¹

בועידה השניה לשפה ולתרבות העברית, שהיתה בווינא, הרצו שנים, תחילה פרישמן ואחריו אני, דברים שונים על הספרות העברית ותקנתה. הוא אמר: “רומנים”, ואני אמרתי: “כנוּס”. מה, כמדומה, יש מקום לדרוש כאן סמוכים וגזרות שוות? מר אמר חדא ומר אמר חדא. אבל לדעת המפרשים בעתונים יש ויש. "פרישמן – הסיק “מפרש” אחד בעתונו בימי הועידה – הוא מִכַּת “הרעבים”, שבטנם הומיה תמיד ומעיהם חלילים חלילים, ולפיכך הוא תובע “רומנים”, ואני, הדורש “כנוס”, איני אלא מכת “השבעים”, שמטפחים על כרסם ואומרים: שישו בני מעי! - - - פירוש אחר: “פרישמן דואג לסופרים, ואני – כל דאגתי לספרים וארונותיהם”.

כך העלו בשעתם המפרשים במצודת שכלם. אני נתעצלתי מהשיב על הדברים האלה בשעתם. עתה, מקץ שלשה ירחים אחרי כל המעשה, נזכר פרישמן מה שנזכר, ובפיליטונו “התחיה” (ב“הצפירה”) העלה שוב את הגרה ההיא והוא לועס בה במין מרירות מיוחדת. לאחר שהוא חוזר על הרבה מן הדברים הישנים שלו ומשביחם, ולאחר שהוא מסרס קצת וגורע קצת בדברים שלי ופוגמם, הכל כדרך ש“אנחנו”, הסופרים המנוסים, נוהגים לעשות – הוא יוצא, בודק ומוצא, כי למפרע “רעש האולם” ו“נערכו האובציות” שלא לפי מדת היושר; שהרי הוא בדרשה שלו – כך הוא כותב – “בא לחדש דבר ולברוא דבר ולהוליד דבר, שהוא בעצמו אינו יודע עדין לקבוע את צורתו בהחלט”; ומהו אותו הדבר מחוסר הצורה שבא לחדשו ולבראו ולהולידו? הוא – כך הוא כותב עוד – “הראה באצבע”, באצבע ממש, על דבר חדש ומחודש, “על המעמד הנורא בשוק הספרים שלנו”, והוא “העיד וחזר והעיד, כי השעה היא השעה האחרונה, וכי יש לעשות איזה מעשה (איזה, איזה, מר פרישמן?) תיכף ומיד, ובלבד שנוכל למשוך בחוזק יד”, כלומר, על-ידי קוזקים ואנשי חיל, “את בנינו לבית המדרש שלנו”; ועוד הראה גם על זה, “כי אם רק יש איזו אפשרות למשוך אותם”, אזי אין זה בחוזק יד, על ידי קוזקים ואנשי חיל, אלא רק “על-ידי הספרות היפה”, וממילא יוצא מזה, כי בעיקרם של דברים “לא ספרים נחוצים לנו כל-כך”, כלומר, ספרות היפה אינה ספרים, אלא מה נחוץ לנו? רומנים שבעל-פה? – לא, “לנו נחוצים סופרים יוצרים, סופרים מחדשים”, “ועוד ועוד הראה או נסה להראות”.

ואחרי כל אלה – כמה כפיות טובה! – “האולם לא רעש”.

מה שאין כן אני. אמנם גם אני, מודה ה' פרישמן, “הראיתי באצבע”, אבל לא בזו של ה' פרישמן ולא על אותו הדבר. דברי שלי היו, לדעתו, “כמעט ההפך מדבריו”, ולפיכך אין בה, בהוראת אצבעי, שום מעשה נסים. דברי שלי היו עתיקים, ישנים, יבשים, צנומים, דלים, אַ-אַ-אַ – סוף דבר, אחד-העמיים! ואחד-העמיות היא, כידוע לכל, שם נרדף ל“בעל-ביתיות רחבה וכבדה עם ריח זקנה מופלגת ועם אהבת הרוָחה השאננה למן הבקר ועד הערב”, שלא כהפרישמניות שהיא, כידוע גם זה לכל, הסמל העליון לצעירות נצחית, כלילת הרעננות וחותם תכנית הזריזות.

ואף-על-פי-כן – הוי, סמיות עינים! – “האולם רעש”.

כן, האולם. אבל נניח את האולם. בחפץ לב נכון אני להודות, כי האולם “רעש” ו“לא רעש” שלא כדין, והוא בודאי את עונו ישא ויספוג את הארבעים או יביא חטאת שמנה. כמו כן מניח אני לו לפרישמן את צעירותו ואת רעננותו, החשודה קצת. אבל ירשני נא להטיל ספק, אם הוא מאמין בדברי עצמו, כי “דברי היו כמעט ההפך מדבריו”. אחרים לגמרי – הן, אבל “הפך” – לא. הבית השלם אינו הִפּוּכה של הלבֵנה היחידה; המנה אינו הפוכה של הפרוטה, וה“כנוס”, המקיף את כל מקצועות הספרות, וגם ה“יפה” בכלל, אינו הפוכה של ה“הספרות היפה”. כלל כנגד פרט יש כאן, אבל דבר והפוכו אין כאן, וביחוד, מאותו הצד שדן בו ה' פרישמן.

ואולי אניח לו גם את זה? – יהא כך, אבל בתנאי, שיודה לי, כי במסרו את תמצית דברי ואת החלטת הועידה, עקם קצת וגרע קצת וסרס קצת. ראשית, הרצאתי שלי אינה עוסקת לא בשלשה ולא בששה ולא במאה ספרים, אלא מקפת היא את מבחר כל דברי הספרות – המחשביים והאומנותיים – מכל הזמנים. שנית, אם על יסוד הרצאתי החליטה הועידה לגשת לפי-שעה, עד הועידה הבאה, להוצאת ששה (דוקא, ולא ששה או שלשה) כרכים של מבחר הספרות, אין זה אלא התחלה קטנה של נסיון, התחלה לדוגמא. שלישית, מן הכרכים הללו יהיו שנים של מבחר היצירות העתיקות, שנים של הספרות החדשה ושנים תרגומי ספרי המופת. רביעית, שמותיהם של הספרים ומהותם עדין לא נקבעו בועידה, אלא בחירתם נמסרה לקומיסיה של מומחים, שביניהם נמנה גם ה' פרישמן, ואין כאן עדין, לנחמתו הגדולה, לא “כתובים אחרונים” ולא “הכוזרי” ולא אחד משאר הספרים העתיקים, הישנים, היבשים, הצנומים, הדלים, הבעלי-ביתיים, האחד העמיים…

אך אולי לא יאבה ה' פרישמן להודות גם על דבר מועט זה – גם בזה אין הסכנה מרובה. מי שירצה לעמוד על האמת – יעמוד עליה מתוך גוף הרצאתי, העומדת להתפרסם בקרוב. לפי שעה יואיל ה' פרישמן להשיב על שאלה זו: האומנם חושב הוא באמת ובתמים כי יש קורטוב של ממשות בהצעות ובקריאות מעין: “עשו לנו סופרים יוצרים ומחדשים”? חלילה וחלילה לי מהמעיט את ערכם הספרותי, ואם אפשר לומר, הלירי, של דברי הרצאתו היפה. הדברים ודאי שיצאו מלב כואב ואוהב; ומצד זה – ודאי שנאמרו במקומם ובזמנם, וגם הצליחו לעורר בועידה את הלבבות. ואם כותב ה' פרישמן, כי “האולם לא רעש” – אל תאמינו לו. עשוי אדם להתעַנֵו. האולם רעש ורעש. גם אובציות נערכו. אך נניח נא כי האולם היה רועש שבעתים משרעש, וגם “הצעירות והרעננות היתה סוערת”, הכל, הכל כרצונו המאוחר של ה' פרישמן, אבל כיצד, יגיד נא, אפשר להוציא אל הפועל את המלאכה הנקיה והקלה של “עשית סופרים יוצרים” על-ידי הסתדרות? וכמה זמן, למשל, קובע הוא – הוא, שרואה את השעה כשעה אחרונה ושבא להציל מן הדליקה – כמה זמן, שואל אני, הוא קובע לה להסתדרות עד גמר מלאכה זו? וכמה רומנים בשנה יכולים להברא על-ידי קצבת פרסים לערבים קבלנים? ואיפה הבטחון, שהרומנים עתידים להבראות על-ידי קצבת הפרסים? וכשיבָּראו, איפה הבטחון שיהי בכחם “לכבות את הדליקה תיכף ומיד” ולא יהיו פסולים לאכילת כלב? ומתי ינתן הפרס: לפני בריאת הרומן או לאחריה? אם לפניה – הרי אפשר שתניחו את ה“פרס” על קרן הצבי, ואם לאחריה – הדבר אמנם נכון ויפה מצד עצמו, אבל שוב אין בזה תחבולה ל“עשית סופרים”.

האין ה' פרישמן, שדרכו לשים עצמו פקח, כמו שהוא רגיל להתגדר בצעירות, מבין בעצמו, כמה מן הילדות, ילדות ולא צעירות, יש בכל זה? מבין הוא ומבין. וגם באותו פיליטון עצמו מודה הוא בפיו, כי “הוא בעצמו לא ידע לקבוע בהחלט לפני הועידה את צורת המעשה אשר יעָשה”; ההצעות היו אם כן, לפי הודאת בעל-הדין עצמו, בבחינת גולם וטומטום, שאין להם עדין דמות קבועה, אלא שהוא תולה את הדבר ב“רעננות”, ואני – יסלח לי ה' פרישמן אם אני חושדו בדבר, שהוא משתדל כל ימיו לברוח ממנו – בבטלנות. עם מי משנינו הצדק – יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מתנים כה' פרישמן; בין שאכל מן “הפירות הצנומים והדלים, שנתבשלו באוירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיות”, ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרמונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנים הפורחים ורחבי הידים, המשתטחים, כידוע, תי“ו על תי”ו פרסא בחוצות ווארשה ורחובותיה.

לבסוף נכון אני להודות במקצת גם לה' פרישמן. אמת, בין שתי ההרצאות, שלו ושלי, יש צד הִפוּך, אך לא במקום שראהו ה' פרישמן, אלא במקום אחר לגמרי, ועל זה רוצה אני להוסיף כאן, ובאמת ובתמים, דברים אחדים.

הרבה מן הסופרים, גם עד ימי הרצאת פרישמן, בחלותם על שבר ספרותנו בדקו ומצאו, שאין לה תקנה לזו אלא בדברי יופי, כלומר: בחזון ושירה. והנה יצירת עצם “דברי היופי” תלויה, כמובן, ביכולת, כלומר, בכשרון ובחסד עליון, אבל מאמרים על-דבר הצורך שביופי ועל-דבר הצורך שבאמנות ועל-דבר הצורך שבחזון ושירה ועל שאר כל כנויי היופי וכנויי-כנוייו הולכים בינתיים ונכתבים על-ידי כל אשר עט לו ושתי אצבעות.

והיה אם נטה אזן אל כל הדברים שנאמרו בענין זה בשנים האחרונות, ושמענו מפורש או מכללא את ההלכות הפסוקות האלה: א) שכל האומר סתם “ספרות” – חייב לכוון דוקא לזו הקרויה “יפה”, כגון ספורים ושירים והקרוב לגבולם; ב) שסתם “יפה” אינה אלא דוקא זו, שנכתבה תמול שלשום ביום ב'. למשל, פרשת מטות ומסעי; ג) שאף זו – אם תמצי לומר, הרי היא כלה גאונית, גאונית שבגאונית (עיין מאמרי כל המבקרים, שנכתבו בשעת נחמה ורצון), ואם תמצי לומר – כלה אינה אלא קליפת השום, טינא בר טינא (עיין שוב מאמרי אותם המבקרים עצמם, שנכתבו בשעת יאוש); ד) שכל עם שאין ספרותו היפה דומה במעלה לזו של עם פלוני ואלמוני, אין חייו חיים וראוי לו שלא בא לעולם; ה) ושעל-ידי בכיות ויללות וטענות ותביעות בנוסח “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי” או על-ידי קצבת פרסים, למשל, אפשר באמת לפקוד את העקרה ולהעמיד דור של חוזי חזיונות וכותבי רומנים טובים.

הסך הכולל של כל אותם הדברים – שלפי שעה, כל זמן שלא באו החוזים והרומנים הגדולים, הרי אנו עניים ואביונים, יתומי-יתומים, והמקום ירחם.

איני יודע, אפשר כל הדברים הללו מחוכמים ונכוחים. החסרון האחד שיש למצוא בהם, לדעתי, והוא אשר חפצתי להטעים פה, הוא זה: שכּלם סובבים על ציר ה“אין”. בני-אדם, ואף הם בעלי תאבון מרובה, בודקים ומוצאים מה שאין לנו – ובאים לידי יאוש.

בנגוד לאלה, יש בני-אדם, ובעל הצעת ה“כנוס” מהם, שרואים את עניותנו לא רק במה שאין לנו, אלא גם במה שאין אנו משתמשים כהלכה בנכסים שיש לנו.

אם יש אפוא צד הפוך בין הרצאת ה' פרישמן ובין שלי, אינו אלא זה שבין ה“אין” ובין ה“יש”.

האין הוא חלל ריק; אין המעשה חל עליו ואין לו שעור. כל עם יש לו פחות משאין לו. אם אומדין – אומדין לא לפי הקרן הקימת בלבד, אלא לפי פירותיה, לפי ההכנסה. ואיזהו עני? מי שאינו משתמש, משפלות ידים או מסכלות, לטובתו ולהנאתו במה שיש לו; מי שאינו משתדל להוציא בידי עצמו על-ידי אמצעים תרבותיים, כלומר, על-ידי עבודה חרוצה, מושכלת ומסודרת, את כל התועלת האפשרית מנכסיו הקימים.

השקפה כזאת, שאינה תולה את הברכה ואת המארה במזל מיוחד של גאוניות נוצצת כעשב השדה וב“קצבת פרסים”, אלא בכח מעשיהם וברצונם של בעלי הדבר, קרובה, כמדומה, יותר אל דרך האמת והתועלת.

ולו יהיה כדבריכם: “הרומנים יצילונו” – ואם כן? מה נעשה עד שיבאו הרומנים? ואם לא יבאו מה נעשה? – הנצוה אל ביתנו ונחָנק? אדרבה, מי שהוא עני יכפיל את זריזותו וימלא בעבודה במקצוע אחד מה שמנע ממנו מזלו במקצוע השני. אף העניות המופלגת לא תחָשב לחרפה – כשאינה מנֻוֶּלת; ופעמים שהעבודה משנה מזל. אבל מי שיושב בטל, מכריז כל היום על עניותו ומצפה לרחמי שמים, אינו אפילו עני, אלא קבצן – ויחזור על הפתחים.

וכשאתה רואה בני-אדם, ואף הם בעלי תאבון גדול, עומדים ומדברים גדולות על אבק פורח וחלום יעוף, ובשעה זו תלי-תלים של עבודה ממשית מחכים לידים, ואין מרים יד ואין נוקף אצבע – אי-אפשר באמת שלא לבוא לידי יאוש.