רקע
משה סמילנסקי
אבי שמעיהו
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

חבת־ציון הראשונה והציונות שבאה אחריה נפלגו, מאז היותן, לזרמים ולגונים שונים. במשך הזמן נוצרו בהן גם שיטות מסוימות: ישוביות, מדיניות וסוציאליות, ויש מהן אשר קבלו צורה ותוכן מדעי.

אל כל הזרמים הללו ואל כל השיטות האלו התיחסתי כל ימי יחס של כבוד. כי הרי כולן, סוף סוף, דרכן – ציונה… אבל יש ציונות – או חבת ציון – שאינה נכנסת לשום סוג, לשום זרם, לשום שיטה. אינה יודעת לא הנחות ולא מסקנות; אין לה חלק לא בשׂכל ולא בהגיון; פראית היא, פרימיטיבית. אין לה אחיזה אלא ברגש לבד. ולה, לציונות זו, כרעתי ברך כל ימי חיי, מתוך רגש של הערצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפלתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר ביד היוצר…

מאן־דהו פלאי יצר ציונות זו בשעה שיד אויב ומתנקם החריבה את ארץ המולדת והביאה את הלאום אל עברי פי פחת. מאן־דהו פלאי זרע את גרעיני הציונות הזאת על הלבבות בתוך צחיחי הגלות והם הכו שוֹרש ויעשו צמח תחת רוחות זלעפות של גזירות, הרג ושמד. ומאן־דהו פלאי שמר מעט מן הציונות הזאת עד היום. זעיר שם, זעיר שם עדיין היא השליטה בלבבות.

־ ־ ־ ־ ־

משחר ימי ילדותי חרות קלסתר פניו על לוח זכרוני. פנים שזופים משמש ונזעמים מסערות החיים. ללא קרן של צחוק וללא נימה כל שהיא של פנוק. והפנים הללו היו מטילים עלינו, זאטוטי הבית, אימה ופחד. אבל יחד עם הרגשת האימה היתה בלבנו הרגשה של חיבה יתרה אל האיש הזועם הזה. היינו רואים אותו רק מעט. בכל ימות השנה, בקיץ ובחורף, היה מתפלל את תפלת שחריתו לאור המנורה. והשמש היתה מקיצה לו בשדה או ביער. בשדות, בשדותיה הגדולים של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרעו ונקצרו תחת השגחת עינו החדה ואשר אהבם, – כי בהם עברו מיטב שנות חייו – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוגה בעצם ידו, בלה את כל הימים, מתוך ישיבה בכרכרה היה לוחש גם את תפלת מנחתו מתוך זמזום של נגון נפשי.

אנחנו אהבנוהו. אהבנו את יגון תפלת־שחריתו, שהיה מגיע לאזנינו בשכבנו במטותינו החמות, כמתוך חלום נעים. אהבנו את הכרכרה ואת הסוס שלו ולא היה גבול לאשרנו, כשהיה לוקח אחד מאתנו, על פי התור, אליו אל הכרכרה, לטייל בין שדות הבר. ועד כלות הנפש אהבנו את ספוריו, שהיה מספר לנו לפעמים רחוקות מאד, בתוך כרכרתו, על ימי נעוריו, שעברו בתוך הפחדים והבהלות של תקופת ה“חוטפים” וה“הידמקים”…

־ ־ ־ ־ ־

מיום שעמדתי על דעתי לא זכרתיו אף פעם עוסק בשיחת חולין או מבלה את זמנו בנעימים. את הקלפים, את היין ואת הסיגרה לא ידע. אל שמחות לא הלך, ובחבר ידידים לא ישב. כל ימיו היו שזורים וארוגים רק בתוך עבודה, טרדות ודאגה. רק דבר אחד היה בעולמו, שיכול היה להפסיק את מהלכו הקבוע ולהסיח את דעתו הצדה. מה היה הדבר הזה? אנכי הייתי קורא לו: חבת־ציון. אותה החבה הפראית, הפרימיטיבית.

די היה, שמי שהוא מן המסובים יעלה על שפתיו את השם ירושלים, ואדע מראש: שתי עיניו האפורות והמלאות דמעה נוצצת תנעצנה באותו האיש. מרגע זה נהפך ויהי לאחר. השדות שלו והיער, הדאגות שלו והחשבונות, המשרתים שלו, הבאים לשאול לפקודות עבודה ליום המחרת, והסוחרים, שבאו פתאום מן העיר – כל אלה כאילו לא היו. רחוקים הם ממנו כרחוק מערב ממזרח. כל ישותו, כל התענינותו וכל מחשבותיו היו נתונות לאותו האיש שהעלה את מלת הקסם על פיו.

הוא, האב, לא אהב אנשים. את קרוביו כמעט לא הכיר. ידידים לא היו לו. “בקורים” לא עשה מימיו, ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים, השואלים: למה באת לגזול מזמני? ורק מין אחד של אנשים היה פוגש בחמימות רבה, מקרבם בחבה, משמש אותם כשמש תלמידי־חכמים ומתהלך לפניהם על בהונות רגליו כלפני ה“רבי”. אלה היו האנשים הבאים מהתם – מארץ־ישראל. מתחלה היו אלה רק “כלי־קודש”: משולח מירושלים, מקובל מצפת או סתם יהודי מארעא קדישא. באותו יום או באותו ערב ששהו בביתנו, היה האב נתון לגמרי ברשותם ותחת שלטונם. בפנים הזורחים זריחה עילאית היה יושב ולרוב עומד לפניהם ושומע את שיחותיהם ואת ספורי־המעשים שלהם: על ירושלים, על קבר אמנו רחל, על מערת המכפלה, על קבר הרשב"י ועל הרדיפות של בני ישמעאל… ואסור היה למי שהוא להפסיקו מתוך שיחתו, או יותר נכון: מתוך שמיעתו. הוא לא ידע לדבר ולא ידע לשאול, הוא ידע רק לשמוע.

והנה באו ימים חדשים, ואנשים חדשים התחילו לבוא מהתם.

־ ־ ־ ־ ־

היה אחד מאותם הימים, שבזמנם הנם מאורע רב, והם נחרתים בחרט ברזל על לוח לב הנער.

אחד הגיסים קרע חלון בביתנו הכפרי לאירופה: על פי השפעתו היה צריך לבוא אלינו מורה, במקום המלמדים שחנכונו עד אז. לא בלי מלחמת־בית קשה הסכימו הורינו האדוקים לכך. ואותו היום של בוא המורה היה לנו, לדור החדש שבבית, יום של מהפכה. והנה שוד ושבר!… המורה היה מגולח זקן. סרגי, הרכּב האוקראיני הטוב שלנו, שנסע במרכבה אל תחנת הרכבת להביא את המורה, עמד על הסכנה שבדבר והביא את האורח לא ישר לביתנו, כי אם לבית הסוכן הישיש שלנו. והוא, הרכב עצמו, התגנב אלינו בסתר וגלה לנו את דבר הסכנה. קמה מבוכה. מה לעשות?… אובדי עצות היינו. והדבר נודע לאם ולאב ותפרוץ סערה של התקוממות. וההחלטה היתה נמרצת: ילך לו באשר ילך ואל יעז לעבור את סף הבית. ודבר ההחלטה נתגלגל ובא עד בית הסוכן. באו מים עד נפש. והנה רוַח והצלה באו ממקום אחר, ממקום אשר לא קוינו לו. המורה היה אחד מבני ביל"ו. יחד עם הקבוצה הראשונה הלך לארץ־אבות ולא עמד בנסיונו ושב לרוסיה. ליפשיץ עוזר־דוב היה שמו.

עדיין זוכר אני את הרגע ההוא. היה אחד מימי חול־המועד. כולנו ישבנו מסובים באולם הגדול, וכולנו נסערים ונבוכים. האם מתרגזת, והאב יושב ליד שלחן־הכתיבה שלו, שקוע ראשו ורובו בעתון שלו – סימן למצב־רוח סוער. ואנחנו, כל הצעירים, מסתכלים זה בזה, מתלחשים ומצפים לישועה… והנה הסוכן הישיש בא ופניו נוהרים. ובטרם דרש לשלומנו לחש דבר־מה על אזני אבי. העתון, שהחזיק אבי בידו, צנח על הברכים, ומהברכים ארצה. ביד רועדת קצת הוריד את המשקפים מעל עיניו, ויקם מתוך החלטה גמורה ממקומו.

הוא הלך לביתו של הסוכן, בקש מחילה מאת האורח המגולח ויביאהו הביתה. וכל שארית היום ועד שעה מאוחרת בלילה ישב ושמע בדחילו ורחימו את ספורי המורה על הארץ. והספורים היו הפעם חדשים. והוא שמע אותם מתוך תשׂומת לב כפולה. שמע בעינים מלאות דמע ומתוך הבעה של הדרת כבוד והדרת קדושה, הנסוכות על פניו.

ועוד פעם נזדמן לנו מורה ממין זה. הפעם היה זה בעל תלתלים היורדים על השכם, וגם בעל זקן “הרצלי”. ואף זה היה מבני ביל"ו, סירוטה, שעבד בגדרה, ועמד פנים אל פנים מול הערבים המתנפלים, והביא זבל בעגלות, ועוד בכיסו חתיכת־בד מאותה החולצה שהתלבש בה, בשבתו על עגלת הזבל. – יתר חלקי החולצה נשארו בידי חובבי־ציון באודיסה… וזה ידע לספר. ימים אחדים היה מספר, וספוריו היו מלאים הוד של קסם. ובשלו כמעט שהזניח אבי את עסקיו – בשבועות הראשונים. תמיד היה כרוך אחריו, ותמיד היו פניו מלאים הבעה של יראת הכבוד, ותמיד היו עיניו שוהות על המורה מתוך שאלה: האמנם עמדו רגלים אלו ליד הכותל?… האמנם חפרו ידים אלו את אדמת הקודש?…

השפעת הימים החדשים לא עברה לחנם. יום אחד – באביב תר“ן היה הדבר – הודיע האב הודעה נמרצה: “אעלה וראיתי את הארץ ואתור בה נחלה בשבילנו”. האם, לבה נתכוץ מצער ומפחד: הדרך רחוקה והנסיעה בים סכנה כרוכה בה. וה”רבי" נתן רמז שאין הדבר “כדאי”.

– נדר נדרתי – איני יכול שלא לקיים…

מפני פחד ה“נדר” נשתתקו קולות המחאה של האם וה“רבי”. שבועים התהלך אבי כעל גחלים ויצפה ליום, בו תבוא התעודה משר הפלך. והיא באה. כספר־תורה החזיק אותה בידו, ולא נתן לנגוע בה. בפנים מלאים חרדת־קודש נשק לבני ביתו ויברך אותם וילך לדרכו.

… ומדרכו חזר סר וזעף. איזו דאגה היתה שטוחה על פניו, אשר לא ישׂיחנה בפיו. על טיב הארץ ועל יושביה ועל ממשלתה לא ספר לאיש. ורק לאם לחש, בלילה הראשון לבואו – ואת הלחש לקחו אזנינו הנטויות אל סדקי הדלת – כי הארץ שממה ויושביה וממשלתה פראים. ולנו, לצעירים, ספר בקול רווי דמעה על נערה עבריה, שראה אותה קוצרת בשדה אביה בפתח־תקוה; על יהודי בעל פאות, החורש במחרשתו בשׂדהו אשר בעקרון; על הזוגות שבגדרה, החיים באוהל קרשים, ד' אמות על ד' אמות, אוכלים לחם צר ושותים מים לחץ ושבח הארץ בפיהם; על הכותל ועל קברי אבות ועל אמנו רחל ועל מערת המכפלה ועל יריחו ועל הירדן ועל ים המלח… ספר, ולא עיף מלספר. במשך חמשים שנות חייו לפני זה לא הרבה לספר כבאותם הימים המעטים. וכשהוא מספר, פניו זורחים ומבטו מלא געגועים אין קץ… הוא לא קנה חלקת נחלה בארץ. השממה, התושבים הפראים והממשלה הפראית הפחידוהו, אבל חלק מן הארץ הביא עמו…

יש אשר ראיתיו כשהוא מסדר את שלחן־הכתיבה, ועיני תפשׂה כי הוא שומר שם דבר־מה מתוך קנאה יתרה. מה זה?… ויש אשר הייתי מתבונן השכם בבוקר, דרך סדקי הדלת של חדרנו, אליו, בשעת תפלת שחריתו, לאור המנורה, ועיני תפשׂה, כי לאחר התפלה הוא מוציא דבר־מה מארגז שלחנו ונושקו ומחזירו שוב למקומו.

ובימי שבת ראיתי לפעמים, כשהוא מביא דבר־מה לאם, לאחר התפלה ב“קרבן־מנחה” העבה שלה, ולוחש לה ואומר: “נשקי”… והיא נושקת מתוך רטט קדושה…

ופעם, בבוקר השכם, בשעה שיצא לרגע אל החצר לצוות על רתימת הסוס, התגנבתי על בהונות רגלי, אל חדרו, אל שלחנו ואל ארגזו, ואראה את הדבר ההוא: אבן־סיד קטנה וחלקה… ולבי דפק בי. ואדע כי קדושה היא האבן הזאת. ואנכי הנער, שכבר הספקתי ל“התפקר”, נשקתי את האבן כנַשק דבר קדוש.

בו ברגע הרגשתי את פעמי צעדיו מאחורי… נפשי מתה בי מפחד. והוא הרגיש בי ובמעשי ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי את שׂפתיו, אשר נגעו בשׂערות ראשי…

וכעבור חדשים מספר אמרתי בבוקר אחד לאב ולאם: רוצה אנכי לעלות לארץ־ישראל לעבוד בה ולחיות בה.

באו ימים קשים לבית. ימי אבל. האם התהלכה כצל. האחים והאחיות, אשר הסכימו בלבם למחשבתי, התחילו מפקפקים, בראותם את הצער העמוק של האם. ואנכי לבי נקפני. הייתי כחוטא בעיני והשתדלתי לא להפגש במבטה של האם. והוא – השתיקה הקשה היתה תריס לפניו. הוא לא דבר עם אנשי הבית מטוב ועד רע, וגם לי לא אמר כל דבר. רק לפעמים רחוקות הייתי תופס אפס קצהו של מבטו, ובו קראתי רמז של הסכמה, ולבי היה מתעודד ומתרונן. ויש אשר הגיעו לאזני מלים בודדות מתוך הלחש הבלתי פוסק, שעמד בערבים ההם, בין האב והאם, בחדרם, וידעתי: יש מגן עלי.

וביום בהיר אחד נרתמה המרכבה לארבעה סוסים וַנשב בה, האב, האם ואנכי, וַנסע אל העיר המחוזית הרחוקה, אשר בה ישב מי שעתיד היה להיות ראש וראשון לועד־הפועל ביפו.

– זה בני, קחהו. לכם הוא.

מסרני אבי לרשותו.

כתלמיד העומד למבחן עמדתי לפני האיש הזה רב־החן, אשר הדרת פני מלכים לו. והוא קיים את מצות הגיור ויספר באזני על העמל ועל הטרדות ועל קשי החיים הצפויים לי, וכי מוטב לי לא ללכת כלל מאשר ללכת ולא לעמוד בנסיון.

פני האם נהרו מרצון ומתקוה, ופני האב היו מכוסים ענן. ואנכי לבי התפרץ בקרבי.

– הוא יעמוד בנסיון – אמר האב בקול של ודאות גמורה. ומתוך כך מלא את ידי ראש הועד־הפועל לקנות בשבילו את הנחלה אשר תזדמן לו בארץ.

בדרך, בחזרה, לא חדלה האם להֵרגן. ובכל פעם אשר הביטה אלי לא יכלה להמנע מבכי. האב שתק, ורק לפעמים היה מתפרץ מפיו נגון־לחש, אותו הנגון שהיה מתפלל בו, בשׂדה, בכרכרה, את תפלת המנחה. סימן למצב רוח טוב.

כעבור שבועים נתקבלה על ידי הפוסטה מעטפה עבה. האב פתָחה בידים רועדות מהתרגשות – זו היתה תעודת־חוץ־לארץ בשבילי. הוא1 רמז לי, מסרה לידי, מבלי להביט אלי. פניו היו מפנים אל הקיר…

שלשה ימים קשים. האם סגורה בחדרה ואינה רואה פני איש. רק קול בכיתה מתפרץ לפעמים דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים על בהונות רגליהם ומתלחשים לחש־חרש כבימים שהיה חולה מסוכן בבית.

והאב מתאחר בשדה יותר מבכל שאר הימים. פניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה.

… נשקתי לאם, שנפלה בזרועותי מתעלפת־למחצה ולא עצרה כח לצאת מחדרה וללוותני. נשקתי לכל בני הבית, העומדים מסביב למרכבה, ונשב בה, אני ואבי, ללכת אל תחנת מסלת־הברזל.

הדרך נמשכת בלי סוף. הוא שותק, ועיניו, השורות פעם עלי ופעם על השדות, מלאות דמעה; רק לפני אשר הגענו אל התחנה פנה אלי ויאמר בפנים רציניים:

– בני, שם קברי־קדושים…

וקולו נפסק. מה רצה להגיד לי?… לא ירדתי לסוף דעתו. אולי חשש בלבו לאפיקורסות והזהירני על כך?… ואולי אמץ את לבי שאמצא, ברגעים הקשים, סיוע בקדושים?…

הרכבת באה דחופה ומבוהלת ותעמוד, הומה ורועשת. הוא חבקני וינשקני על המצח.

– לך, בני, צריך אתה ללכת. ואל תשכח את האם…  

ושוב לא עמדתי על כוונת האזהרה האחרונה… חבקתיו ונשקתיו ואהבתיו ברגע הזה כאשר לא אהבתיו מימי עד אז.

ועוד במשך רגעי־מספר הבטתי דרך החלון אליו ואל שתי עיניו האפורות, אשר הביטו אלי מתוך אהבה וברכה. שתי דמעות־ספיר נוצצו בעיניו.

־ ־ ־ ־ ־

כמעט אזרח בארץ הנני. כבר ידעתי את ה“בחר”, את ה“מזמרה” והשתכרתי רבע מג’ידי ליום. ואף למדתי שני תריסרים של מלים ערביות. הוא בא לבקרני, לראות את הנחלה שנקנתה בשבילו ואף הביא לנו עוד חבר צעירים מצעירי משפחתנו. ושוב צופיות אלי, מעל מכסה האניה, אותן שתי העינים האפורות והמלאות אהבה וברכה, והפעם גם דבר־מה חדש, כעין הערצה…

את תריסר המלים הערביות שלי הוא שומע מתוך התפעלות, אל היבּלות אשר על ידי הוא מביט מתוך גאוה, ופניו מביעים עליצות נפש. הבאתי את אורחי אל המושבה לנוח מן הדרך, ולמחרת הלכתי לעבודתי. הוא בא לראות את עבודתי בשׂדה. ובשובי בערב מן הכרמים, ראיתיו עומד בשער החצר ועיניו מצפות לי, וכשנפלו עלי ועל המעדר, אשר על שכמי, נתמלאו דמע. הפעם היתה בעינים גם הבעה של צער… על מה הוא מצטער?… אולי נזכר באם… אנחנו הולכים שנינו לחדרה. הדרך קשה ומיגעת. דרך פתח־תקוה, מבצר אנטיפטרס ושורות כפרים. העגלה, אחת מעגלות־העבודה שבמושבה, מטלטלת בלי רחמים, והוא אינו מסיח את דעתו אף רגע מן הסביבה. שׂדות “שרונה” מושכים את תשומת־לבו.

– שׂעורה כזו על אדמת חול… אצלנו לא היתה משמשת לכל זריעה… ארץ מבורכת!..

ומבט של חבה מרחף על פני הארץ המבורכת הזו.

בפתח־תקוה לַנו ברחוב. מן האכרים לא אספָנו איש הביתה. וה“מלון” היה מלא זוהמה. הוא בקש לראות את הנערה, שראה פעם קוצרת בשדה אביה, ולא מצאָה. היא נשאה לאיש באחת מ“בנות” זכרון. ושוב ספר לי עליה. ושוב נזכר בכותל. ושוב חזר אל חלקת השׂעורה שראה היום.

– לו היתה ממשלה כאן…

ליל שמורים היה לנו לילה זה. לא ישָנַו עד אור הבוקר. זה היה אולי הלילה האחד בחיינו, אשר ישבנו בו ושוחחנו שעות רצופות. הוא נזכר פתאום בימי נעוריו וספר לי מהרפתקאותיו הרבות ומנסיעותיו הממושכות דרך יערי־עד ושׂדות לאין גבול… ועל השנים הראשונות לחתונתו ספר לי… ועל פניו היתה הבעה של כלות־נפש וכעין התקדשות לחיים חדשים…

עברנו את עמק השרון. באנו לחדרה. טילנו לכל אורך ורוחב גבולותיה. היא קנתה את לבו באדמתה השמנה, במרחב־יה המתפשט ממנה ומסביב לה, ואז החליט אומר: “עוד בשנה הבאה נשב כולנו פה… גם האם וגם כל הבנים”… ויסמן את המקום לבנינים, ויסמן את תכנית המשק. ובשובנו ליפו השליש ב“ועד” סכומים הגונים לצורך הבנינים והעבודה הראשונה. הזמן היה קצר. השׂדות, אשר שם, קוראים לו. והמלאכה כאן מרובה. הוא מהר לירושלים. הוא נכסף לראות שוב פעם את כל המקומות אשר רגלו דרכה בהם פעם. כאילו עזב שם חלק מנפשו… וגם מקומות חדשים רצה לראות. אף רגע לא נח.

“באניה אנוח”…

והאניה באה. והוא חזר בה. ושוב הבטתי מרחוק אל העינים האפורות המלאות דמע. והן הביטו פעם עלי ופעם אל ההרים המכסים את ירושלים.  

־ ־ ־ ־ ־

… ושוב פעם בא אל הארץ. אבל חלומו אשר חלם בשדות חדרה לא נתקיים. זה היה אחרי חדרה ואחרי כל החלומות של “תקופת טיומקין”. הממשלה אסרה על הכניסה ועל קנית קרקעות, ודרכי הישוב אבלות. בחדרה שכלה חרב הקדחת. אלה אשר לא מתו הלכו והתפזרו בכל המושבות, או שנדדו אל מעבר לים. והמושבה שוממה. הבתים אשר החילונו לבנות, נהרסו עד היסוד על ידי הממשלה, וכולנו, אכולי קדחת ואכולי יאוש, ישבנו באחת המושבות שביהודה…

הפעם באו שניהם, האב והאם, להציל את שארית הפליטה. וגזרת ההסגר בעצם תקפה. ארבע מאות הפרנקים, אשר שקלתי “בקשיש”, וכל הכרכורים אשר כרכרתי כל היום מפקיד לפקיד ומשתדלן לשתדלן, נתנו להורי את הרשות להתגולל בסירה קטנה, על פני הים, מאור הבוקר ועד חשכה… ורק עם חשכה התגנבו ובאו אל העיר…

– לאן הבאתנו, בני… שאלה האם, כשהיא מתרפקת על צוארי ומתיפחת. והוא – עיניו מלאות דמע, ופניו, הצופים כלפי ירושלים, כאילו בקשו ממנה דין וחשבון…

ימים ולילות קשים ומרים. האם באחת: לעזוב את הכל ולהמלט. גם הקבר של אמנו רחל רק רכך את לבה, אבל לא שנה את דעתה.

“קדושה היא הארץ, אבל טמאים משלו בה. עדיין לא הגיעה השעה”.

והוא שתק. ופניו כפני אבל.

האחד מבני ביתנו כבר חזר אל הצפון עם ארס הקדחת בעצמותיו. עוד אחד נדד מערבה. האחת נתקשרה אל הארץ בקשרים נצחיים, אשר לא ינתקו עוד, והאחרים עמדו לחזור עם האבות. בא תורי. היה ערב. אנכי מוטל במטתי, אחוז בשני הקדחת הקשה. הם שניהם יושבים על־ידי. מחר צריך להיות האות הזה. מחר הוא יום האניה החוזרת. היא עיפה מדבר ורק מתמוגגת בדמעותיה. והוא, מבטו תועה במרחקים ואיני יכול לתפשׂו.

– הן או לאו, בני?…

שואלת שוב האם בפעם המאה.

בעינים חושך ובלב גיהינום.

– אנכי לא אלך מפה, אמי. אינני יכול.

המבט התועה עמד עלי.

– “יישר כוחך, בני”… אמר לי המבט הזה, והפנים המכוסים הוארו במקצת.

־ ־ ־ ־ ־

הוא לא זכה יותר לשוב אל הארץ. אמנם הוא חי את חיי הארץ גם שם. כל בשׂורה טובה שבאה מן הארץ היתה לו לשׂמחה וכל אסון שקרה פה היה אסונו. ופעם, כשהבאתי לו תשורה מן הארץ: שתי נכדות־ילדות, עלה אשרו למרום־שיאו. על כפיו נשאן אל ה“חצר”, אל ה“רבי”, להראות לו ילידות ארץ־הקדושה. ואותי בקש לדבר בפני ה“רבי” לשון־קודש

ותמיד נשא את נפשו אל הארץ. תמיד בנה בדמיונו את בנינו בה. אבל קיום החלום נדחה משנה לשנה, עד יעבור זעם. והנה סוף הזעם וגם סוף החלומות בא… ובערב ימי הגאולה שבק חיים לכל חי.

… שוב היה רגע אחד בחיי, שבו נכספתי להפגש עם מבט עיניו ולדעת את רצונו, והוא עדיין אז בחיים. אבל ים של דם וחרב־מתהפכת הבדילו בינינו. שוב הייתי צריך להגיד לי לעצמי: “הן או לאו?”… בלבי לא היו, אמנם, פקפוקים, אבל היו שלשה זוגות של עינים ילדותיות, שנים מהם מלאי־תוכחה כל היום, ואחד תמים, שאינו יודע לשאול… ויש שאלו העינים העבירוני על דעתי, ובשלהן נדדה השינה בלילות. אך באחד הלילות הללו ראיתיו בחזיון: שתי עינים אפורות ומלאות דמע עמדו עלי ותאמרנה:

– לך בני, צריך אתה ללכת.

הלכתי.

וגם הוא הלך בדרך, שאין חוזרים ממנה…



  1. “האו” במקור המודפס, צ"ל: הוא – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות