רקע
יורם קניוק
אהבת דוד: רומאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1990

אין זה מתפקידו של הפייטן לספר מה שהיה במציאות, אלא מה שעלול היה להיות, כלומר מה שאפשר היה שיתרחש (…). ההיסטוריון והפייטן נבדלים אחד מרעהו (…) בזאת שאחד מספר את המיקרים כמו שהיו, ואילו השני – כמו שעלולים היו להיות.

אריסטו, “פואטיקה”


 

פרק א

כשנאלצה חַנקה לבחור בין אביה, מורה מלאנכולי לעברית, לבין חנן, בחרה בחנן שגייס אותה לתא המהפכני, ואביה אמר עליו שהוא ריק וכותב שירי אהבה לעצמו. חנקה התקבלה לאוניברסיטה בעוד חנן נכשל, והיא עודדה אותו ואמרה לו שיש לו כוח עצום לוויתור. עם אביה דיברה כמובן רוסית, כבהתרסה. הוא בז לָרוּסִייה הקדושה שלו וענה לה בעברית. לחנן אמרה, שאביה עייף מן החיים, עיניו כבויות, וחנן אמר, שנערה מהפכנית אינה מייללת מול החלון החתום של אביה בעברית המגוחכת שלו. אביה של חנקה אמר לאִשתו, יש לנו פְּרינצֶסה מהפכנית, גרה לה עם מוֹלך של מלים, אבל מה, ציפור דרור, יש לה לאן לעוף. בסוף, אמרה האם בכעס, היא תועלה על המוקד ועוד תחשוב שהיא מצילה את רוסיה.

חנקה, שלמדה הנדסה וספרות, עקבה יחד עם חנן וחבריו אחרי נַאגַייֶב, שהצליח לחדור לשורות המהפכנים בלשונו החלקלקה ובקלות הדעת האכזרית שלו. הוטל על החבר יַשְׁקה לגלות היכן מבלה נאגאייב את שעות אחר־הצהריים. היה קיץ. ישקה העלה עפיפון שחיבר אליו ראי וחיפש על הגגות. על גג אחד נראה נאגאייב שוכב חשוף לשמש. אברם, ראש הקבוצה, הורה ללכוד אותו בחדר־המדרגות. ישקה, שבניגוד לחבריו לא קצץ את פיאותיו, אלא דחקן מאחורי אוזניו, ודיבר יידיש טובלת ברוסית, שאל את חנקה אם יום אחד תינשא לו, והיא אמרה, שהיא אוהבת את חנן. מאז פחד לדבר אִתה. עתה הציבו מארב בחדר־המדרגות ולכדו את נאגאייב. הם העלו אותו לְדירה שנשׂכרה לשם כך, ואברם העמיד את נאגאייב אל הקיר וביקש לקרוא הצהרה. נאגאייב שׂם על פניו הבעת זִלזול וסירב לשמוע. הוא היה גבה קומה ומכוער, אבל עמידתו היתה אצילית, אמרה חנקה, היה בה כוח, על פניו נראה חיוך מתנשא, מלא בוז. היא שלחה מבט באהובהּ. חנן עמד ליד החלון וניסה לחמוק מעיניו של נאגאייב. אברם אחז באקדח וקרא את ההצהרה, שנאגאייב כמובן לא שמע, והעביר את האקדח לחנן. חנן נבהל, האקדח נפל, הוא הרימוֹ כאילו היה צורב והעבירוֹ לחבר אחר. נאגאייב צחק. אברם רצה לירות, אבל ידו נפגעה קודם, כשלכדו את נאגאייב בחדר־המדרגות. חנקה פנתה לקחת את האקדח, אבל ישקה הקדים אותה. לְיַשקה אמרה פעם, אתה כמו אבי, חי עם העולם המת של היהודים. עתה צודדה מבטה אליו. הוא היה דרוך, ונאגאייב נראה פתאום מבוהל. בין פיו לעינו נחרש חריץ עבה ומכוער, נשימתו נעשתה מהירה, ההפתעה על פניו היתה צל שנפל על חנקה, לפתע לא ידעה מי צודק יותר, מתוכה הבקיע עצבונו של אביה, ישקה ירה ונאגאייב מיאן ליפול, גופו הכבד דבק לקיר, חריץ של איבה בלתי מטופחת בפניו, והדם החל לזלוג. אט־אט נפל לבסוף, ומלמטה נשמעו קולות. חנקה ניסתה לראות את פני ישקה ואמרה, הוא הגיע לנאגאייב ונאגאייב לו. חנן המבוהל דילג עתה והסתיר את ישקה. חנקה התכווצה, חרדה נראתה על פניה, החלה לומר משהו ונשמע קול ירייה ויַשקה נפל כשקנה האקדח בפיו. גופתו של נאגאייב הועברה לחדר סמוך. אברם חתך ממנה את האצבע ענודת הטבעת, וחנקה, שלא עצמה את עיניה, נצטוותה להעביר את האצבע בְּמזוודה לאודֶסה, להניח אותה מול תחנת המשטרה ולחזור.

היא נסעה במחלקה הראשונה ואמרה לעצמה בתמיהה, שאין היא זוכרת כלל איך נראה אהובהּ. הנוף בחלון היה שומם ומלא קיץ אפור, וכשעוכבה הרכבת באמצע הדרך, מיהרה חנקה לפתוח את החלון, זרקה את המזוודה לסבך השיחים שלצד המסילה, ואמרה, חנן לא יכול היה לבגוד בי, כי לפני בגידה צריכה להיות אהבה, והוא לא ידע מהי אהבה. לא היה לה פנאי לכעוס. רצתה לקפוץ מן החלון, אבל השוטרים הקדימו אותה. חיפשו את המזוודה ולא מצאו. זיהו את חנקה וגררוהָ בשׂערה לעבר קרון אחורי שבהמות היו קשורות בתוכו. השוטרים החלו לשחק קלפים ושכחו להמשיך להכותה. היא היתה צמאה, אך לא רצתה לבקש מהם מים. אחרי שנים אמרה, שאז החלה ללמוד לצעוק בפה סגור.

שנה תמימה עוּנתה ולא אמרה דבר. מילאו אותה מים עד שנחנקה, וצחקו לה, אבל היא מצאה בתוכה כוח שלא הכירה קודם ולמדה לזלזל בחוקריה. לאחר שהניחו אתה תחת ברז מים, התעלפה. כשהחדירו מים מלוחים לערוותה, צווחה, אבל לא הסגירה את חבריהָ. הכעיס אותה שבמקום לזעום על שוביה החלה להבין את האמונה הפשוטה והעיוורת שלהם. לאחר שנים אמרה, שיכולה היתה לחבּר אותם לאביה. הוא האזין תמיד לקולות המדברים ואמר, מאחורי המלים מתחבאת הנעימה היהודית העתיקה, שהיהודים הביאו אתם מבית־המקדש כהֶמיָה חשאית בתוכם. כדי להתגבר על מעניה היה עליה להתאמץ לחשוב בעברית. אחרי שנה ביקשו ממנה לפחות להתחרט, אבל היא לא יכלה, ובעברית חשבה, היום לא הייתי נותנת יד לרצח נאגאייב, אבל אתם לא תדעו על זה. היא אמרה להם, אתם רוסיה, לכם יש רוסיה לאהוב, וחשה ריקנות ובדידות, פתאום הרי לא היה לה עוד בית. היא אמרה, לחנן העלוב היה שיר על רוסיה, ליַשקה היו פיאות נגד רוסיה, לאבי בית־מקדש, מה יהיה לי.

שמועות על הפוגרומים ביהודים, לאחר שנכשלה המהפכה, חִלחלו אל הכלא. אסיר שחלף על פניה במסדרון סיפר לה שחנן זימר, שאברם עמד בגבורה, נורה, ומת בייסורים, ושבסוף שׂרפו בַּית עם מהפכנים יהודים, וחנקה אמרה, אתם יודעים מה, לחוקריה אמרה, המזוודה עִם האצבע של נאגאייב נמצאת בסבך השיחים, ומפקד הכלא, שכבר מצא את המזוודה וידע שאין היא מודה בשום דבר, התקנא בחנקה, הטרידה אותו שלוותה הקשוחה. אגדות על עינוייה ועל שְתיקתה סופרו מתא אל תא. חנקה היתה מניחה את ידה במרכז מצחה, לנסות להרגיש איך הכדור חודר שם. יום אחד גילתה צל של ענף שנפל מן החלון על הקיר, כי את העץ בחצר לא יכלה לראות. לפעמים השתייר הצל בתאה שעתיים ביום, לפי אורכם של הימים, לפעמים חצי שעה, לפעמים רק עשר דקות. היא למדה לחכות לצל, וכששמעה ציפור מצייצת בחוץ, חיברה את הציפור לצִלו של הענף ושוב לא היתה בודדה.

באחד הימים, יום של חקירה, ראתה איש נשוא־פנים נועץ בה מבט. החוקרים, כשראו אותו, נִדמו מבוהלים, אחד מהם היכה אותה בפראות, פניו של האיש היו חתומות, דם זב ממנה, האיש נשוא־הפנים העווה את פניו, פנה והלך.

לאחר ימים אחדים נכנס אליה לתא, הציע לה סיגריה, וסירבה, התיישב על דרגשה, אמרה לו שלא יסתיר את הצל, והחל לדבר על לִבה שתיאות להתנצר ותצא מבית־הכלא גיבורה. היא חייכה, אבל היתה דרוכה לקולו. כשפתח בדברים על הסליחה האינסופית, תפסה שיש לה עוד חנן ביד. אמר ששמו לוֹבקה, והיא ראתה לפניה פנים של נזיר סגוף ומרושע, ותפסה שהוא צריך אותה גיבורה רוּסִייה, ואין בה לתיתהּ לו. אסיר שנשלח פעם לנקות את תאה, לאחר שלובקה יצא, אמר לה שלובקה תקע בשמים בני־אדם כה רבים שעוד מעט לא ישתייר שם מקום. הוא לא ידע שלובקה החל לבקרה יום יום. שישב מולה ודיבר על לִבה. אפילו בכה האיש הקשה הזה. היו לו פתאום עיניים רכות בגוף שרירי, ובחיוכו היתה כלימה עוקצנית. כל־כך קשה היה לו לחייך, שפניו נראו נסדקות. אסיר רוסי, שתיעב את חנקה היהודייה והוכנס על־פי פקודתו של לובקה להתקין דרגש חדש בתאה, ניסה לצבוע את הקיר, כמו על־מנת למחוק ממנו את הצל של חנקה. הצל כמובן חזר, אבל מישהו הרג את כל הציפורים. בליל שִכרוּת, שלובקה תיאר כסיוט מגוחך, עמד איש, אמר לובקה בצחוק ללא חיוך, וירה בכל הציפורים, והאסירים עמדו בחלונות וצחקו ומחאו כפיים. הוא אמר, גם אלה שאין להם ידיים מחאו כף.

לובקה ביקר שוב ושוב, והיא חשה נבוכה מולו. העצבות שהיתה בו נשאה חן בעיניה. כשהבין שלא תתנצר, ביקש שאם תגיע פעם לארץ־ישראל, שתטבול בשבילו בירדן. כשדיבר אִתה על אהבתו אליה עצמה עיניים. שנה וחצי עברו מאז נאסרה, תחנוניו הפליאו אותה. אחרי שנים יאמרו שאהב אותה, והיא לא הכחישה. לילה שלם בילו יחד כשהוציא אותה מן הכלא והעביר אותה לבית איכרים סמוך. מעולם לא סיפרה מה אירע אותו לילה.

לובקה דאג שתגיע בשלום. רזה וחיוורת הגיעה לבית הוריה. אִמהּ בכתה ואביה היה חולה ודיבר אליה יידיש. אמה אמרה, שמאז לקה בשבץ שכח את העברית. חנקה בכתה ודיברה אליו עברית בכעס גובר והולך, והוא לא הבין. היא אמרה, נתת לי נשק נגד המנוּולים בבית־הסוהר ועכשיו אתה נכנע להם במקומי. בסוף נשקה להוריה והועברה על־ידי לובקה לפולין. היא לא הצליחה להשיג כסף לכרטיס לאמריקה. קבוצת חלוצים נערכה לעלות לארץ־ישראל, והיא הצטרפה אליהם. כבר לא היתה בידה ברירה אלא לנסוע לפלשתינה ולטבול בירדן בשביל לובקה. חנקה עמדה על הסיפון והביטה בחלוצים, געגועיהם למקום שלא היו בו מעולם דיכאו אותה. היא נזכרה במלים של לובקה, אַת אשה דקה ומפוארת שרוצה לאלף מוות, הכוח שלך מפחיד אפילו אותך, וחנקה אמרה לו, שהכוח נמאס עליה ושהיא עייפה ממנו.

כשעגנה הספינה ביפו, ראתה מרחוק פקיד טורקי נעול מגפיים הדורים ומעילו קרוע. שני ילדים שכבו על האדמה ונישקו בהתלהבות את מגפיו. הוא לא נתן דעתו עליהם ובדק ארנקים ומזוודות, גם רצה לוודא שלא הביאו שום איש חי בארונות של היהודים שנשלחו להיות מתים בארץ הקודש. אף מראה הספנים בסירות עורר בה גועל, והיא קפצה מן האונייה ובכסות החשיכה היורדת שׂחתה אל החוף. היא מיהרה אל בין הסמטאות, שאלה איפה המלון של ברוך, הגיעה לשם, כבר שמעו עליה, נתנו לה שביס לשיער, ובבוקר ראתה את השחפים מחוללים מעל תרני האונייה, והלכה לפתח־תקווה, ולנה בגורן. מרחוק שמעה קולות. היא קמה והלכה אל הקולות. עמד שם חנן, לבוש כמו משורר רוסי, ודִקלם ברגש שיר על נערה שהרגה מרגל של הצאר, נתפסה, עונתה בכלא, ברחה ארצה, אהבה אהבה נואשת משורר, רצתה להגיע אליו וטבעה בים. כשראה אותה, נבהל כל־כך, שחייך. היא עמדה שם, אבל הוא המשיך לדקלם. נערות סביבו נראו כמעולפות, שפתותיהן משורבבות ועיניהן בוהות. חנקה צחקה, וכאשר סיים לקרוא קרב אליה. היא אמרה לו, שישורר כאוות נפשו, אך שאליה בל יקרב, והוא כמובן ניסה, והיא אמרה לו, בוגד, והוא ירד על ארבע וביקש מחילה, והיא נטתה אליו בגבה והסתלקה.

לחנקה היו פנים דקות שנראו כמו קונכייה. עיניה היו פנסים מתוך הקונכייה. גופה היה זעיר אבל נשי, שערה היה לפעמים קלוע צמות, חיוכה אָצַל איזה סוד, קשה היה להבחין אם היא שׂוחקת, עצובה, או כועסת, היתה בפניה מין קִרבה, אבל הילה זרה, נטולת פשרות, עיכבה את הקִרבה. לפני שהסתלקה קראה אל חנן, אתה משורר של צרצרים, וחנן הלך משם מוקף נערות מעולפות, לבושות שמלות לבנות. חנקה השׂכירה עצמה לאיכר זקן, חסר שיניים, שאמר לה כי תישבר ביומה הראשון בפרדס. הוא בא לראות, והיא לא נשברה. עבדה וניסתה לא לחשוב על היבלות בידיים. הפועלים זרקו עליה תפוזים, ואז בא בנו של האיכר וניסה לתפוס אותה. היא חמקה ממנו לחצר, שם עמד האיכר שחזר הביתה והשקיף. שאלה אותו היכן האוכף שראתה קודם, והוא הראה לה. צחק עד שהשתין במכנסיים. היא לקחה את האוכף, באה על הצעיר השמנמן מאחור, הפילה אותו, הניחה עליו אוכף, רכבה עליו וצעקה, ככה ייעשה לאיש שינסה לגעת בחנקה. אמרו, אה, זאת שהרגה רוסי, והבן המסכן פחד לצאת מתחת לאוכף.

בקלוב הפועלים, בתוך ענן עשן כבד, דיברו על המהפכה. היא אמרה, נמאסו עלי מחפשי משיחים. לא בשביל זה לא נסעתי לאמריקה. עברה מכפר לכפר והגיעה לזכרון־יעקב. עבדה שם ביקב, ואהבה את הבית של מעבידהּ, שהחזיק משרתות ערביות אשר שרו לו שירים שֶכּינה צרפתיים. הוא ניגן לה נעימה של מוסורגסקי ונתן לה רומאנים רוסיים לקרוא, והיא שקעה בקריאה וחשה הקלה. לפעמים היתה יוצאת החוצה אחרי הקריאה. במרחק היה הים שרוע בכחולו ובאוויר נתלה ריח של ניצת הדרים, וחנקה, שלא ידעה לחבר את כל זה אליה, נזכרה בחלון הרכבת ועשתה אותו מִגנָנָה. אִתו הלכה לכל מקום, עד שכהה ולא היתה זקוקה לו עוד, כי נאגאייב היה בו, ולובקה ויַשקה, הגברים האלה שאהבה.

היא אמרה, שעתה, כשיש לה ציפור אמיתית לצל שלה, היא חשה מאוכזבת, ושוב לא אִכפת לה. היא לקחה את צרור בגדיה והלכה לעמק יזרעאל. אמרו לה שהעמק גדול ורחב ופראי. גשם ירד והיא נרטבה. הבוץ היה כבד, ומרחוק ראתה תואים, ובדואים רועים אותם בין הַצְלָפוֹת הגשם החדות. פתאום נמתחה קשת מלאה, מקצה הארץ האחד לקצהָ האחר. הבוץ היה דביק והיא שקעה בו. כיסתה את ראשה במטפחת, והגשם החל מתרחק ועִמו העננים, ונגלתה שמש מפזזת תוך הטיפות, ההרים מימינה נגהו כתומים, והיא נפלה, פיה נפער, וטעמה אדמה חריפה. העמק נראה מכובס, הטעם בפיה נעשה מריר, והיא ירקה כשהגיע איש רכוב על סוס. הוא שאל את חנקה למעשיה כאן, והיא אמרה שהיא מטיילת. הוא ירד מן הסוס והציג עצמו, אלכסנדר. כששמע את שמה, שאל אם היא שהרגה את נאגאייב. היא ניסתה לתקן אותו, אבל הוא לא רצה לשמוע. עתה רכבה אִתו, ומצא חן בעיניה גבו הזקוף. היא שאלה, אם הוא יכול לשאתה לאִשה, ואלכסנדר אמר, שהוא כבר נשוי. הם הגיעו לתל־עדש, וחנקה ראתה את חבריו. הם לבשו חולצות רוסיות וכאפיות ערביות, דיברו יידיש בלולה רוסית ומעט עברית, ועל חגורותיהם היו תלויים אקדחים. בלילה שמעה בעד החלון את תחנוניו של בחור, שבָּאוֹר שנבזק עליו לרגע נראה נמוך, חסון, רחב מצח. הוא ביקש שיקבלו אותו לחבורתם, אבל הם סירבו ושילחו אותו, מפני שהוא בוגדני, ומפני שהוא חסר נאמנות אידיאולוגית. בלִבה לגלגה עליהם. מאוחר יותר בלילה נשמעה ירייה. בבוקר מצאו שהבחור ירה בעצמו. בשבילה, אמרה, הוא היה ישקה. הבחורים והבחורות בזו לו גם אחרי מותו. אמרו, לא היה לו דם. היא אמרה, שהוא היה אמיץ מהם. ממושבה רחוקה באו לקחת את הגופה, וחנקה התלוותה אליהם. איש מן החברים לא בא להלוויה. כשהגיעה המשפחה לקחת אותו, הִפנו את גבם. כשחזרה, לא שאלו אותה על ההלוויה. למחרת בלילה חזרה סוסה לבדה, בלי הבחור שרכב עליה. נשמעו יריות. כמה חברים דלקו אחר הפורעים שנראו בין השרֵיפות על ההר. אחד הפורעים, שלבש את חולצת החבר המת, נורה במקום. כשקרבה לשם חנקה, שמעה ערבית. היא נשמעה לה עורגת ושייכת, מלאה געגועים נכונים.

חנקה אמרה לאלכסנדר, אני צריכה להבין. אבי חלם על ארץ־ישראל, אבל לקראת מותו שכח את העברית שבילדותי הכריח אותנו לחלום בה. אני פה ואינני יודעת מדוע. החברים שלך קנאים יותר מדי, לטעמי, בטוחים שהם מחזיקים את העתיד ברובה שלהם. שמעתי את הדיבורים, איני מאמינה ל’בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום', הלא פעם כבר רציתי להציל את רוסיה. מה היה לי לחפש שם, בסוף בגדו בי גם בלי שתהיה אהבה. אילו כל היהודים שנטבחו ברוסיה היו עומדים זה על־גבי זה, היו נוגעים בירח. לפעמים אני מתגעגעת לשם, אל מי שהייתי פעם. אבל כאן צועקים. מדוע יהודים צריכים תמיד לצעוק כדי לצדוק?

אלכסנדר לקח אותה לעמק הירדן. היא שמעה שאחיו של ישקה חי שם. רצתה לגעת בישקה דרכו. אולי גם בנאגאייב. הם רכבו. מרחוק תימר עשן. האבק היה ללא נשוא וריח חרוך של גללים עמד באוויר. חנקה אמרה, אילו לובקה לא היה נוכל היה נעשה נביא. אלכסנדר אמר, שהיתה צריכה לצייר את לובקה בצבעים קודרים יותר. הוא אמר, לא היית צריכה ללקק את המנוול הזה בסיפורים שלך, לא באוזני החברים שלי. היא רצתה לבוז גם לו, אבל גבו האיתן רידד את בוזה, והיא רק אמרה לו, גם אתה אכזבת אותי, יותר מדי אתה של כולם ופחות מדי של עצמך.

במרחק ראתה את הירדן. ההרים היו סגולים ואד טיפס מן הנהר. לאור השקיעה אמרה חנקה, הנה הכנרת נשחטת בחבטת שמים.

אלכסנדר התקבל בקבוצה בשמחה מהולה בדאגה. אחיו של ישקה, אמרו לחנקה, מת מטיפוס קודם שעלו לנקודה הזאת. הם ישבו סביב המדורה, והלל הנהיג את ההתוועדות היומית. הוא מזג תה לתוך ספלי פח מעוקמים מתוך קומקום מעושן. אלכסנדר הציע שחנקה תתקבל כמועמדת. הלל לא ענה, ופתח בַּשירה. כולם צמצמו עיניים, דבקו בזמר והחלו להתנועע. רק אלוהים היה חסר להם, אמרה חנקה, רב כבר היה להם, רב בלי אלוהים. הלל השיט אל צאן מרעיתו מבט שנראה לה נטול חיבה. כאשר עצם עיניים בשיר, ראתה חנקה שהוא עושה את התנועות, אבל הן מפורקות מן הריקוד. אפרים ישב סמוך להלל ושתק כל הערב. נעץ מבט בחנקה, והיא ראתה איך הוא שותק ואינו שר, נעול מגפיים, לבוש בגדי עבודה שנראו לה נקיים למדי. במבטו של אפרים, אמרה, חשה כלשהו חוסר אדיבות. הוא נראה גאה, אבל לא חזק, מיושב בדעתו, אבל משהו כמו התפנק בו, אמרה חנקה, כאילו האדם שבו לא התאים לבגדים שלבש. לפעמים הוטלו זרדים למדורה, והיא ראתה את הפנים המיוסרות של החברים הצעירים. הם הביטו בה בחשש. היא הביאה אִתה ריח של מקומות רחוקים, אמר הלל, יש בה איזו הפקרות של מורדת, נכון, היא היתה אמיצה, שמענו, אבל איך תוכל להשתלב בקבוצה כשלנו? כשדיבר נראה מיוסר וחסר עליצות. הוא הביט בה רחום אבל חסר־פשרות.

אפרים, שלא דיבר כל הערב, הציע שיקבלו את חנקה כמועמדת. הוא דיבר עליה כאילו אינה נוכחת. הוא אמר, צריך כמובן להשגיח עליה, לראות אם היא מסוגלת לעבוד ולהשתלב. חנקה אמרה, אני פה בגלל נחום, אחיו של ישקה, אבל הוא מת. איפה שזורקים אותי אני קיר של צל, עם או בלי ציפור.

כאן רחוק מספיק ובודד מספיק בשבילי. תרצו שאשאר, אשאר, לא תרצו, אלך מפה.

סביב גדר הכורכר ייללו תנים. חנקה הוכנסה לחדר גדול וראתה מיטות ברזל אחדות ועליהן מזרנים מהוהים, והתיישבה על אחת מהן. אלכסנדר נכנס להיפרד ממנה. כשנשק לה לפרידה, רצה אחת הבחורות ואמרה שחנקה הביאה אתה את ההפקרות. מאוחר בלילה, כשחנקה כבר ישנה, תקף הלל את הרומנטיקה כנשק קטלני נגד הקִדמה והחלוציוּת, אבל הסביר שהפנים היפות של חנקה לא יעוררו מדנים עתיקים שכבר אולפו. אנחנו סגורים הרמטית אמר, יש מקום לאחרים, הם צריכים למצוא את הדבק שלנו ולהיכנס לתוכנו.

למחרת יצאה לעבודה, ניכשה עשבים, אפרים הציץ בה מרחוק וחנקה הבינה שהיא מפריעה לו. בהתכנסות הלילית אמר הלל, חנקה בסדר, יש אמונה וכוונה וכוח בעבודה שלה. החברים לא העזו לומר דבר. בעיניו של הלל נראתה רושפת איזו גחלת עתיקה של סבל, והוא נעץ מבט ארוך בחנקה, ומבטו חלף אותה, נגע בגבה, סִימר את חוט־שִׁדרתה, ואז תפסה כמה היא מאיימת עליו. הדבר החמיא לה.

הלל הסיט מבטו אל אפרים ואמר, אפרים איש ערירי וחסר ניסיון. חנקה לא אמרה דבר ותפרה את בגדי עבודתה המרופטים. בערב היה חם, רצתה לישון אבל היתושים התישו אותה. כיוון שהיתה דקה כעלֶה ניסתה לרעוד, ולא עָלָה בידה. כשהלכה לטייל הדפה אותה הרוח. חנקה קראה לאור מנורת הנפט, והבחורים היו עוברים מול חלונה ומדברים בקול רם ליד החלון. הוחל להיאמר שוב ושוב, שחנקה יפה יותר מדי, שבבית־הכלא צברה אונים, אשר כאן, ליד הירדן, הטרידו. אחד הבחורים לא התאפק והזמין את חנקה לטיול בכנרת. היה לילה והוא שחה. היא ישבה בין קני־הסוף והביטה בהרים הרחוקים שהבהירָם אור הירח. עטף אותה אור עמום שהכריע את הכף לרעתה. הבחורים חשו בסכנה והבחורות חשו עלבון. הבחור שהיה אִתה ראה את פשטות ישיבתה בין קני־הסוף וידע שיכול להושיט יד, אבל חשש. אמרו, היא מסוכנת הילדה היחפה הזאת. אפרים אמר, היא הולכת יחפה מפני שהיא מכורה לאסון. כעבור כמה ימים קיבלה מכתב, הודעת אִמהּ על מות אביה. חנקה חפנה קומץ עפר, שמה בבקבוק ושלחה לאִמה להניח למראשותי אביה. היא לא כתבה שהיא מצטערת, היא כתבה לאִמהּ שהיא אוהבת אותו תמיד. אִמהּ, שתמיד חששה מבתה, חיכתה לַמכתב. כשהגיע חדלה לבכות על מות אהוב נעוריה. היא אמרה, כה צעיר היה וכה נועז וכה מאוכזב. חנקה כתבה לאִמהּ, שאביה תמיד ריגל את העולם אבל פחד לחיות בו. היא כתבה, יש כאן אחד אפרים. דומה לאבא. רשע מתוק כזה. מתרברב אבל יכול להיכנע בקלות. הוא מוצא חן בעיני, יש בו מנוחה אחרי כל הנאגאייבים שלי.

אפרים אמר להלל, חנקה נשלחה להונות אותי, הלל אמר, אתה מדבר לאט, אפרים, אבל אתה מפטפט, חנקה אמרה, מדוע אני תמיד חוזרת אל חנן? אפרים ניסה להבין מי היא, הלל אמר לו, יש לה מרכז ברור, אין לה קצוות, לכן היא חיה על הקצה של עצמה, אפרים, תישמר ממורדת, היא תהיה נאמנה עד מוות.

חנקה שתלה בגן־הירק וטיפלה לבדה, והגידולים עלו יפה, יותר יפה ממה שקיוו. בהתוועדויות הליליות דנו בה שוב ושוב, וחשו במתח. השנתיים שהיו תמימות לא ישובו. הבחורים גילו שהם אוהבים אותה, אבל הם גם רחשו רעוּת עמוקה זה אל זה, וחנקה הלא התגרתה בהם, אם שרים הם לה אהבה כל היום, שאלה, מדוע הידיים שלהם בכיסים, והם אמרו שאינם יכולים להכאיב לרעיהם. הבחורות ייחלו שאחד מן הבחורים יקח אותה. גם ביניהן רחשה איזו המיה חדשה והחלו מקפידות מעט על הלבוש, ואחת הבחורות פרמה את שׂערה, והלל הרגיש שדבר־מה מסוכן, שלא היה קודם, הנה מתחיל. אפרים ישב תמיד בצד, ממתין בשקט לטרפו, מנה את יריביו בזלזול, שחנקה חשה בו, היא ידעה שלוּ היה הלל רוצה בה היתה נעתרת לו, אבל התנחמה במחשבה שלא יעז. הכל דיברו אז ברגשותיהם בלא בושה, תלו את עצמם על חבל ודקרו את עצמם במסמרי מלים. העֶרגה היתה עבה והדיפה כלימה. הבחורים חיפשו בנרות חטאים להתוודות עליהם. כה רבה היתה חרטתם. הלל, אמרה חנקה, נקי כמו דף נייר, וכה תמים באכזריותו. היא הריחה בו את הנוכלות הלובקאית שמשכה אותה, אבל החננים היו לה מציאותיים ואהודים יותר. היא אמרה ששוב לא תאהב בלי להרגיש חופשייה, שום תלות רגשית לא תהיה, והלל הלא יטרוף בה את נשמתה. רצתה להישאר לא של איש. כשהועלה בסופו של דבר שמה כחברה שוות זכויות, כל־כך נתבהלו כולם, שהצביעו בעדה. ורק אפרים הצביע נגד.

חנקה החליטה להילחם בחום שהיה נושב כמו במפוח. היא אמרה, כדי לנצח את החום הכבד הזה אני צריכה ללמוד לחשוב כמוהו. אמרו שנשארה בקבוצה רק משום שהחום היה לה ללא נשוא. איש לא אמר מעולם שנשארה בגלל אפרים. איש מן החברים גם לא ידע כיצד חושבים כמו החום. אפרים גיחך ואמר, עוד משוררת. היא אמרה לו, פעם שמעתי אותך שר, רק פעם אחת, על יד המדורה, ומה שרתָ? שרת שיר עלוב וריק שכתב חנן, אהוב נעורי הבוגדני. תיזהר, מה אתה שר אפרים. חנקה למדה להזיע פחות, ועבדה לפעמים גם בשעות המתות של הצהריים. הלל התחיל לומר שחנקה נשלחה לרגל אחר הקבוצה, החום התיש אותו. בלילות היה ממציא חוקים חדשים, ודנו בהם בכובד ראש. נכתבו תקנונים חדשים לבקרים. איש כבר לא שת לִבו אליהם, אבל היו כמובן חייבים לחיות על־פיהם. פעם, כשאכלה בחדר־האוכל, ראתה חנקה שהכֹּל נועצים בה מבטים, לראות איך היא בולעת. זה הכביד עליה. יצאה החוצה ובעטה באבן. ראתה עקרב מגיח מתחת לאבן והרגה אותו, ואז בכתה על העקרב המת, ואפרים עבר שם וקבר אותו בשבילה.

בלילות הקיץ החלה לישון בחוץ, עם כילה נגד יתושים מעל מִשכבהּ. לפעמים חשה שמישהו קרֵב ומתבונן בה. רצתה שזה יהיה הלל, ידעה שאחד מהם, אפרים או הלל, יקח אותה, רק לפעמים רצתה שיהיה זה אפרים, ופקחה מעט את עיניה וראתה. היא לא זעה וחיכתה. היה ירח מלא ורוח החל לנשב. לפתע היה מבטו של אפרים כה נדיב ורךְ, שכמעט הושיטה את ידיה. היא חשה רעד, המיטה הרטיטה, ראתה צל חומק, שמעה את צעדיו המתרחקים של אפרים, משכה בכתפיה ושבה ונרדמה. בבוקר מצאה נחש מת ליד מיטתה. היא הלכה לחדר־האוכל להודות לאפרים, והוא העמיד פנים שאינו יודע על מה היא סחה, ומצא חן בעיניה כיצד הוא מתקין לעצמו פוזה. כשאכל, הניחה לפניו על השולחן את הנחש המת ואמרה, אם אתה בא להרוג לי נחש, לפחות תן לַתודה לגעת בך. הוא הסמיק והחברים נראו חוככים אם לצחוק או לא. אפרים קם ויצא החוצה וראה את חנקה נשענת על עץ. הוא קרב אליה ואמר לה, שלא היתה צריכה ללעוג לו בפני כולם. היא שׂחקה וענתה, אפרים, כולם זה אף אחד.

חודש נמנע מלדבר אִתה. היה מגיע בלילה ועומד מעל מיטתה, והיא העמידה פני ישנה. אבל כבר חיכתה לו. גם שמחה שתמיד בא באותו שביל שברא במיוחד בשבילה. היא חשבה שהלל אפשר שיבוא, אבל ידעה שהלל לא יבוא. מרד עמד באוויר. הגיעו חברים חדשים, ואז אמרו שחנקה הביאה את מגיפת האהבה. אמרו שאפרים מציץ בה כל לילה. בלילות החלו לשיר גם לא ליד המדורה. הלל, מיוסר באמונתו, אמר שהוא מאבד אחיזה. ריח מתוק של אהבה עלה מן הנהר, לשם הלכו כבר חברים עם בחורות ודיברו על לבבם השבור. אמרו שחנקה הביאה אתה את המגיפה, מן הקיר שלה עם הצל והציפור. אפרים תמה ושאל, איזה צל? היא לא הביאה כלום, זה היה כאן כל הזמן, רק הלל מעך יותר מדי עד שהגזע נשבר. הוא הסמיק ורץ לנהר. חנקה ראתה אותו מרחוק וְידתה אבן בקני־הסוף, והוא לא שמע ולא ראה.

אפרים אמר בהתוועדות, הלל הוא החבר הכי עתיק שלי, הוא לימד אותי את ארץ־ישראל לפני שהיה בה, הכיר בה כל הר וכל עמק, רצה אהבה והיא חמקה ממנו, כי הוא לא יודע לתת. יש בהלל דגל של מולדת בלי מולדת לתקוע בה את הדגל. הלל נפגע, אפרים השתבלל וחיכה. חנקה חייכה וחיכתה לראות מי מהם ינצח. הלל אמר, מולדת בונים בנשמה. זה קודם לכל, מי שלא ישתנה לא יוכל לחיות פה, פתאום באה איזו חנקה והורסת באפרים את מה שבניתי שנים, פועל אמיתי הוא כבר לא יהיה. אפרים יצא החוצה ועמד. הלל יצא אחריו ואמר, אני אוהב אותך אפרים. הלל שאל את חנקה באוזני

כולם, את מוצאת משהו באפרים, מה זה שאת מוצאת? והיא לא ענתה לו, רק הביטה בו. עיני החברים נמלאו דמעות. הלל רצה לדבר ולא דיבר, כי הצחוק שלה שִחרר בחברים מרדות, והוא אמר שהמרדות הזאת מסכנת אותם, והם אמרו, לא את כולם, הלל, אותך, והיא פתאום אמרה, אפרים יהיה הזַמר הכי טוב בבית־ספר לחירשים, וקמה ללכת. אפרים אמר, הנערה המסכנה, אם את רוצה את הלל נסי לקחת אותו, והיא הביטה בו ואמרה, בוא אלי בנועם ותהיה לך מנוחה נכונה, אפרים.

אותו לילה, כאשר עמד מעל מיטתה, פקחה חנקה את עיניה והביטה בו. הוא אמר, את ישֵנה כמו תינוקת. היא ראתה אותו שונה מתמיד, איזו חמימות ורכות נבעו ממנו, היא ידעה כמה הוא זקוק לה, פניו חנקו פחד שאולי נזכר בו, איזו כלימה שחשה בה. היא הושיטה יד ואמרה, קח אותי, זאת הצעה ראשונה ואחרונה, אפרים. הוא נבהל ואמר, אני מרגיש איך הדם זורם לי ברגליים, אני מביט בך וכבר אני מתגעגע אלייך. הם הלכו לחדרו והיא ראתה חדר נזירי, מזרן, כמה ארגזים ששימשו ארונות ושולחן. היא הרשתה לו לחבק אותה, אבל מיד דחקה אותו, התהפכה ונרדמה. הוא ניסה להבין אותה, אבל היא נראתה כה שלווה ורָווח לו. בבוקר אמרה לדוִד, סדרן העבודה, שהיא חולה. אפרים יצא לעבודה, והיא קמה מאוחר. יצאה מן החדר, הלכה לנהר, קטפה פרחים והניחה בתוך בקבוק. הגיע אפרים והיא יצאה אִתו. הסדרן עמד מולם ואמר, החלמת כל־כך מהר? אפרים היה מרוגש והתנפל על הסדרן. האיש עטף את עצמו בַּכעס אבל לא הגיב. הם הלכו לשפך הכנרת וראו עולי־רגל רוסים וכמה נזירים. עולי הרגל טבלו בַּשפך וחנקה חייכה חיוך מצודד לעבר אחד הנזירים, שהביט בה בכניעה מאיימת, וביקשה ממנו לטבול אותה. הוא שמח להחזיק אותה במים, והיא לחשה, זה בשבילך לובקה. אפרים עצם עיניים ואמר, מצאתי לעצמי אשה קפריזית. כשחזרו סערו הרוחות. דוִד, סדרן העבודה, שהיה רעו של אפרים, ביקש בירור. ישבו סביב המדורה ודנו בפרשת ההתנפלות של אפרים. דיברו על תשוקה פראית, וחנקה אמרה, אולי תגידו אהבה, לא תמותו מזה. אפרים קם וביקש סליחה מדוִד. הלל אמר, חנקה עמדה בגבורה במקום שכולנו היינו נשברים בו, אבל אנחנו בונים ממשות חדשה, וחנקה זרה בה וזורעת זרעי אי־מנוחה ואי־נחת. חנקה חיכתה שאפרים יענה לו, אבל הוא שתק. היא אמרה, אפרים אתה חייב לדבר. אפרים החל ללחוש, הלל נעץ בו מבט כואב, ואפרים אמר, יש פה דברים עמוקים, הלל, ואני בוש בכאב שהכאבתי לכם, אבל חנקה ואני נינשא. תיאלצו לחיות עם זה, אני יודע שאני פוגע בכם, אבל כבר אין לי כוח להילחם.

חנקה אמרה, הנישואים שלי ושל אפרים אינם צריכים להיות עִסקכם. שום דת עבודה חילונית לא תשיא אותי לגבר שלי. החלו צעקות. הרעיון של נישואים בתוך הקבוצה היה קיצוני יותר מדי. איש שלא היה דוִד קם להכות את אפרים. דוד נזעק להגן עליו. אפרים נאבק עם שניהם. הלל ישב אומלל, מביט בהם, אינו מוצא כוח לומר מלה. אחר כך נשקו איש לאחיו, נכלמים, וניסו לדבר על הבושה, והלל הזדקף, הביט בחנקה בבוז, וכהרגלו החל לדבר. בבוקר נתנו לחנקה ולאפרים עגלה והם נסעו.

הלל ישב ספון בחדרו, ראה את העגלה עוברת מתחת לחלונו, ופניו היו גדושות עצב שאיש לא ראה בהן קודם. פעם ראשונה, אמר דוד בחשש, שחברי מרחמים על הלל ואינם פוחדים ממנו.

חנקה ואפרים נישאו בטבריה, אצל רב ספרדי מדיף ריח דגים ושום. אִשתו בישלה בחדר הסמוך, וילדים חצי עירומים, בציציות, התרוצצו בחדר. אחר כך הלכו חנקה ואפרים לכנרת, והדייגים עמדו על הסלעים השחורים, מנסים לדוג בחכות מקני במבוק. חנקה אמרה, תנו לזוג צעיר שזה עתה נישא דגים אחדים, אבל הדייגים, שהיו נטולי חיבה, נִענעו בראשם לשלילה, צחקו ואמרו, אשכנזים יכולים לשלם. אפרים כעס, הוליך את חנקה לשדה, הרג ציפור, צלה אותה על מדורה שהתקין, ואחר נכנסו אל בין שמיכות שהביאו עמהם, והכנרת לוחכת את החוף למראשותיהם. כשסיפרה להלל על הלילה הזה, אומרת בחיוך “לבשר אחד”, הפך הלל את פניו והביט בקיר.

באחת מרשימותיה, לאחר שנים, כתבה חנקה, גם אני תמהתי שלא דיממתי. האם היה לובקה מאהבי הראשון? איני מסוגלת לזכור.

בצהרי המחרת חזרו לקבוצה. איש לא העז לדבר אִתם. הלל ישב בחדרו והמציא חוקים חדשים, כתב תקנונים ארוכים בכתב־יד צפוף, לוהט, בלתי קריא. חנקה עבדה בגן־הירק שלה, ואפרים נראה עולץ, אף על פי שהלל טען שהוא עצוב. כשחנקה הודיעה בהתוועדות, שעתה כבר נראתה פחות משולהבת והאנשים ישבו בה עזובים משהו, שהיא הרה ללדת, החלו דנים מה ייעשה ביילוד. אפרים חשש לה, ידע שלא להם תלד, והחל כבר לחפש לעצמו דרך נסיגה. משהו באפרים, אמרה אחר כך חנקה, נזקק לפרק הזה, של חבר בקבוצה, בביוגרַפיה שלו. אפרים היה נאמן רק לאדם אחד, לי. חנקה, שהיתה מתוחה לקראת הלידה, כתבה מכתב לאמה, אבל תשובה לא קיבלה. פרצה המלחמה הגדולה ואִמהּ נבלעה בדממה. חנקה ליטפה את כרֵסהּ התופחת, אבל כדי להעמיד את חבריה במקומם סירבה להפסיק לעבוד. היא חשה איך החלל בבטנה, שידעה אותו מאז עמדה בגשם בפתח עמק יזרעאל, מתמלא והולך, לא רק החלל בבטן, אמרה, עמוק יותר, איזה מקום שנמצאים בו בטרם נולדים. אני אלד בן לאדמה האיומה הזאת, לאבק, לחום, כדי להצילו היה עלי לברוח, אבל כבר מאוחר.

החברים, שפתאום החלו לחייך אל חנקה, כאילו בואו של הבן המיוחל יחולל נס גם בשבילם, הביאו גיגית. אצל הערבים בצמח מצאו כריות מצופות משי ושמיכות קטנות, ואותן הביאו והניחו בגיגית.

הצירים היו כה מהירים, שחנקה שאלה מה קורה, מתי הלידה עצמה, ואמרו לה שכבר ילדה. רופא, שהיה בדרכו למנחמִיה, עצר וסייע לה. כשראתה את התינוק חשה איך החלל שהיה בה נותר ריק. לאן הלכו עינוגי תשעת החודשים, שאלה, ואפרים אמר, היא כנראה נעלבה מן הלידה, היתה אכזרית אל ילדנו, משהו נמחק בה. אפרים כעס, ואהב את בנו בכורו וביקש מחנקה לאהוב אותו. היא הביטה בתינוק בפנים ריקות, ומשהו, שהיה זוהר בה תמיד, הועם.

בערב אמר הלל הנה נולד הבן הבכור של הקבוצה. אפרים שתק. לִבו דאב על אִשתו המתבוננת בילדהּ ואינה מחייכת. חנקה באה כעוסה ואמרה, הילד הוא של אפרים, לא של הקבוצה. היא היניקה את הילד ואמרה, האמינו לי, חיכיתי לסערה, חיכיתי שיפלו השמים, הוא יצא כל־כך מהר שלא הרגשתי,

אולי לא ממני בא אלא ישר מאפרים, ואני רק הייתי צינור להעביר אותו. אפרים כעס, אבל חשש להרעימה. כל־כך רצתה חנקה לאהוב את בנה, אבל לא עלה בידה, והחלה לבכות. שבועיים בכתה בלא הפסק, והיניקה את תינוקה וסירבה לדבר עם איש. אפרים ישב ליד דלת חדרם וקילף תפוזים, ואמר לכולם שהיא חולה. אמרו לו שהיא מן הסתם אחוזת בהלה, לפעמים זה קורה לאחר לידה ראשונה. מגיפת האהבה, שאצל חנקה כבר רמצה, הכניסה לחדרי משפחה זוגות אחדים, שהחליטו, באותו יום עצמו, לחיות יחד. הלל ניסה לעקוף את חוקי הטבע, אמר אפרים, אבל הטבע התגבר גם עליו. בלילות ננעצו צעקות אהבה, התשוקה בערה בחום הכבד, וחנקה חדלה לבכות.

ככל שגברה בדידותו של הלל כן גדלה הערצת החברים אליו. כעסוּ על אפרים שהמיט על הלל את אסונו. הלל יושב בודד, אמרו, וחולם בכאב את הקבוצה שכבר אינה שלו. לילדם של חנקה ואפרים קראו עמוס, על שם הנביא הנוקד, ומוהל זעום פנים ומרופט הגיע ממנחמיה למול אותו. הילד שכב רוב שעות היום בגיגית, וחנקה היתה מטפלת בו ומביטה בו בעצב גובר. ליד הירדן שרו בלילות שירי אהבה, וחנקה הביטה בבנה ואמרה, איזו בוגדת עשיתָ ממני, לובקה. אז החלו לאפות לחם בְּתנור חדש, שבנה משה שניגן בלילות בכינור. אפרים אמר, הנה עשבי הבר, החילפּא, הסִדריוֹת, הנה החולות, הקדחת והאבק, מה אני עושה פה? הוא הביט בבנו ונמלא רוך ונטלוֹ בין ידיו, וחנקה קינאה ושתקה. ואז בא הארבה. בתחילה התעבה האבק. חנקה ראתה ענן צהוב נישא ממזרח בתוך האבק הסמיך. השמש כוסתה ענן שחור ונצבעה סגול, וניסר קולם של החרקים. החברים יצאו בפחים אבל הארבה לא זע. הלכו לאסוף את הביצים, חרשו את האדמה, הבעירו תלמים, אבל הגָזָם לא זז. אפרים הביט בחנקה החורשת ואמר, זה הגיע לנו. מילאו תעלות מים, אבל הארבה כילה את המים. חנקה עבדה בזעם, נעלבת, נוקמת ברמשים, באונם המכלה כֹּל, ואינה יכולה לעצור. כיתרו את העצים בפחיות והציתו בהן אש. את הגזעים משחו בסיד לבן. אנשים החלו מתכסים גָזָם רומש, בולעים אותו. לא היה אפשר לראות ממרחק של כמה מטרים. חנקה נסה מוכת ארבה לכסות את בנה. גם כאשר עטפו את גזעי העצים בשקים לא הועילו. לא נותר דבר חי, לבד מישימון מחודש, אימתני. עמוס שכב בגיגית ובכה. הבחורות ריחמו עליו וניסו לגעת בו. אפרים חזר מן המלחמה וישב מול בנו והביט בו. בלילה עגבה חנקה על אפרים העייף ותבעה ממנו עוד בן. הוא הביט בה תמֵה וגהר עליה. החדר נמלא ארבה שחדר דרך החלונות, והם גנחו זה אל זה, ובפינה שכב עמוס. אחַר חלה עמוס ופחת הארבה, וחנקה לקחה את עמוס לרופא במנחמיה. בדרך חזָרה החל שרב כבד וחנקה חששה לבנה. היא נטלה אותו בין ידיה, ירדה מן העגלה ורצה לעבר בית בכפר. ליד הדלת התעלפה. אשה פתחה את הדלת ומיהרה להכניסה פנימה. התיזו מים, עליה ועל בנה, והיא ראתה איך הוא ניצל ממכת חום, שהיה עמום ומלא חול שהעיף לכל העברים רוח הקדים השורק, שבא להניס את הארבה. אפרים ראה את העגלה ששבה ריקה ומיהר לחפש אחר אשתו ובנו. הלל דלק אחריו. נערה אמרה להם איפה שוכבת חנקה. הילד קדח מחום, ואשה זרה התיזה עליו מים. אפרים גער בחנקה על שלא דאגה לבנו, והיא אמרה בלעג, איש של פודרה מטיף לי מוסר, אתה צועק יפה מדי, אפרים. הלל אמר לאפרים שאינו צודק. אפרים נראה פתאום אבוד, חסר אחיזה, הלל וחנקה הביטו זה בזה כאחים, אפרים לקח את בנו וליטף אותו עד שעורו האדים.

עמוס נהיה מרכז החיים. כשנפרצו המחיצות, והלל ישב חפוי, ומשה ניגן כל לילה בכינור ושרו שירי אהבה רחוקים, גברה הערגה אל עמוס, וחנקה נראתה מתוחה. אפרים ניסה להבין אותה, והלל העגום הביט ולא רצה לראות. הבחורות החלו להרות זו אחר זו, הבחורים הצעיפו מבטים וביקשו אחיזה בחביון אוהליהם או חדריהם. חנקה הילכה ביניהם כמו נסיכה, אמר הלל, נסיכה מעץ רקוב. עוד מעט יהיה פה גן־ילדים, אמר הלל בעצב, והציונות הבודדה שלנו, הנועזת, הכבושה, המיוסרת, תלך לעזאזל.

בן שנה היה עמוס כשחנקה הרתה בשנית. אמרו שנראתה כה יפה בהריונה החדש, שבלילה היו הבחורים והבחורות עומדים בחוץ ומביטים בה בעד החלון בשנתה. היא האזינה למתחולל בתוכה וידעה שמשהו לא ידוע קורה לה, והיא חיכתה ללידה בִּדריכות שלא ידעה מימיה.

המלחמה, שקודם לא נגעה בעמק הירדן, עתה התקרבה. טורקים הגיעו רכובים על סוסים ושדדו את המשק. החברים נסעו לטבריה לקבל נתינות טורקית על־מנת שלא יגורשו מן הארץ. היה חשש שהצבא יקח את הבחורים, ובלילות, כשנשמע רחש מן הדרך, היו הבחורים מתחבאים. היבולים היו ירודים אותה שנה, מפלס הכנרת היה נמוך מאוד, הבצורת של שתי השנים האחרונות כילתה מה ששייר הארבה. פליטים ועריקים מן הערים הגיעו לחפש מחסה ולא היה במה להאכילם. עמוס הביט בכל המתרחש סביבו והמשיך לשחק עם עצמו. חנקה הלכה ועבתה, ובטבריה צעקו הערבים, חוּמִיָה מִתל סוּרמַיָה (נתינות דומה לנעל). אמרו, אין עוד קונסוליות להגן על היהודים בני־המוות, והטורקים עמדו בצד וצחקו. אפרים אמר שהערבים לא יֵשבו בשקט. החלו להחביא רובים, ואלכסנדר, בתרבוש טורקי, הגיע רכוב על סוסתו ללמד את החברים לכוון היטב ולירות בזהירות. הלל מצא שעה נאותה לשׂידוד מערכות פנימי, שקרָאוֹ כיבוס חטאים. הוא רצה, אמר דוִד חנקין, להחזיר בתשובה, אבל הישוּעיוּת היהודית שלו, הוסיף, זרה, מאיימת ומושכת, אולי כוזבת, אך מלאה איזה יופי אבוד, וכבר מעובֶּה בה הזרם המתקתק של העבר המת, כבר נשמעת בה הנהמה העמומה של געגוע על משהו שאולי לא היה מעולם. אפרים אמר, אבל הלל יישאר מנצח, כי איש לא יוותר על שקר העבר־שלא־היה, לא רק מה שהלל חלם אלא מה שכולנו חשבנו שהיה.

חיילים טורקים רצחו את כל הציפורים וכרתו את העצים בשביל הקטרים שהובילו חיילים לְמלחמה שכבר היתה אבודה. החברים החדשים הביאו עִמם מרירות של מלחמה ורעב. בחוץ נהרס עולם, וכאן שרר שקט של חרון יבש, והלל מנצח על תזמורת הכאב בהתלהבות של אדם שאיבד את כל בניו ואין לו עוד מה לאבד. אפרים לקח את עמוס לטיולים, חנקה ישבה דוממה וחיכתה לבנה. צריך לחסן את הילדים שלנו, אמרה חנקה לאפרים, ללמד אותם שהם מכאן, שיש להם מולדת עם בתים שכבר נִבנו ולא שממה שצריך לבנותה. הנוף הקשה הזה צריך להיות שלהם, לא רק להיות מול עיניהם, אלא גם בתוך קרביהם. רק כך ייחסך מהם הסבל שלנו. אפרים שאל על איזה סבל היא מדברת, והיא אמרה, לא מן הטורקים, לא מן הארבה והרעב, רק שלנו, שלי ושלך, בדור של התנחלות אסור למרוח את הילדים בפודרה, וחיבקה את בִּטנה, ואפרים הביט בבטן ופחד פחד מוות מן הילד שחנקה נושאת ברחמהּ. עיניה נהיו צפופות ובורקות, ואפרים חשש מאסון שימיט בנה על עמוס. חנקה אמרה לאפרים, אל תהיה טיפש, אף ילד לא נולד נגד ילד אחר, לפחות לא מאותו רחם.

לקבוצה הגיעה נערה שמנמונת ועליזה מריגה. שמה היה שׂרה, ובלילות קראה רומאנים רוסיים והתאהבה באפרים. בקבוצה חדשה, אמרה, מותר לשתי נשים לאהוב גבר אחד. חנקה שחיבבה אותה, עודדה אותה לא להיבהל. אפרים נהיה מהורהר, ותגובתו היתה חריפה יותר מדי. חנקה אמרה לו, שהוא מאוהב בעצמו משום ששתי נשים אוהבות אותו. הלל היה יושב ובוהה בלילות בחדרו וכמעט חדל לכתוב את חוקיו. חנקה סברה שלאחר שאיבד אותה, על הלל להיות עם שרה, שתצחיק את עצמותיו העתיקות. בריגה היתה שרה מיילדת, וחנקה אמר שתיילד את בנו של אפרים כדי שהלל לא יישאר לבדו.

שרה אמרה, הבן הראשון תמיד שייך לאב, וחנקה אמרה לה שאינה מדייקת. שרה לִגלגה על אהבתה שלה בְּהתלהבות שהוציאה את הלל משלוותו. לפתע היה תוקפני, והכל הביטו בו בהשתאוּת וקינאו לנזיר הקדמוני שבו. הוא הביט בחנקה, אבל ראה את שרה. והוא לכד אותה כמנורה הלוכדת זבוב. חנקה אמרה, אני מרחמת על עמוס, ראיתי איך נאגאייב מת ומתיז דם, ישקה נפל שם מת, החלל שבתוכי החל בתא עם הצל והציפור. אפרים שחט ציפור מן העץ שלי ביום נישואינו, משהו רע מתארע בי, לראשונה אני נכנעת למשהו שאינו כמו אפרים, רך ממני, אלא הוא נאגאייב וחזק ממני. שרה הקשיבה לבנה של חנקה הרוקד בבטן ואמרה, בן נעוות המרדות.


 

פרק ב

לילה אחד חדר יתוש אל תוך אוזנו של אפרים. חבר שהיה אִתוֹ הציע לטפטף מים לאוזן על־מנת להיפטר מן היתוש ולעמעם את הכאב. פשתה דלקת, האוזן צבתה והכאב החריף. אפרים עלה על העגלה ונסע לרופא. בדרך נשברה העגלה, ומרחוק נראו חיילים טורקים ואפרים התחבא בסבך. ענף ננעץ באוזנו ופתח את הפצע והמוגלה זרמה. הוא שב על עקבותיו מעולף וראה מרחוק את עמוס זוחל בחצר. דוִד חנקין, שהיה סדרן העבודה וידידם של אפרים והלל עוד ברוסיה, נשלח להזעיק רופא. אך יצא דוד, החלו ציריה של חנקה. היא הושכבה בחדרה של שרה, הביאו מים רותחים ומטליות, ואפרים שכב בחדרו וגנח.

אל החצר קרבו חמישה רוכבים. באו במפתיע, ואיש לא עצר בעדם. הם נכנסו לחצר וביקשו לדבר עם השֵייךְ. הלל, אמרו להם, והלל יצא אליהם. אחד מהם אמר, השייך שלנו חלם שנבוא אל השייך של היהוד ונביא מתנות, אחרת ייחרב המרעה ובנו של השייך ימות. השייך שמע בחלום שייוולד בן ביהוד והוא רוצה לחבק אותו. שרה צעקה, חנקה יולדת! והאורחים, שראוה בחלון בהירה וזוהרת, הורידו כבש ושחטו אותו והתקינו מדורה ותלו את הכבש מעליה וצלו אותו, ובתרים־בתרים הושיטו לחברים. אפרים שכב למעלה, וחנקה התפתלה בכאביה למטה. הלל אמר בלעג, אין זה אלא עוד ילד, אבל הבדואים היו נרגשים, ואחד מהם שאל, אם כך, מדוע חלם דווקא עליכם? הם היו מטוכסים כטווסים, אמרה שרה, הכבש נטף דם, ודוִד חנקין כבר יצא על הפִּרדה להזעיק עזרה. שרה ביקשה מכולם שיהיו שקטים, הלל הביט באִשה השמנמונת וראה את ידיה מתנועעות, נתן דעתו אל חוכמת ידיה וכבר אהב אותה. האורחים החביאו חיוכים וחיכו ללידה. לאחר שהכל טעמו נתבקשו האורחים לעזוב. בדואי זקן אמר, כאילו ראינו את הילד, שיהיה שלום עליכם, והחמישה רכבו משם.

בינתיים ירד לילה. כשמונה שעות כבר נמשכו הצירים. דוד עדיין לא שב, וכוכבים החלו נושרים. איש מהחברים לא זכר מפולת כזאת של כוכבים נושרים. זה היה שיטפון, אמרה שרה, אלפי כוכבים זרמו מן השמיים והיה אפשר לקרוא לאורם. מאוחר יותר בלילה חזרה הפִּרדה ודוד איננו עליה. כשקרבו מצאו שהאוכף רטוב מדם. אפרים, שראה את הפרדה מן החלון, קִרטע למטה וקרב. הוא הריח את הפרדה ואמר, אני מריח את דוד. הכל עמדו צפופים ודוממים וגניחותיה של חנקה בחדר פרמו את הדממה. לרגע לא נתנו דעתם על אפרים שטיפס על הפרדה וצעק אליה. החברים החלו לצאת משרעפיהם, אבל איחרו את המועד. אפרים, שהיטיב להכיר את הפרדה, כבר דהר אל מחוץ לגדר. כאבו היה ללא נשוא, והוא התרחק ואפילו לא שמע את צעקותיהם. חבר מבוהל הוציא אקדח מן המחבוא וירה באוויר. רופא, שהיה בדרכו מטבריה, נטה מדרכו והגיע כשהחלה השמש לזרוח. שמש שאינה מבקיעה כאילו בירייה, אלא זכה ומתונה, תוך אדמומית שקופה שנראתה כמו הילה, חדרה דרך חודי הסלעים ופסגות ההרים. ציריה של חנקה כבר נמשכו למעלה מעשרים שעות. צער היה תלוי באוויר, וחנקה אמרה, אולי לא כדאי שאלד אותו. ואז נכנסה הפִּרדה למשק. אפרים ישב עליה שחוח, מרופט, ולפניו, לרוחב הפִּרדה, נחה גופתו של דוד חנקין. אפרים עצר את הפרדה בתווך, בין החברים, הביט בהם והתעלף. הם נשאו את אפרים למעלה והרופא ממהר אחריהם. את גופתו של דוד הורידו והניחו על הארץ. הלל, אובד עצות, חיפש שמיכה ושם אותה תחת גופת ידידו. מעליו פרשׂה אחת החברות סדין. שרה הביטה בחנקה ואמרה, אני מקנאת בך, בעלך חזר, הלל מתנהג כאילו אני הקצה המסוכן והמיוחל שלו, ואני באמת שם, אִתו מול הילד של אפרים, ואני מקנאת, אני מקנאת כי דרך הילד הזה, שאת כל־כך מפחדת ללדת, דרך דוד ואפרים והילד הזה, את מחוברת לעצב הכי עמוק שיש, ואני, מה כבר יש לי?

אחת החברות, שִפרה, טיפלה בעמוס וליטפה אותו. הוא היה חסר מנוחה ובכה ורצה את אביו. שפרה כעסה על חנקה, וכעבור שנים רבות התוודתה בכאב, שהתפללה אז שבנה החדש של חנקה ייוולד מת. הרופא טיפל באפרים, העירוֹ מעלפונו, הזריק לו זריקה, ואפרים שב לדבר. הוא אמר שרכב אל סבך הירדן והריח את הגופה. דוִד היה שם, מת, וחורי סכין בחולצתו. מרחוק ראיתי סוסים, אמר, בדואים צעקו משהו על שייך שחלם חלום. זחלתי, היו שם חמישה, הכאב היה כה עז שלא יכולתי לחשוב. יריתי בשכיבה. אחד מהם מת, הם נבהלו והחלו לדהור.

הלל שלח חברים אחדים למצוא את גופת הבדואי קודם שיבואו הטורקים ויאסרו את החברים. ציריה של חנקה גברו, היא לחשה בכעס, מאיפה היה לאפרים רובה? ואמרו לה שהצליח להוציא קַרַבִּין מן המִסתור. היא אמרה, הוא הכין לעצמו את המארב, האיש המצחיק שלי. החברים הביאו את גופת הבדואי וטמנו אותה במתבן. הרופא גער בחבר ששפך מים לתוך אוזנו של אפרים, ופתאום החלה חנקה ללדת. אחרי שלושים ושמונה שעות החלה ללדת. הגיעו כמה שוטרים ערבים, שחקרו את החברים אך לא מצאו את הגופה או את הרובה. הרופא, שנשׂא אִתו כסף מן המשרד הארץ־ישראלי ביפו, נתן מעט ממנו לשוטרים, והללו חדלו לחפש והסתלקו.

משנולד הבן, כבר היה אפרים מפויס. הוא מיהר לראות את חנקה. היא שכבה מחייכת, ולידהּ רחצה שרה את ידיה. חנקה הרימה את התינוק, אך אפרים רק אותה רצה לראות. אפרים אמר לחנקה, הבן ייקרא דוִד, על שם דוִד חנקין, שמת כדי שהילד הזה ייוולד. חנקה כעסה, אך לבזבז מלים לא אָוותה.

את גופת הבדואי קברו בחשאי בעבר הירדן, וכששבו וחצו את הירדן, על גבעה הצופה אל הקבוצה, עצר הלל ואמר, כאן נקים את בית־הקברות שלנו. אחר־הצהריים התקיימה ההלוויה הראשונה של הקבוצה. הכל עמדו סביב הבור ושתקו. גם ההרים מרחוק שתקו כהים. הלל הביט בבור וּבְשׂרה ואמר לה, זה מת ראשון, ידיד נעורים, האהבה שלך לאפרים היתה מפונקת יותר מאשר נואשת, והיא אמרה, אם תגיד לי פה ועכשיו, על יד דוִד המת, שהאהבה שאתה רוצה בה היא אני, אהיה שלך. והוא אמר לה. ואז דיבר אפרים ואמר, מת העז בבחורים, וזו התחלה מבשרת רע. צריך ללמוד לא לסלוח, מי שמביא כבש כמִנחה אינו בא להתחבק, והשבּריה טמונה בין קפלי גלימתו. צריך לדעת לנקום, אתה דוִד, נתת את חייך כדי שלחנקה ייוולד בן.

הביטו בו ברחמים, אבל גם בכעס. כשדיבר ליד הקבר נשכח מעשה גבורתו, שרה אמרה, אף אחד לא מת בשביל אף אחד, אפרים, והבן שנולד הוא הבן שלך. גם חששו מריח הדם שעלה מדבריו. הלל אמר, לא באנו לארץ כדי לנקום. באנו לגאול ולהיגאל. אם נתמיד, יקבלו אותנו הערבים. אפרים הרשיף אליו, לעולם לא. אתה תמים. הם לא יקבלו אותנו. אנחנו סכין זרה שנתקעה להם באמצע, הם לא צריכים את התרבות שאתה חושב שתביא להם, הלל, הם אויב קשוח ואכזר, והם מבינים רק שפה אחת, את שפת הקַרַבִּין.

חנקה אמרה אחר כך, הירייה שירה אפרים בסבך הגומא היתה הראשונה והאחרונה שירה במלחמה הזאת, הארוכה, שהוא יודע לנסח כה יפה, במלים.

ביום השמיני, כשהגיע המוהל, הביט בתינוק וחלשה דעתו. אחר כך קרא, הוא נולד נימול, ככה נולדים משיחים, הלל אמר ששום משיח עדיין לא הגיע, ואיש אינו יודע איך זה אצל משיח, אבל המוהל היה מבוהל, ופצע מעט את הילד ואמר בחטף את תפילתו ומיהר להימלט, שולי חולצתו מתבדרים ברוח. הביאו בקבוק יין ושתו לכבוד הילד דוִד. וחנקה אמרה, כשנולד חניבעל השביעו אותו לא לשכוח את רומא. אחר כך הגיע אלכסנדר. הוא התנצל על האיחור, אמר שלא מעניין אותו אם הילד נולד נימול, מי יודע מה זה משיח. כאן, באדמה הזאת, צריך גיבורים, לא משיחים. אלכסנדר ביקש להיחשב כסנדק, אפרים ניסה לערער, אבל חנקה אמרה, אתה קבעת את השם, אני אקבע את הסנדקוּת. אלכסנדר נטל את התינוק, שלף סכין, העביר את הסכין קרוב לילד וצחק. הכול צחקו, רק חנקה לא צחקה. היתה הרגשה שצריכים לחגוג, והלל נראה מהורהר ויפה, שרה כבר התגוררה אִתו, אבל בגלל האֵבל על דוִד חנקין לא חגגו. דוד נולד שופע שיער שחור, פלומתי. חנקה היתה מאושרת כפי שלא היתה מימיה. היא חיבקה את עמוס, ואפרים לִגלג עליה, אבל אהב אותה יותר מתמיד, כה יפתה פתאום. כאשר הביטה חנקה בדוִד הבינה שלעולם לא יהיה יפה כעמוס. מנוחה ירדה עליה. היא אמרה, אפרים, עכשיו אנחנו יכולים להתחיל, והוא הביט בה ברכות ואמר, אם את אוהבת אותי סימן שלא הכל מבוים בי כבתיאטרון.

הילדים גדלו יחד. בקבוצה נולדו עוד ילדים. החברים אהבו את עמוס, מדוִד חששו. כשהיה דוד בן שנה כבר היה לא־אהוד. שני האחים גדלו באותה חצר, התגלגלו באותו אבק, התיזו מים זה על זה. אותם חרקים עקצו את שניהם, יחד למדו לחיות עם היתושים והחום. בחורף היו לפעמים לילות קרים. גשם עז היה נשפך. בקיץ פִּעפּע הכבשן. עמוס היה חביב וחברותי וחייכני. דוִד היה בכיין, מפונק, והתאכזר אל כל מה שנקרה בדרכו. הוא הִרבה לצווח, חיפש פינות להתחבא בהן והיה מולק ראשי נמלים. עמוס היה לפעמים מבוהל, מלא רוך ועצמיות גאה. דוד היה מוכלם, אבל משולל פחד. כשהיה בן שנתיים לכד עקרב, מעך אותו ולא נעקץ. אחת החברות החלה לטפל בששת הילדים שנולדו בקבוצה, ישבה בחצר ושיחקה אִתם. המלחמה נגמרה, במקום הטורקים הגיעו הבריטים. חיילים אוסטרַלים חבושי מגבעות רחבות תיתורת. הם היו אדומי עור ושיער, צחקנים, שמחים לצעוק ולשתות בירה. הם חיבבו את המקום הנידח, והביאו שמיכות ובדים ושמן וחמאה, והחברים נתנו להם כל בוקר לחם טרי. החיילים אהבו לאַתְגֵר את דוד, היו קוראים אליו משהו בלגלוג, והוא היה מיידה בהם אבנים. היבולים עלו יפה באותה שנה, הארץ עלצה להצהרת בלפור, יישובים חדשים צצו על האדמה, חנקה אמרה, אפילו אני כבר אומרת “כיבוש הקרקע”, והלא אין כובשים, אלא אם כן חזרנו לתנ"ך, ספר מסוכן לחיות בו, ואולי באמת חזרנו אליו, בארץ הזאת איזו היסטוריה כבר יש בשבילנו מלבדו?

דוד חלה כמה וכמה פעמים. עמוס היה תמיד בריא. פעם עלה חומו של דוד עד כי חששו שימות. חנקה החזיקה אותו על ברכיה והרטיבה אותו בדמעותיה. דמעות שזלגו ממנה ציננו את חומו והחזירוהו לחיים. הרופא, שבדק אותו, אמר, שהילד כה חזק, שהוא מסוגל להמציא לעצמו מחלות. כשהיה דוד בן שלוש כבר אמרו שיש לו חיוך יהיר. שרה אמרה, עמוס חביב ונדיב, ואילו דוד פרא־אדם. הוא הכניס לטאות למיטתה, והיא שכבה במיטה, קפצה וצעקה. הלל דלק אחר דוד, אך דוד נמלט מפניו. היו תלונות, אפרים סירב לדעת או לשמוע, חנקה היתה צוחקת לחברים בפניהם. לפעמים, כשהיו הילדים האחרים תוקפים את דוד, היה עמוס מגן עליו. לילה אחד, אחַר שעמוס נשק לשרה שגהרה עליו ודוד הרג לכבודה נמלה, חגגו הלל ושרה את הקשר ביניהם. החברים עמדו מול חלונו של הלל ושרו שעות הרבה שירים עצובים ויפים שידעו. חנקה אמרה, איזה מזל שלא שרו אף שיר של חנן.

עמוס נפל ושבר רגל ודוד לימד את עצמו לקפוץ מן הגג בלי להיפגע. אפרים כבר ידע שעתיד הוא לעזוב את הקבוצה. לאחר מות דוד חנקין ירדה עליו עצבות. הוא אמר, שמשהו גדול אבד לו. חוקיו של הלל נהיו כה מסובכים וכה בלתי־אפשריים, גם בשבילו עצמו, שהכל אמרו בהתחשבות מסוימת, שאין חוקים טובים מהם. מגיפת האהבה כבר התחלפה בימים ההם במגיפת ההתפכחות, וההתפכחות הולידה עצב. האנשים נעלמו מן החצר ונבלעו בחדרים. חנקה נותרה זרה, ויחסה אל דוד הרתיע את החברים. הם רצו שתהיה של עמוס, כי עמוס היה הבן הראשון שלהם, והיא היתה, אבל אפרים היה גוער בה שאין זה מספיק, והיא לא ענתה. אפרים החל כותב מאמרים ל’הפועל הצעיר'. המאמרים היו נמלצים, אך התקבלו יפה. חנקה אמרה, שאפרים מצא את אשר בשבילו הוא חי. הלל, שציפה מאפרים לעקשנות והתמדה, חש נבגד. עמוס ודוד נפלו לירדן והיה צריך למשותם. דוד לא נזהר ודחף את עמוס למים, ואפרים, שהגיע במרוצה, היכה את דוד. דוד לא הצליח לבכות בפני אביו, אלא הביט בו במבט חייכני וצורב, ואפרים נמלא צער וניסה לחבקו וידיו רעדו.

חנקה אמרה, דוד הוא הצד האפל של הירח שלי. ופה יש התנשאות של חסידים. הם מתחסדים על העבודה ודתהּ וסובלים בקול רם על־מנת שהכל ירְאו וידעו. אין פה איכר אחד שעובד כמו ערבי, בלי לחשוב שהוא עובד בשביל האומה. אין להם שורשים, השורשים שלהם הם געגועים, הצמרות תקועות באדמה, השורשים מרחפים למעלה.

באסֵפה, שהחליפה את ההִתוועדוּת, אמרה חנקה שהם מזכירים לה את סבא שלה, החסיד, שהיה בוצע את החלה, וכל החסידים היו נדחקים ורוכנים לטעום מן הפירורים, כאילו היו נוצרים האוכלים את בשרו של ישו. הלל התרעם על ההשוואה. אפרים אמר, שיכולה היא לומר כל שהיא חושבת, כי אנחנו קבוצה סובלנית, או, לפחות, כזו צריכים אנו להיות. הם נתקוטטו, הלל ואפרים. אחר כך התפייסו ובכו, אבל משהו כבר לא היה כקודם.

בלילות היה אפרים מחבק את חנקה באיזו שקיקה, שהִזחִילָה בה עונג קשה. היא ידעה שהיא מכוּרה לאהבתו המתקתקה של אפרים, שידע לכתוב מאמר בן ארבעה עמודים בלי לומר דבר. לא היתה מסוגלת להסביר לאיש מה מחזיק אותה קשורה כה לאפרים, לצורך שלו להיות נאהב ונסלח, ליכולתו לגעת בה בנקודות שקודם לא ידעה שיש בה. לשרה אמרה, יש סודות בין זוגות שאיש לא יבין, בחיים אפרים לא נסבל, בלילה הוא האיש שאני אוהבת גם כשאינו שוכב אִתי, הוא על ידי במין כוח שאני מתכנפת אליו וטוב לי. שרה אמרה, הלל מחבק אותי כמו שמחבקים אויב.

עמוס, שחש בזרותהּ של אִמוֹ, היה מחפש את אביו, וחנקה קינאה וכעסה, יותר על עצמה מאשר עליו, כי בלִבּהּ ידעה שהוא צודק, אך להודות בכך לא רצתה. הכל ידעו שחנקה ואפרים יעזבו, אבל עמוס היה הבן הראשון אל1 הקבוצה, ואפרים אחד ממיסדיה.

רוח צפונית הניסה את השַׁרקִיה, שנשבה כל הלילה והפילה שני אוהלים. דוד הוציא ראשו אל השַׁרקִיה ואמר, איזו יופי של רוח, כוח נהדר, ואז הוסיף, בוא אלי רוח. עמוס היה מבוהל, ודוד אמר לו, עמוס, זה רוח של הרים, ועמוס חיפש את ההרים ברוח, ולא מצא, ובכה.

בלילם האחרון בקבוצה רקדה חנקה בחדר־האוכל. איש לא זכר שרקדה אי־פעם. היא הזכירה לאפרים חסיד, שראה בילדותו מרקד באמונתו. חנקה, אמר אפרים, חזרה אל סבהּ, לא אל אביה. דוד ועמוס באו לחזות באִמם המחוללת. שרה חיברה שיר שניסתה לשיר למנגינה רוסית ישנה. השיר נקלט מהר, וכעבור חודשיים כבר שרו אותו בכל הארץ. חנקה אהבה את השיר ונשקה לשרה. הלל נראה מיוסר. חנקה אמרה לו, אל תתפלש בעצב שלך, אפרים עושה לך טובה שהוא עוזב, ולא תצטרך להיות מיואש תמידי. אל תשחק באשמה ובכאב שלך, זאת צדקנות נטולת גאווה. אתה איש טוב וחשוב, אבל תודֶה, אפרים ידיד נעוריך מפריע לך. וגם אני.

עם בוקר עלו לקברו של דוד. אפרים נגע ללב כולם כשאמר, שהוא עוזב ובוגד בדוִד. שלושה רעים היינו, אמר. דוד מת, אני מתנבז, והלל היקר והעקשן נשאר לנצור את הנר. אני מבקש ממך מחילה, דוד, אתה מַתָּ ונולד בן.

חנקה רצתה לנזוף בו, אך לא נזפה. הפעם לא אמר, הבן של חנקה. היא חשבה שזאת כבר השתחררות מסוימת מן הכעס. עוד צעד אחד ויגיע אל בנו, אמרה. הלל אמר לחנקה, אפרים לא יהיה לעולם מה שהיה יכול להיות לוּ נשאר פה. אנחנו היינו הגלעין שממנו תקום יום אחד אומה חדשה, אולי מדינה, אולי איזו מהות שאיננו יכולים לדעת אותה, מולדת שעולה מן האדמה ושומרת על הרוח, אפרים לא יהיה דובר התקומה הזאת, הוא לא יהיה עוד חלק מן הנשמה שלה, אבל הוא יהיה לך בעל טוב, חנקה. גברים מחפשים תמיד שעיר לעזאזל, ואפרים פוחד, לכן הוא מתנהג כך כלפי דוד ומאשים אותו. זה יעבור חנקה.


 

פרק ג

המשפחה נסעה בעגלה, היה יום סתיו צונן ובהיר ולאחר שנסעו כשעה וחצי הריח דוד אש. אפרים הפך פניו לכיוון הקבוצה וראה את השריפה. הוא רצה לחזור, אבל חנקה התעקשה. רק כשהגיעו למנחמִיה נודע להם שהמתבן עלה באש. מאוחר יותר יאמרו, וגם יכחישו, ששרה העלתה את המתבן באש.

עמוס ישב בעגלה ליד אִמוֹ ודוד הלך ברגל. חנקה הסבירה, הוא בודק את הארץ שלו ומבין את הרגבים. אפרים הביט בעמוס ושאל מדוע אינו הולך יחד עם אחיו, אבל עמוס אמר שנוח לו לשבת. חנקה אמרה, מה יש אפרים, אתה רוצה שעמוס ינצח את דוד? ודוד, הילד דוד, הביט באִמוֹ וחייך. היה לו חיוך שנתמשך מתוך פיו ימינה ומטה, קדח בלחיו גומה שהביעה קדרות חצופה, מגוּרה, אולי מתגרה. דוד חייך לעצמו, ראה עקרב, לכד אותו והרגו. נשמעו יריות ועמוס דבק באִמוֹ. דוד התייצב לראות, אפרים הוציא את הקַרַבִּין שנטל עמו כשהלך להחזיר את דוד חנקין ומאז היה חבוי בין חפציו. עתה הניח אותו טעון על העגלה מתחת לבגדים.

מן הסבך נעתקו ארבעה שודדים רכובים על סוסים. העגלה עצרה, ואפרים ניסה להקביל את פניהם בשלום. הערבים החלו מתקלסים בהם, דחפו את חנקה, היתלו באפרים וחיפשו זהב. חנקה אמרה, אין זהב, והם צחקו ואמרו, יהוד יש זהב. אחד מהם קרב אל חנקה, חיפש על זרועותיה, לא מצא אצעדות או צמידים וסטר לה על פניה. היא צחקה בפניו. הוא נבהל, ומיד התעשת לפגוע בה, אבל חברו עצר בעדו. דוד ניצב כל הזמן בצד, ופתאום לחש לאפרים, אבא, תוציא את הרובה, והחל רץ. הערבים דלקו אחריו ותפסו אותו הרחק משם, ואחד מהם סטר לו. הוא ירק על הערבי, והלה התבונן בו משתומם. חברו דחף את דוד, שנפל. כשרכבו הארבעה הלאה, צעק אחד מהם, זה רק בשביל התענוג, אבל דוד תמה שאפילו לא חיפשו את הרובה.

אפרים ניגש וחיבק את חנקה, וענן אבק נראה מתאבך בעקבות הרוכבים לעבר ואדי עמוּד. מרחוק נראה צוק הארבל, בזלת אימתנית וסבך שיחים ושושני פרא. בעיני דוד נִקוו דמעות, יכולת לירות אבא, אמר, בשביל זה רצתי, רציתי שתירה. אבל אפרים כעס. מה לירות? אתה ילד, דוד, אם הייתי יורה היינו כולנו מתים. להתאפק אינו פחות חשוב מלתקוף.

בבוקר המחרת הגיעו למושבה. המושבה הוותיקה קלטה עתה קבוצה של אנשי העלייה השנייה, ואפרים בחר בה כי ביקש להקים גרעין של כפר, שרוח הקבוצה תשרה עליו. הוא דיבר על כפר עברי ועל אצולה כפרית, אבל חנקה אמרה שהוא מחפש תירוצים, ולא נורא להודות שהחיים בצוותא, אחד באחורי האחר, אינם לרוחו. הוא דיבר על רוח העבודה ועל המפעל הגדול, והיא אמרה, שהיא תקים פה ספרייה.

הבית שנתן להם המשרד החקלאי היה ברחוב עליון, בסמוך למלון החרב למחצה ולבית־החרושת למשי, שעמד בטל. הרחוב היה מרוצף חלוקי נחל, ולבית הישן היתה ארשת קומית מעט, בעליו שנטשו אותו בבהלה יצאו לאמריקה. לאפרים ניתנו חלקות אדמה נוחות, לגידול שעורה וחיטה, לתלתן וסלק, ולאחר זמן מה הוקמו רפת ולול, ונשתל גן־ירק גדול, שחנקה עיבדה. הבית שופץ, דוד ועמוס סייעו לאפרים במלאכה, ופועלים מקבוצת עבודה שחנתה למטה, ליד הכביש, סייעו אף הם, והבית נצבע והחלונות כוסו בווילאות, ואפילו רהיטים כבר היו בבית. דוד, שגדל בלי רהיטים, השתאה למראה השולחן והכִּסאות. בגיל שמונה כבר היה מוביל את החלב למחלבה וממתין עד שיגמרו לרוקן את הכדים, והיה מביא סלק לבהמות, ותלתן, ומאכיל את התרנגולות ואת הפרות, ויחד עם עמוס עבד בשדה. בבוקר היה לומד בבית־הספר. ארבע כיתות למדו באותו חדר. המורה היה עמרם. הוא סיפר שעד לפני שנים אחדות היה במושבה פקיד של הברון שהביא יצאניות מצפת, התעלל באיכרים, והיה עליהם לנקות לו את המחראה. רוח חדשה מנשבת עתה במושבה, אמר עמרם, והביט בערגה בעמוס ודוד. שֵׁמע רדיפת אפרים אחרי רוצחי דוד חנקין יצא למרחוק. חנקה היתה האשה שהרגה את נאגאייב. כשדוִד היה בן שש, התיידד עם רחל מוזס. הילד, שסיפרו שכאשר נולד הגיעו מלכי המדבר להביא לו מִנחה ושחטו כבש קודם שהרגו את דוד חנקין, היה גם הילד שנולד לאחר שלושים ושמונה שעות של ייסורים, אבל עמוס היה הילד היפה, שהכֹּל אהבו לגעת בו. דוד הלך אחריו כזנב של כלב זועם. בשנים ההן עוד עבד אפרים, היו מכות טבע, היו מחלות עיניים, אבל התגברו. המשק שִגשג והילדים גדלו בכפר, אמר אפרים, האוויר הזה משכר, האוויר הזה יעשה מהם גברים. אבל דוד קינא בְּילד ששמו אבנר. יפה היה אבנר כעמוס. אביו היה מביאו לבית־הספר רכוב על כתפיו, שלא יתלכלך בבוץ. היו לו מכנסיים מגוהצים וחולצות רקומות, ודוד היה רודף אותו, אורב לו בשדה, מתנפל עליו, קורע את בגדיו, ועל כך היו מכים אותו הבחורים, ועמוס היה מחפשו ומוצאו שוכב בבוץ ואומר לו, דוד בוא הביתה, למה אתה רודף אותו, ודוד אמר, כי הוא מנופח כמו טווס. אבל אבנר לא היה מנופח, וכעבור זמן מה החל דוד מחבבו. הוא גילה את תורפתו, את היופי העמום והענָו שלו, וכשראה שיכול הוא להוליכו לרצונו, החל מקרבו. עמוס קינא, אבל שתק. הבנות נחלקו באהבתן בין אבנר לעמוס. דוד נשך שפתיים וחיכה. חנקה אמרה, לא נורא, הן עוד תרוצנה אחריך. הוא אמר לה, יש לי אותך, בשביל מה אני צריך אותן?

בלימודים לא התמיד דוד. המורה עמרם אהב את ציוריו, אבל לא עודד את כתיבתו. וגם התנהגותו העירה בו חשש. הוא לא תפס איך יכול ילד להיות משולל פחד. חוסר הפחד של דוד, שלא היה אומץ אלא העדר כל פחד, הטריד אותו. הוא רצה גיבורים יהודים המתגברים על הפחד, ואם אין להם פחד, על מה יתגברו? שאל בחרדה המורה עמרם, ואמר, פרא־אדם דוד. תמיד לגנוב פירות, גם כשיש, לטפס כמו חתול על גדרות, ליידות אבנים. דוד אהב תנ“ך, אהב לקרוא, כתב חיבורים שהמורה עמרם היה מסרב לתלות על הלוח. הוא אמר, שדוד קורא תנ”ך כאילו יְדָעוֹ קודם שנולד ועתה הוא נזכר ועורך טיול בוורידיו, התנ"ך הוא הדם הקדמון של דוד, אמר, הזורם ביפי כתיבתו. הילדים קינאו, אבל ידעו שחרף המלים הללו אין המורה עמרם אוהב את דוד. דוד היה בעיניו פורץ גדר, חסֵרה לו העדנה שיש לעמוס, אמר, חסר לו היופי הפראי של אבנר, המצפונאי הגדול של המורה עמרם. דוד לא ויתר. הוא ידה אבנים בנערות שאהבו את עמוס ואת אבנר. הקִנאה הדירה שינה מעיניו. רחל מוזס אמרה, שחיבר דמעות לאבנים שיָדה בה. ועוד אמרה, שהיא תינשא לו, כי הוא יהיה שודד גדול בבשן ויביא פּדות לעמו. אביה כעס, מה המלים המפוארות הללו? אבל זה מה שהמורה עמרם לימד. מדי בוקר היו כותבים חיבור על גיבור אחר, יפתח, דבורה, גדעון, שמשון, בר־כוכבא. המורה עמרם לבש מכנסי רכיבה, החזיק בידו שוט, הוא גדל בעיירה קטנה, שירת חצי שנה בצבא הצאר, למד לרכוב והגיע ארצה לבנות צבא עברי. הוא רצה שהילדים יעזרו לו להקים את מדינת היהודים המיוחלת. הוא הראה לילדים את הבדואים, ואמר, שאלה הם אברהם יצחק ויעקב. הוא לימד את הילדים למצוא באדמה הזאת את עברם השכוח. כל מה שהיה מאז גלות ישראל הוא ספר דמעות מאוס, שיש למחוק אותו. המחיקה היתה מוחלטת והילדים היו עיקרהּ.

המורה עמרם, שלימד את הילדים לרכוב בצווחות נואשות לעבר מִקשות האבטיחים ולהסתער כגיבורים קדמונים על האויב הנכלולי, היה מעיר אותם לפנות בוקר להדוף עמלקים, יוונים, רומאים, פרסים, בבלים, מִצרים קדמונים וטורקים. הוא נשמע לחנקה כאינדיאני מן הספרים שהיתה מחלקת לנערים. הוא דיבר על רחמים ואכזריות נוראה כמו הילד היפה של אמא שלו, אמרה רחל מוזס לאחר שנים, כשהיה מדכא את נגינתה, באומרו שהיא מתמכרת למנעמי הבורגנות השבֵעה וחולמת על הרכרוכיות היהודית הגלותית. האיכרים שמחו בעמרם, הם לא ביקשו השכלה רחבה לילדים, הם רצו אותם במשקיהם. ככל שימעטו ללמוד כן יגדלו להיות איכרים טובים יותר. דוד לעג לתמימותו המהודרת, אבל חיפש את אהבתו. כשביקש המורה עמרם, שדוד, אשר היטיב לרכוב, יסתער על הקוזאקים, סירב דוד. הוא אמר למורה, אני מעדיף להפתיע אותם, לזחול ולהתנפל עליהם מן המסתור כמו גדעון. המורה עמרם כעס, חייל עברי לא יזחל, אמר, הוא יעמוד זקוף מול האויב ומי שיעפעף ראשון יובס.

דוד היה יורד למעיין הסמוך למושבה. הוא כאב את אהבתן של הבנות לאבנר ולעמוס וחיפש לו רעים. תכופות היו הרועים הבדואים מגיעים אל המעיין, שהיה ברשותם בטרם נגזל מהם לפני שנים. בואם זימן לפעמים היאבקות, אך לפעמים היו מיודדים, בעיקר דוד ונער בשם נִיזָר. גם ילדים אחרים היו באים. כשאבנר בא, לאחר שדוד הערים עליו בלילה וידה בו אבנים, גירשו דוד. אבל אבנר לָחם בכבוד והגן על דוד מאחור כשזה הותקף ולא ראה. הדבר מצא חן בעיני דוד, שלא שכח שהנער הזה סייע לו במקום לבגוד בו. אז לקח דוד את אבנר לגנוב תפוחים. אבנר היה מחזיר את התפוחים בלילה. הוא לא רצה שדוד יכעס עליו ויאמר שאין לו אומץ, אבל גם לא רצה תפוחים של אחרים, וכשהיה מחזיר אותם חש חרטה אבל גם גדולת לב, שתהיה אחר כך בעוכריו. ניזר היה לוקח את דוד למערות, הכיר לו את מאכלי הבדואים, לימד אותו ערבית והפתיע אותו בפרחים וצמחים שהיה מגלה לו. כשהיו מתקוטטים, היה ניזר מחפש את המְתוֹם שבדוד. אולי אהב אותו, אבל אמר לדוד, אנחנו כמו אחים מתים, אתה אח מת שלי ואני אח מת שלך.

בגיל עשר ידע דוד לראות בחושך. המורה עמרם חשב שזאת חוכמה מיותרת. חיילים עברים, אמר, יילחמו לאור היום כמו גיבורים. דוד היה מתאמן בלילות, שוחט את החושך במאמץ, לומד להכיר את גוני החשיכה, מתאמן להבחין במעמקיה. המורה עמרם ציפה שדוד יהיה חייל נדיב ואכזר, ודוד אמר לו, הגינות היא חשבון, איזו הגינות יש בפר? איזו הגינות יש בגשם? תראה איך כולם מערימים זה על זה. המורה עמרם היה מנופח ביום שבו דהר לעבר משוכת צבר, שלא הבחין בה קודם, צועק, הוּרייי! ואחר כך היו צריכים שבוע ימים לשלוף ממנו את הקוצים. הוא לא התלונן, רק אמר, חייל עברי צריך לסבול.

לבית־הספר הגיעה רבקה, שהתגוררה בחדר אצל דודה צדיק צדיק. היא אמרה שדוד הוא נוכל קטן ומקסים. היא לימדה חשבון, ספרות, עברית והנדסה. המורה עמרם סנט בה, היא התיידדה עם חנקה ויחד טרחו להגדיל את הספרייה ולהשפיע על הצעירים שיקראו. עמרם אמר, הם יגדלו עם הספרים האלה ואז ישאלו שאלות, מניִן אני בא ולמה, ומה פשר החיים, וחיילים ואיכרים כבר לא יהיו. רבקה חשבה שהוא מטורף, וכך גם אמרה לו. הוא מקנא בדוד הקטן, אמרה, ודוד, ששנא אותו אבל רצה באהדתו, מצא ברבקה אשה צעירה וקמוטה ונלהבת יותר מדי ומסמיקה בקלות, אשה שרצתה לגעת בנקודה נסתרת שלו, בצורך שלו להלום בכל אשר יאהב. היא אמרה לו, מדוע אתה צריך להכות את רחל מוזס? אתה לא אוהב אותה? ודוד הביט בה ושאל אותה, מה זאת אהבה, והיא צחקה. דוד שאל, אם גם היא אינה יודעת, ואז הסמיקה. והוא אהב לראות אותה מסמיקה.

דוד נער ערוּם, אמרה רבקה, אבל הוא קרוב לִבכי, וזה יֵצא לו. מדוע הוא גונב תפוחים ואורב לנערות ומכה את הנערים? הוא רוצה משהו, אמרה, כאילו לכל דבר היה הסבר פשוט. דוד אמר לה, אבנר יפה כזה, הילד היפה, ואני יודע לטפס על צוקים כמו פנתר. אופי, אמר המורה עמרם, לא בונים כמו דוד, אלא מאידיאל גבישי, מרעיון, מערכים. לאבנר יש, לעמוס יש, דוד הולך לאיבוד כשהוא מנסה להבין את העולם דרך מכות והתחבקויות עם ניזר. אדמה לא נועדה לקדוח בה חור ולבנות ממנה אישיות.

בלילה הכניס דוד לחדרו של המורה עמרם גוש אדמה. המורה שאל את התלמידים מי הכניס אדמה לחדרו. דוד הודה. מאוחר יותר יאמר עמרם, הייתי מבוגר, יכולתי להיות יותר מאופק, הילד הזה הרגיז אותי, העמיד אותי בפני עצמי, כאילו היה שופט אותי כל הזמן, הוא רצה חיבה ואני נתתי לו סיבה להיאבק כל הזמן.

ורחל מוזס אהבה את דוד. מאז בואו למושבה אהבה אותו רחל. היא היתה ילדה בהירה, כחושה. היה לה מבט צפוף, עיניה מבוהלות ושׂערה זוהב, ועל פניה הבעת זרות עמומה, תמיד נראתה ממהרת, חסרת סבלנות, אבל מוותרת בקלות. דוקטור מוזס בא מגרמניה. הוא היה רופא מצליח, שהגיע לארץ־ישראל ופתח מרפאה בגליל, ולחם במלאריה והדביר אותה, ובנה את ביתו במושבה. אשתו מתה מדלקת שחור־השתן, והוא גידל את בִּתוֹ, קנה לה גרמופון ותקליטים, פלא שהכל היו באים לשמוע. רחל ניגנה בפסנתר, ישבה ליד החלון והביטה בנוף הזוהר בסערת גשמים עזה. הדוקטור עסק מזה זמן רב בספרו המונומנטלי ‘המחלות בתנ"ך’, והיה מוצנע מאחורי ארשת נמרצת של אדם המלקט את כל רגעיו פן יימלטו לו, כדי שהחיים לא יִכלו בטרם יספיק לעשות את שהוא חייב לעשות. חנקה חיבבה אותו. גם דוד. הדוקטור חיבב את דוד. הוא לימד אותו לשחק שח, ולמד להפסיד בכבוד, כי דוד לא אהב להפסיד והדוקטור אהב להפסיד, לדעת שהניצחון, כדבריו, הוא בַּוויתור, בָּעוצמה שיש בכניעה. לא הפיסית אלא הנפשית, המפרקת כל רגשי אשָם לגְזִירֵי שׂחוק. דוד למד מן הדוקטור להכיר את השמים. בלילות קיץ מחוּקֵי ירח היו הדוקטור ודוד ורחל עולים לגג הבית, שוכבים על שמיכה שהדוקטור היה פורש, והיו מתבוננים ברקיע, והדוקטור היה מוביל אותם מכוכב לכוכב, מקבוצת כוכבים לקבוצת כוכבים. היו אז לילות יפים, אמר דוד מאוחר יותר, לילות מלאי רחשים, ודממה רוחשת אסונות, שלא ידענו עליהם דבר. היו השמים האלה שלנו, והיינו מטיילים בהם.

כשהיה הדוקטור יורד לכפרים הערביים, היו אבנר ועמוס ודוד מצטרפים אליו. דוד, שלמד ערבית, החזיק פנקס שכתב בו מלים חדשות, ואחר כך היה משנן אותן. אפרים עבד קשה. עמוס ודוד היו מאספים סלק לפרות, מביאים את החלב למחלבה, קוצרים תלתן, וחנקה עבדה אף היא. לבד מן הספרייה, גידלה ירקות, סיקלה שדה לגדל בו חמניות, היתה עצורה עם עצמה, הביטה בילדיה, בערבים ישבה אצל החלון ואצבעותיה טופפות על אדן החלון וּמחפשות בנוף תהילה שלא היתה בו. אבל זו הייתי אני, כתבה מאוחר יותר ברשימותיה, הייתי ילדה אבודה שנקלעה לחיים לא לה, היה לי בן אהוב, היה לי בן אחד שאהבתי אבל לא היה שלי, הוא היה של החסד הגדול שיש ברגע הזה של התנחלות עם על אדמה המנדה אותו ומקנאה בו. הכל היה חד, החיים, הרעיון, הציונות, המהפכה שהכרתי בנעורי והגיעה גם לכאן, חרוכת כאב. האידיאלים, החיים הקשים מתחת לאידיאלים, הילדים שגדלו פרא בכפר שהטיפשים היו בו רוב, שהמורה עמרם המטורף היה בו איש בשורה. לא ידעתי, כתבה, לאן הגעתי ולָמה. היה לי בעל שאהבתי ולא מצאתי סיבה אחת לאהבה הזאת, ילדים, בית, אבל מאחורי כל אלה היתה אפֵלה גדולה נכונה לבלוע אותי, שרציתי ליפול לתוכה אבל לא יכולתי להרשות לעצמי.

עמוס, שהיה נער עצוב ויפה־תואר, אהב את רחל מוזס, אבל ידע שהיא אוהבת את דוד אחיו והתאפק. דוד לעג לו על כך ואמר, קח את הכלה שלי, אני של המִדבר, ליהושע בן־נון לא היתה כלה מנגנת בפסנתר וחולמנית.

בבית־הספר, שלמדו בו להכות פלִשתים בלחי חמור, גאתה האהבה לאבנר ולעמוס, ושוב לא היתה סוד שאומרים מתחת לשמיכה. דוד חש מאוים. אהבתה של רחל היתה פשוטה יותר מדי. מדוע הוא יכול לנוח אצל רחל, המחבבת אותו בלי שייאבק? על כך לא ידע לתת תשובה. הוא המשיך לאהוד את אבנר והמשיך להכות אותו. אמרו עליו שהוא חייב לגעת לפני שהוא אוהב, ושהוא חייב למעוך לפני שהוא מתרכך. ופחדו מפניו. כשרחל אמרה שיהיה שודד בבשן, הבינו לְמה היא מתכוונת. פעם הגיעה משאית עם חיילים אוסטרלים, שחזרו מגבול הלבנון, שם התנהל לא מכבר הקרב הגדול בתל־חי, שהמורה עמרם הפכוֹ לנושא של חודש לימודים, והמשאית הביאה מַקְרן, ובלילה, ליל קיץ נודף ניחוח יסמין ועפר מוּשקה, הראו סרט של רודולף ואלֶנטינו חבוש כַּאפיה, שנקרא ‘השייך הלבן’. למחרת אמרה רבקה, דוד יהיה הרודולף ואלנטינו של הציונות. היא אהבה את הביטוי הזה, אפרים יצא נגדו בסדרת מליצות, עד שחנקה נאלצה לאטום אוזניים.

עמרם אמר, דור הכיבוש יהיה אכזר ולא מתייפייף כמו איזה ואלנטינו, אבל הילדוֹת אהבו את כוכב הראינוע ואמרו שהוא מזכיר את אבנר ועמוס. ודוד קינא. וחיוכו הקוסם בוזבז על חברותיו. רק רחל אהבה אותו במעֵין דאבה עצומה ודמעות שהיתה בוכה לתוך הכר, והדוקטור מוזס אמר לה, תגדלי, יהיו לך ידידים רבים, דוד הוא לא הסוף, והיא הביטה בו כאילו אינה מבינה.

המלחמה הגדולה של המורה עמרם נגד ההיסטוריה היהודית לא היתה לשווא. אפילו המורה רבקה נלכדה ברשת הזאת. חנקה אמרה, הם מחנכים דור של מוז’יקים יהודים, אבל אפרים כעס עליה ואמר, שצריך משהו חזק בלב כדי לעבוד ככה את האדמה, לסבול, ליפול עם הארבה והבצורת והיתושים, צריך משהו חזק בלב, ולנו יש רק דמעות ובכי, ואלפיים שנים של גיטו, וצריך להאמין, דור כיבוש פירושו אמונה, אחרת איך נחזיק פה מעמד? החיים שלנו בקבוצה או במושבה, בלי אנוכיות, בשביל הכלל, הם הניסיון האנושי הנועז ביותר, לפחות של הציונות. חיי הסגפנות בקבוצה, חנקה, היו בכוונה, בחום הנורא ההוא, וגם פה. קורבן כזה, היה אומר הלל, מצריך הערכה, אין הוא נעשה לשם עצמו אלא לשם אידיאל. ומי שאינו מעריך את זה שולל, וניסיון כמו שלנו, להחזיר אנשים לאדמה, להביא אותם לוותר על חיי נוחות בשביל רעיון, מצריך הערכה של הכלל. וחנקה אמרה לו, טולסטוי אמר שהיֶדע היחיד שאדם יכול להגיע אליו הוא שהחיים הם חסרי משמעות. זה אתה מבין אפרים? אולי הסבל של הלל בקבוצה, במפוח ההוא של החום, הוא בשביל השום־דבר? חשבת על זה פעם?

היא הביטה לעבר החצר. עמוס ישב שם ונראה לה מבוים. היתה באפרים תמימות עגומה, הוא הסעיר בה זִכרונות שלא רצתה לזכור, בלִבהּ אמרה, המלים שלו מזכירות לי את חנן. היא שנאה את עצמה על המחשבות הללו ובכתה, אבל אפרים, שלא ידע את סיבת בִּכייהּ ונזכר בבכי שלאחר לידתו של עמוס, אמר, חנקה, לצער שלך אין תחתית, הוא יורד מטה־מטה, הלוואי שהייתי יודע לשים את הדלי בַּמקום שאליו מגיע הצער שלך.

מה שאמר נגע ללִבה. ידעה שיש בו משהו שמכיר אותה עמוק. בלי מלים ובלי שמות. היא אמרה, המזל שלי היה שכאשר כבר החלטתי להתאהב היית בסביבה.


 

פרק ד

לאחר מאורעות הדמים בגליל העליון שקטו הרוחות. המעצמות רקחו מזימות, אבל במושבה איש לא שת לִבו לכך. עמרם ניסה לעורר את יהושע בן־נון לנקמה בפסנתר של רחל מזוס, אבל כבר נקבעו כללים שלפיהם מותר לעמרם להקים צבא עברי אך לילדים מותר לא להתגייס אליו. דוד היכה את בנו של מנחם השמן בשוט, ביקשוּ להענישו, אלא שהוא ברח אל ניזר, וניזר לקחו לכפר שלו. אחר כך אמרו שכבר אז ריגל דוד את הכפר. ניזר אהב לפחוד ממנו, אמר אחר כך. חנקה לא רצתה להעניש את דוד כשגנב פרה והוליכהּ לוואדי. אפרים ביקש להרים עליו יד, אבל באותם ימים נשברה ידו והא שכב חולה ופועל עבד במשק. חנקה אמר, משהו קורה לאפרים, הוא מלמד את עצמו לתרץ התהרהרות, עוד מעט יעבדו פה פועלים והוא ימשיך לטוות את קורי השטויות שהיה מדבר לפעמים על האידיאל ועל החזון, מלים, שאמרה עליהן שהן מריחות משתן פרחים, ושהיו מעלות את חמתה, שהיתה מזדככת רק כאשר ישבה בערבים וקראה את הרומאנים הרוסיים שלה.

הדוקטור מוזס הזמין את חנקה לשמוע את השביעית של בטהובן, שקנה בשבעה תקליטים בתל־אביב. הוא אמר לה שיש בסימפוניה מחוות אהבה טראגית, וכשהביט בה חייך בביישנות. הדוקטור היה איש בודד, אולי משום כך אהב את דוד, חנקה הריחה בו את החיה הפצועה והאצילית, את האב השכול של בִּתו, את אהבתו המחוקה לאשתו, שמתה בלי שיאמר לה כמה אינו מסוגל לאהוב אותה. הם הבינו זה את זה בלי מלים. המוסיקה עשתה את שלה. דוד אהב לראות איך אמו מקימה חַיִץ נוכח הדוקטור בנימוס חם, והדוקטור אינו עובר את הגבול הדק.

כשהילדים היו מתעמרים בדוד, היה עמוס נחלץ לעזרתו. דוד צעק אליו שלא יעזור לו. הוא למד להערים עליהם. היה אורב להם בלילה בין השיחים. היו לילות רבים, שהילדים פחדו ללכת לבדם. דוד הוא אֵימה קטנה ודווּיה, אמר המורה עמרם, וביקש ממנו לכתוב חיבור על דוד, בן סורר ומורה. דוד כתב, שהוא אוהב לגעת בפחד של החברים, ושהוא ילַמד את עצמו כיצד לחיות בלי להזדקק לאהדה. עמרם התווכח אִתו. כל הכיתה היתה לצִדו של עמרם, מלבד אבנר. עמרם נעלב. הוא אמר, אבנר, אתה? תלמידי האהוב? אבנר החוויר וקרא, איך אתה יכול להיות כל־כך בלתי צודק כלפי דוד. והמורה עמרם אמר, בלא שחשב, אבנר, דוד לא צריך את הצדק שלי, הוא יבוז לצדק שלי. אתה קרוץ מחומר אנושי שיכול לגדול להיות גבר של ממש, לא דוד.

דוד יצא את הכיתה ועמד בחוץ ויידה אבנים, עד שכל החלונות נשברו, אבל אבנר, שהלך לוועד המושבה, הסביר שדוד צדק, והחלונות היו רק זכוכית, ושהראש של עמרם ניצל ממוות בטוח. הם טועים, אמרה חנקה, דוד לא ילד נִרגן, הוא צודק, הוא לומד את החיים מן הנמלים ומן הלטאות ומן העיטים. ורחל מוזס ניגנה לדוד. הוא ישב והקשיב לה. במחוות האהבה שלה פגש רכוּת פתאומית. מה קרה לדוד? שאלו. אחווה סודית כבר שררה ביניהם, אמרה חנקה והביטה באפרים במבט מנצח ומכלים. לפעמים היה מתקיים קונצרט במושבה, לפעמים היה סרט ולפעמים תיאטרון, לפעמים הגיע קצין בריטי לדבר על הצהרת בלפור. איש לא התייחס לדבריו ברצינות. במושבה היו ספקנים גדולים. הטיפשות, אמרה חנקה, אינה בלתי פיקחית. הכל פה מחכים למשהו ממשי יותר מהצהרה, רק אפרים חושב שבמלים אפשר לפתור את הבעיות. הוא וחנן, אמרה בבוז.

עמוס ודוד היו יוצאים לוואדי וחורשים את השבילים. דוד הכיר כל שביל, ועמוס הלך אחריו ואהב לשמוע את דוד מדבר אל העצים ואל הסלעים ואל החרולים. ביום שבו מתה מרים הזקנה עמד דוד בהלוויה וראה כיצד מורידים אותה לאדמה, והכל בכו. הוא ניסה להבין מה מושך את הגוף הזה אל האדמה החוּמה והקשה של הקיץ. הקורים ההזויים על פניה של רחל מוזס התעבו. לפעמים היתה קפריזית כמו עמוס, ודוד היה תוהה אם היא אוהבת אותו גם נגד עצמה. שקיקתה אליו היתה מַעֲנֶה לאהבה הענוגה שכל הבנות חשו כלפי עמוס ואבנר.

בוקר אחד ירד אפרים לכביש לחכות לְמשאית המביאה ייחורים. עמדו להכליא, ודוד היה המוצלח במכליאים. למטה היתה מהומה, כי חמור חצה את הכביש מול מכונית ואשה והחמור נפגעו. בבית ישבו עמוס ודוד, וחנקה קראה. היה אחר צהריים, והפרות רעו למעלה, בוואדי. פתאום נשמעו יבבות. דוד מיהר למעלה וחזר ואמר שֶׁחוּמה גוססת. חנקה אמרה, בטח נשך אותה תן. עמוס אמר, צריך להרוג אותה, אחרת תסבול. דוד היטיב לירות מעמוס, אבל הניח לו ליטול את רובה הציִד, שהיה תלוי ליד הקַרַבִּין הגרמני הישן, ויחד עלו לוואדי. חנקה המשיכה לקרוא, ורחל שהביטה מחלונה וראתה את עמוס ודוד מטפסים בזריזות, אמרה לאביה, אתה מריח אש? והדוקטור אמר, לא, אבל אם יש אש היא תתגלה מהר מאוד.

כשרצו במעלה החורש ראה דוד עורב מנמיך ומעופף סמוך להם. במעבה החורש נראתה הפרה חוּמה. היא שכבה גוֹעָה בתוך פיסת קרקע מרופדת עלים יבשים. הכאב בעיניה היה כה עז, שעמוס אמר, אל תכעסי, אני בא לעזור לך. דוד חשב שזה מתוק מצד אחיו, וחיכה. עמוס כיוון את הרובה הדו־קני והשתהה. אצבעו התעכבה לרגע, הוא אמר לדוד, אתה זוכר את הזקנה מרים שקברו? זה כאב שם? ודוד אמר, כוון היטב, אל תיתן לה לסבול. עמוס כעס. הוא הכיר את הצל האפל הזה באחיו. הוא רוצה למנוע ממני לירות. חושב שהוא יירה. הפעם אני אירה. ושוב כיוון. הרובה רעד בידו. דוד ראה עורבים וחשש סתום מילא אותו. לפתע צעק, אל תירה עמוס, הם לא באו בשביל הפרה. הוא אפילו לא ידע מדוע אמר זאת, אבל החל לרוץ בבהלה, רגלו נקלעה לסבך שורשי הערבה הבוכייה, וכשניסה לחלצה ראה עיִט, והעורבים קרקרו תחתיו, והעיט היה אצילי ושלוֵ ושט באוויר בלי להניע כנפיו. שוב צעק דוד, אל תירה, אבל עמוס ירה, קִנאה זרמה בוורידיו, הוא קינא באחיו הצעיר ממנו, היודע דברים שהוא אינו יודע. אסון קרֵב, אמר דוד, אבל איש לא שמע. הפרה הפכה פניה, הכדור ננעץ בה, דם פרץ מראשה, היא הביטה לעבר דוד, שניסה להיחלץ מן הסבך ולבוא אליה. הדם ניתז ממנה, אמר אחר כך דוד, ופחדתי, סיפר, הרגל השתחררה, רצתי למעלה, הרגל כאבה ולא יכולתי לרוץ מהר, הרובה נשמט לעמוס מן היד, קודם שמעתי רק ירייה אחת, העיט ירד קרוב לאמירי העצים ושוב נסק, הרובה התגלגל, נתקל באבן ונשמעה הירייה השנייה. העורבים קִרקרו, וקרני השמש שנצנצו בתוך העצים סימאו אותי.

שעה ארוכה ישב דוד ליד גופת אחיו ולא היה יכול לבכות. אחר כך לקח את הרובה וירד למושבה. רחל ואביה ראו אותו מן החלון. הוא קרב ואמר לרחל, עמוס מת. הדוקטור מוזס יצא מן החדר ושניהם רצו למעלה. הדוקטור בדק את עמוס וזקף ראש ודמעות נִקוו בעיניו. דוד אמר, אל תגיד לי שום דבר, דוקטור, הוא אחי, ובגדתי בו, והדוקטור חיבק את דוד.

אפרים לא סלח לדוד. גם כשאמרו לו מה קרה, ועלו לבדוק, ואימְתוּ את דברי דוד, לא רצה לשמוע. הוא אמר, הילד הזה הרג לי את עמוס. כי דוד, כשבא הביתה וגופתו של עמוס בידיו, אמר לו, הנה הבן המת שלך, הרגתי לך בן, אבא.

לא, אמר אפרים, הוא לא היה אומר את זה. אמרו לו, אל תהיה רשע, אתה סובל, זה מובן, אך גם הבן שלך סובל, והא היה שם, ראה, ולא היה יכול להציל, זה נורא יותר. אבל אפרים לא רצה לשמוע.

ההלוויה היתה קצרה, ורוח נשב, וגשם החל לרדת. אפרים לא רצה להביט בבנו. הוא אמר, הכל פה תנ"ך, שוב קיִן הורג את הבל. המורה עמרם אמר, איש לא הרג, לא בשוגג ולא בכוונה, אבל הילד דוד לקח על עצמו את מות אחיו, כי זאת האהבה שאנחנו לומדים להבין בטבע ההפכפך של הארץ הזאת. איש לא תפס מדוע שונה הטבע מארץ לארץ כשאח אומר שהרג את אחיו. אך אמרו, ארץ נקנית בייסורים, וחנקה בזה להם, ואפרים לא חזר יותר לעבודה.

שנה תמימה התאבל אפרים על בנו. המשק החל להיחרב, השדות עמדו שוממים. דוד חלב את הפרות, טיפל בלול, עזר לאִמו, ניסה לחרוש אך לא עלה בידו. בבית־הספר החל פתאום מתרפס בפני חבריו, והם חשו כאילו משהו לא ישר בו. הקניטוהו על לא־כלום, אמר אחר כך אבנר. היתה הרגשה שדוד מתנשא, והוא הלא לא התנשא אז, אלא לימד את עצמו לחיות בלי אחיו ובלי אביו. הוא עבד במשק, רצה חֶברה, הבודד הקודר הזה רצה חֶברה, אבל חשדו בו, תמיד חשדו במניעיו. אפרים איש גמור אם לא יחזור לעבודה, אמרה חנקה. ואפרים ישב עטוף בְּמה שחנקה קראה תיאטרון העצב שלו. היה יורד לבית־הקברות ויושב שעות מול קבר בנו, וחנקה אמרה לו, יש לך עוד בן, והוא אטם את אוזניו. הוא אמר לה, עכשיו הוטב לך, רק הבן שלך נותר. היא זרקה עליו אגרטל, שנשבר על הרצפה, ואפרים יצא החוצה. היא אמרה לו, יש לך יותר מדי דמעות על עמוס, אני חושבת שאתה בוכה על עצמך יותר מאשר עליו. הוא אמר לה שהיא מרושעת, והיא הודתה, אבל אמרה, מה אעשה בַּמשק שלך? וכי אני רציתי להיות איכרה? אמרו עלי שאין אני מעוּרה בציונות. זה נכון. אני מעורה בחיי הנפש של איוואן קרמאזוב. אולם אֵבל נצחי לא יוביל לשום דבר, אפרים, ויש לנו עוד בן, הוא כורע תחת העול.

חנקה אמרה לאפרים, הבן שלך אוהב אותך, תן לו סימן, הוא נותר לבדו, הוא הבן שלך, אפרים, תן לו לאהוב אותך, אבל אפרים שוב לא האמין. הוא חיפש מלים ומצא מליצות, ואז החלו ללעוג לו. הוא היה יושב על המצבות כאילו התפלל אל עצמו להצדיק איזו מחילה לעצמו שלא היתה בו. השמש יקדה או ירד גשם. דוד היה עוקב אחר אביו ומציץ בו. הוא הלא חיכה לו. זה היה רגע מיוחס בחייו, אמרה חנקה, הוא רצה את אפרים כפי שלא רצה אותו מעולם, אבל אפרים היה עסוק בהדפסת שטרות של מלים, כדי שיהיה בסיס אמיתי לעסקנות, שאחר כך אמר שנדחף אליה בעל כורחו, ואנחנו ידענו שהוא שואף אליה. בסיס של מלים. פקיד קטן, אפרים, מה שנשאר ממנו היו זכרונות של איש מתנשא וקפדן ולא ישר. חבל.

לילה אחד התפייסו אפרים וחנקה. דוד ניסה להבין איך שונאים כל־כך ואוהבים כל־כך, ולא עלה בידו. שאל את רחל מוזס, והיא ניסתה לומר משהו, אבל מלותיה עדיין בוסר היו. בלילה שמע דוד את הוריו מתייפחים זה בזרועותיה של זאת. יום אחד ישבו חנקה ואפרים חבוקים ליד מצבתו של עמוס. דוד התחבא בין העצים ויידה בהם אבנים. אפרים שאל, מה זה, חנקה הביטה לעבר העצים, הרגישה בו מרחוק ואמרה, איצטרובלים, אפרים, והוא אמר, כן, איצטרובלים.

חנקה, שראתה כי המשק חרב, הביאה שני פועלים מן המחנה שליד הכביש. את הפרדות והסוסה הוציאה מן האורווה ושיכנה ברפת, ואת האורווה התקינה למגורים בעזרת שני הפועלים שהשתכנו בה והחלו לעבוד את המשק. אפרים היה יושב בבית, מביט בעד החלון ושותק. על הערבים אמר, שאינם מבינים איזו מתנה הבאנו להם כשבאנו לכאן, אבל האיכרים אמרו לו שידבר על יהודים כמוהו ולא על ערבים. לאפרים, אמרה חנקה, נראו הערבים דבר־מה הצָריך הַדבָּרָה כמו סִדריות ועשבי בר, יתושים וחיות בר. עשבים שוטים צריך לעקור, וכמוהם בדואים ונוודים ופלאחים עלובים. לנו יש רק ארץ אחת, אמר. הכל תמהו מדוע הוא שותק את האדמה, אבל מדַבֵּר גבוה. כשחנקה ראתה שהמשק שוב פורח ואפרים יושב והוגה במוות, שלחה אותו לתל־אביב להשיג הלוואה למשק. הוא נסע, נכנס לוועד־הפועל, פגש שם את הלל, שאף הוא הגיע בשליחות, הלך אל כמה מחבריו, שכבר היו מנהיגים ועסקו בפוליטיקה של הציונות, ואלה אמרו לו שישוב לכתוב ל’הפועל הצעיר', ואף הציעו לו עסקנות, כי שמעו על מות בנו. אמרו אז שבנו השני, דוד, הרג בשגגה את עמוס. הסיפור עשה כנפיים. שנים רבות לאחר מכן, כאשר יפגוש דוד את המנהיג, יאמר המנהיג, דוד? הורג אחיו? זה שבשגגה הרג? היה חסר זהירות. ויאמרו לו, שלפחות דבר אחד ברור, חסר זהירות לא היה.

וכך נעשה אפרים מה שחנקה קראה ‘פרנס ציבור’. חנקה לעגה, אך בסתר לִבה ידעה שלכך נועד מלכתחילה. ודוד היה מביט באביו הנוסע וחוזר ומדבר על שליחות שנכפתה עליו ועל נסיעה שתמיד היתה לו לטורח, והחל לועג לפוליטיקה. הוא אהב את השדות ואת הוואדי ואת המערות שגילה, כוחה של חנקה להיות אשה יחידה במשק הלהיב אותו. הוא למד ללעוג לאביו. אביו חיפש את הלעג הזה, אמרה חנקה, הוא ביקש שילעגו לו, המצפון ייסר את אפרים, והקורבן שהוא מביא כביכול כשהוא מנוּגב בביתו בלעג בנו היה מיוחל. מסכן האפרים שלי, אמרה.

דוד התעמק באדמה. הדוקטור מוזס המשיך לכתוב על המחלות בתנ"ך, וריפא את המושבה, והִרבה לרדת לכפרים הערביים. רחל נעשתה יותר יותר עגלגלה ופחות מצועפת, והקפריזות שלה נתעדנו ונעשו פתאומיות יותר. אבנר אהב אותה מאוד. דוד למד להגדיר צמחים על־פי המגדיר של אייג, קרא הרבה, ופעם, סיפרה רחל, נכנסה לחדרו, הוא קרא אז את ‘באש ובחרב’ של סינקביץ, והיא ראתה אותו בוכה. היא שאלה אותו, מדוע יש לך דמעות לְסיפור אבל לא בחיים? הוא רצה לגעת באהבה עצמה, אמרה רחל, אבל בינו לבין האהבה תמיד היתה מישהי, או מישהו, וזה כבר היה חיִץ קשה יותר מדי. השִׂנאה היתה לאפרים מקל הליכה, אמרה חנקה. אפרים נצר את השנאה, כי היא נתנה לו מלים מפוארות. הציונות היתה זקוקה להגנה מילולית, אמרה חנקה, איש לא היה בטוח במאה אחוז. אבל הרצון להיות בטוח קינן עמוק. אפרים אמר לחנקה, דוד היה צריך להשגיח טוב יותר על עמוס. היא שמחה על שהוא מאשים אותו פחות, אבל חששה שהזעם ישוב. והזעם אכן שב. חבל היה לאפרים, אמרה חנקה, לאבד את הכעס המיוחס הזה. הוא אמר, דוד ילד ערמומי, מתרפס בפני ילדים ומקנא. הוא לא היה צריך לבוז לי כשלא יריתי בערבים שתקפו אותנו בדרך למושבה. אמרו לו לאפרים שבנו אמיץ לב מאין כמוהו, ואפרים, שרצה להיות גאה בבנו, וניסה למצוא את הגאווה בתוך עצמו, לא מצא. עמוס המת אינו תיאטרון, אמרה חנקה, אין זה משהו שמותר לך להתמכר לו, אין זה מקור גאווה, אלא סתם עצב, אבל אפרים לא אבה לשמוע. אפרים לא היה איש רע, אמר חנקה לאחר שנים. הוא קינא במסתורי אהבתי לדוד, אבל לא ידע שדוד מקנא באחיו המת, שזה הסוד הגדול שלו, שהוא מכור למות אחיו. דוד, אמרה חנקה, העיר באפרים געגועים אל עצמו. הלא פעם רצה להזיז דברים, עכשיו הטיף לאחרים כיצד להזיז. את המשק שלו עיבדו אחרים.

באחת מרשימותיה כתבה שנים לאחר מכן, היה פה זן חדש של גזע ישראלי שגווע מהר. דוד היה נסיך ארץ־ישראלי. הקנאה באחיו חיזקה אותו. הוא לחם במסירות ברועים הערבים, אבל חיבב את אויביו וזִלזל באביו שאמר שהם טפילים שיש לבערם. הוא העריץ את סְבילוּתם של הערבים, את היצמדותם לאדמה. בשַׂרדָנות יהודית, שהבאנו מחוץ־לארץ, לא האמין. חורה לנו להיות סתם יהודים בארץ כנען. רצינו ילדים קרוצים מחומר וסלע. לימדנו אותם לירות לפני שלימדנו אותם למה יורים. רצינו להיוולד מחדש דרך ילדינו בארץ שגעגועינו אליה היו מזויפים כי לא בה גדלנו. דוד ורעיו גדלו בלי היסטוריה ממשית, מיידית, מלבד גיאוגרפיה שבאה במקום ההיסטוריה. בלי הדמעות של דברי־הימים ניטל מן המאבק צִדו האפל. היו רק ערבי רע ויהודי טוב.

מאז הכירה אותו, סירב אפרים לספר על קורותיו בטרם הגיע לארץ שבה, כך נהג לומר, נולד. היא ידעה מפי הלל שיש לאפרים ידידת ילדות שגרה בסֶגֶ’רָה, ונסעה אליה. בדרך ראתה פרש ערבי, והִרהרה שאולי דוד באמת רצה במותו של עמוס, והוא לא הרגוֹ, אבל אלוהים לא הבין ונעתר לתפילתו הילדותית, וכשמת התפוצץ בדוד משהו, אבל אחר כך אמרה, אז מה? איזה ילד אינו מבקש פעם שאחיו ימות?

היא הגיעה לסג’רה ודפקה על דלתה של פסיה. לדבריה ראתה אשה סלע. פנים חרושות קמטי עבודה ששמש צורבת שִׁיירה בהן עקבותיה. האשה הציבה קנקני מים על השולחן, הביאה לחם שחור, דבש, חרובים, גבינה לבנה, עגבניות, זיתים, וחנקה לא הצליחה לספור את הילדים הרבים שהתנועעו שם כל הזמן. האשה בעלת פני הבזלת חייכה. היא ידעה על חנקה ותמיד חשבה עליה, אמרה. כשביקשה חנקה שתספר על אפרים אורו פניה.

שבי בשקט ואל תנסי לספור לי את הילדים, אמרה פסיה. הייתי ארוסתו של דב, אחיו המבוגר של אפרים. גרנו בעיירה קטנה, לא רחוק מקייב. עיירה עלובה, אביו של אפרים היה רוכל. אפרים אומר שהוא נולד בארץ־ישראל? איזה ארץ־ישראל? במקום שנולד גרו יהודים אלף שנים. שם עמדו ההורים שלנו וצעקו במרתפים לאלוהים, שאף־פעם לא התפנה לשמוע אותם. אולי משום שאפרים צודק, ואלוהים באמת גר פה ולא שם, אבל לא חוכמה להיות אלוהים פה, עם ערבים הוא חזק, מה עם פולנים? איפה היה נגד אוקראינים וקוזאקים? את לא יודעת? גם אני לא. תאכלי משהו. כן, הייתי ארוסתו של דב. איזה יופי של בחור היה. אפרים חושב שהוא בונה מולדת. תראי את הבית הזה, את המשק. במו ידי. אבל מולדת לא בונים. מולדת זה זיכרון נושן של עץ בודד, של גשם, של שחר מפציע ובוהק. את יודעת, פעם הייתי באודֶסה ולמדתי שנה, מי היה מורה שלי? אבא שלך, והוא היה המורה הכי יפה שהכרתי. חכם. מתפלאת? הכל קשור, הגורל מהתל בנו, אני הייתי מיועדת לדב ואחר כך לאפרים, את נישאת לו ועמוס בנך מת לך. כאילו היה הבן שלי, חנקה, ולא תביני מדוע, כי היתה האש.

חנקה הביטה בה. היא אמרה, האשה מוזרה וחזקה, אבל גם שבירה. הכירה את אבא, איזה אבא שלי הכירה? ופסיה אמרה, אֶת האבא שאף ילד לא מכיר, אבל אני יודעת, הוא כבר מת, שמעתי שאמך נעלמה עם אחיותייך, במלחמה, והלא אין שומעים כלום, אין דבר, אולי עוד תשמעי.

תראי, הוסיפה פסיה ואמרה, דב היה הארוס שלי. לא פה, במקום שאנחנו משחקים רגע מצחיק ובוודאי חולף בנצח היהודי, אלא שם, איפה שהיו יהודים. ודב היה מהפכן, כמו שהיית את.

ודב נעלם. ישבתי בבית שבורה, הלך לאיזו אסֵפה ולא חזר. הם היו קשורים מאוד, דב ואפרים, כשאחד היה חולה, השני היה חש כאב, כמו תאומים זהים. היה להם אבא מסכן, בעל נשמה יפה הוא היה, והם אהבו אותו. באתי אליו עם אפרים, והוא בכה ושאל מה אפשר לעשות כדי לגלות את עקבות דב, אבל לא היה הרבה מה לעשות. חיפשנו, אמרו שהוא בסיביר, אמרו שנראה מהלך במקום אחר, שכחתי את השם, אבל הלל, זה שניהל את הקבוצה שלכם, חקר, ולהלל היו תמיד קשרים טובים, והוא גילה שדב מת. אביו של אפרים היה שבור, ואמו ואחיותיו, הם היו עניים אבל משפחה

מלוכדת מאוד, אוהבת, חמה, כמו אצל יהודים, מה שכבר אין פה, כי פה אין יהודים, יש ערבים א' ויש ערבים ב‘. הבעל שלי, שמואל, הוא ערבי ב’, אני מכירה, רואָה את הילדים שלי, מה הם יהיו? אז הייתי בבית, אפרים עבד במאפייה בלילה לעזור להוריו, בבוקר היה עובר על יד הבית שלי, היינו קרובים, את המוות של דב הוא לקח כאילו היה זה המוות של עצמו, הוא היה יושב אִתי ומדבר אִתי על דב, הייתי תמימה, צעירה, תאמיני או לא, רזה כמו מקל, והוא היה קונה עיתון השכם בבוקר, עובר ושורק, והייתי יוצאת לחלון, והוא היה מנופף שלום, ופעם אפילו שלח לי נשיקה כאילו היא באה מדב.

יום אחד בבוקר, כשיצאתי לשריקתו, ראיתי עשן. היו גם לשונות של אש. אש ממש. ונשמעו צעקות. היה ריח נורא באוויר, כאילו בשר חרוך. צעקתי לו, אפרים יש פוגרום, היזהר. הוא התחיל לרוץ, לבשתי משהו על החלוק שלי ורצתי אחריו. רציתי לעצור בו. שלא יתקרב, פחדתי שיהרגו אותו. אבל הוא הגיע אל האש. כשהוא הגיע, עצרו אותו, הוא נאבק עם בחור שעמד שם ושפך נפט על הבית הבוער, ואז הגעתי. אפרים התגבר על הבחור הזה, וראינו שנינו איך אמו של אפרים עומדת שרופה בפתח, מנסה לצאת אבל היא כבר שחורה, הקרשים מחצו אותה. אפרים התגושש עם הבחור והיכה אותו, בא עוד אחד ויחד היכו את אפרים. אחר כך כבר לא היה שום דבר. רק רמצים. הוא רק אמר, יכולתי להציל אבל חיכיתי לעיתון הבוקר. היה שלֵו ועצוב, לא דיבר את המלים המפוצצות, שתמיד אהבתי מפני שהיו כל־כך חשובות ובאו מאיזה מבצר של אצילים, הוא נכנס לבית השרוף, הביט בהוריו השרופים ולא נגע. הלך לרב, הסדיר את ההלוויה, השיג כסף למצבות מן היהודים ברחוב, כשהכל היה מסודר הלך עם הלל ועוד בחור בשם דוד לעיר אחרת, ומשם נסעו לכאן. כל לילה היה חולם על זה. הוא כתב לי מכתב מהקבוצה, אולי חודש לפני שהגעת. אני חושבת שהוא עדיין חולם.

כשחנקה חזרה אמרה לאפרים, הייתי בסג’רה, פגשתי את פסיה, ראיתי את האש שאכלה את הבית שלך, יכולת לספר לי, אולי לא הייתי מביאה ילדים לעולם כזה, היא קצת צינית וחמודה הפסיה הזאת, יש לה שמונה ילדים, סָפרתי, אני חושבת שאם לא אצליח להיכנס לחלומות שלך אתאבד.

הוא אמר, לפעמים אני עדיין חולם. בחלום האש אינה כבה עד שאני נכנס להציל את הורי, ואני מושיט ידיים ושום דבר. הם מתים. ואז, לפני שאני נשרף, אני מתעורר. הוא חיבק אותה ופִרפר. היא החזיקה אותו חזק בידיה. הוא אמר, היה לי דוֹד, יוסל היה שמו, היה גר בכפר קטן ועשה כובעי פרווה. פעם היה פוגרום וקוזאק אחד החביא אותו. אחרי הפוגרום עלה יוסל מהמרתף וראה שאין יהודים. הוא שאל ואמרו לו. הוא שאל את הקוזאק מדוע הציל דווקא אותו, והקוזאק אמר שהוא עושה כובעי פרווה יותר מדי טובים בשביל למות כמו יהודי. הוא אמר אז, אם אני חי בגלל הכובעים שלי אלך מכאן, וכך הגיע לאמריקה. הוא כתב לאבי לבוא לאמריקה. אבי כתב שאני מתכונן לעלות לארץ־ישראל. הוא כתב שזה רע, כי הארץ מלאה ציוניסטים, ערבים ומוות. אבא לא היה ציוני, אבל צחק. יום לפני שפגשתי אותך קיבלתי מכתב, שהגיע אלי עד לקבוצה. כתב אותו הדוֹד הזה. הוא כתב, פרויקה יקירי, שמעתי על הוריך וזה נורא. לקח כמה שנים עד שהידיעה הגיעה אלי. איך מתים יהודים. תזכור שבארץ־ישראל אף אחד לא יציל אותך בגלל שאתה יודע לעשות כובעים.


 

פרק ה

כשחנקה נכנסה להריון, אמר דוד, הִצחקְת אלוהים, אמא. היא חייכה, חנקה, ידעה מאיזה לילה של אש ושריפה ייוולד לה עוד בן. אפרים התפלל לְבת, דוד הביט בכרסה של אמו וחש נכלם. אפרים כבר הִרבה בנסיעות לתל־אביב ולירושלים והחל מתכונן לנסיעה לקונגרס הציוני. נער אחד, שיצא לטיול עם הוריו וביקר בקבוצה, סיפר במושבה שדוד נולד נימול. השמועה עשתה כנפיים וארבו לדוד, ניסו להפשיט אותו והוא נאבק, אבנר היה חביב, אמר דוד, הזהיר אותי, אבל היה מסוכן להשתין בשדות כמו שהכֹּל אהבו לעשות. אחד הפועלים סיפר לרב דרעי מצפת. הרב המקובל הגיע למושבה לרחרח. הוא הביא אִתו מכתב מחמישה רבנים שלא היו טיפשים יותר ממנו, אמרה חנקה, אבל היו כבדי הליכה, ולא יכלו לבוא בעצמם. הוא ביקש לבדוק אם נכון הדבר שמשיח גדֵל במושבה והוא נסתר, וכרגיל אצל משיחים מצטנע עד רגע הגאולה. הרב דרעי טען, שלפי חישוביו הגאולה כבר ממשמשת ובאה, הכל מוכן, גוג־ומגוג הֵחל בשנת התרע"ד, הארץ הנה היא נקנית בייסורים, המשיח מתמהמה לבוא, במושבה אולי מתחבא, איזה מקום מוצלח, משיח במושבה של ציונים.

רחל טיילה לקטוף נרקיסים. בדרך ראתה את הרב. היא עצרה והביטה באיש לבוש השחורים המנסה להציץ בחלונות. הרב החל לדבר אִתה, הוא היה חריף אף כי חכם לא היה, תפס את חולשתה של רחל כשדיבר על הנער שנולד נימול, כי היא הסמיקה. מדבר על לִבה והיא פחדה. אחר כך תאמר שאולי גם ראתה ברב, המגוחך בעיניה, זכר עמום למי שהיו הורי הוריה, שנגזלו ממנה. היתה כאן נקמה כלשהי, אך בכך לא היתה מוכנה לדון. היא אמרה לרב שהיא מכירה את דוד, שהוא הידיד היחיד שלה, והוא מחונן בכוחות נסתרים, מסוגל להרוג את אחיו, מסוגל לכופף את כולם, יש בו פראות וכעס ורוב קסם, הוא אוכל צרצרים, שומע צעדים מרחוק, מריח גשם שלושה ימים לפני שהוא יורד, מכיר בעל־פה את העצים והצמחים בוואדי.

הרב ניסה להיות ערוּם. הוא אמר לרחל שאינו מאמין, והיא נעלבה ואמרה, אני אגרום שדוד יַראֶה. הרב אמר לרחל, כשתבוא הגאולה תהיי את הרואָה, והיא ידעה שהוא דובר הבלים, אבל לרגע נתאוותה להאמין, זה היה רגע מהורהר בחייה של רחל, וכעסו של אביה על הרב שנכנס אִתה לבית, ושהדוקטור מוזס גירשו בבושת פנים, לא נגע בה. רחל רצתה את חותמו של דוד על הרגע שלה, דוד היה בה, והרב פתח דלת לבית הסיוטים שלה. בלבה חשבה, איך אאסור את דוד. ודוד, שהגיע לביתה לשמוע את נגינתה ולנוח באהבה היחידה שניתנה לו, אולי כבר קצרה נפשו להילכד. נמאס לו לחמוק כל העת מפני הרב וחבריו, אפילו מן המורה עמרם, שרק בגלל עמו האומלל ביקש לראות את הפלא.

הם ישבו בחדר. הדוקטור יצא לביקור חולים. היה חשוך, ורחל אמרה שהיא חייבת לראות. היא אמרה, דוד, אתה חייב להראות לי, אני נחשבת כלה שלך, כל המושבה מדברת ואני רוצה לראות.

בעיני דוד היתה עתה יפה מתמיד אבל גם עלובה מתמיד. היה משהו עצוב בהתלהבותה. איך נעשה את זה בלי אור, שאל, והיא אמרה, אפשר לעמוד ליד החלון. דוד כבר חש בַּמזימה, אבל לא ידע שאין רחל יודעת כלל היכן יהיה הרב. הוא עמד ליד החלון, הפשיל את מכנסיו והיא הביטה, אור הדמדומים נגה על אברו, ואז שמעו קול חבטה. דוד סידר את מכנסיו והביט החוצה, וראה רב תקוע בסבך הבּוּגֶנוִילֵיאָה, מנסה לברוח, כובעו שמוט, כיפה גדולה מתחתיו, ועיניו מזרות אימה. דוד צעק, רבנים נופלים לךְ ליד הבית, רחל הבוגדת. רחל בכתה ואמרה שלא ידעה שיהיה שם רב. דוד אמר שאינו מאמין לה, ואף על פי שבא כדי להילכד יצא מבוזה וזועם.

למחרת מלאה המושבה צעירים מזוקנים מצפת. לבושי השחורים, שנראו כמו עורבים מהודרים, היו בכל מקום, בין העצים, ליד הרפתות, ליד הצרכנייה, מול בית החרושת הישן למשי, בחדריו המעופשים והריקים של המלון הישן. צעקו לאלוהים לאישור, עמדו בלילה לבדם בין העצים והתפללו, בכו, התחננו, היה ירח מלא, דוד התחבא, רחל בכתה בביתה ולא חדלה, הדוקטור מוזס זעם ויצא לגרשם אבל עצרו בעדו, כמה איכרים מן הוותיקים נבהלו, הם כבר האמינו ורצו שדוד יַראה, שיאמר משהו, שיקרה איזה נס שכבר היה באוויר.

האולם היה מלא. דוד עלה על כיסא וצעק. השתגעתם? כולכם? כל המושבה מלאה חסידים מחפשים. אז הנה. הוא הפשיל את מכנסיו וצעק, תביטו אם יש פה איזה דבר אחר, שונה, מה אתם רואים? זין כמו לכל האחרים.

אשה אחת קראה, מה יש? זה זנב רגיל, היו צִחקוקים שגברו והלכו, הצחוק התעצם, אחז בכולם כמו אש בשדה קוצים, אמר אחר כך דוד בלעג, הנשים נפלו מן הכִּסאות, חנקה הגיעה לגרור את דוד הביתה, הדוקטור מוזס הזעיק בינתיים את המשטרה הבריטית שגירשה את החסידים, ואז נשתררה דממת משיח ממושכת, ורק כעבור שנים התגלה משיח מתקרב לטבריה, אבל אז כבר לא היה דוד במושבה.

דוד עצר ליד הבית ואמר לאמו שיחזור עוד מעט. היא הציעה לו שלא ילך עתה אל רחל, אבל הוא אמר שהוא חייב, הגיע לביתה וראה את הדוקטור שאהב. הדוקטור מוזס אמר, הבת שלי עשתה לי בושה, דוד, אני בוש בה ובכל המושבה הזאת. דוד לא ענה. רק חיבק אותו ונכנס לחדרה של רחל. היא ישבה, בת ארבע־עשרה, וחיכתה לו. לבשה שמלה לבנה, שנראתה כמו שמלת כלולות מהודרת, שמצאה בארון הבגדים של אִמה. היתה מסורקת וחיוורת, חיכתה למוות כמו נסיכה, אמר אחר כך אביה. היא קראה יותר מדי רומאנים, אמר דוד, היתה עלובה וזכה כמו תינוקת. הוא אמר לה, את מלאך מִסוּכּר רחל. הקשר שהיה לנו מאז שהיינו ילדים, הרגשתי איך הוא פוקע באחת. את יודעת שחיפשתי בך נאמנות. ורחל אמרה, אולי פחדתי משום שאני אוהבת אותך. אני צעירה, ואתה חותך הכל כמו סכין, מי אתה דוד, שמפחיד אותי ככה. אם יש נער שאני יכולה לאהוב ולא צריכה לאהוב זה אתה. דוד תְּפסהּ בידיו וחיבק אותה. מעולם לא נגע בה קודם לכן, מעודו לא נגע באשה, לא נישק נערה, אף כי אמרו שאבנר כבר מנשק, ודוד אמר, לוּ היה עמוס בחיים היה חוזר בבקרים מן הוואדי עם ריח אהבה סביב האף שלו. הוא חיבק אותה והיא הרתיתה, והוא הושיבה על הספה. בחדר רִפרף ניחוח נפתלין, מן השמלה שרחל הוציאה מן הארון, מהול ריח תה ובבונג. הדוקטור יצא וחזר ונחפז לחדרו, ואת הדלת סגר אחריו. דוד אמר, זאת מסיבת הסיום. אני לא יכול לשכוח, אפילו אם אֶרצה. והיא בכתה. והוא ליטף אותה, סגר את עצמו עליה, נגע בה חזק, מעך את גופה, היא לחמה בו ונכנעה גם יחד, עדיין צעירים היו, מלאי היסוס, והוא ביקש לברוח. קרא אליה שהיא בוגדת, והיא אמרה שהיא אוהבת אותו, והוא אמר, אל תגידי את זה, כי אני חש מושפל, השפלת אותי, אותי לא משפילים, ואז, חנוק ועצום ברגשותיו, ברח ממנה, והיא ממורטטת על הספה, ושמלת אמה מקומטת, וכתפיה ושדיה גלויים.

אפרים, שנסע לקונגרס הציוני, חזר והביא פטריות מיובשות מושחלות על חוט, וחנקה כבר היתה בחודש האחרון להריונה. דוד היה מוקנט. היה מהיר לרגוז ונמלט מכל מגע עם רחל. ביום שהפר השתולל היה דוד בהר וחיפש דודאים. כשחזר שמע את הצעקות. ירד לחוות הגידול וראה את הפר משתולל, והבחורים מנסים ללכוד אותו. הוא נכנס לזירה, הפר רץ נגדו, והוא לא זע. הפר נעצר, והוא אחז בקרניו, ואז פסע הפר הנכנע כחתלתול והוחזר למקומו. נשתררה דממה. אפרים ניסה לעבוד, אבל הפועלים במשק אמרו לו שהוא מפריע להם. אפרים, עמוּס מצפון, ישב וכתב מכתב לחנקה. היא אמרה, בחוץ־לארץ ישבת ונאמת ועשית חיים, ופה, על ידי, אתה צריך לכתוב לי מכתב? תראה את בנך, הוא ניצח פר. בלילות נראו לשונות אש. לילה אחד ירו על המושבה. קול הסוסים הצונפים הותיר את דוד ער. השמים היו אדומים מן האש, ואחדים מן הפועלים שעבדו בכביש, ובעבר היו פרשים בצבא הפולני, התלהמו לארגן התקפה, אבל לא ידעו על מי, ומדוע אין האויב יוצא מן המסתור. המושבה החליטה להיערך להגנה, חרף הפרשים שרכבו בשבילה בקריאות נלהבות שאולי היו פולנית ספרותית. המורה עמרם עמד מול המראָה בחדר האמבטיה הקטן שלו וכיוון אקדח לרקתו, מפני שלא נתמנה למפקד הגנת המושבה. למזלו היה האקדח ישן, קנהו אטום עוד ממלחמת רוסיה־יפּאן, וגם לא היו בו כדורים. בכל זאת הצליחו הפרשים לדלוק בסערת קריאותיהם אחר האויב הנמלט, שלא ידע איזה קרב נואש ניהלו נגדו. הוא רק לעג ליהוד, והבעיר עוד שדות, וירה בחלונות, ודוד היה מאוכזב. חנקה ילדה בת, וקראו לה נועה. בלילה שבו יילד הדוקטור מוזס את נועה, תקפו מאות ערבים את המושבה. המתקפה היתה מאורגנת, וחשש עמום מילא את הלבבות. דוד רץ מביתו והתחבא בחפירה. לא רחוק שכבו הבחורים וירו על התוקפים. לפנות בוקר אמר דוד לאמו, ניחשתי את הלילה, היה פחד באוויר ואני לא הייתי בפחד הזה, אילפתי לעצמי את החשיכה, היורים ירו בחופזה, בלי מטרה, לא כיוונו, היו חסרי משמעת, האויב לא נס, אך טעה וחשב שהמוני אנשים יורים מולו. את הקרב הכריעה הפחדנות שלו.

את אפרים הכעיסו דברי הביקורת של דוד. הוא אמר, כאן לחמו בחורים באומץ, חירפו את נפשם, ואתה יושב בחדר ומדקלם. האנגלים משסים את הערבים, הצהרת בלפור מציקה להם, הכל פוליטיקה, ואתה עוד תראה איך יהיה פה שֶׁקט. דוד, שחשד בעסקנות של אביו, הקשיב לו. מטרידה אותי, אמר, הגישה הילדותית לשמירה. בלי מוח זה לא ילך פה, חשב על משחק השח של הדוקטור מזוס. חנקה פישרה בין אפרים לדוד, אך עתה, כשהוא כבר נער בוגר, היה אפרים חסר סבלנות כלפיו יותר מאי פעם. ודוד כבר למד מאמו לצעוק בשפתיים קפוצות.

בבית־הספר ניסו להמשיך ללמד, אך הצעירים יותר התעניינו ברכיבה והגנה. דוד היטיב לרכוב ולירות, אבל כשהובאה למושבה השתיקה כערך עילאי יצא דוד מופסד. את השתיקה הביא למושבה אבנר, מקורס למוסיקה בתל־אביב. דוד, שהיה חֵרש למוסיקה, לא הבין מדוע צריך לנסוע לקורס לתל־אביב כשהארץ מלאה דם ועשן. אבנר חזר והביא אִתו את קסם השתיקה, והובן שמי ששותק יותר הוא יותר חכם ויותר גברי. היו תחרויות שתיקה, שדוד נכשל בהן. הוא אמר שמן הבית הוא יודע איך שותקים צעקות, אך לא שתיקת דברים. רחשו לו אז בוז חומל. יש כאן שבט מיוסר, אמר המורה עמרם, שכבר חזר בו מן החרם על המושבה והמשיך לנדֵב מידע על הגנת המולדת וידיעתה, ולא היה בקיא ממנו בתנ"ך, בהיסטוריה של ארץ־ישראל ובמה שהוא עצמו כינה “אהבת מולדת”. יש כאן שבט מיוסר, אמר עם־הארץ החדש, וישנו דוד, דוד הוא בן השבט, אבל בן חורג בודד, אינו משחק את המשחק הכללי, וכשעשו מן השתיקה ערך עליון, סירב לשתיקה, ועל כך אין סולחים לו. אבל הלא כל נאגאייב וכל ישַקה שבעולם הוא איש בודד, אמרה חנקה.

רחל מוזס אמרה, אבנר אוהב את דוד מפני שאבנר הוא עמוֹס, עמוס המת, כך אמרה אולי מפני שהיתה מיואשת, וכבר תפסה שאבנר יהיה מצילהּ, ושאת דוד איבדה. הכל כבר קינאו באהבת אבנר לרחל. הנער היפה והמוסיקלי ואיש המצפון היה יורד לכפרים הערבים בעיצומה של התסיסה ומסייע לבדואים, לימד את ילדיהם, טיפל בכלבים עזובים, עזר לזקנים, הכל בשקט, בקפדנות של נער עדין ועם זאת אמיץ, לא אמיץ כדוִד, אמרו, אבל אמיץ. לו ניבאו גדולות, לדוד ניבאו חיים קשים בלי ברק. לדוד, אמרה חנקה, לא אִכפת לִצְדוֹק, לאחרים כן. דוד טייל לבדו בהרים. הוא הכיר את השבילים ואת המערות ואת העצים ואת המחבואים ואת הצוקים ואת העשבים ואת הציפורים. חששו לו שם לבדו. היתה בו אי־נחת קוסמית, אמרה חנקה, הוא ביקש להחניק את הצורך שלו להיות אהוב בצורך שלו להיות בודד. אני לא צריך אף אחד, אמר לחנקה, והיא לא האמינה לו. רחל האמינה. היא אמרה לאביה, שדוד מבקש את המוות בחיים, וכי הוא חוקר את הטבע מפני שהוא מריח כל הזמן אש.

דוד לקח את אבנר למעבה החורש להראות לו היכן נהרג עמוס, ורחל, שהריחה את אסונה, כבר ידעה שאין למנוע אותו. הוא מלמד את אבנר בחשאי איך לבגוד בעצמו, אמרה. דוד עקשן, ואני לא אשנה אותו. עשיתי משגה אחד, לכל אדם מותר לשגות פעם, לדוד מותר לשגות אלף פעמים, אבל לשגות נגדו אסור. כשאמר לה, בשיחה מזדמנת, שמעולם לא חשב שיינשאו, בָּכתה. הדוקטור מוזס אמר לחנקה, דוד עזב את רחל ואנחנו כבר לא נהיה מחותנים, אבל רחל שלי היא ריחיים כבדים יותר מדי, היא רעבה למשהו שאין בדוד לתת.

דוד עודד את אבנר להתקרב אל רחל, והשלושה החלו להיראות יחד. התמיהה על השלישייה היתה מוצדקת, אבל דוד לא רצה להסביר, ומצוות השתיקה עדיין היתה חזקה על אבנר. רחל, שלא הבינה מלכתחילה מדוע לשתוק הוא ערך ולדַבֵּר זו כסילוּת, חששה לשאול שאלות, כבר הפסידה אהבה אחת שהחלה בגיל חמש, ועתה ביקשה להיאחז במה שיש לה, כה חסרת ביטחון היתה, אמר הדוקטור מוזס לחנקה.

רחל אמרה כעבור שנים, דוד רצה דֶבֶק. משהו שידביק אותנו זה לזה, ואבנר היה הדבק, כאילו הנקמה שלו היתה אבנר, שאותו חיבב אבל לא העריך. הוא היה לוקח אותי ואת אבנר לסיורים. הוא קרא לזה סריקת שטחי המלחמה. על המלחמה דיבר כאילו כבר היתה, קרא אותה בהרים ובסלעים. חיפש רקפות על־מנת ללמוד מהן איך מתכופפים ומערימים על מזג־האוויר. הוא היה משורר, אבל המורה עמרם לעג לו, והילדות אהבו את רכּוּתו הגאה של אבנר, ודוד היה מדבר רק אִתנו, אומר שמצא בהרים חידות של דם בגביעים של זהב. היינו מוקסמים מן המלים הללו. אבל אז היה משפיל אותנו, ומתעלל באבנר על שהסכים לקבל את ההשפלה, משפיל גם אותי, וגם אני הִסְכַּנתי, אינני יודעת מדוע, אבל פחדתי להתנגד לו כשהיה מתאכזר אלי, אפילו לעיני אבנר. הלא רק כדי להיות קרובה אליו הסכמתי להיות קרובה לאבנר. דוד דיבר אלינו כאילו באמת חשב שלארץ יש ורידים קדמונים. אז עוד היה משתמש במליצות שלמד מאפרים. גם מלים פשוטות היו יוצאות אצלו מהודרות. הוא היה עובד על זה. מנקש את המלים ואת מה שביניהן. מועך אותן. מחפש משפטים קצובים, כאילו חרותים בסלע. דוד הביא אלי את אבנר כאילו להמליך עלי נסיך כדי שהוא יישאר המלך.

אפרים, שמצפונו ייסר אותו בעודו טובל בבושם סִבלוֹ, כפי שטענה חנקה, היה נוסע וחוזר. הוא היה עסקן ונעשה פרנס, אמרה, אתה נעשית קשה, אפרים, אתה חסר לי, לבית, לילדים שלך, היבולים בלעדיך אינם מה שהיו. המשק צולע, אבל אתה חושב שאתה מציל את העם. אפרים לא היה בארץ כשחלתה חנקה והובילו אותה לבית־החולים בטבריה, ודוד כתב לו וביקש ממנו לחזור. הוא לא חזר. מדי לילה כתב מכתב מתרפק ומלא צער. כתב כמה הוא סובל כשהוא יושב באמריקה, נואם בשביל היישוב בארץ, סובל בדידות, חי בדוחק, וכל העת חושב על משפחתו. אבל הוא לא שב. דוד כתב לו מכתב מלא זעם, הוא השיב שהוא חושב על חנקה ומאמין שתחלים, אבל האידיאל הגדול של היישוב גדול ממנו, והוא יחזור רק כאשר יסיים את שליחותו.

חנקה כתב לו, אתה איש חמוד אפרים, ואין לך מושג כמה עצוב שאני שלך. אני שוכבת בבית־חולים. לא אחסוך ממך, זה קשה לי וזה קשה לנועה הקטנה, וזה קשה לדוד. אבל אתה אינך, לוּ היה מגיע עכשיו צלם של ‘דבר’ היית בוודאי מגיע כדי להצטלם בבגדי עבודה. מה קרה לך? אתה שהיית הסלע של הקבוצה, והלכת לבנות חברה חדשה במושבה, מה קרה? אינך האבֵל הראשון, ולא האב השכּוּל הראשון. גם לא הבן היחיד שהוריו נשרפו. בשביל מה לקחת אותי למושבה אם אינך חושב לחלוק אתי את הסבל הזה?

הוא ענה במכתב מבולבל ומלא מליצות, אמר דוד, תיעבתי אותו, התחננתי לפני אמא שתעזוב אותו, אמרתי לה שהיא טובה וחזקה ממנו. איך האיש המדהים והקלוש הזה הצליח להיכנס אל מתחת לעורה של אִשה כמו חנקה?


 

פרק ו

יום אחד הגיעה מכונית למושבה. במכונית ישבה אשה הדורה עוטה שכמייה. המכונית חנתה ליד המחלבה, ורק תנחום הרכלן ראה. הוא קרב וראה גברת ששׂערה צבוע, לבושה שמלת משי סגולה, יושבת ומביטה ברחוב. בבית־הכנסת, בליל שבת, אמר שהיתה פה גברת מגונדרת לחפש לה מאהב. אבל תנחום היה מאוהב כל חייו במלכה שלומציון האכזרית, שמתה לפני אלפיים שנה, ואפילו הילדים ידעו שיום אחד תגיע איזו מלכה להינשא לו, ולפיכך לא נתן איש דעתו לדבריו.

כעבור חודשים אחדים הגיעה שיירה למושבה. איש לא שם לב, כנראה, שזמן מה קודם לכן נקנה ביתו העזוב של אברום החיגר שמת מטיפוס הבטן, וגם כאשר הוחל לשפצו לא שאלו שאלות, אולי מתוך החלטה בלתי ידועה. היתה אז עונת הקציר הבוערת, האיכרים היו טרודים, הצעירים סייעו להוריהם, אפילו דוד היה עסוק, ואפרים שוב היה בשליחות כלשהי. ממחנה העבודה הרחוק הגיעו פועלים ובנו בניין לתפארת על חורבות צריפו של אברום.

כשנגמר הקציר נראה הבית בכל הדרו. גדול ומפואר ממנו לא היה במושבה. אמרו שיש שם חדר אחד שכולו מראות. הרעפים היו ורודים, הובא פסנתר כנף, ויום אחד הגיעה השיירה, שמונה משאיות היו בה, נפרקה כבודה שכמותה לא ראו פה מעולם. הכל נחפזו לראות, מן המשאיות הורדו רהיטים עתיקים, נברשות קריסטל, ספות עטויות משי, פוחלצים, תמונות שמן ענקיות ועמומות, ואז הגיעה בִּמכונית הגברת סְלַבֶנְסְקָה, צבועת שיער, בשמלת משי ארוכה, עורה בהיר וחיוור, ואמרה שהיא שמחה להתיישב במושבה הזאת ולהקים בגליל את להקת הבַּלֶט היפה ביותר באימפריה הטורקית. כשאמרו לה, שהטורקים כבר עזבו, אמרה, שבין כה וכה אין הם מבינים גדולים בבלט, ואם יש פה אנגלים, מוטב, כי המחזר האנגלי שהיה לה היה המפליא מכל הגברים שהכירה, ובשלוש השנים ששתק אמר רק חמש מלים, ובלילות היה יורה כדורים בתקרה וצועק לעצמו בהברות של מורס.

החצר נשתלה גינת תבלינים, שריחותיה הילכו שיכרון, החדרים סודרו, הגברת לבשה משי וענדה תכשיטים ונראתה כמו ציפור מפוארת. היא היתה דקה, אמרה חנקה, ותמונות השמן שלה הביעו תהילה לנופים שלא הוכרו כאן. הברבורים והנופים מלאי האשדים והיערות נתנו תוקף להליכתה המרחפת והקלילה של הגברת סלַבֶנסקה, שבואה היה מוקד לשיחות במושבה במשך שנה לפחות.

היא לא הלכה, היא שטה באוויר ורגליה נוגעות־לא־נוגעות באדמה, אמר דוד, היה לה ריח של פרחים מיובשים, אמרה חנקה, ואחרי ימים אחדים נעלמו היתושים לבלי שוב. אמרו שכיוון שלא היתה זקוקה להם הבריחה אותם. היו בביתה עשר מיטות זוגיות ענקיות, מחופות אפיריונים, אבל חנקה טענה שהיא ישֵׁנה על מיטה צרה, מדיקט, עטופה שמיכה דקה בלבד, ולטענתה היא שומרת ככה על גִזרתה ועל גבּהּ. האיכרים הוזמנו ל“פַייב־אוֹקלוֹק”, והיא הגישה תה מעודן ועוגיות שהיתה אופה בעצמה.

הדוקטור מוזס שמע שִמעה ואישר שהיתה באמת רקדנית מפורסמת, פרימה־בַּלֶרינה גדולה, אמר, ואפילו המורה עמרם, שראה בבואה כניעה לגיטו ומזימה נגד הסגפנות, שעליה הוסיף לדבר אף כי כבר חדל ללמד ומורים חדשים תפסו את מקומו, אפילו הוא שמע עליה, והיה מלא התפעלות ממי שהיתה.

המורה עמרם, שעדיין עמד בעצם מאבקו למען צבא עברי של פראים כפריים למודי מלחמה, ניסה לתהות על מזימתה, וגילה שאכן היא מבקשת להקים פה להקת בלט. אנשים לחשו את המלה “בלט”, כאילו חששו שמישהו זר ועוין ישמע. עמרם אמר שהמוסר הגבוה ייפּגע מבלט, אבל היא הביטה בו בלי לראותו ורמזה שמה שיש לה להציע למושבה שווה חמישים עמרמים. היא אמרה שהיא תבנה בית־עם חדש, היא הבטיחה לשלם עבור כביש גישה למושבה במקום שביל העפר, והמומחה לפינאנסים מחיפה, שהגיע להסדיר את ענייני רכושה והלך לפוש בבית־העם הקטן, ניאות לרמוז לאיכרים הסקרנים, שמה שיש לה בבנקים שווה לכל הסכום שיש לציונות או שאי־פעם יהיה לה.

לאשה, שהיו לה שני בתי־כיסא עם מים זורמים בתוך הבית ועשר מיטות זוגיות ענקיות שאיש לא ישן בהן, היו סיכויים טובים למחוץ בחיוך את אויבהּ המורה עמרם. היא אמרה, סיפרה חנקה, שעמרם הוא רקדן בלט־של־מליצות, וכי שום ציונות לא תיפּגע אם הנערות יהיו מעט יותר מעודנות ונימוסיות ויהיה להן “שארם”, ושֶׁמע המושבה יֵצא למרחוק.

הגברת כבשה את לב התושבים. היא הזמינה אותם לביתה, חילקה מתנות, נתנה לנשים צעיפים צבעוניים ממשי סיני, ומאחר שהיו לה אלף ומאתים זוגות נעליים, היתה יכולה להנעיל את נשות המושבה כך שאף אחת מהן לא תמאן לשלוח את בנותיה ללמוד שעתיים בשבוע בלט.

חנקה אמרה, היה לה פיזור נפש משעשע, היתה בה חדווה גדולה שכבשה את כולם, מין שמחה על החיים, ועל שיש ריחות ויש תה, וישנם אנשים וישנה אהבה. היא הביאה עמה ריח שאיש מן התושבים לא הִכִּירוֹ, אבל בחלומותיהם לא היה זר להם.

את דוד פגשה ימים מספר לאחר בואה. הוא הגיע מן הוואדי רכוב על פרדה ביום חם. היא עמדה לפוש רגע וראתה אותו. רחל אמרה שהגברת סלַבֶנסקה היתה האשה הראשונה, אחרי חנקה ואחריה, שהבינה את קִסמו הנבזי של דוד. היא אמרה לו מיד, שיש בו נחש ויש בו פרח. את חיוכו תפשׂה כזלזול מתנשא וחסר רחמים. במראהו אהבה את הנער המובס, המחפש תשובה במסתורי אויביו.

חנקה אמרה, היא לקחה ברצינות את האמירה שדוד הוא הרודולף ואלנטינו של הציונות. דוד אהב בה את הזרוּת. כשראה אותה, הבין את הרחמים שחש כלפי רחל. הגברת היתה אדונית שבאה לקחת, לא לקבל. השיחה ביניהם היתה קצרה, אמרה חנקה, הם הבינו זה את זה. כשהחלה לספר על הטראגדיות הגדולות של חייה היתה תמיד מחפשת את עיני דוד. דוד היה האהבה האחרונה שלי, אמרה לחנקה בשיחת נפש אחת מיני רבות שקיימו ביניהן, כשתי קושרות היו, ואפרים, שלחם בה, לא יכול לה, חנקה אמרה, לך לעסקנות שלך בן־אדם, מה אתה יודע על נשים? דוד הוא האהבה האחרונה שלי, אמרה, אבל הגעתי מאוחר מדי, אני זקנה והוא צעיר מדי, אבל מה שאני אלמד אותו יהיה נשק טוב נגד הבנות שעוד תאהבנה אותו. הנערות עדיין כִּרכרו סביב אבנר, אך הגברת הבינה את הקסם האפל שנשים תאהבנה, היא ידעה שבדוד יתחבא שודד עצום, הוא צריך ללמוד איך לתקוף, אבל בה בעת גם לעגוב. עדיין אין הוא יודע שאת המכות, שהוא מנחית על חבריו ועל הבנות, צריך לתכנן כאילו האלימות הזאת היא באמת הצורה הכי מיוחסת של החיזור.

דוד, אמרה הגברת, היה הדבר הכי קרוב לגבר שפגשתי. ואני הכרתי נסיכים ומאהבים גדולים ששתו שַׁמפֵּיין מידי. אדיב וחסר נדיבות, אכזר אבל לא רשע, אני יכולה להבין מדוע לא אהבו אותו כאן. זן נדיר נקלט קשה.

הבלט שלה התפתח, הבנות באו לרקוד. גברים במושבה החלו לגזום את שפמיהם. הנשים למדו להתלבש. המהפכה הגדולה שחוללה הגברת היתה שלב חשוב, יאמר אחר כך דוד, והייתי מוקסם ממנה. באמצע השיטוטים שהתמכרתי להם, באמצע הדרור, הגיעה גברת שלימדה אותי איזה כוח יש בכלוב של סדר, לימדה אותי עורמה וכוח מנותבים, לא מתלהמים נוסח המורה עמרם, אלא בתוך סדים מדויקים, בתוך מרכאות כפולות ומכופלות. לאחר אבי ומליצותיו, ולאחר השטויות שלמדתי בבית־הספר, מלבד תנ"ך וטבע, באה הגברת ולימדה מה זה לכבוש באלגנטיות, מה זה לרחף בכוח, מה זה לדלג בלי לעזוב את האדמה, מה זה לטפס על הרים שכלל אינם.

לדוקטור מוזס סיפרה הגברת סלַבֶנסקה, כי מגדת־עתידות יעצה לה לעלת לגליל וללכת למושבה רחוקה, והיא חשבה על מטולה, כי זה מה שמצאה במפה. אבל על־פי תחזיות הכוכבים חיכה לה שם המוות, ולפיכך הגיעה למושבה. יום תמים ישבה במכונית והמקום מצא חן בעיניה. מדוע באה ארצה, סירבה לספר. היא אמרה שיש פה סוד גדול. אחר כך תאמר לדוד, שאחרי כל אהבותיה הסוערות והצלחותיה, רקדה פעם לפני נסיך גרמני בדרזדן, והיה שם קהל משולהב. אני הלא רקדתי פעם עם ניז’ינסקי, רקדתי עם גדולי הרקדנים בעולם, הייתי נערצת, אבל איש אחד צעק לי פתאום, יהודייה מלוכלכת, וזה היה באמצע טוּר־ז’טֶה, עמדתי לבצע סיבוב, פתאום הרגשתי מצומררת, הרגשתי שאני תקועה באוויר, משהו עכור מילא אותי, מין משטמה ששכחתי, ופתאום זכרתי, זאת שהכרתי אצל סבי הזקן, ואמרתי לעצמי, בין כה וכה את כבר זקנה לרקוד, אז תלכי לאיזה מקום שבו תביאי תועלת. הארץ הפראית הזאת צריכה קצת עידון, אולי באתי הנה לחֲנוֹך את הנסיך הקטן שלי.

המורה עמרם נשא נאום ואמר, הגברת היא מרגלת נגד הציונות, היא חוקרת את הֶבֶל החֵן על־מנת להוביל את הנוער לאובדנו, הפסנתרים והגרמופון שלה והצבעים חיסלו את הריסון ואת הצניעות, מה זה להביא “פדות ליופי”, כפי שאמר פה המשורר הטיפש הזה, שבא לקרוא שירים ונראָה כמו דף תלוש מהיסטוריה שאנחנו יצאנו למלחמת חורמה נגדה? כל מה שאינו סוסה מהירה, חץ שלוח וכוח רצון נחוש, ימות מרוּפס מול הכלובים העדינים של המחול המצועצע שלה. אין זה אישי, הוסיף, זה משהו עמוק ומסוכן.

אבל כבר לא שעו לו. כשאמר שהבלט מריח מוות רחוק, שאינו שלנו, אמרו לו שהמוות מצחין בכל מקום, אבל הוא אמר, שלָמוּת למען בניית מולדת זה אחרת, זו מצווה, והמלים הללו היו חקוקות כה עמוק בבשר החי של הנערים והנערות, ששום ריקוד, יפה ככל שיהיה, אין בכוחו למחקם, אמרה חנקה באכזבה מסוימת, שהפתיעה כלשהו את דוד.

בביתה של הגברת נערכו מסיבות. קצינים בריטים באו לטעום את מאכליה האקסוטיים ולשמוע את סיפוריה. קצין המחוז מצפת היה מגיע כל שבועיים ומריח בהתלהבות את צמחי המרפא שבגינה. חנקה אמרה שהיא אוהבת בגברת את דבקותה במטרה. לכן הבריחה את היתושים, אמרה חנקה, כי הם הפריעו לבלט. לעשות בלט במושבה נידחת כמו שלנו היה מוזר, חסר סיכוי ומנוגד לכל היגיון, אבל היא התעקשה, כמו הציונים הראשונים שבאו הנה. חנקה הוסיפה, גם ההתעלמות הנפלאה שלה, המופגנת, מן החום והשמש הצורבת, היו נעלים בעיני. היא רקמה מחווה ליופי, טלאי על־גבי טלאי, משי רקום על סלעים, מה יכול להיות יותר יפה. רחל החלה מלווה בנגינתה את השיעורים של הגברת סלַבֶנסקה. דוד אמר לחנקה, תראי, היא מבזה בי משהו עמוק. נסיכים התאבדו בגללה, יש פה חידה, מדוע אהבה יכולה להיות כה הרסנית? יש בה חן ישן, שאפשר ללמוד ממנו. היה לה מאהב שכולו יין ולא דם, כך אמרה, אלף דורות של אצילים זרמו בוורידיו והוא קפץ לה מחלון של מלון בבריסל. היא מחפה על משהו, החיים בה הם כמו רעל, והיא מביאה הנה ריחות שלא הכרנו, זה מגרה אותי, תראי את נועה, כבר הולכת, עוד מעט תוכל לרקוד, זה יהיה יפה, כי אני אהיה עסוק ואין לנועה אבא.

חנקה אמרה, הגברת הביאה את רעיון החיים כהתאבדות הדורה. זה מה שקסם לדוד. אולי ידע שהיא אינה יכולה להינתן לו. היא כבר מָלְכָה פעם, ומסרה את המלכות למישהו אחר. היא נראתה לכולנו כמו ארמון נתוץ, אבל מאוּחה היטב. כשסיפרה לדוד על מאהבהּ, הקצין בלִגיון־הזרים, שהיה רוכב בעמידה, נעלב דוד. הוא ניסה לרכוב בעמידה ולא עלה בידו. רחל, שהיתה נוכחת, צחקה. אבנר, ששב מאיזו נסיעה, אמר שדוד עוד ילמד לרכוב בעמידה, אבל מה יֵצא לו? אין זה נחוץ כאן לאף אחד. אבל הגברת אמרה שהחיים הם יותר אופֶּרה ממה שחושבים כאן. המלחמה, אמרה הגברת, היא על שום דבר. שטויות מי שאומר שזה על משהו. ואולי זה שהלהיב את דוד, אמרה חנקה מאוחר יותר. היא הלא אמרה שהמלחמה היא לשם עצמה, לשם הטכס עצמו, שהרי דבר אינו נפתר באמת במלחמה, רק תנועות של ריקוד אַלִים ומטוכס היטב, שבסופו נשיקה או מות. פעם הוציאו החוצה את דוד ואת גולית, ומי שניצח היה מלך, אבל הריקוד הזה נגמר, עכשיו רוקדים עם הרבה אש, ותשוקה, ועפר, וריקבון, ומוות, אבל על שום דבר ממשי, אמרה, ורק מפני שלגברים אין די ציִד, או שאין להם די מקום לְציִד, או משום שיותר מדי אנשים נולדים בעולם, ואלוהים צריך את הרווח ביניהם ועושה את המלחמות.

וכך חוללה הגברת מסיבת פורים יפה. היא הלבישה את הנערות, שרקדו את הבלט הראשון של המושבה. הכל היו מחופשים ושתו יין, שהגברת קנתה בכספה בחיפה. הכל התלהבו מן השמחה בלי אשמה, שלפתע התוודעו אליה. כאן היתה פאריס קטנה ולונדון קטנה, והיתה תחרות מלכות יופי, ורחל זכתה, ואבנר הסמיק, ודוד כעס והצביע בעד שולמית, אבל שולמית נעלבה על שהציע אותה, ואמרה שנכונה בחירת אבנר, כי אבנר כל כך יפה, ולכן גם מבין בְּיופי.

לפנות בוקר, לאחר שהגברת רקדה את ריקוד שבעת הצעיפים, וכשהכל נפלו לְמשכב של אחרי־נשף, הושלכה פצצה לביתו של ראובן, ולאה, אשתו, נהרגה. הבחורים, עייפים מלילה של שתייה וריקודים, יצאו לדלוק אחר התוקפים. באוויר עמדה עוינות חדשה. לא עוד הֶרֶג מתוך כעס או נקמה מזדמנים, אלא משהו מתוכנן, אמר אפרים, שיש בו מן השנאה הנצחית ליהודים. דוד חלק עליו ואמר לחנקה, מתנהל פה מאבק לאומי על ארץ, ולשני הצדדים צדק משלהם, צריך רק להאמין שהצדק שלנו ינצח, ולא מפני שהוא טוב יותר, אלא מפני שהוא שלנו. דוד תמה שהדולקים לא הרחיקו לרכוב. הִדהד באוזניו נאומה של הגברת, שאמרה, שהיא רקדה לפני הצארינה ואחר כך ברחה עם להקת הבלט לפאריס, ועתה, המושבה היא מה שיש לה, המשפחה הראשונה של חייה, ואני אוהבת אתכם, את כולכם, אמרה, אפילו את המורה עמרם, הנה, אמרה, יש לכם פרות ציוניות, ולולים ציונים, ומושבות ציוניות, ועכשיו גם שבעת צעיפים יהודי, ריקוד ציוניסטי אמרה, כאן, בארץ שבה היו רוקדים בכרמים, עד שבאו אנשים זעומֵי אדוֹנָי וחיסלו את הצחוק, שהיה כל־כך טורף פה, בארץ כנען, לפני שבאו העברים הכועסים. היא סילפה דברים שאמר לה דוד, אמרה חנקה לדוקטור מוזס, אבל זה היה יפה, ואָתָא בוקר ועמו רצח. ושאלו, מה עושים? הנה עוד אשה הרוגה, ואמרו לדוד, אתה רואה? המלחמה האמיתית אינה בלט. הגיעה משטרה בריטית, ודוד אמר, עצוב שאנחנו צריכים את האנגלים בשביל להוכיח שזה הבית שלנו.

לאחר שנרגעו הרוחות יצאו התלמידים לטיול. היו טיולים רבים גם קודם, אבל חנקה אמרה, היה רק הטִיול הזה, שהוליד את הנמר.

לטיול הצטרף מלווה ממסחה, שאמר לדוד, שבוודאי קשה לחיות עם שם כמו שלו, דוד חנקין היה גיבור ותקעו לו חרב בגב. הם הלכו ליודפת, המבצר שיוסף בן־מתתיהו יצא ממנו להיות גיבור ואחר כך בוגד. המורה עמרם דיבר בלילה על גבורת מצדה, על ההתאבדות הגדולה שלא ליפול בשבי. היתה אווירה חגיגית בלילה הצונן, ודוד הקשיב לַמלים, שמע את המורה עמרם, ואז אמר, איך יודעים מה בכלל אמר אלעזר בן־יאיר במצדה? בבית־הספר לימדה אותנו רבקה, שאין בכתובים העבריים שום אזכור של מצדה. כאילו רצו היהודים לא לזכור את המאורע הזה, ותחתיו לזכור איך נמלט יוחנן בן־זכאי מירושלים הנצורה בארון מתים, ואיך התחנף לאספסיאנוס כדי לבנות את הישיבה ביבנה. כאילו, המשיך דוד, והמורה עמרם נהיה כועס יותר ויותר, כאילו חשוב היה לא לזכור את המאורע. ומי כתב אותו? הבוגד יוסף בן־מתתיהו. אולי רצה לכפר על משהו? אולי המציא את העקידה הזאת? אולי החינוך לִמצדה מסוכן? כי גבורה צריך שתהיה מחוברת לחיים כמו שהמוות מחובר לחיים. והמורה עמרם צעק, דוד, איך אתה מעז לדבר, והכל הביטו באבנר, אבנר עמד סמוך לדוד, חיבק אותו, הרגיש שדוד רועד, ואמר, אולי הצדק נמצא באמצע, עמרם, אולי כל אהבה גדולה מביאה אִתה בגידה? אולי בלי אהבה אין בגידה, ואז גם בלי בגידה אין אהבה. דוד חייך. לכן אני אוהב את הגברת סלַבֶנסקה, אמר אחר כך. היא עוררה בי את הבוגד, שלא הכרתי בְּעצמי קודם, הבוגד בחיים כדי לאלצם להיות מסוגננים ויפים, מפני שהם מתים.

הגליל הרהיב בשלל פרחים, שלל צבעים, הם העפילו על הרים, ירדו לוואדיות, חרשו את ואדי לָמוּן, ואדי הטחנות, ואדי עמוד, ירדו גם לעמק בית־נטופה, ימים אחדים הלכו, והמלווה, ניסן ממסחה, אמר, תִּראו את הדוִד הזה, אמיץ, ראיתי איך הוא הולך בלילה, קורא את הלילה כמו ספר באור מנורה, אבל לבדו. מה יש לו ככה לבד? לא יכול לשבת עם כולם ולשיר? ואבנר אמר, יש בו שועל בודד, כשהוא יושב בצד הוא לומד את נקודות התורפה שלנו.

בבוקר שלאחר הביקור במונטפורט עלו לכיוון הלבנון, והיתה שעת צהריים חמימה, אור התכלת העז נחתך בתוואי ההרים המסולעים, ואז, היה זה ברגע אחד מופקע מכל הזמנים, ראה דוד את הנמר.

הנמר נראה מעבר לוואדי, אבל בגלל כיוון הרוח לא הריח את דוד וחבריו. וגם אילו הריח לא היו מפריעים לו. הטריטוריה שלו היתה מוגנת. כדי להגיע אליו היה צריך לחצות ואדי עמוק. והוא עמד דוּמָם. אולי גילה טרף. בתחילה נצמד לקרקע ולא זע. אז הזדקף, אמר דוד, אט־אט הזדקף, במין נחישות, כמו גומי מחוזק בברזל, גבו הזדקף ונראה דרוך כמו מיתר מתוח עד דק. הוא לא נראה עוד כחיה, אלא כנקודה בתוך מסילת ירי של חץ לא נראה. גופו מרוכז כל כולו בנקודה אחת, שכבר ריחפה בחלל אך גופו רק איתר אותה, תוֹוה את מעופה באבן ועדיין אינו נענה לה. הנמר צודד פניו ביהירות חמדנית, התמתח, ברא לעצמו מנוחה מכל אויב. חושיו, כך נראה, לקטו כל רמז של רחש, הוא איתר את עצמו לתוך הדממה כדי להיירות אל הכיוון שקבע לעצמו, אסף את כוחותיו לנקודת המעוף הבלתי נראית ואז זינק. זה היה, אמר דוד, ריחוף, לא זינוק. פראי, אך גם מעודן כמו קרן שמש מופזת לבין הענפים. התנועות שלו נראו כידועות מראש, כקבועות בתוך טבעוֹ רב התהפוכות, אבל היתה פה איזו עילה לאִלתוּר, אלתור על־פי חוקים נוקשים, משהו מסוכן וכה מאורגן, אמר דוד. החיים האבודים של החיה שאותה צד הנמר, ושלא היה אפשר לראותה, החיים האלה היו חלק מן הניתור יותר מאשר חלק מן התיאבון. הכוח היה מנומס, שום ריגוש לא היה בלכידת הטרף. צריך להיות שווה־נפש כדי לנצח את מי שאתה חייב לצאת נגדו. שנאה היא משענת גרועה. לגברת סלַבֶנסקה אמר דוד, אַת כמו הנמר עם הטרף שלו. לחבריו אמר, תראו איך הוא מגן עכשיו על הטריטוריה שלו. בלילה שכבו לישון. אבנר התכרבל בשמיכותיו, דוד ישן על האדמה. הוא אמר לאבנר, כשאחי מת ראיתי עיִט. כמו הנמר הוא חלק מהריקוד של הטבע, אדון שאינו מבדיל בינך לבין אויב, והעיט חיכה לעמוס, לא היה לו שום דבר נגדו או נגדי, כנפיו לא נעו כלל, כמו הריחוף הזה של הנמר, בי אין הרוך של עמוס או שלך, אני נגד העולם, אתה בעדו, יש משהו כן באדמה בלילה, בעיט, בנמר, באהבה, אני חושב על זה, מנסה להבין.

כולם, אבי, המורה עמרם, הדוקטור מוזס אפילו, כולם מדברים על צדק. אנחנו צודקים, עם ישראל, האדם החדש, הציונות הסוציאליסטית, החברה השוויונית. כל זה שטות אחת גדולה. אנחנו חלק מן הטבע, והטבע אינו צודק ואינו בלתי צודק, הטבע הוא משחק במקבילית כוחות. מַהלך עתיק מלא־כלום אל לא־כלום, ובאמצע יש אדמה שצריך ליישב, אז מיישבים, רע ליהודים, אז בונים מולדת, ולא בגלל צדק. בצדק המוחלט אין יהודים ואין ערבים, יש עיט שאינו מבדיל בין ערבי מת ליהודי מת. איזה מין עם הם רוצים לבנות פה, הביאו גרונות שחוטים של יהודים מפוגרומים ורוצים שיגלו אורך־רוח, שיהיו מוסריים, שיאהבו את אמא שלהם, את המולדת, את העצים, את האבנים. ישנו מעופו הטראגי של הגיבור האמיתי אל עבר המנוחה שלו, כמו הנמר הוא צריך לרחף, לכן שָׂמוּ בקצה הצורך הזה את הארנבת או איזשהו טרף אחר. ביום שמת אחי, היה עמוֹס הטרף שבְּסוף הצורך. את החידלון מכניעים בשלווה של מחווה אצילית, זה הכל, כמו שאומרת הגברת, מחווה אצילית על שום דבר.

לא פעם היו הגברת סלַבֶנסקה ודוד יוצאים לטיול. לפעמים בשבת בבוקר. היא אמרה שהוא צריך לנגן את המנגינה שלו, והוא אמר לה, שכשהוא רואה את הריקוד שהיא מלמדת, הוא חושב על תכסיסים, והיא לא שאלה אילו תכסיסים. דוד יידה אבנים בציפורים ומדד את דמותה הזקופה והגאה של הגברת. פתאום היכתה במקל את האדמה, ואמרה שהאדמה סרבנית וחסר בה עידון. הוא צחק. גם היא רצתה לצחוק, אבל לא צחקה. ריח של חורף קרב עמד באוויר הבוקר החם. נחליאלים דילגו, והחצב נראה פורח. האדמה היתה חומה ונדיבה, עדיין חרוצה בקיעים ויבשה. הם התיישבו ליד גזע שנח על האדמה, ודוד חשק את שפתיו והביט בעמק שלרגלי ההר. היא אמרה, אתה הפּאגאן הכי מבהיל שהכרתי. הוא שאל, איפה הכירה פאגאנים, והיא אמרה, שהעולם מלא יהודים ונוצרים, ורק כמה פאגאנים. אני בשביל האחרונים. היא אמרה לו, שיש לו שפתיים יפות של פאגאן. הוא סיפר לה שוב על הנמר, כי ביקשה שיספר. זה היה המשחק שלהם, הוא מספר על הנמר והיא מקשיבה, כאילו לא ידעה את המלים על־פה. היא אמרה לו, במשוואה הזאת אני מרגישה מושפלת. כי אולי אני הארנבת ומישהו אחר הוא הנמר. דוד חיקה את הליכתו של הנמר, והיא חייכה. יפה היה לה לראותו משחֵק נמר על ההר הגלמוד. לפתע כאילו הגיע קץ לדיבורים והיתה תחושה קשה. באלה המלים תיארה את שהתרחש לחנקה. היא אמרה, חשתי תבוסה מסוימת, היינו צריכים להגדיר דברים, לא היה אפשר עוד להפריד בין הדברים לבין ניסוחם, ולא ידענו איך. ההבדל בינינו היה מאה שנים, אלף שנים, שני קונטיננטים, השׁערות על תרבות, מה היה הוא ומי הייתי אני? הוא קינא בנשיות שלי ואמר לי את זה, אני קינאתי בקשר שלו לאדמה, הוא דיבר מתוכה כאילו הרגבים דיברו מפיו. הגיחה סוסה ועִמה סייח. הם נעמדו בסמוך לגברת ולדוד, והסייח הצליח סוף סוף לינוק. הסוסה הביטה בשניים בחוסר עניין מוחלט, והם הביטו בה. מאחורי הסוסה היה עץ חרוב, מאחורי העץ נשקף העמק, וההרים הרחוקים היו מטושטשים מחמת האד שהתאבך מן הכנרת. הסוסה צנפה, ודוד לקח בידו את ידה של הגברת, הניח אותה על שפתיו, ונשק לידה. המחווה היתה כה יפה שהיא חששה לזוז. היא לא חשבה, אמרה, שמישהו על ההר הזה ינשק יד, אלה הרים בשביל תאוות בשרים עתיקה ולא בשביל שמפיין של נשיקות על ידיים. דוד שיחק בידה ונגע בחזֶהָ. היא התפתלה, אבל לא זזה ממנו. היא רק אמרה, אני זקנה, דוד, לא צריך, אתה יכול להניח ראש ולנוח. סערות כבר היו לי מספיק. דבריה העליבו אותו, אבל הוא העמיד פנים שלא שמע. ואז החל ללטף את שדיה. זה היה, אמרה, משהו מטורף, כי הוא עשה את זה כמו ילד, לא כמו גבר, והיא היתה נבוכה, לא משום שהיה זה דוד, אלא משום שברגע זה היה צעיר אפילו מכפי גילו. הוא נצמד אליה, ואז רצתה לצחוק את הצחוק שקודם לא יכלה. היא אמרה, לא, דוד, לא, אנחנו משתטים. הסוסה צנפה והחלה פוסעת והסייח מדלג אחריה. להק חסידות חלף בשמים, חסידה אחת הובילה ואחריה שט משולש ענק, כשני זנבות אדירים. חשנו מרוּמים, אמרה הגברת סלַבֶנסקה, לא היה טעם, הוא ידע שהוא יכול לכבוש, ואני ידעתי שזה כיבוש מיותר. הפסקנו. היתה מבוכה, את יודעת, חנקה, יש בו גבר ונער בעת־ובעונה־אחת. היום החל מאפיר. החלה תנועת עננים בשמים. הוא ישב מרומה, ואני לידו, שנינו חשבנו על המאהב שלי שרכב על סוס בעמידה, הוא קינא בו, אבל ידע שהוא יכול להכניע אותי גם בלי זה.

למחרת ישב בחצר וגילף בעץ. נזוף וכועס היה. נועה יצאה מן הבית ושיחקה לידו. הוא אספהּ אל חיקו ושיחק בשערהּ. הוא צעק אל אביו, יש לך בת חמודה, אפרים, קח אותה לאמריקה ותַראה אותה ליהודים יחד עם טיפות דם של עמוס, כדי שיתנו יותר כסף כשאתה מדבר אִתם על הארץ הקדושה. אביו אמר, אוֹה, הבן הזועף שלי. ודוד תמה ואמר, אה, הבן שלי? זה יפה. יש משהו שאני צריך לתת לך, ממתי אתה מתחנף אל בן סורר ומורה? ואפרים לא ענה, ונועה עיקמה את פניה, ודוד עשה לה פנים של ארנבת, והיא צחקה.

דוד התלווה אל חנקה לגינה ועזר לה לקטוף ירקות. הוא אמר לה, אין בי געגועים, גם אין בי חמימות, זה מבהיל אותי. אחר כך הלך לביתה של הגברת סלבנסקה. היא היתה בעיצומו של שיעור וראתה אותו נכנס, אבל המשיכה ללמד. רחל חדלה לנגן, והוא אמר לגברת, אני צריך ללמוד להתגעגע, ואת תרקדי שוב את ריקוד שבעת הצעיפים כדי שאני אתגעגע. תחילה סירבה, והוא הרים עליה את קולו. ואז רקדה. הנערות נותרו פעורות פה. הוא נראה להן כאילו חדש, כאילו לא הכירו אותו קודם. כשהלך הביטו הנערות אחריו, גם הגברת, היא רצתה להסביר לנערות מה זה סקס־אפיל, אבל החליטה לא להסביר. היא הלא ידעה, שדוד חושש שמא לא יוכל לרכוב בעמידה.

והוא התאמן ברכיבה. התאמץ, למד בלהיטות, אמרה חנקה. בסופו של דבר היה דוד רוכב מצוין, דוהר כמו בדואי, יושב זקוף, אהב את התחושה של הזקיפות הזאת, אמר אפרים בעצב. קינאו בו, לפעמים היה לוקח את הקַרַבִּין של אביו, עונד שתי אשפות כדורים ויוצא אל מחוץ למושבה. הרועים והפלאחים היו רואים אותו. והלא היו פעמים לא מעטות שהתכתש אתם. איש לא ידע בדיוק מי התחיל, אבל הוא היה נאבק, מסכן את חייו בשביל בדיחה, אמר אפרים בבוז, בשביל להראות מי חזק יותר, היו להם שַבַּריות וסכינים, והיו הורגים אותו לוּ יכלו, אבל הוא לא נפגע. פעם נפל, ערבי הפיל אותו, הם התכתשו ודוד היכה את הערבי, ואז גילה שזהו ניזָר, ידידו מנוער, והם התחבקו, אך ניזר אמר לו שלא ינסה שוב, הוא היה רציני באומרו, תראה דוד, החיים היפים נגמרו, אם נשוב וניפגש, זה יהיה ברצינות.

חילקו אקדחים. הצעירים הושבעו לַשורה. דוד הניח יד על ספר התנ"ך ונשבע. הוא נשלח לקורס של ההגנה, ואף כי היטיב לירות ולזחול, והיה שׂדאי מלידה, למד דברים חדשים שלא ידעם קודם. הוא אמר לחנקה, שהוא לומד מלחמה; כי הוא שייך לדור שיהיה חייב לחיות על חרבו. את ספר ההדרכה לא אהב, וכתב בעצמו חוברת הדרכה שבעזרת קִשְׁרי אביו הצליח להדפיס. הוא חשב שבתכסיסי הקרבות של יהושע בן־נון, של דוד, של גדעון, של יפתח, מצוי משהו שיוכל להשתמש בו. המפקד המקומי סירב לגעת בחוברת, ודוד שלח אותה לאחד מידידי אביו, שהעבירה למפקדת ההגנה. מן המפקדה נשלחה לירושלים. שם מצא אותה יצחק, ולאחר שנשאה חן בעיניו אמר לעצמו שיום אחד יפגוש את הצעיר הזה, דוד.


 

פרק ז

יומיים אחרי שחנקה חלתה שוב, נסע אפרים לאירופה. דוד הביא את אִמוֹ לבית־החולים בטבריה, והיה צורך להעבירה לירושלים. בירושלים ישב ליד מיטתה וטיפל בה. נועה היתה אִתוֹ, והוא המציא בשבילה משחקים. כעסו על אביו גבר, והוא כתב לאפרים, שאם לא יחזור מיד לא ידבר אתו עוד.

אפרים לא חזר, ודוד וחנקה שבו למושבה. מאחר שהיה עליה לשכב באה הגברת סלַבֶנסקה לשבת לידהּ מדי יום, והשתיים יכלו לדבר עד שעלה עשן לבן מארובת האפיפיור, אמר הדוקטור מוזס, שהיה מצטרף לפעמים, והגברת גילתה לתדהמתה, שהדוקטור החמוד מאוהב בחנקה ואפילו אינו יודע על כך.

חנקה, שהחלה לכתוב זמן מה קודם לכן, מצאה עתה אישוש לכתיבתה. היא אמרה לגברת, כי חשה שהיא מקפדת בתוכה זעם שלא היה לו מוצא זולת מלים. מין רעל נגד עצמה ונגד חייה. וכך החלה לכתוב רשימות על חייה בארץ, על הקבוצה, על המושבה, על לידת הבן הראשון של הקבוצה ועל מותו. הרשימות נדפסו ב’הפועל הצעיר' ומיד לאחר מכן החלה לפרסם גם ב’דבר'. מכל קצווי הארץ למדו לאהוב את רשימותיה. אמרו שיש בה מרירות חצובה באבן, שהיא מגבשת “אף על פי כן” בְּרֶנֶרִי, היא כותבת אותנו, אמרו האנשים, ורבים כתבו לה מכתבים מלאי אהבה. שׂרה, שיִילדה את דוד, הגיעה לבקרהּ מן הקבוצה. היא אמרה לחנקה, הם כבר אומרים, אפרים? הבעל של חנקה? לשרה היו שלושה בנים, לפעמים חייתה בנפרד מהלל, ולפעמים חזרה אליו. הוא עדיין חלם את האוטופיות האכזריות שלו, נטולת חן2 אבל צודקות. הוא אוהב אדם, אמרה שרה, אבל אינו אוהב בני־אדם ממשיים. גנרל גדול, אמרה שרה על הלל, אבל חיילים אין לו כבר. חנקה כתבה מאמר על הלל ועל אפרים. היא כתבה איך חשבו שבדור של התנחלות יש צורך בשמשונים, לא בילדים טהורי נפש. היא כתבה איך לימדו את הילדים לא לחמול, איך התאכזרנו לילדים שלנו, גם עכשיו, ואיך כל זה כה עצוב, וחסר תבונה, וגם נחוץ. היא כתבה על היהדות שלה. האנשים, שזכרו איך הרגה את נאגאייב, התעניינו, והיא כבר לא הכחישה, שיגידו מה שהם רוצים, הם הלא רוצים שאהיה רוצחת נאגאייב, אמרה. היא כתבה, שהיהודים אינם דת ואינם לאום ואינם היסטוריה, אלא משהו מטאפיסי, נצחי, מין קשר של דור לדור, מיוסד על שבטיות קדומה, מבוצר במשוואות מודרניות ובלתי מובן לו עצמו. דוד התרעם על דבריה, והיא התעקשה. הוא אמר לה, הצדקנות הורגת אותנו, כרגע היא נשק טוב לבניית הארץ, אחר כך תמיט אסון, כי יש בה מן המוחלט. גם כשאנחנו מכים את הערבים ומנשלים אותם ומתיישבים בנחלות שלהם, אנחנו עדיין מעלים על הפנים שלנו את הַמִסכּנוּת של הקורבן.

בתחרות רכיבה בסג’רה ניצח דוד. אמרו שרכב באומץ וביֶדע. דיברו על הרצינות הקודרת שלו. גם שם לא היתה אהבה רבה אליו. אבנר, כשהגיע, התקבל בלחיצות יד ובחיבוקים. שתיקתו הידועה עדיין שיחקה תפקיד נכבד. אבנר ידע לשתוק ברצינות גדולה, ודוד חיפש את המלים.

בתחרות פגש שלושה בחורים שנשאו חן בעיניו, והם החליטו לצאת לטיול במדבר. עשרה ימים הלכו בנגב ובערבה. הגיעו לים־המלח מדרום ליריחו, ופנו לעברו המזרחי של הים, וגילו שההרים נוגעים במים ואין דרך לעבור שם. דוד הציע לשחות במים הכבדים. שבע שעות שחו, שכובים על גבם, המים נושׂאים אותם ותרמיליהם עליהם. אחד הבחורים אמר, צריך ללמוד מהמים איך מנצחים הרים, הר אינו בהכרח חזק יותר ממים, צריך למצוא את נקודת התורפה הנכונה. הוד ההרים מעל הדהים את דוד. הוא היה היפוכו של היופי, אמר. צל ההרים זחל על המים, היה ליל ירח, והצוקים נראו כמו פסלי בזלת ענקיים. נוכח פטרה יצאו מן המים. הארמון האדום, החצוב בסלע, גימד אותם, אמר אחר כך דוד, מלכי אדום ומואב עלו מתהומות הזיכרון הקדום, המלחמות האינסופיות של שבטי ישראל בינם לבין עצמם, מלחמות בין מואב ואדום, שבטי עִברים קדמונים, לבין שבטי בני יוסף בכנען. הכל מתרחש גם עתה, הזמן עצר מלכת, היתה המשכיות בהרים ובמים, כששחו נשתררה דממה, מי מנוצח ומי מנצח, אמר דוד. לפחות לי אין ורידים מיין, אמר אחר כך לגברת. הוא חשב שוב על עמוס אחיו, על הרכוּת שלו, על מותו, הלא חלם עליו לפעמים, סיפר לגברת, היה חולם שהוא מכיר לו את החיים, מלמד אותו להתגונן, חשבתי עליו מול ההרים האלה, אמר, אבא חושש שאם ייכנע לי יאבד עמוס לנצח, אבל זה טִפשי. הילד הזה הנפלא, שהיה אחי, הוא העירבון שאבי מחזיק נגדי, לגונן עליו מפני.

מסדום הלכו לאורך הגדה המערבית של ים־המלח. בלילה שכב דוד על האדמה וראה את הכוכבים שהדוקטור מוזס לימדו את אורחותיהם ושמותיהם. פתאום חש קרבה אל המושבה, אל הדוקטור שהשמים שלו היו גם כאן. בעין־גדי התרחצו במעיינות, נכנסו אל המפל, עלו בשביל המפותל, ראו את הצבאים והראמים, העפילו אל הר הנגב, חצו את הישימון המסוקס והחרוץ ואדיות עד המכתשים. היתה תחושה של קשירת קשר של מדבר נגד הציוויליזאציה, אמר אחר כך דוד. עץ שדוד, אלה פקועה, שיטה פחוסה, רותם, שממה, אדמומית ההר מול הצהוב והלבן הנצחיים. בעלי־החיים הניזונים על דיאטת הנקיקים, על צינת הלילה המְגדלת טל באבן. הם התארחו אצל שבט בדואי, ודוד חקר מדוע מקבלים כך את פניהם. הארץ מלאה איבה, אמר, והשייך אמר, שצריך לסלק את האבנים לכל עבר, כי אף פעם אינך יודע מניִן תחזור אליך האבן. דוד ראה את נוודי המדבר. הם היו אברהם ויצחק, והערבים, הלא אמרה המורה רבקה, הם אנחנו בתנ“ך. הכל היה בלול זמנים עתיקים. חשבתי על קנאת יעקב, אמר, על אחֵי יוסף הבוגדים בו, על יצחק האוהב את עשיו ונעקב אל יעקב, על יעקב ואפרים ובן פורת יוסף, בן פורת עלי עין. חשבתי על האבות כנוקמים בבניהם, כשונאים את צאצאיהם. האכזריות שלהם היתה חלק מן הטבע. השייך אמר לדוד, המדבר שמר על העם שלכם, אבל אתם לא שמרתם על המדבר, והפסדתם. מנצח רק מי ששומר על המדבר. חשבתי על אבי, אמר לחנקה, על אפרים, עלייך, אתם ידעתם מציאות אחרת. שמתי את הגיטו, שממנו באתם, מול המדבר. שתי מציאויות מנותקות מן החיים עצמם. מה חזק יותר? הייתי צריך להחליט ולא החלטתי. האשלים פחוסי הצמרות החזיקו את השמים, אמר דוד. האשלים הפחוסים האלה. הבודדים כמו ערערים. הלֵס צבוע בערב עם השקיעה. ואתה חופשי במרחבים, ואין אויב ואין משיח ואין דבר זולת בדידות. הנדודים בראו עם. התנ”ך הוא ספר על קמטי המדבר ועל אנשיו, ירושלים של התנ"ך היא עדיין עיר בקצה המדבר, וחוקיו חוקיה.

המושבה גדלה. החלו לתלות וילאות, ובבית־הספר כבר למדה כל כיתה בחדר משלה. המשקים גדלו, אף כי לא תמיד שִגשגו. רשימותיה של חנקה היכו גלים, והיו שבאו לשוחח אִתה. הדוקטור מוזס אמר שהוא הסוכן שלה, והיה יושב ומביט בה, עורג, והיא רצתה לאהוב את הדוקטור, אבל בצער עמוק ידעה שהיא אשה של גבר אחד בלבד. לדוד אמרה, הדוקטור רוצה בי, הייתי יכולה לחיות אתו יפה, הוא איש מקסים וחכם ומלומד, אבל חסרה בו עצבותו של אפרים, הנואשוּת שלו, ההונאה העצמית, הגִנדור המחוספס בלילה, הכלביוּת של הליכה על ארבע ובקשת מחילה והתפלשות במצפון דואב. מה אני יכולה לעשות?

בחודש יוני הגיעו למושבה בוגרי הגמנסיה בירושלים. הם באו לְמחנה עבודה והשתכנו בבית־הספר ואף בבתים פרטיים. אמורים היו לעבוד במשקים וללמוד את עבודת האדמה. מיכל הגיעה אִתם. אביה של מיכל, אמר חנקה, היה איש מכובד, שופט, עסקן ציוני חשוב, אִמה באה מבית גרמני אמיד. בבית בירושלים עבדו משרתות, מיכל הרבתה לנסוע לחוץ־לארץ, ידעה צרפתית ואנגלית. הפליא אותה לראות, בחלון ביתה של הגברת, מחול במושבה.

אחרי שצפתה בבלט הלכה לבית־הספר לישון. בבוקר הלכה לעבוד במשק של תנחום הרכלן, שניסה למשוך ממנה ידיעות על גדולי היישוב, שאת סודותיהם נצרה, בין מפני שלא ידעה, ובין מפני שלא רצתה לספר.

כעבור יומיים הלכה ברחוב, שהגברת סלַבֶנסקה סללה למושבה, ורכנה לשרוך את נעלה. חברותיה הלכו לפניה, וכששבה והזדקפה ראתה את דוד. דוד עמד ליד המחלבה עם כדי החלב וחיכה לתורו.

היא הביטה בו והחווירה. היא אמרה, עמוס, אֵיך, עמוס. והוא נבהל מן השם ואמר בלחש, אני לא עמוס, עמוס מת. היא הביטה בו בעיון, בחנה כל צל בפניו, גילתה את הקשיחות בזווית הפה, ואמרה, אני מדברת על עמוס אחי. הוא אמר, עמוס היה אחי, ואז עצרו לרגע, ואחר זרמו המלים כמו מעצמן. הוא תמך בה כשקמה ועמדה, הושיב אותה על העגלה ליד כדי החלב הריקים, ועמד מולה. ניסה לשווֹת לעמידתו טרזניוּת מפוארת, והיא ראתה כמה הוא רוצה להיראות נועז.

תראה, עשיתי שטות, אמרה, אתה צריך לסלוח לי. היה לי אח, שמו היה עמוס, והוא מת, הוא דמה לך כשתי טיפות מים. הוא היה בן שלוש־עשרה כשמת. והוא לחש לה, היה לי אח, שמו היה עמוס, הוא מת כשהיה בן שלוש־עשרה, הלכנו לירות בפרה, הרובה הדו־קני נפל. הייתי צריך להשגיח עליו.

שנים לאחר מכן, בראיון, תאמר מיכל, מרירה וכואבת, שני העמוסים היו תאומים, ודוד היה צריך להרוג את שניהם, אחד בי ואחד לאביו.

היא היתה אהובה עלינו, אמרה אחת מחברותיה, ביתה היה ארמון, היינו באות אליה, שומעות מוסיקה, אוכלות מטעמים, פתאום היא באה בערב כולה אוויר, מרחפת, מבוהלת ושמחה. צחקנו, כי היא היתה הראשונה בינינו שאהבה. היא אהבה את דוד ממבט ראשון, מין אהבה תלותית, עטופה בחוויית המוות המשותף. דוד היה מקסים וסודי ועוין. אולי הזלזול העקרוני שלו שבה את לבה, החופשיוּת שכמה לה, הצורך להיאחז דווקא בה כדי לבוז למשהו שלא ידעה מה הוא. האשמה שלו על אחיו היתה גדולה ומצאה מסילות אל לבה. הצורך שלו להיות לוחם. הצדק שלא שינה לו דבר. היו לו אז מפות אנגליות שהשיג בגניבה, היה גונב חפצים מן האנגלים שהיו באים לגברת סלַבֶנסקה. שום חוק לא עצר אותו. הגברת סלַבֶנסקה אמרה, זה זיווג שֶכּתוב בכוכבים, דוד הלא נולד נימול, ומיכל תהיה מלכתו. יש לנו עתיד גדול, ההרים יתבקעו, במלחמות הוא יהיה דוד המלך, ומיכל תשריץ בני אלים.

אבל בתחילה שמרו מיכל ודוד על מרחק מסוים. לאחר כמה פגישות מקריות בהן התוודעו זה אל זה, שמרו משום מה על זהירות. הנערים והנערות מן המושבה אהבו את “הסחורה” החדשה שבאה למושבה. היתה התאהבות כללית. רק אבנר נותר אדיש לנערות החדשות ודבק עוד יותר ברחל. עמרם צלע בשבילים, מחפש את העתיד ומוצא אֶרוֹס על ההרים במקום תרועות ניצחון של צבא גיבורים. הגברת אמרה, לא צריך לרכוב בעמידה כדי להרשים זונה פאריסאית, ומיכל אינה צריכה שום עידוד, היא כבר כלה ואינה יודעת. היה חיוך כללי במושבה, בלילות גנחו זוגות צעירים בגבעות ובוואדי, שרו, חיפשו מחבואים, חזרו בבוקר עמומים מלילות של אהבה. איש לא ההין ללכת עד הסוף, אמרה אחר כך מיכל, היינו חבורת תמימים, אבל התחבקנו, היינו מתנשקים עד שהשפתיים היו נושרות, האהבה פרחה, האוויר היה צלול בלילות, צונן, הנוף מרהיב, העצים ירוקים, הפרחים פרחו, ענקי ורדים צמחו ליד הקירות, הבּוּגֶנוִילֵאיוֹת היו סגולות ובוהקות באור הירח, לְמה עוד אפשר היה לצפות?

דוד אינו סומך על איש, אמרה מיכל, הוא מחכה לי, באתי ואמרתי לו שנצא יחד והוא שמח. הוא חיכה שאומר לו. אולי היה מבויש ולא הסכים להודות. דווקא בתקופת שהותם של האורחים מירושלים במושבה היה דוד מאמן את עצמו לקרוא את הלילה. לאחר קורס השׂדאות וקורס נוסף בנשק, הִרבה לאמן את עצמו. מיכל עבדה אצל תנחום הרכלן, ודוד היה בא, עומד ליד הגדר ומתבונן בה. לפעמים היו מדברים. היתה ציפייה, הסבירה לאחר מכן, הוא בנה את החיזור מרסיסים של איפוק. חנקה קירבה אותה. הגברת סלַבֶנסקה אמרה, שהיא מה שדוד רוצה באמת. לאחרונה קיבלה חנקה מהדוקטור מוזס גרמופון במתנה. אפרים הביא עמו תקליטים מחוץ־לארץ. חנקה הזמינה את מיכל לשמוע מוסיקה. היא השמיעה לה תקליט של שַליאפִּין. היא סיפרה למיכל, כשהייתי צעירה ברוסיה, נאסרתי, בתא היה קיר ועל הקיר נפל צל של ענף, וכיוון ששמעתי לפעמים ציוץ של ציפור שאותה לא יכולתי לראות, חיברתי את הציוץ לצל והיה לי נחמד. לילה אחד, אחרי שהצל נגמר, שמעתי קול זִמרה. היה קשה לשמוע, אבל אז אולי נפתח חלון, כי הקול התחזק. מישהו שר כמו שליאפין, קול עבה, חזק, מרטיט. ישבתי ובכיתי. כשעינו אותי, הייתי צריכה להיות חזקה ולא בכיתי, אבל עכשיו לשֶׁמע הקול, בכיתי. בבוקר הוּבלתי לחקירה, ואחד האסירים סיפר לי, שהאיש ששר בלילה נוֹרה בבוקר השכם.

מיכל לא הבינה מדוע סיפרה לה חנקה את הסיפור. עיניה הצטמצמו כשדיברה אלי. אולי רצתה להעביר לי איזה יֶדע, אולי רמז. הבטתי בה, אשה פִּצפונת, נראית כמו יתוש קצוץ כנפיים, וכל־כך אמיצה.

מאוחר בערב הגיע דוד. הוא ראה את מיכל בבית וחייך. הוא התרחץ וחזר נוטף מים, והשיער הרטוב נראה פרוע מתמיד. הוא חבש פרדה והעלה את מיכל ונפרד מחנקה ויצא להר. היה ליל ירח וההר בהק באור כסוף. ריח של גללים ורטיבות עלה מן הקרקע. מרחוק ראו את ימת החולה מוצפת אור. כשירדה מן הפרדה רצתה לגעת בו. אבל הוא חיכה. הציץ בה במין חיוך מסוכן, כדבריה, והמשיך להביט בנוף המחותל אור ירח. אתה מנוול, אמרה לו. מנוול מארץ המנוולים. הושיטה לו יד וחיכתה. הוא ראה את היד, אבל המשיך להביט בנוף. הוא אמר, הגברת היתה צריכה לעשות כוריאוגרפיה של ההרים והירח, לחבר את העמק הזה למטה עם עצבות המרחב המנודה הזה. מיכל אמרה, היד רועדת לי, דוד. הוא לא שמע ואמר, אמא סיפרה לך על הזמר הרוּסי? בסוף את מי מצאה? את אפרים. מיכל הורידה את ידה ונראתה מאוכזבת וקולה החל לרעוד.

דוד, שלא חדל מהשקיף על הנוף, אמר, זאת פעם שנייה שאני חולק את הנוף עם זר, את הנוף הזה, המיוחד, איפה שעמוס אחי מת, כאן למטה. ואז הסב אליה את פניו ונישקהּ בכוח. זה בדיוק מה שלא רציתי שיעשה, אמרה אחר כך, רציתי שיגיע אלי רך, רציתי להיות מחוזרת, שיבוא כל דבר בעִתוֹ, אבל לא היתה לו סבלנות. פתאום רצה לכבוש מיד, קל־דעת היה, ונשאר. אולי חש משהו, אבל לא ידע להפיק מתוכו את הצורך שתהא זאת אני. והכי נורא, האדנוּת שהפגין משכה אותי. היתה מכלימה, אבל גם מלהיבה. מיכל אמרה, אתה צריך לגעת לפני שאתה יודע שאתה אוהב. והוא הרחיק אותה לרגע מעצמו, חייך, הביא אל החיוך את כל הליצנות שיכול היה לגייס עכשיו, ואמר בקול מאולץ ומַגְחִיך, אומרים יש אהבה בעולם. ועכשיו יכלה גם מיכל לצחוק. החיבור שלנו, אמרה לחנקה ברגע של גילוי לב, היה עמוק אבל הנֶתֶק היה כבר שם, בהתחלה. נֶתֶק שהוא חלק ממנו, זרות שהוא מטִיל, מין צל, כמו הצל שלך על הקיר, שבא מעץ שלא רואים אבל יש עליו ציפור.

אהבתי את חיתוך הדיבור שלו, אמרה מיכל. הוא דיבר כאילו המלים המחוברות מצליחות לשמור גם על רווח ביניהן. במשי של נעימת דיבורו נשמע החצץ.

הוא חיבק אותה שוב ונשק לה. הם נפלו על מרבד עלים. בתוך תשוקתו הגדולה שמר לעצמו חופש, אמרה מיכל. הוא נתן עם כל הגוף, לא עם כל הלב. בְּעצב, שנראה זר על פניו, אמר לה, תראי, זה מה שיש, אהבה. והיא אמרה, זה הכל דוד? והוא הביט בה בעיון, למד את פניה כאילו הוא לומד נוף של מלחמה, ואמר לה, זה הכי הרבה שיש, מיכל. היא הרהרה בזה, היה לה עצוב, רצתה להתכנס אל תוך האדמה, אבל הדיוק והכּנוּת החמיאו לה. דוד אמר, יום אחד תשקוט הארץ ארבעים שנה. אני אלך למדבר ואקים שם ארמון לשתיקה. מכל העולם יבואו אנשים לשתוק שם, ואת תהיי המלכה של הארמון הזה.


 

פרק ח

כעבור ימים אחדים נקרא דוד לקורס מפקדים של ההגנה. ראה את מיכל ברפת וקרא לה שתִקרב. אמר, שהוא חייב לנסוע, ושֶיכתוב לה. היא שתקה. אחר כך אמרה, אבל אולי לא תיסע עכשיו, רק נפגשנו, ודוד בעט ברגלו מעט חול, טפח לראשה של פרה שהציץ בעד לברזלים שעליהם נשען, ואמר, זה ככה מיכל, הולכים ובאים. אכתוב לך. ונסע.

על חנקה אמרה אז מיכל, היא קראה יותר מדי רומאנים רוסיים ופחות מדי רומאנים צרפתיים. הדוקטור צחק כששמע. הם ישבו יחד, ומיכל כבר היתה כבת משפחה. דוד נסע לקורס בהר־טוּב, ובתום שבועיים חזר למושבה. מיכל שבה בינתיים לירושלים. חנקה ענתה למכתבי קוראים, ואפרים היה יושב רוב ימות השבוע בתל־אביב. דוד עבד מעט, ויצא יחידי לטיול בגליל העליון. בערה בי, אמר, אהבה נכזבת לנוף הזה, אהבה שלא היתה בי לאף אדם.

מיכל כתבה לו בלעג, שהוא לועס אדמה, והוא ענה לה, שללעוס אדמה טעים יותר מנופת צופים של בורגנות ירושלמית. קבוצת צעירים מן המושבה ירדה תל־אביבה לעבוד בבניין. רצו להרוויח כסף, ודוד הצטרף אליהם. ביום עבדו, ודוד החליט ללמוד בלילות בשיעורי־הערב. הוא למד בקדחתנות שלא היתה בו כל שנותיו בבית־הספר. פתאום חשק בקריאה, למד היסטוריה, למד בקורס להנדסה. הוא כתב למיכל, והיא ירדה לפרקים לתל־אביב להיות אִתו. בלילה שבו שהו יחד בחדר שקיבל מידידה של אביו, שעבדה במפלגה ונסעה לפולין בשליחות, פורסם הראשון מבין מכתבי הפולמוס בין אפרים להלל. הפולמוס ארך כשנה. מדי חודש היה נדפס מחזור אחד מדו־שיח זה ב’הפועל הצעיר'. דוד, שצחק למקרא הדברים, אמר למיכל, שהוא חייב להזדהות עם אביו. היא שאלה, מדוע, הלא האיש הזה היה אבא גרוע, והוא אמר לה, כי אמא אוהבת אותו.

באחד הימים ירד דוד לשפת הים וראה שם את אביו. אפרים עמד ליד הקאזינו בקצה רחוב אלנבי, והביט בים. פתאום ריחם עליו, והכעס הכוסס נמוג בו למראה הגב השחוח של אביו. שעה קצרה דיברו זה עם זה. אפרים היה המום מן ההאשמות שהעלה הלל במין יושר נוקב ואכזרי, ואף מכך שהחברים נטו לעמוד לצִדו של הלל, לא לצִדו. צדקנותו של אביו, שתמיד הכעיסה אותו, קסמה לפתע לדוד. אביו היה בסוף דרך ארוכה של חיטוט ובריחה מעצמו, אמר אחר כך למיכל. הם התיישבו במסעדה קטנה, אכלו משהו, שני זרים, אמר דוד, שני זרים שנקלעו למסעדה. אפרים אמר, יש לך הרבה עלי, דוד, אני יודע, האֵבל שלי, עמוס, אני חי אותו, לא יעזור, העסקנות, כשאמא היתה חולה ולא באתי, הלוואי והיו לי תירוצים, אין, יש רק חלל עמוק בפנים שנפער אל שום דבר.

דוד אמר לאביו, המזל שלך אבא שלא חיפשתי, לפחות אחרי גיל מסוים, את האהבה שלך. אני אדם צעיר. בן תשע־עשרה, אבל אני שלם עם בדידות שאתה לא מכיר. ציפיתי למחווה ממך, לאהדה, לנאמנות, אבל כשאתה כותב להלל מעל דפי העיתון אתה מזכיר דברים שעשיתי או לא עשיתי מפני שזה נוח לך. אתה מתפלש בקיא של עצמך, אבל בינתיים אתה ממציא סיפור שבו גם אני וגם אמא שחקנים מִשניים, ולא אִכפת לך שאנחנו שם לשירותך, חלק מההמצאה שהמצאת, אתה מספר אותנו, לא עלינו.

אפרים הקשיב ונאנח. לא היה לו מה לומר. הם כילו לאכול, ואפרים שאל את דוד אם הוא רוצה להצטרף אליו מחר לנסיעה לירושלים. דוד שמח. הוא ביקש לראות את מיכל. בבוקר נפגשו. החבר שבתאי, שנהג במכונית, דיבר כל הדרך, ודוד ואפרים לא היו צריכים למלא את השתיקה.

כשהגיעו לירושלים שאל אפרים את דוד אם ברצונו שיכיר את הוריה של מיכל. דוד חייך. זה האיש אפרים, אמר, לחנך אותו כבר לא אצליח. אפרים סירק את שערו ויחד הלכו לביתה של מיכל. את הדלת פתחה משרתת ערבייה, שדיברה צרפתית. בסלון ישבה המשפחה ושתתה תה. במסדרון, ליד המרפסת הענקית, תלה צילום של אחיה של מיכל. אפרים הביט וראה בצילום את דוד והחוויר. אביה של מיכל היה אדיב והביא לו כוסית ברנדי. יחד ישבו ודנו בבעיות העולם. אחר כך יצא אפרים לדרכו, ואביה של מיכל התיישב ליד דוד והתבונן בו ארוכות. מבטו המצועף, החכם והמזלזל, הטריד את דוד. אִמהּ של מיכל אמרה, יום יום אני חושבת על עמוס שלנו, בכל יום יש מין רגע כזה, שאני חושבת עליו, ואז אני מרגישה ריקנות, צל נופל על מי שאני, ואני מחפשת חיזוק. אבל החיים חייבים להימשך. אביך מתאבל על בנו כאילו אולי לא אהב אותו באמת. כשאדם אוהב באמת הוא גם מטפח מעט חמלה, השתתפות, הִזדהות, גם כאן יש בן מת, אך כל מה שאביך עשה היה לחפש אצל בעלי משענת לכאב שלו.

דוד רצה להגן על אביו, אמר אחר כך לחנקה, אבל לא מצא לו צד של זכות, ונתמלא כעס. הוא ירד לעיר העתיקה להתהלך בה. נכנס לנִקבה, למערת צדקיהו, הלך בחושך מאיר בלפיד, עלה לחומה ושוטט עליה. הוא חשב על גורן ארוונה היבוסי, על דוד המלך המכרכר לפני ארון אדוני, חשב על המרחצאות הרומיים, על דוד ואבשלום בנו. אפרים נראה לי מגומד וחגבי, הכעס המבוים שלו שייך לזמן אחר, המאבק שלו נגד הלל הוא מאבק נגד כל מה שאי פעם היה.

הבנייה היהודית של ירושלים החדשה פגעה בו. הוא הלך ברחוב המלך ג’ורג' והגיע לבניין ישן ומפואר. נכנס בשער הברזל, ומשמאלו התנשא בית גדול ועליו שלט, טליתא קומי. הוא ראה ילדים לומדים שם, כמה נזירים, כומר. התיישב על שפת אבן חשופה תחת עץ עתיק עב עפאים. היה חם, אך החצר המוצלת הצֵנה את החום. לידו התיישב נזיר שמן, שניגב את זיעתו בממחטה. דוד חייך אליו, והאיש בירך אותו לשלום. דוד הביט למעלה וראה חלונות מעוטרים צלבים, וחלק מן הגג, שנראה כמו גן שעשועים של אבן. הנזיר אמר, שכאן היה יושב והוגה הירונימוס הקדוש. לא רחוק מכאן עשה את תרגומו הרומי לתנ"ך. דוד גיחך. הנזיר כמו חיכה לגיחוך, כאילו היה מודע לו מראש. הוא אמר, כמה חסרי אמונה אתם. תִּראה, צעיר, בין החומה לבניין הזה מפרידים כמה מאות מטרים בלבד. מה שידוע לנו הוא, שבין החומה לבניין היו לכל היותר עשרה עצים כאלה. הירונימוס חי פה, זאת עובדה. הוא הִרבה לטייל מחוץ לחומה, גם זאת עובדה. הוא היה פה שנים רבות, על כך הלא אין ויכוח. האין זה בגדר האפשר, ואולי יותר מאפשר, שישב לפעמים ליד העץ הזה? דוד חייך וחשב. אחַר אמר, אני חושב שאתה צודק, והחיוך שלי לא היה במקום. הם החלו לשוחח. הנזיר הראה בקיאות גדולה בעיר. הוא תיאר לדוד את העיר ואת קורותיה. זמן ארוך ישבו, והנזיר דיבר על מַמלוּכּים, על צלבנים, על עִברים, ויבוסים, ויוונים, ויהודים, ורומים, ודוד חש איך זורמים הזמנים יחד, בלי חציצה, כל הזמנים, אמר אחר כך לחנקה, העיר מערבלת אותם.

מיכל אמרה להוריה, בכפריים הארץ־ישראליים יש חִספוס, ואני חשבתי שדוד יהיה כזה. הוא מפתיע, כי אין בו. יש בו אצילות אבנית, מין אש כבויה תמיד, הוא לוליין של צחצוח לשון חצצית.

אִמהּ של מיכל אמרה, במקומך מיכל הייתי נזהרת. הוא מקסים, אבל אני לא סומכת עליו. הוא הבן החוקי של עצמו בלבד. מנותק יותר מדי, קודר ומתנשא בענווה כוזבת. לא יודעת, היזהרי. אבל מיכל ידעה מה היא רוצה, אמר הדוקטור לחנקה, ככל הנשים האמינה שתוכל לאלף את הפרא שלה, אבל תשמעי לי, אף אשה לא אילפה גבר, אלא רק קיבלה מה שהגיע לה. וחנקה, שידעה שהוא מנסה לרמוז משהו, וכעסה עליו, גם העריכה את צניעותו וחוכמתו, ולפיכך ידעה שדבריו נבעו ממנו בלי משים, בלא שיהא מודע לְמה הם מרמזים.

ביום המחרת לפנות ערב יצא דוד מביתה של מיכל. בקצה רחוב ממילא, מול שער יפו, ראה אוטובוס ישן ללא גלגלים מונח על אבנים. איש לא היה בסביבה, והוא נכנס פנימה והתיישב על מושב מרופט, ולפתע ראה צעיר ערבי מתבונן בו. הצעיר כבר עמד בקִרבתו, ופניו היו בהירות. דוד ראה שהבחור פוחד ממנו. הוא לא ידע, אמר למיכל, מדוע קם להכותו. גם היה יכול להבהיר לו, שאינו מתכוון להכותו, אבל בא לי דם, אמר, היתה שעת בין־ערביים, והכיתי אותו. כשרבץ פגוע, הורדתי ממנו את הכאפיה ואת העקאל ולבשתי אותם. ריח של צחנה עלה מן הבגד, צחנה דקה, לא חריפה, ויצאתי. בשער יפו הלכתי עד לבית־קפה. ישבו שם נכבדים ועישנו נרגילות. אחד מהם קרא לי להביא פחמים. אמרתי, כן אדוני, והבאתי פחמים ופיטמתי את הנרגילה, ותוך כדי פיטום למדתי איך לפטם, והערבי אפילו לא שם לב, הוא אמר לי משהו, זרק לי שני מִיל, ולקחתי, אמרתי תודה, וישבתי לרגלי האדונים האלה. נעליהם היו מצוחצחות מאוד, בגדיהם מהודרים, ניחוח עדין של עשן טבק ופרפיום נדף מהם. ישבתי והקשבתי. הם דיברו על פוליטיקה. למלים היה כוח, דווקא בחוסר המוּחלטוּת שלהן, מלים שהתחברו למלים אחרות עם המון שתיקות באמצע, שְׁהיות, הדבקה של מין בשאינו מינו, אנחות על מושל־מחוז, על הנציב־העליון, על היהודים, על סוריה, על חאג' אמין, על המִסגד, על החומה, על האוכל, על הזימה האסורה, על אחת שרקדה באיזה חדר סגור ומסתורי, הכל היה שם. הוא הקשיב, שכח את הבחור המוכה באוטובוס, ידע שאם ירצה הבחור יוכל למצוא אותו כאן, אבל לא חשש, היתה במלים שלהם מין נגינה מסוכנת, מין אתגר, נגדו, נגד כל מה שהוא מייצג, הוא מילא קערות גחלים, נשא אותן, ניקה צינור של נרגילה, איש לא חשד בו, הכל היה שלֵו, קבוע במקומו, אנשים חשו בטוחים. אולי זה מה שהפחיד, אמר, היחס שלהם לעובדה שהם פה, כאילו כל זה מובן מאליו, הצמידות הזאת למנהגים, לאדמה שעליה עמדו או ישבו, הכל היה מאופק ושלֵו ועם זאת מסוכן.

מאוחר יותר בלילה התהלך בעיר העתיקה כערבי. אנשים דיברו אִתו והוא ענה. הערבית שדיבר הספיקה כדי לא לעורר חשדות. איש גם לא חיפש חשדות, אמר, ואני התהלכתי בין האדישות לשלווה.

השעה היתה שתיים לפנות בוקר. ירח דק שקע כבר. השמים היו כחולים יותר משחורים. הוא טיפס על צינור המים ועלה למרפסת ביתה של מיכל, חדר דרך חלון המטבח, עבר את המרפסת, חלף על פני הוריה הישנים ונכנס לחדרה. הוא הניח יד על פיה, העיר אותה, חנק את צעקתה, ולאחר שנבהלה כהוגן הסיר את בגדי הערבי וצחק. היא תלתה בו עיניים קרועות, אמרה שאינה מאמינה, לא הבינה, והוא ישב שותק, נזוף, ידע, אמרה, שעשה דבר מטופש, אבל הסביר שלא היה יכול לעצור בעצמו, שזה היה חזק ממנו. ובאותו לילה, כשנכנס למיטה, נהג בה כבזונה, והיא, שחיפשה את אהבתו, כעסה על עצמה, משהו שהיה דולק בה כמעט כבה, אבל אחר כך, כשישב למרגלות המיטה ודיבר אִתה, נראה רגוע ובלתי־מאיים ואפילו רך, אולי אף מושפל. היא ליטפה אותו ואמרה, אין דבר, דוד, פה אתה תמיד בבית, גם כשאתה חושב שאתה צריך לתקוף את מה שאתה יכול לקבל במתנה.

דוד יצא לקורס נוסף. היו שם ויכוחים על צורת המאבק בערבים ובבריטים. דוד לא נטל חלק בוויכוח, הוא אמר, יש הנהגה שחושבת, אני חייל. רק אמר שאסור ללמוד הישׂרדות מן היהודים. זה ימיט עלינו אסון. צריך ללמוד מן הבדואים את שׂרידתם שלהם, את ערמומיותם.

לקראת יום חגהּ של המושבה בא לירושלים, לקחת את מיכל. היא חיכתה לו לבושה סַרַפָן, שערה קלוע שתי צמות שכיתרה בהן את ראשה. נסעו ברכבת, ואחר כך במכונית. המון רב של אורחים באו למושבה, באו מנהיגי היישוב, ואפרים סובב ביניהם, לבוש בגדי עבודה. בא משורר נודע, שקרא משיריו בלילה שלפני החגיגה. בנאומו אמר אפרים, בכל זאת עשו פה משהו, היה מעשה. חרשו וסיקלו, והנה מושבה משגשגת. רואים אנו מה שיהודים יכולים לעשות כשהם באים לבנות מחדש מולדת. דוד חייך וחיבק את מיכל, אבנר קרב אליהם, לא מכבר יצא עם קבוצת צעירים למחנה עבודה בסלילת כביש, ועתה התעתדו להתיישב בגליל העליון. אבנר שמח למראה דוד, דוד הביט בו בחשד, הוא אמר, מה למושבניקים כמוכם בקבוצה בפסגת הגליל, מה רע במושבה או מושב, מה הקבוצה הזאת פתאום, ואבנר שאל את דוד מדוע הוא עוין, האם חורה לו שלא ביקשו ממנו להצטרף? דוד שאל את אבנר האם, לדעתו, הוא מתאים להיות חבר. הלאו המוחלט של אבנר הצחיק את דוד. דוד אמר, תאמר לַחֶבְרֶה שלך שאני רוצה להצטרף, שאני, כמו שאומרים, מגיש את מועמדותי. ביום החג נערכה תחרות רכיבה. הכל ידעו שדוד ינצח, גם הוא רצה לנצח, אמרה אחר כך מיכל, אבל פתאום דאג להפסיד לאבנר, אבנר לא היה להוט לנצח, אבל דוד לא הבין את טוּב לִבו של חברו, הוא חשד בטוּב הלב הזה, אמרו אחר כך, מה יָצא לו מזה שהוא הפסיד? אבנר כעס, והוא היה נכזב.

בְּעֶרֶב הריקודים, לאחר הבלט של נערות סלבנסקה, שהיה, כדברי חנקה, מאורע חד־פעמי בארץ, ואפילו כתבי העיתונות שבאו מן העיר התלהבו ממנו, ועל כך כתבו מאמרים מלאי פאתוס, ולאחר הריקוד שהגברת רקדה לבדה, לבושה שִמלת משי שחורה, החלו הכל לרקוד. מיכל חיכתה שדוד יזמין אותה, והוא סירב. אבנר קרב ושאל אם הוא יכול לרקוד עם מיכל. דוד משך בכתפיו, מיכל אמרה, שחיכתה שהוא ימנע בעדה, אבל הוא אמר לה, זה בסדר, והיא רקדה עם אבנר, ורחל ניגשה אל דוד ואמר לו שבקרוב תינשא לאבנר, ודוד אמר שהוא שמח שלא חלמה רחוק מדי, והיא הביטה בו, החווירה, וסטרה לו על פניו. למזלה, אמרה אחר כך, איש לא ראה.

חבוקה בידיו של אבנר נראתה מיכל מתוחה. דוד, אמרה חנקה, עמד שם, מלך צעיר ומחייך ובז. כמה נוח היה לו לבוז. הוא ראה שם את אלכסנדר. האיש הזדקן, רכב למושבה על סוסתו כאילו יצא מאיזו אופרה. הוא נראה זר למקום ולזמן. הגיע מעידן תמים יותר. חנקה שמחה לקראתו, אפרים נאם לכבודו נאום. אלכסנדר הביט מרחוק בדוִד. אחר ניגש אליו, חיבק אותו ואמר, תזכור שהייתי הסנדק שלך.

בלילה אמרה מיכל, שהיא מרגישה אבודה, ובכתה. דוד לא ידע מדוע היא בוכה, וניסה לשכב אִתה. היא התחננה שילטף אותה, הוא ליטף, היא חייכה אליו ואמרה, אל תבוז לי, והוא נשבע שלא יבוז לה, אבל בקולו לא שמעה את האישור הנכסף.

כעבור שבוע נמצאה אִמו של אבנר מתה. איש לא ידע מדוע התאבדה. היא היתה המתאבדת הראשונה במושבה, ובעלה, שהיה מרכיב את אבנר על כתפיו לבית־הספר בעודו ילד, נראה שבור ומופתע. אחרי ההלוויה ישבו שבעה בביתם, ודוד ומיכל באו לבקר את אבנר. אבנר ניסה להבין מדוע התאבדה אמו, אך לא היה לו הסבר, וכה רצה להסביר את הדברים לדוד. דוד אמר, כי המדוע אינו חשוב וכי יש לחדול לחפש. אבנר אמר, היא אִרגנה הכל. איזו אשה היתה? חשבתי שהכרתי אותה. היא קנתה רעלים בבית־המרקחת, אבל קנתה מעט־מעט, כביכול בשביל המשק, במשך חודשיים. ואז סידרה את הבית, תפרה כל מה שצריך לי ולאחיותי, עלתה לבית־החרושת הנטוש, סגרה את התריסים ואת הדלתות, שלא יריחו את הצחנה, ובלעה את הרעל. חיפשו אותה חמישה ימים עד שנמצאה.

כשישבו בביתו של אבנר נשמעו יריות. כדור חדר בעד החלון ופגע בכיסא. אבנר פרץ בצחוק פרוע, שהתחפש לבכי. הוא הביט בכיסא, ואביו אמר, על מה בזבזת רעל, הניה, הלא היית יושבת פה עכשיו מתה על קידוש־השם וחוסכת מעצמך מוות סתמי. אבנר אמר, היא תמיד ישבה פה, זה הכיסא הקבוע שלה. אלמלא ישבנו עליה שבעה, היתה יושבת שם, בכיסא, ומתה שוב.

הצעירים דלקו אחרי התוקפים, אבל כבעבר, ניתנה פקודה לחזור ולא להמשיך לרדוף. אבנר אמר, דוד שונא ערבים. הוא אמר שההתקפה היתה של פראים וקיצוניים, אבל הציבור הערבי בכללו מתנגד. דוד לא התווכח אִתו. הם ישבו משני צִדיה של מיכל, ואבנר נראה כאילו רצה לנגח את דוד ביופיו ובמוסריותו. דוד ניסה להסביר. הוא אמר שלגבי דידו אין הבדל בין יהודים לערבים, אך הוא שייך לצד מסוים, ועליו הוא רוצה לגונן. מיכל אמרה, דוד אוהב את המתרפסים, יהודים או ערבים, כי אלה הם המִדבר, התחבולות, והסכין בגב. דוד צחק ואמר שהיא מגזימה, אבל פניו היו קודרות. אבנר אמר שדוד רואה הכל במין קדרות טראגית, הלא בכל זאת יש מה שנקרא קִדמה. דוד לא ענה. המלים נשמעו לו רחוקות ושייכות לפרנסוּת של אפרים.

לאחר שנרגעו הרוחות, חזרו הערבים לעבוד בשדות הסמוכים. מיכל חזרה לירושלים, וחנקה תפרה וילונות לחדר באורווה, שקודם גרו בו הפועלים. בעזרת הגברת סלבנסקה הפכה את החדר לארמון, אמר אפרים בלעג. הגברת תרמה לחדר מיטה זוגית מן המאה התשע־עשרה, מחוּפה אפיריון רקום ומוזהב, וכאשר הובילו את המיטה לביתם של אפרים וחנקה, יצאה כל המושבה לצפות במה שקראו בשחוק, ההלוויה של מיכל. תנחום הזקן אמר, זה ארון המתים שלה, כאן הוא יקבור אותה, הבדואי הזה.

דוד יצא מהרפת שבה עבד. בעד החלון ראה את המיטה הניצבת בחדרו, האור היה חד כסכין, להק עורבים ישב על ענפי הקזוארינה. הוא ירד לכביש, חצה את השדות, הריח את הפרסות החקוקות בקרקע, והגיע סמוך לאחד משלושת הכפרים שלמטה, בשיפולי ההר. הוא התחבא מאחורי אבן והביט. הוא נזכר שפעם ביקר בכפר יחד עם הדוקטור מוזס. עתה ניסה לדמיין לעצמו את הכפר, את הבתים, את החושות, את הכיכר הצהובה. מרחוק היתמר עשן, ריח גללים עלה באפו. בערב חזר, וחנקה אמרה, הילד שלי מתחתן, מיכל כתבה לי שקנתה שמלה לבנה, אולי מה שכולנו מוצאים בך, דוד יקירי, זה הצד האפל של עצמנו.

בערב ירד שוב לעבר הכפר. הוא שמע המולה עולה משם, הם בוודאי עדיין חוגגים את ההתקפה האחרונה, אמר. למחרת אסף פצלי חבלים, בערב טבל אותם בנפט, הכניס לתוך ארגז, לקח רובה ופִלפל טחון ויצא. כשהגיע לקִרבת הכפר, זחל עד לשביל המוליך אליו. פיזר פִלפל להטעות את הכלבים, ומצא עדר, קשר פצלי חבלים לזנבות הכבשים, הכבשים פעו, איש לא שעה. השעה היתה מאוחרת, הכלבים כמעט לא נבחו, אחר כך הבעיר את הזנבות והעדר המשתולל שעט לכל עבר. אש אחזה בצריף, שעמד במרכז הכפר. בצריף היו כדורים ואבקת שריפה, שהחלו להתפוצץ. אנשים יצאו מבוהלים, דוד הביט בהם מרחוק וחיכה. הוא ירה כמה יריות, ורץ לָעֵבר האחר וירה גם משם. ריח החריכה נישא למרחוק. דוד חיכה. הוא אמר אחר כך שחש שלֵו ושלם עם עצמו.

המאורע התנ“כי לא עבר בשקט. למחרת באו חיילים אנגלים לעשות חיפוש. דוד דאג להחביא את הרובה. הערבים ניסו לתקוף בלילה, אבל חיכו להם. דוד אמר שאינו מתחרט. המפקד המקומי החדש טען, שהוא מחפש נקמות פשטניות, וזאת אינה דרכנו, אמר. ודוד צחק, כאילו יש רק דרך אחת, יש הרבה דרכים ואני האחרון שמאמין בנקמה, צריך רק להפחיד אותם קצת. שֶׁמע המקרה הגיע למפקדה הראשית, הורמו גבות, רצו לערוך חקירה, אבל חשבו, אה, הנער הזה, חבל על הזמן. יצחק שמע ואמר, זה הנער שכתב את ספר השׂדאות על־פי התנ”ך, יש בו משהו, בנער הזה. למיכל כתב דוד, הם לא מבינים אותי, חושבים שאני פוֹחז, אבל מה שהם קוראים קלות־דעת מהווה איוּם על אלה שרוצים להילחם בי. מהכפר, שהלכתי אליו, שוב לא יבואו להרוג.

כעבור חודש יצא לקורס מפקדים בהרי הכרמל. בקורס הצטיין. אמרו עליו שבתגרות אינו יודע רחמים, וכאשר נבחרו שלושים איש להיות דור המפקדים החדש, היה דוד ביניהם. כשדיבר על הגנה תוך התקפה והפתעה, הורמו גבות. מתח של חשש סתום ליווה אותו אצל חבריו. הוא היה מתלונן על דרכה של ההנהגה הצבאית, אבל לא התמרד, וקיבל את דעת המנהיגים. כשנתמנה לאחר מכן לפקד בקורס של צעירים יותר, הִרבה לחפש פתרונות לא שגרתיים. הצעירים, שאהבו את נועזותוֹ, חששו מפני זרותו. הבסיס היה בהרים, והיה חורף וקר. הוא הוציא את מחלקתו, הורה לה להתגנב למחנה דרך גדרות התיל, בלי לירות, בלי לומר דבר לשומרים. הוא תכנן את הפעולה היטב, חילק פקודות מפורשות, רץ מקצה אל קצה. הם חדרו דרך הגדרות. השומרים, ששמרו באש חיה, לא שמעו, לא ראו. כשנפגש3 חייליו בחדר־האוכל פרצו בצעקות שמחה. המחנה התעורר, השומרים נעלבו, הם לא ידעו דבר על שהתרחש. אחד מהם השתולל, שהרי היה לו נשק ביד, ואילו היה שומע משהו, היה יורה, ואחיו היה בין הפורצים. כבעבר, עברו איכשהו לסדר־היום. דוד היה מהלך בין הטיפות, אמרו אחר כך. ידעו שחבל לאבד אותו.


 

פרק ט

הוא חש שאדם מביט בו. התיישב וראה את יצחק. יצחק התיישב לידו. דוד הביט בגבר הזה, שלחם בצבא הרוסי, איש כלבבו, שהיה ידוע כפורץ גדר ולוחם נועז, כמי שרוצה להפוך את תורת המגננה להתקפה. והוא הלא חיכה לו, ידע שיום אחד ייקָרה בדרכו, ועתה קרב אליו והתיישב על ידו, ודוד לא חש שום שמחה. חוסר התפעמות עמוק הכביד עליו. היתה זאת פעם ראשונה שדוד פגש אדם שהעריך באמת, אבל כשהביט באיש, התמלא גם לצון אדיש. היתה איזו אי־נעימות באוויר, יצחק מצא נער מוצק וחסר־נחת, עיקש ובלתי־מבוצר, הכל היה פתוח בו, אמר אחר כך יצחק, אבל גם שום דבר לא היה בטוח. יצחק הציג את עצמו, ושאל, מי לימד אותך לקשור פצלי חבלים לזנבות של כבשים, ודוד דיבר על שמשון, ויצחק צחק, ואמר שעכשיו הכל שונה, ודוד אמר, שבין הערבים יש לוחמים טובים, הם מתחילים להתארגן, אסור לזלזל בהם כפי שאבי מזלזל בהם. אסור לשחק משחקים. אם אני תוקף את המחנה, זה משום שהשומרים חושבים שכל זה הוא עוד משחק של שמירה על קיבוץ מפני כמה רועים. זה לא.

לאחר שיחה של שעה היו הנער והאיש מיוגעים מקִרבה ששניהם חשו עד כמה היא מסוכנת. כבר שם הוצבו ההבדלים ביניהם, הוקמו המחיצות, אבל באותה שעה היתה מטרתם אחת ושניהם ידעו שהם איש של אחיו. יצחק רצה את דוד כאחד מסגניו, רצה לעצב את החייל הזה, וגם ידע שהוא מעוצב מכבר, וניסה לדעת עד היכן הוא מעוצב.

הוא אמר לדוד, תן לי יד. דוד המופתע נתן לו את ידו. יצחק אמר, עכשיו הכה אותי. בְּתום אכזרי צעק, הכה! אתה פחדן? הכה! הגבריות הנעימה תמה, ואת מקומה תפס איש מדון ולצון, שדוד לא רצה לשחק את משחקיו. מאסתי בו, אמר אחר כך למיכל, והיא עצמה את עיניה וניסתה לקלוט את קצות דבריו. דוד שאל, מה פתאום להכות אותך? ויצחק אמר, הכה! אחרי שהות של רגע היכה אותו. הוא היכה אותו מתוך ציות, והדבר חרה לו. חרה לי לציית לאיש שאמר, שחנקה היתה גיבורת נעוריו, וגם כעסתי שֶׁחוֹרה לי. הם נאבקו עתה, המאבק היה חזק משניהם, כך לפחות אמר דוד בקול, ויצחק צחק ואמר, הכה חזק, ילד. אחרי דקה או שתיים כבר לחם דוד כבאויב. יצחק לא חסך מכותיו מדוד, ודוד נלחם בכל כוחותיו, בלי לחשוב. יצחק היה חזק מדוִד, ודוד שלא תִכנן את התקפותיו כראוי, אמר ליצחק בנשימה נעתקת, בוא נפסיק, וכך הובס. הוא שכב על האדמה ושמע את צחוקו של יצחק, ורצה לקום ושוב להכות. הוא קם, התנער, וקרב אל יצחק. עכשיו ידע מה יעשה, הקרב רק מתחיל, האיש מטורף ואני אראה לו. אבל יצחק הושיט יד ואמר, די, בוא נשב וננוח, את שלך עשית. הוא היה רגוע ונראה מרוחק. דוד שוב ציית, ושוב טָרדָה אותו צייתנותו, הוא אהב ביצחק את המכֶּה ואינו מדבר. דוד הושיט ידו לשלום, ואז תפסהּ יצחק, קם ממקומו בזינוק והשליך את דוד אל האדמה ודרך עליו. ואז אמר לו, לעולם אל תנסה להיות ג’נטלמן, לא לשם נימוסים הלכת לשרוף כפר בזנבות של כבשים, המלחמות שהכרת נגמרו, מעתה המלחמה היא לְחיים או מוות, לְציונות או הכחדה, חשוֹב רק על תחבולות, אל תנסה להיות הוגן. לא החזק מנצח, מנצח זה שיותר פיקח, יותר מאומן.

חשבתי על ילדותי, אמר למיכל. ישבתי עם איש ששתה ווֹדקה, מה ידעתי על ווֹדקה. חייל זקן של מלחמות שאותן רצה שאלחם בשבילו. חסרה לנו חוליה בהיסטוריה שלנו, הורינו הביאו ריח של אש, אבל לא את האש. נקמת השפלתם חסרה לנו. אני סיפור שאף אחד לא סיפר, גם אינו יכול לספר. משוכת צבר עם מלים של טולסטוי.

לקראת בוקר תלה יצחק מבט בדוד וחייך. הוא ביקש מהפכן, לא רק לוחם. הוא חש בנער את דבקותו במוריו ובדור הוריו, ולא מצא בו את המרדן, וטעם של אכזבה נותר בו. הוא רצה ללעוג לדוד ואמר לו, הייתי בפקיעין, הגעתי לשם עם מנהיגים ציונים חשובים, והמשפחה היהודית הזאת, שאף פעם לא יצאה לגלוּת, הכינה משתה גדול לכבוד האורחים, אפו פיתות על ברזל מלובן, טבלו את הפיתות במאכל חריף ומשונה, שרו, צעקו בכל פה, דיברו עברית במבטא עתיק. בסופו של דבר אמרתי בלבי, אלוהים, כמה טוב שיצאנו לגלות.

מיכל כתבה לו, לְמיטה של נוצות אתה חייב להיכנס כמו נמר, אבל אתה לא נמר, דוד, אתה הבן של חנקה. הוא כתב לה שבקרוב ייגמר הקורס, ובחליפת מכתבים עניפה נקבע מועד הנישואים. אביה של מיכל הגיע לסיום הקורס. דוד תמה, ואביה של מיכל אמר, שיש לו קשרים טובים. הוא לקח את דוד במכונית וניסה לתהות על קנקנו, אבל דוד אמר לו מיד, שאם הוא מנסה להשהות את החתונה הוא דופק על הדלת הלא נכונה. הוא אמר, מיכל היא האשה שהחלטתי לחיות אִתה, ואני אהיה בעל טוב, אינך צריך לדאוג. אביה של מיכל היה איש שקול, נמרץ ותקיף. למיכל אמר לאחר שנים, הרחתי את המנוול השרמנטי. עתה דיבר על לבה של מיכל, אבל היא היתה שבויה. את לא יודעת מה זאת אהבה, אמר לה, חכי מעט, תפגשי עוד אנשים, אולי תתחרטי. אמה אמרה, מיכל ילדה גדולה ויודעת מה היא רוצה. חנקה, ששמעה את הדברים ממיכל, אפילו לא כעסה עליו, גם היא ידעה שדוד אינו צריך להינשא, אבל זה מה שדוד רצה. לגברת סלבנסקה אמרה, שיהיה מאושר אִתה, הנעליים שהוא מנעיל על עצמו לוחצות את הרגליים שלו, אבל זה מה שהוא רוצה. לאבנר, שהגיע לביקור במושבה, אמר דוד, אני אכן רוצה חיי משפחה, אף על פי שמה שראיתי אצל הורי היה מיותר.

ביום החתונה שתתה חנקה יין שהובא מצפת, ובכתה. היא דאגה לכך שאיש לא יראה אותה בוכה. נועה התרוצצה בבית והיתה נרגשת. כבר היתה עלמה צעירה, ואיש לא נתן את דעתו עליה. לאחר שנים אמרה, שעם אח אחד מת, והאחר נסיך פגוע ונכזב, היא גָדְלָה בלי שום סיבוכים. הכל הביטו בי, אמרה, אבל אף אחד לא ראה אותי.

אפרים החליט להתנהג כמו אב. חנקה אמרה לו, סוף סוף יצאת מהתכריכים שלך? הכל בשביל השוע הזה, אביה של כלתך? אתה חושב שהשידוך יניב פירות חשובים? כמה הצָלַת מולדת יש בפגישה של דוד מן הכפר ומיכל נסיכת האצולה הארץ־ישראלית? כמה עלוב הכל. נסיכוּת של קרטון על מגרשים של חול נוזל ואור עז מדי והֶרֶף קצר בְּהיסטוריה שלא אנחנו חיינו אותה.

בחתונה השתכר אבנר. הוא ביקש לשאת נאום. מיכל הביטה בו בחיבה, והוא קרב אליה, חיבק אותה, איחל לה אושר, והביט ברחל שלו, שעמדה מבוישת. מובסת עמדתי, אמרה לחנקה, מובסת, כי הוא השאיר לי את אבנר, שרצה אולי גם את מיכל, כי רצה כל מה שהיה של דוד, אבל היה איש מצפון, ולא עשה צעד אחד נגד דוד, ודוד, כמה מגוחך, לא סלח לו על כך לעולם.

אבנר אמר, היום מתחתן דוד. דוד איש של אלוהי כנען בסוּפה. יש תנ“ך של יהושע ויש תנ”ך של ירמיהו. התנ"ך של דוד הוא זה של יהושע, גבולות, התנחלות. ככה בנתה אותו חנקה, רמאית מרוסיה עם פושקין בוורידים, את בנה גידלה כמו שמגדלים צנון. מעט מים, מעט חיבה, ויותר מדי כמיהה. למי? לאיזה אל כנעני עם שם יהודי? הלא ככה גידלו גילגמשים. גם נימול נולד, אה? אני שתוי, אז מה? מי יעז להוריד אותי, הנער היחיד שאהב את דוד? אמא של ברזל אִמוֹ, אבא של צמר־גפן אביו, איזה צמד, ברזל וצמר־גפן, בָּאמצע נער יפה תואר, אמרו וצחקו, יפה תואר עם יפה עיניים, גיבור יהודה, עם זִמרת רוסְיה היפה בָּרקע…

הגברת סלַבֶנסקה, לבושה שמלה הדורה שאיש לא ראה קודם, לראשה מגבעת רחבת תיתורת, עלתה והורידה את אבנר השתוי. רחל חששה להתקרב אליו, ודוד חייך לעברה. הוא אמר, תני לַיפה הזה לדבר. מה יש לו לאבד מלבד סוד יופיו? אינני שום תנ"ך, אבנר, שום גילגמש, אני אבן מן האדמה הזאת, רגב מרגביה, פסיק בנוף שלה, ועכשיו, אחרי ששמעתי את תהילתי, אני מזמין את חנקה לרקוד.

הנגנים החלו לנגן. אורחים רבים היו בחתונה. הוריה של מיכל שכרו אוטובוס, ואורחים אחדים באו במכוניות פרטיות. גם על סוסים באו, גם בעגלות. באו אלכסנדר ורעיו, לבושים בְּלִיל של רוסיה וערב, זמנם הלא עבר ולא ידעו, משהו פאתטי היה בחיבוקים שחיבקו זה את זה, בקריאות השמחה והרעוּת, דוד הביט בהם נכלם, את אלכסנדר חיבב, אבל רעיו היו מגוחכים בעיניו. הוריה של מיכל עמדו בצד וחיכּו. מיכל היתה לבושה שמלת חופה ורדרדה, שערה היה אסוף לאחור, עיניה ברקו מן השתייה. הריקודים היו בלי הכוריאוגרפה של הגברת, היא ניסתה לתקן הכל, אמרה מיכל, אבל זאת חתונה שלנו, ואביה של מיכל הביט בה במבט כבוי ומעט מבוהל. הדוקטור מוזס קרב אל חנקה, שחזרה מריקודה עם דוד והזמינהּ לרקוד. היא ניסתה לחייך אליו, אבל ראתה את עיני אפרים נתלות בה בתחנון שבור, והיא אמרה, לא, לא עכשיו, הדוקטור חש מאוכזב, הוא לא רצה לעשות מאורע מחיבתו. רחל עמדה שם רועדת וסמוקה, אבנר רקד עתה עם מיכל, ודוד חייך ואמר, כמה יפה רוקד הנער השיכור. לאחר הריקוד בא אבנר אל דוד ונְשקו על פיו. דוד סר הצִדה, ואבנר רגע נותר רוכן באוויר ואז נפל. רחל צווחה וקרבה אל אבנר. אבנר ניסה לקום, אבל הגברת סלַבֶנסקה דרכה עליו כמו בטעות. ריר זב מפיו.

כעבור ימים אחדים יצאו דוד ומיכל לביירות. שם עלו על אונייה ששטה למארסיי. הנסיעה היתה מתנת הוריה של מיכל. חנקה הסתגרה בבית, סירבה לצאת, וכתבה סיפור ארוך מן הרגיל, שאחר כך יידפס ב’דבר' ויעורר עניין רב. היא מנעה מאפרים להיכנס לחדרה, בלילה שכבה במיטתה וקראה אליו, אל תקרב אלי עוד, היית כל־כך עלוב, ריחמתי עליך. אינני רוצה לרחם על אהובי, אמרה, אתה פוחד מהדוקטור מוזס? לפחות אין הוא מי שהוא ניסה לא להיות.

מיכל, שביקרה בפאריס בנעוריה שלוש פעמים, חיכתה בחוסר סבלנות להראות לדוד את העיר האהובה עליה. היו לה תכניות ללמוד שם שנה, ודוד יעבוד ואולי ילמד. לאביה היו קשרים עם יהודי העיר ועם ארצישראלים אחדים ששהו שם וחיכו לזוג הצעיר המפורסם. בנסיעה היה נחמד, אמרה מיכל, הוא היה מנומס, חיקה את הנוסעים, צחקתי, הביט בנופים ההרריים כששטנו ליד האיים, בחוף האיטלקי שוחח באדיבות עם כמה שכנים לשולחן באנגלית שרכש כשלמד בתל־אביב, אפילו קנה לי פרחים, דוד. כשהגיעו למארסיי חש עצבות. דוד אינו איש של עצב, אמרה מיכל, הוא קודר או מרגיש מנודה, אך העצב זר לו. ברכבת לפאריס הביט בנוף ולא אמר אלא, כמה זר הירוק הנורא הזה. בפאריס ניסתה מיכל להשיג עבודה, אבל דוד היה חסר מנוח. הכל היה לו אפור יותר מדי, בנוי יותר מדי, יפה יותר מדי. היופי בוזבז עליו, סיפרה בעצב. דוד אמר למיכל, תראי, נהיה פה שבוע, שבועיים, אבל זהו. כשנהיה מבוגרים נחזור הנה, ננוח פה, אבל עכשיו לא הזמן. היא ניסתה להשפיע עליו, בלא הצלחה. לאחר שבועיים נשאר בחדרו במלון ולא יצא עוד. העיר חנוטה, אמר לה, גוססת בעצב מפואר, הכל כבר התרחש, כמו תחנות רכבת הדורות בלי רכבות. כל־כך רצתה לחבב עליו את מה שכינתה בערגה, העדנה המלאנכולית של העיר, ההתמסרות השאננה שלה ליופי של עצמה. מיכל אמרה, הוא חשד בעיר, הוא לא סמך עליה, היא היתה מעוצבת יותר מדי, התרבות היתה של אחרים. והוא רצה ללכת יחף או בסנדלים, לאכול ענבים או לפצח גרעינים, העיר חנקה אותו. המיטות במלון היו דשנות לטעמו. הוא אמר לי, לפני מאות שנים כבשו את העיר במלחמה, מאז היא מתה.

אבל אז הלא קרה המקרה בלוּבר. הוא נעתר לצאת, בחוץ ירד גשם, ומיכל אכלה ערמונים, והעצים עמדו בשלכת, והאפרוריות היכתה בו. כשנכנס למוזיאון היה סמוק, כעסו גאה בו, אך ניסה לשמור על איפוק, שלא לקלקל למיכל, ביקש לגרום לה להרגיש חשובה ונאהבת. הם ראו ציורים ופסלים, וכשהתעייפו ירדו למטה. באולם הקרקע ראה דוד מצבות שומריות ומצריות, ואֵלה כנענית, וכד גדול שרוף. הוא ניצב מול הכד ובאפו עלו ריחות טבונים, וגורן, ודפנה, וניצת תפוזים. גופו התעשת, כאילו משהו דחק בתוכו ועלה, הפָּנים שלו, הפנים שלו, אמרה מיכל, התמלאו, חדלו להיות הזויות ואפלות, התרחב איזה חיוך, החיוך השובב שלו, אושר שלא ידעתי מהו כאילו הציף אותו, והוא לחש לי, אני לא יכול להתאפק, מיכל, שאלתי, מה, הוא אמר, אני לא יכול, עצרי בי. דבר לא הבנתי, הייתי נבוכה, והוא, לפתע, קפץ מעל לחבל והיכה בכוח על הכד, פניו מחווירות וכאילו מקשיב למשהו, והכד השמיע צווחה עתיקה, שאולי היתה בו אלפי שנים, והשוֹמרים המסכנים, שמעודם לא ראו דבר כזה, רצו, הוא הלא יכול היה להכותם, אבל נכנע, והם לקחו אותו למעלה. דוד נאסר. לא הועילו למיכל תחנוניה. בקשריהם של ידידי אביה שוחרר לאחר יום. הוא נראה שמח, סיפר שלימד גנבים צרפתים לדבר עברית.

בלילות היה דוד רחום וחמוד, אמרה מיכל. הוא שקרן מְרַגש, כתבה לאמה, אבל הוא רוצה לחזור הביתה, מתגעגע לצריבת השמש, ככה הוא אומר, לעיר הלבנה ליד יפו. ביום אני נכלמת מן הגיחוך המתנשא שלו. לקחתי אותו לגן הוורדים, הגן הכי מופלא בעולם, והוא השתעמם, פיהק לי. מה מבין בן איכרים? רוצה פרות, לא ורדים, הלא זה הגן העשיר ביותר בעולם בוורדים, היופי מהמם, והוא נרדם לי.

הלכו לשבת בבית־קפה בגן. היום היה נאה, הגשם חדל ולא היה חם. צעירים רוכבי סוסים הגיעו סמוקים, לבושים מה שדוד קרא פיז’אמות מהודרות, ושתו קַלוואדוס. מיכל נזכרה באבנר, בנשיקה שנשק את דוד על פיו. חרגול אנושי דוד, אמרה מיכל. על יד הצעירים המקסימים, שהיו יכולים להיות לה, אמרה, בחרתי בנסיך הכתר של המדבר. אפילו צניפת הסוסים היתה זרה לו פה, אמר לה, הצניפה מהוהה יותר, מצועפת, חלולה. על מדרגות בית־הקפה נערמו מחטי אורן. הסוסים שוב צנפו. הצעירים עמדו זוהרים באור הצונן ושתו קלוואדוס בגביעים ענקיים. האור זע על המחטים הדוממות. מיכל חשה אליו קִרבה ששָׂנאה. מדוע אני צריכה להיכנע לו, הוא פוגע בי ואחר כך חומד אותי, כאילו הייתי אגרטל שהוא קונה בחנות.

דוד אמר לה, תראי, אירופה עומדת להיחרב. הפליטים מגיעים ארצה מגרמניה ואוסטריה. יש ריח מלחמה באוויר. זה יגע גם בנו. בעוד עשרים שנה נבוא לכאן ונתפעל מן הוורדים. קו מאז’ינו, שהם כותבים עליו בעיתונים בגאווה, עשוי מוורדים כאלה. מסוסים עם צניפה של צעצוע. הם יגֵנו על העיר ועל הארץ, כי הם צריכים להגן על תחתוני המשי שלהם, אבל האויב ייכנס לעיר הזאת כמו סכין בחמאה. יש להם תחת מזכוכית, מיכל. הארץ רותחת עכשיו, ואני משחק בבתי־קפה מול גן של ורדים. המשיח האחרון שהגיע לכאן היה מלפני אלפיים שנה, וגם הוא בא מארץ־ישראל וכאן נחנט למוות. אולי הוא מת למענם, כמו שהם אומרים בתפילות שלהם, אבל היה מספיק חכם לעשות את זה ליד המדבר, לא ליד תחתוני המשי.


 

פרק י

כשחזרו באונייה הביתה, וראו שחפים עפים, כתב דוד שיר, ואז אמרה מיכל, מִדְבָּר כותב תחתוני משי. במושבה דנו במצב החדש, הוזכרה השביתה הערבית הגדולה ואחר כך המרד הערבי. הארץ התמלאה פליטים שעלה בידם לחדור בעד החומה. בנו בתים שחלקם היו נאים, בחנויות החלו למכור מזון עטוף נייר פרגמנט, נוסדה תזמורת פילהרמונית, והיריות לא חדלו. חנקה אמרה, כשהייתי צעירה הבנתי משהו. היום, בתוך הדברים, כבר אינני מבינה. דוד הוא סוג מסוים של רובין הוד, אמרה הגברת סלַבֶנסקה בגעגועים אל מי שֶׁהָיה, רובין הודים אינם משובבי־לב, אמרה, הם צריכים להטיל אימה.

חנקה יצאה בסִדרת מאמרים על מה שלטענתה עומד להיהרס באירופה. פתאום התגעגעה לילדותה, לאביה צְפוּד הפנים, לאִמהּ המבוהלת תמיד, לאחיותיה שנעלמו בסיביר. היא כתבה על מות העם היהודי, והיהודים בארץ אמרו שהיא מגזימה, שהעם יהודי4 לא ייכחד, אבל חנקה היתה אחוזה תחושה של אסון קרב, שאותה גם ניסתה להחדיר בדוד. חנקה הפכה לשם מפורסם יותר ויותר, ואפרים היה פקיד. היו מלגלגים עליו כלשהו, אמר דוד, אבל ככלות הכל, הוא לא היה עלוב עד כדי כך. הוא היה אב גרוע, אבל בנעוריו היה פועל טוב, יחד עם הלל ודוד חנקין ייסד קבוצה, עלה למושבה וכמה שנים עבד קשה, הביא גם תועלת כעסקן, כתב דברים לא בלתי מעניינים, אף כי בלשון מליצות, חידש לא מעט בתורת ההתיישבות, ופתאום הפך לשם מעורר חיוך, מדוע? אולי חנקה, בדממה הדקה שלה, באופיה הקשוח, נקמה בו על משהו שבעצם רצתה, על התלות שלה באיש שלא העריכה די ולא נתנה לְאיש לאהוב אותה כמוהו.

מיכל גרה עם דוד בדירה הקטנה, שהיתה פעם אורווה ואחר גר בה הפועל. חנקה אמרה, מדוע על מיכל להיחם כך על־מנת להפסיד? הבגידה שאני חשה עם אפרים היא הברזל שיזרום בוורידים של דוד. אפרים אמר שחנקה הוזה לאחרונה, היא צחקה ואמרה שהיא פשוט מזדקנת, אבל איש לא הסכים אִתה. אמנם היתה אשה מבוגרת, אבל היתה יפה, וגברים אהבו לקרוב אליה וכמו לגעת בה בחשש. מיכל החלה ללמֵד במושבה. המיטה הכפולה של הגברת נראתה לה מבדחת, היא עבדה קשה והחלה לעזור לדוקטור מוזס במחקריו על המחלות בתנ"ך. ה’הגנה' קראה לדוד להתגייס למשטרת היישובים – קצין בריטי שמע על דוד, שהוא שׂדאי טוב וסייר מעולה, וה’הגנה' רצתה בשיתוף הפעולה עם הבריטים. יצחק שלח הודעה, לְמַד מה שאתה יכול, שתֵף פעולה, אבל הישאר חשדן, את זה הרי אינני צריך ללמד אותך. מאוחר יותר יאמר, אם היה חשדן בעולם היה זה דוד, באִמוֹ חשד הממזר. אבל מיכל טענה שיצחק הגזים, שהיה ליצחק אופי רוסי נלהב יותר מדי, ושהוא לא הבין את דוד. הוא הבין, אמרה, את הלוחם שבו. את האיש ללא חת, אך לא את מי שמאחורי זה. מיכל אמרה אז, משורר מר המוות דוד, לוחם בלי מורא, אבל ללא מטרה. לוחם טוב ללא מטרה זה כמו לכתוב ספר על מלים.

דוד קיבל מדים ושהה רוב הזמן מחוץ לבית. הוא עבר קורסים, לעג לתרגילי הסדר והמשמעת הבריטיים, אבל ציית ולמד, היה בו משהו בלתי מרדני, אמרה חנקה, משהו שהלך בתלם גם כאשר היה כה קיצוני באינדיווידואליות שלו. הגברת סלַבֶנסקה אמרה לו, שלסינג הגרמני כתב, שלא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

דוד החל מוביל חיילים בריטים בלילות לאורך קו הנפט. הוא עלה לכָּאוּכַּבּ אל־האוּוָה, ירד לעמק בית־נטופה, למד כל קמט אדמה בעמקים ובהרים, אמרו, וכמובן גם הגזימו. בלילות הרגו, ערבים ירו, אנגלים ירו, יהודים ירו. כששב הביתה לחופשות אמרה לו מיכל, אתה בא עם הדם נוטף מן הידיים כמו צייד, לחפש פילגש שתנעיל לך נעלי־בית. והוא ענה לה, אל תהיי כל־כך דרמאתית מיכל, יש מלחמה, אני בא הביתה, אל אשתי, אין לי אפילו נעלי־בית, את חיה יותר מדי על יד חנקה. ומיכל חזרה ואמרה שחנקה קראה יותר מדי רומאנים רוסיים ופחות מדי רומאנים צרפתייים. הוא אמר לה, אין מי שיאהב אותך כמוני, והיא חייכה, מה הוא יודע על אהבה, אמרה בכעס, הוא נער חלומות שבא מתוך קַדְרוּת ובדידות ותחושה שאיש אינו אוהב אותו. האהבה שלי קטנה עליו. אני מורָה, דוד, הלוואי והייתי עקרת־בית דשנה וּולדנית, והוא צחק.

בלילות היו רודפים אחר כנופיות, פעמים נוחלים מפלות, ודוד למד להילחם בִּרחובות ללא־מוצא, אין מליצות גדולות, הביע באוזני חנקה, יש רחובות חסומים שצריך לפרוץ אותם. למיכל אמר, שאינו מצפה לְדָבר, וכי הוא לומד את המלחמה כי מה שיישאר בינתיים זו החרב. לפעמים, בלילות, היו הערבים מבעירים את צינור הנפט. הוא לא היה חייל במובן של צבא, אמר אחד החיילים, הוא היה חייל במובן של פרטיזן. האנגלים לא הבינו את הנוף הזה, הם לחמו בשביל האימפריה, פה זית, שם קנגורו, את דוד הם למדו להעריך, אבל איש מהם לא אהב באמת את הנער הקודר והמצחיק, שהיה אירוני כאשר נורו היריות ואמיץ עד כדי סלידה.

מיכל קיבלה במתנה פסנתר והחלה לנגן בו. אבנר, שהיה מגיע למושבה לעתים מזומנות, היה בא להאזין לנגינתה. היתה להם אולי אחוות מנודים, אמרה חנקה בבוז. רחל מוזס כבר היתה אשה עצובה השייכת לדוד והושאלה לאבנר. אולי היתה בה חמלה עצמית גדולה, אולי, כמו שאמרה חנקה, ויתור מוחלט ומיותר. מה כבר נותר? לבנות קן אנושי קטן ולמלא אותו בחן מסוים ואז יום אחד למות. אבנר ומיכל הולידו קצב אחר, המושבה החלה לרחוש ולרכל ולמדוד במידות של מזימה. מיכל היתה כמובן המזימה ההרפתקנית, כדברי תנחום, נגד הדוִד הזה ואמו, הכותבת אותם בעיתונים, והלא כל אחד בארץ יודע מי בעלה. כשדוד בא הביתה, וחיכו לו עם סיפורי אבנר ומיכל, אמר שאבנר היה תמיד נער רגיש, ואהב מוסיקה, והלא אמו התאבדה, ומי יודע איזה אסון מריח מאחורי החיים שלו, מי יודע מה היה הסיפור של אמו? הכל הודו שלא ידעו, אבנר לא יספר, אולי מיכל ידעה, אבל חיכתה שדוד יכעס כדי לספר, והוא לא כעס. רצתה שהוא ישב אִתה ויאמר לה להפסיק לנגן לאבנר, אבל הוא לא כיהה בה. יצא החוצה, הלך לשדות והפך אבנים וגילה מתחתן עקרבים ולכדם, והביא הביתה עקרבים ושם בקופסה, ואמר לנועה לטפל בהם, והיא צווחה שזה מסוכן, והוא אמר לה, זה מה שאני רוצה לדעת איך לעשות הכי טוב.

חנקה אמרה, אביו ידע לדבר על האדמה ולעבוד אותה, אבל דוד יודע לחבק אותה. הוא שאל אותה, מה בדיוק הביא אותה ארצה, והיא הביטה בו, שתתה תה, הביטה בנוף בחלון, וניסתה להסביר לו איך מצאה את העברית שלה בכלא, ואיך סירבה לאוסריה, ולא בגלל סיבות שהיא יכולה לנתח או להסביר.

דוד לא בא להגן על המושבה כשירו עליה בלילות. אמר, שהוא עסוק במשהו גדול יותר. כעסו עליו. אמרו שאימנוהו ב’הגנה' כדי להגן על ביתו, וביתו פרוץ עתה, והוא אמר, שהוא לוחם גם בשביל המושבה כשהוא מוביל את הבריטים הרחק משם. לכן נשלח אבנר מן הקבוצה שלו לארגן את הגנת המושבה, וכשתקפו תושבי הכפר השכן אִרגן אבנר את ההגנה היטב, וההתקפה נכשלה. כשהגיע דוד למושבה, אמרו לו שלא חָסַר להם, ושאבנר לחם היטב, והוא שתק. משהו לעס אותו מבפנים, אמרה מיכל, כאילו הכל מיותר והוא נשאר רק כדי לנעול את הדלת, אבל עליו לעשות את זה טוב. הארעי הוא הנִצחי, אמר למיכל כששאלה אותו. לא נבנה פה שום דבר על־פי נוסחאות, יהיו קרבות, מלחמות, ואחרי כן עוד קרבות, ועוד מלחמות, ובדרך ייוולדו ילדים, וימותו אנשים, ויצמחו עצים, והתבואה לפעמים תהיה יפה ולפעמים לא.

מיכל לימדה את נועה לנגן בפסנתר, ואבנר היה יושב ומאזין. לילה אחד חזר דוד הביתה. אבנר ישב עוד כשעה והלך. נועה הלכה לחדרה. חנקה היתה בביקור אצל הגברת סלַבֶנסקה, שהחלה לתכנן בלט ענק בשיתוף מאות ילדים ממושבות וקיבוצים סמוכים, “המשי והברחש” קראה לו, וטענה שהוא חגיגה ציונית־פּאגאנית. דוד ישב בחדר וחיכה שמיכל תסיים לנקות את השולחן ולסגור את התריס. היא התנפלה עליו בִּמרירות שמילאה אותה פתאום, ואמרה, אתה מנשק את השפתיים כמו פולני, אבל זאת נשיקה של נייר זכוכית. משהו פגום, ואני לא יודעת מה. אולי אתה באמת עושה מלאכה חשובה, בונה חומה, עוזר להציל אנשים. הוא חייך ואמר שהוא מציל רק את הנפט של האימפריה. הוא יצא החוצה והחל מיידה אבנים בתריס. היא אמרה, לפעמים אתה ילדותי כמו תינוק, ויצאה החוצה ומשכה אותו פנימה והכניסה אותו למיטה, ואז אמר לה, למה לא אמרת קודם? זאת הממלכה שאני הכי אוהב. הנה, עכשיו אני יכול לתת לך את כל הדם. והיא לעגה לו על המליצה, אבל נשבתה לה והוא חיבק אותה. לחבק ידע, אמרה אחר כך, לחבק ידע היטב, לנשק פחות, כדי לנשק צריך איזו תבוסה שלא היתה בו.

דוד למד להבין שכוח קטן ונייד הוא כוח עדיף. בשיעורי הלוחמה למד את גורם ההפתעה ואת עוצמת הפיתיון. בינינו לבין הערבים, אמר, חוצץ כאב אמיתי, חוצות שתי היסטוריות. בין הערבים והיהודים לבין האנגלים חוצצת אימפריה. לאנגלים יש לאן ללכת, הם פה על תנאי, לנו אין. חוק סמכותם העוינת של החיים נמדד אצלו בשדה, בין אבנים לבין חיילים עייפים. מי שישלוט בלילה ינצח, אמר. בעלי־החיים יוצאים לשחר לטרף בלילה. ביום ישנות החיות. פעם שכב במארב ליד חייל וֶלשי. החייל סיפר לו שהוא מנסה להריח עד לכאן את אהובתו הנמצאת במצרים. הוא שאל את דוד על מיכל, ודוד אמר לו שהיא בבית, מנגנת בפסנתר לחבר הכי טוב שלו, מנסה להציל אותו מעצמו, אבל אהבה אינה בדיוק געגועים, אמר. החייל אמר, שהוא קרא באיזה מקום, שהזכר של תולעת המשי יכול להריח את הנקבה שלו ממרחק של עשרה קילומטרים, ואם אלה אינם געגועים, אינו יודע געגועים מה הם. הלילה רחש קולות, מרחוק הבליחו להבות. נשמעו יריות, והם חיכו בוואדי, במארב. דוד ניסה להבין על מה נלחמים החיילים האלה, מדוע הם מוכנים ליהרג בארץ לא להם, רחוק מן הבית. הוא אמר, הם עושים עבודה טובה, מקצועית. הם לוחמים מקצועיים, קמים בבוקר להרוג, ואם ישאל אותי מישהו מה אני עושה, איאלץ לומר לו, שהמקצוע שלי הוא הֶרֶג. מה לחייל הבריטי והוולשי ולארץ החמסינים והסלעים והקרה הלילית וגשמי הזעף וההרים החשופים האלה. הם משחקים אבירים בתוך ג’ונגל, כתב ליצחק, ואינם מריחים את השנאה ואת הקנאוּת, ואני לומד לירות ולתַמרֵן, אבל בעיקר אני לומד איך לא להילחם.

דוד עלה לגליל, לקבוצה של אבנר וחבריו. הוא הגיע בלילה, חדר דרך הגדר בלא שהשומרים הבחינו בו. כשנכנסו לחדר־האוכל הארעי, שהיה בְּאוהל, גילו אותו, והוא צחק ואמר שאבנר מחכה לו. החברים, שהכירו אותו מילדותו, לא שמחו לראותו, חשבו שבא לנקום את נקמת אשתו. אבנר צחק ואמר, שהם אינם מבינים אותו, והוא חיבק את דוד. שמחה גדולה לא ראיתי אצל דוד, אבל אבנר התמים שמח, סיפר אחד החברים.

דוד הביא עמו מכתב מתרפס, שבו ביקש למחול לו על חטאי נערותו ולקבל אותו ואת מיכל כחברים בקבוצה. הוא כתב, הלא גדלנו יחד, יחד נאבקנו ברועים, עבדנו באותם שדות, הובלנו חלב לאותה מחלבה, אתם גם זוכרים את אחי עמוס, אני חושב שהגיוני וטוב שמיכל ואני נצטרף לקבוצה.

הם ישבו במחנה אוהלים על מדרון חשוף לרוח, שנשבה אותו לילה ובידרה את כנפות האוהל הגדול. באמצע האוהל בערה מדורה, העשן היתמר מעלה ויצא דרך נקב שנראה אדמדם וצהוב, והחברים ישבו במעגל. הם הביטו בדוד, הוא הביך אותם, אבנר קרא בקול רם את הבקשה הרשמית, ויואל אמר, אני לא מבין אותך, אתה לא מעורב רגשית עם אף אחד מאִתנו, אתה פורק עול ידוע ואמיץ, נכון, אמיץ ולפעמים חביב, אז מה? מדובר בקבוצה. יש פה אידיאה, מדובר בחיי קומונה, באמונה, מה לך ולכל זה? אפילו אביך, שיש לו יכולת לחיות בקומונה פי מאה מאשר לך, עזב קבוצה כי לא יכול היה להיכבל במסגרת הנוקשה הזאת, מה אתה מחפש אצלנו, דוד?

בים המלים נשמעה בקשה להוריד את ההצעה מסדר־היום. אבל דוד רצה את ההשפלה עד הסוף, אמר אחר כך אבנר. מדוע? כי הוא חייב לנצח גם כאשר הוא מובס, את זה הרי למד מהמורה עמרם ופרשיו הפולנים, להסתער נואשות על אויב ולהפסיד בקרב מפואר ואבוד. החברים החרו אחרי יואל ודיברו, יש לך, אמרו, אופי קשה, אתה לא חלק מחֶברה, והוא שמע וניסה לדבר על לבם. לרגע לא היה ברור, מה בדיוק רוצה דוד. אבנר ניסה לפרש, הוא אמר, תראה דוד, אתה היית תמיד האדם הכי קרוב אלי. אני אפילו לא יודע למה, אבל היו ימים שבהם היית החבר היחיד שלי. ואף על פי כן, אני לא תופס מה אתה מחפש פה? הלא אפילו את מיכל לא שאלת. אתה בא לבקש חבֵרוּת לך ולמיכל, ולא שאלת אותה. אפילו לא אמרת מה אתה מוכן לעשות בקבוצה. אני מתנגד, אני חושב שאתה מבקש להיפגע כדי לשמור משהו נגדנו, באת הנה לחפש נקמה בדיעבד.

דוד שמע ושתק. אחר כך התקיימה הצבעה, והוא נדחה. הוא לא חיכה לבוקר. חרף האזהרות יצא בלילה והלך ברגל לנצרת ומשם למחנה. כשעבר בלילה בנצרת נבח על הכלבים שנבחו עליו. במחנה נעצר על יציאה ללא רשות. המפקד אמר לו, שיכול היה לבקש חופשה והיה זוכה לה, אבל הוא לא ביקש ועליו להיענש. דוד אמר, שישמח להיענש. המפקד אמר, יש לך מצב־רוח מחורבן, דוד, אבל זה יעבור. וצחק. הוא חיבב אותו, ראה איך הוא מוביל את חייליו בלילות, משהו בתוכו היה קשוב לנער הצעיר הזה, הוא הריח בו, אמר אחר כך, את המנצח, אבל היה חייב להעניש אותו, ודוד ישב יומיים באוהל נפרד מן המחנה, תחת שמירה, קילף תפוחי־אדמה ושמע את הטבח שר את שיריו האנגליים המתכתיים.

ערב אחד מצאו חור בוער בצינור הנפט. שלושה אנשים נראו רצים על הגבעה, דוד דלק אחריהם ופגע באחד מהם. הם ירו לעברו, הוא נפל על הארץ וחיכה, הירח יצא, הם נסתמנו על רקע העמק למטה, רעם נשמע, אולי גשם מתקרב, היה חבל על כל רגע, דוד לקח רובה מאחד מחייליו שקרבו ואמר לו, אתה הורג בידיים שלי, וירה.

אחד החיילים נפגע, ודוד נשאוֹ פצוע לעבר המחנה. כשהביא אותו, כבר היה החייל גוסס. עבר שם הרופא הגדודי, שיצא יום קודם לציִד, והציל את החייל. מישהו אמר בקול רם, בהתלהבות של רגע מרוגש, שדוד הציל את חיי האיש. בדרך מן המחנה הארעי למחנה המרכזי נשתכח הדבר.

ביום שמיכל בכתה בחדרה, וכתבה מכתב להוריה שנשמעה בו לאמה כאילו היא מתחננת על נפשה, יצא דוד לסיור עם כיתת חיילים. בקִרבת הסחנה שמעו קולות. הם מיהרו לכיוון הקולות ושמעו יריות. ניסו לזהות את מקום היורים, אבל לא היה אפשר. כשהגיעו לבריכה הגדולה, המכותרת צמחייה עשירה יורדת מצלע ההר, כבר לא היה שם איש. בצד השביל המוליך למעיין נמצאה גופה. הגופה היתה חמה. דוד הכיר את המת, זה היה ח'. הוא דימם, אבל לא היתה בו רוח־חיים. בידו החזיק פנקס, העיפרון היה מושלך במרחק מה מן הגופה. דוד נטל את הפנקס שהיה פתוח וקרא, נדקרתי בידי ערבי, יש לי כאבים נוראים, קשה למות בגיל כה צעיר, הכל למען חירותנו.

את הגופה העבירו למחנה סמוך ואחר כך העירה. דוד וחבריו נשארו ליד הסחנה, ודוד שכב בלילה מול ההר. לפנות־בוקר, בהתרגשות סתומה ובלתי מובנת לו, טיפס אל פסגת ההר, מדלג מסלע אל סלע, מנסה להיאחז בזיזים לתפוס לעצמו את הדרך היותר קצרה אבל גם היותר קשה. כשהגיע למעלה ראה את העמק רובץ מנומנם ועייף. שחר נשפך על השדות ועל הביצות ועל החורשות ועל התִלים, ומרחוק נראה התבור מחותל ערפל קל. דוד עמד שם, הוגה ב־ח'. שכב בחור פצוע, אמר אחר כך לחנקה, דקרו אותו, החיים נוזלים ממנו, והוא חושב מה לכתוב. יש לו פנקס, בלי ספק לא בטווח יד, היה צריך לחפש את הפנקס ולמצוא עיפרון, הרי לא לשם כתיבה בפנקס הלך לסחנה, אבל כאשר שכב פצוע ואולי חשבו שהוא כבר מת, הוציא את הפנקס, טרח למצוא את העיפרון, וכתב. והוא כתב גם את המלה “כה”. הוא ידע שהוא ימות, והיה חשוב לו שמה שהוא מוסר יהיה מדויק. הוא שמר על הפסיקים במקומם, הוא כתב “כה”.

כשירד דוד מן ההר חיכו לו החיילים, שזה עתה ניעורו משנתם. הוא תרגם להם לאנגלית את שכתב ח‘, והם נראו נבוכים. דוד אמר בכעס, בשבילכם זאת עוד מלחמה קטנה בסוף העולם, בשביל ח’ היה זה הלהיות או לא להיות שלכם. הם אינם אשמים במות ח‘, אמרו לו, אבל הוא רצה שיהיו אשמים, אולי מפני שקינא ב־ח’, אמר אבנר כששמע, ומי לא שמע, אולי קינא ב־ח‘, אמר אבנר, בניגון היפה של דבריו, דוד הלא מקנא במוות, משחק אִתוֹ מחבואים, מה הוא מחפש בו? אבל ח’ גם מת וגם הביס את המוות, מצא עיפרון ופנקס להנציח את הרגע, ודוִד אמר במרירות, כן, אבל מי יזכור את האיש? הוא ייקבר. בעוד שנתיים, חמש, מי יזכור את ח'?

כעבור יומיים היה הקרב על ההר. הארנב נפגע וצחקו. אחר כך באה האשה ותלתה את שמלתה לייבוש, והחייל שעלה אליה נדקר. ואז ירו עליהם ממארב. כאשר נורו היו מופתעים, החייל הוולשי, שדיבר עם דוד על געגועי תולעת המשי, נפצע. הובילו אותו לבית־חולים בנצרת, ודוד נסע לבקרו. מעל מיטתו היה תלוי צלב, ואחיות ריחפו בשביסיהן הלבנים בין המיטות. בחדר היתה צחנה של תרופות וחיטוי, מעורבבת ניחוח של פרחים נבולים שהורטבו במים, והחייל שכב בלבן וחייך. דוד יצא החוצה לקנות לחייל חלבה. כשחזר, הורע מצבו. הוא נראה צעיר מכפי גילו. דוד כתב, הוא היה נער, קודם לא ראיתי כמה נער היה מאחורי המדים. הוא היה לבדו, הוא כבר לא ידע באיזו ארץ הוא נמצא, הוא שאל אותי איפה הוא. אמרתי לו, נצרת, והוא לא תפס. הוא לא תפס היכן אותה נצרת. קודם היה בסוּדן, ולפניה במקום אחר. ראיתי איך התכווץ מצחו, הוא ניסה להבין. הוא שאל אותי איפה אמא ואבא, ולא ידעתי מה לומר לו. פתאום לא הבין את המִבטא שלי והביט בי בעוינות. ואז שאל, איפה כולם, ואמר משהו על יורקשייר, ואמרתי לו משהו כמו פלשתינה, או הגליל, אבל לשווא. בחלון נראו עצי זית והרים מיוערים, והשמים היו כחולים, כחול קשוח בלי אבק באוויר, והחייל הביט בי, ניסה להבין, באומץ ניסה, לא היו בו כבר לא גבורה, לא פחד, לא תבוסה, לא ניצחון, היה סתם הילד שהיה פעם, ורק אני לידו, והוא הביט בי כי הייתי שם, חייך אלי, כי לא היה שם מישהו אחר, ומת.

קורפורל טְרַאנס הצעיר ייקבר בירושלים או בנצרת, אמר דוד, והם ימשיכו להגן על האימפריה שלהם. על גבעה ישב והגה בנער המת. חיבר את הנער טראנס ל־ח‘, ולא עלה בידו. שיירת נמלים נדדה מולו והוא הביט בנמלים בלי להפריען. הוא אמר, הבדידות של טראנס שוות־ערך למכתב שכתב ח’ לעם ישראל, אבל בתוך שבט מת ח'. ולבדו מת טראנס. ודוד היה חסר שקט כאילו חיכה למשהו, בכמיהה חשב על מיכל ועל חנקה, ועל הגברת סלַבֶנסקה הגדולה, ואז שמע צעדים והריח אדם קרב. שפוף ישב, בזווית עיניו הכבושות בברכיו ראה נעליים מצוחצחות למשעי, שחורות, גבוהות, משהו אַדנוּתי היה בנעליים, אמר אחר כך, והרמתי את עיני, והנה הקצין הקטן והמצחיק הזה. לטאה חולפת השמיעה רחש. הבטתי, אמר, והיה שם הקפיטן. הנוף היה בהיר, הגלבוע רחוק, מנומר צבעים שזרתה עליו השמש. משוכת צבר ממול, ועליה פיסת בד נטולת צבע. הקפיטן הצנום והמבוהל התיישב לידי. חגר אקדח והחזיק בידו ספר, בידו השנייה הוציא חבילת בצלים, קילף אחד מהם והחל לאכול.

דוד התיישר. הוא ביקש לקום, אבל הקצין אמר לו להמשיך לשבת. דוד התפלא שאין דמעות בעיני הקצין, הביט בבצל וטעם חמצמץ התהפך בקרביו. הוא אכל את הבצל כמו שאני אוכל חלבה.

אלוהים בעצמו ברא את הפגישה הזאת, אמרה מיכל, אבל דוד לא אהב שהיא מגייסת את אלוהים לזוטות של חייו. שום אלוהים איננו בחיים שלי, אמר לה, הוא נשאר עם הסבא שלי בחוץ־לארץ. אלוהים לא עלה ארצה, הוא פחד מהחום ומהאבק. היא לא צחקה אז, אבל הוא חייך. הוא לא ידע לצחוק צחוק של ממש, אמרה מיכל, רק חייך חיוך של צבוֹע, והיה מתוק ועסיסי כמו אגס שצמח בתוך משוכה של צבר, וחשב שהוא צוחק.

הקפיטן אמר, תראה איך התבור והגלבוע מחזיקים ביניהם את העמק. דוד ניסה להבין מי האיש הזה, הנמוך, החיוור. האיש היה אחוז איזה דיבוק, אמר אחר כך דוד, קרן ממנו יופי שלידו רבצה אכזריות מדודה וצודקת. כשאכל בצל, היה נתון כל־כולו בבצל הזה, בחיוניות שלו, ביקשתי לרוץ ולהביא לו תאנים, אבל הוא היה שבע. הוא סיפר לי על המצב, וכנראה רצה שעדיין לא אדע מיהו. כן, הוא דיבר על מינכן, על כך שהאנגלים לא ינקפו אצבע, הארץ תינעל בפני יהודים. עלינו ללחום לבדנו, אמר, לא לחכות שג’וֹני יילחם בשבילנו. הוא אמר, שהתנ“ך, הספר שתמיד החזיק בידו, הוא הקושאן הכי חשוב שיש לנו. הוא האמין בתנ”ך, המשוגע הזה, האמין בו כמו שאני למדתי אותו במושבה, הוא היה המורה עמרם, אבל אנגלי, מקצועי, פנטזיונר מציאותי, הוא היה מטורף אמיתי.

הקפיטן ציטט את ד’יזרעלי, שכתב ב’טַנקרֶד' שלו, שעם שמדי שנה בוצר את הכרמים, ששתל לפני אלפיים שנה והורחק מהם, יירש את כרמיו, כי לו הם יועדו על־ידי האל. דיבר על שאול המלך, אמר שלוּ היה שאול מנהל את המלחמה מצִדו האחר של הגלבוע, למשל מגבעת קוּמי, היה מנצח בקרב. האיש התרגש, אמר דוד, כאילו מלחמת שאול בפלִשתים התחוללה לא מזמן, הוא דיבר אלי כאילו רצה למשוח אותי לנסיך מלחמותיו, לגייס אותי לחַיִל הנבחר של האל. אחר כך לימד אותנו מהי מלחמת תנועה, איך כובשים את הלילה, איך יוצאים את הגדר והופכים את ההתקפה להגנה הכי טובה. הוא היה מורה טוב. אכל בצלים, חיפש תחבולות במלחמות גדעון, יפתח, וברק בן־אבינועם. הגיבורים שלו היו דוד המלך, הגנרל גורדון מחרטום, וקרוֹמוול.

דוד הביט בקצין, שנראה לו כהכלאה של נזיר ואביר בודד. הלה המשיך לנגוס בבצל, ואז ניקה את פיו בממחטה שקיפלהּ היטב והחזירהּ לכיסו.


 

פרק יא

הקפיטן אמר, כל מה שאני צריך זה שלוש מאות גדעונים, ועם שלוש מאות מלקקים בידם אל פיהם אני ואתה מנצחים. קרומוול הבין את זה, הבין את הספר, לקח את הגדעונים שלו, ועם הגדעונים שלו ניצח. שמעתי עליך, דיברתי עם יצחק שסיפר לי, אמרתי, אני צריך לפגוש את הצעיר הזה, שקשר זנבות. שום צבא סדיר לא יצלח נגד כנופיות חדורות אמונה שמכירות את השטח. ואז דיבר על חניבעל. אחרי שגמרתי את לימודַי יצאתי למסע רגלי בעקבות חניבעל, בספרד, באיטליה, רציתי להבין את גאוניותו של מי שלקח פילים למסע מוחץ נגד האיפריה הרומית ושיטה בה, הציק לה, היכה בה, ורק טעות אחת עלתה לו בתבוסה. חניבעל היה עברי, תרבותו עברית. הבט למטה, העמק מחובר לעמק הירדן, בעמק הירדן נפסקת שורת ההרים, מכאן חודרים לארץ־ישראל שבטי הנודדים כבר אלפי שנים. מכאן באו עמי הקדם. מי ששולט על מעברי הירדן, בעמק הירדן, שולט על צפון הארץ.

אחַר חזר דוד למחנה, והקפיטן הלך ברגל לחפש את מפקד האזור. הקצין, שדוד היה מסופח ליחידתו, לעג לקפיטן ולרעיונותיו. הוא אמר, הוא בא ללמד אותנו מלחמות תנ"כיות, לאימפריה הבריטית יש ניסיון רב יותר, ונלסון לא היה ברק בן־אבינועם.

והקפיטן החל לאמן את אנשיו. בקרב אחד נכשל, אך לא ויתר. דוד מצא אותו יום אחד והוא שמֵח. באותו יום מתה הציפור של הסרג’נט יוֹרְק, שדוד היה מביא לו תאנים על־מנת שילמדוֹ אנגלית. כשקברו את הציפור, רקד הסרג’נט יוֹרְק ריקוד אִטי ועגום על תלולית עפר, ודוד מחא כפיים. הקפיטן אמר, דוד מחא כפיים, אבל לא ראיתי שמחה על פניו.

דוד נסע הביתה, ומיכל נהיתה רכה יותר, ויתור עגום נִקווה בה, אולי איזו התפייסות, אמרה חנקה לנועה, שכה אהבה את מיכל. היא כבר נערה, אמר דוד בהתפעלות כשנועה ביקשה לשוחח אִתו, ולא הבין מניִן צצה לו אחות יפה כל־כך. היא ייבשה פרחים באלבום שהדוקטור מוזס נתן לה במתנה, והעתיקה לכתב־יד נקי את ספרו המונומנטלי של הדוקטור על המחלות בתנ"ך. נועה רצתה שדוד יגלה אותה, אמרה הגברת סלַבֶנסקה, שכבר חשה שכוחותיה אוזלים ועיניה כהו, אך עדיין עבדה יום־יום עם רקדניותיה, אף כי שום בלט רציני לא צמח במושבה, בנות רקדו ועזבו, ורק מעטות התמידו. נועה רקדה כבר זמן רב, הגברת היתה סבורה שנועה יכולה להיות רקדנית מצוינת, אבל נועה רצתה לשאת חן בעיני אחיה. היא אמרה, אחי יצחק ממני אם אהיה רקדנית. דוד מחה בתוקף, הוא אמר לה, שאין דבר שהוא אוהב יותר מאשר אותן תנועות מסודרות, מיוחסות, הכולאות את הצעקה בכלוב של סדר. נועה ניסתה להסביר שהיא צריכה לעשות משהו גדול יותר, דוד צחק, אפרים מדבר מהגרון שלך, אל תשמעי לו, הוא אבא של נייר.

היא בכתה. היא אמרה שאפרים אינו אבא של נייר. דוד לקח את נועה לקברו של עמוס ודיבר על ילדותו, והיא ישבה על המצֵבה הצנועה ובכתה. דוד חיבק אותה. באה מיכל, ודוד חש בשלוותה המוזרה, המפויסת עם העולם. היא אמרה, ככה, זה מה שקורה. נועה אמרה, זה לא סתם ככה, היא בהריון, דוד, ייוולד לכם בן.

דוד אמר לחנקה, שִׁמרו על סלַבֶנסקה, היא מזדקנת לי. הוא נשק לגברת, שלבשה שמלה חדשה לכבוד הנשיקה ושרה בעצב לִיד של שוברט, שחנקה זכרה שחנן אהב לשיר אותו. היא שמעה שחנן מת, ושכבר אין יודעים אפילו היכן הוא קבור. מאיאקובסקי הוא לא היה, אמרה בנקמנות, שמיכל חשבה כי אינה יאה לה. אפרים הבין ושתק. הוא הבין את חנקה כמו שהבּוֹלֵס מכיר את השקמים, אמר דוד בקנאה. הבּוֹלֵס הזה, מה הוא מחפש, לאחרונה החל להתחנף אלי, אמר דוד, אולי יש לי בכיס מפתח קטן לניצחון שלו, אם יבקש סליחה על חיי אסלח לו, אבל אני מקווה בכל לב שלא יבקש. אהבה, אם תתעורר, תהיה מוקש, ואני לא זקוק לה.

דוד חזר למחנה. הוא ושאול התמנו סגניו של הקפיטן. ליד כפר אחד היה מחנה בדואי גדול, שיצאו ממנו כנופיות. גם הכפר עצמו היה בסיס לשודדים. ה’הגנה' הודיעה לקפיטן כי שוהה שם כנופיה בת כארבעים איש. הקפיטן תִכנן הפתעה. פניו, שדוד עקב אחריהן, היו מאוכזרות אל נקודה פנימית בלתי־נראית. הוא לקח את המחלקה לסיור לכאורה שגרתי, לאורך קו הנפט. בחשיכה חמק עם אנשיו חזרה לנקודה שממנה יצאו והורה לנסוע לכיוון חיפה. בסיבוב מסוכן בְּעמק עמוק הואטה הנסיעה, והוא הורה לחלק מן האנשים לקפוץ מן המשאיות תוך כדי נסיעה. הנהגים, עם בחורי דוד, המשיכו לנסוע לכיוון חיפה. האנשים הסתתרו עתה בוואדי והחלו צועדים לעבר קיבוץ ש'. משם צעדו לעבר הכפר ומחנה האוהלים הבדואי. קבוצה שנייה יצאה לעקוף את הכפר מצִדו האחר. הקפיטן הניח מארבים כחמש מאות מטרים מן הכפר. עם עלות השחר חזרה אחת המשאיות, שנסעה על דרך העפר. מן המשאית קפצו כמה מבחורי דוד, לבושים כפועלים, והחלו לעבוד בתיקון המסילה. אנשי הכנופיה, שראו בעובדי המסילה טרף קל, רצו לעברם חמושים. כשהגיעו למרחק מאה מטרים, נפתחה דלת המשאית ומקלעים החלו לירות מתוכה. מראה האש וקולות הירי הפתיעו. אנשי הכנופיה מיהרו לברוח ועלו על המארבים שהניח הקפיטן. ואז נכנס הקפיטן לכפר והחל לכלות בו את זעמו השקט. התכסיס של פועלי המסילה, אמרה חנקה, היה של דוד, הוא כבר למד לנחש את הקפיטן.

כעבור זמן מה נשחטו עשרים יהודים בעיר. הקפיטן שמע בחרון, ובתגובה לא מתוכננת לקח את דוד ואנשיו, יצאו לִכפר שלמרגלות הר, חדרו פנימה בהפתעה והרגו בלא הבחנה. המפקד המחוזי זעם. ניסו לברר מה אירע, אבל איש לא פצה פה. דוד רץ בראש האנשים, הוא אמר אז, שכאשר הוא הולך בראש הוא יודע שיהיה בסדר, לעגו לו על מלותיו, אבל הלכו אחריו. אחרי כן לבש מדי קצין בריטי, כובע־פקק לראשו, ונכנס לכפר, מעשן סיגריות פלֵייֵרס. בטנדר נכנס, ושלושה מלווים אִתו. ומיד אחריו נכנסו עוד צעירים אחדים לבושים כבריטים, העמידו את האנשים במרכז הכפר, חיפשו בכליהם, ופוצצו את בית המוכתר על תושביו. אמרו אז, שפעולות תגמול כאלו מסכנות את טוהר הנשק, ביטוי שכעבור שנים יהפוך נפוץ, ובעיני דוד היה מוזר. איפה יש נשק טהור, ואיפה מלחמה טהורה, שאל. אבנר שמע ואמר, אני לא הייתי עושה את זה. בקבוצה שוחחו על כך עד אור הבוקר. גם הם לחמו, גם הם שמרו, גם הם נורו וירו, אבל בנקמות לא עסקו. באותם ימים פגש דוד את ניזָר, שסיפר לו על ידיד שלו, ערבי נוצרי מכפר שליד המושבה, אשר נתפס בגניבה והושלך לבאר, ממתין לתלייתו. דוד לא חיכה, הוא נסע עם ניזר, שלא הסתיר ממנו מה עשה ואיפה נלחם בשנה האחרונה, הם הלא התחבקו, וחנקה קראה להם הלבן והשחור, השחור היה דוד שלה, אמר אפרים בבוז. דוד הלך לכפר וגילה את הבאר. אמרו שיש שם שופט עיוור וזקן, שכאשר הוא מוחא כף מוציאים את האיש מן הבאר ותולים אותו. דוד שִחרר את הערבי מן הבאר, נתן אותו בידי ניזר והלך משם. מיכל אמרה, פרא־אדם דוד, הלא יכולת ליהרג סתם, והוא אמר לה, שאין נהרגים סתם, וחייך. הוא אהב את ההליכה הזאת בלילה, עם ניזר, הבאר, הרחש, הטבונים האופים את לחם הבוקר, ניחוח הנענע והלַבַּנֶה החמוצה, ניזר נרגש, אוחז רובה בידו נגד דוד ובעדו.

העלייה ל־ח' בגליל, הבגידה הבריטית, האלפים שבאו בּאֱשון לילה, להעלות את הבתים ואת מגדל המים ואת הגדר, הלא הם כתובים בספר תולדות מלחמות ישראל. הגיע הקפיטן ודרש לצאת אל מחוץ לגדר ולתקוף, ניטש ויכוח, הקפיטן ניצח, יצחק בא, מינה את דוד ואת שאול לסגניו, והבריטים פִּרסמו את הספר הלבן, לא עוד עלייה יהודית או קניית קרקעות, הקפיטן הודח, יצחק נאלץ להסתתר, הקבוצה של אבנר נשארה ב־ח', ההתקפות לא חדלו, ואבנר נאלץ להגן ולא לתקוף, ונותרו עוד ימים לא רבים עד שדוד יעזוב.

בעולם רגשה ובאה המלחמה. צ’מברלין הביא את השלום הנצחי, ועוד מעט קט, אמרה חנקה, יעלה הכל באש. היא ראתה עננים ענקיים של כאב מעל ראשי האנשים, ואמרו ששוב היא הוזה, והיא אפילו לא ענתה, היתה פתאום שבירה ורחוצה, לבשה שמלות לבנות וחיכתה. מיכל, חסרת סבלנות, מדדה את רצפת הבית הריקה, וטִאטאה שוב ושוב, ושטפה, ונועה כבר ניגנה פרליודים של שופן בַּפסנתר של מיכל, ומיכל ארזה תיק צד ונסעה אל דוד, ואמרו שהיא נוסעת אל אבנר, שכבר לא בא לשמוע את נגינתה.

דוד לא עבד, ופיקד על מחלקה שעסקה בביטחון שוטף. הוא ישב והביט איך אבנר עובד, ומצץ חמציצים, ואמר, אילו הייתם מקבלים אותי כחבר הייתי מלמד אתכם איך לעבוד. כשהגיעה מיכל, חיממה השמש, הרוח לא נשבה, השמים היו בהירים, והרי הלבנון כמו קרבו מן המרחק, מתפתלים אל המדרונות, נוגעים ב־ח‘. חנקה החלה לכתוב מאמר גדול על העלייה ל־ח’, ואיך עצרה האומה לרגע את נשימתה, אבל דוד לא חש בזה, הוא מצץ חמציצים, אמרה מיכל, שרצתה שדוד יביט בה ובבטנה, והוא הביט באבנר החורש, והתמלא קנאה, ובאשתו לא היה יכול להביט. חייך אליה בלי להביט בה, והיא חלפה על פניו, עצרה לרגע, הוא לא הרים את פניו, והיא עברה הלאה ונכנסה לאוהל של אבנר. הקפיטן בא להיפרד, ודוד הלך אִתו, והם התיישבו בצד יציקת בטון חדשה, ליד הגדר. מרחוק ראה דוד את מיכל יושבת בפתח האוהל ומבטה בוהה לעברו, חולף מעליו, חודר דרכו, ומגיע אל ההר מאחוריו. הקפיטן אמר שהמערכה האחרונה תתחולל במגידו, ואז ייוושע עם אדוני. דוד התאווה לצחוק, אבל נזכר בתכסיסי הקפיטן ובנועזותו, נזכר בלילות שבהם כשל והמשיך ללכת, נזכר באומץ הלב של האיש הקטן ועז הרצון הזה. הוא חיבק את ידו של הקפיטן, והקפיטן נתן לו במתנה ספר תנ"ך באנגלית, ואמר בעברית, מי לאדוני אלי, והלך.

למקום נכנסה מכונית ובה רופא ואשה. הם פסעו לעבר הקפיטן, והרופא אחז בידו. הקפיטן הביט באשה, שהחלה למלמל משהו ברוסית. דוד אמר, עוד נביא חמוש, הוא ימלא את הארץ נביאים חמושים כמוהו. שנים לאחר מכן אמרה חנקה, הקפיטן וחניבעל ידעו להביע את עצמם בהלוויות, תמיד הפליאו לדבר על המוות, על עצמם דיברו. כשראה דוד את הקפיטן נכנס למכונית, הלך לאוהל. מיכל ישבה על מיטתו של אבנר. דוד קרב אליה, והיא הביטה בו כאילו לא הכירה אותו. בחוץ נשמעו יריות, ומישהו צעק. דוד נטל את נשקו, תלה את אשפת הכדורים על גופו, ויצא בריצה. תראה אותו קופץ, אמרה מיכל לאבנר, קורַץ מאדמה וקל כמו אוויר. אבנר הביט מהורהר לעבר דוד הרץ. מיכל שאלה מדוע גם הוא אינו רץ, והוא השיב, שחסרה לו היכולת לשחק את המשחק הזה. התור שלי מחר, לדוד יש תור תמיד. היא ראתה את דוד נעלם מעבר לשיפולי ההר. היה שם עץ, ועל העץ היה תלוי ענן נמוך. נהיה קר. מיכל התכרבלה בשמיכה, ואבנר ישב, והיא הניחה עליו את ראשה ובכתה. בשקט בכתה מיכל, ואבנר ליטף את שערה, והיא לא ראתה את דמעותיו שנגעו בדמעותיה. אחר כך קמה ונעמדה בחוץ. השמים התכסו עננים וגשם החל יורד, היא נרטבה ושערה דבק אל פניה. כשנכנסה פנימה, שאלה היכן מיטתו של דוד, ואמרו לה, ואז נשכבה במיטתו של אבנר ואמרה, כשיחזור תגידו לו שאני פה, ישֵׁנה.

כשחזר דוד, מצא את מיכל במיטתו של אבנר, ורחל מוזס עמדה בחוץ ותלתה בגדים על חבל. הגשם ניתך על הבגדים הרטובים, ורחל מוזס חייכה אל דוד והפשילה את פתח האוהל. הוא עמד שם, עייף, בלילה שכב שעות בבוץ, אחר כך נסע לאורך גבול הלבנון, ועתה עמד שם, ורחל אמרה, היכנס, יש לך פה אשה. הוא הציץ פנימה, ומיכל הביטה בו בעיניים פקוחות. הוא אמר, טעית, המיטה שלי באוהל השני, והיא אמרה, לא טעיתי.

הוא הביט בה, דחק את רחל מוזס לעבר השידה הקטנה, שניצבה מול מיטתו של אבנר, והביט גם בה, יצא החוצה, התיישב באוהל האחר וניקה את הנשק. בשלווה ישב, וניקה את הנשק. ואבנר נכנס, ושאל אותו מה הוא חושב לעשות, מיכל עצובה ובוכה כל הזמן. דוד הביט באבנר ומשך בכתפיו ואמר, אם לך היא בוכה, שתבכה. ואם לי היא רוצה לבכות, היא יודעת את הכתובת.

מיכל קרבה ועמדה מעליו. הוא הביט בה. אבנר יצא. מיכל אמרה, אתה רוצה שתהיה לך פילגש של נשר, אני אשה קטנה עם ילד שלך ברחם. מדוע אתה חתוך כמו סלע שבור, היכן בךָ הדוִד שהכרתי במושבה, אני פוחדת, דוד.

שבוע ימים שהתה שם מיכל. הלכה מאבנר אל דוד ומדוד אל אבנר. רחל מוזס חיכתה בצד, עצורה ואינה אומרת דבר. דוד היה עסוק, ובלילות היה עומד ומביט אל פתח האוהל, מחכה שמיכל תצא. היא לא יצאה. אבנר היה יושב אתו ומדבר. אבנר אמר, דוד, היא אוהבת אותך, ודוד אמר, אולי, אבל היא צריכה אותך, לא אותי. אבנר ניסה להסביר. גם הביא אתו את רחל. רחל אמרה, מיכל אוהבת אותך, דוד, אבל היא פוחדת, נעשיתָ מרוחק, שייך לאחרים. דיברתי אִתה, יש בה תבונה עמוקה ויופי, אני רואה, אתה חושב שאני לא מקנאת? שנים חיכיתי לך, ואבנר, אני יודעת, הנער הכי יפה בגליל, שיער מתולתל, עיניים כחולות, עור מצבע זית, כמו ציור, כמו ציור שמן יפה בביתה של הגברת הענקית הזאת, סלַבֶנסקה, אז מה? אתה חייב להחליט, עוד מעט תהיה אב, אתה צריך לדעת לקחת אחריות על מה שאתה עושה.

הוא ישב והביט בה. משהו עמוק ושכוח זחל בדמו, הוא כעס, אבל הם ראו שאינו רוצה להראות להם את כעסו. בלילה עמד, לאחר ששב מפטרול, על יד האוהל עמד, והתחנן בפני מיכל שתצא. היתה שעה מאוחרת, והשמים בהירים לאחר הגשם שירד יומיים, והיה קר, ואור הפנס האיר אותו, ומיכל יצאה וקרבה. הוא חיבק אותה ולקחהּ לאוהל שלו. נכנס אִתה למיטה וחיבק אותה שעה ארוכה. היא לא הניחה לו לשכב אִתה, והוא הבין. הוא אמר, אני מת עלייך, ילדה. אבל היא הניחה אצבע על שפתותיו ואמרה, לא היום, לא הלילה.

הוא אמר לה, מאיפה לקחת את רעיון הפילגש של הנשר הגדול, והיא צחקה. היא אמרה, הגברת סלַבֶנסקה מדברת ככה, יש לה רומאן עם האלים, היא לוקחת מהם רעיונות לבלטים שלה על סלעי הגליל, מה לעשות, לכולם פה יש חלום גדול יותר מדי, וזה הלא יתפוצץ בסוף. ודוד אמר, המזל שלי הוא שאני חייל של חלום גדול, מיכל, אבל לי עצמי אין שום חלום.

היא שתקה והביטה בו. חששה שהוא אומר לה את האמת הכמוסה שלו. מה שאמר לה היה הכרזת מלחמה על עצמו. זה לכל החיים, חשבה ואמרה, והוא הִרהר, אבל לא הוסיף לדבר. בבוקר נישקה אותו, והוא התהפך על גבו והביט בה, ניסה למשש את ילדם, והיא שאלה, מה יהיה אם תהיה זו בת, והוא אמר, עדיף בת, מיכל, תמיד היה לי יותר קל עם נשים, אני מעדיף בת, אבל אני מביט בך וחושש שאת לא תתני לי בת, את תעצרי בת, תקנאי בה, לא בגללי, בגללך, לא יודע, אולי יהיו לנו חמש בנות.

והיא קמה ויצאה. גם הוא התלבש ויצא החוצה, אבל נקרא לפעולה. קצין בריטי זעום פנים, שחיכה לו, דיבר אִתו בגסות. דוד שתק, בלע את גאוותו והקשיב. הקצין אמר, שהימים של הקפיטן חלפו. מעכשיו, אמר, חֲסַל צבא של ילדים. דוד שתק והביט לעבר ההרים. אד רבץ על ההרים, ומרחוק נראו ציפורים עפות דרומה. כשהפך פניו נראה עמק יזרעאל, והלאה ממנו הגלבוע והכרמל. הראות היתה טובה, והיה אפשר לראות את חיפה. הארץ היתה בכף־ידו. הקצין אמר, יוצאים לכפר ב' לאסור את עאדֶל. אבנר יצא החוצה ודוד שאלוֹ אם שמע על עאדל. אבנר אמר שצריך לשאול את חיימקה. חיימקה אמר, אתה לא מכיר את הבן־שרמוטה? אביו הרג יהודי בעמק הירדן לפני יותר מעשרים שנה, והבן הולך בעקבותיו. דוד אמר, אני יודע, כל הלילה הרגשתי, השם דוד חנקין אומר לך משהו? וחיימקה אמר, אה, דוד חנקין, איזה אדם נהדר הוא היה, אביו של עאדל הרג אותו, והוא היה אז ילד, אבל מה, אִבְּן כלב.

כשהגיעו לכפר כבר היה חושך. הכלבים נבחו, וריח חריף של עשן היה באוויר. החיילים הקיפו את הכפר, והמפקד שאל את דוד איפה הבית, ודוד הראה לו. עשן התאבך מן הארובה הדקה, שהתלכסנה מגג הקש והחומר. דוד אמר שהוא יביא את האיש. המפקד הורה לו לוודא היטב אם אכן זה האיש. כמו בנעוריו פיזר פִּלפל שחור על האדמה לבלבל את הכלבים. האיש ישן, ואשתו קִרצפה שרפרף. דוד העיר את האיש, שניסה לנוס אבל דוד עצר בו. בחוץ עמד חייל בריטי שחיפש מחסה. דוד חייך למראה החייל המפוחד, ושאל את האיש אם הוא עאדל. האיש ניסה להתמקח, לומר שמות אחרים, אבל דוד היכה את האִשה והיא צעקה, עאדל, עאדל, מה אתה רוצה, והוא אמר לה לעמוד בצד ולשתוק.

כשנשמעה הירייה מן הבית קפץ החייל לעבר החלון, והכלבים נבחו אבל היו מבולבלים ורצו אנה ואנה, ודוד אמר לחייל, בוא אחרי, והמפקד שאל מה היתה הירייה ואיפה האיש. דוד אמר, יש שם גופה, ואני יכול להביא לך אותה. הוא כיוון אלי אקדח ויריתי בו בפרבלום. קול האֵבל הגיע אל השדה שבו ישבו, והשחר הפציע. רוח חמימה נשבה, השדה היה מכוסה כלניות אדומות, ודוד אמר, האיש התנגד, המפקד, לא היתה ברירה. החייל, שהיה צריך להיות אִתו והתחבא, נשבע שראה ערבי שולף אקדח. הם שבו למחנה, ומשם עלה דוד ל־ח'. מיכל עמדה ליד אוהלו של אבנר. דוד קרב אליה והיא אמרה, קח אותי מאבנר, הוא נעשה יותר יפה מלילה ללילה.

למחרת בבוקר נסעה מיכל הביתה, ואבנר נעלם. חיפשו אותו ימים אחדים ולא נמצא. טִלפנו והתברר שאבנר איננו במושבה. מיכל וחנקה נסעו לירושלים לקנות למיכל בגדי הריון. בגדים שלא יראו דרכם את הבטן עם הנבל שאני מביאה ממךָ לָעולם, אמרה מיכל, ודוד חיבק את מיכל ואמר, עם אשה כמוך מי צריך אויבים, והיא אפילו לא חייכה.

רק כעבור חודשיים חזר אבנר לקבוצה. איש לא ידע היכן היה, ומדוע עזב. דוד אמר למיכל, תראי, את שוברת לו את הלב, אבל מיכל אמרה, שממנה הוא לא היה צריך לברוח, כי הוא האדם הכי עמוק והכי רגיש שהכירה. דוד הלך לביתו של הדוקטור מוזס, והדוקטור ישב והקשיב למוסיקה. דוד חיכה עד שיסתיים השֶׁמֶך של שוברט, שהדוקטור אהב, וערך שולחן, הניח את כלי השח, ושיחק עם הדוקטור שעה ארוכה. הדוקטור שוב ניסה להפסיד, אבל דוד הצליח יותר, והדוקטור נאלץ לנצח. כשתפסו מה הם עושים, פרצו בצחוק. נכנסה רחל מוזס. היא לבשה מכנסיים וחולצת כותנה לבנה, ושערה היה מפוזר. דוד יצא אִתה החוצה. בחוץ פרחו ורדים, וריח עתיק של אדמה מעובדת, שכאילו הגיעה ממקום אחר, אפף אותם. הרעיון שהאדמה הגיעה ממקום אחר היה של רחל. פתאום רצתה להיות זרה, ואמרה לדוד שהיא רוצה להיות מי שנולדה בגרמניה. היא ראתה עולים מגרמניה בקיבוץ, יש להם עור לבן ובהיר, יש בהם זרות פצועה, ומין הגלדה של פגיעה, הרגו בהם משהו עמוק מאוד, עלבו בהם עד המקום הכי עמוק, אמרה, אביה היה מטפל בכמה מהם, הרי הוא בא משם, אלא שהגיע הרבה לפני שהיה בגלל מה לברוח. דוד חיבק אותה, והיא נענתה לו בחום אבל ביחסנות מבוישת. משהו התרחש, איזה כאב עלה וצף, משהו רחוק ומסוים ששניהם זכרו. היא אמרה שהיא אוהבת את אבנר, אבל דוד העמיד פנים שאינו מאמין לה. הוא לא רצה לחבקה יתר על המידה, ואמר לה, אני רוצה להבין מה קורה לאבנר, חיבבתי את הנער הזה, אני עוד זוכר איך אביו היה מביא אותו לבית־הספר רכוב על כתפיו כדי שהנעליים שלו לא יתלכלכו בבוץ. לאן הלך? מדוע? מה חיפשה אצלו אשתי? היא נושאת את בני, מה לה ולו? ורחל אמרה שמיכל מבוהלת, היום היא יודעת שרצה מהר מדי, היתה צריכה לחכות, מה בער לה? מה בער לךָָ? הבית שבו גדלת לא היה מופת של משפחה נהדרת, איפה בכלל היה אפרים בחיים שלך? מתי ראית את אביך לאחרונה? מה הוא עושה כל יום כשהוא במושבה, הוא יושב על הקבר של עמוס. דוד אמר, אבל מיכל נבראה לתוכי, היא ראתה אותי והייתי האח שלה, עמוס. אנחנו מקודשים, איכשהו. אבל אולי אהבה משהו שכתוב בְּמלים שאינני יודע לקרוא.

ואז הגיע אבנר. הוא היה פרוע שיער ועיניו קמות. הוא הביט ברחל אשתו ובדוד, וזעם קנאי נראה בעיניו. הוא קרב אל דוד והחל נאבק אִתו. הסיכוי שלו לגבור על דוד היה קטן, דוד חיכה לו באגרופים של מתופף בהרים, אמרה רחל, הוא רצה להרוג את הנער האהוב הזה, חרה לו שהן מבינות אותו כל־כך הנשים שלו, שהן באות אליו ומוצאות בו רוך והבנה לעצב שלהן. הוא היכה את הנער, והנער אבנר כבר איש, היכה אותו, והמכות הלא היו כמו חיבוק דובים, אמרה רחל, כמו הבלט של הגברת, סגור בכלא הצורה של עצמו. דוד צחק, כי לא רצה לרקוד בלט עם אבנר, ואבנר היה שבור, ואמר שהוא מאוהב בשתי נשים, ושתיהן של דוד, והוא של דוד, ודוד אמר לו, שב בשקט ואל תזוז, יש בך טירוף אמיתי, אבנר, אני אוהב את הטירוף שלך, הנשים הללו אוהבות בך מה שהן מוצאות בך, וזה הרבה, כי בי הן מוצאות מה שהן אוהבות, וזה שונה.

חנקה חלתה, אבל דוד, שחזר לפלוגתו, לא נסע לבקרה. הוא נשלח לקורס נוסף, ואבנר חזר לקבוצה ורחל באה אִתו, ומיכל נסעה להיות עם הוריה, וחנקה כתבה לדוד לבוא לבקרה בבית־החולים בתל־אביב, והוא לא בא.

אפרים חזר מחוץ־לארץ, וחנקה היתה בחדר הניתוח. לאחר הניתוח הגיע דוד וישב ליד אמו. היא חייכה אליו והביטה לעבר אפרים, שאמר, האמיני לי, היה קשה לחזור, חנקה, כמעט שׂחיתי ארצה, האונייה זחלה. היא חייכה, אבל רעדה מכאב. נכנס הרופא והזריק לה זריקה נגד כאבים. דוד קם ללכת ואמר לאביו, אתה אפס אבא, אפס מאופס, אם תלך לעזאזל תמצא שם את עצמך, הלל צודק, גבר אמיתי לא היית אף פעם, ואני לא תופס מה חנקה מצאה בחדל אישים כמוך. אפרים הביט בבנו, השנאה הישנה שככה, הוא שבור יותר, זקוק יותר, אמרה חנקה בעצב, מחכֵּה לרגע בו יוכל שוב לתת, אני כמובן סולחת לו, דוד פגע בו עד מוות. דוד אמר, אילו היה לי אבא, אולי היתה לי פחות אמא, אולי היה לי פחות כעס. את יודעת איזה כעס כוסס בי, חנקה? אפרים הביט בבנו, חנקה תאמר מאוחר יותר שאולי ראה אותו לראשונה. המבט היה מושהה, מפוגג, הוא הביט בבנו בחמלה, אולי חמלה על עצמו, אמרה חנקה, אבל שִׁייר משהו לבנו. אפרים אמר, באיזשהו מקום, דוד, בצורה שקשה להבינה, ניסיתי לאהוב אותך, אבל חמקת לי מבין הידיים. עמוס, הוא היה שלי ולקחת אותו ממני. היית כה חזק, שאפשר היה להאשים אותך ולא להתחרט, ואני לא התחרטתי. אבל חיכיתי, אפילו איני יודע איפה חיכיתי, אולי גם לך, התפלשתי בַּזכות הנוראה הזאת לסבול, זאת הלא תכונה אכזרית והכי מיותרת, התחושה שיש לך זכות הקורבן, זכות הסבל. התחריתי עליה עם כולם, לרבות הלל, אבל לא אִתך, אתה היית תמיד נער של נקמות, אני אולי מלא שנאה מיופייפת, כדברי אמך, אבל אתה כועס נצחי, עם חיוך נסיכי, תום בַּלחי המתקמטת, אולי הקנאה שלי בך הורגת אותי.

דוד יצא החוצה, והרופא אמר לו, שהסכנה שנשקפה לחיי אמו חלפה. הוא נסע משם והגיע לקיבוץ ב', פגש את שאול, ושניהם ישבו וחשבו מה יעשו עתה, כששיתוף הפעולה עם הבריטים מגיע לסיומו. משהו צריך לקרות, אמר, המאבק לא הסתיים, הבריטים יעצרו כל פעילות, יפריעו לעלייה, להתיישבות, דוד ושאול ניסו לחשוב הלאה משם, שאול היה מהיר החלטה, אלגאנטי בזהירותו האמיצה ואבירי. הוא הציע לדוד לישון אצלם, ודוד ישן בחוץ, סירב לישון בבית. בשעה שישן, באו שאול וחבריו והביטו בו, ואחד מהם אמר, הבחור הזה מחובר לאדמה כמו רעל, והיתה שם שנאה מפעפעת כלפיו. בבוקר, כשקם משנתו, ידע ששנאו אותו, אבל לא אמר דבר.


 

פרק יב

ואז ירדה דממה. דוד חזר לתקופת־מה הביתה. אמרו שיש התרופפות. במאמר מלודרמאתי קרא אפרים לגייס את הפלוגות לצבא סדיר וסודי, אבל המנהיג ביקש ממנו להתלהב פחות, בעיקר בפומבי, ואפרים נעלב. דוד אמר לחנקה, תראי, הוא כבר נעלב פעמים רבות, פעם נוספת לא תזיק. הגיע מכתב המזמין את דוד לקורס רַגָּמים. דוד החל לשפר את עצי התפוח בייחור שהביא מסביבות ח', שם חנה לילה אחד בבוסתן שגילה בו זן של תפוח עסיסי וקטן, שבכוחו לשפר לאין ערוך את תפוחי המושבה, אשר שמם יצא למרחוק. אפרים חזר גם הוא למושבה לזמן־מה. הוא ודוד חיו שוב יחד, ניסו למצוא איש־איש את הפינה שלו שלא להיתקל זה בזה יתר על המידה. מיכל ישבה בחדרה וחיכתה ללידה. מצב רוחה, כמו גופה, היה כבד. היה חם, ורוח לא נשבה ימים אחדים, הברחש חדר דרך הרשתות שעל החלונות, ואפרים הביא לחנקה סוכריות חמוצות שאהבה, וישב בערב מול החלון המת, מזיע וסמוק וזָעֵף, והקשיב לְסיפור של חנקה שזה עתה כתבה. מיכל חיכתה לְחיוך של דוד, שישב בחצר ועסק בייחורים, ומבטו בוהה אל ההרים, אל העמק למטה, אל משב החום, אל לחשם של הנחשים והלטאות באדמה. מיכל רצתה ללדת בבית הוריה, חנקה אסרה עליה, ומיכל קיבלה את הדין.

לפעמים היתה חנקה רואה את הדוקטור מוזס עומד לא הרחק מביתם ומביט בחלונה, והיתה מחייכת אל עצמה. כבר חיכתה לו, כבר חשבה שהוא באמת חייב לעמוד שם, הרופא הישיש בעל הפנים הענוגות עוגב עליה כמו פרפר של משי, אמרה לגברת סלַבֶנסקה. איזה איש אציל הוא, כמה חבל שאני צריכה איש חבוט ומרופט כאפרים. יש לי עדיין גוף של אשה, גבירתי, ואני אוהבת שנוגעים בי, אפרים מנגן אותי כמו שכנר מנגן בכינור, אבל אני לא אוהבת את המנגינה שיוצאת מן הנגינה הזאת.

נועה ורחל העתיקו לסירוגים את פרקי ספרו של הדוקטור מוזס על המחלות בתנ“ך. הפרק הארוך ביותר היה על מה שקורא המקרא, שחין. בפרק הובא מחקרו של הדוקטור על דבֵלֵי התאנים. לפני שנים החל בו, כשקרא בעיון את הפרק על המלך צדקיהו. הוא ניסה להבין את התרופה שנתן ישעיה הנביא למלך, לרפאו מחוליו האנוש. לדוקטור היה ברור, שהשחין היה סרטן עור. בדבלי התאנים היתה תרופה, אולי סוד, שהנביאים החזיקו בידם, משהו שעבר מאב לבן. הדוקטור חקר את התאנים, וסחט את חֲלָבן ובישלו, ניסה למרחו על כבשים ועל פצעי הכלבה שלו, והגיע במחקרו לאיזו התבהרות, קיווה שאחר שהספר יצא לאור, הוא הלא אינו רופא־חוקר, ימשיכו רופאים צעירים ממנו את המחקר בתנאים טובים יותר, אולי בבית־חולים, במעבדה של ממש, לעצמו לא רצה עוד דבר. רחל נִכמרה על אביה, שהדביר מלאריה, ריפא מאות איכרים ופלאחים ובדואים, חקר את המחלות בתנ”ך, ובסופו של דבר חש, שלא מילא את הציפיות שהיו לו מעצמו. רחל אמרה, הצוואה של אבי היא נקמת התאנים המתוקה.

בְּלילה של ירח מלא, ורחל דיברה על נקמת התאנים המתוקה, הגיע במפתיע הקפיטן ואמר לדוד, שחֲלָבו האמיתי והמתוק של העולם הוא התנ"ך. הוא דיבר על שמשון, אמר שיהודים חייבים להקים מדינה כדי להציל את עצמם, טען שקיבל אישור לפעולה יחידה, ויש צורך במתנדבים, ודוד בראשם. עם חברים מן הסביבה יצאו לעבר צינור הנפט, למרות שנרגע סביבו בשוך המהומות. ישבו למרגלות ההר, והיה שם כפר ידוע באיבתו. הקפיטן לעס את בצליו ובידו החזיק רובה. הוא ידע שהוא עוזב, היתה זאת מתנת פרידה. האיש רעד, וקור הלילה עטף אותו אבל לא נגע בו. קרבה כנופיה שהקפיטן ציפה לה. הם פגעו בצינור, לתדהמת הבחורים. הקפיטן הדהיר אחריו את אנשיו לעבר הכפר, וההפתעה היתה מוחלטת. בדרך אמר, חסר נשימה, לפעמים אין צורך בשום סיור מוקדם. בכפר העמידו בשורה את הפורעים שלכדו, ודוד ראה את השנאה בעיניהם והבינהּ. היה סוף הלילה, ועייפות בעיניים ופחד. אחד מהם צעק, מי בגד פה? ונקרשה דממה. דוד, שהבין את המלים, ביקש לתרגמן בשביל הקפיטן, אבל הקפיטן הבין את הלַחַן, אני יודע כל מלה שהם אומרים. על מי שנראה לו אשם פקד לרוץ לעבר צינור. הרוח הביאה ריח חריף של פרחים לאפו של דוד. לפניו הריץ הקפיטן את האנשים לעבר הצינור, ושם חפר בעצמו ופקד על האנשים לדחוף ראשיהם אל תוך הבור רווי הנפט. ברובה איים עליהם, והם דחקו ראשיהם עמוק יותר ויותר. עשיתי מה שהיה צריך לעשות, אמר וכשאחד הבחורים שִׁיער, שהערבי הגבוה, בעל העיניים הירוקות, הוא שהרג את ח' בבריכת הסחנה, הוציאו הקפיטן מן השורה, והאיש, שהיה אמיץ לב, צחק. צחק ואמר, שגם היום היה הורגו. הקפיטן שלף את אקדוחו, כיוון וירה. זאת מתנת הפרידה שלי, אמר לדוד. חוק וכוח וצדק אינם בהכרח מִקשה אחת. תראה אותם עכשיו, תראה איך הם רועדים.

אחר כך נפרדו מהקפיטן, והפעם פרידה אחרונה. דוד חזר למושבה. נשמעו קולות של טרוניה על הפעולה, והאנגלים וגם מנהיגים יהודים אמרו שהאשמים ייענשו. איש לא ידע שיד דוד היתה בפעולה, הקפיטן דאג למחוק כל שצריך. דוד ישב בחצר, וחנקה אמרה, התנ"ך הנורא הזה שלכם, אחד מחפש בו מחלות עתיקות, אחד מוצא בו מולדת, אחר מוצא בו מלחמות צודקות, ואתה מוצא בו לא רק את שמשון, ואהבותיו, והבגידות שבגדו בו, אלא גם הורים ובנים. דוד אמר לה בכעס, אני מפֹה, חנקה, ועושה מה שצריך, ובלי חדווה. את היא שהחלטת ללדת אותי לכאן. והיא הביטה לתוך עיניו וחיפשה מחילה, ופתאום נשמע קול טיפוף רגליים וגברת סלַבֶנסקה הגיעה, ודוד ראה שהמוות כבר יושב על ריסיה. הוא הרתיח מים, והיא חלטה את צמחי המרפא שלה ושתתה. רוח שברה את החמסין, ובמרחק הוּצקו ההרים הוד מהורהר וזר. חנקה צִחקקה, איזה עצב יש פה פתאום, דוד מייחר עצי תפוח, הגברת שותה תה־צמחים, ואפרים שלי יביא לי תה למיטה. דוד אמר לגברת, את האשה שאהבתי מתוך הנקודה הכי עמוקה שבי, כי לימדת אותי את ה’אֵיך' המוחלט, מול כל ה’לָמָה' שלימדו אותי וידעתי שהם זכוכיות מזויפות.

אפרים כתב למנהיג מכתב נרגש, שתיאר מה ששמע מפי חנקה על הפעולה של דוד והקפיטן. היה זה מעשה נפשע לאור המצב העדין, והוא חייב לגלות למנהיג, כי יש בו אחריות של חבר ותיק. המנהיג ענה בפתק קצר, אפרים יקירי, מוטב תכתוב מכתבים להלל, אולי תכתוב דבר־מה מעניין על ימי הקומונה, הלא יפים מהם לא היו, שלך… אפרים חזר וכתב. אמנם מאמין הוא בהעברתם של הערבים לעבר הירדן, כי די מקום להם שם. הזכיר עמים רבים, בעבר וגם בהווה, טורקים, בולגרים, ארמנים, כורדים, לאטווים וגרמנים. אבל כל עוד אין בנמצא פתרון כזה, להרוג סתם הוא פשע, אפילו אם בני ירה שם. בתשובתו יעצוֹ המנהיג שיחדל לכתוב סיפורים מצוצים מן האצבע. חוק אוניברסלי חשוב הוא, שלא לכל כתובת יש כדור.

לאחר חודש יצא דוד לקורס בג’וערה. הקורס הזה כבר נערך בחשאי, בהעמדת פנים של מחנה עבודה. הבריטים חיפשו, הרובים והמרגמות היו מוחבאים בלילה בסְליק. בסיום הקורס יצאו ברגל לכיוון הכנרת. שלושים איש היו, ודוד מונה סגן־מפקד וסייר. הלכו בהרים, ודוד הולך לפניהם, לבדו. הוא ראה מכונית משטרה ויכול היה להסתתר, אבל רוח הרפתקה דחפה אותו לעמוד זקוף. הוא זכר את הראשים הנדחקים אל תוך האדמה הרוויה נפט. בכעס אמר, הנה אדונֵי הארץ האמיתיים. כשעצרו אותו גילו שהוא חמוש. ארבעה שוטרים ערבים וסמל בריטי יצאו מן המכונית. דוד אמר להם שהוא מטייל, ושהיה נוטר בצבא הבריטי. גם הוציא תעודה, להוכיח. הסמל אמר, תדחוף את התעודה לתחת שלך, יהודי. דוד חייך אליו ואמר, זה היה יפה מאוד, סמל, ואתה מעורר גועל. הסמל ביקש להכותו, אבל אחד השוטרים אמר, אולי יש שם עוד אנשים. מאוחר יותר יאמרו שהיה יכול להזהיר את החברים, אבל הוא לא נס ולא הזהיר, מעולם לא הסביר מדוע. שוטר עלה על סלע וראה את המחלקה צועדת. גם את הנשק ראה. היו שם חמישה רובים, שני טומפסונים וכמה פָּרַבֶּלוּמים. השוטר חשש מקרב. הסמל היה שיכור, ולא היה יכול להתרכז. כשהגיעו השלושים, פקד עליהם הסמל לעמוד. השוטרים פחדו, אבל שלושים אנשים חמושים נכנעו. הם מסרו את נשקם וחיכו עד שתגיע משאית של הצבא הבריטי לקחתם. המפקד לא הורה להם להילחם ולא פקד להתנגד, ודוד לא מרד בו. אולי היה המפקד הלוּם מן ההפתעה, וגם היו הוראות סותרות מן המוסדות, אבל דוד לא אמר דבר, וכך, בארץ־ישראל, שָׁבוּ ארבעה שוטרים ערבים וסמל בריטי שיכור שלושים יהודים חמושים.

לאחר שנכלאו הוקיעו את דוד, ובכל זאת בחרו בו לנציגם. חיכו לְשִחרור, אבל שִחרור לא בא. ההנהגה, אמר דוד, ויתרה. המנהיג אמר בכעס, הם לא היו צריכים להיות שם חמושים. בשקט אמר, מדוע הניחו שיתפסום? מאבקנו עם הבריטים הוא על זכות העלייה. אם נבקש מהם מחילה, נצטרך לוותר במקום אחר. יֵשבו מעט, לא יזיק להם. אפרים כתב לדוד שידיו כבולות. דוד כתב לו על התעללותם של השומרים הערבים. שלוש פעמים ביום הם נאלצים לרדת על ארבע, וסופרים אותם במכות של אלות. אמרו על דוד שבגד בהם בחקירות, אבל ידעו כמובן שלא יבגוד בהם. הוא ערמומי מהם, אמרו, יודע שבקְרב יש לעמוד זקוף, ובשבי להיות ערוּם. בין קשוח לגמיש הנה כל המלחמה כולה, אמר להם. היתה פקודה לא להתנגד, והמפקד מילא אותה, ואני צייתי לו. אילו היה המפקד מורה אחרת הייתי פועל כמצוותו, אולי הייתי צריך להזהיר אתכם, רגע הזיתי וזהו. אחד החברים אמר אחר כך, שהעריץ בדוד את הכוח שלא להתנצל לעולם. בביקור הראשון ראה דוד שכרֵסה של מיכל מתפוצצת, ושלח לה נשיקה. לאחר המשפט נשתפרו התנאים, אך היתה תדהמה כשנודע שנשפטו לעשר שנות מאסר. עדיין האמינו שההנהגה תמצא דרך להוציאם, בינתיים למדו לחיות בכלא. דוד פגש אסירים, ביניהם רבים שהיו שייכים לכנופיית הקַסמִייֶה. לוחמיו האמיצים של השייך המת אל־דין קאסם, קרא להן. הוא אמר, הם מצניעים־לכת, מתפללים בדבֵקות, הם קנאים אבל ישרים, אמיצי־לב ולוחמים מתוך מוטיבציה. אם יש אש באירופה, אמרו, אל תקפצו ממנה אל הבית שלנו. הם נהגו כבוד בדוד, שֶׁמע מעלליו הגיע גם אליהם. גם לא חשבו שהוא פחדן משום שאינו נמלט מן המאסר. עד שמפקד כמוהו אינו יושב בכלא לא יבין את סוד המלחמה האצילית.

סֵבל הוא חלק מן החיים, אמר לחבריו, תראו איך יודעים הערבים לסבול בשקט, ואנחנו לא. הסבים שלנו באירופה ידעו לסבול בדממה, דור אחד בארץ השכיח מאִתנו את אסטראטגיית הסבל. אבי ראה את הוריו נשרפים בפוגרום ולא בכה, אפילו לא הביט בגופות. רק דאג לסידורי ההלוויה, ולאחר הקבורה נסע. הוא לא בכה אחרי מותם, הוא בכה בעת מותם.

דוד דאג לחבריו. למד להתחבב על מנהל הכלא, למד להתחבב על השוטרים הערבים, השיג עוד שמיכה, עוד מקלחת, עוד ספר לקריאה. הלך ובא בין חבריו לבין הסוהרים, גרם לכך שהועברו לְמחנה ויכלו לראות יותר את בני משפחותיהם. חבריו נִשבו בקסם קולו המתגלגל, הריש החריפה, הנגרסת, אופן סיפורו שבו הדברים מספרים את עצמם, כמו ללא תיווכו של המספר. אמרו שדוד משורר, שמכר את פיוטו בעבור נזיד המלחמות. הוא לא היה צריך להיות מצביא, אמרו אחרי שנים.

האבות, אמר להם, אהבו תמיד רק בן אחד, הם נפרדו מאחֵיהם והרחיקו נְדוד. ארצם היתה מוחשית ומרוחקת. הזרוּת היתה חלק מחייהם המפותלים. הם התנסו בנסיונות קשים ולמדו לשרוד. גם אחרי אלף שנים בארצם נקראו עִברים, כלומר זרים, כי מעבר הנהר באו. הם פגשו רועים כנענים, התכתשו אִתם על שדות המרעה ועל בורות המים, ואחר כך השלימו אִתם. הם כרתו בריתות עם מלכיהם של הכנענים ולמדו לנקום. הם חיו בשכנותם, אבל כמעט לא התערבבו בהם. לבדם שָׁכנו, כי ישראל עם לבדו ישכון. אבל גלמודים לא היו. היו להם בעלי־ברית, והיה להם אל שנזף בהם, אבל היה שלהם. בלילות קראו בשמו. אברהם נודד, יצחק בנו כבר יושב על אדמתו, אבל אדמה זו שלו זרה. הוא אוהב את עֵשיו, את הפרא, בן־הארץ, שריחו אדמה ומרעה, ואשתו ובנו יעקב בוגדים בו. כשיעקב שוֹרה עם המלאך הוא נקרא ישראל. העם הזה נאבק עם אלוהים ואינו מקבל דין בלי חירוק שיניים. זהו עם שקובר את משה, גדול נביאיו, הרחק במדבר, כדי שלא יעבדו אותו. בהגדת־פסח נזכר משה רק פעם אחת. האיש שהוביל עם מעבדות לחירות צריך להישכח. יצחק מאחל לבנו את טל השמים, כי זה מה שיש. בנגב אין חולמים על גשם, חולמים על טל. אברהם העדיף את יצחק, יצחק את עֵשיו, ויעקב את יוסף. ארבעים שנה חוּנך משה במדבר קודם שהותר לו להציל עם. ושמשון, איש קודר, עקשן, פועל לבדו, לעולם לא עם אנשים אחרים. נשותיו בזות לו ובוגדות בו, דלילה אהובתו נוקמת בו. הוא מכה את אויביו בלחי חמור, מבלה עם זונות בעזה. והוא יודע לשבת עיוור ושפל־רוח בכלא, ולכן הוא מוזמן לשעשע את הפלשתים, ואז הוא נוקם בהם. והנשים הכנעניות, בנות־הארץ, שתפסו העברים כאמהות לגיבורים הגדולים. וסיפורי הכרמים והחגים, והלילות שהעִברים ישבו בהם צרורים בצרור איבתם. ותכסיסי דוד, ומי המורה הטוב למלחמה אם לא גדעון? קרומוול הגדול למד ממנו. והרשעות של דוד, שלפני מותו הוא מצווה על שלמה לנקום ביואב שר צבאו, שהיה קְרוב־משפחתו ונאמנו העיקש, וניהל בשבילו את מלחמותיו.

כאשר נולד אנוש לשת, החלו לקרוא בשם ה'. אנוש ואלוהים חד הם. ולכן מה שנאמר לקין אולי נאמר גם לי, אמר אחר כך למיכל. היא תהתה מדוע דווקא לה אמר, הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו.

ומיכל ילדה בת. דוד הציע שיקראו לה על שם אם אביו. אפרים בכה ואמר רועד, שמה היה רבקה. מיכל רצתה שם אחר, אבל דוד התעקש. היא באה למחנה המעצר עם בתה והראתה אותה לדוד. החברים אמרו, לממזר יש בת, והוא הביט בבתו, ואמר, מה היא לי? בת יש לי. ואמר, אלוהים, למד אותי לאהוב, לפחות למד אותי לאהוב אותה.


 

פרק יג

שנת המאסר עברה לאט. הזמן חמק אל תוך עצמו ורבץ כאבן. דוד אמר, מכל בתי־הספר שלמדתי בהם, ויסלח לי המורה הדגול עמרם, זה היה בית־הספר הטוב ביותר. אבנר בא לביקור, וסמוּק, כמתנצל, אמר שהוא ורחל מוזס נישאו בקבוצה. ודוד נעשה חסר־מנוחה. מתחילה מלחמה, ואנחנו תקועים בחור הזה. האיש, שקודם נשא־ונתן עם ההנהלה ונראה כסלע, השתנה מאוד, והחברים, שכבר שכחו את כעסם עליו, שוב החלו לתמוה. הוצע שכל משפחה תבקש חנינה מהבריטים. הבריטים רמזו שהם מחכים לכך. באסֵפה במושבה אמרה חנקה, אני רוצה לבקש חנינה לדוד, ואפרים דיבר בגנות החנינה. הוא אמר, מן הדין שיהיה לנו כבוד עצמי. שִחרור כללי, כן. חנינה, שהיא הודאה בפשע, לא. אבנר שנשלח על־ידי המוסדות דיבר על לב התושבים לתמוך באפרים. בכאב דיבר. אפרים כעס על שלא הוא נשלח. דוד היה היחיד מבין חבריו לכלא שהצביע בעד הגשת בקשת החנינה, אבל כאשר חנקה, בסיועה של הגברת סלַבֶנסקה, הצליחה להגיע עד לקצין המחוז בצפת ולקבל הבהרה שאם דוד יבקש חנינה יקבלנה, סירב פתאום דוד ולא הסביר מדוע. רק אמר שאינו רוקד לחלילו של שום טיפש. חבריו אמרו, האיש חסר חוט־שדרה, הולך לבקש חנינה לאחר שכולנו נשבענו לא לבקש, ואחר כך נוהג כאילו הכל כשורה. אפילו לא סיפר להם שאת בקשת החנינה הגישו חנקה והגברת סלַבֶנסקה, והוא לא ידע על כך דבר.

הימים ימי מלחמה והבריטים היו זקוקים להם, ולפיכך שוחררו וחזרו איש לביתו, ומיד גויסו. בשובו, ביקר את הדוקטור מוזס, שסיפר בחמלה מאופקת על טקס נישואי בִּתו. ודוד, דוד החליט לאהוב את בתו, להרים את רבקה בשתי ידיו ולשרוק לה בזיופיו הרגילים. עורה הוורדרד חלק היה בידיו, צחוקה היה מתוק, והוא אמר למיכל, מעכשיו אני אבא וזו הבת שלי. מיכל האריכה להיניק, כמו להגן על בתה מפניו. הוא נראה מתכנן בינו לבינו פעולת־תגמול, תאמר לאחר שנים. כשבאה אמה של מיכל לסייע למיכל, אמרה חנקה, מה פתאום? דוד כאן, וגם אני, ואמה חזרה נזופה לירושלים. אז בא אביה של מיכל, לחטוף כמה דברים עם החתן שלו. הם יצאו לחצר, ואביה של מיכל דיבר משהו על אחריות ועל אהבה, ודוד יידה אבנים בגדר הברזלים, והגדר השמיעה קול צִלצול, ואביה של מיכל רגז, ודוד אמר לו, תראה, חבל על הבריאות שלך, עזוב אותנו. עד מהרה קם דוד ונסע. הוא התמנה למפקד הגִזרה הצפונית־מערבית, ושאול פיקד על המזרחית. לקחו נוכל כמוני ונסיך כמוהו וחיברו לנו גִזרה אחת.

דוד יצא לגבול הלבנון. הבחורים אמרו, דוד לא ישתין יחד אתנו אף פעם. מדי פעם היה מעיר את הפלוגה השכם בבוקר, מריץ אותם אל מרגלות הר, מעמיד אותם בשורה וצועק, עכשיו להשתין, ויחד, והם היו משתינים יחד, והוא היה הופך את פניו ואוחז את מבושיו בידיו וצוחק.

חששו שרומל יפלוש לארץ ונערכו. הקריאה לדוד היתה במסגרת מבצעי מצדה. דוד בז לתכנית בלִבו, אבל לא אמר דבר. הוטל עליו לקחת את הפלוגה שלו לפיצוץ גשרים בסוריה. ליצחק אמר דוד, יש לי כל איש מצוק וכל מר־נפש, ויש לי את חיימקה, ויש לי אותי, וזה הלא כבר כיבוש חצי סוריה. יצחק חיבק אותו, אבל לא חייך. העיקר שיֵדעו לירות היטב, אמר. את שאול אהב יצחק אהבה נכזבת ומבוהלת, בדוד חיפש את הסוד שלא ידע מהו. שאול שייך לשבט, ודוד שייך לעצמו. קשה ללכוד את מבטו, קשה להתקרב אל הבחור, הוא משרה ביטחון וחשש בעת ובעונה אחת. דוד, ששמע, אמר, יצחק נולד במהפכה הרוסית, עם מלותיה הגדולות. כאן אין צבא ואין מהפכה, רק שבט מול שבט. כאן יישאר מי שיודע את הארץ ולא מי שמדבר עליה. היה נחוץ סייר ערבי שמכיר את השטח. דוד נסע בטנדר לַכפר שליד המושבה וחיפש את ניזר. ניזר היה עגום, נראה מכונס בתוך עצמו ונדהם לראות את דוד בא אליו. ריח המאורעות עדיין עמד באוויר. מה אתה רוצה ממני? אמר, אבל גם אמר, צריך אומץ לבוא אל לב האויב ולבקש עזרה. ונתן לו בחור שהיטיב להכיר את השטח, והיה חבר כנופיה־לשעבר. ליצחק, שתמה, אמר דוד, אני צריך סייר טוב, הערבי מכיר את השטח, המשפחה שלו בידיים שלנו, וחוץ מזה, הוא מכבד אויב שבא לבקש ממנו טובה. אני חייב לו, והוא יהיה חייב לי. אני יכול לבטוח רק במי שהיה לוחם, אמר דוד, והבחור הזה היה לוחם אמיץ. וניזר אמר, אחרי שכל זה ייגמר עוד אנקום בך על זנבות הכבשים.

בריטים מהודרים וקרים העמידו את דוד ואנשיו בשורה ודיברו אליהם בבוז. דוד פקד על אנשיו לבלוע את גאוותם ולשתוק. הקצין הבריטי הביט בדוד ואמר בלעג, יהודי־ערבי זה יותר מדי. ודוד תִכנן את המבצע כאילו לא לִגלגו. הוא אמר, שיחשבו מה שהם רוצים, הם אינם אוהבים אותנו. הם את סוריה צריכים לכבוש בגלל האימפריה, אנחנו בגלל הנאצים. הוא שלח את חמיד, הסייר, לשטח, וחיכה לו, ולא נסע הביתה, למרות מחלת בתו, שביקש להיות לה אב. מיכל אמרה לחנקה, הוא כותב שהוא שולח לי געגועים. חנקה אמרה, אילו היה מתגעגע היה מחוסל מזמן. את יודעת מה אני חושבת בעצב כזה שחורץ בי חריצים? אני חושבת שבעצם איש אינו אוהב את דוד באמת, ולא במובן הרגשני של המלה. לא את, לא אני. הכוח שלו, הקסם, מפריעים להגיע אל העיקר. הוא איש של חימה גדולה, אף אחד אינו יכול לאהוב אותו ממש, ולכן גם הוא אינו מוכן ממש לאהוב, הוא מגן על עצמו, ספק אם את, או אני, או רחל, אהבנו אותו פעם רק בגלל מי שהוא, בגלל הבשר והעור שלו, בגלל העִפעוף של עפעפיו. מיכל אמרה, את אומרת דברים משונים, חנקה. מתי הרגשת משהו? חנקה הביטה בכלתה. מדדה את יופיה, את פיה המתהדק מכעס, ואמרה, כל פעם שאפרים מפסיק לדבר ונוגע בי אני מרגישה משהו, כלה נצחית של אץ־קוצץ, יש לי הרגע ההוא בקבוצה שידעתי שהוא שלי ואני שלו, ישנו דוד שרציתי שייוולד וילדתי, אני לא מחוסנת, מיכל, אני חלשה כמו גבעול ברוח, אני לועגת לעצמי, מחפשת אחיזה, מה יש לי? אפילו הנכדה לא תהיה שלי, רבקה הקטנה. דוד הוא אהבת חיי, אבל אני יודעת שאף פעם לא אהבתי אותו כמו שהוא רוצה באמת. גם לא את.

לאחר שלושה ימים חזר חמיד הסייר. דוד פקד על הפלוגה להתאסף בלילה ושלח אותם במשאיות צבאיות בריטיות לארוך הגבול מזרחה. בדואי, שהשקיף על הנעשה, מיהר לדווח לצרפתים שפלוגות בריטיות נעות לכיוון טבריה. הצרפתים שלחו תגבורת מזרחה. דוד החזיר את הפלוגה בדרכים עוקפות, במשאיות מכוסות ברזנט, והם חיכו לו במתבן של קיבוץ א'.

הוא קיבל פקודה לנסוע לחיפה. בדרך ישבה צעירה שצחקה כל העת. היה לה תוכי בכלוב. התוכי פִּטפט ויופיה של הנערה היה ללא נשוא. פניה היו דקות, כמעט שקופות, והיו לה עיניים שנראו כמו עלווֹת עדינות. גופה היה רפה, מסוכן. היא צחקה ונגעה בידו ואמרה ששמה גרטה, אבל קוראים לה מרגלית, והיא נוסעת הביתה, אל הוריה היושבים על המזוודות, מחכים שהכל ייגמר כדי לחזור לדאנציג. אִמהּ לומדת בשביל זה שחִייה בבת־גלים, אמרה בצחוק, כדי להגיע לדאנציג, עצוב להם כאן, ואתה, אתה מפה, ונראה חזק, אני מדברת עברית כי אנחנו כבר שלוש שנים בארץ, והלא אני מהירת תפיסה. דוד הביט בה וחֶנק חסר־אונים עלה בגרונו. דבר־מה לו מוכר, שלא היה שייך לא לרחל, לא למיכל, אולי היה דומה למה שחש כנער עם הגברת סלַבֶנסקה, איזו זרוּת בתוך הגוף וחרדה עמומה, וככה הגעתי אִתּה למלון קטן ליד הנמל, ועלינו למעלה, והם שם, למטה, חשבו מה שחשבו, ולא היה אִכפת לי, וגם לה לא היה אִכפת, היא שמה את התוכי על השולחן והיינו יחד, וזה היה כמו לשחות בפודינג. שנאתי את עצמי, אבל לא עזבתי, לא הלכתי משם, חיכיתי שיקרה משהו, אבל שום דבר לא קרה, באוויר חיכתה אשמה שאני לא הצלחתי להרגיש.

מרגלית אמרה, אתה נראה ממהר, אתה ממהר? והוא אמר לה שהוא באמת ממהר, והם שכבו רפויים על המיטה שסדינה היה עייף, ואל התִקרה היו מודבקים גביעי נייר כסף ובחלון היה כתם של שמן. הוא שכב לידה ושתק. היא דיברה לאט וליטפה אותו ואמרה שטוב לה, ושהחיים הם גבול הטירוף, והיא מאבדת אותם כל יום. מה בדיוק אמרה לא הבין. הוא לכד אותה לרגע ואמר, תישארי אִתנו, ילדה, את הדבר הכי יפה שראיתי, אבל ידע שהוא מבזבז מלים. היתה בה מין תבוסה־מראש שלא הכיר, כה יפה וכבר בסוף הדרך שלה, חיכו לה הורים שרצו לשחות לגרמניה, ובית נְטול כל מה שהכירה, וארץ מוכת אור מסמא.

מרגלית סיפרה לדוד שהיא חוזרת מטיול בצפון, וכי קנתה טבק במטולה. היה לי פעם ארוס, אמרה, גבוה ואצילי, אבל הוא לא היה יהודי. כשעזב אותי אפילו לא התנצל. הוא התחנן בפני לשכוח שאי פעם אהבתי אותו, ולקח ממני את הבובה שהיתה לי מילדותי. חיפשתי אותו, וחבריו דחפו אותי, והוא עמד בצד ולא התערב. ראיתי כמה כאב לו, אבל הוא קרא לי בשם גנאי. אבי לועס זכוכיות ועפרונות בבית־קפה ומצחיק את הייקים שבאים לשם לדבר גרמנית. בדאנציג היה מנהל חנות כלבו, ופה הוא לועס זכוכיות ועפרונות, וזה מצחיק. כמה הם צוחקים בקפה כרמל ברחוב בלפור, עם קפה ושלאקזאנה, ואני אִתך במלון ולא יודעת מדוע, אתה הראשון מאז גרמניה, אתה חושב שאני קלה כזאת, נִתְפֶּסת כזאת, יודעת. אני בהריון מעצב.

דוד שמע שפה שלא הבין. הוא זכר את הפעולה, שהיתה חשובה לו ועמדה להתחיל עוד מעט. הוא חשב על רבקה בתו החולה, ולא חש חרטה, והתעצב על שלא חש חרטה. לבד מן הזיוף הלאקוני של מלותיה היתה מרגלית נייר שקוף, שבעדו ראה יופי שידע שאינו שלו ואינו יכול להיות שלו. הרחוב החשיך, קולות הגיעו מלמטה. המלון התמלא קצינים בריטים, שצעקו על נשים בעברית קלוקלת, בערבית קלוקלת ובאנגלית. אוניות צפרו בנמל, ובפינת החלון היה אפשר לראות את השתקפות ההר המטפס מעלה ועליו העצים המקיפים את המקדש הבאהאי. האור היה נמוג והולך, האדמומית כלתה. הוא שכב, היא לידו, בסוף קמו ללכת. פתאום רצה לראות אותה מתלבשת. התוכי, שהיה מכוסה בבד שהניחה עליו, נגלה והחל מחקה את קולו. הוא נהנה לשמוע את קולו משובש. היא התלבשה לאט, והוא היה נעוץ במראה המיומנות הנשית של ידיה, והוא אמר לה כמה הוא נהנה מידיה, והיא לא הבינה, ואמרה שבוודאי הוא חושב שהיא נערה זולה כי הלכה אִתו למלון, והוא אמר לה, ילדה יפה, אני לא חושב, אני לא חושב עכשיו, אני מביט בך ונהנה, וטוב לי, איפה את גרה?

ברחוב מסדה נכנסו לבית דירות קטן, ודרך חלון בחדר המדרגות דימה לראות את צוק הלבנון בראש הנִקרה עוטה חשיכה, והוא חשב, הלא אני צריך להיות שם בעוד כמה שעות.

אביה של מרגלית הביט בדוד באדישות. אִמה הגישה קפה ועוגה. הם לא דיברו, ומרגלית אמרה, זה איש שמחבק בלי לגעת, וצחקה צחוק שנשמע כמו זכוכית מתנפצת. הוא הביט בה בבדיחות הדעת, לא הפריע לו להיפגש עם הוריה, לא הפריע לו לעמוד מנודה כלשהו, אבל הצחוק הפתיע אותו. האב אמר, זה מה אשר אוהבים פה בפלשתינה, קסמים וקוּנצים, ודוד ראה שידה יפה חוּמה־אדמונית והאם אמרה, זה בשביל יופי, כשניסע מפה ונחזור הביתה יהיו הרהיטים יפים שם. פה הם רק עומדים. האב אמר, אם אתה מכיר את הנציב העליון, תגיד לו שאנחנו מחכים, ושיגמרו את המלחמה, כי כאן גיהנום, אדוני, ואנחנו לא רוצים לחיות בגיהנום. ואז הביט דוד באיש במבט הזך, המרוחק, המרפה־ידיים, ואמר, זרקו אתכם לכל הרוחות, ואתם מה? רוצים לחזור אל השוט?

אחר כך אמר דוד שהקפה היה טעים. אדון גלומבליידר דיבר פתאום בארסיות, אתה מבין, אה, אתה צברס, אז אתה חושב מבין. אתה לא מבין. זה דם שלנו, לא דם שלכם. אתם חושבים זה פשוט. כאילו יהודים זה רק מלה. אז זה בדם של גרמניה כמו הניבלונגים. רק עוד יותר כואב ועצוב. אנחנו הדם שלהם והם דם שלנו, והם כועסים, אז מה? זה מאהבה מאוכזבת, אדוני. גם שלנו גם שלהם, אבל זה בין אחים, ואתה אפילו לא יכול להיות אויב נכון שלי.

בחדר המדרגות שוב חשב על יופיה בכאב. ליד הנמל פגש את חיימקה. במפקדה אמרו שהתכנית השתנתה, רוצים שהם ירגלו בשבילם, אבל שלא יפוצצו שום גשר. דוד כעס. הכעס חרץ חריצים בפניו, אמר חיימקה, אבל ראיתי איך הוא חושב, הוא חושב במסור, בפטיש, בלי מוסיקה.

הם הגיעו לגבול ועמם מחצית הפלוגה, ושעה ארוכה הסתודד דוד עם המפקד הבריטי במקום. אחר טִלפן משם לאחד החברים שהיה אִתו בכלא ועתה שימש קצין קישור לבריטים. כעבור שעה קלה יצאו לפעולה. תחילה הוביל הסייר, אבל עד מהרה נעשה דוד חסר מנוחה, סילק את הסייר והחל לצעוד לפי הריח, אמר חיימקה. באחד הוואדיות פגשו שלושה בחורים אוסטרלים שחיכו שם אבל לא להם. האוסטרלים רעדו מקור ולא ידעו היכן הם נמצאים. לפנות בוקר הגיעו למעבה חורש. הראות היתה טובה משם ולמרגלות ההר ראו את הגשר. אחר כך ראו עוד גשר. הצבא עמד לחצות בעוד שעה קלה. דוד נתן פקודה לעלות בו־בזמן על שלושה גשרים ולפוצץ אותם ואת מסילת הברזל לידם, וגם את מה ששיער שהוא מחסן תחמושת בקרבת מקום. שני גשרים נהרסו, השלישי לא נהרס כליל, אבל לא היה טעם לחזור ולפוצץ שוב. מחסן התחמושת עלה בלהבות לקול התפוצצויות אדירות, והם נסוגו משם. מצד דרום נשמעו יריות. רכבת משא נראתה נוסעת, דוד נתן הוראה ומישהו ניסה לירות בנהג. שני מטוסים חגו מעל, אבל דוד ואנשיו ידעו להסתתר. דוד היה להוט, חיימקה אמר שנראה כאילו ביים הצגה והם היו שחקניו. מטוס אחד הנמיך טוס, חג קרוב, ודוד ירה בו. לאחר כמה יריות נפגע והחל לבעור, והמטוס האחר נעלם. נראתה עמדה שנדמתה בלתי מאיימת. איזו תחושה עמומה שצריך למהר לחזור הִבהבה בדוד, אבל הוא פקד להסתער על העמדה. החיילים לא ידעו שמחכה להם מכונת ירייה. דוד ראה שחייליו נסוגים ויש כבר פצוע אחד. הוא הזדקף קרוב לחומת העמדה, זרק רימון שלא פגע, זרק עוד רימון שחדר פנימה, וחיימקה אמר, זה חמישה עשר מטר, דוד. ואז הזדקף דוד שוב, רצה להשקיף, עמד גבוה. כדור חדר לראשו, והוא נשר כמו עלֶה, לאט לאט, אמר חיימקה, איזה מראה זה היה, דוד הלך, אמרו.


 

פרק יד

נשׂאו את דוד והוא היה בהכרה, אבל לא דיבר. חיימקה עמד מעליו ואמר שהוא מחפש את הקול של עצמו. לפתע הצליח דוד להזדקף, פניו נראו מיוסרות בכאב, הוא לחש, יש שם עמדה, הערבי אמר לי, קחו שמאלה לעבר הוואדי, בהר ממול יגמרו אותנו. אני מריח את האויב שם. כשנגיע לוואדי, יהיה חורש, אמר הערבי, משם תירו במדויק לעבר הרכס שנראה כמו דבשת של גמל, שמאלה משם יש בוסתן, נלך לשם, משם הדרך פנויה.

הם עשו כדבריו. דוד לחש, עוד יריות לכיוון העץ שם, יָרו ונשמעה צעקה. הלכו משם והגיעו אל משאית שחיכתה להם. דוד שכב גונח ודם אוזל ממנו, ואז איבד את הכרתו.

למחרת התפרסמה ידיעה על פציעתו של בן מושבה במסע גבורה לתוך שטח האויב. מרגלית באה ראשונה, ודוד המתין בחדר הניתוח. לפרקים שבה אליו הכרתו ולפרקים היה אובד לה. מרגלית עמדה במסדרון וחיכתה. המשפחה הגיעה, ומיכל קרבה אל דוד, אבל הוא לא ראה אותה. חנקה אמרה, הילדה הזאת בחוץ באה אל דוד, הוא הביא אותה מן הכאב שלו. ולמיכל לא אמרה דבר.

הדוקטור מוזס הביא את דוקטור רויטלר, שעד לפני כשנה היה גדול מנתחי המוח בברלין. הרופאים התווכחו, אבל דוקטור מוזס גבר עליהם ודוקטור רויטלר ניתח את דוד. עשר שעות נמשך הניתוח, ומה שנראה תחילה חסר סיכוי היה לעובדה, והוא ניצל. כשהתעורר לרגע אמר, אני נזכר בריח, היה פעם חייל אנגלי או ולשי, מת לי בין הידיים ולא ידע איפה הוא מת, אני יודע, הנה הכרמל, ושוב איבד את הכרתו. מיכל שאלה, מי הנערה הזאת בחוץ, יש לה ניתורים של יָעֵל.

דוקטור מוזס אמר, דוד לחם על חייו כאריה, וחנקה גיחכה ואמרה, לא על חייו, יקירי, על המוניטין שלו, החיים לא חשובים בעיניו, יש לו ציפור חדשה במסדרון, היא כל־כך שקופה שאפשר לראות דרכה עד ברלין. כשאמרו לדוד שיסבול כאבים כל חייו, אבל בהשוואה לאלטרנטיבה זה כדאי, חייך מתוך הכאב העז שחש. היה נחוץ להוציא עוד כדורים מידו ורגלו, אבל חיכו עד שיחלים מן הניתוח. אחר כך שמו גבס על רגלו ואחרי זמן מה הסירו את הגבס.5

אביה של מרגלית הגיע לבית־החולים ללעוס עפרונות וזכוכית ולהצחיק את החולים. את באי בית־הקפה ברחוב בלפור כבר לא יוכל לשמח כי קיבל עבודה כמנהל אגף בנמל, ורק לכאן יבוא, כי מי שנפצע או חלה חייב לצחוק מעט, לצחוק, כי בלילה הם גונחים מצער. דוד שאל, מי המצחיק הזה, ומרגלית צחקה ולא ענתה. היא אמרה, הוא שכח או מעמיד פנים, מה זה חשוב. שנה עברה עד שהחלים באמת, וחנקה אמרה, היו לו תכניות, החלה המלחמה, רצה להשתלב. מצחיק שלא יזם דבר. לפעמים, אמר אפרים, בהסבירו דברים שכביכול היה שותף להם, ושלעת זִקנה ניסה לחיות אותם בדיעבד אחרת ממה שחי אותם בפועל, לפעמים חיפש את הפעולה. היה חלש, היה לו קשה, למד ללכת כמו תינוק. בפלוגות שהוקמו מחדש, ושקודם פיקד על אחת מהן, לא היה לו מקום ראוי. הוא היה פגוע גם משום שידע שלא רק פציעתו חוסמת בעדו, אלא גם משהו באופיו שהחברים שם סולדים ממנו. הוא חשב שהוא ראוי לעמוד בראש, אבל החבורה התלכדה סביב יצחק ושאול סגנו, וחרף מה שהם קראו “גבורתו” של דוד, נשאר בחוץ. פציעתו היתה תירוץ בלבד.

מיכל אמרה, הוא למד לא לצלוע, למד להתגבר על הכאב, לא רצה שיִראו. היה נוגע ללב איך ניסה ללכת ונפל, איך חזר הכאב העז והציק לו. על פניו נחרתה אז מין יהירות פגועה, אולי מבועתת, מהולה בחיוך ליצני נתוץ, וזה נשאר על פניו עד יומו האחרון. התחדדה בו קנאה אפלה במי שהיו פעם חבריו, או פיקודיו. הם הביאו פרחים, אבל שמרו על מרחק.6

הרגל היתה שבירה, אבל דוד רצה לנסותה. באין רואים חמק החוצה דרך הפתח האחורי של בית־החולים. מיכל וחנקה, שבאו לביקור, לא מצאו אותו. חנקה, שראתה את הנערה יוצאת, ידעה שהיא זו אשר תמצא אותו. הצוות החל לחפש, אבל לא ידעו היכן הוא. מרגלית הלכה ומצאה אותו על יד גן מוקף גדר של כורכר. היא אמרה לו שמצאה אותו לפי אגלי הזיעה שהריחה. הריגוש מכך שמישהי שקופה ואבודה חיפשה אותו מילא אותו שמחה. היא ראתה מיד כמה הוא מתקשה לשמוח והושיבה אותו על ספסל בגן. היא אמרה לו, שהיא מחוברת לענן שיודע לאן להוביל אותה. דוד אהב לשמוע אותה מדברת. קולה היה רפה, והיא נשמעה כמו שנראתה. העצב שלו היה כה נהיר לה, שתחושת גאווה מילאה אותה על ששמח לרגע. כשנגעה בו, חש כאילו ידיה מלאות חשמל, וחייך למחשבה הזאת. החיבוק שלה היה מדויק, היא החזיקה אותו כשהחליט לעמוד על רגלו הדקה והשבירה, והא חש איך הוא מתמלא אנרגיה ויכול לעמוד. הוא אמר לה, בהרים מעל המושבה שבה גדלתי לא היה חשמל בשום יד. הם הלכו מעט יחד, ואז ראתה מרחוק את מיכל ונעלמה. הוא קרא אחריה שתישאר, אבל היא נעלמה.

חנקה אמרה, שהוא לחם בפציעתו כמו שהגברת סלַבֶנסקה לחמה בחום וביתושים. מיכל היתה אשה טובה, אמרה חנקה, טיפלה בו בנאמנות, אבל דוד חיפש משהו אחר, שָׁדוּד, שלא היה במיכל והיה במרגלית. מיכל אמרה לו, בלגלוג לא־מעט, אבנר התגייס לצבא הבריטי, כל החברים התגייסו לפלוגות או לצבא, ואתה שוכב ומחכה לפקודה של המנהיג? והוא אמר, שהתלות שלה באהבה נעשתה מוגזמת. ומיכל אמרה אחר כך, שחשה נמוגה לתוך עצמה, השקיעות נצבעו בשחור, ודוד אפילו לא ידע מדוע הוא כה כועס עלי.

הצעיר הקונדס, אמרה חנקה, נהיה איש. בִּתו צמחה למולו, הצורך לאהוב אותה כסס בו שוב. חשש שהיא תחמוק ממנו וייקרע ממנו העלבון שהיה נחוץ לנפשו להסתכסך בו. והצעירים הלא היו מגויסים. הגאווה שלו, אמרה חנקה, מנעה ממנו לצאת ולחפש משהו לעסוק בו. חנקה כתבה אז סִדרת דיקנאות של נשים ארץ־ישראליות שבנו ארץ. דוד היה קורא את עלילותיהן של הנשים שהכיר, ונעצב. אפרים הפך פתאום נחוץ למפלגה. הוא התרוצץ, אמרה חנקה, כמו ילד שקיבל פרס, זורח משום שהמנהיג דיבר אִתו בארבע עיניים, הלל היה פוגשו לעתים ואומר, אפרים מלח הארץ, נעשית כל־כך רציני, ואפרים שנא אז את הלל.

מרגלית נעה בסיבובים קטנים, לוחשת את מלותיה שלא תמיד היו נוחות, הקול ריכך אותן. העולם שבו חייתה היה טווּי רשת צפופה של סכנות קטנות, שהיא קראה להן מטאפיסיות. היא דיברה על אלוהים, ודוד ענה לה בחריקה של פתיחת חלון, או בסדקי הקיר, או ברקפת נפקחת בחגווי הסלע. היא דיברה עם דוד על צבא של טובים וצבא של רעים, ועל המאבק הקשה, ואיך הוא, דוד, יכול להיות גיבור חשׂוך פשרות ומנותב אל מי שהוא באמת ולהוליד סוף־סוף את הילד שבו, כדי לאחוז בדבר־מה ממשי שמעולם לא היה לו. דוד אהב לשמוע את מה שאחר כך כינה ‘שטויות’. הוא נשבה לטון, למוסיקה, לחוסר היוהרה. היא היתה מסוגלת לרקוד רעיונות או לשיר אותם, וכך היה הרעיון מוחש ונתפס. מרגלית היתה בחורה אמיצה, היה בה כוח להתעורר כל בוקר לעולם שתיעבה.

לילה אחד, כשחזר לבית־החולים לטיפול והוצאת תפרים מידו, באה מרגלית, והם יצאו לטייל. צמרירית היתה, אילו לא החזיק אותה היתה עפה. היתה שם חנות, והוא שבר את חלון־הראווה, הוציא שוקולדים, לקח את ידה בידו, והם נכנסו לגן ציבורי והתיישבו על ספסל. היא לא אמרה דבר, אבל כשנתן לה את השוקולדים השליכה אותם, ורק אמרה לו, שהעברית שלו קשה לה. לאחר שהתחבקו ביקש ממנה להרים את השוקולדים והיא מיאנה. הוא כעס, אמר שהוא רוצה שתאמר לו שהוא מנוול, או שתאמר לו שהוא נחמד, אבל שלא תשתוק. אך היא חשקה שפתיים ושתקה. מחלון פתוח למעלה נשמעה צעקה. אשה רצה בחדר־המדרגות, יצאה החוצה ומעדה. מטוס חלף בשמים, וקול טִרטורו התנגן באמירי הברושים הקטומים. דוד קם וסייע לאשה להתרומם, אך כשיצא גבר שקילל אותה לא התערב עוד. מרגלית אמרה, הוא יעשה לה משהו, אבל דוד אמר שזה כבר עניינם. עברה עגלת אבטיחים כמעט ריקה, ודוד הוליך את מרגלית, שילם לעגלון, והם עלו אל העגלה. הוא חצה אבטיח, נתן לה פלח, אכל בעצמו, ופתאום נהיו פניו יפות ורגועות, והיא בכתה. הרחובות היו ריקים וקול העגלה הִדהד. מרגלית ניסתה לשמוע את הים, אבל שִקשוק העגלה אטם את רעש הים. בעיר התחתית ירדו מן העגלה והלכו ברחוב הריק. ריח זר עלה באפה. הוא אמר לה שזה זעתר. היא חיכתה למשהו והיתה קשובה, דוד לא ידע למה. צעירים ערבים אחדים עברו, קיללו מישהו, היה להם דגל קטן, נאצי, ומרגלית לא האמינה למראה עיניה, אבל דוד אמר לה לשתוק. לאחר שנעלמו הצעירים, ומרגלית החזיקה בעיניה את הדגל הקטן, נפתחו פניה לצעקה שדוד חיבק והשתיק. ואז אמרה, לא היית צריך לשבור את חלון־הראווה, אל תגיד לי לָמה, זה לא חשוב, כל החיים האלה הם אסון. הוא אמר לה, הייתי מוכר את נשמתי לשטן, ואת היחידה המכירה אותי באמת, לך פתחתי צוהר שלא פתחתי לאיש, לעולם אל תנסי לנצל את זה. היא חייכה, והוא הביט בה בחשש, חשב עליה, ועל רבקה, ועל מיכל, ועל חנקה, ואמר אל נפשו, שילכו כל הנשים הללו לעזאזל, מדוע אני יושב ומחכה לפקודה כאשר אני עצמי יכול לתת אותה.

יום אחד בא יצחק, ודוד כבר החלים, או החליט שהחלים, וחיכה, מי לא ידע שדוד מחכה, ויצחק בא, הגרמנים הלא היו בגבול מצרים, ויצחק אמר, אנחנו פועלים בזהירות, החשש רב. המצרִים תומכים בגרמנים, הגרמנים יכולים לחדור ארצה בקלות יחסית, כי לבריטים אין במה להגן על הארץ, ואולי גם לא חשוב להם כל־כך. יש להם בעיות גדולות יותר במקומות אחרים, והצבא הנאצי מנצח בכל מקום. הרי הכרמל ישמשו מבצר. יש לנו הצעה בשבילך, דוד, לפקד על רשת מודיעין שתיפָּרשׂ בארץ למקרה כיבוש. אתה תבנה את הרשת, תאייש אותה ותפקד עליה. לזה חיכה, אמרה חנקה. חיכה לפקודה, ויצחק שפגע בו כשמינה את שאול לסגנו, לא חש אפילו בדל של כעס נגדו. הוא אמר, הלכתי אל דוד והוא מוכן לפעול, ויהיה בסדר, אני אשגיח שאבו ג’ילדה לא יעשה צרות ולא יחליט בעצמו ולא ילך להכות את הצבא הגרמני בלחי חמור.

דוד הלך להיפרד ממרגלית. בינתיים, אמר לה, אני עובר לירושלים, והמשפחה תהיה אִתי. היא לקחה אותו למיטה הענקית שלה, והוא ראה שם בובות וידע שלא הביאה אותן מגרמניה. אני לא נחמד, אמר למרגלית. בדברי הימים ירמיהו בא אחרי יהושע. בן נעוות המרדות, אמרו עלי, ואת אפילו לא יודעת מה זה. תִּראי, כאן זה תמיד עמלק נגד ישראל. דוד המלך יוצא לשדה ועומד מול גולית. עכשיו אני מתכנן להם מוות מפואר. שמי דוד על שם אדם שנפל תחתי.

בנסיעתו לירושלים, במכונית של בחור שצורף אליו, עצרו במנזר לטרון. ביקב נתנו לו לטעום מן היין. הוא פגש נזיר אורח שדיבר עברית. עברו נזירים ששמרו על שתיקה, ורק אמרו זה לזה בלטינית “זכור את המוות”. הוא הבין, ומצא חן בעיניו. בהמשך הדרך לא אמר מלה. הנהג שאל משהו, והוא אמר, “זכור את המוות”.

בירושלים הביאו לו מכתב מהקפיטן. הקפיטן, שעתה לחם בבורמה, כתב לדוד, כשחניבעל מצא את עצמו סגור בין סלעי פורמיה וחולות ליטרנום, בביצות הבלתי עבירות, ליקט אלף שוורים, חיבר לקרניהם אלף לפידים בוערים, ובחצות הלילה דחף אותם לעבר החומה הרומית. מבוהלים עד מוות נסוגו הרומאים מהגבעות, וחניבעל עבר בתוכם ועשה בהם שמות. שועלים, שוורים, כבשים, אל תשכח, ידיד הצעיר, שאלוהים הבטיח את הארץ הזאת לזרעו של אברהם. ועמלק יהיה תמיד, חניבעל הושבע שלא לשכוח את רומא לעולם, והוא לא שכח. אתה בן לדור שמחבר עול לקלות דעת, זה נורא וזה יפה, שלך…

הדירה בירושלים היתה נוחה והשקיפה על נוף קדומים שדוד אהב. הוא אימן בְּאלחוט קבוצה גדולה של צעירים ופיזר אותם ברחבי הארץ. גם הבריטים תמכו בו. כשאמרו לו שהוא צריך לחשוב רק על היהודים, אמר שהוא מעדיף להיות קצין בריטי בַּמבצע, וכעסו עליו, אבל הוא עמד על דעתו. אל מיכל היה רך באותם ימים, וגם היא התרככה, חזרה ללמוד, רבקה החלה ללכת לגנון, הוריה של מיכל סייעו והיו לוקחים את הילדה, מנסים בלי הצלחה יתירה לחבב את דוד. ומיכל החלה לתכנן לעצמה, כדבריה, דרך נסיגה. בנוסף ללימודיה באוניברסיטה על הר הצופים למדה אצל נזירה בעיר העתיקה שזירת פרחים ורִקמה, וגם החלה מטפחת כוונה להיות מעצבת פְּנים, מקצוע נדיר באותם ימים בארץ. דוד אמר, דווקא עכשיו, כשאני אתך כל הזמן, ולמדתי לחיות עם המשפחה, את מתמרדת. היא אמרה, דוד, אתה בדרך, אתה תמיד בדרך, גם הבית הזה הוא מלון.


 

פרק טו

יצחק סבר שהקמת רשת האלחוט מספיקה, אבל דוד רצה יותר והגה רשת של חבלנים לנכון שיפעלו בעורף האויב. הוא ישב לללמוד את המפות, שִׁכלל אסטראטגיה של לוחמה מתוחכמת. היו עיכובים שניסה להבין. גם רצו שהמחלקות שהוא מקים תהיינה כפופות לפלוגות של שאול. הוא אמר ליצחק, טוב שהן ישנן, אבל אני אפעל בצד. חנקה הסבירה שחשד בַּקיבוץ. הקיבוץ שאימץ את הפלוגות היה בעיניו אידיאולוגי ודוגמאטי יותר מדי. הוא חשש, אמרה, ממנהיגים שידעו תמיד מה נכון ומה לא. בפלוגות היתה חבורה מלוכדת, אנשים שדוד הכיר מקוּרסים, מסוריה, מימי הסיירות, והם חשדו בערמומיות הבודדה שלו וגם אמרו שהוא חושב שהם מתנשאים כאילו הם בחירי העם. הם אמרו, שהם ורק הם יכולים לפעול יחד, והיחד הוא החשוב. דוד אמר שהם בסך־הכל יודעים להשתין יחד. יצחק התמהמה, היה חשוב לו להכפיף הכל לפלוגות, אך, מצד שני, אמר, לא מזיק להשאיר זנב קטן בצד, פוחז עם רשיון, מחוץ למחוות היחד של הפלוגות. מותר לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד. משהו בלתי פתור נותר באוויר, אבל כך היו הדברים חייבים להיות, אמר אפרים. לדוד זכרו את ימי הכלא, את מה שהפך להיות, במאות שיחות, אמת בלי עוררים, שלא הזהיר את שלושים ההולכים, ואת הבקשה המבישה להשתחרר. אבל בסוריה נהג בגבורה וחוכמה, אמר יצחק.

דוד, שרצה במדים של קצין בריטי, עשה מאמצים לקבל אישור. הבריטים ניסו למנוע ממנו, יצחק כעס, ודוד אמר לו שכך זה צריך להיות. מישהו אמר, זוהי בוגדנות אלגנטית, אבל הוא אפילו לא הגיב. מרגלית אמרה לו, שלגבי דידה הוא יכול להיות גם קצין טורקי. חנקה לא אמרה דבר, ומיכל חשבה שהוא עושה מעצמו צחוק. אבל אחר כך אמרה, גם המלך דוד מכר את עצמו למלך גת, ומלך גת רצה לנצל אותו, ובסוף הערים עליו המלך דוד, אבל שאול, המלך המופלא, מת בלי שדוד יעזור לו. ודוד אמר לה, אבל לפחות הצליח לא להילחם נגדו.

יום אחד הביאה מרגלית לְביקור בירושלים ידיד נעורים, עורך־דין מתל־אביב. ביניהם דיברו גרמנית. כשדיברו, אמר לה דוד, זרחה בהם שמחה. אתם לָשִׁים את השפה מתוך הכאב והאהבה. אתם עצמכם הכינור של תווי השפה. והוא אמר, אני אקים נגד רומל מחלקה גרמנית ואקח אנשים כמוכם, גרמנים יותר מגרמנים, כי יהיו בהם הגעגועים אל הגרמנים שבהם.

הלחץ של רומל במצריִם התחזק. חנקה אמרה שדוד פרח אז, הכין נקודות מחבוא, חרש את הארץ, ביצע ביקורי פתע, איים ואחר עודד, והאנשים נהו אחריו, אבל הוא נשאר קר, אמר אחד מהם, היית מגיע אתו עד נקודה מסוימת, ושם היה חיִץ שאותו לא הניח לעבור. כל אחד חשב שהוא חבר שלו, אבל איש לא היה חברו. בסוף אמר מישהו, דוד מחכה, לְמה מחכה דוד, מחכה לכיבוש הגרמני, מדוע מחכה, כי יוכל לפעול.

והוא ניגף, אמרה חנקה, הוא ניגף מפני שרומל ניגף, והכל שמחו מלבד דוד שלא שמח. הוא ישב מרוחק וקודר ושיחק באבני משחק. נזוף ישב, ומיכל הביאה את רבקה, והוא שכח מה שמה. המבט המהורהר, שהיה נותן בה לפרקים, הפחיד את הילדה. תמיד היתה רצה, כשהיה מגיע הביתה, ומחכה לחיבוק, וגם נזהרת מפניו כנשמרת מאכזבה שתבוא אחר כך. מיכל אמרה, הוא היה אבא לא נכון, אולי לא ידע להיות אב, אבל הבלתי־צפוי עורר התלהבות בילדה הזאת, היא היתה צריכה לעגוב עליו עוד כשהיתה בת שלוש. והוא, הוא היה מביא לה מתנות, ואז שוכח שהיא קיימת. מחבק את מה שקרא הילדה שלו, ושר לה שירים, ואז זונח אותה ולא מדבר אתה ימים רבים. כמו סבתהּ, חנקה, למדה לבכות בפה סגור.

המעברים במצב־רוחו היו עתה מהירים וחדים. שעות היה מתבודד, ושבועות ישב וקרא, למד כל מה שהיה יכול להניח עליו את ידו, צימאון גדול לדעת מילא אותו. אולי היה בו תמיד צימאון כזה, אמרה מיכל, אבל עתה הוא ניכר בו יותר מתמיד. רבקה חיכתה לו על יד הדלת, והוא שמע אותה צוחקת או בוכה ולא יצא אליה. כשדיבר, אמרה מיכל, היה מבריק, אבל לרוב היה שותק. אצל אמו התעניין בשלומה של הגברת סלַבֶנסקה החולה. הוא חשש ממותה יותר משחשש אי פעם למישהו. הוא אמר לי, שאם היא תמות, חלק ממנו לא יהיה עוד להזכיר לו מי הוא.

ואז הגה את רעיון הצניחה בארצות האויב. יהודים מכירים ארצות אלו, הבריטים לוחמים שם ונוחלים תבוסות קשות, העולם בוער וארץ־ישראלים יכולים לסייע בצניחה בעורף האויב. הכל התקדם מהר. הוא הקים את היחידה מבין היחידות שהחלו להתפרק לאחר תבוסת רומל באל־עלמין. הגברת סלבנסקה הצליחה לדבר, כשהגיע לביקור. היא אמרה שאינה רוצה לחזור לָעולם, שהיו לה אהבות מספיק, שהיא אוהבת את הפאריס הזאת, ואת דוד, המלך הצעיר שמושל בה. אין היא מאמינה בגלגול נשמות, והיא מבקשת לא להתפלל לשלומה, מצבה עדין, הרוח מרחפת, היא ראתה את אביה בוכה, והיא רוצה לצאת מן העולם כשהשמחה הזאת ממלאת אותה. ודוד עצר את דמעותיו, ודוקטור מוזס עמד שם וריחם עליו.

חנקה אמרה, הגברת פתחה אותו אל עצמו. היא נתנה לו את מי שרצה להיות והיה חייב להיות, והוא לקח ונִהְיָה.

כשמיכל הודיעה לדוד שהיא שוב בהריון, שכבה מרגלית בביתה והתחפשה למתה. אביה מצא אותה חסרת רוח חיים. הרופא שהוזעק גילה שהצליחה לעצור את הדופק ושבה והחזירה אותו. בשביל ידידי המשפחה, שרצו לדעת מדוע, לא היה לה הסבר מתקבל על הדעת. לאחר יומיים הלכה על הכרמל ואמרה שהיא אוספת את הרגעים של דוד. מאחר שאיש לא היה אִתה לא היתה צריכה להסביר. אחר ירדה העירה ונכנסה ללשכת־גיוס. אשה במדים, מחייכת מאוזן לאוזן, אמרה לה לשבת, ושאלה אותה לשמה ולרצונה, והיא ביקשה להתגייס, והאשה גייסה אותה לאֵיי. טִי. אֶס.. כעבור יומיים היו לה מדים, והביטה במראָה, ולא הכירה את עצמה, ואמרה, שלום אשה זרה. בקורס בסָרָפֶנד התנהגה כיאות, גרה בצריף, מילאה פקודות, למדה להצדיע ולצעוד בסך, למדה להתלבש במהירות ולגדוש קיטבג בבגדים. בסוף הופיעה אצל דוד ואמרה לו שהיא הולכת להילחם באויב, ושיתחיל ללמד אותה לנַצֵח. הוא הביט בה בגיחוך. סיפר לה שחלם שהיא מתה. היא אמרה שרק התחפשה למתה. הגעתי, אמרה, למקום המסתורי של המתים וחזרתי. הוא חייך, כי מעולם לא הבין באמת מה אמרה, ואמר לה, את החלק המוצל של חיי. בסופו של דבר, מה את רוצה? מדוע אף פעם אינך אומרת שאת רוצה משהו? איך זה להיות תמיד נותנת, ולהיות כה יסודית בכך. היית צריכה להתאהב באבנר. ידיד שלי, שנשא לאשה את אהובת נעורי. הוא חייל, חברותי, הגון, איש־מצפון, יפה תואר, חכם, מלומד, עדין נפש וחזק. אבנר בן־נר, שר צבא בישראל.

שוב ניסה לקבל מדים בריטיים ושוב נדחה. הוא אפילו לא ניסה להסביר ליצחק, שחשד בכוונותיו. מרגלית היתה אִתו בשדה ליד ירושלים. שתו קפה מתרמוס והביטו בהרים המנומרים, בנוף שדוד אהב את עווֹנו, שמות כמו גיא בן־הינום עשו לו משהו, הוא דיבר על אנשים ששמותיהם מדובבים את המקומות, כמו אליהו התשבי, יפתח הגלעדי.

חנקה חיכתה לדוד ומיכל במורד הרחוב שהגברת סללה לפני שנים רבות ויחד הלכו לביתה של הגברת. ריח העובש היה חריף, וריח פרחים נרקבים בתוך מים, והיא שכבה שם צפוּדה, ממתינה לדוד, שממנו ביקשה עתה להיפרד. כמו ארמון שקרס נראתה, נחרצת באובדנה. המוות, אמר דוד, ארב בחדר, אבל בנימוס. הגברת שאלה על רבקה, ורמזה שהיא יודעת משהו על מרגלית, בלא שנקבה בשמה. החדר היה שרוי באפלולית וקרני שמש חדרו אלכסוניות דרך הווילאות הכבדים, הפתוחים מעט. הגברת לחשה לו, אתה אח של עמוס אבל לא עמוס, אתה גם לא עמוס של מיכל. הנה אני, אני באתי הנה רק כדי להפסיד הפסד מפואר, ותראה מה קרה, בלט גדול לא קם בגליל, רקדו הרבה, אבל בלט לא קם, אז מה? אז היו חיים והם נגמרים, וצריך לדעת ללכת.

הגברת ביקשה ממנו להכניס פנימה את חנקה. היא החזיקה בידיה את ידה של חנקה ואת ידו של דוד והחלה לשיר בלחש, פיה היה פעור כמקור של ציפור, עיניה נצטמצמו, קולה נחלש והלך, השיר כמו התרחק והלך, החדר התמלא רחש ענוג שהיה אפשר לנחשו בפניו הכעוסים של דוד, עד ששפתיה רק נעו ולא נשמע קול, ועורה סביב עיניה השקועות בתוך גבינים עתיקים נעשה שקוף כמו עלי כותרת של פרח־בר זוהר בחמה שאחרי הגשם. חנקה אמרה, נסגור לה את העיניים, היא כבר איננה פה, דוד.

בהלוויה הספידה חנקה, ודוד עמד שותק. אחַר רכב לילה שלם לבדו, העמק למרגלותיו. הלילה היה עצום ורוחש קולות, והוא רצה לבכות ולא ידע איך. אלכסנדר מת שנה קודם, והוא לא נסע להלוויית סנדקו.

בשבעה למותה של הגברת באו למושבה צעירים מכל רחבי הארץ, שהיו תלמידיה. הרב מצפת הערים קשיים, אבל איש לא שעה לו, ורקדו לכבודה את המחול שאהבה ביותר וקראה לו, כוריאוגרפיית ההרים והנמר. דוד הביט בריקוד והחזיק את ידה של מיכל. הוא אמר, אני לא יכול להיות לך עמוס. מיכל הביטה בו ברוך ולא אמרה דבר. אחרי הריקוד הלכו לביתה של הגברת וישבו בחדרים והעלו זכרונות ודוד שתק. ואחר כך פתח הדוקטור מוזס את המכתבה הגדולה והעתיקה וגילה את הצוואה. הכל היו שקטים והדוקטור קרא. שמי ברטה בלחטובסקה. אבי משה, אמי שרה ביילה. נולדתי בפטרבורג. גרנו זמן רב באודֶסה ולמדתי במוסקווה. אחרי שהחיים שלי נגמרו באתי למושבה. כל חיי במושבה היו אפוס, וגם היה חלום. חבל שלא להפך, קודם חלום ואחר כך אפוס. הנה אני יוצאת, אין שם כלום, אני יודעת. צריך לבנות בכסף שלי מבנק אפותיקאי, תל־אביב, בית־עם חדש, ובהחלט לא לקרוא על שמי. התכשיטים שלי, אבנים ויהלומים במושבה ובכספת של בנק אנגלו־פלשתינה, לחנקה, אשה שאהבתי. גם הבגדים שלי לחנקה, לתת למי שהיא רוצה. גם החפצים האישיים שלי. הבית, והגינה סביב, וכל מה שבבית, לדוד. וגם משאירה לו האהבה שלי, אפילו אם אני מתה. תודה לכולכם, הייתם משפחה, ואני מקווה שאני לא מצחיקה אותכם יותר מדי. אם דוד רוצה לתת את המיטות הגדולות שלי הוא יכול, יש הרבה שרוצים… דוד הביט בנועה אחותו הממררת בבכי, ומשהו הלם בו, הוא אמר, היא מרגלית ומיכל באותה אשה. יש לי בת ואני מנוכר לכולן. פתאום חש קִרבה אל נועה. הוא אמר לה, אחרי שמתה הגברת, מה נשאר? את זרה לי, אבל תמיד חשבתי שיום אחד ניפגש. הוא לקח אותה להר, ליד המערה שאהב בילדותו, וקושש עצים, והיא ישבה והביטה בו, רצתה לקום לעזור, אבל הוא אסר עליה. אחַר העלה אש, והמדורה התלקחה והיתה היפה שראתה אי פעם. לאט ליחכה האש את העצים, ונועה ישבה, מתגעגעת אל אחיה שאהבה בילדותה. דוד התיישב לידה ודיבר. הוא דיבר שעות, ושניהם ידעו שהוא אינו נוהג לדבר כך. שניהם חשו בזרות של חייהם, ונועה אמרה שהכל בוזבז, אבל אפשר לתקן, ודוד אמר שהוא היה רוצה, אבל איך, וכך דיברו עד השחר, שהפציע לאחר שהמדורה כבתה וחומה נגוז. והשחר חִלחל לתוך העלווֹת, נגע במחי כאב באמירים המופזים פתאום. השיחים נהיו בהירים, צורותיהם נתבררו, אִוושת שחרית עלתה מתוך האדמה. דוד איפק את בוא השחר וחיבק את אחותו הקופאת מקור כי לא היתה עוד מדורה. הם לא שכחו אף פעם את הלילה ההוא, ליל המחיצות הנופלות, ליל אהבתנו, אמרה נועה, הלילה בו נאמרו הדברים שאין אומרים אותם לעולם. ודוד אמר בלִבו, סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאיש. אם תרצה אני אבוד, אבל היא תהיה נאמנה. אם אני בוגד בטבעי, היא נאמנה בטבעה, כמו מרגלית.

כמו עמוס אחי.

כמו אבנר. אבנר לקח ממני את אהבת נעורי. ונועה אמרה, נתת לו, אל תיטור לו, יש לו מספיק צרות גם בלי זה. הוא בצבא הבריטי, לחם ביוון, נפצע וחזר ללחום, אל תאמר מלה נגדו, דוד.


 

פרק טז

דוד, שלימד עצמו ללכת בלי לצלוע, והתאמן עד שהיה יכול לרוץ, נאלץ לפזר את האלחוטאים, וחיפש משהו לנגוס בו. עם מרגלית היה יושב ושניהם היו מנחשים זה את זה, ולחנקה אמר, אני מסוגל היום לומר לאנשים מה לעשות והם עושים את זה. חנקה אמרה לאפרים, אנשים למדו להתאהב בו בלא שיאהבו אותו. הצנחנים, שאת גיוסם לצניחה בעורף האויב הגה, אכן גויסו, אבל מספרם היה קטן בהרבה ממה שרצה, ולא הוא מונה למפקדם. היתה התנכלות אליו, אמרה חנקה, המנהיג, שעדיין לא פְּגָשוֹ, שמר עליו מרחוק, המאבק בבריטים נוהל על־ידי אנשים כשאול, על־ידי הפלוגות, ודוד, אמרה חנקה, נשאר בפינה של אביו. הצעירים פנו לאופוזיציה, ואילו דוד אמר לחנקה, איזה חוש נאמנות לליצן שהוא אבי מחזיק אותי שם. מרגלית לימדה אותו לשבת במנוחה ולחכות לעצמו.

מרגלית נהרגה מכדור תועה בדרכה לשרת במצריִם. דוד שמע ברדיו שנהרגה חיילת ארץ־ישראלית וידע. הוא אמר לחנקה, היא היתה סוג נדיר של אהבה שלא הכרתי קודם. אביה של מרגלית כתב לדוד שלפני נסיעתה אמרה להוריה שבקרוב תמות, והיא רוצה שדוד יֵדע שאהבה אותו מן הרגע הראשון מפני שהוא האביר הכי אפל שהכירה. המסכנה מתה, אולי תמצא מקום ופנאי להתאבל עליה.

אבל דוד לא התאבל. הוא כעס על מותה כשם שכעס על מותה של הגברת סלַבֶנסקה. לאחר שסיים לקרוא את המכתב עלה לחדרה של מיכל והראה לה אותו, והיא הסתגרה בחדרה, והוא לקח את רבקה בידיו וליטף את שערה. אחר כך יצאה מיכל, הביטה בו ושאלה, אם באמת, אחרי שהראה לה את המכתב, הוא מבקש ממנה להשתתף בכאבו, והוא אמר שכן. היא אמרה, דוד, אני כאן בשבילך, ואלי אתה גם יכול לחזור תמיד, אבל אל תראה לי מכתבים כאלה. הוא הציץ בה והתמלא חמלה, והיא אמרה, ספר לי על מרגלית, והוא אמר, אין לי מלים לזה, מיכל, והערב אנחנו הולכים לסרט. מיכל, שהיתה בחודש האחרון להריונה, הלכה בקושי. נכנסו למסעדה ואכלו. היא תמהה על דוד, העצב שמילא אותו קודם נגוז. הוא אפילו לא כעס עוד. במסעדה חגג עם מיכל את לידת בנו הקרובה. מיכל אמרה, הוא בגד במרגלית אתי, מפני שכעס עליה שמתה. הייתי המאהבת והיא היתה רעייתו. לפני שמתה אולי התאבל עליה, לא אחרי שמתה.

כעבור חודש ילדה מיכל בן. מיד אחרי הלידה נסע דוד מבית־החולים לחיפה, וישב עם הוריה של מרגלית וביקש להתבונן בתצלומים שלה. אִמה הביאה אלבום ענקי, הניחה אותו על השולחן, ישבה בצד ולא רצתה להסתכל. הוא מצא תצלום, בחן אותו שעה ארוכה ושאל אם הוא יכול לקחת אותו, ואמה של מרגלית אמרה, בוודאי. אחר כך ירד למטה וקרע את התצלום. לאִמהּ של מרגלית השאיר פתק, קרעתי את התצלום כדי שלא יהיה לי מה שלקחתי מכם, יהיה לי רק זיכרון, למרגלית מגיע משהו רציני יותר ממני. למחרת חזר אל הוריה של מרגלית וניסה לשכנעם שמרגלית היתה צריכה לאהוב גבר עדין, בהיר, מתחשב, אחראי והגון, והם ביקשו ממנו שלא יוסיף לבוא. דוד שאל אם עדיין הם שוחים לדאנציג. כשחזר לירושלים, אמר, הו, הנה יואב, וכך נודע למיכל מה שם בנה.

היתה מלחמה, והחַיָל ישב בצד. הוא ומשפחתו חזרו למושבה לגור בביתה של הגברת סלַבֶנסקה. אבנר הגיע לביקור, לבוש מדי צבא בריטי, ואמר בחיוך, אתה איש עשיר, דוד, עכשיו תוכל לבנות את ארמון השתיקה שלך ולא כל־כך במִדבר. רחל עמדה בחוץ, ודוד, שלא רצה לראות את אבנר במדים, אמר לו, צא אל הפילגש הנכבדה שלי ותלַמד אותה להיות יותר גאה בעצמה.

ודוד, אמרה חנקה, החליט להיות אפנדי של חקלאות. נועה ומיכל, בסיועה של חנקה, שיפצו את הבית למגורים, וחדר המראות הפך להיות חדר משחקים. דוד עבד בשדות של אביו. נועה, שיצאה למחנה, הביאה אִתה בחור שהיה מגויס לפלוגות, ודוד אמר, מה אתה עושה שם, לומד לשיר? ולרכוב אתה יודע? נועה כעסה ונעצה שיניים בכר, ודוד סחב את הבחור לאורווה, לקחוּ סוסים, עלו להר ורכבו, והבחור ניצח את דוד, ולדוד חרה. הוא נראה לנועה כאילו רצה להכות את הבחור שלה. היא אמרה, היית צריך לנצח אותו, דוד. אפרים חזר משליחות אצל חיילים ארץ־ישראלים במצריִם. בערבים היה דוד הולך לוואדי ועושה מטווח. את האקדח החביא, על האנגלים לא סמך עוד. הוא שנא להיות שכוח, אמרה מיכל.

כששמע דוד שמתארגנת שיירה שתוביל חיילים אוסטרַלים לבגדד, הצליח להערים על קצין המחוז הבריטי, שגעגועים אל הגברת עדיין הביאו אותו לביתה, עדיין היה יושב לפעמים מול הבוגנוִילאה, מהורהר ומעשן את מקטרתו ומנסה לחבב את דוד כמו כדי לשאת חן בעיני הגברת. דוד התקבל כנהג מִשנה, והלא התלקח אז המרד הערבי הפרו־נאצי בעיראק, ולהיטלר קראו אז הערבים בהערצה אבו־עלי, לא היה זה זמן מתאים לנהגים יהודים בבגדד, אמרה חנקה, אבל דוד משך בכתפיו.

הדרך במִדבר מילאה אותו תחושה של כוח. המדבר הוא הנמר של היקום, אמר לנהג בדרך, אבל הנהג אמר שהוא רוצה לישון. ולחנקה אמר אחר כך, נסעתי ואמרתי לעצמי, זאת המולדת שאני מכיר, מרחבים עצומים ללא איש וכאילו אש זורמת במעמקי האדמה. וחנקה אמרה, זה מה שראית עד גיל חמש, דוד, בקבוצה, מרחוק היו הרי אדום ומואב, ולא היה שם כלום, רק שממה ענקית.

ליד בגדד עצרו, והכניסה העירה נאסרה עליהם, הטֶבח ביהודֵי בגדד זה אך חוסל. דוד, שהביא אִתו נשק כי חשב שבוודאי יזדקקו לו שם, ירד מן הקַבינה ונכנס לפרדס בצד הדרך. ראה רועה, קנה ממנו את בגדיו ונכנס העירה לבוש בהם. בְּחצר החליף את בגדיו, השק שנשא אִתו היה מלא נשק, אולי באמת רצה להיתפס, כפי שאמרו אחר כך. במלון קטן פגש את נציגי ה’הגנה' ששמחו על הנשק, אבל מחו על חוסר הזהירות שלו. גם ביקשו שינסה לעזור להם להבריח ארצה שלושה יהודים שסכנת מוות נשקפת להם, והוא הצליח להכניסם לקבינות כנהגי משנה. בדרך חזרה ראה דוד מחנות צבאיים ענקיים וצבא ערוך למלחמה, וחש כעוס ונכזב. במושבה שב והסתגר בביתו. הגיע קצין אנגלי וביקש ממנו להציל מן הכלא הסורי אדם שפעל גם בשירות המודיעין הבריטי. האם זה חיימקה, שאל דוד, ואמרו לו, כן. אנשים לחמו בצבאות אדירים, אמר דוד, ואני התחפשתי לאנגלי, התגנבתי במטוס קל, נחתתי במדבר, הטייס חיכה לי, פרצתי לבִקתה שישבו בה שלושה חיילים סורים המומים בסערת חול, יריתי, והם לא ראו דבר, הצלתי את חיימקה, בדמשק היו תולים אותו, זאת היתה המלחמה שלי. ודוד חזר הביתה ושוב הסתגר.

לקח את ילדיו להרים להסביר להם את הפרחים ואת העצים. הם הלכו אחריו, מועדים בבוץ או על האדמה החרוכה של הקיץ. הם ניסו לשחק אִתו, הוא היה משועמם, ומיכל אמרה, אתה לא יודע לאהוב נכון, דוד, אפילו לא אותם. החלו אז פעולות הטירור נגד הבריטים, והמנהיג רצה להדבירן בעוד מועד, כי סיכנו את שיתוף הפעולה במלחמה נגד הנאצים. הוא קרא לדוד לתל־אביב, ודוד הלך לביתו. המנהיג ישב על ספה, ונעץ בו מבט חקרני וחשדני, ושתק. גם דוד שתק. בחלון נראו כבסים תלויים על חבל. דוד נזכר ביצחק וחיכה לאיזו מהתלה. המנהיג אמר לבסוף, אתה זה שהרג את אחיו? ודוד אמר, שנולד כשדוד חנקין נהרג. המנהיג שאל איך זה שהוא, מראשוני הפלוגות, אינו שם, ונשאר נאמן למפלגה של אפרים, ודוד אמר, שלך, המפלגה שלך. המנהיג אמר, הנאמנות שלך למפלגה מפליאה, ודוד הביט בו וראה את החשדנות בעיניו, ואמר, אני להסביר לא יכול, זה ככה.

המנהיג יצא מן החדר. דוד ישב ולא זז. החשיכה החלה יורדת. המנהיג חזר עם צנצנת לֶבֶּן ואכל. דוד אמר, אצלנו נהוג לכבד אורח. המנהיג אמר, אצלי אתה לא אורח. דוד הביט בו וראה איך מתחבט המנהיג האם לסמוך עליו, ולא רצה לעזור לו להחליט. ואז הניח המנהיג את הצנצנת על השולחן ואמר, יש לטירוריסטים קהל אוהדים. יהודים מתים באירופה, מתים בים, הכל נסגר עליהם, ויש מרירות וכאב. על הכאב הזה צומח רקב. אני מכיר אותם עוד מימי הבִּריונים והסיקריקים. את החשבון אִתם צריך לעשות בתבונה, ואתה תהיה האיש שלי.

ההיסטוריה לא עניינה אותי אז, אמר דוד, הייתי צריך לעשות את העבודה, אסרתי מנהיגי טירור, לקחתי אותם לפרדסים וחקרנו אותם, חלקם אפילו הוסגר לבריטים, לא היתה ברירה, הם הפריעו למשימה לאומית. אבל אותי הם העריכו, אולי מפני שידעו שאני עושה את העבודה ואינני קנאי נגדם. בתחקירים בפרדסים או בקיבוצים היה דוד מנסה להשפיע. יוסף, בחור שלמד אתו בבית־הספר והמורה עמרם אמר עליו חמור חמורותיים, ועתה היה מפקד בפלוגות, הציע שיתוף פעולה בין הארגונים לבין ה’הגנה', ודוד תמך בו, אך המנהיג אמר, לא, ודוד לא התווכח. מיכל אמרה, זאת היתה תקופת דגירה, הוא למד איך הולכים בין טיפות, איך משחקים משני צִדי אותו מִתרס, אבל איש מן הצדדים לא הבין באמת את המשחק שלו, הוא חתר למעמד של איש אמונים היושב קצת על הגדר, והצליח. הם חשבו שהוא תמים. הוא העמיד פנים של עקשן ועשה עִסקאות, אמרה מיכל, לפעמים היה אכזר, אבל שמר על אופציות פתוחות וקרא להן גשרים פתוחים, כך היה יכול להפוך למתווך נאמן על שני הצדדים. המנהיג קרא לו למסור הודעות סודיות לאויביו, והוא הביא מהם מְסרים למנהיג. בתוך כך למד איך שולטים בקנאים משני הצדדים, כשמבינים בדיוק מה כל אחד רוצה באמת, אמרה מיכל, וכיבדו אותו אז, אני לא.

אפרים אמר, הוא ממזר, הבן הזה של חנקה. הציבור רוצה לראות צעירים לבושים מדי צבא בריטי, אנשי הפלוגות מסתובבים נעלבים, אינם לוחמים, הם אינם יכולים להסביר לאנשים ברחוב שהם הצבא העתידי. דוד היה פצוע קְרב, דאג שיֵדעו, הכל ידעו שהיה גיבור בסוריה, ודוד קינא בפלוגות, בַּיחד שלהם, הוא הבין את הטירוריסטים, הם היו זאבים בודדים, כמוהו, אמרה חנקה, קנאים מבוהלים, ידעו להלום באויב במקום הכי כואב. הפלוגות היו באמצע, רצו לפעול, אבל הִרשו להם פעולות ספורות בלבד. הכספים חדלו להגיע לפלוגות, והיה משבר. מרחוק ראה דוד איך שאול מנסה לאחות את הקרעים ואינו יכול, צעירים חומקים ממנו ומתגייסים לצבא הבריטי או לבריגדה, והפלוגות, כדי להתקיים, עברו אל תחת הנהגת הקיבוצים, שלטה שם אידיאולוגיה שהמנהיג חשש ממנה, אמר דוד, עקשנות לשמה, אמר. דוד רצה לראות את מפקדי הפלוגות מושפלים אבל חזקים. גם הוא ידע שהעתיד טמון בהם, אבל רצה לעצמו חלק בעתיד הזה, בלא להיות תלוי בהם. הוא חידד את המחלוקת, אבל היה גם המתווך. הוא לא סלח, אמרה מיכל, הם יכלו לקחת אותו אחרי שנפצע ולא לקחו. דוד אמר, חזרתי מבגדד, המדבר היה מלא צבאות ערוכים לקרב, אבל היהודים ישבו והתווכחו, כן מאבק, לא מאבק, ולא עשו דבר. בים טבעה סטרומה על מאות יהודיה שניסו להגיע לארץ ולא יכלו. היה בִּלבול, תחושה של אובדן, המנהיג רצה תכנית־פעולה וסדר, חרה לי, אבל זה מה שהוא חשב, והייתי האיש שלו, וכאב לי לדעת שבעצם הוא צודק. אהבתי את העקשות והגבורה של הטירוריסטים, את היכולת שלהם לפעול בבדידות, בסכנה, באכזריות, למות מות גיבורים על חבלי תלייה ולא לוותר. אסרתי אותם, אבל היינו קרובים.

יום אחד הלך ברחוב וראה בחור צולע שנדמָה לו חשוד. התחבא בחשכת החצר וראה את הבחור מטפס על קיר. הלך לצד האחר וראה מכונית ובה שלושה בחורים. הופיעה משאית עם כיסוי ברזנט, דוד עקב, הבחורים הניחו חומר נפץ ליד בית, ודוד הריח את הלחות שעלתה מן הים. נשמעה שריקה, הופיעה בחורה שנשאה תיק צד, היא עמדה ליד הבית, המשאית נסעה, יצא חייל בריטי, והצעירה קרבה אליו מחייכת, והוא נפל שותת דם, ואז היא רצה ונשמע פיצוץ, הגיעו חיילים בבהלה, והבית התפוצץ עליהם. דוד חמק לחצר וחיכה, הבחור הגיע ועמד להציץ, דוד אמר לו, עבודה טובה, עכשיו אתה הולך אִתי, הבחור נאבק בו, ודוד הכריע. בפרדס, בלילה, הביט בדוד תמֵה. הוא אמר, ראית ויכולת להפסיק אותנו ולא עשית את זה, מדוע? ודוד אמר לו, חייל בריטי אחד, שפעם לחמתי אִתו בגליל, אמר לי שבקאזינו כל מהמר יודע שאפשר לנצח את המכונה, כלומר, את השולחן, את הרולטה, אבל אף פעם אתה לא יכול לנצח את השיטה.

לארץ שבה בת־דודה של מיכל, שערב המלחמה נקלעה לאירופה, ורק עתה עלה בידה להימלט דרך סוריה לארץ־ישראל. גם שמה היה מרגלית, אמרה מיכל בחיוך. דוד הסתקרן להכירה. כשמרגלית הגיעה לביתם הביט בה. אפה ישר ועיניה רחוקות מעט זו מזו, גבותיה קמורות, מאיימות, וחיוכה קפוא. רבקה, שכבר היתה בת חמש, אמרה, דרך העיניים של דודה מרגלית אני רואה את הים.


 

פרק יז

מרגלית השתכנה באחד החדרים למעלה, במיטת אפיריון ענקית, ואפרים, שחזר מסיור אצל החיילים ביוון, טען שחנקה מתחילה להזות, כי חנקה סיפרה למרגלית, שכמובן עוררה בה כעס ואולי געגועים, שהיא נולדה ליד הדנובה, ושאִמהּ שכבה שישה ימים בצירי לֵידה, ורק כשהגיע דוֹד נחמיה ועלה אל הגג, תקע בשופר והפחיד את התרנגולות, ילדה אותה אִמהּ. לכן השתהיתי כל־כך ללדת את דוִד. אפרים חיכה שבנו ישאל אותו על המחנות ביוון, ודוד אמר, מתאים לך ללעוג לחנקה, עם בעל בבית הוזים פחות. מיכל אמרה, תראו מי שמדבר, ומרגלית, שהיתה מצוּפפת אל תוך חרדה עמומה, נרעדה, המלים היו לה חזקות יותר מדי, האנשים דיברו בקול רם, והיא עלתה למעלה ונעלה אחריה את הדלת.

בבקרים היתה חומקת מן הבית ומטיילת. לפעמים היה דוד מתלווה אליה, במשק עבדו פועלים שכירים, ומיכל הציצה בחלון, ראתה את דוד מגרד בראשו, נועץ מבט משועשע וחומד במרגלית, והולך אחריה. היא אמרה, כמו כלבלב מיוחם הלך, מרגלית המסכנה, מה שהיא עברה בחיים הוא לא יעבור אף פעם. מי אני שאעמוד בדרכה? חנקה אמרה לה, מיכל, אם לא תתחילי להילחם, תפסידי את חייך, ומיכל אמרה, כבר הפסדתי, חנקה, ואני אוספת את השברים וחושבת מדוע, איפה היתה הטעות? ולא יודעת וכן יודעת, הלא כל אדם בר־דעת יודע, אבל לדעת ולהיות מוּדעת אלה שני דברים שונים.

הוא קרא לה מרגלית ב‘, וכשטיילו נתן לה להישען עליו. נערה שבורה היתה, אמרה חנקה, ומיכל בכתה בחדרה בלילה ואמרה, הסבל שלה לא מצדיק את האכזריות הזאת, לקחת ממני את דוד וגם להישען עלי בתור בת־משפחה שיכולה לטפל בה. אֱשון־הלילה הוא המחוז של מרגלית ב’, אמר דוד בקנאה. בבוקר היתה מטיילת בעיניים עצומות, כקוראת את הריחות ומכניסה אותם לתוך קופסאות דמיוניות. לדוד קראה, הקוואלייר שלי. יש לו רוֹך של ילדה בבית, אמרה מיכל לחנקה, רבקה שאוהבת אותו כמו אשה, והוא מחפש רוך אצל אשה שבורה שאינה נוגעת בגוף שלה שמא תתפורר. לאִמהּ כתבה מיכל, דוד הכניע אותי אז, מפני שהיה דומה לעמוס. בחלק הכנוע הזה שלי הוא עדיין יושב, אני מחכה בסבלנות. היה רגע שאהבתי את אבנר, אבל הגעתי אליו בחודש השישי להריון, ודוד לועג לי על אבנר, ההגינות של אבנר משגעת אותו. בסוף, אחרי כל הבגידות, הוא ישוב הביתה לנוח, ואני אהיה פה בשבילו, כי אני ההתחלה שלו והסוף שלו, האמצע פתוח להצעות מגוּנות. מה יהיה הסוף שלי, את זה אני לא יודעת. הסוף שלו, שזה אני, לא חייב להיות גם הסוף שלי, ואני דואגת, אמא, ואת הלא תמיד דאגת, אבל אל תדברי על לִבי, לעזוב אותו לא אעזוב.

הוא שיחק אז אציל רוסי כפרי ומשועמם, כתבה חנקה לאחר שנים. במפלגה של אביו היה לו בית נוסף. מדי פעם היה הולך למנהיג, לדבר אִתוֹ על מעללי הטירור, ויוצא לאיזו שליחות. מצער לראות איך המפלגה מעוררת בי את הרוצחת של נאגאייב, התלות הזאת, הדוֹגמה, התככים, רציתי שדוד יהפוך את התלם, אבל הוא, את המהפכות שלו ניהל בתוך כלוב. חרף הבגידות הוא איש של נאמנות, לא לאנשים, לא לעקרונות, לאלה בז, למפלגה עצמה היה נאמן, אולי לאביו.

הבוקר הזליף גשם והחוּלה התעטפה אד. דוד לקח את מרגלית לעמק. נכנסו לבניין נטוש, שהכיר מילדותו, וכשישבה על מזרן ישן ראתה סדק, ודרכו נראתה במרחק סוסה מדלגת מעדנות, ואור שמש, שהבקיע את העננים, מבהיר על גבה. מרגלית פרצה בבכי ואמרה שהיופי הזה מכוּון נגדה. דוד הביט בה ושתק. היא שאלה את דוד אם הוא אוהב את מיכל, והוא סירב לענות. היא אמרה, שהוא יודע איך לחשוף בנימוס אדיש את הסבל אצל האחרים ובה בעת לא להרגיש דבר, והוא אמר, שאינה מכירה אותו. הייתי במקומות ששם אין אהבה, דוד, בסוף אתה רוצה אותי מפני שאני הבת־דודה הכי קרובה לאשתך. כשחיבק אותה, אמר לה שהוא מחבק גם אותה וגם את היופי שלה, ואלה שניים נפרדים. היא שאלה את מי הוא רוצה יותר, והוא אמר, אני לא יודע. כשגהר עליה אמר לה כמה היא מסוכנת, והיא אמרה, כשתגמור תגיד לי. הוא שתק, אבל ידעה שחרה לו. ואז מצאה הבהלה שלה את החיוך להיאחז בו ועלה בידה לחייך. היא אמרה, רציתי גם לשאול אותך מה שמךָ, אבל אני יודעת שלא תאמין ששכחתי, שכחתי מי אתה מתחת לשם. הוא נשק לה, והיא מחתה את הנשיקה מפיה ואמרה, אתה יכול לשכב אתי כמה שאתה רוצה, אבל אל תנשק. הוא ניסה להפר את המזימה שלי, אמרה, והצליח. מרגלית אמרה, חשוב לי לדעת איפה אתם נשברים. הוא שאל, מי זה ‘אתם’, והיא אמרה, אתה יודע, והוא כעס, אך לא אמר מלה. כשיצאו החוצה חש ריקנות, אבל לא ידע אם להביט בה. הלכה קדימה, כאילו עדיין היא הולכת בעיניים עצומות. היה צונן ורוח נשבה, אבל הגשם שירד קודם חדל. נסעו צפונה והגיעו לְמושבה, פסעו במעלה הרחוב ופגשו אשה זקנה מוליכה עגלת־יד. היא אמנם נתנה להם את התה שביקשו, אבל בפנים חרושות קמטים קִרטעה לפניהם ושרה שיר ביידיש, שמרגלית הבינה ודוד לא. דוד הביט בעורב שחיכך כנפיו על אמיר הברוש, והאשה אמרה, פה זה סברֶס, מה מבינים עצב ויופי, ויהודים, זה לא יהודים, זה בּנדיטים אלה.

חמורים עמוסי שקים פילסו דרך במעלה הרחוב והחַמָר צעק. באוויר כבר יָבשו שיוּרֵי הצינה, וריח של נענע וזבל מילא את החלל. מרחוק עִרפֵּל לובנו האדיש של החרמון. כששכבו שוב, לא היתלה בו, לא מחקה נשיקות ולא צחקה. כשחש גֵאה, הרגישה, ואמרה לו שלא יחשוב שהיא שלו. במטולה עלו לטבקצִימֶר בביתו של איכר שדוד הכירו מן הימים בגליל. שם ישנו, ובבוקר הלכו לאורך גדר הצפון. דוד פירק עמודים אחדים, ירד למושבה ושכר שם עגלה. העמיס את העמודים, ואחר כך השליך אותם לוואדי על יד התנור שמימיו הקציפו, ומרגלית הביטה תמהה אבל מלאת תודה. דוד הוביל את מרגלית בשביל חצוב בהר ואמר לה, שהגדר נועדה להגן מפני הנאצים, שהיו שם פעם ושהוא גירשם מסוריה. בדרך שמעו איש צועק שמישהו גנב רכוש צבאי, והאיש ירה לעברם, ומרגלית אמרה, איזה רמאי אתה, דוד, איזה נוכל בגרוש, אתה משחק לי רובין הוד או משהו, אבל אתה קודר כמו ילד שלקחו לו את הצעצועים שלו. הוא אמר לה, שהוא רוצה ממנה משהו ואינו יודע מה. היא צחקה ושאלה, אולי אהבה? ואמרה, את זה לא תקבל. בדרכם חזרה שאלה, מדוע היית צריך לגנוב, והוא אמר לה, להרשים, והיא אמרה, מתי תלמדו שאשה לא כובשים ברעש, והוא אמר, עובדה, היינו יחד ולא מחקת עוד את הנשיקה, והיא פרצה בבכי ואמרה, מה אני מעוללת למיכל, אתה מנוול אמיתי, דוד, לא היית צריך לנצל את החולשה שלי.

כשחזרו, אמרה מיכל, מרגלית מצאה לעצמה את הנווד הבודד שלה, נווד בודד מלבין באופק. למרגלית אמרה, הוא חזק בקרבות וחלש בנשים. בלילה, לאחר שדוד ניסה להסביר למיכל ששום דבר לא קרה ביניהם, אמרה לו, אל תשקר אותי. בבוקר שאלה אותו, אם הצליח מעודו להרגיש חרטה, והוא הביט בה בפליאה ושאל, מה זה?

מרגלית נסעה לזמן מה, ורבקה אמרה, אבא שלי אוהב רק אותי ואת מרגלית. חנקה אהבה להתבונן בנכדהּ, אבל כשהחזיקה אותו, אמרה שהיא מבועתת, אולי יגדל להיות דוד. שוב חלתה והובהלה לבית־החולים, אבל אפרים נראה סובל יותר ממנה. חנקה רעדה, חומהּ היה גבוה פתאום, דוד בא וישב לצִדה, אמר לאפרים, אולי תצא קצת, אתה נראה כאילו אתה זקוק למנוחה. חנקה החזיקה את ידו של דוד ואמרה לו, תקרא לאפרים לחזור, אני בודדה פה, ולראשונה בחייו שמע את אמו מתחננת. כשהחזיר את אפרים, שהתיישב לידה, הביט דוד בהוריו ויצא החוצה ונראה כועס.

מיכל אמרה, יש לך בן שרק נולד, אבל אתה לא יודע ליהנות מן הפכים הקטנים של החיים, בסוף זה מה שיישאר לך, המשפחה. הוא הביט בה מצועף הרהורים ונסע לתל־אביב לעסוק בפישור. המנהיג דרש יד קשה. ניטש מאבק בצמרת, דוד מתמחה בחתרנות, אמר המנהיג לחנקה בלצון ערמומי. למד להלך על ביצים ולא לשבור אותן. קמה צעקה על הסגרת הטירוריסטים לבריטים, אבל גם שררה אי־ודאות. אלפי פליטים הוחזרו מחופי הארץ, ודוד חש את הכאב באוויר, וראה את פניו היפות והמרושעות של המנהיג, והמשיך לפעול. הוא כתב מכתבים למרגלית, והיא נסעה לירושלים, הלכה לעין־כרם ונכנסה למנזר. רצתה מנוחה, והציעו לה חדר קטן מתחת למגדל הפעמונים, וריח הקטורת שבה את לבה. היתה שם אשה שמנה וטובת־לב שטיפלה בה. אחרי זמן־מה תלתה צלב בחדרה, וכתבה לדוד, אני ילדים יהודים לא רוצה להביא לָעולם, אז איפה אחיה? המנזר לא בשבילי, אבל הצלב מגן עלי מפני הילדים היהודים שרוצים להיוולד בי. אתה אפילו לא מביט באשתך היפה, איזה מזל שאני לא אוהבת אותך. הוריה של מיכל נזעקו ובאו לבקרה במנזר. דוד היה שם לפניהם, אבל היא לא אמרה לו מלה, רק ישבה בוהה והביטה דרכו בחלון. אמה של מיכל הריחה את ריחו של דוד בחדר, אבל לא סיפרה לבִתהּ. לאמה של מיכל אמרה, אני חלשה, שׂרה, אני חלשה ואני רוצה שקט, אם את חושבת שזו בגידה, אשוב אליכם, אבל לכמה זמן?

ואז יצאה משם ופגשה את אבינועם. היא אמרה לדוד, מצאתי גבר יהיר וכועס. אבינועם נולד בעיר העתיקה, התפקר, עסק בלימוד בית־המקדש ובחישוב מידותיו, ואמר שאם יום אחד יקום בית־המקדש, מוטב שיבנה אותו חילוני כמוהו, אבל עיניו היו זורחות אז, אמרה מיכל שנבהלה. דוד לא נבהל, הוא פגש גבר צעיר כועס ומבריק. מרגלית אמרה, יהודים חותרים לארץ ומוּכים, ודוד יושב עם הזנב בין הרגליים וחוקר אותי על גאוניותו של אבינועם, הוא חמד את אבינועם, לא בשבילי כמובן, הוא היה מוכן להקריב גם אותי, אלא למען משהו שנראה מטורף לגמרי. לאחר שנים כתבה חנקה, דוד יושב בהרים, מחכה לעורבים שלו, מקלף מקלות, מקנא בשאול ובפלוגות, מנודה מרצונו וגם שלא מרצונו, מחמיא למנהיג וקונה את אמונו, וחושב על יהודים עם רקטות, עם פצצות שיביא לו אבינועם.

מרגלית עלתה עם אבינועם לגליל להראות לו היכן הוגנבה ארצה. בלילה ישנו בטבקצִימֶר של האיכר ידידו של דוד, שעמד כל הלילה ואמר, קוּרְבֶה, מה את עושה עם האיש הזה. בבוקר הלכה ומצאה את הגבר שירה בדוד. אמרו לה, שהאיש קנאי לגדר הצפון, ויש לו רובה ציִד. הלכה אליו מעכסת, הוא תמה לראות גברת מן העיר מעכסת לכבודו ברחוב מוצף שמש, והיא אמרה לו, מי שירית בו לפני זמן־מה הוא דוד, הגיבור האגדי שלכם. האיש תמה, דוד של חנקה ואפרים? הלא יש לו הכל, אשה נאה, כסף, ארמון שקיבל בירושה, אדמות. ומרגלית אמרה, אולי הוא צריך לפעמים לפרוץ גדר, והאיש כעס פתאום ואמר לה בגערה, מה באת הנה להזות הזיות, שום דוד לא גנב פה, אני כבר שנה לא יריתי, הבן של חנקה לא גנב את הגדר.

מרגלית אמרה לאבינועם, שהזנאי דוד גילה את רבקה בתו ושר לה סרנדות בחדר־האמבטיה, מסגיר יהודים לבריטים, ועוד זוכה לליטופים של החוטפים וגם של החטופים. מיכל כתבה לי, שהוא פתאום יודע לשיר לבתו סרנדות בקול הצרוד שלו, ורבקה מתאמנת לדבר בקול שלו, וגם נראית כמוהו, אמיצה אבל מבוהלת.

מרגלית כתבה למיכל, הוא היה פה, הלך לחצר, הוציא אקדח, ירה בעץ, אמרתי לו שהוא הורג אותי, והוא אמר שאינו בטוח שאינני צודקת. אני מקנאת בך, מיכל, ובא דוד ואני מוכרחה להתבזות, לבי יוצא אלייך, בגללך כמעט הייתי נוצרייה. אינני מגיעה לקרסולייך, מיכל, תדרכי עלי וגם אז לא יהיה די.

לאחר שחנקה החלימה קיבל דוד מכתב מהקפיטן בחבש. הוא כתב שהועלה לדרגת קולונל, שלחייליו קרא “חיילי גדעון”, וששִכלל את תורת הלחימה שלו. לדוד, אמרה חנקה, לא היה צבא. כשמת עמרם היו תלמידיו של המורה בצבא הבריטי או בפלוגות. לדוד נדו, כי רק הוא היה במושבה להספיד את עמרם.

דוד עמד שלֵו ליד הקבר והשמש מולו. קהל המלווים היה בצל. האור סימא. דוד אמר שהאור המסמא הזה אינו אור של מליצות, וכי האיש הזה היה מאמין, רצה מדינה עברית. ואת דבריו סיים באומרו, דור מגוחך של נפילים מת והולך, מְצא מנוחה בעפרך איש מצחיק וגדול. מקהלת בית־הספר שרה את ‘אנו עולים ושרים’. ביום השלושים אפילו לא העלו על הדעת לרקוד אחד מן המחולות שיצרה הגברת הגדולה של הבלט, אויבתו בנפש של עמרם. הבלט מת יחד אתה, אמרה חנקה בעצב. נגמרו הנעליים ונגמרו המתנות, ושכחו אותה, או שהעמידו פנים ששוכחים. מין נקמה כזאת. אלף ומאתיים זוגות נעליים נתנה לנשים והן שכחו, וכמה נברשות מקריסטל? וכמה שטיחים? וכמה ציורי שמן יפים? וסללה כביש, ובנתה בית־עם, ועל דוד אמרו שירש הכל, וצחקו כבר בלי שיניים, הזקנים האלה.

דוד רצה תפקיד, והמנהיג לא ענה לו. דוד שטם את הפלוגות יותר ויותר, והמנהיג לא היה זקוק לדוד שיעורר מדנים, רצה שיחכה, ואת שאול הלא אהב המנהיג אהבת נפש. שאול היה עכשיו מפקד הפלוגות, ודוד חרק שיניים, אבל כפי שהמנהיג צָפָה, לא איים ולא הסיק מסקנות. את מרגלית לקח דוד הקודר למוצא־עִלית, וישב אִתה בצלע ההר וחיבק אותה. אבינועם, שחיפש את מרגלית, מצא אותה יושבת מחובקת עם דוד בעֵבר האחר של הוואדי. הוא הלך בוואדי וצעק לדוד, ודוד קם ולקח את מרגלית והוליך אותה לאורך שפת הוואדי. אבינועם נראה כמשוגע, הוא צעק למרגלית, בואי הביתה, מרגלית, מה את עושה אתו שם, האיש הזה לא יודע מה זאת אהבה, הוא מנצל אותך, ולי אמרת שאת שלי. ודוד צעק לאבינועם שאהב, בוא קח אותה, בוא הנה וקח את אהובתך, ומרגלית שתקה והלכה. אבינועם החל לקלל את דוד וליידות בו אבנים. דוד צחק, ומרגלית הביטה בשני הגברים והחלה לרעוד. הגיע בחור חבוש קסקט, איש מהם לא הכיר אותו, אבינועם נראה מיוסר וצעק, בוא הנה איש הדמים, ושוב יידה אבנים. הבחור קרב אל אבינועם, ממושקף היה, אמרה אחר כך מרגלית בתימהון, כי מה שהתמיה את מרגלית היה שהאיש ממושקף, הוא היכה את אבינועם בבוז, ודוד צחק, ומרגלית התיישבה שותקת ולא רצתה ללכת עוד. הבחור אמר, אל תעז לגעת בו, ואבינועם חייך מתוך כאבו ושאל מדוע, והבחור אמר, כי זה גיבור סוריה. דוד הוריד את מרגלית בכוח אל הוואדי, והיא החלה לטפס לעבר אבינועם. הוא צעק לאבינועם, אתה משתגע לחינם, לא נגעתי בה, היא בת־דודה של אשתי. מרגלית חזרה אל אבינועם שחיבק אותה, ודוד אמר, חפץ עובר לסוחר. אחרי שנים יאמר אבינועם, אף פעם לא היתה לו הזדמנות לאהוב. הייתי שם מקולל ומקלל, אהובתי בוגדת בי, ואני, בהר, צועק, מגוחך, ודוד כבר אז מתכנן לי את החיים, ואני הלא אהיה לו משרת כל חיי.

אחר כך, כשתקום התעשייה הצבאית וייבנה הכור הגרעיני, יגיד דוד, פגשתי את אבינועם, לימדתי אותו לקח, טיפחתי את הגאון, והוא הפסיק לבנות בית־מקדש והתחיל לתכנן נשק.


 

פרק יח

בַּפּילוג עברו הפלוגות סופית אל האופוזיציה. שאול קיבל על עצמו את השפעת המנהיג האחר, הקיצוני יותר, העיקש, איש של חזון ונאום, שונא שררה ואוהב כוח, והמנהיג הראשון, שאהב את שאול מנעוריו, כָּאב. דוד ניסה לחבק את מיכל, ואמר למרגלית, משהו אָבד, אני לא מרגיש שום דבר בידיים שלי כשהיא בתוכָן. אבל חנקה אמרה, בינתיים הוא חוזר אל מיכל, והיא מניחה לו לחזור מפני שהיא נאמנה מטבעה. ודוד חיכה למהֲלכים.

איש אימן את חייליו בחדר סגור, נִצרת רימון יד השתחררה, האיש רץ לחלון להשליך את הרימון, דוד, שהזדמן לשם לצפות באימונים, רצה לקום, אבל הבחור הקדים אותו. בחדר היתה בהלה, האיש עמד ליד החלון, ידו בחוץ, חיכה, על פניו זחלה אימה, דוד עמד הלוּם, נשמעה התפוצצות, האיש החזיר את ידו ולא היתה כף־יד. דוד זינק והביט החוצה, לא רחוק היו ילדים, האיש נפל גונח. לקחו אותו לבית־חולים, ודוד שבועיים לא מש ממנו. זה היה גיבור, אמר דוד.

ספינות עולים לא־ליגאליים היו בדרכן לארץ, וכששאול פיקד על מבצע ההצלה הגדול, הגה דוד רעיון. הוא תִכנן פריצה למחנה מעצר בריטי בקפריסין לשחרור חלק מן הפליטים העצורים שם. הוא רצה מבצע מרהיב, שיעורר את דעת הקהל בעולם לגורל ניצולי המחנות. שאול פִּקפק. המנהיג נטה לקבל. דוד הלך לחפש חיילים למבצע. איש ים ותיק אִרגן את הספינות, ואבינועם מצא שיטה לחמוק מן הראדאר של הבריטים, וחנקה אמרה, אתה מתלהב יותר מדי, אתה מנסה משהו שלא יֵלך. בתום חודשיים היה המבצע מוכן. המנהיג עדייין חכך בדעתו, לבסוף הסכים, ובלבד שלא ייתפסו בדרך, אבל שאול, שחיכה עד שראה את גבו של דוד ברחוב, נכנס ושִכנע את המנהיג שלא לנהוג בפזיזות. הוא אמר, האיש רוצה לשרוף כפר בזנבות, לנו יש תכנית גדולה להבאת הפליטים ארצה. המנהיג אמר, הנה אני כותב הוראה, ואתם עִצרו אותם בחוף. שאול רץ החוצה, עלה למכונית שחיכתה לו ונסע לחוף הים. חיכו לו כמאה לוחמי פלוגות. גם דוד עם אנשיו היו על החוף, והיה להם נשק, והיו חומרי חבלה. דוד אמר, יש לי רשות, ושאול הראה לו את מכתבו של המנהיג. הוא אמר לדוד, אין לי שום דבר נגדך, אבל אנחנו עוסקים עכשיו בהצלת עם, לא במשחקים הרפתקניים.

דוד היה מפקד זוטר ושאול מפקד הפלוגות, האחד היה קצין, האחר ראש כנופיה. נסיך מול פלאח עמדו. הם התווכחו, אבל דוד ידע שהפסיד. אחר כך הביט בו המנהיג כאינו יודע דבר ואמר, מה לידידי בביתי. דוד ישב נזוף, חשק את שפתיו, נעץ מבט בשולחן־העבודה השחור, מדד את גובהו של המנהיג, פתאום היה חשוב לו מה גובהו, ואמר, יום אחד תתחרט על שהעדפת אותו על פני, והמנהג אמר, חייל חייב לדעת לקבל פקודות, דוד. דוד חזר הביתה ואמר, היה לי חומר נפץ להרים את קפריסין, עכשיו שאול יקטוף גם את הפֵּרות האלה, ואני, מה אני עושה? מושיט לבתי סוכריה על מקל.

הוא לקח את רבקה להראות לה את החורש ואת הקרחת בחורש שבה נהרג עמוס. הוא לימד אותה לירות בקַרַבין, ומיכל אמרה, אתה מטורף, דוד, היא רק בת שבע. אחר הלכו לבית־הקברות. אפרים ישב על קבר בנו. רבקה רצה אל סבהּ, שחיבק אותה ולעֵבר דוד אפילו לא הביט. כעבור ימים לא רבים הגיע מכתב מן המנהיג המבקשוֹ להתלוות אליו לקונגרס הציוני בשווייץ. דוד אמר, חבל שאני לא לוקח אתי את מרגלית א' ואת מרגלית ב', ורבקה שאלה, מי, והוא אמר חבֵרות שלי מן הילדות העשוקה, ילדה שלי.

בשעת הטיסה הציצה מיכל בחלון, ודוד אמר לה, לפעמים את ממש יפה, ולבה פִּרפר. מה אנחנו מוצאות בו, אמרה אחר כך לחנקה בבוז עצמי. אירופה היתה הרוסה. בצל שלדי בתים מכרו סיגריות בשוק השחור. ספינות חבויות המתינו ליד נמלים קטנים בצל הרים, יהודים שנדדו מארץלארץ ישבו במחנות וחיכו. ביער ליד פיומה ראו ארמון עתיק, גני חמד, צריחים ורודים, והארמון היה מלא יהודים, גם הגינוֹת, אלפי פליטים בישלו, צעקו, חיפשו מחסה מן הקור, ודוד הביט מרחוק, מיכל אמרה, הוא סלד מהם, מדוע חיכו עד המלחמה, אמר, מדוע לא עזבו כשיכלו, איזה עם מכוער, וחנקה הגיעה ושמעה והביטה בבנה בכאב, אבל לאפרים אמרה, זאת האשמה שלנו, דור חצי אפוי. מיכל אמרה, הוא לא תפס את גבורת השׂרדנים, ודוד אמר, איזה עם, מוכרים כל מה שהולך, מרמים אלה את אלה, תראי את המדורות, כל אחד יושב על יד המדורה שלו ומוֹכרים אלה לאלה. וחנקה עשתה עצמה לא רואה.

בקונגרס הוקדשה ישיבה למרד גיטו וארשה. אחד ממנהיגי המורדים סיפר בקול רועד מהתרגשות. דוד ישב והקשיב, אנשים בכו. דוד קם ואמר, אני מבין מְרָדים שאומרים שהיו, אבל לא את המרד הזה. לא מבין את הדמעות שלכם. קמו בחורים מתנועות הנוער והחליטו למרוד. היה רעב, סיכוי לחיים לא היה, אבל כל אחד תמיד מאמין שהוא יינצל, שאיכשהו יינצל, ואנשים אכן ניצלו, תראו מה שורץ עכשיו באירופה, מה מתדפק על חופי הארץ. קמים צעירים חדורי רוח קרב והם מכריזים על מרד. הם לא מקבלים רשות, הם מורדים בשם אַדנוּתם העצמית, וזה יפה. המרד פורץ, אלפים נהרגים, הגרמנים עולים על הגיטו לשרוף אותו, והמורדים? אלה מצאו לעצמם את נתיב ההברחות של הגנבים בביוב, שעליו ידעו מראש, לא גילו לאיש, נצרו את הסוד בלבם, הביאו משאית שתעמוד מעל היציאה מן הביוב לרחוב, והמורדים ומפקדיהם שלא נהרגו יצאו דרך הביוב ונמלטו, והאנשים שלמענם מרדו מתו. במצדה, שהזכרתם קודם, מת המפקד שהכריז על המרד. הצירים קמו וצעקו על דוד בחמת זעם, ניסו לקרוע את בגדיו, המנהיג ניסה להרגיע, ודוד עמד שם בודד, מחייך, מעתה לא דיברו אליו עוד. והוא אמר למיכל, היהודונים האלה.

בלילה בא אליו איש ובכה. מיכל וחנקה יצאו, ואפרים ישב באיזו ישיבה גורלית. האיש אמר לדוד, מדוע אין לך לב להרגיש איך פגעת? מדוע אתה בא לגרד את הפצעים האלה? אני הייתי במחנה, ברחתי, הייתי בגיטו, לא בווארשה, גם אצלינו7 היה מרד, לא מפואר, למות אפשר תמיד, אבל היו רגעים של גדוּלה מול המִשרפות, ואתה לועג? דוד אמר לו, אינני לועג, אבל אני לא מבין מרד שמפקדיו לא מתים יחד עם החיילים. אני מכיר בחור, הוא לימד רימון־יד בחדר סגור, הנִצרה השתחררה, רצה לזרוק את הרימון בעד החלון, אבל בחצר שיחקו ילדים, והוא החזיק את הרימון ביד מחוץ לחדר עד שהלכה לו היד. הוא לא חיפש מקלט בביוב. האיש אמר, אתה מדבר? כל הגבורה שלכם לא שווה יום אחד בחיי מנהיג בגיטו.

דוד אמר, הקונגרס היה משעמם, טחנו מים, מאה אנשים אמרו אותם דברים עצמם. המנהיג ישב בחדרים אפלוליים וארג תככים. מיכל ודוד הלכו ברחוב, העיר היתה שטופה אור בהיר ונקי, מרחוק נראה הרים מושלגים, דוד דחף את מיכל חזרה למלון, בחוץ עמדו יהודים וצעקו, ודוד העלה את מיכל למעלה ונכנס למיטתה, להימלט מן הריח המאוס שהדיפו. והיא אמרה, אתה מן המדבר, דוד, אתה רוצה אותי נגד היהודים המסכנים האלה, רק ככה אתה מבין, חבל שאני רק אשתך, אתה יודע לאהוב רק כשאתה כועס.

חנקה מיהרה לשוב ארצה. היא אמרה שזאת נסיעתה הראשונה מאז עלתה ארצה, וגם האחרונה. אני פוסעת על בית־קברות ענקי, כל האֵין הזה חזק יותר מדי, אני רוצה את חלקת אלוהים הקטנה שלי, היופי הזה כבר זר לי.

מיכל ודוד נסעו ללונדון בשליחות המפלגה. בלונדון התגוררו בביתו של עסקן ציוני, שמיכל הכירה מילדותה. היו שם משרתים, וצִלצלו בפעמון כסף קטן לארוחות, דוד חייך, משהו בָּרוֹך המגוחך הזה, אמרה מיכל, קסם לו, הוא אהב פתאום את המותרות האלה, האיש שגרנו אצלו נולד בפתח־תקוה וזכר את חנקה כשעבדה שם, הוא נסע ללונדון לפני שנים, התעשר, היום הוא ציוני חשוב. דוד לא התווכח אִתו על הציונות שלו. הוא הלך לִנאוֹם, והאיש אמר, דוד כבר משחֵק פוליטיקאי, בחֵן המחוספס שלו הוא יודע לא לומר דבר בהרבה מלים, ועוד לשמור על הרווחים בין המלים. בלילה ישבו ושתו פּוֹרט, והאיש דיבר בלחש, אתה רוצה להציל עם, לא אנשים, מה ליהודים האלה ולך? אתה בז להם, וזה מה שקוסם לגויים שאתה פוגש במועדון שהרצית בו. לומר את האמת, אותי אתה מפחיד, אבל אני זוכר את חנקה, וארבעים שנה אני מכיר ואוהב את ההורים של הנסיכה הזאת שאִתך. ככה לדבר על ניצולים? לרמוס עד עפר את קדושי המרד בגיטו? דוד לא ענה ושתה. מיכל התכנסה לתוך עצמה והביטה החוצה אל הערפל שהתעבה והלך. אתה מזכיר לי איש אחד שראיתי לפני שנים, מפקד גדוד רוכבים בלגיון הזרים. הלכתי לראות הצגה, רציתי להגיע אל יהודייה גדולה, רקדנית, גברים רבים היו מאוהבים בה, וגם הקצין המצחיק מלגיון הזרים, אבל היא דחתה את חיזוריו. לאחר ההצגה ישבנו באכסדרה, היה נעים, פתאום הוא נכנס לתוך הבניין, עומד על סוסו. הוא נכנס למלון הכי מפואר בעיר על סוס, רוכב בעמידה.

דוד ומיכל חזרו. דוד ישב עם הדוקטור מוזס ושיחק שח. היה ערב וירד גשם. הדוקטור הראה לדוד את תצלומי שני נכדיו. קונצ’רטו של מוצרט התנגן על הפטיפון, הרוח שרקה בחלון, הדוקטור נרדם בְּאמצע מהלך, ודוד יצא החוצה ושאף את האוויר. הוא לקח את מכונית ההגנה המרחבית ונסע. חלון המכונית היה פתוח, רצה לחוש את צליפת הגשם ואת הרוח החורכת בפניו, והגיע ל־ח'. לחץ את ידו של השומר שהכירוֹ, נעמד ליד צריפם של אבנר ורחל והביט בחלון. רחל סרגה, ונראתה כאילו יופיה המהוסס כבר החל נמוג לתוך מסֵכה ששמרה על חיוּת מדומה, גזורה היטב. ככה נראית לטאה מדוֹנג, אמר דוד ויידה אבן בחלון, לאחר שהתרחק ממנו מעט. אבנר קם מכִּסאו ויצא החוצה. דוד השמיע קולות, אבנר מיהר לחדר, לקח את האקדח והחל הולך בעקבות הרחשים. דוד חמק ממנו, עבר בבוץ והגיע לפתח הצריף. רחל עמדה והביטה בו, וחיוך יבש ועתיק על פניה. היא אמרה, שמעתי את האבן וידעתי. לך שַׂחֵק עם אבנר, לא אִתי. דוד קרב אליה, לא דיבר, לכד אותה בידיו, קירב את שפתיו לשפתיה ונשק. היא נשכה בחוזקה את שפתיה. הוא חש בַּדם, והתרחק מעט, והעביר אצבע על שפתו. הביט בידו וראה את הדם, חיבק אותה, והיא אמרה, זוז כבר, דוד, אני לא רוצה, אני לא מיכל. אבנר נשמע מתקרב, והיא טרקה את הדלת ונראתה מבוהלת יותר מכועסת. טרקתי את הדלת, ואז נכנס אבנר, אמרה רחל, והיה מצחיק לראות אחר כך את דוד עומד בחלון, שפתיו מאדימות, הגשם נשפך עליו, והוא מביט באבנר הקורא בספר, ואבנר אינו רואה, אני כן, דוד עמד בחלון מולי, ואני לא נכנעת, והוא מביט באבנר, תמיד קינא בו.

דוד התהלך בבית אנה ואנה. מיכל אמרה, אתה כמו חיה. הוא יצא החוצה והיכה את העץ, וידו כאבה. אחר כך נסע למפקדת הפלוגות ונכנס אל שאול. שאול ישב ליד שולחן קטן, באוהל. שולי האוהל היו מופשלים וריח של סבון־רחצה ריחף. שאול הביט בו ואמר, החיים ארוכים, דוד, וצריך לשכוח. מה שהיה על חוף הים היה, אין מקום לכל מיני צבאות קטנים. דוד שתק ולעס גבעול, אחַר אמר בשקט לשאול, לא בשביל זה באתי. אני רוצה להתגייס. אתה מפקד, בְּדין, אני יצאתי, נפצעתי, לא התאמתי למה שהיה, חרה לי, אז מה? מקובל עלי שאתה המפקד, שאול, אני מבקש להיות חייל שלך, לא מפקד, לא סגן מפקד, לא סגן של סגן מפקד, חייל. שאול הביט בדוד בחמלה מהולה בכעס. זה היה רגע מכריע, אמרה אחר כך חנקה, ושאול לא תפס. בא אליו צֶפע להתחנן, והוא לא האמין, בא אליו בדואי לבקש להיות זבן בחנות שלו, והוא לא הבין, וכך גם לא הבין כל השנים שבהן הלם בו דוד, עד שהאיש היפה הזה, נסיכהּ היפה של ארץ־ישראל, נשבר ומת. הוא הביט אז בדוד, ואחרי שהתעשת, אמר, אתה, דוד, לא תהיה חייל שלי, ואני לא אהיה המפקד שלך.

אחר כך אמר שראה מולו גיבור ממוגר. הרגשתי מבויש בשבילו, הרגשתי מבוזה לדחות אותו, אבל לא היתה ברירה, הוא לא היה מן החומר של הפלוגות, הוא לא התאים, אפילו שהיה אחד המפקדים הראשונים. הוא התרפס בפני, הוסיף שאול, איך דוד מתרפס ככה? דוד אמר לי, אני חייב לעשות משהו, שאול, אני מתבזבז, הימים עוברים, ואמרתי לו, הימים ההם נגמרו, היום לא מתגנבים לבגדד במשאיות, יש שיטה ויש תכנית עבודה ויש אסטראטגיה. המלחמה קרובה, דוד, הפלוגות יהיו חיל המחץ, אנחנו מקימים צבא מקצועי, לא צְבא פרטיזנים. איך אתה רואה את עצמך בכל זה? חייל? דוד, אל תנסה לעבוד עלי.

דוד יצא, ובחוץ עמד בחור שדוד הכיר את פניו, ונזכר, זה החבר של נועה. דוד אמר לו, אולי תשכנע את שאול לגייס אותי לפלוגות? יש לך השפעה, והלא אנחנו כמעט קרובי משפחה. האיש הפך את פניו והחל ללכת, ואז עצר ואמר, אני מתבייש בשבילך, דוד. בבוקר הביא מישהו מכתב מנועה. לא היית צריך להשפיל את עצמך בפני שאול, דוד. אני יושבת באוהל וכותבת, אמא כותבת מכתבים נגד המשיחיות ונגד אושוויץ, ונגד מה שקוראים הגורל היהודי, ונגד התלות באלוהים שמת באושוויץ. אבל תגיד לי, דוד, איפה היא היתה בחיים שלי, לא של אלוהים ואושוויץ? ואבא היה של עמוס, ואתה של אף אחד. היתה מדורה לילה אחד, יש לי אח, מה יודע האח שלי. אני אנשא לבחור שלי, אבל האהבה שלי אליו אינה עצובה, דוד, היא פשוטה. וצודקת מרגלית, אתה האהבה הנכזבת של כולנו, גם אלו שאינן מאוהבות בך, כי קודם באה אצלנו אהבה נכזבת, אחר כך אולי אהבה סתם. אז עכשיו אתה בצרות? תאכל מה שבישלת. יכולת להיות המפקד לפני שנים, אבל סלדת מאנשים שכפי שאמרת יודעים רק להשתין יחד. זה לא נורא, דוד, היחד הזה הוא חומת המגן שלנו, לא הבדידות הקודרת שלך. אתה יודע, אני הייתי הכי קרובה לעמוס. אף אחד מכם לא ידע. הייתי מדברת אִתו, מן המוות הוא דיבר אלי, אפילו עכשיו אני קרובה לו מכולכם, אלא שאבא יודע איך לצבוע את העצב שלו בצבעי איפּור יפים יותר.

במפקדה שמעו שדוד הלך אל שאול וצחקו. מישהו אמר, חבל על הבחור, יש לו כישרון, וקראו לו לבוא, ומינוהו למפקד קבוצה קטנה, שעם הזמן הלכה וגדלה, שתעסוק ב’ענייני ערבים'. אַראבִּישֶער גֶעשֶׁעפְט, אמר אפרים בלעג. דוד ישב אצל המנהיג ושמע על הטעיית אויב, על חדירה לשורותיו. הוא רוצה שאנשים יֵצאו בחשכת הלילה, ויכו וייעלמו, ואיש לא יֵדע, ובחר אותי, ושאול גלוי לַכּל, ומפקד על חטיבה. בלילה לקח את מרגלית להר, והיא סיפרה שבָּכה. זלג דמעות כמו שור־בר. אני האדם הכי בזוי שאני מכיר, מרגלית, אבל בעומק הרפש אני מתכנן בי אדם שלא יישבר אף פעם.

דוד ליקט אנשים דוברי ערבית, חיילים שלו לשעבר, סגנו היה חיימקה שהציל בסוריה, הם התחפשו לערבים וחיו בכפרים, ודוד פיקח על הרשת. שאול הכין צבא, ודוד ישב בלילה ליד משְדֵר רדיו וחיכה להודעות מנוסחות בעברית עילגת, אמרה חנקה. כשדוד היה ראש כנופיה שפעלה במחילות, הלם שאול באויב שתקף. בסופו של דבר לקח הצבא שהוקם את היחידה של דוד תחת חסותו. המנהיג לא התערב כאשר פורקה היחידה של דוד, ודוד נותר שוב בלא מעש. הוא נסע הביתה, ואבנר, שהיה מפקד גדוד, הגיע לביקור, ודוד הביט בו מרחוק ועלה להר כשאבנר הלך לראותו. היתה שמועה שבִּקרב בעמק נהרג החבר של נועה. ניסו למנוע ממנה את הידיעה, ודוד יצא לעמק וראה את הגופות ששכבו בשמש שלושה ימים. התעללו בהן, והשמש שרפה את שנשאר. דוד עמד מעל גופת חברהּ וראה את גופו חתוך ואת אבר־מינו תקוע בפיו. בשובו הביטה בו נועה בבהלה, ועיניה הלכו ונהיו קרות, ומבטה ברח מפניה למרחקים שאולי לא שבה מהם לעולם.


 

פרק יט

במטה הוחלט להקים חטיבה נוספת, ודוד אמר, רוצים את העיוורים והפיסחים שהעמיד המלך אֲרַוונָה היבוסי מול חיילי דוד. ומי יכה בצינור? אני? המנהיג ישב בחדר חשוך ומזכירו קרא לו את הדוחות המרים של הקרבות. מחיר המלחמה היה כבד, והוא נראה מרוחק, כאילו נעטף ביגונו להגן על עצמו. ישבתי שם, אמר דוד, הוא קרא לי, הייתי קצין זוטר, הילת העבר נמחקה, היו גיבורים חדשים, היה הרמטכ"ל, היה סגנו המבריק, היה שאול, אך הוא רצה אותי שם, הוא אמר לי, יהיה לך גדוד בחטיבה החדשה, נראה מה אתה יכול לעשות, דוד. וכך היה לדוד גדוד, אבל לא היו לו חיילים ולא היה לו נשק. ממחנה למחנה נסע וליקט מרי־נפש מתוך הדממה הקשה, ואנשים שהכיר במשך השנים, וחיימקה סייע לו, אספו אנשים שלא נקלטו וחשו מרומים ונוכרים, חבורה מגוונת של פראי־אדם, אמרה מיכל, אלה הלכו אז אחריו. השמועה עשתה כנפיים, אנשים ברחו מחטיבות להסתפח אל גדוד קומנדו חדש, עם האיש הקודר בראשו. הם רצו נקמות ולא משמעת אידיאולוגית, או שחששו מפני מדים ודרגות וסדר חדש שעמד להיכון.

את הנשק החל לגנוב מגדודים אחרים, האימונים היו רק בראשיתם, והם שהו ביער לא רחוק מן העיר. הגיעה שמועה שמשהו קורה בעמק הירדן, המנהיג קרא לדוד לנסוע לעמק. הלל שלח קריאות לעזרה, קבוצתו עמדה מול התקפה רצחנית. היה חשש שייאלצו לסגת ולנטוש את הקבוצה. הסורים תקפו בכוחות גדולים.

דוד דהר לעמק, את חיימקה מינה לממלא מקומו והורה לו לאמן את האנשים. החייל שקיבל את פניו אמר לו, סידרו אותך דוד, אתה מפקד כאן על הקבוצה אבל לא על החיילים, לאלה יש מפקד והוא לא אמור להיות תחת פיקודך, בקיצור, סידרו לך מיטת סדום, מה רצת הנה? ודוד אמר לו, אני נולדתי פה, בחור. שרה באה לחבק את דוד, והלל לחץ את ידו בדמעות. פחד נקרש באוויר. הלל הביט בדוד וראה את אפרים שאהב בנעוריו. דוד הכיר היטב את נקודות התורפה במקום, אבל לאמן את האנשים לא היה פנאי, וחיכו לו פקודות שכדי לשנותן היה עליו לפנות אל מפקד האזור שהיה רחוק. תכנית ההגנה שקיבל היתה חובבנית בעיניו, הצבא התוקף היה חמוש היטב, היו לו טנקים ותותחים, ולדוד היה תותח אחד ושלוש מרגמות. הוא אסף את הלוחמים העייפים, שאת חלקם הכיר מפעילותו במשך השנים, ודיבר אִתם. כשדיבר, הביטו בו, ידעו שנולד פה, שהאשה הזקנה שם היא דודה שלו, או משהו, והאיש הכחוש והיפה בעל השערות הלבנות הוא דודו, או אולי אביו, לך דע, הם תפסו שאינו מסוגל להפסיד כאן, לכן סמכו עליו שיש לו משהו בשרוול. ומולנו, אמר דוד לחיילים, אויב ממולח, אבל אנחנו נערים עליו ונכה אותו. לדוד היתה תכונה שיש למנהיג, אמרו, הוא לא עמד שם וביקש, הוא לא נראה כאילו הוא צריך משהו, הוא ידע לקחת, לקבל מה שרצה. היו פקודות אחרות, הלא בא אל פקודות מוכנות, הזקנים שמעו את ההרעשה והתחבאו. הילדים בכו בבית שׁשקי חול הגנו עליו. זקנים אחרים עמדו עם קלשונים בידיים להגן על הציונות. כל מה שידע עד כה בא כאן לידי ביטוי, אמרה מיכל, מפני שברגע מסוים הפך דוד למה שהיה תמיד, הרפתקן נואש, הנוטל סיכונים גדולים ומנצח עם כל מה שיש לו, או מפסיד את כל מה שיש לו. דוד לא גילה לחיילים מה תכניתו, כביכול השתמש בתכנית הישנה, אבל הפיח בה רוח חיים, הוא ביקש להפתיע גם את החיילים. הוא העמיד את לוחמיו בנקודה אחת, לא היה לו צבא לכסות את כל השטח. לקח רק נקודה אחת, אמר הלל בַּשמחה שאחרי הבהלה. הוא הכיר את הטופוגרפיה, אמר שזחל שם כשהיה בן שלוש, ושם היכה. האויב שהגיע לחצר המשק עם טנק ספג מכה כה עזה שנסוג בבהלה והשאיר מאחוריו את הכוח, שלוּ הבין, היה יכול להכריע את הקבוצה. דוד הימר על נקודה אחת, על פריצה אחת, וניצח. הלל כתב אחר כך ביומן המשק, הוא לא שינה את התכנית הטיפשית, הוא רק פקח עין אחת ואת השנייה עצם. הסכנה שלנו היתה טוטאלית, הפסד היה הופך למרחץ דמים ואיש לא היה נותר חי, דוד ניגן בנו עד הקצה שלנו, הוא סיכן הכל, אבל הוכיח שבהעזה ותוקפנות אפשר להשיג הישגים גם כשאין לך צבא של ממש. ושׂרה אמרה, באותו לילה נולד בדוד המפקד. הלוחם היה בו תמיד, עוד כאשר זחל בחצר הזאת כשהיה ילד, אבל מפקד נעשה בלילה ההוא.

לראשונה בתולדות המלחמה דלקו אחר אויב נסוג. הוא אמר לאנשיו לקחת פחים ולהכות בהם, כי הכדורים כמעט אזלו. החיילים צחקו, אבל היתה התלהבות, ורצו אחריו דופקים בפחים. הם נכנסו לעיר הסמוכה. העיר היתה ריקה, כלבים השתינו על קירות וייבבו פתע. החלונות היו פעורים, היה ריח של תבשילים, ארוחות נחו מוכנות על השולחנות, המים בקנקנים היו עדיין קרים, חשמל דלק במקום שהיה בו חשמל, לוקסים בערו, אך אנשים לא היו, רק הצל שלהם נשאר שם, אמרו, הריח שלהם, אולי עמדו על ההר והביטו מרחוק, אל העיר כבר לא שבו. עתה החלו החיילים לירות את הכדורים המעטים שהיו להם על צללים, והכלבים נמלטו.

גם אכזבה חש. הוא אמר לחיימקה, האנשים האלה, חלקם לחמו עם ניזָר בכנופיות, הכרתי אותם בילדותי, היה עליהם להיות גברים, לירות, לפחות לנסות, וחיימקה אמר, רוב האנשים רוצים להיות פחדנים חיים ולא גיבורים מתים, דוד.

למיכל אמר, היתה שם חלבה טרייה, היה ארגז של נייר טואלט משיִי, לך דע מניײן בא, וסיגריות פְּלֵייֵרס, ונורות צבעוניות, ושיני זהב אצל השען שאולי היה גם מרפא שיניים, היה כסף, היו מקלטי רדיו גדולים, פטיפון וספרים, עיירה שלמה ברחה מפני חיילים עייפים דופקים על פחים.

המפקד המקומי, שהתעשת, רצה שדוד יעזוב. שאול שלח פקודה למפקד, והוא בא אל דוד זקור עיניים ואמר שהגיעה השעה. הוא אמר, תודה שעזרת לי, ודוד חייך ואמר, על לא דבר. המפקד יצא החוצה, והחיילים מחאו לו כפיים בלגלוג, וחייל אחד צעק אליו, מה אתה אומר תודה שעזרת לי, איזה עָזַר? איפה היית? והמפקד אמר, ניהלתי את הקרב ודוד גנב אותו ממני ולקח אותו למקום אחר. בלילה ישב דוד עם הלל ושרה והניח להם לחבק אותו. שרה נזכרה בילדותו, בתקופה בה היה הבן השני והמיוחד של הקבוצה, והוא אמר לה, כן, אבל עמוס היה הראשון, ואיפה עמוס, ונסע משם.

עתה רצה דוד בגדוד פשיטה שיינעץ לתוך האויב, אמר חיימקה. הוא אמר, אני צריך שלוש מאות גדעונים מטורפים, והלא8 ליקט אותם ומצא את מרי הנפש ואת המנודים, וגם לוחמים שהיו קודם עם הפורשים, שתמיד סמכו עליו, דווקא עליו, ועשה מכל אלה גדוד כשהחטיבה עדיין מפרפרת להיוולד. חיימקה סיפר, היינו בכפר, על גבעה, באתי אליו ואמרתי לו, בבית שם יש אשה, והחברים שלה יורים, ורוצים לחוס עליהם בגללה, אז אני רוצה להכניס רימון, ומה עם האשה? ודוד שאל, איזו? ואמרתי לו, היא בסך־הכל אמצעי ייצור של ערבי חדש, ואז דוד אמר לי, לא שומע אותך היטב, תופס? דוד סבב ביחידוֹת ובחר אחד אחד, היו שהגיעו מבתי־כלא, היו גם כמה חברים־לנשק ותיקים מסוריה ומימי המחלקה הערבית. הוא ליקט חבורה שלא היתה דומה לחיילי הפלוגות. פה לאף אחד לא היה אבא, או דוֹד, או מכר, או קרוב. לאלה לא היו בבית הורים, הם באו משום מקום והלכו לשום מקום, רצו רק להילחם בשקט, הם היו חדורים איבה בסיסית ואהבו את דוד, אמרו שאין בו פחד, והלכו אִתו כאילו היה מנהיג כנופיה. הם לא אהבו לשיר יחד, לעשות הווי, לספר על מה שהיה. בקושי אמרו מלה. אלה היו השוליים המהורהרים של הגיוס הגדול, ושם מצא דוד את לוחמיו, כתבה חנקה, והוא למד לסמוך עליהם, והם סמכו עליו. הביתה לא נסע. כתבו לו מכתבים והוא לא ענה, אמרה מיכל. בלילות לא ישן, לבד מכמה דקות פה ושם, לעס חמציצים, לעס אדמה, אימן אותנו עד שיצא לנו המיץ מהגוף, אמר חיימקה, כל הזמן היה יושב בצד ומחייך את החיוך הקטלני והקודר שלו. הוא השכיב את חייליו על הגב וקרא להם את השמים, כדי שיֵדעו ללכת בחושך. לימד אותם לראות באפלה, לישון על אבנים, להריח את האדמה, להכיר לפי הריח מי עבר עליה. כל מה שלמד כל חייו לימד עתה. הוא לימד את חייליו להיות שועלים בודדים, לירות במדויק, לא לבזבז תחמושת, אצלו לא שרו סביב מדורות ולא בישלו בפינג’אנים. הוא אמר להם פעם, אצלנו לא מספרים סיפורי גבורה על איך ההוא גנב כבד במטבח של הקיבוץ בלילה, ועשו קומזיץ ושרו. כדי לשיר אתם יכולים לנסוע לתל־אביב ולשמוע את ברכה צפירה או את שושנה דמארי.

על־מנת שהגדוד יהיה גדוד של פשיטה הגה דוד את רעיון הג’יפים. הוא אמר, אני צריך את הגדוד על ג’יפים דוהרים, שיהיו בעיר שנכבוש כמו הפחים בעיר ההיא בעמק. אמרו, אין ג’יפים, והוא אמר, יש, אבל צריך לדעת היכן. ירד לתל־אביב וראה את מפקדת חיל־הים, שהוקמה שם לא מכבר בכיכר הרברט סמואל. חזר למחנה, לקח עמו את חיימקה ועוד שני בחורים, ואמר להם, אתם באים אִתי לקחת ג’יפים, חיל־הים יכולים לשוט בסירות. חייל אמר, אם יהיו מכות אני לא מכה חייל יהודי, ודוד אמר לו, אני אמחק לו קודם את הברית־מילה. בלילה התגנבו אל הג’יפים, שומר גילה אותם וצעק, דוד החזיר צעקה, השומר ירה, דוד החזיר צרור באוויר, עלו לג’יפים ודהרו, הגיעו למחנה בָּהר וצבעו את הג’יפים בְּחאקי, וכבר היו להם שלושה ג’יפים. עד מהרה גנבו ג’יפים נוספים, ועתה היתה להם פלוגת ג’יפים חמושים במקלעים, שחיימקה חיבר בברגים לרִצפת הג’יפ. משטרה צבאית באה לחקור, אבל הג’יפים היו חבויים בין העצים. כשהגיעה האונייה של הפורשים, הצטווה דוד למנוע את כניסתה. גם גדוד של הפלוגות השתתף במבצע. דוד פיקד על הירי, ואחר כך אמר המנהיג שהיה זה תותח קדוש. דוד עצר כמה מן הפורשים והחזיקם בפרדס, הוא ישב ודיבר אִתם, חלק מהם, שלא נעצר, הצטרף אליו אחר כך לגדוד, והמנהיג אמר, הממזר, לוּ יהיה כן. כשחזר דוד למחנה גילה שמינו לגדוד מפקד נוסף, ואיש לא ידע מי מינה אותו. דוד חשד באביו, ששוב היה מקורב למנהיג.

המפקד החדש היה לוחם נועז, שעשה לעצמו שם במלחמה כמפקד בפלוגות. החיילים סמכו על המפקד החדש, אבל התגעגעו אל ההפקרות הנועזת של דוד. חיימקה אמר לו, החֶברֶה שועלים, אבל בלי ראש הם נחשים. דוד חיכה ללילה ואכל חלבה, ואת עצמו אכל, אמר חיימקה. המפקד החדש נכנס ואמר שהוא נוסע לתל־אביב. ודוד חיכה עד שנסע, וגנב את הגדוד, אמר חיימקה בחיוך, העלה אותו על גבעה שהיתה אמורה להיכבש שבוע לאחר מכן, תִכנן פעולה חפוזה אבל מבריקה, אמרו אחר כך בסלחנות, וכבש את הגבעה ואת הכפרים סביב לה, שלא היו מתוכננים לכיבוש. ההפתעה היתה מוחלטת, האויב נסוג, המנהיג שמע והחליט לשלוח את המפקד החדש לגדוד אחר, ואמר, אני סומך על הבנדיט.

ואז יצא לפעולה בערים. הוא הכניס את הגדוד לערים בהפתעה, באש שנורתה מן הג’יפים הנוסעים, הוא נכנס לעיר ודפק בפחים, אמר חיימקה, חייליו שעטו קדימה, לא הבטיחו אגפים, לא בנו מערכת צבאית, נכונה או לא נכונה, הם נכנסו לערים כמו שודדים והתושבים נהרגו, או ברחו, או נדרסו, ומי שלא ברח ולא מת גורש, ועיר עם בתי־קולנוע, וחנויות, ומלונות, ובתי אבן, נמרחה כמו חמאה.

אנשים לא תפסו מה בדיוק אירע. היו קרבות נועזים יותר, אמר חיימקה, אבל היתה איזו כלימה, חשו לא נוח, גירשו ערבים ואמרו, זה נורא מה שאנחנו עושים, אך זה חייב להיעשות. ודוד אמר, הפלוגות עושות בהיחבא, ואני לעין השמש. היינו צריכים להבהיל את הערבים ועשינו את זה. ארץ אינה נקנית בשירי מולדת ובגעגוע אל היופי הנכזב של הורינו. כשדוד ראה את הערבים בורחים מן העיר והולכים שפופים בדרכי העפר לעבר ההרים, אמר בעצב אבל בלי צער, אלה חיו פה אלף שנים, אבל כזה הגורל, חיימקה, אין זה יפה, וגם אין זה לא יפה, אלה חיים.

חנקה באה לתל־אביב ופגשה את מרגלית. היא חייכה אליה משום שיכלה לראות על פניה את הגעגועים אל בנהּ. ישבתי אִתה והיא אמרה, הבחור הזה שלך כובש ערים בסערה, ואני חיה עם אבינועם וחושבת שמיכל המסכנה יכלה לעשות עסק טוב יותר בחיים, וחנקה אמרה, כולנו יכולנו, מרגלית, אני יכולתי להיות מנהלת רוסייה, אבל אני נשואה לחגב שחושב שהמנהיג מאוהב בו מפני שהוא מביא לו ילדים שאחר כך מתים בהרים, דוד שלי מפקד אותם למוּת, והמנהיג רואה ואולי נעצב, ואפרים חושב שהוא עוזר ומוביל עוד ילדים לקברים האלה, ואני חושבת, אולי כל הסיפור הזה הוא כזב כמו האהבות של דוד אלייך ואל מיכל ואל מי לא.

אחר כך פגשה את הלל, שבא אל המנהיג לבקש סיוע, ואשת המנהיג גירשה אותו ואמרה, אם כל תרח זקן שנטע פעם עץ בעמק יבוא לבלבל את המוח למנהיג, מי יקים פה מדינה. הלל היה מזועזע, כי ראה את צלליתו של המנהיג בעד הדלת. הוא ישב עם חנקה במסעדה על שפת הים והם אכלו נקניקיות. סביבם ישבו יהודים שעישנו סיגריות, מכרו וקנו, ודיברו בקול רם. הלל אמר, יש מלחמה, ותראי מה הם עושים. חנקה אמרה, העיר מלאה חיילים של עטי נובע, ויש להם מדים, לחיילים של דוד יש מוות ואין מדים. היא אמרה, אני חוששת, הלל, המנהיג הוא איש גדול וגם קטן, אני לא יודעת מי מן השניים מנצח את מי. הלל אמר שהיה אצלו כשהחליט לא לתת לפלוגות לכבוש את העיר העתיקה. המנהיג עשה עִסקה עם המלך, והחיילים נבגדו. הוא אמר, אין אנו צריכים מלחמת קודש מוסלמית על העיר העתיקה. רק דוד היה מבין עכשיו את גודל ההחלטה. אני ישבתי ושתקתי, לא רציתי להתערב, והוא חיכה לדוד שלא בא. האמיני לי, חנקה, מכל המפקדים הנועזים שהיו לו במלחמה הוא חיכה דווקא לדוד, מי שהיכה בפחים וגירש הכי הרבה ערבים בלי שפיקד על קרב אחד של ממש.

באחד הלילות שלאחר מכן אמר המנהיג לדוד, מה אומרים? ודוד אמר שלוחמים ואין פנאי לדיבורים, אפילו לא על מה שאירע בעיר העתיקה. המנהיג ישב ודיבר. הוא דיבר בלחש. עצב עמוק היה במלים, ודוד לא הקשיב להן, רק האזין לנעימה, ונזכר במה שחנקה אמרה על אביה, שהיה שומע במלים את הנעימה שהיהודים הביאו אתם מבית־המקדש. הם שתו תה שהתקרר, ומטוסים מצריים תקפו את העיר והוּנסוּ. לא רחוק משם נשמעו התפוצצויות, היה עֶצֶב, אמר דוד. ואז חש המנהיג את הקִרבה, לא את האהבה שרחש לשאול, אלא את הנגיעה המסתורית של אב בבן. מי הוליד אז את מי, שאלה חנקה שנים לאחר מכן. דוד יעריץ את המנהיג, יישָׁמע לו, יכבד אותו, אבל תמיד גם יחשוד בו, מפני שהוא סבור שבכל אדם, אפילו הוא המנהיג, חבוי משהו שהוא אפרים.

בגדוד כבר היתה עייפות־מה, אבל לחמו. אמרו, זה הקוץ בכתר. מפקד דגול הוא לא היה אז, אמר אפרים, אבל לָחם, ולוחמיו כועסים נצחיים, שהמנהיג אמר עליהם שהם צמאי דם, ובתוכם יצר את המיתוס של המפקד ההולך ראשון. לפעמים צלחה המלחמה ולפעמים לא, אמרה חנקה, אבל המוות היה שם, ודוד אמר, מי שאין לו את המוות כנשק אחרון, שלא יבוא אִתי. לא היתה לו סבלנות למתלבטים, אמר חיימקה, ולא רצה היסוסים. רצה ערים נקיות וכפרים ריקים, ולפעמים קיבל, ולפעמים מתו חייליו במאבק מטופש ועיקש, שלא היה לו שום ערך. הוא לחם במחוזות העלובים, בשולי המלחמה הגדולה, היו לו אויבים רבים אבל כוחו היה בכך שלא היה אִכפת לו. החללים שנפלו בצבאו היו רבים, אבל הוא ספר את החללים של הצד השני. הוא אמר לפלוגות, אתם לוחמים מלחמה אצילית, עם משוררי חצר, ואני מזנב ומכה בצדדים, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הבזויה הזאת.

כשהיתה תבוסה רגנו עליו והוא אמר, אין מלחמה דה־לוקס. חייל אחד כעס עליו וירה. אמרו שירה מעל ראשו, אבל דוד אמר לו, עכשיו לך מכאן, ואז נורה החייל בקרב, ואמרו שהאויב עשה לו את העבודה, אבל דוד עמד ליד הקבר והספיד אותו כה יפה, שחבריו בכו. הגיעו עולים חדשים באוניות מקפריסין. המנהיג אמר אז, תחַטאו אותם היטב, ושִלחו אותם למלחמה, אין לנו די חיילים. וכך הגיעו לוחמים שלא ידעו עברית, ואיש לא ידע את שמותיהם, וכשנהרגו נכתב על המצבה, אלמוני. דוד כעס, אבל ניסה לעצב מהם לוחמים, ולא תמיד עלה בידו. הוא שלח חיילים לגנוב מזון, ושלח עולים חדשים לעורף ללמוד לירות, אבל לפעמים לא היה פנאי, והחיילים הסתערו על גבעות בשפות זרות. התהילה של דוד זחלה בין נצחונות של אחרים. הוא הגיע עם טור של ג’יפים מאובקים העירה, כאשר מיטב הנוער לחם בירושלים ובנגב, אמרה מיכל. אנשים עמדו והריעו, כי לא ידעו. עמד שם אדם מזוקן, חגור אקדח, איש־לבדו נבגד וזקן, והביט. הג’יפ האט ודוד והזקן הביטו זה בזה. ואז הצדיע דוד, והזקן חייך חיוך נבוך ומאוכזב, הפך את פניו והלך. האנשים מחאו כפיים. הנה, אמר דוד, אני רוכב בעמידה, גבירתי.

חנקה אמרה, הוא למד לא לסמוך על אף אחד. הוא לא האמין בשלום, לא במחילה, לא באהבה, הוא גדל אל המדינה הזאת כמו שאבן גדֵלה להיות אבן, לא עץ. כל אבן נהיתה אבן ולא סמכה על הטבע אלא על עצמה בלבד, אמר לי פעם. מי יכול להרוג אבן? כל אחד יכול לכרות עץ. ראיתי פעם ארבה מכלה הכל, לא ראיתי איש מכלה ארבה. דוד לא האמין בעתיד ולא האמין בעבר. יש רק היום, והיום אנחנו מתנחלים בארץ האבות. והמנהיג אמר לו פעם, היהודים הביאו הנה לא רק את עצמם, עם העצמות החבולות שלהם, אלא גם את כל האחרים, המתים, בשק, את כל הצללים של העם, נשמות של כל היהודים המתים.

לפעמים היה חוזר הביתה. רבקה היתה בת עשר וחיכתה לו. היא אהבה לומר אבא, ואמרה, מיכל היא האשה של אבא שלי. הוא אמר לבתו, רק אל תבכי אף פעם, והיא למדה לא לבכות, וזה לא היה קל, אמרה מיכל, היא למדה לבכות לתוך הכר.


 

פרק כ

המנהיג הפתיע ומינה את דוד למפקד ירושלים, ודוד עלה לירושלים עם משפחתו והשתכן בבית גדול ונאה, שפעם התגורר בו קיסר חבש. מיכל ריהטה עתה בית ומדדה חדרים שהתגלו כל פעם מחדש. המנהיג קרא לדוד אליו, והם ישבו מול הים, מול צריפי שכונת מחלול המתפוררים, והמנהיג אמר לדוד, שלחתי אותך לעיר להרוס חומה. בחלון היתה אשה שתלתה כבסים. המנהיג אמר, חומה טורקית מכוערת, ועל־מנת לכבוש עיר צריך לחבר שני חלקיה. המנהיג נראה לדוִד משועשע ומרושע, חגג עוגמה שדוד לא ידע מהי. ראיתי, אמר לחנקה, אדם מרקד בלי שֶיקום מן הכיסא, שר בלי לפצוח בזמר. מה היה השיר, שאלה חנקה, מה היה יכול להיות השיר?

דוד אמר, אתה לא נתת לכבוש את העיר העתיקה, ועכשיו אתה רוצה להרוס חומה? היא לא שלנו, וגם לוּ היתה שלנו לא הייתי הורס אותה. והמנהיג אמר, כן, ואף על פי כן עליך להרוס חומה. לך לירושלים, בנדיט, ועשה ממנה עיר של המדינה, ולא עיר של מדנים וצללי מאבק וצבאות פרטיים ואנשים נרגנים על שהיה שם רעב וצמא ואני ישבתי בתל־אביב והם בירושלים, מוכים בהפגזות אין קץ. צריך לשעשע אותם, מה תעשה דוד? תשיר להם שיר? והוא צחק צחוק מרושע, המנהיג, אמר דוד, ואני עליתי ירושלימה.

האו"ם שלח את הרוזן השוודי, והטירוריסטים, שלא התפרקו באמת, הרגו את הרוזן. דוד נאלץ לתווך בין פלגים יריבים. המנהיג אמר לאפרים, לא שלחתי את דוד להיות מפקד ירושלים על שום שהיה גנרל גדול. גם לא על שום שהוא נאמן למפלגה, שלא כשאול. שלחתי אותו כי יֵדע לטפח יחסים עם האויב ובאותה שעה גם ישפר עמדות. הוא ייטיב לעשות, כי הוא יודע לחשוב כיהודי ויודע לחשוב כערבי, וינחש כיהודי מה היה עושה כערבי. ודוד אכן מצא דרך ליצור קשר ישיר עם מפקד צבא האויב.

שני המפקדים חשו קִרבה זה אל זה. הדם עדיין נשפך, היו קרבות לשיפור עמדות, לכל צד היו צרכים משלו, אך השניים כיבדו זה את ערמומיותו של זה. רבקה ברחה מן הבית, נסעה באוטובוס למפקדה והתגנבה פנימה. בחצר היה בניין שבעבר ישבו בו נידונים־למוות יהודים. עתה עמדו שם אנשים והניחו זר פרחים ואמרו שכאבם עדיין מוחש כאן, ומי שלא יעשה את ירושלים יהודית וגדולה ובירת ישראל לא יינקה, אבל דוד גירשם מעליו ואמר להם, אני שונא קנאוּת מילולית. רבקה נכנסה לחדר וראתה את אביה יושב על מחצלת. הוא חיבק אותה, אבל לא ידע מה לומר לה. היא שאלה, של מי אתה אבא? והוא אמר לה, שלך ילדה. בת עשר וחצי, אמר אחר כך לחיימקה, והיא אמרה לי, אני אהיה שלך גם כשאף אחד לא יהיה, אפילו לא אמא, אף אחד.

המנהיג שאל את דוד אם אינו מתקשה לשבת מיודד עם הערבי בעודו מרמה בקרבות הפתעה, ודוד אמר, כשמשפרים עמדות יוצרים לפעמים מצב נוח גם לצד השני.

היה קרב אחד שכָּשל. דוד הביא אִתו מפקד מן הגדוד שלו, והלה יצא להוביל ולא מצא את הדרך. מפקדים מן הפלוגות התרעמו על התכנית ועל החובבנות. דוד לא ידע שהאיש שלו יטעה בדרך, אבל היה חייב לדעת, אמרו. כשנזף בו דוד אמר האיש שלו, אבל היה שם אויב, ודוד אמר, אלה אינם גרמנים, אלה ערבים. הבחור אמר, זו אינה העיר של הפחים, דוד, כאן לוחמים כאריות. דוד אמר בלעג, הם לוחמים ככה כל זמן שמרשים להם. החיילים, שהיו בחלקם ניצולי מחנות, לא הבינו את העברית של המפקדים. קצינים הלכו להתלונן בפני המנהיג, והוא אמר, הוא המפקד שלכם, מלאו את פקודותיו או לכו הביתה.

חיימקה אמר לו, הם לא מפקדי המרד בגיטו, דוד. הם לא ברחו בביוב, הם סתם צעירים מבולבלים, שאינם יודעים מדוע הם צריכים להילחם על מולדת שאפילו עיר אחת בה לא ראו. היה מירוץ נגד השעון. מיכל אמרה, דוד למד להילחם עם סטופר ביד, האו"ם היה מחליט על הפסקת אש כל אימת שדוד ניצח. מפסיקים אותי ברבע לשש, אמר, ואומרים, יש לך עד שש ורבע. אבל זה מה שלימד אותו אחר כך לתכנן מלחמות קצרות, אמרה מיכל.

לילה אחד, לאחר שנרדם, הגיע שאול לביתו, ומיכל פתחה לו את הדלת. מיכל העירה את דוד, בישלה קפה, והשניים ישבו והתבוננו זה בזה. שאול היה נבוך, דרגתו היתה גבוהה מזו של דוד, הוא היה נסיך הארץ, מצביא המלחמה הדגול, אבל הפיקוד על העיר ניתן בידי דוד, כי כך רצה המנהיג בעורמתו, ואני צריך את הבן־זונה, אמר שאול, כדי לגמור כמו שצריך מלחמה ארוכה וקשה, והמפתח בידיו, ואני צריך לבוא אליו. אין טעם לבכות את העבר, אמר שאול, אני בא בשם דבר חשוב יותר מן המאבק בינינו. ושניהם ישבו זה מול זה, אמרה מיכל, שני אֲזובים שנתלשו מקירותיהם, ודוד אמר, חשבתי, הנה אבנר מגיע, ושאול, שידע כי זה אמור להיות עלבון, מחל לו.

בחדר הסמוך בכה יואב, דוד ושאול מדדו זה את זה בשקט כאויבים ותיקים. היה לילה קר וכועס, ושאול אמר לדוד, החטיבות בכוננות, המצרים נסוגים ואִתם האחים המוסלמים, הר חברון יכול להיות בידינו בהתקפה אחת, ואנחנו יכולים לכבוש את הגדה המערבית כולה. אם לא נעשה זאת נצטער שנים. הירדנים לוחמים טובים, אבל נותרו לבדם ולא יעמדו נגד כל הכוח שלנו. ישנו הנשק הצ’כי החדש. יש לנו חיילים מאומנים, שרכשו ניסיון בשנה של קרבות. עתה הזדמנות היסטורית לשחרר את ארץ־ישראל.

לא בעל־כורחו נִשבה למלים, אמר אחר כך לחנקה. שאול ואני, מה יש לנו? שום היסטוריה, שום מרחבים ענקיים, רק הארץ המושתנת הזאת, ארץ חמורים ועיירים, ורוח קדים נשבה פתאום מן המלים, ענני חול ולס.

שאול אמר, נכבוש, חלק מן הערבים יברח, את חלקם נגרש, חלקם יישאר. מי שיברח יקים את הפלשתינה שלו בעֵבר המזרחי של הירדן. אם המלך עבדאללה, שהאנגלים המליכו על המדבר, הוא באמת צאצא של הנביא מוחמד, אז יש לו מאה מיליון ערבים למשול בהם. ודוד הקשיב. חרון עתיק עלה בו, על עצמו, על המנהיג, על שאול. הוא ראה נמר מול המערה של אבו נימר, ואבו נימר, בשֵׁן אחת בפיו, אולי לא הרג את הנמר שראיתי, הערבים אומרים אבו נימר הרג נמר, ואני לא ראיתי נמר מת, ראיתי נמר חי. היתה הזדמנות היסטורית, ושאול בא והביא אותה. מה יכולתי לעשות? ללעוג לו כי פעם השפיל אותי? הוא רצה שאדבר עם המנהיג, אמרתי לו, בוא ניסע יחד, והוא חשש, המנהיג לא ירצה לשמוע אותי, אמרתי לו, טיפש, הוא אוהב אותך פי כמה מאשר אותי, רק בחרת במפלגה הלא נכונה. פתאום שמעתי משָׁאול שמות עתיקים שזרמו בדם, שירת דבורה נהמה בין המלים על חטיבות ונשק־שלל וטנקים ותותחים ומרגמות, וכמה תחמושת וכמה ערבים וכמה יהודים, ואני שמעתי ארץ יהודה וארץ שומרון ואזוב הסלע ועיר קדומים חברון, עיר דמים ודמים, שאברם קנה בכסף מלא, ושָׁם הענקים. היה חשוך בחדר, ושנינו, שאול ואני, חדורים פתאום מין חדווה עשוקה, ופוחדים, פוחדים מהמלים שלנו. איזה יהודי חלם לעלות לארץ־ישראל בגלל תל־אביב שנבנתה במקום שאף עיר לא היתה קודם, ובינה לבין הדרום היו עמי הים, הפלִשתים. ארץ־ישראל היא מערת־המכפלה, קבר רחל, מלכות אבימלך, שהוא המלך הראשון.

שאול ודוד ירדו לתל־אביב בלילה. הדרך היתה חרוכת קרבות, ומשוריינים הרוסים הוסטו לצד הכביש. אחר כך יצבעו אותם בצבעי מלחמה ויעשו מהם קישוט לכביש, ואת הדם יצטרכו לצייר באדום. שאול היה לבוש מדים, דוד חגר אקדח וחבש מגבעת אוסטרַלית רחבת תיתורת. דוד ביקש להעיר את המנהיג. אשתו הלכה למטבח לכעוס על מי שתמיד קראה לו השְמֶנדריק. היא שתתה את הקפה שלה בקול רם כדי שישמעו, ולא הציעה לבחורים דבר. המנהיג ישב בחדרו לבוש פיז’אמה, החדר היה צונן, החלון פתוח לרווחה, ורוח עִרסלה את הווילון. שאול אמר אחר כך שאפשר היה להיכנס בתלמים של מצחו במחרשה. שאול דיבר והמנהיג שתק. שאול דיבר על הפסקת־האש הקרֵבה, על החטיבות המוכנות לקרב, על בכייה לדורות. הוא אמר, אחר כך נשלם בדם, במלחמות נוספות, עכשיו אפשר לסיים את המלחמה במקום שהיא חייבת להיפסק, לא במקום שהאויב מסכים שתיפסק. האויב תקף, דחה את החלטת האו"ם, ועכשיו ישלם. אחרת יהיה הגבול קרוב, המותניים הצרים של המדינה יהיו פיתוי להתקפות, נהיה קטנים וחלשים, ויהיו יותר מדי ערבים בשביל מדינה שנוצרה לניצולי השואה האלה. כאשר נכה עתה, ננקוט בשיטה של דוד, בשיטה שגם אני נקטתי בה, נבריח רבים ככל האפשר, והם ילכו לעבר הירדן או ללבנון, יש להם שם משפחות, יש להם שם מדינות. דוד הביט במנהיג כששאול דיבר. היתה בו איזו הבנה לאיש. אפרים, הלל והמנהיג באו מאותה סִמטה בהיסטוריה היהודית. ואילו אביו של שאול היה איכר עובד־אדמה עוד במאה הקודמת, ובא לארץ לכובשה. המנהיג, וגם אפרים, באו לנחול ארץ במלים, ומעשים שיתאימו למלים. קודם היו להם מלים. רק אחר כך מעשים. הם היו נמוכי קומה, יתומים מהורים, בוערים בתשוקה נכזבת שלא היתה באביו של שאול, מתחממים בלהט המלים היפות שידעו לצטט משירים, לכן למדו להתייחס אל הארץ בחשדנות, אל הערבים בפחד, והיו ריאליסטים מטורפי חזון, הכל במידות גדולות לאנשים כה קטנים. דוד ראה איך מקשיב המנהיג ועורג אל שאול. כמה היה רוצה לחבק את גיבור המלחמה היפה. אבל שאול היה בחיר לוחמי המפלגה העוינת, הכל בגלל איזו מלה או בדל אות, ושם דיברו על הכל או לא כלום. המנהיג הלך בדרך הפשרה, כי ידע להבין מה גובהו הוא נגד ההיסטוריה, מנהיגו קרא תיגר על המנהיג, אף כי מאותה בִּיצה באו, קריאת התיגר היתה נגד הפיכחון העצוב של המנהיג, נגד הכוח הזה להכניע את המציאות ובה בעת להבין את מגבלותיה. שאול היה אידיאי יותר מדי, המנהיג חשש ממנו. דוד אמר למיכל, היה רגע של עצב אֵינקֵץ באוויר, והחדר חשוך. מדוע דווקא אני מפקד ירושלים? כי בסוף, הכל פוליטיקה. הבוקר הפציע והיה קר. אשת המנהיג פסעה אנה ואנה במסדרון לעורר רעש של מורת רוח. היא צעקה, אתה צריך לישון, אתה לא ילד קטן, הם באים אליך מפני שאין להם אבא ואין להם בית. והמנהיג אמר לה, זה בסדר. הוא היה עצוב, והיא הלכה. הוא הביט בשאול ושמע את חיתוך הדיבור, ופרשים דוהרים בפיו של המהולל במפקדים, עולים על העולם, מחריבים כל עיר וכפר, היהודים נוקמים. גרונו ניחר והיה צמֵא, אבל לא ביקש מים. הוא ראה את אקדחו של דוד ונעץ בו את מבטו. ישב וחשב. על פניו, אמר דוד, נראה פתאום רוע לב מפתיע. הוא נכנס לרגע לנעליים שאף יהודי לא נכנס אליהן מעולם. תל־אביב מוקפת ערים של אוהלי פליטים, חיילים אלמונים מתים בדרכים ממוקשות, ועליו להחליט. דוד אמר, הוא נראה כאילו במו ידיו היה רוצה לכבוש את המזרח כולו לעם ישראל, מהפְּרת ועד היאור. ידיו שלא ידעו מלחמה רצו לכבוש כפי שאף יד לא רצתה לכבוש מעולם. הוא קימט את מצחו, והרגע היה מופקע מהכל, אמר דוד, שאול כמעט בכה. הכל היה בהישג יד, החרמון, הר חברון, שכם, בית לחם. כל דורות ישראל ציפו למשהו, והאיש הקטן עמד מול היסטוריה יהודית עשֵנה, גדושה ספרי דמעות ונקמנות צדקנית, והיה חייב להחליט, כי שני ז’וליקים באו לדבר על לבו. ודיברנו. והוא הקשיב, הוא לא רצה להחליט. ולא רצה להעלות את האור וסירב לשתות, ואשתו התחננה שלפחות ישתה מיץ קר. אבל הוא היה גם יהודי זקן מפוחד, הדואג למחנות האוהלים סביב העיר תל־אביב. אלפיים שנה ישבו בחדר וצִקצקו שיניים רקובות, והוא חשש להיחפז. הוא בנה את המחשבות שנראו מתעמקות בו ועולות למחוזות של חדווה ואימה. חדווה שניתן לו לחשוב, ואימה שעליו לחשוב על מה שהוא כה תָּאֵב לחשוב עליו. בחוץ נראתה אשה כועסת על כלב שנבח, בחור מכר עיתון בוקר, וחלבן הניח כדים גדולים על המדרכה ומדד חלב בליטר. שאול ודוד דיברו בהיגיון, הזקן שמע וראה ארץ רחבת ידיים, אבל הוא ראה דבר־מה נוסף. העבר התלהט, והעתיד נראה ורוד כמו שקיעה שאחריה בא חורבן. המנהיג נראה עייף יותר מאי־פעם, מהורהר, כבוש על־ידי כוח לא אנושי שנשם בו. דוד אמר, אף פעם, מאז יציאת היהודים מארצם לפני אלפיים שנה, לא היה רגע כזה, לא היתה הזדמנות כזאת. הכל פתוח. מה שכבשנו עד ואדי ערה יכול גם להיכבש עד הירדן, אף אחד לא יתרגש. מי שמתרגש כבר גמר להתרגש. ושנינו עמדנו שם, שני בנים של המלחמה הארוכה הזאת, בני הארץ, לחמנו עליה כשכל זקֵניו של המנהיג ישבו רועדים ממפלה שלא באה, ובלבנו אמרנו, כמה אנחנו נאמנים למנהיג הזה, לדור שלו, הבאנו מדינה ואנחנו רוצים אותה גדולה ויפה, אבל איש זקן ומבוהל מהרהר, חושש, ואנחנו נשמעים לו, מצייתים, היינו נאמנים לו ברגע הבגידה. שלושה אנשים ישבנו שם, אמר אחר כך שאול, הבוקר התבהר והלך, פני הזקן הלכו ונתכערו, שערו הלבין בלילה ההוא, קמטיו נחרשו עוד יותר, נַהַם הים נשמע היטב, אשה צעקה, איש עבר על אופניו ושרק, והמנהיג פרץ בצחוק, והם הביטו בו. אשתו נחפזה פנימה עם ספל קפה לזקן. הוא נראה מאושש. הוא אמר, שום דבר לא יהיה. הם אמרו, אבל חשבת, והוא אמר, לא חשבתי שום דבר, רציתי לראות עד היכן אתם מסוגלים להגיע במיסטיקה היהירה והמסוכנת שלכם. דור חולם וחופז, אמר המנהיג, אין לכם מושג מה זאת אחריות. יש יהודים, יש ערבים, יש עולם, ישנה ארץ, וזהו. והוא אמר, הבן של חנקה שחיברה ציפור לקיר כדי לקפוץ שפתיים אצל נאגאייב, ודוד אמר, לובקה, המנהיג אמר, כן, לובקה, אה, נאגאייב שחטה, ודוד אמר, הובילה את האצבע שלו, והמנהיג אמר, אה, כן, הובילה באוטו, ודוד אמר, לא, ברכבת, ושאול אמר, גורל האומה מונח על חוד הסכין והם דנים בהיסטוריה של חנקה, אם הרגה או רק שחטה אצבע. הובילה ברכבת, אמר דוד, כן, אמר שאול, הובילה ברכבת.

דוד אמר למיכל, שאול הביט בי על־מנת לנחש מה חושב הזקן, ואני כמובן ידעתי, ובזתי לשאול, על שאינו מבין את הרגע שהוא עצמו ברא. החלונות זעו מן המחשבות הללו, הפסלון של שפינוזה, התצלום הגדול של הרצל, התצלום של קרל נטר, ראיתי את הילד שבזקֵן, את רגע ההיסטוריה המתנפץ, ולי פתאום לא היה אִכפת, רוח ענתות ושילֹה פרחה מהמפרשׂים שלי. מן הפָּנים של הזקן תפסתי איזה כוח יש בחישוקים האלה, שהגברת סלַבֶנסקה לימדה אותי לשים על תשוקות. המנהיג הלא רצה לחבק את שאול ולכבוש ארץ, ושאול חש רק חרטה ובגידה.

שאול אמר, מפקדים ואלפי חיילים חיכו לי לאורך גבול ארוך, במשלטים, במפקדות, במחנות, ואני פוסע אנה ואנה ומקשיב לזקן ואינני מאמין, אינני מבין איך רגע כזה מוחמץ. המנהיג חייך פתאום ואמר, אתה חושב על הנצח, אבל רק תמימים וטיפשים חושבים שיש להם קשר אִתוֹ. ולנחלת אבות, אמרה אחר כך חנקה בלעג, לא הגיעו. שובבות מפליאה של השלמה נשמעה בדברי הזקן. שאול יצא ראשון, אשת המנהיג רצה אחריו ובידהּ כוס תה חם, ולאחר שהניחה את התה על מישׁוֹרֶת המדרגות חיבקה אותו, וחיכתה עד ששאול ישתה, ואמרה, יש לו מחשבות כבדות, שאול, והוא אמר לה, יש לך בעל עקשן, הניח את ספל התה והלך. דוִד נשאר יושב מול המנהיג וחיוך נלוז הפציע עתה על פניו של הזקן. דוד אמר, לפתע הייתי האיש הכי שנוא עליו, הכל רולטה פרסית או טורקית, לוקחים מה שאפשר, הורגים טורקי ונחים. והוא מביט בי, הזקן, אמר דוד, ורואה את הצד השפל של עצמו. אני אולי אהיה שלמה בן דוד, אבל שאול הוא האבשלום האהוב, ולכן עליו להילחם בו וגם לבכות על מותו. המנהיג אמר, או שהורסים חומה או שלומדים לחיות עם המגבלות שהיא מטילה.

הורו לדוד לשלוח חיילים לאבטח הלוויה, ולא שלח. גערו בו. הוא אמר, החיילים שלי צריכים להתאמן למלחמה, לא להלוויות. המנהיג התערב ודוִד אמר לו, אני אולי חייב, אבל לא אשלח, נמאסו עלי אלופי הברזים והממטרות מה’הגנה' ששמת על הצבא. אלופים זקנים נזפו בדוד, והוא לעג להם. המנהיג היה זקוק לו בגלל הקשר עם העֵבר ירדנים, ושאל את דוד איזה עונש הוא מציע לעצמו. ודוד חשב רגע, ואמר, תוריד אותי בדרגה לזמן מה, והמנהיג אמר, רעיון מצוין, והוריד אותו בדרגה, אבל דוד שכח להחליף את הדרגות על כותפותיו, ולאחר זמן מה, כששאל המנהיג אם החזירן, אמר דוד, אה, כן, והחזיר את אשר לא הוריד.

המלך שמע על דוד ממפקד הלגיון וביקש להיפגש עמו. דוד נסע אליו מחופשׂ לאשה. הוא נסע עם איש משרד־החוץ המאופק והג’נטלמני, והמלך ראה את דוד ואמר, עם זה אני עושה עסק, הוא גונב ממני, אני ממנו, והעניין סגור. דוד אמר למיכל, אני נוסע אליו מחופש לאשה. מגיעים לארמון. המנהל שלי ממשרד־החוץ, מכופתר כמו דג מלוח, מקבל נשיקה על השפתיים. אני מחליק את הפה למטה, לא רוצה נשיכה ממלך עם פה פתוח והשַבַּרייה שעל ירכו תקועה באגן שלי. הוא תופס לי את השפתיים ואני זז, ואז אנחנו מתמקחים. אבל לא בדיוק. קודם באה ארוחה. המלך יושב על שטיח ולידו חמישים גברים באותה חליפה, לכולם אותו שפם, כולם מחייכים אותו חיוך, כולם זזים באותו אופן, ועל האצבעות עונדים אותה טבעת. אוכלים בשר ואורז, והמלך מריח מקופסת הזעתר שלו שמכֶּסף, וכל הגברים אומרים, אההה, זאת אומרת, כמה כֵּיף לך המלך, והוא אומר אאהההה, וכולם מחייכים אותו חיוך, מאותה אוזן לאותה אוזן. בין מנה למנה המלך אוכל לַבַּנֶה, ואחרי הארוחה אני רוצה להתחיל, אבל לא. הוא אומר מה החיפזון, החיפזון מן השטן, וכל הגברים צוחקים להברקה המופלאה. ויש דממה באוויר ואני מחכה. האוכל היה טעים, אבל שמן. אני מביט בו, הוא יכול לשחוט כל אחד מהם בנקיפת אצבע ולהמשיך לאכול. הגברים מחזיקים פנים של מוות, השפמים רועדים באותו רעד, והמלך מספר חוכמות עתיקות, חד חידות, ואף אחד כמובן אינו יודע את התשובה, עד שהוא אומר, ואז הם מתפעלים. עכשיו המלך משנה את תנוחתו ואני מנסה להתחיל, והוא מביט בי בתימהון, ואני נכנע. חמישים איש מביטים בי במבטים שלוּ היו רובים הייתי כברה. מגישים קפה, והמלך מספר סיפורים. הם צוחקים או נאנחים במקומות הנכונים, לפעמים כמה שניות לפני מלת המפתח. ואז מביאים לוח שח, ואני חייב לשחק עם המלך. האיש ממשרד־החוץ לוחש לי, תשחק כמה מהלכים טובים ואחר כך תפסיד. אני הלא יודע איך להפסיד, למדתי מדוקטור מוזס, ואני משחק ומפסיד. ואז הוא יושב אִתי ואנחנו מחליפים שטחים, שבויים, עמדות, אני חייב לשים יד באבנט כדי לקבל משהו שהוא מוכרח לתת לי בין כה וכה. היינו חזקים ממנו, הצבא שלנו סגר עליו, אבל זה היה שֵׁם המשחק, ושיחקתי אותו.

אחר כך הועברו השיחות לרודוס ונעשו מתוחכמות יותר, ודוד למד את תורת הדיפלומטיה, אמרה חנקה. ביריחו הכריזו המנהיגים הפלשתינים על רצונם לחיות תחת שלטון עבר ירדני, והמלך כמובן ריחם עליהם וסיפח את הגדה, ואחַר הלא נרצח בחצר המסגד. היה חורף קשה באותה שנה, שלג נדיר ירד, אוהלי הפליטים קרסו, דוד שלח חיילים לסייע למעברות, מכרו שם אמצעי־מניעה וסיגריות בשוק השחור. נשים מהודרות מתל־אביב באו לעזור והתחלקו בבוץ ואמרו בקול לחשני ומהורהר, שהן מצילות עם, אמרה מיכל, אני ישבתי שם שנה תמימה, ניהלתי מעבּרה, אנשים קשים, דוד עשה מהצעירים חיילים, המנהיג בנה מדינה, את חבריו הזקנים ראית פתאום בכל מקום שרים את ‘התקווה’ בהתרגשות מול דגלים מתנפנפים, והמנהיג למד ללבוש סמוקינג. הצבא היה מונח על כתפיהם של גנרלים זקנים. רוב חבריו של שאול נטשו את הצבא במחאה שאין מתירים להם להחזיק בפלוגות כצבא בתוך הצבא. שאול נסע לסיור בחוץ־לארץ, וכשחזר גילה שהמנהיג פיטר אותו בגלל מחאתו בענייין הפלוגות, ואפילו לא הודיעוֹ. העולים החדשים למדו תרגילי סדר ואהבת מולדת, והלא כך, אמרה חנקה, החלה המדינה.


 

פרק כא

רבקה, שרצתה לרכוב בעמידה, נפלה מסוּס, ודוד ישב והביט בה, וכשרצתה לבכות אמר לה לבכות במקום אחר. ועדות שביתת־הנשק חשפו את דוד לעיתונות, והציבור אהב את דרך דיבורו הזרועה זיזי סלע. עיתונאי שבא מארצות־הברית כתב בהתלהבות בעיתון אמריקני רב תפוצה, שדוד הוא דור ההמשך ויורש אפשרי. אנשים חייכו למקרא הכתבה, אבל איש מן המחייכים לא צחק. קצין מושתן, אמרו חבריו של שאול, אבל מקולם נשמע האיוּם שהחל מאיים עליהם. דוד, אמרו, נאמן למנהיג, וזה כוחו, הנאמנות שלו היא סוג מסוים של בוגדנות. אבל המנהיג יודע לרסנו, אמרו, והוא מצִדו למד להערים על המנהיג. שאול חרק שיניים, אבל המדינה זזה, אמרה חנקה, והוא נשאר בַּמקום. מיכל לא חזרה מן המעבּרה אלא בשבתות, ונועה באה וישבה אתה, ודיברו בשני העמוֹסים, ודוד היה בא, חושק שפתיים ושותק. בלילות ישב וקרא שירים, אמרה חנקה. לא היה יכול לישון. פעם, אמרה מיכל, חזרתי לְשַׁבּת, היה חם, הוא היה עייף והמיטה רטובה מן הזיעה. יצא לחצר, הניח סדין על האדמה, שם את הראש על אבן ונרדם. בבוקר יצאתי החוצה. טל כיסה אותו, והיו לו הפנים של הנער ההוא, שפגשתי לפני שנים.

מיכל עזבה את המעבּרה והלכה ללמוד אדריכלות פְּנים. פתאום הביט בה כאילו היא זרה והחל לדגדג אותה. הוא אמר, מה עשיתי לנערה החמודה שהייתְ, והיא אמרה, אני בסדר, דוד, אני בסדר. המנהיג שאל אותו אם הוא אוהב את מיכל, ודוד תמה על השאלה ולא ענה. המנהיג אמר, אהבה היא דבר חשוב, לא? ודוד אמר, אתה הלא יודע. והזקן נעל את הדלת, הביט בשפופרת הטלפון, וחיכה עד שגם דוד הביט בה. עברו דקות אחדות של שתיקה, ודוד החל לזוז באי־שקט, והמנהיג צחק ואמר, אהבה, אה? ואז צלצל הטלפון, והמנהיג הרים את השפופרת, ואז באנגלית אמר, כמה אהבה את חושבת יש בעולם, ומתי תבואי. דוד הביט תמֵה. הזקן אחז את השפופרת בידו ולא הִרפה. הוא נראה רך, מהורהר, לפעמים היה אומר מלה או שתיים באנגלית, פניו נראו שקופות, הוא אמר לתוך השפופרת, יושב פה דוד, הבנדיט, אני שואל אותו אם הוא אוהב את מיכל והוא אינו עונה. אני שואל אותָך, ואַת מה? ומיד אמר, גם אני, וסיים את השיחה. דוד הביט בו בתימהון. מדוע רצה שדווקא אני אהיה נוכח?

כמפקד שינה דוד את הטקטיקה שלו מיום ליום, אנשים רטנו אבל למדו לקבל אותו. כאֵביו היו ללא נשוא, אבל סירב לבלוע כדורים. הוא נכנס לתודעת העם, אמרה חנקה, בפכים הקטנים, קרב פה, איזו ידיעה עיתונאית שם, אמרו שהוא רודף נשים, אבל לאיש לא היה אִכפת. רבקה שמעה ובכתה, והוא אמר לה, את תדעי לשמוע מה שאומרים עלי ולחייך, כי יש לי אויבים. יואב הילד אמר, יש לך נשים ואהבה, לא אויבים, ודוד צחק והרים אותו מעלה וכמעט הפיל אותו, אבל מיכל הצילה את הילד מידו, והוא אמר, הצילה? אני את בני אַפּיל? ומיכל אמרה, גם אותו. מי שאינו יודע לאהוב יודע היטב איך לחפש אהבה, אמרה לו מיכל ברגע של אינטימיות. רבקה שמעה מאחורי הדלת וגערה באִמה. מיכל אמרה לה, אל תהיי תמיד המליצת־יושר שלו. הבית היה מבצר, אמרה מיכל, לכל אחד היתה הפינה שלו, אף פעם לא ראיתי בית קר כל־כך.

חנקה אמרה, הצבא היה במצב רע. אנשי שאול השאירו אחריהם אדמה חרוכה. החיילים היו ברובם עולים חדשים. איך בונים צבא מבני ניצולים? דוד הגה רעיונות, אבל רק חלקם היה בר־ביצוע. אפרים אמר, אולי מה שהציל את דוד, ועשה אותו אחר כך למפקד הגדול, היתה העובדה שמכל הדור שלו היה הוא המנצח הכי קטן, מפקד כושל במלחמה, היכה בפחים וגירש ערבים. אולי פעם באלף שנה יש למוֹתֵנו שחר, כתב המשורר, ורק פעם באלפיים שנה מתמזל לדור להקים מדינה, אמר דוד. ועכשיו היא יֶשנה. כבר כותבים עליה סאטירות. כבר צוחקים מראש־הממשלה. לא יהיה לו חזון משלו, אמר אפרים, הוא יהיה מחובר למנהיג, יהיה החרב של הזקן, יחד יבנו מדינה. רק חבל שאני צריך לחיות בה.

יום אחד חזר דוד הביתה והבית מלא אנשים והם אוכלים נקניקיות. הוא השתעמם ויצא החוצה. נכנס למכונית ונסע לקיבוץ ח', דפק בדלת ורחל מוזס פתחה לו. היא התיישבה והחלה לעשן. דוד שאל אותה ממתי היא מעשנת, והיא אמרה, גם אני צריכה לחטוא פעם, וזה החטא שיצא לי. אבנר ניסה לצחוק, אבל מראה דוד בחדר הֶעגים אותו. אבנר הביא קפה, ודוד אמר לו שיחדל לנסות לשקם כפרים ערביים, זה לא עושה רושם טוב, אמר לאבנר. אבנר אמר, שהוא נוסע לירושלים לשוחח על כך עם שר הפנים, ודוד אמר, אני נשאר באזור, יש לי כאן פעילות צבאית מסוימת. כבר דיברתי עם שר הפנים, ואתה נוסע לחינם, אבל אם אתה רוצה, קח את המכונית שלי וסע, ואתה גם יכול לישון אצל מיכל, היא תמיד תשמח לארח אותך, אפשר גם לסדר אוהל בחצר. אבנר נראה כנוס, ודוד הביט ברחל המעמידה פנים כאינה שומעת, ואמר אני אשמור כאן על אשתך. רחל אמרה, אל תדאג אבנר, אני אשמור על עצמי, ואבנר אמר מהוסס, אז מה, לנסוע? ודוד אמר, הנה המפתחות.

היא ישבה ועשן אפרפר כלטאה ליטף את פניה. הביטו זה בזה, ואט־אט פגה המתיחות. רחל הביאה אוכל מחדר־האוכל, ואכלו. דוד ישב בכיסא, שלח יד, אבל היד הוחזרה. רחל ראתה איך צונחות עיניו מעייפות וסייעה לו להיכנס למיטה. היא הפשיטה את בגדיו, הניחה אותם על הארגז שליד המיטה, ישבה והביטה בו, ועיניה היו אפלות. ראיתי, מבעד לַשמורות ראיתי, אבל הייתי פתאום כל־כך רגוע שלא יכולתי אפילו לפקוח את עיני.

בבוקר נכנסה עם קפה חם. הוא הביט בה, יופיה נטוש, עורה שקוף יותר, רך, פיה אדום כאילו נשכה את שפתותיה. רחל אמרה, אני זוכרת איך אתה ועמוס לכדתם לטאה, ועמוס נתן לה לברוח, ואתה כעסת והיית אדום מזעם. איך אכלנו אבטיחים שגנבת במִקשָה של חסאן, והחמור של חסאן השתין על עמוס. הטריטוריה הזאת כבר לא שלך, דוד, ואל תבוא להגן עליה. אני אולי האדם היחיד בארץ הזאת, שלא רק שאינו פוחד ממך אלא מרחם עליך.

דוד אמר, אני זקוק לך, רחל, את מחזיקה משהו שֶׁבִּי, שאני הולך ומאבד אותו. היא לא הביטה בו. בחלון הלא היו הרי הלבנון ועצים נמוכים שניטעו לא מכבר בצלע ההר. היא דיברה בלחש, אל החלון דיברה, אני זוכרת איך באת למושבה. אני הלא הייתי שלך מן היום הראשון. והנה, אני מסמיקה כשאני חושבת על הנעורים שלנו, ועל האהבה שתמיד אהבתי אותך ועד היום היא קיימת, אבל אבנר כבר חזק ממך בי. הייתי אז ילדה, דוד, לקחת נחש מים ואמרת שאתה עושה לו הנשמה מלאכותית, התפתלת עם הנחש על האדמה וצעקת, ואנחנו נבהלנו. אור מסמא היה, במושבה לא ידעו אז מה זאת הנשמה מלאכותית, אבל אתה ידעת, כל מיני דברים ידעת, והיה חם, החום היה לכוד בין ההרים, והיתושים, שהגברת סלַבֶנסקה גירשה, עוד היו במושבה. גדלת על ידי. היית אכזר, עם סנדלים תמיד, וענבים בפה, ואבטיח נוזל מבין השפתיים. רכבתָ יחף, אני זוכרת. גדלתי. פגעת בי. אחר כך היו דברים, אתה יודע. יש לי שני ילדים, אתה חיתנת אותי עם אבנר שניסה לקחת ממך את מיכל, אבל לא היה יכול כי לך בכלל לא היה אִכפת, אם כן קינאת, הרי קנאת מפני שאבנר רצה, לא מפני שמיכל רצתה. או אולי לא רצתה. מי יודע? מי יודע מה הם עושים עכשיו יחד שני החמודים האלה. למדתי להגיד, לא, תודה. אני מתגעגעת אל מי שהיית פעם, אולי אל מי שיכולת להיות. כל כמה שנים אתה מופיע אצלי, או אצל המרגליות שלך, אני מזדקנת דוד, עצוב לך עם מיכל, משעמם לך, מצא לך ילדה, את זה הרי אתה עושה גם בלי העצות שלי. אתה צריך שנשים יעריצו אותך, ואני, האם אני יכול להעריץ אותך? אתה בא לבגוד כאן בידיד היחיד שיש לך, דוד. אני עומדת עם שתי רגליים על האדמה, פסנתרנית מקצועית לא נהייתי, דוד, הלכתי הנה להירקב בקיבוץ על יד גבול הלבנון, בדירה של חדר אחד, עם מנורה, שני כסאות וארגזים ריקים. תמיד ידעת לדקור אותי במקומות הכואבים, אבל אני כבר אדישה לכאב הזה. אני מקווה שאולי, אולי, מיכל שתתה קוניאק, ונזכרה בריגוש הזה שיש על יד גוף של אהוב, ונכנסה למיטה עם אבנר, מגיע לה, הוא כל־כך רך, ומתחשב, מגיע לה שיהיה לה לילה אחד כזה, שתרגיש את זה בַּמקום שבו אתה מכה אותה, המקום שבו אתה מכה את כולנו.

בערב ניסה לגעת בה, אבל היא דחתה אותו שוב, והוא חייך ונרדם. ישן כה עמוק, שהיתה צריכה להעיר אותו. הלכה לבית־הילדים, והוא ישב וקרא ספר, והיה נינוח, ושתה מים קרים מגָ’ארָה צוננת, והיא שבה, ויצאו לטייל בהרים. עלו למונטפורט, והוא דיבר על מלכים ורוזנים ועל נסיכת צור ונסיכת עכו, סיפר איך צאלאח א־דין לחם כשהיה שרב, והצלבנים היו לבושים שריונות, לא התערו בארץ. הם התיישבו בקרחת יער ואכלו תותי־בר שעסיסם ניגר על סנטריהם. ריח האדמה התחוחה היה נעים, רחל היתה שלווה, את הסכנה עצרה תמיד על סף פניה הרכות. הוא אמר לה, הכל שיעמום אחד גדול, תני לאנשים חזון והם יעשו ממך דגל, ולא חשוב איזה חזון, כל זמן שהם יכולים להגיד אותו במשפט אחד. היא אמרה, זה לא חשוב לי, דוד. פעם, כשהייתי ילדה, באמת האמנתי שאתה משיח. מה ידענו אז. עלי אתה כבר לא צריך לעשות רושם, אותי אתה לא צריך לפתות במלים גזורות מאבן. היה לו טוב, היה רגוע, כאשר הכנעתי אותו נעשָׂה ילדותי וחמוד. בסוף אמרה רחל, רק חבל שאבנר לא יאמין לי.

בדרכם חזרה מעדה רחל ונחבלה. דוד מיהר לקיבוץ, הביא בקבוק ברנדי והזעיק רופא מנהריה. הוא מרח את רחל בברנדי וחיטא אותה. פניה היו קרועות בכאב, אבל הוא ידע שטוב לה בידיו. היא אמרה, אולי דחפת אותי, והוא אמר, לא אותך, ילדה. אחר כך אמרה, היה לי עצוב פתאום, ונפלתי. הכל היה גלוי, רציתי להכאיב לשניהם.

אחר כך נסע דוד, ורחל שכבה מחלימה, ואבנר חזר והביט בה עגום, חושש. הוא לא סיפר מה אירע עם מיכל, והיא לא רצתה לשאול, רצתה לקנא אבל לא עלה בידה, ועיניה זלגו דמעות, שאבנר לא ראה. אבנר אמר, הלכתי לראש־הממשלה ולשרים, ועשו ממני צחוק. אמרו, אל תתעסק בערבים המסכנים שלך, קודם לחמת בהם, ועכשיו אתה מרחם? רבקה שמרה עלי כל הזמן, היינו הרבה יחד, מיכל ואני, וזה כל מה שאני יכול לומר. ורחל אמרה, ואלה ימי שני דוד, חן ומרה שחורה, נוגע במעמקינו האפלים, ואפרים הוליד את דוד, ותלד חנקה, וישנאהו אפרים כל הימים, ויהרוג דוד את עמוס, ויאמר אני הרגתיו, ואפרים מתאבל בביתו. הלא נימול נולד בנו, ואכזר נולד, ומלאכים הביאו מנחה וחרב, בדרך הרגו איש, והאיש היה דוד, ואולם לא דוד היה האיש, כי תחתיו נולד, ויקְרא שמו דוד, דוד על שם הדם.


 

פרק כב

כשחזר דוד, שאלה מיכל אם היה טוב, ורבקה אמרה שאבנר בא בלילה ולימד אותה לרחף כמו פרפר. דוד השתתף בקורס מפקדים שבו לימדו קצינים צעירים את הקצינים המבוגרים יותר, היה זה קורס ללימוד לקחי המלחמה. בסיום הקורס, שדוד למד בו בשקדנות שהפליאה רבים, שבר את הכלים, פיקד על כוח במשחק מלחמה ולא שעה להוראות. מלחמה, אמר לו פעם יצחק, איננה בדיוק משחק של ג’נטלמנים. היתה תחושה ששביתות־הנשק אינן אלא הפוגת ביניים, ומלחמה עוד תבוא. ערבים שגורשו מבתיהם עמדו בצִדו האחר של הגבול ועיניהם כלות. נורה שומר יערות, נורתה אשה, בחוץ התהלכו עולים חדשים שמכרו שעונים ופתחו חנויות מכולת וגלנטריה. המנהיג אמר לדוד, אומרים שאנחנו אפיזודה חולפת בתולדות היהודים. אפיזודה היסטורית יכולה להישבר אם היא רק ברזל, אני רוצה שתבנו לי צבא שיהיה גם ברזל וגם גומי. ודוד אמר, אומרים עלי שאתה מעלה אותי בדרגה מפני שנכשלתי, אולי אנסה להיות חייל רגיל לזמן מה. המפקדים בזים לי ורק החיילים אוהבים אותי. המנהיג אמר, אתה תמלא פקודות, ותבוא הנה לומר מה שיש לך בלב. חנקה חלתה ודוד הִרבה לבקרה. יואב, אמרה חנקה, רצה אבא, ולא היה לו. דוד עדיין לא ידע איזו תשובה לתת לגבולות הפרוצים. הוא לקח את יואב למטווח ויחד ירו, ואז חיבק את בנו ואמר לו, איזה עיניים יפות יש לך, אתה דומה לעמוס, ויואב שאל, לאח של אמא, ודוד אמר, לא, אני דומה לאח של אמא, אתה דומה לאח שלי. חנקה אמרה לדוד, אביך מנסה לגעת בך, ואתה לא מרגיש בזה. אולי היה צריך את הכעס עליך כדי לדעת שהוא קיים. דוד לא אמר דבר והביט באמו. היא אמרה, תראה מה נשאר ממנו, פקיד קטן ברכוש הנטוש, מחלק אדמות כבושות של ערבים, וכורסאות ושטיחים, אבל פוליטיקאי חשוב כבר לא יהיה. ואם הוא רוצה לראות את המנהיג הוא בא לבקש ממני או ממך.

למחרת בא שוב, ואמו נחה. דוד לא ידע אם נשימותיה נכונות, וקרא לאחות. באה אחות בעלת עיניים חומות, שלאור המנורה, שהאירה את פניה שעה שגהרה על חנקה, נראו חרֵבות. דוד אמר לה, באמריקה יש אבקה שמשרים במים רותחים ונהיה מזה קפה. מין נס של קפה. ככה הרעל בעיניים שלך. צריך קצת עיבוד, ומשהו יפרח בך. היא אמרה, אף אחד לא דיבר אלי כך, והביטה בקצין הצעיר וראתה את מבטו הנחוש חודר אליה כאילו כל כולה שייכת לו, ונבהלה. פיקחות עייפה ניצתה בה, ניסתה להתמודד עם נִצחונו המהיר ואמרה, שמע, אל תבלבל את המוח, היה לי חבר, שמעון, הוא נהרג בקרב שאתה היית המפקד שלו. זה לא אומר שאתה אשם, אבל אז לא היה לך שום נס לשים במים. דוד ניסה לזכור ואמר, אני לא זוכר אותו, והיא אמרה, מדוע שאיש כמוך יזכור? הוא בסך־הכל מת למענך. ודוד אמר, לא למעני הוא מת, לא מתים למען אף אחד. ואז נגע בה. הרעל בפניה נמוג. היא נתנה לו לגעת בה, ואז נצמדה אליו בכוח רב ובכתה. הוא אמר לה, את יפה מאוד, ילדה. היא אמרה, יפה אינני, אבל אולי האבקה שלי, אמרה, מחכה לך כמו הנס ההוא למים. חנקה פקחה עיניים. האחות אמרה, היתה לי אהבה ואתה לקחת אותה, והוא אמר לה, אני יכול גם להחזיר. הוא הוליך אותה לפינה והניח את הפרגוד בינם לבין חנקה, וחנקה הביטה בפרגוד ושמעה את הקולות ואת האחות בוכה ואת דוד צוחק, ואמרה, החשק שלו אינו בר־כיבוש, פתאום אמרה האחות בקול רם, אני שונאת אותך, והוא אמר בקול רם, אל תעירי את חנקה, היא לא תבין, וחנקה אמרה בקול רם, אני מבינה, עוד איך אני מבינה, והם יצאו מעבר לפרגוד והחליקו את בגדיהם, ונכנס רופא ותמה למראה האחות, וחנקה חייכה אליו, הביטה באחות המבוהלת ואמרה, הבן שלי ניסה להתחיל אִתה, אבל היא לחמה בו יפה, דוקטור. דוד העלה על פניו הבעה מיוסרת ואמר, ניסיתי אבל לא הלך, והרופא אמר בעצב, הכל מותר להם, ויצא.

בצבא למד לצלוע על שתי רגליים, אמרו. עולים חדשים התיישבו בערים הנטושות ובכפרים. ניזָר בא אל דוד לבקש על בן־דודו שנקלע מחוץ לגבולות המדינה. דוד החזירוֹ, אבל אמר, לא נחזיר אותם, מי שהלך הלך, וניזר אמר, בסוף הם יחזרו ואתם לא תהיו פה עוד.

דוד צד יוני בר להביא בשר הביתה. היה צֶנע, ועמדו בתור לקנות זוג נעליים, ואכלו שתי ביצים לשבוע. איש אחד ייבא נעליים מאיטליה. הנעליים נראו יפות ומבריקות, ומחירן בזיל הזול, ועמדו בתור לקנותן. הוא מכר אלף זוגות ביום אחד ונעלם. בנו שירת בצבא, ודוד שמע. אחר כך הסתבר שהנעליים המדומות נועדו לגוויות שמלבישים כְּחיים באיטליה. חנקה אמרה, האיש שלך היה מעורב, אבל דוד אמר, מי שחשב על תעלול כזה מגיע לו ליהנות, והיא אמרה, אנשים בִּזבזו את כספם האחרון, ודוד אמר, מי שחושב כמו האיש הזה מגיע לו כבוד, והיא תמהה, והוא אמר לה, אמא, אנחנו לא נהיה היפים שרציתם, והיא אמרה, אני לא רציתי, אני סתם נדחקתי והייתי שם, אבל היו לי ערכים, עדיין יש לי.

דוד הלך ועלה בסולם הפיקוד, והמנהיג אמר, הוא לא ירצה אף פעם להיות מספר אחד, המנהיג תפס משהו שאחרים לא תפסו, אמר אבנר, הוא תפס שדוד צריך שיהיה לו אבא מעליו או אמא.

יום אחד, בשִבתו בביתו, הגיעו כעשרים מפקדים מן הפלוגות, חלקם מאלה שנשארו בצבא וחלקם מאלה שפרשו, כולם מפקדים מהוללים, לדבר עם דוד באו. לכעוס באו, והוא ידע זאת כשנכנסו. הוא נתן להם כבוד, ביקש ממיכל להגיש להם שתייה, ואמר, אם באתם לדבר, דַבּרו. הם דיברו על תפיסה מסוכנת ועל מערכת של יחסי ציבור, על ערמומיות, על יחסים עם הזקן בגלל המפלגה, על חוסר הלויאליות שלו. הם היו כבדים, ישבו יחד, נגעו זה בזה, היחד שלם היה מטופח, אמר, כאילו אמרו, כאלה אנחנו הטובים, עייפי קרבות, והם רצו את דמו, אמרו לו, באנו בשביל האידיאל של המדינה, אתה חייב ללכת, להתפטר, ללכת למנהיג ולומר לו, המלחמה לא נגמרה, הצבא על הקרשים, חייבים להחזיר את שאול ואת אנשיו, ואני, דוד, איני יכול להישאר בְּצבא שהם יקבעו את דמותו. הם אמרו לו, אין זה אישי נגדך, אנחנו ישראלים ואנחנו דואגים.

ואז גמע דוד מכוס המים שניצבה שם, לעס בשקט ענבים אחדים, והם ראו שהוא חושב, חיוך מסתורי נראה על פניו, החיוך לא מהפה בא, הזדחל ובא מתוכו, נגע בעין, משהו התקמר באיש ופניו נהיו מתוחות, ואז בקול שקט מאוד, כמעט חדגוני, אמר, אתם חֶברֶה, וזה באמת יפה כמה שאתם אוהבים אחד את השני. ממש מוסקטרים. לא שלושה, שלושים. גנבתם יחד בקיבוצים, שרתם סביב המדורה, “תמיד אנחנו”, אף פעם לא זר. מכיר אתכם, כולכם שיר אחד על פינג’אן ועל מוטי ועל המשלט ואיך תהיו זקנים ותעשנו מקטרת ותספרו על מה שהיה. ואני צנינים בעיניכם, יודע. אתם אוהבים את שאול, והוא יושב כועס, ובצדק. אבל הוא את שלו עשה, וגם אתם. יקום פה צבא שיהיה ניגוד מוחלט למה שהייתם. אין מתכננים מלחמה על־פי מה שהיה, ואתם, יחד עם שאול, זה מה שהיה. כל הצלחה של שאול במלחמה אני חייב להפוך לכישלון כדי להצליח במלחמה הבאה. אתם מלח הארץ, ואני מכיר אתכם עוד מסוריה, אבל אינכם יודעים מה זה לבד. הטייס העתידי יֵשב במטוס משוכלל, והוא יהיה שם לבדו, קשור לצבא שלו, לא למדורות ולהווי. מלחמתכם הקימה את המדינה, שירו על זה, ספרו צ’יזבטים, אבל עכשיו אתם גמורים, ואני יודע את זה, כל החיים שלכם תחיו מהנוסטלגיה הארורה שלכם, אבל אני לא מתגעגע לשום דבר, ואתם כן. לא בגלל העיניים היפות שלי קודמתי על־פני שאול. ואם מדברים על אהבה, אז אני אגיד לכם משהו, ותגידו לשאול, שלא בא, שהיה לו הכבוד לא לבוא היום, המנהיג אוהב את שאול פי מאה ממה שהוא אוהב אותי. אבל אלה חוקי המשחק. מלחמות לא עושים על־פי אהבות. אני רוצה לבנות צבא מקצועי, הנוגד את כל האידיאלים שלכם, ואת המהולל במצביאים, את שאול, לא אקח. חלק מכם עזב, חלק יעזוב, חלק אני אעזיב, ומי שיישאר, יישאר בְּצבא חדש, וכולכם, יפֵי הנפש, תאכלו את הכוסות ששתיתם מהן היום. נגמרו תנועות הנוער. באים הנה שלוש־מאות אלף אנשים מאושוויץ, ואני צריך לעשות מהם צבא. אני אבנה צבא משלוש מאות גדעונים, שאף אחד מהם לא יהיה אנחנו. אני צריך את שלושים הגיבורים שהיו לדוד המלך, לא חמודים ועוקצנים ומשתינים יחד, אלא מרי נפש וכועסים, ובלי מוֹטי מוֹטי מוֹטי. אתם גמרתם, ואת זה אני אומר לכם היום. ואם יש בכם מי שרוצה להצטרף לצבא החדש, שיבוא אלי כאילו התגייס היום, ולא כאילו היה פעם מפקד חטיבה. זה לא יעבוד עוד. בעוד עשר שנים, ואני אדאג לזה, לא יזכרו מי היה שאול, אולי יהיה איזה רחוב על שמו, אבל כדי לדעת מי היה שאול יצטרכו להביט בי, מי שאתם אמרתם שהוא גריבלדי של בדואים, ולי בכלל לא חשוב אם יש לי כל־כך הרבה חברים כמוכם, או כמו אחרים, לי יש רק כאלה שמבינים את המוות ובזים לו. ואני אנהל מלחמות שלא תמיד יהיו צודקות, אני לא אבנה צבא של יורים ובוכים. באתי לירושלים עם חבורה של פרחחים, עם טיפוסים שהוצאתי מבתי־סוהר, ונכון, אתם לועגים, גירשתי ערבים משתי ערים בדפיקות על פחים. זה עבד, ולכן גם זה לא יעבוד שוב. אתם לחמתם עם כל השמנת ולי נתנו את הבְּרָרָה. שאול דאג לזה. אני אדאג לשמנת של העתיד, והיא לא תיראה כמו שמנת. ואם כל זה לא מוצא חן בעיניכם, אתם יכולים ללכת למנהיג ולומר לו מה שאמרתי, ואני אפילו לא רמטכ"ל, רק קצין מושתן שעומד להקים צבא שאתם תלמדו להצדיע לו.

חנקה אמרה, אבל נוקם ונוטר לא היה. חלקם חזרו על ארבע, וחלקם באו עם גאווה, והוא לקח חלק מהם, וחלק לא לקח, וחלק לא בא. שאול לא בא, והוא ידע ששאול לא יבוא. נועה עדיין התאבלה על החבר שלה, ואפרים אמר, מה דוד לועג לי על הרכוש הנטוש, יש לו בית ששווה מיליונים שקיבל במתנה מזקנה תמהונית, וחנקה אמרה, אפרים, היא היתה הדבר הכי נהדר שחי אי פעם. ודוד שלך בונה צבא, מלמד ילדים להרוג, ונועה עובדת אתך, ואתם מדברים בו סרה, אני יודעת את מי נועה אוהבת. וחנקה הניחה לו לחבקה, כי גופה, יותר מנפשה, תמיד כָּמַהּ אליו.

לפעמים, כשהיו נוסעים למושבה, היה מראה העצים מרחוק משחרר את דוד. פתאום, אמר פעם לחנקה, היתה מולדת במושבה. בין הברושים לקזוארינה, סמוך לבוגנוִיליאה ולשיחי הוורדים, היתה תלויה האבֵדה שאיבדנו פעם. מיכל פתחה חנות ומשרד, פה ושם תִכננה גנים או דירות, שגריר ממדינה דרום־אמריקנית קנה את שירותיה, והיא היתה טובה, אמר חנקה, היה לה טעם עוד מבית הוריה, ומה שדוד הרס בה שנים החל שוב להיבנות. הוריה של מיכל שבו עתה ולחצו עליה שתעזוב את דוד. סיפורי הרומאנים של דוד נשמעו בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בערבי הקיץ הצוננים בגינות המטופחות של אצילי רחביה וטלביה. מיכל אמרה להוריה, עוד לא, יש לי שלושה ילדים לגדל, את רבקה ואת יואב ואת דוד.

הערבים המשיכו להסתנן. לילה אחד חמק דוד, יחד עם חיימקה ועם עוד בחורים, שדוד החל לאמנם במחלקה שהוקמה בלא ידיעת המטה. המנהיג ידע ועצם עין, ולילה אחד לקח אותם דוד, וחצו את הגבול בהיחבא, שׂרפו שלושה גרנות בכפר שממנו יצאו מציתים, פגעו בבית ששהו בו חיילים ירדנים, לא הרגו אותם, ירו מעל ראשיהם, וחמקו חזרה. המנהיג שאל בטלפון את דוד אם שמע על איזו פעולה בכפר כ', ודוד אמר, אתה תגיד, והמנהיג אמר, את ריח הזיעה אני מריח דרך הטלפון. חיימקה שאל, מה הוא אמר, ודוד אמר, הוא שאל, לא אמר.

דוד, שבמפקדתו ישב על מחצלת ואכל ענבים בקיץ ותפוזים בחורף, היה יוצא לביקורי פתע במחנות הצבא. ערב אחד, לאחר שביקר במחנה ובדק את סדרי העבודה שם, נסע חזרה בג’יפ וראה שתי חיילות מחכות בתחנת אוטובוס. הוא הזמין אותן לג’יפ, האכיל אותן ענבים שקטף בכרם, בדרך עברו ליד מקשת אבטיחים, והוא עצר שוב, הביא אבטיחים, וביניהן ישב, ואכלו את הבשר האדום, והוא שיחק בהן, והן צחקו, עשו עצמן כלא מבינות, אמרה אחר כך אחת מהן, שלא רצתה למסור דוח מפורט יותר מדי, גם היו נבוכות, היה ערב, ורוח, והוא גם סיפר אגדה ששמע פעם מפי המלך, והן לא האמינו שהכיר מלכים, אמרה לעיתונאי, שחקר אותה כי רצה לפגוע בדוד ולא ידע שלדוד לא אִכפת, ומה כבר יכול להכתים את שמו של דוד, שאלה מיכל בעצב, שום דבר.

ואז מונה למפקד השפלה, וירדו מירושלים. המנהיג רצה אותו בעמדה טובה, אמרו, וקינאו. הם קנו מגרש בסביבות תל־אביב, המקום היה אז נידח. דוד בנה בית, בית גדול בימים ההם, שאלו מניִן הכסף, והוא אמר, נסיכה זקנה הורישה לי, וצחקו. חנקה באה לשתול את הגינה, ודוד מיאן לתת למיכל לרהט ולעצב את הבית. היא עמדה על שלה, זה היה הקרב הראשון שמיכל נלחמה בו על כבודה וניצחה. דוד צחק ואמר, אבל לשלם לך אני לא משלם, והיא אמרה, אתה כן. רבקה החלה ללמוד בתיכון ונסעה כל בוקר לתל־אביב, ודוד עמד בחלון המפקדה וירה ביוני בר. באה רבקה, והוא שלח אותה לְמַטָה לאסוף את היונים, היא רעדה, אבל ליקטה את הגוויות. ואז שלח אותה הביתה עם היונים, לומר לאִמהּ להכין אותן לארוחת־הערב.

יום אחד נרצח עובד יערות בהרי ירושלים. דוד שלח את חיימקה לאסוף חבורה של לוחמים מימי גדוד הפשיטה, שאת חלקם אימן עתה מחדש, לצורך פעולה שקרא לה תגמול. המנהיג שאל אם תגמול היא הדרך הנכונה. נקמה אינה מעלה, היא רק מסבכת ומערערת. אבל דוד אמר, אין זו נקמה, זה תגמול, נקמה היא אישית, ותגמול הוא משהו מדיני. צריך שיֵדעו שיש מחיר, אחרת לא תהיה מדינה. חיימקה יצא ופוצץ בית בכפר שממנו יצאו רוצחי השומר. הוא המתין וירה לעבר הנמלטים, ודוד ביקש מוועדת שביתת־הנשק להעביר הודעה לירדנים שכל פעולה משטחם תיענה. שר החוץ הביע התנגדות, איננו עוסקים בנקמות, אמר, הקמנו מדינה ויש לנו דרכים מדיניות להילחם על חיינו. הוא האמין בפשרה, חשב על ויתורים, אמר שאולי צריך להחזיר אנשים שנשארו מחוץ לגבולות שלא באשמתם, ודוד חשד בתמימותו. המנהיג אישר פעולות ששר החוץ הסבירן לעולם ולבו מפרפר מזעם. פה נשרפה גורן ונהרס בית, שם נורתה אש לעבר עמדה ירדנית. היה ויכוח, אך דוד שתק והמשיך לשלוח את חייליו. הם למדו להיות ערומים כשועלים, אמר דוד בשמחה, ובלילות היה מהלך אתם לאורך הגבולות. שר החוץ המשיך לכתוב תזכירי מחאה, והכל נהנו מן העברית המפוארת שלו.

ביום חורף נאה, לאחר גשם שוטף, יצא דוד עם בִּתו לצוד דורבנים. מיכל שאלה מדוע אין הוא לוקח אותה לתיאטרון, והוא אמר, את החלק הזה בחינוך תעשי את. הם הגיעו לְתל שנקרע בעוצמת השיטפון. בתוך מפולת סלעים ראה דוד כדים רחוצים. תחילה לא ראה דבר, ואז גילה את שורת הכדים. הוא עמד פעור פה, אף פעם לא ראיתי את אבא מרוגש כל־כך ומתוח. הוא נגע בכדים ואמר לי, תראי כמה הם יפים, וכמה מלחמה עתיקה יש בהם, והוא לקח את הכדים ובזהירות העמיסם לג’יפ. פעם בלוּבְר, עם אמא, לקח כד והיכה בו, וצליל הכד נשאר באוזנו שנה תמימה. הם נסעו לירושלים. חייל מילואים של דוד היה ארכיאולוג במוזיאון שהחלו לסדרו לא מכבר, והוא בדק ואמר, בבדיקה שטחית ראשונה אני חושב שאלה כדים כנעניים, ולפי הערכה זהירה גילם כשלושת אלפים שנה. דוד שאל, איזו תקופה זאת, יואל, ויואל אמר, תקופת האבות. ידי אבא נהיו רכות כשנגע בכדים, אמרה רבקה, הוא כיבד את הכדים כפי שלא כיבד איש, היתה בו ערגה אליהם, אם מותר לומר, מין תחינה, משהו שלא הכרתי באבא, הוא לא העז להרים קול ודיבר על ידם בלחש.

דוד העמיד את הכדים בבית, ואיש לא אמר דבר. והמנהיג, שלא לקח לעצמו אפילו מנורת שולחן, גם הוא לא אמר מלה. ודוד החל לאסוף כדים ופסלונים, ובלילות חפר והביא הביתה. והבית נהיה כמו מוזיאון, אמרה רבקה. הגיעו ארכיאולוגים שישבו והתפעלו, ובדקו, ולימדו את דוד לאחות כדים, למדוד אותם, לתַאֲרֵך אותם. הוא ליקט כדים כפי שהיה מלקט נשים, אמרה מיכל. לכל כדיו ופסליו היתה איזו הינומה של הרס, איזה צבע שחור, איזה זכר לשריפה. והוא אמר, שכשהוא נוגע בכד הוא נוגע בדם עתיק, או מרגיש את הדיִש של האיכר הקדום, את כּוֹתֵת השמן. כל כאב הדורות שהיה בארץ הזאת, ברוכת המלחמות, נבלע באדמה כלא נודע. שום רגב אדמה לא התאבד, ושום עץ לא ישב שִבעה, הדם יבש, רק בחרסים השתייר שְׁחור המלחמות.

דוד עבר את קו שביתת־הנשק בדרום. הגיעו חיילים ואנשי או"ם. התקרית גדלה, טלגראפים צווחו בעולם, והמנהיג קרא לו לגעור בו. דוד אמר, רציתי לדעת עד איפה מגיעה העירנות שלהם. המנהיג שאל, עד איפה? ודוד אמר, עד המקום שרציתי. בממשלה תבעו לגעור בקצין שהעמיד את הצבא על רגליו והצריך נסיעה דחופה של שר החוץ לאירופה, אבל המנהיג אמר, כבר גערתי בו.

בתרגיל הגדול פיקד דוד על חטיבה. קצינים ותיקים באו להיות שופטים, ודוד מרד במוסכמות, “איבד” אנשים רבים מדי, אך הפתיע את “האויב” וניצח. קם רעש גדול. הוא אמר, אבל איש לא נפגע באמת וזה היה משחק, רציתי להראות שאפשר גם אחרת. קצינים באו אל המנהיג והתחננו לפטרו. המנהיג, שהיה לרגע במבוכה, קרא למפקד הצבא לשעבר, והלה אמר, דוד פורץ גדר אבל חייל טוב, והוא לימד אותם מה שלא כתוב בשום ספר. לוּ היה זה קרב של אמת, אמרו המפקדים הזקנים, היה נשפך כאן דם רב. ודוד אמר, גם בדונקרק נשפך דם רב, אבל מלחמה היא על הכרעת האויב, ויש לזה מחיר. הוא חשב על הקרב בעמק הירדן, והפך אותו על פניו, ואימן את חייליו, ומצא דרך לעקוף ולפרוץ ולהטעות, והמפקדים בזו לדרכו, ולמנהיג אמר, יש לך תרחים זקנים, וצריך ללמד אותם איך מתכופפים כדי להתיישר ולא איך מתיישרים כדי למות כפופים.

ערב אחד עמד בחדרו במטכ"ל וראה במרפסת של בית ממול כד עתיק. בכד היה קקטוס, ובחלון שליד המרפסת ישבה אשה מבוגרת וסרגה. הוא חיכה לחושך, כולם כבר הלכו, האשה עדיין ישבה בחלון, ודוד טיפס על צינור המים עד לקומה שלישית, נכנס למרפסת, ניקה את בגדיו מן הסיד שדבק בהם, נגע בכד, הכד היה פלשתי, היו עליו איורים כחלחלים שדוד השתוקק לראותם בביתו. הוא עקר את הקקטוס, ותחילה רצה להשליכו בזעם, אבל הניחו על הרִצפה, וחיבק את הכד ורצה לרדת. האשה שמעה רחש ויצאה למרפסת, וראתה גנרל עם כד בידו והקקטוס שלה על הארץ. הוא ניסה להסביר, אבל פתאום לא היו לו מלים. הוא אמר, הנה קחי מאה לירות, זאת משכורת, והיא אמרה, מה מאה לירות, הכד מבעלי המנוח, ואני קוראת למשטרה, אך הוא נכנס אליה, וישב מולה, וסיפר לה על ילדותו העשוקה, ועל אביו שהיה מכה אותו, ועל ערבים שעינו אותו, והיא אמרה, הכד הזה, מה כבר יש בו בשבילי, והוא אמר, אבל יש לך מאה לירות, וגם אקח את הכד למוזיאון, ויהיה חדר על שם בעלך, ורצה לרדת בצינור, אבל היא כבר ביקשה שירד במדרגות, והוא לקח את הכד ונסע הביתה. כשסיפר למיכל, לא צחקה. היא אמרה, אתה מנוול אמיתי, דוד. ודוד אמר, אני אדקלם לך את השיר הכי עצוב שאני מכיר, הִנֵה. מן החלון פֶּרח עציץ, כל היום הגנה יציץ, כל חבריו שם בגן, הוא לבדו עומד כאן.

מרגלית ואבינועם נישאו. שיפרו אז כלי לחימה קיימים ופיתחו תכניות לעתיד. מרגלית אמרה, דוד יושב עם כד גנוב ורואה את עצמו נכנס אל ארמון דוד לסייע למלך נגד אבשלום. דוד אמר, הכד פלִשתי, מרגלית, אבל שמשון נקם בהם. בלחי חמור. וַיצחק דוד.


 

פרק כג

חנקה הייתה חלשה, ואפרים, מאוכזב, החליט לשוב להיות איכר. אבל האדמה בזה לו. יום אחד החוויר, ועמד נטוע במקומו. קָרַב איכר זקן, שהכירו מימים, ואמר לו, אפרים, אתה יפה מדי להיות פלאח. אפרים חזר אט־אט הביתה וישב על המיטה ונשם בכבדות. חנקה שלחה אותו לרופא. מאוחר יותר טִלפן להודיע שנשלח לבית־החולים, ושם נבדק, וכי נשאר ללון אצל חנוֹך מהמפלגה. חנקה לא האמינה וחיכתה. כשחזר אמר לה שהכל בסדר, אבל היא ידעה.

יום אחד ישב דוד בחצר והדביק עתיקות. רחל הגיעה והיתה נסערת. היא אמרה שעברה דרך המושבה, ראתה את אפרים, ומראהו מדאיג. קולה היה זר, אחר, דוד לא הבין. היא ישבה ושתתה תה, ומיכל ישבה אִתה. ורחל הביאה עִמה איזו עצבות שהכל נפלו לתוכה כאל רשת. בסוף אמרה בלחש, נסעתי לחיפה לקורס מתקדם לגננות. פגשתי איש, לא יפה, לא צעיר, לא ארץ־ישראלי, ערירי ועיקש ומופנם ונמוך, והתחלנו לדבר, הוא לא אמר הרבה, רק הביט דרכי כאילו פחד לראות אותי, והוא, פליט, עם איזה כאב, ואשה שהיתה לו וילדים שהיו, אבל שלם, מעוגל בחריכה הזאת שלו, ופתאום מצאתי את עצמי מלטפת את העיניים העצובות שלו, דוד, התאהבתי באיש, חיכיתי כמה שבועות, חיכיתי חודש, וזה לא עבר לי. באתי אל אבנר ואמרתי לו. הוא הביט בי כאילו לא ראה אותי, והלך לכפרים הערביים שלו, וחזר כעבור יום ואמר לי, את לא תעזבי אותי. אמרתי לו, אבנר, תהיה לך אשה אחרת, אתה יפה ולא מבוגר מדי, וחכם, וגיבור, מה אתה רוצה, אני רוצה ללכת אל איש אבוד שיש לו אולי כמה שנים לחיות כי גופו פגוע ולא רק נפשו, ואבנר אומר, על בשרי, ואמרתי לאבנר, אני נוסעת לדוד.

מיכל אמרה, לכי עם האהבה, רחל, אל תשאלי שאלות, אל תתני לנוכלים האלה לסדר לך את החיים שוב. רחל בכתה, ומיכל ליטפה את שׂערה והגישה לה ממחטה. דוד לקח את רחל לחדר־העבודה שלו, שהיה יושב בו שעות ומדביק חרסים, ונזף בה, והיא לא ענתה, הטלפון צִלצל, חנקה טילפנה לומר שדוקטור מוזס קיבל התקף ומצבו רע. דוד לקח את רחל ונסעו למושבה, ומיכל טִלפנה לאבנר והודיעה לו. בדרך אמר דוד, תמיד אהבתי את אביך, ואת יכולה היום לקום ולעזוב בעל רק מפני שאיזה מסכן הגיע עם חריכוֹת? לכי אליו, שבי אִתו, עִמדי אִתו, שִכבי אִתו, קִפצי, רק אל תהרסי נישואים, והיא הביטה בו, חשבה על אביה, על דוד מול אביה, ומשהו בה כָּמה אל עצמה ולא מצא, משהו שגם בז לדוד, בז לנוכלות הרגשית שלו, הוא עבד על רגש האשמה שלי, וזה היה תמיד חזק, אני לא יודעת מדוע רצה כל־כך שאשאר עם אבנר, אולי מפני שפחד שמא יצטרך לעזוב את מיכל וזה לא היה נוח לו, הוא לא ראה באמת את האחרים, אלא את עצמו בהם, לא מפני שאהב את עצמו, אלא מפני שלא אהב אף אחד.

הם הגיעו למושבה ופגשו את אבנר. אבנר נגע בידה של רחל, ובביישנות עייפה החזיקה רחל את ידו, והם פסעו לעבר הבית הישן. מרחוק נראה אדם לבוש חליפה וחבוש מגבעת, כְּזר עמד שם. האיש רכן מעט, שמט את מגבעתו, ומיד הרימה. חנקה יצאה החוצה וביקשה מהם להיכנס, הביטה, ומבט תמֵה על פניה, רחל נכנסה פנימה וגבה הרתית. הם עמדו סביב מיטתו של דוקטור מוזס, והוא הביט בהם ונראָה שהכיר אותם.

סמוך למיטה, על השידה, היה הספר. הוא היה גמור. מאתיים חמישים ושבעה עמודים צפופים. בעמוד האחרון היה כתוב, תם ונשלם, ספר המחלות בתנ"ך שעמלתי עליו שנים רבות ועלה בידי לסיים. דוד עִלעל בספר ונתקל במלה ‘מצורע’, הביט בחלון וראה איש עומד, כאילו דבוק לאדמה הזרה לו כל־כך, השמש קופחת והוא בחליפה, המגבעת לראשו, ודוד קרא על ‘שחין’ ו’צרעת' והביט ברחל, שבכתה בשקט, וחנקה סידרה את הכר, היכתה אותו כדי לנפחו, השעינה עליו את ראשו של הדוקטור, כדי שיוכל להיטיב לראות, והוא אמר בלחש, אז הנה אתם, ופתאום אמר בגרמנית, אוה, הנה בא הגנרל המתוק שלי. מעתה דיבר רק גרמנית, ורחל תִרגמה כבובה מכאנית, חדגונית תרגמה, לא הטעימה אף מלה, הדמעות נעלמו, מסֵכה של שעווה כיסתה על פניה, כאילו היתה מתחת לנייר פרגמנט, והיא תרגמה, אתה דוד, אתה יכול תמיד לקחת את רחל לאשה, ואבנר, אתה פה אבנר? מדוע אתה פה אבנר? ואבנר נראה עצוב, וחנקה אמרה, אל תשים לב, אבנר, הוא הוזה. והזקן דיבר עוד מעט, אמר משהו לחנקה, שהבינה את דבריו, אבל רחל תרגמה מוכנית, בלא לחשוב, בלא להרגיש דבר, ודוקטור מוזס אמר, תנו לי ספר לקרוא, אני עייף. רחל ניגשה לארון הספרים ולקחה את הספר הראשון שהזדמן לה, היה זה ספר יובֵל לאיזו מושבה, נייר צהבהב, צילומים דהויים על נייר מבריק. הדוקטור הרכיב משקפיים, התרומם מעט על הכר, וקרא. הוא קרא בגרמנית, עבר מעמוד לעמוד בספר עברי שסיפר על תולדות מושבה. הם היו שקטים והקשיבו לתרגום החדגוני של רחל, שלא זזה, רק שפתיה נעו, היא תרגמה, היה לי אח, ארנסט מוזס, כשהלך לצבא רצה לטוס, אבל היה קצר רואי ונהיה סֶגֶן, וסבא הלא נולד בלייפציג, המשפחה מפרוסיה, היה שם כפר, ושלג, ורחל מתרגמת והם משתוממים, אבנר בוהה, מנסה לראות בחלון איזה כתם מרוחק, שנע לעבר הכביש שסללה הגברת סלַבֶנסקה, שבאה להקים להקת בלט בגליל וגירשה את היתושים, והזקן נחלש, קולו נחלש והלך, הוא קרא עמוד אחר עמוד בגרמנית, את קורות חייו מספר עברי המספר על פקידי הברון שהתעללו באנשי המושבה. הם ראו אור זורח על פניו. דוד הביט באיש הזה, ברופא שהאמין, באיש שהדביר מלאריה וכתב ספר ואהב את חנקה, והיא לא נענתה לו בגלל הטיפש הזה, אפרים. ופתאום בכה הזקן, הוא סיפר על הפרֵידה מהוריו לפני שישים ושמונה שנים, תיאר את מראם, וכך הגיע לעמוד האחרון, הדמעות שבכה על הוריו כבר יבשו, הוא הסיר את משקפיו, הניח אותם על השידה, סגר את הספר, הצמיד אותו אל גופו, ואמר, אה, איזה ספר יפה שזה היה, את זה ביטא בעברית, ועצם את עיניו.

רחל חזרה אל אבנר בעוגמה שנמחקה מהר, מיהרה לנסות לסלוח לעצמה, ואבנר הודה לדוד, ודוד לא רצה לקבל את התודה. כשחזרו הוריה של מיכל ארצה מטיול בחוץ־לארץ מתה אִמהּ משבץ בירידה מן המטוס. אביה של מיכל שאל את בִּתו בכעס, אם הוא צריך לקבור את אמה במושבה, והיא אמרה, אתה יודע שלא. הוא ישב בביתו והתאבל, ודוד בא והלך, אבל מיכל ישבה עם אביה חודש ימים, והוא דיבר סרה בבעלה וסיפר לה איך מתעמר דוד בשׂר החוץ, ואיך פוחדים ממנו המנהיגים והפוליטיקאים, כי אין בו רחמים ואין בו אהבה, והוא התנצל על המלים הללו, אבל אמר, התאפקתי שנים, מה אני יכול לעשות, פעם באתי לנסות לאהוב אותו, אבל לא אהבתי אותו מעולם. ומיכל אמרה לאביה, תחזיק מעמד, תעבור את הימים האלה, את הגעגועים לאמא, ונראה מה יהיה, אבל דוד אמר לה, אביך לא יחזיק מעמד בלי אשתו, הוא איש חלש ומיוחס, והוא עדיין מחזיק לה את היד, או היא לו. הוא מת בתום השנה, ומיכל קברה אותו ליד אִמה. הדוקטור מוזס נקבר ליד עמוס, וחנקה ישבה בבית ואמרה, הנה החלה מגיפת מוות, צריך לנעול את החלונות. אפרים לא נראה טוב, ודוד שאל בתמיהה, את פוחדת, חנקה? והיא אמרה, בשבילו אני פוחדת, טיפש אחד.

דוד נשלח לאנגליה ללמוד בקורס צבאי. הוא הלך למשפחתו של הקפיטן, שנהרג בבורמה לפני שנים, ועמו הביא תאנים מיובשות מארץ־ישראל. כשישב שם חיפש בתצלומים שהראו לו את ריח הבצל הלעוס, ולא מצא. בקורס היה לו שרת שצִחצח את מגפיו, וזה אפילו לא שִעשע אותו. מיכל והילדים גרו בעיר, ודוד שהה כל היום במבצר מרשים בתוך גן ענק ומטופח. מיכל התפלאה כמה השתנה, כמה ניסה ללמוד מן הסדר האנגלי שפעם לִגלג עליו, וגם אהב לצאת לטיולים, לראות נופים שפעם חש כלפיהם זרות. הקצינים הצעירים ממנו למדו להעריך אותו, והיו אפילו שחיבבוהו. כששמע דוד שמת המלך, החליט לראות את ההלוויה מקרוב. הוא מצא חנות מזכרות קטנה, שעמית בקורס סיפר לו עליה, קנה שם דרגות ופס לכובע וכותפות, קיצץ את שערו, הלביש את רבקה בגדי חמודות שקנה לה, והלך אִתה. כֵּיוון שחשש שהמבטא יסגיר אותו, מִלמל. הדרגות עשו רושם, הכותפות היו מכובדות, איש לא העז לבקש ממנו תעודות, הוא עלה ליציע הנכבדים וישב בין חבריו הגנרלים, הבריגדירים והפילדמרשלים, המפקדים שאִתם לחם בבורמה, בציילון, בהודו, בגרמניה, והם חייכו אליו, ניסו לזכור מניִן הם מכירים אותו, אבל רובם לא זכרו מניִן הם מכירים את רובם. אחד מהם, שעמד לידו, מלמל, ועכשיו יש לנו מלכה, ודוד הִמהם משהו על הימים ההם, והזקן הביט בו בנדיבות ואמר, כן, והחצוצרות, והתותח שלא ירה, ודוד אמר, אבל התחמושת היתה פגומה, והגנרל אמר, הביאו אותה על חמורים, הטיפשים, ודוד אמר, וחמור אחד שבר רגל, הכל בהמהום, היה קשה לזהות את המלים, הגנרל חשב רגע ואמר, כן, לא שבר, כרע, ואלה היו פרדות, והן התחילו לרוץ. ודוד אמר, אה, נכון, חמור אחד כרע, והפרדות לא עמדו בלחץ, ורבקה התאפקה ואכלה סוכריה, והביטו בתהלוכה ההדורה וראו את החצוצרנים, והם הצדיעו, וראו את המלכה האם ואת המלכה הבת ואת משפחת המלוכה, כולם חנוטים בתוך בגדי חמודות עתיקים. והפנים העגומות והקפואות של דוד מצאו הד בפנים האחרות, והיתה האחווה, אמרה רבקה, הוא היה מהפלוגות שלהם, אולי מת שאול, והוא הביט, מצחיק איך ידע להיות של האחרים כשלא היה חלק מהם, הוא עיקם את אפו כשרבקה הפילה את הסוכריה, וקול חצוצרות נשמע אז, פילדמרשל זקן שהכיר אותו ממש מקרוב, וחייך כל הזמן, צחק למראה אפה הרטוב מן הסוכריה, ודוד צודד אליו מבט משועשע ואמר, הילדות האלו. למיכל סיפר אחר כך, שפעם נתנה לו חנקה לקרוא סיפור של אנטול פראנס על פונטיוס פילַטוס הזקן ההולך למרחץ ברומא. הוא יושב עם חבריו, החֶברֶה מהימים ההם, והם מעלים זכרונות, ואחד מהם אומר לו, אתה זוכר את ההוא שאמר שהוא בן אלוהים? ופונטיוס אינו מסוגל לזכור, ומנסים להזכיר לו עוד ועוד, והוא אינו זוכר, ואומרים לו, אבל צלבת אותו, והוא אומר, אבל צלבתי כל־כך הרבה.

דוד אמר, עמדתי שם, צבר בן המושבה, שנראה בריטי כמו שמהטמה גנדי נראה בריטי. שירלי טמפל היא עכשיו מלכת אלביון, ורבקה ראתה איך ממליכים מלכה. נזכרתי במלחמות עם החיילים של הגנרלים האלה, בהרי הגליל, נזכרתי בחייל אנגלי אחד, ולשי אני חושב, שמת ולא ידע היכן הוא מת, אמרתי לו נצרת, והוא לא ידע, חשב שאולי הוא בליברפול, אבל מת מול עצי זית זרים.

הוא למד בשקיקה, אמרה מיכל. היה לו השרת הזה, ויום אחד עמד ונעץ בו את מבטו. השרת התבלבל והפסיק לעבוד. בסוף אמר לו, אתה מביך אותי. דוד אמר, רציתי לראות עבודה מקצועית, בשפה שלי יש צמד מלים, ‘תבונת־כפיים’, ואתה, ידיך חכמות. השרת, שאיש לא הביט מעולם איך הוא מצחצח נעליים, התלהב ונתן לו הרצאה ארוכה על משחות ולַאכּות, ועל שפשוף נכון, ועל חריצים בעור, ועל מטליות, ומדוע מתיזים מעט מים, ואיך מבריקים בסוף ביובש מוחלט, ודוד הקשיב רוב קשב, וכשראה זאת השרת עוד הוסיף ודיבר, ודוד ידע עד יום מותו איך מצחצחים מגפיים, אבל את מגפיו, כמובן, לא צִחצח מעולם, אמרה מיכל.

המנהיג החליט לקרוא לו לשוב. דוד חשש ממינוי חפוז, פתאום חש שהוא רץ מהר מדי ורצה למדוד את נסיונו מול מה שלמד באנגליה. היו לו ספקות, אמרה מיכל, המצב באזור השתנה, הוא ידע שהולכים לקראת תקופה קשה. לא מלחמה חד־משמעית כבעבר, אלא זחילה ארוכה בשדה קוצים, והאם יש לנו אורך נשימה? צריך לחשוב על שיטת הטעיות חדשה שתחליף את הצורך בכמות וגם את הפרטיזניוּת. הוא לקח את מיכל לצרפת, את רבקה שלחו הביתה עם זוג ישראלים שהכירו. הלכו ללובר, והפעם עברו מאולם לאולם עד שהתעייפו. ירדו למטה ונעצרו מול הכד הענק. היא אמרה לו שהיום אין לה מי שיוציאוֹ מבית הכלא, והוא אמר, וגם אין לי כוח ללמד בריונים צרפתים עברית. הם חזרו ארצה לאחר שדוד ישב חודש ימים וחשב. מיכל אמרה, הוא חשב עד שאצבעות רגליו נראו חלק מן המחשבה. הוא לא ראה נשים יפות, לא רצה אוכל טוב, ישב בשווייץ בבית־מלון מול האגם וחשב, ובסוף אמר שהוא יוכל לחזור, וחזרנו.

ואז קפצה מרגלית מגג של בֵּית קומות והתרסקה. בידה היה פתק ובו רק מלה אחת, דוד. העיתונים עשו מכך מטעמים. מיכל ישבה עצורה וניסתה להרחיק את העיתונאים מן הבית. אבינועם ישב עם דוד בביתו. לעיתונאים אמר, דוד הכיר אותה כי היתה בת־דודה של אשתו, מדוע אתם מנסים לענות אותי? מדוע כתבה ‘דוד’ איני יודע, דוד אינו שם נדיר, אולי היה לה פעם איש ששמו דוד. הנאמנות של אבינועם הרגה את דוד, אמרה מיכל, הוא הבין מה עמוקה יכולה להיות הנאמנות. לאבינועם אמר דוד, אני מצטער, לא ראיתי אותה שנים, מדוע כתבה את שמי איני יודע, אולי רצתה לנקום בי על כאב ישן. הוא לקח את הגבר החזק הזה וחיבק אותו. דבר כזה לא עשה מימיו, אמרה חנקה. החיבוק חימם באיש את קִפאונו. הוא החל לנוע, לפרפר, ואז, גבר והלך חִרחור, כאילו נהמה מעמקי האוקיינוס ולא מעמקי גופו, והחִרחור היה לבכי, קצר, עמוק, שחדל כעבור דקות אחדות, ואבינועם היה כאיש אחר. למחרת אושרה לו העלאה במשכורת והוא הועלה בדרגה, אף כי לא שירת בצבא־הקבע, ונמצאה אשה שתעזור לו במשק־ביתו, והוא חזר לעבודה, ועד יום מותו לא הזכיר לדוד את מרגלית.

לאחר התנכלויות מעבר לגבול שלח דוד מחלקות מאנשיו לגנוב את הגבול, ואחת מהן נקלעה לקרב לא מתוכנן. המפקד שלח הודעה, אני מכותר, היום עולה ואני עומד לסגת. דוד לקח ג’יפ ומיהר לשם, מצא פִּרצה ועלה לגבעה המכותרת. האש היתה עזה, והם התפלאו לראות אותו שם. הוא גער במפקד בנוכחות חייליו ואמר, אין מלה כזאת ‘מכותר’. מכותר זה מה שאתה עושה לאויב, לא מה שעושים לך. הוא ניסה להציל את הקרב, אבל היה מאוחר מדי, וחרה לו, חרק שיניים ונאלץ לפקד על נסיגה. החיילים סחבו אִתם שלושה הרוגים. למחרת אסף אותם דוד ואמר, מי שייסוג מקרב כשפחות ממחצית אנשיו נפגעים, לא ישוב לפקד. חיימקה אמר, היה צריך לפעול מהר, לחפש פתרונות ורק אחר כך לראות אם אפשר לעשות מהם תיאוריה. אנשים נשחטו יום יום, הרוצחים התעללו בגופות, בעיירות ישבו אנשים מבוהלים, הקשיבו ליריות והחביאו ילדים מתחת למיטות. ודוד לקח חבורה של מנוולים אמיתיים כמונו ואמר לנו, זה מה שיש, ויום אחד יהיה צבא. הוא עמד בראש המבצעים הקטנים והאכזריים, ולפעמים היה ממציא קרבות בלתי נחוצים כדי להעלות את המוראל, ומישהו היה מדליף לעיתונות־החוץ את הידיעה, ומשם העתיקה העיתונות הישראלית, ואיש לא לקח אחריות, אבל דוד היה שם, וראה איך נזקפים ראשים, ואמר, זה מה שאני צריך, שהשמועה תעשה כנפיים, שירצו להצטרף אליכם, ושיהיה לי מזה צבא.

חייליו של דוד התאמנו באש חיה, והוא הלך מקרב אל קרב כאילו היה מפקד זוטר. הקצינים הלכו למנהיג ואמרו שהוא מסכן את חייו בלי צורך, וכי הם זקוקים לו כמפקד, לא כלוחם. דוד בחר בְּנָתִי להיות המפקד. את נתי הכיר עוד בגדוד הפשיטה שלו, ודוד תפס את הנחרצות של האיש, גם ידע שהוא מסוכן, נעדר צער או מחילה, וזה מה שקסם לדוד, הוא חשד באיש, חשש ממנו, לא אהבוֹ, אבל רצה בו כמפקד. החיילים קיבלו את מנהיגותו של נתי רק בתוך קרב, הם העריכו את הכוח שהיה לו כבר אז שלא להתחשב באיש ולהוליך אנשים לעבר מקומות שאליהם לא רצו ללכת. דוד אמר למיכל, נתי יתקע לי יום אחד סכין בגב, אבל הוא בולדוזר ואני צריך אותו.

יום אחד בא דוד לקבל את פני הלוחמים ששבו מקרב. היה שם בחור חדש, ביישן, אמיץ לב, ושמו אהוד. הוא ביקש מאהוד לתאר לו את אשר קרה, ואהוד אמר, חצינו את הגבול בקילומטר השלושים ואחד בין האטד והסידריה. הגענו לכפר והיה אויב. כלב נבח והרגנו אותו. יצא ירח והתחבאנו. נכנסתי לבית ומצאתי את הרוצח, ויריתי בו עד שמת. שרפנו את הבית, הרגנו עוד כלב שנבח כנ"ל. התחילו יריות וחזרתי לחֶברֶה, לקחתי את ג' ואת מ' להסחה. נתי הגיע לגבול עם הקומנדקר. ירו באוויר וחזרתי כסברס, היו יריות עלי ולא יריתי חזרה, נתי ירה לעבר עמוד טלפון והחריב אותו, לא רציתי לירות עוד, היה חבל על הכדורים.

דוד אהב את דיוק המלים הללו, אמרה מיכל. אהוד, נער השעשועים של הנשרים, אמר לה, הלך לבדו במדבר לנקום את נקמת רצח חברתו. היתה בו החלטיות ביישנית חסרת מעצורים. דוד עשה ממנו קצין ונתי מינה אותו לסגנו. היה הולך בארץ האויב עשרות קילומטרים להגיע ליעד, לבדו, ולחזור. הלך בשלג לכפר נידח בהרים להרוג איש, וחזר. דוד אמר למיכל, יש קו ישר בין הכדים החרוכים שלי לבין אהוד. אהוד ידע להעניק איזו נימה שובבה לחבורת הקשוחים של דוד, להדביק אותה בשמחה החיים הבסיסית שלו. החיכוכים בין האנשים היו בלתי נמנעים, אבל אהוד פישר וגבורתו הכריעה.

קצינים של דוד יצאו לטיולים נועזים במדבריות של ארץ האויב, מצאו בארץ האויב מקדשים להצטלם על ידם, חרשו את הארץ ושרו שירי זבח, שקבוצות זמרים קופצניים זימרו בין ההרים הקרחים של המדבר. הערים היו זרות להם, הפינוק היה בחמדנות הנזירית, דוד לימד לגנוב כל מה שלא בא בקלות, והיתה ההפקרות החיננית, אמרה חנקה, הפקרות של נזירים שלוחי רסן, וזה עבד, צעירים רצו לנסוע מהר, לשבור חוקים, למלא את חצרותיהם כדים כמו דוד, החלה נהירה אל התִלים העתיקים, עמלק היה איזה ערבי מסכן שצריך להעניש, ופתאום אמר המנהיג, יש לי עִם מה לישון בשקט בלילות.


 

פרק כד

אהוד נפצע, ודוד נסע אחריו לבית־החולים וחיכה עד שיצא מכלל סכנה. שלושה ימים ישב במסדרון וחיכה. רבקה הביאה לו כריכים ופֵרות, והוא ישב שם, קודר, אנשים חששו לדבר אִתו, נתי מילא את מקומו, המנהיג לא קרא לו, בא רופא ואמר שאהוד יחיה, ודוד חזר הביתה וישן עשרים שעות רצופות.

דוד שיחק במפקדיו והפעיל אותם זה כנגד זה. לא רק באויב לחמו. הערבים גורשו מבתיהם, אמר לחנקה, והם רואים את שדותיהם מעובדים בידי עילגי עבודה ובאים בלילה לנקום, וחנקה אמרה, ולפַדֵר מעט, להקטין מעט את נקודות החיכוך? לסגת נסיגות טקטיות כדי שישקוט מעט? והוא אמר, זה לא ילך חנקה, הם רוצים את הדם ומוכנים לשלם בדם, ואני חייב לחשוב כמוהם, וחנקה אמרה, אולי זאת הבעיה הכי גדולה שלך, דוד.

לילה אחד חדרה חוליה מירדן והטילה רימון לחדר שישנו בו שלושה ילדים ואם. דוד אמר לאנשיו, יוצאים לפעולת עינוש גדולה, הירדנים מאפשרים ואף מעודדים את החדירות, אנחנו צריכים להראות להם מה המחיר, והמחיר יהיה גבוה. נכנסו לִכפר וחיסלו את החיילים הירדנים ופוצצו את כל הבתים, ובבתים גרו הפעם, לגמרי במקרה, תושבי הכפר, כתבה חנקה במרירות לאחר שנים. והמפקד אמר, שאלוהים ירחם עליהם. כשיצאו מן הכפר נשמעה בכייתו של רדיו בודד, והחיילים שבו אל מפקדם, ששב אל נתי, ששב אל דוד, ואז נודע כמה מתו בבתים ההרוסים, ובעורקי הצבא כבר זרם דם חדש של ביטחון עצמי, החיילים האלה הם החלוצים, אם הערבים שרים שירי תהילה למי שמטיל רימון על ילדים, אז שישלמו. נתי אמר, לא ידענו שיש שם כל־כך הרבה אנשים, חשבנו שברחו, וכשנשאל אם ראה אותם בורחים, אמר, לא, ודוד אמר, הוא לא מקבל משכורת בשביל לראות, הוא מקבל משכורת כדי להביא ביטחון.

היו שהתגאו והיו שהזדעזעו. אמרו, הם התנפלו על הבתים בהתלהבות רבה מדי. נתי אמר, החיילים לא ידעו, ודוד, שבא לבדוק, הביט סביב וראה את ההרס ואמר, מה שנעשָׂה נעשָׂה. המשורר כתב שיר קינה, ואמרו שהמשוררים מרפים ידיים, האו"ם גינה, והמנהיג, שנבהל, פִּרסם הודעה שעולים חדשים פליטי שואה, שקרוביהם נרצחו, יצאו לפעולת נקמה לא מקצועית, ולא ידעו שבבתים עדיין נמצאים אנשים. שאלו את המנהיג, איך עולים חדשים פוצצו בתים במקצועיות כזאת, והוא אמר, שאין לו מושג, כי לא היה שם, וגם שום חייל מוסמך לא היה. שאלו את דוד, ודוד שתק. הוא הלך אל המנהיג, ושיחה קשה היתה להם, אמרה חנקה. הוא אמר למנהיג, נשפך דם? מתי לא נשפך כאן דם? אבל המנהיג, אמר דוד לחנקה, המנהיג שאולי גם רצה שכך ייעשה, חש איזו תחושה אפֵלה של צדק, של חשש, של פריצת גדר, אבל הוא לא דרש לפטר את דוד, ולא את נתי, ולא את סגנו של נתי. זה היה רצח שידע שהוא נחוץ במערכה הגדולה, אבל לא יכול היה לעמוד בו. הוא שיקר במצח נחושה, אמר דוד, וחנקה אמרה, לא שיקר, אבל לא לקח אחריות, ונתי אמר, הצבועים האלה, עשינו להם גבול נקי, והם רוצים תיאטרון עם גַרנִיטוּרה, נהרגו יותר אנשים ממה שצריך, אז מה, מלחמה זה לא בדיוק קונצרט של הפילהרמונית, אבל חנקה כתבה אז, שישראל נעשית תזמורת פילהרמונית עם צבא, דוד הכריע את אחרון היהודים, עם ענקים קדום ונחוש קם מתחת ידיו. והיה לחץ, והמנהיג ויתר, והיה משפט, וחנקה כתבה, דנו כמה חיילים, לא מפקדים, ולאחר שיצא פסק־דין, חננו את הרוצחים והכל היו מרוצים. ככה בונים מולדת, חנקה, אמר דוד.

המנהיג מחכה שאעשה עבודה נקייה יותר. אינו רוצה לראות את הלכלוך או לשמוע על הדם. הוא בונה מדינה משברי אדם, ורוצה שמה שאני עושה ייעשה בשקט. לא תמיד זה הולך. יש לי אנשים שמסתובבים בארצות האויב והורגים בחדרי מדרגות, בכניסות של בתים, אבל איש אינו יודע ואינו שואל, המנהיג רוצה לדעת מה עם מנהיג של אִרגון ערבי זה או אחר, ואני אומר, לא שמעו עליו לאחרונה, ואנשי המודיעין אומרים לו, יש סברה שהוא מת, אולי התקף־לב, והמנהיג יודע, אבל אינו רוצה לדעת. והמנהיג אמר, דוד משחק בדם, ורומא לא נבנתה ביום אחד, וגם היא לא נבנתה בלבנים בלבד. זה מה שדוד עושה, ואני חייב לא לתת לו גיבוי, אבל גם חייב למנוע שואה. ודוד הולך ומתחזק.

בבית הביט במיכל, ושאל את עצמו, מדוע הכניס אשה יפה כמוה למיטה כה מכוערת, ולא ידע להצטער. מרגלית ב' היתה אשה שבורה קודם שהכרתי אותה, וזה מה שגרם לה להתאבד. נועה עבדה עם אפרים, הלכה בשבילֵי המושבה, ולפעמים דיברה אל הפרחים. יום אחד יצא דוד למדבר יהודה, בצִדו האחר של הגבול, ירה שם בציפורי בר, הביא אותן, ואמר, מדדתי את אדמת האויב והיא נחלת אבות. ודוד כבר פקד על כוח גדול, והיו גם פעולות כושלות, ובאותם ימים התפטר המנהיג מכל תפקידיו, אמר שהוא חייב להראות בגופו היכן מצויה התשובה לחולִי העם, וירד לנגב, ושם עמד על הראש, התהרהר, הביט ברעייתו המסכנה, שלא ידעה מה לעשות באבק הנורא ובחום. קודם שהתפטר מינה את דוד לתפקידו הרם בצבא. התמנה שר ביטחון חדש, אינטלקטואל גא, שדוד היה חייב לעבוד במחיצתו, ולא אהב. דוד ירד אל המנהיג והתחנן שישוב, והמנהיג אמר, הכו כמה שאתם צריכים, אני לא עומד עוד מאחורי הפקודות האלה, וחייך, חיוך זדוני עלה על שפתיו, אמר דוד, הוא היה עייף מפוליטיקה של חגבים, ומאס בחבריו וחיכה לדור הצעיר, ואמר, עד אז אני מיישב את הנגב.

חנקה כתבה לדוד, אביך חולה מאוד, לפעמים הוא מבוהל, לפעמים הוא שקט מאוד, הוא אמר לי שלפני מותו היה רוצה לשוחח אִתך. תראה בני, כתבה, האיש יקר לי, ואני רוצה שלפני שימות יעשה את כל החשבון. דוד כתב שהוא עסוק, אבל יבוא ברגע שיתפנה. חנקה כעסה, אבל לא אמרה דבר. הגיעה רחל, ובכתה בחדר השני. מיכל באה עם הילדים, ורבקה עלתה וישבה במקום שבו נהרג דוֹדהּ, ואמרה בקול רם, אני כאן, דוִד, והיה לה נעים. מיכל דאגה לכולם, אמרה חנקה, רק לא לעצמה, ורחל ישבה שם, מבכה את עצמה ואת אפרים ואת דוקטור מוזס, שעלתה לקברו אבל אמרה שאין טעם, שהוא לא שם, ואיש אינו מעוניין להוציא לאור ספר כתוב בלשון קשה על המחלות בתנ"ך. מיכל אמרה לדוד, צריך לעזור לרחל להוציא לאור את הספר של הדוקטור מוזס. דוד ביקש שישלחו לו את הספר, רחל הרהרה ולא רצתה, אבל אבנר לקח את הספר ושלח אותו לדוד. דוד ישב בלילה, במפקדת שדה, מחכה לאנשיו שיחזרו, ולאור מנורת לוקס קרא קטעים מן הספר, וכששב הביתה לפנות בוקר, כתב הקדמה. הוא כתב על הַדְבּרת הגרענת אצל הבדואים, והוא כתב על דבלי התאנים והסרטן, על מחלת הצרעת, על חוכמת הכוהנים, על הנביאים שהיו רופאים לא פחות מאשר משוררים ומנהיגים רוחניים של העם. ההקדמה היתה חזקה, אמרו, והחליטו להוציא לאור את הספר. חנקה אמרה במרירות, לא בגלל הספר פִּרסמו, אלא בגלל דוד, וכולם ידעו את זה ואני מתביישת. אבל למיכל אמרה, בסוף הוא עוד ילמד להיות בן־אדם, אך מיכל היתה שוות־נפש, אמרה חנקה, וכבר לא רצתה להיות אחראית לחייו. הוא חזר מנשים בלי־סְפור, הביא את ריחן הביתה, והכניעה המתגרה שחשה מיכל בְּעצמה החלה להימוג, משהו קורה למיכל, אמרו, היא מצליחה בעבודתה, יש לה חברים, יש לה חוג מעריצים, היא אשה נאה וחכמה, היו כבר גברים שהחלו לרחרח סביבה, אבל רבקה אמרה בבוז, הם אהבו אותה, אולי חשקו בה, אבל יותר מכל הם חשקו באבא דרך אמא, אולי חשבו שאם יקחו את מיכל יהיה להם במיטה גם דוד, כי העם כבר היה מאוהב באיש, הקסם שלו פעל, ומוכרי הספרים אמרו, הם קונים את הספר ומרגישים שקנו חלק מדוד.

יואב אמר, שהוא רוצה להיות צייד כרישים, דוד צחק, אבל רבקה אמרה, האח שלי לא רוצה להיות חייל, ואבא דואג. שר החוץ נאבק בדוד בדרכו העדינה, ודוד היה יורד אל המנהיג, ואחר כך היו החלטות הממשלה מאשרות מה שהמנהיג חרש בסתר המדבר. דוד עלה לצפון בענייני הממשל הצבאי. הערבים שחיו תחת שלטון ישראל רטנו, לקחו מהם את האדמות והחזיקו אותם תחת משטר שדוד קרא לו ריאליסטי. אם אחד מהם היה צריך ללכת לבית־שימוש, כתבה חנקה, היה צריך לבקש רשיון. אבל דוד אמר, אלה ישבו פה תמיד, אותם לא מזיזים אלא בכוח. היהודים מחר ילכו לאוסטרליה, מחרתיים לדרום־אפריקה, כל הזמן יושבים פה על מזוודות, גם כאלה שמשרתים אצלי בחטיבה. לערבים כואב לראות אותי נוטע באדמת אבותיהם, ויש להם סבלנות, והם יחכו. צריך להחליש את עוצמת השנאה, אבל איך? והמנהיג אמר, אתה דְאג לזה שיהיה שקט, ועוד נקים את מדינת היהודים שלא הקמנו בארבעים ושמונה. דוד אמר, לוּ היינו חכמים בארבעים ושמונה, כשאולי היית צודק כמו שפינוזה שלך, אבל הגון יותר מדי, היה שורר שקט למאה שנים.

הוחלט לשלוח אונייה לבדוק את יחס המצרִים לחופש השיִט שהפרו. דוד חשב שזו פרובוקציה מטופשת, אבל שר הביטחון החדש החליט. המצרִים עצרו את האונייה ומלחיה נכלאו. המנהיג אמר לדוד, חכה מעט, בחוּר, הנח להם להסתבך. משרד החוץ התנער מאחריותו, ועל דוד אמרו כי אינו עושה די לשחרר את המלחים, ולא היתה בידו תשובה, ורצה להתפטר. ואז נסע אל אביו, ובדרך עצר במקשה, התיישב על אבן מתחת לעץ תאנה ובלע את הצל עד סופו. חנקה אמרה, הוא סיפר לי שישב שעות, ופתאום הבין, המדינה שילמה ביוקר על רגע ההארה ההוא, אבל דוד הבין שהוא חייב לתכנן משהו שישבש את כל המהלכים. מאוחר יותר יאמר נתי, לא רק את המלחמה הבאה הגה אז, אלא גם את אלה שאחריה. וחנקה כתבה מאוחר יותר, זה היה הסוף של החלום שחלמנו, אפרים, והלל, והמנהיג, ואני.

יום אחד בא נתי לבקר את דוד, ודוד ישב והדביק חרסים, ונתי החל לגמגם מעט, ודוד חיכה, ואז אמר נתי, יש לך החבר הזה, אבנר. הוא נשוי לרחל, רחל היא בת־דודה של אבי, כך שאני יודע עליך הרבה עוד לפני שנפגשנו. רחל אדם קשה, דוד, יש בה משהו שבור. אבנר מבזבז את חייו, ופתאום הוא גם משועמם, ואתה אולי לא יודע, כי היית עסוק בעניינים שלך, אבל אבנר היה קצין מצטיין גם בצבא הבריטי וגם בקרבות בגליל. והוא לא מאלה שיושבים על יד מדורה ומתלהמים על כמה יפים היו הימים ההם. הוא חייל טוב וחבל עליו. לפני כמה ימים דיברתי אִתו, באתי לביקור משפחתי, הילדים גדלו, אבנר לא מסתדר עם הפעילות שלו בכפרים הערביים, הוא רוצה לעשות משהו של ממש. אני יודע שאתם מכירים מילדות, אבל הוא לא צריך לסבול בגלל זה. תראה, אני יודע שהוא רוצה לחזור לצבא, ואני חושב, חרף התנגדותי לדעותיו הפוליטיות, שהוא יכול לתרום תרומה חשובה היום, כשאתה בונה צבא חדש.

דוד לא ענה וחשב. אחַר קרא למיכל, ושאל אותה אם היא יודעת שאבנר רוצה לחזור לצבא. מיכל שיקרה ואמרה שאינה יודעת, והוא כמובן ידע שהיא משקרת. אחר כך נסע אל אבנר לגליל. רחל היתה בחדר־האוכל, והוא ישב עם אבנר. אבנר אמר, נכון, אבל לא רציתי לבקש שמא תדחה אותי, ונמאס לי להיות הצד הכואב במערכת היחסים שלנו. דוד אמר, זה לא שייך לנו או ליַלדוּת שלנו, אבנר, זה שייך לצבא, אני רוצה צבא טוב וחזק, עם מוטיבציה, ואתה יכול לתרום. אני רוצה אותך קצין חינוך, תחנך, תדאג לבידור, לתרבות, להעלאת המוטיבציה אצל הצעירים, אצל בני הניצולים שאִמותיהם פוחדות. וכך חזר אבנר לשרת.


 

פרק כה

דוד נסע לבקר את אביו, פגש אשה צעירה שהכיר ולקח אותה, קנה לה שמלה פרחונית, וצחק למראה עיניה החוֹמדוֹת. כשנכנס לחדרו של אביו, והבחורה אִתו, מחזיקה בידה זר פרחים, הביט בה אפרים נזוף, והפך פניו אל חנקה, שעמדה מעליו. דוד אמר, תראה איזה רגליים נהדרות יש לה, וחנקה אמרה, יש לך פה אבא חולה, אתה מבייש אותי, והוא חייך אליה, הרים את סנטרה, ואמר, יש לך שיניים נהדרות, חנקה, והיא סטרה לו. הוא ליטף את פדחתו של אביו, וחנקה אמרה, אתה עוד מעט בן ארבעים, תן מעט רוך והתחשבות, לעזאזל, ומעט סליחה. והוא אמר לה, חנקה, אין לי הסליחה הזאת. הוא הדף את הבחורה החוצה, העלה אותה למכונית, נהג במהירות מסחררת, הבחורה צווחה ואחזה בידיה בדלת המכונית, נכנס למחנה של נתי, היא שאלה מה תעשה, ובא הש"ג, ודוד אמר, קח את הבחורה למאהל של נתי, תגיד שהבאתי להם מתנה, ונסע משם.

בדרך ירה בתרנגול ואסף אותו למכונית. כשהגיע אל המנהיג היה פיו נוטף עסיס של מלונים שקטף בדרך. המנהיג עמד על ראשו, ודוד התכופף ודיבר אל הראש המונח על הרצפה ומחייך מלמטה. המנהיג שאל מה שלום אפרים, ודוד אמר שהוא כנראה הולך. המנהיג אמר, החיים אינם יפים או מכוערים, צודקים או לא צודקים, הם נכונים או לא נכונים.

המנהיג אמר, הם הורסים כל חלקה טובה, ואני מתעב אותם, נשׂאתי אותם על גבִּי שנים, עכשיו הם רוצים מלוכה, ואין בידי לתת להם. ודוד אמר, רק לך יש, אחרת הם יקחו ממך גם את העבר שלך, ותישאר כמו שאול, זיכרון ששרים כל שנה ביום העצמאות.

דוד נסע צפונה, במטה חיכו לו מפקדים שחזרו מפעולה. הוא שמע הסבר לְמה שהיה כישלון, ויצא בלילה בראש אנשיו, ונחל תבוסה. אחד החיילים פחד, ירה מוקדם מדי, והם התגלו. היה צריך לסגת, היו חללים, ודוד ירה בערבי במרחק שני מטרים. בלילות ישבו תושבי היישובים במקלטים או מתחת למיטות, או שיחקו קלפים לבושים בפיז’אמות, או יצאו למרכז הכפר כשהם צועקים, קחו אותנו לאמריקה, לא באנו לארץ־ישראל למות. היה פחד, אמר נתי, היתה מבוכה. דוד ניהל מערכה נגד הזמן ונגד האויב ונגד החבורה שניהלה את המדינה. אולי לא קרא להם נוכלים, אולי אמר, כסילים. לפעולה הבאה לא יצא בעצמו, כי חייליו לא נתנו לו. הפעולה הצליחה והתִכנון פעל היטב. שלושה מאנשי דוד נהרגו, אבל האויב שילם מחיר כבד פי כמה, ודוד אמר למנהיג, שאליו נסע, לא היתה ברירה, שר הביטחון החדש שלך אינו יודע מה שהוא עושה, ושר החוץ לוחץ עליו, ויש אווירה משונה בארץ. אני מנסה לתמרן בין הטיפות, וחנקה חושבת שאני רשע, כאילו יש לה מוסריות מוחלטת, כמו שמיעה אבסולוטית של מוסיקאי.

אפרים גסס באצילות שהפתיעה את כולם. חנקה לא נטשה אותו ליותר מדקות אחדות, והיתה נרדמת כשהיא מחבקת אותו. דוד, שבא לבקרם, הציץ באביו, פני אביו היו שדופות אבל יפות. הדממה הפליאה אותו. הוא היה רגיל לתלונותיו של אביו, לא לשלווה כזאת. פעם, אמר דוד, באתי אליו כועס, חשבתי איך נטש את חנקה, חשבתי על האבא של אבנר שנשא אותו על כתפיו כדי שהמכנסיים לא יתלכלכו. אבל הוא שכב שם שלֵו, ידע בדיוק מה יש לו וכמה זמן נותר לו, והאיש הזה, שתמיד התלונן וקִלקל את חייו, והחליט את ההחלטות הלא נכונות, וחש נבגד, וציפה שהמנהיג ימנה אותו לתפקיד אחראי, ונשאר עם הרכוש הנטוש והביקורת על זה, ועם הצחוק שצחקו, ולפתע לא נותר דבר מן הטרוניה, נותרה נשמה גאה, וחנקה הביטה בבעלה ואהבה אותו, כאילו היתה רובה שיורה פרחים, לכל הרוחות. שכב מופנם, כמעט הייתי אומר גדול מהחיים שלו, רמטכ"ל של כִּשלונות, שחיפש את האמת של כולם, מלבד האמת של עצמו. הלל היה מגיע עם שרה, ישב שם ימים והתגורר בבית של הגברת, שעמד עתה כמעט שומם, לבד מן החדר הבודד שגרה בו נועה, מנסה לנחש מה גודל פרפרי ההזיה שלה.

שרה, אמרה חנקה, נראתה חולנית, היא עלתה במשקל והתלוננה על כאבים. היא אמרה לחנקה, כשדוד בא למשק והציל אותו מהסורים, כמעט סלחתי לו על אפרים, וחנקה אמרה לה בקור, שרה, לך לא היתה שום עילה לכעוס על דוד בקשר לאפרים, זה סיפור שלהם, שלו ושל אביו. ושרה חמקה לתוך הכיסא וישבה מהורהרת, ונדמתה, אמרה נועה, למסֵכת המוות שלא היתה, כי החיים שלה עדיין היו בה, לא כמו באבא, והיא תחיה עוד הרבה שנים, כי היא כן יודעת להתלונן, ויש לה את הקבוצה, ויש לה הלל, עבד עולם, ויש לה חנקה לבכות על צווארה, ואין לה מה שיש לחנקה, את האֵין־אפרים הקרב אליה.

שעות ישב הלל, מחזיק את ידו של אפרים, מביט בידידו מנוער, רכּוּת פרפרית עוטפת אותו. ואפרים היה יוצא מן החיים כמו גניחה ארוכה ושותקת.

אפרים גילה את בנו והיה מביט בו, כמנסה להבין משהו שאולי שכח. הכל נהיה פתאום פתוח, אמרה חנקה, פתוח לשאלות שאפרים חשש לשאול קודם. הגיעה האשה מסג’רה, שהכירה אותו מילדותה. משׂורגת קמטים עמוקים עמדה מעל מיטתו והביטה בדוד וחייכה. הוא שכב שם והכל נראה לו רחוק, הוא הביט בדוד ואולי חשב, מה היה שם שכל־כך הטריד והפחיד וגרם לכעס הזה, ואיך אולי רציתי לנצח עננים, להזיז הרים שאף פעם לא זזו, ובאותה עת להפסיד, להיות מפסיד נצחי ואפילו לא טראגי, לא היתה בי, חשב בוודאי, היהירות שבקדרותה נבראים נצחונות גדולים או תבוסות גדולות. הוא נתחם לתוך איזשהו גודל טבעי, שהיה בו לפני שניסה להיות חבר קבוצה, לייסד משהו חדש, ללכת למושבה, להיות איכר, להיות פעיל פוליטי. החצר האחורית שלו היא מה שרואים מלפנים, אמרה חנקה, אבל זה לא מה שחשוב, כשהייתי חולה והוא נסע הרבה, לא הייתי מאושרת, אבל גם אז אהבתי אותו לא פחות מעכשיו.

אפרים הביט בדוד ונראה סלחני ומפויס. זה הרגיז את דוד, אמרה מיכל. פעם פקח את עיניו, איש לא היה שם מלבד חנקה, והוא אמר לה, הפוליטיקה, העם הזה, מה יש מכל אלה, אני אהיה עצמות וגם זה לא בדיוק, אבל ישנה אַת, וישנה נועה, והיה עמוס. והוא חייך אליה מתוך מצוקה גדולה שלא רצה לתת לה שם, ואמר, ודוד, ועצם את עיניו, ונח.

לילה אחד הגיע דוד מאובק. ישב מול אביו, וחנקה ישבה ליד ראשו והחזיקה את ידו בידה. ראשה שח ונגע בכר הרטוב מזיעת אפרים. אפרים פקח את עיניו והביט בדוד והחל מדבר בקול חלש מאוד, מתוך עומק צָפוּד של נהמה, הוא דיבר על הבית שבו גדל, על אביו, לראשונה דיבר על השריפה. האיש נראָה כמו ילד, אמרה חנקה, שהביטה בו תמהה, לדוד נראָה כמו ציפור, כה רזה היה, והוא פשׂק שפתיים כאילו היו מקור של אנקור, וסיפר על אמו, איך נראתה בערב לפני השריפה, איך עמדה בפתח הבית, מנסה לצאת ואינה יכולה ונופלת פנימה. היו לה עיניים בהירות, כמעט כחולות, אמר, חריצים לצִדי העיניים, אמר, ומבט בוהה, היא היתה אשה קטנה, חרוצה, חזקה חרף גופה המצומק, היו לה ידיים כמעט גבריות, וקול יבש, דומה מעט לקול שלך, דוד, בעיניה היתה ניבטת לפעמים מין דאגה למשהו שלא ידעה מהו, דאגה רוחנית אולי, היתה אשה ענייה וגאה, כיבסה, גידלה ילדים, עזרה לאבא, מכרה בשוק, קנתה, קברה שלושה ילדים, אני זוכר, אמר, את הלילה האחרון, גערה בי שאני עובד יותר מדי, שאני לא לומד מספיק. דיברנו על אחי דוב, היא אמרה לי, פְרוֹיקֶה, כל החיים זה לא מה שאלוהים הרחמן נותן לנו, זה מה שאנחנו נותנים לו, והאם זה הוגן?

מיכל אמרה אחר כך, איזה מזל שנתתְ לו לבכות, הוא היה צריך את הדמעות האלה, מגיע לו לבכות פעם את האמת שהסתיר מעצמו ומכל האחרים. דוד קם והביט באביו, חיכה מעט, חנקה רמזה לו לצאת, אביו נרדם באמצע הבכי ודוד נסע.

רבקה חדלה ללמוד, והחלה לצאת בערבים לחפש הרפתקאות. מיכל התלוננה אצל דוד, שהיה עסוק אבל חרה לו, הוא אמר לרבקה, את מוצאת לך זמן לעשות לי צרות. היא צחקה ואמרה, לא לך, אבא, לי. לילה אחד נאלץ לחפש אותה. הוא נסע בעיר והציץ לקפה ‘כסית’, וראה את בתו חצי מעורטלת, יושבת עם חבורה של שיכורים, צוחקת ושרה. לא יכול היה לשמוע מה היא שרה, רק ראה את שפתיה נעות, והוא נכנס, תפס אותי בכוח, והשיכורים צחקו, היה שם סופר ומשוררים וחֶברֶה מהפלוגות, אולי לא היו משוררים ורק אני עשיתי אותם למשוררים, ואבא הכניס אותי למכונית, ונסענו לשפת הים של בת־ים, והוא ציווה עלי לשחות, כי הראש שלי מלא ויסקי מחורבן, אמר. אמרתי לו שאין לי בגד־ים, והוא אמר, תשחי במה שיש לך. פשטתי את המכנסיים ואת החולצה ונכנסתי למים בתחתונים וחזייה. הוא צעק לרבקה, אַת עומדת במים עד שאני אומר לך לצאת, והיא צעקה, כן, המפקד, ועמדה, ראשה סחרחר מן השתייה, המים היו קרים, רוח נשבה, והוא ישב ושיחק בחול. אור הירח המלא נפל על רבקה, פסלון ברונזה בן ארבע־עשרה, אמר דוד ליעל שנים לאחר מכן. הוא אמר לרבקה, הייתי יורה בהם, והיא צעקה לו מן המים, והחיילות שלך? ואתה? ועל מי אתה מביט ככה? מה עשיתי? אני לא מוצאת איפה אתה במלים היפות שלך, פתאום אתה מקנא ואז אני צריכה לעמוד רועדת במים. הוא קם וקרב אליה ואמר לה, אני חייב להעניש אותך ולא יודע איך. היא אמרה, לַמד אותי להיות מפוחדת, לא רק כועסת, והוא אמר, לא ממני, ילדה. הוא חש דקירה בחוט־שִׁדרתו, זחיחות דעת וכעס בעת ובעונה אחת, והוא אמר מפיו ולא מתוכו, רבקה, את שוחה עכשיו עד איפה שאת יכולה וחוזרת. היא אמרה, אתה בטוח? והוא אמר, כן, ומיד חזר בו, אבל היא כבר רצה לעומק המים והחלה לשחות, והוא עמד חסר־אונים וצעק לה לחזור, ונהם הים עִמעם את מִלותיו. הוא תפס, אמר ליעל, שמשהו בו רצה שתשחה ומשהו בו לא רצה, והמשהו שלא רצה היה חזק בו, והוא ראה כמה מעט אב של ממש יש בו, וחש אהבה לבתו, אהבה מסויגת. הוא פשט במהירות את מדיו ונכנס למים ושחה אחריה, קורא לה לחזור והיא אינה שומעת.

בשעת השחייה בא הכאב העז בראשו. ידיו נעשו כבדות, הוא החל לאבד את שליטתו והרגיש איך הוא טובע, עכשיו לא ראה את רבקה, הוא החל לשקוע, ופתאום מצא את עצמו מוּשָׁט, ראשו מורם, כאבו עז אבל המים נושאים אותו. היא בכתה כל העת, וחדלה לבכות רק כאשר עצם את עיניו, ולרגע נראה לה, כפי שסיפרה לאחר מכן, כמו פגר של אליל. היא רצה להביא את בגדיו, הלבישה אותו, הוליכה אותו אל המכונית, הוא צלע אט־אט, ראשו כואב, מנסה לדבר ואינו יכול. היא הכניסה אותו למכונית ונהגה הביתה. למחרת התעורר מוקדם ובא לחדרה ושאל אותה מניִן ידעה לנהוג, והאם יש לה רשיון, והיא אמרה, לדעת אני יודעת, רשיון אין לי, והוא חייך, כאילו הדבר הכי חשוב שקרה על שפת הים היה שבתו כבר יודעת לנהוג.

ידעו שדוד הוגה בתכנית גדולה, אבל לא ידעו מהי. חשבו שהוא יושב עם המנהיג וחורש מזימות נגד ראש־הממשלה. אמרו שדוד הוא היד השלוחה של מוחו המתועתע של המנהיג, וחבריו הזקנים, לבושים חולצות פתוחות וחליפות מכוערות, ישבו בלילות בבתיהם, מחייגים אלה לאלה, משוחחים זה עם זה בערמומיות, בבהלה, מנסים לחפש רמז במלים, חושבים שהאחרים יודעים יותר. ודוד אמר, במקום מדינה יש לנו ועד קהילה ופרנסים, ואני צריך לתת להם צבא שהם כל־כך רוצים לפחוד ממנו.

מפקדים מהוללים סולקו מן הצבא. הצבא, אמר נתי, נהיה דומה לו יותר ויותר. לא האמנתי שבן־אדם יכול להקים צבא שיהיה דומה לו. המפקדים הצעירים העריצו אותו, אמרה מיכל, והוא טיפח אותם ונטע בהם אומץ להיות כל אחד לבדו. הוא לקח אותם בלילה, הושיב אותם במעגל, רחוקים מעט זה מזה, הניח זרדים בוערים באמצע המעגל ואמר להם, כל אחד רואה עכשיו לבדו אותה מדורה קטנה, רואה אותה בלי לגעת ברעיו. הוא אמר להם, גדעון, אבימלך, שמשון, הם לא היו טובים או רעים, הם היו חלק מן הארץ הזאת, אלברט שווייצר באפריקה יכול להיות טוב או רע, להציל ממחלות או לשבת בבית ולגדל ורדים, אלברט שווייצר לא צריך לבנות מולדת. שמשון היה זנאי, אבימלך רוצח אכזר, דוד בעל תאווה ערמומי ובוגד, פעם אף עמד בראש קבוצה של מרי נפש שעסקו בפרוֹטקשן, דוד היה מלך גדול חרף הפרשיה עם בת שבע, ואחאב היה מלך גדול חרף המעשה בכרם נבות.

שאול, שחי הרחק מן ההתרחשויות, וניסה לשמור על קשר עם חייליו לשעבר, וחלקם הלא חשו לא בנוח ומרומים, שאול אמר, לפני כמה שנים פקדנו על חטיבות וכבשנו ערים ושטחי ארץ גדולים, והגענו לסיני ועד התעלה הגענו, ובמבצע רב רושם כבשנו את אילת, מה כבר עשה דוד? הרג כמה פלאחים בכפרים? ואמרו לו, הוא צד ואילו אתה מחכה לציִד, אתה חלמת והוא שובר כדים, מנפץ את האגדות כדי להיות בעצמו אגדה, הוא לא צריך חיבוק של אף אדם חי, ואתה כן, וכשהוא רואה פרי הוא קוטף אותו, אחר כך שואל מדוע צריך לקטוף. והוא יודע לאכול בלי להשאיר לך אפילו חרצן.

ההתקפות על דוד תכפו. ראש־הממשלה פחד ממנו ורצה להחליפו, שר הביטחון החדש חשש. לילה אחד נרצח יהודי באכזריות ליד הגבול. דוד ביקש מחייליו לשאת את הגופה על אלונקה. הם הביאו את הגופה למקום שהורה להם והניחוה על גדר של בית במושב שאנשיו ישנו. לפנות בוקר הביא עיתונאים והראה להם את הגופה ועמד שם ולא דיבר. הם רעדו, רוח קרה נשבה, ואנשי המושב יצאו וצווחו, המראה היה קשה. האיש היה מונח מת וכרות ראש על הגדר, והוא הלא גר במושב אחר, רחוק מכאן, על יד הגבול, כנראה הלך הנה, אמרו, הלך לתומו. דוד חיכה, העיתונאים צילמו, ואחר כך אמר דוד, עכשיו אולי תבינו על מה מדובר. יש פה מאבק, אל תעשו אותו ליותר קשה.

אמרו שיוצאת משלחת לארצות־הברית ודוד צריך להיות בה. לקראת הנסיעה הועלה בדרגה. באמריקה חש בעוינות מזלזלת, אך הראו לו את מחנות הצבא, ואת כלי המלחמה, ואת האימונים. מפקד שיכור נאבק אִתו בלילה, ודוד הניח לו לנצח, והאיש הבין שהוּלך שולל, וכבר חיבב את דוד, את האיש שיכול לראות בעיניו את המדבר אפילו מכאן. לאחר עשרה ימים במחנות הצבא האמריקני, שאל אותו המפקד, שחיבתו אליו גברה והלכה, אם יש משהו שהוא רוצה לעשות. דוד אמר, אִמי היתה קוראת לי את סיפורי האינדיאנים, אני רוצה לראות אותם. הוא ישב אִתם, יצא אתם להרים, הכיר את הנקיקים בהם שכנו הרוחות, וגם שמע על רצח העם הזה, ועל האפ.בי.איי. הבאים לשכר את האינדיאנים, ואז מערבים אותם בתקריות ויורים בהם. הם הצטופפו סביבו, והוא אמר, גם אני בוֹנה מכלאה של אינדיאנים. למיכל אמר, פתאום אני שם, יהודי מושחת, והייתי צריך את האינדיאנים האלה כדי לשים הכל במרכאות הנכונות.


 

פרק כו

הוא אמר למיכל, פגשתי שם לוחם אינדיאני צעיר, שלקח אותי למדבר וירינו ברובים ישנים, כמו זה שאחי מת ממנו. היינו בקֶניון, ושמענו את צריחת הבזים, וראינו מרחוק צבאים, וחשנו בעצב הזה של שועלי מדבר, האור היה קשה, האדמה קשה, השמים קשים, והעצים נבולים ואמיצים מול הרוח המדברית הקשה. והאיש הזה שם, נצר של האדמה, לא של איזו אבולוציה של אנשים המזדווגים עם מכוניותיהם כדי להוליד מכבסות אוטומטית9 משוכללות.

נתי אמר, הוא התחיל לדבר אִתי על הערבים ועל הממשל הצבאי בגליל, משהו קרה לו, הוא התחיל לחשוש לעצמו ולנו, המנהיג צחק, אבל מלבדו לא צחק איש.

כשהחל דוד לחייב את כל המפקדים לעבור קורס צניחה, התרעמו כמה מהם והלכו אל שר הביטחון, והשר, שכמו חיכה לעילה, קרא לדוד ונזף בו. דוד ישב מולו מחייך ואמר, הנה, אני מוכן ללכת כבר עכשיו, אבל השר לא רצה שילך. ודוד נסע לנגב וישב עם המנהיג ואמר לו, אנשים שיצנחו יֵדעו מהם אחריות ואומץ, וגם מהי בדידות של נשר. בין שמים וארץ אתה לגמרי לבד. דוד שאל את המנהיג אם היה מוכן לצנוח. המנהיג הביט בו משתאה, וביקש כוס תה, ואשתו הביאה לו, ודוד ראה את ריקוד הזעם הרגיל שלה. המנהיג שאל את דוד, ואני יכול? בגילי? דוד אמר, אתה יכול. אאמן אותך. המנהיג חשב, ובינתיים דוד שתה מכוס התה שלו, ואשת המנהיג אמרה, בשבילך לא הייתי שמה כל־כך הרבה סוכר, והמנהיג אמר לה, אבל אני שותה בלי סוכר, והיא אמרה, זה כאילו, לוּ הייתי שמה לך סוכר, הייתי שמה פחות בשביל הבנדיט. והמנהיג אמר, אני מוכן, אבל בלי עיתונות, שרק הצבא יֵדע.

בהיחבא אימן את המנהיג ליפול, והמנהיג אמר, הכי קשה זה ליפול, וצחק. כְּנער היה, אמר דוד, פתאום היה חייל, ביקש ללבוש מדי צבא ונתנו לו. השיער הלבן התבדר ברוח מעל מדי הצנחן, האימון היה קצר, דוד לא רצה לענות את האיש יתר על המידה, אבל המנהיג אהב את זה. הגיעו שָלישים, והגיע מזכירו, והגיעו פקידים שעמדו רועדים, המנהיג אמר, אני קופץ בפָּרָשוּט. בלילה ישב ואפילו זימר לעצמו איזה שיר ישן, שדוד אמר שחנקה היתה מפזמת לפעמים, ואז בבוקר, במטוס, בכתה חיילת ואמרה, זה מסוכן, והמנהיג אמר, זה בסדר, צעירה, והוא אמר לדוד, אני פוחד אבל התשוקה גדולה, ודוד דחף את המנהיג, וקפץ יחד אִתו ולמטה עמדו פקידים ומפקדים, ובַקשר רצה השמועה, וחיילים אמרו, איך המנהיג קופץ עכשיו במצנח, וחיכו, והיו אלה דקות יפות, אמר דוד, לפתתי אותו, הוא חדל לרעוד, ראה את האדמה מתקרבת אליו, ואז נחתנו. לא נתתי לו ליפול, והוא היה מאושר כפי שלא היה מימיו.

כשנסעו חזרה לקיבוץ בנגב, אמר המנהיג בקול שקט ומהורהר, זה היה משהו מיוחד, דוד, איש קטן כמוני תלוי באוויר, חשתי יותר איך מתרחקים השמים מאשר איך קרבה האדמה, אולי זה הגיל? ודוד אמר, הפינגווינים טסים אחורנית, אמר לי אינדיאני זקן, לא מפני שלא אִכפת להם לאן הם טסים, אלא חשוב להם לדעת מניִן הם באים, ואיפה היו. המנהיג הרהר, הכביש היה עתה ריק. ודוד אמר, היתה היסטוריה שצנחה אט־אט, והיתה גאווה שיש לנו איש כזה. המנהיג אמר, ההיסטוריה כמעיל רוח, דוד. מלמעלה יכולתי להשקיף, לא ציפיתי, אלא צָפיתי בצופים.

והימים ימי דמים, ובין דם לדם הלך דוד לחפור, בלילות היה קורא ספרי ארכיאולוגיה, והַרבה, אמרה מיכל, למד בעצמו. ידע להבחין בין כדים, נשך את הכד וידע, עיני הנץ שלו היו כמו בדיקה במכשיר הכי משוכלל. אביו גסס והוא אהב כדים מתים. אולי רצה להיכנס לרחם העתיק של אבותיו, אמרה בלעג רבקה, שחזרה מטיול ביוון. אצלנו הלא אומרים שכב עם אבותיו, ואם יש משהו שהוא חושק בו, זה לשכב עם אבימלך ולהחזיק את ידו. בגיהנום, כשיגיע, יהיה שמח, כל החוטאים האלה ידקלמו במעגל ברגש את הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים. מנהג מגונה, אמרה חנקה, והביטה באפרים וניגבה את מצחו הקודח. לדוד היתה כבר רשת של בדואים שעסקו במודיעין ארכיאולוגי בשבילו. אחד הבדואים סיפר לו, שחוקר אוסטרי חופר בתל ש', ויחד עמו נמצא גם ארכיאולוג ישראלי. הבדואי אמר לו ששמע שגילו שם תרפים. דוד נסע והשמש קָפחה. האוסטרי ראה מפקד צבאי עם מקלע על הג’יפ ויצא לקראתו. דוד אמר לשני הארכיאולוגים ולחופרים שאִתם להסתלק מיד, יהיה פה תמרון, אמר, ואל תחזרו עד מחר.

הישראלי חש שמשהו אינו כשורה, הוא לא שמע על שום תמרון, אילו היה תמרון, בוודאי היה שומע, או שהיו מודיעים לו, אבל מנהל החפירה היה האוסטרי, והוא לא רצה להיירות. והם נסעו בטנדר. החום היה כבד, ודוד פשט את חולצתו. שני הארכיאולוגים פגשו על אחת הגבעות קצין עם חיילים שהיו בסיור, ושאלו אם התמרון כבר החל. הקצין שאל, איזה תמרון, אין פה שום תמרון, והישראלי צעק, אתה רואה, הקצין אמר, אבדוק בכל זאת, ורץ לדווח. הוא הגיע למחנה קרוב והזעיק קצין תורן. יצרו קשר עם מטוס קטן שהיה בדרכו מן הערבה, והטייס נצטווה לבדוק. הוא חלף על פני החפירה וראה ג’יפ עם מקלע ונסק. דוד כעס, היו לו תרפים חרוכים ביד, תרפי מלחמה, אולי כנעניים, וכאן הרי לחם יהושע, אמר וירה לעבר המטוס. הטייס דיווח שיורים עליו ונצטווה לירות על היורה. המטוס חזר, והטייס ניסה לירות, אבל שמע בקשר צעקות, אל תירה, זה דוד. חיילי הגדוד כבר היו בדרכם לשם, הערב החל יורד, ודוד ראה את המטוס מסתלק. עלה לג’יפ והחל לנסוע. הקצין רדף אחריו והניח מחסום בכביש. דוד הזיז את המחסום ודהר. הקצין חיכה לתגובה ולא שמע. בממשלה הועלתה שאילתה ושר הביטחון אמר שאינו יודע דבר. בלילה גער בדוד, ודוד אמר, זאת היתה טעות, חשבתי שזה מטוס ערבי.

מישהו אמר, אולי רשת הבדואים שלו גדולה מרשת המודיעין הצבאית, אבל דוד אמר, ואולי הרשת היא אותה הרשת?

לילה אחד יצאו הבחורים לפעולה. ודוד שלח שני חיילים לגרש חופרים שחפרו במערה ליד ים המלח. הוא לקח את המשאית שחיכתה לאנשיו, והעמיס עליה סרקופגים וכדים ושלח אותה לביתו. כששבו החיילים לא היתה משאית. עצרו מכוניות חולפות ונסעו הביתה. נתי אמר, בשביל כדים הוא יזיז את המדינה. וחושב שנלך ברגל אחרי קרב.

יום אחד שלח דוד את חיימקה לשרוף גורן. ירד גשם, וחיימקה חיכה. שר הביטחון טלפן והורה לדוד להחזיר את חיימקה ואת אנשיו. יש פעילות מדינית, אמר, וראש־הממשלה ושר החוץ מבקש, והממשלה התכנסה והצביעה להחזיר את החיילים. דוד אמר, מצטער, אבל נותק הקשר עם האנשים. שר הביטחון אמר, תצא לשם ותיצור קשר בעצמך. דוד לא זז. חיימקה חיכה ובבוקר היכה. כשחזרו שאל דוד את חיימקה, מה קרה? וחיימקה אמר, שרפתי. דוד שאל, מה שרפת, והוא אמר, גורן. ודוד שאל, מדוע שרפת, חיימקה, וחיימקה ענה, הורית לי לשרוף ושרפתי. דוד אמר, אני לא זוכר שהוריתי לך, וחיימקה הביט בדוד, השתהה רגע ואמר, נכון, לא הורית לי, אבל יצא שם איש וירינו בו, הופתענו, מישהו אולי פִּטפט וחיכו לנו. דוד אמר, מאז שהמנהיג ירד לנגב יותר מדי ידיים בוחשות בקדֵירה, מפטפטים בלי הרף והכל יודעים, ממשלה מתכנסת והכל מודלף החוצה, לך תבנה מולדת עם כסילים. בערב התקיים כנס מפקדים, ושר הביטחון דיבר, ואז אמר דוד לחיימקה לעלות ולדבר. חיימקה, שלא היה איש דיבור וחיפש את המשפט הכי קצר בין מלת הפתיחה למלת הסיום, התבייש, אבל דוד דרש. הוא עלה לבימה, הביט בדוד, רצה לרדת, ראה את המבט הדורש ומפציר ויותר מכל מוֹרה, ואמר, הלכנו לטייל, חצינו את הגבול בטעות, היתה שם גורן וירו עלינו ושרפנו את הגורן. היה איש שירה בנוּ וחוסל. היה גם ג’יפ. דוד אמר, חיימקה פעל שלא כשורה, וחיימקה אמר, נכון, המפקד. שר הביטחון הביט בהם משועשע, הוא טמן את ראשו בין ידיו, ומול מאתיים קצינים ומפקדים אמר דוד, אני נוזף בך, אבל לפי הפז"ם אתה מועלה בדרגה, אתה חופשי, וחיימקה אמר, בסדר, המפקד, וירד.

משרד החוץ זעם. יש מהֲלָכים חשובים, אמר שר החוץ, והבנדיט משבש אותם. המנהיג יושב במדבר וחורש מזימות, והבנדיט עובד בשבילו. אבל שר הביטחון אמר, אין פועלים מתחת לאפי.

שליחים של שר החוץ נפגשו עם שליחי האויב, ושר החוץ האמין שהנה הערבים עומדים לקבל את קיומה של ישראל. שר החוץ אמר, שולחים חיילים להרוג, ואחר כך מתנערים מאחריות ואומרים שהיו בטיול, זו אינה מדינת שודדים, דוד, ודוד אמר, אני מעניק לך את ההגנה שאתה זקוק לה. אם בלילה אתה חורש שלום, שיהיה לך לבריאות, כשיהיה לך שלום ביד תודיע לי, עד אז אני צריך לפעול. ושר החוץ נצר את לשונו, רק ביומנו כתב את נהמת לבו, ואיש לא ידע, אלא לאחר שנים.

יום אחד נפל לידי דוד תזכיר סודי של משרד החוץ, שבלשון מנופחת דיבר על סיכוי שלום, ולדוד נראה כנוצות של טווס מסוכר. דוד הראה אותו לאחד המשוררים שכבר החלו להקיפו, וביקש ממנו לחרזו לְשיר. את החרוזים הביא לגדליה, והלה כתב להם מוסיקה. דוד אמר, לא רק לפלוגות יש משוררים לאומיים, גם לי יש, אבל החומר שלי מסוכן ויפה יותר. ודוד העמיד את אנשיו בשורות, וגדליה בא עם אקורדיון ולימד את השיר, ופתאום כל הארץ שרה בהתלהבות, ובשני קולות, את המִסמך החסוי של משרד החוץ, ושׂר החוץ רץ מתלהם, ושר הביטחון צחק והסמיק חליפות, והמנהיג בנגב תהה, אבל אמר, דוד מנע אסון, שר החוץ התחנן לפיטורי דוד, אבל הוא לא תפס כמה שר הביטחון, המתעב את דוד, תלוי באיש הזה וגם פוחד מן המנהיג דרכו.

הימים היו ימי דמים. בכלא האויב התאבד חייל שעמד בגבורה ולא הסגיר את חבריו, ודוד נשא עליו הספד שעבר בעם כמו חרב. שירת ההספד בהלוויות, אמר נתי, היתה יוצאת לו כמו ממקור של עיִט, אבל מקור צבוע, את האיפור הזה, אמרה לי מיכל פעם, למד מאביו, השירה היתה יוצאת סדוקה, מאופקת, יפה כחצובה באבן.

יום אחד ישב דוד במשרדו על מחצלת. בחלון נשקף גג. אשה עמדה על הגג וחגה עיגולים באוויר. מראיה המצועצע והעייף העלה בו מחשבות נכאות. צללים טיפסו על קירותיו. ואיפה ידיד נעורי, חשב, ובעצמו תמה על הסנטימנטליות המוזרה הזאת. אבנר רצה לצדוק בין הערבים שפעם לחם בהם, אני הראיתי לו מה זה לצדוק, גם אני רציתי, ושׂמוּ אותי בצבא, לא על יד כפרים עלובים שאנשיהם מבכים את אובדן אדמותיהם. נשמה פיוטית. וקנאה באבנר קמה בו עכשיו, ולא הבין.

היתה פעולה בדרום. דוד כדרכו, כשלא יצא לפעולה, חיכה לאנשיו עם בקבוק ברֶנדי ביד. הם חזרו ואמרו שלא עלה בידם, והרגו פרה. הוא כעס עליהם ושפך את הברנדי ארצה. עבר נשר, ודוד רצה לירות בו. אהוד, שיצא מבית־החולים והצטרף לכוח, ביקש ממנו לא לירות. הוא אמר שצריך להציל את הנשרים כי הם נכחדים, ומלותיו מילאו את דוד עצב איום. הוא ביקש שיביאו צַפָּר, והביאו. הצפר מינה חלק מחיילי דוד לעוזרים, וכל אותו הקיץ, בין פעולות וקרבות, תרו החיילים במרומי הרים ובנקרות סלעים אחר מקומותיהם של הנשרים ופיזרו להם נבלות למזונם, ויצאה הוראה שאסור לירות בהם, וכבר החלו להתרבות, אמר דוד בגאווה, ומיכל אמרה, אתה משחק בצבא כאילו זה הצעצוע הפרטי שלך, ובכסף שהשתמשת להציל נשרים אפשר היה להאכיל מאה משפחות של עולים חדשים, שאין להם מה לאכול, ודוד אמר לה, מי ביקש מהם לבוא? ובא חורף, ורק מעט גשם ירד. שנה שחונה היתה.


 

פרק כז

דוד אמר לחייליו, מוטלות עלינו מגבלות, אתם בשטח יורים על כל מה שזז, אבל מהר ואלגנטי, ואחר כך אתם שוכחים איפה הייתם. והלא המנהיג אמר עליהם דווקא אז, שהם משתֵלה של גיבורים. בבית־הספר כתב יואב חיבור. הוא כתב שהערבים צודקים יותר מן היהודים, כי הארץ היתה שלהם תמיד, ובאו היהודים וגירשו אותם וגזלו מהם את האדמות, ומי שחיכה אלפיים שנה יכול לחכות עוד אלפיים שנה, או לשכוח שהארץ הזאת היתה שלו אי פעם. המורה נתנה ליואב בלתי־מספיק, ודוד קרא את החיבור ואמר ליואב, הדעה שלך מטופשת אבל מנומקת, אתה כותב יפה, לא מגיע לך בלתי־מספיק, הציון צריך להיות על הכתיבה, לא על הדעות. ויואב התחנן, עזוב אבא, המורה מטומטמת, אל תעשה מזה עניין. דוד הלך למורה, והיא ראתה אותו החלה להתפדר. הוא אמר לה, שום אסון לא צפוי לעם שיואב כותב עליו שאין לו זכות. השאלה היא מה כישוריו ככותב, ואלה אינם רעים. המורה אמרה, אתה צודק, נבהלתי, יואב דרש לקרוא את החיבור בקול רם בכיתה, והילדים כעסו ואחר כך היכו אותו, והוא עמד מולם ולא רצה להכות בחזרה. הילדים אמרו שיואב הוא מרגל של ערבים, ואמרתי להם, שלוּ היה יואב מרגל, היה אביו יודע על כך. אבל יואב קם והודה שהוא מרגל, באמת אדוֹנָי, אמר, ואבי לא יודע, אני שומע את הסודות ורץ מהר לשוקיירי ומספר לו, ואז שוב היתה מהומה, ואמרתי להם, תראו, מספיק שנתתי לו בלתי־מספיק. למחרת, כאשר שינתה את הציון, לקח יואב את החיבור ולעיני הכיתה קרע אותו, ואמר למורה, בא דוד ועשה לך עיניים ונבהלת, נשים תמיד רוצות אותו, אבל מורתי, הוא לא נשאר, הוא עובר הלאה, ויואב בכה ואמר, לא כדאי לך המורה, והיא הביטה בו בזדון מהול בשׂחוק, ופתאום ריחמה עליו ורצתה לחבק את הנער, אבל עצרה בעצמה. ודוד החל לחשוב על בנו, ואמר למיכל, איפה התחבאו הילדים שלי כאשר גדלו, והיא אמרה, אל זה אפילו תשובה לא מגיעה לך. והוא קרא לבנו לבוא אליו. לקח אותו לסיור במחנה צבאי, ונתן לו לטפס על טנק, והסביר לו את מערך ההגנה האווירית במחנה, ואז שלח אותו הביתה עם הנהג, וביקש מהנהג לקנות לו גלידה. כשחזר שאל אותו איך היתה הגלידה, ויואב אמר בשקט, אני חושב שאבא שלי היה צריך לדעת שאני שונא שלושה דברים, סַבְּרֶס, גלידה ובננות.

נתי אמר, היינו מביאים אז את הדם ולו זה לא הספיק. היינו יותר מקצועיים ממנו, ידענו גם על שריון ועל תותחנות, אבל היה בו משהו שלא היה בנו, הסבלנות הזאת של הפלאח, התעוזה של הבדואי, שוויון־נפש של דחליל, משהו שבא מהגשם והרוח. שודד קברים, אבל שונא להתרפק על עבר שהכיר, רק על מה שנחפר באדמה סמך. של עצמו הוא, בא, כובש, והולך הלאה. והיינו הורגים, והוא היה מחפה עלינו. אהוד ואני נתַנו את הטון, הצבא החדש היה של דוד, אבל את הפסיקים והנקודות נתַנו אנחנו. היית בא אליו, רוצה לשתות אִתו קפה, לדבר, לשפוך את הלב, הוא היה מקרב אותך עד קו מסוים ואת הקו לא עברת, לא אמר לך שום דבר שלא היה נחוץ באותו רגע, והיית עומד על בהונות הרגליים, מחכה לנשיקה, אבל לא היתה נשיקה.

המנהיג טיפח אז את חבורת הצעירים השאפתנים שרצו להפוך את המפלגה, ודוד חבר אליהם. שר הביטחון חשש. אף שר לא היה בטוח עוד בכסאו, מנהיג עייף ונרגז ורדוף צללים ישב בנגב, אמר שר הביטחון, והממשלה רעדה ממה שהוא חושב ועושה מרחוק, באמצעות הבריונים האלה. דוד אמר לאחד מהם, אתה מסובב אותם על האצבע של המנהיג, אבל אתה לא יודע איפה הוא יהיה מחר, אל תסמוך על החולשה שלהם, הם מסוגלים לשוב לחיים זועמים כמו חיות פצועות ולאכול את שנינו לארוחת בוקר. הם אולי פחדנים, אבל הם למדו את התורה בדרך הקשה, לא כמוך או כמוני.

כשהמנהיג שאל את דוד מדוע העם אינו יורד לנגב, ענה לו דוד במלים שכבר רצה לשמוע. הוא אמר, העם רוצה שתחזור, והמנהיג חייך. רבקה שמעה את זה בלילה ואמרה, איך מנהיג חכם כזה מאמין שאתה מדבר בשם העם? אתה יודע בכלל מה זה עם?

בקיבוץ ח' עצר דוד בלילה. הוא נכנס לשתות קפה אצל רחל. איך זה להיות נשואה לקצין שלי? שאל אותה, והיא קמה ושפכה עליו את הקפה, שקטה לגמרי, פניה רגועות כפי שלא ראה אותה מימיו, ואט־אט שפכה עליו קפה חם, והוא חש את הצריבה, ולא זז. הוא אמר לה, בסוף אתם המשפחה היחידה שיש לי, ונסע.

כשנהרגו שני חיילים מ־ח', עמד שם דוד בלילה בחדר־האוכל. בגבול הלבנון היכו חייליו, ודוד עמד בחלון וניסה לחתוך את הלילה במבטו, והעצב שנראה עליו היה זר לרחל, שאמרה, האיש מתרכך, ואולי כל פעם שהוא כאן, על ידי, הוא חייב להיות האח של עמוס. כששתה קפה, שוב נראה לה כמו חתול מפונק, והיא צחקה.

היתה התנכלות של שרים להדיח את דוד, אבל המנהיג משך מרחוק בחוטים. פתאום חזר דוד מביקור אצל המנהיג, ואמר למיכל שעליהם לנסוע לימים אחדים לפאריס. במחילות העכורות של חייה, אמרה אחר כך, ניסתה למצוא את ירח הדבש המוחמץ, אבל לא עלה בידה, ואף לא התאמצה. דוד ישב והאזין לבי.בי.סי. יותר מתמיד, הלך אִתה ללובר ולקניות, סובב אִתה בעיר, לא התקשר אל השגריר, אף לא נענה לַהודעות שהשאיר, פגש ביער בויון גנרל צרפתי והם הסתודדו שעה ארוכה. לעיתונאי צרפתי שרצה לראיין אותו נענה בקלות שהפתיעה אותה, אמרה אחר כך מיכל, הכל היה מוזר, כאילו רצה שיֵדעו שהוא נמצא בפאריס. הוא דאג שתמונתו בפאריס תופיע בכמה עיתונים בצרפת, והכתיב לכמה מעיתונאיו בארץ את מעשיו, והם ציטטו מן העיתונות הצרפתית, ולבסוף אמר למיכל שהם חוזרים, והיא לא ידעה מדוע נסעו ומדוע הם חוזרים. ואז פרצה הסערה, החל מסע לחישות, צנזורה הוטלה על הפרשה, והכל שאלו מי נתן את ההוראה. דוד אמר, הייתי בפאריס. אבל מיכל אומרת, זה הרי לא קרה כשהיה בפאריס, על מי הוא חושב שהוא עובד? הוא ידע, ועוד איך הוא ידע. הפרשה היתה תכנית ישנה, העלו את התכנית ושוב הסירו, חיכו לרגע מסוים שלא בא, וכשהוא בא התכחשו לה כולם. ואולי, הוסיפה, אולי המנהיג באמת לא ידע, וחשב ששׂר הביטחון משקר, ואולי השר באמת שיקר, והוא נתן הוראה לפעול דווקא עכשיו, ואולי באמת לא ידע מה ההוראה, הוא היה אינטלקטואל קר מזג, שבתפקיד שר ביטחון ניסה להיות יותר דוד מדוד. מישהו זייף מכתב, ודאגו שהאשמה תיפול על שר הביטחון, ודוד לא היה שם, לא אמר עשֵׂה כך או כך, הוא ידע לעמוד מחוץ לכל זה ולהישאר נקי. ואולי היה זה דוד? ושר הביטחון אִשרר את ההוראה כשדוד כבר לא רצה בה? ומי שזייף חתימות ומכתבים, חשב שדוד עומד מאחוריו, ולא ידע שדוד משחק את התמים, ואולי באמת לא ידע את הפרטים, לא רצה לדעת, ואם כך, מדוע חשב שהוא צריך אליבי?

חבורה של ביזנטים, אמרה חנקה, השתלטה על המדינה, וראש־הממשלה חשד בדוד, אבל לא היו לו אמצעים לבדוק, ושיקרו לו, אנשיו שיקרו לו, המנהיג חרש בנגב ולא תלמים חרש, אמרה, הוא כבר רצה לחזור, רצה את המלחמה שדוד הגה. איש לא ידע מי באמת מחליט, הכל חשדו בכל, והמאבק היה על כבוד, לא על ערכים. אשתו של המנהיג כבר ארזה מזוודות. שר הביטחון ניסה להילחם על חייו, בגלוי תמך בו דוד, אבל במסתרים, אמרה חנקה, נתן יד למנהיג שרצה את ראשו. קצינים יצאו בהודעות סותרות, שהצנזורה חתכה לחתיכות, כל פיסת מידע מן החוץ תורגמה בלשון סגי נהור לעיתונות הישראלית, וחשדות התעצמו, דוד ליקק את השמנת מכל צד, גם המנהיג נזקק לו עכשיו, וגם שר הביטחון, וגם הממשלה. ועלו אליו לרגל, והוא חיכה להם וחייך. המנהיג חשב שהמדינה קוראת לו, כי האמין פתאום שיש משהו הנקרא מדינה, אמרה מיכל, ואבנר אמר, כל זה היה משחק מכור, אבל מי הקשיב לדעתו של קצין יפה־נפש וממורמר, שאשתו היתה אהובתו של מפקדו? ימים רבים ניסה אבנר להתקבל לשיחה אצל דוד, ונענה כל העת באותה תשובה מאותה מזכירה, דוד איננו, האם אתה רוצה להשאיר הודעה? ואז פתאום עלה דוד על הקו, לאחר שבועות, ואבנר אמר, אתה מתכחש, דוד, אתה לא תופס שיש לי מה להגיד לך, ודוד אמר, והמזכירה שומעת ואינה מאמינה, אני מתגעגע אליך אבנר, משוש לבי, טלפן פעם אחרת, אני מחכה, וטרק.

המנהיג אמר, אני חוזר רק להיות שר ביטחון, לא ראש־ממשלה. ושר החוץ התמים, שהמשיך להיות ראש־הממשלה, גם המשיך בהערצתו המוּכּה למנהיגו, ודוד על הצבא, והוא ושר הביטחון עשו כרצונם, ולבו שותת דם, אבל למי היה אִכפת. תורת דארווין, אמרה חנקה, נכתבה על החבורה הזאת, ואחר כך יושמה לגבי בעלי־חיים.

בדואי הרים יד במדבר ואמר, האלוהים של היהודים כועס, מחר יֵרד גשם. מיכל הביאה את יואב אל אפרים, ואפרים חיבק את נכדו ואמר, כשהם ילדים, הם נחמדים. חנקה אמרה לאפרים, אל תעזוב אותי, אפרים.

ודוד אמר ליואב, שבכה כשהיה חולה, אתה חייב ללמוד לא לבכות, ויואב לא רצה ללמוד. רבקה באה אליו ואמרה לו, שיואב בכה שוב, והוא אמר לה, הוא לא צריך לבכות, ואת לא צריכה להלשין, והיא נכנסה לחדרה ולא יצאה עד הבוקר.


 

פרק כח

דוד יצא אל האיש ומצָאוֹ יושב בעיניים עצומות. ראש־הממשלה פקח את עיניו וראה את דוד, ובחלון ראה את הערבה הבוכייה ואת שני הכדים הענקיים משני צִדיה. האיש היה מאסכולה זרה לו, תמיד לבוש היטב, את שפת הארץ היטיב לדבר ממנו, ואיזו אצילות נכאה ועדינה ניבטה בעיניו. מיכל, שהכירה אותו מילדותה, חשה נכלמת על שבא אל ביתם במקום לקרוא לדוד אליו. הוא ישב כאילו קשר עצמו לכיסא בחבל. דוד, שכעס על עצמו, אמרה מיכל, על שהוא חייב לראות את ראש־הממשלה מושפל בביתו, גם האמין שהוא חייב לפעול כפי שפעל. השניים ניסו לנחש זה את זה. ראש־הממשלה נעץ בדוד מבט מהורהר, אמרה מיכל, הוא לא תפס מדוע דוד שוטם אותו כל־כך, ולא ידע שדוד אינו שוטם וגם אינו בלתי־שוטם. הוא אמר, כשהיית ילד הייתי כמה חודשים בקבוצה, הלל ואני היינו משחקים אִתך. פעם צרחת לתוך אוזני ולא שמעתי שבוע ימים. שמע נא, אינני רגשן, אני מנסה לכפתר את האמוציות שלי, לפעול מן הראש, לא מן הבטן, כי אני חפץ חיים, ולא לעצמי, לעם הזה. העצמאות הולידה בעם הזה כּוֹחנוּת, והכוחנות את השדים היותר עמוקים, שהיו חבויים בבקבוק השִכחה. ויש עובדות, אני רוצה שאתה תדע אותן מפי. אין בונים עתיד מתוך פסימיות. והפעם אני מבקש, אמר בחיוך מוצנע, שלא תהפוך את המלים שלי לזֶמֶר במחנות הצבא. אל תשכח, יש לי בנים שאחד מהם היה חייב לעמוד באחד ממחנות הצבא שלך ולשיר עם חבריו את קלוני. הדבר שעליו אני מדבר הוא שקיימת אפשרות, המתבלה והולכת עם כל יום של נקם ושילם ושחיטה, אפשרות לא גדולה, אבל מתקבלת על הדעת, שהערבים מתחילים להכיר בעובדת קיומנו פה והישארותנו. אולי יקרה, לנו ולהם, הדבר הנפלא ביותר מאז בואנו הנה לפני שבעים שנה. לא לנִסים כוונתי, אני מדבר על תהליך קשה, ארוך, על דרך חתחתים, אבל הגיונית, ויש לי על מה להסתמך. ואתם, אתם תוקעים מקלות בגלגליו של התהליך. אינכם מאמינים. אתה והמנהיג. לא באתי הנה לבקש ממך להחליף סוסים, אני יודע כמה מעט יש לי להציע, אבל עלי לדעת האם תמשיך לחבל במעשי, כי אז אין לי עוד מקום בהנהגה, או שמא תרסן מעט את עצמך ואת המנהיג על־מנת שאתן לסיכוי הזה לעבור את הסף. להילחם אפשר גם אחר כך, לא נאחר דבר. המנהיג מלא איבה תהומית לערבים, הוא פוחד מהם ואינו מאמין להם, אך אתה ואני גדלנו בארץ הזאת, שנינו מכירים את הערבים ויודעים שאין ‘ערבים’ כשם שגם אין ‘יהודים’. כאלה ואחרים יש, ומלחמת נצח, שאתם מנחילים לאנשיכם, לא תותיר אותנו פה. אם לא תהא פשרה, יקיץ הקץ. ואולי הכל באמת רק פאטה מורגאנה, אבל לבחון צריך. המנהיג לא יתעלל בי בלי הבנה שהצבא מאחוריו. והיום, אתה הוא הצבא.

באותה שעה עצמה עצר נשימתו צבא גדול בכניסה לרצועת עזה וחיכה. דוד קיבל רשות לפעולה מצומצמת. גדוד של לוחמים פלשתינים כבר החל להילחם בשורות הצבא המצרי, ודוד רצה לראותו בפעולה. ראש־הממשלה ידע. הוא אמר, והנמיך עוד יותר את קולו המגוהץ, האם כבר נתת פקודה לצאת לדרך? ודוד אמר, עדיין לא. וראש־הממשלה, שהזדקף פתאום, הביט בדוד כממתין. דוד קם ואמר שיחזור מיד. הוא יצא לחדר האחר, טִלפן לנתי ואמר, עכשיו אתם יוצאים, ומיד, וחזר אל ראש־הממשלה. המנהיג טִלפן, ומיכל אמרה לו, הוא יושב עם ראש־הממשלה, והמנהיג צחק וטרק. ובאותו לילה, שעה ששליחים עלומים ישבו בבירה אירופית ושוחחו עם נציגי הערבים, באותו לילה, מעט לאחר שראש־הממשלה נתן הבטחתו לאמריקנים, באותו לילה נכנס הצבא הישראלי לרצועה לַפעולה הגדולה. ודוד, שחזר מן החדר האחר, אמר, וראש־הממשלה ניסה להקשיב, עידן של שלום? אין דבר כזה. אתה אדם אצילי, אני לא באתי ממשפחה כה מפוארת. אתה ומיכל, שתי משפחות אצולה בארץ של חמורים ועיירים, אני מן הקוצים באתי, מהדרדרים, ואינני מאמין בשלום אלא בכִרסום אִטי של כוחנו. אם ניתֵן להם לחוש שאנחנו מבקשים מהם משהו, איזו הכרה בקיומנו, ניחלֵש. אני מכיר אותם, ויש ‘ערבים’, ואל תמציא פתאום שאין. לקחנו להם ארץ, לקחנו להם אדמה, גירשנו, מאות אלפים גירשנו, אתה חושב שהשפלה וכאב כאלה נשכחים בגלל נוסחת פלאים כתובה בלשון צחה? על מה אתה מסתמך? באיזה מסך עשן אתה רוצה להקיף את עצמך ואותי. אני מעריך את מה שאתה עושה, את היופי הנאצל של אישיותך, אבל אתה בונה אשליה מסוכנת. הם לעולם לא יסכימו לקבל אותנו פה. אל תספר לי, אדונִי, יש להם טיעון חזק, וגם לי יש, ולךָ, וזה כל מה שיש לי לומר.

ראש־הממשלה הרכין ראש, הביט ברצפה. מיכל התחבאה ולא רצתה להיראות. אחַר קם ראש־הממשלה, קם כאילו גופו עשוי חימר, ויצא בלא אומר. דוד ישב קודר, אמרה מיכל, ופתאום קם ושבר את אחד הכדים שלו, ואפילו לא הביט בכד.

למחרת שמע ראש־הממשלה על הפעולה מן הרדיו. והמנהיג אמר לו, אני חושב שלא יָדע מתי בדיוק תתחיל הפעולה, כי העיתוי היה תלוי בגורמים בשטח, לא בפקודה שניתנה מראש, והפעולה לא היתה אמורה להיות כה גדולה, אבל כך התפתחה. ונָתי בא ואמר לראש־הממשלה, נכון, בישלנו את הדייסה, כי לא היתה ברירה. היתה ברירה, אמר ראש־הממשלה לנתי, ונתי אמר, אל תנסה להפריד בינינו, אנחנו חומה, וראש־הממשלה חייב להיות חלק ממנה, וראש־הממשלה אמר, וכי ראש־ממשלה אני? ודוד שמח, כי כבר רצה את המִדבר.

חנקה התקשרה אל בנה ואמרה לו, הלילה חלמתי שאני אומרת לך, הכוכבים שנשרו בלילה שבו נולדת אולי נשרו לכבוד אבי היילוֹד, בוא הביתה. ודוד בא. ודוד הביט באביו וראה, ויצא החוצה, ועמד ליד הברוש. חנקה יצאה ועמדה לידו. הוא אמר לה, חבל לי עלייך, חנקה, לי הוא לא היה אף פעם. והיא הביטה בו בעצב שהיה מונח על פניה מאז חלה אפרים, ואמרה, אני יכולה לחבר דברים, סתם ככה, ישקה יורה בפיו, לובקה, הגב של אלכסנדר, בנו של איכר בְּמושבה אחת שרצה לגעת בי, חנן עם השירים החלולים שלו, תראה, כל זה היה ויֶשנוֹ, אבל הוא אביך, דוד, והוא לא יהיה פה עוד מעט. דוד הביט בבית הישן, בעצים, בבוגנוִיליאה, מרחוק נראה גג בֵּיתו, ממטרות השמיעו את המייתן החרישית, החדגונית, והוא חזר פנימה ונישק את אפרים על פיו. ואפרים נגע בבנו, ואמר בחיוך שנראה רומשׂ על פניו, וקולו סדוק, תִּראה, לפעמים אני יודע, אתה מגן על המדינה הזאת שלנו, אבל לפעמים אני חושש שאולי אתה גם לוחם נגדה. פעם ניסיתי לעשות דברים, אבל מי אני היום, גם לפני שחליתי, הבעל של חנקה ואבא של דוד.

אפרים החל לכחכח, וחנקה משכה את דוד למסדרון, ומשם לקחה אותו לחדר השני. הוא ישב ובהה לעבר הדלת. על השולחן היו קערת פֵּרות וסכין, והוא קילף פרי, שאחר כך לא זכר מה היה, וחנקה אמרה, אתה צריך לקרוא את הצוואה של אביך, והושיטה לו מכתב שנכתב לפני חודשים אחדים, ודוד קרא, לבני משפחתי, כל רכושי עלי אדמות מיועד לחנקה אשתי ולילדי. ניסיתי, לא קָרָה. היה עמוס ומת, היתה חנקה תמיד, דוד מלך ישראל, אם תלד נועה תקרא שם בנה דוב, על שם אחי, ואִם בת תלד, חנה, על שם אמי, וזה גם חנקה בלי ה־ק' הרוסית, ערש וארס ילדותנו. ושיהיה שלום, ושתשקוט הארץ, וסליחה על הכישלון שהייתי, באהבה, אפרים.

למחרת הגיעו רחל ואבנר, והלל ושׂרה היו שם, והלל החזיק את ידו של אפרים. אפרים פקח את עיניו, חייך, ניסה לומר משהו ולא עלה בידו, דוד אמר אחר כך, הוא יצא בלי טרוניה, כל חייו רב, במותו היה שלֵו. בחוץ כבר היה חשוך, שוב נפלו כוכבים על הירדן ועל הכנרת, שנראתה מופזת באור הנושר. נשמעו צהלות סוסים, ונעירת חמור, ורחש עשבים ברוח, וגעיית פרות, וציפור בודדה על גדם ברוש קִרקרה קִרקור של לילה. רגע לפני מותו פצה אפרים את פיו, כמעט פקח את עיניו, פנה אל דוד, ומכל האנשים שאל דווקא אותו, אז מה? אז זהו? ודוד אמר לו, לא, ואפרים אמר, ששש, לא יפה, ועצם את עיניו. הלל הניח את ידו על המיטה, וכל הבית רעד משאון משאית שעלתה במעלה המושבה, וחנקה אמרה, אני הולכת לוועד המושבה להסדיר את ההלוויה. הלל ידבר על יד הקבר. ילדים, תצאו עכשיו מהחדר ותנו לדוד להישאר.

בהלוויה עמדה חנקה קרה, מנומסת ומרושעת. דוד לבש מדים, והמנהיג הגיע, בלי כובע, והחזן אמר, אבל אדונִי, זאת מצווה, וחנקה הפטירה בלעג, נתת להם את מערכת החינוך, נתת להם להשתמט מהצבא, אבל מה, מול המוות של אפרים אתה גיבור, בגללם מנעת חוקה, נתת להם כל מה שרצו, ישיבות, מה לא, אבל בהלוויה של אפרים אתה מנצח את אלוהים. הוא הביט בה ולא אמר מלה. היא שאלה, בשביל מי באת? בשביל הלל? בשביל דוד? בשביל המצפון? הוא אמר בשקט, בשבילך, חנקה.

דוד אמר קדיש. את הקדיש אמר בקול החצצי שלו, אמרה מיכל, בהטעמה של המלים, מול מלך היהודים עמד, חבש כובע, אבל צבאי, את הקדיש לא קרא מן הסידור אלא מהכדים העתיקים שלו, מריח המלחמות הישנות. המנהיג אמר אחר כך לדוד, אמא שלך, הערצנו אותה, פעם באתי לקבוצה לארגן ועידת הפועלים, וישבנו אצל הלל והיא נכנסה, יחפה עם צמות, פנים כמו קונכייה, חיוך מסתורי, והתאהבתי בה, כל הראש שלי הלך סחור־סחור, כמו כולם, והיא בנתה משק, הרגה נאגאייב, עמדה בכל העינויים, תמיד חשבה משהו רק מִשֶׁל עצמה, לא הלכה בשום תלם, ואיזו אהבה לאפרים, וכתבה דברים כה יפים על התקופה, היתה יכולה להיות שר בממשלה, אבל רצתה שאפרים יהיה, והוא לא היה, חיכתה לאפרים, אשה נאמנה, כועסת ואצילית.

על יד הקבר דיבר הלל. הוא אמר, פרויקה, ידידי היקר לי, רעיך בגדו בך כמו נחל, דרך ארוכה הלכנו יחד, אף על פי שהיתה אכזבה והיו ויכוחים והיו קולות צורמים, היתה אהבה שתמיד נשארה. יחד יכולנו לברוא כאן בריאה חדשה, אבל אצה לך הדרך ועזבת אותי, ולבדי לא הצלחתי. היריבות שלנו היתה צורה מיוחסת של אהבה, והיתה לך חנקה, וזה יותר משיש לאיש. ומה יצא מכל הרעיונות שלנו? דור חדש, חזק, אמיץ לב, אבל חף מנדיבות, ממחשבה מקורית, למלחמה כן, לא לחיים. ואנחנו נדחקנו הצִדה, אתה ואני, אולי מפני שאני לא הייתי לך, ואתה לא היית לי. יחד היינו יכולים, אבל לא זה מה שקרה, ודוד חנקין מת, ומן השלושה נשארתי רק אני בקבוצה. מהמהפכה העברית הגדולה לא נותר הרבה. מה נותר מהדת החילונית שבראנו, מהשולחן־ערוך הנאור שכתבנו?…

ומה שהלל לא אמר על יד הקבר, הנה המנהיג כאן, אחינו הוא, היית צריך להיות בשורה הראשונה שלו, ולא היית. הוא עומד פה, בלי כובע, פרויקה, והוא חושב, הנה אני קורא תיגר על הגיטו, אבל הוא בונה פה גיטו, ואני ואתה ידענו את זה מזמן. מה שאתה עשית, פרויקה, הקבוצה, המושבה, המשפחה, יישאר עוד דורות, אולי לתמיד, ומנהיגים, מנהיגים חולפים ונעלמים בתהום הנשייה.

אחרי שהלל דיבר עברו כולם על פני הקבר, ורק חנקה לא עברה. עמד שם קצין צעיר, חמוש, שבא עם המנהיג וחיכה בין הקבר לפתח היציאה. המנהיג השתהה ונותר אחרון. דוד הציץ בו וראה שהוא קרֵב אל הקצין, נוטל ממנו את האקדח וחוזר לקבר. חנקה כתבה אחר כך, האיש נראה כעוּס, המנהיג הזה שלנו, וחיכה עד שכולם יצאו מבית־הקברות, והאיש הקטן הזה, שאולי לא ירה מעודו באקדח, אמר לקצין, איך דורכים, והקצין דרך לו את האקדח, והמנהיג הרים את ידו וירה ירייה באוויר, ציפורים התעופפו בבהלה, ואז החזיר את האקדח לקצין, הניח אבן על קברו של אפרים, נכנס למכונית השׂרד שחיכתה לו, ונסע בלא לומר מלה.


 

פרק כט

למחרת לקח דוד את נועה, הלכו לבית־הקברות וישבו ליד קברה של הגברת סלַבֶנסקה. נועה ישבה מהורהרת, דוד הביט בה בדאגה, הוא אמר לה, לאט־לאט הם הולכים, סלבנסקה, דוקטור מוזס, אפרים, מה אוכֵל אותך, ילדה, מדוע את לפחות אינך מנסה לחיות. היא הביטה בו משועשעת, משהו ברצינות שלו, אמרה אחר כך לחנקה, נראה לה מנותק מן המלים שאמר. מי אתה שתגיד לי לחיות, אמרה, אתה, עם המזימות, עם המנהיג נגד המדינה? שמע לי, דוד, אל תנסה להבין, יום אחד אמצא משהו להחזיק, להיות שלו, להינמס, יש בי קשיוּת, בניגוד לך אני כן פוחדת, ראיתי את אבא בשנים האחרונות שלו, עבדתי צמודה אליו, כמה רופס היה ובו בזמן גאה, כאילו לחמו בתוכו שני אנשים, וזה נכון גם לגבי. הבחור שלי היה מהפלוגות, ואתה עשקת אותם, מה שנשאר להם היום זה כנסי חטיבות ובנייה אובססיבית של אנדרטאות, והשירים שלהם, המתקתקים, המלאנכוליים, על איך גנבו תרנגולות מהלול, והוא, בחור שתקן ואמיץ, לא גנב אפילו רבע תרנגולת אבל נהרג, ואיש מלבדי כבר לא זוכר אותו. דוד זרק אבן על אחד הקברים. בא עורב וישב על הברוש וקִרקר. השמש עמדה לשקוע, הם חזרו וחנקה ישבה והביטה בחלון, ריח של שריפה עמד באוויר ובמרחק טסו מטוסים שנראו לפני שנשמעו, ופרה געתה בחורש למעלה, ודוד אמר, חבל שאני אף פעם לא מצליח להתגעגע, אני חושב על אפרים, הייתי רוצה להתגעגע אליו.

יורט מטוס סורי, וראש־הממשלה עמד להחזירו עם צוותו, ודוד ביקש להשאירו בארץ, כדי שיהיה לנו, אמר, קלף מיקוח להחלפת שבויים בעתיד. ראש־הממשלה אמר שאיננו מדינת שוד, ודוד אמר לו, היום אומרים ‘מסתננים’, גם אתה אומר את זה בנאומים שלך, אבל בהתחלה אתה יודע יפה שלא היו. היו ערבים שגורשו וגילו שתוך לילה הוצא צו שכל מי שלא היה בביתו ביום הכרזת המדינה אינו יכול לחזור אליה. יוצא ערבי לבקר קרובי משפחה בשכם, חוזר ללוד וְאֵין, הוא לא יגור פה, ואז הוא מתפרץ, מתגעגע אל ביתו, ערבי הלך שלושים מטרים מביתו, לקטוף תאנים הלך, ופתאום הבית שלו במדינה אחרת. ואתה היית אז בממשלה, וידעת. אז מי מדבר פה על שוד, כשהערבי ההוא ניסה לחזור ירו בו, לא אני, הטובים שלך ירו, אדונִי, אמרו שהוא מסתנן ומסַכּן את שלום המדינה, ואתה נסעת לאמריקה ונאמת באנגלית מצוחצחת על גבורתנו וצדקנו, ועל המסתננים שמתנכלים לנו, אז אל תדבר אִתי על מדינת שוד. המטוס הוחזר, ודוד מחה, אבל שר הביטחון אמר לו, יהיו עוד מטוסים, דוד, ובינתיים אני צריך אותו בממשלה.

כשראש־הממשלה, יחד עם כמה שרים ופעילי מפלגה, נסעו אל חנקה לביקור־אבלים, אמרה להם, לא באתם לביקור אבלים, באתם לברר מה חושב דוד, הכִּסאות שלכם רועדים ובאתם אל נערת החלומות של תנועת העבודה לברר אצלה. אז אם הכסאות רועדים לכם מתחת לישבנים, תתחילו להראות שרירים, הרי היה לכם חינוך טוב, למדתם בבית־הספר הכי טוב בעולם, בית־הספר של המפלגה. כאשר נערפו ראשים התכופפתם, נתתם לאפרים ולהלל לחלוף ולא להיות מה שהיו אמורים להיות, אז עכשיו יש לכם דוד, בצלמכם ובדמותכם נברא.

רבקה הלכה לביתו של נתי, ורעיה, שעמדה להינשא לו, פתחה את הדלת. רעיה הגישה לרבקה קפה, והרשתה לה לעשן, ואז אמרה רבקה, את צריכה לספר לדוד שנָתי בוגד בך אִתי. רעיה צחקה ואמרה, ילדה, את מחפשת צרות? קודם כל, אני לא נותנת את נתי, ושנית, אם יש לך בעיות, תפתרי אותן בדרך אחרת. רבקה אמרה, נתי בחור מסוכן, אבא יודע, בניגוד לחלק מן החיילים של אבא נתי אכזר וחסר מעצורים, אבל פיקח. הוא גם מפקד טוב, ואבא אמר פעם למנהיג שיש בו המנטאליות של מצביא שיום אחד תבוא לידי ביטוי, ואז הוא יהיה סכנה, כי בניגוד לי, אמר דוד, הוא ירצה את הכל ולא רק את המצביאוּת. ורעיה אמרה, נתי יודע לאהוב, רבקה, אם הוא יבגוד בי אִתך, זה יהיה עצוב, אבל להמציא את זה? את בחורה עם דמיון עשיר. ורבקה אמרה, אני למדתי צרפתית, כדי לכתוב נגד השפה של אבא דווקא בשפה של אמא שלי. ורעיה אמרה, את מדברת שטויות, אמך נולדה בארץ והשפה שלה עברית. ורבקה אמרה, אבל היא חולמת בצרפתית.

יואב יצא למחנה עבודה בקיבוץ, ורבקה כתבה לו מכתבים בצרפתית. לילה אחד יצא מן הקיבוץ ונעלם. הדרכים היו מסוכנות, ומיד לאחר שיואב נעלם טִלפנו לדוד, והוא מיהר לקיבוץ ויצא עם המחפשים. יואב טיפס לִמערה, ישב בפתחה וראה את אביו בין המחפשים. דוד גער בשומרים שהניחו לילד לצאת, ואת האדמה הריח כאילו היה שועל, אמר חייל שהצטרף אליו. כמו בדואי הלך, כאילו ידע לאן הוא הולך, וגשש בדואי, שהיה מחפש עתיקות בשביל דוד, הצטרף אליו, והבדואי עישן סיגריה ואמר, אני מריח אותו, המפקד, הוא כאן באיזה מקום. הבדואי אמר, הוא עלה במעלה ההר, הנה העקבות, ודוד אמר, אני יודע, הוא שם, במערה.

דוד עלה וישב מול בנו. רצה לכעוס, אבל הכעס נטש אותו בדרך הארוכה והטרשית. יואב אמר, ראיתי איך חיפשת אותי, ראיתי כמה כעסת, הנה אני מעשן ובלי פילטר. דוד הוציא תפוח מילקוטו, שפשף אותו על מכנסוֹ ונתן לילד. הילד לקח את התפוח ונגס בו. חיילים החלו להתקבץ בפתח המערה, ודוד ציווה עליהם להסתלק ואמר, יהיה בסדר, תגידו לנג’יב להביא את הג’יפ למטה. יואב חיכה לַסטירה שראה אותה נאספת בידו של אביו, אבל זו לא באה. ואז אמר דוד לבנו, בוא נלך, ויואב אמר, אני נשאר פה, נמאס לי, אני רוצה לשבת פה ולחשוב. ודוד הביט בבנו ואמר, יש לי דברים יותר חשובים מאשר לשבת ולהתווכח אִתך, אם אתה רוצה להישאר בשטח ולהסתכן, תחליט עכשיו. מאוחר יותר אמר דוד, היה זיק של מרד בעיני הילד, וזה מצא חן בעיני. דוד אמר, אני עוזב וזה על אחריותך, בן, ויצא. חיכה מעט, ראה שבנו אינו יורד, וירד בזעף. החיילים רצו להישאר, אבל הוא פקד עליהם להסתלק. עלה לג’יפ שהביא הבדואי, ונסעו.

יואז ישב וחיכה עד שנעלמו, והחל לגעת בַּבדידות ופחד מילא אותו. הוא חיכה לפחד הזה, אמר אחר כך לאחותו, חיכה שיבוא עליו ויעטוף אותו כמו שמיכה, שיהיה בו משהו שאבא לא מכיר, וכשהיה הפחד כבד, נתן דרור לדמעותיו ועישן עוד סיגריה. נשמעו יללות תנים וצווחות בזים, ונשר עט מעל, ונשמעו נביחות, אורות נדלקו מרחוק, וכבו. כל הלילה ישב שם, עיניו פקוחות, ובבוקר יצא החוצה מצומרר. הוא גילה נווה ירק וקטף חובזות וענבי בר, ואכל, והתחיל ללכת. החום נהיה כבד והוא הלך עד שהתעלף ליד שער מחנה צבאי. הזעיקו את דוד, אבל הוא אמר, שהילד ידאג לעצמו. יואב שמע אותו בקשר וחייך. המפקד אמר, איזה מין סיפור זה, ויואב אמר, ככה אוהבים אצלנו. יואב הצליח להגיע הביתה בטרמפים, לא היתה לו פרוטה לנסיעה באוטובוס, ומיכל לא ידעה שנעלם, כי דוד לא סיפר לה. יואב חיכה לאביו ליד הבית. כשחזר דוד, יידה בו אבן. דוד הביט וראה את בנו ליד עמוד החשמל עם אבנים ביד. הוא הוציא מן המכונית רימון־יד ולפתע זרק לעברו וצעק, תפוס! ויואב, מבוהל אבל זריז, תפס, ודוד צחק. רבקה ומיכל, שיצאו, ראו מה תפס יואב והחווירו. דוד אמר, זה כבר ילמד אותו לשבת לילה שלם במערות ולעשן סיגריות. הנער עמד מבוהל, הרימון בידו, רק עתה, לאחר שתפס אותו, הבין מה אירע והחל לרעוד, ודוד אמר, זה רימון סרק, ילד, רציתי שתפוצץ את הכעס שלך, כשחיפשתי אותך בשדה חסרת לי פתאום. ויואב קרב אל דוד והניח לאביו לחבקו. לאמו ואחותו סיפר יואב, שברח מהקיבוץ, ואבא פגש אותו וגער בו, והגיע בכוחות עצמו, כי סירב לנסוע עם דוד במכונית.

כשכתב דוד מכתבים, היה כותב ביד, אמרה מיכל, והמזכירה שלו אמרה, יש לו סגנון יחף. מלים גבוהות הוא אוהב רק אם כתב אותן משורר, וכך גם הוריד את השומן מהצבא. אמרו, האיש עשיר, גונב עתיקות, גונב בחורות, גונב במקשאות, ומדבר על הידוק חגורה, אבל הוא גער והם נשמעו לו. הוא אמר, תגידו עלי מה שאתם רוצים, אבל תרדו במשקל, הצבא הזה לא יהיה גבינה אלא לחם שחור וקשה.

בפעולה בַּכּנרת השתתף קצין צעיר בשם נעמן, בנם של הלל ושרה. בחור ישר, נעמן, אמרה רבקה שהכירה אותו אחרי כן, וביישן. במכתב לשר הביטחון כתב נעמן שהפעולה היתה מתוכננת גרוע, שהחיילים הלכו למוות בטוח, ושלדוד לא היה אִכפת. שעה שהם לחמו, כתב, חפר דוד בקרבת מקום, ואור הלוקס שלו נראה למרחוק. דוד אמר לחנקה, ששמעה משרה, אין דבר, זה יעבור לו, יש לָך צרות אחרות, והיא אמרה, שרה מטלפנת כל יום, בוכה לי, אומרת, אני קרועה בין שניהם, חנקה. חנקה ניסתה להסביר לדוד ואמרה, נעמן ראה חבר טוב שלו מתפוצץ מרימון יד, חייל שלא היה אמור להיות שם, כי היה חולה ונשאר במחנה, אך אתה עברת במחנה ולִגלגת עליו על שלא יצא לפעולה, והחייל תפס טרמפ, הדביק את הפלוגה כבר בדרך, ובפעולה נפגע ראשון.

תלונותיו של נעמן לא נענו, וכשהגיעה חופשתו נטל רובה והגיע לקִרבת ביתו של דוד, וחיכה. בחלון נראה דוד מאחה כד, ובחוץ, לא רחוק, כבר עמד שומר שהציבו ליד ביתו של דוד. עמדתי שם, אמר נעמן אחר כך, היינו שנינו, השומר ישב והקשיב למוסיקה ברדיו, יריתי, אבל לא פגעתי, אני צלף טוב, אבל לא היה לי דם, ופגעתי בכד שהתפוצץ. דוד זינק, רץ לחלון, שלף אקדח, חיפש אותי, עמדתי באור והוא ראה, אבל לא ירה. השומר שמע את היריות ורץ, ודוד צעק לו, אל תירה. הוא אמר לנעמן, מדוע אתה לא יורה? הנה אני, אתה יכול לירות, תירה. ונעמן לא ירה. דוד לא ידע מי הבחור. הוא הביט בו וזכר שראה אותו לאחר הפעולה בכנרת, אך את שמו לא ידע. נעמן אמר, לא היית צריך לעשות צחוק מנחום, הוא היה חולה, ואחרי כל הדם הזה אתה יושב בשקט ומדביק כדים. נחום, אפילו אמו לא היתה מכירה את הצורה שלו. היית צריך לעזוב את הפעולה למפקד בשטח, אבל שלחת פקודות סותרות, לא סמכת על אף אחד, תכננת טוב ואחר כך קלקלת את התכנון, ובסוף גם שלחת את נחום, וישבת שם עם לוקס וחפרת עתיקות. שכנים החלו נאספים, לבושים מעילים מעל הפיז’אמות שלהם, דוד שאל, מה שמך, חייל, ונעמן אמר לו. הוא שאל, איזה נעמן, ונעמן אמר לו. הוא שאל, הבן של שרה והלל? ונעמן אמר, כן, הבן של שרה והלל, ואני מכיר אותך עוד מלפני שנולדתי, תמיד היית שם, כל חיי – תהיה כמו דוד, מדוע אתה לא כמו דוד, או, אל תהיה כמו דוד, יכולתי להרוג אותך דוד, אבל לא הרגתי.

השכנים חיכו בבהלה, השומר כבר אחז בנעמן ואמר, הבחור רועד, והשכנים הציצו בנער, רובהו היה מונח על הארץ, ודוד בחלון, מחזיק אקדח, מחייך, אומר, בוא תיכנס, אני רוצה שנדבר. השכנים אמרו, תראו את הגנרל הזה, גם יורים בו וגם סולח, ומיכל אמרה, הממזר, עשה את ההצגה שלו לקהל, הוא רצה שיראו כמה הוא גדול־נפש וכמה הוא נפלא. וחנקה אמרה, אולי, אבל מניִן לך מה היה לו בלב, אולי מראה נעמן עשה לו משהו, אולי הצעיר הזה נראה לו פתאום נועז? ללכת ולירות במי שאתה חושב שאשם במות ידידך?

יואב התחבא מתחת לשמיכה, ומיכל נכנסה לראות אם שלום לו, והוא אמר מתחת לשמיכה, אני רוצה שהוא ימות כבר, אני רוצה להיות יתום, אני אעשן לו סיגריות עד שהריאות שלי יתפוצצו, ורבקה, שיצאה מחדרה ועמדה בפתח החדר, קראה, סתום את הפה, ילד מפונק. חייל בא וירה באבא, ואתה חושב על הסיגריות המגוחכות שאתה מעשן נגדו, והוא אפילו לא שם לב.

דוד דאג שישחררו את נעמן. נעמן דרש משפט. הוא ישב במעצר, ודוד בא אליו ואמר, אתה תצא מן העניין בקלות, כי כך אני החלטתי, אבל אחר כך אתה לא נתקל בי עוד, כי אני לא רוצה לראות אותך. במשפט אמר השופט הצבאי, חייל, אל תלַמד את בית־המשפט איך לענוש ומי אשם, אתה תשב חודש במעצר על חריגה מתפקיד, תוּרד בדרגה, ואתה נשאר בצבא.

דוד לקח את ידו של הלל, חיבק אותה ואמר, יכולת להיות אבא שלי, מדוע לא היית? והלל אמר, אילו הייתי אביך, דוד, מי היה יורה בך כדי להביא אותך בלילה לקבוצה לחפש את מי שיכול היה להיות אביך ולא היה? ודוד הביט בו, חייך, ואמר פתאום בקול רגוע אבל מצוחצח באיזו מרה שחורה, תזהיר את הבן שלך לא להיתקל בי, ויצא. הוא הלך לירדן, ישב מול הנהר, ראה את ההרים הסגולים מרחוק, ולחנקה אמר, הלכתי כמו הילד שהייתי, כמו יואב שמעשן נגדי בלי פילטר, הלכתי לחפש את מי שהייתי פעם, אבל אנחנו לא משאירים עקבות, חנקה, רק הולכים ומשאירים אבק.

מועצת־הביטחון גינתה את הפעולה בכנרת, ארצות־הברית זעמה, מתווך אמריקני נשלח לחלק את מי הירדן, ומשקיפי האו"ם שאלו, האם יש לישראל צבא? המפקדים אינם יודעים, אדוני המנהיג אינו יודע, מי יודע? ודוד חייך אליהם ואמר, אבי סיפר לי פעם שביידיש אומרים שכשאלוהים רוצה גם מטאטא יורה. אחר כך אמר, הגוי לא הבין את ההומור. ושר החוץ, שהיה ראש־הממשלה, ונאלץ לספר עוד ועוד סיפורים על מאורעות שלא היה שותף להם, חזר להיות רק שר חוץ, והמנהיג, שקודם היה אזרח בנגב, וחזר להיות שר ביטחון, נעשה עתה גם ראש־ממשלה, ושר הביטחון המודח נעשה מזכיר הסתדרות. דוד אמר, הקוביות מתאבדות והשחקנים נשארים. שר הביטחון המודח טען שדוד רקם את המזימה נגדו. דוד הלך אליו ואמר, אם תביא אפילו הוכחה אחת, אני מתפטר בו במקום.


 

פרק ל

דוד רצה להטות את הנהר, האמריקנים הפעילו לחצים, המנהיג ישב בלילה והביט בחדר החשוך ולא היה יכול לישון. הוא אמר לאשתו, הבנדיטים שלי מסתובבים בשדות, בהרים, ואני איני יודע עד איפה לרסן ועד איפה לא לרסן, היא אמרה, הוא קשה לך דוד, והוא אמר לה, קשים היו בני צרויה לדוד וכבשו הממלכה. אשת המנהיג פסעה אנה ואנה, מרמים אותך, מושכים אותך באף, אני על דוד לא סומכת. בבוקר הודיע המנהיג לדוד שמינה לו סגן. דוד אמר, אמרתי לך שאינני רוצה סגן, והמנהיג אמר, לכן מיניתי, מיניתי את ד', ודוד חייך ואמר, אני מתעב את האיש, והמנהיג אמר, כן, זה מה שחשבתי. הביטו זה בזה ודוד אמר, שוב הגית בבני צרויה. ואשתו של המנהיג אמרה, עם כל העם הוא מדבר כמו משה רבנו, והשרים רועד להם הפופיק, רק עם דוד זה לא בטוח, אולי דוד הוא האח, אולי הבן, ושם יש מין אהבה, מין השלמה, דוד בן הארץ, אתרוג מארץ־ישראל, בלי תסביכים גלותיים בשביל המנהיג, בלי מוסרות, מין גילגמש, אמר, אולי גם אמר, ההוא שהלך עם פילים לכבוש את רומא, ומה שהאדמה אומרת אחרי ששתקה אלפיים שנה.

מיכל נסעה למעבּרה לראות אם רווח שם. ירד גשם, הדרכים היו בוץ, היא טיפסה במעלה הגבעה, אשה עמדה וחרתה את שמה בשמים במקל מסוקס, והבדונים דלפו. חלק מן הפליטים כבר הועברו משם, מרחוק נראו הבתים הקטנים שמכונה הטילה כמו ביצים, מסביב היה הכל שומם, העצים שנטעו היו שתילים רכים, והשמש זרחה מעל יום חורפי צונן. היא חזרה הביתה נכֵאה וגילתה מברשת שיניים זרה בחדר האמבטיה. ורבקה לא ראתה ויואב לא ראה. בערב אמרה לדוד, איך אתה מעז להביא אותן הביתה. אמרתי לך פעם, תעשה מה שאתה רוצה אבל אל תביא אותן הביתה. לאחר שנים רבות כתב יואב, הציק לי כמה סלחנית היתה, כמה בעצם אהבה את האיש עמוק בלִבה, והוא היה מנגן בה כמו מכשף, בא אליה לבקש מחילה, או לקחת ממנה הבנה, והאחרות היו כולן יחד כאילו אותה אשה, והוא רצה שאמא תבין כמה קשה לו, האיש בעל המרה־השחורה והחן, התן של היקום שהיה אבי, שאמר בראיון לעיתון, אחרי שברחתי בפעם המי יודע כמה ומצאו אותי, הוא אמר, לא הייתי צריך להקים משפחה, ואם להקים אזי לדעת מאיזה גֶנים. רבקה באה לבקש מאביה כסף לטיול, והוא אמר לה, את רוצה כסף? לכי לעבוד בקיץ ותחסכי, והיא אמרה, אתה קמצן כרוני, יש לך ארמון, יש לך הון עתק, אתה גר בשלושה בתים, סבתא תוריש לך לפחות חצי מהבית שלה, ואתה רב אִתי על מאתיים לירות.

נועה יצאה לכביש והלכה אחר הרהוריה, ומכונית פגעה בה. ימים רבים שכבה מחוסרת הכרה, אבל בסופו של דבר הקיצה. דוד ישב על ידה בלילות והחזיק את ידה. כשהחלימה, ואִמהּ סיפרה לה, לא האמינה. היא אמרה לחנקה כי רצתה שהמכונית תפגע בה, ודוד גער בה, אל תכניסי צרות נוספות לחיים שלנו, את לא דחפת את עצמך, היית סהרורית קצת, כמו תמיד, מאז מת הבחור שלך, והיא אמרה, תגיד את שמו, והוא אמר. נועה החלה להחלים ואמרה לאחיה, אתה מטיף לי מוסר, תמיד אתה מטיף לי מוסר, לא היית צריך לשבת על ידי כשנפצעתי, ועכשיו אין לי זכות לכעוס עליך שאתה הורס את מיכל ואת הילדים ואותי. הוא אמר לה, זכות תמיד יש לך, אבל לא תספרי לאף אחד שקפצת אל המכונית כי אין זה נכון, וזה גם מזיק, שמרי את הכאב שלך לעצמך, אל תחלקי אותו עם כל אחד, אני שונא את המתפייטים על כאביהם, לי יש כאב כה עז בראש, פעם פעמיים בחודש אני רואה כוכבים ואיש אינו יודע. נועה אמרה, לפעמים אני יושבת פה במיטה וחושבת. לפני הגברת סלַבֶנסקה היתה שחקנית צרפתייה גדולה בשם שרה בֶּרנאר. היא ישנה בארון מתים מקושט במכתבים של אלף אהוביה. לכל מקום נסעה עם חתולים, כלבים, ציפורים, קופים, פנתרים, ואפילו אליגאטורים. גברים לחמו קרבות למענה. היא אפילו לא היתה יפה, והם מתו בשבילה. דרך אגב, גם יהודייה היתה. לפעמים, בסוף ההצגה, היתה מתעלפת. ועם אלף מאהבים, מתי היה לה פנאי לאהוב, דוד? גם היא, כמוך, חיזרה אחרי המוות, לכן אולי מצאה כל בוקר גבר במיטה. היית צריך ללמוד ממנה, הוסיפה נועה, איך מאלפים את האלימות לנגינה נוּגה. הכל אבסורד, דוד, גם אני, גם אתה, אתם הורגים יותר מדי, אנחנו מתאלמנות יותר מדי, ואחר כך יומט אסון, ואתה תהיה אשר על האסון, ואני דואגת, אתה האח שלי. אני אולי מחפשת את מר־המוות, אבל אתה המשורר הקודר שלו.

בדרך מבית־החולים עצר את המכונית והביט בפרה בחצר מגודרת של רפת. הוא יצא מן המכונית וליטף את מצחה של הפרה. יצאה אשה צעירה עם כד חלב והביטה בדוד והכירה אותו ואמרה שלום. הוא שאל מה שם הפרה, והיא אמרה, חמוּדָה. אבל סלח לי, אני צריכה לחלוב. הוא שאל אותה, אִכפת לך אם אחלוב? והיא אמרה, מדוע לא. הוא נכנס לרפת, התיישב על השרפרף והחל לחלוב. הידיים היו כבר בלתי מיומנות, אבל הוא חלב במין בולמוס. כשהביטה בו חשה כאב בגבה, אמרה אחר כך, ומוכנית החלה לסדר את שערה. הוא אמר לה, הישארי כפי שאת, והיא אפילו לא נעלבה, ואולי, סָברה אחר כך, גם רווח לה. כי היה לי בחור שאהבתי, והוא כאילו אמר, אל תתייפי בשבילי. בחוץ החלה שקיעה, והאשה הלכה להחזיר את חמודה פנימה. דוד חלב עוד פרה, העמיס תלתן על קִלשון וחילק לפרות, וראה אותן לועסות ואמר, באה מנוחה לַיָגֵע. האשה שאלה, מה זה? שיר? והוא אמר, שיר מלפני שנולדת, והודה לה ונסע. מיכל אמרה, הוא סיפר לי, ועל פניו היה נסוך החיוך הנערי הממזרי, והאמנתי לו, ואם לא הייתי מאמינה, מה זה היה כבר משנה?

דוד הציע לכבוש את רצועת עזה עוד קודם שהמצרים יגמרו לקלוט את הנשק החדש שקיבלו, אבל הממשלה דחתה את הצעתו והמנהיג לא לחץ עליהם. דוד נסע למדבר. הוא נסע בקומנדקר שהעמיס עליו סוללות רכב ופנסים. הבדואי שלו חיכה לו, הוא הציב את הפנסים וחיברם לסוללות, ואור גדול ניתך. הוא ראה את השסע בהר. הבדואי ישב ועישן סיגריה. החול נשפך על דוד, היה קר, הוא חפר בלהיטות, אמר הבדואי, השמים מעֵבר לָאור היו שחורים ונטולי כוכבים, הוא ליטף בעדינות את החול, אמר הבדואי, משהו נִצנץ כמו עין קורצת, ובידיים שלו, שהיו כה עדינות עכשיו, היה פִּסלון, והוא ניגב את הפִּסלון, רק קֶטע ממנו, מרח נוזל מבקבוק ושִפשף, והקֶטע החל זורח כאילו היה אור, אחר כך אמר, תראה, פסלון מצרי מזהב, ובאמת ראיתי את הזהב.

הוא ניסה אז למשוך את הירדנים לפעילות מלחמתית, התגרה בהם, אבל הם הבינו והתאפקו, והוא אמר, נצח ישמעאל לא ישקר, הם עוד ישׁגו ואעלה עליהם. דוד חרש מזימות, אמר אבנר, ולילה אחד לא התאפקו הירדנים, איש נהרג ושלושה נפצעו, חמישה אנשים חדרו מעבר לגבול וחתכו את גוויית האיש המת. ירמיה היה קצין מהולל שהלך מקרב אל קרב, והיה עייף וחיוך זר נראה על פניו. נתי רצה לשלוח אותו הביתה, אבל הוא קם וירה בפיו ומת. אבנר נשלח על־ידי דוד לחקור. שררה אווירה קשה. אמרו, הממשלה אינה נותנת די גיבוי, הגבולות חמים, הנשק המצרי תוגבר, הירדנים אינם רוצים לשחק את המשחקים שלנו, וקצינים מהוללים מתאבדים. דוד אמר, מי שינסה להתאבד, אני יורה בו. הוא הביט באבנר ונזכר באמו וחיבק את אבנר. אבנר אמר, מה שאמי ראתה מחלון החדר כשהתאבדה לא רואים משום מקום. בלילה נסע דוד אל חנקה. בהתחלה לא דיבר, שתו תה, מרחוק ייללו תנים ונשמע רחש הרוח בעצים. אחַר אמר, אולי לאפרים היתה סיבה מוצדקת לכעוס עלי. תראי, חנקה, עמוס היה ילד מאוזן. כמו כל הילדים במושבה ידע לירות ולהחזיק רובה. אני יריתי טוב יותר, אבל הוא ידע לירות. מה פתאום הפיל רובה? מדוע נפל מול הרובה? הלא היה יכול לקפוץ הצִדה, הלא אינסטינקטים טובים היו לו. ואם עשה את זה בכוונה, מדוע עשה? חנקה אמרה בלחש, לא, דוד, אתה לא אשם במותו, אבל אתה מתגנדר עכשיו מולי כמו שאביך היה עושה, אני מכירה אתכם, כל הגברים שהכרתי היו גם ילדים וגם גיבורים וגם בנדיטים. אל תפדר את הנשמה שלך מולי. ודוד קם, נשק לה ויצא, ולא ידעה אם קיבל את דעתה. היא ראתה את רחל במושבה פוסעת באדישות על קוצים ומחפשת משהו באוויר. באה אליה וישבו על יד עץ התאנה, וחנקה סיפרה לרחל על בואו של דוד בלילה, ורחל אמרה, אבא אמר לי פעם, הנערות אהבו את עמוס ואבנר, אַת אהבת את דוד, עמוס ואבנר אהבו אותך, לכן עמוס היה חייב לצאת לרגע מן העולם. כשאתה ילד אתה לא יודע שהרגע הזה ארוך מאוד.

אחר השיחה עם חנקה חזר דוד וירה ביונת בר. אבנר ראה ואמר לו, אתה כועס על ירמיה, אבל אינך מבין בני־אדם, אתה שולט בהם או מתרפס בפניהם, לאנשים רגילים אין פסגות או גיאיות, אלא מישור עם גבעות קטנות והרבה מכשלות. במישור הזה נשברים בקלות, כי אין פסגות ואין לאן ליפול, אלא להשתטח על האדמה ולחכות שירד גשם, שלא תמיד יורד, יש מין אשמה על החיים שהם רק זה ולא משהו נפלא יותר.

דוד חזר הביתה וחשב על אמו של אבנר ורעד. הוא גער ביואב, שהסתגר בחדרו ונעל את הדלת, ורבקה כתבה לו שיר אֶרס בצרפתית, ודוד ישב וניקה את הפִּסלון המצרי, ומיכל יצאה לבדה העירה, ודוד נראה מאושש, הפִּסלון הרעיף עליו יופי שנגע ללִבו, והוא ליטפו ומירקו עד שהבהיק הזהב שחזר משכחה של שלושת אלפים שנים, ואני יושב, ומלך עתיק, שמת לפני אלפי שנים, מספר לי סיפור, אמר דוד, ואני והוא מחוברים, אני ויואב בן צרויה, אני ואבימלך, כל החוטאים שמזמן היו לאבק.


 

פרק לא

דוד שלח חיילים לגבול המצרי, למקום שבו חמישים מטרים רבועים היו בבעלות שנויה במחלוקת. כשהגיעו משקיפי האו“ם היו החיילים לבושים אזרחית, ישבו באוהל או עבדו במעדרים, קיבוץ של פועלים תמימים. האו”ם התכנס לדון במולדת של חמישים מטרים רבועים של מדבר, במלים נהדרות נאבקו הנציגים כדי לומר את אשר לא ידעו. המנהיג ציווה לסגת, דוד נסוג וכעס, ומחלקה הלכה לרגל את המדבר, חמקה מעיני האויב וחזרה לאחר עשרה ימים.

תמה תקופת הצנע בארץ, מסעדות פאר נפתחו, ביפו בנו עיר עתיקה והמציאו לה אבנים מימי האבות, והמציאו קברים עתיקים בגליל, שקבורים בהם רבנים קדושים, ועשו שם מניינים, ודוד אמר, עם של עובדי כוכבים ואבנים, אבל עם הכדים ישב, אמרה מיכל, אמנם ליַהד אותם לא רצה.

בלילות פסע עם אנשיו לאורך הגבולות והרִיח. מיכל אמרה לו, אתה יושב בלילה ומדבר על מִדבר, והחיילים הצעירים מתמוגגים. אחר כך אתה הולך לאכול בְּפאגודה או אצל האיטלקי השמן, אוכל סטייקים יקרים בְּאולימפוס. יש לך שלושה בתים, יש לך כסף. תראה את המנהיג, הוא אוכל כל יום אותה ארוחה, תרנגולת מכובסת או כדורי בשר מלאים לחם טחון עם גזר ופירה, שותה מיץ פז, יושב עם אשה מכוערת וקורא ספרים. נביא זועם של חזון, שחי כמו נזיר. המדבר כבר זרם בדמו, אמרו נתי וחבריו, בלילות היה מתאר את יופיו. חייליו הלכו אִתו מאוהבים בו, למדו לזחול במדבר, הלכו בנתיבי הנחשים והנמרים, והם נושאים משאות ושותים במשורה, מחפשים את המלחמה לתיתהּ לו. הוא נער השעשועים של ההיסטוריה היהודית, אמרה אשת המנהיג, כי הצליח להפוך את שפיכות הדמים, הנמשכת עשרות שנים, לבידור, את החרב להצגה, לתיאטרון. אכן למד משהו מן הגברת, אמרה מיכל, גם הוא רצה להקים בלט במדבר. חיילים מתו והיו הלוויות, ודוד הלך להספיד את הנופלים ודיבר יפה, כל־כך יפה דיבר, אמרה מיכל, וההורים של הנופלים אהבו אותו אהבת נפש, והביטו עליו בהערצה. כבר עוצבו יחידות רבות בדמותו, הנוער רצה להשתייך ליחידות של נתי, של אהוד, ודוד אמר, כל כמה שנים יש להכות באויב, לכופפו לכמה שנים, אין לנו ברירה אחרת. הוא דאג שיכתבו בעיתונים על נתי ולוחמיו ושיסגדו להם, ומיכל אמרה, הוא ידע משהו שמעטים ידעו, הוא ידע איך יוצרים נורמות. חנקה אמרה, את העם לא אהב, ועל ההיסטוריה לא סמך כי לא האמין בה, על חושיו סמך.

חנקה אמרה לדוד, המנהיג הזקן רוצה מה שאתה רוצה, אבל יש לו טראומות. הוא מחזיק גורל של אומה בידיו. דוד עמד על הגג עם המנהיג והשקיפוּ. היה יום חם ואד עלה מן הגגות. מישהו נראה מטפס על אנטנה לתקנה. דוד הביט הלאה משם, לעבר השדות, והמנהיג היה שקוע בשרעפים. דוד אמר, קודם אתה מעודד אותי ואז אתה מכניס מקל בגלגלים ותומך במתנגדים לי. אתה המנהיג, ואתה צריך להחליט. נשמעה צפירה של מכבי־אש. יש שריפה? התנער המנהיג, יש אש? ופתאום היה מבועת. איש יורד כחתול מן האנטנה, וילדה למטה קופצה על חבל וצוחקת לעבר האיש היורד מן האנטנה. ברידתם עומד הנהג של המנהיג ומעשן סיגריה. ואז קָרַב אליהם אדם נמוך קומה, קירח, לבש חולצה שקופה על־גבי גופייה שניבטה בעד החולצה, בידו החזיק מקל, הנהג רץ אליו, המנהיג אמר, הנח לו. פניו היו מתוחות, העיניים עצומות מעט, הפה נפול, והוא מִלמל, היה שואה ואיפה היה אדוני כשהיה שואה? איפה היה עם ישראל? היה לי אח, אתה לא רצית לתת לו סרטיפיקַט כי לא היה צעיר ולא היה ציוניסט, והוא כבר לא בא לשום מקום. למה לא רצית יהודים? לא יכולת? הרבה יכולת. ואתה לעמוד עם גנרל ולכבוש מדינה, אבל יהודים? כמו אמריקה לא. אני לדעת, היה אֵירוֹפְּלַן שלהם, הוא יחזור מבירקנאו ויש לו את בומבות, והוא יכול לזרוק על פסי רכבת לאושוויץ, ואסור לו, והוא מפיל אחת, טעות כזה, על מחנה, ואנחנו לשמוח, והפיילוט יושב בבית־סוהר למה שזרק את פצצה שלא צריך, וזה עלה לאמריקה אולי מאה דולר, וזה יותר מדי בשביל יהודים. ועשיתם הפגנה עשיתם?

האיש עצר. האוויר עמד כמו סלע. דוד אמר לחנקה, הוא עמד שם והצטדק, המנהיג, והאיש הזה בכה, היית צריכה לראות את האיש הזה בוכה, והמנהיג לא אהב אותו פתאום, וראיתי את השִׂנאה של המנהיג, אולי גם לעצמו. המנהיג פנה אלי, והאיש צעק, אני לא צריך, אני ילך בעצמי, והמנהיג אמר, שיקחו אותו, והלך משם ברוגז, ונכנס למכונית.

המנהיג אמר, בלי מעצמה אני לא יוצא לשום מבצע גדול. ודוד תִכנן, איש לא ידע בדיוק מה. אחד מצעירי המנהיג נסע לצרפת וחזר והסתגר עם דוד. הארץ רחשה שמועות. הגיעו עיתונאים צרפתים שהחלו לרחרח. אמרו לדוד שבִּתו מסתובבת עם אחד מהם, הוא כעס, ומיכל אמרה לו, מותר לה לחיות. והשרים והגנרלים והח"כים רצו לדעת מה קורה, ונענו שאין מה לדעת. והארץ רחשה שמועות. בלילות, בחשיכה, הגיעו אוניות צרפתיות שפרקו נשק, המנהיג נסע לשיחות סודיות בצרפת, דוד נסע אִתו, וחזרו, אנשים ראו כלי נשק חדשים, שר החוץ התחנן ואיש לא שעה לו. דוד אמר למנהיג, אני חושב מן הסוף, את המלחמה הזאת אנחנו מתכננים מן הסוף אל ההתחלה, המנהיג כבר אהב לשמוע את הדברים האלה, אמרה חנקה ביבושת, אולי אפילו בבוז.

דוד, המנהיג, ושניים מן הצעירים הוזמנו לפאריס, והזמנתו של דוד היתה גלויה. המנהיג טס במטוס מוסווה וישב ביער עם פוליטיקאים וגנרלים, ודוד הועמד באור הזרקורים. בטכס רב רושם העניקו לו חמישה מרשלים ישישים את אות לגיון הכבוד על מבצעו ותושייתו בסוריה בשנת ארבעים ואחת. מעטים זכרו על מה הוענקה המדליה, אבל העיתונות חגגה ואהבה אותו. המזימה ביער כבר היתה לתכנית, וגם שליחים בריטיים נבלעו בתוך היער. הצרפתים רצו את אלג’יר, האנגלים רצו תעלה, ודוד, שרצה מלחמה לבדו, נאלץ לקבל את תכתיבו של המנהיג.

ירדן חיכתה להתקפה, והמצרים חיכו להתקפה על ירדן, והעיתונאי הצרפתי זֶ’ראר נשבע לרבקה שהוא אוהב אותה, אבל היא אמרה שהיא איננה מאמינה לו, ומיכל אמרה לרבקה שאביה זייף את מה שהראה לה עליו, ודוד אמר למנהיג, אתה תתחרט על זה, אבל המנהיג אמר, אני ישן יותר טוב בלילה כשהגויים האלה פועלים יחד אתי למטרות משותפות לשלושתנו, ודוד חש איך המבצע הולך וחומק מידיו, ואז העלה רעיון שהכל סמכו עליו את ידיהם. הוא אמר, אנחנו נצא לפעולה מוגבלת, נצניח גדוד פשיטה, אם תהיה בעיה, נגיד שהגדוד נשלח לפעולה מקומית. הוא חשב על בגידה צרפתית, אבל לא רצה להעלות את השגותיו באוזני המנהיג. המנהיג כבר רצה את המלחמה, אבל לא סמך גם על צבאו שלו. בלילה עמד משורר על חוף הים וכתב שיר הלל לנשק הנפרק, המנהיג אמר, הצרפתים זנחו את נוצרֵי הלבנון, הבריטים יבגדו, ישראל צריכה להיות מוקפת מדינות מוסלמיות, לא ערביות. בסוף אף אחד לא קיבל מה שרצה, אמר אבנר.


 

פרק לב

כשהחלו ההכנות למלחמה התגייסה רבקה לצבא, יואב טען שלעולם לא יתגייס, ומיכל פתחה משרד לאדריכלות פנים, היא נראתה יותר ויותר בפתיחת תערוכות, בפרימיירות, לבדה באה, ורבקה חזרה מן הטירונות, סיפרה שנענשה לרוץ סביב הדגל שעה תמימה ולצעוק, אני חיילת מזוינת, ודוד צחק. בלילה ישב והכין פקודת יום. ירדן עמדה על בהונותיה וחיכתה למכה, ובא לילה, והוצנח הגדוד בסיני. מרגע פרוץ המלחמה שכב המנהיג חולה והביט בקיר. אשתו האכילה אותו צנימים ולֶבֶּן והוא שתה תה. דוד נסע מקרב אל קרב, התווכח עם מפקדים, הטעה את האויב. המבצע היה מאולתר בחלקו וגאוני, אמרו. דוד נסע בטנק, ישב בצריח וירו עליו. בלילה שכב בהפגזה, אבל לא חיפש מחסה. מפקד בכיר לא מילא פקודות וננזף. דוד טס ממקום למקום. ראה חייל מצרי מטפס על טנק ויורה, העריץ את אומץ לִבו ואחר כך הרגוֹ. למפקדים אמר דוד, אני נותן לכם כוחות, אתם הולכים מאה מאתיים קילומטר בלילה, מה שיש לכם זה מה שיש לי לתת, ואל תבקשו עזרה כי אין. המלחמה צמחה על שלד מצומק של פשיטה ונהיתה גדולה, ובינתיים נכבש המדבר הענק. דוד טען שנתי הפר פקודה, ועל כך שילמו אנשיו בחייהם. המנהיג ראה בעיני רוחו את הבית השלישי, ולא רצה לקלקל, והוויכוח הנוקב נדחה לְשָׁנים.

במלחמה גילה דוד חפירות ומילא ג’יפים בכדים. חיילים נאלצו לשמור על החפירות, מפקדים כעסו, אבל המבצע היה מפתיע, השעה שעת התרוממות נפש, וחששו להתלונן. דוד הספיד את הנופלים, וראה את המוות, וישב בשדה. כל חייו היו הכנה לזה, אמר אבנר, חיי דוד הם דברי ימי שודד קברים.

ברדיו דיבר המנהיג על הבית השלישי ועל מעמד הר סיני. דוד ישב בהר, לא רחוק מן המנזר, וקנה עתיקות מהבדואים. הוא שמע את המנהיג מדבר אל העם ברדיו וחשש. הוא רצה את הניצחון חרישי ובטוח. הזקן יצא מדעתו, אמר. מעצמות החלו לרחוש, האו"ם התכנס, ודוד חשש.

כשהובא נעמן בפני דוד, להעלותו בדרגה ולציינו לשבח, הביטו השניים זה בזה. דוד היה נמוך מנעמן. כשקראו את דברי גבורתו, היה נעמן חיוור ואדיש, ידיו צמודות לגופו. דוד נאלץ להגביה עצמו מעט כדי לכתוף את הדרגות, ואז אמר, המפקד! ונעמן אמר, המפקד, וכאשר היה צריך ללחוץ ידיים השתהו, היתה דממה, איש מן הנוכחים לא ידע דבר, בסוף הושיט דוד את ידו ונעמן הושיט יד רועדת.

בחדרו של המנהיג ישב דוד והביט בחלון. המנהיג עמד על בהונותיו מול החלון ומתח את גופו להיטיב לראות. אשתו נכנסה ואמרה, בגיל שלך לא גובהים יותר, והוא הביט בה ולא הכירהּ, כה עמוקות היו מחשבותיו, אמר דוד. האיש המפוכח ריחף, נגע בשׂלמתו של משה רבנו, וידעתי שאנחנו בצרה. המנהיג דיבר על נצח ישראל, אולי באמת גָּבַהּ, חזר על פרטי הקרבות כאילו השתתף בהם, ואני לא תיקנתי, מלבד הקרב של נתי. וחנקה כתבה שנים לאחר מכן, עשרות לוחמים קיפחו את חייהם בקרב ההוא, לי אין ספק שנתי צדק, אף כי גם לדוד היתה מידה של צדק. מה שנראה לדוד כְּאמת לא היתה האמת כולה. ודוד, שיצא לפעולות שלא קיבל להן אישור, לא היתה לו ברירה אלא לעמוד מול בן דמותו, ולכן היה מאופק בביקורתו לפני המנהיג, לאחר מכן תקף את נתי, ובו בזמן נתן לו לעלות בדרגה, דחף אותו לעמדות כוח, וגם לא בטח בו. המנהיג התיישב עתה, הגובה לפתע התנדף, ודוד, שעתה הציץ אף הוא בחלון, אמר, רד מהר סיני. ורוח העיפה עיתונים ישנים.

שבוע ימים התקיים הבית השלישי, עד שהגיע האולטימטום. לילה תמים הסתגר המנהיג בחדרו. סיפרו שהתהלך שם, מדבר אל עצמו, מה יהיה, מה יהיה. בבוקר יצא והודיע לעם על נסיגה. קצבו לישראל כמה חודשים. דוד בא להתמקח, התחנן בפני המנהיג לא לוותר על הכל, אבל המנהיג ראה ברוחו ערים חרֵבות, ודוד יצא מביתו והיה איש אחר.

הוא נסע מיחידה ליחידה וניחם את הלוחמים. יצא בחשאי למדבר לחפור כדים וצלחות עתיקות, עלה להר סיני בלילה, הביט למרחבי המדבר בהנץ השחר, ושוב חזר למנהיג להפציר בו, ויום אחד נסע לביתו של שאול.

שאול הביט בדוד במבט בוחן. השנים עשו את שלהן, ושניהם לא היו עוד הצעירים שהיו פעם. דוד אמר לשאול, עד היום אתה נערץ על הזקן והוא אוהב אותך, הוא חושב שבגדת בו, אבל הוא ישמע אותך. שאול תהה על חשיבות הדבר. משהו הועם בו עם השנים, ובמקומו נותר אדם מהורהר ועצוב ומחכה. דוד אמר, אתה מחכה ושום דבר גדול לא בא, ושאול צחק בפנים עצובות. אחר כך באה אשתו של שאול ובלא אומר הגישה משקה צונן.

בבית המנהיג דיבר שאול שעה ארוכה, ודוד חיזק את דבריו והסביר על המפה. המדבר ריק מאדם, אמר, אין הוא הגדה המערבית, לא הר חברון, אינך מספח אנשים, מלבד רצועת עזה, והיא הלא אצבע מאיימת בתוכנו. סיני ריק, והוא מרחב, הוא המקום שבו אפשר לנוח ולתכנן מלחמות נכונות ולא רק מהירות ומסוכנות. שאול, שהיה שם עם צבאו במלחמה העצמאות, דיבר מתוך שיכרון שדברי דוד העירו בו.

והמנהיג ששתק, קם, יצא מן החדר, התלחש עם מזכירו בטלפון, ופסק, תהיו פה באחת בלילה, ותכינו מטוס.

שלושתנו במטוס, אמר אחר כך דוד, איש לא ידע להיכן נעלמנו, שלושה ימים הסתובבנו במדבר. הזקן טיפס על הר סיני כמו צבי, היה קר, ענן ישב על חודו של הר האלוהים, והיתה לו נשימה של נער צעיר, גמא את העלייה כמו אתלט. בבוקר הקר עמד והשקיף על הנוף המצולק והקשה. לקחנו אותו לוואדי פארן ולראס מוחמד, וחיילים בכל מקום מִצמצו בעיניהם ואמרו, מה הוא עושה כאן באמצע שום מקום. בלילה ישן באוהל שהקימו לו ולא אמר מלה, עמד על הרכסים והשקיף, מצחו חרוש קמטים, עיניו היו מצטמצמות, השמש בערה, האור מסמא, הוא לא רצה לאכול והכרחנו אותו, הוא שתה רק כשנתנו לו, ושתק.

שלושה ימים הלכו במדבר. ושלושה ימים שתקו ורק החליפו ביניהם מלים הכרחיות. הזקן ראה בדואי יושב על מפל מים קטן בהרים ועליו גשר ישן מעץ, מימינו גפן, משמאלו תאנה, והוא קוטף בישיבה את הפֵּרות, טובל אותם במים הקרים מתחתיו ואוכל. דוד שאל את הבדואי מניִן הוא, והוא אמר שהוא מפארן, וזה נווה הקיץ שלו, והמנהיג אמר משפט אחד, המשפט היחיד השלם בשלושה ימים. הוא אמר, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. היו ציפורים שעפו, ודוד קינא בהן וירה באחת מהן, והזקן לא הביט. הזקן רצה למצוא איזה מחבוא, אמר שאול, משהו שאולי השאיר בשבילו משה לפני שלושת אלפים שנה. היה שם עם ישראל כורע בתוך סוכות והולך לארץ כנען, הזקן ראה ולכן לא דיבר. והיה רגע שעברו במקום שנערך בו קרב לפני ימים אחדים. חיילים מצרים פסעו יחפים ועגומי סבר לעבר התעלה. הם הביטו בדוד, ודוד אמר לזקן, ככה נהיה גם אנחנו, אבל הזקן לא ענה. מקץ שלושת הימים אמר המנהיג לדוד, הכל נגמר, אבל אתה אינך יכול לסבול את זה. ודוד אמר, אתה נותן לאויב לנצח ולא בקרב, והמנהיג שוב התעטף בשתיקתו. ירדו לחוף. היו שם דקלים. ישבו והביטו בים הכי כחול שראו. מרחוק באו בדואים שהניחו רשתות ליד החוף. דוד אמר, הם מחכים לשׂלָווים, הבשר שאכלו הישראלים בדרך ממצריִם. המנהיג הביט בו ושתק, שאול אמר, זה בשר טוב. דוד חייך ואמר, הם עפים מטורקיה ביעף אחד, במאמץ כמעט בלתי אפשרי, הטבע חנן אותם בכוח שמספיק לקצת פחות מן המרחק הזה, אולי היה פעם איזה אי בדרך ונשאר בצופן שלהם, הם מגיעים לחוף תשושים, לא כולם מגיעים.

עם אור ראשון, אחרי לילה שישבו והביטו, הגיעו השׂלָווים. המנהיג הביט בהמוני השלווים המתעלפים על החוף וצער איום בפניו. הציפורים הכבדות מנמיכות קרוב לחוף, כוחן אוזל, אבל הן אינן מאטות. בגובה של מטר או שניים מעל הגלים הן נראות כמו חִצים שלוחים. ואז הן צונחות על החוף באפיסת כוחות, והבדואים רצים ומלקטים אותם. כנפיהן שמוטות, עיניהן עצומות, אינן מתעוררות גם כאשר הן נלכדות. מין עוגמה היתה בהן, אמר דוד, איזו כניעה שהעליבה את המנהיג. אילו יכלו לנוח רק כמה דקות, היו יכולות לעוף הלאה ולהינצל. אבל הבדואים מחכים להן. אולי נסוג החוף במשך הדורות. המנהיג קם לראות איך טסה בגאווה ציפור אחת שלא תילכד, וזיק של שובבות נראה בעיניו. דוד הביט בו, שאול ישב לידו וכבר נִמנם. היתה שעת בוקר מוקדמת, הציפורים צווחו והבדואים אספו את השלווים ברשתות. דוד חפר באדמה והחזיק בידו קומץ עפר, ואמר למנהיג, ארץ פלִשתים פה, ארץ שמשון. המנהיג נראה עתה כועס. האיש נהיה פתאום קטן, אמר אחר כך שאול, התעורר עתה והביט במנהיג, וראה איך דוד מנסה לתחבלו. דוד לא תפס, אמר, לפעמים לא תפס, כמה ערמומי המנהיג, כמה חכם מכולנו, עִם שהוא יכול להיות קטנוני ונקמני כנער. המדבר שקסם לדוד היה אזור תעתועים בשולי נשמתו של הזקן, אמר אחר כך אבנר. המלה פלִשתים לא הלהיבה אותו כמו שהלהיבה את דוד. דוד סיפר לי איך הביט בשלָווים. הם נשרו, כמה מהם החזיקו מעמד, והמנהיג חש אכזבה, אולי מיאוס, הוא רצה לקום אבל עדיין לא רצה ללכת, המדבר הקרוב סימא אותו. דוד ראה את פתחי מערות הטורקיז והנחושת הפעורים בצלעות ההרים הצחיחים והמצולקים, את הכתובות העתיקות של נוסעי הרגל מימי הפרעונים, הנקיקים עטורי האימה, נתיבי היעלים במדבריות, החשוקים בין ההרים מזרי האימה הבוראים נשרים ועיטים, אך המנהיג ראה שממה וחָמַד אותה בלי אהבה. ושאול ישב וחשש לאיזה מושג מופשט של עם, אמר אחר כך ידידו הקרוב ברוך, הוא חשש משני האנשים האלה שהכיר כל ימיו, הם חמדו יותר מדי, רצו לאנוס מדבר, מדבר אין אונסים, אמר. מדבר מבינים בשפה שלו, והיא דממה. דוד לא שתק שם, הזקן שתק שלושה ימים. היה כבר ריח צחנה על החוף, צחנת השלווים המתים, וחזרנו לתל־אביב.


 

פרק לג

כששב דוד הביתה בערב, חיכתה לו מיכל, ואמרה שהיא רוצה לצאת. הוא שאל, חיכית לי לומר את זה? הוא חייך אליה, והיא אמרה, איזו החמצה אנחנו, אבל אני כנראה אשמה, והוא אמר לה, תראי, מיכל, זה אני, ותמיד הייתי, ואם החזקת מעמד עד עתה, תחזיקי מעמד עוד קצת, ואז אני אהיה זקן וחולה, ואת תסעדי אותי בחוליי, לשנינו תהיה עדנה. היא אמרה, אתה מתנשא ורשע, ויצאה. רבקה באה לשבת אִתו. היתה בחופשה מן הצבא וחיכתה. הוא ביקש ממנה להכין לו חביתה, וישב ואכל, ופתאום הביט בי, אמרה, וחשתי איך הוא מנסה לנחש מי אני, ויצאתי החוצה. מיכל חזרה בלילה, ויואב נעלם שוב. דוד אמר, אני עייף, ושכב לישון. מיכל ורבקה חיפשו כל הלילה, יואב נמצא ישן על שפת הים, המים לחכו את כפות־רגליו. הוא ראה את אִמו ואחותו מחפשות אותו ורצה את אביו.

בבוקר טִלפון המנהיג לשאוֹל מתי מתחילים לתכנן את הנסיגה. דוד אמר לו, המפקד, היא כבר מתוכננת, והמנהיג אמר בלעג, כשנוח לך אתה גיבור גדול, אני מוכן לתת לך להחליט עכשיו, להחליט החלטה לאומית עם כל המשתמע ממנה, מה היית עושה אז? ודוד ענה, הייתי בא אליך לשאול עצה, אבל לא חייך כשאמר זאת, והמנהיג ידע, אפילו דרך הטלפון, ולאיש שהיה עמו אמר, הממזר, לוקח אותי למדבר לשלושה ימים, אבל להחליט אינו יודע, וזה מה שאני מחבב בו, הכל יאהבו אותו, אבל הוא לא יאהב את עצמו די כדי להיות החנקה של אפרים, בסופו של דבר הוא יישאר האפרים של חנקה, כן, עם כל החנקה שבו, אבל גם עם כל האפרים.

ולִבו יצא פתאום אל דוד, והיה ערב, ותמו הפוליטיקאים, המזכירים והמנהלים שבאו זה אחר זה, וגם אנשי רוח אחדים שבאו להתנצח על נצח ישראל ועל ערכיות חיינו, והמנהיג קרא לדוד. שניהם ישבו שותקים והביטו בים, ובאה אשתו של המנהיג והביאה שמיכה לכסות את ברכי בעלה, והוא חיכה עד שדוד עשה מחווה של אבירות ונשק לה את ידה, והיא צלפה בו, אתה יודע מה עושה הבת הסוררת שלך? היא יוצאת עם כל מי שיש לו חשבון אִתך, ואתה שותק, היא יוצאת עם גברים מבוגרים ממנה, ואתה שותק, אמרתי לבוֹרֶך, אבל הוא הלא אטום, ואומר לי, זה עניין שלה, והוא אומר לא להגיד לך, ואני כן אומרת, למה לא? שתדע, היא רוצה נקמות, הילדה, פרינצֶסה, עם קול כמו של אביה ועם החיוך הזה, ועכשיו, מה פתאום עם החבר הזה של אבנר, שהולך עם הקומוניסטים ואומר שבוֹרֶך ואתה ממיטים אסון על המדינה, וצריך להשגיח עליך ועל המנהיג, וזה הלא נורא שהיא אִתו, מחובקת ומי יודע מה עוד, ואתה שותק. והמנהיג שאל פתאום, מדוע אתה שונא כל־כך את ילדיך? ודוד תמה, שונא? והמנהיג אמר, אתה לא רוצה יורשים, והם כרוכים אחריך כי אתה אביהם, ואתה לא רוצה להיות אב, אבל נהיית אב, אז אתה רוצה נקמה.

המנהיג חיכה עד שאשתו תצא, ואז אמר, ישבתי פה והיה לי עצוב. ארבעים שנה במדבר זה סיפור של עם, לא של מסע. ואני צריך לוותר מפני שיש פה רק שני מיליון יהודים, ואין לנו מִכרות ומחצבים, ואנחנו תלויים באחרים, וקטנים וחלשים, ויש לנו צבא קטן. כשאבינועם יגמור להקים את הכור במדבר, אולי יֵדעו שאיזה משוגע יהודי מן המרתפים הכועסים יושב על יד ההדק ומאיים, ואז אולי שום אולטימטום לא יצלח, כי לא יֵדעו מה אנחנו מסוגלים לעשות, רק ינחשו. שלח הגנבים שלך, שיגמרו מהר, שיגנבו סודות, מה שלא נגנוב לא נקבל, דוד. בפעם הבאה על המדבר הזה לא אוותר. ויתרתי עליו בארבעים ושמונה, שאול היה על יד התעלה, ועכשיו שוב מאיימים, אמריקנים, רוסים, ולנו אין יד על שום הדק.

כשרבקה התראיינה לעיתונות הצרפתית וסיפרה על אביה, ועל חייה, ועל הגברת סלַבֶנסקה, ויואב התחיל לנגן ואמר שלא יהיה חייל אלא מוסיקאי, ומיכל פתחה משרד נוסף בירושלים, ירד דוד לשטחים הכבושים שלו, טיפל בערי רצועת עזה, מינה ופיטר מושלים, לחם במחבלים שהחלו לפעול, ודרש מאבנר להעמיק את הבנת המולדת אצל הצעירים. אבנר לקח את החיילים לסיורים במכרות הטורקיז ולמסעות בסיני, ודוד ירד יחד עם רבקה, שאותה פתאום חמד, והלכו ברגל לשארם אל שייך, חמישה ימים צעדו, ודוד הלך כמו פסל נע, אמרה רבקה, בשקט, בכעס, בצעדים גדולים, מדודים, חתך את המדבר ברגליו. המנהיג טִלפן לתחנות בדרך, חיילים מבוהלים רצו לחפש את דוד, והוא חפר בדרך, עלה על צוקים ועמד משתומם, ורבקה נגעה בו, היתה ככלב על ידו, אמרו החיילים, חדלה לצאת עם הגבר שעמו התראתה אז, לאביה הבטיחה שלא תעניק עוד ראיונות חושפניים לעיתונות זרה, התאהבה בלילה בנער חמוד שבא לחזר אחריה, ודוד הביט וצחק, ישן מול השמים הפתוחים של המדבר, ובשארם אל שייך אמר לרבקה, אולי נחזיר הכל, אבל תזכרי מה שאני אומר לך, לנקודה הזאת, למים הצלולים האלה, לאלמוגים, אני אחזור גם בלי המנהיג עם הכנפיים המרוטות שלו אחרי התרוממות רוח, אולי עם מישהו חלש יותר.

שנים לאחר מכן, אחר שאבנר ייבּגד והשִׂנאה לדוד תהיה עזה כמוות, יכתוב אבנר, היה משהו אמיץ ונואש ברבקה. כל אהבותיה היו רחובות ללא מוצא, מאחורי פני הקונכייה שירשה מסבתהּ רטט פחד חיים, שהיה גם מין יֶדע של החיים, יֶדע שנולד להערים על אב שהיה אטום לה. התפתחה בה תבונה שאנשים לא הבינו, חשבו שהיא מעניקה ראיונות חושפניים לעיתונות מתוך קלות דעת, בלי מחשבה, אך היתה זו תבוסה שידעה להפוך לתבונה. היא ידעה טוב מכל משפחתה ממה ארוגים החיים, היא למדה מאהבתה של חנקה את אפרים, אהבה שהיתה לה מין חוף מבטחים, שידעה שלא תגיע אליו. היא רצתה את דוד אבל ידעה שהוא אבוד לה, והיא כיבדה אותו, והיא התראיינה, רצתה שאחרי הכל, אחרי שלא יהיה עוד דוד, יישאר דוד רק מה שהיא תאמר שהיה.

דוד ירד לסיני והלך למנזר סנטה קטרינה. שוב קיבלו את פניו במאור פנים מזויף. הוא ידע וצחק, ישב עם הנזירים הנכלוליים של המנזר וראה את הספינה של בַּלְדְווין, מלך ירושלים הנוצרי, שֶיַמָּה בסיני נקראת עד היום על שמו, בַּרְדַוויל. הוא הכיר את המלך הצלבני הזה מחורבות הארמונות שתייר בנעוריו בגליל. הוא חשב עליו לפעמים, ואמר, שהיה מלכהּ הנוצרי הראשון של ירושלים, ובעצם גם האחרון, להוציא כמה מיורשיו, החגבים. הוא חמד את הספינה שנגררה עד למנזר. הספינה ניצבה בחצר. יובש המדבר שימר אותה. הנזירים אמרו, היא של המקום. דוד בא בלילה ונגע בה. הקרש היה קר ולח. נזיר קרב אליו ואמר, אני רואה איך אתה חומד אותה. דוד עמד בלילה והאיר אותה בפנס, וידו רעדה, והנזיר צִחקק. בבוקר הלך לאב המנזר ואמר, שהוא רוצה שיתנו לו מתנה. האב היה גא וחמוּר סבר. הוא ידע שגם אם ייסוגו הישראלים, יום אחד הם יחזרו, בעוד עשר שנים, בעוד מאה. הרבה שליטים כבר ידע המנזר. ואב המנזר ישב עם דוד והקשיב ואמר, יש פה ציורים, ויש פה פסלים עתיקים, ויש תותחים של נפוליאון, ויש אוסף איקונות, אבל שניהם ידעו מה רוצה דוד. האב קם וכִחכך בגרונו, ודוד העביר ידו על פניו למחות זיעה ופניו השחירו, והאב רצה לצחוק, אבל לא היה בו צחוק, ובסוף אמר, קח מה שאתה רוצה, אבל תגיד למנהיג שלך שנתנו לך מתנה, שיֵדעו, ואחר כך, אם תיסוגו, אכריז שגנבת. ואם תחזור הנה שוב, זכור את הרגע הזה, ואני רוצה תשלום, אינני רוצה חיילים ליד הבדואים האלה, לא בתי־ספר לבדואים, לא מרפאות, לא רעיונות הבל על חירות מדומה, ודוד הבטיח, וחיילים העמיסו את הספינה על משאית, שנסעה יומיים במדבר והביאה את הספינה אל גינתו של דוד.

נתי ישב עם חייליו והכין את הנסיגה. היה עצוב בצבא. נעמן פגש את רבקה והתאהב בה. אמה אמרה, מה מתאים לך יותר מלהיות חברתו של בנם של הלל ושרה? רבקה אמרה, אבא לא יסלח לי, ומיכל אמרה, הוא לא ירגיש. כשנעמן החל לבוא לביתם, לא הכירו דוד. כשנודע לו, הביט משועמם ואמר, הקטנה שלי עוד תנקום בך.

המנהיג הוזמן לאמריקה לפגישה עם סגן שר החוץ. ההזמנה היתה בגדר עלבון, היהדות המקומית נחלצה לעזרתו והזמינה אותו להופיע בפני היהודים, והמנהיג, עייף ומאוכזב, אמר לדוד, אנחנו נוסעים.

באחד הבקרים ירד דוד למסעדת המלון, ובתא הטלפונים דיבר איש סיני עם טאייוואן. המלצר אמר, הוא מדבר עם מחר, כי שם עשרים ואחת שעות קודם. דוד אמר, בין האיש הזה ובין אחיו יש לילה. בעשר בבוקר אמר המנהיג ביובש, אנחנו נוסעים, אתה ואני, איש לא יֵדע, ניעלם לתוך האוויר הדק לארבעים ושמונה שעות. דוד דאג ללימוזינה שתמתין להם מאחורי המלון. נסעו כשש שעות והגיעו לעיר קטנה בוורמוֹנט. היה סתיו, השלכת נראתה כמו חגיגת מוות, אמר דוד. הנהג נסע ברחוב קטן שנפרם בין שני טורי בתים לבנים בעלי אכסדראות ומטפסים, שבהקו באור השקיעה הארוכה. משום מה נזכר דוד בחדרה האפלולי של רחל מוזס, בְּמרגלית הראשונה. לרגע נראה למנהיג מפויס. על יד אחד הבתים עצר הנהג. המנהיג יצא והוביל אִתו את דוד. בחדר צונן ופתוח, לאור השקיעה, ישבה אשה גבוהה, דקה מאוד, שנראתה קשורה לעננים יותר מאשר לאדמה, אמר דוד, מהורהרת, מונחית על־ידי אִוושה של חוסר נחת, ועם זאת שאננה, מנותקת מסבל של ממש. המנהיג לחץ את ידה והיא הביטה בדוד, חיוך מופתע נפתח לקראתו, והיא אמרה, זה דוד, באנגלית דיברה, והמנהיג אמר בלגלוג, מי שאמו רצתה שיהיה חניבעל.

המנהיג ישב שעות ארוכות בחדר אורחים ארוך. בקצהו היה אח שכבר עתה הובערו בו גזירי עץ. אדם צעיר ונמרץ טיפל באש, אבל לא הוציא הגה מפיו. האשה ישבה עם המנהיג והחזיקה את ידו. שעות ישבו והחזיקו ידיים כמו ילדים, סיפר דוד למיכל, ואני ישבתי בחוץ, רואה, מוזמן פנימה לאכול, שותה קפה, יין אדום, אוכל ענבים ענקיים ונטולי טעם, בחוץ כבר חושך, מתחיל לרדת גשם מרוסס, והם מתלחשים. והוא מביט בי, הזקן, מחייך, מדוע הביא דווקא אותי? ההתחמקות היתה מושלמת, איש לא ידע היכן אנחנו. השגריר המסכן חיפש אותנו, כל המשלחת חיפשה, ואנחנו יושבים בבית נידח, מוקף אכסדרה נאה, בַּחדרים שלמעלה לווחי עץ ענקיים חוצים את התקרה, ציורים נאים על הקירות, אחר כך אמר דוד ליעל, אולי היתה זאת התכנית השטנית של הגורל כדי לפגוש אותך. ישבתי שעות וחשבתי, הנה רגע היסטורי, אבל חסר כל חשיבות. עליתי לחדר שהִקצו לי, לא שמעתי דבר, שקט מוחלט השתרר. ישבתי על המיטה, והיה שם תנ“ך באנגלית. קראתי, האנגלית עשתה את התנ”ך לאויב, הוציאה ממנו את הקסם ואת הלענה. בתרגום היה התנ"ך ספר על אנשים, לא על נוף פראי שברא אותם, ונרדמתי.

בבוקר יצאו לטיול. המנהיג הלך והחזיק את ידה של האשה שהיתה גבוהה ממנו. היא הביטה במנהיג בעיניים מצועפות, והוא הביט בה ביאוש. דוד הלך לידם וחש מיותר, אבל הם ביקשו ממנו להישאר. עצרו ליד בית־קברות ישן וקראו את השמות העבריים על המצבות: אבנעזר, חולדה, אבימלך, בן הדד, זכריה, רות, ושוב רות, וגם רבקה. עבר איש, שהחל עודר בערוגה קטנה ליד מצבה. ירד גשם. ודוד שנא פתאום את האיש שחפר באדמה והתייפח בקול רם יותר מדי. רצו בגשם, ועמדו מתחת לסככה. יצא בעל הבית והזמין אותם פנימה. הוא הגיש להם תה חם ובירה. דוד הביט בקיר. תלתה שם תמונה של אשד ענק, ולידה תלתה תמונה של רקדנית, והאיש אמר, אני עצמי הייתי רקדן, עכשיו אני מגדל חזירים בוורמונט. הוא צחק, אבל כשהביט בציור חדל לצחוק, וערגה חרישית ניבטה מפניו. האיש שאל את האשה, איזה מבטא יש להם? ודוד אמר, ארגנטינאי, והאיש אמר, חבל שאני לא דובר ספרדית.

לאשה הזאת, אמר אחר כך דוד למיכל, ועודו חש חובה לשתף אותה בחייו, אפילו באותם פכים שמהם צמחה הסכנה הגדולה, לאשה הזאת היו העיניים הכי כחולות שראיתי מאז עיני הקפיטן, שהעצים היו בוכים כאשר לעס בָּצָל, אך לא הוא. היא אינה יהודייה. אמרו שהיתה מזכירה של אחד המנהיגים, אמרו שהאינטליג’נס הבריטי שתל אותה והמנהיג התאהב בה.

כשאכלו ארוחת צהריים, וכל העת המנהיג והאשה מביטים זה בזה בגעגועים של שני אנשים שאולי לא יראו זה את זה זמן רב, אמר דוד למנהיג בעברית, אם אתה חושק בה קח אותה, והוא אמר, אני לא חושק, דוד, אתה חושק. ובערב כשהמנהיג ישב וקרא בקול רם משפטים בהירי ניסוח מהאתיקה של שפינוזה, הניחה האשה תקליט בפטיפון, נעימה של ואלס נשמעה, והיא חוללה לעצמה. הזקן זקף את פניו, הביט בה מדי פעם, חייך, ודוד אמר, מעולם לא ראיתי אותו רגוע ונינוח כל־כך, ואז נעמד לידה, והיא חוללה, לא רקדה ממש, לא עשתה תנועות, אלא נעה כאילו היתה עשויה אוויר, ואני חשתי זר לכל זה, ומשהו בתוכי כבר רצה אותך, יעל, אף על פי שעדיין לא נפגשנו.

דוד נסע לשיחה עם שר ההגנה. החלו רמזים על משלוחי נשק עתידיים, דוּבר על פיתוחים שחיל האוויר עשה. המנהיג טִלפן ואמר שהוא יוצא לקנדה, ושעל דוד לחזור מיד ארצה, כי קצינים אחדים מנסים להתנכל לנסיגה, ויש צורך ביד חזקה. דוד כמובן ידע מה מבשלים שם, בלִבו היה אִתם, אבל ידע שיהיה עליו לעצור בעדם. תוך כדי הַמְראה נרדם.

כשהתעורר הוגשה ארוחת ערב, והאשה שישבה במושב מאחוריו ביקשה מהדיילת כוס יין. הקול היה מוכר לו, אבל הוא לא הסב את פניו. אחר כך אמר, הקול היה מוכר, כי היה קולה המוגבר של האשה מוורמונט, ולכן, כשבסופו של דבר הפניתי את פני לעבר האשה שהניחה את הכוס הריקה על המגש, יכולתי לפגוש את העיניים של הגברת ההיא, בכחול פחות זך, אבל יותר עמוק, יותר מובן.

כשהתיישב לידה לאחר שעה, ידעה מיהו. אבל אף פעם, אמרה, לא חשבתי עליו קודם. קראתי, שמעתי רכילות, לא חשבתי. חיינו בשני מעגלים רחוקים מדי. היה חושך, הנוסעים ישנו והם דיברו, דיברו עד שהגיעו לנמל התעופה שלְימים ייקרא על שם המנהיג.

אחד הדברים שסיפר לה, והיא לא שכחה לעולם, היה על מערה שביקר בה לפני כחודש בסיני. בדואי הוביל אותו לשם. חייל שִלשל אותו בחבל, וכשהגיע לתחתית המערה החשוכה משך בחבל, והחייל שמט את אחיזתו. היה לדוד פנס גז גדול, שהעמיד באמצע המערה. הריח היה חמוץ וחריף, ולאחר דקות אחדות ראה דוד חריצים בקירות המערה, גלוסקמות קבורה, כדי שמן, עצמות של כלב. זה היה בית מגורים שלם, מקום שבישלו בו וחיו וילדו וחלו, וגם קברו. לאחר שעלה למעלה, והביא אתו כמה כלים, נסע לירושלים לבדוק את אחד הכלים, ואמרו לו שהמערה היא מן האלף השישי לפני הספירה. הוא אמר ליעל, חזרתי לשם. היה לילה, ולא היה אִתי איש. קשרתי חבל לקומנדקר, ושוב השתלשלתי פנימה. היה לי פנס יד, והארתי את הקירות לקרוא את האותיות, ופתאום התמלאתי שלווה, וישבתי על האדמה, והיה קר. ראיתי כוכבים דרך חריץ הכניסה, וחשבתי, הנה המשפחה שלי, אני יושב בבית, פה היה מושב ועליו נעל, או סנדל, כאן נחתך חריץ גבינה, פה קברו את הכלב החולה שאהבו, פה נותרו דבלי תאנים וכאן חרצני תמרים, וזאת היתה המשפחה שלי, והורי, ובני, ובנותי, ונשותי, וישבתי שם עד בוקר, לא ישנתי, וחשבתי, הנה דוד המלך, ראש כנופיה, מעניק שמירה לגוזזים ולרועים, ואחר כך לוקח כסף. נבל הכרמלי לא רצה לשלם. דוד עלה עליו להרגו. גם חמד את אשתו אביגיל. כדי לחוס על כבודו של דוד שינה מישהו את הכתוב, ובמקום לומר שדוד הרג את נבל, כתב שאדוני נגף אותו, אבל זאת הלא הוספה מאוחרת, וזה בשמואל א‘, ובשמואל ב’ הלא מתרחש הסיפור שלנו, יעל.

דוד הציץ בצדודיתה של האשה. הוא ניסה לזכור אם אי פעם היה זקוק למישהו, ורק דמותה של חנקה עלתה במוחו. ויעל אמרה אחר כך, הוא אפילו לא הצליח להיות חינני ומקסים. הוא היה מבוהל, האיש האמיץ הזה, וגם אני נבהלתי, כי אני אשה פשוטה, ולוקח לי זמן. כשהגענו לתל־אביב לקח אותי במכונית שלו. הנהג שאל לאן, והוא שאל אותי איפה אני גרה, ואני אמרתי, יש לי בעל בבית, והוא אמר, זה לא משנה לי. אמרתי לו, לי זה משנה, אנחנו חיים יחד אבל בנפרד, ודוד רצה לקחת אותי לחדר שלו בירושלים, אמרתי לו לא לדחוק בי, ביקשתי שיטלפן אלי למשרד, חששתי, הייתי מבוהלת מהקצב שלו, למחרת טִלפן, הלכנו לאכול, לקח זמן עד שידעתי מה שהוא ידע מן הרגע הראשון.


 

פרק לד

בשובו גמלה בו החלטה לא להכריע את הקצינים המחבלים בנסיגה. ישב עם נתי והגו רעיונות. דוד אמר לנתי, אפילו הזקן כבר מתמרמר על הנסיגה, הייתי אתו שלושה ימים במדבר, צריך לבנות מערכת מיקוש מגוּונת, אולי כאילו להקים קיבוצים. בינתיים רוקן דוד כל מה שיכול היה למצוא במדבר, פסי רכבת, נשק שלל, ואת המחנות של המצרים הרס. למנהיג, שחזר, אמר, צריך לדאוג שיהיו סנקציות מתאימות, והוא ניסה לשמור למִצער מסדרון מאילת לשארם אל שייך. ונתי הלך להקים קיבוצים, אמרו החֶברֶה בחיוך.

אבל התעלולים לא הועילו. בלחש אמרו קצינים, הוליכו אותנו שולל, ודוד לא הצטרף לשום קבוצה שרצתה לצאת בגלוי נגד הנסיגה. הוא אמר, אנחנו חיילים ואנחנו ממלאים פקודות, המנהיג טיפס על העץ הכי גבוה, והיה לו האומץ לרדת ממנו.

דוד הלביש את חנקה בשמלה לבנה שתהלום את המדבר ולקח אותה לטיול בארץ אהבתו. היא כבר חשה את יעל בקולו הרך פתאום, אבל לא ידעה את שמה. נועה גרה בביתה של הגברת, חנקה בביתה, רבקה, שבאה לביקור אצל סבתהּ, רצתה להצטרף, אבל דוד לא רצה שתצטרף, והיא קינאה, והוא אמר, הטיול הוא בשביל התמימים שהאמינו באמת שאם ירצו לא תהיה זאת אגדה.

הם טסו לביר־גפגפה, ומשם יצאו בג’יפ למרחבי סיני. הוא הראה לה כתובות נבאטיות וכנעניות, הראה לה את המערה הקדומה שמצא, והיא רצתה לראות את הנוף, ואמרה, הכדים העתיקים האלה, עם חריצי המוות, לא מעניינים אותי, אני רוצה לראות את המדבר. ואחר כך אמרה, הוא מהודר וענקי, אבל אין בו היופי האינטימי והאפלולי שאני עורגת אליו. אני לא מבינה מִדבָּר, דוד, והוא חורה לי.

הגיעו לְוואדי. הקיר היה אדום. למעלה נראו גרניט ואבן לבנה ומעליה אבן שחורה. התהום היתה פתאומית ומגמדת. הצעיר שפגשו שם נראה מחוּגב. הוא אמר שהוא חוקר את מבוע המים בסלע. חנקה אמרה שנולד דור חדש שלא הכירה, המדבֵּר בשפה שאינה מובנת לה. דוד ישב עם הצעיר ודיבר אתו על הנביעה בסלע, ועל הטל הנאסף ומזרזף כקילוח תמים ודק, קילוח של עסיס לתוך גומה קטנה בהר, שבה צָמַח קוץ. בשביל מה הקוץ, שאלה חנקה, ודוד אמר, בשביל לתת יופי לנקיק. הבחור הצעיר אמר, באה ציפור ויושבת פה, בא פרפר ולוקח צוף ומרביע פרחים בוואדי רחוק מפה, ושם צומחים הרדוף ושושן פרא. במִדבר הטבע מנצח את האל. דוד צחק. שתו מים צלולים, ודוד אמר שזה משכר. נראתה אשה בדואית פוסעת כאילו יש שם שביל. הבחור אמר, זה הרחוב הראשי שלה, היא יודעת בדיוק על איזה אבנים לדרוך, זה דיזנגוף של המדבר, והיא הולכת בו עכשיו עם כד המים כדי לשאת חן בעיני בחור שאולי מתחבא במערות למעלה. ודוד הביט בה וחמד, וחנקה הביטה בבנה וחשש סתום מילא אותה, היא ראתה את עיניו השוחקות קרות ושחורות, והיא ריחמה על הבדואית, ואמרה לבנה, בוא ניסע מכאן, אני עייפה, אני מתגעגעת לאיש שלי, ודוד אמר לה, אבל יש לך בת ובן, והיא אמרה, גם לך יש, דוד, אבל בסופו של דבר מה שיש לנו זה מי שאנחנו ישנים אִתו במיטה. היה לי אפרים, איש יקיר לי אפרים, בן פורת אפרים, והיא צחקה, והוא צחק, והבחור אמר, זה הלא נאמר על יוסף, ודוד אמר, פה מותר לשנות את התנ"ך, כי כאן הוא נכתב. ואחר כך היתה הנסיגה.

דוד חזר מטכס הפרידה משארם אל שייך והסתגר בבית. הוא נטל חופשה, הדביק חרסים, בחרסים רב היה עתה שחור המלחמות, ויום אחד נרדם בחדרו, ולמיכל, שנכנסה, קרא יעל, והיא יצאה משם בבהלה. אחר כך החל לבוא כל בוקר לביתה של יעל, לחכות לה במכונית, להסיעה לעבודה, ולשלוח לה זרי פרחים, אבל יעל עדיין היתה מבוהלת, והוא לא ידע ממה, אבל לראשונה בחייו, אמרה אחר כך מיכל בעצב, לא לחם על הניצחון המהיר, אלא חיכה בשלווה.

ואז החליט לעזוב את הצבא, אבל המנהיג עדיין לא רצה שיֵלך. לחנקה אמר שרק כשייכנס לפוליטיקה יוכל לעשות את מה שלא עשה בסיני, וכי עליו להיות אחראי להחלטות ולא רק ממלא פקודות. היא צחקה, ואמרה שמעולם לא מילא פקודה כלשונה, וכי הפר פקודות יותר מכל חייל בעולם, אבל הוא ענה, שכאשר הפר פקודות היה זה רק כדי להפיח בהן רוח חיים. היא ישבה עתה בחדרה הישן של הגברת סלַבֶנסקה והביטה בהר שבחלון. האור התמעט, אבל היא לא העלתה אור. דוד ישב שם וחיכה למשהו. נכנסה נועה ואמרה שהיא לומדת לרזות, ודוד שאל אותה, מדוע, הלא את רזה, והיא אמרה שהיא צריכה להיות רזה יותר. הוא ישב וחיכה עד שיצאה, ואז קם, קרב אל אמו, נשק אותה על פניה, וחש בדמעות שזלגו על לחייה, ולא ידע אם בשבילו בכתה. ומאחר שלא ידע מה יעשה, צחק מעט, ופתאום חשב על יעל והציף אותו אושר זר. הלך להר, טיפס במהירות, תלש את כל העשבים והיבלית מן המקום שבו נהרג עמוס, בירא קרחת קטנה וידיו היו מטונפות, וירד למטה. הוא ראה את אמו ישֵנה, כיסה אותה בשמיכה, חיפש את נועה, לא מצא, ונסע הביתה ואמר למיכל, נועה דואגת לך. מיכל אמרה, זה מאוחר מדי, דוד, ההסדר בינינו מגיע לסיומו, אבל אין לי אומץ, כשיהיה לך, תגיד לי ואני קמה והולכת. מיהרה לצאת את החדר, ועלתה לחדרה, ורבקה אמרה לאמה, בסוף הוא תמיד יחזור אלייך, אבל מיכל הביטה בבתה ואמרה לה, משהו חדש קרה לאבא שלך, הוא עזב את כולנו.

המנהיג אמר לאשתו, הבנדיט משתולל, רוצה לעזוב את הצבא, ואני לא נותן לו, ובינתיים אני מחפש מחליף, מוצא מחליף ושואל אותו אם המחליף טוב בעיניו, ודוד אומר שכן, ואז אני אומר, חכה מעט, והוא מחכה. ואז הוא בא, ואני שואל אותו, מה אתה עושה, והוא אומר, אני הגנרל שלך, ואני אומר לו, כן? חשבתי שכבר פרשת. ואז יום אחד אומר דוד למנהיג, באפריל אני גומר, והמנהיג שואל, אתה חייל או לא חייל? והוא אומר, אני חייל, והמנהיג אומר לו, אתה חייל ומקבל פקודות, לא קיבלת פקודה ואתה נשאר.

לכמה זמן לא ידעו. הוותיקים, מבוהלים מעלייתו המטאורית, ומעלייתם של חבריו הצעירים, רקחו מזימות, רצו שדוד יישאר בצבא, ובה בעת שיעזוב. ובלילה מספר המנהיג לדוד, ודוד רוצה לצחוק, אבל המנהיג אינו צוחק, הוא אומר לדוד, כשעלה דוד המלך מן המלחמה, והנשים קראו, היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ידע שאול שרוצים את דוד כיורש, וכִסאו רעד. האם הכיסא שלי רועד? עתה חייך, ודוד אמר, יש הלא רק איש אחד שיודע שאני לא לוטש עין למִשׂרה שלך, וזה אתה. אבל העם באמת רצה אותו כיורש, אמרה מיכל.

ודוד התפטר מתפקידו, אבל נשאר בצבא, בחופשה ארוכה שהמנהיג שמר בשתיקה על אורכה, ודוד החל ללמוד, ושכר דירה בירושלים, שגר בה ימים אחדים בשבוע.


 

פרק לה

ירדנה שרה בלהקה. אמרו שקצין חינוך ראשי רוצה לפרק את הלהקה, והיא ביקשה ראיון עם אבנר. הוא שמע מה שהיה לה לומר, ולאחר אותה שיחה ראתה אותו בכל הופעה. הוא היה יושב, לחוץ בין החיילים הצעירים, ונראה אבוד. לדוד אמר יום אחד, יש לי חיילת אחת, זמרת, יש לה מבט יהיר, משהו בלתי נכבש. באחד הערבים לפני ההופעה אמרה לו ירדנה, ההתבדחויות שלך על גילך מעוררות בי כעס. הצעירים האלה, שאתה מקנה בהם, רק מתחילים, הם עוד לא נהיו לשום דבר. אל תתנהג כמו תרח זקן שמפחד. והיא חייכה ועלתה לבימה. אבנר ברח משם, וכשחזר כבר נסעה הלהקה. מאז היתה נכנסת לחדרו כל אימת שהיתה במחנה הראשי, והוא אמר לה, משהו קורה, אני לא יכול להתכחש, אבל רק ביום שתורידי את המדים אהיה שם, אחֵר, פחות תמים. היא צחקה ולא האמינה לו, וחיכתה, היתה בטוחה שלא יתאפק ויבוא. אבל הוא לא בא. ורחל אמרה לחנקה, אני לא יודעת מה קורה לו, אבל הוא נעשה יותר דביק מאי פעם. חנקה צחקה, חבל שמיכל לא יודעת מה זה בעל דביק, אמרה, והרשעות חגגה, אמרה רחל. כעבור שנה וחצי באה ירדנה להיפרד, עוקצת על מה שקראה בגידתו בה. היא עמדה להשתחרר, והוא לקח אותה בידיו ונישק אותה. המתין לה שתחזור בלי מדים, ולקח אותה למכונית והסיע אותה לביתה. בבוקר קמה להסדיר את ניירות שִחרורה, והוא חיכה לה במכונית ויום שלם נהג למענה. היא צחקה, אמרה שטוב לה, והם חתרו בסירה בירקון, אתה רואה כמה ילד אתה יכול להיות? אמרה. בלילה היו יחד. היא נבהלה, הפנים שלו היו כל־כך רציניות, אמרה אחר כך. הוא אמר לה, למן היום הראשון ידעתי, אבל לא נתתי לעצמי, את צעירה ממני בהרבה, אני לא יודע מה יש לי להציע לך, אבל אני חייב להיות אִתך. והיא אמרה, אני רואה פרפר גדול יושב עליך. הוא סיפר לה על ילדותו, וכשאמר ‘רחל’, החווירה, אבל חייכה אליו, בפחד קולה היה שֶׁקט, והיא אמרה, תראה אבנר, תהיה אִתי אבל תלך אליה, אני לא רצה, אני רוצה לחיות, והוא חיבק אותה.

בבית ישב עם רחל. ירד ערב, הילדים נכנסו ויצאו, רחל ישבה אל הפסנתר וניגנה נעימה, שאבנר אמר כי היא יוצאת היישֵׁר מתוך העצב שלו. היא שאלה, איזה עצב, אבנר, והוא אמר לה, קרה משהו, רחל, והיא אמרה, אני יודעת, והוא שאל, מניִן לך, והיא אמרה, אני רואה את זה בפנים שלך כבר זמן רב, אל תדאג, אתה לא פוגע בי, אני יכולה גם עם זה, רק חבל שזה לא קרה לך כשהיה לי איש שאהבתי, אבל על זה אני כבר אבוא חשבון עם החבר שלך, מי היא? ואבנר ישב מוחבא בחשיכה וניסה לתאר את ירדנה, אבל לא היה יכול. הוא אמר, בעצם אני לא יודע בכלל מי היא, אם אני אגיד שהיא יפה, זה יישמע טיפשי, אבל היא אפילו לא יפה, כלומר, לא יפה כמוך, רחל, היא צעירה? יש צעירות רבות, האם אני עובר משבר גיל־מעבר? אולי… אבל היא לכדה אותי באיזו נזירוּת, אני לא בטוח אִתה, וזה גורם לי להיות דרוך, אִתך ידעתי מראש שאת מושאלת לי לַחיים, אבל הייתי בעל נאמן, רחל, לא בגדתי בך אף פעם, עד שבאה ירדנה, וגם אִתה זה היה סגור עד השבוע. רחל הביטה בבעלה וחייכה. היא לא היתה עליזה במיוחד, אמרה אחר כך חנקה, שרחל באה לבקרה, היא לא היתה מאוכזבת, רחל אף פעם לא ציפתה למשהו מן החיים, על החיים שלה רק השקיפה ולא היתה בטוחה שהיא נוטלת בהם חלק, גם לא היתה עצובה, היא פשוט ישבה מולי ואמרה, האיש הזה עוזב אותי, ואני אפילו לא מנסה להחזיק אותו.

אבל את הפרטים הטכניים חסוך ממני, אמרה רחל לאבנר, והוא אמר לה, אני לא בנוי להיות זנאי, או שאני אִתך או שאני אִתה, ורחל אמרה, אתה רוצה שאחליט בשבילך? הוא הביט בה במבט מושפל, מבולבל, ואמר, כן, והיא צחקה, אתה מגוחך, אבנר, גם לאדם כמוך מותר פעם למעוד. אז התאהבת? אם זה נוח לך, הישאר פה אִתי, ותהיה אִתה כמה שאתה רוצה, אבל אם אתה רוצה לעזוב, אין לי התנגדות, ואתה תעשה מה שטוב לך, רק דבר אחד, מְצא סיפור טוב לילדים שלך, את השאר עזוב לי.

לחנקה אמרה, הוא מתייסר, הוא רוצה שאעצור בו, הוא נוסע אליה והיא מספרת לו כמה הוא יפה, והוא כועס עלי על שאני מניחה לו ללכת.

דוד בא למושבה ופגש את רחל. היא סיפרה לו וצחקה. הוא לא צחק. הוא אמר, הממזר לא צריך בשביל זה לעזוב אשה וילדים וקיבוץ, ומיכל אמרה, דוד, לא כל אחד כמוך, ורחל אמרה, מיכל, כל עוד את יושבת פה ומחכה לעצמֵך על הסף הנבזי של דוד, אני לא חושבת שאת טובה ממנו, הוא פורץ את הגדר שאת נותנת לו.

אבנר לא שעה להפצרות. הוא אמר, אין לי יכולת לשחק משחק. ירדנה נבהלה מעוצמת הרגשות שלו, אמרה חנקה, אבל גם חמדה אותם. כל זה היה חדש לה, איש לא קנה לה קודם כל־כך הרבה פרחים, איש לא הפריח לה מאות בלונים מן הגג ליום־הולדתה, האיש היה יפה, קצין בכיר, גיבור נערץ של מלחמות, חברו הטוב של דוד, והלכתי אִתו, אמרה, כשהתחתנו רעדתי והוא רעד, קודם היה הסיפור עם הגט, רחל נתנה אותו כל־כך מהר ובלי בעיות, שחששתי שאני קונה סוס חולה, רציתי לבדוק את השיניים, אף אשה לא מוותרת בקלות כזאת.

אבנר וירדנה עקרו לירושלים, אבנר המשיך להיות קצין חינוך ראשי ורחל והילדים נשארו בקיבוץ. הקיבוץ זעם, אבנר ורחל היו בין מייסדיו. אמרו, תראה את האיש מתאהב בילדה. אבנר הזמין את דוד ומיכל לארוחת ערב, ירדנה בישלה, דוד פיהק, אמרה ירדנה, אבנר, נלהב וחמוד, התלהט בענייני ערבים והיה שוב נער צעיר, גמע את המרק ואמר, איזה ידיים נפלאות יש לה. ירדנה ניסתה לא להיכנס לתוך חוג עיניה החודרות של מיכל. כעבור זמן־מה עזבה רחל את הקיבוץ ועברה להתגורר בבית אביה במושבה. דוד היה בא ויושב אִתה, נועה ורחל התקרבו זו לזו, וחנקה היתה מביאה לה סל פֵּרות מדי פעם. אבנר וירדנה גידלו כלב, אמרה חנקה, היא היתה משועממת, הזמרת הקטנה, אמרה מיכל, חשבה שיהיו כוכבים באוויר, מה היה להם לומר זה לזה? היו הלילות, בהם, כמובן, לא הייתי, אבל הלא תמיד יש גם אחר כך.

לילה אחד, בירושלים, ישב דוד בבית־קפה. היה לילה ערפילי וחשוך, האור בקפה היה עמום, ודוד ישב בוהה, שתה קפה שכבר הצטנן. פתאום נכנסה ירדנה והתיישבה בסמוך. היא לא ראתה אותו, אבל הוא חש איך חולפת בו רעדה. הוא מיהר החוצה, עמד ליד חנות סגורה והביט בעצמו במראה. אחַר נסע הביתה וטִלפן ליעל, היא אמרה, איש מצחיק, מה אתה מטלפן בלילה, ודוד אמר, אני חש מאוים, והיא אמרה, תראה דוד, אנחנו פוסעים זה אל זה כמו רקדנים מאובנים, תן גם לזמן לעבוד לטובתנו, לא נגדנו, יש בך האיש שאני צריכה ויש בך מי שיקבור אותי חיה. דוד חזר לקפה והתיישב ליד ירדנה וליטף אותה בעיניו. אחר כך אמרה, הוא ערג אלי כמו פנתר. הייתי מופקרת שם, נערה צעירה עם בעל מבוגר, והנה ידידו, המפקד הדגול. הוא לא חיזר אחרי, הוא בא לקחת אותי.

היה שם מלון קטן, שאליו לקח דוד את ירדנה. הם עלו לחדר, והוא כמעט אנס אותי, אמרה, עשה בי שמות כאילו הייתי כל אויבי ישראל במיטה אחת. שכבתי שם, מבוהלת, מה אני עושה, לא יכולתי להתאפק, גם אני רציתי את האגרוף שלו בפרצוף שלי, וככה זה התחיל. הוא חשק בי ושנא אותי, ואני התאהבתי בו, רציתי את הכעס שלו, אבל לא חשקתי בו. הוא שִעמם אותי באהבהבים הסוערים והחפוזים שלו. לא היתה בו התבונה שיש בידיים ובגוף של אבנר. לא היתה לו סבלנות לחכות לי, הוא רצה ולקח, ונתתי לו לקחת. הוא ידע שהוא גורם לי להתאהב בו, אבל גם ידע שלא חשקתי בו, וזה העליב אותו. הוא הרים קול, הטיח יד בכותל. הוא נסע למדבר לחפור עתיקות והביא לי במתנה כדים, שאחר כך בא לקחת ממני. חייכתי אל אבנר, אהבתי את האיש שלי, אבל חיכיתי לדוד, הוא ידע איפה אבנר והוא בא אלי, המיניות שלו שִעממה אותי, קרמה לי להיות אדישה ברגע שפשט את בגדיו, אבל הייתי מחכה לו. דוד אמר לחיימקה, נכנסתי למיטה לא טובה, חיימקה, אם אבנר יגלה ימות.

מיכל חשבה לעקור לירושלים, רבקה כבר פיקדה על קורס טירוניות, דוד בא לטכס הסיום ונבהל מן המראה הצעיר של הטירוניות, שהזכיר לו את גופה החמקמק של ירדנה. ירדנה החלה לחוש מאוימת. הכעס על דוד היה כמו סם שהיתה זקוקה לו, אמרה אחר כך בהתנצלות. היא כבר לא יכלה בלעדיו, היתה נכנסת אליו לפעמים, והוא היה זורק עליה חפצים שתסתלק, ומחכה לה, וכשהיתה באה, היה מבקש ממנה לצאת, ומבקש לדבר בנוכחותה בטלפון עם יעל, שאמרה לו, אתה באיזה צרות, דוד, אל תדאג. וכששאל דוד את ירדנה, איך את מסוגלת לעשות לו את זה, לאבנר? אמרה, שאתה, דוד, תטיף לי מוסר?

ולילה אחד הקדים אבנר לשוב הביתה, ומצא שם את דוד. הוא ראה את פניה של ירדנה, ואת בגדיו של דוד, ויצא החוצה. עמד וחיכה. לאחר דקות אחדות יצא דוד וחיפש אותו. אבנר עמד רועד וחיוור. הוא הביט בדוד כלא מאמין, ואמר, תסתלק מכאן, ודוד חייך, ניסה לגעת באבנר, אך אבנר דחף אותו, ודוד הלך.

דוד, שעדיין היה יושב שלושה ימים בשבוע במשרדו במטכ"ל, טִלפן אל אבנר, ואבנר טרק. ירדנה באה ואמרה שיומיים השתולל, צעק, בכה, איים להתאבד, ועתה הוא מגרש אותה. דוד ביקש ממזכירתו לטלפן לאבנר. המזכירה השיגה אותו, ואבנר היה חייב לענות, אמרה אחר כך מיכל, דוד ניצל את הסמכות, ואבנר בא חיוור ועצור. דוד ניסה לדבר על לִבו, אבל אבנר עמד שם ואמר, אתה מנוול, לקחת את כבשת הרש, יש לך מאה נשים, דוד. מהיום, בעוד שעה וחצי, אינני קצין חינוך עוד, אתמול הגשתי מכתב למנהיג, ואתה, עשה שישלחו אותי לאיזה חור.

דוד אמר, חזור אל ירדנה, אבנר, אני לא אבוא אליה עוד. היא תמיד אהבה אותך, אבנר, בינינו היה רק כעס, אל תמחץ את מה שיש לך, הלכת רחוק, אבל אתה יכול לחזור אליה, אתה יכול להעניש אותה, אותי, את מי שאתה רוצה, רק הישאר אִתה. אבנר אמר, ניצחת, דוד, אני אליה לא חוזר. ודוד גם כתב אל אבנר, חזור אל ירדנה, היא אשתך והיא תקבל אותך. הוא טִלפן לירדנה, והיא טרקה את השפופרת, אבל אחר כך באה, נכנסה לחדרו, והוא השליך אותה מעל פניו, והיא עמדה בחוץ וצחקה, והקצינים התאספו לראות, ודוד לקח רובה ציִד, יצא החוצה, וירה בקיר, והיא ברחה. הקצינים נבלעו בחדריהם ונשתררה דממה.

קצינים טִלפנו לדוד ודרשו ממנו להתנצל על הפגיעה באבנר. חנקה באה ושתקה בעצב, רחל כתבה לו, אתה מנוול אמיתי, דוד, לא היית צריך לעשות את זה לאבנר, יש מספיק בחורות בעולם, ולא היית צריך להזיק לו. דוד הלך לָאיש שיבוא במקומו, והאיש אמר לו, אבנר ביקש שִחרור מן התפקיד וקיבל, הוא מועבר לפיקוד צפון, לפקד על גדוד.

דוד כתב למפקד הצפון וביקש לתת לאבנר כל שיבקש. את המכתב השאיר למזכירתו של אבנר. אבנר נסע לצפון ונתמנה לפקד על הגדוד שפעל בגבול. ביומו האחרון של דוד בצבא, בערב שבו עמדה להתקיים קבלת הפנים שיוחלף בה סופית בסגנו, שדוד דאג, כמובן, שלא היה איש הפלוגות, היתה פעולה בכנרת. אבנר פיקד על הפעולה בצורה היותר טובה, כתב אחר כך מפקד הצפון לדוד, אבל את המכתב קיבל כבר מחליפו. בדרך, כשדוד שמע ברדיו על הפעולה שתִכנן אבל כבר לא ניהל, חייך, רק אל תמות לי שם, ואבנר לא נהרג, הוא חזר, הייתי קרוב למוות, אמר אחר כך, דוד כבר דאג לזה, אמר, ואמרו לו, לא הוא שלח אותך, ואבנר אמר, אבל נשאתי את מכתבו בכיסי, ואמרו לו, אל תהיה פאתטי, אבנר.

אבנר כתב מכתב למנהיג. אדם כדוד מנוע מלשמש בתפקידים ממלכתיים או צבאיים גבוהים, כתב. המנהיג השיבוֹ, שלאנשים גדולים יש לפעמים יצרים גדולים, ואפילו בתנ"ך רק מוקיעים את דוד, אבל משאירים בידו המלוכה. שוב כתב אבנר למנהיג, והפעם לא נענה. כעבור חודשים אחדים ניסה להחזיר אליו את ירדנה, שכבר מאסה בו. ניסה לדבר על לִבה של רחל, והיא אמרה לו, אתה איש יקר, אבל אלי לא תחזור, אם תרצה להיות לי ידיד, בבקשה, עדיין אני חושבת שאתה האיש הכי עדין והכי אצילי שהכרתי. נועה הלכה אל רחל, כל הוואזות היו מלאות פרחים, ונועה ישבה. הן שתו תה, ונועה אמרה, היית צריכה לסלוח לו, את עדיין יכולה, גברים לפעמים מועדים, גם נשים. היא נשמעה מאוימת, אמרה אחר כך רחל. נועה הביטה בתצלום של אבנר, רחל ודוד, שהיה תלוי במסדרון, קמה ויצאה. במסדרון עמד אבנר, והיא קרבה אליו, נשקה על לחייו, ואמרה, היא מתאכזרת אליך, אבל היא תחזור בה, והוא הביט אחריה בהִשתאות כשהלכה. בלילה באה רבקה וניסתה לפתות את אבנר, והוא דחה אותה בחיוך מבויש ואמר לה, רבקה, את מנסה להשתעשע בכאב שלי, והיא אמרה בכנות מפתיעה ובעצב, נכון. הוא נסע משם, טייל מעט ברחבי הארץ והגיע לבית־מלון קטן, התיישב וכתב מכתבים לשׂרים, לחברי־כנסת, מחה, אבל איש כבר לא שם לב. ראיינו אותו לעיתון, אבל הצנזורה מחקה מה שרצה שימחקו, והוא צחק על מה שהותירו על איש המדינה הפורע חוק. וירדנה כתבה ספר, שפרק ממנו פורסם בעיתון, ותיארה איך היה דוד בא אליה, ויעל שאלה את דוד, מדוע שכבת אִתה כל־כך הרבה, ודוד אמר, שכבתי, אבל הרבה? זה לא. ואבנר התגרש מירדנה, שעדיין חיכתה לדוד, אבל דוד לא בא, והמאמרים שכתבה על הסכנה לעם נתקלו בחיוך לגלגני, כל מה שדוד עשה היה מה שהם חלמו לעשות ולא העזו, אמרה מיכל.


 

פרק לו

תוכן מכתבו של אבנר ומענהו של המנהיג הודלפו לעיתונים. דוד למד בירושלים, עדיין היה בצבא, מחוץ לכל תפקיד. המנהיג שמר על איזו אי־בהירות מכוונת לגבי עתידו, ולחם בחבורת הוותיקים, שחשה באיום שבדוד ובחבריו הצעירים. דוד אמר, אני פנוי, אני לא מבקש דבר, אם אתם רוצים שאלך לפוליטיקה, אלך. כולנו הלא שליחים, ממלאים אחר צו התנועה, אמר לו פוליטיקאי זקן שבא לשתות אִתו קפה ולתהות על קנקנו ועל תכניותיו. ירדנה היתה מחכה ליד ביתו, מתחבאת מאחורי העץ. לפעמים היתה מצליחה להפתיע אותו. אנשים הציצו וסגרו את החלונות. ואיש אחד בקיץ מכר שלגונים ואמר שזה מה שנשאר מן המוסר, מלקקים וכלום לא נשאר. בקומה הראשונה התאבד זקן, שצעק שהוא בקאצט ומלקים אותו. יצאו שכנים, דוד ירד, שאול עבר במכונית וקרא, שלום, ודוד לא ראה, האיש צעק עד שקפץ, דוד רץ למטה והאיש כבר היה מת, והוא הביט בו. כשראה איש מת נגע לו, אמרה מיכל, אנשים חיים משעממים אותו. ירדנה הצליחה להיכנס באותו ערב. הוא שכב מהורהר בלא להעלות אור, הקמין לא פעל, היה קר בחדר והוא לבש את בגדיו. היא נכנסה פנימה, והאור מחדר המדרגות האיר אותה. לרגע, אמר אחר כך ליעל, שהביטה בו בעיניים צוחקות, מלעיגות ועם זאת מקרבות, לרגע היתה יפה, כמו חרב היתה, אמר וחזר בו. היתה בה לרגע שחיתות מהולה בנועם. לקח אותה וירדנה צחקה, היא אמרה, הוא שוב בידיים שלי, והלכה לחדר השני וטִלפנה ליעל ואמרה, בואי לקחת את הפילדמרשל המסכן שלך. היא אמרה, שראתה שהוא מואס בה, ורצתה שיכאב ליעל. מיכל קראה לאבנר לבוא להתארח בחג בביתה במושבה. היא אמרה לדוד, אבנר יהיה פה, ואני חושבת שלא כדאי שתבוא. הוא התגעגע לביתו, אמרה יעל בעצב, עדיין לא היה יכול להתנתק, אבל כשירגיש שהוא צריך לבגוד בי אפגוש את האהבה שהוא מחביא, כל אחד יכול לאהוב, גם הוא, הטכינקה שלו היא למרוד, כשהוא יבין שמרד הוא רק צורה מסוימת של כניעה, ואינו מהפכה ואינו מלחמה, יבוא אלי, הוא חושב על הבית שלו כמו נמר על הטריטוריה שלו, אבל כשהוא יגור בבית שלי, יתגעגע רק אלַי.

פתאום החלו געגועים אל אפרים ואל עמרם. בית־הספר הוציא ספר לזכרו של המורה, כבר כינוהו “הגדול” וקראו רחוב על שמו. הגיעה בחורה צעירה לגנֵן את בית־הקברות, ומישהו טִלפן לדוד, והוא בא וסילק אותה. היתה אסֵפה של הוועד, אמרו שצריך משהו יפה בשביל בית־הקברות, ודוד אמר, זה הבית של עמוס ושל הגברת ושל אפרים, ואתם לא תגַננו פה. הוא לקח צמחי מדבר, דוקטור מוזס כתב בזמנו על סגולות המרפא שלהם, שתל גינה של צמחי בר ורפואה, וחנקה אמרה, הנה דוד נעשה גנן, מרפא את המוות, הגנרל שותל קוצים, רק שלא יהיו שם פרחי נוי.

מיכל אמרה לאבנר, התנהגותו של דוד היא בעצם חלק מיוחד בי עוד לפני שהיא של דוד, כאילו זה היה מגיע לי ועדיין מגיע, מדוע אינני עוזבת? אילו היה חוזר היום, האם הייתי מגרשת אותו? היית צריך להחזיק את ירדנה חזק יותר. לא היית צריך להקיף אותה בכל־כך הרבה אהבה. היא נבהלה. אהבה היא דבר מחייב, זאת השפלה מסוימת. אמרת לה כל הזמן כמה היא נפלאה, ושהיא כל חייך, וזה היה גדול עליה. בא דוד ואמר לה, את חתיכת טינופת, ויש לך גוף נפלא, וזה מה שקנה אותה. הן אוהבות גיבורים חוטאים, אתה לא תפסת.

והציבור הלא ראה בדוד יורש, והוותיקים שחששו ממנו, היו זקוקים לו. אחר כך, כשחזרו בהם, כבר היה מאוחר. דוד נשא נאום במרכז המפלגה והלם בקטנוניות ובבירוקרטיה. היתה בהלה, וצעקו נגדו, והמנהיג הגן עליו, אבל הורה לו לחזור בו, והוא חזר בו, אמרו שהוא מיידה אבנים בקומה החמישית, ששם ישבו המנהיגים, והוא אמר, לא איידה עוד, ידע להתכופף כשצריך, אמרה מיכל, את זה חיימקה, למשל, לא הבין אף פעם. דוד נאלץ לשבת בישיבות ולראות את הפנים הצדקניות זורחות אחרי שקראו בשקיקה את סִפרה של ירדנה, שכבר יצא לאור, ובו תיאור לא כל־כך מוסווה של יחסיה עם דוד. הכל חשבו שהעם יקום ויצעק, אבל העם אמר, הוא פייטן של כוח, שמותר לו הכל. דוד עמד בנווה מדבר וחפר עם הבדואים שלו. בא איש שלא הכיר וקילל אותו. הלך בשמש, כאילו מתבוסס בכעס שנשר ממנו והצמיח חרולים על צעדיו. הוא אמר, אתה מוריד ביגון שאולה את התנועה שגידלה אותך. דוד הביט באיש בתמיהה. האיש עמד על תלולית עפר שהחלה לשקוע.

דוד אמר לחנקה, שמו של אפרים שב וצץ בכל שיחה, המנהיג מזכיר אותו, הזקנים מחפשים אותו כדי לנקום את נקמתו, בחייו לא עשו דבר. וחנקה אמרה, תן לו לנוח על משכבו.

יואב שמע מחבריו על סִפרה של ירדנה. הוא חיכה לאביו, וכשדוד חזר הביתה, דמעו עיני הנער, ודוד הרחיק אותו מעליו, ולא ריחם עליו, ואמר לו, אל תבכה ילד, ויואב אמר, אני אבכה כמה שאני רוצה, החברים סיפרו לי, אמא מתחמקת, אתה עשית דברים לאשה אחת, ודוד אמר ליואב, אל תאמין לכל שטות שמספרים לך. למיכל אמר דוד, תני לו שיוציא את הכעס שלו. בלילה הסתגר יואב בחדרו. יומיים לא יצא. דוד נסע לפגישה מפלגתית, וכשחזר עדיין לא יצא יואב. מיכל הגניבה לו אוכל דרך החלון, והוא הקשיב למוסיקה מחרישת אוזניים. מיכל ביקשה מדוד לפרוץ לחדר, אבל דוד לא פרץ, הוא אמר, לוּ הייתי במקומו, הייתי הורג את אבי, ומיכל הביטה בדוד, ואהדה ישנה, אבודה, ניצתה בה. היא אמרה, אתה לא אפרים, דוד, כשהוא הביט בעולם, לא ראה שגב מזויף נשקף נגדו, הוא ראה כמה העולם לא הוגן, כמה החיים הם לא מה שרצה שיהיו, הוא לא ראה את מה שאתה רואה. ומה אני רואה? שאל דוד בלצון עגום מעט, שבוי בחיבה שרחש לאהובת נעוריו, והיא אמרה, אתה רואה עולם כועס. יואב פוחד, דוד, הוא נער, חוס עליו. כעבור כמה ימים בא יואב וחייך אל דוד, ובפנים מרושעות אמר, אני צריך כסף, אבא, אני רוצה לקנות אופנוע. דוד הכניס את ידו לכיסו ונתן לו. מיכל שאלה אחר כך, מה פתאום היה לך כל־כך הרבה כסף בכיס, יואב אמר לי, הקמצן לא יתן, והסכמתי אִתו, ופתאום היה לך כל הכסף לתת. דוד ישב בחדר העבודה והדביק כד. היה ערב והירח היה מלא בחלון. מיכל ישבה על גלוֹסקמה ונראתה לו כמו ציפור כחולה. היא היתה עור וצורה בלבד, הוא ראה אותה ממוסגרת באור, ואמר, את אשה יפה, מיכל, לא היית צריכה לצאת למחנה עבודה בגליל, יכולת לנסוע לפאריס, למצוא לך רוזן. תראי, אמר, אני מחוץ לעצמי, והיא חייכה, הרגע הזה חשוב לי, אמרה, אתה ואני, ואני יודעת כמה זה מעט, אינני תמימה. דוד הקשיב, ועצב זחל וכיסה את פניו. הערגה שלו אליה, שראתה, העליבה אותה. הוא התעסק זמן־מה בכד, חיפש את השבר הנכון. אחַר אמר, חשבתי על יואב, חשבתי שכמוך וכמו רבקה הוא צריך לקרוא שטויות שכתבה אשה היסטֶרית ושקרנית. חשבתי, אקנה משהו ליואב. ידעתי שאת תגידי, שאני שוב מנסה לשחד אותו במתנה, ולא קניתי. ולכן היה הכסף הזה בכיס, שחיכה ליואב. והוא בא לנסות את נבזותי, והייתי צריך לאכזב אותו.

טרוייקת הוותיקים כבר הריחה את דמו של המנהיג, ועדיין המתינה, מדקרותיה מוסתרות. מי שאחר כך ינהל את המדינה כינה את דוד אבו ג’ילדה, אבל דוד הלא היה אז נסיך מכובד, נימוסיו ללא רבב. לחמו בו והוא לא השיב מלחמה. למד להלך בין טיפות הרעל של הוותיקים. וחיכה. בבקרים היה בא לקחת את יעל. היא שאלה, מה שלום ירדנה, והוא אמר לה שהיא מחכה להם במלון. יעל הניחה לו לחבק אותה, ואמרה, יש לך כבר חיבוק כל־כך אישי, דוד, כאילו שאני באמת בו. היא אמרה, הייתי משהו חדש בחייו, אולי משום שלא חיכיתי לו, אהבתי אותו ולא שפטתי אותו. ואז, יום אחד, נסענו לבית הידידים שלי במושבה בדרום, ולא מצאנו אותם בבית, היה שם כלב שדוד לימד אותו לא לנבוח, ישבנו, דיברנו, היינו יחד, הוא בא מאולף כמו חתלתול. כשניסה לחקות נמר, אמרתי לו, לא, לא אִתי, והוא חדל. היה רגע של אמת, הוא חש כלימה, ואז ראיתי כמה הוא קרוב אלי, חסתי עליו, אהבתי אותו, וזה הלא אצלי לכל החיים, והוא ידע.

הוא אמר לה, מבלי ששאלה, אני חייב להישאר עם מיכל והילדים, אני אהיה שלך אבל אגור בבית, והיא שהתגרשה בינתיים מבעלה וחייתה בדירה שדוד שכר לה, אמרה, אני לא ביקשתי ואתה לא תכניס לפי דברים, אתה תחיה איפה שאתה רוצה, אם תחליט לגור אִתי, תבוא, ואז הלא תתגעגע רק אלי, כי לגור אצלי ולרצות להיות בבית לא נראה לי.

יעל שלחה בעילום שם מכתב לרבקה ויואב, ובו כתבה שחייבים הם לדעת כי אביהם אוהב אותם. מיכל קראה את המכתב, שרבקה הראתה לה, ושׂחקה בכאב. דוד ראה ושתק. רבקה אמרה, מעניין מי כתב את המכתב הזה, ומיכל אמרה, רק אשה אחת היתה יכולה לכתוב אותו, ואני יודעת מי, ואני אגיד לָך משהו, זה יפה מצִדה, לעזאזל. רבקה נתנה ראיון לעיתון על אביה, למגינת לִבו. אמרו אז, מיכל היא אוויר שחוט, ולא ידעו מי המציא את הביטוי. לילה אחד כעס דוד על בתו, ועל מיכל שיושבת ומחכה לו בלי שתיראה מחכה, ורבקה ניסתה לומר לו משהו, אך הוא קם ויצא החוצה, נכנס למכונית ונסע למוזיאון. הוא חדר פנימה וניסה לגנוב כד, תאומו של זה שהדביק לפני ימים אחדים. היה שם שומר זקן, שמיהר אליו עם אקדח שלוף. דוד צחק ואמר לו, אל תעשה רעש, אני מחזיר את הכד, והשומר הביט בו בפליאה יותר מאשר בכעס. השומר התיישב על ספסל האבן ושאל, מדוע? אני לא מבין ואני לא יודע מה לעשות. דוד אמר, גם אני לא יודע, הנה הנחתי את הכד. ויצא. השומר נשאר יושב על ספסל האבן, ויש אומרים שבכה, ויש אומרים שכל הלילה מישש את הכד, לנסות להבין. למחרת סיפר למנהל המוזיאון, והמנהל טִלפן אל דוד. דוד אמר, אתה כנראה חייב לעשות משהו, כי השומר ידבר. קצין משטרה יצא לחקור, ודוד משך כתפיים ואמר, כִּתבו מה שאתם רוצים. הם כתבו, והניחו את הניירות למשמרת יחד עם שאר הדוחות על דוד, ושכחו. ואז הלא כל אזובי הקיר חשבו שהם ארזי לבנון, ובעצם מדוע לא? אמרה חנקה.

ביקשו מדוד לבוא ולהספיד את סגנו של נתי, שנהרג. דוד עמד על הקבר, לבוש בַּאטלדרֶס, ואמר, היום שאנחנו זוכרים בו את המתים הוא יום של כאב ושל גאווה, כי אור גבורתם וגַברותם בוקע מן הקבר הזה, וכל המת הוא המת על החי. תהו מדוע שיבש את שורתו של המשורר, מיכל אמרה, אלוהים שלו הוא סכין נוטפת דם, ולנצח תאכל חרב. יום אחד, אמרה חנקה, יתחילו האנשים לחיות למען החיים. עד אז, דוד הוא הפיוט הקדורני של האומה.

הוותיקים לעגו, רואה אור בקבר, המנוול הצדיק. ש', שיהיה מנהל המדינה, אמר למנהיג בשיחה קשה, אתה הובלת עַם עִם דגל גבוה יותר מדי, צריך להתכופף מעט כדי להיות חזקים באמת, אחרת יישאר הכל על־פי אמות המידה של הבנדיט. המנהיג כעס, וכאשר כעס היה נופל למשכב, ואשתו היתה מגרשת את כולם. את שאול שבא לבקרו לא גירשה. מזה זמן־מה החל כוכבו דורך שוב. המפלגה שלו גיששה אצל הוותיקים, כדי להתאחד שוב לתנועה גדולה. שאול היה הצעיר הנועז שלהם, והוותיקים רצו אותו נגד דוד. שאול בא אל המנהיג, והמנהיג חיבק את ידו והקשיב למלים שלו, אבל לא שמע את המנגינה, אמרה אחר כך אשתו בעצב. המנהיג פוחד מעצמו, כמה שנים הוא יכול? אמר דוד ליעל, ואני מחכה. מחכה למי? שאלה יעל, והוא צחק ואמר, לך, והיא אמרה, אני כאן תמיד בשבילך, אבל אני לא שלך, אני בשבילך, וזה שונה.


 

פרק לז

ובימים ההם החל להציף את הארץ גל ענק של געגועים לעָבָר מחודש ונֶחלם. נפתחו מועדוני געגועים, והיתה עדנה למחזות שעסקו בשיפוץ העבר, ופרחו להקות זמר חדשות, שכל ששיריהן היו ישנים יותר גם היו חביבים יותר, ואז באה גם עדנה לשיריו של חנן. מאמרים בעיתונים חשפו את המשורר הנשכח, הבוהמיין העצוב ויפה העיניים, אמרו, אהובה הראשון של אמו של דוד. על חנקה נפלו כעל מציאה, עלו לרגל למושבה, וחנקה גירשה אותם. האיש הנבוב ההוא הפך מחמל נפש האומה, אמרה לדוד, מי היה? איך עבר את הארץ ושר בה? איך בדיוק עצם את עיניו ברגעי התלהבות? איך היה חבר באִרגון מהפכני ברוסיה, ועל יד החלון ראה את נשמת האומה מרחפת, כפי שתיאר באחד משיריו. השירים חזרו והתפרסמו, אלה שנכתבה להם מנגינה בזמנו הושרו ברדיו, ונחטפו התקליטים, ולאחרים נכתבו מנגינות חדשות עם נופך של יושן. כששמע דוד שאנשי הפלוגות, בכנס ארצי, שרו את שירי חנן, אמר ליעל, המיוּפייף הזה כמעט היה אבא שלי.

חנקה עמדה בסירובה. עיתונאים תִחקרו זקנים, שבדרך לקבורתם באה עליהם הִתחיוּת פסיכוסומטית, וסיפרו את הסיפורים שחלמו לחיות. העיתונים היו מלאים סיפורי חיים על המופלאים שבאו לבנות ארץ. הלל לא ניאות להתראיין, ואף לא שׂרה. הארץ שקטה לשנים אחדות, הוותיקים אהדו את הבוז החדש שחלק מן הצעירים והאמנים הגו לחבורתו של דוד. נכתבו סאטירות על גיבורי דוד, והגיבורים הסתגרו. דוד הלך למועדונים, שמע את הלעג, וחייך. יעל היתה תמיד לצִדו, שותקת, עטופה אותו בדולח ששאלה מן המראות שלה.

יום אחד ביקש המנהיג מדוד לבוא אתו לאסֵפת עם. הבחירות עמדו בפתח. במצוות המנהיג לבש דוד מדים. המפלגה היתה זקוקה לַמנהיג לבחירות, המרד נגדו רחש במסתרים, המנהיג נהיה עיקש מדי, אמר דוד, חֵרש, אולי עייף. המנהיג עמד בתוך לובשי פיז’אמות נלהבים ושערו פרוע. הרוח בידר את השיער. הוא דיבר והם לא הבינו, אבל אהבו לגעת במשיח אדוני, ומחאו לו כפיים. וליד המשיח עמד המפקד המהולל, והם אהבו לראות את המפקד האדיש, המדבר לאט, חוצב את מלותיו מאבנים שרבצו סמוך לבֶּטוֹנָדות שבהן גרו. דוד אמר, המנהיג לא אהב אותם ולא שנא אותם, הוא הביט בהם כמי שמביט בבעלי־חיים נדירים. דיבר במין חוכמה פשוטה וחסרת שקריות, שהאנשים האלה הורגלו לה. הוא הביט בהם, אמר דוד, כי חשב שתהיה לו אומה גדולה, איזה עם יהודי ענק שיכבוש את ההיסטוריה, הוא ראה בעיני רוחו יהודים צודקים ומוסריים עם טילים ענקיים מצוידים בראשי חץ גרעיניים, הוא רצה עולם מבוהל מאִתנו, אבל הוא עמד שם בחום השרבי, בין צריפים ובטונדות, וראה פיז’אמות, ומשטמה, ויאוש, והתלהבות נלעגת ממה שהוא עצמו סלד ממנו, אותה אלילות שטיפח ובה בעת תיעב. יום אחד נסעו למעבּרה לא רחוק מפתח־תקווה, אמר דוד ליעל. הייתי שם, חנקו אותי, הקיפו אותי, והריח היה רע, החום כבד, האנשים נשמו עלי, רצו לנשק את המנהיג ואותי, והעלו אותי על כתפיים, וצעקו, יחי דוד, יחי המנהיג, אבל גם, בוז למפלגה. דוד לקח את יעל, והם באו בטנדר של המפלגה. יעל נשארה במכונית, מביטה בנוף הצחיח, ושמעה את הצעקות ברמקול. היא סיפרה שראתה ילד קטן, כהה עינים, מין סומק בפניו, שוכב בין רגלי המבוגרים, הוריו עיבְרְתוּ את שמו לרוני, יום אחד יהיה משורר ויביא לי את קובץ שיריו הראשון, יספר לי איך ישב שם מתחת לפלקטים של סרטים אמריקניים זולים, בתוך ריח של זעתר ושום וכביסה בוהקת על חבלים, ואביו בכה ואמר, תראה, רכב ישראל ופרשיו. והילד הציץ במנהיג וראה ננס, והעריץ ופחד, ואמר שהוא פוחד. הוא הביט בגנרל ואמר, הוא לא אוהב אותנו, האיש הזה. אבל מה היה שם לאהוב? ולמה לעשות ממה שהיינו משהו מכובד? היינו אבק אדם, וצריך גנרל כזה, שיביט בנו בבוז משועמם, כדי שלפחות אני אדע איך יוצאים מזה. כדי שגם לי תהיה אשה חיוורת ויפה בְּקַבּינה של טנדר.

חנקה כתב לשׂרה, שׂרתי, באים אלי צעירים ורוצים לעשות סרט על המושבה, עלי, על המורה הטיפש עמרם, על חנן המגונדר, על אפרים. דוד מדבר במסע בחירות ועושה נפשות, לְמה? המנהיג לוחם, אבל בסוף הוא יפסיד, וגם הוא יודע. ויעל, יעל לבושה תמיד היטב, נראית כמו גברת מהמגזינים הצרפתיים. היא לא ביקרה בפאריס כמו מיכל, היא עצמה פאריס. היא שנת הבציר, ולא רק מי שיודע את השנה. ויחד עם זה היא מִפֹּה, מהקוצים והחמורים, היא על יד דוד, ומסננת את הכעס שלו, אינה מתבטלת בפניו כמו מיכל, ששווה עשר יעלות, מחכה לו כמו נעליו, כדברי המשורר. אולי הסוד הוא שהם בעצם אינם מבינים זה את זה, ונותנים לסוד הזה לעטוף אותם. יום אחד יחזור אליו השלום שגזלתי ממנו כשלחם בי לא להיוולד, ואני רציתי ללדת אותו. בסוף, אמרה חנקה, הוא החרס של הדבק של עצמו, ורק יעל יודעת מה סוד הדבק.

חנקה הזהירה את דוד מפני התרפסותם של הוותיקים, הם מיטיבים לנשוך, אמרה. מיכל אמרה ל־ש‘, שהעלה זִכרונות על הוריה, שכה אהבם לדבריו והיא לא זכרה, היא אמרה, אתם לא מביאים בחשבון שאנשים ללא רבב מחזיקים מעמד אבל לא לאורך ימים, כשאלוהים היה נחמד ואוהב, מרדו בו אדם וחווה עם הנחש, אבל כשנהיָה מלא חרון, התמסרו לו צאצאיהם לאלפי שנים. מיכל ישבה והִרהרה באיש. היא אמרה לרבקה, הוא רוצה את הדם של אבא. ורבקה אמרה, שיקח, וצחקה. מיכל אמרה, לבִתי יש צחוק כואב. היא אמרה, הם לא מבינים, יש להם פרוסטטה במצב מתקדם, יש להם לחץ־דם גבוה, אינם ישנים טוב בלילות, יש להם סיוטים, הגב כואב, החוליות כבר לא מה שהיו, עם שחזר מכבשנים רוצה עלם חמודות. הבחירות עלו יפה, והוותיקים חיכו לנקמת המנהיג, שהשתהתה. ואז שב והעלה שר הביטחון לשעבר את עניין הפרשה, נתגלו זיופים במכתבים, והוא דרש טיהור. הוותיקים מרדו, ובניגוד לדעת המנהיג הקימו מתוכם ועדת חקירה שניקתה את השר מכל אשמה. המנהיג זעם ולחם, ודוד, אף על פי שצידד בו, לא הצביע בעדו, ואף ניסה לעודד את שר הביטחון הקודם. הוא אמר ליעל, אני לא איש של אף אחד, ומלחמה על כבוד אבוד נראית לי נכונה, אפילו אם אינני חושב שהוא צודק. בשלישיית הוותיקים היתה האשה הזאת, הצודקת, שועל ותיק, אמרה חנקה, פתאום ראתה את דוד באור חדש, בסתר עשתה אִתו יד אחת, בנתה לעצמה ביטחון לעתיד, בצד הגלוי של המאבק לחמה נגדו ונגד המנהיג, שאותו, כמו כל חבריה, הלא אהבה אהבת נפש נכזבת. הפחד סִנוור אותם, אמרו, הם לחמו נגד עצמם ולא תפסו כמה נחלש המנהיג וכמה מהר יכריעו אותו. לא ציפו להכרעה מהירה, ציפו שיילחם ואז ייכּנעו לו, והוא ירחם עליהם ויקח גם אותם לממשלה, ולא רק את דוד ואת הצעירים, אבל המנהיג טעה בהערכת כוחם, והם טעו בהערכת כוחו, ופתאום מצאו את עצמם מנצחים חרף חירוּת סגידתם שנגזלה. פוליטיקה היא מִגרש של אריה ושועלים, אמר דוד, אף פעם לא של שועל ואריות. בין הצודקת ובין דוד שררה אחוות שועלים, היא לעגה ל־ש’, אבל ידעה שאם יתפטר המנהיג, יהיה הוא ראש־ממשלה, ורצתה שהחופים שלה יהיו על האגמים הנכונים. המנהיג התפטר, והם, מבוהלים, קראו לו לחזור. הוא חזר, והם נבוכו. חיכו לראות מה יעשה, אבל הוא לא נקם. שוב הלמו במסתרים, והוא שוב התפטר. קראו לו לחזור, התחננו, והוא חזר. המנהיג דרש לבטל את החלטת ועדת החקירה, ולא היה אפשר. המפלגה חשה מרומה ונאלצה לעמוד נגד מנהיגהּ, אבל לא לחמה בו, רצתה שיאהב אותה, אמרה חנקה, והוא כבר לא אהב. היה זאב עייף, ובלי שיניים. ושוב התפטר, ואז קרה האסון, אמרה חנקה, הוא חיכה יומיים, הם תהו מה לעשות, הוא חשב שהם התחזקו, הם מצִדם חיכו למכת המחץ שלו. הוא הציע ש־ש' יחליף אותו, מפני שידע שהרעיון מגוחך בעיני כולם, אבל לבינתיים, מבלי שאיש יבין, נהיה ש' ראש־ממשלה.

ברגע האחרון הכניס המנהיג את דוד לממשלה, קודם ש־ש' נבחר, ודוד נשאר בה, והמנהיג הנזוף ירד לנגב וחיכה. דוד מונה לשׂר המים והתכנון, חיפש משימות, היה משועמם, אמרה מיכל. ש' היה זקן וחביב, והעם התאהב בו לזמן־מה. רבקה עקבה אחרי אביה וגילתה כמה הוא משועמם ולקחה אותו לטיול במדבר, ושוב חפרו בנגב, היה חם, אהבו את הרגעים הנוטפים האלה, והוא שמע את וידוי אהבותיה, ופתאום אמר לה, רבקה, לא אכפת לי, תחיי עם מי שאת רוצה, שכבי עם מי שאת רוצה, רק שיהיה נקי, יאהב את הארץ, ולא יקח אותך מכאן, והיא בכתה, והוא אפילו שכח שאינה אמורה לבכות.

ש' אמר, אני מחזיק אותו אצלי כדי שלא ינשוך בחוץ. ודוד טיפח עגבנייה מזן חדש, וקראו לו גנרל העגבניות, הוא נכשל, אבל יצוא החקלאות לחוץ־לארץ גבר. כוכבו של שאול דרך עתה. דוד הציץ בו מרחוק, וראה את שאול עולה מן הנשייה. נוצרה חזית חשדנית אבל יעילה של הוותיקים עם האופוזיציה לשעבר, ושאול אהובם התמנה לשר, ונשא נאומים, ושירי הפלוגות מילאו את הרדיו.

דוד קם ופרש מן הממשלה, ועסק בציִד. הוא ניסה לנהל חברה ולא עלה בידו. הארץ שקטה, וכבר אמרו, המנהיג היה רודן, ועתה הכל פשוט יותר, פתוח יותר. הערבים שוחררו מעול הממשל הצבאי, ובעדנה הזאת, אמרה חנקה, לדוד היה שם של שודד קברים. את מאמריה נגד הנוסטלגיה כבר לא קראו הצעירים.


 

פרק לח

שרה והלל שמחו לקראתה. הזִקנה הולמת אותךָ, הלל, אמרה חנקה, ושיער השֵׂיבה, ובלי קרחת. הלל עדיין חי לסירוגין עם שרה, לפעמים היו רבים, והוא היה עוזב, והיא נשבעת לא לקבלו עוד, ואז היה חוזר, או שהיא היתה באה לקחת אותו, והצעירים היו צוחקים. בערוב ימיו היה הלל למעין מִקדש־מה, עלו אליו לרגל, חיפשו בו את חלום המהפכה העברית החילונית, והוא היה שרוי במין עירנות שׂוחקת. אני מביט ושותק, אמר לחנקה, כאשר ישבו בחדרם ושתו קפה, גם שתיקות הן לפעמים מלחמה. אני פליט בארץ שהייתי בין מייסדיה. חנקה לא דיברה אותו ערב, היא חיכתה, הניחה לשרה להתחנחן בסיפוריה, ורק אמרה, מחר אני יוצאת ליפו, אני רוצה ללכת את הדרך שעשיתי כאשר הגעתי הנה לפני חמישים שנה. הכוחות שלי בסדר, אני בריאה, ואני מתחילה מכאן. שרה סיפרה שנסעה לסג’רה, להלווייתה של חנה, ידידתו של אפרים. עשרת ילדיה עמדו מול הקבר, אמרה, הם לא האמינו שהיא תמות, הם אמרו, אל תעשי לנו שטויות, אמא, והם שתו קוניאק מול הקבר ושרו שירי מולדת, צועקים כדי שתשמע.

חנקה יצאה השכם בבוקר והחלה ללכת. אנשים עצרו את מכוניותיהם בשבילה, אבל היא רק נִענעה את ידה בתודה, והמשיכה ללכת. האוויר היה צח, אמרה לדוד, והלכתי נגד השעון, והיה יפה לראות את הרגליים היחפות שלי בתוך נעליים בכביש שהיה פעם דרך עפר. לא היה הגב של אלכסנדר לפני, ולא היה סוס. שישה ימים הלכתי. אנשים כבר שמעו שאשה זקנה הולכת חזרה ליפו למקום שממנו באה. משורר כתב עליה שיר ופרסמוֹ בעיתון, דוד טִלפן אליו ואמר לו, היא אינה בורחת מן הארץ, היא מנסה למדוד את הצעדים שעשתה פעם. איש זקן בעפולה יצא לקראתה עם לחם ומלח. הוא אמר, עדיין אשה יפה. בלילות ישנה בקיבוצים. ביקשו ממנה לקרוא מסיפוריה, והיא היתה יושבת על הבימה, מרכיבה את משקפי הקריאה וקוראת. חנקה כבר היתה אגדה. סיפרו עליה ששׂחתה בסחנה ביום חורף, וגופה, אמרו, כגוף נערה. עירומה שחתה, ועלתה מן המים וחיכתה למעט שמש שתייבש אותה, ורעדה. עתה, בדרכה, ראתה מטוסים חורצים את השמים, ונשמע קול טרקטור. ריח האדמה היה חריף, והיא טעמה רגב, הטעם הישן חזר אליה. למרגלותיה רבץ העמק, ונראו עננים מעל חודי ההרים. כשהלכה, אמרה לדוד, חשה כמה אפרים איננו, וכמה מקריוּת יש בחיים. מדוע באתי לכאן? היה לי אב, מורה לעברית, שלפני מותו שכח את העברית שלו ודיבר אִתי יידיש. בוואדי ערה יש כבר כפרים ערביים גדולים. אכלתי תפוחים עסיסיים. לא היה קר. אולי היה ולא שמתי לב.

כשהגיעה ליפו, חיפשה את המלון הישן שבו נתנו לה שביס, אבל המלון לא היה שם. הלא בנו שם עיר עתיקה, שהתמלאה אמנים ותיירים. דוד חיפש את אִמו בעיר ולא מצא אותה. היא נכנסה למסעדה וניסתה לאכול, אבל האוכל לא ערב לה והיא שילמה בנימוס ויצאה. רצתה לטלפן, מצאה טלפון ציבורי, אבל לא ידעה איך להפעילו. עמד שם ילד, שעוּן על אופניים, והיא שאלה אותו. הוא אמר לה, גברת, צריך אסימון, והיא שאלה, איפה קונים אסימון, והוא אמר לה, יש לי אחד, קחי. זה נגע ללִבה, והיא קנתה לו מנת פלאפל, וביקשה שישימו את כל התוספות, וראתה מאחורי המוכר את תמונתו של בנה במדים. ככל שהלכה בשווקים ובחנויות הקטנות, פגשה שוב ושוב את תמונתו של דוד. היא טִלפנה אל יעל, למקום עבודתה. יעל לא הסגירה את בהלתה. הן קבעו להיפגש כעבור שעה בביתה של יעל. יעל יצאה סוערת, המכונית היתה נעולה והיא לא מצאה את המפתחות, עצרה מונית ונסעה הביתה, כשהגיעה לביתה ראתה את חנקה מחכה לה. יעל הגישה מיץ וקפה, וחנקה שתתה בשקט. ישבנו שם שעה וחצי, שותקות, סיפרה יעל, השתיקה לא היתה כבדה, דוד הלא רצה פעם להקים ארמון לשתיקה במִדבר. היא הביטה בי ואני בה, דיברנו רק מלים ספורות, כגון, איזו דירה יפה, ואני אמרתי לה, את אשה יפה, חנקה, והיא חייכה בביישנות מוגזמת. היא הביטה בְּמאפֵרה גדולה וכבדה, ואמרתי לה שסוכר חום אפשר לקחת שתי כפיות. אחר זמן־מה, סיפרה חנקה, כבר לא היה טעם לדבר. מה אני הרגשתי? הרגשתי שבני מצא אשה־מרגוע, היא אמרה לי, שתי, ואני אמרתי, שתיתי די.

למחרת אמרה מיכל, לא היית צריכה ללכת אליה, חנקה. חנקה אמרה, מדוע אינך עוזבת אותו? מה יש לך עוד לחכות? ומיכל ענתה, אני לא יודעת, חנקה, הציפייה כבר מזמן אינה שייכת לו, או לְמה שהוא עושה או לא עושה, הציפייה היא עניין שלי, ביני לביני. לפעמים אני מגלה בי את השִׂנאה שלי כלפיו, וזה טוב. בסוף אלך, אבל את לא היית צריכה ללכת אליה. וחנקה אמרה, אולי לא הייתי צריכה. הלכתי מהקבוצה ליפו כדי לדעת לאן לא הגעתי, והייתי גם חייבת לדעת איפה יגמור דוד, וכבר אין לי אף מלת נחמה בשבילך, מיכל. בניגוד לך, אני אינני יכולה לברוח ממנו.

דוד שמע מפי מיכל, לא מפי יעל. הוא השעין את יעל אל הקיר ואמר לה בגסות, בפעם הבאה תספרי לי. היא צחקה, ומשהו מן הצחוק הזה נמזג בו, והוא נבהל כשהבין כמה הוא מוכן לקבל מיעל, והציע שיסעו לטייל בנגב. היא אמרה, אבל לא למנהיג, אני רוצה אותך בלי מלחמות ובלי פוליטיקה, והוא רק ביקש שתלבש את השמלה הלבנה, הדקה, ממשי, ושתחבוש את מגבעת הקש הגדולה. הוא לבש בגדי חקי בהירים ודקים, כבר לא צבאיים, בגדים שהיא קנתה לו. כבר החלה להלביש אותו, בלי שישים לב לכך. על נייר צהוב נמצא אחר מותו של דוד קטע, שכפי הנראה התייחס לאותה נסיעה.

יצאנו למדבר. הרדיו השמיע שוּברט. יעל אמר שוברט, וגם אני זכרתי מדוקטור מוזס. מרחוק היו נשרים, והתגעגעתי אל אהוד,יושב במצודה ולפעמים יורד לצוד במדבר. יעל נראתה כמו צילום דהוי של הגברת. עוד מעט נרקוד בלט בין הצוקים. הצבעים עזים וחדים בשמש. היא הביטה, ולצדודית שלה היה מבע של ילדה קטנה, אף פעם לא שאלתי אותה מי היו הוריה ואיפה גדלה. אמרתי לה, אַת בּוּל שאני מדביק על הדרך שלי אל הסוף, והיא אמרה, אתה מדבר כמו משורר, אבל אתה יודע להרעיד בי דברים ששום שיר לא מסוגל. ישבנו יחד, ולא רצינו להתערב בחול ובלס. מרחוק היה הר שפעם חפרתי בו. הגיע בדואי, שאמר שיש שם תרפים. היא הביטה בי בתחינה, ולא נסענו לשם. הבדואי ישב רחוק ברגליים משׂוכּלות וחייך, נתתי לו שתי לירות והוא הלך להביא ג’ארה של מים. ואז כאילו ירד נשר והִשקה את יעל והיא החזיקה אותו בידה. מולנו נשקף נוף עתיק ומצולק, ואני נישקתי את הנוף, ולה לא נשקתי.


 

פרק לט

מיכל כבר ישבה יותר ויותר במושבה. היא קנתה מכונית מדגם פורד, גילתה שהנהיגה מדי יום לתל־אביב, אל חנויותיה ומשרדה, מחדירה בה שלווה. אבנר, שהיה פעיל בתנועה להחזרת עקורי איקרית ובירעם, היה בא לביתה של מיכל ומצא את נועה. הוא ארגן הפגנות, וראש־הממשלה התלבט, תושבי שני הכפרים סייעו ליהודים, לא עָיְנו את ישראל, לא לחמו נגד הקמת המדינה, אבל נשדדו באכזריות, אמר אבנר. כשהיה מגיע לבית, היתה נועה מצפה לו. דוד שמע ובא אל נועה ואמר, מה אני שומע על אבנר, והיא אמרה לדוד, אני מחכה לו, דוד, ואתה לא תגיד לי למי לחכות, והוא אמר לה, אני מאחל לך הצלחה, נועה, אני מכיר כמה חֶברֶה משומשים יותר ובמצב טוב יותר, אבל שיהיה לך לבריאות, רק אל תרשי לו להשאיר את השנאה שלו בַּבית שהגברת הגדולה הורישה לי. היא פרצה בבכי, והביטה באחיה ואמרה, אתה זוכר אותי רק כשזה פוגע בגבריוּת שלך. הוא חייך אליה, הוציא תפוח, שִפשף אותו במכנסיו וזרק אליה, והיא תפסה, והוא אמר, תלעסי.

מיכל ישבה באחת מחנויותיה ומדדה בדים לריהוט שתכננה למרכז מסחרי גדול. נכנס אדם. מיכל הביטה באיש המכוּוץ, שעיניו לא משו ממנה. מקרוב גילתה בעיניו הבעה של בוז, שראתה פעם על פניו של אביה, כשהביט בדוד הרוכב גאה על סוס. האיש היה מוכר לה, הוא לבש חליפה וענב עניבה, אחר כך אמרה, שחשה איך כל גופו הנָתוּץ מודבק דרך העיניים. היא שאלה אותו, אם היא יכולה לעזור לו. הוא אמר, שבא לראות את האשה של. כך אמר, האשה של. היא אמרה, שזה יפה מצִדו, אבל כאן זה הביזנס שלי, אמרה, ולא שלו, כאן היא האשה והוא האיש של. היא אמרה כל זאת בתאווה גדולה כל־כך, שהבוז בעיניו כבה בבת אחת, והוא בחן אותה ביושר. הוא אמר, אני יאנק, האיש שהיה פעם של רחל מוזס. ואולי, אמרה, אף פעם לא ראיתי אותו, ורק דמיינתי. היא הזמינה אותו לחדרה, מזגה לו תה, והם ישבו. בחלון היו גגות עם אנטנות ודודי שמש, והם דיברו שעה ארוכה, מתייראים לגעת בעצמם. הוא ביקש ממנה לבוא אִתו לארוחת־צהריים, והיא לא שאלה שאלות והלכה אִתו. במסעדה התיישב בגבו אל הקיר ושאל אותה, תגידי, מה מאחורי? והיא אמרה, קיר. הוא צחק, והזמין ארוחה, והביט בה במין עונג רך, והיא רצתה לשתות מים, אבל הוא הזמין בקבוק יין לבן. לפתע חשה עליזה, משוחררת, הביטה בְּאיש שחמד אותה לראשונה בחייה כאילו היתה פרח נדיר. הוא לא חיפש אח מת ברקע, הוא לא חיפש קשרים בקדמוניות הארץ, היהודי הביט בה כאילו היתה אשה זרה שנקלעה לכאן בטעות. היא אפילו לא רצתה לשאול אותו על אשתו, אבל הוא אמר שהוא אלמן, שיש לו בת בקיבוץ, שהקים מפעל שעתה כבר משגשג. כשבאתי לארץ, סיפר, אחרי המעבּרה, גרתי בירושלים, והייתי יושב על ספסל בגן וחושב. היה שם שעון עתיק גדול תלוי על הקיר, וידעתי מה השעה. בלילה היה חושך, ולא ראיתי. חשבתי, לוּ היה לי שופר הייתי תוקע, ואנשים היו פותחים חלונות וצועקים, מה אתה תוקע באחת בלילה, בשתיים בלילה, והייתי יודע. ואז הרצין ואמר, ואתך הייתי יכול לראות גם בחושך. מיכל היתה מבוהלת ואמרה, מדוע אינך הולך אל רחל, היא זקוקה לך עכשיו, היא לבדה, והוא אמר, רחל קיבלה זכות להיות היא עצמה ונכנעה, עכשיו אין לי מה לומר לה.

רבקה אמרה לדוד, אמא מתראה עם האיש שהיה של רחל, ודוד שאל, מי, היהודי המסכן הזה? לא את מיכל שאל, אבל מיכל אמרה לו, אם תקרא לו עוד פעם יהודי מסכן, אני אגלה לאנשים איזה נוכל יש להם בתור גיבור לאומי, והוא השיב לה, אל תשכחי לאיית את שמי נכון.

אבנר ונועה החלו לחיות יחד, אמרה רחל לדוד בשמחה שהפתיעה אותו. רחל גרה בביתו הישן של אביה, ששיפצה, ונראתה עולזת, היא שמֵחה, אמרה, שהורישה שני גברים לנשים נפלאות כמו נועה ומיכל. דוד הביט בה בתמיהה, וניסה לתהות על קנקן זחיחותה. הוא חיפש כעס כי הכיר כעס, אמרה, הוא חיפש זעם כי הכיר זעם, את השלווה שלי לא הבין, את העובדה שאינני מתרוצצת, אינני מחפשת, שהיו לי שלושה גברים בחיי וזה מספיק, ואם יבוא מישהו אחר ואוהַב אותו, אהיה מאושרת, אבל אם לא יבוא, לא אהיה בלתי מאושרת.

מיכל היתה נבוכה. לפעמים היתה הולכת להיות עם יאנק. האיש היה כָּנוּף בעצב שלו, היא למדה לאהוב קמטים של גוף, אמרה רבקה בלעג, אבל מיכל גילתה מה מעט ידעה על רוך אמיתי, על אהבה שאינה מבקשת דבר. היא אמרה לחנקה, בזבזתי שנים על נער השעשועים של הציונות, ועכשיו מצאתי את היהודי האחרון, מצאתי היגיון של גוף ורגש של לב. כל פעם שאני אִתו הוא מרגיש כאילו אני מצילה אותו, והוא, שלא רצה להינצל, פתאום רוצה. ואני מבשלת לו, והוא אוכל ומודה לי. קונה לי גלידה או כובע. האיש לא רוצה הַקרבוֹת, לא רוצה הילת גיבורים, נזקק לכל הכוח שבעולם כדי לשרוד בְּמקום שדוד לא היה בו מעולם, והוא רוצה רהיטים יפים, מיקסר, מכונית חדשה, שטיח נאה, ערב שקט על מרפסת, מוסיקה לשכוח, לאהוב הוא רוצה, וגם לא אִכפת לו אם אשיב לו אהבה. כבר אהבו אותו די, אמר לי, הכלבים במחנה אהבו אותי, אמר, המנוולים עם מגפי העור אהבו אותי, המזל אהב, האלוהים אהב כי צחק.

המנהיג החורק שיניים מצא הוכחות חדשות לתשוקת נקמתו ויצא למאבק. ש‘, שכבר חיזק את מעמדו, נאלץ להסכים וכינס את מרכז המפלגה. המנהיג עלה העירה, אבל ש’ חזר בו, והודיע שהוא נאלץ להגיש את התפטרותו, משום שהעלאת העניין עתה תכניס את המדינה לסחרחורת מיותרת, ופצעים ישנים שהגלידו ייפתחו. המפלגה היתה כבר מפוכחת ועייפה. היה טוב אז בארץ, אמרה חנקה, היה נוח, אמרו על ש', שלמד מן המנהיג את השיטה, הפצירו בו לחזור, והוא חזר. המנהיג דרש לכנס את המרכז. המרכז התכנס, ושר החוץ לשעבר, ששכב חולה אנוש, האיש שהאמין בשלום, לחם למענו והוכה, הגיע למרכז על כיסא־גלגלים, להופעה האחרונה של חייו. האיש שכל שנותיו הנמיך את קומתו בפני המנהיג, הועלה אט־אט אל הבימה, ודיבר. ולא היה כדבר הזה בארץ. האיש דיבר בלחש, האנשים היו קשובים, ובקול שבור, אבל בעברית מצוחצחת, עשה את חשבונו עם המנהיג. והמנהיג אמר במרירות, האנגלים עשו את זה לצ’רצ’יל, אבל אותי לא יחסלו. איש לא קם להגן על המנהיג. וגם הצודקת עשתה אִתו חשבון נקמני. בחרי אף, בלי לענות למבקריו, יצא המנהיג, וכמו אז, בהלוויה של אפרים, אמרה חנקה, עמד בחוץ ורצה לירות, אלא שהפעם לא היה לו אקדח.

ואז הקים מפלגה חדשה, ותבע מנאמניו לפרוש מן המפלגה, שהתאחדה עם האופוזיציה של שאול, שנואת נפשו, ולהצטרף אליו. גם מדוִד ביקש, אבל דוד היסס. לא מיד אמר המנהיג מה רצונו. צעירים נלהבים, שדימו לנחש את רצונו, הם שאמרו שצריך לפרוש, ואין דרך אחרת. המנהיג עצמו קם לדבר רק על נושא אחד, שכל עוד לא תוקן עוול הפרשה ההיא, המדינה אינה מדינת צדק. הצעירים הובילו את המהלך למקום שהמנהיג רצה. הוא היה המלך הזקן והעייף, שבאו להכתירו מתוך געגועים ופחד, לא מתוך רצון אמיתי. ודוד עדיין שתק. גם כאשר היתה הפרישה לא הצטרף, אלא ישב על הגדר וחיכה. מישהו קרא לו פרימַדונה. חיכו שדוד יילחם בשמו של המנהיג, ודוד לא לחם. הוא נראה מהורהר. נסע לחפירות. ישב עם יעל במסעדות. אמרו, דוד אינו בונה כוח, אלא רק יודע כיצד להשתמש בו. כשדיבר, אמר משהו שנשמע גם בעד פילוג וגם נגד. הוא חיכה ולא אמר דבר. לאחר חודשים אחדים הצטרף, אבל לא למקום ריאלי. היה אדיש, אבל נשאר בתלם, ולא האמין בתוצאות וניבא מפלה. המנהיג חיכה שהעם ינהר אחריו, והעם לא בא, הוא זכה לעשרה מנדַטים בלבד והושפל. אבנר אמר, שכאשר מת דוֹדוֹ, עמדה דודתו ליד שער בית־הקברות בגבעת שאול והתמקחה עם החזנים. הם אמרו, יש תפילה בעשר לירות, יש בעשרים ויש בשלושים. היא לקחה בעשר לירות, והחזן אמר תפילה של עשר לירות. דוד נכנס בסוף, אבל כמו חזן של עשר לירות. לא רצה להיות מזוהה עם איש, וגם לא להיות נגדו. כשהיתה שם מנהיגות לקחת בידיים, אמרה חנקה, והמנהיג פצוע, והעם הילדותי רוצה מנהיג ולא רק מנהל מדינה, כשהיתה שם מנהיגות לקחת, הביט בה דוד, משך כתפיים, אמר, זה לא בשבילי, ולא לקח, וישב על הגדר.

עמוק בלִבו, אמרה יעל, העריך את יריביו במפלגה הגדולה וכבר לא את המנהיג שאהב. הוא אמר שהם חיות פוליטיות, שיש להם כוח בלי שהכוח הזה נראה, שהם כמו אותו כוח שהגברת סלַבֶנסקה היתה מדברת עליו, כוח בתוך כלובים של סדר. דוד, אמרו, לא היה מנהיג הרוכב על גב חזון, הוא היה פסימיסט וריאליסט, ואמר, את המפלגה אי אפשר להביס בצדק הלוהט של המנהיג. בענייני המפלגה החדשה מיעט דוד לעסוק. לא ישב באחווה עם חבריו למפלגה החדשה, תמך באחת הפעולות הצבאיות ש־ש' הסכים לה, אף על פי שהמנהיג אמר שתהיה בכייה לדורות.

באותם ימים, כשכבר כלו הגיבורים המתים, והמורה עמרם כבר היה גם מחזה וסרט, והלל ושרה ואפרים וחנקה היו גיבורי שירים, וחנן משורר לאומי, גילה מישהו את זיכרה השכוח של הגברת סלַבֶנסקה. הגיעו למושבה, ואיכרים שעוד חיו וזכרו אותה, ניסו להסביר את פִּלאהּ, ותוך כדי דיבורים עליה נפתחו הפָּנים, איזה זיכרון ישן ונעים התפשט עליהם, פתאום היתה עדנה לאלף ומאתיים זוגות הנעליים שחילקה, למיטות האפיריון שנתנה, להליכתה הרוחפת, הרדיו הכין כתבה גדולה לזכר האשה, ומישהו אמר, הצדקת מהגליל. אמרו שמרגל רוסי התייסר חמישים שנה במערה בגללה, אמרו שגנרל מכסיקני היה רוכב לכבודה בעמידה, ובאו אל דוד, ודוד אמר שהוא מוכן לדבר עליה, אבל בלי זיופים. בערב, כשישב עם יעל ואכלו ארוחת ערב, לפני שחזר הביתה, סיפר לה שהוא עומד להשתתף בתכנית רדיו לזכר הגברת. יעל אמרה, אל תעשה את זה בחינם. מגיע לך משהו, והוא הביט בה בתמיהה, העוני שבו חיתה שנים נשקף מעיניה. הנה לפניו אדם שאמר את המלה הזאת בלי חשש. כשאמר לעורכי התכנית שיתראיין רק כנגד תשלום, היה רעש. מישהו הדליף לעיתונים. כתבו, דוד רודף בצע. הוא צחק ואמר, באמת? וכולכם עובדים בשביל אוויר? חיים מאוויר, נוסעים במכוניות מקש, אוכלים רק חול? אם אני עושה עבודה, מגיע לי תשלום. יעל אמרה, האיש היה אמיץ, וכעבור זמן־מה שכחו, ודוד דיבר יפה, נתן להם את דמותה של הגברת בקמצנות אדיבה, והיא יצאה מפיו גברת גדולה וגם רכה, אנשים ישבו מצועפים בגעגועים אל מי שמעולם לא הכירו, ומשהו ממה שתפסו אולי היה חסר להם.


 

פרק מ

המִצרים סגרו את המְצרים וצבאם מילא את המדבר. הציבור הגיב בהתקף של חרדה. זה היה אחרי תקופת מתיחוּת, הסורים נהגו בקשיחות, הופלו שבעה מטוסים, ש' עמד ליד גבול הצפון ואמר, הפנקס פתוח והיד רושמת, וגם היה מיתון בכלכלה. אמרו אז, מי שיוצא אחרון את המדינה, שיכבה את האור בשדה־התעופה. עיתונאים זרים הגיעו כדי לתאר את קץ מדינת היהודים. הצבא היה מגויס שבועות. ש' החליט לדבר אל העם ברדיו. כשהחל לדבר החליקו משקפיו, ולרגע התעמעם לו נאומו הכתוב, ונשמע מגמגם. וזה אשר חרץ את גורל המלחמה. החלה דרישה לממשלה רחבה, לשר ביטחון, להחזרת המנהיג לשלטון. הזכירו את דוד ואת שאול כמועמדים. ש' אמר, יש לי צבא טוב, מאומן, מפקד מצוין שבנה מחדש צבא אמיתי, אחרי שדוד בנה צבא של בנדיטים, ויש לי חיל אוויר מצוין, מה הם רוצים? אבל לא היה לו מי שייעץ לו. את שאול שאהב, הוא עצמו שלח לחוץ־לארץ. דוד טִלפן אל שאול ואמר לו, תראה, אתה עכשיו הפייבוריט, אם אתה נוסע, החברים שלך יבגדו בך. ושאול אמר, לא כולם כמוך, דוד, ונסע. נשים, שהצודקת כינתה אותן נשות וינדזור העליזות, הפגינו וקראו “דוד לביטחון”, והבנים המגויסים חיכו למלחמה שהשתהתה. דוד הציע שיסייר בצבא. כשחזר הציע את עצמו כמפקד חזית. הוא אמר שדי לו שיהיה מפקד חזית הדרום, או אפילו חייל פשוט, וזה מצא חן בעיני הטיפשים, אמרה מיכל. ש' קפץ על המציאה ואמר, עכשיו גם שאול לא יבוא בטענות. כל יום הביא עמו בהלה חדשה. מפקד הצבא חלה, אמרו שהיתה לו הרעלת ניקוטין, הוא קרא לממלא מקומו ואמר, עד שאני מחלים, אתה המפקד, הסגן ראה רופא מזריק למפקד באחוריו, ואמר, האיש פוחד, והשמועה עשתה כנפיים. כשחזר, לאחר שישן בביתו ארבעים ושמונה שעות, גילה שדוד כבר עומד מעליו. דוד ישב עם ש' והסכים להיות שר ביטחון. המנהיג וחבריו קראו על כך בעיתון. המנהיג זעם וקרא לישיבת מפלגתו ודרש לא לאשר את הצטרפות דוד, אלא אם כן יתפטר ש'. חבריו, בחירוק שיניים ובעצב, הצביעו נגד מנהיגם, והוא נותר לבדו. יעל חיכתה בביתה. לכל שהלך לקח עמו דוד את מיכל, ויעל כאבה ושתקה. מיכל אמרה, אני בובה לראווה בשביל הציבור. ראו אותם וחשו ביטחון מה. דוד, שהצטרף לממשלה, הצביע בעד פעולה מיידית. הציע כמה הַטעיוֹת משלו, הוסיף כמה זנבות של כבשים לתכניות שהכין המפקד, אמר שאול בכעס, אבל המפקדים שמחו, דוד הביא אִתו שׂחוק וביטחון עצמי.

דוד נסע למנהיג וישב אִתו. המנהיג לא העלה אור והביט בחלון. אשת המנהיג לא הגישה תה או קפה, ואמרה, איך יכולת דוד, והוא לא ענה לה, רק חיבק את ידה, והיא חמקה ממנו בבוז. דוד אמר, הקמתָ מדינה ואתה מתנהג כמו ילד, אל תגזול מהעם הזה את גדולתך. אתה מראה להם היום את הצד הילדותי והאפל שלך. והמנהיג, עצוּר, מול חלון פתוח ולילה, אמר, מכל האנשים שהכרתי, אתה האחרון שממנו אני רוצה לשמוע מוּסר. דוד אמר, תן להם משיח, אל תיתן להם שפן, אתה גדול מכדי להיות קטן כל־כך. אחר כך אמר דוד, אני לא ארשה למנהיג להראות להם איזה שבר־כלי הוא. המנהיג קרא למפקד ולאלופים והפציר בהם לא לצאת למלחמה בלי חסות המעצמות, והם נדהמו, ודוד אמר להם, אל תקשיבו, והורה לא ללכת עוד אל המנהיג עד אחרי הניצחון.

דוד דיבר אל עיתונאים ואמר להם, שהוא נכנס לנעליים של גדולים ממנו, וכי עקב ההמתנה המצרים מוכנים היטב ואנחנו איבדנו את יכולת ההפתעה. הוא דיבר ברגש, בלי מלים גדולות, נשמע כמבכה את הרגע המוחמץ. היתה זו הוכחה שהמלחמה נדחתה. בלילה חזרו שיירות חיילים לבסיסיהם בצפון. העולם נשם לרווחה, ודוד ישב עם מפקדיו.

בלילה יצא חייל משוחה ואמר, יש מפקד ואני בטוח יותר. אמרו לו, זה לא יעשה אותך פחות מת, והחייל, שהתחיל לצחוק, חדל. יעל חיכתה ודוד לא בא. היה מטלפן, שולח פרחים, אמרה. מיכל ישבה עם האיש שלה ואמרה, אתה לא צריך לאהוב את דוד, אבל בעניינים האלה הוא יודע מה שהוא עושה, מאלתר גאוני, והוא יכה בהם מכה אנושה. נועה טִלפנה לדוד ואמרה, פעם כבר איבדתי איש שאהבתי, אם אבנר ימות דמו בראשך. דוד אמר לה, את מערבבת בין דוִידִים. רבקה התגייסה למילואים, והיה שם קצין חמודות, שנשים היו כרוכות אחריו. הוא היה אדיב ונבון, אמרה רבקה, היה צורך במחרשה כדי לדעת אם יש לו נשמה, אבל לא היה אִכפת לי, התגעגעתי לחיבה אמיתית, והוא הביט בי בחמדה, אמרתי לו, תישא אותי, כי אני רוצה להיות אֵם, ואתה מוביל גֶנִים טובים. הוא שאל אם היא רוצה אותו גם כידיד ורֵע, והיא אמרה, תראה, אני לא מאמינה באהבה או בנישואים, אבל אני חייבת להיות אמא של מישהו כדי לתקן את כל המעוות שראיתי בחיי. אחרי שנינשא אודיע לך גם על הדבר האחר, שאתה בוודאי חושב עליו. והוא נענה לה. והיו יחד במלחמה, והיא מצאה שלווה, והוא ידע לחבק כפי שאביה לא ידע, אמרה, ורעדה. הוא ידע כמה אהבה אותו, אבל לא ידעה איך אומרים ואיך מראים, והוא אמר לה שהוא ילמד אותה, ושלעולם לא יעזוב אותה. היא בכתה, ואז מחתה את הדמעות, ואמרה, אל תגיד לדוד שבכיתי, והוא אמר, עלייך לדוד אני לא אומר מלה.

דוד הורה לחַיִל הפורץ לא להגיע עד לקו המים של התעלה, אבל החיילים הגיעו. הוא ביקש להחזירם, אבל הממשלה, שקודם פחדה, עתה סירבה לו. המלחמה היתה קצרה. הירדנים התפתו לאלם הרדיו, שדוד הורה עליו. ש' שלח שליחים למלך לבל יתקוף, אבל המלך רצה פרוסה מן העוגה שהמצרים התרברבו בה, תקף ונוצח. דוד רצה לעצור את הצבא מלכבוש את ירושלים, אבל הממשלה החליטה בניגוד לדעתו, והוא חייך ואמר, הם נעשו תוקפניים, הזקנים האלה. הגיעה חנקה עם הלל, הוא נראה מגוחך, אמר דוד, בתפקיד שליח ציבור של יושבי המקלטים שביקשו מכה נגד הסורים. חנקה היתה מבוישת, אבל אמרה, הם יושבים במקלטים, דוד, הסורים מפגיזים, ישראל אינה עושה דבר, עוד מעט תכונס מועצת הביטחון, יוכרז על הפסקת אש ונישאר עם הסורים מעל הבתים שלנו. דוד אמר, את, חנקה? והיא כבשה מבטה באצבעות רגליה, ואמרה, אם הלל רוצה דם, מי אני שאעצור? והלל שתק.

המנהיג שכב כל שבוע המלחמה מבועת בביתו, שכב והביט בקיר. כששמע על הניצחון רצה, כמובן, מיד להרוס את החומה, אבל דוד נמנע מלבוא אליו עד שהמלחמה נגמרה. אנשים נסעו למקומות הקדושים לגעת, לראות את התבוסה הערבית, ודוד בז להתלהבות הזאת ללטף את אבני הכותל ואת קירות מערת המכפֵּלה, אבל פתאום גם לו, אמרה מיכל, היו ענתות ושילה ובית־לחם ויהודה. רבקה באה לבקש להינשא, ודוד אמר, שיהיה לך לבריאות, ובחתונה עמד דוד ולחץ את ידי חתנו, והביט בבִתו ואמר, זוג יונים.

הוא לא הרס את החומה, אמרה מיכל, מפני שרצה להביא אותה לחצר שלו ולהעמיד אותה יחד עם אובליסק מצרי, שהליקופטר הביא בשבילו באמצע המלחמה מהמדבר. הוא אמר, אני מחכה לטלפון מהערבים, וחיכה. הוא לא אמר, כבשנו, הוא אמר, שָׁבנו. בנאום אמר, שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת אבות. ארץ השופטים ומעוז מלכות בית דוד. שבנו לחברון, ולשכם, לבית־לחם ולענתות, ליריחו ולמעברות הירדן באדם העיר. הוא שב, אמרה מיכל, אבל גם בוזו העמוק שב. הוא דיבר על תנ“ך שנגמר במלך דוד. לא היו בו איוב ותהילים ונביאים. התנ”ך שלו נגמר בסוף ההתנחלות. הוא לא האמין בתנ“ך של יהודים, הוא האמין בתנ”ך של כדי חרס חרוכים ממלחמות.

חודש אחר המלחמה ירד לתעלה וראה במשקפת סירות מִצריות. האיש שחשש שמא נגיע לתעלה ונביא על עצמנו מלחמת נצח עם המצרים, קינא פתאום בסירות, אמר אבנר, לא חשב, רק שאל בכעס, מה עושות שם הסירות, ושאל אם גם אנו שטים, ואמר, אם הם שטים גם אנחנו שטים, ואם איננו שטים, גם הם לא ישוטו. האיש שחשש ממתיחת חבל התבוסה המצרית, ציווה להביא סירות. והביאו סירות. הכל היה מקרי, אמרו, אלמלא הגיע באותו יום לא היה רואה סירות. לא היה רואה, לא היו משיטים סירות שלנו. לא היו משיטים, לא היו יורים עליהן. לא היו יורים, לא היינו משיבים אש. לא היינו משיבים אש, לא היינו מקַבּעים משלטים להגן על הסירות. לא היינו מקבעים משלטים, לא היינו מקימים אחר כך קו של מעוזים להגן על התעלה. לא היינו בונים מעוזים, לא היתה פורצת מלחמת ההתשה. לא היתה פורצת מלחמת ההתשה, לא היתה אחר כך המלחמה על החזרת הכבוד האבוד של ערי התעלה ההרוסות. ואבנר אמר, כמו תמיד כשחשק לא חשב. הוא ראה סירה וחמד. אחר כך ידע להעביר את האשמה על אחר ולקרוא לקו המים על שם המפקד הבא.


 

פרק מא

ליום־הולדתה השמונים של חנקה הכינה נועה מסיבת הפתעה. הארץ היתה רדופת התלהבות, הדרכים לשטחים הכבושים היו מלאות מטיילים. דוד חנק ביד קשה נסיונות פיגוע, ישב עם מנהיגים ערבים, החל בשיטת הגשרים הפתוחים לירדן, רצה כיבוש נאור, ואמרו לו, אין דבר כזה, ויהודים כבר חיפשו נקודות חיכוך. הוא בנה ממשל צבאי עם אגרופנים עטופים כסיות לבנות, ושוב ניסה להחזיר את הכוחות מהתעלה, כבר תפס ששגה, אבל הממשלה היתה שבויה בניצחון ולא הסכימה.

ליום־ההולדת הביאה רבקה את בעלה. הכל התמקמו בשני הבתים. אבנר נסע לקיבוצו לנסות לשכֵּך את הכעס הישן שלהם. רחל מוזס היתה שם, יואב היה, דוד הגיע, ויעל ישבה בביתה. לפתע נתמלאה קנאה איומה, שלא ידעה איך לנהוג בה, וחשה אשמה. עשר שנים חיכתה, והנה הוא שם עם מיכל והילדים. והתקשטה, התאפרה כאילו עמדה לצאת לנשף, הוציאה מארון התרופות את כל הכדורים שהיו שם עוד מן התקופה שהיתה נשואה, הניחה חמישים גלולות שונות זו ליד זו, התיישבה על המיטה בשמלת הפאר שלה, לצווארה ענק פנינים. הכל עשתה בשלווה, וכאילו, אמרה אחר כך, כאילו אני משחקת, כאילו אני פוגעת בדוד, נהייתי רדומה, המשכתי לבלוע, נהייתי כבדה ונעלמתי לי.

אחר כך סיפרו, האיש של מיכל ישב בביתו וקרא עיתון. פתאום טִלפן אל מיכל בביתה של חנקה ושאל אותה מה קורה ליעל. מיכל היתה רגוזה, הילדים ישבו בחדר, חנקה קראה בקול רם מאמר מאיזה עיתון, דוד חייך עם אקדח בחגורתו, והיא אמרה, היא בבית, קרה משהו? והוא אמר, לא, לא קרה דבר, וסגר. הוא לא ידע את מספר הטלפון שלה, ונסע לביתה. הוא הכיר את הבית, כי מיכל הראתה לו את מקום משכנה של האשה של בעלה, כדבריה. במהירות עלה במדרגות, דפק בדלת ולא נענה. יצא שכן, והוא אמר לו, אני דואג, קרא למשטרה. השוטר לא הבין וחשב על דליפת גז, ריח של גז עלה מדירת השכן. כשפרץ פנימה נראתה יעל מתה על המיטה. היא הועברה לבית־חולים, וקיבתה נשטפה. כל אותה עת ישב האיש לידה. כשהתעוררה טִלפן לדוד. חריץ נורא העמיק במצחו של דוד, הוא קם, התלבש ויצא. למיכל, ששאלה מה קורה, לא ענה. כשהגיע לבית־החולים הביטה בו יעל בחיוך עייף. הוא חיבק אותה וקיבל רשות להסיעה למושבה. מן האיש ביקש שיתלווה אליהם. יואב יצא החוצה וצעק, תראו מי בא, אבא עם האשה שלו, ועם היהודי של אמא.

רבקה הביטה באִמהּ, ומיכל אמרה, בתי מתביישת באִמה, ובעלה של רבקה אמר, לא, היא מנסה לחוס על עצמה דרכך. רבקה אמרה, אתה טועה, זה ההיפך. חנקה החליטה לשנות את האווירה. היא אמרה, מה מביא אתכם הנה, הזִקנה? זאת לא ההצלחה הכי גדולה שלי להיות זקנה. הגיעו הלל ושרה, והלל אחז בידה של חנקה ונישקהּ. שרה הסמיקה ואמרה לרבקה, מצחיק, הוא אהב את חנקה ואני אהבתי את אפרים, וזה מה שיצא. האיש של מיכל הצטנע בפינה, לאכזבתה, ודוד הביט ביעל בחיבה. חיבה שלא ראיתי על פניו אף פעם, אמרה חנקה. אחר עלו כולם לקברו של אפרים, וחנקה מעדה בדרך, ודוד מיהר לתמוך בה, אבל היא סירבה לו. על יד הקבר עמדה חנקה שותקת וכועסת. דוד אמר ליעל, תראי איזו אהבה יש בה לאפרים. קרבה מכונית, והכל ראו את המנהיג, שחוח ועייף, פוסע לקראתם. הם שתקו, והוא אחז בידו כובע, וחנקה אמרה, אין צורך, אתה לא חייב. הוא אמר, זכרתי שהיום יום־הולדתך, חנקה. אשתי אמרה, לזה אתה נוסע לבדך, אשמאי זקן, והנה באתי. לדוד אמר, עצוב לי בלעדי התככנות שלך, ודוד אמר, אתה איש גדול, אתה האיש הכי גדול שהכרתי. כשחזרו הביתה, הניח יואב תקליט בפטיפון, והמוסיקה היתה חרישית ועתיקה, וחנקה רקדה. דוד אמר, אמא רקדה פעם בקבוצה, כשעזבו היא ואפרים, ועכשיו זאת פעם שנייה. אחרי כן אמר המנהיג בלחש, צריך להרוס חומה, דוד, את השטחים להחזיר, את ירושלים ורמת הגולן לא להחזיר, אחרת יהיה אסון, ונסע.


 

פרק מב

אבנר אמר לנועה, אחיך נהיָה רך, יעל תלשה את נוצות הנשר, הוא מתייהר פתאום בכסף, קונה ומוכר עתיקות, אומרים שהוא כבר איש חברה, מתרפק על ההערצה אליו, אני לא אומר שפתאום יש לו ידידים, אבל הוא יוצא ובא. ונועה אמרה, לעולם לא תסלח לו, והוא אמר, תמיד אהבתי אותו, נועה, ומזמן כבר אינני כועס עליו.

ובאותם ימים גילה הרב הגדול את היהודים המתים. הוא יצא במסוק למִדבר, לחפור עצמות יהודים מלפני אלפיים שנה, והשתלשל לתוך מערות והוציא משם עצמות, והחלו לקבור יהודים עתיקים בטכסים רבי רושם, ומקהלת הרבנות הצבאית התאמנה לשיר על צוקי סלעים. דוד צחק, אבל לא כיהה בו, הוא סייע לרב לחפש עצמות, ושוב היו יהודים בארץ, וכבר החלו לדבר על עלייה להר הבית והעלאת קורבנות. ובינתיים תקע הרב בשופר גדול על הר סיני.

בתעלה העמיקה המלחמה הנייחת. הקו נהיָה מקודש, ודוד שרצה להסיג את הצבא משם, נתקל בהתנגדות הממשלה ולא נאבק, ואמרו שזאת דרכו. שאול וחבריו עודדו יהודים להתיישב מעל עיר ערבית קדומה, ששם הלא קברי האבות, והיהודים שחמדו את הארץ החדשה־ישנה החלו להתיישב בה, ודוד חרד, אבל גם שם לא נאבק די, אמרה חנקה, האיש מהסס, אפילו אוהד אותם, משהו בו עָמַם, אמר אבנר, בתעלה שלח חיילים להכות בעורף האויב, אבל האויב לא נשבר, הוא הרס את ערי התעלה, והאויב לא נסוג, הוא העמיק את מכותיו בתוך מצרים, ולא ניצח.

משוררת ערבייה כתבה שיר שתיארה בו איך היא רוצה לאכול כבד של חייל יהודי. דוד הזמין אותה לביתו. היא באה עם דודהּ, שישב בצד וחייך. הערב היה יפה, ומיכל הביאה יין לבן וצונן, והמשוררת אמרה, אתה חי כמו אפנדי, והוא צחק ואמר לה, הנה, תראי, ופשט את חולצתו והצביע על מקום הכבד, תאכלי, והיא אמרה, לא התכוונתי ממש, כתבתי משהו מטאפורי, ודוד אמר, לוּ הייתי אַת, לא הייתי מסתפק במטאפורות, והיא אמרה, רק מטוגן ועם בצל.

כשמת ראש־הממשלה, חששו שדוד ירצה לקחת את הבכורה, אבל הוא ישב בצד, והוותיקים, שעדיין חששו מפניו, הכתירו את הצודקת, שעתה כמו נָבטו בה נעורים חדשים, לאחר שקודם היתה חולה ועייפה.

רבקה ילדה בן וקראה לו אדונִיה. דוד אמר, המנהיג לא בא להלוויית ראש־הממשלה. גם אחרי מותו לא סלח לו. אבנר תיאר את ההלוויה וכתב, כמה אהבה יצאה פתאום אל האיש הרך והחכם, שאולי היה ראש־הממשלה הטוב ביותר שהיה לנו. והעם, שבגד בו בחייו, אהב אותו לאחר מותו, אבל בחנויות ובשווקים תלו את התמונות של דוד במדים, כובש את ירושלים, ולא את התמנות של היהודי הפיקח, בעל ההומור העצוב.

דוד מינה את יהושע למפקד סיני וסמך עליו. הוא אהב את הכעס של יהושע, אמרה מיכל, את החדווה בה היה מתאר מוות, את האהבה שלו לתנ"ך, את הידע שלו בעברית, באבני הארץ וסלעיה, ויהושע בנה לו מִגננה שדוד רצה לסמוך עליה. את הנכלוליות שלו ואת האכזריות שלו הבין, ובטח בחוסר המוסריות שלו. ויהושע אמר, אם תהיה התקפה, נכה אותם שוק על ירך, ודוד האמין, כי כל־כך רצה להאמין, וזה הלא גם מה שהצודקת רצתה לשמוע, מה שהכל רצו לשמוע, היתה באוויר מין כמיהה לשקר מוסכם, נחוץ, והמנהיג הממורמר והזקן ישב עייף במדבר, ו־ש' מת.

דוד יצא לחפירה. היה שם נער שהביא לו מים וישב והביט בדוד החופר חרסים. נשמע רעש, והאדמה רעדה, ופתאום היה דוד מכוסה עפר, קולו נחלש. האנשים שהזעיק הנער הצליחו לחלץ את דוד מן העפר ונחפזו להובילו לבית־חולים. רק כעבור יומיים יצא מכלל סכנה. כשפקח את עיניו ראה את רבקה. הוא אמר לה, תצאי ותביאי את יעל. רבקה הלכה החוצה וראתה את יעל מהלכת בחצר, וקראה לה לבוא.

יואב בא. לא מכבר השתחרר מן הצבא. דוד הביט בו בזלזול נדיב, אמרה רבקה, הוא חיכה שנער שלמד לירות בגיל אפס לא יהיה חייל של קש. ואני אמרתי לו, אמרה מיכל, לְמה ציפית, לקחת ממנו אפילו את הצורך להיות חייל של ממש. ויואב בא וראה את אביו במיטה ויעל יושבת למראשותיו. הוא אמר, מכרת עתיקות בהילטון, אבא, בושה לראות עתיקות עם השם שלך בחלון ראווה של מלון. יואב יצא משם וישב על ספסל בחצר וכתב שיר על מפקד הסוחר בגבורת לוחמיו. בחור צעיר כתב למלים מוסיקה חדשנית, ויואב שר, והשיר על דוד היה ללהיט. האיש של מיכל עקר לדירת הוריה של מיכל בירושלים, שיפץ את הבית ושתל גינה. הוא עוד יהיה בן־אדם, וזה יהיה הסוף שלו אצל מיכל, אמר דוד.

יום אחד באה מיכל לבית־החולים, ויעל לא היתה, ובחלון היו עצי איזדרכת, ודוד נעץ מבטו בעצים וראה את אשתו. היא התיישבה לידו וליטפה את מצחו, והוא הביט בה במבט מצועף ואמר לה, אני זוכר שהיו לך ידיים של חרגול, והיא חייכה, ואז הרצינה ושאלה, מתי הפסקת לאהוב אותי, דוד. הוא הביט בה, ניסה לומר משהו, והיא עצרה בו, לא צריך, אל תאמר שתמיד תאהב אותי ושלא חדלת, אולי לא ידעת לאהוב אז, אבל ברגעים נדירים היתה בך אהבה, ואז זה הספיק לי. הוא הביט בה בעיון ושתק. ואז אמר, אני לא זוכר מתי, אבל לילה אחד, כשחזרתי מאוחר, כבר ישנת. באתי למיטה, ואת שכבת בברכיים מורמות, והיו לך פנים מתוקות של ילדה ישֵנה, חולמת. רציתי לגעת ברגליים, כל־כך יפה היית, אבל חשתי שִעמום, מעֵין – לא בשבילך הן יפות, ושכבתי לישון.

רגע ישבה חשוקת פה, ואחר אמרה בקול קר, אני רוצה גט, דוד, ומה שיותר מהר.

דוד יצא מבית־החולים ונסע היישר אל ביתה של הצודקת. הם ישבו במטבחהּ של ראש־הממשלה, והלא באותו מטבח נערכו הישיבות החשובות, שם בושלו ההחלטות, וישיבות הממשלה נותרו רק לצורך ענייני דואר וכבישים. היא הכינה לו קפה טוב, והגישה עוגיות, ושׂרים מבוהלים שאלו עיתונאים, אם יודעים הם מה הוחלט במטבח. אחר נסע דוד לבקר את המנהיג בנגב. המנהיג אמר לו, הכיבוש הרס את יצר ההישׂרדות ואת הזהירות ההיסטורית. המדינה כבר אינה צודקת, רק ראש־הממשלה צודקת, וּשְׁמע, היא באה לכאן פעם ועוד פעם, לחפש אצלי אהבה שאין בידי לתיתהּ לה.

אשה צעירה, רפת־שכל, באה אל רבקה לבקש ממנה שתפעל אצל אביה לשחרר את אחיה מבית־כלא צבאי. רבקה, זדונית ונוקמת ביעל, ומבקשת להביך את דוד, שלחה אותה אל אביה. אני מתה עליו, אמרה לה ליזה. הוא היה אז חסר מנוחה, מאמרים של אבנר הרגיזו אותו, חיילים חזרו מן החזית והתראיינו בעיתונים על המלחמה חסרת השחר, שהצעירים נהרגים בה לשווא. דוד לקח את ליזה לבית־מלון ושכב אִתה. היא היתה צעירה, ואמרה שהוא מלך. הוא אמר לה, אני שוכב אִתך מפני שאת לא יודעת לכתוב ולא תכתבי עלי ספר. אחר כך היתה ליזה מטלפנת אליו, ואִמהּ מקליטה את השיחות. היא הלכה לעיתונים למכור את הסחורה. העורכים לא רצו לפרסם ולעגו לה, אבל האֵם, אשה נחושת דעת, שאת ליזה גידלה בעצמה, ומי אבי בתהּ לא ידעה, הלכה לְשבועון ששמח לפרסם. הפִּרסום לא היכה גלים, אבל בחזית קרא אותו נעמן וחרה לו. וליזה, שהתאהבה בדוד, הוסיפה לטלפן ולהתחנן, וכשלא רצה לראותה עוד, וגם שומר ראשו איים עליה, טִלפנה למיכל ואמרה לה בזעם, בקול בוכה, הבעל שלך בוגד בי עם הפילגש שלו.

מיכל שוב הזכירה את הגט, ודוד אמר ליעל, הגיע רגע האמת, יפתי. בַּגט של יעל מבעלה נכתב שהיא אסורה לבעלה ולבועלה. אבל הרב קובר העצמות, שעתה כבר אמרו עליהן שהיו עצמות של חיות, מיהר להסדיר את הגט ואת החתונה. מיכל אמרה, איני רוצה דבר, מלבד חפצים אישיים אחדים, ריקה באתי וריקה אני יוצאת. החתונה נערכה תחת כיפת השמים. הגן, שכבר היה כגן של מוזיאון לעתיקות, פרח. יואב היה בסיור הופעות בגליל, חנקה בחרה להיות חולה, נועה נשארה לטפל בחנקה. רק רבקה באה וחיבקה את יעל במין נואשוּת שעוררה בדוד כאב. גם בִּתה של יעל באה, והשלימה אם אִמהּ. לבת היה בן. דוד כתב לו שיר, שהתפרסם ברבים. רבקה זעמה. בעלה אמר לה, אביך רוצה משפחה חדשה, רבקה, נכד זר מכאיב לו פחות.

ורבקה כתבה ליואב, אנחנו זה “הוא” בחיים אחריו, ולמה שיהיו חיים אחרי מותו? לך קל יותר, אתה גם שונא אותו וגם אוהב. אני רק אוהבת, וזה קשה. ואני מְקַנאה לאמא, אבל צריך לומר את האמת, מעולם לא היה לו כל־כך טוב.


 

פרק מג

למושבה הגיע איש גבוה, שנראה סוקר את הבתים וכותב משהו בפנקסו. היה חם, ובנו של תנחום הרכלן, שאביו האמין עד יום מותו, שלא רק שהיה הראשון לגלות את הגברת סלַבֶנסקה, אלא שגם היה היחיד שידע מי היא באמת, רץ למועצה ואמר, יש כאן מרגל אנגלי עם פנקס. צחקו והביעו את הסברה שמרגל אנגלי לא היה מסתובב בשמש ביום חם כזה.

האיש התיישב במזנון של תחנת הדלק החדשה, ובנו של תנחום שאל את אבנר, שהזדמן לשם, מה אתה חושב? ואבנר הביט באיש, ואמר לו שלום, והאיש הזמין אותו לשבת. הוא אמר ששמו אנדרו מיכאל תומפסון, ושנשלח לכתוב ביוגרפיה של הרקדנית סלַבֶנסקה. אבנר אמר, האיש היה חביב וחשתי בתמימות העקשנית שלו. הוא חקר אותי על הגברת, גם ידע מי אני, הייתי רשום בפנקסו. עברה רחל מוזס וניגשה לחתום על עצומה שלי, ושאלתי אותה אם היא חותמת נגד דוד, והיא הביטה באיש הגבוה והתיישבה. אני מכיר אותה כפי שאיש אינו מכיר אותה, ופתאום היא פתוחה וצוחקת, ומציעה לאיש לגור בביתה, כי חדרו של אביה פנוי, ולוקחת אותו, ומראה לו את ערימת ספרי ‘המחלות בתנ"ך’ שלא נמכרו. חנקה אמרה, אני לא רוצה להישמע רעה, אבל ראיתי את המבט בעיניו, הוא כבר מפה לא יוצא.

תומפסון סיפר לרחל, שאִמו היתה רקדנית קַבַּארֶטים ואביו בנקאי. הוא רצה להציל אותה ממה שקרא רפש, והיא רצתה בית, ואף על פי שלא אהבה אותו, הסכימה להפסיק לרקוד. אחרי שילדה אותי היתה משועממת. בלילות היתה מתגנבת לקאברטים, יושבת בכיסא נסתר וצופה. היא היתה בוכה ומספרת לי על הריקוד כחוויה מסתורית, איך הגוף מדליק את הנפש, ותומסון10 הסמיק כשסיפר את זה, ורחל אמרה, גבר שמסמיק כשהוא מספר על אמו הוא איש הגון, אבל התאהבה בו לא משום שהיה הגון, אמרה נועה, אלא משום שהיה דומה לאביה. וחנקה אמרה, לא נכון, הוא דומה דווקא לדוב. שאלו, מי זה דוב, והיא אמרה, האח המת של אפרים, והם תמהו, הלא אף פעם לא ראית את דוב, והיא אמרה, סיפרו לי, אני מכירה אותו מן הסיפורים ויודעת איך הוא נראה, והם דומים, ולא רצו להתנגד לה. לעת זִקנה היה חשוב לה לנצח במאבקים פעוטים כאלה, אמרה רחל באהבה. אבנר אמר, התעלה תקבור אותנו. חנקה אמרה, מה הם צועקים, הרבנים, בין כה וכה האלוהים הזה מדבר רק יידיש, ומשחק בלווייתן וצוחק. תומפסון אמר, אמי לא אהבה את אבי, אבל ריחמה עליו ולא רקדה. ובלילות היתה בוכה. יום אחד, סיפר, קרא לי המו"ל שלי אל איש אלמוני שנתן מאה אלף שטרלינג כדי שתפורסם ביוגרפיה של הגברת סלַבֶנסקה. איש קודר וקמצן במלים. היה לו זקן לחיים כמו שהיו מגדלים פעם, והוא הראה לי ציור שֶׁמֶן ענקי של הגברת, ועיניו הצטעפו. הוא אמר, בין מחזריה הייתי זה שלא נענתה לו, אבל כל אימת שרכבתי בעמידה, הייתי קצין בלגיון הזרים וידעתי לרכוב בעמידה, וכל אימת שרכבתי בעמידה, היתה מתרככת ונמסה לקראתי, ואז הייתי יורד מן הסוס, והיא שבה לסירובה.

דוד לקח את תומפסון להר, למקום שבו היה יושב עם הגברת. הוא אמר, כאן, במושבה, היה הבית שלה, כאן השלימה עם חייה. מיחושי הזִקנה גברו אצל חנקה, ונועה היתה גוררת אותה לרופאים, ולבית־החולים, וחנקה היתה חוזרת הביתה, ושוב אינה רוצה לנסוע לבית־החולים, והרופא היה בא, וחנקה אמרה, מה יש כבר לחפש, אם אני צריכה ללכת אז אלך.

דוד ירד לתעלה ופגש את נעמן. מול התעלה ישבו, ודוד שמע את דברי הביקורת של נעמן על המלחמה שאין לה קץ בתעלה המרוחקת, ועל החגיגה השאננה הנמשכת בלב הארץ. דוד אמר, אני רוצה לומר לך משהו שאולי לא ינעם לאוזניך, אבל זאת עובדה, אתה יושב בתעלה כי היא הגבול הכי רחוק והכי בטוח שהיה לישראל אי פעם. ואתה יושב פה ואוֹכל חצץ, כדי שמישהו יוכל לקחת בחורה לבית־מלון בתל־אביב. ועוד דבר אומר לך, המלחמה פה נגמרת, האמריקנים מבשלים לה סוף. וככל שנעשינו חזקים וגדולים יותר, כך גדלה החולשה שלנו. פעם קראתי איך לפי תורת הקבלה אלוהים צִמצם את עצמו לנקודה. היינו נקודה כזאת, כל ההיסטוריה של עם ישראל הצטמצמה לכוח קטן היולי, היינו קטנים, עכשיו גדלנו, גם אני אשם בזה לא מעט, ופתאום התרכך קולו, הנקודה המצומצמת שהיינו פעם היתה מקור כוח.

דוד נסע לארצות־הברית. יועץ־הנשיא היהודי שאל אותו מה היה קורה לוֹ אילו היה מהגר לישראל במקום לאמריקה, ודוד חייך ואמר, היית נעשה פקיד בנק מכובד. עם השכל והמבטא שלך אולי היית מנהל כללי של בנק. הוא ישב שם, אמר דוד, כמו איזה יהודי של מיכל, אך דיבר אִתי על אסטרטגיה גלובאלית. ניסינו להתחכם זה עם זה, חיבבנו זה את זה, היינו ידידים אבל גם אויבים, היו לו תכניות מרחביות שהייתי בהן גם צנינים וגם מנוף. דוד הביט ביהודי, שהרים באִטיות את גביע הברנדי שלו ולגם במתינות. דוד אמר, כשאתה מזיז כוחות זה על מפה, אתה יודע את מספרי הדוויזיות. אני צריך להזיז את הבן של שרה והלל, את הבעל של רבקה, את האיש של אהבתי הראשונה, את האח של חברתו של בני, אני מזיז כוחות לפי ספר טלפונים פרטי, וכך זה גם כשצריך להודיע להורים שבניהם לא ישובו עוד. דוד אמר, מלֹא כלום נולד הדור שלי. איך אני בכלל מסוגל להבין איש כמוך?

יעל אמרה, הם נקשרו בחבלי אחווה, שלא היה לה דבר עם עברם ואמונתם. דוד העריץ את השכל הקודר והאכזר של היהודי המפוכח הזה, החולש באמצעות עיפרון על צבא ענקי, על חצי עולם. הוא רצה להכות, אמר דוד, לא ידעתי את מי, שכל קדמון בראש של פרופסור, וראה הכל בתוך מארג חשׂוך־מרפא ואבוד ומבריק. הוא האמין באי־הרַציונאליוּת של החיים, וחיפש שאלות לפתרונות שהוצעו לו. הוא ישב והגה את העולם, והייתי שם פסיק והוא אינו יודע איך להציל אותי מידיו הוא.

דוד כתב לצודקת, קיימת פה הולָכַת שולל מחוּכּמת. רוצים שנהיה חזקים כדי להכניס מקלות, לא רק בגלגלי האויב, שאת אהדתו הם מחפשים, אלא בגלגלים שלנו עצמנו, כדי שנהיה תלויים בהם יותר, ולנו הלא אין ברירה. אל תנסי אף פעם להוליך את האיש הזה שולל.

עברה שנה. דוד הלך לעמוד מול ביתה של מיכל בירושלים, ואנשים ראו אותו עומד בשלג ותהו, והיא טִלפנה לדוד ואמרה, מה אתה מחפש דוד, והוא אמר, את הנעורים, ילדה, ויעל אמרה, מה יש? מותר לו לקנא. הוא איש גדול, ואיש גדול צריך להרגיש לפעמים קטן. היא צחקה. הוא לא. ירד שלג, והאיש של מיכל יצא החוצה והביא לדוד תרמוס עם קפה חם, ודוד לא התבייש, אמר האיש, ושתה.

יום אחד, בקיץ שבעים ושלוש, נכנס דוד לבית־קפה ברמאללה. המרפסת הענקית היתה מחופה בגפן משׂורגת, ופרחים כחולים בִּצבצו בין אשכולות הענבים שתלו כמו נברשות. דוד נכנס עם הפמליה שלו, מפקד האזור, הרל"ש, מפקד העיר, ושתו קפה שחור. לא רחוק משולחנו, ליד שולחן סמוך לקיר, ראה דוד עיניים מציצות בו ומחייכות. האיש שישב שם היה לבוש בפשטות מהודרת, ומולו ישבה אשה נאה, שאפּהּ היה החד ביותר שראה מעודו. האיש המשיך לחייך ולגם מכוס בירה גדולה, ואז קם דוד, לתרעומתם של אנשי פמלייתו, קרב אל ניזָר, והשניים התחבקו. בבית־הקפה השתררה דממה, והכל הביטו בהם. דוד שילח את הפמליה, והתיישב עם ניזר. דוד אמר, הרבה פעמים חיפשתי אותך ואמרו שנסעת, והצטערתי, וניזר אמר, אחרי האסון של ארבעים ושמונה הלא באתי לבקש ממך משהו בשביל בן־דודי, שיחזירו אותו לביתו, ואתה אמרת, זאת פעם אחרונה, וחשבתי שאם אצטרך לחיות לפי הגחמות של דוד מוטב שאלך. עברתי ללבנון, משם למצרים, למדתי, חייתי כמה שנים בפאריס, למדתי הנדסאות, פיסיקה, פה אני מלמד פיסיקה, ואז כבשתם, ואני, נמאס לי כבר לנדוד. ניזר אמר, אל תחבק אותי שוב, כולם מביטים ואני חי פה. דוד שאל, אתה, ניזר? אתה? וניזר אמר בעצב, אל תשכח, פה אתה אדון ואני צמית. לפני כמה ימים נסעתי במרצדס שלי, וילדים ציירו בלילה כתובת על קיר של בית. באו שלושה חיילים שלך, צעירים, כיוונו אלי את הרובים ואמרו לי לרדת מהמכונית, חיפשו בה וקרעו את הריפוד, ודרשו ממני לצבוע את הסִסמה שעל הקיר בצבע לבן. ניסיתי להסביר להם שלא אני כתבתי, והם אמרו, כל הערבים אותו הדבר, מה שאתם חושבים בלילה אנחנו יודעים. עמדתי שם, כמו ילד, וצבעתי את הסִסמה. הם אמרו, זה הערבּוש, הם לא ידעו שאני דובר עברית, הוא יבוא בלילה לכתוב על הקיר, צריך להרוג אותם כשהם קטנים, אבל אחד מהם אמר, זה כבר לא קטן, וצחק.

ודוד, ששמע את דברי ניזר, ועצב כבד נראה על פניו, ולא אמר מלה, קם והחל להתנועע כמו נמר. המסובים התחילו לצחוק, הצחוק כבש, ניזר הביט ולא צחק, דוד רקד ולא צחק, ניזר אמר, אתה זוכר, כשהיינו ילדים והיינו חברים ואויבים, אמרתי לך פעם, אל תסמוך עלי, דוד, ועכשיו אני אומר, אתה איש שאני אוהב, אבל מה, חברים חברים, אם תראה איזו סִסמה על קיר בסִמטה חשוכה ואתה לבד, אל תתקרב אלי.

למחרת, במטבחהּ, שאלה הצודקת, אתה תמיד רוקד בבתי־קפה של ערבים, דוד? ודוד ענה, ביום שאת תרקדי יבוא המשיח.


 

פרק מד

רחל אמרה לדוד, לפני יומיים הגיעה לכאן מכונית עם מספר של השטחים. יצאו איש ואשה ועמדו מול מה שפעם היה הכפר. הלכתי לשם וזה היה ניזר, אתה זוכר אותו? פרא־אדם, והייתם חברים, ולחם בכנופיות, ואחר כך עזר לך במבצע בסוריה. הוא שאל אותי אם אני רחל, ואמר שאבי הציל פעם את אמו מדלקת מוגלתית, הרבה אנשים בכפר, אמר, חבים לאבא את חייהם, אבל עכשיו אין כפר. חייכתי, אבל לא היתה בי שמחה, וגם לא חרטה, והוא הבין ואמר, ככה זה בחיים, אחר כך הביט בכפר, וראיתי שכבר מזמן גמר להתאבל עליו, הוא רק בא לקבוע שֵׁם לחֶסֶר הזה. אחר כך אמר לי, את יודעת, הארץ רועדת ודוד שלך שאנן. דוד שכח את החיים על פי הבאר של הכפר.

דוד שמע והרצין. מינו את נעמן לשלישו, ונעמן החל לכתוב יומן. דוד אמר, אני מודאג, אבל החושים שלי אינם מחודדים כמו פעם. ירדנו לתעלה, כתב נעמן, הוא חיפש, הריח, נראה מרוגז, אולי מאוכזב. בלילה ישב עם החיילים וניסה לדובבם. הלילה היה זר לו שם, הוא חש אי־נוחות, הם היו כל־כך צעירים, והוא אמר לי, תראה כמה אני כבר זקן.

והיה הלילה ההוא. הוא עמד בחלון מִשׂרדו והביט החוצה. היתה תל־אביב מחכה ליום־כיפור. היה עליו להחליט, כתב נעמן, מה לגייס והאם לתבוע מכת מנע, והוא ביקש להתייחד עם עצמו, וחשב. הוא טִלפן ליהושע ויהושע לא נמצא, ודוד רתח, הוא סירב לדבר עם יעל ועם מיכל שטִלפנו אליו, הייתי אִתו בחדר. הוא אכל ענבים, שלפי מראה פניו ידעתי שהם חמוצים, וחשב. הוא אמר לי, היו אותות קודם, מדוע לא ראיתי? המודיעין ידע הכל, מדוע לא פירַשנו מה שידענו? הוא שאל אם החטיבה מגויסת, ואמרו שכן. הוא שאל אם הטנקים קודמו, ואמרו שכן. אחר כך יגלה שהטנקים לא קודמו, שעיקר הכוח היה חטיבת מילואים עייפה, ושיהושע לא היה שם. הצבא נתן לו דוח ורוד, והוא אמר, הייתי צריך להתגנב כמו פעם, ולהריח בעצמי. הוא פסע אנה ואנה בחדר, היה חייב להחליט, ובחדר היה אִתו צִלו של המנהיג. דוד אמר לי, פעם באנו אל המנהיג לבקש לתקוף את הגדה המערבית ואת הר חברון, והוא ישב עם כל תולדות ישראל, והיה עליו להחליט, ואני אמרתי אז, איזה מזל שאני לא צריך לעמוד בהחלטה כזאת, והנה אני צריך, וכל מה שאעשה כעת יהיה שגוי.

והכל חיכו. הערב היה שקט, והכבישים ריקים ממכוניות, והעיר נשפה את כל החושך שהיה בה כל השנה.

אחר כך החליט, והצבא התנגד. הלכו אל ראש־הממשלה והיא שתקה בלֵיאות. דוד אמר, כדי להציל צריך לסגת ולעצב חזית ליד המעברים. טעינו, לא חשוב כרגע מי טעה, אבל בשביל זה יש לנו מדבר, כדי שנוכל פעם לטעות בלי להיכחד בגלל טעות אחת. ואמרו לו, העם לא יבין, והוא אמר, צריך להציל את העם מעצמו, ואמרו לו, גם ממך.

הצודקת, שסברה שהוא מחדיר מורך, סירבה להניח לו לדבר אל העם כשראה בתחזית המודיעינית שאוניית גרעין סובייטית קרֵבה. כל מה שרציתי, אמר לנעמן, אחרי שטעינו בהערכה, אחרי שהפרזנו בכוחנו, כל מה שהצעתי היה לסגת מעט, לעצב חזית חדשה, ללקק את מכת ההפתעה ולהלום. ליהודים שלנו פה יש תמיד ניצחון וגאולה או שמד וקטסטרופה. עַם היסטֶרי. ואמרו לו, אתה בראת את ההיסטֶריה, דוד, אתה שאמרת שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר, והוא ענה, אז מה, אמרתי, מה שאמרתי אינו מה שקובע, אמרתי מאה דברים. רק חמור אינו משנה את דעתו.

הארץ היתה פצועה, היועץ האמריקני בנה מקִרעי המפלה והניצחון את הרִקמה האמריקנית, וחנקה אמרה, דוד אינו תופס שהוא שיחק בשחמט גלובאלי. היא באה לביתו של דוד, ובחוץ עמדו נשים וצעקו, רוצח, והיא נכנסה פנימה, והנשים צעקו לה, תאמרי לו שיתפטר, אלפי הרוגים צריכים ללמד אותו לקח, וחנקה עמדה בשמש הקופחת, והביטה בנשים שפעם צעקו, דוד לביטחון, ואמרה, גם אז לא הבנתי אותן.

דוד ישב ואיחה כד וידיו לבנות מִדֶבק, ונשמע עצוב וארסי, וחנקה אמרה לו, אומץ ציבורי קשה מאומץ אישי, אם תיקח אחריות באומץ ובפומבי אולי יירגעו מעט, ואתה חייב להם משהו, לא ראית, אולי ראית אבל לא שמת לב, אפילו אם אחר כך החלטת החלטות נכונות והצבא לא עמד במשימה. ודוד אמר, כל חיי הייתי בודד, חנקה, אני לא אוהב ולא שונא ולא נוקם. אני לא צדקתי או לא לא צדקתי. זה עם חלש אופי, שרוצה נִצחונות קלים ומהירים, וכבר לא יהיו לו. אני חייב לבנות מערכת חדשה, אחרי שאגמור, אתפטר, אבל לא מפני שכמה נשים היסטֶריות רוצות את הדם שלי.

נעמן כתב, ידעתי שדוד עז רוח, שהוא בז למוות, אבל מעולם לא ראיתי כוח כזה. הוא הוזמן לאוניברסיטה לדבר על המלחמה. הגיע קהל רב, היה רעש, נשמעו צעקות. בחוץ הניפו כרזות וצעקו, רוצח, וכאב לו, אבל הוא לא הראה את זה ושתק. עמד וחיכה לתורו לדבר. עלה לבימה והצעקות חזרו. הוא עמד מוּלקה, תְּקוּף בוז, ולא פצה פה עד שהאולם השתתק. חיכו למה שיש לו לומר. רק מין עווית קלה של בוז ראיתי על שפתיו, ולא ידעתי אם הבוז הוא אל עצמו או אליהם. ואז אמר להם, שהניצחון במלחמה הזאת הוא הניצחון הגדול ביותר שהיה לעם ישראל מעודו, שבגלל העומק האסטרטגי לא היה צריך להיבהל, שהיה לאן לסגת בלי לגעת באדמת ישראל, שאחרי היתרון של האויב וטיליו, שמנעו הפעלת חֵיל אוויר, יצאנו להתקפת נגד שהביאה אותנו קרוב לדמשק ולקהיר. הוא אמר, ימי המלחמות הקצרות נגמרו. האמריקנים רצו להיכנס דרכנו למצרים והם נכנסו. היינו חייבים לשלם, כי להם הנשק והכסף, ולנו החיילים והנחישות. אני טעיתי, כולם טעו, אבל הטעויות תוקנו, ומי שאינו טועה אינו אנושי, והטעות הובילה אותנו לגדול נצחונותינו.

גופו התייסר, הגוף שלא מכבר שכב שבור בחפירה. החיוך הממזרי מש מפניו, עמד מוקף איבה ולא לחם בהם, והם ענו לו בכאבו של עם שלא רצה לדעת מי ניצח, אלא כמה קברים נִכרו בבתי־הקברות.

אדם חסר לב כמוהו, אמרה מיכל, לא היה מסוגל להבין את גודל השבר שלהם, את הצורך שלהם לנקוֹם בו, דווקא בו, ביהירות שלו, בביטחון המופרז, אבל הוא לא נסוג כשם שלא ידע להכות על חטא. הוא נהיה מריר וקודר יותר משהיה אי־פעם, מגיל חמש־עשרה נלחם, וכל מלחמה נגמרה תמיד בניצחון, והוא אף פעם לא ראה את ההצלחה במלחמות כניצחון, בכל נאום היה מזכיר שהניצחון מוגבל, שהוא מכיל בתוכו את המלחמה הבאה, שתהיה קשה יותר, תמיד חיפש את המובן העמוק של המפלה, של הכישלון, פעל אופטימי וחש פסימי, ולכן נראה לאחרים אופטימי.

בימים ההם התפייסו אבנר ודוד. היה לילה קר, ובחירות חדשות היו בפתח, והכל חיכו לראות מה יעשה דוד, והצודקת הסתודדה עם ותיקיה, ויואב הופיע בערב שירי מחאה, וכשמחאו לו כפיים אמר, אני תוקע סכין אל תוך הבטן של עצמי. דוד ביקש מנועה להביא את אבנר, והם באו באותו לילה קר. איש יצא החוצה וצעק, אל תלכו אל הרוצח, ובכה, ונועה חיבקה איש זר וצעקה אליו, אל תקרא לו רוצח, הוא הציל אותך ואתה לא יודע, ואבנר משך אותה, והיא בכתה ואמרה, חיבקתי נחש.

נועה אמרה, חמישים שנה זה לא משהו שהולך ברגל. דוד לא חייך, ואבנר פסע אנה ואנה, ובעיני ילד מדד את הכדים והפסלים והצלמיות והתרפים, ולא חדל להתפעל, אבל נראה כעוס. דוד אמר, קראתי מה שכתבת, לפני המלחמה ואחריה, וצדקת. אבנר אמר, אף פעם לא הפגנתי נגדך אישית, דוד, אף פעם לא הפכתי את הכאב שלי למשהו שלא היה. באוויר התאבך בעדינות עשן הסיגריות של נועה, שהחלה לעשן בגיל מאוחר.

מיכל ישבה בחדר־המתנה קטן וקראה את ‘במחנה’ מלפני שנתיים. דוד קרא לה להיכנס, והיא אמרה, שהמזכירה תקרא לי, הוא אמר, את מותחת את העצבים שלי הכי רחוק, מיכל, המזכירה תקרא לך, והיא קראה, ומיכל נכנסה, והוא אמר, לפחות לך היתה יכולה להיות סימפתיה, והיא אמרה, לא, דוד, בוודאי לא לי, לא עכשיו, אני באה מאזכרה לבן של איריס, העוזרת שלי בחנות. אני נוסעת לפאריס לשבועיים עם האיש שלי, רציתי לומר לך, דוד, אם אתה רוצה שנכבד אותך, התפטר, אפילו אם אתה לא אשם והוועדה ניקתה אותך מכל אשם, זה לא יאה שכולם, הצבא, המודיעין, כולם שילמו, ואתה נשאר לא ניזוק. אלפים מתו ואתה יושב כאילו שום דבר. אתה יכול להיות צודק, ובכל זאת הגיע הזמן שתגדל, דוד.

הוא חייך אליה, ונראה לה כמו פסל נזוף של לוחם קדמון, כה מדויק, ובעת ובעונה אחת גם סדוק. והיא אמרה לו, הגיע הזמן שתשלם את הכרטיס להצגה הטראגית של עצמך, והוא הביט בה, הוציא תפוח, שפשף אותו ואמר, קחי, תאכלי תפוח.

הוא ישב והביט אחריה כשיצאה, אמר נעמן, ופנה אלי ואמר, ראית עכשיו אשה גדולה, נעמן, ואתה צריך לזכור את הרגע המבִיש הזה. נעמן שאל, מבִיש, דוד? ודוד אמר, מצִדי, שיקראו על שם שאול את כל הרחובות בכל הערים, ולי ישאירו רק את הכביש המוליך לבית־הקברות הצבאי. מגיע לי, מגיע לעם, וכתוֹב את זה, זה מגיע לי, וזה מגיע לעם.

ודוד יצא להספיד בבתי־קברות. הלך מבית־קברות לבית־קברות. העבירו את עצמות הלוחמים מהמדבר לבתי־קברות צבאיים. מאות אמהות ואבות עמדו מול תפילות של חזנים מסלסלים, והוא היה בא. הביטו והשתתקו. היתה תדהמה למראהו. הביטו בו בחסד או בכעס. הוא לא ירא מהם, אמר נעמן, הוא בא כדי לחפש את הכעס שלהם, והספיד, והוותיקים סביב הצודקת כעסו ואמרו, ציניוּת, והיא ראתה לאן נושבת הרוח והחלה להיראות על ידו פחות. נעמן כתב, היא חשבה שיחוסו עליה, שישכחו שבאותו רגע היסטורי היתה ראש־הממשלה וידעה בדיוק מה שדוד ידע, ולא רצתה לדעת מה שהוא לא רצה לדעת.

נעמן אמר, אבל עמוק בלִבו העריך את העם על כך שחדל לאהבו. הוא אמר לי פעם, פתאום זה נהיה עַם עִם כעס אמיתי.

היו בחירות. העם כעס, אבל עדיין לא העניש, כאילו אפילו עתה היו זקוקים לַמפלגה הפגועה כדי שאפשר יהיה ליידות בה אבנים. הצודקת הקימה ממשלה, אבל אחר כך נאלצה להתפטר, והממשלה החדשה היתה בלעדיה ובלי דוד. מצבו הגופני החמיר, כאביו תקפו, והוא הדביק כדים באיבה, ומכר למו“לים בכל העולם חוזים לספרים על חייו, וגבה סכומי עתק עבור הרצאות שהִרצה בחו”ל. הכסף, אמר ליעל, הוא הכוח האחרון שנשאר.


 

פרק מה

נעמן אמר, דוד כתב שני ספרים על עצמו ולא כתב על עצמו. הלל שכב חולה, והמנהיג מת. בהלוויה, אמרה חנקה, עמד דוד כמו נץ דבוק לאדמה ומרחף. הוא גסס כל הלילה, אמרה חנקה, ונשמתו לא חבשה כיפה כשבאו כל הרבנים. דוד ישב ליד מיטתו כשיצאה נשמתו, ואולי חיפש אחר מעוף הקליע הנתקע בשמים כשנשמתו של המנהיג פרחה בכעס. הלל החולה, שלא היה יכול לבוא להלוויה, שאל, האם אמר משהו? האם מסר איזו הודעה? האם ביקש סליחה? ודוד אמר, לא, הלל, הוא לא ידע אף פעם להגיד סליחה, וזה היה חלק מן הכוח שלו, אשר לךָ אין, כי אתה כן יודע. והלל הקשיב, גופו נראה כמו ציפור נדירה במוזיאון, הוא שאל, האם מסר איזה צופן? הנחיות? וצחק, היה לו צחוק יפה לאיש, אמרה חנקה, חולה ותשושה בעצמה, כעבור יומיים, מול קִברו הפתוח של הלל. ונועה הביטה בה בדאגה, ואמרה לאבנר, חנקה הולכת אל אפרים, וכבר אין לה סבלנות. היא חושבת שבאמת היא הולכת אל אפרים, הכופרת החילונית הזאת.

ביום השישי למות המנהיג יצא דוד מבית־החולים עם בשורה קשה, אמר נעמן, וניסה להסתיר מיעל, אבל היא ידעה. הוא נסע למושבה, והגיע בערב. היה עייף ונרדם. בבוקר, ביום השביעי למות המנהיג, נשכבה חנקה במיטתה ולא יכלה עוד לקום.

כולם באו. מיכל באה בלי האיש שלה, בא יואב עם נערה שהציגהּ כמי שעתידה להיות אשתו, באו רבקה ובעלה, באו אבנר ורחל ונועה ותומפסון, ועמדו סביב מיטתה הענקית של חנקה, מיטה שהגברת נתנה לה והורידו ממנה את האפיריון ורגליה רגלי נשר.

היה קיץ. החלונות היו פתוחים והיה ערב. ריח של ערוגות מושקות עמד באוויר, ובחלון היו צללי הרים רחוקים וחושך צלול, אמר נעמן, שעמד שם יחד עם שרה אמו. היא שכבה, נערת החלומות של הציונות, אמרה אמא, שלושה ימים ושלושה לילות שכבה חנקה ולא עצמה עין. היא לא ישנה, וגם לא הניחה לעיניה להיעצם. ולא ראתה דבר. בתוך ענן קהה היתה. דוד היה לידה כל אותם ימים ולילות. האחרים יצאו לתנומה קלה וחזרו, אך הוא לא מש. בידה אחז, נראה המום, לא ראה דבר, והיתה שם תמונה קטנה של אפרים, שניסה להימנע מלראותה.

מפעם לפעם היזה עליה נוזלים. הרופא בא וניסה להבין, מדד לחץ־דם, דופק, משך כתפיים ואמר, היא מתה, אבל היא לא מתה. אנשים נכנסו ויצאו. מותו של המנהיג היה מובן, ציפו לו, כמו המוות של הלל שמיהר למות אחריו, אבל לאן מיהרה חנקה? מי בכלל היתה? שאלו עיתונאים את נעמן. יעל עמדה ליד בעלה, אך חשה רחוקה ממנו. הצורך שלו לשמור את אמו היה חזק מדי.

הוא חיכה למוֹת גופה, אמרה מיכל, כי הכיר וידע מוות, אבל הבוז שלו למוות הביא אותו למין נכות, והנכות עמדה מעל מיטת אִמו וראתה את הפלא הזה, איך אשה שהיתה כאן תמיד, שהוא נולד אל מציאותה וקיומה, נוטשת אותו פתאום, והלא זאת בגידה, הלא זה שורש הבגידה, שאנשים שהיו שם כשבאנו אל העולם, יוצאים ממנו פתאום, ולא מפני שמישהו ירה בהם, אלא מפני שמשהו נגמר בהם פתאום. ומה יכול להיגמר באשה כמו חנקה, שאל בוודאי דוד.

ויפה היתה בשוכבה, אמרה מיכל, אצילית ושקופה, החיוך הזה שלא מש משפתותיה, הטוּב הצורב שלה, ונראתה כמו פרח מיובש שהוצא מסֵפר לאחר שנים, ועוד מעט יתפורר. כנפיה כבר נשרו, רק עיניה נותרו, לא ראתה, הביטה, העיתונאים בחוץ עמדו חרישיים, איש מהם כבר לא ניסה לראיין אף אחד, היה לילה, עוד מעט בוקר, שלושה לילות חלפו, אמרו שזה כבר יישאר כך לעולם, המוות יעמוד בצד, מחכה, לא יעז לגעת, ואז אירע משהו שרק אלה שעמדו סמוך אליה ראו, עיניה שהיו פקוחות כל העת התהפכו, כאילו התעלפה וחזרה בה. בוהק כהה ואפל כיסה כדוק את עיגולי אישוניה, עפעפיה החלו לנוע בפראות, משהו בה התעורר מעילפון, החיוך נגוז, פיה נפער מעט, נשמע חִרחור עלום מתחתיות הבטן ועלה ונאחז בשפתיה, אבל לא היו לה מלים. הארמון הזה מתנפץ, אמרה רבקה, האשה בלעה את חייה ורצתה להקיא אותם בחזרה, ולא היה אל מה, ואז, במין ניסיון אחרון של נשמה חזקה להגיד משהו לגוף הבוגדני שלה, חִרחרה מלה שאיש לא קלט, ורק דוד אמר אחר כך, שאמרה, תנסו. תנסו, אמרה, תנסו, תנסו, ילדים, ובעיניים חרדה איומה וגם הקלה. ונשתררה דממה, ושׂרה אמרה, לפני כמה ימים אמרה לי, בשביל מה הלל כתב תקנונים? למי? היו עשרים חברים והוא כתב לכל האנושות ולאפרים. ואם היינו הראשונים, שרה, שאלה אותי בעצב, איך קרה שאחרי תקופה כה קצרה נשארנו אחרונים? דוד אמר בקול רם, אחרונים לְמה? ושרה לחשה בַּדממה, לחלום, דוד. דוד עמד עתה ליד המיטה ואמר, אין מה לחכות עוד, היא לא חוזרת.

הוא יצא החוצה והשחר החל מפציע. רתם סוס והחל לרכוב עליו. אחרי כשעה יצאו הכל החוצה לנשום אוויר. הבוקר כבר הבהיר, והיו עננים בשמים, וכבר היתה רוח של סתיו מוקדם, ופתאום, אמר נעמן, ראינו את דוד חוזר מהחורש, והוא הזדקף על הסוס ורכב בעמידה.

בלילה ישב דוד בחדרה של חנקה. בבית שמעבר לחצר הגדולה נראה חלון, ועמדה בו ילדה בכתונת לילה בהירה, הלילה היה שקט, ודוד שמע אותה שרה. היא שרה, היתה צעירה בכנרת אשר בגליל, כל היום היתה שרה, שיר אחר רגיל. ואז נתן דוד לדמעות שישבו בו שנים לזלוג, והוא בכה אבנים, אמר אחר כך אבנר. והלילה סגר, ורוח נדיב נשב, מפייס ובוגדני.


 

פרק מו

כשהעמיקה מחלתו של דוד, והוא נותח, היתה יעל יוצאת מחדרו בבית־החולים והולכת לְכרם לא הרחק משם, וקוטפת אשכול ענבים ומביאה לו. הוא ניסה לחייך, אבל כאביו היו איומים, אמרה רבקה, והחל מאבד את הראייה, ונהיה מריר יותר ויותר. חשבתי, האיש הנועז הזה כועס שהוא נלקח מן העולם, ושמישהו יישאר אחריו. לא היה זה פחד, זאת היתה אכזבה, כאילו לאיש כמוהו, אמר יואב, מגיע לחיות לנצח.

הוא חדל להאמין בעתיד, אמרה יעל, דיבר על חבורת השוטים המנהלת את המדינה, חשף מידע שהיה לו על ראש־הממשלה. הוא חיכה שיקראו לו, האיש היה תמים ברשעותו החדשה. נעמן יצא לחופשה מן הצבא, והמשיך לשמש אותו. דוד אמר, איזה בחור נחמד ילדת, שרה, והוא הלא בא לירות בי, חבל שלא פגע. אמרתי לו, אמרה שרה, אתה זוכר איך מת אפרים? בלי טרוניה אחת, בלי טינה, ולו כן היה על מה להתלונן. זאת כבר מדינה חדשה, דוד, ואתה לא תציל אותה.

אמרתי לו שהוא יחלים, אמרה יעל, והוא רצה להאמין לי, ואכן, מצבו השתפר, הרופאים אמרו לי שאינם יודעים לכמה זמן. אולי הבוז שלו למוות הביא אותו לחשוב שהמוות לא יעז לגעת בו.

כשיצא מבית־החולים, הסתגר בבית. הוא לא רצה שיראו אותו בעליבותו, אמר נעמן, שדוד הכתיב לו את ספרו על התנ"ך, ועל הבנים השנִיים האהובים, ועל האבות הנוקמים בילדיהם. אחרי חודשיים החל נראה טוב יותר, כושר הראייה באחת מעיניו השתפר, אמרה יעל, והחל לצאת, הלכנו למסעדה, ורצה לראות איך מגיבים לכניסתו. הוא היה עדיין מלך, מלך עקוב דם, אבל מלך, ולבד מאנשים אחדים שהיו קמים ונוטשים את המקום בחמת זעם וקוראים כלפיו קריאות גנאי, היו תמיד מברכים אותו, והוא החל לראות זאת כביטוי לאיזו אהבה עמוקה, והלא לא ידע שום דבר על אהבה, אמרה רבקה. בלילה היה מתעורר כועס ואומר ליעל, הם צועקים בחוץ, והיא אמרה לו, איש כבר לא מפגין בחוץ, חלמת, והוא היה מפנה אליה את פניו כדי שהעין הטובה תראה ואומר, אני שומע אותם, לי הם העזו לקרוא רוצח.

שוב היו בחירות, והמפלגה ניסתה להתרחק ממנו. בשווקים ובחנויות עדיין נשתיירו תצלומים דהים שלו במדים, הולך אל הכותל, וחדשים לא נִתלו, והוא השפיל את עצמו, אמרה מיכל, ובא למרכז המפלגה, ונשא נאום, ואמר שהניצחון במלחמה היה חשוב, והם הביטו בו ברחמים. איכשהו הצליח להשתלב במערכת הבחירות, כי דרש שישלבו אותו ולא היה אפשר לסרב לו לחלוטין. הוא דיבר באסֵפות, אבל קולו היה צרוד וגופו כאב, ולא יכול לראות בבירור את מי שהוא מדבר אליו. הוא אמר ליעל, הם בורחים מהסטיגמה, כאילו לא היו יחד אִתי באותה סירה, וידעו מה שידעתי, ולא ידעו מה שלא ידעתי. אחר כך חדלו להזמין אותו, והוא עמד בחדרו שבחצר, וסגר את החלונות, ויעל ישבה ועצמה את אוזניה, וניסתה להשכיח את הכאב באהבה, וחשה תבוסה בתוך עצמה, כאילו חיכתה כל השנים להיות כאן רק בשבילו, והוא צריך להסתגר מפניה.

המפלגה נחלה כישלון. לראשונה קם עם חדש משולי ההוייה הישראלית וענש את מי ששלט בו. אבינועם בא ולקח אותו אל חיימקה. חיימקה שכב חולה. דוד טיפס, ובמדרגות גנח מכאב, אבל רצה לבוא. בא גם נתי, ובא אהוד, והגיעו ותיקי הלוחמים. דוד אמר, הכל הולך להיחרב, והם הביטו בו בכעס, האיש אִכזב אותם בפאתטיות הזאת, אמר נעמן, אבל הוא חתר למשהו והם לא ידעו. גם בסוף העגום הזה, אמר, גם במחזה התעתועים שהציג, רצה כנראה באמת לכפר, אך לא בַּמקום שכולם ציפו שיכפר. אם כבר לכפר, אמר לי פעם, אז במקום אחר. אני אראה להם מהי מנהיגות אמיתית, אמר האיש שלא רצה אף פעם להיות מנהיג. יעל אמרה, בתוך הכעס שהיה בו, והמרירות החדשה, והקינה שקונן על עצמו ועל העם, ידע בדיוק מה קורה עתה לראש־הממשלה החדש. הוא ידע שהאיש, ששלושים שנה המתין בלי לקוות באמת, חושש מן השלטון. והוא חיכה לו. היה לו מה להציע לו, והוא ידע שיבוא. איש לא תפס את זה.

דוד נבחר לכנסת, והיה חבר מן השורה, אבל בחדרו בבית, מאחה חרסים, ידע שיומו הגדול מגיע עתה, וחיכה למנהיג החדש, שאכן קרא לו לילה אחד, בהיחבא, והציע לו להיכנס לממשלתו, והוא הסכים. הוא הסכים כי נָטַע רעיון באיש, וחבריו של המנהיג החדש לא תפסו. והמנהיג החדש הסכים למה שנָגד את כל דרכו הפוליטית מזה ארבעים שנה. דוד מכר לו איך להיכנס להיסטוריה. הבגידה היתה מושלמת ויפה להפליא, אמר נעמן, כפי שלמד אותה מן המנהיג שמת, מן הצודקת, מ־ש', מאפרים, מכל האבות שסוככו עליו כל ימיו, הוא ידע פוליטיקה טוב יותר מכל הפוליטיקאים, כי נולד אליה, ולמחרת בבוקר עמד בכנסת ונשבע אמונים למפלגת האופוזיציה שלחם נגדה כל חייו, וחייך, וחבריו לשעבר הביטו בו בתמיהה וכעס, אבל הוא עמד שם זקוף כפי שלא עמד מאז פרוץ המלחמה הארורה ההיא.

מיכל באה לטכס ההשבעה, וישבה לא רחוק מיעל ורבקה ביציע האורחים. באולם הסתודד המנהיג החדש עם דוד, שלבש חליפה ונראה מאושש. מיכל אמרה אחר כך, כשהשביעו אותו בחרה הבת שלי לשבת עם יעל. היא רצתה שהוא יראה שהיא יושבת אִתה, אבל הוא כבר ראה רק בקושי, וגם לוּ ראה, ישועה גדולה לא היתה באה לה מזה. דוד עמד ונשבע, ונשמעו לחישות. אשה צעקה “בוּז” והוּצאה, שׂערה אסוּף לאחור וחיוורת. בגאווה חיכתה שיבואו להוציא אותה, ויצאה זקופה.

אחרי ימים מספר חזר הכל לקדמותו, אמר נעמן, שהמשיך לכתוב את יומנו. ניסיתי להבין מדוע הלך לממשלה הזאת, היא היתה נגד כל מה שהיו הוריו ונעוריו וחייו, אבל הוא הביט בי בחיוך, מחלתו הקשתה עליו, היה כמעט עיוור, וחייך, ונסע לשליחות בחו"ל, נפגש עם היועץ היהודי, וגם אותו הוליך שולל, אמרה רבקה, נפגש בסתר עם שליחים, צאצאיהם של אלה ששר החוץ המנוח, שלו לעג, היה נפגש אִתם, אבל לפני שהיו שלוש מלחמות מיותרות, אמר נעמן. הוא רקח מרקחת בתבונה, אמר אבנר, מוליך את המנהיג החדש, שדיבר גבוהה, מתלהם בנאומיו. דוד עבד בצִנעה שכמעט לא התאימה לו. הוא חרש חריש רחוק ועמוק, ולנעמן אמר, יש פה עַם קצר־רוח וחסר כוח עמידה. מלחמה ארוכה תתיש אותו. אני יושב וחושב מה הכי כואב לי, ואני יודע, המדבר, המקום שבו עוצב עם, אבל עם אחר. הציונות חשבה שהיא מחזירה עם מותש ועלוב לנעליים של עצמו, אבל הנעליים לחצו, נשרים לא נהיינו. נשארנו יוני בר, עם מנוע רזרבי של בז, לזמן מה.

דוד לקח את יעל וטסו לסיני, לערים החדשות שהוא עצמו הושיב. בין הדקלים ראה את היוצאים לצלילה במים הזוהרים, ולִבו, אמרה יעל, נכמר. הוא ידע מה צפוי להם, והם לא העלו על הדעת. הכל רחש מתחת לפני השטח, דוד הגה רעיון שדמה כשתי טיפות מים לרעיון המלחמה ההיא בסיני, אמר אבנר, אלא שעתה לא יצא לכבוש. הוא רצה להשאיר משהו, אף כי הבין שאין בשביל מי להשאיר. והרי בז לאנשים שתלו את תמונותיו בחנויות ואחר יצאו בקריאות רוצח, והיה חייב להכריע אותם במקום הכי כואב, ומתוך עצמו איתר את המקום הזה. ויעל שאלה את דוד במדבר, מה הוא מרגיש, והוא אמר, אני מלמד את עצמי לא להרגיש.

ואז הלא קם השלום, כמסופר בדברי ימי ישראל. דוד הועמד בצל, אבל הכל ידעו שידו היתה בשלום. אמרו שהמנהיג נסחף אחריו, והוויתור גדול מדי. ודוד שתק. היה ערב, והמנהיג, שנבהל מביקורתם של חבריו, בא אל דוד. ישבו בחוץ, הנגוהות היו בְּלולים ניחוח עדין, והיו עצובים, אמרה יעל, ישבו כמו שני ילדים נזופים, היתה ביניהם חיבה, אולי חיבת מנודים, דוד תפס באיש את הבדידות היהודית שלו, והאיש הביט בדוד וראה את בן הארץ המובס. שניהם היו פתאום באיזשהו סוף, אמר נעמן, ודוד אמר, הוא ישב שם, איש של אשה אחת, של רעיון אחד, של מדינה אחת, ואמרתי לו, אתה מסַכן הכל, קיים סיכוי, והסיכוי לא יחזור, יתחיל פה מרי אזרחי ועליו לא תהיה לנו תשובה. אם אתה רוצה להישאר בארץ, הישאר בה בתנאים חכמים של אוטונומיה ושל הוצאת הממשל מהשטחים, ושל איפוק הצללים שאנשיך מעלים מן הנשייה. אבל המנהיג החדש, שבעצמו היה שבוי לאותם צללים, אמר, דוד, אתה מרפה ידיים. ודוד אמר, לאלוהים שלהם יש יותר חיילים לג’יהד מאשר לאלוהים שלך. היזהר, אני מכיר את נתי. הוא פיקח, ערמומי, והוא כבר יושב אִתך, ואתה עוד תעשה ממנו אלוהים קטן. והמנהיג החדש צחק, המנהיג שלא הבין מניִן בא דוד, ומהי מושבה, מהי קבוצה, ולא ידע חנקה, ונאגאייב, והלל, וארבה, והרי אדום, ולילה עם נִצים, והוד המדבר, האיש שישב במרתפים ותִכנן מלחמה נגד האימפריה הבריטית בעט נובע מתחת לפנס עמום, ואהב לדבר בלשון החוק, ומה שאפשר היה לנסח במשפט לַטיני היה בעיניו גם נכון, וגם יהודי, וגם מתלהם. הם ישבו משני צִדי חזון, מאה שנות חלום, שדוד היה צִדן האפל, והמנהיג החדש צִדן הרֵיטורי. ולשניהם לא היתה אמונה בעתיד, אמרה יעל, ושניהם היו מספיק פסימיים כדי לפעול כאילו יש פתרונות, וגם לדעת שאינם פתרונות של ממש, אלא רק דרך לברוא דינמיקה חדשה, שאולי תברא מזור ואולי לא.


 

פרק מז

ואחר הדברים האלה התפטר דוד. המנהיג החדש בא להפציר בו בלב ולב שיחזור בו, ודוד התעקש. יעל אמרה, למנהיג כבר היה את נתי לידו, נגד דוד. דוד אמר ליעל, אני לבית־החולים לא חוזר. בדרך לקבריהם אמרו הזקנים, הוא היה מנוול גדול, אבל עם סִגנון. והוא אמר, עם של טורפי נבלות. יעל אמרה, חיכיתי לו שנים, וכשבא אלי ממש, החל לגווע. שרה אמרה, אתה מבקש ממני משהו שאיני יכולה לתת. המפלגה היתה לנו בית. אתה יכולת לעזוב, וכשעשית את זה הערצתי אותך וגם שנאתי, אבל אני אשה פשוטה, דוד, והמפלגה הזאת היא הבית שלי. יעל אמרה, אל תלך לבחירות, אל תיתן להם לבוז לך. אבל האיש בער, פתאום הדבר הכי חשוב לו היה שיֵדעו, שבלי אוטונומיה בשטחים יקיץ הקץ. פתאום ראה הכל בשחור־לבן. אבנר ותומפסון ורחל ומיכל באו להתחנן בפניו, אבל הוא ישב ונראה, אמרו, כמו מומיה, וגופו כבר נמֵק, רואה בעין אחת בלבד, מתעקש. הוא אסף כמה מן האנשים הנאמנים לו ואמר להם, אני הולך על סִסמה אחת, “לדוד כן, לכיבוד הסכם האוטונומיה”. נאמניו היו זחוחים, המסר לא היה חשוב להם, הם לא האמינו בשום אוטונומיה, הם אהבו את מגעו של דוד, את הקִרבה שפתאום היתה בו אליהם, והם הקימו מטה, ודוד שאל את יעל מי הם, והם נעלבו, אבל המשיכו לשחור את קרבתו, והוא אמר בלעג מריר, תראו, אתם זה כל מה שנשאר לי. כשבא אבנר, היו אומרים לדוד, מה ליפה־הנפש הזה בינינו, והוא היה פורש מהם ומסתודד עם אבנר. הוא שכב שבוע ימים ונח. חשב שהתחזק, אמרה יעל, ויצא למערכת הבחירות אטום למתרחש. אבנר אמר, חבורת הכסילים שהתאספה סביב דוד היתה נפולת של מה שהיה פעם מחנה פוליטי. והם נסעו ודיברו באספות בחירות, וגם הוא צלע, כמעט עיוור, ממקום למקום, לפעמים רק גופו היה שם. מין עצב נכלם היה שם, אמר נעמן, אנשים חסו עליו, והוא תיעב אותם יותר ויותר. הוא ראה את מבטיהם המרחמים, וניסה לומר להם את מחשבותיו, אבל איש לא אבה לשמוע. באו לראות אותו בחורבותיו, לא כמנהיג שיתווה דרך. היה לו מה לומר, הוא רצה עשרה מנדטים, חשב שזה מגיע לו, שיקבל, הוא זמם נגד עצמו ופתאום מצא את עצמו מכותר, בודד, מול כמה ישישים שזכרו את חנקה ורצו לראות את בנה, ואת הבן של אפרים, ולבשו לכבודו בגדי תפארת, שנראו לו כתכריכים, והוא יצא החוצה, השקיף אל השמים, ואמר, נעמן, איך נתתי לעצמי ליפול ככה.

בליל הבחירות הגיע למַטֶה בעשר בערב וישב בין נאמניו, חלכאי המפלגה הישנה, אחרוני־האחרונים של המנהיג הראשון. הביאו בקבוק קוניאק וכריכים, ונערות צעירות, שנשכרו, עברו מאיש לאיש ומסרו הצהרות אופטימיות של מומחים, שחלקן שודר ברדיו ובטלוויזיה. דוד הביט באנשים ולא ראה אותם. אחר כך שרו בזיופים שירי מולדת, והנערות הגישו קפה, והכל חיכו לתחזית הטלוויזיה, ודוד ישב בדול מכולם, וכשנשמעה התחזית, ודוד זכה בה במנדט אחד, קם, לא נשא נאום, לא הודה לנאמניו, ויצא את החדר ולא שב. בדרך אמר לנהג, תגיד להם להחליט בעצמם מי יירש את הכיסא שלי, אני לא הולך לשום כנסת, והנהג שאל, אני? ודוד אמר, להם זה יספיק.


 

פרק מח

והיה רגע אחד של פיוס, אמרה מיכל. יעל פתחה את הבית וביקשה מן המשפחה לבוא לסעודת ראש־השנה. דוד יצא לחצר. יעל בישלה מטעמים, ואדונִיה התרוצץ בחוץ, נועה ישבה על ספסל אבן עתיק ושתתה מיץ. נשבה רוח שהביאה עִמה סתיו קרב, מרחוק נשמעה מוסיקה, בחצר התהלך אבנר עם תומפסון, ודוד שלח ידיו ולקח את אדונִיה והקפיץ אותו על ברכו, מבע של כאב ניבט בעיניו. יואב הגיע עם נערתו, או שמא היתה כבר אשתו, אמרה יעל, הנערה היתה בהריון, ודוד אמר, אדוניה דומה לחנקה, בסוף הענישו אותי ומה שיש לי זה מה שיושב כאן. ושרה? נעמן, מה עם שרה? ונעמן אמר, היא חלשה, דוד, שולחת לך את אהבתה. ודוד קם והביט במשפחתו, יעל הגישה קפה טורקי בספלונים נאים על מגש ענק שחור, והוא התרחק מעט, עמד בקצה הגינה, ליד עלי ומכתש עתיקים, ונגע באבן, הוא נראה אובד עצות, אמר נעמן, בהלה נראתה על פניו, איזו תרעומת קשה, אולי אכזבה. הוא פנה אל יעל וביקש ממנה להביא לחדרו את המיטה הצבאית שלפעמים היה ישן בה, כשיעל אסרה עליו לישון על האדמה. היא הניחה את המגש, יואב נחלץ לעזרתה, ויחד הכניסו את המיטה לחדר החרסים. דוד עמד בפתח, הביט שוב על משפחתו, ואמר, חסר פה אפרים, הוא היה יודע לומר עכשיו משהו מטופש, ונכנס פנימה ונעל אחריו את הדלת ושכב במיטה הצבאית.

וגם כעבור יום ויומיים סירב דוד לצאת מהחדר, ולא אבה לדבר עם איש. בא רופא וניסה לומר משהו, ודוד הרחיקו משם. רק דרך החלון דיבר. יעל עמדה שעות וחיכתה. הוא ישב, מטפל בכדיו בזעם. היא דיברה אִתו בלחש, אמרה לו כמה הוא חשוב לה וכמה היא אוהבת אותו, והוא לא ענה. היא אמרה, קשה לי לרחם עליך, דוד, והוא הפטיר, בקול שנסדק והלך, לכי לרקוד, יעל, את יפה ויחשקו בך, נמאס לי לראות כמה את בריאה ויפה בחלון הזה.

הוא כמעט לא אכל, ולאחר חודש החל מאבד את שיווי־המשקל שלו, והיה נופל על הכדים. גופו בגד והכחיש, ידיו השלידו, לפעמים נפתחו פצעים ודם זב. הוא ביקש מיעל שתביא עורך־דין, וישב לילה אחד וכתב שמונה צוואות בזו אחר זו, וקרע אותן, ובסוף כתב צוואה אחרונה, ונתן אותה לעורך־הדין דרך החלון. הוא אמר, תקראו את זה עכשיו, ובקול רם, ועל יד החלון, משפחה אמיתית יש רק במערות הקברים. ובאו רבקה, ויואב, ונועה, והצחנה היתה גדולה, והוא כבר כמעט לא ראה כלל. בתוך האבק עמד, וצעק, אין עוד דוד, עמד וחיכה לרבקה, שקראה את הצוואה, הוא כתב שם שהוא מוריש את ביתה של סלַבֶנסקה למכון מחקר של מלחמות ישראל, את האדמות החקלאיות הוא מוריש לילדיו, ויואב צעק, לאדמות האלה אין ערך, ודוד אמר, יש לך ידיים? תעשה בהן משהו. לנועה השאיר את הבית במושבה שממילא היה שלה, ולגבי הבית שבעיר שינה דעתו ובסוף אמר, בסדר, את הבית הזה ליעל, ועורך־הדין, שקָרַב להחתימו, אמר, הוא בקושי מזיז את ידו.

הוא ביקש שיקראו למנהל מוזיאון המדינה. הלה עמד מול החלון, כמעט מתעלף מן הצחנה, אבל התאמץ ועמד, היה ליל ירח, ודוד נראה בתוך כד, משחיר כמותו, עצמות הפנים בולטות ועיניו ריקות. והוא אמר למנהל המוזיאון, יש כאן אוסף שאספתי כל חיי, ואני רוצה למכור אותו, ומהר, אתה מביא לי שני מיליון דולר ויש לך ביד אוסף ששווה פי כמה וכמה. מנהל המוזיאון, שראה את האוסף לראשונה, קודם רק שמע עליו, היה המום. הוא אמר, זהו אוסף נפלא, אבל לקחת אותו מהעם, אינך חושב שמגיע לעם שתחזירו? ודוד אמר, איזה עם? שני מיליון דולר תביא, ומחר ולא מחרתיים.

והאיש מיהר ללכת, יעל ומיכל ליווהו, ומיכל אמרה, חייתי אִתו שנים, הוא עלול לנפץ את הכל. המנהל נסע, והזעיק את חבר הנאמנים, וכעבור יומיים חזר אל דוד עם המחאה, ודוד אמר, לך לבנק והבֵא מזומנים. והנה הרשימה. ידו נעה עתה והיתה חיה, ובעיניים סומות, וקבול חדגוני, מנה, אחת־עשרה אסטֶלות לבנות, חמש שחורות. מאה חמישים ושלושה כדים גדולים, שלוש־מאות כדים קטנים, אלף חמש־מאות שמונים מנורות שמן, חמישים סכינים. רצפת פסיפס. אובליסק. אלף חמישים ואחד תרפים. חמש־מאות צלמיות. חמישים חרפושיות. מאתיים ושניים חרסים עם כתובות. שלושה קירות סלע עם ציורים. אונייתו של המלך בלדווין. עשרה מכתשים ועלי אחד. שני מזבחות. מאה ועשרה סרקופגים. חמש־מאות ענקים. אלף אצעדות, וטבעות כאלף. סלים. חלקי לבוש ממדבר יהודה, סנדלים, מאתיים בקבוקים מזכוכית פיניקית ומאתיים וחמישה מזכוכית יוונית. פסל ראש מלך. עשרים וחמישה פאפירוסים. שתי מערכות של כלי זבח, כלי יציקה, כלי מטבח, ויעל שעמדה שם בודדה אמרה, שכחת אבן מיל רומית, והוא אמר, כן, אבן מיל רומית, ואותה תשאירו לאשה היפה הזאת. וצחק. היו אִתו הכדים שנותרו בחדרו. הוא צהל כשאמר, נכון, אבן מיל רומית. הגיעו משאיות שרוקנו את החצר, ומנהל המוזיאון חשש שיעשה משהו נמהר ולא חיכה, ודוד צהל לחוכמתו הערמומית. גופו כבר היה רקוב, וליואב אמר, עַבֵּר נשים, יואב, כל עוד אתה יכול. הגיעו עיתונאים, הגיעו צוותי טלוויזיה, העולם ראה אוסף ענק נשאב מהחצר והיא נותרת שוממה.

מנהל הבנק הגיע לדרישתו שיביאו אליו את כל כספו, עם שתי מזוודות מלאות מזומנים, כל חסכונותיו והכספים שבחשבונו. ודוד הכניס את הכסף לחדר, דרך החלון, ומילא את כל הכדים שנותרו בחדר בשטרות שהביאו מנהל הבנק ומנהל המוזיאון. חודש ימים עלה ריח נייר שרוף מתוך החדר, ולפרקים נשמע קול צחוקו הצלול. כשהתלוננו השכנים ואמרו שאינם יכולים עוד לשאת את הצחנה, לקח אקדח וירה בחלונותיהם. אחר כך זרק את האקדח ליעל, שעמדה בחלון ובכתה, ואמר לה, קחי, אולי תזדקקי לו.

התקרה של חדרו כבר היתה חרוכה, עב שחורה של פיח עמדה בחדר, ונופל בין כדיו, אמר, זוהי אהבת דוד, יעל, והיא הביטה בו בחיוך מזועזע, אמר נעמן, ואמרה, אבל שׂרפת הכל, דוד, והוא אמר, לא היתה לי ברירה, אהובתי, לא היתה לי ברירה, אבל אתם תישארו אחרי, ואין לי עוד אקדח להעניש אתכם. היא הלכה הביתה והביאה את האקדח ואמרה, אם זה מה שאתה רוצה, תירה, והוא כיוון, לעג לה, ואחר פרץ בבכי, ולא ירה, רצה ולא רצה, אמרה רבקה, אולי היה יורה, אבל חשש, אולי חשש שמא לא יוכל עוד לפגוע, הוא לא ראה כלל, האקדח היה מכוון אל שיח השושנים. ליעל הבית, אמר דוד, חבל שלא השארתי לך את העתיקות ואת הכסף, אבל עכשיו שרפתי הכל, ובכה, וגם היא בכתה.

היה ערב, דוד גסס בחדר. דוד אמר, ניסינו, אחרי אלפיים שנה ניסינו, וזה לא הלך, אז מה? ניסינו.

יותר לא נשמע משם קול. וכאשר פרצו לבסוף לחדר, לא מצאו אותו. היו רק כדים, ואבק, ומעטה של אפר.


  1. כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  2. “נטולת חן” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  3. “כשנפגש” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  4. “שהעם יהודי” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  5. בטקסט המקור התערבבו הקטעים: אחרי המילה “הסירו” צריכות לבוא המילים “את הגבס”, תוקן – הערת פב"י.  ↩

  6. בהמשך להערה הקודמת, לאחר המילים “התחדדה בו קנאה אפלה במי שהיו פעם” צריכות לבוא המילים “חבריו, או פיקודיו”, תוקן – הערת פב"י.  ↩

  7. “ אצלינו” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  8. “והלא” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  9. “ אוטומטית” – כך במקור (הערת פב"י)  ↩

  10. ותומסון – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

המלצות קוראים
תגיות