רקע
לוי מקלר
בְּנֵי־משֶׁה: אגדה עברית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

מֻגָּשׁ למורו, מדריכו וידידו, מר משה מיכאל מַנֵּבִיץ

מאת המחבר


 

א. נָעַר עִמָנוּאֵל.

שמעו, חביבי, ואספר לכם אגדה נפלאה על אֹדות הנער עמנואל. “אגדה נפלאה” אמרתי, כי כל הדברים, אשר אני מספר לכם בה, נפלאים הם מאד, מאד. אך אל נא תדמו, יקירי, כי קרו ויאתיו לפני הרבה מאות בשנים. כי חיֹה חיָה הנער עמנואל אך לפני שנות מספר ולא הרחק ממקום מגוריכם, ואחדים מכם, קוראי החביבים, אולי גם ידעתם אותו פנים אל פנים. ובימים ההם מלאו לו ארבע עשרה שנה, והוא היה אז נער יפה קומה ויפה תאר; שערות ראשו היו עבתות, שחורות ומתפתלות, פניו – חורים וארוכים מעט; עיניו השחורות, העמוקות והזכות, הוכיחו לכל, כי אוהב הנער לחשוב ולהגות. הוא למד וידע הרבה, ויאהב לקרא בספרים; באהבה וחמדה קרא בספרים עברים, ובעת קראו בהם מלא לבו עצב ושמחה גם יחד; הספורים על דבר התלאות, אשר מצאו את עמו בזמנים ומקומות שונים. העציבו את רוחו מאד. אך ברגעים כאלה אהב לשוות לנגדו את עתידות עמו היקר לו, – וכל אשר הוסיף להגות בהן, כן נהרו פניו ויאורו משמחה ומתקוה. כמו רוח חרישית בעברה על פני הרקיע ותגרש את העבים הקלים, המכסים את הוד השמש.

ויהי באחד מימי הקיץ בבקר, בקר בהיר ונעים, ויקח עמנואל ספר בידו וילך אל היער, הנמצא מחוץ לעיר. שמי התכלת היו צחים, האויר – רענן ומלא ריחות נעימים, הצפרים שרו את שירת הבקר. עמנואל בחר לו מקום לשבת על גבעה קטנה וישב לקרא בספר. כשעה שלמה קרא בעיוּן, עצב ושמחה נשקפו חליפות מעיניו הגדולות, ואחרי כן קם על רגליו וישא את עיניו למקום ויקרא: “אודך, אלהים, כי עשית אותי עברי וכי נתת לי לב להבין ולקחת חלק בגורל עמי, להתעצב בעצבו ולשמוח בשמחתו! פה, ביער, במקום, אשר אני עומד לבדי לפניך, אֵלי! הנני נודר נדר עולם: לעבוד את עמי בכל רוחי ומאֹדי, עד רגעי חיַי האחרונים! רק אחת אבקש ממך, אלהים: תן לי חיים וכח!”

כל בתי נפשו מלאו גיל ורננה.

וישא עמנואל את קולו ויחל לשיר. הוא אהב את הזמרה מעודו. בעודנו ילד, יונק שדי אמו, לא יכול לישון את שנתו, מבלי אשר תשיר לו אמו בהניעה את ערשו; ובהיותו לנער, למד שירים רבים מאמו, מאומנתו הנכרית ומכל מכריו, וכל השומע התפלא על טוב טעמו ועל נעם קולו האדיר והרך. גם עתה, כהחלו לשיר, נדמו כל הצפרים ותקשבנה לזמרתו. וישר עמנואל שירים שונים מכל אשר זכר: שירי אמו, אומנתו, חבריו ומכריו, שירים בשפות שונות ובזמרות שונות, – והד היער ענה לעמתו.

אך כל אשר הוסיף לשיר, כן הלכה השמחה ואפסה מבתי נפשו, ועצב התגנב אל קרבו. הוא חפץ להעלות על לבו שיר עברי – ולא יכול. הוא יודע שירים אחדים בשפת־היהודים המדֻברת, וגם בשפת עבר, אך מה נעכרים ואבלים המה ומה דלה זמרתם! כמו אין בהם כל רוח חיים. שיר עברי, עברי באמת, מלא חיים ותקוה, עם זמרה נשגבה, מרוממה ומשיבת נפש – שיר כזה לא ידע ולא שמע מעולם, לא מפי אמו ולא מפי חבריו, ומה גם לא מפי אומנתו. תוגה עמוקה וכליון נפש עז משלו בו, ולאחרונה לא יכל התאפק ויפול על פניו ארצה ויבך. “אלי! ידעתי, כי טוב אתה ורב חסד; תן לי לשמוע, לוּ רק פעם אחת בחיי, שיר עברי!”

זמן רב שכב הנער על הדשא ודמעות חמות נזלו מעיניו, עד אשר עיף מרב רגשותיו, אשר המו בקרבו, ומחום היום הבוער, ויסגור את עיניו ויישן.


 

ב. הַנֶּשֶׁר

אך סגר עמנואל את עיניו ויישן, והנה נשר גדל־אבר מועף ביעף, וכמהר אבן נופלת ירד אל מקום שם שכב הנער ויתיצב על ידו ויבט אליו בעיניו החדות. כחמשה רגעים הביט אל הנער הישן, אחרי כן התנשא מעט ויעף בינות לעצים; הצפרים חרדו כלן ובצפצוף צורח: “רוצח” מהרו להסתתר בקִנים ובחורים. והנשר עף הנה והנה בינות לעצים, עד אשר עמד על יד אוֹג1 גבוה ועב; אז ירד ארצה ויעבר בחרטמו העקם והחד כחנית ממרטה על פני קלִפת העץ החלקה והרכה, ויחרות בה חריצים עמוקים אחדים ויסר את הקלפה מעל העץ.

ויקח הנשר את הקלפה, אשר הסיר מן האוֹג, וימתח אותה מעט לרחבה, עד כי דמתה לעריבה, ויקב בה בחרטמו שני נקבים משני עבריה. אחרי כן גדע מן האוג ענף דק, לח וארוך, ויָכף אותו ויתחב את שני קצותיו בשני נקבי העריבה, ויכף את קצות הענף למעלה, לבל יזועו מן הנקבים. ויאחז הנשר בצפרניו ביד הקלפה – העריבה, אשר עשה, וישאנה אל הגבעה, אשר שכב עמנואל עליה.

והנער ישן שנה עמוקה, פניו מָפנים לארץ וענן תוגה מרחף עליהם. וירם הנשר את הנער ויניחהו בנחת אל תוך העריבה, ויאחז ביד העריבה – ויעף.

ויעף בדרך ישרה למעלה, הלוך והתרומם אל תכלת הרקיע, והנער התנועע בעריבה, כילד בעריסתו. וכל אשר הוסיפו להתרומם, כך הזדַכך האויר וכן הרבו קוי השמש להזהיר ולהאיר. קרן־אור נפלה על עיני הישן.

– אַיֵני? – שאל הנער בהקיצו משנתו, בראותו את הנשר הנושא אותו: – איני? – שאל בתמהון ויתנשא וישב בעריבה.

לפניו השתרעה תמונה מוזרה: מסביב לו – מרחק אין קץ, צח ושקוף, ממעלה – זהר־הזהב, אשר לא תכלכלנו העין, ורק מלמטה יכסה אֵד כהה דבר־מה, המתעלף כמו בצעיף שחור.

– אל נא תירא, – השיב הנשר: – שב במנוחה פן תפול מטה. אני נושא אותך אתי, למען מלא את חפצך האדיר מכל.

– אדיר כל חפצי – לשמוע, לו רק פעם אחת בחיי, שיר עברי עם זמרה יפה ורוממה! – ענה הנער ברגש.

– ידעתי, ידעתי, וחפצך זה ימָלא — במהרה.

עיני הנער ברקו ברקי־גיל.

– האמנם?… אך למה אנחנו מגביהים כה לעוף ומתרוממים מעלה, מעלה?

-יען כי האויר העב והכהה, הסובב את הארץ והמלא אדים כבדים, לא יתננו לעוף. לא דבר נקל הוא לפרוש את הכנפים על אדמתכם… ואולם הנה כבר התרוממנו מעלה דַינו. עתה נעוף ישר נכחנו במרחק.

-מה יפה ומה טוב פה! ואנה נעוף?

-חכה וידעת. הבט נא! הנה פה, מתחת, ראשים לבנים: המה הררים, אשר ישכנו עליהם עננים ושלג עולמים.

ויעופו הלאה.

-מה מישור התכלת הלזה, המשתרע כראי גדול, ואדים שקופים מתנשאים ממנו למעלה? - שאל הנער.

-אנחנו עוברים על פני האוקינוס.

ויעופו הלאה.


 

ג. יַעַר הַקֶּסֶם.

השמש החלה לרדת ממרום השמים.

– עוד מעט תראה תמונה נפלאה, אשר לא ראית כמוה מעודך, – אמר הנשר.

– לא זה חפצי, – השיב עמנואל באי־רצון.

הנשר החל לרדת ביעף, והנה הגיעו ליער עב.

– עתה רד נא רגע! – אמר הנשר.

עמנואל ירד על יצוע הדשא הרך כמשי ויבט מסביבו בחדוה. מה גבהים ועבתים העצים! צמחים ואזובים מתפתלים, גדולים כענקים, סבו את העצים כנחשים. משעולים צרים, מכֻסים חול לבן, עוברים בכל מקום, ועליהם תועות חיות שונות למיניהן, יפות ונעימות, אשר לא יראה כמוהן בארצותינו. הנה חיה דומה ליעלה2.מראה עורה כלבנת השלג ועליו זרועים בסדר נכון כתמים קטנים ירוקים; עיניה הלחות תמימות ומלאות חן. הנה חיות דומות לצביים, וקרניהם האדמות מסתעפות כסעיפי הקוֹרַלִים. ושם על העצים תרקדנה ותשרנה מקהלות צפרים, אשר נוצותיהן בורקות בכל צבעי הקשת.

– הוי, אלי! מה זה?! – קרא עמנואל.

חיה גדולה ואמוצה, הדומה מאד לזאב, שכבה סרוחה על הארץ תחת סכת ענפים רעננה, ובין רגליה שחק ויפזז כבש קטן.

– אין דבר! – ענה הנשר: – הבט עוד! שם מתעופפים יחדו על העץ פרס3 קטן עם גוזל. אך הלא פה היא ארץ הפלאות! פה טבע הבריאה מתנגד כליל לטבע השורר בארץ, אשר אתם, בני האדם, דרים עליה; פה אויר נפלא ויצורים נפלאים.

– מה נפלא ומה יפה המקום הזה! – אמר עמנואל: – הבה וארדוף אחרי היעלה הזאת – האשיגנה?

בקול צהלה, בעינים עליזות ובלחיים מאדמות נשא הנער את רגליו וירדוף אחרי היעלה הקלה על פני כר הדשא בינות לעצים והצמחים הגבהים.

– נשרי, מורי היקר! – קרא מרחוק: – בוא נא הנה! פה בני־אדם רבים, וישנים הם שנת ישרים! הוי! מה נעימה עליהם שנתם! הנה האחד נשען על העץ, ראשו מורד על חזהו, וקול נחרתו – אימה! ושם שוכב השני משתרע ברוָחה על הדשא, וצחוק נעים מרחף על שפתיו… מה נחמד המקום הזה! מה חפצתי להשאר פה! בוא נא הנה, נשר! אני חפץ לנוח.

– לא! לא! – קרא הנשר מרחוק בחפזון וימהר אל הנער כחץ מקשת: – אל תשכב פה! האויר הזה מסֻכן הוא ליושבי ארצכם; הוא יפיל עליך תרדמת נצח, עד כי לא תוכל עוד להקיץ. האנשים, הישנים פה, הגיעו עד המקום הזה וישכבו לנוח בעצלתים ויישנו אמנם שנת ישרים, אבל גם שנת עולמים… אך נער אתה, עמנואל, וכל חפציך ומשאלותיך – כענן בקר. האם שכחת, מה הוא חפצך האדיר מכל?

– לא! לא שכחתי! – ענה הנער ויתאדם מבושה: אני חפצתי פה רק לנוח ולישון רגע.

– כן… לנוח ולישון… אל לך לישון! אני חפצתי להביאך על כנפי, בלי כל מעצור, אל ארץ, אשר תשמע שם שיר עברי… אך לא! עתה יש את נפשי להראותך, לו רק מעט מזעיר, את המעצורים, אשר יפגוש איש על דרכו לארץ ההיא.

הנשר נשא את ראשו למרום ויבטא מלה אחת, אשר לא הבין אותה עמנואל, והנה – נעלם הנשר, ועלם יפה וחסון, לבוש בגדי אִִכר, נצב לנגד עמנואל בכל הדרו: אבנט משי ממראה תכלת חגר את מתניו ממעל לכתנת הבד הלבנה אשר עליו, ומגבעת־תבן עגולה, בעלת שולים רחבים, הֵצילה4 את פניו האמיצים והיפים.

– האתה הוא… הנשר?! – קרא עמנואל משתומם: – אכן פה ארץ הפלאות!

– עוד תראה פלאות גדולות מאלה, – ענה העלם האכר: – הבה את ידך!

ויאחז העלם ביד עמנואל ויצעדו שניהם על פני המשעולים הצרים והעקלקלים. במהרה נעלמו כל המשעולים, ורק עצים עבתים וצמחים זוחלים כסו את עין הארץ ויחסמו את הדרך. אף רצועה קטנה של הרקיע לא נראתה מבין רשת הצמחים האלה. מסביב – חשכה כהה.

– אל אלהים! איך נוכל לעבור פה? – אמר עמנואל ויתפוש בחרדה ביד מוליכו ויאחז בה בחזקה.

– אל תירא! לך אחרי.


 

ד. הָרֵי הַחֹשֶךְ

וילכו בחפזון ובדממה, והחשך הולך וגדל, כמו עוד מעט – ותתעבה העלטה מסביב, עד כי תוכל להוּמש בידים. עמנואל שאף רוח בכבדות.

– אינני יכול ללכת, כי עיפתי; אני חש, כי הננו יורדים בקעות ועולים הרים גבוהים. אין בי כח עוד.

– מי הולך פה? – נשמע פתאם מן העלטה קול דק, כאוב מארץ.

–אנחנו הולכים לשמוע שיר עברי, – ענה העלם־האכר. – מי מכם החפץ, ילך אתנו.

הקול הדק לא השיב מאומה, ושני ההולכים חפצו לאחוז את דרכם הלאה. והנה מסביב להולכים החלו שביבי־אש קטנים לפזז ולתעות בין העלטה, והשביבים מתקבצים וקרבים אל ההולכים, ויתקבצו בהמון רב ויפזזו הנה והנה, עד כי התפזרה מעט מזעיר האפלה הנוראה אשר מסביב, ולאור הרועד נראו תמונות אנשים שפלים וקטנים, מתעטפים בטליתות אדֻמות ומלכלכות; פניהם – האדֻמים גם הם – קמוטים ויבשים, שערותיהם פרועות, וידיהם, האוחזות בשביבי־האש התועים, רועדות ונעות.

– מי אתם? – נשמע הקול הדק מבין הנאספים.

– אחיכם אנחנו, – ענה העלם־האכר: – עצמכם ובשרכם, עברים כמוכם.

– אם כן, אל תלכו מזה! אל תסורו ימין ושמאל! הננו מצוים עליכם, לבלתי צאת מהרי החשך האלה.

עמנואל רעד בכל גוו מפחד.

– אל נא, יהודים קטנים ואדֻמים! דבר העלם־האכר רכות: – מה מאד חפצתי, אחי היקרים, כי תלכו יחד עמנו; אולם ידוע ידעתי, כי מתוק החשך לעינים, אשר הסכינו בו, וכי אין את נפשכם לצאת מההרים האלה, לראות את אור היום כי יהל. אבל, אחים! תנו, למצער, אותנו לאחוז במנוחה את דרכנו.

– לא! כי פה תשארו! מסרת היא לנו מאבותינו, כי כל היוצא מההרים האלה מביא עון על נפשן ועל נפש כלנו.

ידים צנומות אחדות, האוחזות בשביבי־האש התועים, נשלחו למול העלם לתפוש אותו בבגדו. וימהר העלם ויוצא מאחרי אבנטו פַנָס5 קטן ויקרא בקול חזק:

“הוי, אֲסוּרִים, צְאוּ! וַאֲשֶׁר בַּחֹשֶךְ – הִגָלוּ!!”

אור מזהיר ובהיר התפרץ מהפנס ויאר רגע אחד את ראשי־ההרים החדים ואת הבקעות הרחבות; שביבי־האש התועים נעלמו, כל הנאספים נסים כמנוסת חרב, עד כי שולי טליתותיהם האדֻמות מתעופפים ברוח, ורבים מהם הספיקו להתחבא בחורים ובסדקים ובנקיקי הסלעים… והקול האדיר של העלם מתגלגל כרעם בין ההרים, וההד עונה לעמתו:

“הוי, אֲסוּרִים, צְאוּ! וַאֲשֶׁר בַּחֹשֶךְ – הִגָלוּ!!”

אך כעבור רגע ויכבה הפנס, ועלטה עבה השתרעה מסביב כמקדם.

– עתה יוכלו לצאת בבטחה ממחבואיהם, – אמר העלם במרירות: – לוּ באו רבים הנה ויביאו עמהם פנסים הרבה, הרבה מאד, למען יוכל האור לחדור גם אל החורים והסדקים ואל נקיקי הסלעים!… אז לא יכלו עוד היהודים האדמים הקטנים והאֻמללים האלה להסתתר בהרי־חשכם ויאָלצו ללכת אתנו. הן אחינו המה, ובלעדם, אם הם נשארים פה, הנוכל אנחנו להיות מאֻשרים? אך מה אוכל לעשות אני לבדי בפנסי הקטן האחד הבוער אך לרגע?

העלם נאנח, וקול אנחתו התגלגל בין ראשי ההרים, מהר להר, והד חזק ענה לעמתו מכל ההרים, ותתפרץ ותשמע כרעם אנחה גדולה ומרה!


 

ה. הַנָּהָר סַמְבַּטְיוֹן

– נלך, נלך מזה! – התחנן עמנואל.

העלם אחז ביד עמנואל וימהר ללכת. במהרה התפזר החשך, ולפניהם מישור גדול, מוּאר באור השמש השוקעת; המישור כלו ריק וערום, בלי כל צמח וחיה, כמו לחכה האש מסביב את כל הככר. מרחוק נשמע קול מוזר, כמו נפץ אבנים ושאון מים רבים. וככל אשר הוסיפו ללכת, כן הרבה להגיע לאזנם קול רעש והמולה נוראה, והקול הולך וחזק.

פתאם עמדו מלכת. עמנואל נצב כהלום רעם, פיו פעור ועיניו לטושות. התמהון כה גבר בקרבו, עד כי בראשונה לא ראה מאומה. לפניו מתנשא נד שקוף גבוה וארוך מאד, אשר לא תרא העין את ראשיתו וקצו, ובנד הזה עולים ויורדים זרמי מים מעלי קצף; אבנים כבדות עפות למרום, פוגשות אשה ברעותה ומתפוצצות לרסיסים דקים, המתפזרים לכל עברים ומתבוללים בזרמי המים, ואבנים כבדות אחרות מתנשאות עוד הפעם מתחת. וממעל לנד הזה שוכנת עננה שחורה ועבה; וברקים עקלקלים מתמלטים לרגעים מן העננה הזאת אל תוך הנד השקוף, וקול רעמים בלי־חשך הולך וחודר את כל העננה מן הקצה אל הקצה… ועל פני התמונה הנוראה, היפה והנפלאה הזאת, משתפך אֹדם חכלילי מזיו השמש השוקעת ומתפוצץ גם הוא לרסיסי פנינים, המתבוללים ברסיסי המים.

– הלא זה הוא הנהר סמבטיון! – קרא עמנואל בעליצות, אחרי עבור תמהונו הראשון: – זה הנהר, אשר רבות ספר לי אבי־זקני עליו, זה הנהר, אשר ירגז כל ימי השבוע וינוח רק ביום השבת.

– כן! – השיב העלם האכר: – בכל “ערב שבת”, כאשר תשלח השמש את קרניה האחרונות על הארץ, יחדלו הקולות והברקים, הנהר ישקוט, נד המים יפול ויכחד, והעננה תרד מטה ותליט את כל הנהר, עד כי יעלם מן העין; ומי אשר לא יראהו בששת ימי החול, יחשוב אל נכון, כי לא היה פה נהר מעולם.

ועמנואל לא יכול לשלוט ברוחו מרוב שמחה:

– הנהר סמבטיון! הנהר סמבטיון! האמת הדבר, כי מעבר לנהר הזה ישכנו בני־משה?

– אמת הדבר! בעת אשר החריב נבוכדנאצר הרשע את בית המקדש, הגלה את בני־משה יחד עם כל בני ישראל אל נהרות בבל. אז דרשו הבבלים מבני משה הגולים לשיר להם משירי המקדש. הן ידעת, כי לויים הם כל בני־משה, והשירה היתה להם סגוּלה מאז ומעולם. אך בני־משה הרימו קול בוכים ויתלו את כנורותיהם על הערבים וישכו את בהונות ידיהם בשִׁניהם, לבלתי יוכלו האויבים לאָנסם לנגן בכנור. וכבוא הלילה, ירד ענן עליהם מן השמים ויקחם וישאם אל הארץ הזאת, ונהר הסמבטיון הקיף עליהם מסביב.

– האין בארץ הזאת כל איש, זולתי צאצאי משה רבנו?

– יש ויש. בזמן חרבן בית שני ובכל עת צרה, אשר באה לישראל, לקח אלהים את כל הטובים מאחיך ויביאם הנה אלינו.

– מה חפצתי לראות את בני־משה אלה! אך לא! לעת אחרת! עתה יש לי חפץ אחר… הן אתה הבטחת אותי, כי חפצי ימַלא.

–חכה נא, כל חפציך ימלאו: גם ראה תראה את בני־משה, גם תשמע שיר עברי; רק אל תבהל ברוחך. עתה לך אחרי ואל תירא מאומה.

העלם־האכר בא אל תוך נד המים ועמנואל אחריו. הם רקדו מסלע לסלע, והמים המו ברעש ובקצף ובשאון נורא מסביב להם, מימינם ומשמאלם, מתחת לרגליהם וממעלה לראשיהם, ואבנים כבדות עפו מכל עברים, וברקים התמלטו מתוך העננה; אך כלם לא נגעו באמיצי הלב לרעה.

הם הגיעו אל החוף השני.

– חידה סתומה היא לי, – אמר עמנואל אל מדריכו, אחרי הגיעם אל החוף השני: – הלא אנחנו עברנו בשלום את הנהר, ומדוע לא יעשו כל בני ישראל כמונו? הן נפש כלם תכלה אל ארץ בני־משה הברוכה.

– שגית, יקירי! יש רבים, אשר לא ישאו את נפשם אל ארצנו, יען כי לא שמעו את שמעה מעולם. התדמה, כי כל האבות־הזקנים יספרו לנכדיהם על דבר בני־משה? ועוד, האם לא שמת את לבך, כי בארח פלא באנו הנה? ולוּ אמרת לבוא הנה כדרך כל האדם, כי עתה היה עליך ללכת או לנסוע ימים ושנים הרבה מאד, ואולי גם ישנת לנצח ביער הקסם או תעית בהרי החשך או טבעת בסמבטיון הרועש…

עמנואל נאנח ממעמקי לבו.


 

ו. אֶרֶץ בְּנֵי מֹשֶה

– עלינו לעבור את ההר התלול והגבוה הזה, – אמר העלם־האכר אל עמנואל – ראה! הן נדמה לך, כמו תומך ההר הזה בגאותו שחקים. אתה לא תוכל לעלות עליו, כי לא הסכנת בזה. הבה אקחך על זרועותי.

ויקח העלם את עמנואל על זרועותיו ויחל לעלות קל מהרה על ההר הגבוה והתלול. בהגיעם עד ראש ההר, הוריד העלם את עמנואל לארץ; שם על ראש ההר הארוך מאד נטעה שורת תמרים, הרחוקים איש מאחיו במרחק שוה, ועל כל עץ ועץ תלוי שלט קטן, ועל השלט כתוב באותיות־זהב מזהירות: “ארץ בני משה”.

לרגלי ההר השתרעה בקעה רחבת ידים, כלה משקה. נהר צח ומתנוצץ כעין הכסף עבר באמצע הבקעה. על שפתו הימנית עמד כפר קטן, אשר אך רחוב אחד ארוך לו, ומשני צדי הרחוב עוברות מן הקצה אל הקצה שתי שדרות אלונים, אשר בצאלי עליהם כמעט יסתירו את הבתים, מעונות האכרים, מעין הרואים. וכל הככר, אשר מאחרי הכפר, נראה כגן אחד: שמה כרמים, נושאים פרי למכביר; הזלזלים לא ינועו, וכמו תפושים בשעפים הורידו לארץ את ראשיהם עם האשכולות הכבדים. – ועל שפת הנהר השמאלית השתרעו שדות תבואה מרהיבי עין: החטה הצהובה נעה כמו דכיי הנהר, ושדה הריפות6 האפלות הלבין מרחוק כשלג. על שפת הנהר הזאת עמדו סירות־דוגה רבות.

– מה נחמד המראה! – קרא עמנואל – מה שם הנהר השוקט והצח הזה?

– אנחנו קראנו לו בשם ירדן לזכר נהר הארץ, אשר יצאנו משם.

היום נטה לערוב ורוח קל הפיח לרגעים. על שפת הנהר השמאלית נראו תמונות אנשים ונשים; הן הולכות וקרבות אל החוף במקומות שונים. שם קרבו שני אנשים אל סירה אחת וידחפוה המימה ויקפצו לתוכה, וידים חזקות תפשו במשוטים. אחריהם נדחפה עוד סירה ועוד סירה… וגם מעבר הכרמים נראים אנשים ונשים רבים צועדים לאטם, ומזמרות ומעדרות משתקשקות בידיהם.

עמנואל לא יכול לגרוע את עיניו מהתמונה הנעימה. משק המשוטים במים נעם לאזנו כמו מנגינה נפלאה. זמן רב עמד ויהגה, עד אשר הזכיר אותו העלם־האכר להתאושש וללכת אחריו.

ויגיעו מהרה אל הכפר. אנשים אחדים יצאו מן הסירות וישימו את פניהם אל בתיהם; ולקראתם באים העובדים בכרמים. פני העובדים שחרחרים, ששזפתם השמש, ואותו עיֵפות נכָּרים בהם.

– היש ברכה בכרמים? – שאלו עובדי השדה.

– תהלה לאל! – ענו הכורמים – – והקמה בשדות?

– גם כן.

– מי האורח הזה עמך, ברק? – שאלו אחדים את העלם־האכר ויביטו בחבה אל עמנואל.

– מארץ הגלות הבאתיו, הוא חפץ לשמוע שיר עברי.

– ברוך הבא! – ענו רבים.

ויפרדו איש מעל אחיו. ברק בא עם אורחו אל אחד הבתים. בחדר מרֻוָח ערכה נערה קטנה ונחמדה, כבת שתים עשרה שנה, את השלחן. היא היתה חגוּר, סינור לבן על שמלתה השחורה ותעסוק בחפץ כפים בעריכת השלחן.

– שלום לך, רוחמה! – קרא ברק בעליצות – הנה הבאתי לך אורח יקר מארץ הגלות, והיה לנו לאח אהוב, כי ישאר פה אתנו לארך ימים.

– ואני אהיה לו לאחות אוהבת… האב והאֵם שלחוני הביתה לערוך את השלחן לארוחת הערב, ובמהרה יבואו גם הם מן השדה.


 

ז. הַשִּׁיר הָעִבְרִי

השמש נחבאה אחרי ההר, ופאתי מערב האדימו; אור מתוק השתפך על פני הרקיע ועל פני הירדן השוקט, המתנוצץ כזהב. ארוחת הערב כלתה, – וברק, רוחמה ועמנואל יצאו החוצה.

הרחוב היה מלא אדם; אנשים ונשים, זקנים עם נערים, יצאו להתענג על הדר הערב ולהתעלם עם בני גילם בשיחות ושעשועים.

– איה ישרון?" – “האם עודנו בביתו?” – “נלך נא אליו!” – הקריאות האלה נשמעו בין בני הנעורים. והנה המון בחורים ועלמות נהרו אל מעון ישרון הבודד, העומד בקצה הכפר. ישרון גר לבדו במעון קטן; אך זה שב מעבודתו יחד עם כל העובדים, ואחרי נוחו מעט מעמל היום, לקח את כנורו, שהיה תלוי על הקיר, ויחל לפרוט בדממה על פני המיתרים.

– הוי, המשורר! למה תשב בבית? – קרא ברק – מה נהדר הערב! הוצא נא את כנורך אלינו!

ישרון יצא מביתו, קומתו ממוצעת, תבנית גוו כתמר, וכלו אומר עז והדר; שערותיו־תלתלים שחורים כלָיל, והעינים עוד שחורות מהן; בעיניו אלה ילינו אֹמץ ותקוה, ורוח ממרום נשקפת מהן. על פניו השזוּפים מעט תרחף שמחה נסתרה מהולה בעצב עמוק. בידו השמאלית הוא אוחז בכנור.

– שלום לכם, אחים ואחיות! – קרא בקול אדיר ונעים, מביע אהבה.

– שלום! שלום!! שירה נא לנו!

ויאחז המשורר בכנור: צלצלים נאים וערבים החלו להשתפך לאט לאט, ונדמה, כמו הירדן מפכה בנחת מעל כנורו, או הזמיר יזמר את זמרתו… ואכן, המית גלי הירדן החרישית וקול הזמיר השתפכו יחד עם שירתו ויהיו לאחד.

ויפתח המשורר את פיהו: וישר על אחים יקירים, השוכנים בארצות הגלות. וישר על תרדמת העועים הנסוכה שם על בניהם ועל בנותיהם, על שפלות הרוח המקננת בקרבם, על הצרות והתלאות ולעג הגאיונים, המקשיחים את לבותיהם הרכות וממיתים את רגשותיהם החמים…

לשמע שירתו עזבו גם הזקנים את שיחותיהם ויאָספו סביבו.

עוד שר על גורל עבדים נלחמים בעד פת לחם, על ילדים רכים, הסובלים כפן והמאבדים את כחם בשחר טל ילדותם, על עבדים, המוכרים את כבודם בעד אגורת כסף, הנבדלים מאת אחיהם ואינם משימים לב אליהם… והכנור גם הוא לא שתק; אנחות עמוקות עפו מעל מיתריו ותחדרנה אל לבות השומעים; הזקנים חפו ראשיהם הלבנים משיבה, הבחורים עמדו הכן על מקומם בלי נוע, כמו סמל היגון, ועל עפעפי העלמות התנוצצו דמעות חמות.

ויוסף המשורר לשיר… לאט, לאט חלף העצב מעל פני השומעים, ושמחה נשגבה לקחה את מקומו… וישר המשורר על אנשים חפשים, המוציאים את לחמם מן הארץ בעמל כפיהם, על חיים ישרים ומלאי־אֹשר בחיק התולדה, על הדר הטבע מרומם הרוח, על האהבה והענג המקננים בלבבות… ותהי שירתו מתוקה כעדן, כדברי אהבה וחבה, המפכים מלב טהור והמחממים את הנפש.

וישר על בנים יקרים, אוהבי עמם בכל לבם, ועל טהר רוחם העולה למעלה להשכיל, – וישר על בנות אמונות בהשכל ודעת ובאהבה לצור מחצבתן, על זֹך לבן ורוממות נפשן, על רגשות נשגבים, המתנוססים בחֻבן… ונחלי עדן וקסם שטפו משפתיו, המלאות רוח־יה, ומשפתיו על הכנור, וכה שטפו, שטפו בלי הפוגה…

– יחי ישרון! יחי משוררנו!! – קרא כל ההמון הנרעש.

בכל עת השירה עמד עמנואל כנטוע על מקומו, ידו האחת אוחזת ביד רוחמה, והשנית – ביד ברק. וככלות השירה, ויפן אל ברק ויאמר אליו ברגש:

– אני מבקש ממך, ברק! מחר, כאור הבקר, שאני נא על כנפיך והשיבני אל עיר מגורי הורי. אנכי אספר לכל קרובי, לכל יודעי ומכָּרי, מה ראיתי ומה שמעתי פה, – וכלנו נשים לדרך פעמינו ונבוא אליכם. ידעתי, כי כי “רחוקה, רחוקה מאד הארץ, אשר אליה נשא את נפשנו”, אך אנחנו לא נלא בדרך. ובכן, מחר בבקר – חיי לשלום, אחותי היקרה רוחמה! אם גם שנים רבות תעבורנה, אך עוד נראה איש את פני אחיו. –


 

ח. אַחֲרִית דָּבָר

תם הספור על דבר עמנואל. איך שב הנער היקר הזה לביתו, איך ספר ליודעיו את כל אשר ראה ושמע, ואיך שמו כלם את פעמיהם לדרך – זהו ספור אחר.



  1. מין עץ: липа, Linde  ↩

  2. מין עז; מין עז: Gemse Cеҥpa,  ↩

  3. מין עוף טורף; КoршунЪ, Geier  ↩

  4. ההערה מטושטשת — הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  5. כלי למאור;Laterne,ՓoӊарЬ,  ↩

  6. מין דגן;, Buchweizen Гречѝха  ↩

המלצות קוראים
תגיות