(בזכות קבלת החלטת מועצת־הבטחון)
רבת־עניין היתה הרצאת משה דיין ב“היכל התרבות” בתל־אביב (נדפסה ב“דבר השבוע” מיום 3 באוקטובר 1969). כוונתו היתה להסביר על מה מתעקש העם היושב בישראל, על מה נלחמים, סובלים ונהרגים. גילוי הלב והבהירות בדברי שר־הבטחון ראויים לשבח ועומדים בניגוד מרענן להצהרות וההכרזות הרישמיות, שבהן מרובים הערפל, הטישטוש והסתירות הפנימיות. רק נוסחה אחת זכתה להסכמה כללית: נחזיק בקווי הפסקת־האש (כלומר, הגבולות הנוכחיים) עד בוא השלום – ולא פחות משלום.
ואולם, כשם שגילוי־הלב והבהירות שבהרצאת השר משמחים, כך מעורר תכנה חרדה עמוקה. “המשימה הראשונה־במעלה בדרך זו שאנו הולכים בה… היא יצירת מפה חדשה, יצירת גבולות חדשים, יצירת ארץ־ישראל חדשה”… “‘גבולות ביטחון אסטרטגיים’ זו נוסחה. ויש חובה להשיב כאשר שואלים: למה אתה מתכוון? על כך אני רוצה להשיב: הירדן זה הגבול הביטחוני, ורמת הגולן תישאר בידינו; ומעזה לא נצא; ושארם־א־שייך תהיה ישראלית, קשורה ברצף טריטוריאלי עם מדינת ישראל”.
“את השלום, את גמר המאבק תביא, בסופו של דבר, העובדה הכוללת של מדינה יהודית כאן, אשר בתוקף כוחה ומשקלה תהיה כזאת, שאי־אפשר יהיה להשמיד אותה וצריך יהיה לחיות איתה. אולי אז יקום המשטר או יקום המנהיג או יווצרו התנאים להסכם השלום הנכסף”.
ספק מתגנב אל הלב: האם תפיסה זו, הנראית מפוכחת ומציאותית, איננה פרי־דמיון? מאז ייסוד המדינה היתה השקפה זו שלטת, ואף פעם לא עמדה במבחן המציאות. הכוח הישראלי לא שיכנע את הערבים. ומי יודע אם התדמית של העם הערבי, שאנו מציירים ברוחנו, אינה מסולפת? התדמית של הערבים הפחדנים, היראים את הכוח ומכבדים אותו, ומתוך פחדנות נוטים לערמה ולאכזריות – האם נאמנה היא? האם אומץ־רוח, אצילות־נפש ונדיבות־לב של יחידים וקבוצות – אינם מצויים אלא במסורת העם הערבי, בשיר ובסיפור? האין למצוא תכונות יפות אלה גם במציאות של היום? האם לא כדאי לפנות גם אליהן? קרוב לודאי, שההשקפה הרואה בכוח מבחן מכריע ביחסי ישראל־ערב – לא תביא את השלום, אלא תוצאותיה יהיו מעשי־אלימות ושפיכות דמים והרס במידה גוברת והולכת – ואחריתה מלחמה שאין לה תכלית. ניצחון נוסף של צבא ישראל ייחשב בעיני המנהיגים והמשכילים הערביים רק לקרב נוסף ולא מכריע במלחמה הממושכת בינינו לבינם, ושוב נצפה בתחרות הכרזות על מלחמה חדשה. ואם סבל הערבים יהיה גדול יותר, ואם אבידותיהם בנפש תהיינה מרובות יותר – לא יהיה בכך משום רווח או נחמה לישראל.
ואל לנו לשכוח: בעוד שנים לא מרובות יהיה מספר הערבים בעלי ההשכלה הגבוהה, המסוגלים לשלוט בטכניקה הצבאית המודרנית כמספר כל הישראלים בגיל הלחימה.
שר־הביטחון נתן ביטוי להשקפת־עולם, ההולכת ומכה שורשים בהמוני ישראל. השקפה זו ניזונה מחלום רומאנטי על “מלכות דוד” ועל ארץ־ישראל שלמה ואדירה. וכן יונקת היא מקנאות אי־רציונאלית המלווה את פולחן ה“מקומות הקדושים”, הפזורים בשטחים שנכבשו.
ובמחנה הערבי מתגבר בינתיים ומעמיק רגש השנאה לישראל – העם הכובש. הקרבנות בנפש, הרס הבתים, גירושי הלאומנים והמאסרים המרובים – מלבים רגש זה, והכוח המרתיע שבמעשי צה“ל – אינו מאַזנו ואינו מכריעו. ככל שהציוד הצבאי מתרבה במדינות־ערב וההכנות המלחמתיות מתרחבות – גובר הלחץ מצד הקיצונים חסרי־הסבלנות להחיש חידוש המלחמה. ודאי אין טעם לתלות תקוות גדולות בהתמוטטות המשטרים הקיימים בארצות ערב – והמציאות תוכיח. המשטרים החדשים בסודאן ובלוב קיצוניים הם יותר ועוינים כלפי ישראל יותר מקודמיהם. ועוד, לא מעטים בערב המשכילים המתונים, שהתיאשו מכל מו”מ עם ישראל כעם מדינה כובשת. הם אינם שואפי־מלחמה, אלא רואים את מדינת ישראל כתופעה חולפת, דוגמת ממלכת הצלבנים, שחורבנה עתיד לבוא במוקדם או במאוחר. ואם כי היסוד להשוואה זו הוא רעוע – הרי מקווים הם בעמקי ליבם, שהערבים ינצחו את ישראל לא בכוח אלא באורך־רוח.
בסיכום: נראה, שהמדיניות המיוסדת על סיפוח שטחים, על יצירת עובדות (“היאחזויות” ו“התנחלויות”), בשילוב עם יחס ליברלי לתושבים המקומיים, הנהנים מ“גשרים פתוחים” וחופש פעולה של רשויותיהם המקומיות – לא תביא לשלום אמת, בר־קיימא, הדרוש למדינת ישראל, הנתונה בין עמים ערבים גדולים. הרוב הערבי הגדול, המקיף מיעוט יהודי קטן – הינו עובדה קיימת, כעובדת הנוף והאקלים באזורנו, שאליה חייבים אנו להסתגל – ואותה חייבים אנו להביא בחשבון, כשאנו עושים את חשבוננו לטווח ארוך.
משה דיין שבר את מעגל־הקסמים של “אין ברירה”, שבו אחוז היה רוב הציבור. הדרך, שהלכה בה ממשלת ישראל – נחשבה למחויבת מציאות; הפאטאליזם הכרוך בה שיתק את המחשבה החפשית. והנה, מודה משה דיין בקיום אלטרנטיבות – לא רצויות לגבי דידו ולא מקובלות עליו – אבל קיימות. כלשונו: “אביא שלוש דוגמאות של אלטרנטיבות אפשריות למדיניות הנוכחית” – הדוגמאות, שהביא משה דיין שונות הן בערכן הסגולי ואינן לקוחות ממישור מדיני אחד. – הראשונה בסדר היא גם, לדעתי, הראשונה במעלה: “האחת היא לקבל את החלטת מועצת־הביטחון ולסגת אל הגבולות הקודמים. מה עשוייה להביא אלטרנטיבה כזאת? אולי רגיעה לתקופה מסוימת, אך בודאי אבדן כל ההישגים של מלחמת ששת־הימים. היה מתברר כי ניצחנו במלחמה והפסדנו את הניצחון”.
כזכור, נתקבלה החלטת המועצה בנובמבר 1967 על דעת כל חבריה, והיא נחשבת על־ידי רבים ברחבי־העולם, ביניהם מדינאים נאורים והוגי־דעות מתקדמים, לנבונה וצודקת. גם בישראל לא מעטים הם הסבורים שביצוע החלטת מועצת הביטחון עשוי לפרוץ דרך לשלום אמת בין ישראל לערבים. הם רואים משגה באי־הסכמתה של ממשלת־ישראל לבצע את ההחלטה במלואה. מובן, שאין מועצת־הביטחון יכולה להסכים לסיפוח שטחים בתוקף ניצחון צבאי. היא אינה רשאית להתכחש לאחד מעקרונותיה היסודיים ולרוח האו"ם.
חלק מטענות ישראל כלפי האו“ם – צודקות הן. ודאי, אין מועצת־הביטחון בית־דין גבוה לצדק, שאין בו פנייה ומשוא־פנים! גם אינטרסים מדיניים, גלויים וסמויים, משתקפים בהחלטותיה. גם סמכותה של המועצה וכוחה להגשים החלטותיה – מוגבלים. אך עם זאת אין לשכוח: עדיין לא נוצר בעולם מכשיר בין־לאומי חשוב יותר ויעיל יותר לשמירת השלום מהמועצה, ואין לזלזל בהשפעתה החינוכית־הפוליטית בקהל משכילים ופשוטי־עם בעולם. הדיונים וההחלטות של מועצת־הביטחון מכים גלים, ויש להם הד רב בציבור המתעניין במדיניות. ריבוי הגינויים של מדינת ישראל, שנוהגים אנו להקל בהם ראש – משפיעים על הערכת הציבור הבין־לאומי כלפי ישראל כמדינה ומוסיפים קווים לא סימפטיים לתדמית ישראל. אל לנו להתעלם מן העובדה, שהאו”ם, על אף חולשותיו, הינו כוח בעל השפעה במשפחת העמים.
החלטת האו"ם, לפי סיגנונה, עשוייה לקרב את השלום בין ישראל למדינות ערב, הגם שאינה מביאה את השלום מיד. מול “פינוי הכוחות המזוינים הישראליים משטחים שנכבשו בסיכסוך האחרון” – ביטול כל מצבי הלוחמה והכרה בישראל מצד מדינות ערב, כיבוד והודאה בריבונותה ועצמאותה בין שאר מדינות האיזור. הובע גם בהחלט הצורך “לערוב לשייט בנתיבי מים בינלאומיים באיזור”.
החלטה זו לא בוצעה עד כה, וחבל מאוד. לא מעט נגרם הדבר בשל קוצר־ההשגה של המחזיקים במה שקרוי “הגישה הריאליסטית”, הרואה ערך רק ב“עובדות מוגמרות” והמזלזלת בערך התחיבויות בין־לאומיות. לעיתים, התחייבות מתוך רצון טוב שקולה כנגד גבולות מבוצרים.
שר־הביטחון מסביר טיב החלטה זו הלכה למעשה: “אין לי ספק שלו הודענו על נכונותנו לסגת, כי אז יכולים היינו – תוך כדי משא־ומתן – לשנות גם שינויים מסויימים בגבולות, לעומת הקווים של 4 ביוני 1967, ואפילו בהסכמת הרוסים. בירושלים בודאי לא היינו נתבעים להינתק מהכותל המערבי, ואולי היינו משיגים גם יותר מזה. היינו משיגים שינויים בגבול לאטרון ואולי גם במקומות אחרים, פה ושם. ולא מן הנמנע הוא שאף רצועת עזה לא היתה חוזרת למצריים אלא לפיקוח של או”ם או לירדן או היה נערך בה משאל (אנו, מכל מקום, היינו נדרשים לפנות אותה). במסגרת הסדר כזה בודאי היו מחליטים על כינון איזורים מפורזים… והשטחים המפורזים בודאי היו נמסרים לפיקוח של כוחות או“ם… לא אפרט את כל האפשרויות, אני רק מציין שתיתכן האלטרנטיבה האחרת: ישראל תיסוג אל הגבולות הקודמים, לא לכל מקום שיפונה על־ידי צה”ל יחזרו הערבים על נשקם, יהיו שינויים בסטאטוס של ירושלים וגם שינויי־גבולות פה ושם". בסיכום דבריו בעניין זה פוסל משה דיין אפשרות זו מטעמים עקרוניים – כפי שצוטט כבר בראשית מאמרי.
חשובה הפיסקה בהרצאת משה דיין: “אנו רוצים להיות כאן מדינה בעלת משקל, בעלת אופי של קבע”… וטענה זו יש לקבל בלב שלם. אולם, למצב זה, אליו אנו שואפים יחד עם משה דיין, ניתן להגיע על־ידי קבלת החלטת המוסד הבין־לאומי העליון, הפותחת אפקים לביטחון ויחסים תקינים עם שכנינו, מבלי שגאוותם הלאומית של הללו תיפגע. מדינתנו תהיה למדינה בעלת אופי של קבע ומשקל לא על־ידי שתספח שטחים נרחבים שכבשה, אלא על־ידי ריכוז כל הכוחות במפעלי שלום, החל בביצור הכלכלה וכלה בפעילות רוחנית לענפיה.
ביצוע החלטת מועצת־הביטחון פירושו למעשה: הכרה בישראל, בריבונותה ובעצמאותה, מצד מדינות ערב וביטול הלוחמה. אין לצפות למעבר חד ממצב של שנאת שאול אל אחוות עמים. מן ההכרח יהיה לקיים מספר איזורים מפורזים, שיוחזקו על־ידי או"ם, כדי למנוע אפשרות של התלקחות מעשי־איבה. את השלום היציב נשיג על־ידי פיתרון הבעיות הכאובות והדוחקות, שהחמורה בהן היא אולי בעיית הפליטים.
הקיפאון בטיפול בבעיה זו הוא אחד מהכשלונות המדיניים החמורים של ישראל. לו הוקצב חלק מכספי הפיצויים הגרמניים לשם יישוב הפליטים הערבים והופקד כקרן בטוחה למטרה זו בבנק עולמי – כי אז דמות ישראל בעיני העולם התרבותי וכן בעינינו היתה נאצלת יותר, ואף מהלך המאורעות באיזורנו עשוי היה ללבוש ציביון אחר משלבש. אסתפק בכמה רמזים לקווי־יסוד לטיפול בבעיה זו: בתחום זה – הנדיבות ורוחב־הלב ישתלמו. אם נעלה על דעתנו הוצאות קליטה של משפחה יהודית בישראל, נוכל להעריך – לגבי תנאים שונים ורקע שונה – את גובה הפיצויים לרכוש ולצרכי־התישבות של משפחה ערבית, בארצות ערב או בחוץ־לארץ, בכעשרת אלפים דולר, בממוצע. יישוב כמיליון פליטים יצריך סכום השווה בערך לתקציב השנתי של מדינת־ישראל. ישראל תצטרך להשיג את הכספים הנדרשים למטרה זו – על־ידי מגבית לצרכי שלום שתיערך בין יהודי־העולם, על־ידי הפחתה הדרגתית של הוצאות הביטחון העצומות ובאמצעות הלוואה בין־לאומית. אין ספק שאף האו"ם יתרום סכומים גדולים ליישוב הפליטים, שהרי כך יוכל להשתחרר יותר ויותר מההוצאות הבלתי־פרודוקטיביות ברובן של הסוכנות לסעד פליטים באיזור. הצעת פיצויים לפליטים בגובה הוגן – עשוייה לעורר במחנותיהם תסיסה חיובית ולהניע משפחות רבות להסכים לה. ניתן לקוות, שמנהיגי מדינות ערביות יהיו מעונינים1 לקלוט אל תוך מדינותיהם פליטים, שיש בכוחם לרכוש קרקע, לייסד בתי־מלאכה וכדומה. קרוב לוודאי שחלק מהפליטים יהיה מעוניין להגר אל מעבר לים, למדינות הזקוקות לאוכלוסיה עובדת נוספת. יתכן שגם מדינת ישראל תסכים להחזיר מיכסת פליטים (עד מאה אלף), אם יהיו הללו מעונינים לחיות כאן בשלום ובשלווה ובלא שיפגעו בביטחון המדינה.
יש לשער, שאם האו"ם ימצא לפניו תכנית רצינית ומועילה, יטול על עצמו את תפקיד הגשמת התכנית, בעזרת ישראל ומדינות ערב. מפעל יישוב הפליטים, שכמה מקווי־היסוד שלו הותוו לעיל – יהפוך את אבק האדם שבמחנות הפליטים לאנשים עובדים, המוצאים עניין וטעם בחייהם.
אין ספק, שלו נפתרה שאלת הפליטים בצורה מכובדת והוגנת, כי אז היתה התנועה הטירוריסטית הפלשתינאית מאבדת מתנופתה וכוחה, וגם מדינות ערב לא היו משלימות עם פעולותיה בתחומיהן. המנהיגים הערבים המתקדמים היו מפנים את כוחותיהם ואת מרצם לתפקידי יצירה ובניה: מפתחים את ארצותיהם ומעלים את רמתה הכלכלית והתרבותית של האוכלוסיה, הסובלת מעוני, מחלות ובערות. גם מדינת ישראל תוכל להיפנות מתוך שלווה למאבק עם הנגעים והתקלות שבתוכה: העוני של חלק מתושביה, המצב הכלכלי הרופף, היחסים הפרובלימטיים בין העדות והליקויים בשדה החינוך והתרבות.
סבוכה גם שאלת ה“גבולות הבטוחים והמוכרים”. אין להניח, שבקונסטלציה הבין־לאומית הקיימת – יינתן לנו להחזיק לאורך־ימים בגבולות שונים שינוי מהותי מגבולות המדינה – בהם החזקנו עד ה־4 ביוני. תיקוני גבול במקומות אחדים – רצויים ואפשריים, אך לביצועם דרושים יהיו רצון טוב ונכונות לויתורים מצד עמי האיזור השונים. מן ההכרח שהשינויים יהיו סבירים, וששני הצדדים יסכימו עליהם, ובזכות זו יהיו הגבולות “מוכרים” מבחינה בין־לאומית וגם בטוחים.
בעייה מיוחדת מהווה עמדת ירושלים, העיר הקדושה לשלוש דתות עולמיות. כאן יש צורך לא רק בגישה זהירה ושקולה, אלא גם בדימיון יוצר, במעוף מדיני ואף בגישה נדיבה, כדי שישרה בעיר שלום אמת. הגישה אל המקומות הקדושים תובטח לבני כל הדתות. ייתכן, שבינאום המקומות הקדושים הוא מחויב מציאות. מה יהיה מעמדה הפוליטי של העיר העתיקה? האם יתקיים בה מעין קונדומיניום ישראלי־ערבי? האם תהיה זו עיר בין־לאומית? או פיתרון אחר ימצא לשאלה? מכל מקום, יש בישראל אזרחים נאמנים, שאם תעמוד לפניהם הברירה בין ריבונות ישראלית בירושלים העתיקה לבין שלום בין העמים – יצדדו הם בויתור על שלטוננו הפוליטי־הצבאי, ובלבד שישכון שלום בעיר השלום.
המכשולים בדרך לשלום, כבדים ומרובים. אעמוד על שנים. אבן־נגף מהווה דרישת ישראל למשא־ומתן ישיר בינה לבין הערבים. המשא־ומתן הישיר, שהינו דרך סבירה ורצויה ליישוב סיכסוכים מדיניים וצבאיים הינו, בתנאים הקיימים, בלתי־אפשרי, לרגל אי־האמון ורגשי השנאה המחלחלים במידה רבה בקרב העמים באיזור. המעמיד את המשא־ומתן הישיר כתנאי ליישוב הסיכסוך הישראלי־ערבי – הרי זה מקפיא את מצב הלחימה הקיים ומכשיר את הקרקע למלחמה חדשה. ניתן להגיע אל השלום על־ידי קבלת החלטת מועצת הביטחון, בדרכים עקיפות של השלמה והתפייסות, שהמו"מ הישיר וחוזה שלום יהוו גולת־כותרתן.
מכשול כבד ביותר מהווה אי־האימון השורר בחלק גדול של הציבוריות הישראלית ומנהיגיה, כלפי מנהיגי ערב, הנחשדים שלא יקיימו את תנאי השלום. כן קיים בציבור הישראלי חשד, שהחלטת מועצת הביטחון אינה נובעת משיקולים של צדק, כי אם רק מאינטרסים פוליטיים צרים, או חישובים עולמיים רחבים מדי, של המעצמות. חוסר־האימון בכוונות הטובות של מדינות העולם ניזון גם מזכר החוויה הטראגית של השואה, שבה נרצחו מיליוני יהודים מול עולם אדיש ומתנכר לסבלם. זכר זה – מזין אף את הנטיה המופרזת לאימון בכוח וב“עובדות” שמקורן בשרירות־לב של החזק. בהשראת גישה זו – כל דעה או מעשה, הנראים לא רצויים או מנוגדים לאינטרסים של מדינת ישראל – נחשבים כפרי אנטישמיות. מוגבלת היכולת למצוא כוונה טובה או תחושת־צדק בכל הופעה מדינית או רוחנית, הנראית כמנוגדת לצרכי ישראל, האמיתיים או המדומים.
אמת, מדינה צעירה ומתפתחת חייבת ללמוד לקח מהעבר, אך אסור לה להשתעבד לו ולראות בו חזות הכל, אלא עליה לפעול ולחתור אל עתיד טוב יותר. צו זה, צו העתיד – גוזר עלינו עתה לחתור לשלום עם השכנים הערבים.
אוקטובר 1969
-
“מעוינות במקור המודפס, צ”ל: מעונינים – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.