס ראשונה בדיהרנפורט (החלק הראשון בשנת תקס“א והשני בשנת תקס”ט), ומני אז נדפס כמה פעמים ונתחבב בתור ספר לעיון ולמקרא בחוגי הלומדים ובעלי הבתים.

כמה שנים קודם לספרו “תולדות אדם” הוציא את ספרו “מוסר השכל” – הלכות דעות ותשובה להרמב“ם עם באורים ולקוטים (דיהרנפורט תק"ן). הספר הזה הוא רב התועלת, כי בו נקבצו כל מאמרי הרמב”ם, הנוגעים למדות הנפש והנהגות ישרות, הפזורים בחבוריו השונים ונסמכו להלכות דעות ותשובה בסדר הגון לפי התוכן שלכל פרקי הלכות הללו, ונקרא הליקוט הזה בשם “לשון הזהב”, ונוסף עליו עוד ליקוט שני בשם “לשון חכמים”, שבו נקבצו דברי מוסר ודרושים מספר “העקרים”, “עקדת יצחק”, “נפוצות יהודה”, “בינה לעתים”, “אלים” ועוד. ויש בהם כמה ענינים משל המלקט עצמו. הספר קטן הוא בכמותו, אבל גדול הוא במשקלו האיכותי, כי בו נקבץ חומר מובחר מספרות מוסר היהדות, והשם “מוסר השכל” יאֶה לו באמת.

נשאר ממנו בכתב־יד ספר גדול – באורים והגהות על מדרש רבה, ונדפס ביחד עם המדרש בשם “באור מהרי”פ".

למגיד דמתא בווילנא נתקבל בשנת תקע’א (קודם לכן היה דורש בווילנא בתור “המגיד מדריטשין”). וכה מתאר כותב תולדותיו (קריה נאמנה 143) את עבודתו הדרשנית בווילנא: “הוא שרת את אחיו בקודש עשרים ושתים שנה, ומלפני ארון הקדש בבית הכנסת הגדול נשא מדברותיו לכל הקהל, כי כל העדה כמבין עם תלמיד היו באים לשמוע מוסריו הנעימים, אשר נזלו כטל מפיו, וכולם יצאו מדושני עונג איש איש כערכו, כי היו דרושיו מלאים תורה וחכמה, מוסר השכל והערות יקרות במדות ודרך ארץ, כיד חכמתו הטובה עליו ועל פי מדת ידיעתו הגדולה בהויות העולם ובתכונות בני האדם. כי יותר משהיה מופלג בתורה ומחונן במליצת הדרוש, ראה והכיר את רוב גאוני זמנו והתאכסן בבית רוב גדולי הדור וידע מדותיהם הנעלות והנהגותיהם וקורות חייהם, אשר על כן היו מוסריו ודרושיו מיוסדים על אדני חדושי תורה ותוכם רצוף אהבה ממדות והנהגות חכמי עמנו ויהי אהוב ונחמד לכל יודעי שמו ושומעי שמעו”.

הוא מת בן שמונה ושבעים שנה, ולפני קבורתו נתמנה לממלא מקומו בנו הבכור הרב ר' שלמה זלמן זאב וואלף, שעל אודותיו ידובר במקומו להלן.

_______________

באותו הזמן חי בעיר מוהילוב (ע"נ דניפר) המגיד המפורסם רבי חיים אברהם ב“ר אריה ליב הכהן, מחבר הבאור “פת לחם” על “חובות הלבבות”. הוא היה דרשן בעל כשרון ואיש חכם לוקח לבבות באמרי פיו. דרשותיו הצטיינו בעומק הרעיון על דרך המחקר, כי בקי היה בחכמות והרבה קרא ושנה בספרי ההגיון והחקירה. הגאון רבי משה חפץ אבד”ק טשאוס מעיד עליו בהסכמתו על באור “פת לחם”, כי “הוא בקי בכל החכמות הטבעיות והמדיניות ותלמוד תורה כנגד כולם, ולשונו צחה וטהורה, בצדק כל אמרי פיו, אין בהם נפתל ועקש”. וכן שאר הרבנים בהסכמותיהם מפליגים בשבחו של הדרשן וקוראים לו “הדרשן הגדול, בעל המליצה, החכם הכולל”, וכדומה מן התוארים, שאין חזיונס נפרץ אצל הרבנים המסכימים בתקופה ההיא.

ובאמת הבאור “פת לחם” מוכיח על מחברו, כי היה אדם גדול. הבאור מדויק ומצטיין בקצורו, על דרך פירושו של רש“י על ש”ס, ואינו נוטה לצדדין במחקרים ארוכים ובהבאת ענינים מספרי חקירה שונים, כמו שעשו הרבה ממבארי ספרי חכמה מימי הבינים. השפה והסגנון של הבאור נוחים וקלים להבנה ואינם מטרידים את הקורא הפשוט בגובה המליצה, שהשתמשו בה בעלי ההגיון בתקופה ההיא, כי תכליתו של המבאר היתה לפרש דברי רבנו בחיי להמון מלה במלה בלי כל שיור, ולא ישרו בעיניו המבארים הקודמים, שהשאירו הרבה מן הענינים והמלים ב“חובות הלבבות”, בלי כל באור ו“השיור יותר מן הבאור”, ובמקומות שהיו מבארים “יצאו פתאום מדברים הנצרכים לבאור והשיאו נפשם להאריך לשון במחקריות” (הקדמת המבאר).

הבאור “פת לחם” נתקבל בעולם, והולך ונדפס עד היום ביחד עם ה“חובות הלבבות”. בראשונה הוציא הדרשן את באורו עם הספר “חובות הלבבות” בשנת תקס“ג, ובהקדמתו נאמר, כי בשנת תקנ”ז הוציא קונטרס בשם “מלחמה בשלום” ובסופו באו דברי מחקר בדרך וכוח במשל ומליצה. הקונטרס הזה נעתק לשפה הגרמנית ונדפס בזולקובא.

______________

בתקופה זו, שאנו עסוקים בה, מפלגת החסידים היתה עדיין במצב ההתהוות, וסער המחלקות, שהתחולל בגללה בין גדולי העם, עדיין לא נח מזעפו. דברי ריבות, וכוחים וסכסוכים קשים הלכו והתגברו יותר ויותר וחדרו גם לתוך שדרות ההמון. הד קול חרופים וגדופים, תגרות וקטטות, מלשינות ודילטוריא בין החסידים ומתנגדיהם היה נשמע בעולמו של היהודי במדינות אוקראינה, פולין וליטה. בשעת חירום זו ובסביבה כזו היתה תעודתם של המגידים קשה ביותר. ביחוד אלה הדרשנים, שלא היו מחוננים ב“לשון של זהירות” והשתתפו באותו הפולמוס, לנבל בריש גלי מעל הבימה את כבודם של מנהיגי החסידים ולהראות על ההפסד, שהחסידות עלולה להביא ליהדות – הביאו את עצמם לידי נסיון וגם לידי בזיון, כי החסידים שלא היו מן “הנעלבים ואינם עולבים”, רדפו אותם בחמת רוחם.

לסוג הדרשנים הללו שייך הדרשן ר' ישראל בן יהודה ליב (או כפי שהוא נקרא בפי אחרים “ר' ישראל ליבל”) ממוהילוב, שהיה מן הלוחמים היותר עזים נגד החסידים בדרשותיו ובכתביו, שהפיץ נגדם. הוא נולד בסלוצק, ובערך תק“מ נתמנה לרב ומ”מ במוהילוב ע“נ דניפר, ואח”כ בשנת תקנ“ט היה מו”צ ומ“מ בעיר נובוהרודוק פ' מינסק. בראשונה היה סובב בעירות ודורש כדרך הדרשנים, שלא היתה להם מטרה אחרת מלבד הטפת דברי דרוש ומוסר. אבל מאורע מיוחד הוציא אותו מגדרו ונעשה למקנא גדול נגד החסידות. כפי שהוא מספר בעצמו, אחיו היחידי “נפל ברשת המינות” ועבר אל החסידים. הדבר נגע עד לבו והציק לו ביותר. נפשו לא ידעה מנוחה, וגמר אומר להשתמש בכל המאמצים שיהיו בידו, ובלבד שישיב את אחיו אליו. וכאשר לא הועילו כל דברי התוכחה, שדבר על לבו, שלח מכתבים להרב מלאדי ואח”כ נסע בעצמו אליו. אבל גם נסיעה זו לא הביאה לו כל תועלת. אדרבה הוכוח הקשה, שהיה לו עם הרב, היה לו למכשול, כי הרב הכיר בו את המתנגד היותר מסוכן למפלגתו, ובזה העלה עליו חמת החסידים עד להשחית. מני אז הקדיש הדרשן כל כוחותיו לתעמולה נגד החסידים ומנהיגיהם. הוא חבּר ספר “וכּוּח” (בשנת תקנ"ח) “והוא וכוח תלמודי אמתי עם זמרי המכונה בשם חסיד” – מתנגד וחסיד מתוכחים על דבר שיטת החסידות, ומתוך כך מתבררת כל גנותה של השיטה (עיין דובנוב “מלחמה דתית”, ווֹסחוֹד 1892,XII–XI, וה“רב. מלאדי”, טייטלבום ח"א 59, 62). עם חבורו זה נסע ליריד זילווה, "לבוא בזמן האָסף מכל המדינות, שיתנו לו תוקף על מלאכתו מלאכת שמים אשר יצא לשטן

להכּת הנ“ל” (“שלום על ישראל” ח"ב 43). הוא נסע למרכזים שונים לפרסם חבורו וסבב גם בערי גליציה, אוסטריה, אשכנז, והיה דורש בגנות המפלגה החדשה והפיץ את המכתבים החוזרים, ששלחו גדולי ליטא נגד החסידות. הוא חבּר גם את הספר “מדות חסידות” נגד החסידים ומחברת בשפת אשכנז ע"ד “כתה חדשה בישראל”, ולפי השערת החכם דובנוב, הוא כתב מחברתו זו עברית ובגליציא תורגמה גרמנית.

הרבה סבל הדרשן בעד דעותיו: את ספריו שרפו החסידים בחוצות העיר ואותו רדפו בלי חשך, ולא רק הוא אלא הרבה מגידים כמותו העמידו את נפשם ממש בסכנה ולא יכלו לעצור במלים בשעת מריבה זו. הוא מתאונן מרה על החסידים כי “עומדים בעזוּת להכות ולבזות ולהכלים. כבר הותר אצלם להרוג נפשות של המתנגדים להכותם ולמסור ממונם כמו שעשו להרב המגיד דק”ק הורודנא ולהרב המגיד ר' יצחק אייזק יאנור שהיה מ“מ ומ”ץ בק“ק רוהאַטשוב” (ומונה עוד רבנים שסבלו מהם).

זה ברור, כי כל רעיון, שיש לו אחיזה בעולם הדעות והגיון החיים, ההתנגדות מוסיפה לו כח וממשיכה קיומו, אבל מטבע הדברים, שכל רעיון חדש גורר אחריו התנגדות. ובודאי אלה המגידים לפי השקפתם עשו את מעשיהם לשם שמים – לאור הניצוץ של אותו הנביא המוכיח, שקיים בנפשו “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים”.


פרק ארבעה וארבעים    🔗

רבי יעקב קראנץ, המגיד מדוּבּנא. – רבי יהודה ליב עדיל, המגיד מסלונים בעל “אפיקי יהודה”. – בנו ר' יוסף אליעזר ליבר עדיל. – ר' יוסף בן אשר הכהן בעל “כּפּוֹת זהב”.


מאותה התקופה ואילך החלה הדרשנות העברית להתפתח ולהתעשר ושרונות נעלים. קמה שורה שלמה של דרשנים מפורסמים, בעלי מחשבה ובעלי רגש, שרישוּמו של כל אחד מהם נכּר על בני דורו ופעולתם אינה פוסקת עד היום מתוך ספריהם, שהם מן המשובחים בספרות הדרוש.

הראשון במעלה בתקופה ההיא הוא הדרשן רבי יעקב ב“ר זאב קראַנץ, המגיד מדוּבנא (ת“ק – תקס”ה). הוא נולד בעיר ‏ז’יטל פלך ווילנא לאביו הגדול בתורה ר' זאב, חתנו של הגאון ר' נחום אבד”ק קוֹבּרין. כשרונו הדרשני החל להתפתח בעודו בנערותו, ובהיותו עוּל ימים, כבן שמונה עשרה, כבר היה דורש מעל הבימה בעיר מיזריטש פלך שידליץ. הוא בא שמה ללמוד תורה בבית המדרש דשם, שהיה מפורסם לבית־תלמוד גדול במדינת פולין, ואנשי העיר הזאת אנשים יראי ה', מוקירי תורה ושוחרי תושיה, הרגישו בכשרונו של “האברך מז’יטל” והאיצו בו לדרוש ברבים והוא ניאות להם, ונתמנה שם למגיד מישרים. אבל הוא עמד במשרתו זו רק שתי שנים, כי לא ארכו הימים ושמו נתפרסם לדרשן בעל כשרון כביר ונתקבל למגיד דמתא בעיר זולקובא, ואחר כך לעיר דוּבּנא, ושירת שם במשמרתו במשך שמונה עשרה שנה, ואחרי כן נתקבל לערים שונות: וולוֹדאבא, חילמא וזאמושץ. בעיר האחרונה חי חמש עשרה שנה עד יום פטירתו.

פעולתו הדרשנית של המגיד מדוּבּנא לא הצטמצמה בגבולות הערים, שבהן שירת בתור מגיד דמתא קבוע, כי היה נוסע לדרוש גם בערים שונות ברוסיא ופולין, אשכנז ואוסטריה, ושמו הטוב היה הולך לפניו כמגיד בעל כשרון גדול, אבי הדרשנים בדורו. בכל מקום בואו היו הכל רצים לשמוע את דבריו, כי בו נצמדו יחד כל הסגולות הטובות של טובי הדרשנים והמוכיחים: יושר הרעיון בבאור הכתובים ומאמרי אגדה באופן קל ונוח להבנת השומעים, בלי התחכמות והתפלספות יתירה, לשון למודים והדבור הנעים, כי הוצק חן בשפתיו לפעול על הלב ולעורר את הרגש.

עד כמה יפה היה כוחו לכבוש את לב השומע מוכיח ספורו של הגאון רבי יעקב אוֹרנשטיין אבד“ק לבוב, כי בהיותו בבית חותנו בעיר ירוֹסלאב בא שמה המגיד מדוּבּנא, והיה הולך בכל יום ביחד עם חברו הרב ר' הירש אבד”ק בונהארד לשמוע דרשותיו. וכאשר נכון היה לצאת את העיר וצריך היה לדרוש דרשת־הפרידה שלו, הביע המגיד את עצתו להרבנים הנ“ל, שלא יבטלו את שעוּרם הקבוע בלמוד התורה ואל יבואו לשמוע את דרשתו האחרונה. כאשר הפצירו בו להגיד להם פשר דבר, באר להם, כי מנהגו תמיד לדרוש בפעם האחרונה דברי כבושין ומוסר, כדי לעורר את הלב, ותוכחתו מביאה תמיד את השומעים לידי בכי רב, וכאשר המה אנשים חסרי אוֹנים ורכּי המזג מטבעם, הוא חושש פן יגיע להם על ידי זה איזה קלקול בבריאות הגוף, אבל הם לא שמו לב לחששא כזו, בחשבם, כי דוקא המה לא יתפעלו מדבריו עד כדי בכי, כבן ההמון, – והלכו לשמוע את דרשתו. וכה מספר הרב אורנשטיין על דבר הרושם, שעשתה הדרשה עליו ועל חברו: “אחר תפלת המנחה, בעלות הצדיק נ”ע על הבימה, אשר לפני ארון־הקודש, אני התחלתי לבכות תיכף. בראותי אותו עולה והבנתי בפניו ובתנועותיו, פחד קראַני ורעדה, ואבך בטרם פתח את פיהו הקדוש, וחברי היה עומד אצלי כמתעקש לנסות את כחו, והיה עומד כמו חצי רבע שעה ולא בכה, ואחר כך, כאשר התחיל לבכות, בכה במר־לב, עד כי כמו רבע שעה חלה את חליוֹ בסכנה גדולה, כי היה איש רך וענוֹג וחלוּש עד מאד” (בהקדמתו של המגיד פלאהם לספר המדות).

ביחוד הצטיין המגיד מדובנא במשליו המחוכמים, הקולעים אל מטרת הרעיון התיכון של הדרוש. בתור ממשל משלים הוא יחיד בעולם הדרשנים ואין דומה לו. משליו, הלקוחים מעולם המציאות הממשית, ולפעמים גם מעולם הדמיון, מצטיינים ביפי הציור שלהם. פעם הוא מביא גבורי המשל לידי מצב מגוחך ופעם הוא שם בפיהם וכוּחי דברים ושקלא וטריא בינם לבין עצמם בדברים של טעם, המלאים חכמת החיים ופקחות של הנסיון היומי, ועל ידי המשל הוא דולה פנינים מים התלמוד והמדרשים ונותנם לפני שומעיו, כי בהיות משליו מתאימים תמיד אל הנמשל, הרי הם מבררים יפה את עצם הרעיון של הדרוש ומוציאים את הגרעין הצפון בתוך נבכי המאמר הסתום והנעלם. לדוגמא נביא כאן איזו ממשליו הקצרים ביותר.

ספר קהלת שולל ערכם של קניני העולם הזה וקורא עליהם “הבל הבלים”, הוא מוסיף “הכל הבל” (שנראה כמיותר). משל: חבורת אנשים עורים עמדו ברחוב לבקש נדבות, ועבר לפניהם איש ורצה להתל בהם, ואמר לאחד מהם “הא לך סלע וחלק אותו עם חבריך”. הם חשבו, כי באמת נמצא הסלע ביד איזה מהם, והחלו לתבוע איש מרעהו ולבקש את חלקו בסלע, וחרימו קול צעקה, מצה ומריבה ברחוב העיר, עד כי נקבץ סביבם המון רב לראות במחזה המשונה הזה. אז קרא להם הפּקח: “עורים, שוא לכם להרים קול צוחה ולהתנגש ברעהו, כי הסלע אינו נמצא כלל אף ביד אחד מכם”. כמו כן בני אדם, מוּכּי סנורים של עיני השכל, מתנגשים איש ברעהו ומתקנאים זה בזה, בחשבם, כי האושר הנמנע מהם נמצא ביד אחרים, ובא אותו הפּקח, החכם מכל אדם, וקורא “הבל הבלים”, אבל אל תדמו, כי אצל מי שהוא יש איזה ענין טוב בעולם השפל הזה, כי “הכל הבל”, אין אדם בעולם, שיהיה בידו טוב מוחלט.

“צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך” (דברים ל"ב) – הוא מבאר במשל זה: ראובן היה נושה בשמעון סכום כסף ולא היה בידו לשלם, ושאל עצה מלוי, איך להפטר מבעל חובו, והלה יעצהו, כי יעשה את עצמו משוגע, וכאשר יבוא אליו שמעון לנגשו יתחיל לצפצף ולשרוק ולרקוד במחולות, ויעש כן וירף שמעון ממנו. ואחר כך לקח הלואה מלוי, וכאשר בא אליו יועצו לתבוע ממנו את חובו, התחיל לצפצף גם כנגדו, כאשר עשה לשמעון. וירם לוי את מטהו ויכהו מכה רבה ויצעק עליו: הלא בעצמי נתתי לך העצה הזאת, והנך משתמש בעצתי נגדי, נבל אתה ורשע עריץ! כן – “צור ילדך תשי” הוא הוליד אותך במידת השכחה, הנחוצה לקיום העולם וישוּבה, כידוע, – “ותשכח אל מחוללך”, הנך משתמש באותה מדה לשכוח את בוראך.

“לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו” וגו' (דברים ד'), חוא מבאר במשל התּוּלי, אבל מחוכם מאד לפי הרעיון הצפון בו. איש אחד היה שואל כלים משכנו, והיה מחזיר לו שני כלים בעבור אחד, ב' כפות בעבור כף אחת, ב' קערות בעבור קערה אחת וכדומה, וכאשר התפלא השכן על דבר זה, השיב לו השואל: “בשעה שהבאתי אל תוך אהלי את הכף, הרתה וגם ילדה כף שניה, וכן הקערה”. מיד הפציר בו השכן, כי יואיל לשאול ממנו עוד כלים, כדי שילדו אצלו שניים; וכן היה, לקח ממנו אחד והביא לו שנים כקודם. ויהי היום ויבוא אליו אותו השואל הטוב ויאמר לו השאילני נא מנורת כסף שלך הגדולה, כי זבח משפחה היום בביתי, ויתן לו בשמחה רבה, שהרי יחזיר לו ב' מנורות. למחר תבע ממנו את המנורה (או: המנורות), ויאמר לו מתוך צער, כי המנורה מתה. וזה צועק ולועג “הישמע כזאת כי מנורה תמות?!” ויאמר לו שכנו מי שמע או ראה, כי קערה תלד, ואחרי שהאמנת אתמול וקבלת דברי, כי הקערה או הקדרה ילדה, כן תאמין, כי המנורה מתה. הנמשל מובן, כי “המוסיף גורע”, והמוסיף במצוה בודאי יבוא לידי שלילת המצוה.

“ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם, כי אין לו חלק ונחלה אתכם” (דברים י"ב) – הוא מאריך בשאלה, למה מנע ה' מן הכהנים והלוים חלק ונחלה בכל שבטי ישראל, למה נגזר עליהם להיות מקבלים מתנות, כעניים ודלים? ואחרי הביאו כמה טעמים ורעיונות חשובים בנדון זה, הוא אומר, כי הרחיק הקב"ה את ידידיו שבט לוי מן אסיפת הקנינים החיצוניים, כי כבר אמר קהלת (ב') “כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים”, והלוי אומר “נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו”. ומסמיך לזה משל בשני עשירים, שאחד לקח חתן לבתו ממשפחה מיוחסה. נודעת לשם, והשני התקנא בו למאד, כי גם בתו הגיעה לפרקה. אך לא עברו ימים מעטים וערבה שמחת העשיר הראשון, כי נכזבה תוחלתו בחתנו המיוחס, שלא היה תוכו כברו, ותיכף אחר החתונה מאסה בו אשת בריתו בשביל מדותיו המגונות. שלח העשיר אחר השדכן, כי יעזור לו, שיתן חתנו גט פטורין לאשתו, והשדכן כיד ערמתו הטובה עליו סבב את פני הענין על צד היותר טוב. בקרוב נסדר הגט המבוקש, והעשיר השני נפל על המציאה הזאת, והגרוש המיוחס בא בקשר שדוכין עם בתו. החתונה היתה נהדרה עד מאד, וגם חותנו הראשון של החתן היה בתוך הקרואים, ובשעת המשתה ואחריו היו האורחים שמחים וטובי לב, וכנהוג היו מרקדים לפני הכלה והולכים במחול עם אבי הכלה, וגם אבי המגורשת מן החתן היה מרקד ושמח עמו יחד. וישאלהו אחד מן הקרואים בחשאי “לשמחה מה זו עושה”? איך תשמח כל כך בשמחה זו שאינה שלך? ענה ואמר: “אבי הכלה עלז ושמח, כי השיג חתן זה לבתו, כי אינו יודע את טיבו, ואני שש ושמח, שהוצאתי אותו מביתי, כי נפשי יודעת רוע תכונתו, ברוך שפטרני ממנו”. וזהו “ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם וגו' והלוי אשר בשעריכם, כי אין לו חלק ונחלה אתכם”, כלומר השמחה אינה שוה אצלכם. כל בני העם ישמחו בטוב הארצי, שנתן להם ה', והלוי אדרבה ישמח “כי אין לו חלק ונחלה אתכם” והוא חפשי מן כל אותו העמל והטורח. שבא בעקב השגת הקנינים הזמניים.

מתוך המשל הוא מבאר את הנמשל בארוכה בדרושים נעלים ורעיונות אמתיים. ויש שהוא מאריך במשליו, שמתוכם משתקפים כמה מושגי חכמה ודעות, הנוגעים לענינים העומדים ברומו של עולם היהודי (וכאן הובאו רק איזה משלים קצרים לדוגמא), כי כוח היצירה שלו במקצוע המשל היה גדול מאוד. כל רעיון מוסרי או פילוסופי היה מוצא אצלו באור במשל נאה, ועל כל שאלה שהציעו לפניו, היה מוצא תיכף פתרון במשל מקביל לענין הנדון. והמשל בא לו בנקל, כמו בהסח הדעת. בלי עיון והתבוננות מוקדמת. ולא לחנם נקרא בפי לי ישראל בשם “אבי כל מושלי משלים בחכמה ומוסר השכל” (הסכמות ל“אהל יעקב”" ווין תרכ"ג). בהיותו בברלין נחל כבוד רב גם מאת אנשי המדע והחכמים דשם. והחכם מנדלסון קרא לו איזופ היהודי (איזופ הוא מושל משלים קדמוני מפורסם).

חבּה יתירה נודעת לו להמגיד מדובנא מאת הגאון רבנו אליהו מווילנא, כי לימי זקנתו, כאשר תש כוחו ותקפה עליו החולשה, היה משתוקק להשתעשע בחברתו ולהתענג על משליו הנעימים, וישחר את פניו במכתב לבוא אליו לווילנא. וכאשר ישב לפני הגר“א פתח במשל פיו ויבאר כל סתום במקראי קודש ומאמרי אגדה, ויהיו הדברים להגאון הישיש למשיב נפש. ויתפלא הגאון על עוצם כשרונו, וישאלהו באיזה אופן הוא ממהר כל כך למצוא המשל, המתאים להנמשל ולקלוע אל הנקודה המרכזית של הרעיון? ויען לו המגיד מדובנא במשל: איש אחד ממרומי עם הארץ חשקה נפשו ללמד את ידיו לירות בקשת ולקלוע אל המטרה, ויסע לעיר הבירה ושם השתלם במלאכת היריה על בוריה, ויסע לביתו שמח, כי הצליח להשיג מבוקשו, כי לא רבים יחכמו כמוהו לירות אל הנקודה ולא יחטיאו המטרה. ויהי בבואו בדרך מסעו לאיזה כפר, ראה שם גדר של עץ ועליו חרותות מטרות הרבה בשביל יריה, ויסתכל בהן ויתפלא לראות, כי מקום החץ בכל המטרות הוא נקודת המרכז ואפילו פעם אחת לא החטיא המורה את המטרה אף כחוט השערה. וישאל לאנשי המקום מי הוא זה האמן הנפלא, שיש לו האפשרות להשכיל את ידיו באופן נפלא ובלתי מצוי כזה? ויראו לו על איש כפרי פשוט גס השכל ורפה ידים, ויגדל עוד יותר תמהונו, ויבקש מהכפרי הזה לגלות לו סוד חכמתו, איך הוא יכול לקלוע בכל פעם אל השערה, דבר שאי אפשר לצמצם בידי אדם? ויאמר לו הכפרי: הבה ואספר לך חכמתי ותחכם גם אתה כמוני. בראשונה אנכי מורה בקשת אל הגדר הזה החלק באין כל מטרות חרותות עליו, ואחר כך אני מעביר במחוגה היקף מסביב לחריץ, שנעשה מנפילת החץ, ובאופן זה החריץ של החץ שיריתי נעשה תמיד למרכז, ונמצא ממילא שקלעתי אל השערה במרכז המטרה. וימלא האיש שחוק פיו ל”אמנותו" של אותו הכפרי. כן אנכי, אמר המגיד מדובנא, בראשונה אני מבאר את המאמר או הפסוק לפי הרעיון, שהגה לבי, ומסביב לאותו הרעיון אני משתדל אחר כך להקיף ולתאר במשל הדומה לו, ונעשה הרעיון ממילא למרכז המשל.

וזה היה מענותנותו של המגיד מדובנא להשפיל ערך עצמו בעיני הגאון, שהגיד לו מקצת שבחו בפניו בנוגע לכשרונו ביצירת המשל. ועל ידי משל נאה זה היה מדמה את עצמו להכפרי הפשוט. כי יותר משהיה חכם היה ענו וצנוע, וכל דרכיו היו בחסידות ובפרישות ויהגה בתורת ה' כל ימיו (עיין הקדמת “ספר המדות”). ובשביל יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היה מקובל מאד על לב גאוני התורה ופיהם היה מלא תהלתו, ודבריו שיצאו מלב טהור נכנסו אל לב שומעיו ויעשו פרי.

בחייו לא הוציא אף ספר אחד, מפני שמטבעו היה מתרחק מן הפרסום ובורח מן הכבוד, אבל היה רושם את רעיונותיו בספר, וכתבי ידו נשארו בלתי מסודרים, ואחרי מותו סדרום בנו הדרשן ר' יצחק קראנץ והדרשן ר' אברהם דוב פלאהם (ערכו לקמן פרק מ"ו). ואלה הם ספריו: “אהל יעקב”, ה' חלקים, דרשות על פרשיות התורה; “כוכב מיעקב”, דרשות על הפטרות; “קול יעקב”, דרשות על חמש מגלות; “אמת ליעקב” על הגדה של פסח; “ספר המדות”, רעיונות על מדות האדם והנהגותיו. בשנת התרמ“ו הוצא הר”מ נוּסבום מפּשמישל את כל המשלים מתוך הספר “אהל יעקב” והדפיסם בספר מיוחד בשם “משלי יעקב”.

ספרי המגיד מדובנא השפיעו ברכה מרובה על הדרשה העברית. שפע רב של רעיונות נעלים במקצוע אגדה ומוסר ודרושים יפים לכתבי הקודש ומאמרי אגדה, מבוארים בסגנון חי וקל ובמשלים נאים, מלאים חכמת הנסיון והגיון של חיי יום יום – הכניס זרם של חיים חדשים לתוך עולם הדרשנות. לפני הדרשנים נפתח נחל נובע ומקור נאמן של חומר בריא ויפה לדרוש. הדרושים של המגיד מדובנא ומשליו התחילו להיות נשמעים מעל בימת בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל תפוצות ישראל, והמגידים מכל הנטיות והמפלגות השתמשו בהם, כל אחד ואחד לפי טעמו, ועד היום נחשבים הם להמשובחים בספרות הדרוש.

אף אחד מן הדרשנים לא זכה לפרסומו של הדרשן ר' יעקב מדובנא. דרושיו נתחבבו ביותר על הקהל העברי, ומשליו חדרו לתוך שדרות העם ונקלטו ברוחו, ועמהם נשאר שמו לברכה בקרב עמו.

___________________

באותו הזמן התפרסם שמו של הדרשן רבי יהודה ליב עדיל, המגיד מסלונים, מחבר ספר “אפיקי יהודה” (תק“כ–תקפ”ז). הדרשן הזה, מלבד כשרונו לדבר כן ולפעול על הלבבות בכוח פיו, היה מצטיין בחכמתו במקצוע האגדה, לבאר דברי חכמים באופן נאה ומתקבל על הלב, וביחוד לפרש את המקומות הסתומים בכתבי הקודש על ידי באור ההבדל בהוראת השמות והפעלים הנרדפים בלשון הקודש. בנין הדרשה שלו הוא יפה מאד בהקדמות ההגיוניות ובחקירות בלשון הכתוב והמושגים השונים ובסגנון המלוטש של הרצאת הדברים.

הוא היה מכובד ביותר אצל גאוני הדור בתור דרשן מצוין וחכם גדול בתורה, בעל דעה והשקפות רחבות. גם הגאון מווילנא היה מוקיר את ערכו. פעם אחת אנה המקרה לידו לעמוד לפני הגר“א בשעה שלמד (הגאון) את הפסוק בירמיה (י"ד ט') “למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע”, וישאלהו הגאון מהו השורש של “נדהם”, כי הבאורים השונים לא השביעו אותו רצון, ויען המגיד מסלונים ויאמר לו: כשנופל העם במלחמה הרי זה מפני שתי סבות, או בשעה שהאויב חזק ואמיץ כוח, כי רב מאד מחנהו וגם הגבור לא יכול לעמוד נגדו, או כי ישחידו את שר הצבא ובבצע כסף ימכור את חילו. והשורש של “נדהם”” הוא “נדה” מלשון מתנה, כמו שכתוב (יחזקאל ט"ז) “לכל זונות יתנו נדה”. וזה שאמר הנביא במליצתו: “למה תהיה כאיש נדהם (איש משוחד במנחה) או בגבור לא יוכל להושיע”. ועל ידי הבאור הזה נשא חן בעיני הגר"א ויכבדהו (“עליות אליהו” הערה קט"ז).

דרשותיו של המגיד הרי“ל עדיל, הכלולות בספרו “אפיקי יהודה” (נדפס ראשונה בלבוב תקפ"ג) תופסות מקום נכבד מאד בספרות הדרוש ומשמשות חומר חשוב לטובי הדרשנים עד היום. ואף על פי שלא זכו לאותו הפרסום בקרב ההמון העברי, כמו שזכו דרשותיו של המגיד מדובנא, הנה נתקבלו בעולם הדרשנים לחשובות ביותר בתוכן וצורה. הדרשה, שיש בה מן רעיונות ה”אפיקי" נחשבה אצל הדרשנים לדרשה נכבדה, הראויה להשמע בקרב המבינים בעם ויודעים דבר לאשורו. וההבדל שבין הספר “אהל יעקב” לספר “אפיקי יהודה” מקביל במדה ידועה לההבדל שבין הספר “בינה לעתים” לר' עזריה פיגו ובין הספר “נפוצות יהודה” לר' יהודה מוסקטו. כמו שם גם כאן, הספר הראשון הוא ספר עממי, ערוך בסגנון קל בלי חקירות עיוניות ביותר והוא נוח למקרא גם בשביל בעלי בתים, שמוצאים בהם טעם ועונג לנפשם ברגעי נופש, והספר השני הוא כעין ספר מדעי בסגנונו המיוחד ובלשון חכמים, הנועדת לספרי מחקר והעושה אותו לספר בשביל מומחים, הדורש עיון עמוק, כדי להקיף רעיונותיו ולהגיע עד תכליתם. ר' יהודה ליב עדיל הוציא גם ספר חשוב על אגדות התלמוד בשם “איי הים”. מלבד זה חבּר ספר בהלכה, והוא הספר “מי נפתוח” וגם “מים טהורים” על משניות סדר טהרות. נשאר ממנו ספר בכתב יד “מבקש נרדף” על שמות הנרדפים (שה"ג החדש). ספרו “שפה לנאמנים” בדקדוק למתחילים נדפס בלבוב תקנ"ג.

את מקומו של הר"י עדיל, בתור מגיד דמתא בעיר סלונים, מלא בנו הדרשן ר' יוסף אליעזר ליבר עדיל. גם הוא היה דרשן מצוין וגדול בתורה. חבּר ספרים שונים בבאורי המקראות – על משלי, חמש מגילות, הגדה של פסח ובאור מיוחד על שמות הנרדפים. ביחוד תופס מקום בספרות הדרוש ספרו “דרכי יוסף”, קובץ של דרושים שונים בשני חלקים. התכנית והסדר של הדרושים הם כאותם של הספר “אפיקי יהודה”, אבל אין בהם אותן המקוריות והחריפות, שמצטיין בהן הספר ההוא.

בעקבותיו של בעל “אפיקי יהודה” הלך תלמידו ר' יוסף ב"ר אשר הכהן רב בעיר קרינק. הוא היה מן הרבנים המעטים בדורו, שמלבד גדלם בתורה היו מצטיינים גם בחכמת הדרוש, ודרש בהרבה ערים במקהלות עם. ספרו “כפות זהב” (ווילנא והורודנא תקצ"ז), חלק א' הלכה וחלק ב' דרושים, נתקבל ברצון בעולם הדרשנים. הסגנון של הדרושים יפה ומושך את הלב. באורי המקראות והרעיונות הם בסגנון “אפיקי יהודה”.


פרק חמשה וארבעים    🔗

רשמי השכלה בספרות הדרוש של יהודי ליטא. – גדולי התורה בליטא היו אוהבי החכמות. – ההבדל בין השכלת ווילנא והשכלת ברלין. – המגיד המשכיל אבא הלוסקר והמאורע שלו אצל הגר"א. – הערה למאורע זה.


בתקופה הזאת כבר נכּרים בספרות הדרוש רשמי ההשכלה, שנקלטה ועשתה פרי גם בקרב היהודים ברוסיא, וביחוד בקהלות ישראל בליטא. גדולי התורה בווילנא, מטרופולין של תורה בארץ רוסיא, היו אוהבי חכמה, ורבים מהם עסקו בדקדוק שפת־עבר ובספרי חכמה ומדע (“קריה נאמנה” 61). הגאון רבנו אליהו היה ממוקירי החכמות ואמר לבנו ר' אברהם “שהוא משתוקק להעתקת היוסיפון להרומים, שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו ז”ל בתלמוד ובמדרשים בדברים במקומות רבים בעניני ארץ קדשנו בימי קדם" (אגרת הגאון המקובל ר' אברהם שמחה מאַמטשיסלאב אל הסופר ר' קלמן שולמן בראש ספר “מלחמת היהודים” חלק ב'). הוא היה קובע עתים לעסק החכמה. כנראה מחבוריו, שחבּר בהנדסה ותכונה (“קריה נאמנה” 153), ואמר, כי “כל החכמות נצרכות לתורתנו הקדושה וכלולות בה” (הקדמה ל“פאת השולחן”). אחיו של הגר“א, הגאון החכם ר' ישכר ביר, היה מהנדס, תוכן וגיאוגרף וחבּר ספר שרשים ללשון ארמית בשם “מיני תרגימא”, שנמצא בכתב יד, וכנראה מידיעתו העמוקה בשמות המטבעות, המדות והשקלים בזמן התלמוד בהתאם אל שמותיהם בספרי יון, רומי וערב, היה בקי גם בלשונות ההן (עיין “מגדל המאה” ליעב“ץ כ”י תרמ"ז 132). והגר”א האציל מרוחו על בנו רבי אברהם, (נפטר תקס"ט), שמלבד גדלו בתורה היה חכם וסופר מהיר ומבקר מומחה, כנראה מתוך הקדמתו ל“אגדת בראשית” ומספרו “רב פעלים”, שהוא בקורת על כל מדרשי חכמים ואגדותיהם, לדעת מקורם בספרים הקדמונים, וגם חבּר ספר גיאוגרפיה (שם). ממחזיקי שיטתו של הגר"א היה רבי יהושע צייטלין, (נפטר תקפ"ב), שהיה גאון בתורה ובקי בחכמות, ובביתו התאספו כל מבקשי תורה וחכמה, ובתוכם רבי בנימין ריבליס משקלוב (נפטר תקע"ג), שהיה גדול בתורה וחרד על דבר ה‘, וביחד עם זה היה חוקר מובהק והתעסק הרבה בידיעת הטבע ותורת המוצקים, הנטיעה, העוף, הבהמה והרמש. ובאותו הזמן נתפרסם שמו של הגאון המצוין בחכמתו רבי מנשה מאיליא (נפטר תקצ"א), שהיה מבקר חריף והוגה דעות גדול. מילידי ווילנא היה הרב החכם ר’ פנחס אליהו, מחבר “ספר הברית” (נפטר תקס"ב), הכולל ידיעות בחכמות הטבעיות ועיונים חשובים באמונות ודעות.

ואלה החכמים השפיעו על הסביבה שלהם השפעה מרובה במובן התאחדות התורה והחכמה. אבל שונה היתה השכלת ווילנא מהשכלת ברלין. השכלת ברלין באה לשם תועלת חמרית, להשגת שווי־זכויות עם אזרחי ארץ, ולכן באה בעקבה תנועת תיקונים בדת, שתעודתה היתה לערבב את התחומים, המבדילים בין ישראל לעמים ולטשטש את הקוים המציינים את תכונתו של היהודי בתור עם מיוחד ונבדל מן הגויים, אשר בתוכם הוא יושב, וכל הנאומים היפים של המתקנים על דבר שכלול היהדות ו“אמונה צרופה” לא היו אלא מעין עלי־תאנה לכסות מערומיה של הטמיעה, כאשר סופה של השכלה זו הוכיח על תחילתה, שכל עיקרה לא באה אלא בשביל התבוללות, כי אחר כך שמשה גשר לכניסת יהודים בהמון לדת השלטת. התחילה בשכלול היהדות, עברה לתקונים בדת וסיימה בכפירה מוחלטת ויציאה מן היהדות.

אבל ההשכלה של חכמי ליטא החרדים (תנועת ההשכלה של יהודי רוסיא בתחילת המאה הנוכחית אינה ענין לכאן, ועל אודותיה ידובר במקומה בפרקים הבאים) לא באה בכוח דחיפה מן החוץ משום חשבונות של שווי־זכויות ובקשת הנאה חמרית, אלא מתוך שאיפת החכמה, הטבועה בנפשו של היהודי מיום היותו לגוי. ספר הספרים זהו מקור החכמה העליונה, ובספרות ישראל העתיקה, התלמודית והמדרשית, תופסת מקום חשוב החכמה האנושית לכל מקצועותיה השונים, וחכמי ישראל מדור דור היו בקיאים בחכמות ובלשונות העמים. להשכלה שלהם, כמובן, לא היתה כל שייכות לחופש המחשבה וחתירה תחת מוסדי הדת, כי אצלם ההשכלה מסורה לדת ולא להיפך. בהיות כל עיקרה נובעת אצלם, כאמור, מתוך שאיפה פנימית עצמית ולא מתוך נטיות זרות. הם הכירו בערכה לא בתור דבר חדש, הבא לתקן סדרי החיים של עמם, כי הכל היה יפה בעיניהם, מסודר ומתוקן על צד היותר טוב, והלואי שישמרו בני ישראל את הסדרים הקבועים על פי התורה. לפיכך לא היתה להשכלה אצל החרדים כל השפעה על חייהם הפנימיים, שנסדרו כבר על ידי תורת היהדות השלמה, שאינה צריכה כלל להשפעה מן החוץ, ורק בספרות היתה נכּרת ההשפעה של ההשכלה, וגם זה רק בנוגע להצורה, אבל לא להתוכן, כי רוח הספרות לא נשתנה אצלם אף במאום והתוכן נשאר כמקודם, כנראה, בספרות הדרוש של הזמן ההוא. יש בה הקדמות הגיוניות, חקרי השפה בכתבי הקודש, סגנון משוכלל וסדר יפה של הרצאת הרעיונות, וזהו בודאי בהשפעת רוח ההשכלה, אבל בנוגע לעצם הרעיונות של הספרים לא נראו בהם עקבות ההשכלה כלל וכלל, כלומר אין בהם כל חדש בנוגע למהלך הדעות והרעיונות, והרוח השולט בהם הוא רוח היהדות העתיקה לכל פרטיה, בלי כל חריגה מתוך גבולות המסורה העתיקה.

וכדאי לציין כאן מאורע, שאירע בתקופה, שאנו עסוקים בה, למגיד משכיל אחד, שהשכלתו העבירתו על דעתו ונעשה חפשי בדעותיו. על פי מקורות שונים, היה נקרא בשם “אבא הלוסקר” או “המגיד מהלוסק”. הוא הגה בספרי הפילוסופים ובדרשותיו היו מבצבצים דברי מינות, ולכן בכל מקום בואו לא נתנו אותו לדרוש, עד כי מוכרח היה להיות נודד ממקום למקום, ואחרי טלטולים רבים בא לעיר ברלין, מרכז ההשכלה וחופש הדעות. שם התודע להחכם מנדלסון והפיק ממנו רצון בשביל עומק מחשבותיו. אך גם שם לא הונח לו, כי החרדים הדריכוהו מנוחה בשביל דעותיו המסוכנות לרוח היהדות, והגאון רבי יעקב אַמדן הוכיח במכתב את מנדלסון על שהוא מחזיק את הלוסקר בביתו ועובר על אזהרה דגמרא “לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו” (עיין מאמרו של ש. סטניסלבסקי ווסחוד 1887 XII). ואחרי שבעו נדודים ורוגז לב שב לארץ מולדתו. פה היה מתאוה לראות את הגאון ולשמוע את חכמתו, ויסע לווילנא במטרה זו, אך כאשר בא שמה אמרו לו, כי חלילה לאיש כמוהו, גלוח זקן, קצוץ פאה ולבוש מלבושי נכר, לדרוך על מפתן הגאון. ויחשוב מזימות לבוא לפני הגאון כמתכחש, וישנה את טעמו ויאמר, כי הוא רב מפדובה, ובידו היו מכתבים מזויפים מרבני איטליה, ששמו עיניהם בו להיות שליח בדבר מצוה, פקוח נפש דרבים. וכאשר עמד לפני הגאון, הציע לפניו שלש ושבעים שאלות חשובות בענינים העומדים ברומו של עולם המחשבה האנושית, ויקיף הגאון במעוף שכלו את כל השאלות בסקירה אחת ויחלקן למקצועות החכמה השונים, ועל פי הסדר ההגיוני הזה נצטמצם ממילא מספר השאלות ועמד על ט“ו, ואחר כך השיב עליהן תשובות ברורות בסגנון מעוט מחזיק המרובה על פי דרכי ההגיון והבינה הישרה. ויבהל האיש לעומק חכמתו של הגאון. כאשר גמר הגאון את דבריו, רצה הלוסקר לפנות לדרכו, ויפן אליו הגאון בשאלה: הלא אתה המחבר של הספר על שמות הנרדפים (כי במכתביו כתב על עצמו, שחבר ספר כזה), באר לי ההבדל בין ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, הנמצאים בתנ”ך, ויבאר לו כל הלשונות של שמחה מלבד “דיצה”. וישאלהו הגאון למה לא בארת את השם דיצה? ויען כי השם דיצה אינו מלשון שמחה בלשון הקודש, ויאמר הגאון הלא מקרא מפורש “לפניו תדוץ דאבה” (איוב מ"א), ויען הלוסקר, כי בעלי הפשט מבארים “תדוץ” מלשון “דץ ביה מידי” בגמרא (חולין צג:), ויתמה הגאון ויאמר הלא רבנו הגדול רש“י פירש דיצה מלשון שמחה! ויען לו, כי רש”י אמנם לא השכיל לפרש לפי פשוטו של מקרא. וישאל אותו הגאון מתוך הזדעזעות הנפש: הלא רבותינו הקדושים בעלי המדרש מונים את השם דיצה בעשרה לשונות של שמחה?! ויאמר הלוסקר במתינות גמורה: הלא ידוע, כי גם בעלי המדרש אינם מכוונים דבריהם אל הפשט הנכון. כשמוע הגאון הדברים הללו עזב את הלוסקר וישב לחדרו והלה פנה לדרכו. אך עוד טרם בא אל מלונו הקדימוהו שני שלוחים מטעם הבי“ד ופרנסי העיר וקראו לו לבוא תיכף לעמוד לפניהם לדין. כבואו שמה קם זקן אחד מבין שבעה זקנים, מעוטפים טלית ותפלין ויקרא אליו: אתה זה, שחרפת וגדפת את חכמי המדרש ז”ל?! וקראו לפניו פתקא דבי דינא, כי חייב הוא מלקות כדין המבזה תלמיד חכם. ובאותו מעמד קיימו את הפסק־דין, ואחר כך הובילוהו לפני פתח בית הכנסת והכניסו אותו בסוגר של חחי ברזל האחוזים בקירות הבית, כדי שיעמוד קבל עם, וממעל לראשו הדביקו נייר ועליו רשום, כי זה האיש נענש על שהלעיג על דברי רבותינו הקדושים. וכל הבא להתפלל תפלת המנחה עמד וקרא לו “פושע ישראל”, ומן הרוק, שירקו לפניו, נעשה מסביב לו כמין רקק מים (מאורע זה מתואר באריכות במכתבו של הלוסקר להחכם מנדלסון – נדפס ב“עליות אליהו” ווילנא תרל“ד דף כ”ה).

פרטי העובדה הזאת מציירים לנו שרטוט מיוחד ממהלך הדעות של הדור ההוא, מן הסדרים המיוחדים של הקהל העברי ומן המשמעת, ששלטה אז בקרב הקהלות בלוטא.

______________

הערה: אלה מן הסופרים, שרואים במאורע זה הוכחה, שהגאון מווילנא היה שונא את החכמות והחקירה השכלית (עיין, למשל, מאמרו של ש. רוזנפלד “ר' מנשה איליר” התקופה ב' 261) אינם אלא טועים. לפי השקפת העולם של המשכיל החרד, ההשכלה לא תוכל לשמש אמצעי לערער בה יסודי האמונה ולסתור את אשר בנו אבות האומה. להשכלה יש כר נרחב לפעולה בתוך החיים הממשיים, לטעת ולעקור נטוע, לבנות ולסתור כפי חוקי החכמות והמדעים ותקוני הישוב, המתחדשים מתקופה לתקופה, אבל בעניני אמונה ודת יש להשכלה רק תעודה של חיוב ולא של שלילה, של בנין ולא של סתירה, כי עיקרי התורה ואשיות הדת נצחיים ואין כל הגיון שבעולם יכול להזיזם ולהקל את ערכם בעיני החרד על דבר ה', אפילו אם יהיה פילוסוף גדול ובקי בשבע חכמות. ואדרבח, המשכילים החרדים מסתייעים מן החכמות לביסוס הרעיונות של תורת ישראל ולחזוק יסודי האמונה, לגלות המסכה הנסוכה על פני הרבה ענינים עמוקי השגה, וכבר אמר הגר“א: “כל החכמות נצרכות לתורתנו הקדושה וכלולות בה”. ובאמת גם המשכיל החרד יודע ערכה של השכלה בכל מקצועות החיים החמריים והרוחניים, וגם שכלו אינו נסוג אחור מלדרוש בדברי חכמים ולחקור אל כל תכלית ברוח הבקורת האמתית, אבל ההבדל בינו ובין המבקר החפשי הוא, כי החרד מתיחס תמיד ביראת הכבוד לאמונת אבות ולבו מלא רגש של הכנעה מיוחדת לגבי מוסדי הדת, ובבואו לדרוש במופלא ממנו ולחַשב חשבונה של הדת הוא נרתע מפני הדר גאונו של מקדש האומה וה”אני" שלו מתבטל מאליו, ואפילו בשעה שמתעורר בלבו איזה ספק אינו מרשה לעצמו לזלזל בדברי חכמים ולנהוג קלות ראש בענינים הנוגעים לאמונה ותולה את הדבר בעומק המושג או בקוצר המשיג וחותר בכל עוז לעמוד על אמתתו של הענין ולקרבו אל השכל. אבל החוקר החפשי נכנס למקדש הדת באבק שעל רגליו וחוקר בדברים העומדים ברומו של עולם היהדות מתוך קלות ראש וזחיחות הדעת.

יש שאנו קוראים, למשל, בספרות החדשה דברי מחקר ובקורת הנוגעים לספרי הקודש, ולפעמים הדברים כשהם לעצמם אינם מסוכנים כל כך לרוח היהדות, ויתכן שרעיונות מעין אלו אלמלי היו מובעים ע“י סופר חרד על כבוד הדת, לא היו עושים כלל רושם שלילי בלב הקורא, כי הלא בפועל גם החרד שבחרדים שואל ומקשה, חוקר ודורש בדברי תורה ואמונה, ויש גם שהוא מניח חקירותיו בתיקו. אבל הסופר החפשי מלביש רעיונותיו בלבוש מיוחד משלו ומביע אותם בסגנון חפשי ושחצני עד שהוא עושה אותם ל”מוקצה מחמת איסור", וכבר אמר אחד החכמים (בופון) “הסגנון הוא האדם”. והבדל זה בסגנון נובע לא רק מתוך חלוק הדעות לבד, אלא גם מתוך חלוק התכונות, והרבה עושה החנוך וגורמת הסביבה.

ולכן יכול היה בודאי הגר“א להיות אוהב חכמה כללית ונוטה מטבעו אחרי הבקורת והחקירה, וביחד עם זה היתה נפשו סולדת מהתקלסותו של הלוסקר בדברי החכמים הקדמונים, כשהיה מבטל ברמות רוחא את בעלי המדרש ורש”י בחדא מחתא. הרמב“ם הלא בודאי, שהיה אוהב חכמה, מכל מקום הוא מוצא, כי ההגבלה של חופש המחשבה היא גם כן מיסודי החכמה “מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריה ואם ימשך כל אדם אחרי מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו” (הלכות ע“ז פ”א). והחכם יש”ר מקנדיא בודאי שהיה ממוקירי השכלה, אעפ"י כן הוא מוחה נגד אלה, הבועטים במסורה ונשענים רק על שכלם, וחותם את דבריו: “ולכן אל תטוש תורת אמך, וטוב שתהיה כסומא הנשען על הפקח הבריא, שינהגך לשלום ויישר לפניך דרכך בלי מכשול, משתתור אחרי עיניך ותשען על שכלך ותגוף באבן רגלך ותפול בפח” וכו' (ס' אלים). ושיטה זו של הכנעה לגבי המסורה כבר נעשתה לתכונה בנפש החרד אפילו הוא חכם כדניאל.

בעצם הדבר הרשות נתונה לפקפק באמתותו ההיסטורית של אותו המכתב ו“לא מפיו אנו חיים”. מי יודע איזו דברים נזרקו מפיו של הלוסקר בפני הגר"א, ובעצמו מספר, כי שאלותיו היו “דברי מינות”, ובודאי היה להר' יעקב אָמדן יסוד נכון להוכיח את החכם מנדלסון על החזיקו את הלוסקר בביתו ונתן לו את התואר היאות לו (עיין לעיל), וגם הציור של הפסק־דין עושה רושם של הגזמה. אבל כבר יצאו הדברים מן המדה של הערה, שבאה דרך אגב, ובכל היות הדברים נוגעים לענין הקובע חשיבות לעצמו, אין להם שייכות ישרה לנושא עניננו, ואין כאן מקום להאריך.


פרק ששה וארבעים    🔗

צורך התקופה בבעלי כשרון מקרב המגידים. – השפעת הגר"א לא פסקה והגיונו הישר נאצל על הדרשה. – סימני התפתחות ברוח השכלה האמתית נראו בדרשה העברית. – המגיד ר' חנוך זונדל לוריא, ספרו “כנף רננים”, קורותיו ופעולותיו. – המגיד ר' אברהם דוב פלאהם, דרשותיו וספריו.


הדרשה העברית בתקופת הגר“א באה למלא צורך הזמן ולתת פתרון לדרישות החיים, ולפיכך התרחבה בכשרונות הגונים והתפתחה באיכות. היהדות החרדית בליטא, שלא נטתה מן הדרך הסלולה מכבר ופנתה עורף לכל השתּנוּת בתורה ודת, שבאה מאיזה צד שהוא ומאיזה טעם שהוא, צריכה היתה לבצר לעצמה עמדה חזקה, כדי שתוכל להתקיים בשטף הכביר של שני הזרמים, שהביאו עמם התחדשות בחייה הרוחניים של האומה. וכשם שהתפשטות הדעות של החסידות מעבר מזה ושל המשכילים מעבר מזה היתה נשענת על הדרשה וההטפה, כן זקוקים היו “המתנגדים” להחיות את דרשת היהדות העתיקה, לשפרה ולשכללה, כדי שתהא להם לכלי מבטא להפיץ דעותיהם להמון העברי ברוּח וצורך הזמן. ורבני הקהלות לא היו מוכנים לתעודה זו, כי רובם ככולם לא השתלמו בחכמת הדרוש, וגם לא היו מסוגלים לזה מעצם מהותה של משרתם, שהעמידה אותם במדת מה מעל למפלגות. והיה צורך בבעלי כשרון מיוחדים מקרב המגידים. וכאמור לעיל, דרשת המגידים היתה מושפעת משיטתם של הגר”א ותלמידיו. ולא באקראי היו באים המגידים בעלי הכשרון לפני הגאון (עיין לעיל פרקי מ'“ג–מ”"ד) והוא היה בא עמם במשא ומתן של דרוש. התורה היתה אמנם שעשועיו של הגאון, אבל לאו כל אדם היה זוכה להשתעשע עמו בשיחות ואגדות, והבקורים הללו היתה להם מטרה מסוימה. המגידים היו מוזמנים אל הגאון, כדי לתהות על קנקנם, לבחון דעותיהם ומדת כשרונם עד כמה המה מתאימים לתעודת חזמן, והיו מקבלים הוראות באיזה אופן לנהל את העבודה ואיך צריכות להיות הדרשות. בבית מדרשו עוּבּדה התכנית של התעמולה נגד הדעות החדשות, והמגידים כאנשים בעלי צורה, גדולי התורה והיראה, קלטו לנפשם השפעתו של הגאון והתעסקו בעבודה מתוך הרגשת האחריות המוטלת עליהם בתור עבודת הקודש להרמת מצב היהדות ברוח גאוני התורה. ומובן, שדרישות הזמן חנכו והכשירו צעירים מקרב החוגים של לומדי תורה, שיהיו מסוגלים למלא תעודת דרשני היהדות, וכך באו לידי גילוי כשרונות חדשים לדרשה העברית.

והשפעת הגר"א לא פסקה גם אחרי מותו. רוחו היה מפעם בלבם של תופשי התורה, והסגנון הישר, ששלט בבית תלמודו, נאצל גם על הדרשה העממית בתקופה זו. הרוח החפשי של ההשכלה הברלינית לא מצא אדמה פוריה בתוך היהדות הליטאית, כי רוח היהדות העתיקה היה מלא חללו של העולם היהודי ושלטון התורה והדת היה שורר בכל פנות חייו הכלליים והפרטיים.

אבל ברוח ההשכלה האמתית נראו בדרשה העברית של הזמן ההוא סימני התפתחות במדה מרובה. הדרשנים קלטו מן החכמות החיצוניות חומר רב הערך, אשר סיוע בו לביאור מקומות סתומים במאמרי התלמוד והמדרשים, וחזקו רעיונותיהם במוסר היהדות וחקר הדת, וגם למדו לשונם לדבר אל העם באופן מסודר ומסוגנן לפי כללי ההגיון.

________________

אחד החשובים שבין הדרשנים המשכילים בתקופה ההיא, שפעולתו נכּרת בספרות הדרשנות, הוא הדרשן רבי חנוך זוּנדל ב“ר ישעיה לוריא (תקמ“ז–תר”ז) מגיד מישרים בנובהרודוק. הוא היה יליד העיר זאגר חדש פלך קובנא. העיר הזאת היתה מלאה חכמים וסופרים, שנודעו בספרות בשם “חכמי זאגר”. ביחוד השפיע על התפתחותו אחד מגדולי זאגר ר' חיים ז”ק (על אודותיו עיין זכרונות הסופר דינהזון – “פנקס” ווילנא 1913). בנעוריו למד תורה אצל אביו, שהיה מפורסם למופלג בתורה, ומלבד זה הרחיב ידיעותיו בחכמות חיצוניות על־פי השפעת הסביבה, שבה התחנך. עודנו צעיר לימים עזב בית אביו והשתקע בווילנא. וכיון שיצא לרשות עצמו והוכרח למצוא לו מקור לפרנסתו, בחן ונסה כוחות נפשו ותכונתו אולי ימצא בהם איזה כשרון מיוחד ו“כוח פרטי יחדו ה' בו טרם הולדו להשיג ממנו חית ידו” (בהקדמת ספרו “כנף רננים”), והוא הרגיש בנפשו נטיה לעסק החכמה וכשרון מיוחד בחכמת הדרשנות. ויתעתד אל תעודתו זאת, בלמדו בשקידה רבה ספרי החקירה והמוסר של טובי חכמי ישראל: רבנו סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רבנו בחיי, הרמב“ם, מהר”י אלבו ובעל עקדה, וגם הרחיב את חוג ידיעותיו בידיעות הטבע והלשונות. וברוח החקירה התבונן באגדות ומדרשים ובמקראי קודש והתרגל לדרוש ברבים ולהורות לעם דברי חכמה ומוסר. הוא נתמנה למגיד דמתא בעיר מולדתו זאגר ואחר כך בנובהרודוק ונתפרסם למגיד בעל כשרון גדול. דרשותיו הצטיינו בסגנונן היפה ורעיונותיהן ההגיוניים, המיוסדים על ידיעה שלמה בספרי מחקר וחכמת החיים.

כדרשן משכיל בעל השקפת־עולם רחבה היה שכלו שואף למקוריות, וכשרונו הדרשני לא היה יכול להסתפק בדרך הדרוש המקובל, אלא בקש למצוא לו דרך חדש ולהתגדר במקום, שהניחו לו הדרשנים שקדמוהו, ולכן הקצה לו פנה מיוחדת, לשאוב מתוכה חומר נאות לדרשותיו.

“פרק שירה”, שגדולי התנאים מפליגים בערכו ושהאחרונים הכניסוהו בסדר התפלה לאָמרו בכל יום, משך את לבו של הדרשן להתבונן אל מהותה של היצירה הנפלאה הזאת ולהבין את ערכה, לאיזה צורך מוסרי הכניסו פסוקים מכתבי הקודש בפי הדומם, הצומח והחי, ובמה כוחו של הפרק הזה יפה, עד כי לפי דברי רבי אלעזר “כל העוסק בפרק שירה בעולם הזה זוכה ואומרו לעולם הבא”, ורבי יהודה הנשיא אומר: “כל העוסק בפרק שירה בעולם הזה מעיד אני עליו שהוא בך עולם הבא וניצול מיצר הרע ומדין קשה ומשטן המשחית ומכל מיני מזיקין ומחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וזוכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים ותלמודו מתקיים בידו ומאריך ימים וזוכה לחיי העולם הבא”. והדרשן בחוש העיוּני שלו הרגיש, כי “פרק שירה” אינו רק פיוט נאֶה גרידא, שמקומו בסדור התפלה להלהיב לב האדם בשירת המקהלה הנשגבה של כל הנמצאים לבורא עולם, כי אם כולל הוא בתוכו גם ענין מוסרי נפלא גבוה מאד בערכו, והוא לרומם את האדם בשלמוּת המדות ולתקן תכונתו הנפשית בלמוד המוסרי החי, היוצא מתוך טבעי הנמצאים, כמו שנאמר באיוב (ל"ה) “מלפנוּ מבהמות ארץ ומעוף השמים יחַכּמנו”, וכמאמרם (ערובין ק' ע"ב): “אמר ר' יוחנן אלמלי לא נתנה תורה לישראל היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול”. ומסדר הפרקים השכיל לשים בפי כל מצוּי את הכתוב השייך לטבעו, ויהיה הכתוב הערה לאדם לבחור במדה טובה זו במנהגי חייו.

בהבנת פרק שירה באופן זה היו להדרשן לעינים דברי מהר"י אַלבּוֹ בספר “העקרים” (מאמר ג' א'). ובדרך זה נפתח לפני כוח היצירה של הדרשן כּר נרחב, לדרוש פרקי השירה כמין חומר, לבאר טבעי כל סוג וסוג מן הדוממים, הצמחים ובעלי החיים ולהתבונן בכל פרט ופרט מן הנבראים ותכונתו המיוחדת של כל אחד ואחד מהם, כדי להוציא מהם תועלת לשלמות האדם על ידי בחינה בברואים ומתוך כך הוא בא לידי באור הכתובים והאגדות על דרך ההגיון ודקדוק הלשון. ועל ידי שילוּב באוריו היפים למאמרי התלמוד והמדרשים ברעיונות מחקריים נעלים, הוא מתאים את תוכן כל פסוק לטבעו המיוחד של כל סוג ומין הנבראים, שבפיו הכניס בעל פרק שירה אותו הפסוק. ובכוח כשרונו השכיל לבאר הכל בשפה צחה ומובנת להמון השומעים. זהו הנושא של דרשותיו שדרש ברבים, ובו כלול התוכן של ספרו “כנף רננים”.

המגיד ר' חנוך זוּנדל היה נוסע ממקום למקום במדינות שונות להטיף את דבריו. ודרשותיו המצוינות עשו לו שם גדול בתכנן המיוחד, עד כי קראו לו “בעל פרק שירה”. בכל מקום בואו העסיקו רעיונותיו את טובי המוחות שבקרב השומעים והביאו את המבינים שבהם לידי שקלא וטריא וחילוקי דעות בנוגע לעצם הרעיונות ואופן הרצאתם. וכמה פעמים סבל הדרשן בגלל דעותיו, כי כבעל ידיעות רחבות ובקי בספרי הפילוסופים הקדמונים היה מביא לפעמים את דבריהם, אם בתור סיוע לדבריו, או כדי לסתור דעותיהם, וזה זעזע סבלנותם של האדוקים הקיצוניים, שלא הסכינו לשמוע מעל בימת בית־הכנסת השקפות של החפשים בדעות, מבלי שים לב לאיזו מטרה הביא הדרשן את דעותיהם. וכשנגע הדרשן בשאלות הרוחניות של חיי היהודים בזמנו לא העלים את השקפותיו השליליות על נטיות דתיות, שלא ישרו בעיניו, וזה עורר נגדו התנגדות והביא לידי תוצאות בלתי רצויות.

הד“ר אברהם ברלינר בזכרונותיו (יאַהרבּוּך פיר יידישע געשיכטע אונד ליטטעראַטוּר (ספר השנה לתולדות ישראל וספרותו גרמנית 1913 XVI ע' 190–189) מספר,‏ כי בשנת תר”ג בא הדרשן ר' חנוך זוּנדל לעיר מולדתו אבירזישקא בסביבות פּוֹזנא למכור את ספרו “כנף רננים”, וכדי שיעמדו המבינים בעם על אפיו של הספר היחיד במינו, היה דורש בכל ערב וערב לפני העם בעניני “פרק שירה” והיה מפליא את לב השומעים בדרשותיו. מבטאו הליטאי, הנגוּן המיוחד והתרגשות הדבור, שהעלו את הענין הפשוט לגובה פיוּטי, כל זה עשה רושם חזק על השומעים. ביחוד משבח בעל הזכרונות את עומק חכמתו של הדרשן בטבעי בעלי החיים והצמחים ותכונת כל אחד מהם, ומציין את העובדה, כי גם “הרב הנכבד דמתא היה בין שומעי דבריו”. ומספר עוד, כי בהיותו אז נער קטן (הוא נולד תקצ"ג) לא היה יכול להשיג אל נכון כל עומק הדברים של הדרשן, אבל זאת הוא זוכר, כי אחרי אשר הזכיר הדרשן בתוך שטף דבריו על דבר שיטתם של חכמי יון, כי העולם קדמון, הקים אחד השומעים מהומה בבית המדרש ויקרא בקול: “שפינוֹזה ימח שמו”! הדרשן הביא את דעתם של חכמי יון על מנת לסתור אותה ולהראות את כזבה, אך החרדים על דבר ה' מצאו את עצם השקלא וטריא בדעה נפסדת כזאת מעל בימת בית המדרש לענין בלתי רצוי כלל, העלול לפגום את התמימות הדתית של השומעים.

ביחוד מעציב המקרה, שאירע במסבת החסידים בעיר מיר פלך מינסק. הדרשן בא לעיר הזאת, הסמוכה לעיר מושבו נובהרודוק, והיה דורש שם כדרכו מדי יום ביומו בבתי המדרש דמתא, פעם נזדמן לבית המדרש של חסידי חב“ד וראה אותם שמחים מטוב לב, אוכלים ושותים, מרקדים ומזמרים, ושאל אותם “לשמחה מה זו עושה”? והם הסבירו לו שהיום י”ט לירח כסלו וחסידי חב“ד חוגגים את חג החושפ של הרב מלאדי ז”ל, שיצא ממאסרו ביום הזה. ר' חנוך זוּנדל שהיה שונא את מנהגי החסידים תכלית שנאה (צריך לזכור, כי ההתנגדות לחסידים היתה אז בעצם תקפה), ושנאה זו העבירתו על דעתו, לא היה בפעם הזאת נזהר בדבריו לכוון את השעה ואת המקום, וגילה לחסידים מהרהורי לבו במשל בלתי מנומס, שעל ידיו נפגע כבוד הרב בעל “התניא” באופן נמרץ. הדבר הכעיס את החסידים, והם הכוהו מכות קשות, ויבזוהו באופן מלעיב וגס. המעשה הרעיש את העיר, וביחוד נגע חלול כבוד התורה ללבם של הלומדים, חובשי בית המדרש ובחורי הישיבה במיר, והם באו למקום המעשה, לתבוע את עלבונו של תלמיד חכם מיד החסידים, והרסו את בית־המדרש שלהם עד כי לא נשאר בו אבן על אבן. והרב דמתא, הרב ר' משה אברהם, ענש את החסידים לשלם להמגיד דמי צער ובושת סך מאה רובל (סכום לא קטן לפי מושג הזמן ההוא). וזקני העיר מספרים, כי הרב דמתא בשמעו על דבר המאורע נבהל מאד וקרא: “מי שיביא אלי אבני היסוד של בית המדרש לחסידי חב”ד יזכה לשבת במחיצתי בגן עדן", ועל פי הדברים הללו הרסו חניכי הישיבה את הבית עד היסוד.

המגיד ר' חנוך זוּנדל היה מטבעו תקיף בדעתו, ולא ידע ויתּוּרים. הוא היה עשוי לבלי חָת, והדרך שמצא אותה ישרה הלך בה בבטחה ובלי מורך לב, ולא הסתיר את דעותיו בשעה שהיה צורך לגלותן, ועל ידי זה העלה על עצמו חמת מתנגדיו. ולא לחנם חתם את שמו בפתיחת ספרו “כנף רננים” “העלוב והמטולטל טלטלה גבר” – כי הרבה נדודים, רדיפות ועלבונות סבל בחייו.

_____________

הספר “כנף רננים”, מלבד שהוא ספר־מדות מקורי, הכולל בתוכו תורה שלמה של מוסר היהדות לכל מקצועות החיים האנושיים על יסוד הבחינה וההתבוננות בטיב הנבראים וטבעם, שזוהי תעודתו העיקרית – עוד הוא ספר דרושי מצוין, מלא הגיונות נעלים בגופי שאלות היהדות, תכונת עם ישראל, תלאותיו בגולה ותקותיו לעתיד וחקירות חשובות בדברים, שהם כבשונו של עולם הפילוסופוה הכללית, מתובלים בבאורים ודרושים יפים, מכילים חכמת החיים וחכמת התורה, בקיאות גדולה בספרות וידיעות הטבע ומדעים שונים.

כשאנו דנים על תכנית הספר, כשהיא בבחינת מחשבה, אזי אנו רואים בה מעין קבלנות דרשנית בלתי מצויה וקשה להולמה, שקבל על עצמו הדרשן, ואנו מפקפקים באפשרות למלאה כראוי. אבל כשאנו קוראים בספר ומתבוננים אל פרקיו בשים לב, אנו מתפלאים על כשרונו של הדרשן, כי עלה בידו להוציא את התכנית של באורו מגדר מחשבה ולהביאה לידי מעשה בדמות יצירה ספרותית יפה בתוכן וצורה. יש אמנם ב“פרק שירה” ענינים, שבאורם עולה בנקל. למשל, בשיר השמים – הפסוק “השמים מספרים כבוד אל” וגו' הוא במקומו הראוי, וכן בשיר הארץ – הפסוק “לה' הארץ ומלואה” וגו' הוא כהלכה, וכדומה לזה באיזה מן השירים, זווגם של הפסוק ואומרו עולה יפה, ולהדרשן נשאר רק להכניס דרוש נאה לתוך פסוק זה, כיד חכמתו הטובה עליו. אבל באיזה אופן אפשר לזווג את הגיהנם עם הפסוק “כי השביע נפש שוקקה” וגו‘, או את הנשר עם הפסוק ו"אתה ה’ אלהים צבאות אלהי ישראל הקיצה לפקוד כל הגויים" וגו' תהלים נ“ט), את העגור עם הפסוק “הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו”, את הצפור סנוּנית עם הפסוק “למען יזמרך כבוד” וגו‘, את הצפור טסית עם הפסוק "עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ” וכיוצא בזה כמה פסוקים, שהכניסו בפי דוממים, צמחים ובעלי־חיים שונים. והנה בא הדרשן ומצא להם דבק טוב, ובכוח כשרונו קירב את הרחוקים והיו לאחדים בידו. הוא חוקר למהותו של הנברא, מקום חיותו, הטבע המיוחד למינו, ומוצא מתוך זה את הקוטב של הדרוש – את המדה הנאותה לברורו של הכתוב הנדון – ולעינינו הולך ומתהוה גשר הגיוני, המאחד מרחקים בעולם העצמים והמושגים. והנחת הגשר היא באמנות יתירה, ויסודותיו מוצקים וחזקים – כשרון מפותח בהמצאת ועעיונות, הגיון ישר והסתכלות בהירה בהבנת הכתובים והאגדות, ידיעת החכמות הטבעיות וחקירות נאמנות ביסודות הלשון. ביחוד משתקפים מתוך דרשותיו נסיון החיים והרגשה עמוקה של בקי בחכמת הנפש, שבהם מסתייע הדרשן להשלים את רצונו ולהעמיק דברי מוסרו בהתאם אל הרעיון, המונח בתכניתו של פרק שירה.

קשה למסור כאן קטעים מפרקי הספר המופלא הזה, שהם גם רבי הכמות ומורכבים מענינים ומושגים שונים, משולבים זה בזה. אבל כדאי לרשום איזו דוגמאות קטנות מתכנם של “השירים” הקצרים ביותר, אפשר שיתנו מושג קל מאָפיו של הספר.

“טסית אומרת: עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ”. הדרשן מבאר, כי טסית הוא צפור דרור, שאינו מקבל מרות, וכתוב בספר “בעלי החיים” לאריסטו, כי מין זה המה חלשי הרגל ואינם הולכים רק מעט, ותמיד פורחים באויר, ולכן נקרא “טסית”, שהיא פריחה פתאומית ממקום למקום (טיסה). והנה טבע זה המין מעורר את המשכיל להתבונן נפלאות ה‘, אשר חנן לכל יציר מזונו לפי טבעו ומקומו. העופות הביתיים נזונים מיד האדם ונכנעים אליו, אבל מין זה אינו תולה בטחונו על האדם, ולזה נקרא “דרור” ואינו מקבל מרות. יש כמח עופות חפשיים, שהאדם יכול להרגילם לאט לאט אל משמעתו להיות נכנעים אליו, אבל הטסית נשארת בחפשיותה תמיד, וכשמה כן היא, טסה באויר ונזונית מן הטבע, כאשר תשיג ידה. ומזה ילמד האדם דעת להסתפק במעט המושג לו מיגיע כפיו, לאכול ולשבוע מאשר חננו ה’ מלהשען ולצפות לשולחן אחרים מלא דשן כסעודת שלמה, כי אז יוכרח להיות שח ונכנע לבשר ודם, אשר מתנתו מעטה וחרפתו מרובה. וכאן מוסיף הדרשן לבאר ד' הבדלים שבין מתנת בשר ודם למתנת ה‘, הכלולים בתפלת המזון "ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו’ כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה (ד' מעלות), שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד‘“. ואחרי אשר מבאר הדרשן כל פחיתותה של טובת הנאה, שבאה מידו של בשר ודם, הוא מסיים, כי לזה מעוררת אותנו הטסית, שטבעה להתרחק מהנאת בני אדם וטובתם רעה לה, כאלו תאמר: מה לי להשען בעסקי פרנסתי על נברא חסר כמוני, ימשכו ממנו חסרונות כנ”ל, כי אם "עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ". ומעיר יפה הדרשן, כי “עושה” (לשון הוה) מורה על הקיום הנמשך בכל עת מאור פניו יתברך, אשר באמצעות השמים והארץ מזונם וחיותם של כל הנמצאים – על דרך “אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש” וכו' (הושע ב' כ“ג, כ”ד) – הוא מכין מזון לכל בריותיו.

אונכי, ובנוסח אחר רציפי, אומר “נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם”. זה הצפור נקרא בגרמנית “שוואַלבּע”, ונקרא אונכי על שם צבע נוצותיו סביב לצוַארו שהוא ירקרק צהוב כפז ובלשון ארמי נקרא הפז “אונך”, כמו שכתוב במסכת ע“ז “ומחפין שוקוהי באונך”, פירש רש”י פז(?), והתואר “אונכי”. ונקרא “רציפי” על שם טבעו המיוחד, המבדיל אותו מן העופות, שנוסעים בחורף לארצות החמות, וגם הוא מאוהבי החום, אבל נשאר במקומו, שלא לאחר תחלת ימי הקיץ, ומזונו מן ציצי האילנות,. ובכדי להמלט מן הקור נתן הבורא חכמה בלבו, כי לתועלת חיותו וקיומו יצטרפו משפחות משפחות יחדו וירצפו ראשו של זה תחת נוצת רעהו ויחברו זה לזה עשרות עד מאה, וישכבו בנהרות או באגמים בעגול כל ימות החורף, ועליהם יעלה שלג או כפור וקפאו תהומות בקרח ולא יזיק להם, עד בוא האביב יעוררו ויזוררו, יעלו מתהומות וישובו לחיות בארץ כקדם. וכפי טבעם זה תאר אותם בעל הפרקים בשם “רציפי” על שם רציפיהם כאחד זה בצד זה. והתועלת היוצאת מטבע יציר זה לכל אדם בפרט, ולנו סובלי הגלות אסירי התקוה בכלל, יחכמנו זה העוף לבחור העוני והיסורים למען הטוב והישועה, כי בוא יבואו אחר כך, לבלי בעוט ביסורים ולבל נתרעם על מדותיו יתברך וכו' וכו', כי לא יתכן אור הישועה אם לא יקדם חושך היסורים. זאת ועוד אחרת ילמדנו זה הנמצא, איך להקל מעלינו סבל משא הגלות והשעבוד, שלא נרבץ תחתיו ונאַמץ כוח לצאת למרחב, כאשר נסגל לעצמנו טבע החבור והצרוף, וסובלי הגלות יתאחדו כולם כאיש אחד, ואיש לאחיו יאמר חזק (ומדבר הדרשן בגודל ערכה של מדת האחדות בעד כלל ישראל ומביא המדרש “אתם נצבים בשעה ששמעו צ”ח קללות הוריקו פניהם" וכו'). וזה הרציפי בטבעו, כאלו מנבא נחמות על ישראל “יאמר אלהיכם”, כי אז, כאשר נקבל טבע הרציפי, גם מדת הדין (אלהיכם) תסכים על נחמותינו ופדוּת נפשנו.

וברוח זה מבאר גם “השיר”: “,חסידה אומרת: “דברו על לב ירושלים וקראו אליה” וגו', כי “למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה” ופירש רש”י “מחלקת ממזונותיה”. ומאריך הדרשן לדבר בחשיבות הצדקה וגמילות חסדים להרמת קרן ישראל. וזאת החסידה בטבעה מנבאה לירושלים ישועות ונחמות, כאשר תתגבר מדת החסד בישראל.

רעיון יפה מכניס הדרשן בשיר מעינות. “מעינות אומרים: ושרים כחוללים כל מעיני בך”. ההבדל בין המעין לימים ונהרות, כי הם הולכים ברעש, ובשטפם משמיעים קול, והמעין נובע באין קול ואין קשב, ותועלתו גדולה מכל מים להשיב נפש האדם. ומטבע זה ילמד האדם, שחונן בעושר או חכמה יתר על חבריו ומשפיע מטובו על אחרים, שלא יחזיק טובה לעצמו ולא יתגאה ולא יצלצל כפעמון להשמיע טוב לבו ברבים, כי איש כזה מקוה להיטיב לעצמו יותר ממה שמיטיב לאחרים. ומדבר הדרשן דברים יפים ונמלצים בפחיתות ההתפארות וההתגדלות, שמביאות הפסד רב לאנושות, ומצייר תמונה נפלאה של הלך בציה ויגע, שחוח תחת עול סבלו ולשונו בצמא נשתה כחום היום, ופתאום נפקחו עיניו והנה לפניו מעין נובע מים חיים, וישתה לרויה ונפשו שבה אליו, ומי המעין נוזלים ונגרים בדממה ושקט כקדם… ולהורות על הלמוד הנכבד הזה היו מושחים את המלכים על המעין לאמור: אחר שנתן לך הכוח והממשלה על אומה שלמה וטוב הכלל בידך, אל תרהיב בנפשך עוז ותלבש גאות לאמור: לי יאות הכבוד והגדולה ואלי תכרע כל ברך וכולם לא נבראו אלא לשמשני ולשרתני, יראה ויקח מוסר המעין להיטיב מנהגיו בלאט ובנחת וכו' וכו' ולא ימעל בכבוד שמים הנפקד בידו, כמו שאמר דוד “כי ממך הכל” וגו' (ומדבר הדרשן דברים יקרים בענין זה), וכשילמוד מטבע המעין להנהגת מלכותו תמשך מלכותו כמעין… וזה מעינות אומרים להמתבונן בטבעם השקט: “ושרים כחוללים” יש בני אדם אם עושה איזה דבר טוב משוררים ומשמיעים טובתם בתוף וחליל, כדי שיהוללו מעשיהם בשערים, אבל אני לא כן “כל מעיני בך” כלומר כל עיוני ומחשבתי בהטיבי לבני אדם רק בך, למלא כוונתך בבריאתי לטובת העולם.

דברים כנים ואמתים מדבר הדרשן בשיר התרנגולת: “נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו”. התרנגולת פרה ורבה יותר מכל מיני בעלי חיים, כי אין דוגמתה בזה שיולדת בכל יום, והעד על זה מאמר הגמרא: “עתידה אשה שתלד בכל יום, אמרו והא כתיב “אין כל חדש תחת השמש” אמר ליה בא ואראך דוגמתו בעולם הראהו תרנגולת”. ויוצא מזה למוד נשגב רב התועלת לנקר עיני האנשים צרי עין בטובת הבורא יתברך על ברואיו. ומוסיף הדרשן ואומר: "פשתה הצרעת ברוב מדינות אשכנז וקורלאנד בטלים אנשים כשלשים וחמש או כארבעים שנה יושבים כל ימיהם ואינם נושאים אשה עד אשר יצברו כעפר זהב, אוי לאזנים שכך שומעות מהתנצלותם באמרם, כאשר אקח אשה ויהיו לי בנים במה אפרנסם ואוסיף עניים ואביונים בתבל. ומדבר הדרשן על קלקול זה מכמה אופנים בדברים הגיוניים ונלבבים מצד חוקי השכל הישר ותקון העולם ומצד שמירת מצות התורה. וזהו תרנגולת אומרת, טבעה מראה לאדם, שאל ידאג דאגת פרנסה בנוגע להולדת בנים, כי ה' “נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו”.

כאמור, אלה הם רק דוגמאות קטנות מתכנם של כמה מן השירים הקצרים ביותר, כי הספר הוא רב הכמות והאיכות ומקיף כל צדדי החיים הרוחניים של האדם והיהודי, ולפי תכנו הוא יחיד בספרות הדרושית ואין שני לו.

______________

פרק שירה כולל בתוכו הגיון מאד נעלה. הבנין הנפלא של מכונת התבל, השמים והארץ וכל צבאם, כל מעשי הבריאה ויפי סדריה מהללים ומשבחים ליוצרם. וזהו לדעת הרמב"ם (מו“נ א' ס”ג) מלא כל הארץ כבודו (ישעי' ו') כמו ותהלתו מלאה ארץ (חבקוק ג'). ובשירת דוד המלך (מזמור קמ"ח) מצויר, איך ברואי מעלה וברואי מטה כולם מפארים ומהללים לבוראם. אבל בני אדם מצד עכירוּת חושיהם ובטול הרגשתם אין שומעים אותו ההלל הגדול, הממלא חללה של הבריאה כולה, ורק יחידי סגולה, שהעלו חושיהם למדרגת הטוהר והזכוך, לקחה אזנם מן הקולות הערבים הללו (עיין לעיל פרק כ“ב ערך ר”י מוסקטו), והאחד מבני סגולה הללו היה בלי ספק בעל “פרק שירה”. ובא הדרשן ר' חנוך זונדל ברוחו הכביר והעלה פרק זה לספר שלם, לספר מלא שירה והוד מוסר היהדות. כל ענין וענין של פרק שירה מקיף בספר “כנף רננים” דרוש שלם, המושך לבו של אדם בתכנו וצורתו, כי המחבר, כגודל כשרונו לפעול על הלבבות בכוח פיו, כן הוא מצטיין באמנות ההרצאה למסור את דבריו בכתב. השפה רעננה והסגנון מתוקן באופן נאה ומקביל לתוכן פיוטי כפרק שירה, ועל פני כל הספר מתוח חן מיוחד, כולו אומר שירה, רוך ונועם. על כן נתחבב ביותר על הדרשנים ונחשב בצדק למרגלית טובה בספרות הדרוש.

הספר יצא לאור ראשונה בשנת תר“ב בעיר קראטשין, ובהוצאה שניה נדפס בפרסבורג בשנת תרי”ט. ובימינו נדפס בהוצאה חמישית בווארשא בשנת תר"ס. הוא חבר ספר “צוף דבש” וחבור על שמות נרדפים (נזכרים כמה פעמים ב“כנף רננים”).

______________

באותה התקופה חי ופעל פעולתו הדרשנית הדרשן רבי אברהם דוב פלאהם (תקס“ד – תרל”ג). הוא היה מגיד מישרים בעיר מולדתו מיזריטש (פלך שידליץ), פטרקוב ושברשין, ובסוף ימיו נתקבל למגיד דמתא בעיר לובלין, ושרת במשרתו זו עד יום מותו. עוד בימי עלומיו כבר התפתח אצלו הכשרון הדרשני והיה דורש במיזריטש בבית המדרש של ר' הירש חיים, ומכל שדרות העם באו לשמוע דרשותיו, שהיו מצטיינות בעומק הרעיון וקלות ההבנה בעד המון השומעים. הוא היה מופלג בתורה וחכם בעל עט סופר מהיר, ובדרשנות קבל השפעה מכתבי־יד של הדרשן המהולל רבי יעקב מדוּבנא, שהיו נמצאים תחת ידו של בנו ר' יצחק קראנץ, שהיה גם כן מגיד במיזריטש, ולכן היה קורא להמגיד מדובנא, “מורי ורבי” ואת עצמו היה מכנה בשם תלמידו.

כרוב חכמתו ידע להוקיר את ערכם של כתבי המגיד מדובנא ולקח על עצמו את התעודה לסדרם ולהוציאם לאור. והעבודה הזאת עלתה בידו באופן שאין למעלה הימנו. ספרי “אהל יעקב” בחמשה חלקים על כל פרשיות התורה, “כוכב מיעקב” על הפטרות ו“ספר המדות” נסדרו בשפה צחה ויפה ונדפסו על ידו בתוספת הערות משלו, שהן דרושים שלמים רבי הערך (הספר “קול יעקב” על חמש מגילות נסדר על ידי חתנו של המגיד מדובנא ר' שרגא פייבל והובא לדפוס – ווארשא תר"ך – על ידי בן המחבר ר' יצחק קראנץ).

מלבד סדור כתבי יד של המגיד מדובנא, שזוהי עבודה ספרותית חשובה ביותר, חבר המגיד ר' אברהם דוב פלאהם ספר נכבד בפני עצמו בשם “שמן המור”, כולל חקירות מחוכמות ודרושים מצוינים בכמה פנות התורה, ונחלק לשלשה מאמרים. “שמים החדשים” בדבר כוונת הבריאה, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ענין התעלמות גמול העולם הבא מעין כל חוזה, מהות האדם והשארת הנפש, באור מזמור קל“ט “ה' חקרתני ותדע”; “ארובות השמים” – בדבר חטא דור המבול וענשו, הכוחות הנטועים בנפש האדם, השגחה אלהית, תלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו; “ארץ החדשה” – תורה מן השמים וחדוש העולם ונתינת התורה, מעלת המעמד הנבחר והשגת ישראל בעת ההיא, נבואת אדון הנביאים והבדלה מנבואת שאר הנביאים, מאמר ב”מראה אליו אתודע“, באור המאמר “בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם”, מדרגות התשובה וגמול העולם הבא. הספר הוא בדמות של ספר מחקרי כעין “העקרים”, כי המחבר נוגע בהרבה שאלות עיקריות בחקר היהדות ומביא דעות החוקרים, שקדמוהו ומבקר אותן לפי טעמו. אבל בעיקרו הוא ספר דרושי, כי כל באוריו מיוסדים על דרושים שונים בפירוש המקראות ומאמרי התלמוד והמדרשים. לספרו זה הוסיף המחבר הערות רחבות בשם “מור ואהלות” ו”ראשי בשׂמים", הכוללות בתוכן דרושים שלמים ובאורים בכמה ענינים הנוגעים באיזה אופן שהוא אל התוכן של עצם הספר, ומביא כמה ענינים ששמע מפי גדולי הדור.

סגנון הדרשות של הדרשן רא“ד פלאהם הוא כעין זה של המגיד מדובנא: יופי של באורים וזיו הרעיונות וקלות ההסברה, ולפעמים גם הוא מבאר דבריו במשל נאה. ביחוד מצוינים דרושיו ב”שמן המור“, שהם בעלי תוכן נעלה. לדוגמא, במאמר א' פרק ג' הוא מדבר נכבדות בענין בריאת האדם, תכונת נפשו וערכו בעולם, שהוא “עולם קטן” (מו“נ א' פרק ע”ב) וכל מה שיש בבריאה כולה יש בו (אדר“ן פ' ל”א) ונפשו נאצלת ומורכבת מכל. חלקי הנמצאים וממוזגת מצורות היסודות כולם, כדברי הזוהר (פנחס) “נעשה אדם” – “יהא שותפות לכלנא, אתחברו כלכון כחדא למעבד ביה כל חד וחד מחולקא דיליה ואנא אשתתף עמכון למיהב ביה מחולקא דילי”. ומבאר, כי האדם כולל טבעי הנמצאים וכוחותיהם, הם וחלופיהם ושינוייהם, ובעוד שבעלי החיים משוללים הכוח להחליף מדותיהם, הדבוקות בהם מטבעם, האדם הוא בעל כוח ובחירה להימין ולהשמאיל, להיטיב ולהרע, לרחם ולהתאכזר, לסבול ולכעוס, וכדומה חליפות וצבא רב. ומתוך רעיון זה הוא מכניס טעם דרושי במאמר אגדה (ב"ר ח') “אמר ר' סימון בשעה שבא הקב”ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתין כתין חבורות חבורות וכו' חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אמר אל יברא שכלו שקרים, עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו ומתעסקים אלו עם אלו בראו הקב”ה, אמר להם מה אתם מדיינים כבר נעשה אדם" (ופלא הדבר למה מהרו בבריאת האדם טרם שבאו המלאכים לידי הסכם). ומבאר הדרשן, כי בעצם הוכוח של המלאכים כבר נחרץ גורלו של אדם להבראות, מאחר שאלה הגידו מעלותיו, שהוא גומל חסדים, ואלה – חסרונותיו, שהוא כולו שקרים, יפה אמר להם הבורא "עד שאתם מדיינים כבר נעשה אדם, כי בזה צפונה כוונת יצירתו, ובזה תהא כלולה תכונתו, שיהיה ממוזג מן טוב ורע ביחד, וזהו רצונו של הבורא, שתהא בידו הבחירה להטות את נפשו לאיזו מן המדה שיבחר, ומתוך עדותן של שתי כתות מלאכים כבר נעשה אדם.

מענין זה הוא בא לידי באור הכתוב בקהלת (ג' י"ח) “אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם”. והדברים באמת סתומים ובלתי מובנים. והדרשן מכניס בפסוק זה באופן דרושי פתרון חקירה עיונית בנוגע לערכו של האדם בבריאה. שלמה המלך (קהלת) מבאר למה בחר ה' באדם, לתתו עליון בבריאה? המלאכים בודאי יש להם יתרון על המין האנושי, שיש בו כמה ממרים ומכעיסים, ומה אפוא יתרונו של אדם? על זה אמר קהלת בוא ואשכילך ענין בריאת האדם. הננו רואים, למשל, בני אדם משתוקקים ורצים לראות את הקוף מפזז ומרקד, ובאמת הלא פלא הדבר, אם רוצה אדם להשתעשע במראה של רקודים ומחולות ילך נא אל בית המשתה ושם יראה השמחים אלי גיל במחולות המחניים לקול מנגינת נבל וכנור, שיש בזה יותר יופי ממחולות הקוף. אבל באמת עיקר הגעגועים של האדם נוטים רק אל הדבר, שיש בו חידוש ויוצא מגדר הרגילות. אם האדם מרקד אין זה חדוש כלל, אבל הקוף, שאחר המחזה של הריקוד בפני אדם הוא עושה תנועותיו כחתול, מלקק בפיו ומקפץ כדרכו, ולכן חביב הריקוד שלו בעיני האדם. כן ממש “חביב האדם שנברא בצלם”, לא בשביל שמנהגיו יותר נאים ממנהגי המלאכים, כי מה האדם נגד “השכלים הנבדלים”, אבל זהו מפני שבהמלאכים אין כל חדוש, שעושים רצון קונם, אבל האדם שנדמה לבהמה, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה וכו‘, ובכל זאת הוא נדמה למלאכי השרת בדעת עליון ובמנהגיו הרוחניים – וזה “אמרתי אני בלבי על דברת בני־האדם לברם אלהים” רק בשביל שהם בני אדם ולא מלאכים, חביבים הם לפני המקום ובחר בהם, ו“לראות שהם בהמה המה להם” – כי אחרי אשר מתנהגים כמלאכי השרת בבית הכנסת ובבית המדרש, אומרים שירה כמלאכים, מהללים ומשבחים ומקדישים את הבורא ורוקדים קדוש, קדוש, קדוש ועוסקים בתורה ומצוות – הם הולכים לביתם ועוסקים בצרכי גופם ועושים מעשי בהמה, אוכלים ושותים כבהמה וכו’ – וזה ולראות שהם כדמות בהמה בשעה ש“המה להם”, כשעוסקים בצרכי עצמם ובשרם.

במאמר ב' פרק ט"ז, בדברו על גדרי התשובה, הוא מבאר יפה מאמר פלאי (ב“ר פ' ע”ה) “התנערי מעפר, כהדא תרנגולתא דמתנערת מן קטמא”. ובאמת מה מוסיף לדברי הנביא משל התרנגולת? ומבאר הדרשן, כי יש שני סוגי תשובה. תשובה הבאה מתוך התעוררות הלב, מתוך דעת החיים האמתיים, ותשובה הבאה מתוך יסורי הגוף והנפש, הבאים על האדם, שממרקים עונותיו של אדם. ומובן, כי התשובה הראשונה היא המובחרת, היא בלי יסורים ותועלתה מושכלית ויסודית ביותר, אבל התשובה השניה רעה לו לאדם, ופעולתה גם היא אינה מועילה כמו הראשונה. וההבדל הזה נכלל במשל התרנגולת. היא מתפלשת בעפר, ואם היה הצורך לנקותה באמצעי מן החוץ, להכותה במקל על כל אבריה המלוכלכים, אזי היתה סובלת יסורים קשים, ואחר כל זה היה נשאר אבק ועפר מדובקים בתוך נוצותיה. אבל בזמן שהתרנגולת מתנערת בעצמה מן האבק שעליה, אזי בתנועה טבעית אחת תצא טהורה וזכה בשלמות גמורה ובלי מכאוב כלל וכלל. וזה “טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות” (ברכות ז').

הדוגמאות הללו מראות על הטעם הדרושי של הדרשן פלאהם, אבל הספר “שמן המור” הוא באמת יותר מן ספר דרושי. הוא בעצם ספר מחקרי, מצוין בעיוניו המושכליים, המיוסדים על בקיאות שלמה בספרות המוסר והחקירה, והדרושים הכלולים בו ובהערות “מור ואהלות” ו“ראשי בשמים” נאצלים מן רוח ההגיון של הדרשן והמה מהסוג המובחר בספרות הדרוש. ומסוגל הספר לשעשע רוח המעיין בו ולהוריד על נפשו שפע רב של חכמה ודעת החיים האמתיים ברוחה של תורת ישראל וספרותה.

מלבד הספר “שמן המור” חבר ספר “ברית אבות”, ובחוברות מיוחדות נדפסו הספדיו על הרב ר' בעריש מייזלש בשם “עין המים” (לובלין תרל"ג) ועל הרב ר' יעקב מליסא בשם “אבל יחיד” (ווארשא תרל"ג), ונדפסו הערותיו בספר “דבר אליהו” מהגר“א, והוא פירוש על כ”ו פרשיות באיוב עם לקוטים מהגאון. מלבד זה נדפס פירושו על הגדה של פסח בשם “חסד לאברהם” עם פירוש המגיד מדובנא בשם “אמת ליעקב” (זאלקווא תקצ"ו).


פרק שבעה וארבעים    🔗

תנועת התקונים הולידה התעוררות בקרב החרדים לחזוק מוסדי הדת. – שלש מפלגות של חרדים, שקנאו לשלמות היהדות. – ר' יעקב משולם אורנשטיין, בנו ר' מרדכי אורנשטיין, ר' משה סופר, בנו ר' אברהם שמואל בנימין סופר, ר' יהודה ליב מרגליות, ר' ישראל ליפשיץ, ר' יעקב צבי מקלינבורג, ר' צבי הירש חיות, ר' שלמה יהודה רפופורט, ר' חיים יוסף פולאק. – דרשת החרדים בשפה הגרמנית: ר' יצחק ברנייס.


תנועת התקונים בדת, שהתעוררה בין המשכילים שביהודי אירופא ורבית, הולידה כנגדה התעוררות עצומה בקרב החרדים לעמוד בפרץ ולחזק את מוסדי הדת, וביחד עם דרשת החפשיים נבראה במתכונתה דרשת החרדים, שמטרתה היתה לסתור דעות המתבוללים ולהרים ערכה של היהדות ברוח התורה המסורה.

את החרדים, שקנאו לשלמות היהדות בשעת חרוּם זו של תנועת התקונים בדת, שעברה כבר גבולות גרמניה וחדרה גם למדינות הסמוכות לה, אפשר לחלק לשלש מפלגות, כמו שיתברר להלן.

החרדים, המחזיקים בנושנות בלי כל ותוּרים כלל, התנגדו להשכלה כשהיא לעצמה, כי ראו בה סכנה לקיום היהדות. האיסור של קריאת ספרים חיצוניים עמד אצלם בתקפו, וחומר האיסור היה חָל אצלם על כל ספר השכלה ו“חכמת היהדות”, שיסדו המשכילים החדשים, חינוך הבנים, לימוּד התורה, חיי המשפחה ומנהגי ישראל בבית הכנסת, בבית ובשוק, מוקפים גדר של מסורת עתיקה, שכל רוח שבעולם אינו יכול להזיזו ממקומו, ושנוּי כלשהו בין בתכנית החינוך בין בתוכן הלמוּדים, בין במנהגי ישראל, אפילו באלה שאין להם יסוד בתורה, נחשב כפריצות, העלולה להביא הריסה בחומת היהדות. ומובן, כי הרוח, שהחיה את ההתנגדות הזאת והביאה לידי פעולה, ניזון מהשפעתם של גדולי התורה, שדבריהם בקרב החרדים כדברי האוּרים. בראש היהדות החרדית בגליצית עמד אז הגאון ר' יעקב משולם אורנשטיין, בעל “ישועות יעקב”, ובאונגריה – הגאון ר' משה סופר, בעל “תם סופר”. שניהם היו מן העומדים בפרץ והגינו על שלמות היהדות בכל כוח השפעתם ובכל האמצעים, שהיו בידם.

רבי יעקב משולם אורנשטיין (נולד ערך תקכ“ג – נפטר כ”ה אב תקצ"ט) היה מגדולי ההוראה וגאוני התורה בזמנו, ושמו יצא לתהלה בתפוצות ישראל. הוא היה אבד“ק זאלקווא ואחר כך בלבוב. ספרו “ישועות יעקב”, באוּרים וחדושים לפסקי השלחן ערוך, מצטיינים בבקיאות נפלאה, בחדוד הסברא ובעומק ההגיון של הבנת הענינים. בסגנונו וטעמו, הספר עושה רושם כאחד מספרי הראשונים, ואמנם נתקבל בין לומדי תורה ומורי הוראה בישראל, כספר יסודי, שעליו הם בונים דברי תורתם הלכה למעשה. נדפסו ממנו ליקוטים על התורה ביחד עם החומש ונקראו גם כן בשם “ישועות יעקב”. הוא היה מתנגד גדול להשכלה ולמשכילי זמנו, וחקירותיהם של חכמי זמנו בתולדות הפייטנים וגדולי ישראל הקדמונים היו לו לדברים של מה בכך, שמסיגים את גבול עצם התורה של אותם הקדמונים, שצריך ללמדה ולבארה. האגדה מיחסת לו את האמרה הידועה בנוגע ל”חכמת ישראל" החדשה: “צונץ וחבריו מבלים את זמנם בחקירות ודרישות לדעת, למשל, באיזו קופסא היה רש”י מריח טבק, אם של כסף או של עץ, ואני מיגע את מוחי לדעת ולהבין תורת וחכמתו של רש“י”. ביחוד לקח חבל בפולמוס נגד המשכילים הרב ר' מרדכי זאב, בנו של ר' יעקב משולם אורנשטיין. הוא מת בחיי אביו (בשנת תקצ"ז). גם הוא היה גאון בתורה, ובספר “ישועות יעקב” מובאים ממנו כמה חדושי תורה בחריפות ובקיאות גדולה. ‏

רבי משה סופר (נולד ז' תשרי תקכ“ג – נפטר כ”ה תשרי ת"ר) בהיותו בן תשע כבר נכנס לישיבה הגדולה של הגאון ר' נתן אדלר בעיר מולדתו פרנקפורט דמיין, ואח“כ למד אצל הגאון ר' פינחס הורוויץ בעל ‏ “הפלאה” ואצל ר' טיבלי שייער. בשנת תקנ”ח נבחר לרב בעיר מאטרסדאָרף (מקודם היה רב בדריזניץ) ובשנת תקס“ג נבחר לרב בעיר פרשבורג, ושם יסד ישיבה גדולה, שנהרו אליה תלמידים מכל הארצות ושמו יצא לתהלה בתורתו וצדקתו. מכל קצוי ארץ פנו אליו בשאלות בהלכה ועניני היהדות. ספרו שאלות ותשובות “חתם סופר” כולל אלף ושלש מאות ושבעים ושבע תשובות מכל מקצועות ההלכה, וחלק גדול מן התשובות השיב לתלמידיו, שהיו משמשים בתור רבנים בקהלות חשובות בתפוצות ישראל. השפעתו היתה גדולה על אנשי דורו, וחכמי ישראל ורבני הקהלות היו סרים למשמעתו, כי מלבד גדלו כגאון בתורה, היה רועה נאמן לעמו ומנהל את עבודתו בהשכל ודעת. הוא היה אומר: “כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום” (ברכות ו' ע"ב), לא אמרו “צריך” אלא “נצרך” (הבריות צריכין לו), היינו האדם העומד לשרת בקודש לפני העדה וצריך להמשיך לב כל העדה לאהבתו, צריכות פניו להשתנות נגד רוחו של כל אחד מהם. יש החָפץ בפנים שוחקות ויש – בפנים מסבירות, ויש הזקוק לפנים זעומות, וצריך להכריע דעתו כנגד כל אחד ואחד. (מובא בעין יעקב דפוס ווילנא). ביחוד מצוינים דברי אגדה שלו, המובאים בפתיחת ספרו “חתם סופר”, המראים על רוחב דעתו ויקרת רוחו וקדושת תכונתו בתור מנהיג ומורה העם. הדברים באמת מזהירים ומפיקים נוגה דעת ותבונה בהכרת תעודתו של אדם המעלה בנוגע לבני דורו (תאור פעולתו של חנוך “שנתעלה להיות כאחד מצבא מרום” ולעומת זה פעולתו של אברהם אבינו, שהשפיע מרוחו על בני דורו והיה “ממעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד השם”). הוא היה מתענין גם בספרות החדשה. כשהדבר נגע לדינא. למשל, בתשובותיו יו”ד סימן של“ח. הוא מביא מה שכתוב ב”מאסף" ו“בכורי העתים”. בשנת תקפ"ג נתן הסכמה על ספר “שבילי עולם” להחכם שמשון בלאך.

הוא היה מתנגד אף לשנוּי קל שבקלים במנהגי ישראל. והיה אומר “חדש אסור מן התורה”. בתשובותיו (או“ח נ”א) הוא כותב: המערב ספרי הגיון עם דברי תורה הוא עובר על “לא תחרוש בשור וחמור יחדו”, ואם הוא מנהיג ישראל הוא מנהיג בכלאים. הוא מתמרמר על הרבנים, המקילים לעצמם להמציא היתרים לבטל איזה מנהג בשביל תקנתו של מי שהוא, למשל, בתשובה ל“ה אה”ע בנידון מינקת אחר י“ח חודש, שרצו הרבנים להתיר לה להנשא מפני כמה חששות, שמא תרחיק נדוד עם אהובה, ואיכא למיחש שאביו הזקן ימות ברעב, כי הבן מפרנסו, ואפשר שיבואו גם לידי המרת הדת כשידור בכפר, ומלבד זה יכולים ללכת למקום שאין מכירים אותם, וישאו זה לזה, – הוא גוער בנזיפה באותם הרבנים המתירים ואומר “כל ההיתרים שכתבו, את כל ישא רוח, יקח הבל וכו' וכו', ויש להעמיד דברי חז”ל ותקנותיהם, ואם אולי יעשו מה שיעשו, אין אחריותם עלינו, אלף כיוצא באלו יאבדו ותקנה אחת מחז”ל לא תתבטל“. רב אחד כתב אלין בתשובתו, כי רואה הוא “שמתיירא לצאת חוץ לגדר הרמ”א אפילו כחוט השערה”, והשיב לו ה“חתם סופר” (אה“ע קנ”א): “אמנם כן הוא, והכותב הוא חכם עדיף מנביא, כי כן הוא, והוא תהלתי ותפארתי”. שיטתו היתה, כי בזמנו, אחרי שירד כבוד התורה, היא צריכה שמירה מעולה ביותר. ביחוד בסוף ימיו, כיון שראו עיניו שהדת ירדה פלאים, הוא אומר: “מה נאמר בשנת תקצ”ט, אשר בעונותינו הרבים ירדה הדת אלפים מעלות אחורנית, שיש לדקדק יותר ויותר" (אה“ע ב' י”א). הוא מדבר על "פרצות הדור ורבנים כותבי פלסתר וקוראים בספרי חיצונים ולועזים, כי אסור לקבל תורה מפיהם וכמעמידים אשרה בהיכל ה' " (חו“מ קצ”ז).

בצוואתו, שנת תקצ“ז, הוא כותב: “אתם, בני ובנותי, ונכדי ובניהם, שמעוני וחיו, אל יט לבבכם, להתעולל עלילות ברשע את אנשי פועלי און החדשים מקרוב נתרחקו מאת ה' ותורתו בעונותינו הרבים, אל תדורו בשכונתם ולא תתחברו עמהם כלל וכלל, ובספרי רמ”ד (מנדלסון) אל תשלחו יד, אז רגליכם לא ימעדו לעולמי עד. תנ”ך עם פירוש רש“י ותורה עם פירוש רמב”ן תהגו ותלמדו את בניכם, כי הוא ראש אמונת אומן, ובו תחכמו מכלכל דרדע והימן“. לבנותיו הוא מצוה לעסוק בספרי אשכנז “בגוֹפן שלנו” (ר“ל אשכנזית בכתב שלנו והיא “עברי־טייטש”; גופן – כתב, מלשון “כאן בגופן שלנו”, מגילה ט', ע”א, פיר' הערוך: “בצורת האותיות שלנו ובלשון אחרת”), המיוסדים על אגדות חז”ל ולא זולת כלל“. הוא אוסר עליהם הליכה לטיאטראות, ומזהיר אותם מן שנוי השם ולשון ומלבוש נכרי וסימן לדבר “ויבוא יעקב ש’ל’ם' “; ביחוד הוא מזהיר אותם להתעסק בלמוד תורה ברבים. הוא מביע ברכתו לקהלת פרשבורג “המעטירה והגבירה ביראת ה' ותורתו”, שהחזיקה אותו על התורה והעבודה מתשרי שנת נ’פ’ל’א’ו’ת' “להעמיד תלמידים לאלפים אלוּפים ומסובלים פני תבל תנובה ותבונה ונשאה עול פרנסת והספקת התלמידים וגדלה רוב בניה לתלמוד תורה והצליחו וגם עשו פרי”, ומבקש ממנה “שכסא הרבנות לא יהא פנוי יותר משתי שנים ולא ישב עליו, כי אם תלמיד חכם מפורסם ביראת ה' וצדקתו בתורת משה, רבינא ורב אשי, ולא יד לו בספרי מינות ולא ידרוש בלשון לאומים, כי לא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא אלהים, כי אם באופן אשר שמעתם ממני דרשות ואגדות חז”ל, ולא ישא פנים ולא יקח שוחד, שוחד גאוה כבוד וגאון ולא שוחד דברים, כי אם ענותן ושפל ברך, מרביץ תורה ברבים”. בסוף הוא מבקש, שלא יבטלו קופת תלמוד תורה וסדר הלמוד לא ישתנה, ולא יכניסו כל שנוי בסדרי בית הכנסת, לא בתפלה ולא בשלוחי צבור ולא בבנין. אחר גמר גוף הצוואה הוא מוסיף צוואה לבנותיו וכלותיו על שמירת מנהגי צניעות במלבושיהן “ח”ו לא תהיה זאת בגדוּלי ביתי” ותהיינה זהירות “מרעוּת נשים רעות, שמוציאות אפילו שער אחד חוץ, וגם בפאה נכרית אני אוסר עליכן באיסור גמור”. ולבניו ותלמידיו מזהיר, שלא יבטלו הלמוד יום יום ברצים. וחותם בתפלה קצרה: “יהי רצון מלפניך נותן התורה ית”ש שלא ייבש המעיין ולא יקצץ האילן פרי עץ חי וקיים, אמן ואמן”.

הגאון ר' משה סופר היה פרנס לדורו, ובשמו היו דוגלים החרדים האדוקים, שהיו מחזיקים מעמד בתוך זרם התנועה של התקונים בדת. ספרו “חתם סופר”, שגדולי ישראל הסכימו עליו, שהוא “כולו תורה לשמה ויראת שמים” (עיין שה"ג החדש ב' בערכו) היה אור לנתיבתם במנהגי חייהם. והצוואה שצוה ליוצאי חלציו נתקבלה למורה דרך ומלהיבה הלבבות בשעת נסיון של דרישות החיים החדשים, לבלי לכת אחרי מדיחים ומסיתים מקרב המחדשים. תלמידיו ותלמידי תלמידיו, מתוך קנאה יתרה לשמירת הדת התפרדו מעל המשכילים תכלית פירוד, בלי השאיר אף נקודת־מגע כל שהיא ביניהם. הצוואה של הרמ“ס, שיש בה אזהרה לבניו “אל תדורו בשכונתם ולא תתחברו עמהם כלל וכלל” היתה להם לתורה שלמה. עד כי בא אחד מן האדוקים היותר קיצוניים, ומצא מקום להתגדר בו, ולקח את הצוואה הזאת ועשה לה פירוש גדול, שקרא לו בשם “לב העיברי” (דוקא ביו“ד, כי הוא ר'”ת של שמו ע’קיבה י’הוסף ב’ן ר' י’חיאל). הצוואה עצמה היא קטנה מאד ומחזקת רק כעמוד אחד בדפוס, ופירושה זה מחזיק קס”ח עמודים גדולים – ספר שלם מלא ענינים ושפע הערות שונות. הוא דורש ממש על כל קוץ וקוץ שבצוואה תילי תילי הלכות ודרשות, חקירות ושמועות, להראות את הסכנה הצפונה בלמוד החכמות (וגם דקדוק לשון הקודש במשמע) ואת הנחיצות, בשביל הצלת היהדות, להתרחק מן המשכילים הקוראים ספרים חיצוניים ומחברים ספרי חכמות ומכניסים שנויים במנהגי ישראל. הוא חבר גם חלק שני, הכולל לקוטים מספרי חכמי אשכנז, פולין, ספרד ואיטליה, המדברים בגנותה של הפילוסופיא והחקירה, ומוחים נגד פרצת הדור כל אחד בזמנו, ונדפס בו גם “פסק בית דין”, חתום בידי שלשה ושמונים רבני הונגריה מיום ה' פ' וישלח תרכ“ו, האוסר לדרוש בלשון זרים וכן לשמוע דרשה כזו, ליכנס לביהכ”נ שאין בו בימה באמצע, לעשות ביהכ“נ כמגדל, לעשות מלבושים לש”ץ ומשוררים באופן שיהיו דומים לנימוסי שאר הדתות, לעשות המחיצה, המבדלת בין עזרת אנשים לעזרת נשים באופן, שיסתכלו זה בזה, לשמוע תפלת “קאָהר” ומכל שכן להתפלל עמהם וכן ליכנס שמה, להעמיד חופה בביהכ“נ. פסק זה נוסד גם כן על צוואת “התייר הגדול רבן של ישראל בדורנו דור האחרון, מאור הגולה אדמו”ר בעל חתם סופר זללה”ה".

לא כאן המקום לצייר דמותו האמתית של הספר, אבל זוהי עובדה, כי בספר זה מצאו להן בטוי הדעות של החרדים האדוקים, שלבם היה מלא יגונים מתעלולי המתבוללים, שבקשו לעקור את הכל, ועד היום עדיין יש להספר אחיזה בחוגי האדוקים שבקרב חסידי פולין, אונגריה וגליציא.

בניו ונכדיו של הגאון ר“מ סופר הוציאו אחרי פטירתו את דרשותיו על התורה בשלש מהדורות בשם “תורת משה”. בשנת תרפ”ט הדפיס נכדו ר' יוסף נפתלי שטרן ספר “חתם סופר”, הכולל כשתי מאות דרשות בשני כרכים גדולים.

כנראה מתוך דרשותיו, היה דורש כמה פעמים בשנה לפני העם. בליל ראש השנה, כשבא מבית הכנסת, כבר חיכו לו הרבה מבני עדתו ותלמידיו, והוא דרש לפניהם באגדה, לרוב בנושא הדרוש: “למען ירבו ימיכם וגו' " – “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”; ביום ראש השנה קודם תקיעת שופר בבית הכנסת; בשבת שובה; בליל כל נדרי; ביום ח' טבת, שבו נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך (שו“ע או”ח סימן תק"פ) והדרשה היתה כאש להבה נגד הרכבת התורה בחכמות חיצוניות, ואז הספיד גם רבנים נפטרים; ביום ז' אדר; שבת הגדול; **ל”ב בעומר** – בענין חברה קדישא; ז' אב; שבת קודם סליחות; כ"ז אלול – יום סלוקו של רבו ר' נתן אדלר. מלבד דרשותיו במאורעות שונים בחיי הפרט והכלל. דבריו הנעלים עשו את פעולתם לחזוק היסודות, שעליהם נשען קיומו של עם ישראל.

היהדות של הקהלות העתיקות במדינות שליזיה, מיהרן, גליציה והונגריה היתה אמנם עשירה במוסדות חשובים וישיבות מפוארות, באישים גדולים, שרישומם ניכר בספרותה ובחייה הרוחניים של האומה, כמו הגאון רבי עקיבא איגר (נפטר תקצ'"ח), הגאון רבי מרדכי בניט (נפטר תקפ"ט), הגאון רבי יעקב מליסא (נפטר תקצ"ב) ועוד ועוד. אבל ההשכלה, שצעדה בפסיעות גסות יותר מדי, דרסה ורמסה על דרכה כל יקר וטוב, שבא ממקור ישראל. והגאון ר' משה סופר בהשפעתו הגדולה, בפעולותיו המחוכמות, באומץ רוחו, כחכם הרואה את הנולד ידע לעמוד בפרץ ולשמור על “אוצרות הקדשים”, שלא יושללו בשעת חירום. הוא כמעט היחיד, ששמר על שלמות הדמות של הקהלה העתיקה. הוא זכה, שהשושילתא הרבנית של “סופר” הולכת ונמשכת עד היום ורוחו עדיין חי בתוך היהדות התורנית והשפעתו לא פסקה בקהלות ישראל בהונגריה.

את מקומו בתור אב“ד ור”מ ירש בנו הגאון ר' אברהם שמואל בנימין סופר (תקע“ה–תרל”ב) בהיותו צעיר בן כ“ד שנה. הוא המשיך את תפקידו של אביו הגאון, כמנהיג של היהדות החרדית, כרב מורה לעדתו וכריש מתיבתא, מרביץ תורה בבית אולפנא הגדול, שיסד אביו בפרשבורג. נדפסו תשובותיו על ד' חלקי הש”ע בשם “כתב סופר”. ספרו “כתב סופר”, דרשות על חמשה חומשי תורה, נתקבל בעולם הדרשנים, כאחד הספרים המעולים ביותר בספרות הדרוש. הוא מלא דרושים ובאורים הגיוניים לפרשיות התורה, הכוללים כמה עיונים, שיש להם ערך גדול לברור ההשקפות, הנוגעות לטיבה של האומה הישראלית ותכונתה הלאומית. למשל, בדרשתו לפ' יתרו הוא שואל למה לא כללה התורה את התוארים “סגולה מכל העמים” ו“ממלכת כהנים וגוי קדוש” בהבטחה אחת: “והייתם לי סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש”, אלא הבדילה אותם לשני פסוקים? ומבאר, כי “סגולה מכל העמים” זה תואר נצחי של עם ישראל, מפני שמתוך קבלת התורה בפני עצמה הוא נעשה לעם סגולה אפילו כשלא ישמור את התורה, אבל התואר “ממלכת כהנים וגוי קדוש” – זה תלוי בהנהגתה של האומה הישראלית עצמה. אם תשמור את התורה הרי היא זכאית לתואר זה, ואם לא, אז היא נשארת בתוארה “סגולה מכל העמים” בלי התואר “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. רעיון זה כלול בתוך סגנון הפסוק: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” – זאת אומרת הדבר הזה תלוי בכם. וזה נרמז היטב, לפי הסברתו של הדרשן, בדברי רש"י שם: “אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” – “לא פחות ולא יותר”, כלומר, שיהיה עם ישראל בכל האופנים במדרגה לא פחותה מן “סגולה מכל העמים”, אבל גם במדרגה לא יתרה מן “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, מפני שזוהי כבר המדרגה המעולה שבמעולות, שיזכה לה עם ישראל לפי מעשיו.

קודם פטירתו דרש בעל “כתב סופר” לפני זקני עדת פרשבורג בתור צוואה את הדברים דלקמן: “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו' " ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה” (פינחס), הכוונה: “כל רועה צאן מה שמטיב עם הצאן הוא רק לטובת עצמו, להרבות הונו ורכושו, נמצא אין הרועה לצאן, אלא לעצמו ולהנאתו, ואם יגיע ע”י זה לסכנה הוא מסיר השגחתו מן הצאן. לא כן יהיה רועה עם ישראל. עליו למסור את נפשו לטובת צאן קדשים עם ה'. לא ירעה את עצמו אבל ירעה הצאן. יצא לפניהם ויבוא לפניהם, כרועה נאמן, שהולך בראש ואפילו במקום סכנה, ולא תהיה עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה". באמת “נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם” – שהרי בשיטה של הנהגה רבנית כזו היה כלול התכסיס של בעל “החתם סופר” לשם שמירה על שארית גחלת ישראל שלא תכבה – " שלא

ייבש המעין ולא יקצץ האילן".

_______________

לעומת זה היתה בקרב המקנאים לשלמות היהדות מפלגה גדולה של יהודים חרדים על דבר ה', שעשו מעשיהם במתינות, והתנגדותם להמשכילים החדשים התנהלה בחשבון והכרת המצב והזמן שהיו נמצאים בו. הם התנגדו בכל תוקף להשכלה המזויפת ולכל הכוחות השליליים שבה, היכולים לשפר את מעשי המתבוללים בעיני הדור הצעיר, שאינו יודע להבחין בין אמת לשקר, והתאמצו למצוא תחבולות לתקון המצב. אולם לא התנגדו להשכלה הכללית כשהיא לעצמה, שראו בה צורך החיים. ואם כל מפלגה עממית צריכה שתהא לה השפעה וחיזוּק מגדולי העם, בודאי שלמפלגה זו לא היתה חסרה השפעה זו. גם בקרב הרבנים ה“אשכנזיים”,שלא הצטיינו בידיעות החכמות, כבר נראו בתקופה זו גדולי התורה והחכמה ביחד. רוח החופש והדעת, שהיה נושב מצרפת, השפיע גם על יהודי אשכנז שאיפה להשכלה, בראותם שאין כל אפשרות לבטל אותה השאיפה, שבאה מתוך תביעות החיים, וכדי שתהא להם אפשרות להשפיע על החיים החדשים ברוח התורה, הזדיינו גם הם בידיעות החכמות והלשונות.

הרב רבי יהודה ליב מרגליות (נולד תק“ז – נפטר כ”ב סיון תקע"א) אב“ד בפרנקפורט דאדר, ומלפנים בשברשין, בוזאנוב. פולוצק ולסלי, היה גאון בתורה, כנראה מתוך חבוריו ‏”קרבן ראשית" שו“ת וחדושים (פפד“מ תקל”ח), “פרי תבואה”, שו”ת (נובידוואר תקנ"ו), ומלבד זה היה מדקדק וסופר מהיר בלשון הקודש וידע גם חכמות חיצוניות וחבר ספר “אור עולם קטן” (אלטונא תקכ"ח) בחכמת הטבע. הוא מתפלא על הרמב“ם “שר התורה, הרב המורה, מה עול מצא בחכמת הטבע, אשר הניח אותה שכּוּלה וגלמודה, והואיל ללכת אחרי הפילוסופיה, אשר אין לכל שרשי הלמוד הזה יסוד חזק” (בהקדמה לחלק חכמת הטבע). בספרו “בית מדות” במדות ומוסרים (דיהרנפורט תקל“ז – פרג תקל”ח) הוא אומר: “האומרים, שהחכמה סותרת היראה מחללים את האמת, ובמאמר הפראים האלה ינתן יד להאומרים, שהחכמות לא יועילו לאדם אבל יזיקו, כאילו היתה החכמה מכחשת האמונה, חלילה, ואילו השוטים לא ידעו ולא יבינו. כי חכמות התכונה והתשבורת משלנו והידיעה בהן חובה, כי אין כבוד הדת ועדת ה‘, אשר נואלנו בעיני העמים, נחשבו כבהמה נדמינו. החפץ לה’ שאויבינו פלילים, יחשבו אותנו לסכלים ואוילים, הלא הדבר גלוי וידוע, כי יסודות אלו החכמות משלנו הם, אך יען גלינו מארצנו אזלת ידנו ואבדה חכמת חכמינו, ומגורל נחלתנו יגרע, ואין ראוי להבריח האיש הישראלי מחכמות הנצרכות לתורתנו וישוב העולם”. הוא חבּר ספר “עצי עדן” באמונות ודעות (פפד“מ תקס”ב). בספרו זה הוא משיג על רמ”ד בהנחותיו בספרו “ירושלים”. בפתיחת ספרו זה ערך מאמר מיוחד בנידון הדרשה בשם “אור לפני הדורשין” ומציע כללים בתורת הדרשה, כי היה דרשן גדול בעל כשרון. בהיותו בווילנא התודע אל הגר"א והציע לפניו דברי תורה (“עליות אליהו”, ל"א בהערה). יצא ממנו גם ספר “טל אורות” דרושים וחקירות על מהות הנפש ונצחיותה (פפד“מ תקע”א) וספר “אגרת המליצה” ועוד חבורים. בחבוריו הוא מתאר כמה צדדים גרועים של הקהלות בזמנו.

הרב רבי ישראל ליפשיץ (נולד תקמ“ב – נפטר ג' תשרי תרכ”א) אב"ד בדיסוי, שוטלנד, וויינברג, לנגפור, דנציג והגליל. גאון מפורסם בתורתו ויראתו, היה חכם גדול במדעים, כנראה מתוך ספרו המפורסם “תפארת ישראל”, פירוש גדול ושלם על משניות לפשט ולהלכה, המצטיין בסדור הענינים ובסגנון של הרצאה מדעית. וכשם שהוא כולל באורים וחדושים, מסודרים יפה בקוצר מלים ורוב תבונות. מבוססים בבקיאות גדולה בכל חדרי תורה וביושר סברא, כך הוא מלא זיו חכמה. הוראת המלים, הצמחים, הכלים והענינים השונים, הנזכרים במשניות, הוא מבאר בגרמנית צחה. בכמה מקומות אנו מוצאים בבאורו בקיאות גדולה בספרות העמים, בלשונותיהם ודברי ימיהם. מלבד החבורים הגדולים בתורת ישראל, נשארו ממנו “כתבים מעשה ידי אמן מימי בחרותו כאבני נזר נוצצים, מוסבים משבצות זהב במלוּאוֹתם על לשון הקודש וחכמות הנצרכות כרקחות וטבחות ללמוד בתורה הקדושה והכל בלשון צחה וקלילא” (בהקדמת בנו הרב). הוא היה דרשן מצוין “תורת אמת היתה בפיהו ורבים מעון בקול ענות גבורה וקול ענוֹת חלוּשה תוכחות נמרצות, דולקות ככדורי אש יתמלטו, ואמרי נועם מתוקים מדבש ונופת צופים וכו', והניח דרושים יקרים על כל שבתות ומועדי השנה” (שם).

הרב רבי יעקב צבי מקלינבורג (נולד תקמ“ה – נפטר ו' ניסן תרכ”ה) אב“ד בעיר קאָניגסברג, רב גדול בתורה וחרד על דבר ה', היה חכם הוגה דעות ישרות וסופר מהיר, כנראה מספרו “הכתב והקבלה” על התורה, להתאים את המסורה אל פשט המקרא, ומבּאוּרו על התפלות בשם “עיוּן תפילה”, שהוא אחד מן היותר טובים במקצוע זה, מהיותו מעורר הכונה והלב של המתפלל וממלאו רעיונות והגיונים נעלים, מרוממים את רוחו בעמדו בתפילה. ‏”פתח דברים" שלו קודם התפילה הוא הגיון מליצי יפה בדבר ערכה של התפילה בשביל טהרת הלב והכשרתו לקלוט זרע אמת, זרע קודש, מצמיח מדות טובות ומעשים ישרים בעיני אלהים ואדם.

הרב רבי צבי הירש חיות (נולד תקס“ד – נפטר א' דרח חשון תרט”ז) אב“ד בזאלקווא, ובסוף ימיו בקאליש. גאון מובהק, המפורסם בחבוריו בהלכה (שו“ת מהר”ץ) ובבאוריו והגהותיו, שנדפסו עם הש”ס, היה חכם גדול, בקי בספרי מחקר היהדות והפילוסופיה הכללית ובחכמות הטבעיות וידע לשונות לאטין, איטליה, אשכנז וְצרפת. הוא נחשב בין החכמים, שיסדו ‏“חכמת היהדות” החדשה, כי מלבד ספריו בהלכה חבּר כמה ספרי חכמה וחקירה, כמו “אגרת בקורת”, חקירות בעניני התרגומים והמדרשים; “תורת נביאים”; “דרכי ההוראה”; “מבוא התלמוד”, כולל ל“ג פרקים בבאור כללי התלמוד ויסודות התורה שבעל פה, ועוד כמה מאמרי חכמה. פרק י”ז מספרו “מבוא התלמוד” מעניני האגדות נדפס בפתיחת “עין יעקב” (דפוס ווילנא תרל“ז ותרנ”ד) והוא חומר עשיר בבאור הדרשות והאגדות של תקופת התלמוד והמדרשים למקצועותיהן השונים, ובתוך חקירותיו, המצטיינות בבקיאות ועומק ההבנה של הענינים, אתה מוצא ניצוצות מזהירים של דברי אגדה מאת המחבר עצמו. כי היה דרשן ודברן מצוין לוקח לבבות. על מצבת קברו, בתוך שאר שבחיו נחרת: “צוּף אמרי נועם נטפו שפתותיו, בקע לב אבן בהוד מדברותיו”.

הרב ר' שלמה יהודה ליב רפּוֹפּוֹרט (נולד תק“ן – נפטר י”ט תשרי תרכ'"ח) רב בפראג (וקודם בטרנוֹפּוֹל), גאון בתורה וחכם, מבקר ומחבר מפורסם. עודו צעיר לימים, כבן כ“א, כבר נדפסו חדושיו בהלכה בספר “אבני מלוּאים” על ש”ע אבן העזר מחותנו הגאון ר' אריה ליב אבד“ק סטריה (נפטר תקע"ג), המפורסם בעולם בחבוריו “קצות החושן” על ש”ע חושן משפט ו“שב שמעתתא”, המצוינים בפלפול וסברא. אבל כשרונו הגאוני של הרב רפּוֹפּוֹרט עשה פרי ישוה לו רק בשדה החקירה המדעית ותולדות חכמי ישראל הראשונים ופעולותיהם. הוא הראה פעולתו בפנות נשכחות של חכמת ישראל. בבקיאותו הגדולה וסקירתו העמוקה הגיה אור על תקופות נעלמות וחשף מצפונות של אישים גדולים ומעשים ומושגים והוראת מלים, שהיו מכוסים מעיני החכמים. תולדות רבי סעדיה גאון, רבי נתן בעל. הערוך, רב האי גאון, רבי אלעזר הקליר ופיוטיו, רבנו חננאל בר חושיאל, רבנו נסים בן יעקב – זוהי מנחה חדשה, שהביא הרב שי"ר לספרות ישראל. בספרו “ערך מלין” (שיצא רק על ערך א') האיר עיני חכמים בכמה מקצועות החכמה וחקירת הלשונות.

חבוריו ומאמריו הרבים עשו לו שם גדול בקרב המשכילים, שנאותו לאורו ושאבו ממעיני חכמתו חומר לחבוּריהם. החכם צונץ, למשל, מביע לו תודה וברכה בהקדמת “ספר הדרשות” שלו, כי מאה ועשר פעמים השתמש בספרו זה בידיעות, ששאב מחבוריו, ויותר שמצא בספריו למד מאגרותין, שהיה מריץ אליו במשך שלש שנים. ובזה היתה כלולה מטרתו של הרב שי"ר בחבוריו בתולדות חכמי ישראל, לפעול על לב המשכילים לתת יקר לגדולי ישראל הקדמונים. בהקדמתו “לתולדותיו” (“בכורי העתים” תק"ץ) הוא אומר: “יאתה העת הזאת לישראל, אשר יאָמר בה מה פעלו גדוליו וחכמיו בתבל מאז ומקדם, לבעבור חזק כל רפה ולאַמץ כל כושל בישורון, גם לסתור פּיות דוברי עתק המתרבים והמתפרצים יום יום, אשר כל חכמתם זו לעגם על חכמים באמת, מבלי דעת דרכי חייהם וכל הגדולות אשר עשו בימיהם” וכו', ולבו עליו יכאב על כי “ירהבו נערים נעוּרים בזקנים ונכבדים”, ומדבר דברים כנים ונאמנים על משכילי זמנו והתיחסותם לגדולי ישראל וחכמיו הקדמונים.

עבודתו הספרותית היתה פוריה ביחוד קודם תקופת הרבנות שלו (נתמנה לרב בטרנופול בשנת תקצ“ב ובפראג בשנת ת”ר), כי הנהלת עניני הרבנות בלעה את עתּותיו. ומענין מכתבו שכתב להחוקר רפאל קירכהיים ביום ד' כ“ב אלול תר”ה מפראג שבו הוא מצטדק על כי אין בידו להכביר בכתובים, כי “אנכי עסוק כעת בהכנת ארבע דרשות, שצריך אני לדרוש בשבוע הבא, היינו יום א' של סליחות בבית הכנסת, ליל ראש־השנה בביתי לפני קהל רב, ראש השנה לפני תקיעת שופר ושבת שוּבה. דרשה אחת צריכה להיות כולה בהלכה, וגם הדרשות של אגדה צריכות גם כן להכנה מרובה, כי כבודו הלא יודע ההבדל “פּראָדיגט” לדרוּש, אצל הדרוּש יש נחיצות לברר הרבה מאמרים במדרש ותלמוד די צרכם” (נדפס ב“קרית־ספר” תרפ"ז חוברת ב’־ג').

לחוג הרבנים הללו שייך הרב ר' חיים יוסף פולאק אבד“ק טריביטש, דול בתורה וחכם נפלא. חבּר ספר “מקור חיים” על “עקדת יצחק” להר”י עראמה. הספר מעיד על מחברו, שהוא גדול בחכמות ובמדעים.

החכמים הללו בודאי שהועילו במדה מרובה להטבת היחסים של המשכילים החדשים להיהדות העתיקה, כי הלא עצם העובדה של מציאות מפלגת חרדים דורשי חכמה הראה לכל, שאפשר להיות משכיל חרד על דבר ה', ושהחופש בעניני אמונה אינו תנאי מוכרח בשביל להיות חכם. אבל מאידך גיסא, מנקודת־המבט של החרדים הקיצוניים, שהשכלה בפני עצמה אסורה, כדרגה לתקונים בדת והתבוללות, נחשבו אותם החכמים ל“מסייעים בידי עוברי עבירה” ותומכי עמדתם של המשכילים, כשיהיה בידם “הכשר” על השכלה וקריאת ספרים חיצוניים בדמות רבנים עומדים בראש הקהלות ועוסקים בהשכלה וכותבים ספרי חכמה וחקירה. ולכן מפלגה זו של חרדים־משכילים היתה לה מלחמה מפנים ומאחור. החפשים התנכרו להם משום חרדותם והאדוקים התנגדו להם בשביל השכלתם. אלה, כידוע, האשימום ב“צביעות” ואלה קראו להם “עבריינים”, אף על פי שפעולתם היתה מועילה ביותר במלחמת הדת, ובכוח כשרונם דחקו את רגלי המשכילים שואפי התקונים. הספר ‏“מנחת קנאות” של רצ“ה חיות, למשל, נגד רבני אשכנז מבעלי התקונים ו”אור תורה" נגד אברהם גייגר וספר “תוכחת מגולה” נגד רבני הריפורמה, שכתב הרב שי"ר, בודאי שהראו השפעתם על מצב הענינים. אכן, כידוע, זהו גורלם של כל אנשי הבינים, והדברים עתיקים.

_________________

אבל ככל שהתפתחו מאורעות הזמן כן התפתחה תכנית ההתנגדות להתקונים בדת, תנועת ההשכלה, שהלכה והתקדמה במרץ והרסה כל המכשולים, שפגשה על דרכה, ומעט מעט סחפה בזרמיה כל בית בישראל וביחוד בתי הספר לחנוך הדור הצעיר – הביאה בהכרח שנוי בתכנית העבודה של אנשי הדעת בקרב החרדים, שלבם היה חרד באמת לשלמות הדת בשעה קשה כזו, והעמידו את פעולותיהם לתקון המצב במסילה חדשה – בהתאם לתביעות התקופה. לעומת יהדות מתוקנת, ששאפו אליה המתקנים, המציאו הם חרדוּת מתוקנת לפי רוח ההשכלה היותר גבוהה. זוהי רפואת המחלה בשיטת “הומיאוֹפטיה” (לרפא את המחלה בדומה לה). הם אמרו: המתקנים דוגלים בשם ההשכלה, נרים גם אנו על הנס נחיצות ההשכלה, הם הכניסו לדרשת בית הכנסת את השפה הגרמנית, ידברו גם רבנינו ומטיפינו גרמנית צחה, ובזה ימשכו את בנינו אל היהדות הנאמנה ולא יתנכרו אלינו. ובאופן זה נוצרה תנועה חדשה של אורטודוכסיה מתוקנת. התחילו ליסד בתי ספר בשביל בני החרדים ברוח ההשכלה, וישיבות (סמינריות) בשביל חנוך רבנים חרדים בעלי תורה ובעלי חכמה – ובזה ראו תקון גדול, שממנו תוָשע היהדות במדינות אשכנז. לפני מפלגה זו נפתח כר נרחב לפעולות ומעשים חיוביים, שמהם אמנם צמחה הצלה למוסדי היהדות במערב אירופא.

הראשון בין הרבנים החרדים, שהטיפו גרמנית הוא הרב רבי יצחק ברנייס (תקנ“ב–תר”ט) הרב בהמבורג. הוא נולד בעיר גירא הסמוכה למאינץ ובנעוריו למד תורה אצל הרב ר' הירש שייער, אב“ד ור”מ בקהלת מאינץ. בשנות למודו בישיבת הרב ר' אברהם בינג בווירצבורג בקר שם גם את האוניברסיטה לשמוע לקח בחכמת הפילוסופיה. והודות לכשרונותיו הנפלאים, שהצטיין בהם מילדותו, רכש לו ידיעות כבירות בתורת ישראל ובחכמות החיצוניות, ורוחו היה שלם עם אלהיו ודתו ויהי לנס לבני גילו במנהגי חייו, כאחד החרדים על דבר ה'. רוח החופש של הזמן ההוא לא השפיע אף במעט על דעותיו. עודו צעיר לימים,

כבן עשרים ושש, נבחר לדיין בעיר ווירצבורג בבית דינו של מורו הרב ר' אברהם בינג, ושלש שנים שרת במשרה זו. באותו הזמן הלכו והתפשטו יותר ויותר פעולותיהם של מתקני היהדות בנוגע לסדרי התפילה החדשים, שהנהיגו בבתי כנסיות מיוחדים, אשר בנו בטעם ה“היכלים” של הפרוטסטנטים, והחפשים בהמבורג היו מן הראשונים, שהכניסו את החדשות הללו בקהלתם. בנו להם היכל (טמפּל) והנהיגו בו מקהלה בלוית מנגינת העוגב ויקימו להם מטיפים (אֶדוארד קליי וגוטהולד סלומון), שהטיפו גרמנית ברוח היהדות “החדשה”. והדרשות הללו בצחות מליצתן משכו את לבות הרבה מבני הקהלה לבוא אל “ההיכל” להתפלל, ועל ידי זה נספחו אל עדת המתקנים. ראו זאת היראים שבקהלת המבורג העתיקה והבינו, כי התחבולה הטובה ביותר, לעצור בעד הרעה הנשקפה ליהדות מן המטיפים המתבוללים היא להעמיד לעומתם מטיפים חרדים על דבר ה‘, שיטיפו גם הם גרמנית צחה אבל ברוח היהדות העתיקה. הם שמו עיניהם בר’ יצחק ברנייס, שכבר יצא שמו לתהלה בארץ אשכנז בתור רב חכם וגדול בתורה, אשר כוחו בפיו לריב ריב היהדות הנאמנה מיד המתבוללים.

בשנת תקפ“א נתמנה לרב ודרשן בהמבורג, ובשבת פ' לך שנה זו דרש בפעם הראשונה בבית הכנסת הגדול דשם. בית־הכנסת היה מלא עד אפס מקום, כי בני כל המפלגות כחרדים כחפשיים, כולם נדחקו לבוא לשמוע דרשה גרמנית מפי רב חרד וירא ה‘, הבא לשבת על כסא הרבנות של הגאונים רבי יהונתן אייבשיץ ורבי רפאל הכהן המבורגר. גבאי בית־הכנסת ידעו מראש, כי יהיה הבית צר מהכיל את ההמון הרב, שיבוא לשמוע את דבר הפלא הזה, ולכן הגבילו את מספר השומעים על ידי כרטיסים, שנמכרו לכל מי שחפץ לשמוע את הדרשה הראשונה של הרב, ובשביל רבוּי השומעים נתיקר מחיר כל כרטיס ועלה עד ששים מרק (כ"י א' עמוד 845). נושא דרשתו היה "עת לעשות לה’ הפרו תורתך”. בראיות מוכיחות מן התורה ומדברי ימי ישראל הראה את כזבם של אוהבי התיקונים בדת, האומרים שמותר להפר את חוקי התורה בשביל דרישות הזמן, והוכיח את יקר ערכו של סדר התפילות, המוטבע בחותם הקדושה הלאומית, וכל הנוגע באחת מן התפילות, המדברות ביעוד הלאומי והגאולה המשיחית, כנוגע בקדושת הדת כולה ועתיד ליתן את הדין.

בפעולתו הדרשנית התאמץ לשמור על רוח הדת בטהרתו והפיח בלב שומעיו אהבה עזה לתורה הכתובה והמסורה, ותמיד הראה לדעת, כי “ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא”. ביחוד הרים חשיבותה של ידיעת לשון הקודש והכרת הנסיונות והמאורעות שבדברי ימי האומה הישראלית.

תשע ועשרים שנה עמד על משמרתו בתור רב ודרשן בהמבורג ומת השבע וחמשים לימי חייו.


פרק שמונה וארבעים    🔗

שיטת היראים באשכנז להרים כבודה של היהדות בעזרת ההשכלה התאימה אל המציאות. – ר' שמשון ב"ר רפאל הירש, דרשותיו וחבוריו. – ר' עזריאל הילדסהיימר, דרשותיו ופעולותיו: חינוך רבנים יראים בעלי השכלה גבוהה; הרבנים שיצאו מבית מדרשו.


השיטה של היראים באשכנז להגיע בעזרת ההשכלה האירופאית לחזוק הדת התאימה אל המציאות של התקופה, ולכן מצאה לה תומכים הרבה, ולא ארכו הימים והעבודה הרצויה במסילה זו הלכה והתפתחה ועשתה חיל בכל מקצועות החיים הרוחניים של הקהלות.

עבודה זו זקוקה היתה לעסקנים מוכשרים וראויים לה. ואמנם לא אלמן היה ישראל בתקופה ההיא. לעבודה למען הגשמתה בחיים של תכנית החרדים המשכילים נמצאו תלמידי חכמים מוסמכים מגאוני התורה ומגאוני המדע ביחד, רבנים גדולי התורה ומלומדים בחכמות, דרשנים וסופרים מצוינים בשפה הגרמנית, שפעולותיהם החשיבו ערכה של היהדות בעיני הדור הצעיר והחזירו עטרה ליושנה.

עד שלא שקעה שמשו של ר' יצחק ברנייס כבר זרחה ליהדות במערב אירופא שמשו של ר' שמשון ב“ר רפאל הירש (נולד כ“ד סיון תקס”ח – נפטר כ“ז טבת תרמ”ט). הוא נולד בהמבורג והיה מתלמידיו של ר' יצחק ברנייס, שהכיר בכשרונותיו של העלם הירש, אָצל מרוחו עליו וזירזהו בלמוד התורה והחכמה – להתעתד למשרת רב בישראל. הוא למד תורה גם אצל הגאון ר' יעקב איטלינגר במנהיים (שהיה אחר כך רב באלטונה) בעל “ערוך לנר”. ובשנת תפ”ט גמר חוק למודו באוניברסיטה בעיר בוֹנא. בהיותו בן כ“ד שנה נתמנה לרב באלדנבורג ואחרי אשר כהן שם במשך אחת עשרה שנה נתמנה לרב הגליל בעיר אָמדן והמחוזות, וכעבור חמש שנים נתקבל לעיר ניקלשבורג בתור רב ראשי במדינת מיהרן, ובשנת תרי”א נקרא לכהן במשרת הרבנות בפרנקפורט דמיין. כל ימי משרתו בתור רב בישראל הם שלשלת ארוכה של פעולות ומעשים כבירים לחיזוק מוסדי הדת ולהפצת ידיעות התורה בקרב העם, אך ביחוד התרחב חוג פעולותיו מעת בואו על משרת הרבנות בקהילת פרנקפורט.

קהילת ישראל בפרנקפורט נמשכה כמעט כולה אחרי המתקנים. אז התעוררו מקרבה אחד עשר איש, שנשארו נאמנים למסורת היהדות בטהרתה, וגמרו אומר ליסד עדה מיוחדה משלומי אמוני ישראל והם פנו אל הרב הירש לבוא לעמוד בראש העדה החדשה, כי ראו בו האיש המסוגל לשובב נתיבות היהדות בקהלה חשובה זו ולהשיב את לבם של הנוטים אחרי המתקנים אל עדת החרדים. הרב נאות לקריאתם, עזב את משרתו הכבודה במדינת מיהרן ובא לפרנקפורט, כי ראה כאן כר נרחב להגדיל פעולתו לחיזוק מוסדי הדת ולרכישת נפשות ליהדות הנאמנה, ותהי הדרשה ראשית פעלו על דרך מטרתו זו.

דרשותיו לא היו מוטבעות בחותם הרשמיות כדרך הדרשות של המטיפים החפשיים, שכל עיקרן לא באו אלא לפאר ולמלא את התכנית של הפולחן בבית הכנסת המתוקן – כי היו מלאות לקח מוּסרי והגיוני חכמה ומחקר, לבאר עיקרי היהדות וערכן של מצוות התורה ולחבב אמונת ישראל על צעירי הדור, וביחוד להראות, כי חוקי התורה מקבילים אל יסודי המוסר האנושי ושומר מצוה הוא אדם המעלה גם לפי מושגי בעלי התרבות החדשה ביותר. נאומיו החמים בגרמנית צחה, שיצאו מלב רגש וטהור, פעלו פעולה נמרצה על לב שומעיו לקרבם אל היהדות השלמה, ורבים מן החפשיים נלווּ על עדת החרדים והחלו להתנהג במנהגי חייהם על פי התורה המסורה ולחנך בניהם ברוח היראים. ומתוך הרושם של פעולת הרב הירש התרחבה העדה הקטנה של החרדים בפרנקפורט והיתה לעדה הגונה, מלאה חכמים ואנשי מעשה, שהראתה פעולתה על היהדות במערב אירופא. אותה פרנקפורט, ששמשה לפנים מרכז למתקני היהדות ברוח המתבוללים, ששם נוסדה “אגודת אוהבי תקונים” בהשפעתם של המטיפים אברהם גייגר ושמואל הולדהיים ושם התאספו הרבנים המתקנים לאספה בשנת תר"ה, שממנה יצאה תורת התקונים בצביונה האמתי, – אותה פרנקפורט שנתה פניה לגמרי מתוך השפעתו של איש כביר הרוח הזה, מתוך דרשותיו המצוינות בסגנון של התרבות האירופאית הגבוהה ביותר ותוכן רצוף אהבה לתורת ישראל וכל קדשיו.

אבל פעולתו לא הצטמצמה בדברי דרוש והתעוררות בלבד. הוא הראה השתדלות נמרצה להיטיב את המצב הרוחני של בני קהילתו בַפעולות ומעשים כבירים. הדרך, שהתוה בדרשותיו, הוא בעצמו כבש אותה לפני אנשי עדתו. הוא יצר מוסדות שונים, שבעזרתם היו דבריו עשויים להתגשם בחיים. ביחוד התרכזה פעולתו במקצוע החינוך ויסד בתי־ספר לבנים ולבנות ברוח החרדים, שמהם יצאו חניכים וחניכות מפותחים ברוח התרבות הכללית, יודעי תורה ומצוות. כבירה היתה פעולתו במקצוע הספרות. עטו בגרמנית היה שנון. ובפולמוס סופרים היה רב כוחו להראות צדקתו ולסתור דעות מתנגדיו. הוא יסד ירחון בשם “ישורון”, שבו השתקפו החיים של החרדים בבית, בקהלה ובבית־הספר. י“ט מכתביו על היהדות, שהוציא בשנת תקצ”ז, עשו רושם גדול, והרבה פעלו לחיזוק היהדות. ספרו הגדול “חורב”, שהוציא בשנת תקצ"ח, נחשב לאחד הספרים המצוּינים, המבארים מצוות התורה והמועדים. הספר מלא לקח טוב ודברי נועם בבירור החובות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכל שיחה ושיחה הוא נאוּם יפה, מעורר הרגש לעשית הטוב וקיום המצוות. באורו על חמשה חומשי תורה (גם כן גרמנית) עם תרגומו הגרמני, מיוסד ברובו על חקר שפת עבר והשערות חדשות בשימוש הלשון ומלא השקפות בהירות והגיוני־לב יקרים, שמוציא המבאר מתוך פסוקי התורה. הספרים הללו נתרגמו עברית על ידי החכם ר' משה זלמן אהרנזון מקובנא (תר“ח–תרס”ח), שהיה נאמן יותר מדי לגוף המקור, ולכן אין לרעיונות המחבר בתרגום העברי אותו הברק הפיוטי, שיש להם בלבושם הגרמני, כי כאמור, רב היה כוחו של המחבר בשפה זו, כאחד מגדולי הסופרים והפייטנים הגרמניים. מלבד זה חבּר הרב הירש באור ותרגום גרמני לספר תהלים, משלי ופרקי אבות, ובאחרית ימיו חבּר פירוש על סדר התפילה.

ואם נבוא לדון על אופן הדרוש, הכלול בתוך חבוריו – אמנם יש כמה ניצוצי דרוש בתרגומיו ובאוריו, שראויים לשבח באפיים המיוחד, המפיק פיוט ויופי ביחד עם חדוש של רעיון נעלה. לדוגמא: “גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב” – “נזהר” הוא מתרגם מלשון “זוהר”. אחרי אשר מרומם דוד המלך ערכם של משפטי ה' “הנחמדים מזהב ומפז רב מדבש ונופת צופים”, הוא מביע געגועי נפשו אליהם וקורא: מי יתן ויהיה גם “עבדך נזהר בהם”, שיגיעו גם אליו קוי זהרם “בשמרם עקב רב”, כאשר ישמור אותם בתור תכלית גדולה בחייו, כי “עקב” הוראותו תכלית ותוצאה (מכתב י"ד): “הבו לה' בני אלים” לפי תרגומו: יחסו לה' כל כוחות הטבע, “הבו לה' כבוד ועוז” יחסו לה' וכו‘; "קול ה’ בכח" – בכל כוח נשמע קול ה‘, "קול ה’ בהדר" – בכל הדר ויופי נשמע קול ה‘, וכן הלאה (מכתב ג'); “מוּסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו” (ישעיה נ"ג, ה') הוא מתרגם: כל חוזק שלומנו (“מוּסר” מלשון מוֹסרות) בשבילו, והתקרבותו אלינו – רפואה והצלה לנו (ובחברתו–ובהתחבּרוּתו, כי חבורה מל' מכה – החי“ת פתוחה והבי”ת דגושה), וזהו רמז לתועלת שמביא ישראל לעמים, שבתוכם הוא יושב (מכתב ט'); “וביום השביעי שבת וינפש” – הבורא, ככלותו מעשי הבריאה היה לנפש היקום כולו, כמו הנשמה בגוף האדם, וזה “אל מסתתר” (ישעיה מ“ה, ט”ו) – מסתתר בבריאה (חורב א' 107). "וייצר ה’ אלהים את האדם וגו' – בשני יו“דין – יורה לדברי המדרש, שהאדם נוצר שתי יצירות, לעולם הזה ולעולם הבא, האדם מאחד בקרבו הנצחי והחולף, השמימי והאַרצי גם יחד – יצר טוב ויצר רע שופכים ממשלתם.על חיי האדם. גם האיש המרומם ביצירתו האחת עדיין קשור הנהו אל האדמה, ולעומתו השפל שבשפלים מזהיר בקרבו הניצוץ האנושי, וכמו רק יו”ד אחד מורגש במבטא והשני נח נסתר, כן אצל האדם יצירה אחת תעוז בממשלתה והשניה נסתרת בחביון נפשו. אמנם “יצר הרע” (תאות החושים) כשהוא לעצמו אינו רע, כי “וייצר ה' אלהים” – גם זה גם זה ברא ה' לתועלת האדם, ובאדם צריכים להתחבר יחד הנצחי עם החולף והעובר (באורו על התורה בראשית ב' ז').

אבל לא מדרשי הכתובים והחידושים היו העיקר בדרשותיו, אלא הדבור המרומם וההוכחה ההגיונית בבאור עיקרי היהדות ומצוות התורה וגם פתרון חי ובהיר לשאלות ידועות, שהיו מעסיקות את מוחם של אנשי דורו בנוגע ללאום הישראלי ועתידותיו. צעירי ישראל, שקלטו ריח ההשכלה של המאה הי"ח כבר לא יכלו למצוא די סיפוק לרוחם המהסס בהנחות והוכחות, מיוסדות על המצאות דרושיות. בסביבה של כפירה ושלילת כל קדשי ישראל מתוך ההגיון של הפילוסופים היגל ולייבניץ, היה צורך לתת תשובות מספיקות על שאלות הדת באופן ישר וברור ובדברים של טעם, מרגיעים כל לב מלא שׂפק ואי־אֵמון. צריך היה לחבב את היהדות על בני הדור הבא ולהראות להם על המאור שבה ועל כל רם ונשא במצוות התורה, מאחרי שרק ההכרה הנכונה בתכונת היהדות תעורר בלבם רגשי כבוד ויקר לאמונת אבות. וזה היה אמנם הנושא של דרשות הרב הירש. משאת נפשו היתה לראות “יהדות מכרת עצמוּתה” (מכתב י"ח). ולאלה ששואלים “מהי היהדות”? הוא מיעץ, שאל יבקשו פתרונים מתוך ספרי חכמה, אשר מחוץ ליהדות, אלא יפנו אל מקור היהדות עצמה, אל ספרי התנ"ך והש"ס, ואז יוכחו בכל גודל ערכה, כי הרוח האָצוּר בספרי היהדות מאיר נתיב ומפלס דרך ישרה בחיים. ולאלה שמניפים גרזן להרוס בנין היהדות הוא קורא להסתכל היטב היטב לתוך תוכו של בנין זה וימצאו בו קדושה, נצח, חיים ואמת. ואם הוא מכוסה אבק, שהעלו עליו הרדיפות והתלאות והעוני של שנות אלפים, הרי בתקופה זו, כשהוטב המצב והיהודי מתענג על רב שלום, חופש ודרור, היהדות יכולה להגיע אל תעודתה בדרך ישרה וסלולה ולהפיץ מוסר אנושוּת טהורה, וכל בן ישראל יהיה עומד לנס בתור כהן צדק, פועל צדקות ואהבה בין העמים. הוא מברך את שווי הזכויות לישראל לא בתור תעודה ותכלית, אלא כדרך ומבוא להתפתחות רוח ישראל ומלוי תעודתו הנצחית (עיין מכתב ט"ז).

התקופה של קבלת שווּי־זכויות הוא פרק קשה בדברי ימי היהדות של מערב אירופא. “אושר” זה הביא לבני ישראל נסיון יותר קשה מימי ענים ושנות ראו רעה. אבל אין הדור יתום, שאיש כהרב הירש שרוי בתוכו. הוא בצר חומת היהדות וגדר פרצותיה. בפעולותיו הכבירות על שדה החינוך והדרשה העממית עלה בידו לצנן לאט לאט את ההתלהבות של ההרגשות החמריות, שעוררה בלב אנשי דורו תקות הדרור ותענוגי הזמן, שנכונים היו לתת כּפרם נפש האומה. הוא חזק בקרבם את הכרת עצמוּתם עד כדי הרגשת כל הנועם הרוחני והזיו והתפארת, אשר בתרבות ישראל המקורית. הוא עורר בלבם גאון לאומי מיוחד מתוך הכרת ערכם של עיקרי תורת ישראל לתיקון החיים האנושיים. ולכן גם במצבם החדש זכרו צור מחצבתם ונשארו יהודים נאמנים לעמם ולתורתם.

______________

הרבה עזר לחיזוק האורתודוכסיה החדשה והתפשטות הדרשה בקרב חוג החרדים הרב רבי עזריאל הילדסהיימר (נולד תק“פ – נפטר ד' תמוז תרנ”ט). בנעוריו למד תורה בישיבת הגאון רבי יעקב איטלינגר אב“ד באלטונה ושם עסק גם בלמודי חול, ובשנת הארבע ועשרים לימי חייו גמר את האוניברסיטה וקבל את התואר ד”ר לפילוסופיה. בשנת תרי“א נתמנה לרב בעיר אייזנשטאדט (הונגריה) ובשנת תרכ”ט נתקבל לרב בברלין. בתור דרשן היה ר' עזריאל הילדסהיימר בעל כשרון הגון והיה מטיף לעדתו פעמַים בחודש, מלבד מה שדרש מדי שבת בשבתו בענינא דיומא (מפרשת השבוע) בבית מדרש הרבנים, אשר יסד. דרשותיו לא דרש בהתפעלות יתרה ובקול חוצב להבות כיתר המטיפים, הוא דבר דברים נכוחים וישרים בלי כחל ובלי שרק, אבל היו יוצאים מן הלב, ולכן נכנסו ללב שומעיהם ולא שבו ריקם, בפרט, שראו השומעים, כי רבם נאה מקיים מה שנאה דורש. דרשותיו היו מלאות באורים למאמרי התלמוד ומדרשים ופירושים על התורה, ובזה היה לו למופת הרב ברנייס.

הוא אחז בשיטתם של הרבנים ברנייס והירש לזווג את כבושי התרבות הכללית עם שמירת התורה ומצוותיה לכל פרטיהן, ובהיותו רב באייזנשטאדט בהונגריה פרץ ריב בשביל כך בינו ובין החרדים, שראו בו מחדש, בעניני הדת, ומתוך השתדלותם סגר השלטון למשך זמן קצר את בית־מדרש־הרבנים שלו, ומאידך גיסא פרצה מחלוקת נגדו גם מצד שואפי התקונים בהונגריה, שבראשם עמד הרב הכולל ליאוֹפּוֹלד ליוו מסיגידין. רבי עזריאל הילדסהיימר נלחם בכל עוז נגד עבודת ההריסה של המטיפים, אך התנגדותו לא היתה התנגדות של דברים וקנאה לחוד, אלא עבודה חיובית להגן על קניני הדת בפני הזרם של העת החדשה. מטרתו היתה, כאמור, לאחד את התורה וההשכלה. הוא ראה, כי בפועל עושה השאיפה להשכלה שמות בקדשי ישראל, אבל לעומת זה ידע, כי מן הנמנע לשחות נגד הזרם ולחסום את הדרך בפני החכמות החיצוניות, שהן נחלת כל העמים וגם ישראל במשמע, ולכן לא הסתפק בהכרזת שמתא על ההשכלה, כי אם התאמץ ליהד אותה ולהכניסה לתוך אָהלי שם, ובזה החליש את כוחה השלילי בנוגע להיהדות. מרכז עבודתו היה חינוך הבנים. בדרשותיו היה קובל על ההורים החרדים, שמעלימים עין מן הסכנה הצפויה לעתידות בניהם ואינם דואגים לחינוכם ברוח התורה, והיה אומר: “וינאץ ה' מכעס בניו ובנותיו”, כלומר ה' כועס על הכעס של בנים ובנות, שגוערים בהם על מנהגיהם הלא טובים, כי לא בהם האשמה, והכעס צריך להיות לא על הבנים והבנות אלא על ההורים, שמתרשלים בחינוכם. כשהוכיח בדרשותיו את הנחיצות להגשים את מושג האהבה במציאות, היה אומר: “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. כלומר, היא צריכה להיות לחפץ – לענין ממשי בחיים (שמעתי מפי נכדו ד“ר ע. הילדסהיימר בת”א).

עיקר שאיפתו היה להעמיד רבנים יראים, בעלי השכלה גבוהה ומטיפים בעלי כשרון, שיוכלו להשפיע על בני הקהלות ולהשריש בלבם רוח דעת ויראת ה‘. ולתכלית זאת יסד בית־מדרש־לרבנים, ולמוסד הזה הקדיש מבחר כחותיו וממש נתן נפשו עליו. בעצמו היה המנהל והמפקח על הלמודים ומרוחו האציל על המורים והתלמידים. בבית־אולפנא זה תפס מקום חשוב למוד התלמוד והפוסקים, כי מנהלו ר’ עזריאל הילדסהיימר היה גדול בתורה כאחד גדולי הרבנים, כאשר נראה, למשל, מחדושיו בשם “שערי עזרה” שנדפסו במאסף “המסדרונה” לר' חיים הירשנזון (ירושלים תרמ"ה). ומלבד הלמודים השונים בחכמת ישראל והלמודים הכלליים, שמו לב ביחוד ללמוד חכמת הדרשנות, והתלמידים יצאו משם מזוינים בידיעת הדרוש ודרכי אגדה ומפותחים כל אחד לפי כשוונו לנאום נאום לפני קהל ועדה. תלמידי הילדסהיימר מוכרחים היו להתחייב לבלתי שאת משרת רב בבית־כנסת, שהונהגה בו התפלה בלוית מנגינת העוגב.

הרבנים, שיצאו מבית מדרשו של ר' עזריאל הילדסהיימר, נתקבלו בתור רבנים ומטיפים בקהלות רבות בארצות שונות, ועל ידם נתפשטה דרשת בית הכנסת בצורתה החדשה. “יפיפותו של יפת”, שהכניסו תלמידי הילדסהיימר לתוך “אהלי שם”, הועילה הרבה להסיר את סכנת הטמיעה מעל היהודים שבמערב אירופא. השפה הצחה של הדרשה, הדבור המדויק והתנועות הקצובות כמשפט הדרשנים, שלמדו את אומנותם באופן אַקדימי – כל זה משך את לבם של הצעירים לשמוע את הדרשה, ועל ידי הצורה היפה נקלט בקרבם גם התוכן הבריא, שפעל על נפשם ברוח החרדים על דבר ה', לחנכם בדרך התורה ולקרבם היהדות הנאמנה.


פרק תשעה וארבעים    🔗

המקנאים לטהרת היהדות ודרשניה באשכנז: רבי בנימין חירש אוירבך ורבי שלמה פלסנר, דרשותיהם ופעולותיהם. – רבי מאיר ליבוש מלבי"ם, דרשותיו וחבוריו.


בין הרבנים החרדים באשכנז, שהתקנאו ליהדות השלמה והיו מן הראשונים למטיפים בשפה הגרמנית היה הרב רבי בנימין הירש אוירבאך (תקפ“ח – תרל”ב). בנעוריו השתלם בידיעת התורה בישיבות הגדולות באשכנז, ובשנת העשרים ושש לימי חייו גמר את האוניברסיטה בדארמשטאט ונתמנה רב ראשי במדינת היסן, ובסוף ימיו היה לרב בעיר הלברשטאט. הוא עמד בראש מפלגת החרדים, שהתקנאו לשם הדת נגד שואפי התקונים. בדרשותיו שדרש גרמנית הוכיח לפני שומעיו את כל הרע הצפון בתקוני הדת ואת הסכנה הכרוכה בהם לקיום היהדות. ביחוד התאמץ להגן על קדושת התורה המסורה נגד המבקרים החדשים. וכשיצא לאור ספרו של החכם זכריה פרנקל “דרכי המשנה”, היה הוא מן המתנגדים היותר גדולים לספר זה, כי מצא בו דברים שלא כהוגן נגד המסורה בנוגע להלכות, שנזכרו בתלמוד כהלכה למשה מסיני, ולפי דעתו של מחבר “דרכי המשנה” הלכות הללו רק מדרבנן הן, וכדומה, והוציא בקורת בשם “הצופה על דרכי המשנה”. הוא הוציא ספר “האשכול” לר' אברהם מנרבונא והקדים לו מבוא חשוב על דבר המחבר ותקופתו, וגם הוסיף עליו פירוש בשם “נחל אשכול”, המבאר את הענינים ומראה מקומם בספרות התלמודית. מלבד זה חבר בשפה הגרמנית ספר “מורה דרך אמונת ישראל” וספר “ברית אברהם”, שהוא קובץ כל הענינים והתפלות השייכים לברית מילה בתרגום אשכנזי, והוסיף עליהם מבוא גדול בבאור התפלות והפיוטים מבחינה ספרותית והיסטורית. הספר הזה נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר במקצוע זה. דרשותיו נדפסו בחוברות מיוחדות.

_________________

כוח חשוב נוסף על הדרשנים החרדים באשכנז, מתנגדי התקונים בדת, על ידי פעולתו הדרשנית של הדרשן ר' שלמה פלסנר (תקנ“ז – תרמ”ג). בנעוריו לא היתה תורתו אומנותו והתעסק במסחר, אבל יחד עם זה קבע עתים לתורה וחכמה, ולפעמים היה דורש ברבים, ויצא שמו לתהלה כדרשן נפלא, לוקח לבבות באמרי פיו. בעודו צעיר לימים, כבן ארבע ועשרים, כבר נדפסו כמה מדרשותיו וגם הספדו על הרב ר' אברהם טיקטין אבד“ק בריסלוי בשם “זכר צדיק לברכה” (בריסלוי תקפ"א) וכאשר החלה תנועת התקונים בדת יצא בדרשותיו לריב את ריב היהדות הנאמנה ודבר משפטים עם המטיפים השואפים לחדשות בסדרי התפלה. ביחוד הראה התנגדות נמרצה להעוגב בבית הכנסת, ובשביל זה עורר כנגדו חמת המתקנים התקיפים, שהלשינו עליו לפני המלכות ויאסרו לו לדרוש ברבים, והיה מוכרח לעזוב את העיר בריסלוי). גם באופן חיובי הגן ר' שלמה פלסנר על קדשי הדת וספרות ישראל העתיקה. כאשר נאסר מטעם הרשות למוד התלמוד בבתי הספר, אשר במחוז פווזנא, הוציא על פי בקשתו של הגאון רבי עקיבא איגר, אב”ד בפוזנא, קובץ מיוחד של דעות חכמי הנוצרים מן הירונימוס עד חכמי זמנו, המדברים בשבחו של התלמוד. את הספר הזה, כמובן, חבר גרמנית (עם הוספות בעברית בשם “עדוּת לישראל”). בשנת תקפ“ו הגישו את הספר לפני הממשלה ובטלה הגזרה. משנת תק”צ עד תר“ג היה נושא משרת דרשן בברלין והיה דורש מדי שבת בשבתו באותו הדרך, שהתוה לעצמו מימי נעוריו. בנין הדרשה שלו וצורתה היו כפי המקובל אצל המטיפים החדשים לכל פרטיהם ולא חסרו בה אפילו ציטטים מספרי המשוררים גיתה ושילר, אבל התוכן היה מלא אהבה לכל קדשי ישראל ודברי מוסר נגד פורצי גדר. גם בברלין לא הונח לו, כי דרשותיו עוררו נגדו את ראשי המתקנים, והעתיק דירתו לפוזנא בשנת תר”ג, שם נשא משרת דרשן עד יום מותו במשך ארבעים שנה ומת זקן ושבע ימים, בן שמונים ושש שנה. בחייו הוציא לאור את דרשותיו בשם “רעליגיעזע פאָרטראָגע” (ברלין ת"ר) “מקרא קדש” דרשות למועדים משנת תקצ“ה עד תקצ”ט, ואחר מותו נדפסו שני קובצים של דרשותיו “שבת פּרעדיגטן” (פפד“מ תרמ”ד) “פעסט פּרעדיגטן” (שם תר"ן). מלבד זה יצאו לאור בחייו ספרו “דת משה ויהודית” בגרמנית על דברי אמונה בי"ב חלקים והעתקות מספרי אַפּוֹקריפים שונים, כמו “הוספה למגילת אסתר”, "ברוך ב', “אגרת ירמיה” ועוד.

______________

עם הדרשנים המצוינים מקרב הרבנים בראשית המאה הנוכחית, שפעולותיהם היו מכוונות נגד התקונים בדת, יש למנות גם את הרב רבי מאיר ליבוש מלבי“ם (נולד תקס“ט – נפטר א' דר”ה תר"מ). הוא נולד בעיר וולוטשיסק ועודנו בּאִבּוֹ כבר נכּרוּ בו אותות כשרון עצום, הצטיין בשכלו הישר והחריף בכל מקצועות התורה, והיה נקרא בשם “העילוי מווהלין”. כבן עשרים כבר חבּר את ספרו “ארצות החיים” על ש”ע אורח חיים, שעשה לו שם כאחד הגאונים בחכמת התורה (נדפס בברסלוי בשנת תקצ"ג), וגאוני הדור, ובתוכם הגאון ר' משה סופר, בהסכמותיהם לספרו זה מפליגים מאד בערכו של המחבר. בשנת תקצ“ח נתמנה לרב בעיר ווירשנא (מחוז פוזנא) ושם שהה כשבע שנים. אחר־כך נתקבל לרב בעיר קאָמפּנא (מחוז הנ"ל) ועמד שם על משמרתו עד תר”ך. במשך שנות שבתו על כס הרבנות בקאָמפּנא הקדיש את עבודתו המדעית למקצוע הדרוש ובאור כתבי הקודש על דרך בירור שרשי המלים והבדל הוראות השמות הנרדפים. משם נתקבל לרב ודרשן בעיר בוקארשט (רומניא), אך תלאות נוראות השׂתּרגו עליו בעיר זו, כי דרשותיו החריפות לחיזוק הדת העלו עליו חמת החפשים והיה נרדף מהם במשך כל ימי משׂרתו ולבסוף הלשינו עליו למלכות, עד כי באמצע דרשתו ביום השבת החרידוהו שוטרי השלטון והובל לבית הסוהר. דבר השערורה הזאת הגיע לאזני ר' משה מונטיפיורי, שחָש לישועתו, השתדל לפני רוּדוֹלף נסיך רומניא ושחררוהו ממאסרו, אך הוטל עליו לעזוב ארץ רומניא. אז נתקבל בשנת תרכ“ה לעיר לונטשיץ, אבל גם כאן לא מצא מנוח מפני הקטטות של החסידים, שהדריכוהו מנוחה בשביל דעותיו, שלא התאימו כלל עם דרך החסידים, וישב שם רק עד שנת תרכ”ח, ונתמנה רב בעיר הפלך מוהיליב ברוסיא, אבל לא ארכו הימים והמשכילים הלשינו עליו, כי הוא פושע פוליטי ונגזר עליו לגלות מארץ רוסיא במשך כ“ד שעות, ונתקבל לרב בעדת רוסיא־פולין בקאָניגסברג וישב שם כשלש שנים. בשנת תרל”ט נבחר למגיד דמתא בווילנא, אבל שר־הפלך לא אישר את בחירתו, אז נאות לקבל עליו משרת הרבנות בעיר קרמנצוג (פ' פולטבא), אכן בנסעו שמה נחלה בדרך זמת בעיר קיוֹב ביום א' דר“ה תר”מ, בשנת השבעים לימי חייו.

הרב מלבי"ם הוא אחד מן האישים המפורסמים ביותר בין גדולי הרבנים של המאה הנוכחית. ספרו הראשון בהלכה (“ארצות החיים”) העמיד אותו בשורה אחת עם גאוני זמנו ובימי עלומיו כבר חזו לו עתידות בתור אחד מעמודי הלכה בדורו, אך המהפכה הרוחנית, שהתחוללה בתקופה ההיא בחיי היהודים במערב אירופא, הוציאה אותו מתוך ד' אמות של הלכה לתוך חוג של פעולות פוריות למשמרת התורה על ידי יצירת ספרות שלמה בבאור כתבי הקודש ולחיזוק היהדות המסורתית על ידי עבודה דרשנית רצויה ומתאימה לצורך הזמן. ולעבודה זו הקדיש את מיטב כוחותיו ובה התגלה כשרונו העצום בתור דרשן נפלא, מליץ ומבאר מצוין, שמעטים כמוהו בין רבני ישראל מימי חכמי ספרד ועד הנה.

עוד בימי עלומיו החל לפעמו רוח ההגיון והרבה רכש לו ממוריו ידיעות בחקר הנפש, בחכמת התכונה והקבלה, וכרוחב דעתו היה בעל נפש פיוטית ולב רגָש, שלא היה יכול להתיחס בקרירות לכל הנעשה בישראל, ביחוד בכל הנוגע למצב הרוחני של בני עמו. וכאשר נסע בשנת תקצ“ד עם ספרו “ארצות החיים”, להתודע אל הגאון בעל “חתם סופר” בפרשבורג ולהגאון ר' שמואל באַמשטרדם, נזדמן לו לעמוד על אָפיה של תנועת התיקונים בדת ולהסתכל במעשיהם של המטיפים המתבוללים, והגאונים הללו מצאו בו חבר מועיל בעבודתם לחיזוק מוסדי הדת לעת רעה כזאת, וביחוד קירב אותו הרב האב”ד בבראָסלוי ר' שלמה זלמן טיטקין (נפטר בשנת תר"ג), שאצלו ישב כשנה תמימה בשנת תקצ“ז–תקצ”ח. באותו הזמן נתקבל אברהם גייגר מטעם החפשיים לדיין ודרשן בבראָסלוי, ובשבת פ' מטות ומסעי שנת תקצ“ח דרש בפעם הראשונה בבית הכנסת דשם, והמאורע הזה עורר התנגדות גדולה מצד החרדים והרב טיטקין בראשם (עיין “הריפורמציון הדתית” ש. ברנפלד 131). והחרדים על דבר ה' מצאו חפץ בכשרונו של המלבי”ם, כי דרשותיו הנעלות פעלו הרבה על לב השומעים ברוח התורה והיראה, והמלבי"ם הרגיש בנפשו נחיצות להפיק תועלת מחכמתו באופן מתאים לדרישות הזמן.

מתקני היהדות, כידוע, החלו את פעולותיהם בשלשה דברים: בתיקונה של הדרשה, בשכלול השפה העברית, ובבאור כתבי הקודש בדרך הפשט המדויק. העמידו מטיפים מיוחדים, שנשאו מדבּרותיהם בטוהר השפה, יסדו את “המאסף”, שבו השתתפו חכמים, יודעי הלשון העברית, והוציאו לאור באור התנ“ך. והמלבי”ם, כגאון משכיל ורואה באספקלריה המאירה לכל אשר יעשה בישראל, ראה כצורך השעה, שהעבודה לחיזוק שלשת הדברים הללו תיכנס לרשותם של החרדים, ועל ידי זה תחלש פעולתם השלילית של המתקנים על רוח העם – ובעצמו החל להוציא מחשבתו זאת לפעולות.

בשנת תקצ“ט הדפיס ספרו “ארצות השלום” (ט' דרשות), שנבדל לגמרי מן ספרי דרוש של רבני הדור. אופיי הוא הדבר, כי בהקדמתו לספרו זה, המחזיקה ששה עמודים, אין אף מאמר חז”ל אחד ולא פסוק אחד מכתבי הקודש, וכולה היא מליצה יפה ומלבבת, מביעה רחשי לבו של הדרשן בנוגע לתעודתו הספרותית.

לפני כל דרשה ודרשה הוא מקדים מבוא שירי, וכל דרוש בפני עצמו מקיף תוכן ידוע, ובאור הענינים הולך למישרים בלי דיוקים ועקום הכתובים, השפה רעננה, נוחה וקלה, והתוכן מלא פיוט עמוק ורעיון נשגב. הספר הזה היה הופעה חדשה בספרות הדרוש ועשה רושם מיוחד בזמנו. ודרשותיו שבעל פה הצטיינו גם כן בדיוק השפה, ביושר ההגיון ובשכלול התוכן והמחשבה. בתור דרשן הוגה דעות ודובר מישרים סלל מסילה חדשה בדרשה העברית והכניס בה הרבה משלמות התוכן ויופי של צורה. כוחו בשיר ובמליצה העברית הראה בספרו “משל ומליצה” (אשר היה ערוך לעומת הספר “אמת ואמונה” לאד"ם הכהן לבנזון) ובספרו “אילת השחר”, תרי“ג כללים בדקדוק לשון הקודש. עבודתו העיקרית, פירוש התנ”ך, היתה גם כן ערוכה לעומת באור התנ“ך של תלמידי מנדלסון, כאשר אומר המלבי”ם בהקדמתו לתורת כהנים: “ויהי בשנת התר”ד ליצירה, קול כחולה שמענו צרה כמבכירה, קול תורת ה' תתיפח תפרשׂ כפיה, ודמעתה על לחיה, כי בגדו בה רעיה, כי נבערו קצת רועי אשכנז ואת ה' נאצו, ויתאספו להפר דת וחוקים ועל צפוניו התיעצו, ויעלו רועים רבים, הרועים ואוכלים את צאן מרעיתם, יכנו את עצמם רבנים ודרשנים גם חזנים וזובחי עדתם, כל אלה חוברו אל עיר ברונשווייג אל עמק השׂדים וכו' ותצא אש ותאכל שמיר ושית, ותבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית, ותבער בהיכל ה' ותבער בין הבדים, ותלהט את ארון הברית, ותאמר להשחית את לוחות האבנים, ותאמר לשרוף כל מועדי אל בארץ. בימים ההם ובעת ההיא ראיתי ונתוֹן אל לבי, כי עת לעשות לה‘, עת לעשות לתורה שבכתב ושבעל פה, חומה בצורה סביב דלתים ובריח בל יעלו בה פריצים ויחללוה, אם לתורה שבכתב, אשר דימוּה העדה הרעה הזאת כאחד מספורי העמים הקדמונים, ואת שיריה ומליצותיה ערכו עם שירי האמור והיונים, אם לתורה שבעל פה, אשר היתה בפיהם למשל ולשנינה, כחשו בה ויאמרו לא היא, את חכמיה בזו ויאמרו, כי לא ידעו פשטות הכתובים ואת דקדוק הלשון לא הכירו, וכי הלכו דרך עקש ופתלתול ויהיו בעיניהם ללעג ולשחוק כל היום. מאז אזרתי כגבר חלצי והחילותי לחבר חבורי על התנ“ך” וכו’ וכו'.

תכלית באורו על התנ“ך להראות: א) כי לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות. ב) כי לא נמצא בתנ”ך שם או פועל או מלה בלי כוונה מיוחדת, כי המליצה האלהית שקולה במאזני החכמה והדעת. ג) כי לא נמצא במליצת הנביאים מאמר ריק מרעיון נשגב. ומובן, כי בשביל להגיע אל תכלית זו צריך לתוּר ולדרוש בגדרי השמות, המלות והפעלים, שבאו בכתבי הקודש, להתבונן אל כל שורש ושורש ולמצוא הנקודה האמתית בהוראת ההבדלים בשמות הנרדפים והסגולות, שיש לכל אחד מן “הנרדפים” שלא נמצא בזולתו. ומלבד זה דרוש היה כשרון נעלה של הוגה דעות וחושב מחשבות, כדי למצוא אותו “הרעיון הנשגב”, הספון בכל מאמר ומליצה ולגלות את המאור שבדברי התורה והנביאים כפי התכנית שהתוה לו המחבר. ואמנם המלבי"ם, כרוב חכמתו שכלל את התכנית שלו במלואה. באורו מלא חכמה ודעת וסדר נפלא. כל דבריו מפיקים חן ויופי בהגיונם המיוחד, לצרף ולברר המשפטים והבדל ההוראות כפי חוקי שימוש הלשון וקישור הענינים והרכבתם, המכוונים כלפי הבלטת הרעיון התיכון שבמאמר.

מקום מיוחד תופס בבאורו ספר ויקרא עם פירושו על תורת כהנים, שחבר “נגד אויבי הקבלה” להראות בראיות נכוחות, כי “כל דברי תורה שבעל פה מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון וכי הדרוש הוא לבדו הפשט הפשוט, המיוסד כפי חוקי הלשון האמתיים והברורים”. זהו ספר רב הכמות ורב האיכוּת, בו תתנוסס רוח חכמה עמוקה של גאון התורה, רוח דעת ובינה בדקדוק הלשון וההגיון, לבאר כל סתום ולהאיר כל אופל בדרשות חכמים ולהתאים את המסורה עם התורה הכתובה.

באור המלבי“ם השפיע במדה מרובה על התעוררות רוח ההגיון בקרב צעירי ישראל החרדים. ובחוגי האדוקים הקיצוניים בקושי התירו ללמוד תנ”ך עם באורו של “הקמפינר” (כך קראו לו על שם מקום משרתו קאָמפנא). זהו בעצם ספר של יראים, מהיותו ערוך נגד המתקנים, להגן על קבלת חכמים ומסורת היהדות, עד כי גם גדול העולם כאברבנאל לא נקה ממנו על אשר הרהיב בנפשו לבקר דרכי הלשון של הנביא ירמיהו (עיין הקדמת מלבי"ם לספר ירמיהו). אבל ביחד עם זה הוא ספר מוּשׂכלי ודרוּשי לפי הטעם של העת החדשה. הופעתו עַל הבאור נחשב לחידוש גדול בעולם הישראלי. באור שלם על כל התנ“ך, יליד רוחו של גאון בישראל, באור מיוּסד על דקדוק הלשון ונתּוּח כתבי הקודש באופן מוּשׂכלי והגיוני ותוכו רצוף רעיונות ועיונים נעלים, חיבור כזה בתקופה, שעסק התורה היה מוגבל אך ורק בדרישת ההלכה, והרבנים המחברים היו טרודים בעריכת חבורים של שאלות ותשובות ופלפולא דאורייתא – בודאי שהיה זה דבר חדש ומפתיע, אבל הוא היה דבר בעתו לפי צורך הזמן. לעומת הבאור הברליני, שהפשיט לגמרי את הלבוש הדרושי מעל פסוקי התנ”ך והעמיד אותם על פשוטם כצורתם, התאים המלבי“ם את באורו לדרישות הזמן ולפי טעם החחרדים. מעֵבר האחד התאמץ לבאר את המקראות לפי ההוראה המדויקת של המלים והענין באופן הנכון ביותר, ומעֵבר השני לא הרחיק לגמרי את היסוד הדרושי בבאור הכתובים, והכניס לתוך פירושו רעיונות יפים מאד, שיש להם אופי דרושי, אבל אין בהם הסגת גבול לפשוטו של מקרא. למשל, “אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים” (ישעיה נ“א, כ”ג) –הוא מבאר, שהכתוב מרמז על העמים, שרצו לתת לישראל חרות הגוף בתנאי, שישעבד את נפשו ונשמתו לאל נכר, וזה שאמר “אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה” עליך, אבל אַתּ בחרת יותר בענוי הגוף מן ענוי הנפש “ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים” – שמת את גוך דומה כארץ, להיות מרמס לכל עובר, ובעניני הנפש לא עברת אפילו על קוצו של יו”ד. בהרגש דרושי זה רשום אות לדורות של שמד וקדוש שם שמים בתקופות־האינקביזיציות השונות.

“ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה” (תהלים ה‘, ד’) הוא מבאר כך: “את הבוקר אערך בערך ויחוס אליך, שאתה דומה אל הבוקר, כשם שהבוקר יאיר את החושך, יגרש זאבי ערב וחיתו טרף ויחזיר נשמות לפגרים מתים, כן עת יאיר אורך, רשעים יאבדו מפני אלהים וצדיקים יחיו וישמחו, וכמו שהבוקר יבוא בהכרח אחר הלילה, כן יאיר אור ישועתך אחרי חשכת הצרה, ולכן “ואצפה”, כי יזרח אור ה' וישועתו”. זהו באמת דרוש יפה ללב אסירי התקוה. ניצוצי דרוש כמו אלה אתה מוצא בשפע רב בבאור המלבי"ם, והמה באים משולבים בפירושי הכתובים.

באור התנ“ך להמלבי”ם הוא בעצם גם ספר דרושי מזוקק ומזוכך, מלא רוח חכמה ויופי של רעיון. והרבה חומר יש בו בשביל דרשנים בעלי טעם ורעיון טוב.


פרק חמשים    🔗

החום של בוּלמוס התקונים הוּפג ע"י המציאות, שהביאה למתקנים אכזבה ומפח נפש. – הדרשה של כמה מן המטיפים הסתגלה במשך הזמן לרוח העם. – הזדווגות הדרשה עם התפילה הצבורית. – החכמים קרוכמל וצונץ עסוקים במחקר הדרשה ושכלולה.


הדרשה בשפה הגרמנית של החרדים משיטתם של הירש והילדסהיימר, כדבר בעתו, נכנסה למסלול החיים הישראליים, ומתוך השפעתה ביחד עם עוד גורמים שונים, גם הדרשה של כמה מן המטיפים, שלא נחשבו על דגל החרדים, התרחקה במשך הזמן מתוך נקודת המוצא שלה, כמכשיר לתקונים, והסתגלה לרוח העם. פולמוס ההשכלה אִבּד מעט מעט את חריפותו, והחום הראשון של בולמוס התקונים הוּפג ע"י המציאות הערומה, שבאה וטפחה על פניה של שיטת התיקונים בדת והראתה לדעת, כי השיטה הזאת היא כרקב לבית ישראל ומנפש ועד בשר תכלה. האספות לשם ריפורמה לא הביאו כל תוצאות, וזה הוכיח עד כמה לא היתה לשיטתם תפיסה בחייה הרוחניים של האומה. כל אותן התקוות היפות, לשפּר את היהדות ולהרים כבודה בעמים, הביאו רק אכזבה ומפח נפש. הגיהוץ החיצוני במוסדות הדת, שבא מן החוץ, להתיפות בפני הגויים ולחקות מנהגי הנוצרים, וגרר אחריו ביטול כמה מנהגי בית הכנסת ומצוות התורה, ומחיקת התפילות הנוגעות לגאולת ישראל – כל זה הועיל רק להרחיב את הקרע מן העבר של עם ישראל, אבל לא לחזק את היהדות ולעצור בפני השמדות, שנתרבו בזמן ההוא, עד כי מנהיגי הריפורמה בעצמם (כמו אֶדוּאַרד גאַנס ואחרים) בגדו ראשונה בעמם ויצאו מן כלל ישראל לגמרי. והמעולים שבין המשכילים, בראותם, שהמתקנים לא באו רק לקטוף עוללות ולכרות זלזלים, כי אם לקצץ בנטיעות ולעקור את אילן היהדות משרשו, פירשו מהם.

החכם צונץ, הארי שבחבורת המשכילים, מיסדי “חכמת ישראל”, שהתקונים במנהגי הדת היו משאת נפשו, מתוך חפצו “להראות העמים והשרים את יפיה” של היהדות בכל הופעותיה מבפנים ומבחוץ – נוכח סוף סוף מפי הנסיון, שלא זה הדרך לתקנת היהדות, ונרתע מאחרי שיטת התיקונים. בקול־קורא, שהוציא בשנת תר"ח (14 ספטמבר) לשארית החברים של קהילת ברלין, לעוררם על החזקת הקהילה בשעת כשלונה על יסודות חדשים ונאמנים, הוא אומר: (בשם הועד שנועד בביתו לקומם הריסת הקהלה) “חלילה לנו לפגוע בעצם היהדות המעשית אפילו פגיעה כל שהיא מפני החפץ לשית עליה לוית חן מחוץ”. הוא מדבר “על הסדרים העתיקים משנות דור ודור והם מוֹרשה לנו מאבותינו ואבות אבותינו, הסדרים אשר יסודותיהם בשרשי היהדות ועיקריה משנות אלפים”, על “סדרי הצבור הישראלי, אשר עמדו בפני כל הרוחות הסוערות, בפני כל המהפכות והתמורות מימי קדם קדמתה עד הדורות האחרונים”, על “אהבת עם ישראל לתורתו העתיקה מורשת אבותיו אשר קנה לו במחיר יקר מאד ותקדש לו בים של דם ודמע”. ועל החתום בא צונץ ראשונה ועמו עוד עשרה אנשים, ובתוכם הרב מיכל זכּס והפרופיסור הרמן שטיינטל (“רי”ל צונץ" – שפ"ר 199). הדברים אינם צריכים באור ומראים למדי על השנוּי, שנתהווה בדעות גדולי המשכילים בנוגע לערכם של מנהגי הדת בנצחיות הלאוֹם הישראלי ושלמוּתו.

וגם ההטפה השתפרה במשך הזמן ותפסה את מקומה הראוּי בתור דרשת בית הכנסת. דרשנים רבי הכשרון השפיעו טובה לא מעטה על הדרשה במובן הטבת הטעם ויפי הסדר, בתקופה זו קנתה לה הדרשה תפיסת מקום מרובה בחיים הרוחניים של קהלות ישראל באירופא המערבית בתור חלק מתכנית התפילה הצבורית, שחוברה עם תורת היהדות, הכלולה באוצר כתבי הקודש ואגדות התלמוד והמדרשים. תקנה זו של הדווגות הדרשה עם התפלה, שהנהיגו המחדשים, כשהיא לעצמה, לא יכלה לעורר התנגדות בחוגי היראים, כי אין בה אף ריח של ריפוֹרמה, אדרבה זוהי התחדשות של מנהג ישראל עתיק יומין, זוהי בחינת “החזרת עטרה ליושנה”. וכל עיקרה של שאלה זו בפולמוס התיקונים היתה נוגעת רק להתוכן של הדרשה. וגם בקרב האדוקים הקיצוניים משיטתם של הירש והילדסהיימר הכירו בערכה הגדול של תקנה זו להרמת מצב הדת, והנהיגו את הדרשה הגרמנית בשעת התפילה.

וכאשר כבר נתברר לעיל כמה פעמים, שהתפתחות האגדה תלויה בתנאי הסביבה ומצבה הרוחני והמדיני – בתקופה זו בודאי שהיו כמה גורמים להרמת ערכה של האגדה. לימוּד תורת ההלכה, שהיה משעשע נפשו של היהודי משנות מאות, ירד ערכו במדינת אשכנז. זרם של תרבות זרה, שפרץ לתוך חיי היהודי, כאילו החליש את הקשר שבין “ישראל ואורייתא”, ולב העם חדל להיות עֵר ללמוד התורה, המוסד הלאומי המקודש באומה במשך שנות אלפים – בית המדרש, ששם היה “זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד” היה הולך ומתרוקן ביחד עם ישיבות של תורה. עוד מעט ו“נתייבש המעיין”, שממנו ניזון רוחה של כנסת ישראל. אז התעורר מאליו הרגש של ההגנה העצמית, החי בנפש האומה, ומצא לה מגן ומחסה באגדה, המלאה ליח חיוּני לרוח העם ושפע של פיוט ונוחם ללב היהודי. גם בזמן ההוא נתאמתה העובדה, כי “בשעה שישראל חולים מן השעבוד מבקשים לשמוע דברי אגדה”. ומה היא באמת כל אותה “תקופת ההשכלה” של היהודי בגלותו אם לא “חולי השעבוד” – שעבוד הרוח והכנעת הנפש אל תרבות זרה, המשכיחה מלבו תורתו, שפתו וכל קדשיו הלאומיים.

ומטבע הדברים, כי גם בתקופה, שאנו עסוקים בה, הדרשה בבית הכנסת באה על מקומו של “השעור” בבית המדרש, ומקומה של הלכה ירשה האגדה בזמן הכניסה של תפלת השבתות והמועדים.

והנאום הגרמני, ששימש בטוּי לדרשה האגדית, היה מושפע בסגנונו מהספרות הכללית, וביחוד מספרות ההומיליטיקה וחכמת ההטפה של המטיפים הנוצרים, ולכן היו מבצבצים מתוכו כמה מבטאים זרים לרוח הדרשה העברית, שעשו שרטת באוזן השומעים בעלי הרגשה וטעם עברי. והד של תלונה על סגנון הדרשה העברית במבטאה הגרמני היה נשמע בספרות העברית החדשה. למשל, החכם אייזיק הירש ווייס במאמרו “הדרשה בישראל” (“בית המדרש” אב תרכ"ה 46) משבה את הרבנים, שמטיפים בשפה הגרמנית, מאחר שגם רבני ספרד היו דורשים בלשון הספרדית, כמו ר' יצחק אבוהב השני, ר' שלמה די אוליוירא, ר' דוד ניטו, ר' חזקיה די סילווא בעל “פרי חדש”, ר' יעקב קסטרו ור' מנשה בן ישראל, אבל הוא מתרעם על מטיפי זמנו, המחקים את המטיפים הנוצרים בכמה אופנים, ומביע את תלונתו על ש“הם משתמשים שהם סוּרי הגפן נכריה בכרם ה' צבאות”, ומַדגים את דבריהם בשורה של דבוּרים וביטוּיים, שהם מולדת חוּץ, זרים ומוּזרים לרוח אמונתנו, ו“מי אשר לבבו נאמן עם אמונת אומתו היהודית לא תגעל נפשו בדבורים כאלה, אשר זרים הם לנו ומקורם מבורות נשברים, אשר לא יכילו מימי אמונתנו הטהורה והזכה?”

אבל דרשת האגדה, שמוטבעת תמיד בחותם המציאות הממשית של הזמן והסביבה לא רק בסגנונה אלא גם בתכנה, קיבלה גם בזמן ההוא השפעה מתוך החיים הרוחניים של התקופה, מתוך מהלך הדעות והרוחות, שהיו שולטות אז בקרב קהילות ישראל באשכנז לרגלי תנועת ההשכלה.

החכמים הסופרים של הזמן ההוא היו עסוקים בחקר האגדה, בבירור אופניה השונים וערכו של כל אחד מהם לאור העיון והמחקר ההגיוני, כי ראו בזה צורך הזמן ופתרוך לתביעת החיים. נציין כאן בקוצר מלים את עבודתם של החכמים קרוכמל וצונץ.

___________

החכם החוקר נחמן קרוכמל (תקמ“ה–ת”ר) בספרו “מורה נבוכי הזמן”, בשער י“ד “האגדה ובעל האגדה”, מתנצל על כי אינו מתיחס אל האגדות בתמימות הרעיון כמו הקדמונים ש”קבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה", והוא בחר לעצמו דרך החקירה המדעית, ומברר טעמו, כי “נשתנו הזמנים והמקומות, המזגים והמדעים מאז ועד עתה שינוּי גדול מאד”, וכו' וכו'.

ובשער י"ב “חידות מני קדם” הוא מוצא “לעיקר גדול ונכבד, שהוא צריך ויפה לנו להרבות בחקירות ודרישות בנוגע לדעות ומוסרים ותכונות, שעלו בקרב האומה הישראלית באורך הזמנים והקורות שעברו עליה והתחבּרוּתה עם האומות זולתה יותר מכל אומה ולשון” – ומאריך בהוכחות מדעיות להראות צדקת הנחתו זו.

אותו החכם הגליצאי, שגידולו וחינוכו עברו בין חובשי בית המדרש הישן, ומנעוריו היה שוחה בים התלמוד ונושאי כליו וישב בדבּוּק חברים עם גדולי רבני ישראל, כרצ"ה חיות, ומעודו לא טעם טעם אסכּוֹלי של נכרים, ועד יומו האחרון בתוך עמו היה יושב בסביבה של יהדות חרדית, ובעצמו היה כל ימיו צנוע בדרכיו ונזהר במצוות “בקוליהון ובחומריהון” והיה קובע תמיד עתים למקרא משנה וגמרא (עיין תולדתו לד"ר לטריס בראש הספר ואגרת ההתנצלות של המחבר בסוף הספר) – מכיון שקלט השפעה מרוח הזמן, כבר הוא מטיל חובה על חכמי ישראל לדרוש אגדות התלמוד ומוסר היהדות בדרך החקירה המושכלית. ובעצמו היה “נאה דורש ונאה מקיים”.

ספרו מלא חריפות של חקירה מדעית והוד חכמה עמוקה. כל מקום שאתה נותן עיניך אתה מוצא בו רעננות הרעיון של תלמיד חכם בקי בתורת ישראל והגיון נעלה של פילוסוף בבאוּר כמה עיקרים ומוּסרים ובברורה של השתלשלות תולדות ישראל ותורתו, חכמת הקבלה והשיטות של הכתות השונות, המקורות להתפתחות התורה שבעל פה, תכונת האגדות, חכמת הפילוסופיה וגדריה, שיטת ר' אברהם אבן עזרא באלהות ובבאור התורה. ואף על פי שהיה הרנ"ק מושפע במידה מרובה מספרי הפילוסופים, לבו לא הלך אחריהם בעניני אמונה. על סגנון ספרו שורה רוח דתי וכבוד ליהדות המסורתית “ושם שמים שגור על פיו”. ובכל היות הספר מתיחס אל ספרי החקירה של תקופת ההשכלה הברלינית, – הנה לפי עצם תעודתו להיות מורה לנבוכים בדעות בזמן ההוא ולפי הרצאתו, המשולבת בפסוקי התורה ואגדות התלמודים והמדרשים בתור בסיס וחיזוק למחקריו, הוא כולל בתוכו כמה ענינים, שיש להם אופי של דרוש בתכנם ובסגנונם.

הענינים הבאים בספר “מורה נבוכי הזמן” נאמרים בעיון רב ובשפה מדויקת והגיון נמרץ כראוי לספר מחקר, שאצלו בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל מכיון שהנושא של הענינים הוא מעולם הדעות והמוסרים, והרעיונות המחודשים בהם נובעים ממקור הספרות העתיקה, מתוך ספרי הקודש: התנ“ך, התלמודים והמדרשים – בודאי שיש להם שייכות במדה ידועה אל סוג הספרות הדרושית, כמו כמה ענינים בספרי־מחקר הקדמונים. למשל בשער ו' הוא מבאר מושגי אמונה, דת, דעת אלהים דרך חקירות, מיוסדות על עיונים מקוריים, המכניסים טעם מיוחד בכמה כתבי הקודש ומאמרי חז”ל, ובלשון המחבר נקרא מאמר חשוב זה בשם “דרוש”. ואומר: “בדרושנו זה הגענו ליחס וערך האמונה התוֹרית וכו'. ועוד כמה חידושים דרושיים, כשעוברים דרך סגנונו של הרנ”ק, מקבלים אופי של דברי חכמה וחקירה, כמו, למשל, הבאור המצוּין למאמרם “כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה והיה אינו אלא שמחה” (ב"ר ובכמה מקומות – ועיין מגילה י') – אצל רצ“ה חיות (במבוא האגדות שלו) הוא כעין דרוש שלם, מקושט בדברים נלבבים ונרגשים על מצב ישראל בעבר ובעתיד, ואצל הרנ”ק הוא יצא בדמות “כלל למדרש האגדה” בקיצור מוחלט (עיין מונה“ז שער י”ד). וצריך להעיר, כי באור זה שמע הרצ“ה חיות מפי הרנ”ק חברו, כמו שאומר ב“מבוא האגדות”: “כמו שעוררני בזה חכם גדול אחד”, והמקור של באור זה הוא אמנם ב“מורה נבוכי הזמן” בשער האגדה. ועוד כמה עניני אגדה נשתקעו בהרצאתו המיוחדת של הספר ואינם נבלטים לעיני המעיין, המצוי אצל ספרי דרוש בסגנונם המסוגל להם ביחוד. בסגנונו של הרנ"ק אין כל השתדלות לפעול על הרגש בכח הדבור היפה, בתפארת לשון ומליצה, אלא אתה מוצא בו בהירות הרעיון והלכות פסוקות של כמה הנחות פילוסופיות, מבוארות ומזוקקות בכח ההסברה העיונית, נתוח עמוק והגדרה נאמנה בעולם המושגים הרוחניים והמוסריים של המחשבה הישראלית. הדרשנים דקי ההשגה ובעלי הטעם ההגיוני יכולים לפענח כמה דרושים מתוך יערות המחקרים, הממלאים “שערי” הספר “מורה נבוכי הזמן”.

______________

החכם יום טוב ליפמן צונץ (תקנ“ד – תרמ”ו), המפורסם בחבוריו המרובים לחקירת תולדות ישראל וספרותו, קבע מקום חשוב ביחוד לדרשה העברית. ספרו הראשון במעלה ובזמן הוא “ספר הדרשות” (בגרמנית), בו הוא חוקר על מהותה של הדרשה והשתלשלותה במשך הדורות. הוא אסף לתוך ספרו חקירות והגיונות והשערות על התרגומים לזמניהם וסוגיהם השונים, על מדרשי הלכה והגדה, על האגדה המוסרית, על האגדה הספּוּרית וההיסטורית, על החכמה הנסתרה, על בתי־המדרש והדרשנים, אופן הדרשה ומהותה. ולחזק הנחותיו הוא רושם בלי קץ מקורות שונים, פסוקים ומאמרים וענינים מספרות ישראל הרחבה. אותו החומר הרב מראה עד כמה עמל ויגע המחבר בחפוּש ומשמוש בספרים להוציא מתוכם פרוּרים של ענינים שונים לצרפם ולזקקם ולסדרם ולסגלם לתעודתו ולהביאם לידי ענין שלם.

אבל אם לדון על ערכו של החבּוּר מצדו הספרותי צריך לבוא לידי מסקנא, שאותו החומר הרב, המכונס לתוך “ספר הדרשות”, לא קיבל הארה ספרותית הגונה אצל כשרונו של צונץ. כל ספר יש לו נושא מסוים, שהוא מתברר ומתבאר בכח ההסברה של המחבר בשטף ההרצאה של ספרו, ובמדה שעולה בידו של המחבר למשוך את לבו של הקורא בסגנונו ולברר לו את רעיונותיו, ללבנם ולהבליטם ביותר, כן הוא מוסיף שבח לספרו ומעלה ערכו הספרותי. ואצל צונץ יש אמנם נושא חשוב וחומר עשיר, שלקח מן המוכן בשפע מספרים שונים בלוית כמה אלפים מראי מקומות, אבל כל החומר הזה, הפסוקים והמאמרים עומדים כגופים ערטילאים בלי לבוש של הרצאה מתאימה לפי מדתם, כי לא נתן להם באור מספיק, המחיה והמעמיד את החומר ומפיח בו רוח חיים. ברם חומר רב כזה, שנאסף בכמות מרובה יותר מדי, לא היתה לו אפשרות להתעכּל די צרכו ולהיות נבלע באיברי החבור ולהתמזג מזיגה יפה עם הרצאת הספר, ולפיכך מורגשת בו יבשות הסגנון. ואמנם צדק כותב תולדותיו החכם שפ“ר בספרו “ר' יו”ט ליפמן צוּנץ” (פרק ג' 109), כי הקורא בספר זה “רואה עצמו שוקע וטובע באין מעמד בים של ציוּנים”… “הצעת הענינים לפרטיהם אינם בסגנון מושך את הלב”… ו“הספר מלא עיונים, אשר ברוב הפעמים אינם לא מעלים ולא מורידים”. אכן ערכו המדעי של הספר אינו נופל בשביל המגרעת שבצורתו, ולא לחינם מהולל הוא בפי גדולי המדע.

אבל איך שיהיה ערכו של הספר, אם מצד צוּרתו אם מצד תכנו, זה ברור, כי הוטבע בו חותם התקופה. מגמתו, כנראה מתוך ההקדמה, להראות, כי אחדות הדרשה עם התפילה, בתור חלק בעבודת ה', היא מסורת בת קדומים, ולכן צריך שתהא מקובלת גם במנהגי בית הכנסת בזמנו של המחבר, שזו היה משא נפשו לשפר את התפילה הצבורית לא רק בניגונים של חַזנים אלא גם בהטפה של דרשנים בעלי תורה וחכמה, היודעים להחם את הלבבות ולהרים רוח המתפללים באור הגנוז בתורת ישראל.


פרק אחד וחמשים    🔗

המטיפים יצחק נח מנהיימר, יחיאל מיכל זכס, אהרן ילינק. דרשותיהם ופעולותיהם.


בין טובי הדרשנים של בתי הכנסת לנאורים בארצות המערב יש בשורה הראשונה את המטיפים מַנהיימר, זכּס ויֶלינק.

המטיף יצחק נח מנהיימר (תקנ“ג – תרכ”ה) היה נואם בעל כשרון גדול. דרשותיו שמשו מופת להמטיפים הצעירים, ששאבו מהן נסיון בתורת הדרוש, ועד היום משמשות “דרשות מַנהיימר” למורה דרך ההטפה בשביל הרבנים בארצות המערב. בשנת תקפ“ד נתמנה למטיף בהיכל הנאוֹרים בווין, ובשנת תקפ”ו קרא להקנטוֹר זוּלצר מעיר הוהינהיים לתפוס משרת ש“ץ ראשי ב”היכל" הווינאי. הטפתו של מנהיימר וזמרתו האמנותית של זוּלצר עשו רושם מקסים על השומעים, שנהרו בהמון רב אל ה“היכל”. וכפי עדותו של ההיסטוריון מרטין פיליפזון (“דורות האחרונים” א' עמוד 184) עלתה בידו של המטיף מַנהיימר בכוח הטפתו ונגינת הקנטוֹר זוּלצר לקרב את הנאורים בקרב עדתו, שכבר נתרחקו מהיהדות, ו“לשים קץ להמרות התכופות, שנהיו למחלה מהלכת בווין”.

תוכן דרשותיו מלא אהבה וכבוד לתורת ישראל ומחאה גלוּיה נגד המחדשים המהרסים. למשל, בשבת פ' בהר שנת תר“ד, עת אסיפת הרבנים המתקנים בברוֹנשווייג, ‏ קרא בדרשתו כלפי הרבנים הללו: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”. אתם רוצים בחופש והנכם קוראים “דרור בארץ לכל יושביה” – אך “דרור” “דרור” אתם קוראים באזני יושבי הארץ. גם אני כמוכם רוצה בכל לב ונפש לראות היהודים חפשים כשאר אזרחי ארץ, אבל לא כ”דרור" הזה, אשר אתם מבקשים, לצאת חפשי מן התורה והמצוות ולהשליך משא עבודת ה' מעל שכם עם ישראל. ואני אומר לכם “ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו”. “כל איש ישראל ישוב למשפחתו ולא יבוש בשמו היהודי, ואל אחוזתו ונחלת ה' ישוב! לא יהרוס ולא יחדש, רק ישמח בכל אשר הנחיל לו ה' מאד” (עיין “בכורים” תרכ"ו 97). זוהי באמת המצאה דרושית – “דבר בעתו” יפה מאד.

_____________

המטיף הד“ר יחיאל מיכל זכּס (תקס“ח–תרכ”ד) נתמנה בשנת תקצ”ז לדרשן בבית התפילה לנאורים בפראג. תכונת הקהלה העתיקה, המלאה חכמים ומופלגי תורה, בתי מדרשיה וישיבותיה, שהדרת הזקנה ודת מורשה היתה חופפת עליהם – כל זה השפיע על לבו הרגש של הדרשן במובן הכרת הצורך להסתגל אל תנאי הסביבה ולהתדבק בה ברוחו ונפשו, כדי שיהיה כדאי והגון לשם דרשן ומוכיח בפראג ושיהיו דבריו נשמעים בעדתו. הוא לקח לו למדן אחד מחובשי בית־המדרש ולמד עמו בשקידה את התלמוד ונושאי כליו, וכה עסק בתורה ימים רבים וראה ברכה בלמודו. בשנת תר"ד נתקבל בתור דיין ומטיף לברלין ושם נפתח לו כר נרחב לפעולתו המדעית והדרשנית.

ביחוד השפיע רב טובה על עדת ברלין בדרשותיו המצוּינות, שדרש מדי שבת בשבתו. בית־הכנסת היה צר מהכיל את המון הרב של השומעים, ובשביל זה נתעוררו לבנות את בית־הכנסת הגדול המפורסם בברלין, ולעומת זה נתמעטו מבקרי “היכל” המתקנים. וכך מתאר כותב תולדותיו את כשרון ההטפה של הדרשן המצוּין הזה: "זכּס נחן מטבעו בכשרון עצום ורב לדרוש ברבים, קולו היה נעים ומושך את הלב. בעמדו על הבימה לדרוש שכח את תשוּאות חלד ובכל גופו ונפשו היה נתון אל האידיאלים, אשר הטיף לשמם.

ההתלהבות הפיוטית, אשר לבשה את הדרשן בעמדו לפני ה' השפיעה גם על השומעים, באופן כי רבים השיב מעווֹן. ואלו אשר בכלל לא נטו אחריו, הוֹדוּ בפה מלא, כי אין כמוהו דרשן חכם לוקח נפשות. זכּס היה רגיל להאריך בדרשותיו, לפעמים ארך הדרוש לשעה וחצי, דבר שהוא על פי רוב טורח גדול על השומעים, באופן כי לא חשו לאוּת ועיפות עד תום הדרשה. דרושי זכּס נתנו עונג גדול לנפש השומעים ופעלו פעולה עזה על לבם" (“מיכל זכּס” – ברנפלד עמוד 51, ועיין מאמרו של א“ה ווייס “על חיי י”מ זכּס וזמנו” לוח אחיאסף תרנ"ו).

כחכם בעל דעה רחבה היו יסודותיו בחכמה ובדת מוּצקים וחזקים והיה מגין עליהם בכל חום הרגש ותוקף הרעיון. בדרשותיו התאמץ ביחוד להראות פחזותם של בעלי התקונים, שבאים “לתקן” על מנת לקלקל, והוכיח, כי ביחד עם שנוּי הצורה ישתנה גם תוכן היהדות, והשואפים לתקונים בדת, כד“ר שמואל הולדהיים וחבריו, שואפים להמרת הדת ולבטול היהדות לגמרי. התיחסותו להיכל המתקנים הביע בהלצה מחוכמה: “בהיכל המתקנים אין כל זכר ליהדות מלבד השפה הגרמנית של הולדהיים”. הסטירה החדה הזאת מחתה בחדא מחתא את ההיכל ומטיפו גם יחד. מן “ההיכל” פשטו לגמרי צורה של בית הכנסת ונתנו לו קלסתר של “טימפל” גרמני, גרשו את השפה העברית מתוך התפלה ויום השבת נדחה ליום הראשון, עד כי באמת לא נכּר שם כל סימן של יהדות, ונשארה רק השפה הגרמנית של דרשות הולדהיים, שהיתה מקולקלת בפיו כמבטא היהודים הפּולנים, כעין חותם יהודי מיוחד, שהיה מוטבע בו היכל המתקנים. וידועה העובדה, כי הגיש רי”מ זכס כתב־פטורין (שלא נתקבל) לפרנסי העדה בשביל שקברו את המטיף הולדהיים בין קברות הרבנים שלא בידיעתו, כי לא היה אז בברלין.

פעולתו של רי“מ זכּס בדרשותיו וחבוריו עזרה הרבה להרמת קרן היהדות בקהילת ברלין, מרכז ההתבוללות והתיקונים בדת בזמן ההוא, ושמו יתנוסס בין טובי הדרשנים בקהלות ישראל בארצות המערב. ועד כמה היה מפורסם לשבח בעולם החרדים, נראה מתוך העובדה, כי רבנים חשובים ברוסיא בקשו ממנו הסכמות לספריהם. למשל בראש הספר “נדבות פי”, דרוש והלכה, להרב ר' יצחק רבינוביץ אבד”ק טשינסטחוב, נדפסה הסכמתו של “הרב המאוה”ג חכם הכולל, מורה צדק ודורש טוב לעמו בק' ברלין ר' יחיאל מיכל זכּס" ביחד עם הסכמתו של האבד"ק ווארשא ר' דוּבּעריש מייזלש.

____________

ביחוד הצטיין בכשרונו הכביר המטיף הד“ר אהרן יֶליניק (תקפ“א–תרנ”ד). הוא התחנך בעיר מולדתו דריסלוֹביץ (מדינת מאָהרן) בלמוד ספרות התלמוד ונושאי כליו, וגם אחרי שכבר רכש לו ידיעות לשונות הקדם וחכמת הפילוסופיה לא הניח ידו מן ספרות ישראל העתיקה, שהרבה העמיק וחקר ודרש בה, ורק לה הקדיש את עבודתו המדעית. הוא חבר הרבה ספרים וחוברות וכתב כמה מאמרים בעתונות בנוגע להתלמודים, המדרשים וחכמת הקבלה. מלבד זה הוציא לאור כתבי יד עתיקים ומדרשים קטנים, ולכל אחד מהם הוסיף הקדמה ובאור משלו. כל זה עשה לו שם בין גדולי חכמי ישראל, אבל בעיקר התפרסם שמו כמטיף בעל כשרון גדול. עד שנת תרט”ז שרת בתור מטיף הקהלה בעיר לייפציג. מספר בני הקהלה היה מצער, מפני שלא היתה אז ליהודים זכות של ישיבת קבע בעיר זו. אך בתקופות ידועות בשנה היו מתאספים שמה בהמון רב יהודים סוחרים, שבאו מארצות שונות אל הירידים המפורסמים דשם, ובמשך “הימים הנוראים” היה מטיף לפני קהל גדול של שומעים, שהתאספו אל היריד, שהיה בשילהי דקייטא, ועל ידי זה נתפרסם שמו בתפוצות ישראל בתור דרשן נפלא לוקח לבבות. בשנת תרט"ז נתמנה למטיף בווינא בהיכל ליאופוֹלד־שטאַטר, ואחרי מות המטיף מַנהיימר נבחר על מקומו בהיכל זייטשטאָטאָגאסע.

כאן נתגדל עוד יותר שם חכמתו וכשרונו. גדולי החכמים מישראל ומעמים היו באים לשמוע את דרשותיו של יֶליניק, שנחשב בצדק למטיף היותר מצוּין בדורו. דרשתו היתה מזיגה יפה מן הישן והחדש כאחד, כבקי ורגיל בספרות התלמודית והמדרשית היה יודע לצרף את הטוב שבאגדות חז"ל עם יפיפותו של ההגיון והסגנון הנעים, המקובל אצל טובי הדברנים. הוא לא התגדר “בשפת הפרחים”, שצמצמו בה דרשותיהם שאר המטיפים, כי העיקר היה אצלו התוכן, והצורה היפה היתה באה אצלו מאליה, לא באופן מלאכותי, כי מחונן היה מטבעו בכשרון דברני בלתי מצוי ובקול נעים וחזק חודר לבבות.

בדרשותיו היה מוכיח את המחדשים, שבאו להרוס חומת היהדות, והיה מביע תמיד את רעיונו לחבר את היהדות העתיקה עם התרבות החדשה, והשתמש בכל עת במאמר הידוע “מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחר” (ב“ק צ”ז), מתוך ההתחברות של הזקנה והבחרות, הישן והחדש, יופיע טבעו של זרע אברהם בעולם.

אותו הדברן המצוּין, שהטפתו הפיקה סגנון גרמני מרומם, עד כי חכמים וסופרים, וגם המלך יוהאן מזכּסן, באו לשמוע דבריו, היה מוצא תמיד סמוכין לדבריו באגדות חז‘“ל. והאגדה הוסיפה פאר לדרשותיו, מפני שהוא ידע, איך להשתמש בה, ובאמנות יתרה הוציא עסיס דבשה בשביל להמתיק דבריו. למשל, בדרשה אחת הוא מבקש מחכמי ישראל, שיהיו נוהגים בזהירות יתרה עם הגדיים הקטנים, אלה צעירי התלמידים, בבואם לשתות בצמא את מי הדעת, כי זקוקים המה לטפּוּח מיוחד, שלא יבואו לידי מכשול בשאיפתם היתרה לחכמה. ומסתייע על דרך משל באגדה היפה (שמות רבה ב'), כי בשעה שהיה משה רועה צאן יתרו במדבר נפרד גדי אחד מן העדר מפני הצמא, וכאשר מצא אותו משה עיף ויגע ושותה מברכת מים, נתמלא רחמים עליו ולא נתנו לרוץ ברגליו אל העדר, אלא הרכיבו על כתפיו והביאו אל צאנו. אמר ליה הקב”ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. דרשה זו היתה לדבר בעתו. כמה מצעירי ישראל עזבו עדר ה’ וילכו לשתות מברכות מים של זרים. הם נהרו אל אסכולי של נכרים לשאוב מתוכם השכלה… והמצב היה דורש, כי יופיעו מנהיגים אנשי לב, שימשכו בחבלי אהבה את הצעירים הללו אל צוּר מחצבתם.

הוא ערך י"ח “כללים לפרש מאמרי האגדה”, שנדפסו בתור הוספה לספר “נופת צופים” מאת החכם מסיר ליאון (ווין תרכ"ד). הכללים הללו מחוכמים והגיוניים ביותר ומראים על עומק הבנתו של הדרשן בתכונת האגדה ומקורה, אופני הדרוש השונים לפי תנאי המקום והזמן ומאורעות העתים בישראל ובעמים, ודרכי המליצה והאופנים המיוחדים ליפוּי הדרשה העתיקה.

______________

ידועים לשם המטיפים החכמים ל. פיליפסון במגדיבורג, צדוק הכהן בפריס, מאיר קייזרלינג בבודפשט, משה גידימן בווין. ובבתי מדרש הרבנים באירופא ואמריקה נקבעו קתדראות מיוחדות ללמוד חכמת ההטפה ודרכי הדרוש השונים על ידי חכמים מומחים באותו המקצוע. בברלין היו המורים לחכמת הדרוש שלמה הכהן וזרח מייבּוֹים, בבריסלא – שאול הורוויץ, בווין – א. שווארץ, בבודפשט – ב' באכיר, בניו־יורק – יוסף אשיר, בצינצינטו – דוד פיליפזון.


פרק שנים וחמשים    🔗

המצב הרוחני של יהודי רוסיא. – מחשבת הממשלה הרוסית להפיץ השכלה בקרב היהודים ומטרתה. – בתי־מדרש־לרבנים. – הבסיס הרעוע ברוסיא להשכלת היהודים. – מוסדי הדת והשפעת ההשכלה. – הסופרים החדשים מבקרים את הדרשנים ומבקשים תקונים לדרשה העברית. – אי הסתגלות השפה הרוסית לרוח הדרשה העברית. – הרבנים מטעם הממשלה ודרשותיהם. – המטיף צבי הירש דיינוב.


באותו, הזמן. שבארצות המערב פשטה הדרשה העברית את צורתה הישנה ולבשה צורה חדשה לגמרי, עד כי גם בחוגי החרדים נראתה השפעת ההשכלה על דרשת בית הכנסת, הנה בקהלות ישראל ברוסיא נשארה הדרשה מחוץ להשפעתה של ההשכלה הכללית. ההגיון הישר, שהחל לפעם בלבות גדולי התורה בליטא אמנם הראה פעולתו על סגנון הדרשה (עיין לעיל פרק ל"ט), אבל עצם התוכן והלשון של הדרשה לא נשתנו אף במאום.

להתפשטות ההשכלה האירופאית בקרב יהודי המערב היו הרבה גורמים מבית ומחוץ. האָרת פנים ליהודים מצד הממשלה (דבר־מלכות של הקיסר יוסף השני) והטפה לסבלנות על ידי חכמי גרמניה, כלאֶסינג וחבריו, גרמו להתקרבות רוחנית בין היהודים ואזרחי הארץ, והמצב הזה הביא לידי גילוּי הרבה כוחות נאורים מקרב היהודים עצמם, שהתאמצו להכשיר את היהודים אל השויון המדיני, שהגה לב החכמים מישראל ומעמים. ובשם האַחוָה האנושית ושווי־זכויות הטיפו לתיקונים בדת, וביחוד הנהיגו את ההטפה הגרמנית בתור חלק מן הפולחן המהודר בבתי הכנסיות. ומתוך שלפי תנאי הסביבה והמצב המדיני היתה לרעיונות הללו אחיזה בחיים, לכן עלה בידם לגשמם בפועל, והשפעתם בהגשמת הרעיון להשליט ההשכלה בחיי היהודים היתה מרובה בכל האופנים, ועד כדי כבישת הדרשה של בית הכנסת במשמע.

אבל לא כן היה המצב ברוסיא. כבר הוברר לעיל, כי בקרב גדולי ישראל בליטא היתה מקדמת דנא נטיה ללמודי החכמות. וביחוד שמו לב ללמוד חכמת הדקדוק וידיעת לשון הקודש. אך מושג ההשכלה שלהם היה מוגבל בתחומה של מסוֹרת היהדות. ואפילו אלה מחכמי ליטא, שעשו את ההשכלה עיקר ונחשבו לסופרים בישראל, גם הם היו נכנעים למשמעת גדולי התורה, כי החיים הצבוריים בקהלות ישראל ברוסיא, שהיו מסודרים ברוח התורה והדת, הקיפו את כל בני העם מקטן ועד גדול בלי הבדל של דעה ומפלגה. וגם המשכילים בעלי דעות חפשיות לא יכלו להתפרץ בפועל מתוך שורת החיים המקובלים אצל בני עמם מאז ומקדם, ולעומת זה תנאי הסביבה לא היו מסוגלים כלל לרעיון ההתבוללות ותיקונים בדת בשם שווי זכיות ואַחוָה בין ישראל לעמים כמו בגרמניה, מפני שהצבור הרוסי והספרות הרוסית היו רחוקים מרעיונות כמו אלה ביחוד בנוגע ליהודים. הסלאַבים בכלל והעם הרוסי בפרט פגרו בלכתם בדרך ההתפתחות התרבותית של העמים. וידוע, כי המשכילים הראשונים מקרב היהודים ברוסיא שאבו חכמתם לא מתוך הספרות הרוסית, אלא ממקור הספרות הגרמנית, ולא היתה ביניהם ובין אזרחי הארץ כל התקרבות רוחנית. ובאופן זה לא היה כאן להמשכילים בסיס ממשי לדעותיהם החפשיות, שתתגשמנה בחיים.

כאשר התעוררה הממשלה הרוסית בתחילת שנות הארבעים למאה התשע־עשרה (בראשית המאה הנוכחית למספרנו) להפיץ השכלה בקרב היהודים על ידי יִסוּד בתי ספר מיוחדים לילדי ישראל, נתקלה התנועה הזאת, כידוע, בהתנגדות נמרצה מצד מנהיגי קהלות ישראל, שראו במעשי הממשלה מחשבה להעביר את היהודים על דתם.

והוכחותיהם של מתנגדי בתי הספר אמנם התאימו אל המציאות. בהרצאה, שהגיש שר ההשכלה אוּבארוב לפני הקיסר ניקוליי הראשון בדבר הנחיצות לפתוח בתי־ספר מיוחדים ליהודים, נאמר בפירוש, כי זאת תהיה תחבולה להסיר את לבם של היהודים מעל התלמוד. וכשהוא מַרצה על דבר החששות של זקני היהודים, שהלימוד בבתי ספר הללו יביאם לידי נוצריות, הוא אומר: “אין דבריהם טעות בידם, כי כלום אין אמונת הצלב הסמל היותר טהור של אזרחיות משותפת לעולם כולו”?

ובנוגע לתקוה של שווי־זכויות, שהיתה כרוכה לכאורה בחפץ הממשלה להשכיל את היהודים, באו החיים הממשיים וסתרו את התקוה היפה הזאת, שהיתה משעשעת את לבם של המצדדים בזכות ההשכלה. לשם נתינת מושג נכון מן היחס של הממשלה לשאלת היהודים בתקופה ההיא, די לציין את העובדה, כי בערך שש מאות חוקים מיוחדים ליהודים, גזרות והגבלות שונות, גזרה הממשלה הרוסית בימי הקיסר ניקולאי הראשון, ומספר זה הוא מחצית כל החוקים המיוחדים בשביל היהודים, ששׂררו במדינת רוסיא עד שנת 1881 (עיין מאמרו של היסן, אנציקלופדיה רוסית־עברית, כרך XI ערך ניקוליי I). ובאותו הזמן, שליליֶנטל היה עובר בערי “התחום” להבטיח את בני אמונתו, כי הממשלה רוצה בטובתם, הוכרז איסור על היהודים לדור בשטח של חמשים וויוֹרסט סמוך לגבול, והגזרה הזאת הביאה רעה גדולה על המון היהודים. סופר דברי ימי היהודים (יוֹסט: נייערע געשיכטע דער איזראיליטן, ברלין 1847 עמוד 51) כותב על מאורע זה הדברים דלהלן: “כל התקוות היפות והמחשבות הנעימות האלה (של יסוד בתי־ספר ליהודים) הועבו פתאום, כאשר הביאה הפקודה שנתּנה במאי לשנת 1843 רעה על יושבי הגבול המערבי והוכיחה עוד הפעם ליהודי רוסיא, כי אין להם לקווֹת לזכות אדם. עיני כל פנוּ בדמעות חמלה אל המקום, אשר מאות אלפי אנשים עזבו את בתיהם ואת קברות אבותיהם על מנת לעבור אל מדברות אחרים של רוסיא, אל מקום שלא יוכלו למצוא מחיה לנפשם”.

מן האמור ברור, כי אמנם היו סיבות מספיקות לעורר חשד במעשי הממשלה, שבאה לקלקל ולא לתקן בפתיחת בתי ספר שלה, וכי זקני הדור מקרב החרדים ברוסיא היטיבו לראות את הנולד, כי מן ההשכלה, שרצה אוּבארוֹב “לזכות” בה את ישראל, יש יותר לקוות להמרת הדת מאשר לשווי זכויות. וידוע, שלא ארכו הימים והד"ר מַכּס ליליֶנטל עזב את רוסיא (בשנת תר"ה) בפחי נפש ויצא לאמריקה, כי בהיותו קרוב לספירות הממשלה נוכח לדעת, שנכזבה תוחלתו להיטיב את מצב היהודים על ידי השכלה. ויש ידים מוכיחות, כי לליליֶנטל עצמו הציעו להמיר את דתו.

במצב כזה אין פלא, כי התפשטות ההשכלה האירופאית בקרב יהודי רוסיא הלכה בצעדי צב ובכבדות רבה. השכלה “לשמה” בתור מזון רוחני לנפשם, לא היתה חסרה כלל ליהודי רוסיא. תורת ישראל, שהלכה והתרקמה ברוח האומה במשך אלפי שנים והתלקטה לספרות גדולה ורחבה, הכוללת בתוכה עיקרי היהדות השלמה ביחד עם הדעות הרמות והגיוני לבם של חכמי העולם – היתה תמיד לנשמת חיי היהודי ולסגולת נפש לאומו. מתוך ארונות הספרים, שהיו ממלאים בתי־כנסיות ובתי־מדרשות וכל בית בישראל, היו יהודי רוסיא ופולין קולטים מזון לרוחם. בגנזי הספרים הללו מצא היהודי את ההשכלה האמתית לפי רוחו ותרבותו העתיקה. וגם בלי ההשכלה האירופאית היו דרכיו מתוקנים ברוח התרבות והמוסר האנושי היותר גבוה. אדרבה סדרי החיים הפנימיים של היהודי היו נאים הרבה יותר מאלו של העמים, שקבלו השפעה מן ההשכלה האירופאית. במקום ההידור החיצוני, שזהו העיקר היותר גדול של האירופאיות, היה היהודי מצטיין ביפיו הפנימי. במקום בתי־משחק ותיאטראות היו ליהודי בתי־חסד ובתי־מדרש, תחת שחוק הביליארד והקלפים היו לו עסק התורה ודרשת הצבור, ותחת פריצות, תענוגות בשרים והוללות הצטיין היהודי במידת הצניעות, טהרת המשפחה וחיי הסתפקות. היהודי הרוסי ביחוד היה מכיר ערך חייו לעומת חיי עם הארץ, שהיה במצב חצי־פראי במנהגיו הפרטיים והצבוריים, ולא יכלה איפוא להיות בלבו כל נטיה להתקרב אליו, והרוסים מצדם לא היו מסוגלים כלל להתקרב אל היהודים, כי מימיהם לא פסקה מהם זוהמת השנאה ישראל, הנטועה בלבם מראשית היותם לגוי, וידוע, כי שלטון־היחיד של קיסרי רוסיא לא נתן להשפעת ההשכלה האירופאית לחדור גם אל שדרות ההמון הרוסי.

ומחוסר אחיזה ממשית לדעותיהם של שואפי התיקונים ברוסיא לא עשו ידיהם תושיה. החינוך החדש, שהטילה הממשלה על היהודים בכפיה, היה למורת רוח העם, ובתי הספר, שנפתחו מטעם השלטון, לא יכלו להתחרות עם “החדר” העתיק, שנקדש בעיני העם בקדושת הדורות (עיין קובץ “קהלת” תרמ"א, מאמר “צער גדול בנים”).

ובתי־מדרש־הרבנים, שיסדה הממשלה ושעליהם השליכו המשכילים כל יהבם, שהם יגדלו מורים ורבנים לישראל – גם הם הכזיבו תוחלתם. הבתים האלה היו ללעג ולקלס בעיני העם, וכל סופר בישראל ורושמי תולדותיו יזכירום לגנאי. (מושג נכון מהנהגתם של תלמידי בתי־מדרש הרבנים נותן החכם בן־יעקב, אחד מחשובי המשכילים בווילנא, מחבר “אוצר הספרים”, במכתביו להחכם יצחק בּר לוינזון, שנדפסו ב“הכרם” לאלעזר אטלס – תרמ"ח).

והממשלה. בראותה, כי תכניתה רחוקה מן המציאות, ומלבד בזבוז ממונם של ישראל (מס מיוחד בשביל החינוך, שהטילו על הנרות, שמדליקות בנות ישראל בערבי שבתות וימים טובים) אינה מביאה את התועלת הרצויה לה, סגרה בתי־מדרש־הרבנים (בשנת תרל"ג) ואת הלמודים בבתי־הספר התאימה לתכנית הלמודים של בתי־הספר הכלליים.

בכלל היתה דרך השכלת היהודים ברוסיא מלאה חַתחַתּים. בעוד שבגרמניא באה ההשכלה לרחוב היהודים דרך השער והלכה קוֹממיוּת, הנה לרוסיא נכנסה בהחבא, דרך פשפש וארובת הגג, וכל צעד ושעל בא לה בקושי ובעמל רב. בגרמניא עשו המשכילים את מעשיהם בפרהסיא ובריש גלי, וברוסיא הסתתרו מעין כל ויעשו במחשך מעשיהם. היו אמנם גם כאן שואפי תיקונים, כאשר בארצות המערב, אבל אלה היו מתיראים לגלות מצפוני לבבם ברבים, כי בתקופה זו עדיין “לא איכשר דרא” במדינת רוסיא לקבל את השפעת המתקנים, לא מצד המצב הרוחני של היהודים עצמם ולא מצד המצב המדיני, שבו היו נמצאים היהודים במדינה זו. ובגלל זה עלו בתוהו כל שאיפות המשכילים לתקן את העולם היהודי ברוסיא ברוח התיקונים של אדצות המערב. ההשכלה האירופאית חדרה אמנם גם ליהודי רוסיא, שהרי סוף־סוף גם פה עשו דרישות הזמן את פעולתן, אבל זה היה רק באופן פרטי ולא כללי, כלומר יהודי רוסיא, במידה שהתפתחו קניני ההשכלה בעולם, התחילו גם הם קמעא קמעא, כל אחד בפני עצמו, ליהנות מאור המדע והחכמה בתור צורך תרבותי בחייהם הפרטיים, אבל מעולם לא היה להשכלה אצל היהודים ברוסיא אופי של צורך רוחני כללי, ושייכותה אל עניני הדת לא העסיקה כלל את הקהלות, ולהחכמות החיצוניות כמעט שלא היתה השפעה על הצד הדתי שבחייהם במובן השתנות מנהגי הדת ותיקון סדר התפילה בבית הכנסת וכדומה, כי מתוך תנאי חייהם רחוק היה מלבם החפץ להתיפות ולמצוא חן בעיני הגויים, ובפועל היו אצלם ההשכלה והדת שני מושגים מחולקים ולא היו נפעלות זו מזו. החפשיות לא היתה כאן ענין של שיטה מסוימת ולא היה לה עסק עם מוסדי הדת וסדרי בית־הכנסת, שנשארו בתמימותם כמו שהיו מקדמת דנא.

וגם הדרשה אצל יהודי רוסיא נשארה בלי כל שנוי. ההשכלה החדשה לא השפיעה עליה במובן הטבת הצורה והשפה כפי הטעם האירופי. דרשת בית־הכנסת ביחוד אצל יהודי ליטא אמנם חדשה את צורתה מימות הגר“א, אבל התחדשות זו לא באה מתוך השפעת ההשכלה, אלא מתוך התחדשות דרך לימוד התורה והכרת ערך החכמות בכלל והחקירה העיונית של חכמי ישראל בספרד בפרט, כמבואר לעיל. ומאותה תקופה ואילך אמנם החלה לבצבץ בקרב הדרשנים נטיה לדרך המחקר בדרוש ולבאור כתבי־הקודש לא על ידי סירוס המקראות ועיקום הכתובים אלא בדרך ההגיון ודקדוק הלשון. אבל לא נשתנה טעמה המיוחד של הדרשה העברית העתיקה, שכל עיקרה לא באה אלא לבאר הכתובים ומאמרי חז”ל ולהסתייע בהם לביסוס הרעיונות של הדרשנים וחקירותיהם. וזוהי עובדה, כי התחדשות סגנון הדרשה מעין זו היתה למנה רק לחוג מוגבל של דרשנים בעלי כשרון ומחברי ספרי דרוש מפורסמים, אבל הרבה מן הדרשנים, וביחוד המגידים הסובבים בעיירות בתקופה זו עדיין היו מתגדרים בדרשות, מתובלות במדרשי פליאה ורמזים, והיו משתדלים להתאים דרשותיהם לפי טעם ההמון ולהשביע רצונו במשלים וניגונים ומילי דבדיחותא. וזה נתן חומר למדי בידי סופרי הזמן לבקר את המגידים ולהראות על הצד השלילי, לפי דעתם, שבדרשותיהם.

הדרשה בכלל, מרוב חשיבותה לתועלת העם, היתה מעסיקה את המוחות של הסופרים והיו מבקשים לה תיקונים. החכם רי“ב לוינזון בספרו “בית יהודה” (פרק קמ"ו) מדבר על דבר הנחיצות לתקן איזו תקנות מועילות לחזוק רוח האומה והדת. ובתוך שאר התקנות הוא מציע להעמיד “מגידים ומוכיחים בכל עיר כמו שהיה מאז ומקדם, אנשים חכמים בעלי מליצה, שידרשו בזמנים ידועים, וביחוד בימי השבתות והמועדים דברי מוסר ומדות בדברי חן ושכל טוב וכו' ויעוררו את העם לעבודת ה' ולעזוב כל אָון ורשע וכל חמדת ממון רב והקנינים המוֹתריים וכו' וכו', וביחד עם זה הוא מזהיר: “אך המגידים האלה לא יהיו מאלה הדורשים רמזים והדורשים קבלה, ולא מהדורשים מדרשי פליאה, כי מה להמון אל דרשות כאלה. כל דרשותיהם לא יהיו, כי אם על תבנית ספר “חובות הלבבות” ו”אורחות צדיקים” והדומה להם”. החכם רש“י פין במכתבו משנת ת”ר (נדפס באוסף “פרדס” ג'), אחרי הביאו שורה שלמה של קלקולים בעולם המגידים, מציע, שמחובות רב העדה תהיה לבחון את המגידים והמוכיחים לפי מדרגתם: דורשי המקרא, דורשי אגדות, דורשי המדות והמוסר, שידעו טיב שפת עבר ודקדוקה, פשוטו של מקרא ולא דרשות של דופי, פשט האגדות והמוסר היוצא מהן, ודורשי המוסר צריך שתהא להם גם ידיעה בספרי המדות לרנ“ה ווייזל ור' יצחק סאטנוב, וב”בחינת הנפש" לר' מנדיל סאטנוב וגם בספר “חובות הלבבות” ובדרכי הדרוש על דרך האמת, כמו כללי המורה ודרכי האַלבּוֹ ובעל העקדה.

הסופר רמ"א גינצבורג בספרו “דביר” בחלק המשלים מקדיש משל מיוחד לשאלה זו כעין בקורת על הדרשנות, שנפלה ממדרגתה. וזה תכנו: המגיד התקנא בהצלחתו ופרסומו של הבדחן, כי יודע הוא לבדח את לב שומעיו, ויבקש ממנו, שילמדהו תורת הבדחנות, ובעד שכר למוד זה נתן לו למשכון את ספר הדרשות שלו. הבדחן השתמש במאורע זה, ובשעה שלמד להמגיד בדחנות למד הוא מתוך ספרו דרשנות. ובאופן זה התחלפו בתפקידיהם: הבדחן אומר דברי תורה ודרוש בחגיגות נשואין, והמגיד דורש מעל בימת בית־הכנסת בדחנות ודברי ליצנות.

צריך להעיר, שהבקורת של המשכילים על אופן הדרשנות של המגידים אינה הולמת כל צרכה את ההגיון שבדבר ואת עצם מהותה של הדרשה העממית, אלמלי היו המגידים מצייתים לעצתם של המשכילים בנוגע לסגנון הדרשה, בודאי שלא היו להם אזנים קשובות מקרב ההמון. ואותה “הבדחנות”, שהיתה מטרה לחצי לעגם, גם בה יש יסוד מועיל אצל הדרשה העממית, אם יודע הדרשן להשתמש בה כראוּי. גם בתקופת התלמוד אתה מוצא “מילי דבדיחותא”, כאמצעי לעורר את השומעים, שלא יתנמנמו בשעת הדרשה (ראה לעיל פרק ה'). כל דרשן ונואם, ואפילו מרצה בבית אולפנא, שמתלבש בתגא של רצינות יותר מדי והבטוּי שלו אינו ערב על האוזן, תורתו אינה נכנסת כראוּי ללב השומע.

ולשם תקונה של הדרשה ולהורות להדרשנים דרך ישרה בדרוש חברו משכילי ווילנא קובץ דרושים בשם “שפה לנאמנים” (ווילנא תרכ"ג). בקובץ זה נכנסו כ“ב דרשות. מאת המשורר אד”ם הכהן לבּנזון – 6 דרשות, מאת יהודה אידל שרשווסקי – 7 דרשות, מאת חיים יהודה קצנלנבוגן – 5 דרשות, מאת יהושע שטיינברג – 3 דרשות, מאת שלמה זלמן זלקינד – 1 דרשה. חלק מהם (8 דרשות) תורגמו מדרשות המטיפים האשכנזיים: פיליפסון, סלומון ופלסנר. כפי האמור בהקדמה, דרשה הממשלה מאת מורי בית הספר לרבנים בווילנא לערוך מערכת שלמה של דרושים, שיהיו למורי דרך. וכ"ב הדרושים הללו יצאו ראשונה.

הדרושים של לבּנזון ושרשווסקי כוללים אמנם יסוד דרושי הגון. שהרי מחבריהם היו מפורסמים לבעלי אגדה. שרשווסקי יצא לו מוניטין בעולם האגדה בספרו “כור לזהב”, שנתקבל ברצון אצל הדרשנים, ולבּנזון, מלבד שהיה אבי המשוררים בדורו, עוד היה מדקדק ובעל מקרא מצוין וגם בעל אגדה ודרשן, כנראה מספרו “אֵבל כבד” (ווילנא תקפ"ה) הספד על מות הגאון ר' שאול קצינלבוגן מווילנא, והיה דורש בבית הכנסת “טהרת הקודש” בווילנא. אבל טיבו של קובץ־דרושים זה, תכניתו ומטרתו והחותם המיוחד הטבוע בו, עשו אותו לספר רשמי (“קאַזיוני” בלע"ז), דוגמת הספרים של הוצאת מַנדלשטם, שנדפסו “על פי הדבּוּר” לשם השכלה עממית של היהודים ברוסיא. ולמען “הקיסר הצדיק התמים והישר, אשר בפי כל אדם שמו מאושר, אלכסנדר השני, אשר בכל הארץ אין לו שני” (מתוך ההקדמה), ולפיכך לא היתה לו כל השפעה על דרשת בית־הכנסת. בספרי דרוש אין לו תפיסת־מקום, והדרשנים לא השתמשו בו כלל, ודרשתם לא זזה מתחומה לא בסגנון ולא בתוכן.

והנסיון של הממשלה להנהיג בקרב היהודים את הדרשה בשפה הרוסית על ידי רבנים רשמיים משלה, גם הוא לא עלה יפה.

השפה הרוסית לא הסתגלה כלל לרוח הדרשה העברית. הגורמים הכלליים, שעכבו בעד התקרבותו של היהודי הרוסי לאזרח הארץ, גרמו ביחוד להתנכרות היהודי מן השפה הרוסית, ולשונו המדוברת נשארה עד היום שפת יהודית־גרמנית. ובזה צפונה הסיבה, שלא יצאה אל הפועל מחשבת המתקנים להנהיג גם כאן את שפת המדינה בדרשת בית־הכנסת, כמו שעלתה בידם של המתקנים בגרמניא. שם לא היה צריך חידוש זה להשתדלות יתירה, כי ההבדל בין השפה המדוברת של היהודי ובין השפה הגרמנית לא היה נכּר כל כך, מפני שהשפה היהודית גם היא בעצם גרמנית, ואם החליפו גרמנית מגומגמת בגרמנית צחה, לא היה דבר זה עושה רושם של תיקון בדת, עד כי גם בקרב האדוקים הונהגה השפה הגרמנית הצחה בדרשת בית־הכנסת. אבל ברוסיא היתה שפת המדינה זרה לגמרי לרוח היהודי. ברם שפתו המדוברת גם היא לא נחשבה לו מעולם לשפה לאומית, אבל מרוב הרגל ושימוש בה, כשפת הדבור שלו במשך כמה דורות, ומרוב המלים והמבטאים העבריים, שנכנסו לתוכה, כאילו נתיהדה לשון זו ונקלטה ברוחו של היהודי ונעשתה לו בפועל מעין קנין רוחני עממי, לעומת זה היתה השפה הרוסית זרה לרוחו ומעולם היא לו שפה נכרית לגמרי. וכשבאו להנהיג שפה נכרית זו בדרשת בית־הכנסת, היה חידוש זה בעיני היהודי כעין חילול הקודש וכדבר מוזר, המתנגד אל המציאות ואל מסורת היהדות.

הרבנים מטעם הממשלה ביחד עם דרשותיהם לא הפיקו רצון מאת העם. וכאשר לא מצאה הדרשה הרוסית אוזן קשבת בקרב ההמון, לא יכלה להתפתח ולגדל מטיפים בעלי כשרון ונפסקה בראשית צמיחתה, וכל רעיונם של המשכילים בדבר הדרשה “בשפת המדינה” היה כ“נפל בּל חָזה שמש”. באיזו כרכּים ברוסיא היו הרבנים־מטעם־הממשלה מטיפים לפרקים מאוד רחוקים ביומי גנוסיא את דבריהם בשפת המדינה, אבל בהיות הדרשות הללו נאומים של חובה, המוטלת עליהם מטעם משרתם, לא היה להן אופי של דרשה ודברי מוסר, והיו מוטבעות בחותם ידוע של רשמיות. והדרשות, שהדפיסו איזו רבנים מטעם הממשלה בחוברות קטנות, אינן תופסות מקום בספרות הדרוש. התוכן בכל הדרשות הללו כמעט חד הוא, וגם בסגנונן אין הבדל ביניהן, וכדי לעמוד על אפיו וערכו של הרב־מטעם־הממשלה ודרשתו הרוסית, זו הירושה ההגונה, שנשארה מתנועת ההשכלה ברוסיא – כדאי לקרוא את הציון, שהציב לו אחד מראשי המשכילים בספרו, הנקדש בעיני מוקירי ההשכלה. הלא כה דברי המשורר יהודה ליב גורדדן בשירו “שומרת יבם”: “הרב המשכיל העומד על היהודים, לשמור ולסדר את ספרי הפּקוּדים, ולדבר בלשון עלגים דרשות של דופי האומרות שקר לחן והבל ליופי”.

בתור יוצא מן הכלל יש לציין את הרב מטעם הממשלה במוסקבה שלמה זלקינד מינור (תקפ“ו–תר”ס), שעשה לו שם טוב בדרשותיו המצוינות בשפת רוסיא. מלבד ידיעות החכמות, היתה לו ידיעה הגונה בספרות התלמודית והמדרשית. בשנת תרי“ט נתקבל לרב מטעם הממשלה במינסק ושרת במשרתו זו עד שנת תרכ”ט. במשך עשר שנות משרתו במינסק לא יכול כשרונו להסב אליו את תשומת הלב הראויה, מפני שבקהילת מינסק החרדית לא היה ערך לרב רשמי ולא לדרשותיו בשפת רוסיא, שלא היתה מובנת לרוב השומעים, ולכן הטיף רק לעתים רחוקות במקרי ההכרח, כרב מטעם הממשלה. אבל אחרי שנתקבל בשנת תרכ“ט לרב מטעם הממשלה במוסקבה נפתח לו שם כר נרחב לעבודתו הדרשנית, והתפרסם בתור מטיף מצוין בשפת המדינה. הוא הטיף בימי שבת ומועד ובמקרים שונים, ודבריו נתקבלו על לבב שומעיו, כי יהודי מוסקבה, שהתחנכו ברוח השפה הרוסית היו זקוקים לדרשן כמוהו, והוא בכשרונו ידע למשוך את הלבבות ולהתחבב עליהם. דרשותיו היו מתובלות במאמרי חז”ל והיה מעורר את שומעיו למדות ולפעולות טובות ומבאר להם מהות היהדות וערכם של מנהגי ישראל, מצוות התורה, שבת ומועד. את רעיונותיו היה מביע בשפה יפה ונלבבה ובכשרון רב, ובצדק היו קוראים לו “יֶלינק הרוּסי”, כי כמוהו כן הוא ידע לצרף את התוכן העברי העתיק עם הצורה היפה של המטיפים החדשים. ספר הדרשות שלו, ג' חלקים, הביא תועלת לא רק להמטיפים רוסית, אלא גם להדרשנים מכל הסוגים, כי דרשותיו של מינור מלאות תוכן חי, שיש בו כדי לחמם את הלב ולעורר את הרגש. בהקדמתו לחלק הראשון מדרשותיו, בשנת תרל“ד הוא מבקש מאת הקורא, ש”אל יסתכל בקנקן (רמז לשפה הרוסית) אלא במה שיש בו".

מלבד רש"ז מינור אין להראות בתקופה ההיא על איזה דרשן בעל כשרון מצוין בין הרבנים מטעם הממשלה ברוסיא.

בתקופה המאוחרת התפרסם ממלא מקומו של מינור ר' יעקב בן ישעיהו מזא"ה (תרי“ט–תרפ”ה), כנואם מצוּין ממדרגה הראשונה. השפעתו היתה גדולה לא רק בעולם הדרשנות אלא גם בעסקנות הצבורית של יהודי רוסיא. ביחוד גדולה זכותו במשפט בייליס בנאומיו המחוכמים והחריפים נגד עלילות דם. אחרי מותו נדפסו זכרונות חייו, שיש בהם כמה שרטוטים חשובים לתאור חיי היהודים ברוסיא.

בראשית תנועת ההשכלה היו המשכילים מתאמצים גם בנוגע לדרשת בית הכנסת לשתול נטע ההשכלה מגרמניא על אדמת רוסיא. מחוסר מטיפים בשפת המדינה ברוסיא הביאו לאיזו קהלות מטיפים מגרמניא. בריגא שרת בתור מטיף מַכּס ליליֶנטל, ואחר כך (בשנת תר"ג) הביאו את המטיף אברהם ניימן, שנתקבל לרב מטעם הממשלה ומטיף בפטרבורג בשנת תרכ“ג ושרת שם במשרה זו עד יום מותו בשנת תרל”ג. באודיסה שרת בתור רב מטעם הממשלה ומטיף בבית הכנסת לעדת הבּרודים המטיף המפורסם ד"ר שמעון אריה שוובאכר. המטיפים הללו הטיפו גרמנית וההמון לא הבין אותם, ולפיכך לא יכלה פעולתם הדרשנית להביא את התועלת הרצויה.

בשמו של המטיף שוובאכר (תק“פ–תרמ”ח) קשורה תקופה שלמה מחיי היהודים באודיסה. כבודו היה גדול בעיני המשכילים וגם בקרב ההמון נחשב לאיש רם המעלה, כי בתכונתו היה איש מכובד ומכבד את הבריות. כשרונו כשרונו בחכמת ההטפה היה מפליא. מבטאו הבהיר ושפתו הצחה, תנועותיו הקצובות וקולו הנעים עשו רושם כביר על השומעים. גם שרי הממשלה, שמוצאם מגרמניא, באו לשמוע דרשותיו והתענגו על נועם מדברו. אבל חסרון אחד היה לו, כי לא ידע לדרוש בשפה היהודית וההמון לא הבין כלל את דבריו. בני ההמון אמנם רחשו כבוד ל,הפרידיגר" של בית הכנסת הברודי, שעמד במעלה עליונה גם בעניני הנהגת העדה. אך באופן בלתי־אמצעי לא נהנה ההמון ממנו כלום. דרשותיו היו להם כספר החתום והשפעתו בהנהלת הקהילה לא הבינו, ולפיכך לא היתה בינו וביניהם כל קרבה רוחנית, כאשר הראה הנסיון, כי אחרי אשר שרת בקהלת אודיסה במשך חמש ועשרים שנה הדיחוהו בני ההמון משׂאתו, ובשעת בחירות הרב־מטעם־הממשלה בחרו על מקומו בהמַגיסטר חיים יונה גוּרלנד.

מספרים, כי בבוא הד“ר שוובאכר לאודיסה בשנת תר”ך, כדי לתפוס את משרתו, בא לכתחילה באמתלא לרחוץ במימי הלימן, אבל הוא אחר את המועד, כי כבר כלה קיץ, וכאשר בא בדברים עם הש“ץ הראשי בבית הכנסת הברודי ניסן בלומנטל, שהיה איש חכם ופקח, אמר לו הלה: אדוני הד”ר, בשביל הלימן אחרת לבוא, אבל בשביל “פּראָדיגן” (הטפה) הקדמת לבוא לכאן יותר מדי. ובזה רמז לו, כי עוד הרבה יש לחכות עד אשר אנשי אודיסה יוכלו לקבל השפעה מ“פרידיגר” אשכנזי. ובאמת נטיעה זו לא יכלה להקלט באדמת אודיסה. כרך זה נמצא במַפּה של שלטון חסידות ווֹהלין. הרבנים והשובי“ם וחשובי החרדים ברובם שייכים לחסידות סדיגורא ובוּיאַן, וההמון רובו ככולו הוא מיוצאי גליציא, ווֹהלין ופולין. ואעפ”י שבמנהיגי חייו הושפע מן האוירה השוררת בדרום רוסיא בנוגע לקדושת השבת במסחר וכדומה, אבל בעצם תכונתו הוא מסור ליהדות וגם מאמין בצדיקים וקדושי ארץ. ומובן, כי איש כשוובאכר לא יכול להפיס דעתם של החסידים, שמצאו בו כמה צדדים שליליים לפי הלך רוחם ומנהגיהם. בדרשותיו היה רגיל תמיד להביע את הרעיון על דבר התאחדות היראים עם המשכילים, והיה אומר: “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” – המה השכל והאמונה. “כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן”, “כשמן הטוב על הראש” זהו כנוי למושכליות וחכמה, “שיורד על הזקן”, שמתאחדות עם חכמת התורה, כי “זקנה” היא כנוּי לידיעת התורה. ובאיזו זקנה הכתוב מדבר? “זקן אהרן”, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. “שיורד על פי מדותיו” הטובות והנעלות, ואז כשהשלום נמצא בין החרדים ביחס להמשכילים, ואחדות זו תהא “כטל חרמון שיורד על הררי ציון”, מקום הקדושה “כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם” (עיין ‏“מזכרת קדש” שתי דרשות שוובאכר, פיטרקוב תרס"ד, דרוש א').

ואותה החבה, שרחש לו לב המשכילים בראשונה, גם היא אָבד לה במשך הזמן ערכה, כי בעוד שבתקופה הראשונה לבואו דרשותיו מצאו אזנים קשובות בין המשכילים הזקנים, ששאבו ידיעותיהם מהספרות הגרמנית, והמה באו לידי התפעלות מן ה“דייטש” שלו, הדור השני, חניכי הגימנסיא הרוסית, סגלו לעצמם השפה הרוסית וספרותה, והשפה הגרמנית אבדה בשבילם כל, ערך. וגם זאת ראוי לציין, כי הבימה של המטיף שוובאכר בבית הכנסת הברודי נשארה פנויה אחרי מותו, ולא קבלו על מקומו מטיף אחר לא בתקופת חחזן ניסן בלומנטל ולא בתקופת החזן פנחס מינקובסקי, לא מחוסר בעל כשרון, שימלא מקומו, אלא פשוט מפני שבעדה הברודית בכלל היה תמיד העיקר לא הדרשנות אלא החזנות.

היו דרשנים, שניסו את כוחם לדרוש בבתי כנסיות ברוסיא בשבח ההשכלה ולבקר את מנהגי הדור הישן ולא עלתה בידם. אחד מן הדרשנים הללו היה המטיף בעל הכשרון צבי הירש דיינוב. או כאשר היה נקרא “המגיד מסלוּצק”.

צבי הירש דיינוב (תקצ“ב–תרל”ז) היה חובב השכלה ומושפע מן הספרות החדשה, שהיתה מתיחסת ברוח בקורת לכל הקדוש בישראל. במנהגיו ודרכי חייו היה כאחד החרדים, אבל בדרשותיו לא יכול לכלוא הרוח לבלי להביע את רעיוני לבבו על שאלות הרוח והחומר בחיי עמו, שדרשו פתרונים באותה התקופה, ובזה פגע בהתנגדות עצומה מצד החרדים. הוא היה מפורסם לדרשן רב הכשרון. את דבריו הביע בשפה ברורה והראה על החסרונות בחיי היהודים, והוכיח את בני עמו על התרחקותם מן עבודה ומלאכת כפים ועל רבוי הולכי בטל בקרבם. ביחוד עורר תשומת־לב על החינוך המקולקל ועל נחיצות ההשכלה, בכדי לתקן את חיי העם. נטיה כזאת עוררה עליו חמת החרדים ובכל מקום סגרו לפניו שערי בתי מדרש ולא נתנו אותו לדרוש ברבים. בשנת תרל“ד נתקבל למטיף בקהילת רוסיא־פולין “עין יעקב” בלונדון, אבל גם שם לו הונח לו. הוא יסד שם בית־ספר עברי. רק כשלוש שנים חי בלונדון ומת בשנת מ”ה לימי חייו.

כה אנו רואים, כי הדרשה העברית ברוסיא לא היתה עלולה לשנות צורתה על נקלה לרוח הזמן. ובכל תקפה של תנועת ההשכלה, היתה בימת הדרשה סגורה וגדורה בפני רוח החפשיות, וכשנצנצו באיזה דרשן סימנים של קרירות דתית או של רוח בקורת בעניני אמונה, שוּב לא היו דבריו לרצון בעיני העם וגם נעלו בפניו את בימת בית־הכנסת.


פרק שלשה וחמשים    🔗

ליטא מרכז הדרשה העברית. – ישיבת וואלוזין, ה“ר נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ה”ר יוסף דוב סולובייציק. – המגידים דמתא בווילנא: ר' זאב וואלף, ר' יצחק אליהו לנדא, ר, יהושע הליר. – הרבנים ר' יחיאל הליר, ר' אליהו שיק. – מגידי ווילנא האחרונים: ר' יעקב דוד ווילאווסקי, ר' יעקב יאזיף, ר' צבי הירש רבינוביץ, ר' מאיר נח לווין. – הרבנים הדרשנים ר' יוסף חיים קרא, ר' נח רבינוביץ. – הדרשה בספרות רבני הזמן. – קובצי דרשות. – דרשות בשפה המדוברת.


בתקופה זו, שאנו עומדים בה, היתה ארץ ליטא מרכז הדרשה העברית. בארצות, שם מצאה החסידות מקום לה, כמעט שנשתתקה הדרשה העברית העתיקה מפני הדרשה החדשה של החסידות. ודרשת החסידות בפני עצמה נשארה בתחומה המוגבל של “הגדת חסידות” על ידי הרבי בפני המסובים על שולחנו ולא נשמע בחוץ קולה. ודרשתם של חסידי רייסן גם היא הצטמצמה בגבולי ה“תניא” וירדה לעומק המחשבות של שיטת חב"ד, ולבני ההמון לא היה כל עסק בה, אבל נשארה אצלם ממנה השפעה של יחס שלילי להדרשה והדרשנים, שנדחקו מתוך בתי התפלה שלהם. ובארצות המערב נחלשה פעולת הדרשה העתיקה עקב תנועת ההשכלה. ורק בארץ ליטא, שעמדה מחוץ להשפעת שני הזרמים הללו, לא אִבּדה דרשת בית הכנסת במובנה העתיק את חשיבותה בעיני העם, ולפיכך התפתחה והקימה דרשנים בעלי כשרונות. קול הדרשה העברית היה נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בקהלות ישראל בליטא, והדרשן היה תופס שם מקום חשוב בחייו הרוחניים של היהודי.

ליהודי הליטאי יצאו מוניטין, ובצדק, כאיש יודע־ספר, מטה אזנו לשמוע קוֹל תורה. בתי אולפנא וישיבות של תורה, אלה “בתי היוצר לנשמת האומה”, שמספרם היה רב בליטא, השפיעו על הקהלות רוח של אהבת תורה, והם טבעו" את צביונה המיוחד של היהדות הליטאית. ואהדתו היתרה של היהודי הליטאי לדרשת המגידים בלי ספק מקורה גם כן בהשפעה החינוכית, שיצאה מתוך אותה הסביבה הקדושה של ישיבות ובתי מדרש, הנאצלים מתורתם של גאוני ליטא. כל אחת מן הישיבות המפורסמות בליטא (כמו וואלוזין, מיר, טילז, איישישוק, ראדין, נובהרדוק, סלובודקא, ועוד ועוד) היא מבוע, שמתוכו היו זורמים נחלי השפעה לתוך שדרות העם. ישיבת וואלוזין בפרט יצרה אוירה רוחנית מיוחדת, שופעת אור לעולם היהודי ולכל ההויה הנפשית שלו. וכשתעמוד על אפייה של ישיבה זו ולימודיה, על טיבם של הגאונים מנהלי הישיבה ופעולותיהם, על תכנית החינוך התורני והמוסרי של התלמידים, אז תתבהר לך גם תכונת ההשפעה, שנתמשכה דרך צינורות הישיבה אל החיים הממשיים של העם.

המיסד של הישיבה (על רבי חיים מוואלוזין וספריו ראה לעיל, פרק מ"ב) סלל לתלמידיו דרך ישרה בלמוד התורה בשיטת רבו הגר“א מווילנא. וביחד עם זה היה דורש לפניהם דברי מוסר ואגדה והורה להם תכנית מקיפה בעבודת ה' ובהבנת היהדות לפי היסודות, שהונחו בספרו “נפש החיים”. והרמי”ם, שמלאו את מקומו אחריו, הלכו בעקבותיו והמשיכו את עבודתו בהנהלת הישיבה והלמודים ברוחו ובשיטתו הוא.

בעיקר השפיע על התפתחותה של הישיבה הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (תקע“ז–תרנ”ג). בימיו הגיעה ישיבת וואלוזין למעלה רמה ביותר והתפרסמה בעולם כישיבה מרכזית, מהיותה באמת בית־תלמוד גדול, מחנך דורות של תלמידי חכמים, גאוני התורה וגדולי היהדות, פרנסים ועומדים בראש ההנהגה הרוחנית והתורנית של האומה במשך התקופה של שנות המאה האחרונה.

הנצי“ב הוא אישיות דגולה בין גאוני התורה של דורות האחרונים. המושג “גאוניות” במשמעותו המעולה ביותר, מציין כשרון נעלה וכוח מקורי של יצירה עצמאית יוצאת מן הכלל. והרי שיטתו של הנצי”ב בחקר הלכה ואגדה, חבוריו החשובים וגם מפעל חייו בהנהלת הישיבה הגדולה – כולם מפיקים שאֶר רוח ומקוריות באמת־מדה גדולה ביותר.

באוירה הרוחנית של וואלוזין, ששם היה חופף רוחם של הגר“א ותלמידו נתבּכּר כשרונו הגאוני אחרי שומו לילות כימים בלמוד התורה בהתמדה נפלאה במשך עשרות בשנים טרם נתמנה לראש הישיבה, ושם קלטה נפשו דרך ההבנה וכוח החידוש בתורה. אבל הוא סר מן הדרך הכבושה, דרך העמקות והסברות המחודדות, וכמעט אחד היה בין גאוני דורו, ששם לבו אל ספרי התנאים ספרא, ספרי ומכילתא, שמהם הושתתו שני התלמודים. העיקר היה אצלו להעמיד את הגירסא הנכונה דרך פשפוש וחקירה בספרי הקדמונים, ועל־ידי־כך נפלו מאליהם כמה קושיות ופלפולים. השקפתו זו הוא מפתח בראיות נכונות ואמתיות בהקדמתו החשובה לחבורו “העמק שאלה” – באור גדול על “שאילתות” לר' אחאי גאון. ספר קדמון זה, ששימש בסיס ויסוד לראשוני הפוסקים, משך את לבו ביותר והוא שקד עליו הרבה. הוא הרגיש בחושו המדעי, שיש בו הרבה גירסאות משובשות ומסורסות, ובשמעו, שבספריה הקיסרית בפטרבורג נמצא כתב־יד עתיק של ה”שאילתות" לא נח ולא שקט עד אשר השיג אותו וגילה חדשות בהשוואת הנוסחאות, שבין הכ“י ובין הנדפס מכבר, וזה שמש בידו מכשיר גדול לבאורו. חבורו זה הוא עבודה כבירה, מקיפה את הספרות התלמודית וספרי הלכות ופוסקים בבאור הגיוני עמוק, מלא בקיאות עצומה בכל חדרי תורה, שמתוכו מתבהר העיקרון המיוחד שלו בבאור הסוגיות דרך קביעת הגירסא האמתית והתאמת הנוסחאות השונות בספרי הראשונים. החבּור “העמק שאלה” ג' חלקים (ווילנא תרכ“ג–תרכ”ז) זהו מפעלו העיקרי של הנצי”ב, הוא משמש לו יסוד גם בתשובותיו להלכה למעשה. בספרו “משיב דבר” (ווארשא תרנ"ד) שו"ת, שיצא לאור אחרי פטירתו, אתה מוצא כמה פעמים שהוא מבסס חידושיו בהנחות מספרו “העמק שאלה”. בספר “העמק שאלה”, נדפסו כמה הערות מחתנו של המחבר, הגאון ר' רפאל שפירא (נפטר תרפ"א).

כפי שנראה מבין השיטין ב“פתח העמק” עוררה שיטתו החדשה בחקר הלכה, ביחוד חבורו “העמק שאלה”, “רוח קנאה וצרות עין”. אבל הוא, כמחדש ויוצר שיטות חדשות, היה לו די אומץ לב ותקיפות דעת להתגבר על המכשולים, שמצא בדרכו.

אבל הנצי“ב לא הגביל כוח החדוש והיצירה שלו רק בשטח ההלכה. הוא השפיע מכשרונו גם על באור כתבי הקודש והכניס כמה ענינים חדשים בהבנת הכתובים והוציא מהם דרושים יקרים ודברי עיון ומחשבה, הנוגעים לתורה ודת ולחיי האומה הישראלית בעבר, בהוה ובעתיד. ברוח זה חבר באור רחב על שיר השירים בשם “מטיב שיר” (ווארשה תרמ"ו) ונלוה אליו מאמר בי”ג פרקים בשם “שאר ישראל”, המדבר על הסיבות של שנאת העמים לישראל, ועל עצם מהותה של נפש ישראל בתור “עם לבדד ישכון”. גם בספרי הלכה שלו אתה מוצא כמה ענינים של דעות ומחשבות בנוגע ללאומיות ישראל. בעיקר ראוּיה לתשומת־לב מרובה תשובה מ“ד “משיב דבר” חלק א', והיא כעין מכתב־גלוּי לעורכי העתון ‏”מחזיקי הדת“. הנצי”ב שולל בהחלט שיטתם של אדוקים ידועים להפרד לגמרי מעל אחיהם החפשיים, ואומר ש“זה קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה”. ומאריך לספר בגנותה של שיטה זו בדברים של טעם ובראיות נכונות מספרי הקדמונים ז"ל.

ביחוד עושה רושם נמרץ חבורו “העמק דבר” על חמשה חומשי תורה. עובדה זו כשהיא לעצמה, שגאון מובהק וריש מתיבתא רבתי, שכל ימיו היה טרוד בגירסא, משיב לכל שואליו מקרוב ומרחוק בהלכה, מתלבט בשאלות של באור פסוקים, הוראות מלים ודקדוקי לשון – הרי היא באמת חידוש גדול בעולם הרבנים. גם זוהי ממדותיו של גאון מקורי. בהקדמתו בשם “קדמת העמק” הוא אומר: כשם שיש כמה דברים במרחבי הבריאה, שאנו קוראים להם “סתרי הטבע”, וחושבים שיוצאים המה מגדרי המערכה, אבל חכמי הטבע, שחוקרים על שרשי הדברים, מוכיחים בעליל, שאין זה כלל מסתרי הטבע והוא “פשט הבריאה”, כן בנוגע ל“סתרי תורה” ומטמוניה, חוקרי המקרא יכולים לפענח תעלומות ולגלות את המאור שבתורה. ועל זה, אומר המחבר, נכרתה הברית בערבות מואב “ללמוד וללמד לשמור ולעשות” ופירוש “לעשות” – הוא פעולת היצירה, לבאר ולחדש בתורה ככל האפשר. והנצי“ב אמנם קיים בעצמו אותו “לשמור ולעשות” באורו “העמק דבר” זהו פרי חקירותיו בלמוד עם התלמידים בישיבה. בהקדמתו הוא אומר: “וזכות הרבים עמדה לי, שפירשתי בכל יום הפרשה לפני היושבים לפני ה' בית התלמוד “עץ החיים”, אשר נטע אביר הרועים מוהר”ח זצ”ל".

תכלית הפירוש, כפי שרשם המחבר בשער ספרו, הוא להעמיד את הכתובים על עומק הפשט (“להוכיח, שאין בהם שנויים ויתוּרים, הכל במעמקי הפשט סדורים”). ובאמת הפירוש עושה רושם באפיו הפשטני המיוחד. לדוגמא: “ויקח את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל” (שמות ל"ב, כ') הוא מפרש: לא שהשקה אותם כמשמעו, אלא מפני שבני ישראל הלא שתו מן הנחל וממילא שתו מפזורי העגל. ויש בו פשטים, כוללים הוראות חדשות בלשון הכתוב. למשל, “יערוף כמטר לקחי” (דברים ל"ב, ב') הוא מפרש: “בשעה שאדם הולך ומטר סוחף הרי כופף ראשו, כדי שיהיה המטר טורד על העורף ולא על הפנים, כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא”. אבל ביחד עם הפשט אתה מוצא בפירושו כמה ענינים, שיש להם ערך חשוב בעולם העיונים והמחשבה המוסרית והלאומית. “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם” (בראשית ט“ו, י”ג) הוא מעיר: זה גלוי דעת ה‘, שכך רצונו, שנהיה גרים דוקא ולא נבקש בטוב לנו בין הגויים, להשתוות להם ולהיות כאזרחים ותושבים בגלות. והולך וממשיך דרוש שלם בנושא זה (ב“הרחב דבר”). “ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך” וגו’ (בראשית י"ז, ח') – “שלא יאמר אברהם אבינו, שזה תכלית ישראל להיות נודדים בגויים ולהחכימם, ואם כן אין להם תעודת הישוב בעולם להיות בחיי ממלכה בפני עצמם” וכו' וכו‘. כמה מן ההכרה העצמית והגאון הלאומי יש בבאורו לפסוק “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך” וגו’ (בראשית י"ב, ב')… “דאפילו מי שלא ירצה לעמוד באמונתו ידע ויבין, כי אמונת אברם לאל עליון גדולה, אלא שטעונה פרישות מתאוה, שלא הכל נתרצו לכך, ואם כן יתגדל בזה שמו של אברם, שזכה לאמונה ועבודת אל עליון”. ב“הרחב דבר” הוא מקדיש דרוש שלם לברור השקפתו על השתלמות היהודי בתורה וחכמה. הוא קובע דעה חותכת, שלמוד התלמוד להיות קודם לכל למוד שבעולם, אפילו לעיון במקרא, הנקרא “אגדה”. ומכל שכן שאין ללמוד חכמות חיצוניות “אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה, ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו, אז יכול להפנות גם לשארי חכמות ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו”. והוא הולך ומבסס דעתו בהוכחות הגיוניות.

שיטתו זו הניח ליסוד מוסד בהנהלת הישיבה, ושמר עליה שמירה מעולה, ולא נתן לשנות מן המטבע של מיסד הישיבה אפילו שינוּי כל שהוא. הוא התנגד להכנסת למודי חול באיזו מדה שהיא לתוך התכנית שלה – וזה עלה לו בכמה התלבטויות הנפש ונסיונות קשים – והוא עמד בכולם. הוא התמיד שקידה נפלאה בהשגחת הישיבה. עיניו היו משוטטות בה ביום ובלילה. המתמידים, שהיו מאחרים בלמודם עד אחר חצות הלילה, ראו אותו אז בישיבה, ואלה מהם, שהיו משכימים לבוא, שוב ראו אותו בישיבה. והיו מתפלאים ושואלים מתי הוא ישן את שנתו? (שמעתי מפי ידידי. הרב ר' מנחם דרוזדובסקי בת“א, חניך ישיבת וואלוזין בתקופת תרמ”ט–תרנ"א).

ביחד עם זה השפיע על התלמידים מהשקפותיו הנאורות. בלמדו לפניהם בכל יום מפרשת השבוע האציל עליהם הכרה בחשיבותה של האגדה. והיה גוער באלה מן התלמידים, שדלגו על האגדות, והיה אומר להם: “אין לנו רשות להבדיל בין חלקי התורה. האגדות הן הן גופי תורה” (מהרצאת בנו הרב ר' מאיר ברלין ביום הזכרון של הנצי“ב, כ”ח אב תרצ“ח, בישיבה ע”ש גאוני וואלוזין בת"א מיסודו של ר' יעקב גזונדהייט).

הוא היה מדריך רוחני ואב לתלמידיו. בכל נפשו ולבו היה נתון לעתידם ולכל בהם חיי רוחו. הסביבה של תלמידי וואלוזין היתה הומיה ושוקקה – כולה הגות לב ושאיפת רוח וגעגועי נפש. התנועות הרוחניות והלאומיות בישראל מצאו להן הד חזק בסביבה תוססת זו. כאן התכנסו טפוסים שונים של צעירי ישראל, ביניהם גם אלה, שכבר טעמו מ“עץ הדעת” ונפשם חשקה בתורה אחרי שכבר נתמלא חשקם בלמודים חיצוניים. ואלה השפיעו על חבריהם ידיעות בלמודים כלליים. בקרב תלמידי הישיבה נוסדו אגודות “נס ציונה” ו“נצח ישראל” בהתאם לתנועת “חבת ציון”, שהתעוררה בתקופה ההיא. וכל זה היה עולה בד בבד עם שקידה נפלאה בתורה, כי הנצי"ב במדותיו התרומיות היה שגיא כוח ורב השפעה לשמור על שלמות הדמות של הישיבה. לבו הלם עם הלמות לב התלמידים וירד לסוף דעתם. הוא נתחבב עליהם גם באחזו רסן ההנהלה בתקיפות ובלי וויתורים, כי ראו בו איש המופת, מרביץ תורה בדעה יתרה, הוגה אהבה נאמנה לתלמידין, ולכן הם נושאים אהבתם אליו בלבם עד היום ונותנים כבוד ויקר לשמו ולזכרו.

הדרשה היתה כעין מסורת בישיבה וּב“בית הרב” של וואלוזין. ביסודה של הישיבה הוּנח העיקרון המוסרי, והגאונים ראשי הישיבה, כפי שראינוּ, חבּרוּ ספרי דרוש והשפיעו על הישיבה מתורת אגדה לשיפוּר תכונת נפש החניכים והטבת מדותיהם ברוּח התורה. בנו של הנצי“ב, רבי חיים ברלין (נפטר תרע"ג), גאון בתורה ואיש האשכולות, היה גם נואם מצוין ודרשן. הגאון ר' יוסף דוב סולובייציק (נפטר תרנ"ב), אבד”ק בריסק (נכד בתו של מיסד הישיבה), שהיה לפנים ראש ישיבה שני בוואלוזין ונתפרסם כגאון מוּבהק, חריף גדול בחקר הלכה, גם הוּא תרם מכשרונו לחקר אגדה ודרוּש. מלבד חבורו המפורסם “בית הלוי” ב' חלקים, חדוּשי הלכות ובאורים לכמה סוּגיות הש"ס, חבּר גם ספר חשוב על דרוּש ומילי דאגדתא – “בית הלוי” על פרשיות התורה בראשית ושמות (ווארשא תרמ"ד). כפי שמבאר המחבר בהקדמתו, חבּר את הספר, כדי “שבעלי הבתים, הטרוּדים בפרנסתם כל ימי החול, יקחוּ להם פנאי ביום שבת קודש ולראות בו אוּלי ימצאוּ בו איזו דברים ישרים לישר לב האדם לאביו שבשמים”. ומוסיף המחבר ואומר: “ויען כי אנכי לא זכיתי ללשון למודים לדעת לעות את יעף ולעורר לב השומעים, על כן הנני מבקש את המטיפים, המה הדורשים לעם ה‘, אשר ברכם ה’ בלשון מדברת תוכחה ויראת ה‘, שימו נא עיניכם בספר הקטן הזה אוּלי תמצאו בו איזו דברים מועילים למלאכתכם מלאכת ה’, ואינני מקפיד גם אם לא תזכירום בשמי ולהמוכיחים יונעם ותבוא עליהם ברכת טוב ומברכתם יבורך גם אנכי הצעיר”. הקדמה זו מראה על אישיותו המוסרית של הגאון המחבר ועל עבודתו, שנעשית לשם שמים, להרבות תוכחה ויראה בעולם.

הספר “בית הלוי” נחשב מן העידית שבספרות הדרוש. הוא מלא דרושים נעלים, כוללים דברי מוסר, באורי הכתובים לאורם של מאמרי חז“ל וגם רעיונות חשובים בכמה פנות העולם הרוחני של היהודי. המגידים אמנם מלאוּ בקשתו של המחבר וזיכוּ את הרבים בדרשות “בית הלוי” בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בתפוּצות ישראל. ביחוד השתמש בחומר דרוּשי מ”בית הלוי" המטיף המפורסם ר' חיים זונדל מקמניץ (ערכו להלן פרק נ"ז). הוא ידע לבחור כמה פנינים יקרות מתוך הדרושים של “הרב מבריסק” ולקבוע אותן באמנות יתירה במשבצת של ההטפה המחודשת ל“רוח הזמן”, ומתוך אספקלרית כשרונו היו הדברים מאירים ושמחים.

הדרושים של “בית הלוי” עושים רושם באפיים הישר וברעיונותיהם הנעלים. רעיון הגיוני ועמוק הכניס, למשל, בתקנת חכמים לברך שתים על קריאת התורה. ברכה ראשונה “ונתן לנו את תורתו” זו תורה שבכתב, ואחרי שמסיים קריאת תורה שבכתב שוב מברך העולה על תורה שבעל־פה – “אשר נתן לנו תורת אמת”, שנמסר לנו לברר את האמת שבתורה, כפי שיורו החכמים, “וחיי עולם נטע בתוכנו” – היא לנו כנטיעה, שמוסיפה והולכת בחדושי תורה עד אין קץ, וכמו שדרשו במסכת חגיגה ג' על הפסוק “דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים – מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים'”. – כלפי הנדיבים, שעשו עושר ולא במשפט ותורמים מממונם זה לצדקה – הוא דורש: הנה באה פרשת “תרומה” אחרי פרשת “משפטים”, להראות, שקודם שעושה אדם צדקה בממונו צריך לראות שלא יהיה בממונו חשש גזל, דאם לא כן אין הצדקה מועלת כלל. וכמו דלולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה. וזה שאמר הפסוק ישע" נ"ט: “והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד”, דאחר שהוסג אחור המשפט, על כן גם הצדקה שעושים עומדת מרחוק ואינה מועלת כלל. והכתוב אומר “שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא”.

רושם עמוק בנפש הקורא משאיר באורו להצווי “לא תחמוד”. הוא אומר: “רבים תמהו היאך שייכת אזהרה על חימוד, ומה יעשה אדם אם הלב חומד? וכבר הסביר אבן עזרא, שהכתוב מזהיר, שכל כך יהיה של חברו רחוק אצלו בלא שום אופן עד שממילא לא יחמדנו הלב, כמו שלא יחמוד הכפרי את בת המלך וכו'. והוא הסבר יפה גם נעים. אבל באמת, אומר המחבר, גם בלאו הכי ניחא, דהנה כל אדם יכול לשער בעצמו וברור הוא, דאם יתאוה האדם לאיזה דבר תאוה היותר גדולה, ויצר הרע בוער בו כאש, ורק דרך הילוכו על גב הנהר הקפוי מקרח נחלקה רגלו והנהו בפחד של נפילה, הרי באותו רגע, שנחלקה רגלו ונוטה ליפול, בטלה ממנו התאוה. דכן יסד הבורא יתברך בטבע כל הברואים, דגם מעט פחד, שיעלה על לב האדם, מעביר ממנו כל כוחות התאוה והחמדה, ואם כן אחרי שהזהירה התורה בלאו ד”לא תחמוד" ואסרה לחמוד, אם היתה לאדם יראה מן האיסור, אפילו יראה קטנה, כיראת הנפילה, גם כן שוב לא יחמוד כלל. ובזה יבואר, הוא אומר, טעות האדם מה דסובר, שיש לו תירוץ על המעשים הרעים שלו, כי באו לו על ידי תגבורת היצר הרע. ובאמת אין זה תירוץ, דמעט יראת ה‘, אם היה מעלה על לבו, לא היה היצר יכול לו כלל, כי במעט יראה נתבטל כל הכוח שלו, ועיקר שליטתו הוא רק בזה, שמשכח מקודם היראה מלב האדם. וזהו שאמר הכתוב "מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וללכת בדרכיו“, דרק אם תהיה לך יראה ממילא תקיים הכל. וזהו ביאור הכתוב “ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”, דעל ידי היראה תנצלו מן יצר הרע ולא תחטאו כלל”.

כל “לב שומע” מתרגש להגיון נשגב כזה, היוצא מתוך לב גאון וצדיק, כבעל “בית הלוי”. מתוך הסברה מאירה כזו בהבנת מושג “יראה” וכוח פעולתה בנפש האדם עולה ומתבהרת לפנינו ביתר זוהר דמות עילאית של אציל הרוח, שבחייו היתה “יראת האיסור” רק מילתא זוטרתא. יראת־חטא לא היתה אצלו ענין של הבנה אלא ענין של חזון והרגשה בחייו יום־יום. בחינת "והריהו ביראת ה' “, שזוהי הדרגה העליונה בסולם השלמות האנושית. ואמנם ידוע, שכרוב חכמתו היתה יראתו קודמת לה מנעוריו. אגדות שונות מתהלכות בעם על זהירותו המופלגת, הכנותיו המזורזות ודקדוקיו הקפדניים בקיום המצוות. בנו הגאון ר' חיים סולובייציק היה מזכיר בכל עת בהתרגשות וסלודים את פרישתו ויראתו של אביו, והיה אומר תמיד בלשון זו: “מי שלא ראה את אבא ז”ל לא ראה יראה מימיו” (שמעתי מפי ידידי הרב ר' שמואל יפה בת“א, חתנו של הגאון ר' יוסף דוב זצ”ל).

תורתם של הגאונים ראשי הישיבות, שנקלטה בנפשם של אלפי תלמידים, הפיצה אור יקרות של אהבת תורה ויראת שמים בקהלות ישראל בליטא. ואותם רחשי ההוקרה המיוחדת, שפעמו בתוך היהדות הליטאית לדרשני "היהדות המקורית – זוהי בחינת “כוח הפועל בנפעל”.

_______________

בין הרבנים בליטא של ראשית המאה הנוכחית, שהצטיינו בחכמת הדרשנות, יש לחשוב את המגידים דמתא בווילנא הרב ר' זאב וואלף בהרב ר' יחזקאל פייוול והרב ר' יצחק אליהו לנדא ואת הרבנים ר' יהושע הליר, ר' יחיאל הליר ור' אליה שיק.

הרב ר' זאב וואלף בהרב ר' יחזקאל פייוול, שהיה נקרא בפי כל “המגיד ר' וולווילי” (תקמ“ט–תרכ”ז), היה אב“ד בעיר מולדתו דריטשין, ואח”כ נתמנה למגיד דממתא בווילנא. הוא היה נחשב לאחד מגדולי התורה בדורו ובא בכתובים עם גאוני הדור בשאלות הנוגעות לעניני איסור והיתר והתפרסם בתור איש נבון ועסקן בעניני הכלל, ומקרוב ומרחוק היו פונים לעצתו בעניני הצבור והיחידּ. כאביו כן הוא היה חכם גדול בחכמת הדרוש. ביחוד הצטיין בתור ספדן מעורר הלבבות. בווילנא היה צריך המגיד דמתא להספיד נפטרים ממפלגות שונות, אפילו כאלה שחייהם לא היו לפי רוחו, וזה היה דורש פקחות יתרה, כדי לצאת ידי חובת הנימוס והאמת ביחד. אבל לא תמיד עלתה בידו לפשר בין שני המושגים הללו. וידוע המאורע בדבר ההספד, שנשא על הסופר רמ“א גינצבורג, כי לא הועילה לו כל התחכמות בהספד זה, והיחס האמתי שלו אל הנפטר ואל ההשכלה ביחד היה בולט מתוך דבריו יותר מדי, וזה העלה עליו רוגזם של משכילי ווילנא, והמשורר אד”ם הכהן לבנזון בהספדו השיב על דבריו באותו מעמד בבית־עלמין (עיין “רשומות” כרך א' 151 זכרונות פפירנא: “שני הספדים והכתוב השלישי”).

דרשותיו התחבבו ביותר על ההמון, כי מלבד כשרונו היה ידוע לצדיק ועניו, ודבריו שיצאו מלב טהור היו נכנסים אל לב שומעיו. הוא הדפיס ספר “עבודה תמה” ב' חלקים (ווילנא תקצ“ו–תקצ”ז), והוא סדר הקרבנות בשביל החברה “מעמדות”, שיסד בבית הכנסת דקברנים בווילנא, וחבר ספר “מוסר ודעת” על הלכות דעות ותשובה להרמב“ם (ווילנא תרכ"ח). בשנת תרכ”ז ב“שבת שובה” דרש בפעם האחרונה בבית הכנסת הגדול בווילנא, כי באמצע הדרשה נחלש לעיני כל ויובילוהו לביתו ויתהפך בחליו שלשת ימים. ובשעת תפלת “כל נדרי” נאסף אל עמיו בן שבעים ושמונה שנה. אחרי מותו קנו אנשי ההמון – “חברת נגרים” – את הבית, אשר דר בו הדרשן במשך שנים רבות, והקדישוהו לבית תורה ותפלה על שם “המגיד”.

___________

הרב ר' יצחק אליהו ב“ר שמואל לנדא (תקס“א–תרל”ז) נתקבל למו”צ ומגיד דמתא בווילנא על מקומו של ר' זאב וואלף בשנת תרכ“ח. דרושו הראשון היה בחנוכת בית המדרש על שם הגר”א כ“ג אלול שנה זו. מנעוריו היה נודע לחכם וחריף וידיעותיו הקיפו הרבה מקצועות שבתורה. מלבד הצטיינותו בידיעת התלמוד והפוסקים היה בקי ועמקן בתנ”ך ומדרשים, ובעיר מגורו דוּבנא (הוא נולד בווילנא ואחר חתונתו בשנת י"ז לחייו קבע דירתו בדובנא) היה דורש לפרקים, אעפ“י שהדרשנות לא היתה אומנותו, וביחד עם חותנו עסק במסחר ואסף הון ועושר. דרשותיו, שהיו מתובלות בבאורים ומשלים יפים, לקחו את לב שומעיו. אבל יותר משהיה דורש היה מעלה את דרושיו ובאוריו על ספר, ועטו היה עושה פירות במדה מרובה. ואלה הם ספריו: “מענה אליהו”, באור רחב לספר תנא דבי אליהו (ווילנא ת"ר). משפט באורו בנה על מוסדי הלשון ושמות נרדפים אשר דלה מחכמי קדם (הקדמה); “ברורי המדות”, באור על המכילתא (ווילנא תר"ד); “פתשגן”, באור לספר משלי (קניגסברג תרי"ח); “דובר שלום”, באור על סדר תפלה (ווארשא תרכ"ג): “מקרא סופרים”, באור על מסכת סופרים וחידושים בשם “עטור סופרים” (סובלק תרכ"ב);‏ “כפלים לתושיה”, באור על תרי עשר ותהלים; “פתשגן הדת”, באור על כל חמשה חומשי תורה (ווילנא תרל"ב, ג‘, ג’, ד‘, ה’) ועל חמש מגילות (תר"ל);‏ “אחרית לשלום” על הגדה של פסח (ווילנא תרל"א); “דרך חיים” על מסכת ד”א זוטא (ווילנא תרל"ב); “לשמוע בלמודים”, באורים וחדושים על אגדות חז“ל (ווילנא תרל"ו); “דרושים לכל חפציהם”, דרשות שונות (ווילנא תרל"א); “קול שאון מעיר ווילנא”, הספד על אשת השר פוטפוב, שמתה בחלי־רע ווילנא תרל”ב; “רמת שמואל” הספד על מות הגאון ר' שמואל שטראשון (אידקוּנין תרל"ג); “שמלה חדשה” על פיוטי המחזור, נדפס במחזורים דפוס ווילנא. מלבד זה נשארו ממנו כמה חבורים בכתובים.

בתור עסקן צבורי הצטיין בטוב טעמו, והיה יודע תמיד לכלכל דבריו במשפט. בשנת תרכ“ב השתתף בועד הרבנים בעיר המלוכה ועבודתו שם היתה בחריצות ובאמונה, והפיק רצון רב מחבריו. הוא מת בן ע”ו שנה, וקודם פטירתו צוה לבנו, שלא יכתבו על מצבתו כל תארים ואפילו תואר “רב” – רק “המגיד” מווילנא".

__________________

הרב ר' יהושע ב“ר אהרן הליר (נפטר תר"מ). בנעוריו היה במשך איזו שנים מגיד מישרים בהורודנא, ואחר־כך שירת בתור אב”ד בעיר פולונגן ובטילז (פ' קובנא). בסוף ימיו נתקבל למגיד דמתא ומו“צ בווילנא וכבר עמד שם על משמרתו, והיה דורש בבתי כנסיות בכל חודש אלול ועשי”ת שנת התרל"ט, אך כאשר נסע לטילז, כדי להעתיק דירתו משם לווילנא לא היתה לו אפשרות מאיזו סבה לצאת משם, עד אשר חלה מעגמת נפש, ובלב נשבר השיב ליד מנהיגי ווילנא את כתב המגידות, ויכתוב להם, “כי מן השמים עכבוהו, שלא זכה לעמוד ולשרת בעיר ואם בישראל כווילנא” (“עיר ווילנא” 98).

הוא היה נודע לדרשן נפלא, לוקח לבבות בצחות לשונו ועומק הרעיונות, שבהם הצטיינו דרשותיו. דבריו נאמרו “בהקהל”, כי מכל המפלגות היו באים לשמוע אותו, כשרון מיוחד היה לו להתאים סגנון דרשותיו לפי סוגי השומעים השונים. יש דרשנים, המסוגלים בשביל ההמון, ויש דרשנים, שדבריהם מתקבלים רק על לב המבינים בעם, אלה מדברים דברי חכמה ומוסר, ואלה דברי משל ומליצה, ואלה דברי חכמה ומחקר, ואצל ר' יהושע הליר נכללו כל אופני הדרשה ביחד. ההמוני מצא בו “אמירה רכה” ודברים נלבבים בשבילו, הלמדן מצא עמקות הרעיון ודברי תורה נאמרים בכובד ראש, והמשכיל מצא בדרושיו עניני מחקר והגיון, וכולם ראו בו בעל כשרון גדול והתענגו על דבריו. ואלה הם חבוריו: “דברי יהושע”, דרוש על שמונה עשרה ברכות התפלה (קניגסברג תר"ב); “דברי יהושע”, שלשה מאמרים: מרפא לנפש, עצה ותושיה, התורה והיראה (ווילנא תרט"ז); “תולדות יהושע”, באור על מסכת אבות (ווילנא תרכ"ו); “חוסן יהושע” – חוסן ממפריע למוד התורה ומושיע בתחבולות לאור באורה (ווילנא תרל"ב); “מעוז הדת” – באמתת התורה שבעל פה ובמעלות המדות של חכמי התלמוד וידיעתם בחכמות הטבעיות והשקפה על מצב הדור (ווילנא תרל"ג); “מעיני יהושע” – באור על מסכת קנים ואהלות (ווילנא תרמ"ב).

חבוריו של ר' יהושע הליר תופסים מקום מיוחד בספרות הרבנית ויש להם חשיבות הן מצד התוכן והן מצד הסגנון. כמו בדרשותיו כן בחבוריו אתה מוצא חריפות השכל ובקיאות, רעיונות בהירים ועניני מחקר והרצאה יפה. אבל בעיקר נבלטת בהם תעודתו של המחבר והמטרה הנעלה, והיא – הארת הדעת והטבת המדות של בני עמו.

_________________

הרב ר' יחיאל ב“ר אהרן הליר (תקע“ד–תרכ”א) שרת בתור רב בקהלות הלוסק (פ' מינסק), וולקוביסק (פ' הרודנא), סוּבלק ופלונגיאן (פ' קובנא). הוא היה מפורסם לגאון וחכם, ושמו נודע גם לאחר מטובי הדרשנים בדורו. “הוא הלהיב נפשות השומעים בדרושיו הנפלאים, הנובעים ממקור התורה והיראה הטהורה גם יחד” (מההספד שנשא עליו אחיו ר' יהושע הליר, נדפס בסוף ספרו “חוסן יהושע”). בשנת תרט”ז הדפיס ספרו “עמודי אור”, שו“ת על ש”ע חו“מ. הספדו על הגאון ר' דוד מביחוֹב בשם “קינה לדוד” נדפס בתור מלואים לספרו של הרד”ל “קדמות ספר הזוהר” (קניגסברג תרט"ז). מלבד זה חבר ספר “אור לישרים”, פירוש על הגדה של פסח וספר “עוטה אור”, פירוש על שיר השירים (מימל תרכ"א). ספרו “כבוד מלך” בדבר חובות היהודי למלכו, תורגם לגרמנית והוגש על ידי מַנדלשטם לפני הממשלה, שהכירה פעלו לטובת ארץ המולדת.

__________________

הרב ר' אליהו שיק (תקס“ט–תרל”ו) היה תלמידו של הגאון ר' בנימין ראב“ד בהרודנא. הוא נשא משרת רבנות במשך ארבעים שנה: באמסטיבּוֹבה, לוּנא, דריטשין, לידא, זאַגר חדש, קוֹבּרין. הוא היה נודע לשם, כדרשן נפלא ופרשן מצוין לאגדת חז”ל. ביחוד נתחבבו דבריו על ההמון, כי ידע להתאים דרשותיו לטעמו, והיה נקרא בפי כל בשם של חבה “ר' אלינקה לידאֶר”. דבריו היו חוצבים להבות אש לקרב את בני עמו לתורה ולתעודה ולהשריש בלבם אהבת החסד ועשיית הטוב. והיה נאה דורש ונאה מקיים, כי בעצמו היה רודף צדקה וחסד ומיטיב לכל בכל יכלתו ומשען עוז ללומדי תורה בנפשו ומאדו (כ"י פין 120). באורו על אגדות התלמוד בשם “עין אליהו”, שנדפס ביחד עם “עין יעקב” בדפוס ווילנא, נתקבל בחוגי הדרשנים כאחד הספרים המעולים בבאור דרשות חז"ל. הוא חבּר גם ספר “דרך אבות” על פרקי אבות. בפירושו זה הוא מבאר את המאמרים בהתאם לתכונתם ושיטתם של אומריהם.

_____________

מן האמור לעיל (עיין גם בפרקים ל“ג ומ”ג) נראה, כי בימת הדרשה בווילנא היתה מרכז לטובי הדרשנים מקרב גדולי הרבנים בליטא. משׂרת מגיד דמתא בווילנא היתה משרה חשובה, מאוחדת מרבנות ודרשנות ביחד, ולה היו מתמנים גדולי התורה, שכבר שמשו ברבנות בקהלות מפורסמות בישראל. מגידי ווילנא של התקופה האחרונה הם: רבי יעקב דוד ווילאווסקי, ר' יעקב יאזיף, ר' צבי רבינוביץ, ר' מאיר נח לווין.

רבי יעקב דוד ווילאווסקי (נפטר בצפת א' דרה“ש תרע”ד) היה מפורסם לגאון בתורה מנעוריו, כוח זכרונו היה להפליא וידע הש“ס על פה. התמדתו היתה גדולה ביותר, וביחוד הקדיש רוב ימיו ללמוד תלמוד ירושלמי. הוא שרת ברבנות בערים איזאבּלין, בוברויסק, פולוצק. ווילקומיר, סלוצק, שיקאגא ובסוף ימיו היה ריש מתיבתא בצפת. כאשר היה בווילנא בשנת תרמ”א לרגל הדפסת חבורו שו“ת רידב”ז נשא חן בעיני החכם ר' מתתיהו שטראשון, שמצא אותו בקי בשני התלמודים ונתמנה למ“מ בווילנא (עיין “עיר ווילנא”), כי היה גם בעל כשרון בדרשנות. רק כשנה אחת עמד במשרתו, כי למרות היותו דרשן עממי, לא היתה אפשרות בידו לשעבד את נפשו למשרת מגיד דמתא קבוע ולמלא את חובתו להמון לדרוש לפניו בפרקים מסוימים, כמנהגם של מגידי ווילנא, מפני שהיה טרוד תמיד בגירסא, לחדש ולבאר סוגיות בתלמוד בבלי וירושלמי, עד כי לא היה לו פנאי בשביל הדרשה הצבורית, הזקוקה להכנה מיוחדת. מעניין הדבר, כי בהקדמת ספרו “בית רידב”ז”, שהדפיס בירושלים בשנת תרס“ח, הוא מתאונן על ירידת קרן הרבנות, שהרבנים מבטלים זמן מלמודם להגות ולעמול בדרוש. בשנת תר”ס נסע לאמריקה ודרש בערים הגדולות בארצות הברית, ושם נתנו לו האפשרות להוציא חבוריו החשובים, ובשנת תרס“ג נבחר לזקן הרבנים בעיר שיקאגא והמדינה. אך גם כאן לא הונח לו מפאת אי־יכלתו לתקן עניני הכשרות ואופן חינוך הילדים כפי רוחו. ובשנת תרס”ה הוא עוזב את אמריקה ומתישב בצפת, ושם יסד את הישיבה “תורת ארץ־ישראל”.

בשיקאגא הדפיס את חבורו “נימוקי רידב”ז" על התורה, ח“א בראשית שמות (תרס"ד), אבל עיקר חבורו, שעשה לו שם הוא הירושלמי עם שני פירושיו: חדושי רידב”ז – פירוש לסוגיות הגמרא ותוספת רידב"ז – ענינים מחודשים בחריפות ובקיאות.

רבי יעקב יאזיף (תר“ח–תרס”ב) היה מפורסם לגדול בתורה ונקרא בשם “ר' יעקלי חריף” (וגם “ר' יעקלי זאַגיריר”). הוא שרת במשרת רבנות בערים ווילאן, יורבורג, זאגיר. בעיקר יצא שמו בעולם הרבנים כדרשן מצוין, ובשנת תרמ“ב נתמנה למגיד דמתא בווילנא. לדרשותיו היה אופי מוסרי מיוחד בסגנון של השתפכות הנפש ובדברים מחוכמים לקוחים מעולם העתיק של אגדות התלמוד והמדרשים, שידע להתאימם תמיד לנושא דרשתו באמנות יתירה. כשדיבר, למשל, בדבר חזוק למוד התורה, איך כל איש ישראל צריך להתאמץ עד כדי מסירת נפש ולתמוך בידי לומדי תורה, השתמש באגדה ע”ד דלתות ניקנור (יומא ל“ח ע”א): “כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים (בשביל בית המקדש), בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו,. נטלו אחת מהן והטילוה לים (כדי להקל המשא) ועדיין לא נח הים מזעפו, בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם הטילונו עמה, מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חברתה, כיון שהגיע לנמלה של עכו היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה”. ומתוך אגדה זו הוציא הדרשן מוסר השכל בשביל שומעיו, וקרא אליהם: מורי ורבותי, גם לנו היו שתי דלתות המקדש, שני שערים, שער התורה ושער העבודה, והנה סופות וסערות עמדו עלינו, עד כי הטילו שער העבודה לים, כי חרב בית מקדשנו ושבתה העבודה, ועדיין לא נח הים מזעפו והנהו הולך וסוער עלינו ומבקש לבלוע גם השער השני, הוא שער התורה. ועלינו לחַקות מעשה ניקנור. כשם שהוא מסר נפשו על השער השני וכרכו לרדת עמו מצולות ים, כן עלינו למסור את נפשנו על שער התורה, לא נעזבנו עד כי ישליכו גם אותנו הימה יחד עמו. והוסיף הדרשן לדבר אל השומעים ואמר: “ואז יעשה לנו הקב”ה נס כאשר עשה לניקנור. כשם שבשכר מסירת נפשו על השער השני ניצול גם השער הראשון מתוך גלי הים ויצא לעומתו מתחת דופני הספינה, כן כאשר נמסור נפשנו על התורה, נזכה לראות גם שער העבודה יוצא מתוך גלי ים זועף, נזכה לא“י, נזכה לירושלים, נזכה לבית המקדש” (מובא בספר “קהלת יצחק”). וכן אתה מוצא באורים הגיוניים לכתבי הקודש משולבים בדרשותיו. לדוגמא הוא מבאר סמיכות פרשת עגלה ערופה למשפטי המלחמה בסוף שופטים, כי ידוע, שמעשי האדם פועלים אם לטובה ואם לרעה על טבעו. אפילו האיש, שמתכונתו הוא רחמן, כשמתרגל במעשי אכזריות נהפך בטבעו לאכזר, כי ההרגל נעשה טבע, ולפיכך חששה התורה פן יתרגל היהודי מתוך מעשי המלחמה להקל במעשי רצח ולשפוך דם נקיים גם בעתותי שלום, וסמכה לפרשת המלחמה “כי ימצא חלל באדמה” וגו' – כל הסדר של עגלה ערופה, להראות עד כמה נוגע מאורע אחד של שפיכת דם האדם לכלל האומה, לזקניה וסנהדריה, שהמה אחראים על בעור דם נקי, שוד ורצח מקרב. ישראל, הוא היח מפורסם לספדן, מעורר הלבבות לבכי. בהספדו של הגאון ר' ראובן מדינאבורג קרא: "אלמלי זכינו היינו קוראים: “יחי ראובן ואל ימות”, עכשיו שלא זכינו אנו קוראים: “וישב ראובן אל הבור”. והעם התמוגג בדמעות.

דרשותיו פעלו הרבה על רוח ההמון, כי מלבד כשוונו הדרשני, היה מתכונתו איש יקר וטהור ברוחו. חבר ותיק לבעלי המוסר מיסודו של רבי ישראל סלנטר, והדרשה המוסרית היתה לו תעודה עיקרית בחייו, ולכן נתחבבו דבריו על השומעים ונתרשמו ברוחם. גם דרשותיו בכתב – ספרו “לבית יעקב” (ווילנא תרמ"ח) – נתקבלו ברצון בעולם הדרשנים ותופסות מקום חשוב בספרות הדרוש.

בשנת תרמ“ח עזב את משרתו בווילנא, כי נבחר לרב הכולל בניו־יארק. שם בארץ החדשה פסקה השפעת הדרשה היפה של “ר' יעקלי זאגיריר”, כי אוירא דאמריקה הפיג טעמה, וכשרונו של המגיד מ”ירושלים דליטא" אסף נגהו בסביבה של אנשים חדשים ונימוסים חדשים, כאשר יבורר להלן בפרק נ"ו, המיוחד לתאור הדרשה העברית באמריקה.

______________

רבי צבי הירש רבינוביץ (תרי“א–תרע”א) בנו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, נבחר למגיד דמתא בווילנא במקום ר' יעקב יאזיף. מקודם היה רב במיטאווא והיה מפורסם לגאון בתורה ודרשן בעל כשרון. ביחוד הצטיין בהנהגתו ותכונת נפשו כחכם בהויות העולם ואיש מנומס, יודע להתהלך עם האנשים ולפשר בין המפלגות השונות. דבורו היה בנחת ובדעת יתירה. דרשתו היתה בסגנון המטיפים המשכילים, בשפה צחה וברה, בלי דרושים מסובכים ומעורבבים כדרך המגידים. תכונתו השפיעה על תוכן דרשותיו. הוא היה דורש: “ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד” – הכהן צריך לשאת על לבו את שמות בני ישראל לא רק יחידי סגולה, לומדים ויראים בלבד, אלא כל מי אשר בשם ישראל יכונה צריך להיות כחותם על לבו של הכהן. הוא צריך להיות למעלה מכל מפלגה, וכל איש ושבט מישראל צריך להיות קרוב אל לבו, לחבבו ולדאוג בשבילו בכל האופנים. בדרשותיו היה מפעם תמיד רוח הגיון ורעיון נעלה. הכתובים ומאמרי חז"ל היו מתבארים אצלו באופן ישר ומתיישב על הלב.

פעם אחת, כשדבר בדרשתו על ירידת כבוד התורה ונפילת ערכם של כל עניני הרוח בישראל, המליץ על זה קינת ירמיהו הנביא: “איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל” והכניס בה כוונה חדשה מתאימה אל נושא דרשתו. לפנים היה עיקר תפארת ישראל בענינים שמימיים, רוחניים. היהודי היה מתפאר תמיד בגדוליו וגאוניו, בתורתם ויראתם, והיה מתגעגע להדמות אליהם ולחנך את בניו ברוחם, וכל כבודו ותפארתו של היהודי היו בדברים רמים ונשאים, אבל עכשיו הושלכה והורדה תפארת ישראל משמים ארץ. כל התפארותו של היהודי כעת היא בדברים ארציים, פחותים וגשמיים, בהנאות העולם השפל, ברדיפת הממונות והכבוד המדומה. ובאמת כל חשיבותו ותפארתו של עם ישראל – בקניני הרוח המיוחדים לו מאז היה לגוי, כמו שכתוב “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך”.

שמונה שנים שרת רבי צבי הירש רבינוביץ בקהלת ווילנא, ובשנת תרנ“ה, במות אביו הגאון ר' יצחק אלחנן, נבחר על מקומו בתור אבד”ק קובנה.

_______________

רבי מאיר נח לווין (תקצ“ד–תרס”ד), שנבחר למ"מ בווילנא על מקום ר' צבי הירש רבינוביץ, היה מגדולי הרבנים בליטא. הוא שמש ברבנות בכמה קהלות חשובות: באיווניץ, בסטאוויסק, בסטוֹבּץ, במוסקבה, ונחשב לחכם בעל דעה רחבה, יודע להלוך נגד רוח כל אחד ואחד. בדרשותיו מצאו להם הד הצדדים השונים של חיי זמנו ולא העלים עין מן הכעור שבמנהגי הקהלה, והיה מוכיח להמנהיגים והעוסקים בצרכי צבור ומראה להם על הקלקולים, שמצא במעשיהם. למשל, הוא הביע בדרשתו מחאה על המנהג, שנתפשט בזמנו, לערוך נשפי־חשק של של זמרה ורקודים ומחולות וכל מיני צחוק ומעשי נערוּת ושעשועים, והכנסתם הוקדשה לבתי חסד וצדקה, והיה קורא בדרשתו: “לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים”! אצלך הצדקה היא טהורה וקדושה, אבל אנחנו בני אדם מתביישים באמת וכלימה תכסה פנינו מן צדקה כזו, שאנו עושים דרך נשפי חשק של שחוק וקלות ראש.

מקצוע מיוחד של דרוש, מקצוע ההספד, כידוע, מעסיק את מוחם של הדרשנים. וביחוד הוא תופס מקום חשוב' אצל המגידים בווילנא, ששם המנהג להספיד כל איש ישר, אף על פי שלא הצטיין כ“כ במדותיו או בפעולותיו לטובת זולתו, ופעמים מביא ההכרח להספיד גם איש חפשי בדעותיו, הדרשן צריך אופוא, לתת משקל לרוחו, לדעת להתאים דבריו לתכונתו של הנפטר, ומגידי ווילנא היו מומחים גדולים לאותו מקצוע מתוך נסיון החיים ודרישות המקום, והיו ממלאים בחכמה יתירה את תפקידם בנוגע להספד, ובין אנשי ווילנא סובבים ספורים שונים על דבר הפקחות במילי דהספדא, שהראו המגידים ביחס אל הנספדים. והמגיד ר' מאיר נח לווין גם הוא לא היה מן הנחשלים במקצוע זה. כדרשן בעל נסיון וחריף השכל היה יודע למצוא ביטוי נכון ורעיון מבריק מניה וביה בכל מאורע שבא לידו דרך דוגמא או השוואה מצוינה מאיזה צד שהוא, למשל, פעם אחת הספיד ת”ח מצוּין מחשובי ווילנא, מנהל (דירקטור) של מוסד כספי גדול, בעל השכלה גבוהה ונאור, שמתכונתו היה קרוב לרוח החרדים וחובב תורה. היום של הלויה היה א' דראש חודש. וזה שמש יסוד להספדן בשביל תאור מהותו של הנפטר. וכך הביע את רעיונו. יום א' דר“ח נקרא בשם החודש הבא, ולכאורה הוא כבר נחשב לחלק ממנו, אבל באמת עצם היום הזה עדיין שייך לחודש העבר, שהרי הוא נמנה עליו, והוא היום השלשים לחודש הקודם. והנה הנפטר הזה דומה בתכונתו ליום א' דר”ח. לפי השם שקראו לו בחברה האנושית (דירקטור של בנק), לפי תואר הכבוד של מדרגת השכלתו, לפי לבושו ומנהגיו החיצוניים הריהו בן הדור החדש ונחשב לכאורה לחלק ממנו, אבל לפי תכונתו העצמית כתלמיד חכם, לפי הכרתו הפנימית בעניני אמונה ודעות הוא שייך לדור הישן. ומזה עבר הספדן לתאור דמותו הרוחנית של הנפטר וכובד האבדה במותו בדברים נלבבים כיד כשרונו הטובה עליו.

____________

הרבנים מגידי דמתא בווילנא, שנבחרו מטובי הדרשנים ומסלתו של עולם הרבנים, שווּ הוד והדר על הקהלה החשובה, ופעולתם נכרת בקרב ההמון, שנאצל ונתעדן ברוחו מתוך השפעת דרשותיהם, שהיו משוכללות בסגנון ומלאות זיו מוסר היהדות הנאמנה.

________________

מן הרבנים בעלי הכשרון בדרוש בתקופה ההיא, שחבוריהם יצאו להם מוניטין בעולם הדרשנים, יש לציין ביחוד את הרבנים רבי יוסף חיים קרא ואת רבי נח רבינוביץ.

רבי יוסף חיים קרא (תק“ס–תרנ”ה), רב בעיר וולוצלאוויק בפולין, ולפנים בערי פינא ופרדון באשכנז, מלבד גדלו בתורה, כי נחשב בין גדולי הרבנים, היה חכם במילי דעלמא ודרשן מצוין. הוא הכיר ביחוד בחכמת הדרשנות כתעודה עיקרית בחובות הרבנות, והיה דורש לפרקים תכופים במקומות משרתו וגם בערים אחרות (עיין, למשל, “יורה ומלקוש” דרוש י"ב, כי דרש בכמה בתי־כנסיות בהמבורג). וגם חבוריו המה ביחוד בדרוש: “קול אומר קרא”, ספר גדול, דרושים לפרשיות התורה והמועדים, עם הוספות של דרושים קצרים באורים לכמה ענינים שבתורה – בשם “טעמא דקרא”; “מנחת שבת”, ספר דרושי על מסכת אבות. במהדורות הראשונות נדפס ספר זה ביחד עם באור קצר בשפת אשכנז; “יורה ומלקוש”, מ"ה הספדים על גדולי ישראל ובתוכם דרושים על ז' אדר ועוד; ספר “טבח והכן” על הלכ' שחיטה.

הדרושים של הספר “קול אומר קרא” מצטיינים בסגנון זך ובהיר, לפי שהמחבר שליט בגנזי השפה העברית להביע בה הגיוני רוחו באופן נאה ביותר. אבל התוכן אינו שונה מן התוכן של שאר ספרי דרוש, הכוללים סתם באורים ודרושים, שהמה העיקר, והרעיון המחיה את התוכן טפל להם. ובאמת עושה רושם בספר זה ההבדל בין הסגנון והתוכן – בחינת “תרתי דסתרי” – מחד גיסא סגנון מלוטש ומיופה, ומאידך גיסא דרוש “ישן נושן”. בחלק “טעמא דקרא” יש כמה באורים נאים לפסוקי התורה.

הספר “יורה ומלקוש” הוא חשוב בחדושו – ספר מוקדש כולו להספדים. הוא כולל הספדים מסוגים שונים: על גדולי ישראל, על מות ישרים – בעה“ב חשובים וגם בלתי חשובים (למשל, הספד י“ט “על עשיר אחד שלא הרבה לעשות צדקה וחסד בחייו”, הספד כ”ג על רופא זקן עשיר מופלג, שבנעוריו הלך בדרכי אחיו ונהג ביתו בכשרות, אך בזקנתו, אחרי שמתו עליו בנו יחידו ואשתו, הלך אחר בני נכר “ארוחתו תמיד בשר פיגולים”, ולא עשה צדקה בממונו ועשרו ירש איש זר, והוא בקש להספידו…), על נשים צדקניות, לז' אדר, ועוד כדומה לזה. גם כאן הסגנון אינו עולה יפה עם התוכן. הסגנון חדש, יש גם שירי־אֵבל מעשי ידי המחבר, אבל ההספדים הם כמתכּוֹנת ההספדים הנדפסים מכבר, היינו דרושים על גבי דרושים בדבר ערכם של צדיקים וקושי פטירתם לדור, הכל כידוע מכבר, בלי תאור מהותם של הנפטרים, מעשיהם ודרכי חייהם ופעולותיהם המיוחדות בשביל הדור. האם באמת לא היה מה לדבר על חייהם של הגאונים ר' ישראל סלנטר ור' שמעון סופר (הספד ז') או על חייו של הגאון ר' שלמה איגר (הספד ג')?! אבל כך היא התכנית, לדרוש ולעורר לבכי על מיתת צדיקים סתם דרך דרושים שונים ולשתוק מדרכי חייו הפרטים של הנפטר, מפני שזה מסיג גבול הדרושים, ואין מדרך רב בישראל להתגדר בנאומים… נכבד ביחוד הוא חבורו “מנחת שבת”. זהו אוצר בלום של באורים קצרים ודרושים נאים מתקבלים על הלב לפרקי אבות. בהם יש גם דרוש נגד האספה לתיקונים בדת בברלין בשנת תר”ה (פ' ד' על המשנה “כל כנסיה” וכו').

החבורים הללו נחשבים להמובחרים בספרות הדרוש, והדרשנים מוציאים מהם חומר הגון לדרשותיהם.

______________

ר' נח רבינוביץ (תקצ“ח־־תרס”א), רב גדול בתורה, תלמיד הגאון יוסף דובער סוֹלוֹבייציק. בשנת תר“ל נתקבל לרב אבד”ק טוּריץ פ' מינסק. ובשנת תר“מ בטימקוֹביץ הסמוכה לנובהרדוק פ' מינסק, ובשנת תר”ן – בעיר שאדוב פלך קובנה. שמו יצא לתהילה כאחד מגדולי הדרשנים. מחבוריו בהלכה נדפסו: “התורה והמצוה” על תרי"ג מצוות (ווילנא תרכ"ד); “חדושי הלכות” (שם תרמ"א), ובדרוש נדפס ספרו “תולדות נח” דרושים לשבתות ומועדים והספדים בשלשה חלקים. ספרו זה זכה להתקבל בין הרבנים והדרשנים, כספר שמושי, ממציא חומר לדרשה, ועליו התחנכו כמה רבנים צעירים בחכמת הדרשנות.

רבנים כמו אלה, הנקובים בשמותיהם לעיל, שהיו מחוננים בכשרון הדרשנות והראו השפעתם על העם באמצעות הדרשה הצבורית, היו אך מעט בקהלות ישראל, ועיקר פעולות הדרשנות אתה מוצא בקרב המגידים, שהדרשנות אומנותם. אבל בנוגע לדרשה שבכתב אנו מוצאים כמה רבנים מתגדרים בחדושי אגדה ומחברים ספרי דרוש. בתקופה זו, שאנו עסוקים בה שדה הספרות הרבנית נתברך ביבול גדול של ספרי דרוש. שהרי כל רב בישראל סוף סוף הוא מטיף במשך השנה איזו דרשות, ובכל שבת שובה ושבת הגדול ביחוד הוא משמיע בקהל עדתו חדושי אגדה ביחד עם חדושי הלכה, ודרשותיו משמשות לו חומר בשביל ספר בבואו “להפיץ מעינותיו חוצה”. ואפילו גדולי המחברים של ספרי הלכה, שלכאורה אין להם עסק בדרוש, גם המה לא יכלו להסתלק לגמרי מיצירה של דרוש בדמות “הקדמה” או “פתח דבר” לחבוריהם. וכל אלה ההקדמות מצטרפות שוב לחשבון גדול של ספרות דרושית הגונה.

סוג מיוחד בספרות הדרשנות מהוים קובצי־דרשות. לדוגמא יש להראות על הספרים הללו: הספר המפורסם “כנפי נשרים” מאת הרב אברהם ליכטנשטיין אבד“ק פראשניץ (נדפס ראשונה תקצ“ה – ובאחרונה תרנ”ד בווילנא), שאסף לחבורו חומר מהרמב”ן, הרלב“ג, “עקדת יצחק” ועוד ספרים שונים ביחד עם חדושים משלו על כל פרשיות התורה; ספר “לקוטי ריצב”א” מאת הרב צבי הירש כהנא, רב בווארשא (ווארשא תרכ"ז) – אוסף דרושים קצרים מספרים שונים על כל פרשיות התורה. קובץ זה נחשב לאחד מן הטובים ביותר; ספר “שער בת רבים” מאת הרב חיים ליב פנסטר (ווארשא תר"ן) לקוטי דרושים מספרים שונים במספר יותר משלש מאות; ספר “קהלת יצחק” מאת הרב יצחק רוטברד מווילנא – אוסף דרושים, ששמע המחבר מרבנים ודרשנים מפורסמים (ווילנא תר"ס), שנתקבל בין רבנים ודרשנים כספר שמושי מועיל לתעודתו. בשנת תר“ע התחיל הרב יעקב מאיר סגלוביץ, רב בעיר הרודישץ (כעת בבריסל), להוציא “מאסף דרושי” בהשתתפות רבני הזמן בדרשותיהם. ספר זה נתקבל בעולם הדרשנים, וכפי שאומר הרב העורך בהקדמתו לכרך שני, הוא נמכר באלפי אכזמפליארים ונדפס גם בהוצאה שניה. בעיר סאטמאר – רומניא – יוצא לאור ירחון “המגיד” ע”י הרב יצחק קליין ראב“ד בעיר הנ”ל. בו מדפיסים רבנים ודרשנים ממדינות שונות דברי דרוש וגם דרשות שלמות.

מבחינת הערכת משקלו האיכותי של החומר שבקובצי הדרשות, צריך לציין, שאלה “הקובצים”, הכוללים דרושים, לקוטים מספרים, עולים המה בערכם על אלה, שמשתתפים בהם דרשני הזמן בדרשותיהם, מפני שהלקיטה מפי רבנים ודרשנים שוללת עצמאות ההערכה מאת “העורך”, שהרי אי אפשר לו לבלי להתחשב עם רגש הכבוד המדומה של הדרשנים, המעניקים חומר ל“מאסף”, אבל המלקט חומר מתוך ספרים יש לו חופש הבחירה וחופש הפעולה מה לקרב ומה לרחק, מה לקצר ומה להרחיב. ממבט זה כדאים לתשומת־לב קובצי־דרושים בשם “ילקוט מרגליות”, “ילקוט פנינים” מאת הרב ראובן מרגלית בת"א. בילקוטים הללו מכונס חומר חשוב מכמה ספרים וגם משל המלקט עצמו. משובח כאן התוכן של הדרושים וגם אופן ההרצאה שלהם. המחבר השכיל לתפוס את הקוטב שבדברים ולהעמיד כל דרוש על הרעיון היסודי שלו במעט דברים ורב ענין.

בתקופה האחרונה התחילו להופיע ספרי־דרוש ומוסר בשפה המדוברת. ספרות שלמה מיוחדת ב“עברי טייטש” יש משכבר הימים, הנועדת ביחוד בשביל נשים, שאינן מבינות עברית, דוגמת הספר “חומש־טייטש” מאת ר' יצחק ב“ר שמשון מפראג, נדפס ש”צ בפראג והספר המפורסם “צאינה וראינה” חברו ר' ב“ר יצחק מיאַנוב, שחי בסוף המאה הרביעית. הוא חבּר גם “ספר המגיד” באור על נביאים וכתובים וספר ‏”מליץ יושר" לקוטים בדרוש. מתורגם לשפה המדוברת התנ“ך, משניות ועין יעקב וכמה ספרי מוסר כמו “חובות הלבבות”, “מנורת המאור”, “שבט מוסר”. הספר המוסרי הידוע “קב הישר” מאת ר' צבי הירש קודינובר (נפטר תע"ב) תורגם מאת המחבר עצמו לעברי־טייטש. כדוגמא מהחדשים יש להראות על הספר “מדרש חכמים”, לקוטים מספרי דרוש ומוסר מאת ר' יונה רבינוביץ מסימיאטיץ (ווארשא תרמ"ז), הספר “לקוטים נפלאים” – אגדות חז”ל וספורים מגמרא ומדרשים מאת דוב אריה פרידמן (לובלין תרנ"ד). אופי מיוחד יש לחבוריו של ר' בן ציון אלפס (נולד תרי"א, גר בירושלים) “מעשה אלפס” –בשתים עשרה מהדורות – “מקור דמעה”, “אוצר התחיה” (“צאינה וראינה” מודרני). הוא תרגם “שערי תשובה” לר' יונה גירונדי ועוד. חבוריו זכו להתפשטות גדולה והשפעתם מרובה ביותר.


פרק ארבעה וחמשים    🔗

המגידים הסובבים בעיירות וערכם בחייהן הרוחניים של קהלות ישראל. – המגיד בעל הכשרון והשפעתו על רוח העם. – המגידים ר' חיים רומשישקר, ר' ישראל מהרודנא, ר' משה יצחק דרשן “המגיד מקילם”.


בחיי היהודי בליטא וזמוט תפסה מקום חשוב ביותר בתקופה ההיא דרשת המגידים.

מלבד המגידים הקבועים, שכל אחד מהם. היה ממלא את תפקידו בעירו, זה בתור מגיד דמתא וזה בתור מגיד של חברה ידועה, והשפעתם היתה כבירה להרמת רוח היהודי והפצת ידיעת התורה בקרב העם – התרשמה ביחוד בקורות הדרשנות פעולתם של המגידים הסובבים בעירות (עיין לעיל פרק ל' – הרצאה מפורטת ע"ד המגידים לסוגיהם השונים).

לא כל המגידים היו מוכנים כדבעי לתעודתם, כי רק מתוך הדחק היו לוקחים להם את הדרשנות למקור מחיתם. מלמד. תינוקות שנעזב מתלמידיו, או סתם יהודי בן תורה דאיתרע מזליה והרגיש בנפשו איזו יכולת לדרוש ברבים, היה למגיד (ידוע, כי הסופר המפורסם פרץ סמולינסקין בימי נעוריו היה סובב בעירות ומתפרנס ממגידות – עיין הקדמת ראובן בריינין לכל כתבי סמולנסקין), שנן בעל פה איזו דרשות מתוך ספרי דרוש המפורסמים, כמו “בינה לעתים”, “אהל יעקב”, והיה עובר בתפוצות ישראל ודורש את דרשותיו. באור של איזו אגדה סתומה, משולבת בפסוקי תנ‘“ך ומתובלת במשל נאה של המגיד מדובנא – זוהי התכנית של רוב המגידים. וכדי למשוך את לב ההמון היו מסלסלים את דבריהם בנגון. ועל פי רוב היה הנגון של הדרשה אחד אצל כל המגידים הפשוטים, שלא הצטינו בכשרון מיוחד של דרשנות. תחומם של המגידים הסובבים לא היה מוגבל, והיו נודדים מעיר לעיר בכל תפוצות ישראל, אבל ביחוד מצאו אוזן קשבת לדבריהם במדינות ליטא וזמוט. בימת בית המדרש היתה תמיד ברשותם והיו דורשים את דרשותיהם בלי מפריע, ואפילו המגיד, שדבריו לא היו כל כך ערבים על אוזן שומעת, מצא לו בכל עת קבוץ של שומעים. ובשבילו היו מבטלים למוד החברות שבין מנחה למעריב (זמן דרשת המגידים), כי מתוך שהכירו שם בערכה של הדרשה, התיחסו אל המגידים בכבוד ובחבה, וגם במקרה, שמהותו של המגיד לא היתה כדאית לחבה יתרה, התיחסו אליו בסבלנות, בעוד שבמקומות אחרים הביטו בבקורת אפילו על הגדולים והטובים שבהם. ומענין הדבר, כי אחד מגדולי ליטא ה”ר ישראל מאיר הכהן אוסר כל דברי בקורת בנוגע לדרשת המגיד, ומקדיש לזה סימן מיוחד בספרו “חפץ חיים” (כלל ב' סימן י"א) ומוכיח, כי עפ"י דין זוהי לשון־הרע גמורה. ובהערה לסימן זה הוא מאריך בענין הנדון להראות, שאין להוציא לעז על המגידים, שהכרח ביתם דחקם לדרוש מוסר וכונתם רק בשביל הנאת עצמם, כי באמת אין הדבר כך: בשעה שהוא דורש כל כונתו היא להשמיע דברי מוסר ויראת ה’ ואנו מחויבים להחזיקו ביחד עם כל תופשי התורה, ואם מחשבתו להתפרנס מדברי תוכחה, הוא נחשב לצדיק גמור, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב) “האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור”, והולך ומבאר את הסבות המביאות בני אדם ללגלג על הדרשן ומוכיח את השקר שבדבריהם וכו' וכו'.

_____________

במעמד המגידים היו, כאמור לעיל, אנשים בלתי מוכנים כראוי לתעודתם ועפ"י רוב רק סבות צדדיות. כמו בקשת פרנסה, העלום על הבימה הדרשנית, בכל זאת יצאו מקרבם דרשנים בעלי כשרונות כבירים, שפעולתם הדרשנית עשתה להם פרסום גדול בעולם היהדות.

המגיד בעל הכשרון היה ממש אישיות מרכזית בקהלות ישראל. היהודי בגולה הורחק מזיו הטבע והחיים העליזים, נבדל מתענוגות בני אדם ונדחק לתוך סביבה מיוחדת של חיי צער ושפלות, עוני ולחץ. אך מתוך עולמו הצר נשקף לו מרחב מלא של חיים ואורה. בסביבה המיוחדת לו גנוזים בשבילו משנות עולמים אוצרות של תענוגים רוחניים. וזהו כוחו של היהודי להיות נעדר עונג החיים ועם זה להיות ל“עם מדושני עונג”… חיי היהודים ותלאותיהם בעיירות הקטנות בליטא ופולין שמשו חומר בידי הרבה סופרים מישראל ומעמים לתאר בצבעים שחורים את הסחי והמאוס, העניות והדלות, אשר ברחוב היהודים. אבל מתוך הדלות השחורה של העיירה היהודית מתנוצצות כמה אבני נזר, שאין למצוא אותן גם ברחובה של בירת הגויים. כל מדה טובה, כל רגש טוב, רחמים, חמלה, צדקה, חנינה, אתה מוצא אצל התגרנים והתגרניות של שדרות החנויות ו“שער־הדגים” אשר בעיירה הקטנה של היהודים. בתוך החיים החשוכים של בקשת פרנסה יש לו ליהודי כמה וכמה רגעים נעלים של קורת רוח ותענוג, המשכיחים מלבו את מרירות מצבו והמרוממים אותו עד כדי גובה, שאין יד הנוגש שולטת שם. תרבותו של היהודי ומבט־העולם שלו שונים מאלו של הגויים, וגם מושג החיים ותענוגיהם אינו דומה אצל ישראל והעמים. במקום שמחת החיים הפשוטים היתה לו לעולם ליהודי “שמחה של מצוה” ותחת תענוגי החומר, בתי שעשועים וקרקסאות, שהיו להוטים אחריהם הגויים היו לו עונג תורה, עונג שבת ושמחת החג. מה גדולה השמחה בעיירה בשעת “סיום התורה”, “סיום הש”ס" או “סיום משניות”! ומה רבה שם עליצות הנפש ביום השבת ובימי חג ומועד! ושמחת החג של היהודי אינה באה רק מתוך “מאכלי ערבות ומיני מטעמים”, כי אם מתוך מנוחת הנפש ביום מנוחה, ונפשו שואפת אז לתענוגים רוחניים מיוחדים לו בתחום הוָיתו הדתית־הלאומית.

והדרשה היפה של המגיד תפסה מקום בראש בין שאר התענוגים הרוחניים, ששעשעו את רוחו של היהודי בשבתות ובימים טובים. ולאו דוקא בשבת ויום טוב, כי גם בימות החול היה היהודי מפנה את עצמו מעסקיו לשמוע את דרשת המגיד.

_________________

ביאַת מגיד בעל כשרון לעיר עשתה רושם ונחשבה למאורע חשוב בחיי הקהלה. במהירות הבזק עוברת מאיש לאיש החדשה הנעימה, שפלוני המגיד המפורסם בא לעיר. בערב אחר תפילת המנחה בית־המדרש הגדול מלא מפה אל פה וגם עזרת הנשים במשמע. המלמדים באים עם תלמידיהם לשמוע את הדרשה, בעלי אוּמנוּיות בטלים ממלאכתם, החייט מַניח את מחטו והרצען את מרצעו, החנוני עוזב את חנותו והתגר את סחורתו – וכולם רצים לשמוע את המגיד המפורסם. בבית־המדרש, המואר כבימי שבת ומועד, שורר שאון גדול מן המון האנשים הנדחקים לעמוד בקירוב מקום אל בימת הדרשה וגם לראות את המגיד בפניו, בחינת “והיו עיניך רואות את מוריך”. השמש מכה על השולחן פעם ושתים, והנה המגיד הופיע על הבימה. השומעים נשארים כמו קפואים על מקומם, עיניהם נעוצות בפניו ולמוצא פיו ייחלון. המגיד פותח בפסוק מכתבי־הקודש, כעין פתיחה לדרשתו, בנגון יפה מושך את הלב, ואחר כך הוא מתחיל את עצם דרשתו באגדה מפליאה, והולך ומבאר אותה על ידי רעיונות נעלים וציורים, מתוארים באמנות יתירה. השומעים באים לידי התרגשות ומביעים זה לזה ברמיזה את רגשי ההתפעלות שלהם מכשרונו של המגיד. הדרשה נמשכת כשתי שעות והשומעים עומדים צפופים ומקשיבים לכל הגה, היוצא מפי המגיד, ונראה, איך התרוממו בשטף הדרשה היפה מעל לדאגות הפרנסה וצרות הזמן ומתענגים עונג רוחני ונאצל, שאין למצוא דוגמתו מחוץ לכותלי בית־המדרש. אחרי אשר הפליא המגיד את אוזן שומעיו בבאור הכתובים ומאמרי חז"ל ואחרי שוּמו את “המעקשים למישור”, הוא מסיים "בדברי נחמה, המחממים את לבו של היהודי בתקות הגאולה, וגומר את דרשתו בברכת “ובא לציון גואל”.

הדרשה נגמרת לקול תפילת “קדיש דרבנן” והעם עונה ברגש: “אמן יהא שמיה רבא מברך”. מתפללים תפילת מעריב ברבוי עם, והשומעים נפטרים לבתיהם מתוך התרוממות הרוח ונעימות הנפש.

למחר המגיד הוא למלה בפי כל. בבית, בשוק, בחנות, באיטליז – בכל מקום שאתה בא, הנך שומע מדברים על דבר הדרשה. זה לזה שואלים: “השמעת אתמול את המגיד?” ואיש לרעהו מביע את התפעלותו ומוסר לו איזה ענין נאה, איזה משל יפה מן הדרשה.

המגיד בעל הכשרון היה מענין את כל שדרות העם, וערכו היה גדול מאוד בחייהן הרוחניים של קהלות ישראל. הוא הכניס זרם חי לתוך החיים הקפואים והעכורים של העירה היהודית והעיר נרדמים מתרדמתם, החיה רוּח שפלים ואימץ לב נדכאים, והשפעתו היתה נכּרת בעניני הצבור והיחיד.

____________

בתור מגידים בעלי כשרון, שזכו לפרסום גדול בתקופה האחרונה, שאנו עומדים בה, יש לציין את המגידים ר' חיים רומשישקר, ר' ישראל מהרודנא והמגיד מקילם.

המגיד רבי חיים אלחנן ב"ר יהודה צדק (תקע“ג–תרמ”ג), שנקרא “ר' חיים רומשישקר”, כמעט בעודו בטל ילדותו כבר החל לדרוש בבתי כנסיות ובתי מדרשות בווילנא. דרושיו היו מלאים הגיונות נעלים וציורים נפלאים, כי מלבד שהיה חכם מופלג בתורה ובקי מצוין בספרות המחקרית, היה אמן נפלא לצייר ציורים חיים מספּוּרי התורה ומעולם העשייה. כל שרטוט, כל קו מציוריו היה בולט ונצב כמו חי לנגד עיני השומעים, והיו אומרים עליו, כי בשעה שתאר, למשל, את התלאות שהתחוללו על ראשי המצריים, את הצרה, שהביאה עליהם מכת דם, ואת המהומה, שקמה במצרים מן מכת צפרדעים, היה מצייר את התמונה בצבעים כל כך בהירים, עד כי השומרים היו מרגישים כאלו רואים בעיניהם את היאור נילוס מלא דם ושומעים באזניהם את קרקור הצפרדעים… את ההנחה הפילוסופית “האדם נברא מדיני בטבע” הוא תאר לפני המון השומעים באופן חי ובולט, איך האִכּר, הטוחן, האופה, החנוני, החייט, הסנדלר, הנַגָר, וכל בעלי אומניות השונים עובדים כל אחד בפני עצמו וכל אחד זקוק לרעהו, ורק מבין כולם יחד צרכי החיים באים לידי השלמה. והדרשן, בעמדו על הבימה, היה “מטייל” עם שומעיו בבתי החרושת השונים ומראה להם כלי אומנותם, אופני המלאכה, המנהגים של כל אחד מסוגי בעלי המלאכה השונים, חייהם, תכונות נפשם, שבתם וקומם, אָרחם ורבעם. והתמונה של עולם העשייה, שצייר הדרשן לפרטי פרטיו, מתוך חכמת־חיים עמוקה וידיעה שלמה בהניות העולם, היתה נפלאה והביאה את השומעים לידי התפעלות הנפש. בדרשה אחת בבאור עיקרי האמונה הישראלית, אחדות ה' והתפשטות גשמות הבורא, תאר לפני השומעים כל פחיתותה של התקופה האלילית, ומתוך זה צייר לפניהם תמונה התּוּלית, מעוררת צחוק, של גבר לא יצלח, עושה אלילים ועבודתו הקשה (עפ“י ישעיהו מ”ד–מ"ו), והביא את השומעים לידי צחוק ובדיחות הדעת.

הוא היה בוחר לפתיחת דרשתו בפסוקים מכתבי הקודש יפים ביותר לא רק בתכנם אלא גם בצורתם הפיוטית, כמו “אני חבצלת השרון שושנת העמקים” או “שוֹש אָשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פּאֵר וככּלה תעדה כליה” ועוד פסוקים יפים כמו אלה. והיה מטעים את דבריו בנעימה יפה, שהיתה מניעה את לב השומע. כארדיכל חכם היה יודע לתת קצב ומידה לדבריו ולצרף את חלקי הדרוש השונים לענין אחד שלם, והיה אצלו הדרוש לבנין מלא הוד, שעשה רושם נשגב על השומעים.

ר' חיים רומשישקר היה דורש בכמה ערים בתפוצות ישראל והתפרסם למגיד בעל כשרון גדול. וכפי הנראה מתוך ההסכמות על ספרו “מורה חיים”, היה כבודו גדול ביותר אצל גדולי הדור. ר' יוסף דובער סולובייציק אבד"ק סלוצק ובריסק כותב: “שמעתי דברי לקח יוצאים מפיו בלהבת קודש וקורא אני עליו חכם לוקח נפשות” וכו‘; ר’ יעקב בריט מווילנא מעיד, “כי נגלו לפניו כל ספרי מחקר ראשונים ואחרונים הנמצאים בישראל”, ר' יהושע הישל לווין מוואלוזין אומר, “שכל מדבּרותיו המה כרעמים אשר נבראו לפשט עקמומית שבלב ויודע בכוחות הנפש למשוך אַבּירים בכוחו ולהטות לבבם אל אשר יחפוץ ובזה הוא לוקח נפשות חכם” וכו‘; ר’ ראובן ממסטיסלאוו, ר' יצחק אלחנן מקובנה ור' בצלאל מווילנא קוראים לו: “אחד בדורנו הרב החוקר הגדול”, “החוקר הנשגב” ועוד תוארים נכבדים כמו אלה.

את ספרו “מורה חיים”. באור על ספר איוב, הוציא בשנת תרל"ב והקדים לו מבוא גדול, שהוא כספר שלם, בבאור ענינים בחקר האמונה כמו: תורה מן השמים, תוכן הנבואה, מציאות ה', תכלית הבריאה, חידוש העולם. בספרו זה מראה המחבר בקיאות גדולה בספרות המחקר מן האגדה התלמודית והמדרשית עד ספרי המחקר האחרונים.

________________

רבי ישראל איזראליט (תק“ע–תרנ”ו), שנקרא “ר' ישראל הרודנר” היה נושא משרת מגיד דמתא בעיר מינסק. הוא היה דרשן מקורי, בעל סגנון מיוחד. הנטיה שלו בדרוש היתה דרך החקירה הישרה וההגיונית, והצטיין בכשרון ההסברה להביע את הגיוני רוחו העמוקים לפני קהל שומעיו, עד כי גם ההמון הפשוט הבין את דבריו. הוא היה מוליך ומביא את שומעיו במסלול השיטות הפילוסופיות השונות של טובי החוקרים, והשומעים הפשוטים לא הרגישו כל קושי בהבנת הרעיונות, והתענגו על דבריו ממש כעל משל קל ויפה, כי סגולה מיוחדת היתה צפונה בלשונו להמתיק ולרכך את הענינים היותר קשים ולעשותם לקלי ההבנה בפני המון עם השומעים. הוא היה חכם גדול, מבין ומעמיק בספרי המחקר של חוקרי ישראל והעמים, אך עם זה היה פשטן, הן בבירור הרעיונות הפילוסופיים. והן בבאור הכתובים ומאמרי חז“ל. והסגנון של דרשותיו היה גם כן טבעי ופשוט. לא היה ניכר בו כל סימן של השתדלות לעשות רושם ולפעול על השומעים, אך כל הגה קל ודבור פשוט שיצא מפיו פעל ממילא על הלבבות. איזו תמימות נעימה היתה שורה על ארשת שפתיו, עד כי הדבור שלו בלבד היה מושך את הלב ומעורר את הרגש. הדרשה של ר' ישראל הרודנר לא היתה רבת גונים כזו של הדרשנים המפורסמים האחרים, אך היתה פשוטה ומלבבת. אופן דבורו היה מקורי ושונה מאשר אצל הדרשנים האחרים. הוא היה מדבר עם השומעים כאשר ידבר איש אל רעהו. פתיחת הדרוש שלו על פי רוב לא היתה מתוך מאמרים ופסוקים אלא היה מתחיל בשיחה פשוטה עם המון שומעיו, אבל הדברים הפשוטים שלו הניעו את נימי הלב והטילו סערה בקרב השומעים. הוא בא, למשל, לעיר ב. פלך מ. לדרוש דרשותיו. בית המדרש הגדול היה מלא מפה אל פה והשומעים עמדו בנשימה עצורה וחכו למוצא פיו. פתאום נשמע קולו הרם של הדרשן בשאילת־שלום אל השומעים: “מה שלומכם?”, ותיכף אחר הפסקה קלה הוא מוסיף לשאול: “ומה שלום אביכם?”. אלמלי היה דרשן אחר פותח בשאילת־שלום כזו היה מביא את השומעים לידי תמהון, אבל מכיון שיצאו הדברים מפי ר' ישראל הרודנר, מיד היו השומעים מבינים, כי לא לשלומם החמרי הוא שואל, כי אם לשלומם המוסרי, והשאלה השניה נוגעת ל”שלומו" של אביהם שבשמים: הטרם רפוּ אצלם יסודי האמונה? האם מתנהגים הם כשורה בעניני הדת ועושים נחת רוח ליוצרם? ובשתי השאלות הקצרות הללו כבר השכיל הדרשן לעורר את רגש שומעיו ולשעבד את לבם להקשיב את דבריו ברוב ענין.

שמו של ר' ישראל הרודנר היה מפורסם מאד במדינות ליטא וזמוט בתור מגיד חכם בעל כשרון מצוין, אבל ביחוד הצטיין כשרונו הדרשני במקצוע ההספד. הוא היה ידוע לספדן נפלא יחיד בזמנו. כשנעדר איזה מגדולי הדור קראו לו מערים שונות להספידו. וההספד שלו לא היה בדרך התעוררות מלאכותית כמנהג הספדנים האחרים, כי אם פעל על הלבבות בכוחו המיוחד לכבוש את רגש השומעים. כל דבור ודבור שלו במילי דהספדא היה ממש מחריד את הלב ויורד לתוך תוכה של הנפש. אפילו את תנועותיו היה יודע להתאים למצב הרגע, וכשהיה עולה על הבימה מעוטף בטליתו, מיד נתמלאו השומעים רגש תוגה, ולקול דבריו הראשונים כבר נפתח אצלם מקור הדמעות. החומר להספד, כידוע, מוגבל ביותר, כי הנושא של ההספד סוף סוף חד הוא ואינו מסתעף לכמה אופנים, כי “מקרה אחד לכולם”, ועניני דהספדא, המקובלים בעולם המגידים, כאמצעים מעוררים לבכי, מעטים המה, ואפילו הספדנים היותר מפורסמים עולה להם ההספד בקושי גדול ומוכרחים לחזור על דבריהם ולהשתמש במקרים שונים באותו החומר המעט שיש להם. אבל לא כן היה ר' ישראל הרודנר. במקצוע ההספד היה כנחל נובע וכמעין לא־אכזב. כל הגה. כל תנועה ורמז שלו בשעת ההספד היה בו כדי לעורר את הלב ולהרתיח את מקור העינים.

ההספד האחרון שלו היה על מות “הגדול ממינסק” הגאון ר' ירוחם יהודה ליב פרלמן – בשנת תרנ“ו. מלבד ההספד הרשמי בבית הכנסת הגדול, היה דורש בהספדו של חכם זה בכמה בתי כנסיות מטעם הקהילות השונות במינסק ואגפיה, שרצו גם הם לספוד לרבם הגדול – ולבכותו. הספדן כבר היה אז זקן רפה אוֹנים וסומא בשתי עיניו, בכל זאת עדיין היה כוחו חדש עמו לעורר את הלבבות. קולו היה קודח ונוקב קרב ולב, וההמון היה מתמוגג בדמעות בתארו את גודל האבדה. ביחוד עשה רושם על מביני דבר בחומר החדש להתעוררות, שהיה לו בכל פעם שדרש. באופנים שונים הוכיח עד כמה “קשה סלוּקן של צדיקים”, ובכל פעם היה מתאר ממבט אחר את ערכם של חכמי ישראל. אך כמו בדרוש כן בהספד היה כוחו יפה לא רק בחקירות ובמאמרים, אלא ביחוד בעומק הרגש וביופי של הדבור. והדבור שלו, שדבר לכאורה לתוּמו, היה פועל יותר ממאמרים ומעניני דהספדא, המיוחדים בשביל התעוררות. בבית מדרש אחד, למשל, התחיל את הספדו על “הגדול ממינסק” באופן זה: “מי יודע אם תהיה אפשרות בידי “להגיד” את ההספד? כי מה לזקן מדוכא וחסר אונים ולהספד כזה”? “אטו מילתא זוטרתא היא להספיד את הגדול”? “הלא כוח אבנים צריך בשביל לתאר שבר גדול כזה”! לשמע הדברים הפשוטים הללו נרעד לב השומעים והעם געה בבכי. באותה שעה קרא הספדן בתמימותו: “הרפו, נתאפק נא לעת עתה מלבכות”. והוסיף לדבר אל השומעים: “אבל מה אני ומה חיי, וכבר תש כוחי ונס ליחי, וחשך מאור עיני, ואם כה וכה הנני נוטה למות, ולכן יעבור עלי מה. והנני נכון למלא את התעודה הקשה, אעפ”י שיודע אנכי, כי בנפשי הוא”. השיחה הפשוטה הזאת הרעישה את לב השומעים, שלא יכלו בשום אופן למלא בקשת הספדן “להתאפק מלבכות”.

בהספד אחד, שחל להיות בין המצרים, אחרי ששומעיו כבר “נתנו” לו דמעות למדי, התחיל לבקש, כי “יתנו לו עוד מעט דמעות” בשביל חורבן בית המקדש. והראה לשומעיו בציור נורא את דמותה של ירושלים החרבה והשוממה, עומדת כאלמנה גלמודה ומתחננת להעניק גם לה מן הדמעות הללו, שהן כל כך יקרות וחשובות “ממש דינרי זהב”, שהקב"ה בעצמו “סופרן ומניחן בבית גנזיו” (שבת ק"ה). והספדן נעשה סניגור לאותה העניה החשובה, ומעתיר בעדה לתת לה נדבה הגונה “איזה דינרי זהב של דמעות”. ומובן, כי אבלי ירושלים, העשירים בדמעות, לא סירבו לבקשת הספדן ועיטרו את האלמנה “בדינרין”…

כאמור, היה הספדו על “הגדול ממינסק” הספדו האחרון, כי גם הוא מת בשנת תרנ"ו (בחודש סיון) בעיר מינסק. זכר “המגיד מהרודנא” עודנו חי בקהלות ישראל בליטא וזמוט ואלה ששמעו דרשותיו מספרים נפלאות מחכמתו וכשרונו.

____________________

ביחוד עשה לו שם גדול בעולם המגידים של התקופה האחרונה המגיד המהולל ר' משה יצחק דרשן (תקפ“ח–תרנ”ט), שהיה מפורסם בשם “המגיד הקאָלמי”. הוא נולד בעיר אזירניץ (פ' הרודנא). ובשנת השתים ועשרים לימי חייו כבר נשא משרת דרשן בעיר קילם (פ' קובנה) שעל ידו התפרסם שמה בעולם היהודי. בעת ההיא העתיק רבי ישראל סלנטר את דירתו מווילנא לקובנה, והיה ר' משה יצחק דרשן מתלמידיו המובהקים, ויסודי למוד המוסר, ששמע בבית מדרשו, נקלטו בלבו הרגש והטביעו חותמם על מהלך דעותיו, ומהם התרשמה תכונת הדרשה שלו, שנאצלה הרבה מרוחם של בעלי המוסר. עודו בימי עלומיו הכיר רבו הגאוני בכשרונו הגדול ויזרזו להקדיש אותו לחזוק מוסדי התורה והדת. בראשונה היה דורש בקביעות בקהילות שונות, כמו זאַגר, אוֹשמיאן, מינסק, סלונים, אך הוא לא יכול לצמצם את פעולתו בתוך חוג הקהילות, שבהן שירת בתור מגיד דמתא, והיה סובב בעירות לדרוש דרשותיו. היסוד העקרי שבדרשותיו לא היה הדרוש אלא התוכחה, מפני שבפעולתו הדרשנית הציב לו מטרה מסוּימה להיטיב את דרך בני עמו ולחזק בקרבם יסודי התורה והיראה, שהתחילו להתמוטט בזמנו בקרב יהודי רוסיא מרוח החופש של ההשכלה, ולמטרה זו הקדיש מבחר כוחותיו, וממש נתן את נפשו עליה. שמו יצא עד למרחוק בתפוצות ישראל, והרבה ספורי נפלאות סבבו על דבר כשרונו הנפלא והתפרסם למוכיח גדול בעל כשרון כביר, ובכל מקום בואו התעוררה תנועה עצומה והכל היו רצים לשמוע את “המגיד מקילם”.

בשעת דרשתו נהפך בית המדרש ל“גיא חזיון”. עזרת האנשים ועזרת הנשים מלאות מפה אל פה והרבה תופשים מקומם על החלונות ועל השולחנות, וכולם עוצרים נשימתם לשמוע את הדרשה. על פני השטח הגדול של הראשים הצפופים נשמע קולו הנעים והחזק של המגיד – וכעין זרם חשמלי מקיף את קהל השומעים, ונראה, איך ההמון נסחף בעל כרחו בכוח הדבור הנעים מהעולם השפל אל עולם האצילות והתרוממות הנפש. הנה הוא מתחיל בפסוק מתהלים ומשעשע את אוזן השומע באגדה יפה ומפליאה של רבה בר בר חנה (ענין הכרחי בדרשת הקלמי), ומתוך זה הוא מתאר את חיי היהודי, איך הם צריכים להיות ואיך המה בפועל, ומשמיע דברי תוכחה נגד פורקי עול תורה ומצוות והרמאים במשא ומתן, במדות ומשקלות, ומוכיח ביחוד את פורצי גדר הדת מקרב המשכילים החדשים. הנה הוא מצייר באמנות יתירה את אשרו וטובו של עושה הטוב ואת האחרית הרעה של עושה הרע, ופותח בפני השומעים שערי גן עדן ושערי גיהנום ומראה להם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ורשעים מתיסרים במדורי התפתה. השומעים רואים עין בעין את גמולו הטוב של העוסק בתורה ושומר מצוה ואת ענשו של הפושע, המחלל שבתות ועושה הרשעה, איך הוא “נופל. נופל ומשתלשל מטה מטה בתהומה של כף הקלע” (לשונו ממש של הקלמי). התרגשות הלב של המגיד היא עמוקה ונפלאה. כשהוא מניף שוט לשונו על פריצות הדור הוא מתלהב כהר געש. וכל דבור ודבור שלו הוא ממש כחץ פולח ללבם של העברינים. השתפכות הנפש שלו והנגון היפה מרעישים את כל חושיהם של השומעים ופועלים על הלב היותר קפוא ומעוררים את הרגש היותר קהה. ודברי מוסרו של הקלמי, שהיו נובעים מתוך תוכו של הלב העברי, היו נכנסים אל לב השומעים ועשו פרי.

כשעמד “המגיד הקלמי” על הבימה ודרש ניכרת היתה בפניו ובכל הויתו הנפשית מין “דבקות” מיוחדת ויראת־הרוממות בפני התעודה הגדולה, שהוא ממלא, בהטיפו דברי מוסר לעם ישראל. הוא הכיר בחשיבות הרגע והמקום, שהוא עומד על הדוכן במקום קדוש ומדבר דברי כבושים לעם קדוש, ולפיכך היה מצטער עד מעמקי הנפש בשעה, שמשליו וציוריו הביאו לפעמים את קהל השומעים לידי מצב של גיחוך וצחוק. זוכרני, פעם אחת היה מוסר בדרשתו את החזיון הפלאי, המובא ב“ספר חסידים” (קס"ט), כי חיל גדול של עגלות מלאות אנשים נמשכות בידי בני אדם עיפים ויגעים יומם ולילה, כעונש על שהיו משחקים בעולם הזה עם נשים ובתולות (וכולם היו אנשים שכבר מתו). והמגיד צייר את החזיון באמנות יתירה, כיד הכשרון הטובה עליו, עד כי קהל השומעים פרץ בצחוק גדול. זה עשה על “הקלמי” רושם של צער עמוק ומפיו נפלטה גערה כלפי העם: “וואס לאַכט איהר, ס’איז תורת אמת!” ומיד הפך פניו כלפי ההיכל, ומלפני ארון הקודש השמיע דברים מלאים רגש־קודש כמו אלו: “רבון העולמים, בוחן לבבות, אתה יודע מורשי לבבי. שכל מחשבתי היא רק ללמד את עמך ישראל ללכת בדרכי ישרים ולשמור תורתך הקדושה, תורת אמת”.

הדברים, שיצאו מן לב טהור של אותו צדיק, עשו את משלחתם באמונה והראו את פעולתם על הצבור, וכקטן כגדול הרגישו במצב הרגע, כי קדוש הוא, והקשיבו להמשך הדרשה בכובד ראש, מתוך טהרת הלב והתרוממות הרוח.

מעלה יתרה היתה לפעולתו הדרשנית של המגיד מקילם, כי היה לה אופי מעשי. כל דרשה שלו היתה מכוונת כלפי המטרה, שהציב לו להרים את רוח עמו ולתקן את דרכי חייו, ולפיכך היה בוחר לעצמו בכל פעם נושא מיוחד מעולם הממשי והוא היה למרכז דרשתו, וכל הרעיונות, הפסוקים והמאמרים שבדרשתו היו באים רק לשם בירור אותו הנושא.

כאשר בא לאיזו עיר היה מבקר תיכף את הרב דמתא ואצלו התאמץ לתהות על צרכיה הרוחניים של הקהלה ועל מצב המוסדות הדתיים שלה, אם צריכים איזה תיקון או חיזוק, והתיעץ עם ראשי הקהלה החרדים על דבר תכנית דרשותיו בהתאם אל דרישות החיים של הקהלה, ובכל מקום בואו “מצא בקעה וגדר בה גדר”, שמע, כי המסחר בקרב בני הקהלה אינו מתנהג בצדק כראוי על פי התורה – והדרשה היתה מלאה דברי כבושים על דבר משא ומתן באמונה ואיפת צדק והין צדק ואיומים נוראים בדבר ענשה של אונאה במסחר, במדות ומשקלות. שמע, כי גדר הצניעות נהרס באיזו מידה שהיא, והקלמי הקדיש דרוש שלם לענין טהרת המשפחה בישראל ופחיתות התאוות, ומפיו התמלטו דברים קשים כגידים נגד הפריצות והוללות, שחוק וקלות ראש. הוא הוכיח בשבט פיו את כת הלצנים ואת בעלי לשון הרע והדלטורין, והראה על שפלות הגאוה והחניפה, הנטירה והנקמה. דרש בגנותם של הולכי בטל ומשחקים בקלפים, וביחוד הזהיר את צעירי ישראל על ביטול תורה וקריאת ספרים חיצוניים וספורי עגבים של הספרות החדשה. והיה נותן לכל אחד ואחד מן פורצי גדר ועוברי עבירה את מקומו בגיהנום במדור היאות לו. וכל מה שדרש נקלט בנפש השומע ועורר בו רגשי חרטה על העברות שבידו. העבריין היה עומד בשעת דרשתו של המגיד מקילם ברוח נכאה, ולבו מכהו מוסר אכזרי על מעשיו הלא טובים, והנהו מתקנא במצבו של שומר תורה, העומד אצלו בפנים מאירות משמחת הנפש…

וזוהי תהלתו של המגיד מקילם, כי בכל מקום בואו היו לדרשותיו תוצאות ממשיות, ומעטים בדברי ימי הדרשנות בישראל דרשנים ומוכיחים, שזכו כי יהיו דבריהם נשמעים, כמו שזכה הוא. מלבד התיקונים השונים, שנעשו מכוח השפעתו בהרבה מוסדות הצבור. היו דרשותיו עושות מהפכה רוחנית גם בחייהם הפרטיים של שומעיו. עובדה היא, שבהרבה ערים שדרש שם, היו החנונים באים אחר הדרשה ובודקים את המידות והמשקלות והיו מבערים את המידות החסרות והמאזנים המקולקלים והחליפום בחדשים. ומתוך הרושם של דרשותיו התחולל בהרבה מקומות שנוּי עצום בדרכי חייהם של בעלי עבירה ונעשו לבעלי תשובה גמורים.

אישיותו של המגיד מקילם העסיקה את דעת הקהל בדורו. שלומי אמוני ישראל והחרדים על דבר ה' העריצוהו בתור מגן היהדות הנאמנה ורב את ריבה מיד מהרסיה השונים, והמשכילים קראו לו בשם “הולך אחורנית”, שונא ורודף השכלה, אך אלו ואלו ראו בו איש בעל שאיפה גדולה, אחד מיחידי סגולה, ששתלם ה' בכל דור להיטיב לעמם ולשפר את מעשיו.

במשך יובל שנים עמד ר' משה יצחק דרשן על משמרתו ועבד עבודה תמה ושלמה על שדה הדרשנות בישראל. מן היום, שדרכה כף רגלו ראשונה על בימת הדרשנות ועד ימי זקנתו לא סר מן הדרך, שהתוָה לו בימי עלומיו, להקדיש את כשרונו הכביר להרמת רוח עמו, וכל ימיו היה נודד ונוסע ממקום למקום בתפוצות ישראל והורה לבני עמו דרך היהדות הנאמנה ורבים השיב מעווֹן.

שמו של “המגיד מקילם” מציין תקופה שלמה בישראל, כי פעולתו מקפת זמן של חמשים שנה מאז ההלה ההשכלה לסחוף בזרמה את צעירי ישראל לאור מתעה של עתידות טובים ברוסיא ועד אשר הגיעה התקופה הלאומית, שבאה בעקב אכזבה כבדה ומרה. במשך כל הזמן הזה היה קולו של “המגיד מקילם” מתהלך בערי ישראל וקורא לחיזוק היסודות, שעליהם הושתתה הויתו של עם ישראל. והד הקול הזה היה נשמע גם בספרות החדשה ובעתונות של התקופה, ורישומו היה ניכר ביחוד בחייהם הפנימיים של יהודי רוסיא, שהועיל הרבה לחזק ביניהם המשמעת של תורה ודת בדורו.

מימות המגיד מדוּבנא לא היה דרשן שהתפרסם שמו בישראל, כאשר התפרסם המגיד מקילם. דרשותיו, מהותו ודרכי חייו שמשו חומר למעשיות וספורים שונים בין ההמון. והשאיפה לשמוע את דרשותיו היתה גדולה מאד בתוך כל שדרות העם, ואבות לבנים ספרו על דבר הרושם, שעשו עליהם דרשות “הקלמי”. אם המגיד מדובנא התפרסם כדרשן חכם וממשיל משלים נפלא, הנה המגיד מקילם זכה לפרסום גדול בעיקר בתור מוכיח ומטיף דברי מוסר לעמו, שמסר את נפשועל קדושת המטרה, שהציב לו בחייו. השם “המגיד מקילם” היה כמעט לשם כללי לדרשן ומוכיח, מקנא קנאת התורה והדת בישראל.

מקצת מדרשותיו נדפסו בשם “תוכחת חיים” (ווילנא תרנ"ז). בשער הספר נדפס תכנו: “עשרה דרושים, אשר אמרתי במקהלות לפני עם קדוש לעורר לבן של ישראל לבטוח בה' וללמוד תורה והלכות בכל יום ולהזהר מעוֹן לשון הרע, מגאוה וממידת הקנאה, ולהתגבר בעבודת השם יתברך ממדרגה למדרגה לעלות מעלה מעלה”. אבל “הקלמי” שבכתב אינו אותו “הקלמי” שבעל פה. לספר זה אין כלל אותו הערך, שראוי היה להיות ליצירתו של דרשן בעל כשרון כמוהו.

כששאלו אותו, למה ספרו אינו “מרעיש עולמות” כמו דרשותיו שבעל פה, ענה כי אשמים בזה המדפיסים, שלא הדפיסו ביחד עם הדרשות גם את תנועות האיברים, רמיזותיו וניגונו של הדרשן בשעת הדרשה…

המגיד מקילם האציל מכשרונו על המגידים שבדורו. הרבה מגידים אחזו בדרך הדרוש של “הקלמי” והתאמצו לחקות את הנגון וכל אופני הסגנון שלו, ובכלל התרבו בתקופה ההיא מגידים ומשולחים בעלי כשרון מסגנונו של הקלמי, והעם היה שותה בצמא את דבריהם, אך אלה היו רק דוגמא מכשרונו של המגיד מקילם, שלא הניח אחריו מוכיח ומעורר את הלבבות כמוהו.


פרק חמשה וחמשים. זכות תפיסת מקום של המגידים בתוך רועי ישראל ומנהיגיו. – אנשי משרה ואנשי לב. – חרוּת הפעולה של המגידים. – בני עליה מעטים. – רי ישראל סלנטר ופעולותיו. – שיטת לימוד המוסר, הדרשה המוסרית והשפעתה. – ר' ישראל מאיר הכהן בעל “חפץ חיים”, פעולותיו וחבוריו.

דברי מוסר וניחומים, שהטיפו המגידים על לב אחיהם עמוסי התלאות, הביאו רוח חיים בעצמות היבשות, והשפעתם על נפש העם היתה עצומה ביותר.

בשעה שהיהודי נדחף בכוח הבערוּת והאכזריות של הגויים מתוך שורת החיים הכלליים, ובעוד שהויתו הרוחנית מתוך עצם מהותה לא היתה מסוגלת להשתלב עם יתר חזיונות החיים של הסביבה הגלותית – דרשת המגיד היתה לו למשיבת נפש, ממנה היה יונק ליח חיוני לנפשו הנהלאה ומרפא לרוחו הנכאה. נשמתו של היהודי העטופה ביגונה מקוצר רוח בחלאת החיים הפחותים, היתה שואבת רוח צח, רוח קדושה וטהרה מתוך היופי של אגדות התלמוד והמדרשים, שהפיקו זוהר מוסרי מיוחד ונוחם לנפש בכוח הדבור החי והמלבב של המגיד.

ומבחינת הטוב המוסרי, שהשפיעה מפלגת המגידים על כללות האומה הישראלית במובן הטבת המידות וחיזוק רוח העם, בדין שיש לה זכות של תפיסת מקום בתוך רועי ישראל ומנהיגיו, להקת הנביאים ושרי קודש, מנהיגי העם, כהניו, חכמיו, סופריו ורבניו, שבמשך הדורות היה בידם טובו של העם ורעו אותו דעה והשכל.

כי מעולם לא פסקו מישראל יחידי סגולה, פרנסי הדור ועסקני הצבור, האצילו מרוחם על העם להדריכו בדרך התורה ולאמץ את רוחו.

אבל מבחינה אחת יש הבדל באיכות הפעולה של יחידי סגולה הללו. יש ביניהם אנשי משרה ויש ביניהם אנשי לב. אלה נתמנו לעמוד בראש ההנהגה, ואלה התעוררו מנפשם לעבוד לטובת העם. אמנם ההתמנות מצד עצמה מראה על ישות של חכמה ודעת אצל הנבחר לנהל את העם ולפקח על עניניו, אבל מאידך גיסא אפיה של המשרה הוא בעצם עבודה מוגבלת בתחום ידוע, והעסקן בעל המשרה משולל חופש הפעולה בכמה בחינות, בה בשעה שהעסקן, שאינו מצווה מטעם המשרה ועושה מהתעוררות הלב, פעולתו שלמה ומלאה יותר.

וכאשר נשים פנינו אל העבר ונעיין היטב בספרות ובחיים נראה, כי בעולם העסקנות וההנהלה הצבורית היתה שולטת הרבה “דעת הקהל”, שממנה יצאו מעצורים על דרכם של אנשי הרוח בבואם לתקן כמה קלקולים בחיי הצבור.

ואלה יחידי סגולה בעלי הכשרון שבין המגידים הסובבים בעירות סוד השפעתם על העם צפון בחופש פעולותיהם. הם לא היו תלוּיים בדעת אחרים, ותנאי החיים של העולם החיצון לא יכלו לעצור בעד פעולותיהם. הם למדו ידיהם “לשחות נגד הזרם” ולשאוף אל המטרה, שהציבו להם בפעולתם הדרשנית. ולכן היתה האפשרות בידם לדבר דברים כהוָיתם וללכת ישר בדרך המובילה אל מחוז חפצם לבלי לזוז ממנה אף זיז כל שהוא. ואין ספק בדבר, שאלמלי היה, למשל, המגיד מקילם רב בעל משרה, לא היה יכול להיות “מוכיח בשער” באופן כל כך נמרץ כמו שהיה בפועל. הוא בודאי לא ערב אז לבו לדחוק את עצמו אל תוך שערי גיהנום, כדי לציין את כתבותיהם הנכונות של הסופרים החדשים, יוצרי ספורי אהבה, כמו מַפּו וחבריו, שכבר הלכו לעולמם, ולהזמין שם מדור בשביל משכילי דורו שעודם בחיים. אבל מכיון שהיה רק מגיד גרידא שם פניו כחלמיש ודבּר דברי תוכחה ומוסר, דברים חריפים וקשים נגד אנשים פרטיים ונגד מפלגות שלמות, ולא היה נסוג אחור מלמלא תעודתו, כאחד ממגיני היהדות הנאמנה בדורו. וכמו כן שאָר המגידים המפורסמים היתה להם גבורת הרוח להביע דעותיהם בגלוּי, לפי שרעיונם לא היה חבוש בבית האסורים של משרה והתמנות, ולא היו זקוקים להעמיד שמירה על מוצא שפתש ולהסתיר האמת תחת לשונם מפני מורא בשר ודם.

וכן יש להראות על כמה מגדולי האומה. שהטביעו חותמם בתולדות ישראל, מפני שמעשיהם הטובים באו מתוך איתערותא דלעילא והכרה של קדושת המטרה, שאליה היו נושאים את נפשם.

אבל בני עליה מועטים. אנשי לב הללו, הטרודים כל ימיהם בעבודת הקודש לשמה, ומניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם, הרי הם בבחינת צדיקים שראה הקב"ה שמועטים הם עמד ושתלם בכל דור ודור (יומא ל"ח). דברי הנחמה, שבהם נחתמו הקללות שבתורת כהנים (“ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם” וגו') בעלי אגדה מוצאים בהם רמז ליחידי סגולה, העמוסים בעבודה להצלת האומה וקדשיה (עי' מגילה י“א ע”א), כי רק בהם תלוּי קיום האומה ושלמות כל קניניו הרוחניים של עם ישראל.

______________

גם בתקופה האחרונה, שאנו עסוקים בה, לא אלמן ישראל מבני עליה, צדיקי הדור, חסידים ואנשי מעשה, שכל חייהם הקדישו לעמם, לשפר דרכיו ולשכלל מעשיו ברוח תורתו. בשורה הראשונה של העסקנים התמימים הללו צריך לציין את רבי ישראל סלנטר ורבי ישראל מאיר הכהן בעל “חפץ חיים”, שהרבה השפיעו על בני דורם, וכלי האומנות היותר מעולה בעבודתם היתה הדרשנות.

הרב ר' ישראל סלנטר־ליפקין (תקע“א–תרמ”ג) בילדותו כבר נכרו בו הצטיינות בחכמה ומידות. הוא למד תורה מאביו, הרב בזאגר ר' זאב וואלף ליפא, מחבר ספר “הגהות בן אריה” על הש“ס, ואצל הרב ר' צבי הירש ברודא בסלנט. החסיד רבי יוסף זונדל מסלנט, תלמיד מובהק לר' חיים מוואלוֹזין וחותנו של ר' שמואל סלנט, היה מלמדו מוסר ויראת ה'. עודו צעיר לימים כבר התפרסם לגאון בתורה. ובהיותו כבן שלושים בשנת ת”ר נקרא לווילנא למשרת ראש הישיבה “תומכי־תורה”, ואח"כ קבע ישיבה בפרור ווילנא זאריטשא. כאשר נוסד בווילנא בית מדרש לרבנים מטעם הממשלה הציעו לפניו לקבל משרה של מורה התלמוד, אך הוא סירב להשתתף בהנהגת הלמודים במוסד זה, שתכליתו, כמובן, לא היתה לפי רוחו. ומזה היתה הסיבה, שהעתיק מושבו לקובנה, לפי שהיה מתירא מרדיפות הממשלה על מיאונו. וגם שם יסד ישיבה ויצא שמו לגאון בתורה ולאיש רם המעלה, שלבו היה מסור לעמו ולכל קדשיו.

הוא לא רצה לקבל על עצמו משרה של רבנות, מפני שמתכונתו לא נוצר לכך להיות נכנע לרצון אחרים ולצמצם פעולתו במסגרת של איזו משרה שהיא. הוא הרגיש בעצמו נטיה נפשית כלפי עבודה חפשית בקנה־מידה עממי לפי דרישות החיים של התקופה. תנועת ההשכלה חדרה גם לקהלות ליטא וזאמוט ורישומה כבר התחיל להיות נכּר שם בכל בית בישראל. רוח קר של הפקרות ופריקת עול היה נושב בין צעירי ישראל, שהריחו ריח ההשכלה החדשה. ור' ישראל סלנטר, שלבו ראה הרבה חכמה ודעת, ידע היטב, שאין כל אפשרות לעצור בעד שטף הזמן החדש ולהטות זרם התרבות האירופאית אחורנית, וכחכם הרואה את הנולד היה מיצר ודואג לעתידות היהדות וכל קניניה, העתידים להיות שלל לרוח הזמן, והכיר בחכמתו, שאין כל עצה ותחבולה לתקן את המצב בלתי אם לחזק חומת היהדות פנימה. הוא לא הסתפק כאחרים בהכרזת שמתא על השכלה, אלא התאמץ לבצר עמדתם של אלה מן הצעירים, שעדיין לא נפגם רוחם מן הדעות החדשות, ולעשותם למופת בתורתם ויראתם, כדי שיוכלו להאציל מרוחם על בני דורם ולא תשתכח תורה מישראל.

לימוד תורה ומוסר לבני ישראל היה מעיקר עבודתו של ר' ישראל סלנטר. באותן השנים, ששימש בתור ראש ישיבה בווילנא היה לו שם כר נרחב לעבודתו, והרבה הספיקה ידו לעשות שם לתועלת החנוך הדתי של הדור הצעיר. אבל בעוד שבווילנא היה לפעולתו אופי מקומי ביותר, הרי בקובנה הציב לעצמו מטרה יותר רחבה ומלאה, והיא ליסד בית־אולפנא לרבנים, שמהם תצא הוראה לישראל. הוא אסף מספר הגון של אברכים לומדים לבית מדרש ידוע (נאוויאזסקי) ושם למדו יחד בהתמדה ש"ס ופוסקים לפי התכנית, שהתוה לפניהם, כדי להגיע לתואר רב בישראל, והוא היה דורש לפניהם דברי מוסר, וכרוב חכמתו סלל לפניהם הדרך המובילה אל מטרתם. להיותם רועים ומנהיגים רוחניים לעמם כפי דרישת התקופה, שהם חיים בה. ברם למוד משותף לקבוץ שלם של לומדים בכוונה מיוחדת לשם רבנות היה דבר חדש בחוגי הלומדים, אבל מוסד חדש זה צריך היה לשמש תשובה נכונה מצד ר' ישראל סלנטר על ההצעה, שיקבל עליו להיות מורה בבית מדרש לרבנים בווילנא. זה לעומת זה עשה העסקן החרוץ הזה. השפעתו של קיבוץ האברכים הרבנים בקובנה עתידה היתה לבטל את. הרוח הרעה, שיצאה מבית מדרש לרבנים בווילנא.

אבל בעיקר קשור פרסומו של ר' ישראל סלנטר בשיטת לימוד המוסר שיסד. מימי עלומיו היתה חבויה בתכונתו הכנה מיוחדת ללימוד חכמת המוסר, שקלטה נפשו הטהורה מהשפצת רבו החסיד ר' יוסף זונדל מסלנט, והכיר בחשיבותו של למוד זה בתור עיקר גדול ותחבולה בטוחה להשתלמותו הרוחנית של היהודי. ולא עוד אלא שלפי דעתו גם תורה גם עבודה, שאין עמהן למוד המוסר, משוללות תעודתן הראוּיה. באחד ממכתביו, שכתב מקובנה לתלמידיו ומקורביו בווילנא, הוא כותב בפירוש: “עתה נראה נא בעין חודרת, היהלך איש ורגלים אין לו? הישקיף איש ועינים אין לו? כן לא תכון התורה והעבודה אל האדם הנחלה בתחלואי היצר אם לא בלמוד המוסרי” (אור ישראל מכתב ג'). הוא היה מצטער מימיו על העובדה, שלמוד המוסר הוא פנה נשכחה. מתמידים רק בלמוד סוגיות וענינים עמוקים, המחדדים את המוח ומזינים את השכל הקר, ועוזבים ספרי יראים, המחזקים את הלב, ומעוררים את הרגש ליראה את השם וללכת בדרך טובים. ביחוד בזמנו, כשירדה קרן התורה ורוח הצעירים הלומדים עלול היה להפגם ממצב הסביבה, היה מוצא לימוד המוסר לרפואה נחוצה ביותר. בדרשותיו החמות, שחיה דורש ברבים, היה מחבב על שומעיו למוד חכמת המוסר ומדות, והוא בעצמו היה משמיע באזניהם דברים יקרים ומחוכמים להדריך אותם בדרך הטוב והישר. “דבריו היו חוצבים להבות אש ביראת ה' ונופת הטיפו שפתותיו, צוף דבש אמרי נועם מרפא לנפש ומפיו הפיק מרגליות” (ר' יצחק בלאזר, “נתיבות אור” 120). ומלבד שהיה דורש ברבים, היה דורש ביחוד לפני תלמידיו. “יסוד דרושיו לא היה באור הכתובים והמדרשים, כי אם דברים, אשר הרה והגה מלבו, חקירות עמוקות בדרכי עבודת ה', בשכר ועונש ודרכי המדות, ורק במשך כל הדרשה, שארכה איזו שעות, הלביש גם איזה רעיון במליצת הכתוב או מאמר חז”ל". “כוח שפתיו היה נורא מאד, כמעט בכל דרושיו לא זז מפיו שכר ועונש, ועל כן החיה נפשות רבות חיי הנפש” (שם 121).

בסגנון הדרשה של דברי מוסר ותוכחה, כידוע, העיקר לא באור הכתובים והמאמרים, אלא הרעיון כשהוא לעצמו, ולפעמים איזה דבור יפה בחשבון הנפש קולע אל המטרה ונכנס אל הלב הרבה יותר מכמה מאמרים. ור' ישראל סלנטר בדרשותיו אמנם השתמש בדבורים כמו אלה, שלקח אותם מתוך החיים הממשיים והתאים אותם לתעודתו כדרשן בעל כשרון לפעול על רגש השומעים.

ביחוד עושה רושם בחדושו אופן הלמוד המוסרי לפי התכנית של מיסדו. אין זה למוד במובנו הרגיל אלא עבודת הלב בהתרגשות מיוחדה. במכתבו השני (“אור ישראל”) הוא אומר: “הכלל הראשון בלימוד המוסר הוא להלהיב הנפשות בזכּוּך הרעיון בלמודים הללו, ללמוד בשפתים דולקים, ברעיון נכון, בציור רחב, להרחיב כל דבר ולקרבו בדמיונים קרובים עד אשר יתלהב הלב” וכו' וכו‘. ותלמידו המובהק הרב ר’ יצחק בלאזר במאמרו “שערי אור” (פרק ט') מציע את הענין בפרטות יתרה. הוא מחלק בין למוד “לשלמות הידיעה” ללמוד “לתכלית קניית היראה” ‏ הידיעה בדרכי היראה זקוקה רק לעיון והתבוננות, אבל קניית היראה, כדי שתעשה רושם בלב ובהנהגת האדם, אינה באה אלא דרך התפעלות הנפש.

אופן כזה של למוד המוסר נתקבל בחוגי “המוסריים” כעין תכנית. למוד זה נעשה אצלם למין עבודה של השתפכות הנפש והתרגשות הלב. מלבד עצם הלמוד בספרי היראה (הספר “מסלת ישרים” היה להם לעיקר) והדרשה המוסרית של הגדול שבחבורה, עוד היו משתמשים באותו מעמד בקריאת פסוקים ומאמרים מיוחדים ושינון וחזרה עליהם כמה פעמים בקול עצב, כדי להלהיב את הלב, כמו “בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר”, “לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי”, “שוב יום אחד לפני מיתתך”, “דע מאין באת ולאן אתה הולך” וכו‘, “והסירותי את לב האבן מבשרכם”. "השיבנו ה’ אליך ונשובה", "בעל כרחך אתה חי וכו' “, “אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא” וכיו”ב. ולפי שלא הלמוד הוא העיקר אלא החנוך המעשי של המוסר והטבת המדות בפועל, היה לכל אחד מבעלי המוסר פנקס קטן, שבו רשם חשבון נפשו, מאורעות ימיו, באיזו מן המדות עלה או ירד, מפני שבעקב למוד המוסר היו כרוכים אצלם מאמצי הנפש להתעלות במעלות המוסר בחיי יום יום.

רעיונו של ר' ישראל סלנטר התגשם במידה הגונה בחייו, וגם אחרי מותו המשיכו התלמידים את עבודתו ברוחו ובתכניתו של המורה הגדול. מתלמידיו המובהקים היו ר' יצחק בלאזר בקובנה (נפטר בירושלים, תרס"ד), מחבר שו“ת “פרי יצחק”, גאון בתורה ויראה, שהיה מקודם רב בפטרבורג, ור' שמחה זיסל בקילם (נפטר תרנ"ח), אישיות מוסרית ועסקן גדול ברוחו של רי”ס.

חברת המוסר מיסודו של רי"ס עוררה נגדה התנגדות בקרב חוג ידוע של רבנים, לפי שחששו שמא תהיה לכתה חדשה ותגרום פירוד בדרכי האמונה הישראלית. חשש זה מצא לעצמו יסוד בהנהגתם של איזו מן החברים, שעשו למוד המוסר עיקר ולמוד התלמוד טפל, ומלבד זה בטויים שונים, שנזרקו מפיהם של איזו מן “המוסריים” נגד גדולי הרבנים, שהתנגדו ללימוד המוסר, נתנו חיזוק להמתנגדים לתלות בוקי סריקי בעצם הרעיון ומחזיקיו – הכל כנהוג במחלוקת. אבל אין לך תנועה חדשה, שלא תפגוש על דרכה התנגדות. ועל פי רוב, הקיצוניות של אחד מן החברים נזקפת על חשבון כל החבורה. ברם נקל להיות מתנגד וגם לכתוב מחאות מלברוא ומלחדש איזה דבר טוב.

ובאמת כמה תמוה וזר הדבר לראות, איך כל אותם ספרי יראה ומוסר, המכילים שפע רב של רעיונות, של חכמה וחקירה בבירור המדות, בחשבון הנפש ותכלית האדם בעולמו, אשר הרו והגו חכמי ישראל וגאוניו במשך הדורות, כל אותם הספרים היקרים, שהמה תפארת לאומה. נדונים בגניזה בארונות הספרים ואין להם כל מהלכים בעם, כי גם אצל חובשי בית המדרש ובישיבות הרי הם ממש ב“בל יראה ובל ימצא”, וכשהופיע להם גואל להספרים הללו והגה רעיון להעלות אותם מקברותיהם ולהגיה עליהם אור בהיר דרך למוד ועיון ביחד עם למוד התורה בבתי מדרשות וישיבות של תורה – נתקל רעיון זה בהתנגדות עצומה בחוגים ידועים של רבנים. והאמת נתנה להאמר, כי לא אל עצם למוד המוסר היתה מכוונת ההתנגדות, אלא כלפי האופן והתמונה של הלמוד. בבית־המוסר נתקבלה לעיקר גדול יותר מדי עצתו של רי“ס “להלהיב הנפשות בזיכוך הרעיון בלמודים הללו”, ועוד שתו עליהם נוספות, שהרי המושג של התלהבות הנפש לא נתן להגדירו באיזו מידה שהיא, והכל לפי מדרגת חום הרגש ויכלתו של אדם להתרגש פחות או יותר. והיו “מופלגים” כמו אלה, שההתלהבות שלהם הגיעה ממש עד אפיסת הכחות והביאה אותם לידי שממון הדעת וסילוף ההגיון הישר שבחיים. וזה נתן תואנה להתיחס בשלילה אל עצם הרעיון של למוד המוסר. כי כל חידוש ותיקון בעניני אמונה ולימוד התורה עלול תמיד לעורר חששות ופקפוקים בחוגים של תופשי התורה החרדים. ואין ספק. כי עוד תיקון אחד, שעלה במחשבתו של רי”ס לשם הפצת ידיעת התורה בקרב העם, והוא להעתיק את התלמוד לשפה העברית ולהוציאו בבאור קצר בשביל ההמון – אלמלי היה די סיפק בידו להגשימו באיזו מידה שהיא בחיים, בודאי שהיה מעורר נגדו התנגדות גדולה וקשה מטעמים ידועים. אבל ר' ישראל, שכל שאיפתו ומגמת פניו בחיים היתה לחזק את היהדות, ועד נשימתו האחרונה לא חדל מלבקש באיזה אופן להפיץ ידיעת התורה ומוסר בין העם, לא יכול היה להעצר בדרכו אל משא נפשו בשביל איזו חששות ופקפוקים קלושים. הוא היה מן אלה העסקנים החרוצים, שבפעולותיהם מקובל הכלל “מן הזהירות שלא תזהר הרבה”. עיניו הפקוחות לנוכח הביטו, וכל מגרעת, שראה בחייהם הרוחניים של בני עמו, משכה את תשומת לבו ושקד על תקנתה. ותיכף למחשבה היה אצלו מעשה. ומכיון שלפי הוכחתו הפנימית מצא את למוד המוסר לתרופה בדוקה בשביל תחלואי הנפש של בני דורו, התאמץ לגלם רעיונו בפעולה ממשית, והנהיג למוד זה בחברות, בקבוצים, בישיבות ובתי מוסר מיוחדים, שיסד בערים שונות במרחבי כמה מדינות של תפוצות ישראל. ביחוד בארצות אירופא המערבית, כמו בערי קאֶניגסברג, ברלין, מימל, פריז.

ואין פלא, כי במשך זמן לא כביר ביותר כבר היתה לרעיונו אחיזה בעולם המציאות, שהרי הוא היה בר־סמכא גדול בדורו. מנעוריו התפרסם לגאון בתורה, וגאוני הזמן הכירו בערכו הגדול בתור גאון מצוּין, אחד מבני עליה המעטים. למשל הגאון המפורסם ר' יהושע אייזק שפירא מסלונים (ר' אייזל חריף), מחבר “עמק יהושע”, “נחלת יהושע” ועוד כמה ספרים, שהיה מבטל, כידוע, בחריפותו ובשכלו החד כמה מגאוני הדור, היה אומר: “אני חושב את עצמי ללמדן רק עד פתחו של ר' ישראל סלנטר, אבל מכיון שאני עומד לפניו כבר יש לי התבטלות בפני תורתו” (כך סח לי אחד מזקני ת"ח בביאליסטוק, ששמע זאת מפיו). ונוסף על זה יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, חסיד וענו, שלא נהנה מתורתו אפילו באצבע קטנה, וכל ימיו היה עמל ויגע לזכות את הרבים, ללמד את העם דרך ה' ולטעת בקרבו מדות ישרות, ולכן היו דבריו נשמעים וגרעיני מוסרו נקלטו בלבות אלפי תלמידים ותלמידי תלמידיו, שהלכו בדרך, שכבש לפניהם המורה הגדול. תלמידו המובהק ר' יצחק בלאזר בהקדמתו לספר “אור ישראל”, שהוציא בשנת תר"ס (י“ז שנה אחרי פטירתו של רי”ס) מעיד, שכבר הוקבע למוד המוסר לחוק בכמה ישיבות גדולות ובכמה קבוצים של לומדי תורה וגם “בירושלים עיר הקודש נגה אור ישראל”. כי גם שם הנהיגו “דרך הקודש של למוד המוסר והיראה”.

השפעתו של ר' ישראל סלנטר היתה כבירה ורבת הצדדים, כדרשן היהדות התמימה ועסקן מסור לתעודתו. הוא היה אחד מגבורי הרוח בישראל, “גבורים לעמוד בפרץ”. כמה נדודים סבל, כמה יגיעות יגע להמציא תקומה לרוח ישראל שלא תסוף בסופות הזמן. כמה תקנות תיקן לחיזוק מוסדי התורה והיראה, כמה תלמידים העמיד, שהמה למופת בישראל. הוא האציל מרוחו על כמה מן הלומדים בליטא וזאמוט. מחזיקי החסידות היו מונים את הלומדים וחובשי בית המדרש בליטא על יבשות תכונתם בלמוד התורה וקרירות־הבוח. שלהם בקיום המצוות, ובא ר' ישראל סלנטר והכניס לבית המדרש והישיבה לחלוחית של רעיון והסתכלות נפשית וניצוץ של רגש והתעוררות הלב. “הפרוש” הליטאי, שהיה ידוע לקר רוח “ועץ יבש”, התחמם לאורו של למוד המוסר ונהפך לאיש אחר. הוא התחיל להעסיק את מוחו בשאלות הרוח ובבקשת דרך ומגמה בעבודת ה‘, והיה משעשע את נפשו בנועם המוסרים וההגיונות המחוכמים של “חובות הלבבות” ו“מסלת ישרים”. שיטתו של ר’ ישראל סלנטר ביהדות הטביעה חותמה בחיים ונודעה בסימניה ושרטוטיה המיוחדים לה. כשהיו רואים למדן חושב ומסתכל במדותיו, ממשמש ומפשפש במעשיו, מתנהג בזהירות יתירה בדבור, בתפילה, ביחסו אל אנשי הסביבה – היו אומרים עליו, שהוא מן “החדר” של ר' ישראל סלנטר. וכשהיו שומעים דרשה מפי מגיד או רב לא בקריאות ותנועות משונות, לא מעשה רוקם של דרושים מסוכסכים זה בזה אלא מעשה “חושב”, דברים נלבבים בחשבון הנפש ובירורי המדות – מיד היה אותו הדרשן “נחשד” בשייכות אל אותה החבורה של בעלי המוסר מיסודו של ר' ישראל סלנטר. אכן מאז התחילו “פנים חדשות” להופיע על בימת הדרשנות. רבנים ומגידים ודרשה חדשה בפיהם, דרשה מוסרית של חשבון ושיקול מעשים.

שהרי כל עיקרה של הדרשה הוא המוסר, שממנו היא נוטלת החומר היותר מובחר שלה, ולפיכך רעיון לימוד המוסר עורר גם את הדרשה לתחיה, כי דא ודא חד הוא. לימוד המוסר היה בא ביחד עם הדרשה המוסרית, וכל פעולתו של ר' ישראל סלנטר היתה נשענת רק על הדרשה. כל תורתו לא היתה תורה שבכתב אלא תורה שבעל פה. הוא לא עסק בכתיבת ספרים (פרט לירחון לתורה “התבונה”, שערך בשנות תרכ“א – תרכ”ב ושתי חוברות “אור ישראל” ו“אבן ישראל”, שהוציאו תלמידיו אחרי פטירתו). וכל השפעתו באה רק בכוח הדבור החי של הדרשה, וכל אלה הרבנים, שהיו מושפעים ממנו, הלכו בדרכיו והיו גם כן דרשנים לעם. הא למדת, כי מתוך שיטתו של ר' ישראל סלנטר והשפעתו נאצלה במידה לא מעטה גם הדרשה העממית.

_____________

ר' ישראל מאיר הכהן (תקצ“ו–תרצ”ג), המכונה על שם ספרו הראשון “חפץ חיים”, הוא אחד ממצדיקי הרבים, יחידי סגולה שבדור, שכל חייו היו שרשרת שלמה של מפעלים נעלים להרמת קרן התורה וחיזוק מוסדי הדת. הוא הכיר תעודתו בחיים לא להיות צופה ומביט את הנעשה סביביו, מוכיח ומבקר מעשי אחרים, אלא לשפר את החיים בכוח מעשיו הטובים והישרים לתועלת בני עמו.

גם הוא לא היה מבעלי משרה. בכל גדלו בתורה לא הכניס צוארו בעול הרבנות ולא קיבל של עצמו כל התמנות מאיזה סוג שהוא, כי מרוב ענותנותו, שהיא פרי גדלות הנפש, היה בורח מן הכבוד והתרחק מכל פרסום, ומה שפעל היה רק בהצנע לכת מתוך אהבת עצם הטוב והישר בלי כל פניה צדדית כל שהיא. כל ימיו נשאר בעירה קטנה ראַדין (פלך ווילנא), בחינת “בתוך עמי אנכי יושב” בתור בעה"ב פשוט, בלי כל שם־תואר מיוחד כלל וכלל. אך מתוך “סתר מדרגה” זו היה מאיר עיני ישראל בתורתו, והשפעתו היתה גדולה על בני דורו. הוא יסד ישיבה גדולה בעירו ותלמידים למאות התחנכו בה לתורה וליראה ולמדות טובות. הוא השתדל ממש במסירת נפש למלאות כל מחסורם, וביחד עם זה דאג למצבם הרוחני והיה דורש לפניהם דברי מוסר והאציל עליהם מרוחו. שבח גדול היה לצעיר, כי למד בישיבת ראַדין בהשגחתו של “חפץ חיים”.

הוא עבד עבודה גדולה של יצירה ספרותית חשובה בכמות ואיכות. אבל הוא לא כתב ספרים רק לשם “עשיית חבור”, אלא ביקש מקום להתגדר בו ולפעול על רוח העם דרך יצירה של ספרות מיוחדה לשכלול רוח האדם. הוא ראה, כי בני דורו אינם זהירים בשמירת הלשון ונכשלים באופנים שונים בעון לשון הרע, עמד וחבר שני ספרים מצוּינים “חפץ חיים” ו“שמירת הלשון” עם הערות “באר מים חיים”. אוצר גדול של מאמרים בהלכה ואגדה מן ספרי ראשונים ואחרונים בנדון שמירת הלשון וגודל המכשול של לשון הרע הכניס לתוך ספרו זה, וסדר את כל החומר אגב שילוב דברים יקרי־ערך משלו, והעלה אותו לידי ספר חוקים וכללים כעין “שלחן ערוך” לשמירת הלשון. המחבר הראה כוחו בבקיאות ובסדרנות ובהבנה הגיונית עמוקה ובהסברה מצוינה לברר ולבאר את הענינים בשלימות יתרה. את החבורים הללו הוציא בעילום שמו, לפי שנפשו הטהורה נקעה מן הפרסום, אבל החבורים עצמם זכו לפרסום גדול, הן מצד תכנם החדש הן מצד סגנונם, שהפיק הוד המטרה הקדושה, שהציב לעצמו המחבר האַלמוני להיטיב ולשפר רוח עמו. ומענין הדבר, איך שבני עמו השיבו לו גמולו. הוא רצה להעלים את שמו מעל ספרו, והם פרסמו אותו בשם ספרו וקראו לו ה“חפץ חיים”.

ברוחם ובתכניתם של ספריו “חפץ חיים” ו“שמירת הלשון” המשיך את עבודתו בחבור שאר ספריו, כמו “אהבת חסד”, מיוסד על כל עניני החסד, שצריך האדם לעשות בנוגע לחברו, “שם עולם” בענין שמירת שבת והחזקת התורה, “מחנה ישראל” – דינים, עצות וכללים בשביל אנשי הצבא מישראל, איך למלא חובות הצבא וביחד עם זה להזהר בדיני ישראל. ספר זה יקר וחשוב באמת לא רק לאנשי הצבא, אלא גם לכל איש מישראל, כי כולל הוא בתוכו כמה פנינים יקרות של מוסר השכל ודרושים מחוכמים בנוגע להנהגות היהודי בכל מקצועות חייו. מלבד זה חבר ספר גדול “משנה ברורה” בכמה חלקים על שו“ע או”ח, כי כמה שאלות מתוך החיים הממשיים אין להן פותר בשו“ע ופוסקים האחרונים ומעוררות ספקות וחלוקי דעות, ובנוגע להן אין אדם מוצא הלכה פסוקה איך להתנהג. ותעודתו של החבור “משנה ברורה” לברר את הענינים הללו לפי עומק ההלכה ופזורי הבאורים בספרים שונים. הוא חבר גם ספר חדש לגמרי במינו, והוא “לקוטי הלכות” לסדר קדשים דוגמת האלפס על שאר סדרי הש”ס, גם מתוך סקירה שטחית בחבוריו יש לראות רוח נדיבה מיוחדת של מחברם. הוא נותן הכל ביד מלאה. לכל מושג הוא מקדיש הרצאה שלמה ורחבה בכמות ואיכות. ובכל מה שיצא מעטו נכּרים מאמצים לפאר ולשפר יצירתו ולתת דבר שלם ומפואר. לכל חבּוּר הוא מקדים הקדמה ופתיחה ומפתח הענינים ובאור לראשי התיבות. ההדפסה בהירה על נייר טוב. את החבורים הוציא דוקא מכורכים. הכריכה מהודרת ושווה לכל חבוריו, עד כי חבורי ה“חפץ חיים” נכּרים לכל גם בחיצוניותם. הוא לא היה מקבל בשום אופן נדבה בעד קבלת חבור כמנהג המחברים הידועים, אלא העמיד את הענין על יסוד של ממכר, והטיל על הספרים מחיר נמוך ביותר בעד הספר עם הכריכה, לפי שמעודו לא רצה ליהנות משל אחרים ולקבל ממי שהוא נדבה או מתנת חנם. חבוריו התחבבו על כל שדרות העם ונדפסו בכמה אלפי כרכים ובכמה הוצאות זו אחר זו, כספרים עיקריים, שיש לעם נחיצות בהם.

בעל “חפץ חיים” השתמש ביחוד בדרשה הצבורית להפצת דעותיו בעולם. מלבד שהיה דורש דברי מוסר בישיבה, היו לו כמה הזדמנויות לבקר מרכזים שונים בתפוצות ישראל והיה דורש שם בבתי כנסיות. הוא הצטיין בנועם מדברו, ודבריו שהיו נשמעים בנחת ובחשבון ודעת, התרשמו עמוק בלב השומע מרוב תמימותם. הרבה, תקנות תקן במסעיו לחיזוק התורה והחינוך הדתי של בני הנעורים. מהשפעתו נוסדו כמה חברות ללמודים שונים וביחוד חברות “תפארת בחורים” ללימוד תורה ומוסר לבעלי מלאכה וכדומה. הרבה מגידים משולחים היו נוסעים מטעם “חפץ חיים”. תעודתם היתה לדבר אל העם ולחזק בקרבו רוח דת ומוסר. סוגים שונים של מגידים היו בישראל, והנה נוסף עליהם סוג חדש: מגידים של ה“חפץ חיים”.

בפועל היה ה“חפץ חיים” ממשיך פעולתו של ר' ישראל סלנטר, ורוחו היתה שורה על עבודתו בישיבה, בחבוריו ובדרשותיו. הוא זכה לזקנה מופלגת ביותר. כמאה שנה היו ימי חייו, וכל ימיו היו מלאים פעולות ומעשים טובים. כשם שהוא היה תמים כך ימיו היו תמימים. כמה נטיעות טובות נטע אותו צדיק בחייו. כמה מוסדות יפים נוצרו בהשפעתו. גדול ומהולל שמו בישראל כפועל צדק ודורש טוב לעמו ולכל קדשיו, דרשן היהדות התמימה, שלא קם כמוהו במשך כמה דורות.


פרק ששה וחמשים    🔗

שפת הדרשה השפה המדוברת בפי העם. – הדרשה באמריקה. – ר' יהושע פאלק. – התאחדות המהגרים לקהלות מתוקנות במוסדי הדת ברוח המסורה העתיקה. – אָפיה של הרבנות ותכנית הדרשה באמריקה. – ר' יעקב יאזיף רב הכולל בניו־יורק. – הערה.


שפת הדרשה היתה תמיד השפה המדוברת בפי העם, כי העיקר אצל הדרשה, שיבינו השומעים את תכנה. למען הבנת הדרשה היו מוותרים בכל עת על השפה הלאומית או על שפת המדינה וגם על שתיהן כאחת. בבבל היתה הדרשה העברית זקוקה ללשון ארמית, לפי שהיא היתה מובנת ביותר לעם. בספרד היו הדרשנים משתמשים בשפה הספרדית, וכן בשאר המדינות נדחקה השפה העברית מתוך הדרשה, כמו שנדחקה בכלל מתוך החיים הממשיים ונכנסה לתוך ד' אמות של ספרות בלבד. אבל לא בכל מקום היתה שפת המדינה שלטת בדרשה העברית, ומקומה לקחה שפה זרה, שהביאו עמם היהודים בגלותם מארץ אחרת. גולי ספרד בקהלות החדשות, שנתיסדו על ידם במדינות תוגרמה, הולנד, איטליה. בריטניה, לא יכלו לשכוח את שפת ארץ מולדתם, שגורשו משם, ועד היום ברובן של הקהלות הללו שפת הדרשה היא השפה האישפניולית, שהיא בעצם השפה הספרדית מתובלת ומבוללת ברוב מבטאים זרים, שנכנסו לתוכה. וכן יהודי רוסיא ופולין משתמשים עד היום לשפת הדרשה שלהם בלשון גרמנית, שהביאו עמם זה כמה מאות שנים מארץ גרמניה. וכאשר נאלצו המונים מן היהודים הללו, מרוב הצרות והתלאות שהשיגום, לנדוד למדינות אמריקה, ומהם נוסדו קהלות שלמות בכמה מרכזים של הארץ החדשה, התחילה גם שם להשמע הדרשה העברית בשפה יהודית־גרמנית של יהודי רוסיא ופולין. לא עברית, השפה הלאומית של עם ישראל, לא אנגלית, שפת המדינה באמריקה הצפונית, לא ספרדית, השפה המדינית באמריקה הדרומית, אלא השפה המדוברת בפי היהודים בערי רוסיא ופולין.

באמריקה אמנם ישנן מכבר קהלות, שנוסדו מראשיתן ברוח התיקונים בדת על ידי היהודים הפליטים מארצות המערב, שבאו לאמריקה אחרי הריבולוציה של שנת 1840 מחמת הרדיפות, שבאו עליהם בעקב הריאקציה. היהודים הללו היו ברובם אנשים בעלי תרבות אירופאית, ואת ההסתדרות הדתית שלהם העמידו על יסודי “ההתחדשות”, שהיו לה אז מהלכים בקהלות ישראל של ארצות המערב. בבתי כנסיות שלהם הונהגו התיקונים הידועים ביחד עם ההטפה בשפה האנגלית או בגרמנית צחה. וידועים משכבר הימים המטיפים לילנטל בניו־יורק, שמואל הירש בצינצינטי, דוד איינהורן ויצחק מאיר ווייז. אך מכיון שהחלו היהודים מרוסיא ופולין לבוא בהמון לאמריקה, החלה הדרשה בשפת יהודית המדוברת לתפוס מקום חשוב בחיי הקהלות.

הראשון בין הדרשנים הסובבים בעיירות באמריקה היה הדרשן ר' יהושע בן מרדכי הכהן פאלק (נולד בעיר ברעסט־קיאווסק פ' ווארשא – תקנ“ט – נפטר בעיר קיוקרוק באמריקה – תר”ך), שהיה מכונה בשם ר' יהושע מקארניק, כי בנעוריו התישב שם. בשנת תרי“ח בא לאמריקה ונתמנה לרב בעיר נובורג במחוז ניו־יורק,. ואחר כך בעיר פאקיפסו במחוז ההוא. ומסיבות שונות התפטר ממשמרתו ויהי לדרשן נוסע מעיר לעיר. לפני מותו הספיק להדפיס ספרו “אבני יהושע”, באורים ודרושים על פרקי אבות ודברי תוכחה על חילול שבת באמריקה. בהקדמתו הוא מבקש לתמוך בידו, ואומר: “אבטיח גם ליתן זה הספר לתרגם בלשון ענגליש למען יבינו כל הקורא בו ויחשב לכם לצדקה”. זהו הספר הרבני הראשון, שנדפס בעברית בניו־יורק. ומסדר האותיות מסיים את הספר בדברים הללו: “אתן תודה על מה שנפל בגורלי להיות הזעטצער לספר מחוכם הלזה אשר הוא ראשית במדינות אמריקה, וברוך ה' אלקי ישראל אשר לא ישבית לאמונה גואל, אני נפתלי בן כתריאל שמואל ז”ל מק”ק טהארן" (אוצר ישראל ה' 182).

ביחוד התרבו מדינות אמריקה באוכלוסי ישראל במשך חמשים שנה האחרונות. הפרעות, שהתחוללו על ראשי היהודים ברוסיא, גרמו ליציאת היהודים בהמון מן הארץ הזאת ולנדידתם לאמריקה. הנודדים לא התפזרו על פני המרחב הגדול של ערי אמריקה, כי אם התישבו במקומות אחדים והתאחדו לקהלות גדולות במרכזים מיוחדים, כמו ניו־יורק, פילאדלפיה, צינצינטי ועוד. היו אמנם סופרים מישראל ומעמים, שהראו על התוצאות הרעות, שתוכלנה לבוא מהתרכזות היהודים במקום אחד – שמא תתעורר אצל האנטישמים השאלה העתיקה “פן ירבו”, וגם בספירות הממשלה שמו לב אל “כניסת הזרים” במידה מרובה מדי, ולכאורה טובת הנודדים היתה דורשת, כי הם בעצמם ישתדלו מצדם למצוא בכל פעם בשביל הנודדים החדשים שווקים חדשים למסחר ומלאכת כפים ומקומות פנויים מתּחרוּת היהודים במשא ומתן, כדי שלא לדחוק איש את אחיו ולבלי לעורר קנאת האזרחים, אבל הרגש של אחדות לאומית, החי בלבו של כל אחד מישראל, התנגד, כפי הנראה, מבלי משים לרעיון ההתפזרות, והיהודים באמריקה יצרו לעצמם מרצונם הטוב כעין גיטו של ימי הבינים. נפשו של היהודי, השואפת למרכז, מצאה לעצמה סיפוק רוחני בארץ נודה רק בתוך אותן הקהלות הגדולות, שהיו מתוקנות במוסדי הדת, שהיהודי היה רגיל אצלם בארץ מולדתו.

ובאופן זה נתיסדו באמריקה במשך שנים מעטות הרבה קהלות ישראל ברוח המסורה העתיקה. בתי כנסיות, בתי מדרשות, רבנים, דרשנים ושאר המשמשים בקודש, כמו בערי ליטא ופולין. ודרשת בית כנסת לקחה מקום בראש בתוך החיים הרוחניים של היהודי באמריקה. משרת דרשן הכרחית לכל קהלה, לכל בית הכנסת באמריקה. והרבנות באמריקה העמדה כמעט כולה על הדרשה. גם הרב בקהלות אמריקה אמנם צריך שתהיה בידו סמיכת חכמים להורות ולדון, וגם הוא צריך להיות מזוין בכל אותן הידיעות הנחוצות לרב בישראל, שהרי הרוח השורר בקהלות הללו הוא רוח דתי ורובם של הרבנים באמריקה הם חניכי הישיבות בליטא ופולין. אבל החיים באמריקה דורשים מן הרב, שיהיה איש מעשי ודבּרן עממי, ומצב המקום גורם, כי בשעת בחירות למשרת הרבנות נותנים היתרון להרב הדרשן. ובפועל, הרבנים בקהלות ישראל באמריקה כמעט כולם הם דרשנים, המטיפים לעם לעתים תכופות. אך תכנית הדרשה באמריקה שונה היא מן הדרשה בקהילות ליטא ופולין. הדרשה באמריקה קרובה ביותר אל ההטפה של ארצות המערב. התרבות של העת החדשה, הממלאת את חללו של העולם האמריקני, החינוך החדש של בתי־הספר הכלליים, בתי החרושת והמסחר, הבולעים את שעתו של האדם באמריקה – כל זה משפיע גם על חיי הרוח ונותן להם אופי מעשי, ענייני. הדרשנות העתיקה של באור הכתובים ומאמרי חז“ל, חריפות השכל והמצאות מחודדות, המשל והניגון היפה. צריכה לסביבה של שומעים מיוחדת ומקומה בליטא ופולין, מרכז התורה והדרשנות העתיקה, ולא באמריקה, מקום ה”מיטינגים" והנאומים הפוליטיים. פה מתאים ביותר הנאום הפשוט, המיוסד על כתבי הקודש באופן ישר ובדברים ברורים וצחים.

והנסיון הראה לדעת, כי הדרשן, שנחשב לבעל כשרון ממדרגה הראשונה בליטא בבואו לאמריקה לא הפיק רצון בדרשותיו, שלא התאימו כלל לרוח השומעים. כעל ראָיה מובהקה בנידון זה יש להראות על הדרשן המפורסם ר' יעקב יאזיף, מגיד דמתא בווילנא, שהיה בסוף ימיו רב הכולל בניו־יורק.

הרב ר' יעקב יאזיף, שהיה נקרא “ר' יעקב חריף” וגם “ר' יעקלי זאגיריר” (עיין לעיל פרק נ"ג) היה נודע לגאון חריף בתורה ובעל כשרון גדול בחכמת הדרוש. דרשותיו הפליאו את לב השומעים בסגנונן המיוחד, כי מלבד מבטאו הנעים, היו כל דבריו נאמרים בחריפות השכל והיה אמן גדול להתאים פסוקי התורה ומאמרי חז"ל למקרי החיים השונים, שעליהם נשא מדברותיו, וביחוד הצטיין בהספדיו, שהיה מספיד את אנשי השם וגדולי הדור, שנעדרו בזמנו. ועד היום מספרים אנשי ווילנא דברי חכמה מהספדיו של “ר' יעקלי זאגיריר”.

בשנת תרמ“ח התעוררו שלומי אמוני ישראל בניו־יורק לקרוא לו לבוא שמה ולקבל עליו משרת רב הכולל, ובזה אמרו לאחד את הקהלות השונות בניו־יורק ולהרים קרן התורה והדת על ידי דרשותיו של הרב הכולל. בכ”ח תמוז תרמ"ח יצא לאמריקה ונתקבל שם בכבוד גדול. אך לא ארכו הימים והמיסדים של המשרה החדשה בניו־יורק נוכחו, כי שגו ברואה.

אפשר לשער, כי קהילה גדולה רבת הגונים ומרובה באוכלוסין, כקהילת ישראל בניו־יורק, הכוללת בתוכה הרבה קהילות שונות, המסודרות כל אחת מהן לפי טעמה המיוחד לה – אינה מסוגלת בכלל להיות נשמעת בעניני רבנות לאיש אחד, או אולי אישיותו של רב הכולל החדש לא התאימה למשרה רבת אחריות כזו, ובכל גאוניותו היה חסר לו אותו אומץ הרוח, הנחוץ למנהיג בשביל לרתק אליו את משמעתה של הקהלה היותר גדולה בעולם. – מכל מקום עובדה היא, כי הדרשה של רבי יעקב יאזיף, שמכבדיו בארץ החדשה נתנו לה ערך כל כך גדול להרמת רוח היהדות, גם היא לא עשתה חיל באמריקה. דרשותיו המחוכמות והחריפות, שכבשו את הלבבות של יהודי “ירושלים דליטא”, לא יכלו לפעול על הלבבות של יהודי ניו־יורק, שהיו רחוקים בכוח ההשפעה של תנאי הסביבה החדשה מן הסגנון של הדרשה העתיקה. ומשרת רב הכולל לא הצדיקה איפוא את התקוות היפות, שתלו בה מבחינת הרמת המצב הרוחני של הקהילות באמריקה. הנה כן אנו רואים, כי הדרשן, שנחשב לאחד מבעלי הכשרונות היותר גדולים ברוסיא, בבואו לאמריקה אִבּד חשיבותו, מפני שתנאי המקום לא היו מתאימים לדרשה ממין זה, שכל עיקרה היא חריפות השכל ופקחות תלמודית, וכוחה יפה בווילנא ולא בניו־יורק.

הערה: פרק זה כולל רק סקירה קצרה בשרטוטים כלליים ביותר על מצב הדרשה בקהילות ישראל באמריקה בתקופה של עשרות השנים הראשונות של התגברות הנדידות של יהודי רוסיא ופולין לאמריקה עד נעילת הגבולים בפני מהגרים חדשים. אבל במשך הזמן מאז ועד עתה (בשעת כתיבת המהדורה השניה של ספר זה – תרצ"ו) נשתנו פני החיים תכלית שינוי. חיי היהודים באמריקה התפתחו באופן נפלא, שאין למצוא דוגמתו בתולדות התפתחות העמים. אלה חניכי החדרים והישיבות, פליטי הפוגרומים ברוסיא, הספיקו במשך של עשרות שנים להראות פעולתם על החיים באמריקה ולהיות לאור גויים בחכמתם וכשרון מעשיהם להתפתחות הארץ. ובמדה שהשפיעו מרוחם על העולם החיצון כן נקלטו בנפשם גרעיני התרבות של הארץ החדשה. הספרות והשפה האנגלית נעשו לקנין של הדור הצעיר. נוסדו בתי אולפנא לחינוך בני הנעורים וסימינריות מיוחדות לגידול מטיפים ורבנים בשביל הקהלות ברוחה של תרבות הארץ. וכיום השפה האנגלית הולכת וכובשת את הדרשה העברית. הספרות האנגלית־היהודית (Judaica) המקיפה כל חכמת ישראל העתיקה והחדשה, עשירה גם בקובצי דרשות (Sermons) של המטיפים החדשים, חניכי הסימינריות. מהשפעתה של התנועה הלאומית תלמידי הסימנריות אמנם לומדים ספרות ישראל ויודעים גם לדבר עברית, אבל השפה המדוברת (אידיש) הולכת ויורדת מעל הבימה הדרשנית באמריקה.

ספרי דרוש, פרי עבודה דרשנית של רבנים גדולי התורה ומגידים בעלי כשרון, שנעקרו ממקומם וגלו לאמריקה, ביחד עם ספרי דרוש של רבנים ומטיפים חדשים דוברי אנגלית, כוללים חומר רב הכמות ורב האיכות לתולדות הדרשה בישראל. ברם כל החומר הזה, רב הפנים והגוונים, לא נתן להסקר בסקירה מרפרפת, לרגל המלאכה אשר לפנינו. קובע הוא ענין רב לעצמו ומחכה לידים אמונות, שיגאלוהו מן הפיזור ויעבדוהו עיבוד שלם ושיטתי, או־אז תעלה ותתבלט מתוכו תמונה שלמה ומקיפה מחייהם הרוחניים של יהודי אמריקה.


פרק שבעה וחמשים    🔗

התעוררות רעיון “חבּת ציון” והשפעתו על השתנות סגנון הדרשה. – התעמולה להתפשטות הרעיון בעזר דרשנים מיוחדים. – ההבדל בין המגיד ובין המטיף. ־־ תעודתו של המטיף והחומר לדרשתו. – ר' נתן פרידלנד. – המטיפים, מכבי “המגיד מקאמיניץ”, יבזרוב, מסליאנסקי.


התנועה הלאומית, שבאה בעקב המאורעות, שהתחוללו בחיי האומה הישראלית בתקופה של ששים השנים האחרונות, לא עברה בלי רושם דמנכר על הדרשה העברית במובן השתנות הסגנון והתוכן.

הרעיון של תחית ישראל בארצו לא פסק מלבו של העם בכל ימי גלותו. היהודי נשאר נאמן לשבועתו, שנשבע על נהרות בבל, ואת זכר ירושלים העלה תמיד על ראש שמחתו. תפלותיו, פיוטיו, מזמוריו. אגדותיו – כולם מלאים געגועים לארצו. בכל עת היו נמצאים בקרב עם ישראל אנשי הרוח, שמסרו את נפשם על מצות ישוב ארץ־ישראל, ובחרף נפש היו עולים לארץ הקדושה לרצות את אבניה ולחונן את עפרה. אבל הרעיון הלאומי בתקופה האחרונה, שאנו עומדים בה כיום, אינו אותו הרעיון של קיום מצות ישוב ארץ־ישראל בתור סיפוק רוחני של כל פרט ופרט מישראל, שהוא חובת הלב של כל איש יהודי לשעתו, אלא הוא רעיון לעתיד, רעיון של תשועה כללית לעם ישראל לבנות חרבות ציון על ידי יצירת ישוב יהודי גדול בארץ־ישראל. עצם הרעיון הזה הגה לבם של גאוני התורה והיראה כמו רבי צבי הירש קלישר (תקנ“ה–תרל”ה), רבי אליהו גוטמכר (תקנ“ו–תרל”ה), רבי יהודה אלקלעי (תקנ“ח–תרל”ח). והיו גם סופרים וחכמים מישראל שהכירו ברעיון ישוב ארץ ישראל כהצלה עיקרית לצרות הגלות, כמו הסופר משה הס (תקע“ב–תרל”ה). ספרו “רומא וירושלים” עשה רושם גדול בשעתו. אמנם צביון כללי קיבל הרעיון של ישוב ארץ־ישראל, שנודע בשם “חבת ציון”, רק בתחלת שנות הארבעים למאה הנוכחית. הפרעות, שנעשו באכזריות חמה בקהלות ישראל ברוסיא, ושלילת זכויות אדם מן היהודים אחרי תקופת ההשכלה של ממשלת אלכסנדר השני, הביאו את ראשי המשכילים מקרב היהודים ברוסיא לידי אכזבה קשה ומרה. הנסיון המר פוצץ לרסיסים את התקוות היפות על דבר שווי זכויות ואחוָה כללית, שחלמו בהקיץ “חסידי” ההשכלה, ונוכחו לדעת, כי הקץ לתלאות עמם לא יהיה על חוף הוולגה, כי אם על גדות הירדן, ולעם ישראל נצפנו עתידות לא בארצות זרים, כי אם בארץ אבותיו. ומני אז החלה התנועה הלאומית “חבת ציון” להתפשט בעולם היהודי והביאה שנוּי עצום בדעות טובי העם בנוגע לעתידות ישראל. המחזיקים ברעיון ההתבוללות נהפכו ללאומיים קיצוניים. וחובבי השכלה היו ל“חובבי ציון”. נוסדו בערי תפוצות הגולה אגודות “חובבי ציון” לחיזוק הרעיון של ישוב ארץ־ישראל בחומר וברוח, וחברות מיוחדות לקנית אדמה וליסוד מושבות בארץ הקדושה. גם תלמידי בתי הספר הגבוהים התיאשו מן היושר האירופאי בנוגע למצב היהודים והתאגדו לאגודות לאומיות לשם הפצת הרעיון של התישבות אחיהם בארץ אבות. בחרקוב נוסדה אגודת סטודנטים בשם ביל"ו, כי מגמת פניהם היתה הקריאה הנעלה: “ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה” – נלכה מארץ הגוים לארץ־ישראל, נעזוב תלאות הגלות ונקדם את פני העתיד המזהיר לנו מארץ קדומים. ובני האגודה בעצמם הוציאו לפעולות את הקריאה הזאת, והם היו מן החלוצים הראשונים, שעזבו את האוניברסיטה ברוסיא ועלו לארץ־ישראל ועבדו בזיעת אפם את אדמת הקודש, שהיתה שוממה מבניה זה שנות אלפים, ומהם נוסדה המושבה “גדרה”.

העומדים בראש התנועה “חבת ציון” שמו לב ביחוד להפצת הרעיון בקרב העם ועשו תעמולה גדולה לרעיון תחית הארץ בדפוס ובפה. בשנת תרמ“ב נדפסה בברלין מחברתו של ד”ר ל. פינסקר (תקפ“ב–תרנ”ב) “אוטואמנסיפציא”, שעשתה מהפכה במוחות המשכילים. בעתונות הופיעו מאמרים נלהבים בשבח הרעיון וידיעות מפורטות מכל הנעשה בארץ־ישראל. הוציאו חוברות בשפות שונות לפרסם עקרי הרעיון ותוצאותיו הטובות לעתידות העם. בשביל רוב העם החרדים על דבר ה' הוציאו ספר מיוחד בשם “שיבת ציון”, שנערך על ידי הסופר הקדוש אברהם יעקב סלוצקי (נהרג ע"י הדיניקינים), והוא קובץ מאמרים של גדולי הדור, המפליגים בשבחו של רעיון “חבת ציון” ממבט התורה והדת. הקובץ “שיבת ציון” הוא ספר חשוב בפני עצמו, והועיל הרבה להתפשטות הרעיון בין העם ולחבבו על חוגי החרדים, הזקוקים למשמעת של גדולי התורה.

אך בעיקר הועילה הרבה להתפשטות רעיון “חבת ציון” התעמולה שבעל פה. מטעם החברות והאגודות השונות נשלחו דרשנים, שתעודתם היתה להפיץ את דעותיהם של חובבי ציון בקרב העם. להדרשנים הללו קראו “מטיפים”, כי לדרשותיהם היה אופי אחר מאשר לדרשות המגידים. העיקר אצלם לא היה באור הכתובים ומאמרי חז"ל כשהם לעצמם, אלא הדבור החי והחומר החי מן התקופה, שהיו עומדים בה, ולדרשתם היתה איפוא תכנית של הטפה, בהיותה בעצם נאום נלבב על מצב ישראל בהווה ועל העתיד המזהיר הנשקף לו בארץ אבותיו.

וכדאי להביא כאן דעתו של הגאון ר' מרדכי אֶליאשברג מבוסק (תקע“ז–תר”ן) בדבר ההבדל שבין המגיד והמטיף של “חובבי ציון”. הוא מציע לראשי “חובבי ציון” למנות מטיף תמידי בהמושבות (ועפ"י תעודתו של המטיף הוא קורא לו בשם “רודף שלום”). אחר שמתאר תכונתו של המטיף, שצריך להיות שומר תורה וירא שמים, הוא אומר: “סגנון דרושו של המגיד משונה מסגנון הדרוש של “הרודף שלום” מן ההיפך אל ההיפך. הראשון צריך להבזות העולם הזה, כי עובר הוא כצל וכל הצלחותיו הבל הבלים, והשני, נהפוך הוא, צריך לזרז את האדם לעבוד את עבודתו ביד חרוצים, אשר היא תעשיר ותביא לו אושר בעולם הזה וטובה רבה לעולם הבא ולבזות את העצלות אשר תפיל תרדמה. הראשון מבקש לו מאמרים מן הכתובים ודברי חז”ל על פי דרכו, והשני יבקש לו מאלה על פי דרכו. השני צריך להרחיב דרושו ביחוד לרומם ולהעלות את עבודת האדמה וגדול המקנה על המסחר, שנאחזו בו ישראל כל ימי גלותם, מפני שלא היה להם שום מקום בטוח לשבתם ותמיד היתה יראת הגירוש על פניהם, אבל אבותינו מעולם היו עובדי אדמה ורועי צאן, והרי כל התורה שכרה וענשה קבעה רק על עובדי אדמה ומגדלי מקנה ולא דברה משכר והפסד במסחר כלל, מפני שברכתו אינה של קיוּם, ורחוק לראות בית מסחר עומד בהצלחתו כמה דורות. גם חגי ישראל, זמן שמחת האסיף והאביב, לא נודעו רק לבעלי אדמה ועובדיה, לא כן הסוחרים שלא ידעו שמחות הללו מה הן עושות". ובאופן זה הולך ומתאר רבי מרדכי אלישברג (“שיבת ציון” א' 34–32) את תעודתו של המטיף וההבדל בינו ובין המגיד.

ובפועל תעודתו של המטיף שונה מזו של המגיד. המטיף בא להראות על השלילה שבחיי הגלות, וסולל דרך חדשה לעתידות עמו, לא דרך חדשה בעניני אמונה, אלא דרך ומבוא חדש להצלת העם ותקון מצבו. ובעוד שהמגיד “מדבר בלשון עמו” ברוח הדרשה העתיקה, הידועה בכל פרטיה להמון המסתופף בבתי כנסיות ובתי מדרשות לשמוע דבר ה', המטיף בא ו“שירה חדשה” בפיו, תוכן חדש וסגנון חדש, ולכן היו לו גם שומעים חדשים. כשהיה המטיף דורש נראו פנים חדשות בבית המדרש. הרופא, העורך דין, הרוקח וסתם משכילים היו בתוך הבאים. אלה חניכי ההשכלה של תקופת אלכסנדר השני, שהיו מתרחקים מעל עמם ובדרשת המגיד לא מצאו כל ענין, נמשכו אחרי המטיף, כי הרעיון הלאומי, שהמטיף היה לו לכלי מבטא, תקף בעצומיו את אנשי הלב שבקרב המשכילים, והם היו מן העסקנים הראשונים להפצת רעיון חבת ציון בין העם, וביאתו של המטיף לעירם היתה מענינת אותם ביותר וכל הגה שיצא מפיו היה מתקבל על לבם בחבה.

חומר לדרשותיו לוקח המטיף מאותו המקור, שממנו שואבים כל הדרשנים. פסוקים מכתבי הקודש ודברי אגדה מספרות התלמוד והמדרשים המה לו ליסוד עיקרי בדרשותיו. אבל אופן השימוש בחומר זה הוא שונה אצלו מאשר אצל המגידים. המטיף מתאמץ ביחוד לדבר על לב העם ולעורר בו את הרגש הלאומי, ולכן אינו מתגדר בדברי דרוש וחדושים, אלא בוחר לו פסוקים מן הנביאים ומאמרי חז"ל, המדברים ביחוד על תעודת עם ישראל ותקוותיו לעתיד, והנושא הזה הוא לו למרכז דרשתו ועליו מטיף בדברים, שיש בהם לעורר את נימי הלב של היהודי. המטיף מדבר על מצבו של היהודי בגולה ומתאר חזיונות נוראים מן התלאות, המוצאות את עם ישראל בכל משך שנות נדודיו בין העמים, הוא מדבר ברגש על ערכו הרם של עם סגולה ועל כוחות־הנפש הנפלאים, הנטועים בו מימות קדם, ועל תכונתו המיוחדת, המציינת אותו מיום היותו לגוי בתור לאום מיוחד בתרבותו העתיקה. ומוכיח המטיף, כי לעם נעלה כזה לא נאה להיות נכנע לעמי הנכר ולסבול צרות רבות ורעות בשביל קיומו, ועליו להתנער מעפר שפלותו ולקום לתחיה בארץ אבותיו, כי רק שם הקץ לתלאותיו ושם נצפנו לו עתידות מזהירים. וביחוד מברר המטיף את גודל המצוה של ישוב ארץ־ישראל ואת מהותה של התקוה המשיחית, הזקוקה למעשים רצויים מצד עם ישראל עצמו, כמאמרו של הלל “אם אין אני לי מי לי” (העיקר הראשון בעבודת חובבי ציון).

הראשון בין הדרשנים, ששקד כל ימיו להפצת רעיון ישוב ארץ־ישראל, היה רבי נתן פרידלנד, מחבר הספרים “כוס ישועה ונחמה” שני חלקים, “כוס התרעלה”, “כוס ישועות”, “סלו המסלה”, “קול צופיך”, “יוסף חן” שני חלקים. הוא היה מכובד מאד בעיני גדולי הדור, ובהסכמותיהם לספריו הם מכנים אותו “הרב המאור הגדול”, “צדיק יסוד עולם” וכדומה תארים חשובים היאים לגדולי ישראל, כי מלבד שהיה גדול בתורה ובמדות הנפש. משך את הלבבות לכבדו בשביל מסירת נפשו על הרעיון הקדוש של ישוב ארץ־ישראל, שהיה מסור אליו בכל נפשו ומאודו ועבד בעדו באמת ובתום לב. רבי נתן פרידלנד על פי אופן דרשתו והלך רוחו היה שייך אל סוג הדרשנים־המגידים, ותקופת המטיפים החלה רק אחרי מותו בזמן תגבורת התנועה “חבת ציון”. [ראה מאמרו של הסופר יצחק ורפל “ממכתבי רבי נתן פרידלנד” (“סיני” תרצ“ט עמ' תצ”ה–תק"ו), ממנו משתקפת נפשו הטהורה של הדרשן ומסירותו התמימה לרעיון הקדוש].

מן המטיפים הראשונים היו ר' חיים זונדל מכבי המגיד מקמניץ, ר' יהודה ליב יבזירוב ור' צבי מסליאַסנקי. ואחריהם קמה שורה שלמה של מטיפים, שהיו סובבים בעירות בתפוצות ישראל והטיפו ברגש לאחדות הלאום, לתחית האומה והארץ הקדושה, ודבריהם הביאו ברכה מרובה לרעיון ישוב ארץ־ישראל ולהתאחדות הכחות של המפלגות השונות בעבודה הלאומית, שתוצאותיה גדולות לעתידות ישראל.

המטיף ר' חיים זונדל מכבי (תרט“ז–תרע”ו) היה בעל מוח חריף ולב רגש, בקי נפלא באגדות חז“ל ובספרות מחקר היהדות. בשנת תרל”ד נתמנה למגיד בקמניץ דליטא ועל שם משרתו זו היה נקרא “המגיד מקמניץ”. בראשית התקופה של “חבת ציון” היה נוסע בתפוצות ישראל להטיף לטובת הרעיון בשליחות הועד הראשי של “חובבי ציון” במוסקבה, שבראשו עמדו מ“מ אוסישקין, ק”ז וויסוצקי, י. מזא“ה וד”ר צ’לינוב. ‏דרשת “המגיד מקמניץ”, ששמו הלך לפניו כמטיף מפואר בעל כשרון גדול, היתה תעמולה גדולה לרעיון התחיה. לקול דרשתו התלקח בלב שומעיו זיק אהבה לארץ הקודש ונוצר מצב־רוח מרומם בהכרה העצמית של ערך הקנינים הלאומיים של עם ישראל. הוא היה ארכן בדרשותיו. כל דרשה נמשכה שלוש או ארבע שעות והעם לא התעייף והקשיב ברגש לכל הגה, שיצא מפי הדרשן. הוא תיאר תמונות איומות מחיי הגלות וסיפר כל פרשת התלאות של עם ישראל בהווה בפרטות יתרה. הוכיח את השקר שברעיון ההתבוללות וקרא לתשובת העם אל מקורו ואל ארץ אבותיו. בשנת תר"ן עזב את רוסיא והתישב בלונדון. גם שם נתפרסם שמו בכל שדרות הצבור, כי דרש גם באנגלית. הוא לא הכיר בציונות ההרצלית ופעולתו הוגבלה רק בתקופת “חבת ציון”. אחרי פטירתו נדפסו איזו מדרשותיו בשם “אמרי חיים” (ת“א, תרפ”ט).

ר' יהודה ליב יבזירוב (תרט“ו–תרצ”ה) נודע למטיף מפואר ועובד גדול להפצת רעיון חבת ציון בין העם. הוא נסע מטעם החברה כמה שנים בקהלות ישראל ודרש לטובת רעיון ישוב ארץ־ישראל. שמו התפרסם כאחד המטיפים הגדולים בעלי השפעה על רוח העם. מתוך המכתבים הנדפסים בספר “שיבת ציון” נראה, איך רבני הקהלות התיחסו אליו בכבוד והיו מפארים שמו כבעל כשרון גדול, “אשר במתק לשונו וצחות אמרותיו יפיח זיקי אהבת ציון ויקרת חבת הלאום” – “מטיף אמרותיו לרוח העת ברעיונות נעימים ובאמרות טהורות”, “במתק שפתיו העיר בלב איש ישראל את האהבה הישנה אשר עוממה זה כמה מאות שנים” (שם חלק ב' 31–35) ועוד מאריכים בשבחים, המראים על ערכו הגדול בתור מטיף לאומי רב פעלים לתחית הארץ והעם.

השם יבזירוב נשאר לברכה, כאחד מן הראשונים למטיפי התחיה, וזכרו קשור בתקופת השחרית של תנועת הלאומיות הישראלית בתקופתנו.

____________________

ר' צבי מסליאנסקי (נולד תרט"ז), שהופיע על בימת ההטפה ביחד עם התעוררות הרעיון הלאומי ולשם חיזוק הרעיון הלאומי, הלך והשתגשג בכשרונו גם בתקופה החדשה, ועד היום נשאר הארי שבחבורה וראש המטיפים הציוניים. כשרון הדבור והתלהבות הרגש שלו בשעת הדרשה המה עד להפליא. דרשת מַסליאנסקי מלאה חיים וציורים נפלאים מחיי אבות האומה ומאורעותיהם, שמתוכם משתקפים חיי העם בגולה (לפי הכלל “מעשי אבות סימן לבנים”). בדרשותיו התאמץ תמיד לעורר בקרב אֶחיו, הנאנחים מסבלות הגלות, רוח גבורה וגאון לאומי. הוא תיאר לפני שומעיו חזיונות נעלים מגבורי האומה בתקופות היותר קשות לישראל, איך נחה עליהם רוח ה' והושיעו את עמם מיד צר. למשל באחת מדרשותיו, שעשתה לה שם בקרב ההמונים, צייר באמנות גדולה את החזיון של התגלות מלאך ה' לגדעון בן יואש, כשהיה “חובט חטים בגת להניס מפני מדין” ויקרא אליו: “ה' עמך גבור החיל”… “לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין”. הירידה והשפלות של האומה בתקופה ההיא (“וידל ישראל מאד מפני מדין”), נפילת הרוח ודכדוך נפש העם מפחד אויב, הופעתו של “גבור החיל” מתוך חביטת חטים בגת – נתיצת מזבח הבעל, כריתת האשרה ונצחון על האויב – כל זה היה לכלי חפץ בידו של המטיף לצייר, כיד הכשרון הטובה עלִיו, תמונה מזהירה להחיות רוח שפלים ומוגי לב בתקופת אלכסנדר השלישי ולעורר כחות נרדמים לפעולות ומעשים לעתידות האומה.

באופן יפה ובולט ביותר צייר את החזיון הנורא של “העצמות היבשות” בנבואת יחזקאל.

השפעתו על רוח השומעים היתה גדולה ועמוקה ביותר, עד כי השלטון הרוסי אסר עליו לדרוש, ופקד עליו לעזוב גבולות רוסיא. בשנת תרנ"ה ביקר קהלות ישראל בגרמניה, ואחר כך היה סובב בערי בלגיה ואנגליה, ועורר בדרשותיו את רוח העם, וגם שם התפרסם שמו כמטיף בעל כשרון עצום. וזה עשרות בשנים הוא מטיף לפני אנשי מולדתו בניו־יורק ומתאמץ להפיח בהם רוח לאומי ודתי. הוא נחשב בצדק לגאון ההטפה ודברן עממי ממדרגה גבוהה ביותר. כשרונו הקדיש להרמת רוח עמו, ביחוד גדולים מעשיו באמריקה לחזוק האחדות הלאומית וליצירת כמה מוסדות צבוריים בקהלות ישראל בארץ החדשה. ‏ “דרשות מַסליאנסקי”, ג' חלקים, הוא ספר חשוב מאוד. שני החלקים הראשונים – דרושים לכל שבתות השנה והמועדים. החלק השלישי הוא “חומר להטפה”, רעיונות ותמצית של דרשות בענינים שונים. הספר מלא תוכן חי והסגנון רענן ויפה מאד, וראוי הוא באמת, שיהא ספר שמוּשי לדרשנים וללמוד ממנו מה לדבר ואיך לדבר. בתקופה מאוחרת הוציא גם ספר “זכרונות ודרשות” בשלשה חחלקים.

________________

בעיקר התחילה עבודה שלמה ומלאה למען ציון בשנת תר“ן. אז נתאשר מטעם השלטון הרוסי הועד לישוב ארץ ישראל. בעת ההיא נוצר “מרכז רוחני” לעבודה למען ישוב א”י אצל הגדול שבחבורת “חובבי ציון” הגאון רבי שמואל מוהילבר (תקפ“ד–תרנ”ח) בביאליסטוק. ‏ מזכירו היה הרב יצחק ניסנבוים, מבחירי העובדים הלאומיים והדרשנים לציון (הערכה עליו כדרשן, להלן בפרק נ"ט).

בעבודת הועד האודיסאי השתתף גם הרב באודיסא הרב ר' דוד שלמה סלושץ (תרי“א–תרס”ו), גדול בתורה מחניכי וואלוזין. חבּר ספר “ראשית דוד” בהלכה ואגדה. בדרשותיו הנלהבות עשה הרבה להתפשטות רעיון “חבת ציון” בעם. הוא היה בעל כשרון גדול בדרשנות והעם היה רץ לשמוע את דרשותיו.


פרק שמונה וחמשים    🔗

הרושם של שיטת ההטפה במקצוע הדרוש של הספרות הרבנית. – ר' יצחק יעקב ריינס ופעולתו הספרותית והדרשנית. – ר' מרדכי דוד אַלפרט.


שיטת ההטפה בדרוש, שבאה ממקור התנועה הלאומית “חבת ציון”, הביאה שינוּי־סגנון גם בקרב הדרשנים, שעמדו מרחוק לתנועה זו, ובמודעות של הדרשנים. שהודבקו בבתי הכנסיות, אפשר היה לקרוא כפעם בפעם, כי פלוני הדרשן ידרוש “לרוח הזמן”, היינו שדרשתו לא תהיה דרשה פשוטה בסגנון העתיק, אלא בסגנונה החדש של שיטת ההטפה. וגם במקצוע הדרוש של הספרות הרבנית בזמן ההוא כבר נכרת השיטה החדשה של התקופה.

הראשון בין הרבנים ברוסיא, שספריו במקצוע הדרוש הצטיינו בסגנון חדש, ביפי השפה ובעומק ההגיון, היה הרב רבי יצחק יעקב ריינס (תר“א–תרע”ה), אב"ד בלידא ולפנים בערי שוקיאן (פלך קובנא) ושווינצאן (פ' ווילנא). עודו בילדותו נכרו בו כשרונות נשגבים. כשהגיע לשנת השש עשרה כבר היו בידו יותר ממאתים גליונות חדושי תורה, באורים וחלוקים, ביניהם ספרים שלמים מסודרים לדפוס (עיין ספר “שערי אורה” עמ' ע"א בהערה). ביחד עם כח החדוש החל רוח ההגיון לפעמו מנעוריו בדרך למודו. בבית המדרש, שלמד בו, היה איש אחד חכם בחכמת החשבון וההגיון. הוא הכיר בכשרונו של הבחור ולמד עמו בספר “כליל החשבון” ובספר “מלות ההגיון”. הלמוד הזה עשה רושם חזק בנפשו, והוא ניסה להשתמש בו בהבנת הענינים בלמוד הגמרא והפוסקים. מאז הופיע עליו אור חדש בדרכי למודו, ובלמדו בעת ההיא מסכת שבועות הוכיח להלומדים, שיש לבאר את עקרי המסכת הזאת על פי דרכי ההגיון (עיין שם). עם כל הנטיה, שהיתה בו מילדותו לדרך הפלפול והחדושים היה נזהר תמיד, כי חדושיו יהיו בנוּיים על יסודות חזקים. ובמקום שהפלפול הטהו מן דרך ההגיון, אזי מצא צורך להתנצל, כי לא נתעה לחשוב, שזהו הדרך האמתי (כמו שיראה הקורא בספרו “עדות ביעקב” דרוש ב' ובעוד אי־אלו מקומות). בעודו צעיר לימים התפרסם לגאון, סולל מסלה חדשה בדרכי התלמוד והפוסקים.

ביחוד עשה לו שם בסגנונו המיוחד בדרוש. בפתיחת הדרשה הוא מבאר על דרך ההגיון מושג ידוע, שיש לו שייכות אל נושא הדרוש שלו, ובאופן מקורי הוא מנתח את המושג ההוא ומחלקו לסוגים שונים ונותן לכל אחד ואחד מהם שמות מיוחדים, ועל ידי הגדרה הגיונית כזו הוא מברר את הרעיון העקרי שבדרושו. והרעיון התיכון בדרשותיו, על פי רוב. נוגע לתכונת האומה הישראלית וכוחות הנפש שלה, לכוחו הנפלא של היהודי למסור את נפשו על שמירת הדת וקיום תורתו. ואת רעיונותיו הוא מחזק במאמרי חז"ל, שהוא מבאר אותם גם כן באופן הגיוני נאה ומלבב.

יותר מדרשותיו שבעל פה עשו להן פרסום דרשותיו שבכתב. כל דרשה מלאה רגש פיוטי ועומק הרעיון. השפה רעננה והתוכן נעלה והכל נאמר בהשכל ודעת ובהגיון נפלא. ספר דרושי חדש של ר' יצחק יעקב ריינס, שיצא לאור, עשה רושם גדול בעולם הדרשנים. הרבנים ברוסיא ובשאר הארצות, וביחוד האברכים המתעתדים למשרת הרבנות וחניכי הישיבות הגדולות היו דורשים אותו מיד המחבר, וגם חובבי הספרות מקרב בעלי הבתים מקרוב ומרחוק היו מקבלים את הספר לא רק כדי לצאת ידי חובת “קבלת חיבור”. אלא כדי להיות להם לספר מקרא לעיין בו ולהתענג עליו. והיו עובדות, כי המבינים מבין העשירים מתוך הרושם, שעשה עליהם הספר, היו שולחים להמחבר סכומים גדולים להוצאת שאר חבוריו, כי ספר דרושי בעל סגנון יפה ותוכן חשוב, כתוב בידי רב בישראל, גאון בתורה, היה להם להופעה חדשה בספרות הרבנות, שכדאית לחזוק ולתמיכה מצד אנשי־הלב בישראל.

על ידי הספרים של ר' יצחק יעקב ריינס נבראה תקופה חדשה בעולם הדרשנות. טובי הדרשנים, שהיו דורשים “לרוח הזמן” והמטיפים החדשים שאבו חומר לדרשותיהם מתוך “ספרי ריינס”, שהיו לחטיבה בפני עצמה בספרות הדרשנות ועזרו הרבה להתפתחות הדרוש על דרך צחות הרעיון ויושר ההגיון.

מאת הרב ר' יצחק יעקב ריינס נדפסו הספרים הללו: א) “עדות ביעקב”, חלק א‘, שאלות ותשובות, חלק ב’ דרוש וחדוש, ב) “חותם תכנית” ב' חלקים, ג) “שערי אורה”, ד) “אורים גדולים” – באורים וחקירות בעקרי הלכות, ה) “נאד של דמעות”, ו) “אור שבעת הימים”, ז) “אורה ושמחה”, ח) “אור חדש על ציון”, ט) “אור לארבעה עשר”, י) “שני המאורות”. מלבד אלה נשארו ממנו הרבה כתבי יד, ספרים שלמים בהלכה ואגדה. בתוך עזבונו הספרותי של רי“י ריינס נמצא ביאור גדול למדרש רבה. עשיר אחד, מוקיר תורה ממוסקבה, הושיב על חשבונו סופר לסדר את הבאור הזה לדפוס. ביחוד ראוּי לשימת לב חבור אחד, שנשאר אחר רי”י ריינס, והוא “ילקוט”. הכולל את כל הענינים הנמצאים בחבוריו הרבים בסגנון מועט מחזיק את המרובה, על סדר אלפא ביתא. ספר זה בא למלא חסרון ידוע, שמראים עליו בצדק המעיינים בספרי ריינס, והוא, כי אין בהם סדר, הראוּי להיות בספרים שמושיים, כספרי דרוש, ויש בהם אריכות יתרה במקום שראוּי הקצור. ספרי דרוש יש שנסדרו לפי פרשיות התורה, לכל פרשת השבוע דרוש מיוחד, ויש שנסדרו לפי הענינים, לכל דרוש נושא מיוחד, שעליו סובבים הדברים, ובאופן זה או זה כל דרוש מחזיק רק איזו עמודים, והדרשן שרוצה להשתמש באיזה ספר דרושי הוא מוצא את מבוקשו בדרוש זה או אחר כפי הסדר האמור. אבל בספרי ריינס אין כל קצב וסדר כפי האופנים האמורים, וכל ספר המחזיק כמאתים או כשלש מאות עמודים הוא כמו מאמר אחד ארוך, מלא רעיונות, מאמרי חז“ל וכתבי קודש, משולבים זה בזה מתחילת הספר ועד סופו. בשער הספר מסומנת אמנם תכליתו של הספר, ובעצם הספר יש הרבה הגיונות חשובים בנוגע להנושא ההוא, אבל החסרון הטכני בסדור הענינים מעכב בעד הדרשנים למצוא בשעת הצורך את הרעיון המבוקש. אפילו “מפתח הענינים” אין בשום ספר מספרי ריינס. והילקוט בא לתקן את הגרעון הזה ונותן את היכולת ביד הדרשנים להשתמש בכל החומר הרב, שנמצא בחבוריו של ר' יצחק יעקב ריינס, והוא כעין ‏”מאסף לכל המחנות" ומפתח גדול לספרי המחבר. ובפני עצמו הקובץ הזה הוא ספר חשוב כולל שפע ענינים יקרים בנוגע למצוות התורה, למדות הנפש ולמושגים שונים במקצועות הדת והחיים, (ספר זה נדפס באמריקה על ידי בנו של המחבר הרב ר' אברהם ריינס בשם “ספר הערכים”).

מלבד פעולתו הספרותית והדרשנית, התפרסם ר' יצחק יעקב ריינס בעסקנותו הצבורית. בזכר “הרב מלידא” קשורה תקופה שלמה מחייהם הרוחניים של יהודי רוסיא. כמעט במשך יובל שנים היה מן העומדים בשורה הראשונה לכל תנועה צבורית ועניני הכלל, הנוגעים להרמת קרן ישראל ותורתו. הוא לקח חבל באספות השונות של הרבנים ועסקני הצבור בדבר עניני הקהילות. הוא היה מן הראשונים בין הרבנים, שהשתתפו בעבודת “חובבי ציון”, בעיקר נתיחד שמו על הסתדרות “המזרחי”, שהיה מיסדה (בשנת תרס"ב) ומנהיגה.

בעסקנותו הצבורית תופסת מקום חשוב פעולתו להטבת מצב הישיבות. עוד בהיותו בשווינציאן יסד ישיבה מתוקנת, שלמדו בה גם למוּדי חול. בשנת התרס"ה יסד בלידא ישיבה גדולה, שתכליתה היתה לגדל תלמידי חכמים בעלי דעה ובקיאים בהויות העולם, ורבי יצחק יעקב ריינס, בתור ראש הישיבה, היה מטיף לתלמידיו מדי שבת בשבתו פרק בדרוש (עיין הקדמה לספרו “אור לארבעה עשר”). מקרב חניכי הישיבה יצאו תלמידי חכמים, שנושאים דגלם ברמה, ועובדים בחזיות שונות ברבנות, בחינוך ובמוסדות הלאוּמיים בארץ ובחוץ־לארץ. המה מתגאים, שזכו להיות תלמידים להרב ריינס.

כשאתה מקיף ברעיונך את החבורים הרבים בדפוס ובכתב יד של הרב ריינס, אתה מתפלא, איך מצאה ידו בכל טרדותיו הרבות בעניני הכלל ובעניני משרתו לעבוד עבודה גדולה כזו על שדה חכמת ישראל. כמה שקידה ויגיעה, כמה כחות הגוף והנפש דרושים בשביל כתיבת אוצר כזה של ספרים רבי הכמות בהרבה מקצועות שבתורה.

ביחוד גדול ערך פעולתו של רי“י ריינס בנוגע להשיטה ההגיונית, שהכניס לתוך למוּד ההלכה והדרשה העברית. ואם “הנתוח ההלכתי” על דרך ההגיון עדיין לא מצא לו מהלכים בקרב הלומדים בבתי אולפנא בישיבות של תורה, הרי הסגנון החדש בדרשתו של רי”י ריינס הראה פעולתו על הדרשנים והספרות הדרשנית של התקופה האחרונה. ואם התעמולה שבעל פה עזרה הרבה להתפתחות התנועה הלאומית, לגשמה בחיי האומה. בודאי יש בה הרבה מהשפעתו של הרב ריינס. המטיפים לציון בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות בתקופת חבת ציון והציוניות שאבו בטוּי נאמן והבעה נכונה לנושא דרשותיהם מתוך “ספרי ריינס”, שנחשבו בצדק למעיין לא אכזב של מחשבות ודעות על ערכי היהדות ומקור ברוך של הדבור המרומם בתוכן וצורה.

בספר “נאד של דמעות” (מהדורה שניה, ירושלים תרצ"ד) נדפסה ביוגרפיה שלמה של המחבר מאת הרב י. ל. הכהן פישמן. בשרטוטים יפים מצייר הרב פישמן תמונה ספרותית רבת גוונים מאישיותו של הרב ריינס, כגאון בתורה, מחבר ודרשן, וביחוד כעסקן לאומי, יוצר “המזרחי” ומנהיגו.

________________

כאן מקום אתי להציב ציון וזכרון בספר לחותני הגאון רבי מרדכי דוד אלפרט זצ“ל, אבד”ק סוויסלוביץ (פ' מינסק). הוא היה גאון מובהק, מפורסם בחבוריו “יד מרדכי” על מס' שבת – חדושים בחריפות עמוקה, “חמד מרדכי” – חדושים ובאורים למס' עבודה זרה, “משיבת מרדכי” שו“ת לש”ע או“ח. הוא היה גם דרשן בעל השפעה בעדתו ומחבר ספרי דרוש. חבּר ספר דרושים על כל פרשיות התורה בשם “בנין דוד” וספר “דברי דודים” על שיר השירים. נשארו בעזבונו כמה כתבי־יד בכמה מקצועות שבתורה. הוא היה אישיות דגולה בכשרונותיו ובמדותיו התרומיות. נפטר י”ב כסלו התרע"ט. יהא זכרו ברוך.


פרק תשעה וחמשים    🔗

הסבות שגרמו להתגלות רעיון הציונוּת. – הרצל וספרו “מדינת היהודים”. – ההטפה הציונית. – המטיפים האֶכט, צדיקוב. – “המזרחי” ומטיפיו. – ר' יצחק ניסנבום. – הדרשן ר' אליקים גיצל לוויטאַן. – ר' בנימין הכהן ממינסק.


סגנון ההטפה זכה להתפשטות יתרה בין שדרות העם ביחוד ע"י התנועה הציונית.

הכלל התלמודי “גדולה הסרת טבעת” הולך ומתאמת בדברי ימי ישראל מתקופה לתקופה. כאשר התעוררה בקרב העמים תנועה של רדיפות על היהודים ונחשול הצרות עמד עליהם לטבּעם, אז נעורה בקרבם ההכרה היהודית ביתר שׂאת. כי היהדות הנצחית שואפת תמיד להגן על עצמה בשעת סכנה, וכשהקבוץ היהודי עומד להתפרד מפגעי הזמן הנטפלים אליו בדרך גלותו – האחדות העממית מוצאת

לה סיוע וחזוק ברגש הלאומי, הגנוז עמוק בתוך נבכי הנשמה היהודית של כל אחד מישראל. והחזיון הזה. שהולך ונשנה במשך שנות נדודיו של עם ישראל, יצר בהיסטוריה הישראלית תקופות יפות של הרמת רוח העם ותגבורת הרגש הלאומי, שהתגלה במעשים כבירים לטובת העם ועתידותיו. כדבר הזה אנו רואים בתקופה שאנו עומדים בה.

בעת ההיא היה חללו של העולם האירופי מלא שנאה ליהודים. אפילו במדינות התרבותיות ביותר. היתה האנטישמיות למחלה מתדבקת. ביחד עם המצאות הציוויליזציה של העת החדשה המציאו שונאי ישראל רדיפות על היהודים בנוסח “קולטורי”. בגרמניא “המתקדמת” נשמעו ברחובית קריה הקריאות “בוז ליהודים”, “אל תקנו מאת היהודים”. וזהו אחד מפלאי ההתקדמות: מעבר האחד שווי זכויות שבכתב ומעבר השני אנטישמיות והטלת חרם כלכלי על היהודים. ובצרפת הריפובליקנית הרעישו את העולם ב“ענין” הידוע של דרייפוס. דברים, שנחשבו לבלתי אפשריים בארץ החופש הזאת, מעשי־אגרוף וחלול כבוד האומה הישראלית בריש גלי, היו לעובדות ומעשים בכל יום. הזרם האנטשימי, שעבר ממדינה למדינה בארצות אירופא. הוכיח למשכילי היהודים, כי כל תקוותיהם להיטיב את מצב עמם על ידי התקדמות ההשכלה הכללית אין להן יסוד ממשי בחיים והיהודים ישארו תמיד במצב נפרד ונבדל בין

עמי הנכר, ולכן עיקר תעודתם צריכה להתרכז בהתאחדות הכוחות לעזרת אחיהם הנלחצים והנדכאים. העסקנים מקרב המשכילים, שהשקיעו עד כה את כוחותיהם בענינים כלליים, התחילו להתיחס ברגשי אחוה אל בני אמונתם ונוסדו אגודות־עזרה (הילפספעראיינען) להיטיב את מצב היהודים במקומות פזוריהם. ומתוך השפעתן של רדיפות היהודים בארצות המערב התעוררה התנועה הכבירה – הציונות.

מיסד הציונות היה אחד מגדולי הסופרים בווינא הד"ר בנימין זאב הרצל (תר“ך – תרס”ד). הוא היה עתונאי מפורסם, שעשה לו שם גדול במאמריו המצוינים, ובמכתביו בעתון הוינאי הגדול “נייע פרייע פּרעססע”, שכתב בתור קורספונדנט תמידי מפּאריס, תאר בסקירה עמוקה וחדה ובסגנון יפה ומלבב את מצב הרוחות בעיר הגדולה ואת החכוכים הפנימיים בספירות העליונות של העולם הפוליטי והפיננסי, שהיו לו מהלכים ביניהם, והיה מסתכל בעין פקוחה אל כל המעשים, שנעשו שם. הוא היה הגבר, שראה את התחבולות, שרקמו גבורי הריאקציה, ולו היו נהירין שבילי האנטישמיות וכל התועבות הצפונות בה, ולבו הרגָש התעורר לגורל בני עמו, ובכוח דמיונו הנשגב הגה מחשבה גדולה ליסד מדינה מיוחדת ליהודים, כי לפי הסתכלותו המדינית לא ראה כל עצה אחרת להיטיב את מצב עמו בלתי אם ביסוד ממלכה בפני עצמה בארץ אבותיו.

בשנת תרנ"ו הוציא את ספרו “מדינת היהודים”, בו מתבררים עקרי הרעיון של קבוץ ישראלי במדינה מיוחדת מנקודת־ראות לאומית מדינית וכלכלית. הספר עשה רושם עמוק בעולם היהודי והביא לידי התעוררות מרובה בקרב כל מפלגות העם. הרעיון התיכון של הספר “מדינת היהודים”, כשהוא לעצמו, אמנם כבר הובע בעיקרו “באוטואמנציפציון” של פינסקר ובספר “רומא וירושלים” של משה הס, אך ההבדל ביניהם הוא, כי הרצל היה לא רק חושב והוגה דעות לאומיות, אלא גם עובד לאומי ושואף בפועל להביא את דעותיו לידי מעשה. כוח הרצון שלו בנוגע לרעיונו זה היה כביר ובוקע בעד כל המכשולים, שפגע על דרכו מבית ומחוץ. וכדי להגשים בפועל את מגמת הציונות ברא מוסדות לאומיים חשובים, שהיותר נעלה ביניהם הוא הקונגרס הציוני, ועל פי מחשבתו של הרצל היה צריך להיות לפרלמנט עברי, שבו תתברר שאלת היהודים בכל מקומות מושבותיהם לפי מצבם בהווה, מלבד שאלת הציונות עצמה, שהיא פתרונה של שאלת היהדות העולמית.

וכדי למשוך את לבו של העם אל הציונות נחוץ היה לעשות תעמולה גדולה להפצת הרעיון. והתעמולה להפצת הציונות התרכזה ביחוד בדרשה. לא היתה מפלגה בישראל, שהשתמשה בדרשה להפצת דעותיה בין העם, כמו המפלגה הציונית. מלבד הנאומים, שהיו נשמעים לפרקים מעל בימת הקונגרסים והועידות השונות, שנפוצו בחוברות מיוחדות במספרים עצומים של אלפים ורבבות אכסמפלארים, היו נוסעים מעיר לעיר מטיפים ציוניים מיוחדים במַלאכוּת המרכזים. היו מטיפים מקרב העסקנים הציוניים, שנשאו מדברותיהם באולמים ובבתי־עם, באספות מיוחדות של ציונים ושאינם ציונים, והיו מטיפים־דרשנים, שהיו דורשים בבתי כנסיות ובבתי־מדרשות. כל אגודה של ציונים הקימה מקרב חבריה דברנים, שהתאמצו בכל מקרה שבא לידם, בכל אספה וכנסיה להטיף לציונות ולעשות נפשות לרעיונם.

השפעה מיוחדת השפיעו על ההמון העברי המטיפים הציונים, שנסעו מטעם האגודות או אלה, שנסעו על חשבון עצמם. אמנם לא כולם ידעו להזהר ברוח העם, בבקרם את מתנגדי הציונות, ודרשותיהם הביאו לידי חכּוּכים בלתי רצויים. אכן זה נעלה מעל כל ספק, כי המטיפים, שביניהם היו בעלי כשרון ובעלי רגש, עזרו הרבה להפצת הציונות בקרב העם והביאו ברכה מרובה לרעיון הלאומי.

מן הדרשנים, שהקדישו את כשרונם לרעיון הציוני, נציין לדוגמא את המטיפים ר' מאיר האֶכט ור' בצלאל צדיקוב. המטיפים הללו הקהילו קהלות גדולות והטיפו על לב העם, ודרשותיהם עשו פרי, כי היו בעלי כשרון לפעול על הלבבות ולעורר רגש השומעים. המטיף האֶכט יפה היה כוחו בוכוחים, להוכיח צדקת הרעיון ונחיצותו. הוא מוכיח, למשל, כי הרעיון הלאומי בא לקרב רחוקים ועתיד הוא להרים קרן ישראל ותורתו, ומתוכח עם החרדים המתנגדים, שאינם שמים לב אל הנעשה סביבם. אוצר היהדות הולך ומתרוקן. בתי מדרש שוממים ותורה תפוג מישראל, בני הדור החדש הולכים ומתרחקים מעל עמם ונתונים לתרבות זרים, בעוד שהחרדים עומדים ושומרים על הדת. ומדמה את המצב של שומרי הדת בתקופה זו לאנשי חיל, השומרים בקני־רובים שבידיהם על ארגז הכסף של הגדוד לבלי יהין איש להתקרב אליו, בעוד שהארגז מלא חורים בתחתיתו ומטבעות הכסף נושרות מתוכו. הארגז כבר ריק והחיילים עדיין שומרים עליו, כי כך הוטל עליהם לשמור את הארגז, ועליהם רק למלא את תפקידם, ויוצאים ידי חובתם בשמירה בלבד, ואחת היא להם אם הארגז מלא או ריקן… (כך סח לי העסקן הציוני הידוע הרב ר' שמואל יעקב רבינוביץ ז“ל אבד”ק סופוצקין, שהיה מלא התפעלות מכשרונו של המטיף האֶכט). המטיף צדיקוב היה דרשן בעל רגש נפלא. דבריו יצאו מלב עברי חם, כואב על צרות עמו, והשפעתו היתה גדולה על שומעיו. הוא דבר, למשל, על התאחדות הכוחות והתקרבות המפלגות בשעת צרה. ותאר לפני השומעים תמונה נוראה של תפלת “כל נדרי” אצל אנוסי ספרד. מערה עמוקה, מכוסה בעלטה. אור כהה של נרות שעוה. אנוסים לבושים בגדי שרד של שרי צבא, של פקידי הממשלה ושל כמרים עוטפים טליתות. שלשה זקנים קוראים “על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העברינין” וקול אנחות ויללות מתמזג עם הנגון העגום של כל נדרי… כל זה צייר בצבעים בהירים וחיים באופן נפלא מאד, שעשה רושם חזק מזעזע את הלבבות. והמטיף התעכב ביחוד לבאר בכשרון רב וברגש עמוק את מהותו של אותו ההיתר “להתפלל עם העבריינין” לא רק בנוסח ספרד, אלא גם בנוסח רוסיא

הרבה עשו להפצת הרעיון ברוח החרדים ובקרב החרדים המטיפים, שנשלחו מטעם מרכז “המזרחי” (נוטריקון: מרכז רוחני) והוא הסתדרות ציונים דתיים, שבראשה עמד הגאון ר' יצחק ריינס (עיין לעיל פרק נ"ח). המטיפים של “המזרחי” היו רבנים וציונים חרדים מקרב חברי אותה המפלגה עצמה. היו ביניהם דרשנים בעלי כשרון, ביחוד בין הרבנים הצעירים. וגם חברי “המזרחי” מקרב בעלי הבתים, שנסעו במלאכות מיוחדה כל אחד בהסביבה שלו, אעפ"י שלא הצטיינו בכשרון ההטפה, פעלו הרבה לתועלת משלחתם, מפני שהעם נתן בהם אמון והיה שומע דרשותיהם הפשוטות בשים לב. (עי' ספרו החשוב של הרב י"ל הכהן פישמן “הציונות הדתית והתפתחותה”. הכולל הרצאה מפורטת מהשתלשלותו של הרעיון הקדוש מתקופת אבות האומה עד התקופה האחרונה).

מקום מיוחד תופס בין המטיפים הציונים הסופר הרב יצחק ניסנבום. הוא למד בקבוץ האברכים הרבנים במינסק ונסמך להוראה. שם הטיף מדי שבת בשבתו ברוח לאוּמי, וכאשר נתקבל למזכיר על יד הגאון ר' שמואל מוהילבר בהנהגת עניני ישוב ארץ־ישראל, הופיע פעם בפעם בדרשותיו בעיר ביאליסטוק ועשה לו שם כאחד המטיפים הגדולים. הוא נסע כמה שנים מטעם הועד של חובבי־ציון באודיסה ואחר כך מטעם המרכז הציוני וסבב בערי ישראל ברוסיא והטיף את דרשותיו הנמרצות, ודבריו, שיצאו מלב רגָש ומצר בצרות עמו, עשו רושם עמוק על השומעים בכל מקום בואו.

אצל ניסנבום יש כל המעלות של מטיף לאומי מהסוג המובחר. קול נעים, חתוך הדבור בהיר וצח והתרגשות עמוקה, הפועלת על לב השומע. סגנונה של דרשת ניסנבום הוא סגנון חי ושונה גם מסגנונם של המטיפים החדשים. הוא אינו מיגע את השומע לא בשלוב פסוקים ומאמרים זה בזה, כדרך הדרשנים המגידים ולא בהצגת מחזות ותמונות שלמות כדרכם של המטיפים הציוניים. הוא מדבר ברגש בנושא הענין שלו ובשטף הדברים הוא עושה איזה דיוק קל בפסוק או מאמר ומתאימו על ידי זה לרעיונו. באמנות נפלאה הוא מוצא לחפצו מאמרים או מבטאים קצרים במדרש ומכניס בהם רוח חיים, ובזה הוא עושה רושם עז על השומעים.

הרב ניסנבום העשיר את ספרות הדרשנות בכמה חבורים יקרי ערך. שעשו להם שם טוב בעולם הדרשנים (“דרושים וחומר לדרוש”, “דרשות לכל שבתות השנה והמועדים”, “הגות לב”, “היהדות הלאומית”, “אמרי דרוש” “קניני קדם”, “מסורת וחרות”). מלבד זה הוציא ספר “הדת והתחיה הלאומית” וזכרונות חייו בשם “עלי חלדי”.

ספרי ניסנבום כתובים בשפה רעננה ומקיפים מרחב רב של מחשבה ועיון. והמה באמת אוצר בלום של מדרש אגדה בצורה חיה ומלבבת. חוט אחד מבריח את כל הדרשות, והוא הרעיון הדתי־הלאומי ותחית ישראל בארצו.

______________

גם מתנגדי הציונות השתמשו בבימת הדרשה. מלבד הספרות המיוחדת שלהם, שהוציאו כנגד הציונות, כמו הספר “אור לישרים”, קובץ מאמרים ומכתבים של מתנגדי הציונות, הירחונים “הפלס”, “המודיע”, עוד העמידו מקרבם דרשנים, שדרשו מעל בימת בתי הכנסיות בגנות הרעיון הלאומי.

טובי הכשרונות שבמטיפים נטלה הציונות, והדרשנים של מתנגדי הציונות היו מן הבינונים. אכן יש להראות על דרשן בעל כשרון גדול, שנחשב על מתנגדי הציונות, והוא המוכיח הנודע ר' אליקים גיצל לוויטאַן (תרכ“ה–תרע”ב), שהיה בסוף ימיו מגיד בעיר בריסק דליטא. בימי נעוריו היה מגיד בעיר דווינסק והפליא את לב השומעים בדרשותיו, שהיה דורש בכל יום לפנות ערב, כי דבריו נאמרו ברגש עמוק מתוך ידיעת החיים ודעת התורה, בהיותו בעל אגדה נפלא ומעין נובע בחכמת הדרוש. בראשית פעולתו הדרשנית, כפי הנראה מתוך ספרו “רמת שמואל” (הספד על מות רבי שמואל מוהילבר), הראה פנים מסבירות לרעיון חבת ציון והציונות, אבל אחר כך נספח אל מתנגדי הציונות. וביחוד כאשר נתמנה למגיד בעיר בריסק, התגלה בפעולתו השלילית בנוגע לתנועה הלאומית.

אבל גם מתנגדיו לדעה לא יכלו לבלי להכיר בכשרונו ובתום לבבו. רבי אליקים גיצל היה נלחם בשם דעותיו באומץ, ובמסירות נפש ממש היה מתקנא לירידת קרן התורה וההפקרות הרוחנית של הדור הצעיר. לו היה יאה השם “מוכיח בשער” במלא מובן המלה. בכל מקום שהיה בא המון רב של שומעים היה נמשך אחריו לשמוע את דבריו, כי שמו המפורסם היה הולך לפניו, ורבי אליקים גיצל לא היה משתדל כלל להמתיק את דרשותיו במשלים ערבים ובדברים מושכים את הלב. הוא היה מדבר דברים כבושים ודברי תוכחה נגד העבריינים, נגד המכניסים את בניהם אל בתי הספר הכלליים, נגד אי־הזהירות בטהרת המשפחה ונגד הפשרנות של החרדים בנוגע למנהגי בניהם, ודבריו עשו תמיד רושם עז על השומעים, כי דעותיו שהפיץ ברבים, היו קבועות אצלו כאמתות מפורסמות, שאין להרהר אחריהן, ובזה היה כוחו, כי ידע להשפיע מדעותיו על קהל שומעיו ולחמם את הלבבות באור תורתו. פעולתו היתה באמת מרובה לחיזוק רגשי הדת בקרב שומעיו, ולפיכך הרבה היו מעריציו בקרב החרדים ברוסיא. הוא הוציא ספר “מחזה עינים” – קובץ הגיונות בדרוש ומוסר.

המגיד ר' אליקים גציל היה דוגמת “המגיד מקילם”, מוכיח ומייסר בשבט פיו את חוטאי הדור. אבל באותה התקופה היו מגידי מישרים, שביחד עם התוכחה ידעו לשמור על שווי המשקל והיו ‏ “תובעים כבוד הבן עם כבוד האב”. לסוג המגידים הללו היה שייך המגיד ממינסק ר' בנימין הכהן שקוביצקי (תרל“א – תרצ”ט). הוא היה מחונן בכל המעלות של דרשן עממי. קול ערב וחזק, התרגשות פיוטית בשעת הדרשה. מנגינה נעימה מושכת את הלב. הוא היה בקי נפלא בספרות האגדה והדרשנות. ודרשותיו היו מלאות תוכן עמוק. היה מצטיין ביראתו הקודמת לחכמתו וכשרונו. איש טוב ומטיב לבריות. לבו הגה אך טוב לישראל, וגם קנאת הדת בדרשותיו היתה מזוגה באהבה לכל חלקי האומה. ולכן היה מקובל על הכל. והשפעתו היתה גדולה ורבים השיב מעוון. (הוא נפטר בתל־אביב).


פרק ששים    🔗

השפעת הנאומים של הקונגרסים וצירי הציונים ‏ על סגנון דרשת ביהכ"נ. ‏– השתנות טעמה של הדרשה בעקב המקרים, שהתחוללו בחיי היהודים ברוסיא. – השתנות דרישות החיים הרוחניים של יהודי רוסיא. – היציאה בהמון לאמריקה. – השפעת האֶמיגרציא. – דלדול הקהלות וריסוק אברי המשפחה. – בקשת התכלית בלמוד התורה. – הדרשה בתעודותיו על הרב. – המכשולים על דרך המטיפים מצד השלטון. – התגלות כשרונות של הטפה בקרב הרבנים. – ספרי דרוש חדשים. – חזרת עטרה ליושנה.


להתנועה הלאומית היתה, כאמור, השפעה גדולה על הסגנון של הדרשה. ההסתדרות הציונית והתעמולה להפצת הרעיון הטילו גשר רוחני בין הנאום של בימת הקונגרס ובין הדרשה של בימת בית־הכנסת. מלבד הרוח הלאומי, שהכניסה הציונות לתוך הדרשה, שעל ידי זה קבלה תכונה חדשה של הטפה, עוד השפיעו הקונגרסים והאספות הציוניות על השתנות הסגנון של הדרשה. מתוך ה“פרלמנט העברי”, שבעיקרו הוא מרכז הדבור והנאומים של צירי הציונים, יצאה טרמינולוגיה שלמה למושגים שונים, אשר בחיי האומה החמרים והרוחניים וכל הניבים והמבטאים החדשים הללו, שהיו נשמעים מעל ה“טריבונה” באולם הקונגרס, היו נשמעים אחר כך מעל בימת בית הכנסת. ולאו דוקא המרצה הציוני, שהיה בא לבית הכנסת להשמיע לעם את החדשות, שנתהוו בעולם הציונים, אלא גם הדרשן המטיף הציוני היה סופג לתוכו את כל אותם המבטאים והמלים ובהם היה מתבל דרשתו. ועל ידי זה קבלה הדרשה של המטיף הציוני צביון מיוחד, שונה לגמרי מן הסגנון של הדרשה העתיקה. מה שהחל המטיף של חבת ציון גמר המטיף הציוני.

הם הכניסו יסוד חדש לתוך דרשת בית־הכנסת והחיו את סגנונה. השומעים מן הדור הישן, ביחוד מקרב מתנגדי הציונות, הביטו על הדרשה הציונית גם מצד סגנונה, כעל “זמורת זר” ודבר חדש, שלא שמעו אבותינו ואבות אבותינו, אבל בקרב המון השומעים בכלל הפיקה הדרשה הציונית רצון במדה מרובה, והעם היה רץ לשמוע את דרשת המטיף הציוני. ובשביל זה הלך הסגנון החדש והתפשט לאט לאט גם בקרב המגידים. ואף על פי שלא כל המגידים יכלו על פי התפתחותם הרוחנית להסתגל אל הסגנון החדש, מכל מקום החפץ של הסתגלות כזו התגלה אצלם מתוך ההכרח של תביעות הזמן, וכל אחד, כפי יכלתו, התאמץ לקלוט מעט או הרבה מן הסגנון הזה, מפני שלא יכלו לבלי שים לב לדרישות השומעים ולהשאר לגמרי אצל הסגנון הישן, שכבר אָבד עליו כלח. וכך נשתנו פני הדרשה העברית בהשפעתה של התנועה הלאומית.

והמאורעות, שנתהוו בחיי היהודים ברוסיא בתקופה האחוונה, שאנו עומדים בה, ושגרמו להופעת הרעיון הלאומי, אותם המאורעות עצמם השפיעו על מהלך הדעות בקרב היהודים בכלל וגרמו להשתנות טעמה של הדרשה העברית בפרט.

במדינת רוסיא, שהיתה נחשבת בצדק למרכז היהודים של כל העולם, היו חיי היהודי מקדמת דנא מסודרים ברוח היהדות. משמעת גדולי התורה היתה חזקה מאד בקרב העם ודבריהם היו נשמעים בכל פנות החיים הפרטיים והכלליים. מנהגי הדת היו נשמרים בדיוק בבית ובחוץ, ואפילו החפשי בדעות, שהרשה לעצמו לנהוג קלות ראש באיזה ממנהגי ישראל בביתו בצנעא, לא יכול לפרוש מן הצבור בנוגע למנהגי הדת בפרהסיא, כי בטלה דעתו אצל כל אחיו, החיים ברוח הדת ומתנהגים בדרך התורה. העיר, שרוב יושביה היו יהודים. קבלה צורה יהודית, ורוח יהודי היה שפוך על פני כל החיים שלה. חותם יהודי היה טבוע לא רק על היהודי עצמו, על קלסתר פניו, לבושו, דבורו, אלא גם על הבית, הרחוב, העיר, שבה היה דר היהודי. ערבי שבתות וימים טובים, ימי שבת, חג ומועד היו נכּרים ברחוב ובשוק, והיו משפיעים במדה מרובה גם על החיים הכלכליים של האזרחים הבלתי־יהודים של הסביבה. ילד ישראל, שהתחנך בתוך סביבה עברית כזו, היה כולו עברי. מילדותו שאף לתוכו אויר עברי והתחנך ברוח עברי, ברוח המסורה העתיקה. בעולמו ראה רק יהודים, יהודים. ולא היה מתענין כלל בכל הנעשה מסביב לו בעולם הכללי, כי מחיצת ברזל היתה מפסקת בינו ובין העולם הזה, ולא היה יודע רק מהנעשה בבית הוריו, בחדר, בישיבה, בבית הכנסת ובבית המדרש. כל מאויי רוחו היו להשתלם בידיעת התורה ולהיות ל“למדן”, כי דרישת התורה היתה למרכז הכובד בחייהם הרוחניים של יהודי ליטא ופולין בעת הזאת. אמת־המדה של היחוס בישראל היתה ידיעת התורה. המשפחה היתה מתיחסת ומתגאה בלמדניה, וכל תכלית השאיפה של האבות היתה לגדל את בנם ל“תורה ולמעשים טובים” ולהשיא את בתם לתלמיד חכם. ואין צריך לומר, כי הקהלות היו משתדלות למַנות בתוכן רבנים גדולים ומפורסמים בתורה. בשעת מינוי הרב היו שמים לב בעיקר, כי יהיה בקי בתלמוד ופוסקים וחריף בתורת ההלכה, ואל שאר מקצועות התורה לא שמו לב. אפילו כשרון הדרשנות לא היו דורשים מן הרב, זה נחשב למילתא זוטרתא לגבי רב בישראל. אם היה להרב כשרון זה, בודאי שלא היה מביא לו הפסד לפרסומו בין הרבנים, אבל זה לא היה נותן לו יתרון עליהם. עיקר יתרונו של הרב וחשיבותו היה תלוי רק באותו המקום, שהיה תופס במדרגת ידיעת התורה. ובנוגע לדרשנות, הרי זו לא היתה שייכת כלל למשרת הרבנות. זהו ענין של מגידים, ולפי נקודת־הראות של בעלי הבתים הלמדנים, שדעתם היתה תמיד מכרעת בעניני הקהילות, לא היה כדאי לרב בישראל, שתעודתו העיקרית להעמיק חקר בסוגיות הש"ס, לפרק ולתרץ, לברר ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – להפחית את ערכו הרם ולטפל בעניני “מגידות”.

ומובן, כי הרבנים, מחסרון דרישה לידיעת חכמת הדרוש מצדם, לא היו משתדלים כלל להשתלם בחכמה זו. וגם אלה, שחוננו מטבעם בכשרון הדברנות, לא היו מפתחים את כשרונם כראוי, מאין להם נחיצות יתרה לזה בעולם המציאות. הרב היה דורש רק בשבת “שובה” ובשבת הגדול, והיה משתדל, כי מדרשותיו הללו לא יהיה נודף ריח של “מגידות”, והיה נותן להם אופי מיוחד של “דרשה רבנית”. הוא לא היה מדבר דברי אגדה ומוסר לחוד, אלא היה משלב דברי הלכה ואגדה אלו באלו על דרך הפלפול הדרושי, וזה היה מתאים לרוח השומעים, כי אפילו ההמון הפשוט, שהדברים היו קשים לו להולמם והיה מתנמנם בשעת הדרשה, גם הוא היה מכבד בלבו דרשה כזו, בידעו שלא מגיד פשוט הוא בא לשמוע, לא דברי אגדה ומשלים יפים, כי אם דברי תורה מפי רב בישראל. ומה בכך, שאין הרב יודע להטעים את דבריו כהוגן ומגמגם בלשונו, הלא רב הוא ולא מגיד, ואם אין כוחו יפה בדרוש אין בכך כלום… במצב כזה, כמובן, לא יכלו קהלות ליטא ופולין לגדל רבנים בעלי כשרון בחכמת הדרוש. חניכי הישיבות והאברכים הלומדים, שהתעתדו למשרת רבנות לא מצאו צורך מיוחד לקבוע עתים ללמוּד ספרי דרוש. העיקר היה אצל תלמיד הישיבה ללמוד ולשנן גמרא ופוסקים ולזכות לשם תלמיד חכם. כבוד התורה היה גדול מאד בעיני העם, ועסק ההלכה, שהעמד עליון על שאר המקצועות השונים שבתורה, ספג לתוכו את כל כוחותיהם הרוחניים של הרבנים וחניכי הישיבות בעת ההיא.

אך בהשתנות העתים בא גם שנוי בדרישות החיים הרוחניים של יהודי ליטא ופולין. ועם זה נשתנה אצלם המושג על דבר תעודתה של דרשת בית־הכנסת.

הפרעות וכל מיני גזרות אכזריות. שבאו על היהודים בתקופת ממשלת אלכסנדר השלישי, החרידו את רבצן של הקהלות והביאו מהפכה בחייהן השקטים, שהיו קבועים בטעמם המיוחד ובמנהגיהם המיוחדים במשך שנות מאות. המשפחה העברית, שהיתה שתולה וקבועה במקומה משכבר הימים ומאוחדה ברוח ונפש במסורת של כמה דורות, החלה מעט מעט להתפרד ולהתמוטט מתוך הבסיס שלה. לפנים היו אנשי הקהלה קרובים זה לזה קרבת מקום וקרבת רוח במשך כל ימי חייהם. פה נולדו, פה התחתנו זה בזה. פה עסקו יחד במשא ומתן והתפללו יחד בבית הכנסת, ופה מצאו יחד מנוחת עולמים בבית־העלמין של הקהלה. אגודת המשפחה היתה חזקה מאד, אבות לא נפרדו מעל בנים, ובנים – מעל אבותם, אחים ישבו קרובים זה לזה במקום מולדתם ולא עזבו איש את רעהו בכל ימי חלדם. החיים השקטים הללו לא ידעו מנסיעות רחוקות וטלטולים למרחקים; על דבר גילוּי אמיריקה על ידי קולומבוס ידעו האנשים מתוך השמועה בלבד, אבל שם לא היו אבותיהם ואבות אבותיהם, והיה אצלם מן הנמנעות, שיהיו שם הם או בניהם. אם נתרחש דבר שאינו שכיח ונסע אחד בעיר למדינת הים באמריקה, היה זה כמאורע היוצא מחוץ לשורת החיים, וממש היה האיש הזה גנאי למשפחתו. אך הנה באה רוח סועה וסער ועקרה את האילנות הטובים האלה משרשם. הפרעות, שהתפרצו בשנת תרמ"ב נגד היהודים ברוסיא, גרוש היהודים מן הכפרים, גרוש מוסקבה, שלילת זכויות אדם על ידי גזרות וחוקים מעיקים מיוחדים בשבילם – כל זה העמיד את היהודים ברעה גדולה ומירר את חייהם. תחום מושבם התכווץ יותר ויותר על ידי “החוקים הזמניים” של 3 מאי 1882, שהוּצאו לפעולות באכזריות נוראה; מקורות פרנסתם הוגבלו, רכושם ובתיהם לא היו בטוחים מחמס שונאיהם, שהיו נכונים בכל עת להתנפל עליהם לשלול שלל ולבוז בז, כי רדיפת היהודים היתה לתכנית מדינית במשטר הממשלה ברוסיא בימי ממשלת הקיסרים אלכסנדר השלישי וניקוליי השני, וכל שר ושוטר, שהרבה להעיק ולרדוף את היהודי היה משובח ונתעלה לגדולה. וכאשר תכפו על היהודים ברוסיא צרות רבות ותלאות נוראות ונכרת אוכל מפי אלפי נפשות אומללות, החלה בקרבם היציאה לאמריקה לבקש שם טרף ביתם. האב יצא מעל אשתו ובניו הקטנים, להיות נודד ללחם במדינת הים, ובנים גלו מעל שולחן אביהם לארץ רחוקה אל גוי, אשר לא שמעו את לשונו ומנהגיו זרים לרוחם.

ביחוד התגברה היציאה לאמיריקה אחרי הפרעות וההרגות הנוראות, שנעשו בקהלות היהודים ברוסיא בשנת תרס“ו. מפלות הרוסים במלחמתם עם היפּנים עוררה רוח מרד במדינה. החלו שביתות הפועלים בבתי החרושת ובמסילות הברזל, הרבה גדודי הצבא של חיל הים והיבשה התקוממו נגד הממשלה ומבוכה רבה היתה בארץ. ומפחד הריבולוציה מוכרח היה הקיסר ניקוליי השני להוציא כרוז של חופש הדעות והאמונות, ופתגם המלך. שיצא ביום י”ז אוקטיאבר שנת 1905 נתקבל בתרועת ששון ושמחה במרחבי רוסיא. ביחוד היה היום הזה חג ליהודים משוללי זכויות אדם, כי התקוה היתה משעשעת לפניהם, שעוד מעט ויהל אור במחשכי חייהם ויזכו גם המה לזכויות אזרחיות ביחד עם שאר העמים בארץ מולדתם. אך עד מהרה הגיעו ליהודי רוסיא ימי עוני, רעה ומצוקה, וחג החופש נהפך להם לאבל. שרי הממשלה ובעלי המאה השחורה מקרב החצרונים, שהיו מלאים שנאה וחמת נקם על היהודים והיו רואים בהם תמיד מקור פגעי רוסיא ומפלותיה, עשו גם בעידן ריתחא זה את היהודים שעיר לעזאזל ותלו אשמת המלחמה והמפלה והריבולוציה בראש היהודים. ובאותה שעה שהריבולוציה הלכה בצעדי און והובילה את רוסיא אל משטר קונסטיטוציוני, באותה שעה עצמה עשתה האנטישמיות הזעומה את שלה והקריבה את היהודים אל עברי פי פחת. בהך גיסא הלולא וחינגא לאור החופש, ובאידך גיסא הרג ואבדן וימי חושך ליהודים. על פי צו של שלטון גבוה התלכדו ובאו לידי נגיעה הנקודות הקיצוניות של העבודה למען החופש מעבר האחד ושל פעולת ההסתה בקרב ההמון החשוך לקחת נקם מן היהודים מעבר השני. באותו היום שהתפרסם המניפסט של ניקוליי על דבר החופש, בו ביום עצמו הכינו הצוררים טבח נורא ליהודים. פה תהלוכה בהמון חוגג ודגלי תפארת לכבוד המאורע, ושם מחנה שודדים ובידם אַלות וקרדומות לעשות הרג והרס ב“יהודים הארורים”. בימי עברה אלה, בימים הראשונים לירח מרחשון שנת ה’תרס"ו, נעשו פרעות בשבע מאות ושבעים קהלות ישראל, רכוש היהודים היה לבז ואלפי נפשות נהרגו ונפצעו באכזריות נוראה, שלא היתה דוגמתה גם בימי הבינים.

הפרעות הללו, שהרעישו את כל העולם. היו אות נצחון להריאקציה, שהראתה לדעת, כי רוסיא אינה עדיין ארץ החופש, כי אם ארץ הדמים. בעלי המאה השחורה הרימו ראש, ותיכף לפרעות החלו להתיסד “אגודות העם הרוסי”, “אגודות הרוסים האמתים”, שאחת מתעודותיהן העיקריות היתה להכות חרם את היהודים ולגרשם מכל מקצועות החיים, דבר שהתאים בפועל לרוחן של ספירות הממשלה הרוסית. והיהודים ראו את עצמם בצרה גדולה. ומכל התקוות היפות נשארו באפס תקוה.

וכתוצאה ישרה מן המאורעות המעציבים הללו באה תגבורת האמיגרציה בקרב יהודי רוסיא. בשנת הפרעות (תרס"ו) עזבו ארץ רוסיא שלש מאות אלף יהודים, וכמספר זה היו הנודדים גם בשנת התרס“ז. זרם הנודדים מרוסיא נטה ביחוד לערי אמיריקה הצפונית: ניו־יורק, טשיקאגוֹ, פילדלפיה ועוד, אך הרבה מהם התישבו גם במערב אירופא. באפריקה הדרומית, בקאנדה, באמיריקה הדרומית ובארץ־ישראל. בערי החוף ומרכזי מסלות הברזל היו פזורים פליטי רוסיא, שנדדו מפני חרב נטושה לבקש להם מפלט מחמס שונאיהם. ובמדה שתכפו צרות ושעבוד גלויות על יהודי רוסיא כן גברה ביניהם הנדידה לארצות אחרות. כה הלך ושטף זרם האמיגרציה של היהודים מרוסיא במשך שלשים שנה, משנת תרמ”ב עד נעילת הגבולים בשעת מלחמת הרוסים עם הגרמנים, וקהלות שונות באמיריקה ובשאר ארצות נתמלאו מחורבנן של הקהלות ברוסיא.

והשפעת האמיגרציה, מלבד שגרמה דלדול הקהלות בכמות, עוד הביאה שנוי נכּר בפנים החיים הרוחניים של היהודים. היהודים ברוסיא, כאמור, הלכו בדרך סלולה ולא ידעו כל סתירות בחייהם. הקשר החברתי היה חזק ואחדות המשפחה שלמה. והנה באה האמיגרציה והתירה את הקשר ורסקה את אברי המשפחה. קרובים נעשו רחוקים ואחים נפרדו זה מזה. אבות התרחקו מעל בנים ובנים מעל אבותם. ואם לפנים היו יהודי רוסיא בבחינת דבר גוש, המחזיק בתוכו החמימות, עכשיו נעשו לחומר צלול ונפרד, שבטבע עלול הוא להתקרר מכל רוח הבא מן החוץ. יהודי רוסיא הזדווגו ליהודי אמריקה ואלה על אלה הראו את פעולתם ההדדית. היהודים ברוסיא המציאו לאמריקה, מלבד פועלים לבתי החרושת, גם רבנים, חזנים, מטיפים ושאר “כלי קדש” וסתם יהודים חרדים, שמהם התיסדו קהלות חדשות, ועל ידם נכנס זרם של רוח דתי לתוך הקהלות הישנות. ויהודי אמיריקה המציאו לרוסיא סכומים גדולים של דולרים בשביל משפחותיהם העזובות. אך מתוך הדולרים הללו, שהיו מתקבלים מאמיריקה, התחיל נושב איזה רוח זר, רוח קר אמיריקני, שהיה מפיג קמעא קמעא את החמימות הפנימית מתוך מנהגי החיים העתיקים, שהיו שוררים בתוך המשטר הישן של חיי היהודים ברוסיא.

עצם הנדידה לאמריקה לשם בקשת פרנסה, שבאה מתוך ההכרח, היתה בפועל כעין פרצה בחומת היהדות של יהודי רוסיא. היהודי היה קבוע מקדמת דנא במקומו בסביבה יהודית של שמירת שבת כהלכתה וקיום המצוות לכל דקדוקיהן, ומפני בטחונו בה' לא היתה קשה עליו פרנסתו יותר מדאי והיה נשאר לו ריוח לעבודת ה' ולמוד התורה “וזה וזה נתקיימו בידו”. והנה באו החיים האמיריקניים והוציאו את היהודי מתוך עולמו, מתוך הסביבה הנעימה שלו. הבנים המבוגרים נאלצו לעזוב את ספסל בית המדרש והישיבה ולנסוע למדינת הים, כי לא יכלו לשבת ברוסיא ולחכות עד שתמלא שאיפת הוריהם “ויתגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים”. והאבות הוכרחו בחזקת היד של הזמן הקשה לבקש את מזלם באמיריקה. כאן בסביבה שלהם היו “אנשים של צורה” ושם נעשו לפועלים פשוטים, עובדים בבתי החרושת עבודה המפרכת את הגוף ואת הנפש, בחללם בעל כרחם קדושת השבת, ובניהם הקטנים נשארו ברוסיא גלמודים ועזובים לנפשם בלי כל השגחה והשפעת אבות על חנוכם. והמכתבים מאמיריקה ביחד עם הדולרים, כמובן, לא יכלו למלא את החסרון ולאַחות את הקרע. והפזור הזה של שנות עברה וזעם “החליף את השיטה” והכניס שנוי הערכים בעולמו הרוחני של היהודי ברוסיא. נזדעזעו היסודות. החיים המסורתיים, שהיה רגיל בהם היהודי, כאילו נפגעו מאליהם בתוך המהפכה הזאת, והיהודי היה מוכרח לחַשב חשבונו של עולם העשיה ולוַתר על הרבה מעניני הרוח שלו. לא זאת השלמות הדתית ולא זאת תמימות החיים שהיו מלפנים! החיים הפשוטים התחילו לדרוש מן היהודי את שלהם, והיהודי התחיל להרגיש את הצורך להתאים גם את עניני הרוח שלו לתביעות החיים החדשים. בחנוך הילדים, בלמוד התורה התחילה לתפוס מקום “המטרה”, “התכלית”… ולפיכך בא שנוי עצום באופן החנוך ובסדר הלמוד. ההורים החלו להשתדל לתת לבניהם מלבד ידיעות התורה, גם ידיעות החיים הפשוטים, כדי שיהיה בידם נשק ללחום מלחמת הקיום, הקשה ביותר ליהודי בגלותו. ובקשת ה“תכלית” חדרה גם לבית המדרש וגם לבימת הדרשה.

למוד התורה כמעט שחדל להיות לתכלית בפני עצמו, אלא בקשו לו מטרה ממשית – הרבנות. תביעות החיים הקשים מנעו מן הצעיר את האפשרות להקדיש את מבחר ימי חייו ללמוד התורה לשמה, אם לא בתקוה להבנות מן הלמוד הזה ולקבל משרת רב בישראל. והיהודי, בבואו לבית המדרש לשמוע את דרשת הרב, לא יכול היה לפטור את עצמו במצות שמיעה בלבד, כי היה מבקש בה, באותה הדרשה, איזו תכלית מוסרית, איזה ענין טוב, שהנפש נהנית בו. הפלפול הדרושי, החדוש העמוק, שקשה היה להולמו, שוב לא היה מפיס את דעתו של השומע בתקופה זו. היהודי שוב לא היה בא, על פי רוב, לשמוע את הדרשה רק בשביל כבודו של הרב, בשביל כבודה של תורה, אף על פי שלא היה מבין את תכנה, אבל הוא היה בא להפיק תועלת ממשית מן אותם הרגעים של שמיעת הדרשה בשביל נפשו הנהלאה. הוא היה בא לשמוע דברים של קורת רוח, דברים טובים ונחומים, כי “בשעה שהיהודי חולה מן השעבוד הוא מבקש לשמוע דברי נחמה”.

ובתעודת הרבנות עצמה בא גם כן שנוי מוחלט מהשפעתה של אותה התקופה. חובות הרב קבלו צורה ממשית של עבודה מסוימה בשביל אנשי העדה. מלבד הוראת איסור והיתר והבאת שלום בין אדם לחברו, צריך היה הרב לפקח על עניני העדה ולקחת חבל בעסקנות צבורית. וביחוד התחילה הדרשה לתפוס מקום הגון בתעודותיו של הרב בתקופה זו. שעת חירום ליהודים והצורך להתאחד בעבודה ממשית לטובת האומה לא יכלו לבלי לעשות רושם על עבודתו של הרב ולהטותה כלפי העם. הרב היה צריך להשמיע את קולו בענינים העומדים על הפרק ולחוות את דעתו בשאלות הזמן. והדרשה היתה לאחת מתעודותיו העיקריות של הרב. כל עדה בישראל, בבואה לבחור לה רב, שמה לב ביחוד, כי יהיה לו כשרון ההטפה, מפני שתביעות הזמן דרשו מן הרב, כי ישמיע דבריו לא רק בשבת “שובה” ובשבת הגדול, כי אם לפרקים יותר תכופים ולמקרים שכיחים יותר.

מלבד זה יש להראות על סבה אחת, שגרמה גם היא ביחד עם גורמים אחרים לנחיצות כניסתה של הדרשה לחוג תפקידיו של הרב בתקופה זו. ממשלת רוסיא, אשר שמה עין בקורת על כל מעשי האזרחים ומחשבותיהם, שיתאימו לחפצה, נתנה עיניה ביחוד ביהודים, לעקוב אחרי מעשיהם ולשמור את צעדיהם. עם היהודים היה חשוד בעיני ‏“המאה השחורה” יותר מכל העמים, ולכן הקיפוהו שמירה מעולה ושמו עליו עין פקוחה, כי לא יטו אשוריו מן הדרך, שסלל לפניו השלטון העצמי של קיסר רוסיא. הכבלים, ששמו על חופש הדפוס והדבור ברוסיא, הכבידו על היהודים ביתר שאת, ואפילו בימת בית הכנסת, שמקדמת דנא לא היתה חשודה על דעות כוזבות ומחשבות רעות בנוגע למשטר המדיני, גם עליה נמתחה גזרת המלכות. עינו של השוטר הרוסי חדרה גם לבית הכנסת וחופש הדרשה הוגבל במדה שאין למעלה הימנה. המגידים, שהיה להם חופש הדבור במשך כמה מאות שנה, פגעו בתקופה הזאת מכשולים על דרך פעולתם מצד השלטון. ביחוד סבלו המגידים בעלי הכשרון, שרובם היו בין המטיפים הציוניים, מפני שהציונות מצד עצמה היתה נרדפת מאת הממשלה הרוסית ונחשבה לריבולוציונית, אף על פי שלא היתה לה כל שייכות אל הריבולוציה הרוסית. וכאשר אָכף עליהם ההכרח. היו המגידים בעלי הכשרון נשמטים אחד אחד מארץ רוסיא והתישבו באמיריקה. ומצב כזה גם כן גרם במדה ידועה, שהרבנים ימלאו תפקידים של מגידים, לפי שבכוח משרתם בתור “רועים רוחניים” לא יכלו הרבנים להיות משוללים חופש הדבור בבתי הכנסיות, אפילו לפי ההגיון של המאה השחורה.

ובפועל צריך לקיים העובדה, כי בתקופה הזאת החלו הרבנים לצאת לפני העם בדרשותיהם במקרים תכופים יותר מאשר לפנים, והדרשה היתה לאחת מתעודותיו העקריות של הרב. הרבה כשרונות הטפה באו לידי גילוי בקרב הרבנים, ועולם הדרוש נתעשר בכמה יצירות חשובות של הדרשנים הרבנים. בשוק הספרים של העת ההיא כבר אנו מוצאים ספרי דרוש ממין חדש לגמרי. לא זה הסגנון ולא זו השפה. שהיו מלפנים. הספרים כתובים בשפה צחה ובסדר הגון. כל דרוש מקיף מושג ידוע במקצוע היהדות ומברר אותו בראָיות נכוחות. אין כאן שליבת מאמרים ופסוקים זה בזה יותר מדאי, אבל יש כאן דברים של טעם ורעיונות ישרים, נוחים לעיון ומקרא בשביל כל יודע ספר, וכוללים חומר יפה לדרשנים.

מן ספרי דרוש של אותה התקופה, המצטיינים בסגנון חדש ובתוכן חשוב, יש לציין לדוגמא את הספרים דלהלן: “המדרש והמעשה” מאת הרב יחזקאל ליבשיטץ, “ישראל ותורתו” מאת הרב יצחק אייזיק פרידמן, “דרשות הרמ”ה“, “הגיונות הרמ”ה”, “חזיונות הרמ”ה" מאת הרב משה הורוויץ, “אש דת” מאת הרב משה הלוי רובינשטיין.

_______________

הנה כי כן אנו רואים, איך “חזרה העטרה ליושנה”. הדרשה, שלפני שנות מאות ניטלה מן הרבנים ונתנה להמגידים (עיין לעיל פרקי 29, 30), הנה בתקופה האחרונה חזרה והיתה לקנין הרבנות. לפנים היתה הדרשה הרבנית למנהג, שמלאו אותו רק פעמִים בשנה, ולכן נשארה עומדת על נקודת הקפאון במשך שנות מאות, ובתקופה שאנו עומדים בה היום באה הדרשה אצל הרבנים למלא צורך עממי, לתת פתרון לתביעות החיים, ולפיכך היא הולכת ומתפתחת ועלולה גם להגיע לידי שכלול.

 

פרק־החתימה    🔗


הדרשה בא"י בימינו3    🔗

הארץ המיועדה מאז ומקדם להשראת רוח הקודש על הבטוי האנושי של יחידי סגולה בעם סגולה, להביאו לידי מדרגה עילאית של הדבור הנבואי, – יש בטבעה להאציל על מורי העם ניב לשון וארשת שפתים, להביע רחשי לבבם במוסר ודעות בסוד קהל ועדה. מתוך הסתכלות בפרקי הספר הזה אנו רואים, שבארץ זו, המעוטרת בכמה קדושות, מצא לו בטוי בהיר הדבור המרומם של אנשי קודש, דרשני היהדות התמימה בתקופות שונות. וגם בזמננו, בתקופת הריקום של חיים חדשים, של עולם ההולך ומתהוה לעינינו בארץ ישראל המחודשת, יש להראות מתוך קורת רוח על שורה שלמה של בני־עליה, של כוחות מבורכים באמנות הבטוי בעולם הדעות. ההגיון והמוסר, הן בספרות והן בדבור החי. וביחוד אתה מוצא בחוגי המנהיגים הרוחניים למדרגותיהם השונות, דרשנים גדולים, שתפארת הם לאומה.

הנשיא הראשון של הרבנות הראשית בארץ ישראל בתקופה זו, תקופת שיבת ציון, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (תרכ“ה–תרצ”ה) היה בעל סגנון מזהיר מיוחד במינו, מלבב שומעיו ברגש דבריו ובעומק הגיונותיו. נושא דרשותיו היה תמיד הידוק הקשר הטבעי בין שלושת המושגים הנעלים: ישראל, תורה, ארץ. אצילות האומה הישראלית, רוממות תורתה וקדושת ארצה – אלה הם היסודות, שעליהם הטבעו מחשבותיו והגיגיו, שהביע דרך רעיונות מושכליים ועמוקים בסגנון מלא שירה, מושך לבו ורעיונו של השומע.

הדמיון הרגיל, המצוי. שמדרכו להעריך אישים גדולים במדה השכיחה של המציאות היום־יומית, קשה לו לצייר דמות דיוקנו של פאר גאוני ישראל זה. מקוריות יוצאת מן הכלל מציינת את אישיותו של הרב קוק ז"ל. כרוב גאוניותו ובקיאותו בכל חדרי תורה, היה חכם הוגה דעות, מאיר נתיבות קודש, חקרן ועמקן עד התהום. רעיונו התעלה במעופו עד העיונים הנשגבים ביותר, שהם כבשונו של עולם האצילות. הוא היה דולה מחשבות ממכמני החכמה האמיתית וחושף תעלומות הרעיונות, האצורים בנבכי סודות התורה על ההויה הנפשית של האומה, על תעודתה ועתידותיה בארצה הקדושה. ובאמנות יתרה הוא מוסר את הגיונותיו העמוקים בכתב דרך הבעה חטובה בניבים יפים של שפה מזוקקה, זכה וברה, שאין דוגמתה בספרות הפילוסופיה התורנית.

בכרוז להוצאת כתבי הרב ז"ל אומר הרב מאיר ברלין: “האגדה היתה הגות לבו כל הימים, הוא שקד עליה מתוך הכרה עילאה, שבה אוצר המעינות העיקריים לתחיתה המקורית של נשמת ישראל. הוא הצטער רוב צער לראות אנשים, שידם רב להם בכל מקצוע שבתורה בהלכה – ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי במדות ובמוסר, אמונות ודעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה”.

מקורביו מוסרים את התפעלותם מן “הדבקות”, שהיתה להם בשעת הדרשה של הרב. הם השתדלו תמיד לשמוע אותו ביחוד במסבה מסוימת – בביתו בסעודה שלישית בשבת, וכדומה. אז היה הרב מתרכז ומתעמק בהגיונותיו ברגש קודש, ומתוך התלהבות יתרה היה שופע אור תורה, והדברים היו מאירים ושמחים ועושים רושם חזק על השומעים, שהיו ממש מוקסמים ונרגשים עד מעמקי הנפש. בשעה מסוגלת זו הבינו השומעים כל טיבה של “נפש מדברת”. אז יצא להם באור נכון מה שאמר דוד המלך “ונפשי יודעת מאד”. נכבד אחד מזקני חסידי גוּר סיפר לי, כי בהתגוררו ביחד עם הרב במעון־קיץ על הר הכרמל זכה לישב עמו בסעודה שלישית ולשמוע תורתו. הרב דבר על ענינים גבוהים ביותר, שהיה להם אופי של חסידות וקבּלה. וכל כך התרומם מעלה מעלה ברעיונותיו בהתרגשות נפלאה עד שהגיע למדרגה עילאה מעין “התפשטות הגשמיות”, ונראה היה, שקשה לו לרדת מגבהי מרומים ולהשתלשל מעולם האצילות אל עולם המציאות הממשית…

“מי שהיה קרוב אליו ראה, איך חיתה האגדה בקרבו חיים פנימיים באמת. יש שיכול האדם לשמוע שבועות שלמים הקדמות ליצירה שתבוא, לראות בצמיחה ושגשוג, והיצירה עצמה יש שנשתברה ונתפצלה בחזרות ושנויים, ויש שלעתים זכה מי שהוא לשמוע יצירה זו כלולה בהדרה. היה בודאי תענוג והנאה רוחנית, שאין אדם זוכה להם אלא לעתים רחוקות… סוג מיוחד היה הדרשות של סעודה שלישית, שהיה בהן כאילו סופרו של כלל ישראל” וכו' וכו' (א. מ. ליפשיץ “אזכרה” א' עמוד קע"ה).

מכל מה שמתארים את אופן דבורו, את זרם רעיונותיו, שהכה גלים והתפזר לרעיוני־רעיונות עד אין קץ מתוך התלהבות ו“דבקות” נפשית, אין זה באמת ענין של דרשנות, כפי המושג הרגיל אצלנו בתוך המציאות של עולם הדרשנים. זהו ענין של דבור מרומם מיוחד, מעין הגיון של חסידות וקבלה. הוא היה משוטט במחשבתו “כנוח עליו הרוח”, ואז היה כמעין המתגבר, שופע דברי מחשבה ועיון מאיתערותא דלעילא. אז היה בבחינת חומר מוכן להשפעת צורה עליונה, קרוב למדרגה של “התנבאות”, שאינה נתונה להתכנס בדפוס של “נאום” או “דרוש”.

הנאומים שלו בסעודה שלישית וכדומה במסיבה של “אנשי שלומו” לא היה להם אופי של דרשות על נושאים מסוימים. אלו היו רק שיחות של עניני מחשבה והגות־לב. ויצירות כמו אלה, שמעצם טבען עשויות “להשתבר ולהתפצל בחזרות ושנויים”, בשלל צבעיהן וגווניהן היו מאירות עינים של חוג יחידי סגולה מחסידי הרב ז"ל, שהיו באים בדחילו ורחימו להתבשם מתורתו, שהיתה זורמת כנהר שאינו פוסק.

ובפועל אנו רואים מתוך עזבונו הספרותי, שכוח היצירה שלו, הן בדבור, הן בכתב, היה מתחלק לשני סוגים. מכתבים, רשומות, מאמרים ודרושים, שבאו לשעתם, לדרישות הזמן והחיים הממשיים הכלליים והפרטיים, יצאו ממנו פשוטים בלי עמקות בסגנונו המיוחד “של הרב קוק”. בתור רב ראשי ומנהיג רשמי היתה לו תמיד האפשרות לרכז מחשבותיו ולהביאן לידי סדר, לצמצם את רעיונותיו עד כדי מאמר בהיר והגיוני, נוח וקל להבנה בשביל כל אחד. דוגמא יכולים לשמש דרושיו “שבת ומועד”, שנדפסו ב“אזכרה”; ולעומת זה מאמריו ודרשותיו, שלא היה להם יחס לחובותיו בתורת רב לעדתו, היה להם בטוי אחר לגמרי. השומע הרגיל לא היה יכול לקלוט את הרעיון המרכזי, את הקוטב של הדברים. הוא היה שומע דברים בודדים, רעיונות עמוקים, שוטפים זה אחר זה, “שהתפצלו” כאלו בלי סדר עקבי ושיטתי. הדבור התעלה לנקודת זוהר, לנשגב שלמעלה מתפיסת השכל של האדם הפשוט, המוגבל בכוח העיון וההבנה.

וכל אלה הרעיונות היפים, שנעשו כעת לקנין הרבים על ידי הוצאת ספריו “אורות הקודש”, “חכמת הקודש” ועוד – מקורם בלי ספק באותן השיחות, שנשמעו מפיו ליחידים במסיבות־קודש בביתו בימי שבת ומועד. החומר מסודר יפה. הסגנון שקוף ובהיר כעין הבדולח, עשירות הבטוי, לבון וצרוף דעות פילוסופיות באופנים שונים דרך הבעה פיוטית. כל שרטוט הוא זוהר, כל מלה שופעת אורה, שירה ויופי.

ואם נבוא לסכם את כשרונו הכביר של הרב קוק וליחסו לאיזה מן סוגי היצירה של דרוש ואגדה, לא נמצא לו תקדים בספרות הרבנות. בספרי הרב קוק אתה מוצא מזיגה יפה של סגנון מודרני ותוכן של ספרי יראים, זוהר, קבלה וחסידות לכל זרמיה ופילוסופיה רציונלית גם יחד. כוח עיונו מפליא בזיו ההסבר שלו. הוא מוצא תמיד שביל הגיוני מיוחד להגיע לידי הסתכלות שכלית ולהציץ בבתי גוואי של מסתרי הקבלה ולהוציא מתוך נבכי ההעלם מחשבות בהירות למדי. בתוך מחקריו משתקפות השיטות השונות של חסידות. המונחים העיוניים שבספרי אבות החסידות מוצאים אצלו באור נכון. למשל, המושג של “העלאת הניצוצין” מוצא הארה והגדרה עיונית בספרו “אורות הקודש”, בפרק “ההתעלות והאחדות הכוללת”.

כוח החושב של ענק־המחשבה הזה מוצא תמיד גישה שכלית לנמק ולהסביר את היסוד החיובי שבדעה, שעוררה רינון ובקורת מצד השלילי שבה לפי הבנה של תמימים ישרי־לב, שאין להם עסק בפילוסופיה. למשל, הוא אומר, שהפילוסופיה נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית והדת מתגדרת בהכרה של השגחה פרטית. והוא מוצא, שכל עיקר המושג של פרטיוּת אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. כל מה שנראה לנו פרטי איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. ומתוך עיון שכזה הוא מצדיק את הרלב“ג, שנטיתו היתה להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות. ואומר: “ומוצל אותו צדיק מעון של סילוק השגחה מפרטים” (“אורות הקודש”, פרק ההשגחה הכללית והפרטית). ואותו הדבר גם כן בנוגע להגדרה רציונלית של הרמב”ם לצורת ההשגחה. הוא אומר, שכל זמן שהאמונה הזאת, המבססת חיי העולם, היא בלי תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי החיים של הנפש, השואפת להשכיל, ולכן צריך לשמוח על זה, “אחר שקבלה לתוכה צורתה השכלית הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל חדריה ומעמקיה והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת לחטיבה אחת” (שם, “צביון ההשגחה”).

בחבוריו של הרב קוק עובר קו אחד והוא למוד זכות על חכמי ישראל ועל כל איש מישראל. הוא סניגור לעמו. בהסתכלות שלו משתקפת רק העידית שבאומה הישראלית. הוא באמת הגיע ל“חכמת הקודש”, להביט “גם על החול מתוך אספקלריא של קודש”. לפי דעתו “אין חול מוחלט בעולם” (“חכמת הקודש” קמ"ג).

חכם אחד אמר, שכל מחבר ספר, שיש לו חשיבות מיוחדת הרי הוא מכניס נכס חדש לספרות, אבל ביחד עם זה הוא מעניק לאנושות את עצמו, שהרי עמו נוספת לה אישיות חשובה. הדברים הללו הולמים את דמותו הטהורה של הרב קוק ז"ל. שורה שלמה של ספרים בעלי סגנון חדש ותוכן מקורי, כתובים בידי גאון בישראל, בודאי מהוים חטיבה מיוחדת, מלאה זיו ואורה בספרות ישראל. אבל אישיותו המזהירה של המחבר מצד עצמה, הרי היא תוספת ברכה ושבח גדול לאומה. כל חשיבותו של הרב קוק היא מצד תכונת הנפש שלו ומעלותיו המיוחדות, שבהן זכה להערצה וחבה יתירה בחייו ולאחר חייו מכל שדרות העם. לא רק כגאון ומחבר זכה להערצה זו (רובי תורתו הולכים ומתפרסמים רק אחרי פטירתו), אלא כרועה נאמן, טהר לב וזך הרעיון, ובזה רכש נפשות גם מקרב הרחוקים לו והשפיע עליהם מרוחו.

הרב י“ל הכהן פישמן ב”תולדות הרב" נותן תאור קצר כזה לתכונתו: “הוא היה איש שכולו טוב וחסד במלוא־מובנן של המלים האלה. לבו היה מלא אהבה רבה, טהורה ועמוקה לכל אדם מישראל, ובמדת־טובו וטוהר־לבו לא ראה כל עמל ואון בישראל. לב־יונה ו”אדם בלי מרה“, אבל יחד עם זה גם גבור כארי, כשהשעה היתה צריכה לכך: להלחם “מלחמת ה' בגבורים”. קשה כצור באמונתו החזקה, ולזולתו – רך ונוח וצנוע; עומד על דעתו בכל העקשנות־הקנאות – וסולח לכל. חד כשפוד במלחמת ויכוחים – ומתוק בשיחה. לו זרוע עם גבורה “במלחמתה של תורה” – ו”תורת חסד על לשונו“. כי הוא אִחד והתאים בנפשו הגדולה את שתי המדות האלה, את האומץ ואת הרוך, את החסד ואת הגבורה – וזו היתה גדולתו ותפארתו”.

בשיטתו, בסגנון ההבעה שלו הוא ראשון. הוא ממפלסי נתיבות, מיוצרי אסכולה חדשה בהבנת רוח היהדות בעצם הטוהר והזיו שלה. והקו המרכזי, העיקרי, שבשיטתו, הוא תורת חסד, תורת אהבה לאדם ולישראל, והלואי שדרשני היהדות ימשיכו את הקו הזה, שהוא “כל התורה כולה”.

בין יחידי סגולה, יקירי ירושלים וחכמיה, שהבינו להעריץ את מהותו של הרב קוק ז“ל, יש לחשוב בראש וראשונה את הרב רבי יעקב משה חרל”פ. הוא עמד במחיצתו והכיר את טיבו וזיו דיוקנו הרוחני בכל עצם מהותו, והוא גם ממשיך את הקו של הרב ז“ל בכל שטחי חייו הנאצלים. מאמריו ודרשותיו של הרב חרל”פ מפיקים הוד חכמה עמוקה ודעות נעלות בתורה ומוסר. מאמריו וחוברותיו דוגמת החוברת “הד החיים הישראליים” מלאים דברים יקרים והגיון נשגב על מושגי־רוח שונים. גם אצלו נערכות מסבות־קודש ואנשי־לב מסתופפים בביתו לשמוע את עיוניו העמוקים במסתורין של קדושת שבת ויום טוב. גדולה השפעתו של הרב חרל“פ בתורת רב ומנהיג לעדתו, וביחוד בתורת נשיא הישיבה “מרכז הרב”, ששם הוא ממלא תפקיד של מחנך הנוער לתורה ויראה ברוחו וטעמו של המיסד הרב קוק ז”ל.

______________


הרב הראשי לארץ ישראל הג“ר יצחק אייזק הלוי הרצוג, שבזכות כשרונותיו הגאוניים, חכמתו המופלגת ומדותיו התרומיות נבחר למלא מקומו של הרב קוק זצ”ל, מכיר בכל חשיבותה של הדרשה הצבורית, כמכשיר גדול בפעולותיו בארץ הקדושה בתורת מנהיג רוחני לעמו. הדרשה של הרב הרצוג כוללת בתוכה רעיונות מקוריים, מוסברים יפה בשפה ברורה. הוא דורש בפרשיות השבוע, מבאר מצוות התורה וספוריה באופן סמלי ושואב מהם מוסר השכל לשם תיקון חיי הכלל והפרט. ולא רק מעל בימת בית הכנסת נשמעת הדרשה העתיקה מפיו של הרב, בבואו אל הקודש להטיף לעמו דברי תורה ומוסר, אלא גם מחוץ לבית־הכנסת, באספות. במסיבות של עסקני הצבור וכיו“ב, הנהו “מדבר בלשון עמו”, כרב ומנהיג רוחני לעמו, דברי תורה ודרוש. למשל, בשנת תרצ”ח, ביום האחרון של חנוכה, היתה בירושלים בבית הקרן הקימת לישראל “חנוכת חדר הרצל”. במסיבה זו נכחו ציוניים, שהשתתפו בקונגרסים בחיי הרצל. מובן, שהיו שם נאומים אחר נאומים לכבוד המאורע. והרב הרצוג הופיע לפניהם בדרשה יפה, מבוססת על הפטרת חנוכה “ושנים זיתים עליה” וגו' והראה בדברים הגיוניים, שהיניקה בחכמות ומדעים צריכה להיות רק מתוך המקור שלנו ולא מתוך אסכולות של נכרים. הדברים, שיצאו מלב טהור ובשפה לנאמנים עשו רושם עמוק על השומעים.

שוב נכחתי בכנוס הארצי של “המזרחי” בחדרה בר“ח ניסן שנה זו. הוא פתח בדברי חז”ל “כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם” – שיטתנו צודקת. אותה ההשקפה המשותפת לכולנו “ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל” היא אמנם נכונה וצודקת. הבית הלאומי אי אפשר שיבנה אלא על פי תורת ה'. ומתוך נקודת־הראות זו אנחנו נזכרים בפרשת השבוע “כנגע נראה לי בבית”, ולא רק נגע אחד אלא נגעים הרבה בעיר, ובכפר נראים לצערנו בבית הלאומי שלנו– “ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם”. בגולה אין הנגעים נראים כ“כ לעינים, אך בארצנו הקדושה, “בפלטין של מלך”, הנגעים נראים ונכרים ביותר (כאן פרט הרב את הלקויים בחנוך, בשבת וכדומה). ותפקידם של הכהנים, של רועי ישראל, לראות את הנגעים, ולא רק לראות ולהורות, שהם מטמאים, אלא בעיקר לטהר את הבית. זוהי חובתנו הקדושה! והטהרה היא על אותה הדרך הכתובה בתורה בפרשת נגעי בתים. המכשירים המטהרים אלה הם: צפרים חיות ולא סתם צפרים אלא צפרי דרור, צפרים המסמלות את החירות, עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים. צפור דרור, זהו האידיאל של חירות ודרור – הרעיון היסודי של התנועה הלאומית, “להיות עם חפשי בארצנו”. אבל החירות האמתית הוא “חרות על הלוחות” ולא להיות ח”ו חפשי מן המצוות. חירות לאומית, שיש בה פריקת עול תורה ומצוות, זוהי חירות, שתוכה עבדות שפלה, עבדות ליצר הרע – ואנחנו שמענו בהר סיני “כי לי בני ישראל עבדים”. כדי לטהר את הבית עלינו להתאמץ בכל כוחנו להכניס לתוכו את רעיון החירות האמתית, את החירות של הלוחות מעשי אלהים, את החירות של הר סיני. זהו סוד טהרת הבית, הרמוזה בצפרי דרור.

שוב יש לנו עץ ארז ואזוב. הארז הוא סמל הגאון וגדולת הנפש, ולהיפך האזוב הוא סמל השפלות וההכנעה. הגלות היא שהפיגה מקרבנו את הגאון הלאומי והיא שעשתה אותנו לנבזים ושפלים בעיני האומות ובעינינו אנו. “במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם וניתנה לאומות העולם”. אולם טעות יסודית היא לבנות את הבית בכוח זה בלבד. צריך שתצורף אל הגאון הלאומי שפלות והכנעה בפני צור ישראל וקדושו. מצד אחד עלינו לבער את השפלות של “הגיטו”, את הרוח של “מה יפית” וללבוש רוח עוז וגאון של עם חי ברשות עצמו ומתפתח באופן טבעי ונורמלי. אבל מאידך גיסא עלינו להכיר שמבלעדי רוח ממרום, מבלי סייעתא דשמיא, לא נצליח ושכוחנו ועוצם ידינו לא יעשה חיל. מצד אחד עלינו להתהלך קוממיות, כארז אשר בלבנון ומהצד השני עלינו להשפל ולהכנע כלפי הקב"ה כאזוב אשר בקיר. “בוא בצור והטמן בעפר מפחד ה' ומהדר גאונו”. “ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים”. וברוח זה באר הרב “תולעת שני” – אותו הצבע המזהיר, המבהיק, המהווה חלק בטהרת הבית המנוגע, צריך שיבוא דוקא מתולעת (רמז ל“תולעת יעקב”), “שלא מן התולעת פסולה” – “מן התולעת שבהרים” (תוספתא מנחות) – תולעת יעקב נושאת עיניה אל ההרים – אל האבות, שלהם הובטחה הארץ. “וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ואת הארץ אזכור”. לא נירא ולא נחת מגזרת הקרקעות ומכל גזרות קשות, כי בשם ה' אלהינו נלך ובישועתו נבטח. וסיים הרב, שטהרת הבית הלאומי זקוקה “למים חיים” – התורה היא מקור מים חיים. ובדברים נלבבים קרא אל “המזרחי” לחזק את תלמידי התורה והישיבות ולהסיע לציון את תלמידי הישיבות, שנחרבו בגולה. בתשומת־לב רבה נשמעו דבריו. כל ניב כל הגה התרשם בלבבות. כאן הובררה התכנית האמתית של “המזרחי”.

הרב הראשי מהרי"א הרצוג נוהג מנהג יפה להוציא לכל ימי החגים אגרת־ברכה לישוב. בדברים נלבבים וברוח של הטפה מוסרית הוא קורא לבני הישוב להוקיר ולהעריץ את קניני האומה, הקשורים בזכר החג.

נדפס מאת הרב ספר גדול וחשוב על המשפט התלמודי. בכשרון של גאון הלכה הוא מוכיח את יסודות הצדק המוחלט בשרשי המשפט העברי, ומשלב בהרצאה שלו את הסברות ההגיוניות ביותר של גאוני התורה וחוקרי ההלכה הראשונים והאחרונים. הספר עשה לו שם בין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם.

הדפיס גם קונטרס גדול בשם “דברי יצחק” חדושי תורה עמוקים לסוגיות בסדר קדשים, כעין הוספה לספר “אור הישר” על מס' בכורות של חותנו הרב ר' שמואל יצחק הילמן. מלבד זה הוא מדפיס דברי תורה ומחקרי חכמה בקובצים שונים. וכשיתכנסו דרושיו ועניני מחשבה ועיון, שנמצאים אצלו בכ"י, ויופיעו לאור הדפוס, יתפסו מקום נכבד בגנזי ספרותנו.

________________

הרב הראשי לא“י וראשון לציון, הג”ר בן ציון חי עוזיאל, שנתחבב על הצבור הארצישראלי באישיותו הדגולה ועבודתו הרוחנית בארץ הקדושה זה כארבעים שנה, נודע ומפורסם כדרשן מובהק, מורה לבני עדתו את הדרך ילכו בה בדרושים ונאומים יפים למועדים ולמאורעות שונים בחיי הצבור והיחיד. השפה של דרשתו רעננה והסגנון מלוטש, עמידתו ישרה ודבורו בנחת. חוט של אורה משוך על פניו, אפילו בשעה שניכרת בו התרגשות פנימית, ומקבל את הצבור בסבר פנים יפות. זהו תכסיס של דברן מנוסה, רגיל לעמוד ב“דרך ארץ” בפני הצבור. אצלו מובלט יותר הנאום מן הדרשה. דבריו, כמובן, מיוסדים על דברי תורה ומשולבים בפסוקים ומאמרי חז“ל. אבל עיקר אמנותו הוא הדבור בסגנון פיוטי והרעיון העצמאי, בחינת “נהרא מכיפיה מתברך”. למשל, ביום הכתרתו “לראשון לציון” שמעתיו בו ביום כמה פעמים. דבר בת”א, דבר בירושלים בבית־הכנסת ר' יוחנן בן זכאי, דבר אח“כ במסיבה גדולה חגיגית של נכבדי ירושלים ות”א – והדברים היו חשובים ונעלים. הוא היה אז באמת כמעין המתגבר.

כדוגמא אופיינית לדרשתו של הרב עוזיאל נביא כאן קטע אחד מתוך דרשתו לשבת הגדול, מתוך ספרו “משפטי עוזיאל” חלק א' (“פרק מספר “מדרשי עוזיאל” בדרוש ומחקר”). "זו היא מדה מהלכת בכל מצוות התורה: הכון לקראת אלהיך ישראל. מדת התכוננות זו הקודמת לכל מעשה, היא הנותנת זכות של קבלת שכר, כי אין אדם זוכה לשכר, ואין השכר כדאי הוא לו אלא למי ששואף ומצפה אליו, מתכונן ומתעמל להגיע עדיו ולפום צערא אגרא. אין אנו יוצאים ידי חובתנו במעשה טוב עצמו, אם אין אנו מתכוננים לו במחשבה ומעשה. לא תתואר מצות שבת בכל קדושתה אם אין בה ערב שבת, הוספה מחול על הקודש, כסופים טמירים וגעגועים נפשיים לקבלת שבת מלכתא. כך היו אומרים רבותינו הקדמונים:

בואו ונצא לקראת כלה. וכך אנו אומרים בערב שבת בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא. ולא רק בקבלת ערב שבת אנו יוצאים ידי מצוה זו אלא כך למדונו רז“ל ואמרו: מחד שביך לשבתיך (ביצה ט"ז). כל מעשה בראשית הוא הכנה לשבת, ויכל אלהים… מכל מלאכתו אשר עשה, על כן ברך את יום השבת ויקדשהו. וכל הויתנו בחיים היא הכנה לתכלית שבת קודש, שממנה קדושת כל החיים ובזכותה אנו מגיעים אל הטרקלין, עולם שכולו שבת וכולו אורה וקדושה אלהית, וזה כל האדם. ובלעדי קדושת החיים בעולמנו העכור ולולא אור אלהים המאיר את דרכנו בעולם חושך זה ולולא נצחיות הנפש בעולם שכולו טוב ושלם, אין החיים כדאים לנו בתור אישים אינדיבידואליים ולא החיים הקולקטיביים הלאומיים והחברתיים”. ואומר הרב ש“זהו טעמן של כל ברכות המצוות וברכת התורה. ולא גלו ישראל מארצם אלא מפני שאבדה מהם סגולה זו של מדת ההתכוננות לתורה ומצוה מתוך אהבה תחילה, וכאמרם ז”ל: מי האיש החכם ויבן את זאת… על מה אבדה ארץ דבר זה נשאל להחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפרשו הקב“ה בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה (נדרים פ"א), זאת אומרת שלא הקדימו ברכה, שהיא בטוי החבה והאהבה שבלב והכסופים הטמירים שבנפש למעשה הלמוד עצמו, שהוא נשמת חיינו ונעימתם. הברכה, שהיא בטוי המחשבה הקודמת למעשה, היא נותנת כוון והדרכה, התעוררות והתלהבות לעשות המצוה לשמה ובשלמותה, והיא נותנת שלמות וגאולת נצח לעושיה ולומדיה”. ומאריך הרב להבליט נושא חשוב זה בהטפה נלבבת, וברוח זה מבואר מאמרו של ר' מתיא בן חרש על לקיחתו של קרבן פסח קודם לשחיטתו ארבעה ימים (מכילתא בא) ומסיים, שעל סף הגאולה העתידה עלינו “להקדים להעיר ולעורר את שחר גאולתנו במעשים ופעולות המצורפות אל המחשבה העליונה והתעודה הנשגבה של היהדות”.

חבוריו “משפטי עוזיאל” שו“ת על ד' חלקי השו”ע, שנתקבלו בעולם ההוראה, כספרים חשובים ביותר בתכנם המלא והמקיף צדדי החיים של תקופתנו, הדורשים פתרונים בפסקי הלכה למעשה, מצטיינים בהגיון בהיר ובסדר משוכלל, וגם בהם אתה מוצא בכמה מקומות כעין ניצוצות של הטפה לכמה צדדי החיים הרוחניים של האומה. וכדאי לציין כאן דבר אחד, המתבלט לעין המסתכל ב“משפטי עוזיאל”, והוא מדת “הכנסת אורחים” של הרב המחבר. הוא הדפיס במלואן כמה תשובות של גדולי הרבנים, ששקל וטרי עמהם במו“מ של הלכה, ובזה הקים להם שם ושארית וזכרון בספר. כן, למשל, נדפסה שם תשובה של הרב הראשי הראשון לתל־אביב הרב ר' שלמה הכהן אהרונסון ז”ל (אה"ע מ') בדבר היתר עגונה. הרב אהרונסון ז“ל היה רב מפורסם בעולם הרבנים, כרועה חכם ונאמן לתפקידו, אבל לא נשאר ממנו כלום בספרות. והנה הוקם שמו ב”משפטי עוזיאל" בפרסום סברותיו ההגיוניות במיצוי הלכה למעשה. וכן הדבר בנוגע להרב ר' ישראל ניסן קרק ז"ל מקובנא ועוד. מדה זו זכות גדולה היא למחבר וסימן יפה לשעור קומה רוחנית שלו.

כמה מאמרים חשובים הדפיס במאספים ובעתונות. "ספרו “מכמני עוזיאל” יצא זה עתה לאור. בו אתה מוצא “נאומים יסודיים לתחיה ולבנין ציון וירושלים”. הספר נחלק לכמה חלקים: התורה והמסורה, שבת ומועד, לחוקקי ישראל, נאומים יסודיים, מכתבים צבוריים ולאומיים. מתוך חבורו זה נשקפת עסקנותו רבת הצדדים של הרב, והנאומים נותנים חומר יקר לדרשות ונאומים ברוח הלאומי – במסגרת היהדות המסורתית.

_____________

הרב הראשי למחוז יפו–תל־אביב הג“ר משה אביגדור עמיאל ידוע בעולם הרבנים לדרשן מובהק, רב השפעה בדורנו. בהערכת הכשרונות של החכמים ואנשי המדע יש להבדיל בין יצירה שבכתב ליצירה שבעל פה. לא תמיד נואם ומרצה בעל כשרון הוא גם סופר בעל כשרון, ולהיפך סופר מהיר הוא לעתים נואם גרוע. וזהו חזון יקר, שכשרון הבטוי ילוה לו לאדם גם בפה גם בכתב. בין היחידים המעטים, שכוחם יפה בדבור ובעט־סופרים גם יחד, יש להעמיד בשורה הראשונה את הרב עמיאל. בו התמזגו שני הכוחות הללו והגיעו בפעולתו לידי איחוד גמור. בהלכה הוא מגיד שעורים עמוקים לפי שיטתו ההגיונית בתור ר”מ מומחה, שלא פסקה ממנו ישיבה מימיו, והוא גם מחבר ספרי הלכה טובי הסגנון והתוכן. וכן באגדה הוא דרשן ונואם מצוין, יודע לסדר ולהסביר את דבריו לפני צבור של שומעים, וספרי־הדרוש שלו, שכבר יצאו להם מוניטין בעולם הדרשנות, כספרים מעולים רבי הגוונים, נתפשטו בעולם, והמה באמת מקור לא אכזב בשביל הדרשנים, ששואבים מהם חומר חשוב לדרשותיהם.

אבל בהערכת פעולתו התורנית, הדרשנית והספרותית של הרב עמיאל חשוב לקחת בחשבון לא רק את כשרונותיו כשהם לעצמם, אלא בעיקר כושר־הפעולה שלו והשאיפה המיוחדת, המפעמת בכל הויתו, להשפיע מפרי כשרונותיו על הצבור, הן מעל בימת בית הכנסת והקתדרא בבית אולפנא, הן מעל דפּי חבוריו, שמתרבים והולכים מתקופה לתקופה.

כי בעצם הדבר לא מציאוּת הכשרונות וכוחות של יצירה בפני עצמם מביאים טובה לעולם, אלא השאיפה לגשם אותם הכשרונות בחיים. והשפעת הכשרונות על החיים תלויה במדת הנדיבות של החכמים להעניק לאנושות מפרי חכמתם. כשאתה מתענג, למשל, על יופי של כלי נאה ומתפלא על שלמות המלאכה של האומן עליך לדעת, שהרצון הטוב ורוחו הנדיבה של אותו האומן המה גורמים חשובים לשלמות הכלי, כי לא בידיעת אופני האומנות בלבד תלוי שכלול הכלי, אלא אף בשאיפתו של האמן לשכלל את המלאכה ובמאמציו לפאר ולקשט את יצירתו ולהביאה לידי שלמות. וכשאתה קורא בספר ומתבונן אל שפע הרעיונות, הכלולים בו, אל רעננות השפה ויפי הסגנון, אין לך להתפלא רק על גודל חכמתו של המחבר, אלא גם על רוחו הנדיבה של אותו המחבר ורצונו להועיל לבני אדם בחכמתו, מבלי לחשוך מכל עמל נפשו לפאר ולשכלל את יצירתו הרוחנית ולהכשירה לגבי הצורך של מבקשי דעת ושוחרי תושיה. ואותם החכמים ובעלי אומנויות, שיש להם רצון של שכלול יצירה נקראים “חכמי לב”. זהו רגש מיוחד, המפעם בלבו של האמן להביא כשרונו לידי גלוי ולהוציא את כל כוחות היצירה שלו אל הפועל. זוהי “נשיאות־לב”, שהחיתה את המלאכה בשעת הקמת המשכן, ולאו כל אמן זוכה לכך, אעפ"י שרוחו קלטה לתוכה את עצם הידיעה של האמנות.

כשאתה סוקר את פעולתו של הרב עמיאל, מאזין לשעוריו, שומע את דרשותיו ומעיין בחבוריו, אתה מוצא בהם אמנם אותו הכשרון של רצון. גם הדרשה שלו שבעל פה גם הדרשה שלו שבכתב מפיקה אותה מדת הנדיבות של “חכם־לב”. כשהוא נותן הוא נותן נתינת חבר, דבר מתוקן ומשוכלל, בעין יפה ובמדה גדושה ביותר.

חמשת ספרי הלכה גדולים בכמות ואיכות4, וחמשת ספרי־דרוש שלמים ומלאים, מקיפים חייהם הרוחניים של האומה הישראלית בכל הופעותיהם השונות – חזון יקר בספרות – זהו פרי נדיבות מיוחדת, הכרוכה בעמל רוח ויגיעת־נפש יתרה של גאון, חכם ואמן. והכמות אצל הרב עמיאל אינה נזקפת כלל על חשבון האיכות. חבוריו “מלאים מזן אל זן” דרושים מחוכמים, מאוששים בהגיון החיים של יום יום. הוא עתיר נכסין בהגיון, בסגנון ולשון, והדרושים שלו בכללם מהווים אספקלריא בהירה לכל המתרחש באומה. בהקדמתו הקצרה לחבורו הראשון “דרשות אל־עמי” אומר הרב המחבר, שבדרשותיו אין “לא חקירות פילוסופיות ולא חדודים ופלפולים עמוקים, לא רזין דרזין ולא סודי סודות, אך פשוט דברה תורה כלשון בני אדם”. הוא קרא לדרשותיו “דרשות אל־עמי” “לא רק מפני ששמו עמיאל בתוכן, אך גם מפני שרוצה לקוות, שדרשותיו תהיינה לדרשות עממיות באמת”.

וכשתעיין בדרשותיו (“דרשות אל־עמי”, “הגיונות אל־עמי”) תמצא בהן אמנם כמה חקירות פילוסופיות ועיונים פסיכולוגיים בכמה מקצועות חחיים. אבל הסגנון של הרצאת הענינים עושה אותם באמת לדרשות עממיות, נוחות להבנה בשביל כל איש מבין עברית. הוא מדבר ברורות. אין אצלו “רזין דרזין” ודברים מכוסים בערפלי המליצות. הכל כאן גלוי ומובן. דעות ברורות ובטוי בהיר למדי. להגיונותיו הוא מוצא סמוכין לא בעקיפין אלא בקו ישר. לדוגמא: “והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם”, ובמ“ר “כי פי המדבר אליכם – בלשון הקודש”, הוא אומר: “אעפ”י שיוסף ידע כמה לשונות – בהתודע אל אחיו בא רק ע”י לשון הקודש. וזהו מוסר השכל לדורות, כי רק לשון הקודש יכולה להביא אותנו לידי התודעוּת, לידי הכרה גם בארצות הגולה, ומכש“כ בארצנו אנו בארץ ישראל” (“הגיונות אל־עמי” ב' ויגש). להתחדשות הכוחות בעבודת ה' הוא דורש ככה: “והקרבתם מנחה חדשה לה' " – עלינו לעבוד את ה' לא רק בישן בלבד אלא גם בחדש. וכבר אמרו חז”ל “אשר אנכי מצוך היום” שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, היינו שבכל יום ויום נקבל עול־מלכות שמים בהתבוננות ובעמקות חדשה. ולא לחנם מזהירה לנו התורה בכל הקרבנות “ולא תותירו ממנו עד בוקר” ללמדנו, שגם הקדשים לא ירצו בעיני ה' אם המה באים רק מטעם “כדאתמול” ולא מטעם של היום. השם יתברך “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית” אוהב, שגם אנחנו נעבוד לו בחדשות ולא רק בישנות בלבד" (“דרשות אל־עמי” כ"א). ההנחה האמתית, שהמקור של שנאת העמים לישראל הוא הגלות והנדידות בארצות נכר, הוא מכניס בפסוק: “אשר קרך בדרך” – עמלק עושה לך רעה לא מצד שהוא עמלק ואתה ישראל, אלא מפני שלו יש קביעות מקום ואתה הנך תמיד “בדרך” (“דרשות אל־עמי” ג' ט"ו).

ספרי דרוש של הרב עמיאל מסודרים ומעונפים לפרקים ופסקאות קטנים, הנושאים כל אחד שם בפני עצמו, ובסוף כל ספר מפתחות מפורטים. אף זה סימן יפה לרוח־נדיבה של מחבר, הרוצה לעשות חבוריו לספרי שמוש בשביל חוג רחב של קוראים.

וכשם שהוא בעל השפעה בדרשותיו בכתב, כך הוא משפיע בדרשותיו שבעל פה. פעולתו הדרשנית של הרב עמיאל בבית הכנסת ומחוץ לבית הכנסת, במאורעות יום יום בחיי הכלל והפרט – זוהי בחינת “דבר השכם ודבר”. זרם הדבור שלו אינו פוסק ובכל פעם יש לו מה לדבר. כאילו מניה וביה, בלי חבלי יצירה, הוא יוצר דרושים יפים מלאים תוכן. הוא דולה בלי אונס ממעמקי הפסוקים ומאמרי חז“ל רעיונות חדשים נעימים לאוזן השומע. דרושיו של הרב עמיאל אינם לכאורה מכבדי המשקל בסגנונם, אבל יש בהם ענין מצדם העיוני והתועלת המוסרית, היוצאת מהם. וזהו כל כוחו של הדרשן לדעת להביע במלים פשוטות ולפעמים במילתא דבדיחותא רעיון מבריק, יורד לתוכה של הנפש בגרעין המוסרי שבתוכו. יש שנושרים אצל הדרשן מתוך גוף הדרשה איזו דבורים קלי ערך, שרק בהתאמה עם עצם הדרוש, שהדרשן הצליח לשלבם בו, המה מקבלים חשיבות יתרה. מתוך שטף הדבור המרומם של הדרשן נתזים אי־אלו ניצוצות של דרוש, אבל הניצוצות הללו מאירים כאבוקות ועושים רושם בנפש. למשל, בנאומו של הרב עמיאל בשנת תרצ”ח ביום הזכרון לשנת הארבעים לפטירת רבי שמואל מוהליבר ז"ל דבר על פעולותיו של המנוח בדרך המדיניות ורעיון מלכות עם ישראל, שקדמה להרצל, וכחזוק לדבריו נזרקה מפיו פראזה יפה כזו: “אחרי ספר שמואל תיכף בא ספר מלכים” וזה ממש הקסים את השומעים. במסבה של חתונה אחת אצל רב דבר על המושג “קדושין”, שהוא הַנְצָחַת הקשר בינו לבינה, ומתוך נאומו בהלכה ואגדה יצאה הוראה חדשה לעצם הנוסח של הקדושין “הרי את מקודשת לי וכו' כדת משה וישראל”, זאת אומרת: כשם שדת משה וישראל היא נצחית כך תהיי את שלי לנצח.

הרב עמיאל לא רק דורש אלא גם לומד עם הצבור ומרביץ תורה ברבים. מלבד שעוריו בהלכה ב“ישיבת ישוב החדש” בכל שבוע (ולפרקים מסוימים שעוריו בישיבת “היכל התלמוד”, בישיבת “עטרת יוסף”, בישיבת “גאוני וולוזין” אצל ר"י גזונדהייט) הוא לומד בכל יום השבת בביהכ“נ הגדול לפני קהל גדול ספר המדע להרמב”ם. למוד זה בודאי משמש להרב סדן ליצירת עיונים חשובים במחקר הדת.

הוא כותב הרבה בעתונות המיוחדת, כמו “סיני” ועוד, בעת האחרונה הוא מפתיע את צבור הקוראים בפרקי המחקר שלו בשם “לנבוכי התקופה”, שהולכים ונדפסים בשבועון “במישור”. אכן, יש לקוות, שדרשן היהדות השלמה, חכם, סדרן וסברן, כהרב עמיאל, ימצא מלה חדשה ודבר בעתו לנבוכי התקופה.

_________________

הרב הראשי בחיפה הג“ר ברוך מרכוס, הוא מהמחזיקים בשיטת למוד המוּסר מיסודו של ר' ישראל סלנטר. עוד בשנת תרנ”ב יסד בירושלים בית־מדרש להטפת המוסר ברוחו של רבו ז“ל, והיה בא בחלופי־אגרות עם רבי שמחה זיסל מקלם, תלמיד מובהק של רי”ס ועסקן גדול להפצת שיטת המוסר (ראה לעיל עמוד תס"א). במכתבו להרב מרכוס הוא מביע שמחת לבבו על יסוד “בית המוסר” בעיר הקדושה וקורא: “אשריכם יושבי עיר הקודש אשריכם, שתעשו נחת רוח לאבינו שבשמים להשתדל בעיר הקודש, שעיני ה' בה מראשית השנה וגו‘, לעשות מה ששאל מאתנו, כי נאמר "מה ה’ שואל מעמך כי אם ליראה” וגו' – ומאריך הכותב לבאר את ענין המוסר, שהוא דרך החכמה להבין עבודת מלכו של עולם (המכתב נדפס ב“היסוד” י“א ניסן ת”ש). ולאמתו של דבר כל עיקרה של שיטת המוסר הוא ההטפה להתנהגות מוסרית, ורעיון למוד המוסר עורר לתחיה גם את הדרשה שבעל פה. ואמנם כל פעולתם של ר' ישראל סלנטר ותלמידיו היתה נשענת על הדרשה (ראה לעיל פרק נ"ה). הרב מרכוס מטיף לפרקים לפני חוג “חניכי הישיבות” בחיפה דברים נלבבים במוסר וחשבון הנפש ברוח השיטה “המוסרית”. בזמנים ובמאורעות שונים הוא דורש לעדתו, ודבריו, שיוצאים מלב טהור של רב מכובד וישיש כמוהו, עושים רושם. הוא חבר ספר “מקור ברוך”, חידושים בסוגיות הש"ס.

_________________

הרב הראשי לפתח־תקוה הג“ר ראובן כ”ץ, המפורסם בחוגי הלומדים בחבוריו “דגל ראובן”, שו“ת וחדושי תורה, – הנהו גם דרשן ומחדש חידושים באגדה. חבורו “דודאי ראובן”, דרושים ובאורים לפי סדר פרשיות התורה, יש בו הרבה מחריפות השכל וידיעת החיים. הרב המחבר מבקש בהקדמתו “לבלי להביט העיקר בפירוש המדרשות והכתובים ומאמרי חז”ל, אבל עיקר הדברים ישימו לב להדעות ולהמוסר ולהרעיונות הנאמרים בהם”. הספר אמנם מלא השקפות ישרות והגיוניות על בעיות שונות בכמה משטחי התורה והחיים. לכל דרוש יש מגמה של רעיון מרכזי מיוחד לו – לפי השם, שניתן לו בראש הדרוש, ומתוך זה הוא בא גם לבאור הכתובים והמדרשים. לדוגמא בדרוש “לאומיות ישראל” (סימן י"א) הוא מדבר באריכות ומברר, שאמונת ישראל אינה אך ורק בשביל הלאום הישראלי עצמו, כי תכליתו של היהודי להורות לעמים, שגם המה יכירו וידעו אמונתו ותפארתו. ובזה הוא מבאר את מדרש רבה פ' בלק “מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל, אמר בלעם מי יכול לעמוד באלו, שמלים בניהם ומכסים הערלה בעפר”. בזה כלול הרעיון, שבני ישראל ביחד עם אות־ברית של הקשר הנצחי בינם להקב"ה הם אינם מתגאים על אחרים להניח אותם בשפלותם. וכשם שמהות היהדות היא ההכרה “ואת דכא ושפל רוח” כן הפצת אמונתנו צריכה להיות דרך ענוה (עפר הוא סמל הענוה), דרך חכמה ומעשים טובים. ובאמונה טהורה כזו אמנם התקנא בלעם ואמר “מי יכול לעמוד באלו”. בדרוש “חירות היהדות” (סימן כ"ה) הוא מבאר בסגנון נעלה את רעיון נצחיות ישראל. יפה מטעים הרב את הנאמר בתפילת ערבית “ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם”. עם ישראל חפשי מכל שעבוד ואינו נכנע לשום השפעה שבעולם, ומברר זאת בראיות ובעובדות היסטוריות להראות שעם ישראל הוא בפועל עם אחד בן־חורין בעולם.

דרשתו של הרב כ"ץ נשמעת פעם בפעם באספות שונות. הקו המציין דרשתו, שאין בה בחינת “דאיתכסיא”. הוא מביע את דעתו בגלוי וביטויו בהיר ושלם.

______________

מלבד אישי הרבנות הראשית אפשר עוד לציין כמה וכמה רבנים שראויים להערכה מיוחדת בתור דרשנים בעלי השפעה, אבל, כאמור, לעיל, נאלץ אני לאחוז בפרק זה בדרך הקיצור והצמצום. ובכלל אין ספרי זה מהווה לכסיקון לדרשנים. הוא כולל רק סקירה תמציתית של הדרשה והדרשנים בעלי השפעה מיוחדת במשך הדורות, אבל לא רשימה מפורטת של כל הדרשנים של התקופות השונות. וגם בפרק זה חשוב היה להדגיש את מידת החשיבות, שנודעת לה להדרשנות בקרב מנהיגי הרבנות הראשית – המוסד העליון הרשמי להשפעה רוחנית בארץ, שמתוך כך אתה עומד על ערך הדרשה בארץ בכלל.

ברם בדרך כלל יש לציין, שהרבנים, המשמשים בקודש למדרגותיהם השונות בארצנו הקדושה, רובם ככולם בעלי אגדה הם ויודעים להביע את דבריהם בפני הצבור. ביחוד אלה הרבנים, שנבחרו ע“י הקהלות בתקופה של העליה האחרונה בנקודות שונות של הישוב – המה כולם בעלי אגדה, ויש ביניהם כמה דרשנים מצוינים, מאחר שועדי הקהלות בשעת הבחירות נותנים היתרון לאותו המועמד, שמלבד סמיכת חכמים הוא מחונן גם בכשרון של דרשנות. ואלה רבני הנקודות השונות בארץ – בעיר, במושבה ובכפר, דורשים לפני הצבור מדי פעם בפעם דברי תורה ומוסר. וכן הם מרביצים תורה ברבים. למוד התורה בחבורה עומד כאן בארץ ישראל במדרגה עליונה ביותר5, והרבנים עומדים בראש החבורות ללמודי תורה שונים. בכמה מקומות לומדים הרבנים לפני הצבור גם דברי מוסר, מחקר, עיון ומחשבה. למשל, הרב ר' יהושע קניאל בחיפה לומד לפני חוג שלם של שומעים ספר “אמונות ודעות” לרבנו סעדיה גאון. הרב ר' אברהם חן בירושלים לומד בצבור “תניא” להרב מלאַדי, “תנא דבי אליהו” וכדומה; בביהכ”נ הכללי נורדיה בת“א לומדים “חובות הלבבות” ועוד כיו”ב. כל רב, לפי כשרונותיו ותכונת נפשו, משפיע בסביבתו הצנועה ומחדיר את רוח התורה והמוסר בלב אנשי עדתו. וזכותם של הרבנים גדולה באמת לשכלול רוח הישוב בארץ־ישראל.

בקרב רבני ארץ ישראל אתה מוצא בעלי אגדה, שהעשירו את ספרות הדרוש בחבוריהם החשובים. לדוגמא יש להראות על הספרים הללו:

דבר אליהו”, חמשים דרושים לפרשיות התורה בראשית ושמות, מאת הרב ר' אליהו אהרן מילייקובסקי. המחבר היה קודם אבד“ק חרקוב, ונודע ברוסיא לדרשן בעל כשרון. כעת הוא אב”ד ליד הרבנות הראשית בת“א. הספר חשוב בתוכן ובסגנון. יש בו השקפות ועיונים עמוקים בכמה פנות המחשבה התורנית, מבוארים בהרצאה יפה ומלאה חיים, חבר שו”ת “אהלי אהרן” ב' חלקים וספר “נר למאור”, מאמרים לחזוק הדת.

טל תחיה” דרושים והגיונות מאת הרב ר' יצחק אייזיק פרידמן (איש שלום), היה אבד“ק טאווריג (פ' קובנא), כעת הוא רב בנחלת־יצחק ת”א.

תורת ישראל וארצו”, דרושים מאת הרב הנ“ל. הוא היה מן הראשונים, שהוציא ספר דרושי בסגנון מודרני: “ישראל ותורתו” (עיין לעיל עמוד תצ"ג). חבוריו מצטיינים בשפה רעננה ובתוכן הגיוני. הוא חבר גם ספר “אמרי בינה” וספרי הלכה “חקר יצחק” ו”הגיון יצחק".

בכורי יהודה”, דרוש והלכה מאת הרב ר' יהודה ליב דון יחייא אבד“ק טשרניגוב, ‏ כעת בת”א, עיונים חשובים בבירור המושגים “עצמיות ישראל”, “מוסר היהדות”, “האמצעים והתכלית”. הרצאה ישרה במשלים מחוכמים לקוחים מן חיי יום יום וגם מן הספרות הכללית.

כרם פתחיה” מאת הרב ר' פתחיה מנקין אבד"ק סינני ברוסיא, כעת בפתח־תקוה. ספר זה הוא חדשה בספרות הדרוש. בו כלולים כמה עניני חכמה ומדע וקטעים חשובים ביותר מן הספרות הכללית, שלובים בתוך הדרושים ובהערות מיוחדות, כדי להראות צדקת התורה והמצוות ומעלת עם ישראל. הספר מהודר בצורתו, בתכניתו ובלשונו, ובעיקר בתכנו החשוב ביותר, ורב ברכה בו.

פרדס פתחיה”, דרושים מאת הרב הנ"ל על ס' בראשית.

גלילי זהב”, באורים ודרושים על כל פרשיות התורה מאת הרב ר' דוד מושקוביטש אבד“ק נאַסאַד (טרנסילבניא), כעת רב בביהכ”נ “כנסת ישראל” בת“א. הספר הוא רב הכמות ורב האיכות, וכולל חדושים הגיוניים בבאור הכתובים ומאמרי חז”ל על דרך סוגי הדרוש השונים, בהם כמה מאמרים “העוסקים בדברים העומדים ברום עולמנו, המעוררים על שיבת ציון ובנין ארצנו הקדושה”.

טל לישראל” דרושים והגיונות מאת הרב ר' טוביה יהודה טביומי (גוטנטג), אבד“ק סוכטשין, כעת בת”א. מתוך דפי הספר נראה דיוקנו של המחבר, כרב חכם בהויות העולם, מתענין בכל המתרחש בחיי עמנו בעבר ובהווה, ובכל מקום שאתה נותן עיניך בספר אתה מוצא בו דברים ישרים בהרצאה יפה.

אהבת נח”, דרושים מאת הרב ר' נח סגל. היה רב מו“צ בחרקוב, כעת בת”א. בספר זה יש כמה חדושים דרושיים ורעיונות בעלי טעם, מתאימים אל הזמן שאנו חיים בו.

נאומי שמואל”, הגיונות ומחשבות על כל פרשיות התורה מאת הרב ר' שמואל בנימין בר־אדון בחיפה. הספר, כפי שנרשם ב“השער”, הוא “מכוון להדור הבונה את בנין העם והארץ, שיבנו ע”פ התורה והמסורת". ואמנם כל נאום מוטבע במגמה זו.

ילקוט מרגליות”, “ילקוט פנינים” מאת הרב ר' ראובן מרגלית ת"א (ראה לעיל עמוד תמ"ה).

מדרש שמעוני”, בשם זה הוציא הרב ר' יהושע זליג דיסקין (רב בפריאסלאב, רוסיה, כעת בת"א) את הדרשות של אביו הרב ר' שמעון משה דיסקין זיל אבד"ק לוחביץ (רוסיא). הרב המחבר היה דרשן בעל כשרון עצום, ומתוך הספר נראה כוחו המיוחד למסור את מחשבותיו גם בכתב. בכל דרוש אתה מוצא גרעין של רעיון נשגב, משובץ במסגרת של הרצאה נאה ביותר.

_______________

בתוך תחומי התאור של הדרשה העברית והשפעתה בארץ ראוי לציין במיוחד את פעולתם הדרשנית של מנהיגי “המזרחי”. “המזרחי” חרת על דגלו “א”י" לעם ישראל ע"פ תורת ישראל" – והשפעתו משתרעת איפוא על שטח הלאומי והדתי גם יחד. ולפיכך דרשה זו יש לה חשיבות מיוחדת. מנהיגי “המזרחי” הרב ר' יהודה ליב הכהן פישמן והרב ר' מאיר ברלין, מלבד כשרונם הספרותי הקדישו גם את כוחם הדרשני להתפתחות מוסדותיו הלאומיים־הדתיים של “המזרחי”.

הרב ר' יהודה ליב הכהן פישמן, שמעינות תורתו וחכמתו מתפשטים לאפיקים שונים וכל ימיו המה חיים של יצירה תורנית וספרותית – הוא גם דרשן ומרצה ממדרגה נעלה. קולו הוא “המעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני”. הוא אינו זורק זיקוקין־די־נור של בטויים מבריקים כדרך המטיפים, הבקיאים בלהטי הריטוריקה. דבורו בנחת כאשר ידבר איש אל רעהו ודרשתו היא כעין שיחה נאה. שלות נפש שורה על כל הויתו בשעה שהוא עומד לפני הצבור. הוא משוטט בדבורו מענין לענין מתוך מחשבה שוקטה ומטייל עם השומעים בעולם האצילות ובעולם המציאות הממשית. הוא מתבל להם לפעמים את דבריו גם בבדיחות ושיחות חולין של ת“ח. ומתוך זה יוצאת דרשה מלאה הסברה לעקרי “המזרחי” ובקורת על תופעות שונות “במזרחי” ומחוצה לו. בשעה שמדבר הרב פישמן הצבור עושה אזנו כאפרכסת. דבורו גם בתוכן גם בצורה מושך את הלב. וגם חשיבות־גברא מאצילה על השומעים יחס של “דרך ארץ” לדבריו, בידעם ש”הדברים יוצאים מפי עושיהם“, כמנהיג נאמן ל”המזרחי", מגין על עקרי הרעיון הלאומי־הדתי ומסור לו בלב ונפש. ולפיכך דרשתו משפיעה ועושה רושם.

הרב ר' מאיר ברלין – “ברא כרעא דאבוה”. אביו הנצי“ב היה בעל־אגדה גאוני וגם אחיו רבי חיים ברלין היה דרשן ונואם מצוין (ראה לעיל פרק נ"ג). הוא ירש מאביו גם את הנטיה ליושר ההבנה בלמוד התורה והתרחק משיטת החדודים. מפגישותי הראשונות עמו לפני המלחמה העולמית זוכרני, שהיה תמיד מביע לי את חיבתו היתירה לשיטת הלימוד של “ים של שלמה”. ז”א לידיעה מעשית, יסודית והגיונית. ואותה השיטה ההגיונית מלוה אותו גם על דוכן הדרשנות. הוא מפורסם לנואם בחסד עליון, מטיף עממי ממדרגה הראשונה. אבל כוח־החושב שולט על לשונו ודבריו אל העם שקולים ומחושבים יפה. יש שהדברן הגדול מתוך התרגשות יתרה חורג בשטף נאומו מתוך המסלול של הגיון החיים ונוטה מן החשבון הקר של המציאות. אבל הרב ברלין, אפילו בשעה שהוא סוער ורועש כהר געש. הנהו בכל זאת “דובר מישרים”. הוא לא רק מחמם את הלבבות באש דבורו אלא גם מיישר את ההבנה של השומעים ביושר ההגיון הבריא שבדרשותיו. וכשם שידיעותיו יסודיות כך השפעתו על העם יסודית. הוא זכה ומזכה את הרבים גם בעטו גם בדבורו. ופעולותיו להגברת יסוד הדתי בתנועה הלאומית של תקופתנו גדולות ביותר, מטיף בעל כשרון הוא הרב ר' זאב גולד, יו“ר המרכז העולמי של “המזרחי”. הוא אמן הדבור ומטיף נעלה. כל המעלות של מטיף עממי אתה מוצא בו. קול נעים מלטף ומושך את הלב, התלהבות ופתּוֹס, המרוממים את רוח השומעים. כתבי הקודש ומאמרי חז”ל, המשולבים בתוך דרשתו, מוסברים אצלו באופן נאה. ולכן השפעתו להרמת רוח העם גדולה ביותר.

מלבד זה יש עוד שורה שלמה של דרשנים ונואמים מוכשרים, הדוגלים בשם הרעיון של “המזרחי” וגם “הפועל המזרחי” – “תורה ועבודה” ומשתתפים בעבודה לשם השלטת רוח התורה והמסורת בחינוך, בבנין הארץ והאומה.

_________________

בכל החוגים של צבור החרדים בארץ למפלגותיהם השונות אתה מוצא כמה בעלי כשרון בדרשנות.

למשל: הרב ר' יחיאל מיכל טיקוצינסקי, מנהל ישיבת “עץ חיים” בירושלים, מחבר ספרים ומאמרים בתורה ומוסר ובידיעת א“י, נחשב לדרשן בעל השפעה. הרב ר' איסר שפירא (בנו של הג“ר רפאל ז”ל מוולוזין), מנהל ישיבת “שערי תורה” בת”א, הוא דרשן בעל רגש נפלא ורעיון עמוק ומעודן. הרב ר' משה בלוי, ממנהיגי “אגודת ישראל”, מפורסם לדרשן ונואם מושך את הלב. הרב ר' דוד צבי זילברשטין בת“א הוא מטיף בעל כשרון, דבריו ישרים וחותכים, והשפעתו גדולה על השומעים. הרב ר' זלמן ינקיליביץ מחיפה מחונן בקול חזק וטמפרמנט חם ביותר. מסוגל כדברן עממי באספות פומביות גדולות. ידועים לו כללי ההטפה הצבורית, מעלות ומורדות בשטף ההבעה, הדגש החזק והרפה וכו‘, ולכן עושה רושם. הרב **ר’ הלל וויטקין**, מנהל ישיבת “בית יוסף” בת”א דרשן עממי, חם המזג והמרץ. מפורסם המ"מ בירושלים הרב ר' בן ציון יאדלר. בדרשותיו החמות מפעם ניצוץ התוכחה, המעוררת

בלב האדם רגשי תשובה (כאן באו לדוגמא רק הידועים לי ועוד יש כהמה וכהמה).

ביחוד ראויים לתשומת־לב העולים מקרב רבני הקהלות שבאירופא המערבית, שהתחנכו בתורת הדרשנות בדרך מדעית ובתוך תפקידם תפסה הדרשה מקום חשוב ביותר, כמו הרב קליין מנירנברג, הרב רוזנמן מווינא, הרב נוֹבּל, הרב גרינברג, הרב לווי מברלין, הרב פרבר ממאַהריש־אוסטרו, הרב במברגר משטוטגארט ועוד ועוד.

ובין הרבנים גדולי התורה, ראשי הישיבות, אנשי שם ועסקני הצבור ופרנסי הקהלות שעלו לכאן בזמן האחרון, יש כמה דרשנים בעלי כשרון, שעשו להם שם בפעולותיהם לשכלול רוח העם בתפוצות הגולה.


* * *

ואותו הכוח הכביר, הכשרון של הדבור החי, המשמש צינור להשפעה רוחנית בכל מקום ובכל זמן, יש בידו לחולל נפלאות לשם שיפור המצב הפנימי בארץ מצדו הדתי והמוסרי. אבל הקול של אותו הדבור מתפצל ומתפזר כאן לכמה וכמה צלילים של פלגים וזרמים שונים ומשונים, ואינו נכנס לאזנו של איש הישוב בטוהר צלצולו…

השפעת הדבור להרמת רוח העם באה רק מתוך רכוז הצלילים, מתוך מזיגה של הקולות לשם מגמה אחת לשם בטוי אחד.

לשון משותפת של מורי העם ומנהיגיו כוחה יפה להמשיך השפעה ממקור נצח על חיי העם בארץ ישראל ולרפא את הבקיעים בחומת בת ציון…

אחרי אלפי שנות נדודים שוב הגענו לכאן בעזר השם, כדי שיתאחו הקרעים, שנעשו בעמנו מתוך פיזור ופירוד בין הגויים. והדרשה העברית, ששואבת אורה מגנזי תורתנו, שהיא “תורה אחת” לכל ישראל, צריכה להיות מוטבעת בחותם ארצישראלי־כללי, ולא חלקי, מפלגתי. תפקידה בארץ־ישראל לברוא לב אחד לכל חלקי האומה, ללכד, לרכז כל כוח וכשרון בהקמת הריסות העם והמולדת ברוח התורה, ולהטביע צביונה האמתי של כנסת ישראל בארצה.

* * *

בעזה"י.

עם סיום ספרי רואה אני צורך להוסיף את הטורים דלהלן:

כשזכיתי לפני שלש שנים להחלץ מן המצר הגלותי ולעלות לארץ־ישראל, עלה בידי להעביר לכאן כתבי־יד שלי, שהיו כלואים בגניזה במשך שנים ללא יכולת לצאת לאור.

לאחר ששמשתי ארבע שנים (תרס“ב–תרס”ו) בתורת רב בפינסק, נקראתי למשרת הרבנות באודיסה. משרה זו שעמדתי בה שלשים שנה ואחת (תרס“ו–תרצ”ז), העמיסה עלי עבודה רוחנית רבת־גוונים באמת־מדה צבורית גדולה, ובתוך זה קבעתי עתים להרבצת תורה ומוסר וגם לעבודה ספרותית. אבל החבורים, שנולדו בתקופה של מהפכות מדינות, זעזועים ותמורות, לא יכלו לראות אור במקום לידתם מטעמים ידועים למדי.

כשסימנתי ב“שער” את היקף הזמן של נושא הספר: “עד התקופה האחרונה” כוונתי לתקופה, הגובלת את הזמן הסמוך למלחמה העולמית, שנים של תוהו ודמדומי חמה של היהדות הרוסית – כפי שמתבלט מתוך הפרק הששים של ספרי.

חבורי זה הוא ראשון להדפסה, אבל לא ראשון ליצירה, כי קדמו לו חמשה חבורים אחרים. ולעצת מביני־דבר נתתי לו משפט הבכורה, מאחר שבאפיו וטיבו הוא מהווה חדשה בספרותנו. וצריך לציין, שחבּור זה בחלקו כבר נעשה לקנין הרבים: אי־אלו מפרקיו פורסמו במאספים ועתונות. למשל פרק ד' נדפס ב“סיני” (תרצ"ח אב) בשם ה“מתורגמנים בתקופת התלמוד”. פרק י“ג נדפס בספר “הרמב”ם” בעריכתו של מ. גליקסון ז“ל, ערב פסח תרצ”ה למלאות ת“ת שנה להולדת הרמב”ם – בשם “הרמב”ם הדרשן“. פרק י”ט נדפס ב“הארץ” ג' שבט תרצ“ז בשם “דון יצחק אברבנאל כדרשן ומפרש” למלאות ת”ק שנה להולדתו, ועוד.

וכאן אני מוצא לחובה להביע תודה לידידי מעולי אודיסה, ה' מרדכי סובל, ה' אברהם קמיני, ה' יוסף פרימן, ה' שלום שורץ, הד"ר פנחס פלדמן ומשפחת קוריס – על אותות ההתקרבות, שהראו לי בבואי הנה, ומהם גם שעודדו את רוחי להופעת הספר.

והנני שולח ברכה לאנשי הקהלה הק' נורדיה בת“א, שבתוכם אני חונה כעת בתורת רב הקהלה, לועד המנהל ביהכ”נ הכללי, לגבאי ח' ש"ס, משניות וכו' – שלום לכולם.

המחבר



  1. עיקר משמעו של המושג “דרשה” בספרי הוא: נאום מוסרי, מורה דרך החיים וקורא להטבת דעות ומדות ושכלול מעשים. ביטויה של הדרשה שונה בזמנים השונים, אבל המגמה אחת היא בכל הדורות. מבחינה זו ראוי ליחס את ראשיתה של הדרשה העברית לאברהם אבינו, העברי הראשון, שהכריז את האמת הנצחית בעולם.  ↩

  2. מן הראוי להעיר, שהיחס השלילי של גדולי ישראל להפלפול המשובש והמופרז אינו שייך, כמובו, להפלפול הישר, שתכליתו להבהיר את עומק ההגיון במו"מ של הלכה, שזהו מגופי תורה.  ↩

  3. רחש לבי דבר טוב ליחד הדבור בחתימת הספר לתאור ערכה ומצבה של הדרשה העברית בארץ הקדושה בקשר עם המצב הרוחני בכלל ולמוד התורה בפרט בישוב הארצישראלי בתקופה הנוכחית. התימה מקיפה כזו הייתי חושב כגולת הכותרת לספרי, שנולד בארץ העמים. אבל לצערי שעת החירום, שחל בה גמר ההדפסה של ספרי, שוללת מאתי הוצאת רעיון זה לפועל, והנני מוכרח להגביל את פרק החתימה רק באותו החומר, המשתייך באופן ישר אל נושא הספר: וגם במסנרת זו להצטמצם באישים, שעצם תפקידם היא ההשפעה הרוחנית בדבור ובכתב.  ↩

  4. לספרו הגדול “המדות לחקר ההלכה” – עיין מאמרי “הפלפול התלמודי”, “העולם” תרצ"ט, גליון א'.  ↩

  5. פרשה זו של “תורת ארץ ישראל” כדאית לדרוש אותה כמין חומר ולתאר תמונה מזהירה של למוד התורה בארצנו הקדושה, שהולך ומשתכלל במידה שלא היתה לעולמים. אבל זה דורש עבודה ספרותית מיוחדת ולא “דרך אגב”. שרטוט אחד אופייני לאותה התמונה יצוין כאן. חקר־הלכה, שמקומו בספרות מיוחדת – בחבורים של גדולי התורה, הרחיב כאן גבולו וקנה תפיסת־מקום מרובה במאספים מדעיים, בכתבי־עת וגם בעתונות היומית. למשל הירחון “סיני” בעריכתו של הרב י“ל פישמן מקדיש חלק חשוב מעמודיו לחקר הלכה, כי על כן נקרא ירחון לתורה, למדע ולספרות. המאסף הספרותי ”אמנה“ בעריכת ב. רבינוביץ–תאומים ויצחק וורפל, מלבד החומר הספרותי, המדעי, כולל שנים עשר מאמרים בהלכה (מצוות התלויות בארץ). ”הצופה“, עתון גדול לידיעות החיים ומצב המדינות, בעריכתו של הרב ברלין, גם הוא מדפיס לפרקים מאמרים לחקר ההלכה (הרב א. קרלין ועוד). ”הצופה“ קבע מדור מיוחד לכל יום ששי בשם ”מן הספרות התלמודית“, בו סוקר הרב ש”י זווין חבורים חדשים, שו“ת וחדושי תורה. זוהי באמת חדשה שלא היתה מיום שנוסד עתון עברי יומי. במדור זה הקורא מוצא חריפות השכל ובקיאות בספרי הראשונים והאחרונים והכל במעטה של סגנון ספרותי מודרני. מדור כזה בעתון יומי כאלו מטיל גשר בין הספר והחיים. הוא מעורר ”קנאת סופרים“. ובמדה ידועה הוא משמש פיוס למחברים, שבמובן החמרי אינם רואים עולמם בחייהס, וסחורתם הרוחנית אינה מביאה להם ריוח בעולם הזה, ”עולם הגופים".  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!