הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר

הרבה משאלותינו הפנימיות דומות למכה מורדת: מתעלמות ומבצבצות, מתעלמות ומבצבצות. בימים האחרונים בצבצה עוד הפעם “שאלת הלשון” לאחר שנשתקעה, ושוב היא תלויה בבית-המדרש: להרחיב או שלא להרחיב? הרחבה בכונה או שלא בכונה? וכו' וכו'; וחזקה שגם הפעם היא עתידה להשתקע, וכך יהא הדבר חוזר חלילה עד שיבוא אליהו.

סבת הדבר לא קשה להבין: על-פי ההרגל, דנים גם בשאלה זו מתוך “המצב כהויתו”, ולפיו אי-אפשר באמת שיהא לה פתרון גמור להלכה ולמעשה, כמו שזה אי-אפשר גם בהרבה שאלות אחרות לאומיות. ואולם אלו מבעלי ההזיה, שלא בושו גם בשאר השאלות להראות על מקומו ואפשרותו של “הפתרון הגמור” – הם רשאים לדון גם בשאלה זו לא מתוך “המצב כהויתו”, אלא מתוך האמונה ב“תחית הלשון” הגמורה, תחיה שבדבור ושבכתב; כי לפי הכרתם החזקה של אלו, רק מתוך אמונה זו אפשר שיש באמת מקום לכל המשא-והמתן בענין הנדון להלכה ואפשר שיהא ממש בפתרונו למעשה.

להרחיב או שלא להרחיב? בכונה או שלא בכונה? וכו' וכו' – מה בצע בכל המשא-והמתן, אם לפי המצב כהויתו, עיקר קיומה של לשוננו עצמה בתור כלי שרת להחיים הוא בעיני רבים כדבר שאין צורך גמור בו? ואפילו אלו הזהירים ביותר בגזר דינם (כגון אחד-העם) בקושי מוצאים לה תפקיד יחידי בתור לשון שבכתב במקצוע ידיעת היהדות. אבל כלום עוד יש צורך להביא ראיה, שאם נעמיד את זכות קיומה על תפקיד זה בלבד, בכך אנו גוזרים עליה כליה למפרע. “הלבוש הטבעי” של היהדות – אומר אחד-העם במקום אחד – הוא הלשון העברית, ויש לה אם כן בזה יתרון גדול על שאר לשונות (מה שאין כן דברי רגש ויופי, שלדעת אחד-העם במקום אחר, יאה להם דוקא לשון מדוברת). אם נכשל אפוא אותו המקצוע בד' אמותיו על ידי תכן ספרותי חשוב – הלשון תתרחב ותתעשר מאליה, ויש תקוה שאפילו חכמינו הגדולים שבמערב לא יהיו בושים מלכתוב את חכמתם בעברית. והא ראיה: “הן גם עתה מתקנא גיגר בסופרים העברים” – כך אומרת התיאוריה. והמציאות?

במציאות, הסופרים העברים, מאפס יכלת או רצון לא שכללו אותו המקצוע ו“חכמינו הגדולים” שבמערב עדין עומדים ב“בשתם”. וכנגד זה, הסופרים העברים שכללו ועדין משכללים, בכשרון פחות או יותר, בקשי-עורף מרובה, כמו להכעיס, דוקא אותם המקצועות הטפלים מסוג “הרגש והיופי”, שאחד-העם מראה להם מקום צנוע אצל הדלת והמזוזה וחותך להם לבוש טבעי – לשון מדוברת. ולא עוד, אלא שנתונה רשות לשער, שאף אנו ה“מזרחיים”, כשנזכה להגיע ל“חכמת ישראל” במשמעה המערבי – תהא זו נכתבת לא ב“לבושה הטבעי”, אלא ברוסית דוקא. והא ראיה: סופו של “אוצר היהדות” בווארשא ותחלתה של האנציקלופידיא היהודית בלשון רוסית בפרטרבורג; ותניא דמסיעא – “הקדם”; קובץ עלוב זה יוצא ב“חכמתו הגדולה” בכמה “לבושים” כאחד, “טלאי על-גבי טלאי”. מכלל, ש“החכמה הגדולה” רואה את ה“לבוש הטבעי” לעצמה כדבר של לאו-דוקא. שמא תאמר להתנחם ולמצוא את ה“תפקיד” ללשוננו במקצוע ה“טפל”, בדברי “רגש ויפי – יאמרו לך: ראה את הספרות הזרגונית. במקצוע זה, ה”שפחה" מתחרה עם ה“גבירה”, ולדעת אחד-העם הדין נותן שבזה יהיה כחה יפה מן הגבירה. והלואי שיתבדה. בין כך ובין כך, לפי “המצב כהויתו”, כלומר, כל זמן שאנו רואים את לשוננו כ“פלג לשון”, שאין לה אלא “כתב”, ובתוך הכתב אין לה אלא ד' אמות של “יהדות” קשה, וכמעט אי-אפשר, למצוא בשום מקום ומקצוע תפקיד ממשי ללשוננו, וממילא גם צרך גמור לקיומה – במדה כזו שנוכל להשען על כחו בעבודת התפתחותה ותחיתה. כל ראיה – שוברה בצדה. והלואי שתעלה בידינו לקימה “כמות שהיא”, בעניה ובגסיסתה.

ועד שאנו מבקשים את ה“תפקיד” במקום שאינו – וכי לא יפה לנו שנודה על האמת המרה, שאי-אפשר שיהא צרך גמור וממשי – לא מדומה, אלא טבעי ומורגש לכל – כי-אם בלשון חיה בדבור ובכתב כאחד. וכי לא מוטב להכיר לבסוף, שעיקר אסונה של הלשון העברית אינו ה“מסובב” – עניותה הגמורה או המדומה, חסרון כשרונות או חסרון מלים, מעוט קוראים וקונים וכדומה, אלא ה“סבה” עצמה. והסבה עצמה היא: מה שאינה מדוברת בפי רוב העם ומה שאין זה חי ויוצר בה את כל חייו וערכיהם הפנימיים והחיצוניים במלוא היקפם.

הרי הדבר ברור, שלשון שבכתב גרידא, מצומצמת בספרים, אפילו אם " א וצרות חשך" לה – לא יועיל הונה “ביום עברה”, כל זמן שאוצרותיה הרבים מונחים כאבנים שאין להן הופכים ואינם מביאים פירות.

מציאותו של רכוש לשוני בלבד, אפילו מרובה ביותר, אינה מספקת עדין, אלא הוא טעון הפיכה והפיכה, תנועה שאינה פוסקת ומחזור תמידי בחיים, תנועה זו שעל ידה נברא המלאך הנאמן ביותר של הלשון – השגרה. העשירה שבלשונות, אם אין לרכושה הולכה והבאה, עקירה והנחה, מעוך ומשמוש, שכלול והשלמה כל שעה וכל רגע בכתב ובדבור גם יחד – קיומה פגום ועלוב והיא הולכת ומתנונית, הולכת ונחשלת. גדול כח הדבור החי, ואין לך “אבסוּרד” – מן הצד הדקדוקי או גם ההגיוני¹ – שלא תעכל אותו קיבת הלשון החיה ולא תהפכהו ל“חלבה ודמה”, להשבחת גופה. וכנגד זה לשון שאינה חיה – כח עכולה נחלש, אור חייה נדעך, ו“חלבה ודמה” מתמעטים – ועל ידי כך מתחילות להתבלט יותר העצמות היבשות של שלדה הפילולוגי, לכעורה ולאסון המחזיקים בה ל“מחצה”, בכתב גרידא. הסופר העברי, למשל, בשביל שהוא חי וגדל ומדבר בלשון אחרת, מדרגת התפתחותו – במפותח הכתוב מדבר – תהא לעולם גדולה מזו של הלשון העברית, כמו שיחייב טבע הענין. לו, לסופר, יש אוצרות של מושגים, שבאים אליו דרך שפה חיה והם לפי שעה למעלה מכחה של העברית – ואוי לה ללשון שאינה גדלה ביחד עם בעליה ועם אוצר מושגיהם, אלא נגררת כנמושה אחריהם. רוצה אדם שתהא הלשון הולכת עם מחשבתו כאחת, “רגל ישרה”, ולא מתלבטת אחריו או טעונה כמשא על כתפיו. ובכלל, אוי לו לסופר שהוא “מתרגם”, ולא מעתיק, את מחשבותיו. רוחו של האדם מתאחדת תמיד אחוד מוחלט עם רוח לשונו וכל יציאה מלשון אל לשון יש בה מעין “יציאת נשמה” קטנה, אחד מששים ביציאת נשמה ממש. יסורי גיהנם אלו מרגיש כל סופר עברי בשעה שהוא פורש מן החיים ויושב “על האבנַים” ומתקשה בהרצאת מחשבותיו, כלומר, בתרגומן. ביחוד מרובה הקושי בתחילת העבודה. פעמים שואלים אותך: כיצד מתרגמים עברית מלה או בטוי לועזי פלוני? – ואתה תוהה ואינך יודע להשיב; ובשעה אחרת אותו בטוי עצמו נפלט מאליו בעברית מקולמוסך אגב “שגרת דכתב”. למה? ברגע שנזרקה המלה הלועזית מפי השואל כבר התפיס בך מרוח אותה הלשון הלועזית וברא חציצה קטנה בינך ובין העברית, חציצה שקשה לסלקה, אם לא על-ידי יסורים פנימיים רבים.

ולהרוס כליל את המחיצה שבין נפשנו ולשוננו, לשים קץ בפעם אחת לכל “חבלי הלשון” – לא תוכל אלא תחיתה הגמורה של הלשון, תחיה בדבור ובכתב. דרך אחרת אין: או תחיה גמורה או – חיים מנוולים, חיים של בושה וכלמה, שמיתה יפה מהם.

אבל לידי מסקנא “קיצונית” כזאת רשאים לבוא רק אלו, שביניהם ה“מצב כהויתו” אינו “מחויב המציאות”, אלא מאמינים באפשרותו של מצב אחר, מצב של תחיה גמורה ושלמה ללשוננו, תחיה בדבור ובכתב, מעין זו שיש לה כבר סימנים מוחשיים בארץ-ישראל. הם אינם צריכים לבקש ללשוננו “תפקידים לפי שעה” במקום שאינם; הם אינם יראים גם להודות ברבים, שלפי “המצב כהויתו” – אינו מן הנמנע שיהא סוף לשוננו לכליה, מפני שאי-אפשר שיהא צרך מוחלט, טבעי, בלשון של ספרים גרידא, ודבר שאין בו צרך מוחלט – אפשר שיתקיים, אבל גם אינו מן הנמנע שלא יתקיים. הם יש להם גם על מה להשען בעבודתם לתקנת הלשון בכלל, מפני שלהם הצרך בלשון עברית חיה הוא צרך גמור, נפשי, חלק חשוב מן האידיאל הלאומי, ואותו החלק שבידנו לעשותו, ואינו תלוי אלא ברצון ובאמונה.

ומתוך השקפה ואמונה זו כתובים גם הדברים הבאים להלן, לברור פרטים אחדים משאלות הלשון. כותבם רואה את הלשון העברית לא כזו שנגזרה עליה קבורה עולמית בד' אמות של “כתב” אלא כשבה לתחיה ממש. ורק מתוך השקפה זו יש מקום, ואולי גם איזה ערך, לכל המשא-והמתן.

“מרחיבין לשון בכונה או אין מרחיבין? ואם תמצי לומר: הן – כיצד? בבת אחת או לשעורים? מבפנים, מתוך הלשון גופה, או גם מבחוץ, משאר לשונות? ואם תמצי לומר: משניהם – אי מהם עדיף ואי מהם קודם? ומי המרחיב? הבלשן או האמן היוצר?”

יש כאלה שאינם מבינים שאלות אלו מעיקרן, וקוראים לזה “חזיון שאין דוגמתו בכל לשון וספרות”. “אחד-העם” למשל, יועץ: סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון", כלומר: “כתבו ספרים טובים, יצרו יצירות ספרותיות חשובות – והלשון תתעשר מאליה”, ועד כמה צדקו אלה במשפטם יַראו אולי הדברים הבאים.

כשאומרים “לשון” סתם – עיקר הכונה, כמובן, לא לצד ההיולי ולצד הגולמי שבה, לא אל יסודה המהותך, התוסס, שנמצא תמיד במצב דינאמי ועומד להשתנות כל שעה. ואף לא אל האפשריות המקובלות בה “בכח”; סוף דבר, לא אל כל אותם הצדדים בלשון, שהם ממעשה בראשית וממעשה מרכבה שלה ורק היוצרים והאמנים או חכמי הבלשנים מצויים אצלם; אלא עיקר הכונה הוא, על-פי רוב, דוקא אל הקרן הקימת שבלשון, אל התדיר והסטאטי שבה, כלומר, אל “מטבעותיה” היצוקים וה“מזומנים”, שעוברים מיד ליד וערכיהם קבועים ומסוימים, ובשביל כך הם נוחים לשמוש תדירי של סתם בני אדם, שאינם “יוצרים” ואינם בלשנים, אלא נזונים מן ההפקר ומן המוכן.

וכשאומרים “לשון עניה” סתם – על כרחך פירושו לא עניה במלים ובטויים “סגוליים” שהם מעצמות הלשון, מטבע ה“אני” שלה, ולא נתנו להתרגם במלואם בשום פנים; שהרי הבדל הלשונות מצד זה הוא איכותי, ואין אומדים איכיות נבדלות זו כנגד זו, וממילא לא יפול בהן העוני והעושר במשמעם המדויק, אלא בדרך השאלה. כל לשון שבעולם, אם בת קיום והתפתחות היא, יכולה להיות מן הצד הזה עשירה ועניה כאחת, עשירה במה שיש לה אבל אין לחברתה, ועניה במה שיש לחברתה אבל אין לה, מפני שלעולם יש בזו מה שאין, ואי-אפשר שיהא, בזו. אמת, יש לך לשון בת מיכניסמוס צר וקשה שגורם לה צמוק הכח ודלדולו באחד או בכמה מאיבריה, אבל זו לא עניות היא, אלא מום קבוע, אורגני, שאין צועקין עליו, מפני שאין לו תקנה, והלשון אם בת קיום היא, עתידה שתתגבר סוף סוף גם על אותו “מכשול”, בהוסיפה כנגדו כח, כדרך הרבה בעלי-מומים, בשאר איברים, ותהא הולכת ומתפתחת, הולכת ומוספת גבורה על-פי דרכה שלה וכחה שלה. עיקר “העניות” חל איפוא לפי זה דוקא באותם חלקי הלשון שהם סימנים למושגים ברורים, משותפים לכל אדם בר דעת, ונתונים בשביל כך להתרגם כצורתם לכל לשון. מצד זה יש לך באמת, שלשון אחת תהא מסבות שונות עניה מחברתה, אף-על-פי שהעניות מסוג זה, שעל הרוב היא כמותית בלבד, אף היא אינה תמיד עניות גמורה, “בעצם”, אלא עראית או מדומה, ויש לה תקנה.

ואם כך, הרי כל המתאוננים על עניות לשוננו ומשתדלים בהרחבתה מצד זה – הדין עמם. סוף סוף לסתם בני אדם אין הלשון כמין “פֶיטיש” ותכלית בפני עצמה, אלא “כלי-שרת” לצרכים רוחניים או גשמיים, ואין אדם עשוי לתת יינו או מימיו בכלי מנוקב, אלא משתדל בתקנת הכלי לפני תשמיש. רשאי כל אדם לתבוע שתהא לשונו מושיטה לו בקנה וכלאחר-יד את כל אותם השמות, התארים והפעלים וכו‘, שכוללים, לפחות, מושגים פשוטים ומצויים, בני יום יום, משותפים לכל חי מדבר ונצרכים בכל שעה ובכל רגע; ואם אין לה, והיא חפצה חיים – על כרחה תתרחב, ואפילו על-ידי מרחיבים בכונה. ואם לחשך “יוצר” לומר: “יצירה” – ובכונה? הא כיצד? – אף אתה לחוש לו: הן! ה“יצירה” ו“רוח הקדש” אינן ענין לכאן. די לה להרחבה מסוג זה בכשרון פילולוגי וטוב טעם בלבד. ובכלל, אין לערבב “חבלי הלשון” מן הסוג האמור כאן ב“חבלי היצירה” של זה הבא לגלות “גלוי” חדש ממש, בפעם הראשונה, בריאה חדשה, יש מאין. זה בודאי “יוצר” הוא, ואפילו כשהוא מקשה ליצור יתוש, הוא צריך לרחמי שמים ול“רוח הקדש”, וכשאין היא אין כלום. ברגעי יצירה כאלה היוצר מתרומם על הלשון, נעשה אדון ומלך לה, משעבדה לרצונה, פורץ גדרה ואין מוחין בידו. ולא עוד, אלא ש“עברותיו” גופן נעשות לפעמים חוק או מצוה – גדולה עברה של “יוצר”! מן הצד הדינאמי שבלשון, “רגעים” כאלה בודאי הם החשובים עליה ביותר; כל שם או כנוי חדש ממש מסוג היצירה הגמורה שנכנס בה בחשאי או בקולי-קולות – הריהו בעולמה בחינת ברק. שמברכים עליו “עושה מעשה בראשית”, אפילו כשהוא פוגע בעץ עתיק. אבל מן הצד הסטאטי – ובו אנו עסוקים כאן – הרי אין לשון אלא זו הקבועה ועומדת עד עכשו, עד הרגע האחרון, ומצד זה, הרי יש לך כמה וכמה מושגים, ציורי מחשבה וכו’, שכבר הם נוצרים ועומדים בלבושיהם בכל הלשונות וכל פלוני דש בהם, אלא שלפי-שעה אין לנו כנגדם תרגום בלשוננו, דרך משל – ומה מקום ל“יצירה” יש כאן? אין כאן אלא מעשה תרגום ו“הרקה מכלי אל כלי”, שאינו מניח מקום להשתתפות יצירית מצד ה“מריק” אלא במובן מצומצם מאד, וגם זה רק ל“ותרנים” ביותר, שחולקים ב“עין יפה את השם “יוצר” לכל הפושט יד. אלו, כידוע, אינם מקפידים הרבה על לשונם וקוראים “יצירה” לא ליתוש עצמו אלא לצלו שעל-גבי הכתל, כמו שעל-פי רוב נחלפת להם “הרחבה מחסרון ידיעה” ב”הרחבה שלא מדעת“. “הרחבת הלשון תבוא על-ידי יוצרים אמנים” – ודאי! אלא שנשתמט להם דבר קטן: היוצר הגמור מודד תחלה ויודע את כל כחה של הלשון, בלא שיור כל-שהוא, עד סוף תחומיה הרחוקים ביותר, ואם הוא יוצא מחוץ לתחום פסיעה אחת – יציאתו גופה הרי היא באותה שעה הרחבת התחום כדי פסיעה; אם הוא מנצח את הלשון, מפני שצפה וראה, שכחו גדול מכחה ברגע זה – הרי נצחונו הוא גם נצחון חדש ללשון, וכחו שלו החדש משתקע בה ומצטרף לכחה משלעבר, והיא שוב מוספת גבורה כלפי המנצח גופו. ו”יוצר" כזה רשאי. אבל אלו “הנביאים האלמים”, שבכרסם תוסס תמיד “דבר-מה” ופיהם מגמגם, שמתגוששים הם הלשון ה“עוג” ומתלבטים בה לא מתוך ידיעה ובחירה, אלא, אדרבה, מתוך חסרון ידיעה, מפני שלא הכירו את כל כחה; אלו שלא מדדו מעולם במלוא עינם, וכל-שכן בפסיעותיהם, את כל ה“תי”ו פרסה" של מדינת מלכותה, אלא הם מכרכרים תמיד בד' אמות שלה – אלו אינם רשאים. איך שהוא, ההרחבה האמורה כאן, כסבור אני, אינה ענין ל“יצירה”, או אין היצירה ענין לה. צרוף חדש של מלים ישנות יש בו פעמים יותר כח יצירה מבמלה מחודשת מן הסוג האמור, שבאמת אינה אלא מלאכה; ולכל היותר היא יצירה במשמעה הפילולוגי אבל לא במשמעה הסתמי, הספרותי. זה הכלל: אין יצירה אלא פעם אחת. ומושג (עם בטויו) שנוצר – שוב אינו חוזר ונוצר. “גלגול” בלשון אחרת, בחינת ערוי לכלי שני, יש לו, אבל “יצירה” לא. מה שנוצר אחר-כך אפילו בדמותו של הראשון או בכח-כחו, זוהי שוב בריה אחרת, חדשה. מי שרוצה אפוא להמציא בלשונו שלו העניה מלים ושמות לעצמים ומושגים, ידועים בשמותם לו ולאחרים מכבר, מתוך לשונות אחרות עשירות – אם אך כשרון וידיעה וטוב טעם לו – ימציא ואל ישב “על המדוכה” ויצפה לשכינה, שאם יצפה – יבוא אליהו והלשון בעניותה תעמד. לא אמת הוא, שבשאר לשונות אין הרחבה בכונה כלל. לפי ידיעתי, “אחד-העם” היה הראשון, שתקע את המסמר הזה בקדקדם של סופרינו (עיין מאמרו “לשאלת הלשון והספרות”). אבל, ראשית, הוא צפה על כל הענין הזה מתוך שפופרת אחרת ומעל מצפה אחר, שאין מקומו כאן. הוא מדבר על לשון קטועה, “לשון של ספרים”. ואנו עסוקים כאן בלשון סתם, שרוצה להיות חיה ושלמה ממש. הוא תובע מן העברית את “לשון המחשבה” ושל המחשבה “הלאומית” דוקא, ואת “לשון הרגש” הוא מפקיר לאחרות, ואנו תובעים את שתיהן בבת-אחת. והשנית, וזה העיקר, הוא מעמיד את ה“דגש” שלו לא בתוך ה“לאו” של ה“הרחבה בכונה”, אלא בתוך ה“עשה” של ה“ההרחבה לצורך “, ובזה בודאי הלכה כמותו. בין שני מושגם אלו אי-אפשר, כמדומה, למצוא שום סתירה; הרחבה מדעת יש ויש לכל הלשונות החיות, אף אם אין להן מרחיבים מיוחדים לכך, מפני שבאמת, להן אין צורך בכמו אלה. כל הלשונות החיות והמפותחות נוהגות חליפין זו בזו וכל אחת מתמלאת מחוליות חברתה, ובין שאר כל הדרכים שלשון חיה מתעשרת בהם – ההרחבה בכונה תופסת אף היא מקום חשוב, אם כי אינה מורגשת ביותר. מפני שבטלה במעוטה בתוך שאר דרכי “הרחבה מאליה”, המרובים מאד. ואם “הן” כך – “פלג לשון” כשלנו לא כל-שכן. ולכשתמצי לומר, לשלנו מותר אפילו ב”מרחיבים מיוחדים” לכך, ושאני לשונות חיות: הן – בית הבעל, והיא – בית השלחין. לשון “חצי מתה”, שרוצים להחלימה, טעונה הלעטה והמראה. העצה הטובה, לכתוב בעברית ספרים טובים ולסלסל את המחשבה, אינה ענין לכאן כלל. אדרבה, כל מה שאנו עשירים יותר במושגים מוכנים שאין להם בטוי בעברית – אנו זקוקים ביותר להרחבת הלשון בכונה, והרחבה ממין זה אפילו כשהיא נעשית בקִבּלת ובשפע, “אַן-גרוֹ”, הרי היא מחזקת לצורך למפרע, כמובן מאליו.

ואולם צורך זה בלבד, אינו מספיק עדין. יש עוד צורך ממין אחר לגמרי, שה“מרחיב” חייב להביאו בחשבון כל שעה, צורך במשמעו הפשוט ביותר, וביחס לכל מלה או בטוי מחודש בפני עצמו. המרחיב חייב לדעת אם מושג פלוני ופלוני באמת אין לו בטוי עדין בלשוננו או כבר יש לו בה דוגמתה מן המוכן, ואין אפוא כאן צורך לחדש. חסרון ידיעה וזהירות בפנה זו יכולה לעשות שוב את כל העבודה למיותרת ולשלא לצורך במובנו הפשוט. וה“מוסר” היוצא מזה הוא, ראשית, שלא כל מִלְלַי וְגִלְלַי רשאים להרחיב. והשנית – וזהו העיקר השני, שאני רוצה לבררו כאן – שידיעה שלמה וברורה על דבר כמותו ואיכותו של הרכוש הלשוני מכל הדורות צריכה בהכרח להיות קודמת לכל מיני שאר נסיונות ומעשים של “הרחבה” לתועלת לשוננו. דבר זה מוכרח לא רק מטעם האמור בלבד, אלא מטעם חשוב מזה, שאבארנו מיד.

השוקדים על תקנת לשוננו מציירים להם את ההרחבה בדרך קצרה ופשוטה, מעין זו: לוקחים מלון של לשון אירופית חיה, מלון מלא כפי האפשר ומתרגמים אותו תרגום מדויק מאל“ף ועד תי”ו – ונמצאת הלשון מתעשרת “כקרח”! – לא כך?² עד כמה דרך זו קצרה ופשוטה, ובכלל אפשרית – על זה עוד יבוא הדבור להלן. אבל עד כמה רצוי הדבר, שיתחילו “לתקן” את הלשון בדרך הפוכה מעין זו – על זה אי-אפשר שתהא, לדעתי, אלא תשובה אחת – שלילית. אפשר, בהסכם עם האמור למעלה, להודות בתועלת ההרחבה, אבל לא שיתחילו בה. ה“הרחבה” מבחוץ על-ידי תרגום ללשוננו אותם המושגים, שהם משותפים לכל הלשונות, עם כל חשיבותה של זו, אינה אלא טפל. עיקר הלשון הוא – עצם מהותה בגדולה והתפתחותה הפנימית ובצד היצירי שבה. ולהתחיל צריכים לעולם מן העיקר ולא מן הטפל, שסופו לבוא גם הוא. עלינו לדאג אפוא, קודם-כל, שיהא תחלה בידינו לא מלון “מרחיב”, אלא מלון מכנס, כלומר, לא מלון רוסי עברי או אשכנזי עברי, אלא מלון עברי סתם. מלון שלם ומתוקן, שיהא הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גדולו והתפתחותו מכונס בתוכו כנוס גמור. הלשון היא אמנם כעין בריה חיה, כביכול, ועל-ידי “הלעטה והמראה” היא משבחת, אבל לא גדלה ומתפתחת. גידולה הטבעי בא לעולם מתוכה ומאליה.

ובכלל לא העשירות ולא העניות מן ה“מלים”. וכי לא ראיתם מימיכם ממון קמעה מכניס הרבה, ולהפך? הכל לפי רוב המחזור והצרופים! העניות מן הסוג האמור היא על-פי רוב יחוסית, וממילא עראית, עם לא מדומה. אבל עשירותה הגמורה של הלשון היא כחה הפנימי, החיוני, ואפשריותיה המרובות להתפתח וליצור, לצרף צרופים ולהוליד בדומה, לפרות ולרבות ולהתפצל וכו' וכו' – עד אין סוף. מה שאין בטבע ברייתה של הלשון לא יתנו לה כל בלשני מזרח ומערב, ומה שבכחה ליתן – סופה ליתן, לכשתהא נתבעת. וכלל גדול בסוד היצירה של הלשון: דבר קטן שלה – חמרה הכמותי; דבר גדול – צורתה, מעשה מרכבה שלה. עלינו אפוא לדעת קודם כל את הלשון ידיעה שלמה וברורה מצד זה: מה יש לה משלה, מה נתנה כבר ומה היא יכולה עוד לתת לנו לכשתתָּבע. ברם, יכלת זו היא תהומית ואין לה שעור בעתיד, אבל אין תפקידו של מלון מכנס לצלול עד התהום ולעסוק בעתידות. די לו במוכן ועומד – והלואי שזה יעלה בידו “כדבעי”. אחר-כך, משיהא כל הרכוש הלשוני מכונס ומסודר, נשתדל במקום שיהא צורך גמור והכרח בכך, למלאות את החסר; תחלה – מבפנים, מתוך לשוננו עצמה, ולבסוף מבחוץ: במקום שאפשר – מתוך אחיותיה השמיות, ובאין ברירה – גם משאר לשונות. אבל “מלואים” אלו של “הרחבה” מקומם במדור מיוחד ולא בגוף המלון המכנס, מטעם שיבואר עוד להלן. כנוס גמור כזה, לכשיעשה כתקונו – לא זו בלבד, שיפרסם ברבים כמה “אוצרות חשך”, לא שזפתם עין, ויחשוך כמה נפשות מפזור ומעמל, לחטט באלפי ספרים בלים בשביל “מרגליות” הלשון שבהם, עמל שהוא למעלה מן הכח ושכרו יוצא בהפסדו; ולא זו בלבד, שיצילנו מבזבוז כח לבטלה על בריות חדשות במקום שיש ישנות, דבר הגורם לערבוב הלשון ולכעורה – אלא אף זו, שיפתח לנו כמה פתחים ופתחי-פתחים להרחבת הלשון מתוכה ומרוחה, ויַראה לנו כמה שבילים חדשים שאין לשערם מראש, שבילים שמנצנצים לפרקים מרחוק רק ליוצרים ואמנים, אצטגניני הלשון ותוכני רוחה ומסתריה. אגב: מלון שלם ומתוקן כזה, מסודר כהלכה באופן המבואר להלן, יכבוש ויפנה את הדרך גם לפני הדקדוק העברי החדש, דקדוק שלם, שעתיד וצריך להכתב. הדקדוק, שעוסק במיכניסמוס של הלשון ובדרכי שמושה, צריך לראות תחלה את כל גופה ואיבריה כשהם מפורקים וכשהם מצורפים, ואת זה יַראה לו המלון.

אמרתי “מלון עברי שלם ומתוקן”. בידינו יש, כידוע, ספרי-מלים אחדים, אבל אלו אינם שלמים ואינם מתוקנים, וערכם לתקנת לשוננו מן הצד האמור אינו גדול ביותר. ראשית, לא כל אוצרות הלשון מעודה ועד היום נכנסו לתוכם; והשנית, והוא העיקר, כל מחברי המלונים (מן הגויִים והיהודים) לא החיה אותם ולא השפיע עליהם שלא מדעת רעיון התחיה של הלשון העברית, וספריהם לא נתחברו אפוא, אם אפשר לומר כך, ב“רוח הקדש” של הלשון והאמונה בתחיתה. ואל יהא דבר זה קל בעיניך: המלון העברי לא יהא שלם ומתוקן למטרתנו, אלא אם כן ישתתפו בחבורו גם טובי היוצרים, אמני הלשון והסגנון שבאומה הישראלית, כל אלו מהם, המאמינים, מדעת או שלא מדעת, בתחית הלשון העברית ועושים בה מאהבה. אנשי המדע יתנו למלון ממדעותם, מבקיאותם ומחקירתם המדויקת, והאמנים – מהרגשתם הדקה, מטוב טעמם ומכח הפראתם, ומבין כלם יצא דבר שלם ומתוקן. כבוד והדר לבלשנים! אבל במקום שהם שומעים קשקוש העצמות של השלד הדקדוקי והפילולוגי בלשוננו – היוצרים האמנים רואים ומרגישים עדין את רעידת הנוצה מתחת לנשמת אפה החמה. אינה דומה אומנת לאם, ואינה דומה בקיאות וידיעה גרידא לבקיאות וידיעה בצרוף “חוש” נאמן של לב קרוב ונשמה חיה אוהבת. אף במלוני שאר שפות – חיות או מתות – השתתפות כזו רצויה, אבל אינה מן המוכרחות ואפשר בלא כך. לשון חיה ממש – בית היוצר שלה הם החיים והספרות של חיים. זו אינה משהה ולדותיה במעיה, אלא פרה ורבה תמיד בזמנה ומאליה ומוציאה את כל כחה וחילה בעונתם הטבעית. מלונה שלה – עיקר תפקידו אינו אלא רשימת כתבי יוחסין ולידה לכל ולדות הלשון לאחר לידתם. ולשון מתה ממש – הרי אין לה אלא כתב שעל-גבי המצבות, דבר שנעשה בשעת הדחק על-ידי סתת. מה שאין כן לשוננו, שהיא בבחינת “כמו חיה”, זו הרבה יותר ממה שתוליד – נשאר מקופל במעיה לאחר זמן, וצריכים ליַלדה. ומלון שלה – תפקידו צריך להיות לפי זה לא כנוס הרכוש סתם, אלא כנוס שיש עמו הפראה ותוספת כח ללשון, מעין סיוע ליַלֵד. המלון צריך לנצל את הלשון העברית לכל כחותיה הגלויים והנסתרים עד מקום שהדעת ו“החוש” מגיעים, כלומר, כל החמר הלשוני שבו, מכל הדורות, עם כל אופני שמושיו צריכים להתמצות מצוי גמור מצדי צדדים. כל חלקי הדבור וצרופיהם וצרופי צרופיהם צריכים להתבאר בו לא לבד בהוראותיהם ובדרכי שמושם הקבועים, אלא גם האפשריים, הגלומים בתוכם; ודבר כזה לא יַעשה, כמובן, אלא בהשתתפות יוצרים אמנים, שצופים בחושם הפנימי לחדרי חדרים של הלשון ומטפטפים חיים במה ש“חשוב כמת”. העיקר הוא, שמחברי המלון, מלבד חכמתם והרגשתם הקודמת, יהיו רואים את הלשון העברית כחיה או כשבה לתחיה – זהו התנאי הראשון שאנו מתנים עמהם. השאר יבוא מאליו. ומהראוי להתנות עמהם עוד תנאי אחד: שלא יהפכו את המלון לבית-חרשת של מלים ח ד ש ו ת; אבל אם המחברים יהיו מדעיים ואמנים כל צרכם – מובטחני, שתנאי כזה מיותר. מַדָעוּתם וטוב טעמם יגיד להם, שדבר כזה אסור להעשות במלון מכנס. המלון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על-ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכנוס. המלון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צרופים חדשים שאפשר להם להעשות, על דרכי שמוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במלה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא… זהו כל מה שרשאי המלון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הצבור. דבר זה, כשיהא צרך בו ונגיע אליו, יֵעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במלון “מרחיב”, בתור הצעה לפני הצבור; אבל אין מקומו במלון מכנס, ואין צריך לומר במלון אקדימי, שנכתב בחבורה. אין לךדבר נבער ועון פלילי מזה, שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.

מה הם פרטי התכנית של אותו מלון, מהות חמרו, צורתו, בנינו וכו' – כל אלו הן שאלות גדולות לעצמן, שצריכות עיון מרובה וישוב דעת של מומחים קודם למעשה ובשעת מעשה. העיקר לדידי כאן הפרינציפיון, שחוטי ההתפתחות של לשוננו אנו צריכים לטוות מתוך “פשתנה” שלה. לגדל את הלשון גדוּל טבעי – אפשר רק מתוכה ומגופה; לטבוע את מטבעותיה – צריכים מתוך הפסיכיקא המיוחדת לה, ולא מתוך פסיכיקא של לשון נכריה, ואפילו עשירה ביותר. אין לזלזל בכח השפעת ממילא של לשון על לשון; כל אחת יכולה לזַכות מצד ידוע את חברתה במה-שהוא. אין לזלזל גם בערכה של ההרחבה הטכנית, כשהיא נעשית לצורך גמור ומתוך הכרח ממש, וכמובן, בטוב טעם ודעת. אבל לשעבד לכתחלה לשון אחת לזולתה מכל צד, לעשות את המעשה הגדול הראשון לתקנת לשוננו בדרך הפוכה, כלומר, לא בתחומה המיוחד ומתוכה אלא בתחומי לשון אחרת ומתוך לשון אחרת – עבודה כזו היא שלא כדרכה ופירותיה לא יהיו מרובים. אין לעשות לשון אחת קרקע לגדולי התחיה של לשון אחרת. לשון לשון וקרקע שלה ו“אבן שתיה” שלה. אמת, תפקידן של כל הלשונות אחד הוא: לגלות מה שבלב על-ידי דבור וכתב; אבל דא עקא: אותו ה“מה” שבלב אינו אחד לכל, והאמצעים עצמם של הלשונות הרי הם כל-כך משונים זה מזה שנוי פנימי, אורגני. ואפילו אם המלים אינן אלא “כלים” למה שבתוכן, למושגים – הרי ה“תוך” עצמו מקבל לעולם צורתו וגונו של ה“כלי”, כמים בכלי זכוכית. ופעמים אין לדעת מי שולט במי וכחו של מי עדיף: של המלה או של ה“מושג המפשט”; כי באמתו של דבר, שניהם מעורים ומזוגים זה בזה מבראשית, כנשמה בגוף, ואין לאחד מהן דין קדימה. רק מי שמאמין ש“ראובן” יכול להתהפּך ל“שמעון”, הוא יאמין שאפשר להפוך בבת-אחת, על-ידי תרגום מלון, לשון אחת לחברתה. אבל היודע שכל לשון היא בריה חיה, אורגנית, בפני עצמה ועולם מלא בפני עצמו, עם “שר” שלה ועם “נרני”ח"³ שלה – הוא לא יאמין בכך לעולם. וקח בידך מלון רוסי אשכנזי, למשל, ותראה מיד, כי דוקא אותו החלק שהוא מעצמותה של הלשון אינו מִתַּרגם כצורתו בשום פנים, אלא מתבאר בקירוב, לסבר את האזן. ואם יפה ומועיל דרך זה, דרך התרגום, למתלמדים לשון נכריה, שסופם לעמוד במקצת על אפיה לאחר זמן, אגב שמוש וקריאה מרובה – הנה מקולקלת היא בשביל אלו שסבורים להחיות ולהפרות באמצעותה לשון חנוטה. וכל-שכן בנדון שלנו, כשהלשון החיה העשירה, שממנה מתרגמים, היא אריית, והעניה, שאליה מתרגמים, היא שמית – מין בשאינו מינו כלל. להמשיך שפע חיים מזו לזו בודאי לא תעלה בידינו, והלואי שלא תאה בכך משום הטלת ארס בשרשי נשמתה של הלשון.

ובלא כך, הנה מן הצד המעשי שבדבר הרי זה אבסוּרד: כל לשון חיה שנבחר בה ל“העשיר” באמצעותה את לשוננו תתן מקום לבעל-דין לשאול: מה ראית לבחור בזו ולא באחרת? מדוע, למשל, מלון רוסי עברי, ולא אשכנזי עברי, צרפתי עברי וכו'? הרי קרוב לודאי שהרבה מן התרגומים העברים, שיהיו הולמים יפה מושגים ידועים וצרופיהם בצורתם הרוסית, דרך משל, לא יהיו הולמים יפה אותם המושגים עצמם וצרופיהם, כפי שהם מתבטאים בצורתם האשכנזית או הצרפתית. וכלום תאמר לחבר לשם הרחבה ותחיה תרגומי מלונים של כל הלשונות שבעולם? אתמהה!

והיוצא מן האמור זהו:

א. הואיל ולנו הלאומיים יש צרך כללי, נפשי, בתחיתה הגמורה של לשוננו העברית בדבור ובכתב כאחד, תחיה זו שכבר יש סמנים ממשיים לה בארץ-ישראל – יש לנו אפוא על מה להשען בעבודת שכלול לשוננו בכלל.

ב. הואיל ו“צרכינו” מרובים מכח לשוננו, לפיכך כל ה“מושגים” (מלים, שמות, פעלים וכו') המשותפים לכל הלשונות – הרי הם לגבינו בחזקת “לצורך” למפרע, וכל ה“מרחיב” מצד זה, ואפילו בכונה ואפילו בשפע, ובלבד שירחיב בטוב טעם ובכשרון – הרי זה משובח.

ג. הרחבה לחוד וגדוּל והתפתחות לחוד. ואלו, הגדול וההתפתחות, לעולם קודמים במעלה מן ההרחבה.

ד. כל מיני הרחבה מבחוץ אינם אלא סניף לתקנת הלשון. אבל הבסיס לה צריך להיות מתוכה ומגופה. מלון עברי-עברי שלם ומשוכלל, מלון של כנוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גדולו והתפתחותו ובאפשריותיו הקרובות המקופלות בו, הוא קודם אפוא לכל שאר מעשי הרחבה ותרגומי מלונים.

ה. מלון כזה צריך להעשות על-ידי חבורה של חכמים מומחים בהשתתפות אמני הלשון והסגנון העברי שבעמנו.

ו. כל זמן שאין בידינו מלון כזה, לא עשינו את חובתנו ללשוננו הלאומית ואי-אפשר שתהא בשאר מעשים לטובתה תקנה גדולה.

ז. תקנתה הגמורה של הלשון העברית לא תבוא אלא עם תחיתה הגמורה בדבור, ולפיכך כל המעשים שיעשו לתועלתה צריכים להיות מושפעים מתוך רעיון זה ומכוונים לתכליתו.

בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים.

היש לתמוה על כך? אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין. ובעיקר הדבר, הרי אין לך בלשון מלה קלה שלא היתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – “קול ה' בכוח, קול ה' בהדר” – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול “רְרְ” – זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות – האם לא הביאה קריאה פראית זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זו, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה מחרדתה ומצהלת נצחונה בשעור פחות מאלה המתגלות ב“דבור מוצלח” בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים הגדולים בשעת עלית נשמה? האם באותה הברה קלה, גרגר המלה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחדושן וכבירות בפראותן, מעין חרדה, פחד, השתוממות, הכנעה, התפעלות, התעוררות לעמוד על נפשו ועוד ועוד כאלה? ואם כן הוא, האם לא היה אדם הראשון ברגע זה אף הוא צַיָר וחוזה נשגב, בורא על פי אינטואיציה ניב שפתים, וניב נאמן מאוד – על כל פנים לגבי עצמו – לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים? וכמה מן הפילוסופיה העמוקה, מן הגלוי האלהי – כמו שכבר העיר על זה חכם אחד – היה בדבור הקל “אני” שהוציא אדם הראשון מפיו? ואף על פי כן, הנה עינינו הרואות שמלים אלה, ורבות אחרות כיוצא בהן, עומדות מובלעות בלשון – ולא כלום. הנפש כמעט שאינה נפגעת מהן. תוכן נאכל וכחן הנפשי פג או נגנז ורק קליפותיהן, שהושלכו מרשות היחיד לרשות הרבים, עדין עומדות בלשון ומשמשות אותנו שמוש רפלקטיבי ומרושל בגבולות מצומצמים של הגיון ומשא ומתן חברתי בתור סמנים חיצונים והפשטות לדברים ולמראות. הדבר הגיע לידי כך, שלשון האדם נעשתה כשתי לשונות, שנבנות זו מחרבן זו: לשון פנימית, לשון היחוד והנפש, שהעיקר בה, כמו במוסיקה, ה“איך”, לחוד - במדור השירה, ולשון חיצונית, לשון ההפשטה וההכללה, שהעיקר בה, כמו במתימטיקה, ה“מה”, לחוד – במחיצת ההגיון. ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המלה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא. רוצה אדם בקב שלו, ואלו עמדה המלה הדבורית כל ימיה במלוא כוחה וזהרה הראשון, אלו היתה מלותה תמיד כל אותה הפמליא של הרגשות ומחשבות שנקשרו בה בימי גבורתה, אפשר שלא היה שום “חי מדבר” מגיע לעולם לידי גילוי עצמותו ואור נפשו שלו. סוף סוף כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, ומה אם המלה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל שכן.

על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.

הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו “מה”, שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – “בלימה – בלום פה מלדבר”. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה“תהו” האפל, עם אותה ה“בלימה” פנים אל פנים בלי חציצה. “כי לא יראני האדם וחי” – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”, קלפה סוגרת בתוכה טפה אפלה של “תיקו נצחי”. שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה. אין נפקא מינה מה היא אותה המלה, החליפוה באחרת, ובלבד שיהא בה לפי שעה כדי כסוי וחציצה. שתי אחיות צוררות, משתי קצוות מקבילות, המוסיקה האלמת והמתימטיקה המסמנת מעידות כאחת על המלה, שהיא “לאו דוקא”, שאינה אלא מין רקמת תהו; אלא כשם שהגופים נעשים מורגשים לעין ומסוימים במצריהם על ידי שהם חוצצים במקומם בפני האור, כך המלה מקבלת ישותה דוקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה. היושב יחידי באשון חשך ואפלה ומרתת, משמיע קולו לאזניו: קורא את “שמע” או מצפצף בשפתיו. למה? “סגולה” היא להסיח דעתו ולהפיג פחדו. וכך המלה הדבורית – או שטה שלמה של מלים – כחה אף היא לא בתכנה המפורש – אם בכלל יש כזה – אלא בהסח הדעת הכרוך בה. העלמת העין היא סוף סוף המקלט הקל והנוח ביותר, אף אם מדומה, מפני הסכנה, ובמקום שפקיחת העינים היא גופה הסכנה, הרי אין לך גם מקלט בטוח הימנה, ו“יפה עשה משה שהסתיר פניו”. ומי יודע, אולי באמת הדבור שמבראשית נזרק לא מבין שנים, בין אדם לחברו, בתור כלי שרת חברתי, מעין דבור שלא לשמו, אלא דוקא מפי האדם היושב יחידי, בין אדם לעצמו, בתור צורך נפשי, מעין דבור לשמו גרידא, בחינת “בתוכי ישתומם רוחי ועם לבבי אשיחה”… לא נתקררה דעתו של אדם הראשון עד שהשמיע את עצמו לאזניו. ואולם אותו הקול שמבראשית שהעלה את הכרת האדם ממצולת התהו – הוא עצמו עמד פתאום כקיר מבדיל בין האדם ובין מה ש“מעבר הלז”, כמי שאומר: מעתה, אדם, יהיו פניך מכוונים רק כלפי מה ש“מכאן ואילך”. אחריך אל תביט וב“מופלא” אל תציץ, ואם תציץ, - לא תועיל, כי לא יראה האדם את ה“תהו” פנים אל פנים וחי. חלום שנשכח – לא יזָכר עוד. אל ה“תהו” תשוקתך, והדבור ימשול בך.

ובאמת אין “הדעה והדבור” שולטים אלא במה ש“מכאן ואילך” בד' אמות של מקום וזמן. אך בצלם יתהלך איש, וככל אשר יתקרב אל האור המדומה שלפניו, כן יגדל הצל מאחריו וכן לא ימעט האפל מכל סביבותיו. “מכאן ואילך” אולי יש ליַשב את הכל: בדוחק או ברווחה, אבל יש לישב. העיקר, שלא ישאר חלל ה“דעה” של האדם רגע אחד פנוי בלא מלים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון, ללא ריוח בינתים כחוט השערה. נר הדעה והדבור – הגחלת והשלהבת – נר תמיד לא יכבה. ואולם אותו השטח של “מכאן ואילך”, השרוי בתחום האור המדומה – סוף סוף במה נחשב הוא לעומת ים האין סוף של אפל העולמים הנשאר עדין, ושישאר תמיד, מבחוץ. וסוף סוף הלא דוקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה. במו פינו נבנה עליה מחיצות של מלים מלים ושיטות שיטות להעלימה מן העין, ומיד הצפרנים חוטטות וחוטטות באותן המחיצות, כדי לפתוח בהן אשנב קטן, סדק כל שהוא, ולהציץ דרך שם רגע אחד אל מה ש“מעבר הלז”. אולם אהה, שוא יגיעת אדם! בו ברגע שהסדק נפתח לכאורה – והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין.

וכך אין לדבר סוף עד העולם. מלה הולכת ומלה באה, שיטה עולה ושיטה יורדת – וה“תיקו” הישן והנצחי בעינו עומד, לא ישתנה ולא יתמעט. נתינת שטר על החוב, או רשימתו בפנקס, איננה עוד פרעון החוב; פורקת היא רק לפי שעה את משאו מעל הזכרון ולא יותר. והוא הדין בדבור ההחלטי, כלומר, בקריאת שם וקביעת סדרים וסיָגים למראות ולצרופיהם. שום תשובה לשאלת המהות אינה מובלעת ועומדת ממילא בדבור סתם. אפילו דבור של תשובה בהדיא אף הוא אינו באמת אלא נוסח אחר של השאלה עצמה, “בתמיה” מתורגם “בניחותא”, סגנון של כסוי במקום הגלוי. אלו באנו להפשיט את ה“תוך” הגמור, האחרון, של כל המילים והשיטות, סוף סוף, אחרי מיצוי אחרון, לא יעלה בידנו אלא שם אחד הכולל את הכל שם בן ב' אותיות. ואיזהו? עוד הפעם אותו “מה” הנורא, שמאחוריו עומד איזה “איקס” עוד נורא ממנו – ה“בלימה”, אבל בוחר האדם לפורר את חובו לפרורים קטנים, בתקוות שוא להקל בכך את הפרעון, וכשאין התקוה מתקיימת הוא מחליף מלה במלה, שטה בשטה, כלומר, נותן שטר חדש תחת הישן ודוחה או מרחיב לעצמו את זמן הפרעון. בין כך ובין כך – והחוב אינו בא לידי גובַיְנא לעולם.

מלה או שטה יורדת איפוא מגדולתה ומפנה מקומה לאחרת לא מפני שהורע כחה לגלות, להאיר, לבטל את ה“תיקו”, מקצתו או כולו, אלא דוקא להפך: לפי שנשחקה המלה או השטה מרוב מעוך ומשמוש וחטוט ואין בה עוד כדי כסוי והעלמה יפה, וממילא אין בה עוד כדי הסח הדעת לפי שעה. האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה“תהו” האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה כלומר, אוחז ב“סגולה” הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד. ואל תתמה! ה“סגולה” מועלת למאמינים בה, שהרי האמונה עצמה אף היא אינה אלא הסח הדעת. האין דוגמא קרובה לזה בין ה“מדברים” עצמם? אדם, כל זמן שהוא חי ושואף ומתנועע ופועל – ממלא חלל, והכל מובן, לכאורה; “הכל אתי שפיר”. כל שטף החיים, כל תכנם – אינה אלא השתדלות רצופה, יגיעה בלתי פוסקת של הסח הדעת. כל רגע של “רדיפה אחרי…” הוא באותו רגע גם “פליטה מן…” – וזה, רק זה, כל שכרו. שכר רדיפה – פליטה. הרודף מוצא כל רגע את ספוקו לפי שעה לא במה שהשיג אלא במה שנמלט, והוא הנותן לו צל של קורת רוח ובטחון לפי שעה. “כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון”. אך הנה מת האדם – והחלל נתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת – והמחיצה נסתלקה. הכל נעשה פתאום בלתי מובן. ה“איקס” הנעלם משתרבב לפנינו שוב בכל מורא קומתו – ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ באפלה אבלים ודומם כאבן. אבל רק רגע אחד, לפי ששר של חיים מקדים סתימה לפתיחה, והוא מזמין לנו מיד “סגולה” חדשה להסיח בה את הדעת ולהפיג את הפחד, ועד שלא נסתם הגולל על המת – וכבר נמצא אותו החלל שנתרוקן סתום שוב באחת מן המלות, תהא זו של הספד, של תנחומין, של פילוסופיה או של אמונה בהשארת הנפש וכדומה. הרגע המסוכן ביותר – גם בדבור וגם בחיים – אינו איפוא אלא זה שבין כסוי לכסוי, כשהתהו מנצנץ, אבל רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים. שומר פתאים ה'.

ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה“צד השוה” ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי “הצד המיַחֵד” שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - -

ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'.

עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה “עוד לאלוה” לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה“חי המדבר”. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם.

3 אקטיאב, 1915.

א

יודעי הספר בישראל עומדים זה כמה משתאים לפני חזיון מוזר: יש לעמנו ספרות עתיקה בת אלפי שנים ורבבות כרכים, שקלטה לתוכה הרבה כחות יצירה של מאות דורות והיא משום כך רבת חליפות וצורות ורבת תוכן; יש לנו ספרות חדשה וצעירה, עשירה אף היא בכשרונות מצוינים; יש לנו גם הרבה דברי ספרות חשובים של יהודים בכמה לשונות נכריות – סוף דבר, יש ויש; ואף־על־פי־כן, אחרי כל העושר הזה, כמעט שאין בידינו להראות לאיש יודע ספר מישראל בן הדור הזה אפילו על סכום מצומצם של ספרים כאלה, שיהיו ראויים להעשות עליו חשובים וחביבים במדה ידועה ושיפנה אליהם למלא נפשו בשעת רעבונו הרוחני.

והפלא יגדל ביותר, בדעתנו עם זה, כי עמנו שמוקיר את הספר מטבעו ומרבה להגות בו, הרי מצא בכל הדורות והזמנים את ספוּק רוחו, איש איש במקצוע החביב עליו מאוצרו שלו. בכל הדורות והזמנים נמצא בתוך תלי־התלים של ספרותנו מספר מסוים של ספרים בעלי ערך קים, שלמים ומלוקטים, שהאריכו על שלחן הקורא העברי ימים ושנים. הספרים הללו ראויים היו להקרא “ספרי עם” בפה מלא, מפני שהיה בהם כדי ספוּק הלב של כל שדרות העם, העליונות והתחתונות כאחד.

ספרים בודדים בעלי ערך קַיָם, ספרים בני כח יצירה של אישיות יחידה, אבל כבירה, מעטים לעולם. אבל אפילו המון ספרים, שהם מעוטי ערך כל אחד בפני עצמו, יש שמצטרף ועולה מתוך כולם ביחד חזיון ספרותי חשוב, שהוא ראוי להגיון ולהתבוננות מצד כל קורא עברי בכל הזמנים. אין לך שום תקופה ספרותית, אפילו זו שלא העמידה גדולים, שלא תניח מקצת “נכסי צאן ברזל” לדורות הבאים. כל תקופה כזו, בבוא חליפתה, מניחה אחריה בהכרח מעין שכבה, דקה או עבה, שנעשית בסופה קרקע לגדוּלי הרוח של התקופה יורשתה. השכבה ההיא צריכה לעבור מאבות לבנים כמו שהיא, בעינה ובהויתה. והבנים אף הם, אם אין רצונם לזרוע באויר העולם, חייבים להפוך ולהפוך באותה הקרקע, לחרשה ולשדדה שוב ושוב, עד מקום שיכלתם מגעת; שאם אין קרקע אין צמח, ואם אין בספרות מסורת ושלשלת הקבלה – אין גידול והתפתחות ואין התחדשות.

כי לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על־ידי האומה כלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו. אלא מה יש לו ערך? זה שנכתב על־ידי פלוני אלמוני משנה פלונית ואילך.

אלפי שנה חשבה והרגישה האומה הישראלית כמו שחושב ומרגיש כל חי מדבר; בכל גלגוליה הביעה את רוחה בכמה אופנים וסגנונים ובצורות שונות ומשונות; כמה וכמה אנשי לב עמדו לה, גדולים, בינונים וקטנים, ששאבו ממקור האומה ומרוח קדשה וגם שפכו עליה מרוחם הם. בתוך אלה היו גם ענקים, שבכוחם הרוחני הסיעו את כל מרכבת האומה בבת־אחת למסלה חדשה. וכמה מהפכות רוחניות עברו עליה – מהפכות שהניחו חריצים עמוקים בכל נתיבות חייה ובכל מקצועות ספרותה – היתכן כי כל אלה כאין נגד מה שנוצר על־ידי פלוני ואלמוני משנה פלונית ואילך?

אם השם “ספרות” מורה לא רק על אחת מצורותיה – כגון זו הקרוּיה “יפה”, אלא פירושה כמשמעה בכל הספרוּיוֹת שבעולם: סכום הכולל של המחשבות וההרגשות הלאומיות לכל אופני בטוייהן וצורותיהן הספרותיים בזמנים שונים – הרי ספרותנו החדשה בתוך כל מה שקדם לה אינה אלא כטפה בתוך הים. די לקרוא בשמות הידועים: כתבי־הקדש, הספרים החיצונים, הגנוזים, התלמוד בשתי צורותיו העקריות: ההלכה והאגדה, הפילוסופיה, הקבלה, השירה, המוסר, הדרוש, החסידות, הספרות העממית – שמות אלה, שכל אחד מהם כולל בתוכו תקופה שלמה, בעלת פרצוף מסוים עם תוכן וסגנון מיוחדים ועם אויר רוחני מיוחד; שמות שכל אחד מהם מעיד על מחזור חדש בגלגל המחשבה העברית ועל סולם חדש של הרגשות – די, אומר אני, לקרוא בשמות אלה, כדי לדעת, מה רב העושר השמור לנו עדיין אפילו באוצרותינו העתיקים.

נצרף לזה גם את מעט הרכוש, שהביאה לנו הספרות החדשה ושאין בדעתי לבטלו כלל – והיו לנו נכסים ספרותיים גדולים וחשובים, שאין להתביש בהם בשום פנים ואפשר לפרנס בהם דורות שלמים. ואף־על־פי־כן הנה עינינו הרואות, שהגענו כעת לידי מצוקה רוחנית גדולה מנשוא; כל אחד מאתנו, ש“מלא כרסו” בספרות העברית מכל הזמנים, הסולת עם הפסולת, טעם בודאי לא אחת טעם הצער, מעין יסורי טַנטַלוס: בנו הגדול או חברו תובע ממנו ספר, או סדר ספרים עבריים, כדי ללמוד להכיר על פיהם את דברי היצירה הלאומית בכלי ראשון, בדוגמאות נבחרות של גופי המקורות, והוא, הנתבע, עומד לפני סבל ירושה צבור לפניו כהר ומתקשה להשיב. הרי־הרים של ספרים – וספר אין.

הספרות החדשה – מלבד שעד היום לא זכתה עוד לסנקציה גמורה מצד חלק חשוב של האומה בתור מורה דרך ומחנכת, הנה היא בעצמה, מצד מעוט כמותה, אינה מספקת. אין בה, כידוע, אלא כדי טעימה קלה, כדי לקיקה, אבל לא כדי סעד הלב, כדי שביעה ממש. הספרות הישנה? – אבל מי זה מבני דורנו יאבה להכנס לתוך הלאבירינט הזה? וכשיכנס – הימצא בו את ידיו ואת רגליו? הרי אי־אפשר ליעץ באמת ובתמים את בן־דורנו, הקורא סתם, לחטט בידי עצמו ימים ושנים בתוך אותם תלי־התלים של הספרות העתיקה והישנה, כדי להוציא משם קב־קב ממאה־מאה כורים את התמצית היפה והחיונית שיש בהם, את החלק היצירי המשוקע בתוכם. עבודה כזו נאה למומחים, שמלאכתם בכך, ולא לקורא סתם, ואפילו מובהק שבמובהקים.

יש עוד דברי יצירה של יהודים בלשונות נכריות. אבל הללו, אף אם נביאם בחשבון ספרותנו, דבר הטעון עוד, על־כל־פנים, הגבלה – הנה כל זמן שהם עומדים בנכריותם, הרי יש לראותם כאילו אינם. כלום נגזור על כל אחד מישראל ידיעת שבעים לשון?

מה נעשה, איפוא, לאדם מישראל בזמננו, שרוצה להכיר את מעשה היצירה הספרותית של העם העברי במבחר דוגמאותיה מכל הזמנים? כלומר, כיצד מכשירין מצד אחד לשמוש בני־אדם את כל החיוני שבספרותנו הישנה, ובמה, מן הצד השני, נשיג את ההסכמה הלאומית על ספרותנו החדשה?

“אוצר היהדות”, שעלה לפני שנים אחדות במחשבתו של “אחד העם”, אינו ענין לכאן. ספר לידיעת היהדות לחוד, והכרת גופי היצירות הספרותיות של היהדותבמקורן לחוד. עם כל חשובותו הלאומית של “אוצר היהדות” – הוא לבדו לא יניח לעולם את דעתו של הקורא היהודי, הרוצה להכיר את עצם היצירות העבריות לא רק על־פי ספרים ומאמרים כתובים על אודותיהן – וכזה הרי צריך להיות “אוצר היהדות” – אלא דוקא מתוכן ומגופן עצמן. הקורא המובהק, ה“מעיין”, רוצה וחייב להכיר את שכינת עמו פנים אל פנים, ולא על־ידי סרסור.

ה“ביבליתיקאות הגדולות”, שאחרים מוציאים אותן – אף הן אינן עתידות להביא לנו את הרוָחה. הטובות שבהן – כל שבחן, מה שהן מרבות לנו בשוק ספרים עבריים סתם. ועל זה ודאי יישר כחן, אבל בשום פנים לא תביאינה לעולם את ה“ספר העברי”, אותו הספר שאליו אנו מיחלים. לשם זה חסרות הן את העיקר: רעיון עליון, רעיון מרכזי ויסודי. על־ידי הוצאת ספרים סתם, ישנים וחדשים זה בצד זה, אין נגשר עדיין הגשר בין כל התקופות הספרותיות השונות, ואין צריך לומר, שלא יבוא מתוכם הברור הספרותי הגמור, זה שהוא העיקר בנידון שלנו, ואפשר שהוא גם למעלה מכח הוצאה פרטית ומסחרית.

כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו. כל פעם שנמצאה ספרותנו במצב דומה לשל עכשיו על־כרחה בקשה לה מפלט בדרך זו, ובה עלינו לאחוז גם הפעם.

כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם “חתימה”.

ב

חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי־הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה“גניזה”. פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח¹ – נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: “נידון לגניזה” (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת, כמובן) על ידי חבורה של חכמים מבאי־כח העם ונאמני רוחה – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה ומפזור הנפש, ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות מעשרו הרוחני, עוד פִּנתה לו, על ידי שחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.

כי הנה כל זמן שלא תעָשה בתוך הישן עבודת הבירור – אי־אפשר שיהא לב העם ואישיו פנוי כלו לקליטתם הגמורה של ערכים ספרותיים חדשים, וכל שכן ליצירתם. רק לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים. כל חתימה מכרזת נעילה על תקופה ישנה, ובאותה שעה היא מבשרת פתיחה של תקופה חדשה. ולא עוד, אלא שהתמצית המעולה של הישן, לאחר שהיא עוברת בשלום דרך האויר החדש ויוצאת משם צרופה, היא גופה נעשית קרקע לגידולים חדשים, ממציאה להם לחלוחית ויניקה ומסַיַעת לצמיחתם ולפריחתם.

ה“חתימה עם ה”גניזה" שבצדה היא, איפוא, עבודה של פריקה וטעינה בבת־אחת. מצד אחד היא פורקת מעל לב העם משא כבד של אחריות מוסרית המוטלת עליו בתור שומר חנם של נכסים מתים. מעתה אינו משועבד עוד שלא ברצונו לשמירה בטלה של הרי חול בשביל המרגליות שבתוכם – מרגליות, שאין לו מהן הנאה של כלום. חובה זו אם קשה היא לעם “שוקט על שמריו” – שבעתים היא קשה לעם גולה ונודד, שצריך לטלטל על גבו את הרי החול ממקום למקום. מעתה שמירתם של הנכסים המתים נמסרת לבעלי ה“גניזות” והארכיונים – והעם נקי. ומן הצד השני, החתימה מוציאה ומוסרת בידי העם את המרגליות עצמן, ליהנות מהן מיד ולהנאות בהן את הדורות הבאים.

יש מתיראים מפני המלה “גניזה”. היא גרמה לנו, לפי המוסכם, אבדות גדולות. ויש שיראו בכך מעין קביעת צנזורא; גוזרין על הצבור: “את זה קרא, ואת זה אל תקרא!” – כל זה אינו אלא יראת שוא ויסודה סברא מוטעית מעיקרה. החתימה והגניזה נעשות במדה ידועה, אף אם לא בשלמות הראויה, גם מאליהן, על־ידי החיים עצמם. וכי בימינו אין חלקים שלמים מן הספרות נמסרים לגניזה? העם חדל להגות בהם – והרי גניזה. לפי זה יש לראות בימינו כנגנז אף חלק גדול מספרותנו הישנה, זו שלפני דור אחד עדיין התפרנס ממנה וחי בה רוב העם. החכמים בעלי אותה ה“חתימה” – עיקר עבודתם היתה בחיוב, בהצלת הפליטה החיונית, כלומר באסיפה, בלקוט ובסדור של כל הטוב והמעולה, החיוני והשלם שנברא בספרות עד ימיהם ושהיה משוקע פעמים בתוך הרבה פסולת. הם היו מתכוונים רק לברור את הבר, ואם הרוח ישא מאליו את המוץ – ישאנו. ואפילו גניזה מדעת, כשהיא מכוונת כנגד הריק והתפל בספרות, יפה היא לזו כזמירה לאילן; הגזע מוסיף על־ידי זה כח ומרבה ענפים חדשים ושרשים חזקים. ואם תאמר, מי יכריע בדבר? מי הוא זה הבורר והבוחר? – דעת העם וטעמו, או כמבטא הקדמוני: ”רוח הקדש" של האומה. קריטריון אחר אין לפי שעה בידינו. החכמים אינם אלא באי־כחו הרוחניים של העם, ובעל־כרחם יכנעו לפקודת החיים, ופעמים אפילו כנגד נטית לבם הפרטית. "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, יחזקאל וכו'" – בקשו ולא גנזו. למה? החיים לא גנזו. לא היתה להם איפוא לאותם החכמים שישבו בעליה דרך אחרת, אלא ל“דרוש” אותם הספרים ולהכניסם. וכך נכנסו אפילו אל הקאנון הדתי ספרים כאלה, שתכנם מתנגד תכלית נגוד לכל דעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הקאנון עצמם בימים ההם. אם יש, איפוא, לקבול על האבדות מתוך הספרות הקדמונית בעטיה של הגניזה – בואו ונקבול על כל אותו הדור, על דעותיו ועל טעמו, ואולם “צעקה על העבר” כגון זו היא, כידוע, צעקת שוא. ובפני תקונים והגהות אין הדלת נעולה לעולם. ישתנה הדור וישנה, או יגיה, את ה“קאנון”. הרי שבו והכניסו בעלי התלמוד לבית־מדרשם את רוב הברייתות שהוציא רבי. ומובטחני, אלמלי הגיע אותו הדור להכיר את ערכם הספרותי הלאומי של מבחר האפוקריפים והפסידואפיגרפים, היו חכמיו ש“בעליה” חוזרים ו“דורשים” גם את אלו הספרים ובכרך התנ"ך היה נוסף עוד חלק רביעי.

אפוטרופסי החרות שבנו יכולים איפוא להתנחם. החרות, כלומר, חרות הרצון, חרות הבחירה, חרות המחשבה והיצירה, לא תקופח, חלילה, על־ידי ה“חתימה”. כל “תחיה”, רינסנס בלעז, אינה בעצם אלא חזרה על הראשונות, אבל בדרך חדשה וקצרה, כלומר: מחזור חדש ומהיר של גלגל ישן. ואף “מהפכה”, כל זמן שהיא נעשית בתחום הלאומיות ובתוך חלל אוירה – מכאן היא מתחלת, מבראשית. קציצה בנטיעות אינה עדיין עקירה מן השרש, גזרת כליה על הכל. אדרבה, מניחים גם הרבה מן הגזע, אם כדי להפריחו מחדש ואם כדי להרכיב בו זמורות חדשות, ואותו ה“נשאר” מן הגזע הוא הוא הלוז שבשדרת הדורות. אפילו המהפכה האכזרית ביותר אינה אלא הופכת את הקערה על פיה, אבל את גוף הקערה אינה משברת; שאם לא כן לא תמצא במה להגיש את תבשילה החדש. הקערה הראשונה אף היא, כמו הצבת הראשונה, נתונה משמים ואין יד בריה שולטת בה. יתר על כן: אפילו יצירות בעלי המהפכה עצמם עתידות להעשות חוליות בתוך השלשלת של ה“חתימה”. כל “חתימה” בשעתה אינה קפריסא של מושלים יחידים הנוטלים שררה לעצמם, אלא היא באה בהכרח היסטורי, ואביה – החפץ להתחדשות, השאיפה להפטר מן “העודף שבכתב”, או כמו שקוראים לזה חכמים: “מקרא מרובה והלכה מועטת”; “מקרא” – זה הכתב, ו“הלכה” – זה התוכן הממשי, מה שיש לו חבור אל החיים. אַל נא תרָאה איפוא ה“חתימה” המוצעת בזה כחקוי של ילדות למעשי קדמונים. אם רוצים אנו להשיב לספרותנו כמה שהיא מכחה החיוני והשפעתה על העם, עלינו, בין שאר התקנות במקצוע הספרות והחנוך, לתקן גם את זאת: לשוב ולעשות “כנוס” חדש, לאומי, כמובן, ולא דתי, של מיטב הספרות העברית מכל הזמנים.

מכל המקצועות של ספרותנו, מכל פנה וקרן־זוית, שמתחבאת שם מקצת “רוח הקדש” של האומה, מעט מכח היצירה של טובי אישיה – מכולם עלינו להוציא ולהעלות את הניצוצות האובדים והנדחים, לצרפם לאחדים, והיו לדבר שלם ביד האומה.

אל לנו, כמובן, להיות משועבדים בכל דבר אל דרכי הכנוס של הקדמונים. להפך, בענין זה נהיה בני חורין גמורים. הקדמונים עשו מלאכתם באמונה על־פי דרכם הם, על־פי הדעות והטעמים ששלטו בימיהם ולפי צרכיהם הרוחניים של בני דורם, בימינו נשתנו הצרכים והלבבות ועמהם גם הרבה מן הערכים הספרותיים. אבל היחס אל העבודה הזאת צריך להיות אחד בכל הזמנים: יחס של הכרת כל האחריות הגדולה, שמטילה האומה על כל הנגשים לטפל בקדשי קדשיה; הייתי אומר: יחס של קדושה.

יודע אני, הספר והספרות נעשו בימינו חולין. בעיני רבים אינם אלא כשאר סחורה. ואולם היצירה האמתית לועגת לשוק ולהמונו. חייה חיי עולם וקדושתה לדור ודור. סוף־סוף, אם ברצון ואם באונס, הבריות מקבלים עליהם את עול מלכותה ופותחים לפני השפעתה את שערי לבם.

ירגיש נא העם כי מקום אחד יש לו בעולמו, שכולו טהרה וכולו מקלט להגות נפשותם של כל הדורות; ידע נא ויכיר, כי העובדה הזאת, שנעשית לשמו ולשמה, אין בה כלום מן החולין ומן הפניות והמחשבות הזרות, אלא משום הצלת כבודו הרוחני וחיי עולם שלו – וראיתם אם לא יכיר פעלכם ולא יברך שמכם.

דבר שאיני צריך לומר, כי השם “חתימה” האמור כאן אין פשוטו כמשמעו הישן ממש. לא השתמשתי בו אלא לשבר את האוזן – וּשְנֵה במקומו: “כּנוס”, או מלה אחרת דומה לזו. כל־שכן שאין צורך לומר, כי עבודת הכנוס אינה באה למעט כלום מעבודת היצירה של עכשיו או לעכב בכל־שהוא את מהלכה. מְחֵה מכאן כל מיני “מעוט” וכל מיני “עכוב”! ה“כּנוס” להוסיף בא ולא לגרוע. “בשעה שיצא הדבור” – אומרת האגדה – “היה העולם עומד ושותק” – בשעה שיצא הדבור אולי כך הוא, אבל בשעת הכנוס אין העולם לא עומד ולא שותק, אלא כמנהגו נוהג. גלגל היצירה אינו פוסק. החוט שלו הולך ונטוה למעלה מכל התחומין ומצטרף מאליו לארג כל הדורות. יתר על כן: אפילו בגוף העבודה של המכנסים נכיר את חותם הדור. רוח הדור יהא מובלע ועומד מאליו בתוך פרי עבודתם, בין הפרקים ובין השטין. בעבודה כזו העיקר היא הרוח הנוהגת בסתרי הלב, ומלבד ההוספה הממשית של דורנו בדמות “מבואות” חדשים ליצירות ישנות, וכדומה, הנה תהא אותה הרוח הנעלמה אף היא כעין הוספה חדשה על הראשונות, הוספה שלא מדעת, בלא כונה להוסיף. הכל תלוי באופן הבחירה של החומר, והעיקר – בצירופיו. צרופים חדשים של דברים ישנים בונים עולם ומחריבים עולם, עוקרים מרכזים ממקומם ונוטעים אותם במקום אחר. כל החומר הישן, שיעָקר מתחומו ויעבור דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו – יואר ממילא מבפנים ומבחוץ באור חדש לגמרי, וגם יחסנו הנפשי אליו יהי שונה לגמרי מזה של הדורות הקודמים. סופו להעשות כבריה חדשה.

אותו ה“כנוס”, ה“סדור”, או קראו לו שם כרצונכם – שיֵעשה על־ידי חבורה של חכמי הדור וסופריו המעולים, צריך לכלול בתוכו, כאמור, את מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום. ובהיות כל החומר מלוקט ומסודר על־פי תכנית קבועה מראש לפי שיטה ודעה יסודית אחת ולשם כונה גדולה לאומית אחת – ממילא תהא רוח אחת עליונה מרחפת על־פני כל אותה העבודה ופריה מתחלתם ועד סופם. הגיא שבין הספרות הישנה והחדשה יסתם על־ידי כך מאליו, ולא תהא לנו מעתה אלא ספרות עברית אחת. בפרטיה תתפצל אמנם לתקופותיה, למדרגותיה, לגוניה וכו' וכו' – אבל בעיקרה תהא כולה אחת וקדושתה הלאומית אחת ושמה אחד: הספרות העברית.

בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש"ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות, והרוה בהם לכל עת מצוא את צמאונו הרוחני ואת צמאון בניו.

הספר העברי ישוב לכבודו הראשון – להיות לצורך גמור וגם לתכשיט לכל בית ישראל. הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש.

ומי יודע, אולי ישובו גם רחוקים ומרוחקים ובקשו נתיבות אל הבאר אשר שתו ממנה הם ואבותיהם. אל נא ימצאוה סתומה בעפר ובצרורות.

ג

ותכנית מפורטת? –

אך טרם נגיע לזו יש לברר כאן תחלה עוד עיקר גדול אחד: שאלת הלשונות, שהיא באמת גם שאלת “החומר” של הכנוס לעתיד לבוא.

סכום התוצאות כולן של עבודת הכנוס הרי צריך, כמבורר למעלה, לתת לעם העברי דמות שלמה של כח יצירתו בספרות לכל עליותיו וירידותיו של זה, לכל נטיותיו ועקלקלותיו, באופן, שהעם יעמוד מתוך כך על מסורת ספרותו ועל שלשלת קבלתה. ואולם אולו כח היצירה הרי נתגלה, ובצורה בולטת, לא רק בלשון העברית, אלא גם בשאר לשונות. האם לא יהא אפוא משום מעוט הדמות ועִקומה אם נוציא את אלה מן הכלל? האם לא תחסר על־ידי כך השלשלת הרבה חוליות? אם תאמרו להוציא – אפשר תסכימו להוציא את החלקים הארמיים שבתנ"ך ושבתלמוד ושבספרות הקבלה? אפשר תגזרו גירושים גם על תרגומים מעין כתובים אחרונים, מורה נבוכים, הכוזרי, חובות־הלבבות? שהרי אין להבדיל בין לשון ללשון ובין תרגום ישן לחדש. ואם תאמרו להכניס – היכן הגבול? מה מכניסין ומה אין מכניסין?

כדי לענות על שאלה זו יש להבחין מתחלה בין סוגיה השונים של אותה “בריה בפני עצמה” – יצירה לאומית בלשון נכריה, העמוסה, כמדומה, רק על שכם ספרותנו העלובה בלבד, לפי שבריה משונה זו לא כלה “מעור אחד” היא; ומבחינת הנדון שלנו אפשר למצוא בה שבעה סוגים אלה:

א) דברים שמתחלה בעברית נכתבו, אלא שמסבות היסטוריות אבד גוף מקורם ובידנו נשאר תרגומם בלבד (רוב ה“חיצונים” וה“גנוזים” ועוד).

ב) ספרים שנכתבו בלשון לועזית בתורת “הוראת שעה”, כעין יוצא מן הכלל, אם משום “עת לעשות לה'” ואם משאר טעמים היסטוריים, ואולם מחבריהם עצמם היו כותבים רוב שאר דבריהם עברית, ועל־כל־פנים, רואים היו את זו כאוצרן היחידי של המחשבה וההרגשה הלאומיות (רב סעדיה, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ועוד). רוב ספרים אלו כבר נמצא להם תרגום ישן.

ג) דברי יצירה של עברים בלשונות לועזיות שלא מדעת, כלומר, שבעליהם לא ידעו את הלשון העברית כלל, או שלא ידעוה ידיעה מספקת ליצירה נבחרה, ואולם יצור יצרו מדעת ושלא מדעת, ואולי גם בעל־כרחם, ברוח עמם. כאלה יש הרבה בלשון יונית מן התקופה האלכסנדרונית ואחריה, בלשון ערבית וספרדית – בימי הבינים, וכמעט בכל הלשונות התרבותיות – במאות השנים האחרונות עד ימינו.

ד) אלה שבעליהם ידעו את הלשון העברית, אלא שמטעמים שונים, פנימיים וחיצוניים, כפרו בה והחליפוה בכונה, בתור שיטה, בלשון עם הארץ. כאלה הם הרבה מראשי אבות “חכמת ישראל” במערב.

ה) היצירות של העם ושל הסופרים העממיים בז’ארגונים השונים שבפיות בני ישראל לארצותם.

ו) יצירות לועזיות של עברים בעלות תוכן אנושי כללי; ולבסוף:

ז) החלקים הארמיים שבספרותנו.

מוציא אני לפי־שעה מן הכלל את הסוג הששי, שלדעתי, אין מקום לו עדין בכנוס לאומי; ולא מפני מעוט חשיבותו הלאומית, אדרבה! אלא מפני שהוא קובע סוגיא לעצמו. ומעמיד אני בקרן־זוית מיוחדת, וגם מכובדת, את השביעי, חלקי הספרות הארמיים, מפני הזכות היתרה שיש ללשון הארמית. בזמן מן הזמנים דבקה זו באחותה העברית ותהי לה לבת־לויה נאמנה בכל ימי נדודיה. כעין ברית חשאית, ברית עולם, כרותה ועומדת בין שתי אלמנות אלה ויש בדבק שלהן צד מעורר את הלב, נוגע עד הנפש, מעין מה שיש ברות המואביה ההולכת אחרי חמותה נעמי האפרתית. חרדה היתה על כבוד אחותה הגדולה, הגברת, והיתה יוצאת תחתיה לשדה ללקט שבלים ויורדת לשוק: לשון החול של היהודים במשך אלף שנה ויותר הרי לשון ארמית היתה. וכאומנת טובה ונאמנה, היתה עומדת לגברתה ה“יורדת” בשעת דחקה ומוסרת לה פרוטותיה האחרונות מצרורה הדל: זכרו את הרוָחה שעמדה ללשון העברית על־ידי השפעת הארמית בימי המשנה והתלמוד. וגם בלילה לא שכב לבה ולא כבה נרה: הספר הקלסי של הקבלה, חזיון לילה זה של העם העברי, בשפתה וברוחה נברא. ומה שיש בזה מן הפלא, הוא, כי בימי ה“זהר” הלשון הארמית הרי כבר מתה מיתה גמורה בפי העם העברי. ואולי דוקא משום כך יפה היתה זו למסתורין כאור החִוֵּר של הלבנה המתה לבעלי חלומות. ותעמוד לה אף זכות זו: מעולם, אף בשעת חיותה בפי העם העברי, לא נטלה גדולה לעצמה לעמוד במקום הגבירה. לא לחנם שמר לה גם העם העברי את אמונתו, ועד היום, כשהוא קורא בשבתות את הספר הקדוש והחביב עליו ביותר, את החומש, שנים מקרא ואחד תרגום, אינו מתרגמו ללשון השגורה בפיו ומובנת לו, אלא דוקא ארמית.

את אחרית החזיון הזה של זווּג העברית והארמית אפשר לראות מראש. שתוף גזען וחייהן הכשיר כבר את אחודן המוחלט. את הפשטות ואת הדיוק והצמצום ועוד הרבה דברים קבלה העברית מן הארמית עוד בימי התקרבותן הראשונה, בימי המשנה, ומאז ועד היום עדין זו הולכת וממלאת את פגימותיה מחוליותיה של זו. אין לך ריזירבואר נאה להרחבת הלשון העברית מזו הארמית. ומובטחני, שיבוא יום ונהיה עדים למחזה לשוני מיוחד במינו: טמיעה גמורה של לשון מתה מיתה כפולה בתוך לשון מתה למחצה, המתעוררת לתחיה.

נשארו, אפוא, עוד חמשת הסוגים הקודמים, שיש לכולם צד שוה אחד, והוא, שכולם קשים לרוח עמנו ולספרות העברית כספחת. הלשונות הלועזיות, בהמשיכן אליהן שפע רב מן האינירגיה היצירית שלנו, גורמות למעט את חלבה ודמה של העברית ולהתיש כחה. אם סוד הגניוס הוא הוא סוד הצמצום וההתרכזות – מה צמצום ומה התרכזות יכולים להיות אצל עם מפזר חילו לכל לשון עוברת? ומנין תבוא השלמות לספרות, שרואה את הלשון לא כעצם מעצמיה ולא כגופה הטבעי והקבוע, אלא כלבוש שניתן לחילוף, כעין דירת ארעי לרוח הקדש. אין לערער, כמובן, על היצירות מסוג א‘, שבאו לידינו בלבוש נכרי בתוקף גזרת ההיסטוריא. אי־אפשר ללמד חובה גם על בעלי סוג ג’, אלה אנוסי הלשון, שהתהפכו בחבלי יצירה כשהם בודדים ונדחים מעולמם ושרו את שיר ה' בלשון נכר. כל־שכן שיש למצוא צד זכות לבעלי סוג ב‘, שבכל אופן לא נתכונו למעט את דמות הלשון העברית ולקפח את זכיותיה. אבל מה צד זכות יש ללמד על אלה כופרי הלשון מבעלי סוג ד’? האנשים ההם, אפילו בעלי הכונה הטובה שבהם, הלא הכו את רוח ישראל מכה לא תוכל להרפא. הם הם “מומרי הרוח” הראשונים. על פזורנו החיצוני הוסיפו הם את הפירוד הפנימי, הרוחני. נפש ישראל היחידה היתה לכמה נפשות והחוט המקשר האחד נתּק. השתדלותם היתרה במשך שלשה יובלות “להראות את העמים והשרים” מה שהראו, עשתה פרי, שהמשתדלים בעצמם אולי לא קווּ לו. הספרות העברית, כלומר, עצם הנושא של השתדלותם, באה בינתים לידי דלדול גמור, ו“המראים” לא שמו לב כי עוד מעט ולא יהי להם מה להראות. יש כאלה שחושבים משום כן לגזור על ישראל גזרת ז’ארגון (סוג ה'), בקוותם להמציא בכך מנוחה שלמה ודירת קבע לרוח ישראל הנודדת. בתור תשובה מכרעת יש להראות להם על אותה ארמית עצמה, שדברנו עליה למעלה. כחה של זו וממשלתה על נפש העם העברי היו גדולים פי מאה מכחם של כל הז’ארגונים היהודיים יחד. כל בני ישראל בשתי ארצות המולדת של תרבותם המקורית, בארץ־ישראל ובבבל, היו מדברים ויוצרים ארמית במשך אלף שנים ויותר; כמה חלקים ספרותיים, מרובי כמות ואיכות, בלשון זו נכנסו אפילו לתוך ה“קאנון” הדתי והלאומי של היהודים; יש כאן גם אחדות גזע ומולדת; יש לבסוף, גם מקצת שטרי חול ותפלות קדש, שהם כתובים ונאמרים ארמית עד היום – ואף־על־פי־כן היכן היא לשון זו? חיה היא כעת רק ב“יקום פורקן” וגם – בקדיש. את קברה מצאה בתוך גוף הלשון העברית עצמה.

האין אפוא שום תקנה למכה היסטורית זו של רבוי הלשונות בספרות ישראל?

תקנה גמורה אין, אבל מקצת תקנה יש. אין, כמובן, בידנו “לבער את הבמות” מכל גבולותינו, אבל למעט את תולדותיהן הרעות אפשר ואפשר; ואולם לא על־ידי העמדת עגל חדש, לא על־ידי פולחן הז’ארגון אלא על־ידי “פדיון שבויים”. כל הטוב והמיטב של יצירות העברים בלשונות נכריות – גאולה תהיה להן! אין ספק כי עקירת הלשון העברית מן הפה הוא אחד מפשעינו הלאומיים הגדולים ביותר, ואם יש לו מקצת תקנה אין זה אלא ב“גלגול “. כל יציריהן של המחשבה וההרגשה הישראלית למפרע, מכל העבר וההוה שלנו, צריכים “להתגלגל” ולחיות חיים שניים בגוף ובלבוש עברי. עלינו להדביק את רוחנו – ויהי מה, ולוא רק לשעה קלה – דבק שני, עברי דוקא, ברוחותיהם של כל אלה החושבים והחוזים הגדולים, שלשון יצירתם הזרה היתה כמחיצה בינם ובין עמם, בחייהם ואחרי מותם. יש בזה מעין “תשובת המשקל”, מדה כנגד מדה. הגלגול – הוא העונש על הפשע והוא גם תקונו. הנה יש בינינו כאלה העמלים להחיות את הלשון העברית בדבור, אבל, כמדומה, שצריכים אנו ליהד תחלה, למפרע, גם חלק גדול מנחלת העבר ומיצירות ההוה שלנו: לא רק לדובב עברית את שפתי החיים, אלא גם את שפתי המתים והחשובים לנו כמתים. מכמורת גדולה ורחבה נפרוש על פני כל ים הספרות האנושית ונעלה משם את כל הניצוצות של יצירת הרוח העברי. היום ההוא יהי גדול מאד, יום גאולה ופדות לנפש הישראלית, השבה אל מקורה ואל נחלתה ואל צרור חייה. זכרו את פילון, זכרו את שפינוזה, זכרו סיעה שלמה של חושבים וחוזים יהודים בלשונות יון, ערב וספרד, שנתגלו בשנים האחרונות מאבק ביבליותיקאות וגניזות. זכרו את הינה. בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה, אלא מניח הייתי לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זהו שירו היותר חריף של הינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות. תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך, כמדומה, מצות “פדיון שבויים” גדולה מזו, שיש בתרגום עברי לשירי הינה, יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל. ולא שירי הינה בלבד. כל הפירות המשובחים של הכשרונות העברים בלשונות אחרות, כל מה שטבוע מהם בחותם הרוח העברי, יבואו אל אוצרנו היחידי, אל הספרות העברית. על־ידי זה נפקיע במדה ידועה את הרוח העברי מן השעבוד לאלהות הרבה ונתיש את כח ממשלתם של אלה על הפסיכיקא היצירית שלנו. השפעה זרה מן החוץ מפריאה ויפה לנו רק לאחר שהיא עוברת דרך המסננת של הלשון העברית. יצירת העברי בלשון נכריה חשובה בעינינו רק מחצית חשיבות, לפי תוכה העברי, ולא לפי קלפתה הזרה. אין אנו כפויי טובה שלא לומר “יישר כח” לאותן הלשונות שנעשו אכסניא לרוחנו ונרתיק לנשמתנו בימי נדודיה הרבים, אבל זיקה נפשית עולמית אין בינינו וביניהן. שמוש כלי הדבור בלשון נכריה אינו מספיק עוד להפוך את זו ללשון הלב והנשמה של עם כלו. אין האדם עשיר במה שהוא מכלה לצרכו, אלא במה שהוא שומר לפקדון; מפני שרק הרכוש השמור לפקדון הוא הנותן לבעליו את הבטחון ואת קורת הרוח הגמורה ואת מנוחת הנפש. שום לשון מדוברת שבעולם אינה מביאה לידי שמוש את כל רכושה בבת־אחת. העודף המרובה נתון למשמרת באוצר הרוחני של האומה – בספרות. התוכל שום שפה אחרת, מלבד העברית, להבטיח לנו את רכושנו הרוחני לעתיד לבוא? ההיסטוריא שעד עכשו הוכיחה את ההפך. כל הלשונות שדברו בהן אבותינו מאות שנים וסגלו להן את רוחם – עברו ובטלו מפיהם זו אחר זו וכל הרכוש הרוחני שנשתקע בהן נרקב בארכיונים ונשכח או עבר ובטל מן העולם. מה שנשתמר ממנו – נשתמר דוקא בתרגום גרוע מאד, כרוב ספרי הפילוסופיא, או גם מה שנעשה צְוָת וטפל לעברית, כחלקים הארמיים. מי שבזבז את כח היצירה הלאומית, וגם של אישי האומה, בלשון זרה – מניח רכושה על קרן־הצבי. משפטו כמשפט ה”תולה נכסיו באחרים” ש“אין חייו חיים”. אוצר החיים ובית העולמים לפקדונות הרוח של העם העברי היתה, ותהי גם מעכשו ולהבא, לשון העברית בלבד.

ד

אחרי כל האמור יש לבוא לידי “סך־הכל” זה: יש לנו שלשה מיני נכסים ספרותיים: א) נכסים עתיקים מרובים בלשון העברית, אבל בטלים ואינם עושים פירות מפני התרשלות ה“בעלים” ושפלות ידיהם; ב) נכסים מרובים, ישנים וחדשים, של רוח היצירה העברית, אבל ממושכנים ביד לשונות נכריות, ובין שני אלה – ג) נכסים מועטים של ספרות עברית חדשה, רכה וענוגה עדין, שתבואתה עדין בבחינת “אביב” ולא הגיעה לגמר בשולה. את המשובחים של הראשונים עלינו להחיות ולהפרות, את המשובחים של השניים – לפדות, ואת השלישיים עלינו לטפח ולכלכל בחרדה ובדאגה יתרה עד שיעמדו על מלוא כחם. ואולם קודם כל עלינו להרוס את המחיצות שבין אלה לאלה, ודבר זה לא יוּשג אלא על־ידי כנוס, בירור וסדור, שיעשו בספרות כולה על־פי תכנית קבועה מראש, בשיטה מסוימת, תחת כנפיה של מחשבה עליונה אחת ולשם מטרה אחת – לשם תחית הרוח של כל האומה.

וכאן אנו מגיעים שוב לעצם התכנית של העבודה. אין בדעתי, כמובן, לקבעה הלכה ולסַים אותה במצריה. את זה יעשו בקיאים ממני בדבר. אבל רוצה אני לצַין כאן בראשי פרקים כעין סכֵמה קצרה של עבודת הכנוס המיוחל, כפי שאני רגיל לצַיר לי את בדמיוני.

תחלה היסודות:

א) עיקר תפקידו של הכנוס – לתת לכל יודעי ספר עברי מן העם את היכולת להכיר את עיקר יצירותיה של הספרות הישראלית מכל הזמנים מגופן ומתוכן ובמלואן האפשרי.

ב) כל החמר צריך להיות נישום על כן רק מצד טיבו הספרותי, בתור דבר של יצירה ספרותית, לאומית או אישית, אבל לא משום צד אחר איזה שיהיה ולא מתוך שום פניה אחרת איזו שתהיה.

ג) אף תרגומים של דברי ספרות, פרי הכשרון העברי בשאר לשונות, באים ל“כנוּס”, ובלבד שיהיו בהם סימנים גמורים מ“רוח הקדש” של האומה, או שהיתה השפעתם גדולה על העם העברי, או שיש להם חשיבות ספרותית היסטורית מיוחדת.

ד) מקצועות שאינם ענין אלא למלומדים מומחים – קובעים להם בכנוס מדור בפני עצמם.

ה) ספרים מרכזיים, שרשיים, שנוצרו בתקופה קדמונית ומקורית בישראל או שהשפעתם על רוח האומה לא פסקה עד היום – באים אל הכנוס בשלמותם, כמו שהם, והוספת דורנו ויחוסו אליהם נטפלים אליהם מבחוץ בצורת מבואות, פירושים והערות.

ו) שאר ספרים, יש מהם, והם החשובים ביותר, שמקבלים אותם, כולם או רובם, כמו שהם; ויש שמוציאים מהם לקוטים ודוגמאות, שיש בהם כדי צירוף דמות שלמה של ספר אחד, של תקופה ספרותית או של מהלך ספרותי מיוחד.

ז) כל עבודת הכנוס (בחירת החומר וסדורו, עבודו והארתו) צריכה להיות מדעית בשרשה הנעלם ופופולרית בצורתה המגולה. הַמֶכניסמוס המורכב של העבודה המחשבתית, אם כי הוא צריך להיות מובלע ועומד בתוך גופי תולדותיה של העבודה, בכל זאת עליו להשאר סמוי מן העין. הפשטן יקרא כדרכו והמעמיק יעמיק. התנאים הרצויים לכך הם: פשטות, צמצום, דיוק, זהירות ובהירות. על־ידי כך תעשינה תוצאות העבודה שוות לכל נפש. בשביל משא־ומתן מדעי הנצרך לענין אפשר בכל אופן ליחד בסוף הספר מקום בפני עצמו, שלא לבלבל את הקורא.

לפי היסודות האמורים יש לחלק את החומר של הספרות העברית למחלקות ראשיות אלה:

א) ספרי תנ"ך, החיצונים (אפוקריפים), הגנוזים (פסידואפיגרפים).

תנ“ך. הללו הם בלי ספק מן הסוג הרמוז ביסוד ה'. ה”צומת" של כל המחשבה וההרגשה הלאומית מכל הזמנים מעורה בהם. כשם שהפריאו הם תמיד את רוח האומה כך הפריאה רוח האומה אום וחדשה את נעוריהם בכל זמן. עם ישראל והתנ"ך – שנים אלו היו הולכים ומעשירים זה את זה ומתעשרים זה מזה. הספרים האלה צריכים אפוא לעמוד בראש ובמרכז כל דברי יצירותינו הספרותיות.

גוף התנ"ך ינתן בעינו, כמו שהוא; ואולם בשוליו, בראשו ובסופו יבואו: א) שנויי נוסחאות ותיקונים, מהם על־פי תרגומים קדמונים, ספרים וכתבי־יד עתיקים, ומהם משוערים וקרובים לודאיים, כפי שהעלה המדע המתון בימינו; ב) פירוש מדעי קצר ומצומצם, קב ונקי, הסולת של כל הפרשנות הביבלית, המסורית והבקרתית, הישראלית והלועזית, מאז היותה ועד היום; ג) מבואות כלליים ומיוחדים לספרי כתבי־הקדש, תמצית נקיה של המדע הביבלי בזמננו לכל סעיפיו.

בצורה כזו ינתנו גם הספרים החיצונים והגנוזים, שיבאו בתרגום עברי חדש מדעי מגופי המקורות שבידנו. ביחוד יש לשים לב לכל שרידיהם של אלה בספרותנו העתיקה.

ב) לקוטים נבחרים ומסודרים מתוך הספרות האלכסנדרונית בתרגום עברי מדעי ובצירוף פירוש קצר ומבוא פּוֹפּוּלרי.

ג) הוצאה שלמה של כל ספרי יוסף פלאביוס בתרגום עברי חדש מתוך גוף המקור ובצירוף מבוא על־דבר המחבר, זמנו וספריו.

ד) המשנה. הוצאה פּוֹפּוּלרית. מנוקדת ומפורשת פירוש קצר ומספיק עם כל המבואות הנצרכים ועם ציורים לכלים, צמחים וכו'.

ה) האגדה שבתלמוד ומדרשים. כל המעולה ממנה, מסודרת לפי הזמנים והענינים, עם פירוש ומבואות וכו'.

ו) הפילוסופיא. יצא ממנה החלק האֶסכוֹלַסטי, ונכנס החלק המחשבי וההגיוני, זה שיש לו נקודות מגע גם בלבו ומחו של המעַיֵן בן זמננו.

ז) המליצה והשירה. לקוטי המיטב שבשירת ימי הבינים, הדתית והחלונית, מסודרים לפי הזמנים והענינים עם מבוא מפורט על תולדות השירה העברית, צורותיה וערכה וכו' וכו'. אין להרבות במשוררים אלא בשירה גמורה, שיש לה ערך ספרותי. על סוג “המליצה” נחשבים גם הפתגמים, המכתמים ו“מאמרי החכמים” שספרות הזמן ההוא עשירה בהם. במחלקה זו יש להכניס, כמובן, גם תרגומים של הפליטה הנשארת ממבחר שירת ישראל בשפת ערב וקשטיליא.

ח) המוסר. לקוטים יפים, מסודרים לפי הענינים, לקוחים מטובי הספרים במקצוע זה, עם מבוא וכו'.

ט) הקבלה. החלק החזיוני והמחשבי שבה, העברי – בלשונו, והארמי – בתרגום עברי מלה במלה, עם מבוא וכו'.

י) הדרוש. לקוטי הטוב והמובחר. לא עקומי כתובים, אלא דברים של תוכן וצורה. יש כאלה רבים, ומהם גם דברים נפלאים ונשגבים, או בעלי סגנון עממי יפה מאד. עלינו לזכור, שהדרוש, כהאגדה בשעתה, היה ימים רבים הצורה היחידית, שכח היצירה הספרותית ה“חפשית” מצא לו בה מקלט כל שהוא.

יא) החסידות. בשני חלקים: א) לקוטי מאמרים, שיחות ופתגמים מטובי ספרי החסידות, מסודרים לפי הענינים, באופן שנעמוד מתוך כך על טיבה ומהותה של החסידות העיונית והמעשית לדרכיה ונתיבותיה השונים; ב) ספורי מעשיות ואגדות של חסידים, וכמובן, היפים והמצוינים שבהם, מסודרים לפי הזמנים והענינים, עם מבוא וכו'.

יב) הספרות העממית, שבעל־פה ושבכתב: שיחות עם, ספורי מעשיות, משלי שועלים, משלי הדיוט, פתגמים, בדיחות וחדודים, שירי עם וכו' – כל המעולה והמשובח שבסוג זה יש לאסוף מכל מקצועות הספרות (מן הימים שלאחר האגדה ועד היום) ומכל פנות העם, ולתת אותם בכרך אחד או שנים בסדר יפה, לפי הענינים, לפי הטפוסים העממיים או לפי שאר דרכי החלוקות, ולצרף לזה מבוא על דבר היצירה העממית ודרכיה בישראל.

יג) הספרות החדשה. כרכים כרכים שלמים של כל הטוב והמיטב, כתבי סופרים נבחרים, סולת היצירה הישראלית של שלשת היובלות האחרונים בכל הלשונות: בעברית – כצורתם ומשאר לשונות בתרגומם.

ה

כך, או מעין כך, אני מצַיר לי את “המועט שבמועט” של עבודת הכנוס. אין העבודה בכללה קשה כל־כך כמו שהיא נראית לכאורה. לא בשמים היא. לא הצד הרוחני ולא הצד החומרי שבדבר הם למעלה מן הכחות הנמצאים בעין. “הפועלים” אף הם ימָצאו. אחינו אנשי המדע שבמערב יתנו לנו את כח סדרנותם ואת בקיאותם, ואחינו אנשי המזרח – את הסגנון העברי הגמור ואת הרוח הפנימית החיה, ובשתוף כל הכחות תעשה “מלאכת שמים” זו בשלמות הראויה.

והשעה – זו הרי כבר הגיעה. חכמינו המערביים טרחו הרבה שנים ביצירת חכמת ישראל בלשונות נכריות ובפרסום עתיקותינו בין הגוים. כלומר, עשו חליפין: שלי שלך, ושלך שלי. בטוחים היו כי “עם שווי־זכיותיה של חכמת ישראל יבוא שווי־זכיותיו של עם ישראל”. הסופרים במזרח לא הרבו לעסוק בחכמת ישראל; הללו בראו לנו בריה, שהיא קלה בעיני חכמי מערב: את הספרות העברית החדשה.

והנה עברו עתה כשלשה יובלות. נבואתם של “חכמי המערב” לא נתקימה; לפחות – בצורה כזו שהם קוו לה. פרסום הנכסים העתיקים – קוץ מכאיב יש בו: כל מה שהפרסום נתרבה – זכות “הבעלים” עצמם על אותם הנכסים נתמעטה. עוד מעט – ופקעה לגמרי. כך דרכם של נכסים תרבותיים בימינו: גם בלי השתדלות מיוחדת הם נעשים מיד הפקר, וכל הקודם ועושה בהם חזקה, משתף להם כחו ועבודתו, שלו הם. וכל־שכן נכסי עבר שאין עמם הוה. לנו השטר ולהם החזקה – כחו של מי עדיף? האין “הם” יורדים כבר לבית־מדרשם “שלהם” ומוצאים שם גם את “תורתנו”? האין אנו הולכים במקלנו ותרמילנו לשמוע תורה ב“שלנו” מפיהם?

וחכמת ישראל עצמה, זו שקבעה את הלשון הנכריה בבית־מדרש שלנו? “אליה” זו – סלון ממאיר בה! נשמת ישראל החריפה ובעלת העוקצין, שנתישבה בדוחק ישיבת קבע בקלפה של לשון נכריה – נעשתה חלקה ונוחה לרדת לתוך בית־הבליעה הרחב של העמים. רוח ישראל הוכשר בינתים לטמיעה גמורה.

ובאותו הזמן הוסיפו סופרי המזרח לסלסל ולשכלל את הלשון העברית, הכשירו את תחיתה בלב וגם בפה – והביאו תנועה לאומית כבירה לעולם.

סופרי המזרח אינם מזלזלים בחכמת ישראל, אבל הם מקדימים לה שפת ישראל.

האם לא הגיעה עדיין השעה שתתאחד “חכמת ישראל” עם שפת ישראל לשם תחיתן הגמורה של עצמן ושל רוח ישראל?

בטוח אני שהגיעה. הזווג יהא נוח לשני הצדדים. “חכמת ישראל” תשתחרר מכל אותם היסודות, הזרים לחכמה גמורה: מן הנטיה האפּוֹלוֹגיטית, מן ההשתדלות התמידית “להגן ולהציל” או “להראות את העמים”, מן ההסתכלות לצדדים, והעיקר – מגרירת עצמות של ה“עבר”, מן היבושת הסריסית, מחוסר הדם ומהעדר הכח. בהתחברה אל הלשון העברית – תחובר שוב אל החיים. אל האומה כולה ואל צרכיה הממשיים בהוה ואל משאת נפשה לעתיד, והיתה גם היא לדבר מן החי. כאן, ולא במקום אחר, תמצא את חרותה הגמורה ואת שווי־זכיותיה. כלום יש לחכמה שווי־זכיות אחר ועליון מן היצירה החפשית בלשונה הטבעית?

והספרות העברית תתמלא תוכן. היא תחדל מלקשקש כזוג בתוך חורבה שוממה. היא תחדל מלגרוס בשניה את עצמה ולאכול את בשרה. תחת לדבר כל הימים על־דבר הדברים, תתן את הדברים עצמם. עם כניסת ה“חומר” החדש – יתרחב מאליו גם בית־קבולה, ולא תהא לנו ספרות לאומית ושאינה לאומית. השפה “תַלאים” את כל הנתון בה ואת כל הבא בגבולה.

זאת היא אמונתי השלמה. ולא עוד, אלא שבטוח אני כי סופה של העבודה ההיא – עבודת הכנוס – להעשות אף מאליה. מוכרחת היא להעשות. במקצת כבר היא הולכת ונעשית מאליה; אבל משום כך לא תצלח. עבודה כזאת אסורה להעשות מאליה. הידיעה והבחירה של כל האומה ובאי־כחה הרוחניים צריכות להשתתף בה מתחלתה ועד סופה.

ואני אומר: “המועט שבמועט”. מפני שבצדה של הוצאת ספרי הכנוס יש, וצריך שיהא, מקום לכל שאר מיני הוצאות שבעולם. כל עיקרו של הכנוס הרי אינו בא אלא כדי להרחיב מקום להשפעתה של הספרות החדשה. יש לסדר, למשל, גם שורה שלמה של עבודות מדעיות חדשות בעברית: בהיסטוריה, בתולדות הספרות ובשאר מקצועות. יש ביחוד צורך גמור לגשת מיד לסדור העבודה של תרגומים אומנותיים לקלסיקים האירופיים. אין כאן שום עשית סיָגים ושום נעילת דלת. כמו כן אין פה משום עטור סופרים וקביעת קלסיקים לדורות. לפורצי גדר מכל המינים יהא מקום לעולם אפילו במחיצתו של הכנוס הספרותי. אבל מה יש כאן? חרדה ודאגה למעט הרכוש שיש לנו, שלא יאבד במעוטו ובפזורו הגדול. הלא צריכים אנו סוף־סוף לכנס מה שבידינו, לבדוק את הפנקס ולראות: היש לנו מה־שהוא מלבד נכסים מתים, אם אין?

שום הסתדרות שבעולם לא תברא לנו רכוש תרבותי יש מאין. אבל מדה תרבותית היא, שיהא עם מטפל וטורח בנחלתו הטבעית, מה שהיא וכמה שהיא, קובע בה סדרים ומוציא ממנה לצרכו ולהנאתו את כל התועלת האפשרית.

“עת לכנס” – זו בת־קולה של השעה, וזהו כל מה שבידינו לפי־שעה לעשות.

ואם העם העברי לא יהא נוהג קדושה ב“כנוס” חדש זה – אין רע. אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה. אבל כבוד וחבה בודאי יהא נוהג בו – ואותם אנו מבקשים לפי שעה.

ואל יהי ספר חביב קל בעינינו. הארץ הנחילה אותנו ספר קטן אחד. מי יודע, אולי סופו של הספר להשיב לנו את הארץ. האין יש בחיי הנפש של גוי ואדם, כי תהָפך התולדה ותעָשה אב לאביה?

---

¹

בועידה השניה לשפה ולתרבות העברית, שהיתה בווינא, הרצו שנים, תחילה פרישמן ואחריו אני, דברים שונים על הספרות העברית ותקנתה. הוא אמר: “רומנים”, ואני אמרתי: “כנוּס”. מה, כמדומה, יש מקום לדרוש כאן סמוכים וגזרות שוות? מר אמר חדא ומר אמר חדא. אבל לדעת המפרשים בעתונים יש ויש. "פרישמן – הסיק “מפרש” אחד בעתונו בימי הועידה – הוא מִכַּת “הרעבים”, שבטנם הומיה תמיד ומעיהם חלילים חלילים, ולפיכך הוא תובע “רומנים”, ואני, הדורש “כנוס”, איני אלא מכת “השבעים”, שמטפחים על כרסם ואומרים: שישו בני מעי! - - - פירוש אחר: “פרישמן דואג לסופרים, ואני – כל דאגתי לספרים וארונותיהם”.

כך העלו בשעתם המפרשים במצודת שכלם. אני נתעצלתי מהשיב על הדברים האלה בשעתם. עתה, מקץ שלשה ירחים אחרי כל המעשה, נזכר פרישמן מה שנזכר, ובפיליטונו “התחיה” (ב“הצפירה”) העלה שוב את הגרה ההיא והוא לועס בה במין מרירות מיוחדת. לאחר שהוא חוזר על הרבה מן הדברים הישנים שלו ומשביחם, ולאחר שהוא מסרס קצת וגורע קצת בדברים שלי ופוגמם, הכל כדרך ש“אנחנו”, הסופרים המנוסים, נוהגים לעשות – הוא יוצא, בודק ומוצא, כי למפרע “רעש האולם” ו“נערכו האובציות” שלא לפי מדת היושר; שהרי הוא בדרשה שלו – כך הוא כותב – “בא לחדש דבר ולברוא דבר ולהוליד דבר, שהוא בעצמו אינו יודע עדין לקבוע את צורתו בהחלט”; ומהו אותו הדבר מחוסר הצורה שבא לחדשו ולבראו ולהולידו? הוא – כך הוא כותב עוד – “הראה באצבע”, באצבע ממש, על דבר חדש ומחודש, “על המעמד הנורא בשוק הספרים שלנו”, והוא “העיד וחזר והעיד, כי השעה היא השעה האחרונה, וכי יש לעשות איזה מעשה (איזה, איזה, מר פרישמן?) תיכף ומיד, ובלבד שנוכל למשוך בחוזק יד”, כלומר, על-ידי קוזקים ואנשי חיל, “את בנינו לבית המדרש שלנו”; ועוד הראה גם על זה, “כי אם רק יש איזו אפשרות למשוך אותם”, אזי אין זה בחוזק יד, על ידי קוזקים ואנשי חיל, אלא רק “על-ידי הספרות היפה”, וממילא יוצא מזה, כי בעיקרם של דברים “לא ספרים נחוצים לנו כל-כך”, כלומר, ספרות היפה אינה ספרים, אלא מה נחוץ לנו? רומנים שבעל-פה? – לא, “לנו נחוצים סופרים יוצרים, סופרים מחדשים”, “ועוד ועוד הראה או נסה להראות”.

ואחרי כל אלה – כמה כפיות טובה! – “האולם לא רעש”.

מה שאין כן אני. אמנם גם אני, מודה ה' פרישמן, “הראיתי באצבע”, אבל לא בזו של ה' פרישמן ולא על אותו הדבר. דברי שלי היו, לדעתו, “כמעט ההפך מדבריו”, ולפיכך אין בה, בהוראת אצבעי, שום מעשה נסים. דברי שלי היו עתיקים, ישנים, יבשים, צנומים, דלים, אַ-אַ-אַ – סוף דבר, אחד-העמיים! ואחד-העמיות היא, כידוע לכל, שם נרדף ל“בעל-ביתיות רחבה וכבדה עם ריח זקנה מופלגת ועם אהבת הרוָחה השאננה למן הבקר ועד הערב”, שלא כהפרישמניות שהיא, כידוע גם זה לכל, הסמל העליון לצעירות נצחית, כלילת הרעננות וחותם תכנית הזריזות.

ואף-על-פי-כן – הוי, סמיות עינים! – “האולם רעש”.

כן, האולם. אבל נניח את האולם. בחפץ לב נכון אני להודות, כי האולם “רעש” ו“לא רעש” שלא כדין, והוא בודאי את עונו ישא ויספוג את הארבעים או יביא חטאת שמנה. כמו כן מניח אני לו לפרישמן את צעירותו ואת רעננותו, החשודה קצת. אבל ירשני נא להטיל ספק, אם הוא מאמין בדברי עצמו, כי “דברי היו כמעט ההפך מדבריו”. אחרים לגמרי – הן, אבל “הפך” – לא. הבית השלם אינו הִפּוּכה של הלבֵנה היחידה; המנה אינו הפוכה של הפרוטה, וה“כנוס”, המקיף את כל מקצועות הספרות, וגם ה“יפה” בכלל, אינו הפוכה של ה“הספרות היפה”. כלל כנגד פרט יש כאן, אבל דבר והפוכו אין כאן, וביחוד, מאותו הצד שדן בו ה' פרישמן.

ואולי אניח לו גם את זה? – יהא כך, אבל בתנאי, שיודה לי, כי במסרו את תמצית דברי ואת החלטת הועידה, עקם קצת וגרע קצת וסרס קצת. ראשית, הרצאתי שלי אינה עוסקת לא בשלשה ולא בששה ולא במאה ספרים, אלא מקפת היא את מבחר כל דברי הספרות – המחשביים והאומנותיים – מכל הזמנים. שנית, אם על יסוד הרצאתי החליטה הועידה לגשת לפי-שעה, עד הועידה הבאה, להוצאת ששה (דוקא, ולא ששה או שלשה) כרכים של מבחר הספרות, אין זה אלא התחלה קטנה של נסיון, התחלה לדוגמא. שלישית, מן הכרכים הללו יהיו שנים של מבחר היצירות העתיקות, שנים של הספרות החדשה ושנים תרגומי ספרי המופת. רביעית, שמותיהם של הספרים ומהותם עדין לא נקבעו בועידה, אלא בחירתם נמסרה לקומיסיה של מומחים, שביניהם נמנה גם ה' פרישמן, ואין כאן עדין, לנחמתו הגדולה, לא “כתובים אחרונים” ולא “הכוזרי” ולא אחד משאר הספרים העתיקים, הישנים, היבשים, הצנומים, הדלים, הבעלי-ביתיים, האחד העמיים…

אך אולי לא יאבה ה' פרישמן להודות גם על דבר מועט זה – גם בזה אין הסכנה מרובה. מי שירצה לעמוד על האמת – יעמוד עליה מתוך גוף הרצאתי, העומדת להתפרסם בקרוב. לפי שעה יואיל ה' פרישמן להשיב על שאלה זו: האומנם חושב הוא באמת ובתמים כי יש קורטוב של ממשות בהצעות ובקריאות מעין: “עשו לנו סופרים יוצרים ומחדשים”? חלילה וחלילה לי מהמעיט את ערכם הספרותי, ואם אפשר לומר, הלירי, של דברי הרצאתו היפה. הדברים ודאי שיצאו מלב כואב ואוהב; ומצד זה – ודאי שנאמרו במקומם ובזמנם, וגם הצליחו לעורר בועידה את הלבבות. ואם כותב ה' פרישמן, כי “האולם לא רעש” – אל תאמינו לו. עשוי אדם להתעַנֵו. האולם רעש ורעש. גם אובציות נערכו. אך נניח נא כי האולם היה רועש שבעתים משרעש, וגם “הצעירות והרעננות היתה סוערת”, הכל, הכל כרצונו המאוחר של ה' פרישמן, אבל כיצד, יגיד נא, אפשר להוציא אל הפועל את המלאכה הנקיה והקלה של “עשית סופרים יוצרים” על-ידי הסתדרות? וכמה זמן, למשל, קובע הוא – הוא, שרואה את השעה כשעה אחרונה ושבא להציל מן הדליקה – כמה זמן, שואל אני, הוא קובע לה להסתדרות עד גמר מלאכה זו? וכמה רומנים בשנה יכולים להברא על-ידי קצבת פרסים לערבים קבלנים? ואיפה הבטחון, שהרומנים עתידים להבראות על-ידי קצבת הפרסים? וכשיבָּראו, איפה הבטחון שיהי בכחם “לכבות את הדליקה תיכף ומיד” ולא יהיו פסולים לאכילת כלב? ומתי ינתן הפרס: לפני בריאת הרומן או לאחריה? אם לפניה – הרי אפשר שתניחו את ה“פרס” על קרן הצבי, ואם לאחריה – הדבר אמנם נכון ויפה מצד עצמו, אבל שוב אין בזה תחבולה ל“עשית סופרים”.

האין ה' פרישמן, שדרכו לשים עצמו פקח, כמו שהוא רגיל להתגדר בצעירות, מבין בעצמו, כמה מן הילדות, ילדות ולא צעירות, יש בכל זה? מבין הוא ומבין. וגם באותו פיליטון עצמו מודה הוא בפיו, כי “הוא בעצמו לא ידע לקבוע בהחלט לפני הועידה את צורת המעשה אשר יעָשה”; ההצעות היו אם כן, לפי הודאת בעל-הדין עצמו, בבחינת גולם וטומטום, שאין להם עדין דמות קבועה, אלא שהוא תולה את הדבר ב“רעננות”, ואני – יסלח לי ה' פרישמן אם אני חושדו בדבר, שהוא משתדל כל ימיו לברוח ממנו – בבטלנות. עם מי משנינו הצדק – יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מתנים כה' פרישמן; בין שאכל מן “הפירות הצנומים והדלים, שנתבשלו באוירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיות”, ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרמונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנים הפורחים ורחבי הידים, המשתטחים, כידוע, תי“ו על תי”ו פרסא בחוצות ווארשה ורחובותיה.

לבסוף נכון אני להודות במקצת גם לה' פרישמן. אמת, בין שתי ההרצאות, שלו ושלי, יש צד הִפוּך, אך לא במקום שראהו ה' פרישמן, אלא במקום אחר לגמרי, ועל זה רוצה אני להוסיף כאן, ובאמת ובתמים, דברים אחדים.

הרבה מן הסופרים, גם עד ימי הרצאת פרישמן, בחלותם על שבר ספרותנו בדקו ומצאו, שאין לה תקנה לזו אלא בדברי יופי, כלומר: בחזון ושירה. והנה יצירת עצם “דברי היופי” תלויה, כמובן, ביכולת, כלומר, בכשרון ובחסד עליון, אבל מאמרים על-דבר הצורך שביופי ועל-דבר הצורך שבאמנות ועל-דבר הצורך שבחזון ושירה ועל שאר כל כנויי היופי וכנויי-כנוייו הולכים בינתיים ונכתבים על-ידי כל אשר עט לו ושתי אצבעות.

והיה אם נטה אזן אל כל הדברים שנאמרו בענין זה בשנים האחרונות, ושמענו מפורש או מכללא את ההלכות הפסוקות האלה: א) שכל האומר סתם “ספרות” – חייב לכוון דוקא לזו הקרויה “יפה”, כגון ספורים ושירים והקרוב לגבולם; ב) שסתם “יפה” אינה אלא דוקא זו, שנכתבה תמול שלשום ביום ב'. למשל, פרשת מטות ומסעי; ג) שאף זו – אם תמצי לומר, הרי היא כלה גאונית, גאונית שבגאונית (עיין מאמרי כל המבקרים, שנכתבו בשעת נחמה ורצון), ואם תמצי לומר – כלה אינה אלא קליפת השום, טינא בר טינא (עיין שוב מאמרי אותם המבקרים עצמם, שנכתבו בשעת יאוש); ד) שכל עם שאין ספרותו היפה דומה במעלה לזו של עם פלוני ואלמוני, אין חייו חיים וראוי לו שלא בא לעולם; ה) ושעל-ידי בכיות ויללות וטענות ותביעות בנוסח “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי” או על-ידי קצבת פרסים, למשל, אפשר באמת לפקוד את העקרה ולהעמיד דור של חוזי חזיונות וכותבי רומנים טובים.

הסך הכולל של כל אותם הדברים – שלפי שעה, כל זמן שלא באו החוזים והרומנים הגדולים, הרי אנו עניים ואביונים, יתומי-יתומים, והמקום ירחם.

איני יודע, אפשר כל הדברים הללו מחוכמים ונכוחים. החסרון האחד שיש למצוא בהם, לדעתי, והוא אשר חפצתי להטעים פה, הוא זה: שכּלם סובבים על ציר ה“אין”. בני-אדם, ואף הם בעלי תאבון מרובה, בודקים ומוצאים מה שאין לנו – ובאים לידי יאוש.

בנגוד לאלה, יש בני-אדם, ובעל הצעת ה“כנוס” מהם, שרואים את עניותנו לא רק במה שאין לנו, אלא גם במה שאין אנו משתמשים כהלכה בנכסים שיש לנו.

אם יש אפוא צד הפוך בין הרצאת ה' פרישמן ובין שלי, אינו אלא זה שבין ה“אין” ובין ה“יש”.

האין הוא חלל ריק; אין המעשה חל עליו ואין לו שעור. כל עם יש לו פחות משאין לו. אם אומדין – אומדין לא לפי הקרן הקימת בלבד, אלא לפי פירותיה, לפי ההכנסה. ואיזהו עני? מי שאינו משתמש, משפלות ידים או מסכלות, לטובתו ולהנאתו במה שיש לו; מי שאינו משתדל להוציא בידי עצמו על-ידי אמצעים תרבותיים, כלומר, על-ידי עבודה חרוצה, מושכלת ומסודרת, את כל התועלת האפשרית מנכסיו הקימים.

השקפה כזאת, שאינה תולה את הברכה ואת המארה במזל מיוחד של גאוניות נוצצת כעשב השדה וב“קצבת פרסים”, אלא בכח מעשיהם וברצונם של בעלי הדבר, קרובה, כמדומה, יותר אל דרך האמת והתועלת.

ולו יהיה כדבריכם: “הרומנים יצילונו” – ואם כן? מה נעשה עד שיבאו הרומנים? ואם לא יבאו מה נעשה? – הנצוה אל ביתנו ונחָנק? אדרבה, מי שהוא עני יכפיל את זריזותו וימלא בעבודה במקצוע אחד מה שמנע ממנו מזלו במקצוע השני. אף העניות המופלגת לא תחָשב לחרפה – כשאינה מנֻוֶּלת; ופעמים שהעבודה משנה מזל. אבל מי שיושב בטל, מכריז כל היום על עניותו ומצפה לרחמי שמים, אינו אפילו עני, אלא קבצן – ויחזור על הפתחים.

וכשאתה רואה בני-אדם, ואף הם בעלי תאבון גדול, עומדים ומדברים גדולות על אבק פורח וחלום יעוף, ובשעה זו תלי-תלים של עבודה ממשית מחכים לידים, ואין מרים יד ואין נוקף אצבע – אי-אפשר באמת שלא לבוא לידי יאוש.

האגדה העברית הכתובה היא התבנית הספרותית העיקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החופשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית.

על־פּי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי ארעי ועובר, אלא היא יצירה קלַסית של רוח עמנו, יצירה, שיש לה פירות לשעתה וקרן קיֶמת לדורות. בעיקרה וּבכללה הרי היא אחד מן הגִלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שִקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כֹח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם; כמה דורות טפלו בבנינה וּבשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא וּמיוחד עם חִנוֹ שלו ועם יפיו שלו, ויצירה כזו – אי־אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להשאר קַיָם כמו שהוא, בצלמו וּבדמותו, בתור יצירת מופת לדורות עולם.

מצד התוכן כוללת האגדה הרבה ענינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקניניה הלאומיים, על חיי עולם וחיי שעה שלה, על מאורעותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם וּמעשיהם, דרכיהם וּמדותיהם, על האדם והעולם, על הדעות והאמונות, על חכמת החיים ועל כבשונו של עולם (או ה“שאלות הנצחיות” בלשון האחרונים), על “מלכותא דארעא” ועל “מלכותא דרקיעא” וכו' וכו'. סוף דבר: אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה – כמובן, מאלו שהגיע להם כֹח הדעת והדמיון בימים ההם – שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא.

וּמצד הצורה באו באגדה כמעט מכל הסוגים הספרותיים שהיו נוהגים בישראל במקצועות האמורים באותם הימים: ספורי מעשים ושיחות, ציורים ממשיים ודמיוניים, דרשות וּמאמרים, משלים וחדודים, דברי פיוט ושיר, גוזמאות ודברי הבאי ודברי בדיחות, לשון חכמה וחידות וכו' וכו'.

הסגנון של האגדה הגיע אף הוא – במבחר דוגמאותיה, כמובן – לשלמות גדולה. זהו סגנון בהיר וּפשוט, קל ונובע, נוֹח וּמרוּוָח. הרבה יש בו מן הקביעות והדיוק של לשון ספרותית מפותחת; הרבה יש בו מן החמימות הפנימית, הכבושה והנאמנה של לשון הלב; הרבה מן הציוריות וההפלגה של הדמיון העממי והרבה מן הצמצום והחריפות של לשון חכמים וּמשלי עם. במקצת מחלקי האגדה העתיקים (שבמשניות וּברַיתות) נשתמר עדין גם הרבה מן הלחלוחית החיונית של לשון עם ממש; לשון, שלא נדף עדין מתוכה כל “ריח האדמה” ושהקשר הטבעי בינה וּבין עמה עדין עומד וקַיָם במדה מסוימת.

מי שרוצה, אפוא, להכיר את האומה הישראלית מן הצדדים האמורים, על־כרחו “ילך אצל אגדה”. מקצוע ספרותי זה גדול הוא בכמות וּבאיכות, רב הפנים ורב הגוָנים, והוא חטיבה מיוחדת לעם ישראל, שבמשך כמה מאות שנים אחרי “חתום חזון” נתלבש בה רוח עמנו וכֹח יצירתו בדרך מיוחדת כל־כך וּבאופן מקורי, שאין דוגמתו בדורות הבאים.

על־ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית וּמסתכל ב“לפנַי ולפנים” שלה. מכיר הוא את רבונה של האומה וּמציץ בעולמה כמו שהוא, במנהגו וּבצביונו שלו, באורו וּבאוירו המיוחד, כפי שהוא בנוי וּמשוכלל בלב כל האומה, מקטניה ועד גדוליה. מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירה משותפת של כל האומה והכל שותפים בבריאת עולמה.

אמנם יש באגדה גם הרבה מן הטפל והעראי – אבל אלו אינם עולים בחשבון. בכל מקצוע של יצירה ספרותית, בשעת שלטונו, מתבצר מקום גם לבינונים ולקטני כשרון, עדת מחַקים וּמרַדפי אמרים, שיש אולי לפרי רוחם ערך כל־שהוא לשעתם. ועל זה אנו מזכירים אותם לשבח, אבל אין ערכם מרובה לדורות. וּלעולם אין “העיקר” הקַיָם שביצירה בא אלא עם הטפל. אף האילן יש לו סדן קַיָם, פירות נאכלים – ועלים נושרים.

המעולה והמשובח שבאגדה – זהו סדנה הקַיָם, סדן, שכל דור הוסיף עליו קלפה חדשה; והוא הוא החלק הנצחי שבתוכה, שאין לו גניזה עולמית, אלא עובר וּמתנחל כ“נכסי צאן ברזל” מדור לדור וּמאבות לבנים.

וּמפני שהיתה האגדה חביבה בשעתה חִבה מיוחדת על “אבות וּבנים”, לפיכך היו הרבה ידים מצויות אצלה ונתחברו בה – למטרות שונות וּבאופני סדור שונים – ספרים למאות, הם וסרוסיהם וסרוסי־סרוסיהם, כצורתה וּבשנוי צורה, בארמית וּבעברית וכו' וכו' – עד אין סוף.

ערכם הספרותי של אותם הקובצים ושל מה שבתוכם אינו שוה בכֻלם. האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעיָנה מתגבר וּפעמים שהיה שותת וּמטפטף טפין־טפין. יש ששמשו בהיכלה כֹהנים גדולים ויש ששמשו בו כֹהנים הדיוטים. על־כל־פנים, הקובצים הללו, אף־על־פי שאי־אפשר ל“מדרש” בלא חדוש כל־שהוא, בכל זאת לא כֻלם העשירו את אוצר האגדה עושר ממשי אפילו בזמנם. רובם לא היו אלא חזרה על הראשונות בחלוף הסדר, בסרוס הלשון וגם בערבוב הענינים, עיקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב.

בזמן חיותה ושלטונה של האגדה – ה“פזור” המרובה היה יפה לה. רבוי הספרים והקובצים, מכיון שנתפשטו בעם – היו לה לסימן כֹח וּברכה. ואם יש בזה מה שיש בזה, ואם העיקר המועט מתערבב בטפל מרובה – מה בכך? כך דרכה של כל ספרות חיה בשעתה: ענינים חביבים או חשובים ביותר נדרשים בכמה פנים, הופכים והופכים בהם ולא במהרה יהיו למשא על הצבור.

ואפילו משנסתם מעיָנה ויבש מקורה לגמרי בתור כֹח של יצירה מקורית, מכל מקום, כל זמן שלא פסק כֹח-כֹחה בחיי האומה, כל זמן שאותו העולם המיוחד, שנתָנה בלב האומה, עדין היה בכללו קַיָם – אף היא היתה עדין חשובה כחיה.

וּבאמת, אפילו בדורות האחרונים, ימים רבים אחר “סתימת המַעין” – השפעתה לא פסקה וכֹח-כֹחה לא תשש. כל העם בקטניו וּבגדוליו היה מתפרנס עדין ימים רבים מקרנה וּמפירותיה ושותה מבאֵרה בכלי ראשון וּבכלי שני. הפלטין הנאה, שבנתה ושכללה האגדה בכֹח יצירה של כמה דורות, לא היה בעיני העם כבית שׂכיות של עתיקות, שאדם נכנס בו לשעה, מסתכל – ויוצא, אלא היה משמש כעין דירת קבע לרוחה וּלנשמתה של האומה; מַעַרְכֵי הפלטין, תכניתו וצורותיו – הן הן היו גופי החיים הרוחניים של האומה, סדרי עולמה הפנימי וציורי מחשבותיה ורגשותיה על כל מעשה ועל כל חזיון שבעולם.

אין תימה אפוא, אם גם בזמן ההוא קמו הרבה סדרנים, שהיו מרבים להפוך באגדה כמו שהיא¹ על־פי דרכם שלהם. עבודה זו היתה בעיקרה עבודה של לקוט מתוך הישן עם סדור הדברים וצרופם באופן מתאים לצרכי דורם (עין יעקב, מנורת המאור, הילקוטים), וגם ספרי לקוטים אלו היו הולכים וּמתפשטים בישראל ונעשו ל“ספרי עם” במלוא משמעם.

אבל אותו הפזור ורבוי הספרים, שהיה יפה לאגדה, בשעת חיותה ושלטונה – עכשו, בבוא חליפתה בתור צורה ספרותית שלטת, נעשה קשה לה והביא לידי תוצאות הפוכות. בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תִלי־תִלים, שנצברו כהררים במשך כמה דורות, על מנת למצוא מרגליות תחתם; וכל־שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וּטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות – לבנין. האגדה, בתור מקצוע של יצירה חפשית, היתה כל ימיה כעין שדה של הפקר וחוּרשה עזובה, שגידולי־הבר והספיחים פרים ורבים בהם מאליהם. ואדם בן־זמננו, שרגיל לבקש סדר, שיטה וּשלמות אפשרית בתלמודו, כשיכנס לתוך חורשה עזובה זו, לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו וּלעולם תהא יגיעתו מרובה משׂכרה. האגדות שבשני התלמודים באות קרעים קרעים, מין בשאינו מינו סמוכים זה אצל זה בדרך עראי ואין כל סדר להם. רוב המדרשים והילקוטים סדורים על־פי פרשיות כתבי־הקֹדש בלא שום יחס וקשר פנימי בין גוף האגדות. הצד השוה שבכל אותם הספרים – שלעולם לא תמצא בהם ענין שלם במקום אחד. צרף לזה ערבוב העיקר בטפל והחשוב בשאינו חשוב, ערבוב הסגנונים והלשונות, סרוסים וּסתירות, הכפלות והשמטות, שבושי לשון ונוסחאות וכו' וכו' – כל אותם הדברים, שספרים עתיקים מצוינים בהם – ותבין מיד, עד כמה קשה על אדם בזמננו לִמוּד עיקר האגדה מתוך גופי המקורות.

קושי זה, שבא מחמת פזור, גרם לכך, שאף האגדה, המעולה ושאינה מעולה, כמעט שנדונה לגניזה על־ידי החיים; וּככל מקצוע, שנתיַשֵן ונגנז, יצאה אף היא מרשות הספרות העממית ועברה לרשות אנשי־המדע וסופרים “מְעַבְּדִים” – והללו, כידוע, רואים אותה לא כעולם קַיָם וּכגוף חי, אלא כעולם בטל וכגוף מת, שצריכים להעשות מדרס לחקירה וּכמין חומר ל“עִבוד”. במקום גופי הענינים והמקורות של האגדה באו אפוא הספרים על אודות אותם הענינים והמקורות; וּבמקום עצם היצירות של האגדה, כצורתן וכלשונן, באו מיני “עבודים” שונים בשנוי צורה ולשון – “יצירות” מחודשות, כביכול, מעין אותן האגדות. והיוצא מזה – שהאגדה כהוָיתה הולכת ונעשית כמין “אור הגנוז” ליחידי סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשבריריה המועטים, שמגיעים אליו על־די צנורות עקלקלים שונים.

אמנם, גם בדורות האחרונים וּבימינו נתחברו בלעז וּבעברית כמה ספרים – וּמהם חשובים – שכוָנתם לעזור לאלו שרוצים להכיר את האגדה; אבל עם כל חשיבותם של אלו לצורך מטרות שונות – מדעיות, שמושיות, חנוכיות וּפדגוגיות – סוף־סוף אין בכולם עד היום ספר אחד של “כנוס” בשביל כל העם, ספר שיהא כולל וּמקיף את כל המקצועות החשובים של האגדה המעולה כצורתם וכלשונם, ועם זה יהא מסודר בסדר הראוי לספר עממי בזמננו, באופן שיקום לעיני המעַיֵן כל ארמון האגדה בנוי בנין שלם כפי האפשר, ערוך ונצב במלא קומתו ותכניתו, בפרטותיו וּבכללותיו, מן המסד ועד הטפחות.

“ספר אגדה לכל העם” – הוי אומר, זה שנותן את היכולת לכל אדם יודע ספר מישראל “לילך אצל אגדה” בדרך ישרה וּמתוקנת, כלומר, דרך שיש בה הכרת עיקר הענין על בוריו מצדי צדדיו החשובים, בכללותיו ופרטותיו, ומתוכו גוּפוֹ, מכלי ראשון, ועם זה לא יהא בה אבוּד זמן ויגיעה לבטלה.

הקורא והמעַיֵן היהודי צריך למצוא בספר זה את כל ה“אגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם” מכל אוצרות האגדה באשר הם – מן התלמודים, הברַיתות והמדרשים – אבל בלא אותו ה“יתר כנטול”, שברובו אינו מעלה אלא מוריד.

כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו גרעין של מחשבה ורגש מצד התוכן או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר מקצת חשיבות מצד שהוא (כגון פרסום באומה) – אותו צריך המלקט לאסוף לתוך ספר זה.

והאגדות שבספר זה צריכות לבוא כמו שהן כצורתן וכלשונן, בלא “עִבּוּד” צורה, שיש עמו גם אִיבּוּד צורה וזיופה, וּבלא הוספת פוך של שוה פרוטה מצד המסדרים. מלבד תקוני הנוסחאות והלשון על־פי גופי המקורות וּלפי השערה מתונה – תקונים מוכרחים למטרת הספר וּלסדורו וּלתועלת גוף הענין – אין המסדרים רשאים לשנות כלום מן המטבע שטבע רוח העם לאגדותיו. האגדה המעולה, ככל יצירה עממית קלַסית, שהגיעה במבחר דוגמאותיה לידי שלמותה האפשרית, אינה זקוקה לשום מיני פרכוס “משלנו”. פרכוס כזה לעולם שבחו ספק וּפגמו וַדאי. נאה האגדה ויעלת חן כמו שהיא דוקא, וטבעיותה וּמקוריותה – זה כל שבחה וכֹחה. אדרבה, ה“אמנים והיוצרים” שבדורנו הרבה יש להם ללמוד ב“סוד היצירה” הישראלית מן האגדה, ולא להפך…

והכנוס עצמו שב“ספר האגדה” אינוֹ צריך להיות כנוס של גבוב או של סדור חיצוני וארעי, מעין זה של ספרי השמוש (כגון על־פי א"ב או על־ידי שמות החכמים בעלי האגדה, וכדומה לזה מן הסדורים הטֶכניים והמֵיכַניים), אלא הוא צריך להיות סדור שיש עמו בנין – והוא הוא עיקר העבודה שבספר האגדה.

ואיזהו סדור שיש עמו בנין? – כל שיש בו צרוף חוליות לפרקים, ופרקים – לגוף אחד בעל דמות שלמה, כל שיש בו התאמה פנימית ואחדות בין החלקים וכל שאפשר על ידו לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כֻלו.

כל החומר האגדי המרובה, שהוא צבור תִלי־תִלים, כחרבות היכל עתיק, בתלמודים, בברַיתות וּבמדרשים וכו‘; כל אלפי המאמרים והספורים, השיחות והשמועות, הפתגמים והמשלים וכו’ וכו', המפוזרים כ“אבני גיר מנֻפָּצות” במקומות שונים – כל אלה צריכים להתלקט דבר דבר ממקומו, אגדה לאגדה, מאמר למאמר; להתנקות וּלהתנפות תחלה מן הפסולת והטפל; להתחלק אחר־כך על־פי עניניהם ו“נושאיהם” חלוקה הגיונית, הכל לפי טיב המאמר הניטל; ולבסוף צריכים להסָדר שוב לפי הענינים על־פי שיטה מסוימת ערוכה מראש – שיטה שיש בה “מוּקדם וּמאוּחר” הגיוני והתאמה פנימית בין החלקים ושנותנת לקורא את האפשרות לא רק להכיר בדרך מתוקנת את פרטי האגדה, אלא גם – מה שחשוב ביותר – לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כֻלו ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שעור קומתו וּמצידי־צדדיו העיקריים.

שברי אבנים יצטרפו על־ידי סדור כזה לנדבכים, נדבכים – לכתלים, וּכתלים – לבירה שלמה, בירה, שכל הנכנס לתוכה מוצא כל דבר ערוך וּמתוקן במקומו, ענין ענין שלם במדור מיוחד לו. חלקי הענינים צריכים להיות ערוכים אף הם זה אחר זה בסדר מסוּים, באופן שהקורא יעלה לו מתוך עיונו השׂגה מלאה וּברורה כפי האפשר על כל ענין בפני עצמו, וּמתוך כל הענינים יעמוד לבסוף גם על אותה השקפת העולם והסתכלות החיים, שברוחה נוצרה ונתפתחה האגדה בתור חטיבה מיוחדת לעם ישראל.

ספר זה צריך לכלול בתוכו גם הרבה מן האגדה ההלכתית, שברובה היא כוללת, בפירוש או מכללא, ציורים יפים מן החיים הממשיים של ישראל בימים ראשונים ותאור מנהגיהם ודרכיהם בחול וּבקודש. וּממילא יקנה לו הקורא דרך אגב גם מושג ידוע מעולמם וּמחייהם החיצונים של אותם הדורות יוצרי האגדה.

לבסוף יש להטעים שוב את האמור כבר מכללא: “ספר האגדה” בעיקרו אינו צריך להיות ספר שמושי, שחיָב לנצל את כל אוצרות האגדה עד תומם; הוא אינו צריך להיות גם ספר “מדעי” במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד ה“גֶנֶזיס” שלה או מצד התפתחותה ההיסטורית במקום וּבזמן וּבאישים; וכל־שכן שאינו צריך להיות “מדעי” במשמעו המצומצם, הארכיאולוגי – ספר, שעוסק בדקדוקי סופרים וּבבדיקת נוסחאות וכדומה. מבחינה ידועה יהא, אמנם, ב“ספר האגדה” ממה שיש בכולם; אבל, לפי שלא מטרתם מטרתו, ממילא לא דרכיהם דרכיו. לצורך מטרתו שלו חשוב לא ה“אימתי” וה“מי” שבאגדה, אלא ה“מה” וה“איך”. לו אין בעולם האגדה אלא ענינים ספרותיים שונים בצורות שונות, שהן עולות כולן לצורה אחת כללית ומסוימת, ששמה “אגדה”. כל ימי יצירת האגדה הרי הם לפניו כיום אחד ארוך, ששמו “תקופת האגדה”, וכל יוצריה – שם אחד להם: “בעל האגדה”. ומתוך השקפה זו – שהיא באמת יותר “עממית” או ספרותית משהיא “מדעית” – צריכים המסדרים לדון על כל החומר האגדי, שיהא בידיהם בשעת הלקוט והסדור.

“ספר האגדה” צריך להיות, לפי זה, בעיקרו מעין אנתולוגיה ספרותית גדולה ומלאה, שכוללת בסדר נאה את הטוב והמובחר, את כל האופיי והטפוסי מכל המקצועות החשובים של האגדה.

וּלספר כזה מחכה הספרות העברית.

אודיסה, סיון תרס"ח.

---

להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש.

על חלופי כינויים אלה שבין הלכה לאגדה אפשר להוסיף עוד, עד אין שעור, ובכולם יהא מצד ידוע אבק אמת, אבל כלום יש לשמוע מזה – כסברת רבים – שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והפוכו?

האומרים כך מחליפים מקרה בעצם וצורה בחומר, ולמה הם דומים? למי שמחליט על הקרח והמים בנהר, שהם שני חמרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא הִתּוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, ספוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי“ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באויר כמה אלפי שנה (תתקע“ד וכ”ו דורות או אלפיים תֹהו, בלשון המסורה), עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף? תורת הקרבנות, הטומאה והטהרה ומאכלות אסורות – יסודם במיתוס הכהנים; מצווֹת הזכרון – קשורות באגדות לאומיות היסטוריות; ושבין אדם לחברו – ברגשות הצדק והרחמים שבלב האומה, רגשות שהיו להם אנשי הסגולה לפה. ואולם גם משנכתבו עדיין לא נתאבנו, מפני שתורת הפה והלב לא בטלה באמת אף רגע אחד, ואוירה החי והמתנועע היה שף ומפעפע כל שעה בכתב להחיותו, להרחיבו או לצמצמו, ופעמים גם לבטלו, לשעה או לדורות, הכל לפי הצרכים או גם לפי הדעות והאמונות המתחדשים. לא רק “משה כתב ויחזקאל בטל”, אלא גם איזה “דניאל חייטא” לא חש מלפגוע פגיעה עזה מאוד ב”לאו" חמור שבתורה ומלצפות בלב לבטולו לעתיד לבוא ¹. הפרוצסים של היתוך וגיבוש בהלכה ואגדה נראים בעליל בייחוד בעתים של “מהפכות” ומתן חוקים חדשים והם גלויים וידועים לכל. ההלכה הישנה שנפסלה יורדת אז שוב אל מצרף הלב ונתכת לאגדה – כיוצא בה או לאו כיוצא בה – וזו חוזרת משם כשהיא צרופה ובאה לדפוסי המחשבה והמעשה, מקום שהיא מתגבשת שם שוב להלכה, אבל בדמות מתוקנת או מחודשת. ההלכה היא אפוא מעשה יצירה לא פחות מן האגדה. אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים וארחות חיים. חמרה – האדם החי לכל יצרי לבבו; אמצעיה – החינוך האישי, החברתי והלאומי; ופריה – שלשלת ימים רצופים של חיים ומעשים נאים, פִלוּס אורח חיים בין מעקשים ועקלקלות של יחיד ורבים, הויה נאה של האדם בעולם, מהלך חיים מתוקן. יצירי כפיה של ההלכה אינם, כיצירי שאר האמנויות – פיסול, ציור, בניין, נגינה, שירה – מן המרוכזים והמאוחדים בחומר, במקום ובזמן, אלא מצטרפים הם קמעא קמעא, תגין תגין, מתוך כל שטף חיי האדם ומעשיו, שנותנים בסופם סך-הכל אחד, צורה אחת, אם שלמה אם פגומה. ההלכה היא אמנות-אומנת, אמנות-פדגוג של אומה שלמה, וכל פיתוחיה בנפש האומה, הגסים עם הדקים, נחתכים ברוח-הקודש ובחכמה עליונה, הצופה מראשית אחרית. יום יום, שעה שעה ורגע רגע שקוּדה היא לצור צורה רק אחת: דיוקנן של בריות, צלם אלהים באדם. ה“דום” הקולוני, ה“דום” המילאני, “נוטרדם” בפריז נשתכללו בהדרם והיו למה שהיו על-ידי תעצומות אמני עולם במשך כמה מאות שנה, שכל אחד מהם בזמנו נתן את חייו ומבחר כח יצירתו לעבודה הקדושה לו לבדו. ואין ספק, כי רק מהשתעבד כולם לרעיון מרכזי אחד, נעלה מאוד בעיניהם, הצליחה בידם במידה כזו “מלאכת שמיים”. אותו הרעיון – לבנות בית לאלהים – הוא שרחף לפני עיני כולם, בחינת “כמראה אשר אתה מראה”, והשרה עליהם רוח-הקודש, והוא שהיה מוליך ומביא את הסרגל והמקצוּעה ואת החרט והמכחול שבידם ומקריא באזנם כל תג וחקיקה וכל אריח ולבֵנה, שנצטרפו לבסוף, אחרי מאות שנים של עבודת בני-אדם מפורדים במקום ובזמן, לבניין אחד שגיא ונהדר. לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו – יום קדוש ונעלה, “שבת המלכה”. בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. היא השבת שהכניסה הקדוש ברוך הוא לעולמו בגמר מעשה בראשית, “כדי שלא תהא החופה המצוירת והמכוירת חסרה כלה”. היא שהיתה חמדה טובה להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו ולא מצא לה בן-זוג נאה אלא ישראל. לפי אגדה עממית אחרת, יושבת היא כבת מלכה, “ככלה בין רעותיה משובצה”, ספונה בהיכל שבגן-עדן לפנים משבעה חדרים, ושש נערותיה, ששת ימי המעשה, משרתות לפניה. בכניסתה לעיר – הכל הופכים פניהם כלפי הפתח ומקבלים פניה בברכה: “בואי כלה, בואי כלה, שבת המלכה!” וחסידים יוצאים לקבלת פניה אל השדה. פעם אחת גם באה בחלום לאבן-עזרא, והיא עצובה ומרת נפש ושלחה בידו מכתב לבן-זוגה ישראל, הלא היא “אגרת שבת” הידועה. כל משוררי ישראל, מר' יהודה הלוי ועד היינה, שרו לה את שיריהם וזמירותיהם. האין היא יצירה כלילת אגדה? האין היא עצמה מקור חיים וקדושה לאומה שלמה ומעין נובע רוח הקודש למשוררים ופייטנים? ואף-על-פי-כן, מי יאמר, מי יכריע, יציר כפיה של מי היא, על ידי מי היתה למה שהיתה: על ידי ההלכה, או על ידי האגדה? קנ“ז דפים יש במסכת שבת וק”ה במסכת עירובין, והאגדה שבהן כמוה כאין. רובם עיונים ודקדוקי הלכות בל"ט מלאכות ותולדותיהן וקביעת תחומין; במה מדליקין, במה בהמה יוצאה, כיצד משתתפין בתחומין – כמה יגיעת רוח! כמה בזבוז חריפות על כל קוץ וקוץ! וכשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפני! אמני חיים בבית היוצר ועל האבניים! עבודת רוח כבירה כזאת, נמלית וענקית כאחת, עבודה לשמה ומתוך אהבה ואמונה בלי מצרים אי אפשר לה בלא רוח הקודש. כל אחד מן היחידים ההם עשה את שלו לפי צביונו ונטיית נפשו, וכולם יחד כפופים היו לרצון גבוה המושל בהם. אין זאת כי אם אידיאה נשגבה אחת, צורה אחת עליונה של שבת רחפה לפני עיני האנשים המפורדים האלה, ורוחה הוא שקבצם הנה מכל הדורות ועשאם שותפים ביצירתה ובשכלולה. כל “מתקיף”, כל “וּרמינהו”, כל סייג וכל גדר – אינו אלא תג ציורי חדש, פיתוח נוסף באותה הצורה, תג ופיתוח מוכרחים, מפני שבלעדיהם לא תהיה למה שצריכה להיות. ומה פרי כל העבודה הטרחנית הזאת של ההלכה? – יום שכולו אגדה.

דוגמאות כאלה אינן מעטות. הרי יום הכיפורים, הרי פסח, הרי יתר המועדות. יסוד התפארת שבהם, ובמשמעה הנשגב, הוא ודאי. כולם יצירות נאות הן, מלאות תוכן חי ומחַיה וכוָנה רמה ומרוממת, אף על פי שכולם הם בני ההלכה החמורה, האכזרית, וכולם מוקפים סייגיה מכל צד. בשעה שישבו אמני אומות העולם בחדרי משכיותם וכוונו בהרגשה דקה ומעודנת מדות ושעורי הרמוניה למעשי שַיִש, למשל, להנות בהם חושי בני אדם, באותה שעה עצמה ישבו תלמידי חכמים מבני ישראל בבתי מדרשותיהם וכוונו אף הם ברוח הקודש ובהרגשה זכה מאוד מדות ושעורי הרמוניה נפשיים למעשה הצדקה, למשל, להנאות ולהיטיב בהם את האדם עצמו, “לצרף את הבריות”. איני מכריע למי היתרון, אבל סבור אני, שאלו ואלו דברי יצירה הם, אידיאות שנתממשו, רעיונות שיצאו מן הכח אל הפועל על ידי רוחו היוצר של האדם; באלו ובאלו יש מקום למידת התפארת להתגלות בכל זהרה, ואלו ואלו צריכים ל“רוח הקודש” ולרחמי שמים. ההבדל שביניהם אינו אלא בחומר ובאמצעים, כזה שישנו גם בין מקצוע אחד לחברו באמנויות המוסכמות, כגון בין ציור לנגינה. אכן יש ויש גם הבדל עיקרי: יצירות האמנויות המוסכמות, מפני שהן פונות אל האדם בתור פרט ומשום שהן מצומצמות ומאוחדות בחומר, במקום ובזמן, כאמור, לפיכך הן נסקרות בבת אחת, מיד ומקרוב; מה שאין כן יצירות ההלכה, המכוונות גם אל הכלל, וחלקיהן מתפשטים בחומר, במקום ובזמן, על פני שטח גדול, ולפיכך פרצוף שלם שלהן, העולה מתוך כל חלקיהן, אינו נתפס להכרה אלא אחרי העיון ומעל גובה גדול. אלו נבנה כרך גדול על פי אידיאה ציורית כבירה של אדריכל אמן, לא היינו מכירים בפרצופה השלם של אותה אידיאה ולא היינו תופסים את מכלול יפיה אלא מתוך הדפתרא או מראש מצפה גבוה, אבל בשום פנים לא מתוך הטיול בין בתי הרחובות, כשהפרטים חוצצים בפני היקף הכלל. “מרוב העצים לא ירָאה היער” הוא פתגם עתיק ומחוכם. אבל כלום בשלב זה תתמעט דמות היופי והשלמות של האידיאה? מי שירצה להתענג עליה נאמר לו: עלה להר!

יש בכל זאת שאפילו מפרט הלכי אחד מציץ עלינו לפרקים עולם מלא של אגדה הגנוזה בתוכו. באותה מסכת שבת ובתוספתא שם, למשל, מובלעת הלכה זו: “כל כתבי הקודש מצילין אותם (בשבת) מפני הדליקה… היו כתובים תרגום ובכל לשון – גפטית, מדית, עילמית, יוונית – מצילין אותם מפני הדליקה. רבי יוסי אומר: אין מצילין אותם מפני הדליקה”.

פרט קטן של הלכה, מחלוקת של מה בכך – האין זאת? ואולם מי לא יכיר מיד, כי בהלכה קטנה ויבשה זו נתונה בצמצום מופלג, אבל במלוי האפשרי, תמונה ציורית שלמה על דבר היחס ההיסטורי והנפשי של מפלגות שונות באומה לשנים מראשי קנייניה: לספרותה וללשונה. מי לא יראה, כי מחלוקת זו שבמשנה היא היא “ריב הלשונות”, שהולך ונמשך בישראל מאז ועד היום. “אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהרי המקום חלק לו כבוד”; “אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו”; “בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל דבר עמהם בלשון שהם יודעים ומבינים, בלשון מצרי”; “כה תאמר… אל בני ישראל – בלשון שאני אומר: בלשון הקודש”; “כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: עברי, רומי, ערבי, ארמי”; “אותו היום שנתרגמה התורה יוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, ובארץ ישראל היו אז שלושה ימים חושך” ו“כשנתרגמו הנביאים על ידי יונתן בן עוזיאל ארמית נזדעזעה ארץ ישראל תי”ו פרסה על תי“ו פרסא” – מאמרים אלה, והרבה כמוהם, שמשמשים בת-קול ללב האומה שנחלק, הם הצורה האגדית של הפרובלימה הלשונית, והמשנה הקצרה שלמעלה, השנויה אף היא במחלוקת, היא סופה המוכרח של אותה האגדה במטבע הלכית, סך הכל מעשי קצר בצורה של החלטה ועמידה על הדעת. שם “ליריקה” שוטפת, רופפת ומתרגשת, וכאן – “אֶפִּיקָה” שלֵוה, מסמר קבוע. בחכמה רבה נבחר כאן המומנט של דליקה, שעת טירוף וסכנה, שאין אדם עשוי להתבונן, אלא נשמע לפקודת לבו וקופץ להציל את היקר לו ביותר. הדליקה אינה איפוא אלא משל (דברו חכמים בהווה), והוא הדין לשטף, לגירוש ולכל מיני סכנה.

וכך, מתוך הפרט הקטן הזה יתגלה פתאום לפני המתבונן כלל גדול היסטורי, הוראה לאומה שלמה טרופה ודחופה בגולה, שלהציל את כל סגולותיה אינה יכולה ולהפקיר הכל אינה רוצה – מה ואיך תעשה ביום צרה וסכנה? בעל המשנה ודאי לא דבר במשל ומליצה. לא נתכוון זה אלא לקבוע הלכה למעשה פשוטה כמשמעה, ולכל היותר – לטבוע בנידון שלפניו מטבע קיים לרצונו או גם למנהגו הקדום של העם, כפי שנתגלו עד עכשיו, זה בצורת אגדה וזה בצורת מעשה של רשות. כמו כן, כל אותם אלפי היחידים מכל הזמנים, שמסרו נפשם בשעת סכנה להציל מן הכליון מה שהצילו, אם כדברי התנא קמא ואם כדעת רבי יוסי, לא נתכוונו אף הם אלא לקיים את הדין כפשוטו. ומה בכך? מדעת ושלא מדעת הרי הם כולם עשו שליחותו של שר האומה, ואם אנו עומדים עתה לפני אוצרנו הדל ומלחשים ביגון: “אין לנו שיור רק התורה הזאת”, הרי אנו ולבנו יודעים, שגם השיור המועט הזה לא ניצל אלא בזכות כל אותם היחידים שקיימו כל אחד בזמנו ובמקומו את מצות לבם כהלכה.

התבוננות נפשית כזו באותה הלכה כבר דיה לגאול אותה במקצת מקליפתה ולהעלותה למדרגת סימבול. ואולם הלב העֵר איננו מסתפק בכך, אלא הוא הולך ומעביר לפני עיני רוחנו, בקשר עם אותה ההלכה ומענינה, מחזה אחר מחזה:

אנו רואים, למשל, ביחד עם רינן, את הכהן הלוי הקדמוני ברדתו עם הגולה בבלה והוא מתנהל לאטו בצד חמורו הטעון מגלות מגלות של דברי נביאים; הוא הציל כתבי הקודש מפני הדליקה.

אנו רואים שוב, והנה רבן יוחנן בן זכאי עומד לפני אספסיָנוס אחורי שערי ירושלים ומתחנן: “תן לי את יבנה וחכמיה ושלשלת של רבן גמליאל”. גם זה הציל שרידי קודש מפני הדליקה.

ושוב אנו רואים: ישיש בן שמונים, רבי יהודה בן בבא, יושב בין שני הרים גדולים, בין אושא לשפרעם, וסומך שם, תחת חצי האויבים, חמשה זקנים ואומר להם: “בני, רוצו!” והוא נשאר מוטל לפני האויבים “כאבן שאין לה הופכין” ובעוד רגע הוא נעשה ככברה.

ושוב: בית מדרשם של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו הולך וסוער; הידיים מלאות עבודה: מכַנסים הלכות, מבררים שמועות, גובים “עדיות”, מסדרים, מגיהים, רושמים – הם מעלים על ספר את התורה שבעל-פה! יודעים הם ש“מהפכה” הם עושים במסורת ישראל – דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכתבם – אבל “עת לעשות לה' הפרו תורתך”: הלבבות מתמעטים, הפזור מתרבה והשכחה מתגברת; צריכים להציל מה שאפשר.

ושוב: ארבעת השבויים מביאים את התלמוד לספרד… מלאכתו הכבירה של הרמב"ם… משפחת מעתיקים, בני תיבון, בהולים לתרגם ספרים יקרים, בעלי ערך לאומי גדול, מלשון נכריה ללשון הקודש…

ושוב: חבורות-חבורות של יהודים, פליטי חרב ופרעות, דור אחר דור, דור אחר דור, מושכים והולכים בדרכים וספרי תורה חבוקים בזרועותיהם. כמה וכמה יחידים, יהודים סתם, שמשים, חייטים, סנדלרים, מתים לפני ארונות הקודש בהגינם על הקדוש להם; כמה וכמה צנועים ואנשי מעשה, צדיקים נסתרים, “עורכי גלות” מרצון, נודדים ממקום למקום במקלם ותרמילם וכל אחד ספר קדוש וחביב לו בתיק טלית ותפילין שלו.

ועוד, ועוד, ועוד… בכל המחזות האלה שונים כמובן גם הפועלים, גם החומר של הקדושה וגם האמצעים של ההצלה, אבל אחד הוא התוכן הפנימי, הנפשי שבכולם: הצלת קניין לאומי חשוב ביותר מפני הכליון, בהתאם לנטיַת לבו ולהשקפתו של המציל. הלכה כמי? אם כזה שאומר: “בלשון הקודש בלבד”, ואם כזה שאומר: “בתרגום ובכל לשון”? – תשובה על זה עלינו לבקש מפי ההיסטוריה והחיים, ואולי נמצא, שגם הם, כאותה משנה, הניחו את הדבר במחלוקת. לנו אין בזה לפי שעה נפקא-מינה לדינא. לנו חשוב רק להראות, עד כמה יש בכחה של הלכה קטנה ויבשה להתרומם לפעמים עד למדרגת סימבול, כשהחומר הנוקשה שלה נופל לתוך כור ההרגשה החיה והוא חוזר וניתך שם לאגדה. ומובטחני, שגם האגדה הלשונית שבימינו עתידה, אם נזכה לכך, להצטמצם צמצום אחר צמצום ולהעשות בסופה אף היא הלכה חדשה, שבהסכם לדעות ולצרכים בזמנה תהא מנוסחת בסגנון קצר ויבש מעין זה:

“אין מלמדין אלא בעברית, דברי חכמים. פלוני אומר: בעברית ובתרגום ובכל לשון. אלמוני אומר: דברים שביהדות – בעברית, ושאינם יהדות – בכל לשון. אמר ר' פלמוני: אין מלמדין אלא ביהודית בלבד” – והמפרש שלעתיד לבוא יפרש: “ביהודית – כלומר, עברי-טייט”ש, שדיברו בה היהודים במקומו ובזמנו של ר' פלמוני, ואין זו יהודית שבמקרא, שהיא עברית; דאם כן, מה בין ר' פלמוני לתנא קמא?"

הלכה זו שלמעלה, המובאת לדוגמא, אינה יוצאת מן הכלל, כמוה חבילי חבילות. ובכלל תמיהני אם יש הלכה, שלא תהא לה אחיזה מרובה או מועטת בעולם האצילות, יניקה מאידיאה עליונה: אישית, חברתית או לאומית. סוף-סוף הרי ההלכה אינה אלא אחת מן הצורות שמתלבש בה רוחו היוצר של האדם – ומי יודע דרך הרוח? “לא יצא האיש (בשבת) לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח… רבי אליעזר אומר: תכשיטין הם לו ²(ומותר לצאת בהם); וחכמים אומרים: אינן לו אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” – הרי לכם מושגי יופי וכיעור במלבושים – ומתוך מה? מתוך דברי נעים הזמירות וגדול החוזים; ולעניין מה? לעניין טלטול בשבת. כל דקדוקי מסכת ברכות אינם אלא כלים ולבושים לדעה נשגבה של “לה' הארץ ומלואה” ולרגש ההתפעלות התמידית, החדשה בכל יום, מפני הדר הטבע וחליפותיו. “רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך ‘יוצר אור’, שוקעת ואינו מברך ‘מעריב ערבים’, אוכל ושותה ואינו מברך; אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואים וששומעים” (תנחומא, וזאת הברכה). “על בריות נאות ואילנות נאים מברכין: ‘ברוך שככה לו בעולמו’”; ו“מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל, שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית, וראה נכרית נאה ביותר, ואמר – בתורת ברכה -: ‘מה רבו מעשיך ה’!” ו“האומר: כמה נאה פת זו, ברוך שבראה; כמה נאות תאנים הללו, ברוך שבראן – זוהי ברכתן” (תוספתא ברכות). כמה עֵרוּת הלב והחושים! ואותה ההלכה הקשה והאכזרית שאסרה את האבלות בשבת, ולנחם אבלים התירה רק בקושי – היא שאמרה בהרגשה עדינה: “הבוכה בשבת להקל צערו – זהו עונג שבת שלו” (רבי עקיבא בבריתא).

לא. ההלכה אינה בשום פנים שלילת הרגש, אלא כיבושו; לא בטול מידת הרחמים במידת הדין יש בה, אלא צירוף שתיהן כאחת. אכזריותה – היא זו של כח יוצר ומקיים, בחינת גבורה שבחסד, שהיא מידת ה“תפארת”. וכך יפה לה בהתאם לתכונתה המעשית. וכי יש לך גזר דין קשה ממיתת בית דין, ואף על פי כן “כי קללת אלהים תלוי”, דמות איקונין של מלך, צלם אלהים, תלוי. ו“בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי! קלני מזרועי!” השכינה, כביכול, חבלה בעצמה וקובלת על עצמה. יש רחמים, ויש רחמים גבוהים עליהם, רחמי אב, שצופים בעין שלמעלה וכובשים את עצמם לשעתם בשביל העתיד, ואלו ואלו רחמי אלהים חיים. שאל תינוק ויגדך: “ה' ה' אל רחום וחנון”, ואף על פי כן: “האומר בתפלתו: על קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו”, שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן אינן אלא גזרות, רחמים למעלה מרחמים, צפיה לעתיד. הרי לא לחנם הביאה האומה הישראלית, על כל פנים ברובה הגדולה, את צוארה בעול הברזל של ההלכה; ולא עוד, אלא שבצאתה לנדודיה בחרה לקחת עמה לדרך משא כבד של חוקים והלכות “ועזבה מפניהם – כמאמר שד”ל – את השירים המשמחים לב ונפש“. המראה הזה הביא את שד”ל בשעתו לידי התפעלות, עד שקרא: “כמה קדושה אומה זו!” ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!’ מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”. בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם “הולך בדרך” ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא ³.

לא כל ההלכות, כמובן, שוות, ולא ערך חיוני אחד לכולן. יש הלכה עקרה שאין לה אלא קרן; ויש שעושה פירות ופירי-פירות. יש דומה לכלי ריקן מוחלט, שמתפנה לקרן זוית עד שתגיע שעתו; ויש דומה לכלי שעשוי להתרוקן ולהתמלאות כל שעה תוכן חדש בלי הפסק בינתיים. יש גם הלכות שהן כארונות למתים חנוטים, ולהן יאָמר בלשון המסורת: “חוקים”, כלומר, דברים נעלמי טעם וסתומי כוונה. פרקי איברים של דברי מיתוס ואגדה עתיקים מאוד נגנזו בהם גניזה עולמית ורשומיהם המאובנים עדיין קיימים, להתמיה את הבריות ולגרות יצרם של דורשי רשומות מני קדם. בעל הנפש אמנם ינהג כבוד גם באלה. מִפְלָש אפל נקוב בהרים מקצר עלינו פעמים דרך כמה פרסאות ומביאנו פתאום אל תחת שמים חדשים – ושריד עתיק סתום ואפל, כשאנו חודרים לתוכו ו“מדובבים שפתיו”, יש שהוא מעתיקנו פתאום, בקפיצת הדרך, אל מעבר לאלף דור. כך הבגד של העברי, למשל, במצוותיו התלויות בו, הרי הוא – כמו שהפליא לרמז על זה במקצת מדרש קדמון – הגשמתה המלאה והחושית של… של מה, כסבורים אתם? – של אגדת קין והבל ⁴. כיוצא בזה, האיסור של בישול גדי בחלב אמו ⁵- יסוד ושורש לו בסדרי קרבנות עתיקים של חג השבועות בזמן הקדמון, בזמן שלא היה עוד “חג מתן תורתנו”, אלא חג הקציר סתם, ואנשי האדמה, השמחים בקצירם, ערכו לגד ולעשתֹרת – אלהי המזל והשפע – שולחן: זבח גדי – סמל ברכה ופריה ורביה ⁶- מבושל בחלב אמו. ומה נפלא הדבר, שעד היום קיים מנהג בישראל – מנהג שנתחבטו בו כל דורשי טעמים – לאכול בשבועות סעודת חלב, סמוכה קצת, שלא כרגיל, לבשר, והמהדרים אוכלים בשר מבושל בחלב שקדים (שולחן ערוך, בית יוסף). הפתעות כאלה מזומנות במספר לא מעט למטפלים בדברים הללו. אנו רואים, עד כמה אפילו חוקים רוּדימֶנטיים כאלה מעורים הם, כעוּבר במעי אמו, בכל הסימבוליקא המיתולוגית, האגדית וההוָאית של האומה. ואולם ביחד עם אלה הרי יש כמה הלכות גדולות שהן הן כגופי חייה ממש של האומה בעבר, ולֵחן לא נס עד היום, ולהכשרן החיוני בעתיד אין קץ. אם “כלי החיים” האלה מונחים לפי-שעה בקרן זוית – אין מזה ראיה עוד על רעיעותם. כלל גדול הוא: כל צורת חיים בשעת יצירתה, כלומר, כשהיא עדיין “במחובר” – היא עצמה משמשת תוכן לרוח יוצרה; משנגמרה יצירתה ויצאה לרשות הרבים, כלומר, “משנתלשה” – מיד היא יורדת לתורת כלי ושוב אין לה משלה כלום, אלא כל אדם מוצא בה מה שהוא עצמו מניח וחוזר ומניח בה כל רגע שהוא ממשמש בה. הכל בא לה מן האדם ורוח האדם, שזוכה בה מן ההפקר. הניח בתוכה זהב – מוצא זהב; עפר – עפר. אין לו מה להניח – רשות בידו להניחה ריקנית עד שתעלה חלודה, אבל אל יאמר איש כזה: הכלי רעוע, השליכוהו לאשפה, אלא יאמר: אני עני!

היש צורך עוד ליחד את הדיבור על ההלכה והאגדה, על זיקת הגומלין שביניהן, בתור שני גופי – או סגנוני – ספרות, מיוחדים, אבל גם צריכים זה לזה?

הדברים שלמעלה, האמורים בהלכה ואגדה מצד עצם מהותן, בתור שני גופי – או סגנוני – חיים מיוחדים, היו מספיקים, כמדומה גם לעניין זה; שהרי הספרות מה היא, אם לא “חיים שבכתב”? ואולם מפני שבין “בעלי האגדה” בימינו יש נטיה לתת לספרות “אבטונומיה” – כלומר, “אמנות לשמה”, ויש שמעמידים אותה “למעלה מן החיים”, כלומר מחוץ להם, לפיכך, בנוגע לאלה, אין בטחון כלל, שהדברים שלמעלה יהא בהם כדי הוכחה. אדרבה, יש מקום לבטחון מהופך: בין שיודו במקצת הדברים ובין לא, ברי הוא, כי מי שיבוא ויאמר להם, שההלכה הכתובה יכולה עדיין אף היא לשמש בסיס לחלק חשוב מן הספרות החיה כאחותה האגדה – יסכן בעצמו להחשב בעיניהם כאיש שלא טעם טעם “יופי” מימיו, או כליטאי הנלהב הלז, שמזמר בשמחת-תורה – “שור שנגח את הפרה”. הלכה – וספרות, אתמהה? היש שני הפכים גדולים מאלה? מי נער בימינו ולא ידע כי סתם ספרות אינה אלא אגדה, אגדה לכל משמעותיה ובלי הבדל זמנים: מן הספורים והחזיונות והמליצות שבמקרא ועד הספרות היפה שבימינו; אבל ההלכה – כלום טעם וריח יש בה, כלום לחלוחית חיים יש בה, כלום יופי יש בה?

הטענות מצד בעלי האגדה כנגד ההלכה אינן אמנם חדשות ביותר, ו“כבר היו לעולמים”. עוד בעלי התלמוד יודעים לספר בענין זה כמה מעשיות ומשלים; אלא שהם באו לידי מסקנא, שההלכה היא “עשתות של זהב” והאגדה “פרוטות קטנות”, ובעלי האגדה שלנו סבורים, שההלכה אינה בגדר ספרות כלל, ולא מן השם היא. הצדקו במשפטם? הבאמת ההלכה, ההלכה כולה, בלי חוץ, היא כאילן סרק לגבי ספרות?

כמדומה שגם פסק-דין קשה זה בא מתוך חלוף צורה בחומר ומקרה בעצם. ספרי ההלכה היסודיים – המשנה והברייתות – כפי שיחייב טבע ענינם ומטרתם, צורת קובצי דינים וספרי הוראה להם, והיא שגרמה, לפי הנראה, להוציאם מסוג הספרות כמשמעו בימינו.

ואולם כך ישפטו רק “הרואים לעיניים”. אלו היו אותם הספרים כוללים רק כללי הגיון ויסודות משפטיים בדרך הפשטה בלבד – היה הדין עם הטוענים; אבל מי לא יודע, כי בהלכה העברית אין כמעט מקום למופשטות, וכמעט כולה ציורית ומוחשית.

שנים אוחזין בטלית, הקדר שהכניס קדרותיו, המניח את הכד – זהו הסגנון התדירי של ההלכה העברית. כמעט כולה, מראשה ועד סופה, מנומרת ציורים ציורים, קטנים וגדולים, של החיים העבריים הממשיים במשך אלף שנה ויותר.

האגדה, היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית; ההלכה, שניזונית מעולם העשיה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים. כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חרבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?

איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת בכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן. האמנם כל אלה לא יצלחו לכל מלאכה בספרות? הבאמת פסולים הם? פסולים לחלוטין?

בקרוא איש מישראל בסדר זרעים, למשל, האין יש אשר יבואו אליו פתאום מתוך הדברים אויר של חיים וריח אדמה וריח עשב, ושכח פתאום כי בבית המדרש הוא יושב וכי לומד הוא, וראה את ה“עם” – “עם הארץ” – בכל עבודתו בשדה ובגנה ובכרם ובגֹרן, אותו ואת הכהן המחזר על הגרנות, ואת העניים והנמושות המלקטים, שנופלים או פורשים טליתם על הפאה לזכות בה ושמכים איש את רעהו במַגָלות על הלקט, ואת השדה המנומר עם החטין והזונין והירבוזין השוטים והחלגלוגות, ואת הגפן המוּדלה על התאנה, ואת חורי הנמלים שבתוך הקמה, ואת הרוח שעלעלה את הגפנים, ואת המלקט עשבים לחים ואת המגבב ביבש, ואת הבוצר שעוקץ את האשכול – והוא הוסבך בעלים ונפל מידו לארץ ונפרט, ואת הכרי של החטים עם החטה האחת הפוטרת אותו, ואת הצבי שנלקח בכסף מעשר, ואת האילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, ואת עיסת הכלבים שהרועים אוכלים ממנה, ואת הרמון שבִּכֵּר ונקשר בגמי, ואת הגוזלות שעל גבי הסלים, ועוד ועוד כאלה וכאלה.

ובעבור האיש אל סדר מועד ונשים – האם לא יראה עין בעין את חיי הבית העבריים לכל סדריהם ופרטיהם? ובבואו אל נזיקין – האם לא יהי בעיניו כרואה את השוק ואת הרחוב העבריים שקפאו פתאום יום אחד על כל משאם-ומתנם ועל כל שאונם והמונם?

ויש אשר ירגיש איש כזה, כי עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד איש מופת, אמן גדול, בא ונגע במטה אלהים אשר בידו – בכח הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו וחיו חיים שניים באחת מן היצירות הנפלאות; רק משהו קטן, קורטוב “רוח הקודש” – וההלכה תהפך תחת ידו ל“אפיקה”.

הלא נמצאו מי “שראו מעשה ונזכרו הלכה”, ומדוע לא יהי גם להפך: “ראו הלכה ונזכרו מעשה”.

אמת, פעוטה היא אפיקה זו; מן היסוד הספורי אין בה כמעט כלום. כולה תיאורית: רשימות זעירות של מנהגי חיים דלים, חיי יום יום הולכים בלאט; וגם הללו אינם באים לשמם, אלא בהבלעה ובדרך אגב; אך מה לעשות? כך היו החיים העבריים בימים ההם וכך נשמרו בספר הלאומי היחידי של אותה התקופה הארוכה. חיים אחרים לא היו לנו, ואם היו, לא נשאר זכרם. תקופת הגבורה והעוז ומועד היצירה הנשגבה שבאֶפּוֹס התנ"כי עברו אז גם מן החיים וגם מן הספר לבלי שוב. הגיעו ימי העמידה: ימי “שמירת החומות” והגנה על הבנוי ועומד מכבר, ימי עשיית משמרת ומשמרת למשמרת, וגם ההלכה וגם האגדה של הימים ההם שתיהן טבועות בחותם זמנן: בחותם הפסיביות; גדולות אין לא בזו ולא בזו. שתיהן פרורים פרורים קטנים, פרורי מחשבה והרגשה ופרורי עשייה. אולם מן האמן הגמור, זה שאינו שואב “רוח הקודש” מאגודלו או מלחכה מאחורי הפנכא של שולחן זר, אלא צולל ויונק מעומק תהום רבה של נפש האומה ומסתרי חייה – מאמן כזה, אומר אני, לא יבצר לעשות גם בחומר הזה גדולות, אם רק הגדולות בנפשו פנימה הן. האמן ברוך האלהים כמה הוא צריך וייצר? – מעט “חומר היולי” כדי אחיזת הרוח. אם דל הוא החומר – יעשירנו משלו, ואם מת – יחיינו ממקור חייו. האמנות הגמורה, זו שאינה קרדום לחפור בה ואינה עטרת גאות בראש שוטים, שכורי אהבת עצמם והלומי תהלת שוא, אף היא, כמו התורה, אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה – כדי להחיות. העיקר הוא היחס החיוני של האדם אל צורת החיים שלפניו. ומי שמכריז על אחת מהן שהיא פסולה, צריך תחלה בדיקה אם לא נפסלו חייו הוא באותה פנה.

• המן הסלע הזה, מן ההלכה, נוציא לנו מים חיים? – ישאל “דור התחיה” בתמיהה ובלי אמון.

הן! אם מטה האלהים בידכם ואם מקור החיים בלבבכם! אלו היו לנו אמנים גמורים ויוצרים ברוכי אלהים, שלא נפסלו חייהם הם, היו מדובבים גם את שפתי הסלע הזה, ועל ידי משהו קטן – זה שקוראים לו כשרון – היו הופכים את ההלכה לאֶפּוֹס לאומי. ואולם אמנינו, נוח להם לפי שעה לנוע על כלים שאולים ולקחת להם צורות מוכנות על ידי אחרים ולחקותם חקוי רעוע. המלאכה לא תמיד נקיה – אבל תחת זה היא קלה. זילא להם, שכיחה להם. ולפיכך גם באגדה – שהם מודים בה – עדין לא נודעה כל כך גבורתם, ועדין זו מצפה לגואל, שיבוא להפוך אותה לליריקה לאומית, לשירה חדשה באמת, מה שלא עלה גם בידי הפיטנים הקדמונים בכל עמלם – מחוסר כשרון מסוים לכך ומהעדר גם בהם יחס חיוני אל הצורה הספרותית ההיא.

• ובכן נתנה ראש ונשובה אל… ה“שולחן ערוך”?

מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המלים “הלכה ואגדה” תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל מצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר החזיונות בני-מיניהן, בין של התקופות הקודמות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חלופי סגנונים, שמלַוים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה – והלכתה.

לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, “סיפא דקרא” של האגדה.

גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה.

והאומר אין לי אלא אגדה – בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי אפשי בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין פרח מנין?

האגדה – חִציה מפקפקים ובאים באויר מתוך נדנוד, כאלו שנתזו מעל יתר מרושל בקשת; ההלכה – חִציה נאמנים וקושטים על קו הישר באיתנם ובלי זיע, כפוקעים מתוך קשת מתוחה. זו נותנת אויר לנשימה, וזו לרגל עמידה, קרקע עולם. זו מכניסה את היסוד הנוזל והשוטף, וזו – את היסוד המהַוה ומקַיֵם. אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה.

הלכה רצופה לאגדה, טן-דוּ – תעודה בריאות ושטר בגרות היא לאומה; וכל מקום שאתה מוצא אגדה ארמלית, בידוע שנתרופפו כח המעשה וכלי המעשה של בעליה, והם צריכים רפואה. ביחוד ישימו זאת אל לבם אלה המקדימים בסימני הלאומיות צורה לתוכן.

חטא חטאו כמה דורות וכתות בישראל לאגדה, שהפסיקו בינם ובינה את הקשר החיוני. המוני התמימים שבהם תפסו דבריה כפשוטם וראוה כראות עיקרי אמונה, והמוני המתחכמים תפסו אף הם דבריה כפשוטם וחשבוה כהבלי שוא. אלה ואלה גסי דעת וטעם היו, על כן טחו עיניהם מראות את המאור השירי ואת ה"אֱמֶת מָשָל" שבה. **הם חדלו להבין את לשונה**.

עתה זכינו לדור שכולו אגדה. אגדה בספרות ואגדה בחיים. כל העולם כולו אינו אלא אגדה באגדה. להלכה בכל משמעותיה אין סימן וזכר.

כמה שיכפרו בדבר אלה שאין הכרה זו נעימה להם, האמת לא תזוז ממקומה: ספרותנו החדשה ברובה הגדול אִוְתָה לה, כקבצן הלז, דירת קבע במדור התחתון ביותר של המחשבה וההרגשה התרבותית. ננעלו עליה כל חמשים שערי הבינה ולא נשאר לה אלא פשפש קטן של “יופי” מסופק – האגדה של זמננו – (ה“מאמריות” העתונאית, האגודלית, אינה באה בחשבון). מעט ספורים ומעט שירים – הוא כל הלקט שבתרמילה. שום השפעה משאר מעינות הרוח העליונים אין. פסקה הלכה מישראל. והרע מכל, שאין גם נטיה נִכֶּרֶת בה – בספרות החדשה – להתרומם ולעלות מ“בור שאון” זה, מבור דלותה. אדרבה. חן המקום על יוצריה. ומשרבו ביניהם המוניים ועמי-הארץ, עוד נִכֶּרת מצדם כעין השתדלות מכוונת להשריש בלב ההמון את ההכרה, שאין “ספרות” ואין “יצירה” אלא זו היפה בלבד, וכל מה שמחוץ לה פסול. נער שוטה, אשר יצר, במחילה, עשרים חרוזים, או שתי נוֹבֶלוֹת, יצירתו יצירה, ו“מורה נבוכי הזמן”, למשל – הספר האחד יליד המחשבה העליונה בזמן החדש – איננו בגדר יצירה כלל.

ושוב אני מדגיש: איני בא להכריע לא בהלכה ולא באגדה ולומר: זו נאה וזו אינה נאה. כוונתי לאגדה ולהלכה סתם, בתור צורות תאומות של הספרות והחיים. ואני שואל: מה יהא סופה של אגדה שאין הלכה שלה בצדה, סמוך לה?

את הסוף בספרות – אם זהו הסוף – אנו רואים. ריקה היא כמצולה שאין בה דגים. מי שרוצה באמת ובתמים ללמוד איזה דבר – עדיין גם עתה, לאחר מאה וחמשים שנה לקיומה, עליו לצאת ל“שדה אחר”. ויש לחוש, שגם מעט האגדה – היופי – תהא הולכת ומתנַוְנית, מאין השפעה באה לה מזמן לזמן ממקורות הרוח העליונים. עיקר זכות הקיום של הספרות היפה הלא היא סוף סוף רק בזה, שהיא קובעת, באמצעים המיוחדים לה, קשר קיים בין הרבים המושפעים ובין היחידים המשפיעים. “שירה לשמה”, “כמו שתשיר הצפור”, נאה היא – בשעות ההפסקה – לאלה העמלים בזעת אפים, לפני השירה ולאחריה, בהקמת ספרות כבירה לכל ענפי התרבות האנושית – ספרות יוצרת חיים ובונה חיים. להם נאה לזמר. אבל שירה מתוך שעמום ובטלה, מה צורך בה?

כך היא בספרות. ובחיים?

הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת ארץ, חבת שפה, חבת ספרות – מה מחירה של חבה אוירית?

חבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.

יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית.

לבנות אתם אומרים – “כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו… ⁷והעמידו עליכם מצוות” ⁸- הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם.

החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבנין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד.

בואו והעמידו עלינו מצוות!

יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?

יללת תנים מצד זה ורקוד שעירים מצד זה: אין ספרות עברית! ובינתים עלו בגננו הנטוש כמה ספיחים משובחים, כשרונות רעננים, ששלשה מהם ברכו עתה את שירתנו הצעירה בקבצי שיריהם¹, קבצים, שבכל אחד מהם תוסס ומחלחל סם של חיים כיין חדש בקנקן וכדם רותח בבשר החי, וכל אחד מהם קובע ברכת “שהחינו” לעצמו.

קורא אתה בשירים החדשים ואינך אלא תָּמֵה: מהיכן כל אותה הגבורה? כל אותו הנוי? כל אותה השלמות?

הנה יעקב כהן, “הרך והמשוח” הַיְפֵה-פֶה והמעודן. הקל והמרפרף – כלו משי ורוח בוקר… טיסתו כטיסת סנונית: מלאה עקלקלות ומרי וחן חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ“בן-יחיד”, מתעלס מתוך פנוק ובועט מרוב יופי…

והנה יעקב שטיינברג – גם זה “צפור חדשה” מן המגביהות עוף, כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה יראה. טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים.

והנה שניאור – “שמשון” צעיר, שגדלו בן-לילה כל שבע מחלפותיו. גור אריה שיש בו מסימני משפחת “דבי עילאי”. איש לא ראהו כשחש בצמיחת שיניו וצפרניו ואיש לא ראהו גם בהאבקו… מתוך חביות היער, עז ואמיץ, זנק פתאם לקראתכם, כשטרפו מפרפר בין שיניו החדות ולהט נצחון בעיניו…

והנה עוד ועוד… קטנים מהם וענוים מהם – אבל בעלי דמות שלמה. אינם יוצאים בטלאי על גבי נשמתם, כל אחד שלם לפי שעור קומתו וכל אחד מושל יחידי ברשות היחיד שלו. איש ועולמו הגדול או הקטן בחיקו. ודאי יש ביניהם השפעת גומלין,אבל אין זו השפעה שממעטת את הדמות, אלא, אדרבא, שמוספת כח ומפרה את הלב בחשאי, שלא מדעת בעלים. כשהם יוצאים – בדמות עצמם הם יוצאים, ומעוטפים בטלית שלהם. ולא כ“שלוחי צבור” הם עולים לדוכן, אלא כשלוחי לבם. השאלה ההדיוטית של “מה אכתוב?” או “על מה אשיר?”, זו השאלה שעמדה כזבוב טורד על גבהתה העלובה של ספרותנו “המשכילית” ימים רבים – אינה כתובה בתורתם. מלב מלא הם שרים ויש להם רב. החיים והמות, האהבה והשנאה, הטבע ונפש האדם, הקדושה והטומאה, האור והחשך, האלהים והשטן – כל אלו המוטיבים הנצחיים, שלא שערתם ספרותנו הפיוטית קודם-לכן, נעשו עתה על ידם למוטיבים קבועים בספרותנו, לעצם מעצמיה. ומרגיש אתה ש“רחוקים” אלו הרי עכשו קרובים לך ולרוחך, שלך הם… איככה נעשה הפלא הזה? מי ומי עשה לנו את המשוררים הצעירים הללו?

א

הצעירים הללו הם הגידולים הראשונים, הבַּכּוּרות הנאות של ספרותנו החדשה. כלם מבית-מדרשה יצאו ועל ברכי אבותיה נתגדלו, והם כלם שלה, “מכף רגלם ועד שער קדקדם”. כל היפה והמעולה שבספרותנו החדשה, מיום שנכנסה זו לתחום היצירה ונעשתה לבריה חיה נושאת את עצמה וגדֵלה מתוכה – יש להם חלק בגִדול נפשם ובטִפוח כשרונם של אותם הצעירים. ולפיכך שלנו הם עם כל החדש והיפֵה שהביִאו לנו משלהם, ממקור נפשם הברוכה עצמה…

ומשלהם הביאו לנו הרבה. ספרות החול שלנו – למה נשקר? – הרי עניה ומדולדלת היתה אפילו בימי גדולתה. רוכלת היתה כל ימיה במרכּׁלת פעוטה, במיני סדקית. המעולים שבסופרי החול ב“תור הזהב” לספרותנו הספרדית והאיטלקית – אלחריזי, עמנואל – היו בעלי חדודים, חרוזיהם – שברי-זכוכית ומחטין נוצצים. את ההוד ואת הנשגב שבאדם ושבעולם לא ידעו ולא הרגישו. ואלו שעל-פי כשרונם הגאוני היו יכולים להעשות גדולים גם במקצוע פיוטי זה – בן-גבירול, ר' משה בן-עזרא, ר' יהודה הלוי – “מן השמים” עכבום… הדתיות והצרה הלאומית כנסו את זרמי נפשם הגדולה אל “מקוה” אחת, מקוה ישראל… בימים שלאחריהם היתה האכסולסטיקא, עֲקָרה צרת עין זו, מסרסת את כל הולָדות הפיוטיים סמוך ללידתם – ועל ידי כך נבלו קודם זמנם ולא עשו פֵּרות. הגענו לידי כך, שהרמב“ם נתעכל, ור' יהודה הלוי – אפילו זה – נפלט. השירה המחודשת, שהתחילה מבצבצת מימי ר' משה חיים לוצאטו ואילך – אף היא נמוכת קומה נשארה, אזובית. נצנצו לה כשרונות מרובים – וכבו. סבות ארעיות וקבועות עכבו את התפתחותם. לוצאטו שקע רוב כחו בענינים אחרים והוא חי ומת מתוך ערבוביא. שלמה לויזון, זה הכשרון המבהיק – מת מתוך הטירוף בעלומיו. נשאר לה וַיזל, אבי השירה המימית, הפסידו-ביבלית, בחינת פושרין, לא חמימא ולא קרירא, שאין הצמא מרגיש בשתיתם… נשארו לה תלמידי ויזל – בעלי ה”הה!" וה“אהה!”, זו “השירה והמליצה” הידועה שבגליציה מַקום שרעַתה שם הספרות ולחכה קוצים מאחורי הגדרות – עד שנסתאבה. ברוסיה שחק לה מזלה יותר: עמד לה בעל “הדבור המפוצץ”, מעין דירזַ’בין הרוסי, אד“ם לבּנזון, ליטאי אדוק זה, שמפני ה”דקדוק" שבו אי-אפשר עד היום להכריע, אם היה משורר אם לאו, זרח לה כוכבו של מיכ“ל שעה קלה, האיר לו מאפו, פיטן ילד זה, שלא כתב בחרוזים, אבל “חזיונותיו” היו ללב העלם העברי כרביעה ראשונה לעולם בתחילת האביב… ובו בזמן קם לה גם גורדון, זה הפטיש החזק שחָסם את לשוננו על סדנה ונתן לה “כח גברא”… אבל סוף-סוף גם בימיהם של אלו עדין שירתנו “אפרוחית” היתה. טיסתה עדין כטיסת השליו: אמתים על פני הארץ, ופעמים שזחלה כמו תולעת… חנות הבשמים שלה, הפואיזיא של הטבע ונפש האדם, עדין פעוטה נשארה כשהיתה: מעט צרי, מעט דבש והרבה זעה – הרי כל “פטום הקטורת” שלה. העיקר – היסוד האֶסתיטי והפסיכולוגי, שנותן טעם בשירה ומעלה אותה למדרגה של יצירה אמנותית – עיקר זה כמעט שחסר לגמרי בשירת זמנם. הדור עדין לא הוכשר לכך. אמת, משוררי אותו הדור לא היו עוד עובדי הלשון בלבד. מפיהם הרי נזרק ראשונה – ובכח גדול וחזק – הדבור המפוצץ “חיים”, דבור שנפל כבליסטרא כבדה בקיר הגיטו ויחרידנו מסביב. רק הדרדקין ועמי-הארץ, שעינם עין זבוב, יעיזו למעט את דמותו של דור “ספרא וסיפא” זה, חבורת “תלמידי-חכמים” מרי לב ועזי נפש, שידם האחת היתה מחזקת השלח והשניה חוצבת בנקיקים וקודרת בסלעים, מפַלסים שביל אור לעצמם ולאחרים בין הרי חשך ומסיעים דרך-אגב אבני יסוד לבנין ספרות חדשה וגם אבני חצץ לרצף מסלולי-חיים בתוך אגמי רפש… כלום אין אנו יודעים את זמנם ואת מקומם, את צערם ויסוריהם, את מלחמותיהם וגבורתם? כלום אין אנו יודעים עד היכן הגיעה דלות הלשון וחולשת כחה בימיהם? כלום אין אנו יודעים ש”חוטי השערה" שלנו עדין היו לפניהם כהרי-הרים וכל פסיעה קטנה למעלה לא נקנתה להם אלא ביגיעה מרובה, שקשה לבן זמננו אפילו לשערה? כל זה גלוי וידוע; ומפני שכל זה ידוע – לפיכך אין אנו באים בטרוניא עליהם. והם נתנו לדורם מה שהיו יכולים וצריכים לתת – והנותן לדורו נותן לדורות… אין לתפוס את הספרות בבלוריתה ולתופף על קדקדה בפטיש: “תני לי כזאת ו כזאת! ומדוע אין לך הא והא?… רוצה אני בכך ובכך…” כח הספרות ככח דורה ומשלה היא נותנת לו. ביחוד, אינם רשאים לעשות כך הסופרים, אותם שהם עצמם שותפים בספרות ועל ידם היא נעשית. אלו הרי יודעים, שהספרות אינה בריה בפני עצמה, שפרה ורבה מעליה, כשתמצי לומר, יש בתרעומות כגון אלו גם מעין מדה מגונה של “שפחה”, ששמשה בבית “גביר” כמה שנים וחזרה לאהל אביה הדל – והכל נראה לה פגום ועלוב והיא מתמלאת טענות כרימון. אבא מהו אומר: “בתי, עד שאַת מעקמת חוטמך – טלי מטאטא וכבדי את הבית…” אף אנו לא נבוא בשטר מוקדם על הספרות, לגבות ממנה למפרע. הסופרים של הימים ההם, אף על פי שגדולים היו ומחדשים היו וקול החיים ותאות החיים היה צוֵׁח מתוך עטם; אף על פי שהביאו בשעתם מהפכה בהשקפת עולמם של צעירינו ושנו כמה מ“ערכיהם” המקובלים; אף-על-פי שהוציאו את הספרות מקדש לחול וממילא קרבוה על-ידי כך אל האדם ואל החיים – בכל זאת לא היו יכולים עדין, לפי חנוכם וזמנם לא היו יכולים, להעשות חלוצים לספרות בעלת דרגא אמנותית. הם בעיקרם אנשי מלחמה היו. ומגודלים היו מנוער בתנאי חיים מקופחים מקשיחי לב ורוח. טמטום החושים, גסות הטעם ודלות מנוולת – אלה היו אומניהם בילדותם, נשיבה קלה של רוח אהבה וחסד אלהים, נשיבה כל-שהיא, לא סלסלה מעולם את פאתם. עזים וקשים היו בשנאתם אל “הישן”, זה “האויב” העוכר נפשם ובשרם ומקפח חייהם. “בעל החלומות” שלהם נגלה אליהם בדמות “טשינובניק”… ומשם כך גם ספרותם בעיקרה אינה אלא ספרות של מלחמה ושירתם היא שירת איש-הצבא; לא כחל ולא פרכוס – אלא דברים כדרבנות ופסוקים כמסמרות נטועים. מליצתם עבה ואמוצה כ“מונדיר” של איש-הצבא ומחדודיהם נודף לפעמים ריח “הדיסא והכרוב”… קב תפלות, קבַּים גסות טעם ורוח – אבל גם מדה גדושה של בַּריות גופא וכח גברא.

הסופרים הללו הכניסו מוטיבים חדשים בספרות העברית ושירתה; רובם מעניני מלחמת “האור עם החשך” במשמעה המצומצם ביותר והארעי ביותר. “האור” – זו ההשכלה, כלומר, הדקדוק, לשון המדינה, הבגד הקצר וכו‘, וה“חשך” – זו, כמובן מאליו, היַרמולקא, אסור קטניות בפסח, אשר יצר וכו’… והדברים הלל לא נכתבו לגופם, משום צורך של יצירה גרידא, אלא בעצם וראשונה לשם… הייתי אומר, לשם מטרות מעשיות, וכמובן, במשמען היותר כשר ורחב של המלים האלה – לשם פִּקחון עינים; להוכיח בעליל את יתרון אותו “האור” על אותו “החשך”. ואין לכחד, במקצוע זה הגיעו לידי כח גדול (קוצו של יו"ד, שני יוסף בן שמעון, בירח הלילה, ועוד). רגש שנאתם אל הישן מפעפע בשירתם כארס של עכנאי – והוא עובר גם ללב הקורא ומשתרש בו. לא כן בשאר המוטיבים, שם פעוטים ופגומי טעם הם כאבותיהם הגַליציָנים. היפים שבהם (מאפו ומיכל) – לא זכו שיעָשה בית-מדרשם תרביץ ל שירה של אמנות ויצירה. שניהם לא גִדלו תלמידים בזמנם, זה משום שהיה זקן-ילד וזה מפני שמת בבחרותו. והעיקר – עדין לא הוכשר הדור, בצרכים אחרים ובדאגות אחרות, הכרחיות מאלה, היתה הספרות מטופלת. נצבת כל הימים ב“מערכות המלחמה” היתה יוצאת מפקידה לפקידה לפשוט ידיה בגדוד, להסתער על החומות ולקרקר קירות, על כן רבתה בה התרועה על הרִנה. קולה ידע לעורר ולזרז, להמריץ ולדרבן, להדריך ולכונן צעד. אבל לא לעודד ולצודד, להרנין ולהצהיל, להחיות לב ולחונן. סוף דבר, הספרות הכלואה היתה מצפה ל“פורצי גדר” – והם כבר עמדו מאחורי כתליה…

ב

מנדלי, פרישמן, פרץ וכו' – אלה שמות פורצי הגדר הראשונים, סיעה קטנה זו של אבות ספרותנו המודרנית, שהכניסו בראשונה את הספרות העברית ושירתה לתחום האמנות, עשו, כל אחד על-פי דרכו, את המלאכה הקשה ביותר; חפרו את החריץ הראשון בין ה“לשעבר” ובין ה“עכשיו” וגשרו עליו את הגשרים הראשונים. על-ידי כך נתפַּנו שבילים חדשים רבים בפני הבאים אחריהם, שבילים לא ידעום אבותם. הרבה מצנורות השירה שנסתתמו לנו – חזרו ונפתחו על ידיהם. הם היו הראשונים שבעטו גם במסורות המיושנות של ספרותנו המשכילית – והוציאה מקטנותה עבודת כל אחד מהם – עבודת פרך, ומי זה יעיז לנקוב שכרם? בשבעים ושבעה גלי צרורות חטט כל אחד מהם עד שמצא גרעין חיוני תחתיו, שבעים יום ושבעים לילה כברו את החול עד שמצאו את המרגלית… בכחם הגדול ובסבלנותם המתמיהה הצילו מן הישן כל מה שיש בו לחלוחית חיים בשביל החדש. השאר נגנז מאליו כעצמות יבשות של גוף מת. בימיהם נתמעטה ממשלת ה“מליצה”. ה“פסוק” לא היה מהלך לפניהם כמקל לפני הסומא, אלא רץ היה ומכשכש אחריהם. בינתים נוצרה לנו על ידם לשון עברית גמורה ורחבה ורבת גונים, לשון שיש בה ריח חיים, ובינתים השביח טעמו של הקורא ושל הסופר העברי ובלבם נתפַּנה מקום למשאלות ספרותיות חדשות. הם, היהודים הגדולים, צפו ומצאו בספרותנו ובלשוננו את כל אותם המקומות שה“דופק” עדין רופס שם, את ה“לוז” שבשדרתן – וימשיכו משם ואילך את חוט החיים. פירות רוחם של אלו יונקים היו משני צדדים בבת-אחת: טפה טפה מלמעלה וכנגדה טִפַּים טִפַּים מלמטה. מלמטה היו שרשי יצירותיהם בוקעים ואובדים באפלה במעמקי נשמתנו הלאומית תחת קרקע היהדות של העבר,מקום שזִמן להם הקדוש-ברוך-הוא “שתי אבנים” להיניקם; את התנ"ך ואת האגדה התלמודית והקבלית; ומלמעלה היו ענפיהן מתפשטים ויוצאים לחלל העולם, נזונים מן האויר ומן האור, מחיי העם ומחיי האדם.

אלו היו ה“מסיתים” הראשונים בגבולנו הסרסרים שבינינו ובין הטבע והחיים. הם הרעיבו והצמיאו את היהודי לחיים וליָפיָם ובאותה שעה קרעו גם חלון כנגדו וגזרו עליו: ראה! מהבל פיהם נשרפו קורי העכביש, שלפלפו את ריסי עיניהם של אלו המתנמנמים עדין על גבי בלואי נשמתם.וקרן אור נגחה את הלב השומם ותפרצהו. ומיד נבראה כת שניה של משוררים: “הרעבים והצמאים” גופם, אבק “היצר הרע” שעלה עם רגלי רבותינו לבית-המדרש עשה את שלו: נצנצו לפני התלמידים דרכים רחוקים, ניר נאה, אילן נאה וגם צורה נאה – ונרות קטנים עלו בעיניהם. כלם בבת אחת הפכו את פניהם כלפי החלון שנקרע והשהו את מבטם החולם בשולי הרקיע. צער חדש וגעגועים כמוסים ירדו ללבבם, צער על עלבון חייהם שלהם כאן וגעגועים על איזה מין חיים יפים אחרים הנמצאים במרחקים שם, אלהים יודע היכן… הגעגועים ליפי חיים רחוקים ושאגת “חיים” - זהו המוטיב הראשי של השירה הצעירה בימים ההם. עיין ברדיטשבסקי, פייארברג וכו'. היה בשאגה זו מעין חבלי לידה. כך שואגים בודאי עשבים ודשאים ברגע יציאתם לאויר העולם. שירה חדשה היתה עומדת להולד, “שירת היחיד”, וכת שלישית נבראה, כת “כובשי בסערה”.

בדמות “בחור יורד מן ההר” באה אלינו שירתם של אלו, ולא ברבים באה. צעירים מאחיהם, ובני חורין מהם, ומאושרים מהם – יחידים, יחידים מעבר אחר ומעולם אחר באו וצרור החיים החדשים על כתפם. אותם “החיים” מאותם המרחקים. דרכם היתה סלולה ורגלם קלה ובטוחה. קומתם לא היתה כפופה תחת החטוטרת של “סבל הירושה”. מעשרת קַבֶּיה לא העלו בידם אפילו קומץ. זיקתם אל הישן כבר פקעה לגמרי וקופה של “מסורות” לא היתה תלויה להם מאחוריהם. את “הפסוק” לא ידעו ולא חפצו לדעתו. הם מצאו כבר את גופתו מושלכת בדרך – ופסעו עליה, וברגלם לא דבק מאום. כנגד זה ירדו לנו עמם עשרה קבין של צהלת חיים רעננים וגבורת עלומים. כ“אבירים” ממרחק באו, חזקי אגרוף ומגודלי בלורית, ועלו בחומה, שנפרצה אמנם כבר על-ידי “לסטים” קודמים להם… הללו לא שרו, כדרך היהודים, מעוני ומחולשה, אלא, אדרבא, כמעשה הגויים, מרוב כח ושפעת אונים. זו היתה “שירת החי על אדמות”, תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי.

כנחל איתן פרצה שירה אדירה זו לשדה ספרותנו ותסחף בהמולת אביב את יתר הגדרות. היכן הדגש? ואיפה המלעיל? ואיה הי"א תנועות? נסתחפה שָׂדם! – וכך יפה להם; תחת הדגש – כוכב הזה במרום, ותחת דקדוקי עניות – זרמי חיים ושללם.

שטף סוחף זה גרם מתחילה צער גדול לזקנתנו הטובה – ללשוננו: מעשי ידיה טובעים – והם אומרים שירה… פִּיְטוה הנכדים הזידונים באגוזי פרך חדשים. מן הגֵלים – לא בארץ-ישראל… הרבה נתקשו שֵניה המרופפות באותם האֵגוזים, אבל משפִּצחה אותם – נחה דעתה. ופעמים שהיתה כוססת גם את “קליפתם” הקשה אגב “תוכם” הדשֵן. קצת קושי, קצת חדוש, קצת זרות – ומה בכך? העיקר – הרי “התוך”. ושירת “האגרוף והבלורית” מכיון שהתפוצץ קולה הצעיר והאמיץ - שוב לא פסק עוד, אלא, אדרבא, הלך ונתגבר, הלך ונתפשט, עד שנבלעה בו לפעמים גם תפילתה הבוערת של ה“כף הפרושה לשמים” וקינתו הגדולה של ה“ראש המכוסה אפר”.

ובינתים כת רביעית אומרת שירה! כהן, שטינברג, ואחרון אחרון שניאור – דור נאה של רִבִּעים. הללו מצאו כבר את כל המבצרים מוטלים כבושים לעיניהם ולא כִלו את ראשית כחם “בעצים ובאבנים” אלא כֻּלו נתון נתון היה לנפשם. הם גם לא פשטו כזקניהם בשדה “לקושש קש לתבן” – לשם טיול בין השבלים יצאו, לשאוף רוח צח ולטפס על ההרים. לא נצרכו גם לצלול במים עכורים להגביה שם חרס, מספק, שמא ימצאו מרגליות תחתיו. כל מרגלית וספק מרגלית כבר הורמו על-ידי צוללים אחרים, והם הרבּעים, כבר מצאו אותן מוכנות “בעין” וצבורות לפניהם בקערה על השלחן. אצבעותיהם הקטנות היו מדרדרות בהן עוד בילדותם, כשהשתעשעו על ברכי זקניהם ולמדו אלף-בית מפיהם ותלשו דרך-אגב שערה לבנה מזקנם. ביציאתם לאויר העולם שחקה להם תיכף שעת רצון כנגדם: כל אוירם נתבשם מריח “גאולה”… בעקימת שפתים שמטו מפיהם הקטן את הדד הצומק והמדולדל של “הישן” והדביקוהו בצמא אל ה“עטינים” של ספרותנו החדשה שנתמלאו בינתים חלב חי. וינק ינקה נפשם הברוכה מכל הצנורות בבת-אחת. דם התמצית של הישן נבלע בהם אף הוא רק לאחר שיצא צרוף דרך אותם הצנורות. כשנכנסו לבית מדרשה של ספרותנו החדשה כבר מצאו שם אף מסורות מן המוכן, אבל לא מסורות שנתפלגו, אלא מסורות חיות, שיוצריהן החיים עדין עומדים על גבן ומגיהים אותן כל שעה. ה“חדש” שהובא מן החוץ – כבר ניטל ממנו באותה שעה רוב זרותו, מבלי שפג ממנו עדין כל טעם חדושו. הם לא היו צריכים אפוא לבזבז תשעים מכחם לא על עקיפין והערמות וחתירות וחציבה בסלעים ובנקיקים כזקניהם ולא על כבוש ופריצות ועליה בחומה כאחיהם הגדולים. מזלם לא דָנָם לא לעבודת פרך בקרדום של אלו ולא לעבודת ה“פרש” בכידון של אלו, כחם נשאר חדש ופנוי להם לבדם, להם ולחייהם. חייהם שלהם ונפשם שלהם – הם שנעשו להם לצנורות השפע הראשיים. שירתם שלהם יכלה אפוא להעשות בת-חורין גמורה, בת-חורין אפילו משכרון החירות. וכך נעשתה, שירתם של אלה – הם הם חייהם. שירת היחיד, שירה גרידא, נקיה מכל שמץ תערובת אחרת. וזוהי השירה הגמורה, שירה סתם – ואל תבקשו לה שם לְוָי אחר, לא לחנם היא מצלצלת באזנינו כדינר של זהב טהור.

כן, הם לא חטטו בקברים ולא נאבקו עם שלדים. על כן ריח המות לא עבר בבשרם. בית-הקברות כבר נחרש שדה בימיהם וקמת פז התנופפה על תלמיו. ויבואו הם צעירים, בריאים ורעננים, במגלם המלוטש, ובפיהם “שירת הקציר”…

ג

והשירה הלאומית?

איזו שירה לאומית? שירה לאומית סתם, כל שהושר בלשוננו העברית על-ידי עברים, או “השירה הלאומית” בה“א הידיעה הלאומית par excellence ובמשמעה המיחד אצלנו (אוי, אצלנו!) כלומר הלאומית שבלאומית, זו ש”לבכות ענותנו היא תנים ולחלום את שיבתנו היא כנור"?

ה“נפקותא” גדולה. שלשלת היוחסין של “שירתנו הלאומית” במרכאות כפולות, או הפיוט הלאומי, כמו שאקראנו להלן, היא באמת משונה קצת משל שירת חול. הוא הפיוט הלאומי, זכה לדור כל ימיו במחיצה אחת עם הפיוט הדתי ונתקדש בקדושתו. כל ימיו נזון מתרמילה של צרתנו הלאומית, תולדות מצבנו המיוחד – ומזונותיו היו מרורים מן המרור עצמו. באמת אמרו, הוא היה מצוי יותר אצל ה“תנים” משאצל ה“כנור”. אלפים שנה רצופות היה “שליח ציבור” זה יורד לפני תיבתנו הלאומית, כפו פרושה לשמים וראשו מכוסה אפר. ויורד היה מעוטף בטלית שלו תדיר. קרועה ובלויה – ולא טלית שאולה. הניגון – מי מדקדק עם ש“ץ זקן ורגיל ומרוצה לקהל על הניגון? די לו ב”נוסח“. כאן לא הגרון הוא העיקר, אלא הלב, הנקודה שבלב, ה”שלהבת“. די לו לש”ץ זקן וחביב שיספוק כפיו ויגע בבכיה: “אוי, אבא, רחום וצדיק!” - וכל הלבבות כחרס הנשבר לרגליו, אבות אבותיו הקדמונים של “הפיוט הלאומי” ממין זה הם מיוחסים עתיקי יומין: “על נהרות בבל” ו“נחמו נחמו” – שאגת ארי וצוחת נשר, האגדה המאוחרת “הלאימה” במובן האמור גם את “שיר השירים”, בת יחידה זו של שירת “בשר ודם” שלנו מימי קדם, שהיא בודאי לאומית ובודאי “קדש קדשים”, אבל במובן אחר לגמרי, בימי הקליר ותלמידיו נטרפה השעה על הפיוט הלאומי והתחיל “מנטיף ומשחיל”, כאלו נצטנן ולקה בנזילה. מן הלאומיות הבריאה נשאר בו, כמדומה, אך מעט. בימי ר' יהודה הלוי שב אליו קולו הצלול וגרונו הפיק שוב מרגליות מעין “ציון הלא תשאלי”, אלא שהתְּפֶר של טליתו המחודשת ערבי היה במקצת. בימים שאחרי-כן התחיל קולו הולך ומתרוסס, הולך ומצטרד, עד שלא היה כשר אלא לאמירת “פזמונים וסליחות”. הטעם והכח של העברי הקדמוני ניטלו ממנו, לא עמדו בו אלא האנחה היהודית וה“אוי” היהודי, זו האנחה הגלותית, המשונה והמיוחדת, שטבעה ליהד במגע אפילו שירי עגבים איטלקים ונגוניהם. רוב פזמוניו הדתיים של רבי ישראל נגארה, הפזמונים עם נגוניהם, הם מיני סֵרוסים ושנויים מסוג זה; מה שה“דון ז’וּאַן” האיטלקי עם צרור הפרחים שבידו מזמר לסניוריטא שלו באיטלקית מאחרי החלון בליל אביב – ר' ישראל נגארה עם האפר שעל ראשו מזמר באותו נגון עצמו ובלשון הקדש כלפי קודשא בריך-הוא ושכינתיה אצל ארון הקודש בשעת תיקון חצות… על-ידי השפעת הקבלה והגלות הגיע אפוא הפיוט הלאומי גם ל“גלגול” משונה כעין זה. דרך צנורות מעוקלים כאלה וכאלה בוקע ובא “שפע החיים. כביכול, לאומה גולה וסורה! האנחה היהודית – זוהי כל מה שיש לה משלה. הרבה מיני שירים וזמירות של כל מיני עממים נקנו להם ליהודים באותה אנחה… היא היא ה”נופך" משלהם בכל יצירה קלוטה מן האויר ובכך הם נעשים שותפים בה וזוכים בדבר המוכן ועומד מכבר על-ידי אחרים… אותה האנחה – היא היא “הסגנון היהודי” בגלות, ובה ניכר היהודי אפילו ב“כוסו”. ואין צריך לומר בשירתו. אין זו אנחה, אלא מין סמל, רמז לשכינה שנסתלקה, לכח יצירה שנתערטלה, והיא מרחפת ערומה אויר, בלא ממש ובלא אחיזה, ומבקשת תיקון… מבקשת גוף ודמות הגוף שתחולל עליו - והיא מִדַבקת בעצים ובאבנים או נשפכת ארצה… יהודי יושב בערבות אוקרַינא ומנגן “מזמור” ארצישראלי בנגון וואלאכי-מולדבי… ומה יש לו שם “משֶלו של-עכשיו”? אנחה אַורירית… אוי, אוי! נשמה של עם שלם בן מאה דורות מצומצמת בתוך אנחה בעלמא… ומה אם ישכח היהודי שבאוקרינא להתאנח יהודית?

במחיצה אחת עם הפיוט הלאומי, אבל למטה הימנו דיוטא, גדל מאליו עוד סוג פיוטי גלותי – ה“תחנה” העברית העממית, בתה הטבעית של התפילה הלאומית הקדמונית ואחותה הפשוטה והבריאה של ה“סליחה” וה“קרובה” הפיטנית. בריה פשוטה זו, התחנה, ראשית דברה לא “מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים” – אלא דברים פשוטים ותמימים: “יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי”, או ביתר פשטות וקצור: “רבונו של עולם!” “אבינו שבשמים!” כאן אין לכם לא “תשר”ק צפע“ס” ולא “א”ת ב“ש” ולא“ר' קלונימוס בר' משולם יקיר בירבי חזק ואמץ” בראש החרוזים ולא “עִנֵק פִּנֵק” וכדומה לזה מיני “תכשיטין” ו“מעשי חכמה” של כל מני פיטנים חזנים פגומי טעם ועלגי לשון, העומדים לפני התיבה ומפצחים בפצח, בולעים כאקרובטים חרבות עקומות של חרוזים ואבני חצץ של “אץ קוצץ” ופולטים אודים עשנים של “לפידי להבות”, כשהם מציצים כל פעם בעין אחת לצדם של סוד ה“חכמים והנבונים” שבכתל המזרח… אבל יש כאן רחמים ותחנונים של לב דכא ונפש משתפכת בחשאי ובצניעות בחיק אביה שבשמים עם לשון רכה וחמה, לשון אםֵ ושפת אמונה פשוטה, לשון קרובה ללב ונובעת מן הלב; ונובעת היא בנחת ובלא הפסק ובלא חרוז – ובכל זאת איזה מין ריתמוס פנימי נעים לנפש נשמע מתוכה, מין ריתמוס שאינו פוסק, מֵעֵין מַעיָן מפַכה בחשאי ובלי חשך… זו ה“תחנה” יצירה עממית היא, אין עליה שם ואין לה מחבר, והרבה הרבה מרגליות לה. דוגמא אחת להן – ה“יהי רצון” של ליל שבת, הנאמר ביחד עם ה“שלום עליכם”. כלו נברא מריח שבת המלכה וריח מלאכי השלום, ממאור פניו של היהודי בלילה זה וממאור נפשו, בשעה שהוא מרגיש עצמו גוף טהור בכתונת לבנה ושבעה נרות דולקים על שלחנו ובלבבו… משנתעקמו הלבבות הופקרה ה“תחנה” לעמי-הארץ ולנשים (בתרגום) ובני העליה זכו ב“אץ קוצץ” – אבל כאן אני נוגע כלאחר-יד בענף אחד של היצירה העממית בנגוד ל“המיוחסת”, מקצוע גדול, שאינו מעניני כאן, ועל-כל-פנים אסור לפטרו בקפיצת קולמוס.

הפיוט הלאומי, כאמור, לא היתה תערובת הדתיות קשה לו כל-כך. אדרבא, מפני שיש בו צד קדושה לעצמו לפיכך עלה הזווג על-פי רוב יפה: קדש בקדש. הרגש הלאומי החזק של היהודים היה פונה תמיד כלפי שמים: בשעת זעם ובשעת רצון, ביום אבל וביום שמחה. שם “ה'” הוסיף תמיד איזה כח נעלם ותקיף לצעקת מכאובם ולתרועת ששונם. ואם בכל זאת הלך ונתנַונה הפיוט הלאומי עד שבסוף מאות השנים האחרונות נעשה “סנדל” – אין זאת אלא מפני שבאותם הימים נתנַונו חיינו בכלל, בכל מקצועותיהם. היהדות נצטמקה כגרוגרת ונס כל לֵחה. השפע החיוני היה זוחל ובא אליה טפה-טפה דרך צנורות עקלקלים ופתלתולים כעין “הדורא דכנתא” – ותוך כדי זחילה נתיבש. במאת השנים האחרונה התחיל בה פרוֹצס של רקבון – ומשני צדדים בבת-אחת. לא נשתַיר מן היהדות הישנה אבר חי אלא כביצת ה“חול” השרוף היוצאת מקנו, ביצה זו שנתבקע ממנה לבסוף אפרוח “התחיה”, אפרוח קטן ורך, עירום ועריה, אבל צפצוף חדש וצעיר בא עמו לעולמנו, צפצוף נעים וענוג, שמזכיר יום בהיר ופושר של אביב עם נצנים רכים ו ירוקים מאחורי הגדר… ומתוך צפצוף עליז זה עלה גם קולו של הפיוט ה"לאומי המחודש.

מתחלה היה קולו עדַין רך ובַישני (מאנה וכו'), אבל מעט-מעט הלך וחזק. ה“כנור” הלך ונזדַוג אל ה“תנים” – ושירה לאומית חדשה נשמעה, שירה שיש בה ריח של יצירה. הרבה מקמטיה נתפשטו עוד על-ידי משוררים קודמים מפַני דרך (ק. שפירא, דוליצקי וכו'), וממילא נתרחב בית קבולה, נשתנה תוכה ונתעדן גופה. שירתו של שפירא הרי היא אף בעלת דרגא יצירית, אלא שצורתה החיצונית, המיושנת, פוגמתה. רוב המוטיבים של השירה הלאומית המחודשת בתחילתה עדין הם לכאורה מאותם של השירה הלאומית הישנה: יגון האומה ותקוותיה – אבל לאחר העיון אתה מוצא גם בה מעין מהפכה עיקרית והשתנות פנימית, אורגנית. שירה לאומית זו כבר משוחררת במדה ידועה מן הדתיות. היא החלה לקרוא גם לאלהי הארץ. יש בה גם קורטוב של “שירת היחיד”, קורטוב, שנותן בה טעם וגון לשבח. על-ידי כך נעשתה יותר אנושית ויותר טבעית, משהיתה. ואולם את רוב כחה הגמור, היצירי, לא מצאה אלא לבסוף, מברכתם של אבות ספרותנו המודרנית ומכחם. הם באצבעם הנטויה תמיד כלפי “עץ החיים הרענן לעולם”, רמז רמזו לנו לחסות תמיד בצלו של אותו עץ – והיא נשמעה להם ולא הפסידה: הרבה מכחה הקדמוני שב אליה. ה“אני” הפרטי של היחיד ו“האני” הכללי של האומה מובלעים פתוכים בה זה בזה כאחד ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף. היחיד תובע בה את ה“מנה” או את הפרוטה שלו, הכל לפי כחו, בכלל ה“מאתים” של האומה, ואת ה“מאתים” של האומה אגב "מנה "שלו. ויותר משהיא בוכה ומתוַדה – היא קובלת ומערערת. שירה-צעקה זו, שעיקר יניקתה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב והשטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כח כקורנס כבד, שירד בחזקה – ולא מצא סדן תחתיו.

עתה, עם “שקיעת החמה”, הגיעה, כמדומה, השעה שהשירה “הלאומית” בה“א הידיעה תקפל טליתה ותצא להתפלל ערבית בביתה, ביחידות… כל מה שיש בו מכח היצירה הפיוטית של האומה ואישיה – הרי הוא בכלל שירה לאומית. מן הלב העברי תצא ואל הלב העברי תשוב, ויציאתה כביאתה עושה רושם בלבבו של העברי הצעיר, שהתחיל, כמדומה, לבקש אף הוא את תפקידו ככל ה”לבבות" שבעולם. אנו עומדים עתה, כמדומה בשעת “נעילה גדולה” לחיינו, נעילה של “יום כיפור” ארוך וגדול, אלפים שנה שכלם יום-כיפור. אלפים שנה רצופות אנו עומדים בתפלה, עומדים ובוכים, עומדים ומתוַדים, ואין אנו יודעים על חטאותיו של מי. רב לנו; מעונים אנחנו, עיפים אנחנו, השופר רועד ביד ה“בעל-תוקע”. העדַין לא הגיעה השעה?…

ד

ובכן, האילן העתיק שלנו, הפורח לסרוגין, אחת לשבעה יובלות, נמלך פתאם ונתכסה לזקוניו שוב בפרחים לבנים – מה זאת? הפרחי סתו אם פרחי אביב? היגיעו הפרחים גם לידי פירות ופירי-פירות או הסער הראשון ישאם וכמוץ יזרם?

נצנצה מעין שירה עברית של חול בספרד – ולא נקלטה, באיטליה – ולא נקלטה; השירה החדשה מהי: בת קליטה היא אם לאו?

הבאמת הוכשר בינתים הלב העברי הֶכשֵר של קָימָא וה“יופי” נעשה עתה לאחד מצרכיו הגמורים במדה כזו, שיהא מקום לצעירינו לא רק לנטוע את ה“יופי” שורק בכרם הספרות נטיעה לשעה, מה שעשו גם הקודמים להם, אלא להרכיבו בה אף הרכבה אורגנית, באופן שיעָשה גם לכח חיוני ולצנור משפיע בעולמנו, מה שלא עלתה בידי הקודמים להם במשך כמה יובלות, ומה שעלתה בידי “הנשר הגדול” בשעתו במקצוע המחשבה העברית?

מי יודע? אפשר הן ואפשר לאו. יש פנים לכאן ולכאן. אפשר שאין דנים מן העבר אל העתיד. פריקת עול הישן – אפשר שתביא גאולה גמורה לספרותנו. עתה, כשהפיוט העברי אינו עוד חציו עבד וחציו עבד עבדים, אלא כלו בן חורין – אפשר שלא יחָלק עוד לשני מינים, שאחד מהם – בן החול – נגרר כדליל אחרי רגלו הצולעת של השני, אלא יעָשה שיר אחת, היא אחת ושמה אחד, שירה שכֻלה לאומית-אנושית בבת-אחת, ברואה מן החיים וברואת חיים.

ואפשר לאו, אפשר שמפני מצבנו המיוחד – תשוב ותִבּוֹל לשעה גם שירה חדשה זו, ושירתנו “הלאומית” תחזור לשקה ולתעניתה. הכל מדי שמים! הדעת אמנם נוטה לאַיֵם לפעמים: עם שאין לו חיים גמורים, אלא נובלות חיים – אי-אפשר שתהא לו גם שירה ואמנות גמורה, אלא נובלותיהן; אבל הלב…

אלפים שנה במדבר חיינו מתגלגלת עמנו השירה העברית כ“בארה של מרים”, נגלית ונעלמת, נגלית ונעלמת, השב השיבה מעט את נפשנו, אבל מעולם לא היה בה כדי רויה, הלא גם את החלמיש לחַכנו בצמא…

ויהי מקורה ברוך! לוּלא היא היינו שואלים את נפשנו למות. היא היא שהיתה מרמזת לנו על נאות דשא קרובות ועל “ירדן” לא רחוק. ואם כזבה – יהי גם כּזֶבה ברוך. לוּלא כזביה הקדושים היינו שואלים את נפשנו למות.

ועתה הנה דור צעיר הולך ושירו החדש עמו. “ישראל סבא” נשען עוד הפעם על מקלו, מטה אזנו הכבדה ומקשיב מרחוק בלב דופק ורועד – הקול של העתיד.

הקול קול ילדיו ותפארת בחוריו. מכאוביו הגדולים טָפחו רוחם בסתר ותוחלתו הממושכת החליאה לבם וגם האירה נפשם, מתוכו הם יצאו ואליו הם באים.

והוא אינו מתירא מהם. הוא לא יבדוק תחילה בציציותם ולא יעמוד לחפש “כזית” של לאומיות בנשמתם. הם הם הרי הלאומיות עצמם, חתיכה חיה של לאומיות, “עצם מן הגאולה”…

הם קוראים פעמים בשם אלהים אחרים, כביכול – אין פחד! זה אולי השיור היחידי של המליצה בפיהם – ואין להתירא. אלהים אלהי ישראל. שכינתו היא שמטפחת באגפיה על ראשם וברכתו מפעמת בלבבם.

ובטוח עמנו בהם, הם הרי לא ישליכוהו לעת זקנה ולא יפילו את משענת שיבתו מידו; באשר ילך ילכו עמו, עמו יתענו ועמו יָרוֹקו מרה ודם.

ולא מחולשה לא יעזבו אותנו, אלא, אדרבא, מרוב כח ושפעת בטחון ואמונה. כימי עולם וכשנים קדמוניות ירימו למעלה את דגלי ישראל הזנוחים ויחנו מסביב למחנה שכינתו. איש על דגלו יחנו הראשונים יהיו לכל המעפילים.

ואם נגזרה גזרה על דור אבותם לנפול “במדבר הגדול והנורא” – בתוך ילדיו יפול. אלה הרי לא יעזבו את מטת אביהם לבדה ואת עצמותיו לא יפזרו בערבות ציה. הם גם לא יקברו את רוחו הגדול ב“תכריכי זרים” ולא ירקדו כשלדים על קבר נשמתו.

לא ישוב להיות כדבר הזה! כבר נגע מלאך הכבוד בקצה כנפו גם בכתפנו. מי אשר ידע את הכבוד ואת היופי שבחיים לא יסגיר את נפשו לא לחיי נבלים ולא למיתה מנֻולת.

ומי יודע? אולי אלה הצעירים נושאים בידם את סם החיים והנוער לעמם העתיק; אולי עוד הם יזקפו את קומתו והקיפו את ראשו השב בענני כבוד ותפארה.

אודיסה, כסליו תרס"ז.

שלשת הכרכים של כתבי מנדלי העברים מונחים עתה לפנינו בשלמותם, והיד כמעט שנמשכת מאליה, להגביה את כל אחד מהם ולנסות את משקלו – כל-כך הם נראים כבדי-ערך בעיני מי שמכיר את מהותם הפנימית ויודע כמה כח של יצירה משוקע בהם. כדי להרגיש את כָּבדם אין צורך להעלות על הכף את כל כתבי מנדלי – די בדף אחד, ואפילו בשורות מועטות. מקצתם ככלם. המשקל הפנימי, האיכותי, אינו נגרע על-ידי חלוקה, ומי שלא נפגם חוש המשקל שלו ירגיש בו מיד. מאין באה הרגשה זו?

יש שיבארוה על-ידי טיב החומר של הכתבים. ר' מנדלי – אין דרכו ליטול לו חומר מכל הבא ביד מאליו, מן הקלוקל והתחוח, מן הטס והצף למעלה. יורד הוא וחוצב בקרדומו מן “השִתִּין”, מן הרבָדים והנדבכים התחתונים, מכל המגובש והמכובש ביותר. אין לו עסק אלא עם כל המוצק והטפוסי שבחיים, עם קֻבַּעְתָּם וקבוצת כחם של דורות רבים. בשלשת הכרכים קפל ר' מנדלי כמעט את כל העולם היהודי לכל מראות חיי האומה הטפוסיים ביותר, וקפול נפלא כזה של המרובה בתוך המועט – אי-אפשר לו שלא יַרבה משקל.

ויש שאמרו: הסגנון! מנדלי תורם בלשון מן השבח ומן העליה. בורר הוא לעצמו את כל הגרעיני והקמחי ביותר ומניח לאחרים את המוץ והסובין. כתבי מנדלי הם אוצר בלום, מן “כל-בו” של כל השמן והסלת בלשון העברית.

אחרים יוסיפו: מדת הרחבות. ר' מנדלי אינו נוהג ביצירה מנהג החריף, שהוא קפדן וצר עין, אלא מנהג הבקי, שיש לו רב, ולפיכך עינו יפה וידו רחבה. ר' מנדלי אינו סודק שערות, אינו מתיז ניצוצות ומפריח אבק זהב, אלא מוציא ונותן בשפע, חמרים חמרים, טבין ותקילין. כמו כן אין הוא בהול על יצירתו ואינו חוטף ומצַיר, חוטף וזורק פרורים, אלא – מתון, מתון. עשוי כח יצירתו להתפשט במקום ובזמן. צבעיו גדושים ושמנים, הבד שלו גדול ורחב-ידים, ומכחולו מטַיל על הבד ברחבה ובלאט. וכדרך ציורו כן אופן הרצאתו. טעם זקנים ודברי סבא נאמרים בנחת ובכובד-ראש. אַל בחפזון – יש פנאי. שוהה הוא ומשהה את קוראיו על פרטים, מדקדק באותיות ומתיז את הז“ין. זהיר הוא שלא יבליע, חלילה, כקוצו של יו”ד.

גירסה אחרינא: השלמות והאחדות. ר' מנדלי אינו משתנה ככרום ואינו מתלבש בדמויות הרבה. אחד ושלם הוא בכל מקום. מי שהעיר: מנדלי “גִיֵר את הטבע” – יפה העיר, אבל לא דִיֵק יפה. עולמו של מנדלי מיוהד ועומד מבראשית; הטבע – נשמה יהודי לו מעצם תחלתו. שַבַּתָּם של היהודים הוא שַבַּתּוֹ של העולם, וחגיהם – חגיו. צבא השמים והארץ אף הם ביהדותם נבראו. עושים הם את רצון קונם, אלהי ישראל, ואת פקודיו ינצורו. הכל קבוע ומסודר שם מראש, כמו שכתוב בחומש ובגמרא ובמדרש ובפוסקים ובסדור ובשאר ספרי יראים, ראשונים ואחרונים, ואין לשנות מן המנהג. האויר נגרר אחרי פרשיות השבוע ומשתנה לפי המועדות והצומות, ובמקצת גם לפי גזרת הלוח היהודי. לפרקים נופל ונתקע בתוך עולם זה שכֻלו יהודי גם איזה “גוי של שבת”, והוא בטל באלף, או שהוא משמש כעין תוספת נופך, כעין פירוש חי ל“אתה בחרתנו”, ל“המבדיל” ולמקומות אלו בש“ס, שבאה עליהם מסירת מודעה בראש ה”שער" בנוסח הידוע: “גם אלה לחכמים”…

כל אלה הביאורים יש בהם, כמובן, הרבה מן האמת. אבל, לדעתי, יש בכלם מעין “תנא ושייר”. הלב אומר, שיש עוד דבר בּגוֹ, איזה שיור קמעא, שהוא צריך להצטרף לכל אחד מן הביאורים ולהשלימו, ואפשר שאותו המשהו הוא המכריע דוקא. מה הוא אפוא אותו הדבר?

אותו העיקר שמיַחד את כתבי מנדלי מן השאר ומוסיף להם משקל – מקורו, לדעתי, בחותם ה“ראשוֹנוּת” הטבוע על-פני שלשת הכרכים. כשאתם קוראים את כתבי מנדלי מלפפת אתכם הרגשה בלתי פוסקת, שלא מעשה אמן סתם לפניכם, אלא מעשה “ראשון” – ו“ראשון” במשמעו המיוחד אצלנו היהודים. אין כאן כלום מן האמנות הקלה והעליזה, שרבתה בעולם עם שכלול הטכניקה, אלא הכל טבוע במטבע ה“עתיקות”, מטבע של אמנות כבדה ובעלת משקל, כזו של ה“ראשונים”. אמן סתם – משמש בכלי אומנות דקים, מצויים לו מן המוכן, ויוצר בחומר “תלוש”: אבן מסע וגזית. ההר בא חוליה חוליה אליו לבית-החרשת, וה“גולם”, מוכנע מכבר וכפוף מראש למשמעתו, מסגיר עצמו ביד האמן מאליו. ה“ראשון” משמש בכלים משלו, מעשי ידי עצמו, והוא יוצר ב“מחובר”. ההר אינו בא אליו – אלא הוא יוצא אל ההר. חוצב הוא את פסיליו מתוך צוּר הסלע עצמו ונאבק עם הגולם במקום גִדולו ומולדתו. בין כלי אומנותו של הראשון אתה מוצא גם את הגרזן הכבד, מוכן למכת הגולם הראשונה. “ראשון” פירושו: מגע-ומשא עם עצם המקורות, קליטת הריח של השרשים התחתונים, מלחמה ראשונה עם ה“חומר”, עם חומר “מופקר” ומחוסר כל עול. הכשרתו הראשונה של זה לקבלת צורה, ולבסוף, הנצחון הראשון של היוצר על החומר. הנצחון הראשון עולה אמנם לבעליו ב“חבלי יצירה” גדולים שאין דוגמתם, אבל היצירה, פרי הנצחון הזה, מתעשרת מתוך כך תוספת עושר. שניהם, החומר והיוצר, מניחים בה הרבה מרִשוּמי מלחמתם הכבדה, הראשונה, ושניהם משַירים לה ברכה “פורתא יתרה “, זה משיור כחו וזה מעודף כחו, ברגעי ההכרעה. אותה ה”פורתא” של רשומי הנצחון הראשון היא ששמורה ועומדת בכל יצירותיהם של ה“ראשונים” ומוסיפה להם משקל. בעולם היצירה – העיקר הוא הנצחון הראשון, “בנין האב”, וכל השאר בא אחר-כך כתולדה מחויבת.

ההיה מנדלי “ראשון”? – דבר זה אינו צריך, כמדומה, ראיה. מה היתה הספרות העברית, מן הבחינה האמנית, עד מנדלי? – לא כלום. מה היה כחם של המסַפרים הקודמים בציור? – כח ילדים. לחיים כהויתם, לטבע ממש, לנפש האדם כמו שהיא – אין בכל ספוריהם סימן וזכר. עטם היה מסרט כל הימים על-גבי הקליפה, ואל ה“תוך” לא חדר. ספוריהם היו נראים על כן כעקורים מן העולם וכנטולים מן החיים. עומדים היו מחוץ למקום ולזמן. בעלי אותם הספורים, בהמשכם אחרי ה“פּסֵידוֹבּיבּליוּת”, נזהרו מלקרוא את נפשות ספוריהם אפילו בשמות שאינם בתנ“ך. פלדש וידלף כשרים, מֶנדל וסֶנדר אסורים. לשם ציור הטבע – אף לכך היו מוכנים בידם שנים שלשה מטבעות מחוקים מן התנ”ך: “הירח יקר הולך” – רמז לליל אביב; “אור יקרות וקפאון” – רמז ליל חרף. והמהדרים הוסיפו: “רוח קדים מצפון בא “, או “הנשר יאביר נץ לשחקים”. האזנים לא היו שומעות מה שהפה מדבר וה”חוש” לא השתתף במה שהיד כותבת. רצה אדם לתאר את הנערה, עמד וכתב “ספיר גִזרתה” או “עיניה כתרשיש” – והוא לא ראה ולא ידע מימיו לא את הגִזרה ולא את הספיר ולא את התרשיש. דומה היה כאלו ניטלו מן הסופרים כל חמשת חושיהם והם משמשים רק בכח הדבור והאמונה וההשערה בלבד. מנדלי היה הראשון שפרנס את כשרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה. הוא הסופר בעל החושים הראשון בספרותנו. תחת ההשערה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות, ובמקום שראו אחרים עולם מטושטש על-ידי רשת של פסוקים – ראו עיניו עולם ברור בלא מסך מבדיל. יתר על-כן: הוא שעמד ראשונה על סודם הפנימי, על יחודם הגמור של חיי האומה בגלותה. הוא צפה לחדרי-חדריהם וראה אותם ראשונה כראות האמן, ראיַת עין ולב, ומה שראה מסר לנו כמסור הצַיר: במראה ובתמונות. שני הפרצופים המשונים של החיים ההם עם שפתותיהם המעוקמות, ספק לשחוק, ספק לבכי וספק לקללה, צופים אלינו מתוך כתבי מנדלי בכל שרטוטיהם העקריים: “בנימין השלישי” מכאן ו“בימים ההם” (“חיי שלמה”) מכאן – מטבע אחד הוא של חיינו, מגולה לשני הצדדים. שתי סגולות כשרונו הכפול של מנדלי – לגלוג וכובד-ראש – שמשמשות בשאר ספריו בערבוביא, הגיעו בשני ספרים אלו למרום גבהן¹. קוראים אתם את “בנימין השלישי” ואומרים: הוּמוֹר! – לא, אי זה הוּמוֹר סתם. הרי זו צפיה עמוקה בכל האפסות והכשלון, בכל הטירוף והקַלָסה, שיש בחיי הֶבלה של אומה קצרת ידים ומעוטת דמות, היושבת כלה בטלה ו“יצר-הרע” כבר פסק ממנה. מנדלי, מעין כמוהו, הרגיש גם בכל העקרוּת, בכל חוסר הכח, שיש בחיי ה“כִלאַים” של אומה נתונה בגולה, אומה שגופה כאן ונשמתה בעולם אחר. מכאן כל אותו הנלעג שבבריות מנדלי המשונות, נלעג שמתגלה ביחוד באותם הרגעים, שהבריות הללו משנסות את מתניהן ומנסות את “כחן”. ושוב קוראים אתם את “בימים ההם” ואומרים: הֲוָי, תאור חיים – לא, אין זה הוי בלבד. זוהי יראת כבוד מרובה מפני חייה של אומה שלמה כמו שהם, מפני חיים שיש להם דפוס מיוחד וצורה מיוחדת, מפני כחם וכח-כחם של הדורות הרבים, השותפים ביצירתם. החיים הללו, איך שהם ומה שהם, אבל שלמים הם על-פי דרכם, ומיוחדים הם, והאמן נכנע מפני המוצק והתדיר שבהם. מכאן אותו כובד-הראש ואותו הפרוטרוט המרובה שבציורי החיים בכתבי מנדלי. אין מנדלי מֵקֵל ראש אפילו בפרט קטן, שרוח העם נאחז בו פעם אחת אחיזה כל שהיא. ואם “יחוד” ולאומיות היינו הך – מנדלי הוא אפוא גם האמן הלאומי הראשון בספרותנו.

ובסגנון? –

כשם שהיה מנדלי “ראשון” לאמנות ולציור בספרות העברית, כך היה הוא הראשון ליצירת סגנון עברי, סגנון ריאלי ושלם. עד מנדלי היו לנו שעשועי או תעתועי לשון, כרכורי לשון וטלאי לשון; מנדלי נתן לנו לשון שלמה אחת, “לשון בני-אדם”. מנדלי שם קץ לכל שעשועי הילדים וַעֲוָיות הקוף של הלשון העברית. הוא כמעט הראשון בספרות החדשה, שחדל לחקות את הספר – הוא חקה את הטבע והחיים. מנדלי אינו מחקה לא את התנ“ך ולא את המשנה והמדרש, אלא יוצר בצלם ובדמות, לפי טבעה הפנימי ורוחה העצמית של הלשון. בהבדל הרב שבין זה לזה לא ירגיש רק העִור והחֵרש. מנדלי בִּטל את החקוי. במקומו של זה השליט את כח היצירה, את האינסטינקט הפנימי של הלשון. החלוקה של שטות לסגנון תנ”כי ושאינו תנ“כי פסקה על-ידי כך בספרותנו מאליה. ואם ישוב הגלגל אחורנית והספרות תשוב עוד הפעם לסגנון התנ”ך, יהי סגנון זה ממין אחר לגמרי – סגנון תנ“ך שלאחר מנדלי. אמת, גם ל”שפת החוזים" ששלטה בספרותנו עד מנדלי עמדו סופרים יחידים בעלי יצירה ואנשי טעם, אבל שפה זו, היפה והעזה במקומה, במקצוע הנאצל והנשגב, דל היה כחה בציור החיים הממשיים. “היחידה השרידה” היתה גם רכה וענוגה, שלא נִסתה להציג כף רגלה על הארץ, ואם נסתה – נתעלפה. הראשון שחִזק את כחה הממשי והרבה לה עָצמה – היה המשורר יהודה ליב גורדון, ואולם מנדלי הגדיל. גורדון עשה מעט ומנדלי עשה הכל. ביד חזקה עקר את ה“מיוחסת” מעוגתה הצרה, מ“תחום שבת” שלה, והרחיב את גבולותיה מרחב רב. הוא השיב אליה את כל הנחלות, שלקחו מידה חבריו המשכילים, ונתן לנו את “שפת עבר הגדולה והמאוחדת “. את המקרא ואת המשנה ואת המדרש ואת ה”סדור” ואת הפיוטים ואת “מורה נבוכים” ואת “חיי אדם” – את כלם התיר לבוא בגבולה, אך לא כמבוא אספסוף ובליל לשונות, ולא כהוראת שעה, אלא כחטיבה שלמה והרמונית אחת, ובדרך של קבע. הוא מצא את הסינתיזה העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד. ללשון העברית היתה רוָחה וגאולה. שוב שבו אליה כימי קדם הצבע והטעם וריח החיים, ומנדלי עוד הוסיף עליה משלו: את הממשות הפלַסטית ואת התנועה החיה ואת העֲוָיָה. סגולות הלשון העברית בכל הדורות ושפע חייה מכל הזמנים – כלם באו לידי גלוי חדש בבית-מדרשו של מנדלי. אתה מוצא בה עתה מאצילות לשון המקרא, מן הצמצום, הבהירות והדיוק של לשון המשנה, מכובד-הראש והזהירות של שפת הרמב“ם, מן הפשטות, הנחת והנעימות של סגנון האגדה ורש”י ומן הרוך והתום והחמימות של התפלה והתחנה העברית. מנדלי הוא היורש הגדול של כל אבות הלשון העברית ובידו נִתנו כל אוצרותיה לנחלה, לעשות בהם כרצונו. הוא רשאי – שלו הם. יודע הוא את כל מוצאיה ומובאיה, הגלויים והנסתרים, של הלשון, ועינו סוקרת את כל מרחביה ומצריה. כשם שעמד על יחודם הגמור של חיי האומה, כך עמד על סודה הפנימי ועצם שרשה של הלשון. אין כמוהו מרגיש “אסור והיתר” שלה ואין כאזנו בוחנת את הריתמוס הפנימי שבתוכה, את דופק לבבה. יודע הוא למשול בה ולהשתעבד אליה, להכניעה ולהכנע מפניה. מה שנוטלים ממנה אחרים באונס – לו היא נותנת ברצון. לעולם לא תמנע ממנו מאומה ולא תשיב את פניו ריקם. מחזיק היא בה כתינוק בכנף אמו ואינו זז ממנה עד שהיא – שוחקת ונותנת. כחו זה הוא שעמד לו למנדלי לעשות בימינו ולעינינו את הגדול במופתים: להרוס את הקיר שבין שתי הלשונות, היהודית המדוברת והעברית. דומה כאלו הִשִׁיק את שתיהן על-ידי צנור שופע מזו לזו, ושתיהן, כתאומים צמודים, או כהעברית והארמית בשעתן, חיות עתה חיים משותפים ויונקות ממקור אחד. את סוד הזווג הזה גלה מנדלי ראשונה, ואחריתו מי ישורנה. דפוס עברי נִתַּן לכל חיי הגיטו ה“ז’רגונית”, וחזות של חיים ממש ל“לשון הספר” של העברית. המלה העברית מצאה שוב את שרשיה הכמוסים בנפש החיים של היהודי ונאחזה בהם. יש כאן מעֵין מעשה נסים. ומי יודע אם לא זהו שהכשיר בלב מאליו, שלא מדעת בעלים, את השאיפה לתחיַת הדבור העברי ואת האמונה באפשרות תחיתו. אלמלא שקדמה לשונו החיונית של מנדלי, תמיהני אם היה בא על כך היתר גמור של הלב. ואם באמת כך הוא, הרי צירוף דברים מיוחד במינו: מי שהכשיר בכוָנה את תקומת הספרות ב“ז’רגון”, הוא הכשיר שלא מדעת את תחיַת הדבור העברי… מזלו, מזל היוצר, גרם לו אפוא להעשות שוב “ראשון”, ובמקום שלא פלל לו כלל…

כן, מנדלי הוא “ראשון” – ועל זה לא יחלוק איש. הוא הכשיר ראשונה את החומר לקבלת צורה והוא נתן לו גם את צורותיו הראשונות. ואולם אם יש צורך להביא עוד ראיה על כך, אין לחזר אחריה ולהביאה מבחוץ. כתבי מנדלי – הם בעצמם יספרו לכם את כל “נפתולי האלהים”, שנפתל הכשרון של האמן במלחמתו הכבדה והראשונה עם ה“חומר העכור” ואת כל “חבלי היצירה” שעלו בגורלו, גורל ה“ראשון”. “שלשת הכרכים” הם “ספר מלחמות” של היוצר, ספר אחד בכמה חלקים. זו היתה מלחמה ממושכת, מיַגעת. “ועניתם את נפשותיכם – זוהי אמנות” – אמר פעם אחת הצַיר איזראילס, ומקרא זה נתקַים כלו במנדלי. מי שרוצה לעמוד על כל בָריו של דבר זה – אַל יקרא את מנדלי, אלא ילמד אותו, כמו שלומדים את כל ה“ראשונים”. גרידת קולמוס שלו צריכה למוד. בכל אחד מספריו אתה מוצא רשומי פסיעותיו וגלגולי מאורעותיו של הכשרון המיוחד הזה בדרך הליכתו מ“אברמוביץ” ל“מנדלי”. בין זה לזה – מהלך ת“ק פרסה. הקורא ישמח – ובדין – כשימצא בסוף כרך שלישי את “האבות והבנים” בגלגול חדש לגמרי. מן הישן לא נשתַּיר אלא כביצה, וחזר וגדל איברים. ואולם הלומד את מנדלי – יצטער קצת: השביל העברי היחידי שהוליך מאברמוביץ למנדלי נִטשטש, ועליו, על הלומד, לחזר אחרי “האבות והבנים” הישן. “טיול” זה, הנאתו לא תהי אולי מועטת מזו של קריאת הספור המחודש. רק לאחר טיול כזה אפשר להבין כמה עמוקה התהום שבינתים, כמה גדולה המהפכה שבאה עם מנדלי לספרותנו וכמה ארוכה וקשה היתה הדרך, שהתענה בה “בעל המהפכה”. היודעים אתם את “בעמק הבכא” ואת “ספר הקבצנים”? – הבה אגלה לכם בלחישה: בארגז על שלחני שמורות שתי מחברות צנומות, שתי “גרוגרות”, בז’רגון, אחת משנת תרכ”ה ואחת משנת תרכ“ט – אלה הם שני קוריוזים ספרותיים, שבימינו היה בוש בהם נער בן שש עשרה שנים. ומשני ה”צריפין" האלה עלו באחרית הימים, כמעט מקץ ארבעים שנה, שתי “בירות” נהדרות כשני הספרים האמורים. לא, כמעט אין שם “יצירה” נופל כאן, אלא גדוּל, גדוּל חשאי וממושך, שאינו פוסק. כך גדל אלון זוקן, הוא וענפיו יחד, וכל זמן שמזקינים, הוא והם מוסיפים גבורה ומעלים קליפה חדשה. אכן, כבדה היתה מלחמתו של מנדלי, ומרובים היו “חבלי יצירתו”, אבל לא מועטים מהם היו גם נצחונותיו. הוא נצח את זמנו ואת מסורת זמנו. גדולה מזו: הוא נצח גם את עצמו, וזהו הגדול בנצחונות. הוא החל, ככל חבריו, מן הקל, מן המליצה, התוכחה וההדרכה, ולאט לאט, אולי שלא מדעת, הגיע אל הכבד ביותר: הוא נעשה הסופר והצַיר של כנסת-ישראל וחייה. הפרשה הראשונה של האמנות בספרותנו תקָרא מעתה על שמו: פרשת מנדלי. אפשר שגם אחרים מ“שכניו” הוסיפו עליה איזה נופך, אבל אלהים עמו, עם אותו הנופך. אם לא יבליעוהו בעטרת מנדלי מרצונם, תּעָשה הבלעה זו מאליה, שלא בטובתם. הרי גם זאת אחת מזכיותיו המיוחדות של ה“ראשון”.

איך שהוא, לפנינו מונחים עתה בכל כָבדם שלשת הכרכים. אלה הם נכסי צאן ברזל! מי שיבא לקרוא בהם – הנה עצתי לו: יקרא נא אותם בנחת ובלאט, מלה במלה. כיצירתם כן קריאתם. ואל נא יבקש שם ספורי נפלאות ומאורעות סבוכים ושעשועי דמיון – את אלה לא ימצא. אבל אם עין ואזן לו – לא יצא משם ריקם. אתין וגמין של מנדלי תורה הם. ועוד עצה אחת: הקורא את מנדלי אל נא ישכח לשכוח את כללי “תורת הספרות”, שהעלה מבית רבו. מנדלי הוא אמן בפני עצמו, אמן יהודי ו“ראשון”, וחוקי יצירתו בתוכו. יוצר הוא על-פי דרכו המיוחדת ואין למדין מהיקש וגזרה שוה.

ואני כל פעם שאני מסתכל ב“שלשת הכרכים” – בית-גנזים זה לכל צורות החיים של היהודים בדורות רבים ולתמצית הסגנון העברי של כל הדורות –היוצר שלהם מנדלי מתגלה לפני בדמות מיוחדת במינה: רואה אני אותו והנה הוא יושב שֶבֶת אמן זקן, מעין פַּסָל קדמו, מצומד אל אחד הסלעים השוממים ושוקד בדממה ובבדידות על מלאכתו. הגרזן והכַּשיל כבר עשו את שלהם והם מוטלים מן הצד, והאמן בורר לו פעם פעם משלפניו כלי חרט או צפרן שמיר משלו, מעשה אצבעותיו, ערוך לכתחלה בחשבון דק מן הדק לתכלית מיוחדת, והוא מנקר בו כנשר הלז נקירה אחר נקירה בחיק הסלע. הגו כפוף קצת, המצח מתקמט קמטים דקים, העין מתחדדת – וכלו עיון ושקידה. כל נקירה – היא נקודה חדשה של יצירה, תג נוסף של יופי, רתיעה דקה של ה“דומם” תחת צפרן השמיר המסרט בו ולוחש לו: חֲיֵה, עוברים ימים, שנים, שמִטות – והאמן הזקן יושב ומנקר, יושב ולוטש, יושב ומקציע. טפח אחר טפח הוא כובש את הסלע ומעבירו מעולם ה“דומם” לעולם ה“יצירה”. ולעולם הוא פותח בגוש ומסַים בנפש חיה. מחיק הסלע מבצבץ ועולה פסל אחר פסל, צורה אחר צורה – יער שלם של פסילים מאחורי האמן! אבל כלם עומדים עדין מחוברים, כאילנות, בקרקע ומרגישים עוד בשרשי רגליהם את מקור מחצבתם. איש לא יאמר, כי נחצבו מתוך הסלע, אלא גדלים הם מתוכו. רק כה וכה יכיר חד העין גם רשומי הלמות הקרדום הראשון מחוקים לבסוף על-ידי רשומי כלי החרט הדקים. והנה הגיעה מלאכת היצירה עד סופה. הקָשת פטיש אחרונה – ופסל אחר פסל נעקר והולך לו. אוכלוסין חיים ומהלכים. וכשתבדקו בפסות רגליהם ותכירו סימני עיקרה – דעו: זוהי החותמת של חרושת מנדלי, גושפנקא של “ראשון” ומקור ראשון.

ואין זה חזון לב ומשל בלבד.

שבט תרע"ב, אודיסא.

על מנדלי כלו אפשר לדרוש תלי-תלים. כאן רצוני לרמז בקצור על תג אחד שלו, על מנדלי היוצר את “הנוסח”¹ האמנותי בספרות העברית והיהודית.

ה“נוסח” – אין זה סגנון בלבד, ריתמוס בלבד, אופן הציור בלבד וכו'. ה“נוסח” הוא האב והיסוד לכלם, ואולי התולדה של כלם.

שם “ספרות” – ב“יפה” הכתוב מדבר – היה לנו גם עד מנדלי. מעולם לא היו יהודים מונעים עצמם מן הכתיבה. אבל את “הנוסח” המוצק, שהולך וכובש את הספרות העברית בימינו – הביא לעולם מנדלי. עד מנדלי היו רוב הסופרים כותבים בלא נוסח.

“היכי תמצי?” – אף אני תמה. והלא זה טיבו של הנוסח: לאחר שהוא בא לספרות ועומד בה, שוב אי-אפשר לנו בשום פנים לצַיר בדמיון, כיצד נתקַימה זו ומה היו פניה לפני בואו.

ה“נוסח” – זה שקובע פרצוף פנים אחד ושלם לכל החומר הספרותי של הדור או של התקופה – הוא הוא גם הקרקע שהכשרון עומד עליו וגדל מתוכו. בלא נוסח מוצק אין מקום איתן לדריסת רגל של הכשרון, לפסיעה כל-שהיא בת רושם נִכּר. על פני דבר נִגר ומהותך אי הפסיעה משאירה רושם.

ואפילו מי שבא לשנות – עליו למצוא “יש” קַיָם, שיחול עליו השנוי. יכול וגם חיב כל כשרון להיות בן-חורין, לגלות את כחו שלו על-פי דרכו, אבל עליו להשתעבד גם אל איזה “מחויב המציאות”. יצא כלו מן התחום – יצא הדג מן המים, נתלש הצמח מן הקרקע.

היצירה האישית, המפוצלת – באה לבסוף, מתחלה בא הנוסח. מתחלה צריכים להבראות הדפוסים הראשונים, שבּלוֹנא ספרותית קבועה, מטבעות מהלכות בנות צורה ובנות קיום.

ולספרותנו הכפולה שעד מנדלי לא היה “נוסח” מקובל ועומד איתן. בימינו קשה לשער, עד היכן הגיע חוסר כחה של הספרות בפנה זו. העברית נסמכה, לפחות, על משענת קנה רצוץ של ה“פסוק”. אין רע מוחלט ב“פסוק” אם משתמשים בו כהלכה, וביחוד, אם הסופר נותן מרוחו היתרה, העצמית, עליו. מלים שכנות, או חברות ישנות, מאירות ושמחות תמיד כשהן מזדמנות בהיסח הדעת שוב לפונדק אחד; ואף הקורא שמח עמהן. הפסוק, בין מת ובין חי, הוא אמנם קונסרבטיבי ועלינו להלחם בו מלחמה שאינה פוסקת, אבל באותה שעה עלינו לבקש בו גם משען. גם שאר הספרויות בלשונות החיות יש להן “פסוקים” משלהן – פסוקים שבכתב ושבעל-פה. ההבדל שבין אלו ובין הפסוק העברי אינו מרובה כל-כך, כמו שהוא נראה לכאורה. הספרות העברית יכלה אפוא באין ברירה לתת מקצת מיינה החדש בקנקנים הישנים, שהיו אמנם רעועים וסדוקים הרבה, בנוסחאות הקדמונות של התנ“ך ושלאחריו. מה שאין כן ה”ז’רגונית". זו היתה מחוסרת ישע לגמרי. זו היתה בבחינת אפס ואין. יינה וקנקניה – שניהם הרי עדין לא באו אז לעולמה.

טול לדוגמא “ספר” או “מאמר” של אחד “המחברים” בימים ההם – ובאותו רגע תשליכהו מידך. לקביעות כל-שהיא אין שם סימן וזכר. רואה אתה מלים, אספסוף של מלים, שאין אתה יודע למה הוא ומה לו כאן. אלו הן מיני בריות קבצניות, כנופיות עִורות ואִלמות, שהן תועות כגרים גרורים לכאן ולכאן, ואינן מוצאות להן מקום ומעשה ובית-אחיזה. הדברים יגעים ומוגרים כמים, בלא גון וריח; צירופי הדברים – כחם רע, ואין בהם כח הקיום ליומם וכל-שכן למחרתם. הכל הולך ומתמזמז שם תחת העין, כאלו הכל כתוב על ניר מחוק. לא הרצאת מחשבה בכתב היתה זאת – אלא מין דבר שאין לו שם ודוגמא בשום ספרות בעולם.

וזאת עלתה להם לא ממעוט כשרון בלבד, אלא בעיקר, מחוסר נוסח קבוע ומקובל, מחוסר נרתיקים וכלי קבול מוכנים בעין לתת בהם את תכני המחשבה הפשוטים ביותר. בימיהם לא נברא עדין לצרכי הספרות החדשה אותו “הנוסח”, שמנדלי לבדו, בכחו הגדול ובאמנותו הרבה, יגע בשכלולו יגיעות לא אדם ושקע בו חלק מרובה כל-כך מרוחו היוצר ומכשרונו העצום.

דבור קל, לכאורה: יצירת שבלוֹנא; ואולם מעשה היצירה של זו הוא מעשה ענק. כאן עושה היוצר היחיד מה שהיה ראוי להעשות על-ידי דורות רבים.

לצרף צרופים חדשים בנוסח מן המוכן – אף זו לא מלאכה קלה היא, כל-שכן להוסיף עליו, לשנות בו קמעא. אבל יצירתו מתחלה – בזה יש מעין מעשה בראשית. יוצר המחט הראשונה, הפשוטה – הוא המגלה, ולא עושה המכונה המורכבת לתפירה. צבת בצבת עשויה, וזו השניה בודאי נעשתה יפה מן הראשונה – אבל הצבת הראשונה היא מעין “מעשה שמים”.

יצירת נוסח – פירושו: מתן צורה קבועה למחשבותיו ולהרגשותיו של הדור ועל-ידי כך הקל עליו את הפרוצס של שתיהן. יוצר הנוסח הספרותי מסַיע לדורו, לבעלי הכשרון הבינוני שבדורו, לחשוב את מחשבותיהם ולהרגיש את הרגשותיהם. דיסקיפלינא הוא מכניס לתוך רוחם ומסדר עליהם את עולמם הפנימי. הוא המוציא את מעט הזהב מבדידי רוחם והוא המַתיכו ל“מטבעות”.

מי שבא לשער מדת הרוחב של האופק הספרותי בדורו – יכול הוא לעמוד במקום גבוה או במקום נמוך, אבל כל השטח, לכל מלוא העין, צריך להיות של מישור. ואת המישור הזה בספרות נותן ה“נוסח”.

עם הנוסח באה רוָחה גדולה בספרות. בעלי הכשרונות החדשים, הגדולים עם הקטנים, אינם צריכים לבזבז יותר מחצי האנרגיה היצירית שלהם על “מעשה בראשית”, על יצירת הכלים. הם מסתּיעים הרבה במה שיש מן המוכן ומצוי לתשמיש יד, ואת עיקר כחם הם נותנים מעתה ל“תוכן” החדש, שהביאו משלהם. וכנגד זה מחוסרי הכשרון הרמאים הולכים ומתגרשים מתוך ה“ספרות”. במקום שיש “נוסח” ובירור וקביעות צורה – אין מקום מרווח לגנבת דעת. ה“מליצה” הידועה – היא התקופה שלפני הנוסח.

ומתן נוסח לדור – פירושו: להכניס עצמו אל סתר לבו של הדור ואל מעמקי נשמתו, להתמזג עם רוח הדור מזג עולם ולהבטל בתוכו.

נותן הנוסח ומשליטו – מטמיע תחלה את רוח הדור בתוך עצמו, ולבסוף הוא עצמו, או חלק גדול ממנו, נטמע ואובד בתוך רוח הדור. ופעמים – כמה יגון בדבר – הרבה מיצירותיו אינן נקראות אפילו על שמו. כך מזלו של “נוסח”: הוא נעשה מיד דבר של הפקר. הכל זוכים בו ואין אחד בעליו. הכל מסתפקים ממנו ונאותים לו – ואין מחזיק עליו טובה. יוצרו הראשון אין לו בו זכות ורשות יותר משיש בו לסתם כל אדם.

“נוסח – אמרי אינשי – נִתּן מסיני”.

וגדולה מזו: כל מה שה“נוסח” מתפשט יותר, כל מה שהוא מתקבל יותר על הבריות – יותר אין היכר לחדושו, ל“מה תלמוד לומר” שבו. בני-אדם רואים ותוהים: “פשיטא! מאי רבותא?” – ואין יודע ואין מרגיש, בכמה חבלי יצירה ותענוג יצירה עלה “פשיטא” זה ליוצר הראשון. אין יודע ואין זוכר, כמה שמחה וקורת-רוח הביא “פשיטא” זה בשעת חדושו, לאלו שבקשו אותו ימים ושנים ולא מצאוהו או לאלו שלא ידעו גם לבקשו, מפני שלא הרגישו בחסרונו כלל. שכחנים הם בני-אדם, ורע מזה, שפעמים אינם רואים ואינם תוהים כלל. מתוך שהדבר הוא דבר של “פשיטא” לפיכך אין מרגישים בו כלל. מצד זה דומה אפוא הנוסח לאורלוגין שעל-גבי כתל: אימתי מרגישין בו? – כשהוא משתתק.

אם יש אפוא “יוצר לשמה”, שלא על מנת – יוצר הנוסח אחד מהם. “עולם הבא” שלו הוא ממין אחר לגמרי, בחינת “עין לא ראתה”. “בשר ודם” פשוט אין דעתו מתקררת בכגון זה, רוצה הוא למשמש “עולם הבא” שלו בעשר אצבעותיו. ברם, מנדלי מזומן לכל מיני “עולם הבא” שבעולם היצירה שלנו. הוא הרי האמן הראשון לכל דבר. הוא הרי התחיל כמעט הכל מ“בראשית”. ציורי הטבע, תאורי החיים ובריאת הסגנון לאלה – הרי הכל משלו והוא האב לכלם. מלבד זאת – הרי יש עוד מנדלי אינדיבידואלי, מנדלי בעל ההוּמוֹר שאין דוגמתו, מנדלי היודע את נפש האומה. ואולם הזכות של יצירת “הנוסח” מכרעת הרבה מהם. שקולה היא כנגד כלם.

זה כחמשים שנה ויותר יושב לו אותו סבא בתוך כסאו, המשקפים נתונים לו על עיניו הקטנות המחודדות וראשו כפוף על-גבי גליון לבן. ראיתם את סופר הסת"ם על-גבי יריעת הקלף בציורו של איזראיל’ס? – כן מראה הסבא. יושב הוא וחורז מרגליות. טפה ולטפה, מרגלית למרגלית – והנה סגנון חדש נתן לנו, והנה נוסח אמנות לנו, והנה גם ספרות חדשה.

אפשר לא רבה הדיו אשר שפך מנדלי לפי שנות עבודתו, אבל גם טפה אחת לא יצאה לבטלה. כל מה ששאב במלוא חפניו מגנזי רוחו היוצר של העם השיב אחר-כך טפה-טפה, ומזוקק שבעתים, לתוך גנזי רוחו של אותו העם עצמו.

עתה יש לנו ספרות חזקה ואמיצה, אמיצה אולי ממנדלי עצמו. אין זה אלא מפני שהוא, מנדלי, הבליע בה את עצמו. בתוספת עצמו הגביר אותה גם על עצמו. מנדלי ועוד – חזקים ממנדלי.

ואת החסד הזה, סבא יקירא, לא ישכחו לך נכדיך ונכדי-נכדיך עד עולם.

¹

פרוש מכל העולם, כדרכו כל הימים יושב לו שוב אותו ישיש צעיר בחדרו המיוחד לפני שלחן עבודתו, ראשו כפוף משהיה תחת עטרת שיבתו על-גבי חצי הגליון הרבוע, ושוב הוא חורז את מרגליותיו הדקות והשחורות, אותיות זעירות ונאות, חורז בלאט ובזהירות, בעיון ובכונה, קובע אחת בצד חברתה, ומחרוזת אחרי מחרוזת נמתחת, שורה למטה משורה…

החשו, ילדים, יד לפה! הסבא מסַים ספר זכרונותיו! כותב הוא את הפרקים האחרונים של ספרו “חיי שלמה”…

ועיני האמן הישיש מחודדות ומצומצמות משהיו, ומצחו המהודר וגבה הזויות העמיק, הִרבה שרטוטיו וקמטיו; צופה הוא עתה ומרחקים ולמעמקים – מהלך שבעים שנה לאחוריו…

עולם מלא חיי דור שלם של אבות וזקנים, עומד להגנז בצרופי אותיות הללו. חיי שלמה – חיי דור ישראל הם. כאן יש לחוס על כל תג ותג. כאן יקר מפז כל קוצו של יוד.

ומי כמוהו יודע “מלאכת שמים” של סופר מה היא? ומי כמוהו מרגיש מה היא אחריותם של צירופי אותיות? ומי מבין כמוהו פירושו של “אלמלי אתה מחַסר או מיַתר אות אחת אתה מחריב את העולם?”

הסו! הנה הוא עוצם את עיניו ומטה אזנו. האין הוא שומע את הקולות הרחוקים של הדורות ההם? האין אפו הרועד מריח עתה את אוירו של אותו העולם?

כן. מי שמצַיר את החיים כמוהו – עליו להתלבש שוב באותם החיים, עליו לשוב ולחיות אותם שנית מבראשית, לקבוע את דירתו בהם, להיכנס בעבים ובעמקם, להיבלע בהם ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו – – –

ואם לא קראתם עוד את הפרשיות האחרונות, שהוסיף הסבא בימים האחרונים בספרו “חיי שלמה” – לא ידעתם אפוא מה רוח האדם ומה כחה, לא ראיתם אפוא את הפלא של בחרות בתוך זקנה, של גבורת עלומים ב“שנות גבורה”.

כן ישלח אלון חסון, עתיק ימים וכבד ענפים, שרש חדש אל מעמקי האדמה ומצא שם מתחתיו מעין חדש למחיתו, ורטבו עורקי בדיו, וכל רהטי גזעו לְשַד ירויון. לעת אביב – והנה זלזלים רעננים, זלזלים ירוקים ורכי עלים, הציצו פתאם לאור שמש מבין אפלת צמרתו.

לא לחנם תמצא העין הבוחנת בשיבת הכסף של ראש הסבא בתוך הלובן הנוטה לתכלת, עוד הרבה חוטי שער שחורים.

השארית הם לעלומים שעברו ואינם, או ראשית ציצי נעורים חדשים הם? – – –

ושוב יושב לו “סופר האומה” לפני שלחנו וראשו המעוטר שיבת כסף כפוף משהיה על-גבי חצי הגיליון הרבוע; העינים מחודדות ומצומצמות לו משהיו, ומצחו המהודר וגבה הזויות העמיק הרבה את שרטוטיו וקמטיו הדקים…

החשו, פרחחים! הארז משלח שרשים חדשים במעמקים, הארז נוקב ויורד עד התהום.

הסו, אסור לבלבל!… הסבא מסַים את ספר הזכרונות.

בחשאי נצמצם עצמנו ונשב בקרן-זוית ולבנו תפלה בלחש:

יהי רצון שצמדָים לבנים אלה: ראש השיבה וחצי הגליון שלפניו, יהיו מבהיקים יחד ממקומם, מעל זה השלחן, עוד ימים רבים, רבים; יהי רצון שהכסא, כסא הסבא, לא יתפנה מבעליו עוד שנים ארוכות, ארוכות; ויהי רצון שעט המופת החורז מרגליות לא במהרה ישמט מבין האצבעות.

ספר הזכרונות, ספר “חיי שלמה”, צריך להכתב עד גמירא, עד האות האחרונה.

חלילה וחלילה. אל נא יחסר תג אחד, אל נא יאבד קוצו של יו"ד!

א

בתוך אחת משיחותיו במשתה יובלו הגדול של הסבא, למלאות לו שבעים וחמש שנים, אמר הסבא מעין זה:

“חג היובל הוא חג ה’סיום‘, ואתם הלא ידעתם כי ב’שמחת תורה’, חג סיום התורה, מסמיכים פתיחה לחתימה. גומרים ‘לעיני כל ישראל’ ופותחים מיד ‘בראשית ברא’. הסוף נעוץ בתחלה, ותיכף לחתן-תורה – חתן-בראשית”.

והוסיף:

“עשיתם לי יובל ואמרתם כי קראתם לי דרור – טעיתם! לא אצא חפשי, במתים חפשי – אמר הכתוב, ואני עודני חפץ חיים. ברכוני לחיים ארוכים. עוד העבודה רבה עלי. היום קראתם אותי ל’חתן-תורה‘, ומחר אני קרוא ל’חתן-בראשית’. עלי להתחיל מבראשית”.

וכך היה. כעבור ימי הרעש של היובל – והנה הסבא מחובר שוב לשלחן עבודתו. ראשו המעוטר כסף ותכלת משזר כפוף שוב על גליון של ניר רבוע. העינים הקטנות והמחודדות מצטמצמות כדרכן תחת המשקפים צמצום של עיון וצְפִיה פנימית עד שהן נראות כשתי קרני חגבים והיד חורזת כמשפטה אותיות דקות ונקיות – מרגליות שחורות. רבות מחשבות בלב הסבא. אומר הוא לכתוב סדרה שלמה של ציורים קטנים על חיי הבית בישראל. מתחלה – ציורי חגים ומועדים ואחרי-כן – שאר עניני הֲוָי. לפי-שעה יצא ראשונה הציור הקטן והנחמד “ליום השבת” ובראשו אות א, לאמר: ציור ראשון. אחריו יבוא, אם ירצה השם גם השני – לפסח, השלישי – לשבועות, וכן לכל חגי ישראל ומועדיו. שאר הציורים אמנם לא נכתבו, אבל תחת זה הוסיף כמה פרשיות נפלאות לספרו הגדול, שלתשלומו לא זכינו עד היום – הוא ספרו “בימים ההם”. בינתים הוציא מתחת ידו גם שתי מרגליות ספרותיות חדשות בשם הכולל “מספר הזכרונות”, שני בני זקונים, שבצבעיהם הרעננים, בצמצומם האמנותי ובעוזם הפנימי, והעיקר, בנעימה החדשה שבהם – עלו גם על כמה מיצירותיו הקודמות ליובלו. מין חדות יצירה, כמעט עוז נעורים, היה מפעפע מכל שורה ושורה. הנשר הישיר כאלו התחדש פתאם. ורוח חדשה, רוח עוז וגבורת עלומים, צלחה עליו, והיא שאצלה מרעננותה ומצהלתה גם על יצירי כפיו אלה. קראנו, ראינו את הפלא והשתוממנו. איש אשר כזה – אמרנו – לא ידע זקנה ואפיסות כח עד יום אחרון. איש אשר כזה נוב ינוב בשיבתו עוד שנים רבות.

ואמנם הזקנה כמעט לא שלטה בו. טעמו לא פג והדר מראהו לא נמר. זאת קומתו – תומר מקשה כשהיתה, ראשו נשוא למעלה כמשפטו; רוחות צוהלת, דעתו צלולה ופיו כעטו מפיק תמיד מרגליות. ידידיו המעטים הקרובים אליו, מבאי ביתו בימי שבת ומועד – לא שבעה אזנם גם עתה משמוע שיחת מנדלי בשבת – תענוג גמור. לא היה דבר מהויות העולם ומעניני הצבור הישראלי ומדברי הספרות בשתי לשונותינו אשר נעלמו מעינו החדה ואשר נמלטו ממשפטו וחַוַת דעתו לזכות ולחובה. ראשו ולבו – גם עתה היו קן מלא מחשבות וחלומות ודמיונות ותכניות עבודה רחבות מאד לעתיד לבוא, כאלו שמונים השנים עמדו לא מאחוריו אלא מלפניו. ובערכו לעתים לפני מקורביו את מערכי לבבו הרבים על ה“עתיד לבוא” שלו – יש אשר השתאו איש אל רעהו דומם: הבאמת ובתמים יחלום הישיש את אשר יחלום או כי ערום יערים לשר הזקנה?

ובחגי “היובלות הקטנים” אשר חגוֹנו בביתו שנה שנה ביום הולדתו – אחרי יובלו הגדול – ראינוהו שוב ברוממות רוחו המיוחדת ובחדותו היתרה שהיו תוקפות אותו בשעות אלו ומזריחות עליו אור חדש. הדור בלבושו ובקומתו, כלו חוגג ומזורז וצוהל וכלו חביב ונעים, היה עומד או מתהלך בתוך מסבת נכדיו ומעריציו הרבים, המתרפקים עליו באהבה, ומראהו כארי שבחבורה וגם – כצעיר שבחבורה. תנועותיו היו קלות, שיחתו שנונה שבעתים ורוחו כנחל שוטף. מהיר היה לשמוע ולענות ולבדח ולפטפט ולהצהיל פנים לקראת כל אורח חדש ולפזר חלקות ודברי חן באזני “המין היפה” ולהתחטא לפניהן כ“בן יחיד” ולהשיב לאיש ואשה כברכתם.

וכשברכוֹ אחד מן המסובים על הכוס במטבע הקבוע:

“לחיים, זקני, יאריך אלהים ימיך עד מאה ועשרים שנה…”

הפסיק הסבא את המברך בתנועת יד מהירה ומתוך תרעומת קלה ונעימה, שהיה בה גם הרבה מכובד-ראש:

“בסך-הכל? אי! סכום זה במלואו הרי הקדוש-ברוך-הוא חייב לתת לי. בדין הוא חייב. שטר-חוב לי עליו. לא אוַתר אף כמלוא רגע. ועל השאר עוד אשא ואתן עמו. הוא ישמעני. בטוח אני בדבר!”

ואנחנו ראינו בעליל כי אכן לא דבר ריק בפיו. אכן בטוח הוא. וגם אנחנו בטחנו עמו. האיש כמוהו יזקן?

בימי החרף יש אמנם אשר ראינוהו והנה נבֹל נבל מעט ורוחו כהתה. ואולם בקיץ, בהריחו שדה, שב ויפרח ויהי איתן ורענן כשהיה. שעות תמימות היה מטַיל בשדות הפרבר אשר על שפת הים, מקום נוהו בקיץ, והוא ישר קומה ותלוי ראש ונהדר בכבוד כאחד משועי יהודה, ומקלו העבה, בן-לויתו התמידי, בידו. אם זר אתה לסבא – לך מנגד לו בשעה זו ואל תבַלע את קדשיו. אך אם קרוב אתה לו ונאמן עליו – טפלהו לימינו, כאשר אהב – אזנו השמאלית כבדה מעט – ולך אחריו. השעה הזאת שעת רצון ורחמים ושפע רוח-הקדש היא לו. לבו – לב ילד רך ותמים וחנון ומפויס. פתוח הוא עתה מארבע רוחותיו כביתו של אברהם אבינו – וכלו מדת החסד. פי הסבא מדבר מאליו, ושיחתו זולפת רכה ותמה וחשאית, וכלה אמונת רוח ואור נשמה. ועל מה לא ידבר הסבא בשעות אלה? על העץ ועל השבלת ועל נץ החלב. על השרקרק ועל היתוש, על אבן החצץ ועל גרגר החול, על נעוריו ועל גלגולי מאורעותיו הנפלאים, על בריות משונות ועל פגעי בני-אדם, על הכפר ועל הכרך, על ליטא ועל וואלין, על הקדמונים ועל האחרונים – בכלם לנה רוחו מאז וכלם מעינות חיים לשיחתו. והדברים דברים כהויָתם, נאמנים ופשוטים, וכלם מלאים עסיס חיים וטעם זקנים וחכמת אדם. פתאם והנה גם פלפלא חריפתא או משל נפלא או עויה פלַסטית. הדבור מתממש לעיניך. ביד יתָּפש! ואתה ההולך בצדו, אל נא תּפל דבר ארצה. עשה אזנך כאפרכסת – ושמע.

בימי תגבּרת הרוח האלה נתן הזקן את לבו לתקן גם את “חטאת נעוריו”. השב השיב את ידו על כמה מיצירי כפיו הראשונים להגיהם ולתקנם. כן חדש את פני “האבות והבנים”¹ מתחלתם ועד סופם, וכן אמר לעשות גם ליתר מאמריו ודבריו המפוזרים בכתבי-עתים וספרים ולא נתכנסו לכרך אחד במהדורת כל כתביו עד היום. ידו היתה נטויה גם לשנות את פּני ספרו הגדול “תולדות הטבע” ולעשותו כבריה חדשה. במחשבתו זאת שגה מאד מאד וכבר נגדש לבצעה ויכתוב את מבוא הספר בצורה חדשה ובסגנון חדש – מיסודה של לשון המשנה – סגנון נפלא בצמצומו ובהסברתו, אשר בלי ספק יעמוד לנס ויהי למופת לכל הבאים אחריו לכתוב עברית דברי מדע וחכמה לעם. דרך-אגב לא בז גם לקטנות מאלה וזמן-מה נצטרף לזמון בתרגום “ספורי המקרא” לשפת יהודית המדוברת².

וככה עברו לו השנים הראשונות אחרי היובל, נפתּל נפתל הזקן עם שר הזקנה ועין בעין ראינו כי יכול לו…

ב

ואולם גם חסן רוח כזה של הסבא לא לעולם. הזקנה עשתה את שלה. אחרי ימי ה“גבורות” ותוספת הכח הגיעו “הימים אשר אין בהם חפץ”. הדבר נפל במוצאי שנת השבעים ותשע שלו, לפי חשבון שנותיו המוסכם³, בתחלת החרף. בקיץ שלפני זה לא יצא מאונס לנוה-קיץ ולא ראה שדה, והדבר הזה דכא רוחו וימררהו לא מעט. בהגיע החרף נבל כפלים ויהי נוח להפגע מכל רוח מצויה. ימים רבים ענה את נפשו החוך – מין אכּסָמָה שבאה, לדברי הרופא, מחמת זקנה. ובאחד מימי אותו החרף נפגע בצנה ונפל למשכב. מקצת מידידיו, שחרדו אל ביתו לבקרו, מצאוהו מוטל במטה מכוסה בשמיכות ובגדים ובראשו הירמולקה, ומראהו כתינוק חלש ואין אונים. כל אותו הזמן היה מצפצף ושונה, ובקול רפה מאד, ממש כתינוק חולה, על מלת קריאה רק אחת:

“אמא! אוי אמא!”

מבקריו ישבו והחשו, כמצות הרופא עליהם. וגם הסבא החריש, מאין כח. אחרי ימים מעטים, כרפות מחלתו מעליו, אמר לשואלים בשלומו בדברים האלה:

“הקדוש-ברוך-הוא לא יעזוב ולא יטוש את מנדלי שלו. הוא יקימני ואחיה לפניו. בימי חליי נגלה אלי בעצמו וכבודו ופה אל פה דברתי עמו, בלי מחיצה, כבן לפני אביו. הגדתי לו את כל לבי. ואני יודע כי ישמעני. בטוח אני כי לא יסיר את חסדו מעמי. הוא הלא ידע את לבי”.

ושוב אמר:

“מחלת הנפש והרוח קודמת למחלת הגוף. זו האב וזו התולדה. ואין אֵבר לוקה בגוף אלא אם כן לקה תחלה מקום מכוון לו בנשמה. נרפאה הנשמה – מיד נרפא הגוף”.

ועוד אמר:

“כל בתי הסמים והרפואות שבעולם מה הם כנגד בית הסמים הקטן והיחידי שיש לי בביתי ועל שלחני. סמי תרופה יש בו לכל תחלואי עולם ונגעי בני-אדם. אינכם יודעים מה הוא? – ספר התהלים! זה הספר הקטן של דוד המלך! לאפתיקון קטן זה נכנסתי – ויצאתי בריא ושלם. כמה גדול כחו של אפתיקון קטן זה!”

הזכירו לפניו את חג יום הולדתו הקרוב, את יובל ה“גבורות” במלאות לו שמונים שנה. אחד צרף לזה ברכת בטחון, שבודאי נזכה לראותו בחג ההוא יושב כמשפטו בריא ושלם אל שלחן הסעודה במסבת ידידיו ו“נכדיו”. פני הזקן אורו אור גדול ובנענעו בראשו נענוע של רצון והסכמה גמורה ענה על הברכה בכל כחו:

“אמן ואמן. כן יעשה ה'. ובודאי כן יעשה. אם ירצה השם! פֶּסיניו (שם הסבתא), הכיני סעודה גדולה!”

ואלהים כן עשה. ימים מועטים לפני יום ההולדת ירד מנדלי מן המטה. ליל ההולדת הוחג הפעם בחדוה יתרה. נאספו כל ה“נכדים” ובתוכם גם פנים חדשות: סופרים פליטי מלחמה – פרישמן, ספקטור ועוד. גם הד“ר ביחובסקי, רופא הצבא במחנה, נזדמן ובא לשם הדור במַדיו ובחרבו על ירכו. השמחה במעון הסבא היתה רבה. וכי קלה היא זו? לולא שעת החירום, הלא היו חוגגים את היום הזה בכל תפוצות ישראל. וגם התכונה במעון הסבא רבה היתה: בעלת החשבון הגדולה, הסבתא שתחיה, פתחה בלילה ההוא את כל מאבוסיה ותערוך לפני האורחים שלחן מלא מעדנים – מאשר הביאו האורחים בידם שי לחתן הערב. גם שתי פשטידות הביאו! ומי? – כמובן, ספקטור! שתי פשטידות תמימות! ההפתעה עשתה רושם ורוח המסובים התרומם עד למדרגה עליונה. אכלו, שתו, והעיקר – נאמו נאומים של ברכה. כל אחד הטיל לצרור החיים של הסבא תוספת שנים ביד רחבה. הסבא קבל, כמובן, את ברכות השנים בנחת רוח גדולה ובפנים מאירות, ואולם גבורת רוחו וקלותו עזבוהו בלילה ההוא. גם צהלתו לא היתה שלמה. אדרבה, נִכרו בו סימני עיפות וכשלון רוח מרובה וגם מאמציו היתרים לכסות עליהם לא עלו בידו. נאום תשובתו ארך יותר מדי ודבריו לעו. באמצע נסתבך באיזה משל על דבר מעשה המרמה של לבן הארמי, שכידוע, הכניס בלילה ליעקב אבינו בוגרת מכוערת ותרוטת עינים תחת נערה צעירה ונחמדה שעיניה יפות. ה”נמשל" היה מובן מאליו למקצת מן המסובים מ“יודעי חן”, וכל-שכן ל“נמשל” עצמו, הוא סופר חשוב, אחד מן המסובים, שנפגע כבודו בדברי הזקן פגיעה עזה. ואולם יתר האורחים לא הבינו מן ה“רמז” מאומה ויצאו ידי חובת שמיעה והנאה ב“פשט”. האינצידנט אמנם נגמר בשלום ובנשיקות גומלין בין ה“מושל” ובין ה“נמשל”, אבל רושם קשה נשאר. רוח המסובים ירד פתאם עשר מעלות אחורנית, ורבים מהם נשמטו ויצאו מן הבית ואזניהם מקוטפות. “האמנם השקיעה החלה?” – שאל הלב בחרדה.

ג

אכן השקיעה החלה. מנדלי ירד מן המטה, אך לאיתנו הראשון לא שב. גם עוז פניו וגבורת רוחו לא שבו אליו. הזקנה נצחה ומנדלי נכנע כמעט. כבדו ידי הזקן מהאבק עוד – ויבֹּל. לא בפתע היה הדבר, כי מעט-מעט, אך נבול נבל הזקן ולפרוח לא יסף עוד. לכאורה, הוא מנדלי – ולא הוא. רק עין הזר לא הבחינה בין זה שלעבר לזה של עכשו. ההבדל היה מרובה. לא פחות מזה שבין התאנה הדשנה ובין הגרוגרת, או בין האתרוג של ימי החג ובין שלאחר החג. נִטל עוקצו ופגה חריפותו. סערת הרוח לא פקדתהו ולבבו לא הָרתּח עוד. שקט בדמו ודממה נפשו. מכל חמודותיו עוד נשארו לו עטרת כספו הצחורה ונקיון בשרו הנפלא, ושני אלה עשו רושם של זקנה בטהרה מיוחדת במינה. ואולם הדר קומה נטל ממנו. הזקן נצטמק ויקטן, ובבואי אליו בשבת אחת עם חברי לבקרו העירני זה:

“השמת לב אל מנדלי? הוא נתנמך!”

אכן אמת בפיו. מנדלי נתנמך. דמותו כאלו נתמעטה פתאם וקומתו כאלו נגרעה. גויתו המיושרת וקלת-הבשר לא ידעה גם עתה שחוח, אבל שפוֹל שפלה למראה, כאלו נתקצרה שטפח. שיחתו אף היא לא ערבה עוד ויש אשר היתה משא. נטל ממנה חצי טעמה. לשדה חרב ולחה נס. כח אין בה. הדבורים נושרים מאליהם כפרי נובל מן השפה ולחוץ והתעוררות הרוח אין עמם. הרוח נחה ודוממת. גם עתה הוא מרבה שיחה, ועל הכל, אבל רק בכח ההרגל, כבלי חמדה. העינים לא הודלקו מתוך כך ונפשו לא התלהטה. השחוק, אותו השחוק המנדלאי, עתים ילדותי ועתים מפיסתּוֹפלי, חדל מלחלחל ומלבקבק עוד בגרונו. תנועותיו רפו וכבדו ושרטוטי פרצופו, החי ומפרכס תמיד, כאלו נקרשו. גם המאורעות הגדולים לא הלהיבוהו ולא זעזעוהו. טיוליו הארוכים – אלה הטיולים, תאות נפשו מאז וגדָל תענוגיו – גם הם מעטו. ואם יש אשר תשאהו רוח פתאם ותוציאהו מן הבית לטיל – ושב מהרה עיף ויגע מאד. ויש אשר תבא גם השכחה, בת הזקנה, לתעתע בו ולנתק עליו רגע אחד באמצע שיחתו את חוט מחשבותיו. אמנם גם בימי איתנו לא הישירה שיחתו לכת ולא היטיבה צעד ב“דרך המלך”, כי בחרה לה תמיד עקלקלות ועקיפים ותבוא בקפיצות ובקפנדריות ובגלגול דברים, מענין לענין וממשל למשל, ואולם מימיו לא נסתבך בתוך הלַבּירינתּ של עצמו. כח זכרונו העצום ופקחות דעתו עמדו לו תמיד ויצא מן הבוכה בשלום. לא כן עתה. באמצע השיחה יש אשר נתבלבל פתאם ועמד. נסתם איזה צנור במחו! אז יניח הזקן את אצבעו על מצחו המתקמט ויאמר בלשון חכמה שלו בשפה המדוברת:

“די קרעה געהט” (שפעת הגלידים הולכת ובאה).

הוא אומר והוא מפרש על-פי דרכו: “הראיתם הפשרת הקרח בנהר? גלידים רבים, גדולים עם קטנים, שפעות שפעות, צפים ובאים, צפים ובאים, עד שהם נערמים ונדחקים יחד במקום צר בנהר – וסותמים פיו. כך – מסיים הזקן – הוא שטף מחשבותי וזכרונותי בשעה זו. באים הם עלי ממרחק בשפע רב, חיל גדול מאד, ואיש את אחיו ידחקון – והצנור מסתתם!”

כך יאמר הזקן ומצחו מתקמט עוד יותר, כמתעצם לתפש את החוט. והשומע ישמע את המשל הנאה וישחק. אבל גם המשל הנאה לא יוציא עוד מלבו את החשד המעציב לאמור:

אכן זקן זקן ר' מנדלי…

ד

מן העת ההיא ומעלה כמעט שלא עסק עוד הסבא בעבודה ספרותית, וכל-שכן בעבודה של יצירה. כחו תש ולצמצם מחשבותיו לא יכול. גם נאות השדה ושפת הים, אשר עשה בהן כל ימי הקיץ הבא ושחִזקו את גוו מעט, לא הרבו לחדש רוחו. הטפות המעטות של לחלוחית שנשארו עוד בקרקע מעיָנו – בצבצו ועלו מעתה בדברי שיחתו המרובים ובדברי חלומותיו. חלומותיו הבהירים של ר' מנדלי נפלאו גם מאז, ופרק שירה בפני עצמו הם. על-פי רוב נפקד בהם בתקופות הפסקה, מתוך עצלות, בהאריך לו ימי הבטלה מעבודה ספרותית, ובעיני הסבא היו תמיד כסימני “עִבור והריון” לרוחו לפני “לידה” חדשה. עתה בהגיע לו ימי שבתון ארוך ומוחלט תכפו עליו חלומותיו ביותר ויוצא בהם את שארית רוחו. בבהירותם העזה ובפרשת פרטיהם יש שנדמו כחזיונות בהקיץ ונחרתו בזכרון השומע לארך ימים. עוד היום כחדש בעיני המראה הנפלא של שקיעת החמה בערב שבת הראשון לבריאה בגן-עדן, שראה הזקן בחזיון לילה וממחרת היום פרשהו לפני בכל פרטיו ותגיו ובזיו אורו ואוירו המיוחד, החלומי. וכהרצותו לעתים דבר מזכרונותיו יש אשר אצל גם עליו מרוח החלום ומזיוו ויהי בעינינו כחולם בהקיץ.

גם משאר דברי שיחותיו יש אשר בצבצו לפרקים “טיפות” מנדלאיות: דבור נאה, המצאה מחוכמת, קפיצת רעיון משונה, ציור נחמד – אבל אלה באו, כאמור, טפין-טפין, ומן התמצית האחרונה. מכוסו הרויה והתוססת לא השקה עוד איש. כבר נפלה מידו הרועדת, והצמאים לה שבו בנפש ריקה. הקרנים האחרונות והבודדות של שמש רוחו השוקעת בקעו להן דרך בעד הבקיעים הצרים של ערפלי הזקנה בכבדות רבה, ובהגיען אלינו והנה הן רפות, מצוננות. ויש אשר כל שיחתו באה עתה כחלום, ברוב ענין וברוב דברים; ומבלי הבחן בין האפשר והנמנע, עוד חזה לו הישיש הכבד בשנים עתידות של עבודה ספרותית עצומה, רבת פנים ורבת טרח במסבה דמיונית של תלמידי-חכמים וחברים מקשיבים לקולו, שישבו בפרבר מיוחד, מעין “יבנה” או “לשכת הגזית”, העתיד להתכונן ולהבנות על ידו על-פי תכנית מיוחדת, “לשמו ולשמה”, על אחד ההרים במגרשי אודיסה, או אפשר גם – במושבה ארצישראלית. אל המקום ההוא, אל בית-מדרשו הגדול של מנדלי, יאספו עוד הפּעם, מאשר הם שם, כל “חסידיו” אהובי נפשו מאז, רעיו ותלמידיו: אחד-העם, דובנוב, בן-עמי, ועוד, ובשבתם שבת אחים יחד יחדשו ימיהם כקדם, ויותר מקדם: מהם תצא תורה וחכמה והוראה לכל תפוצות ישראל… החלום המוזר הזה, שתחילת אריגתו חלה בימים אלה, נתקע במחו כמסמר ויהי לו מעט-מעט לשגיון רוח, לאידיאה-פיקס. החזק החזיק בו הזקן בשתי ידיו, בשארית כח דמיונו, ועד יומו האחרון. כל “כלי הגיון” לא צלח עליו. ועל כן בבוא אליו בימים ההם, בימי כשלון גוו המוחלט ובשעת בין-השמשות לרוחו, איזה מין בריה ב“עצה טובה”, לבנות לבא “קרן פנה” מיוחדת בעזרת ישראל – מצא אותו בר-נש אזנים קשובות. ואולם מעריציו הנאמנים של הסבא, אלה אשר חרדו באמת ובתמים לשמו ולכבודו, שמוע שמעו את דברי החלום – ויהיו כמחשים. לגנוב את לבב הישיש לא העיזו, אבל גם להשבית כליל את חזון שעשועיו האחרון לא מלאם לבבם – כי על כן אחרון הוא.

ה

בימים ההם החל מנדלי לבקש קרבת אלהים. אל הדתיות נטה בלבבו גם מאז ואלהי ישראל, אלהי משה והנביאים והתפלות והאגדה – היה אלהי חייו ומעוז רוחו בכל עת, ואולם עתה הוסיף אמץ באמונתו ויקרב את ראשו השׂב תחת מחסה כנפי אלהים. שם שמים נעשה שגור על פיו וספרי הקדש היו ראש מעיָניו, וישנה ויעמק בהם. ויש אשר הוסיף זהירות גם במצוות המעשה, ויותר – באלה התלויות בשבת ומועד. השנוי היה, כנראה, פרי איזו החלטה שבלב בימי המחלה, מעין הרהור תשובה, ואולי על זה רמז אז בדבריו, שהזכרתי למעלה, על-דבר שיחתו את אלהים. על-כל-פנים, השנוי הזה נִכר בו מאותם הימים ואילך, ואחר-כך, אחרי היות בו יד, נטיתו אל הדתיות עוד הלכה וגברה. הוא החל להזהר בתפלה, בנטילת-ידים ובברכת המזון. ויש אשר מצאוהו בבקר והנה הוא יושב על הכסא, הירמולקא בראשו וה“סדור” בידיו, ושפתיו מלחשות תפלה וברכה.

רק על ענין אחד נזהר הסבא מהרבות שיחה בשנותיו האחרונות – על המות. כשבא ענין דק זה לידו פּטָרוֹ בשתים שלש מלים וקפץ מיד לענין אחר. לא רצה לשהות הרבה במחיצתו של זה. כך פטר בקצור את השמועה על מות פרץ וכך – אפילו על מות שלום-עליכם. כנראה אף זאת היתה לו אחת מן ההערמות כנגד הזקנה. מלוָיה של חובה – כגון אם מת אחד מן החבורה – לא נשתמט בכל-זאת, אבל גם אז הערים קצת. הולך היה בתוך המלוים בקומה זקופה ובאמץ רוח, ומראהו כאיש שָלֵו שָלֵו. עושה הוא את חובתו ולא יותר. שום שיכות אחרת לאותו ענין אין לו. כן לוה את מטתו של לילינבלום, וכן את של לוינסקי, עליהם השלום, וכן את של אחרים. שהרי באמת, בני-אדם סתם נוהגים למות בין ששים לשבעים. ואחד שמת מן החבורה הזו, מבני גיל המות – תדאג כל החבורה. אבל המנדלים, בני השמונים והתשעים, הרי אינם בכלל החבורה. הם הלא כבר דלגו על המפתן וממילא יצאו מידי אחריות. ואף-על-פי-כן טוב לקצר בשיחה על ענין כזה. סחור סחור… כך, בקירוב, היה פירושו של יחס מנדלי בשנים האחרונות לשמועות התכופות על-דבר מותם של כמה אנשים חביבים עליו. נאנח אנחה קצרה – והסח-הדעת. ורק באותו הקיץ שלאחרי שנת השמונים שמעתי מפיו על המות רעיון שלם. השעה היתה שעת בין-הערבים עם חשכה בנוה קיצו. הזקן יצא ללוות קצת חבורה קטנה של אורחיו, שבאו לראות שלומו. ההליכה היתרה עוד קשתה עליו, אבל רוחו היתה טובה ונוחה ורכה כרוח אותו בין-הערבים ועלטתו המתוקה, ועל כן גם שיחתו ערבה מאד בשעה זו והוא עצמו נמשך אחריה, ויתחזק ולא מהר לשוב. מדבר היה בנחת, כמעט בחשאי, ובאמונת לב רבה ⁴ מאד. בתוך יתר הדברים הביע גם רעיון זה:

המות אינו באמת אלא לידה חדשה, לידה הפוכה. ובשעה שאדם יוצא מן העולם-הזה – הוא נולד בעולם-הבא. ובודאי יש שם מי שעומד על המשמר ומצפה בחרדת גיל לרגע הלידה. ובאותו הרגע, שהנפטר נדחק ועובר בשלום את הפתח הצר של המות – ודאי יש שם בעולם-הבא מי שמקבל את פניו ומכריז בתרועת גיל: מזל טוב! ילד יֻלד לנו! בן נִתן לנו! – והשמחה רבה בפמליא של מעלה. על כן יאמר המשל: “זקן דומה לילד”. כל מה שהאדם מזקין הוא חוזר קמעא-קמעא לאחוריו – לילדותו. שכלו מתמעט, דמיונו מתגבר, כח דבורו הולך ונפגם, עד שברגע האחרון הדבור מסתלק לגמרי והאדם חוזר למה שהיה ברגע הראשון. יציאתו כביאתו ממש. בא בלידה ויוצא בלידה.

ככה שוחח הזקן בלאט ובאמונת רוח עמוקה מאד, ועלטת הערב חופפה עליו ועל דבריו ועל עטרת שיבתו הלבנה ותאצל עליהם חסד ורחמים נעלמים. מחרישים ונפעמים הלכנו מסביב לו ולא פללנו כי עוד אחת מעט והיתה יד בכלי היקר והעתיק הזה ונשבר לשנים ומרפא לא יהי לו עוד.

ואשר לא פללנו בקיץ ההוא בא בחרף שלאחריו. יד היתה במנדלי ותובש את חצי בשרו. ביד הרופאים עלתה אמנם להורידו מן המטה ולהעמידו על רגליו וגם להוציאהו אל השדה שני קיצים, ואולם שר הזקנה כבר בצע את מעשהו: הכלי היקר והעתיק נשבר וארוכה לא עלתה לו עוד.

אודיסה, א' חנוכה התרע"ח, במלאת שנה למות מנדלי.

עוד מעט והמציאות האכזריה, ההדיוטית, תרגיל את אזן הקורא הזר גם לזווג משונה של מלים כאלה: “המנוח לוינסקי”.

אנו חבריו הקרובים של לוינסקי, לא נתרגל לזה עוד זמן רב. האזן נכוית בכל שעה והמח אינו הולם: האיך? לוינסקי – והמנוח!

הוא" רחב הכתפים ואיש המדות, כבד הגוף וקל השיחה; הוא, הילד הגדול, התמים בפקחותו, עם השחוק הענוג שבפתח שפתיו, עם סבר פניו היפות ועם החן והחסד שבעיניו הטובות והלֵאות קצת; אותו הגברתן, גבר החמודות, מתוּן התנועה, שהלוכו בנחת ודעתו פזורה עליו קצת וגבו כפוף קמעא, כאילו איזה עול סמוי מן העין נעים למשא נתון עליו! אותו לוינסקי, ה“מחותן בכל החתונות” והמצוי לנו בכל החברות ובכל הקונגרסים ובכל הועידות ובכל עתון וירחון – ובכלל, בכל מקום שיש שם פרכוס כל-שהוא של “דופק” היהדות; הוא לוינסקי, התובע והנתבע התמידי, העושה ומעשה תדיר וידו באמצע כל המעשים; הוא שהיה מוליך ומביא לנו בכל שנה חבילי-חבילות של “פריסות-שלום” נעימות, מעיר לעיר ומחבורה לחבורה ומקבוץ לקבוץ, ובא אצלנו בכל חודש ב “מחשבות ומעשים” שלו ובכל ערב יום-טוב ב “מעט פילוסופיה” שלו; הוא שהיה חי ופועל פי שבעה מכלנו – והכל בדרך-אגב, וכותב פי שבעה מכלנו, – והכל כלאחר יד; הוא, הנחמד והחביב והקרוב ללב כל אחד מאתנו בכל עת ובכל מקום – הוא, אותו לוינסקי, נעשה פתאם ל “מנוח”.

ואולם הדבר הנורא, הדבר המוזר הזה כבר נעשה – ולפתע פתאם, מבלי אשר פלל לו איש. לוינסקי איננו. לא נשאר בלתי-אם מקומו הפנוי, חלל ריק. עתה הנה ה “שבחים” באים. עלינו לשבח.

אם יש מי שהשבחים וההספדים ישככו צערו – אשריו. אני לא להספיד ולא לשבח הייתי רוצה, אלא לספר מקצת מאשר ידעתי על לוינסקי ועל דרכיו מיום הכירי אותו ועד יומו האחרון.

את לוינסקי שבכתב, לכל כנוייו הספרותיים, ידעתי זה כעשרים שנה ועוד. תחלתו בספרות חלה כמעט בזמן אחד עם זו של “אחד העם”. אנו, פרחי משכילים בעת ההיא, היינו שותים בצמא את דברי שניהם. את “אחד העם”, הרב המחמיר, הערצנו, ואת ר' קרוב, הידיד המקיל, אהבנו.

עם כל פיליטון חדש של לוינסקי (מרשמי מסע שלו) פרץ אל ה “אהל” שלנו מן החוץ גל חדש של אויר חי ומתנועע ונשבה עלינו רוח קלה וחפשית משיבת נפש. ריח של חיי חוץ עוברים ושוטפים נדף משם ולא ריח של חיי ספרים. הסגנון של לוינסקי אף הוא היה כחדש בעינינו, ואף הוא נראה לנו כעין חי ומתנועע. כך לא כתב בימים ההם שום סופר מבני עמנו. בפעם הראשונה ראינו לפנינו סופר עברי איש החיים ומחובר אל החיים במשמעו הפשוט והנעים, במשמעו היהודי של כנוי זה.

לפני עשר שנים באתי לדור באודיסא. אבן שואבת היתה לי שם – “השלח החי” כלו כמו שהוא: המאמר הראשי – אחד העם, הפיליטון – לוינסקי, והדברים שבינתים – שאר כל הסופרים האודיסאים.

ובעת ההיא הכרתי גם את לוינסקי שבעל-פה.

פרטי פגישתנו הראשונה איני יכול להעלות על זכרוני בשום פנים. אפשר ב“כרמל” מצאתיו, ואפשר ברחוב, ואפשר באספה זו ואפשר באחרת. ואפשר בכל לאותם המקומות בבת-אחת. ה “נפקא-מינה” אינה גדולה. אפשר גם שהתחלנו מיד מן הפגישה השניה. לגבי אדם כלוינסקי אין זה מן הנמנעות. הוא היה נעשה לחבר וידיד עוד משעה שלפני הפגישה הראשונה. אתם אוהבים אותו בלא ראיה, וכשאתם רואים אותו – אינו מתיַשן עליכם לעולם. אחת ברי לי: לא בביתו ראיתיו ראשונה. בשתי השנים הראשונות לשבתי באודיסא לא ראו שערותי קורות ביתו אף פעם אחת. מדוע? אל תשאלו. עיניו הטובות והלֵאות קצת בקשו רחמים: אַל תשאלו.

וגם בביתו של אחד-העם, באותם “לילי השבתות” של כנוס, לא היה לוינסקי מצוי ביותר. הוא לא בא לשם אלא בשעת מאורע. ולא משום שהיה פורש מן החבורה (לוינסקי – ופרישה מן החבורה!) אלא מטעם אחר. היַצאני בימות החול נעשה ביתני בשבת וביום-טוב. “רוצה אני להיות נקי לביתי יום אחד” – היה אומר. לא היה נראה אלא בשעות התפלה בבית-הכנסת לציונים. החלל במחיצתנו היה מתרוקן מלוינסקי כמה שעות ביום ומקום מרֻוָּח נתפנה בו. הגוף הבריא, גוש גדול של “יהדות” חביבה, היה מוטל בשעות אלו במטה וספר עברי נושר מידו…

שעות שכיבה אלו היו מיוחדות לו למנוחה ולבדידות. אבל ברגע שעבר לוינסקי את סף ביתו – מיד נעשה לנכסי צבור, לדבר שהחזיקו בו רבים. כתפים רחבות היו לו, ואם באו אנשי חסד והעמיסו עליהן – יעמיסו! להשיב פני איש – אין זו ממדותיו של לוינסקי. רך מזג וטוב לב הוא יותר מדי. ואולי אף היה מתרשל קצת לנענע בכתפיו ולפרוק כל-שהוא מן המשא. בדיעבד אין סכנה! רצונכם – העמיסו עוד, “אין ברירה”, אני אשא ואני אסבול.

לב טוב ועין יפה – אלו הן בודאי ממדותיו העיקריות של לוינסקי. הוא לא יכול לראות בצערו של אדם כשם שלא יכול לראות לו חובה. עשר שנים ידעתיו – ומעולם לא שמעתי מפיו חצי דבור בגנות חברו. בעלי עבירה אין בעולם כלל, אבל יש בעלי חולשה. זוהי כל פילוסופית המוסר שלו. איש וחולשתו. סוף-סוף כלנו “בשר-ודם”. אבל כל אחד יש לו לפחות פרוטה אחת של טוב באוצרו. הבה נא, חביבי, נצרף פרוטות אלה לחשבון גדול…

היסורים, “רואים אתם”, הללו הם בודאי ענין רע מאד, ענין מכוער. אדם בעל יסורים – ראוי לרחמים רבים. קשה לעמוד ביסורים.

“כלל ישראל” בודאי קודם ל“ר' ישראל”, אבל אין בכלל אלא מה שבפרט. אין לזלזל אפוא ב“ר' ישראל”, וראוי לשקוד על תקנתו, כי בשלומו לנו שלום. מן היושר, שיהא לב כל אחד מישראל טוב עליו תמיד, ובטובו ייטב ממילא גם לנו ולכל ישראל.

“מהות היהדות” – יש בענין זה שבעה פנים לכאן ושבעה לכאן, אבל באמת, אין “נפקא מינה” גדולה אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל הפנים שוים. העיקר הוא – האויר היהודי. יש מקום לכל השיטות ולכל הפירושים – ובלבד שיהא הכל מוקף אויר יהודי. ובכלל, לא ה“קרן הקימת” וטיבה הוא העיקר, אלא המחזור החי, התנועה התמידית של אותה הקרן. יפים וטובים החיים לא בתכנם המוגבל, לא ב“מסמרותיהם הנטועים”, אלא בשטף מרוצתם התמידית, החיונית, הקלה. השטף – הוא בעצמו הצורה העליונה של החיים והוא בעצמו יפה כחו לאַחֵד נפרדים ולמשכם בעל-כרחם למקום אחד. העיקר, שיהא הגלגל חוזר ואינו פוסק. בינתים – יעָשו קולוניות בארץ-ישראל, יבאו אחד-העמים, הירצלים, אוסישקינים, תתפשט הלאומיות והציוניות, יקראו קונגרסים, יתיסדו כרמל, מוריה, עבריה, וכו' וכו', ובינתים – “ובא לציון גואל ונאמר אמן”.

ובינתים הנה הגיעו ימי העליה לציוניות ולעבודה לאומית.

הקונגרס הרביעי, החמישי, הועד להלאמת הקהלה האודיסאית, חברת החנוך, חדרים מתוקנים וכו' וכו'. העבודה הולכת ורותחת – וסוף סוף הותר הנדר! דלתות ביתו של לוינסקי נפרצו אף הן, “בעל הבית” החביב “נכבש” במבצרו. מועדה לציונות, לענין ספרותי, צבורי, חנוכי, לצרכי “יבנה” – לכו לבית לוינסקי. אולי סעודה קטנה לכבוד “אורח הגון” – בודאי אצל לוינסקי. “יין כרמל” הרי יש שם מן המוכן… ואולי סעודה גדולה לכבוד חג או לשם מאורע – פשיטא אצל לוינסקי. וכדאי היה לראות את ה“נחת” ואת החבה ואת האור שזרחו מעל פניו הרחבים והגלויים של לוינסקי, בשעה שהיה זה עומד ומשמש את אורחיו ומוזג להם בעין יפה כוס אחר כוס…

ובינתים נתיסדה על-פי התחלת שני חברי, רבניצקי וש. בן-ציון, ושלי גם “מוריה”. לוינסקי היה אחד מן המיסדים ושתוף העבודה קֵרבָנו ביותר. אז למדתי לדעת את לוינסקי כמו שהוא, על מעלותיו ועל “חולשותיו”.

מדה אחת יתרה היתה בלוינסקי, והיא ה“אב” לכל השאר, יסוד נפשו ושרשה. לוינסקי, זה הגוף הכבד והמרושל קצת רשול חביב, היה בטבעו אחד מקלי החיים, מעין פיליטון חי ומהלך. ביהודים, וכל-שכן בסופריהם, אין מדה זו מצויה. היהודי, הסופר שלו, הוא בטבעו בחזקת “מאמר ראשי” לעולם. מתקשה הוא בחייו וכבד בכל מעשיו. מבקש הוא חשבונות רבים לפני מעשה ולאחר מעשה, ואפילו באין גוף המעשה בינתים. הראיה היתרה של הנולד מביאה לידי חכמה יתרה, אבל בינתים היא מסרסת את הרצון. יש חכמה אחרת, עוֶּרֶת קצת ונכשתל לפעמים, אבל פוריה לעולם. ברם אין זו “חכמה” אלא מדה – מדת “עין יפה” בחיים. בעל מדה זו הוא עשיר בדעת, רחב לב וקל חיים – מפני שמעינו ברוך. הלוא אינו דק בפורתא – מפני שאין פרוטותיו מנויות. לא פנקס החשבונות, הדֶבּיט והקרֶדיט, הם ה“אורים ותומים” שלו, אלא עצת לבו ונדבת רוחו. זוהי מדתם של אצילי נפש גמורים, ולוינסקי, בן העניים בעירה קטנה ליטאית, היה אחד מהם. שפע כח ושפע כשרון ושפע חיים נתן לו אלהים – והוא לא נהג בהם צרות עין. אדרבה. הוא בזבז אותם יותר מדי – ופעמים בלי שום חשבון כלל. מפזר היה את כחו לשבעים דברים – והכל מתוך היסח-הדעת, מתוך קורטוב של זלזול. את החשבון שנא לוינסקי תכלית שנאה, עד כדי “חולשה”, ומשתמט היה ממנו בכל התחבולות. החשבון, ראשית, מעכב לפי שעה את השטף, מעמיד את הגלגל החוזר; ועוד, החשבון מביא לידי בדיקה וחקירה, לידי נקור וחטוט, לידי דקדוקי עניות וכובד-ראש וקמיטת-מחצ ולידי דאגה – ולמי יש צורך בכל אלו? דאגות יש גם בלא זה. “כמה מגיע לך, לדבריך – מאה רובל? הרי לך לפי שעה מאה ועשרים… עד לחשבון… (וכאן מוציא לוינסקי בשתי אצבעות מתוך הכיס הקטן של אפודתו חבילה קמוטה של שטרות ומוסרה ליד הפשוטה). החשבון – אחר החג. עתה אין פנאי, אין פנאי”…

כך נהג לוינסקי בעסקיו ובחייו הפרטיים, כך בעסקי הצבור ובעבודה לאומית – וכך בעבודתו הספרותית. אם יש בנו סופרים “בחסד עליון”, לוינסקי בודאי אחד מהם. כשרונו היה מטפטף מתוך כל עשר אצבעותיו בבת-אחת. שמא תאמרו, לוינסקי ידע מה זאת טכניקה ספרותית, מה זאת לשון ומה זה סגנון – טעיתם! איני יודע בין הסופרים העבריים מבני גילו ומינו אדם מחוסר “ידיעה ובחירה” בענינים אלו כמוהו. כותב היה כמו שהמעין נובע. הטכניקא היפה, הסגנון המיוחד לו, לשונו החיונית – באו אליו מאליהם, באפס יד. כשרונו המקורי גאָלוֹ מכל רע והושיט לו את כל החמודות האלה בקנה. כי כשם שהיה לוינסקי מקלי החיים כך היה מקלי היצירה. הוא לא ידע מה הם חבלי יצירה ומה זה עבוד ומה זה לטוש ומה הן העתקה והגהה. ממלט היה את פרי רוחו בהסח-הדעת ובדרך-אגב, מתוך שתית חמין ומתוך שיחת חברים, ובאמצע עסק, ובלשכה של “כרמל”, על-גבי שלחן הפנקסאות, ועל-גבי שולי חבית הפוכה, בתוך מהומת ערב פסח ובקרון הרכבת. הכתיבה – כל רגע זמנה וכל אַמת מושב מקומה. אפשר גם בין אגרת מסחר לחברתה ובין גברא לגברא ובין השמשות. סוף-סוף, כל הדברים האלה ביחד, מהומת החיים, שיחת הבריות והכתיבה – אינם אלא המשך של פיליטון ארוך אחד. אפשר לכתוב גם ארבעה וחמשה דברים בבת-אחת: שנים ושלשה בשביל ה“גוט מארגען”, אחד ל“השלח”, אחד ל“הד הזמן” ואחד ל“הצפירה” המתחדשת. כלום אפשר להשיב פני אחד מהם? “רוח הקדש” – ודאי אי-אפשר בלא דבר זה, אבל דבר זה אף הוא היה מצוי עמו בכל שעה, וכשהוצרך לו היה מוציאו בשני ראשי אצבעות מתוך כיס אפודתו הקטן ומושיטו לכל פסת יד פשוטה, מבלי ראות את הפושט ובלא בדיקת המושט… “השלח” לבדו יצא מכלל זה. בו נהג בשעת כתיבה מדה מיוחדת של “דרך-ארץ”. “לכתוב בשביל השלח – היה אומר – זהו ענין אחר לגמרי”. אימת הרב עדין היתה עליו, רצועתו של “אחד העם”.

מי שרוצה לדעת מה זה “פיליטוניסט” בידי שמים – יסור לבית “כרמל” ויעין שם בפנקסי ההעתקה לכתבי-המסחר. בתוך מאות ואלפים אגרות משא-ומתן השתפך מאליו, בכל רגע ובכל שעה, וכנגד הרצון, כשרונו הפיליטוני של לוינסקי. מכתב-מכתב – פיליטון קצר ונחמד. אגב, מי שיסור לשם, יואיל נא ויתן עין גם בתוך הדלוסקמאות והחפיסות והטומסאות והארגזים של שלחן הכתיבה בחדר לוינסקי. אפשר לעַיֵן גם תחת השלחן ובתוך הסל לפסולי נירות ועל-פני הרצפה. בין תלי-התלים של כל מיני כתבים ושטרי חול ורשימות וחשבונות, המוטלים שם בערבוביא נוראה ובלי שום סדר וזכר לסדר – ימצא המבקש לא רישא ומציעתא אחת של פיליטונים מרגליות. אלו הם חצאי ושלישים של בריות בין-השמשות, שמחמת טרדה ושכחה ופזור הנפש נעזבו באמצע ונתגלגלו לאשפה. תאמרו: עזובה, התרשלות, זלזול במתנת אלהים – בודאי ובודאי. כך היה לוינסקי וכן היה משפטו. אבל אין דבר! כח הפריון נתן לו אלהים, שפע רב מהכיל, מעין זה של צמחי הבר, וכל כמה שיצא לבטלה – עדין נשאר לו רב.

ההיה לוינסקי בעצמו מאושר? איני יודע. בבחרותו, אומרים עליו, היו לו ימים של אשׁר. גבר חמודות היה האיש, בעל קומה ובעל גבורה, יפה ראש ויפה עינים וּנעים שחוק וחביב ומתחבב על הכל. והעיקר – קל החיים. אני ידעתיו בימי העמידה, כשכבר נעשה בעל לאשה ואב לבנים. אמנם עמוֹד עמד עדין במלוא כחו, אבל כמדומה, שקנקן חייו כבר העלה בימים ההם סדק. לתוך הפיליטון החי נדחקו ועלו שורות אחדות שלא מענינא. ופעמים נדמה לי, שמלבד כל “המחשבות והמעשים” המפוזרים בידו הקלה לרוח, עדין יש לו בצנעא בסתר לבב, מחשבה אחת ומעשה אחד שלו. פרשה סתומה אחת, שאין איש זולתו יודע בה. פזרון נפשו התמידי והעצב הרך שבעיניו הלאות העידו על כך. מה טיבה של פרשה זו – ידעו במקצת חבריו הקרובים על-פי השערה, ואולם הוא בעצמו לא דבר על זה מעולם. עשר שנים ויותר התהלכתי עם לוינסקי, ואת לילי הקיץ האחרון עשיתי עמו בנָוֶה אחד, תחת גג אחד ותחת אילן אחד, ומעולם לא שמעתיו מדבר בעניניו הפרטיים, בדברים שבין אדם לנפשו. איני זוכר שתצא מפיו בזמן מן הזמנים אפילו מלה אחת של תלונה. והרי היו ימים אשר סבוֹל סבל האיש כאשר לא יסבול אחד מאלף. כי גם את המר ממות ואת העזה כמות נתן לו אלהים בעודנו חי…

והנה גם המות בעצמו. מתחלה “חטף” את הבת הבכירה והאהובה של לוינסקי, נערה רכה כבת ט“ז, שמתה לפני שנתים בשחפת חטופה. מכת מהומה היתה מיתתה ללוינסקי. הנערה הֻכתה כעשב בעצם תומה ובימים מועטים “נשרפה”. את נפשה פלטה בדמי עלומיה אל חיק אביה בארץ נכר. המעשה ההוא נורא ואיום ולשמעו תסמר שערת הבשר. כשלשה שבועות רצופים היה האב האומלל מתרוצץ כמטורף מעיר לעיר וממדינה למדינה ובתו הגוֹועת, השותתת דם, בסתר כנפיו. בורח היה עמה מפני מלאך-המות – ומלאך-המות רדף אחריהם. הם בקרון הרכבת – והוא עמם, בבתי-המלון – והוא שם. רואה לוינסקי שאין מנוס ואין מפלט ואין ישע, ואף-על-פי-כן עדין הוא רץ ובורח. אימת מות נפלה עליו ודעתו התבלעה. לוינסקי, הרב להושיע בצרת אחרים, היה בשעת צרת עצמו אין אונים וקצר ידים כתינוק. לבסוף עמד מברוח. באחת מערי חוץ-לארץ גועה הבת – ולבו של האב, הבודד בצרת נפשו, בעיר נכריה, התבוסס ברביעית האחרונה של דמה השפוך. כששב מן הדרך הנוראה יחידי – לא הכרנוהו. פצע מות נפצע האיש ולבבו חרס הנשבר. ואולם – נפלא הדבר – כשרונו, שנבל קצת לפני הימים ההם, שב פתאם ויחי. זרם חדש וחי וחמים זנק פתאם מתוך מעמקי מעינו המתגבר – וישָׁפך בסדרה חדשה של פיליטונים נפלאים ב”השלח". פיליטון אחר פיליטון – ואחרון אחרון יפה. העין הבוחנת הכירה אמנם מתוכם את הנעימה החדשה, העצובה, העמוקה, שמרפרפת ונעלמת בין השטין. ויש אשר קלטה האזן משם גם הברה קטועה של זעקת הלב. אבל לוינסקי שבעל-פה נשאר נאמן לנפשו. בפיו לא דבר ולא התאונן. על צערו הנורא העידו בדממה רק השיבה שקפצה עליו, עיניו העגומות והלאות ואהבתו המכופלת ליתר ילדיו.

ובעוד אנו מכינים עצמנו לשמוח עם לוינסקי ב“שמחת תורה”, לשלם לו קצת נחומים, לחדש במקצת ימינו כקדם – והנה “נחטף” גם הוא. מתחת ידינו נחטף. היה לוינסקי – ואיננו.

תם ונשלם ה“פיליטון” לעולם. עובר אתה יום יום על “כרמל” ומציץ בחלון – החדר ריק והכסא פנוי – אין לוינסקי. פותח אתה את “השלח” – אין “מחשבות ומעשים”. עתה יש רק שתי מלים: “המנוח לוינסקי”.

להוַסד חברת “חזיון”

עובדי האמנות שלנו, כבעלי “נשמה יתרה” – הלא הדין הוא שיהיו מצוינים גם בדקות החוש וההרגשה; ובכל זאת דוקא הם וביחוד עובדי הבמה, פגרו לבוא לקול הקורא של התחיה. מדוע פגרו? לא פה המקום לברר זאת, אבל כך הוא גוף המעשה: האמנים שלנו היו תמיד בעיניהם כחתנים ביום החופה, שפטורים, על פי דיני ישראל, מכל המצוות. טרודים היו ב“אמנות טהורה”. זה כשלשים שנה נמשכת והולכת בחוצה-לארץ ובארץ-ישראל עבודת התחיה לכל צורותיה: נתחדשה הספרות, היתה השפה בפה, נוסדו בתי-ספר וגימנסיות עבריים, הוקם “בצלאל”, נבנה פוליטכניקום, נתיסדה – על-ידי “חובב”, לא אמן – ה“בימה”, נוצרו בתי-מדרש למורים ולגננות, הונח היסוד לבנין אוניברסיטה עברית – ומן האמנים אין בכל אלה איש. הם – מחוץ למחנה, לא משפיעים ולא מושפעים. “איכה רעו, איכה הרביצו” האמנים שלנו כל הימים ההם? כאשר רעו והרביצו תמיד: טרודים היו ב“אמנות טהורה”. בעלי המזל שבהם רעו בשושנים (האמנם “בשושנים”?) של כרמי זרים והרביצו שם “יפיותו של שם באהלי יפת”; ורעי המזל – הללו רעו באחו או ברפת של התיאטרון היהודי והשכינו שם – מה שהשכינו. בין כך ובין כך – ובשדה התחיה לא נראה מהם חוטם. לא בין העשרה הראשונים ולא בין האחרונים. יש אמנם שאחד מהם “הופיע” לפרקים בנשף “ציוני” וזמר מתוך הכתב שיר “ציוני” רשום מתחת לטעמי הזמרה באותיות רומיות – מה שעשה, כמדומה, גם הגוי שאליאפין – אבל זה הכל.

עתה מקץ שלשים שנה, בעמוד כבר רגלנו האחת, אפשר לומר, על הסף – והנה בא סוף-סוף גם האמן. ויש להודות כי זה הבא, אף כי בושש לבוא קצת, אבל אמן מובהק הוא, כלו אמן, והוא חוץ מזה תמים לב ואיש החלומות. ונוסף על כל זה גם מלא רצון ומרץ ואמונה חזקה כברזל. והאיש הזה שם לו למשא נפשו ולמטרת חייו את הכנסת אמנות התיאטרון והמוסיקה לתחום עבודת התחיה בארץ-ישראל. ולא בדברים סתם בא האיש, כי אם בתכנית רחבה ומפורשת, מעובדת מצדי צדדים ולפרטי פרטים, תכנית האומרת לכל, כי יודע בעליה את אשר יחפץ, ודרכו, עד קצה האחרון, ברורה לפניו; והאיש לא ייעף ולא ייגע מעשות נפשות לחזון רוחו ומעשות מעשים לתקומתו הממשית – האם לא נשמח על זה?

בודאי נשמח! ולוא רק מטעם זה. כי בואו של אותו האיש למחננו יהי לנו לאות ולמופת חדש – אם הדבר עדין זקוק למופתים – עד כמה רעיון התחיה רב כחו לקרב לבבות רחוקים ולכנס כחות פזורים, להרחיב את גבולותיו הנה והנה, להוציא מגזעו החסון פעם בפעם, לפי הצורך, ענפים חדשים ולחים ולמצוא לצרכי עצמו בכל עת שלוחים נאמנים.

ואולם לא רק מטעם זה.

אותה ההצעה היפה – פרט אחד יש בה, שאולי בעיני בעל ההצעה גופו אינו מן העיקר, אבל בעיני הוא הקובע את חשיבותה ואת חדושה.

התכנית הכללית של “היכל האמנות” שבעל ההצעה רואה במחזה – מצטירת לפניו על יריעתם של חיי כפר, באוירם של יגיע כפים ועבודת האדמה ובקרבתו של “ריח השדה אשר ברכו ה'”.

ואותה היריעה היא אפוא בעיני אני החלק העיקרי מעצם התכנית. לפי שעתידה היא זו לתת גם יסוד ושרש חדש לאותה האמנות, שבעל ההצעה אומר לטעת בארץ-ישראל.

אמנות ובעלי אמנות מעורים בקרקע, גדלים באוירו הטהור של הכפר, מצמידים פיהם לשדי אדמה ויונקים ממנה – מה נפלא החזון!

הנה עם בא לחדש רוחו וחייו, בורח מן הכרך אל הכפר, אל השדה, ובורא לו שם גם אמנות חדשה, אמנות של כפר – האין זה חזיון נשגב?

לא קרוב לנו האיש בעל החזיון מתמול שלשום, ולא מבפנים בא, ובכל זאת לא מקרה הוא בלבד את אשר חזה לו את “היכל האמנות” לישראל בקרבת השדה דוקא. אין זאת כי אם בת-קול של השאגה הגדולה היוצאת מתוך חורבת חיינו ורקבונם: “אדמה ועבודה!” – היא שנגעה, על פי איזה נס, גם בפנה הרחוקה של ה“אמנות”. איני יודע אם אפשר הדבר, ואולם אם באמת יצליח העם העברי ליצור אמנות מעולה, שלידתה וגִדולה בכפר – הלא תהי זאת, כמדומה, בריה חדשה שאין לפי שעה דוגמתה בעולם הזה.

אכן עוד לפני אלפי שנה הקים לו העם הזה מתוך אכריו רועיו ונוקדיו ובולסי שקמיו – גם מחוקקים וגם נביאים וגם משוררים, ומדוע לא יעמיד לו מהם עתה גם אמנים?

“האמנות הטהורה” שבכרך – מי לא ידענה? כמה מן הטהרה עוד נשארה באמנות זו? כמה נשארו נאמנים לה וכמה נזקקים לה? בואו לתיאטרונים ולכל בתי המחזה בכרך וראו, במה מפרנסים שם את הקהל הגדול והרב?

עמלם של אמנים יחידי סגולה, כשרונם, מסירות נפשם – מה המה לעומת שבעת היַמים של זוהמה וטומאה ונבלה העולים ומציפים את האמנות התיאטרונית מכל העברים יום יום ושעה שעה.

לעומת פנה אחת של אמנות טהורה בכרך – אם יש כזאת – ימצאו המוני העם על כל מדרך כף רגל בתי-מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם: בתי-מרזח? בתי-קלון? מערות פריצים? ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים, זקנים, צעירים, עלמות, ילדים, וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו לנצח את מחם ואת לבם, את עיניהם ואת אזניהם, את רוח פיהם ונשמת אפם.

מכלאות החזירים ההם לכל סוגיהם ומיניהם, אותם בתי-המחזה הטמאים, הנותנים ריחם בראש כל חוצות, הוליד לנו הכרך מזווג כלאים של “אמנות” ומרזח, זווג שנועד בכונה לטמא ולטמטם את כל חמשת החושים בבת אחת, כדי שאדם הבא שמה פעם אחת יצא משם “בהמה” לעולם.

לשאול תחתית זו ירדה האמנות שבכרך, שהתחילה ב“טהרה”. חלילה וחלילה לאמנות להיות גדורה במה שהיא! את נפשה אתה קובע! “טנדנציה” אתה מכניס לעזרה שלה? האמנות חיבת על פי דין להיות “נקיה”! ואמנות נקיה בדין היא שתהיה חפשיה!

איני יודע, אולי באמת גזרה היא, שתהא האמנות הנקיה נזונת וגדלה מן העפוש והאויר הטמא של הכרך, ובעלי האמנות – שירקבו וימקו שם כל ימי חייהם. אם כך היא – תלך לעזאזל! לא היא ולא הנאתה!

ואולם רוצה אני להאמין, כי שקר הדבר! רוצה אני להאמין, כי דוקא מתוך האויר הטהור של הכפר והשדה תעמוד לנו אמנות טהורה באמת, טהורה בכל משמעותיה ופירושיה הטובים של מלה קדושה זו, אמנות שזנה גם את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו.

האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו.

ומאמין אני עוד, כי העם העברי, בכל היותו בימי גלותו הרבים נעתק ומרוחק מן המקורות הנאמנים של היצירה התיאטרונית – לא יבש כחו בכל זאת מיצור חדשות וגדולות גם במקצוע זה.

אדרבה! דוקא משום שלא בזבז עוד את כל כחו במקצוע זה, לפיכך השתמר הכח בעצם תומו, ובעת שתגיע שעת שובע, ולאֵות ליתר העמים – כחו הוא יהיה עוד חדש ורענן עמו להביא ברכה חדשה לעולם.

טעות היא בידי אלה החושבים כי אמנות התיאטרון נטע זר הוא לעמנו ושרש אין לה ברוחו. האמנים הגדולים שהעמדנו גם במקצוע זה, כמו ביתר מקצועות האמנות, אף היא הכחשה מספקת להחלטה האמורה. ואולם אפילו בחזיונות הנביאים, אלה שמעשים ועלילות סמליים קשורים בהם – כמה שיראה הדבר בעיני רבים כמוזר – כבר יש למצוא את גרעיני התיאטרון. די לזכור חזיונות מספר מן האמור בספרי ישעיה, ירמיה וביחוד יחזקאל (פרק ד', למשל) – כדי לעמוד על האמת. אתה מוצא שם מכל היסודות העיקריים שבתיאטרון: גם קשרי מעשים ותנועות, גם דבור ודיקלמציה וגם דיקורציה מתאמת, כלם כרוכים יחד ונתונים לפני העם ולעיניו במסגרת אחת בתור סצינה שלמה, המכֻוֶנת להשפיע על העין ועל האזן כאחת.

מובן מאליו, שאין לערבב אמנים בנביאים ודברי מחזה בדברי חזון ומשא. גם התפקידים שונים וגם מקורות היניקה אחרים. ואולם האמצעים, אף אם אלה משתמשים בהם למטרות אסתיטיות ואלה – למוסריות ומדיניות, – צד שוה יש בהם, ומכאן עד התיאטרון אין המרחק רב כל כך. ואם נמצא, כי העם שאל מעם הנביא: “אל תחזה לנו נכוחות, חזה לנו מהתלות!” או שדברי הנביא וחזיונותיו הסמליים היו לו – לפי תלונות יחזקאל – “כשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגן”, אשר “שמוע ישמעו אותם” ויהנו מהם “ועשה לא יעשו” – הרי גם מכאן ראיה, כי העם ערבב לפעמים שני התפקידים יחד, והרי – שהמרחק ביניהם לא בן אין-עבוֹר היה. על-כל-פנים, אמנות החזון, בצורה זו או אחרת, בודאי היתה נוהגת בישראל גם בימי קדם; ובטוח אני, כי אחרי קליטת כל הטוב מבחוץ, עתידה היא להתחדש בתוכנו באופן מיוחד ושונה מזו שמבחוץ, ואפשר שתביא לידי תוצאות לא שערון גם אחרוני אחרונים.

ומי יודע, אולי באמת נצליח להביא לעולם תיאטרון בן טפוס חדש, שתפקידו יהא לא רק לשעשע את חושי העם אלא גם להצהיל ולאַצֵל את רוחו; לא רק להמית זמנו, אלא גם להחיות לבו; לא רק להפחיז יצרו, אלא אדרבה – לשככו ולבלמו.

בארצנו מקוה אני, לא תפנה אפילו אמה אחת בשביל אותו הסוג המזוהם של תיאטרון בית-מרזח, יציר הכרכים באירופא, ואם יבא איש לשקץ בו את הארץ – מנודה יהיה! רגל לא תדרוך על סִפו! התיאטרון הלאומי והעממי שלנו לכל מדרגותיו צריך ומחויב להיות – איני מתירא ואיני בוש להגיד – תיאטרון בית-חנוך לעם.

אכן לא דבר ריק הוא החזון אשר נשאו אליו נפשם חכמינו הקדמונים לאמור: “עתידים שרי יהודה ללמד תורה בתיאטראות וקרקסאות שבאדום”…

כסלו תר"פ, אודיסה.

אכן בושש הפעם האיש לבוא, ובכל-זאת הלא בא – יהי אפוא בואו ברוך, פָּתֹח נפתח לו, לעולם היד פשוטה לקבל שבים.

ואנחנו הלא ידענו כי האנשים אשר ממשפּחתו, משפחת האמנים, ואשר מבני דורו, דור כחשים, רק כזרים וכנכרים נחשבו לנו מעודם. נפשם כרותה היתה מעַמם גם בחייהם. דל וצר היה אהל בית עמם בעיניהם מהשכין בו את נפשם הרחבה, ובצאתם לבקש את הגדולות מחוץ לגבולו, שכחה רגלם את נתיבתו לעולם. המכס היחידי אשר הרימו אלה לעמם לא היה בלתי-אם טפות דם אחדות, דם ברית, בראשיתם, סמוך ללידה, ופגרם הקר לקבר ישראל באחריתם, אחרי מיתה. את כל השאר, את כל מה שבינתים: את אור חייהם ואת גבורת עלומיהם, את יתרון רוחם ואת שפע כחם, את תרועת נפשם ונהמת לבבם, את כל החֹסן והיְקר אשר נאצרו בדמם בכח דורות ובזכות אבות – את כל אלה העלו לרצון עולות כליל על מזבח אל נכר. ואם יש אשר העלה אחד מהם גם את זכר עמו על לבו, והיה לו הדבר הזה כתשלום מס לא נעים, כעין “זכר לחרבן”. האַנטוקולסקים והאיזראלסים פטרו את עמם בשה“י פה”י: השלך השליכו לפניו כלאחר-יד, ופעם ביובל, פרורי יצירה עלובים, מעשה בין-השמשות, מעין “חייט עִור”, מעין “סופר סת”ם", כאלו באמת “הנושא העברי” הוא העיקר כאן, וכאלו באמת יש בשוחד קלוקל כזה כדי לפצות בו את שכינת עמם הנעלבה.

ואחד מבני הדור ההוא – דור של שמד הרוח – היה גם האיש הבא אלינו הפעם, הוא הצַיָר הנקרא פה – אולי זאת הפעם הראשונה בימי חייו – בשמו העברי: אברהם ליב בר' יוסף פּסטרנק. צַיָר חָרָש ברוּך אלהים, פורטרטיסטן מובהק מיוחד במינו, אמן מהיר-יד, נאמן עין ועליז עבודה, שליט קל וחפשי בצבעים ובכל סגולותיהם, בעל טכניקה מצוחצחת ומשוכללת תכלית שכלול, שומר נתיבו המיוחד ומתקדם בלי הרף, נאמן תמיד לנפשו ומתחדש תמיד, ועם זה גם איש חמודות וּנעים מזג, מרובה השכלה ועדין תכונה, שקדן ומזורז, בהיר רוח וקל תנועה, שְׂבַע נסיונות ופקח, מעורב עם הבריות ואהוב ומכובד על חברו ותלמידיו – כזה הוא פסטרנק הצייר והאיש. תולדותיו? – מה יתנו ומה יוסיפו אלה? מה בצע, למשל, כי נדע את אשר חלו ימי ילדותו בשנות הששים, ימי בכורי ההשכלה הרוסית לישראל וימי מנוסת בהלה למשכילי ישראל מן המחנה, ואת אשר גדל בבית הורים מדלת העם – אביו היה פונדקאי – על חוף הים השחור בעיר ההוללה וקלת-הדעת, ב“יפֵיפִיַת הנגב”, באודיסה, ואת אשר בקר שם בגימנסיון רוסי, והוא, כמובן מאליו וכמשפט רוב בני “חלוצי ההשכלה” בימים ההם, נעור וריק מכל דעת לשון וספר עברי? ומה חפץ, כי נוסיף לדעת את אשר דבקה נפש העלם פתאם בימי נערותו לאהבה את מלאכת הציור ויתגנב מן המחלקה השביעית בגימנסיון לבוא יום יום בהחבא גם לבית-הספר לאמנות אשר בעירו, ואת אשר התקוממו לו הוריו בכל עֹז בדבר הזה, מהיות עסק הציור בעיניהם כדבר בטל, אשר כל “תכלית” אין לו ואשר על כן איננו שוה בנזק הזמן? ומה ישע, כי נדע עוד את אשר הוסיף גם אחרי-כן, בימי הבחרות, לפסוח על שתי הסעיפים, ומבלי הנתק כָּלה מן האוניברסיטה באודיסה – מקום למד שם, לנחת רוח הוריו את תורת המשפטים – התחכם עם זה לבוא, אחרי נסיונות רבים וקשים, גם אל האקדמיה לאמנות אשר במינכן, הוא המקום אשר נפתחו שם לפניו ראשונה שערי האמנות הגמורה לרוָחה ויכר לדעת את יצירי כפיהם של גדולי האמנים אנשי המופת כהוֹלבֵין, רֶמברנדט ואחרים? מה יתנו ומה יוסיפו לנו כל הפרטים הקטנים האלה? רב לנו אם נדע, כי בשובו אחרי כן, מקץ ימי שקידה והשתלמות מרובה, לארץ מולדתו לרוסיה, והוא כבר מכיר אז את כחו ומזוין טכניקה שלמה ודעת הרבה – לא התמהמה מהתמכר לעבודת היצירה בכל זהר כשרונו ובכל זריזותו ויהי לאחד מבוניה החרוצים של האמנות הרוסית. בזה אחר זה הוציא מתחת ידו הקלה סדרה שלמה של ציורים נחמדים, כלם מעשה זַ’נר קטנים וגדולים, מסוג ציורי ההֲוָי הריאליים, ש“נושאיהם” שאולים מן המציאות הממשית של העם הרוסי. “הרהורי הבית”, “אגרת לבית המולדת”, “התשובה לבית המולדת”, “שמועות מבית המולדת” – כאלה הם שמותיהם ו“נושאיהם” של ציוריו הראשונים – ציורים שזכו בשעתם לפרסום, ורובם נכנסו לגלריות מפורסמות שונות, צבוריות וממלכתיות. מעשי ידיו אלה, ששמותיהם מעידים על תכנם, הם אמנם מצד הנושא “פסיכולוגיים” בעיקרם, כמעט “ספרותיים” – דבר שאינו נדרש לשבח בבית-מדרשם של “עובדי הצורות הטהורות” – ואולם עצם מעשה הציורים, כדבר מלאכת מחשבת, לא נפגם על-ידי כך גם מבחינת הצורה. גם בציורים בני סוג זה, בין שנעשו בעפרון, “כלי-זינו” החריף ביותר של פסטרנק, ובין בצבעים יבשים ובאַקְוָרֵיל – נכר מיד האמן בעל היכלת, וביחוד, הרַשָׁם הנפלא. רשומו של פסטרנק אין כמוהו לטכניקה מהודרת ולדקות התפיסה. תופס הוא מיד את העיקר ופוגע באישון. קו ונקי. גם אז בתקופה הראשונה להתפתחותו החפשית לא נמצאו לו בפנה זו מתחרים רבים. והוא עוד טרם עמד אז על מלוא כחו האמני. יתרון זה הוא שעמד גם לציוריו מן הסוג האמור “להעלותם”. הצד הפסיכולוגי שבהם “לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר”. צף הוא ועולה מהם מאליו, בלי הדגשה מיוחדת, אלא כתולדה מחויבת מתוך צרופים אומנותיים נקיים, עשויים ביד אמונה של צייר מובהק בעל בינה טכנית יתרה ובעל טביעת עין חזקה. ומי יודע, אולי לא מקרה בלבד הוא, או תשלום “מס” לזמנו – את אשר בחר לו הצייר את המוטיבים ההם לנושאי יצירי כפיו הראשונים. מוטיבי החיים הפשוטים והאינטימיים בשלותם וביגונם הצנוע, וביחוד מוטיבי הבית והמשפחה, הגעגועים על בית מולדת – כל אלה הלא משכו אליהם מאז, ביודעים ובלא יודעים, את לבות האמנים הריאליסטים מן היהודים (העלו על לב את אופנהים, איזראילס, אהרנסון, גינצבורג, ואפילו ליברמן בזמננו). “החמר” החיצוני של הציורים, הלבוש, הוא, כמובן, כאן כלו “גויי”, ה“דרך”, כלומר, הטכניקה, המָנֵירה, היא כלה אירופית, אירופית שבאירופית, (“וכי יש דרך יהודית?” – ישאל כאן פסטרנק יחד עם האמנים אשר כגילו) ואולם ה“מבפנים” – אין זאת כי-אם החביא האמן שם, ולוא גם שלא במתכַּוֵּן, ולוא גם בעל-כרחו, מה-שהוא, קורט קטן, מכבשי רוחו העברי, זה שנתגלגל ובא לו בירושה מאבותיו שלא מדעתו. די לראות שעה אחת את פסטרנק במסבת בני ביתו ובאוירו הטהור, הפטריארכלי, של נוהו השאנן; די לשמוע את שיחתו על האם העבריה – על אמו הוא; די לקרוא את השורות המעטות, שהוא מקדיש במחברתו על רמברנדט לאם העבריה, שורות ספוגות חרדת קדש וגעגועי-נפש נעלים וטהורים – די, אומר אני, בכל אלה, כדי להבין, כי אכן ההשערה ההיא איננה השערה בטלה בלבד.

נעימה פסיכולוגית זו היא שמגבהת קולה ומנהמת גם מתוך הציורים שהוציא פסטרנק מתחת ידו אחרי-כן. אף אלה הם, מצד תכנם, פסיכולוגיים בעיקרם, אלא ש“נושאיהם” מורכבים יותר והטכניקא שלהם יותר משוכללת. כאלה הן התמונות היפות, שזכו לפרסום: “מקהלת ילדים עורים עומדים בתפלה”, “סטודנטים מתקינים עצמם לבחינות” (זו השניה נקנתה על-ידי הממשלה הצרפתית והובאה אל הגלריה הלוקסמבורגית) וגם התמונה “חבלי יצירה”, שהוציאָה מתחת ידו אחרי כן, בהשפעת החבורה הספרותית במוסקבה, זו שנטפל אליה פסטרנק בימים ההם ויהי לה למנהל את המחלקה הציורית של ז’ורנלה המצויר “ארטיסט”, כלי-מבטאה של אותה החבורה. בהשתקעו בימים ההם יותר ויותר בציור הספרותי הפסיכולוגי – מצא כשרונו הרענן והגמיש גם ב“בקעה” זו מקום רחב ידים להתגדר ולהתגלות בו על-פי דרכו הוא. בהיותו אמן חרוץ ומנוסה, בעל מכחול יורה כחץ ותפסן מהיר, מכיר בטיב בני-אדם ומבין חריף אל כל פרצופיהם לכל “מצביהם” ושרטוטיהם המשונים (פסטרנק איננו משולל גם מנה יפה של כשרון ארטיסט משׂחק), ידע האמן להעלות מהם בחכה את כל האופיי והטפוסי ביותר – אם “אישים” יחידים ואם קבוצות שלמות – ולהחיותו משנה חיים בציוריו הקטנים והנפלאים. יצירי כפיו של פסטרנק, אף כשהם נסמכים בתור אילוסטרציות לגוף ספרותי, הם בריות בפני עצמן, בריות שׁחיות ונזונות משלהן וזכותן בתוכן. האמן הצייר לא שעבד את המכחול אל העט של האמן הסופר ולא הכניע את זה לפני זה. שניהם נעשו שותפים שוים במעשה בראשית, ויש שהיו גם מתחרים זה עם זה. ואין צריך לומר, שמעולם לא ירד פסטרנק האילוסטרטור למדרגת פרשן סתם. הגוף הספרותי לא שמש לכשרונו אלא כעין יתד להתלות בו ולתת מבע לעצמותו הוא. מצבו של הצייר ביחס אל הגוף הספרותי דמה מצד זה לאותו של אמן הבמה, הארטיסט המשחק, ביחס לגוף הספרותי של המחזה. הצייר עמד בקומתו המלאה בשורה אחת עם הסופר האמן ויצר כרוחו וכרצונו, מבלי לוַתר על חרותו הוא כמלוא השערה. ויש שהצייר גם עמַם בקומתו את זו של הסופר ולא נודע מי מהם קדם ומי בא להשלים את מי. על-ידי כך העלה פסטרנק את האילוסטרציה הספרותית ברוסיה למדרגה גבוהה, שלא הגיעה אליה שם מעודה. השֵׁדֶברים הקטנים שיצר בפנה זו היו למופת ולנס, וכשעלתה במחשבה הוצאת דברים נבחרים מכתבי טולסטוי בציורים (הרומנים “מלחמה ושלום”, “התחיה”, וספור “על מה יחיו בני-האדם”?) נתנו הכל, וגם טולסטוי עצמו, שהיה, כידוע, מן “המחמירים”, את עיניהם בפסטרנק. הנסיון היה קשה ומטיל אימה, אבל גם מושך את הלב. ופסטרנק, הבטוח ביכלתו, לא נסוג מפניו אחור. בהיותו הוא עצמו אחד ממעריציו הנלהבים של טולסטוי, הכניס ראשו לעבודה זו באהבה, מתוך התלהבות. ליתר שלמות ובטחון, נוסע הוא פעם בפעם ליאסנאיא פוליאנא, מקום משכנו של הסופר הישיש, לראות שם את פני טולסטוי עצמו, להרצות לפניו את מערכי לבו על העבודה השומה לפניו ולהמלך בו בדבר פרטיה. מאז נעשה בבית הישיש לאחד האורחים הקבועים, ומן החביבים והרצויים ביותר. כשיפָּנה פסטרנק לכתוב זכרונותיו לא ימָנע בודאי מלספר בפרוטרוט על-דבר הפגישות הללו עם הישיש. מרובות ענין הן, וכדאי שתכָּתבנה. איך שהוא, והעבודה שקבל הצייר על עצמו – הצליחה מאד. תוצאות העבודה, שבאו אחרי-כן לפני טולסטוי, הנאוהו הנאה מרובה. למראה כמה מהן זלגו עיניו דמעות של התרגשות. מדי הביא הצייר לפניו את אחד הציורים ש“הצליחו”, היה הזקן מתעורר וקורא בשמחה מרחוק לבתו החביבה עליו: “באי, בתי, באי וראי! באי וראי!” דברים אלה מוסבים בעיקרם על ציוריהם של “התחיה” ו“על מה יחיו בני-האדם”. כי אלו של “מלחמה ושלום”, נעשו עוד זמן רב קודם לכן, בטרם השיג הצייר עוד את מרום יכלתו. ובכל זאת כדאי להשוות את ציורי “מלחמה ושלום” של פסטרנק לאלה של הצייר כריסטיאנסן, הנתונים בתרגום הדֶני של אותו הרומן. במקום שזה נותן את כל דעתו את התלבּשׁת של נפשות הספור – הצליח פסטרנק, ברדתו לסוף דעתו של הסופר הגאוני, להחיות לפנינו את ראשי הנפשות האלה עצמם למצביהם השונים. ואולם בציוריו ל“תחיה” ולספור “על מה יחיו בני-האדם” – הגדיל! זאת הפעם קנה את עולמו! על המדרגה של אמת חיונית, מדרגה קרובה כמעט ל“צפיה חזיונית”, שהגיע אליה אז הצייר ברגעים של תגברת הרוח, תעיד עובדה מפליאה זו, שבאמתותה אין להטיל ספק. אחד מבאי ביתו של הצייר, מי שהיה אסיר שליסלבורגי, פתח במקרה את תיקו של הצייר ומצא שם, בתוך שאר הציורים המוכנים ל“התחיה”, גם את זה של פקיד בית-האסירים, אחד מ“נפשות” הספור. אך הביט בו ויקרא בתמהון: זה מנין לך, הלא הוא פקיד בית-האסירים שלנו, השליסלבורגי!"

אין צריך לומר, כי פסטרנק לא ראה מעודו את פקיד המבצר השליסלבורגי. ידו כִּונה מאליה. הגיע הדבר לידי כך, כי בהשפעת אחד הציורים, חזר פעם אחת טולסטוי עצמו מדעתו הקודמת בנוגע להרצאת פרשה אחת בספורו “התחיה”, ותפס “נוסח” אחר, כדי להתאים הפנים של הספור אל הציור שכבר נעשה. הסופר והצייר עשו אפוא הפעם חליפים בתפקידיהם: לא הצייר השלים את אמן העט, אלא להפך.

לא נופלים מאלה היו גם יתר הציורים. טולסטוי עצמו, בחווֹתו במכתביו את דעתו על טיבם של הציורים לספורו “על מה יחיו בני-האדם” – כותב: “טובים מאד שני הציורים ‘בסעודת הערב’ (מתוך מערכת הציורים לספור האמור), וביותר – קלסתר פניה של האשה – בעד זה 5+; כיוצא בזה 5+ על הציור של ‘האשה ושתי הילדות’”.

הציורים האלה כשנתפרסמו בעולם – מתחלה ברוסיה, יחד עם ספור “התחיה”, שנדפס פרקים פרקים בזורנל הרוסי “ניבה”, הנפוץ בעם לאלפי רבבות, ואחרי-כן בפריז, בלונדון ובניו-יורק – הנחילו את פסטרנק כבוד ותהלה והוציאו לו שם למרחוק. מבינים בעלי טעם צִפּוּ להמשכיהם של הציורים באותו קצר-הרוח שצפו בו להמשכיו של גוף הרומן. הזווג היה כאן באמת “מן השמים”. נזדמנו למקום אחד שני אמנים, אחד סופר גאוני ואחד צייר מצוין, לשם הרצאת אפוס אחד באמצעים שונים, וקשה היה להכריע אי מהם עדיף, לפי ששניהם כאחד טובים. פסטרנק עמוד אפוא בנסיון, ולא עוד, אלא שגרם בנצחונו להרים את כבוד המקצוע של האילוסטרציה הספרותית ברוסיה. עד הימים ההם נהגו בה אמנים גמורים זלזול. בעיניהם נחשבה כמלאכה, וכמלאכה שאינה צריכה לגופה. עתה הוכיח פסטרנק עד איזו מדרגה של אמנות יכולה זו להתרומם בהזקק אליה אמן מובהק כמוהו.

ואולם פסטרנק לא בא עד הציור הספרותי הפסיכולוגי ועמד. בכל החיל אשר עשה במקצוע זה לא נתיחד אליו ולא נעשה לו עבד נרצע. סוף-סוף לא היתה ה“ספרותיות” ביצירתו בלתי אם יסוד טפל, דבר של ארעי. בעצם איננו בלתי אם אמן טהור וחפשי, “עבד כנעני” ליופי השלם ועובד נאמן של הצורות הנאות. השלמות האמנותית מצד הצורה היא הקודמת בעיניו לכל דבר. סוד הזווג ההרמוני של הצבעים, סוד הצרוף של פרטים מתים לכלל חי אחד, קסמי האורות והצללים – אלה הן הפרובלימות המגרות מצדן המעשי והטכני את יצרו האמנותי תמיד. בדברו על היפי הנצחי שבגוית האדם ושבטבע החי – יגיל ברעדה, ובקראו בשם אמני דור ודור, מגשימי היפי הזה ביצירי כפיהם השלמים – ירנן לזכרם לבבו. ואת היפי הזה, את האמת הנצחית שבו, אמת מוכרעת ומכרעת מתוכה עצמה, בלי שום אמצעים זרים שאינם מבני מינה של האמנות הנקיה – אותם רדף גם פסטרנק בכל עבודתו הרבה והמסועפת אשר עבד אחרי-כן בשדה האמנות. בין שנזקק מכחולו לטבע החי, ובין – לטבע הדומם והצומח, ובין – לקסמי האור והצל, לא “דבר” בלתי אם אמת, אמת אמנותית צרופה ומזוקקה, וכמובן, אמת שלו, כאשר ראוה עיניו, עיני אמן. בדרך הליכתו אל “האמת” הזאת – לא עקש מימיו את נתיבתו, לא נטה אל אחת מן הקצוות ולא נגרף אחרי כל זרם עובר. דרכו היתה ישרה לפניו – וילך בה נכחו “בדד בטח”. וככל אשר הוסיף ללכת, כן חזק כחו וכן נתעלה כשרונו. אמצעיו נתעשרו מבתחלה, כלי-זינו – העפרון והמכחול – חַדו ודַקו משהיו וידו הוסיפה אֹמץ. הוא עמד על סוד הצמצום, כל רשימה שלו – הוא מועט המחזיק את המרובה. לוקח הוא מן “החומר” מועט שבמועט, את המוכרח בלבד. יש מעתה בשרטוטי עפרונו מין קלות נעימה ודקה שאינה נתפסת. בתקופה זו הצליח פסטרנק לתת כמה דברי יצירה נאים בני סוגים שונים: מסוגי ההוָי, הפורטריט, וכדומה. ואולם בתשוקה יתרה החל אז לתת את לבו להעלות בצבעים את הקסמים הרבים אשר יקסמו לנפשנו בחדר ביתנו בלילה מאורי אור העששית לכל תמורותיהם ומדרגותיהם ולכל גוני גוניהם, בהשרותם על חלל הבית ועל נפשנו רוח שלום ושלוה. במקצוע זה יצר כמה דברי מופת, ובתוכם שתי תמונות-פורטריטים: אחת – טולסטוי במסבת אנשי ביתו בערב, והשנית – חבורה של אמנים מפורסמים ופסטרנק עצמו בתוכם, מורי בית-הספר לאמנות במוסקבה, כשהם נכנסים בערב ל“ישיבה”. שתי התמונות האלה הובאו אל המוזיאון של הקיסר אלכסנדר השלישי בפטרבורג.

מוטיב אחד יש שלא זז פסטרנק מלחבבו כל ימיו, הוא המוטיב של שלום בית. בכל תקופות התפתחותו לא ירד מוטיב זה מעל יריעותיו. דורש הוא אותו כמין חומר ליצירותיו בשבעים פנים ומטפל וחוזר ומטפל בו באהבה עזה ויתרה. הנה אֵם חולצת שד להיניק את עוללה. והנה אם חובקת את שני ילדיה וקוראת עמם ביחד מעל הספר. והנה שוב חבורה של תינוקות משחקים בחדר הילדים. ילדים ואומנתם הזקנה. ילדים ברחיצתם. ילדים בסעודתם. ילדים בחִנם ובחסדם ובצהלת משובתם הנעימה. וכמה נפשיות משקע האמן ביצירי כפיו אלה. כל תג ושרטוט שבהם כאלו מוארים הם מתוכם, מבפנים, מתוך איזה צנור חבוי, סמוי מן העין. רוח טהרה מיוחדת במינה שורה עליהם ומוספת להם איזו לוית-חן, איזו אינטימיות חביבה שיש בה משהו של שלוה פאטריארכלית, פשוטה ואצילית כאחת. ציורי פסטרנק מסוג זה יזכירו מבחינה ידועה את ציורי הבית הנחמדים של אחיו הגדול ההולנדי איזראילס. ושוב אותה שאלה: האם לא צנור נעלם אחד, חבוי בגנזי הנפש הוא שהשפיע על שניהם מדעתם ושלא מדעתם? האין כח-כחו הנעלם של הקורט היהודי הוא הנותן טעם מיוחד ונעימה מיוחדת בציורי הבית של שניהם – אותו הקורט עצמו המנעים עליך והמקרב ללבך כל-כך את אוירו הטהור של נוה האמן השאנן בשעה שאתה נמצא במסבתו ובתוך בני ביתו?

חושו האמנותי הבריא של פסטרנק – זה המלאך הטוב המלוה את כל אמן אמתי – שמר עליו, כאמור למעלה, מנטותו מדרכו הישרה, דרך הצמיחה והגדול, ולהתרחק אל אחת מן הקצוות. על כן עמד בו טעמו המיוחד. הוא לא נצרך לזַיף את חותמו לשם נשיאת חן. את תעתועי האמנות ואת ילדי זנוניה, פרי כחש, תעב יתעב. על כן לא יצא ממקדש האמנות לנוע על ה“במות” הקטנות וכהניהן, החדשים לבקרים. מעולם לא “התגודד” ולא “התכותת”. אין “פרוגרמה” לאמנות, אלא כשרון ויכלת וחסד אלהים. נזונת היא מכל הצנורות ויונקת מכל התחומים. ואיזהו אמן? – הלומד תמיד, והלומד מכל. וכל מי ששיטתו המופשטת קודמת ל“יכלתו” הממשית – בין שהוא ישן ובין שהוא “חדיש” – חשוד הוא למפרע. יחס בריא כזה של האמנות שמר על פסטרנק מצד אחד מפני אקדמיוּת מאובנת וקֵרַחַת ומפני פורמליות יבשה וקפדנית, ומצד שני, מפני הפקרות פרוצה פורקת כל עול. והוא שעמד לו להתקרב ביצירי כפיו האחרונים אל הסינתיזה של שני המהלכים העקריים באמנות שבימינו: זה שהוא מיסודו של דֵי לַא קרוּאַ וזה שהוא מיסודו של אֶנגר. מכיר הוא בכחם של הצבעים וב“שפתם” המיוחדת אבל נותן הוא עליהם את מרותו של הקו החמור, של השרטוט המדוקדק והמהוקצע. לא הצבעים מושלים בו אלא הוא מושל בהם. הוא מצוה עליהם והם נשמעים לו. מתקופה זו יודע אני לפסטרנק תמונה גדולה אחת, שיצר אותה בהשפעת “רגע מיוחד” – כמדומה, סמוך לחג יובלו. על היריעה מצוירת קבוצה קטנה של בני נעורים, בת ארבע נפשות – אחים ואחיות מגודלים בני-גילים שונים – שעומדים במלוא קומתם עמידה חגיגית זה מאחורי זה, כעין מחרזת חיה, כלם נשואי ראש ולבושי הדר, בידי שתי העלמות אגודות של פרחים חיים, ובידי הבחורים מגִלות של דברי שיר. חבר בנים הוא, בני נעורים, רענני גו ורענני רוח, “נטיעים מגודלים”, שבאו בבקר עם שמש ביום חג משפחה גדול, כגון חתונת זהב או יובל, ופרחים רעננים כמוהם בידיהם, לקדם את פני הוריהם, חתני-היום, בברכת החג. פני חתני-היום עצמם, ההורים, לא ירָאו בתמונה, אבל הם “משוערים” מכללה. מאחורי התמונה, במבוא הפתח, עוד נראה סל גדול של פרחים נדחק ובא, מלא וגדוש, דרך הפתח, נשוא בידים של משרתת “משוערת” אף היא. זה הכל. לכאורה, תכן פשוט מאד. אבל מי שראה תמונה זו פעם אחת לא ימָחה עוד הרושם מלבו. ביצירתו של זו נשתתפו כל הסגולות המעולות של כשרון האמן, ואין אתה יודע להכריע, ידה של איזו מהן גברה כאן. מוצא אתה כאן טכניקה מהוקצעת, כח שלטון בצבעים, הסתכלות בהירה וחודרת, כשרון הקומפוזיציה, סוד הצמצום, בטחון יד וכח המַבָּע העז, ובהצטרף כל אלה למכלול נהדר אחד על-גבי יריעה לא גדולה ביותר, לפי הערך – עושה התמונה, עם כל פשטות תכנה וכמותה המצומצמת, רושם של דבר יצירה מוֹנוּמֶנטַלי! תמונותיהן של ארבע הנפשות נתונות על הבד ב“קומה שלמה”, ומצד זה מזכירה התמונה את מעשה ידיהם של האמנים ההישפניים והוויניציאניים. ואולם ה“רוח החיה” של התמונה כלה פסטרנקית. לא תמונה היא, כי-אם מין תרועת עֹז והדר! רוממות הרגע צועקת מכל תג. הדִבְּרה “כבד את אביך ואת אמך” חזרה ונתנה כאן בקולות חדשים, ובכח ובהדר חדש – בקולות הצבעים. מסתכל אתה בתמונה זו, שכלה צהלת חיים וששונם, שיר מזמור נהדר לברית עולם שבין אבות לבנים, שבין “תפארת בחורים כחם” ל“הדר זקנים שיבה”, ועל לבך עולים מאליהם אותם הפסוקים הנפלאים, שאין כמוהם לרוח “בריאות”, להרגשת האיתן שבטבע: “אשר בנינו כנטיעים מגֻדלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחֻטבות, תבנית היכל”, “אשתך כגפן פוריה…בניך כשתילי זיתים”, “כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם!” ומרגיש אתה כי אלה בני הנעורים, בקומתם הזקופה, ביושר מבטם ובעֹז פניהם לא באו הפעם “להודות ולברך” בלבד על “העבר”. הם באו גם “להכריז ולהודיע” על “העתיד”, שהוא שלהם. הם באו לא רק לשלם, אלא גם לגבות… הרושם העז של התמונה מתחזק עוד על-ידי כך, שידע האמן, בכח איזה סוד, לתת בתמונה זו, שהיא כלה מודרנית לפי צרופי חמרה ובנינה ולפי אפני מלאכתה, גם מה שהוא מתפארתה ומפשטותה הרוממה של הקלסיות העתיקה.

הענין הרב אשר מצא האמן בתאור האדם ועולמו הפנימי הביא אותו לתת חלק מכשרונו הגדול לאמנות הפורטריט, וגם במקצוע זה מצאה עצמותו מקום להתגדר בו. מי שנזדמן לו לראות את פסטרנק בשעה שהוא צר צורה “בצלם ובדמות”, ובהיות עליו הרוח, כמובן – אך הוא יבין מה זה “אמן יד”, קל ומהיר הוא במלאכתו כצבי ועז כנמר. כלו אומר זריזות וצהלת רוח. מזוין במכשיריו קופץ הוא את קפיצותיו הקלות לפניו ולאחוריו, רגע מתקרב אל הבד ורגע מתרחק ממנו, הכל לפי הצורך, וידו יורה ויורה בלי הפסק אל המטרה. העפרון או המכחול רצים בידו “כחצים ביד גבור”. תוך כדי “יריה” ממששות עיניו את גוף המצויר, את הדוגמא החיה, את כלה בבת-אחת, מכף רגל ועד ראש. “צריך אני לקבל תלגרמות תכופות מכל נקודות הגוף, ומכלן בבת-אחת”. ואין הוא נוטל מן “החומר” כל מה שזה ממציא לו, אלא בורר ונוטל. נקודה מכאן וקו מכאן. עוד אחת מעט – והנה קומה שלמה. וכל טפת צבע שהוא מטיל בתמונה מוספת לה טפת חיים, אין אחת לבטלה. דומה שהטפה חיה ומפרכסת היתה מעיקרה, רגע אחד לפני קפיצתה אל הבד מראש המכחול. הדמיון החיצוני, הפוטוגרפי, של הצורה לגוף המצויר אינו מניח עדין את דעתו. חותר הוא לגלות בשרטוטי הפנים את פנימיות האדם, את עיקר עצמותו, את ה“יחידה חיה” שבו. פרצוף פנים מעשה ידיו – הוא “חי מדבר”, מלא מחשבה ותוכן. הפורטריטים המעולים של גדולי הספרות והאמנות בני דורו, של יחידים ושל חבורות שלמות, הם יצירי כפיו של פסטרנק. ברצון ובחבה הסגירו הללו את פרצופי פניהם בידו, בדעתם כי מכחולו של פסטרנק לא ישקר. חבה יתרה נודעה לאמן זה מטולסטוי. הישיש הגדול, שלא היה נקי משמץ פוֹזיוּת, נענה תמיד לצייריו בחפץ לב. אוהב היה לראות את עצמו כמין חומר להם ולהסתכל בצורת עצמו. ומיום שהכיר את הצייר פסטרנק הפקיר את עצמו למכחולו של זה לגמרי. ישוֹב ישב לפני הצייר באורך-רוח ולא בלי חמדה פעמים אין מספר ושעות שעות רצופות, וכשיצאה התמונה “מוצלחת”, היה קורא לאנשי ביתו בשמחה, כדרכו: " באו! באו! באו וראו! מה טוב ומה יפה!" תמונותיו הפסטרנקיות של טולסטוי הן מן המפורסמות ביותר ונפוצו בעם לרבבות. ושל הרבה פנים הן: טולסטוי במסיבת בני ביתו; טולסטוי יחידי באהל עבודתו; טולסטוי בטיולו; טולסטוי בחברת סופרים ואמנים, ועוד ועוד. ובכלן אנו רואים את טולסטוי כמו שהוא, בכל גדלות פשטותו. רושם מיוחד עושה התמונה המפורסמת ביותר: “טולסטוי בחדר עבודתו”. טולסטוי בצורת זקן פשוט, תבנית אכר, לבוש פשוטים, מעין כתנת בד, כלבוש הרוסים מדלת העם, יושב בחדר פשוט, חסר כל נוי והדור חיצוני, אצל שלחן עץ מרובע, חלק ופשוט מאד, וכותב “ספרים”. הכל פשוט בתכלית, וכמה גדלות בפשטות זו. מראה הישיש כעין סופר סת“ם זקן מתיחד בסתר אהלו וכותב שמות הקדש בטהרה ופרישות, או מעין צדיק “נסתר” שכותב בהשבעת הקולמוס ומגלה רזי עולם. יצאה מכלל אלה התמונות, שכלן ריאליסטיות, תמונה אחת דמיונית, מסוג ה”נשגב". שנתכַּוֵּן האמן לסמל בה את טולסטוי הישיש בברחו מן העולם הזה. הישיש מתֹאר כדמות נביא ואיש האלהים “נורא הוד”, החותר והולך בראש פרוע ובמצח מגולה לקראת סער.

בשעות ה“ישיבה” לפני הצייר ובעתות ההפסקה, הרבה עמו הישיש שיחת רעים על ענינים שונים, ובכללם על האמנות. מקצת מן הרעיונות שנשתקעו אחרי-כן בספרו של טולסטוי “על האמנות” הציע זה מתחלה לפני הצייר בעל-פה. “אתה – אמר לו פעם אחת דרך תוכחה של חבה – עכו”ם גמור אתה, עובד הצורות! כורע אתה ומשתחוה להבל ולריק, לפני היופי החיצוני. אני ה“גוי” הנני יותר “יהודי” ממך. האמנות לשם אמנות דבר בטל הוא בעיני". איני יודע, אם פרסם פסטרנק בדפוס מעט מזכרונותיו על השיחות האלה. מפיו שמעתי עליהן לא אחת.

פסטרנק אצל מכשרונו מעט גם למראות הנוף, מראות יום ומראות לילה, כתובים ברוח אימפרסיוניסטי. ואולם באלה עסק בשעה שאינה לא יום ולא לילה. עיקר כחו של האמן נתגלה בציור “הטבע החי”, וביחוד, בתאור האדם החי. הגוף והנפש בהתמזגותם ההרמונית, הבשר והרוח העולים ב“קנה אחד” – הוא הוא הדבר אשר משך את לבו מעודו והיא היא ה“יד החזקה” שלו. בפנה זו יש לו לפסטרנק מטבע שלו, חותמו המיוחד, ולא רבים הם אשר ימצאו את לבם להתחרות עמו.

עבודתו התמה והפוריה של פסטרנק בבנין האמנות הרוסית זכתה אחרי שנות מספר גם להכרה “רשמית”, ובשנות התשעים נתמנה למורה בבית-הספר לאומנויות היפות אשר במוסקבה. וִתָּרון כזה לגבי יהודי מצד הממשלה של אותם הימים, ימי תגברת הריאקציה החשכה ביותר, ובמוסקבה הקדושה, בעיר משמעתם של שליטים עריצים, צוררי יהודים ורודפיהם באכזריות חמה, כסֶרגי אלכסנדרוביץ – ותרון כזה, אומר אני, נחשב בימים ההם כמעט כדבר אשר לא יתכן ואשר לא יעלה על לב! מכל האמנים היהודים נמצא במוסקבה רק עוד אחד אשר זכה לכך, והוא לֵויטַן. שני הציירים היהודים האלה שמשו יחד בעת אחת כמה שנים באותו בית-הספר, איש במחלקתו, בתור פרופיסורים מרביצי תורת האמנות להלכה ולמעשה ברוסיה, ואחרי-כן, כשמת לויטן, נשאר פסטרנק לבדו. אם יתפנה פסטרנק להעלות זכרונותיו על ספר, יואיל נא להרחיב את הדבור על תקופה ממושכה זו בימי חייו. כדאי הוא שיספר לדור, איך הרגיש את עצמו ואיך החזיק מעמד כשלשים שנה רצופות פרופיסור יהודי יחיד ומיוחד בקרב כנופיה גדולה של גויים, אז, בימים הנוראים והאכזרים ההם, תחת יד הברזל של ממשלת זדון ערלת לב ובתוך אויר מדיני מלא שנאה וחמת פתנים ומזמות כלָיָה ביחס לאחיו בני עמו של האמן. אין ספק כי פרשה זו בספר חייו מלאה ענין.

מה היה היחס בין פסטרנק ובין בן-אומנותו הגדול, היהודי כמוהו, לויטן בתור “חברים” – איני יודע. בתור אמנים – עם היותם כמעט בני דור אחד – שונים היו זה מזה תכלית שנוי. כמעט שני הפכים. לויטן, הצפוני על-פי מולדתו, לא רדף אחרי ה“חי המדבר”. אדרבה, דומה שהיה בורח ממנו. את כל רוחו הנכאה והעגומה שפך על הדומם ועל הצומח. הבדידות והדממה – מעין נובע יגון מתוק ועמוק לנפשו. אוהב הוא את הפנה העזובה והנשכחה, את בין-השמשות, את המחבואים שבטבע. הפֵּיסַז’ים של לויטן, שירי צבעים נוגים וענוגים אלה, רובם ככלם ריקים מכל נפש חיה. יש רק שנדמה לך לעתים, כי נפש חיה אחת נעלמת מעינים, והוא הצייר עצמו, שוכב מוצנע שם באחד המחבואים ועיניו השחורות, הגדולות, העמוקות, מציצות ביגון חרישי, אצילי, ב“עינו של עולם”.

חלופו הגמור בפסטרנק. הוא הדרומי, בהיר הרוח ובהיר העין, ינק ממקור האור והזהר. צהלת החיים וששון אורם הם יסודי נפשו. ראש מַעיָניו – האדם וחייו לכל גלוייהם. גם פורטריט פשוט כשהוא יוצא מתחת ידו – אתה רואה דרך בו את האמן הישר ובריא הרוח, ההולך את דרכו לבטח ולמישרים, בלי עקיפים ועקלקלות ובלי התחכמות וכרכורים. עינו טובה ופקוחה בכל סביבותיו וידו הקלה מהירה לקבל ברצון את כל אשר תושיט לה ברכת אלהתים.

דורשי סמוכים להוטים להמשיל – מבחינה ידועה – את לויטן הצייר לטשיכוב הסופר. יש בין הטפין של זה – אומרים הם – מה שיש בין השטין של זה. אם באמת יש מקום לסמוכים כאלה – ומבחינה ידוע אולי יש – כי עתה עלינו ליחס את פסטרנק על בית-מדרשו של טולסטוי בצרוף תוספת מועטת ולא ביחס לשעור קומה, כמובן, אלא ביחס ל“דרך” ולשאיפה הכללית וביחס לבחירת האמצעים. ריאליסמוס בריא ופכח, יכולת אמנית ושליטה גמורה באמצעים, הרִשום המדויק והמהוקצע ה“פוגע בבבת העין”, תפיסת הדברים כמו שהם ובהויתם העיקרית, פנימיות נתונה בלבוש של חיצוניות, פשטות ודרך קצרה – תן עליהם מלבד זה גם תוספת מועטת של ליריסמוס ושל השפעה אימפרסיוניסטית – והרי לך בצורה פורמלית תמצית מדותיו של אותו בית-המדרש שיש ליחס עליו את פסטרנק. ואולם מלבד כל אלה יש עוד איזה משהו שאינו מתקפל בשום פורמולה – והוא משֶל האמן עצמו.

וככה עבד פסטרנק באמונה ובחריצות את עבודת האמנות בקרב העם הרוסי כימי דור שלם – כארבעים שנה רצופות. מאחורי האוּרוה של אכסנית בית אביו באודיסה יצא הנער היהודי, והוא עני ודל, אין לו כל, בלתי-אם יתרון רוחו ורצונו העז, ירושת אבות אבותיו האחת, ויהי לאחד מבוני האמנות הרוסית בידיו ולאחד ממרביצי תורתה ברבים. ומה נתן לעמו בכל העת ההיא?

לא כלום. או כמעט לא כלום. שוב אותם הפרורים מעשה “כלאחר יד” ובין-השמשות. רשימה אחת קטנה, אמנם נחמדה, “כלי זמר”. עוד אחת: “יהודי גולה”. יש לו, כמדומה, עוד איזו רשימה ציורית בשביל איזו תעודה של איזו אגודה ציונית או שאינה ציונית – וזה הכל. וכל זה – בימי דור שלם! ארבעים שנה תמימות!

אין כּוָּנתי להגזים. יודע אני כי פסטרנק איננו מן “המאורות הגדולים”. עולמות חדשים לא גלה ואת “היַמים במדבר” לא מצא. גדולה מזו: בעיני לא ירע כלל, אם יבֻקש הדבר וימָצא, כי גם ההערכה הכללית, זו שנתתי בזה למעלה על פסטרנק ועל מעשי ידיו, אף היא איננה מדוקדקת ביותר, כי העדפתי וכי החסרתי מעט. ואולם גם את זאת האחת ידעתי אל נכון, כי האנשים אשר מבני מינו ומדרגתו, בעלי כשרון ובעלי מרץ, אנשי תרבות ואנשי מסורה, הם הם היסוד הבונה שבכל אומה. אין עם אשר יבָּנה ואשר יִכּוֹנן בלעדיהם. האנשים בני מין זה הם השומרים הנאמנים לרכוש התרבותי הצבור ועומד והם המוסיפים עליו מעט מעט. הרשות אפוא לשואל לשאול איש כמוהו, ודרך בו – את שאר האמנים אשר כגילו: מה נתתם ומה הוספתם לעמכם אתם?

הגאונים – דרכם דרך הנשר בשמים. מי יציב להם גבולות ומי יתוה להם נתיב? אכן גם אִתּם עוד תדבר האומה משפטים – אך בלשון אחרת. חטאתם הם – תהום רבה. אפס אתם, אתם, אנשי המקום והזמן המצומצמים – איפה הייתם אתם כל ימי ארבעים שנה?

איפה הייתם אז, בהִמֵק עמכם בעֱנוּתוֹ וברבצו תחת משא יסוריו? מדוע לא באתם לתת כתפכם עם כתפו אל הסֵבל ופיכם עם פיו אל כוס התרעלה? ארבעים שנה רצופות הסגירו את עמכם בין החומות כעדת מצורעים, הצמידוהו לצחיח סלע וסתמו עליו את כל מקורי המחיה, מנעו ממנו אור ואויר וכבוד אדם, השליכוהו שנה שנה כנבלה מאכל לכלבים ולחזירי יער ויטביעוהו יום יום בים של רוק – “איכה רעיתם, איכה הרבצתם” כל העת הנוראה ההיא? איכה נועזתם ליהנות מזכיותיכם היתרות אשר העניקה לכם אותה היד, אשר הכתה לחי אתכם ואת עמכם ואת אלהיכם שבע ביום?

וגם אחרי-כן, במלאות הסאה, ועדת נלבבים קטנה יצאה במתי מעט, ובכח עוד מעט מזה, להרים נס ולקרוא קריאה לתקומה ולבנין – איפה הייתם גם אז? מי מכם בא לתת אצבעו עם הבונים? איפה הנדבך, איפה האריח והלבנה, תוספת ידכם?

מכם לא בא איש. אך אלהים הוא היודע, מדוע ראו האמנים את עצמם כל ימיהם “כחתנים בלילה הראשון”, שפטורים מכל המצוות, כי על-כן אמנים חפשים הם, חפשים כמתים, מכל עול.

אינני כמוכיח, כי-אם כזועק לרוח. יודע אני כי אין על מי ואין על מה להתרעם – גורלנו הוא. ימים רבים אולי לא נמצא באמת לאנשים כמו אלה מקום ובית-אחיזה בתוכנו מלבד אחוזת-קבר. הטובים ועמוקי התכונה שבהם – אין זאת כי-אם שתו גם הם מכוס היגון בסתר, ומדי התהלכם בין זרים כפרשים נעלמים והמסוה על פניהם – מי יודע אם לא הטו אזן לפעמי החשאים של איזה מלאך עצוב ההולך מאחריהם הרחק בלאט ונאנח דומם. אין זאת כי-אם היו גם כאלה! אך היש בזה כדי תנחומים? היש בזה כדי תשלומים על כל הרעה הגדולה אשר הרעו לעמם בצאתם מאתו איש אחרי אחיו, איש אחרי אחיו, לבלי שוב עוד אליו לעולמים ולהכרית לו כל אחרית ותקוה? כי מה תקוה ומה אחרית לעם שמוציא ואינו מכניס, מוציא ואינו מכניס…

וכלום בימינו לא כך הוא? לפני זמן מועט, בשיחתי עם מלומד צעיר, ציוני טוב – שאינו יודע, כנהוג, מלה עברית – פרופיסור באוניברסיטה גרמנית, נזדמן לי לשמוע מפיו על דבר המספר המבהיל של יוצרים ובונים מעולים וחרוצים, אשר הקימה היהדות בגרמניה ובאוסטריה לכל מקצועות התרבות: למדע, לספרות, לאמנות, לתעשיה ולדברי צבור וכו'. “וכלם, וכלם – סִיֵם ביגון – מחוץ למחנה שלנו הם”.

מדוע? מדוע הם עומדים גם עתה, כטמאים, מחוץ למחנה? הבוא נבוא אנחנו ואבותינו וטפנו להשתטח לפניהם ולהביאם אל המחנה פנימה בתֻפים ובמחולות? מנה לנו בידם. שטר לנו עליהם – יפרעו את השטר!

כי רק מאשר לעמם ומחוסן רוחו עשו להם את כל החיל ואת כל הכבוד. גם מראשית צאתם אל המערכה, בלכתם, כמו שנדמה להם, אחרי יצר לבבם ואל אשר ישאם רוחם החפשי, גם אז לא היו באמת בלתי אם שלוחי עמם ועושי דבר מלאכו הנעלם. רוח עמם הוא אשר שלחם כחלוצים לפניו אל המערכה לחיים ולמות, ובהעניקו להם ממיטב נשקו וכלי-זינו, לטוּשי דור ודור, בני כחו וכח-כחו, מלא את ידם לכבוש לו, ויהי מה, זקיפת קומה והרמת קרן בין משפיליו ומנאציו. שלח שלָחם על מנת לחזור, למען ישובו אליו אחרי-כן חזקים משהיו ובָנו לו את בית חייו. לא להם אפוא פרי נצחונם, כי אם לאשר שלחם. גזלת אביהם ואמם בבתיהם.

אַל נא יאמרו לפַיס אותנו בתשלומי מס. מוחלים אנו להם את “החייט העור” ואת “כלי הזמר” ואת שאר נובלות האמנות שהם משילים משמִטה לשמִטה לתוך גננו ממקום מַטָעָם מעבר לגדר. אותם גופם – הוא הדבר אשר אנחנו מבקשים. דורשים אנו מהם את עצם היותם בתוכנו, את שבתם ואת קומם ואת לכתם, את כל שטף כחם ואיתן חייהם, אותם כלם כמו שהם, על חטאותיהם וצדקותיהם, על שגגותיהם וזדונותיהם גם יחד. את גזעם ושרשיהם שיהיו בגננו – הוא הדבר אשר נבקש! על הנוף ועל הפירות לא נקפיד: יהי זה נוטה ואלה נושרים לרשות אחרת. אנחנו לא נדרוש מהם כלל “נושאים עבריים”. ייצרו להם ככל העולה על רוחם – ובלבד שייצרו בתוכנו, על קרקענו אנחנו, כשהם בקרב המחנה פנימה וכשפניהם מוסבים ועיניהם מביטות אלינו. יתר על כן, אין אנחנו מַתנים עליהם בכלל שום תנאים. ישבו עמנו – ודי! עצם האדם, ככלי מחזיק סכום של חיים – הוא הוא רכושה היקר ביותר של האומה. ישפּוך איש איש מהם את כלי חייו אל נחל האומה והִרבָּה איתנו. פרי רוחם כשהוא בא אלינו מן החוץ, מעבר לגדר, אין לנו בו כדי “חיות”. חסר הוא לגבנו את ה“ויטָמין”.

והנה נמצא הפעם אחד מן ה“שרידים” אשר “הסתכן” ושב אלינו, וכנראה, על מנת להשתקע. על זה מעידים מעשיו הראשונים. הוא בא אלינו בשני פרצופיו כאחד: גם בתור אמן יוצר וגם בתור אמן פדגוג, המורה ומסביר את האמנות לרבים. הבא הביא לנו הפעם גם משלו: אלבום של תמונות סופרים ואמנים מישראל וגם מחברת כתובה בידו על רמברנדט וציוריו העבריים. על טיבם של שני אלה יגידו מבקרים מומחים את משפטם. אני, כמי שאינו מומחה, אין לי אלא להעמיד חבר על חזקתו. כמו כן אין זה מעניני לחקור ולדעת, מה ראה על ככה כי שב. דברים שבלב הם ואין דורשים בהם ברבים; ואם תמצאו לומר: פסול אני לכך כנוגע קצת בדבר. כל כַּוָּנתי הפעם איננה בלתי אם לאמור לו “בואך לשלום” ולהפיג את פחדו קצת. ידע נא כי לא אל חורבה שוממה ישוב הפעם. העתים, ברוך-השם, נשתנו בינתים וגם בארבע אמות שלנו יש לנו מה-שהוא ומי-שהוא. הוא ימצא הפעם בתוכנו גם עין רואה, גם אזן שומעת, ולכשיזכה – גם פנים מסבירות. אלהי ישראל פקד על נאמן ביתו עון התנכרות קלה בת רגע וימנע מעצמותיו מִשכּב בארץ אבות. עם ישראל איננו קַנא כאלהיו, ומי שנתן אחוזת-קבר בתוכו ללֵויטן, שמת במסוֵהו, ערפו לעמו וצלַבלבוֹן של זהב משובץ מרגליות על לבו – הוא יתן אחיזת-חיים לאלה השבים אליו בכל לב. אכן לא נכַחד מעִם השב, כי מאד מאד צר לנו על שבושש לשוב: כי צר לנו, צר מאד על שנתן את “חטאיו” לאחרים ואת “התשובה” לנו; ובכל זאת יהי גם שובו המאוחר ברוך. פתוֹח נפתח לו. לעולם היד פשוטה לקבל שבים. בפה מלא נאמר לו: אחינו אתה – בואך לשלום. ומי יתן – והיה גם לברכה.

י“ז חשון תרפ”ג, הומבורג לגבי ה"א.

תשובה למר אוסישקין

ב“הגנה” חוברת כפולה ד-ה יצא מר אוסישקין לדון ב“שאלת ההֲבָרָה” מתוך נקודת הפוליטיקה, ואחרי שכתב שם מה שכתב הסיק הלכה למעשה, כי בדיעבד, מאחר ש“הקומץ” בארץ ישראל, “השטאב העליון שלנו”, בחר, ויהא בטעות, בהברה הספרדית – שוב אין אחר מעשה קומץ כלום, ואנחנו כלנו באלפי רבבותינו מחויבים להכנע.

אומר את האמת: כל המשא והמתן בשאלת ההברה, לפי הצורה שנתן לו מר אוסישקין, נראה לי תמוה מאוד. מה נפשך: אם ההברה תלויה, כסברת מר אוסישקין, בבחירה או בגזרת שלטון – מי יעכב אפוא בעד ה“שטאב” לשנות בחירתו, לאחר שיוכיחו לו מומחים את טעותו. הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וטעות, התלויה בבחירה, לעולם חוזרת. אלא מה? אינה תלויה בבחירה, כמו שהבינה זאת לנכון המערכת בהערתה, וכמו שהיא באמת – מה, אם כן, מקום לכל המשא והמתן?

ואולם צריך אני להגיד גם זאת, כי עיקר הנידון כשהוא לעצמו אינו מעסיקני הפעם כלל. שאלת ההברה תפתר, כמובן, לא על ידי הפוליטיקה, ומצד זה דעתו של מר אוסישקין לא מעלה ולא מורידה. על מה אין לעבור בשתיקה? – על אותה הטנדנציה הכללית, שמבצבצת ועולה מכל שורה ושורה של דברי אוסישקין ומן ה“פתגמים” המשולבים בהם. הפתגמים הללו יותר משהם באים ללמד על עצם הנידון, יש בהם כדי ללמד על השטה כלה של ה“קברניטים” שלנו ועל יחס ה“פוליטיקה” שלהם לערכי תרבותנו ויוצריהם. את השטה הזאת חושב אני, ורבים כמוני, לנפסדת ולמזקת, ואם תנצח – סכנה רבה כרוכה בה לכל עבודת התחיה, ומצד זה כדאי באמת לבחון את דברי מר אוסישקין ולענות ל“קברניט” כקברניטותו. נשמע מה בפיו!

“בשאלה זו” – אומר הוא – כלומר בשאלת ההברה, “צריכים להתענין לא רק הבלשנים והסופרים שלנו, כי אם גם, ואולי קודם כל, קברניטי הפוליטיקה הלאומית שלנו”, לפי ש“התנועה הזאת”, כלומר, התנועה של תחית הדבור העברי, “איננה כלל וכלל תנועה תרבותית או פידגוגית כי אם אך ורק תנועה פוליטית מדינית”.

דברים כדרבונות. "איננה כלל וכלל… כי אם אך ורק… " מי ששונה הלכה פסוקה כזו ודאי שיש בידו הוכחות מוצקות. נשמע מה הן:

ה“תנועה הזאת” – אומר הוא להלן – “נולדה באותו הרגע עצמו” – דיוק על פי השעון – “שהונח היסוד לבנין המרכז הלאומי בארץ אבות. בן יהודה, שאפשר לחשוב אותו לאבי התחיה של הדבור העברי, אחרי הדפיסו את מכתבו ההיסטורי בסוף שנות השבעים, עזב את פריס והשתקע בירושלים” – מאורע גדול ונשגב! – “וכל אלה שהביטו על הדבר מנקודת המבט התרבותי התנגדו לזה – לדבור העברי – בכל תקף. הסופרים היותר ידועים ממנדלי עד פרץ ופרישמן – אלה הסופרים שחקו ולעגו תמיד להדבור העברי. מיסדי הגימנסיה העברית הראשונה שלנו ביפו היו דוקא לא מגדולי הסופרים והפידגוגים”.

מקצת מן הדברים האלה – אעיר דרך אגב – בכל ה“דיקנות” הנפלאה שבהם, לא נאמרו, כמובן, אלא לתפארת המליצה, “לחזוק החברה”. לא זאת הפעם הראשונה שהפוליטיקה בודה לה לצרכיה המיוחדים “גבורים” ו“אויבים” או “זמנים ומועדים היסטוריים” שלא היו מעולם. “אלה הסופרים” שמנה מר אוסישקין לא שחקו ולא לעגו מעולם לדבור העברי, וכל שכן שלא התנגדו לו בכל תקף. לא נאה לבר דעת לחזור בקול רם ובאזני הקהל על דבה תפלה כזאת, אפילו אם היא מן ה“מפורסמות” בשוק. כמו כן, “אבהותו” של “הגדול הגבור” בן יהודה בדבור העברי אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים; איני מבין גם זאת, מה ראה מר אוסישקין להקטין את ערכם הפדגוגי של מורי הגימנסיה? האם כדי להגדיל את כח ראיָתו? כלום יודע לנו מר אוסישקין פדגוגים מעולים מהם? וכלום לא קדמו לאלה בעבודתם הפדגוגית בארץ ישראל גדולי הוראה כיצחק אפשטין, דוד ילין, וילקומיץ ועוד?

ואולם, כאמור, אין זו אלא הערה דרך אגב. עיקר כחו של אוסישקין לא בראיותיו, אלא בפתגמים קצרים ובהלכות פסוקות, כמשה מפי הגבורה. קובע הוא בקרדום מסמר אחר מסמר. אחד מהם כבר הובא למעלה: "תחית הדבור איננה כלל וכלל… כי אם אך ורק… " עתה יבא המסמר השני:

“המדיניות – זה הוא ההמון – זה הוא הדבור; התרבות – זאת היא האריסטוקרטיה – זה הוא הספר” – וראיה “גדולה”:

“ובאמת אנו רואים בחוש, שהמלחמה היותר עזה וכבירה בעד תחית שפת הדבור מנהלים בכל העולם רק קברניטי הפוליטיקה הלאומית – כך היה בביהם, באונגריה, ובאירלנד וכך הוא גם אצלנו. הציונים נלחמים בעד שפת ארצנו העברית, והסוציאלים בעד הז’רגון, שפת הגלות”.

והיוצא מזה? “שהפוסק היחידי בשאלת ההברה הוא”… כסבורים אתם, אותו ה“המון”, שהוא ה“פוליטיקה”, והוא ה“דבור”, ומימלא גם בעל ה“דעה”? – חלילה! הפוסק היחידי בשאלת ההברה הוא דוקא:

“הקומץ הקטן שנמצא שמה (בארץ ישראל) ושיש לו ערך הרבה יותר גדול ונכבד מאשר להמיליונים של יהודים היושבים בהגיטות הגלותיות. השטאב העליון שלנו שם הוא ומחויבים אנו להכנע לו”.

“הגיון” נאה – לא כך? אבל נניח נא לפי שעה את ההגיון. קודם כל יש לתקן טעות אחת בדברי מר אוסישקין המובאים למעלה. “המלחמה בעד תחית שפת הדבור” – אומר הוא – “מנהלים בכל העולם רק קברניטי הפוליטיקה הלאומית – כך היה בביהם, באונגריה, באירלנד, וכך הוא גם אצלנו”.

טעות קטנה: בביהם ובאונגריה ובמקצת גם באירלנד – המלחמה מתנהלת לא בעת “תחית שפת הדבור”, כמבטאו המשונה של מר אוסישקין; שפתם שלהם הרי היא מדוברת ועומדת בפי ההמונים או בפי מקצתם, ולאיזו תחיה היא זקוקה? אלא לשם מה “המלחמה מתנהלת”? לשם הכרת זכיותיה המדיניות והשלטתה התרבותית של לשון ההמונים – ומעין תפקיד זה הרי ממלאים אצלנו, לפי דעתם, וגם לפי הודאת מר אוסישקין, דוקא הסוציאלים, ולא הציונים.

ואם כך, השם מר אוסישקין לב אל עוצם הסכנה שבדבריו, גם לפי שטתו הוא? נניח, שאנחנו בני הפרוזדור שבגלות, כלנו באלפי רבבותינו, מחויבים באמת להכנע לפני הקומץ הקטן ש“בטרקלין” הארצישראלי; אבל מה נעשה אם האלפים והרבבות יעלו אל הטרקלין בחומה – ובלי התקנה בפרוזדור בהברה הספרדית – ויבטלו את ה“קומץ” ברוב? אם “המדיניות הוא ההמון”, ועם זה, היחוס של ה“שטאב” יחדל – הרי ממילא יהי הוא, אותו ההמון, הפוסק האחרון שבאחרונים, שהלכה בודאי כמותו! ואם ההמון יפסוק: ז’רגון – מה יעשה אז מר אוסישקין? אל מי יפנה לעזרה? אל ה“מקל והרצועה” של ה“שטאב” שבטל באלף? או אולי סומך מר אוסישקין על הנס, שהכניסה אל הטרקלין תהיה גם מכאן ולהבא “טפין טפין” כדי בטול בששים?… אמנם יש עוד בעולם “תרבות ופידגוגיה” – ואולם לדעת מר אוסישקין, תנועת הדבור העברי הרי “איננה כלל וכלל תנועה תרבותית ופידגוגית אלא אך ורק תנועה פוליטית”.

אין צריך כלל להיות בלשן, אלא דוקא מעט יותר פוליטי, כדי להבין, שאם נשמיט מתחת הנסיון של תחית הדבור העברי בארץ ישראל ובכל מקום את בסיסו התרבותי והפדגוגי – כי אז יהי ערכו הריאלי, כלומר, הפוליטי, פחות משוה פרוטה. נסיון של תחיה שפה בפה, ואפילו בן שלשים ואפילו בן מאה שנה, אם אין זכותם וכחם של תרבות, היסטוריה וחנוך ועוד כמה תנאים אחרים מסַיעים לו, איננו בלתי אם צל עובר וחלום יעוף - מין אֶסְפֶּרַנְטוֹ, ולא “חזיון מוחשי” ו“עובדה של חיים”, כמו שרואה מר אוסישקין בחלומו. רוח מצויה אחת יכולה להפך על פיה את כל “הקערה” ולא יצילוה שום חשבונות וצרופים של פוליטיקה.

“כך היה בביהם ובאונגריה” – כך ולא כל כך! שם יש שפת דבור ממש, ובפי ההמון ממש, ומשתדלים בכח המדיניות לעשותה לשפת התרבות והחנוך. אצלנו – חלוף הדברים: ה“יש” היחידי שלנו הוא לפי שעה רק שפת הספר והתרבות, ובכח החנוך אנו שואפים להפכה לשפת הדבור. את ההבדל הזה אין שום פוליטיקון רשאי לשכוח, הרכוש הריאלי היחידי שיש לנו לפי שעה בעין – הוא דוקא שפת הספר, דוקא התרבות, דוקא החנוך. ומי שמבטל בשאלת השפה את ה“בעין” ובונה על ה“אין” – לא רק בלשן איננו, אלא הוא – אוי ואבוי! – גם פוליטיקון גרוע.

הפוליטיקון הגמור יבין, שאם לדבור ולהמוניות גרידא – כחה הפוליטי של כל שפה אחרת המהלכת בין היהודים – שפת המדינה וכל שכן הז’רגון – יפה פי אלף מכח העברית אפילו לגבי ארץ ישראל. ובאמת, הרצל, למשל, ששאל בתם לבבו: “בי אדוני, הגידו לי מה זאת תרבות עברית?” – הוא דלג ב“אלטנַיְלאנד” שלו בקלות נחמדה על כל הענין של שאלת השפה. היהודים יושבי אלטניְלאנד שלו מדברים בשפות שהביאו עמם מארצות מגוריהם: בגרמנית, בז’רגון, וכו' – וכדין! מי שאינו יודע מה זאת תרבות עברית, ממילא אין לפניו גם לשון עברית. אבל מר אוסישקין, שמצד אחד הוא כופר בכל לשון אחרת מדוברת, ומן הצד השני “תנועת הדבור העברי איננה כלל וכלל תרבותית או פידגוגית” – מה ישאר אפוא בידו הוא? לא כלום! דרי ה“טרקלין” שלו יהיו מחויבים להיות חרשים ואלמים!

הפוליטיקון הגמור, המבין ערכם של דברים לא יהא אץ וקוצץ לפני קהל “הגנה” דבור מפוצץ מעין זה, ש“לפטפוט” של ילדים בגן, או לשלט בשוק בעברית משובשת יש ערך הרבה יותר גדול במובן הפוליטי מאשר להספר היותר חשוב בדור האחרון - ל“מורי נבוכי הזמן” או מאשר ליצירה שירית. הוא לא יאמר כזאת לא מיד, בשעה שמלבד אותו הספר אין בידינו כלום, ואפילו אם יש מעין פטפוט ומעין שלט משובש, הרי הכל בא לפי שעה מכחו של אותו ספר ונסמך עליו וניזון ומקבל חיותו הימנו ובלעדיו לא תצויָר מציאותם כלל וכלל; והוא לא יאמר כזאת גם לאחר זמן, כשנזכה באמת – מי יודע אחרי מתי עוד – לדבור גמור, ממשי, טבעי, דבור נושא את עצמו, כמו שלא יעיזו לאמר כזאת הגרמני, הצרפתי, האנגלי ביחס לשפתם ולספרותם הם. הפוליטיקון איש התרבות יבין, כי הַקְבלה כזאת – פטפוט ילדים לעומת ספר של הֶגֶל, למשל, ושלט משובש לעומת יצירה שירית – אפילו במובן הפוליטי, היא הקבל תפֵלה בכלל, לפי שהיא ריקה מכל תוכן ממשי, וממילא אינה אלא פַּרַדוֹכְּסְ גס ובאנאלי. משל למי שיאמר: “יפה מנה קטנה של שמן קיק לקיבה מקולקלת במובן המדיציני משור פר מקרין מפריס”. עוד פסיעה גסה רק אחת בהקבלה זו – ו“החכמה העמוקה” שבה תובן על נקלה: וספר התנ“ך? היש לו לזה “ערך פוליטי”, או פטפוט והשלט המשובש יש להם, כלשונו המשובשת של מר אוסישקין, ערך “פוליטי הרבה יותר נכבד” ממנו? וכי דברים כאלה נתנו למדידה? וכי כך מודדים אותם? מר אוסישקין, שזוכר את ה”דאטה ההיסטורית" של מכתב בן יהודה ה“היסטורי”, אולי יזכר עוד מכתב היסטורי אחר, שכתב באותו הזמן עצמו, בשנת 1870, גוי אחד, ורֵינאן שמו, לגוי אחר, ושמו שטרוֹס, ושם נאמר: “כי דאנטה, פטרארקי ואמני הריניסאנס יסדו את אחדות איטליה, וגיתה, שילר, קאנט והֶרְדֶר יצרו את ארץ האבות בגרמניה”? היש בכחו להבין, לפחות, דברים כאלה? תמיהני. וכל שכן שלא יבינו, לא הוא ולא שכמותו, אם יֵאמר להם – הה שמים! – כי אפילו “אלה הסופרים” הלועגים, כביכול, לדבור העברי, כמנדלי, פרץ ופרישמן – ערכם לגבי תחית האומה והלשון גדול הרבה עד לאין שעור מכל הפטפוטים והשלטים המשובשים, ואפילו מן המאמרים המחוכמים של הקברניטים בשאלת ההברה גם יחד. לא, הם בשום פנים לא יבינו! ¹עיניהם של אלה הלא סתומות מראות את המנהיג האמתי, ואף אם נעלם, של אנית הפוליטיקה – את הרוח, ולבבם הלא ערל מהבין כי בלעדיו כל מפרשיה כלם אינם אלא סמרטוטים מתים. לא כן הפוליטיקון הגמור ואיש התרבות. הוא יבין ויבין שכל “תחיה”, וכל שכן תחית שפה, העומדת “אך ורק” על פרוגרמה פוליטית ואינה ילידת פנים, צרך נפשי עמוק, זעקת נשמה של דורות לשלמות פנימית, סוף דבר, הכרח תרבותי – “תחיה” כזאת ערכה הפוליטי היא קלפת השום. גם פטפוט ילדים ושלט משובש, כדי שיהיו “אמת פוליטית”, מוכרחים להעשות תחלה “אמת נפשית”, ובלעדי זאת יהפכו לקומֶידיה תפלה, שכחה הפוליטי שוה לכחם הקטלני, למשל, של כלי תותח מצוירים על הנייר או לכחם הממוני והמשפטי של שטרות מזויפים. הפוליטקון איש התרבות ורחב הלב והעין לא יבין בכלל, מה היא אותה ההקלה של פוליטיקה לעומת תרבות. וכי הפוליטיקה עצמה, במשמעה הרחב, אינה בכלל תרבות? וכי התרבות עצמה אינה בכלל פוליטיקה? הפוליטיקון בהיר העין יבין לבסוף, כי כל אותה המדיניות שמתאמרת להעשות אפוטרופיָה ולשית כפה על ה“תרבות” על מנת לשעבד את זו לצרכיה ולא להשתעבד לה – מדיניות כזאת סופה להעשות אַנָסית, ועם שומר נפשו ואשרו ירחק ממנה. אשרו הגמור של העם תלוי לא במעשה תקפם וגבורתם של “קברניטיו”, אלא בהתפתחותם החפשית – חפשית לחלוטין – של כל כחות נפשו ופנות חייו. רוח העם הוא האדון היחידי והוא המחוקק, והפוליטיקה אינה אלא שמש ומשרת שמח לעשות רצון קונו, ולא להפך. ופוליטיקאי כזה, בגשתו אל “בית היוצר” של תרבות העם, ישל נעליו תחלה ולא יכנס לשם בסנדל מסומר, ובבוא לפניו שאלה כ“שאלת ההברה”, למשל, יאסוף ידיו ממנה, בהבינו כי שאלה ממין זה אינה נפתרת לא באגרוף ולא בדבור מפוצץ ולא בקומץ של “ראשי המטות”, אלא על ידי אלפי תנאים וגורמים אחרים ובכחם של חקי ברזל תקיפים, תקיפים אפילו מ“כח רצונם” של קברניטים, דבר שידוע לכל מאן דבעי למידע – מלבד לקברניטים שלנו.

ואם אחרי כל אלה תציק לכם אליבא דמר אוסישקין הקושיה החמורה: ובאמת מדוע לא לשון מדוברת ממש, ובפי ההמון ממש? אם “המדיניות זהו ההמון, זהו הדבור” – הרי “היוצא מזה” מובן מאליו לכל תינוק, ושום קפיצה הגיונית אל ה“קומץ” ואל ה“טרקלין” לא תבטלהו?…

מר אוסישקין כפוליטיקון מובהק, נזהר מנגוע בשאלה זו בפירוש, אבל בדרך הבלעה הכין תשובה לה. ושוב בצורת אפוריסמוס:

“כל האידיאולוגיה של שפה זרה (קרי ז’רגון) בתור שפה לאומית – אומר הוא בהדגשה – היא זנות רוחנית. »והיה מחניך קדוש« - זהו הצווי המוחלט בזמן שעם מתכונן לרשת את ארצו ומדינתו”.

ההדגשה היא של מר אוסישקין. מכלל, שמיחס לדבר זה חשיבות מיוחדת, ערך מכריע – ובצדק! שום נמוק ממשי אחר מלבד זה אין למצוא בכל דברי מר אוסישקין. אבל אם כן, יואל נא מר אוסישקין להודיע: מתוך איזה אוצר לקוח נמוק זה? משל המדיניות או משל התרבות? “זנות רוחנית”, “מחנה קדוש” – כלום לשון הפוליטיקה היא? כלום הפוליטיקה נכוית מדברים כאלה? הפוליטיקה – קַיְמא לן – ריאליסטית היא, ואין לה אלא מה שידה ממששת. אם דבור – דבור גמור, ואם המון – המון ממש. כלומר, שוב אותו הז’רגון. לפוליטיקה יש מלבד זה צווי מוחלט שלה: אל תשגה בחלומות. ואם, תחית הדבור “איננה כלל וכלל תנועה תרבותית פדגוגית” – מה צדקה לו, לבעל הדעה הזאת, להשתקשק בכלי זין שאינם שלו ושהוא מבטלם למפרע?

אין זאת כי אם מרגיש גם הוא במעמקי לבו, שלא מדעת, כי נמוק זה, שהוא כלו תרבותי, הוא משענתו האחת הממשית, בית מנוסו האחרון, ואם כן, אך לשוא נחפז הקברניט לטפס ולעלות על כסא הוראה, שאינו מזומן לו. לפי שעה יואיל לפנות את הכסא לבעליו הגמורים – לאנשי התרבות והפדגוגיה. הם יורו, והפוליטיקה, אם בת תרבות היא, תשמור לעשות.

י“ב טבת התרע”ט, אודיסא.

לצאת ה“רביבים”

“קובץ ספרותי רביבים (א.) נערך על ידי י. ח. בְּרֶנֶר” – כך רשום על גבי השער, כך ולא יותר. קצר ופשוט. קצור זה עושה רושם טוב מיד, וכשאתה מעביר עין על פני הקובץ עצמו הרושם הטוב מתחזק. במקצת, הקובץ עדין מזכיר את ה“מעורר”, אבל רק במקצת. כאן, ב“רביבים”, נתמעטו מעשי הילדות, ונתרבו דברי ספרות. גדולות אין אף כאן. הדברים קטנים, רובם פרורים – אבל יש בהם יפים, ויש גם יפים מאוד. ואולם לא על זה אני דן. יפים, לא יפים – יבוא המבקר ויציב “ציונים”. ואליבא משנה בתריתא דשופמאן – יבוא האמן (עיין “תולעים ספרותיים”). אני – מודה אני – איני לא הא ולא הא. על מה הייתי רוצה להעיר? – על אותו ההבדל שבין ה“רביבים” ל“המעורר” בנוגע לה“טון” הכללי. משהו זה, שאחריותו כלו על העורך, הוא הנותן תבל בנעימה ושקול לפעמים כנגד הכל. איני יודע, אם אותו הבדל הוא יליד המקרה או יליד הכונה – אבל, בכל אופן, הריהו נמצא בעין – ודוקא לשבח ולא לגנאי, כמו שהייתי חושש מתחלה על יסוד “סימנים” שונים. טעיתי, אפוא, הפעם טעות נעימה ואני שמח להודיע זאת ברבים.

“המעורר” – מי מקוראיו לא יזכרהו? “מלתא דתמיהא מדכר דכירי אינשי”, והעורך עשה כל מה שבכחו – ובלבד שיעשה “המעורר” מלתא דתמיהא; ראשית, כל אותם הלחשים והקמיעות ו“השיר למעלות’ין”, שתלה העורך בשערי “המעורר” ועל משקופיו ועל מזוזותיו ושנתקלה עינכם בהם בכניסה וביציאה. זכורים אתם? “כי לעוררך אני בא, לעוררך…” – כלומר, “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. זהו על המשקוף, אחר כך – “הוצאת מסדה” – כלומר, מסדה! סמוך לכאן – “המחנה הנשאר”; יש אפוא מקום לדרוש סמוכים: מסדה – והמחנה הנשאר. ברם, “מסדה” נשתקעה מיד ו“המחנה הנשאר” נשאר לפי שעה. אז יצא המכריז והכריז: - זוכרים אתם? – “יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה, אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי המרד החסונים ובבעלי המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן גבירול ובהולכים בעקבות ר' שלמה יצחקי ורש”ל, במתכסים בטליתו של האר“י זי”ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מברצלב וכו', יקומו איש ממקומו ויגשו אל המקדש".

ואחר כך עצם אותו הדבר שהיה קרוי “המעורר” על ה“מסות” למיניהן ועל ה“שאילתות” ו“חליפות המכתבים” ושפך השיח ורחש השפתותים ועל הפילוסופיא ועל השָדַים ועל היבבות והיללות שבסוף ושבראש ושבאמצע… והכל בסגנון חטוף וקטוף ושטוף ומתוך מין התלהבות ודבקות ודבקות שבדבקות בצירוף מיני יחודים וסלודים ורקודים, כזה שטרוד לבלוע מים רותחים עם גחלי רתמים…

תאמרו: מעשה ילדות – שפיר! אבל בינתיים אירע דבר: “המחנה הנשאר” נתמזמז מסבות בלתי צפויות מראש, וביום מעונן אחד, אחרי הפסקה ממושכה, נפרד העורך בחוברתו האחרונה מאת “עשרות” חותמיו מתוך מודעה קצרה אבל חריפה: “מחוסר חומר ספרותי המעורר נפסק”. “נפרד” – לאו דוקא; הוא יצא “ברוגז”, בלא ברכה ובלא קללה, אלא בזריקת מלים אחדות מן הצד, כלאחר כתף.

ומיד, כמו שטבע הענין מחיֵב, אירע הדבר השני. התחילו ההספדים. בכו שלשים יום ושלשים לילה. ה“ספוג” נסחט עד הטפה האחרונה. ואולם קליינמאן הגדיל! זה, כמדומה, כתב, שהמעורר היה “קדש קדשים”, ובשעת קריאה, בין שורה לשורה, היה הוא, קליינמאן, הולך וטובל את עצמו במקוה… כך, או מעין כך, כתב, כמדומה, מר קליינמאן.

מתעצל אני לילך ולחשוב כרוכל, כמה עטרות הקיפו מטתו של ה“מעורר”. סומך אני על כח הזכרון של הקורא. אגב, חס אני על רגש הכבוד של מי שהיה עורך “המעורר”. כמדומה, שהוא איש הכבוד. ואולם “זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח” הוא פסוק מפורש בקהלת, ואין לך דבר העומד בפני פסוק מפורש, אפילו אם אותו הדבר הוא איש הכבוד כעורך “המעורר”. התשבחות הזבוביות של בני אדם תמימים עשו את שלהן וכאן - - -

כאן, כמו שטבע הענין מחייב שוב, אירע הדבר השלישי: עורך “המעורר”, כלומר, ברנר, אותו ברנר הצנוע והישר, שכותב ספורים טובים כל כך בסגנון מרושל כל כך, ראה פתאם את עצמו והנה הוא “גבור”, ולא גבור סתם אלא גבור שיש לו “תפקיד”. ותהי מעשה גבורתו הראשונה מגאליציה (בינתים נטלטל מלונדון לגאליציה) – פיליטון של בקרת ב“הד הזמן” על ה“עתיד”.

פיליטון של בקרת – מה בכך? מי אינו כותב עכשיו בקרת? (עיין המאמר הנ"ל של שופמאן) וכל שכן בקרת של “אמנות”. זו, כלומר האמנות, הרי היא ממש אזור חלציהם וכפתור מכנסיהם של בחורי סופרינו, כידוע. ואולם ה“גבורה הפיליטונית” קפצה הפעם לעקור את הכל, לעקור מן השרש, ובכח פיליטון אחד שב“הד הזמן”.

את ש“י איש הורוויץ, כמובן מאליו, הרגה ה”גבורה" בן רגע. דריסה אחת – וחסל. את ברנפלד מוללה בין האצבעות. ואת ברדיצ’בסקי – על זה חסה עינה. כשהגיעה אצלו – הסתפקה בסטירה קלה תחת החוטם, דרך תוכחת חבה של ידידות: “פע, ברדיצ’בסקי, אתה הרי אתה מאנשי שלומנו, ומי זה מאנשי שלומנו מטפל עכשיו בבריה קלה כ”אחד העם"? חייך, אינו כדאי!

כלומר, ברנר נפק דק ואשכח, שאינו כדאי, וממש מגוחך הוא, להתוכח ב“אופן רציני” עם “אחד העם”; וש“אחד העם” נעשה ל“סופר שלא במקומו” כשהוא בא לדון בענינים ידועים לו, לברנר; ושקלוזנר הוא סופר שקדן ואדם כשר, ובעד עבודתו התמה מגיע לו +3; ושציור קטן של רייזין מבאר ומברר ומאיר יותר מתריסר גוילין של “חכמת ישראל”; ושהיהדות וכו‘… ושהמוסר וכו’, ושהפרובלימות וכו‘, ושלא כאן עיקר ה“טרגיות” וכו’, אלא עיקר ה“טרגיות” היא כאן וכו', היינו, רז זה של ה“טרגיות” היהודית לכל מעמקיו ותהומותיו נתגלה רק לברנר ולדכוָתיה, ועד ברנר ודכותיה היה העולם שמם…¹

כך כותב ברנר.

ובינתיים יצא קובץ עלוב ומדולדל ששמו “ספרות” (קובץ ראשון). הקובץ יצא על ידי “משלנו” – וה“גבורה הפיליטונית” נגלתה שוב, אבל בלבוש של חסד. ה“גבורה”, כידוע, מתמתקת כשחלש כנגדה – יש בכך ממדת “אבירים” – והיא נתמתקה. אמת, הקובץ דל ומדולדל, רובו מעשי נערות ופליטת סלים, וערכו – קלפת השום, ואף על פי כן – סימן טוב ומזל טוב! מעי ה“גבורה” המו לו, ועל פניה החמוצים נצנצה בת שחוק מתוקה של חנינה ונחומים. ולא עוד, אלא שהתחילה ה“גבורה”, כטוב עליה לבה, לחלק קליות ואגוזים לפעוטות של חדר ה“ספרות”, כלומר: חזקו והתחזקו, ילדים, והיו לבני חיל. דעו, עיני עליכם! ולא נתקררה דעתה של ה“גבורה” עד שנתמקמקה לגמרי מתוך שפע תענוג ותקוה טובה, מסתמא, ובאותו מעמד עמדה וטהרה על פי סוד עמוק עמוק ועל פי רמז דק מן הדק גם את הצד ה“חזירי”, הסטרא דמסאבותא, של סופר מפורסם אחד. נשמתה של ה“גבורה הפיליטונית” יצאה ב“טהור, טהור”.

מפני מה “העתיד”, שהוא סוף סוף, עם כל “מבינותו” או רצונו של ברנר, קובץ ספרותי חשוב – מפני מה עליו נתכה החמה, והקובץ הראשון “ספרות”, שהוא ברובו “שירַיִם וקיסמים” ופליטת סלים, זכה לבת שחוק של חזוק ידים מפי ה“גבורה הפיליטונית” – טעמו של דבר זה לא נתפרש. יש מי שיאמר: שוב מעשה ילדות – לא, יש כאן ריח רע של “דומה לכיעור”, אותו הכעור של “חשבונות” ושל “פרכוס גומלין”, שבהם היו ה“צעירים” מאתמול מונים את ה“זקנים” משלשום… ורעה מזו: יש כאן גם מאותה ההפקרות השחצנית שהולכת ומתפשטת בתור שיטה בין ההדיוטות של הסופרים הצעירים, עליזי הבערות וריקני המוח, הלא הם ה“אמנים והיוצרים” שבשער האשפות. ברנר, כפי הנראה, נתקנא רגע אחד בירכם של ה“חברים” הגבורים ורצה לעשות כמתכונתם – אבל ספק גדול הוא אם עלה הדבר בידו. הוא אינו מסוגל לכך לא על פי מזגו ולא על פי חנוכו ואופן חייו. פשוט, לא יאמינו לו. בכל אופן, נסיונו הראשון באותו המקצוע לא עלה יפה. הוא לכלך את עטו לבטלה. הוא השתדל, כנראה, לפטם את קטרתו הראשונה על המזבח החדש בכל הסממנים: הורגשה שם גבורה של שנוס מתנים מתוך קריצת עין לצד “רייזין” ושאר ידידים אהובים; תאוה גדולה, גדולה עד כלות הנפש, לשאת חן וחסד בעיני ה“חברים”; בטול של בערות צוהלת ונהנית מעצמה עם עמקנות וסודיות של שטות; רדיפה בהולה וקדחתנית אחרי מקוריות של שוא עם התקשות להדחק אל איזה “תוך שבתוך”; מין ענוה גאותנית וגאוה ענותנית, שטעמה כצפיחית בלאקריצא. והעיקר, הטון! אותו הטון של “אנו הרי יודעים אנו את הכל. אנו הרי כבר נמצאים אנו תי”ו פרסא מעבר לכל הגבולין והתחומין ושרויים במעמקים מתחת לכל התהומות, אנו הרי כל הגשרים הם כבר כבר מאחורינו“. לא חסר שם, כמובן, גם דלף טורד של ה”טרגיות" אותה הטרגיות, מיסודו של גוריליק… כמדומה לך, שלא החסיר מן הסממנים אפילו קורטוב – ואף על פי כן…

ואף על פי כן איש לא יאמין לו. זה היה ברנר מזויף, ברנר מתחכם ומתעקם – וברנר המזויף הוא עלוב – עלוב מאוד. כשברנר מתחכם ומתעקם ועושה מעשי ערמומיות – קלסתר פניו משתנה לרוע והיוצא מפיו יש בו איזה טעם לפגם, מין טעם מתוק וחמוץ כאחד, מעין דגים מלוחים בדבש. מברנר, שאינו מקפיד על החיצוניות, יש לנו הרשות לדרוש, לפחות, לב טהור לגמרי וקצת צניעות ודרך ארץ; שאם אין אלה לו – אין לו כלום. ואת הדבר הזה שכח, כנראה, ברנר ביום שצלחה עליו רוח הגבורה הפיליטונית.

תאמרו: אֶט, פיליטון נשכח. איש לא שם עליו לב, ולמה להזכיר נשכחות? – עוד הפעם לא! אם איש לא שם אליו לב – חטאת האיש הוא. יש לנו בין הסופרים הצעירים חמשה ששה שמות, שהיינו רוצים שישארו בטהרתם וצר היה לראות את אחד מהם בנַוְלותו. צר, צר מאד היה לראות את ברנר, כשעומד אף הוא ומרקד עם השעירים את מחול המות לקול חליליהם ותפיהם של “נביאים” ו“אמנים” משער האשפות.

על היהדות, על הטרגיות וכו‘, על העתיד, על שאלות חיים ופתרונם וכו’ – מה לברנר ולכל היריד הזה? ליהדות ידאג הורוויץ ולטרגיות – גוריליק. הוא, ברנר, ישתדל נא לכתוב ספורים טובים ולתקן אגב אורחא את סגנונו המרושל. השאר יבוא מאליו, בלא עזרתו; ואם לא יבא – כח ברנר מה הוא?

הטרגיות – איני מאמין הרבה בטרגיות המכרזת על עצמה והמתגדרת בעצמה. רוב הפְּרוֹמוֹתֵּיאוּסים שלנו, שצוֹוְחים ככרוכיא, שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם, שמא פרעושים עוקצים אותם; צער העולם שלהם, העמוס כחטוטרת מכוערת על שכמם אינו באמת אלא צער על “השגה” עשירה ויכולת קבצנית… יסודו, על פי רוב, אין לבקש דוקא מעומקא דתהומא רבה של קלקלת העולם וחטא אדם הראשון, אלא מונח הוא במקום קרוב מזה. דוק ותמצא.

לב טהור ומעט צניעות – הוא אשר נדרוש מסופר עברי ביחוד. ושני סימני טהרה אלו לא נמצאו באותה הגבורה הפיליטונית. בצבצו משם כמו מתוך הבצה סימנים לדבר אחר: טלפַיִם.

וכשנתפרסמה מודעה על דבר צאת “הרביבים” – חושש הייתי על פי הסימנים הנ"ל ואמרתי: הנה עתה יבוא הדבר האחר בעצמו. מגאליציא יבוא, מאותו מקום, שזורח שם כוכבו של רייזין.

והנה הגיעו ה“רביבים” – ושוו בנפשכם: טעיתי טעות נעימה. ה“רביבים” הוא קובץ ספרותי נחמד ונעים. אותו “המעורר”, אבל בלא פסלתו. המעטפה נקיה לגמרי מכל מעשי ילדות “מזדקנת” – תאוה לעינים! אין קמיעות ואין כרוזים ואין השבעות ולחשים ושאר “הנהו מילי מעלייתא”, שהצטַיְנה בהם מעטפת “המעורר”. עצם ה“פנים” אף הוא יפה הרבה מזה של “המעורר”. על כל פנים בצורה ובסדור. אין כאן מאותה הערבוביא ורוח התזזית, רוח פסקנית, עסקנית וטרחנית, שהיתה מכרכרת תמיד כנגד עיניכם בין עמודי “המעורר”, מכרכרת בין השטין, מכרכרת מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומלאחור ומצדי צדדים. כרכורים אלו היו עושים תמיד רושם קשה ומרגיז של מהומה ופזיזות מטורפת, קפיצה לתוך הדברים, קדימה פה לאזן, חטיפה מן הפה ומן הלב, חרדה של “שמא יקדמו אחר”. ב“רביבים” אין כרכורים אלו נראים. הם נשארו במקצת רק בתוך רשימותיו הבקרתיות של העורך. מן ה“גבורה הפיליטונית”, זו שגרמה לחששותי, כמעט שאין ב“רביבים” כלום. כנראה, מבין אף ברנר – סוף סוף אינו שוטה! – שכשם שאין “העתיד” העבה והכרסני של ש“י איש הורוויץ רטיה גמורה לכל המכות, כך לא יהיו כזאת “הרביבים” הדקים והקלים. שם, ב”העתיד“, יש מלים אחדות מתוך המלון של אתמול: יהדות, קולטורה, אומה, היסטוריה, מדע, התפתחות, ר' יהודה הלוי, וכדומה; וכאן, ב”רביבים", יש מלים אחדות מתוך המלון של היום, שלמחר יהפך מסתמא אף הוא לאתמול: אמנות, יצירה, יחיד, מסתורין, מהפכה, רייזין. ההבדל, כפי שאתם רואים, אינו מרובה כל כך. אין בין הא להא אלא יום אחד. אל נא, אפוא, נתגדר. יפה, אפוא, לכלנו השתיקה, עבודה ושתיקה.

חשון תרס"ט, אודיסא.

ליובלה של הצפירה

שמעתם, שהצבע אינו אלא מקרה לעצם, ואני אומר לכם: העצם וצבעו חד! הצבע הוא עצם עצמותו של העצם.

דרך אחת קצרה בין שתי נקודות: הקו הישר; וכל עצם – צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית, אחד ואין שני! נשתנה צבעו – שוב אין הוא מה שהיה.

אין הכתוב מדבר בצבעי “גזעים” ומפלגות. לא מענייני הם.

איני מעיז לדבר גם בצבעי פרחים. הללו, לדעת הד“ר קלויזנֶר, הם קנינו הפרטי של טשרניחובסקי, וחוששני, שהד”ר יקרעני כדג.

כל שכן שאיני מרמז על ספרי הצבעים הנהוגים בעולם הדיפלומטיה והפוליטיקה. במקום שיש עורך “הצפירה”, נ"ס שיחיה, אל תגע בפוליטיקה!

ואפילו בצבעי המפה הגיאוגרפית איני מדבר, אף על פי שבתורה זו יד ושם לי מילדותי.

מקצת גיאוגרפיה עוד העליתי עמי מחדר מלמדי ומבית מדרשי הישן, והיא באה לי מתוך אותם ה“כלים” ששאבתי מהם מלוא חפנים ראשית דעת בצירופי אותיות לועזיות, כלומר: מתוך שערי המסכתות.

זולצבאך, סדילקוב, דיהרנפורט, קאפוסט, פראנקפורט דמיין, זאסלאב, פראנקפורט דאדר, זבוהיל, אמשטלרדם (מלא למ"ד), באהסלוב, פיעטרקוב, שטעטין, לבוב, קושטאנדינא (חסר נו"ן), ועוד ועוד - - -

את כל הכרכים והקק"ים האלה ידעתי כמי שיודע את עשר אצבעותיו. בקי הייתי בהן ובתושביהן העיקריים, “אזרחי השערים” מעולם: מן המדפיס והמחוקק ועד המגיה והבחור הזעצער, מן האלוף הקצין הפרענוּמעראנט ועד הרב בעל ההסכמה. את כלם ידעתי, אותם ואת זוגותיהם הצנועות וכל שלשלות יחוסם עד סוף כל הדורות. גם את השרים הדוכסים שלהם ידעתי, וכל שכן את פקידם התמידי והיחידי – האדון הצנזור.

כן, הגיאוגרפיה – זוהי במדה ידועה מקצוע שלי, אבל דוקא במפה הגיאוגרפית אין עמידה לצבעים, צבעי המפה משתנים בימינו ככרום…

עניין אחר לגמרי הם הספרים וסתם דברים נדפסים. הללו בודאי הם וצבעם אחד. על כל פנים, כן הם בעיני אני, ובהם אני מדבר הפעם.

כל ספר שבא לידי בילדותי – עֵין הנייר שלו נקלטה ראשונה במחי, ובשום פנים לא הייתי יכול עוד להפשיט את גוף הספר מצבעו. הספר וצבעו היו בעיני “לבשר אחד”. יתר על כן, הצבע אָצל “מרוחו” גם על עיר הדפוס.

את זיטאמיר, למשל, הייתי מצייר לי בדמות עיר שכולה מישור. החמה זורחת בה תמיד, ויושביה כולם לבושים בגדי יום טוב וכולם נעימים ונחמדים, מאירים ושמחים. מה שאין כן סלאוויטא: זו שוכנת תמיד בערפל. גשמים וימי סגריר שולטים בה, ובחוצותיה עוברים חריצין וביבין מלאים מימי רפש. אנשיה כולם זעומי פנים ומרי נפש, חולי שִנַיִם וחולי מעיים. שונה משתיהן – זולצבאך! זולצבאך העיר – מגרשי מרעה סביב לה ועדרי בקר וצאן עומדים שם משוקעים בתוך הדשאים ומלחכים את כל סביבותיה. כמעט ששמעתי באזני את קשקוש הפרומביות בצוארי העדרים ואת גריסת שניהם בלחכם עשב…

ויודעים אתם מדוע? הנייר של דפוס זיטאמיר היה לבן, בהיר וחלק ומראה האותיות שחור נוצץ. של סלאוויטא, להפך – עכור למראה, מחוספס, ושרטוטין מימיים היו עוברים בו מבפנים. ושל זולצבאך – נייר של זו היה בלוי וממורטט, והעלה נוצה דקה ורעה כעין העשבים, ובתוך אותה הנוצה היו חבויות אותיות גסות ודקות שמראיהן שחום מחמת יושן…

לאחר ימים, כשגדלתי, נודע לי אמנם, ש“כח המשער” שלי זִיֵף במקצת את המציאות. זיטאמיר, למשל, היא אמנם עיר נקיה, אבל בריותיה אינן נעימות ואינן נחמדות כלל וכלל. סלאוויטא – יערות ארנים סביב לה ומוכי שחפת באים שמה להתרפאות. וזולצבאך – מוציאה, כמדומה, שֵׁכָר טוב וחזירים שמנים.

אבל אין בכך כלום. המציאות בשלה וכח דמיוני בשלו. דַיָן זה אין לו אלא מה שעיניו שלו רואות. ועיניו שלו היו רואות ודנות את הכל, וביחוד את הדברים הנדפסים, אך לפי הצבע - - -

ופעם אחת, כש“נפקחו עיני” (הרי אתם יודעים את הפירוש של “נפקחו עיני”), מצאתי בעולם שני “מכתבי עתים”: את “המליץ” ואת ה“צפירה”.

כן, “מכתבי עתים”. “עתונים” עדין לא היו בעולם. את הללו בדו האחרונים. איני יודע, אפשר בימים ההם היו קיימים עוד שאר מיני “מכתבי עתים”. אני לא מצאתי בעולם בלתי אם שנים: את “המליץ” ואת “הצפירה”. שנים אלה היו בעיני ה“יכין” וה“בועז” של ההשכלה. כלום אפשר לעולם בלא חמה ולבנה"? את “עיני פָּקח” המקרה הָעִוֵּר; בעליַת הגג של שכננו מצאתי “שנה שלמה” של “המליץ” מכורך וחבילה גדושה של “הצפירה”. מונחים היו להם שם שני המאורות הללו, החמה והלבנה, על גבי קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות. חוששני, שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים.

ומאז נעשתה לי עליַת הגג למקום יחוד של קבע - - -

רבותי, יודעים אתם את הפירוש האמתי של הפסוק המתוק: “מים גנובים ימתקו”?

ויודעים אתם מה טעמה של “קריאת ספרים פסולים” בעלית הגג?

לא, אתם אינכם יודעים, וגם לא תדעו עד העולם, כי על כן “קוראי עתונים” אתם.

את “מכתבי העתים” בעלית הגג אין קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם… ואין רע אם ה“מכתב העתי” הוא בן אשתקד דאשתקד. אדרבה, יין ישן. ייני שלי היה ישן נושן, משנות תר"מ, כמדומה, והייתי טועם בו כל מיני טעמים שבעולם.

“ישוע יעבץ שר עסק” ו“אגבריאל שר גלעד”, שני ה“שרים” הללו, היו עומדים אז בעצם חומם הספרותי. זה “עשה מעשים” ב“המליץ” וזה הפך עולמות ב“הצפירה”. מתחלה הייתי אמנם בעיני כבן כפר שנכנס למדינה נכריה. לא מצאתי את ידי ואת רגלי. הלשון, הענינים, שמות המאמרים, כנויי הסופרים – הכל כל כך זר ומשונה.

אבל אחר כך נתרגלתי והכל עלה יפה. הדברים באו כשמן בעצמותי וטעמם כצפחיות בדבש, שאתה גונב בחשאי מבית אמא ואוכל לתיאבון בעלית הגג…

הרושם הראשון, העז ביותר, שעשו עלי שני “מכתבי העתים”, בא לי, כמובן מאליו, מתוך הצבע, מתוך צבע הנייר שלהם. הנייר של “המליץ”, עליו השלום, היה לבן מעין צהוב, ושל “הצפירה”, תבדל לחיים, לבן כעין כחלכל. והוא שקבע את יחוסי לשניהם מיד ולחלוטין. כך נקלטו במחי ברגע הראשון, וכך נשארו בעיני עד היום. בשום פנים איני יכול לצייר לי את ההפך.

כשהייתי יוצא ביום קיץ לאחורי הפרבר ורואה שם את ערבת החול הצהבהב – מיד עלה בדמיוני “המליץ”. וכשראיתי שם ביום החרף את השלג הלבן מעין כחלחל – מיד נזכרה לי “הצפירה”. קשה לי להסביר לכם טעמו של דבר, אבל מעשה שהיה כך היה.

“המליץ” ו“הצפירה” היו בעיני שני עולמות, שתי מלכיות שונות. אין זאת כי אם חלקו ביניהם את כדור הארץ. זה מושל בחצי כפה וזו מושלת בחצי כפה.

עיקר מדינת ממשלתו של “המליץ” – היתה היהדות הפנימית, הפנימית שבפנימית: חנוך, רבנות, תקונים בדת, לישוב ארץ ישראל, מלחמה כבדה ב“יהודים טובים”, ולהבדיל ב“שרו של עֵשָו”, כלומר: “באזמידוב ובאָקרייץ” ועוד, ועוד “מילי דשמיא” מעין אלו.

רוצה אתה במעט “לאומיות והתבוללות”? – לך אל מאמרי זלמן עפּשטיין, עצל! קרא ותתענג בדשן נפשך. יש לו שם ב“המליץ” מאמר גדול בענין זה, ושמו: התקוששו וקושו הגוי לא נכסף"!

ושמא אתה מתאוה לקצת חנוך? – קום, נרדם, וקרא את מאמרי רבניצקי. שם מאמרו צועק אליך מן “המליץ”: “הבה לי בנים ואם אין מת אנכי!” אך שמא בלשן אתה, וצריך אתה לדעת תרגום מדויק לפסוק הרוסי הקשה: “Милостивые Государьи ”עיין שם ב“המליץ” ותאֹרנה עיניך. העורך בעצמו יורה אותך לתרגם פסוק זה כצורתו וכהאי לישנא: “אצילים – שבע? – רצון”. ואם אין אתה איש מסתפק במועט ורוצה אתה דוקא ברפואה שלמה לכל מכות ישראל בבת אחת – כי עתה עשה לך צידה לחדש ימים, וטפסת ועלית לעליַת הגג, שם תשב ושם תלין, ואל תרד עוד עד אם כלית לקרוא את המאמר של העורך בעצמו. המאמר אינו גדול ביותר, בסך הכל בן תשעה המשכים, המשך לשבוע, חוץ מן ההערות באותיות פטיט קטנות כשומשמין והערות להערות באותיות רש"י קטני קטנות כטפין של זבובים. שם המאמר נאה לו ונאה לעולם: “אסי – למחות – כנשתא”.

מה? אין אתה יודע פירוש המלים? אין בכך כלום! קרא הלאה, את ההמשך השני, השלישי, הרביעי – עד גמירא. אחרי ההמשך האחרון, מקץ תשעה שבועות, תואיל, במחילה, לעיֵן באחור, כלומר: ב“תיבת נֹחַ” שבסוף הגליון, ועצמותיך כדשא תפרחנה. העורך בעצמו מאיר את עיני קוראיו ונופח בהם נשמה חדשה: “אסי למחות כנשתא” – זהו תרגום רב יוסף, או תרגום יונתן, של הפסוק, “ארוכת בת עמי”; ועיין ירמיה ח' כ"ב.

כזה וכזה היה “המליץ”. “הצפירה” לעומתו, נטלה לעצמה, על פי רוב, את החלק של “מילי דעלמא”; את ה“מדע” ואת הפוליטיקה וכדומה. אלו מאומנות שלה הם, מומחית יחידה היא לאותם הדברים.

רוצים אתם לדעת, היאך עושים טלגרף? לעמוד על “סוד העבור”? לפתור שאלה גיאומטרית? לטעום מקצת תשבורת וְאַלְגֶבְּרָא? לתת “מַט” בשתי פסיעות? לדעת, מי זה עֶדִיסוֹן? – לכו אל “הצפירה” ותגדכם! השר הממונה על כך הוא העורך הזקן, הר' חז"ס עליו השלום.

ואולי תאוה נפשכם חתיכה שמנה של פוליטיקה? כגון, לרדת עד סוף דעתו של ביסמארק, לזרז קצת את בִּיקוֹנספִילד, לסכל את עצת ווילהֶלם הסבא, לפשר בין הבית העליון והתחתון בלונדון, ליעץ עצה הוגנת לגלַדסטון? – בענין זה הואילו ופנו לכם אל העורך הצעיר של “הצפירה”, אל נ"ס, שיחיה. נתון יתן לכם מן הטוב הזה בעין יפה. יש לו רב, ברוך השם, ומצא לכם ולנינכם ולנכדכם.

כן, “המליץ” ו“הצפירה” שתי רשויות היו בעיני, שתי ממלכות; ובטוח אני, שה“נתינים” של שתי הממלכות הללו, כלומר: ה“קוראים”, אף הם בני שני סוגים מיוחדים הם, בריות שונות. ודאי משונים הם זה מזה לא רק בדעה, בטעם ובמזג, אלא גם בקול ובמראה ובבגדים, ואולי אפילו בקנוח החוטם: כל “סוג” מקנחו בדרך אחרת… קרוב הדבר, שכל באי עולם נחלקים לשני חצאים: החצי האחד – כגון אדומי המרה וחמי המזג – קוראים את “המליץ”, והחצי השני – כגון לבני המרה וקרי המזג – קוראים את “הצפירה”. אפשר שהחלוקה נעשית לפי תקופות השנה, היינו, את “המליץ” קורין, כ“פרקי אבות”, בקיץ, ואת “הצפירה” כ“ברכי נפשי” – בחרף…

אני, כמובן, גם מזה וגם מזו לא הנחתי את ידי, קורא מובהק הייתי לשני “מכתבי העתים” כאחד, ואף על פי כן – מוזר הדבר – יחוסי לשניהם לא היה שוה. ידעתי ברור, ששניהם נצרכים לעולם כטל וכגשם, ואף על פי כן…

וכאן שוב אני מתקשה להסביר לכם כהוגן את הענין הדק הזה… מרוב דקותו, מתירא אני, שמא לא “תתפסו” אותו בזהירות הראויה לדבר. הלמדתם גמרא מימיכם? פשיטא! ואם כן תזכרו מה בין הרושם, שעשה עליכם במראהו החיצוני בלבד דף של גמרא רגילה, כ“בבא מציעא”, “ברכות”, “פסחים” וכדומה, לזה של אינה רגילה, של “אינה נוהגת בזמן הזה”, כמסכת “נזיר”, “ערכין” וכדומה, ובפרט, כשהראשונה היתה בת דפוס “משלכם”, מוורשא או מזיטומיר, והשניה – מדיהרֶנפוּרט או מזוּלצבאך… כאן לא ה“חומר והקל” של ה“פְּנִים” הוא המכריע, אלא המראה החיצוני בלבד…

דוגמא אחרת: ההלכתם מימיכם באניה מניקופול לאודיסה? – הלכתם! ואם כן, בודאי זוכרים אתם את ההרגשה, שנתעוררה בלבבכם בו ברגע שעברתם מן הַדְנֶיפּר לים השחור? - - - לא, לא, אותה דוגמא בצורה אחרת קצת: בודאי זוכרים אתם אותו הרגע, שנפלתם פתאם מן הרש“י שבמסכת בבא בתרא לתוך הרשב”ם… זכרו נא: מה הרגשתם באותו הרגע?… כזה, או מעין זה, היתה הרגשתי ביחס ל“המליץ” ול“הצפירה”. הראשון – היה לבי גס בו קצת. שלך שלי, ושלי שלך. השני – היה מטיל עלי קצת אימה ומצנן את חומי. שלי שלי, ושלך שלך. אתם תולים בודאי את הקולר בתוכן, בסגנון, בסופרים? – לא, בשום פנים לא! אין זאת כי אם פעולת צבע הנייר! הכל מן הצבע!

אחר כך, בסוף ימים, ירדתי מן העליה. העולם היה בעיני אחר לגמרי.

ב“מכתבי העתים” נעשיתי “בן בית”. לבי נעשה גס בעורכים ובסופריהם, כלומר, בשמותיהם וכנוייהם של אלו. חוש חדש נתוסף לי. על פי ה“מאמרים” בלבד הייתי יכול לצייר לי את דמות פרצופו של כל אחד מן הסופרים, ובאותו הדיוק, כמובן, שבו הייתי מצייר לי, למשל, על פי מסכת “חולין” וה“יורה דעה” את האיברים הפנימיים של הבהמה: את ההמסס ובית הכוסות, העינוניתא דוורדא והסניא דובי, החלחולת והפטוטרת… או באותה הבהירות, שהייתי מצייר לי על פי מראה ה“מסכת” – את העיר זולצבאך הנ"ל…

עתה, כשאני מכיר מקצת מן הסופרים ההם פנים אל פנים, רואה אני אמנם, שאין לסמוך ביותר על כחו של “חוש נוסף”, של החוש הששי. לא רק החושים הישנים, המצומצמים, בדאים לפרקים, אלא אפילו החוש החדש.

את אחד מן הסופרים, למשל, צִיַרתי לי בדמות בעל בלורית שחורה ומגודלת, ושוו נא בנפשכם, כשראיתיו ב“חוש הישן”, בעינים ממש, מצאתיו – והנה הוא קֵרֵח כֻּלו, קרח כאלישע, כצחיח סלע! אין אף חוט השערה לרפואה! והשני, למשל, נדמה לי כגבור ובעל קומה – והנה מצאתיו והוא איש מכאובות וגוץ, וגם – מה שלא עלה על דעתי כלל – אבעבועה עגלגולת, כדמות הביצה, זורחת במצחו.

על השלישי הייתי נכון לקבל שבועה, שהוא – מתופף. החלטה זו – יסוד מוצק היה לה, ברזל ונחשת: בצדה של כל מלה במאמריו היה רגיל זה לקבוע כשני מסמרים נטועים – שני סימני קריאה!! לא פחות משנים. “צמד חמד” זה היה מזכירני, מאיזה טעם, את שני מַכּוּשי המתופף. טררר!! – והנה לבסוף נודע לי ברור ובלי שמץ ספק, שהמתופף המדומה ההוא אינו באמת אלא “סוכן נוסע” של אחת הַפִירְמוֹת, איש ישר וחרוץ, שלא החזיק בידו תוף מימיו. את קצתם לא זכיתי לראות פנים אל פנים ולא יכולתי לבדוק על פיהם את “כח המשער” של חושי הנוסף עד כמה כוֵּן אל האמת. חבל, חבל!

על כל פנים נוכחתי בעליל, שאין לבטוח יותר מדי ב“חוש הששי”. גם זה עלול לטעות ולהטעות. ואולם דבר אחד יש, דבר קל לכאורה, אין בו ממש – והוא אינו מטעה לעולם. בזה אני בטוח, ואיש לא יעבירני מבטחוני - - - והדבר הזה הוא הצבע.

עברו ימים – סליחה, רבותי! אז לא היו מונים עוד לימים, אלא לשבועות. שני “מכתבי העתים” היו יוצאים עוד אחת לשבוע. ה“ימים” התחילו אחר כך. ובכן, עברו ה“שבועות” והגיעו ה“ימים”. בלב חרד ישבתי וצפיתי, מה יהא סופו של “שנוי וסת” זה? מה יהי מעתה משפט צבע הנייר של אותם השנים? היעמוד בעינו, אם לא?… סוף סוף נתקבלו הגליונות הראשונים, היומיים, הלב דופק, היד רועדת…

ברוך השם! הצבעים לא נשתנו! “המליץ” – נייר שלו לבן צהבהב ו“הצפירה” – לבן כחלחל… הכל כשהיה!

ברוך השם! אכן, אני מראש בטחתי, כי כן יהיה. הצבע לא ישקר.

ואחרי כן באו ה“הפסקות”, וכמובן “מסבות בלתי תלויות”.

העולם נתאלמן ונתיתם. הקהל העברי מתאבל וצם “הפסקות”. אדם קם בבקר משנתו ואינו מוצא בעולם את מליצו או את צפירתו…

ואוכל הוא את פרוסת פתו שלא לתיאבון, ושותה הוא את כּוס תֵּיוֹ בלא חמדה, והוא משיב “שלום” בשפה רפה… ורואה הוא את השמש ואת הירח בצאתם – והוא תמה עליהם… ובערב הוא הולך לישון בפחי נפש…

העולם שמם. העולם הולך ערירי…

השחת רחמיו אלהים? ואם לנצח יבער אפו? - - - לא, לא לנצח! גזרה עבידא דבטלה. ה“הפסקה” כלתה. האח, הידד, הכל רצים אל בית הדואר ואף אני רץ… ושוב הלב דופק והידים רועדות: הנשתנו הצבעים, אם לא? - - -

בודאי לא! הוא “המליץ”, והיא “הצפירה”… אותו הנייר ואותו הצבע כשהיו…

ואני מראש בטחתי, כי כן יהיה…

ושוב באו ימי הפסקה – ודוקא “מסבות תלויות”.

“המליץ” לא נתחדש. העולם נעשה פגום. חסר היה צבע אחד.

“ברם”, כמו שאומרים בְּרֶנֶר וגנֶסין, או “אכן”, כמו שאומרים פרישמאן ומשה רבנו, מקצת נחמה יש: את צבע הנייר של “המליץ” ירש “הזמן”. שלשלת המסורה אינה נתֶּקת במהרה. אף בצבעים יש “חק הירושה” ו“קיום המין”.

לא כן “הצפירה”. היא שבה לתחיה, והצבע “הלבן הכחלחל” שוב מבהיק בעולם…

ובטוח אני, שיהא מבהיק ומבהיק. המשמרות ברקיע יתחלפו וצבעה לא יתחלף. אין אתם יודעים את כח הצבע. דור הולך ודור בא, אידיאה הולכת ואידיאה באה – והצבע לעולם עומד.

בין שתי נקודות יש רק דרך קצרה אחת – הקַו הַיָשָר, וכל עצם – צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית.

אחד ואין שני.

¹

“אשריך ואשרי חלקך, אתה היית משען לשכינה בגלותה, אתה עתה תכין לה כסא כבוד להוציאה משביה, אתה תהיה מנהל לה”.

“אתה האירות לה באורך העליון. בו תעלה מגלותה למועד הגאולה”.

“והיה לעת ערב יהיה אור” – אור שלך. “העם ההולכים בחשך ראו אור גדול” – הוא האור אשר יגָלה בספריך אתה".

“אשריך ואשרי חלקך. רזי עולם נגלו לך”. “והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע” – המשכילים שנים: אחד ר' שמעון בן יוחאי, הנר הקדוש, ואחד אתה, החסיד הקדוש. כל אחד ואחד בזהר שלו: זה ראשית, וזה אחרית".

“ר' שמעון בן יוחאי – ודאי הוא אשר פתח שערי הרקיע ומשם גם זהרך יוצא, אפס זהרו הוא זהר ראשון;הזהר ההוא לא נשלם, כי יצא ממנו מה שיצא והאיר את העולם עד עתה. עתה גמל הזהר להגלות, הזהר השני, אשר בו תשלם הגאולה”.

"הזהר הראשון – לפי הגלות נעשה, הפעם הפעם הזאת – לפי הגאולה ".

מתי ועל מי נאמרו הדברים הנועזים האלה? הדברים כנים אלה או אך רהב הם ותעתועים?

רק כמאתים שנה מבדילות בין הדור הזה ובין זמנו של ר' משה חיים לוצאטו בעל הדברים, ובכל זאת כמעט בטוח אני, כי לא רבים הם אשר ידעו, ועוד מעטים מהם אשר יזכרו, מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לדבר רמות כאלה?

מימי אברהם אבולאפיא ועד השבתאים ואנשי התעתועים שלאחריהם, אכן רבו המטורפים זחוחי הלב אשר התנשאו “להעמיד חזון” בעמם ובאחריתם נשברה מפרקתם ונתבדו, ואולם את הדברים שלמעלה השמיע על עצמו איש – אמנם רך בשנים, כמעט עלם – ואולם איש חמודות אשר מעטים כמהו לאמונת לב ושפתים, לדעה זכה וליושר תכונה. שפת האיש הזה לא ידעה רמיה ודבר שווא ותפל רחק ממנה. ונהפוך הוא, הוא הוא אשר החל בימיו ללַמד את השפה עצמה שוב לדבר כן, כלומר אמת ונכוחה, כימי קדם. הוא הוא אשר הסיר מפיה את מפלצת התפל אשר נערם בה, כחלאת סֵאָבון על לשון חולה, בימי התהו הרבים אשר קדמו לבואו. האיש כזה ישקר?

אכן איש הפכים רבים היה “הבחור מפאדובה” – אך לא איש תהפוכות. הפכים הם הם אשר עשו לנפשו את העושר ואת הגדולה. הם הם אשר הרימו אותו עליון על כל בני דורו והפלוהו מכלם, לתת את חותם “הבחור” במצחו ולעשות ל“חתן בראשית” של תקופה כבירה הרת אחרית וגאולה.

חוזה גלוי עינים תוכן עלילות ומשורר לירי וענוג; משכיר שוחר תבונה והגיון ואיש מסתורין והזיה;

בעל דעה צלולה, זכה כבדלח ונפש שוכנת בערפל; דורש אל הוד הטבע וחקיו ומתדפק על שערי היכל ה“נעלם”; שוחה חרוץ בים התלמוד וצולל במצולות הקבלה; הולך תמים שומר-אמונים ומעפיל עז נפש מסולל נתיבות; ענותן שפל עינים ושפל ברך ונותן את לבו כלב משיח אלהים – כל ההפכים האלה חברו להם יחד בלב “העלם מפאדובה”, האיש נועד בידי ההשגחה עצמה להביא לספרות ישראל בעצם ימי בלותה וירידתה התחתונה – ולהביא לה מתוכה, ממעמקי הויתה – את הבשורה הגדולה על התנערת והתחדשות, את בשורת התחיה.

אין אפוא כל פלא אם ביצירי רוחו של רמח“ל, אלה ילדי השחר ודמדומי זהריו הראשונים בספרותנו המתנערת לחיים חדשים, והעיקר, לחיים אחרים, אחרים לחלוטין מאלה שהיו לפניהם – אם בהם עצמם כלולים וגנוזים כבר כל אלה ה”אורות“, שפרצו אחרי-כן בכח ועוז דרך הרבה צנורות ו”כלים" מחולקים ונתגלו לדורות הבאים בספרותנו בגונים מרובים ושונים, ופעמים גם הפוכים ומחולפים זה מזה. הוא האילן רב השרשים והענפים על פרשת דרכיה. באדמת מטעו אחוזים וטמונים כל שרשי ההתפתחות וההסתעפות המאוחרת של ספרותנו לכל ראשי נתיבותיה ופצולי זרמיה העיקריים. הוא, איש הפרד"ס האחרון בישראל, היה ה“כלי הראשון” לכל ההפכים יחד.

תורת ההגיון והיקשיו, תורת השיר ומליצה, תורת המוסר, “דרך תבונות” בתלמוד, – בהלכה ובאגדה יחד, תורת עיקרי הדת, תורת הקבלה וחקר אלוה לכל מעמקיהם, דעת הטבע ודרכיו, שירת העלילה ושירת ההגות והתפלה – סוף דבר, כל ראשי הנתיבות בפרדס ספרותנו – אשר הושת בָתָה בימיו ויעל קמשונים כלו – על פני כלם עברה רוח הענק הצעיר כסערת אביב ראשונה, סערת גשם מרוה ומטהר, עיניו פקוחות וזכות, לבו שלהבת יה, ובנפשו ההוזה –חלום עולמים, חלום הגאולה והמשיח.

אכן לא כחש לו לבו. הוא היה הגואל והמשיח. כל המעינות הנעלמים אשר בקעו ועלו בכח איתן מתחתיות תהום בסערת ימי הזועה הזרים והמופלאים ההם וישימו את כנסת ישראל לכל תפוצותיה כמצולה רותחת ונדלקת, מגועשת כלה משפתה ועד שפתה בימי ארבעה יובלות – שלמה מולכו, האר"י ותלמידיו, אקוסטא, שפינוזה, שבתי-צבי וכוונותיו – כל המעינות הרותחים והנרפשים האלה, אחרי שככם מעט מזעפם ואחרי הזדככם בשטף מרוצתם, נהרו בגיל ויחתרו ברנה להקָוות כלם יחד בברֵכה השקטה והעמוקה אשר הכין אלהים למנוחתם בנפש בחירו לוצאטו. משם יצאו שוב, זכים ומטוהרים שבעתים, ופנים אחרות להם, ומראה אחר לגמרי, ויהיו לשלשה ראשים חדשים, הלא הם שלשת האפיקים הגדולים לשלשת זרמי הרוח הראשיים – תורת אמת, השכלה, חסידות – אשר שפכו מני אז את ממשלתם העליונה על ישראל לחסד ולברכה, להחיות מתיו ולחדש נעוריו ולהכין לו את ימי גאולתו ותקומתו השלמה מקץ מאתים שנה.

מעפר דורות את שכינת עמו ורוח קדשו. שפת חוזי אלהים, שפת האמת והנכוחה, אחרי היותה לסיגים ולחלאה כלה, השמיעה שוב, ובכח חדש, את תרועת חצוצרתה הזכה. הוֹשב אליה פתאם צליל הזהב הטהור, מי אשר לא מלא בנעוריו את אזניו ואת נפשו משפת חזיונות רמח"ל ומתרועת בקרה – הוא לא ידע מה קול עברי נקי וזך מימיו.

ואת גואלו זה – אהה – לא ידע ישראל ולא הכיר. בחייו היה רמח"ל כצבי מודח, הוכה חרם, דוכא עד לעפר, נרדף בלי חשך. את ילדיו, תנובות רוחו, שרפו לעיניו או קברו אותם חיים בארונות נעולים. בארץ חלומו, על-יד טבריה, השיגו המות, והוא בחצי ימיו, ואיש לא ידע את קבורתו עד היום. והשרידים מכתבי-ידו, פליטת רוחו הנשארת, נפלו רובם בידים לא אמונות אשר לא ידעו לשמור עליהם ולחוננם. והמעט אשר נמלט מן האבדון הנה הוא מפוזר ומפורד, שסוע וקרוע בין בתי-גניזה ואוצרות חשך של ביבליותיקאות שונות בכל ארצות תבל. ואשר יצא מהם והגיע לידנו – או ואבוי שראינום בכך. אין בהם מתום, לא חסה עין לחמלה עליהם, לאספם אל מקום אחד, להגיהם, לתקנם, לסדרם, להאיר אפלתם ולהשיב אליהם את זהרם ואת חִנם הראשון.

חטא לא יכופר חטא עם הרוח והספר לתוכני רוחו וליוצרי ספרו, האישיות היוצרת לא תפסה בהכרתו מעולם את מקומה הראוי לה. בגרסו לתאבה ספרים אין קץ, לא נתן מעולם את לבו להכיר מי ומה היו יוצרי הספרים, ומה היו חייהם וגלגל עולמם. אנשים מישראל יש אשר ידעו ספר חביב עליהם כמעט על-פה ואת שם כותבו לא יכירו. ויש אשר מבלי דעת יקראו את הסופר בשם ספרו. ובדבר הזה לא יושם פדות בין ספר תורני לספר השכלה. “אבי זקני – יספר איש תורני מישראל – הכיר את ה”כרתי ופלתי" פנים אל פנים" ו“אני – יספר המשכיל – זכיתי לשוחח עם ה”חטאות נעורים" פה אל פה".

ואם לא השכלנו עד היום לקבוע את שם ר' משה חיים לוצאטו כ“מזוזה” בשער הכבוד של היכל היצירה העברית, אשר כל היוצא והנכנס יגע בה בחרדת קדש וישק ידו למו פיו; ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויצירי רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונוּ, דלונוּ עד מאד.

רבותי! נשף של אזכרה אינו נשף של הערכה. עוד יבואו ימים, שגם אישיותו של ש. בן-ציון תמצא את תקונה. היא תקבל את הערכתה השלמה והמקיפה בבקורת הספרותית שלנו, וזו תעמידהו על חלקו הגדול בספרותנו, בצרור החיים שלנו. אין ספק, כי סימן דלות הוא לבקורת שלנו, אם עד היום לא נתנה לנו הערכה שלמה כזאת.

סופר שעמד על משמרתו כמעט למעלה מארבעים שנה ונתגלה בצורות שונות, בעיקר, כאמן גדול, גם כמסַפר ומשורר אמן, וגם כסופר-פדגוג אמן, ועד היום אינני זוכר מאמר אחד של בקורת שלמה ומקיפה, שתסביר לנו לעצמנו ולקהל העברי הרחב את ערכו ואת משקלו של הסופר האמן הגדול הזה.

יודע אני בספרויות אחרות לועזיות סופרים נמוכי-קומה מש. בן-ציון, שנכתבה עליהם ספרות שלמה. זוכר אני ברגע זה, למשל, את פומיאלובסקי, הסופר הרוסי. באמנות אין מקום להשואה, כמובן, אין סופר אחד דומה לחברו, אבל אני לוקח לדוגמה את אחד הסופרים הרוסים, ולא מן הראשונים היושבים ב“מזרח”, סופר שהיתה לו חשיבות מרובה בזמנו, ואני נזכרתי בראשונה בשם זה משום כך, שגם הוא כתב ספר הדומה במקצת לספורו המפורסם של ש. בן-ציון – “נפש רצוצה”. הוא, פומיאלובסקי, כתב על חיי “בחורי ישיבה” של הגויים, תלמידי הבוּרסה, וגם הוא תאר באמנות גדולה על-פי דרכו את הנפש הרצוצה של בחורים וילדים, התלמידים הרוסים באותם הזמנים. אני זוכר, כי גדולי הבקורת הרוסית כתבו על ספר זה וגם על יתר יצירותיו של אותו הסופר המון מאמרים, שהצטרפו לספר שלם. כל-שכן על סופרים מפורסמים מפומיאלובסקי, כגון אוּספנסקי, ואם נגביה עלות, יש להזכיר את גונצ’רוב, – הרי תמלאו, כמעט, ארון שלם ספרים שנכתבו על אותם הסופרים, מאמרים של הסברה, מאמרים של התעמקות בנדונים מצדי-צדדים ומבחינות שונות – מבחינת הזמן, מצד החומר והצורה, מצד הסגנון ומן הבחינה הפסיכולוגית וכו'. אינני יודע לכמה גליונות יצטרפו המאמרים שנכתבו על ש. בן-ציון. אומר לכם את האמת, אולי תחשב לי זאת לעם-הארצות, – על לבי אינם עולים ברגע זה אפילו שלשה וארבעה מאמרים, – על-כל-פנים, אם גם נכתבו, לא נכר רשומם ביותר, שאם לא כן, בודאי הייתי זוכר אותם. אני צריך להגיד לכם, כי גם בבואי הפעם לנגוע נגיעה כל-שהיא בערכו של ש. בן-ציון, אינני עושה זאת על-פי מה שקראתי תמול שלשום, אחרי מותו, כי-אם על-פי הזכרון בלבד, על-פי אותם הרשמים שנשארו בזכרוני, מתוך קריאה ראשונה ומתוך הכרתי את הסופר עצמו במשך כמה שנים. אני חושב את הרשמים הללו לחשובים ביותר. אם התרבות היא זו שנשארת בזכרון או בדם לאחר כל מה שנשכח ומתנדף מתוכם, הרי גם דמותו של סופר היא זו שנשארת בדמיוננו לאחר שאנו שוכחי את הפרטים, אותה השארית הנקבעת בלב מתוך צירוף כל רשומי מעשיו ויצירותיו, – זוהי הדמות האמתית של הסופר, ואם אני – אחד מן הקוראים הותיקים – אינני יכול עתה ברגע זה להעלות במרוצת זכרוני “שארית” נכרת ורשומים מסוימים מן ההערכה שמצאה דמותו של ש. בן-ציון בבקורת שלנו – סימן רע הוא לאותה בקורת. סימן שגם מה שנכתב אין ערכו מרובה.

אמרתי, שהוא היה אמן בעל שני פנים, כפול, מספר ומשורר-אמן ואמן-פדגוג. על יצירתו הפדגוגית ידברו אנשים מומחים ממני. אבל אינני בן-חורין שלא להזכיר את המהפכה הגדולה שחולל ש. בן-ציון בספרות הפדגוגית שלנו בספריו המלאים אמנות, גם אמנות שירית וגם אמנות פדגוגית. על עיקרי דעותיו ויסודי השתקפותיו בתור פדגוג, מה הם הרעיונות המונחים ביסוד החבורים הפדגוגיים שלו – אפשר לקרוא במבואותיו הנפלאים שצירף אל ספריו. את המבואות, כמובן, כתב בסוף, לאחר מעשה. מתחילה באה היצירה. הדברים נבראו בלי חשבון ברור, כי אם מתוך יצר אמנותי אמתי ומתוך אינסטינקט פדגוגי, ורק לאחר מעשה ניסה לברר לעצמו ולאחרים ולתת דין-וחשבון על המניעים הנפשיים ועל הרעיונות החינוכיים המשוקעים ביסוד היצירות הללו. ואני הייתי מיעץ עתה למורים ולכל המעוסקים בשאלות החנוך, שיעברו עוד הפעם בעיון גם על עצם הספרים וגם על המבואות המצורפים אליהם, וישתדלו לזכור מה היה מראה הספרות החנוכית בכללותה, ואפילו במבחר היצירות שלה, לפני חבורי ש. בן-ציון, ורק אז יכירו מה עולל האיש הזה ומהי המהפכה שחולל בעצם היסודות של הפדגוגיקה הספרותית שלנו, או, טוב מזה, ביחס לכל “המלאי”, שהיה צריך למלא את חלל בית-הספר העברי. אפשר לומר, שעד ימיו היה בית-הספר העברי ריק ונבוב בהחלט מכל חומר של יצירה. ולא נמצא בין כתליו שום מזון לנפש הילד. זה היה מן קש וגבבה, שאין בו כדי פרנסה כלל, שלא ניתן להתעכל וליהפך לבשר-ודם. המלה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית אז בתוך בתי-הספר היה, אם תזכרו, הספר “עדן הילדים”. לפניו היה ספר טוב ממנו – הוא “גן השעשועים” של רוזנפלד, שבשעתו נחשב למאורע של התקדמות גדולה בספרות הקריאה לילדים. אבל גם ספר חשוב זה היה כמעט כלו – אני חושב, שאפשר גם לדלג על מלת “כמעט” – מראשו ועד סופו מתורגם, על שיריו ועל ספוריו, חוץ מדבר מועט שבו – “זכרונות מימי הילדות”. והנה הגיעו בעצמכם: ילד לומד בבית-הספר, וספר-מקרא היחידי הוא ספר מתורגם, שאין בו כלום, אף שורה אחת מן הספרות המקורית שלנו, לא מיצירת העם ולא מן היצירה האישית, אלא הכל תרגומים, מתוך הספרות הגרמנית והרוסית בעיקר, ואתם יודעים מה היא יצירה מתורגמת, כמה התרגום מטשטש ומאבד. ולא זה העיקר, הלא ילד בבית-הספר צריך לקבל את חנוכו מתוך אותם המקורות, שהתחנך עליהם העם; הרי מן הצורך להכניסו מתחילה לפרוזדור ואחר-כך לטרקלין של חיי-האומה, של הגיונות-האומה, מחשבות-האומה, מוסר-האומה, להכניסו לאוירה של האומה כלה, – והנה הוא עובר פרוזדורים זרים, מתורגמים, אין אפילו שיר-עם אחד מקורי יהודי; ואתם יודעים עד כמה יש חשיבות לחומר לקוח מחיי-העם, מההוי, או לחלק העממי המשוקע בספרות. והנה, דברי ספרות עמיים לא נִתנו כלל להתרגם, פעמים הם מפסידים לא רק את המחצית, כי אם את הכל, ואף-על-פי-כן היו קוריוזים כאלה כאן, בארץ-ישראל, שנתחברו ספרי מקרא על-ידי “מומחים”, כביכול, שהתחכמו לתרגם עברית אפילו פזמונים ארכי-עממיים כשיר “וואט קאק, פיט קאק סיערענקיי קוזליק”. איך אפשר לתרגם שיר כזה בעברית אינני יודע, אבל כך היה המעשה. ועל חומר מעין זה התחנכו ילדינו.

ואולם אחרי “גן השעשועים” הלך בראש ספר “עדן הילדים” של טביוב. אני רוצה להזכיר לכם, כי גם ספר זה, שנחשב אף הוא בשעתו למאורע פדגוגי ולמעשה רב, היה כלו מעשה חדודים ובדיחות מתורגמים מתוך גרמנית וצרפתית. מאוצר היצירה המקורית שלנו אין שם דבר. והתרגומים – כלם מעשה ידיו של יחיד, של בעל הספר עצמו. כנראה חשב המחבר, שהילד העברי צריך להתחנך במשך שנים לא על-פי אוצר היצירה של האומה כלה, אלא על-פי תרגומי טביוב; הוא, התרגום של בדיחות ואניקדוטות לועזיות, בא במקום היצירה ההיסטורית והנצחית של האומה כלה. תוכן הספר היה כלו של אניקדוטות. אפשר היה לקרוא את הספר בשם “ספר חה-חה-חה לילדים”. הוא נתחבר מלכתחילה כדי להצחיק את הילד. כדי ליצור לו “גן-עדן” בתוך כתלי בית-הספר. כזה היה מראה הספרות הנבחרת של הימים ההם, שהוציאוה לאור המו"לים הפרוגרסיביים, המתקדמים, אשר באו לתקן את החנוך, והם הם המליצו עליה והרביצו אותה ברבים.

ואולם בזה אין עדין כדי מלאי בשביל בית-הספר שלם. במה מלאו אפוא את יתר החלל הריק? הוה אומר: בדקדוק. בצדו של ספר המקרא – החריסטומטיה מן הסוג האמור – הלך כבן-זוג נאמן ספק הדקדוק, ושוב אני צריך להזכיר, לצערי, את “ספרי הדקדוק” של אותו הזמן. הטפוסי שבהם היה שוב ספרו של טביוב ז"ל – “מורה הילדים”. הוא זכה לשמש בימיו מופת לכמה חקויים.

והנה דוגמא מן התרגילים הבאים בספר ההוא: “הרופא עקר את שִני, אני עקרתי את שניך, הם עקרו את שניכם… פרת דודתי האדומה… פרות דודותי השחורות” וכיוצא בזה מן התרגילים. כזה היה ספר הדקדוק של אותו הזמן. הילד עסק בפרות ובסוסים ובכלבים וברופאי-שנים במשך כמה שנים, בכדי ללמוד על-פי הדוגמאות הללו את הנטיות של השמות והפעלים. מן התנ"ך כמעט לא היה שום דבר מתוקן לצרכי בית-הספר החדש ולדרישותיו.

תחת התנ“ך נוצר לתועלת בתי-הספר העממיים מטעם הממשלה מין ספר “תולדות ישראל”, שהיה עומד במקום תנ”ך והיסטוריה ולמוד דת ומוסר כאחד. מין קטכיזס דל ויבש בלי טעם וריח ובלי כל רוח חיים. ספר כזה היה כחו יפה להשניא ולהמאיס על הילד את כל הלמודים הנ"ל עוד מראשיתם ולכל ימי החיים.

כזה היה הרכוש של הספרות החנוכית באותם הימים. והנה הגיעו ימים של חדר מתוקן. אתם יודעים, שימי החדר המתוקן היו ימי התקופה הראשונה של יצירת בית-ספר עברי אמתי. והנה עמדנו בפני חלל ריק. לשם מלוי החלל הזה נוצר בהשתתפות חברנו, שחי אז באודיסה, מוסד אחד, שהטיל על עצמו את התפקיד למלא את החלל הריק הזה תוכן, לתת לבית-הספר את החסר לו, מתוך ההכרה, שבית-הספר, כשם שהוא פרוזדור לחיים כן הוא צריך לשמש מעין “מקדש מעט” לנשמת הילד, ושתלמיד בית-הספר צריך לעבור בהדרגה את כל מדורי היצירה של האומה העברית ולספוג את תוכו השעורים מסוימים, לפי גילו וכח קליטתו, מכל יצירות האומה ואישיה. מתוך השקפה זו התחילה העבודה ליצירת קורס עברי מתוקן לבתי-ספר עבריים. ואחד מראשי העובדים שהתמכר לעבודתו במוסד ההוא בכל כשרונו הגדול ובכל חום נפשו היה ש. בן-ציון. הוא נתן למוסד בשנים הראשונות להשתתפותו בו את החלק הגדול ביותר, וביחוד שמן חלקו ביצירת הקורס של ספרי-קריאה. הוא השתתף גם ביתר העבודות, כגון בחבור “ספורי המקרא”, דברי נביאים, דברי כתובים, שירת ישראל וכו', אבל עיקר עבודתו היתה ביצירת קורס של ספרי מקרא, של “בן-עמי”. ספר זה היה חדש בכל, חדש לפי הרעיון החנוכי והכונה המונחים ביסודו, חדש לפי התוכן ובחירת החומר וחדש לפי חלוקתו וסדורו של החומר, ואחרון אחרון – חדש מצד הלשון והסגנון. וכאן אני צריך לנגוע שוב בנקודה אחת “בן-ציונית” חשובה מאד.

כידוע, יצאו עוררים על “חבלי הלשון” של ש. בן-ציון, על הסלסול המרובה שנהג בסגנונו. הוא נראה בעיני רבים, וביחוד בשנותיו האחרונות, כמעונה הלשון. השכלול הקפדני שנהג בסגנון שלו, וכן בשל סופרים אחרים, שדבריהם נערכו על ידו, היה כחידה בעיני רבים. ויש שבקשו ומצאו במקום זה את תקלת כשרונו בתקופתו האחרונה. הסלסול המרובה בלשון אכל את חצי כשרונו. מקצת אמת יש בדבר, אבל לא כל האמת. לנקודה זו אולי אשוב עוד בהמשך דברי. לפי-שעה אני רוצה לציין, כי ספרי “בן-עמי” שלו, אם היו חדשים לגמרי בספרות החנוך מצם תכנם – הרי מצד סגנונם שמשו נקודת מפנה חדשה וראויים הם לקבוע תאריך חדש בספרות החנוך שלנו. אין שום הפלגה בדבר, אם נאמר כי ש. בן-ציון היה הראשון לחדש מיסודו את סגנון הספרות החנוכית, כשם שהיה מנדלי הראשון לדבר זה בספרות היפה, הוא, ש. בן-ציון, הקנה ראשונה לבית-הספר את הסגנון החדש, החיוני. לגבי הסגנון היה בית-הספר קונסרבטיבי יותר מן הספרות, ושנים רבות אחרי כבושי מנדלי עדין החזיקה ספרות בית-הספר במסורת הישנה של המליצה המימית, מליצה נבובה ושדופה, ללא כל רוח-חיים בקרבה. את הגדר הזאת פרץ ראשונה ש. בן-ציון. הוא השליט סוף סוף את סגנון דורנו גם בתוך כתלי בית-הספר והוא הוא שהעניק אותו גם לרבבות תלמידים שנתחנכו על ספריו. עכשו יצאה שיטתו של ש. בן-ציון לרשות הרבים, אבל כמה היה בה מן החדוש בשעתה! הופעת ספרי “בן-עמי” היתה בשעתה מאורע גדול.

ומעיד אני על כך כמה מורים מן המעולים, ומהם גם רבים הנמצאים כאן, שעומדים עכשו בראש בתי-הספר והוצאות ספרים, יבואו ויספרו הם כמה עז וחזק היה הרושם של ספרי ש. בן-ציון החנוכיים בשעת הופעתם הראשונה. בתחלה נראו בעיניהם כל-כך מוזרים, ובעיקר כל-כך חדשים ושונים מן המקובל והמורגל! אבל מיד הרגישו הכל, כי הדרך החדשה הזאת היא היא גם “דרך המלך” של החנוך העברי, וספרי בן-ציון נעשו לבנין-אב בכל הספרות החנוכית עד היום הזה.

וכאן אני מגיע שוב לענין ה“סלסול”, שמונים בו את סגנונו של ש. בן-ציון. לא סלסול לשמו נהג בן-ציון בסגנונו, על-כל-פנים בתקופת עבודתו הראשונה, אלא מתוך הכרח פנימי ונפשי. טבע עבודתו בספרות החנוכית חייבה אותו. הוא חתר בכל כחו וכשרונו ליצור בשביל התלמידים אילוזיהשל לשון חיה וטבעית ממש. לשון שיש עמה תנועה והעויה. מעלות ומורדות של ריתמוס, חליפות צבעים וקולות, ובשעת הצורך גם קצת משובה וקלות-ראש, והעיקר שיש בו מיסוד המוחשיות. כלומר, הוא שאף להקנות ללשון בית-הספר העברי מקצת מכל אותן הסגולות שיש לכל שפת דבור ממש ושאינן מצויות בלשון שפסקה חיותה בפה. הכשרון האמנותי היה צריך לבוא כאן במקום הטבע ולעשות כמתכנתו. וזהו מה שהציק לש. בן-ציון ולא נתן לו מנוח, זהו סוד החפוש אחרי המלה, אַחרי הקסם של המלה, זה שיש בכחו לעשות את הבלתי-טבעי לטבעי. גדולה מצוקתנו הלשונית בעולם הגדולים, אבל גדולה היא שבעתים בעולם הקטנים. את אלה אין לרמות על נקלה. וכאן, בבית-המדרש של יצירת ספרות עברית לקטנים, תקפוהו חבלי-הלשון בכל מרירותם וחריפותם וכאן עמד על סוד מצוקותיה – ולהקל את המצוקה הזאת כפי האפשר שקד בן-ציון כל ימיו ובכל כחו וגם הקריב לשם כך מדעת חלק גדול מכשרונו העצום.

ועוד דברים אחדים באותו ענין. יש מן המבקרים מאמינים, שאפשר לפתור תופעה ספרותית גדולה כזו של ש. בן-ציון, וגם של כיוצא בו, כגון יהודה שטיינברג ואחרים, בפרזה בת-מלה אחת – מנדלי! תלמידי מנדלי! ומדַמים הם שבזה כבר אמרו את מה שהוא. כנגד הבל-פה זה יש להלחם בכל תוקף. ודאי טבע סגנון מנדלי את חותמו על כל סגנון הדור, אבל גם אלה המכריזים בגאון על עצמם שהם תלמידי מנדלי וממשיכיו – בסופרים אמנים הכתוב מדבר – אחרים ושונים הם ממנדלי תכלית שנוי. אחרים ושונים בכל, וגם בסגנון, ורק העין הסמויה והרעה, שאינה מבחנת בצורות ובדמויות, רואה ב“כל היוָנים אותם הפנים”.

מנדלי, בלי ספק, הראה את הדרך איך למזג את הלשון העברית עם צורות החיים של היהודים. זוהי זכותו הגדולה של מנדלי, ותלמידיו הלכו בעקבותיו, אבל מכאן ואילך כל אחד הוא בריה בפני עצמה וכוכב סובב על צירו. מי שקרא את יצירותיו של ש. בן-ציון הוא ידע, שכל הנשימה שלהן היא אחרת לגמרי, הטמפו של כתיבתו, סימני ההפסק שלו, כל הריתמוס הפנימי והחיצוני הם אחרים. מנדלי הגיע למדרגתו בימי זקנה, ובכל מה שכתב יש בינת-זקנה. אפילו חמשת החושים החריפים שלו עשו את מעשיהם מוך בינה, כל הסתכלותו היתה של הבינה. הוא האמן הגדול של הפרטים הקטנים, אהב את הפרטים ותאר אותם באמנות גדולה. אבל דבר אחד אין למנדלי: אין מן הכוהל בכתיבה שלו, אין בה מחדות ההויה ושכרונה. הוא בא מתוך עולם אחר וחיים אחרים לגמרי, הוא בא אל חיי היהודים כמבקר חריף בסרקזם ובסטירה שלו ונגש אליהם מתוך הערכה ובחינה אחרת לגמרי. לא עת רננה היה לו בזמן שכתב את דבריו. על-כן אין גם בדבריו מאום מרנת הדם ומעליצות נעורים ומהרגשת עוז החיים וחדותם. מה שאין כן ש. בן-ציון וחבריו כיוצא בו, שברוב יצירותיהם יש שעור מסוים מאותו הכוהל, משהו מן השכרון ומחדות ההויה, בחינת “לבי ובשרי ירננו”. אפילו ב“נפש רצוצה” שנכתב מתוך שנאה ומשטמה עמוקה כלפי כל ה“מלאי” של חיי “הגבור” הראשי בספור: כלפי אביו ואמו, כלפי הרבי, כלפי החדר, כלפי הספרים, כלפי המוסר, ואפילו כלפי מעלה – משטמה מפעפעת כארס מכל שורה ושורה – אי-אפשר לנו בכל-זאת, עם קריאת הספור, להשתחרר מן ההרגשה, שמאחורי השנאה הכבושה הזאת, ואולי למעלה ממנה, תוקפת את הסופר חדות ההויה, והיא היא המסערת את רוחו ומזעזעתה עד היסוד. היא החדוה הידועה רק לילדים ולאמנים ברוכי-אלהים: השמחה על העצמים סתם, זו הזורמת במדה שוה מכל הנמצאות, כגדולות וכקטנות יחדו. אם רוצים אתם לעמוד על מהותה – זכרו-נא את החן ואת הזוהר שהיו שפוכים על “כלי הפסח”, וביחוד על כלי-הזכוכית, בשעה שהכניסו אותם אל הבית ואתם ראיתם אותם בעיני ילד. זכרו נא את חדות האושר שהיו ממלאים את לבכם בילדותכם מראות ראשונים של דברים וענינים פשוטים ביותר, אלה שבני-אדם מגודלים דשים אותם בעקבם. אותה השמחה שהילד מתמלא הימנה אפילו בשעה שהוא מחטט בגל של אשפה ומוצא שם שברי-כלים, סנדל בלה וכדומה. ששון הויה זה הוא גם נחלתם של הסופרים האמנים הבאים לקנות ולהקנות שוב את העולם ומלואו קנין שני כאילו מתוך ראיה ראשונה. והוא שנפל בחלקם של אותם הסופרים האמנים שעמדו לנו אחרי מנדלי, וש. בן-ציון בתוכם. כל התקופה הספרותית שלאחרי מנדלי מלאה את השמחה הזאת. מרגישים אנו בה כעין חשק פנימי להזדוג עם העולם שוב מתוך ראיה חדשה, ראשונה. את עקבותיו של חשק זה תמצאו בכל היצירות הפיוטיות של אותה תקופה – ובמידה גדושה ביצירות ש. בן-ציון. ביחוד מלאים אותה שמחת ההויה הדברים שנכתבו על-ידי שני הסופרים הגדולים ילידי בסרביה, יהודה שטיינברג וש. בן-ציון, לבני-הנעורים ועל בני-הנעורים. הם עצמם היו כילדים מבחינות הרבה. ואולם בשביל ראיה ראשונה יש צורך גם במלה ראשונית, זו שעמד בה כל טעמה וריחה לא נמר – ומכאן אותה החתירה התמידית אל שכבות הלשון הגנוזות במעמקים, אל השתין, אל המקור הראשון. הקלוקל שבלשון, המוץ והתבן שבה, הוא כלי לא יצלח למלאכת אמנות. יש אמנם בימינו “פוסקים” מקילים, היועצים לסופרים לקחת להם את לשונם “מפי העם”, מן ה“דבור החי” – כבר עתה, בזמן הזה, אחרי שנים אחדות של גמגום עברי על-ידי מתי מעט מישראל, – ואולי בטוח אני, כי הסופרים המבינים לשון מהי – לא יאבו ולא ישמעו לבעלי-עצה אלה. אותו המעט מן הלשון שנִתן עד עתה בפי העם – הרי הוא עצמו בא אל הפה מתוך הספר. קנִיַת שפת הדבור לא יצאה עוד מתקופתה המיכנית. חוש הלשון הדבורית עדין לא נתעורר – ואל יתהלל חוגר כמפתח.

לא תועיל כאן שום גזרה שוה. אמת, גם אוצר המלים שבפי כל בן-אדם סתם המדבר בשפת עמו החיה אף הוא על-פי רוב מצומצם מאד. וביחוד זה של המלים השגורות, היוצאות למחזור בשמוש יום יום, ואולם העם בכללו הרי הוא שומר בפיו ממש את כל אוצר מליו העצומות עד אין ספור ומחיה אותן כל שעה, איש איש בחוג המיוחד לו לפי הספירה החברותית, המקצועית וכו', שהוא שרוי בתוכה. הסנדלר, החייט, הנגר, הצייר, האכר, הסוחר, הפילוסוף – כל אחד יש לו בפיו סכום מסוים של מלים, הן וצרופיהן ושמושיהן, מיוחדות לחוג שלו, שונות ואחרות מאלה שבפי בן החוג האחר. מה שאין כן המדברים עברית, שלפי-שעה אין בפי כלם יחד אלא מאות מספר של מלים, אותם המאות עצמן שבפי כל אחד ואחד, ואף אלה הובאו אל פיהם, בעמל רב של סופרים ומחנכים, מתוך הספר, ועד שיעָשה פי העם לשותף בעל זכיות שוות עם הספר בשמירת הרכוש הלשוני בודאי תעבורנה עוד הרבה שנות שמיטה – כולא האי ואולי. מה יעשה אפוא הסופר האמן עד אותו הזמן? על-כרחו ירד אל מכרות הלשון העתיקים לחצוב לו משם את החומר הלשוני הדרוש לחפצו, להיות לו כלי למעשהו. החומר הגלמי של כל השכבות והרבדים עד למעמקים יוטל שוב אל כור-ההתוך לצקת מהם לשון חדשה-ישנה כאחת, קשורה באלפי חוטים דקים ונעלמים לקוי חייה הקדמונים. ואת הדבר הזה עשה ראשונה מנדלי, ואחריו ביתר תוקף ובהרחבת הגבולים, הסופרים הצעירים ממנו. מנדלי הכריע את הכף יותר מדי לצד אחד – כלפי לשון המשנה והמדרש. לבוש זה הלם את תוכן יצירותיו. ואולם הבאים אחריו שבו ומזגו את הלשון מזיגה חדשה: מקרא ומשנה כאחד. הרִנה נזדוגה אל הבינה – ויצא סגנון חדש, בעל צליל ובעל צבע אחר לגמרי מזה של מנדלי. הדבר היה מוכרח לבוא. כל מזג האויר של היצירה העברית נשתנה בינתין מסביב, שטחי פעולתה לא רק נתרחבו ואפקיה לא רק נתרחקו – אלא גם נשתנו תכלית שנוי. מרכזה אף הוא נעתק למקום אחר. ובין הראשונים ליצירת הסגנון החדש של התקופה שלאחרי מנדלי היה הסופר האמן ש. בן-ציון. הוא התגושש שוב כל ימיו, התגושש כאמן, עם החומר הגלמי לשם מתן צורה חדשה, לשם הרגשת-חיים חדשה, ואם באחרית ימיו, המעטים והרעים, לא תמיד עמד לו כחו לנצח – גורל האמן היהודי בן דורנו הוא, דור התחיה. “רבים שתו ורבים ישתו”. משא כבר מנשוא הוטל בדורנו על האמן העברי: יחידים, מתי מספר, צריכים לתת את מיטב כחם לא רק לגלוי רוחם, אלא ליצירת הכלים. מלאכה שצריכה להעשות על-ידי העם כלו ממילא, נעשית באין ברירה על-ידי יחידים בכונה. רוב הכוח מתבזבז בעבודת-פרך, ובינתים נחלים בסרטן, מזקינים ומתים. מעטים הם הזוכים להגיע אל נפשם הם, להערותה עד תחתיתה. ש. בן-ציון לא היה בין המעטים המאושרים.

אליהו ואלישע באמרם להחיות ילדים מתים – התמודדו עליהם מלוא גופם, בשר אל בשר, והמופת קם ויהי. הילד המת שב ויחי. יש רק להתפלא על האגדה, היאך היא החיתה את בעלי-המופת אחרי תתם את רוח חייהם אל המתים. ולא עוד, אלא שזכתה את אליהו בחיי עולם ממש: העלתה אותו חיים באש ובסערה השמימה. יש לאגדה הגיון משׁלה. הבה נאמינה, כי גם דור סופרינו, שהחיה בנפשו הוא שפה מתה למחצה והשקה אותה בדמו ובעסיס חייו – לא יהי גם הוא חלקו עם המתים, אלא יכָּתב לחיי עולם. ובתוך שורת השמות הראשונים של סופרי דורנו יזהיר בלי ספק גם שמו של ש. בן-ציון, זכרו לברכה.

הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סדורו ועד היום – היא המשנה. התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה. המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו. בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם. עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא.

כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם אבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו.

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון¹, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק, השונה תֹּאכַל תחת “תֵּאָכֵל”, “וְאָכְלוֹ” תחת “וַאֲכָלוֹ”, “אוֹכְלִים” תחת “אֳכָלים”, וכיוצא באלה קריאות משובשות, שמביאות לפרקים גם לידי חוסר הבנה, או מה שרע מזה, לידי סרוס הכונה. ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד (“אולר, כרכר, ליסטים, פוחלץ, פרוזדור” תחת “אולר, כרכד, ליסטיס, פוחלין, פרוזדוד”). משבושי מסורת כאלה לא נִקו גם הרבה מלים עבריות, ואפילו מן המצויות והמפורסמות ביותר, כגון “בית השואבה” תחת “בית השאובה”, “ואין צריך לומר” תחת “ואין צורך לומר”, ועוד שבושים “קלים” מסוג זה, רובם פרי התרשלות ומעוט הקפדה, מאחר שאין בהם לכאורה – לפי הדעה השטחית – “נפקא-מינה לדינא”, מבלי שים אל לב עדות ישנה ונאמנה של חכמים על אלה “שלא הקפידו על לשונם”, כי גם “תורתם לא נתקימה בידם”.

כך הוא גוף הפנים של המשנה. ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום. בזכות אלה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים. ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם. לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים. הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב“יתיר” ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר. והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב“חסר” ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה. אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו בטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת הענינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

הרצון והכונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו. ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

א) גוף הפְּנים של המשנה נִתן בהוצאה זו – המכוֶּנת גם לעם, ולא לתלמידים בלבד – כשהוא מלא ושלם, בלי שום השמטות ודִלוגים כל-שהם ובלי שום שנוי סדר, אלא משנה תמימה כהויתה וכסדרה, ערוכה ושמורה בכל, כבואה בכל יתר ההוצאות השלמות.

ב) הנוסח הנתון בזה הוא בדרך כלל אותו של טופס המשנה המקובל בידינו, בלי ערבוב של נוסחאות וגרסאות אחרות בגוף הפּנים. באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה² של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא “לכבוש את יצרו” ולהמנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. ולא מיראת ההכרעה, וגם לא מטעם שההוצאה הזאת היא בעיקרה עממית ולא מדעית, ואין אפוא צורך מיוחד לרדוף אחרי נוסחאות, אלא מטעם מעשי: “בחירה חפשית” כזאת, ובהוצאה המיועדת לעם, יותר משהיתה מועילה, עלולה היתה להרבות את הערבוביה, בהוסיפה טופס נוסחאי חדש של המשנה על אלה המרובים הקַימים מכבר, וּשנַים שיזדמנו ללמוד ביחד מתוך שני טפסים שונים יבואו לידי מבוכה. מטעם פשוט זה הונח בדרך כלל בתוך הפנים הנוסח הישן במקומו, וגרסאות אחרות שנראו למוציא נכונות וישרות מאלה שבגוף הפנים, ויש בהן, לדעתו, משום תקון הענין ושבח הלשון – אלה הובאו בתורת “נוסח אחר” (בראשי תיבות: נו“א, או נ”א) בתוך הפירוש שלמטה. ואולם גם בתחום הפירוש נזהר המוציא מלהרבות בדקדוקי נוסחאות, אם לא לצורך גמור – שלא להעמיס על הלומד יותר מדי. מן הכלל האמור יצאו רק מקצת מאותן הנוסחאות, שיתרונן על אלה שבגוף הפּנים מוכרע מתוכן וגלוי לעין כל, ועם זה אין בהן כדי פריצה נכֶּרת בנוסח הפּנים המקובל, כגון שהשנוי הוא קל ובלתי מורגש ביותר לאוזן, אלא עשוי מצד צורתו המבטאית להבָּלע בנעימה הקריאה – שנויי נוסחאות מסוג זה הותרו לבוא גם בגוף הפּנים. ואולם, כאמור, שנויים אלה בטלים במעוטם, וגם בכלם יחד אין כדי רושם של פגיעה בטופס המקובל³. לשם האמת על המוציא להודות כאן, כי בתחלת עבודתו עדין היתה אימת הנוסח המקובל מוטלת עליו יותר מן הראוי, ומתוך משא-פנים יש שהתעלם ממקצת נוסחאות נכונות ולא חש להביאן בפירושו. את עקבות ה“פחד” הזה – שפחת והלך אחר-כך בהמשך העבודה – יכיר המעַין במסכות הראשונות⁴.

ג) הכתיב הנהוג ביותר בטופסים המקובלים – אלה שאינם מנוקדים – הוא המלא, זה שאותיות או“י עומדות לו במקרים רבים במקום תנועות, להורות על הקריאה הנכונה⁵. במקצת טופסים בא גם כתיב “מלא דמלא”⁶. יש מלבד זה הבדלים מסוג מיוחד בין הכתיב הנהוג בטופס הירושלמי ובין זה של הבבלי⁷. הצד השוה שבהם, שבכלם אין שיטה קבועה ומוחלטת ואין מִצוי המדה; על כן מרובה בפנה זו הערבוביה. קובץ קובץ – וכתיב מבולבל שלו. לא טוב מזה גם הכתיב שבטופסים המנוקדים. יש שאחזו את החבל בשני ראשיו וזוגו את הנקוד עם הכתיב המלא או גם עם ה”מלא-דמלא". ויש שמלא וחסר משמשים אצלם בערבוביה. ויש קפדנים שממצים את המדה עד תכלית, עד כדי לכתוב כל בינוני קל בצורת החסר (בֹּנה, חֹלה) לפי הכתיב המקראי⁸.

בעל המהדורה הזאת אחז במדה בינונית. הנקוד אינו יכול, כמובן, להזדווג עם הכתיב המלא כצורתו בטופסים המקובלים מחוסרי הנקוד, אבל להגדיש את הסאה אין צורך. הבינוני הקל, וכן העתיד הקל, יש שהם באים מלאים גם בכתבי-הקדש, ואל לנו להחמיר במשנה יותר מבעלי המסורה במקרא. מטעם זה עצמו לא דחה המוציא את צורת הכתיב הבבלי מפני הנקי והקדום ממנו, מפני הכתיב הירושלמי. צורה זו נתקבלה בכל הטופסים הנהוגים במקומנו וכבר יש לה מסורת רבת שנים. על מה הקפיד בעיקר המוציא? על שיטת הנקוד שתפס בה – מאחר שתפס בה, שתהא אחת ושוה בכל הפְּנים של המשנה, מראש ועד סוף⁹.

ד) בעיה חמורה בפני עצמה הוא דבר הנקוד במשנה, וביותר של אותן המלים שאין להן דוגמה במקרא, או שאין לתבניתן הדקדוקית הכרע מתוכן או מענינן. כאן המבוכה שלמה. המסורת הכפולה, שבעל-פה ושבכתב (הקריאה הנהוגה וקבוצים מנוקדים), לא תועיל כאן אלא מעט. לכל היותר אפשר להסתייע בה לפרקים, לצרפה לעדות אחרת – במקום שישנה – אבל לסמוך עליה בלבד אי-אפשר. ולא רק לפי שאינה מדויקת¹⁰, אלא גם מטעם שאין, באמת, למשנה מסורת אחת. מסורות הרבה לה, וחלוקות. הירושלמית שונה מן הבבלית, המזרחית מן המערבית – כמספר שבטי ישראל מספר המסורות. קשה משום כן למצוא שני קובצי משנה שוים בנקודם ושני קִבוצי ישראל שוים בקריאתם. מה לנו מלה פשוטה ומצויה ממלת “רבי”? ואף-על-פי-כן אלה קוראים ומנקדים “רַבִּי”, ואלה “רִבּי”, ויש מנקדים “רְבִי” או גם “רבִי”, ולפי עדות מלומד אחד יש קוראים “רֻבּי”, ובפי הבריות שגורה הקריאה “רֶבּי”, ובספרות הקדמונים יש למצוא סמוכים כמעט לכלם – ועתה צא והַכְרַע ביניהם! ואם במלה כזאת כך, מלה שלא פסקה מעולם מפי ישראל, ואפילו משיחת חולין ומלשונות לעז שלהם, ויש לה אפוא מסורת רצופה בדבור החי – מה יש לומר במלים לא פשוטות ולא מצויות כמוה? מה לעשות, למשל, בשמות בני שלש אותיות כגון אלו: “כרך, פלג, פרד (של רמון), קלח, קלף, שכח, שרף”? מסורת אחת נוטה לקריאה בשוא ובפַתַּח (על משקל “דְּבַש”); אחרת קוראת ומנקדת בשני סגולים (משקל פֶּעֶל); ועוד אחרת מנקדת את מקצתם כראשונה ואת מקצתם כשניה, ואת מקצתם בשני קמצין (פָּעָל); ומה לעשות בשאר המלים שקריאתן ונקודן שנויים במחלוקת? “דְּלעת, דְּלועים” כמקובל ברוב מקומותינו בקריאה השגורה, או “דַּלַּעת,דַּלועים” (על משקל “תַּפּוּחים, פַּקּועוֹת”), כדעת אחרים, או שיש לנקד את הרבים “דְּלוּעים” או “דֵּלוּעים”, כדעה עוד אחת שיש לה סמוכים באות י' הבאה בכתיב המלא של מלה זו בכמה מקומות (דילועים)? אֵיברים, או אֲברים? מאֵימתי, או מֵאֲמָתי“, או כדעה שלישית, מֵאֱמתי? בַּכִּיר, או בָּכִיר (כנגודו “אָפיל”)? בְּקעת, פְּקעת, או בַּקַּעת, פַּקַּעת? דְּמאי, או דַּמַּאי? חֲרוּבים, או חָרוֹבים? כִּתבי הקדש (כמקובל בפי כל ישראל), או כְּתָבי הקדש (כתביעת נקרנים)? שִׁטְרֵי חוב, או שְׁטָרי חוב? מֵמֶל, או מָמֵל, או מַמָּל? מֶמֶש, או מַמָּש, או מֵמַש (על משקל מֵסַב, מֵמַד)? סַכָּנה, תַּקָּלה, תַּקָּנָה, או סְכָנה, תְּקלה, תְּקנה? עֵקֶל, עֶקֶל, או עָקָל? ומה דינה של מלת “פֵּרות” בסמיכות ובנטיה: פֵּרות האילן, פֵּרותיו, כמקובל, או כנקודו של דיקן אחד בימינו: פְּרוֹת האילן, פְּרותיו? ומלת “שָׁעָה” בסמיכות ובנטיה: שָׁעַת, שָׁעֲתי, או שְׁעַת, שְׁעָתי, או שַׁעַת, שַׁעְתִּי? ומה יש לנהוג במלים הלועזיות שנתעברה צורתן, כגון “אסכרה, כלכלה (בהוראת סל), לבלר, ספסל, סרגל, פלטר, קלת, תמד” – הלנקדן לפי הקבלה המפוקפקת, או לקרבן אל מבטא מחצבתן? ואפילו בפעלים עברים פשוטים (כגון: משתצמח, משינקדו, משיקרחו, משישלק) פעמים שאין הכרע לבנינם מתוך הענין ואין אתה יודע איך לנקדם: בקל או בפִעל? בפִעל או בנפעל? ובפרט, במקום שצורת הכתיב עלולה להטעות, כגון: “משיגריעו, משיבחילו” – לכאורה, הרי צורת הפעיל לפניך, – אבל לאחר הבדיקה והעיון מתברר לך ללא כל ספק, שאין כאן אלא פִעל בהפסק (מִשֶּׁיְגָרֵעוּ, מִשִׁיְבַחֵלוּ), והיו”ד אחרי ע' הפעל לא באה אלא לסַמן ולהטעים את הצירה בהפסק, כנהוג פעמי רבות בכתיב מלא דמלא¹¹. ומהו נקודן של אותיות השמוש בכ"ל בראש שמות עצם? הבִשוָא ותמורותיה (כדינן לפני שמות מפורשים)? במסורות השונות אין למצוא בזה שום קבע¹². וכיצד מנקדין את הכנוי לנוכח בסוף שם יחיד ובסוף הפעלים: אם –ְךָ, –ֶךָ כנקודו במקרא (עבדְךָ, עבדֶךָ; יִפְקָדְךָ, יִפְקְדֶךָ), או–ָךְ (עבדָךְ, רבָּךְ, שְׁלָחָךְ, פְּטָרָךְ על דרך הארמית, כמו שבא נקודו בטופסים ישנים ובקריאתו המקובלת לפי עדות קדמונים¹³.

הַתָּרָתָם הגמורה של ספקות ממין אלה – אם היא בכלל אפשרית – לא תבוא, כמובן, אלא אחרי חקירה ודרישה רבות עמל ובנות כחות משותפים של אנשי מדע מומחים ואחרי בדיקה מעולה ומדוקדקת והשואה של טופסי כתבי-יד ודפוסים עתיקים, ומי יודע אם גם אז לא ישארו הרבה מן הספקות ב“תיקו”. ואולם לפי-שעה, לרגל המלאכה אשר לפניו, אנוס היה הנקדן, באין ברירה, לפלס לו דרך פשרה בין המסורות השונות, וכן בין אלה ובין תביעות הדקדוק, בכח עצמו, לפי טעמו ולפי השגתו. מסורה חשודה נדחתה מפני נאמנה ממנה, והדיוטית מפני מומחית. מסורה מפוקפקת ודקדוק – הלכה בדרך כלל כדקדוק; אבל במקום שהמסורה תקיפה ופשטה בכל ישראל – נשא הנקדן פניה. הכל לפי שקול דעתו והרגשתו הפנימית. ויש להודות, כי הנקדן עד שבא להכריע בין כל הספקות, כמעט כרע הוא תחתם. כל שעת עבודתו היה בעיניו כמהלך בין הטִפין, ובדרך שכֻּלה זרועה מוקשים. הרי אין אף שורה אחת במשנה נקיה כלה מן ה“ספקות”, ופעמים הם מסוג כזה, שמביאים לידי יאוש. ואם אחרי כל היגיעה והשתדלות הנאמנה להוציא דבר מתוקן לא הושג אף חצי כונתו הטובה – אין מי שיכיר בכך ואין מי שיצטער על כך יותר ממנו עצמו.

ה) לשון המשנה יש לה, כידוע, קלסתר פנים שלה, והיא נוטה בכמה דרכים מלשון המקרא. ואולם מי שיבוא למַצות על נוסח המשנה שבידנו את כל חומר הדקדוקי – על-כרחו יאמר נואש. ידי מעתיקים ומדפיסים עשו גם בפנה זו את שלהם – מדעת ומחוסר דעת – והכאיבו בשבושיהם חלקה טובה לא אחת. הם סרסו בכמה מקומות את המינים ואת הבנינים ואת הזמנים ואת סימני הרבוי. המעיין אַל יתמה אפוא כשימצא, למשל, כמה שמות (כגון: שדה, קרקע, כוס, מטבע) שמשמשים זכר ונקבה בבת-אחת, ופעמים אפילו בפסקא אחת. כיוצא בזה, אל יתפלא אם יראה שהנושא והנשוא במאמר, בין שזה השני הוא פועל ובין שהוא תואר או מספר – אינם שוים במין. אל תתמיההו גם הערבוביה השולטת בסימני הרבוי – ים, = ין, ָם, = ָן, – ֶם בשמות בכנויי הפעלים. האמצעים שבידנו לפי-שעה אינם מספיקים כדי לברר, כמה יש כאן ממנהגי הלשון וכמה מ“תקוני” המעתיקים והמדפיסים. המוציא אחז משום כן אף בנידון זה במדה בינונית והשתדל להבחין בין זרוּת שהיא בגדר נוסח ובין זו שהיא טעות ממש, טעות מוכחת ומוכרעת מתוכה. על הראשונה העיר בפירושו ואת השניה תקן. ואף כאן ברי למוציא יותר מלכל זולתו, כי בכל תשוקתו העזה למסור ביד המעיין משנה ברורה ונקית גוף – לא הצליח אלא מעט. אבל מי שמכיר את טיב העבודה הזאת ואת כל קשיה לפי מצב הדברים עכשו – הוא לא יחמיר על עוֹשׂה את הדין ולא יבוא עליו למפרע בתביעות דברים כאלה, שהיו לכתחלה מחוץ לכונתו ושהם, באמת, גם מחוץ לגבול יכלתו.

ו) עיקר הקושי של הבנת המשנה – היא צמצומה. רוב עניניה הם מסקנות ומִצוּי דברים, תמצית שבתמצית, שמאחוריהם מתעלמים מדרשי הלכה ומשא-ומתן של הלכה – על-פי רוב, מסובכים מאד – שנשארו מבחוץ (ברייתות). דברי הגמרא בשני התלמודים באים למלאות ולהשלים את המשנה (כשמה: גמרא, שענינו השלמה ), לפרש – בעזרת המשניות החיצונות ובדרך השואת גופיהן זה לזה ובכח הסברא והפלפול – את סתומותיה ולגלות את המתעלם מאחוריה. והם הם הפירוש הראשון, הפירוש היסודי והעיקרי של המשנה. בלעדיהם לא ימצא כל מפרש את ידיו את רגליו. עליהם נבנו כל יתר הפירושים מאז היותם ועד היום הזה. במקום שאין גמרא משנה – שם יגשש המפרש באפלה. ואולם אפילו בעלי הגמרא, אנשי הקבלה החיה, בכל חריפות שכלם ובכל קרבתם לבעלי המשנה במקום ובזמן ובדרכי הלמוד – אפילו הם לא תמיד ירדו לסוף כונתה, והרבה מקומות יש בה שבעלי הגמרא נתחבטו לפרשם ולא יכלו להם. במקרים כאלה לא נמנעו מליישב את הדברים בדוחק, על-ידי תקונים והגהות (“חסורי מחסרא והכי קתני”) ושאר דרכי ישוב תלמודיים או גם בדרך הדרשה. המפרשים שלאחריהם אחזו דרך כלל בעקבות פירושי הגמרא, ואולם יש מהם, כהרמב“ם בדורות הראשונים והגר”א בדורות האחרונים, אשר לא חששו מנטות כה וכה מפירושי התלמוד ולגלות במשנה פנים אחרות, ובלבד שלא יבואו מתוך כך לגלות בה פנים שלא כהלכה. הפרשנות החדשה, בת הבקורת החפשית והשיטה המדעית, בשובה לדרך ראשונים, לברר את המשנה על-פי יתר ספרי התנאים (מדרשי ההלכה והתוספתא), ובהשתמשה נוסף על כך, לצורך מלאכתה, גם בכלים חדשים ובשיטות מחקר לא ידעום ראשונים, הועילה אף היא – במדה שנזקקה למשנה – להאיר בה קצת פנות אפלות – בעיקר מצד הבחנת הנוסחאות, קביעת המוקדם והמאוחר במקורות וחקר הלשון.

הפירוש הקצר שבמהדורה זו לא בא בשום פנים להתחרות עם הפירושים הקודמים, או להתגדר בחידושים משלו. אדרבה, רובו ככלו נסמך על דברי הפירושים שקדמוהו, ישנים וחדשים¹⁴. כל עיקר חדושו אינו אלא בצורה ובאופן ההרצאה. בעל הפירוש הזה, בשוותו לנגד עיניו תמיד את ראש מטרתו – להקל על יודעי ספר מישראל את הבנת המשנה לפי פשוטה במקומה ומגופה ובלי דקדוקים יתרים, ובזכרו עם זה עצת חכמים הטובה: “לעולם ישנה אדם בדרך קצרה” – השתדל בכל כחו להשמר מעודף ומחוסר. מצד אחד נזהר שלא יהא הפירוש מטופל יותר מדי בענינים יתרים שיש בהם גם משום הסח דעתו של שונה טירון מן העיקר וגם משום הכבדה והטלת אימה עליו. ומן הצד השני עמל הרבה, שיהא הפירוש, עם כל קצורו וצמצומו, ברור ושלם ומספיק די הצורך להבנת דברי המשנה של בוריָם במקומם ומתוכם. עינו של השונה, בשוטטה רצוא ושוב מן הפנים אל הפירוש וחזרה – לא תעוכב אפוא בתוך הפירוש על-ידי שום ענינים טפלים: לא על-ידי לשונות מובאות ממקום אחר לשם משא-ומתן או הרחב באור, לא על-ידי הכרעת הלכה למעשה וגם לא על-ידי דקדוקים של חקרי לשון¹⁵. השונה לא ימצא שם אלא דברים הצריכים לגופם: פירוש המלות והענין ¹⁶. ולפי שהפירוש כתוב כלו בלשון משנה נקיה, בלי תערובת ארמית – יראהו השונה כהרחבה והשלמה לדברי המשנה הקצרים, כאחד מאברי גופה, שבהצטרפו אל הגוף הוא משלימו ומעמידו על מכונו. ולזה בעיקר הרי נתכון המפרש.

וכדי למנוע מן הטעות יש להוסיף עוד במקום הזה ובאותו ענין, כי פשטות וצמצום אין במשמעם שטחיות. דוקא שתי התכונות האלה אינן נקנות אלא על-ידי התעמקות ויגיעת רוח מרובה. אל הדרך הקצרה מגיעים בדרך הארוכה ביותר. ואף הפירוש הנתון כאן, בכל פשטותו החיצונית וצמצומו, עבודת עיון ושקול-דעת מרובה, ולעתים גם מורכבת מאד, צפונה בו בפנים. מה שירָאה פעמים בעיני הקורא השטחי כבלי מדויק או כמיותר, או כבלי ברור ומפורש די הצורך – ימָצא אולי אחרי העיון הראוי במקורות (בתלמוד ובמפרשים) כפרי זהירות. את עקבות הזהירות הזאת ימצא השונה, המסוגל לקריאה של התעמקות, במקומות רבים. במובן זה, רק במובן זה, היתה הכונה לעשות את הפירוש “שוה לכל נפש” – לקורא הפשוט ולמעיין כאחד. עד כמה הושגה הכונה הזאת – המשפט לקהל.

ז) לפני כל מסכת ומסכת הקודם מבוא קטן, מיוחד לה, מעניניה. במבוא זה מתבארים בקצרה, בראשי דברים, עיקרי הענינים הנדונים במסכת הסמוכה לו, לפי סדר בואם בפריקה, ומתפרשים גדרי ה“מונחים” (השמות התָּכניים) המרכזיים, הצירים הראשיים, שעליהם סובבים דברי המסכת. בראש כל מבוא הובאו כתובי התורה, המשמשים יסוד לעניני אותה המסכת, למען שמור על הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ובסוף כל מבוא הוסברו טעמי סמיכותן של המסכות הקרובות זו אצל זו לפי הסדר ונמוקי המוקדם והמאוחר שלהן.

ח) המוציא מקוה לתת בנוספות למהדורה זו, בסופה, – אם יזכה לכך – מבוא כללי לתולדות המשנה, דרכי התרבות בימי המשנה, דרכי לשון המשנה, לוחות הערכים והשעורים (מדות, משקלות, מטבעות, זמנים), רשימת חכמי המשנה לזמניהם ולדורותיהם, רשימות המלים של המשנה ובאוריהן ולוחות ציורים לצמחים, לחיות, לכלים וכו', לוחות גיאוגרפיים לבאור גבולות ארץ-ישראל למקומותיה הנזכרים במשנה, ולבסוף, רשימת נוסחאות מתוקנות לגוף המשנה על-פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים.

אלה הם, כמדומה, כל הדברים שראוי להקדימם למהדורה זו, לשם הסבר מטרתה וטיבה, לפני צאתה לרשות הרבים. אבל יורשה נא בהזדמנות זו להוסיף עוד מלים מספר בנוגע ללמוד המשנה:

יש רואים את למוד המשנה כ“יבש”, דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם. וכבר יצא אחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש:

“המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – זו תורה שבעל-פה”.

ואולם כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלבד. מי שלבו ער ועינו פקוחה ואזנו קשובה – הוא יגלה גם מתחת למסוות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחוריהם, וגם מחיק “הסלע הזה” תגיע לאזניו המית מים חיים מפכים. האין ריח השדה עולה מערוגות המשנה בסדר זרעים? האין שוקי ירושלים, מבואות צפורי וסמטאות טבריה על כל המונם ושאונם ועל כל מראות חייהם העתיקים מבצבצים ועולים לעיניכם מבין השיטין של מועד, נשים ונזיקין? האין שמוע מבין טורי קדשים וטהרות קול פעמי כהנים זריזים וצעדי לויים משכימי קום בחפזם עם שחר אל ההיכל לעבודתם ולדוכנם?

לא המשנה יבשה. יבשה נפשנו. ואם המשנה נראית כיבשה מבחוץ – לחה היא מבפנים. כך היא סגולתו המיוחדת, הלאומית, של סגנון ההלכה העברית: כבישה מוחלטת של יצר ההרגשה, ואפילו הרוממה והמשולהבת ביותר, והצנעתה העמוקה של זו בגופי מעשים זעירים ובממשים קטנים. מדת צניעות היא מסוג מיוחד, צניעות יהודית, בלתי מובנת לזרים. כל פרט של הלכה פרור קטן הוא, גביש יחידי, של ענין רוחני נעלה. כך נגנזים שביבי אש, אחיהם הקטנים של הברקים, בחצצי חלמיש. אף ההלכות של המשנה, על הפרוטרוט המרובה שבהן, רסיסים קטנים הם, צרורי-צרורות, מַתַּז לוחות האבן המנופצים, שירדו באש ונתנו בקולות וברקים. קשה היא המשנה – כאביה החלמיש בלוחות אלהים ואולם כמוהו הריחה אף היא אש שלמעלה, אש הברק, וגם צפנה ממנו ניצוצות ורשפים בחיקה. רק מי שהוא מחונן בכשרון הראיה הפנימית, הוא ימצא את הגרעין הרוחני, את טפת האור, הגנוז במעמקי הקלפה הקשה של ההלכה, והוא יבין את אשר לא הבין הדרשן הנ"ל עם התאַמרו להיות כאחד “המציצים לפנים” – כי “מן הסלע הזה”, המשנה, אפשר להוציא לא רק מים, כי אם לחצוב להבות.

ועוד רמז אחד בנוגע לצד החנוכי שבלמוד המשנה:

היהדות בדורנו מתפרנסת בעיקר מן האגדה. צורתה המעשית הולכת ופוחתת, וגם נפחסת. הרי ידוע: כלי המעשה ששוהים בטלים, בלא שמוש, נפסלים לשמוש. יסוד החובה והכרת החובה שביהדות הולך ומתערער מתחתיה. עוד מעט והיתה לנו יהדות שכולה רשות, יהדות התלויה ב“מצב רוח, ב”אמירה בעלמא". כח הרצון הקבוצי, ועמו כשרון המעשה, הולך ותש, ולא רק בפנת הדת – בכל הפנות יש סכנה, כי גם בהתעורר הרצון לא ימצא שוב את הדרך למעשה, לפי שזו נשכחה בינתים.

ההלכה, לבושה המעשי של תורת ישראל, בסגנונה “היבש”, המצומצם, הקפדני, המדויק, מועט המחזיק מרובה, בשובה לתפוס את המקום הראוי לה בסדר הלמוד של הדור הזה, וכמובן, בשיטה מושכלת ונוחה מלשעבר, וכמובן עוד, בהצטרפה עם זה לגורמי השפעה חנוכיים זולתה – הלכה זו, יש בלי ספק גם בה – ולוּ רק מצד צורתה הספרותית וכוון רוחה הכללי בלבד – כדי להטיל את חלקה אל הקלפי המשותף של יתר הגורמים, וביחד עמם להועיל הרבה להגברתו ולהעדפתו של יסוד המעשה והכרת החובה ביהדות על היסודות שכנגדו. ואל יהא הדבר קל בעינינו בדור הזה.

בסיום דברי הקדמה אלה, אולי כדאי להזכיר את הנסיון שעשו בשעתו שני חברים, הסופר ר' י"ח רבניצקי ביחד עם בעל המהדורה הזאת, לאסוף ולסדר את מבחר האגדה התלמודים והמדרשים בטעם בני דורנו ולשלחה החוצה. הנסיון הצליח במדה שלא פיללו לה בעלי המעשה עצמם. “ספר האגדה” – הוא שם האוסף – פשט לרבבותיו בכל גבולות ישראל ויהי כמעט לספר התמיד על שלחן כל יודע ושומע עברית. וכמדומה שהספר עשה שליחותו. לרגלו התבצרה האגדה בהכרת דורנו כאחד מנכסי הרוח היקרים ביותר של עמנו. השפעתו של “ספר האגדה” נגלתה בחנוך קטנים וגדולים, בספרות, בסגנון.

בדרך ההיא ומתוך אותה כונה נעשה הפעם שוב נסיון בהלכה.

האגדה, כידוע, נמשלה ליין; ההלכה – ללחם. בעולם החומר – הלחם קודם ליין; בעולם הרוח יש אשר יהי גם להפך.

ובשלח עתה מסדר המהדורה הזאת את פרי עמלו על-פני חוץ אין לו בלתי אם להתפלל:

– יהי רצון שיהא מזל “הלחם” כמזל “היין”.

קרלסבד,ערב ראש שנת תרצ"ב.

רעיון הכנוס של פזורי רוחנו בתמציתם המעולה, למען החיותם חיים חדשים, זה שהיה ל“מוריה” לקו כל ימי עבודתה בשנים האחרונות, הוא שגרם לה להביא הפעם לעולם גם את הקובץ של שירי שלמה אבן-גבירול. אחרי כתבי-הקדש ואגדת התלמודים והמדרשים, אין ספק, כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כלם מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי רוח ואנשי מעלה כלם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון. ואף-על-פי-כן לא זכינו עד עתה, שתקבע זו לדורות בתוך מערכת קנינינו הלאומיים כיתד שלא תמוט. מסבה בלתי מובנת – ואולי מסבות הרבה מובנות – עדין זו עומדת מחוץ לתחום ספרותנו החיה ומעבר לכתלי כל בתי תרבותה הרוחנית של האומה. בנתיבות החנוך של דור ימינו אין רִשומה נִכר ועקבות השפעתה ב“ספר יצירה” שלו לא נודעו. לא רק בני-אדם משכילים סתם – גם סופרים מישראל, הממללים רמות כל הימים על השירה ועל היצירה ועל כיוצא בזה, מדי הגיעם לפרשה גדולה זו של השירה הספרדית, לשונם נאלמת בפיהם, או שמבליעים אותה בנעימה ופוטרים אותה בדברי מליצה מקובלים, מעידים על-פי-רוב על בערות גמורה ומוחלטת בענין הנידון. רבים מהם לא ידעו עד מה מכל הגדולות אשר עשתה שירה זו בנחלתנו ומכל הכבושים אשר כבשו יוצריה לשעתם ולדורות, בפלגם תעלות חדשות לשטף כח היצירה של האומה ובהקנותם לה המון צורות ושפעת תְּכָנים לא ידעתם מעולם. כי מאין תבא הדעת הזאת בלב הקהל? פרי עמלם של החוקרים בפנה זו לא יגיע אליו, ופרורי עבודתם המובאים לפניו לעתים רחוקות בכלי שני ושלישי, ופעמים בצורה מסורסת, מה כחם יפה? אדם סתם איננו מוצא קורת רוח בדברי יצירה, אלא אם כן הם בנויים ועומדים לפניו בשכלולם ובמלוא קומתם והיקפם, ראויים לסקירת עין מכל צד ובבת-אחת. רק תקומתו השלמה של היכל השירה הספרדית לכל תאיו ואולמיו היתה יכולה לפקוח את עיני הקהל על הדרו ורוממותו ולעורר בלבו גם את התשוקה לחדור אליו פנימה.

הדבר הזה לא נעלם, כמובן, גם מעיני חוקרי קדמוניותינו, וביחוד מעיני אלה מהם, שלא הפרו עוד את “ברית הלשון” כָלה וחושם הלאומי לא נפגם מפני “חכמתם”. אלה הבינו, או שערו, אף הם, כי חקירת העבר כתכלית לעצמה, באין “הוה” עמה, ערכה קלפת השום, ובאמרם לזכות את הרבים, יש אשר נִסו, ויש אשר גם הצליחו, לצרף אף הפרוטות או את הדינרים של חקירתם לחשבון מסוים של בנין ותקומה. על אלה ימָנו החכמים שד“ל, י”ל דוקס, ר“ש זקש ור”א גיגר בדור הראשון; אחריהם ראזין, איגר, הרכבי, דוד כהנא, דוד גינצבורג בדור הקרוב, ויבדלו מהם לחיים החכמים ר' חיים בראדי ור' ישראל דוידזון ועוד בדורנו. כל החכמים האלה, יזָכרו לטובה כלם, שקדו יחד, איש לפי כחו והכשרתו, על עבודתם הכפולה, ובעוד ידם האחת החזיקה במעדר, לחפור ממטמונים סגולות נעלמות, יש אשר לא השיבו את ידם השניה גם מאַמת-הבנין. מבחינה זו יש להרים על נס את עבודתו הפוריה של שד“ל בזמנו ואת מפעליו היקרים של – יבדל לחיים – ר' חיים בראדי בדור הזה. שני החכמים האלה והנלוים עליהם מבני דורם עשו באמת גדולות לתקומתה של שירת ספרד ולפרסומה. בכח עמלם באו לעולם אותם הקובצים המעטים, ובהם מרובי ערך, שישנם בידינו כיום הזה משירי ספרד. ואולם בכל הכבוד והברכה אשר יהגה לבנו לפעולתם – אם נקביל לעומתה את “המלאכה המרובה” שלא נעשתה עדין, יש אשר יפול עלינו רוחנו מאד. החומר המעט שנשתקע עד עתה במעשי בנין הלא כמהו כאין לעומת זה שנשאר עדין מבחוץ. זה כשני יובלות מאז החלה החקירה והדרישה בשירת ספרד, ועדין לא זכינו בפנה זו לדבר אחד שלם בתכלית. אף התחלה אחת לא הגיעה עד סופה. אפילו הדיואן הנפלא של ר' יהודה הלוי – מעשה ידי ר”ח בראדי וסיעתו – זה שטפלו בו ידים רבות כל-כך ושהוצאתו על-ידי “מקיצי נרדמים” הולכת ונמשכת, כמדומה, זה כשלשים שנה, אף הוא לא נשלם כלו עד היום. כך עלתה גם לדיואן של ר“ש הנגיד. שירת הרשב”ג לא זכתה לכנוס שלם במקום אחד עד היום. קובץ שירי הרשב“ג שעלה לפני כ”ח שנים, בערך, במחשבתו של בראדי, נפסק מיד בתחלתו ולא יצאו ממנו אלא שתי מחברות דקות. שירתו הנפלאה של ר' משה בן עזרא – רובה ככלה מבחוץ. שירת יתר המשוררים – גיאת, בן-סהל ואחרים – כלה מבחוץ, ואין מן הקהל יודע גם את שמותיהם. שאר הקובצים רובם מקוטעים ומשובשים ופגומי צורה מן הבחינה הספרותית, ואף אלה מפוזרים פזור מקומות ולשונות, או שיצאו בזמנם במספר אֶכסמפלרים מועטים והם יקרי-מציאות עד מאד, וכאלו אינם. אם נוציא מן הכלל את מפעליהם היקרים של שד“ל ור”ח בראדי הנ"ל, הבודדים במועדם, עדין ישתרע לפנינו שדה החקירה של השירה הספרדית לכל מלוא העין כבקבעה שוממה מלאה עצמות יבשות וזרועה אבני חֹרבות ומכִתות היכל כלה, עדות מעציבה לדלות רוחו ולשפלות ידיו של דור ימינו, דור מתגדר בחכמתו ובלאומיותו, ולא מצא בתוכו גואל לתפארת רוח אבותיו, הצועקת אליו מן הקברים.

מי האשם בדבר? אין ספק כי את מקור הרעה יש לבקש שוב באותה מחיצת הברזל שעומדת ומפסקת זה שנים רבות בין עבודת המדע שלנו בארצות המערב ובין זו של היצירה העברית, החיה והמתמדת, בארצות המזרח. החקירה והדרישה בשירי קדמונינו, כאחד מסעיפיה של “חכמת ישראל” ילידת המערב, לידתה וגִדולה חלו בעיקר מחוץ למקום חיותה של הלשון העברית ומעבר לגבולות ממשלתה. השבילים המועטים שהוליכו מזו לזו בראשית ימיהן הלכו ונִטשטשו באחרונה עד שנמחקו לגמרי. המדע והספרות נעשו כשתי רשויות חלוקות, שאין ביניהן ערובי תחומין ושתופי השפעה. אין הולכה והבאה מזו לזו וחדלו ביניהן החליפין. עקורים מקרקע היצירה החיה של האומה ומובדלים ממחנה שכינתה, בלי קהל, בלי לשון לאומית, בלי רעיון עליון ומרכזי – זה שנותן טעם ותכלית ונשמת חיים לכל מפעל ומעשה – התבצרו להם אנשי המדע שלנו לפנים מחומותיהן האטומות של לשונות נכריות, והם ממשיכים שם מתוך הרגל את עבודתם העגומה, שלא לדעת אפילו למי ולשם מה הם עמלים.

עבודה כזאת אי-אפשר שתשרה בה הברכה. אדרבה, סופה נהפכת בידי בעליה למלאכה תפלה ומרושלת של לקט פרורים וצרורות מכל הבא ביד, בלי הבחנה אפילו בטיב החומר ובערכו הפנימי, היצלח לבנין אם לא? גם במצאם לעתים דברי חפץ – לא ימצאו שליחים נאמנים להולכתם אל הקהל העברי, ועד שפרוטה מצטרפת לחברתה עוברים ימים ושנים, ועיני הקהל תכלינה. אם נשב בשפלות ידים ונחכה עד שיקומו אלה לבנות – נשב עד שיבא אליהו.

לעקור את השירה הספרדית מרשות היחיד של המחקר המדעי ולהכניסה לרשות הרבים של ספרות הדור, להחיש את מעשה כנוסה ובנינה של שירה זו ולהוסיף נדבך אחד נדבך על הבנוי ועומד בה מכבר – כזאת היא מצות השעה שאין להחמיצה, ואותם אמרו לעשות גם מסדרי שירת הרשב"ג.

כסבורים הם, כי בעבודתם במקצוע זה הם ממלאים לא רק חובת הכבוד כלפי היוצרים הגדולים בני הדורות החולפים – דבר שאין להקל אף בו בשום פנים – אלא מסַיעים להרבות גם את רכושנו התרבותי כיום הזה. שירת ספרד – איננה בשום פנים “כמות מבוטלת”. עוד כחה אתה לבַשם מריחה גם את יצירת הדור. וכל-שכן שיש בכחה להעשיר את תכן השכלתנו הלאומית, במלאותה את החלל הריק שבין שירת התנ"ך לשירת זמננו. בלעדי כנוסה המלא של שירת ספרד – לא תצויר הערכתם האישית של יוצריה הגדולים בקומתם השלמה, וכל-שכן שאי-אפשר שתבא לעולם היסטוריה שלמה של הספרות העברית.

ויודעים המסדרים, שהמלאכה מרובה וקשה, וכל זמן שלא כלתה עבודת החקירה – והיא לא תכלה מהרה – אף אי-אפשר לה למלאכת הבנין שתהיה שלמה, ובכל זאת לא נסוגו מפניה אחור. המאמר העתיק והמחוכם: “לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין להבטל הימנה” חִזק את ידם. ואם יבאו עתה ה“מומחים” וייטיבו לעשות ממסדרי הקובץ הזה – יהא בואם ברוך. ומי יתן ולא יאחרו לבוא.

(מכתב לעורכי ה“דביר”)

אדוני הנעלים, עורכי המאסף העתי “דביר”.¹

גם בטרם אגיד, הלא תבינו מאליכם, כי לא קראתי את הכרוז שלכם על-דבר המאסף העתי העומד לצאת בעריכתכם בלי ברכת “שהחיינו”. הגיעו בעצמכם: מאסף עתי קבוע למדע העברי, וכלו כתוב עברית, וערוך בידי חכמים עברים ממערב, ויוצא בברלין ­­­– כלום לא “אצבע הזמן” היא? כלום אין זה מאורע, ומאורע שיש לברך עליו? ולא עוד, אלא איני בוש להֵראות בעיניכם כבן-כפר ולהודות, כי גם אותו הכרוז עצמו, וכל-שכן פתיחתו, אף הוא היה בעיני לא כ“קול קורא” סתם, לא כמודעה פשוטה על-דבר הקמת מוסד ספרותי עוד אחד, “מוסיף על הראשונים”, אלא כקול מבשר נטית רוח חדשה במחנה חכמינו שבמערב, מעין התחלה של “מהפכה” ברוחם, מעין קריאה גדולה לתשובה ולהרהורי תשובה על אותו החטא הגדול והכבד מנשוא, שהוחזקה בו היהדות המערבית, היא ומנהיגיה, זה כשלושה דורות, ביחס לאחד מראשי קניניה של האומה הישראלית – ביחס ללשון העברית.

כי – הבה אגיד לכם מה שבלבי מיד, בלי עקיפים: אלו נתנו כל החטאים הלאומיים שלנו בכף אחת וחטא הלשון בכף שכנגדה – הוא מכריע את כלם. עון פלילי הוא, אין לו כפרה. לא אהיה כמגזם באמרי: אותו היום שנעקר כח היצירה העברית מבית חייו ובא לדור בלשונות נכריות דירת קבע – אותו היום קשה בעיני משני החרבנות גם יחד. שקול הוא בעיני כיום של סלוק שכינה מישראל. עם שהפר ברית הלשון – תמיהני אם יש לו תקנה עוד. את הקדושה בבריתותיו הפר! נתק נתק בידו את הקשר האחרון שבינו ובין שכינתו ורוח קדשו. לכל יש תמורה – חוץ מן הלשון. וצא ובדוק: כל קבוץ ישראלי שאתה מוצא בו עקירת הלשון – סופו לכליה. וכלום אין היהדות המערבית רואה את הכליה עומדת על סף ביתה?

אמת, אין היהדות המערבית בימינו ראשונה לחטא זה. עוד עם ראשית הגלות דבק בנו “חטא הלשון” כספחת ממארת והוא מלפפנו ככלב רע בכל הדורות. מימי בעל ספר דניאל ועד האלכסנדרונים ומהם עד הרס“ג, הרשב”ג, ריה“ל, הרמב”ם ושלאחריהם נתקעו הלשונות הנכריות כשכים בצדנו, לאכול את חצי נפשנו ולפורר את כח יצירתנו לרסיסים. והתמוה ביותר, שכמעט כל “החוטאים” ההם הכירו בחטאם ובעוצם הסכנה הכרוכה בו לקיום האומה. ואף-על-פי-כן הוסיפו וחטאו. בהשפעת האלכסנדרונים נוצרה שיטה שלמה על-דבר קדושת הלשון העברית וכחה המסתורי; הרס“ג בפתיחתו לה”אגרון“, הרשב”ג ב“ענק” שלו וריה“ל ב”הכוזרי" מדברים משפטים את בני דורם על “עזיבת הלשון”. הרמב“ם באחת מאגרותיו מיצר ודואג על שלא כתב את ה”מורה נבוכים" עברית בידו, “להשיב את הגזלה לבעליה”. כלם הכירו בחטאם, צוחו עליו – ולא שבו ממנו.

ובכל זאת, ההבדל בין הראשונים לאחרונים עצום מאד. הראשונים תפסו את הרע במעוטו: “שנים מקרא ואחד תרגום”. הלעז לא שמש להם אלא כעין סניף ומסעד לעברית ולא נהגו בו התר אלא מהכרח ולצורך השעה. הם לא נמנעו מכתוב דבריהם גם לועזית, אבל מבחר יצירותיהם, וביחוד אלה שנועדו לאומה כלה, הללו עברית נכתבו, בלשון האומה כלה. ואף אלה שנכתבו לועזית מתחלה, כיון שהכירה האומה בחשיבותם, מיד שקדו עליהם בעליהם או בני דורם לזכות את הרבים בתרגומם העברי. על-כל-פנים, מעולם לא נואשו מן הלשון העברית, וכל-שכן שלא פרשו ממנה בזדון, בתורת שיטה ובדרך קבע, מתוך פניות חיצוניות וכונות זרות.

מה שאין כן האחרונים. הללו בגדו בלשון עמם מתוך “ידיעה ובחירה”. הם כפרו בעיקר הלשון. ברדפם אחרי “זכויות” העלובות. לא יראו משבור בעצם ידם את הרגל היחידה שנשארה עוד לפליטה ב“תרונוס” הלאומי שלנו. ולא דעת להם ולא תבונה, כי אין לך זכות עליונה לעם, אין אושר גדול לו, מהגותו ומיָצרו בלשונו הוא. הם הם שהולידו לנו את ה“סנדל” המשונה, בריאת כלאים זו, בת היהדות המערבית, ששמה “חכמת ישראל בלשונות נכריות” – בריה שאין דוגמתה בשום אומה ולשון. על פזורנו הגשמי נוסף מעתה הפרוד הרוחני: נשמת ישראל האחת נקרעה לעשרה קרעים ותורת ישראל נעשתה כעשר תורות. מחיצה של ברזל נפסקה בין רוח העם ובין שכינתו, ואין בת-קולה של זו מגעת לאזניו אלא דרך כותל אטום של לשון נכריה. נטלה אחדות הרוח מישראל וחדלה התרכזותו וכנוסו של כח היצירה הלאומית באוצר אחד. נתפרדה “כנסת ישראל” ושבה להיות שבטים שבטים, כבימי המדבר. במקום עבודת הרוח של אומה אחת שלמה, מכונסת כלה תחת כנפי שכינה אחת, ותהא עבודה מסועפת ורבת פנים, אבל מצטרפת בסופה לחשבון לאומי אחד גדול של יצירה כבירה בעלת קומה שלמה – במקום עבודה שלמה ומאוחדת כזאת אין אתה מוצא מעתה אלא פרורים פרורים מפוזרים, רסיסי יצירה ושברי לוחות של שבטים בודדים, שאינם מצטרפים לשום חשבון. האחרונים ההם, בבדותם להם מלבם איזו יהדות מופשטת, מין “חיתא דקטרי”, דבר שאין לו גוף ודמות הגוף, לא ראו את לשון עמם בלתי אם ככלי-שרת טפל למה שבתוכה, כלבוש חיצוני שנתן לחלוף, ולא שמו אל לבם, כי הלשון גופה היא היא “צורת הרוח” היחידה של האומה, היא היא ממשותו האחת של אותו הרוח. אם יש לעם נכסי צאן ברזל כל-שהם, אם יש לו “קרקע עולם” שלו, קרקע שאינה כלה ואינה נגזלת – כי עתה אין זאת בלתי אם הלשון. היא “עץ החיים” העומד לעד, היא הקרן הקימת, ושאר הקנינים פירותיה הנאכלים הם. אמונות ודעות עשויות להשתנות, אפילו “מצוות בטלות לעתיד לבוא” – ואם יש להן תקוה ל“השארת הנפש” ול“חיי עולם”, לא תהיה גם זאת בלתי אם בתוך הלשון ודרך הלשון. והלשון עצמה מה היא, אם לא רוח שנתגבש ונתממש? אדם מישראל, אפילו כפר בכל, מכיון שלשון עמו מושלת ברוחו ומקלחת בעורקיו, בעל-כרחו הוא נתון בחיקו של אברהם אבינו. מדעת ושלא מדעת משתעבד הוא לשָֹרה הנעלם של האומה ונכנע לצורות מחשבותיה והרגשותיה, לפי שביחד עם הלשון מובלעת בבשרו ומוטבעת בעצמותיו תמצית חיי הרוח של הדורות כלם. ואולם אלה שהפשיטו את רוח עמם ערומה והכשירוה לטמיעה שסופה כליה, אפילו הם מודים בכל התורה כלה – להם יאָמר: מומרי הרוח. “היהדות המתורגמת” – לעולם הפסדה מרובה משכרה. לא לחנם נזדעזעה ארץ-ישראל ת' פרסה על ת' פרסה בשֶׁל תרגום יונתן וחשך בא לעולם בשל התרגום היוני בשעתו. “אותו היום – קובלת האגדה – היה קשה להם לישראל כיום שנעשה העגל” – “כיום העגל”? – “כיום שהוקמו בו שני עגלי ירבעם” היתה צריכה לומר. כונה אחת לשני המעשים ותוצאה אחת להם. דוק ותמצא. היחס הנפשי, הפנימי, שבין האדם ובין תוכן רוחו, הקשר העמוק והנעלם שביניהם, אינו נקבע אלא על-ידי לשון מסורה מיד אבות לבנים, דור מפי דור. היא היא התורה שבעל-פה האמתית החותכת חיי עולם לתורה שבכתב ומזריחה עליה כל שעה אור חדש. דרך הלשון נשימתה החיה והחמה של האומה מפעפעת שעה שעה ורגע רגע בתורה שבכתב להחיותה, לחדשה, להעלותה. בלעדי לשון חיה שבלב – אין חיות לכתב, אין גדוּל וצמיחה לו ואין עלית הרוח. “כי על-פי הדברים האלה כרתי עמכם ברית – זו תורה שבעל-פה”, והיא היא שנאמר עליה: “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”. התורה שבכתב – אף התלמוד והספרות שלאחריה במשמע – זו שנעשתה כלה “עבר” ומונחת חתומה בגוילים, זו שמשמשת אוביֶקט למחקר ולמדרש של המדע היבש = תורה זו הרי כבר יצאה מרשות היחיד של ישראל לרשות הרבים של כל גויי הארץ, ומה להם, ליהודים המתורגמים, זכות יתרה בה על דורשיה וחוקריה מן הגויים? ומה צדקה להם לקרוא את שם ישראל על חכמתם? רק המגע הנפשי, האינטימי, של המסורה החיה – אותו “הקורטוב” שלא נִתן להתרגם – רק הוא בלבד שמעדיף עדין בה את כח ישראל ונותן לו זכות בעלים עליה. אבל מי שעוקר את הכתב ממקום חיותו ומכניסו לספירת הרוח של לשון נכריה ומתברך עם זה בלבבו שהוא בונה את “חכמת ישראל” – אינו אלא גונב דעת עצמו. חכמת ישראל? במה איפוא, מבחינה זו, אין חכמתם של ולהוזן, שירר ודליטש, למשל, אף היא חכמת ישראל? ואם באמת כך הוא – כל הטורח הזה למה? ומה כל ההתנגדות הזאת? – יתקע דליטש בשופר!

לא כל בוני חכמת ישראל מן האחרונים היו, כמובן, באותו החטא. אלה מהם שלא היו אחוזי בולמוס ה“זכיות” כחבריהם שבמערב לא מהרו לתת במחירן את היקרה בסגולות עמם. בארצות הדרום והמזרח, למשל, קמו לחכמת ישראל בימיה הראשונים יחידי סגולה ועמוקי תכונה כשד“ל וכרנ”ק וכשי“ר, הם וכיוצא בהם, שמתוך חוש לאומי עדין החזיקו בלשון עמם בכל עוז וקפלו בה את כל תוכן רוחם ופרי חייהם. אנשי לבב ובעלי נפש אלה, שלא היו ברובם לא רבנים ולא “רועים” ולא בעלי-מלאכה מדעית מדופלמים אלא תלמידי-חכמים סתם, ממיתים את עצמם באוהל התורה ומקַימיה מעוני, אלה ודאי לא פללו מעולם כי יבוא יום ותעקר חכמת ישראל משרשה, ואלו קמו מקברם וראו בעיניהם מה שעלתה לבת – טפוחיהם בסופה ומה עתה פני בת-הבת – היהדות המערבית, ודאי היו קורעים בגדיהם ומתפלשים באפר. איך שהוא, גדולי רוח אלה, מתוך שסמכו את סוכתם להיכל היצירה של האומה כלה, לפיכך גם בדברי המדע היבשים שלהם אתה מוצא איזה קורטוב של לחלוחית, איזה טעם לשבח, מעין בינה והרגשה עברית יתרה, שאין אפילו סמן וזכר להם במעשי ידיהם של אלה שהוציאו את “חכמת ישראל” לתרבות לשון נכריה. הלב העברי עודנו מפעם בדברי יצירתם בחזקה, ומרגיש אתה שבעלי הדברים כונו את לבם לא כלפי שבט בודד מישראל או כלפי מנין מצומצם של מלומדים מבעלי “האומנות”, אלא כלפי כנסת ישראל כלה, לכל תפוצותיה; ושוב אתה מרגיש שהם לא עשו את חכמתם “מדע” בלבד, אלא השתדלו להעלותה למדרגת תורה – מושג לאומי נעלה ונשגב זה, הכולל בתוכו את כל חשבון עולמה של האומה. חקירת העבר יקרה להם לא מצד עצמה, אלא משום שנצטרפה בלבם לחשבון ההוה והעתיד של ישראל, ומתוך כך נזרקה בה נשמה חיה, ותקוה היתה לה להתעלות ברוב הימים, בקום לה גדולי רוח, למדרגת קנין לאומי. ולפי שלשון יצירתם היתה לשון האומה כלה, אף שדה השפעתם רחב היה עד אין שיעור מזה של הכותבים את חכמתם הישראלית לועזית. גבולי המדינות לא הפרידו בין הדבקים. השפעת גומלין תמידית היתה הולכת ובאה בין כל חלקי הספרות העברית ויוצריהם, לכל סוגיה ומקצעותיה, וכלם היו יונקים ומתברכים זה מזה. שמותיהם של החכמים והחוקרים שד”ל, רנ“ק ושי”ר היו נערצים בפי משכילי ישראל בקצוי רוסיה ושמותיהם של הסופרים והמשוררים אד“ם, מאפו ומיכ”ל חביבים היו על המשכילים שמחוץ לארצות מגוריהם. אלה ואלה היו מריצים אגרות חכמה וספרות זה לזה, נהנים זה מזה עצה ותושיה ומעוררים זה את זה לעבודת יצירה. שירת ישראל – סימני חיותה המובהקים של האומה – וחכמת ישראל לא עמדו אז עורף כנגד עורף כשתי צרות עוינות זו את זו, אלא אדרבה, עצת שלום ומישרים היתה ביניהן, ופעמים שהיתה האחת תופסת אומנות חברתה. שד“ל הוקיר והעריץ את השירה ונהל בעצותיו את המשוררים הצעירים בני דורו. אהבתו העזה של החכם המסכן שניאור זקש למשורר הצעיר, החולה המסוכן, מיכה לבנזון – נוגעת עד הלב. ולפי שאותם החכמים שכתבו בלשון עמם, כונו את דבריהם בעקרם כלפי פנים ולא כלפי חוץ, לא היתה אימת “מה יאמרו הגוים?” מוטלת עליהם, וחכמתם לא היתה צריכה להזדיף לא לשם סנגוריה ולא לשם התגדרות. חכמתם הם היתה יכולה להיות בת-חורין גמורה, חפשית מכל פנִיה, אפילו מן ההתגדרות ב”חרות" עצמה, זו שמקורה על-פי רוב אף היא אינה אלא עבדות, עבדות הנפש.

אין עם לבבי לשער השערות ולהתנבאות על העבר, מה היה מראה היהדות ופניה עתה, אלו נצח המהלך הזה, העברי, גם במערב. לאסון האומה כלה, לא נצח שם המהלך העברי. הפרוצס של הַלעָזת הרוח העברי והמרתו מבפנים, זה שמצא לו בגרמניה “שליחים” ובאי-כח תקיפים כצונץ וגיגר וסיעתם, הלך ופשה שם מקהלה לקהלה וממדינה למדינה כנגע צרעת עד לאין מרפא. עתה הננו עומדים כבר לפני התוצאות המחרידות של אותו הפרוצס. עצימת העינים למה? הרי צריך שתאָמר האמת פעם אחת, ותהי מה: אחרי יובלות של חיי שלום ורוָחה ושל השכלה רחבה ושל זכיות ושל אזרחיות ושל “חכמת ישראל” ושל “היכלות” ושל ריפורמות ושל ריפורמות לריפורמות ושל מטיפים ושל מחברי סדורי תפילה חדשים ושל אורתודוכסיה מתחסדת ושל בתי-חרושת לרבנים ושל “מקיצי נרדמים” – אחרי כל שפעת העושר והגדולה הזאת, היהדות המערבית מוטלת לפנינו כמתה. נקרש דמה ונתאבן בשרה. מחותכת בסכין חדה של תרבות זרה ולשון נכריה מן הגוף הלאומי החי, לא מצאה שוב את הדרך למקור יניקתה הנאמן, ולחה נס. הסורוגַטים, שהמציאו לה פרנסיה ומנהיגיה, כדי לקַימה, לא הצילוה. לא הועילו לא ה“היכל” ולא הריפורמה ולא “אגודת ישראל” ואף לא שבטה ומשענתה ב“גיא צלמות” בת-לויתה הנאמנה – חכמת ישראל. כלום יכול המת להחיות את המת? “חכמת ישראל” זו, – הלא תאָמר נא הפעם גם לה האמת – מכיון שפרשה בסופה לגמרי מלשון ישראל, פרשה מן החיים ונבלה בלא עת. באה אליה כתֻמה “המכה אשר לא כתובה בתורה – זו מיתת תלמידי-חכמים”. תחת אבותיה ויוצריה הראשונים, חכמי אמת ואנשי מקור, קמו לה בדור שִלשים ורִבעים ננסים וקטני ארץ, מלקטי פרורים ומגרמי עצמות, שהפכוה מחכמה למלאכה ועשוה קרדום ללחם עצבים, ללא יצירה וללא שמחת יצירה. את ישראל החי והפועל, היוצר והמתחדש, הנאבק עם גלים והחותר אל החוף – אותו לא ידעה ולא חפצה לדעת. עורת וחרשת לגבי כל המתרחש ובא בעמקי נפשו ובחלל עולמו של אותו ישראל, צמצמה את שדה ראיָתה הלוך וצמצם עד שעמד על ד' אמות – כדי קבר – של “עבר” בטל ומת, עבר שאין עמו לא הוה ולא עתיד. ובהשתקעה בקברים ובגלי שמות עד הפדחת לא ראתה ולא הכירה את הגדול בפלאי ההיסטוריה שהולך ונעשה בימיה ולעיניה ובסמוך לה בתוך רוב מנינה ובנינה של האומה – הפלא של תחית המתים. וכלום חכמה כזאת, שהיא עצמה חשובה כמתה, כח בה להחיות דור בניה הגוסס?

ולעומת זה נשתלשלו המאורעות בכנסת ישראל שבמזרח, וביחוד ברוסיה ופולניה, בפנים אחרות. יהודי המזרח לא זכו, כאחיהם המאושרים במערב, לחיי שלוה וחרות. אדרבה, כל ימיהם נמקו בענים וחייהם נתמררו בגזרות קשות ואכזריות. ואולם גם בענים ובצרתם ידעו לשמור מכל משמר את תרבותם ולשונם. חלקם בבנין “חכמת ישראל” באמת אף הוא איננו מעט: ר' שמחה פינסקר, א“א הרכבי, שזח”ה, אברהם אֶפשטיין, פוזננסקי ועוד; ואולם בעיקרם טרודים היו בבנין בית ישראל. עיניהם הם היו לפנים ולא לאחור. הם לא רק חקרו את ה“עבר”, אלא חיו אותו, בנו על יסודו את ההוה, ולשם העתיד. הם נשאו את עברם על כתפיהם כנשוא הכהנים את ארון אלהים. ראש מעיָנם הם היתה לא החקירה ב“מאי דהוה”, אלא היצירה, היצירה החדשה, החיה, המתמדת. ובאו וראו: כמעט לא עברו ארבעים שנה, ומה רבה הברכה! צנורי שפע סתומים מתמול שלשום פתחו פיהם פתאם ומקורי חיים חדשים זנקו מתוכם. בת-טפוחיה של היהדות המזרחית, הספרות העברית, המצערה בראשיתה, הרחיבה את גבולותיה הלוך והרחב, והאדירה כחה הלוך והאדר, עד היותה באחרונה כמעין ברכה וישועה לדור שלם. קמו לה סופרים ומשוררים, תרבות אנשים חדשים, אשר בשתותם גם מבארות עולם וגם ממקורות חייה של האומה, השיבו חיים שבעתיים אל חיקה. הלשון העברית שבה להיות כמעין המתגבר, ובהסתגלה לכל צורות המחשבה העולמית, הבשילה פרי לא פלל לו איש; והשירה העברית, שנעלמה במערב אֵלם מות, צהלה במזרח בגאון קולה כאשר לא צהלה אולי מיום חתום חזון בישראל. לקול תרועתה התעוררו הלבבות, ועבודת רוח כבירה החלה, עבודה שכֻּלה בנין, תקומה התחדשות. כל ערכי הלאום וקניני רוחו הוטלו שוב את כור המצרף ויצאו משם מזוקקים וצרופים משהיו, להחיות לב האומה ולחדש כח נעוריה. החומה שבין “אדם” ו“יהודי” נפרצה מאליה והלב תבע “יהדות” ו“אנושיות” בבת-אחת, בכלי אחד. הוכשר הדור לקחת את גורל האומה בידו. ולא עוד, אלא שהעיז להעמיס על כתפי עצמו גם את דבר פתרון החלום הגדול של האומה, את דבר גאולתה ותקומתה השלמה בארצה.

ובעוד היהדות המזרחית עושה כה וכה ומכינה עצמה בהתלהבות המיוחדת לה לקראת היום הגדול – והנה באו ה“מאורעות”. מעשרת הקבים פורעניות שירדו לעולם עם אותם המאורעות נטלה היהדות המזרחית תשעה. שוד ומשסה, הרג ואבדן, דבר ורעב. ועתה אחרי כל הבא עליה, אף היהדות המזרחית מוטלת לפנינו הרוסה וחרבה, פצועה וזבת דם. אלפים ורבבות מישראל נעקרו משרשם והנם נודדים בגויים לבקש להם “בית מלון” לפי שעה, עד יעבור זעם. רבים מהם, ובתוכם מקצת מנושאי התרבות העברית במזרח, מצאו בדרכם את ברלין, אותה ברלין, בית מולדת ה“השכלה” והתרביץ ל“חכמת ישראל” בסגנונה המערבי. כמוצאי גולה באו שמה, עיפים ומיוגעים, רצוצים ומדוכאים; ואולם גם בגלותם השכינה העברית מלוה אותם וגם בהתגוררם באשר יתגוררו מגמת פניהן קדימה. בשעה גדולה ומכרעת לישראל נזדמנו אפוא לפונדק אחד “קרובים” שנתרחקו בזרוע. היעלה אפוא על הדעת כי תהיה הפגישה לבטלה?

לבי אומר לי כי לא יהיה כדבר הזה. בטוח אני כי היד החזקה אשר אחזה לפני ארבעים שנה את אחינו המזרחים בציצית ראשם ותנערם, היא תמצא גם את קדקד אחינו במערב, והיא אשר תקרב שוב גם את הקרובים שנעשו רחוקים. כי ישבו אחים יחדו, ואפילו ישיבת ארעי, אי-אפשר להם בלי התקרבות ובלי השפעת גומלין. הרבה יש להם להגיד זה לזה וללמוד זה מפי זה. ואם תמצי לומר, כבר יש להכיר סימני השפעה זו בכמה מקצועות.

ולפיכך כשהגיעני כרוזכם על-דבר המאסף העתי לחכמת ישראל, שעתיד לצאת בעריכתכם, נטה לבי לראותו כאחד מסימניה המובהקים של אותה ההשפעה. ולא רק מפני שבתוך סעיפי הכרוז הרבים נתבצר מקום – אולי זאת הפעם הראשונה בחכמת ישראל של הסגנון המערבי – גם לחקירת ההוה של ישראל החי והיוצר. הרחבת-תחום זו בלבד אף היא דיה להעיד על שנוי מהלך; אלא, בעיקר, מפני עבריותו הלשונית של המאסף ומפני מגמת עורכיו הכללית, זו המובלעת במלים קצרות, אבל מחיבות הרבה, בפתיחתם הקטנה בראש הכרוז. עתה, אמרתי בלבי, יש תקוה כי “חכמת ישראל” תֵעשה לחכמת ישראל בלי מרכאות כפולות. בשובה להתחבר דרך הלשון למקור היצירה החיה של האומה כלה, תשוב ותהיה גם היא לאבר של החי. לב חדש ורוח נכון יבואו לה, ושבה והרגישה מאליה את דפיקת לב האומה ואת כל מכאוביו ומשאלותיו הגלויים והנעלמים. אז ישובו אליה גם חושה הבריא וטעמה הטוב וידעה להפלות בין עיקר ובין טפל, בין מקק ספרים ובין דבר יצירה. אין רע אם לפי-שעה לא תמצאו די עוזרים ומסיעים. דרככם נכונה ובידכם מפתח הלב של האומה – לשונה. כל השאר יבוא מאליו, אם לא מיד – לאחר זמן. “כי מי אשר יחֻבר אל כל החיים יש בטחון” וחכמת ישראל, בהתחברה אל חיי ישראל, יכולה לבטוח, כי לא רק היא עצמה תשוב לתחיה, אלא יהי בה גם כדי להחיות את בעליה ואת החוסים בצלה.

ומתוך בטחון כזה אני מברך אתכם: עשו והצליחו!

כ“ט אייר תרפ”ג, ברלין.

קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל-שהם. באזני כל קהל הנצבים פה עלינו להגיד אפוא בקול רם ובלב תמים, כי הבית שנפתח לפני שעה קלה על הר הצופים על-ידי אורחנו המרומם הלורד בלפור איננו לפי-שעה בלתי-אם מכון שלא כלו לו חדשיו, כמעט שם בלבד. לפי-שעה איננו בלתי-אם כלי, העלול להתמלא תוכן ועתידו עודנו מקופל בתוכו ותלוי במזלו, ואף-על-פי-כן בטוח אני, כי אלפי ישראל הנקהלים פה ועמם רבבות אלפי ישראל בכל קצוי תבל – לב כולם הרועד עתה מגיל יגיד להם, כי החג אשר יוחג היום במקום הזה איננו חג אשר בדה אותו מליבו מי שהוא, כי-אם יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו. בטוח אני כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כולם יודעים ומרגישים, כי ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד. כי יאמרו מה שיאמרו: אומה משונה זו, ששמה ישראל, על אפם ועל חמתם של כל גלגולי המאורעות המתרגשים ובאים עליה יום-יום ושעה שעה זה אלפים שנה לטרדה מעולמה ולעקור אותה מאוירה ומשרשי חייה, – אומה זו, אומר אני, שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות-הרוח שעבוד עולם. כאן, במלכות-הרוח, היא מכירה את עצמה אזרח רענן ומתערה ובקרקע-עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כחה ולא תזוז משם. כל מ“ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה דעתה וכל מ”ט שערי יסורים של העניות המנוולת שנוה מתכונתה היסודית. בוותרה מתוך אונס על חיי שעה לשם חיי-עולם, למדה בימי עניה ומרודיה לשעבד את צרכי גופה לצרכי נפשה ולהכניע את דרישות החומר לתביעות-הרוח. בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקֵיְמוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים. בית-הספר הלאומי בכל צורותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד בין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. אי-אפשר להמנע מלהזכיר ברגע זה מאמר אחד מחכמינו, שאיני יודע כמותו למרירות וליגון. אותו החכם התלמודי כשהגיע למקרא שכתוב “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים” וכו' – אמר במרירות: “לא מאסתים ולא געלתים – וכי מה נשתַיר להם לישראל בגלות שלא נמאס ולא נגעל? והלא כל מתנות טובות שנִתנו להם נִטלו מהם – מה נשתיר להם? זה ספר התורה, שאלמלא היה קַים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום”.

המושג “תורה” התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם היתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מופשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא “ישראל ואוריתא חד” לא היתה מימרא בלבד, בן עם זר כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג “תורה”, במלא תכנו ומשמעותו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שיעור על כל אלה, מושג מיסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקוסמית. התורה היא כלי-אומנותו של יוצר העולם, בה ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשו החיה של העולם. בלעדיה אין לעולם קיום ולא זכות-קיום. “גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש”, “גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות”, “אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”, “התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים”, “אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככוהן-גדול”, ו“ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן-גדול עם-הארץ”.

על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות. בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגה ובזכותן נתקימה. בית-הספר העברי העממי נבנה קרוב לזמן החורבן והחזיק מעמד עד היום. מתוך חנוך ממושך כזה נוסף להם לישראל כמין חוש שישי בכל מה שנוגע לצרכי-הרוח, חוש דק ועדין עד מאוד, שנפגע תחלה לשאר איבריהם והוא משותף כמעט לכל אישי האומה. אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה “שלא יעסקו ישראל בתורה” לא תחריד את עצמותיו אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם התפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלוהיו יום-יום “וחננו מאתך דעה בינה והשכל”. ואמותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' על הדלקת נרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? " יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אלו נגלה אלוהים לאחת האמות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא, “שאלי מה אתן לך” – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: “לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא רבונו-של-עולם, יהי רצון שתתן לבני לב להבין בתורה ובחכמה ולדעת בין טוב לרע”.

רבותי, כולכם יודעים מה שעלתה למבצרי רוחנו הלאומיים הישנים בגלות בתקופה האחרונה, ולא פה המקום והשעה לדבר בזה. עם כל כחם וחזקתם הפנימיים, למרות האנרגיה המרובה שבזבזה האומה על בנינם ושמירתם, לא עמדו ביום זעם ותקומה לא היתה להם. בגזרת ההיסטוריה התמוטטו והתערערו כלם עד היסוד, ועמנו הוצג על חרבותיו ריקם. הלא זוהי מארת הגלות וקללתה, שאין הברכה שולטת, אי-אפשר לה שתשלוט, במעשה ידנו. בכל מקום ובכל זמן היינו זורעים כּר ולא היינו קוצרים אפילו סאה. רוחות מצויות ושאינן מצויות מדי עברן אינן פוגעות תחלה אלא במעשה ידיהם של ישראל, ובעָקרן בשעה קלה יגיע כפיהם ועמל רוחם של דורות שלמים לא ישאירו להם שורש וענף. מתוך נסיונות ויסורים קשים ומרים, מתוך מפח-נפש ותקוות נכזבות, מתוך כל בקיתונות, שנשפכו על פנינו פעמים אין מספר, נקנתה לנו לאט-לאט ההכרה הברורה, כי בלי בית-מולדת ממשי, בלי רשות היחיד לאומית, שהיא כלה שלנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי ארץ-ישראל – ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר ורוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג “תרבות” במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי “תורה”. באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום שאין בו בושה וכלימה מחויב ליצור תרבות; לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו, בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו. עמנו בארצות פזוריו – מי זה יכחיש כי גם הוא מרבה ליצור תרבות? תמיהני אם יש בעולם מקום של יצירת תרבות, שהוא פנוי לגמרי מן היהודי. ואולם מפני שיצירת היהודי בגולה מובלעת כמעט תמיד בשל אחרים היא מתעלמת מן העין ולעולם אינה נרשמת בפנקס לזכותו. חשבוננו התרבותי בעולם הוא אפוא חשבון שכלו חייב, דֶבט בלי קרדיט. העם היהודי בגולה נמצא מצד זה במצב של טעות מכאיבה עד מאד: בהיותו על צד האמת ועל-פי כל הסימנים בבחינת התרבות עם-פרוליטריון, כלומר יוצר בכלים ובחומר של אחרים ולשם אחרים, נגלה הוא בכל זאת לאחרים, ופעמים גם לעצמו בדמות פּרזיט תרבותי, שאין לו משלו כלום. עם החס על כבודו לא ישלים לעולם עם מצב זה, עם כזה יקום יום אחד ויאמר לנפשו: רב לי, טוב לי קב אחד וודאי שכֻלו שלי מתשעה קבין דמאי, ספק שלי ספק אינם שלי. טוב לי פת חרבה, ובביתי ועל שלחני, משור אבוס, ובביתם ועל שלחנם של אחרים, טובה לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כלה ברשותי וכלה שלי, עשויה כלה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפירותיהם ואין חלקי ניכר בבנינם. יהיו מזונותי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והנפלא של מתנת ידי עצמי.

מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא בנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות היחיד כל-שהיא ליגיעת כפינו ולעמל רוחנו. גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים. ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי-שעה יש רק התחלה קטנה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי-אפשר לנו להתקים בלעדיהם. יש לנו מלבד זה גם דאגות קשות וכבדות, שמטרידות אותנו בנוגע לגורלו התרבותי של עמנו בארצות פזוריו. עממים בני תמול שלשום חושבים באולתם להמית בצמא רוחני, על-ידי נומרוס קלאוזוס, אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון. ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים.

רבותי, יש אגדה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעקר, הן וחוליות אדמתם עמם, ולבוא לארץ ישראל. דברי אגדה אלה, אי-אפשר להם, כמובן, שיתקיימו במלואם. בית-המדרש לתורה ולחוכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבנין וגם בתכנו ובצורתו מבתי-המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני-שתיה ואבני-יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים אלה. בשעה קדושה זו הייתי מתפלל תפילה קצרה: מי יתן ולא תשכחנה האבנים האלה! מי יתן וידענו להרים את החכמה ואת המדע, אשר יצאו מן הבית הזה, אל אותו הגובה המוסרי, שהרים אליו עמנו את תורתו. לא היינו כדאים לחג הזה, אלו אמרנו להסתפק בחקוי רע וגרוע למעשי ידיהם של עמים אחרים. יודעים אנו, כי החכמה האמתית היא זו הלומדת מכל אדם. חלונות הבית הזה ושעריו יהיו אפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. ואולם גם אנחנו לא טירונים אנו במלכות-הרוח, ובלָמדנו מכל יש לנו גם מה-שהוא ללַמד. ובטוח אני כי יבוא היום ואותם העיקרים המוסריים שהונחו ביסודם של בתי-תורתנו, כגון אלה המנויים בבריתא הקצרה והמופלאה, שנקראת “פרק קנין תורה”, יעשו לנחלת האנושיות כלה.

רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהשמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה. מוכנים הם להערות את כל משא-נפשם ולבבם ולהריק את כל כח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים סלעים ומיבשים בצות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה. הצעירים הללו יודעים להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת הגוף, למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאלה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – “כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה”.

ולבסוף עוד מלים מספר כלפי בא-כחו הנעלה של העם האנגלי הגדול, הלורד בלפור.

" מי בז ליום קטנות?" – וביותר יש להזהר לבוז לקטנות בארצנו הקטנה. הארץ הזאת סגולה יתרה נִתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות. לפני כארבעת אלפים שנה התלקטו אל הארץ הזאת, מאור כשדים, מארם, ממצרים וממדבר ערב כנופיות של רועים נודדים מפורדים לשבטיהם, שמהם נבנה לבסוף, אחרי גלגולי מאורעות, לא חשובים לכאורה, עם קטן ודל בזמנו – עם ישראל. מעטים ורעים היו ימי העם הזה בארצו, “עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”. ואולם הוא הקים מקרבו אנשים, – רובם קטני ארץ אף הם, רועי צאן ובוקרים, חורשי אדמה ובולסי שקמים כיתר אחיהם – אשר נשאו סערת רוח אלוהים בלבם ואת רעמיו וברקיו בפיהם. האנשים ההם, בדַברם על גוי ואדם ובנשאם משא על דברי ימי דורם ולצרכי שעתם, הפעוטים לכאורה – העיזו לפנות אל הנצח, אל השמים ואל הארץ. והם הם שנתנו בסופם לעולם את אבן-השתיה לתרבותו הדתית והמוסרית. מעבר למאות דורות וממעל לראשי עמים עולים ויורדים בבימת ההיסטוריה הגיע קולם אלינו עד היום והוא אדיר ונשגב ומלא גבורת חיים עוד יותר מבראשונה, כאילו היה הולך ומתגבר ומוסיף כוח עם מרחק הזמנים. אחרי ההכרזה של כורש התלקטו שוב אל הארץ הדלה והרחבה הזאת כמה עשרות אלפים מגולי-בבל, שהיו שוב לקיבוץ קטן ודל – קטן ודל עוד מן הראשון. לא עברו כשלוש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן נגר ישראלי, שהביא בשורת הגאולה לעולם האלילי ופנה את הדרך לימות המשיח. כאלפים שנה עברו מן היום ההוא – וכלנו עדים היום, כי לא כל האלילים חלפו עוד מן הארץ. תחת האלילים העתיקים קמו חדשים, לא טובים מן הקודמים להם. והנה באה ההכרזה של בלפור. ישראל מתלקט אל ארצו בפעם השלישית. מדוע לא ישָנה אפוא הפלא גם הפעם הזאת? רצתה ההשגחה לשתף את גורלו של עם ישראל בגורלם של כל עמי התרבות שבעולם, וזה שגרם אולי לגדל ולטפח בקרבם את הכרת האחריות המוסרית על שמירתם של קניני אותה התרבות ואת החרדה הגדולה לאחריתם – במדה יתרה מזו של יתר העמים. עוד לפני שנים רבות מצאה הכרה זו את בטויה המרומם בפי אחד מחכמינו: “לעולם לא יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כלו – כאלו הוא חציו חיב וחציו זכאי; עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חוב”. מי יודע: אולי מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותה תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כתלי בית-מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כלה ולהתפשט אחרי-כן בכל העמים? הרי לא לחנם נחתה יד אלהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית.

ספר דברי הימים, האחרון בכתבי-הקדש, איננו האחרון בדברי ימי ישראל. אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא “אדם שת נח” וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלוש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי – ההכרזה של בלפור, וסופו בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.

קנאת האדם לרכושו, ככל מדת אנוש, אף היא אינה יונקת ממעין יחידי. נזונת היא בבת אחת ממקורות רבים ושונים זה מזה: גלויים ונעלמים, קרובים ורחוקים. העמל הגופני והרוחני, בעינו או בגלגוליו, המשוקע ברכוש; אפשרות ההנאה הקרובה – תענוגות, שלטון, כבוד – והרגשת הבטחון לעתיד הכרוכות בו; ולבסוף – אם לא לזלזל גם בנמוק זה – המגע התמידי החושי – ולוא רק ע“י “ראות עינים” – שבין הבעלים ובין רכושו, מגע שנעשה הרגל וטבע שני (“חזקה”), וממילא תובע את תפקידו – כל אלה ודאי מעינות גלויים הם, מעינות-שותפים, שכל אחד מהם מטיל מלאי משלו ונותן חלקו, אם רב ואם מעט, לפרנסתה של אותה הקנאה. אבל חוץ מן הרכוש שיש בו מכל אותן ה”סגולות" האמורות, הרי יש גם רכוש נקי מהן, וכלום בטלה קנאת בעלים לגבו? מה תאמר ברכוש שנופל לאדם בלי עמל ובלי יגיעה, ואפילו בהסח הדעת, כמציאה וירושה וזכיה בגורל? ומה יש לומר בעודף רכוש, זה שבעליו עצמו ברי לו מראש, שלעולם לא יבוא להזקק לו לקבל ממנו טובת הנאה ומנת בטחון כל שהן, מאחר שכל אותן “המתנות” סופקו לו כבר, ובשפע שאין למעלה הימנו, ממקום אחר? ושוב מה תאמר ב“רכוש הגדול”, זה שממשותו, או אפילו צלו הסמלי והמספרי, סמויים על הרוב מעין הבעלים עצמם ופעמים גם מדעתם והכרתם, לפי שהוא, הרכוש, גנוז ועומד במספרים מופשטים רשומים בפנקסים ואינם נגלים אלא לרואי-החשבונות בלבד? (ביחס לרכוש זה, הרי גם אביה של הקנאה גופו – רגש הבעלות – אף הוא תלוי על בלימה – על חוט שערה נעלמה של אמונה מסתורית כמעט, מאחר שאין לבעלים עצמו שום יתרון ברכושו על הזולת, אף לא היתרון של “ראות עיניו”). ברור איפוא, כי “המעינות הגלויים” בלבד אין בכחם לפרנס את “הקנאה לרכוש” על כל תופעותיה. עלינו לבקש לה עוד מפרנס נעלם ממקום אחר. מי הוא ומהיכן הוא?

המעין הנעלם שממנו יונקת בחשאי קנאת האדם לרכושו בא ממרחק רב וממעקי השתין, ובמקום שהקנאה נראית כמחוסרת כל טעם הגיוני ונמוק נפשי, כלומר במקום שמעינותיה הגלויים פוסקים – לפי הדוגמאות שלמעלה – עדיין מעין נעלם זה עומד בכחו וממציא לה מחיה בסתר. הדבר יובן בהאמר, כי הקנאה לרכוש, לפי מִצויה האחרון, לפי עומק טבעה הראשוני, היא באמת (כרמוז כבר במאמר המוסגר שלמעלה) בתה הבכירה של הרגשת הקנין (קרי: הבעלות) בתכונתה הקדמונית והשרשית ביותר: בתכונתה הפטישיסטית (אגב, קנאה וקנין קרובי שורש הם בלשון: “סמל הקנאה המקנה”). האדם הקדמוני, הפטישיסטי, המנַפש כל דבר ומַאֲליהו, בזכותו בדבר מן ההפקר וביחדו אותו לו – קדשהו לעצמו, אותו ואת ה“רוח” השוכנת בו. מכאן ואילך ברית קדש היתה כרותה בין הדבר ובין בעליו, נכונה מזו: בין נפשות שניהם, מעין הברית שבין איש ואשה ושבין אדם לאלהיו. ה“רוח” השוכנת ב“דבר” (אל, מלאך, שר, שד) השתכנה בתוך הבעלים ורוחו של זה בתוך ה“דבר”. שתי הנפשות דבקו זו בזו והיו לנפש אחת כפולת שתים בכל אחד מהם. הזוכה בדבר נעשה מעתה לבעל הדבר ולמשועבדו כאחד. ולא בכח קנין לפי משמעו המסחרי – משמעות שלא הגיע אליה עוד האדם – אלא בכח הקדושין. הדבר שהופרש מן ההפקר ונתיחד – הוקדש (קדש – פירושו יחוד והבדלה. נכסים שיש להם בעלים קרויים “נכסים המיוחדים”, בנגוד לנכסי הפקר). “הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל”, ואין מעילה אלא בהקדש. בעצם אין מקח וממכר חלים כלל על ההקדש, אלא כריתת ברית והפרתה. הקנין בן תפיסה זו איננו מושג מסחרי של משא ומתן ושל מקח וממכר, אלא מושג דתי מסטורי ובמקצת – מיני, ופירושו בעלות (קונה שמים וארץ; הלא הוא אביך קנך; עם זו קנית. ומן הצד השני: בעלונו אדונים… השם “בעל” עצמו משמות האלים הוא, ואולי גם הדבור “קדושת הקנין” ו“נפש החפצים”, צרופים לשוניים אלה שיש להם מהלכים בלשון המשפט הרומאי עוד בימינו – אולי אף מתוכם בוקעת בת קול רחוקה של צורת תפיסה קדמונית). הדבק שבין הבעלים ורכושו איננו חיצוני, פורמלי, אלא פנימי, נפשי, דבק של ברית. נפשות שניהם מובלעות ומעורבות זו בזו וגם ערבות זו לזו. הופרה הברית “נקעו” הנפשות זו מזו (“נקעה נפשך מהם”), פקעו הקדושים, הותר השעבוד והחבילה נתפרדה. אבל כל זמן שהברית קימת שעבוד הגומלים והערבות המשותפת במקומם עומדים. קונה הדבר – הוא אפוא גם המקנא לו. מוכרח הוא לקנא. קנאה לרכוש כגון זו, אף היא אפוא, בעיקרה, כאביה ומולידה הקנין, כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלהיו, כבעל לאשתו. שלש קנאות אלה צד שוה בהן: כלן מעורות בקדש.

רכוש, קנין, בעלות – שמות אלה וכיוצא באלה, שבאו ושיבאו עוד בהמשך הדברים, שאולים, כמובן, מאוצר הלשון המאוחרת ולא נאמרו כאן אלא לפי שִגרה, וכדי לשבר את האזן. המושגים הכלולים בהם אינם הולמים כלל את זִקת האדם הקדמוני אל הדברים שעמד אתם במסרת הברית ואת יחסי הגומלים שביניהם. עצם הדבר “ברית כרותה” אף הוא אין פרושו כאן אלא כמשמעו בלשון חכמים¹, ויותר משיש בה, בברית, מן הבחירה החפשית ומן ההכרה, יש בה מן הגורל ומן ההרגשה הנפשית. על-פי רוב האדם כבר מצא את עצמו עומד עם ה“דבר” בברית מבלי שידע, אולי, אימתי ואיזה דרך הגיע אליה. זווגו עם הדברים היה אפוא “זווג מן השמים”, והוא מה שהוסיף חזוק לברית, האפיל על שרשיה והעמיק את מסטוריותה.

בספרו הערבי של ר' משה אבן עזרא “כתאב אלמחאצרה ואלמדכרה”, בתוך הדוגמאות הרבות המובאות שם לשם הטעמת גוון שימושי מיוחד במלת “אֲבָל” – מובא גם בית אחד מתוך שיר גבירולי, וזהו:

"ואמנם אינך שָׂעִיר באמדם

אבל שָׂעִיר עשבי ודשאי" –

הבית בצורה זו, כבואו בכ“י של הספר הנ”ל, אין לו כל מובן. ומר הלפר ז“ל בתרגומו העברי לספר הנ”ל (שירת ישראל עמ' קפ"ה) היטיב לתקן מלת “באמדם” המשובשת, ואחרי שניקד את הבית כולו, יצא לו זה כך:

"וְאָמְנָם אֵינְךָ שָׂעִיר כְּאָמְרָם

אֲבָל שָׂעִיר עֲשָׂבַי וּדְשָׁאַי"

תיקון “כאמרם” תחת “באמדם” ב“דֶלֶת” הבית הוא בלי ספק נכון, ואולם גם אחרי תיקון זה לא עלתה לבית ארוכה שלמה וה“סוגר” החתום לא נפתח עוד. מה כוונת הדברים ומשמעם? מה זה “שָׂעִיר עֲשָׂבַי וּדְשָׁאַי”? אם מלת “שָׂעִיר” באה כאן בנפרד – הרי היא תלויה באויר, ואם בסמיכות לשלאחריה – הרי יש לנקדה “שָׂעִיר”, ואולם ניקוד כזה הוא נגד המשקל. הוץ מזה, גם ניקודן של שתי המלים “עֲשָׂבַי וּדְשָׁאַי” הוא נגד משקל “ואפר” (יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה), שהשיר שקול בו, כמוכח מן הדלת; שהרי לפי ניקוד זה יש בשתי המלים האלה יתד וארבע תנועות (שכן השוא שלאחרי ו' החיבור השרוקה, דינו לעולם לענין המשקל כשוא נח, ואין בזה שום יוצא מן הכלל), והוא דבר שלא יתכן כלל במקום הזה¹.

ואולם לפי האמת דיה התבוננות קלה בבית כדי להעמידו על מכונו. את המלים “עשבי ודשאי” יש לנקד בצורת היחיד, כזה: “עֶשְׂבִּי וְדִשְׁאִי” ויחסר איפוא בסוגר לפני מלים אלה עוד מלה אחת קטנה בת יתד, ולפי שמליצת הסוגר מיוסדת בלי שום ספק על מליצת הכתוב בדברים ל"ב, ב': “כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב” – שוב אין ספק כי יש להשלים את החסר במלת “עֲלֵי”, ולפי זה תהא צורת הבית במלואו כך:

"וְאָמְנָם אֵינְךָ שָׂעִיר כְּאָמְרָם

אֲבָל שָׂעִיר [עֲלֵי] עֶשְׂבִּי וְדִשְׁאִי".

כוונת המשורר בבית בודד זה ברורה איפוא עתה גם היא. המשורר, בשירו הערוך לאחד מידידיו – איש גדול כנראה בחכמה, שרשב“ג קיבל תורה או חכמה מפיו – בא להניח את דעתו של אותו האיש, שנתכנה ע”י מתנגדיו או משנאיו בשם גנאי “שָׂעִיר” (מלשון “שְׂעִיר עִזִּים”) – והוא, המשורר, מנחמו ואומר לו, אמנם נאה לך השם “שָׂעִיר”, אבל לא מטעמם, לגנאי, אלא מטעמי, לשבח, מלשון “כשעירים עלי דשא”, שהרי אתה היית לי כ“שעיר (כמטר) עלי עשבי ודשאי” להרוותני ולהפריחני. במליצות מעין זו ולענין כזה השתמשו הרבה גם משוררים ספרדים אחרים, מלבד הרשב"ג. וכן אמר, למשל, הנגיד בשירו לר' יצחק ן' כלפון (דבור המתחיל: “היש אשוק כבוכה מכאבו”):

וְאֵיךְ אָקוּץ בְּמֵימֶיךָ, וְהִנֵּה

אֲנִי דֶּשֶׁא וְאַתָּה עַב רְבִיבוֹ".

אין לנו עתה אלא לבקש לדעת, מי האיש אשר אליו ערך הרשב“ג את הדברים – ואולם גם דבר זה אינו צריך לפני ולפנים. מלת “שָׂעִיר” תפרש לנו את הסתום על נקלה. שם האיש שנתכנה על־ידי קצת בני דורו בשם “שעיר” לגנאי הוא בלי ספק אחד מבני משפחת “אבן קפרון” (ושם קפרון, שתרגומו שעיר, צפיר עזים, הוא שגרם לכך), משורר אחד בן משפחה זו (יצחק אבן קפרון) נזכר על־ידי ר' משה אבן עזרא בספרו הנ”ל בקבוצת המשוררים שאחרי דור דונש ומנחם, והוא הוא לדעת כמה חכמים ן' קפרון שנמנה בין תלמידי מנחם, אלה שיצאו להגן על רבם כנגד השגותיהם של דונש ותלמידיו. ן' קפרון “נתכבד” לא אחת על ידי יריביו (בשירי מגן ובשירי תגרה שלהם) בכנויים “גדי”, “עז”, “שעיר”, “צפיר”, “תיש” – סוף דבר, בכל הנרדפים לשם בהמה דקה זו, והכל ברמז לשם משפחתו. עיין, למשל, בתשובות תלמידי דונש בית 3: “גדי אתה הנמהר”; בית 44 “ומכל החיות הלא טוב הוא להיות / זנבות לאריות / ולא ראש לשעירים”; בית 56: “למען יִוָּסר / לבב עֵז החסֵר”; בית 57" “ואשאג כליש / וְאֶתָּשְׁךָ תַּיִשׁ” – ועוד כאלה וכאלה.

שם לעג זה לבני משפחת קפרון היה מצוי מאד בפי מנדיהם². המשורר יצחק בן כלפון הנ"ל, לרגלי דין ודברים בעניני משפחה שנפלו בינו ובין חותנו ן' קפרון, והוא לא זכה בדין – כותב אל בן דורו הצעיר ממנו לימים, אבל גדול ממנו בשררה, אל ר' שמואל הנגיד, בדרך תלונה וקריאת חמס:

"הֲרָאִיתָ אֲרִי נוֹהֵם

וְדֹב שׁוֹקֵק טְרָפוֹ עֵז?"

והנגיד משיב לו דברי תנחומים:

"תִּדְאַג לְשֵׂה עִזִּים אֲשֶׁר עָלָה

בְדִין, וְדֹב יָרַד וְלֹא עָלָה".

ואבן קפרון זה הוא הוא לדעתי האיש אשר אליו יערוך הרשב“ג את השיר אשר ממנו לוּקח הבית הבודד הנ”ל המובא ע“ח הרמב”ע. ן' קפרון היה כנראה זקן בעת ההיא, ורשב"ג הצעיר ניאות לאור חכמתו, על כן עמד לימינו נגד צורריו, והוא שכתב לו שיר תהילה להפיג צערו של הזקן ולחזק ידיו הרפות במלחמתו את יריביו.

– היש למצוא גם את השיר הרשבג"י אשר ממנו לוקח הבית היתום ההוא?

יש ויש! בקובץ שירי הרשב"ג הוצאת “דביר” כרך שלישי ספר ראשון בא שיר לקוי בחסר (סימן כ"ו) שתחילתו: “כְּבָר נוֹאַשׁ לְבָבִי מִמְצֹאִי”. שיר זה דומה במשקלו וביציאותיו (שיווי ההברות בסופי החרוזים) ממש לבית הבודד. וברי לי כי הבית הבודד ההוא לקוח מן השיר הזה, ומקומו שם, לדעתי, לפני בית 13:

וְאָמְנָם אֵינְךָ שָׂעִיר כְּאָמְרָם

אֲבָל שָׂעִיר [עֲלֵי] עֶשְׂבִּי וְדִשְׁאִי,

וְשֶׁמֶשׁ מִמְךָ תִזְרַח בְּתֵבֵל

וְתֹאמַר: עִמְּךָ הָיָה מְבוֹאִי.

ואם אינו ענין למקום זה, ינתן ענין למקום אחר בין יתר הבתים החסרים באותו השיר. ואם יש מי שמפקפק בדבר, יואיל לעיין בהערות וביאורים לשיר זה וימצא, כי בכתב היד, שממנו נעתק השיר, באה בראש השיר רשימה ערבית: “ולה ימדח אבן קבדות” (כלו' ולו, בשבח אבן קבדות). עוד משעה שהכניסו מסדרי הקובץ את השיר הזה לספר תמהו לא מעט על השם המוזר “אבן קבדות” שברשימה, שֵׁם שאינו ידוע להם ממקום אחר ושאינו, כמדומה, במציאות כלל, אבל מאחר שכך מצאו את השם בהעתק שלפניהם, העתיקוהו אף הם כמו שהוא. ואולם עתה נפתרה החידה מאליה. בעל כתב היד, או זה שהמציא למסדרים את העתקתו, מצא לפניו ברשימה הערבית את השם “אסן קברון” (בערבית באה כידוע אות ב' תחת אות פ‘; אות ר’ ואות ד' דומות זו לזו, ות' ון' דומות אף הן במשיטא הספרדית) וקרא מצד דמיון האותיות וחלופיהן “אבן קבדות”, וכך העתיק – ויצא “העגל” הזה. טעה והטעה.

הואיל וכן, אולי הרשות לשער, כי גם יתר שירי הרשב“ג הערוכים, לפי עדות הרשימות שבראשם, לאיש ששמו יצחק – אף בהם הכוונה ליצחק אבן קפרון. עיין שירי הרשב”ג קובץ הנ“ל כרך ראשון שיר ל”ד (לכב' ר' יצחק) ושיר ל“ה (אל ידידיו אחיה, יצחק וחיון). ואם נכונה ההשערה, אפשר איפוא להסתייע בשירים אלה לשם בירור מקצת מן היחסים שבין רשב”ג וקצת בני דורו. ואולי יש לצרף לפרשה זו גם שיר קכ“ג שבכרך הנ”ל, שיר סתום מאד, אך קצת ממליצותיו וחרוזיו מזכירים הרבה חרוזים ומליצות דומים להם משיר בן כלפון ומתשובת הנגיד עליו הנ"ל. השוה, למשל, את החרוזים האלה:

בן כלפון:

כִּי כָל־בְּנֵי אָדָם כְּבָר נִשְׁווּ

יַחַד, וְהַנִּשְׁמָר וְהַשּׁוֹמֵר,

אִישָׁיו כְּמוֹ נַשָׁיו, וְגִבּוֹרָיו

רָצִים כְּחַלָּשָׁיו לְהִטָּמֵר.

ור' שמואל הנגיד בתשובתו חוזר על דברי הנ"ל בקצת שינויים והוספות:

כִּי כָל־בְּנֵי אָדָם כְּבָר נִשְׁווּ

יַחַד, וְהַגּוֹעֵל וְהַנִּגְעָל,

טוֹרֵף כְּמוֹ טֹרֶף, אֲרִי נוֹהֵם

כִּגְדִי, חֲזִיר יַעַר כְּמוֹ שׁוּעָל,

שָׂרִים כְּרַגְלַיִם וְאַתָּה רֹאשׁ

אוֹ אַתָּה כְרַגְלַיִם וְהֵם נָעַל

אֵיךְ תַּחֲשֹׁב אִישִׁים כְמוֹ נָשִׁים,

אִם נֶחְשְׁבוּ נָשִׁים – הֱיֶה בָעַל.

רשב"ג (כנראה על הענין הזה עצמו):

הֲשָׁבַר הַזְּמָן קַרְנֵי תְיָשָׁיו

וְאִם הִתְעַשְּׁתוּ צִירֵי חֲרָשָׁיו?

אֲשֶׁר הִתְעָרְבוּ בוֹ הַדְּבָרִים

וְאֵין פֵּרוּד³ לְנָשָׁיו מֵאֲנָשָׁיו,

אֲשׁוֹטֵט בָּם וְאֶתְבּוֹנֵן, יְדִידִי,

וְלֹא אַכִּיר נְעָרָיו מִיְּשִׁישָׁיו

וְלוּלֵי כִי זְקָנֵיהֶם אֲרֻכִּים

אֲזַי לֹא נֶחְשְׁבוּ רַגְלָיו כְּרָאשָׁיו

וְעָלַי מַעֲמָד בֵּינִי וּבֵינוֹ

כְּמוֹ לַיִשׁ טְרָפוּהוּ לְיָשָׁיו…

האין למצוא בחרוזים אלה של הרשב“ג רמזים ועקיצות כלפי דברי הנגיד, אלה שנכתבו בשבח בן כלפון ובגנות ן' קפרון? הנגיד מהלל “שרים כרגלים ואתה ראש”, ורשב”ג מחלל: “ולולי כי זקניהם ארוכים” – ואמנם בן כלפון זקן מופלג בעת ההיא – “אזי לא נחשבו רגליו כרָאשיו”.

ואולי כל החצים השנונים, השלוחים משני הצדדים, זה לעומת זה – עדיין המשכו הוא של הפולמוס הישן, המר והנמהר, שבין סיעת מנחם וסיעת דונש, שלא שקט עוד גם בימי שמואל הנגיד וחילק את המשכילים שבדור ההוא לשני מחנות? ואם ככה הוא, אולי גם זאת היתה אחת מן הסיבות, או, על כל פנים, אחת מן התואנות, להטיל איבה בין הצדדים והנטפלים עליהם ולהשניא את הרשב“ג, שהיה ממצדדי אבן קפרון, על רבים מבני דורו, ובתוכם על הנגיד, שנמנו על המחנה שכנגד. ואולי כאן, במקום זה, יש לבקש את מקור הארס העז המפעפע בכמה משירי הרשב”ג הערוכים כנגד כמה גדולים וטובים בבני דורו, “צורריו ומנדיו”, כביכול. ומי יודע אם הבית הרשבג“י הנ”ל, הערוך בלי שום ספק לאבן קפרון, לא נכתב אף הוא לכתחילה ומתוך כוונה אלא לשם הקבלה של ניגוד לבית הנגידי שנאמר בשבח אבן כלפון?

וכדאי להזכיר בזה כי באחד מכתה“י של אבן רש”ף בפטרבורג נמצאה בראש עוד אחד משירי הרשב“ג רשימה ערבית: “וקאל ימדח איצא אבן קפרון ז”ל” (“ואמר עוד בשבח אבן קפרון ז”ל"), אבל איני זוכר לפי שעה בברור ואם אין בידי בשעה זו לברר זאת בראש איזה משיריו באה הרשימה הנ"ל. כמדומה, שבשעה שבאה הרשימה הזאת לידי הטלתי בה חשד ופסלתיה. אילו בדקתיה עכשו, אחרי בירורי הדברים שלמעלה, אפשר שהייתי חוזר בי מן החשד ואפשר שגם אותה רשימה היתה מסייעת עוד ומוסיפה משהו לבירור הדברים. אם לא יטעני זכרוני, באה הרשימה בראש השיר: “הצפור או דרור נפשי יקושה” (שירי רשב“ג כרך א' שיר י”ז), ואולם שיר זה, כמוכרע מתוכו, ערוך ליקותיאל (עיין שם בפנים בשורה 18, בחרוז המעבר, שנזכר שָׁם שֵׁם יקותיאל מפורש), אם לא שנבוא, על סמך הרשימה, לידי מסקנא מוזרה ומתמיהה, שגם יקותיאל אבו חסאן על משפחת הקפרונים יחשב⁴.

וכנגד זה מצינו שגם בן כלפון, יריבו של אבן קפרון, כתב אף הוא שיר בשבח בן־חסאן (=אבן חסאן). גוף השיר איננו בידינו, אבל בית אחד ממנו מובא בספר הערבי הנ“ל של הרמב”ע (שירת ישראל עמ' קפ"ז) – ולדעת הלפר (שם בהערה 6) בן חסאן זה הוא יקותיאל בן חסאן, ידידו ואיש חסדו של הרשב"ג. ואם השערה זו נכונה – וכמדומה שהיא קרובה לאמת – אולי יש גם בזה כדי להזים קצת את הרשימה (המפוקפקת) שבראש השיר “הצפור או דרור”.

על כל פנים, הדברים מעוררים מחשבות וטעונים עיון ובירור, וכדאי שחכמינו יעמדו עליהם.

‎ 14/XII באנית שמפליון

לשמו ולזכרו היקר של המעמיק חקר בשירי קדמונינו ד“ר י. נ. שמחוני ז”ל.

בתוך השירים, העתקות מכתבי יד, שהמציא החכם הר' דוד מגיד מלנינגראד (פטרבורג לפנים) לי ולחברי ר' י“ח רבניצקי לצורך עבודתנו המשותפת בסדור שירי אבן גבירול, נמצא שיר אחד, מופלא מאד, הנתון בזה למטה (תחלתו: “הדונש קם ועלה מקברים”). השיר הזה נעתק ע”י מר מגיד הנ“ל מתוך כ”י סימן 39 מאֲסֻפַּת פירקוביץ (אבן רש"ף), הגנוזה באוצר הספרים הממלכתי בבירת רוסיה. כתב היד הוא, לדברי המעתיק, בן שמונים דפים, כ“ב שורות לעמוד, בכתב איטליאני, וּבלי נקוד, וחסר כמה דפים בתחלה, באמצע וּבסוף. לפי התֹכן כולל כתב היד שירים וּמליצות למחברים שונים: לר' שלמה אבן גבירול, לר' משה אבן עזרא, לר' יהודה הלוי, לר' אברהם אבן עזרא, לר' אברהם בדרשי וזולתם. השירים ברובם סדורים קבוצות קבוצות לפי מחבריהם ובראש כל קבוצה רשום שם המחבר של שירי אותה הקבוצה. השיר שלפנינו נתון שם בתוך קבוצה ששֵם רשב”ג קרוא עליה. מצד צורתו ותכנו וסגנונו הכללי, וכן גם מצד קצת מליצותיו וחרוזיו וּקצת סמנים אחרים, קרוב מאד אמנם השיר לדרכו השירית של הרשב“ג. הצדדים השוים וסמני הקורבה הם באמת מפליאים מאד: א. צורת השיחה של השיר, הכתוב בדרך שאלה וּתשובה. צורה זו, שהיא ערבית בעיקרה, אעפ”י שהיא משותפת גם לקצת משוררים אחרים מן הספרדים, חביבה היתה ביותר על הרשב“ג; וכנראה, גם רָדֹף רדף אחריה בכל כֹחו, ולא רק בשירי החול, כי אם גם בשירי הקֹדש. בדוגמאות אין צורך. המבקש ימצאן לעשרות בשלֹשת כרכי שירי הרשב”ג הוצאת “דביר”. ב. דברי רהב והתנשאות מופרזת כלפי עצמו ודברי השפלה וּבוז ללא חֹק כלפי יתר המשוררים מבני דורו וּמן הקודמים לו. אמנם גם מדה זו – ואף היא בת השפעה ערבית – משותפת היתה לרבים ממשוררי ספרד, אבל לשעור גדוש כזה הנמצא בשיר שלפנינו הגיעה רק בשירת הרשב“ג. ג. הזכרת שמותיהם של שלֹשת המשוררים המפורסמים ביותר, שקדמו לרשב”ג (דונש, מנחם ואבון) כדוגמא מוסכמת של גדולי השירה ואביריה היחידים בימים ההם (ראה השיר שלפנינו בתים 1, 4). הזכרת אותם השמות, ובענין דומה לזה שבשיר שלפנינו – כלומר לשם השואה של התפארות – נמצאת גם בקצת שירי הרשב“ג; ראה לדוגמא שירו “אזי בסעיף חלום” כרך א' שיר ט' שורה 21–22 (“ולא נזכר לשירך שיר מנחם ושיר דונש ושיר אבון”; או בכרך הנ“ל שיר כ”ח, שורה 1: “בנו לברט”, ושורה 8: “ולשמאלו מנחם שם ושם אבון”). הזכרה זו מעידה, על כל פנים, כמאה עדים, שבימי הכָּתב השיר שלפנינו עדיין לא נמצאו בעולם משוררים העולים בפרסומם על אלה השלשה; שהרי ברור הוא, כי המשורר, לצורך הענין שלפניו, וּלשם רבותא יתרה, נקט דוקא את שמות המשוררים המפורסמים ביותר עד ימיו. ד. התֹכן העקרי של מחצית השיר הראשונה (עד בית 52, הוא בית המעבר) הם דברי וכוח של המשורר עם אלה הבאים להדיחו מחמדת נפשו, מן השירה, בטענה כי אך לריק ייגע ולשוא יכלה כחו, כי הנה נבערו כל בני הדור יחד מהבין ליקר ערכם של המשורר ושירתו וגו‘, וגו’. תֹכן זה שמש, כידוע, אף הוא ענין רב לרשב”ג, והוא הרשב“ג, הפך והפך בו ברבים משיריו הנבחרים, וּממש באותה צורה, בצורת וכוח, כמו שבא הדבר בשיר שלפנינו. ה. קצת בטויים וצרופי מלים, ציורים ודמויים ודבורים סגוליים וגם רעיונות בודדים, המזכירים בהחלט גמור את אלו של הרשב”ג. וגם כאן איני רואה צורך מיוחד להביא דוגמאות. הבקי קצת בדבר יכירם מיד. הם צווחים מכל בתי השיר (ברם, על מקצתם ארמוז בהערותי לשיר זה, בשולי הגליון, ועיין שם). אין אמנם בשיר זה מחריפותו וּמעמקותו המיוחדת של הסגנון הרשבג“י במבחר שיריו וּמהתרכזותו המגובשת; אין בו כמעט כלום מן החלחול הארסי וּמבת קולם של היסורים הפנימיים, המבצבצים ועולים מתוך כמה משירי הרשב”ג; ואעפי“כ אפשר למצוא גם בו הרבה מסממניו המיוחדים של הבטוי הרשבג”י. ראה, לדוגמא, את כל הבתים מן שורה 35 עד שורה 41.

מי הוא, אפוא, בעל השיר הזה?

דבר זה אינו צריך לפנים. או להפך: אין דבר זה צריך אלא עיון קל בפנים בבתים 8–9, ומיד ימָצא כי שם המשורר כתוב בתוך השיר מפורש: משה בן יצחק. השיר נכתב על־ידי המשורר, בעל השם ההוא, לכבודו של איש אחד גדול בדורו, ששמו אף הוא כתוב מפורש בשיר: אחיה בן יונה (ראה בשיר שורה 55). מלבד זה נזכר בשיר שלפנינו לגנאי בדרך רמז, בהעלמת השם, “גְביר” אחד (ש' 30–37). מי הם שני בעלי השמות ההם וה“גביר” הנעלם – איני יודע. ידוע לי רק פיטן אחד ששמו משה בר' יצחק (עיין “עמודי העבודה” ערך שם זה), ואולם תמיהני אם הוא הוא. כמו כן נזכר השם “אחיה” באחד משירי הרשב“ג (כרך א' שיר ל"ה שורה 37–38) – האמנם “אחיה” האמור כאן הוא הוא האמור שם? השערה זו לא תהא נראית כרחוקה, אם על יסוד ה”בדיקה" של השיר המוצעת בזה למעלה נבוא לידי החלטה – שהיא בלי ספק קרובה לאמת – כי על כל פנים, יש לנו בזה עסק עם משורר קדמוני, שזמנו בין זמנם של שלשת המשוררים הנזכרים למעלה, דונש, מנחם, אבון, ובין זה של ר' שמואל הנגיד ורשב“ג. בכל אופן, ודאי הוא, כי בזמנו של משורר זה, משה בן יצחק, עדיין לא יצאו לא לר”ש הנגיד ולא לרשב“ג מוניטין של משוררים, שאם לא כן, איך יתכן שיתפוס בעל השיר – וביחוד לצורך הענין שלפניו – שמות של משוררים שכבר שקעה שמשם ויעבור בשתיקה מוחלטת על משוררים ששמשם מאירה בגבורתה? אין זאת כי אם בימיו עוד נחשבו דונש, מנחם ואבון ל”סוף שירה“, כלומר, לשלֹשת “כוכבי השירה” המזהירים ביותר, וזה לא יתכן אלא בימים שלפני זריחת שמשם של ר”ש הנגיד ורשב"ג. אפשר להניח אפוא, כי היה המשורר בן זמנם של שני אלה המשוררים, אבל עדין לא ראה אותם בגדולתם, כאבירי השירה.

ואם השערה זו נכונה היא – האין לנו, אחרי “סמני הקורבה” שהראינו עליהם למעלה, לראות את בעל השיר הזה כאחד ממפני הדרך לשירתו של רשב"ג?

תעלה ותבוא נא שאלה זו לעיונם של החכמים – אולי ימצאו לה פתרון.

גופו של השיר, הנתון בזה למטה, נעתק, כאמור, מגוף כתב היד הנ“ל ע”י החכם הר“ד מגיד בפ”ב, והוא גם שנקד את השיר והעיר עליו באשר מצא מקום להעיר. במקום שהערותיו נראו לי הבאתי דבריו בשמו בהערותי שלי, הנתונות עם השיר למטה בשולי העמוד. בכמה מקומות נטיתי מדעתו בנקוד, בנוסח וּבבאור. על כל פנים יש להודות לחכם זה על הזכות שנתגלגלה על ידו להביא את השיר המופלא הזה לידי פרסום.

הערה כללית. מדרך השיר המעולה, שלא תבואנה בו “יציאות” (שם מונח למלים הנחרזות שבסופי הבתים) כפולות, וכל שכן משולשות, כלו' שלא תבוא מלה אחת ובהוראה אחת שתים או שלש פעמים בסופי החרוזים בשיר אחד. השיר שלפנינו אינו נקי מהכפלות כאלה. עיין למשל מלת “כנשרים” (ש' 2 וש' 75) ומלת “ספרים” (ש' 19 וש' 31), “וירים” (ש' 52 וש' 73), ומשורש זה שוב כמה יציאות: "וְהֵרִים (ש' 16), “לְהָרִים” (ש' 22), “וּמֵרִים” (ש' 71); בַּכְּתָרִים (ש' 53), וסמוך לזה שוב כְּתָרִים – הכפלות אלה פוגמות בשיר המעולה, והן נחשבות כסמני התרשלות וחולשה.

הֲדוּנָשׁ קָם

U / – – – U / – – – U– –

הֲדוּנָשׁ קָם וְעָלָה מִקְּבָרִים / וְהֶחְיָה אֶת־מְנַחֵם לַֽיְצוּרִים?

ואִם אַחַר בְּלוֹת הַשִּׁיר יְעֻדַּן / וְחִדֵּשׁ אֶת נְעוּרָיו כַּנְשָׁרִים?¹

עֲנִיתִיהוּ: הֲתִרְאֵנִי וְתֹאמַר / “הֲדוּנָשׁ קָם”, וְתַשְׁוֶה בִּי אֲחֵרִים.

וּמִי דוּנָשׁ אֱמוֹר, אוֹ מִי מְנַחֵם / וּמִי אַבּוּן וּמִי כָל הַמְשׁוֹרְרִים?

הֲלֹא אַיִן וְאֶפֶס הֵם לְנֶגְדִּי, / וְשִׁירֵיהֶם וְשִׁירֵי קַשׁ וְאוֹרִים.

וְהֵם לוּ יִֽהְיוּ חַיִּים וְיִרְאוּן / בְּדֹלָחִים אֲשֶׁר אַחְבִּיר וְדָרִים,

אֲזַי כֻּלָּם יְהוֹדוּן לִי וְיַעְנוּן / בְּפֶה אֶחָד, גְּדוֹלִים עִם צְעִירִים,

וְיֹאמְרוּ: אֵין כְּמשֶׁה יֵשׁ מְשׁוֹרֵר / בּכָל־תֵּבֵל וְלֹא בַעַל דְּבָרִים,

וּבֶן־יִצְחָק כְּפִיר שׁוֹאֵג לְמוּל צֹאן, /וְסוּס אַבִּיר, וְכֻלָּנוּ חֲמוֹרִים,²

וְהוּא הַיָּם אֲשֶׁר עוֹלָם יְסוֹבֵב, / וְכֻלָּנוּ לְעֻמָּתוֹ יְאוֹרִים,

וּמֵעָפָר אֲמָרֵינוּ חֲצוּבִים, / וּמִלֶּשֶׁם שְׁבוֹ שִׁירָיו גְּזוּרִים,

וְעִנְיָנֵי אֲמָרֵינוּ נְקֵבוֹת, / וְעִנְיָנֵי בְדֹלָחָיו זְכָרִים,

ושִׁירוֹתָיו לְבַדָּנָה אֲמִתּוֹת, / וְשִׁירֵינוּ וְשִׁיר כֹּל שִׁיר שְׁקָרִים,

וְהוּא הִרְוָה בְּמֵימֵי הַתְּבוּנָה / שְׁתִיל חָכְמָה בְעֵת שָׁכַן חֲרֵרִים,

וְלוֹ נִגְלוּ צְפוּנֵי הַמְּלִיצָה / וְסוֹד הַשִּׁיר וּפִלְאֵי כָל סְתָרִים.³

וְלוּלֵא הוּא אֲשֶׁר הֶעְלָה דְגָלָיו / וְנָשָׂא לַחֲרוּזָיו נֵס וְהֵרִים,

וְנָתַן אוֹן לְנֶחְשָׁלָיו וְעָצְמָה / וְעַל חֵילוֹ חֲיָלָיו שָׂם אֱזוֹרִים,

וְהֵקִים אֶת נְפִילָתוֹ וְשָׁלַח / לְתַחְלוּאָיו וְלִמְזוֹרָיו מְזוֹרִים, –

אֲזַי הָיָה כְלִי אוֹבֵד וְנִשְׁכַּח / כְּמֵת מִלֵּב וְנִמְחָה מִסְּפָרִים;

וְאֵיךְ אֵלָיו תְּדַמֵּנִי וְתַעֲרֹךְ, – / הֲיַעַרְכוּן אֱלֵי שַׁחַל שְׂעִירִים?⁴

הֱשִׁיבַנִי: אֱמֶת, אֵינָם כְּעֶרְכָּךְ, / וְאָמְנָם כָּל אֲמָרֶיךָ בְּרוּרִים,

אֲבָל עַתָּה שְׁמָעֵנִי וְהַסְכֵּת, / וְאַל תּוֹסִיף בְּצַחוֹת קוֹל לְהָרִים,

דְּחֵה הַשִּׁיר, וְדַעַת לֹא תְחַיֶּה, / וְהֵחָדֵל לְהַבִּיעַ אֲמָרִים,

בְּיַעַן כָּל בְּנֵי דוֹרָךְ יְשֵׁנִים / כְּנוֹקָצִים כְּנִרְדָּמִים כְּעֵרִים,

וְאִם צוּרַת אֱנוֹשׁ צוּרַת פְּנֵיהֶם – / תְּבוּנָתָם תְּבוּנַת הַבְּעִירִים,⁵

וְאֵין עֵרֶךְ לְשִׁירָךְ הַמְּפֹאָר / אֲשֶׁר מִפָּז וְדַר מִלָּיו יְקָרִים,

וְלֹא מֵבִין וְחוֹקֵר: הַנְּלוֹזִים / אֲמָרֶיךָ וְאִם הֵמָּה יְשָׁרִים?

לְבַד מִכָּל־פְּתַלְתֹּל וַעֲרַל לֵב / אֲשֶׁר חֹשֶׁךְ וְאֹפֶל שָׂם לְאוֹרִים,

וְכָל עִקֵּשׁ חֲסַר בִּינָה וְשֵׂכֶל / אֲשֶׁר חֹשֶׁךְ יְמַשֵּׁשׁ יוֹם כְּעִוְרִים.⁶

וְהִנֵּה הַגְּבִיר בָּהֶם וְהָרֹאשׁ / אֲשֶׁר חָכָם יְשִׂימוּהוּ גְבָרִים,

וּבַשֵּׂכֶל וּבַבִּינָה יְסֻפַּר, / עֲבוּר עָשָׂה לְאֵין קֵצֶה סְפָרִים, –

וְנִשְׁמָעוּ בְּךָ נִסִּים וְאוֹתוֹת / וּמוֹפְתִים יִֽהְיוּ לָעַד זְכוּרִים,

וְעִנְיָנִים כְּאוֹר חֶרֶס מְאִירִים / וּמִדְבָּרִים וְאָפְנֵיהֶם דְּבוּרִים,

וּמַאְמָרִים בְּרוּחַ אֵל אֲמוּרִים / וּמִכֹּחַ בְּנֵי אָדָם עֲצוּרים,

וְשִׁיר כָּאֵשׁ אֲשֶׁר מֵתִים יְעוֹרֵר / וְיַדִּיחַ שְׁנַת שׁוֹכְנֵי עֲפָרִים,

וְצוּר חָזָק וְסֶלַע עֹז יְפוֹצֵץ / וְיִשְׁבֹּר בֶּעֱזוּזוֹ הַשְּׁמִירִים –⁷

לְשֵׁמַע טַעֲמוֹ לֹא נָע וְלֹא זָע, / כְּאִלּוּ שַׁעֲרֵי אָזְנָיו סְגוּרִים,

וְהָיִיתָ כְּלוֹחֵשׁ סוֹד לְחֵרֵשׁ / וְדוֹרֵשׁ מִלְּשׁוֹן אִלֵּם דְּבָרִים,

וְנוֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמַכֶּה / בְּבַרְזֶל קַר וְצוֹרֵף סִיג בְּכוּרִים,

וְכָרוֹצֶה אֱסֹף רוּחַ בְּחָפְנָיו / וּבַשִֹּמְלָה אֱחֹז מַיִם צְרוּרִים,

וְחָלָב מִזְּנַב כֶּלֶב לְהַזִּיל / וְלַצְמִיחַ בְּכַף הַיָּד שְׂעָרִים,

וְלִתְקֹן, מִבְּלִי כֹחַ לְתַקֵּן, / מְעֻוָּתִים וְלִמְנוֹת מַחֲסוֹרִים.

עֲנִיתִיו: הַעֲלֵי זֹאת לֹא אֲשׁוֹרֵר? / וּמָה אֶחְסַר אֲנִי, אִם הֵם חֲסֵרִים?

הֲיֶחֶשְׁכוּן מְאוֹרֵי אוֹר לְמַעַן / בְּעֵינֵי עִוְּרִים אֵינָם מְאִירִים?

וְאִם פַּנַּג וְצוּף יֵמַר לְבַעְבוּר / הֱיוֹתוֹ מַר עֲלֵי חִכִּים מְרוֹרים?

בְּעוֹד רוּחִי בְקִרְבִּי אֶהֱגֶה שִׁיר / כְּיוֹנִים וַאֲצַפְצֵף כַּעֲגוּרִים,

וְלָעַד יִזְּלוּ כַטַּל אֲמָרַי, / וְיַעַרְפוּן לְעוֹלָם כַּמְּטָרִים;⁸

וְאִם לֹא עֵת תְּבוּנוֹת הוּא וְדַעַת / וְלֹא יִרְאוּן לְעִוָּרוֹן מְאוֹרִים, –

הֲפִי אֶחְסֹם כְּאִישׁ אִלֵּם וְאֶדֹּם / כְּאִלּוּ מַעְיְנוֹת שַׁדַּי סְכוּרִים?

לְכֵן עָלַי לְשׁוֹרֵר צַח יְמוֹתַי / וְאֵין עָלַי לְהָבִין הַשְּׁוָרִים.

וְאִם עַד זֹאת, וְאִם אֶפֶס מְבִינִים / וּמַשְׂכִּיל עָם, וְאִם אַיִן נְבָרִים,

הֲלֹא הִנֵּה בְדוֹרֵנוּ שְׁאֵרִית, / יְנוֹפֵף הַזְּמָן יָדוֹ וְיָרִים,

וְיִתְפָּאֵר לְעוֹלָם בַּהֲדָרָהּ / כְּהִתְפָּאֵר מְלָכִים בַּכְּתָרִים,

וְיַרְחִיב פֶּה עֲלֵי כָל הַזְּמַנִּים / וְלָשׁוֹן יַאֲרִיךְ בִּשְׁמָהּ לְדוֹרִים, –

אֲחִיָּה, הַמְּחַיֶּה הַשְּׁפָלִים, / בְּנִי יוֹנָה, אֲשֶׁר יָנִיא יְהִירִים,

יְחִיד דּוֹרוֹ וְכֹתֶרֶת יְקָרוֹ / וּמַלְבִּישׁוֹ לְבוּשִׁים עִם כְּתָרִים,

אֲשֶׁר יָצָא בְדוֹר כֻּלּוֹ חֲשֵׁכִים / כְּצֵאת שֶׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ לֹא סְדָרִים⁹

וְעָלָה כַעֲלוֹת שׁוֹשַׁן בְּחוֹחִים / וְתַפּוּחַ בְּסִבְכֵי הַיְּעָרִים;

וְלָכֵן כָּל מְדַמֵּהוּ לְאִישִׁים – / מְדַמֶּה לַגְּדָיִים הַנְּמֵרִים,

וּמַשְׁוֶה הַשְּׁחָקִים לַאֲרָקִים / וְאַרְזֵי הַלְּבָנוֹן לַחֲצִירִים,

וְסַפִּירִים לְאַבְנֵי הַנְּחָלִים / וְדִבְרֵי הָאֲמִתּוֹת לַשְּׁקָרִים.

הֲלֹא גָבַר יְשִׁישֵׁי הַחֲכָמִים / וְהִשְׁכִּים הוּא [לְבַד] מִן הַנְּעָרִים

וְהוּא אָמְנָם לְבַדּוֹ הַנְּשָׁמָה / וְהָרוּחַ, וְכֻלָּם הֵם פְּגָרִים,

וְהוּא הַמַּעֲלֶה נֵר מִתְּעוּדָה / וְהַהוֹפֵךְ עֲרָבֶיהָ שְׁחָרִים,

וְהוּא הַמַּאֲרִיךְ חַבְלֵי מְזִמָּה / וְחָכְמָה אַחֲרֵי הָיוּ קְצָרִים,

וְהוּא הֵאִיר אֲפֵלָתָהּ וּבָקַע / מְאוֹרֶיהָ כְּהִבָּקַע בְּקָרִים,

וְהֵפִיץ מַעְיְנוֹתֶיהָ וְהִרְבָּה / מְקוֹרֶיהָ בְּכַזֵּב הַמְּקוֹרִים,

וְהוּא פִלֵּס לְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּפָתַח / לְמִשְׁקָלָהּ וּמַתְכֻּנְתָּהּ שְׁעָרִים,

וְהוּא הֶחְבִּיר בְּעִנְיָנָהּ סְפָרִים, / וְקִבֵּץ מִנְּדוּדֶיהָ פְּזוּרִים,

וְהִקְרִיב מִקְּצוֹתֶיהָ רְחוֹקִים / וְהִרְחִיב מִגְּבוּלֶיהָ מְצָרִים.

וּמֵעוֹדוֹ הֲלֹא הָלַךְ שְׁחוֹחַ / שְׁפַל רוּחַ לְאֵל מַשְׁפִּיל וּמֵרִים,

וְנָטָה אַחֲרֵי אֵל מִבְּחוּרוֹת / וְשָׁמַר מִשְׁמְרוֹתָיו מִנְּעוּרִים.¹⁰

גְּבִיר יַשְׁפִּיל מְתֵי אָוֶן וְחָמָס / וְיַגְבִּיהַּ מְתֵי מִשְׁפָּט וְיָרִים,

וְשֵׂבֶר פּוֹשְׁעִים שַׁבֵּר יְשַׁבֵּר / וְהָרֹס יַהֲרֹס שִׁנֵּי כְפִירִים,¹¹

וְעַל דַּלָּיו וְגוֹזָלָיו יְרַחֵף / בְּאֶבְרָתוֹ כְּרַחְפֵי הַנְּשָׁרִים,

וְיוֹשִׁיעַ מְיַחֵל בּוֹ תְשׁוּעָה / וְיַעְזֹר הַמְקַוֶּה מִמְּזוֹרִים.

יְגוּרוּן יוֹשְׁבָיו מִמּוֹקְדוֹתָיו / וְיִרְהוּ, פֶּן יְהוּ בָהֶם בְּעוּרִים

כְּאִלּוּ לַהֲבֵי אֵשׁ מַעֲנֶה פִיו / וְלַפִּידִים תְּשׁוּבוֹתָיו מְבַעְרִים¹²

וְאָמְנָם הוּא לְכָל בַּעְלֵי מְזִמָּה / וְתוּשִׁיָּה כְּרֹעֶה הָעֲדָרִים.