חבת־ציון הראשונה והציונות שבאה אחריה נפלגו, מאז היותן, לזרמים ולגונים שונים. במשך הזמן נוצרו בהן גם שיטות מסוימות: ישוביות, מדיניות וסוציאליות, ויש מהן אשר קבלו צורה ותוכן מדעי.

אל כל הזרמים הללו ואל כל השיטות האלו התיחסתי כל ימי יחס של כבוד. כי הרי כולן, סוף סוף, דרכן – ציונה… אבל יש ציונות – או חבת ציון – שאינה נכנסת לשום סוג, לשום זרם, לשום שיטה. אינה יודעת לא הנחות ולא מסקנות; אין לה חלק לא בשׂכל ולא בהגיון; פראית היא, פרימיטיבית. אין לה אחיזה אלא ברגש לבד. ולה, לציונות זו, כרעתי ברך כל ימי חיי, מתוך רגש של הערצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפלתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר ביד היוצר…

מאן־דהו פלאי יצר ציונות זו בשעה שיד אויב ומתנקם החריבה את ארץ המולדת והביאה את הלאום אל עברי פי פחת. מאן־דהו פלאי זרע את גרעיני הציונות הזאת על הלבבות בתוך צחיחי הגלות והם הכו שוֹרש ויעשו צמח תחת רוחות זלעפות של גזירות, הרג ושמד. ומאן־דהו פלאי שמר מעט מן הציונות הזאת עד היום. זעיר שם, זעיר שם עדיין היא השליטה בלבבות.

־ ־ ־ ־ ־

משחר ימי ילדותי חרות קלסתר פניו על לוח זכרוני. פנים שזופים משמש ונזעמים מסערות החיים. ללא קרן של צחוק וללא נימה כל שהיא של פנוק. והפנים הללו היו מטילים עלינו, זאטוטי הבית, אימה ופחד. אבל יחד עם הרגשת האימה היתה בלבנו הרגשה של חיבה יתרה אל האיש הזועם הזה. היינו רואים אותו רק מעט. בכל ימות השנה, בקיץ ובחורף, היה מתפלל את תפלת שחריתו לאור המנורה. והשמש היתה מקיצה לו בשדה או ביער. בשדות, בשדותיה הגדולים של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרעו ונקצרו תחת השגחת עינו החדה ואשר אהבם, – כי בהם עברו מיטב שנות חייו – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוגה בעצם ידו, בלה את כל הימים, מתוך ישיבה בכרכרה היה לוחש גם את תפלת מנחתו מתוך זמזום של נגון נפשי.

אנחנו אהבנוהו. אהבנו את יגון תפלת־שחריתו, שהיה מגיע לאזנינו בשכבנו במטותינו החמות, כמתוך חלום נעים. אהבנו את הכרכרה ואת הסוס שלו ולא היה גבול לאשרנו, כשהיה לוקח אחד מאתנו, על פי התור, אליו אל הכרכרה, לטייל בין שדות הבר. ועד כלות הנפש אהבנו את ספוריו, שהיה מספר לנו לפעמים רחוקות מאד, בתוך כרכרתו, על ימי נעוריו, שעברו בתוך הפחדים והבהלות של תקופת ה“חוטפים” וה“הידמקים”…

־ ־ ־ ־ ־

מיום שעמדתי על דעתי לא זכרתיו אף פעם עוסק בשיחת חולין או מבלה את זמנו בנעימים. את הקלפים, את היין ואת הסיגרה לא ידע. אל שמחות לא הלך, ובחבר ידידים לא ישב. כל ימיו היו שזורים וארוגים רק בתוך עבודה, טרדות ודאגה. רק דבר אחד היה בעולמו, שיכול היה להפסיק את מהלכו הקבוע ולהסיח את דעתו הצדה. מה היה הדבר הזה? אנכי הייתי קורא לו: חבת־ציון. אותה החבה הפראית, הפרימיטיבית.

די היה, שמי שהוא מן המסובים יעלה על שפתיו את השם ירושלים, ואדע מראש: שתי עיניו האפורות והמלאות דמעה נוצצת תנעצנה באותו האיש. מרגע זה נהפך ויהי לאחר. השדות שלו והיער, הדאגות שלו והחשבונות, המשרתים שלו, הבאים לשאול לפקודות עבודה ליום המחרת, והסוחרים, שבאו פתאום מן העיר – כל אלה כאילו לא היו. רחוקים הם ממנו כרחוק מערב ממזרח. כל ישותו, כל התענינותו וכל מחשבותיו היו נתונות לאותו האיש שהעלה את מלת הקסם על פיו.

הוא, האב, לא אהב אנשים. את קרוביו כמעט לא הכיר. ידידים לא היו לו. “בקורים” לא עשה מימיו, ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים, השואלים: למה באת לגזול מזמני? ורק מין אחד של אנשים היה פוגש בחמימות רבה, מקרבם בחבה, משמש אותם כשמש תלמידי־חכמים ומתהלך לפניהם על בהונות רגליו כלפני ה“רבי”. אלה היו האנשים הבאים מהתם – מארץ־ישראל. מתחלה היו אלה רק “כלי־קודש”: משולח מירושלים, מקובל מצפת או סתם יהודי מארעא קדישא. באותו יום או באותו ערב ששהו בביתנו, היה האב נתון לגמרי ברשותם ותחת שלטונם. בפנים הזורחים זריחה עילאית היה יושב ולרוב עומד לפניהם ושומע את שיחותיהם ואת ספורי־המעשים שלהם: על ירושלים, על קבר אמנו רחל, על מערת המכפלה, על קבר הרשב"י ועל הרדיפות של בני ישמעאל… ואסור היה למי שהוא להפסיקו מתוך שיחתו, או יותר נכון: מתוך שמיעתו. הוא לא ידע לדבר ולא ידע לשאול, הוא ידע רק לשמוע.

והנה באו ימים חדשים, ואנשים חדשים התחילו לבוא מהתם.

־ ־ ־ ־ ־

היה אחד מאותם הימים, שבזמנם הנם מאורע רב, והם נחרתים בחרט ברזל על לוח לב הנער.

אחד הגיסים קרע חלון בביתנו הכפרי לאירופה: על פי השפעתו היה צריך לבוא אלינו מורה, במקום המלמדים שחנכונו עד אז. לא בלי מלחמת־בית קשה הסכימו הורינו האדוקים לכך. ואותו היום של בוא המורה היה לנו, לדור החדש שבבית, יום של מהפכה. והנה שוד ושבר!… המורה היה מגולח זקן. סרגי, הרכּב האוקראיני הטוב שלנו, שנסע במרכבה אל תחנת הרכבת להביא את המורה, עמד על הסכנה שבדבר והביא את האורח לא ישר לביתנו, כי אם לבית הסוכן הישיש שלנו. והוא, הרכב עצמו, התגנב אלינו בסתר וגלה לנו את דבר הסכנה. קמה מבוכה. מה לעשות?… אובדי עצות היינו. והדבר נודע לאם ולאב ותפרוץ סערה של התקוממות. וההחלטה היתה נמרצת: ילך לו באשר ילך ואל יעז לעבור את סף הבית. ודבר ההחלטה נתגלגל ובא עד בית הסוכן. באו מים עד נפש. והנה רוַח והצלה באו ממקום אחר, ממקום אשר לא קוינו לו. המורה היה אחד מבני ביל"ו. יחד עם הקבוצה הראשונה הלך לארץ־אבות ולא עמד בנסיונו ושב לרוסיה. ליפשיץ עוזר־דוב היה שמו.

עדיין זוכר אני את הרגע ההוא. היה אחד מימי חול־המועד. כולנו ישבנו מסובים באולם הגדול, וכולנו נסערים ונבוכים. האם מתרגזת, והאב יושב ליד שלחן־הכתיבה שלו, שקוע ראשו ורובו בעתון שלו – סימן למצב־רוח סוער. ואנחנו, כל הצעירים, מסתכלים זה בזה, מתלחשים ומצפים לישועה… והנה הסוכן הישיש בא ופניו נוהרים. ובטרם דרש לשלומנו לחש דבר־מה על אזני אבי. העתון, שהחזיק אבי בידו, צנח על הברכים, ומהברכים ארצה. ביד רועדת קצת הוריד את המשקפים מעל עיניו, ויקם מתוך החלטה גמורה ממקומו.

הוא הלך לביתו של הסוכן, בקש מחילה מאת האורח המגולח ויביאהו הביתה. וכל שארית היום ועד שעה מאוחרת בלילה ישב ושמע בדחילו ורחימו את ספורי המורה על הארץ. והספורים היו הפעם חדשים. והוא שמע אותם מתוך תשׂומת לב כפולה. שמע בעינים מלאות דמע ומתוך הבעה של הדרת כבוד והדרת קדושה, הנסוכות על פניו.

ועוד פעם נזדמן לנו מורה ממין זה. הפעם היה זה בעל תלתלים היורדים על השכם, וגם בעל זקן “הרצלי”. ואף זה היה מבני ביל"ו, סירוטה, שעבד בגדרה, ועמד פנים אל פנים מול הערבים המתנפלים, והביא זבל בעגלות, ועוד בכיסו חתיכת־בד מאותה החולצה שהתלבש בה, בשבתו על עגלת הזבל. – יתר חלקי החולצה נשארו בידי חובבי־ציון באודיסה… וזה ידע לספר. ימים אחדים היה מספר, וספוריו היו מלאים הוד של קסם. ובשלו כמעט שהזניח אבי את עסקיו – בשבועות הראשונים. תמיד היה כרוך אחריו, ותמיד היו פניו מלאים הבעה של יראת הכבוד, ותמיד היו עיניו שוהות על המורה מתוך שאלה: האמנם עמדו רגלים אלו ליד הכותל?… האמנם חפרו ידים אלו את אדמת הקודש?…

השפעת הימים החדשים לא עברה לחנם. יום אחד – באביב תר“ן היה הדבר – הודיע האב הודעה נמרצה: “אעלה וראיתי את הארץ ואתור בה נחלה בשבילנו”. האם, לבה נתכוץ מצער ומפחד: הדרך רחוקה והנסיעה בים סכנה כרוכה בה. וה”רבי" נתן רמז שאין הדבר “כדאי”.

– נדר נדרתי – איני יכול שלא לקיים…

מפני פחד ה“נדר” נשתתקו קולות המחאה של האם וה“רבי”. שבועים התהלך אבי כעל גחלים ויצפה ליום, בו תבוא התעודה משר הפלך. והיא באה. כספר־תורה החזיק אותה בידו, ולא נתן לנגוע בה. בפנים מלאים חרדת־קודש נשק לבני ביתו ויברך אותם וילך לדרכו.

… ומדרכו חזר סר וזעף. איזו דאגה היתה שטוחה על פניו, אשר לא ישׂיחנה בפיו. על טיב הארץ ועל יושביה ועל ממשלתה לא ספר לאיש. ורק לאם לחש, בלילה הראשון לבואו – ואת הלחש לקחו אזנינו הנטויות אל סדקי הדלת – כי הארץ שממה ויושביה וממשלתה פראים. ולנו, לצעירים, ספר בקול רווי דמעה על נערה עבריה, שראה אותה קוצרת בשדה אביה בפתח־תקוה; על יהודי בעל פאות, החורש במחרשתו בשׂדהו אשר בעקרון; על הזוגות שבגדרה, החיים באוהל קרשים, ד' אמות על ד' אמות, אוכלים לחם צר ושותים מים לחץ ושבח הארץ בפיהם; על הכותל ועל קברי אבות ועל אמנו רחל ועל מערת המכפלה ועל יריחו ועל הירדן ועל ים המלח… ספר, ולא עיף מלספר. במשך חמשים שנות חייו לפני זה לא הרבה לספר כבאותם הימים המעטים. וכשהוא מספר, פניו זורחים ומבטו מלא געגועים אין קץ… הוא לא קנה חלקת נחלה בארץ. השממה, התושבים הפראים והממשלה הפראית הפחידוהו, אבל חלק מן הארץ הביא עמו…

יש אשר ראיתיו כשהוא מסדר את שלחן־הכתיבה, ועיני תפשׂה כי הוא שומר שם דבר־מה מתוך קנאה יתרה. מה זה?… ויש אשר הייתי מתבונן השכם בבוקר, דרך סדקי הדלת של חדרנו, אליו, בשעת תפלת שחריתו, לאור המנורה, ועיני תפשׂה, כי לאחר התפלה הוא מוציא דבר־מה מארגז שלחנו ונושקו ומחזירו שוב למקומו.

ובימי שבת ראיתי לפעמים, כשהוא מביא דבר־מה לאם, לאחר התפלה ב“קרבן־מנחה” העבה שלה, ולוחש לה ואומר: “נשקי”… והיא נושקת מתוך רטט קדושה…

ופעם, בבוקר השכם, בשעה שיצא לרגע אל החצר לצוות על רתימת הסוס, התגנבתי על בהונות רגלי, אל חדרו, אל שלחנו ואל ארגזו, ואראה את הדבר ההוא: אבן־סיד קטנה וחלקה… ולבי דפק בי. ואדע כי קדושה היא האבן הזאת. ואנכי הנער, שכבר הספקתי ל“התפקר”, נשקתי את האבן כנַשק דבר קדוש.

בו ברגע הרגשתי את פעמי צעדיו מאחורי… נפשי מתה בי מפחד. והוא הרגיש בי ובמעשי ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי את שׂפתיו, אשר נגעו בשׂערות ראשי…

וכעבור חדשים מספר אמרתי בבוקר אחד לאב ולאם: רוצה אנכי לעלות לארץ־ישראל לעבוד בה ולחיות בה.

באו ימים קשים לבית. ימי אבל. האם התהלכה כצל. האחים והאחיות, אשר הסכימו בלבם למחשבתי, התחילו מפקפקים, בראותם את הצער העמוק של האם. ואנכי לבי נקפני. הייתי כחוטא בעיני והשתדלתי לא להפגש במבטה של האם. והוא – השתיקה הקשה היתה תריס לפניו. הוא לא דבר עם אנשי הבית מטוב ועד רע, וגם לי לא אמר כל דבר. רק לפעמים רחוקות הייתי תופס אפס קצהו של מבטו, ובו קראתי רמז של הסכמה, ולבי היה מתעודד ומתרונן. ויש אשר הגיעו לאזני מלים בודדות מתוך הלחש הבלתי פוסק, שעמד בערבים ההם, בין האב והאם, בחדרם, וידעתי: יש מגן עלי.

וביום בהיר אחד נרתמה המרכבה לארבעה סוסים וַנשב בה, האב, האם ואנכי, וַנסע אל העיר המחוזית הרחוקה, אשר בה ישב מי שעתיד היה להיות ראש וראשון לועד־הפועל ביפו.

– זה בני, קחהו. לכם הוא.

מסרני אבי לרשותו.

כתלמיד העומד למבחן עמדתי לפני האיש הזה רב־החן, אשר הדרת פני מלכים לו. והוא קיים את מצות הגיור ויספר באזני על העמל ועל הטרדות ועל קשי החיים הצפויים לי, וכי מוטב לי לא ללכת כלל מאשר ללכת ולא לעמוד בנסיון.

פני האם נהרו מרצון ומתקוה, ופני האב היו מכוסים ענן. ואנכי לבי התפרץ בקרבי.

– הוא יעמוד בנסיון – אמר האב בקול של ודאות גמורה. ומתוך כך מלא את ידי ראש הועד־הפועל לקנות בשבילו את הנחלה אשר תזדמן לו בארץ.

בדרך, בחזרה, לא חדלה האם להֵרגן. ובכל פעם אשר הביטה אלי לא יכלה להמנע מבכי. האב שתק, ורק לפעמים היה מתפרץ מפיו נגון־לחש, אותו הנגון שהיה מתפלל בו, בשׂדה, בכרכרה, את תפלת המנחה. סימן למצב רוח טוב.

כעבור שבועים נתקבלה על ידי הפוסטה מעטפה עבה. האב פתָחה בידים רועדות מהתרגשות – זו היתה תעודת־חוץ־לארץ בשבילי. הוא¹ רמז לי, מסרה לידי, מבלי להביט אלי. פניו היו מפנים אל הקיר…

שלשה ימים קשים. האם סגורה בחדרה ואינה רואה פני איש. רק קול בכיתה מתפרץ לפעמים דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים על בהונות רגליהם ומתלחשים לחש־חרש כבימים שהיה חולה מסוכן בבית.

והאב מתאחר בשדה יותר מבכל שאר הימים. פניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה.

… נשקתי לאם, שנפלה בזרועותי מתעלפת־למחצה ולא עצרה כח לצאת מחדרה וללוותני. נשקתי לכל בני הבית, העומדים מסביב למרכבה, ונשב בה, אני ואבי, ללכת אל תחנת מסלת־הברזל.

הדרך נמשכת בלי סוף. הוא שותק, ועיניו, השורות פעם עלי ופעם על השדות, מלאות דמעה; רק לפני אשר הגענו אל התחנה פנה אלי ויאמר בפנים רציניים:

– בני, שם קברי־קדושים…

וקולו נפסק. מה רצה להגיד לי?… לא ירדתי לסוף דעתו. אולי חשש בלבו לאפיקורסות והזהירני על כך?… ואולי אמץ את לבי שאמצא, ברגעים הקשים, סיוע בקדושים?…

הרכבת באה דחופה ומבוהלת ותעמוד, הומה ורועשת. הוא חבקני וינשקני על המצח.

– לך, בני, צריך אתה ללכת. ואל תשכח את האם…  

ושוב לא עמדתי על כוונת האזהרה האחרונה… חבקתיו ונשקתיו ואהבתיו ברגע הזה כאשר לא אהבתיו מימי עד אז.

ועוד במשך רגעי־מספר הבטתי דרך החלון אליו ואל שתי עיניו האפורות, אשר הביטו אלי מתוך אהבה וברכה. שתי דמעות־ספיר נוצצו בעיניו.

־ ־ ־ ־ ־

כמעט אזרח בארץ הנני. כבר ידעתי את ה“בחר”, את ה“מזמרה” והשתכרתי רבע מג’ידי ליום. ואף למדתי שני תריסרים של מלים ערביות. הוא בא לבקרני, לראות את הנחלה שנקנתה בשבילו ואף הביא לנו עוד חבר צעירים מצעירי משפחתנו. ושוב צופיות אלי, מעל מכסה האניה, אותן שתי העינים האפורות והמלאות אהבה וברכה, והפעם גם דבר־מה חדש, כעין הערצה…

את תריסר המלים הערביות שלי הוא שומע מתוך התפעלות, אל היבּלות אשר על ידי הוא מביט מתוך גאוה, ופניו מביעים עליצות נפש. הבאתי את אורחי אל המושבה לנוח מן הדרך, ולמחרת הלכתי לעבודתי. הוא בא לראות את עבודתי בשׂדה. ובשובי בערב מן הכרמים, ראיתיו עומד בשער החצר ועיניו מצפות לי, וכשנפלו עלי ועל המעדר, אשר על שכמי, נתמלאו דמע. הפעם היתה בעינים גם הבעה של צער… על מה הוא מצטער?… אולי נזכר באם… אנחנו הולכים שנינו לחדרה. הדרך קשה ומיגעת. דרך פתח־תקוה, מבצר אנטיפטרס ושורות כפרים. העגלה, אחת מעגלות־העבודה שבמושבה, מטלטלת בלי רחמים, והוא אינו מסיח את דעתו אף רגע מן הסביבה. שׂדות “שרונה” מושכים את תשומת־לבו.

– שׂעורה כזו על אדמת חול… אצלנו לא היתה משמשת לכל זריעה… ארץ מבורכת!..

ומבט של חבה מרחף על פני הארץ המבורכת הזו.

בפתח־תקוה לַנו ברחוב. מן האכרים לא אספָנו איש הביתה. וה“מלון” היה מלא זוהמה. הוא בקש לראות את הנערה, שראה פעם קוצרת בשדה אביה, ולא מצאָה. היא נשאה לאיש באחת מ“בנות” זכרון. ושוב ספר לי עליה. ושוב נזכר בכותל. ושוב חזר אל חלקת השׂעורה שראה היום.

– לו היתה ממשלה כאן…

ליל שמורים היה לנו לילה זה. לא ישָנַו עד אור הבוקר. זה היה אולי הלילה האחד בחיינו, אשר ישבנו בו ושוחחנו שעות רצופות. הוא נזכר פתאום בימי נעוריו וספר לי מהרפתקאותיו הרבות ומנסיעותיו הממושכות דרך יערי־עד ושׂדות לאין גבול… ועל השנים הראשונות לחתונתו ספר לי… ועל פניו היתה הבעה של כלות־נפש וכעין התקדשות לחיים חדשים…

עברנו את עמק השרון. באנו לחדרה. טילנו לכל אורך ורוחב גבולותיה. היא קנתה את לבו באדמתה השמנה, במרחב־יה המתפשט ממנה ומסביב לה, ואז החליט אומר: “עוד בשנה הבאה נשב כולנו פה… גם האם וגם כל הבנים”… ויסמן את המקום לבנינים, ויסמן את תכנית המשק. ובשובנו ליפו השליש ב“ועד” סכומים הגונים לצורך הבנינים והעבודה הראשונה. הזמן היה קצר. השׂדות, אשר שם, קוראים לו. והמלאכה כאן מרובה. הוא מהר לירושלים. הוא נכסף לראות שוב פעם את כל המקומות אשר רגלו דרכה בהם פעם. כאילו עזב שם חלק מנפשו… וגם מקומות חדשים רצה לראות. אף רגע לא נח.

“באניה אנוח”…

והאניה באה. והוא חזר בה. ושוב הבטתי מרחוק אל העינים האפורות המלאות דמע. והן הביטו פעם עלי ופעם אל ההרים המכסים את ירושלים.  

־ ־ ־ ־ ־

… ושוב פעם בא אל הארץ. אבל חלומו אשר חלם בשדות חדרה לא נתקיים. זה היה אחרי חדרה ואחרי כל החלומות של “תקופת טיומקין”. הממשלה אסרה על הכניסה ועל קנית קרקעות, ודרכי הישוב אבלות. בחדרה שכלה חרב הקדחת. אלה אשר לא מתו הלכו והתפזרו בכל המושבות, או שנדדו אל מעבר לים. והמושבה שוממה. הבתים אשר החילונו לבנות, נהרסו עד היסוד על ידי הממשלה, וכולנו, אכולי קדחת ואכולי יאוש, ישבנו באחת המושבות שביהודה…

הפעם באו שניהם, האב והאם, להציל את שארית הפליטה. וגזרת ההסגר בעצם תקפה. ארבע מאות הפרנקים, אשר שקלתי “בקשיש”, וכל הכרכורים אשר כרכרתי כל היום מפקיד לפקיד ומשתדלן לשתדלן, נתנו להורי את הרשות להתגולל בסירה קטנה, על פני הים, מאור הבוקר ועד חשכה… ורק עם חשכה התגנבו ובאו אל העיר…

– לאן הבאתנו, בני… שאלה האם, כשהיא מתרפקת על צוארי ומתיפחת. והוא – עיניו מלאות דמע, ופניו, הצופים כלפי ירושלים, כאילו בקשו ממנה דין וחשבון…

ימים ולילות קשים ומרים. האם באחת: לעזוב את הכל ולהמלט. גם הקבר של אמנו רחל רק רכך את לבה, אבל לא שנה את דעתה.

“קדושה היא הארץ, אבל טמאים משלו בה. עדיין לא הגיעה השעה”.

והוא שתק. ופניו כפני אבל.

האחד מבני ביתנו כבר חזר אל הצפון עם ארס הקדחת בעצמותיו. עוד אחד נדד מערבה. האחת נתקשרה אל הארץ בקשרים נצחיים, אשר לא ינתקו עוד, והאחרים עמדו לחזור עם האבות. בא תורי. היה ערב. אנכי מוטל במטתי, אחוז בשני הקדחת הקשה. הם שניהם יושבים על־ידי. מחר צריך להיות האות הזה. מחר הוא יום האניה החוזרת. היא עיפה מדבר ורק מתמוגגת בדמעותיה. והוא, מבטו תועה במרחקים ואיני יכול לתפשׂו.

– הן או לאו, בני?…

שואלת שוב האם בפעם המאה.

בעינים חושך ובלב גיהינום.

– אנכי לא אלך מפה, אמי. אינני יכול.

המבט התועה עמד עלי.

– “יישר כוחך, בני”… אמר לי המבט הזה, והפנים המכוסים הוארו במקצת.

־ ־ ־ ־ ־

הוא לא זכה יותר לשוב אל הארץ. אמנם הוא חי את חיי הארץ גם שם. כל בשׂורה טובה שבאה מן הארץ היתה לו לשׂמחה וכל אסון שקרה פה היה אסונו. ופעם, כשהבאתי לו תשורה מן הארץ: שתי נכדות־ילדות, עלה אשרו למרום־שיאו. על כפיו נשאן אל ה“חצר”, אל ה“רבי”, להראות לו ילידות ארץ־הקדושה. ואותי בקש לדבר בפני ה“רבי” לשון־קודש…

ותמיד נשא את נפשו אל הארץ. תמיד בנה בדמיונו את בנינו בה. אבל קיום החלום נדחה משנה לשנה, עד יעבור זעם. והנה סוף הזעם וגם סוף החלומות בא… ובערב ימי הגאולה שבק חיים לכל חי.

… שוב היה רגע אחד בחיי, שבו נכספתי להפגש עם מבט עיניו ולדעת את רצונו, והוא עדיין אז בחיים. אבל ים של דם וחרב־מתהפכת הבדילו בינינו. שוב הייתי צריך להגיד לי לעצמי: “הן או לאו?”… בלבי לא היו, אמנם, פקפוקים, אבל היו שלשה זוגות של עינים ילדותיות, שנים מהם מלאי־תוכחה כל היום, ואחד תמים, שאינו יודע לשאול… ויש שאלו העינים העבירוני על דעתי, ובשלהן נדדה השינה בלילות. אך באחד הלילות הללו ראיתיו בחזיון: שתי עינים אפורות ומלאות דמע עמדו עלי ותאמרנה:

– לך בני, צריך אתה ללכת.

הלכתי.

וגם הוא הלך בדרך, שאין חוזרים ממנה…

1

זה היה ביום שלפני הושענא רבה, תרנ"א. במרכבה גדולה, הרתומה לארבעה סוסים ונהוגה על ידי “חוֶדקה”, הרכב הראשי, החבר הטוב שלי, ישבנו שלשה. אבי ואמי – הראשון עם מבט הפונה הרחק־הרחק מעל לראשי! השניה בדמעה קפואה בזוית עיניה – ואני, השלישי – עם עקבות חלב אמי על שׂפתי ועם לב דופק דפיקות חמות וחרדות. המרכבה הביאתנו מכפרנו הרחוק אל העיר המחוזית יליסבטגרד אל… טיומקין.

– מה הולם לבי ומה דופק?…

לאחר מלחמה קשה, שעמדה בבית ההורים, הוחלט: להביאני אליו, אל טיומקין עצמו, ולשאול מפיו: הכזה ילך לארץ ישראל?… וככל אשר יגיד כן יקום וכן יהיה.

מה יגיד?… זו היתה השאלה שהטרידה את המוח, הפחידה את הלב והגבירה את דפיקותיו.

טיומקין היה הכוכב החדש, אשר הופיע אז על שמי חובבי ציון, אשר העיב בזהרו את כל הכוכבים וימשוך אליו בקסמו את הלבבות. אינג’ינר צעיר, בעל כשרונות ארגון בלתי רגילים; נואם מצוין, בעל השפעה שנשקף לו עתיד מזהיר. עוד בהיותו סטודנט בבירת רוסיה, התמכר לתנועה החדשה והקדיש את זמנו לעבודה המקומית. באספה הכללית הראשונה לחובבי ציון באודיסה הופיע כמנהיג ויכבוש את כל הלבבות. וגם את לב הישיש הגדול, ד"ר י. ל. פינסקר, לקח בשבי. כל העינים נישׂאו אליו: זה ילך לפנינו. ומשרת ראש הועד הפועל, שנוסד מחדש ביפו, הוצעה לו. הוא ותר על העתיד הנשקף לו במקצוע שלו, שבו התפרסם כבר, ויקבל את ההצעה.

הוא היה אז גבור היום.

2

“מה מראהו ומה פניו?”…

כך הרהרתי בלבי, כשעברתי עם הורי את מפתן הבית, אשר בו ובאיש היושב בתוכו תלוי גורל חיי.

“כפני יוחנן מגוש חלב”…

את פני יוחנן ידעתי. אמנם עוד לפני שנתים – מאז התישבה בכפרנו “קולוניה” טולסטואית – התפקרתי וחדלתי להניח תפילין. אבל “בתחית המתים” האמנתי. כי כיצד יחדל נער עברי להאמין במתים – וחי? ובין שורת המתים, אשר קויתי לראותם פעם חיים, תפש את אחד המקומות הראשונים – יוחנן מגוש חלב. מדוע? לאלהים פתרונים ולאותו הסוד הנעלם, אשר הפר את כל תחבולותיו של יוסף בן מתתיהו להשׂניא עלינו את גבורי המרד העברי.

ומתוך כלות־נפש לראותו כבר ראיתיו; ראיתיו בקומתו הזקופה, במבטו, מבט נשר, ובכל תוי פניו העדינים והמלאים הוד של גבורה.

ולמה לא ישוה לו, לגבור הישן – זה הגבור החדש?

דמיון הנוער לא רמני.

לפנינו עמד איש גבה־קומה, רחב־כתפים חקוף כארז. גבור. הפנים רכים ועדינים, זקן מרובע שחור יורד על מדיו. עיניו שחורות, גדולות וטובות, וקסם מיוחד לו, ולוית חן נפלא. מלך.

–… וזה… בנכם?…

– זהו. קחהו. לכם הוא! – התפרצו הדברים מפי אבי.

ומבטו הספוג רצון וחן שהה עלי.  

– הכזה ילך לארץ ישׂראל?… הלא נער הוא! – עמדה האם בפרץ.

והפנים הרכים והעדינים נעשו רגע רציניים ומלאים כובד ראש.

– מה אתה חושב לעשות בארץ ישראל?…

– לעבוד את אדמתה!

– הידעת את אשר לפניך?…

– ידעתי!

– אתה רך ומפונק ושם החיים קשים: עבודה מפרכת את הגוף בשדה. משכב קשה ולחם צר בבית. ושמש זועפת ולוהטת. כחך יכשל. אז תתחרט ובמר לבך עליך תכתוב מכתבים רעים הביתה. והרעוֹת לנו תחת להיטיב…

פני האם נהרו מרצון ותקוה. פני האב היו זועפים. ומפי התפרצה צעקה מהולה בדמעות של עלבון:

– לא אכתוב מכתבים רעים… ויהי מה!…

על הפנים הרציניים עבר צל קל של צחוק ורצון; הוא הניח את ידו על כתפי, וקול נעים, קול של מוסיקה לבבית, נגע אל אזני:

– עמי תלך. אכניסך אל הארץ…

נחתך גורלי.

3

אחרי החגים הביאני אבי אל תחנה קטנה, אשר במסילת הברזל יליסַבטגרד־אודיסה, ומסרני לידי טיומקין.

– הנה הבאתיו לך… כהביא חנה את שמואל לעֵלי…

זזה הרכבת. נעלם אבי עם שתי הדמעות העומדות בעיניו האפורות. הלב התכוץ. יד רכה הונחה על כתפי וקול נעים לחש על אזני: “חזק!”…

הייתי חזק ובטוח, הלא הוא לימיני.

משני עברי המסילה זרועות עיירות עבריות. עיירות נדחות, מלאות יהודים עגומים, נדכאים תחת עול הפרנסה הקשה, המעבירה אותם על דעתם ועל דעת קונם, ונאנקים תחת שבט הגלות המרה. ועוף השמים העביר את הקול בין כתלי העיירות הללו, כי קם להם גואל חדש, ההולך לפניהם אל ארץ האבות לפנות דרך לגאולים, וכי הגואל עצמו נישא עכשיו על כנפי הרכבת בדרכו אל הארץ הנכספת. ועל כל תחנה ותחנה נדחקו אל הרכבת כנופיות, כנופיות של יהודים עם פנים שחורים מדאגת פרנסה ועם עינים עגומות ונפחדות משוט הגלות, הנוהרות עתה בתקוה לראותו עין בעין, את פני האיש הנושא להם את הפדות ואת הגאולה… ומעט, מעט נתמלאה הרכבת המון רב של אנשים עד אפס מקום וכולם נדחקים אליו. זה בא לשמוע, וזה בא רק להביט. והוא יושב שבוי במשך שעות רבות ופיו אינו פוסק מדבר ואזניו אינן חדלות משמוע, וחן הקסם, השפוך על פניו והלוקח שבי את כל שומעיו ורואיו, אינו נעלם. ופני הקהל זורחים מרצון ותקוה; איזו יד נעלמה הסירה מעל הפנים האלה, לרגע קט, את צער הפרנסה ואת יגון הגלות ותקרא להם דרור…

– רבי טיומקין, ישׂאני נא… יואל נא להגיד, מר, האמנם האדמה, שם, לבנה ואינה מצמיחה אלא פלפל שחור וחרובין?…

– רבי טיומקין… ותפוחי אדמה, למשל, וסלק אין האדמה מצמיחה שם?…

– יסלח לי, מר… יהודי כמוני, למשל, הימצא לו פרנסה שם?… לאמור לקנות מגויי הארץ תבואה, פירות, דגים ולמכור בעיר?…

– ואנכי יש לי ארבע מאות רובל… האוכל לקנות “קולוניה” לי ולביתי?…

והוא עונה לכל שואל ברצון ובלוית חן על פניו, על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון ואינו מתעייף ואינו מתרגז…

והנה כלו שאלות “הפרנסה”… ומתהום הנפש המתגעגעת נבעו שאלות חדשות…

– רבי טיומקין, הלא יאמר לנו: פלשתינה זו, שאתם הולכים אליה, הרחוקה היא מירושלים?…

– האמת הדבר… כך מספרים… כי אבני ירושלים עדיין דם האבות, שנקרש עליהן, נכר בהן עד היום?…

והנה מבין המון השואלים נדחקת בעמל רב אשה ומתקנת את מטפחתה שזחה מעל ראשה וגלתה את שׂערותיה… והיא עומדת לפניו כמבוישה ושואפת אויר בכבדות…

– יגד נא… האם ראה בעיניו את הקבר של אמנו רחל?… והוא עדיין עומד שם גלמוד על אם הדרך?…

ודמעה רועדת בקולה…

היום רד. החושך מכסה את המסובים. גם פני השואלים, גם פני המשיב אינם נראים עוד, ורק הקול הספוג חן של קסם עומד בחלל האויר. והקול מספר: על הכותל, על קבר אמנו רחל, על מגדל דוד ועל מערת המכפלה… ועוד הוא מספר: על המושבות, על האכר העברי החורש, זורע וקוצר ועל בת האכר המאלמת אלומות…

והנה עלה קול של אנחה חרישית, ושוב נשמע קול של גניחה, ומי שהוא קורא פתאום:

– יהודים, נתפלל מעריב בצבור!…

והצבור כולו עומד כאיש אחד ומתפלל מתוך חמימות והתרגשות, והקולות ספוגים בכי, אנחה ותקוה…

והוא, השבוי מימי הנוער בין עכו"מ ואשר את שפת עמו ושׂפת תפלתו לא ידע, חזר אל אחיו, אל דאגתם, אל תקותם ואל תפלתם…  

4

הבטחת טיומקין לא נתמלאה. לא זכיתי שהוא יכניסני אל הארץ. חברת “חובבי ציון” נתקלה בראשית דרכה במדה גלותית. אחד ה“דוקטורים” שבאודיסה, שראה עצמו “נעלב”, הלשין על הועד בפני הרשות, ומבירת המדינה טלגרפו לאודיסה לשלוח לשם איש נשוא פנים ובעל השפעה להשתדל בדבר. ומי ישָלח אם לא טיומקין? על פי בקשת הד"ר פינסקר דחה את נסיעתו ליפו על מנת לנסוע תחלה לפטרבורג. אבל אנכי לא יכולתי לחכות. מה לי אודיסה ותענוגיה – עומד אני על סף הארץ הנכספת, האחמיץ אפילו שעה אחת?

צעיר מדי הייתי לקבל תעודת מסע בלי אפוטרופוס, וימצא לי טיומקין אפוטרופוס מבין המהגרים, וָאלך לדרכי לבדי. והוא צוַני לא לדבר עם איש מטוב ועד רע עד בואו ולא לכתוב הביתה, אם דבר מה לא יישר בעיני. ודבר מסר בפי לאנשי שלומו בארץ על בואו, ומכתב נתן על ידי לישׂראל בלקינד, להשגיח עלי…

וכשבאתי לארץ כבר מצאתיה כולה מחכה בכליון עינים לביאת המנהיג. עוד באניה על פני הים, לפני חוף יפו, נגש אלינו איש בעל שׂערות ארוכות, הנופלות על כתפיו, וישאלני: “מי כאן אשר בידו דבר־מה מאת טיומקין?”

ועל החוף ובבית המלון וברחוב הכל שואלים: אימתי יבוא טיומקין הנה?… “המחנה מחכה למצביאו”.

5

יום שלישי ו' כסלו תרנ"א.

בוקר בהיר. קרני השמש מצחקות על פני מי הים השקטים והמבריקים כראי מלוטש. האניה, בעלת שלשת התרנים, עמדה קרובה לחוף. סירות קטנות רבות מרחפות על פני המים, מבין לסלעים, ומחכות לאות אשר ינתן להן להפליג אל האניה. ליד החוף: על המדרגות, היורדות אל הים, בתוך חצר בית המכס ומסביב – כל ה“כבוּדה” של הישוב. כולם באו לקבל את פני המנהיג. רובם עומדים ומקצתם יושבים על החומה בין הערבים רחבי המכנסים. פקידי הרשות, לבושי ה“פיסות” האדומות, יושבים נבדלים מן הקהל על כסאות קטנטנים, מחזיקים בין שניהם את פיות ה“נרגילות” וגומעים גמיעות קטנות את ה“קהוה” השחורה ואינם רואים איש מסביבם.

בין ה“כבוּדה” הכרתי רק פנים מעטות. חנקין, אַייזנשטט ובלקינד הפליגו בסירה אל האניה. אוֹלגה עמדה ליד החומה והביטה אל האניה. לידה עמד איש גבוה, לבוש מעיל ארוך עד לברכים, שערותיו, זקנו ועיניו שחורים, ופניו רציניים מאד ומביעים מחשבה עמוקה, הכמוסה בלב. “זהו אהרן אַיזנברג”… לוחש על אזני חברי החדש, אשר קניתי לי, – כהן מראשון לציון, – מתוך רחש של כבוד והערצה. מקום מיוחד תופשׂת לה קבוצה של צעירים, שאינם פוסקים מלהתלחש כל הזמן זה עם זה. “אלה הם צעירי ואדי־חנין”… לוחש לי חברי שוב על אזני. מן הצד עומדים אלה העתידים להיות חברי טיומקין בועד: הסופר החכם י. מ. פינס ובן טובים. ליד הראשון אחדים מבני גדרה. הקהל הגדול מורכב מן המהגרים ומן ה“צירים” שבאו באניות האחרונות.

לבי היה טוב עלי. ה“המון הגדול” הלהיב את דמיוני. “חיל הצבא” עומד ומחכה למפקד. והנה בא גם הוא. הריהו עומד בין הקהל, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. פניו היפים מוארים, עיניו השחורות והטובות מבריקות מהתרגשות, וקולו הרענן והלבבי מצלצל בבטחון ואמונה. הכל נדחקים אליו, הכל פושטים לו את ידיהם והוא מוצא דברים בלבו לכל איש ואיש.

– והנה גם החלוץ שלי!… אינך מתחרט עדיין?…

לחיצת ידי, שבה השקעתי את כל כחי, היתה תשובה לשאלתו. היא אומרת לו: “אחריך אלך, אחריך ארוץ, מעליך לא אסור”.

החבורה הגדולה מתנהלת לאטה לאורך הרחוב. טיומקין בראש. לימינו אולגה. הם נזכרים בימים שבפטרבורג… ולשמאלו נדחקתי אנכי. אחזתי בו ולא ארפהו ולא אותר על מקומי לאחר. על ידו אני מרגיש עצמי כה בטוח וכה איתן…

הערבים מסביב עומדים תמהים ומביטים. מנין אלה? ומי הביאם הנה? ההמון, שנחפז אל החוף, מתעכב ונצב לצדדין. נעצרה גם אורחה גדולה של חמורים, המובילה שקים אל החוף, וקול צלצול פעמוניה נפסק…

– יהוד!…

ברחוב הגדול נתפרדה החבילה. טיומקין עם חבורה קטנה נכנסו אל ביתו של חנקין, ברחוב הוֹבארד. החדר המרווח מלא אנשים מפה לפה. טיומקין מספר על דבר המלשינות. לפטרבורג לא הלך, הדבר סודר בלעדיו. אַייזנשטט קורא תגר על הודעתו של פינס בעתונים, המזהיר על קניות מבוהלות של קרקע ועליה מבוהלת. לאחרונה קם טיומקין ויאמר בבת צחוק קלה:

– הרי יצאתי ידי חובת רעוּת, עכשיו אל השרות. ומעכשיו אין ידידים. רק חובה, רק עבודה.

בית מלון קמיניץ, בשכונה הגרמנית. החצר מלאה אנשים המחכים לטיומקין. זה עכשיו נכנס אל חדרו וכבר דופקים על דלתו. טרם הסיר את בגדי הדרך וכבר נכנס בעול העבודה…

בעמל רב מצאתי רגעי מספר להתיעץ עמו על “עתידי” ואמרתי לו את רצוני לעבוד בראשון־לציון אצל אחד האכרים. הוא הסכים, אבל הזהירני מהשפעת אנשים ידועים בראשון־לציון… הוא יעצני לעבוד אצל צ., אחד הבילוּיי"ם, וגם נתן על ידי מכתב המלצה לבלוֹך, כי בעת ההיא עמדה

עדיין בתקפה גזרת בלוך, האוסרת על איש זר להכנס אל המושבה בלי רשיון…

בדיליז’נס ההולך לראשון־לציון, מדברים הכל על טיומקין:

– פניו כפני מלך…

– בפניו ידע דרך ארץ גם בלוך…

– מהנדיב באה פקודה לכבדו בכבוד מלכים…

– גם פקידי הרשות יעמדו בפניו ביראת כבוד…

– והערבים… ההתבוננתם, איך הביטו אליו?

– הוא הביא אתו המחאה ל“בנק ליאונה” על מיליון פרנק…

6

בסימטה הצרה והמתפתלת כנחש, המאחדת את רחוב בית המכס עם רחוב העיר, בבית ערבי, בקומה השניה, אשר מדרגות אבן צרות, המלאות אופל גם ביום, מוליכות אליה, היה מקום מושבו של הועד הפועל הראשון. מן המדרגות עברו דרך מסדרון קטן ואפל אל אולם גדול, אשר שני חלונות לו אל הסימטה. האולם הזה המה כל היום מרוב אנשים, ככוורת של דבורים. אלה היו ה“חלוצים”, שהאניות הרוסיות פלטו אותם מדי שבוע בשבוע, בכל יום שלישי, למאות; אחת מדלתות האולם הוליכה אל חדר לשכתו של ראש הועד הפועל עצמו, טיומקין. ועליה צבאו כל היום המון אנשים, המחכים לתורם לראות אותו. רבים מהם דבר להם אל ראש הועד, ששמו הלך לפניהם עוד בלכתם מן הגולה אל הארץ. ורבים – כל דבר אין להם אליו, ורק לראות את פניו חפצם. הראשונים נכנסים אחד־אחד אל חדרו על פי התור, והאחרונים עומדים ומסתכלים כמאושרים הללו מתוך קנאה וגם מתוך הרחבת הדעת: הם נהנים לעמוד בקרבתם, בקרבת אלה שעמדו לפניו. והיוצאים מעל פניו – פניהם קורנים מזיו של אור ותקוה. דבר־מה טוב מצאו בלשכתו, והרגש הזה הולך ונמסר אל הקהל העומד באולם. איזו קרבה נפשית מיוחדת מתהוה בין כל הנמצאים כאן, ומבטי העינים חמים וטובים.

לעתים נפתחת דלת חדרו ואל האולם הגדול יוצא הוא עצמו. משכמו ומעלה הוא גבוה מכל העם. והוא מביט אל כולם בעין טובה וחמה. פניו ועיניו מפיקות איזה אור נפשי:

– מה הדבר, רבותי?…

אין לכל אלה שום דבר. אבל כולם נדחקים מסביבו ליהנות מזיו פניו. והוא, אף הוא, נדחק לאט לאט מאצל הדלת ועומד בין כולם. והדבר נמצא מאליו. הוא שואל והם עונים, הם שואלים והוא עונה, ועל פניו בת צחוק קלה, נעימה ומקסימה, וקולו ערב ומקסים. קולו בלבד מבטיח דבר מה טוב, מבלי שיבטאו במלים. הוא מספר והם שומעים. ושומעים הם הרבה יותר ממה שהוא מספר. וכשהוא עוזבם יוצאים הם את האולם, רוי נחת, ותקוה בלבם, ובפיהם הם נושׂאים, איש־איש לביתו ולפנתו, כעין גיל של בשורה.

שעת הצהרים הגיעה. ראש הועד עוזב את לשכתו והולך אל מעונו, אל מלון קמיניץ. חלק מן הקהל עודנו נדחק בין כתלי האולם: צר להם לעזבו, ויש מהם באים מהמושבות, אשר פה יאכלו את פתם, שקנו בשוק, ופה ילינו גם הלילה… וחלק מן הקהל מלוה מרחוק את הראש, בעברו בחוצות העיר, מוקף עוזריו וקרוביו, ומביטים אליו בגאון ובהנאה: “הנה הראש שלנו”… ואף הערבים אשר בחוצות העיר מפנים לו את הדרך. הזקנים והמכובדים, היושבים על כסאותיהם לאורך הרחוב, מתנשאים וקמים לכבודו ומברכים אותו לשלום, ולחש עומד מסביב:

– ראש אל יהוד!…

ובמושבה הגרמנית כבר עומדים בתור מקורבים, מכובדים, “צירים”, אורחים. בשעת הצהרים ובשעות שאחרי הצהרים אספות בלתי פוסקות.

7

שני ימי פגרא היו לנו בשבוע: יום השבת ויום השלישי. יום בוא האניה הרוסית ליפו. בעוד חושך היינו יוצאים ברגל מן המושבה ועם זריחת השמש כבר ישבנו על החוף וצפינו לאניה. אנכי הייתי מחכה לשני דברים: למכתבי בית אבא ולמראה פני האורחים. כל אניה היתה פולטת מאות אנשים. אלה נפלגו לסוגים, סוגים שונים. החלק הקטן מהם היו אנשים עשירים ואמידים. מהם אשר באו “לתור” נחלה להם לעצמם, ומהם באי כח של “אגודות”, אשר צצו אז בערי הגולה כפטריות אחרי הגשם. אחדים מאלה היו שוהים ביפו שבוע או שבועיים, מהם משאירים כסף בידי הועד הפועל לקנות קרקעות, ומהם חוזרים בידים ריקות ועם צחוק של לעג על שפתיהם. יש אשר באו בבוקר ובערב חזרו באותה אניה גופה… ואחדים היו נשארים בארץ עד אשר ימצאו את הנחלות המבוקשות. אלה יצרו על פי רוב את “תוכן” החיים ביפו. החלק הגדול של הבאים היו עניים, חסרי כל. מהם היו מהגרים טפוסיים, אשר רק על פי טעות בחרו את דרכם ליפו. ויש אשר עברו את יפו, בדרכם לניו־יורק. אלה אשר פרוטתם בכיסם, היו ממשיכים את דרכם הלאה, או שהיו חוזרים ל“רוסיה המבורכת”; ואלה אשר פרוטתם כלתה מן הכיס נשארו בארץ על אפם ועל חמתם והיו ל“פועלים”. אלה נפלו למשא על הועד הפועל. על פי השתדלותו של טיומקין בטלה גזרת בלוך בנוגע לזרים ותנתן הרשות למהגרים העניים לעבוד ב“בחרים” אשר בראשון־לציון. מאות אנשים מלאו את ה“בחרים” הללו בראשון־לציון ומאות הלכו לרחובות, אשר שם התחילה עבודה חדשה. מטעם הועד הפועל העמידו אהלים ארעיים בואדי־חנין. שם ישבו רוב הפועלים ומשם הלכו לעבוד לראשון ולרחובות. וגם במושבות גופן בכל מרתף ובכל חור ועל כל עלית גג ישבו אנשים למאות.

מחוץ לשני הסוגים הללו היו עוד בני סוג שלישי, ואותם היו עיני מבקשות בין המון המהגרים, היוצאים מן הסירות ועולים אל החוף. על פי סימנים מיוחדים הייתי מכיר אותם, ולבי היה נמשך אליהם והומה להם. אלה היו אנשים, אשר לא ה“נחלות”, לא ה“פרנסה” ואפילו לא “דאגת הכלל” משכו אותם לארץ ישראל. כי אם… מי יודע? אפשר הגרעינים, שזרעו פעם על הלבבות הללו ספורי המלמדים ב“חדר”… אפשר קרני השמש החמות של “אהבת ציון”, קרני שמש של ארץ אבות… או פלגי הדמעות, אשר שפכו על דפי הספרים של “מלחמות היהודים”… או דבר מה גדול, חזק ונערץ, אשר לא שם ולא כנוי לו… “האידיאליסטים” או ה“שמנדריקים” – כך נקרא להם בפי הסביבה, בבת צחוק על השפתים.

אנכי הייתי מכירם על פי טוהר הפנים הרכים והעדינים ועל פי ברק העינים החמות והנוצצות ועל פי ההבעה של אמונה, של שאיפה ושל בקשת דבר מה נעלם, המרחפת על פניהם ובכל תנועותיהם; אלה היו על פי רוב כמעט נערים או אברכים צעירים מאד. על הרוב לא התעכבו אלה ביפו. הם היו הולכים אל הועד לראות אותו, ולאחר שראוהו, אם בכתלי בית הועד או ברחוב, יצאו אל המושבה. ומן המושבה היו חוזרים או מובאים בעגלות לבתי החולים ולבתי העלמין או ישר אל האניה, מבלי פנות ימין ושמאל, עם תו שחור של יאוש מר על המצח…

היו גם “דואגים לטובת הכלל”, אשר רק לשם כך באו אל הארץ. “להציל את המולדת”. אלה ישבו ביפו, הטרידו את טיומקין, קראו לאספות ויחד עם ה“צירים”, הנזכרים לעיל, בשלו את “תוכן החיים” של יפו ושל הארץ.  

אנכי עדיין צעיר הייתי מהכנס ל“עסקי הכלל” והם גם לא משכו את לבי. מחוץ לחוף הים ואולם בית הועד, היה לי ביפו עוד מקום חביב אחד – חנותו של ס. חנות זו יותר ממה ששמשה מכירת מכולת – שמשה מרכז רוחני לכל צעיר הבא מן המושבה. בעל החנות, איש בעל סגולות נפשיות תרומיות, משך את לבות הצעירים ברוך נפשו היפה. יותר ממה שעסק בחנותו ודאג למסחרו, עסק בעניני הצבור ודאג לעניניו של כל אחד ממכיריו הרבים. פה, בין שקי הקמח והקטניות, היינו יושבים ומשוחחים על טיומקין ועל עניני הישוב, מבלי שנכנס בעובי הקורה של העסקנות.

ואנכי לא ידעתי כי דרכו של טיומקין אינה סוגה בשושנים וכי מן הימים הראשונים נתקל גם בחוחים. הדבר נודע לי פתאום.

8

עבר חודש. היה ערב. אחרי יום של עבודה קשה ואחרי ארוחת־ערב זעומה שכבתי על דרגשי בחדרי, עיף וסר וזעף במקצת. על מה ולמה לא ידעתי. פתאום – קול משק אופנים, קולות אנשים משוחחים קלטו אזני. כעבור רגע התפרצה אל חדרי חבורה של מכירים וידידים מבני המושבה ומבני יפו, כולם במצב רוח מרומם, וכולם מספרים לי בקול אחד:

– מיכל הלפרין קנה כברת אדמה מאת ר. לרר בואדי־חנין ליסד עליה מושבה “מופתית” חדשה “על יסודות סוציאליים חדשים”. הסתדרות הפועלים, אשר מרכזה ברחובות, היא אשר תיסד את המושבה באמצעיה הכלליים של ההסתדרות. ההסתדרות תבנה את בתיה ותטע את כרמיה. והיה הפועל אשר יגיע לגיל של ששים שנה ולא יוכל לעבוד יותר, והתישב ישיבת קבע במושבה זו, איש בביתו, תחת גפנו ותחת תאנתו. ואל המאורע הישובי הזה נוסף עוד מאורע משפחתי: לא. א. נולד בן והוא עתיד להקרא ב“שם חדש” – “בן־כרמי”.

נרעש אנכי מאורחי ומבשורותיהם וממהר אל בעלת־הבית שלי לשאול ממנה אילו ככרות לחם וזיתים, ותוך כדי־כך אני מספר לה על המאורעות העומדים להתרחש בעולמנו. היא אינה יורדת לסוף דעתי, אבל מעניקה לי מברכת ביתה. ובעל הבית, בשמעו לדברי, מניד ראשו:

– מושבה חדשה… מבלעדי הברון לא יצא כלום… הבל הבלים… חרס יעלה בידיכם…

בואדי־חנין שׂשׂון ושׂמחה. מסביב לבית האבנים האחד עומדים דחוקים וצפופים כל בני הישוב, מיפו ומהמושבות. באמצע הככר הבעירו אש במדורה. מסביב למדורה ה“נואמים”, וכל נואם, לאחר שגמר את נאומו, קופץ ועובר את המדורה לצד השני. נאם אורח, אחד מחובבי־ציון שבאודיסה; קולו נחר וזקנו פרוע והעינים בוערות כאש והוא משביע את הקהל להיות נאמנים לטיומקין… .

“ומי הוא החושב למרוד?”…

מהרהר אנכי בלבי. והנה הלפרין עצמו. רוכב על סוס דוהר, ראשו גלוי, שערותיו הארוכות וזקנו מרחפים באויר, עיניו נוצצות בניצוץ זר. בידו האחת הוא מחזיק חרב והנה הוא מרים את חרבו ומכה על ידו… הדם אינו קולח, אבל הקהל מרים קול צעקה… והוא מרים את חרבו שנית וקורא רוסית בקול רם: “בדמי אני נשבע לכם, – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”… ואז הרים בפעם הראשונה בישוב את הדגל הכחול־לבן. ועל כן נקראה המושבה החדשה: נס־ציונה…

גם טיומקין היה כאן. אבל הוא לא יצא הערב אל הקהל. איזו אספה תכופה לו ולחבריו. ורק למחרתו, לאחר ברית המילה, נאם נאומו, שנשאר חרות בזכרוני שנים רבות. הוא עמד בצל עץ תות גבוה וכל הקהל סביבו. הוא נאם רוסית. בפעם הראשונה בחיי שמעתי אז נואם בחסד עליון, ואהיה כנדהם, מוקסם ממשמע אזני. דבריו נשפכו עלי כשטף כביר, כמי המעין המתגבר. נדמה היה, ששוב קם לפנינו אחד הנביאים הקדמונים. וזה היה נאום נבואי. אלה היו דברים מפוצצים, מקסימים ומדהימים, שבכחם להלהיב המון ולשלחו באש ובמים.

לבו של הנואם היה מר משום מה. הישיבה של אתמול הכעיסה אותו, כנראה. בדבריו היו רמזים לאיזו התנגדות ולאיזו חתירה. הוא דבר דברים נלהבים על המפעל שאנו עוסקים בו ויאמץ את לב הקהל. ואת קולו הרים, קול מוכיח כלפי אלה האנשים המפריעים בעד המפעל הכביר וזורעים פירוד ושנאה וקנאה. והוא שפך על אלה אש וגפרית. ושוב הוא מדבר דברי נחמה וקורא לעבודה, לקרבן ולשלום…

כשגמר את דבריו נשאר הקהל עומד כנדהם וכמושלך משמים ארצה. צר היה על שנפסק הקול הזה, ורק אחרי רגע של דומיה התפרץ מכל הפיות “הידד” עד לב השמים.

ואנכי הייתי כנדהם. בקשתי את חברי, את כהן, היודע את הכל ושאלתיו: מה החרדה?… מי המפריע?… מי החותר?…

והוא ענני בנזיפה:

– אתה ראשך רק במעדר ואינך יודע כלום.

9

צרת טיומקין התחילה מבפנים. שנים היו עוזריו בלשכתו: הסופר, החכם י. מ. פינס ומר א. בן־טובים. הראשון בא־כח של חובבי־ציון במשך שנים רבות, בטרם שנוסד באופן רשמי הועד הפועל. הוא אשר טפל שנים רבות בפתח־תקוה וביסוד המעלה והוא אשר יסד את גדרה. השני היה חדש בארץ, מוסמך על ידי הגאון ר' שמואל מוהליבר, אשר חשש ל“אפיקורסותו” של טיומקין. עיניהם של העוזרים השנים היו רעות בראש הועד הפועל. י. מ. פינס ראה את עצמו נעלב על אשר נדחה מהמקום הראשון אחרי שנות עבודה רבות, ובן־טובים שם את מבטחו “בחומת ביאליסטוֹק”. אבל לא זה העיקר.

מחוץ לעוזרים אלה היו לטיומקין גם עוזרים בלתי רשמיים, אשר השפעתם עליו ועל מורשיו גדלה מהשפעת הראשונים. אלה היו: יהושע אייזנשטט ויהושע חנקין. הראשון, איש חם המזג ועשיר הדמיונות, אשר ראה בחבת ציון תנועה משיחית ואשר בחיים היה נכשל, לפעמים, במעשׂים מבוהלים ומכשיל גם את חבריו. השני היה איש רב־פעלים ובעל מרץ בלתי רגיל, אבל גם הוא יש אשר רצונו גדל מיכולתו. בעברו היו מעשׂים חשובים. הוא אשר התחיל, יחד עם א. אייזנברג, בגאולת אדמת רחובות וגם הביא את התחלתו לגמר טוב. הוא אשר קנה את אדמת חדרה. והוא אשר התחיל בסיוע הכספי של אחד הצירים מדרום רוסיה – דוֹלניק שמו – בגאולת אדמת וד־איל־הור והתחיל רוקם את חלום עמק יזרעאל.

והעוזרים הרשמיים קנאו בבלתי־רשמיים ובהשפעתם על מהלך הענינים. י. מ. פינס התיחס עוד לפני זה באי־אמון אל דמיונות אייזנשטט ואל פעולות חנקין, וראשית המדון בין טיומקין ובין עוזריו נעוץ במפעל החשוב ביותר שהתחיל בו.

טיומקין, איש בעל מרץ רב, בעל רצון ושאיפות חיים רחבות, לא יכול להצטמצם באותם התחומים, שעג לו הועד האודסאי. תמיכה באילו מושבות – מה היא לאיש ההוגה ביצירת תנועה עממית ובהנחת יסוד לשיבת בנים לגבולם? טיומקין ראה את התנועה הכבירה, המתחוללת בתוך המוני העם ברוסיה, וגם בין האמידים, ויבקש לקשרה, קשר אמיץ וממשי, אל המפעל הגדול של בנין הארץ. תכניתו, איפוא, היתה לגאול בכספי העם את הארץ ולבנותה. מעשהו הראשון היה להרחיב את תחומי גאולת האדמה, לשחרר אותה מכוונות של צדקה ולקרבה לפעולה עממית. הוא ידע את המעצורים אשר על דרך קנית הקרקעות בארץ וכי לא כל מי שרוצה לקנות לו חלקת שׂדה קטנה או גדולה יכול לבוא ולקנותה. ויאמר לרכז בידי הועד שטחי אדמה גדולים במקומות שונים בארץ, לחלקם חלקים, חלקים ולמכרם למהגרים. לשם זה היה צריך לנהל תעמולה בקרב המהגרים ולעשות מעשה רב על פני הקרקע. על כן סמך את ידיו על שני האנשים הנזכרים להיות לו לעוזרים בלתי רשמיים, כל אחד במקצוע שלו: אייזנשטט בתוך העם וחנקין על פני הקרקע.

האחרון רקם בסיועו של טיומקין תכנית רחבה של גאולת־אדמה. והוא העסקן הראשי והיחידי של הועד במקצוע זה, כי בקש טיומקין לרכז את כל עבודת הגאולה רק ביד אחת.

עוזרי טיומקין הרשמיים לא הסכימו לכך. עינם היתה רעה בחנקין ודעתם לא היתה נוחה משיטה של רכוז בגאולת הקרקע. וגם חששו לאחד, פן יתעשר על חשבון הכלל. ולא בלי הסכמתם וסיועם המוסרי של העוזרים הרשמיים התחילו אחדים מהמהגרים ומבני הארץ לעסוק אף הם בגאולת קרקעות, שהיתה קשורה בשם הכבוד “מיסד”, וגם בתקוה לרוחים הגונים. היה בארץ איזה אפשטיין, איש בעל עבר לוט־באופל – שלא להחליף בשם המכובד לוין אפשטיין, – היה אפטיקמן, איש חרוץ ומהיר; היה הרצינשטיין, אחד הראשונים; היה אחד מבני רחובות – קרלינסקי, איש צעיר נלהב. מסביב לאלה ומחוץ לאלה קם חבר של סרסורים מבני יפו ומבני פתח־תקוה, אשר ידעו היטב את הארץ, שפתה ומנהגיה. כך קם קהל רב של “גואלים”. בשביל כל הקרקעות הללו, שעמדו להגאל, חסרו אכרים, אשר יקנום וייסדו עליהם מושבות. ואת אלה התחילו צדים בין המהגרים וה“צירים” והבטיחו להם “הרים וגבעות”. ויש אשר הצליחו. כי היו בין ה“צירים” אשר הלכו בגדולות, אשר בקשו “דרכים חדשות” וימאנו ל“השתעבד” למשמעת הועד הפועל. ויש ביניהם, אשר הלכו אחרי המושיעים החדשים מקוצר רוח. והמלאכה מרובה. והמבוכה גדולה מן המלאכה.

וחנקין ראה, כי קמו לו מתחרים ויגבר חילים. הוא מצא לו שותף חרוץ מבין ערביי המקום, אשר יד לו בין השרים והפקידים וימצא לו שותפים בעלי ממון. וקופתו של טיומקין, לאמור, של הועד הפועל – היתה פתוחה לפניו. ויתן ידו לקניות גדולות ורחבות, גדולות מכחו ורחבות מכח ההגירה. ויש אשר לא דקדק בפרטים, והיה ממהר וגומר. לא נחו ולא שקטו גם מתחריו: העלו את השער, הסיתו אנשים איש באחיו ואת כולם בחנקין, העלילו עלילות, שקרו, כזבו, רמו. וכל הארץ היתה כמרקחה.

טיומקין חגר את ראשית כחו לעמוד בפרץ. בקש לתווך, להשלים, לאחד, ליצור יד אחת ולסדר, אבל את כל עמלו אכלו הקנאה, השנאה וההתחרות הבזויה. קצרה ידו. לא עמד לו הכשרון הסדורי.

הנגע פשה בכל הקהל ויפשוט את יפי התנועה ואת קדושתה. גם מאולם הועד הפועל סרה רוח הקודש. האולם קבל צורה של “בורסה”. כל הפנים מלאים חשדים. כל הדברים – רמזים וסודות. ויש אשר נשמעו כאן גם צעקות וחרפות וחריקת שנים. ויש אשר הופיע ראש הועד על מפתן לשכתו ופניו חורים, עיפים ומלאים התרגשות של צער.

ומסביב לועד הפועל, ברחוב, במלון, ב“חַן” ועל כל פרשת דרכים עמדו כנופיות של יהודים סרסורים, יהודים חנוָנים, ויתוכחו ויריבו על “גאולת” הקרקע… ויש אשר נשמעו קולות של אזהרות, של איומים ושל מנבאים חזות קשה…

מיום ליום נעשו הדברים יגעים יותר ויותר. מדברים על משפטים העומדים להגיע, ואשר הגיעו כבר עד לערכאות. על משפטים בין “גואלים” לבין עצמם; ובין “גואלים” ובין “נגאלים”, ובין אלה ואלה לבין ערבים. באויר התחילו נודפים ריחות של רכילות, של מלשינות ושל חלול כבוד ישראל…

ויש אשר הנגאלים – קוני הקרקעות לשם עבודה והתישבות – היו באים ליסד את “מושבותיהם” ולא מצאו קרקע במציאות. ויש אשר אחזו בקרקע לא להם ובעליהם גרשום מעליה. והלב דוי, דוי.

וטיומקין התחיל מתהלך כצל. היגון חרש תלמים עמוקים במצחו.

10

ועל צרת הועד ה“חיצונית” נוספה גם “פנימית”. טיומקין היה עסוק וטרוד עשרים שעות ביום ולא ידע מנוחה לא ביום ולא בלילה. הוא שכח את אזהרתו של חותן משה: “נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר”… ומרוב טרדה הזניח את העבודה. לא כתב לועד שבאודיסה ולא גלה לפניו את כל מעשׂיו. לא שמר על הנהלת הספרים והחשבונות. ויצא מתחום התקציבים של הועד, כי שׂם את מבטחו ב“אחוזים”, אשר ישלמו קוני הקרקעות. ויסתבכו הענינים הכספיים. ויתערבו הגבולים בין כספים פרטיים וצבוריים.

והמבוכה גדלה מיום ליום. רבים מהקונים משכו את ידיהם מהקניות ויבואו לתבוע את כספם מהועד. כספים שנתנו לערבים בתור דמי קדימה עמדו לרדת לטמיון.

בסוף החורף באו לארץ אחד־העם, מזא"ה ואוסישקין – עמודי התוך של התנועה. לא ארכו הימים, ואחד־העם עמד על התקלה. התקוות והדמיונות קצרו מהשפיע על כח הגיונו, ולא הסכים למעשׂי טיומקין ולא תמך בו וידו של טיומקין רפתה.  

באו ימי הקיץ, תרנ"א.

יפו עדיין הומיה כמקדם. האניות עדיין פולטות בכל יום שלישי מהגרים חדשים. ברחובות העיר עדיין מסתובבים “מוכרים” ו“קונים”, המדברים ברמזים; אבל על כל פנים ניכרים סימנים של קוצר רוח, של עיפות. אף בכתלי בית הועד, אשר עבר לדירה נאה, בשכונת הנוצרים – עג’מה – אין נחת. סרה החגיגיות. ויש אשר לחש עובר מפה לאוזן, כי ימים קשים של גזרות ממשלתיות קשות ממשמשים ובאים. מי הוליך את הקול? מי נבא את הנבואה הקשה?…

והנה באה הרעה. מן השמים ומן הארץ התחילו להלחם בתנועה הרכה, אשר בראשה עמד איש המדות הרך.

קדחת קשה פרצה בין המהגרים. בתי החולים בערים ובמושבות נתמלאו. ומבתי החולים נבנו בתי הקברות. המחלה חזקה ביותר על הפועלים אשר עבדו למאות במושבות, ועל עניי המהגרים ביפו. לא נצלו גם האמידים. על הקדחת הקשה נוספה גם מחלת הטיפוס וחלליה רבו. התחילה מנוסת חרב. האניות הבאות ליפו מביאות את המהגרים והיוצאות מיפו מוציאות אותם חזרה. בין הבאים מחדש חדלו לבוא האמידים. בין היוצאים היו גם האמידים. ותגדל העניות בארץ וירב הדוחק. ומצבו של הועד הפועל נעשה מיום ליום קשה יותר. העניים צרו במשך ימים שלמים על דלתות הועד ודרשו עזרה. ויש שאימו להלשין על הועד לפני בא־כח הממשלה הרוסית, כי הועד רמה אותם, הוליכם שולל למות בארץ מדבר וידרשו כי ישיבום לרוסיה על חשבון הועד.

וגם האסון, אשר יגורו מפניו, בא. ביום מעונן אחד יצאה גזרת המלכות על ההגירה העברית ועל קנית קרקעות. וככה אבדו יום אחד כל הכספים, אשר השקיעו בקניות שונות בתורת דמי קדימה. וכל המהגרים שבאו לחוף הוכרחו לשוב. הפקידים התורכים התחילו להתעלל במהגרים, כידם האכזריה הרגילה בכך.

טיומקין בקש לעמוד בפרץ. כל כחותיו התעוררו בו בשעה האחרונה. הוא בקש להתאבק עם רוע הגזרות. ובזמן הראשון כאילו הצליח. הוא קבע סדר של “בקשישים”, אשר על פיו נוצרה האפשרות להמשיך את כניסת המהגרים ליפו בכבוד. הוא מצא תחבולות בעזרת חנקין להביא גם אלו קניות לידי גמר. אבל התאבקות זו של גבורה לא יכלה להמשך זמן רב. עניבת החבל, אשר הושלכה על צואר הועד הפועל ועל צואר התנועה הרכה, נעשׂתה צרה יותר ויותר… ההסתבכות בעניני הכספים בועד הגיעה למרום קצה, הגיעה שעה של משבר קשה וטיומקין נקרא לבוא לאודיסה. הוא עזב את הארץ, בטרם מלאת שנה לבואו אליה.

־ ־ ־ ־ ־

באחד מימי סוף הקיץ באתי מחדרה, שישבתי אז בה, ליפו, לאחר שלא בקרתיה זמן רב. באתי אכול קדחת, שבור הספקות ורצוץ הרדיפות של מלכות רשע. הלכתי שוב אל המקום ההוא, אשר בו הייתי רואה את חן פניו ושומע את קסם דבריו. את חדרי הועד מצאתי ריקים. אין בהם איש. פנה כבודם, פנה הדרם. עוזרי טיומקין התהלכו אבלים וחפויי ראש.

ברחובות העיר העברו מהגרים רבים מן האניה אל ה“סַריה”, לאסרם עד צאת האניה השניה מחוף יפו. ופרחחים ערבים רצים בעקבותיהם, קוראים אחריהם מלא ומיַדים בהם אבנים.

וטיומקין איננו. הבריק ברק, האיר את פני השמים ומלואם ונעלם. ושוב חושך ואופל כבד.

על גבעה נשאה, הפתוחה לכל ארבע פנות העולם, עמדו מצד אחד ששה בתי־עץ קטנטנים ומצדה השני – שלשה. אלה היו בתי האכרים. ובאמצע ה“רחוב” עוד בית־עץ בנוי בתבנית הראשונים וגדול מעט מהם, זהו מקום מקדש ד' – בית־התפלה. לא חצרות מסביב לבתים ואף לא אורוות ראויות לשם זה. זאת היתה – גדרה. השמש כבר נטה לערוב, כדורו האדום התחיל שוקע בחול וקרניו האחרונות נפלו על המושבה. ברחוב עמדה חבורה של אנשים אחדים ואל החבורה הזאת קרבה עגלתנו. העגלה עמדה ונרד… בין אנשי החבורה עמד גם מכירנו, אשר אליו התודענו בשכבנו יחד על רצפת המלון אשר בראשון־לציון.

החבורה סבבה אותנו, ומכל צד פשטו אלינו ידים ל“שלום”.

– א–ה! הלא אלה מכירי, חי נפשי!.. הלא יחד קשרנו מלחמה על הפשפשים של מ–קי!… – קרא מכירנו אשר מתחילה לא הכירנו מקוצר ראותו…. וילחץ שוב את ידינו.

– יודינה שלי, מהרי! מעט מים אל הקדרה… אורחים לנו לשבת! – קרא בקול גדול, בפנותו אל צד הבתים…

– סעודה כיד המלך אערוך לכם, אורחי, אל תפחדו מן המים היתרים שבקדרה… יש לי זיתים “בחיר”… ממש “בחיר”!

וריסי עיניו מתכוצים, קולו נעשה דק ומצפצף וכל פניו מוארים משמחה… ידיו מחזיקות בנו למשכנו אחריו…

– אל נא בבהלה, שכני היקר, מים לקדרה יש גם לנו ואף זיתים לא גרועים מזיתיך ואל תאמר: ידי תירש מלא עלמא… האורחים לי הם… כי האם לא ראש ועדכם אנכי! – אמר אחד מן החבורה, איש בעל קומה ממוצעת עם פנים המעידים על תבונתו. דבריו בנחת נשמעים, ואף בדיחתו נאמרת בצורה של כובד ראש!…

– אה, עריץ! האם בעריצות אתה אומר למשול בנו?

כל יתר בני החבורה עומדים ומצטחקים מעט וכאלו אומרים: ואנו במי נזכה?

לסוף נעשׂתה החלוקה: בי זכה ח. ובחברי – שכנו, ל.

– ועתה בוא, ידידי, הבה ואראך את “ארמוני” ואת “אשת החיל” שלי…

הארמון היה בשעור ארבע על ארבע, עם תקרה נמוכה המעיקה על הראש ועם חלונות קטנים… נקיון גמור שׂרר בכל פנה, אף שלחן־עץ והספסלים, – כאילו התעתדו לקבל את פני שבת מלכתא… “אשת החיל”, אשה קטנה עם פנים שחרחרים וטובים, פגשה את בעלה בקול נזיפה:

– איך לא תבוש לקרוא מן הרחוב… כלום לא הכינונו לשבת כמו כל היהודים? כך דרכו תמיד!

מתאוננת האשה לפני בצחוק תם על פניה, מושיטה לי יד ומציגה כסא.

– נו, נו, אל תכעסי, יודינה, – מתחטא ח. לפני אשתו – אפייסך ב“קידוש” כזה, אשר כל נשי גדרה תקנאנה בך!… היודינה שלי אוהבת “קידוש”… לא את השתיה, חלילה, כי אם את הניגון.

– נו ר' “יוד”, נלך אל בית־הכנסת…

רכס את כפתורי בגדו הקל, עשה עצמו שבתי!… ואנו הולכים אל “בית־הכנסת”. חדר קטן, לא מרווח בהרבה מזה של בעל־ביתי… “מנין” אנשים יחד עם השוחט… ועלובים הם פני הבית ועלוב ארון־הקודש… ואיזה רגש כבד, רגש קשה של עניות מנוולת, מדכא את לבי… האנשים עם בגדיהם של חול, עם פניהם השחורים מצער ועמל, עם הדאגה הקשה המסתתרת בפנות העינים ובין קמטי המצח, מעוררים בי רגש עמוק של השתתפות וברגעים האלה הם כה יקרים לי ולבי כה מתפלץ למראיהם… “מה עבר עליהם?”

יצאו האנשים מבית התפלה החוצה ושוב מצלצלים דבריהם המלאים איזו רעננות, ושוב אני מרגיש כי איזו חמימות, איזה יתרון־רוח מלטף אותי ואת נפשי…

– שבת טובה, יודינה!

אנו נכנסים שוב אל הבית. השלחן כבר “ערוך”. מפה לבנה מכסה אותו. בקבוק קטן של יי"ש וצנצנת. שני נרות דולקים בפמוטות של נחושת. לחם שחור.

בחדר מצאנו עוד פנים חדשות: נערה כבת חמש־עשרה עם שׂערות שחורות, עם עינים שחורות עוד יותר, עם פנים לבנים ועדינים, שחוט של חן עברי משוך עליהן.

– זאת, אחותי, – אמרה לי בעלת־הבית, – גם היא באה זה לא מכבר…

הנערה התאדמה כולה. גם אנכי הרגשתי שפני מתכסים אודם, ומתוך רעדה קלה נתתי לה את ידי…

ח. מקדש בקול רם על הכוס… מתוך ניגונו מצלצלת באזני נהימת נפש עגומה, המפרפרת וכלה לאיזה־דבר. וָאשמע גם את פרפור לבי אני… גם טוב לי וגם קשה… גם לבכות הייתי רוצה, וגם לשיר…

לאחר הסעודה מתמלא החדר אנשים. כל בני המושבה באו וביניהם אף נשים אחדות, שאחת מהן משכה את תשׂומת לבי היתרה… פניה הענוגים ביותר, עיניה החולמות והכואבות ובטויה המלא נפשיות עמוקה, הזכירוני איזו דמות־פנים… עד אשר נזכרתי: זאת היתה “טולסטואית” אחת, עבריה, בת עשירים; היא ברחה מבית אבותיה ותלך אחרי אהוב נפשה, נוצרי מבני המעלה, אדם כבן ארבעים, שתום העין… הם באו אל כפרנו ויהיו כאחד האכרים… ידיה הרכות היו לשות בבצק הגס ועוסקות בכל עבודה קשה ועיניה התכולות השמימיות היו תמיד חולמות… ומתוך בבתן היתה נוצצת גבורה של אסון…

החדר הקטן נתמלא חום נפשי מיוחד, הלב נעשה קל, הנפש רחבה ומתחת לתקרה הנמוכה רחפה הנשמה היתרה…

בעל־הבית היה במצב נפש מורם… והוא מספר, כטוב לבו עליו, על הימים הראשונים… אנכי שומע בנפש חרדה, ואף כל המסובים שומעים בתשומת לב מיוחדה מה שראו בעיניהם ומה ששמעו לא אחת ולא שתים… ופני כולם טובים…. הפנים, שנראו לי בבית־הכנסת כה שחורים וכבדים ומדוכאי־דאגה, נראו לי הפעם מוארים, מאושרים, מפיקים אושר פנימי עמוק… האחד מפסיק את ספורו, ואז מתעורר השני לספר אף הוא מזכרונותיו… יפה מספר ל., בלי הנפשיות של ח. אך ביתר סדר וטעם. ספוריהם על עברם מלאים הוד של קסם, כלות־נפש וגעגועים עזים…. תקוה קדושה ויאוש קשה שזורים זה בזה… שירה של נפש לוהטת עם הגיון של נסיון מר… ומן הספורים על העבר עוברים לעניני ההוה… על פּינס מדברים ביראת הכבוד. האיש הזה לקח, כנראה, חלק גדול בעמלם ויגונם. בכליון עינים ובתקוה רבה הם מצפים לפעולות טיומקין, הוא לקח שבי את נפשותיהם. ועד שעה מאוחרת לאחרי חצות הלילה ישבנו ודברנו, והרגעים רגעי־קודש היו לי. ולאחר שנתרוקן כבר הבית, לאחר ששכבנו שנינו, אני ובעל הבית, על שני דרגשי עץ, שוב ישב על מטתו. ושוב ישבתי אנכי על מטתי. ח. מוסיף לספר… והפעם עולה מדבריו יותר הוידוי העצמי….

– היו לי, אחא, הרבה רגעי־יאוש. יש שהנשמה נלאתה לנשוא; יש שהגוף המרוסק סרב לעמול…. ויש אשר גם מחשבות מרות על הנסיגה לאחור, נתעוררו בלב… קשים ביותר היו החיים כשהייתי בירושלים… בטרם עלינו לגדרה. חיים של שויליא… של אופה… חיים מנוולים, בלי טפה חמה של שירה. פה בין הסלעים הפראים חיתה נפשי… שוב מצאתי שירה בחיים המסוכנים, בין הפראים הצופים לרעתנו… התדע, אחי, מתי נדרתי לבלי לעזוב את הארץ עד טפת דמי האחרונה?… שמע: יום אחד הולך אני יחידי בדרך. שבתי מן העיר אל המושבה, והנה נפגשו בי ערבים… התחילו להתגרות בי… ודמי דם נוער… ירקתי בפניהם… אחזו בערפי… הרבה זוגות ידים אחזו… נלחמתי… נאבקתי עד כלות כחותי… פתאום הנני מורם למעלה ומושלך בכל כח… אלפי, רבבות מחטים דקרו את בשרי… אל תוך “הצבר” אשר על יד הדרך השליכוּני… ובהיות נפשי עיפה למות נדרתי: כסלע אהיה על מקומי זה. כל הרוחות שבעולם לא יזיזוני!…

המדבר אלי נשתתק רגע… רק העינים מבריקות….

– רוצה אתה לשמוע לי, אחי? רוצה אתה לדעת מה משא־הנפש, אשר אנכי שומר בלבי?… שמע ואל תצחק לי. אנכי מתאר לי את עתידי הרחוק…. זקן אנכי, חסר רגל אחת… אבדתיה במלחמה… בעד החופש… שוער אנכי באוניברסיטה העברית הגדולה ביבנה… אנכי יושב בפתח השער… להקת סטודנטים צעירים עם פנים תמימים וטובים סובבים אותי… אנכי מספר להם על העבר הרחוק… מכל אשר עבר עלינו מן ההתחלה…. והם שומעים… ועיניהם נוצצות…

לא, לא! לא צחקתי לו. לו לא בושתי הייתי מחבק לאיש הזה היושב מנגדי, הגדול ממני כפלים, הייתי נושק לו ומתפלל אליו ושופך את לבי, שהיה באותו רגע מלא, כל כך מלא… קריאת השחרית של השכוי נשמעה בחוץ…  

ד. יום עבודתי הראשון

בבוקר בהיר אחד, כששמש החורף החמה והמלטפת עלתה בפאת־מזרח, אני עומד בקצה הכרם של האחים ז–ר, מעדר בידי והריני מתלמד לעקור חילפה! מה רחוקה היתה “ההלכה”, אשר היתה במוחי, מן המעשה שנזדמנתי עמו פנים אל פנים, בפעם הראשונה בחיי…. המעדר! כמה חלמתי עליו… ועתה הוא נתון בידי כמטיל ברזל קשה…. עוד לא עברו אף חמש־עשׂרה דקות מאז אחזתי בו, וידי עיפות וכאילו נתמלאו כסף חי: כבדות הן…. ופיו החד – של האכזר – יש שהוא נוגע נגיעה אחת בחילפה, שהנני מתכון לעקרה, ושלש פעמים מחוצה לה… ויש אשר יפגע גם במנעלים שלי!… שני האחים עומדים עלי ללמדני…. ורואה אני את הצחוק הקל, אשר על שׂפתותיהם, כי איננו כלל לטובתי… ועל אדמת הבור, הנוגעת בקצה הכרם, עומדים בשורה מנין של ערבים שקועים עד מתניהם ב“בחר” וכולם מביטים אלי, ובכל רגע שמעדרי מחטיא את מטרתו – ועל פי רוב הוא מחטיא – פורץ צחוק פרוע מפיהם… ואין הצחוק הזה מוסיף לי עוז… אסיר תודה הייתי לאח הצעיר, כשהגיד לאחיו הגדול:

– לכו אתם לצחוק אל מעבר לכרם השני ולא תפריעו את הערבים מעבודתם….

אבל קול דבריו לא היה כלל לזכותי… קפדן היה, האח הצעיר.

ונכלם, בבושת פנים, הלכתי אחרי האח הגדול לעבר השני… בדרך החלפתי את רוחי… בגנבה מחיתי את הזיעה מעל מצחי… ושוב אני נלחם ב“חילפה” העומדת זקופה לפני בחוצפה יתרה… מועד הצהרים הגיע. פעמון המושבה מצלצל. האחים באים אלי מן ה“בחר” ורואה אנכי שעיניהם מודדות את עבודתי… עיני מורדות למטה…

– נו, עת לאכול ולנוח!

“לנוח”, “לאכול”… כמה “אירוניה” יש במלים הללו בשבילי… מרגיש אנכי היטב ש“עבודתי” עוד לא הכשירה אותי לכך… אמנם, כל עצמותי בקשו מנוחה, כה שבורות הן, כה כואבות… וגם הקיבה דורשת בתוקף את תפקידה… הולך אנכי אחרי האחים ושומע מאחורי את הצחוק העצור של הערבים, ומלה ברורה אחת רודפת אחרי: “יהודי”… ואת הרחוב אני עובר כנכלם, והאחים מרגישים, כנראה, בדבר ושותקים… נדמה לי, כי כל הנפגשים בנו מביטים אלי בצחוק קל על שפתותיהם…

במחצית השניה של היום לא עבדתי…

אבל יכולתי למעדרי! בעוד ימים אחדים עקרתי חילפה מבלי לנגוע אף במנעלי. ובעוד ימים אחדים כבר עליתי עד ללקיחת “הרוז”… ומה גדולה היתה שׂמחתי כשעלה בידי להוציא מתוך בטן האדמה את ראשו החד של ה“אינג’יל”… ויש אשר הייתי משליך את המעדר אחרי גוי, קופץ החוצה מן הבור ורץ אל ה“בחר” להראות לאחים את הסימן של נצחוני… והאחים היו פוגשים אותי: הגדול מתוך הצחוק הטוב הקל, המתגנב מתחת לשפמו הגדול, והצעיר – במבט של חצי־לעג, חצי־זעם, כאומר: נוח לי שלא תפריע את הערבים מעבודתם… קפדן! הוא לא ידע את נפשי: מלאה היא ואין אני יכול להבליג על רגשותי…

ויום אחד הגיע אשרי למרום קצו. עגלונם של בעלי לא בא. והאח הגדול יצא בעצמו לחרוש בשׂדה הסמוך לכרם. והסוס היה יפה: ראש גאה לו, אזנים קטנות וברק לשׂערותיו השחורות החלקות… מאליו מובן, כי השלכתי את מעדרי ומהרתי אל החורש. בהלכה זו ידעתי פרק: בשׂדות אבי היו חורשות מחרשות לעשׂרות, רתומות לשנים ולשלשה צמדי בקר וזוגי סוסים… ובעוד רגעים מעטים ירשתי מאת “בעלי” את הסוס ואת המחרשה האירופאית־ למחצה ואנהג בם מתוך דפיקות־לב… וכשראה “בעלי” את חרישתי, שאינה גרועה מזו שלו, עזב את הסוס ואת המחרשה בידי וילך להשגיח על ערביו… נשארתי חורש כל אותו יום… המקום, אשר בו חרשתי, היה בראש גבעה, בדרך העולה ליפו… וממול אותה הגבעה נשקפים הרי יהודה, החתולים עטיפה דקה של תכלת… וצועד לו הסוס בגאוה ואחריו צועד אנכי לא בלי גאוה… ועיני נשקפות אל ההרים והחזה שלי בולע את האויר הצח והנעים… ורואה אנכי על אותם ההרים את עקבותיהם של החשמונאים, ושוֹמע אני את קולותיהם… נפשי מתרוממת ולבי חוגג נצחון…

ובלילה ההוא כתבתי מכתב הביתה, מכתב “ארוך”, מלא השתפכות־הנפש… את ה“גאולה” אחזתי בציציות ראשה… מאושר הייתי בעבודתי. ובחיק עתידותי עוד היו טמונות לי: ה“זמירה”, ה“נטיעה”, ה“הרכבה”, ה“הברכה” ועל כל אלה… התשלום הראשון: רבע מג’ידי ליום, שהתחילו האחים לשלם לי!… בצהרים, כשהיה מצלצל הפעמון, הייתי משליך במהירות נפלאה את כלי העבודה וממהר, כל עוד נשמתי בי, אל ה“מלון” ובמאכליו החשודים של מ–קי טעמתי טעם של גן־עדן… ובלילה הייתי נופל על דרגשי, כדי לישר את עצמותי… והעצמות כואבות… והכאב גורם איזה “עונג” חד… ויש אשר ככה נרדמתי והקיצותי לקול צלצול הפעמון… בבוקר!

בעל מעוני היה מביט אלי, מדי בואי בערב מעבודתי עיף, וידי ורגלי עד הברכים מגואלות בחול ובחמרה, מביט ומניע בראשו לאות רצון ואי־רצון גם יחד…

– טוב, טוב, איש צעיר, צריך לעבוד…. אבל לא טוב כי נפלת בידי נתמכים… הם ינצלוך… כמה משלמים לך… אה?… והזקן נועץ בי שתי עיניו…

ואנכי בושתי להגיד¹ : אז כלום עוד לא קבלתי בשׂכר עבודתי… האם לשׂכר הייתי צריך, לעבודה הייתי צריך… וכי העבודה, כשהיא לעצמה, אינה דיה לי? ואמנם העבודה נתנה לי הרבה: חזקתי בהרבה, עורקי חזקו, שרירי נתקשו ותאבון־האכילה גבר עד לבלי סוף… הרגשתי כי כחותי הולכים וחזקים מיום ליום… ואיזו מנוחה שלמה שלטה בי; הספקות, שכבר התחילו לקרוע את לבי בשנים האחרונות, נשתתקו… וטוב היה לי וקל היה לי.

ואנכי כבר עומד ב“בחר”! לא בשורה אחת עם הערבים, כי אם בפנת הבחר, לבדי, ועושה את ה“ניר” שלי באומנות יתרה; את כל שארית רוחי הנני משקיע בו ומושכהו הלאה מתוך רגש עמוק. כבר עמדתי על הלכות הבחר לכל “עמקותן” ואף את ענין ה“חורג' " ידעתי… אותו ה”חורג' " שהאחים ז–ר דברו בו קצת מתוך גאוה לאומית: רק אצלנו בראשון־לציון עובדים ככה… ברחובות אין יודעים ל“נהל” “חורג' “, שם עובדים בבחר ב”יציאה” ו“כניסה” רק ימינה, בלי “חילוף ידים”! וכמה ביטול על חשבונם של הרחובותיים היה בדבריהם… וגם אנכי התחלתי “לרחם” על אותם הרחובותיים והבטתי קצת מלמעלה למטה אל אלה שאינם יודעים הלכות ה"חורג' ".

ובמעוני לא הייתי עוד יחיד: שני “דיירים” קבלתי אלי… מתחילה התנגד לזה בעל־הבית שלי: כיצד? לאחד השׂכרתי ולא לשלשה אלא שלבסוף נתרצה: הוא קבל מאת דיירי “הוספה”, חמשה פרנק לחודש מכל גלגולת, והוסיף בשבילם שני דרגשי עץ… ואנכי הוספתי אמנם לשלם את שכרי הראשון, אבל לעומת זה לא הייתי עוד גלמוד בחדרי….

שכני השנים היו אברכים כבני שלשים ומעלה. שניהם בני גיל אחד, בני צבע אחד: לבנונים. ושם אחד לשניהם: שלום. אך האחד מהם היה קטן ורזה וצוהל כל הימים והשני גדול ועבה ונאנח לרגעים: מתגעגע אל ביתו… שניהם התחילו לעבוד אצל “הפקידות” בשׂכר רבע מג’ידי ליום, אבל עצמותיהם ה“זקנות” לא הרגלו על נקלה בעבודה. קשה היתה להם כקריעת ים־סוף. הקטן היה בא מן השדה רסוק איברים, אינו אוכל ואינו שותה ונאנח בקול… הגדול עבד יום – וקדח יומים. ורוב ימיו היה שוכב על דרגשו מתחת לשמיכתו העבה והאדומה, אשר אשתו הביסרבית התקינה בשבילו, ושותה בלי הפוגות מים מהולים במיץ לימונים… לאט, לאט חדל הקטן מלעבוד, התחיל מבקר את אכרי המושבה, הולך לאספות יפו, ודי־חנין ורחובות, והמעדר אשר קבל מאת “הפקידות” נשאר לו רק לסימן… ואנשים טובים היו שני “שלומים” אלה. הגדול רך וגלוי־נפש כילד; הקטן מסתיר דבר־מה בלבו, אבל שׂמחתו התמידית, הנובעת ממקור חי ובלתי פוסק, כפרה גם על זה… ואהבתי את שניהם, נתקשרתי אליהם ונהיה כמשפחה קטנה אחת…

1

הימים ימי חשון. היום רד. אנכי יושב בעגלה “זכרונית”, ההולכת מיפו לזכרון־יעקב ונוסע גלילה. העגלה ריקה; רק אנכי והרכב – ערבי מדבר יידית – יושבים בה. העגלה עוברת במהירות גדולה בדרך הסלולה, העולה שכמה.

פניתי לאחורי. יפו, בתיה ופרדסיה כולם נראו לי כמו על פני כף היד. הגבעה – מערבה – מכוסה כולה בנינים. מרחוק מראה נהדר להם: כולם כמו מורכבים זה על גב זה. אחת פה ואחת שם עולות מבין הבתים ארובות אחדות של “בתי־החרושת”, והעמק – מזרחה – מכוסה כולו פרדסים: ים של ירק. מבין הפרדסים מתנשאים בתים בודדים בנויים לתלפיות, ועליהם מתנשא וצופה על כל הסביבה בית־התפלה הפראבוסלבי, ועל עצי הפרדסים השפלים מתנשאים פה ושם ראשי התמרים היפים. ושם, מאחורי העיר מערבה מתגלה הים ומתפשט עד לאין קץ. המים שקטים ונוצצים מרחוק כראי מלוטש. השמש יורדת ימה, ועוד מעט ותרחץ במי הים. היא שולחת את קרניה האחרונות, את האדומות, הנופלות על הבתים ועל הפרדסים, שכולם כמו לוהטים באש אדומה.

אכן יפה היא יפו בערב אשר כזה. ויפה היא שבעתים, בהביטך אליה מעל רמת הדרך העולה שכמה! הרכב מאיץ ודופק בשלושת סוסיו הטובים, והם עפים במהירות; העגלה הקלה עוברת הלאה, הלאה, ולעיני ימין ושמאל, כמו עפים, דולגים ונסוגים לאחור הבתים, הפרדסים והתמרים היפים. והתמונות מתחלפות: הנה לשמאלנו מתגלה המושבה הגרמנית שרונה. כולה עטופה עצים גבוהים, והבתים בעלי שתי הקומות מסתתרים ביניהם; הנה עוברת עגלה גרמנית, רתומה לשני סוסים אבירים ובה יושב גרמני נוהג בעגלה ועל ידו אשתו הצהובה, רגליה יחפות ועל ראשה מגבעת עם נוצה אדומה.

העגלה ממהרת ושרונה נעתקה לאחורינו. הננו מאחורי המושבה בין גני הטיול הנטועים עצי אקליפטוס וארזים דקים וגבוהים.

והנה הגשר הגדול העובר על פני עמק מוצררה.

הגשר הזה נבנה רק לפני שנים אחדות ולפנים היו עוברים כאן בעמל ובכבדות רבה, כי בתחתית העמק עוברים מים ובימי הגשמים ירבו ושטפו בשאון.

ה“מוצררה”… עוברת מחשבה בלבי, והשם הזה מזכירני ימים עברו, ימים אשר אז הייתי “אכר” בחדרה, ואנוכי נער בן שבע עשרה שנה – ואנוכי בין ה“מיסדים” הראשונים.

וכמו יום אתמול הנני זוכר את היום ההוא לפני שלש־עשרה שנה. אנוכי הולך בעגלתי מיפו לחדרה. עגלה רתומה לשני סוסים ומלאה חפצים שונים ואני נוהג בה בעצמי. כי יקח לו איש לעגלתו רכב ונחשב הדבר בימים ההם לבושה. נוסע אני לפתח־תקוה; שם מחכה לי אורחה לנסוע יחדיו בלילה לחדרה, וכמו עתה היה גם אז ערב. בבואי אל המוצררה כבר סבבוני דמדומי ליל, ואנכי יחיד בדרך וביני ובין פתח־תקוה מרחק שעה. הנני יושב בראש העגלה, מחזיק בשתי ידי את המושכות ומוריד את הסוסים לאטם במורד העמק. ואת מוחי מעסיקה מחשבה אחת, כי בהגיעי אל המים, עלי לדפוק בחזקה את סוסי, כי יעברו במהרה ולא יעמדו, פן ישקעו האופנים בבוץ. ואולם פתאום נעתק ממקומו הקרש הקטן, אשר רגלי היו נשענות עליו ואנכי נפלתי לבין הסוסים. לאשרי לא נבהלו סוסי והורידו את העגלה למטה ואנכי נשארתי רוכב על המוט אשר בין הסוסים. קמתי, הבטתי אם ראה איש בקלוני ואסע הלאה. מקרה זה כמו חרות בזכרוני ואף פעם לא עברתי עוד את המקום הזה מבלי לזכור את נפילתי לכל פרטיה.

אופני העגלה עוברים ברעש על הגשר הגדול ואנחנו נוסעים הלאה. עוד מעט והנה גבעת נפוליון לפנינו. לשמאלנו מתנשאת גבעה, ונקל להכיר כי מעשה ידי אדם היא. אומרים כי את הגבעה הזאת הקים נפוליון הראשון במקום הזה, בעברו את הארץ בדרכו ממצרים לעכו. לא־רחוק מן הגבעה נשקף צריח גבוה ועליו ברכת מים. את הצריח ואת הברכה בנה אחד הנוצרים ביפו. האיש קנה במקום הזה אלף דונם אדמה. בכח הקיטור יעלה את מימי הנחל עוג’ה והשקה את כל הככר ונטע עליה פרדסים.

ומימי נחל עוג’ה עוברים במהירות רבה ובדרך עקלתון. מרחוק אנחנו שומעים את המית טחנת־המים של אבו־רבך. אנחנו משיגים את ה“דיליז’נסים” ההולכים מיפו לפתח־תקוה: שתי עגלות, מפה אל פה, גברים ונשים וטף, וכולם מדברים וכולם צועקים בקול.

והערב פורש את כנפיו על כל הסביבה. השמים טהורים וזכים כבדולח. כוכבים בודדים מבהיקים כבר פה ושם, מגל הלבנה נראה במורד השמים מערבה. באויר ערבוביה של צללים, אור היום הכהה ואור הלבנה הרפה. מסביב שקט ומנוחת ליל. רק משק המים על יד הטחנה ולפעמים נביחת הכלבים, אשר על יד אהלי הבידויים, מפריעים את המנוחה ואת הדממה. דרכנו מגיעה עד לחוף הנחל ופונה הצדה מזרחה. ריח הבצות, אשר בסביבות הנחל, עולה באפי, ריח לח, ריח של צחנה מעורב בריח של עשב ירוק.

הלאה, לשמאלנו, משתרעת שורה ארוכה של עצי אקליפטוס גבוהים, הנמשכת ועוברת מדרום לצפון. אלה הם העצים על גבול פתח־תקוה. ומעל לעצים, במעלה הגבעה ולרגליה, נראים אורות, הנפוצים פה ושם במרחק רב – אלה הם אורות המושבה מלמעלה ואורות הבתים בפרדסים מלמטה.

2

עברה עוד כמחצית השעה וחושך כסה את פני הארץ אמנם אין החושך גדול; השמים מאירים ברבבות הכוכבים חרמש הלבנה כבר ירד מטה ועוד מעט וכסוהו גבעות החול אשר על שפת הים. ואנחנו עוברים שני גשרים, גשרי־אבן, אשר נבנו על הנחל במקומות שונים, לכבוד הקיסר הגרמני, ואשר יקלו בהרבה את טרדת הדרך לזכרון־יעקב. מתחת לאחד הגשרים עוברים מי הנחל בהמיה גדולה ובמהירות נפלאה, וכחם גדול וחזק במקום הזה מאד. מעברו האחד של הנחל משתרעת אדמת פתח־תקוה ומעברו השני אדמת השיך העומדת למכירה. האדמה פה טובה ושמנה מאד ומצמיחה לפת יפה ומתוקה, ואחינו חולמים לבנות בזה בית־חרושת של סוכר ולהניעו בכח המים. על יד הגשר בנוי בנין אבנים. כאן שׂם השלטון אשר ביפו הסגר, כי תפרוצנה מחלות מעוררות חשד בצפון.

מימין לדרך מתנשא מתוך הערפל מבצר עתיק ימים הבנוי במקום אשר משם יוצא נחל עוג’ה. המבצר הזה הוא חורבה ישנה מימי מסעי־הצלב. גם המבצר הזה מזכירני מקרה, אחד ממקרי הימים שעברו. המבצר – בצות גדולות סביב לו ובימי החורף אי־אפשר לעבור כאן; רק בקיץ היו עוברות בדרך זו העגלות הבאות מזכרון־יעקב ומחדרה בשביל לקצר את דרכן. פעם נסענו, אנכי וחברי, מחדרה ובצהרים הגענו עד הבצות. בהיותנו עסוקים בשיחתנו לא הבטנו אל אשר לפנינו ולא מצאנו את המעבר התמידי ונאמר לעבור במקום אחר, ותטבע עגלתנו בבוץ עד לראשי האופנים ואחד מסוסי – “מלמד” היינו קוראים לו ־ התעבר בנו ויעמוד במקומו ויעצור גם את חברו, את הסוס השני; הבוץ דבק אל האופנים והעגלה כמו רותקה בכבלי ברזל. אז השלכנו מעלינו את בגדינו ונרד אל הביצה, וארבע שעות רצופות עמדנו בה עירומים, ובידינו ובעזרת הקרשים אשר לעגלה הסירונו את הבוץ מעל העגלה, נקינו מעט את המקום, עד כי הספיקו הסוסים להחליף כח ולהוציאנו אל המרחב. מהעבר השני ישבו ערבים אחדים וילעגו לנו ויבקשו, כי נתן להם “מג’ידי” ויוציאו את העגלה, אבל אנחנו חפצנו להראות להם, כי נוכל לצאת מן המצר בלי עזרתם.

אמנם ארבע השעות האלה לא עברו עלינו בלי תוצאות: כאשר באנו ליפו, חלינו גם שנינו בקדחת. “ההייתי מוכשר גם עתה לשבת ארבע שעות רצופות בבצה?” – עוברת מחשבה בלבי – ואנחנו נוסעים הלאה. הנה אדמת כפר־סבא. אדמה זו קנו אנשים מרוסיה בשנות התשעים ולא הספיקו לגמור את קניתם ותעבור לרשות יק"א. האדמה עודה עזובה, ורק שני אוהלים עשויים קרשים ומכוסים רעפים אדומים מוכיחים כי יד “אירופה” היתה בזה.

מימיננו מתנשאים הרי יהודה, אשר אינם נראים יפה בלילה. ממקומות שונים בתוך ההרים עולות להבות אש – יושבי ההר מבעירים גחלים או שורפים סיד. ואורות הכפרים, הבנויים במורדי ההרים, עולים ויורדים, נדלקים וכבים.

ומנוחת הלילה שׂוררת בכל תקפה. רק לעתים רחוקות ישמע קול צלצול הפעמונים הקטנים אשר לגמלים; איזו אורחה קטנה, שנתאחרה בדרך, ממהרת למחוז חפצה הקרוב. והערבי הרוכב על הגמל מזמר בקול ממושך ומעציב איזו מלה בודדה מתוך שיר חביב או ממחשבתו המעיקה על מוחו.

באים אנחנו אל “נביא סימון”. הערבים מאמינים, כי במקום הזה נמצא קברו של שמעון בן יעקב (הערבים מראים במקומות שונים את קבריהם של בני יעקב). על יד בנין הקבר הרעוע וההרוס עומדת תאנה גדולה ורבת־ענפים אשר בצלה יכולים לשבת עשרות אנשים.

הסוסים עומדים לנוח פה מעט.

ב“ימי הרעש” היתה פה, תחת עץ מצל זה, “תחנה” רועשת והומיה. אורחים שונים: דליגטים, קונים, פועלים, סרסרים וסתם יהודים היו עוברים בדרך הזה לגליל התחתון ולגליל העליון ובאים בחזרה. אלה נוסעים מיפו ואלה באים מחיפה. ובכל פעם אפשר היה למצוא כאן מספר הגון של עגלות. ובמקומות שונים ישבו האורחים לנוח: אלה בודדים וגלמודים ואלה בחבורות ולהקות; אלה מספרים בקול ואלה מתלחשים; ואיש לחברו, וחבורה לרעותה מביטים בחשד, בפחד ובמורא. “דליגט” אחד מכסה מחברו את מטרתו, וקונה אחד מסתיר את קניתו מאחיו… וכמה דברי שקר נשמעו כאן; וכמה קנאה, וכמה שׂנאה היו בזה; וכמה מעשי רמאות נעשו פה תחת צלו של העץ הזקן הזה! לו יכול הדומם הזה לפתוח פעם את פיו ולספר מכל אשר ראו עיניו ומכל אשר שמעו אזניו “בימים ההם”, מה רבים היו דבריו ומה מלבבים היו ספוריו – אם אמנם לא לכבוד היו יכולים להחשב לנו… לנו, “הבונים”.

ולא לכבוד יהיה לאלה הבונים, כי תפנה ימין ושׂמאל, כי תביט ימה ומזרחה ותראה ותוָכח כי כל הככר הזאת, כל העמקים המשׂתרעים מזרחה עד להרי אפרים וכל הגבעות העוברות מערבה עד הים, כל אלה לא לנו הם, לא חלק בהם לישראל ולא נחלה ליעקב – והאדמה מה טובה היא פה, והאויר מה צח ומה מבריא!…

הסוסים מתנהלים בדרכם לאטם. אנכי עיפתי מעט – ועיפתי מן המחשבות המעציבות, המעיקות על לבי, יותר מאשר עיפתי מטלטול הדרך. רגשות עצב מתעוררים ומתקוממים מתוך עומק הנפש, וכאב הלב הולך וגדול.  

אחרי חצות הלילה באנו אל ה“חַן” – מין תחנה באמצע הדרך. העגלה נשארה בחוץ ואנכי נכנסתי אל הבית. החדר הגדול מואר באור כהה של מנורת נפט המעלה אד של קיטור. הרצפה מלאה רפש והכתלים מכוסים קורי עכביש.

יצאתי החוצה ואשכב לישון מעט בעגלה.

3

הקיצותי משנתי. האויר צח וקר מעט. השמים מכוסים כמו אד קל. השחר עומד במורד השמים מזרחה. אורו יקטן פעם, ופעם יגדל, כאורו של מגדלור. כל יתר הכוכבים הולכים ואוספים את נגהם, הולכים וכבים. קץ־השמים הנושק את ההרים מואר מעט. ירדתי מעל העגלה. העגלון עושׂה אצל הסוסים הנוחרים בחזקה ובועטים בפרסותיהם. הכפר הקטן קַלַנְסַוֶה, אשר מאחורי ה“חן” מתעורר לחיים. הנה איש ערבי הולך אל הבאר ונוהג לפניו פרות רזות אחדות; הנה אשה ערביה, כולה עטופה לבנים, הולכת בצואר נטוי וכד מים על ראשה; בצעדי און היא צועדת ועולה מן הבאר אל גבעת הכפר. מבין הדורה, אשר ראשיה כבר קצוצים, הולכים ועוברים עגלים וכבשׂים. הרועה הקטן, הלבוש קרעים, מתנהל בעצלתים אחריהם ומכה באצבעותיו על חלילו מבלי להוציא ממנו כל קול.

“יעלה!” קורא העגלון לעצמו, אנחנו יושבים בעגלה ונוסעים הלאה. האור הולך הלוך וגדול, השמים הופכים תכלת־לבן. פאת מזרח הולכת ומאדימה יותר ויותר, ואור השחר הולך וכהה, הבוקר יורש את מקום הלילה.

הדרך העוברת במישור, המשתרע עד להרי אפרים. האדמה אדמת זריעה שחורה ושמנה וכולה מכוסה דורה, אשר ראשיה כבר נכרתו. לשׂמאל, אל עבר הים, משׂתרעות גבעות חול וחמרה, אשר רובן אינן זרועות, וביניהן עוברות בדרך־עקלתון ערוגות יפות של שומשומין ואבטיחים.  

השמש עולה מאחורי ההרים בבת אחת. והאויר נהפך פתאום, כמו ביד קוסם, ויהי חם וקשה. אין אף תנועה קלה באויר, הכל כמו מת תחת מכת קרני השמש הלוהטות. השלכתי מעלי את מעילי החם אשר לבשתי בלילה, השלכתי גם את בגדי ונשארתי יושב בכתנתי לבדה. הסוסים הולכים ורצים לאטם, וזה הרתום בתוֶך – סוס עבה ושמן – עורו מכוסה אגלי זעה ומבין רגליו נראה כמו קצף של בורית.

“חם!” אומר לי העגלון, ואני מסכים לו בתנועת ראש קלה. עצל אני לדבר, ונדמה לי כי כל היקום מסכים בעצלתים, כי חם.

ועוברים אנחנו הלוך ועבור. לימיננו נראה הכפר הגדול – קאקון, ולקראתנו באה עגלה מזכרון ההולכת ליפו, והיא מלאה יהודים ספרדים הבאים מחיפה.

– ההולכים אנחנו לחדרה או לזכרון־יעקב? – שואלני העגלון והעגלה עמדה בפרשת הדרכים.

– לחדרה, לחדרה!… קורא אני בכל עוז ועצלותי כמו סרה ממני בבת אחת.

“חדרה”… המלה הזאת מצלצלת באזני והיא מלאה איזה קסם. המלה הקצרה הזאת מלאה בשבילי תוכן עשיר, תוכן עמוק. ואנכי כמו מתרונן, מתעודד ומרגיש בי איזו התעוררות נפשית עמוקה.

– אבל על יד הבצות אעזבך ואפנה לי אל כפר הצ’רקסים, כי הלא אין דרכי עוברת לחדרה, – מוסיף העגלון, שאינו רוצה ללכת דרך חדרה.

– ארד, ארד!

“כן, ארד – חושב אנכי בלבי – ארד ואעבור ברגל את כל המקומות ההם, הקשורים בזכרוני עם כמה מעשׂים ומאורעות, שכבר עברו עליהם עדן ועדנים”.

הדרך הגדולה, העוברת זכרונה, נשארה מימין ואנו אוחזים את דרכנו לשׂמאל בדרך הצדדית, העולה לחדרה. מפאת הים מתחיל רוח קל לנשוב, רוח מלא לחות, וקשי החום הלוהט הולך ורפה. לשׂמאל מתחילות גבעות החול אשר על שפת הים והסבכים המכסים אותן. אנכי כולי – ראיה. הנני מזין את כל חושי לראות ולהביט קדימה, פן יאבד ממני חלילה הרגע הראשון, עת אשר תופיע לפני חדרה… ואנו עולים בגבעה ויורדים, יורדים ועולים.

והנה העץ הערירי והגלמוד, העומד לבדו בין שתי גבעות; יודע אני היטב את “מכירי” זה, העושה את כל חייו בבדידות נוראה; בכל פעם, מדי עברי עליו, תתעורר מחשבת עצב במוחי, ולא אחת ושתים שאלתי את נפשי: בודד זה מה לו ומי לו פה, יד מי נטעה אותו פה ובהשגחת מי חי וַיגדל? אבל לערער הזה תעודה גדולה בחיים: הוא מגיד לנו, כי מאחורי הגבעה השניה תראה לנו חדרה…

ואמנם עולים אנו אל הגבעה, ומצפונית־מערבית תתגלה לנגד עינינו שוב גבעה נשׂאה, כולה כסויה יער עצי אקליפטוס, ומבין לעצים נראים פה ושם בתים לבנים… במורד הגבעה צפונה מתבלט בנין שחור גדול ומרובע – זה הוא ה“חן” המפורסם, ושדרות עצי אקליפטוס עוברות בשורות אחדות מצפון מזרחה, ממזרח דרומה ומדרום מערבה.

זו היא חדרה ואלה הן שורות העצים העוברות על גבול אדמתה.

העגלה יורדת במהירות מעל הגבעה. מבטי אינו סר אף רגע מעל הדברים המתגלים לעיני: כל גבעה שהנני רואה, כל שביל, כל בנין וכל חורבה מעוררים בי זכרונות, זכרונות וזכרונות. העגלה מתפתלת בין הבצות בלי דרך, והמושבה – פעם תראה לעיני ופעם תסתתר.

– “פה תרד, אדוני, ואנכי אעבור הלאה”. – הנני יורד וצועד בצעדים מהירים לחדרה.

4

ועוד פעם צועדות רגלי על אדמת חדרה. שלש עשרה שנה עברו מאז דרכו רגלי בפעם הראשונה על האדמה הזאת. ואז הייתי כמעט נער… נער עם לב מלא רגשות קודש, עם מוח מלא תקוות נפרזות על הגאולה ועל התחיה. וכמה מים עברו במשך השנים האלה, כמה מעשים נעשו ובטלו, כמה תקוות נולדו ומתו וכמה פעמים הוספתי לדרוך אחרי כן במקום הזה, בזמנים שונים ובמצבים שונים.

וים של זכרונות קם ומתעורר בקרבי. נדמה לי, כי הזכרונות הללו כמו עולים וצומחים מתוך האדמה, עולים וסובבים אותי, עולים ודוחקים אותי וממלאים את כל חלל העולם ואת כל חלל נפשי פנימה.

ואנכי צועד הלאה, הלאה, ועיני כמו נדבקות לכל דבר חדש הנראה להן.

הנה לשׂמאלי הגבעה… גבעה נומר 3.

וכמו חי עומד לפני לילה אחד, שהיה לפני 13 שנה.

הימים היו ימי קיץ. לא יצאו עוד שבועות אחדים מיום בואי לחדרה. מספר המתישבים לא היה עוד גדול. אחדים מהם היו בחַן הגדול ואחדים בסוכות, כולנו עודנו מלאים רגשות יום־טוב, רגשות הידועים רק למתישבים חדשים באיזה מקום חדש בארץ־ישראל. אנחנו כולנו הרגשנו את עצמנו כחתנים, וכלתנו האחת – חדרה – נתנה אושר ללבות כולנו. והאושר הזה, הנותן, מצד אחד, את הרגעים הנעימים בחיים – נותן, מצד שני, דאגה עמוקה: איך לעשות למאושרה את זו נותנת האושר?…

ובעוד אנו מתהלכים כחתנים על הגבעות ובתוך העמקים שלנו, ואותו האסון, שהפך את שׂמחתנו למעצבה, כבר התגנב ויעמוד אחר כתלנו.

ובלילה אחד העירוני משנתי…

"ל. מת!… "

איך מת? מי מת? למה מת? אמנם היה ל. איש חלש, אבל בחדרה, במושבה החדשה, בימים הראשונים – למות? איך ולמה?!

ואנכי מתנהל בברכים כושלות מסוכתנו, שעמדה רחוק מכל יתר הסוכות, ולבי מלא רגשות כהים ומוחי נדחק פתאום תחת איזה נטל משא וכולו מחוק.

בא אני אל סוכת ל. והיא מלאה מפה אל פה אנשים, רובם צעירים. על פני כולם שפוך פחד פתאום, על פני כולם הנני קורא אותם הרגשות ההומים בלבי וכולם כמוני מדוכאים…

"רק אתמול לפנות ערב חלה, נפל למשכב ועתה איננו… " – מספר האחד.

“הוא היה חולה כל הימים, לב חלש, ולבו לא יכול לעמוד בפני ההתקפה הראשונה של הקדחת”, – מבאר השני. ואנכי מעודי לא ראיתי מת. זאת היתה לי הפעם הראשונה לראות פנים אל פנים אותו השבט הנורא של הטבע… ואיפה? – בחדרה! ומתי? בימי ירח הדבש שלנו!

… ושנים, שלשה מזקני המושבה כבר “מתעסקים” בו, כבר “עורכים” אותו לדרכו הרחוקה. רק מבט אחד אני מעיף על הפנים הכהים־כתומים, על הידים הרזות המורמות למעלה ונופלות למטה כמשא כבד – ורטט עובר בכל אברי. כל עצמותי מתחילות לרעוד, קור וחום ממלאים את כל קרבי חליפות. מת למחצה הנני, מכל הנעשה סביבי הנני רואה רק חלקים ומכל המדובר סביבי הנני שומע רק קטעים.

– משה, קח מעדר ובוא עמנו… – שומע אני קול מאחורי.

לוקח אני את המעדר שמושיטים לי והנני הולך. הולכים אנחנו ששה ביחד ובעוד רגעים אחדים אנו באים אל הגבעה, הנקראת במפת המושבה נומר 3.

– פה נחצוב לו קבר… – שומע אני קול מאחורי.

הנני מרים את מעדרי וחוצב, הנני מכה בכל כחי על האדמה היבשה ומשליך את הרגבים הקטנים היבשים הלאה… “למה אנו עושׂים ככה?” מתעוררת שאלה בלבי ואיני מוצא לה מענה.

זמן רב חפרנו, אחרי כן באו אחרים ויקחו את המעדרים מידינו ויחפרו הם. ואנכי יושב על הקרקע ומביט ומתבונן אל עבודתם.

אחרי כן באים רבים, אחדים מחזיקים פנסים בידיהם, אחדים נושאים את המת על מטת עץ.

והכל נדחקים מסביב לחופרים.

איזה קול של בכיה בודדה, עגומה ורצוצה, נשמע לי.

יותר אינני זוכר דבר; כל התמונה, העומדת כמו חיה לפני, פוסקת באמצע במקום הזה, מבלי להשאיר עוד כל שיור זכרון בלבי, ואיני זוכר כלל איך כלתה הקבורה הראשונה הזאת ואיך שבנו הביתה. זוכר הנני רק זאת, כי ביום השני אחרי מותו של ל. חליתי במחלת הקדחת… זאת היתה לי הקדחת הראשונה בחדרה.

ועתה הנני הולך ומתקרב אל אותו המקום, איזה כח נעלם דוחפני הלאה, הלאה… אבל פתאם מתחיל לבי נוקפני…

ואנכי סר הצדה ופוסע הלאה פסיעות גסות…

5

הנני נכנס לבין עצי האקליפטוס, אשר במורד הר המושבה מזרחה. פה בין העצים בנויים בתי עץ קטנים אחדים וערביות יושבות אצלם על הקרקע ומנקות חטים. פה ישבו לפנים הגרים, אשר מעל גדות הווֹלגה באו אל בצות חדרה. רבים חשבו, כי אלה האכרים “מלידה” יתרגלו על נקלה לאוירה של חדרה, אבל גם הם עזבו את המקום וילכו גלילה. שם התחילו לפני שנתים חיים חדשים. ועתה יושבים בבתים האלה “חרתי” המושבה.

הנני עובר את חורשת האקליפטוס ונכנס אל הרחוב…

הרחוב משתרע מצפון לדרום ועולה ויורד בגבעה; בקצהו הצפוני נשקף החן ובקצהו הדרומי – הכרמים. ברחוב אין איש ורק נוצות בודדות עפות פה ושם… הנני מביט מסביבי: פה ביתו של וו., פה צריכים להיות אנשים, אבל הבית סגור. הנה פה ביתו של ב., אחד מעשירי חדרה שבנה בית גדול, חצר רחבה, ויטע כרמים גדולים וימת… אלמנתו ובניו הלכו לחוץ־לארץ. ביתו עומד ריק ושומם. ומביתו של ב. ולמטה דרומה עומדים בתים שמלאכתם לא נגמרה, וחורי החלונות מביטים אליך באיזה מבט איום ונורא…

בקצה הרחוב צפונה מתהלכים אנשים אחדים; שם בבתים מסביב לחן דרים רק מעטים, אינני הולך שמה, הנני פונה דרומה ומבטי נופל על בית גדול ויפה, ארוך ורחב; הבית עומד על “גבעתי”.

כמעט שאני רץ דרומה, עוד רגע ורגלי כבר עומדות שם.

על הגבעה הזאת היתה סוכתי, על הגבעה הזאת עשיתי את ימי הראשונים בחדרה.

… אז לא היו פה לא בתים ולא כרמים, לא חצרות ולא אקליפטוס. ריק, ריק היה כל המקום הזה ואיזה רוחב היה בזה, ואיזה חופש בלתי מוגבל היה בזה. רק ירחים אחדים ישבתי פה, אבל כמה עבר על נפשי במשך הימים המעטים האלה! ומה נקשרה נפשי אל הגבעה הזו ומה אהבתיה! אין לי פנה בארץ־ישראל כמו פינתי זאת, שנתנה לי יסורים רבים כל־כך והרבה יאוש! ומה מתעב אנכי עתה את הבית הגדול הזה ומה מתעב אנכי את כל הבנינים והחצרות הללו! הם השחיתו את פני הגבעה, גזלו ממנה את יפיה ואת הדרה, את רחבה ואת חרותה!

… וזמן רב אני עומד בזה, עומד ומביט, עומד וחושב, חוכר… הנני שוכח את כל אשר מסביבי וכולי שקוע בזכרונותי… ובזכרוני הנני רואה את המקום הזה בעוד יפיו הפראי לו: הגבעה עודה ריקה, שוממה, רחבה וחפשית וחוג השמים סביבה מה רחב, מה גדול וכביר!…

מזרחה משׂתרעת השפלה עד להרי אפרים והשמים נופלים רחוק רחוק אל לב ההרים… דרומה משתרעת שפלת ועד־אל־חור עד לאין קץ, ממערב עמק חדרה, הר החול – “הר הזהב” קראנו לו – והים… מרחב גדול של מים, והמים שוקטים כל־כך, נוצצים כל־כך בכל יפים וזהרם… ומצפון – הרי שומרון…

והזכרונות עולים מים הנשיה…

לילה. אנחנו יושבים כולנו בחוץ מסביב לשולחן התה. אצלנו אנשים רבים מבני המושבה ואורחים מיפו. הימים ימי חדרה הראשונים. הכל חיים, הכל שמחים ועליזים, הכל מלאים תקוה ואמונה. והלילה מה נהדר. הלבנה איננה, אבל השמים טהורים וזכים וכמעט מאירים, רבבות הכוכבים נותנים אור וזוהר. האויר טוב, קר מעט וצח; רוח קל, קל מאד בא מדרומית־מערבית; כל הסביבה, הרחבה לאין קץ, מלאת צללים – צללי קסם נפלא, הנוסך עליך שכרון. וקול הדברים של הנאספים, הצחוק והקריאות מצלצלים בכל הככר, והסביבה השקטה והנרדמת כמו מתעוררת וכמו מתבוננת אל אלה החדשים, שבאו להפריע את מנוחתה…

והחדשים מדברים ומתוַכחים, מתוַכחים ומנבאים…

האחד רואה את חדרה בבנינה והיא אחד המרכזים במדינתנו החדשה, אחת מערי החוף המצוינות ביותר. וחדרה “ההיא” משׂתרעת מגבולה המזרחי עד לחוף הים… בחוף נמל גדול, המלא תנועה וחיים, המקבל בזרועות פתוחות את אניות המסחר של כל העולם, ושם על “הר הזהב” התיאטרון העירוני, האוניברסיטה, הביבליותיקה העממית והמוזיאום… וזה חולם על הסדרים החברתיים של הארץ הישנה־החדשה: את פתרון השאלה הכלכלית והצבורית תתן רק היא, את שלום הרכוש והעבודה תתן רק היא…

האחת חולמת על פתרון שאלת הנשים: האשה העבריה בת ארץ העברים, היא תרים את דגל החופש, את דגל השויון של כל הברואים בצלם האדם.

ועוד אחד מנבא על הדור העברי החדש, הדור שיאחד את מוסר היהדות עם עיקרי תורתה של ההשכלה האירופית בצורה עברית מקורית… על התורה החדשה שתצא מציון.

חלומות, חלומות, חלומות… תקוות, תקוות ותקוות…

וכמה אמונה היתה אז בהוה וכמה תקוה אל העתיד!

ויש אשר בולמוס הוכוח יאחד את כולנו והוכוח הולך ועובר עד לקיצוניות… והמתוַכחים קופצים ממקומותיהם וצועקים… והצעקות מחרידות את כל היקום הישן וקול הד הצעקות נשמע מרחוק מתוך הרי אפרים… וכל הארץ כמו מתעוררת לקול הקריאות האלה… וגם השועל המחבל הפראי, האוחז את דרכו מתוך ההרים אל הקצה, עומד רגע ומפנה את ראשו אל להקת הזרים ההומים: מה הביאם הנה?

6

… תמונה עוברת ותמונה באה.

לפנות ערב, אנכי ואחי באים רוכבים על סוסים מן הים. מרחוק ראינו איזו מהומה במושבה, לבנו מנבא לנו דבר רע. אנו דופקים את סוסינו וממהרים אל המושבה, והתמונה, אשר נגלתה לעינינו, נוראה היתה: אנשי חיל מזוינים עוברים במושבה ומהרסים סוכות, מהדסים יסודות הבתים שהחילונו לבנות… ואחריהם רצים ערבים, ערביות וילדים צועקים וצוהלים…

ובמושבה מהומה ומבוכה, הפנים מלאים פחד, צער, בכי והתאוננות. סוכות אחדות הרוסות וחפציהן מושלכים החוצה.  

– מה זאת? למה?

– “רמונו… לא היו רשיונות לבניה, מה שבנינו עשׂינו באיסור”…

ובסוכתנו לא שלחו יד, אחותי עשׂתה את עצמה חולה ותשכב במטה ואנשי החיל לא העזו לבוא לחדר אשה… ובלילה ההוא ישבנו עוד פעם בחוץ על יד השולחן, ישבנו ושתקנו… כולנו מדוכאים ונגועים ממקרי היום וכל אחד מרגיש איזה רגש קשה וכבד בעומק לבו.

בא ח–ן. הוא הולך עתה לחיפה. הוא לא היה בשעת מעשה – והוא מנחם, הוא מבטיח כי רק מקרה הוא, כי רק שגיאה היא והרשעים יענשו כפלים…

… ועוד פעם לילה, בחוץ סופה וסערה וגשם עז יורד ארצה: הגשם הראשון. הגשם מצאנו יושבים בסוכות, ההבטחות לא נתמלאו – בתים לא נתנו לנו לבנות. נשארנו בסוכות. כל היום עבדנו, אבל לא הספקנו להעביר את חפצינו הרבים ואת העצים אל החן ונשאר ללון בסוכה, וגם אחותי עמנו. והגשם יורד בסוכה כמעט כמו בחוץ. אנו עומדים כולנו רועדים מקור ורטובים ממטר, ובחצי הלילה אחזה קדחת באחותי… ותשכב במטה. ועל המטה מלמעלה שמנו קרשים, ואת הקרשים כסינו במחצלות, – גג עשׂינו לה, כי לא יבואו המים אליה… והיא סובלת מאד, חומה הולך וגדול, היא מתהפכת מצד אל צד ומפרפרת לרגעים… כי נשמע אנחותיה – נרגע, וכי תחדלנה האנחות – אנו מביטים בדאגה אל מתחת למחצלת: אם נשמעת נשימתה?…

ובחוץ הומה הרוח. אנכי שומר על העצים ועל הסוסים. הרובה על שכמי ומקל־חובלים בידי. השומרים הזהירוני לבלתי השאיר הלילה את הסוסים אצלנו, כי אם להביאם אל החן; אבל אנו בטוחים בכחותינו. החושך גדול וכבד עד מאד: כי אעבור צעדים אחדים מן הסוכה, לא אראנה עוד.

והסביבה כולה מלאה רעדה וחרדה: השועלים בוכים וצועקים בבצה, הכלבים נובחים נביחה משונה, כמו מלאה פחד ומורא, והיריות התכופות של השומרים מזעזעות את האויר…

כלבי הקטן, הרטוב כולו, מתחבא בין רגלי ומתלבט הנה והנה, הסוסים נוחרים ומצלצלים בכבלי הברזל אשר ברגליהם.

והברקים בוקעים לרגעים את השמים וקול הרעמים מחריד את כל היקום; יש אשר נדמה לי, כי האדמה תרעד תחת רגלי.

אחי יצא לקבל עליו את השמירה, ואני בא אל הסוכה. מתוך המחצלת נשמעות אנחות החולה וקול דבריה מתוך החום, קול דק וחלש… יש אשר היא קוראת לאמה, היושבת שם הרחק מעבר לימים ומזהירתה פן תחלה בקדחת, ויש אשר היא קוראת לאביה כי יבוא לבנות, לנטוע, לעשות… ויש אשר פתאום נשמע שיר עממי בשפה האוקרינית, השׂפה החביבה על אחותי…

אנו מתאמצים להרגיע את רוחה, אבל גם רוחנו רחוק מאד ממרגוע; בתים לא בנינו, החורף בא ועלינו לעבור אל ה“חן” המתועב, והמחלות מתגברות בחדרה – כבר מתו עשרה אנשים בקדחת, ובדמשק פרצה החולירע ויפו עומדת לשׂים עלינו הסגר, ומשם, מבית הורינו, כותבים כי נשוב, כי נעזוב הכל ונבוא…

ובית הורי עומד כמו חי לעיני, ורואה אנכי את העצבון הנורא השורר שם ואת הדאגה לשלום ה“משוגעים” אשר הלכו “שמה”…

ותמונה קורעת את כל לבי עומדת לנגד עיני:

אמי שוכבת על סף הבית ומזהירה, כי רק אם אעבור על גופה, אצא מביתה… ואנכי עברתי…

ואבי מלוה אותי אל התחנה, והוא איננו מדבר דבר, ורק עיניו נוזלות דמעות בלי הפוגות – קשה, הוי מה קשה!

קול יריה מאחורי סוכתנו מעורר אותי. הנני רץ החוצה, אחי הולך לקראתי ומספר בבהלה, כי שמע קול צעדי איש אצל הסוסים ואחרי כן על העצים, על כן ירה…

ואנו סובבים שנינו את הסוכה מכל עבריה, אנו בודקים בעצים ועל יד הסוסים ואין אנו מוצאים דבר. רק כלבנו מתפרץ אל עבר החפירות, העוברות מצפון לסוכתנו, ונובח כמתיאש…

7

בפנת הרחוב, העובר ממזרח למערב, ביתו של בן־יהודה. חצר גדולה, ארוות ואסמים ובית־עץ קטן. בחצר שתי עגלות וכלי עבודה שונים: מכונת קצירה, מחרשות גדולות ועוד ועוד. זה הוא אחד האכרים החרוצים ביותר בחדרה ואחד מן היותר חרוצים בכל המושבות. זה הוא אחד מאלה המעטים, אשר עשו את רכושם רק בעמלם, והוא חי רק על הפלחה; את הנטיעות אינו סובל. האיש הזה יושב בחדרה מיום הוסדה, ואף פעם אחת לא עזבה, גם בשנים הרעות ביותר, ואף פעם אחת לא חלה. ומלבב מאד האיש הזה ומצוין במעשיו ובהליכותיו. גבה קומה, רחב כתפים, בעל פנים עגולים ושמנים, ותמיד הוא שותק ותמיד הוא עובד ועוסק. ובקרב האיש רחב־הכתפים הזה לב רגש ונפש נדיבה. כבן שלשים וחמש שנים הוא ואשה לא לקח. אחיות צעירות לו, ועליו לדאוג כי תהיינה כולן לאיש, ורק אז ידאג לנפשו. ועובד הוא ומשׂתכר ומכלכל את ביתו ונותן את אחיותיו לאנשים. ומשפחתו הגדולה סבלה לא מעט, אחדים מתו בחדרה ואחדים נסעו לארצות רחוקות לבקש “עושר”, ותשארנה הנשים, וישארו החלשים וכל דאגותיהם עליו. והוא שותק ועמל, עמל ושותק… ומתחת לקליפה חיצונית עבה וקשה זו – לא רק לב טוב כי אם גם נשמה יתרה… רגשותיו מוקדשים לארצו, לחדרתו ולתנועתנו הלאומית; ועושה הוא את עבודתו בארץ – לעתידות, לא בהיסח הדעת, כי אם בכונה ובמחשבה תחלה.

אוהב אנכי את השתקן הזה, וכי אבוא לחדרה, אבקש לראותו. אמנם לא על נקלה תוציא מלים מפיו, ואולם הדברים המעטים אשר ידבר יתנו לך מושׂג מלא על אודות כל הענינים.

את בן־יהודה לא מצאתי בביתו, ומפנים החדר נשמעו לי אנחות אשה חולה. מהרתי לשוב על עקב בואי – ואלך הלאה.

ירדתי מעל הגבעה הפונה מערבה ואעבור במורד הרחוב, ועיני נופלות פתאום על הבקעה הקטנה אשר מתחת לבתים משמאל, ותמונה מתנשׂאת מתהום הנשיה ועומדת לקראתי.

המקום הזה עודו ריק? סבכים פראים מכסים את פניו… ומגבעת גבר, מגבעת קש מתגוללת על הקרקע, והרוח מנשׂא ומטלטל אותה מסבך אל סבך; פעם תאחז באחד הסבכים ותשאר דבוקה אליו ופעם ירימנה הרוח ותעוף הלאה…

והמגבעת הזאת שיכת לו, למנדיל טרקן…

מנדיל טרקן זה היה איש פשוט, “בעל־בית” רגיל, ירא שמים וחרד לדברי אדני. ויבוא האיש הזה לפלשתינה ויקן לו נחלה בחדרה, ועד אשר תבנה המושבה נשאר לעבוד בראשון־לציון כשכיר יום.

מיום שקנה מנדיל את חלקתו בחדרה דבקה נפשו לאהבה בה. ואהבתו האפלטונית לחלקת האדמה, אשר מימיו לא ראה אותה, היתה מיוחדת במינה. באיזו הנאה משונה היה אומר “אדמתי”, “חלקתי”, “מושבתי”… ומדי דברו את המלים האלה, היה משתפך אושר עולמים על כל פניו. ואיך היה חולם על ביתו, על כרמו ועל בהמותיו לעתיד לבוא! – אחרי העבודה הקשה ביום – העבודה בשׂדה היתה מיגעת אותו מאד – היה בא “בעל־הבית” ירא שמים זה אלי, אל הנער האפיקורוס, ויושב ומדבר עמי שעות רצופות ושופך לפני את שׂיחו הנעים, את חלומותיו המתוקים על החיים העתידים בחדרה…

וכשנפוצו השמועות, כי קדחת קשה מצויה בחדרה, ואנשים חולים בה ואנשים מתים בה, נבהל בראשונה ר' מנדל זה, אבל אחרי כן החל להכחיש את כל הדברים האלה באיזו עקשנות בלתי רגילה:

– שקר הדבר, – היה אומר, – לא מחלות בחדרה ולא קדחת בחדרה, הכל שקר ודבה.

– והמתים מה מוכיחים, ר' מנדל? – היו שואלים אותו.

– המתים? רק מקרה הוא, מקרה ולא יותר…

ובעצם התגברות המחלות בא ר' מנדיל לחדרה, כדי להראות וכדי להוכיח למעשה, כי שלום בחדרה ואין לחשוש. ויסר ר' מנדיל אל סוכתנו וילן אצלי הלילה, וכמשוגע היה בערב ההוא וכמו מוכה רוב אושר. הוא רץ בין כל הסוכות ובקש מאת האנשים להראות לו את חלקתו, את אדמתו. וכשאמרו לו כי הגבולים טרם הוצבו והאדמה טרם נחלקה, לא רצה להבין זאת, ובקול אחד דרש: "אדמתי בחדרה היא, הראו לי את אדמתי, רוצה אנכי לראות את חלקתי!… " ולפני התחנן כילד: "משה, רוצה אנכי לראותה… " כאילו הרגיש האומלל שלא יוסיף לראות את שאהבה נפשו. הראיתי לו את המקום בו עתיד הוא לקבל את חלקתו והוא נפל מלוא קומתו על פני האדמה וינשקנה…

בערב ההוא ולמחרתו לא אכל אלא ביצים קשות. בבשר לא נגעה ידו, הוא לא האמין בכשרותו של ה“שוחט” שלנו. וכעבור יום חלה ר' מנדיל במחלת קדחת אנושה בלתי רגילה. בשעות הראשונות לעג לכולנו ואמר, כי לא קדחת היא זו כי אם איזה מקרה, ויתאמץ לקום וללכת, אבל כחותיו הלכו ועזבו אותו… הקדחת התגברה ואנו היינו מוכרחים לשלחו ליפו, ובדרך, בעגלתו גוע וימת… מלתו האחרונה היתה: “חדרה”.

… ויהי כי עברו חדשים אחדים אחרי שעזבנו כולנו את חדרה מפחד המחלות, ואבוא לראות את המושבה. תיכף מהרתי אל “גבעתי”, ואחרי שעמדתי עליה שעות אחדות שבתי אל החן, ובעברי על יד הבקעה במורד הגבעה, והנה מגבעתו של ר' מנדיל, מגבעת־הקש שלו, אשר בה היה עובד ואשר בה בא לחדרה, מתגוללת בין הסבכים והרוח נושׂא ומטלטל אותה ממקום למקום. רושם נורא ומדכא עשׂתה עלי המגבעת העזובה הזאת. כמה עצבות היה בה, כמה טרגדיה עמוקה; מה שלא זכה ר' מנדיל זכתה מגבעתו – לחיות על אדמת חדרה…

1

זה היה בשנת תרנ"ט…

תקופה חדשה היתה זו לנו, לבני־הישוב. שמועות מקוטעות רחפו באויר, כי הנדיב יבוא לעשׂות את המושבות חשבון אחרון… הללו שׂמחים והללו מתעצבים. הללו אומרים: יבוא הקץ, יתבררו הדברים – מות או חיים! והללו אומרים: עוד לא הגיעה השעה, עוד הילד בחתוליו… ועוד שמועות חדשות באות: הנדיב מוסר את המושבות ל“חברה” חדשה, אלו אומרים: – ליק“א ומתרגזים ושואלים: באיזו רשות? מבלי לשאול את פינו? ואלו אומרים: לחברה חדשה, שתוָסד מכל ה”חובבים" שבעולם… ועוד אומרים… – אולם מה לא אמרו אז?!

ואנחנו הצעירים – יותר ממה שמטרידים אותנו שׂיחות הבריות והשמועות הקלוטות מהאויר – מטרידנו היתוש שבלבנו. הוא נוקב עמוק, עמוק עד התהום… ובתוך התהום מתהוה איזו ריקניות והיא עולה למעלה וכובשת את הלב שעודנו תוסס, את המוח שעודנו חולם… “נדיב – לא נדיב”, “קץ – לא קץ” – מה לנו בכל אלה? הכזאת בקשה נפשנו?… מה היא מבקשת אותה הנפש העלובה, לא ידענו בעצמנו. אבל זאת ידענו: צר לה המקום בתוך ד' האמות של “מקל הענבים”, של “מכתב מפריס”, של “נרגנות הפקידות והזקנים”… ויאוש שחור פורש את כנפיו לבלע את הקודש שבנו…

בחוץ־לארץ כבר ידעו את הרצל. הציונות החדשה כבר הלכה הלוך וכבוש את הלבבות. אנחנו עוד לא ידענו את הרצל. הציונות עוד היתה חשודה בעינינו.

פקידות הנדיב מצד אחד, חובבי־ציון שביפו מצד שני – אלה תרתי דפליגי – כאילו השלימו ביניהם בהתנגדותם לציונות. הפקידים אסרו את מכירת השקלים במושבות, הרופא המשכיל שבראשון־לציון כתב ונאם על הסכנה הכרוכה בציונות הרשמית, הרודפת אחרי פרסום: וגם החובבים שביפו – שנשמת מעשיהם היה ה“סוד”, שכל היום היו “מתלחשים” חרש – צעקו חמס על הפרסום של הציונות: האפשר? היתכן? אבדנו! אבדנו!

הצבור התיחס בשויון נפש גמור לכל הענין החדש.

אנחנו הצעירים נמשכנו אחרי הציונות בגלל יחסם השלילי של הפקידים שנואי־נפשנו אליה. ואף התנגדותם של החובבים הסודיים – שגם אותם לא אהבנו – הוסיפה בעינינו לוית חן על הציונות… ובכל זאת לא לבב אותנו החזון החדש הזה… “מדינת היהודים” לא לקחה את לבנו, החיוניות חסרה בה… ואת הקסם, שאותה בקשה נפשנו, מבלי אשר הרגשנו בעצמנו בכך, לא ראינו מרחוק… ופתאום באה המהפכה.

2

באחד מימי כסליו הראשונים, לפנות ערב, היה הדבר.

הגשמים טרם היו בארץ והעבודה עוד לא התחילה. אנכי וחבורת צעירים עמדנו על אם הדרך לצד עקרון ועסקנו בשיחה בטלה. פתאום ראיתי: מעל גבעת המושבה רץ אלינו נערו של ראש־הועד כחץ מקשת. ובעודנו רחוק קרא בחטיפה:

– אל אבא, מהרה, דבר נחוץ!

– מה הבהלה? – פניתי בתמיהה אל חברי.

– איזו “פוליטיקה” חדשה! – אמר אחד מן החבריא.

הימים ההם – ימי הפולמוס בין ה“זקנים” וה“צעירים” היו. בית־־הספר היה לסלע המחלוקת בינינו. וראש־הועד – חצי־צעיר, חצי־זקן – היה כמתוך בין שני הצדדים.

בעצלתים הלכתי אל הבית אשר על ראש הגבעה למול “הפעמון”.

ורק פתחתי את דלתי החדר של ראש הועד והבטתי בפניו – ואדע כי אין כאן ענין של “פוליטיקה”, כי אם “חדשה” רבת־ערך בפיו…

פניו היו חורים וכולו קדחת… הוא מהר לסגור את הדלת מאחורי, ויפנה אלי:

– הרצל ביפו!

פרץ מפיו הדבר שהעיק עליו.

– הרצל?!…

הרגשתי כי קולי נשתנה ופני חורו.

– הרי, קרא.

והיד החרדה הגישה לי מכתב:

“היום בבוקר ירדו הרצל ועמו חברי הועד־הפועל מהאניה. עוד היום ילך לראשון־לציון. לרחובות יבוא ללון”.

ככה כתב אכר מראש־פנה, שהיה בכתובים עם הרצל ויהי בין מלויו.

“הרצל ביפו! מנין? איך? מתי?”

רגילים היינו שכל “הסוד” של החובבים יתגלה בראשי־חוצות ארבעים יום לפני שהוכרזה לידתו… ופתאום: הרצל בא ליפו, ואיש לא ידע מזה לפני שעה אחת… וגם ראש־הועד, שכל ה“סודות” גלויים לפניו, לא ידע… ו“גבורה” כזו מצד איש הפרסום!

עמדתי כנדהם. מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחי…

ואיש שׂיחי רץ בחדר, אחת הנה ואחת הנה: צר לו המקום בתוך כתלי חדרו…

– היודע אתה פשר דבר?.. מבין אנכי! הרצל והנדיב עשו יד אחת… כן! מעכשיו יעבדו שכם אחד את עבודת הישוב. ממקור נאמן ידוע לי, שבעוד חודש ימים יבוא הנדיב… ועתה בא הרצל… התבין?

קומבינציה זו נראתה לי יפה!

והלב דופק בחזקה: אתחלתא דגאולה?…

וכמה פעמים כבר דפק הלב לצל של אתחלתא!

ופתאום התעוררנו שנינו כאחד:

עוד מעט יבוא הרצל… אולי הוא כבר הולך לבוא, ואנחנו טרם הכינונו מאומה!…

– זרז נא את הצעירים!

כך מתחנן אלי איש שיחי והוא קורא שנית במכתב, כאילו יבקש בו את פתרון החידות, פתרון הסערה שבלב…

בצאתי מן הבית נתקלתי בחבר הצעירים המחכים לי…

– מה “חדשו” הזקנים?

אחדים פניהם נזעמים ואחדים מלאים סקרנות.

– הרצל ביפו!

– הרצל?!…

ורואה אנכי איך הפנים נעשים מארכים ורעד קל עובר בתוך ברק העינים הצעירות, הנוצצות… והחבורה הולכת וגדולה. כזיק חשמלי עברה הידיעה במושבה. מכל צד נמשכים אנשים בודדים וחבורות; איזה צעיר, שאחר לבוא, רץ כל עוד נשמתו בו…

וכל הפנים מלאים התעוררות וכל העינים מלאות תמהון…

רוב בני המושבה עומדים על הגבעה, וראש־הועד באמצע ודמיון “הקומבינציות” שלו מתלהב ומתרחב…

– הנדיב נתן את ידו להרצל… מלא את ידו ללכת בשמו אל השׂולטן… ועכשיו הוא בא הנה ואחריו יבוא הנדיב…

אותות ה“גאולה” נראים על כל פנים…

ועוד פעם שכחנו על ה“הכנות”.

ופתאום רץ בא אל המושבה. מן הדרך העולה לראשון־לציון בא. סוסו כולו זיעה, פני הרץ חרדים ובעודנו על סוסו הושיט מכתב ליד ראש־הועד.

הוא פותח את המכתב וקורא בקול רועד:

“הרצל ילון בראשון־לציון. הפקידות ערכה לו פגישה נהדרה. בבית הד”ר יערכו לו משתה. מחר בבוקר ברחובות".

הפקידות ערכה להרצל פגישה נהדרה! משתה בבית הד"ר… זה מתנגדו התקיף!

פני ראש־הועד נהרו, הקומבינציה שלו מתאמתת… “הפקיד קבל צו מפריס לפגוש את הרצל!”

והקומבינציה האמתית לא עלתה אף על לב אחד מאתנו. שכחנו את הקיסר ווילהלם ואת בואו.

ואנכי אין הקומבינציות לוקחות עוד את נפשי… לבי הולם, הולם…

3

בלילה ההוא לא ישן אף איש אחד ברחובות.

עם שקיעת החמה יצאו כל בני המושבה אל עבודתם: לנקות את החצרות, את הרחובות; הצעירים בודקים את סוסיהם, המורים והתלמידים עורכים מקהלה…

אחרי חצות הלילה נשתתקה המושבה. אבל לא נשתתקו הלבבות. האנשים מתהפכים על מטותיהם… איך תישן ולבך ער?

עם קריאת השׂכוי הראשונה יצאתי מפתח ביתי…

בחוץ על יד הפתח עמדו שני צעירים. הכרת פניהם ענתה בהם: עקרונים הם.

– אדוני, – פנה אחד אלי – עקרונים אנחנו, הנוכל לקחת חלק בין רוכבי רחובות?…

– בודאי!

ומבט של אושר היה שׂכרי. שני הצעירים פנו עורף ללכת…

“מי הוליך את הקול לעקרון?”

מראש הגבעה יורדת במהרה דמות איש זקן – קטן וכפוף והטלית והתפילין מתחת לזרועו… זה הוא “ר' יענקלה” שלנו, חביב הצעירים. ממהר הוא אל בית־התפלה להקדים את בוא היום…

ומתוך החצרות כבר נשמעת שריקת השערים. צעירים אחדים הולכים אל הבאר להשקות ולרחוץ את סוסיהם..

ופאת המזרח מתאדמת, מתאדמת…

עם זריחת השמש היו כל בני המושבה “על רגליהם”. החצרות והרחובות נקיים, העלמות לבושות שמלות לבנות וכל הפנים מוארים ומעוררים. הכל מדברים ומתיעצים על הפגישה. הזקנים מתוכחים. זה אומר: רק לחם ומלח, וזה אומר: גם ספרי־תורה, ור' יעקב צועק: בודאי ספרי־תורה! ר' יעקב לבוש “קפוטה” של סַמט ואבנט משי ומצנפת השבת לראשו. בבוקר, בתפלת השחרית, לא אמר “תחנון”: – חג לנו היום – יום־טוב!

הנערות מתלחשות, צובטות זו את זו ומצפצפות: עסוקות הן בעשׂית זרי־פרחים… בעוד לילה הביאו מגנת הפקיד בעקרון… תלמידי בית־הספר ותלמידותיו מסתדרים בשורות…

אנכי וחברי, ששה־עשר במספר, יוצאים את המושבה רכובים על סוסינו: שנים, שנים בשורה… ושני העקרונים על המאסף.

דוממים אנו עוברים עד לגבעת החול, אשר על גבול אדמת מושבתנו.

– פה נשב ונחכה!

אנו יורדים כולנו מעל סוסינו ועומדים במעגל.

“מתי יבוא?” – שואלים כל הפנים החרדים והעינים פונות אל הצפון, אל עבר הדרך הבאה מראשון־לציון.

אחד הצעירים עומד על המצפּה.

“כשתראה מרכבה פונה אל הדרך העוברת ליד ואדי־חנין שמאלה – תודיענו!”

ואנו יושבים במעגל על גבי החול וסוסינו עומדים מאחורינו.

– דבר נא, הגד נא לנו איזה דבר! – פונים אלי אחדים מהצעירים ביותר…

אבל מה אומר ומה אדבר להם? כשהלב מלא רגשות קודש – הפה ריק… – כשהנפש מפרפרת וסוערת – הלשון אלמת…

אין אנו מדברים כלום, רק מביטים אנו איש אל פני רעהו ומבטינו מביעים יותר מכל הדברים שבעולם.

“ברל’ה הנפּח”, איש קטן ודל־בשר, עם שׂריטה עמוקה לרוחב חוטמו, – שׂריטה זו תהלתו! במלחמת רחובות עם ערב־סטריה נפצע חוטמו, ואז, במלחמה זו, הצטיין מכל אחיו, – אינו סובל את מנוחת חבריו. הוא קופץ לרגעים ומביט אל העומד על המצפה: מה?…

– מנוחה! – לוחש לו בקצת רוגז הגבור שבחבורה; עלם חסון כאלון עם פנים טובים ותמימים ועם עינים שחורות, עמוקות…. עוד טל הילדות על פניו ועוד הדבור הרוסי בפיו. מ“פנים רוסיה” בא רק לפני שנים אחדות. והוא אוהב “דיסציפלינה”.

– חי נפשי, מעט קוניאק…. צריך להשתיק את הנשמה… היא מתפרצת!… חי נפשי… מה?

כה מדבר מתוך גמגום “צעיר”, אב לחמשה בנים, עם פנים דקים ועם מצח מקומט ועם עינים קטנות, שחורות ונוצצות…

אנכי מסכים לו מתוך שתיקה, והוא קופץ וצועק: האח, שׂשׂון החיים!… ואחד “הקטנים”, בחור בריא וחלק עם שׂפם שחור ועם צחוק נצחי קל על שׂפתיו, עולה על סוסו ורץ אל המושבה וכהרף עין שב ושני בקבוקים בידו…

שותים לחיים: לחיי הרצל, לחיי התחיה, לחיי רחובות, לחיי הצעירים…

ה“אדמוני”, איש כבן שלושים, רוח החיים של החבורה, עם נשמה של ילד, עם שירה נצחית בפיו, מתחיל לסלסל בקולו… אלא שירתו נפסקת…. אין לשיר כשהנפש סוערת!…

– מרכבה באה!

שומעים אנו את קול העומד על המצפה, קול פחדים… כרגע אנו עולים כולנו על סוסינו!..

– הלאה!

סוסינו צועדים צפונה…

4

מן הגבעה מהעבר השני לואדי־חנין, צפונה, בדרך הבאה מראשון־לציון, ירדו שתי מרכבות. הכרנו את המרכבה העוברת בראש: מרכבת הפקיד…. בה נוסע הרצל!

עצרנו את סוסינו.

– לחכות עד שתצא המרכבה מואדי־חנין!

וַנעמוד.

רק רגעים מעטים נעצרו המרכבות בואדי־חנין ושוב אחזו דרכן… והרי הן פונות שמאלה בדרך לרחובות!

– הלאה!

דפקנו את סוסינו ונעף לקראת המרכבות. סוסינו דוהרים, מגמאים ארץ…

רואה אנכי מרחוק שהמרכבה נעצרה מעט, דלתה נפתחה, ראש איש נשקף אלינו, ושוב נסגרה…

כפשע בינינו ובין המרכבה. עצרנו את סוסינו וגם המרכבה נעצרה: אחד הרוכבים עמד לרחבו לעומת הסוסים ונקרא למוחמד – רכּבו של בלוך: עצור!

– יחי הד"ר הרצל! – פרצה קריאה מפי כולנו…

כרגע ירדנו כולנו מעל סוסינו. דלת המרכבה נפתחה עוד פעם, ובקפיצה של נער יצא אלינו איש גבוה עם זקן שחור מרובע, היורד על פי מדותיו, עם עינים שחורות, גדולות ועמוקות, עם צער עמוק־עמוק בתוך העינים ועם עצבות שפוכה על המצח ועל הפנים. וגם הצחוק הקל המרחף על השׂפתים נובע ממקור של צער… פניו הקסימוני… מעודי לא ידעתי את הרעד הבא מפני יראת־הרוממות, הפעם נתמלאו ברכי חלחלה…

– רחובות שולחת את ברכתה לד"ר הרצל! – אמרתי בשפה רפה… חברי שמעו לקולי, ורעם של קולות ענה מאחורי:

– יחי הד"ר הרצל, הידד!

והקולות היו קול צעקה, צעקה של פחד… וידעתי, אף מבלי שהבטתי אחרי, כי פניהם חורים ורועדים….

וכולם לא היו מוגי לב…

אנכי לא גרעתי עיני מעל איש־הקסם העומד לפני… וָאראה והנה רעד עבר על פניו, ובתוך עיניו נוצצה… דמעה?… האמנם?!

הוא מושיט את ידו לי, הוא מושיט את ידו לכל חברי הדוחקים את עצמם אליו… הוא מדבר אלינו גרמנית, אנחנו עונים לו עברית… גם יתר חבריו ירדו אחריו ויגשו אלינו; האכר מראש־פנה לוחש אילו דברים על אזני ואין אנכי שומע דבר… רק את עיניו הגדולות והשחורות, העמוקות והעגומות אנכי רואה, ובתוכן נוצצת… דמעה?… היתכן?…

– על הסוסים!

אנחנו עלינו על סוסינו, הרצל ישב במרכבתו, את הדלת אינו סוגר שוב, ראשו פונה אלינו ועיניו מביטות אלינו….

– יחי הרצל! תחי רחובות! יחי הרצל! תחי רחובות! – מרעימים קולותינו את האויר וסוסינו משתגעים מתחתינו: קופצים, דוהרים ושוב קופצים… . וסוסתו של הגבור בחבורה – אסילה – הריחה ריח של התחרות ותעף כחץ בעיגול מסביב מסביב למרכבה… רוכבה נהדק אליה וַיהי לבשׂר אחד…. ופניו חורים ועיניו נוצצות וחרדות…

הרצל אינו מסיר את עיניו מעלינו. מרגיש אנכי בכל עת את מבטו. ובכל פעם שסוסי סובב על אחוריו, רואה אנכי את ניצוצן…

– עמודו!

ושוב הכל עומדים על מקומם, וגם המרכבה עומדת, וראשו של הרצל עד חצי גופו נשקף אלינו בעד החלון…

– הרי לפניכם גבול אדמת רחובות, תחי רחובות! – קראתי אל האורח… איני יודע אם הבין את קריאתי העברית, או רק הרגיש בי ובקולי… אבל זאת ראיתי היטב: הדמעה הנוצצת בתוך העינים ירדה פתאום על פנים, ירדה והתגלגלה למטה ואחריה עוד דמעה ועוד דמעה… שתי העינים זולגות דמעות…

וגם חברי ראו את הדמעות וקריאותיהם היו לרעם של צעקה:

– יחי הרצל! תחי רחובות!

כל הסביבה הקרובה והרחוקה רעמה.

– הלאה!

ושוב דוהרים וקופצים הסוסים, ושוב מתנהלת המרכבה לאטה, והעינים העמוקות והשחורות מביטות אלינו והן נעשות יותר שחורות, יותר עמוקות…. והדמעות זולגות, זולגות…

עלינו על גבעת־האבנים:

רחובות נשקפה לרגלינו…

5

ברחוב הראשי היתה כל המושבה.

בראש עמדו חברי־הועד עם זקני המושבה. בידי אחד הזקנים לחם ומלח ושנים מחבריו מחזיקים “ספרי־תורה”, מאחורי הזקנים עמדו כל בני המושבה ובאחרונה כל התלמידים, שתי שורות, זו לעומת זו.

הרוכבים דהרו עד לעמדת הזקנים וַיחצו לשתי שורות משני עברי הדרך ומרכבת הרצל נכנסה באמצע.

הרצל ירד מן המרכבה ואחריו כל חבריו. ראש־הועד נגש אליו, ברכהו והציג לפניו את כל חברי הועד ואת הזקנים. הוא הושיט את ידו לכל אחד ואחד והביט אליהם מתוך סקרנות יתרה.

והנה יצא מתוך הזקנים ר' יעקב בקפוטתו של סמט ובאבנטו של משי ויגש עד להרצל ויושט לו את ידו הקטנה והרזה וירם את כפיו ויאמר בקול רם:

“ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”!

ויפנה אל הקהל ויקרא שוב:

– “א גוט יום־טוב, יידן, א גוט יום־טוב”!…

מרגיש אנכי בזיק האש, היוצא מפי הזקן ומצית את כל הלבבות…

מביט אנכי אל פני המסובים ורואה אני שפני כולם חרדים… איזו נימים דקות, דקות התעוררו בעומק נפשם, התעוררו ויכו גלים…

הרצל אינו מעביר את עיניו מעל פני הזקן ורואה אנכי: צער משתפך על פניו… אינו שומע לדבריו… רק הרגש ירגיש לו, אבל הבין לא יבין….

ראש־הועד מתרגם לו גרמנית את דברי הזקן ופניו נהירין…

– יחי הרצל! תחי רחובות! – רועדת כל הסביבה לקול רעם הקולות.

שתי שורות התלמידים נגשות עד להרצל. אחת התלמידות, לבושה לבן וכחול, בעלת פנים צחורים, עינים תכלת ותלתלי־זהב, מגישה להרצל זר פרחים… הוא אומר לה תודתו ונושק לה במצחה… הילדה מתחילה בשיר התקוה, קולה הרענן מצלצל כפעמון כסף וכל התלמידים עונים לעומתה וכל הקהל אחריהם…

“מלך איל יהוד!” – מתלחשים הערבים העומדים בינות לעצים….

הרצל הולך קדימה למעלה ברחוב “יעקב” וכל הקהל אחריו…

ויבוא עד ראש הגבעה… והנה חבורת ספרדים מרמלה באה… מביאים הם את ברכתם… שנים מהם, אנשים זקנים, נגשים אל הרצל, כורעים לפניו על ברכיהם, מברכים אותו ונופלים על פניהם… הם נושקים את סימני עקבותיו בחול… הרצל נבהל, נסוג אחורנית: אף כלנו נבהלנו…

– ככה יעשה למשיח בן יוסף! – מבאר אחד הספרדים הזקנים…

הרצל נכנס אל דירתו של ראש־הועד וכל הקהל אחריו עד שנתמלאו חדרי הבית מפה לפה ושורה ארוכה של אנשים עמדה מחוץ לבית…

– הד"ר הרצל רוצה לנוח מעט… רק כחצי שעה ינפש ויצא אליכם… שובו אל בתיכם… – מדבר ראש־הועד על לב הקהל.

– ילך לישון, ינוח, – אנחנו נחכה לו!

ואין איש זז ממקומו.

רק כחמשה רגעים נעלם הרצל מעיני הקהל, ושוב חזר אלינו, ושוב מביטות אלינו עיניו העמוקות, הלחות מדמעה…

ושוב עיני כולנו דבוקות בו.

וישבו האורחים ובעלי הבית לאכול, ואנחנו עומדים ומביטים אליו…

באמצע הסעודה קם הרצל, כוס יין לקח בידו וישם את פניו אל הקהל וידבר…

גרמנית דבר, קולו רועד, הדמעות שׂמו מחנק לגרונו… לרגעים יתעכב, יעצור בקולו ושוב ידבר… את דבריו לא שמענו ולא הבינונו… אבל מה לנו ולדבריו?… האין קולו מספיק לנו? האין קולו מדבר אלינו יותר מכל הלשונות שבעולם?…

ויותר שהוא מדבר, יותר גדולה התעוררותו של הקהל…

רעם של מחיאות כפים מלוה את סוף דבריו. הקהל לא הבין את הדברים, אבל ידע את הרצון הגלום בהם!

– יחי הד"ר הרצל!

לאחר הצהרים יצא לסובב בבתיהם של חברי־הועד, וגם אל ביתי בא, כי אנכי בין חברי הועד אז. ויהי כי ראה את תמונת הקונגרס הראשון ויקרא בעליצות:

– הרי כל חברינו פה!

וכשברכתיו על הכוס, ענני שאינו מבין את דברי, אבל יתאמץ, לכשיבוא בפעם השניה, לדבר כאחד העברים…

ולפנות ערב יצא הרצל את פני המושבה…

ושוב מלוה אותו כל המושבה ושוב דוהרים סוסינו אחריו עד לגבעות החול…

פה עמדה מרכבתו והוא ירד אלינו ויבקשנו לשוב אל המושבה…

ונרד כולנו מעל סוסינו ונברכהו, איש איש, והוא הביט אלינו מתוך חבה ויושט לכל אחד את ידו.

האחרון נגש אליו ברל’ה הנפח ויאמר יהודית:

– נזכה לראות את הד"ר הרצל – פריזידנט הרפובליקה העברית!…

וגיחוך קל עבר על פני הרצל ויטפח בידו הימנית על שכמו…

ועוד הרבה זמן עמדנו ועינינו נטויות אחרי המרכבה ההולכת ונעלמת מעינינו…

שבנו אל המושבה.

הלב כבד, כבד…

– עוד לא אכלנו היום!… – קורא האדמוני…

כן, כל היום לא אכלנו… וגם בערב לא יכולתי לאכול וגם לישון לא יכולתי… לא ידעתי את נפשי, מדוכא ורצוץ הייתי…

6

למחרתו ידענו:

הרצל פגש את הקיסר ווילהלם במקוה־ישראל, בלכתו מיפו לירושלים. הקיסר ראה את הרצל בין הקהל הגדול ויט את סוסו מן הדרך אליו ויברכהו, וידבר עמו רגעים מספר…

ולמחרתו ידענו:

הרצל הולך לירושלים לעמוד לפני הקיסר ולדבר באזניו בשם הרעיון הציוני.

נגלה ה“סוד”, וכל ה“קומבינציות” מאתמול פור התפוררו…

ונפלא הדבר: הידיעה המפליאה הזאת לא הקסימה את דמיוננו ולא העירה בנו שום רגשות חזקים. עיפים היינו, עיפי הרושם מאתמול, הקסם מאתמול…

־ ־ ־ ־ ־ ־

שם הרצל נעשה מני אז קדוש ונערץ במושבות. כשנפתח הבנק נמכרו בראשון־לציון חמש מאות מניות וברחובות שלש מאות. מאות שקלים היו נמכרים במושבות, על אפה ועל חמתה של הפקידות.

הרבה שנים עברו, הרבה מים נהרו מן הירדן אל הכנרת ומן הכנרת אל ים המלח… הרבה דברים נשתנו מני אז וקדושתו של הרצל לא נתמעטה…

חבורת הצעירים הקטנה שלנו נפוצה לכל רוח, חדשים קמו ויקחו את מקומם וגם אלה נפוצו…

מן הראשונים: ברל“ה הנפח – בארגינטינה, האדמוני – באמריקה, הגבור החסון כאלון – באוסטרליה, והנערה תלמידת ביה”ס, שהרצל נשקה במצחה, היא “בונדאית” באחת מערי השדה שברוסיה… וגם ראש־הועד – באמריקה… ואנכי – לבי פצע על פצע, נפשי חבורה על חבורה…

ונפלא הדבר: ציוני “מדיני” לא הייתי מעולם ואיני עד היום… הקונגרס הששי היה בעיני לחורבן שלישי, ואת “מרד” חרקוב חשבתי לקדוש. המאורע אחד־העם–נורדוי השחית לא מעט מדמי… ואחרי כל אלה נשארה אצלי – האחד־העמי – דמותו של הרצל: הדמות הקדושה ביותר, הנעלה ביותר, והקסימה שוב את נשמתי עד היום…

ודבר אחד ברור לי כשמש:

את כולנו, את חבורת הצעירים, את “רוכבי הרצל”, הנפוצים בכל ארבע כנפות הארץ, מאחד רגש קדוש אחד: זכרון היום הבהיר ביותר בחיינו – יום הרצל ברחובות… ומתוך חרדת קודש נזכרהו עד יום המות….

1

מאות בשנים היה שמם העמק אשר משני עברי הירקון. מי המעינות, שמהם מוצאו של הירקון, כאילו נועדו מששת ימי בראשית להשקות את האדמה השמנה שמסביב ולהפרותה. ויהי כאשר הלכו ומעטו האנשים בארץ, ואלה המעטים אשר ישבו בה היו נרפים ולא שמרו את המים, וישתפכו מי המעינות על פני מרחבי העמק ויעמדו בו ויהפכוהו לבצות, המרעילות את האויר. והרועים מן הכפרים, החונים על גבעות החול מצפון לעמק ומדרום לו, כי יבואו להשקות את עדריהם ממי המעינות ולרעות את בהמתם בעשבי הבצות, וצבתה בטן הצאן והבקר מהמים המורעלים ומתו, ויהי העמק כמקולל בעיני הפלחים אשר בכפרים ויתרחקו ממנו כמטחוי־קשת. רק רצועות האדמה הצרות, אשר לרגלי הגבעות הנוגעות בעמק, היו נחרשות ונזרעות על ידי הפלחים שביהודיה, מגדל בני־ברק ובשאר הכפרים שמסביב.

לפני מאה שנים ירד מהרי אפרים איש גבור חיל, חמד שמו, מפליטי ה“נבוטים” אשר נלחמו בתורכים. הוא עזב את מולדתו מפני “גום” אשר בינו ובין אנשי חרמו. ולחמד בנים וחתנים, עבדים ושפחות, מחנה רב. ולעדרי הבקר והצאן אשר לרגליהם אין מספר. וירא את עמק הירקון כי טוב הוא ומרעהו רב וייטב בעיניו ויט את אהליו לשבת בו. את רועי הצאן והבקר, אשר לכפרים השכנים, הכה ויגרשם מהסתפח בעמק, ועל הפלחים, אשר זרעו בירכתי העמק, שם מס. ויגדל האיש משנה לשנה ויעש עושר וזרועו נטויה על כל הסביבה. שנים רבות החזיק בעמק, ויהי לנחלה לו ולבניו. ותהי הברכה בעסקי חמד. אך קללת העמק רבצה גם על ביתו. שנה שנה חלו מבני ביתו, מעבדיו ומשפחותיו וימותו. ויהי חמד כורה קברים על שפת הנהר לקבר בהם את מתיו, וירב מספר הקברים ממספר האוהלים. לבסוף חלה גם חמד ויאסף אל עמיו.

אחרי מות אבי המשפחה ירד גם מזל הבית. פחד חמד סר מעל הכפרים. ויש אשר רועי הכפרים נלחמו ברועי בית חמד ויכו אותם, והפלחים חדלו לשלם מס.

וביפו שני אפנדים, אנשים עשירים ומלוי כסף ברבית. ויהי כי הורע גורל בני חמד, וַימַשכּנו את קרקעותיהם, אשר בעמק הירקון, בידי האפנדים מיפו ויקחו מהם כסף ברבית. אבל הכסף לא עמד להם, וילכו מדחי אל דחי. המחלות מצד אחד ורבית האפנדים מצד שני אכלו את בני חמד ואת משפחותיהם בכל פה, עד כי נשארו רק מתי מספר ויבואו עד ככר לחם.

והשמועה הגיעה להרי אפרים, כי חמד מת, כי בניו נדלדלו וכוחם תש, ויצאו רוכבים ממשפחת אנשי חרמו ויתנפלו על פליטת בית חמד ויעשו בהם הרג רב ויטבלו מטפחת לבנה בדם האחרון לבית חמד, וישימו את המטפחת על ראש כידון וישובו אל ההרים.

והקרקעות אשר רכשו להם בני חמד בחרבם ובקשתם, עמדו לנחלה לשני האפנדים ביפו, והיו מחכירים מהם חלקות לפלחים אשר בכפרים השכנים, והיו משלמים את מסי הוֶרקו לממשלה, לכל תפקע זכותם על האדמה.

2

בשנת תרל“ח ירדו מהרי יהודה, מירושלים, מנין יהודים, אשר מאסו בלחם ה”חלוקה", ויאמרו אל נפשם: עובד אדמתו ישבע לחם. ויעברו בכל השפלה, ויבואו עד הירקון, ויראו את העמק, וימצא חן בעיניהם, ויריקו לשני האפנדים אשר ביפו את צרור כספם, והקרקעות אשר בעמק קמו להם לנחלה. ויבנו בתי חומר על חוף הירקון ויקראו למקום הזה פתח־תקוה.

אולם מנין היהודים מירושלים לא החזיק מעמד. עבדים ושפחות לא היו להם, את עבודת האדמה ואת מרעה הבקר לא ידעו, והמחלות עשו שמות גם בהם.

הגיעו ימי החורף. השנה היתה גשומה, גשמי זעם נתכו ארצה. מי הירקון גאו ויעלו על גדותיהם. מי המעינות נפתחו. כל העמק אשר משני עברי הירקון נמלא מים. והמים הלכו וגברו וישטפו את בתי החומר של המתישבים החדשים. בקשו האנשים לצאת מבתיהם ולהמלט ולא יכלו. המים והבוץ סגרו עליהם. צעקו לעזרה ואין מושיע. יושבי הסביבה נמלטו ויחבאו מפחד הגשם, הברד והקור, ובני פתח־תקוה ישבו סגורים ומסוגרים בבתיהם־קבריהם. ביום הראשון עוד בקשו האומללים עצות להציל את נפשם, נקשרו בחבלים איש אל רעהו, את הילדים לקחו על זרועותיהם, ויאמרו לצאת בשורה מן המים ומן הבוץ. אך עמלם היה לשוא. ביום ההוא, לפנות ערב, נאספו יחד לבית אחד ויתפללו בצבור, וממעמקים קראו ליושב מרום. אבל ביום השני לא יכלו עוד לצאת איש מפתח ביתו, כי המים גברו מאד. ארובות השמים נפתחו וזרמי מים זרמו על הארץ, ברד כבד הכה על הגגות, הרעמים החרישו את האזנים והברקים סנוורו את העינים. רוח סערה התפרצה פעם בפעם ותך בבתי החומר השקועים בבוץ, כאילו בקשה להפכם על פניהם. ביום השלישי היו מוטלים כל גרי הבתים כמתעלפים, ורק ביום הרביעי הלכו המים וחסרו, ומכירים מיפו באו והחישו להם עזרה ויצילום כל עוד נפשם בם. רק זקן אחד, שהתכסה בכסתות לחמם את בשׂרו נמצא מת כי נחנק במחבואו. המתישבים טכסו עצה: מה לעשות? נחלקו הדעות. היו ביניהם שאמרו: נשוב ירושלימה, למה נמות בבצה הזאת. ואחרים אמרו: לא, כי פה נמות. אבל אחרי אשר יצאו לבדוק את בתיהם, ראו ונוכחו, כי כולם נבקעו ועומדים לנפול. אז עזבו המתישבים את מקומם וישובו כלעומת שבאו.

והפלחים השכנים באו ויזרעו את רצועות הקרקע בירכתי העמק ורועיהם רעו את עדריהם לרגלי הירקון. מס לא שלמו, אף לא דמי חכירת הקרקע.

והנה הגיעה שנת תרמ"ב: ראשית העליה הראשונה. מיסדי ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פנה הפיחו רוח חיים, עוז ואמונה גם בלב מיסדי פתח־תקוה. חלק מהם, ועמם עולים חדשים מהגולה, שבו אל חרבותיהם. אבל הפעם היה עליהם מורא הירקון והבצה, ויבקשו וימצאו להם מקום חדש להתישב בו, הוא הכפר הקטן יהוד, במרחק חצי שעה מאדמתם. אנשי פתח־תקוה ישבו בבתיהם ביהוד, ומשם היו הולכים דרך שׂדות הפלחים אל אדמתם.

מיסדי פתח־תקוה קנו מאת שני האפנדים שביפו רק שלשה רבעים מן האדמה. החלק הרביעי היה מלכתחלה רכוש הכפר הגדול יהודיה. הכפר לא חרש את חלקו זה, כי קרקעותיהם היו מרובים, אף לא שלם את מסי הממשלה. וברבות השנים נעשׂתה הקרקע “מחלול”. ברצונו הטוב של הכפר ובהסכם הממשלה רכשו בני פתח־תקוה בכספם גם את החלק הזה. אבל הפחה שבירושלים עכב את גמר הקניה, והדבר הלך ונמשך ויהי לאבן־נגף בין בני הכפר ובין בני המושבה.

בוני פתח־תקוה הראשונים חלמו לחיות על פרי אדמתם ולא להיות זקוקים למתנות בשר ודם, כי על כן הלא מאסו גם בלחם ה“חלוקה”. ובאשר מאנו לבקש עזרה בשעת דחקם, היו אומרים עליהם: “דלים גאים”; וכאשר לא הצליחו בעבודתם ותבואת שׂדותיהם לא הספיקה להם לחם לאכלה, החליטו להחכיר מחצית אדמתם לכפרים השכנים, למען תהי להם הכנסה קבועה ויוכלו לעבד את מותר אדמתם ביתר כשרון. אך גם תחבולתם זאת לא הועילה, והם פנו לבקש עזרה. חברת חובבי־ציון שברוסיה החליטה לבוא לעזרה רק לאלה “שיעבדו את אדמתם בידיהם ולא בידי אריסים וחוכרים”.

בני פתח־תקוה היושבים ביהוד התחילו עובדים את אדמתם, חרשו, זרעו וקצרו בידיהם, ומהם באו לבנות בתים במקום חדש אשר בחרו להם למושבה, הוא הרחוב הראשי של פתח־תקוה כיום, זה הנקרא רחוב “חובבי־ציון”.

ואולם העבודה המחודשת והנמרצה של בני “פתח־תקוה” הביאה אותם לידי סכסוכים עם שכניהם. הרבע, שבני פתח־תקוה שלמו את מחירו, עודנו עומד ברשות הכפרים להיות למרעה לבקרם ובדרכם הם עוברים את שׂדות היהודים הזרועים. והיהודים, היושבים ב“יהוד”, בלכתם אל שדותיהם, עוברים את שׂדות הערבים. ורועי הערבים עדיין רגילים בכך, כי אדמת “מְלֶבֶּס” – השם הערבי הקדום של פתח־תקוה – הפקר היא וירעו את בקרם באדמה הזרועה כמו באדמה הבלתי זרועה.

מלבד זאת קם עוד מכשול אחד. אחרי אשר בני המושבה התחילו מעבדים בעצמם את שדותיהם, הוכרחו לקחת מאת שכניהם, חוכרי אדמתם, חלקות “כרב”. אמנם הם שלמו את הפצויים, אבל לעולם אין פלח מותר על “כרב” ולו גם קבל פצויים. ועוד דבר אחד לא יכלו הפלחים לסלוח: על אשר היהודים, “ולד איל מות”, לקחו את המחרשה בידם, ואף חשׂפו זרוע להגן על שדותיהם.

השלום בין פתח־תקוה ובין הכפרים, שכניה, הופר. ביהוד גדל הפרץ בין המושבה החדשה הקטנה ובין הכפר הגדול השכן יהודיה.

3

מעשה האיבה הראשון כך היה:

אנשי הכפר חרשו את הדרך אשר בין יהוד ופתח־תקוה. אין זו דרך המלך – טענו – כי אם דרכם הפרטית, והם רשאים לשנותה כרצונם. בני פתח־תקוה היו מוכרחים, איפוא, ללכת סחור סחור, עד הגיעם לאדמתם. ולפעמים היו עוברים, במקרה, גם בדרך הישנה החרושה, כי הרי נסגרה לא כחוק. ויהי היום וראש המושבה ר' יהושוע שטמפר, איש נשׂוא פנים ובא בימים, עבר רוכב על סוסו בדרך הישנה, כי היתה השעה דחוקה לו. התנפלה עליו חבורת פלחים, העליבוהו, הכוהו ויגזלו ממנו את סוסו. עוד לפני המקרה הזה התארגנה במושבה חבורה קטנה של בחורים גבורי חיל, לשמור על השדות ולעמוד בפרץ על הדרכים. בראש החבורה עמד האכר סנדר, אשר כונה בפי הערבים בשם: “סכנדר חדד”, סכנדר פחח, והוא איש אשר לא ידע פחד מהו וחרד מאד על כבודה ועל שלומה של המושבה. ויאמרו הבחורים לנקום את נקמת ראש מושבתם, שחולל כבודו, ולהשיב מכות למכיו. אבל “סכנדר” מנעם מזה, באמרו: “הם, הרבים, לא חששו להתנפל על האחד ואנכי האחד אלמד דרך ארץ אותם, את הרבים”. וכך עשה: את בחוריו שם כמארב והוא האחד נסע אל הפלחים, אשר חרשו בשדה ואשר הסוס היה שבוי בידם, פנה אליהם ואמר: או שתחזירו לי את הסוס, אשר גזלתם, או שתצאו כולכם נגדי ונראה, מי יכה את מי? הפלחים ידעו את יד “סכנדר” וישיבו לו את הסוס. אבל “סכנדר” לא הסתפק בזה. למחרת היום בקש מאת ראש הועד לצאת שוב יחידי רכוב על סוסו בדרך אשר בה הלך, וסכנדר ישב במארב, בין הגבעות. ויהי כי ראו בחורי הפלחים את האיש רוכב שוב על סוסו בדרך, אשר מנעוהו מלכת בה, וירימו את אלותיהם וירוצו מכל צד אל עבר הרוכב. אז יצא סכנדר ממארבו רוכב על סוסו האביר, ושוט גדול בידו, ויכה הוא האחד את הרבים ויגרשם מעל הדרך. מני אז נכבשה שוב הדרך לבני המושבה.

זו היתה ראשית הריב.

אחרי אשר נוכחו בחורי הכפר כי לא יעמדו בפני גבורי המושבה ביום, עשו יד אחת ויביאו בלילות את עדריהם אל שׂדות המושבה; ראו בחורי המושבה את הדבר ויחרקו שן. כעשרה בחורים יצאו בלילה לארוב לרועים, ובראשם גבורם “סכנדר” ואחר מחבריו המפורסמים, יהודה ראב. הרועים, שמספרם היה רב ועצום, התנגשו עם מנין הבחורים של המושבה. קשה היתה ההתנגשות. באמצע הלילה, בלב כפרים ערבים, נלחמו מנין בחורים מישׂראל עם עשׂרות ערבים ומסביב אין עוזר. שני הצדדים ספגו מכות לרוב, הצטיינו ביחוד “סכנדר” וחברו יהודה, ולאחרונה גברו האראלים על המצוקים, הרועים נסוגו אחור וינוסו בשבע דרכים, ובחורי המושבה לקחו שבי עשׂרה חמורים וימסרום לרשות ביפו.

מאז שמרו הפלחים את עברתם למושבה. באחד הימים, אחרי ימי גשמים מרובים, כשרוב בני המושבה, ובתוכם הבחורים, הלכו ליפו, – בהיותם בטלים, מאין יכולת לחרוש, – ובמושבה לא נשארו כי אם גברים מעטים, נשים וטף, – נתאספו בני יהודיה, קהל של חמש מאות איש, התנפלו על המושבה הקטנה החדשה, הכו את כל אשר מצאו ברחוב, פצעו חמשה אנשים, שברו את חלונות הבתים, עקרו אילנות רכים, שזה עתה נטעום, ויתפסו את הבקר ואת הצאן ויקחום עמהם אל הכפר, להובילם ליפו לרשות, לאמור: מצאנום רועים בשׂדותינו…

הדבר נודע ביפו, אנשי פתח־תקוה שבו בחרדה לבתיהם, אך בבואם לא מצאו עוד איש מהפלחים. רק את החלונות ואת הדלתות השבורים מצאו ואת נשיהם וילדיהם הנתונים בפחד מות.

בהשתדלותם של באי־כוח חו"צ והקונסולים שלחה הרשות שוטרים ויאסרו כעשׂרים איש מאנשי יהודיה ואת הבקר והצאן החזירו למושבה.

זאת היתה ההתנפלות הראשונה על אחת המושבות, והדבר הטיל סערה בחוץ לארץ ובתוך החוגים המעטים של הישוב. נדמה היה ברגע הראשון, כאילו נפתחה הרעה על הישוב הרך, לכלותו בעודנו באבו. היו, אמנם, אנשים מנוסים מבני הארץ, אשר ידעו את מנהגיה, ואת דבר הריב והמדנים אשר בין כפר לכפר, והם יעצו לבלי הבהל והתרגש, כי כזאת וכזאת יקרה בכפרים בינם לבין עצמם, ויש ללכת בדרך הרגילה והכבושה בארץ ולעשׂות “שלום”. אבל בני המושבה, מרי הנפש, חפצו במשפט. הם לא ידעו, מה פירושו של משפט בתורכיה.

הארץ היתה אמנם תחת שלטון תורכיה, אבל למעשה, בחיי יום יום, שלטו שתי משפחות ערביות מיוחסות: משפחת איל חוסיני ומשפחה איל כלדי. וריב ומדון, קנאה וצרות־עין בין שתי המשפחות. את אשר תקרב האחת תרחיק השניה. האיל־חוסינים היו משכילים, הכלדיים היו קנאים, ויד הראשונים היתה אז על העליונה. רבים מפקידי הממשלה בירושלים וביפו היו מבני המשפחה הזאת.

משפחת איל חוסיני עינה היתה טובה ביהודים, ויקחו את בני המושבה תחת חסותם, על כן קמה משפחת איל כלדי להיות לפה וליד לפלחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחדשים ויאכל הון רב, עד אשר סוף סוף נוכחו בני המושבה, כי עליהם לעשות “שלום”. אנשי הכפר ואנשי המושבה זבחו זבחים ויכרתו ברית אחים ביניהם, וככה נגמר “המשפט”.

ואולם על המושבה הצעירה לא עברו הדברים בלי רושם. האכרים נוכחו, כי בארץ זו, תחת שלטון התורכים, לית דין ולית דיין, ו“אם אין אני לי – מי ליי” ושורה שלמה של גבורי חיל, החל מסנדר ומיהודה ראב עד אברהם שפירא, ידעו להגן על כבוד עמם, ועד מהרה הוכיחו לשכנים, כי לא “ולד איל מות” באו אל הארץ להחיותה, כי אם נכדיהם של המכבים.

זוכרני: בימים הראשונים לבואי אל הארץ, בראשית שנת תרנ“א, נפגשתי בראשון לציון עם שלשה צעירים שעבדו חדשים מספר ביסוד המעלה, ועוד שמור עמם הרושם של חייהם בפנה הנדחת, בין “המז’ירצים”… וביחוד זו ההרגשה ה”רובינזונית", אשר העיקה שם על נפשם. כאילו נוּתקו מכל החיים ומכל העולם. מכתב או עתון, פעם לחודש… איש חדש בל יראה ובל ימצא… ואנשי המקום: בידויים נודדים בתלבושת של אדם הראשון ובפיהם דבור של פראים למחצה – מבטאים בודדים וקצרים… והסביבה: פסגת החרמון הקודרת מעיקה עליך; בצת החולה כאילו פתחה את פיה לבלעך חיים… והשממה של רמת הבשן, והשממון שבמורדי הר כנען… יש אשר נדמה להם כי השמים והארץ סגרו עליהם לעולמים; לא לצאת ולא לבוא… וכשחזרו הצעירים ההם מהצפון, מיסוד המעלה, לדרום, לראשון־לציון, החליפו רוח: נדמה להם, כי מערבות אסיה חזרו אל אירופה…

וגם אני, כשהלכתי, כעבור שנים אחדות, לראות את הגליל העליון וירדתי מהר כנען עד מי מרום, תקפה גם אותי ההרגשה, כאילו לאי שמם הושלכתי… השממון אחז בצבת את נשמתי… וכשיצאתי רכוב על סוסי, מבין הרי נפתלי, בדרכי מצפת חזרה, ומרחוק נראו לי הים ומפרץ חיפה, נפל משׂא כבד מעל שכמי ונשמה חדשה היתה לי… כאילו יצאתי משבי המדבר…

ואולם עוד בשנת תרמ"ד באו אל המקום הזה ששה יהודים, “בעלי בתים”, “יהודים של כל ימות השבוע”, ועוד שביעי עמם מאנשי צפת, ויניחו את אבן הפנה למושבה העברית על חוף מי מרום. ומאחרי גבם לא היתה “הסתדרות”, לימינם לא עמדה “מגבית” ושמם לא נשא על פי איש. והחרמון הזועם, הדרוזים המתרוצצים בערפליו, שממון הבשן ומערומי הבדויים – לא הפילו פחד עליהם; והם עמדו על מקומם לא ימים ולא חדשים, כי אם שנים, שנים רבות, ממושכות.

ר' פישל סלומון וחבריו באו בשנת תרמ“ג “לתור את הארץ” בשם עשרים ושתים משפחות ממזיריץ אשר בפולין, וימצאו את הארץ טובה לפניהם. ובשנת תרמ”ד ירדו שבע משפחות מהר כנען אל שפלת מי מרום ויתישבו על האדמה אשר קנו בכספם ויניחו את היסוד ליסוד המעלה. הנחלה שפרה עליהם, אדמת עמק ישרה ושמנה ורחבת ידים, ובצפון תגע במרגלית הגליל העליון, בחולה, “והאויר בה זך וזקוק”.

“יסוד המעלה” היתה רכושו של יהודי צפתי, נתין צרפתי, אשר קנה בעד מספר “מג’ידיות” את האדמה הזאת – חלק מהכפר “איזביד”. ה“נתינות” שלו וה“יהדות” שלו קנו את לב היהודים ממזיריץ. ויאמינו בו וישקלו על ידו את כל מחיר הקרקע תמורת שטר מכר בגושפנקה של בית־דין־צדק. לקושאן לא דרשו ולרשיון לבנין בתים לא דאגו, הרי בארץ־ישראל הם, על אדמת האבות. בלב שקט ובטוח באו אנשי יסוד המעלה ויתישבו על אדמתם, קנין כספם וירושת אבותיהם. בנין ישן היה על אדמתם, “מלון אורחים” שנבנה לפני מאות שנים, מאבני המקום, ויתחילו בתקונו ובשפורו להיות להם למעונות, כי טרם תשיג ידם לבנות בתים. ובהיותם עסוקים בבדקי הבנין מצאו בו באחד מקירותיו אבן ישנה, אשר עליה כתובת עברית בכתב אשורי. ויהי הדבר כאצבע אלהים בעיניהם: מאבני האבות לבנין הבנים. ועם רדת הגשם יצאו בלב חוגג וימדדו חלקת אדמה “300 ארשין ברוחב ו־400 ארשין באורך” להיות להם לגן משותף; התחילו לחפור בו ולנטוע בו מכל עץ פרי למינהו, ויטעו “אלפים אתרוגים, אלף ומאה זיתים וכל עץ פרי מפירות המקום”.

ובעוד אנשי מזיריץ – יסוד המעלה – עסוקים בבבין ובנטיעה, והרעה נפתחה עליהם:

האדמה אשר קנו ואשר התישבו עליה עדיין “מושע” היתה, לאמור: חלק כחלק בה להם ולפלחים שכניהם, אנשי איזביד. ויצאו הפלחים חוצץ נגדם ויאמרו: גן זה שאתם נטעתם חלק לנו בו, כי האדמה לנו כאשר לכם. ויצעקו אנשי יסוד־המעלה מרה: כיצד?… הרי אדמתנו היא, קנין כספנו, ושטר־מכר לנו בחתימת בית דין־צדק… אבל האלות אשר בידי הפלחים עמדו להם, ויגרשו את אנשי יסוד־המעלה מן הגן. והנה שבר על שבר: הוגד בצפת כי “המהגרים” אשר באיזביד בונים ורשיון לבנין אין בידם! וירדו חילים מצפת, רוכבים על סוסיהם, ויגרשו את היהודים מעבודת הבנין. ועוד החילים הראשונים ביסוד המעלה וחדשים באו: פקודה בידם לגרש את ה" יהוד" מעל האדמה, כי “מהגרים” הם ואין רשיון בידם להתישב על הקרקע… שואה על שואה.

ויהי כי באו “גולי” יסוד המעלה לצפת, ויופיע עליהם מוכר אדמתם כ“מלאך גואל ומושיע” ונחמות וישועות בפיו: בכך כסף יקבל עליו להשיג להם רשיון לבנין בתים, וגם יתפשר עם הפלחים השכנים ויסדר את ה“איפרז”, את חלוקת האדמה. ושוב האמינו אנשי מזיריץ לאיש מצפת ויפתחו את צרור כספם, ויריקו לכיסו כל מה שעוד נשאר להם בידם, ובטחונם בשמים, כי ישועתם ורוחתם לא תאחר לבוא, ועל “הגן” תהיה פרנסתם.

החילים התפייסו ליהודי הצפתי ואנשי יסוד המעלה חזרו אל אדמתם. התחיל גם “המשא ומתן” על אודות החלוקה.

ועוד היהודי הצפתי משתדל, ועוד החילים נושאים בפקודתם את פני “המהגרים” ואינם נוגעים בהם לרעה, ומן השמים התחילו להלחם בהם: ה“מרגליות” של הגליל העליון, החולה ובצותיה, הכריזו מלחמה על בניה־בוניה של יסוד המעלה. קדחת קשה פרצה בין המתישבים, אותה הקדחת הצהובה, שעתידה היתה להרבות במשך השנים הבאות את מספר הקברים ביסוד המעלה של מעלה ממספר הבתים ביסוד המעלה של מטה. נפל החלל הראשון, ויהי הקבר החדש הראשון על אדמת הקברים הישנים.

ועוד צרה. אל “האכרים” בני יסוד המעלה נלוה גם “פועל”. איש לא ידע מיהו ומנין בא. מן השמים נפל. ויעבוד עם האכרים וישא שכם אחד את עמלם, בלי הבדל “מעמד”. וגם מן השמים לא הבדילו בין ה“מעמדות”. פעם תעה כל הלילה בישימון שמסביב למושבה ומרוב פחד נטרפה עליו דעתו. למחרת תקפה אותו קדחת קשה מאד, ובעלות החום תפס סכין ושחט את עצמו וימת במכאובים קשים. שמעה “ממשלת הצדק” אשר בצפת את דבר האסון ותבוא לתבוע את דם המת מאת המושבה… בקשו השלטונות להם תואנה, כי רצוח נרצח האיש לשם גזל… ויאסרו את הרוצחים שביסוד המעלה ויביאום אסורים לצפת…

ואנשי יסוד המעלה עדיין אינם בקיאים ב“נימוסי” הארץ, וינסו לקחת דברים, הם עצמם, עם הקיימקאם ולקנות את לבו בכסף… ויצו לשׂים את אנשי יסוד המעלה בבית הסוהר כפושעים ורוצחים. ושוב התעורר לרַוְחתם ולישועתם השתדלן, האיש מצפת; הוא הריץ אל אנשי המעלה את אנשי החסד שבצפת וילוום כסף בערבון אדמתם וברבית גדולה. הכסף ניתן לידי השתדלן וידע לרכך את לב הקיימקאם; האסירים שוחררו ממאסרם וישובו אל אדמתם…

ועוד הם עושׂים בזה ובזה, וחלל חדש נפל: אחת הנשים מתה. ויהיו הקברים שלשה.

וה“איפרז” טרם נעשה, ורשיון לבנית בתים עוד לא הושׂג והשכנים הפלחים והבידויים באים לרעות את בקרם וצאנם. והמהגרים המושלימים מצפון אפריקה, שהתישבו בחולה, ואשר נשׂאו תחילה את פני היהוד, עתה כשראו עת עמלם וצערם וכי נקלים הם בעיני הממשלה, התחילו להתעלל בהם גם הם, לגנוב ולגזול מהם וגם להכותם. ואנשי מזיריץ – האלהים לא חננם באגרוף ולא ידעו לעמוד על נפשם. ויבואו ימים רעים, ימים קשים, צרות ותלאות, מחלות, ימי רעב ומכות רצח.

ויהי כי גברו הצרות החיצוניות ויבואו גם הפגעים הפנימיים: ריב ומחלוקת. תחילה היה הריב בין העומדים בראש ובין “ראשי החלוץ”; מצד אחד ר' פישל סלומון ומצד שני רובין ורויזנבלום. המחלוקת היתה ישובית, אשר ימיה כימי הישוב. האחרונים עמדו על הדין: תחלה קושן ורשיון לבנין בתים ואחר כך התישבות על הקרקע. הראשון עמד על הרצון: ההתישבות על הקרקע תחילה וסוף הכבוד של הקושן והרשיון לבוא. ולבסוף היה הריב גם בין “הצבור” גופא. אלה אשר ישבו עדיין בגולה ידם עם המחמירים, ואלה אשר קשרו את גורלם בארץ – ידם עם המקל.

וכולם, כמחמירים וכמקילים, כלתה פרוטתם מן הכיס, וקושן אין ורשיון אין, והגן… המקילים סברו שהוא “משגשג ועושׂה פארות לפאר”… והמחמירים טענו כי “הגן העלה שמיר ושית”… והדברים יגעים ואין נחת.

אנשי חוץ־לארץ נשארו לשבת במקומם וגם המחמירים חזרו אליהם. ואנשי המקום קשרו את חייהם במושבתם לשבט ולחסד. והמקל עמהם.

ויצעקו בני יסוד המעלה מעל גדות מי־מרום אל אחיהם, בני ישראל אשר בגולה, בקראם בשם “דגל לאומנו, אשר הוא תקות חוט המשוזר מיעוד ארץ אבותינו”. וצעקתם מצאה הד בלב הד“ר ש. פינסקר ויבקש עצה להציל את התמימים אשר על מי מרום. הוא בא בדברים עם חברי יסוד המעלה אשר בגולה, קנה מהם את חלקותיהם ומכרן לאנשים אחדים, וברוַח, אשר הרויח, אמר לגמור את דבר הקושן, האיפרז ורשיון הבתים. ור' י. מ. פינס קבל על עצמו להוציא את המחשבה הטובה לפועל. אבל, בארץ, עוד בימים ההם, שתי רשויות בעניני ההתישבות: רשות חובבי־ציון ורשות הנדיב הידוע. הרי”ם פינס, אשר ידע את מנהגי הארץ ואת “משפטיה”, יעץ לגמור את הסכסוך של “יסוד המעלה” ב“דורון” וגם השכיל למצוא את הדרך אל “לב” הרשות, אשר בצפת, במאתים שקל זהב. הכסף הושלש בידי הפקיד של הנדיב הידוע. אבל ראש הפקידות חבב את ה“משפט” ויאמר להעניש את היהודי הצפתי, הנתין הצרפתי, שהוליך שולל את אנשי יסוד המעלה, ולהעניש את הרשות המקומית על שרירות לבה. ובימים ההם בא לארץ הציר אשר לחובבי־ציון, ר' ק. ז. ויסוצקי, לחקור את מצב הדברים, ויהי עם אנשי ה“משפט” ויבטל את ההסכם של הרימ"פ. ושוב הסתבכו הענינים ואנשי יסוד המעלה יושבים אל צנינים.

בראש העבודה של חובבי־ציון הועמד יהודי ספרדי מיפו, ר' א. מויאל, אשר התמכר לעבודתו בכל לבו וידע גם לכלכל אותה בכשרון. הוא ידע את יסוד המעלה ואת גדרה. ביסוד המעלה אהב את הקרקע ובגדרה – את בני ביל“ו הצעירים. ותהי זאת עצתו: לשדך את אדמת יסוד המעלה בצעירי גדרה, להעביר את אנשי יסוד המעלה לפתח־תקוה, לחוג אנשים בדמותם וברוחם, ואת אדמת גדרה למכור לאנשים אמידים. הצעה זו באה נגד הצעתו של ויסוצקי להעביר את בני גדרה לפתח־תקוה ולהפיצם כפועלים שכירי־שנה בין האכרים. שתי ההצעות גם יחד לא נתקיימו. אנשי יסוד המעלה אהבו את אדמתם השמנה על תלאותיה ויסוריה, ואנשי גדרה אהבו את גבעותיהם וטרשיהם על יסוריהם ותלאותיהם, ואלו וגם אלו לא התרצו לשדוך באדמה חדשה וַישארו על אדמותיהם. בני גדרה חכו עד “לתקופת טיוֹמקין”, וגאולת יסוד המעלה באה קודם: האיש מפאריס, אשר הציל את כל המפעל הציוני מכליון, בראשית יצירתו, הציל גם את יסוד המעלה בביקורו הראשון בארץ בש' תרמ”ז, כשעבר את הירדן בלכתו מראש־פנה לדמשק, ראה את “החושות” שאנשי יסוד־המעלה גרו בהם, שאל להם וכשספרו לו על עמלם צוה להכניסם בצל עזרתו.

… ביום הששה ועשרים בחודש זיו שנת תרמ"ז האיר אור המלאך המושיע… " א. שייד בא לבקר את יסוד המעלה בפקודת הנדיב ויתן צו לשלם את כל חובותיהם למלוים אשר בצפת, לגמור את ענין הקושן ולהוציא את דבר האיפרז לפועל. והכסף הרב עשה את העקוֹב למישור. הקושן נעשה על שמו של אחד מאכרי ראש־פנה, נתין עותומני; נגמרה החלוקה, הושגו רשיונות לבנין וגם פקודה באה מפאריס להעמיד את המושבה על בסים נאמן.

התחילה “התקופה הגדולה”. היו “ימי הפריחה” של הפקידות לאחר המרידות בראשון־לציון, עקרון וזכרון־יעקב. הנדיב האמין בכל תמימותו הקדושה בכשרון הפעולה והמעשים של פקידיו ויפתח את אוצרו לרוָחה, ואל הגליל בא י. אוסוביצקי אחרי אי־הצלחתו ביהודה, ויסד את “דירתו” בראש־פנה, ומניצוצי הזהב של ראש־פנה נהנתה גם יסוד המעלה.

אנשי יסוד המעלה נחו מכעסם ומרגזם; עבר הפחד, גדל מספר המתישבים על החלקות שנמכרו על ידי חובבי ציון ועל חלקות האדמה שנקנו מחדש; דאגת המחר לא היתה לפניהם ואף לא דאגת היום. ה“פרנסה” היתה בטוחה, הערבים השכנים השלימו עם מי שתקיף מהם וגם המחלות רפו מעט. נבנו בתים, נקנו בהמות וכלי עבודה והתחילה העבודה, בידי חרתים שכירי־שנה ובהשתתפותם המעולה והשגחתם הערה של האכרים. במושבה התישבו מפקידי אוסוביצקי ומעוזריו והתחילו ל“שכללה”. והפקידים לא הסתפקו בקטנות ויבקשו גדולות.

הקרקע של יסוד המעלה טובה ומתאימה למשק פלחי; זריעה במרכז ומשק־חצר – פרות, עופות וירקות – בהיקף. תועלת רבה למשק־החצר ולגוון המשק של השדה אפשר היה להפיק מקרבתם של מי מרום. האדמה היתה טובה, ישרה ונקיה ברובה מאבנים. אבל ככל הקרקעות בארצנו, שהמשק הפראי של הפלח שלט בהן לרעה, עזובה היתה ומנוצלה וגם רטובה במקצת בשנים גשומות. בתיקונים יסודיים אחדים: חרישה עמוקה, זיבול רציונלי וניקוז – דברים המפורסמים בעולם החקלאי מכמה שנים לפני הישוב – אפשר היה להפוך את קרקעות יסוד המעלה, אם לא לעפרות זהב – חקלאות לא היתה מעולם ולא תהיה לעולם שם נרדף לזהב – הרי בכל אופן לאדמה הנותנת לחם לשׂובע לעובדים אותה בזיעת אפם. ועוד דבר היה נחוץ: להבריא את המקום על ידי יבוש הבצה, אשר על פני הקרקע של יסוד המעלה גופה, ועל ידי נטיעת יער איקליפטוס על גבולה הצפוני, להבדילה מבצות החולה ולהמעיט במדה האפשרית את השפעתה הרעה. התיקונים הפשוטים והיסודיים הללו לא נעשו. פקידי הנדיב לא הלכו אחרי הנגלות – לבם לנסתרות. את אדמת יסוד המעלה הכבדה בקשו להפוך דוקא למשק של נטיעות! וכמו עכשיו, בימים האחרונים שלנו, כן גם אז, בימים הרחוקים ההם, לא דקדקו הרבה לחשוב ולבדוק ולבחור את הנטיעות המתאימות לאדמה כבדה ואת הנטיעות המתאימות לאדמה קלה – דברים שהיו ידועים גם אז למומחים בעולם המדעי – ויבחרו לנטוע באדמה הכבדה של יסוד המעלה דוקא את מלך הקרקע הקלה: את עץ הציטרוס. הפקידות התחילה לנטוע פרדס על שטח גדול של מאתים דונם… הם לא מדדו ב“ארשין”!… האדמה הוכשרה, ההשקאה סודרה והנטיעה התחילה… הובאו מאות פועלים, ומשגיחים הופקדו עליהם, ועל המשגיחים גננים ועל הגננים פקידים ועל הפקידים פקיד ראשי, אשר עמד לפקודתו של המרכז בראש־פנה. רבבות פרנקים נבלעו באדמה. רבבות, שהיו מספיקות להכשיר את כל אדמת יסוד המעלה לתפקידה העיקרי: לזריעה ולהבראת אוירה.

והפקידות לא אמרה די. היא לא הסתפקה בפרדס. לבה הלך אחרי “בשמים”. התחילו בנטיעת שיחי בשמים ופרחי בשמים על אדמת החטים של יסוד המעלה. גם בית־חרושת בנו, והביאו מכונות מאירופה ומנהל, ומומחה, וסגן מנהל, וסגן מומחה ועוזרים ומשגיחים ופועלים, והתחילו להעלות “ריח־ניחוח” מהאדמה.

מצב האכרים היה “איתן”. בהווה תמיכה חדשית ומעט מן הגורן. ובעתיד טעם של תפוחי־זהב וריח של בשמים. ורק החולה הציקה שוב: עם כל סתיו ובראשית כל חורף – קדחת קשה. והקדחת הקשה הפילה חללים שנה שנה. ותרבינה האלמנות ביסוד המעלה. ויקם נוער בטחול נפוח ובפנים ירוקים.

עברו שנים והמצב ה“איתן” התחיל מתרופף. ה“פרדס”, כאותן שבע הפרות הרזות של פרעה, בלע הון רב במשך שבע שנות ההכנה ולא נודע כי בא אל קרבו. העצים רזים, כחושים ודלים ובטרם הגיע להם תור ההכנסה – הגיע תור המיתה. וה“בשמים” נתנו ריח רע של “דפיציט”, אשר הבהיל אפילו את “פאריס”. התחילו לקמץ ב“תעשׂיה” זו, קימוץ אחרי קימוץ, עד שהגיע לאפס. המנהלים והמומחים התפזרו לכל רוח, והמכונות התגוללו בכל אשפה.

והשדות המנוצלים הלכו ונוצלו משנה לשנה וכשהגיע הסוף לתור הזהב של התמיכה, והאכרים נצטוו לחיות על הגורן – באו שוב ימי מחסור ומצוקה. חלום הארמונות חלף, גז ואיננו, וה“אבוס השבור” נשאר שוב בעינו…

ביסוד המעלה היה גם נסיון של ביסוס אכרים על יסוד משק גדול ומעורב. אחדים מהפקידים אשר פוטרו ממשרתם, קבלו – במקום הענקה כספית, לצאת לחוץ לארץ, כדרך רוב הפקידים – אכרות גדולה ומעורבת ביסוד המעלה. בצפונה של המושבה נבנו בתוך השׂדות בתים מרווחים, חצרות ובניני משק. כל בית היה מוקף בשׂדה שלו וגן שלו, ומים הובאו להם, ובהמות נתנו להם. היה מרחב רב לעבודה. היו גם אמצעים מספיקים. ורובם של המתאכרים ידעו את עבודתם ויהיו אנשי מרץ. אבל יד המחלות היתה בהם ותעכור את מפעלם. רובם עזבו את נחלותיהם ונפוצו לכל עבר.

היתה אפשרות של הצלחה חקלאית במקום הזה. היו הרבה תנאים טובים. וההצלחה בכל זאת לא היתה. אמנם בני יסוד המעלה, על אף האויר הקשה ולמרות טחוליהם הנפוחים, קשורים הם אל עבודתם ויודעים גם את המחרשה וגם את הקלשון – כי אפילו ב“ימי העושר” לא חדלו להאמין בגורן – אבל פריחה ושׂגשׂוג במושבה אין. עמידה זעומה וקשה. וגם הפנה היפה והברוכה הזאת נמנית על סוג אותן המושבות החרבות, המושבות הנדחות – עם אנשים בעלי מום, עם משק בעל מום, עם הפרוץ המרובה על הבנוי…

והלב כואב: הנה היתה אפשרות של הצלחה, וההצלחה לא היתה.

(המרידות)

1

אחדים מן החלוצים הראשונים, אשר באו בשנת תרמ"ב לארץ־ישׂראל, קנו את אדמת המושבה ראשון־לציון.

מעלות טובות רבות מצאו בני ראשון־לציון הראשונים באדמתם: היא קרובה ליפו, אוירה צח וטוב, מימיה טובים לשתיה, טובה היא לנטיעות שונות, גם יש בה אבנים לבנין בתים וגדרות. אבל העיקר, אשר לשמו נקנתה האדמה, היה חסר. האדמה נקנתה למזרע תבואות ולזה לא היתה מוכשרה.

מה שאפשר היה להגיד על אדמת ראשון־לציון אפשר היה להגיד גם על בניה־בוניה. מעלות טובות רבות היו להם: שאיפה למטרה נעלה, אהבה עזה לרעיון תחית העם, רצון כביר, נפש משׂכלת, שאר רוח. אבל המעלה העיקרית, אשר היתה נחוצה להם חסרה: כשרון לעבודה ונסיון בעבודה.

ואם רצונם היה מספיק כדי לכסות על חסרון כשרונם – הנה על חסרון נסיונם לא כסה. והחסרון הזה הורגש מהר.

רצונם הכביר של חלוצי ראשון־לציון הראשונים כסה על הרבה מחסרונותיהם. האנשים האלה, הרכים והענוגים, שעזבו זה מעט את המסחר או את ספסל בית־הספר, ואשר מעודם לא עשׂו בכל עבודה קשה, הפליאו לעשות בימים הראשונים. הם סבלו צרות ותלאות אין קץ: גם רעב, גם צמאון. אך אי־נסיונם בעבודה שם לאל את כל מאמצי כוחותיהם. מתוך חוסר נסיון קנו אדמת חול, ובחול הזה זרעו חטים; פזרו כספם ללא הועיל וללא צורך, חרשו וזרעו שלא בזמן, ולא עברו ימים רבים והם נשארו ככלי ריק וסבלו מחסור. רעים ומרים היו ימי המחסור. אבל הימים הרעים ההם השאירו בלב בני ראשון־לציון הרבה רשמים נלבבים – זכרונות מלאי־נועם. ונועם כזה לא שבו להרגיש במשך כל ימי שבתם על אדמתם. בימים ההם היו בני ראשון־לציון אנשים חפשים, הנלחמים על אחריותם לחייהם ולקיומם. לפניהם היתה מטרה ברורה והם קוו להשיגה, ולא חשכו מעמל כפיהם כדי להשיג את חפצם. והרגשת בני־חורין זו היא שנתנה להם עוז וכח לסבול הכל ולעשות הכל. הם עשו בימים הראשונים כל עבודה קשה, גם בבית וגם בשדה: חרשו, זרעו, קצרו והשקיעו עמל רב ב“חול” שלהם. הם היו גם “בעלי־עגלות” והתפלשו באבק על דרך יפו – ירושלים, כדי למצוא מחיה להם ומספוא לסוסיהם. התקופה הזאת נמשכה מראשית התיסדות המושבה ועד שקבלה את ה“עזרה הגדולה”, ועוד ימים לא רבים אחר־כך, עד שקבלה ה“עזרה” את צורתה הנוכחית.

בני ראשון־לציון שלחו לפניהם את יוסף פיינברג לבקש עזרה. השליח הצליח לקנות את לבו של הנדיב הידוע – והוא החליט לעזור להם בסכום של שלשים אלף פרנק, כדי להעמידם על בסיס נכון. הוא מסר את הוצאת הדבר לפועל לידי מר הירש – מנהל בית הספר החקלאי “מקוה־ישראל” – ולעוזרו דיגור – גנן נוצרי.

תקות אכרי ראשון־לציון היתה לקבל את עזרתם המבוקשה בצורת הלוָאה – הלואה הניתנת ללוה, בערבות נחלתו או תוך אמונה בישרו, על מנת לסלקה במשך זמן ידוע, והלוה עושה בכספו כאדם העושה בתוך שלו, באחריותו. והיה אם יצליח – תבוא עליו ברכה, ואם לא יצליח – נחלתו עוברת לרשות המלוה. בשום אופן לא העלו בני ראשון־לציון על דעתם, כי העזרה תקבל בעתיד, את הצורה שקבלה כיום. ואף הנדיב בודאי לא חשב, כי תקבל העזרה את הצורה שקבלה. ומי יודע אם לא היו נרתעים לאחוריהם הלוה והמלוה גם יחד, לו ידעו את אשר היה נכון להם בעקבות ה“הלואה” הזאת.

הירש ודיגור החלו בעבודתם. הירש היה שר־מאה בצבא הצרפתי ונתחנך שם על פי חוקי המשמעת הצבאית. אחרי שהתפטר ממשרתו בצבא נתמנה למורה ומנהל בבית־הספר של “חברת כל ישראל חברים” “מקוה ישראל”. ושר־המאה שאף להנהיג ב“ממשלתו החדשה” את הדיסציפלינה שהתרגל בה. הוא היה “שׂר ראשי”, ועוזריו – “שרים שניים”, והתלמידים – “אנשי צבא”. וכך נהפך בית־הספר למחנה צבא קטן. כאשר נקרא הירש לתמוך באכרי ראשון־לציון, לא יכול שר המאה לתאר לו את המצאת העזרה הזו באופן אחר, מאשר על יסוד הדיסציפלינה הצבאית. לפי טבעו וחנוכו לא יכול להבין אחרת. והירש היה שר ומצוה גם בראשון־לציון; את הגנן דיגור מנה לעוזר לו ואת האכרים בקש להתחנך ולהתרגל, כי ידעו ויכירו את מקומם, – מקום “אנשי צבא”. והיה הדבר הזה פוקה לנעזרים. הכסף, שנועד לאכרים בתורת הלואה, לא בא לידם, כי אם לידי הירש, וזה הגיע לידי המצאה נפלאה: לאכרים קבע כסף חדשי, או, כפי שנקרא בשם הנכון: תמיכה חדשית. ואת ידי דיגור מלא להכין את כל הדרוש לעבודת האכרים. הירש לא נתן חשבון לעצמו עד כמה רעוע הוא היסוד, שעליו בקש ליסד את אושר המושבה. הוא לא הבין, כי בקבלו על עצמו להכין הכל בשביל האחרים קבל יחד עם זה גם את אחריות המעשים על עצמו ופטר את האכרים מאחריות זו. והיה אם לא יביאו המעשׂים למטרה הרצויה, תהיה הרשות לנעזרים לדרוש מאת עוזריהם עזרה חדשה, לאין סוף. הירש, לפי חנוכו הצבאי, לא יכול להבין דבר פשוט כזה. הכל היה תלוי עתה ברצון “מקוה־ישראל”. משם היה בא לעתים קרובות הגנן, ולעתים רחוקות גם המנהל, “לעשות מצוות”. הם עשו הכל באחור זמן: אחרו את זמן העבודה, אחרו את זמן קנית הזריעה, הכלים והבהמות; הכל עלה ביוקר והעבודה לא הביאה פרי. ויתחמץ לב האכרים בקרבם על סדרי הירש ויפנו אל אֶרלנגר ויתאוננו באזניו. אבל בפאריס נתנו אמון בהירש. וכאשר נתקבל שם מכתבם של האכרים, החזירוהו למקוה־ישראל. כעס הירש ויקרא אליו את האכרים ויחרפם, ויגדפם, ויקרא להם “קבצנים המחזרים על הפתחים”, כנוי גנאי שהרתיח את לב “הראשונים”. הנלהבים שבהם דרשו לעשות תיכף קץ למעשה הבזוי. אך המתונים שבהם חשבו ומצאו שיש לחכות, אולי ישתנה המצב לטוב. וכדעת האחרונים קם הדבר. הירש, כאיש־צבא מנוסה, ידע, כי אחד מתכסיסי המלחמה הוא להחליש את כח האויב על ידי יצירת סכסוכים פנימיים בקרבו. ויבקש וימצא בין האיכרים אחדים, שיש “לסמוך” עליהם, ויחל לקרבם אליו בדברי חלקות. בחירתו עלתה יפה. לא עברו ימים רבים וה“מאושרים” ההם היו שנואים על כל בני המושבה. ויתפרדו האכרים לכתות, וירב במושבה ריב ומדון. אחד הנלהבים היה ישראל בלקינד. הוא ידע לכתוב צרפתית והוא שערך את המכתב פאריסה. על כן נתך כל כעסו של הירש על ראש מר בלקינד. ראשית נתן צו, כי גרש יגרשוהו מן המושבה. המושבה היתה צעירה כל־כך והגירוש הזה היה קשה עליה ביותר, ולא הסכימו האכרים למלא את רצונו של הירש. אז חדל הירש לתת להם את התמיכה. בימים ההם לא היו נותנים ביפו סחורה בהקפה. ויהי רעב במושבה, פשוטו כמשמעו. ושוב כתבו האכרים פאריסה ויתאוננו באזני נותני התמיכה. על מכתבם קבלו טלגרמה בחתימת־יד הנדיב בעצמו לאמר: “הננו ממלאים את ידי הירש להוסיף ולתת את התמיכה, אחרי שישלחו האכרים בעצמם את הסטודנט בלקינד”. מהומה ומבוכה, ובלקינד בא אל האכרים ויבקש מהם כי יוציאוהו מהמושבה ולא יגרמו רעה לעצמם. ואמנם עזב בלקינד את המושבה.

ובעיני הירש היה רע המעשה, אשר לא ידע דיגור לעצור בעוד זמן בעד רוח האכרים, וימצא לנכון להושיב “פקיד” בתוך המושבה. הפקיד הראשון הזה היה אחד ממורי מקוה־ישראל, י. אוסוביצקי. האכרים חשבו, כי התמנות אוסוביצקי במקום דיגור – היא כעין נצחון קטן להם, כי הרי אוסוביצקי הוא אחד מאחיהם, יהודי רוסי, ודיגור – נכרי, צרפתי. אבל תקותם הטובה נשארה מעל. אחיהם זה הבין את תורת רבו הירש יותר מחברו הנכרי. גם מצבו של הפקיד הזה במושבה היה משונה קצת, ומצב משונה מביא למעשים משונים. אוסוביצקי היה אחד הצעירים, שבא לארץ־ישראל עם התעוררות הרעיון החדש, יחד עם עוד צעירים אחרים. הצעירים האלה עבדו ב“מקוה־ישראל” כפועלים שכירי יום והוא היה מורה. אחר־כך עבדו רבים מן הצעירים האלה גם בראשון־לציון, מהם פועלים ומהם אכרים. כאשר בא אוסוביצקי אל המושבה בתורת “פקיד” לא ידע איך להתהלך עם הצעירים הללו, שתמול־שלשום נחשבו לו לרעים ואחים. אכן, לב אוסוביצקי נהה יותר אחרי אדונו מאשר אחרי אחיו ורעיו. הוא גם בקש להתרחק לאט לאט מהם, והם שמרו לו את עברתם.

כ“אחד מאתנו” ידע הפקיד החדש עוד יותר מהירש איך למשוך אליו את לבם של אילו “בחירים” ואיך לגרות אותם ב“בלתי החביבים”. רבו חלוקי הדעות והסכסוכים. הפקיד החדש היה צריך לא רק להשקיט את רוח האכרים, כי אם להעמידם על בסיס נכון, אחרי ש“הבסיס הנכון” הראשון כבר התמוטט. ומר אוסוביצקי, כמובן בהסכמת הירש, הציע להפוך את שדות ראשון־לציון לנטיעות כרמים. רוב בני המושבה התנגדו להצעה זו. הם באו בהצעה לקנות על גבול ראשון־לציון אדמת זריעה חדשה ולעסוק רק בזריעה. כל אחד מן הצדדים עמד על הצעתו. והאכרים לא הסתפקו בהתנגדות פסיבית בלבד. הם שלחו צירים לפאריס להוכיח את צדקת הצעתם ולהסביר כמה רעועה הצעת הפקיד. שליחי האכרים לא נתקבלו בשום מקום ולעומת שבאו כן הלכו. אוסוביצקי החל לנטוע. האכרים לא חפצו בנטיעות. ראשית, מאשר לא האמינו בהצלחתן. ושנית מאשר פחדו פן ימשך על ידי כך שלטון הפקידות במושבה.

בקרבת ראשון־לציון נקנו בשנת תרמ"ה עוד שלשת אלפים דונם אדמה. שם המקום הזה היה “עיון”. האדמה נקנתה בהשתדלות אוסוביצקי ונמכרה אחר כך, חלקים־חלקים, לאנשים פרטיים – רובם בעלי הון, – שבאו והתנחלו במושבה. האדמה נרשמה בערכאות על שם אחד מעושי רצונו של הנדיב, והפקידות המקומית נתנה לקונים שטרי־מכירה פרטיים כתובים עברית באישור חותם הפקידות.

בימים ההם בא גנן חדש אל המושבה, ומטרתו היתה ללמד את האכרים איך לעסוק בנטיעות. הגנן החדש היה צרפתי נוצרי. בצרפת עסק בגידול־שושנים.

האכרים התנגדו אמנם תחילה לענין הנטיעות. אך כיון שהחלו לעסוק בהן וגם הפקידות נתנה ביד רחבה לצרכי הנטיעה והבטיחה מחירים טובים לפרי הגפנים, נמשכו אחרי הענין בהתלהבות. איש מכל ה“נוטעים” לא ידע מאומה במלאכת הנטיעה ופחות מכולם ידע הגנן שבא ללמדם. וילכו האכרים למקוה־ישראל, לירושלים, לחברון ויקנו גפנים מכל הבא בידם וישלמו מחירם בכסף מלא, ויטעו את גפניהם על אדמתם הבלתי מעובדה, בלי סדר ומשטר. לזמן מה “שקטה המושבה”. התקוות הטובות שהתחדשו בלב האכרים בגלל נטיעותיהם, הרגיעו מעט את רוחם הסוער. אבל המנוחה היתה עדי רגע; הפוליטיקה של אוסוביצקי לא נחה. הנטיעות – או, יותר נכון, הכסף שנתן להוצאות הנטיעה, הוסיפו כח לפקיד. המאושרים, שזכו להיות למקורביו, הלכו והתקרבו אליו יותר ויותר, הפירוד בין הקרובים ובין הרחוקים הלך וגדל, ותגדל השׂנאה והקנאה. ותחלק המושבה לשתי כתות, לשתי חברות עוינות אחת את חברתה. האחת נקראה “אגודת־אחים” – ממקורביו של הפקיד, – והשניה נקראה “רודפי־שלום”. בימים הראשונים, בזמן שהמושבה עמדה ברשות עצמה, התנהלה ע"י נבחרי המושבה. ואף בימים הראשונים של “התמיכה” נשארו הנבחרים האלה בתקפם. אך מאז נכנס אוסוביצקי למושבה, כפקיד בעל זכויות בלתי מוגבלות, היה הוא המוציא והמביא את כל עניני המושבה ולא נשאר זכר להנהגה העצמית. הדבר הכאיב מאד את לב האכרים. עם זה עוד היה לב רבים מר על המעשה בבלקינד. גם זכרו כי נדחתה הצעתם לשכלול המושבה. היו גם רבים אשר כעסו על הנהגת הפקיד ועל השתדלותו להפיח מדנים.

בימים ההם התאחדו הפועלים העברים בראשון־לציון, שנתרבו לרגלי הנטיעות, לאגודה אחת: “אגודת הפועלים”. הפועלים האלה עבדו בשותפות והקימו להם מטבח כללי ויחיו חיים משותפים. רוב הפועלים האלה היו אנשים צעירים, משכילים, ונמשכו, כמובן, אחרי האכרים ה“מורדים”. והפועלים האלה היו קוץ מכאיב בעיני הפקיד ובאגודתם ראה כעין “קשר” על ממשלתו. ויבקש תמיד עלילות דברים להרחיק את הפועלים האלה מתוך המושבה. פעם אחת פרצה מריבה בין הפועלים ובין הפקיד. הפקיד גזר גזרת גלות על אחדים מהפועלים, אשר מאנו לשמוע בקולו. חפץ הפקיד להביא “חילים” מיפו ולהוציא את הפועלים מהמושבה בעל כרחם. אך כאשר הגיע הדבר לאזני האכרים, הזהירו אותו לבל יהין לעשות כזאת. והפקיד לא שמע בקולם וילך ויביא “חילים”. האכרים יצאו לקראתו ויגרשוהו אותו ואת “חיליו”, מתוך המושבה. מובן שקם רעש ותהי מהומה. הירש מהר לבוא והתאמץ להרגיע את רוח האכרים ולהכניס את אוסוביצקי אל ביתו. איזה אורח מאירופה, שהתארח אז בארץ־ישראל, זימל שמו, התאמץ גם הוא להשלים בין הפקיד ובין האכרים ויאמר להביא את אוסוביצקי במרכבתו אל המושבה; אך האכרים לא נתנו גם לשניהם לעבור את גבול אדמתם. הירש חקר ודרש והוכרח להודות, כי הפריז אוסוביצקי על המדה, ויתן את הסכמתו להחליפו באחר.

בעת ההיא בא גם הנדיב בעצמו לארץ־ישראל לבקר את המושבות הנתמכות. ויבוא גם לראשון־לציון. בראשונה כעס; וכאשר התאספו האכרים אליו, גדפם ויחרפם ויעיר למוסר את אזניהם על רשעתם. “הכסף נותן הוא… והרשות בידו ובידי עושי רצונו – יהיו מי שיהיו – לעשׂות ככל אשר ירצו”. אסור להם, לאכרים, לבלתי שמוע בקול פקידיהם… "מקל כי יעמיד הפקיד לפניהם – חייבים האכרים להכנע מפניו!… " ויצו לגרש מן המושבה את יוסף פיינברג דוקא… אך לאחרונה, כאשר הסכים פיינברג להכנע לדרישה לשם הצלת המושבה, התרצה להסיר את אוסוביצקי ממשמרתו. האכרים ערכו לו קבלת־פנים יפה והוא עזב את המושבה בטוב־לב. עתה קוו האכרים כי בא קץ למבוכתם. אך הפקיד החדש ח., שבא למלא את מקום א., הודיע לאכרים “בשם פאריס”, כי עליהם לחתום על תנאים שיציע להם, וכל מי שיש לו קושן על אדמתו צריך למסרו בערכאות על שם הנדיב או על שם אחד מעושי רצונו, ומי שלא יעשׂה כן, אין לו חלק ונחלה במושבה. ואלה הם התנאים שהציע הפקיד לאכרים: א) האכרים אינם בעלים לנחלותיהם כי אם פועלים, המחויבים לשמוע בקול הפקידות, וכל שעה שתרצה הפקידות להוציאם מתוך המושבה הרשות בידה לעשות זאת. ב) אין האכר רשאי להיות חבר לכל אגודה שהיא. ג) אין האכר רשאי לתת לאיש זר ללון בביתו, בלי רשותו של הפקיד.

האכרים ענו פה אחד, שאין הם מסכימים לחתום על התנאים האלה. הפקידות השתמשה עוד פעם בכלי־נשקה המנוסה ותחדל מתת תמיכתה לאכרים. האכרים סבלו חרפת רעב ולא נכנעו. כחותיהם הלכו וכלו. הם פנו אל אחיהם בחוץ־לארץ בתקוה למצוא עזרה. אך בכל מקום פגשו רק כעס ומשטמה. ראש חובבי־ציון – ד"ר פינסקר – כתב להם את עצתו להכנע מפני הפקידות, כי עקשנותם תזיק לא רק להם, כי אם לכל הישוב בכלל ולמושבה גדרה בפרט. הנדיב רוצה לעשׂות גדולות בארץ־ישראל, ורק אכרי ראשון־לציון מעכבים את הגאולה. מר זימל מברלין כתב גם הוא את עצתו לאכרים, להכנע, כי הדבר הזה יהיה לברכה להם ולכל בני הישוב. והכתבנים השונים בעתונים, ובראשם העתון החדש הירושלמי, שלא יכול להתקיים גם הוא בלי תמיכת הפקידות, התנפלו על האכרים בגדופים וזלזולים.

הרעב והלחץ, מצד אחד, השׂנאה והבוז, מצד שני, פעלו את פעולתם. האכרים נכנעו. רק שלשה לא נכנעו וסרבו לחתום על התנאים המשפילים. הפקיד אמר לגרשם מן המושבה, אך הם דרשו כי ישלם להם את נזקיהם. הפקיד סרב למלא את דרישתם ואיים עליהם כי יביא “חילים”. ויפנו שלשת האכרים לעזרת הקונסול. פחד הקונסול נפל על הפקידים וישלמו לאכרים את דמי נזקם ויעזבו אלה את המושבה.

ובזה נגמרה התנגדותם הראשונה של בני ראשון־לציון ל“שיטת” הפקידות.

ה“שיטה” התאזרחה.

2

בו בזמן שבאו חלוצי רוסיה ויסדו את ראשון־לציון, באו חלוצי רומיניה ויסדו את ראש־פנה, בצפון הארץ. גם אדמת ראש־פנה לא היתה מוכשרה ביותר למטרה שבשבילה נקנתה. החלק הגדול בה היא אדמת סלעים וגם האדמה הטובה היתה זרועה כולה אבנים. בכל זאת היתה אדמת ראש־פנה מוכשרת יותר לזריעה מאדמת ראשון־לציון. וגם אנשיה, עם היותם גם הם בלתי מנוסים בעבודת האדמה, היו קרובים יותר לטפוס של עובדי־אדמה. הם היו פשוטים יותר, בריאים יותר וקרובים יותר לעבודה ולחיי אכר. רבות עמלו ויגעו בני ראש־פנה בימים הראשונים. אדמתם היתה בין הרים וסלעים, שעגלה לא תוכל לעבור בהם. רכובים על חמוריהם או גמליהם, היו באים האכרים לצפת ומביאים משם את כל צרכיהם. אמצעיהם החמריים היו מעטים וצרכיהם מרובים. במהרה החלו להרגיש מחסור גדול; חוסר הדרכים וחוסר הנסיון בעבודה היו להם למכשול. האמצעים החמריים המעטים אזלו מכיסם. עבודתם לא עשתה פרי וכל עמלם הרב שהשקיעו באדמתם היה כמעט לריק; הם זרעו ברנה אך קצרו בדמעה. הם לא ידעו את תנאי הארץ, לא ידעו גם את שפת העם היושב בה. לא נעים היה מצב חלוצי ראש־פנה הראשונים, אולם מה שקרה את אחיהם הדרומיים מצא גם אותם. הנדיב, שפרשׂ את כנפי חסדיו על חלוצי הדרום, קבל תחת חסותו גם את חלוצי הישוב בצפון הארץ. עושׂה רצונו של הנדיב נתן לבו למצב ראש־פנה ונענה לבקשתם לבוא לעזרתם. במושבה היו אז עשׂרים וששה אכרים. שטח אדמתם עלה לאלפים דונם, ובחלקה הגדול לא היתה ראויה לעבוד. גם בתים קטנים היו להם. בקשת האכרים היתה: לתת להם בהלואה ששים אלף פרנק על מנת לסלקם במשך שנים רבות. בכסף הזה חשבו לקנות להם עוד אדמה על גבול המושבה, להרבות את בהמותיהם ולהחיות את נפשותיהם עד שתתן להם אדמתם את פריה. על גבול ראש־פנה היתה אדמה טובה, שעמדה להמכר בתנאים נוחים מאד. ועד המושבה בא בדברים עם המורשה של הנדיב. מאחר שבקשת האכרים נתקבלה ברצון, התנו אלה תנאי, אשר כל הענינים שבין המושבה ובין המורשה של הנדיב יהיו נעשים על ידי הועד בלי שום התערבות כל שהיא של איזה פקיד מקומי. אולם התנאי העיקרי הזה נשכח מהר. המורשה של הנדיב, שהאכרים באו עמו בדברים, שב פאריסה. הכסף שהבטיח המורשה לבני ראש־פנה נמסר לידי הפקיד וו., אשר ישב בחיפה, והכסף היה מונח בחיפה בקופתו של הפקיד הזה. הוא היה שולח אל המושבה, ל“דאוג” לה, את הגנן צ. בזמן הראשון היה צ. שם לבו לרצון ועד המושבה והיה מתיעץ עם חבריו בכל ענין ומעשׂה. אולם, כאשר החל הועד להזכיר את התנאי המדובר: לקנות בכסף ההלואה אדמה, שבלעדיה אין המושבה יכולה להתקיים, מיד נפלה תגרה בין צ. ובין הועד. צ. היה שומע את דברי הועד, היה מבטיח להם להשתדל לטובתם והיה הולך לחיפה. שב מחיפה, שומע שנית את דרישות הועד, ושוב פעם היה מבטיח, ושוב היה חוזר לחיפה, מבלי לעשׂות מאומה. איש לא עסק איפוא בקנית האדמה. אך הפקידות לא הסתפקה בזה. וו. וצ. החלו להוציא סכומים הגונים על דברים שונים נחוצים ובלתי־נחוצים, בהסכמת הועד ובלי הסכמתו, הועד הזכיר את זכויותיו, אך צ. כעס והתחיל לדבר בנוסח חדש ולהראות את מרותו. כעסו גם חברי הועד והחליטו להגיש את משפטם לפני הפקיד וו. ויכתבו לו מחאה על התנהגותו של צ. בא גם וו. לידי כעס וישלח את מחאת האכרים לפאריס. והמחאה עשתה רושם רע גם בפאריס והוחלט שם לשלוח למושבה פקיד, אשר ישב בה בקביעות ו“יחנך” את האכרים. כעבור זמן מה בא פקיד אל המושבה: אחד ממורי “מקוה ישראל”, אשרי שמו.

בימים ההם היו אכרי ראש־פנה עובדים באמת את אדמת שׂדותיהם. הפקיד קם לעשׂות תקונים.

האכרים היו עסוקים מאד. הם גם פחדו להתנגד תיכף להתפרצות הפקיד אל מושבתם ולהגן בחזקת היד על זכויותיהם. הפקיד החדש, אם כי היה צעיר, עלה בחריצותו, כנגיד ומצַוה, על הרבה מחבריו הזקנים והמנוסים. ממשלתו של הפקיד הזה היתה מן האכזריות ביותר במושבות ארץ־ ישראל. ונפלא הדבר ביחוד משום שלפני עלותו לגדולה היה אשרי זה “איש צעיר וטוב” וגם אחרי שירד מגדולתו שב להיות טוב ונוח לבריות כמקדם. התקונים שתקן הפקיד בבואו אל המושבה היו:

א) בכל ראש־חודש צריך כל אכר לבוא אל הפקיד לקבל את כסף התמיכה. אם היה האכר “חוטא” בדבר־מה היה הפקיד מזכירהו את דבר “עוונו” ומטיל עליו עונש כסף, שהיה מנכה מן התמיכה “למען ידעו”.

ב) בכל יום ויום, מהשעה הששית עד השביעית בבוקר, היה צריך כל אכר לבוא אל אותו הפקיד ולקבל: מדת שׂעורים – מספוא לסוסו, ובימי הזריעה: מדת דגן לזריעת שדהו ביום ההוא. ומי שאחר ולא בא בשעה הקבועה לא קבל באותו יום לא מספוא לסוסו ולא דגן לזריעה.

ג) מדי יום ביומו היה צריך אחד האכרים, על פי הסדר, לבוא ולעמוד כל היום בבית הפקיד, כדי לשרתו במשך כל היום.

הדבר האחרון היה מכאיב ביותר את לב האכרים ורובם לא הלכו לעשות את חובתם לפקידם והיו נענשים מדי חודש בחדשו בעונש כסף.

איזו שׂנאה כבושה היתה בלבו של הפקיד אל האכרים ובכל מקרה היה משתדל להבזותם. וכאשר כשל כח הסבל של האכרים, התאספו ויבואו אל הפקיד ויזהירוהו כי אם לא ישנה את הנהגתו, יהיו מוכרחים לבקשו לעזוב את מושבתם. מלבד זה ערכו עוד פעם מכתב־מחאה וישלחוהו לוו., לחיפה. ואולם, גם אשרי כתב לוו. ויתאונן כי ה“פראים” הכוהו ונפשו היתה בכל רע. אז מהרו וו. וצ. ויבואו אל המושבה, ויחקרו וידרשו, ויענשו את האכרים, בשללם מהם את כסף התמיכה ואת השעורים לסוסיהם, עד אשר יבקשו “סליחה” מאת הפקיד. ארבעה אכרים נכנעו תיכף ויעשו את רצון פקידיהם. עשרים ושנים לא נכנעו ולא בקשו סליחה.

פרצה מלחמת “הרעב”. ארבעה חדשים רצופים לא ניתנו לאכרים לא תמיכה ולא שׂעורים, והם סבלו חרפת רעב וכמעט שהיו בכל רע, לולא נכמרו עליהם רחמיהם של אחדים מחנווני־צפת, שנתנו להם מעט צרכי אוכל בהקפה. האכרים שמו כל תקוָתם ב“גורן”. מצב התבואה נתן תקוה טובה בלבם ויחכו בכליון עינים עד שיאספו את תבואתם, שאז לא יצטרכו עוד לתמיכת הפקידות. אולם הפקיד לא הסתפק בכלי־נשקו האחד – הרעב – ויבקש לו עוד תחבולות. הוא הלך לצפת וילחש באזני הקימקם – שר העיר – ולמחרתו נשלחו מצפת “חיילים” לראש־פנה לגבות את מסי הממשלה.

מי שלא ראה איך גובים “חיילים” את המסים בכפרים הערבים לא ראה גזל ומעשׂה־רצח מימיו. ובני ראש־פנה ידעו כבר את טיב האורחים האלה: לא אחת ולא שתים ראו את “בקוריהם” בכפרי הערבים שכניהם. וכאשר הוגד להם מצפת כי “חיילים” הולכים אליהם, נבהלו מאד. היום היה יום הששי בשבת. בבוקר נפוצה השמועה במושבה, כי חיילים באים ולא עברה שעה אחת ולא נשארה במושבה כל נפש. כל האכרים, נשיהם וטפיהם מהרו ויברחו לכל אשר נשאום רגליהם ויסתתרו בשדותיהם בין ההרים והסלעים ובכפרי הערבים. באו ה“חיילים” ולא מצאו איש. ויחר להם עד מאד. ויפשטו על הבתים ויוציאו מן התנורים את הלחם, שהכינו האכרים ליום השבת, ויוציאו את העופות מן הלולים ויאכלו, וישמחו. הם בקשו שׂעורים לסוסיהם אך לא מצאו. ברחוב פגשו את השוחט. המסכן הזה חשב, כי יד החיילים לא תהי בו, כי הלא איננו “אכר” אבל החיילים לא הבדילו. התנפלו עליו ויכוהו מכות רצח, ויתלו “מתליה” (שׂק קטן לשים בו מספוא לסוס) על צוארו, וידרשו ממנו כי ימלאנה שׂעורים.

שני זקנים מבני המושבה מהרו ויעלו צפתה ויבואו אל שר העיר ויפלו לרגליו, ויבכו ויתחננו לפניו, כי ירחם וישיב את החיילים לביתם, ואת המסים ישלמו בשלימות, לכשיאספו את תבואתם מהגורן. ויענם שׂר העיר ויאמר, כי פקידם ענה בהם, שמורדים הם ואסור לרחם עליהם. וילכו הזקנים ויסובבו בעיר ויבקשו רחמים עד שנתנו להם בהלואה מאתים פרנק. הכסף נתן לשׂר העיר והחיילים נקראו העירה, והאכרים שבו אל בתיהם לעשות את שבתם.

רבות סבלו האכרים במשך החדשים האחדים, אך הם תלו תקותם בגורן, אולם גם נחמתם זו נהפכה להם לאבל. התבואה נאספה מהשדה, גם מהגורן, והאכרים הוציאוה ומכרוה. וכשבאו האכרים על חשבונם, חשכו עיניהם: כאשר סלקו את חובותיהם למיטיביהם, כאשר סלקו את המעשׂר ואת כל מסי הממשלה, נשאר כיסם ריק. ולפניהם שנה חדשה עם צרכים חדשים: לחם לאכול, דגן לזריעה ומספוא לבהמות, ואין כל. וישלחו האכרים צירים לוו. וישפכו לפניו את כל מר שיחם. ויענם וו. כי קצרה ידו מהושיעם: חוק הוא ולא יעבור, כי אין אכרים יכולים לנצח את פקידם בריבם עמו. יודע הוא אמנם, כי הפקיד הפריז על המדה, אבל מה יעשה וה“חוק” גדול ממנו. ותהי להם עצתו, כי ילכו ויבקשו סליחה מאת פקידם ואז ירוחמו וכעבור זמן מה יוסר הפקיד ממשמרתו.

וילכו האכרים ויבקשו סליחה.

רק שלשה מהם לא עשו כדבר הזה. האחד – ראש מיסדי המושבה דוד שוב. הוא בא אל הפקיד ויבאר לו עד כמה התנהגותו מכוערה ועד כמה נקלה הנצחון הבא בעזרת הרעב. למחרתו יצא ד. ש. מקהל האכרים. השני – איש צעיר לימים, הורביץ שמו, גמר את חוק למודיו בגימנזיום בארץ מולדתו, משנתעורר בגולה רעיון ישוב ארץ ישראל, התמכר לו בלבו ובנפשו. והוא היה אחד מאלה, אשר “בתומתם לא יכלו להסתפק במליצות רמות בלבד, ובשמעם לקול לבם, עזבו את הכל והלכו לקיים בפועל מה שאחרים רק נאה דרשו בפיהם”. ויעזוב את למודיו, ויפקר את עתידותיו, וילך להקדיש את חייו, את כחו ואת כשרונותיו להרי ציון השוממים, ויעבוד יחד עם אחיו בראש פנה. גם הצעיר הנלהב והנלבב הזה נפל תחת נטל פקודתו של א. וגם הוא נאלץ לעמוד על פתחי ביתו. בראשונה סבל הכל בסבלנות נפלאה ויאמץ בכל עת את לבות אחיו, כי יסבלו עד יעבור זעם, אך באחרונה קצה נפשו בחייו המאוסים ולבו לא נתנו ללכת ולבקש סליחה… ויערוך מכתב חם, כתוב צרפתית, וישלחהו למורשה הראשי לפאריס ויתאר לו בצבעים בהירים את מצב הענינים במושבה. אך כנהוג הוחזר המכתב מפאריס לראש פנה לידי הפקיד. ויקח הפקיד את בהמתו ואת כליו של ה. ממנו בחזקת היד ויצוהו לעזוב את המושבה. והאכרים היו עיפים ויגעים מכל התלאות אשר עברו על ראשם ולא מצאו עוז בנפשם לעמוד ולהגן על אחיהם האומלל. גם הוא בעצמו התאמץ להשקיט את סערת רוחם, כי חרד לגורלם ולגורל משפחותיהם. ויתנו לו אחיו להוצאות הדרך ויעזוב את המושבה בנפש נשברה וילך לבקש את משפטו ואת משפט אחיו. מרוב צערו וכעסו חלה בדרכו וירד לאלכסנדריה של מצרים וימת שם ברעב ובחוסר כל.

והשלישי – בן אריה שמו. גם הוא נסה לבקש את משפט אחיו. הוא נספח אל המושבה בהשתדלות ארלנג’ר, כי מצא חן בעיניו, ובעזרתו היה לאכר. וארלנג’ר בקשהו להודיעהו על מצב המושבה: וימלא ב. א. את בקשת מיטיבו ויכתוב לו מכל אשר ראה ושמע. ויתן ארלנג’ר את המכתב לידי המורשה הראשי, והאחרון שלחהו לאשרי. ויעש הפקיד לכותב כמשפט המורדים, וישימהו למנקה הרפתים בחצרו. אבל הוא עמד במרדו וישאר במושבה.

והתנגדותם הראשונה של אכרי ראש פנה לשיטתה של הפקידות כלתה. השיטה כבשה לה את מקומה בכל עוז ותוקף, ו“מנוחה” שלמה שררה במושבה במשך שנים אחדות.

3

בתרמ“ד נוסדה המושבה עקרון. מראשון־לציון לעקרון רק מהלך שלש שעות. אך מה שונות היו שתי המושבות האלו אשה מרעותה. בני ראשון־לציון היו, כולם או רובם, אנשים משׂכילים, אך רחוקים היו כרחוק מזרח ממערב, מאותו מקצוע העבודה, אשר עמדו להקדיש לו את כוחותיהם. ובני עקרון היו אנשים פשוטים ולא ברצונם הטוב רבבחירתם החפשית באו לארץ ישראל, כי אם ברצון הנדיב ובבחירת מיטיביהם; לעומת זאת היו אנשי עבודה: מאחורי מחרשתם נלקחו והובאו לארץ־ישראל להמשיך פה את עבודתם, אשר בה גודלו וחונכו. גם אדמת עקרון שונה היתה מאד מאדמת ראשון־לציון. אדמת עקרון היתה אחד השטחים הטובים ביותר והפורים ביותר באדמת יהודה. ורק בדבר אחד דמו שתי המושבות זו לזו: שתיהן זכו ל”השתכלל" בעזרת פקידי הנדיב.

עקרון היתה מראשית הוָסדה, פרי נדבת הנדיב. הנדיב הסכים להצעתם של אחדים משתדלני חובבי־ציון ברוסיה ליסד בארץ־ישראל מושבה חדשה של אכרים עובדי אדמה. ועל־ידי השתדלנים נבחרו ברוסיה אחת־עשׂרה משפחות ונשלחו לארץ־ישראל.

והמשפחות הנבחרות באו לארץ־ישראל, אך אדמה טרם נקנתה וטרם הוכן כל דבר שהוא. ויהי גורל העקרוניים כגורל אחיהם בראשון־לציון. גם הם באו ל“מקוה־ישראל” לעבוד לעת־עתה תחת שבטו של הירש. לאחרונה נקנתה אדמה בקרבת כפר עגר. האדמה היתה טובה מאד, אבל מעטה ביותר: 2660 דונם. בשנה הראשונה עבדו כל האכרים יחד ולא ראו ברכה בעבודתם המשותפת. אז החליטו לחלק את האדמה ביניהם, כי יוכל כל אחד לעבוד את חלקו, להשביחו ולשכללו כיכולתו. אחת־עשׂרה המשפחות הכילו באמת עשרים משפחות ומספר נפשותיהן היה יותר ממאה. לכל בית־אב היו בנים או חתנים בעלי נשים ובנים. כאשר נתחלקה האדמה ביניהם, נמצא שלכל משפחה היו מאתים ועשרים דונם, ומשקם היה פלחה יבשה. מים לא היו להם. מלבד חוסר־קרקע הרגישו האכרים ביותר בחסרון מרעה. מיסדי המושבה שכחו לדאוג בעוד מועד לדבר עיקרי כזה. גם הבתים והאורוות לא התאימו לחיי אכר. הפקידות, אשר בכלל לא היתה נזהרת בהוצאות מרובות, קמצה על חשבון הבנינים. היא לא השתדלה להשיג רשיון לבנות כל בית לבדו אלא בנתה שני בתי־חומה גדולים, בעלי שתי קומות, תחת גג אחד, ותתן לכל משפחה שני חדרים. כאשר נוכחו האכרים לדעת שבגלל מיעוט אדמתם לא יוכלו לחיות בעמל כפיהם, בקשו כי יקנו להם עוד אדמה. הפקידים שמעו את טענותיהם הצודקות ולא שמו אליהן לב. וכמו על אפו ועל חמתו של ההגיון הבריא לקחו והוסיפו לא אדמה חדשה, כי אם אכרים חדשים! ברצון הפקידות באו אל המושבה עוד שבע משפחות חדשות מחלוצי רומניה להתישב על האדמה שלא עצרה כח לכלכל גם את עובדיה הראשונים. עתה היה לכל אכר רק כשמונים דונם אדמה וגם בבתים היה צר המקום יותר. העקרונים התמרמרו על משכלליהם ומיטיביהם. אבל רוחם המר לא מנעם מלהוסיף ולעבוד את עבודתם הקשה בחריצות נפלאה, בידיעה ובאהבה, הם, נשיהם וטפיהם. בזעת אפם הרטיבו את כל אדמתם. כל מה שנתן להוציא – הוציאו מאדמתם המעטה. אבל בכל עבודתם הרבה לא יכלו למצוא את לחמם, אם כי העקרונים נודעו למסתפקים במיעוט. לאחרונה נוכחו גם הפקידים כי בלי אדמה אין אכרי עקרון יכולים להתקיים, ויקנו אלף ושש מאות דונם אדמה במרחק שעה אחת מגבול המושבה. הקניה החדשה לא יכלה להקל באופן מורגש את מצב העקרונים, כי האדמה היתה רחוקה וחלק ממנה אדמת חול. האכרים זרעו את אדמתם החדשה ובשנה הראשונה ראו ברכה. בשנה השניה אכלה התולעת את רוב התבואה ולא יכלו האכרים לכלכל את נפשותיהם מפרי אדמתם אף במשך ירחים אחדים. בקשו האכרים, כי יקנו להם על גבולם הקרוב – מה שנתן להתגשם – שלשת אלפים דונם אדמה ויוכלו להיות בטוחים, כי יחיו מפרי אדמתם מבלי להזקק לתמיכה. על הדרישה הצודקת הזאת ענה הפקיד הראשי, בלוך, תשובה מחוכמה: אם האדמה אינה מספיקה להחיות את עובדיה, ילכו האכרים לעבוד בתורת שכירי־יום אצל הפקידות והיא תדאג לכל צרכיהם והאדמה תעבד על־ידי הפקידות. ההצעה הזו לא יכלה ללבב את העקרונים. בהלקחם מעל אדמתם ברוסיה לשם התישבות בארץ־ישראל הבטיחום לעשותם לאכרים עומדים ברשות עצמם ולא לפועלים שכירי יום, ולא על מנת כך באו לארץ־ישראל. וימחו האכרים בכל תוקף נגד הצעת הפקיד. אבל הוא באחת ומי ישיבנו. האדמה, הבתים וכל הרכוש כתובים בערכאות לא על שמותיהם של האכרים – ומה כחם כי יגנו על זכויותיהם? והפקיד הזהיר את בני עקרון, כי אם לא ישמעו בקולו ולא יעשו כעצתו, יחדל מלשלם את מסי הממשלה. ויהיו העקרונים בכל רע. ויפנו העקרונים לעזרת רבני ירושלים. והרבנים נענו להם. ויקראו את הפקיד בלוך לדין־תורה בדבר תביעותיהם של העקרונים. והנדיב היה מכבד תמיד את הדת ואת מנהיגיה הרוחניים. ויסכם לדרישת הרבנים וימלא את ידי בלוך לעמוד לדין. ויהי פסק דינם של הרבנים, כי אין הפקידות רשאית להעביר את האכרים מעל אדמתם ולהפכם לפועלים שכירי יום והיא צריכה לדאוג להם, כי יוכלו להתפרנס בעמלם כאכרים “בעלי־בתים”. ולפי שבלוך היה אנוס עתה לבטל את רצונו, בקש עצות להוציא אותו לפועל בדרכים אחרות. על החלק השלילי של פסק־הדין יכלו האכרים להגן בכחם, אבל החלק החיובי היה תלוי כולו ברצון הפקיד ולכן נשאר כתב מת. העקרונים בקשו, דרשו, צעקו ותבעו לקיים את פסק־הדין ולקנות להם אדמה בכמות מספקת, אבל קולם היה קול קורא במדבר.

ובלוך לא נח ולא שקט. יום יום היה כותב את הצעותיו והשקפותיו לפאריס. הוא היה מתאר את האכרים כעצלים ונרפים, שאינם יכולים לעשות מאומה בכחותיהם העצמיים, ועל כן יש ללמדם ולחנכם. הוא הוכיח כי אין תקוה למושבה להתקיים גם אם תקנה אדמה נוספת. עבודת האדמה אינה מספיקה לצרכי העובד, והאכרים לא יספיקו לכלכל את נפשותיהם ולא כל שכן לסלק את חובותיהם. וכדי שיוכלו האכרים לעשׂות את שתי אלה, יש להפוך את כל אדמת עקרון לאדמת מטעים, המעשירים את בעליהם. וכמה מעלות טובות מנה בלוך לנטיעות: האחת, כי תעשרנה את בעליהן; השניה – כי תאפשרנה לאכרים לסלק את חובותיהם, והשלישית – כי את הנטיעות יטעו הפקידים, והאכרים יעבדו תחת השגחתם, ומתוך כך יתרגלו לעבודה, לדרך־ארץ ולנימוסים טובים.

השתדלותו של הפקיד לא החטיאה את המטרה. לעזרתו באה גם שנת השמיטה. אכרי עקרון היו אנשים פשוטים ויראי אלהים ולא מלאם לבם לעבוד בשנה השביעית. גם הרבנים הטו את לבם לשבות בשנת השמיטה מכל עבודה. עובדה זו נצל בלוך לפי טעמו. הוא כתב לפאריס והוכיח עד מה עצלים הם העקרונים, המשתמשים בכל מקרה לבלי לעבוד. ואף כי ידע הנדיב את רגשות הדת, לא יכול בכל זאת להבין את רגשותיהם של העקרונים, והחליט כי אמנם עצלים ונרפים הם. אז קבלה הפקידות פקודה לבלי לעזור לבני עקרון בשנת השמיטה. ויסבלו העקרונים מחסור ולא שבו מדעתם. אמנם, רבני ירושלים תמכו בהם. אבל תמיכתם היתה מצערה. והנדיב אשר, סוף־סוף, את הצעותיו של בלוך, ומאז הוחלט:

א) להפוך את כל אדמת עקרון לנטיעות שונות של גפנים, שקדים, תפוחים, עצי־משי וזיתים.

ב) לבלי לנטוע את העצים על חלקו של כל אכר ואכר לחוד, כי אם להסיר את כל הגבולות ולנטוע גנים גדולים.

ג) האכרים יעבדו אצל הפקידות כמשגיחים ופועלים וכל מחסורם עליה.

ד) רק לאחר שהגנים יתנו פרי די צרכם של האכרים, יחולקו הגנים בין בעליהם.

כאשר הגיע הדבר לאזני העקרונים, חרדו כולם למשמע אזניהם והודיעו בקול נמרץ, כי בשום אופן לא יסכימו לתנאים כאלה ולא יתנו להסיר את גבולותיהם ולנטוע את אדמתם נטיעות. כך היו הצעות בלוך סלע המחלוקת בינו ובין האכרים. ויבוא דבר ריבם שנית לפני הרבנים, והנדיב חייב שנית את פקידו לעמוד לדין. האכרים טענו לפני בית הדין כי הנדיב לקחם מעל אדמתם ומתוך בתיהם על מנת להושיבם בבתים חדשים ועל אדמה חדשה, אשר יעבדוה וישמרוה ויחיו מפריה, וכי אינם מסכימים עתה בשום פנים לשנות את ההבטחה הזו. שוב טענו, שאינם רוצים בנטיעות. עובדי אדמה היו ועובדי אדמה יהיו. הסרת גבולותיהם דומה בעיניהם לגזלה ממש. כי כל אחד ואחד מהם השקיע כבר מכחו ומעמלו בנחלתו הוא. ועתה אחת דרישתם, כי יקנו להם עוד אדמה ודי. והפקיד טען מה שטוען התקיף בהשפטו בחלש ממנו. היחס בין הרבנים ובין הפקידות כבר הוטב אז: עסק היין וענין ה“הכשרים” עמדו כבר על הפרק. עשו הרבנים פנים לכאן ופנים לכאן ופסקו, כי אין האכרים רשאים למנוע מאת הפקידות לנטוע על אדמתם נטיעות, והפקידות אינה רשאית להסיר את הגבולות, כי אם חייבת לנטוע על כל חלקה וחלקה לחוד. ככה נגזר דינה של עקרון להיות מושבה של נטיעות. האכרים עזבו את ירושלים בלב נשבר. תקותם האחרונה אבדה. לעבור על פסק־דינם של הרבנים לא העזו. ובעקרון הוחל לנטוע נטיעות. בלוך שמח לנצחונו הראשון. הוא ידע בלבו, כי עתה ינצח את האכרים כליל, וגם את הגבולות יבטל. והכפר השקט והקטן קבל במשך שנה אחת את צורתן של רוב “מושבות” הנדיב אז. בשדות לא נראו עוד, כבימים הטובים הראשונים, אכרים זורעים, חורשים וקוצרים, ונשותיהם עוזרות על ידם. במקומם עמדו מחנות, מחנות של פועלים ערבים ונוגשים עברים עליהם. בתוך המושבה לא נראו עוד עגלות טעונות אלומות ואכרים שזופי־שמש עוברים לפניהן, כי אם מרכבות חדשות נוצצות, רתומות לסוסים אבירים. הפקידות ועוזריה, סגניה, משרתיה ומשרתי משרתיה מלאו את המושבה. והאכר קבל את תמיכתו.

בתרנ"ב קבל פקיד עקרון צו מאת הפקיד הראשי בלוך לבלי להשגיח עוד בגבולות האכרים ולעשות גנים גדולים. הפקיד עשה כמצות ראשו. עתה לא דקדקו עוד בזכויות האכרים לא רק בנוגע לשדותיהם, כי אם גם בנוגע לבתיהם ולכל אשר להם: לקחו מזה ונתנו לזה, עד כי כשל כח האכרים לסבול. בגלל ענין של בית אחד התפרצו לאחרונה האכרים מפני שלטון פקידם ויגרשוהו ממושבתם בחרפה ובבוז. אבל גם המאורע הזה לא הפחיד את בלוך עז־הנפש. הוא לא חזר ממחשבתו לבצע את אשר החל. התנגדותם של האכרים העירה בו עוד יותר את תאותו לנצח. הלך ליפו והביא “חיילים” במספר הגון ובעזרתם החזיר את הפקיד לביתו, ועשׂרה אנשים מקהל האכרים הביא ליפו וימסרם לבית המאסר. המקרה האחרון הרעיש את לב כל בני יפו והמושבות. דבר כזה טרם היה בישוב החדש. וחלול כבוד ישראל גדל מאוד. ערבי יפו שמחו למראה “היהודים” האסורים ועל היהודים נפל פחד ומורא. אולם אף איש מהם לא התעורר לעזרת אחיו העקרונים האומללים. העקרונים נבוכו ולא ידעו את אשר יעשׂו. קשה היה להם להכנע לרצונו של בלוך ולהסכים לכל מעשיו; אבל עוד קשה מזה היה להם לראות בעלבון אחיהם המושלכים לבור־שחת ואת צער נשותיהם ובניהם. פנו אל רבני ירושלים, וייעצו להם הרבנים להכנע; פנו אל אחיהם במושבות, אבל אלה היו קצרי־יכולת וקצרי כשרון להושיעם. שליחי חובבי ציון שביפו ומנהלי המושבה החדשה “רחובות” הלכו לעקרון והרבו להטיף להם את מוסרם הטוב, כי יכנעו בפני מי שתקיף מהם ואל יחולל שם ישראל. בלוך הוסיף להזהירם, כי יעשה כהנה וכהנה אם לא יכנעו, וגם כתב לפקיד עקרון המקומי, כי ישתמש בכל האמצעים להשיג את חפצו. ולא עוד אלא שיעץ לו להסית בבני המושבה את הערבים השכנים. פחד נפל על העקרונים. הם פנו לימין ולשמאל, ואין עוזר, – ויכנעו.

חמשים נפש לא אבו להשפיל נפשם. ויעזבו את מושבתם ואת אדמתם, אשר כבר הרטיבוה בזיעת אפם, וילכו להם באשר הלכו: אחדים ליפו ואחדים למצרים.

והפקידות החלה להנהיג במנוחה, בלי מחריד ומפריע, את שיטתה.

4

בשנת תרמ“ח עלה על שמי ראשון־לציון כוכבו של בלוך. תעודתו היתה “להשקיט” את המושבה, אחרי ה”מרידה", שמרדו האכרים בפקידות, והמושבה הושקטה רק בעמל רב. האיש הזה כאילו נולד להיות “משקיט” לבבות סוערים – “משקיט” בדרך אדמיניסטראטיבית, הוא היה בעל רצון חזק ולב אכזרי, ואיזו שנאה היתה כבושה בלבו לאותם האנשים, שבא להשקיטם…

והוא הצליח להשקיטם עד מהרה.

היאוש שתקף אז את לבות האכרים; העיפות הנפשית, שבאה כתולדה של התרוממות הרוח היתרה ושל היסורים והתלאות הרבים; הגרעון שבא במחנה ה“נלהבים” אחרי ה“מרידה” האחרונה, – כל אלה בראו את התנאים הרצויים לעבודת הפקיד, ו“חריצותו” לא נתקלה עוד בשום התנגדות ובשום מעצורים על דרכה.

עד מהרה שקטו האכרים. שקט של־מות השתרר. ובעטיו של מות רוחני זה, שנמשך הרבה שנים, סרה המושבה הראשונה לציון מדרכה הראשונה.

ראשית מעשהו של הפקיד החדש היתה לסגור את הספריה, שנוסדה בזמנו על ידי “רודפי שלום”. כאן היו מתאספים משכילי המושבה לקרוא בספרים ולפעמים גם להתיעץ על מצבם ועל כן נחשב המקום ל“קן” המרידה. במשך זמן קצר עלה בידי בלוך לגרש מתוך המושבה כל צל של הנהגה עצמית. כל חיי־המושבה החמריים והרוחניים נחתכו רק על פיו. והאכרים התחילו מתרגלים ב“רז’ים” החדש והיו עומדים לפני פקידם ביראת הכבוד, ביראה וחלחלה, כלפני מלך. כל מי שהעז לעבור על איזה חוק מחוקיו, אחת היתה דתו לשמוע מפיו את קריאתו המחרידה: Gehen sie fort (הפקיד היה יהודי אלזסי ודבר אשכנזית). איש זר לא היה רשאי ללון במושבה ושום אכר לא היה מעז לאספהו בלי רשיון מיוחד. אכר אחד נענש על אשר נתן ללון בביתו לאשה וילד שבאו אל הרופא. אסור היה להתאסף – לא בבית ולא בחוץ. כל נטיעות מחוץ לגפנים נחשבו כ“אסורות” – ואסור היה לאכרים לנטוע אותן, ומי שהיו לו זיתים או שקדים, חייב היה לעקרם ולנטוע גפנים במקומם. – אסור היה לעסוק בכל עבודות צדדיות בשכר: “עבודה בשכר חרפה היא לבני הנדיב!” – היה אומר הפקיד. – ומעשׂה באכר אחד שהיו לו שני בנים גדולים ושנים קטנים. הגדולים – צעירים נלבבים – היו עובדים בשדות זרים, כי קשו עליהם חיי “התמיכה”. כמתגנבים היו יוצאים מן המושבה אל עבודתם. פעם נמצאו במקום שחטאו – ונקנסו קשה: במאתים פרנק כל אחד. ואחרי שהחיים האלה היו קשים עליהם ביותר, עזבו את המושבה והלכו לאמריקה, אלה היו החלוצים הראשונים של היציאה…

הכל נכנע על נקלה לרצונו של הפקיד. ואם נתקל הפקיד לפעמים בהתנגדות קלה מצד איזה נלהב, אחד מ“שארית הפליטה”, היה ממהר לענשו בקנס־כסף, או שהיה נוטל¹ ממנו את התמיכה – ושוב היתה ההכנעה שלמה.

ועל הכרמים עברו שנות הערלה. הגפנים התחילו עושות פירות. הקונה היחיד לענבי האכרים היה היקב של הנדיב. קונים אחרים לא נתבקשו ולא נמצאו. המצב הזה נתן כח חדש בידי הפקידות. ולפני הכח החדש הזה היו מוכרחים להכנע גם האכרים ה“חפשים”. רובם של אכרי ראשון־לציון היו אז אנשים עומדים ברשות עצמם. הם, בכספם, קנו את אדמתם, בנו את בתיהם ונטעו את כרמיהם. האכרים ה“נתמכים” היו המיעוט. אבל כיון שהמושבה התנהלה על ידי הפקידות, וכל ההוצאות הצבוריות נעשו על חשבון הנדיב, נחשבה כל המושבה כנתמכת, וכל בני המושבה – והחפשיים בכללם – היו משוללי חופש ומשועבדים לאפוטרופסותה של הפקידות. ושעבוד זה גדל שבעתים משהתחילו הכרמים לעשות פירות. משעה זו נעשו כל בני המושבה נתמכים בפועל. כי כולם, כחפשים כנתמכים, נהנו מן המחיר המלאכותי של הענבים, שלא היה אלא תמיכה בצורה נאה יותר.

היקב היה בידי הפקיד הראשי של המושבה, ובידו נהפך לאמצעי של עונשין, כדי לדכא על ידו את היסודות הבלתי־רצויים. – מעשה באכר אחד מקהל ה“חפשים”, איש עשיר, שהשקיע בנחלתו כמה רבבות פרנקים; איש משכיל, בעל רוח יתרה ומכובד בעיני כל אחיו. והוא בעל מזג חם, ונפש של בן־חורין לו, ולא הסכים לבטל את זכויותיו האנושיות ולהכנע מפני רצונו של הפקיד. לפיכך היה תמיד כעצם בגרונו של בלוך. פעם מצא אמתלה וגזר שלא לקבל את ענביו של “הבלתי נכנע” זה אל היקב. הדבר הזה היה בתחלת ימי הבציר. האכר היה נתון בכל רע. בראשונה לא נכנע ופנה לעזרת הגרמנים, לעזרת סוחרי ירושלים, אבל אחר את המועד, וכשכלתה אליו הרעה הוכרח להכנע בשברון־לב.

השנים הראשונות אחרי שבשלו הכרמים היו רעות ומרות לאותם מבני המושבה שתקוותיהם לחופש לא חדלו לפעם בלבם.

מתחלה, כשהוכרחו האכרים להכנע לרצונו של אוסוביצקי והסכימו להצעתו בדבר הנטיעות, היו מתנחמים בתקוה טובה, כי יבוא יום וכרמיהם יגדלו ויעשו פרי, ואז יפרקו את עול הפקידות מעל צוארם. תקוה זו לא חדלה מלשעשע את נפשם במשך שנים רבות. תמיד היו עיניהם נשואות אל היום המקווה. כשלא נקלטו הגפנים היטב, הוסיפו לטעת גפנים חדשות; כשנוכחו, שגפניהם, אשר אספון מכל הבא בידם, אינן מצליחות, בקשו ומצאו מינים חדשים, טובים מן הראשונים, והרכיבו בהם את הגפנים הראשונות; וכשראו שגפניהם הנטועות בלי סדר ומשטר גורמות להוצאות מרובות, ואין לעבדן כראוי, הוסיפו לטעת כרמים חדשים, מסודרים בטוב טעם.

וכל העבודה הרבה הזו, וכל ההוצאות המרובות לא החלישו את רוחם ולא הכשילו את כחם, הם הוסיפו לעבוד ולקוות…

והיום המקווה אמנם בא. אבל החופש לא בא עמו. הענבים לא היו סחורה עוברת לסוחר והמחירים המלאכותיים, שקבעה הפקידות, חזקו את כבלי העבדות.

מעציב מזה היה מצב הנתמכים.

האכרים האלה היו בעלים לכרמיהם רק להלכה ולא למעשה. הפקידות נתנה להם כסף להוצאות הנצרכות לשם עבודת הכרמים, והנתינה היתה נעשית בצורה זו: גננים־עוזרים היו לפקידות, שהיו רוכבים על סוסיהם ועוברים בכרמי הנתמכים ורושמים בפנקסיהם את מספר הפועלים העובדים בכרמים. על פי הרשימות הללו היו נותנים לאכר, בראש כל חודש, כסף תשלום לפועליו. סוס אם נצרך לאכר – והלך אל הפקידות וקנתה לו סוס. שׂעורים אם נצרכו לסוסו של האכר – והלך לפקידות ונתנה לו שׂעורים. וכך היה הדין גם בקנית כלים לעבודה, גם בקנית זבל לזבל בו את הכרמים וכו' וכו'. חוץ מכל זה היו נותנים לנתמך תמיכה חדשית לפרנסת ביתו: שלשים פראנק לכל זוג ועשׂרה פראנק לכל נפש מילדיו. ואת ענבי הכרמים היתה הפקידות לוקחת אל היקב בלי שהודיעה לבעליהם מאומה על משקלם או על מחירם. יכול היה האכר להכניס ליקב הרבה ענבים, אבל אם מספר בני־ביתו היה מועט ומספר פועליו הרשומים בפנקס מצומצם, היה מוסיף לקבל מאת הפקידות סכומים מועטים; אולם מי שזכה “לנפשות” רבות, לפועלים רבים ולהוצאות צדדיות מרובות, היה מקבל סכומים הגונים, אף אם כמות ענביו היתה מועטת…

נקל להבין כמה ממדת החריצות היתה עלולה הנהגה כזו לעורר באכר. אף אמנם לא אחר המצב הזה לעשׂות פרי. האכרים התחילו מתעצלים ומבקשים תחבולות, איך להוציא יותר כסף מידי הפקידות. וכל אותן המדות, הכרוכות במצב כזה, הלכו הלוך והתפתח. הגיעו הדברים לידי כך, שאכרים היו עושים “קנוניה” עם הגננים־העוזרים, ומספר הפועלים, הרשומים בפנקסים, לא היה מתאים כלל אל המציאות. והיו גם מעשים ב“נפשות מתות”…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

בשנת תר"ן רבתה עבודת הפקידות במושבה.

כרמי האכרים שגורשו בימי המבוכות, והכרמים שנקנו מאת האכרים השונים בשעת דחקם (אכר שהיה בא לידי דחקות בגלל איזה מקרה רע, היתה הפקידות קונה ממנו חלקת כרם או אדמה), וכן הנטיעות החדשות, שניטעו על אדמת הבוּר של הפקידות, – כל אלה היו צריכים לעבודה והשגחה. על כן באו אל המושבה גננים לפקח על העבודה; ואל הגננים באו עוזרים ראשיים, שניים ושלישיים, ומאות פועלים – ערביים – באו לעבוד תחת יד הגננים ועוזריהם.

כמות הענבים של המושבה הלכה ורבתה, והפקידות התחילה לבנות יקבים חדשים “גדולים ונהדרים”. וגם העבודה הזאת נעשׂתה על ידי עשרות פקידים, ארדיכלים, ממונים ונוגשׂים… מאות אלפי פראנקים נתבזבזו לכל רוח.

רופא נתמנה במושבה ולו עוזרים, חובשים ורוקחים; נבנו בית־חולים ובית־מרקחת.

שני בתי־ספר נתיסדו, ולהם מנהל ומנהלת, מורים ומורות.

ובית־תפלה נבנה ברוב פאר ולו גבאי, חזן ושמש…

ובית־מרחץ הוקם: “מפואר” לפקידים, ו“פשוט” לאכרים… ומנהל גם לו.

ולכל מחנה הפקידים האלה היו משרתים ומשרתות, סוסים ומרכבות, עגלונים ומשגיחים. ובתים נבנו לכל הפקידים האלה ואורוות לסוסיהם.

ותרבינה המלאכה והתנועה, ויגדלו הרעש והשאון, והמושבה דמתה לעירה הומיה.

ובתוך כל מחנה האנשים הזרים האלה לא נראו ולא נכרו האכרים ולא נודע מקומם. שום איש לא היה יכול להעלות על הדעת, שכל ה“כבודה” הזו נבראה אך ורק לטובתם ולהנאתם של האכרים.

בשנת תרנ“א היה מספר כל אכרי “ראשון־לציון” 46 איש, ומספר הפקידים ה”חדשיים" (חוץ מ“מומחים” ובעלי־מלאכה שעבדו במקרה) היה 40 איש… ותקציבה של הפקידות היה בשנים הראשונות לתקופת בלוך: 18,000 פרנק לנתמכים תמיכה חדשית, שמספרם היה 17 איש; 100,000 פראנק שכר חדשי לפקידים, ועוד 130,000 פראנק הוצאות ה“אורןָה” ושאר צרכי החיים של הפקידים. בין הפקידים העוזרים היו הרבה, שהיו מקבלים מאה פראנק לחודש והוציאו שלש מאות לכל הפחות. כל הפקידים שנדחו ממשׂרותיהם, היו עושים אחר־כך עסקים גדולים. וכל הפקידים האלה היו ל“כת” מיוחדת במושבה, ועל פי ה“פרוגרמה”, שקבלו ממקום גבוה, אסור היה להם לבקר בית של אכר, להתקרב אליו התקרבות של רעות, לרקוד עם בתו של אכר או עם אשתו בחתונה… האכר, כשהיה פוגש ברחוב או בגן אחד מן הפקידים הראשיים, היה מחויב לברכו לשלום, ואם לא עשׂה כן, במקרה או בכונה, היה שומע למחר דברים כבושים מפי ראש הפקידים. וכדינו של האכר היה דינו של הפועל.

ולא רק בחוץ ובעניני־חול היה נכר פקיד לפני אכר, אלא אף בעניני־קודש. בבית־התפלה היה מקום מיוחד לפקידים, סגור ומובדל ממקומם של קהל האכרים. כותל המזרח ומקומות אחדים בקרבתו היו מובדלים מכל שאר המקומות על ידי שׂבכה של עץ, ושם היו יושבים הפקידים, כל אחד לפי “כבודו” – עליונים למעלה ותחתונים למטה. על יד השבכה ישבו בני האכרים, שזכו לגדולה והיו ל“עוזרים” שניים או שלישיים, ואלה שמשו כעין מחיצה בין הפקידים ובין אבותיהם הפשוטים…

והגבאי, שגם הוא היה מעין פקיד והיה מתמנה על ידי פקיד־המושבה הראשי (אפילו בזה לא היתה חירות צבורית לאכרים… ), היה עומד ומנהיג את “עדתו” ברמה כלפי האכרים ובהכנעה כלפי ה“מנדרינים”. את אלה האחרונים היה מפטם בעליות “שמנות”…

כזו היתה הספירה הרוחנית, שבראה הפקידות.

וככל אשר גדל מספר הפקידים, כן נתמעטה עבודתם.

בכל מקצועות העבודה היתה שוררת עזובה מבהילה. העבודה בשׂדה עלתה ביוקר נורא. מאות פועלים עבדו במקום המתאים לעבודת עשׂרות. הפועלים היו מאחרים לבוא ומקדימים ללכת ובמשך כל היום בלו רוב זמנם בשיחות בטלות עם המשגיחים. הנכוש היה עולה במקומות רבים עד אלף פרנק לדונם, בעוד שהאכרים היו עושים עבודה זו במאה פראנק, ובזמן האחרון – בחמשים ובארבעים. וכך היתה העבודה נעשית: על כל חבורה של עשרים פועל הופקד משגיח פשוט; על המשגיחים הפשוטים הופקדו “משגיחים ראשיים” רוכבים על סוסים; על המשגיחים פקדו גננים־עוזרים; הגננים העוזרים היו נתונים להשגחת הגנן הראשי – וכל הגננים הראשיים שבכל המושבות עמדו תחת פקודתו של גנן־הגננים, שהיה יושב בפאריס והיה בא לעתים רחוקות לפקוד את “נתיניו” שבארץ־ישראל.

וכל אלה מקטון ועד גדול, ממנקה האשפה באורוות הפקידות עד ה“גנן הגנרלי” שבפאריס, ידעו, שבכספו של הנדיב הם מטפלים, ועל כן אין רע אם העבודה תעלה ביוקר “מעט”… ידיעה זו היא אשר הרעילה את נפשם של כל האנשים האלה, היא היא שהביאה את הרקבון הנורא בכל מעשיהם, שקפחה את חריצותם והשתיקה את קול הצדק הטבעי, שבלי ספק היה קובל וצווח לפעמים תוך מחבואי־לבם. הדברים הגיעו לידי כך, שאף בפי הערביים היתה שגורה “מימרא” זו: “על כיס אל ברון!”…

וכל הנטיעות שנטעה הפקידות לא הצליחו, ועל כן עקרה מה שנטעה ונטעה מה שעקרה. משנת תרמ“ה עד שנת תרנ”ב היה הגנן הראשי איש נוצרי גס, שמלאכתו היתה גידול שושנים, ורק זכות אשתו היפה היא שעמדה לו לשמור על משמרתו כמה שנים במושבה של גפנים.

בשנת תרנ“ב בא למושבה, על פי מקרה, גנן מומחה באמת, מר חיים כהן. הוא הכניס תקונים רבי־ערך באיכות העבודה. הגנן הזה תקן לא רק את עבודת הפקידות, אלא גם את זו של האכרים. עד שבא לא ידע שום איש לזמור את גפניו כהלכה, וכדי ללמד דבר זה היה קורא בערב לפני האכרים שעורים בתורת־הצמחים ובעבודת־הגפנים. אמנם, בנוגע להוצאות לא הקפיד גם הגנן הזה לתקן שום תיקון ממשי, כי חסר לו המרץ הדרוש וכל הפקידים שׂטמוהו, עד שלאחרונה העבירוהו לעבר־הירדן. ואך עזב את המושבה, והנה שבה העבודה להעשות כבראשונה; וכשהגיעה סוף סוף שעה והכרמים נמסרו לידי האכרים, שנשתכללו מחדש בשנת תרנ”ד, נמצאו רוב הכרמים בעלי מומים נצחיים, – והרבה עמלו בעליהם עד שתקנום מעט או הרבה. גם פרדס נטעה הפקידות בראשון־לציון, ואף על פי שבלע הון רב, לא הכניס מה שמכנים הפרדס הגרוע ביותר של אחד הערבים.

אחד האכרים, מאלה שבוססו מחדש בשנת תרנ"ד, קבל כרם של חמשים דונם בן עשר שנים, כולו מורכב במינים משובחים ביותר. הכרם היה מכניס, לפי המחירים הגבוהים שהיו אז, רק אלפים פראנק, ולאחר שעבד בו בעליו החדש שנתים, עלתה הכנסתו לחמשת אלפים פראנק, אף על פי שהמחירים כבר התחילו לרדת. כשקבל האכר את כרמו היו כל הגפנים חולות, וכשעבד בו שנים אחדות, לא נמצאה אף גפן חולה אחת.

בראשון־לציון היו בשנת תרנ“ה 31 אכרים נתמכים, מהם 14 שהפקידות נתנה להם כסף והם נטעו בעצמם את כרמיהם, ועוד 17 שהפקידות נטעה את כרמיהם על חשבונה היא, ואחר־כך חלקה אותם ביניהם. אף על פי שגם הראשונים התרשלו הרבה בעבודתם והרבה מהם עשׂו את מלאכתם רמיה, כי לקחו מן הכסף שנתן להם לעבודת הכרמים והשתמשו בו לצרכים אחרים, – עם כל זה עלו כרמיהם הרבה יותר בזול. 14 הראשונים היו חייבים לפקידות 317,147 פראנק, ובזה נכללים גם הסכומים שלקחו לפרנסת ביתם קודם שהוחל לשלם להם מחיר הענבים. בכסף הזה התקינו להם 1200 דונם כרמים וכמאתים דונם שקדים, זיתים ואתרוגים, וכן בנו 19 בתי־חומה ו־14 אורוות. ולעומת זה היו 17 האחרונים חייבים לפקידות 349,219 פראנק– והכרמים נחשבו להם על פי השתדלות בפחות מחצי המחיר שהוצא עליהם, – ובמחיר הזה היה להם 800 דונם כרמים ואף לא עץ אחד של נטיעות אחרות, ואף לא בנין אחד, והכסף לפרנסת בתיהם לא נכלל בסכום זה, כי כסף לצורך זה התחילו לקחת רק אחרי שבוססו מחדש, משנת תרנ”ד והלאה…

ועבודת הפקידות בפנים המושבה לא היתה טובה מעבודתה בשׂדה. כל המוסדות הצבוריים נחשבו כרכושה הפרטי. הוצאותיה רבו משנה לשנה וכל תועלת לא היתה בהם, כי המוסדות לא התאימו אף במקצת למשאלותיהם של האנשים אשר למענם נוצרו. בכל המוסדות האלה היה נחשב האכר כזר וכ“אדם מיותר” לגמרי.

בית־הספר היה עולם מיוחד ומסוגר, שאינו עומד לא תחת השגחתם של האבות ולא תחת זו של מומחים. רק הפקיד הראשי היה מושל בו ממשלה בלתי־מוגבלת באמצעות המנהל. אל הבחינות לא היו נותנים לבוא לא לאבות ולא לאורחים. בקושי גדול הושג רשיון לבוא אל בית־הספר פנימה בשעת הלמוד ואפילו בשעת הבחינות. בביה“ס למדו צרפתית, עברית וערבית, וגם מעט “מדע”: חשבון, דברי־הימים וכתיבת־הארץ. בזמן הראשון עמד בראש בית־הספר אדם הגון ומשכיל; אבל מפני שהיה חולני, משלו בביה”ס עוזריו. אלה היו: א) מורה לצרפתית ולערבית – ספרדי מקומי, שפרנסתו היתה כפולה: מורה ומלוה ברבית את האכרים בשלשים למאה לשנה; ב) מורה לעברית, שלא עסק מימיו לא בהוראה ולא בחנוך, וגם הוא שמש בשתי כהונות: מורה וסופר עתונו של בן־יהודה, שיצא לאור בירושלים. והיה כותב מאמרי שבח לפקידים שונים בנוסחאות שונות.

וכשנפתח, לבסוף, בית־הספר לנערות, היתה מנהלתו – אחת מאלו שמצאו חן בעיני שייד. ואחותה – נערה שלא טעמה טעם של השכלה ולמוד – עוזרת לה. נקל להבין, שבית־ספר כזה לא היה מסוגל לתת לילדי האכרים את החנוך הראוי.

יחסה של הפקידות אל הממשלה היה חסר־תבונה. הפקידים, שהיו רגילים לפזר כספים על כל דבר, פזרו בלי חשבון גם בעסקיהם עם שרי הממשלה. עד מהרה נוכחו האחרונים, כי מן ההפקר הם זוכים וכי פקידי הנדיב אינם נזהרים בכספו – והתחילו תובעים ולוקחים, לוקחים ותובעים… במקום שהיו מסתפקים בראשונה במתנות קטנות, למדום פקידי הנדיב להרחיב כשאול נפשם. את כל עניניהם עם הממשלה היו עושים הפקידים על ידי סרסורים פשוטים וגסים, ואלה עוד הוסיפו להגדיל את “תאבונם” של השׂרים. מובן מאליו, שגם הסרסורים לא עשׂו את מעשׂיהם “לשם שמים”…

הפקידים, כשהם לעצמם, לא ידעו בין ימינם לשׂמאלם בחוקי המדינה ובמשפטיה, ובסמכם על סרסוריהם הגסים עשו משגה אחר משגה. כי על ידי מעשׂיהם נסתבכו הענינים עוד יותר, ולא היה קץ לסכסוכים ולמריבות.

הפזרנות הנוראה של הפקידות הזיקה גם למושבות השכנות והחפשיות, ובכל זאת היו אלו מצליחות במעשׂיהן יותר מן הפקידים. המושבה רחובות היתה גומרת לפעמים את עניניה עם הממשלה בחצי המחיר, ולפעמים אף בחלק השלישי ממה ששלמה הפקידות.

ואם רעה היתה פעולת הפקידות בשׂדה ובתוך המושבה, עוד רעה מזו היתה פעולתה ביקב. אפשר לאמור, שכמעט על ידיה באו כל מושבות הכורמים עד משבר.

עניני היקב היו נחלקים בין ארבעה פקידים ראשיים: “דירקטור חיצוני”, “דירקטור פנימי”, ממונה ראשי על היין ומכונאי־ראשי. הראשון ישב בפאריס והיה רואה חלומות בראשון־לציון, והאחרונים ישבו בראשון־לציון והיו רואים חלומות בפאריס. ה“דירקטור החיצוני” היה קרובו של שייד – וזו היתה כל תהלתו. במקום מושבו היה עושה את מכירת־היין הגדולות ואת כל הקניות לצרכי היקב. את כל קניותיו היה עושה בצרפת – משום חבתו לארץ המולדת – ומשם היה שולחן לארץ־ישראל. קניותיו היו מצוינות בשני דברים: בהוצאות מרובות ובסחורה גרועה. העצים לחביות היו על פי רוב רקובים, ובעמל רב היו עושים מהם חביות – והחביות היה דרכן להשבר דוקא בהיותן מלאות יין; יותר ממשלוח אחד של יין אי־אפשר היה לשלוח בהן בכל אופן. ברזל, פחם ואף כל המכונות היו נקנים תמיד מן המינים הפחותים ביותר ובמחיר הגדול ביותר. הבקבוקים היו ממין מיוחד: רובם היו באים שבורים או שהיו נשברים תיכף משהתחילו למלאותם יין. כך היה הדבר בכל הנוגע לקניות; והמכירות – אלו כמעט שלא נעשו, כל זמן ששמש ה“קרוב” בכהונתו. תעודתו למכור נשארה דבר שבכתב.

ה“דירקטור הפנימי” היה צריך להשגיח על סדרי היקב ולעסוק בקניות ובמכירות מקומיות. בכהונה זאת שמש מר בלוך בעצמו, אלא שלמעשה היה דירקטור שני לעזר כנגדו: קרובה של מינקת אחת, ששמשה פעם בחצר־הנדיב.

ההשגחה על היקב היתה משונה מאד. עם כל ההוצאות המרובות שהיו מוציאים לצרכי היקב, לא מצאו לנחוץ לעשות גדר הגון סביבו. כאן מצא המנהל מקום לקמץ. – כל הסחורות היו מוטלות ערמות, ערמות בחוץ, בלי סדר ובלי חשבון, וכל מי שרצה זכה מן ההפקר. דבר רגיל היה “לקחת” מן היקב עצים, ברזל, פחם וכיוצא באלה. ופעמים שהיו לוקחים לא רק “בידים” אלא גם טוענים בלילות על גבי החמורים והגמלים… ו“בלקיחה” עסקו הכל: פועלים ובעלי־מלאכה, עברים וערבים, אכרים ונושׂאי־משׂרה. בבנין היקב עסקו מאות פועלים ובעלי־מלאכה ערבים, וכל אלה לא התעצלו “לעבוד” בלילה אחרי עבודת היום. חוץ מן “הלקיחות” הגסות הללו, שהיו מעין זכיה מן ההפקר, היו לקיחות “דקות” יותר, שלא כל אדם היה זוכה להן. כל נושאי משרה ביקב או בפקידות לקחו ממחסני היקב את כל הצרכים לביתם: נפט, סוכר, שמן, יין, יי“ש, חומץ, פחם ועוד ועוד; והיו ביניהם כאלה, ש”צרכיהם" היו מרובים כל־כך, עד שהיו מקבלים צורה של “מסחר”…

אך יותר ממה ש“הרויחו” העובדים בלילה והלוקחים ביום היו מרויחים סוחרי יפו, שהיו עסוקים בעניני היקב. אלה הבינו, שהם מטפלים ב“כסף הנדיב”, שאין שומריו מדקדקים בו “דקדוקי עניות”. ועל כן היו הסוחרים “עושים שותפות” עם ה“עוזרים” ביקב – על יסוד “חצי שלי וחצי שלך” – ואז היו נעשׂים “מעשי־נסים” ממש: חביות שמן או עצים, מטען־גמל אחד, שבאו אל היקב, היו מקבלים צורה כפולה ומשולשת עד שנתגלגלו והוכנסו לתוך רשימת הפנקסים. חשבון אחד, שכבר נפרע, היה חוזר ובא לידי גובינא וכיוצא בזה. מעשה כזה נתגלה פעם באחד מסוחרי יפו, וסוף דבר היה – שגרשו מן היקב מנהל־חשבונות אחד ופועל אחד… וסוחר גרמני אחד, שהיה מוכר סחורה ליקב במשך כמה שנים והיה מקבל את המגיע לו בכל פעם, לא היה נותן לפקידות קבלות על הכסף ולא היה משיב את מכתבי־ההזמנות, ולבסוף תבע דמי סלוק כל ההזמנות, ואחרי נפתולים מרובים קבל סכומים הגונים.

עוד “מועילה” מזו היתה השגחתו של מנהל מסחר היין.

כמות היין היתה בזמן הראשון מועטת מאד, ורק במשך שנים אחדות גדלה. בעזרת סוחרים מנוסים והגונים אפשר היה למכור על נקלה את היין המועט הזה בארץ־ישראל גופה ובערי המזרח הסמוכות: בירות, קהיר, אלכסנדריה; ומעט מעט היו השותים מתרגלים ביין החדש, עד שגם אחר־כך, כשהיין התרבה, יכול היה, בהתאמצות ידועה, להמכר כולו. כי עוד בשנת תרמ"ד, בזמן שיקבי ראשון־לציון עדיין לא עשו יין כלל, היה כבר שוק־היין במצרים גדול מאוד. יין פשוט היה נמכר שם 102,769 הקטוליטר לשנה במחיר 3. 388,996 פראנק; יין משובח – 370,246 בקבוקים במחיר 660,738 פראנק; קוניאק פשוט היה נמכר 508,485 ליטר במחיר 400,297 פראנק; קוניאק משובח – 865,096 בקבוקים במחיר 1,223,586 פראנק; וענבים לאכילה היו נמכרים 11,700 קאנטאר (מחצית מיבול הענבים במושבות יהודה) במחיר 735,462 פראנק.

ובשעה ששוק של יין כזה היה במרחק של מהלך יום אחד באניה מארץ־ישראל, לא מצאה הפקידות החרוצה אפשרות למכור שם את היין של ראשון־לציון בזמן הראשון כשכל כמותו הגיע לאילו הקטוליטר! הפקיד הראשי היה יושב בחדר עבודתו ומחכה לבואם של סוחרי־יין, וכשבא כזה, במקרה, היה מדבר עמו בטון של פקיד ופוטרו מלפניו. ופעמים שהיה בא איזה סוחר, ולא היה מוצא איש לדבר עמו, כי הפקיד היה “עסוק”. שום פרסום לא נעשה ליין, וגם בערים הקרובות ביותר לא ידעו ממציאותו. אמנם, המנהל יסד בתי־ממכר של יין בערים המזרחיות הקרובות, שיסודם עלה בכסף רב והנהלתם נמסרה בידי “קרובים”, שעשו את מלאכתם בשכר חדשי קבוע; אבל אנשים כאלה לא יכלו להצליח, מפני שלא היו מוכשרים לכך ומפני שתנאי־עבודתם לא היו נאותים: במרכז גדול כמצרים מכרו רק ממאה ועד מאתים הקטוליטר יין! הרבה מהם היו עושים את מלאכתם רמיה והיו מוהלים את היין במים, גם היו קונים יין יוָני פשוט בזול ומוכרים אותו כיין ארץ־ישראל, וסוף־סוף היו פושטים רגלם ליקב ולא היו משלמים בעד היין שלקחו, עד שלבסוף נסגרו כל בתי־הממכר הללו.

ככה התנהלו עניני היקב מן הצד המסחרי. ומן הצד הטכני?

היינן הראשון היה נוצרי. אמרו עליו שהיה מומחה. את מקומו ירש יינן־מקומי, כלומר אדם שנעשה יינן מעצמו. בשנים הראשונות קלקל והחמיץ הרבה יין, שרובו נשפך החוצה. תחלה היה מנהל־חשבונות בלשכת הפקידות שבראשון־לציון ובזכרון־יעקב, אחר־כך שמש זמן מועט את היינן הנוצרי עד שמלא את מקומו, ולידו נמסרו שני יקבים עם אלפי הקטוליטר יין. לא היתה לו כל הכנה מדעית ואף הידיעות היסודיות חסרו לו. האמת נתנה להאמר, כי לעומת החסרונות העיקריים האלה היו לו גם מעלות. הוא היה אדם בעל מרץ נפלא ומוכשר מטבעו והיה מסור לעבודתו בכל לבו ונפשו; ואחרי שעסק במלאכת היין שנים אחדות, נעשה יינן מומחה באמת, וסופו עושה יין טוב, שקנה לו שם בעולם. אבל בזמן הראשון קלקל והפסיד. הוא גם לא ידע להשתמש במכונות הגדולות והיה מחליף אותן לעתים תכופות ומשליכן לערמות־האשפה – או, יותר נכון, לערמות־הזהב – שמאחורי היקב. פועלים הרבה עבדו בהשגחתו בשׂכר מרובה, ועליהם משגיחים ועוזרים שונים. כולם היו בלתי מומחים בעבודתם ושום עין מנוסה לא השגיחה עליהם. יש אשר נשפכו בריכות מלאות יין. פעמים שהחביות לא היו נסגרות, ופעמים שהיו מערבבים מין בשאינו מינו. ערבוביה, תוהו־ובוהו שררו בכל מקום ולא נשאר כל זכר לחשבון ואין יודעים בכמה עלה עבודו של הקטוליטר יין בימים “הטובים” ההם; החשבונות מן הזמן ההוא ספר־חתום הם גם ליודעי חשבון. אבל גם בשנים המאוחרות אחרי שנתקנו סדרים ביקב, אחרי שכמות היין הנחמץ נתמעטה, אחרי שהפועלים קנו נסיון, וכשרון השמוש במכונות נשתבח, עלה עבודו של הקטוליטר יין לעשרה פראנק, ואחר־כך לשבעה, לחמשה ולבסוף – רק לשלשה… גם יתר ההוצאות: לעשית החביות, למשלוח־היין וכיוצא בזה, היו גדולות לאין שעור מן הראוי.

כך היו עושים יין בימים ההם!

והמכונאי?

המסכן הזה היה לצחוק בפי הבריות. הוא היה נפח פשוט מיפו. הירש מנה אותו למכונאי ביקב שבראשון־לציון… ובמשׂרתו זו נשאר ימים רבים. הוא לא למד מימיו ולא שמש מכונאים מלומדים. ואמנם, הרבה קלקל ה“אומן” הזה במשך שנות־עבודתו הרבות. לו חייב היקב תודה בעד חלק גדול של הוצאותיו המבהילות. מעשׂה במכונה הגדולה, בעלת מאה כחות של סוס, שהרבה עמלו ה“מכונאי” ועוזריו בהתקנתה, והיא, העקשנית, לא נכנעה להם. וכשבא המכונאי מיפו מצא, שהמכונה ערוכה באופן הפוך… ומעשים כאלה לא היו חזיון יקר.

הרבה פועלים ובעלי־מלאכה עבדו בהשגחתו, בלי שהיתה עין צופיה עליהם. וכמה מעשי “משגה” נעשו במקצוע זה! מי שלא ראה בימים ההם את בתי־החרושת האלה ואת המלאכה שנעשתה בהם, וגם את החומר הרב, שהיה צבור ומתגלגל כאן ערמות, ערמות, – לא ראה פזרנות מימיו.

כך נעשׂתה העבודה בראשון־לציון בימי הפקיד ה“אדיר” וה“חרוץ” בלוך.

וכדי לבקר את כל “העבודה” הרבה הזו היה בא מפאריס, אחת לשנה או לשנתים, הפקיד הראשי – שייד.

ימים רבים היו הפקידים מכינים את עצמם לקבל את פני “אביהם” – כך היו קוראות לשייד “בנותיו” המפורסמות, – מנקים את הרחובות, מיפים את הבתים של הפקידים, מכינים “מכשירים” שונים להנעים את חיי האדון הגדול בארץ ה“שוממה”, מפארים את גנות הפרחים… ובבוקר לא עבות אחד היו יוצאים כל הפקידים במרכבותיהם ליפו, איש לא נעדר. אויר המושבה כאילו נטהר לשעות אחדות…

ולפנות ערב היה קם שאון ומהומה בכל הרחובות. המרכבות היו שבות, עגלות מלאות חפצים שונים היו באות בראש, ואחריהן היתה באה מרכבת ה“אב”, שמוחמד היה נוהג בה – מוחמד זה היה חביבו של בלוך, וכמה שנים שמש אצלו עגלון, ומעין צורה של “פקיד” היתה לו; הפעם היה מוחמד מאמץ את כל כשרונותיו העגלוניים, לכבוד האורח “הרם”. ימים אחדים היה שייד יושב בתוך “בניו” ו“בנותיו”, היה עושׂה להם נשפי־חשק ומשתאות ומספר להם “חדשות מפאריס”, והרגעים היו עוברים וחולפים בנעימות. כך היה גומר ה“מבקר” את בקורו והיה הולך למושבה אחרת, וכל הכבודה אחריו…

ופעמים שגם אחדים מאכרי המושבה היו באים אליו – פעם לשם ברכה ופעם לשם בקשה; אבל הרבה מבני־המושבה היו חורקים שן על “שליחי־הצבור” שלהם, ולא קללה נמרצת אחת היתה מתפרצת מפיהם על הראש ועל עוזריו…

שייד היה בא לפעמים אל בית־התפלה, דורש דרשות ומספר על הגדולות ועל הנצורות, שיש עם לבבו של הנדיב לעשות ל“נכדיו”… ופעמים שהיה שם עינו באחת מבנות האכרים, “מאשר” אותה, לוקחה עמו לפאריס, “מכין” אותה במשך שנים אחדות ושולחה אחר־כך להיות מחנכת ל“אחיותיה” ומנהלת לבית־הספר. קרוביה של “מאושרה” כזו היו מקבלים עזרה ביד רחבה, אם כאכרים מקבלי תמיכה שמנה ואם כעוזרים לפקידים.

נקל להבין את מצבו של האכר בסביבה המושחתת הזאת. מסביב שרר איזה “מחול־מות” של פזרנות, קלקול המדות, שפלות ושארלאטאניות. אנשים ריקים ופוחזים לעשרות חיו חיי־אצילים, וכמו במתכון היו משחיתים את כל יסודות החיים של האכרים. המצב הזה הוליד יאוש נורא והיאוש גרם לירידה רוחנית ומוסרית…

הירידה הרוחנית הזו, שהלכה והתפתחה במהירות משונה בכל המושבות הנתמכות, היתה בשנים הראשונות חלשה יותר בראשון־לציון: היא נתקלה שם במעצורים בדרך ההתפתחותה. המעצור האחד היו – האכרים הבלתי־נתמכים; המעצור השני – הכחות האישיים, שנמצאו בראשון־לציון בכמות גדולה מבשאר המושבות; והמעצור השלישי – התקוה הטובה לעתידות הכרמים.

הגפנים הצרפתיות קוריאַן, אוליקאַנט, בורדלו נתנו תוצאות טובות מאד. הענבים היו מרובים וטובים. תקוַת הכורמים לשחרור גדלה. וכשראו הנתמכים, שהגפנים מכניסות יותר ממה שהם מקבלים בצורת תמיכה, התחילו לדרוש מאת הפקידות לשלם גם להם את מחיר הענבים המשתלם לבלתי נתמכים ולבטל את התמיכה החדשית. סוף סוף הסכימה הפקידות לדרישה זו, והמעשׂה הזה הרים את רוח בני המושבה. בולמוס־העבודה אחזם שנית, והם התחילו לעבוד בכרמיהם בחשק נמרץ. עוד בימים ההם התחילו לדאוג לשלום הגפנים הצרפתיות מפחד הפילוֹכסירה, שעשתה שמות בצרפת, ונטעו גפנים אמריקאיות. האכרים השקיעו עצמם בחובות פרטיים והיו משביחים ומתקנים את כרמיהם. אבל בעבודת היין באה – בשנת תרנ"ב – תמורה נמרצת, שהרבה תוצאות רעות היו לה.

ההוצאות המרובות של עשית היין ומכירתו הביאו במבוכה את “משכללי” המושבה. ואז עלתה על לבם תכנית חדשה, להחלץ על ידה מן המצר.

וכך אמרה הפקידות: גפני ראשון־לציון הן מן המינים הצרפתיים הרגילים, שכמות ענביהם מרובה, אבל איכות יינם אינה מצוינת, ועל כן אין היין הזה יכול להמכר במחיר גבוה. לפיכך טוב להחליף את המינים הללו במינים המשובחים ביותר שבצרפת מַלבּק, קבֵּרנה², שכמות יינם, אמנם, מועטת היא, והוצאות־עבודו של יין זה מרובות, אבל מחירו בשוק גבוה מאד.

יש אומרים, שמחשבה זו נולדה במוחו של הנדיב עצמו, וגם הנדיב בעצמו האמין כך, וכך אמר גם ל“מלאכות” המפורסמת³, שהתיצבה לפניו בשנת תרנ"א⁴. אבל קרוב יותר לאמת, שהפקידים הציעו לו הצעה זו, לכסות על ידי עבודה חדשה ורבת־הוצאות על מעשיהם, והצעה זו מצאה נתיבות ללב הנדיב, עד שלאחרונה חשב אותה לפרי רוחו.

אבל, איך שהוא, והגפנים הצרפתיות המצויות נדונו לעקירה. באכזריות נמרצה התנפלו עליהן, כרתו את ראשיהן והרכיבו עליהן ראשים חדשים… הגנן כהן, שנהל על פי מצות הפקידות את עבודת ההרכבה, התנגד למעשה החדש, ובשעורים שקרא באזני הכורמים הוכיח, כי בארצות החמות יש עתידות רק ליינות ליקר – יינות מתוקים – אבל לא ליינות הצרפתיים החזקים והמשובחים… אבל הפקידות צותה – ומי לא ישמע? הפקידות נתנה צו לכל המושבות להרכיב את כרמיהן במשך שלש שנים, ומי שלא יספיק לגמור את עבודתו במשך הזמן הזה, אין ענביו נכנסים אל היקב. ורשימות נתנה הפקידות לכל הכורמים, שעל פיהן היו צריכים לעשות את עבודתם, ורשימות אלה היו שמורות בידיהם. לאותם הכורמים שמצבם החמרי היה דחוק, נתנה הפקידות הלואות ביד רחבה לצרכי ההרכבה, ואת מחיר הענבים החדשים קצבה בשער הגבוה מאד: קברנה – 80 פרנק ומלבק 70 פרנק הקאנטאר, לעומת עשרים פרנק מחיר הענבים הרגילים.

בראשונה התנגדו הכורמים לחדוש זה. עינם הסה על כל העמל שהשקיעו בכרמיהם, אשר כבר אהבום והאמינו בעתידותיהם. אך תחבולותיה של הפקידות פעלו את פעולתן; גם עסקני־ישוב צדדיים דברו על לב הכורמים לשמוע בקול “מיטיביהם”, והגנן הראשי הרמַנס, שמומחיותו לא היתה אז מוטלת בספק, בא מפאריס ודבר על לב כל כורם וכורם, ש“בארון קטון” יהיה אם לא יסרב לפקידות, כי כרמיו יעשירוהו עושר רב…

והגורל הוטל. העבודה נעשתה, ובמהירות גדולה כרתו את ראשי הגפנים, שכאילו נולדו בשביל תנאי המקום, והרכיבו עליהן ראשים חדשים שהיו זרים לתנאי האקלים והשוק.

וביקב התחילו ההכנות לקראת האורחים ה“מיוחסים” החדשים… מכונות חדשות הובאו, ובתוכן מכונת־הקרח הענקית, ושוב נתפזרו רבבות פראנקים לכל רוח.

ובעצם העבודה הזו “בקש” בלוך את הכורמים לערוך “מכתב־תודה ארוך” לנדיב על היקבים הגדולים והנהדרים, שבנה בשבילם; בו במכתב עליהם להתחייב למכור את כל ענביהם ליקב, ומ“ריוח היקבים” יגבה הנדיב את הכספים היסודיים, שהשקיע במושבה. – בראשונה העיר המכתב חשד בלב האיכרים. ההתחיבות למכור ענבים רק ליקב, ההתחיבות לסלק את ההוצאות המרובות מן ה“ריוח”, כל זה הביאם במבוכה, אבל עד מהרה שבו והתישבו בדבר ומצאו, כי במכתב יש הרבה “נחמות”: אם הפקידות דואגת לזה, שכל הענבים ימכרו רק ליקב בלבד, אין זאת, כי עסקי היקב טובים הם באמת, ואחרי כל הפזרנות היתרה יש תקוה להרויח. כך חשבו האכרים – וחתמו על המכתב בשׂמחה. מצב־הרוחות במושבה היה מרומם ומלא תקוה נפרזה…

המכתב הזה היה כעין נקודת־מהפכה בתולדות ראשון־לציון: עד כאן הוסיף רוחם של בני המושבה לעמוד בפני ההשפעה המוסרית של הפקידות; מכאן ואילך התחיל לרדת מטה־מטה.

המכתב הזה, המחירים הנפרזים, הבטחות הרמנס, – כל אלה גרמו לכך, שהאכרים בעצמם התחילו מאמינים בעתידותיהם המזהירים. שם הכורם נעשה אז שם נרדף ל“עושר” ו“אושר”, – הכל התחילו להגות בנטיעות. בולמוס־הנטיעה אחז את כל המושבות בארץ־ישראל. אף אלו שנוסדו על חשבון עצמן לא נמלטו מבולמוס זה. ואיש לא בקש חשבון לדעת מכל הנעשה מאחורי הפרגוד: לדעת כמה יין עושה הפקידות, כמה היא מוכרת וכמה היא “מרויחה” על צד האמת…

איש לא ידע זאת ואיש לא רצה לדעת.

וכשבא אז “אחד־העם” לארץ־ישראל והעיר בפעם הראשונה על הסכנה הכרוכה בכרמים, קראו אחריו: “משוגע, איש־הרוח”!…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

בראשון־לציון עוד נשארו אכרים אחדים, שנחלותיהם היו רשומות בערכאות על שמותיהם, והדבר הזה הדריך מנוחתו של הפקיד ה“חרוץ”. ועל כן דרש בשעת כתיבת מכתבי־התודה בעד היקבים הגדולים, שכל האכרים האלה ירשו לרשום את נחלותיהם על שם הנדיב או על שם בא־כחו. והדבר נעשה. לבותיהם של אחדים, שהתעקשו קצת, נקנו ב“הלואות” חדשות ובנתינת קרקע במחיר זול. ומן היום ההוא היתה כל אדמת ראשון־לציון כתובה על שם איש אחד, שהנדיב בחר בו, ולאכרים לא נשאר שום סמן רשמי, שנחלותיהם וכל רכושם להם הם.

ובשעה שנגמר בנינם של היקבים “הגדולים והנהדרים”, שבגללם אבדו האכרים את הסמנים האחרונים של עמידה ברשות עצמם, נתבקשו אל חנוכת הבית אנשים “נכבדים” מכל הסביבה: יהודים וערבים חשובים ופקידי הממשלה, ורק אכרי־המושבה לא נתבקשו לבוא…

5

אחרי השתדלות עצומה מצד אחדים מעסקני חובבי־ציון שבחוץ־לארץ ומצד פקידים אחדים, נדחה בלוך בשנת תרנ“ג ממשמרתו. במקומו בא פקיד חדש, מר חזן, אדם רך־המזג. בשום מעלות טובות לא הצטין הפקיד החדש, לא בחריצות ולא בהבנת הענין שלפניו. הוא לא הבין ולא בקש להבין את הסבה הנכונה, שעכבה עד עכשיו את התפתחות המושבה, ולא עשה ולא בקש לעשות שום תיקון עיקרי. אבל מפני שהיה אדם רך ונוח היה יחסו אל האכרים אחר וקבל צורה אנושית, פחות או יותר. בימים הראשונים עוד נמשך, כמו בעל כרחו, אחרי המהלך הישן, שהיה יודע רק “לענוש” ו”ליסר"; אבל מעט מעט נשכחו החזיונות המעציבים הראשונים.

ערך האכרים עלה בעיני הפקידות בגלל ההכנסות ההגונות, שהתחילו לקבל מכרמיהם. אף על פי שהפקידים ידעו היטב, שאין שום בסיס כלכלי להכנסות הללו, עם כל זה לא יכלו לנהוג מנהג של קלות־ראש באדם, שמקבל חמשה, עשׂרה וגם חמשה־עשר אלף פראנק לשנה. סכומים כאלה מעוררים רגש של כבוד…

ועוד בשנת תרנ"ב נפל דבר במושבה, שהרים את כבודה הרבה. כל כרמי הנדיב נתחלקו בין חמשה־עשׂר אכרים חדשים, שהתנחלו בעזרת הנדיב. ושתי טובות גרם השנוי הזה למושבה: נתרבה מספר האכרים ונפחת מספר הפקידים. בידי הפקידות נשאר רק הפרדס. בכלל האכרים החדשים היו: שני גננים־שניים, חמשה גננים־שלישיים, שני פועלים, סופר־פקידות אחד, מורה אחד, אח אחד של מנהלת בית־הספר, ושלשה שהיו מקודם בעלי נחלאות קטנות. והדבר הזה, שלתוך חוג האכרים נכנסו אחדים מן החוג הקרוב לפקידות, השפיע גם הוא על היחס שבין הפקיד הראשי לבין האכרים.

אמנם, לאפיה האכרי של המושבה לא הוסיפו המתנחלים החדשים לוית־חן. חוץ ממה שהיסוד האכרי החדש היה מנומר כל־כך, היתה גם התנחלותו מוזרה מאד: לכל אחד מהם נתנו חמשה הקטאר כרם, בלי בית, בלי אורוה, בלי כלים ובהמות… ותנאי מפורש התנה הפקיד הראשי ש. עם האכרים החדשים, שלא יבקשו בתים ואורוות… והאכרים החדשים הסכימו לתנאי זה, מפני שידעו, שאין תנאי הפקידות “תנאי בני ראובן ובני גד”… ואמנם החוש הטבעי שלהם לא רמה אותם. בכל אופן, עצם העובדה, שהפקידים נעשו אכרים, הראתה לדעת, שהאכרות היא ענין חשוב ששכרו בצדו.

־ ־ ־ ־ ־ ־

אחרי שהשלטון הקשה של הפקידות רפה מעט, התחילו החיים הצבוריים שבמושבה להשתנות מעט מעט לטובה. האכרים – וביחוד הצעירים שבהם – התחילו מתאספים, מדברים ומתווכחים על ענינים שונים. בעיקר היתה סובבת שׂיחתם על הנהגת־הפקידים, על היחס שבין הנתמכים ובין הבלתי נתמכים, על בית־הספר וסדריו. ולבסוף יסדו גם ספריה בחדרו של אחד האכרים. אמנם, המוסד החדש לא קבל אשור מצד הפקידות, אבל האכרים ובני המושבה השונים היו מתאספים בו, והפקיד עשה את עצמו כלא רואה וכלא יודע. זה היה המוסד הצבורי הראשון, שנברא במושבה על ידי האכרים עצמם, אחרי התקופה הארוכה של “לקיחה”. ומתוך החדר הזה יצאה התעמולה נגד הפקידות, עד שהרגיש הפקיד בדבר – וסגר אותו. ומעשׂה שהיה כך היה: כאמור, היו מבקרי בית־הספרים מדברים על הנהגת הפקידות⁵ ועל סדרי בית־הספר, ופעמים שמתוך הדברים הללו היתה נשמעת בקורת חריפה על כל הענינים האלה. אחד ממבקרי בית־הספרים – פועל משכיל ואשתו של אחד האכרים כתבו מאמר בעתון הרוסי “ווסחוֹד”, בו העבירו תחת שבט הבקורת את סדרי בית־הספר. אחרי תקופה ארוכה של שתיקה ושל מאמרי־חנופה לפקידות בעתון המקומי, היה המאמר הזה – הקריאה הראשונה למלחמה בפקידות, שיצאה מתוך המושבה עצמה.

הדבר הזה העיר את חמת המורים, ואחד מהם כתב התנצלות ב“הצפירה”. ויותר ממה שבקש להציל את כבוד בית־הספר בקש לחלל את כבודה של אשת האכר, שנחשדה כי ידה במעל. הבעל קנא לכבוד אשתו, וביום השבת, כשיצא כל הקהל מבית־התפלה, נגש אל אותו המורה־הכתבן וסטר לו על לחיו…

אז התעוררה כל הפקידות. הפקיד הראשי כעס והוציא את גזר־דינו של אותו אכר, שלא לקבל את ענביו אל היקב (ש. החליף אחר־כך את העונש הקשה הזה בקנס של כסף) ואת הספריה סגר…

אחרי זמן־מה כששקטה רוח הפקידות וכעסה עבר, התירה לפתוח את הספריה ולא נסגרה עוד.

והאכרים מיום שניטלה מהם חרות החיים הצבוריים, אחרי “המרידה” הראשונה, לא פסקו מלשאוף, שתשוב ההנהגה הציבורית לידם. אבל כל זמן שפחדו של בלוך היה על פניהם, לא נועזו אף להעלות על דעתם להוציא את שאיפתם לפועל; אולם, כיון שסר פחדו של בלוך והכל הכירו ברכּוּתו של הפקיד החדש חזן, התחילו האכרים לחשוב ולדבר בענין הקרוב אל לבם… וסוף־סוף עברו מדבור ומחשבה למעשה.

בראשונה יסדו בני המושבה בית מטבחַיִם כללי ברשיונה של הפקידות ואנשים נבחרו מבני המושבה לנהל אותו. אלה היו הנבחרים הראשונים מיום שנשתעבדה המושבה לפקידות… בית המטבחים שבראשון־לציון היה הצעד הראשון בדרכם לשחרור.

ובשנת תרנ“ד נתן הפקיד רשיון לבני המושבה לבחור מקרבם “ועד”, שיחשב לראש המושבה ויהיה המליץ בין הפקידות ובין האכרים. המקרה הזה נתן שׂמחה בלב בני־המושבה והיה כנצחון גדול בעיניהם. אמנם, זכויות הועד היו מוגבלות מאד. כל המוסדות הצבוריים התכלכלו כבראשונה על פי הפקידות ועושי־רצונה, ואנשי־הועד לא נועזו להתערב בענינים הללו. אבל הועד, כיון ש”היה“, התחיל לבקש לו עבודה. היו אכרים, שכדי לתת כח ועוז לנבחריהם התחילו מגישים את משפטיהם לפני הועד ולא לפני הפקידות. הועד היה בא לפני הפקידות להמליץ על דרישות שונות של המושבה בכלל, ושל אנשים פרטיים בפרט, וכך קבלה ה”הליכה" אל הפקיד צורה הגונה יותר, אף על פי שלא הרבה מן האכרים הסתפקו ב“הליכתו” של הועד לבד…

האספות שהיו האכרים מתאספים לבחור את נבחריהם, לדרוש מהם דין־וחשבון, דין־וחשבון זה עצמו של הנבחרים, הווכוחים ועוד, – כל אלה הביאו לתוך המושבה זרם כל־שהוא של חיים כלכליים משותפים.

אבל יחד עם האורות באו גם צללים.

הקרנים הראשונות של שמש־החרות החמו את גליד הקרח – ונמס. ואז בצבץ במקומות שונים, יחד עם צמיחת העשבים הרכים הראשונים, גם אותו הרפש, שנצטבר במשך החורף הארוך…

לא כל אנשי־המושבה היו מרוצים בנבחריהם, אלה מקנאה, אלה מחשבונות פרטיים ואלה מטעמים נכונים, פחות או יותר. מתנגדי הועד מצאו, שהוא משתמש יותר מדי בזכויותיו, יותר נכון – שהוא מרחיבן יותר מדי, ואחדים לא בושו להשתמש באמצעים בלתי־נקיים ולחשו באזני הפקיד, שהועד מסיג גבולו – והועד נסגר…

בשנת תרנ“ה התחדש הועד שנית בצורה מוזרה מאד: שבעה טובי העיר נבחרו על פי גורל… אבל לא עברו ימים מועטים ו”הועד על פי גורל" בטל, ואחרי הפסקה קטנה נבחר ועד מטובי המושבה באמת. ומאז התחילו החיים הצבוריים להתפתח מעט מעט, והזכויות הצבוריות של המושבה גדלו ונתרחבו משנה לשנה, ולסוף, כשנמסרו כל החיים הצבוריים לידי הצבור עצמו, עשה הועד הרבה תקונים מועילים.

שבע שנים נמשכה ממשלתו של הפקיד חזן בראשון־לציון: מיום שירדה ההנהגה התקיפה של בלוך, ועד שעברו המושבות לרשות יק“א ונתנה להן אבטונומיה שלמה בענינים הצבוריים. וכל הזמן הזה היה כעין מעבר מתקופה לתקופה. וראוי הדבר לתשומת־לב: בשתי השנים הראשונות של ממשלת־חזן אפשר היה להכיר איזו תסיסה רוחנית בחיי המושבה; האכרים כאילו הקיצו מתרדמתם הקשה לחיים חדשים ובקשו לשנות את חייהם; אבל עד מהרה עברה ההתעוררות הרוחנית הזו ושוב התחילו שנים של ירידה, של נסיגה לאחור… ומפליא הוא החזיון המעציב הזה, וקשה להבין את סבתו. קצתו של דבר מתבאר על ידי זה, שכחותיהם המוסריים של האכרים נחלשו בתקופה הראשונה ולא הספיקו לחיים של מאבק, לחיים בעלי תוכן עשיר יותר, וקצתו – בהשפעת אפיו הרך של הפקיד, שהועיל לפתח את הרקבון. בלוך היה רשע במלוא מובן המלה, וחזן היה איש טוב. אבל בלוך היה בעל אופי מיוחד – ואופי חזק מאד – באופן שאישיותו החזקה בטלה את אישיותם של כל האכרים. חזן היה אדם מחוסר אופי, רך כקנה ומשתעבד לכל השפעה, – ועד מהרה נתבטלה אישיותו ונשתעבדה להשפעתם של בני־אדם מן המושבה, באופן שהיה בידי רבים כחומר ביד היוצר. ה”לקיחה" נתרבתה, והבלבולים התמידו, וממילא גדלה השחתת המדות…

לפי תנאי־חייהם של האכרים, שנשתנו לטוב, אפשר היה לקוות לתוצאות אחרות לגמרי. מצבם החמרי של האכרים הוטב, הרבה מהם קבלו הכנסות הגונות מאד וכמעט כולם לא ידעו מחסור. עול הפקידות הוקל בהרבה, ובכמה ענינים, שמתחילה היו רעים בעיני הפקידות, חדלו לשׂים לב. החיים הצבוריים קמו לתחיה, לאכרים הותרה הנהגה עצמית כל־שהיא, ואף רשאים היו להתאסף ולהתיעץ על עניניהם ולחשוב מחשבות על עתידותיהם.

במצב כזה אפשר היה לקוות, כי רוח האכרים יתחדש יותר ויותר ושאיפתם לחיי חירות, לחיים עצמיים, תלך ותגבר. שוב לא יוכלו להיות עדי־ראיה שוי־נפש לכל ה“מעשׂים” הנעשים לעיניהם ויתאמצו לשׂים קץ לחיי־בוז ולמעשי־רשע אלה, שהיו רואים על כל סביבותיהם…

אבל לא כן היה…

זיק האור, שהבריק בראשית ממשלתו של חזן, כבה, וחושך כסה את המושבה. איזו מנוחת־מות באה עליה שנית, איזו קרוּת־רוח, הממיתה כל תנועה נפשית. מן הצד היה נראה, שהאכרים “שמחים” בחייהם ורוים נחת; אבל קשה להאמין, שהם לא הבינו, עד כמה רעוע יסודו של ה“אושר” הזמני. קשה להאמין שלא ראו את הרקבון הממלא את כל אותו ה“עולם”, אשר ממנו הם לוקחים את עשרם ואשרם. הלא האכרים היו יכולים לדעת – וגם ידעו – מכל מה שנעשה ביקב, מכל מה שנעשה במסחר־היין. סכומים עצומים בזבז היקב לתשלום דמי־ענבים, להוצאות־עבודה, ולהוצאות אחרות – ולא הכניס כלום… מן הענבים לא נעשה יין, וממעט היין לא נעשה כסף. בתי־המסחר על חשבון הפקידות נסגרו כבר. מכל סוחרי המזרח, שעסקו במכירת היין על חשבונם, הצליח, פחות או יותר, רק הסוחר במצרים, שבמשך שנתים הספיק להגדיל פי עשׂרה את כמות המכירה של יין ראשון־לציון במצרים. אך מה שעשה רק לטובת עצמו עשׂה – והיה מנצל את היקב. שאר הסוחרים בכל שאר המקומות לא עשו כלום ואחדים מהם רמו את היקב ואבדו את כספו, רבבות פראנקים. חברת “כרמל” ברוסיה, שהצליחה הרבה ועשתה פרסום ליין ראשון־לציון, לא יכלה לשנות באופן עיקרי את מצב־הדברים, כי מכרה בארצות, שמכס היין גדול שם ואין למכור בהן הרבה. ואף על פי שכל זה היה גלוי וידוע לאכרים, לא דאגו דאגת־מחר וחיו חיים טובים, כאילו היה מצבם איתן באמת, כאילו היו “הכנסותיהם” הכנסות על צד האמת ולא תמיכות בצורה הגונה, כאילו היו כל חייהם מתוקנים, בניהם מתחנכים כראוי ומקבלים את ההכנה הדרושה לחייהם, כאילו כל “עתידם” מואר ומובטח…

האכרים התחילו להרשות לעצמם “מותרות” גם במלבושם, גם ב“נסיעותיהם” התכופות וגם בכל פרטי־חייהם. אבל ביותר היה נכר שנוי לרעה בחנוך בניהם. הבנים לא נתחנכו כלל וכלל לא לחיים־בארץ ולא לחיי אכרות. משׂאת נפשם הנשׂגבה ביותר של האכרים היתה – לשלוח את הבנים “חוצה”, וה“שליחויות” הללו אכלו אלפי פראנקים והכניסו רקבון בכל הדור הצעיר. והאורחים הרגילים ביותר בימי הקיץ בבתי־המלון של יפו, ירושלים וגם של בירות – היו אכרי ראשון־לציון.

עבודת הכרמים נעשתה, אמנם, כראוי, בלי התרשלות, כי בה היתה תלויה ה“הכנסה”, אך העבודה היתה נעשׂית יותר ויותר בידי אחרים, ויד הערבים היתה גם בזמירות הגפנים וגם בהרכבה, ואף “משגיחים” ערבים אפשר היה למצוא בכרמים… העצלות גדלה מיום ליום. היו אכרים “אינטליגנטים”, שחשבו לחרפה להם להשקות במו ידיהם את סוסיהם, ביום שעגלונם היה עוזבם…

ובחייהם הכלליים התחילו האכרים להשתמש בזכויותיהם במקום שלא היה בזה צורך כלל ולהקדיש את כחותיהם ואת כספם למוסדות צבוריים, שרק בימי מנוחה שלמה, כשהפרנסה מצויה ביותר, יש בהם צורך. במושבה נתיסדה מקהלה של מנגנים, שאכלה את כסף הצבור ואת זמן הצעירים והכניסה הרבה קלות ראש לתוך חייהם; במושבה נבנה בחמשה עשר אלף פראנק, שלוו האכרים ברבית גדולה, “בית־עם” מהודר – בעוד שבית־הספר היה עזוב לגמרי וכל הדור החדש הלך וגדל ללא תורה וללא התפתחות, – ואיש לא שם על לב לדאוג לצרכי החנוך, ואיש לא הוציא פרוטה כדי לחדש דבר־מה או אף לתקן דבר־מה בעניני החנוך…

בשבת תרנ“ז, בחודש סיון, כסו תולעים את כל הכרמים וגרמו להם הרבה נזקים. האכרים, שעד עתה לא ראו בעיניהם את המכה הזו, יראו לגורל כרמיהם, שלא יאבדו לגמרי. כשני חדשים היו האכרים וכל בני־ביתם עסוקים בלקיטת התולעים מעל הגפנים, ומאות ערבים וערביות עזרו להם, ומן הערים באו התלמידים והתלמידות של בתי הספר ללקוט ולעזור. פעמים שהיו עובדים בכרמים ארבע־עשרה שעות רצופות. בעצם הזמן הזה עברנו פעם דרך ראשון־לציון ליפו, לרגלי אותה העבודה עצמה, והנה לקראתנו תהלוכה כזו: להקת אנשים צעירים וכולם לבושים מעילים שחורים וכתנות לבנות, ופרחים בידיהם… אלה היו צעירי המושבה, חברי ה”תזמורת“, שהלכו להצטלם, וה”מנצח בנגינות" – היינן של היקב – בראשם…

ויותר ממה שהיתה נכרת הירידה בחייהם הפרטיים והכלליים של האכרים, היתה נכרת ביחוסם אל הפקידות…

היו ימים, והשם “פקיד” או “פקידות” העיר חמה, שׂנאה וגועל־נפש בלב כל אכר. היו ימים, שכל אכר היה שמח לשמוע שם פקידו מנואץ, היה משתוקק לשמוע בקורת זעומה על כל הליכות הפקידות, ולעתים קרובות היה שופך גם הוא – אמנם במסתרים – את שׂיחו ואת כעסו עליה. האכרים היו מתיחסים אל הפקידים באותו הבטול הפנימי וההכנעה החיצונית, המציינים את יחוסו של היהודי הגלותי לכל ה“גויים” – מציקיו ומעניו… מי שבקש את קרבתם של הפקידים או של הפקידות היה בזוי בעיני כל. גם ביאתו של ה“אב” (שייד) לא היתה מעוררת במושבה שום “סימני־כבוד” ו“סימני־שׂמחה” מצד האכרים.

ופתאם נשתנה היחס הזה: ההכנעה החיצונית נתמעטה, ולעומת זה גדלה העבדות הפנימית. פקיד או עוזר של פקיד, אם היה בא אל ביתו של אכר, היה האכר חושב את הדבר הזה לו לכבוד. עוזר הפקידות, אם היה משפיל את עצמו לצאת במחול עם אחת מבנות האכרים, היה נחשב הדבר לאושר גם לאב וגם לבת, והחתונה, שרבו בה האורחים־הפקידים, היתה משובחת. רוב האכרים החניפו לפקידים ולפקידות והשפילו את ערך עצמם בעיני האחרונים. ואיש לא בז להם בלבו…

בערב ראש־השנה התחילו לבוא אל בית הפקיד כדי לברכו ב“שנה טובה”… וכשבא ה“אב” שייד בשנת תרנ“ה לפקוד את המושבה, ערכו לו האכרים “פגישה” נהדרה, שלא עשו לו כמוה כל הימים. רוב בני־המושבה יצאו לקראתו, וה”תזמורת" בראשם, ואחר כך עמדה התזמורת עד שעה מאוחרת בלילה בחוץ, מתחת לחלונות ביתו, ונגנה “סירינאדה” לכבודו… ולא עוד, אלא כשהיו האכרים שומעים בקורת נמרצה על מעשי הפקידים, היו מעמידים פנים, כאילו נגעו בקודש הקדשים שלהם…

בשנת תרנ“ח כתב צעיר אחד מבני־רחובות דברים קשים אחדים נגד היינן ומעשׂיו ביקב. מיד נתקבל מכתב מאת פקידות היקב אל ועד המושבה רחובות לגלות את שם הכותב, ואם לאו תסבול כל המושבה. והשתדלו גם הרבה מ”עסקני" ראשון־לציון בדבר זה, עד שלבסוף כתב ועד המושבה מכתב אל מערכת “הצפירה”, שבה נדפסו דברי הצעיר, ובקש לגלות לו את שם הכותב…

באותה שנה נדפסה ב“הצפירה” שורת מכתבים על חיי המושבות בכלל ועל מעשי הפקידות בפרט. אלה היו הדברים הראשונים, שבהם נסו כותביהם להסיר את המסוה מעל מעשי הפקידות בלי שום “צרמוניות” יתרות. מהומה קמה במושבה ראשון־לציון: רצים יצאו מאת המושבה אל כל שאר המושבות ואספו חתימות ל“מחאה”, שערכו אכרי ראשון־לציון נגד אותו כותב… ומענין הדבר, שהרבה מחבריו של אותו כותב חתמו גם הם על ה“מחאה” מיראה; ויותר ממה שהיה מורא הפקידים עליהם, פחדו מפני חסידי הפקידים שבקהל האכרים…

ועוד פרט מענין מאד: ה“מחאה” נכתבה ונחתמה רק שנתים לפני קצה של הפקידות ה“נדיבית”: אחרי שנתים בא מאירסון וגלה את כל מעלליה, וכל האכרים שמחו אז לאידה…

בשנת תרנ“ו התחילה הפקידות לקחת מאת האכרים 3% מהכנסותיהם להוצאות־המושבה. הטובים שבמושבה שמחו לשנוי זה, בתקותם, שעל ידי כך יוכלו להתערב בהנהגת המוסדות הצבוריים; אבל תקוה זו נשארה מעל. בשנת תרנ”ח עלתה המכסה עד 5%, אבל בינתים רפתה שאיפתם של האכרים לקחת את גורל המוסדות בידיהם, וכמעט שלא נמצאו עוד אנשים שידרשו זכותם בכל תוקף.

אף בימי הירידה נמצאו אנשים מבין האכרים, שלבם כאב על השנוי לרעה במהלך רוחם של אחיהם. בין אלה נמצאו אחדים מן הנתמכים, שמהם יצאה האיניציאטיבה להתחיל בתשלומי החובות לנדיב. בשנת תרנ“ו הודיעו חמשה אכרים לפקידות, שיסלקו לה על חשבון חובותיהם 10% מהכנסתם השנתית, אבל המעשה הזה לא משך אחריו את לבם של שאר האכרים, והרבה מהם אף התרעמו על מעשי ה”משוגעים“… המסלקים המועטים מבין הנתמכים ומבין החפשיים נעשו, מעט־מעט, כעין “אופוזיציה” לכל שאר בני המושבה. ולאלה המועטים נלוו הצעירים מתושבי המושבה שלא היו אכרים. פעם אחת, כשחגגה כל המושבה את חג המשפחה של אחד מבית־הנדיב, הסתלק המעוט הזה באופן דמונסטרטיבי מקחת חלק בחגיגה, והפרוד בין שני המחנות נעשה גלוי. וכן היתה התזמורת לסלע המחלוקת בין הרוב ובין המעוט. המעוט טען, ש”אין שרים בשירים על לב רע"… על צד האמת נבראה ההתנגדות מטעמים עמוקים יותר, אלא שמצאה לה אמתלה בענין התזמורת. כל מי שהיה בעד החנופה לפקידות, היה בעד התזמורת, וכל מי שהיה נגד הפקידות היה נגד התזמורת. ההתפלגות במושבה הזכירה את “ימי אוסוביצקי”. וראוי הדבר להזכר, שאחדים מאלה שהיו אז במפלגת־הפקידות, נחשבו עליה גם עתה, ואחדים מן המתנגדים אז היו גם עתה ביניהם.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ובעוד בני ראשון־לציון “שוקטים על שמריהם” ועוסקים ב“פוליטיקה הביתית” שלהם, נשמע פתאם רעם בגלגל, שהחריד את מנוחתם. יצא הקול, שהנדיב רוצה למשוך את ידיו מן המושבות…

בי“ד שבט שנת תרנ”ט בא הנדיב בפעם השניה לפקוד את המושבות ביהודה. מתוך דברי הנדיב שדבר הפעם, קשה היה לשפוט, שאמנם החליט למשוך את ידיו מן המושבות. אבל נקל היה להבין, שאילו תמורות ממשמשות ובאות. והדברים שדבר במקומות אחדים מלאים ענין, מפני שהם מפיצים אור על תכונתו של האיש הזה ועל יחוסו ל“ישובו ולאנשיו” ואף על אופיו של הקהל המקיף אותו.

כשבאו אכרי ראשון־לציון לברכו בבית הרופא, אשר סר שמה, אחרי בקורו ביקב, קבלם בסבר פנים יפות ובשמחה. אך פתאם התחיל להתרגז ופנה אל פקידיו ושאל אותם בפני האכרים: “האומר להם עתה?” – וקודם שהשיבו על שאלתו, קרא בהחלט: “אומר!” – פנה אל נבחרי האכרים ואמר להם: “דעו לכם, כי מן היום הזה והלאה לא אוסיף עוד לתמוך בכם. כבר הגעתם לאותו מצב, שאין לכם צורך בתמיכתי. ואל תחשבו, שפקידי גרמו לכך; רק ברצוני החלטתי כן, איני יכול עוד לתמוך בכם. מחיר הענבים גדול מאד ואת “ייננו” אין אנו יכולים למכור במקח השוה. איני יכול לשלם מאה ולקחת חמשים. נקוה, שהיין יוטב והקונים יתרבו, ואז יוטב מצבכם. עתה עבדו בחריצות והשתדלו לכלכל את נפשותיכם. אל תשימו תקותכם רק בענבים, בקשו מקורות חדשים לחיים, אל תבקשו מותרות, היו בפשטות ואל תצטרכו לבריות. יש לנו אחים עניים הרבה, הצריכים לעזרה. ראשון־לציון כבר קבלה דיה”.

וכשהתחיל אחד האכרים להמליץ על אחיו, ש“הפכו מדבר שמם לגן־עדן”, שסע אותו הנדיב בדברים ואמר: “כן, הודות לעמל פקידי”…

כשראה בפתח־תקוה ערבים עובדים בשדה, כעס ושאל את פקידו. “מפני מה עובדים פה ערבים ולא עברים?” והפקיד השיב: “העברים בקשו ללכת ולראות את פניך, ואקח ערבים במקומם” – וכחשו של הפקיד עמד לו, ואיש לא מחה נגד דבריו הכוזבים.

וכששאל בעקרון את מנהלת בית־הספר, אם שומעים תלמידיה צרפתית, והיא השיבה לו: “בית הספר הוא עברי ולא צרפתי”, הלל אותה הנדיב על דבריה ואיש לא מחה גם נגדם.

ולבני־רחובות אמר, כי בשביל שהם מאמינים עזר להם האלהים ולא הביאם לידי מתנת בשר־ודם…

וכשעלה על גבעת המושבה הביע את ברכתו, כי לכשיבוא בפעם השניה תהא כל הדרך בין המושבות בידי היהודים.

ועוד פעם שב לראשון־לציון, וביום השבת דרש בבית־הכנסת והטיף “מוסר השכל” לכל הנאספים, וגם מחה נגד ה“מגבעות” שראה בעלית הנשים. ובמוצאי־שבת אסף אל “בית־העם” רק את אכרי ראשון־לציון ודבר אליהם דברים קשים, אף הודיע את החלטתו להוריד ירידה גדולה את מחיר הענבים…

אז קמה מהומה ומבוכה במושבה. “שתדלנים” הלכו אל הנדיב, וראש המושבה של “רחובות” שנשא חן בעיני הנדיב, כמיסד ה“כרמל”, התחנן לפניו על אחיו המסכנים. וסוף סוף הסכים רוטשילד להוריד את המחירים באופן הדרגתי ולא בבת אחת.

־ ־ ־ ־ ־ ־

ומאז התחילה התקופה של ירידת מחירי הענבים… אבל יחד עם הירידה החמרית התחילה העליה הרוחנית…

בסוף שנת תרנ“ט יצא עוד פעם הקול, שהנדיב מושך את ידיו מן המושבות. בואו של מר מאירסון לבקר את הישוב הוסיף תוקף לשמועה זו, ובתחלת שנת תרס”א נעשה הדבר ברור ומוחלט: המושבות עוברות לרשות יק"א, מבלי שהן יודעות מזה ומבלי ששאלו אותן…

י. ביל"ו

1

בשנת תרמ“א עברה רוח חדשה על חלק מצעירי היהודים בגולה, וחמש מאות איש מכל תפוצות רוסיה התקבצו והרימו דגל כחול־לבן ועליו כתבו: “בית יעקב לכו ונלכה!” הזקנים וה”אנשים המנוסים" רפו את ידיהם, לאמור: לאן תלכו? הארץ שוממה; בידויים צמאי־דם משוטטים בה; ממשלתה ממשלת־רשע. ורבים מן הצעירים אמנם נפל לבם עליהם. אבל המעטים לא פנו לדברי הקטגורים. מה להם שממה, מה להם בידויים ומה להם ממשלת רשע – הם רוצים לתת את נפשם לעם ולארץ! אל עיר החוף, אשר על הים השחור, באו רק כמאה איש, וחבריהם, שנשארו מאחוריהם, אמרו להם: לכו אתם להיות חלוץ המחנה ואנחנו נהיה המאסף; את כל העם נקים לעזרתכם. ויאמינו המעטים לרבים, וישקו לחבריהם וילכו. ואל עיר החוף באו קרוביהם ואוהביהם ויפלו על צואריהם ויבכו: למה לכם למות במדבר? ושוב לא קמה הרוח ברבים, ורק ארבעים איש אטמו את אזניהם, עצמו את עיניהם וירדו אל האניה. והנשארים שוב נשבעו להם שבועת אמון. ובקושטא נפלג המחנה הקטן לשנים: החלק האחד נשאר בבירת תורכיה לבקש מאת הממשלה אדמה להתישבות חמש מאות החברים, והחלק השני הלך לתקוע את דגל ביל"ו על אדמת האבות.

ובי“ט בתמוז תרמ”ב דרכו רגליהם של ראשוני ביל“ו על אדמת־הקודש. הלבבות היו מלאים תקוות, אבל המציאות היתה זעומה ואכזרית. פגשו אותם: שוטר ערבי־תורכי וסרסור עברי שלטשו עין אל כיסם הדל; חום שמש־תמוז לוהט שהכה על ראשיהם; ערבה שׂרופה לאחרי קציר השׂדות ושממון. אדם קרוב לא היה בארץ. ושאלה קשה, מרה ומטרידה עמדה פתאום לפניהם: “מה נאכל?… " המושבות טרם היו. בראשון־לציון ובפתח־תקוה נאבקו אילו עשרות אנשים עם מר המות והיו מחוסרי לחם. בפרדסים שביפו היה שׂכר יומו של פועל, חלף אחת־עשׂרה שעות של עבודה, שלשה גרוש ליום. היתה רק דרך אחת: למקוה־ישראל. ובראש בית־הספר והחוה במקוה־ישראל עמד אז איש יהודי צרפתי, שהיה עוין את היהודים ממזרח אירופה והתיחס בלעג אל חובבי ציון שבאו אל הארץ להחיותה ולהיות בה לאכרים עובדי אדמה. וכשבאו אנשי ביל”ו לבקש עבודה, חמד לו לצון וילעג: מה העבודה הזאת לכם? האתם תרימו את המעדר, אם אתם תורידוהו אל האדמה? הכערבים, לעבדים, תדמו? וכשהפצירו בו הבילו”יים מאד, החליט לנסותם שבועים. ורק אחר כך, לאחר שיוכח כי יעמדו בנסיון, יקבע להם את שׂכרם.

העבודה היתה קשה. באת ובמעדר. מן שש שעות בבוקר ועד שש שעות בערב, בהפסקה של שעה לארוחת־הצהרים. והימים ימי קיץ. האדמה כברזל. השמש אש בוערת. ועל גבם משגיח ערבי, עבדול־עזיז שמו, דופק בהם. עברו שבועים. הבחורים עמדו בנסיון, והמנהל קבע להם שכר עבודתם: חמשה גרוש ליום. אבל העבודה נתנה רק לשנים־עשר איש, ובשכר זה התפרנסו כל בני החבורה.

ומן החברים בקושטא אין בשׂורה. ומן החברים, שנשארו במאסף, אין קול. בודדים נשארו.

והימים הלכו הלוך ורע. התחילו תוקפות הקדחת ומחלת העינים. ועם בוא המחלות רבה המצוקה, ויגזרו על התה ועל הטבק. התחילו הבגדים והנעלים להקרע ואין במה לקנות חדשים. עברו שבועות, עברו חדשים, והחיים הולכים וקשים מיום ליום.

ויום אחד, והנה שמש של תקוה זרחה. מנהל בית־הספר נסע לחוץ־לארץ, ולמקוה־ישׂראל בא מיסדה – קרל נטר, איש בעל סבר פנים מלאים חן ואורה. ודבריו חמים ומלבבים, ועיניו ספוגות חבה והשתתפות נפשית. ראו אותו הבילו“יים ותחי נפשם. הנה בשר מבשרם. איש יהודי חולם את חלומה של שיבת־ציון. והאיש ראה את עמלם ואת סבלם וינחמם: יש תקוה ויש אחרית למפעלכם. הוא גרש את המשגיח הערבי, ויקרא לבילו”יים לעבוד חפשים לנפשם, גם הזמין לעבודה את כל החבורה כולה. היתה הרוָחה.

ונטר התחיל לבנות בית לבילו"יים, וימסור להם לחפור את היסוד. ותגדל השמחה. יסוד לביתם הם חופרים! ובאותו יום התנדבו לעבודה חמש־עשרה שעות. כמטורפים עבדו, עד כלות כל הכח. ולמחרת מנו שלשה בעלי־מום: האחד גיד ידו נתפקע, השני חלה מחלת־לב, והשלישי הצטנן וחלה בריבמטיזמוס, אבל מה להם מומים, ומה מחלות – הנה הם בונים את ביתם הראשון על אדמת אבותיהם. וגם אדמה הובטחה להם. ועל האדמה יטעו כרמים, גפן ותאנה – כל ברכת הארץ. ובגרנם חטים ושעורים ושומשמין.

והנה… שבר על שבר! קרל נטר חלה, מת ונקבר באדמה זו, אשר כה אהב!

והמנהל חזר למקומו. ועל פניו צחוק הלעג המר: מה לכם בית ומה לכם קרקע? הבלים. דמיונות. והם חוזרים אל העבודה היומית. וחוזר גם המשגיח, עבדול־עזיז, והפעם כבדה היד: לא שכר־יום קבוע לעבודה, כי אם שכר לפי שומא. והשמאי – אותו המשגיח עצמו, עבדול־עזיז. חמשה לא עמדו בנסיון החדש, וישקו לחבריהם, ויחזרו בדרך אשר באו בה. ועשרים דבקו אל ארצם וישארו בה.

2

אחד ממיסדי ראשון־לציון, יוסף פינברג, הלך לפאריס והצליח להטות את לב “הנדיב הידוע”, הברון אדמונד רוטשילד, להחיש עזרה למושבה החדשה. וזכות מכתביו של המנוח נטר עמדה לבילו“יים ונזכרו גם הם לטובה. ביום בהיר אחד הודיעם מנהל מקוה־ישראל, כי קבל פקודה לשלחם לראשון, לבנות שם שלשה בתים בשבילם ולספחם אל הנחלה. ותגדל השׂמחה. ובחורף תרמ”ג עלו הבלו“יים ל”ראשון" ופיהם מלא רנה.

חלק מבני ראשון פגשו את חבריהם החדשים בשׂמחה וקוו להבנות מהם בחייהם הצבוריים, וחלק הביטו אליהם בזעם, כי היו בעיניהם כמסיגי גבול. והבילו"יים התחילו את עבודתם במושבה בכחות מחודשים. המחרשה, אשר קוו לה, לא ניתנה להם אמנם, ואף הקרקע, שאליה נשׂאו את עיניהם, לא הוקצבה להם. הם נשלחו לחפירת היסודות של הבנינים החדשים ולחפירת הבאר. אבל מן הבתים החדשים יהיו שלשה להם, והבתים – ראשית התנחלותם על הקרקע. והאמונה והתקוה גברו. והבאר – העבודה בבאר נתנה להם אושר לאין קץ. כאבותיהם הקדמונים, בימים הראשונים ליצירה, חופרים אף הם באר לבקש מים! ועם כל בוקר, ועם כל ערב, חכו בכליון עינים לרגע אשר יוכלו לבשר: “מצאנו מים!”…

ובאו ימים טובים. העבודה קשה, אמנם, מפרכת את הגוף וגם סכנה בה לבלתי רגילים ומנוסים. אבל טובים הם ימי העבודה הללו, ימי ההתאמצות והתקוה, ומה ערֵבים הם הערבים – ערבי שירה, ערבי געגועים, ערבים של כלות־הנפש. והרי יהודה, הצופים אליהם מרחוק, – מבעד לצעיף התכלת המלא רז, יומם, ומבעד לצללי הסוד העבים, לילה – עדים היו לשמחתם ששמחו לכל סל של חול־בשׂורה, אשר הוציאו מבטן האדמה, ולעליצותם עם כל שיר־תקוה, שדלו מעומק נפשם. ובימי השבתות, בימות המנוחה, היו הולכים דרך החולות אל שׂפת הים ומתרפקים על החול הלוהט ועל המים המקררים. אל העין יגונב אז תורן של אניה השטה למרחקים, והלב מתמלא געגועים אל מעבר־לימים עם השתוקקות חזקה אל אלה, אשר נשארו שם…

ושוב שבר. ה“עין הצופיה” שבמקוה־ישראל אינה נמה. נגמרו שלשת הבתים ונחלקו לשלש משפחות מבני המושבה. ולהם, לעשרים הבילו“יים נתן חדר אחד. נעלם חזון־הנחלה. האכרים עבדו איש איש את שׂדהו; איש איש עבד את חלקו וחלם על נירו את חלום עתידו – ורק עשרים האיש מבני ביל”ו לא חלק להם ולא נחלה. האלהים הסתיר את פניו מהם. מדוע?…

ושוב בא גואל מפאריס, ר' מרדכי ארלנגר. וירא את מצב המושבה הקשה, וירא את מצוקת ביל“ו, וילך לפאריס לבקש עזרה למושבה ואדמה לבני ביל”ו. אבל בפאריס סכלו את עצתו: העזרה למושבה נתנה, אבל האדמה לבני ביל"ו לא נתנה. אז שבו אל העבודה במקוה־ישראל, ורק מתי מספר נשארו במושבה, ויקשרו את גורלם בגורלה לנצח.

במקוה־ישׂראל נתקבלו הבילו“יים בפנים נזעמים. המנהל חרפם וגדפם: נרפים אתם, עצלים! ויאמר לנסותם בנסיון קשה חדש, כי ימאסו בעבודתם לנצח, וישלחם לנקות את בתי־המחראות. אבל הביל”ויים עמדו גם בנסיון הזה, כי החליטו בנפשם לא להתיאש מתקות־הקרקע, שזרחה להם פעם במקום הזה. כל היום עסקו בעבודה הבזויה, ועם כתם של עלבון בנפשם חזרו בערב אל מעונם, והחלטה מפורשת בלבם, לשוב למחרתו לעבודה זו… עם קשה־עורף! אז קם המנהל והודיעם דברים ברורים: איני רוצה בכם, לכו לכם, אין לכם תקוה ואין לכם נחלה בארץ. והחסד האחרון אשר נכון הוא לעשות עמהם הוא, לתת להם להוצאות־הדרך לאמריקה.

ויטכסו עצה: מה לעשות? לאמריקה?… והתקוה, אשר לה נתנו את חייהם? ותקות העם?!… לא! הם סבלו עד כה והם יוסיפו לסבול. את הארץ לא יעזבו, ויהי מה. ושוב נמצאו ביניהם חמשה, שרוחם לא עמדה בהם. וישקו לחבריהם וילכו לאמריקה. והנשארים נשארו במקוה־ישראל על אף כל המעצורים. ורק כשעלו בפסח לירושלים להשתטח על קברי האבות ולבכות על חורבות העבר, סגר מנהל מקוה־ישראל את השערים בפניהם ולא נתנם עוד לשוב.

3

בימים ההם היה בירושלים איש חכם, הוגה דעות עמוקות וסופר מהיר, ולבו ונפשו נתונים לרעיון הישוב, ושם האיש רבי יחיאל מיכל פינס. וישמע את שם אנשי ביל“ו, ויקחו את נפשו שבי ויאהבם, ויהיו כחידה בעיניו. פעם שמע את תהלתם: נותנים הם את נפשם על מזבח אהבתם לארצם; ופעם שמע את תָהֳלתם: מופקרים הם, וכל קודש – צחוק להם. והאיש תמים היה עם מטרת העבר, וילך לראות בעיניו את האנשים החדשים והמוזרים הללו, וירא את ענים ואת סבלם, וישמע את חלומותיהם ואת הגות־רוחם, וישם לו למטרה קדושה להעמידם על הקרקע. ולמן היום ההוא היו לו בני ביל”ו לבנים, והוא היה להם לאב.

רחוק מעיר, רחוק מן המושבות הראשונות, רחוק מדרך המלך, בין כפרים ערביים רבים וחזקים, היתה נחלת־שדה לקונסול הצרפתי ביפו, והנחלה רובה אבני־טרשים, עזובה ושוממה מאדם. וישם ר' יחיאל מיכל פינס את עינו בנחלה זו, כי קסם של “קונסול” היה עליה, שהבטיח לתת רשיונות לבנין בתים, וקבלת רשיון כזה בתורכיה קשה היתה כקריעת ים־סוף. ואחרי עמל רב, ואחרי תעמולה במזרח ובמערב אירופה, הצליח לקנות את הנחלה ולהעמידה לרשות אנשי ביל"ו.

ובכ“ה כסלו לשנת תרמ”ה, ביום הראשון לחג החשמונאים, יצאו ברגל מיפו שרידי הפליטה של ביל“ו, מנין אנשים, לעלות על אדמתם. שלשה חמורים נושאי צידה וכלים הלכו לפניהם. בלילה באו ראשונה־לציון, וישלחו שנים מהם ללכת לפניהם, וכל ה”מחנה" נשאר ללון בראשון. ובטרם עלה השחר קמו גם אלה וילכו לדרכם. כאור הבוקר באו אל מחוז חפצם. והשנים, אשר הקדימו לבוא, יצאו לקראתם בלחם ומים, שרים ויורים לכבודם באויר. ויעלו כולם אל נחלתם בשירה וזמרה, ויאחזו בה.

מנין המתישבים מצאו לפניהם גבעות חול וסלעים חרבים ושוממים. חלקת־השדה, המסוגלה לתבואה, היתה עדיין בידי החוכרים השכנים. ועל אחת הגבעות השוממות מצאו בית־עץ קטן. הרכוש, אשר הביאו עמהם משלהם, היה: חמור אחד, רובה אחד, תשעה מעדרים ועשרים ואחד וחצי נפוליון זהב.

– זוהי אדמתנו, – קראו בעליצות, וישבעו לה שבועת־אמונים לעולמים.

המעשה הראשון היה בנין אורוה לחמור. את בית־העצים אשר מצאו, כסו במחצלות ויעשו בו מקומות למשכב לאורך ולרוחב. אחרי כן חפרו ויבנו תנור באדמה לאפות בו לחם. ששה ימים עבדו כולם בתנור. חפרו בור בעומק של שלשה מטרים מעוקבים, בצדו האחד חפרו מערה, מטר אחד ארכה ושמונים סנטימטר רחבה, ועל הבור התקינו גג קרשים להגן בפני הגשמים. בזה נגמר סדר משק־הבית. אז שמו את פניהם למשק השדה. שדה החרישה היה עדיין בידי הערבים. ולו היה בידם הם, במה יחרשוהו? בחמור האחד? והחמור עסוק ב“עבודות צבוריות” – בהובלת צרכי מזון מראשון־לציון. ויבחרו בשתי גבעות והחליטו לנטוע עליהן נטיעות־גפנים, כי כבר התמחו בעבודה זו במקוה־ישראל. ויקראו לגבעות: לאחת – “משה” ולשניה – “יהודית”. ויאמרו לנטוע על האחת גפנים והשניה תהי מוקדשת לגורן. גמרו ויעשו. ויעלו ההרה, איש איש מעדרו על שכמו, ויחפרו בורות ויטעו את הזמורה הראשונה על שם ר' יחיאל מיכל פינס ואחריה הזמורות על שם שאר עוזריהם ועל שם ביל"ו.

חיי העבודה והמלחמה של גדרה התחילו.

והחיים היו מסודרים באופן שתופי. במשך השבוע היה כל אחד עסוק יום אחד בעבודות צבוריות, יום אחד בבשול ובאפיה, ובלילה של אותו היום בשמירה, וארבעה ימים בכרמים. בחורף הראשון נטעו עשׂרת אלפים גפנים.

הבית לא נתן מחסה בטוח. הגשמים דלפו אל תוכו, והרוח נשבה מכל עבר. הלחם, שנאפה בתנור, הבור, היה לעתים קרובות “חי”… המים – מי־גשמים, כי באר הכפר השכן, שממנה הובטחו להם מים, שבתה בחורף. העבודה בחציבת בורות באדמת הטרשים היתה קשה מאד, והשכנים התחילו להֵרָגן ולאיים על האורחים “מסיגי־הגבול”.

אבל מה התלאות האלה לעומת ה“עבר” במקוה־ישראל ולעומת העתיד בגדרה הבנויה?… וישׂמחו ויגילו. ואחרי יום ארוך של עבודה קשה היו בוקעים ועולים בלילות מתוך בית־הקרשים קולות של שיר… והקולות גועו בתוך הגבעות החרבות והשוממות, והפלחים השכנים ראו את האנשים הללו, החופרים את בורותיהם בגבעת הסלעים, בתוך הסביבה הזרה והרחוקה, ושרים את שיריהם בלילות ופחד לא ידעו, ויהיו כחידה בעיניהם. ולא ידעו אם שליחי השׂטן הם אלה, או שליחי הנביא?…

אך עם כל סבלם הרב וקדוש־חייהם קמו לביל“ו הרבה מתנגדים בין חובבי־ציון ברוסיה ובסביבת הנדיב בפאריס, שאמרו עליהם כי אינם שומרים את מסורת־האבות. באספת קטוביץ הידועה היו אנשים אשר אמרו: ביל”ו להד“מ (לא היו דברים מעולם), לא היו ולא נבראו, אלא משל היו. אך ר' י. מ. פינס השתדל אז להוכיח “על פי השכל”, כי כיון שהבילו”יים אוכלים, ולו גם לחם קלוקל, ושותים, ולו גם מי רפש, סימן שבשׂר ודם הם וחיים הם… ולאחר אספת קטוביץ בא שליח מטעם חובבי־ציון אל הארץ, ובהוָכחו, כי הבילו“יים אמנם חיים וקיימים, יעץ להוציאם מגדרה ולהפיצם בין אכרי פתח־תקוה. אבל בני גדרה מאנו ל”חדול מהיות“, והחליטו לא לזוז ממקומם, והרימ”פ ור' משה ליב לילינבלום והד"ר פינסקר אהבו את חבר הבחורים הגבורים, אשר על גבעת גדרה, ויעזרו להם ויתמכו בהם עד יעבור זעם.

הגיע החורף של שנת תרמ“ו. מלאה שנה מאז דרכו רגלי ביל”ו על אדמתם. בא כחם של חובבי־ציון ביפו, מר מויאל, אהב את בני גדרה, ועמל והתאמץ בכל כוחותיו להמציא להם את האפשרות לעבד את שדותיהם, אשר הוציאו מידי חוכריהם, גם קנה להם סוסים, מחרשות וזריעה. רוח חדשה לבשה אז את גדרה. גבולותיה התרחבו. שנים מן החברים הביאו את ארוסותיהם, ויבנו את ביתם. לכל זוג הוקצה “תא מיוחד”. את הפרוזדור לבית הרחיבו ויעשוהו מקום לזוג אחד; את לול התרנגולות, שבנו בבואם, נקו ושפרו והקדישוהו בית לזוג השני. את הזוגות סדרו, אבל כיצד לסדר את הסוסים? זו היתה שאלה חמורה. אורוָה לא היתה להם, ובלי אורוה אין סוסים, ובלי סוסים אין חרישה. ולבנין אורוה אין כסף, ואין רשיון. ההבטחה של הקונסול הצרפתי היתה הבטחת־שוא. ובכן החליטו לבנות אורוה ארעית באיסור. יום אחד יצאו כל בני גדרה ויחפרו בור עמוק באדמה, ארכו כ"ה מטר ורחבו חמשה, ויכסוהו מלמעלה בקרשים ויקראו לבנין הזה “אורוה”. ועוד מסדרון עשו בצד האורוה להיות מעון לשומר הסוסים. וגם עליה הקימו על הגג להיות תא למשפחה שלישית.

ובני הכפר השכן “קטרה”, חרה אפם על אשר לא החכירו להם בני גדרה את אדמתם גם השנה, וישמרו להם עברתם. וילכו לעזה ויביאו עמם חיילים, ויהרסו לאור היום את האורוה. והפלחים התפארו כי עוד ידם נטויה להרוס את כל הבנינים וגם את התנור… שליחי גדרה מהרו ליפו, למויאל. הבשורה הרעה מחצה את לב האיש הטוב, אבל ידו קצרה מהושיע. הוא חזק את לב הגדרתיים לעמוד בפני הפלחים, בבואם להרוס את בניניהם, והגיש קובלנה לממשלה באמצעות הקונסול הצרפתי.

ושיך הכפר הזעיק את כל פלחיו, ויצאו חוצץ על גדרה למלא אחר איומם. אבל קומץ הגדרתיים, ששני רובים בידם וערמה של אבנים לצדם, עמדו על נפשם ועל רכושם, וילחמו בעוז רוח ובגבורה נפלאה, ויגרשו את המתנפלים בבושת־פנים. ויפול לב הפלחים עליהם ויחשבו: אכן, שליחי הנביא הם האנשים הללו; וגם הקובלנה של מויאל פעלה, ולפלחים נרמז מעזה לא לנגוע בגדרתיים לרע.

ואנשי הכפר, אשר רבו את בני גדרה, חדלו מתת להם מים מבארם, והיו אלה מוכרחים לנדוד לכפר הרחוק “בשיד” להביא מים משם. ובחורים מן הכפר הערבי היו אורבים לגדרתיים, בעברם יחידים בדרך למושבה, להתנפל עליהם. פעם אחת מצאו את אחד ממיסדיה, את המנוח ר' יעקב חזנוב, יחידי, בבואו מיפו, ויתנפלו עליו ויאחזו בו וישליכוהו אל תוך סבכי הצבר לבין הקוצים, ויהי כפשׂע בינו ובין המות. אבל לב הגדרתיים לא נפל עליהם, וישובו ויבנו את האורוָה ויכסוה הפעם בגג של רעפים, בנין ממש, שאין עוד הרשות להרסו, ולבהמתם היתה הרוָחה. באותו החורף זרעו הגדרתיים כמעט את כל אדמתם חטים ושעורים.

אבל השכנים הוסיפו להציק למושבה. פעם, באחת השבתות, כשמנין הגדרתיים עמד להתפלל, התנפלו השכנים על העדר ויגזלו ממנו שתי פרות. ויעשו המתפללים⁶ את שבתם חול, וירכבו על סוסיהם, וירדפו אחרי השודדים, וישׂיגום, וילחמו בהם ואף גברה ידם עליהם, ויצילו את בהמתם. ופעם, בשעת עבודה, התנפלו פלחים, חבורה שלמה, על אחד הגדרתיים בשׂדה, הכוהו, הרבים את האחד, ויקחו את סוסו. ויעמדו כל בני המושבה וירדפו אחרי השודדים וגם השׂיגום, את הסוס לקחו חזרה וגם אחד מהשודדים נתפס והובא חי אל המושבה על מנת למסרו לרשות. הנצחון הזה המיט על המושבה רעה רבה. בחצות הלילה התנפלו כל אנשי הכפר מזוינים ברובים, באלות ובאבנים לשחרר את השבוי ולנקום את נקמת חרפתם. ותהי מבוכה ומהומה במושבה. באותו לילה לן במושבה גם רבי יחיאל מיכל פינס ויחרדו כולם לשלומו. ויסגרו על האורח ועל שתי הנשים, והגברים עמדו פנים אל פני המתנפלים להגן על היקר והקדוש להם. בידיהם היו רובים אחדים, והם הצליחו להדוף את המתנפלים אחור. ויסוגו המתנפלים וילכו מסביב ויתנפלו מן הצד השני. ושוב הבריחום הגדרתיים. ככה נמשכה המלחמה כל הלילה עד אור הבוקר. בני גדרה ראו אז, כי אל קהל המתנפלים הולכים ונוספים אנשים עוד ועוד, אבל לבם לא נפל עליהם: “טוב לנו לנפול עד אחד במלחמה, מהיות לבוז וללעג לשכנינו”, ושנים מן הגדרתיים שמו נפשם בכפם ויצאו רוכבים על סוסיהם ויחצו בין האורבים להם וידהרו, האחד לעקרון והאחד לראשון, לבקש עזרה, וכעבור שעות מספר באו ארבעים רוכבים מזוינים מראשון ומעקרון להצלת גדרה. בחצות הלילה התחילה שוב התקפה קשה בכחות כפולים. גם כחות המושבה היו כפולים ומשולשים וגם הנשים עזרו במלחמה, מלאו את הרובים ואספו אבנים, ושוב נמשכה המלחמה עד אור הבוקר. אז באו חילים מיפו ומעזה, והמתנפלים ברחו בשבעה דרכים.

1

כ' תמוז תרע"ג. קטיף השקדים בעצם תקפו. חצרי מלאה ערמות של שקדים. ובתוכן ישבנו – אנכי ופועלי – ועסקנו בקילוף. לבי היה טוב עלי. היתה הברכה בשקדים והעבודה עצמה השכיחה את הרהורי לבי.

– דזין – דזין – דזין – דזין!… – נשמע לפתע קול צלצול הפעמון. צלצול תכוף של בהלה. מה זאת? בעצם היום?… בעצם העבודה? מה הדבר אשר קרה?… ונפלא הדבר: קול הפעמון לא העיר בלבי כל חרדה. לא נתתי לפועלי להפסיק מעבודתם ורק אנכי יצאתי להוָדע לפשר הדבר. ליד הפעמון עמדה רק קבוצה קטנה של אנשים, כי האכרים והפועלים היו ברובם בכרמים.

– מה החרדה?… מי צלצל?…

– תימני, שלא מבני המושבה, בא, צלצל בפעמון, הודיע כי הערבים התנפלו על נס־ציונה, וימלט…

הדבר נראה רציני. חזרתי הביתה לשלוח את הפועלים ולמהר למקום המעשׂה. אך בבואי החצרה נקרה לי אכר רחובותי, שבא רוכב על חמורו מנס־ציונה.

– אין דבר, – הרגיעני: – תגרה נפלה בין שומרי נס־ציונה ובין הבידוים השכנים.

“השומרים שבנס־ציונה ערבים הם, ואין לנו להתערב בתגרה שבין ערבים לערבים”, – חשבתי ואשוב לעבודתי.

בעוד רגעים מספר פרצו אל חצרי אחדים מצעירי־המושבה, אשר נחפזו, באו מהכרמים. – האינך הולך?!… התפלאו.

– לא. התגרה היא בין ערבים לערבים, ואין לנו להתערב בה.

– אנחנו הולכים, בכל זאת… הבה־נא לנו את נשקך…

בלי רצון נתתי להם את רובה הציד שלי, את הבראונינג ואת הכדורים. הצעירים רצו לדרכם לעבר נס־ציונה, ואני חזרתי לעבודתי, ולבי בל עמדי. “האשלח את הפועלים ואלך למקום המעשה או לא?”… נקרה מחשבת־ספק, מחשבת־דאגה במוחי. עברה מחצית השעה ואולי יותר. באויר היתה תלויה צפיה קשה. ופתאום נשמעו מרחוק, מעבר לנס־ציונה, יריות בודדות, חזקות. כולנו קפצנו כאיש אחד ממקומותינו.

– דזין – דזין – דזין – דזין – דזין!… – התחיל הפעמון לצלצל בחזקה ובמהירות, והצלצול היה מלא חרדת־מבוכה. צויתי לפועלים ללכת ואני רצתי אל הפעמון.

– בידוים התנפלו על כורמי ראשון־לציון, ואחרי כן על בתי נס־ציונה, ומשם הם הולכים ובאים הנה…

הידיעה היתה, כנראה, מוגזמה מאד. אבל שמץ של סכנה הורגש בדבר. מהרתי שוב הביתה. הרגעתי את ילדי, צויתי לסגור את הבית ואת האורוות, לקחתי את רובה הציד הישן, שנשאר עוד אצלי, וארוץ שוב אל הפעמון. המושבה נתמלאה מהומה ורעש. פחד וחרדה נפלו על כל פנים. יהודי קוקזי – מוכר ירקות – רץ לקראתי: “מי יתן לי נשק?!” אשה, אורחת מיפו, מתיפחת ופניה חורים כשׂיד:

– למה שותקים?… כבר הביאו פצועים אל המושבה… שלחו רצים ליפו – לממשלה…

– עצים, עצים יבשים ונפט!… – קרא יהודי אורח בקול פחדים, – אנוכי הייתי נוכח בשעה של פרעות… אנכי יודע עצה… הניחו בראש הרחוב הרבה עצים יבשים, שפכו עליהם נפט והדליקום… הם לא יעברו את המדורה…

אנכי רץ הלאה והרובה הישן בידי. איזה רגש מר של חרטה מציקני ולבי נוקפני. ליד בית המרקחת נתקבץ קהל רב של נשים, ילדים וזקנים, וקול צעקותיהם ממלא את כל האויר. ליד פתח הבית עמד סוס רטוב מזיעה ונושם בכבדות.

– על הסוס הזה בא שומר פצוע ויפול פה לרגליו…

ובראש הרחוב השני מוטל על הקרקע סוס גוסס…

– מן המערכה חזר פצוע…

הרחוב הפונה לנס־ציונה הומה מאנשים. מכל הכרמים אשר מעבר המושבה השני רצו אכרים ופועלים, נחפזים, נבהלים ופני כולם צפונה… עגלה רתומה לזוג סוסים עפה מן הכרמים כחץ מקשת ותכנס ברעש לתוך הרחוב… עצרתי בה, קפצתי לתוכה ונרץ הלאה…

– מה הפרטים?… מי יודע?…

אין איש יודע דבר. כל הפנים קודרים. כל העינים מביעות דאגה. עלינו על הגבעה. ממנה נראתה לנו כל הסביבה. על גבול אדמתנו נגלתה לנו קבוצה של רוכבים ואחריה הרבה רגלים.

– הרוכבים שומרינו ושומרי ראשון־לציון הם…

מהרנו אליהם.

– אל לכם ללכת! חזרו אל המושבה! – הודיע ראש־השומרים מראשון־לציון בקול מצוה.

– מה הדבר אשר קרה?… – קראתי אליו.

הוא נגש אלי.

– המצב חמור מאד. בתגרה, שהיתה לנו עם בני זרנוקה, על גבול אדמתכם, נפל חלל ערבי אחד. אולי לא מת עדיין, אבל בן־מות הוא. יש עוד פצועים. משלנו נפצעו שנים. מהרו להודיע לרשות ברמלה. הראשון אשר יודיע ידו על העליונה.

– מי ילך עכשיו?… איך נעזוב את המושבה?… אולי יתנפלו הערבים לנקום את דם החלל?…

– יעיזו נא!… לא נתנם לחדור למושבה.

תשובתו היתה מלאה בטחון ועוז. מלאים בטחון היו גם פני חבריו המעטים. אנכי ועוד אחד מבני המושבה מהרנו לעיר הקרובה רמלה, מקום מושב המודיר. שנינו לא ידענו עוד את פרטי המאורע. אחת ידענו, כי התגרה היתה בעיקרה בין שומרי ראשון־לציון ופלחי זרנוקה. כיצד באו עד לאדמתנו? נפשי להטה גחלים לדעת את פרטי הדבר, אבל החובה אשר קבלתי עלי לא נתנה לי להתעכב בדרכי. עלינו להודיע למודיר את דבר התגרה בהקדם האפשרי ולבקש את עזרתו. עם שקיעת החמה באנו לרמלה. בשוק אשר לפני הסאַריה עמד קהל רב של ערבים הומים ורועשים. הידיעה הגיעה לכאן לפנינו. שליחי הכפר הקדימונו.

בבית־הטלגרף אמרו לנו, כי שליחי הפלחים טלגרפו לעזה – הכפר זרנוקה נחשב על מחוז עזה – שהיהודים הרגו בהם שני אנשים. ראש השוטרים הבטיחני למהר תיכף אל המושבה, והמדיר טלגרף ליפו לקטגור ולראשי המשטרה.

כשיצאנו מהסאריה התפרצו פתאום אלינו שני ערבים ופניהם אדומים כדם ועיניהם אש. מבטים זועמים של איבה עזה שטפוני.

– הנה הנם!… הם רצחו את נפש אחינו… קחום, תפשום!. "

הערבים השנים היו בני זרנוקה, ראשי הבריונים שבכפר, והם באו לבשר לממשלה מהנעשׂה.

– האנו הרגנו את אחיכם?… – קראנו אליהם משתוממים – אנו לא היינו, אפילו, במקום המעשה.

– הייתם. ראינוכם. אתם הרגתם.

קהל ערבי מסביב הומה ומתגעש. ומי יודע, אם לא היתה מרה אחריתנו, לולא ירד אלינו ברגע הזה ראש השוטרים ויגער בערבים.

– סורו! אם הממשלה תכיר את עוונם – לא ינקו.

ישבנו עם המודיר ועם ראש השוטרים בעגלה ונלך רחובותה. ארבעה שוטרים רוכבים לוונו. רוחי חובלה בשבתי ליד “שומרי הסדר”. מחשבות קשות דכאוני. לבי התחיל לנבא לי דבר רע. פניהם של שני הערבים־האחים, שצעקו אלי: "רוצח נפש אחינו אתה!… “, עמדו לפני כחזון־בלהה קשה. מנין השנאה הזו? ומנין הכח הזה להעליל עלילה קשה בפני?”. – אל ידאג, חוַג’ה!… אין דבר. הוא ישוב בשלום אל ביתו, – אמר המודיר לנחמני. וקול דבריו, אשר רמז אל כיסי, הרגיזני עוד יותר. לא עניתיו דבר. לבי לא היה פנוי ברגעים הללו לא אליו, לא אל הכסף ואף לא אל הסכנה הקרובה. המבט המלא שׂנאה וכעס של חיה טורפת לא זז אף רגע אחד מנגד עיני והלא בן־אדם הוא זה… שכני הוא זה… באנו למושבה עם חשכה. הראשונים אשר פגשונו הפתיעונו בבשורה קשה:

– במקום התגרה נמצא יהודי הרוג…

– כיצד? מי הוא זה?…

– השומר פרידמן מראשון־לציון. הרוצחים התעללו בו. ששה פצעים של כדורים ואחדים של חרב…

ירדתי מן העגלה בברכים כושלות. כיצד היה הדבר? מתי ואיך נהרג? רגש קשה תקפני. האם היה זה רגש של פחד?… כן. אבל לא לנפשי. איזה פחד כולל יותר, מקיף יותר…

הוא שכב פרקדן ליד הדרך. סמוך, סמוך לגדר. קומה ממוצעת. גוף חזק. פנים שחרחרים. שׂפם שחור. עינים קמות. פנים רציניים. נדמה שהוא ישן בעינים פקוחות. רק מקרוב נראה היה מקום הפצעים. עקבות דם. ריח של עשן.

כעשרה צעדים ממנו והלאה עמד שוטר לשמור עליו. מסביב דממת קבר: לא קול אנוש ולא קול חיה ולא צפצוף של צפור. מתה כל הסביבה. וחושך כבד. רק בשמים הרחוקים נוצצים כוכבים בודדים. בדידות ושעמום מדכא. ונדמה, שהוא המת, טוען: למה עזבוני כאן לבדי, ליד הנכרי הזה?…

פה נהרג האחד שעמד מול הרבים. הוא ראה את המות פנים אל פנים וידו קצרה להושיע לעצמו.

2

בכ' תמוז, אחרי הצהרים, עברו בין כרמי ראשון־לציון שני בחורים ערבים מזרנוקה, נוהגים בגמליהם, הטעונים צנורות של ברזל, והולכים מיפו לרחובות. שעת המנוחה היתה. בכרמים אין איש. אחד השומרים, אשר ישב באהלו, ראה את הערבים, בעברם בדרך על גמליהם, ויצא לקראתם וימצא בידם כמות מרובה של ענבים. הוא עמד לחקרם על דבר הענבים והם ענוהו קשות. הערבים היו בני עשירים ותקיפים. ויחר אף השומר ויאמר לעצרם בכוח. ויפנו הערבים ימין ושמאל ויראו כי אין איש ויתנפלו על השומר האחד ויכוהו ויקחו את אקדחו ויברחו. ויקרא השומר לעזרה. אחד השומרים הרוכבים היה קרוב למקום המעשׂה וימהר אליו. ויהי כי שמע את אשר קרה את חברו וירדוף אחרי הערבים. הרוכב היה מזוין בנשק קל. וכשהשיג את הגמלים לא יכול לערבים, כי חזקים היו והגנו על נפשם בנבוטיהם הארוכים. וישב גם הרוכב לקרוא לעזרה. שניהם, הרגלי והרוכב, היו שומרים צעירים בלתי מנוסים. על כבודם המחולל לא יכלו למחול, ואף לא ידעו להגן עליו כדבעי. שני אכרים, שבאו לקראתם, יעצום ללכת רחובותה בדרך אחרת. שם ימצאו את הערבים, יקחו את האקדח ובני המושבה יענשום על חוצפתם. אבל “דרך עקלתון” זו לא ישרה בעיני השומרים. ויזעיקו את חבריהם. לקול קריאתם באו עוד שני רוכבים משומרי המושבה וירדפו אחרי הגמלים, וגם השׂיגום לא הרחק מאדמת נס־ציונה. הערבים ראו את רודפיהם מרחוק ויפרקו מהרה את הצנורות ויברחו אל הכפר. ובבואם צעקו, כי יהודי ראשון־לציון הכום ויהרגו נפש איש בידוי, שהלך עמהם. רבים מבני הכפר היו נאספים, אותה שעה, בבית השיך, לזבח המשפחה. הבשורה המרעישה השיגתם כשלבם חם במשתה, ואחד מראשי הבריונים קרא: “מות ליהודים!”… ויקרא למלחמה. המתונים בקשו לעצור ולא יכלו. ויפרצו כולם, מחנה גדול, מזוינים בנשק ובנבוטים, רוכבים ורגלים, אל מקום המעשה.

ושומרי ראשון־לציון לא נחו. חרה להם על האקדח שנגזל מחברם, כי לחרפה נחשב להם הדבר, ויקראו לעזרה גם את שומרי רחובות לרדוף אחרי הערבים בגבול אדמתם. אחד מכורמי נס־ציונה שנמצא בכרמו, ראה את המהומה וישלח תימני לרחובות הקרובה לצלצל בפעמון… מן הכרמים הקרובים ומן המושבה באו שומרים, כורמים ופועלים. ושתי הקבוצות – מן הכפר הערבי ומן המושבה – נפגשו על גבול אדמת רחובות, נס־ציונה וזרנוקה, במקום צר, על פני הדרך שבין לגבעות. לבותיהם של אנשי שתי הקבוצות היו חמים מן המהומה ומן השמועות המוגזמות, וכשנפגשו

– התנגשו. מלכתחילה היתה יד הערבים על העליונה, כי רבים היו וגם עמדו על ראש גבעה. והיהודים היו מעטים ועמדו מלמטה. אבל השומרים הרוכבים – ששה במספר – התנפלו עליהם, הדפום ממקומם ויתפסו את הגבעה. חמת הערבים גדלה, וישליכו על היהודים אבנים ומקלות חובלים. השומרים עצרו את חבריהם לבל ישלחו אל הנשק ידיהם. אבל באותו רגע הספיקו הערבים לתפוס אחד מצעירי המושבה ולמשכהו אחריהם, באמרם, כנראה, לקחתו שבי. השומרים הרוכבים התנפלו שוב עליהם ויוציאו את הצעיר מידם. אז התנגשו שני הצדדים גוף בגוף. נשמעו יריות אקדחים מצד הערבים. אף השומרים ענו ביריות. ונשק השומרים פגע במטרה. אחרי היריות הראשונות נפל מן הערבים אחד, פצוע קשה, כי הכדור פגע בראשו. השומרים הכירו לחרדתם, כי בן מות הוא. ועוד חמשה מהם נפצעו פצעים קלים. מצד היהודים נפצעו שנים: אחד בחרב והשני ברובה. הערבים נסוגו אחור. ואז שבו היהודים רחובותה.

חצי שעה לאחר שעזבו היהודים והערבים את המערכה, וקרובי הפצועים ישבו והתאבלו על פצועיהם, בא לנס־ציונה שמואל פרידמן, שומר רגלי מראשון־לציון שלא הספיק לצאת יחד עם חבריו. בנס־ציונה עמד להנפש ולשתות מים, והכורמים הזהירוהו לא ללכת למקום המעשה, כי בין כה ובין כה אחר כבר. אבל הוא לא שמע לעצתם, כי אמר: רכי לבב הם. כשהגיע קרוב למקום התגרה הזהירוהו שוב נשי הבידוים, יושבי האהלים, כי היהודים הלכו להם. אך גם לדבריהן לא שעה, כי חשב כי הן רק מהתלות בו. ומשהגיע למקום בו ישבו הערבים על פצועיהם, נוכח כי נפל בפח. אף אחד מחבריו לא היה עוד. הערבים ראוהו, הרימו קול צעקה ויללה ויתנפלו עליו כחיתו טרף… הוא בקש להמלט על נפשו, וירץ ויסתתר באחד מאהלי הבידוים, כי אמר: בצל האוהל לא יהרגוהו. אבל הבידוי הכהו ויגרשהו לקראת המות… הוא הגיע לפרדס עברי ויאמר לעבור את הגדר, אבל הגדר היתה גבוהה. שני כורמים מנס־ציונה עמדו בכרמם מרחוק וראו את הציד האיום, אך לא זזו ממקומם: הם יראו לנפשם, כי רק שנים הם והערבים מרובים ומרי נפש, והשומר נפל חלל ליד הגדר. הכדורים פגעו בו… גם אחרי נפלו הוסיפו הערבים לדקרו בחרבותיהם…

שמואל פרידמן היה בן להורים אדוקים. לפני שנים אחדות בא ירושלימה ולמד באחת הישיבות, אולם נגרר אחרי הזרם החדש וילך אל המושבה. חדשים אחדים עבד, ואחרי כן היה לשומר. ועל משמרתו עמד רק שבועות אחדים…

3

בבית הועד התאספו רבים מבני המושבה: אכרים, פועלים ושומרים. ישבנו מדוכאים עד עפר, ושאלה קשה עמדה לפנינו: “מה לעשות?”. מיום הוָסד מושבתנו, זה שלש־ועשרים שנה, לא נוסינו בנסיון כזה. לא הרגנו ולא נהרגנו, ולא ידענו את דרכי המשפטים המעוקלים שבארץ. יש מן המנוסים המיעצים: “אל תתחילו במשפטים, מהרו וכרתו ברית שלום עם הערבים עוד לפני בוא הקטגור מיפו, ובכוחות משותפים תנצלו מידיו”. אבל הלב מתחמץ: כיצד?… הנעמוד על דם אחינו ונשתוק? לא. משפט יהיה ויעבור עלינו מה!… צריך, איפוא, לערוך את נוסח התלונה, להכין את העדים ולסדר את דבריהם. בלי עדים אשר ראו בעיניהם, איך ועל ידי מי נהרג ההרוג אין ערך לכל התלונה. ובכן, צריך למצוא גואל־דם, קרובו של המנוח, אשר יבקש את משפטו. בלי גואל כזה אין התלונה מתקבלת. והמנוח רק זה מקרוב בא אל המושבה ואל עבודתו. אין איש יודע, אם יש לו קרובים וגואלים בארץ. לא ידעו תחילה אפילו את שמו בדיוק…

ישבנו כולנו בוַעד אובדי־עצות. ומבית המלון, אשר שם התאכסנו הפקידים שבאו מרמלה, שלח לנו המודיר, על ידי איש־בינים עצות, איך לערוך את נוסח התלונה. “העיקר… עיקר כל העיקרים: העדים ראו בעיניהם את מעשה הרצח. ראו את הרוצחים, כשהם שולחים את ידיהם אל הנרצח. מכירים אותם היטב זה כמה שנים, יודעים את שמותיהם ושמות אבותיהם”… ועוד עיקר גדול: “רצח היהודי היה בראשית התגרה, ולא באחריתה, וממנו תוצאות לכל התגרה”…

צריך לתכן ולסדר מראש את כל פרטי החקירה. בלאו הכי לא יתחילו הפקידים הרשלנים בעבודתם, או שלא יגמרו את החקירה לנצח. ישבנו מדוכאים. דמי הנרצח צועקים אלינו מן האדמה ואנחנו מתחכמים. אחת ידענו ברור: המנוח נהרג בידי בני הכפר, אשר נלחמו בשומרים. מי מהם היו הרוצחים? אין לדעתם אל נכון. יש רק לשער: קרובי הפצועים, ראשי הבריונים, ואולי שני השליחים שהלכו ממקום המעשה לרמלה. הם היו רוכבים על סוסים ואולי הם הראשונים הרגישו בו… “טוב שמספר הרוצחים יהיה רב עד כמה שאפשר… טוב שיהיו מתוך קרובי הפצועים… ומה טוב: הפצועים עצמם”… מוסיף להביא לנו מן המלון איש הבינים, מפי הפקיד.

סוף־סוף עמדנו על שורה של נאשמים. ראשי הבריונים, הפצועים ושני השליחים שהלכו לרמלה. ומי יהיה גואל הדם? ומי יהיו העדים, אשר ראו בעיניהם את מעשי הרצח? ואיך לדעת בדיוק את שמות הנאשמים ובקירוב את פרצופי פניהם?…

ועוד יש חלוקי דעות בינינו בעצם הענין: אחדים מן המנוסים מיעצים להכניס ברשימת הנאשמים את כל הגברים שבכפר… באופן כזה נשלול מן הכפר את האפשרות להעיד בנו: כי הנאשמים אינם יכולים להיות עדים…

ואחדים צועקים בהתמרמרות:

– כיצד נבקש משפט בדרכים כאלו: זה יהיה חטא שלא יכופר. משפט אנו צריכים לבקש ולא להעליל עלילות. תבקש הממשלה את הרוצחים!…

המנוסים נעים בראשיהם ל“תמימים” המתמרמרים. השומרים מספרים עובדות: במשפט של רצח אחד מאן גואל הדם ללכת בדרך הכבושה. לא הביא עדי־ראיה, לא הראה באצבע על הרוצח, ורק משפט בקש מאת הממשלה… והדבר הגיע לידי כך, שהוא, גואל הדם, עמד להאשם באשמת הרצח…

– ככה הם סדרי הארץ הזאת… פה אין חקירה ואין משפט… אם אתם לא תעשו את החקירה, אם אתם לא תכינו את המשפט – לא תעשה הממשלה כלום. אין לה לא הרצון, ולא היכולת לבקש את האמת, וכל מה שיכינו פלחי זרנוקה – כן יקום וכן יהיה.

– אם כן הדבר – נתן ראש ונצא את ארץ־הדמים הזו… האם נהיה לעדים זוממים?… – קורא זקן נכבד אחד מתוך התחמצות הלב. ושוב אנו יושבים כולנו נדכאים ומושפלים עד עפר… מצב ארור ומקולל שכזה!

– אם אתם לא תקראו את הרוצחים בשמותיהם, ואם לא תעמידו עדים – הפלחים לא יתביישו לקרוא בשמותיכם ולהעמיד עדים כנגדכם. הם יהיו נקיים לנפשם ואתם תאשמו!…

ונקרא למתנדבים: מי יתנדב להיות גואל הדם, הקובל לפני הממשלה… מי ומי המתנדבים להיות עדי־שקר: עדי ראיה, עדי שמיעה ועדי סברה…

ולאט לאט, בקושי, ובטרדות, ובלב שותת דם, מסתדר הדבר. זקן אחד מתנדב להיות דודו של המנוח. באים לידי הסכמה על אודות אישיותו של המנוח: שמו משה פרידמן, נתין רוסי. מה היתה עבודתו? שומר? “לא טוב. הדבר יטיל עליו חשד: הרג ונהרג. השומרים חשודים. מוטב שיהיה פועל חקלאי”… מסכימים: “פועל” יהיה. גם על עיר מולדתו, שנות שבתו בארץ, ושם אביו ואמו, באים לידי הסכמה. שורה של צעירים מתנדבים להיות עדים. בפנים כבושים בקרקע הם נגשים אל השולחן כי לבם מתחמץ ורגשותיהם מתקוממים… כל אחד שמסכים – דמיו שותתים. איך לא יסכימו ודמי אחיהם ההרוג צועקים אליהם?… איך לא יסכימו וסכנה מרחפת על פני כל המושבה?… עדי שקר מתוך אונס וחוב אנושי… עדים זוממים מתוך חוב לאומי… מצב ארור ומקולל שכזה!…

– המשפט יעלה לנו באלפי פרנקים. נוסף לפקידים כהנה וכהנה ואל נהיה עדים זוממים – עוד נשמעים קולות מחאה בודדים.

– עם העדים יענה הכסף… בלי עדים לא יועיל כל כסף… אתם תחייבו את נפשותיכם, – עונים המנוסים. והמוחים משתתקים.

הכל מוכן ומסודר. מבית הועד הולכים אל בית־המלון. כבר חצות הלילה. הפקידים יושבים אל שולחן מלא: מי אל יינו, מי אל כוס קהוה ומי אל קערתו… המודיר פותח בחקירה המוקדמת לפני בוא הקטיגור וחוקר הדין. האחרון צריך למצוא הכל מוכן ומזומן, אף כי למראית עין יתחיל את חקירתו מחדש… החקירה והדרישה מפי הקובל והעדים הולכת במהירות הבזק. נירות כתובים פנים ואחור, על ידי ה“סופר” מצטברים על השולחן…

“… העדים עבדו בכרמיהם… שמעו פתאום צעקות… וימהרו למקום הצעקות… ראו שחבורה של פלחי זרנוקה – מפורטים בשמותיהם, בשמות אבותיהם ובקוי פניהם – מכים את הפועל שמואל פרידמן. אחרי כן אחזו בו, פלוני ואלמוני, ויירו בו מאקדחיהם והוא נפל שדוד מיריותיהם… אז הרגישו הרוצחים בעדים ויתנפלו גם עליהם להכותם… פרצה תגרה ומשני הצדדים היו מוכים ופצועים”… הכל מובן ומסודר. כתוב וחתום. מזכיר המושבה והמודיר נכנסים לחדר צדדי. וכעבור רגעים מספר הם יוצאים, ושניהם אדומים מחמת התרגשות של רצון: האחד מפני שכיסו התרוקן – סגולה להצלחה – והשני מפני שכיסו נתמלא… הפקידים העוזרים מביטים מתוך קנאה ושאלה אל המודיר: “כמה קבלת?”… ואל המזכיר מתוך שאלה ותביעה: “היכן חלקנו?… במה גרועים אנחנו?”… וזה מרמז להם רמיזה של הסכמה…

אנחנו מתפזרים לבתינו מתוך רגש קשה של גועל־נפש ושל איזו חרטה עמוקה…

על מה אנו מתחרטים?…

4

אחרי שעות מועטות של שנת נדודים, מלאה סיוטים מבהילים, הקיצותי מכוסה כולי זיעה קרה. בן־רגע זכרתי את כל מה שארע אתמול, ואיזו אפטיה נוראה תקפתני, כאילו ניטל ממני החפץ לחיות. איך קרה כל זה ולמה?… דרכי הראשונה אל בית הועד. מתאספים חברי הועד ועוד אחדים מהעסקנים. מחליטים לשבת בועד ישיבות־קבע, כל ימי החקירה, לבלי להחמיץ כל מקרה שיבוא ליד. מחלקים את הועד לשלש משמרות – חלק מאנשי הועד לכל משמרת. מבית המלון מודיעים, כי באשמורת הבוקר באו פקידי יפו ואתם בא עורך־דין, יהודי־ספרדי. הפקידים אינם מתחילים עוד בחקירה, מחכים לבוא הקונסול הרוסי, כי הנהרג נתין רוסי הנהו. עורך־הדין היהודי נכנס לישיבתנו, לטכס עצה יחד עמנו. בלי חשק נכנסו עמו בדברים, והוא הרגיש בכך, והבטיחנו “הרים וגבעות”, כי ישתדל לטובתנו בכל כחו, שלא על מנת לקבל פרס, כי דין ודברים לו עם אנשי הכפר בעניני קרקע, והרי הוא מעונין, כי יענשו קשה…

היום הולך ונמשך מתוך צפיה קשה להתחלת החקירה. המושבה מלאה תנועה של חרדה. בשדה נפסקה העבודה: האכרים והפועלים מתהלכים במושבה. באים פועלים גם ממושבות שכנות. בין האחרונים נכרת התרגזות. יחס לא טוב שורר בין האכרים ובין הפועלים במשך השנים האחרונות, אחת הסבות העיקריות לכך היתה דרישת הפועלים, להנהיג בכל מקצעות העבודה רק עבודה עברית. והאכרים לא הסבירו פניהם לדרישה זו. כל מקרה של אסון היה מעורר את הלבבות. והטינה הכבושה בלבותיהם של אנשי שני הצדדים היתה פורצת ומתגלה לעין השמש. בפעם הזאת מתרגשים הפועלים ביתר שׂאת. מהם בחשאי ובלחש, ומהם ברעש בקולי קולות. “דם ההרוג על המושבה”. מה שהמקרה היה בדרך המלך, שאין “ליהד” אותה בכל אופן, מה שהרוצחים היו מראשי הבריונים של הכפר, אנשים עשירים שאינם עובדים כלל במושבה, – לא איכפת! בשעה שהלב מתרגז אין מקום לטעמים הגיוניים.

במושבה מתחילים להקהל גם ערבים. בני הערבים השכנים, הבאים לשמוע חדשות, והפועלים של המושבה הבטלים מעבודה. באים ערבים גם מכפר הרוצחים. כנופיות של פועלים עברים וערבים נפגשות, ונשמעים דברים של טינה, של כעס והתמרמרות מכאן ומכאן. הערבים מאשימים את השומרים, שבהתנהגותם הקשה הם מרגיזים את אנשי הסביבה. השומרים מאשימים את האכרים: לו רבו פועלים עברים במושבה, לא היו השכנים מעיזים להתגרות בהם… ברחובות המושבה מתוכחים אכרים ופועלים, ויש שהוכוח מקבל צורה חריפה מאד. בכל מקום ופנה דנים, רבים ונצים. והלב תוסס: למה כל זה, בעוד הדם לא נקרש? האם זה המקום והזמן לריב מפלגות?…

בא ממלא מקום הקונסול הרוסי – התורגמן. מתחילה בדיקת המת המונח עדיין בשדה. מתחילה שוב החקירה והדרישה. מבקשים אנו רשות לחלק למנוח את כבודו האחרון. אין מרשים. מחכים גם לפקידי עזה. יש לעין בדבר: למי ההרוג – למחוז יפו או למחוז עזה? הרצח היה על גבול שני המחוזות. באים ומודיעים, כי הגיעו לכפר פקידי עזה והם מבקשים את פקידי יפו לעשות חקירה משותפת פה ושם. שוב חקירה…

רד היום. בא הערב. השני אחרי האסון. אנחנו מתיעצים על השאלה: יפו או עזה? בידינו להכריע את הכף לצד זה או לצד אחר. אצלנו המת. אנחנו נוטים אחרי יפו. העיר קרובה ופקידיה הם מכירינו. ומפני עזה אנו חוששים. רחוקה היא, זרה היא ואנשיה קנאים. אבל עורך־הדין נוטה אחרי עזה. אנו מחליטים לחכות לבוא העסקן המפורסם מירושלים, ע־בי, אשר קראנו לו. לפנות ערב בא. ואף הוא נוטה לעזה. וטעמו עמו: ביפו גדולה עכשיו השפעת העתון האנטי־יהודי “פלשתין”, ותעמולתו הרעילה את רוח הפקידים. עזה רחוקה ועומדת עדיין מחוץ להשפעת העתונים. בעל כרחנו הסכמנו. ועורך־הדין נתמלא רצון.

תחילת הלילה. הפקידים שלנו, יחד עם פקידי עזה באים וחוזרים מן הכפר. פני הפקידים קשים – אינם מבטיחים כל טוב. גם התורגמן של הקונסול הרוסי נפעם ונרעש. הפקידים הולכים לבקר את פצועינו בבית החולים. הלכתי אחריהם. במסדרון נתקלתי בשיך הראשי של זרנוקה. הוא ישב במסדרון האפל למחצה ופניו אפלים לגמרי.

– חוַג’ה מוסה, מה המעשה הזה לנו?… הננו ממיטים אסון על ראשינו. נשלים בינינו ואל נמסור את הדבר לרשות…

– מאוחר הדבר… דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה…

– וגם אצלנו דם… דם תחת דם… אחד הפצועים נוטה למות… נעשה שלום בטרם תאכל הרשות את כולנו בכל פה…

נפסקה שיחתנו. הפקידים התחילו לצאת מבית־החולים. הלכו לבית המלון. התורגמן הטני הצדה:

– גם בכפר מצאנו תמונה מחרידה… אחד גוסס… חמשה פצועים… כל הכפר מרוגז… וכתב־החקירה המוקדם שלהם נורא… הם מנוסים יותר מכם…

– מה הכתב?… מי הנאשמים?…

– השמות כולם מסורסים, אבל מכוונים אל רבים מעסקניכם וצעיריכם… מספר הנאשמים גדול…

– ומי הם?…

הוא קורא לי מן הכתב את השמות. כן, שמות מסורסים, אבל אלה הם שמותינו. ככה רגילים הפלחים לכנותנו. גם אנכי בראש הנאשמים… אנכי ושני שכני שלחנו את ידנו בנפש הגוסס… אנחנו הרוצחים… יתר הצעירים הנאשמים ידם היתה בנפצעים הקלים… כל הנאשמים מאכרי המושבה – חמשה־עשר איש. מן השומרים נאשמים רק שנים, ומן הפועלים – אין איש נאשם.

צחוק פרץ מפי מעומק נפשי: האנכי הרוצח?…

– אל יצחק, אדוני. הדבר רציני מאד. הפקידים התורכים עיניהם רק לבצעם. עליך לדאוג לדבר בעוד זמן. הקונסול יגן עליך. יודעים אנו שעלילה היא זו. אבל…

המושבה נתמלאה תנועה. נתנה רשות לקבר את הנרצח… שׂיחתנו נפסקת. מעבר למושבה, מן הגבעה, נראה המון רב של אנשים ונרות דולקים בידיהם… הלויה… נטיתי הצדה… דממת־מות עמדה פתאום מסביב. הכל נדחקו לצדדין ויעמדו מחשים. הלויה הלכה וקרבה. בראש הלכו הרוכבים ולפידי אש בידיהם. שאר המלוים הלכו ברגל, שורות, שורות ונרות בידיהם. והמטה לפניה. דבר־מה שחור, מלבד שחור הלילה, כסה כל פנים… הלויה עברה ומכל צד נגררו אחריה המון אנשים בזרם המלוים. כל המושבה. כל האורחים. המון רב. הלויה עלתה אל גבעת בית־הכנסת. התחילו ההספדים¹… וסרה קדושת הלויה… מבצבצים ועולים רגשות נקם, קנאה, שׂנאה… מצלצלים דברים גסים, מעליבים…. התחילו היסטריות…

הלב תוסס, שותת דם. איזו אבן כבדה מכבידה ומעמיסה על נשמתך. למה באים פתאום הרגשות הפעוטים בשעה גדולה של אסון?…

והשמש נדחק בין הקהל וקורא לחברי הועד ולעסקנים לישיבה… שוב ישיבה, שוב התיעצות, שוב התחכמות עד לטירוף הדעת…

ימים קשים של חקירת העדים. פקידי יפו מלאים רוגז על הנתח הטוב שנשמט מידיהם ונפל לידי אנשי עזה, והם מציקים לעדים. כל עד היוצא מחדר החוקר, פניו חורים והוא מקלל את יומו. מצב־רוח מדוכא, מעליב… כתב־החקירה נערך על פי הנוסח הראשון, אבל על פי עצת שומרים מנוסים, שבאו למקום המעשה, הוספנו עוד שמות של שני שומרים – שמות מזויפים, כמובן – אשר עליהם נאמר, כי הם ירו בערבים וברחו… נגמרו ימי החקירה. הפקידים שבו לביתם. עורך־הדין הלך לעזה. ואנחנו שבנו לעבודתנו, שבורים ורצוצים. במשך שלשת ימי החקירה עיפתי בגוף וברוח, זקנתי. המושבה חזרה לעבודתה שנפסקה, אבל ניטלה שׂמחת העבודה. כל פנים שחורים, כל לב מכווץ מכעס ומצער…

ובין כה וכה מת הפצוע שבכפר. מצב הרוחות של הפלחים התחדד. האויר רווי ריח של דם.

5

עברו שבועים. ימי קטיף השקדים הגיעו לסופם. רק כרמים אחדים עודם עומדים בפרים. והעבודה נמשכת בעצלתים ונעשית כאילו מתוך כפית שד.

הייתי רצוץ ממקרי הימים האחרונים. לבי נבא לי דבר רע וקשה. ובביתי אין שלום. אשתי חולה במחלת גרון קשה, ילדותי מרוחקות מן הבית… בלילות נדדה שנתי. פעם בפעם אקיץ בחרדה לקול צלצול הפעמון… ופני מכוסים זיעה קרה… אין שלום בנפשי…

היה לילה. תרדמה כבדה הדביקה פתאום את עפעפי ומחזות קשים הבעיתוני. פתאום הקיצותי מתוך בהלה… פעמון?… צלצול־חרדה?… ולא בחלומי?… כך…

– דזין – דזין – דזין – דזין…

וקול הצלצול כה עצוב, עגום ומלא בכי… ובחוץ חושך ואפלה… ובעד החלונות אשמע קול צעדים, ריצת רגלים… קפצתי ממטתי. התחלתי להתלבש בחפזון. הקיצה גם אשתי בבהלה…

– מה הדבר?… מצלצלים?… שוב?… עוד פעם?…

היא יושבת במטתה. שערותיה פרועות. עיניה תועות. מבטה קופא…

– אתה הולך?… ואני אשאר לבדי?… הן אשתגע… אל תלך… לך אל הילדות… לא, לך שמה…

התלבשתי. שמתי את הרובה על כתפי. יצאתי.

– סגור את הדלת מן העבר השני… אני יראה לנפשי…

… בתוך הרחוב האפל הנני. חושך כבד. ומתוך החושך זוחל דבר־מה קשה, מאים. צלצול בודד. צלצול מאוחר של הפעמון מחריד שוב את האויר… מקרוב קול רגלים רצות. מצד הפעמון קול דברים. ומאחורי המושבה דהרת סוס…

– מה היה? מה קרה?…

– על גבולה של רמלה… בכרם, בתוך השקדים הרגו את השומר לויטן…

– הרגו?!…

– מצאוהו מוטל מת. בלי כל סמנים של חיים. אקדחו בידו. כדור פלח את ריאתו. השומרים הקרובים שמעו קול צעקה, אחרי כן שריקת חרדה ויריות תכופות. וימהרו למקום המעשה. עד שבאו, עד שמצאוהו בין העצים היה מת… מצאו עקבות של ארבעה אנשים. השודדים ברחו ועזבו שׂק מלא שקדים.

באים וחוזרים עוד אנשים ממקום המעשׂה. פניהם חורים כמות. ראשי המושבה עומדים צפופים מסביב לפעמון ופניהם פני אובדי עצות…

“שלחו רץ לרמלה להודיע לרשות”… “שלחו לפתח־תקוה לקרוא לאברהם שפירא”… “שלחו להודיע לעסקנים שביפו”…

כך יוצאות הפקודות של אנשי הועד תכופות ומבוהלות. הועד מתכנס לישיבה באחת החצרות הקרובות. הפנים מדוכאים ומיואשים.

– “איזה נתין היה המנוח?” “רוסי”… חבל… לו היה גרמני… הקונסול הגרמני יש לו השפעה"…

– ההרוג האחרון יקל את מהלך המשפט הראשון… חבל שאינו מוטל על גבול זרנוקה… – נמלט מפי איש, העומד בתוך הקהל בפנים נבהלים… כל העינים פונות אליו בתמיהה ובכעס… והוא כובש את פניו בקרקע…

בקצה המזרח מאדימים השמים. נתחמקתי מתוך הקהל, יצאתי את המושבה, באתי לבין הכרמים. צללים בודדים נראים פה ושם וכולם נמשכים למקום אחד… הכרם נמצא על גבול המושבה. מהלך שלשת רבעי שעה. כרם של שקדים. עצים גדולים, מצלים, עומדים כפופים, מסובלים פירות, וכאילו חפויי ראש… צללי הליל עודם נאבקים עם קוי הבוקר הראשונים. היכן?… באיזה צד?… נטיתי את אזני לשמוע. קול אנשים מתלחשים… הלכתי לעומת הקול… כן, פה… על גבי החול, באמצע בין העצים שכב פרקדן על הקרקע… רגלו האחת עומדת כפופה, כאילו בקש להשען עליה ולהזדקף… ידו האחת מכווצה והאקדח לחוץ בה וגם הפנים מכווצים, לחוצים, כאילו מתוך איזו התאמצות יתרה… לידו התגולל מטה עבה… והוא עצמו גדול, גבוה, חזק, ופניו יפים, טובים וגלויים…

… הוא היה צייר. עורר הרבה תקוות טובות. אבותיו, בני עירה ליטאית קטנה, היו עניים. כומר אחד רוסי הכירהו ותמך בו ועודדהו ללמוד ולהשתלם. אך הוא הסתבך בענין פוליטי ויברח, וימלט פאריסה. שם נסחף בזרם הציוני וילך לעבוד בארץ־ישראל. לפני חדשים מספר בא אל הארץ ויהי לשומר בכרמי רחובות.

6

שוב ימים קשים וחיי־חרדה. כל רגע שעה בעיניך. כל יום – שנה. עצביך הולכים ונהרסים לעיניך. גופך הולך ונמס… באים שוב הפקידים־העלוקות. מתחילה עוד פעם החקירה והדרישה החד־גונית, בלי רוח־חיים, בלי כשרון, בלי התענינות ובלי רצון לגלות ולמצוא דבר־מה. מתחילות ההתיעצויות: כיצד להעיד? כיצד לנהל את החקירה וכיצד להפיק תועלת בשביל מהלך המשפט הראשון?… מתחילים רמזים גלויים וסתומים אל הכיס…

באים השומר ועוזריו מפתח־תקוה. חוקרים את הצעדים, תופשים ואוסרים אנשים חשודים. לו היתה עזרה ממשלתית הגונה היו מוצאים את עקבות הרוצחים, אבל הממשלה מתרשלת ומסתפקת באנשים הנתפשׂים. יש הכרה עמוקה: לא אלה הם הרוצחים. אין ספק כי גם ידם של בריוני זרנוקה באמצע, אבל בהשתתפות עם בני רמלה. הרוצחים האמתים אינם נמצאים. איזו יד נעלמה מסתירה אותם, ואולי גם יד הפקידים באמצע – אולי “קבלו” גם מן הצד השני?…

באים העסקנים. מתחילות ישיבות, אספות… חוסר־אונים, אבדן־עצות מורגשים בכל… בא גם מן הגליל אחד העסקנים, החרוצים ביותר, היודע ומכיר היטב את כל תעתועי הארץ, תעתועי הרשות ותעתועי המשפט התורכיים, והוא רגיל ומנוסה בכל הנפתולים הללו. הוא לקח בידו את הנהלת החקירה, את סדור העדים ואת עריכת מהלך המשפט. תחת ידו החרוצה והמנוסה מקבל הכל צורה חזקה, מוצקה כברזל. אבל הדרך אל הפושעים האמתים אינה נמצאת… יש הכרה אצל הרשות ואצל המושבה, שדרך זו הולכת לזרנוקה… והיא הולכת שמה, למרות ההכרה הפנימית האחרת, שהפעם לא רק הם הרוצחים…

הענין מסתדר ככה: ל“אשתו” של ההרוג – בין השומרים יש אשה־שומרת, והיא מתנדבת להיות אשת המנוח – הוגד בלילה, כי בעלה נרצח. כשיצאה אל הרחוב נפגשה בשומרים שבאו ממקום המעשה והם ספרו לה: שמענו את קול צעקתו של בעלך ונרץ אליו. בבואנו עוד מצאנוהו חי. ויאמר לנו: פלחי זרנוקה – פלוני ואלמוני – ראשי הבריונים של הכפר – ועירוניים מרמלה – אלה שנתפשו על ידי השומרים והרשות – התנפלו עלי ויכוני ויירו בי ויברחו… וכשכלה לדבר את דבריו מת, ועוד היא מדברת עמהם, והנה באו עוד שני שומרים, אשר שמרו בכרם השני, והם ספרו כי ראו בעיניהם ממש את כל האנשים הנזכרים כשהתנפלו על בעלה; הרוצחים אחזו בו ואחד מהם ירה אל לבו… ועוד אכרים מבני המושבה ספרו לה, כי באותו יום לפנות ערב ראו את הפלחים ואת העירוניים הנזכרים מסתתרים לבין הכרמים…

ככה נארגה רשת האשמה: עם אשת הנרצח הקובלת, עם עדי־שמיעה, עם עדי־ראיה ועם עדי־סברה. הכל כדבעי. החקירה והדרישה נגמרת ונחתמת. הפקידים באים על שכרם. ובשובם ליפו יצאה הפקודה לאסור את כל הנאשמים…

גורלם של בני זרנוקה כתוב וחתום. אותם מבקשים מעזה ומיפו. עכשיו לא יוכלו עוד להטיל סכנה ואסון על המושבה.

… ושוב היתה לויה. הפעם, באמצע היום. משתתפים כל בני המושבה מזקן ועד נער. הפעם בלי דברים מפוצצים ובלי ריב ומדנים. את המת מספיד הרב דיפו, רבי אברהם יצחק הכהן קוּק. אדם בעל נשמה יתרה. ההספד מר וקשה. כל הקהל הגדול גועה בבכי…

הלב מפרפר בדמו, התולעת מוצצת אח הלב. ויתוש מנקר במוח…

בלילה היתה אספה גדולה. משתתפים מנהלי המוסדות הציוניים, עסקנים צבוריים, באי־כח ההסתדרויות הדימוקרטיות ובני המושבה… מטכסים עצה. מבקשים מקור לאמצעים כספיים. המשפט עומד לבלוע חמשים אלף פרנק… שוב פורצים סכסוכים בין באי־כח השומרים והפועלים ובין באי־כח המושבה. הדם חם ומוכן לרתיחה…

אנחנו אחוזים עכשיו בחבליהם של שני משפטים. משפט־עזה ומשפט־יפו.

ודאבה וחרפה וחרטה…

7

החקירה והדרישה של המשפט הראשון לא נגמרו עדיין. עדי המושבה והכפר נדרשו לבוא לעזה. בני המושבה הלכו בלב בטוח מחמת הבטחותיו של עורך־הדין. ההכרה שפקידי עזה ישוחדו במעות קטנות, והתחלת המשפט השני, שקשר את בריוני הכפר בידיהם וברגליהם, כל אלה נתנו תקוה רבה, כי הענין יגמר בכי טוב. ומעזה שבו העדים וידיהם על ראשם. בא־כחה של המושבה לא “נתפשר” כדבעי עם חוקר בית־הדין. בשל חמש מאות פרנק נפסק המשא ומתן ביניהם. בא־כחנו חשב כי יש שהות בדבר, וחוקר בית־הדין כעס ונתן פקודה לאסור שבעה אנשים מבני המושבה ושבעה אנשים מבני הכפר. בין שבעת הראשונים זכיתי להיות גם אנכי. מהומה, מבוכה ובהלה קמו במושבה. אנכי ועוד אחרים היינו “נתינים” זרים. אותנו לא יכלה הרשות לתפוש בתוך בתינו בלי רשותם של הקונסולים. ואלה הבטיחונו, כי הרשות הזאת לא תנתן על ידם, מכיון שהשמות בכתב־האשמה לא התאימו לשמותינו. אבל אחדים מהנאשמים היו עותומנים ובאלה אין הרשות מדקדקת הרבה: יש יסוד או אין יסוד – תופשׂים ומשליכים לבית־האסורים. ועל כן הסתתרנו אנחנו, נתיני חוץ, בין כתלי בתינו. והעותומנים ברחו עד לפתח־תקוה.

לא ארכו הימים, ואל המושבה באה קבוצה של “חיילים” מזוינים לתפשנו ולאסרנו. המושבה היתה כמרקחה. רצים יצאו נחפזים ומבוהלים לאורך כל המושבה ולרחבה, לבשר לפושעים ולהזהירם על נפשם. נשים התעלפו. ילדים בכו. גברים קללו את יומם. החיילים תפשׂו מקום בהוטל ויצוו לכבד אותם ואת סוסיהם מטוב המושבה. ואת המוכתר קראו ויצוו עליו למסור לידם את הפושעים…

מעט, מעט עבר הרוגז. קבלת־הפנים היפה וה“מתן־בסתר” של המוכתר הפכו את לב השוטרים מרוגז לרחמים. הם נשארו בהוטל ולא יצאו לבקש לא ברחובות המושבה ולא בבתים, ואחרי שבתם במושבה ימים אחדים, אחרי שאכלו ושתו לשובע וימלאו את כיסיהם, שבו בשלום ליפו ורשימה בידם כי הנאשמים אינם: מקצתם אינם במציאות כלל, לא היו ולא נבראו; מקצתם נתיני חוץ־לארץ ומקצתם ברחו מן המושבה… הרוחות שקטו מעט. הגולים שבו מפתח־תקוה… ואנחנו יצאנו מחורינו לאור השמש.

עברו ימים מספר ושוב ידיעות מרגיזות. עומדים לבוא שוטרים חדשים. עומדים לבוא שוטרי־חרש, מלובשים כפלחים או כסוחרים, ומפני אלה מי יסתירנו?… שוב חרדה ובהלה. ושוב אלה בורחים לפתח־תקוה ואלה מסתתרים בבתיהם…

וגם אל הכפר באו חיילים מעזה לתפושׂ את הנאשמים. ובידי החיילים פקודות מכופלות כי הנאשמים חייבים לשני מקומות, ליפו ולעזה, ולשני משפטים. גם בכפר לא נמצא אף איש מהנאשמים. כולם ברחו אל הכפרים השכנים. בכפר נוהגים החיילים מנהג של הרחבת הדעת. שם אין “הוטל” ויד המוכתר אינה רחבה כל כך. והרי הם פושטים בחצרות הנאשמים וקרוביהם ותופשים מכל הבא ביד: עופות, כבשים, עגלים – שוחטים, מבשלים ואוכלים. פותחים מחסנים ומוציאים חטה ושעורה. כל רכושם של הנאשמים וקרוביהם נעשׂה הפקר. בתים של אמידים הולכים ומתרוששים. בתים של עניים הולכים ונהרסים. ואת השייך הראשי תופשׂים, אוסרים ומלקים, כי יגלה את עקבות הנעלמים. ה“עסק” מוצא חן בעיני החיילים. הם הולכים וחוזרים. ויש שהם באים גם על דעת עצמם… על מנת ל“הצטיין” ול“הצטייד”. לפני הרשות אינם מצטיינים, אמנם, כי את הנאשמים אינם תופשׂים, אבל את עור הפלחים הם פושטים.

המושבה והכפר נאנקים תחת עול “העזרה המשפטית” הנתנת מאת הממשלה.

8

עברו ימים מספר ללא חיילים וללא חפושׂים. הנפש נחה מעט. ופתאום ביום אחד, לפנות ערב, בהיותי עסוק בעבודתי, בפרדסי, בא אלי איש מן המושבה ויבשׂרני:

– את ברוך וינר תפשו בשוק, בלוד…

“תפשׂו”… המלה האכזרית הזאת צלצלה קשה באזני. זה היה אחד מצעירי המושבה, אחד מה“שבעה”. ביום ההתנגשות היה בכרמו ושמע את היריות מרחוק. ורק בבואו אל המושבה נודעו לו פרטי המאורע. ועכשיו תפשׂוהו בעוון הריגת הפלח מזרנוקה…

בברכים כושלות באתי למושבה. הידיעה באה עוד לפני שתי שעות. שנים מבני המושבה מהרו לרמלה לבוא בדברים עם הרשות המקומית, כי מלוד הביאוהו לרמלה, למושב המודיר. הכל היו בטוחים: מרמלה יביאוהו חזרה, הפקידים לא יעמדו בפני המטבע. עברו שעות אחדות של צפיה קשה. עם ערב שבו השליחים השנים מרמלה בפחי נפש. הנאשם נתפשׂ באמצע השוק, לעיני המון רב של אנשים, והמודיר ירא לנפשו וישלחהו ליפו. הרוחות נפלו. ועדי ראיה מספרים, כי ראש השוטרים, אשר תפש את הנאשם, חרף ויגדף את שם ישׂראל לעיני כל הקהל וידבר דברי ארס על היהודים, ההורגים מושׂלמים לעיני השמש ועוד הם באים לטייל בשווקים… הדברים הטילו סערה בין המון הפלחים: “הלהרגנו ולירשנו באו היהודים?”…

אנו מתנחמים: ביפו ישחררוהו העסקנים, בכסף… האלה לא יוציאוהו?… עבר לילה לחרדה, לתקוה ופחד. לאור הבוקר שב שליח המושבה מיפו ובשׂורה טובה בפיו: עד הערב ישוב האסיר הביתה. פקודה תבוא מירושלים לשחררהו. כי אין שמו האמתי, הרשום בתעודתו, מתאים לשם הנאשם הנדרש מאת חוקר בית־הדין. ובאמת: בכתב־האשמה דרשו לא את ברוך וינר, כי אם את בוּרי דינר, איש שלא היה ולא נברא. ושוב שקט הלב, חיתה התקוה. אבל עם ערב חזר המוכתר של המושבה ופניו עצובים: בטרם באה הפקודה מירושלים שלחוהו בלוית שוטרים לעזה…

פקידי יפו פחדו מפני הפרסום. עוד באותו יום נדפס ב“פלשתין” על דבר תפיסת ה“רוצח” היהודי. המוכתר של פתח־תקוה, איש מנוסה וחרוץ, נסע עם האסיר לעזה ובידו מכתבים מגדולי יפו – מושׂלמים ונוצרים – לגדולי עזה, להשפיע על הרשות ולשחררהו, כי לא בפשעו נתפש… ושוב ערב ולילה לתקוה ופחד. בבית האסיר אֵבל. וגם בכל המושבה. אמנם עוד חי הבטחון בלב: מעזה ישוב… האמנם כשל כח השתדלנות והכסף?… והמוכתר של פתח־תקוה איש רגיל ומנוסה הנהו. עברו ימים קשים אחדים. שליח הולך לעזה וחוזר, ותושיה אין. שליחים הולכים ליפו ולירושלים, טלגרמות עפות לכל המקומות… עד ששב המוכתר בלי האסיר ופניו כבושים בקרקע. כל עבודתו המרובה היתה לריק. הענין היה מוחלט ונגמר. עם חוקר בית־הדין עמד על המקח וזה הסכים לכתוב הרמנא לבית האסורים לשחרר את האסיר. המוכתר מהר לבשׂר מזה לאסיר… והנה ברגע האחרון הוטלה סערה בעיר. ב“פלשתין” שהגיע לעזה, נתפרסם כל ענין תפיסתו של הרוצח, שליחתו לעזה וה“כרכורים” של היהודים לשחררו… ומאת עורך־הדין שלנו, שישב במנוחה ביפו, נתקבלה טלגרמה לראש בית־המשפט העזתי להשתדל לשחרר את האסיר… הטלגרמה, שעברה מיד ליד, נתפרסמה אף היא תיכף ומיד על ידי פקידי הטלגרף בכל העיר, כרגיל בעיירות התורכיות… ראש־בית־המשפט וחבריו באו אל חוקר בית־הדין לבקש חלק… הקנאים שבעיר הרימו צעקה, והמופתי בא אף הוא אל חוקר בית־הדין “למחות” ולעמוד על החוק… נבהל חוקר בית־הדין מפני הפרסום ויבטל את החלטתו הראשונה…

ובאמצע הלילה הלך המוכתר אל האסיר, אשר עמד וחכה לו לשוב עמו הביתה, והבשורה המרה בפיו… האומלל נפל מתעלף מרוב צער ורוגז…

ושוב עברה סערה במושבה: מהומה ומבוכה, צער ובושה וכאב־לב…

9

הנאשמים שבכפר הלכו והתרוששו וקרוביהם עמהם. המושבה נאנקה תחת עול “החקירה” ובשל בקוריהם התכופים של החיילים. אנחנו היינו אסירי־בית, יראנו את אור השמש, ורק בלילה היינו יוצאים כעכברים. האסיר שבעזה ובני משפחתו צעקו לעזרה. היסורים המשותפים של הכפר ושל המושבה הפיגו קצת את המרירות של היחס ההדדי. וכשבאו שליחיהם של הכפר אל המושבה בהצעה של “שלום” מצאו אזנים קשובות. היתה איזו הכרה, כי עם כריתת השלום בין הכפר ובין המושבה יבוא הקץ להרפתקאותינו. חשבנו שגם המשפט יבוטל מאליו עוד לפני שיגיע לבית־המשפטים, כי העדים ילכו לחוקר בית־הדין ויחזרו מעדותם. שתדלנים משני הצדדים יצאו לטכס את עניני השלום, ובאו לידי הסכמה הדדית למסור את כריתת ברית השלום לאדם מפורסם אחד, מבין הערבים, עותמן איל עזי, תושב חברון. האיש הזה היה ידוע בכל הדרום, מיפו ועד עזה, מים הגדול ועד ים המלח לשופט צדיק, למכניס אורחים ולגומל חסדים. אליו היו פונים כל אלה אשר דין ודברים ביניהם לבין שכניהם ואשר את ה“משפט התורכי” פחדו. “שופטים” חפשים כאלה ישנם בכל מרחבי הארץ, וערכם גדול מאד בעיני עם־הארץ. הממשלה יודעת ומכירה אותם ומעלימה עין מעבודתם שכנגד החוק, בהכירה כי חזיון חיים הכרחי הנהו. שליחי שני הצדדים הלכו אל עותמן איל עזי, חברונה, ויבקשוהו לפשר ביניהם. גם הפחה הירושלמי, אשר ידע את דבר הריב ואשר נטה “חסד” ליהודים – רמז לעותמן, כי לרצון יהיה לו אם יפשר בין המושבה והכפר. ויעתר עותמן לבקשותינו ויבוא אל המושבה. אדם גבה קומה היה, לבוש כאחד הפלחים העשירים, בעל הדרת שיבה ופנים המעידים על בינה יתרה, בן בנו של אברהם אבינו… ויקרא אליו את כל המוכתרים ואת כל השיכים והזקנים של הכפרים השכנים! ויקרא את בעלי הדברים ואת העדים; ויחקור וידרוש שלשה ימים, ויגד את פסק דינו:

בני המושבה ובני הכפר חפים איש, איש מדם רעהו; עדי המושבה ועדי הכפר מחויבים לחזור מעדותם שאינה קולעת אל האמת: המושבה והכפר צריכים להשתדל השתדלות משותפת לבטל את שני המשפטים בעזה וביפו: כל ההוצאות הכספיות על המושבה…

שני הצדדים הסכימו מראש לפסק הדין ויקבלוהו עליהם ברצון. ויכתבו את כל הדברים על גליון ניר ויחתמו עליו הצדדים והשופט. וכשנגמר המשפט עשׂו הלולא וחינגא. בני המושבה שחטו כבשים ובני הכפר באו לאכול מסעודתם. בני הכפר שחטו כבשים ובני המושבה הלכו לאכול מסעודתם הם. עון הדם כופר. ברית שלום הוקמה בין המושבה ובין הכפר.

שוב שקטו מעט הלבבות. אנחנו חשבנו כי הדבר נגמר, אבל לא כן חשבו פקידי הממשלה.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

שוב התחילה “חקירה” מחודשת בעזה. העדים משני הצדדים צריכים היו לבוא ולחזור מדבריהם בפני חוקר בית־הדין. עורך־הדין שלנו הבטיחנו, כי על סמך העדות החדשה יבטל החוקר את החלטתו הראשונה וישחרר את האסיר שלנו. על פי ההסכמה ההדדית בין הכפר ובין המושבה החלט להטיל את עון הרצח על שני שומרים משומרי המושבה ועל שני שומרים משומרי הכפר – שמות בדויים כמובן. ואת אלה יצוה חוקר בית־הדין לאסור… ועם החוקר באו הפעם לידי התפשרות בדבר ה“מתנה”.

שוב הלכו עדינו לעזה בלב קל. היתה הכרה, כי בא הקץ לענויי המושבה. גם שני פרקליטים הלכו עמהם. האחד – שלנו והשני איש מירושלים. וגם אחד מחברי הועד נסע עמהם.

אבל בעזה באו להם ימים קשים. ימים של ענויי גוף ונפש: של דפיקות על דלתות ערביות שונות, של הפתעות מרות, מן ההתנגשויות עם שתדלנים, שעשׂו להם את אסון המושבה לפרה חולבת, ועד היסורים הקשים הבאים מקשי הלב והנפש של בעלי־בריתנו החדשים, פלחי הכפר. חבר הועד שלנו חלה מצער ומטלטולים וחייו היו תלויים לו מנגד.

ואנחנו במושבה ישבנו וחכינו בכליון נפש, צפינו לשחרורנו ואת אשר לא פללנו בא לנו. הפתעה מרה הפתיעתנו. עדינו ועסקנינו חזרו ובשורה קשה בפיהם: החוקר חזר ברגעים האחרונים מדבורו, נער את כפיו מקחת שוחד ותבע שוב לדין את כל הנאשמים הראשונים, ועליהם הוסיף גם את כל העדים, שחזרו מדבריהם. את החלטתו האחרונה שלח לירושלים. הפעם נאשמו מבני המושבה שבעה עשר איש!…

ועוד פרטים מרים וקשים נודעו לנו: ראשי הבריונים שבכפר, אשר אנחנו הטלנו עליהם את אשמת הרצח, אלה יצאו על פי החלטת החוקר מסוג של רוצחים ונשארו רק מכים סתם… לאמור: בנוגע אליהם קבל את שנוי העדות ובנוגע אלינו לא קבל!…

כח גדול ומשפיע פעל נגדנו: העתונות האנטי־יהודית שביפו ובחיפה. מתחלת המאורע האומלל לא פסקו ה“פלשתין” וה“כרמל” מהדפיס “מאמרים” מלאים רעל נגדנו. וכל דבריהם היו בהגזמה מופלגה, בהוספת עלילות ושקרים על היהודים, “אוכלי הערבים” ובהוספת דברי היתול על הפקידים, “משרתי היהודים”. עוד יותר התגעשה העתונות הנזכרת בימי ה“שלום” ותתאר את כל הדברים בצבעים שחורים ומבהילים. בימי החקירה הנוספת בעזה השליכו העתונים אש וגפרית על ההחלטה העתידה של חוקר בית־הדין ועל פקידי עזה ויפו. העתונים שוו למאורע צורה כללית־לאומית, צורה של מלחמת הערבים והעברים. סוף דבר: החלטת החוקר היתה בעוכרינו: אנחנו שפכנו את הדם. העדים משני הצדדים עשו קנוניה לחפות על הפושעים. ובכן פושעים גם הם. הנאשמים העיקריים ברציחת הערבי היו שלשה: אנכי ושכני. העונש שאנו צפויים לו – חמש עשרה שנה עבודת פרך.

אמנם, גבית העדים, בפעם הראשונה וגם האחרונה, נעשתה באופן גס, וכתב־האשמה “חובר בחוטים גסים” עד כדי לנקר עין; תרמיתם ושקרנותם של העדים היתה גלויה; אבל בית־המשפט התורכי אינו מבקש אמת. עיני השופטים רק לבצעם. והפחד והיאוש גדלו מאוד.

העדים העיקריים נגדי, למשל, היו שלשה: שנים מהם לא ראוני ולא הכירוני מעולם. האחד תארני: גבוה, צהוב ובעל שפם עבה. השני: נמוך, שחוף ובלי שׂפם. ורק השלישי דיק, פחות או יותר, לתיאור פני. לפי דברי האחד רכבתי על סוס לבן. לפי דברי השני – על סוס אדום. ולפי דברי השלישי הלכתי ברגל. האחד העיד כי יריתי ב“מרטין”, השני – באקדח והשלישי – ברובה ציד… וככה סתרו העדים, האחד את השני וגם בנוגע לעדותם על חברי. ועל סמך עדות ממין זה נאשמתי ברציחת נפש!… בה בשעה שכל הכפר, כל הסביבה והחוקר עצמו ידעו בבירור, שאנחנו שלשתנו חפים מפשע.

הצד הרע בכל המשפט העתיד היה זה, שאנחנו בעצמנו לא יכולנו לעמוד בפני השופטים ולהוכיח את צדקתנו. לשם כך היינו צריכים למסור את עצמנו בידי הרשות ולהאסר. אבל מי יערב לנו כי נצא מבית־האסורים?… ושלא בפנינו לא יכלו, לפי דיני תורכיה, גם ללמד סנגוריה עלינו. ומי ילמד?… פרקליטים מלומדים והגונים אין בארץ. ובפני מי ילמדו?… הרי השופטים נתונים רק לבצעם! ובעד בצע־כסף יזכו את החייב ויחיבו את הזכאי. כל גאולתנו שקולה רק בכסף ומנין ימצא מקור לכל הכסף הזה?… ומי יודע אם העתונות לא תשפיע גם על שופטי ירושלים? ומי יודע אם לא ישנו העדים את עדותם ברגע האחרון?… מי יוכל לסמוך על אנשים, המעידים עדות בדיני נפשות בעד בצע־כסף?… בין העדים שהעידו נגדנו היה אחד שקבל בשכר עדותו הראשונה חמשה בישליקים!… ובידי אנשים כאלה נתונים חיינו לחסד או לשבט… ובתנאים כאלה עלינו לעמוד למשפט, אשר ידון אותנו למות או לחיים!…

לולא המשפט השני היינו בכל רע. בריוני זרנוקה היו דורכים על ראשינו ברגל גאוה. אבל המשפט השני כפת את ידיהם ואת רגליהם.

10

תקופה קשה באה למושבתנו. הכל התהלכו מעונים ונדכאים, רגזו וחרדו מקול עלה נדף. אנחנו הנאשמים תעינו כצללים בלילה, וישבנו נחבאים כעכברים, בחורי בתינו, ביום. במשך חדשים אחדים לא יצאנו משערי המושבה. פחדנו פן יתפשונו בדרך. במשך חדשים אחדים לא הלכנו אל כרמינו פן יתפשונו שם. תקופת העבודה הגיעה. בשׂדות התחילו לחרוש ולזרוע. בכרמים התחילו זומרים ומעדרים, ואנחנו סגורים בבתינו. אצלי רבתה העבודה ומלאכתי נעשׂתה על ידי אחרים. כארנבת אתגנב לפעמים ללכת חרש, סחור־סחור, ולראות מרחוק בעבודת פועלי. מסביב חיים ותנועה. מסביב עבודה ופעולה. השמים כה יפים. האויר כה דק וקריר. עונת הגשמים הראשונה באה ועברה בשלום. הכל מעורר לעבודה. ואנכי סגור ומסוגר בד' האמות של חדרי, יען כי נמצאו פלחים שהעידו בי, בעד נזיד עדשים, כי איש הרגתי!… כך הוּצאתי ממערכות החיים. רגש קשה ומעליב!… ומה קשה ומה מעליב הפחד להתפשׂ!… להתפשׂ כאיזו חיה רעה, כאיזה רמשׂ מאוס… באים ומספרים לי, כי חיילים אורבים לי מאחורי פרדסי… ופרדסי על גבול אדמת עזה… ואם אפול בידי “צידי” והובילוני, כמובן, לעזה, – ושם אין קונסול.

החיילים ושליחי בית־המשפט באים פעם בפעם אל המושבה לבקשנו… ויש שהם באים אלי, אל ביתי, ויחד עמי הם מטכסים עצה כיצד להודיע לרשות שלא מצאונו… ועם בזויי־אדם אלה עלי לטפל, ואותם אני אנוס לקבל בפנים צוחקות ובחבה… אלי!… למה הגענו? כצללים היינו… צללי בני אדם.

ודוקא באמצע התקופה הזאת, הקשה לנו כל־כך, חגג ישובנו את חג פריחתו. הנדיב הידוע בא אל הארץ. זה הרבה שנים שלא ראה את הארץ. בפעם האחרונה ראה אותה בנַוולותה, לקויה בשנוררות ובעצלות. אז כשראה אותה טרם התנערה האיניציאטיבה הפרטית והחפשית, אשר גלתה את הצד החיובי בעבודת הארץ. בפעם האחרונה ראה רק את הנצנים החולניים של האפוטרופסות. ועכשיו נגלו לעיניו, בבת אחת, כמו בתנופת שרביט־קסם, תל־אביב, הפרדסים החדשים במושבות הדרום, מושבות ישנות פורחות ומושבות חדשות הצומחות ועולות מבטן האדמה. וכל אלה נבראו ונוצרו שלא בנדבותיו. והוא רגיל היה לחשוב, כי רק על נדבתו עומד וקיים הישוב, וכי אם תפסק נדבתו ינתק עמה גם חוט החיים של הישוב; וההכרה הזו הכאיבה כל הימים את לבו. עתה ראה את מושבותיו הוא, אשר נערו מעליהן את תרדמת העצלות ותתעוררנה לחיים חדשים, לחיים של עבודה ופעולה; ראה את הסינדיקט של הכורמים ואת הגדולות שפעל ועשה במשך זמן קצר, מאז יצא מתחת חסותם של פקידיו, – וישמח לבו. הוא שמע, אל נכון, את כל השמועות הטובות הללו גם לפני בואו אל הארץ ולא האמין בהן אמונה שלמה. כי כמה פעמים בשרוהו ונחמוהו על שקר?… ועכשיו ראה את הנחמה במו עיניו. וגם הודה קבל עם: “נחמתי, עכשיו ידעתי: הישוב יתקיים גם בלעדי”. ונחת־רוח זו וספוק זה, אשר נבעו מלב הנדיב, חדרו לכל הלבבות. גדולה היא ההשפעה ההדדית. בלב רבים חזקה ההכרה, כי כבר עברנו את כל החתחתים והמכשולים וכי הגענו לחוף שקט ובטוח. ובכל מקום, אשר הנדיב בא שמה, באה יחד עמו גם ההכרה החגיגית. באו המון אנשים חוגגים, ושמועות משמועות שונות עוברות בקהל על ההבטחות של הנדיב ועל המחשבות הגדולות שהוא יקיים בעתיד…

ומה קשה להיות אָבל בין השמחים!… ומה קשה להכיר ולהרגיש, בעצם ימי החגיגות, כי לתוך שרשי הצמח הפורח התגנבה חרש תולעת מכרסמת וסכנת מות אורבת לו…

כשבא הנדיב למושבתנו… בקשו רבים, וביחוד הנשים, לדבר אתו על אסוננו. אבל החלטנו להמנע מזה. איש לא העז להעיב את רגש שמחתו ולקלקל את רשמיו המאושרים, אפילו במקצת… כמה נשא וסבל האיש הזה – ולמה יסבול עוד יותר?

ולא עוד – אלא שעם בואו של הנדיב אלינו היו רגעים אחדים, ששכחנו גם אנו את אסוננו. שׂמחתנו היתה שלמה. לבותינו היו מלאים על כל גדותם רגשות חג… גדול כחו של ההיפנוז הצבורי!…

11

עוד תקוה אחת היתה בלבנו. לפי מנהג בית־הדין בתורכיה נמסרת החלטתו של חוקר בית־הדין לועידה של מבקרים –־ “תֶהֱמִיָה”. המבקרים הללו יכולים לבטל את מהלך המשפט לגמרי ולהפסיקו; הם יכולים להחזיר את הענין לחוקר בית־הדין לחקירה נוספת, או שהם מוסרים את החומר לבית־הדין. המבקרים, בימים ההם, היו שלשה: אחד מהם יהודי, עורך־דין מומחה ושני תורכים. אנחנו קוינו לרגש היושר וההבנה של היהודי ולאהבת הבצע של שני חבריו. התהמיה יכולה גם לבטל את המשפט לגמרי. היו סבות מספיקות לביטולו. ואז היינו נצלים מן הנסיון האחרון הקשה ביותר, מעמידה לדין. אבל גם הפעם פנתה ההצלחה לנו עורף. לפתע פתאום נתקבלה טלגרמה־פקודה מגבוה להעביר את חבר התהמיה היהודי מירושלים לארם־צובא. המעשה הזה נראה לנו מיוחד וכסימן רע. מי יודע – אולי בשלנו פטרו את היהודי ממשרתו הירושלמית?… נדמה לנו, כי איזו יד נעלמה, יד מאורגנת, חרוצה וכל־יכולה אורגת בסתר רשת לרגלינו. ויפול לבנו עלינו. מקצת אמת היתה בדבר. התעמולה הערבית הארסית נגד היהודים עשתה פרי. במנהגי הרשות התחילה לעבור כחוט השני שיטה חדשה: שיטת הפחד מפני הכיבוש העברי בארץ. בשל הפחד הזה נתבטלה קניה גדולה מאדמת הג’יפטליק. בשל הפחד הזה התחילו להרחיק מן הארץ את הפקידים היהודים המעטים ולשלחם לפנים המדינה.

במהלך משפטנו היו הרבה מקרים, אשר יכלו לברוא בלבנו איזה פחד מסתורי; איזו מבוכת־נפש קמה בנו ומוחותינו נתבלבלו. כמה וכמה פעמים נדמה לנו: הנה השמים המעוננים נטהרו, הנה שמש צדקתנו מתחיל לזרוח לנו. והוקל מעל לבנו. הוסר המשא הכבד, שלא פסק מהעיק על ראשינו. ופתאום נהפך הגלגל אחורנית, שוב התקדרו שמינו ושוב הכבידו עננים כבדים על ראשינו ועל לבותינו. בין תקוה ופחד טולטלנו זה ששה חדשים, והטלטול הזה הרס את עצבינו. מחשבה נוראה התחילה אורגת לה קן בלבבי: לברוח מן הארץ… כבר שמעתי ידידים מתלחשים בזה בסתר, מתלחשים, אך בכונה גלויה, שאשמע את לחשם ואתכונן בעוד מועד…

לברוח… אחרי עבודה ואחרי חיים של שלש ועשרים שנה… לברוח מפני עלילת דם פלחים, אשר נמכרו בעד פרוטה. לברוח כרוצח… וזה הסוף לכל משׂאות הנפש, לכל התקוות…

המבקרים ישבו על מדין. שלשה היו המבקרים. הראש שוחד. החבר השני הושפע. והשלישי, איש המחמיר כל ימיו, יבוטל ברוב. שוב זרחה התקוה. מחכים בכליון עינים לבשׂורה, אשר תבוא מירושלים. והבשורה באה: עניננו נדחה שוב…

באחד הימים האלה החלטתי ללכת ירושלימה. קויתי לזרז את מהלך המשפט בעזרת הקונסול הרוסי. כיצד ללכת?… ליפו לא הלכתי זה ששה חדשים ואף כי ירושלימה. ובדרך עלי לעבור דרך רמלה, אשר שוטריה מכירים אותי פנים אל פנים… בני ביתי ומכירי עצרו בעדי, אבל אמרתי ועשׂיתי… יום של גשם היה ואתעטף על פני ואלך. ודרך מלאה הרפתקאות מצאתני. להקת פלחים זרנוקיים בשער רמלה, השבים מן השוק… והם מביטים עלי בקלס גלוי, כי הכירוני גם בפנים עטופים… פלחים אסורים באזיקים בתחנת מסלת הברזל ושוטרים שומרים עליהם… וכל הדרך ברכבת נסעתי בלוית האסירים והשוטרים הללו… ובירושלים מצאתי מפח נפש. הקונסול אינו יכול לעשׂות גדולה או קטנה בעניני דת ודין. הוא רק הבטיחני לעמוד על המשמר בשעת המשפט ולתת לי פתחון־פה לתלונה בפני בית־דין גבוה… נחמה טובה. העסקן העוסק בעניני משפטנו ועורך־ הדין – פניהם אומרות דאגה.

– אין מזל למשפטכם… בשבוע הזה מנו יושב־ראש חדש בתהמיה, איש זר שאין אנו מכירים אותו מתמול שלשום…

היתה ישיבה בתהמיה, ושוב נדחה הענין: הנירות כה רבים והיושב־ראש לא הספיק לדעתם…

והלילה בבית המלון – ליל זועות. לילה ללא שינה, לטלטולי גוף ונפש. ובהיותי ער כל הלילה הגיעו אל אזני דברים מן החדר השני, שיחה של שני ערבים. ומדבריהם נודע לי כי האחד ירושלמי והשני יפואי, והאחרון בא ירושלימה לרגלי איזה משפט מסובך… ועם בוקר ילך במסלת הברזל לרמלה…

לבי מהרהר בשיחת הערבים הללו. מי הערבי היפואי הזה ולרגלי איזה משפט בא ירושלימה… ומה לו ולרמלה?… גם אנכי התכוננתי לשוב בבוקר ההוא לביתי דרך רמלה…

עם אשמורת הבוקר קמתי ממשכבי ואצא מחדרי. בו ברגע יצאו מחדרם גם שכני, ונדמה לי שהם בוחנים אותי במבטם…

– מי הוא זה הערבי היפואי המתאכסן בחדר הסמוך לחדרי?… – שאלתי את בעל המלון.

– עורך ה“פלשתין”…

הזדמנות מוזרה… מה המשפט אשר לו בירושלים?…

ביום ההוא לא שבתי הביתה. הלכתי רק למחרתו ולא דרך רמלה. ירדתי בתחנה רחוקה ודרך שדות ובקעות שבתי הביתה…

12

בו בזמן שמושבתנו נאנקה תחת עול משפטה הארור, קרו עוד מקרי אסון: בחדרה, בדגניה ובכנרת. האסונות החדשים הלמו את ראשינו. נוצרה בלב הכרה קשה, כי מסביב נארגת איזו רשת־סתרים לשים בנו כלה… וזה דבר האסונות:

לחדרה היה מכבר הימים ריב עם אחד משכניה התקיפים, על אודות כברת אדמה, אשר על גבול המושבה. בני המושבה אחזו בה, במשך השנים האחרונות, חרשוה, זרעוה ויאכלו מפריה. ויהי היום, ויבוא השכן התקיף, הוא וקבוצה גדולה של פלחים עם בהמותיהם ומחרשותיהם, והתחילו לחרוש באדמה הזרועה, על מנת לזרעה שנית ולהחזיק בה. הדבר נודע במושבה, וחיש מהר באו למקום המעשה אכרים, פועלים ושומרים – מן המושבה ומהשדות, ויעמדו מול הפלחים, לגרשם ולהציל את הקרקע מידם. בין שני הצדדים פרצה תגרה חזקה. הפלחים היו מרובים ומזוינים במקלות־חובלים, והיהודים היו מעטים. ותגבר יד הפלחים ויכו את היהודים מכות רצח. אז שלחו היהודים ידיהם אל הנשק. ירו בפלחים אחת ושתים ויבריחום. כדור־מות פגע בלב אחד הפלחים ויכרע ויפול תחתיו, ואחיו ברחו ויעזבוהו לנפשו. ויאספוהו האכרים אל בית־החולים שבמושבה, ויטפלו בו הרבה, אבל לא יכלו להצילהו ממות. הפלח מת מפצעיו הקשים. אז הגישו השכן התקיף וכל הכפר קובלנה לממשלה על יהודי חדרה, כי אלה התנפלו עליהם לפתע פתאום, כשהם חורשים במנוחה את אדמתם, ירו בהם בכלי נשק ויהרגו אחד מהם. קצף הממשלה יצא על המושבה. חוקר בית־הדין מחיפה, איש הנתון להשפעת ה“כרמל” הערבי, הוציא פקודה לאסור עשׂרים איש מבני המושבה, את טובי צעיריה ואכריה. מחצית בני המושבה היו אנוסים לברוח מבתיהם ולהסתתר במושבות השכנות. אנשי־הבינים התערבו בדבר, וכרתו ברית־שלום בין המושבה והפלחים. על פי “השלום” ותרה המושבה על כברת האדמה וגם העניקה מתנת־כסף למשפחת ההרוג. והפלחים התחיבו, לעומת זה, לחזור מעדותם. השלום לא היה לכבוד המושבה, וגם קולר המשפט הקשה נשאר תלוי בצוארה…

בדגניה, היושבת על חוף הירדן המזרחי, במקום מוצאו מן הכנרת, נפל שדוד אחד מטובי צעיריה. הוא נסע רוכב על פרדתו ממלחמיה, אשר על החוף המערבי של הירדן, ובעברו את מעברות הנהר, חסמו לפניו את הדרך שלשה ערבים מזוינים, אשר ארבו לו באחד הבורות. הוא קפץ מעל הפרדה וישלחנה לנפשה, כי ידע את טבעה, שאיש זר לא יתפשנה והיתה לפלטה… והוא האחד נשאר מול השלשה… והפרדה פרצה לה, אמנם, דרך מבין לערבים ותמהר אל המושבה. כשראו חבריו את הפרדה ורוכבה אין עליה, ידעו שקרהו אסון, כי הוא לא יפול מן הפרדה והפרדה לא תפילהו. הם מהרו לרוץ בעקבותיה וימצאו את חברם מוטל חלל בלי רוח חיים. כדורי הערבים, אשר ירו בו מרחוק, פלחו את כליותיו, ואויביו עוד הוסיפו להתעלל בו אחרי מותו. ההרוג היה משה ברסקי.

ובעוד מספר ימים נסעו לפנות ערב אחדים מצעירי כנרת, מן השדה אל מושבתם: פתאום ירו בהם, מבין לסלעים, ואחד מהם, בחור נחמד וחסון כאלון, נפל שדוד ארצה…

האויר נעשה רווי דם, רווי ארם של נקם, של שנאה קשה…

13

המשפט נכנם לתקופה חדשה. התהמיה סמכה ידה על הנחתו של חוקר בית־הדין ותמסור את החומר לבית־דין. את האסיר ב. ו. העבירו מעזה לירושלים. אנחנו עומדים, איפוא, לפני כסא המשפט.

כל עניני המשפט התנהלו עד אז מצדנו על ידי אנשים ומוסדות שונים באופן ארעי. והארעיות הזו הכניסה ערבוביה רבה. נוכחנו שבדרך הזאת לא נצליח. החלטנו למסור את כל הנהלת המשפט בידי שנים מחברי הועד של מושבתנו ורק הם יכלכלוהו. והפעם לא החטיאה החלטתנו את המטרה. נבחרינו השנים התמסרו לתפקידם האחראי בכל כחם ומאודם והכניסו בו הרבה מרץ והבנה. העבודה היתה מרובה והעזובה גדלה מאד. פרקליטנו הראשון נהל את עבודתו בהתרשלות מרובה, וסוף השתדלותו היה, כמסופר למעלה, שבמשפט הראשון היתה ידנו על התחתונה. ולולא המשפט השני, שנערך ונסדר על ידי איש מומחה ומסור, ושנהל אותו עורך דין מנוסה, היינו בכל רע. המשפט השני הזה הצילנו מסכנה והוא נתן בידינו את גורלם של בריוני הכפר. אבל עצם מציאותם של שני המשפטים הללו גרם קושי מיוחד בהנהלתם. וזה הדבר: איזה משני המשפטים הללו יתברר קודם? אם זה של עזה – והיה כי נשתחרר – מי יערוב אז לפלחים, כי נעמוד לידם במשפט השני, החל רק עליהם?… ולכן לא הסכימו לכך אנשי הכפר. ואם זה של יפו יתברר קודם – והיה כי ישתחררו הבריונים של הכפר והציקו לנו ולא יתנו את עדיהם במשפט הראשון. ולכן לא הסכמנו אנו לכך. המצב היה חמור מאד. גם אחרי כריתת ברית־השלום לא האמינו שני הצדדים איש ברעהו. והקושי הזה לא היה האחד. כמוהו היו רבים. כיצד אפשר לשחרר אנשים, שנאשמו בשפיכת דם ושעדי־ראיה העידו על חטאתם? אין דרך אחרת, כי אם שאותם העדים יבואו ויטילו ספק בדברי עצמם: טעינו, לא דיקנו, נתחלפו לנו הצורות, העדנו כשהיו לבותינו חמים ואחר כך נוכחנו שלא קלענו אל האמת… אבל מנין נקח את העדים הללו?… משני הצדדים היו העדים עדי־שקר. עדיהם נקנו בכסף ועדינו שקרו לשם שמים. והעדים האלה – חלקם נתפזרו ואיש לא ידע את מקומם. מקצתם פחדו לנפשם: אולי יגלה כחשם בעת המשפט ואבדו. ומקצתם השומרים – רבו עם אנשי רחובות על אשר הרחיקום ממשמרתם, וגם כל מהלך המשפט לא ישר בעיניהם וימאנו להעיד. צריך היה, איפוא, למצוא עדים חדשים, אשר יעידו במקום הראשונים ובשם הראשונים ויכחישו את עצמם. צריך היה “לקנות” עדים בשביל הכפר ולמצוא “מתנדבים” בשבילנו… והאחריות גדלה מאוד: אולי יפלו המתנדבים האלה בצרה?…

ועוד קושי עצום היה בגוף המשפט עצמו. בלעדי האסיר ב. ו. ואחד הפלחים הנאשמים במשפט הראשון, לא נמצאה תחת יד הרשות אף אחד מן הנאשמים במשפט הראשון, אם כי מספרם עלה עד שלשים איש משני הצדדים. וע“פ מנהג המשפט התורכי אין הנאשמים, הנידונים שלא בפניהם, יכולים להגן על עצמם ולהוכיח את צדקתם לא ע”פ הוכחות ולא ע“י עורך־דין. יצא, איפוא, כי אנחנו כולנו עמדנו מעבר לאפשרות להצדיק את עצמנו ע”י הראיות וע“י העדים שלנו וע”י מליצתו של עורך־הדין. צריך היה להשתמש באסיר האחד, ללמד זכות עליו ולגלגל את זכותנו ע“י זכותו… אבל פרקליט מוכשר ומנוסה ומלומד כזה, שיהיה ראוי לאצטלא זו, לא היה בארץ. גורלנו היה נתון, איפוא, רק בידי השופטים. ואלה רק אל בצעם יביטו. צריך היה לקנות את לב השופטים, אבל דבר זה לא על נקלה יעשה. לבוא במו”מ ישר עם השופטים אי־אפשר. לידי ציניות כזו לא הגיעו אף השופטים התורכים. למראית עין הנם שופטים, המנערים כפיהם מתמוך בשוחד, והתמים אשר יפנה ישר אליהם יפול בפח: אותו יפילו השופטים למשואות, כדי להוכיח עד היכן צדקתם מגעת. אבל לכל שופט יש סרסור־סתר שלו. וע“י הסרסור הזה משחדים את השופט. אתו באים בדברים, לו נותנים את הכסף, או שמשלישים בידי שליש והשופט והנאשם לא יראו איש את פני רעהו עד יום המשפט. כך היה המנהג גם בימים כ”תיקונם" ואף כי עכשיו כשרוחות חדשות מנשבות בתורכיה, רוחות של “שויון וחופש”… וביותר בנוגע אלינו, אל היהודים, אשר את צעדינו ואת צעדי כל אנשי־שלומנו שמרה העתונות הערבית. ועל אחת כמה וכמה במשפטנו אנו, שקבל פרסום גדול כל כך, ואשר נתנה לו צורה של “מחלוקת־לאומית”, של “התנגשות לאומים” ואשר עד עכשיו הפסדנו בו… כיצד לקנות את לב השופטים?… זה היה מין “עקב־אכילס” במשפטנו. אם נגלהו – נצלנו, ואם לאו – אבדנו. כיתוש של טיטוס נקרה מחשבה זו בלי הרף במחות נבחרינו וגזלה את מנוחתם.

ועל כל העבודה הקשה הזו נוספו ענויי־נפש נוראים. ענויי־נפש מחמת האחריות הקשה; ענויי־נפש וחרדה לגורלם של חלק גדול מבני מושבתנו; וענוי הנפש מחמת אותם העסקים התמידיים עם בזויי־אדם, עם בריוני הכפר ועם העדים הנמכרים בכסף…

אבל נבחרינו עמדו בנסיונם הקשה, אשר גזל מהם ששה חדשים רצופים.

עוזר מסור ומבין מצאו נבחרינו בעורך־הדין הירושלמי. זה היה איש ספרדי, אשר התישב לפני הרבה שנים בירושלים. טפוס מצוין. אדם שנשאר כמעט בטהרתו הפטריארכלית על אף הסביבה הטמאה, שהיה שקוע בה תמיד. וכמה מן הטרגדיה במקרה העור הזה. יהודי ששמש סרסור לקבלת שוחד אצל השופטים התורכים, היה לבו ער לכל ענין יהודי, ובין משפט למשפט עודנו טובל בספרות המוסרית הישנה, פיו מלא אגדות מלבבות מהעבר הקרוב והרחוק של עמנו, והוא עודנו צמא כולו לדברי תורה… אמנם דבקו בו מדות המזרח: התרשלות וטימפו קר בעבודה, אבל על כל אלה כסתה הקנאה לכבוד ישראל.

14

נבחרינו עבדו בלא ליאות. שבתם וחגם נהפכו לימי עבודה. ולאט, לאט גברו על כל המעצורים והתקלות שבדרכם.

בתחילה נפתרה שאלת הכסף. הקופות הצבוריות של רחובות וראשון־לציון; היקב, חברת־כרמל, המוסדות חישוביים השונים ופקידות הנדיב הבטיחו את התקציב. הפקידות של הנדיב קבלה עליה חלק הגון מן התקציב ועל ידי כך נברא קושי חדש.

תחילה נהלנו את המשפט על פי עצתו של העסקן הצבורי המפורסם מר ע־בי ובעזרתו, ועל פי עצתו מסרנו את הנהלת המשפט למעשה לעורך הדין הנזכר. בראשית המשפט היה ע־בי המוציא והמביא של כל עניני יק“א והכי”ח בירושלים. אבל במשך המשפט האומלל חלו שנויים בארץ. ע־בי ירד מגדולתו, את מקומו ירשו שני אנשים: מורה אחד הפקד לנהל את עניני הכי“ח, ועורך־דין קושטאי אחד – לנהל את עניני יק”א. הפקידות היק“אית המקומית דרשה, כי נמסור מעכשיו את הנהלת המשפט לב”כ שבירושלים. ורמוז רמזה לנו, כי בלי זה לא נזכה לעזרתה הכספית. לותר על הכסף לא יכולנו ולותר על עזרתו של מר ע־בי לא חפצנו. אבל מר ע־בי הרגיש בדבר בעצמו וינער את כפיו מן המשפט. קשה מזה היה לסדר את הדבר בנוגע לעורך־הדין, שגם ממנו היינו צריכים לסלק את ידינו. וכדבר הזה לא יכולנו לעשות, כי ידיו בכל עניני המשפט והכל נעשה על פי עצתו והשתדלותו. ולסמוך רק על עורך־הדין, בא־כחה של יק“א, לא יכולנו, כי זר היה בירושלים ולא ידע איש ואיש לא ידעהו. את השפות העברית והערבית לא שמע, וגם אנו כערבים לא יכולנו לבוא עמו בדברים. במובן זה לא היה מקום לכל פשרה שהיא. נבחרינו לא יכלו לותר בשום אופן לא על הכסף ולא על עורך הדין שלנו ועל פי הכרח אולצו נבחרינו להשתמש בערמה. בגלוי נהל את המשפט עורך־הדין של יק”א, ובסתר – שלנו. ההכרח לא יגונה. כמה מעשים מגונים כבר נכללו במשפט הארור הזה!… מעדים זוממים ועד גנבת הדעת… “החי בין התורכים כתורכי יתנהג”.

גם המעצור העיקרי סולק: נמצאה הדרך ללב ראש־השופטים. מספר השופטים בדיני נפשות – חמשה: יושב ראש וארבעה חבריו. על פי החוק יכולים שנים לזכות בדיני נפשות, ורק שלשה לחַיב. מן ההכרח היה, איפוא, לשחד שני שופטים וביניהם את היושב־ראש, כי הוא המשפיע והמכריע. ובמשפט קשה כזה שלנו צריך היה לשחד לכל הפחות שלשה מן השופטים, שלא תקרה כל תקלה ברגע האחרון. הדרכים המובילות אל שנים מן השופטים היו ידועות, אבל הדרך אל הראש היתה סמויה מן העין. ערפל כסה אותה. באי־כחנו עבדו בלי ליאות יומם ולילה למצוא את הדרך, ולא מצאוה. יש שיאוש היה תוקפני. ויש שמחשבה זרה התגנבה אל הלב: אולי יש שופט תורכי אחד, שאינו מקבל שוחד?… עורך־הדין המנוסה שלנו צחק לנו: “אין אף אחד… יש רק למצוא את המפתח”… ולבסוף מצאוהו. עורך־דין ערבי מפורסם, ששמש פעם בכהונת שופט, הוא היה ה“מפתח” ללב היושב־ראש. ואותו מצאו באי־כחנו אחרי עמל רב. עורך־הדין הזה ידע את כל ענין המשפט לאמתו, כי קרובים לו ברמלה, וידע כי כולנו הננו קרבן של עלילה גסה. הוא קבל עליו ל“השפיע” על הראש. וכעבור ימים מספר הביא את הבשורה, כי הדבר נגמר וכי ה“השפעה” עולה בארבע מאות לירה. הרבע מזה צריך לתת תיכף ומיד במזומנים ושלשה רבעים להשליש בידי עורך־הדין הערבי הזה. נבחרינו אמרו בעל כרחם: אמן. אמנם לבם היה מהסס, אולי בחר לו עורך־הדין הערבי לשון מרמה להוליכם שולל ורק אל הרבע המזומן לטושות עיניו?… אבל כלום היתה ברירה בידם? הם בקשו, לפחות, לראות את ראש בית־המשפט ולדבר עמו פנים אל פנים. אבל הוא לא הסכים לכך בשום אופן…

כאמור לעיל, עסקו בעניני המשפט שני עורכי־דין: אחד בגלוי ואחד בסתר. והנה מתוך כך נבראה תקלה חדשה. גם העורך־דין שבגלוי מצא “דרך” אל לב ראש־בית־המשפט. הוא התרועע על כוס יין עם שופט צעיר אחד וזה היה חתנו של ראש־בית־המשפט. ובעזרת חתנו זה קנה את לב היושב־ראש לזכותו בשכר שש מאות לירה… ואת הדבר גלה לאזני נבחרינו מספר ימים לפני בירור המשפט… כשנודע להם הדבר היו כנדהמים. מצד אחד לא יכלו להסכים להוציא כסף פעמים למטרה אחת, ומצד שני לא יכלו גם לגלות את הקלפים, פן יבולע למהלך הענינים… שני עורכי־הדין עסקו עם היושב־ראש בסודי־סודות. האחד קנה את לבו בשם האכרים והשני בשמו ושניהם לא יכלו לחזור מדבריהם…

המעשה הזה גרם לנבחרינו יסורים נוראים ופקפוקי נפש קשים, ולבסוף החליטו: לותר על הכסף ולא להעמיד בסכנה את הנפשות. ויפה החליטו. לבסוף, לאחר שעשה היושב־ראש מעשה והצדיקנו, לא נחו ולא שקטו באי־כחנו, בראותם ממון של ישראל הולך לטמיון, ויגלו את אזני עורך־הדין הערבי על כל הענין, וזה השפיע על יושב־הראש להסתפק במאה הלירות דמי־הקדימה שקבל מהאכרים ובשש מאות הלירות שקבל מעורך־הדין. בכל אופן זכה בסכום משנה שבקש תחילה…

וגם המעצור של סדור המשפטים הוסר. נקרא שוב עותמן איל עזי והוא קבל עליו את האחריות בעד אנשי הכפר, ואז הסכמנו כי קודם יתברר המשפט השני ואחרי כן הראשון. אבל העדים של שני הצדדים נחקרו בעת ובעונה אחת לפני גמר שני המשפטים. על פי מנהגי בתי־הדין בתורכיה אפשר לגבות עדות בבית־המשפט בזמנים שונים, לאו דוקא יחד עם גמר המשפט.

־ ־ ־ ־ ־

גמר המשפט הלך ונדחה משבוע לשבוע. כבר קצה הנפש בזה. כבר היתה התוחלת הממושכה למחלת לב. והמשפט עודנו נמשך. היושב־ראש בקש שעת כושר לזכות אותנו בהסכמת כל השופטים, בלי מערערים. ושעה זו נתחמקה מידו פעם בפעם. יש ונדחה פתאום איזה שופט על פי פקודה מלמעלה ואת החדש לא ידע ולא הכיר היושב־ראש. פעם נדחה הקטיגור וממלא מקומו אחר בדרך. פעם נכשל איזה עד באופן גס בדבריו, ובמקום לאסרו גדפהו היושב־ראש וגרשהו והפסיק את הישיבה. פעם פרצו מחלות מדבקות בבית־האסורים ואין להביא את הנאשם האסור לבית־המשפט. ופעם נתקבל חוק חדש, אשר על פיו מחויב היושב־ראש לאסור את העד החוזר מדבריו… והיושב־ראש דחה שוב את המשפט, כדי למצוא שהות להמתיק את הדין… איזו קללה רבצה על המשפט העלוב הזה מתחילתו. כל הכללים וכל החוקים נתבדו במשפט זה, ורק שני כללים נתאמתו פעם יתרה: הכלל התורכי: “הכסף יענה את הכל” והכלל העברי: “יגעת – מצאת”. שליחי־הצבור שלנו יגעו ומצאו סוף סוף.

היושב־ראש מצא את שעת הכושר אשר בקש. בישיבה אחת, שהקטיגור התמידי חסר בה, מנה היושב־ראש את השופט היחידי שעמד כצר נגדנו כל הזמן, לקטיגור לישיבה זו… ועל ידי זה נפטר ממנו בתור שופט… הקטיגור שפך עלינו את כל חמתו ודרש חמש־עשרה שנות עבודת־פרך לכולנו, והשופטים כולם בדעה אחת החליטו: זכאים.

כשהגיעה הבשורה אל המושבה, כבר התקדרו שמינו עננים שחורים חדשים, העננים אשר כסו את שמי כל אירופה. פרצה המלחמה הכללית. מרוב צער ויגון נפגם טעם בשׂורת השחרור, אשר הביאו לנו שליחינו.

1

תרע"ה. היה יום חמסין. רוח מזרחית מחניקה נשבה מן הבוקר. עסוקים היינו בפרדס בקטיף שארית תפוחי־הזהב, אשר מכרתים לפלחים בלא מחיר ובלבד שלא ירקיבו בפרדס. הנפש היתה מרה. בקשת מישהו או משהו לשפוך עליו את מרי נפשך… אולי יוקל לך… אבל אין מי ואין מה… הכל מסביבך כה עלוב, כה מנוון ואינו מעורר אפילו כעס…

היתה השעה השלישית אחרי הצהרים. עיף־בגוף ורצוץ־בנפש, יצאתי מתוך מעבה העצים ונכנסתי לתוך החצר לשאוף מעט רוח, מעט מרחב… והנה בא זרם חדש של רוח והביא בכנפיו חום לוהט ומחניק. נצרבו הפנים, כבדה הנשימה. הלטתי את פני בכפות ידי להגן עלי והסתרתין כרגע: מה הדבר, אשר בצבץ פתאום לעיני מתוך מרחב השדה? עם זרם הרוח התגלגל, התהפך, רעד ופזז באויר דבר־מה… מה זה?… נוצות ולא נוצות… שיירי־קש ולא קש… פרפרים, איזה המון רב של פרפרים?…

והפלחים, קוני תפוחי־הזהב, התעוררו, התנערו ויביטו אל הפרפרים הללו, ופניהם השחורים והשזופים התכסו פחד ודאגה…

– ג’ראד, חוַג’ה, ג’ראד!…

וקולם היה קול בהלה.

– מה הבהלה?… אַרבה… איזה ארבה? מה לארבה כאן?…  

מחשבתי התנהלה בעצלתים ובכבדות תחת איזה לחץ פתאומי, ולא ידעתי ולא חשתי באותו רגע את פשר הדבר שזוהי סכנה חדשה, המתרחשת ובאה עלינו. שזהו הארבה המהפך גן־עדן למדבר.

– הזהו אותו הארבה? – שאלתי את הערבים והם תמהו לשאלתי, הביטו אלי מבט של התול למחצה ואמרו:

– ג’ראד, ג’ראד, חוג’ה!…

כן, היה זה ארבה. ומרגע לרגע הלך והתרבה. הוא עבר בהמון רב במרחב השדה, מדרומית־מזרחית לצפונית־מזרחית. מליוני הארבה עפו בשכבה עבה, נמוך־נמוך מעל הקרקע, עפו נגד הרוח. יש אשר הרוח נשב בהם בחזקה והם נעצרו רגע, התהפכו, התגלגלו בתוך האויר: חלק מהם עלה מעלה וחלק ירד מטה ויאחז בקרקע. והמונם הגדול עשׂה את דרכו הלאה…

והיורדים למטה הלכו ורבו מרגע לרגע ויזחלו על גבי הקרקע, על גבי רגבי האדמה החרושה ועל גבעולי התבואה הירוקה. ומן העולים למעלה התחילו נכנסים אל הפרדס מעל לשטה הגבוהה, נכנסים ויושבים על השטה, על הבנינים, על הברושים ועל עצי תפוחי־הזהב… ועפים הם מעץ לעץ, מענף לענף ומכרכרים ומפזזים בין העצים. עמדתי והתבוננתי אל ההתנפלות הפתאומית הזאת, מתוך מדה ידועה של שויון נפש. רעיוני טרם השיג את כל ערכה האיום של ההתנפלות הזאת. לפי שעה הייתי עסוק רק במראה החיצוני.

2

עת ערב, המושבה נבוכה. בראש הרחוב, על יד הפעמון, עמדו קבוצות, קבוצות ופני הכל נסערים. הרוח שקטה עם פנות היום. האויר נעשׂה זך, מעוף הארבה נפסק. הוא ירד בכל המונו על הקרקע ויאחז בסבכים, בגפנים, בשקדים, ובפרדסים. הכל מספרים על הארבה. הארבה פשט בקו אלכסון עד החצי מכרמי המושבה ויתפוש את כל דרומם ומערבם. צפונם ומזרחם עודם נקיים. פני האכרים, אשר כרמיהם שם – אותות רצון מרחפים על פניהם, והראשונים מדוכאים.

"היאכל הארבה את התבואה ואת ירק העצים?… "

זוהי השאלה המנקרת במוחו של כל אחד.

– סכנה גדולה אין… מחוה את דעתו האחד – הרי הארבה בא אל הארץ מזמן לזמן, ובכל זאת נמצאות בארץ נטיעות עתיקות ימים… אין זאת, כי אם קלקולו אינו מרובה.

– הארבה המעופף לא יזיק הרבה, אבל הדור החדש, אשר יקום אחריו, הילק, זה יחריב את הארץ… אומר חוקר־הטבע, בן המושבה.

הלבבות מלאים תקוה ופחד. תקוה – המעופף לא יזיק. פחד– היטיל הארבה ביצים? היבקעו? היקום זה הילק הנורא, העתיד להחריב את כרמינו?

מתחילים להתיעץ, מה לעשות. הכל אובדי עצות. אין אף איש אחד מנוסה. אלה מציעים לגרש את הארבה, שלא יאחז ולא יתאזרח בכרמים… ואלה מתיחסים בשלילה להצעה זו, מתוך ספק: כלום אפשר לגרש המון כזה? ואם תגרשוהו מן הכרם האחד ואחז בשני…

"אם תקום מחר רוח חזקה… ועף לו והלך… " מרחפת במוח מחשבת־תקוה…

– אם תבא רוח מזרחית חזקה ואחזה בו ותקעה אותו בים… אמר האחד בקול.

– לו התקדרו השמים עננים וירד מטר עז והממו והרגו… – מתפלל השני.

– אין הגשם מהממו, כי אם מעכבו… לא טוב הגשם… הרטיבות והקור אינם מזיקים לו… – מוסיף לנבא רע חוקר־הטבע.

אל קהל המדברים הולך ונגש איש יהודי זקן, אורח, מי שהיה אכר בארגנטינה. הכל סובבים אותו, הכל נדחקים אצלו.

– הגדול מספרו פה כמו שם אצלכם?…

– איזה דמיון!… – אומר הזקן בתנועה של בטול: – פה אין אפילו חלק המאה. האם לזה ארבה יקרא?!…

הלבבות נעשים קלים יותר.

– עד אימתי יתעכב הארבה המעופף הזה פה?…

– שלשה ימים…

– שלשה ימים?!

ושוב מתמלא הלב פחד…

– אל תבטחו בשוא… כי יבקע הדור החדש ולחך את פני כל הארץ… את שער זקנכם יאכל!… – מתרגז חוקר הטבע ומדבר מתוך כעס.

– מה לעשות?…

– לגרשו, לאבדו ולהשמידו!…

– כיצד?

– כיצד… איני יודע…

אין איש יודע. מתוך רגשות כבדים הולכים ומתפזרים, הולכים ושבים איש לביתו, לחכות עד יום המחרת… גחלת התקוה שבלב איננה כבה…

“פה לא יהיה כל רע”…

וכלום אפשר שיהיה אחרת?… האם היציר הקטן והמעופף הזה ישחית ויבלע מה שיצרו בעמל של עשרות שנים, מה שיצרו בתקוה לתחית העם?… אי אפשר!…  

3

עם זריחת החמה הלכתי אל הפרדס. הלכתי ולבי פחד ורחב… "אולי קרה נס ובן־לילה לא היה הארבה?… ואמנם: במושבה אין סימן לארבה… ואף על הגבעה הנשאה מאחורי המושבה איננו… ואתמול לפנות ערב התרפקו על הגבעה הזו המונים, המונים… הלב מתחיל דופק בחזקה: אולי הלך לו באמת?… הנני ממהר בצעדים מהירים. עיני• חשכו… הענפים הגבוהים של הברושים נהפך מראיהם חום… הארבה דבק אליהם ויכסם למעלה כמרבד… “לא הלך”… רגש קשה תוקף את הלב…

ובמזרח עולה השמש, זורחת כיום־יום, כאילו לא קרה פה על פני האדמה שום דבר… וצפריר־בוקר מתחיל מנשב. והתבואה, אשר במורד הגבעה ועל פני העמק למטה, מתחילה להזדעזע ודבר־מה רוחש בה… כל הגבעולים מכוסי ארבה…

נשענתי באחד מעמודי הגדר של הפרדס ואביט אל כל הסביבה הגדולה והרחבה… עיני בקשו: מאין תבוא העזרה?… השמש עולה מעלה מעלה. האויר מתחמם. והארבה מתחיל להתרומם מעל הקרקע וממריא לעוף… “הילך, היעוף?”… לא. אינו עף. רק מסתובב, מסתובב באויר ושוב יורד מטה… ועוד פעם יתרומם ויעוף ועוד פעם ירד… “התל יהתל בנו”… בשעה תשע התחילו באים זרמים חדשים מן הדרום… מחנות גדולים וכבדים של ארבה. הוא עף במרחק לא גבוה מעל הקרקע בדרך צפונה. וחלק ממנו ירד ויאחז בקרקע.

מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים… הכורמים יצאו למלחמתם… צחוק מר עולה על השפתים: מה הן מאות הידים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו… הלא כחול אשר על שפת הים הם, אשר לא יספרו מרוב… ובכל זאת נוקפני לבי: נלחמים ואנכי אשקט?… נכנסתי אל הפרדס, קראתי לפועלים נזדיַינו בפחים וַנצא אף אנו נגד האויב… צחוק ילדים!… בטרם הספקנו לעבור איש־איש את שורתו עד לקצה, נתמלאה שוב השורה פי עשרה, פי מאה, פי אלף… אין דמות לו ואין ערוך… כזרם מים כבירים זרם מתוך הסביבה הרחוקה, הרחבה… הוא מכה על פניך, על ידיך ועל עיניך… כשעה עמלנו לשוא ואשלח את הפועלים לעבודתם הראשונה, אבל אין הם יכולים לעשות גם את עבודתם… כשהם נגשים אל העץ ונוגעים בו, מכה הארבה על פניהם ועל עיניהם… מיואשים ומרי לב אנו הולכים כולנו אל המושבה.

מכל עבר באים הכורמים, החוזרים מעבודתם. הפחים בידיהם ופניהם שחורים. “מי יעמוד בפניו?”… “הארבה אוכל מלוא פיו את הגפנים על עליהן ועל ענפיהן הרכים”… “הארבה מכרסם את פירות השקדים” הארבה פשט בכל הכרמים, גם במזרח וגם בצפון"…

כל בשורה קשה מחברתה. האכרים מתחילים להתוכח: אלה קוראים לעבודה, ואלה מרפים את הידים. אלה מיעצים לגרשו, ואלה – לחפור תעלה ולקברו… וחוקר־הטבע מיעץ לאבד את הנקבות, כי בהן הסכנה, הן המטילות ביצים…

– מי ילחם?… נגד מי נלחם?… נגד מיליארדים?…

– כל ההורג נקבה אחת – מעביר מן העולם מאה ולדות בעתיד!… – מתרגז שוב חוקר־הטבע.

– פרעה גזר על הזכרים וזה על הנקבות…

מוצא מי שהוא כח בנפשו גם להתלוצץ בשעה זו… צחוק מר עובר על כל השׂפתים, עובר ונעלם…

– אבל עד אימתי יזרום הזרם, מתי יתעכב ומתי יעזבנו זה?…  

– הרי אמרת, כי עד שלשה ימים ילך ויעוף מזה?… – באים בטענה אל הארגנטינאי. וזה מתנצל:

– אצלנו הוא בא בבת אחת, מתעכב שלשה ימים והולך… ופה אינו מפסיק לזרום… אבל כמותו של זה כאפס וכאין…

הכל מביטים אליו ותמהים: “האמנם זה כאפס וכאין?”…

והארבה זורם, זורם… ורק עם פנות היום יפסק הזרם, המעופף ירד ארצה והשמים נעשים טהורים… ושוב מפעמת התקוה: אולי זה הסוף?… אולי ילך מזה מחר?… אבל, אף למחרתו אינו הולך. ועם חום היום מתחילים לבוא זרמים חדשים… והראשונים מתחילים להזדוג… בעשׂבים, בתבואה, בין ענפי העצים, בכל עמק ועל כל גבעה; על כל צעד ובכל עבר ופנה מזדוגים רבבות, מיליונים, מיליארדים זוגות… כל הסביבה מלאה רשרוש, זמזום…

הכורמים מסתובבים במושבה ובכרמים… אלה מתחילים בעבודה ואלה פוסקים, שוב מתחילים ושוב פוסקים… באות בשורות מרגיזות מכל הסביבה: את גדרה ואת עקרון כסה הארבה עוד לפני בואו לרחובות. עכשיו כסה גם את ראשון ופתח־תקוה… בראשון צלצלו בפעמון, כל בני המושבה יצאו לקראת הארבה בזקניהם ובנעריהם… הארבה סבב סחור, סחור ויצא אל הכרמים מצד השני ויכסם…

שלשה ימים רצופים זרם הארבה. ביום הרביעי הטהרו האויר והשמים. חדשים לא באו. והראשונים כסו את עין הארץ. בכל אשר דרכה כף רגלך היה ארבה… ובכל מקום אשר עמדת, שמעת את הרשרוש ואת הזמזום… וגם כי עצמת את עיניך וראית הכל צהוב… וגם כי אטמת את אזניך שמעת את קול האושה האיומה.

לאחר שפסק הזרם התאספו כל בני המושבה לאספה כללית והחליטו להתחיל ממחרתו במלחמה תכופה נגד המשחית. הוחלט, כי כל אחד מהכורמים יעבוד בנחלתו: לגרש ולהשמיד את הארבה. וועד כללי נבחר: “ועד־הארבה” ועליו הוטלה החובה להלחם במקומות הצבוריים, על גבולי המושבה ולכלכל את עבודת כל הכורמים בעצה ותחבולה!

ועם הבוקר יצאנו לעבודה…

4

עשיתי לי חשבון: ברשותי שלשה עשר אלף עצים, על כל עץ ועץ אלפים אחדים ארבה. במה אלחם בהם? איך אאבדם, אשמידם? להרוג את הנקבות – טפה בים. לעשות תעלות ולקבור את הארבה חי – שתי טפות. לגרשם?… לאן?… וכלום לא יחזרו אלי מן העבר השני?… וכלום לא יבאו אלי מכרמי שכני ומרבבות דונמי השׂדות, אשר מסביב לנו?… עבודת שוא!… אבל, אל תפרוש מן הצבור… אספתי עשרה ילדים וערביות, נתתי להם פחים, לקחתי לי פח ונצא בסך… שורה בשורה עברנו את הפרדס, דפקנו, צעקנו ונפער פה… הארבה נבהל, התרומם, התעופף באויר וירד שוב ארצה מעבר לפרדס…

“הרי אתה מגרשו”… מתעוררת האמונה. התעורר המרץ. חזקה התקרה. דפקנו כל היום עד הערב… ועם ערב שבנו אל המושבה. מכל עבר שבים הכורמים. אלה מיואשים ואלה עדין מקוים. ואחרים מצאו כבר את הביצים, ביצי הארבה, בתוך הקרקע. פקועה דקה, תקועה בתוך הקרקע במצב מאונך, ממולאה ביצים… כמה יצאו מכרס אחת?… מאה?… יותר!…

כל הלילה נדדה שנתי… אף בחלומי ראיתי את הזוגות ושמעתי את הרשרוש ואת הזמזום… ובהקיצי הטרידתני המחשבה: מה מבוקר? – הישוב הארבה אל הפרדס?… היש ביצים גם באדמת פרדסי? עם זריחת קוי האור הראשונים הייתי שוב בפרדס… הברושים, השטה והעצים מכוסים כולם ארבה כמו אתמול… זעיר שם, זעיר שם מצאתי גם ביצים בפרדס. בצל אין הארבה מטיל את הביצים. “אולי, ינצלו הפרדסים”!… אך בהעיפי עין לראות את רבבות דונמי הבור אשר מסביב לפרדסי, יתעטף בי רוחי… הוי, הסביבה, הסביבה! מי יעמוד נגד כל הסביבה הזו?…

הפסקתי את עבודתי הסיזיפית והפועלים הלכו להם. לאט, לאט הפסיקו כל הכורמים את עבודתם. רק מתי מספר, במושבתנו ובמושבות השכנות, עמדו על משמרתם עד הסוף… עמדו, כי לא חפצו להביט אל מאחוריהם, על גבול כרמיהם ובתוך השטה והצבר של כרמיהם… שם התכנסו כל המגורשים והמליטו את ביציהם המונים, המונים…

והארבה הוסיף לאכול, להזדוג ולהמליט ביצים. מן השקדים ומן הפרדסים אכל רק מעט. את הירקות החריב ברובם, מכרמי הגפנים השמיד חלקים גדולים… פה ושם בצבצו כבר פסי כרמים שחורים…

התהלכתי בין הכרמים לראות את העבודה…

באתי אל כרם גדול של שקדים וגפנים. הכרם ארוך ורחב ידים. עצי השקדים הגדולים, מלאים צל ועמוסים פרי. עצי הגפנים רעננים, משגשגים, מתפשטים ומכסים את כל יציעם. מסביב השלך הס, אין קול אנוש. אין צל אדם. רק המית הארבה ממלאה את האויר ומרעידתו… היכן בעל הבית ופועליו?… ידעתי, שזה עודנו עומד בעבודתו… קראתי לו אחת ושתים. אין קול ואין קשב. הרגשה של חצר־מות נשבה עלי, למרות ים הירק אשר מסביבי והמון החיים… עברתי לאורך הכרם. עליתי על גבעה, ירדתי ושוב עליתי. עיני חשכו. שטח גדול של הכרם היה אכול כולו. רק מצבות של גפנים: בלי ענף ובלי עלה… ואף הארבה כבר הלך־עבר מפה, הלך אל החלקות הירוקות… ורק זעיר שם, זעיר שם רעדה ופזזה בין הגפנים שארית מעטה של ארבה… ואחרי הארבה־הנשאר הזה, רץ, בין שורות הגפנים החרבות, בעל הכרם ומכה עליהם בלי הרף ובשצף־קצף… שני נערים הלכו אחריו…

“מה זה עושה?”… נגשתי אליו. בידו היתה דופיה קצרה, שמשקים בה את הירקות, ובה הכה בעל הכרם על יחידי הארבה, אשר קפצו ורעדו פה ושם… פניו שחורים ושזופים והבעת חימה בעיניו…

– מה העבודה הזאת לך?… הוא נתעורר כאילו מתוך בהלה ויבט בי…

– ראה את אשר עוללו לי!…

– אבל למה לך להשחית לשוא את כוחך?… האם בזה תגרשהו?.. וכאן הרי אין כבר ארבה…

– אבל כאן השמיד את הגפנים… לנקום… לכל הפחות לנקום בו!… – סנן בין שפתיו – וגם אלה עוזרים לי…

והוא רמז בידו על שני הנערים, אשר עמדו נכלמים והביטו בו… בידיהם לא היה כל דבר, כדי לעזור לו…

ופתאום האירו פניו ויבט אלי מתוך רגש של נקמה:

– הידעת מה עשיתי להם?… עצה טובה מצאתי!… היינו מרתיחים מים ושופכים עליהם מים רתוחים… ולמאות ולאלפים מתו במקום הזה!…

והוא עזבני, ברדפו שוב אחרי פליטת הארבה ובהכותו עליהם בדופיה שלו…

– להרגו… להנקם לכל הפחות…

… ובכרם השני עמד אכר צעיר לימים, פח־נחושת גדול בידו והוא הכה עליו בכל כחו… ומנין של ערביות אחריו – כל אחת פח בידה… כשראני עמד ויבט בי כמנצח:

– הרואה אתה?… זו לנו הפעם העשׂירית שאנו עוברים היום את הכרם… הבטתי אל הכרם: רובו אכול… שמם…

והוא מכה שוב בפח והערביות מכות אחריו… ועל פניו המלוכלכים בפיח הפח – הבעה של נצחון…  

5

אחד־עשר יום רבץ הארבה על כרמינו. בשני הימים האחרונים הלך ופסק וביום השנים־עשר נעלם כולו על זכריו ועל נקבותיו. רק מספר מצער מאד של נקבות מתו, אחרי המליטן את הביצים. בימים הראשונים, לאחר שהלך הארבה, הוקל לנו. נשמנו לרוחה. מראה הארבה, רשרוש המזדוגים וזמזומם הרגיז את העצבים והכביד על הלב. כיון שנעלם מתוך העין – הוקל ללב. אבל רגש ההקלה הזה היה עדי רגע. ידענו כי הארבה המליט את ביציו למלוא רוחב אדמתנו: באדמת־הבור, בכרמים, בפרדסים ובתוך התבואה. ומה שרע מזה: בכל מרחב הארץ מסביב… ומן הדור החדש אשר יקום – סכנת כליון עתידה לכל הארץ. היצא הדור החדש?… אימתי יצא?… באיזו כמות?… היש רוח והצלה ממנו?… במה נלחם בו?… אלו ואלו היו השאלות, אשר נקרו במוח, נקבו את הלב וגרשו את השינה מעל העפעפים בלילות… בלב חרד ובנפש מלאה בהלה חכינו לגזר־דיננו: חיים או מות… מעל כל הפנים השחורים, אשר נפגשו לך, היית יכול לקרוא על נקלה את שאלת הצפיה הקשה הזו… ככה, ודאי, מרגיש עצמו איש נשוך כלב־שוטה, לסוף ארבעים הימים, לסוף גורלו: חיים או מיתה משונה… כצללים התהלכנו. יש אשר אמרו, כי הביצים יתבקעו בעוד שבועים ויש אשר אמרו – בעוד ארבעים יום… מה לעשות?

על פי עצת המנוסים התחילו האכרים לחרוש את נטיעותיהם ואת שדותיהם, למען גלות את ביצי הארבה ולשימן למול השמש, אשר תיבשן ותאבדן בחומה, ולמען הסיע ממקומן את הפקעות ולקלקלן.

חרשו. פעם, פעמים וגם שלש. המלאכה מרובה והזמן קצר והרשות דוחקת: הסוסים נדרשים לצרכי המלחמה. חרשו בלי הפסק וגם עדרו במעדרים במקומות אשר המחרשה לא הגיעה שמה. וכן אספו את הביצים בידים. עד מהרה התנסו והתמחו בעבודה וידעו למצוא את הביצים על נקלה. הנקבה נוקבת בבטנה החדה חור בתוך הקרקע ואל תוך החור הזה היא ממליטה את פקעת הביצים ואחר כך היא מישרת ברגליה את הקרקע, לבל יכירו את מקום החור, וכן עושה היא חורים אחדים ומשאירתם ריקים ואינה סותמת אותם. לרמות את עיני האנשים־אויביה היא מבקשת… אבל דוקא על פי סימני רגליה למדו להכיר את מקום החורים המלאים. ויש אשר הרוח נשב והרים מלמעלה את שכבת החול הדקה, ואז בצבצו למעלה ראשי הפקעות הלבנים. ראשי הפקעות היו ממולאים קצף לבן. אחרי כן למדנו למצוא את מקום הביצים על פי הבקיעים בקרקע. בכל מקום שהיה בקיע כזה נמצא אוצר של ביצים. אבל אלה היו מכוסים קרום דק של רקבון.

יחד עם העבודה בהשמדת הביצים החלונו להתכונן אל המלחמה בדור החדש – בילק… חפרנו תעלות מסביב לגבולי המושבה ומסביב לכל כרם. הזדינו במכונות־זריקה ובסמי־זריקה שונים: בורית, ליזול, ארסיניק… יש אשר אמרו כי בפני זריקת בורית בעלת 2% אין הילק עומד ויש אשר אמרו מפני 2% של ליזול ויש אשר יעצו לזרוק על העשב 0. 1% של אַרסיניק ואכל המזיק ומת…

עשינו כעצת כל המיעצים. עשינו ככל אשר הורתה לנו בינתנו אנו. עשינו הכל ונוציא את שׂרידי כספנו ואת שארית כחותינו. אבל כל הזמן לא חדלה מהציק לנו מחשבה מרה אחת: מה אנו ומה כוחנו בתוך כל מרחב המדבר הזה? כל מאות הכפרים של הערבים לא חרשו והמעט יש מהם אספו ביצים כאילו כפאם שד. והרי גם כל השדות שהבידוים חונים בהם וכל ההרים נשארו מבצרים עזים לביצי הארבה… כיצד תעמוד על נפשה הרצועה הדקה של המושבות בפני כל הסביבה הזו?…  

עבדנו ותולעת הספק אכלה את הלב ויתוש היאוש נקר את המוח…

6

היה י"ח ניסן. עברו שלשה ועשרים יום מאז הופיע הארבה בפעם הראשונה, עברו שנים־עשר יום מאז עזבונו אורחינו האיומים… עמדתי בכרם השקדים שלי, הרחק מן המושבה, עם פלוגה של פועלים וחפרנו תעלות לחסום את הדרך בעד הילק הבא והשחתנו את ביצי הארבה בכל מקום אשר מצאנו את סימניהן. כמו תמיד השכיחה העבודה במקצת את הפחד והדאגה ואעסוק במלאכתי בלב קל. והיום היה יום בהיר, יום צח – אחד מימי אביבנו היפים.

– ראה, הנה ארבה… שם, שם במרומי השמים… – אמר אחד הפועלים. נבהלתי, וארים את ראשי למעלה. כן, במרומים, מעלה, מעלה עבר מחנה כבד של ארבה…

– זה לא יעמוד פה… זה עובר ממקום רחוק אחד למשנהו… – אמר אחד הפועלים, גם אנכי חפצתי להאמין בזה ולהתנחם… אבל הלב לא ידע נוחם… סר חשק העבודה… אבד מצב־הרוח הטוב…

והארבה לא פסק מעשות את דרכו הלאה, הלאה צפונה. מחנהו הלך ורב, הלך וכבד מרגע לרגע. ובאותה שעה התחיל יורד מטה, מטה… כאילו לא יכלו להחזיק מעמד במעלה מרוב כובד… וככל אשר ירד הארבה נעשה הלב כבד יותר… ומחנות הארבה אינם פוסקים. זה הולך וזה בא. וכבד השני מן הראשון. וכבר הם מעופפים בין העצים, מעל לראשך… וכבר עומד זמזום באזניך… וכבר מעוֵר את עיניך להט כנפיהם… ויש שהם מכסים מעיניך את אור השמש… הארבה ירד ויכסה את כל השדות ואת כל העצים. העצים נעשו כתומים והקרקע התכסה מרבד עבה אחד, מרבד חי, מתנועע, זוחל… ושוב רשרוש המזדוגים וזמזום המעופפים והתנועה הבלתי פוסקת של הכנפים ושל הרגלים…

שחורים, מדוכאים שבים הכורמים בברכים כושלות אל המושבה. כל הפנים לבשו קדרות, כל העינים כבושות בקרקע… ובמושבה שוב בהלה.. הארבה אכל בין רגע את כל פליטת הירקות… אם יוסיף לאכול במהירות כזו, ישמיד במשך יום את כל הנטיעות… בביתי מחכה לי פועל מן הפרדס: הפרדס כולו מכוסה ארבה… ואת החטים אכל במשך רגעים אחדים… בטרם הספיק הפועל להזעיק עוד פועלים אחדים כדי להבריח את הארבה מן החטים, כבר נאכלו השבלים וגם הקש…

בשעה שהתכוננו להלחם בילק אכל הארבה החדש את החטה… השׂעורה נאכלה על ידי הארבה הראשון… ה“סך־הכל” של תבואותי. ומה יהיה הסך־הכל של הפירות?… וגם הפעם ישב אצלנו הארבה כעשרה ימים. ושוב הסתובבנו כצללים בין מיליאַרדי המשחיתים ושוב החריש זמזומם ורשרושם את אזנינו, החריש ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום, עד להריסת כל העצבים, עד לשגעון…

הארבה לא הרבה לאכול הפעם. רק תיכף בבואו אכל את הירקות, לחך את התבואות וכרסם מעט מן השקדים, ויחדל לאכול ויעסוק רק בפריה ורביה. המליט ביצים לאין מספר, וימלא את פני כל הקרקע. וכשגמר את מלאכתו הלך לו…

ושוב חרישה, ושוב עדור ושוב לקיטת הביצים והשחתתן. הכל מבראשית… אבל הפעם לא כלתה העבודה: הילק בא!…  

7

עוד ביום הראשון של פסח, כשכל בני המושבה התכנסו בבית הכנסת, בא איש אחד מנס־ציונה ויספר, כי בבור של זבל נתבקעו ביצי הארבה ויצא הדור החדש, הילק. לא האמנו לו, לא חפצנו להאמין. איזה רעיון של שטות עמד במוחותינו ובו התנחמנו: אולי לא תבקענה הביצים באקלים שלנו?… ואחד התורנים מצא ראיה לדבר באחד הספרים הישנים: האויר של ארץ־ישראל אינו מתאים להתפתחות ביצי הארבה… אלא יואל מה?… אבל ביואל הרי כתוב: “ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם? עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם לדור אחר”… רק פעם קרה כדבר הזה!… לשוא התנחמנו.

היה כ"ח ניסן בבוקר. באתי אל הפרדס. והנה פועל, שבא אל הפרדס בדרך אחרת, רץ לקראתי ובשורה בפיו: בין השעורים נבקעו הביצים…

– אימתי?… איפה?… היכן?… – שאלתי כמתעתע, ורק לאחר¹ ששאלתיו, הבנתי את פשר בשורתו הרעה. ואלך אחריו בברכים כושלות. כל רגע היה בעיני שעה… במקום אחד, בין השעורים, בחריץ שמימי הגשמים שוטפים בו, זעיר שם זעיר שם פרורים קטנטנים ונוצצים… ומבין לפרורים הללו ומבין לעשבי השעורה פרכסו, הזדעזעו וקפצו לנגד השמש יצירים בהירים זעירים, דמותו כולה כדמות הארבה, רק בלי כנפים… הנה הנו המשחית… רבצתי על פני הקרקע והתבוננתי: פקעות הביצים, שהיו תקועות בתוך הקרקע בצורה מאונכת, נפתחו מלמעלה ודרך החור הפתוח הזה יצאו המזיקים לאויר העולם… ובעליתם נגרר ברגליהם המוך הלבן אשר בראש הפקועה… בצאתו – לבן הוא המזיק ורק בהתחממו לאור השמש החליף את עורו ויהי שחור כשד…  

לאט, לאט נפוצה השמועה במושבה ובכרמים, כי בתוך השעורים נראה הילק. מכל עבר ומכל פנה באו אנשים לראות בנגע. וכל הפנים מלאות חרדה ופחד. יש אשר באו בריצה ויש – בברכים כושלות. נתקבץ לכאן חלק גדול מבני המושבה… הכל רוצים לראות בעיניהם, הכל רוצים לנסות תחבולות נגד המשחית… הכל מדברים ורועשים, מיעצים ומחוים דעה… פועלים מביאים מן הפרדס את מכונת הזריקה. מכינים תערובת של בורית, מתחילים לזרוק… היציר הקטן מתרחץ בתוך מי הבורית ומוסיף לקפוץ ולפזז… מוסיפים בורית פי שנים, פי שלשה, פי ארבעה… ללא הועיל!… מזרם המים נדהם היציר ונפל כשדוד… ורק יתחמם רגע ושב לחיים… הזריקה של ליזול נראתה בתחלה כמועילה ולבסוף לא עמדה אף היא בנסיון…

ובמושבה קמה מהומה, מתכנסים לאספות. ועד־הארבה מסתדר… מבקשים עצות. היהודי מארגנטינה מנבא חזות קשה: “כל העבודה ללא הועיל – לא תוכלו לו”… ורק עצה אחת ישנה, לפי דעתו – לגדור את כל גבולי אדמת המושבה גדר פחים… גדר של פחים!… מנין הפחים ומנין האמצעים?… הארץ סגורה ומסוגרת והפרוטה כלתה מן הכיס…

“אבל לא להתיאש – לעבודה!” – יצאה הסיסמה מפי כל אחד מבני המושבה ומפי כל המושבות. וכאיש אחד קמו כל בני המושבה לעבודה, עבודת ההגנה וההצלה. חופרים תעלות, מקיפים את הילק מכל צד – כתמים, כתמים קטנים וגדולים הוא רובץ על פני הקרקע – מנפנפים עליו בבגדים שחורים והוא נבהל ובורח וקופץ אל התעלות… ואת התעלות סותמים עליו. כל המושבה הזדינה: האכרים, הפועלים ובעלי־המלאכה. הגברים, הנשים והילדים. ואף המורים והתינוקות של בית רבם באו לעזרה. כל בעל נחלה הסתדר בנחלתו. ועד הארבה עם פועליו נחלקו לארבעה ראשים – על כל גבולי המושבה.

ולמחרת נראה הילק בכרמים ומקץ יום – על השדות ועל כל הדרכים… האויב בא אלינו מכל צד ומכל עבר, והמושבה עמדה על המשמר ועבדה. מאז עמדה על תלה, זה חמש ועשרים שנה, לא עבדה אף פעם עבודה אינטנסיבית כזאת. זאת לא היתה עבודה. זאת היתה מלחמה. בעוד חושך קמו ועד חושך עבדו האכרים והפועלים מבלי לדקדק בשׂכר ובזמן. קראו לפועלים מכל הסביבה: ערבים, ערביות וילדים מן הכפרים. תימנים, אורפלים, גברים ונשים מן הערים. על כל השדות, על כל הכרמים, בכל הגבולים ועל הדרכים ראו קבוצות, קבוצות של אנשים אשר עמדו מסביב לכתמי הילק, הניפו עליהם בבגדים שחורים וגרשום אל התעלות… וכתמי הארבה הלכו וגדלו, הלכו והתרחבו. המקום שנקוהו היום לגמרי היה למחרתו מכוסה שוב ילק שנולד בין לילה, ובמקום שלא השחיתו את כל המשחית גדל למחרתו, צבעו נעשה אפור, והוא טפס על העצים… יש שכתמי הילק כסו שטחים רצופים של הקטרים שלמים, ויש שנמשכו באורך של קילומטר… יש שהילק המטפס על העצים אכל את כל עלי העץ ואת פירותיו כהרף עין…

אנחנו עבדנו. עבדנו מתוך התאמצות כל הכחות. חגרנו את שארית כוחותינו להנצל… כאדם הטובע בלב הים, השוחה מתוך התאמצות אחרונה אל החוף הרחוק והנעלם מעיניו… כל העצבים היו מתוחים כקשתות… ונדמה לך: אם תגע בהם נגיעה קלה והתפקעו… בימים השכיחה העבודה את הכל. אבל בלילות הבעיתוך חזיונות קשים, מחשבות מבהילות. כך תתהפך ותפרכס כל הלילה על מטתך… יש שפחדת לסגור את עיניך. וכי תסגרן רגע וראית שוב: כתמים, כתמים של יצירים קטנטנים, יצירים שחורים מפזזים ומרקדים… וכי תישן רגע, ועמלת ויגעת יותר מביום: מתוך זיעה קרה אתה נלחם בילק, מתוך כלות הכחות ומתוך התעלפות הנשמה… והקיצות וזיעה קרה מכסה את מצחך ואת פניך… לילות הנדודים הקצרים־הארוכים עוברים, ועם זריחת קוי האור הראשונים אתה רץ שוב אל השדה… אתה רץ, ותקוה כהה מהבהבת במוחך: אולי חדל הילק?… לא חדל… כתמים חדשים מכסים את עין הארץ… רגע תוקפך היאוש, ושוב אתה משליך את עצמך בזרועות העבודה המפרכת את הגוף והמשתיקה עד הערב את יתוש היאוש…

שבועים ימים רצופים עבדנו עד שהשמדנו את הילק מעל כרמיה ומעל שדותיה של המושבה. אפֵס כלו, עד אחד. לא נשארה לו פליטה. וגם את הגבולים נקינו. בראשית השבוע השלישי, כשהילק חדל מלהראות והשׂדות והכרמים נשארו נקיים, נחנו. החלפנו כוח. את ההתנפלות הראשונה של האויב דחינו!… היה זה רגש של הקלה, של הרוחה… אבל רק לרגעי מספר. שוב התחילה לנקר את המוח המחשבה האיומה: הלא זאת היא רק ההתנפלות הראשונה… עוד שתי התנפלויות קשות לפנינו: הילק של מחנה הארבה השני והחסיל והגזם של כל הסביבה הגדולה… בכל הסביבה הזאת לא נשמד הילק, והוא ילך ויתרבה ויגדל מיום ליום… הנעצור כוח לעמוד גם בפני ההתנפלויות העתידות הללו?…

8

נחנו רק ימים מספר. בט"ו באייר יצא הילק השני. בחלק מן הכרמים היתה כמותו פחותה, ובחלק אחר גדול פי שלשה מאשר בפעם הראשונה. ולא הספיקו הידים. קראנו לעזרה, אבל הקול הקורא נשמע מכל צד, מכל המושבות, ועל כולן מפתח־תקוה הגדולה, אשר הילק הכביד בה מאד. ושוב התחילה העבודה בכל מאמצי הכחות. ועוד ידינו מלאות עבודה אחת ותור העבודה השניה בא: החסיל נראה בגבולי המושבה!… את אשר יגורנו בא. בני הכפרים לא השגיחו אל הפקודות הנמרצות של הרשות והתרשלו בעבודתם ולא הספיקו לכלות אפילו את החלק העשירי של הילק אשר בשדותיהם. ויגדל הילק ויהי לחסיל, והחסיל עזב את מקומו וילך צפונה־מזרחה בזרמים כבירים, כזרמי מים רבים, שהשחיתו וכלו את כל אשר מצאו בדרכם. הפלחים התרשלו וגם ידם קצרה, כי מיטב הצעירים עמדו במערכות המלחמה העולמית וגם ימי הקציר באו וכל הידים מלאות עבודה להציל את פליטת התבואה… המשגיחים, שהעמידה הרשות, לא הקפידו ביותר, ויש שקבלו שוחד מאת הפלחים לפטרם מעבודתם… ואנשי־הצבא, ששלחה הרשות לעזרת הכפרים, התרשלו אף הם. עיפים היו מטיולים במדבר וגם רעבים.

החסיל פשט בכל שׂדות הפלחים. ויהי כי לא מצא כל אוכל בשדותיהם החרבים, וינהר בהמוניו אל עבר פני המושבות המלאות ירק עצים… מחנות כבדים באו מכל צד: בהם החסיל הצהבהב העובר בראש, ובהם גם הילק השני, אשר עזב את מקומו עם החסיל. והיצירים הקטנים הללו, השחורים והאפורים, קפצו יחד עם אחיהם הגדולים… ים של משחיתים… מאחוריהם הכל אכול, מלוחך, מדבר שממה, ולפניהם – הארץ כגן־עדן…

מני אז הקדשנו את מיטב כחותינו למלחמה בחסיל בשׂדות שכנינו. ידענו שזאת היא עבודה סיזיפית: מה כחנו, כי נעמוד בפני התנפלות־אין־סוף זו? אבל החלטנו לעמוד על המשמר עד הרגע האחרון. בלי אספות ובלי הסכמה כללית באנו לידי החלטה זו; כל אחד החליט בלבו, והכל ביחד הוציאו את ההחלטה לפועל. קבוצות קבוצות של עשרות עבדנו בכל הסביבה, ויש אשר מספר כל הקבוצות עלה למאות אנשים, פניהם הפכו שחור, וכולם התהלכו כצללים, אך לא נסוגו אחור, מהם מפקדים על הפועלים, ומהם רוכבים על סוסים בכל הסביבה, להתחקות אחרי עקבות האויב ולרגל את מחנותיו…  

המחנה הכבד הראשון, אשר בא עלינו, היה מנחל־ראובן. זה היה ביום השבת, בי“ז באייר. בבוקר נודע לנו, כי מחנה החסיל, אשר ראינוהו אתמול על גבול החוף, התקרב עד לשלושה קילומטר לפני גבול המושבה. נתן אות לצאת לעבודה, ובני המושבה יצאו. זו היתה השבת הראשונה, אשר חללנוה בעבודה, מאז באנו אל הארץ. עוד בראשית ימי המלחמה בארבה דרשו הצעירים להתיר את העבודה בשבת במשך כל ימי המלחמה. הזקנים התנגדו. הם לא ראו את האויב בעיניהם ולא עמדו לקראתו פנים אל פנים. על פי דברי הרב הותרה העבודה לסוסים לחרוש גם בשבת. אבל עוד היה קים האיסור על האנשים… אך בשבת זו הותרה גם עבודת האנשים בלי הסכמת הצבור ובלי הסכמת הרב… הצבור לא הסכים וגם לא התנגד… עשינו את שבתנו חול. כל היום עבדנו על אדמת הכפר קוביבה. לעזרתנו באו גם בני הכפר זרנוקה ומספר אנשי־צבא שחנו במחננו. באותו יום עצרנו את התקדמות האויב ובמשך כל השבוע הבא השמדנוהו. למחרתו בי”ח באייר פשט ארבה חדש, שלישי, במחננו. כמותו היתה מעטה, והוא נגע רק בחלק מן הכרמים. זה לא הבהילנו עוד, מה יעשׂה לנו זה ולא עשׂה הראשון והשני?…

והחסיל בחר לו את תכסיס הערבים במלחמותיהם ביהודים בימי מוחמד ויורשיו. גם ביום־השבת הבא, בכ"ד באייר, התחיל להתקרב אל המושבה בשני זרמים כבירים, האחד ממערב והשני מדרום. ונחצה לשנים: החלק האחד הלך מערבה, והחלק השני – דרומה. ושוב עברה השבת במלחמה קשה לעצור בעד התקדמות האויב, וכל ימי השבוע הבא עברו בהשמדתו. עד סוף השבוע השמדנו את שני הזרמים. והמרגלים שלנו באו ובשורה בפיהם: כלו הזרמים! לא נראו עוד עקבות החסיל… רגש חם, רגש נעלה מלא את כל קרבנו: יכולנו! רגש של נצחון התרונן בעומק נפשנו…

אבל לא לאורך ימים… לפי הדעה המקובלת אין החסיל מתקדם אלא כדי חמשה קילומטר. בהיקף כזה רגלנו את הסביבה. ולא עלה על דעתנו, כי החסיל הרעב אשר לא ימצא כל אוכל בשדות החרבים של הערבים יבוא אלינו גם ממרחק של עשרה ושל עשרים קילומטר… והוא בא!…

9

עוד ביום הששי, בא' בסיון, נראו עקבות של זרמים חדשים בדרומית־מערבית ובצפונית־מערבית של המושבה. אבל הזרמים לא היו גדולים עד כדי להעיר חשש של סכנה והחלטנו לנוח בשבת זו. וכן עשינו. בבוקר יצאתי לראות בשלום הפרדס ואראה אפס קצהו של זרם, והוא נוגע בפנה מזרחית־צפונית של פרדס שכני, אשר נטעתיו בשבילו. נזדמנו לי שנים שלשה פועלים ונעצור את התקדמות האויב באש ובעשן, ויט הצדה. שבנו אל המושבה בלב שקט: מחנה החסיל החונה על גבול המושבה מצער הוא, מחר נשמידהו במשך רגע. לאחר הצהרים בא אלי נערו של השומר ובשׂורת־פחד בפיו: זרם של חסיל נגע בפנה מערבית־צפונית של פרדסי והוא מתפרץ פנימה. מהרתי למקום המעשה. גם הזרם הזה מצער היה. אנכי, השומר ונעריו הטינו אותו הצדה, ועם רדת היום חדל לנוע. בלילה ינוח. ומחר, כחום השמש, יזוז ויסע. למחרת הזמנתי לי קבוצה גדולה של חמשים איש ונצא אל השדה. הזרמים הקטנים של אתמול פסקו, ובמקומם בא זרם חדש ממערב. כל היום נלחמנו בו. חפרנו תעלות, הנסנו את החסיל אל תוך התעלות וקברנו אותו חיים.

עמדנו עם רדת היום ונדמה לנו כי יכולנו לו. עברתי ברגלי כשנים או כשלשה קילומטרים הרחק מגבול פרדסי ולא מצאתי עקבות חסיל. “גם הפעם יכולנו”. – מתחילה להתרונן בלבי מחשבת־נצחון חדשה… אבל הנה בא רץ מדרומה של המושבה ובשׂורה רעה בפיו: כל ההתאמצות לעצור בעד מהלך החסיל מן הדרום לא הצליחה… זרם כביר פורץ, עבר את הגבול ויפשוט בכרמים ובפרדס אשר על הגבול… הכורמים והפועלים החליטו למשוך את ידם מן העבודה… “האפשר?”…

עוד זה מדבר וזה בא. אחד ממשגיחי הממשלה בא מן המערב, רוכב על סוסו, הנושם בכבדות, ופניו חורים…

– היש לכם די כחות?… רעה גדולה באה עליכם…

– מה הדבר?…

– זרם גדול שלא היה עוד כמותו הולך ומתקרב אליכם… מחר יהיה פה… הפרדס הזה צפוי לכליון… מי בעליו?…

“לאמר: פרדסי”… מרגיש אני כי ברכי כושלות. אבל מנסה אני להתאושש…

– אנכי… הרי חמשים פועלים תחת ידי… נעמוד לו…

– חמשים?… חמש מאות לא יספיקו… קרא לעזרה את כל המושבה. מחר אביא גם אנשי־צבא… הזרם הבא עשרה קילומטרים רחבו וארכו לאין־קץ…

הוא דופק ועובר אל פני המושבה ופניו כפני איש ההולך לקרוא לעזרה. ידעתי שעזרתו מאפע. הוא “ינוח” בבית־המלון ומחר לא אראה לא אותו ולא את אנשי־הצבא… ובני המושבה?… כולם עסוקים, איש־איש על גבולו… שבנו עם ערב אל המושבה. כל הפנים שחורים, מדוכאים ומיואשים. אין תקומה, אין הצלה. לשוא כל עמלנו. מאות אחדות של אנשים לא עצרו בעד הזרם בבואו מן הדרום. בן רגע פרץ אל הכרמים ובמהירות הבזק אכל את העלים, חשף את הענפים, הלבין את השריגים… הכל נואשו. ועד־הארבה שלח את פועליו לחפשי…

וידיעות מחרידות באות מן המושבות השכנות. בגדרה השחית החסיל את כל הכרמים, לא השאיר אף גפן ירוקה אחת. בחולדה אכל כל מה שהיה ירוק. בנס־ציונה פרץ אל הפרדסים… והפרדסנים החליטו לבלי עמוד בפניו ולתת לו לעבור חפשי… לפתוח לפניו את כל הדרכים… רבים מחזיקים בדעה זו: לא לעצור בעדו. לא להרגיזו…

“האעשה את פרדסי הפקר?… לא!… בשום אופן”… העצים הרעננים העמוסים פרי עומדים לנגד עיני ומבקשים על נפשם… השורות של עצי הפרדס החדש, אשר נטעתי לשכני עומדות בכל פאר יפין ומתפללות אלי… שבתי הביתה ובלבי החלטה: להלחם.

10

כל הלילה נדדה שנתי. מחר יום הדין לפרדסי. עמל של חמש עשרה שנה עומד להבלע בן־רגע. האציל דבר־מה?… שעות קשות וארוכות.

בטרם האיר הבוקר יצאתי אל הפרדס. עברתי את כל חזית המלחמה, לרגל את כחות האויב ולדעת את מעמדו. שני הפרדסים, שלי ושל השכן, היו מנוגעים משני העברים, הראשון בפנתו המערבית, והשני – במזרחית. משני המקומות האלה יש לדחוף את האויב או להשמידו במקומו. מסביב לפרדסים מבחוץ לא נכרו כל עקבות של חסיל, ורק בפנה מערבית־דרומית רבץ בין העשבים, בשדה התירס, מחנה כבד. אבל זה פניו מועדות לצד דרומית־מזרחית, הסכנה אינה נגד פרדסי.

באו הפועלים. פניהם חורים מעיפות וחרדים מהתרגזות. היספיקו כחותיהם?… חלקתי את הפועלים לשלשה ראשים. את החלק האחד שלחתי לפרדס שכני, החלק השני לפרדסי והחלק השלישי – מול החסיל החיצוני. הכחות היו מעטים כדי להלחם בחסיל החיצוני מלחמת תנופה, על כן צויתי על הפועלים להגן רק על הדרך העולה לפרדסי, שלא יפרוץ החסיל שמה, ולהטותו דרומה. קויתי, כי ימלאו את תפקידם, אחרי שגם פני החסיל היו מועדות עוד מיום אתמול דרומה־מזרחה. על הפועלים שהלכו לפרדס שכני צויתי להשמיד את החסיל ולקברו, ואנכי הלכתי אל פרדסי. החסיל עודנו קפוא למחצה מקור הלילה ועל נקלה אנו מאספים אותו אל תוך התעלות וסותמים אותן. אבל הנה התרוממה השמש מעלה, האויר התחמם, החסיל מתחיל מדלג ומקפץ וזורם בחזקה… אצלנו עוד מתקדמת העבודה בהצלחה, אבל הנה נער בא מן הפרדס של שכני, ומודיעני כי הפועל הראשון שלח לבקש עזרה.

החסיל מתרבה… כחות נוספים אין לי, ואני ממהר בעצמי למקום הסכנה. כן, החסיל התרבה והתפשט בשורות הראשונות. אבל מספרו לא רב ומבחוץ אינו זורם עוד. צויתי לחפור תעלה ארוכה לרוחב הפרדס על הגבול ולהניסו שמה מכל עבר: את אשר יפול אל התעלה – יפול ואשר נמלט החוצה ימלט, רק לגרשו מן הפרדס. העבודה מתחילה רותחת. החסיל מתמעט במדה מורגשת. הפרדס נעשה נקי ורק בשטה אחז החסיל. אני מצוה להדליק אש בשטה – קוצים יבשים מוכנים מקודם… ושוב נער רץ אלי: מבחוץ הולך הזרם וגובר מרגע לרגע ופונה אל הפרדס… צויתי לקרוא לעזרה את הפועלים מתוך פרדסי ואנכי מוסיף להשמיד עם פועלי את החסיל מתוך פרדס שכני. ושוב רץ אלי הנער: בא זרם חדש גם מפנה מערבית־צפונית והפועלים אינם מספיקים לעצרו… זרם נורא… קורא אנכי לכל הפועלים והולך אחריו…

כן. המצב קשה. לכל רחבו של פרדסי, מבחוץ, על שטח של מאה וששים מטר, זורם זרם כביר. הפועלים העומדים בשורה, בין הפרדס ובין הזרם, מפנים את הזרם הצדה – דרומה. אבל הזרם הולך ומתחזק ומבקש לפרוץ לו דרך בין הפועלים אל תוך הפרדס. זו היא התחלת הזרם, אשר נתבשרתי עליו אתמול. זרם כזה עוד לא ראיתי. כל השדה אשר לפני, לכל רחבו, היה מכוסה חסיל עד אפס מקום ריק. רובו זרם דרומה־מזרחה, אבל חלקו מתפרץ צפונה אל פרדסי. התלכדנו בשורה צפופה וידינו היתה על העליונה. הוא נטה כולו מזרחה… רק כשתחלש רגע באיזה מקום ידו של פועל יפרוץ החסיל שמה… שוב מתלכדת השורה ושוב נסוג האויב אחורנית… מלחמה לחיים ולמות. אבל הידים הולכות ונחלשות. אי אפשר לעבוד בלי הפסק. השמש עולה מעלה, מעלה והחום גדל. וזרם החסיל מתרבה ומתחזק מרגע לרגע. זרם מים כבירים. והגלים רודפים ומשיגים זה את זה ועולים זה על זה, הזרם רועש, סואן.. שורות החסיל הולכות דבוקות, מלוכדות, בלי ריוח, בלי הפסק ביניהן… ויש שהשורות האחרונות עולות על הקודמות לו, והיתה שכבה של חסיל על גבי שכבה, ושתי השכבות זורמות יחד… כל השטח אשר למול עיני כולו צהוב־צהוב… ים של חסיל… וכל הזרם הזה זורם עלינו, על שורת הפועלים האחת והעלובה… הריוח בינינו ובין הפרדס מתמעט. החסיל דוחק אותנו אחורנית…

שלשת סוסי דשים בגורן. אני קורא לעגלונים לבוא אלי עם הסוסים, מצוה לקשור מאחורי כל סוס וסוס פחים, ולעבור מאחורי שורתנו, הלוך ושוב במהירות… עצתי עלתה לי לרגעי־מספר: הסוסים רצים הלוך ושוב, הפחים דופקים, ומקול הרעש נבהל החסיל ויסוג אחורנית… ותהי לנו הרוחה… התרחב המרחב בינינו ובין הפרדס… אבל לאט, לאט מתרגל החסיל לרעש הפחים. מבין הוא שאין זאת אלא ערמה טכסיסית ושוב הוא דוחק אותנו… הפרדס הירוק, אשר מאחורי גבנו, מושך אותו…

והנה השיך של הכפר השכן בא אלי רוכב על סוסתו… הוא עומד ומביט אל עבודתי וצחוק קל של תמהון על שפתיו…

– מה העבודה הזאת לך?… כל עמלך לשוא… אך לשוא תעביד את האנשים ואת הבהמות… אין כח אשר יעמוד בפניו… כפרנו מלא כולו… הכל נחרב, הכל נאכל…

הוא מדבר ואנחנו איננו פוסקים מעבודתנו.

– ראיתי, במקום שדרך־המלך רחבה וסלולה, הוא מתפרץ רובו שמה… נקה דרך בין העשבים, אולי יעבור בה…

עצתו מתקבלת על לבי. הנני שולח שלשה פועלים עם מעדרים לנקות דרך בין העשבים לצד דרום של פרדסי… הם עובדים במהירות. כעבור שעה, פתוחה דרך רחבה בין העשבים… ואמנם חלק מן החסיל פורץ אל עבר פני הדרך החדשה… אבל רק לרגע… ים של חסיל מכסה את הדרך עד כי איננו נראה עוד. והזרם זורם בדרכו הראשונה… הפועלים חוזרים מיואשים אל שורתנו…

מביט אנכי אל הפועלים ורואה שפניהם חורים כשׂיד. טפות זיעה, טפות כבדות מכסות את פניהם ונדמה לי שעוד מעט – יתעלפו… וגם אנכי מרגיש חולשה נוראה… מאז הבוקר לא טעמנו טעם לחם ולא שתינו… מצוה אני על שנים מנערי הפועלים להביא מים להשקות את כל אחד הפועלים במקומו ולהביא לכל איש את לחמו…

לועס אנכי את לחמי ואיני פוסק ממלאכתי… הכחות שבו רק לרגעי מספר והחולשה והעיפות הולכות ומתגברות… ופתאום רואה אני תנועה של חרדה בין הפועלים העומדים בסוף השורה דרומה… “מה יש?” צועק אנכי ושואל מרחוק. “החסיל חוזר בו ופונה אל הפרדס מצד דרום”… ממהר אני שמה. כן. החסיל התפרץ אל הפרדס מצד מערב. לאחר שהפנינו אותו דרומה, זרם שמה כל הזמן בלי הפסק… ועכשיו התחיל לעקם את דרכו ולחזור כלפי הפרדס מן הדרום…

“להתפשט… חלק מן הפועלים ילכו לצד הדרומי”…

השורה שלנו נעשית דלולה יותר. חלק מן הפועלים עובר לצד דרום ועומד שם בשורה, לעצור בפני המזיק. אבל מה כחם?… הקו הדרומי של שני הפרדסים ארכו שבע מאות וארבעים מטר… אני שולח אחד מפועלי אל המושבה לקרוא לעזרה… עוברת חצי שעה, עוברת שעה, מן המושבה אין איש… והזרם פורץ יותר ויותר… ומתפשט יותר דרומה… גם הפועלים מתפשטים והשורה שלנו נעשית דלולה יותר ויותר… קבוצות, קבוצות של חסיל מתפרצות בינינו ועוברות במהירות הבזק את התעלה שלפני הפרדס, מתפרצים ונכנסים פנימה… רואה אני בחוש, כי אבדה תושיה ממני, כי לא אציל את פרדסי. טפות זעה קרה מכסות את מצחי.. אבל איני מרשה לעצמי להפסיק אף לרגע את העבודה ואיני מביט מאחורי אל הפרדס, לבל אראה…

– אדון, אדון, שלח את כל הפועלים הנה!… – צועק אלי פועל אחד, העומד בסוף השורה הדרומית. ובאותו רגע עצמו קורא הפועל העומד בראש השורה המערבית:

– התלכדו הנה! החסיל מתפרץ בינינו!…

הקול שבא אלי מן הדרום היה קול פחדים ואמהר שמה. ופתאום נשארתי מסומר למקומי ואיזה צעיף שחור כסה את עיני…

מדרום לפרדסי מתנשאת גבעה רמה. כל זרם החסיל, שנטה מן הפרדס, פנה דרומה־מזרחה ומזרחה דרך הגבעה הזאת… ופתאום פנה מראש הגבעה, ומלא כל זרמו השליך את עצמו למטה, צפונה, כלפי פרדסי… השטח שבין הפרדס ובין הגבעה היה בערך חמש מאות מטר. ברגע שקרא לי הפועל, הרגיש בחסיל אשר התחיל לרדת מטה מן הגבעה, ובהגיעי אליו, קרבו השורות הראשונות של החסיל אל גבול הפרדס… הוא הלך במהירות נפלאה ובסדר מצוין: מחנה מסודר של צבא, אשר הקיף את אויבו סביב ויתנפל עליו פתאום מצד בלתי משוער… זאת היתה התקפה מסודרת. בראש עברו יחידים. אחריהם קבוצות קטנות. ומאחוריהן שורות, שורות סגורות ומלוכדות… בבת רגע פרץ אל תוך שורת הפועלים הדלולה, עבר את התעלה הפנימית ויתנפל על העצים… הוא נכנס אל הפרדסים בהמון לכל אורך הקו הדרומי!…

– הנה, את כל הפועלים… – צעקתי צעקה של יאוש.

– הפועלים ממאנים… החסיל מתפרץ אל הפרדס ממערב…

– הנה, את כולם!… – קראתי בכעס… “מה בצע?… אחת היא, אם יתפרץ ממערב או מדרום”…

הפועלים באים נרגזים וכועסים.

– עבדנו מאז הבוקר ועכשיו נתן לו להתפרץ אל הפרדס?…

הפועלים התחילו בטענה ונשתתקו… התמונה הנהדרה של ההתנפלות הקסימה אף אותם ותפל עליהם אימה… אבל כרגע התאוששו:

– אדון… מהרה, לקראתם…

שתקתי. נשתתקו אף הם. מה כוחנו?…

– מה לעשות?…

הבטתי עליהם במבט תועה. מה הם שואלים? מה הם רוצים? למה באו הנה? לשם מה קראתים?… ואשליך את הבגד השחור, את כלי־הזין אשר בידי, ואלך אל חצר הפרדס ואסתתר באחד החדרים… ישבתי על ארגז ריק של נפט וראשי פתאום סחרחר… עיני חשכו ודבר־מה לחץ את לבי… חנק את גרוני…

– מה יעשו הפועלים?… באו גם חדשים מן המושבה – מדבר אלי מעל פתח החדר אחד הפועלים, ונדמה לי כאילו מתוך חלום שומע אנכי את הקול הזה…

– לשלחם הביתה…

– את כולם?…

– את כולם!…  

“לשלחם… מה כחם?… מה כחי?”…

ורגש קשה ומר מתרומם מתוך עומק נפשי. איזו מרירות מרעילה את כל ישותי… טענת־קצף מתעוררת מעומק הנפש… כלפי מי?… כלפי מה?… אגרופי מתכוץ… איזה רצון חזק מתעורר בי: לקלל, לחרף, לשפוך את כל מרי שיחי…

ופתאום מתרכך לבי. דמעות רותחות צורבות את פני. ויחד עם הדמעות הראשונות הוקל לי. איזו אבן כבדה, אשר לחצה על לבי, הלכה והתגלגלה מטה, מטה ורוח לי…

בא הסוף!… סוף למצב של צפיה. סוף לפחד ולתקוה. הכל ברור. הכל אבד. אין מה לעשות עוד. עכשיו – לנוח. ואיזה חשק כביר של מנוחה תקפני. לנוח, לנוח!… פתאום הרגשתי את כל עיפותי מהעבודה הבלתי פוסקת במשך חדשים… ואיזה רגש דומה לרצון הרגשתי בי: סוף לעבודה, ועכשיו – מנוחה.

יצאתי מן החדר. לא הבטתי אל השומר, שעמד ונתן בי מבט של מבוכה ועצב; לא הבטתי אל הפועלים האחדים, אשר עוד ישבו בחצר, זה בכה וזה בכה, ופניהם נדכאים ונכלמים. לא הבטתי לצדדין. הלכתי ישר אל המושבה. ובבואי עד למושבה פניתי הצדה ואלך מאחורי הגדרות, לבל אראה פני איש!…

נכלם וחפוי ראש נכנסתי אל חצרי, באתי אל ביתי… איש מבני הבית לא שאלני דבר. הכרת פני ענתה בי כתמיד בלי דברים את אשר קרה בפרדס.  

11

החלטתי בלבי: לא לעבוד יותר ולא לבוא אל הפרדס עד שיאכל הארבה את הכל וילך לו… ועם החלטתי זו הוקל לי. אבל לא לאורך זמן… כל אותו הלילה עד אור הבוקר התהפכתי על מטתי בין החלטה וחרטה: “לחדול או להמשיך?”… “מי יודע?… אולי יש להציל דבר־מה?”…

“מדוע דוקא אנכי הראשון?”… מפתיעה אותי פתאום מחשבה מרה. מדוע כל הפרדסים עודם עומדים בשלמותם ורק פרדסי הולך ונחרב?… ידעתי, אמנם, מלכתחילה, שפרדסי עומד בסכנה. פרדסי הוא על גבול המושבה ומשני עבריו רבבות אלפי דונם של אדמת־בור… ידעתי, כי פרדסי יהיה הראשון לחורבן, ובכל זאת, כשבא הרגע המר הזה, הפתיעני הדבר כמו חדש… למה אנכי ולא אחר?… קנאתי בכל הפרדסנים, שטרם נגעה בהם הרעה. היה זה רגש לא טוב… ולבי נעשה רע עלי וקשה שבעתים מפני הרגש הזה… “חיה”…

למחרת יום חורבני שמרתי על החלטתי. לא הלכתי אל פרדסי. כעל גחלים ישבתי כל היום בביתי. ואת אזני עשיתי כאפרכסת לשמוע: הכבר נגע הפגע גם בפרדסים אחרים?…

ולפנות ערב שמעתי: כבר נגע!… הארבה פרץ אל כרמי המושבה משלשה צדדים: ממערב, מדרום ומצפון… את כרמי הגפן, אשר על הגבול, אכל בן רגע… ואת כרמי השקדים ואת הפרדסים תקף מכל עבר… ויקל לי… ושוב חרה לי עד מות: למה הוקל לי?… האמנם שׂמחתי לאידם של אחרים?… בושתי בפני עצמי. אבל הדבר היה כך. אותו היום, אשר בו חשבתי את עצמי לאחד, היה לי הנורא והאיום ביותר מכל ימי הארבה… לאחריו, לאחר שרבו ועצמו חללי הארבה, הוקל לי… לא האחד אנכי, כי אם אחד מן הרבים… החיה שבי התנחמה…  

בכל המושבה פסקה העבודה. לגרש את החסיל מן הכרמים לא היתה שום אפשרות. מן הכרם האחד נכנס אל השני. השכנים התחילו נצים ורבים, והדברים הגיעו עד למהלומות ועד לאיומים להשתמש בכלי זין. ועד־הארבה, בהסכמתו של ועד המושבה, הכריז שאסור לגרש את החסיל מהכרמים. להלחם ולהשמידו בתוך הכרמים לא היתה שום אפשרות: הכחות לא הספיקו. ועוד זאת: החסיל, שפגש התנגדות בתוך הכרמים השחית פי־שלשה. הידים רפו. בעלי הכרמים פסקו מעבודתם. אבל הפרדסנים עוד בקשו עצות… ביום אחד נתפרסם הדבר, כי אחד האגרונומים המציא משחה העומדת בפני החסיל. הוא לקח שמן שומשמין, דונג וצרי, במדה מסוימה מכל מין, ערבבם ביחד, הרתיחם באש עד שנהפכו לחומר נוזל. בחומר הזה משח את גזעי העצים ואת המקום הזה לא עבר החסיל. האומנם? מעשי נסים!… ותהי הרוחה… לבי חשש לתרופה זו, פחדתי לגזעי העצים, פן יבולע להם… אבל – “אל תפרש מן הצבור”… והבולמוס, שאחז את כל הקהל, אחז גם אותי… החלטתי לנסות את הדבר על חלק קטן מפרדסי ואעבור על החלטתי לבלי לעבוד… במהירות קדחתנית השגתי מעט מן החמרים הנזכרים, אשר מחירם עלה פתאום פי שלשה ופי ארבעה. קראתי לאחדים מפועלי ונתחיל למשוח את העצים מלכתחילה על גבי ניר שהודבק על העץ, שלא תנזק הקליפה, ואחרי כן ישר על גבי העץ, כדי למהר… ואמנם החסיל, שזחל והגיע עד למשחה, נרתע לאחוריו, ורק החזקים והאמיצים שבהם עברוה… ותשב העבודה לאיתנה: חלק מן הפועלים משחו את העצים, חלק מהם השליכו את החסיל מעל העצים וחלק מהם התחילו שוב מתעסקים בקבורתו… ועבודת ה“קבורה” השתכללה: חפרו בורות ארוכים ועמוקים, מסביבם עטרו אותם פחים, ואת הפחים כסו בעפר, שלא יתנוצצו לעיני החסיל… אל הבורות הללו נפל החסיל הבורח ומן הבור לא יצא עוד: זר הפחים עכבהו… גדלה התקוה. פתאום התלקחה כשלהבת ושוב שקעה, כבתה… המשחה עמדה בנסיון רק כל זמן שהיתה טריה, וכשנתיבשה עבר החסיל עליה… המהדרים הוסיפו למשוח כל שלשה ימים. אבל הרוב הגדול הפסיקו מחוסר אמצעים ומחוסר אמונה… וטוב היה שהפסיקו: המשחה עלולה היתה להשמיד את כל הפרדסים. אלה שמשחו את עציהם פעמים ויותר – כל עציהם מתו, ואף אלה שמשחו רק פעם אחת הביאו כליה על חלק גדול מעציהם. ואלה שלא משחו כלל לא מת אצלם אפילו עץ אחד…

אבדה התקוה החדשה, פסקה העבודה, והחסיל אכל מלא פיו… ושוב נתעוררה תקוה חדשה: פחים!… אין החסיל עומד בפני פחים. העצה הטובה ביותר היא לגדור את כל הפרדס גדר של פחים… אבל מנין הפחים ומנין האמצעים?… האחד נסה לעשות זר קטן של פח מסביב לגזע העץ ואת הזר הזה לא עבר החסיל… ותגדל הדרישה לפחים. אני הייתי אחד הראשונים, אשר נודעה להם המצאה זו. ביום החמישי בערב נודע לי הדבר, וביום הששי, עם זריחת החמה, הייתי ביפו. בחנויות פסו הפחים, לקחום לגדרות. גם אצל הפחחים אפסו פחי־הנפט, ורק ראשי פחים נשארו להם… אבל גם מהראשים אפשר יהיה לעשות זרים… במשך שעות אחדות קניתי ארבעת אלפים ראשים… ועודני עובד בעבודתי, והעיר יפו נתמלאה פרדסנים וכורמים, המבקשים ראשי־פחים… כבר עברו על ידי אחדים, ראוני במלאכתי – מונה את הראשים ומסדרם בתיבות – ונתנו בי עיני־קנאה… האחד הספיק כבר ללחוש על אוזן הערבי־המוכר ולהעלות את המקח, כך הוציא אלף ראשים מתחת ידי…

בשעה מאוחרת בלילה שבתי למושבה ועמדי חמשה חמורים, עמוסים ראשי־פחים… ולמחרתו, ביום השבת, קראתי לפועלים ונצא לעבודה להלביש את גזעי העצים זרי פחים ולמשוח את הרוחים בין הפח והעץ בחמר ובזפת… שלשה ימים רצופים עבדנו עבודת פרך מן הבוקר ועד הערב ולא הצלחנו… רק בימים הראשונים עצרו זרי הפחים את מהלך החסיל. אחרי כן התרגל, התחזק ועברם… אין עצה ואין תושיה וגם הפרדסים אשר הקיפום חומה של פחים לא נצלו מן האויב. החסיל השליך את כתנתו הכחולה ויהי צבעו אדמדם וגם כנפים צמחו לו. הכנפים היו מוכנות ומזומנות ומקופלות מתחת לעורו… ובעוד ימים מספר התחיל מעופף ויהי לגזם… והגזם עף ועבר את חומת הפחים ויבוא אל הפרדסים, ובמשך שנים שלשה ימים אכל את כל הפליטה… את יתר הארבה אכל הילק, את יתר הילק אכל החסיל ואשר השאיר החסיל אכל הגזם… רק בפתח־תקוה נצלו כאלפים דונם פרדס, אשר בעליהם עשו יד אחת וגדרו גדר של פחים את כל אלפים הדונם… ומי יודע, אם הגדר הענקית עמדה להם, או שעמד להם המקרה העור כאשר עמד לפרדסני יפו והכפר יעזור, אשר במשך כל ימי המלחמה בארבה לא עשו כלום ופרדסיהם נצלו.. רק דבר אחד היה ברור לנו: לו עבדה כל הארץ שכם אחד, כשם שעבדו מושבות היהודים, לא היתה יד הארבה בנו. במושבות השמידו את הילק ולא הגיע לגלגול של חסיל וגזם… אבל הארץ מדבר שממה מסביבנו…

12

פרדסי כבר נאכל לשלשה רבעים ואנכי עודני עובד. שבתי והתחלתי מבראשית: חופר בורות ומקבר את החסיל ואת הגזם הצעיר… ואנכי אינני יכול להפסיק… מפחד אנכי לנפשי, מפחד מפני הבטלה… הלילות ללא עבודה היו לילות זוָעה… עצבי קרבו והגיעו למדרגה זו, שהבטלה סכנה להם… ושמועות מרגיזות באות אלי… במקום אחד חלה אחד הפרדסנים מרוב התרגשות… ובמקום השני יצא מדעתו פרדסן שני, אדם חביב וקרוב לי… ראשון־לציון, שנצלה מן החסיל, היתה מאכל לשני הגזם… בחדרה חרבן… וגם בגליל היתה הרעה… ורק הפרדסנים ביפו נצלו… כל יום בשׂורתו קשה משל חברו.. ואנכי כחותי כלו…

לבסוף עמדתי מעבוד: כל פרדסי נאכל. לא נשאר אפילו עלה ירוק אחד, יער של מתים. הענפים הלבינו ואחרי כן השחירו. חוזר אנכי ביום האחרון לעבודתי מפרדסי ומפחד להביט לאחורי, פן אהפך גם אנכי לגל לבן וחשׂוף… למחרתו לא הלכתי אל הפרדס. והיום נמשך ויהי כשנה בעיני… ובאותו יום לאחר הצהרים התנפל זרם של חסיל על המושבה… פתאום החרידני קול צלצול הפעמון, צלצול חרדה… התנפלות?… עכשיו?… רץ אני אל הפעמון… לא. לא התנפלות של ערבים… החסיל בא אל המושבה. מכל עבר רצים גברים, נשים וטף ושקים ומטאטאים בידיהם! כלי־זין חדש… ומראשי הרחובות כלפי מערב שאון והמולה… החסיל פרץ אל המושבה משדות הבור… לעומתו עומדות כנופיות בלתי מסודרות של גברים, נשים וטף… כל ההמון הזה רועש… זה מניע בשׂק וזה מכה במטאטא… זה קורא בכה וזה קורא בכה… וכבר פרצו בלבולים ותהיינה מריבות… אלה אינם נותנים לגרש את החסיל, פן יכנס לרחובם ואלה מגרשים דוקא… פה קול קללה של גבר ושם קול יללה של אשה… אחד מתעלף ונופל באמצע הרחוב… וכל הפנים חורים וכל העינים תועות… והחסיל מתפרץ, מתפרץ בהמון גדול…

“מה לכם, עדר?… למה נקבצתם פה?… על מה חסים?… על הבתים?… את כרמיכם אכלו – וכי יאכלו גם את הבתים!”… – קורא כורם מתיאש אחד…

ועוד זמן רב מצלצל הפעמון… ועוד זמן רב עומדות זקנות בלות ומניעות במטאטאיהן… הפעם כל אחת על פתח ביתה… והצעירים והגברים אים?… נתחבאו מכעס, מצער ומבושה. כן, כאילו כסתה הבושה גם את כל הרחובות, הבתים והגגות… בושה, ורגש של כעס אין אונים…

והחסיל פרץ אל תוך המושבה ויכס את הגדרות, העצים, קירות הבתים ועד הגגות טפס ועלה… ומאחוריו הכל מת, חרב. ותשם המושבה.

13

שוב אני הולך אל פרדסי. איני יכול לשבת בבית. כל הלילה אני מתהפך על משכבי ומחכה לאור הבוקר, ובעומק הנפש, תחת גל של אפר, לוחשת גחלת של תקוה, תקוה משונה… התקוה לנס?…

עם כל זריחה של שמש אני רץ לפרדס…

היו דמדומי בוקר. השמש יצאה על פני הארץ. עמדתי בפרדסי נשען על אחד מעמודי הגדר ומביט ומתבונן אל החורבן הנורא. הבטתי ולא יכולתי להסב את עיני מן המראה האיום. כשלדים מבהילים של מתים עומדים העצים לפני, וכאילו הם מלחשים את לחשם הנורא על אזני.

“האם זהו הסך־־הכל, זהו הסוף?”…

פתאום התעוררתי לקול ערבי, הקורא אלי:

– חוג’ה, אל תדאג, אלהים יחזיר לך כפלים…

התעוררתי כאילו מתוך פחד ואביט כמטורף אל עבר הדרך. ערבי עירוני, מרמלה או מלוד, רוכב על חמור, עמד למולי על דרך המלך, ומשני עברי חמורו זוג תיבות ריקות. ופני הערבי היו כה טובים, ומבטו המכוון אלי כה רך וגם קולו רך… מה רוצה בר־נש זה?… "

– חוַג’ה, אל תדאג!… הרואה אתה אותי ואת חמורי ואת זוג התיבות הריקות הללו?… באלה התחלתי לפני עשׂרים שנה, וכבר היו לי זיתים במאתים לירה, היו לי מישמשים בשלושים לירה. ואת כל אלה אכל הארבה. רק זה, שעיניך רואות, נשאר לי מכל עמלי: החמור וזוג התיבות… אל לדאוג, אדם, האלהים יחזיר כפלים!…

וכה רך היה קולו של הערבי, וכה מלא השתתפות של צער. מימי לא שמעתי מפי ערבי, בדברו עם יהודי, קול כזה. לבי נתרכך ועיני נתמלאו דמעות.

– לאן פניך מועדות?…

הערבי מביט בי משתאה אלי, אחרי כן אל חמורו ואל זוג התיבות הריקות, וכאילו שאל אף הוא את עצמו: ובאמת לאן פני מועדות?… כלום יש עכשיו, אחרי הארבה, מה לקנות בכפרים?…

– רק זה נשאר לי!…

רק זה נשאר לו. ומה לו לעשות, אם לא לנסוע לכפרים, לחזר על הבתים, לקנות ולמכור. הוא מתחיל מבראשית.

דפק הערבי בחמורו ונסע לו.

עיני עוד בקשוהו, חפצתי לשאול אותו עוד דבר־מה, אבל הוא הלך ונעלם מאחורי הגדר ורק את שעטת פרסות חמורו שמעתי:

– האלהים יחזיר כפלים!…

14

גם אנכי שבתי לעבודתי. קראתי לפועלים. החילונו לחפור בורות, לחפור תעלות ולהשקות את העצים. ובטרם הספיק לצאת הגזם האחרון, היה כבר הפרדס מושקה ורווי מים.

האגרונומים קראו לאספות והחליטו החלטות, שלא לעבוד ושלא להשקות עד שיעבור הגזם כליל מן הארץ. אנכי לא יכולתי לא לעבוד ולא לקוות לתוצאות העבודה. אם לא אעבוד ואשתגע.  

והצלחתי: הייתי הראשון, אשר ראה את פרדסו מכוסה שוב ירק…

עברו שני חדשים, הארץ אשר היתה מדבר, שבה ותהי גן־עדן.

השמש, המים והעבודה החזירו את העטרה ליושנה.

כ“ט חשון תרע”ח. שלש שנים רצופות הייתי צופה בלילות כלפי הים: האין אורות החשמל של אניותיהם מבשׂרות את יום בואם?…

שלש שנים רצופות הייתי משכים בוקר, בוקר ויוצא אל הגבעה הנשׂאה שבקצה מושבתנו ומסתכל אל הדרום: האין דמות פרשים מופיעה מעל הגבעה?

שלש שנים רצופות חכינו מתוך תוחלת ממושכה לאותו היום.

וערב אותו היום היינו כנבוכים. אור וחושך שמשו בערבוביה. מן ההרים הרעישו רעמי התותחים את אזנינו. גדרה אחוזה אש מסביב. העין החדה בוחנת מעל הגבעות הרחוקות דמות פרשים… פרשי האנגלים… ומן הצפון… פקודה באה מן הקומנדנט של יפו לשלוח לו שני זוגות סוסים “שוכרה” – פירושה: ללא שכר –… המודיר של רמלה תובע בפה את הבקשיש האחרון: חמש מאות פרנק זהב, שכר העלמת עין מפקודת הרשות, הדורשת מאה וחמשים שׂקי סוכר, – דבר שאינו במציאות במושבה. – ובתוך המושבה מתהלכים אנשי־צבא תורכים, אשר פניהם השחירו מרעב, והם תובעים מעדרים לחפירות־הגנה… ומעל הגבעות, משני עברי המושבה, מריקים התותחים אש כלפי הדרום.

השמש באה. נשתתקו התותחים. על הגבעות התרכזו המון אנשי צבא תורכים. היתבצרו פה? היוסיפו לעמוד כאן? הירדו אל המושבה? הלבבות מלאים רגשי פחד ובהלה.  

חברי הועד יושבים ומטכסים עצה עד שעה מאוחרת בלילה. אחרי כן מתפזרים איש איש לאהלו. על פניהם פחד ובלבם דמדומי תקוה…

לפני עלות השחר קמתי ואלך אל הפרדס. ברחובות המושבה מתהלכים מתי מספר. פניהם מביעים התעוררות, ובעיניהם שאלה: “שומר מה מליל?” ומסביב למושבה, בכל המרחב, השלכה דומית מות. אין קול ואין קשב ואין דמות בן־אדם… הצבא התורכי יצא את המושבה בלילה. שקטים, מדוכאים עברו החיילים, ותו האסון על מצחיהם. עברו לבלי שוב עוד. ורגלי האנגלים טרם תיראינה.

ליד שער הפרדס עמדה קבוצת פלחים. הם שואלים לתפוחי־זהב. מה להם ולאלה? מיום שהתחילה מנוסת הבהלה של מחנה התורכים חדלו סוחרי התפוחים מבוא אל המושבה. בשביל מי הם קונים היום?… הפלחים היו שכנינו, בני זרנוקה.

– “למה לכם תפוחי הזהב – העוד צבא תורכי אצלכם?”

– “לא, חוַג’ה, אינגליז”…

אנגלים?… בזרנוקה?… על גבול המושבה?… האין זה חלום?… האין זה המשך לליל־נדודי?…

עודני מהרהר בלבי, ועל הגבעה, מאחורי הכרמים, מפאת מערב, נראו שלשה רוכבים…

– מי הם אלה?… – קראתי בחרדה.

– אלה הם… האנגלים… – עונה הפלח בקול קר ושקט.

“הנה הם!”…

אני רץ אל המושבה בצעדים מהירים, והלב דופק ורועד…

מה הדבר הרשום על פני?… העוברים על פני נעצרים, נצבים במקומם ומבטיהם שואלים: מה קרה?

– הם באים!… הם באים!… מהרו־נא לקרוא את חברי הועד… הנה האנגלים באים אל המושבה.  

כך אני מפקד על ימין ועל שמאל, מבלי להעצר בדרכי… אזני סופגות גניחה של בכי, צחוק היסטרי וסתם קולות חרדים…

– לאן אתה רץ?… – קורא קול אחרי. ואמנם: לאן אני רץ?… עמדתי והבטתי בתמהון אל העומדים מסביב. למה כה נשתנו פניהם?… מה שנה אותם? ערבוביה של צחוק ובכי שנתה כל פנים עד בלי הכירם.

ופתאם אני מרגיש, כי דבר־מה שם מחנק לגרוני. עיני מתחלחלות… ושוב אנכי רץ הלאה, לביתי…

־ ־ ־ ־ ־

בבית הועד יושבים כבר חברים באספה. פקודה יוצאת: לא להקהל ברחובות, לא לעמוד על הגבעות. אולם המשמעת נסתלקה. זקן ונער, נשים וטף כסו את פני הרחובות. ומעל הגבעות נשקפים פה ושם ראשי אנשים…

– פף… פף… – מרעישה יריה פתאומית את האויר… ושוב יריה… ושוב…

– פרש תורכי יורה!… – נשמע קול פחדים, והקהל שברחוב נרתע לאחור ומתכנס אל הבתים…

פרש תורכי יחידי עבר ברחוב המושבה, ראה מעל הגבעות את פרשי האנגלים וייר בהם… אחרון התורכים ברחובות… והלב נתכווץ רגע למראהו…

ועוד זה האחרון לתורכים טרם נבלע בתוך חלל המרחק, ומן הגבעה המערבית התחילו לרדת אל המושבה ראשוני־האנגלים…

־ ־ ־ ־ ־

העמק הרחב, שבין המושבה ובין זרנוקה, זה העמק ההולך ונמשך עד כפר יבנה, מכוסה כולו גדודים מרובעים של פרשים, ולפניהם וביניהם ואחריהם אוטומובילים… ועל הגבעה הנשאה, ממערב למושבה, עומדת בטריה אנגלית וממטירה אש על התורכים שבסביבת רמלה. כל יריה ויריה מחרידה את האויר ומחרישה את האזנים. ובני המושבה – אין סמן של פחד על פניהם, ובעיניהם – זיקי תקוה. האם כה מהרה האזן להתרגל למוסיקה החדשה הזאת? או מוסיקה הרמונית אחרת, המתרחשת בתוך הלבבות פנימה, מנעימה ומשקיטה את הראשונה? גם הפצצות הראשונות של התורכים, אשר נפלו במזרחה של המושבה, לא הפריעו את ההרמוניה שבנפש… בשויון לב הביטו אל השראפנל המתפוצץ באויר… אבל הפצצות נותנות את אותותיהן, אותות־דם: שני אוסטרלים נהרגו על יד היקב, ושנים נפצעו ליד אחד מבתי המושבה… גם אשה אחת תימנית נפצעה ובבתים אחדים חלו סמני־הרס קלים… הבתים שבמזרח המושבה מתחילים להתרוקן… אבות ואמהות נושאים את ילדיהם לקול זמזום הפצצות המתפוצצות באויר… אבל גם מבטיהם של אלה, כשהם נפגשים זה בזה, מתנוצצים מתוך שמחה ותקוה. מה תקותם?…

־ ־ ־ ־ ־

בבית המלון יושבת קבוצה של קצינים הסועדים את לבם ומסביב להם עומדת חבורה של בני המושבה. פניהם של כל המסובים מפיקים אושר. הראשונים שרויים ברצון על כי זכו, אחרי נדודים במדבר, לצל של קורה, לשלחן מכוסה מפה לבנה ולתבשיל טרי וחם, שהוצא זה עכשיו מתוך התנור… והאחרונים?… לבם כאילו צר מהכיל את אשרם… הראשונים מפטפטים בקול רם ועליז, והאחרונים שותקים כאלמים… רשות הדבור נתנה הפעם רק ללב ולא לפה…

והקולונל, הראש והראשון במסיבה, מרים כוס לחיי המושבה, ומספר:

“עם האוסטרלים, העם הצעיר בלאומים, מאושר להלחם לשחרורו של העם העתיק ביותר בעולם”…  

רעש של קולות “הידד” מחריד את חלל האולם… פעמי משיח…

־ ־ ־ ־ ־

באחד הפרדסים יושב על הארץ פרש אוסטרלי ומספר אף הוא. מעם עדר הכבשׂים שלו התנדב אל הצבא אשר הלך לכבוש את פלשתינה. בעודנו נער עם נערי בית־הספר למד את הביבל וידע כי ארץ הביבל נלקחה מעַם הביבל, וכי נתונה היא בעול השלטון של התורכים. כל ימיו חלם: מי יתנהו בין אלה שיחזירו את העטרה ליושנה. וכשפרצה המלחמה העולמית, והעם האוסטרלי נקרא להתנדבות ונשי האוסטרלים אספו כסף למלחמה הפלשתינאית, שלח אף הוא את ידו לחרב, ואמו ואחותו ברכו אותו על דרכו ותאמרנה: לך ועזרת להחזיר את המולדת לעם האחד השרוי בעולם בלי מולדת… שמו: Sid Scherason.

ובכל זאת אין השמחה במעוני…

מתהלך אנכי בין קבוצות הפרשים והתותחנים, ומסתכל בפניהם. מבקש אנכי ביניהם פני אנשים קרובים, אשר אתגעגע אליהם, ואולם מצוא לא אמצא כאלה. את אזני אטה להקשיב לכל הגה היורד מעל שׂפתותיהם של הלוחמים, אולי אשמע קול דברים אשר נפשי תכמה אליהם, ואולם שמוע לא אשמע.

אימו?… אי העברים?… האמנם לא הגיע קול שופרו של משיח לאזניהם, לכל ארבע כנפות העולם של גלותם?… האם לא התעוררו מתרדמתם גם בשעת הרת עולם זו?… האמנם קולות התרועה אשר שמענו – רק קולות הם? והאלפים והרבבות לא יבואו?…

אין שׂמחה במעוני…

־ ־ ־ ־ ־

דמדומי ערב. הרחובות מלאים המון רב של פרשים. הם עומדים מוכנים ומזומנים לדרך, הם מחכים לפקודה ללכת לרמלה. בין שורות־הצבא עוברת מרכבה של הצלב האדום, ובה שני מתים, – השנים שנהרגו על אדמת מושבתנו בעד שחרורה. שניהם אוסטרלים… מובילים אותם אל בית־הקברות של המושבה, אשר בו ימצאו את מנוחתם לעולמים. ומאחורי המרכבה קבוצה של פרשים עם מעדרים לחצוב קברים לחבריהם

… ובין הצבא, פה ושם, מתהלכים חרש יהודים, אנשים ונשים, נושאים הם סלים בידיהם ולוחשים על אזני החילים: “לחם, שקדים, תפוחי זהב, יין”… ולוטשים עין אל השילינגים…

ומאחורי כתליו של אותו בית מלון, שקולו המבשר של הקולונל עודנו מרחף באוירו, עומד יהודי זקן עם בנו, חניך בית־הספר של המושבה, ומוזגים שניהם כוסות יין לחילים, וסופגים שילינגים…

־ ־ ־ ־ ־

ובלילה נדדה שנתי. “אלף לילות ולילה” ישנתי, שנת עובד, תחת נטל הפחד התמידי של השוד התורכי, ובליל החירות הראשון נדדה שנתי… אין שלום בנפשי. מוחי קורא תגר על נשמתי: “למה תתאבלי?… שמש הגאולה זרחה לנו!”… והנשמה לבשה קדרות.

מה חסר לה?… מי חסר לה?…