מְיַצְּבוֹ בְּנוֹ מֹשֶׁה ז"ל
ליהודה
שלי – שלך
חלק ראשון: בשבילי הגליל 🔗
פרק ראשון: בפרוס הגירוש 🔗
מנוחה רובין תלמידת הסמינר, בית דירתה מאחורי כותלי המוסד. שני בתים חוסמים לפניה את המעבר אל הסימטה שמפרידה בין שני בתי האולפן: ־ בית־הספר לכל ישראל חברים מזה ובית־הספר לבנות מזה. הדרך מזדחלת בכבדות, עמוסה ערמות חול, כלואה ותחומה גדר מזה וחומה מזה.
מדי בוקר, בחפזונה לשיעור הראשון, עושה מנוחה קפיצת דרך; בקיר הדרומי של פרוזדור הסמינר פירצה רחבה וגבוהה ומאירה את האפלולית שבפרוזדור. מאחור נערמו ערמות חול, שמקלות החדירה פנימה בפירצה. לשם כך התקינה לה מנוחה כבש אבנים שהניחה זו על גבי זו: וכך בעוד שרגל שמאלה דורכת על הכבש, ימין מתרוממת עד האדן, רוכבת על המסגרת, ואחר היא מתהפכת על בטנה כשרגליה משתלשלות ויורדות על הקיר. קפיצה זריזה וקלה מביאה אותה אל חבורת התלמידות בפרוזדור. החבורה ממתיקה סוד. הן מעלות את הרשמים מליל הבילויים; “הוא” “היא” “חביב” “סתם פרחח”, ניתזות מלים משטף השיחה.
מנוחה מתגנבת אל אחת מחברותיה לכיתה, שוע נשר, השמנמונת והכבדה, מתכופפת ותופשת אותה בשוקיה ומרימה אותה למעלה.
– אוי! חדלי לך רובין, מהחכמות שלך, צועקת שוע נבהלת ובתך כך צחוק עמוק, גברי, מרעיד את החזה המלא.
– “קצ’אט ייו”, צוחקת מנוחה ומורידה את שוע על הרצפה.
התלמידות, כולן גבוהות מרובין, עוקבות מעתה אחרי תנועותיה מחשש האפתעה הלא נעימה והרי הן מסובבות ראשן לאחור.
– היא עלולה להפיל כך. כל כך כחושה וראו את שריריה!
מאין לך כוח כזה? חה־חה־חה, מה את אוכלת?
– קדחת מרחה בטחינה ובדבש חרובים, צוחקת מנוחה ויוצאת אל החצר.
תלמידות מכל הגילים משתפכות פלגים פלגים לתוך ערוץ רחב ליד שער החצר. כאן מתפלגים הפלגים וזורמים יובלים יובלים בכיוונים שונים אל הדלתות הפתוחות של הכיתות. התלמידות מניחות את הילקוטים ונחפזות אל המשחקים. החול שבחצר צח וצהוב. השמשים ליקטו מתוכו את שיירי הניירות והאשפה. זרם התלמידות גורר עמו גם את המורים. הללו מברכים זה את זה ב“בוקר טוב” ונכנסים לחדר־המורים מימין לכניסה.
התלמידות יורדות להן מעגלים מעגלים, ומיד פורצת שירה המלווה את המשחק. קבוצות אחרות מסתדרות בפינות החצר המרווחת ומגלגלות חבל; ושם בפינה המרוחקת נזרק כדור בצויחות קולניות.
המורים והמחנכים שהקדימו לבוא מצטרפים אל המעגלים. על סלע הכורכר, שבקצה החצר, בנויה סוכת עץ צבועה צבע ירוק. המחנך משחק שם עם תלמידותיו במחבואים. עצום עינים יעמוד וימנה את הדפיקות עד שנעלמות המתחבאות והוא יוצא לחפש אחריהן.
בפתח החצר המרוצפת של בית־הספר לבנות עומד המנהל רוטוב. הוא שולף מכיס חזייתו את שעון הזהב שלו ובלחיצה על כפתורו נפתח מכסהו בנקישה זהבית צלילית. השמש עומד בריחוק מה ממנו דרוך לקראת רמיזתו. הוא מחזיק בענבל, כחושש שיצלצל לפני הזמן. והחצר עודנה שוקקת תנועה וחיים, אך הפלגים נעשים קלושים יותר ויותר ועם התלמידות הנחפזות האחרונות פוסק הזרם. וגם אחרוני המורים הגיעו. הם מתנשפים, מסירים את הכובע ומקנחים את הזיעה הניגרת על מצחם מריצה מבוהלת בדרך החולות.
המנהל מחזיר את השעון אל כיסו; תנודת עפעף והפעמון מכריז בקול עז על התחלת הלימודים.
התלמידות רצות ומסתדרות שורות שורות ובלוית המורים הן נעלמות בכיתות.
השמש מעמיד בזהירות את הפעמון; אך המנהל עודנו עומד על משמרתו, לקדם את פני המאחרים, אם בתנועת ראש קפדנית ואם בהערה קצרה. לבסוף הוא נכנס לחדר ההנהלה. חלון רחב וגבוה פונה אל החצר, כל רחש קל בה מגיע לאזנו. אין מנוס מעינו החדה. קולות עמומים בוקעים ויוצאים מחלונות הכיתה או מדלת פתוחה. קהל התלמידות שקוע בלימוד תורה ולשון. המנהל יוצא מחדרו. צעדיו מתונים. נעלים שחורות, מצוחצחות ומבהיקות, ברגליו והן חורקות חריקה של הכרת־ערך וחשיבות. הוא בודק על סביבותיו ומטה אזן אל המתרחש מאחורי הדלתות, אוסף אליו את התלמידות המוצאות מהכיתה ומעמידן, חרדות ומבוישות, בקרן זוית. הן מליטות את פניהן בכפות ידיהן. מבין לאצבעות המפושקות נושרות דמעות.
השעה ניגרת בקיצבה הקבוע וחולפת. שוב צועד השמש בזהירות ותופש את העינבל בגולתו עד שמחוג השעון ירמוז רמיזתו: ־ צלצל! והחצר חוזרת ונעורה בבת אחת מתרדמתה. ושוב מקפצים, מסתובבים, שרים, בוכים, קובלים ומתאוננים.
– מנוחה, בואי ונחזור על הפרק בתנ“ך, קוראת לה אחת החברות “הקטנות”. הכיתה שלה מחולקת, ככל חברה אנושית, למעמדות. מהן מבוגרות יותר, בנות בתים מסודרים, ומהן צעירות מ”עמך", מן המעמד הבינוני, תושבות נוה־שלום ונוה־צדק.
מנוחה מביטה בתנ"ך ומאזינה לחברתה המדקלמת את הפסוקים. הפסוקים מרוסקים; פה ושם נושרת מלה והיא משבשת את מובנו של הפסוק. היא חוזרת ומשחילה את המלה ומחזירה את החרוז לתיקנו.
– מה איכפת לך אם אחסיר את המלה הזאת, מתמרמרת החברה.
– כלום את לומדת מלים סתם, או שאת טועמת את טעמו של התוכן? של המובן? אני, אם איני חודרת למשמעותו של התוכן שוב לא אדע את השיעור ואפילו אם אשנן אותו מהבוקר עד הערב.
– טוב, בארי לי, את מבינה? הנה המחברת; רשמתי את באורים מפי המורה.
– אני אין אני רושמת; אני מקשיבה היטב. כל שמובן לי נקלט בנקל בזכרוני והריהו מונח שם כבקופסה. ומה שמשובש והמורה עצמו מתקשה להסבירו נכנס באוזן אחת ויוצא בשניה.
– מה את מדברת, מנוחה, וכי יש פסוק שהמורה אינו יודע לפרשו?
– וכי לא שמעת אותו אומר: כאן סתום. כאן המפרשים מתקשים. ומה לך עוד?
אותה שעה נכנס המורה לתנ"ך ולסיפרות. צעדיו רחבים וכבדים. נעלים חצאיות גדולות ורחבות מכף רגלו נושרות בטפיחה מעקבו. תחת בית שחיו צרור מחברות; חיבורים מתוקנים.
הסמינריסטיות מברכות אותו בשלום ומגלות סקרנות לציוני החיבורים.
– נו, הכנסו, פולט הוא מבין שפתיו העבות, ובתנועת־יד גדולה מלמעלה למטה הוא מושיב את התלמידות.
מנוחה לבה פועם בה בחוזקה: ־ מה קיבלתי? שואלת היא את עצמה בחרדה, שבועים עבדה על “המהפכה הצרפתית”. קראה ספרים ברוסית, רשמה ואספה חומר. – כתבתי “המון”, אולי יותר מדי?
המורה מחלק את המחברות. העבודות שלא מצאו חן בעיניו הוא מלווה בהעוית ביטול, כבז למחברת. ומי שהניחה דעתו הוא אומר לה: נו! זה שלך?
לפי סימנים אלה כבר הרגילו התלמידות לנחש הציון.
– רובין! קורא המורה כשהוא מנפנף במחברת באויר. השפה הרוסית בעוכריך. נו, טוב! שבי!
לבה נופל.
– מה קיבלת, רובין? לוחשות החברות מכל צד.
מנוחה מסתירה את המחברת. אין היא מעיזה להציץ ולראות את מפלתה. עדיין שעות לימוד לפניה.
שוב הפסקה.
אל החצר נכנס בדישדוש־רגלים נחפז המורה לחימיה, על כתפיו שכמיה שחורה ולראשו מגבעת שחורה בעלת תותרה רחבה. הוא, ככל שאר המורים, המלמדים בסמינר, בא לכאן מהגמנסיה הרצליה. ההפסקות סודרו מלכתחילה כך, שהמורים יוכלו להגיע בלא איחור מהגמנסיה אל הסמינר ולהפך מהסמינר אל הגמנסיה.
– הנה הוא בא, הנפלא, האהוב, לוחשות הסמינריסטיות המאוהבות במורה לחימיה.
המורה ממהר לחדר הטבע. משליך בחיפזון את השכמיה על אחד השולחנות, מסיר מגבעתו ומניחה בקצה שולחן הנסיונות הארוך; מאחורי המחיצה כבר מוכנה לעזרתו המפקחת לאותו שבוע. המורה נחפז אל מאחורי המחיצה להכין את הדרוש לשיעור. מאחורי הפתח עומדות התלמידות המאוהבות. אחת מהן נכנסת בצעדי חתול אל החדר, כורעת ברך לפני מגבעת המורה, מרימה אותה ומנשקת את שוליה.
– אוי, אהובי, חביבי, כמה אני אוהבת אותך, לוחשות שפתיה. כמה תלמידות מתגודדות ליד הפתח ומקשיבות נדהמות לוידויה של חברתן.
– צאי, צאי! – הן לוחשות בזהירות. הוא יכנס!
אך הכורעת על ברכיה נשתכרה מוידויה ואינה שומעת את דברי האזהרה.
בתוך כך נכנס אל הכיתה המורה בלווית “המפקחת” עמוס מבחנות, מנורת ספירט, קולבים, והתלמידה מביאה אחריו על מגש צינצנות עם מלחים שונים.
– אוי, פורצת צעקה מפי התלמידות העומדות בחוץ.
התלמידה המתוודה מתרוממת מבוישת ומסמיקה. היא מנערת את האבק והסיד מעל ברכיה. אך המורה אינו רואה אותה; הוא שקוע בסידור המכשירים לשיעור ומשנתקל במגבעתו הוא מעבירה אל שכמיתו.
התלמידות חובקות את “המעיזה” וצוחקות צחוק אירוטי…
– הוא לא שמע! הוא לא הרגיש, ברוך השם.
– דוקא ראה ושמע, אלא שכך צריך המורה לנהוג בתלמידות שמתאהבות בו, – מעירה מנוחה. עלינו ללמוד משהו משיעור זה בפדגוגיה אכספרמנטלית.
– ואת מצפה שתלמידיך יתאהבו בך, עוקצת אותה חברה מ“המיוחסות”. את בודאי תתחתני, אם בכלל תתחתני פעם, עם אנרכיסט, עם דמוקרט!
עם הפעמון נפסק הצחוק, ההערות והעקיצות הארסיות, שספוגות קנאה ותחרות.
השיעור הבא זמרה.
מנוחה מוציאה מבין ספריה ומחברותיה את מחברת התוים. תרגיל קצר רשום בראש הדף. היא מתקשה לשנן את התרגיל. בתוך הכיתה יושבות בעלות קונצרטינות ומכינות את השיעור בעזרת הכלי ואילו בחצר מתנהלות תלמידות, אם ביחידות ואם בזוגות ומפזמות את תוי התרגילים: ־ דו־ר־מי־פה־ סול מי…
– מי תעזור לי להכין את התרגיל? פונה מנוחה אל הידעניות. היא אונסת את קולה בתוים, אך אין התרגיל עולה בידה, לבסוף היא מתיאשת ומחליטה: ־ לעולם לא אדע! ואף על פי כן היא חוזרת ומנסה, ושוב מנסה עד כי נדמה לה שהתגברה על חציו ועוד לה מאמץ קל והיא תדע גם חציו.
המורה לזמרה בא בנשימה עצורה מהגימנסיה. הוא מסיר את כובע המצחית מעל ראשו הג’ינג’י. מצטחק באדיבות ל“סמינריסטיות” המקדמות אותו בשלום. הן מקיפות אותו מכל צד. כל אחת שאלה בפיה, בקשה או הערה. המורה פניו עגולות והבעתן רוסית טיפוסית. מדיבורו ניתזות רישים רוסיות. שפמו הצהבהב קצוץ קציצה מדוקדקת ישרה. בידו האחת תיבת קונצרטינה ותחת בית שחיו מחברת תוים.
הוא מתישב ליד השולחן, מוציא מחברת ציונים ומתחיל לבחון את התלמידות.
מנוחה מתפללת: ־ הלואי שלא ישאל אותי. לבה דופק בחזקה; הדם פורץ אל פניה. בעיניה רושף הפחד. היא משפילה את עיניה אל מחברת התוים. אולי ירחם השם ולא ירגיש בה. לשיעור הבא תכין יפה את התרגיל…
– רובין מונחה, קורא המורה. היא מתרוממת ככפויה וניגשת אל המורה. הוא שולף את גופו הגבוה מבין לשולחן ומקרב את כסאו אל הספסלים.
– אינני יודעת, אדוני. – אומרת מנוחה כולה נחותה ומהססת.
– את אינך יודעת? אני בטוח שאת יודעת! קשה לך להכין את התרגילים? בואי ננסה ביחד. מנוחה נבוכה. היא מנצחת באצבע ומגיעה בשלום עד האמצע.
– טוב מאד! הרי את יודעת יפה מאד, שבי בבקשה.
עוד מנוחה מברכת על הנס וחוזרת אל ספסלה קורא לה המורה.
– הגידי, רובין, מדוע אין לך קונצרטינה? אני יכול להמציא לך אחת בתשלומים קטנים. תשלמי כשתהיה אפשרות בידך, ואפילו לאחר שתגמרי את הסמינר. לא נאה לי, שאת לא תדעי זימרה.
מנוחה נבוכה, כלום מה בפיה שתשיב לו, למורה? ואם בתשלומים קטנים – מאין תשלם? – המן הגורן או מן היקב?
– אשאל בבית, היא אומרת והיא יודעת, שהדבר לא יבוא לעולם.
בהפסקה היא חוגגת את “הנס” שהתרחש לה: אילו דרש ממנה המורה את כל התרגיל – היה כשלונה בטוח. רחשי תודה בלבה כלפי חנה, בעלת הקונצרטינה, שעזרה לה קמעה בהכנת השיעור. מנוחה מתגנבת אל חנה מאחוריה, תופשת אותה במתניה, ומורידה אותה ואומרת: ־ תודה, חנה! בעזרתי יצאתי בשלום.
חנה גבוהה, דקה וגמישה. על גבה מונחת צמה עבותה, צהובה. עיניה תכולות ופניה צרים, מארכים. היא שיכת לקבוצת ה“מיוחסות”. הבנות ה“גבוהות” מבלות את לילותיהן בחברת “טרסק”. חברה סואנת היא זאת והיא מפריעה את מנוחת התושבים המעטים שברחוב הרצל, המגיע עד למסילת הברזל.
מספר התושבים מועט וכל מאורע קל יוצא דופן נמסר מיד, כבחוטי הטלגרף, מבית־לבית.
חנה מצטחקת צחוק ורוד־תכלת. – מדוע לא תשתמשי בהצעתו? קני קונצרטינה, אני אעזור לך להשיג את הקבוצה שהתקדמה.
ושוב קול הפעמון. הפעם הוא מכריז על בואו של המנהל – הוא מחנך את הכיתה האחרונה, בת טיפוחיו. המנהל מחיש צעדיו כשראשו רכון משהו לפנים. בגדיו לעולם בגדי תלמיד חכם – אין רבב עליהם. הכל מבהיק בו; הוא מגוהץ בקפידה ולבושו בטעם מעודן: החליפה הכותונת המעומלנת, העניבה הצבעונית ועל הכל בלוריתו השחורה, המטופחת והמסודרת בגנדרות מה, – הכל אומר כבוד.
התלמידות נקבצות מפינות החצר אל פתח הכיתה ונחפזות אשה למקומה. “הקטנות” שולבות את הידים וזוקפות את הגב, מוכנות להקשיב. “הגדולות”, המבוגרות יותר, יושבות ישיבה חופשית. שוע נשר מרטיבה ברוק קיצה הארוך של הממחטה ומשפשפת בשקידה את שרידי הצבע שעל שפתיה.
– הביטי, זלדה, ניכר, רואים? אוי ואבוי אם יראה שצבעתי את שפתי, הוא יעיר לאבי ואז…
שקט בכיתה. דממה מחושמלת, דריכות לקראת מבחן בפסיכולוגיה. המורה כותב על הלוח כמה שאלות. התלמידות נרכנות על דפים תלושים, טובלות עט בקסת שבתוך הספסל. כל שגמרה מוסרת את הדפים וחוזרת אל מקומה. עם מסירת הדף האחרון, המורה מסדר אותם בטפיחה קלה בכף ידו; אבן־חן נוצצת מתוך הטבעת שבאצבעו. – יהלום, מהרהרת מנוחה. אין זאת טבעת נישואין שהרי רווק הוא; חי בגפו. מדוע? הוא כל כך יפה וכל כך מעניין.
המורה מסיר את משקפיו ובממחטה מבהיקה בלבנוניתה הוא מנגב את הזגוגיות וחוזר ומרכיב המשקפים על אפו. בנגיעת אצבע הוא מהדק את המסגרת מעל לשורש אפו. והנה פתח:
־ בתחילה סבורים היינו, שנגמור את תוכנית הלימודים עד הפסח, ובראשית הקיץ נתחיל בשיעור הוראה ובבחינות־הגמר. אך עתה, מסיבות לא צפויות מראש, החלטנו, חבר המורים וההנהלה, לשנות מן הסדר ולהקדים את שיעורי ההוראה שלכן ואחר כך נקבע זמן לבחינות הגמר. עליכן לבוא בדברים עם המורים של בית־הספר; כל אחת תבחר לה לפי ראות עיניה, את הכיתה, את המורה ואת המקצוע. שבועים יהיה עליכן לעשות בכיתה ולעבוד בפיקוחו של מורה הכיתה ובהדרכתו.
אנחת רווחה פורצת מגרונן של התלמידות. – כבר שעורי הוראה?!
כבר התחלת הסוף! העינים מתנוצצות; המבטים נפגשים ומאשרים את שמחת הלב.
– כבר? אח! פורצת גניחת אכזבה מפי מנוחה.
– מה אמרת, רובין? פונה לצידה המנהל בברק עיניו השחורות שמאחורי הזגוגיות המצוחצחות.
מנוחה קופצת ועומדת על רגליה.
– חבל! צריך היה עוד מעט “פודאוצ’יטסה” (להוסיף דעת). כל שלמדנו היה בקצה המזלג, נבוכה מנוחה ופניה הסמיקו.
– אמנם כן, צדקת, רובין; עוד יש ויש לקנות דעת. וגם זה נכון, שהתורה ניתנה לכן במנות זעומות. אנו התחלנו ועליכן, בנות, לגמור את המלאכה, ללמוד וללמוד ולהוסיף דעת. – “לעולם תחיה – לעולם תלמד”.
הוא עושה תנועה בידו כלפי מנוחה העומדת עדיין על רגליה לשבת. עדיין מנוחה לא ישבה והיא נצבטת צביטה מאחוריה ומשיכה בשמלתה. – שבי, לוחשת השכנה לספסל.
– השתגעת, רובין? חשקה נפשך לשבת על ספסל הלימודים עד סוף הדורות? פתאום קפצה, השד יודע מי דגדג אותך? – באות עליה התלמידות בטרוניה.
– לא אני שאשנה את החלטת חבר המורים; ־ אמרתי מה שהרגשתי. לבי אומר לי, כי בחיפזון הזה טמון משהו מאיים. מי כמוני רוצה לגמור את הלימודים ולהתחיל בהוראה בבית־הספר!
אסתר בסין ניגשת ושמה ידה על כתפה של מנוחה. – בואי אלי, נלמד יחד, נתכונן לבחינות, נעבור על החומר. היא מדברת בנחת כמנחמת את מנוחה ומפיגה את מבוכתה.
מנוחה מתעכבת ליד שער החצר; נהר חי, שוקק ותוסס, נדחף ונדחק בדרך היציאה משני מוסדות החינוך; ילדות מכל הכיתות, קטנות מהכיתות הנמוכות, גדולות יותר מהכיתות הגומרות של בית־הספר העממי, ובתוכן עלמות מבוגרות יותר מהסמינר למורות; ובתוך הזרם מתערבים המורים והמורות. אלה צועדים להם מתונות, משוחחים בישוב הדעת ומתוכחים בעיניני חינוך, מקצוע ולשון; שיחתם קולחת בנחת ובכובד ראש. משיצא “הנהר” מפתח השער הוא מתפלג לשני פלגים רחבים, פלג אחד פונה צפונה לצד נוה־צדק ותל־אביב, השכונה העברית הצעירה, ופלג שני מסתעף לשני יובלים שהאחד זורם מערבה, בסמוך לחומת בית־הספר כי"ח, ומשנהו, פונה אל הדרך החוצה את שני בתי־הספר.
מנוחה פונה שמאלה. היא מדשדשת בערמות החול שנערמו משני צדי הדרך. רוח סוערת פורעת את צמרות האקליפטוסים הצעירים שמאחורי הגדר של בית הספר כי"ח. הבדים הגמישים מתנדנדים בכוח עז ומצליפים במחלפות עלוותם על שוקי הגזעים הזקופים. אוושת העלים ברעש ובשאון; הענפים הכבדים מקישים בטרפיהם הקשות טרופות; ריח האוזון ותמצית שמן העלים מרעננים את האויר ומרחיבים את הנשימה.
– “גמישות, גמישות” מהרהרת מנוחה בפני עצמה; הללו, העצים הצעירים, הם יעמדו בסערה, לא יתכופפו ולא יישברו; אי, מי ידמה להם?…
בגינה שלפני הדירה מקדמת דינה אחותה את פניה בצרור צנוניות שתלשה מהערוגה. היא מגדלת מעט ירקות בקומץ העפר שנמסר לרשותה. בערוגות שתלה צפרני־חתול וכמה שיחי בושם. ובכך היא משעשעת עצמה כאילו היא עוסקת בחקלאות.
– מצב רוחך איננו “פעיגעלדיק” (ציפורי), מה? קיבלת ציון לא טוב? סבא מחכה. אנחנו מחכים לך, האוכל מתקלקל.
מנוחה ממהרת אל החדר הפנימי, מניחה על שולחן קטן את הספרים ואת מחברת החיבורים.
– מה קיבלת? רק כמעט טוב מאד? זה משום שלא שמעת בקולי. לא צריכה היית להרחיב את הדיבור על רובספייר.
– וכי אינך רואה את ההערה? – הלשון שלי? אוי הלשון והסגנון, הם הם בעוכרי. לא התוכן שקיפח את הציון; עדיין אני חושבת ברוסית. עדיין החומר שאני אוספת הוא מהספרות הרוסית, קובלת מנוחה נואשות.
מנוחה ניגשת אל סבא, מברכת אותו לשלום ומנשקת את ידו המושטת.
הארוחה דלה והולכת. מצרכי המזון מתמעטים. מאז חדלו לעגון אוניות בנמל יפו נסתתמה התמיכה הכספית מרוסיה. לעת עתה מתפרנסים מהקרן המופקדת בידי מר פבזנר, איש הומל; עם פרוץ המלחמה נתקבלו כמה מאות מרקים דרך הבנק האוסטרי, ומאז הפקדון מצטמצם והולך. עדיין חנויות המכולת נותנות בהקפה; זוכרים לו לסבא את חסד הזמנים, כשהיה מלוה לכל נצרך ולכל דורש. אך המלאי בחנויות מתמעט מיום ליום והחנונים שוב אינם שמחים לתת בהקפה.
דינה מנהלת את משק הבית; עליה הטירדה והדאגה. מנוחה משפילה עיניה אל צלחת המרק מחומצה גרוסה. טועמת משהו ומניחה את הכף. קצה נפשה במאכל הקלוקל הזה. ואילו סבא גומע את המרק החם לתיאבון, אף שאינו טועם את אשר יאכל.
– היום בישר המנהל שהכיתה שלנו תקדים לגמור. כאשר אקבל עבודה יוטב לכולנו, מנחמת מנוחה את אחותה ואת עצמה. את תוכלי לנסוע לירושלים ללמוד בסמינר לגננות, כאמונה ברנד, חברתך.
– חכי מעט עד שנראה את האגסים על הערבה. (נא ווערבע־גרושי) מתבלת דינה דבריה בפתגם רוסי.
עשן כבד מתפרץ מהמטבח ומתפשט על פני המרפסת.
– מדוע את מדליקה את הזרדים האלה? העשן מעוור את העינים, קובלת מנוחה.
– את הפחמים יש לשמור לעת צרה ומצוקה – עונה דינה משיצאה מהמטבח. – המים חמים; לכי רחצי את סבא; העשן מתפזר דרך הסדקים והלהבה המהבהבת בכירים מחממת את האויר.
מנוחה משפשפת שערות ראשו של סבא; השערות הנן שחורות, רק הפאות הארוכות והזקן הם שהלבינו. היא שוטפת את ראשו במים פושרים ומנגבת אותו במגבת. הוא כפוף על גבי קערת המים החמים כתינוק לפני אמו. טיפולה של מנוחה גורם לו הנאה יתירה.
– מנקה! מדוע זה כעסה דינה עליך? משהו לא בסדר בגימנסיה שלך? את לא מספרת לי.
־ סבא, אני לומדת בסמינר, זה מין בית־ספר שמכין מורים, ולא בגימנסיה.
– יהי כן, ובלבד שתסעי אחר כך לרוסיה. שם רובלים הרבה ישלמו לך בעד שיעור בעברית. לשון הקודש מקובלת ברומני. הוא מיישר את גופו ומנוחה משפשפת את גבו ואת חזהו בליפה מסובנת ושופכת עליו לשטיפה סיר מים פושרים.
– בשכר זה, שאת מטפלת בזקן ישלח לך השם מזל טוב. כך כתוב…
סבא גבוה וזקוף. גופו כחוש־עור ועצמות; אך עדין רבה החיוניות בגופו וברוחו. לעולם הוא ערני ולעולם מצב־רוחו מבודח אפילו בשעה חמורה.
– סבא, כאשר אהיה מורה אשאר כאן בארץ ישראל, אני לא אשוב לרוסיה. המשפחות שלנו תבואנה הנה.
– הלואי, מפיך לאזני אלהים (פו דאיין מויל – אין גאטס אויערן).
*
עינבל הפעמון נתון בידי מישהו באי־שם הנעלם. הפעמון מצלצל וקוצב את השעות והזמן זורם לו ומתקצר; שבוע רודף שבוע ומרכבת החיים שוקקת ומתפרצת לתחומו של האביב.
העבודה בסמינר ובבית־הספר העממי בעצם תוקפה; שעורי הוראה, ביקורים בכיתות שונות, קונפרנציות, דיונים וקביעת ציונים.
מנוחה שרויה במחיצתו של המורה נשר, בכיתה א'. הוא שר שירי ילדים ומשחק עם הפעוטות במשחקים שונים. כולו ממוזג ומשולב בגילן. בהפסקות הוא משוחח עם הסמינריסטית שלו ומסביר לה את דרכי ההוראה בגיל רך זה. הוא מעודד אותה. לאחר ימים אחדים הוא מוסר את הכיתה לידיה, לטיפולה שלה. מנוחה פחודה, אך אינה מסרבת. בדחילו היא מכינה עצמה לכל שיעור. כשנשר בכיתה עמה היא משתלטת איכשהו על הילדות; אך המורה יוצא במתכוון כפעם בפעם מהכיתה להעמידה בנסיון המשמעת; היא אמנם מרגישה במציאותו מאחורי הדלת, אך רוחה נופלת בה ובטחונה מתערער. הפעוטות מרגישות מיד ברפיונה ובחוסר־הבטחון שלה. והרי הן פורקות מעליהן עול המשמעת; מתחילה תנועה, לחישה והפרעה… נשר מרגיש בדבר והוא חוזר לכיתה ומחזיר את הסדר לתיקנו בלא אומר ודברים בעצם מציאותו בדלת אמות של הכיתה.
הסמינריסטיות מתוחות ודרוכות, גם המורים המדריכים מתוחים. כל דעתם נתונה למורות העתידות, להכין עמהן את השיעורים ולהכשירן להוראה.
הפטיש מכה על הסדן; מחשל את החומר הגולמי וצר לו צורה. קמעה קמעה מזדקפת קומתה של מנוחה, לובשת ביטחון. כל שיעור־הוראה שלה מוסיף לה נסיון ושלמות יתר.
מנהל הסמינר, גם הוא דרוך לקראת שיעוריהן של המסיימות, שהרי את חניכותיו, בנות טיפוחו הוא מוציא לאויר ההוראה. המחוגים בשעון הזהב שלו מבשרים ומכריזים על קירבת הסוף. שיעור מבחן ועוד שיעור מבחן ולואי שכל התלמידות תספקנה לפחות לעמוד במבחן ההוראה.
מתוך מתיחות יתירה סיימו התלמידות את הבחינות בהוראה. מעתה ניתנו להן שבועים להתכונן לבחינה בחימיה.
מנוחה מאחרת בלילות. לאור מנורת נפט קטנה היא משננת את הנוסחאות ממחברת הרשימות. גם חברתה בסין מצטרפת אליה והן שקודות לעבור על החומר מתוך ספרון קטן בשפה הצרפתית; המורה לכימיה נתן להם את הספר וביקש שיתרגמו אותו לעברית, אך דחיפות הבחינות אינה נותנת שהות לשאוף רוח ולהפנות למשהו שמחוץ לתחום הנוסחאות. השינה טרופה, החלומות סובבים על ציר אחד: נוסחאות, בחינות וציונים.
ומחוץ לתחום הסמינר מנסרות בחלל השכונה שמועות קלוטות ממקור סמוי. השמועות והחדשות מתפשטות במהירות הבזק, וכאחוזות בקורים שקופים בלתי נראים, הן נופלות ממרום, נופלות ונקלטות בהויה, מכות שורש ומצמיחות מפלצת, שמאיימת על הישוב הקטן והדל, שנשתייר בעיר לאחר גירוש הנתינים הזרים עם פרוץ המלחמה.
־ היום בארבע על כל אחד להישאר בבית. יהיה משהו, מבשרת השכנה. הגיעה השעה היעודה. האויר שקט, חמסיני. סבא מתכונן לצאת לבית־הכנסת, אך הנכדות מעכבות אותו:
– אל תצא, סבא, משהו יהיה היום, מבשרים אומרים.
– שטויות, אומר סבא, בכל מקום נמצא האלהים. אין ממנו מסתור ומנוס. מה יכול…
באותה שעה נשמעת התפוצצות אדירה בסמוך לדירה. ולאחריה פצצה אחר פצצה עפה ממרחקים, מצד הים, בקשת מדודה ובזמנים קצובים ישר אל בית החרושת לנשק על שם וגנר, שם מאחורי הגשר של מסילת־הברזל. כל תושבי השכונה זקנים וטף, הונסו אל סתר הבתים. משהתרגלו לרעש ולמהומה התחילו מציצים ראשים מפתחי הדלתות ומפתחי החלונות. גברה הסקרנות והניסה את הפחד פג חשש הסכנה.
קמעה קמעה מגיח הקהל מן החורים. מתיצב תחת כיפת השמים ומנסה לתפוש בעין את מעוף הפצצות.
– כיצד זה הם יודעים לכוון? זה מהאניה בלב ים! מרחק כזה והם יודעים לפגוע דוקא בהם! – מי סיפר ומאין ידעו, שזה יהיה בשעה זו?
השאלות, הניחושים וההתפעלות מהתכניקה החדשה המפליאה לעשות, מוציאות את הנחבאים אל הרחוב.
משנדמו קולות ההרס וההתפוצצות גבר זרם הסקרנים וכולם פניהם לכיוון אחד. כל שרגלים לו רץ אל חורבות בית־החרושת.
־ מעתה לא נשאר לנו זמן רב עד לסופה של המלחמה – מכריז איש הפוליטיקה מהקהל.
־ התורכים בא להם הסוף. הם מחוסלים. אם יכולים לפגוע ממרחקים כאלה!…
– אוי, רבונו של עולם, עד מתי? כבר כלו כל הקיצין.
– לו בא מכתב… בשורה משם! ללא אניה, ללא עתון, מי פילל, מי מילל…
*
מנוחה חוזרת מאוכזבת מהבחינה בכימיה, ריקנות בלבה; אחרי הכנות מרובות ומתישות כשמוחה ממולא נוסחאות בלי סוף, נשארה היא לאחרונה באפלת החדר נשכחה מלב הבוחנים. לאור מנורת נפט נסתיימה הבחינה. הלוח עמד באפלה. וכשהגיע תורה של מנוחה כבר נדלו כל השאלות.
– נו, מילא, את רוצה שישאלו אותך? הלא כל הזמן לחשת. כתבי את הנוסחא, נו, של מה? נאמר של “מלח הבישול”. בשביל “המלח” צריכה הייתי ליבש את מוחי? ולא לישון בלילות בחלומות הייתי משננת את הנוסחאות – מתמרמרת, מנוחה, בפני דינה אחותה ובפני אמונה חברתן שבאה לבקרן.
החצר מוצפת שמש. החיים נמשכים כסדרם. שעות הלימודים עוברות לפי התכנית. הפעמון עושה את שלו; מצלצל בקולו הנחושתי הצלול; מקבץ את התלמידות ואת המורים ומכניסם אל הכיתות, וכתום השיעור הוא חוזר ומכריז בקול על סיומו. ושוב נפתחות הדלתות וזרם חי מתפרץ ונוהר אל החצר.
מצדה המזרחי של החצר עמד אולם ההתעמלות. הוא נמסר לרשותן של עסקניות ציבוריות מתל־אביב. יום יום מביאים לכאן דודים עם מרק עדשים. שולחנות ארוכים הועמדו באמצע האולם ועם סיום הלימודים באות התלמידות, מעוטות היכולת, לקבל צלחת מרק ופרוסת לחם. מיום ליום מתרבה מספר הנצרכות. העסקניות ידיהן מלאות עבודה; אף התחילו כבר לחלק בגדים בין הילדות, וזוגות נשים ונערות מבקרות בבתים.
באולם הגימנסיה התאספו נשים, עובדות ציבוריות, גימנזיסטיות וסמינריסטיות לתפור תחבושות, כובעים וצעיפים לחיילים.
מנוחה הוזמנה לעזור בהאכלת התלמידות ובתפירת התחבושות. זמנה מצומצם; עליה להתכונן לבחינה בפסיכולוגיה; אחרי ששיחררה את מוחה מהנוסחאות בכימיה, היא מתחילה לדחוס אל תוכו מושגים בפסיכולוגיה ובפדגוגיה. היא מחזירה את הספרים בשפה הרוסית לחברתה נינה, שספריתה העשירה עומדת לרשותה. מעתה תתכונן לפי הרשימות של בסין.
שעות על שעות, אחרי הלימודים בסמינר, הן יושבות ומשננות את החומר הדחוס במחברת.
– הנה הסימן, – מציינת בסין. הגענו עד “המוצגים”. מחר נמשיך.
מנוחה ממהרת אל הסמינר; כהרגלה היא פונה אל החלון, לקפיצת הדרך. היא מביטה פנימה ומבטה נתקל בסעדיה השמש. הוא אורב לה כאן מאז הבוקר.
– זו את המטנפת את הקיר?־ פותח הוא בגערה. לא מצאת לך דרך אחרת? עוד לא סיפרתי למנהל. חכי, חכי, גברתי, – מאיים הוא עליה בזעף. בנעליך קלפת את הסיד מעל הקיר; ואני בתומי חשבתי, שהסיד נקלף מאליו.
– אנא סעדיה, תן לי לקפוץ מכאן רק היום. אתה מבין “אץ לי דרכי”, מחננת, מנוחה, ושוטחת בקשתה לפניו. זאת תהי הפעם האחרונה, אני נשבעת לך: ־ חי אדוני, זו הפעם האחרונה.
– כתוב “לא תשא שם אלהיך לשוא”. נשבעת, נשבעת – מעווה סעדיה את פרצופו בהעוויה של לעג וזעם, בתוך כך זקנו השחור מדלג מעל סנטרו והפאות גם הן נעות עם תנודות הראש.
– נו, סעדיה. אני קופצת ואתה סוב אחורנית ואל תבט. רגלי לא תגענה בקיר, חי…
מנוחה מישרת שמלתה, בל תגלה מה שלא ראוי להיגלות, מתהפכת על הבטן וקופצת, מהצד הפנימי הגבוה, על הריצפה. – תודה, סעדיה, מסתמא תסייד את הסמינר לכבוד חג הפסח.
– לסייד; לסייד! וכי ישן הוא הבנין, עוד לא מלאו לו שנתיים מיום בנייתו. “צעיר” הוא עדיין. צבע השמן והסיד עודם טריים, לא פג ריחם, קטורת סמים ממש.
– כן, אני רואה, מתחכמת מנוחה, משסר מעליה פחד ההלשנה לפני המנהל. – הנה ניכרות עדיין דמעות הסיד שקרשו על הרצפה בסמוך לקיר. הסריטה שנסרטה בנעלי אינה בולטת, דקה מן הדקה היא. משיחה קלה במברשת טבולה בסיד והסריטה כלא היתה.
– פסח, פסח! ירחם השם! מי יודע, מה ישלח לנו הקדוש ברוך הוא בפסח! אולי יקרה נס… ימח שמו הממזר, ישמעאל…שמועות, שמועות! נוחו עדן, אברהם אבינו, הביא לעולם את הממזרים האלה… טפו!…
– התורכים אינם ישמעאלים. הם רק קיבלו את דת האיסלם מן הישמעאלים, מבליטה מנוחה את ידיעותיה בהיסטוריה. היא רצה אל החצר. פונה שמאלה להציץ בערוגת הירקות, שהיא מגדלת בפיסת הקרקע הלחוצה בין הסמינר לבין חומת החצר. היא נרכנת אל שורות הצנון, הגזר והפטרוסלין.
– זאת את החקלאית? מפתיע אותה קולו של המורה לבוטניקה בסמינר. הוא מדבר אליה בקול מתגרגר, ספק גוער, ספק לועג ומבטל. עיניו צוחקות ושפתו העליונה מתעווה קמעה; – כלום אין עווית זאת שריד מחלה? מהרהרת מנוחה בפני עצמה. הוא צולע ברגלו האחת, מתקרב ועומד מאחוריה.
– מדוע לא הוצאת את הצנון? הרי את רואה, שהוא כבר פורח; וגם הגזר וכל אשר זרעת. ומדוע לא דללת בזמנו?
– רציתי, רציתי, נבוכה מנוחה, שיהיה לי הרבה… חסתי להשליך סתם, מצטדקת היא בפני המורה החדש.
– אדרבה, נסי נא לתלוש צנון אחד! הוא מתכופף, אוחז בקנה הפריחה ותולש צנון ארוך, דק, עציי.
– רציתי להשאירו עד לפסח. סומק פורץ אל פניה, היא רוצה לבכות מבושה.
– פסח?! מי יודע איפה נאכל צנון בפסח… אין מנוחה יורדת למשמעות הרמזים בדבר פסח.
בהפסקות שוב אין מורה בחצר; כולם מכונסים בחדר המורים ריגוש שאינו רגיל; נבוכים ואובדי עצות דנים הם באמצעים שיש לנקוט כדי להציל את שניתן להציל.
התלמידות הקטנות ממשיכות להרעיש את אוירה של החצר, אך גם הן קולן הומך ושמחתן הוקהתה. חברותיה לכיתה של מנוחה הסמינריסטיות, מתגודדות בפינת החצר, כל אחת חדשות בפיה מן העומד להתרחש.
– אומרים, שהגזירה עומדת לצאת לפועל עוד לפני הפסח; הפצצת בית־החרושת הפילה פחד על השילטונות.
– לא ייתכן לעקור את התושבים ממקום ישיבתם ולהעתיקם למקום אחר, לאן? מה יעשו?
– והבחינות? והלימודים?
השמש עדין נכנע למחוגי השעון ועל פיהם עודנו מוסיף וקוצב זמנים לתורה ולהפסקות. המורים כנועים לצוו זה מגבוה ומתחלפים. בכיתה הריהם פותחים הישר בנושא הלימוד, כאילו לא קרה דבר. אין המורים עוסקים בעניני דיומא, בפוליטיקה, וגם הדיסטנס עודנו נשמר בקפדנות. החומר ללימוד בבית ניתן כסידרו. המורים מסמנים את הפרקים שעל התלמידות להכין לקראת הבחינות.
– אין רגלים לכל השקרים והניחושים הללו, מתנחמת מנוחה. הא ראיה, המורים! הם שקטים ומאופקים כל כך. ממש כתמול שלשום.
– משהו הרת־סכנות מרחף באויר, לוחשת בסין למנוחה, כשהיא מתכופפת בכל כובד גופה אליה. – אסתר בסין התחילה מהדקת קשריה אל מנוחה; היא מזמינה אותה אל ביתה ומקרבת אותה אל בני משפחתה. היא גבוהה ורחבה; עיניה בהירות ושערה לבן ללא גוון. היא אחת התלמידות המתמידות; אין היא יודעת אלא החובה ללמוד וללמוד. את ההרצאות של המורים היא רושמת בדיקנות בתוך מחברת עבה. מנוחה שאינה רגילה לרשום, סופגת אל קרבה את הידיעות על ידי הקשב והשמיעה, ממשיכה להתכונן מתוך המחברת של בסין.
– בואי, בואי, מנוחה; נלמד ונהיה מוכנות, לא יזיק. מה שיקרה את כל התושבים לא יימנע גם מאתנו ולא יפסח עלינו.
*
נגמרו הלימודים ומנוחה פונה אל דרך החולות. רוח דרומית משתוללת בחול היבש, חופנת ומעלה אותו למעלה וחוזרת ושופכת אותו פרודות פרודות. לעומתה חולפת במפולש רוח צפונית, שמטאטאה וגורפת את כל המצוי בדרכה, חובקת בכוח עז את רעותה הדרומית. מהודקות ודבוקות הן מחוללות מחול עוועים מסחרר ומשכר. נוצר עמוד מעורבל בצורת קונוס, שבסיסו רחב והוא הולך וצר כלפי מעלה. ניירות, עלים כמושים, שיירי אשפה כלם כאחד נגרפים ונאחזים בזרועות הרוחות המחוללות, נישאות בחטף מסחרר עד שלפתע תתיגע אחת הרוחות ותחלש. חלף עבר העירבול ונעלם במשטח החול על פני נוה־שלום.
– מה את עומדת כאן, רובין? הלא החול מעוור את העינים, – אומרת חדוה קרוליק. היא לופתת את צווארה של מנוחה. חדוה גבוהה, שחרחורת וחיננית. היא מעוררת בלבה זכרה של מיכל שעזבה את הארץ באניה האחרונה, היא וארוסה, שמנוחה קסמה לו.
– מה ראית, מנוחה, ממה התפעלת כל כך? שואלת חדוה. – ראיתי את החלשים, הקלים, התלושים כיצד הם נכנעים בפני הוללותם של החזקים. זהו זה, חדוה. החזקים מנצחים, זה חוק עולם ועלינו ללמוד לקח…
– את מתפלפלת, יקירתי!
– קשוב הייתי לשיחתכן – אומר המורה הדקדקן. אתן מרבות בשגיאות. עליכן ללמוד לדבר כן, הלא בקרוב תהיינה המעצבות את דמות הדור.
מנוחה וחדוה נשתתקו בפני המדקדק ובאי סבלנות הן מחכות שיגמור את הטפת־המוסר שלו.
– מה שאמרת, רובין, על החזק והחלש הרי מאמר מפורש הוא: 'כל דאלים – גבר", סיים. ופנה והלך לו בדרך העולה לנוה־צדק.
חדוה מחבקת את מנוחה. מליטה פניה בכתפה ופורצת בצחוק. – הוא כועס עלי על שלא רציתי לשמש תורנית בכיתתו. פחד פחדתי מהדקדוק שלו; כל הימים הוא שקוע בתיקונים; מתערב בשיחת גדולים וקטנים לשם תיקון שגיאות. שמעתי אותו מתקן אפילו לשונו של המנהל. מניה דיקדוקית נכנסה בו. ח־ח־ח, את זוכרת מה שאמר לך? אני לאוזני האחת לא נכנסת ולכן לא יצא מהאוזן השניה… שמעי, מנוחה, מה שאספר לך: אתמול טיילתי עם יונתן גוזמן; הוא כל כך מקסים. זה את אמרת לו שאני רוצה להכירו?
– לא, לא ראיתיו. עיניך גילו לו זאת והן שמשכו אותו אליך, צוחקת מנוחה. את קורצת וגם קוסמת והכל עטים עליך כמו זבובים על ריקועי הקמרדין.
– ח־ח־ח; קמרדין! שלום לך, מנוחה, אני ממהרת להתכונן לבחינה בפסיכולוגיה. את בודאי כבר מוכנה?
– שמעתי אומרים שהבחינה תידחה – אומרת מנוחה בהיסוס.
– א! שטויות לא יהיה שום דבר. עד שאלה יוציאו את כרוז־הגירוש יבואו האנגלים ויבוא הקץ לכל הפרשה העגומה, ו“המורטוריום” יבוא לקיצו.
– הלוואי, כן יהי רצון.
חדוה מחבקת את ראשה של מנוחה וחותמת נשיקה בעיניה.
– נו, נו! שלום וכל טוב.
*
מנוחה שוקעת בערמות החול ומתקדמת בכבדות אל המוצא המפולש של הדרך. הרוח מצליפה על פניה בשפודין של חול, שנשחק לאבק דק מן הדק.
– חדוה עושה אותי לבת סודה, משם שהיא בטוחה בי, שלא אהא לה מתחרה – מהרהרת מנוחה. לא פעם ביקשה אותה, להכירה לתלמידי הגימנסיה שלמדה בה קודם שעברה לסמינר. היא נשארת שעונה אל קיר אחד הבתים כמחסה בפני הרוח. תמונות העבר הלא רחוק נעות ברובדי הזיכרון: ־ כאשר היתה מבקרת בבית־העם, היתה יושבת על אחד הספסלים, בפינה חבויה, מתבוננת בפועלים הנכנסים ויוצאים, מאזינה לשיחותיהם ולויכוחים הסוערים, על חיי העוני והמחסור. נערה שחרחורת, רבת־חן, התקרבה אל מנוחה; התידדה והרבתה להפגש עמה. באחד הערבים באה אל מנוחה עם ארוסה שעלה מרוסיה.
– שמעתי רבות עליך – אומר הוא, וחובק ביד חמה את ידה הקטנה. הוא משהה את ידה בידו ומתבונן בעיניה. מנוחה מאבדת שליטתה על עצמה. היא משפילה עיניה ושומטת ידה מידו. מאז התחיל עוקב אחריה, מחכה לה בקרן הרחוב בצאתה מהלימודים; מתלוה אליה בדממה; אין הם פוצים פה.
יום אחד נעלם וחזר לאחר חודשים. שוב חכה לה בשער ביה"ס. לבוש היה “פפחה” אפורה, חולצה שחורה רקומה, חגורה עם גדיל שחור. בידו מטה שבראשו גולה עבה, “נבוט”. הוא מספר לה על הגליל, על השומר; שם היה בחדשים אלה; נדד ועבר בכל המושבות. שפתו אידיש ספרותית; מפי מירל ארוסתו שמעה שהוא כותב שירים באידיש. ושוב הוא חוזר ובא אליה. הם יוצאים אל החולה שמשתרעת על פני מרחבי השטח שבין נוה־שלום ותל־אביב. הוא מספר והיא משחקת בחול.
– באניה הבאה נפליג לארצות־הברית – אמר והלך. מאז לא שמעה עליהם דבר ולא ראתה אותם.
– נסעו להם ונעלמו מעולמי, אך זיכרם שמור עמי. נשאר משהו חם, מחניף לרגש־הנחיתות שלי. – אוי, מנוחה, מנוחה, התאהבת? בושי והכלמי לך. טפשה! לאהוב את האהוב של אהובתך! סוד לבי הוא, שם קבורתו ולא יראה אור, מייסרת היא את עצמה. כלום משום שחדוה דומה למירל את אוהבת אותה? – ממשיכה מנוחה לחטט בנפשה. והאם חטא הוא לאהוב? כלום מה טעם לחיים בלא חלום ובלא אהבה?
– אכלת “בבית־התבשיל”? – שואלת דינה את מנוחה. אנחנו אכלנו כבר ואת, אם עדיין רעבה את, אכלי מארנץ עם לחם.
דינה סורקת את שערותיה הארוכות וקולעת אותן שתי צמות ומניחה אותן מעל לקודקודה. – מאז הסתפרה אחרי טיפוס הבטן לא חזרו אליה שערותיה העבותות. שערות זהב לה, רכות כמשי. עיניה כחולות ופניה בהירים עגולים. במקומה נחשבה ליעלת־חן, כאן היא תלושה מחברה. מסורה להנהלת “הבית”, עד שיגמר המורטוריום. אחרי המלחמה תעשה גם היא לביתה.
– אני לא אזוז מכאן – פוסקת דינה בהחלטיות. לאן נלך? כאן איכשהו “נאסיז’ענויה מעסטא” (מקום קבוע). אינני יודעת לומר זאת בעברית; מנוחה את יודעת?
– אני חושבת שאת מתכוונת לומר מושב־זקנים או חיי פטריה. – צוחקת מנוחה כשפלחי המאראנץ עם הלחם נלעסים בשיניה לתיאבון. היא שמחה, שדינה לא הכריחה אותה לאכול את מרק הקיטניות שכבר יצא מאפה.
– את חושבת שלי קל להתרומם מהפינה המחוממת הזאת? לאן אלך עם הילדים הקטנים ועם האב הזקן. כלום אנו יכולים להשאר כאן לבדנו, אם כל הישוב יזוז ממקומו? איך נתקיים? להיות מופקרים לחיילים התורכים?
צריך לעשות הכנות – מתערבת בשיחה שכנתן מרקוביץ.
באה אמונה. היא גמרה את הסמינר לגננות בירושלים, אך עוד לא נקלטה בעבודה. – הגזירה עומדת לצאת לפועל – אומרת היא מודאגת. לאן תלכו אתם? אומרים שכבר החלה ההגירה אל המושבות הקרובות. מי שיכולת בידו שוכר עגלות ומעביר את מטלטליו אל מחוץ לעיר. – דינה אל תדחי לרגע האחרון, כשתקום הבהלה.
דינה מתקצפת – מה אעשה אני כששני תינוקות תלויים לי בצווארי? סבא זקן שאינו תופס את חומרת המצב, ותינוקת זאת, שעסוקה בלימודיה יומם ולילה ואיננה מרגישה ואיננה רואה את שמתהוה מתחת לאפה. חולמת ומרחפת בעולמות אחרים. – לכי, מנוחה, אל מוריך, אל הורי חברותיך ולמדי מפיהם, מה יש לעשות?
מנוחה אינה מעיזה למרות את פי אחותה, אבל היא מתבישת לבקש טובות. אין היא יודעת אל מי לפנות.
– בשדרות רוטשילד ישנו ועד הגירה. תפני אל אחד “לב” מדריכה אותה גברת מרקוביץ.
– ואולי אין ממש בשמועות וההגירה לא תצא לפועל, מתנחמת מנוחה. כשהיא מכינה עצמה לצאת בשליחות שהוטלה עליה.
– לכי, לכי כבר – מזרזות אותה דינה ואמונה.
– היא משתמטת מעול עשייה ומאחריות כלשהי – הגישי לה מן המוכן – טוענת דינה.
מנוחה התחילה מאספת את הספרים שקיבלה מהסיפריה של משפחת וינר. נינה חברתה פתחה לפניה את הסיפריה ואמרה: ־ כל הספריה לפניך, קחי לך ככל שידרש לך, אל תחששי. הספרים הללו בשפה הרוסית עזרו לה בכתיבת החיבור על המהפכה הצרפתית. גם חומר בפסיכולוגיה ובפדגוגיה מצאה כאן, ואפילו ספר בשם “לוצאטו” וגם הוא ברוסית.
– ספריה שלמה? צוחקות דינה ואמונה. כאילו קראה את כולם, מלגלגת דינה; – האם הבנת משהו בזה “לוצאטו”? ניסיתי לעיין בו; הוא משעמם ומסובך כל כך.
מנוחה מזדרזת לצאת, להחיש לה מפלט מאוירת הלעג הזה, והריהי שוב בדרך־החול לבין שני בתי־האולפנא. שקט ברחוב וגם בתוך החומות דממה. שממון וריקנות שרויים על הכל. חורשת האקליפטוסים אף היא דמומה ורגועה. האויר עומד. מבין לסבך העפאים עולה לחישה רכה; העלים הצעירים ממתיקים סוד ומתבשמים בקטורתם המתאדה באויר.
מנוחה פוסעת לה מהורהרת, חבילת הספרים מתחת לבית־שחיה ברחוב הצר בנוה־צדק. הרחוב ישר בלא פיתולים ועיקולים. שכונה חדשה היא זאת – “מודרנית”. מכאן היא מגיעה עד לסינימה “עדן”. בדרך עקלתון היא חוצה בקו אלכסוני את החולות ומגיעה אל הבית בעל שתי הקומות של משפחת וינר. מבוכה בה ואי בטחון, מה תאמר ומה תבקש? כלום תמצא אוזן קשבת לבקשתה? – אילו עברה כבר הפגישה הזאת! מפללת היא;
“אנא ה' הושיעה נא, הצליחה נא”. היא מתאזרת עוז ועולה, בתוך כך היא מנחשת, – היצליח ה' דרכה? – כן – לא, כן – לא, ומשהגיעה לדלת היא מסיימת ב“כן”.!
המרפסת תפוסה כולה: ארגזים, מזוודות, ניר וחבילות. הכל זז ממקומו; הכל מתנועעים וזזים. בני הבית פניהם מרוכזים ודרוכים; הבת הבכירה, צהובת הצמה, עסוקה באריזת כלי הכסף; בפינה מגלגל מישהו את השטיחים הרבים; על השולחנות ועל הספות חבילות לבנים, מסודרים וקשורים.
– “מתארזים” – מצטחקת נינה. “פאקואימסיה” חוזרת האם ברוסית. אשה יפה היא האם של נינה.
מנוחה מרגישה עצמה מיותרת כאן בין החבילות הללו. נינה מרגישה במבוכתה ובאה לעזרתה; היא מקבלת מיד את הספרים ומעבירה קו על הרשימה שבמחברת.
– את רוצה בודאי ספרים אחרים? הו! שכחתי שבא “המבול”! ומשראתה מבוכתה של מנוחה: – את מבקשת משהו? הגידי, אל תהססי!
מנוחה מספרת לה את המעיק עליה ונינה מתיעצת עם אמה ועם אחותה. לאחר התייעצות קלה הן מכוונות את מנוחה אל האב.
– ליושה – אומרת האם ברוסית, עזור נא לה, הם בצרה גדולה. מה יעשו בזקן?
מר וינר ניגש אל מנוחה והיא חוזרת ומרצה לפניו את עניינה. הוא אמנם נראה כמטה אוזן, אך אינו שומע את דבריה. עיניו מרוכזות בנקודה לא נראית באי שם. לבסוף הוא אומר: – אני מבולבל כל כך, אינני יודע.
– עזור לה בעצתך, אבא, מבקשת נינה.
– שמעתי אומרים, שהתארגן ועד הגירה; תלך אל לב…
מנוחה יוצאת לרחוב ובלבה משקע כבד, שטעמו כטעם הלענה.
– אין לו דאגות אלא עלי! באתי בדיוק בשעה המתאימה; רק אני חסרה שם. – מייסרת מנוחה את עצמה. היא פונה מכאן אל בית בני עירה, אל משפחת אברמוב. אולי הם יעמדו לה בדוחקה. ובכלל מוטב, שתשמע מפיהם על המתרחש. כאן מקדמת פניה האם הזקנה, גם כאן הכל זז: דלתות הארונות פעורות. על המטה בגדים ועל השלחנות כלים מכלים שונים, ארגזים וסלי נצרים.
־־־־־־־־־
הגברת אברמוב מקבלת אותה בסבר לבבי, כאילו היתה קרובת משפחה. מנוחה יושבת ומספרת לה מטרת בואה.
הגברת אברמוב נבוכה; מסמיקה ומתנשפת התנשפות של צער, צער אמת.
– פנו אלינו גם בני עיר אחרים, מסבירה היא, גם אנחנו עדיין תלויים באויר. קיבלנו ידיעה שזאב שלי יבוא לקחת אותנו לימה (יבנאל). אני קוראת למקום ימה (שוחה). זוהי פינה נידחת, שם בגליל; איך נגיע לשם? אני וסוניה שלי, בעלה ושלושת הילדים וכל המטלטלים הללו… כיצד נסתדר? רק אלהים יודע… סוניה יצאה לאסוף מעט חובות. כל הקניות בחנות שלה, הרי ידעת, היו בהקפה, ועתה בשעת חירום זו, ממה תתפרנס? היכן המצפון של האנשים? כולם “טיליגנטים” (אינטליגנטים), לא סתם אנשים. הם טוענים ואומרים ש“במורטוריום” אין משלמים חובות, פשוט אין להם. מה תגידי? להם אין ולסוניה יש. לילדים ול“שלים־מזל” שלה יש? ישבנו לנו במקום אחד, מחומם. השתרשנו כאן איכשהו ועתה באה רוח סערה ועוקרת אותנו עם השורש… היא מקנחת את הזיעה הקולחת על סנטרה הכפול. – כל אחד דואג רק לעצמו; לקחו בהקפה ואכלו; סוניה האמינה להם ועכשיו לא נשאר לה אלא לאכול את “הבוך” שלה (פינקס החובות).
אכלי, מנוחה, אפלסין. הם כל כך מתוקים בעונה זו וכל כך בזול. וכי מה יעשו בהם, אם לא ימכרו בחצי חינם? לחוץ לארץ אין יכולים לשלוח, אין אוניות, והמלחמה הארורה הזאת מתי תיגמר? אל תצטערי, מנוחה, אני אמסור לילדים אולי אפשר יהיה לעשות משהו. אבל שמעתי אומרים, שיש מין חברת־צדקה. הלא לא בין הגוים אנו חיים, כל ישראל חברים. אל תדאגו בין יהודים לא תאבדו…
מנוחה ישובה בתוך יורה לוהטת של צער: “אומרים” בכל מקום “אומרים”; ובכל מקום מראים לה את המקום שנמצאים שם “אנשי חסד”. עליה להתגבר על בישנותה ולמצוא המקום ש“אומרים”.
– לכי לשלום, מנוחה, דרשי בשלום הסבא ובשלומה של דינה. אני לא אשכח אתכם. אם אפשר יהיה לעשות משהו למענכם – נעשה.
מנוחה מהלכת ברחוב השחר, שטרם נגמרה סלילתו. עדיין מרובה החול על הכביש. במדרכה היא עוברת ליד בתי המורים לטבע ולתנ"ך, אך הבתים אלמים, סגורים ומסוגרים. מגיעה עד לגימנסיה ועוברת למדרכה שמצד ימין וממשיכה עד לשדרות רוטשילד. בתוך השדרה משמאל עומד קיוסק לגזוז ולמיני מתיקה. רחוב הרצל השוקק חיים תמיד עומד בנימנום אילם.
– גם הללו מהגרים, מהרהרת מנוחה. למראה החורבן יורדת עליה עצבות כבדה ומעיקה. מדרום לשדרה עומד הבית ש“אומרים” עליו. מדרגות מעלות אותה אל מרפסת עגולה. דלת רחבה פתוחה לרווחה ודרכה נכנסים ויוצאים בלי הרף. במרחק מה מהמדרגות עומדים קרונות רתומים לפרדות ולסוסים, כרכרות וחמורים.
מנוחה נכנסת לתוך אולם אפלולי. קהל גברים ניצבים כמרוכזים סביב נקודה אחת ומתדיינים בעמידה. אברך זריז בעל זקן שחור יוצא ונכנס חליפות. מביא עמו ידיעות ומוסר אותן לעומד במרכזה של החבורה. כמה אנשים סובבים הלוך וחזור את המעגל כצפורים המבקשות לנקר את הגרגר היחיד שבאמצעו.
– כל כך הרבה לבבות, אבל היכן הוא ה“לב”, שעליה לפתוח?– שואלת היא את עצמה. היא עומדת בקרן זוית אפלולית, בלתי נראית לעיני האנשים, הטרודים בענינים העומדים ברומו של הישוב.
– מנוחה – אומרת היא לעצמה, צאי מעצמך. הלא כמה מנוחות בתוכך, היכן היא זו המעיזה יותר?… השליכי מעליך את מעטה הבישנות. מדורבנת בדברים אלה היא מתקרבת אל הדלת.
– מה לך, נערה, ילדה? מה את מבקשת כאן? – שואל אותה האברך המתרוצץ. הוא פונה אליה באידיש, ברוסית ולבסוף בעברית. בליל לשונות מנסר מסביב.
– רוצה אני לדבר עם מר הרץ, סליחה, מר לב. אמרו לי, שכאן מתארגן ועד שעוזר לזקנים לצאת את העיר.
האברך מכניס אותה פנימה ומציגה בפני אדם נמוך־קומה, בעל בלורית לבנה כשלג צח. עיף הוא ונרגז, אך הוא מטה אוזן לבקשתה ומצווה לרשום את שמו של הסבא שלה. ועדיין היא צמודה למקומה, אך משהכירה שאין שמים לב אליה עוד היא יוצאת. משירדה במדרגות זכרה שלא שאלה מתי עליה להביא את סבא ובכלל מתי יוצאים לדרך.
– אוי “אספרי – דסקליה” (שכל המדרגות). – לא אשוב, בושה! היא יוצאת לרחוב הרצל. ברחוב עומדות עגלות ועל ידן איכרים יהודים מהמושבות הסמוכות. האידיש של האיכרים מנסרת ברחוב הרצל. הם גויסו על ידי ועד ההגירה.
*
דינה עומדת ליד חלון כלפי פרדס. – אינני רוצה לעזוב את המקום – אומרת דינה. ראי את הפרדס כמה יפה הוא; הוא כבר עומד בפריחתו! אין לבי עם הנסיעה הזאת. ריחו של הפרדס בשים כל כך – הוא כבר עומד בפריחתו., וריח השיטה הצהובה! אין לבי שקט, הוא מנבא לי רעות. יחסר לי הבית הזה, הפרדס ומשטח החול שלפניו. כל שקרה לא קרה אלא בשל מזלי…בכל אשר אפנה – מזלי פונה אלי עורף… זה הוא שגרם להתמוטטות; התחלתי ללמוד ולהתקדם – נסגרו שעורי הערב; התחלתי להתכונן לסמינר לגננות והנה ירדה עלי הגזירה הזאת…
– עוד תשובי ותלמדי, מנחמת אמונה את דינה. זה לא יימשך הרבה.
– נו, מה נשמע? מה פעלת, מנוחה?
– רשמו את שמו של סבא, – עונה מנוחה בקול ניחר ומתיישבת בקצה המיטה.
– מתי? איפה? – שואלת דינה במתיחות…
– אינני יודעת! אמרו משהו. צריך לפנות אליהם עוד פעם. – אמרה ופרצה בבכי.
– פושלי דורנוהו – זַאנים דרוגוהו (אחרי התם – שלח את חושם). תוקעת לה דינה את פתגמה הרוסי, חושמית! מה את בוכה? – “צריך לפנות אליהם עוד פעם”! מחקה דינה את דברי מנוחה בלעג מר. שלחו כסיל – ואחריו את האוויל. וכי לא אמרתי לך?
– די לכן, האחיות. מדוע אינכן יכולות לדבר בנחת.
היא שונה ממני תכלית שינוי; חולמנית שכזאת שכזאת וגם מפוזרת; לעולם היא מרחפת בעולמות אחרים, – מתריסה דינה במרירות.
– ודאי ששונות אתן: את בלונדינית והיא ברונטית, – צוחקת אמונה. אני חושבת שמנוחה עשתה משהו בכל זאת; אם רשמו את שמו של סבא הלא יש מקום להמשיך… אבוא אחר כך לשמוע חדשות. גם עלי לארוז מטלטלין עלובים שלי.
אצטרך לשלח את סבא עצמו; ילך הוא עם מנוחה לאותו ועד – פוסקת דינה.
*
מנוחה וסבא פסיעתם מדודה על פני רחוב הרצל. סבא כהו עיניו מראות. בזמן האחרון הוא מתאונן על הראיה. מסך מכסה את עיניו. בשעת תפילה הוא מרכיב את המשקפיים ומחזיק בידיו את הסידור, אך אין הוא מבחין את הכתוב, והריהו מתפלל רק מה ששגור על פיו. הוא מחזיק בידה של מנוחה; הוא גבוה וקיפח; לכבוד הטיול עם נכדתו לבש את הקפוטה של שבת, מאטלס שחור מבהיק, וקשר את אבנטו השחור.
– תכנסי אתי אל פבזנר? אשאל אותו אם נתקבל כסף על שמי. אולי הוא יודע משהו מהתם, על הבנים ברוסיה, הלא איש הועד הוא. הכסף האחרון על שמו נשלח.
– הדוד שלח שש מאות מרקים, שכחת סבא? – מזכירה לו מנוחה – אתה תיכנס ואני אחכה לך בחוץ. אני מתביישת. טוב סבא?
– ולמה זה תתביישי? אדרבה, בואי אציג אותך לפניו. יבוא ויראה איזו נכדה יש לי; יפה, חכמה ומלומדת. עוד תאכלי פירות מ“האימיניה” (אחוזה) שלך, שאני קונה לך, מנוחהלי!…
– אוי סבא, סבא! סבא יקר שלי, מהרהרת מנוחה, עדיין רחוקה אותה “אימיניה” דימיונית שלך; ולואי ותחיה לי, סבאלי שלי!
סבא יוצא נבוך מביתו של פבזנר. מנוחה ממהרת אליו ואוחזת בידו.
– מנוחה, לוחש הוא, כנראה אמת בשמועה שצריך יהיה לנסוע מכאן לאחת המושבות. שם בבית מהפכה ממש, סדום ועמורה, שום דבר אינו עומד על מקומו. איזה בילבול! זהו שאמרו חכמינו: ־ מרבה נכסים – מרבה דאגה; הוא נתן לי כמה לירות תורכיות ואמר, שזהו העודף האחרון מהכסף שהפקדתי בידו. שום כסף ושום מכתב לא בא עוד.
מכאן הזוג הולך אל “לב” אל ועד ההגירה.
– לאן את מובילה אותי, מנוחה? אין אנחנו חוזרים הביתה? אני רוצה למסור לבנקיר שלנו את הכסף. אוי, לו נמצא לה שידוך טוב – נאנח הוא… אני זקן. מה אני יכול לעשות? תיגמר המלחמה תשובו לכן לרוסיה.
– סבא! ואתה אינך רוצה לשוב שמה?
– אני – מצטחק הוא – יש לי כאן “מגרש” קניתי ושילמתי טבין ותקילין. שמור עמי שטר קנין. אגב, אינני זוכר היכן הוא, לאן נעלם?
מנוחה מבינה כוונתו; ה“מגרש” אינו אלא אחוזת קבר בבית־הקברות שמאחורי תל־אביב.
הם נכנסים אל האולם האפל. שקט ודממה. אין איש בכל אורכו של האולם, לבה של מנוחה נופל עליה…
– אולי נסעו כבר כולם ורק הם לבד נשארו כאן? פתאום יוצא מדלת צדדית האברך הזריז. הוא מרגיש בממתינים ושואל למטרת בואם; מנוחה מזכירה לו שכבר היתה כאן ושרשמו את סבא… הוא מביא כיסא מושיב את סבא ומתחיל לשאול פרטים.
– מה הוא שואל, מנוחה? זו נכדתי!
– סבא, הוא שואל בן כמה אתה. היא רוצה להשיאו לעניין אחר ויחדל מתשובותיו, כדרכו.
– הולדתי, שכחתי את יום היולדי. מזמן גמרתי כמה “בר־מצוה”, ולמה לו גילי? ל“פריזב” (קריאה לצבא) כבר לא אצלח, ובשידוכים איני עומד – מתחכם סבא, שמח הוא לקראת כל שיחה שהי; אוהב חברה הוא. והוא מאושר כשמזדמנת לו אוזן שומעת לסיפוריו. מרוב שמחה הוא שוכח את מטרת בואו.
– אני רוצה לראות את אדון לב – אומר סבא אל הפקיד.
– אדון לב עיף, הוא חולה ואינו מקבל היום קהל.
– וכי קהל אנחנו? רק אני ונכדתי, זאת נכדתי!
– נעים מאד. רשמתי את הכתובת, פונה הוא אל מנוחה, נודיע לכם. את יכולה לקחת אותו.
שוב צועד הזוג, בכיוון הפוך, אל נוה־צדק. הילוכם אטי, עקב בצד אגודל. נעליו הגדולות של סבא שוקעות בתוך החול; הוא נזכר ב“חכמה”; נאנח וצוחק בפני עצמו:
– את זוכרת, מנוחה? סיפרתי לך פעם על הפגישה ההיא?
– איזו פגישה? עם הסופר אלכסנדר, זה המורה בבית־הספר לבנים?
– כן, אומרים שהוא סופר, הוא כותב משהו, אינני יודע מה, מסתמא פירושים או סיפרי תורה ומזוזות…סופר סתם, אולי… הוא איננו כל כך עשיר. איננו איש עסקים…מילא! מה רציתי לספר לך? אַ, כן! חוזר הייתי מהשיעור של הרב קוק; שקעתי בחול גבוה, שם במדבר הזה בין השכונה החדשה ונוה־שלום. עיפתי; שמע זה הסופר־המורה את אנחותי התעכב לידי ושאלני: ־ על מה אתה נאנח, רבי יהודי? עניתי לו: ־ אני מצטער על טפשות שלי: כשהייתי צעיר בזבזן הייתי, בזבזתי את שנותי הצעירות ואת בריאותי ולא חסכתי לי כרבע מאה שנים לעת זיקנה. ח־ח־ח – צחק הסופר. הוא הוציא פינקס ורשם בו משהו.
– סבא! סבא! מגביהה היא את קולה. מדוע לא רצית לומר לפקיד את גילך?
– מלוקוסוס שכזה (יונק שדים). וכי מי שמו אפוטרופוס על שנות חיי? דעי לך, כשאיש צעיר שואל לגילו של בא בימים בדין שטעמו פגום. מאי נפקא מינה, אם אני בן תשעים וארבע ואולי קצת יותר. השנים חלפו מהר ואני חש עצמי כאילו עקרתי מחדר אחד למשנהו. וכלם מי נוטל סמכות לעצמו לקבוע שהזקן שבע ימים הוא? כל יום, ולא כל שכן כל שנה, מתנת אלהים היא. ומי זה יבוא ויבדוק שיניו של סוס, שניתן במתנה?
משהגיעו עד לשער הפתוח של בית־הספר, ניתק משהו בתוך מנוחה; מעין אשמה רוחשת בתוך נפשה; היא נתבטלה מתורה. תחושתה כתחושת אסיר שהוסרו כבליו, אך הוא עדיין חש במציאותם. עדיין לא חדר להכרתה השיחרור מעול הלימודים.
שקט ברחוב; שקט ודממה שרויים בתוך כותלי הבנין והחצר. – האמנם? שואלת היא את עצמה.
תכונה רב ומיוחדת מקדמת פניהם בחצר. דינה ידיה מלאות עבודה; על כרחה היא מכינה את הכלים לאריזה. ריח צלי־בשר עולה באפם ומגרה את התיאבון.
– הכל אפשר להשיג בשוק, מסבירה דינה לסבא ולמנוחה המופתעים. הקצבים מוכרים את הבשר שהכינו לשבת. “אומרים” ששעת היציאה מן העיר קרובה. שוב מחכים לאניות מלחמה…
מנוחה נסלדת מן ה“אומרים”. ה“אומרים” הזה היכן נולד? זו רעה שלעולם מתגשמים כל ה“אומרים”, זה כמאמר הבריות: – “גלאס נארודה – גלס בוגה” (קול המון – כקול שדי).
ארוחת הבשר נאכלת בחגיגיות יתרה. מעתה אין דינה מבשלת על זרדים יבשים. היא מוציאה את מלאי הפחמים; את הענפים היבשים החליטה להשאיר לתורכים.
– בישלתי וגם כיבסתי, ואת, מנוחה, שטפי את הכביסה בגיגית שמתחת לברז; קחי מסבא את “הארבע־כנפות” שלו וכבסי אותו. נשארו מי סבון, חבל לשפכם. אין לו אלא “ארבע־כנפות” אחד, צריך שיהיה נקי לכבוד הנסיעה.
סבא חושש “להתנצל” את הטלית־קטן שלו ובלא חמדה הוא מוסרו לכביסה.
– אל נא תשפשפי אותו יותר מדי. חזקה על ידים צעירות שאינן חסות על האלטע־זאכן, (דברים בלויים), – מתחכם סבא ומוסר את לבוש הקודש שלו לידי מנוחה.
– עד שתקום משנת הצהרים הטלית־הקטן יהיה יבש. למזלנו עומדים עתה ימי שמש חמים.
כביסה מתנפנפת על כל החבלים, על הגדרות ועל ענפי השיחים של הקיקיון, שבפינות החצר.
דינה נוטלת עצה מן גברת מרקוביץ, שמנוסה בכל עניני האריזה. הן ממתיקות סוד בענין המחבוא לשמירת הרכוש, שישאר בבית, והרי הן מסמנות מקום בפינת החצר. הבנים של מרקוביץ חופרים בור בחול; מרצפים אותו בקרשים, שנתלשו מהגדרות ומהמרפסת שחצתה בין השכנים. דינה עוטפת את מיחם הניקל תוצרת טולה, ואת מיחם הנחושת, בעל הכרס העגולה, ששמש לשבת, את הפמוטות ואת המרחשות ומביאה אותם בחשאי אל הבור המשותף. מחפים על הרכוש בקרשים ושופכים עליהם חול ומישרים לבל תרגיש בכך עין זר.
– הלואי שנזכה להוציא את הכלים במהרה בימינו ובלב שמח, אומרת גברת מרקוביץ אל דינה. במעשה ההחבאה לא שותפו לא הזקנים ולא הילדים הקטנים.
החדרים התרוקנו. הכל נארז בתיבות פניר; בסלים שהובאו מרוסיה. ואילו הכרים והכסתות נדחסו לתוך שקים נקיים, שכובסו לצורך זה. תיבת־עץ גדולה (“סונדוק”), חשוקה חישוקי ברזל, נשמרת בחדר הפנימי בחדר האחיות. בתחתית התיבה ערמה של קבלות ממוסדות צדקה, שסבא מקפיד בשמירתן בשביל בנו, שדואג לקיומו ולפרנסתו כאן. גם מלאי הצדפים והשבלולים של מנוחה מוצא מקומו כאן, על גבי מכתבים ישנים.
– אם יבואו התורכים, השוטרים והחיילים ישמחו לקראת המציאה הזאת; הם יחשבו, שהשארנו להם אוצרות קורח, צוחקת מנוחה במרירות.
סבא מנמנם במיטת הברזל הצרה, בחדר הקדמי האפלולי. לעיין בספר אינו יכול והריהו מזמזם בקולו הערב פרקי תהילים עד שנרדם.
מנוחה ודינה עדיין ידיהן עוסקות בפכין הקטנים; הן דוחסות את הכרים הגדולים לתוך שקים מכובסים.
– השחילי משיחה במחט ואחי בצפיפות את פי השק, מצווה דינה ועצמה מתחילה בעניין אחר. כולה שופעת מרץ. העבודה נעשית על ידה בקדחתנות. את הגמר היא מוסרת למנוחה. עיניה התכולות פקוחות על אחותה.
– אוי! צ’טו דיין גריאדושצ’יי מניע גוטוביט"? (מה מנבא לי יום המחרת)? מתפרצת שירה נוגה מגרונה של דינה. קול סופרנו צלול וחזק ממלא את חללו של החדר, מרעיד את האויר, מתגלגל בין הסלים, הקופסאות והשקים, נתקל בתקרה ופורץ מבעד לחלון אל מרחבי הפרדס.
– ועתה ארזי את “הרכוש” של סבא, חוזרת ומצווה דינה, משגמרה מנוחה את שהוטל עליה.
מנוחה פותחת את דלתות הארון שבקיר. מוציאה משם את חלוק האטלס השחור, החגיגי, ושלוש כתנות פשתן לבנות, חדשות כמעט. הכותנות ארוכות ורחבות; השרוולים בלי חפתים, גזורים גיזרה יפנית, רחבים וארוכים. הצווארון רחב שולים וניקשר מתחת לסנטר בשרוך מהבד שלו עצמו.
– אל תשכחי את הקיטל, מעיר סבא, ישוב בקצה המיטה. – הקיטל עשוי פשתן לבן, ארוך עד למטיה מן הברכים ומתחת לצווארון הרחב קיבוצים הרבה. סבא נוהג ללובשו בלילי הסדרים, כשהוא יושב בראש השולחן וביום הכיפורים; הוא גם שמור לו לאחר “מאה ועשרים” להתייצב בו לפני כסא הכבוד בבית־דין של מעלה. הקיטל מכובס ומבהיק; הפשתן יקר וחזק והוא שומר עדיין את טריותו.
– את הבגדים הישנים והמטולאים אנחנו משאירים כאן, גוזרת דינה. אין די סלים ואין צורך להכביד על ה“בגז'” (המטען).
– תני לי, מנוחהלי, את ה“ארבע־כנפות” שלי. אינני יכול לישון “ערום ועריה”. למה זרקתן את הטלית־קטן הישן שלי, עוד יכול היה לשמש בשעת הדחק.
מנוחה מביאה את הארבע־כנפות לסבא; מנשקת ידו ומברכת אותו בלילה טוב.
למחר, מיד לאחר גמר שתיית הבוקר, התגנבה מנוחה אל חצר בית־הספר; נקיון מבהיק בכל; במרצפות, בדלתות הנעולות, במדרגות שמעלות אל הקומה השניה. היא רצה מדלת אל דלת. צעדיה קורעים את הדממה. טל הבוקר עודנו מנצנץ מגרגרי החול. היא מעיפה מבטה אל השלטים; ־ “חדר־המורים”, כיתה א‘, כיתה ב’, ג, ז, “חדר־המנהל”. היא עולה במדרגות מצד ימין, חולפת ועולה בפרוזדור הארוך המחבר את האולם הגדול עם הכיתות הגבוהות, – ריקנות בכל. היא יורדת בדילוגים מהירים מצד שמאל. ומוצאת עצמה מול בנין הסמינר, הבנין “הצעיר” כהגדרת השמש. קומה אחת לו לבנין. טיחו מבהיק בלובנו לאור הזוהר שמציף את החצר ומגרש את הצללים. מנוחה מעיפה מבט על בנין ההתעמלות. מנעול תלוי על דלתותיו הרחבות; הסוכה שעל הסלע עטויה תנומת בוקר.
– האשוב אראה אתכם ביום מן הימים? – שואלת מנוחה בלבה. לאן נעלמו הפלגים החיים, פלגי התלמידות? היכן אתם, המורים כבדי המשקל וההגות, איכם אתם המעצבים את דמות הדור, אתם מחשלי הלשון הקמה לתחיה, איכם? רק אתמול הומה היתה החצר. באו ה“אומרים” ועקרו הכל משורש והשליכו אל הים ההגירה.
*
פרק שני: עם הזרם 🔗
למן שעת בוקר מוקדמת מתוחים סבא ומנוחה לקראת היציאה.
דינה וגברת מרקוביץ סידרו אתמול את הנסיעה: שני קרונות יסיעו את המטען ומנוחה תוליך את הזקנים, את סבא ואת אביה של גברת מרקוביץ, אל הכרכרה בשדרות רוטשילד.
– את שק־התפילין עם התפילין אנו לוקחים איתנו; אין יהודי יוצא לדרך בלעדיהם. – וכעת נשב כולנו, – אומר סבא. מתיישבים; כל אחד יושב על כיסא, שותקים כלשהו וקמים. סבא ניגש אל המזוזה, שמתהה ומאריך בלחישת שפתים. נתלש ויוצא לדרך.
מנוחה נפרדת מדינה בנשיקה בפיה, – נתראה בפתח־תקוה. “זאי אמענצי'”! (היי בן אדם); מציידת דינה את מנוחה בהוראות להתנהגותה בדרך. – שמרי על סבא ואל תשקעי בחלומות.
בקארוסה (כרכרה) רתומה לשני סוסים סודרו חמישה ישישים. אין מנוחה מרפה מהעגלה. היא ישבה מול סבא, אך אחד הזקנים מחה! – נקבה!
– איזו נקבה? – זאת נכדתי, טוען סבא, אך מנוחה אינה משתהה, היא קופצת מהכרכרה ורצה כל הדרך בעקבי “הקארוסה”. החול מייגע אותה; כולה מכוסה זיעה מעורבת באבק. הכפיה שעל ראשה משחירה מן הליכלוך. לאורך הדרך המובילה לפתח־תקוה מתמשכים קרונות, כרכרות, חמורים והולכי רגל רבים. השמש עומדת כבר בעיצומו של היום, אך הדרך עדיין רחוקה ומייגעת.
פתאם שקעה הכרכרה בחול. נוצר פקק של עגלות וקרונות. צעקה, דחיקה וצחוק. הצעירים מכתפים את הכרכרה השוקעת, מגביהים את הכילה עם היושבים בתוכה. הם דוחפים את העגלה מאחור ומזרזים את הבהמות העייפות ב־נו! נו! ממושך, באיומי שוט ובמיתוח מושכות. האופנים זזים קמעה אך מיד שוקעים שוב.
– אולי נוריד את “הפסז’ירים” (הנוסעים), שילכו קצת ברגל? מציע אחד מהקהל.
העגלון ירד זה כבר מדוכנו. הוא פשט את אפודתו, מזיע ומתקצף.
– זוהי דרך, ימח שמה! היא תהרוג לי את הבהמות. ועד ההגירה חולה היה לגייס עוד כרכרה אחת ולא להעמיס עלי את כל הישישים.
מורידים את הזקנים. הם מנסים לצעוד משני צידי האופנים המסתובבים על מקום אחד. אך מיד הם מתעייפים ועומדים מלכת.
מנוחה לוקחת את סבא בידו.
– אל תלך, סבא, חכה עד שיוציאו את האופנים. מביאים כרכרה עוד אחת ומחלקים ביניהם את הנוסעים הישישים. הכרכרה זזה. האופנים נעקרים ומתחילים להסתובב בכבדות בחול העמוק.
בסמוך למושבה עולים האופנים על קטע כביש נוקשה. הסוסים מקישים בעליזות בפרסותיהם; נחיריהם מתרחבים וצניפה קולנית מבשרת קירבת האבוס והאורווה.
כלי הרכב נתקבצו בככר הרחבה. מנוחה מוצאת את דינה מוקפת בני־עיר, אנשי פוצפ, שבאו לקדם פניהם.
– אצלי ישבות סבא והנכדות – טוענות כמה משפחות.
סבא מאושר; סוף סוף אין הוא בנכר; – “סווי צ’עלובעק” (איש משלנו). מושיבים אותו בראש השולחן ומקיפים אותו בשאלות. מיחם רותח בקצה השולחן. הוא שותה תה חם ומתוק. מקרבים לו פלחי לימון, מהפרדס. עד מהרה הוא נושל ומקלף מעל רוחו את טילטולי הדרך והרפתקאותיה.
הוא תופס ביד בעל־הבית ומתחיל לספר באריכות סיפורים והלצות. נשכחו הדאגות של אתמול ודאגות המחר לא יזכרו ולא יפקדו עוד.
מנוחה ודינה מעבירות לתוך מחסן שהוקצה להן את הצרורות. לעת עתה זוהי התחנה הראשונה לנדודיהם… אחרי השבת…
לעולם “אחרי” מרגיע ומעורר תקוה.
*
קימעה קימעה נעלמו והלכו מהככר העגלות והקרונות. איכרי המושבה הזמינו לביתם משפחות המהגרים לשבות עמהם את השבת, להינפש מעמל הדרך, ולהירגע מן התלאות. תחילתה של העקירה ממקום הגידול כבר נעשתה; ומשנעשתה דעך עמה הפחד הסתום מפניה. שכן הפחד מפני הגירוש הפתאומי הביא בעקביו את בהלת הבריחה; מוטב להיות בין הראשונים בעקירה ולא להשתהות עד עצם “הזוועה”. מתלחשים היו על הפצצת העיר מאניות מלחמה, כדוגמת הפגזת בית־החרושת הגרמני לנשק. הפקודה לעזוב את העיר, עיר החוף, לא פורסמה ברחובות. ואף לא הוכרזה על־ידי כרוז. היציאה מן העיר נעשתה ספונטנית, מכוונת על ידי השמועות שנתפשטו מעל גלי האתר והן שהטילו בציבור בהלה של בריחה. לא היה ברור מפני מה בורחים ולאן בורחים. זרם ההגירה עירבל את מושגי החיים ושיבשם. הכל נחפז להציל ולהינצל. רוח המונית ופסיכוזה המונית השתלטו על השכל הבריא ועל ההיגיון. נהר ההגירה היכה גלים וגרף בכוח את ההמון; לצאת, לצאת! ובלבד שלא להשאר בודדים. ומשנעקרו מן המקום ויצאו לדרך, עמדו המומים ותוהים בפני הבעיה, כיצד להקלט במקום אחר. יום יום ושעה שעה ובעיותיהם שתבעו פתרון; לאן עתה? במה להתחיל והיכן להניח את הראש?
ללא נוגשים ומדרבנים רחש זרם ההמון; הוא נגרף בכוח רצונו החפשי שלו עצמו. שוטר לא נראה ולא נשמע קולו של מושל, אולם גזירת הגירוש היתה מרחפת מעל לעיר. מאיימת בחוסר הדמות המוחשית המציאותית שלה; היתה זאת “מפלצת”, יציר כפיו של ההמון. החרדה ניפחה את המפלצת וצבעה אותה בצבעי מגור.
עתה משנח מחנה המהגרים, הביטו הכל אחורנית, אך את “מצרים רודף אחריהם” לא ראו.
השבת עברה בנחת ומתוך השראה חגיגית. סבא נהנה מהכנסת האורחים של בני עירו, אנשי פוצ’פ. מאכלי שבת הוגשו בסבר פנים מסבירות, רגל קרושה, חמין בטעם הימים ההם, מלפני המלחמה, שעועית ממויחת ובשר רך כפי יכולת החניכיים ללעוס, זמירות שבת, ולבסוף ברכת המזון עם מזומן וסבא המברך. במיוחד נהנה סבא, כי שוב התחילו מקיימים את המצווה “והדרת פני זקן”: באים לבקרו ולשאול בשלומו. ערך־עצמו עלה בעיניו. סוף סוף יש שמכירים גם בו. שוב אינו נכרי וזר; סיפורי זכרונות צצים ועולים מתובלים במעט פוליטיקה בעניני הארץ הקדושה וחומות “הציניסטים” (הציונים).
שבת אריכתא, כולה קודש כולה טוב…
אך הזמן אינו קופא ואפילו רווי הוא נחת. שמש השבת שנראתה כמשתהה ומאריכה את “היום שכולו טוב” נתעייפה גם היא והתחילה נוטה ימה. ובמרום הופיעו שלושת הכוכבים להכריז את הכרזתם הנוגה: שבת־קודש חולפת עוברת ושבוע של חול קרב ובא; וימי החול כל כולם דאגה לפרנסה.
עדיין מלווים את “השבת” בשלש סעודות, בהבדלה ומלוה מלכה. אך הנה קמים האורחים והם מתפזרים איש לעברו, לדאגותיו ולמלאכתו.
– מה יהיה הלאה? לאן ללכת? הן כך לא ייתכן?
בני פוצ’פ אחדים באים בהצעה לפנות לועד־ההגירה בבקשה שיסדר את סבא עם נכדותיו באחד הצריפים המוקמים עתה מאחורי המושבה למען המהגרים.
– בינתים תנוחו אצלנו – אומרת בעלת־הבית המארחת; נעיין בדבר ונראה.
הרוח נופלת. דינה ידיה כבולות; היא מרגישה כל כובדה של האחריות הרובצת עליה. וכי אפשר לשבת בבית זר ולאכול מן המוכן? מטכסים עצה, אך מנוחה אינה מתערבת בכל ההתייעצויות. היא מטפלת בסבא, ככל שתידרש. לעולם היא על ידו.
עובר חולף עוד יום אחד. הם יושבים על החבילות נבוכים ומבולבלים. סכום הכסף שברשותה של דינה אין בו כדי לשכור חדר ולהתחיל בחיים חדשים במקום חדש.
– אמרתי שלא צריך לעזוב את הבית – טוענת דינה – פסיכוזה של ההמון!… רצים!… הכל רצים אחרי הרצים! אבדנו את הראש!
– אל תפלי ברוחך, דינה – אומרת המארחת – לא אלמן ישראל. אינכם בודדים בתוכנו. הרי כל עולי פוצ’פ מטכסים עצה כיצד להחיש לכם עזרה. – זאת – מצביעה דינה על מנוחה, נתלשה מהלימודים… מה תעשה עתה? עמלתי וסבלתי כדי להביאה לתכלית. והנה תכלית…
– אלך לעבוד – אומרת מנוחה בהיסוס – אעבוד בפרדס, בעבודות־בית. אני יכולה…
– מה את יכולה? – מתקצפת דינה ומלגלגת על מנוחה – לחלום את יכולה. ראיתם גיבורה? מתאים לה להיות פועלת!
צריפים, פחונים ואוהלים מוקמים במושבה. בעלי היכולת שוכרים להם חדרים, מטלטלים צרורותיהם ומסתגלים. אך יש גם שמבשלים תחת כיפת השמים, ומצפים לשינוי.
אניות מלחמה אמנם לא באו וההפצצה המדומה לא נערכה, אך מי גיבור יקום ויחזור? זזים הלאה, נעים ונדים ממקום למקום. עוברים לרחובות, לראשון־לציון. ויש מדרימים יותר. שם נראית הגאולה קרובה יותר. אין הזרימה פוסקת. לבסוף מתרכזים בכפר־סבא. ילדים נטולים מבית־הספר, מתלבטים בין רגלי בני המשפחה; אך עד מהרה הם מסתגלים לתנאים החדשים ומתחילים לרקום להם חיי ילדות; משחקים במחקיהם, בחבל, בכדור, בבית־ספר מדומה וכיוצא באלה. שרים, צוחקים ובוכים הרבה. עזובים הם לנפשם ומלוכלכים. האמהות נרגזות והגברים מהלכים מרוכזים ודמומים חופיי־ראש.
מנוחה מסתכלת במתרחש ברחוב הקרוב ובאופק האובד מאחורי פרדס מוריק.
*
– ברוך השם, נמצאה האבידה! חיפשנו אותך בכל הסביבה! אי! שווארצע ציהאנקע! (הצוענית השחורה).
זאב אברמוב מרים את מנוחה, נושא אותה כלפי מעלה ומורידה בטפיחה חזקה. סמוך לפתח הדירה עומד קרון רתום לשתי פרדות. זאב מכתף את השקים התפוחים ועומסם על הקרון. הוא נושא לפניו את המטלטלין ומוסרם לדינה, העומדת על הקרון. היא קובעת מקום לכל חבילה מתוך הקפדה על חיסכון ועל בטיחות.
משחזרה מנוחה רפתה מתיחותה של דינה, אך זעמה לא שכך. היא שותקת שתיקה מאיימת בהתפרצות של נזיפות כלפי האחות החולמנית.
אמונה אף היא נצטרפה לנסיעה בקרון המטען יחד עם דינה.
– אם אתם נוסעים אסע גם אני; מי לי פה ומי לי שם? אנסה להיקלט איכשהו בין “אנשים”. זאב מסכים בחפץ־לב.
מנוחה עומדת המומה; אין היא מאמינה למראה עיניה. המציאות טרם חדרה להכרתה. זאב אברמוב מימה (יבנאל)… הקרון והעמסת המטען. לבסוף היא מתנערת ומצרפת עצמה אל העסקנים.
– מה את עומדת כמו “איסטוקן”? (פסל) – גוערת בה דינה, שמצאה סוף סוף עילה לגבות חובה ממנה. לכי והלבישי את סבא! שניכם, את והוא, תסעו בעגלת כילה, מיוחדת לו. ואני ואמונה ניסע בקרון עם זאב.
– אני נוסע וחוזר בדרך הזאת מאז הגירוש – מסביר זאב ומצטחק צחוק רחב לבבי. שפתו העליונה מתרוממת מעל ללסת העליונה ומגלה שני טורי שיניים מחוטבות. – הסעתי את אמי, את אחותי ומשפחתה עם שיירי חנות המכולת שלה, או, הו – היו אלה נסיעות רבות־ענין. ועתה באתי לקחת אתכם. אמי הבטיחה לך. היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה את ה“זקן” ואת נכדותיו. ומאז הבוקר אני מסתובב עם הקרון על פני רחובותיה של המושבה ומחפש אחריכם. כלום מלתא זוטרתא היא למצוא מחט בערמת שחת־? “מחנה־צוענים” ממש בלי עין רעה.
הוא מיישר את החבילות והשקים; זורק מעל למטען חבל עבה, קושרו אל שני צדי הסולם של הקרון ומהדקו.
– נוּ, היידא דעבקי (הבה בנות), עלו! לא כדאי לצאת לדרך בשעה מאוחרת – מזרז זאב את הבחורות.
מנוחה מכינה את סבא לדרך. הוא עדיין עיף. ומנומנם, אך הוא מציית. בינתיים סועד לבו בכוס חלב עם פת בטרם יוצא לדרך.
– לאן אנו נוסעים, מנוחהלה? חוזרים הביתה, אַ? אמרתי שלא צריך לזוז.
– סבא, אנחנו נוסעים “לגוֹלל” אל האחים אברמוב, בני עירנו. הגברת אברמוב כבר שם והיא שלחה את בנה להביא אותנו אליהם.
– מהיכא תיתי, אדרבה ניסע; אך למה לי להיטלטל כל כך רחוק? שם ב“גוֹלל” הזה, יש מסתמא יהודים. גם זה בארץ ישראל? מה את יודעת על הגוֹלל הזה?
מנוחה עוטפת אותו באדרת השועלים, מחשש קור הלילה. בדמיונה היא מתארת לה את ה“גולל” ככתמים חומים משוכים לרוחב המפה בצפון הארץ. מה הן ידיעותיה על הגליל? המורה לגיאוגרפיה הראה להן בכיתה מספר אבני בזלת והיסביר, כי אלו הן יצירות וולקניות, ותו לא.
נסתיימו ההכנות ומתחילה פרשת הפרידה. יש להודות לכל אחד ואחד על הכנסת האורחים ועל הדאגה. בתוך כך מתגלגלת ובאה עד לפתח עגלת־כילה, רתומה לשני סוסים. בתוך הכילה יושבת אשה ולצדה בנה. העגלון מזמין את סבא לשבת לידו, על דוכנו.
דינה מברכת את סבא ומנשקת את מנוחה, – כרגיל היא משמיעה את הזהרותיה השגורות שמסתיימות לעולם ב־“זאַי אַ מענץ'”! (היי אדם).
*
העגלות נפרדו ופנו להן לדרכים שונות. הכרכרה מתקדמת במתינות צפונה. תקופת אביב. השמים טהורים והשמש עדיין אינה שופעת חום, אלא מנדבת ביד רכה כמלטפת.
הסבא לבוש־אדרת. יושב זקוף על הדוכן מימינו של העגלון. כל הנוסעים כולם שבתוך הכילה ועל גבי הדוכן, שקועים בדממה, מרוכזים בעצמם. שכנתה של מנוחה לכירכרה היא אלמנתו של בעל טחנה לקמח, הוא מת מיתה חטופה. ילדיה הגדולים נמצאים כבר בימה והיא נוסעת עם בנה הצעיר, שבריאותו לקויה. ישוב הוא במושב המרופד שממולן ואינו מוציא הגה מפיו.
מאז צאתה לדרך תוגה מעיקה על מנוחה; מה צפון בערפלי המחר? ודינה? שמא שינוי מקום יביא לה שינוי מזל? סבא רואה את החיים בעיני מציאות, “שידוך” הוא אומר… אולם כלום יש מי שימצא חן בעיניה? שונה היא מכל בחורה אחרת. קראה הרבה ומתווכחת הרבה על סופרים ועל הספרות, על המהפכה ועל הסדר הסוציאלי. לנגד עיניה מרחף אידיאל נעלם שאולי לא יתגשם לעולם. חברה אין לה, בודדה היא לנפשה…
מנוחה צערה וכאבה גוברים, מעמיקים; הרי שתינו תלושות ובמה שפר חלקי משלה? ואני כלום יש לי חברה? ואף־על־פי־כן אילמלא הגירוש כבר הייתי קרובה לעמידה ברשות עצמי. היא מתכרבלת ומצטנפת בירכתי הכילה. קר לה.
– הכל נעשה בחטיפה; לא לקחתי מעיל, רק את הכפיה הזאת שבראשי – מצטדקת היא בפני שכנתה היושבת דמומה.
– גם אני לא העליתי על הדעת אפשרות של קור. גדעון – פונה היא אל בנה המנמנם ממולה – בוא שב על ידי וייחם גם לי וגם לך. –
הוא נענה ומתיישב בהרחבה בין שתי הנשים, מרכין ראשו, משעינו אל כתפי אמו ושוקע בשינה עמוקה קולנית.
סבא מנסה למשוך את העגלון לשיחה אולם מעלה חרס. העגלון איכר מימה, מיוגע מעמל חייו, שרוי במנוחה שבשתיקה. הוא לבוש מקטורן עור שחור, מלוכלך ומשופשף; לראשו מצנפת עור בעלת אזניות ארוכות, שמחפות על שתי אזניו. הוא מכורבל ומקופל בתוך עצמו אילם כדג. אין הוא נענה לפנייתו החוזרת ונשנית של סבא ולשאלות הרגילות בפגישות מקריות בין יהודי ליהודי.
סבא הדרך מייגעת אותו באריכותה, וביותר, השתיקה הממושכת מטילה בו שיעמום.
– האין סכנה בדרך הזאת, והלא עוברת היא מחוץ לישוב בני־אדם – מתדיין הוא עם עצמו בקול. – מנוחה, אַ מנוחהלה, את פה? ואיפה דינה – נזכר הוא פתאום. עם דינה אין הוא מרבה שיחה, חושש מפני רוגזתה. אולם כשאינה עמו מטרידה אותו הדאגה לשלומה.
– סבא, אתה עייף? בוא ותעבור אל הכילה פנימה ואני אשב על יד העגלון – מציעה מנוחה.
– לא, פוסק העגלון. הוא בסדר כאן על ידי, אני משגיח עליו. דיבורו האידי משרה שלוה בנפשו של סבא.
– אוי! פורץ הוא לפתע בשמחה – הלא – הלא יהודי אתה. שלום עליכם, יהודי! ואני כבר התחלתי חושש שמא גוי אתה. אם כך אולי תואיל ותעצור קצת את הסוסים, צריך אדם לעשות במחילה את צרכיו. הדרך ארוכה כל כך. נדמה לי שירד כבר הלילה, אַ, מנוחהלה?
– עוד מעט ונגיע עד לחאן – מפטיר העגלון ואף־על־פי־כן נאות ועוצר את העגלה. מנוחה העטופה בכפיה רועדת מקור; היא קופצת מהעגלה ועוזרת לסבא לפנות לצדה של הדרך, לצרכיו הקטנים.
– לאזון די אַשתונה (לתת שתן), אומר הוא כמצטדק.
מנוחה מצטדדת ומחזיקה בידה את האדרת. גם העגלון בשר ודם הוא; וגם הגברת דובוב מעירה את בנה. עמדו הסוסים ועשו גם הם כמעשי “הנבראים בצלם”. נושפים בנחירים מורחבים וצונפים צניפה קולנית. מפשילים את הזנבות ומטילים בחשיבות מכובדת את גלליהם הריחניים על אם הדרך.
– נו או? מנוחהלה, מעט מים ל“אשר יצר”…
– שפשף, סבא, את ידיך בעץ, יש עליו טל.
– אוי, חכמה שלי, צדקת. היכן נמצא מים באפלה זאת?
הוא מוציא מכיס חלוקו את הממחטה האדומה, שפסים לבנים בקצותיה, ומנגב בה את ידיו.
הסוסים רוקעים ברגליהם באי סבלנות. – הם מרגישים במים בקירבת מקום – מסביר העגלון. האידית של העגלון זרה ומשונה, אך דיו לצליל המוכר, המשפחתי שישרה חמימות וביטחון בלבו של סבא.
*
שוב מתנדנדת הכילה על נוסעיה המנומנמים. שותקים היושבים על הדוכן, והמכורבלים בכילה – מרוכזים בתוך דממה אטומה. הסוסים שועטים בפרסותיהם בדרך העגלות המתמשכת ועוברת בתוך כפרים ערבים ובסמוך להם; בתוך חורשת עצי־זית ושדות זרועים העומדים בקמתם הנמוכה.
– אוי טאטע מיינער! (אוי אבא שלי) – גונח סבא על דוכנו.
מנוחה נטרדת: היא מוציאה את ראשה מירכתי הכילה, מסתכלת בקטעי השמים המכוכבים ומטה אוזן למילמולו של סבא.
– מה לך, סבא, שנאנחת? – שואלת היא בהגבהת קול, אף שמיעתו לקתה בזמן האחרון.
– זאת את, מנוחהלה? טוב, דאגתי לך, איפה את שם? ודינה כבר חזרה? הדרך הזאת ארוכה יתר על המידה. “אַבאהאנינע” “אַמהומה” (בהלה, בריחה ומהומה). הבריות השתגעו. הנה זה כמה שאנחנו בדרך וכי ראינו איזה סטראז’ניק או דיסאַטניק? (שוטר, שר עשרה)? ברחו, כולם ברחו, ואני, חסר דעה, גם אני בבורחים. לאן? כאילו יש מנוס מהגורל…
בעל העגלה מצליף על גב הסוסים ושוקע בתנומה.
– הנה הגענו, פרררו! פרררו! – העגלה נעצרת.
– לאן הגענו באישון לילה כזה? זהו כבר ה“גולל” – שואל סבא כשהוא יורד בעזרת מנוחה והעגלון מהדוכן.
עגלות, קרונות, סוסים וחמורים סבוכים בפקעות אחת. אנשים מסתובבים סביב למדורה צוהלת באמצע השדה.
– מנוחהלה, אני יכול "לאזון די אשתונה? (לתת שתן) וחוזר חלילה.
– מנוחה עצמה מתביישת ומפחדת להתרוקן, שכנתה לכילה מזמינה אותה ברמיזה. – אני אשמור עליך ואת תשמרי עלי, סוף סוף גם אנחנו בשר ודם.
– מה שם המקום? – נזרקת שאלה לתוך הלילה.
– שילה! “שילה”!
עצים ירוקים, עתירי־נוף, צמרות עבותות מחפות בשמשיה רבת־היקף על האדמה הלחה. עשב רענן, עסיסי, מבצבץ ועולה מסביב למעגל.
העגלונים תולשים אלומות שחת ירוקה ומגישים לפי הבהמה היגעה. נשיפה, צניפה, הצלפת־זנב, אות להחזקת הטובה של הבהמה. רוח חם של זבל סוסים נישא באויר. בתוך שפע הירק אתה חש במים המקלחים בהחבא תחת שרשי העצים. חושך וקור. המדורה מפיצה להבות אדומות בהיקף רחב ומניסה את הצללים.
מנוחה מתקרבת אל המדורה, פניה, ידיה וצדה הקדמי סופגים אלומות חום, אך הגב חבוק בזרועות החושך והקור. היא מרטיטה.
מנוחה מנסה לזהות את המקום; שילה?! היא קודחת במקדח בתוך פקק חבוי אי שם במגרות הזיכרון. ומשנשלף הפקק בפציחה מתפרצות ועולות בבת אחת תמונות חיות וערניות.
– אוי שמואל, שמואל הקטן! “מעיל קטן תעשה לו אמו”. כמה בכתה מנוחה בשעתו על גורלו של אותו תינוק. עודו קטן נעקר מזרועות אמו ונישלח לחיות במחיצתו של זקן עיוור. איך יכלה אמו לישון בלילות בעוד בנה העזוב משוע לה: אמא, אמא! ועכשיו חושך כאן וקר כל כך.
אל החאן נתקהלו ובאו עוברי־אורח רבים ושונים. מהם מגורשים, מהגרים, בעלי עגלות וקרונות ומהם אנשים שירטה להם הדרך. בליל לשונות: ערבית, תורכית, אידיש ועברית. ואחד, חובש תרבוש, פצח בלשון הצרפתית.
עוד מנוחה מתפעלת מ“שילה” ומעלה זכרונות ימים עברו, כבר התחילו האופנים בחריקתם.
– יאללה, יאללה, אל הקארוסה!
מנוחה מתעוררת וקופצת מן המקום המחומם ישר לתוך זרועות הקור והאפלה.
– מנוחה, מנוחה! נשמע קולו המזועזע והנפחד של סבא.
*
הדרך עוברת בתוך קמה צהובה. קוצים מזדקרים בצדה. עפרוני התרומם בשריקה, רפרף וצנח על גבעולי התבואה. סילון אור בצבע נחושת נשתחל ממזרח למערב והאיר בפס רחב את השדה כולו. לרגלי גבעות זעירות התחילו מסתמנים בתים לבנים, מאחוריהם התרומם ועלה גלגל של נחושת קלל קטוע קרנים. דממה ועצב ובדידות מתמשכים מאופק אל אופק על פני מרחבי השדות.
– זוהי “מרחביה” – אומר בעל העגלה – כאן ננוח.
– עדיין לא הגענו? – גונח סבא. לאן זה נדחקו בניו של אברמוב? “אוּ צ’וֹרטה נא קוליצ’קך”!… (מעבר להרי חושך). נוסעים ונוסעים ואין סוף לדרך ואין קץ לזמן. “אוי טאטא, טאטע מיינער” (אוי אבי שלי).
ליד הבנינים המלבינים עומדת שיירה של מהגרים. תושבי המקום קיבלו ידיעה על כך בעוד מועד. אין סוף לשיירות וכולן נעצרות כאן. נשים וגברים מיוגעים, עיניהם אדומות מנדודי שינה, מגישים למהגרים תה חם ופרוסת לחם.
מנוחה מושיבה את סבא על אחד הספסלים ונחפזת אל אחורי בית קטן. היא קפואה, מדוכדכת. טעם מר בפיה; בחילה איומה. היא רוצה לשטוף את הידים ואת הפנים. אולי יעלה בידה לתקן את מלבושה ולסדר את שערה הפרוע.
היא דופקת בדלתה של דירה קטנה. אשה צעירה מציצה מבעד לחרכי הדלת. פניה אטומים ויגעים.
– בית שימוש, מתחננת מנוחה, חולה אני.
– הנה שם, בקצה המגרש!…
מרחק רב עד לקצה המגרש. מנוחה רצה לשם ומוצאת בנין קרשים צר וגבוה…
– אולי אוכל לסרוק את שערותי ולרחוץ את ידי ופני, פונה מנוחה שנית אל האשה; המשתהה בפתח ביתה.
– הנה הברז לפניך – עונה היא ומצביעה על המקום.
מנוחה חשה לעברו. הברז מוגבה ומימיו ניתזים על סנדליה ועל שמלתה. אך המים מרעננים את פניה. היא ממלאת כף ידה מים צלולים וקרים ושוטפת את פיה ושותה מהם. היא מפשילה את שמלתה ומנגבת את ידיה ופניה בשולי השמלה התחתונה.
– איפה היית? שואלת שכנתה לכרכרה, סבא דואג לך. חושש הוא שהלכת לאיבוד במדבר הזה – מצטחקת היא. – שתינו תה ולפתנו בפרוסת לחם; הנה שם, על יד הצריף ההוא מחלקים לכל עובר אורח, אך נדמה לי, שכבר סילקו משם את הדוד עם המים החמים. סבא עומד בתוך מנין יהודים ומתפלל עמהם שחרית.
– איך מצא סבא את הטלית ותפילין? תמהה מנוחה.
– נרגז היה כשלא מצא את “הטלית־זעקול” שלו, אך נמצא דואג לו. אחר כך גיליתיו בעגלה – מסבירה הגברת דובוב.
– ואני קפאתי כל הלילה, הלא יכולתי להתעטף בטלית – מצטחקת מנוחה.
– לא, אסור, לא ייתכן – סונטת בה דובוב.
*
השמש מתרוממת והחום גובר והולך. סבא עדיין לבוש אדרת השועלים שלו. עדיין ער הוא וישיבתו איתנה. אחרי התפילה, שתית החמין ומציאת האבדה, מנוחה שלו, שקטה רוחו ושוב דעתו מבודרת ובדוחה עליו. כוחותיו נתרעננו.
– היכן נעלמת, מנוחהלי? במקום שומם כל כך אסור להתרחק. מי יודע אולי מצויים כאן ליסטים. הלכת לשתות מים והפסדת את התה.
– רבי יהודי – פונה סבא אל העגלון – במטותא ממך, הנגיע היום לאותו “גולל”? נדמה לי שסוסיך רעבים הם; היית מיטיב לעשות אילו התרת אותם ושולחם לרעות קצת באחו. אַ! איזה אחו היה שם, אצל הפריץ! סבא נעקר בבת אחת מן המציאות ומפליג הרחק בזכרונותיו. וסוסים אבירים, נשרים ממש, מפוטמים ועורם נוצץ. לא כמו… – הוא ממצמץ בשפתיו כנזהר שלא לפגוע בכבודו של העגלון.
הכל שבים אל העגלה, דממה יורדת עליהם. דוממים היושבים בתוך הכילה והיושבים על הדוכן כבושים בעצמם. אדים זהובים עולים מן השדה העומד בנימנומו אף הוא. הסוסים צועדים מתונות בהכנעה צעדה יגעה, תוך שיקול דעת, כביכול.
הדרך עוברת בכפר נידח. חצרות מרופשות, פרות, עגלות וכלי עבודה.
– “מסחה” – אומר העגלון, אגב סקירת עין אל החצר העזובה. ושוב נמשכת דרך רבת חתחתים, עוברת ומתפתלת בין חלקות טרשים.
מנוחה מחליפה מקומה ועוברת אל המושב שמנגד. מראה מרהיב עין מתגלה לפניה; מורדות הרים ירוקים, עמקים זהובים… בתים שחורים, דקלים וירק…
– ימה! מכריז בעל העגלה – שם בדרך השדה שמאחורי הרחוב הראשי. – הוא מוליך את כל הכבודה אל חצרו שלו.
– הנה הם! סוף סוף באתם – קופצת דינה לקראתם. – אנחנו מזמן הגענו. כבר הוכן חדר בשביל סבא. השלום לך סבא? אוי כמה דאגתי לו. בן־חיל! הוא עדיין מחזיק מעמד בלי עין רעה.
– אַי! אורחים, “ברוך הבא”! ברוכה הבאה. זו את מנוחה? קוראת אסתר אברמוב לעבר האורחים.
– אני הרוגה ומרגישה ברע – מפטירה מנחה – הראו לסבא את המקום הצנוע והסירו מעליו את האדרת. עלי לשכב באיזה מקום שהוא, ולא – אתמוטט מיד.
*
פרק שלישי: בשבילי הגליל 🔗
– שב; לאן אתה נחפז כל כך? מי זה? זה אתה אייזיק? מה הבהלה הזאת לך, לא תספיק? בכלל מה הם חיי האדם? למה הם משולים? לנהר… ואם מאה שנה יחיה האדם, מאי נפקא מינה? זורם לו נהר הזמן… פעם באפיק עמוק ורחב, כאותו הדינפר שלהם, וסופו שהוא נופל אל הים! – אַי טאטא! (אבי, אבי). וימיו של האדם? אתה כבר נחפז? נוּ מילא…
– מנוח’לי, זאת את? הוליכיני לבית הכנסת, שם מוצאים בן־אדם, אתפלל מנחה ומעריב, ואפשר לחטוף מלה… לשמוע דברי תורה. מצאתי כאן בין הבורחים יהודים יפים, מאלה שהייתי נפגש אתם בבית־המדרש, בבית־הכנסת חב"ד ובשעורים אצל הרב קוק.
– שלום רבי בער, מה שלומך? – מעכבת אותו אם המשפחה הגברת אברמוב.
– מה שלומי, את שואלת? “אַנאלטע קאפּוטע” (קפוטה משומשת). אם את מניחה טלאי על גבי קרע מיד נפער קרע חדש. שבי ונשוחח קמעה! אין רואים כאן נפש חיה, אין עם מי להחליף מלה, הכל בהולים ונחפזים.
– אין זמן, עומדים אנחנו כבר לפני “שבת־הגדול”.
– מה, כבר “שבת־הגדול”? כמה מהר שוטף לו נהר הזמן. אך צאי וראי כמה טובות עשה לנו הקדוש ברוך הוא. מה הם חיי אדם? היהודי, כמובן, הגויים אינם באים בחשבון.
– ישנם גם גויים טובים, חסידי אומות העולם.
– נוּ, אלה גילגול נשמה להם. אם כן מה רציתי לומר? זהו מנהגם של זקנים; ערוץ מחשבות מפותל: פעם יחתור לכאן ופעם לכאן. ואתה תועה אובד דרך. כן, אותה נסיעה ארוכה… לולא החניות לא הייתי עוצר כח… וכך הם החיים בכלל; ויסעו ויחנו… מיד אחרי ההבדלה לובש לו היהודי את בגדי החול ומתחיל בהתרוצצות אחר הפרנסה. רץ מבוהל וחפוז כנרדף על צוואר. מה שיך? אשה, ילדים וכל מיני צרכים… אבל צאי וראי, בא ערב שבת מיד יעצור את מרוצתו… כאותו סוס שעלה ריח מים באפו, וטעמו של עשב ירוק ורענן, נחפז לו היהודי ישר עם “האַגלוֹבלעס” (יצולים) לתוך השבת…
– מה, את כבר הולכת?
– הנה זאב בני, הוא יישב עמך קצת – אומרת האם אברמוב ויורדת אל החצר. אמא אברמוב מתגוררת עם שני בניה הרווקים. מאז בואה לכאן היא מנהלת להם את משק ביתם. כפעם בפעם היא מפסיקה עבודתה ובאה לבקר את ה“זקן”, יושבת עמו קמעה ונפרדת ממנו באמצע סיפורו.
– מה אמרה? “שבת־הגדול” פלא־פלאים, כיצד חלף הזמן! עומדים אנו כבר בתוך הפסח. טעמתי טעמה של יציאת מצרים, אוי, אוי, טאַטע! טאַטע!
– בוא, סבא, נלך לבית־הכנסת. סבא, האנשים אין זמנם לסיפוריך.
– הצעירים הללו משולים הם לאותו נהר שראשיתו חפוזה, אך משהוא מתקרב והולך אל סופו, אל הים, הוא מאיט זרימתו ומתחיל לזחול…
מנוחה מוציאה את סבא דרך פתח אחורי שבחומת החצר למקום שהשומרים בודקים בלילות אם לא חדרו גנבים דרכו. כאן בחצר הדלת פתוחה והיא שקועה בערמת זבל של האורוה. מאחורי חומת הבזלת השחורה משתרך משעול צר, כבוש ברגלי השומרים.
מנוחה מחזיקה בידו ומוליכה אותו בזהירות בצדי הדרך בסמוך לקירות של האורוות והרפתות שבמורד הרחוב.
– שמעתי אומרים בבית־הכנסת, שבבית־הקברות כאן טמונים הרוגים, אומר סבא לפתע בהנמכת קול – לא הייתי רוצה לשכב ליד הרוגים… ז’וטקו (אימה)…
– אל תתן דעתך על כך, סבא – מרגיעה אותו מנוחה.
– מרגיש אני שלא אצא מכאן לעולם. מה צורך היה להטלטל אל פנה נידחת זאת. מהיכא תיתי! ה' הטוב בעיניו יעשה. וכי יודע אני, לאן אטלטל אחר כך? והיכן הוא גן־העדן?… או, חלילה, הגיהינום? את שומעת אותי, מנוחלי? אין את צריכה לטרוח כדי להחזירני מבית־הכנסת. תמיד מתלוה אלי מישהו שמחזיקני לבל אכשל בדרך אבנים זו.
*
הזמן אינו עומד, אך קילוחו איטי, כאילו חסר תכלית. ההכנות לחג הפסח מסתיימות והולכות; בבית תכונה רבה. הכל נע, זז, מעין רחש הכוורת; מצב רוח בדוח. הכל מתלוצצים וצוחקים.
בביתו של אייזיק אברמוב אין מפלים בין האורחים לבין בני־הבית. אוירה ביתית פשוטה וכנה ספוגה בכל. שלשה חדרים לבית; ממרפסת מרוצפת אבנים שחורות נכנסים הישר לחדר גדול, מרובע. מימינו חדר המיטות של אייזיק, של אשתו אסתר ושל שני ילדיהם הקטנים. משמאל יורדים בסף מוגבה במקצת אל החדר שהוקצה לזקן ולנכדותיו. סבא שוכב כאן על מיטת ברזל סמוך לקיר השמאלי. ליד החלון שפונה לחצר עומד דרגש, עליו ישנה מנוחה, ואילו דינה שוכבת על הרצפה. החבילות נשארו ארוזות והרי הן מונחות בקרן זוית זו על גבי זו, לא הוצאו אל המצעים והחפצים הנחוצים, וסידורם בחדר הוא ארעי.
– יעבור הפסח הזה – אומרת דינה – ואחר כך נראה. אנו מנותקים מן העולם. שום ידיעות… כל שמספרים, החדשות, הפוליטיקה, אין באלה ממש, הכל קלוט מן האויר.
דינה מוסיפה למשוך בעול. יחד עם חנה, אם האברמובים. היא לומדת לאפות לחם בטבון. מלאי המזון שהספיקה לקנות לפני צאתם סודר במטבח האפל. דלת המטבח עשויה רשת ודרכה מסתנן האור. גם כאן לא שינתה כלום מהתפריט: חומצה, בורגול ועדשים. אוכלים בקצה השולחן הארוך והצר הניצב מול המטבח. סבא מקבל לארוחת־הערב כוס חלב, אם איננו “פליישיג” (אחרי ארוחת־בשר). מאכל זה חביב עליו ביותר שקל הוא ללעיסה. פרוסת חלה ואפילו סתם פרוסת לחם לבן טבול בחלב חם אין כמוהו לטוב.
– וכי אין כאן אפלסין? (תפוז) – שואל הוא בתמיהה.
– ותפוחי אדמה? נדמה לי שהאדמה טובה, שחורה, “צ’רנזיום” (אדמת ריקבובית).
– חסרים אנו מים – מתרצים לו בני הבית.
– מים?! משונה! ארץ שבקיץ אין גשם יורד בה ובחורף השלג הוא בבל ייראה…
סבא מוכן להעלות מזכרונותיו כהנה וכהנה על השפע באותה ארץ ועל, ועל… על החיים הצעירים שחלפו לבלי שוב אף־על־פי שלא ראה שם בטובה. נמצא לו מישהו שמאזין לסיפור זיכרונותיו, מיד תופשו בידו ואינו מרפה ממנו עוד.
המהגרים, מגורשי יפו־תל־אביב סודרו ארעית במגרש הפנוי בסמוך לבית־הספר. חבורת העסקנים והעסקניות של המושבה צירפו מביניהם ועד, שהרי אין לך חברה שלא יימצאו בה שוקדים על תקנת הכלל או אנשים שדאגת הכלל לא תעורר בהם את יצר העסקנות. יתר על כן, נמצאו עסקניות שנתמסרו מדעת עצמן לעניני המהגרים בהתלהבות; סוכות הוקמו עשויות מחצלות, אוהלים נמתחו ויש שהשכירו חדרים בשכר מועט למשפחות מרובות אוכלוסין. החג שנתקע באמצע שיבש לעקורים תכניות הרבה. על כרחך אתה צמוד למקום עד עבור החג.
למזלם של דרי הסוכות והאוהלים יפים היו הימים עד כה, ימים של שמש ושמים טהורים. אולם לפתע חזר החורף לקדמתו, גרף עננים כבדים, אפורים, וערם אותם לערמה מעל לכיפת המושבה; הבריק הברק ורעם מתגלגל חלף כבתרועת נצחון בשולי האופק. עד מהרה התחילו נושרות במאונך טיפות כבדות ומלאות. שלוליות ניגרו בתעלות שבצדי הדרך ואחריהן באו מתרוננים פלגים שזרמו במורדות ההרים. סוכות נפרמו, אוהלים התמוטטו והמים חדרו בכל אשר מצאו סדק ופירצה.
– מה קרה? שואל סבא מבוהל. זה עתה חזר מתפילה בבית־הכנסת.
– נס, נס, שלא נרטבת. מקדמים אותו דרי הבית. זהו המלקוש. מלקוש אמיתי. ראו את הטיפות! כגודל האגוז.
– אוי מה נעשה בסוכות ובאוהלים של המהגרים?! מתעוררת חרדה בלב העסקנים. אסתר מכסה ראשה וגבה במעיל כלשהו ונחפזת בדילוגים על האבנים החלקות לעזרת הנפגעים.
נפתחו חדרי בית־הספר ומהגרים המתבוססים בבוץ השחור והדבוק שוכנו בהם. גברים ונשים נחלצו לעבודה ועם הלילה מצאו הילדים והזקנים מחסה בין כתלי בית־הספר. קומקומים הובאו ובהם מים חמים והרוחות נרגעו.
– ככתוב לא אלמן ישראל, בין יהודים לא יאבד יהודי – פסק סבא את פסוקו.
בין המהגרים נמצאת גם משפחת מרקוביץ עם אביה הזקן. דינה נוהגת, משהיא משתחררת מעול הבית, לבקר את המשפחה. האב, הרב, נפל למשכב אחר הגשם. הוא נחלש ויש חשש לדלקת ריאות. סבא חרד ביותר לשלומו.
– “קוהדה אוועצ’קו סטריגות – ווסיו סטדו בלייעת” (כאשר גוזזים את הכבשה – כל העדר פועה) – אומר הוא ונהנה מפתגמו.
ובינתים הגיע החג. בליל הסדר התאספו ובאו כל בני המשפחה; גם סוניה וביתה באו. הם קבעו משכנם במושבה כינרת. גם שם פתחו חנות מכלת ומסעדה קטנה…
בראש השולחן הושיבו את “הזקן”, את סבא. קושיות, הגדה, ארבע כוסות ומאכלים מסורתיים, שירים, הלצות וריגשה תוססת ועליזה.
ולאחר החג שוב באו ימי חול שגורים ואפורים. שוב התחילה מנקרת הדאגה ליום המחרת.
– אין אני יכולה לשבת במקום אחד – אומרת מנוחה; – עד מתי נשב בחיבוק ידים? אנסה לחפש עבודה.
– לא, לא תלכי לשום עבודה, וכי מה את יכולה לעשות? האכרים עושים את עבודתם בידיהם ואינם נזקקים לעזרה. כתבי מכתב אל מנהל הסמינר. שאלי בעצתו. דינה משיאה עצות לאחותה ומדרבנת אותה.
– אני מתבישת! – משיבה מנוחה – וכי בת יחידה אני לו?
מנוחה מיום שבאה לימה אין מנוחה בלבה, היא אחוזה התרגשות רומנטית.
– סוף סוף באתי לארץ ישראל – טוענת היא בפני עצמה. היא פוסעת במעלה הרחוב ומטפסת בין צוקים ואבנים לעבר מרומי ההר הגובל עם המושבה מצד דרום. כאן היא מוצאת אלונים, אלה וקטלבים, שיחים, פרחים שאינם מוכרים לה, אך נקל לה להגדירם ולצרפם למשפחות המתאימות: פרפרנים, מרכבים, מצליבים, וורדים… היא קוטפת לה פרחים, מאזינה לזימזום הרמשים ושוכחת את המציאות. יום יום היא כובשת שטחים חדשים במורדות ההר, מעיזה ומעפילה יותר ויותר. כאן במעלה ההר היא מתישבת על אחד הסלעים וסוקרת את הסביבה. בתים קטנים משני צדי רחוב שמשתפל והולך אל שדות תבואה בשלה, קמה זהובה ומלאה. לפני הבתים שתולים עצים צעירים, עצי נוי, עצי תמר שמתרוממים אל על.
מנוחה מנתרת ממקומה וחומקת לתוך הקמה. פרגים גבוהים לוהטים בתוך הים הזהוב בשלהבת אדומה. מנוחה נבלעת כולה בתוך הקנים הגבוהים המזדקרים זקופים, צפופים ורווחים. קרני השמש מפזזות בתוך המלענים של השיבלים ועוטרות בטבעות פז את הבלורית העסיסית “חלב כליות חטה”.
מכאן היא מגיעה עד למשעול הכבוש שמאחורי האורוות והרפתות; מימינה, בסמוך לקירות, משתטחת עשבית־בר דשנה ועסיסית, סירפדים מפיצים ריח צורבני חריף, שיחי חלמות עתירת עלווה שסועה, ובשכנותם החוח והדרדר.
מנוחה מהדקת את שולי שמלתה אל שוקיה החשופות ופוסחת על העוקצים של הגדר הירוקה. לופתת בכף ידה שיבולת כבדה זהובה. רחש של כבוד וקדושה גואה בקרבה. היא אינה תולשת את השיבלות; היא משחררת ומיישרת את הקנה בחיבה. מבין הקנים מזדקרים לעיניה הבולשות צמחי זונין בתפרחת תכלת בהירה.
– אָי! ווסילקי! ווסילקי ווסיליוצ’קי (דגניות) – קריאה של ספק השתוממות ספק התפעלות פורצת מתוכה. תמונה מקדמת ילדותה נתעוררה בזכרונה: תחילה חוורינית ולסוף ערה וחיה; היא והסבתא סימה, שגידלה אותה מיום מות אמה, מטיילות שם במולדת הרחוקה. סבתא רוכנת בין שיבולי השיפון וקוטפת את “הווסילקי”, אוגדת מהם אגודה תכולה ומגישה לתינוקת.
– “ראי, מנוחלי, מעשי־ידיו של הקדוש ברוך הוא! מה יפים הם!”
מנוחה חשה ידה הקטנה של סבתא שהיתה לה גם אם טובה במקום אמה, שלא הכירה אותה.
מנוחה מתכופפת ותולשת אגודת דגניות ומגישה אל אפה.
– מפליא, שום ריח! נדמה לי, שריחם אז היה כריח הבושם הטוב, ריח ילדות… – זה היה מזמן, מנוחה… הדגניות ההן כמשו ונמחו מתחת לשמים.
היא ממשיכה דרכה בין שבלי הקמה לעבר הרחוב הצדדי, העולה למושבה בית־גן. קרון רתום לפרידה נעצר ליד שער אחת החצרות. מנוחה ניגשת אל בעל־העגלה ומבקשת רשות לנסוע אתו כברת דרך. העגלון מסכים בהרמת יד. בקרון מצאה לה מקום נוח לגופה ולרגליה העייפות והריהי מיטלטלת בו אל מעלה ההר.
– לאן את נוסעת? שואל האכר, שבתחלה הסיח דעתו ממנה.
– לכל אשר תסע – אסע. איני נחפזת כלל, חפצה אני להכיר את הסביבה.
האכר שוב אינו שם לב לנוסעת שלו. מהוא שקוע בהירהוריו. בעיקולה של הדרך הוא פונה אליה: – אני נוסע למסחה…
– טוב מאד – צוהלת מנוחה, הזדמנות מצוינת להכיר מושבה זאת.
האכר מחייך. הוא משתומם לתמהונית הזאת שהתגלגלה לכאן.
– אני מתעכב במסחה וכיצד תחזרי משם? פונה הוא שנית. – מוטב שתרדי כאן ותחכי להזדמנות שתחזירך לימה.
– לא, לא! מבכרת אני לחכות לך שם. עד שתגמור ענייניך, אטייל לי במושבה ואתבונן.
רק עד רדת הערב חזרה מנוחה מטיול זה שזכתה לו באקראי. דינה פוגשת אותה, כרגיל, בגערה. ובני־הבית מוצאים להם עילה להתלוצץ ולספר מתוך טוב־לב בפרשת הרפתקאותיה של ה“ווילדע־חיה” (חית־בר).
כחוט צמיג נמתחים להם ימי־החול בחד־גוניותם. חיי הכפר נושמים נשימתם בקצבם המדוד.
– איזה יום היום, מנוחלי? – שואל סבא את נכדתו כשהם מתנהלים במשעול שמאחורי החצרות. כרגיל היא מוליכה אותו לבית־הכנסת.
– נדמה לי, סבא, שיום שלישי היום. הסחתי דעתי מסדר הימים.
– ודאי, יושב אדם בלא מעשה ואינו חש בחלוף הימים. נדמה לי – משפיל הוא את קולו – שכאן הלבישו את השבת בגדי חולין. את שבת המלכה צריך לקשט במלבוש נאה. למשל בקפוטה של סמט. לכתר זהב ראויה היא, מתנת בורא־העולם מראשית הבריאה. וכי לכבוד מי ברא ה' את העולם אם לא למעננו? והשבת למי ניתנה אם לא לעם סגולתו? עלינו החובה לכבדה, מנוחלי. מה דעתך? הם כאן מקיימים את השבת? נדמה לי, שהלבישוה “קוז’וך של מוז’יק” (מעיל עור של איכר).
– סבא, אל תזלזל באכרים אלה. אילו ראית איזו תבואה הם מצמיחים לנו. אל יהא דבר זה קל בעיניך, סבא, כלום ראית מימיך שדות תבואה של יהודים? שלשת האחים אברמוב כולם כאחד חורשים וזורעים במו ידיהם. הקמה שלהם – ברכת אלהים!
– יברך אותם אלהים. ילדים כאלה ואנשים כאלה! – נאנח סבא – אילמלא הם אנה היינו באים בימים טרופים אלה? אך מה פלא? משורש כזה! לא קוטלי־קנים הם. כמה זמן מתגוררים אנו כאן, מנוחהלה? אבד לי מנין הימים, כל יום דומה למשנהו, אל אחטא בשפתי, נוּ, מכאן את יכולה כבר לחזור. ודאי את מתביישת להוליך סבא זקן וחצי עוור, רחמנא ליצלן! מכאן אני רואה את השאיין (זוהר) על הדרך. אל תחששי, אעבור בזהירות את הדרך עד לבית־הכנסת.
– סבא אין אני מתביישת כל עיקר; אני יכולה לחכות לך עד שתגמור את התפילה. או שאחזור ואקח אותך משם.
– לא, לא! לכי לשלום.
*
מנוחה אינה מחמיצה שום הזדמנות שבאה לידה להיתלות בקרון שמידרדר על פני רחובה של המושבה. פעמים שהיא נוסעת צפונה ומגיעה עד פוּריה; מתעכבת על הגבעה ומעליה היא זנה עיניה ב“דוּד” הירוק. ואכן דומה “ימה לימה” (בוֹר) או לדוּד גדול. בתחתיתו בנויים בתי האכרים, ובהיקפם מתנשאים הרים וגבעות. שיפולי הדפנות מרופדים מרבד ירוק, משובץ ריקמה צבעונית; פרחי האביב בעצם פריחתם, מכאן גולשים מבטיה אל השפלה, אל תחתית הדוד; המושבה הקטנה נראית לה כולה כעל כף ידה. היא רואה את ההרים העוטרים את הבתים הקטנים כמסגרת מרהיבה.
פארווֹרפענער ווינקיל (פינה נידחת) נזכרת היא בהגדרתה של אם האברמובים. ואמנם מסוגרת וחבויה היא בסביבה זאת. כבאבני חן היא משובצת הרים וגבעות; שלווה ובוטחת היא על האדמה הפוריה הזאת; ארץ חמדה וטובה שזנה ומפרנסת את עובדיה.
תשומת־לבה של מנוחה נחה על עץ שצמרתו ירוקה ורחבה באופק הדרומי־מזרחי, דומה הוא לשומר על משמרתו. דרך עפר מתפתלת משם ומגיעה עד לעץ הבודד, ומכאן היא משתפלת ויורדת למושבה מלחמיה, חבויה ונדחת גם היא.
– עלי לבקר במלחמיה – מחליטה מנוחה בלבה, אך לא קל לה להגשים את החלטותיה. בהעדרה סבא מתגעגע לה והיום נראה לו בבדידותו ארוך ומשעמם מאד. אין לו אדם לשיחה והרי לעולם משתוקק הוא לאוזן שומעת.
מאז ניטלה ממנו האפשרות להציץ בספר קשה עליו הבדידות ביותר. והוא שופע עירנות וחיוניות; כוח זכרונו ער ותוסס, אולם מי בעל סבלנות שישב ויאזין לסיפוריו, לאגדותיו ולפתגמיו?
*
– מנוחה רובין, גם את כאן? ח־ח־ח! לא, אינני מאמינה למראה עיני. את מי לא פגשתי כאן, אך אותך?
חדוה מחבקת את מנוחה – כולה הפתעת שמחה לפגישה.
– את יודעת מי נמצא כאן בין המהגרים? חצי הסמינר שלנו! וגם גימנזיסטים כתריסר. איך התגלגלת הנה? היכן את משוטטת שלא הרגשנו בך? פגישות מזומנות לנו, בואי גם את והצטרפי אלינו. את יודעת? – בלחישה היא מספרת כמה מסודות לבה וצוחקת את צחוקה החושני, הנהנה.
– רואה אני בך, חדוה, שכבר רומנים חדשים לך, – אומרת מנוחה בצחוק.
– למה חדשים? הרי את יודעת, מי הוא ידידי הטוב? עזריאל דובוב. הוא רציני מאד ואני מחבבת אותו.
– והיכן הם הללו שהיית כל כך להוטה אחריהם? כבר הזנחת אותם? איזה לב רחב לך. פלטין מלא חדרים; את מסוגלת לאכסן דיירים לאין מספר. ואני הייתי מיעצת לך להתאהב באחד כזה. אם הוא ניתן להיות ניצוד בחכתך. שם ממול לבית שאנו גרים בו עכשיו, נמצא אחד שכזה, בחור בהיר־שער ותכול־עינים, הוא מזכיר לי את ישו הנוצרי…
– ח־ח־ח מדוע זה דוקא אני? ואת מה? אני רואה שהוא מצא חן בעיניך!?
– נוּ אני “זאסטראכובנה” (מבוטחת).
– אין אני מבינה, מבוטחת בפני מי? צוחקת חדוה. עמידתה – רגל אחת על מסגרת המדרכה ובשניה היא מחטטת בגומית שבין אבני הרחוב, מדי צחקה מסתתרות עיניה השחורות בארובותיהן המלוכסנות ובוהק עליז להן כשהיא מרחיבה את עפעפיה. שערותיה שחורות, חלקות, מקוצצות; בפרץ של צחוק מתבדרת קווצת שער שהיא מחזירה אותה בתנועה חפוזה אל מקומה.
– אני יש לי תעודה מחברת ביטוח – ממשיכה מנוחה להתלוצץ – כשם שיש תעודות ביטוח כנגד גנבות, שרפות וכדומה…
– אוי כמה את מצחיקה! אפשר להתפקע ממך! היכן היא תעודתך זאת המיוחדת במינה? – הנה היא! הסתכלי בפרצופי, בגופי ובכל חזותי שלי. בטוחה אני שאיש לא ישים לב אלי… – אוהו הו? אבל את אחת שיכולה להתאהב! את רואה פרצוף נאה שמוצא חן בעיניך, רשאית את להתאהב.
– לא, תודה! אוי אתאהב פעם ביום מן הימים בגבר שיהיה דומה לקוף. עם שכזה אולי אהיה בטוחה…
– גם גברים מכוערים כ“קוף” אוהבים נשים יפות… הם מפצים עצמם על כיעורם ביופיה של האשה.
– אוי מנוחה, מנוחה! אמנם יש לך תעודה, אבל היא מונחת אצלך כאן, טופחת היא קלות על מצחה של מנוחה. – אין רואים אותה, אבל היא קיימת… להתראות!
*
פרק רביעי: תליש עדשים 🔗
מנוחה חוזרת אל דירתה, השרויה באור עמום של בין הערבים. זהרורי היום עדיין משתהים במורדות ההרים ועל גבי חצרות הבתים. הלילה יורד מתון ושקט, רך ודמום; מאחורי הבתים רועמים אל תוך הדממה קולות עמומים; דלי חליבה נוקש, צליל ברזילי של שרשרת, שריקתו של אופן, קרון נוסע; צניפת סוס וגעיית פרה ממושכת, מתרסקת, חוזרת ומתרוממת. ריח זבל וחלב טרי מקציף שרוי בכל. על המרפסת הקדמית הנשים יושבות ישיבה אילמת. עתים פורעת הערה את אטימות השממון. הערב נתמשך חדגוני…
יושבת כאן דינה, חנה הזקנה ואסתר כלתה שכבר השכיבה את הילדים לשינת הלילה. סבא אכל את מנת החלב שלו, בירך, קרא “שמע” והתכנס גם הוא כילדים, אל מיטתו. הוא מתהפך וגונח גניחת שממון ובדידות.
– מה שלום הרב? – חוזרת שאלתו מדי ערב בטרם ישקע בשנתו.
– עדיין לא הוטב לו – עונה מנוחה. גם היא השממון מכלה בה.
– האם אין לכם עבודה בשבילי? – פונה היא אל האכרים שהצטרפו אל היושבות על המרפסת.
– וכי מה יכולה את לעשות? – שואל אותה השכן. זה מבקר יום יום בבית אברמוב. הוא נושא לפניו את כרסו, כבעל אחוזה עשיר. הוא אוהב להתלוצץ ולהלעיג על כל שנראה לו נלעג. לעולם מרחפת על פניו בת־צחוק ערמומית, פיקחית, וגם הפעם מתובלת שאלתו באבק של ליגלוג וביטול.
– אעשה כל מה שתחפוץ. אין אני יכולה להתבטל עוד. “הבטלה – אם כל חטאת”.
– נוּ, נו, הביטו נא עליה! טוב אתן לך עבודה. שם מאחורי החצר יש לי חלק שדה זרועה עדשים, כחצי דונם. עד שאמסור את התלישה לימנית, תלשי את ותבואי על שכרך.
– בשביל זה למדת בסמינר? – גוערת בה דינה. – לא תלכי לתלוש עדשים. כתבי סוף סוף מכתב למנהל.
– קל לי יותר לתלוש עדשים מאשר לכתוב מכתב ולבקש עזרה, מה בושה בתלישת עדשים?
מנוחה השכימה קום והריהי מתלוית אל בעל השדה בדרכו אל התליש. בחלקת העדשים הוא כורע, למרות כרסו, בקלות אל השיחים הנמוכים, לופת כלאחר־יד אלומה של גבעולים, שולפה, עוקרה בקלות, מנער מעליה את העפר וזורקה על הרצועה הפנויה.
– יש כאן עבודה לחצי יום. תגמרי חלקה זו – אתן לך אחרת, התחילי!
– מוטב שאתחיל לאחר שתלך לך, אני חוששת.
– טוב, אלך! – והוא נעלם מאחורי הגדר.
מנוחה כורעת גם היא ומנסה לחקות את תנופות ידו של האיכר, אך ידה אינה חופנת אלא גבעולים בודדים. היא מושכת את האלומה “העלובה”, אך זו אינה נתלשת בקלות. האיכר מנוסה, בקי ורגיל.
בתוך כך השמש מתרוממת ושולחת קרנים לוהטות על השדה ועל גבה של מנוחה. היא תולשת גבעולים בודדים ומאלמת אותן לאלומה אחת, מיוזעת ומאובקת היא מתיישבת בצלו הקלוש של אקליפטוס להנפש. גבה כואב ושער ראשה מכביד ומחמם.
בשעות הצהרים הופיעה דינה. זו לא התאפקה ובאה לעזרתה. היא מלגלגת על ההספק של מנוחה ומחילה לתלוש במרץ, אך עד מהרה גם היא מתעייפת ומתייאשת, מתייגעת וחדלה.
– לא ידעתי שזה קשה כל כך – אומרת היא כמצטדקת.
– אם הוא כבד־הגוף יכול היה לתלוש בקלות כזאת, סימן הוא שמלאכה זאת ניתנת ללימוד ולהסתגלות. אנו מתנוונות מחוסר־מעש. לכי, שובי, אני אתגבר. אל תבואי לעזור לי.
מנוחה חוזרת ומתנפלת על העדשים במרץ מחודש. תולשת ותולשת והקרחת אינה מתרחבת אלא כמלוא הקומץ.
– או, חקלאית! אוהו, כמה הספקת? נשמע לפתע קול צחוקו של אייזיק, שעבר בשדה כאלו לתומו ובאקראי. הוא פוסע לעבר מנוחה ומתכופף קלות, מניף ידו כבתנופת חרמש ושולף בבת אחת חבילה מלאה וגדושה. דיין תלישות אחדות וכבר נגרר אחריו סרט רחב, נקי ומוקרח…
– לך לך, מתחננת מנוחה, אני אמשיך… אנסה.
– נסי, נסי אדרבא, למדי את עבודת האדמה – צוחק הוא את צחוקו מטוב לב.
*
– עד מתי יעמוד השדה במלוא עדשיו? מלגלג בעל השדה – התרמילים מתייבשים והעדשים נושרים מתוכם…
מנוחה המיוגעת שותקת נבוכה, היא עמלה זה כמה ימים בלא שתראה סימן ברכה. כל מי שעובר בשדה, בשעות שלאחר העבודה, תולש בגניבה ומגדיל את ערמותיה. פעם היה זה זאב, שעבר כאן כאילו שלא במתכוון ואגב הליכה התכופף ותלש רצועה רחבה וארוכה; ופעם בא איזיק, אגב טיול, חטף ותלש בהעדרה של מנוחה.
מנוחה מרגישה שהיא מרומה ונלעגת, אך להיכנע אינה רוצה. מיום ליום הכאב במתניה מתגבר והולך.
סוף סוף הביא המאמץ המשותף את התלישה לידי סיום.
– נו, חקלאית, האם חשקה נפשך בשדה עדשים נוסף? – שואל אותה השכן הפיקח.
– אנוח קצת ואחר אתחיל בשדה החדש – עונה מנוחה בתמימות.
תרועת צחוק ממלאה את החדר. מנוחה מסתתרת בחדרה ומתייפחת בדממה.
*
מנוחה ממשיכה לשוטט במורדות ההר החוסם את הרחוב בצד דרום. היא אוספת צמחי־בר, זנה עיניה מן השדות המשתרעים בכותלי “הדוד” בהיקף רחב־מידות מסביב לבתי המושבה. רוח קלילה מלטפת בערגה חמימה את מלעני השיבולים. גלי זהב רצים נחפזים על פני שטח הקמה! השיבולים בלהט זהבן נרכנות כנמלטות מפי נשיבת הרוח. הקנים הצהיבו ונתקשו. עמידתם איתנה וזקופה. גמישים הם נושאים על ראשם את כתר הזהב המשובץ גרעינים מלאים. הקמה הגיעה לסוף הריונה.
מנוחה מתיישבת על סלע מלוטש־רוחות ישיבה נוחה. מכאן נטוים קורי חלומותיה וכיסופיה ונשלחים אל חלל העולם. יופי נסוך בשפע על סביבותיה הוא מדכא את רוחה.
– מדוע עצובה אני כל כך? – שואלת היא את עצמה.
– מצאתי את ארץ ישראל, זוהי הארץ הנכספת… לא הים, ביפו, ולא החולות שם הרווּ את צמאי לארץ; כאן, בנשימתה של האדמה השחורה ותנובתה נתגלתה לי “האהובה”. – מה את חסרה עוד מנוחהלה? מלגלגת היא על עצמה.
היא יורדת מהגבעות בשבילים מפותלים בין אבנים גדולות, שמתדרדרות למטה ממגע רגליה; צמחיה עשירה מסביב: הפרחים כבר מבשילים פירות, מפיצים כבר זרעים. צר לה למנוחה לראות את האביב המתקרב לקצו.
היא חוזרת אל דירתה בבית־האברמובים טובי־הלב. התגוררות ממושכת זאת בלי סוף ובלי תכלית מייגעת את מנוחה, עם שיחסם של האברמובים לבבי כבתחילה; אסתר שאיננה בת עירם גם היא נושאת בעול האורחים בסבר פיקח ומלבב.
מנוחה נכנסת אל החצר מצד הרחוב. על המרפסת היא מוצאת גם הפעם את “הנשים” ישובות ישיבה שקטה, לבלי שיחה. רק לפרקים נפלטת הערה שמפיגה את דממת השממון.
האויר חם; דמדומי הערב מתעבים והופכים אפלה דחוסה. מנוחה שהביאה אתה אגד צמחי שדה, מעלימה אותו מעיני המסובות ומניחה אותו מאחורי אחד הדקלים שבכניסה.
– מה זה הבאת שם, מנוחה? – שואלת אסתר כשהיא חושפת את שיניה מתוך הפשלת השפה העליונה שנתעוותה קמעה. בת־צחוק בעיניה השחורות.
מנוחה מתיישבת על השמיכה הפרוסה על אבני המרפסת; אינה עונה.
– את אוספת כל מיני עשבים, מנוחה? – נשמע קול האם מתוך הדממה האילמת – היש בעשבים אלה גם עשבי רפואה? שם בבית, היו הגויות מבינות בעשבים. מצויים היו עשבים לכאב גרון ועשבים יפים לשעול ולכמה מחלות אחרות, בודאי יש גם כאן עשבי־רפואה.
– אני אוספת פרחים – עונה מנוחה תשובה ביישנית.
– פרחים? ולנדיש (זיונית) את מוצאת כאן? זהו צמח ריחני כל כך ויפה כל כך! הוא מבשר את האביב. אתן זוכרות? הם גדלו בביצה לא רחוק מהמסילה.
– פרחים היא אוספת! ראיתן את הפרחים שלה? מתשוטטת כל הימים. מי יודע את מי היא מבקשת שם! – רוטנת דינה.
– אני מחפשת שם את בן־המלך הרוכב על סייח לבן מקציף – עונה מנוחה.
גדעון הקטן, ששמע דברי מנוחה על הסייח, נשתלהב, נועץ במנוחה עינים גדולות מתחננות.
– קחי גם אותי אתך, מנוחה! אני רוצה לראות את הסייח הלבן; קחי אותי איתך!?…
*
פרק חמישי: הסייח הלבן 🔗
מנוחה וגדעון הקטן יצאו לבקש את הסייח הלבן. הם מטפסים על הגבעה. הילד צועד באון. הוא מרחיב את צעדיו וזוקף את גבו; הוא דרוך לקראת “הסייח הלבן”.
– את רואה אותו, מנוחה? אני אינני רואה שום סייח. ספרי לי עליו. הגידי לי, איך הוא – אז אדע למצוא אותו.
– הוא לבן כמו… כמו שלג. אַ? לא ראית שלג, אבל ראית קצף של סבון כאשר אמא מכבסת, או קצף של חלב כשהוא מתחיל לרתוח. רגליו דקות. הוא מדלג על הסלעים, הבט, הנה שם, מאחורי העץ העבות. שם הוא מלחך עשב ירוק…
– אני רוצה לתפוס אותו. בואי נטפס למעלה עד לעץ.
– הוא יברח! הוא קל רגלים. הוא מריח בנחיריו את האויר וכשהוא מרגיש ריחו של אדם, מיד הוא מרים את זנבו. משוטט באויר וטס, טס כמו חץ מקשת, כמו ברק בענן. הראית פעם? וזנב לו לבן וצח. השערות ארוכות ומבודרות, פרועות. הבט, הנה שם מאחורי ההר ההוא אני רואה משהו לבן מתנפנף ברוח, אולי זנבו הוא זה, הרואה אתה? – לא, אין שם שום זנב. שם עננה לבנה. הרוח מפזרת אותה. אני רוצה את הסייח! – תובע גדעון ומתמרמר – אני אקפוץ על גבו ככה, ככה ואביא אותו אל האורווה שלנו.
– לא תוכל לרכב עליו, כי אין לו אוכף…
– אָ, שטויות, אוכף! אני חזק, אני גיבור. אינני צריך אוכף. יש לו רעמה?
– רעמה לו עצומה – אומרת מנוחה מתוך הגזמה, – גם היא לבנה. וכשהסייח כועס הרעמה מתרוממת ומתנפנפת כמו ענפי העץ בסערה.
– אני רוצה את הסייח – חוזר גדעון על דרישתו.
– לא קל למצוא אותו. ואולי נראה אותו בפעם אחרת? נלך גם מחר לחפש אותו. טוב?
*
מנוחה אינה מרבה לשבת בבית. משגמרה טיפולה בסבא ומילאה פקודותיה של דינה, היא יוצאת אל הרחוב. כל קרון שרתום לפרד או לסוס מגרה את יצרה. היא מרימה יד ומבקשת “אונטרפורון” (טרמפ). כרגיל אין היא שואלת לכיוון הנסיעה. אין רצונה אלא לראות ולהתבונן. לזון בעיני רוחה את ימה (יבנאל) וסביבותיה.
אייזיק כטוב רוחו עליו מעלה את מנוחה בראש הלצותיו: – מנוחה לאן נסעת היום? – מנוחה, מנוחה רוצי מהר אל “הקריץ”, ראיתי שם קרון, הוא מחכה לך. תשוקתה לנסיעה מפורסמת בכל הרחוב. מנוחה אינה נבוכה מההלצות, אדרבא היא נהנית מהצחוק הלבבי המהדהד בחדרי הבית ובאויר המרפסת. אין היא מחמיצה שום הזדמנות שבאה לידה. עדיין היא שיכורה מיופיו של העולם החדש שנתגלה לה כאן. וכך נתגלגלה באחד הימים לסג’רה.
– מה ראית בסג’ירה? צוחקים אנשי הבית.
– ראיתי שצריך ללמוד להכיר את האדמה ואת הדרים עליה, עלי ללמוד הרבה, הרבה. אי אפשר ללמוד את החיים כשיושבים ישיבת “פטריה במקום אחד”.
– סוף סוף אני שמחה, כנראה האכילוה שם דבש בלענה – מלגלגת דינה.
מנוחה מקדימה לשכב לישון עם ראשית האפלה. אין נוהגים להעלות אור מחשש יתושים. היא יגעה. הרגלים עייפות והגוף כוו רצוץ. אך דיכדוך הנפש קשה מהם.
– למדתי משהו בטיול זה ואינני מתחרטת – אומרת מנוחה לעצמה – עתה כשההליכה ברגל לסג’רה היא כבר מאחרי – אוכל לזכור אותה כאפיזודה מענינת בחיי. הרהוריה נפסקים והיא שוקעת בשינה עמוקה וממושכת.
– מנוחה, מנוחה, קומי!
מנוחה נעורה בבהלה. היא נעקרת מתוך שיכחת המציאות; היא מתיישבת על הספה ומציצה מבוהלת לעבר החלון הפונה אל החצר. מאחורי החלון תלויה אפלה כחולה. קרון נרתם ושקים כבדים נעמסים עליו.
– מנוחה, מנוחה, התעוררי, נוסעים לג’יסר! מכריז אייזיק ודופק על חלונה. קול צחוקו משתפך באפלת החצר ואחריו מהדהד צחוק אחר.
– מה אתה אומר, אייזיק? – שואלת מנוחה האפופה עדיין קורי שינה.
– נוסעים לג’יסר, את רוצה לנסוע? אל תחמיצי את ההזדמנות – לוחש אייזיק מאחורי החלון.
– שכבי כבר! אינך רואה שעושים אותך לצחוק? ואת מוכנה, אחרי ההרפתקה לסג’רה, לנסוע שוב? נוזפת בה דינה.
מנוחה אין הלעג פוגע בה; יבושם להם הצחוק. ראשה נופל על הכר והיא חוזרת ונרדמת תרדמה עמוקה.
– אך היכן היא ג’יסר זאת ומה יש שם?
– לא נסעת אתנו – צוחק אייזיק למחרת, הפסדת; היה כל כך מענין.
– מה יש שם? – חוזרת ושואלת מנוחה בסקרנות.
– אוּ איזה פלא! טחנת קמח ערבית על הירמוק – צחוק אדיר מתנפץ שנית.
– חבל שלא נסעתי. מי יודע אם אראה פעם את ג’יסר…
*
מנוחה ממשיכה לשוטט במורד ההר. גדעון הקטן מתלווה אליה מתוך תקווה לראות את הסייח הלבן.
מנוחה מתכופפת אל הצמחים שמסיימים את פריחתם; היא מתבוננת בסקרנות לתמורות המתמידות בעולם מופלא זה של צורות וצבעים. ואילו גדעון עיניו נשואות אל מרחבי ההר; הוא צועד ברגליו הקטנות בעקבי מנוחה. היא מושיטה את ידה אל ידו הקטנה, אך הוא שומט אותה; הוא זוקף את קומתו ומבליט את כתפיו, אין הוא ילדה, גיבור הוא!
שקוע בהרהוריו ובתשוקתו הוא שוכח את “גבורתו” ונאחז בשמלתה של בת לוויתו. היא לופתת בהיסוס את כף ידו. אינו מתנגד עוד. הם מתיישבים על סלע שטוח ונועצים את עיניהם בשמש. קרניה רפות, יגעות.
– את ראית אותו? ראית אותו באמת?
– ראיתי וגם כעת אני רואה אותו. אני עוצמת את העינים ורואה את הסייח הלבן. בעינים אחרות. יש לי זוג עינים אחרות; נסתרות הן בתוכי, פנימה; גם לך עינים כאלה.
– כמו בחלום? אני חלמתי בלילה. ראיתי אותו. אבל זה שקר, זה לא אמת. את רואה אותו? ספרי לי איך הוא?
– הוא לבן, לבן! עינים לו ארוכות, כמו לכל סייח, אך הן מבריקות, קורנות ככה! כך. מכל עין יוצאות קרנים לוהטות כמו אלה של השמש, בעינים האלה הוא רואה את העולם הסובב אותו. הוא חרד. תמיד הוא דרוך ומתוח, הוא איננו רוצה שיכלאו אותו באורווה, אוהב הוא את החופש. שומע הוא רשרוש או רחש קל שבקלים מיד מצליף בזנבו, מכה בפרסותיו הקטנות והחזקות ושועט לו רחוק, רחוק. אין הוא רוצה לעבוד לאדם.
– איפה הוא?
– הוא מתרוצץ בשדות, בעמקים ובהרים, ואולי הוא שם? אתה רואה משהו לבן מתרומם שם מאחורי העץ ההוא.
– את משקרת, מנוחה, גם זה ענן כמו אז. הוא נעלם, אבל אני אראה את הסייח, אראה אותו בעינים אלה שלי, לא בעינים עצומות. אגדל ואהיה חזק כמו… כמו סבתא שלי, ואז אתפוש אותו ברעמתו הלבנה ואקפוץ כך. הוא חובק ברגליו הקטנות את הסלע: – אעלה על גבו ואדהר רחוק, רחוק. מה יש שם למעלה.
מנוחה מעבירה את “עיניה הפנימיות” על פני מפת ארץ ישראל הגדולה של ספיר, מפת חלומותיה לימים כשתעמוד ברשות עצמה; צבעים חומים, ירוקים וצהובים לפניה.
– אם תעלה על ההר הזה תמצא שם עוד הר. ואחר כך עמק ושוב הרים ועמקים ואחר כך באים לארץ שכולה צוהב; זהו מדבר; ושם רחוק במדבר מתרומם הר גבוה עד לב השמים.
מנוחה ממשיכה לשזור את יריעת האגדה; עיני גדעון נעוצות בעיניה. הוא עוקב אחרי כל תנועה בידיה, העוויה בפניה וברק בעיניה. היא עצמה נישאת עם גדעון הדוהר על הסייח הלבן ושוכחת את המציאות.
– לאן נגיע אחר כך? – שואל הוא במתיחות.
– אחר כך באים עד ההר שלפני הרבה הרבה שנים עלה בו משה רבנו.. קוראים למדבר ההוא מדבר סיני ולהר – הר סיני…
– נוּ! ומה היה הלאה?
– שם משה קיבל את התורה.
– אני אטוס לשם, תראי, מנוחה, האמיני לי. אני אכבוש את המדבר ואת ההר, אני… אני, אולי גם אני אקבל את התורה – גדען נישא על גבי חלומותיו, נלהב ממעשי־הגבורה שלו בעתיד.
– גידילי, תיקח גם אותי אל ההר?
– לא, ילדות אינן יודעות לרכב בלי אוכף. ובכלל את כבר תהיי אז גדולה כמו סבתא שלי.
– גם אתה תהיה כבר גדול כמו סבתא שלך, כך אמרת.
– לא, אני אהיה גדול כמו משה ההוא.
– אנא, גידילי, זכור אותי אז; אל נא תשכחני.
– טוב, אזכור, אך לא תוכלי לרכב על הסייח, באמת לא תוכלי.
*
סבא חזר מבית־הכנסת במצב רוח מרומם. הוא מתהלך בחדר האמצעי כשאצבעותיו תחובות באבנטו מאחור. פוסע הוא הלוך ושוב, כאדם שמתכונן לדרך רחוקה, ואגב כך שר הוא בקולו הערב: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי אתה עמדי”. לבסוף הוא מתיישב בקצה השולחן הארוך שבמרפסת ופולט אנחת רווחה. אַ! טאַטע מאיינער! (אבא שלי).
– שתה, סבא, את החלב! אומרת מנוחה ומקרבת אל ידו את הכוס.
– הרב, נוּ, הרב מת; מעתה אינני ירא למות בפינה נידחת זו. אם הוא קבור כאן ליד “ההרוגים”, מה לי להתיירא מפני בית־הקברות הזה?
כילה ארוחתו ומתכנס במיטתו מאושש ומעודד. שעה ארוכה ממלמלות שפתיו “שמע ישראל”, נאנח, גונח כדרכו, אוֹי טאַטע טאַטע!
מנוחה עצבות רבה יורדת עליה. צר לה על סבא המשלים עם הקץ. עדיין שופע הוא חיוניות, ערנות ושמחת חיים. ואף על פי כן הוא מכונן “לדרך כל הארץ”. האם גזירה היא שנגזרה על יצירי העולם להשלים עם המות? אך מהי סיבת פחדו להיקבר בקירבת השומרים?
אין מנוחה מעיזה להתקרב אל השומרים ולהכירם. ביתם במעלה הרחוב, מצד ימין. מדי ערב בערבו הם מתכנסים בו. הם באים לכאן רכובים על סוסות מבהיקות. גופם עטוף עבית צמר גדולה וחומה; העביה רחבה והיא יורדת ומשתלשלת למטה משני צדי הסוסה; רובה מזדקר כלפי מעלה מצד הב; הראש מצונף כפיה לבנה, ועקל שחור דמוי־נחש מפותל עוטר אותו. חגור מלא תלוי לו באלכסון על החזה או באזור. הפנים מעולפים, חמורים ודרוּכים.
מנוחה מתעכבת כפעם בפעם ליד שער הכניסה ומלווה את השומרים במבטה, לבה רוחש להם כבוד והערצה.
בראשית הערב נדלקת מנורת נפט קטנה בסמוך לחלון הפונה לרחוב, ומתוך הבית מתחיל בוקע דיבור קולני, ויכוח ער, ספוג מרירות. האידיש ידה על העליונה כאן. והנה נראים התורנים בצאתם לשמירת לילה ועמהם הבחורות היוצאות ללוותם.
כף הרגל נתקעת במשוורת, תנופת רגל אמונה, והסוסה מקבלת את הרוכב בהכנעה. הסוסה צועדת מתונות במשעולים סביב המושבה ובמרחבי השדות.
כבר נזדמן לה לשמוע על “השומר”, אך עד עתה לא המחישה דמותו.
זכורה לה למנוחה פגישתה הראשונה עם ה“שומר” בבן־שמן. היא נשארה ללון שם עם כיתתה. כל אותו לילה לא עצמה עין, שירה נוגה בקעה מדממת השדות והכרמים וצבתה את לבה. היתה זאת השתפכותו של השומר הרכוב על סוסתו. ככל שהתקרב אל בתי הישוב עמקו געגועיו והחריפו. היו אלה געגועים על בית־אמא… לעולם לא תמחה אותה שירה מנשמתה.
– מי יודע היכן הוא אותו שומר? העודנו חי, העודנו שר? גיבורים וקדושים, זכים וטהורים. וסבא חושש לשכנותם בבית הקברות!
*
את הערבים מבלים כרגיל בישיבה מדמימה רוויה שעמום ושממון על המרפסת הקידמית. צליפת יד על פני המצח, טפיחה על זרוע, נפנוף אצבע מסביב לאוזן, מוציאים את השתיקה מקפאונה.
– יתושים! קובלת מישהי.
– הללו לפחות מכריזים על זממת הרצח שלהם בזימזום; גרועים מהם היבחושים למיניהם, שבאים עליך כגנב במחתרת; נועצים את חדקם ומוצצים את הדם בחמת רצח.
– מה לזאב שהתחיל מאחר בלילות? נזרקת שאלה לתוך האפלה.
– הוא מחזר אחרי הבלונדינית, בעלת הצמה הגדולה, הזהובה. לשוא הוא רודף אחריה, המסכן. וכי בת זוג היא לו? והוא כלום בן־זוג הוא לה?… סתם מתענה.
– הוא רודף אחרי הזהב – מצטרפת מישהי אירונית.
– לא כל שנוצץ זהב הוא.
– לכי בקשי היגיון בדרכי האהבה.
מנוחה ישובה על גבי מחצלת ליד דינה המנמנמת. בחדר הקטן ישן סבא. הגיעה השעה לסיים את היום. חוסר־המעשה הממושך הזה שרק הלילה ישים לו קץ.
בינתים חוזר זאב. הוא מקופד וכבד. דומם הוא שוכב על המחצלת ליד מנוחה. מתכנס תחת שמיכתה ומרעיד בכתפיו. מנוחה שולחת את ידה על עיניו. הדמעות נושרות מעיניו על ידיה ועל צווארה. היא טופחת קלות על גבו ומעבירה אצבעותיה בבלוריתו, צערו הצורב נוגע ללבה. היא מנחשת… היא מבינה את אכזבתו, יאושו ועלבונו.
– מה הם עושים שם? כך, לעיני כל? בפרהסיה? – רוטנת האם.
הכסא שהיא ישובה עליו בכל כובד גופה חורק תחתיה.
זאב נרגע. שוב אין הוא רועד ומעין דמעותיו נסתתם. הוא מתרומם מעל המחצלת, מתגלגל ויורד בזחילה מהמרפסת. משם הוא צועד בצעדים כבדים לעבר הבית השני.
מנוחה מורידה את השמיכה מעל ראשה, מתיישבת וסוקרת בהשתוממות את המרפסת שהתרוקנה כליל, ומדברת על לבה: – מה חשבו עלינו? ובמה חשדו אותו? צאי וספרי לבריות את רחשי הלב ואת תהומות היסורים של הזולת. הלך לו לבכות בכרו. והיא, חברתי זאת, משחקת בו כשחק חתול בעכבר.
פרק ששי: אנשים ארבעה וחמור אחד 🔗
חדוה פגישותיה עם עזריאל נפסקו. היא כרוכה עתה אחרי אלחנן ומרבה להיפגש עמו; בחברה וביחידות.
מנוחה מרגישה ברשת הנארגת והולכת מסביב לשניהם; חדוה אינה מזדמנת לה עתה אלא באקראי, ואז היא מתעכבת וחוטפת שיחה של חברות טובה. סגורה היא ומאופקת כלשהו, אך הסוד הכמוס בוקע מכל ישותה.
הבית שקוע כבר ראשו ורובו בשינה או בטרם שינה. סבא ושתי נכדות, גם הם מכונסים במיטותיהם. דינה על הרצפה, מנוחה על דרגש הקרשים. מתוך אפלת הלילה ודממתו עולה קריאה־לחישה של חדוה.
– מנוחה רובין! בואי, צאי! מנוחה! קוראת היא לבסוף בהרמת קול.
– לא תצאי! – גוערת דינה משפל משכבה.
–מנוחה, מנוחה רובין, בואי, צאי – חוזר הקול ומתחנן, לוחש ומפתה.
– לא, לא! אני לא מרשה. אני יוצאת אליה ואגיד לה שאת ישנה.
– לא תצאי ולא תשקרי! אני אצא ואשוב מיד – אומרת מנוחה; היא לובשת את שמלתה ויוצאת. ברחוב מול הבית עומדת חדוה ולצדה אלחנן.
– מטיילים היינו על פני רחובות המושבה, לאורכו של הרחוב הראשי עד הצטלבותו וחוזר חלילה, חי־הי־הי – מתגרגר צחוק חנוק מגרונה של חדוה – שקט ודממה מסביב. הכל ישנים; אמרתי אקרא לך וצטרפי גם את אל סיבובינו. ח־ח־ח! שמעתי את גערתה של אחותך. היא שומרת עליך? אך הגידי היכן את מתרוצצת כל הימים? אין רואים אותך ואין שומעים עליך.
– נודדת אני בעולם הזה; אני רוצה להכיר את הגליל, את הסביבה – מסבירה מנוחה בקול חלוש משהתרחקה מהבית.
– כמו בנימין מטודלה; גם את מחפשת – מעיר אלחנן.
מיד מתיצב בדמיונה של מנוחה יהודי נמוך־קומה כרוך עטיפות עטיפוֹת, חלוק על גבי חלוק; שק, שפיהו קשור, תלוי לו על כתפיו; תיק הטלית תחת בית שחיו ומטה הנדודים בידו; זקן שחור מגודל לו וצניף לראשו. זאת הדמות שנחרתה בזכרונה מאז למדה עליו.
– לא, אינני בנימין מטודלה – עונה מנוחה מהורהרת. – אני דומה לעז שרגליה האחוריות כבולות וצווארה קשור בחבל ארוך אל גזע עץ. העז משחררת את רגלה האחת מהכבל והרגל השניה גוררת אותו אחריה; בנגיחה היא שומטת מעל צווארה את עניבת החבל והרי היא מתרוצצת חפשיה לחפש עלה רענן להחיות את נפשה היבשה; ואולי ייקרה לה בדרכה גם מעין מים חיים או נחל שוקק שירווה צמאה. ואחר תוכל לחזור אל החבל ואל הכבל.
– “בכרה קלה משרכת דרכיה” – מעיר אלחנן מתוך האפלה.
– אוהו! בחור זה שייך כנראה לאלה שתרמילם מלא אוצרות־לשון, שרכשם עוד שם בחדר ובבית־המדרש – מהרהרת מנוחה. – אני מדי דברי נזהרת בלשוני שלא אשבש משהו, ואילו הללו, אצלם הפסוקים והפתגמים נושרים להם, ניגעה קלה, כמרצע מתוך מרצוּף.
שלשתם מהלכים במעלה הרחוב. הבתים מעולפים בגלימה שחורה.
מנוחה משהה מבטה על המנורה המהבהבת בחלון בית־השומר. דעתה נתונה אל השומר הרוכב שם, בשחור הלילה על סוסתו על פני שדות המושבה.
– ח־ח־ח! במה שקעת שם, מנוחה? מה לך עומדת פתאום? בואי ונמשיך בטיול, תספיקי לישון. כל כך חם ומחניק בחדר, גם אני התחמקתי מהבית.
– החושך כה רב שאין רואים אלא את הטיח הלבן בין האבנים השחורות של הבתים – אומרת מנוחה כנפחדת.
– הי, מצאה ענין, מלגלגת חדוה.
– בואנה, נשב קצת כאן בקמה מאחורי מנדלביץ.
הם מסובבים את הבית האחרון משמאלו של הרחוב. בבית זה חנות מיוחדת לאיכרים; הכל בה לאיכר; בשעה זאת היא סגורה על מסגר. משמגיעים אל אחורי האורווה והרפתות פושט אלחנן את מעיל העור שלו ושוטחו על פאת השדה. נשמעת חריקה יבשה, הקנים היבשים נשברים וקורסים תחת נטל גופם. אלחנן שוכב באמצע, מימינו מתפרקדת מנוחה ומשמאלו שוכבת על צדה חדוה.
– חבל על השיבלים. מעכנו אלומה שלמה – מעירה מנוחה.
– אין דבר תתישרנה באור הבקר – מרגיע אלחנן ומתהפך על בטנו. הוא מניח את ימינו על חדוה ושמאלו על מנוחה. חדוה זזה ומתקרבת אליו. מנוחה מרגישה בכובד כפו על חגורת שמלתה; מנוחה נבוכה. מה עושים במקרים כאלה? אך מיד היא שומעת נשימה עמוקה שמתוך תרדמה. לאט לאט היא משחררת עצמה מידו. הוא מניחה תחת ראשו.
מנוחה עיניה נעוצות ברקיע השמים; כוכבים בורקים, מהבהבים ומנצנצים על רקע כחול־שחור. קמעה קמעה מתרגלות העינים לאפלה; האורות במרום מקלישים את שחור הלילה. שביל החלב משתפל ויורד כלפי האופק הדרומי. מנוחה מלקטת מתוך הגוש הלבן, שמראהו כ“חלב־חמוץ”, יהלומים תכולים וירוקים וחופנת מלוא־הכף בדמיונה. פתע נתלש גץ והוא טס בשביל מואר עד לדעיכתו באפלת ההרים. דומה עליה כאילו הגיעה שריקת הכוכב הנופל עד לאזנה. לרגליה, מאחורי חומת הרפת, עולים רחשים אלמים בעיטת פרסה, צליפת זנב, מרחוק בוקעת געיה עמומה ונוגה: מואו! מואו!
– היא מתגעגעת אל הימים במרחקי הדורות – מצטחקת מנוחה, אז היתה בהמת־בר; נטולת־עול רעתה באחו, שתתה מים צלולים מהנחל השוקק, אח, מסכנה! עתה כבולה וכלואה את באפלת הרפת.
מנוחה שומעת טפיחה רכה וריח גללים חמים מתפשט מבין מרישי הגג. סמוך לקיר מתנשאים סבכי הסרפדים והקוצים למיניהם. היא שומעת טיפטוף של טיפות על העשב היבש. חריף ומשכר ריח השחת הרטובה. ריחות הכפר ממלאים אותה עדנה ורחשושי הלילה מזינים את חושיה. היא שולחת ידה ושובלה בטל של יצועה. היא קמה על רגליה.
אלחנן נעור נחרד. הוא עומד על ברכיו ומתבונן כמתוך חלום בשתי הבחורות שלצדו.
– מה זה? נרדמתי כמו הרוג. איזה טל ואיזה ערפל. נקבל התקפת אישיאס, בואנה, נשוב אל המושבה, אם מנדלביץ' יראה אותנו בקלקלתנו, יכריח אותי מחר לשאת אחת מכן לאשה. שומר מוסר הוא.
– אם תוכרח לשאת אח מאתנו מוטב שתקח אותה, את חדוה – צוחקת מנוחה.
הבית שרוי בדממת אפלה. מנוחה נכנסת חרש, ברגל יחפה, כשסנדליה בידה. הדלת פתוחה לרווחה. היא ניגשת בזהירות אל הדרגש, פושטת את שמלתה ועולה על משכבה.
– איפה היית עד כאן לאחר חצות? – רוטנת דינה ממשכבה – זו לך הפעם האחרונה, אני אומרת לך, שתגררי אחרי חברותיך? אני מזהירה אותך, שאם יישנה המקרה, אצא ואגרש אותם.
רק מששמעה מנוחה את שנתה הרגועה של אחותה הבכירה, הניחה את ראשה על הכר והתמסרה לשחזורם של אירועי הלילה הזה. ביד זהירה היא מקפלת כל תמונה ותמונה וגונזת אותה בחביוני נשמתה. עד מהרה באה השינה המנחמת המשכיחה מלבה כל מרירות ועלבון.
– איפה היית אמש, מנוחהלי?
סבא מעיז לפתוח בשיחה אינטימית עם נכדתו האהובה, רק באין אדם זר חוצץ ביניהם. הם מתנהלים יום יום בשביל האחורי בדרכם אל בית־הכנסת.
– חברה קראה לי. יצאתי לטייל קצת, ישבנו ופטפטנו ארוכות עד שאיחרתי לשוב. דינה מתרעמת עלי, שאני מתרוצצת… היא חושדת בדברים שאין בי… אני מאד נפגעת מחשש שוא, סבא!
– אל תצטערי, מנוחהלי, מי שחושדים אותו חינם מובטח לו מזל טוב. אל תשמעי לה… לכי, צאי ותהי מעורבת עם הבריות. השנים הצעירות חולפות חיש קל “כעלעל על פני המים”. מי שרגלים קלות לו ועיניו בריאות יברך את השם ויתענג על מנעמי החיים; דינה רוגזה תמיד. אילו ריחם השם והיתה “ווליובנזיך” (מתאהבת) במישהו… הגידי לי, מנוחהלי, וכי אין כאן בחורים?
*
והימים נוקפים חדגוניים בזה אחר זה ללא שינוי ותמורה. מנוחה נינוחה כבר מעבודתה בשדה, שוב אין המתניים כואבות כמקודם, רק השיזוף לא סר עדיין מפניה.
– אלך לבקש לי עבודה כלשהי – אומרת היא לאחותה בנימה הססנית.
– מה!? עוד פעם תל… ראינו יכולתך וגבורתך.
– וכי אין עבודה אחרת אצל האכרות? לתקן, לכבס, לעבוד בלול או טיפול בילדים – עומדת מנוחה ומונה את כל המלאכות כמבקשת הסכמתה של דינה, ואפילו חינם אין כסף, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידים ולהתנוון. “סידי אוּ מוריה אי ז’די פוגודו”. (שבי על חופו של ים וחכי למזג אויר צח), מסיימת היא בליגלוג מר כלפי עצמה.
– כתבי למורה שלך, למנהל. בקשי עבודת הוראה, במקום להתרוצץ סתם, לרדוף אחרי הרוח בשדה. חפשי את כתובתו וכתבי.
– מנוחה רובין! מנוחה רובין! מחפשים אותך! – נשמע קולה של חנה זהובת הצמה. בפתח הבית עומד המורה לבוטניקה. הוא לוחץ את ידה של מנוחה הניצבת לפניו נבוכה.
– שמעתי עליך, שאת עוסקת בחקלאות, ח! חקלאות ממש! רואים, רואים! כל כך השחרת ככתוב: שזפתך השמש"…
מנוחה זרם דם פורץ ומציף את פניה. לבה נצבט בקרבה.
– נוּ, מה יש להתביש. כולנו דומים הננו לפטריה שנעקרה עם “התפטיר” שלה והריהי מרחפת בעולם תלושה ואינה מוצאת מנוח לנימי שרשיה. הנה אני הפכתי להיות נווד. נודד עם תרמילי ומקלי ומודד את הארץ, כאברהם אבינו ז"ל, לאורכו, רק לאורכו ולא לרוחבו; מתבונן ולומד. כלום יכולתי למצוא הזדמנות נפלאה מעין זאת כשאני צמוד למקומי הקבוע?
– שב, אדוני – אומרת דינה ומקרבת כסא לאורח – מנוחה, הגישי כוס תה. מנוחה עדיין עומדת לפני האורח כמשותקת. מבוכתה לא סרה מעליה.
– לכי, חנה, אל תחכי לי. מודה אני לך. אמצא את דרכי בחזרה. הוא מפשיל את שפתו בעיוות מה כלפי זוית הפה וצוחק בגירגור שעולה ממעמקים ונעלם בין השינים. הצחוק פורץ מבין שפתיו גלים גלים.
– אם כן, רובין, מאז ראיתיך מגדלת צנון לפסח נתעשרנו בנסיון רב. ח־ח־ח אל תפלי ברוחך, הייתי בטבריה, בירת הגליל. אוּ, מה ראו עיני! לא יתואר ולא יסופר. ערב רב של מהגרים, ילדים וילדות מתפלשים בזוהמתה של העיר, עדיין לא היית בטבריה? בקיצור, רובין, מצאתי שם את נשר ואת פרץ. הלא את מכירה אותם מבית־הספר לבנות בנוה־צדק! הם בהולים ומבולבלים… אוספים ילדים ומחפשים חדרים לפתיחת כיתות. מנהל הסמינר גם הוא נמצא לא הרחק מכאן; בגליל העליון, בראש פינה. אמשיך בנדודי, ודאי אראנו שם, אספר לו את שראו עיני וגם אותך אזכיר לפניו. אל יאוש!
– שתה כוס תה, אדוני – חוזרת דינה על הזמנתה.
– לא, תודה, בחום כזה? כוס מים קרים, בבקשה! הוא גומע את המים בלגימה אחת ויוצא.
תקוה כמוסה מתעוררת בלב שתי האחיות.
*
לעת ערב באה חנה. עמדה בשער הכניסה: – מנוחה רובין, באתי אליך בהצעה: אני, עזריאל דובוב ואחיו הקטן עורכים טיול לראש פינה. הצטרפי אלינו. אומרים שאת מרבה לטייל ברגל, לא תכבד עליך הדרך הארוכה. רק חמור אחד יהיה ברשותנו. ארבעה אנשים וחמור אחד. ח־ח־ח. שתי הבחורות פורצות בצחוק בבת אחת.
הצטרפי אליהם – מזרזת דינה את מנוחה. קחי מעט בישליקים. קחי גם לחם, אולי תקני משהו בדרך. בדקי היטב את הסנדלים שלא יהיו מסמרים.
בשעת בוקר מוקדמת נפרדת מנוחה מדינה בנשיקה, נושקת גם את ידי סבא ויוצאת לראש פינה.
דובוב הקטן רוכב על החמור ומנוחה רצה אחריו. עזריאל וחנה צועדים בריחוק מה לפניהם. מראות הוד נגולים לעיני מנוחה, אך החום ואבק הדרך מטמטמים את חושיה. משהגיעו לפסגה נגלה לעיניהם נופו הדומם של הים ושל ככר הירדן. יורדם ועוברים את המושבה כינרת, הקטנה, העלובה. והנה הם ליד חמי טבריה. עוצרים את החמור, יושבים על החוף וסועדים את הלב.
– עיפת, מנוחה – שואלת חנה – מעכשיו את רכבי על החמור, לא כן? – פונה היא אל האח הצעיר של עזריאל.
– לא, פוסק הוא, אני עיף.
ושוב צועד החמור בצעדים מדודים, זעירים, ומנוחה מדדה אחריו. רגליה צבו וסנדליה מלאו אבק־סיד הדרך.
עזריאל וחנה מקדימים את החמור בכל עיקולי הדרך, ובאין רואה הם מתחבקים ומתנשקים. הללו, האח החולה שלא גמל עדיין ומנוחה המיוגעת אינם שמים לב ואינם מרגישים בהתנהגותם.
חנה היא עתה נחמתו של עזריאל, שחדוה עזבתו והלכה אחרי גבר אחר.
והדרך ארוכה, דרך עגלות מאובקת, לבנה. הכפיה שמוטה לה למנוחה על כתפיה והראש סחרחר מלהט קרני השמש האבק מכסה את פניה וחודר לעיניה. בפיתול האחרון של הכינרת עושים חניה שנית. מעתה הדרך מתרוממת ומתרחקת מהחוף.
– את עייפה? חוזרת ושואלת חנה את מנוחה – לא תארתי לי שהדרך ארוכה כל כך! אני כמעט שאינני עייפה. איני מרגישה כיצד עוברת הדרך – היא זורקת מבט לעבר עזריאל ומצטחקת צחוק רב־משמעות. הוא משיב לה בחיוך נסתר ופונה אל אחיו.
– עכשיו אתה תלך קצת ברגל ואנחנו נתחלף ונרכב על החמור! כן!?
– לא, – עונה האח קצרות, מטפס ועולה על גב החמור.
חום היום רפה ועם העליה לראש פינה מתמזג האויר. הנשימה מתרחבת, העיפות מתפוגגת והזיעה מתאדה ונעלמת. מאובקים, יגעים ותשושים, מגיעים לעיבורה של המושבה. עזריאל ניגש לפתחו של בית, שמרפסתו קרובה לדרך.
– כאן גרה משפחה של מכרים – מסביר עזריאל לחנה, – יקבלונו בסבר־פנים ויתנו לנו מקום ללון.
הדלת נפתחת לרווחה ואשה צנומה, שחורת שער ושחורת עינים, מאירה פנים לאורחים.
– בואו, בואו, היכנסו, אורחים יקרים, או! איזו הפתעה נעימה! כולכם גולי תל־אביב. מה שייך, בני־עיר אתם. זאת מנוחה רובין? אל תחששי ואל תתביישי, ביתי פתוח לפניכם, יקירי! שבו ונוחו ואני מכינה לכם, כרגע, סעודה קלה; דרך כזאת ברגל!…
– ארבעה אנשים וחמור אחד, מצטחק עזריאל.
מהחדר הפנימי יוצאים נער ונערה, פניהם שופעות אצילות ומבוכה. רק לעתים רחוקות יפקחו אורחים את פינתם השקטה.
– ילדים, ראו! כל אלה מתל־אביב הם – מתרגשת האם – זהו בני אריה וזו בתי אידה. רק הם בבית אתי. אח! חבל, חבל שפנינוּצקה ובלצ’קה אינן בבית. הן עובדות בבית־היתומים בצפת. ואהרנצ’יק איננו ואין אני יודעת איפה הוא עתה. שבו ואיכלו. על השלחן לחם, גבינה ומלפפונים.
– זהו כל מה שאפשר להשיג עכשיו במושבה. מיד תקבלו תה. אולי מישהו רוצה חלב? חלב קל להשיג אצל האיכרים.
אחיו הצעיר של עזריאל מקבל כוס חלב.
– ראי, מנוחה, פונה אליה חנה, אני ועזריאל נעלה לצפת ניקח אתנו את החמור. את תלוני כאן אצל הגברת יעקובי. דיברתי אתה. מחר תשובו לטבריה בדליז’נס; עזריאל ידאג לשני מקומות וישלם דמי שניכם. מסכימה?
מנוחה לבה עייף ומדוכא. לשם מה נגררה כל הדרך הארוכה הזאת? והרי היתה כוונתה לראות את פניו של מנהל הסמינר. שתיקתה מתקבלת כהסכמה. חנה ועזריאל יוצאים עם החמור בדרך העולה לצפת. מנוחה נשארת בביתה של הגברת יעקובי.
– את מרוסיה? לפי האקצנט אני מכירה בך שאת מדברת רוסית, ומיד עוברת מרת יעקובי בקלות ובשטף־הדיבור אל הלשון השגורה בפיה. מחיצת ההתנכרות נופלת, הלשון המשותפת מקרבת את הלבבות. זיכרונות, חויות ויסורים נזרמים מלב אל לב. מהחדר השני בוקעים צלילי כינור.
– זהו אריה בני מנגן בכינור. גם אידה מנגנת, אך היא ביישנית ונחבאת אל הכלים. כל ילדי מוכשרים. ולכולם לב זהב. אינטליגנטיים… לשבת באות הבנות מצפת ומספרות על בית־היתומים.
מנוחה מגוללת לפני המארחת את מצבה הקשה, מטרת בואה לכאן ורצונה לראות את ד"ר רוטוב.
– אל תחששי, מנוחהלי, הנה הוא יושב על המרפסת, שם בבית מנגד. מתגורר הוא אצל חבריו, מורים גם הם, אנשים נפלאים; אני אלווך. ספרי לו, הגידי לו, שמא יוכל לחלצך מהמיצר.
מנוחה אינה מעיזה לעבור את הרחוב. כל הדרך הארוכה עד ראש פינה חזרה ושיננה את ראשיתו של הפסוק, שעליה לפתוח בו. במה תתחיל עתה משהגיעה השעה והמטרה קרובה?
– אני כל כך עייפה ומדוכדכת – לוחשות שפתיה – חוששת אני שלא אוכל להוציא הגה מפי.
– אבל סוף סוף לא אל גוב אריות את נכנסת: לכי, חביבתי, לכי אהובתי, אל פחד ואל חשש – מעודדת אותה הגברת יעקובי. לשונה הרוסית רכה ואמהית, והיא מעוררת בלבה של מנוחה רחמים צורבים על עצמה.
סוף סוף זזה ממקומה והתייצבה לפני המנהל. הוא ישוב על ספסל עץ, נופש לרוח היום. הוא מקדם אותה בברכה. מושיבה על הספסל שמנגד.
– שמעתי הכל, רובין. היה כאן המורה לבוטניקה, אני לא שכחתי אותך. מיד עם פתיחת הכיתות תוזמני לעבודה.
מנוחה מאבדת שליטתה. עיניה זולגות דמעות. המנהל מסיר את משקפיו ומנגב את הזגוגיות; הוא מעביר בתנועה שגורה את אצבעותיו על שפתו העליונה וטופח קלות בגב־ידו על זקנו השחור מלמטה למעלה. דמעותיה של מנוחה מביכות אותו. אינו מוצא מלים בפיו. מנוחה מנגבת דמעותיה ומצטחקת, כמצטדקת.
– יסלח לי אדוני, עייפתי וחלשה דעתי. אין לי שליטה בדמעותי.
– כן, יודע אני, היו כאן חנה ועזריאל. הם סיפרו שהייתם ארבעה אנשים וחמור אחד. אולי אוכל לעזור לך במשהו כדי לשוב בדליז’נס? אל תחששי, תחזירי לי, מנוחה מרגישה ששליטתה בדמעותיה מתרופפת והולכת.
– הכל סודר, עלי לחזור עם אחיו הצעיר של עזריאל, שחולה הוא; שלום, תודה.
– להתראות, רובין. אזכור אותך, לא צריכה היית לכתת רגליך. הייתי כותב אליך.
מנוחה מבלה עד שעה מאוחרת בלילה בחברתה של הגברת יעקבי. זו מספרת לה על בעלה המנוח, על תלאותיהם בראשית ימיהם בארץ! על כל אחד מילדיה. ועל תקוותיה כשתגיע המלחמה אל קצה והם ישובו אל קנם.
הנער דובוב שקע כל הלילה בשינה עמוקה. הבוקר הקיץ והוא עדיין המום ורדום.
לשם מה סחבו את הנער המסכן הזה – משתוממת מר יעקבי.
אחרי ארוחת הבוקר נפרדת מנוחה מהגברת יעקבי בנשיקות ובחיבוקים. האשה הטובה מעתירה עליה ברכות ועצות טובות.
– העיקר, ילדתי, לא להתיאש. עוד תראי כיצד תזרח לנו השמש. אמרתי לך שד"ר רוטוב יעזור לך. בהזדמנות אזכיר לו.
– אוח! “עד שהשמש תזרח – הערפל והטל יעוורו את העינים”. אומר הפתגם הרוסי. – מנוחה מחייכת. על סף הבית נפרדים ממנה שני הילדים הצעירים, שניהם עגולי פנים, מנומשים ובישנים.
מנוחה ודובוב הנער מגיעים לטבריה בדליז’נס. כאן הם עולים על קרון וחוזרים לימה.
– נוּ, מה? שואלת דינה את מנוחה המיוגעת.
– הוא הבטיח, הוא יזכור אותי בשעת הצורך.
– איפה היית, מנוחהלי? – שואל סבא כשהוא מרגיש במגע ידה.
– הלכתי לבקש עבודה, סבא.
– מה? עוד פעם ב“אַרבעס” (אפונה)?
– לא, הפעם עבודה אחרת, אהיה מלמדקה.
– אוי, ריבונו של עולם – נאנח סבא – מתי כבר תגמר המלחמה? אילו בא משם מכתב! ודאי נתקבל כסף עבורי ואני יושב כאן. עד מתי רבונו של עולם?
פרק שביעי: הניתוח 🔗
החיים במחנה המהגרים קולחים כבדות. עדיין מרבית המשפחות מתגוררות בסוכות ובאהלים. יש מהם שהישיבה במקום ללא תכלית הכבידה עליהם והם קמו ונדדו; מי הדרים למושבות יהודה, להיות קרוב יותר לגאולה בשעת “הנס”, ומי נע צפונה לטבריה ולצפת.
אסתר אברמוב היא הרוח החיה בועד המהגרים. בשעות הפנאי היא פוקדת את המחנה, מבקרת בסוכות ובאהלים, סועדת את החולים ומדריכה בעצתה את הזקוקים לה.
יום אחד נזדמן לה במחנה רופא־עינים צעיר. מתהלך היה במחנה לתור אחר פציאנטים למען הפרקטיקה שלו. הוא מוכן לנתח עיני זקנים חינם אין כסף. אסתר מתלהבת מנדיבותו. בדעתה עלה “הזקן” שבבית. היא ממהרת לחזור הביתה לבשר את הבשורה.
רופא־עינים מירושלים נזדמן למקומנו. הוא מפליא לעשות בניתוחיו! ובכלל הניתוח קל שבקלים: מרחיקים את העדשה המשומשת שבעין והחולה חוזר לראות אור.
היא מדברת על לב הנכדות, להטותן לניתוח. דינה נבוכה. אין היא מעיזה להחליט על דעת עצמה; חששות לה והיסוסים; אך מוטב לשאול את החולה עצמו. אסתר התיישבה ליד סבא והתחילה מסבירה לו את הענין. בניתוח קל בלבד יחזיר לו הרופא את הראיה. ההסברים והשידולים נוסכים תקוה בלבו של סבא.
– אם אפשר לראות! טוב למות מאשר להיות שרוי באפלת העיוורון – פוסק הוא בלי פיקפוק; מתאזר עוז ומתמסר לידיו של הרופא הצעיר.
לא עברו ימים ורבים והרופא הופיע בבית עמוס ילקוט עור גדוש מכשירים ממכשירים שונים. מושיבים את החולה אל מול האור והרופא בודק את עיניו, ואגב כך שואל לגילו ולמצב בריאותו; הוא חוזר ובודקו ומתייעץ עם אסתר, ששימשה לפנים בבית־חולים, ומחליט לנתחו בהבטחה מפורשת שהניתוח יעלה יפה. ומשנפלה ההחלטה הוא חוזר אל סבא ומעודדו. סבא נבוך, אך החלטתו איתנה.
– אני חוששת – לוחשת מנוחה – מה איכפת אם יחיה את חייו עד תומם, כפי שנקצבו לו, בעינים אלה? הלא עדיין הוא מבדיל בין אור לצל וגם מבחין בין האנשים!
– גם אני חרדה, אבל הלא הרופא מבטיח, ואסתר גם היא אומרת שהניתוח הוא קל ומהיר. אינני יודעת…
דינה החזקה, בעלת האופי העצמאי, אובדת עצות. היא בוכה חרש; מתמרמרת על החיים הקשים ועל התלישות. – אילו נשארנו במקומנו ולא היינו מתפתים ליצר הנדידה – אומרת היא מתוך תרעומת על עצמה ועל אחרים.
סבא מתפלל עתה מנחה ומעריב בבית. שוב אין הוא שוֹקט; הרוח הבדוחה סרה ממנו.
– מה יעשה לי, מנוחהלי? הוא אומר שאחרי שניתוח אחזור לראות. וכי חיים הם אלה בלא מאור עינים? ללא יכולת להציץ בספר? אוי טאַטע, טאטע! (אבא, אבא!).
– סבא עדיין אתה יכול להתחרט. נאמר לו שאינך רוצה להינתח מחר. יהיה כאשר עד כה. אני אוסיף להוליך אותך לבית־הכנסת, והרי שם אתה שומע תפילה מפי אחרים.
– אל תדאגי, מנוחהלי, מוטב שאהיה רואה בעיני שלי.
– אני מפחדת, לבי אינו שלם עם הניתוח – לוחשת מנוחה.
– גם אני חרדה – מתפרצת גניחה עמוקה מלבה של דינה: ־ איזו אחריות! הלואי והיה זה כבר מאחרינו.
– נחזור בנו! אסור לנו להסכים. ניתוח… מה יעשו לו, לסבא המסכן!
הגיעה השעה הגורלית. תכונה רבה בבית. מיטתו של סבא הוצאה מהחדר, הכניסו תחתיה שני חמורי־עץ, הניחו עליהם קרשים, ושולחן הניתוחים הוכן לתפקידו.
אסתר לבושה סינר לבן. הרופא והאחות רוחצים ידיהם בקערה. הרופא שרוי במצב רוח טוב ועלז; שהרי ניתוח קל לפניו.
מנוחה מצאה מקלט לעצמה ליד דלתה של המרפסת המרושתת. מועקה כבדה רובצת על נפשה.
אסתר יוצאת מהחדר מרוצה ושמחה ובידה עדשה משופשפת, אטומה.
– הניתוח הצליח! הביטי וראי מה הוציא. הוא מנתח מצוין. עכשיו ינתח את העין והשניה והענין יגמר.
מנוחה נותנת עינה בעדשה. צמרמורת מרעידה את גבה. היא לופתת את פניה בידיה. היא שרויה בערפל כבד. טישטוש וטימטום מכבידים על רוחה.
דינה יושבת על המדרגות השחורות שמצד החצר. היא שותקת. שיניה מחושקות ועיניה התכולות דוק של מרירות מתוח עליהן.
הניתוח נגמר. הרופא נותן הוראות: – עליו לשכב כך בלי תנועה; שמרו עליו שלא יסתובב ולא יתהפך על צידו. אם לא ישכב במנוחה גמורה עלול הוא לאבד את ראייתו.
סבא קשור אל הקרשים במגבות. על עיניו תחבשות. השכיבה קשה ומענה. הנכדות ישובות במרפסת. גניחה או מלמול כלשהו מריץ אותן אל סבא. משקים אותו בכפית. הוא מתנגד ומתמרמר, דורש להסיר את אַסוריו.
– אנא, השכיבו אותי במטתי – מתחנן הוא – למה זה כבלו אותי אל מיטת סדום זאת? תנו לי לרדת.
– סבא, אסור לך להתנועע, סכנה לראייתך ולבריאותך.
– אינני יכול לשכב ככה; הורידו אותי, ואם לאו – ארד בעצמי.
באה אסתר ומדברת על לבו, מפצירה בו לשכב במנוחה. באה גם חנה לבקר את “הזקן”.
– אוך, למה צריך היה לעשות את הניתוח הזה לזקן מופלג שכמוהו? – מתמרמרת היא ומקנחת הזיעה שנגררת על פניה; ־ וכי לא יכול היה למות, חלילה, בלי ניתוח? – לוחשות שפתיה – אינני יכולה לראות בצערו – היא קמה ומסתלקת את דירתה.
בא הרופא, הוא הסיר את התחבושות ובודק את הפצעים.
– עדיין אפשר יהיה להציל את הראייה אם רק ישכב במנוחה – אומר הרופא בצאתו מחדר החולה.
– שוב אין סבא עליז כתמול שלשום – מעירה מנוחה – מי יודע! אוי למה, מדוע הסכמתי?
– את הנעשה אין להשיב. שבי על ידו ושמרי שלא יתהפך – דינה עיפה מחוסר שינה. דאגתה מעוררת בה מרירות כלפי הכל.
– שתה סבא, – מתחננת מנוחה ומגישה לפיו כפית חלב.
– אינני רוצה לשתות ואינני רוצה לשכב באינקוויזיציה הזאת. למה תענו אותי?
שוב בא הרופא. הוא מסיר את התחבושות. אסתר עוזרת על ידו, הם מתלחשים ביניהם; שוב חובשים את עיניו. הרופא יוצא חיור ונבוך.
– נשכיב אותו במיטה. הרופא נאות לבקשתו של “הזקן” – אומרת אסתר ומשפילה את עיניה.
המיטה חוזרת אל מקומה. באים הגברים שבבית ומעבירים את החולה; משכיבים אותו על הכסת הרכה ועל הכר הגבוה.
– טוב, אומר סבא, שיברו את עצמותי. חושש אני לומר, שהרופא יותר משהועיל הזיק. את כוחותי התישו!…
*
עוד סבא חבוש שתי עיניו, בא המורה נשר והמורה דגנית. הם מתעכבים על המרפסת. מנוחה נבוכה ומבולבלת, יוצאת אל הבאים.
– באנו לקחת אותך אחר כבוד – מתחכם נשר אחר לחיצת יד. – אנו פותחים כיתות לימוד בטבריה. באנו לחפש מורים, ועליך המליצו במיוחד.
– סבא שלי חולה – מגמגמת מנוחה בקול חלוש.
– אין דבר, יכולה היא לנסוע אתכם. אני אשמור על סבא – אומרת דינה.
– את רובין? שואלת המורה דגנית בקול תקיף, חותך. קחי עמך מה שיש לך, רק לחודש ימים. פותחים את הכיתות לנסיון, את מבינה? הזדרזי וארזי את חפציך עד שנשוב לקחתך. נטייל בינתים במושבה; נראה את המהגרים. דגנית הגבוהה והיפה ונשר קטן־הקומה נעלמים במורד הרחוב.
– דוקא עכשיו, רבונו של עולם? לא אלך! אני מהססת כל כך… – מתיפחת מנוחה חרש – איך אגיד לו? ואני… פוחדת אני להתחיל ללמד בלי כל הכנה.
– לכי ואל תחששי. אסור לך להחמיץ את ההזדמנות – משדלת דינה את מנוחה. ובבית האוירה דחוסה, אנשי הבית הנמיכו את קולם. כעין אשמה תלויה מעל לראשם.
סבא נרגע, מיישר את גופו. שכיבתו נוחה מעתה; הוא מתחיל להתעודד ומקבל את מנת החלב שלו ברצון.
דינה אורזת את שמלותיה של מנוחה בסל נצרים. ושמה בו גם מעט לבנים; היא נותנת לה בישליקים אחדים.
– היי בן אדם – מעודדת היא את אחותה הנבוכה עם צאתה לדרך – אל תפחדי, אם תרצי תצליחי… הן מתחבקות ובוכות בקרן זוית בחדרו של סבא המנמנם. כאב הניתוח פחת ונתקהה, נשימתו שקטנה ושלוה. מנוחה ניגשת אליו, נוטלת בזהירות את ידו הכחושה, מגיעה את השפתים אליה ולוחשת ברכת פרידה. עיניה זולגות דמעות גדולות.
– די, לוחשת דינה, אי אפשר לצאת אל האנשים בעינים אדומות. התעודדי, אני אומרת לך!
מנוחה מקנחת את עיניה ולובשת הבעה חמורה. אסור לה להיראות בפני אחותה בחולשתה. עם סל הנצרים בידה יוצאת מנוחה אל החיים ואל המסות הנעלמות.
פרק שמיני: בפרוזדור להוראה 🔗
המורה דגנית גבוהת־קומה ויפת־תאר. צעדיה בטחון והכרת ערך עצמי; נשר המנהל נמוך ממנה והוא צועד לצדה על פני אבני הבזלת המפוזרות על גבי דרך העגלות. מחשש מעידה הם מחליפים כפעם בפעם את שבילם; דגנית שטופה בדיבור והערותיה בפדגוגיה נושרות ממרומי קומתה תוך בקיאות רבה. נשר שקוע בתוך עצמו ואינו נענה לשטף לשונה.
דמומה ונבוכה נגררת מנוחה אחריהם עם סלה בידה. הסל עובר חליפות מיד ימין לשמאל; חבל כרוך סביבו ועניבתו חותכת כף ידה. קומתה הקטנה נכפפת תחת נטל היגון הרובץ על שכמה. כל העולם כולו זר לה והיא אובדת בתוכו כקיסם קטן ביער עבות. בסיומו של הרחוב בקצה המושבה, עולים השלושה על קרון עמוס שקים. האיכר נאות להביאם עד למושבה כינרת.
מנוחה מתיישבת בקצהו האחורי של הקרון ואילו דגנית ונשר ישובים על לוח עץ שהונח לרוחב הקרון בסמוך למושבו של בעליו. שיחת “הגדולים” קולחת כל זמן הנסיעה. הקרון עולה במעלה ההר בואכה כפר כנרת. הדרך גרודה והאופנים מתקפצים מפעם לפעם ומתיקים את הנוסעים ממקום מושבם. מנוחה הוזחה אחורנית עד לדופן האחורי של הקרון. היא נאחזת בסלה שבצדה, אך גם הוא נגרר עמה.
– הזהרי! מה שמה? רובין? רובין, הזהרי שלא תידרדרי – נשמע קולה הגברי של דגנית, ספק מזהיר ספק מפקד. מנוחה מטפסת ועולה על אחד השקים, אך מיד היא נתלשת וחוזרת למקומה בתחתית הקרון. החמה קופחת על ראשיהם בעוצם חומה. נשר מנפנף בכובע הפנמה שלו על פניו ועל בלוריתו הפרועה, מתיר עניבתו ומתנשף.
– נוּ, נוּ, חם כל כך! כולי זיעה.
– לא כל כך – אומרת דגנית – בשעה זאת מנשבת רוח מערבית ממרומי הגבעה.
– הרוח הזאת ולואי ולא היתה מנשבת כל עיקר, כולה זלעפות.
– הלעולם תמשך הדרך הזאת? – מהרהרת מנוחה נוגות – ומה יהיה אחר כך? מה צפוי לי לאחר שהנסיעה הזאת תסתיים?
– רדי עם סלך! מפקדת דגנית משנעצר הקרון לפני אחד הבתים הקטנים והשחורים במושבה כנרת. נשר ודגנית יורידם אחריה ופניהם אל החוף. מנוחה צועדת בעקבותיהם עם סלה בידה.
בסירה ערבית הם מפליגים מהחוף בכיוונה של טבריה. שוב ישובים השנים על דוכן עץ בחרטום הסירה, ואילו מנוחה מקום מושבה באחורי הסירה בקצה הרחב. חם לה למנוחה ובלבה מועקה. לחץ הדיכאון מעלה ממעמקים הרגשה של סלידה ובחילה.
– אוי, מנוחהלה, מלגלגת היא על עצמה, הקיאי, הקיאי את נשמתך; כל כך חלושה את, רפויה וחסרת אונים כל כך. “זאַי אַמענץ'”! (היי בן־אדם) גוערת היא בעצמה בביטויה השגור של דינה.
– אי! את! מה שמה? רובין?… רובין! למה הורדת את הכפיה מהראש? חשקה נפשך במכת שמש – נשמע קולה של דגנית, ספק נוזף ספק גוער.
מנוחה שותקת. היא מצייתת ומחזירה את הכפיה אל ראשה. עיניה נעוצות בטיפות המים הנושרות מכף המשוט מדי התהפכו בתוך חלקת המים הרגועה. הן נושרות בזו אחר זו כחרוזות במחרוזת יהלומים מבריקה. מרוכזת במשחק האורות היא מסיחה דעתה ממציאותם של “הגדולים”, וקול שיחתם שוב אין הוא מגיע לאוזניה אלא הברות בודדות מרוסקות. היא שולחת מוכנית כף ידה אל מחרוזת הטיפות, כמנסה לצוד פנינה אחת.
– אי! מה את עושה שם? את רוצה להפוך את הסירה? מתנהגת כמו ילדה תלמידה; שכחת שעוד מעט תהיי מורה?! ח־ח־ח – מתרסק קולה של דגנית בצריחה חדה.
משהגיעו אל החוף המוצק, צצה ועלתה שאלת שיכונה של מנוחה. נשר נבוך ומנוחה אובדת עצות.
– תביא אותה אלי – מציעה דגנית – ובינתים תחקור ותדרוש למצוא לה סידור קבע, שאל בעצתו של אשרוב; הוא יסייע בידך.
– אל תדאגי, רובין, עוד הערב אשוב לראותך. איכשהו נסתדר. לכי נא אחרי הגברת דגנית; קחי את המטען שלך… אל יפול בך רוחך, טוב? נו מה? מנוחה רגליה כבולות, כולה בתוך שריון של מבוכה ותדהמה.
– בואי אחרי, רובין! סוף סוף למדתי את שמך.
מדרגות עץ מעלות אותן לרחבה קטנה, כעין מרפסת; מכאן הן פונות ימינה ועולות שוב במדרגות עץ אל בנין אחר, צמוד לדירתה של דגנית.
מנוחה מוצאת עצמה בחדר מרווח, כעין אכסדרה סגורה שחלונותיה רחבים וגדולים. היא מתיישבת על כיסא בסמוך לחלון. מבעד לחלון נגולה לעיניה העיר טבריה שטופה כולה אור שמש שנוטה כבר אל מאחורי האופק החתום.
בתים על גבי בתים… גגות על גבי גגות… סולמות אבן וחלונות…ועל הכל נכר ובדידות…
עוד מנוחה תוהה על סביבה ירדה מימין במדרגות־עץ אשה באה בימים, אמה של דגנית. סל נצרים עגול מושחל בזרועה; אחריה מדלגת ילדה קטנה; ראשה סגלגל ופניה יפים; תום ילדות בהם. הקטנה מתעכבת בריחוק מה ממנוחה וסוקרת אותה בזוג עינים גדולות ושחורות; תלתליה שחורים ומבריקים; סרט אדום עונב אותם.
למראה הילדה מתרכך לבה של מנוחה. היא רומזת לה, שתיגש אליה. אך הילדה נסוגה אל הקיר ונעלמת בחדר שמאחוריה המדרגות. בתוך כך חזרה הזקנה ועלתה במדרגות הפנימיות. קטעי שיחה מסתננים אל אזניה של מנוחה.
– לא ייתכן! אומרת הזקנה – מחר? ואיפה תשכיבי? ומה ניתן לה לאכול?… הוא הביא… שידאג…
מנוחה בשרה חידודין חידודין והריהי כאדם העומד לו בבית־נתיבות מצפה לבוא הרכבת שתסיעה מכאן.
בערב חזר ובא נשר. הוא מתיחד עם דגנית בחדר הפנימי. שיחתם בלחישה, אך לאזניה מגיעות הברות וקרעי מלים…
– אבל אינני יכולה, נשר; אמי רוטנת ובעלי צריך לשוב מחר מצפת.
– רק הלילה! בבוקר אבוא…יימצא פתרון. אנא, רק הלילה.
תמו השידולים והם חוזרים אל מנוחה.
– רובין, פונה נשר אל מנוחה, הלילה תלוני כאן; טורח אני למצוא לך מקום, אולם עדיין לא העליתי כלום; אך, אל דאגה, רובין. דגנית מלווה אותו. חוזרים ומתעוררים חששותיה.
– אל תשכח, נשר… – ושוב לחישה… רחישה…
– מנוחהלה! הזדייני בסבלנות. גם זה יעבור… רשמי לעולמים בזכרונך: הסף הראשון לחיי ההוראה שלך! בוגרת את ויוצאת אל החיים! ־ מעודדת מנוחה את עצמה.
לארוחת ערב קיבלה מנוחה בצלחת אימל עגבניות מטוגנות בבצל ובביצים; פרוסות לחם, מאפה בית, וספר לקריאה.
– אכלי, רובין, זוהי ארוחת הצהרים שאמי השאירה לי. שמעת ודאי שתצטרכי ללון כאן עמנו: לא תבחלי, אני מקוה בשינה על הרצפה. ובינתים עד שתרד החשכה קראי בספר זה ולא תשתעממי. – קולה של דגנית רך ואמהי והוא מרגיע את רוחה של מנוחה. מתיחותה פגה. היא פותחת את הספר; כריכתו ודפו הראשון חסרים.
– קראת את הספר הזה? שואלת דגנית – שמו “יהודית טרכטנברג”, ספר מותח ומעניין. ידים רבות מישמשו בו עד שאיבד את ראשו. ח! אכלי קודם. עיפת? עוד מעט תוכלי לנוח; אנחנו שוכבות מוקדם; חבל על המאור.
כל שעת שיחתה של דגנית עם מנוחה אין בתה הקטנה זזה ממנה; היא עומדת מאחוריה, מציצה מפעם לפעם לעבר מנוחה ומסתתרת מאחורי שמלתה של האם.
מנוחה מצטחקת כלפי הקטנה וקורצת לה. היא רומזת לה באצבעה לגשת אליה, אבל הילדה מתנכרת.
– מחר יבוא אבא שלך. – דגנית מרימה את הילדה ולוחצת אותה אל חזה; מנשקת לה בפניה ומתקנת את העניבה שבתלתליה.
הרגש האמהי של דגנית כלפי הילדה מחמם את לבה של מנוחה.
– אין היא נוראה כלכך… היא אשה ואם… משדלת מנוחה את עצמה.
משנשארת מנוחה ליד השולחן לבדה אין היא יכולה לבלום את תאבונה. רעבה היא ונפשה יבשה כל כך. היא טובלת פרוסות לחם בעגבניות ומעיינת בספר. קמעה קמעה היא שוקעת בקריאה ודעתה מוסחת מן הסובב אותה.
עד מהרה נשתרר שקט בכל הבית.
מנוחה ישנה אותו לילה על הרצפה. ליצועה קיבלה שמיכת־צמר אפורה וכר קטן, אך הניחה ראשה על הכר שקעה בתרדמה עמוקה, בלי חלומות וסיוטים.
עדיין מנוחה שקועה בשינה וחומת הדממה בבית נפרצה; רגלים נעולות בנעלי־בית רכות יורדות בכבדות במדרגות העץ מהחדר הפנימי. הצעדים הכבדים מכוונים כלפי הדלת החיצונית. חריקת המפתח וחריקת הדלת בהדף צורמני לאחריה תולשים אותה ביד חזקה מתהום השכחה. מנוחה פוקחת את עיניה שעדיין השינה נסוכה עליהן; היא רואה את רגלי השולחן, את הכסא וסילון אור המסתנן מבעד לחלון הרחב, ומיד היא חוזרת, לתדהמתה, אל המציאות. חויות יום אתמול נעורו וקמו לתחיה. העינים נפקחות: הן סוקרות את מקום משכבה ושיכרון החושים מתפוגג לגמרי. מפוכחת היא קמה מהרצפה, מקפלת את השמיכה, מתפחת את הנוצות שבכר ובודקת בקפידה את הציפה, שמא לכלכה או השאירה כתם כלשהו בשנתה. היום נעור ולבה פועם עמו. – מה יביא לי יום זה? שואלת היא תוהה וחרדה. היא קובעת לה מקום בסמוך לחלון וממשיכה קריאתה ב“יהודית טרכטנברג”. הקריאה משכיחה את המציאות.
– כבר קמת? בוקר טוב! – דגנית לבושה חלוק כותנה פשוט ונעולה נעלי־בית, עומדת בפתח החדר העליון. היא נראית אנושית ורגילה.
החיים בבית חוזרים אט אט למסלולם השגור. הנה חזרה גם האם עם סלה בזרועה, זזים כסאות, דלת חורקת על צירה, מים נשפכים לתוך קערה, צליל דיבור בקול חנוק ולחוש מהדהד באוירו של החדר הפנימי.
– אבל נשר יבוא עם בוקר, אמא. יהיה בסדר.
מנוחה שוטפת את פניה מתוך כיור פח תלוי על הקיר בקרן זוית שבכניסה אל המטבח. היא רוצה לסרוק את שערותיה ולדאבונה אין היא מוצאת את המסרק בסלה. – דינה שכחה לשימו בין חפציה, מנוחה אינה מעיזה לבקש מסרק. היא מתקנת כלשהו את צמתה שנתפרעה וחוזרת אל הספר.
אור הבוקר גדל והולך והיום פורץ ובא במלוא עוזו וחומו. נשר עולה במדרגות, מתנשף ומזיע.
– הישנת בטוב, רובין? זורק הוא את שאלתו כבדרך אגב בחצותו את המבוא המוליך אל עליתה של דגנית.
שוב מגיע שטף של שיחה קולנית; זז כסא, נשמעת הקשת כפית בכוס.
– שתי גם את, רובין, כוס תה לפני שתלכי עם נשר. – דגנית מעמידה כוס תה על השולחן סמוך לספר. מנוחה הופכת את הספר על פניו. – עדיין שהות בידי לקרוא בו עד שאצא מכאן – מהרהרת היא. תשוקה עזה בה לעקוב אחר המתרחש בעולם רחוק ממנה, אך נשר אץ לו לדרכו.
מנוחה לוקחת את סלה, פוסעת פסיעה אחת ומתעכבת ליד הסף: מבוכה מערפלת עליה הכרתה. עליה לעשות משהו, אבל כיצד?
– לכי, הפרדי מהן ותני להן תודה – לוחש נשר, שעמד על כך. – תודה, אומרת היא וגל של התרגשות מציף את גרונה… לעולם לא אשכח…
– נו, נו! מלוה דגנית את מנוחה בתנופת־יד, כמי שמגרש זבוב מטריד. שוב לבשה את דמותה הגאה והבוטחת; היא יודעת לכבוש בכוח את חולשת ההתרגשות.
*
נשר הולך בראש והיא נגררת אחריו מושכת את הסל עמה. דרכם מתפתלת בסימטאות מעוקלות. ליכלוך וזוהמה מקדמים פניהם בכל קרן זוית. חום היום מפרק את הפרש המוטל ברשות הרבים בסמוך לקירות החצרות ומאַדה אותו.
– הזהרי, רובין, לבל תמעדנה רגליך: אבני הרחוב חלקלקות – זורק נשר לעומתה אגב הצצה בפניה הנבוכים. את תתגוררי עמנו, עמו ועם שוע בתי. לא מצאתי דרך אחרת לסידורך – מסביר הוא בנימה אבהית – כאן! “אנו עולים ושרים”! צוחק הוא.
במדרגות אבן הם עולים אל גג בית וממנו אל גג שני; למעלה מקדמת את פניה של מנוחה חברתה לכיתה, שוע נשר.
– בואי, בואי מנוחה! אח, מה טוב שבאת. לא אהיה לבדי. נחיה כבנות מלך. ראי את הארמון! את רואה את החדר הזה? אין הוא קטן כל כך; מיטה גדולה זאת נועדה, כנראה, לזוג, אך אבא ישן בה. אנחנו נישן על הגג. ח! אני שמחה! בואי אכלי, ודאי לא אכלת עדיין ארוחת בוקר.
לאחר שמסר נשר את מנוחה בידי שוע נעלם מן הבית ונבלע בסימטאות העיר.
*
שוע ומנוחה מטפסות בסולם־עץ הנשען אל קיר החדר ועולות אל הגג. שוע פורשת שמיכה ומניחה עליה שני כרים. השמים מכוכבים והאויר חם ודחוס. יבחושים נועצים את חדקיהם בכל חלקת גוף מגולה. החברות מכסות גופן בסדין ושוכבות על הבטן; הראש מונח על הזרועות והעינים חותרות באפלולית הרובצת לרגלי ההרים באופק המערבי־דרומי.
שוע פותחת לבה בפני מנוחה ומספרת את שעבר עליה מאז נטשו את בית־מדרשן. בפשטות, בכנות, היא מגלה לה צפונות אהבתה האחרונה. ומכאן אל געגועיה על אמה ואחיותיה שנשארו בכפר־סבא, ולבסוף היא חוזרת לתאר את “החמוד” שלה.
– לא! לא אשאר כאן! השתגעתי להתנוון בחור מזוהם זה? תראי ביום את האימה והפחד הנבטים מהבתים האלה המגובבים זה על זה. והאנשים הללו? אבא רוצה ליצור כאן עולם חדש. איכפת לי? שישאר לו כאן…
מנוחה קשובה לדברי חברתה. לא נוח לה ביותר בגילוי זה ובאמון שהיא רוחשת לה. גם היא היתה רוצה לספר לה משהו מעניין. היא מחטטת בזכרונה, מנפה ובוררת עד שמגיעה אל תוכן הספר שהתחילה לקרוא בבית דגנית.
– אי, מנוחה! כמה את תמימה, וכי סבורה את שאלך ללמוד את החיים מתוך הספרים? את החיים יש לחיות. רומנים? אני אעשה לי רומנים חיים משלי…
מנוחה מבינה, שאין לה אלא לשמש כלי קיבול להשתפכויותיה של שכנתה ל“משכב־הגג”.
*
בא בוקר, מנוחה מחטטת בסלה ומוצאת את המסרק חבוי בתחתיתו. היא סורקת את שערותיה וקולעת צמה אחת ארוכה ועבותה; לובשת שמלתה מבד ערבי, שריקמה צלבית אדומה מקשטת את הגלאי מסביב לצווארה, גדיל אדום מהדק את מתניה. סנדלים לרגליה והכפיה בראשה.
– בשעה טובה – אומרת שוע, כששתיהן יורדות במדרגות האבן ופונות אל “בית־הספר”.
– אוי! אילו ידעת, שוע, מה גדול פחדי! הרי אני בבחינת תינוק בצעדיו הראשונים. שבע יפול עד שילמד לעמוד על רגליו.
– אל תהיי טפשה! העיקר הבטחון. פלי וקומי. רק הזהרי שאיש לא יראך בנפלך ובקומך. כל התחלה קשה.
המולה, ריצה בהולה ובליל של קולות, פרצופים של מורות ותלמידות מקדמות פניהן של מנוחה ושוע.
נשר מתרוצץ הלוך ושוב במרפסת חסרת־המעקה המרוצפת אבן; בשלש רוחותיה פתוחים חדרים לקלוט את התלמידות ואת מורותיהן. בין המורות גם הגננת קלרה. זו קוראת בשם התלמידות שיצאו מרשותה ומוסרת פרטים על חייה ותולדותיה של כל אחת מהן. התלמידות נאספו מכל פינות העיר, מהמסיון ומהאליאנס.
המנהל נשר נועץ בה והיא מגישה לו את עזרתה בשמחה ובנפש חפצה.
– רובין, קחי את הקבוצה הזאת והכניסי אותה אל הכיתה שלפניך; רשמי את הילדות ברשימה מיוחדת – זורק נשר בחלפו על פני מנוחה.
מנוחה מחזיקה פסת נייר ועפרון. היא מנסה לסדר את הקבוצה לפי הגובה, כך למדה בנוה־צדק. אך הילדות אינן נשמעות, הן מחליפות את המקומות. דוחפות זו את זו ונאחזות זו בזו.
– ח! את מורה? איזו מורה מצחיקה! כל כך לא יפה! איזה עינים קטנות לך! לא כמו קלרה הגננת!
מחוץ לשורה עומדת ילדה גבהנית, רזה ומלוכלכת; שערה הפרוע והמדובלל יורד על צווארה ועל כתפיה; פניה לא רוחצו והן חבויות בתוך השער; על גופה שמלה ארוכה וצרה והיא רטובה בשטח בטנה; רגליה תקועות בתוך נעלים גדולות ועקומות־עקב.
מנוחה הקרקע שמתחת לרגליה מתחילה להתנועע; קרקע טובעני; “אדמת־חול שפוכה ולא מוצקה” עולה בזכרונה הגדרתו של סבא. מבוכתה גדלה והולכת. לאחר מאמץ היא מכניסה את הקבוצה אל החדר ועתה עליה להושיבן על הספסלים לפי הגובה. מתחילה התנגדות. כל אחת רוצה לשבת בספסלים הראשונים, מסורת מאליאנס.
– מנוחה! עולה קול מקרבה – היכן מחברת הפסיכולוגיה שלך על התחושות ועל המוצגים. וכל אותן חוברות על פדגוגיה אכספרמנטלית איין? קומי והעזרי בתורה שהבאת עמך! הקרקע נשמט מתחתיה. היא סוקרת את ה“המון” שאינו נח ואינו מציית להישאר במקום.
– “התרמילים מתיבשים והעדשים מתפזרות בשדה” כן, מנוחהלי, הבי עצה. הדביקי את העדשים היבשות הללו!
הדלת נפתחת והמנהל הודף לתוך הכיתה בתנופה זועפת את הילדה הפרועה.
– קחי אותה אליך, רובין. היא מפריעה לכל. אחר הלימודים נמיין את התלמידות ונקבע לה מקום מתאים לגילה – אומר נשר ונעלם.
– מה שמך, ילדה? – שואלת מנוחה, מרעידה כולה.
– מהכפת לך?!
– באת הנה ללמוד או להפריע ללימודים? אם את רוצה להיות ככל הילדות שבי שם בספסל האחורי; את גבוהה מאחרות, שבי ואל תפריעי.
– הגברת! זאת רחל דהן! נשמע קולן את אחדות מהתלמידות – בכל מקום היא ילדה רעה. קחי סרגל והכי אותה על הידים. כך עושים לה. מגרשים אותה והיא חוזרת ומפריעה.
– לא, בנות! אין לי סרגל ולא אשתמש בסרגל. אני לא אכה אתכן. יש עמי סגולה אחרת. רפואה סודית. אתן כולן יודעות שלכל מחלה יש תרופה מיוחדת לה בלבד.
– הראי! אומרת דהן האי־אמון.
– כאשר אתחיל לרפא אתכן תרגשנה כולכן בתרופה שלי; זה מין דבק שכזה. או! כבר אני רואה שם שתי עיניים נהדרות מביטות בי מתוך פנים נקיות ושערות סרוקות. ילדה חמודה, האין זאת? כבר אני רואה בה את התרופה שלי.
למשמע הדברים שולבות כמה מהתלמידות את ידיהן ולוטשות את עיניהן כלפי המורה.
– בואי את וגם את ועמודנה מצד זה ואתן השתים הנחמדות עמודנה כאן.
מנוחה מזדרזת לנצל את השקט שהשתרר בכיתה לשם משחק החשבון: היא כותבת על הלוח קוים, עיגולים ונקודות.
רחל דהן עומדת מן הצד ומביטה בליגלוג לעבר “המורה”.
הפעמון הקטן מוציא את מנוחה ותלמידותיה אל המרפסת.
– איך היה? חוקרת שוע – מנוחה מספרת בלחישה את קבלת הפנים הלבבית שערכה לה רחל דהן.
– אל נא בכסיות משי, מנוחה, אני הייתי…
– אנסה לשאוב את “הפסיכולוגיה” מתוכי אני, – צוחקת מנוחה במרירות – זו שקיבלתי מרבותי אין בה מועיל ואינה לשימושן של הילדות הללו.
לשיעור שלאחריו כבר הסתדרו הילדות בקלות! כבר הן מצייתות לפקודותיה של המורה, מלבד רחל דהן שנשארת אחרונה. היא פותחת את הדלת, נכנסת וסוגרת אותה בדפיקה. מנוחה מתעלמת מתעלוליה.
– משהו מציק לילדה זו. עלי להכירה, לדעת את המתרחש בנפשה.
– אם את רוצה, רחל, שבי בכל מקום שטוב בעיניך. ואולי את רוצה לעמוד על ידי ולעזור לי ללמד את הכיתה.
– א! מורה מלוכלכת שכזאת, – צוחקות התלמידות. רחל מעבירה את ידיה על פניה ועל שערותיה; ולצד המלגלגות היא מושיטה לשון: ־ דוקא לך!
מנוחה מציירת דמות דג על הלוח, ומתחילה בסיפור “דג הזהב”. היא מושיבה את הדיג המסכן על חוף הנהר הסוער; גשם קר יורד עליו משמים מעל וגלי הנהר מתיזים עליו נטפי־מים קרים מלמטה…
קמעה קמעה משתררת דממה. העינים נוצצות והלב הקטן מתמלא רחמים על הדיג המסכן. בתוך כך אין מנוחה גורעת עינה מרחל דהן; היא זזה אחורנית ומתיישבת על אחד הספסלים; מטילה בשתי ידיה את שערותיה הפרועות אחורנית ומגלה את עיניה. שתי עינים שחורות, רושפות, ננעצות בפיה של המורה.
הפעמון מפסיק את רקמת הסיפור.
– המשיכי, הגברת, המשיכי!
– קראנה לי מורה או מורתי: אל דאגה, בנות, אמשיך את הסיפור הזה עד הסוף ואחר־כך אספר לכן סיפורים רבים אחרים.
– והתרופה שלך מתי תראי לנו?
– כבר השתמשתי בה ואתן לא הרגשתן; זהו סוד, ילדות, אחדות מכן כבר קיבלו את התרופה הנסתרת. מחר אראה לכן את הילדות שנתרפאו כבר.
מנוחה יורדת אתן אל הרחבה שלפני הכיתה; היא מסדרת מעגל. התלמידות שרות: “יש לנו במעגל מקום”, המשחק מלכד את הילדות ומלהיב אותן. גם מנוחה נכנסת לתוך המעגל ומשחקת מתוך התלהבות. רק רחל עודנה מהצד. מנוחה תופסת בידה ומושכת אותה לתוך המעגל. נעליה הגדולות ממידת רגלה נשלפות ומפריעות לה במשחק: לבסוף היא יוצאת מהמעגל, עומדת מהצד ומסתכלת, מרוכזת, ב“מורה”.
הלימודים נסתיימו. מנוחה מסדרת את הילדות.
־ זהו לנו יום ראשון בבית־הספר, בנות! מחר כבר תהיינה תלמידות ממש. שם בבית־הספר שלימדתי קודם התלמידות היו באות מסורקות, נקיות, בלי צפרנים גדולות ושחורות; אני מתפללת לה', שגם כאן תהיינה לי תלמידות חמודות ומסודרות; לכנה לשלום, בנות, ובואנה מחר בשלום.
מנוחה מחכה לשוע, לפתע היא מרגישה משיכה קלה בצמתה; רחל דהן מנסה לנתק את הצמה.
– המורה, זאת הצמה שלך? את לא הדבקת אותה? שואלת רחל בתמימות. אמא חורגת שלי קולעת לה צמה ארוכה לא שלה. איך יכול להיות שיש לך כזאת ארוכה?
– רחל, ילדתי! בואי אגלה לך את הסוד. את רוצה להקשיב לדברי ולשמוע לעצתי? כאשר הייתי קטנה עדיין הייתי מסתרקת בערב לפני השינה וכן בבוקר כשקמתי. כל שערה סרקתי וקלעתי לי צמות שתים. צריך, כמובן, לחפוף את הראש במים חמים וסבון, כדי שתהיינה נקיות. והעיקר לסרוק אותן. הן תגדלנה; גם לך תהיה צמה כשלי.
– מי סרק אותך, כאשר היית קטנה? אמא שלך?
מנוחה נבוכה, האם עליה ליצור דיסטנס בינה לבין היצור הזה או להושיט לה יד אחות ולגלות לה את האמת?
– רחל ילדתי, שמעי את אשר אגלה לך: לא אמי סרקה את שערותי ולא היא שגידלה אות צמתי. אני עשיתי זאת בעצמי.
– למה אמך לא סרקה אותך? את משקרת.
– לא, אני מספרת לך את האמת, אמי מתה עלי כאשר הייתי תינוקת – לוחשת מנוחה נרגשת.
רחל תופשת בידה של מנוחה, משפילה עיניה ולוחשת מתוך לב מורתח: ־ גם אמא שלי מתה ואבי לקח אשה אחרת. אני שונאת אותה! היא שוכבת ה“שרמותה” (זונה) בתוך המיטה של אמא שלי…
– בואי, מנוחה, נשוב אל ארמוננו – אומרת שוע כשהיא פוזלת לצד הילדה הפרועה.
– להתראות, רחל, מחר נשוחח שוב, כן?
– כן! כן המורה. – רחל רצה בכיוון הפוך; נעליה הגדולות ועקומות־העקב מקישות על אבני הרחוב.
*
– ניצחת? שואלת שוע.
– עוד מוקדם להתפאר, אך נדמה לי שהקרקע מקריש מתחת לרגלי.
פרק תשיעי: לחש־הקסמים של מנוחה 🔗
כמתוך מחבוא מזדקר ובא יום הששי; סיומו של השבוע… בבית־הספר חסרות תלמידות הרבה; כנהוג באליאנס פטורות הבנות מלימודים בימי ששי, שתוכלנה לעזור בכנות לשבת.
נשר אסף את המורים באחד החדרים להתייעצות. על סדר היום: ביטולו של הנוהג לשחרר את הבנות מלימודים בימי ו'; חלוקת העבודה ושונות; גם המורה פרץ בין הנאספים. בשעתו אף הוא במורי בית־הספר בנוה־צדק; חברו של נשר הוא. יחד עם הבנות נרשמו גם בנים לבית־הספר. ילדי המהגרים וילדי המקום לעדותיהם השונות וגיליהם השונים; מהם תלמידי המיסיון והאליאנס ומהם ילדים בטלים מעול תורה וחינוך כלשהו. פרץ נקבע מנהל לכיתות המעטות של הבנים, אך חסרים לו מורים. ושאלה חמורה היא שהביאה אותו לאספה משותפת עם נשר.
– רובין, – פונה פרץ אל מנוחה משיצאה מהאספה, אני מבקש אותך ללמד טבע בכיתה ו' שלי.
מנוחה נחרדת, היא אינה מעיזה להרים את עיניה אל המדבר אליה.
– זה לך שבוע שני בהוראה ומפי נשר שמעתי שכבר עלה בידך לקנות את לב הבנות; נסי גם בבנים.
– לא, לא נוסיתי בבנים, אדון פרץ; חוששת אני שלא אוכל להשתלט עליהם, אין בידי הסממנים הדרושים כדי לקנות לבם של הבנים.
– אין לך לחשוש, יכול תוכלי! אני אעמוד על המשמר. וכל עזרה שתדרש לך תקבלי מידי. בואי, רובין, אל פחד…
– תן לי שהות לעיין בדבר, מר פרץ: אף אתייעץ עם אדון נשר. – מגמגמת מנוחה מתוך מבוכה גמורה.
שוע הקדימה לחזור. בסיר חרס היא מכינה לשבת את החמין. מנוחה לוקחת את הסיר ויורדת אל דירתה של בעלת־החדר, שגרה בדירה התחתונה.
שתי מדרגות מוליכות אל אפלולית הדירה. על חלק מגגו של הבית הראשון בנוי בית אחר ועל חלק מגגו של זה עוד בית שמגגו צמח ועולה החדר הקטן של נשר ושל שתי המורות.
בעלת־הבית בשכר בישליקים אחדים קונה ומכשרת את הבשר בשביל שוע ומוסרת את החמין לתנור הסמוך. בין שאר תנאי השכירות היה גם התנאי להקפיד על שמירת השבת. שוע זהירה בקיום התנאי.
עם ראשית הערב היא מגישה את ארוחת השבת. שולחן קטנטן שעון אל החלון שניבט לעבר גגו של בית שדבוק אל גג החדר. מימין לשולחן מיסב האב. מנוחה יושבת באמצע, ישיבה לא בטוחה. ומן העבר השני שוע.
שוע מחלקת את המנה לשני חלקים: את החצי האחד היא מגישה לאביה ואת חציו השני היא מחלקת לשתי מנות שוות. אוכלים ושותקים.
– אכלי – מזרזת שוע את מנוחה – הצלי טעים. תיבלתי אותו לפי טעמך, אבא? בעלת־הבית דואגת לנו: היא קנתה בשבילנו גם חלות ונרות, כלום אני חייבת להדליק נרות, אבא? חבל לי עליהם; הלא מוטב שנחסוך אותם…
– לא, אני סבור שאתן פטורות מהדלקת נר, עונה האב וטובל פתו בזום הצלי הריחני…
– קבלי, מנוחה, את העבודה אצל פרץ; מדוע סרבת לו?
– עדיין אין אני בטוחה בכוחותי. ומה אם אכשל? חוששת אני שאם לא אצליח בהוראת הבנים, שוב לא אקבל עבודה קבועה כאשר ייפתח בית־ספר בראשית השנה.
– חדלי לך מחוסר־ההצלחה! כדי ללמוד שחייה חייבים לקפוץ תחילה לתוך המים.
– ואם טובעים? צוחקת שוע.
– אם לא ירצה לטבוע חזקה עליו שילמד לשחות…
– מדוע אינך אוכלת? הצלי איננו לפי טעמך, מנוחה? – שואלת שוע.
– אני… אני…שואלת… את עצמי – מגמגמת מנוחה מבוישת ונבוכה – על חשבונו של מי אני אוכלת? אתם קונים בכסף מלא ואני, אני במה אשלם לכם, ואימתי אשלם?
– אוי טיפשולה, אכלי ואל תדאגי, מעודדת אותה שוע. דמעות חונקות גרונה של מנוחה.
– את עובדת! בשכר העבודה את רשאית לאכול ככל שאנו אוכלים וחיים. גם הגג שאת ישנה עליו שכרו יצטרף אחר כך לדמי המזונות. זורק נשר הערתו.
בגמר הארוחה מחליף נשר את כותנתו, קושר עניבת פרפר ויוצא לביקור בבית פרץ. הוא מעורב עם הבריות וכל שעה פנויה משמש לו לביקורים בבתי מכרים וידידים.
שוע גם היא מחליפה שמלותיה, היא לובשת חצאית וחולצה לבנה, שאותיות לועזיות מרוקמות בחזה מצד ימין.
זהו המונוגרם שלו… – היא מחטטת באחד הצרורות, מוצאת פודרה חבויה בין לבניה ומעלה אבקה ביד אמונה על אפה, מצחה ולחייה.
– קחי מנוחה, מן הפודרה ושימי על אפך; עדיין את שזופה מן העבודה הקשה בתליש העדשים בשדה, נצא ונטיל קצת; השעמום אוכל אותי.
– את לבושה בגדי שבת ואני – מה אני אלבש? הפודרה אינה מתאימה לי.
– תהיי בלי פודרה ובלבד שנצא; בואי!
*
בסולמי הגגות הן יורדות מרום הקומות ומגיעות אל הסימטה המרוצפת אבנים. לכבוד שבת נשטפת הזוהמה מפתחי החצרות. יהודים חוזרים מבתי כנסיות בלבוש שבת: גרבים ארוכים לבנים, חלוק מבריק ושטריימל. ילדים ונערים בצד האבות.
שוע ומנוחה יוצאות אל מחוץ לעיר; הן מגיעות עד לבנין הגדול, המלון הגרמני. שוע צועדת בקומה זקופה: עינים לה שחורות וגדולות, תפוח העין בולט במקצת מארובתו ומגדיל את הגלגל. היא מבליטה את פרח הרקמה שבחזה החולצה. מנוחה, שקומתה נמוכה מחברתה, צעדיה כושלות.
מנוחה לובשת גם היא שמלה אחרת; שמלת כותן לבנה עם פסים חומים; זה זמן רב שהיא משמשת את מנוחה; כביסות הרבה כובסה ועדיין היא שמלה… כאשר פרקה את הסל והוציאה את שמלותיה המקומטות, הגישה לה שוע מגהץ מחומם בגחלים לוהטות. – גהצי את שמלותיך, מנוחה, ותלי אותן על יד שמלותי.
יחסה החם של שוע כלפי מנוחה מעורר בה רחמים על עצמה. המועקה הרובצת על נפשה מבקשת לה פורקן בדמעות, אך הדמעות קפאו ואינן נשמעות לה.
הן מטיילות להן מתונות על פני הכביש לחופה של הכנרת. הסביבה מרוקנת ומשוממת. התושבים היהודים מכונסים בבתיהם; ערבים בלבד, חבושים תרבושים אדומים, נקרים להן בדרכן. שוע מעוררת את תשומת לבם.
– בואי שוע, נשוב; אני מפחדת, הרחקנו מהעיר. אינני רואה כאן אף לא יהודי אחד והערבים הללו חורשים משהו.
הן חוזרות באותה דרך אל סמטת הרובע היהודי. מתוך החצרות האטומות בוקעים קולות שבתיים ומתפשטים בחללו של הרובע: אשת־חיל, קידוש, זמירות שבת עם הקשת כלי אוכל וקולות ילדים.
– בואי נברח מהמונים ולהגם של החיים המשפחתיים הללו – אומרת שוע – השעמום אוכל אותי… אוי מה רבים געגועי על תל־אביב, על…
הן עולות על הגג. הים שקע בתרדמה, ערפלים שקופים נחים על מימיו.
– אוי, שוע, הביטי! הנה המולד! מנוחה נרגשת למראה חרמש הסהר המתגלה חיוור כחיוורון־פניו של תינוק.
־ מה לך מתרגשת כל כך? לועגת שוע – כלום לא ראית מימיך ירח מתחדש?
– זהו המולד של חודש תמוז, צריך “לברך את החודש” – לוחשת מנוחה בחרדה וביראה. לבה נפעם לפתע מניחוש מה, מנבא רעות. סיבת דכאונה מתחוור לה פתאום. היא מליטה את פניה בכר. היא רוצה להתבודד, לחיות את געגועיה ודאגותיה לבדה, לעצמה. זכרו של סבא, השוכב שם מנוקר עיניו, עולה לפניה מתלבט ביסורים קשים. אילו יכלה להציץ לרגע קל, אל אותה פינה, ללפות את ידו ולנשקה חזור ונשק כאשר אהב.
– מה לך, מנוחה, את בוכה? נאנחת?
– אך מה יביא לי חודש תמוז? שואלת אני, אל מה ירמוז? סבא שלי אומר: מסלול חייו של היהודי אינו מתמשך לבלי סוף, לבלי תחנות ביניים, השנה מחולקת לחדשים; כל חודש כתר של קדושה לו. וחודש שאין חג חל בו, קושרים גם לראשו עטרת של קדושה, מברכים אותו בחידושו.
– ואני מתפלל שיחלוף ויעבור מהר; עם תחנות ובלי תחנות. אני משתוקקת להיות כבר מחוץ לתחומיו. והחום הזה? והיבחושים והפרעושים הללו? השממון הזה והלילות הנבוכים הארוכים האלה!… ב־ר־ר. כאשר יגדל התינוק הזה, שאת מברכת אותו במזל טוב, זה המולד, יגברו יסוריי; כשהירח שולח את אורו המלא על העולם אני משתגעת, ואת לא?
– בואי נישן בטרם יתחילו לזלול את בשרנו.
– אבא עדיין מבלה אצל פרץ שלו או אצל אשרוב. – רוטנת שוע בלחישה מנומנמת.
*
מנוחה מוצאת את תלמידותיה מחכות לה במבוא הסימטה. משהבחינו בה התחילו רצות לקראתה כשהן מפגינות את תלבושתן המסודרת ואת שערותיהן המסורקות.
סולטנה שחורת השער ושחומת הפנים ניצבת על אבן בסמוך לגדר. ולפניה רחל דהאן. סולטנה עסוקה בסריקת שערה הסבוך של רחל במסרק־עץ רחב, צהוב. המסרק שנון, שיניים צפופות מצדו האחד ומרווחות וגדולות יותר מצדו השני. השערות של רחל כבר נסרקו מהמצח עד לעורף ומכאן ולמטה נאחז המסרק בדבלולים סבוכים באין יכולת להיחלץ. רחל חוטפת מידה את המסרק ופורצת בבכי.
־ לכי לעזאזל, את תולשת את שערותי. מרשעת! גועלית: פוי עליך! ובעצמה מנסה להתגבר על הפקעת, אולם מאמציה לשוא. היא זועפת על כל העולם… רגליה יחפות; על הגדר בסמוך לה מונח זוג נעלי אישה מברזט אפור.
מנוחה ניגשת אליהן בשתיקה.
– היא ביקשה אותי שאסרוק אותה; חי אלהים שלא בכוונה המשכתי ועשיתי לה כואב והיא מקללת אותי – פורצת סולטנה בבכי.
– לא בכוונה!? מעווה רחל את פניה. מכירים אותך!
– הראוי לי לעזור לילדה בצרתה? שואלת מנוחה את עצמה – כלום לא יהיה בזה מעשה בלתי פדגוגי? חוששת אני שהבנות כולן תבאנה מחר לא מסורקות בכוונה, שהמורה תסרוק אותן. עוצי עצה מנוחה! אוי לעלבונה של ה“פסיכולוגיה” במחברת המרופטת שלי!…
בתוך כך מצלצל הפעמון ומכריז על התחלת הלימודים. שורת הבנות נכנסת לכיתה ומנוחה אחריה. בעקבות הצמד האחרון. הילדות יושבות כל אחת במקומה, שולבות את הידים ונועצות עיניהן בפני המורה. שקט ודממה.
רחל פורצת לכיתה ברעש רב וטורקת את הדלת בחוזקה. המסרק הצהוב תקוע לכל רוחבו בסבך שבערפה: בידה האחת נעליה הגדולות ובאגרוף ידה השניה היא מקנחת את אפה.
– חי־חי – עולה צחוק חנוק מאחד הספסלים. נעל אחת מוטחת בכוח לעבר אותו ספסל ופוגעת בקיר.
מנוחה עוקרת עצמה מהכיתה ונועצת מבטה ברחל, הזועמת מעלבון וכאב. עדיין אין מנוחה יודעת כיצד לנהוג.
– רחל, רחל! הגידי לי, ילדתי, מה את רוצה? את רוצה משהו? אין אני אלהים, שאדע מעצמי מהו: אינני מבינה אותך, באמת, רחל הקטנה שלי. יכולה הייתי לעשות משהו אילו…
הילדות בכיתה יושבות דמומות ושקטות.
– הלוואי שיהיה לה כמו שיש לי! היא צחקה עלי, תמיד היא לועגת וצוחקת עלי.
– מדוע לא נכנסת יחד עם כולן, רחל?
– ולמה לא קראת לי? כמו שקראת לכולן?! את לא אוהבת אותי, אני יודעת; את לא אוהבת אותי… רחל פורצת בבכי היסטרי; דמעות פורצות מעיניה. היא שומטת את הנעל השניה על הרצפה. מפשילה את שולי שמלתה, מנגבת את הדמעות מעיניה ומקנחת את אפה.
מנוחה מתקרבת אליה ופושטת זרועותיה לעברה. רחל נפחדת והיא מרימה ידיה אל ראשה כמתגוננת.
– אל תפחדי, רחל, בואי ילדתי, אל תבכי. לא צדקת. לא הייתי צריכה לקרוא לך; לא קראתי לשום ילדה. הפעמון הוא שקרא; כיתה זאת היא שלך כשל כל הילדות האחרות: כאן ביתך, בית־לימודיך, ומורה זאת העומדת לפניך היא שלך בדיוק כמו שאת שלי; אוי, רחל, רחל, אילו היית מאמינה לי היית יודעת עד מה יקרה את לי.
– את מתחנפת עלי, את משקרת כמו כולם…
– בואי רחל! יבוא יום ותכירי לדעת, שאני אינני משקרת. את יודעת שאסור לשקר. זה חטא.
רחל מתקרבת לעבר הנעל הזרוקה, יושבת ומכניסה את הנעלים לתוך הספסל; קימעה קימעה היא נרגעת מתוך התייפחות שוקעת והולכת.
– ספרי לנו, המורה! את הבטחת לנו. מפצירות הילדות.
– הסיפור הוא לפתן, ילדות; תחילה נלמד בחריצות כל מה שמוטל עלינו ללמוד, ואחר כך נלפת בסיפור.
השיעור תם. רחל יוצאת מהכיתה מפוייסת. ניגשת אל סולטנה ונותנת לה את המסרק רב־המידות.
– סולטנה! הרטיבי את המסרק במים, כדאי להרטיב קצת גם את השערות – אומרת מנוחה העוקבת כל הזמן אחרי תהפוכות רוחה של רחל.
– המסרק היה מלוכלך, כל הליכלוך נכנס בשערות – מסבירה רחל – אני ארחץ את הראש חזק חזק, עד שיצא כל הלכלוך.
– הניחי עכשיו את המסרק, רחל, כבר רואים את הצבע היפה של שערותיך. הלא צבען כצבע הערמון. נהדרות. גם עיניך, רחל, כצבע שערותיך, חומות וגם מבריקות, גדולות יפות כל כך!
רחל מגביהה את עיניה המלוחלחות מדמעות ותולה אותן במנוחה. שדון זדוני מרצס בעינה האחת וקופץ לעינה השנייה; רעל ומרירות בהן; אי־אמון כלפי המורה.
מנוחה נפגעת. ומבוכתה גוברת. – מה לעשות לאומללה הזאת? – שואלת היא את עצמה.
כתום הלימודים מתלווית סולטנה אל מנוחה. עינים שחורות לה לסולטנה וגדולות; שמלתה נקיה ושערותיה השחורות והמתולתלות מסורקות למשעי.
– הגידי, סולטנה, את מכירה את רחל? אולי את גרה בשכנותה?
– אוי המורה, היא כל כך מסכנה! אנחנו שכנים. בבוקר אמא החורגת שלה דרשה ממנה שתכבס את החיתולים של הילד שלה, רחל קיללה אותה וגם את הילד הקטן קיללה. רחל רצתה שיסרקו את שערותיה והאמא לא נתנה לה את המסרק. אבא של רחל הכה אותה בסנדל שלו ולא נתן לה נעלים: אוי, המורה, איזה צעקות היו שם! רחל לבשה את שמלת השבת שלה, חטפה זוג נעלים שהביאו לאבא שלה לתיקון וברחה מהבית. אבא שלה אושכף.
– בקשה לי אליך, סולטנה! בקשי את אמא שלך, שתעזור לרחל לחפוף את הראש שלה ולהתיר את הסבך של שערותיה.
– לא המורה, אסור! אמא שלי אומרת שאסור להתערב. אמא החורגת של רחל תהיה ברוגז עם אמא שלי. אני אעזור לרחל. המורה! רחל אמרה, שהיא אוהבת אותך, רק את לא אוהבת אותה.
– סולטנה, הגידי לה בבקשה, שאני אוהבת אותה מאד מאד. תגידי לה? באמת סולטנה! את יודעת שאני אוהבת את כולכן, אבל ילד שלא טוב לו, אוהבים קצת יותר. לא כן?
– כן, המורה, את צודקת.
*
לילה. העיר כולה מחותלת ומכורבלת בתוך פלומה חמה שחורה. קירות אבן הבזלת השחורה פולטים סילוני חום אל תוך האויר הדחוס הניצב כנד בין טורי הסימטאות המעוקלות; העיר שקועה בערפלי חלום והזיה.
במרום מעל לעיר תלוי חצי ירח של חודש תמוז, הינומה אפורה פרושה על פני הרקיע; רוכסי ההרים, קברוֹ של רבי מאיר בעל הנס עם הכפה הלבנה, פני הים וחומת ההרים באופק המזרחי, כולם מעולפים בצניף חם כבד.
– אני מדברת אליך, מנוחה, ואת אינך עונה – מתמרמרת שוע.
היא יושבת על גבי השמיכה הפרושה על הגג ומגרדת בשצף קצף את שוקיה המעורטלות; שולחת ידה מול ערפה ומקרצפת את גבה, וחוזרת ומעבירה את ידה אל כל שאר חלקי גופה.
– התעטפי בסדין – מיעצת מנוחה שהתעוררה בינתיים ושיבה אף היא להתגרד.
– מי עוקץ יותר? הפרעושים או היבחושים?
– אלה ואלה יקחם האופל. זאת היא עיר “עיר לאלהים”. כל היום כולו כבשון, אמבט של זיעה, ובלילה מחנק וטרף ליצורים אלה. מי עדיף, את שואלת? היתושים או, השד יודע איך קוראים להם, עוקצים, מוצצים את דמך בלי להותיר סימנים. ואילו הפרעושים, הללו לא די שהם נועצים את חדקיהם בבשרך, הם נוקדים את הסדין, את הציפה ואת הכותונת. כמה אני מתייגעת בשעת כביסה! “הוא” דורש כותנת לבנה בכל יום. ח־ח־ח! הראית עד מה הצהיבה הכותונת שלו מהזיעה ומהפרעושים? מה תגידי? “הוא” רוצה לסגור את “בית־הספר”, רוטנת היא בליגלוג, בחצי אב: אם בראשית תמוז אנו נשרפים ככה, מה יהיה עלינו באב?
– שכבי, שוע, ננסה לישון. יום קשה לפנינו מחר – מנוחה מפהקת ושומטת ראשה על הכר.
– הפרצוף השסוע הזה, השט שם במרום, מדיר שינה מעיני, הסתכלי בו באידיאוט הזה! קורץ בעין אחת ומלגלג. פרצוף של שיכור לו. אני שונאת את העיר הזאת! אינני מבינה איך חיים כאן בני אדם, בגיהינום זה!
– ואני אודה ולא אבוש, מתחילה לאהוב את המקום הזה. פינת קסם ממש! פנינה מזהירה בחיק ההרים הללו. וגם האור הזה של חצי הירח משרה עלי הזיות וחלום; מראה ההוד העוטה את העיר נוסך עלי שיכרון.
– נוּ, את! מהו שנחוץ לך? ולמה את שואפת? במה את הוגה עכשיו?
– אני חוזרת על ידיעותי בפסיכולוגיה ובפדגוגיה; בונה את השיעור ליום המחרת ועורכת לי תכנית עבודה; בונה והורסת ונופלת לתוך זרועות היאוש. לא ידעתי ולא שיערתי קודם עד מה רבים המכשולים בדרכי ההוראה וביותר בשבילי החינוך!
– שטויות! למה לך ליגע את מוחך? למדי אותן קריאה וכל מיני קישקושים וחסל.
– אוי, שוע! לא הלימוד עיקר, אלא החדירה אל נפשו של הילד. זאת לא למדתי מעולם. קראתי חוברות הרבה ברוסית; רבות היו לי כפילוסופיה מופשטת, שמונחיה מורכבים וקשים, אך את העיקר לא מצאתי בהן, את הגישה אל הילד, אל נשמתו.
– את מורכבת מאד, מנוחה, למה לך כאב ראש זה? כל החיטוט המבולבל הזה למה לך?
– אמנם כן, מורכבת אני ומשום כך אני שואפת לפשט את הנשמות המסובכות של הילדות שברשותי. עם כל שיעור נדמה לי שאני חוזרת ועולה באותו לוח שהיה שט על מימי הביצה שמול ביתנו לאחר הפשרת השלגים. כל הילדים היו עוברים בצהלה מגדה לגדה על גבי הקרש, “מעבורת” ואילו אני מתרחקת מהחוף על אותו לוח־עץ ונופלת, כמובן, אל תוך המים הקרים.
– אוי, מנוחה, היכן לוקחים מעט מים צוננים?!
– אכלי בננה; הנה היא שטה במרום, צהובה כל כך, בשלה ומתוקה. זוהי “הבננה” של חודש תמוז.
– אל תתחכמי, מנוחה; עלינו לתכנן שינה בתוך החדר; “הוא” מתפרקד לו בתוך המיטה הגדולה, כמו בתוך קרון רכבת… בואי ונוציא את השולחן ונפרוש לנו את השמיכה על הרצפה. אַ?!
– לא ארד ממרומי הגג! כאן לפחות אינך לחוצה בין דפנות כבתוך תיבה. הרי לפניך חדר מיטות גדול אחד. כל הגגות כולם!…
אל תוך האויר החם משתחל קילוח קריר. דומה כי הוקל לה לנשימה מעט. תרדמה אוחזת את שתיהן. הן מתכרבלות בסדין ומכסות גם את הראש, מגן מפני אורו החיור של חצי־הירח.
תושבי העיר כולם נמים את שנתם על הגגות. קולות עמומים פולחים את דממת הלילה. עם נשיבת הרוח הקרירה פוחת עוקצם של הפרעושים והיבחושים. עמוקה השינה ומתוקה. אך לפתע יישמע בחללו של חדר המיטות המשותף של העיר בכיו של תינוק ולאחריו – קולה של אם, שמרגיעה אותו. ילד אחר נעור בזעקה מבוהלת וגערת האב טורדת את הדממה! או – מי מקיא ומשלשל, שם בסימטה למטה; גניחה, הולם דלתות שנפתחות ונסגרות; דיבורים חנוקים, בכי עמום, קישקושו של קומקום להרתחת מים…
– קומי, מנוחה, מישהו מת שם למטה. את שומעת? כבר נרדמתי ושקעתי בשינה באו הקולות הללו והעירוני.
שוע מתעטפת בסדין ומתקרבת אל ירכתי הגג. מנוחה אבני החצץ של הגג ננעצות ברגליה היחפות. שתיהן מרכינות ראשן אל אפלולית הסימטה, אך אינן רואות דבר.
– מאין לך שמישהו מת? מנוחה נפחדת. צמרמורת עוברת בגופה.
־כל הסימנים מעידים שמישהו מת או חלה בחולי־רע או בדיזנטריה. וכי מה פלא, שמחלות מעיים פשו בעיר? הזוהמה!… המים שאנו שותים שורצים חידקים, מי ילמד את תושבי העיר הזאת מעט היגיינה?
*
מנוחה הקדימה לצאת אל בית־הספר וכבר תלמידותיה מחכות לה בפתח הסימטה. הן עטות עליה מעברים, תופשות את ידה ונאחזות בשמלתה.
– שלום המורה! בוקר טוב, המורה! המורה!
מנוחה סוקרת את הקבוצה בעינים זוהרות. היא נפעמת ונרגשת: ־ הנה החומר שטוּפח בידיה; ראשית פריה בהוראה.
ריח נפט נודף מראשי הילדות. השערות חפופות וקלועות מחלפות קצרות, מהודקות בסרטים מגוונים גזורים משמלות ישנות ומשיירי אריג פרחוני. הצמות מזדקרות משני צדי העורף, דוגמת מחושים אצל החרוקים; השמלות נקיות, מכובסות.
מנוחה מלטפת את ראש הילדות, אין היא סולדת לא מן השמנונית ולא מריח הנפט.
– כמעט שאינני מכירה אתכן, בנות, כולכן מהודרות כל כך! – מחייכת מנוחה בהנאה.
– המורה! אמרתי לאמא שלי, שאת לא תאהבי אותי אם לא תסרוק את שערותי. היא הוציאה מראשי את כל הכינים וגם את ביצי הכינים; חי ה'! המורה, נא הביטי!
– גם אני, המורה!
– אני רואה וגם מרגישה את נקיונכן, ברוכות תהיינה, עלינו להיכנס לכיתה, כמו שנכנסים אל בית־המקדש.
– כן, המורה, אנחנו לומדות תורה. גם היום תספרי לנו?
מקרן הסימטה שמצד ימין באות בריצה מבוהלת רחל וסולטנה. רחל מחזיקה בידה זוג סנדלים. משהרגישו במורה נעצרו. רחל עומדת לה על רגל אחת ואת השניה היא תוקעת לתוך סנדל. אחר כך היא משעינה את רגלה הנעולה על זיז אבן; סולטנה מתכופפת ומתאמצת לרכוס את רצועת הסנדל. היא משחילה את הרצועה באבזם, אך לשון הרצועה אינה נתפסת באבזם. רחל תוקעת בסנדל השני שלא נרכס, היא ממהרת, תוך טפיפה על המדרכה, לקראת המורה.
– שלום לך, רחל! מה קרה לסנדלים שלך? – מנוחה מתכופפת אל הסנדל לרכסו, ומיד היא ועמדת על התקלה.
– תני לי את הסנדל, במספרים שלי אנקוב נקב ברצועה; הבאתי היום מספרים לצפרני־ידים.
– לא, המורה, חס וחלילה! לא אתן לידיך את הסנדלים. תני לי את המספרים ואני אנקוב בעצמי. אבא שלי סנדלר, אני עוזרת על ידו.
– בסדר, בסדר! מצטחקת מנוחה למראה תנועות ידיה של רחל האמונות על המלאכה והזריזות במעשה. שערותיה של רחל חפופות יפה והן קלועות בצמה אחת עבה וקצרה. השער מסורק לאחור והוא מבריק ושמן מן הנפט. מתוכו מזדקרות מתבדרות חבילות חבילות של פלומה מסולסלת, העוטרות את מצחה ואת רקותיה. על העורף, מתחת לצמה, מתעגלים תלתלים טבעות טבעות בצבע ערמון נחושתי. לאורכה של הצמה עובר ומתעקל שרוך אדום שמסתיים בעניבה בקצה הצמה. פניה רחוצות ועיניה קורנות בלהט שחור, שופע מרץ, מרי ותבונה.
– רחל, הבטת היום במראה? – שואלת מנוחה בחשאי. – כמה את יפה רחל שלי! מי זה סדר אותך? – זאת אמא שלי, עונה סולטנה, סיפרתי לה… ביקשתי אותה… היא הלכה אל האמא החורגת של רחל… היא, אמא שלי, לא רוצה “סבה טושה” (מריבה). האמא החורגת בכתה, חי אדושם אני בעינים שלי ראיתי. היא יש לה הרבה צרות מרחל.
צלצולו של הפעמון הקטן הניס את התלמידות ואת המורות אל הכיתות.
– שם אצלנו, בבית־הספר הגדול והיפה שלימדתי בו – הלא סיפרתי לכן! אתן זוכרות? שם היינו מתפללים בוקר בוקר; וגם כאן נתפלל בוקר בוקר.
התלמידות קמות על רגליהן, עומדות דום ומתפללות: “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים”…
מנוחה עמדה במפתיע על כוח ההשפעה של התכסיס “בית־הספר שאני לימדתי בו”; השפעתו כפולה; הילדות מעריכות אותה יותר וגם היא עצמה בטחונה התחזק בה. היא מזדקקת למטה־קסמים מדי בואה להנהיג סדרים חדשים בכיתה. פעמים היא משתוממת לבטחון ידיה האוחזות במשוטים שמפלסים לסירתה נתיב במערבולת חיי הכיתה. קבוצות הומוגניות התחילו מתגבשות מתוך הערב־רב של הגולים; כשהיא מלמדת את “יהושע” לקבוצה המבוגרת יותר, יושבות הקטנות מהן בשקט ומקשיבות בדריכות ובריכוז. ומשהיא מסיימת עם “הגדולות” והיא מוסרת להן עבודה בכתב ומתחילה בסיפורי התורה עם הקטנות – “הגדולות” מניחות מידן את העפרונות והן משתפות עצמן ומאזינות לסיפורי המורה לקטנות.
– “אצלנו” – זורקת מנוחה את “מטה הקסמים” שלה אל חללה של הכיתה – שם בנוה־צדק, היו מפקחות בכיתה. גם אני רוצה לבחור בשתי בנות, שתעזורנה לי לשמור על הניקיון, לבדוק את הציפרנים של התלמידות, ולסדר אותן טורים טורים לפני כניסתן לכיתה. השבוע הראשון שלנו מתחיל היום, אני ממנה את רחל דהאן ואת סולטנה חדיוב למפקחות ראשונות. עליכן, בנות, להישמע להן; וגם אתן “המפקחות” הזהרנה שלא לפגוע בחברה שלכן; אל תרימו יד; עשו הכל בשקט ובנחת. בשבוע הבא נבחר מפקחות חדשות. לא אבחר אלא בתלמידות מצטינות בכל! טוב, ילדות? אתן מסכימות?
– טוב המורה! אחר כך אהיה אני! אני אבוא יום יום נקיה. אבל את הצפורן הזאת ביד הימנית אינני יכולה ליטול.
רחל, קרנה עלתה בעיני עצמה. היא לובשת בטחון וחשיבות; היא ניגשת אל השולחן של מנוחה, לוקחת את המספרים ועוברת בין התלמידות.
– למי צפרנים? אני אגזור, – מכריזה היא.
עיניה משוטטות בחצר, היא מפקחת על המשחקות ומשליטה בכל צדק ומשפט. היא גם דואגת לסידורם של הזוגות עם הכניסה לשיעורים והיא גם נותנת פקודות לסולטנה.
נגמרו סיפורי־התורה. מנוחה מחלקת דפי נייר לציור לקטנות ופונה אל הגדולה ללמדן חשבון. מוחה של רחל עובד במהירות ובזריזות. מנוחה מנסה ללמד תרגילים שלמעלה מגילה של רחל וזו מיישבת במוחה, בעזרת מכשיר עלום ולא מובן. כל בעיה חשבונית קשה. ועוד משהו שסתום בפני מנוחה. “המכונה” של רחל כל כוחה בעל־פה ומשהיא באה לכתוב מאיטה המכונה את קצבה ונתקלת אי־שם במכשולים שאינה יודעת להתגבר עליהן.
– אני לא יכולה בכתב – מתאוננת רחל.
תמהונית הילדה הזאת, מהרהרת מנוחה, חידה היא בעיני. מי אני שאדע לעמוד על נפשה המורכבת?
עם הסיום מנוחה נפרדת מהתלמידות ומוסרת לרחל את המפתח מהארון שבקיר; ־ אתן, את וסולטנה, אחריות לדפי־הציור, לצבעים ולעפרונות. רחל משחילה דרך טבעת המפתח חוט משחילה ותולה אותו על צווארה.
– מי שירצה לקחת את המפתח יקח קודם את ראשי.
– המורה, הסיפור שסיפרת על אם חורגת שבא אליה מלאך והפך את לב הילדה והיא חיתה בשלום עם… אני יודעת.. את רוצה שגם אני אהיה טובה אליה…
– נסי גם את להיות טובה. את תהיי כאותו מלאך שישנה את לב אמך החורגת לטובה אליך.
– כן, המורה, אני מבטיחה לך! חיי התורה…
*
– רובין, אלהים בעצמו שלח אותך אלי! שוב לא תתחמקי ולא תפטריני בלך ושוב; אין לי מורה לכיתה ו'. שעה אחת תתני לי.
מנוחה המומה משטף דיבורו של פרץ. דרישתו מעכירה את רוחה; הפחד המקנן תמיד בנפשה חוזר ומשתלט בה.
– אני מפחדת, אדון פרץ. וכבר הסברתי לך זאת; איך אכנס לכיתה של בנים? כיצד אשתלט עליהם?
– מה הפחד? אם יכלת לבנות תוכלי גם לבנים. בואי, רובין, אל פחד ואל חשש. אני מלוה אותך אל הכיתה.
מנוחה נגררת אחרי פרץ, עדיין הוא שופע כוחות נעורים; כולו תסיסה ובדיחות־הדעת. עדיין שערות שחורות עוטרות פניו; עינים שחורות מבהיקות מתוך גבינים שחורים עבותים. הוא עובר במהירות את הסימטאות המעוקלות. מנוחה מחישה צעדיה אחריו להשיגו, וכך הם מגיעים עד לבניין גדול.
– כאן היה משהו, מעין בית־שעשועים, תיאטרון, או סתם מועדון; אל תיבהלי מהיקפו. לעת עתה אנו שרויים כאן – מסביר פרץ למנוחה הנפחדת.
שער־ברזל בעל ארבע דלתות לבנין. נפתחות רק שתי דלתותיו האמצעיות. השתים האחרות בריחי ברזל שלהן תקועים בסף ואינן סובבות. אולם רחב ידים אפלולי; רהיטים שונים נערמו בו; ספסלים, כסאות, כורסאות ושברי־כלים; התקרה מקומרת; מבעד לחלון אחד בלבד חודרים קרני אור המפזרים אפלוליתו של האולם; מימין לכניסה מתרוממת במה גדולה; המסך תלוש ממקום חיבורו והבד מוטל ברשלנות על לוחות־עץ, שברי־רהיטים ורקעים צבועים.
כתריסר תלמידים סובבים את המנהל ואת המורה. – הנה לפניכם, בנים, מנוחה רובין, שמהיום והלאה תהיה מרותכם. התבטלתם דייכם וגם השתובבתם דייכם. מעתה יעז נא מישהו להפריע! ראו הזהרתיכם! הוא מאיים באצבע, מעמיד פנים חמורות ועומד להסתלק. – שם באותה פינה תמצאי בתוך סל מפות גיאוגרפיות – אומר הוא למנוחה – ועם הפרידה הוא מראה לה סימני עידוד ונעלם.
דלתות השער נסגרות בחריקה צורמנית והתלמידים מתכנסים בהמולה בפינתם באולם הגדול. הספסלים המעטים ערוכים בשלשה טורים קצרים.
מנוחה אינה גורעת עין מהגדולים שבקבוצה; מבטה חמור והוא מרסן אותם. קימעה קימעה הם מתיישבים על הספסלים האחרונים; הקטנים עדיין נלחמים על המקום.
הכל קשובים; משתוממים הם לשלוות־נפשה של המורה – בוא אתה, שם. עדיין אינני יודעת את שמך. זה הגדול, כן, כן אתה, בוא, גש אלי!
– מה?! ־ משתומם התלמיד מבוהל במקצת – זה לא אני הפרעתי.
– טיפש! – לוחש חברו – היא לא תעשה לך שום דבר, אין לה אפילו סרגל. לך.
– אהרן? בסדר; בוא תעזור לתלות את המפות על הלוח.
מנוחה פונה אל הסל והוציאה מתוכו את כדור הארץ, המבותר לחצאין. בדרכה הנה בעקבי המנהל ערכה לה על רגל אחת תכנית לשיעור. היא מפנה גבה אל הכיתה ומתאמצת להשחיל את שרוך המפה בכן הלוח.
– המורה, המורה, נפלה לך הצמה – נשמע קול מן הספסל האחרון. מנוחה לבה קוֹפץ ויוצא מבית החזה. אינסטינקטיבית היא שולחת את ידה אל שורש הצמה מחזירה אותה ופונה לעבר הכיתה. ארשת של צחוק מתפשטת על הפנים.
– שב אתה ויבוא ההוא. זה שיושב יחיד שם.
– זה לא אני; חי נפשי, לא אני!
– שמך יחזקאל? יפה! עמוד כאן לפני הכיתה ושמור שלא יפריעו לי.
היא שולחת מבט לעבר הספסלים האחרונים. ארבעה בחורים עומדים שם ועוסקים בסידור השביל בשערם המבריק מברילנטין. המסרק מטייל לו על פני השביל מימין לשמאל ומשמאל לימין. מראה קטנה עוברת מיד ליד.
– טיפש, לא כך! אחי עושה את השביל משמאל לימין! תן לי את המסרק, גולם שכמוך.
– המורה הוא לקח לי את המסרק!
השעה ארוכה כל כך, מתייפח לבה של מנוחה. – תורת הפדגוגיה, איך?
– יפה מאד בחורים, אני רואה שאתם קושטים עצמכם לכבוד השיעור בכתיבת־הארץ. אך מדוע תעמדו? שבו; מקומות מזומנים לכם; כל שאינו רוצה ללמוד אל יפריע לנבונים הרוצים בכך. אין בדעתי להוציא אתכם החוצה, שם חם מאד, וכאן קריר ונעים; גם המגונדרים שבכם חשים שטוב כאן. יחזקאל שים נא את המסרק בכיסך. אני באמת אינני מומחית לתסרוקות של ילדים המבקשים להיראות גדולים. עוד מ עט יחזור המנהל, כאשר הבטיח, ומשיבוא אשאל אותו בדיני השביל, מה עדיף, שמאל או ימין?
– אוי, היא תלשין!
– לא אלשין בנים, טעות בידכם, לא אספר לאיש, כי בושה אפילו להעלות על הדעת שילדים בגילכם מתנהגים כפרחחים ברחוב ולא כתלמידים בכיתה ו'.
מנוחה חוזרת אל המפות, אך מעתה שוב אינה מפנה את צמתה הארוכה, שמשתלשלת למטה ממתניה, כלפי הכיתה.
– אתה תשמור על השקט, יחזקאל. שים לב, הכיתה על אחריותך.
– הביטו וראו, ילדים, הנה העולם כולו לנגד עיניכם. עולם גדול, כאן חצי הכדור המזרחי – וזהו המערבי. אתם כבר בכיתה ו' ובודאי אתם מכירים בשמם את היבשות ואת הימים שעל פני המפה. היום יש בדעתי להראות משהו אחר – עולם גדול ורחב, יפה ועשיר. בכל העולם הזה חיים יהודים, בני ישראל, אין מקום פנוי מאחינו בני ישראל; בשלגי הצפון, במדבריות הלוהטים. הנה כאן והנה שם.
בחוטר שבידה מצביעה מנוחה על יבשות אירופה, אסיה ואמריקה. בכל היבשות והארצות הללו חיים יהודים. יש בתוכם עניים, ויש שחיים חיי עושר ואושר; אך דבר מאחד אותם; כל היהודים המפוזרים והמפורדים הללו, שבצפון ובדרום, כולם כאחד פונים שלוש פעמים ביום רק כלפי הרצועה הזאת, זה הסרט הצר על חופו של הים התיכון. כאן ארצם, ארץ האבות; עליה געגועיהם ובה תקוותם. זוהי ארץ ישראל, ואנחנו חיים בה…
הפעמון שם קץ לטיולה של מנוחה על פני כדור הארץ.
– חבל, המורה! – נשמע קולם של התלמידים הקטנים.
מנוחה פונה אל השער.
– המורה, הוא אומר, שאת סתם אמרת שאת מורה. הוא אומר, שאת בת שבע־עשרה, זה נכון?
– שקרן, זה אתה אמרת שהיא עוד תלמידה.
– גולם, טיפש, זה אתה אמרת שהיא קטנה, מפני זה היא לא מכה ואינה מביאה אתה סרגל כמורים אחרים.
– בואי, המורה, ללמד אותנו. זה היה מענין. הילדים האלה תמיד מפריעים – אומר ילד נמוך־קומה בעל עינים ערות, פיקחיות. שפתו העליונה מגלה פה ששכולות רבות בשיניו.
– מה שמך? שואלת מנוחה ומתעכבת ליד הילד הדובר אליה.
– שמי שאול קמנצקי.
– שאול, אני רואה בך שילד נבון אתה. שמע לי: למד מכל מורה, יהא זה מורה עם מקל וסרגל או בלעדיהם.
– שלום, המורה, אל תלשיני לפני המנהל.
– אם כן, מנוחה, שוב ניסית לתלוש עדשים? כואבות לך המתנים, השתזפת? לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת – לועגת מנוחה לעצמה.
– נו, איך היה שואל אותה פרץ – שצץ לפתע מקרן הסימטה.
כל הזמן מתרוצץ הוא הלוך ושוב בין הכיתות הפזורות על פני הסימטאות.
– מה שהיה היה, אדון פרץ, אך יותר לא יהיה. לא לי ללמד בנים. בקש לך בשביל הכיתה הזאת מורה עם סרגל ביד; מורה גדול וחזק.
– ח! התייאשת? מחר תתני שיעור בכיתה ג'. דברתי עם נשר והוא אמר לי שכבר כבשת דרך לעצמך.
– עוד רבה העבודה לפני, אדון פרץ; עוד עלי לכסח הרבה קוצים ודרדרים עד שאסלול דרך לעצמי.
*
השולחן הצר שעון כדרכו אל הקיר. על כסא מימין יושב נשר, האב־המנהל; משמאל לשולחן יושבת שוע נשר, המנהלת את “משק־החדר”, ובאמצע, על ארגז ישובה מנוחה. מספרת על שיעורה בגיאוגרפיה בכיתה ו' של בית־הספר לבנים. היא מתיפחת תוך כדי סיפורה: הממחטה שבידה רטובה. זרם דמעותיה אינו פוסק, להפך מתגבר והולך תוך כדי שטף דיבורה, הרגשת חולשתה, אזלת־ידה. שוע מוציאה מידה את הממחטה הרטובה ושמה ליד ממחטה גדולה, מקופלת ומגוהצת, ממחטה של אביה.
– אכן, אכן – פולט נשר אל תוך שפמו; משקפיו מבריקים בברק רב־משמעות; ־ אכן זהו חסרון גדול. פגם שאין לו תקנה ורק לאחר שנים רבות יבוא על תיקנו – אכן, כך היה הדבר לעולמים.
– מה? על איזה חסרון אתה מרמז, אבא? משתוממת שוע רגוזה.
– היא בוכה על שהמעיטו את שנותיה, לא האמינו לה שכבר מורה היא ולא תלמידה; אכן להיות צעירה כל כך הוא חסרון גדול וגם אני בוכה עליו… בוכה אני על שום שפעם זה יבוא על תיקנו רק כעבור שנים…
שוע פורצת בצחוק. מנוחה גם היא, הצחוק מדביק אותה אף־על־פי שאין היא תופסת משמעות הלצתו של נשר.
*
השמים טהורים, מסנוורים. הירח מלא והוא מפזר אלומות כסף, סילונים סילונים; כל העיר מוצפת אור חיוורין, זוהר מוצק, דומם, קופא. האויר החם אף הוא קפא כנד אטום וכבד. כל הגגות מאוכלסים; גברים מטיילים בתחתונים לבנים מקצה הגג אל קצהו; מעם דרי הגגות עולה שיחה קולנית; ילדים בוכים, נשים גוערות בהם ומרגיעות אותם.
– ראי כיצד הם תועים כסהרורים… וכי מוחו של מי לא יסתחרר עליו באור הזה!… אוי, רבונו של עולם, כלום אעצור כוח להישאר כאן עוד ארבעה שבועות? “הוא” כבר יוזם סיום ותערוכה! ח־ח־ח־ח, פנטזיונר, בעל חלומות! ביום הזיעה ניגרת בכל אברי גופו פלגים פלגים; ובלילה לכודה את בחרמו של האור המשגע הלזה. בואי, מנוחה, נרד להתרחץ בים.
– אני מפחדת! בעלי התרבושים מסתובבים שם ובמה תתרחצי? בבית היינו מתרחצות בלילה ערומות, כביום היולדנו, או בכותונת ארוכה, הזוכרת את? זהו ים! ים ממש… הביטי וראי, שם על הגג שותים קפה או תה.
גם אבא יצא ממיטתו; הוא נחנק בחדר, ראי, הוא מציע מיטה לעצמו תחת הסולם. – אַ־אַ־אַ – חוזרת שוע ומפהקת פיהוק ארוך שמתרסק ונבלע באויר הסמיך.
– כבר חצי תמוז? משתוממת מנוחה – הזמן עבר מהר. בחצי אב נקבל חופש… – ממשיכה היא למלמל.
– אני! מיד עם סגירת הכיתות אני עושה פיוּ וטסה לכפר־סבא וחסל! לא אשוב הנה גם אם יהרגוני! ואת מנוחה! מה תעשי את?
– אינני יודעת מה ילד יום, אחיה ואראה. אני חוששת להציץ בפני העתיד. אילו הפתעות נכונו לי ביום מחר?
כל אחת מהן שקועה בהזית חלומותיה שלה; מנוחה נאנחת חרש. היא נלחמת בשרצים שעקיצתם קשה ועדיין חוזר ונעור בה זכרון כשלונה “בבנים”.
– לא, ולא! אומרת היא בקול בכייני – שוב לא אתפתה ולא אנסה ללמד בנים. כשלון במקום אחד סכנה בו גם במקום שנדמה לי כאילו כבשתיו לרצוני ולהשפעתי.
אור הירח נתעמם; מאי־שם נזרם ובא קילוח אויר קריר; האוכלוסיה הגגית שקועה כולה בנחרה קולנית.
שוע עטפה את ראשה בסדין והשקיעה אותו בכר. היא סרוחה על בטנה; רגליה מתרוממות חליפות לגרש את “זבובי־החול” (יבחושים) העוקצים אותן, ומנוחה גם היא שרויה בשכרון השכחה של השינה. אין לך שינה מתוקה ומהנה כשינה שלפנות בוקר! הס! העיר כולה על גגותיה וחצרותיה אחוזים שינה. קרירות השחר מסלקת את הפרעושים. שבעים ורווּיי־דם התחפרו להם בעפר הגג. גם הם משתוקקים למנוחה של שינה שלאחר הארוחה הדשנה. היבחושים נעלמו אף הם במחבואיהם, לפרות ולרבות במרבצם.
העיר נוחרת את נחרת טרם־היקיצה. אל תוך האפלולית הקרירה בוקעות קרנים חוורינות; אט אט מתנערים הישנים, קופצים רגוזים על רגליהם, אוספים את מצעיהם ונעלמים אל מתחת לגגות, לחטוף עוד רגעי תנומה בצל קורת חדרם.
– בואי, שוע, קומי. האיר היום. על הגגות מסדרים כבר את המצעים ואיך נתלבש?
– ימח שמו של היום! לא הספקתי לחלום דיי וכבר נעור הכיבשן. התלבשי תחת הסדין. אני לא איכפת לי, אתלבש לעיני כל. הם מתהלכים שם בתחתונים ולא יבושו, להם מותר?
שועה משליכה מעל ראשה את הסדין ומתחילה להתלבש, ואילו מנוחה זוחלת ומושכת את בגדיה אל מתחת לסדין.
יום חדש נולד.
*
מנוחה מצאה את הכיתה פתוחה; רחל וסולטנה הקדימו לבוא; הן נקיות ומסודרות; הצמות מזדקרות בחוצפה כלשהי, כמתפארות; המפתח תלוי לה לרחל על צווארה, חבורי בחיקה ונמצא לדורשיו בשעת הצורך. עם הצלצול רצות התלמידות אל מקומן הקבוע; רחל מקפידה על קיום הסדר; פעמים שהיא פותחת בשיר והילדות נכנסות בקצב השירה אל הכיתה.
– הרימי את הניר שזרקת – שומעת מנוחה את גערתה של רחל; ־ את חושבת שאת באורווה? כאן מקום קדוש, כאן לומדים תורה.
מנוחה מחייכת בפני עצמה; היא קשובה להנהלתה של רחל; עליה לעמוד על המשמר, שרחל לא תגזים בשלטונה. הכיתה אמנם מקבלת ברצון את מרותה. בשעת בדיקת הנקיון מנסרות בחלל הכיתה הערותיה של המפקחת: צפורניך שחורות, כאילו היית מוכרת פחים או מתקנת נעלים. אם תהיי נקיה אבקש את המורה שתבחר בך למפקחת בשבוע הבא.
לאחר התפילה ניתנה שהות לשיחת בוקר חפשית קצרה; ובינתים פותחות רחל וסולטנה את הדלתות של ארון הקיר. ושתיהן מחלקות דפים לציור, עפרונות וצבעים; משגמרו מוסרות התלמידות את הציורים למפקחות.
– לא רשמת את שמך; איך תדע המורה, שאת ציירת את הציור הזה? מעירה רחל. היא בודקת את הדפים, מסדרת אותם ומניחה אותם על השולחן של המורה.
השעות חולפות מתוך עבודה קלה ועליזה. בשעות המשחק פותחת רחל בשירה. קולה צלול ונעים. עיניה שופעות מרץ ושמחת שלטון. גבה התיישר ובטחונה גדל. שוב אין היא אותה רחל כבעבר. מנוחה מאושרת אף היא.
רגליה המסונדלות צועדות בטוחות על הקרקע, שנעשית מוצקה מיום ליום.
מתרוננת היא חוזרת אל החדר המשותף לה ולנשרים.
*
– מה לך, מנוחה, שאת צוהלת היום כל כך? את מנשאת את ראשך כאילו עיטרוהו בזר נצחון – אומרת שוע בחיוך עם פגישתן במבוא הסימטה.
– פתחתי גומה בתוך אדמה פריכה מסוקלת מאבניה; שתלתי בה שתיל של עץ פרי; השקיתיו שיגדל ויפרח וינוב.
מנוחה נכנסת החדרה, מחליפה שמלתה ומתמראה במראה הקטנה של שוע.
– לו היית קולעת לך שתי מחלפנות ומניחה אותן מעל קרקפתך, היית נראית יותר מבוגרת ואפילו גבוהה יותר. אתן לך סיכות ומסרק, מסכימה? הנה לך! – שוע תופסת בצמות ומסדרת מהן מעין כתר על ראשה של מנוחה.
– אוי, הניחי לי, שוע. אין ראשי הקטן יכול שישא עטרת כבדה כזאת, אפילו הכפיה מכבידה על ראשי, שמעת מה שאבא שלך אמר? רק השנים יכולות לתקן את פגם הנעורים. אחכה שנים אחדות וממילא איראה מבוגרת יותר. נשר עולה על הגג כשכותנתו מיוזעת כולה. שוע מגישה לו קערה עם מים קרים ומגבת. הוא נסגר בחדר. מתרענן במים הקרים ולובש לבנים נקיים. גמר את הטואלט שלו, פתח את הדלת ואויר דחוס, רווי זיעה, פרץ מתוכו חוצה.
השולחן ערוך. כל אחד יושב במקומו הקבוע. שוע מגישה את המנות.
נשר שנתרענן מן השיפשוף מצב־רוחו טוב עליו. שלא כרגיל הוא מתבדח בשעת הארוחה. גם מנוחה דעתה מבודחת והיא שבעת־רצון מעצמה. היא מספרת על רחל והשינוי שחל בה.
– נעביר אותה לכיתה גבוהה יותר. היא מתאימה לכיתה ה' – מעיר נשר אגב לעיסה.
– הו, לא! פורצת מנוחה בהתנגדות שיש בה גם תחינה. – חכה עוד מעט. אנא השאר אותה אצלי. אדאג שלא תפגר בלימודיה. וכי בטוח אתה שלא תשוב לסורה בכיתה אחרת? היא תבעט. היא לא תרפה ממני.
– או הו הו, איזה ביטחון! – לועגת שוע.
– נקרא לנערה ונשאלה את פיה.
– היכן אתם כאן? כמה סימטאות עברתי עד שמצאתי אתכם! הי! אוּ צורטה נאָ קוליצ’יקך! (מעבר להר!
– אי! אייזיק! – מנוחה קופצת לקראתו, מתנפלת על צווארו ופורצת בבכי קולני.
אייזיק אברמוב מחבק את מנוחה, מנשקה בפיה וטופח על כתפה טפיחות מרגיעות.
– נוּ, נוּ! הרגעי לך! בואי סעי אתי לזמן מה לימה. דינה דרשה ממני להביאך הביתה.
מנוחה נבוכה, היא משפילה עיניה. פעימות לבה מהדהדות באזניה. נשר בוחן את אייזיק, שרומז לו לצאת מהחדר.
– מה יאמר על כך, אדון נשר? שואלת מנוחה בהיסוס.
– הזמן אינו מתאים – אומר נשר באי רצון. הוא נרמז על ידי תנועות אצבעותיו של אייזיק וקריצות עיניו ויוצא אחריו. לאחר דקות אחדות הם חוזרים ואייזיק מקבל כוס תה מידי שוע. הוא לוגם מהתה ומצהיל את פניו.
– נוּ, מנקה, אספי את מטלטליך ונצא לדרך. ואולי אין לך מטען כלשהו? מנוחה נושאת עיניה אל נשר, שיושב נבוך ומבולבל.
– סעי ליום יומים, נשתדל להסתדר בלעדיך.
־ רחל דהאן תעסיק את הכיתה. הציצי, שוע, לשם כפעם בפעם כדי שידעו שמשגיחים עליהן.
מנוחה לוחצת ידו של נשר, מחבקת את שוע, נלחצת אל חזה המלא ושוב פורצת בבכי.
– נוּ! מה לך טיפשולה – שוע מחפשת ממחטה ומעלימה את דמעותיה.
*
פרק עשירי: פטירתו של סבא 🔗
מנוחה מחישה את צעדיה אחרי אייזיק אברמוב. זה מרחיב צעדיו והיא מדלגת אחריו ברגליה הקצרות ומנסה להשיגו, אך עד מהרה היא מתיאשת.
רווח לה… נדמה לה שכבלים כבדים, כבלי ברזל, הותרו מעל רוחה; היא חפשיה… בבת אחת חדל מוחה להתיגע בהתרת בעיות מסובכות ב“פדגוגיה”. מחר! מחר תשוב ותיכבל מחדש, אך כרגע שלוחה נפשה כצפור מכלוב.
אייזיק מתיר את הפרדות, מוציא אותן מן החאן ורותמן בקרון. מעשיו במתינות; ידיו ומאומנות; מנוחה עוקבת אחר תנועותיו. הסדר והמשטר ברתימה מפליאים.
– גם כאן שורר החוק – קובעת מנוחה.
אייזיק שותק וגם מנוחה שממתינה לסיום מלאכתו שותקת. היא עומדת שעונה אל הקרון.
– עלי, מנוחה, – אומר אייזיק – כאילו נזכר פתאום במציאותה. – שבי כאן על השקים, בתחתית הקרון. אין הם מלוכלכים; רק מקומחים במקצת. אייזיק מצטחק ותופס במושכות, הקרון מתנדנד קלות בדרך־העגלות שמתעקלות לאורך שפת הכנרת. הרגבים שנתקרשו לאחר עונת הגשמים התפוררו לאבק דק. האופנים מחליקים ומעלים תמרות אבק אפור־לבן; כיוונם אל הים. אייזיק ישוב לו על דוכנו ומזמזם משהו חרישית.
מנוחה נשימתה עמוקה; היא נהנית מן השחרור שבא לה במפתיע. נפשה היגעה מן ההתלבטויות הקשות, מן הכשלונות ומן הנצחונות שלה, פורשת כנפים ומתעלה בתנופה רחבה אל מחוץ לעולם המציאות. במחי־יד היא מגרשת את החששות והחרדות שמזדחלים ועולים לפעמים מאי־שם במעמקים. להרף עין בלבד תהא מוצצת ומשתכרת ממתק השיחרור.
הקרון נכנס למושבה כנרת. ברעש הוא עובר את רחובה הצר והקצר של המושבה. בתי האיכרים הקטנים עם חזיתם הירוקה נסוגים לאחור, הם נעים לכיוון הפוך לקרון. אייזיק אינו מתעכב במושבה; הרחוב דומם. אין יוצא ואין בא. על מרפסת בית־המרקחת, עומד שעון אל המעקה הרוקח איש פּוֹצ’פ. הוא מברך את אייזיק במועל־יד אל רקתו; הוא שואל משהו, אך קולו אובד ברעש האופנים ובשעטות רגלי הבהמות. הקרון מאט טילטולו משהו, פונה ימינה אל מחוץ למושבה. הדרך עולה אל הגבעה בפיתולים מעוקלים; הבהמות מתנשפות. צליפות הזנב ונענועי העכוז אומרים עייפות.
מנוחה זנה עיניה בברק הכנרת וסרט הירדן שמתנוצץ מבין לסבך הירק.
הבהמות מתעטשות ומשמיעות מעין צהלה סוסית־חמורית; ריח האבוס והמנוחה בצל רומזים להן מאי־שם בתחתית הגבעה.
שתיקתה של מנוחה תמוהה בעיניו של אייזיק. ואילו מנוחה נוח לה בכך. משהם מתקרבים והולכים אל המושבה עולה ותופחת בה אי־המנוחה, אך היא כובשת אותה בקרבה. אף־על־פי־כן מעכיר מצב־רוחה ופחד סתום רוגש בה; הוא משתק בה את דיבורה.
– אייזיק! – פונה מנוחה בגרון שנוק אל היושב בגבו אליה.
– מה, מנוחה? אמרת מה? מה את שותקת כל הדרך? שירי משהו.
– לא, אייזיק, לא משתורר לי; אמור נא מה שלומו של סבא?… הדמעות, שנקרשו בגרונה פורצות עתה באין מעצור ומערבבות עליה את דיבורה. היא מקנחת את אפה ועיניה בכנף הכפיה, נרגעת לרגע ומחכה, חרדה ונפחדת, לתשובה.
– לא כל כך טוב – עונה אייזיק ומצליף בסרח העודף של המושכות שבידו, על עכוזי הבהמות.
– נוּ, “פגירות”!… הוא נחלש והולך. כל הזמן הוא קורא לך. מתגעגע אליך. דינה עייפה מאד. היא שדרשה ממני להביאך…
הרעש מנקישות הקרון בטרשים מחריש את דיבורו של אייזיק. הקרון יורד אל המישור הרחב שלפני המושבה.
– אַי! מה זאת עשיתם?! מתפרצת זעקת כאב והשתוממות מגרונה של מנוחה.
– פררר! – עוצר אייזיק ומטה את חצי פניו כלפי מנוחה. – מה לך, מנוחה, מה קרה? חשבתי שהתגלגלת מהקרון.
מנוחה פורשת זרועותיה למלוא היקף המרחב ואומרת בצער ובטרוניה: למה גילחתם את השדות?! אוי לעינים שרואות בקרחת מכוערת זאת. כאשר יצאתי את ימה עמדה הקמה במלוא הדרה. ואילו עתה?! לאן נעלם נזר הזהב שעיטר את בתיכם המכוערים משחור?!
– ח־ח־ח, הוֹ־הוֹ־הוֹ – אייזיק מתמוגג מצחוק. והוא מתפתל על דוכנו.
– את מצטערת, ח־ח־ח, אוי רבונו של עולם, אין אני יכול להכיל את הצחוק “פוטיכה! פוטיכה”!… (בידור, צחוק), גילחנו! קרחת את אומרת! אוי! אוי בטני – בתוך כך הוא מחיש את הנסיעה – וכי מה רצית, שהקמה תישאר תקועה בשדה לעולם ועד ותפזר את הגרעינים על פני הקרקע! נוּ, נוּ גם זו “לערערקע”! (מלמדת). הביטי וראי. הנה היא הקמה שלך, אספנו אותה הגורנה. הגידי “לערערקע” את יודעת מה זה גורן?
מנוחה נבוכה; לצחוק בעיניהם של איכרי המושבה. יגלגלו בה כבבדיחה חריפה.
– מילא – מתנחמת היא – ראוי הוא אייזיק שאשמש לו חומר ללגלוג; יתבדח על חשבונה כאוות נפשו ויבושם לו.
– ח־ח־ח, מתגלגל צחוקו של אייזיק בלי הפוגה; צר לו שאין איש במחצתו לשתפו בצחוקו. – משתראי מה עושות חברותיך עם בחורי המושבה בלילות על הגורן, שוב לא תשתוממי על שאספנו את דגננו אל הגורן. והנה גם הערמות שלנו!
– איך אתם מבדילים בין ערמה לערמה? – שואלת מנוחה ומסיחה דעתו של אייזיק לעניין חדש.
– יש לנו סימנים – צוחק אייזיק; – השטח מחולק בין האיכרים וכל אחד מכיר את חלקו; אחרי הדיש…
– וכי מתי דשים? והדישה כיצד? מוסיפה מנוחה לשאול, אך תוך כדי שאלה היא נסוגה מחשש שמא שאלותיה התמימות שוב יעוררו צחוק של אייזיק. אך אייזיק משנה טעמו, מאריך רוחו ומסביר לה במתינות.
– הדישה כיום שונה מן הדישה בעבר כדרך הערבים. כיום אנו דשים במכונה של קיטור; עתה מחכים אנו למכונת הדיש של דגניה; יגמרו חברי דגניה תחילה; אחריהם בא תור כנרת ולבסוף תורנו אנו. ובינתים אין הגורן עומדת בטלה; התשחורת שלנו מתעלסת בערמותיה… ולואי תביא ההתעלסות לחופות אחדות במושבה, – מסיים אייזיק בחיוך.
– רדי כאן, מנוחה; תגשי ברגל הביתה; אכניס את הקרון מאחורי החצר.
*
מנוחה חוצה את פרשת הדרכים הידועה לה ומגיעה אל המדרכה ההרוסה לחצאין. צעדה כבד, כמי שרגליו כבולות. נפשה נתונה בסד, כמטושטשת ומשותקת. היא מנסה להזדרז, אולם אין הרגלים נשמעות לה.
– “כבחלום”! – ניצת הבהוב בהכרתה הרדומה; דימוי רופף. חוזר ובא החלום המענה אותי לעתים; אני שרויה במים כבדים, אני חותרת בתוך נד עומד, מרימה רגלי, מנסה לצעוד ולהתקדם, אולם הן אינן זזות ממקומן. ואני מדשדשת במקום.
– קרה משהו איום? פולחת מחשבה את מוחה, אט אט היא מתקדמת, כאילו בזחילה, לעבר הבית; הרחוב דומם; חיי הכפר רוחשים אי־שם בתוך החצרות ובמרחבי השדות; היא חוזרת אל הבית שיצאה ממנו ל“חיי עבודה”, סל הנצרים בידה, הלבטים והסבל מאחוריה; עתה היא משילה מעל עצמה את עולמה החדש שקנתה לעצמה תוך עמל, יאוש ודמעות וחוזרת אל הלא נודע.
– סוף סוף באת!? צריך היה לשלוח אליך “קורייר” (רץ) שיביאך! נעלמת לך ואותנו שכחת, שכחת את כולנו, – מקבילה דינה את פני מנוחה במבול של טרוניות.
מנוחה שותקת, מועקה בגרונה… דינה מחבקת אותה תוך חום ויסורים. היא מנשקת אותה, כרגיל, בפיה ופורצת בבכי. מטושטשת ומדוכדכת מטלטלת מנוחה את עצמה אל חדרו של סבא. היא יורדת את הסף ודורכת על רצפת הפסיפס השחמטאי, אריחים שחורים ולבנים; עיניה ננעצות במיטת הברזל הצרה.
– הוא חי! – הוא עדיין כאן! – פורצת גניחת רווחה מלבה; חרש היא ניגשת אל המיטה ויושבת למרגלות החולה; היא לוקחת את ידו בידה. ידו לוהטת; היא מנשקת וחוזרת ומנשקת את היד הלוהטת.
– מנוחהלי!? זאת את, מנוחהלי? ממלמלות חרש שפתיו הכחולות של החולה; עפעפיו הצטמקו וסגרו על העינים הריקות… הפנים נעשו כחושים ומחודדים עד לאימה. – “שלד־חי”! – מהרהרת מנוחה בכאב צורב.
אגלי־דמעות כבדים, עגולים כאפונים, נושרים מעיניה; אין היא מנגבת לא אותם ולא את אפה המנטף; היא משתדלת לכבוש התרגשותה. גם דינה כאן; היא יושבת שפופה על סף החדר וגם היא מתמוגגת בדמעות, דמעות יתמות, בדידות, תלישות וחוסר־אונים.
– מנוחהלי, איפה היית כל כך הרבה זמן? אני קראתי לך ואת לא שמעת. אינני רואה אותך, מנוחהלי! הביטי! אני שרוי באפלה גמורה, אינני מבחין בין יום ולילה – מלחשות שפתיו ושולח ידו אל עפעפיו המצומקים.
– כבר לא כואב לי; הפצעים התרפאו כבר אך מאור עיני לא חזר עדיין. את בוכה, מנוחהלי?! – שרירי פניו מתעוותים. סנטרו, שהתחדד והתגרם מרעיד רעידה דקה, לא נראית כמעט; רסיסי דמעות שקופות מבצבצות מבין סדקי עפעפיו.
– אל תבכי, מנוחהלי, הרחמן ירחם, הוא כל יכול, הוא יחזיר לי את מעט האור, כדי שאוכל לראותך…
מנוחה מאמצת את רוחה; היא בולעת את הדמעות וסוכרת את מעינן הנובע בכאב חותך. – די לך. תפסיקי, מנוחה. פוקדת היא על מערכת רגשותיה שחוליותיה התפקקו; עליך לבלום את חולשתך זאת! חזקי, טפשה, עליך לעמוד גם בנסיון הזה.
במגבת שעל דופן המיטה, היא מנגבת את דמעותיו הקלושות של סבא; מלטפת את מצחו ומתבוננת בחרדה בעור פניו וידיו.
– יש לו חום?! הרופא ראה אותו – שואלת היא באי בטחון את דינה – מדוע צנורות־הדם שלו כל כך כחולים? עורו גם הוא צבע משונה לו; מדוע לא אדום…
– עכשיו את באה בשאלותיך! – מתרתחת דינה וקמה מהסף. – איפה היית כל הזמן הזה? בחלקי נפל כל העול הקשה וכל האחריות הכבדה. מעתה את תטפלי בו. אני הרוגה… אין בי כוח עוד… רגלי כושלות מהטיפול בו והוא – מנוחהלי, מנוחהלי! כאילו רק את קיימת בעולם; אותי שכח לגמרי; גם את שמי שכח כאילו לא הייתי בעולם הזה. מעין־הדמעות חוזר ופורץ מעיניה התכולות של דינה, דמעות עלבון וקנאה…
– איפה היית, מנוחהלי? חוזר ושואל הסבא ולוחץ ידיה של מנוחה לחיצה רפה.
מנוחה נקוטה בעיני עצמה; מצפונה מייסרה ואין היא יכולה לענות לאחותה; והלא היא שדחקה בה באותה שעה קשה לצאת לעבודה. אף על פי כן כאבה של דינה ועלבונה הצודק – צורבים…
מנוחה מלטפת את כף ידו ארוכת האצבעות ומתאזרת עוז.
– עבדתי, סבאלי, עבדתי בטבריה! – היא מגביהה קולה ומקרבת פיה אל אזנו.
– עבדת? איפה עבדת? שוב בארבעס? (אפונים)? איך אתם קוראים להם? “לינדזון”? (עדשים). בטבריה אמרת? היכן טבריה זאת?
– לא סבא, לא באפונים ולא בעדשים. – היו אלה עדשים חיות. שלא קל לאסוף אותן ולקרבן אשה אל אחותה, מהרהרת מנוחה ועוברת להסביר לו את טיב עבודתה.
– אני, סבאלי, התחלתי לסקל ולעזק את הקרקע של “האימניה” (אחוזה) שקנית לי; התחלתי ללמד תינוקות. אתה מבין, סבא? הלכתי ללמד, להיות מלמדקה (מורה) ממש. בבית־ספר!…
– כל כך הרבה זמן? שוב אל תלכי ממני; שבי על ידי עד שאבריא; אני חלוש כל כך? מיום ליום אני נחלש והולך. תהי על ידי, מנוחהלי? אולי ירחם השם ואשוב לאיתני. רוצה הייתי לראות את “האימניה” שלך במו עיני. – בת צחוק שובבנית וליצנית, כבימים ההם, מסתמנת מסביב לשפתיו.
– די לכם להתעלס באהבים! גוערת דינה. – החליפי לו. וכי אינך מרגישה את הסירחון?!
מנוחה קופצת על רגליה. רק עתה הרגישה בריח החריף העולה ממיטת החולה. נכלמת מרשלנותה היא נושאת עיניה אל דינה.
– מה עלי לעשות? הוריני ואדע; אני אטפל בו מעתה עד שאחזור לעבודה.
– מתי!? לא תשובי עוד!…
– כאשר יוטב לו – מגמגמת מנוחה בפיקפוק ובאי ביטחון.
– תם! אינך רואה?! אינך מבינה? נוּ מילא – תנופת ידה של דינה מביעה יאוש וביטול.
– החליפי לו את הסדין ואת התחתונים, הא לך, קחי יבשים!
מנוחה מביאה קערה עם מים פושרים. מוציאה את הסדין ואת התחתונים המלוכלכים ורוחצת במטלית את גופו המצומק של החולה. הגוף התארך והתקשה; עור ועצמות. אימהי ורך טיפולה בו; בזהירות היא פורשת סדין יבש ומשכיבה עליו את סבא בנוח; הראש מונח על כר גדול וכבד, את הלבנים המלוכלכים היא מוציאה אל החצר; באמצע החצר מקלחת עם ברז מוקפת מחצלאות. כאן מנוחה משאירה את הקערה וממהרת לחזור אל החולה.
– שתה, סבא, מעט תה! – היא ממששת את מצחו ביד רכה, אוהבת; הוא מרגיש במגעה ומגיב, מנומנם לחצאין, על בקשתה.
– מנוחהלי? תודה לך, ילדתי, אלהים יגמול לך… חזהו מרעיד והתייפחות מאופקת נדחקת מגרונו.
מנוחה משקה אותו בכפית, גמיעתו איטית וממושכת. – עוד כפית, סבא!
– נמאס עלי המזון הזה; כל הימים תה וחלב, חלב ותה! הפכתי להיות תינוק, אוי טאטע! טאטע! נתת לי שנים, בחסדך הגדול, למה זה תעשה ממני “חייזיק” (לעג) “עובר בטל” אנוכי…וכי נאה הוא שאתן תטפלנה בי כבתינוק?! לוּ היתה “אַפּלסינה” (תפוח־זהב) הייתי מחיה את נפשי.
– לא, סבא, אין עכשיו אפלסינות. משתבריא נחזור ליפו, אל ביתנו, ושם נאכל אפלסינות לשבעה. עתה תנמנם קצת, ואני אלך לכבס.
– שובי מהר, מנוחהלי; אוי, מה קשה לי השכיבה באפילה האיומה הזאת. בבדידות הזאת! אין נפש חיה לידי לומר לי מלה או לשמוע מפיו משהו, נשכחתי מלב. כאשר הייתי עומד על רגלי, הייתי הולך לתפילה, ראיתי אנשים, שוחחנו…
סבא נרדם ומנוחה חוזרת את סוכת המחצלאות, אל הכבסים המזוהמים. היא פותחת את הברז, שזרמו חזק, שוטפת וחוזרת ושוטפת, המים ניגרים מתחת למחצלאות אל החצר.
– מי שם? זאת את, מנקה, את מתקלחת? – שואל אייזיק. הוא מדלג על הפלגים הגורפים את “צואת־התינוק” של סבא.
– נו, נו! טוב מנוחה – חזקי ואמצי ח־ח־ח – מתגרגר צחוק, ספק מעודד ספק משתתף בצער.
*
מנוחה ישובה בקצה המיטה: האויר בחדר דומם, כבד ודחוס. חם בחוץ וחם בחדר. לפתע נע האויר ורוח זלעפות נישאת על פני הכפר. שעתה של הרוח קבועה; בבת אחת היא נופלת ממרום, משתלהבת, מותירה אחריה אבק סמיך ונעלמת אי שם במרחבי השדות. מנוחה סוגרת את החלון הפונה לרחוב.
– אל תסגרי, מנוחה, הרי אין כאן אויר לנשמה. – מעירה דינה, שנכנסה עם כוס חלב בידה.
– תחלוף הרוח ואז אפתח את החלון! עם הדמדומים מתפוגג החום בחוץ והאויר מצטלל. העמידי את החלב, שם על אדן החלון ההוא. אשקה אותו לאחר שאכין אותו ללילה.
מנוחה רוחצת את פניו של החולה במטלית טבולה במים; לחייו שופו ומשני צדי הפה, חסר השיניים, שקע העור בתוך משקעים עמוקים; אחר היא רוחצת את כפות ידיו ונוטלת את הצפרנים הארוכות והחטובות.
– מנוחהלי – לוחשות שפתיו – וכי עשית לי “מקוה” שאת נוטלת צפרני? אל נא תשליכי אותן, אספי אותן אל תוך פיסת ניר, כך מקובל… שלא ישלחוני משם ללקטן…
צמרמורת מרטיטה את נשמתה של מנוחה. רבונו של עולם, מדוע אתה מסרב לקבל מידי עשר שנים מחיי שנדבתי כבר פעם למען חייו של סבא? מאז תפילתי אליך עברו רק שלוש שנים… – סבא התפעל אז, כדרכו מנכדתו ואמר להפתיעה במתנה מיוחדת במינה – אני קונה לך “אימניה” (אחוזה) שתפרנס אותך כל ימי חייך. והיא ענתה לעומתו: ואני משלמת מחירה בעשר שנות חיים מחיי, שתוסף על שנותיך.
– “חס וחלילה”! התחלחל אז סבא. – אל תגעי באוצרו של הבורא. אין לך רשות להשתמש בפיקדון שהופקד בידך. הוא שמונה שנות חייו של הנברא בצלם וקוצב להן תחום וזמן. ברצונו יוסיף וברצונו יגרע.
– כוחותיו כלים והולכים לעיני ואין בידי להושיע. מה תבקש ממני, סבא, ואעשנו! – דמעותיה של מנוחה נגרות בלא הפסק. כפות רגליו הכחושות מטילות עליה אימה ופלצות. פרקי האצבעות נשקפים מבעד לעור הדק והיבש.
אין היא מעיזה לגעת בצפרני רגליו; שלד! אוי, אוי! זועקת בה כל ישותה.
היא מעלה גרבים על רגליו. הוא מגלה סירוב על ידי ניע קל ברגל. היא מפייסת אותו ומבטלת את התנגדותו. – בלילה קר, סבא! אתה מתגלה; יחם לך בגרבים. – “מצוה, מצוה גדולה את קונה לך”… כל הזמן את מדברת אלי ואני אינני שומע כלום. מה אמרת?!…
היא מתקרבת אליו ומרימה קולה: ־ סבא! אינני מדברת, אני מהרהרת, אני חושבת…
– מוטב, ילדתי, לחשוב מותר… אין אדם נתפס על הרהוריו שבלב. הזהרי מדיבור, ממלה שאינה מתאימה או מכתיבה… – דיבורו מסורבל וכבד, קולו כמעט שלא נשמע. – איך אומר הגוי? שטו נאַפּישעש פּארוֹם – נע אוֹטרוּביש טוֹפּוֹרוֹם – את שנכתב בעט, לא ייעקר באת – מסייעת לו מנוחה.
נוּ, מה נשמע? – שואלת חנה אברמוב מעם סף החדר. היא נדה בראשה, מקנחת בקצה סינורה את הזיעה הקולחת ממצחה, מלחייה ומסנטרה.
– קחי, מנוחה, קציצת דג, אייזיק הביא דגים מטבריה. תני לו פרורים פרורים וישיב נפשו: את החלה פוררי לתוך החלב. הוא גווע והולך, המסכן. אַי! אַי! רבונו של עולם, אתה ידעת! חנה אברמוב מזילה דמעה ונעלמת בדלת האחורית.
מנוחה מנסה להאכיל את החולה מקציצת הדג; הוא פוער פה כפי האפרוח וחוזר ופולט את הפרור אל סנטרו.
– אינני יכול… שוב אינני טועם דבר… כמו שכתוב.
– אצל “ברזילי הגלעדי”, נאנחת מנוחה אנחה לא נשמעת.
– היא כבר הלכה? חנה? אני אספר לך… פעם… הוא חוזר אל סגולתו הבדוקה בימים עברו ומנסה ולשעשע אותה בסיפור, אך עד מהרה הוא מתעיף ומשתתף.
ניצוץ חד האיר לפתע את הכרתה המעורפלת של מנוחה. מעין זיק ירוק של גחלילית בסבך הדשא בליל אופל. מחשבה צצה ועלתה בה. היא מוצאת “הטבקרקה” (קופסת הטבק), של סבא, מגוללת “ציגרקה” (סיגריה) מדליקה את קצה, מוצצת בה ופולטת עשן חריף, מגרה. הבעת אפתעה בפניה ובעיניה הקורנות מהנאה.
– סבא, סבאלי! קח ציגרקה! הנה עשן, משוך, מצוץ. העשן יחזיר לך את התאבון. – היא נושפת עשן על נחיריו, מתכופפת אל פניו ומנסה לתקוע את הסיגריה לתוך שפתיו המצומקות.
סבא מרים מתוך מאמץ חסר אונים את ידו אל העשן; רק אצבעותיו נעות ברפיון כלפי העשן. הוא מרחיב קמעה את נחיריו, על פניו מסתמנת סלידה.
מנוחה נבוכה, טכסיסה לא עלה בידה. היא מכבה את הסיגריה ומחזירה אותה אל איטריות הטבק הצהובות שבקופסה. היא שוב טומנת את “האוצר” בפינת סתר.
– אולי יישן קצת, ינוח; הוא יתעורר ויזכור את העשן, – פונה מנוחה אל אסתר שראשה הופיע בפתח החדר. אסתר מסתכלת במנוחה שמחליפה את הסדין הרטוב של החולה.
– ראוי לך ללמוד רפואה, מנוחה, או לפחות טיפול בחולים; אילו היה בארץ בית־ספר לאחיות. אין את בוחלת בעבודה זו?
– חשבתי שהיא תקיא – אומרת דינה – שנכנסה אותה שעה לחדר – רופאה אמרת? הלא כשהיא רואה באיטליז בשר מנטיף דם היא מקיאה וכיצד תעסוק ברפואה.
מנוחה סידרה את סבא ללילה וישבה בקצה המיטה. ידו בידה והוא, בטוח בקירבתה, נרדם.
– נוּ? – שומעת מנוחה קול מפתח חדר הכניסה. “נוּ” זה גונים רבים לו. משמעויות וכוונות לאין סוף; נוּ? מה נשמע? נוּ? האם הוא עדיין חי? נוּ! נוּ? מה תגידו עליו? נוּ – נוּ זה שמזרזים בו את הסוס מתכוונים בו עתה לזרז את מלאך המות. נוּ, מה פלא? הלא הוא בן מאה. הוא עצמו מודה בתשעים וחמש…
– מלוֹקוֹסוֹסים (יונקי־חלב) – נזכרת מנוחה בדברי סבא – מי שמכם “אַפּוֹטרוֹפסים” על שנותי?…
ראתה מנוחה שסבא ישן, הלכה ועלתה על הספה שבסמוך לחלון הפונה לחצר. החדר נשאר פתוח, מאין לו דלת.
אילו אפשר היה לברוח; להסתתר מתחת למדרגות כאשר הורגלתי שם בבית. מי יתנני “שבלול”, שאתכנס אל תוכו, להיות עם עצמי, עם עצמי בלבד; לפרוק את הנטל מעל הלב; להאיר את אפילת מחשבותי.
היא משקיעה ראשה בכר ספוגה כולה צער ותוגה.
*
הבית שרוי בדממה; הכל ישנים. דינה ערכה לעצמה משכב על הרצפה בחדר הגדול, חדר מעבר. הזוג אברמוב והילדים ישנים בחדרם. דלת החדר סגורה. האור חם ודחוס; סבא ישן שינה שקטה חסרת אונים.
מנוחה מקיצה ומוצאת עצמה לבושה בבגדיה. שממון מעיק על רוחה. לבה נתעורר בה כלפי משהו לא נתפס, לא ברור. כלום געגועים הם אלה? על מה? ועל מי? יצר עלום דוחק בה לצאת את הירח, אולם אינה זזה ממקומה.
מצד החצר מגיעים לאזניה צעדים כבדים; זאב עולה על המרפסת האחורית, עובר על בהונות רגליו את סף החדר הגדול, כופף עצמו ומתקרב אל פתח חדרו של סבא.
– מנוחה! – לוחש זאב – מה את נחבאת כאן במחנק הזה ואיך את סובלת את האפלה הזאת? בואי, טיפשה, אל הגורן. בואי! בואי באמת, מה?! כל חברותיך שם ואנחנו, ליל ירח שכזה, להשתגע!… שלחו אותי לראות אם אינך ישנה עדיין. באתי לקחת שמיכה. על הגורן קר. תבואי?!…
הוא מתחמק מהחדר עם שמיכה תחת בית־שחיו.
מנוחה מתרוממת ממשכבה, מתיישבת על הספה ומקשיבה לדממה. נושמת היא הדממה! נשימותיה קצובות; קולה מהדהד בלבה הריקן בנקישות המטולטלת בשעון. הזמן צועד בצעדי גנב, צעדים אטומים. הוא מונה מספר לנטפי הניקטר שנושרים מן החיים בזרם חליפתם. היא יורדת, ברגלים יחפות, ממשכבה וניגשת חרדה אל מיטתו של סבא. היא מרכינה ראשה אל פניו; נשימתו חלושה, אך קצובה. מנוחה יוצאת בחשאי מהבית, סנדליה בידה.
הרחוב כולו על בתיו ודקליו מוצף אורו המכסיף של הירח. מנוחה מכוונת צעדיה אל הגורן. השטח מואר באור חזק. ערמות ערמות תבואה. על הערמות ולרגליהן רוחשים חיים. משפחות שלמות, נשים וילדיהן יצאו לנשום את אוירה הבשים של הגורן. צחוק ושירה בוקעים מכל צד. מנוחה נבוכה. היא אינה מתמצאת ברווחים הללו שבין הערמות. היא מפלסת לה דרך ביניהן; תועה מערמה לחברתה; צלה נגרר אחריה; היא עצמה הפכה להיות צל צלה.
– מה לי כאן? שואלת את עצמה ויוצאת אל הדרך המובילה אל הכפר. נתקלת בערמה של שיבולת־שועל מאוכלסת בראשה בחבורה עליזה. היא שומעת את קולו המתגרגר של זאב ואת צחוקה החרישי והמרוסק של חדוה חברתה.
– הנה מנוחה! מנוחה באה?
קולה מצלצל באזניה בגוני־גונים, תמיהה והשתוממות. כלום ייתכן שתבוא כשסבא מוטל על ערש דוי? לשם מה באה אל חבורה מתעלסת זאת?…
– בואי, עלי אלינו… – אין לך עם מי לשכב? – באת בלי שמיכה?
בואי אלינו, נסתדר תחת שמיכה אחת כמו אז, את זוכרת? – צוחקת חדוה חנוקות.
מנוחה מטפסת ועולה בערמה ומשנתקרבה אל הרבוצים היא כורעת על ברכה האחת בתוך השיבלים המעוכות והדוקרניות.
– לא באתי לשכב ואין לי צורך בשמיכה; באתי לצלם את כולכם – אומרת מנוחה בהומור השנון והמר שלה. – היכונו, רבותי, שכבו בשקט, אל תנועה! הריני מצלמת…
– חכי, חכי, מנוחה. אני רוצה לתקן את התיסרוקת. – צלמי אותי בפרופיל!
– ואותי באנפס!
קולות הצחוק מתעממים תחת השמיכות; הזוגות נדמו לחבילות חבילות אפורות.
– חייכו, רבותי, חיוך עליז, חשפו שינים וליטשו עינים. התמונות תשארנה “לדראון עולם”, – מגחכת מנוחה. – אחת שתים! תיק־תיק! תודה! הכל נגמר!
– מה אמרת? “דראון”? את יודעת פרוש המלה? אולי רצית לומר “דורות־עולם” – מתקן אלחנן הבקי בלשון. – אולי? דרכי, כרגיל, לשבש מחוסר בקיאות – אומרת מנוחה.
– אל תאמינו לה, נשמע קולה של חנה. היא מסרסת בכוונה כדרכה בלשונה העוקצנית.
– ואימתי תראי לנו את התמונות? צוחקים הכל צחוק חנוק מתחת לשמיכות.
– חכו, חכו! עלי לצלם גם את הרקע, את הנוף, כי איך תיתכן תמונה בלעדיהם? הנה אמבט אימל תכלת ועליו “סיר־נפוח”; כד פגום שמבריק כפח מלוטש, צהבהב במקצת; מפיו הפעור נשפך סילון חלב המתפזר ומתפרש כמניפה וצובע את הדפנות התכולים של האמבט ההפוך. האין זה “פוֹן” נפלא למצטלמים מעל מרומי הגורן? – צ’ודניי מיסאץ" (ירח נפלא). פוצחת מנוחה בשיר רוסי. “הירח שט על פני הנהר”…
לפתע קולה נדם, כבאזמל חד נחתך, נפסק; היא נאחזת בקורי הדמיון ונישאת אל הנחל הקטן, שם. היא רואה אותו יוצא מתוך צל הליבנים, הדולב והערבה, אל שלולית נקיה, הירח טובל במימיה; אדוה קלה מנדנדת את עלי הנימפוניה הרחבים, שבחמוקיהם נאחזת שושנת־המים, עלה נידף אל אַספה על פני המים, נאחז בעלי הנימפוניה. ונעלם.
– “קק ליסטוצ’ק” (“כעלה נידף”) חולפים חיי אנוש" – נזכרת מנוחה בפתגמו של סבא. דחף פנימי חזק דוחק בה לחזור. היא גולשת מהערמה ורצה בחזרה אל הכפר. ניחוש־הלב מגביר את ריצתה. פתאום היא שומעת מאחריה שעטות רגלים כשל רודף אחריה. היא מסיבה את ראשה ומבחינה באלחנן. – חכי, מנוחה, אל תברחי, אל תרוצי!…
אך מנוחה מחישה ריצתה; זעקת כאב פורצת מגרונה; רגלה הימנית נתקעת בסדק צר שעל אדמת הגורן היבשה לבלתי יכולת לשלפה. הכאב חריף וקשה.
– מה קרה לך? שואל אלחנן בדאגה, מתקרב ומנסה לחלץ את רגלה. אך היא הודפת אותו. קרסולה כואב.
– אנא אל תגע בי, אוציא את הרגל בכוחות עצמי; חזור בך.
– אלך ואקרא לזאב ושנינו נביא אותך הביתה.
– אין אני חסרה אלא שתביאוני עתה על כפים הביתה! הנח לי! עזוב אותי לנפשי, ושוב לך הגורנה.
היא נשארת לבדה; בעמל ובכאב היא שולפת את הרגל מהסדק; אך הכאב לא פסק, אדרבה, הוא מחריף והולך. אין היא יכולה לפרוץ את הסנדל והוא נגרר אחריה בטפיפה על אבני הרחוב.
– הריני כארנבת פצועה – אומרת היא לעצמה – ככלב שרגלו נפגעה ביריה… טוב לך, מנוחהלי, אל תבקשי הרפתקאות. “סידי דא נע ריפייסיה” (התכבדי ושבי בביתך).
בקושי גררה עצמה עד לדלת הבית שנשארה פתוחה. אפלולית אפורה ממלאת את החדר. נשימת הישנים מנסרת באויר האטום. מנוחה חולצת בזהירות את הסנדלים ונכנסת פנימה יחפה. היא מגששת באפלה, נזהרת שלא לעורר רעש. לרוע מזלה זז כסא בחריקה; דינה מתהפכת על משכבה.
רגלה של מנוחה מתנפחת וכאבה גובר. צולעת היא מטלטלת עצמה אל המטבח, טובלת מגבת במים, חוזרת אל הספה וחובשת את הרגל. שוב אינה יכולה להרדם עד עלות השחר.
– וכי מה את סבורה שלא ראיתיך בצאתך ובשובך?־ רוטנת דינה – עדיין ראשך פנוי לתענוגות בגורן? מה את מדמה עצמך אל חברותיך! הן אין להן דאגות אחרות מלבד הפלירט ואילו את… דעי לך, לא אטפל בך! מסיימת דינה בזעף, בהצביעה על רגלה הנפוחה של מנוחה.
– מה קרה, מנוחהלי? שואל הסבא בקול חלוש. בואי גשי לאי ושבי על ידי, ספרי לי, במה הרגזת אותה?
מנוחה מקפצת על רגל אחת ומתקרבת על מיטתו של סבא.
– יצאתי לרגע את “ההוּמנו”, הגורן, בשובי נפלתי ורגלי נקעה, זה יעבור במהרה, סבא.
– טוב שיצאת, ילדתי, צעירים צריכים ליהנות מהחיים. החיים כל כך קצרים, הם חולפים מהר, “כעלה נידף על פני המים”…
מנוחה נדהמת מחיוכו של החולה, מבהירות מחשבתו; מפיסגת גילו ומיסורי מצבו האנוש ירד אל צרכיו של האדם הצעיר; אכן אין הנשמה מתנוונת עם ניוונו של הגוף… כאב לבה משכיח את כאב רגלה.
– קחי קערה עם מים וטבלי בה את המגבת הזאת!
דינה כעסה שכך, אך מרירותה בשל התקלה עדיין תוססת בתוכה.
– לולא רצת, לא היה קורה מה שקרה!
מנוחה אינה עונה, היא ממשיכה להחליף את התחבושות הרטובות.
– ואולי נשברה לך עצם? – אומרת דינה בדאגה נוקשה. היא מתאמצת להעלים ממנוחה את דאגתה לה.
– הלואי ועבר כאבו של סבא כאשר יעבור מהר כאבי.
– את מאמינה? אשרי המאמין…
משהאיר היום שוב יורדת מועקה אל לבה של מנוחה. חובת העבודה בבית־הספר, חוזרת ומתכתפת על שכמה; מצפונה מייסר אותה. דעתה מפולגת… עליה לשוב לשם, אך כיצד תשאיר את סבא החולה? איך תעמיס את כל הטיפול בו על דינה לבדה?
בא איכר והביא לה פתק מנשר: “הכיתה מתפוררת”, כותב הוא ומבקש שתזדרז לחזור.
– לא תסעי! גוזרת דינה.
– מנוחהלי, מנוחה, שבי על ידי. לוחש־מתחנן סבא.
– כלום יתנך לבך לעזבו לעת כזאת? במצבו זה?
*
הלילה קצר. אין מנוחה ישינה כמידת הצורך: מפעם לפעם היא מתעוררת בחרדה לבה נפעם; אין שהות בידה לשקוע בחלומות, כרגיל; רוחה מוטרדת. חרש היא מתקרבת אל מיטתו של החולה; נשימתו שקטה; נרגעת חוזרת היא אל הדרגש; השחר עולה. יומה השלישי מחוץ לבית־הספר.
– כבר הספקתי להרתם בעול של חובה והריני כאותו סוס־מלחמה, שרוקע בפרסותיו מדי ישמע קול תרועה – מצטחקת מנוחה בפני עצמה.
חרש היא נכנסת למטבח ושופתת קומקום מים על הכירים; יש לחפוף את הראש, לכבס את שתי שמלותיה ואת מעט הלבנים.
ברגע שמצבו ישתפר אשוב לטבריה. מחליטה מנוחה ומתחילה בביצוע תכניתו של היום, חפיפת הראש גוזלת זמן רב ומנוחה חוששת שמא יקרא לה סבא והיא לא תשמע. היא מזדרזת וכורכת מגבת גדולה מסביב לשערותיה הרטובות, ניגשת אל סבא, נרכנת אליו מאזינה לנשימתו ומסתכלת בפניו המצומקים. אין היא רואה שינוי כלשהו. היא חוזרת אל הקערה ומתחילה לכבס.
בינתיים התעוררה דינה; היא מוציאה את מצעיה אל החצר.
– למה את מכבסת את “הטואליט” שלך? שמא את מתכוננת לחזור? – שואלת דינה ופקודת “הלאו” נשמעת יפה מתוך השאלה.
– בטבריה אין לי אפשרות לרחוץ את השער ולכבס את השמלות; אני דורשת מהתלמידות שתבאנה ללימודים נקיות, חפופות־ראש ובבגדים מסודרים.
– טוב ויפה! אבל אל תדמי בנפשך, שאתן לך לחזור כל זמן שסבא במצב רע כל כך.
מנוחה תולה את הכביסה וחוזרת למיטתו של סבא; היא מתישבת למרגלותיו. אין הוא מרגיש בה. והיא אינה מעיזה להעירו.
נכנסת חנה אברמוב. היא מתנשפת מן העליה אל המרפסת. כבר למן הבוקר קולחת הזיעה והיא מקנחת בלי הפסק את המצח, הפנים והסנטר.
– מה נשמע? נו, איך עבר הלילה? אוי רבונו של העולם! “ער פוּכט מיט דער נשוּמה”, (נשמתו מפרפרת). אם אתה רוצה לקחת אותו אליך, למה זה תענה (מוצ’עסט) אותו כל כך?
דינה מגישה לה כיסא וחנה צונחת עליו בכל כובד גופה.
־ אין הוא רוצה לשתות דבר; קיבתו עצורה כנראה; שוב איננו “מלכלך” כמו קודם – אומרת מנוחה.
– מה פלא?! כיצד תפעל הקיבה כשלא בא “כזית” אוכל אל פיו?! אני חושבת שצריך להזמין יהודים…
נכנס בנימין, צעיר האחים של האברמובים. בנימין אינו מעורב עם צעירי הכפר ואין לבו לבילויים על הגורן, כאחיו זאב. “בנות־ההגירה” אינן מושכות את לבו. כל מעייניו בספר.
– בנימין חי את הרומנים של גיבורי הספרים – מתחכמים הבחורים. בנימין נחבא אל הכלים – ואין לו בעולמו אלא המחשבה והספר. לעתים מזומנות מתאספים האיכרים ומתווכחים בענייני היום, בפוליטיקה, בשמועות פורחות למיניהן, שקלוטות לעתים מתוך עתון גרמני מיושן; בנימין השתתפותו פאסיבית; הוא מקשיב בדממה לדברי המתווכחים, מצטחק ופורש לפינתו.
הבוקר בטרם צאתו לעבודה ערך בנימין “ביקור־חולים” חטוף בחדר החולה. בנימין, לוחשת האם, תראה מה“כלי־קודש”, תגיד להם… “ווידוי”, שלא יסתלק, חלילה, בלי ווידוי כגוי… נדמה לי שמתקרבת השעה… – היא מתרוממת בכבדות לעזוב את החדר.
– אני צריכה לתת אוכל לילדים, לזאב ולבנימין; צריך לדאוג… צריך להביא יהודים. – מלחשות שפתיה.
ושוב חוזרות ומגיעות לאזניה של מנוחה המלים: נוּ? נוּ, נוּ? כל שעובר בפתח החצר מתעכב וזורק את ה“נוּ” שלו; מי בשאלה ומי בהשתוממות.
ה“נוּ־נוּ” הללו מתחרזים, כדוגמת סנוניות על חוטי הטלגרף למחרוזת ארוכה בנפשה המיוגעת והכאובה של מנוחה: “נוּ נוּ נוּ נוּ”. היא טרודת אותם מעליה. חושיה שוב אינם רגישים להם.
– יש פה אחת “אוּצ’יטעלניצה” (מורה) רובין? נשמע קול גברי איתן ועמוק כבא מתוך חזה רחב.
מנוחה יוצאת לקראת השואל:
– אני רובין, עונה היא בהשתוממות; לבה אומר לה, ששוב באה הקריאה החוזרת ונשנית.
– את היא? משתומם האיכר.
– בא אלי אל החאן אחד כזה נמוך בשליאפה (מגבעת) לבנה, כמו “טיליגנט”. הוא אומר לי: אתה מכיר את האיכר אברמוב? ח! אם אני מכיר; ודאי שאני מכיר, אני אומר לו. – השמעת מה שלומו של זקן אחד? העודנו חי? אמרתי לו, לא שמעתי, אדוני – לוּ קרה מה, היינו שומעים – אמרתי לו. אמר: אני “דירקטור” (מנהל) של בית־הספר. – טוב! אמרתי. אמר משהו על “תורה”.
– ביטול תורה! מתקן חדרמן, בעל שדה העדשים שאיקלע לכאן.
– כן, משהו בדומה לזה. אמרתי לו: כתוב פתקה והוא כתב. הנה זה בשבילך, “באַרישניה” (עלמה).
מנוחה יודעת מראש תכנה של הפתקה. היא קומצת אותה באגרופה. נדה תודה בראשה.
– ומה אותו “זקן” עודנו חי? – שואל האיכר בפשטות. מנוחה ממהרת אל מיטתו של סבא. לאזניה מגיעים קטעי השיחה בחדר השני.
– “לא חי ולא מת” אומר מישהו.
– בוּג זנאַיעט (אלהים יודע), אומר האיכר, מה אנחנו? ומה אגיד לו לדירקטור אם שוב יבא אל החאן? אני נוסע “כרגע” לשם.
– לא תענה ולא כלום: היא לא יכולה לחזור – פוסקת דינה.
– אלהים יעזור! – אומר האיכר ויוצא.
– אני בטוח, שהוא הצטלב בסתר נשמתו, אומר חדרמן בקול צחוק. הגר הזה עודנו פוסח על שתי הסעיפים ואינו יודע במי לבחור, שתי האלוהויות משמשות בנשמתו בערבוביה. ראיתם איך הוא הסיר, אינסטינקטיבית, את כובעו, כשהזכיר את שם האלוהים וחזר וחבשו בצאתו.
הכל צוחקים. אך הצחוק נדם עד מהרה. מנוחה מתבוננת בסבא. האף התארך והצטמק. ורק הנחירים נעים כריפרוף כנפי פרפר.
היא לוקחת את ידו. תנודת אצבעותיו החלושה מעידה שהרגיש ביד והכירה. שפתיו נפשקות כדי סדק צר. כעין הברה נפלטת מהן.
– מה אמרת, סבא? – שואלת היא חרדה.
– הניחי לו, מנוחה; הוא כבר איננו שומע – אומרת אסתר – צאי קצת אל המרפסת, נשמי אויר צח, אין לך מה לעשות עוד על ידו…
– ואולי יקרא לי, יבקש אותי?
נכנס זאב. היא שומעת את דינה חוקרת אותו מה היה בגורן: כיצד “שיברה” מנוחה את רגלה שם?
– ראשית כל היא לא שיברה, מפשיל זאב את שפתו ומגלה את שיניו, ושנית לא שהתה שם זמן רב; באה עמדה קצת, הסתכלה וברחה; ומה שקרה אחר כך אינני יודע, אולי נפלה.
– “הציצה ונפגעה” – זורק חדרמן את אמרתו ומצטחק.
– מה מנקה ציהאנקא? (מנקה הצוענית) אינך יכולה לגלות לאחותך את הסוד?
מנוחה שיסוריה השכיחוה את כאב רגלה, ממששת בקרסול, תוקעת אצבע בתפיחה ומחייכת:
– שכחתי אין כל כאב!
*
חזר בנימין. עמו בא אדם נמוך־קומה ורחב גרם, לבוש קפוטה שחורה ולראשו מגבעת שחורה. הוא עובר את סף החדר ומתייצב למראשותי החולה. מיד לאחריו באים כמה זקנים לבושים גם הם בנוסח החרדים ובידיהם ספרי תפילה. הם מברכים את החולה.
– “הכלי־קודש”, – מודיע בנימין בלחישה.
מנוחה עדיין ישובה על מסגרת הברזל של המיטה, ידו של סבא בידה. היא עדיין מאמינה בכוח שידוליה להשקותו כפית תה; היא מתחננת לפניו. אך הוא אדיש, אין מענה…
– שלום רבי בער! “יום טוב עליך”! כיצד אתה מרגיש?
לתמהונה הרב מתעורר סבא ויוצא מקפאונו.
– מי זה מנוחהלי? שואל הוא בקול חלוש, לא נשמע כמעט.
מנוחה רגושה כולה לובשת על פניה מסכה של קורת־רוח מעלה עליהן חיוך להצהיל רוחו של סבא העיור:
– באו אליך, סבא, חברים; חברים מבית־הכנסת. – היא הקריבה כף־ידו אל פיה ונושקת לה. היא מאמינה שמצבו השתפר שהרי הכרתו חזרה אליו.
– מי זאת? שואל בקפידה אחד מאנשי “הכלי־קודש”.
– נכדתו – נשמע הסבר מסף החדר.
– קחו אותה מפה! אסור! היא מפריעה…
מנוחה קמה בלי חמדה ומתוך עלבון מכאיב; היא מפריעה? מאימתי? מפריעה לסבא?
ועוד היא עומדת מהססת כבר התחילו בתפילת הווידוי… אחד הזקנים קורא בקול וסבא חוזר אחרי דבריו בלחישה…
מנוחה יוצאת אל המרפסת הקדמית. היא יושבת בקצה ורגליה הקצרות תלויות לה מבחוץ. דעתה מטושטשת עליה; ראשה כואב, כאילו מלקחיים של ברזל לוחצים רקותיה. עקת לבה גוברת.
באה חדוה.
– בואי, מנוחה, אל תשבי שוממת כל כך. מה תועלת בישיבתך זאת? בואי אתי לבית־הספר, הלא כ' תמוז היום, עורכים שם אזכרה להרצל. באמת בואי! הרי מורה את וחייבת לדעת משהו על הרצל. – קולה של חדוה רך, מתחנן.
מנוחה מצייתת ויוצאת עמה. מוכנית היא נגררת אחריה, כסהרורית; נתפלגה אישיותה “הגוף לחוד – והנשמה לחוד” לא גשר ביניהם.
באו לאולם האזכרה. לאזניה מגיעות מלים שאינן נתפסות בהכרתה, מתעופפות באויר, חגות מעל לראשה ומזמזמות כעדת זבובים מטרידה. לאחר מכן שומעות אזניה צלילי שירה: “הידעו הדמעות”… “רגבים רגבים”.
מנוחה קמה, עומדת רגע בלא שתבחין בתמיהתו של הקהל. מזיזה הכסאות הריקים ויוצאת לרחוב. רגליה כבולות בסד. הגוף נע מעצמו; העינים מביטות, אך אינן רואות. אדם רזה, לבוש חליפה צהובה עובר על פניה בחפזה.
בבית־שחיו חבילה לבנה, צרור מקופל ברישול. מטושטשת והמומה היא נכנסת לבית. דינה יושבת על הסף; ראשה ופניה לוטים בשתי ידיה. עיניה נשואות אל מנוחה בשאלה ובטרוניה.
מנוחה יורדת מהסף, נשענת אל הקיר בזוית החדר ומתחילה למנות את האריחים: שחור לבן, שחור לבן. משהו מפריע לה להמשיך בספירה; לאורך הרצפה שרועה גויה ארוכה וכחושה; סדין לבן מכסה עליה. זר לה ורחוק רחוק. זה שמוטל כאן ללא רוח חיים – מה לו ולה? אין זה סבא האהוב שלה: אין לחידלון שליטה עליו; שהרי הוא לה נצח, ללא רבב וללא פגם.
וכך שוכן הוא מעתה בנשמתה. כל עוד תחיה היא מנוחה, תחיה רוחו של הסבא עמה. גם המות לא יפריד ביניהם.
*
באים אנשים בחיפזון; נכנסים, מטכסים עצה, מחליטים ויוצאים ושוב חוזרים בריצה. נמצא מי, כרגיל במקרים כאלה, שבקי בכל ויודע הכל והוא מושיט ביד רחבה לצורך ושלא לצורך, את עצתו ואת עזרתו; הוא המביא והוא המוציא; מתלחש בענינים עדינים כשכר הקבורה ושאר קטנות אחרות; הכל בא במהרה על תיקונו.
קישקוש דליים, קול מים נשפכים וניגרים… ועיסוק חופזני וכבר “הכל” מוכן.
– היכן הקיטל הלבן של סבא? ילבישו אותו את הקיטל שלו, כך היה רצונו – אומרת מנוחה בקול אטום. – גם את הטלית שלו – יעטפו אותו בטלית שלו – מוסיפה היא כמדברת לעצמה.
– דאגנו לכל – מנחמת אותה אסתר אברמוב – הכל נעשה כרצונו.
מוציאים את המיטה; שהייה קלה ליד פתח הכניסה; שכנים מופיעים בפתחי בתיהם, עומדים דוממים עד שזזה ההלוויה. על יד בית־הכנסת אומר מישהו קדיש; קהל המלווים המצומצם נשאר על עמדו, ורק נושאי המיטה, האחים אברמוב, השכן חדרמן ועוד מישהו מרודפי צדקה ומצוות הם בלבד מלווים את המת לבית־הקברות.
– כה דל מספר המלווים – אומרת דינה בצער ובעלבון. – באי נרוץ גם אנו אחרי המיטה.
נושאי המיטה מדלגים בקלות על ערוצו של המעין הצר שמקלח לרגלי הגבעה של בית־העלמין; המיטה קלה, הגויה מתנדנדת מדופן אל דופן מטילטולי הנושאים אותה. ציציות טליתו הגדולה של סבא מתנפנפות באויר.
דינה ומנוחה מתנשפות; הן רצות אחרי המלווים והמרחק ביניהם הולך וגדל. משעלו על הגבעה מצאו את הגויה העטופה בתכריכים ובקיטל מוטלת כבר בתוך תעלה צרה וארוכה; הקרקע לבן סידני. הנכדות כורעות ליד הקבר, מסתכלות מאובנות בתכריך הלבן והארוך; אין בוכה ואין מתאבל. גם הן עיניהן אדומות אך אין בכוחן להזיל דמעה.
המלווים הניחו לקברנים לסיים את הקבורה והתפזרו על פני המצבות לביקור־מתים. מעל לוחות האבן קוראים את שמות הקבורים, מזכירים פרטים מחייהם ויש שמעלה גם הלצה. צחוק מצטלצל ומתגלגל בין שוכני עפר. הקברנים, שני תימנים, נגשו אל האחיות ומעדריהם בידם.
– שובנה בנות לביתכן; די לכן, אסור, די. מי אתן נכדות? ירחם השם. אין מי שיאמר קדיש ואל מלא רחמים? מסכין, מסכין!…
– אני אגיד – אומר אחד מהם – הכל יהיה בסדר; אחר אבוא אליכן; “צדקה תציל ממות” – מכריז הוא בקול.
המלווים חזרו מביקורם והקיפו את “התעלה” הצרה והארוכה.
– שובנה הביתה, בנות! דינה! מנוחה! לכנה מכאן – אומר אייזיק – שוב אין לכן מה לעשות כאן; יסתדרו בלעדיכן.
*
לאיטן חוזרות האחיות מבית הקברות; ריקנות מכאיבה בנפשן.
– די נגמר הכל! ועתה מה? – שואלת דינה נוגה.
בבית הרצפה שטופה, מיטת הברזל של סבא חזרה למקומה הראשון ליד הקיר משמאל; המצעים מוטלים בחצר, על שולחן קרשים; על החבל תלויות עדיין שמלותיה של מנוחה. דממה…
אך הנה חוזרים קמעה קמעה החיים למסלולם; הילדים הקטנים שהורחקו, מוחזרים; אש מבהיקה במטבח מתחת לגחלים; הסירים שפותים וריח מאכלים מתבשלים מתבל את אוירת האבל.
– זהו מנהגו של עולם. גם אם יחיה האדם אלף שנים – אומרת חנה שנכנסה לנחם את הנכדות המיותמות – אכולנה משהו, לא ייתכן, כל זמן שהאדם חי…
מנוחה יוצאת מאדישותה ומתחילה אוספת שמלותיה וצוררת אותן בכפיה שלה. אין להשתהות כאן עוד; יש לחזור לבית־הספר.
– אל תסעי, מנוחה! הלא נשארנו מעתה רק שתינו לבדנו. והלא אנו חייבות לשבת “שבעה”: ־ דינה קולה רך ומתחנן; בעיניה דוק תכול של דמעות.
– זה רק ארבעה ימים שאני מחוץ לבית־הספר.
מתוך כך מתקינות להן האחיות ישיבה על הרצפה בחדרן; מחיצת הניגודים מתמוטטת ונופלת; אבלן המשותף מקרב לבותיהן. בודדות הן ומיותמות.
– לו רק יום אחד תישארי אתי – חוזרת דינה לעניינה שנפסק.
דברי האחיות הגיעו לאזניו של אייזיק שעמד בפתח.
– מחר אני נוסע לצמח, אקח אותך, מנוחה, ואחזירך לדירקטור שלך, אני הבאתיך משם ואני אחזירך.
– ה' נתן, ה' לקח יהי שם ה' מבורך" – פוסק חדרמן, שנמצא, כרגיל בבית האברמובים.
מנוחה נשארת ליום נוסף על יד אחותה.
*
הידיעה על מות סבא הגיעה לאזניה של אמונה והיא באה לנחם את האחיות. היא הסתדרה בעבודה זמנית בכנרת. שכרה חדר קטן, אספר כחצי תריסר ילדים ופתחה גנון. אמונה מחבקת את דינה ואת מנוחה ובוכה.
– צר לי עליו, מתייפחת היא, הוא היה כל כך שופע חדות חיים; הלצותיו וסיפוריו שפעו עליצות נעורים. לא היה כל צורך לטלטלו הרחק כל כך. נוּ, ומה תעשי עכשיו דינה? מנוחה התחילה לעבוד אות מה?
– לאו אוכל לעשות דבר ולהחליט דבר עד שלא אדע גורלה של מנוחה.
– הניחי לה; הגיעה השעה שתנתקי אותה מטבורך. וכי מה את סבורה? לעולם יהיו חייך תלויים בחייה? הזקן, עליו השלום, מילא! קשורה היית אליו, אבל עכשיו מה? קומי צאי מדלת אמות אלו! הרי למדת תפירה לפני שעלית ארצה. בואי אלי לכנרת, תלוני אצלי ועבודה תמצאי לך למדי אצל האיכרות.
דינה מהססת. – ואולי יחול בינתים שינוי כלשהו בעולם, תיגמר המלחמה, יפסק “המורטוריום”.
אמונה משסעה אותה: ־ רואה אני שאין נפשך לתפירה; תכנסי אפוא לקבוצה. הרי את מרכסיסטית ומי כמוך מתאימה לקבוצה.
– צדקת במידת־מה, אמונה; אולם תיאוריה לחוד ומעשה לחוד. הרי ידעת עד מה אני אינדיבידואליסטית.
– אין דבר, סופך שתסתגלי. פּערעמעליטסה – מוקה בודעט (משייטחן – יהיה קמח).
שעה ארוכה ישבו עוד שלושתן והעלו זכרונות מן הבית בנוה־שלום; דיברו על מחלתו של סבא ז"ל, על נסיונה של מנוחה בהוראה, על חייה של אמונה בין האיכרים בכנרת.
אמונה נפרדה מהן וחזרה למקומה. זיק תקוה ניצת בלב האחיות כי הנה תיגמר המלחמה והעולם יחזור לתיקנו במהרה.
*
דינה ומנוחה הציעו משכבן על המרפסת האחורית, המרושתת. עדיין אינן יכולות לישון בחדרו של סבא. עדיין רוחו מרחפת בחללו. עם שחר מנוחה תחזור אל ה“אימניה” שלה. גם הלילה, כבלילה שקדם להגירה שוכבות האחיות גב אל גב כ“תאומות־סיאם”; גופן על הכסת הגדולה של סבא ואילו ראשיהן מונחים על שני כרים נפרדים.
דינה ראשה הזהוב מופנה לצד צפון. היא עוצמת את עיניה הבהירות ומפליגה לשם, הביתה, אל המשפחה, אל העירה. העבר נראה לה כולו זרוע אור; השחור והמכוער בחיים שם, שברחה על נפשה מהם – טושטשו ונעלמו. ימי נעוריה עולים בזכרונה: חוג חבריה, תחנת הרכבת ששימשה מקום לפגישות, הספרים שהעשירו בתוכנם את חייה, תקוות שלא באו.
חוט מחשבותיה נמתח והולך ובטרם יגיע אל קצו מתעכר עליה עתידה העלום והיא שוקעת בשינה.
מנוחה שכובה על כרה ופניה מופנים נגבה. צמתה השחורה, העבותה והארוכה, חוצצת בין גבה של ה ובין גבה של דינה ונוגעת נגיעה קלה בצמתה הזהובה של אחותה. שני עולמות רחוקים ושונים; חוליה אחת בלבד, חולית “סיאם” מחברת אותן חיבור בל־יינתק.
מנוחה מפליגה לעבר העתיד הקרוב. כל מעייניה בסלילת דרכים אל ה“אימניה” שציוה לה סבא, אל עבודת הקודש לה. מחר תחדש את הקשר שניתק, אך כיצד תחזור לאחר שנעדרה זמן כל כך ממושך? כאילו נצח שלם מפריד בינה לבין עולמה זה החדש… כיצד יקבלו אותה? שמא נהרס בינתיים כל שבנתה.
־ עליך לשכוח, מנוחהלי, עולה קול מתוכה, לשכוח את פגעיך וצרותיך. גנזי אותם בצרור והליטי אותם במעטפה של שכחה. מחר, ילדתי, את חוזרת אל הסיקול ואל הניכוש ואל העיזוק; עדיין אין לך אלא גרופיות עלובות. הכשירי את הקרקע לנטיעות, מנוחה.
רוחה ערה; החלטה נחושה בה להתגבר על המכשולים והיא נוסכת בה מרץ ואמונה.
עד מהרה שוקעת אף היא בשינה גואלת, ברוכה.
*
פרק אחד־עשר: ציפיה 🔗
עדיין מנוחה שבויה במכמורת החלומות; עדיין היא סוחטת ומוצצת נטפים משיירי השינה וטועמת מתיקותם, בטרם השכמה; כבר הלילה מפהק את פיהוקו האחרון וכבר זוהר השחר, מתפשט ומדהה את תכלת הרקיע.
את הדממה העמוקה והמעובה בחצרו של אברמוב קורעות גניחות הקרון הנאנק תחת נטל השקים שעומסים עליו האחים אייזיק וזאב; לגניחות הקרון מצטרפים צלילי טבעות הברזל של שרשרת הריתמה ושעטת פרסותיהן של הבהמות המוצאות מן האורוה אל החצר. הצעדים קצובים ומדודים והקשתם רכה ומנומנמת. הבהמות מקבלות את עול הריתמה בהכנעה מאולפת; מעין תנועה של הסכמה מסתמנת בפנים הארוכים, המתנועעים בקצב הפסיעות; רוק צמיג ניתז מבין השפתים. ההעמסה נעשית אגב הערות חרישיות, המתגרגרות מתוך חזה בריא וגרון יבש.
מנוחה אורזת חפציה; היא חוזרת היום לעבודה. חרש היא נכנסת אל החדר, מגששת באפלה, תוחבת ידיה לתוך אחד הסלים ומוציאה משם את ה“טאבאקרקה” (קופסת־הטבק) של סבא. היא עוטפת אותה במטפחת־אף גדולה ומטמינה בהסתר בצרור “מטענה”. את חפציה היא אורזת בכפיה. קושרת את כנפותיה ומשחילה את זרועה הימנית בתוכן.
דינה השכימה אף היא. מזגה למנוחה כוס תה והניחה על השולחן ככר לחם אפויה בתבנית בטאבוּן.
– שתי – לוחשת דינה – שטפי את הגרון. קחי את הלחם אתך… אפיתי… למי נחוץ עתה הלחם שאני אופה? – המלים יוצאות מתוך גרון שנוק, טבולות בדמע. צינת האשמורת האחרונה של הלילה מרעידה את גופה. מצעיהן של שתי האחיות עודם פרושים על הרצפה ועדיין עומדת בכר טביעת הראשים שחמימותם לא פגה.
– לכי, דינה, מה את רועדת? לכי חטפי שינה “נאַפּאַכמעליה” (גילופין) – מהדהד קולו העבה של זאב בחללה של החצר, – את מתנודדת כמו שיכורה; גם אני מוכן לחטוף לגימה הגונה של שינה.
זאב מנער את האבקה הלבנה ממכנסיו. הוא תופש לה למנוחה במותניה, מרימה אל על והודף אותה ואת צרורה לתוך הקרון.
– נו, דרך צלחה, “ציהאנקע”.
דינה מציידת את מנוחה בצידה לדרך. שתי האחיות מתנשקות.
*
הקרון זוחל ועולה אל מרומי הגבעה לקראת עיני בוקר לוהטות. אדים כחלילים, שקופים, מתרוממים מעל פני הים ומערוצי הירדן. אייזיק נוטה אל הדרך היורדת לקבוצת כנרת.
מנוחה אין מנוחה בנפשה. ברי לה שתאחר היום לעבודה בבית־הספר. – תן לי לרדת מהקרון, אייזיק! אגש לטבריה ברגל; מכאן פסיעה אחת… אולי יזדמן בדרכי קרון כלשהו… אינני יכולה לאבד יום נוסף ללא צורך. מנוחה מרימה קולה. רעש האופניים מחריש את תחנוניה.
– אל דאגה, מנוחה, – מרגיע אותה אייזיק בהגיעם לעיבורו של הכפר הערבי צמח. – אני גומר כאן ו“זאראז” (כהרף־עין) אני הופך את היצולים וחוזר ואוסף אותך אל הקרון. חכי לי כאן בצל החושה…
על כרחה מנוחה נכנעת. היא מוצאת לעצמה מקלט מאבק הדרך הדק והשחוק בצל החושה. המקום עזוב. אל הקירות, אל הגג הנמוך והשטוח אל הגדרות ואל כל לבנה של חמר דבוקים כיכרות־זבל נלוש בטיט. פיתוח הזבל המתייבש באויר הלוהט מעלות אדים מסריחים שמעוררים תאבונם של הזבובים. עדות עדות הם עטים אל “השולחן הערוך” ומקבלים בזימזום קולני את מנת הבוקר. זבובים שחורים, מפוטמים, נדבקים ברגליה החשופות של מנוחה. תנוחתם כבדה ושמנונית. זבובים הדורים באדרתם הירוקה חגים במחול מעל עוגות הגללים. זמזומם חד ותבעני; זימזום של שליטה וביטחון.
האור מתרומם ורצועת הצל נבלעת בתוכו. מנוחה קצרה רוחה מצפייה ל“יצולים” של אייזיק. היא יוצאת אל הדרך סמוך לשביל הצר המתפתל לאורך חופה של הכנרת. סירת מוטור חותכת בחרטומה את פני הים. ערוץ צר צחור רץ נחפז בעקבותיה.
– אוי, מנוחה “זאי אַ מענטש”, טפשה, חסרת בינה ותושיה; יכולת להפליג בסירה ולא היית מוסיפה חטא על פשע! מנוחה שומטת שתי ידיה משני צדי מתניה תוך יאוש.
– בואי, עלי, מנוחה, התעכבתי שם שלא באשמתי!…
אייזיק פניו אדומות ומיוזעות; הוא מסתכל בפניה הכחושים של מנוחה ברוך וברחמים.
– נו, מילא אביא אותך אל ה“דירקטור” שלך אסביר לו הכל…
– אל תלך אליו – מתחננת מנוחה – בעצמי אשא חטאתי. רק צר לי על יום נוסף של ביטול תורה…
– א! “נאוּקה נע וולק – נע אוּבעז’יט” (התורה אינה זאב – לא תברח).
החום מתעצם; הקרון מתנודד על פני הדרך לאורך החוף ומתקרב אט אט אל חמי־טבריה. האויר מתחיל מתעבה ומתרווה ריחם של מקומות יישוב.
הקרון נכנס לתחומו של החאן המקורה. מנוחה משחילה זרועה בכנפי צרורה ופונה לעבר העיר. לבה כבד עליה וצעדיה כושלים.
– אלך עמך, מנוחה – אומר אייזיק ומחבק אותה בגבה. – באמת אלך!… אני אסביר לו…
– לא, אייזיק, השאר. השעה מאוחרת… היא עוברת את הכיכר המוצפת אור ופונה לעבר הסימטה הראשונה. אולם בטרם תעלם בתוכה היה מפנה ראשה אחריה כדי לשוב ולראות את אייזיק. שעון אל קרונו הוא מלוה אותה בעיניו, מבטיו נעוצים בגבה. לבה מייסרה על הטורח שהטריחה אותו. דאגתו ומסירותו לה ולאחותה מאז הגירוש נוגעות אל לבה. כיצד ומתי תפצה אותו?
בשעת הצהרים הגיעה העירה. נקוטה ומבוישת היא עולה אל הגג הראשון וממנו אל השני. המנהל נשר ושוע בתו מתדינים בקול נרגז בפתח החדר.
– הנה היא! מה אתה רוצה? הנה רובין! – מכריזה שוע כמנצחת.
נשר לוחץ את ידה הרועדת של מנוחה.
– אני מצטער – מגמגם הוא בלחש – שמעתי, שמעתי.
אני ממהר… – והוא יורד בסולם הגג. שוע מחבקת את ראשה של מנוחה. היא לוחצת את פניה אל חזה המלא, הרך והאמהי וטופחת על כתפה טפיחות תנחומין וחיבה.
מנוחה מעין דמעותיה החתום נפתח. עתה היא מתייפחת על חזה של שוע, וכל הכאב, הצער, הבושה וכובד החטא כלפי העבודה נמוגים ומתמוססים אט אט.
שוע מניחה לה להשתפך בדמעותיה. יודעת היא עד כמה יש בכוחו של הבכי להקל מצוקתו של אדם.
– שתי ראשית כל כוס תה ואחר כך תאכלי משהו – אומרת שוע בטון בוטח, אמהי.
*
מנוחה חוזרת לבית־הספר. התלמידות מקבלות פניה בהמולה מאופקת. מבטיהן מלווים דרך ארץ; הן עומדות במרחק מה ממנה ומצפות בסקרנות לסילוקה של המחיצה שקמה ביניהן בזמן העדרה.
מנוחה משליכה מעל שכמה את צרור מכאוביה ויסוריה ומטמינה אותו מתחת למדרגות; היא מישרת גבה ומעלה על פניה מסכה של שלוה ועליזות.
– שלום לכן, בנות! השלום לכולכן? הנה שוב אנחנו יחד…
חבורת התלמידות עטה על מנוחה נד המבוכה נמוג ונתפורר כהרף עין; הילדות תופסות את ידי המורה ומתחילות לערות בפניה את שנצבר בלבן כל הימים האלה; כולן מדברות בבת אחת, זו גבורת על זו. רוח של עליזות ושובבות משתררת ביניהן.
– אנחנו מתכוננות לחגיגה! הגננת קלארה מלמדת אותנו ריקוד עם מקלות!
– אנחנו מכינות דיקלום מורתי!
– למדנו שיר חדש!
מנוחה רגש קנאה זע בה; הקדימו אותה. מכינים את הכיתה לקראת הסיום בלעדיה. תלמידות אלו שכל כך התקשרה אליהן היו עלולות לשכוח אותה.
המורות נגשות אליה, לוחצות ידה ולוחשות מלות תנחומין. מנוחה מתפללת לפעמון המבשר את התחלת הלימודים.
– הלוואי והיה זה כבר “אחר־כך” – מהרהרת היא. – מדוע זה רגש הבושה מעיק עלי כל כך? כלום משום שאינני רוצה להיות נקודת משיכה לרחמים? הלא הניחומין הם מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה. אוי, “רבונו של עולם, תן לי את הכוח להאמין ולסבול”, מנצנצת בזכרונה אמרתה הרוסית של אחותה: (“די ז’ה מנע בוז’ה סילי – וועריט אי טערפּעט”).
אותה שעה עורכת הגננת קלארה בחצר המרוצפת תרגילים בלוית שירה ומקלות.
– תני דעתך, רובין, ולמדי – לוחש נשר בעוברו על פניה – הרכיני גם את דיקלומים אחדים. ומן המחברות הנאות אספי כמה ציורים משובחים בשביל התערוכה. הימלכי בדעת המורות; התכנית ערוכה. החסרת למעלה מן המידה.
מנוחה חוזרת אל השריון המעיק על מצפונה. היא “החסירה” וכי מה יכלה לעשות? והיא מטילה עצמה לתוך הזרם העירני של ההכנות. אין היא מאומנת בשחיה; ידיה טופחות על פני השיבולת כבדות ומגושמות. שחייתה מעולת. בכל כוחה חותרת היא כלפי הזרם הכללי.
משיצאה את בית הספר עם סיום הלימודים מזדמן לה באקראי ילקוט לבטיה: אכזבות, יאוש, חוסר־אונים, נחיתות. הילקוט, שהיה מונח עד כה אי שם מתחת למדרגות, קופץ ומתכתף על שכמה; היא מרגישה במציאותו. הוא מכביד ומכופף קומתה. היא צועדת שחוחה, כורעת תחת נטל הרהוריה.
– משולה אני לאותה בהמה שעולה מעיק על צווארה.
– המורה! אני רוצה ללוות אותך, המורה, מותר? את מרשה?
רחל דהאן שדלגה אחריה לאורך המדרכה, ניגשת אל מנוחה ותוקעת בכפה את ידה שלה.
מנוחה מתעכבת המומה: מה לה לרחל שרודפת אחריה? מה תשאל הילדה?
– המורה! המורה נשר אומר לי בכל יום שאני גדולה ושאני צריכה להכנס לכיתה ה'. אני לא רוצה לעזוב אותך. אמרתי לו, שלא אלך לכיתה אחרת עד שתבוא המורה.
רחל משפילה עיניה אל סנדליה. היא טופחת בסוליות הרפויות על אבני המדרכה וידה הקטנה מרעידה בידה של מנוחה.
– כל יום הוא אומר לי: – “הביאי את אמא שלך”; את מי אביא אליו? האלך לגן־העדן לקרוא לאמא שלי? הילדה מתייפחת.
– המורה, סבא שלך היה צדיק? המורה חיה סיפרה לנו, שהוא היה עיוור. וזקן מאד מאד. אמת, המורה? אל תבכי ואל תצטערי; הוא בגן־העדן. שם אמא שלי, היא היתה צדקת, אוי, יא אומא! – רחל מכה באגרופה הקפוץ על לוח לבה ומשמיעה קול יללה של אבל. – כן, מורתי, היא תשמור על סבא שלך, היא תוליך אותו לבית־הכנסת. יש שם בית־כנסת כמו פה? אני מתפללת ומבקשת אותה בכל לילה לפני השינה, שתזהר על סבא של המורה.
מנוחה נקוטה בנפשה על חולשתה; פקעת מרירה עולה ממעמקיה, נתקעת בבית הבליעה ושמה מחנק בגרונה. רחמים ארורים אלה על עצמה.
– אין אני חסרה אלא שאפרוץ בבכי באמצע הרחוב, לעיני כל. העיזי, טפשה! מנוחה משפילה את עיניה ועושה מאמץ לפקק את מעין הדמעות. שוקלת היא כיצד להסביר לה לרחל את המבוך ששתיהן נתונות בו וכיצד להחלץ ממנו.
– שוב פרידה?! – זועק בה לבה…
– המורה, אם לא תרצי שאלך, אשאר אתך בכיתה הקטנה. את עוזרת לי; את מלמדת אותי יותר קשה. מה יש? אשב אצלך ואלמד מה שהן לומדות ה'.
– רחל, ילדתי שלי, את ידי הימנית… את מבינה? קשה יהיה לי להסתדר בלי עזרתך. הנה מפתח הארן תלוי על צווארך. מצאתיו מסודר. דבר לא חסר בו. להפך ריפדת את המדפים בניר יפה.
– לקחתי את הניר הצבעוני בפח האשפה אצל הגננת קלארה, היא הרשתה לי!…
– עלינו לשקול יפה, מה טובה תצמח לך מזה שתעברי לכיתה ה‘, דוקא עכשיו בסוף השנה. עליך להסתגל אל התלמידות החדשות, אל סידרי הכיתה החדשה. אם באמת ייפתח בית־הספר, כפי שמקוים, לפני ראש השנה, הלא תכנסי ישר לכיתה ו’! את גדולה מגיל הכיתה. שכל יש לך כאן!
מנוחה נוגעת במצחה של רחל.
– ואם תרצי תתגברי על החשק שלך להרגיז ולהתחצף… רחל, חכמה שלי! חייבת את, דוקא את, לגמור את בית־הספר. אחר כך אולי תוכלי ללמוד הלאה. תלמדי מלאכה ותהיי “בן־אדם”.
– אוי, רבונו של עולם, – מתהפך לו הכאב בלבה של מנוחה – מה מינה הגורל ליצור חמוד זה? אוי, “זאי אַמענטש”!
רחל גוחנת על ידה של מנוחה ומכה אותה בנשיקות ובדמעות המתגלגלות על המרצפת השחורה של המדרכה.
– קחי, המורה את המפתח – פורצת רחל בבכי קולני.
– בהפסקות אבוא לעזור לך. לבה של מנוחה גואה בקרבה והיא משתוקקת לחבק את הילדה, אולם חוששת היא שלא תעצור כוח ותפרוץ בבכי כתינוק! נוּ מנוחה!?…
– אוי, רובין! אַ! אני מצטער מאד על האבדה! המנהל פרץ מופיע בעיקולה של הסימטה, שמח על ה“מציאה” שנזדמנה לו. הוא נזכר שמחובתו לנחם את המורה הצעירה, אך נבוך קמעה, לוחץ את ידה, נד בראשו וחוזר עד מהרה אל עניני דיומא: – בואי, רובין, תני שעה אחת בכיתה ג‘. מזה זמן מה שאני מתרוצץ ומחפש, אולם העליתי חרס בידי. אל תפחדי, אל אותם הבריונים שלחתי מורה, “גבר עם סרגל”. הכיתה ג’ קטנה ואין חשש להפרעה.
מנוחה אובדת עצות: – כיצד תסרב לאחר שנפקדה כשבוע ימים מבית הספר.
– מה אתן להם? והמשמעת? עד כאן פנויים היו והתרוצצו להנאתם בסימטאות.
– תני מה שתתני ובלבד שתעצרי אותם בין הכתלים; למדי אותם ספורי־המקרא, מסתמא יימצאו שם ספרים אחדים.
פרץ רוחו מבודחת עליו מההזדמנות שנפלה בחלקו בהיסח הדעת.
מקומה של כיתה ג' באולם השעשועים לשעבר, בסמוך לשער. מאחורי מחיצה מגובבים ספסלים מכל הגדלים. וביכרתי האולם ערימה של רהיטים, גרוטאות ושולחנות עץ הפוכים זה על גבי זה כשרגליהם למעלה.
המנהל פרץ אוסף כתריסר ילדים, בני גילים שונים ומניסם אל “פינת־הספסלים”.
– שבו, שקוּצים, בשקט. הישמעו והקשיבו, אני רץ וחוזר מיד. אוי לו למי שיעיז – נעלם.
– אלמד אתכם תורה, ילדים. אך אמצא נא בקרבכם אחד חכם. אני מכירה לפי העינים היפות המביטות בי, ישר בי. קודם כל עלי לראות ישיבה יפה וידים שלובות. – בוא אתה, שם, זה שמוצץ כפתור. קח את הכפתור ושים אותו בכיס. כפתור אין לבלוע ואין להשליך. אמור נא לי, מה למדתם בסיפורי־המקרא בשעור האחרון?
– על יעקב אבינו! – נשמעים קולות מכל הספסלים. – הנה כאן בספר שלי!
ספרים חסרי כריכות או בעלי כריכות מרופטות שדפיהם מלוכלכים ותלושים, הוצאו מתוך הספסל. רעש, מהומה, ויכוחים והתרוצצויות. הספרים נחטפים מיד ליד. דיפדוף חפוז.
– לא נקרא, ילדים; ברצוני לספר לכם על פה. אם תשבו יפה תיהנו. אני רואה טור אחד מסודר. כשכל הטורים יהיו מסודרים כמוהו אתחיל. דעו לכם שאני מספרת מספר גדול, לא מזה שבידיכם, אלא מהספר שלומדים בו ילדים גדולים ואנשים גדולים.
ומנוחה מפליגה אל סיפורה. היא מתארת את חיי יעקב אחרי מותה של רחל; את אהבתו ליוסף; תמונתו של יוסף מצטיירת חיה וערה לעיני התלמידים; לאחריה קנאת האחים ומכירתו של יוסף לישמעאלים, תדהמתו ותחנוניו לפני אחיו, התאכזרותם; כפות בידיו וברגליו מתנהל הוא על גבי גמלו. הוא נושא קולו אל מרחבי המדבר וצועק: א–ב–א! אַ־אַ־אַ־!
מנוחה קולה נתרסק והיא מחפשת את הממחטה. דממה באולם. הילדים שותקים. פלוני תקע את כף היד כולה לתוך פיו; מתוך עיניו ואפו נפרש ריר על הספסל.
המנהל פרץ מציץ מן הסדק שבין דלתות האולם. הילדים יושבים קשובים ומאובנים. לאזניו עולה קולה של רובין הקולח בנחת בחללו של האולם.
– הייתם ילדים טובים, לא הפרעתם לי, נדמה לי שהשעה נגמרה. לא שמעתי את צלצול הפעמון.
– הפלגת, רובין, למרחקים, אבדת את חוש הזמן – אומר פרץ ומתלווה אל מנוחה.
בעיקולה של הסימטה, רחוק מעיני הילדים, נופלת מנוחה על כתפו של המנהל ופורצת בבכי. דמעותיה הרטיבו את קצה זקנו העבה. הוא טופח על כתפה טפיחות מרגיעות ואגב כך שולף ממחטה גדולה מכיסו ומוחט את אפו.
– נו, מה לך, ילדה? עמדתי והצצתי בין החרכים. הקסמת אותם, את הקטנים, כישפת אותם ואת חוששת ללמד בנים… נו נו!
– לא, אדון פרץ. בוכה אני מחולשתי. אתה מבין? אולי תבין אותי. כשאני באה לעבודה אני נוהגת להשאיר את צרור צרותי מתחת למדרגות ועתה משחזרתי קפץ הצרור ממחבואו ונתלה על גבי. לא מצאתי מקום לתלותו לפני שנכנסתי אל הכיתה והוא העיק עלי, העיק…
– אַ?! יכולת לתלות את צרורך על יד צרורי שלי. אף אני משליך מעלי את “שלי” כאן! הוא מראה בתנופת־יד על חללה של הסימטה; הזהרי, רובין, לבל תחליפי את שלך בשלי… תתחרטי!…
*
– נוּ, מנוחה? “התנהגת”? אוי לאותה בושה – מייסרת מנוחה את עצמה בשוטטה אט אט בימטאות המזוהמות של טבריה. – לבכות! לבכות! לעזאזל! לבכות אך בפני מי? – בפני עצמי!… מי יתנני בחורשת האורנים הצעירה שם מאחורי התעלה, על יד המנסרה בעיירתי! אילו רק ניתן לי ליפול ולהשתטח על המרבד הטחוב, הרך והירוק, בצל המטריות הגדולות של השרך. אוי הבו לי מעט צל. מעט מאוירו הבשום והמרגיע של היער…
מנוחה גוררת את גופה אל סולם הגגות ועולה אל חדרה.
– דומה את לספוג רווי מים, מנוחה. מגע קל ודמעות פורצות בלי הפוגה. מה לך? אינך יכולה להבליג על צערך? – שוע היא זו הפונה אליה שעה שהן מכינות עצמן ללינת לילה על גגו של החדר.
– מאובנת הייתי וחושי נתקהו. ובו בזמן היה המות מכלה והולך את האדם האהוב עלי ביותר… – מרחישות שפתיה של מנוחה. – בילדותי הייתי נוהגת לשחק עם ילדי השוחט שבעיירתי. בערב יום הכיפורים הביאו אליו כפרות. עמדתי והסתכלתי בהכנותיו של השוחט. הוא השחיז את החלף ובדק אותו בקצה הצפורן מול השמש. שאלתי את חברתי, למה אביה מדקדק כל כך בהשחזת החלף.
– כדי שלא יכאב לתרנגול בשעת השחיטה, צער בעלי חיים – אמרה.
אחרי שהעביר השוחט את חודו של הסכין על הצוואר והדם זנק, הוסיפה הילדה ואמרה: – עכשיו כואב לו, את רואה? הוא מפרפר! תמונה זאת מימי ילדותי יש בה כדי להסביר לי לעצמי את מצבי. כאשר חותך האיזמל החד בצוואר לא חשתי את הכאב ואילו עתה, עתה הדם שניגר צובט את לבי וסוחט דמעות מעיני. – יבוא יום והפצע יגליד1 חזקה על החיים שישכיחו את המתים. –
– הגידי, מנוחה, מה את טומנת שם מתחת לכר. תכשיטים? משהו יקר? – שוע תוהה על חברתה בסקרנות גלויה.
– לא רציתי לדבר על זה. את לא תביני זאת; את תלעגי לי. אמנם תכשיט יקר צפון שם – מזכרת יקרה מסבא שלי: קופסת סיגריות, ישנה, לא נותרו בה אלא איטריות טבק מעטות. מעט ניר דק ומספר סיגריות שנדלקו ולא אוכלו עד גמירא; זנבות סיגריות, אודים כבויים, זהו ה“שמע ישראל” שלי, לפני השינה, ברכתו של…
שוב את מתמוגגת? טוב, תבכי, עד כלה; טוב לו לאדם שהדמעות ממיסות את תוגתו ומקילות מצערו…
תמוז, שבוע אחרון. הירח אינו עולה, השמים אמנם מכוכבים, אך אורם כבוש ואין בו כדי להפריע את שנתנו.
– הפרעושים והיבחושים הללו! זוללים וסובאים. גם החושך לא ירתיעם. – מנוחה חיוך נוגה לה. – אולי נבעיר קוצים על הגג ונעלה אותם על המוקד. אַ? מה תגידי?
– ואם גם הגג יעלה באש. הכיצד נישן ברמץ ובאפר? – פורצת שוע בצחוק. – אגב, איך אצלך ההכנות לקראת החגיגה והתערוכה, והרי הזמן קצר.
– אני אובדת עצות, שוע. מה אני יודעת? הגננת היא הממלאה את כל התפקידים ולי היא מרשה לעמוד מן הצד ולהתבונן לכל להטיה. באיזו קלות היא מכינה את כל הכיתות. אני מקנאה בה. רגש הנחיתות שלי מדכא אותי עוד יותר…
– הניחי לה, יבושם לה. כלום אינך רואה שהיא מתגנדרת. היא מבליטה עצמה ושואפת לפירסום, אני מוסרת לה את כל הכבוד והתהילה בשמחה ובתודה. יום יום אני מברכת על הזמן שכבר חלף.
*
נשר חזר לארוחת הצהרים במצב רוח מרומם.
– בא ד"ר רוטוב מראש פינה – מבשר הוא נרגש – הוא מתארח במלון הגרמני גרוסמן. אני ופרץ ביקרנו אותו. הוא שאל לך, רובין, וביקש לראותך.
מנוחה רוחה נפלה לשמע ההודעה; פניה החווירו ולבה התחיל מתפעם.
– לשם מה? מה הוא רוצה?…
– מה נבהלת כל כך, פחדנית? מי הוא סוף סוף? – מטיחה שוע בזעם – הוא קורא לך – לי אליו בלי פחד; לא יאכל אותך4– הוא יחכה לך במלון בשעה ארבע. עליך לראותו, רובין, הבטחתי לשלוח אותך – אומר נשר ותוך כדי כך מטפס ועולה על המטה הרחבה. – אנמנם קצת, עלי להפגש עם אשרוב… התחלנו לשכור חדרים לקראת פתיחת בית־הספר לשנה החדשה.
– בואי, מנוחה, נשב בצל החדר עד שיקום – לוחשת שוע.
– אין לי שעון… אני מפחדת, שוע. לבי מנבא לי רעות.
– עדיין השעה מוקדמת; הוא ישן עתה את שנת הצהרים שלו; הוא הזמינך לשעת התה…
– מה אלבש?
– השאלה הנצחית של כל אשה בצאתה לביקור: “מה אלבש”? ארונה נחנק משמלות ואין היא יודעת במה לבחור. מודדת ומחליפה וחוזרת ומודדת. ואילו את, מנוחה, מה ברירה יש לך? המבחר שלך מצומצם כל כך. אולי תלבשי את חולצתי הלבנה, זו עם המונוגרם?
– רוצה את לעשותני “פּורים שפּילר”? (ליצן פורים). – צוחקת מנוחה בלעג מר על דלותה.
– זכרי, רובין, בארבע במלון גרוסמן! את יודעת מקומו של המלון? נוּ, טוב, שלום.
– בואי לחדר, התכונני, מנוחה. אני אבחר לך את השמלה. כולן מקומטות, לעזאזל, מעשינו היום כולם בחטיפה!…
– אלבש את זאת, מהבד הערבי; כיבסתי אותה בימה; היא אינה צריכה גיהוץ.
מנוחה לובשת שמלה מבד ערבי, תפורה בדוגמת כותנות צרה וארוכה. למתניה היא קושרת גדיל אדום; שערותיה סרוקות וקלועות; סנדלים ברגליה ובידה הכפיה.
– חכי, מנוחה, שימי מעט פודרה. השיזוף משחיר את פניך; הייתי מציעה לך עפרון אדום, כך, קצת על שפתיך, זה יחיה את מבטך.
– השתגעת, שוע? את רוצה לעשותני ללעג?
שוע מחטטת בארון הקיר ומוציאה משם, בהתגנב, פלומה טבולה באבקה לבנה. היא מתגנבת אל מנוחה ומעבירה את הפלומית על אפה, מצחה ולחייה.
– חדלי לך, שוע, השעה מאוחרת. לא אוכל לרחוץ מעלי את הקמח הזה; אני נראית כאותו עכבר שחור שנחלץ משק קמח. והיא מנגבת את הפודרה מאפה ומלחיה.
– לכי, לכי לשלום ושובי בשלום, כבר ניגבת הכל, שוב אין לך לחשוש. משיצאה מנוחה והתחילה יורדת בגרם־המדרגות שמתחת לגג חדרן, נחפזת אחריה שוע וקוראת אליה.
– הזהרי לך לבל תעברי בסימטה הזאת; את רואה שם בחצר ההיא מת הלילה מישהו בחולי־רע או בדיזנטריה, בחצות, את ישנת אז שינה עמוקה. שמעתי גניחות, הקאות, דיבור חנוק וקישקוש קומקומים. כל אותם גינונים במערכה עם המות.
– באיזו חצר?
– שם למטה, במקום שמסיידים עתה; קודם מסיידים כדי לגרש את מלאך המות ומשהפיק זה זממו ולקח את קרבנו, מסיידים מחדש שלא ישוב; שם למטה כל המדרכות כולן מטונפות. עדות זבובים עורכות משתה־שמנים; העיר הפכה לבית־קברות ועדיין לא נמצא דואג לצרכים האלימנטריים שלה. דבריה של שוע ספוגים מרירות וסלידה.
– שוע, אל נא תעכבי אותי; אני חוששת שלא אגיע לפגישה בזמן המיועד.
– לכי בכיוון החאן, ליד המסגד פני שמאלה, ומשם אל הדרך המתרחבת. לאחר מכן את יוצאת אל הכביש הרחב והרי מלון גרוסמן לפניך. – חדלי מאפך! די לשפשף אתו. שמרי על הממחטה שלך; תצטרכי לה… מכירים אותך! נוּ, לכי לשלום, טפשה.
שוע נרעשת לא פחות מחברתה ובדיבורי עידוד היא מסיחה דעתה מאי־הנעימות שצפויה לה למנוחה באותה פגישה.
*
משיצאה מנוחה את הסימטה הצדדי מיד נגלה לעיניה המלון. לבה נפתע בה. כל מעייניה בבנין המסיבי שעל הגבעה, משמאל לדרך המובילה למגדל.
– הצהילי רוחך, מנוחה! חשבי על משהו מצחיק; אל תורידי ראשך; הביטי אל הים; הרי את אוהבת את הכנרת.
מנוחה שולחת מבט לעבר הכנרת האפורה המכונסת מתחת למעטה של אדים שקופים.
– עד מה עצומה את, כנרתי! איזה שעמום בהינומה המכסה את רוכסי ההרים העוטרים אותך. הכל מסביב ספוג עצב ושממון. איזה שעמום!
משהגיעה מנוחה אל מעלה המלון היא מיצרה צעדיה. בנין מכוער לפניה: האבנים השחורות במסגרתן הלבנה גם הן עצבות ושעמום בהן.
בכניסה לחצר היא משתהה, כמבקשת להאריך את הזמן בשער סבכת־הברזל, הכלונסאות מחודדים כלפי מעלה בצורת כידון. הזיזים עולים ומתרוממים בהדרגה עד האמצע ומכאן הם יורדים והולכים. מנוחה מונה את יתדות הברזל והנחשת, כדרכה ימי ילדותה, האם הוא מחכה לה או שמא נסע כבר: – כן – לא – כן, לא. היא מונה ועולה במדרגות. כשהיא עולה לשלב העליון מסתיים ב’לא". היא נושמת נשימה רווחה: – לא מחכה, משמע נסע כבר!
המדרגות השחורות מובילות אותה אל מרפסת שמקיפה את חזית הבנין רב המידות, ובדרך עלייתה היא מוסיפה למנות: – נסע – לא נסע במדרגה האחרונה מעלה לה הניחוש: “נסע”. ובו ברגע מתגלה לעיניה המנהל ד"ר רוטוב, הדור בלבושו כבימים ההם, לפני הגירוש, בסמינר.
– שלום לך, רובין, דייקת! יפה מצדך – הוא שולף את שעון הזהב מכיס חזייתו, פותחו וצליל הזהב הזכור לה מאז עולה באזניה. ד"ר רוטוב מציץ בלוח השעות.
– הקדמת בחמש דקות, לעולם יהא המורה מקדים עשר – חמש־עשרה דקות. שבי, רובין, שם על הכסא ההוא.
בתנופת־יד רבת־חן הוא מצביע על כסא העומד מופרש, ממול לשולחן־עץ ארוך, מכוסה מפה ירוקה.
– כן, רובין, שכחתי, עלי לנחם אותך, קרה לך…
נעליו המבריקות חורקות חריקה רבת־חשיבות. הוא לוחץ את ידה המיוזעת של מנוחה.
– אני מצטער, מצטער צער אמת, שבי נא!
– התאפקי, מנוחה, החזיקי מעמד – מעודדת היא את עצמה. זה ייגמר! הלואי ויהיה זה כבר לאחר… היא יושבת על כסא עץ כבד ואיתן; רגליה קצרות מרגלי הכסא; לנוחיותה היא מתישבת בקצה התושבת.
ד"ר רוטוב מתיישב בסמוך לקיר, מאחורי השולחן; מסיר את משקפיו, שמסגרתם זהב, מנגב בישוב־הדעת ובהקפדה את הזגוגיות במטפחת צחורה, חוזר ונופח בזגוגיות ומבריקן מחדש; לאחר שהרכיב משקפיו על אפו הוא טופח בידו על זקנו העשוי טפיחות קלות, סוקר את חזותה של מנוחה היושבת לפניו כתלמידה נזופה לפני רבה.
– כן, מנוחה רובין, הזמנתיך אלי לבקשת מנהלך מר נשר. הוא התאונן עליך… נעדרת מבית־הספר שוע.
– סבי היה חולה. חולה מאד! לוחשות שפתיה של מנוחה.
– שמעתי. קיבלת רשות לבקר את החולה. ניתנה לך חופשה ליום־יומים…
– מצאי אותו על סף… מנוחה דוחסת את ה“פקעת” לתוך גרונה.
– שמעתי שהוא היה זקן מופלג, לא כן!?
קולו של סבא עולה בה ממעמקים: – “מלוקוסוס” (יונק־שדים). כלום אין הם יודעים הצעירים הללו שגם זקן “מופלג” נאחז בשארית כוחותיו בחיים?
מנוחה נושאת עיניה אל היושב מאחורי השולחן; היא רואה את בלוריתו השחורה, את צווארונו המעומלן, את עניבת הפרפר שלו מעל לבובית צחורה; חליפתו החגיגית, מאריג קל מגוהצת בהקפדה; לעולם לא יבין אדם בגילו את רחשי לבה כלפי אותו “זקן מופלג”. היא משפילה עיניה אל רגלי השולחן המחוטבות, כבדות.
– וודאי מעץ אלון בנוי השולחן, חולף הרהור במוחה.
– בשבילי הוא לא היה “זקן מופלג”. מסננת היא את תשובתה מתוך כאב צורב.
– נשר שלח אליך שליחים; כתב לך פתקאות, ואת לא מצאת לנחוץ להשיב לו ולבקש הארכת חופשתך.
– לא יכולתי לסור ממנו.
– “שבי על ידי, מנוחהלי” – עולה קול חלוש באזניה. ולאחריו קול אחר: – אי לך, מנוחה מנוולת. וכי לא רצת אז אל הגורן? מה ביקשת שם? מפני מה ברחת?
– בית־הספר קודם לכל. אסור לו למורה להתמסר לאבלו. יכולת לחזור לבית־הספר ואחר לנסוע עוד פעם. – נשמע הקול מאחורי השולחן.
– ישבתיי על ידו עד לרגע האחרון – לוחשת היא את תשובתה בהנמכת קול.
– שקרנית את, מנוחה, – לוחש קול ממעמקי לבה – וכי לא הלכת אל האזכרה של הרצל, בשעה שהוא הוציא את נשמתו? עתיד הוא להפרע ממך כל ימי חייך.
– מי? נפלטת שאלה מקרבה מבלי יכולת לשלוט במיתרי קולה.
– “המצפון”, עונה קול אחר מתוכה.
– לא היית צריכה להחסיר שבוע ימים – נשמעת תשובה מאחורי המפה הירוקה. נשר צודק ועליך לפיסו, זכרי, אני הוא שהפקדתי אותך בידיו.
– על היום החמישי אני מצטערת מאד. הייתי יכולה ללמד אותו יום; קמתי בעוד לילה, התעכבתי בצמח שלא באשמתי, וכשהגעתי העירה כבר נסתיימו הלימודים והיום החמישי מת על כרחו.
– “על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת”. – מצטחק ד"ר רוטוב. הרי יכולת לשוב בסירה.
– “חכמת המדרגות” (לספרי דסקליה), לא באה אל מוחי אלא כשהקרון בא לקחת אותי, הכל נמשך ונגרר כדי להוסיף צער על צערי ויסורים על יסורי – מסיימת מנוחה מתוך מבוכה, היא אינה מביטה בו. עיניה מקפצות מהשולחן ומפתו הירוקה אל השיח המטפס שעל המרפסת ומשם אל הקיר ושוב הן נשפלות אל הסנדל.
ד"ר רוטוב בוחן אותה בחינה קפדנית, נאנח וממשיך.
– תלונה עוד אחת כנגדך מצדו של פרץ, מנהל הכיתות לבנים. הוא ביקשני לשכנע אותך שתסכימי ללמד טבע וגיאוגרפיה בכיתות שלו. את מסרבת? מדוע?
– לא קיבלתי כל הכשרה ללמד בנים, אני חוששת!…
– התכונני. על המורה להתכונן תמיד לשעוריו. גם בימים יבואו, לאחר שתקני נסיון בהוראה; זכרי, רובין, את צריכה להכין כל שעור ושעור. אם המורה מתקין עצמו בכלים נאים, עטורים בעיטורים חיים, אגדות ובדיחות־הדעת – חזקה עליו שיצליח למשוך את לב תלמידיו. פרץ מתפעל ממך, את מקסימה את הקטנים…
– אין לי ספרים ואין לי כלים, כיצד אתכונן?
– עליך ליצור יש מאין. מורה יוצר – יוצר לו את הכלים למלאכתו. אני נותן בך אמון, רובין, שתצליחי.
– והמשמעת? – נבהלתי וברחתי על נפשי – מצטחקת היא בליגלוג לעצמה.
– “החייל אינו בורח מהמערכה”. עליך לעמוד במערכה ותהיה כבדה כאשר תהיה…
– מתי עלי לקום וללכת מכאן? שואלת מנוחה את עצמה. אקום אני ראשונה, אהיה בעיניו כבורחת; ואם אוסיף לשבת – הרי אראה לא מחונכת ולא מנומסת.
היא מנגבת מעל מצחה, אפה ולחייה את הפודרה המדומה ונותנת עיניה בקורות שעליהן נשען גג המרפסת. הקורות, קורות־ברזל חזקות הן, פסים ממסילת הרכבת. הגרמנים הללו, חושבת היא, כל שהם בונים – הנצח…
– ועתה, מנוחה רובין, ספרי נא לי איך את מרגישה בחום הזה וכיצד היחסים בינך לבין שוע נשר. “הוא” סיפר לי, שידידות שרויה ביניכן. התידדתן, אני מרוצה.
הכסא מתחתיו חורק חריקה קלה וזז ממקומו; הוא סובב את השולחן וכיוון את צעדיו בחריקה אל מנוחה. מנוחה קפצה מן הכסא ונשארה עומדת לידו. – אל תדאגי, רובין, אני זוכר אותך אך הגידי נא לי, היכן תתגוררי בין־הזמנים?
מנוחה חבית הדמעות מתפוקקת והזרם פורץ בלי מעצור. היא שולחת כף ימינה אל כף שמאל ומוציאה מתוכה את הממחטה המקומטת ומקנחת בה את עיניה ואת אפה. הקרקע נשמט מתחת לרגליה; נדמה לה שהיא עומדת על לוח חלק, מלוטש;
ד"ר רוטוב השליך מעליו את האיצטלה של מנהל, של מורה ומדריך. והתעטף ארשת של אדם קרוב ללא כל חציצה. בבת אחת התערטל מהקליפה הנוקשה. הוא עומד לפניה כולו חום ורוך אבהי.
מנוחה אין בכוחה לעצור התרגשותה. בושה היא מחולשתה ונימת הרחמים כלפיה צורבת בעלבונה. אילמלא היה מהודר כל כך בחיצוניותו, היתה מתנפלת גם על כתפו, כדרך שנהגה עם פרץ, ומערה את כאבה וצערה. עומדת היא לפניו כולה כלימה ואינה יודעת כיצד להביא את ביקורה לידי גמר.
– אני מחכה לנשר, לפרץ ולאשרוב; עלינו להחליט על פתיחת שני בתי־ספר כאן. רשימת התלמידים והתלמידות מחייבת בית־ספר. השאלה החמורה היא הבנין, לשכן בו את המוסדות. המורים עובדים עבודת נמלים; מחטטים ומחפשים; לאחר שנפתור שאלת המקום, אסע לדאוג לתקציב.
הוא שולף את שעונו, מציץ בו ומחזירו אל כיס חזייתו – עוד מעט יבואו…
עניני בית־הספר ובעיותיו הקרובות מסיחים דעתו של רוטוב מהתרגשותה ומדמעותיה של מנוחה. והיא אף היא נרגעת. היא מושיטה ידה לשלום. הוא מתקרב אליה בחריקת נעלים אדיבה ולוחץ ידה; אחר הוא שולף את הממחטה הצחורה ומנגב בה את זגוגיות משקפיו.
מנוחה יורדת במדרגות. היא מרגישה על גבה את עיניו המלוות אותה. היא מחפשת לה מפלט מהן ברחוב צדדי.
בעברה את הרחוב הרחב המבדיל בין המלון לבין סימטאות העיר מפנה היא את פניה אחורנית. בנין המלון ניבט בה בצדו האחורי.
– בנין יפה הוא מלון גרוסמן – אומרת היא לעצמה; הוא עומד על גבעה ופניו אל הים המקסים. מראה הוד… לתמהונה הרב נעשה העולם הסובב אותה קל ויפה; טעם של מתיקות בפיה כמי ששתה משקה מרגיע. הדמעות המיסו את המועקה שבלבה. נסתתם המעין וזקופת קומה היא צועדת ברגלים קלות בסימטאות העיר. ריח השתן והצואה מתמזג באויר החם, שנפלט ועולה מן הבניינים הצמודים אלה לאלה, מגובבים זה על גבי זה. אויר דחוס ומסריח זה נושמת מנוחה בנשטימה קלה, בלי סלידה. שוב אין היא חשה בחילה למראה הזוהמה בצדי החצרות, לאורך המדרכות ובתעלת הביוב, שעוברת באמצע. צמתה הארוכה והכבדה מושכת את ערפה לאחור ומגביהה את ראשה, וכך היא עוברת מסימטה לסימטה כשגבה זקוף; שעתה בידה, אין היא נחפזת לשוב אל ה“חדר”. היא תרה מבואות חדשים ומגלה פינות וסימטאות שרגלה עדיין לא דרכה בהן.
– רובין, מנוחה – נשמע קולו של נשר מקרן סימטה צדדית – בואי תכירי את המורה אשרוב. אַ! אתם מכירים? זאת היא המורה מנוחה רובין.
נשר לבוש מקטורן צהוב ממשי יפני, כובע פנמה בראשו. ארשת חגיגית נסוכה על דמותו. הוא נועץ מבט חד בפניה של מנוחה. חזותה מכריזה על ביקורה אצל ד"ר רוטוב. עדיין עפעפיה נפוחים ולחייה לוהטות.
– ההיית אצלו? שואל הוא שאלת מתמם.
– הוא מחכה לכם – עונה מנוחה תשובה מתחמקת.
– אי, שולם־בוֹרוּך, תן למורה שלנו כוס תה! אבל מהמין המשובח! ישר מ“הסוֹמוֹבר” (מיחם).
אשרוב, גבה קומה ורחב כתפים, לוחץ לחיצה קלה בידו הרחבה את כף ידה של מנוחה כחושש למעך אפרוח זעיר. הוא מצטחק וחושף טור שינים גדולות וצפופות.
בקיר מימין נמצא מעין בית־תה חבוי בתוך כוך אפל; בפתח הרחב עומד דלפק ועליו כוסות הפוכות בתוך מגש. שולם בורוך בעל בית־התה לבוש כמנהג המקום, קפוטה אפורה, מגבעת על כיפה אפורה ומקומטת שמשתרבבת על מצחו. פניו עטורים זקן ופאות.
הוא נחפז ומביא כוס תה מירכתי הכוך ומוסרה בידי אשרוב.
– תן מהמין ההוא " מהמים הגנובים" – רומז, קורץ אשרוב, כשרגלו האחת שעונה על המדרגה השניה. שולם־בורוך מחטט בתוך הדלפק, דולה משם לימון מצומק, חותך פרוסה דקה מן הדקה כניר־סיגריה וזורקה בתנועה רבת־ערך אל תוך המים הדלוחים.
– “ציגעלע צוקער” (גזיז סוכר) תן לה. אין אתה מכיר את המורה שלנו? מלתא זוטרתא? גברת רובין!
– בחום כזה תה חם? – משתוממת רובין.
– תה חם ישר מהמיחם סגולה בדוקה ל“רפואה־שלמה” אחרי “שוויץ בוד” (מרחץ הזעה) – קורץ אשרוב עין לצדו של נשר.
מנוחה מבינה לרמזיו של אשרוב ואינה מסרבת לקבל את כוס התה. כוס עבה נתונה בתחתית זכוכית עמוקה; הכוס עומדת בנס בבסיסה הקטן; היא מתרחבת באמצעה וצרה והולכת כלפי שוליה המכורסמות. מנוחה מחזיקה את הכוס ביד חרדה; אין היא יודעת כיצד להתרגל לשתיה ברחוב.
– שתי, המורה רובין, תה חם יפה לשרב ולמצב רוח. סגולתו הרגעה – הוא קורץ בעינו אחת כלפי נשר.
– “טבלי פיתך בחומץ” – זורק אשרוב פסוק לתוך חלל האויר הדחוס; “החומץ יפה לשרב”.
מנוחה נבוכה. בחברתם של אלה עליה לעמוד במבחן: הפסוקים יכוה בהלם כפגזי תותח. היא לוגמת מהתה החם ובתוך כך הופכת בזכרונה את הדפים למצוא את “הפסוקים”.
אשרוב עומד על מבוכתה ואינה מרפה ממנה.
– קחי את הלימון “טבלי פיתך בחומץ” – חוזר הוא בהדגשה, כמבקש תשובה.
נשר לוגם מכוס התה שבידו. מבריק במשקפיו הוא מחכה במתינות לתשובתה של מנוחה.
–זה מקרוב סיפרתי בכיתה סיפור רות ונעמי – אומרת מנוחה באי ביטחון – סיפרתי להן על רות בשדה בועז, אבל את הפסוק השני אין אני מוצאת בזכרוני.
– רש"י אינו יפה בשביל שיניך, גברת רובין – מתפרץ צחוק של הנאה מגרונו של אשרוב. – יישר כוחך מצאת את הפסוק ברות. יפה מאד.
– רש"י אמנם למדתי, אך עדיין רחוקה אני מכדי לרוץ בו: הוא בשבילי בבחינת “הסלאבינית העתיקה”, להבדיל. האותיות הקטנות הללו והכתב המקורזל הזה… בשולי הגמרא, בעין־יעקב ובחומשים…
– אין דבר, מנוחה, עמדת במיבחן. מה המשקה? הערב לחיכך? – שואל נשר בקול אבהי רך.
– מה לו? לאן נעלם השריון האטום הזה שהוא נתון בו כל הימים האלה של שכנות לחדר עמו ועם בתו? דעתו מבודחת ועיניו חיות ועליזות כל כך. – משתוממת מנוחה בפני עצמה. – הוא מביט עלי כאותו אב שהעניש את בנו ומבקש דרך לפיסו, כמשל קדמונים: “חוסך שבטו – שונא בנו”. עתה הוא מרחם עלי. ודאי יחקור את רוטוב לדעת כיצד הגבתי על תלונתו.
– ד"ר רוטוב מחכה לכם – אומרת מנוחה אגב שתיית המשקה המרגיע.
אשרוב שולף מכיס חזייתו שעון כסף גדל־מידה, מציץ בו ומחזירו במנוחת נפש אל כיסו.
– עוד עשר דקות ברשותנו. והיכן הוא פרץ? הלא נדברנו להפגש כאן.
גם נשר מציץ בשעון הזהב שלו. מכונן את הקפיץ ומחזירו אל כיס חזייתו, כששרשרת זהב שלו מהודקת אל הכיס השני שלה.
– נלך, אשרוב, הוא יבוא הנה, ואם לא ימצאנו כאן ילך למלון. מוטב להקדים מאשר לאחר.
– שולום־בורוך, יתגלגלו נא רחמיך על תינוקות של בית־רבן, סגור את ה“מגזין” שלך וגש אל האפנדים. גמור אתם בעניין הבנינים כפי שתורך בינתך; הבא את המשא ומתן בדבר החדרים ברובע הנוצרי לידי גמר. אך לא די באלה; חפש חדרים נוספים במקומות קרובים זה לזה.
– וכי מה גודלה של העיר כולה, מר אשרוב? פיהוק אחד ותו לא. כל בתי העיר הרי הם כעל כף ידך. על ראשי ועל צוארי, הכל יבוא על מקומו בשלום. למר פרץ אומר שהלכתם למלון.
מנוחה גומרת את המים העכורים עד הסוף; בלב נרגע ושלו היא עולה אל הגג. שוע מחכה לה באי סבלנות.
– נו כבר, מנוחה, אין רחמים בלבך כלל. אוהו בכית? לא התאפקת… אבי הלשין עליך. ידעתי, ידעתי. רבים היינו כל ימי העדרך. איימתי עליו, שאם יתאונן עליך בפני רוטוב, אקום ואסע לכפר סבא.
– לא נורא, שוע, יסר יסרני קצת. טוב לי בכך. הלא את רואה שנשארתי בחיים: – “לעולם תחיה – לעולם תלמד”.
*
פרק שנים־עשר: התחלת־הסוף 🔗
– “אש וגפרית מן־השמים! לעזאזל”!…
“עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן”!
מנוחה! מנוחה! היכן את קבורה? מה את עושה שם מתחת למיטתו של אבי? צאי משם! אילמלא כפות רגליך הקטנות המבצבצות מחו. למיטה הייתי אומרת שעכבר נובר שם בין הגוילים או שהוא מכרסם את הגרבים המסריחים של אבא. מקלט נאה מצאה לה מלהבות הכבשן…
שוע צונחת בכל כובד גופה על מושב הכסא, סופקת כפות ידיה על הברכים ולוטשת עינים תוהות ומבוהלות; גלגל עינה גדול והוא מזדקר ומשהו בולט מתוך ארובתו. לובן העין מרובה על השחור של הקשתית ושל האישון.
ראית מימיך חום שכזה? ומה? בחום כזה!? מה פלא, אם אדם מאבד עשתונותיו. צאי כבר ממחבואך! בואי ונראה עם מי את מתעלסת שם באהבים, מטורפת!
מנוחה רובה ככולה מתחת למיטתו הרחבה של נשר, כפות רגליה היחפות משתרבבות אל מחוץ למיטה; ספונטנית הן עולות ויורדות בקצב כדי לגרש את נחיל הזבובים שחג מעל המיטה, מעל לשולחן ומעל לרגליה היחפות. משנתעיפה היא זזה אחורנית; מקפלת רגליה בברך, מתרוממת קמעה ובלחיצה על שרירי הבטן היא סובבת גופה וכונסת רגליה פנימה אל תוך המחבוא האפלולי. פלג גופה הקדמי, ראש וידיה מזדקרים עתה מחוץ למיטה. היא מסיטה ודוחפת כלפי חוץ שני חומשים כבדי־משקל, עבי־כרס. כריכתם עור חום עבה; חותמת בעלת חשיבות טבועה בשער הספר – “דפוס ווילנה”. בלויים הספרים מיושן: האחד גבו נתלש הימנו והאחד עדיין גבו שלו תלוי בנס והוא מדולדל ונגרר עמו.
מנוחה מטפחת בוץ אפורה מפורחת כרוכה לראשה; פניה מיוזעים ומלוכלכים באבק ומעל למטפחת אחוזה וגרורה רשת של קורי־עכביש שקופה וצמיגה.
– מה לך, שוע, כי נזעקת? יגעתי ומצאתי! אילמלא השרצים הארורים האלה לא היית מגלה מקום מחבוא.
– מה חיפשת ומה מצאת? בשם אלהים!
– אנא, שוע, הרגעי לך; אל תצעקי ואל תשמיעי קולך. מצאתי!… את רש“י מצאתי. ולדאבוני הגדול מצאתי שהם צודקים. אף לא שגיאה אחת. מה אומר לך. רש”י שגור בפיהם… הם ספגו אותו מימי ילדותם…
– מה את מקשקשת, מנוחה? חי אדוני אם הבנתי משהו בשטף דיבורך.
– מה יש כאן להבין? חיפשתי את הפסוקים בספר רות. נו, הפסוקים שאשרוב המטיר עלי ברחוב, שם ליד בית־התה שלו. תוך כדי חיפוש התעמקתי בקריאה ומצאתי…
– שוב מציאה? עוד מה מצאת? מצאה לה “תרח־זקן”, את רש"י ומתייחדת עמו מתחת למטה של אבא שלי. בחיי, רק את מסוגלת להתעלס עם הנמושות.
– שקט, שוע, למען השם. כיצד את מתבטאת “זקן! תרח”: את פירושו לרות הוא כתב, מסתמא, כאשר היה בחור צעיר, בחור חמד וכדאי היה להכירו אז.
– לכי לך, מנוחה. וכי ייתכן שבחור צעיר יכתוב בכתב רש"י!? לעולם לא אדע לקרוא אותו ולפענחו.
מנוחה פורצת בצחוק עליז, קולני; פלג גופה העליון מתרומם ויורד חליפות. היא ממשיכה לשכב על הרצפה מתחת למיטה; רגליה פוגעות בחבילות ספרים ומחברות שנערמו שם למכביר. הניירות היבשים מרשרשים ומעלים אבק.
– כחרדון ממש את מעלה ומורידה את גופך – צוחקת שוע – אילו הסתכלת בפרצופף! כולך מחמדים, צמד חמד את ורש"י הזקן.
מנוחה שולחת זרועה המאובקת ומנגבת את הזיעה הנוטפת ממצחה.
– יופי! יופי! כולך כיוצאת מתנור כבשן. צאי כבר, בן אדם, עד מתי תתענגי בצל… איך זה כתוב שם?
– בצל שדי?!
שתי הבחורות צוחקות. צחוקן מצטלצל מהדהד בתוך כתלי החדר ופורץ ויוצא אל אוירו הלוהט של הגג.
מנוחה יוצאת; מעטה אבק שחור וקורי־עכביש מכסה אותה. היא מרימה את שני החומשים ומתיישבת בקצה המיטה הגבוהה; רגליה תלויות לה מרחק רב מרצפת החדר. אצבעות רגליה נעות תנועות מהירות, שופעות חיים, לגרש את הזבובים.
– לכשתגמרי להתעלס ברש"י נלך לטבול במקווה. נצא עם “נטות ציללי ערב” – כך מדברים, נדמה לי, אנשים משכילים. נתרחץ מבלי להתפשט. כדרך שהערביות רוחצות בים בדרך לחמי־טבריה.
– לא, מוטב שנלך אל חורשת האקליפטוסים שמאחורי המלון גרוסמן. שם צל ואפשר להתפשט באין רואה.
– ומה הם הפסוקים שדלית, סוף סוף, אצל רש"י שלך – שואת שוע כשהיא פושטת את לבניה הרטובים מזיעה.
– וטבלת פתך בחמץ. רש"י אומר: “מכאן שהחומץ יפה לשרב”.
– מאין הוא יודע, רש"י זה, שהחומץ יפה לשרב? יבוא נא בחודש אב לטבריה ויפיג את צמאו בחומץ. יושב לו בחוץ לארץ ומספר על שרב בטבריה. מובטחה אני שלא היה מעולם בארץ ומעודו לא טעם טעמו של שרב.
– אל תדברי כך, שוע, לבל תהיי לצחוק וללעג בפי הידענים שלנו. אני חושבת שהוא היה כאן ואפילו אכל מדגי הארץ.
– הנה מה שהוא אומר על הים: “והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא”!
מנוחה קוראת בקושי בעזרת אצבעה.
– איזו לשון, רבונו של עולם, הרי זהו היופי שביופי!
– חי נפשי, מנוחה, את משונה. מה יופי מצאת לך כאן? אלא מה, עלה בדעתי שלא נאכל בשר בשבתות; נקנה דגים ונטגן אותם במעט השמן שנשתייר במזוה שלי. כי למה זה ילך השמן לאיבוד? אני לא אסחוב אותו אתי לכפר־סבא, לאבא? הוא בודאי שלא יבוא הלתעסק בטיגונים. ראי את השמן, מנוחה, אין זה סירג' של ערבים, זהו שמן שומשומין מבית־החרושת החדש של ברסלבר שביפו, את מכירה אותו?
– בודאי ובודאי! אם אני מכירה אותו? כאשר באתי לארץ, אל סבא שלי – מנוחה מנמיכה קולה ובולעת את הז“ל” בכאב אטום, – גרנו בחצר הוורשאית הסמוכה ליפו; בתוך פרדסים גרנו. והאחים ברסלבר גרו בשכנותנו. גמלים טעונים שקים ענקיים היו מביאים את השומשומין; הערבים היו מרוקנים את הזהב המבהיק על הרצפה בחדר מיוחד. ערמות־ערמות שומשמין צהבהב וריחני נערמו על פני רצפת החדר… גם אנחנו לא היינו אוכלים אלא את השמן הזה.
זכר הימים ההם, כאשר סבא היה טורח למענה ומביא לה שמן צח שאהבה, משרה עליה עצבות.
– כשיבוא אבא אשאל אותו אם אמנם היה רש"י בארץ ישראל; טוב?
– אוי ואבוי, שוע! מפילה מנוחה תחינתה. אנא אל תספרי לו לא עלי ולא על רש“י שלי, פן אהיה להם לצחוק. סבורים הם שכל ידיעותינו ספורי־המקרא בלבד. הם מסוגלים לרקוח מטעמים והללצות מרש”י שלי: “רובין לומדת רש”י… רש“י ורובין – מה תגידו”?… ואני, יודעת אַת, אצלול אל תוך הים הגדול הזה, רש"י, ואדלה משם פנינים ופסוקים ואשחיל אותם על גבי חוט ואשא אותם כענק על צווארי…
– מתחילה רחצי את פניך ואת צווארך ואחר־כך תתקשטי בענק הפנינים שלך.
הצחוק העליז חוזר ומתגלגל בחלל החצר הצר.
*
חודש אב נבקע לועו והרי הוא פולט לשונות אש. הלהבות מתנשאות בכוח למרום ומשם הן חוזרות ומתפשטות על פני העיר, על סמטאותיה וההרים העוטרים אותה ועל פני כנרתה. האויר הלוהט עומד כנד קפוא, האדם, החי והצומח כולם נרנקים מן החום, מהזיעה והצמא.
מנוחה נשארת בכיתה לאסוף את עבודות התלמידות לצורך התערוכה. בכיתות ובחצר המרוצפת המולה של הכנות לקראת הסיום ולקראת החגיגה שתיערך עם הסיום.
המורות, המורים והמנהל רוחשים כעדת נמלים; נחפזים; נכנסים ויוצאים, נושאים, מזיזים־משהו בקול רעש ובקול דממה דקה; מתיעצים ומתוכחים; התלמידות נלבטות בין הרגלים ואף הן תורמות א חלקן בהמולה רבה מסביב.
ההכנות חוזרות ונשנות מאז הבוקר עד לצהרים. תרגילי התעמלות, ריקוד הפרחים, שירת מקהלה, דיקלומים וכיוצא באלו. שחקניות עולות על במת הקרשים, מדקלמות ויורדות; מהן שנפסלות בשל טעויות, בשל קול לא נעים, בגדים לא מתאימים ובשל פגמים אחרים.
– אספי את הציורים ואת המחברות שלך, רובין – פוקדת המורה חיה טננבום, שמרכזת בידה את החומר לתערוכה.
מנוחה פותחת את הארון שבקיר וגורפת משם ערמות ניר מצויר. היא מדפדפת בדפים ופניה מתכרכמות. יאוש ואכזבה תוקפים אותה.
– מה זה? שואלת היא את עצמה בלעג – הציורים חד־גוניים כולם. דומים זה לזה גם בצבעיהם; קוים תכולים, בראש הדף – שמים; בית, קירות, שני חלונות ודלת ועל יד הבית עציץ גדול ובתוכו צמח, כעין חמנית שמתנשא עד לגובה הגג.
– בנות! הבטנה, בנות. האם רק את זה אתן רואות ולא יותר? וכי השמים הם רק מעל לראש? ושם על ראשי ההרים וכי אין שם שמים? תסתכלנה בראשו של ההר מכל צדדיו, גם מצד הים, תראינה איך השמים מתנשקים עם ההרים.
– ח־ח־ח, מתנשקים!?
– כן, אמנם מתנשקים, והידעתן? לאותן שפתים של השמים ושל האדמה קוראים אוֹפק! אצל כולכן האופק נמצא על הראש, כמו התקרה בחדר. כלום אינכן רואות בדרככן מבית־הספר ולבית־הספר דברים רבים שכדאי לצייר אותן? כל מה שאתן רואות בבית, בחצר וברחוב אתן יכולות לצייר.
– אוי ואבוי לך, מנוחה! וכי יודעת את להורות ציור לתלמידותיך? מי לימדך וממי ראית כיצד ללמד? נעשית ציירת לדוגמא!… אוי, רבונו של עולם, הכל בחכמה בראת ובכלל זה גם את הטפשים ואחת מאלה מנוחה רובין. ועתה אנה אני באה? מה אביא לתערוכה?
התלמידות מבחינות בצער המורה וביאושה.
– המורה! תני לנו גליונות ניר ועפרונות. תראי, אנחנו נצייר לך דברים יפים בשביל התערוכה.
שיעורי הציור בגמנסיה ואחר־כך בסמינר נעורו בזכרונה של מנוחה. המורה מעמיד כד רב מידות על התקדרה: מחלק גליונות ניר גדולים ומלמד למדוד את ה“מוצג” בעפרון. עין אחת עצומה ובשנייה הוא מודד את הרוחב ואת הגובה.
התלמידים עוצמים אף הם עין אחת ובעין הפקוחה הם קורצים לשכניהם הקרובים; הידענים שביניהם מסמנים את הקוים בגליונם ואחר כך עוברים הם משולחן אל שולחן לעזור לנחשלים.
מנוחה אובדת עצות; היא עוצמת את העין, מקרבת את העפרון אך הניר נשאר נקי ולבן. היא אינה מעיזה להעביר קו לא לרוחבו ולא לאורכו.
המורה לציור עובר משולחן אחד למשנהו, מדריך ומסביר את מלאכת המדידה, את ה“פרספקטיבה”.
תלמיד כיתתה, יעקב לוין, ניגש אל מנוחה; הוא שולח את עפרונו אל גליונה ומניה וביה צומח ועולה כד כתיקנו.
– חתמי שמך – אומר הוא משסיים לשרטט את הקווים הכללים של הכד. – מעתה תוכלי לשכלל!
– ומאז לא הוספתי דעת. היכן הוא עתה אותו לוין? התגיס לצבא התורכי? העודנו חי? וכל אותם הגימנזיסטים שיצאו בריקודים בחוצות תל־אביב, אחרי שנתקבלו לבית־ספר לקצינים אים?
– המורה, גמרתי.
– מה ציירת – זלדה?
– אני צירתי את אמא שלי תולה את הכביסה, באמת אמא שלי כיבסה היום.
לפני מנוחה מונח דף ציור עם אותם השמים בראש הדף, אותו הבית והעציץ כבציורים הקודמים.
– היכן היא אמא שלך, אינני רואה אותה?
– ח, הבית מסתיר אותה, היא נמצאת בחצר.
– ואת מלכהלי, מה ציירת את?
– אני ציירתי את השלגיה!
– שמים, בית, עציץ ויצור בקוים מגושמים, שצבע סגול מעובה גולש מראשו למטה.
– אלה הן שערותיה, מורתי, היא לא הספיקה להסתרק.
– לשערותיה צבע סגול? מעולם לא ראיתי שערות כאלה – מעירה מנוחה.
– המורה, היא צבעה אותן בסגול, אסתרקה לא נתנה לה את הצבע הצהוב. רציתי לעשות לה שערות זהובות, אך הצהוב לא יפה, “איכס”!
באוריהן של הציירות משעשעים את מנוחה והיא רושמת אותם מצדו השני של הדף.
– הלוואי ונתבטלה התערוכה והייתי פטורה מעסק ביש זה, – מתפללת מנוחה בלבה.
*
מנוחה מקבלת מהגננת קלארה יריעות ניר קרפון צבעוני, ירוק, אדום ושחור.
– תפרי, רובין, חצאיות ירוקות ושכמיות אדומות; גזרי עלי כותרת אדומים ומהשחור הכיני מצנפת ראש. אשלח אליך את המשתתפות בריקוד הפרחים. והרי לך דוגמה!…
מנוחה נשארת בכתה לאחר הלימודים, היא משתפת את התלמידות של כתה ה', רחל דהאן בתוכן.
רחל יושבת בכתה ה' ובהפסקות היא שומרת אמונים למורה ומקיימת הבטחתה.
– באתי לעזור לך, המורה – אומרת היא בהכנסה לכתה. ומיד היא מתחילה להשליט סדר. גם הפעם היא בראש העוזרות.
מנוחה גוזרת נייר קרפון חצאיות מקובצות; מראה לילדות כיצד לאחות את התפר ולקבץ את הקיבוצים מסביב למתנים.
הילדות משחילות חוט ארוך במחט. את המחט ואת החוט הביאו מהבית. העינים מרוכזות בהוראות המורה. רישרוש הניר קורע את הדממה שנשתררה.
כבכל קיבוץ נשים שמזדמנות בצוותא למלאכת יד, אף כאן, בין “הנשים הקטנות” קולחת שיחת ריעות; תחילה בלחישה ואחר־כך בקול שעולה וגובר.
– המורה חיה אומרת שעלי לפשוט את השמלה; היא אומרת שלא יפה בשמלה ארוכה. – מה אני “שרמוטה”, שאלך ערומה?
– אני אקצר לך את השמלה, רחל. כך במכליב רחב, רק לזמן הריקוד – מעודדת אותה מנוחה. – בואי נמדוד את החצאית הירוקה!
– המורה אמרה שצריך לפרוע את השערות!
הידים הקטנות מתחילות להתיר את הצמות המהודקות; ריח נפט וחומץ מתמהל באויר החם של הכתה.
– עשיתי כאשר אמרת לי, המורה: שטפתי את השערות בחומץ.
– חומץ? היכן השגת חומץ?
– אמא של זלדה נתנה לה חומץ של יין; יש להם. הם עושים.
קווצות השער משתחררות ומתבדרות; הן מתפתלות ומתפרמות ברחישה חיה.
– כמו נחשים! – מתפעלות הילדות.
מנוחה חובשת לראשה את רחל את המצנפת השחורה ועונדת מסביב לקודקודה את עלי הכותרת האדומים; את כתפיה היא עוטפת בשכמיה אדומה ארוכה המסתירה את החצאית הירוקה.
– אוי, רחל, את מלכת־הפרחים! נשמע קולן של הילדות.
– באמת, רחל, את ראויה להיות מלכת־הפרחים. גשי אל שמשת החלון, הנה לך מראה.
מנוחה מאפילה בגליון ניר שחור על השמשה מצדה השני ורחל מסתכלת במראה. בעיני הילדה נעור השדון הישן; שדון הזדון והמרירות.
– בואי נקפל את התלבושת. היא מוכנה. עליך להסכים לפשוט את השמלה לשעת הריקוד; באמת היית דומה למלכה – אומרת מנוחה באי־ביטחון. מצב־רוחה של רחל מעורר בה דאגה.
– המורה! איפה זה “הצדק הגדול” שלך, הוא רחוק מכאן? זה, שאת תמיד מספרת עליו?
מנוחה נושאת עיניה אל רחל בתמיהה. האמנם עמדה על תרמיתה, על “מטה־הקסמים” שלה?
– את מתכוונת לבית־הספר בנוה־צדק?
– כן, שכחתי את שמו; נוה־צדק? מה זה נוה־צדק?
– שכונה חדשה היא זאת; כך קוראים לה.
– שם עושים משפט צדק? שם הכל בצדק?
– משתדלים. – מנוחה מגמגמת. עדיין לא ירדה לסוף דעתה של רחל.
– אני חושבת שבשום מקום בעולם אין צדק. הנה אמרת: מלכת־הפרחים! קודם אמרה המורה אלי: את תהיי המלכה ועכשיו היא בחרה את סגולה מפני שהיא שכניזית, מפני שיש לה שערות לבנות ומפני שהיא פושטת את השמלה, זהו צדק? הגידי, המורה!
מנוחה נבוכה. כיצד תצא מהסבך שנקלעה לתוכו במו ידיה?
– אולי היא מתאימה יותר? תלתלי זהב לב… – מגמגמת מנוחה.
– המלכה לא צריכה להיות לבנה דוקא. הנה “מלכת־אסתר” היתה שחורה, היא היתה פרסיה!…
– ומדוע לא רצית לפשוט את השמלה. מה יש? זה לא עוון; התלבושת תסתיר את הערום שלך – נשמע קול מבין התופרות.
– אבא שלה “כתיאר” (זקן). הוא יתקצף אם יראה אותה כך – מעירה אחרת.
– “כתיאר”, אבא שלך "כתיאר, אבא שלי לא היה כזה! זה התורכים, יימח שמם, הלוואי שימותו היום בלילה בקבר. הם לקחו אותו לסוכרא, הוא עקר “קאראמעט” בשביל הרכבת שלהם; לא אכל ולא שתה וספג מכות, “המסכין”, כאשר חזר לא הכירו אותו, הוא היה כמו מת.
– אז אמא החורגת שלך צעקה: אַי ואי יא כתיאר. ומאז כולם קוראים לו כך.
– אוי יא אבואי, אבואי! אין לו מזל. פעם היה סנדלר אמת; הוא עבד אצל ההוא הגוי היווני. הוא היה תופר נעלים “עלהכייף”, כמו “בובהלי”. ועכשיו הוא אושכפי עני, אין לו לא פרנסה ולא עבודה. מה יש לו? צרות יש לו!…
– אמא חורגת של רחל מקללת אותה – נשמע קול מאחד הספסלים. – היא אומרת שהולד שלה ההוא… זה שמת “ירחום אללה” שהוא מת למה שרחל קיללה אותו.
– שקר! מה? אלהים חבר שלי, שישמע בקולי? לא ממני הוא מת, כל הזמן עם דם “ירחם אללה”. אמרה לי: כבסי את הבגדים שלו! אמרתי: פויה! כבסי את! – אוי, איזה צעקות היו. אבא שלה הרביץ לרחל בסורמאית שלו.
– כולם באו ועשו “חמשיה” על כל הדלתות ועל השער ועל הגדר. – מספרת בת השכן הקרובה לביתה של רחל – טבלו את החמשה בזפת, בסיד ואפילו, איכס, בקאקא של התינוק; על הסדין של המטה שלו. ולא יכלו לגרש את הווג’ה (מחלה) שלו!…
– אמרו “לה” – ממשיכה רחל – שתלך לרופא החדש, זה שבא מהעיר שלך, המורה. שכחתי איך קוראים לו “פסקי”? הוא נתן “דוה” (תרופה) ואמר לשמור על הילד, שלא יאכל דברים שאסור, אינני יודעת מה. ו“היא” נתנה לו מהסיר “מג’דרא”. הוא היה רעב וצרח נורא. אמרה: קח, אכול… למה שהיה רעב, למה שרצה לאכול, המסכין. ואז הוא הלך! אוי מזה ואולי מן האלהים, לא יודעת מה? זה לא ממני! יש לה כבר אחר בבטן שלה!…
מנוחה ממשיכה לתפור את התלבושות, שקועה בתוך עצמה.
– מה לי רשימות, ספרים, חינוך ופסיכולוגיה, שספגתי אל קרבי? כאן חתיכת הווי, כאן החיים! כמו שהם בלי כחל ובלי שרק. מאלה עלינו ליצור משהו אנושי. לעקור אותן משורשן, מהמסגרת שלהן ולפקוח את עיניהן ואת לבן. מה לי דוסטויבסקי, ניקיטין וגורקי? מי יקום ויתאר את החיים האלה? את התינוקות הללו שמזדקנים בטרם עת.
מלאכת התלבושות נסתיימה, מנוחה ממיינת מין למינו: החצאיות הירוקות לחוד והשכמיו ועלי הכותרת האדומים לחוד והכיפות השחורות לחוד.
בפומבי חגיגי, רב רושם, בזהירות נושאות התלמידות את התלבושות רבות הגוונים, את המטען המרשרש אל החדר המיוחד לכך. שם הן נערכות על השלחן מין למינו.
מנוחה מתעכבת בכיתה, היא והתלמידות אוספות את השיירים, להכשיר את החדר ללימודים ביום המחרת.
– רחל – פונה מנוחה אל הילדה הממורמרת מאי הצדק שבעולם – אני מבטיחה לך שבסיום שנת הלימודים הבאה אשים כתר מלכת הפרחים בראשך. כמובן אם המהגרים ישתהו כאן עקב המלחמה; ועוד תנאי אחד חשוב, ילדתי, אם אקבל עבודה בבית־הספר גם בשנה הבאה. היי בטוחה שכתר המלכות יהיה בראשך שלך.
– הצדק, מורתי, הוא בשמים. שם במקם שאמא שלי, בגן־עדן, ואם יבואו האנגלים? האם הם יביאו את “הצדק”? ככה זה! ככה זה!
הילדות חוזרות וקולעות אשה לרעותה את הצמות הקטנות וחוזרות ולובשות את השמלות הארוכות
– כל כך חם, בנות. כלום לא נעים יותר בשרוול קצר? – שואלת מנוחה.
– לנו אסור, מורתי!
– ולמה המורה?
– המורה “שיכנזית”. ל“שיכנזים” מותר.
– לא נכון, אני שיכנזית ואמי אומרת, אסור! – מעירה זלדה גלצר מהצד.
– למה שאתם “אדוקס חיירס”; אבא שלך לובש קאפטן ארוך, שחור, וגרבים לבנים ארוכים עד הברכים ונעלים קצרות שחורות שנושלות מהרגל. ועל הכל הוא עוד לובש זה עם הציציות. איך קוראים לזה?
– טלית־קטן – עוזרת מנוחה.
– כן טלית־קטן וכובע שחור עם שולים ולא חם לו!?…
– כך צריך, כך ציווה השם. כך לבש משה רבנו.
זלדה מתיפחת מהעלבון שהעליבו את אביה – אצל אמא שלי כתוב בספר אחד שהיא קוראת בו בכל שבת.
– “צאנה וראינה”? – שואלת מנוחה בסקרנות. – גם אני מתגעגעת לספר הזה. פעם אבוא אליכם להציץ בו. ספר כזה היה אצל הסבתא שלי. מנוחה מנמיכה את קולה.
– המורה! את תשובה ללמד אותנו? בואי! בואי! אל תשובי אל ביתך, כאשר יבואו “האנגליז”!
– אוי, מנוחה, מנוחה! וכי בית לך לשוב אליו!? וכי ביתך שלך היכן הוא?!
*
השמש הליטה פניה בהינומה של עבים זוהרים, שנערמו זה על גבי זה. קרני אור, כחצים שנונים, מפציעות מבעד לתחרה השקופה המחפה על פניה החבויות. הקרנים מתפצלות ומתנפצות לקורים דקיקים ומתפזרות במניפה מסנוורת על פני העיר ועל פני הכנרת המבהיקה.
מנוחה חוזרת מהעבודה אל “החדר”. היא מבקשת לה מפלט מהזוהר המסנוור ומהחום השופע מאבני הקירות והגדרות.
– אבן מקיר תתמוגג – מהרהרת היא, ומצטחקת מסירוסו של הפסוק. – צריכה היית ליפול בפיהם של “בעלי־הפסוקים”.
– ואת עדיין משתהה כאן?! באמת נעים לבלות בצל הסימטאות האיומות האלה! – שוע הופיעה, במפתיע, מקרן אחת הסימטאות, והיא ממטירה על מנוחה מבול של שאלות. היא מתמוגגת מזיעה; פניה וידיה נוטפות מים.
– מאין באת, שוע, בשעת צהרים מאוחרת כזאת? אני התעכבתי בכיתה. עזרתי למורות להכין את התלבושות. גם לי יהיה חלק כלשהו בחגיגה – אומרת מנוחה תוך לגלוג על עצמה.
– ואני נתלוויתי אל אבי; הלכתי לראות את עלית הגג ששכר בסמוך לדירתו של אשרוב. אעזור לו להעביר את מטענו; ברוך השם! ברוך שפטרני מהגיהנום הזה. עוד שבוע ואטוס מכאן.
– על כנפי נשרים?
– ואת בעלת מחרוזת הפנינים, הפסוקים, כבר את מתחילה להתגנדר
– כן, מבית־מדרשו של אבא שלך, מתחת למיטה הגדולה. אילמלא הזבובים, האבק והעיפוש, לא הייתי מוציאה את הרגלים החוצה. הן שבגדו בי וגילו את סתרי; זה משכבר שאני מתכנסת אל מתחת למיטה וממלאה את החסר מן הספריה של מר נשר, אביך. שם בין החבילות הארוזות מצאתי ספרי היסטוריה, תנ"ך, מחזור וספרים קטנים, “הספריה־הקטנה” הוצאת אביך; אני ישובה לי תחת המטה – הובה מספיק לי – ומעיינת בפר שיש לי צורך בו.
– יופי לך, בחום הזה אפילו שפוי יאבד את עשתנותיו ואת לא כל שכן משהו התפרק ם אצלך; הברגים נשמטו. – שוע מצביעה על מצחה של מנוחה וצוחקת.
– אבל היכן אמצא לי מסתור מהחום? אין פסת צל בשעה זאת. – “ונסו הצללים” מכוון לשעה זאת, כאשר השמש תלויה ישר על פני העיר.
– איפה היא, המנוולת, הביטי נא וראי את הצנועה הזאת?! הסתירה פניה בעבים צחורים. – ענני שרב הם אלה – מסבירה מנוחה בלשון מדעית.
– היא פשוט מתביישת להביט ישר בעיני האוכלוסיה הנצלית בחסדה.
– מתביישת? כאותה כלה שקורצת מבעד ל“פטה” שלה (הינומה) לסובבים אותה ומתפעלים מיופיה, – צוחקת מנוחה ומבקשת לה מקלט מהשמש בבדל צל של מגרעת באחד השערים. – משהו רוחש שם בממגורות של מוחי על החמה ועל הלבנה ועל הבושה, אך עדיין החוליות מפורקות. אולי את זוכרת? אילו פגשנו את אשרוב או את אביך, הם היו משחילים מיד תולעת בקרס החכה, מטילים את ה“פתיון” אל מצולות הזכרון ומעלים את הפסוק שלם ומותקן כשהוא מפרפר בראש הכידון, בכל חוליותיו ואבריו.
– איכפת לי ליגע את מוחי בפסוקים שלך. לכי “לבית־המדרש” של אבא שלי וחפשי לך את חוליותיו של הפסוק.
– חמה, לבנה בושה!? – מאמצת מנוחה את מוחה. היא עוצמת את העינים. – אתמול נזדמן לי הפסוק, אך היכן? רבונו של עולם, העלה אותו לי מתהום הנשיה – מתפללת היא בלחש.
– שוע, עמדי על המשמר. כאשר תשמעי את צעדיו של אדום נשר תודיעו לי. אני הולכת ל“בית־המדרש”.
מנוחה מחליפה את שמלתה.
– היום לא לבשתי את החזיה, את רואה. רק השמלה לעורי וה… הדבר שמתביישים לקרוא לו בקול רם. באמת מדוע לא אומרים תחתונים? בושה? למה? מדוע?
– למה לך חזיה, מנוחה? כלום יש לך מה לכלוא בתוכה? הלא את “טבולה רזה” (לוח חלק). הנה אני, כלום יכולה אני לצאת בלי חזיה? והזיעה רוחשת כמו שרץ בין ה… – שוע מנמיכה קולה ומסובבת את ראשה אל צד הדלת.
– מתבישת לקרוא את התינוק בשמו? – שדים? בתנ"ך מזכירים שדים על כל צעד ושעל ללא בושה. הנה פתחתי את העמוד הראשון ומצאתי: “מדוע קדמוני ברכים – ומה שדים כי אינק”. והנה עוד: ישב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן. אוי, שוע, לא, לא, טעות, זה משהו אחר; שדי – אלהים. אך מה בושה יש כאן. מותר להגיד בטן, גב ואפילו חזה ושדים אסור? גם ביאליק: “שד צמק”. אינני זוכרת.
– שכחתי להגיד לך, מנוחה, שאבא לא יבוא לאכול עמנו. הוא הלך לפגישה ב“אכסניה” של משה לייב. שם יאכל ואחר כך ינוח בבית אשרוב. בואי נאכל ונשכב לנו בחדר. את רוצה שנשכב במיטה?
– לא, שוע, לא אחמיץ את ההזדמנות שבאה לידי במפתיע. אשב ואחטט בחבילות.
– אל תפרקי אותן. אחרי השבת נתחיל להעביר אותן. מתי יבוא הקץ לשרב הזה? מי היה החכם הזה שבנה את העיר “טבריה”, המהוללת הזאת?
– שוע! המורה לספרות לימד אותנו על הניקוד בטבריה ואז סיפר גם על העיר טבריה. הרשימות שלך כאן? שלי נשארו בימה בחבילות שעדיין לא פתחתין.
– השתגעתי לסחוב אתי את הרשימות בהיסטוריה או בספרות. אינני זוכרת דבר מכל שלמדתי; כלום היינו צריכות להיבחן בכל אלה? פשוט לא הצצתי בהן והכל התאדה ונמוג.
– שוע! שוע! הביטי, הנה מצאתי מבוקשי: “וחפרה הלבנה ובושה החמה”. לעזאזל. כל המלים היו במוחי, התרוצצו בו ולא התלכדו לידי פסוק מתוקן ושלם. זה מזכיר לי תמונה שראיתי על חוף הים, בנוה־שלום; אוהבת הייי לשבת על החוף ולעקוב אחרי הדגיגים הזעירים, שזה עתה בקעו מביציהם; קטנטנים וכסופים. המים חמימים ורדודים בין הסלעים והם שורצים ומתרוצצים – מיליונים!! רודפים והודפים, משחקים בעליצות, כמו הילדים שלנו. הם היו צפופים כל־כך שנדמה היה לי, אשלח יד אקחם. ולא כן! מעולם לא העליתי אפילו דגיג אחד. מיד היו נעלמים ומתפזרים לכל רוח. מי הוא שמזהיר אותם ומלמד אותם זהירות? אוך, רבון העולמים, “הכל בחכמה עשית”, אינסטינקט החיים, אַ, שוע? וככה המלים במוח שלי בממגורות הזכרון – – – איך קוראים לזה? הרי למדנו בפסיכולוגיה?! אפרצפציה אסוציאציה? שום מלה אינה מסבירה לי את התהליך המתהווה במוחי, גם אצלך כך, שוע?
– תודה לאל, לא, עוד זה חסר לי, בחום הזה ובעיר הזאת. ילך לכל השדים זה שבנה אותה במקום הזה. מסתמא היה זה בחורף. מה את יודעת על כך, מנוחה?
– הנה הקשיבי, שוע: – הורדוס אנטיפס בנה את טבריה.
– כלום לא אמרתי שאדם אנטיפתי בנה את טבריה?
מנוחה צוחקת ומעלעלת בספר היסטוריה מרופט. – ואילו שאלו אותי, הייתי בוחרת דוקא בבקעה נפלאה הזאת שעל חופה של הכנרת היפהפיה לבנות בה העיר. אולי לא הייתי קוראת לה טבריה על שמו של קיסר רומא, אלא “שלומיאלה” על שם המלך שלמה.
– שניכם, גם את וגם הוא, מה שמו? כיצד קראת לו? אל ייפקד זכרו.
– הורדוס אנטיפס.
– כן גם שניכם אנטיפתיים אתם. מוכנה היית להושיב אנשים, יצורים חיים בלועו של הר געש זה? אין רחמים בלבך, מנוחה! בואי צאי “מבית־מדרשך ונאכל היום מאכל לפי התפריט של אהובך הזקן רש”י; חמיצה מחמציץ בעלת־הבית הכינה לנו. היא קנתה עלים מבדואית אחת ובישלה בחומץ. אַ – מחייה נפשות!
– באמת טעים, אך אילו היתה מצוננת יותר! אל נא תגעי באהובי ברש"י; העלי זכרו ביד רכה ובנפש טהורה. הוא נולד לא מזמן רב כל כך; לפני שמונה מאות שבעים וחמש שנים ומת כשהיה צעיר לימים רק בן ששים וחמש.
– הגידי לי, מנוחה, מה הייתי עושה בלעדיך? הלא הייי מתה בשעמום הזה; צעיר לימים, רק בן ששים וחמש…
שוע, הלחם הנלעס במיץ החמיצה ניתז מבין שניה. היא לוטשת את תפוחי עיניה הגדולות ומרטיטה מצחוק.
– שוע, שוע! אינך מבינה? הוא כבר בעולם הזה שמונה מאות ושתים עשרה שנה ועדיין הוא צעיר; עדיין הוא חי ויוסיף לחיות עד סוף כל הדורות; הוא יחיה כל שיהיו בעולם לומדים שמזדקקים לפירושיו. ראיתי אצלנו (היא נמנעת מלהזכיר את סבא) בגמרא, בחומש ובכל ספר ששלחתי את ידי בו את פירושיו של רש"י… הקטנה היא זאת בעיניך, שוע? אמרת, שוע, שהיית מתה משעמום בלעדי, מה הייתי עושה אני בלעדיכם? הרי נתתם לי לחם לאכול וגג להניח עליו את ראשי. הקטנה היא זאת בעיניך? אין אני למודה להשתפך במילות הודיה, אך עליך לדעת שלעולם לא אשכח את החסד שעשיתם עמדי.
– טיפשה, מנוחה, טפשוּלה, אל תתרגשי ואל תבכי. אם היה כאן חסד הרי זה חסד הדדי. כאשר תזרח שמש חייך תשכחי את האפלה.
– לא! לא אשכח!
שוע מחבקת את מנוחה, לוחצת את פניה אל חזה המלא ונושמת בכבדות.
– אוי, שוע, מתחת לכרים הרכים שלך, פועם לב רך וחם ואנוכי לא ידעתי.
*
שוע שטפה את הכבסים בקערה; את מי השטיפה אגרה בדלי־פח משומש מכווץ דפנות משל בעלת־הבית; היא טובלת מטאטא זרדים מרופט במי הדלי ומכבדת את רצפת החדר.
– הזהרי, שוע, אל תתיזי מים אל מתחת למטה. שם נשארו כמה ספרים פתוחים, שא החזרתי אל החבילות. מנוחה יושבת שפופה בסמוך לדלת הכניסה. היא מנקה את הדגים, ששוע קנתה מדיג ערבי בכיכר הרחבה שעל יד בית־הקפה; בחודו של סכין נטול ידית היא מסירה את הקשקשים שניתזים ומתפזרים על פני הגג; קורעת בטנו של הדג, שולפת את הקרבים וזורקתם אל חצי פח, המשמש כלי קיבול לאשפה; מרימה את תריסי הראש ועוקרת את הזימים ושוב חוזרת ושוטפת את הדגים ובוזקת מלח בחלל הבטן והראש.
– מנוחה, הזהרי מהחתולה וגוריה, היא אורבת לכל תנועה מתנועותיך – מגיע קולה של שוע מתוך חללו של החדר.
חתולה קפצה ממרומי הגג הסמוך ובאה בחברת שלשת גוריה אל הכרה המזומנת אצל השכנות. היא ויוצאי חלציה עוקבים אחרי תנועות ידיה של מנוחה. העינים מצומדות כאילו היא מנמנמת, רק קצה זנבה נע נענועי הנאה איטיים. מנוחה מכניסה את הדגים המוכנים לטיגון אל החדר.
– שוע שימי לב לדגים, אני יורדת עם הפח אל הסימטה. אינני רוצה לכבד את המשפחה החשובה הזאת בקרבים של הדגים כאן, על הגג בסמוך לחדרנו.
שוע תולה סדין רטוב נוטף מים על דופן המטה. הסדין הצהיב מזיעה ומכביסה ארעית ללא כלים וללא חומרי כביסה; המים מתאדים ומרווים את האויר המעובה קיטור של אמוניק מחניק.
לרגלי המטה מוטל מכסה פח, בלא בית־אחיזה, והוא קולט אל בין קמטיו את נטפי המים הדלוחים שנוטפים משולי הסדין. טיפ – טיפ – טיפ. הקשות חדות וקצובות. הטיפול מתרסקות והנתזים מתנתזים מסביב לפחית באדווה רחבה. רסיסי המים נקווים בגומות שבאריח הרצפה. קרן אור נשתברה והתפצלה בזוית המראה המלוטשת והיא נופלת ומציתה את פני השלולית העכורה.
– ראי, שוע, את המראה הנשגב בשלולית שנוצרה מהמפרש שלך. אם את סבורה שציננת את האויר אינך אלא טועה; המחנק מהקיטור שלך דומה למחנק בבית־המרחץ של ווסיל הבלן.
– לעת ערב נצא בדרך למגדל. נטייל לנו עד שהנשים הרוחצות תעלינה מן הים. ואז נתרחץ גם אנו. אינני אוהבת להתרחץ בחברתן. לא נעים; רוחצות שם האמהות של תלמידותינו וגם התלמידות שלנו עצמן.
שוע מסימת את כיבוד הריצפה ומתחילה בטיגון הדגים. מפינה חבויה מאחורי הסולם היא מוציאה את הכיריים; מנפנפת במניפת נוצות על גבי האפר ומפיחה אש בגחלת לוחשת מתוך ערמת הגחלים הכבויות.
– רדי, מנוחה, אל בעלת־הבית, בקשי גחלת להצית את הפחמים בכיריים.
– לולא הרגזת את השכנה שבחדר הסמוך יכולת לקבל ממנה גחלת – מצטחקת מנוחה כמזכירה עוון.
– אינני צריכה אותה, את בעלת היאזמה ואת בעלה האדוק. ראית את הפרוצה הזאת? היא מקנאה. וכי מי זקוק ליפהפה שלה? עוד תראי כיצד איפרע ממנה בטרם אסע מכאן.
שוע ממשיכה להפיח רוח בלהבה העוממת בגל האפר עד שגץ מתפוצץ וניתז מהגחלת ולשון אדמדמת מתחילה לוחכת את קצות הפחמים השחורים. הלהבה מתפשטת אל בין החריצים ומלהטתם תאוה אדומה.
– לשוא היתה טרחתך, מנוחה: בינתים התחיל ריח הדגים המטוגנים מתפשט ומבשם את אוירו החם של הגג.
מנוחה מעיינת בספרון קטן משל “הספריה הקטנה” שבעריכתו של נשר. היא מחפשת חומר לסיפור בשביל תלמידותיה. ימי העבודה האחרונים קשים וטורדנים; עליה להגיש להן נושאים קלים ומרתקים.
– שוע, הגידי את האמת. העיינת פעם ב“ספריה הקטנה” של אבא שלך?
– משוגע מי שקורא בספרים האלה. אין לי מה לעשות? ואת מה את מוצאת שם? את בכלל… מה נפקא מינה, רש“י, בית־המדרש שמתחת למטה וזו ה”ספריה־הקטנה". ח־ח־ח מה שיעלה המזלג ובכלל מה יש לך לעשות? מה מעסיק אותך?
– אני דולה מכאן נושאים למכביר, אך הלשון, הלשון הזאת.
– ש־ש־ש. אבא הולך ובא.
נשר עולה מתנשף במדרגות. כותונתו רטובה עליו; הוא מנפנף על פניו בכובע הקש. טיפות זיעה מתגלגלות על מצחו, גביניו וזקנו.
שוע מגישה לו מים בקערה, מגבת יבשה וכותונת נקיה.
– אחרת, אבא, היכן אתה מתרוצץ בשרב הזה? התרחץ, החלף כותונת ונשב לאכול.
– כבר גמרתי עם החדר שלי. עוד היום נתחיל בהעברת חבילות הספרים לשם – זורק הוא – ותוך כדי כך מסתתר באחורי דלת החדר.
– אוי ואבוי לי, שוע!… ומה אעשה? פירקתי כמה חבילות. היה בדעתי לסדר ולקשור אותן…
– אל דאגה, מנוחה! אשרי וטוב חלקי. מתקרבים אנו אל הסוף. התחלת הסוף…
שלושתם מסבים אל השולחן, איש איש במקומו הקבוע לו. נשר מחתך בדג המטוגן ומפרקו מחוליותיו. אצבעותיו נוטפות שומן. הוא מפצח את עצמות הגולגולת במצמוץ שבהנאה, מלקק כל עצם ושואב ליחן של החוליות.
– אבא מה טעם הדגים בפיך?
– משופרא דשופרא! מה יום מיומים? תשעת הימים נגמרו כבר ומה ראית להתקין סעודת חג באמצע השבוע?
– כדאי להוציא את השמן. כלום אסחוב את השאריות לכפר־סבא?!
– אל תבזבזי א השמן. הכל נעביר אל החדר שלי.
– גם את האייבאלא? (הכירים).
– גם את הכופח על פחמיו וכל השאר אשר עמך במזווה.
– כלום תתעסק בבישולים, אבא? מוטב שתאכל באכסניה של שפר? אני… אני אשאר ביהודה.
– הוּם – רוטן נשר בנשיפת נחירים. שקוע הוא ראשו ורובו באכילה ואין מסיחין בשעת הסעודה. שוע מרגישה ברוגזו והיא מבקשת להפיס דעתו.
– אבא! טעם הדג מימה של טבריה טוב מטעמו של דג העולה מן הים בעכו?
– מה ענין שמיטה אצל הר סיני? מה לך מסרסת כתובים עכו, טבריה?
– היא, רובין, אומרת שרש"י שלה אמר… הגידי את, מנוחה, שכחתי. הגידי, אל פחד!
נשר, זנב הדג כמו קפא בין אצבעותיו. הוא מזיז את מסגרת המשקפים בגב ידו אל המצח, נועץ עינים קצרות־ראות פעם בשוע ופעם במנוחה. שאלה ותמהון במבטו.
מנוחה נבוכה. היא מניחה את הדג שלה בצלחת ומשפילה עיניה.
– מה, רובין, מה אמר רש"י על הדגים?
– אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא! חוזרת מנוחה על הפסוק, כשהסומק מתפשט על פניה השחומים. אין היא מעיזה לשאת עיניה אל נשר. עדיין היא חוששת לאי־הסדר בחבילות הספרים שמתחת למטה.
– היא יושבת תחת המטה ולומדת בספרים שלך, ח! היא קוראת לזה: “בית־מדרש”.
– נשר מפסיק את עיסוקו בדג; הוא שולף מכיסו את הממחטה הגדולה המקופלת, פורסה על פניו ומנגב את הזיעה. מסיר את משקפיו, מנגב אותם חוזר ומרכיבם על חוטמו.
מנוחה נושאת עיניה בחרדה ובאי־ביטחון כלפי נשר. מבט חם, עודד ושופע חיבה מזדהר באישוניו והוא פוגע בעיניה של מנוחה.
– לכי, רובין, בדרך זו, לכי והצליחי. ירבו כמותך…
לפתע פתאום פניו מחמירים ומסכה קרה, קפואה, חוזרת ומכסה על ארשת פניו.
– אתן יכולות לנוח בחדר. אני הולך אל אשרוב; בקרבתו נמצא החדר שלי.
– חזירה, שוע! למה גילית לו את סודי? – קובלת מנוחה משיצא נשר א החדר.
– שלא ירטן על אי־הסדר בחבילותיו. ראית את המבט שהצליף עליך? כל זעמו לא היה מכוון אלא לי, שאינני הולכת בדרכיך. נוּ, מילא…
*
מנוחה ושוע צועדות מתונות בדרך המתפתלת לחופה של הכנרת בין טבריה למגדל. ליד חורשת האקליפטוסים הצעירים הן נעצרות.
– שוע, הביטי וראי את המראה הנפלא בערוצי ההרים. מאז גבר השרב רבו הדליקות, יומם זוחל לו במרחקים עשן כחלחל חיוור, לילה עולות להבות־אש אדומות כדם ומכלות את הקש ואת עשב המרעה.
– מה יופי מוצאת את בדליקה?
– הנה שם, שם מעבר לכנרת מבעירים נערי הרועים לפידי־אש. עורכים הם הילולה, מחולות אש, האש מעוררת הערצה אלוהית… ראי, הנה “הסנה בוער באש”. כנראה הוצתה סדרה לחה, חיה. האש לוחכת את העשב שמתחת לעץ, אוחזת בענפים ומתפתלת פתולי נחש־אש. זהו זה, שוע; חי אלהים זהו המראה הגדול: “הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל”. הטי אוזן! אני שומעת את נפץ הקש, את נאקתם של הקוצים והשיחים היבשים; הביטי במורדות ההרים, בודיאות, ובנקיקים, הם עטויים כולם מרבדים זהובים, שדופים; יריעות משי־יפני משתלשלות ויורדות מרוכסי ההרים עד למרגלותיהם זהובי צבע קש; עתה באה האש וכוססת בשקיקה את פאר הנוף…
– נוּ, נוּ, משוגעת שכמותך! ממה את כל כך מתפעלת? האש מכלה, שמחיתה כל חלקה טובה והיא מאושרת.
– הראית מימיך דליקה, דליקה אמיתית? אני ראיתי וגם טעמתי טעם דליקות! מאז עליתי ארצה כמעט שכחתי פחדה של “השריפה”, “הפּוֹז’אר”. רק כאן, בגליל אני חוזרת ורואה את כוחה של האש המשתוללת. בלבי מתעורר רגש רדום של עובדי אלילים הסוגדים לאש ולכשתרצי שמחת מקריבי קרבנות.
– משונה שכמותך!
– שוע, שועתי! וכי המדורה של ל"ג־בעומר אין בה מן ההילולה שבקרבנות? גזיזת השער ושרפתו באש מה פירושו? והטלת תכשיטים ובגדים יקרים לתוך הלהבות מה פירוש? נר נשמה? אש – אש – אש! באש גרש לפנים האדם הראשוני את החיות הטורפות. וכיום מגרשים נערי הרועים את הנחשים, השועלים ואולי את הזאבים…
– שם בגולה, בבית, באונצ’ה… שמעת על אונצ’ה שלי?
– שמעתי, שמעתי על הווניוּצ’ה (המסריחה) שלך. תמיד את מזכירה אותה. האם את מתגעגעת עליה? היית רוצה לשוב שמה?
– שוב? לאו דוקא! אך מכרסם משהו שם בתוך הלב. אני מתגעגעת על ימי ילדותי, על הימים שרציתי מאד לברוח משם. אותה השאיפה העזה אל שם, אל הלא ידוע. אל מעבר לכוכבים, מעבר להרי חושך.
– את זה אני מבינה. גם אני רוצה לשם…
שוע פורשת זרועותיה אל מרחקי האופק. – עוד אסע לשם! אחר כך, אחר המלחמה אצא אל העולם הגדול. אני רוצה לראות תבל ומלואה ואת?
– עולמי כאן. כבר מצאתי אותו… מכאן לא אסע לשום מקום.
– את, חוג מבטך צר ומוגבל. אוניצ’ה וטבריה ותו לא, רצית לספר על פּוז’אר" – שרפה.
– “אצלנו” באונצ’ה היינו עולים בקיץ על יצוענו ופחד השרפות מדיר שינה מעינינו. רוב השרפות היו פורצות בלילות. העיירה יושבת ליד מסילת־ברזל וקטר הרכבת משמיע קול אזעקה צפירה חזקה, עולה ויורדת ביבבה מחרידה ואנחנו, כל בני העירה קופצים בערום החוצה לחזות בדליקה. השמים אדומים. פעם באופק מזה ופעם באופק מזה; יוצאים אל הכיכר שעל יד העץ הבודד, שריד מיער, ומעריכים את המרחק שבין מקום הדליקה והבית. וכשפרצה שרפה בעירה עצמה רבתה ביותר שמחת הילדים ובני־הנוער; מכבי־אש, צינורות מים, דליים, סחיבת הרהיטים, האש המתלקחת ולבסוף שקיעת השרפה, רוח העשן והפיח ותעלולים מתעלולים שונים.
– כל זה, כמובן, כשאחרים בוערים. אך כשהשרפה נוגעת בבשרך?
– גם אצלנו היתה שרפה. אסם תבואות נשרף. עדיין אני זוכרת את ריח הדגן החרוך, פוי – פוי! אני אוהבת את המים בכל תהפוכותיהם, בשלג, הכפוֹר, הטל הקפוא, אגלי קרח וגשם אפור טורד בסתו או מרענן בקיץ. ומעתה משעברנו באש ובמים, בואי ונרד אל הים.
שוע ומנוחה מחליפות שמלותיהן בצל החורשה. במרחק מה מהחורשה מסיימות נשים מספר את טבילתן במים הרדודים של החוף.
– אנא, שוע, תני לי להתקרב אליהן בסתר. אשב לי מאחורי שיח ההרדופים ואקשיב לשיחתן. אנא אל תקראי לי; התעלמי גם את מהן. טוב?
– אוי יכנא שכמותך! מה את רוצה לשמוע שם? רכילות?
– אני רוצה ללמוד “שולחן־ערוך”, הלכות חיים. עלינו, המורות, שוע, לשאוב מהמעין שחניכותינו שותות מימיו. עלינו להכיר את ההווי שלהן, את המנהגים ואת האמונות התפלות, כל שמרפד את ערש גידולן.
– לכי, לכי לך לעזאזל! אני אשב כאן בצל. למדי ב“שולחן־ערוך” וספרי גם לי, איכפת לי?!
הנשים עלו מן הרצחה, הן מיבשות גופן מי על החצץ ומי על אבן מאבני המקום. שרפרפים, ספסלים קטנים, שרידי מחצלות ושמיכה משמשים מקום מושב לחבורה.
הדמדומים משתהים. האור עמום. עדיין לא ירד היום והלילה טרם בא.
– קחי פלפלת, טעמי, ריחא, חריפה?
– סגולה נגד כל מיני מחלות. פלפלת בעראק רפואה בדוקה נגד חולירע.
מצמוץ של הנאה נשמע מבין לחבורת הנשים. – חריף וטעים! פלפלת בחומץ? אין לך טובה ומועילה הימנה לכל המחלות. אך פלפלת חריפה בעראק או עראק עם פלפל שחור! אין צורך ברופאים וברפואות שלהם. מי הציל את בעלי ממות? בעזרת השם יתברך! “אללאה”!! ר' משה חוטינר והחסיד דוד לייב באו אלינו בחצות הלילה. בעלי, שיתן לו אלהים חיים ארוכים, נחשב כבר במתים. תפשו אותו שניהם והתחילו לשפשף אותו בספירטו, בעראק ובחומץ. שיפשפו והיכו אותו על הפנים ועל הידים. הלגימו אותו בכפית מהעראק והפלפל, גערו בו והכריחו אותו לבלוע. כל הלילה לא הניחו לו עד שהתעורר וגופו חזר והתחמם. ישלם להם אלהים בעולם הזה ובעולם הבא.
– יא ראבי! נשמעה יללת התפעלות והשתוממות בקצה השני של החבורה.
– אייוה! שמעתי על עוד תרופה לנדריה ולמרדוּם מסרן (דיזנטריה ומחלת מעיים) ולחולירע: לוקחים דחיה ביל כמון (ביצה עם כמון) טורפים את הביצה עם קליפתה ועם מעט הכמון יפה יפה ומכניסים לתוך גרזה (גזה) או תרבושת (תחבושת) וקושרים על הבטן.
– רג’ינה, אום יוסוף, ספרי מה היה בסופה של אותה מסכינה לונה? היא כבר ילדה? ואיך הוא? עוד הוא מכה אותה?
בתוך החבורה מורגשת תנודה וזיזה, הכל מתקרבות אל היושבת על שרפרף קש נמוך. רג’ינה פושקת רגליה משני צדי סל־נצרים גבוה; היא מוציאה מתוכו דברי מאכל לחיזוק הלב אחרי הרחצה בים. חצאית רבת כפלים מקיפה בקוטר רחב את מקום מושבה. ישיבתה אומרת חשיבות של “יודעת הכל”.
האפלולית שבדמדומים, העירטול מהבגדים העליונים המחפים על הגוף חושפים ומגלים את סתרי הלב. סודות־חיים של עצמן ושל אחרים משתלבים חוליות־חוליות זה בזה שלשלת מהודקת אחת.
– טוב, ברוך אלוה, עכשיו בסדר!
– ספרי, אום יוסוף, איך זה קרה אז?
– מה אספר לכן, אחיותי, ואינכן יודעות; ויקטור, ידעתן בחור יפה וג’דה בכל; הוא התאהב בלונה. רק בה הוא רוצה. הולך למות אם לא יקחו לו את לונה: עשו חתונה. שמחה וששון. כולם באו בתופים ובחלילים. בשמלות הרבה וריחן ופרפום כמו שצריך. מה אספר לכן? כל זה ידעתן מעצמכן. ויקטור שמח ושתה. אומרים שעשו לו כישוף; הכניסו לתוך הכוס מין לענה, או ז’דרה או בוסבס, או סתם לחשו איזה לחש. הרבה בחורות רצו בו והשתגעו עליהו ואולי אחת מהן היא שעשתה את הכישוף. מי יודע?
– אַ! יא ראבי! מי יודע? אז מה?
– חכי רגע, אל תדחקי, אז מה? אז הוליכו אותם אל… בשמחה… ובששון וב־יא־יא־יא ל־ל־ל כמו שצריך. ופתאם צעקות וצריחות, כמו ששוחטים משהו, חלילה, ירחם אללה! אמא שלה וכל הנשים רצות מבוהלות לחדר הכלולות, מתפרצות פנימה ואוי לעינים… ומה רואות העינים של אמא שלה, של לונה?… הכלה, לונה, שוכבת בנחל דם… כמו מברז נזרק הדם… היא מיללת, צורחת, והוא, ויקטור, עומד על יד המטה, ערום למחצה, פניו ועיניו כמו אצל משוגע… גם הוא זב דם מפיו והוא לועס את הפיטמה מהשד שלה; לועס ובולע…
– הוא נגס את הפיטמה מהשד? לחש בלהות וסלידה עולה מן האפלולית.
– לקחו אותה, מהר־מהר לספיטל של הגרמנים, כאשר חזרה משם, המסכינה, היה השד שלה כמו זה… היא מראה על ברכה, חלק בלי פטמה.
רג’ינה מפשילה את החצאית ומחליקה בכף ידה ברך רגלה המקופלת.
– אי, יא ראבי! אז התחילו הצרות… ויקטור בחל בה, בעלובה, במסכונה… הוא לא מביט עליה ולא ניגש אליה. היא בוכה, אמא בוכה… היום שחור על ראש כולם!… אמה, אמו וכל הקרובים כולם צועקים עליהו ומקללים אותו ולא כלום. מה יעשו? ויקטור הולך לבית־קפה, שותה עראק, משחק שש־בש. חוזר מאוחר בלילה ואליה לא בא…
– “לא רוצה אשה בלי שדים”, צועק הוא ומקיא את קרביו.
– אתה אשם! גוערים בו. לקחת אותה כמו שצריך, ימח שמך, הכל מכים על הפנים, על הלב, עושים יום כיפור, יום לוויה… והוא מה כפת לו? לא ידעו מה יעשו. קראו לחיריא, אום דאוד. זו אשתו של הרועה. אמרו האנשים עליה שיש אתה כישוף נגד כישוף.
– מה עשתה המכשפה הזאת? היא כישפה?
– סטנה שבויה, אין לך רוח (סבלנות)? מה עשתה? זהו מה שעשתה: הביאה בצלוחית מעט פיפי (שתן) של כלב ואמרה לה ללונה: כאשר יבוא הבעל שלך שימי מהדוה (תרופפה) הזאת כפית אחת לתוך כוס תה מתוק, הוא לא ירגיש; לחשי שבע פעמים בתוך כלבך – לבך: – תרוץ אחרי כמו כלב, תתקשר אלי כמו כלב… ולא הועיל… אז קראו לה שוב פעם והפעם היא הביאה חתיכת עור מקצה לשונה של כבשה שחוטה ואמרה: – שימי את זה תחת העקב שלך, ברגל יחפה, ככה כך ולחשי גם כן שבע פעמים: תהיה תחת סורמיתי!…
– וזה הועיל?
– ולא זה. מי יודע? כולשי מן אללה!… לקחו אותו אל החכם, כעס עליו החכם ורצה לעשות עליו חרם, אמר לו: ככה אתה עושה, יא ממזר בן ממזר? ולא בן ישראל אתה? מה זה? ותורת משה רבנו מה? ארסת לך אשה ואינך נותן לה עונתה?… היא צריכה ולד, ימח שמך! מה זה? תן לה בן זכר, זרע של קיימא, מה זה, ככה עושה בן אברהם, יצחק ויעקב? עשה שלום עם האשה המסכונה הזאת. יבוא, אינשלה בן זכר, קרא לי ואברכך. לברית המלה בעזרת השם תבוא ותקח אותי, שלא תשכח!
החכם קרא ללונה ואמר לה: יא בנתי, אל תבכי, אלהים ירחם. הסירי יגון מלבך, הצהילי פניך. שימי עדייך עליך, לבשי בגדי תפארתך ותהיי כלילת יופי.
– אוך! אוך! זהו! כלשי מן אללה…
– עכשיו ויקטור נושא אותה על כפים. מקשט אותה כמו מלכה. מביא לה מכל טוב…
– איך יכלה להיניק את הילד שלה בלי פטמה? נלחשה שאלה מתוך קהל המאזינות.
– הרופא הגרמני נתן לה פטמה מזכוכית.
– והלא פטמה אחת נשארה לה – עונה קול אחר. עכשיו היא שוב יפה כמו הלבנה.
לבנה חיוורת תלויה בשמים ללא צבע וגוון. הינומת־אבק פרושה לה על פניה המעולפים; קרני אור דלילות בוקעות מתוך האויר המעובה, נופלות על אדוות הים, ניתזות ומרצדות בעיגולי כסף מבהיק בסמוך לחוף הרחצה.
הנשים נושאות עיניהן למרום; מתנערות מכשרון הסיפורים, המנוחה וההזיה; הן קמות ומתחילות לאסוף את חפציהן ולסדרם.
– צאנה, בנות, מהמים, די! חוזרים הביתה, לילה. רבקה, צאי, אני אומרת לך!
– עוד מעט, אמא!
– היא משפריצה עלי!
– צאי ממזרתא, הנה אני באה אליך, אוי ואבוי יהיה לך!
הקולות המאיימים קרים ואדישים, עדיין שיכורות הנשים מיין הרקח של הרכילות.
מנוחה חוזרת אל שוע. היא מגיעה אליה בזחילה בין שיחי ההרדוף.
– הנה המורה שלנו! ושם יושבת עוד מורה מהכתה ה'. אני ראיתי אותן.
– גם אני!
– שלום, המורה, נשמע קול מבין הבנות העולות מן הרחצה.
– את מתרחצת, המורה? את יודעת לשחות? אני רוצה לראות איך את שוחה.
– הביתה! הביתה! קוראו האמהות.
הנשים מתלבשות באפלולית, כשגבן מופנה אל החבורה. כל אחת מהדקת בצנעה את חזיתה סביב שדיה. הן מעלות את בגדיהן על גופן ומכסות אשה אשה על צפוני הויתן.
*
– רווית? התבשמת? ספגת לתוכך רכילות דייך? – רוטנת שוע כלפי מנוחה שמתקרבת בזחילה בין חלוקי האבנים שעל החוף, אל מקום סתרה של שוע.
– קשה עלי ההליכה בחצץ הזה ברגל יחפה, – קובלת מנוחה בגניחה, החול רכיך ומלטף, ואילו כאן חלוקי הים דוקרים ופוצעים. בואי, שוע, נטבול שם בזוטו של הים, בברכה שהנשים התרחצו; המים רדודים והקרקע נקי מאבנים.
מנוחה ושוע לובשות את השמלות שהועידו לרחיצה בים.
– נדמה לי שהחוף דומם יתר על המידה, חוששת אני להתרחץ בים לבדנו… מה את חושבת, מנוחה?
– שום גבר, לא יהודי ולא ערבי לא יעיז להתקרב אל החוף במקום שנשים רוחצות בו. מעין הסכם דג’נטלמני. השמת לבך לאחוה ולשלום השוררים כאן בין תושבי המקום? בלי הבדל דת ולאום. גם היחסים בין העדות השונות יפים וידידותיים. בואי, אל פחד! צעדי קדימה, כאן עמוק יותר. אפשר לשחות.
– אל תעיזי להתרחק, מנוחה. אני לא אוכל להושיעך אם תתחילי לטבוע – צועקת שוע בחרדה.
– אל פחד ואל דאגה. עוד לא שמעתי שמישהו יטבע במי הכנרת. ראי את פניה השלוים והשקטים, ממש כפני הנהר באונצ’ה. מנוחה מתרחקת מהחוף בשחיה שקטה. היא חותרת בידיה מתחת למים ואינה מוציאה את הרגלים החוצה. רק ראשה הצף על פני המים שט בנהר די־נור של אור הירח החולמני.
– צאי! צאי! – צווחת שוע – לא אלך להתרחץ אתך. את משגעת אותי. תענוג גדול להתעלל בי ככה!
– אינני יכולה לשחות בשמלה הזאת. – משיבה מנוחה כשהיא מתנשפת ומתקרבת בצעדים כושלים. היא פושטת את השמלה ותולה אותה על אחד הענפים. – תתייבש בינתים ואני אשחה להנאתי עוד מטרים אחדים. אני בודקת את העומק. אל תצעקי, לא יקרה לי דבר.
מנוחה מתרחקת משוע בשחיה. היא עומדת במקם אחד כשחצי גופה מעל פני המים. היא טובלת ויוצאת חליפות, חופנת מים ומתיזה על חזה ועל גבה. לבה אינו שקט והנאתה נפגמה.
– את התורה הזאת למדתי בנחל אונצ’ה הקטן. מין יובל של נהר גדול. הוא עובר בשקט בין עצי לבנה, סוף, שיחי פטל ודולב. אח! לעזאזל! הנהר אינו זוכר אותי, מסתמא, איש אינו זוכר אותי; ואני לא אשכחנו כל עוד רוחי בי; ימי ילדותי!…
– נשוב, מנוחה, המים פושרים כמו באמבט. שמא נלבש את השמלות הרטובות ונשוב בהן הביתה ויוצן לנו. אַ? ח? אין נפש חיה בכל הסביבה. הכל עלו כבר על הגגות. מה למדת שם ב“שולחן־ערוך” שלך? למדת על הטבילה במקוה? אַ?
– אוי, שוע, נניח ל“שולחן־ערוך”. עדים היינו כאן לפרקי חיים מרתקים. לו היה כאן סופר, יכול היה לדלות חומר רב ליצירותיו. חבל, שאינני מבינה את לשונן של אותן נשים. בליל של שפניולית, אידיש, עברית וערבית. תפשתי את עיקר הענין ודי לי בזה. טבילה במקוה למדתי עוד שם, בבית המרחץ עם אחי ואחיותי הקטנים, ואתי חברתי, אף היא עם אחיה ואחיותיה. היינו “עושות־חיים”. כלי הרחצה, מיני עביטיות־עץ קטנים, כולם נקיים. מים בשפע, מטאטא מענפי לבנה, חלוט. ואת עולה באצטבה העליונה אל חיק הקיטור; מצליפה ברותחים ומצננת בצוננים. ולבסוף נכנסות לתוך המקוה; בריכה מעופשת, מים עומדים ועל פניהם ירוקה מסריחה; היינו מבלות שם שעות על שעות ומסתכלות בנשים הטובלות בהדרכתה של דיסיה “הטבלנית”, “טוקערן” קראו לה. נוטלת היא את הצפורנים מאצבעות הידים והרגלים, בודקת היטב את נקיון גופה של הטובלת, שואלת משהו בלחישה ובצנעה ואחר כך מטבילה את האשה פעם ועוד פעם ובשלישית היא מברכת את ברכת הטבילה: “ברוך אתה ה' אלהינו אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה”.
– ח־ח־ח! מנוחה. את יכולה להיות רבנית. כדאי לך להתחתן עם אחד החסידים שבטבריה.
*
שתי הנערות עולות במתינות בסימטאות הרדומות. הירח החיוור מפזר את אורו על הגגות ומסתנן בעיקולי הסימטה. צלן של שוע ומנוחה נגרר אחריהן ומרקד על גבי כותלי החצרות.
– מי אלה? שוע, הביטי אותם, השנים שיצאו מהאכסניה, מי הם?
– מה נחרדת כל כך? מה לך, מנוחה? ידך קרה כידו של בר־מינן. את רועדת? את מכירה אותם או אחד מהם?
מנוחה נעצרת, עוקבת בחרדה אחרי שתי הדמויות המתרחקות. הן נעלמות בפיתולי הרחוב.
אין זה אלא חלום, הלייוצינציה! – מהרהרת מנוחה בפני עצמה.
– בואי, מנוחה, ונראה את השנים הללו: רואה אני, שהם עשו עליך רושם, מי מהשנים?
הן הולכות בעקבי צללי “השנים”, שמתרחקים בכיוון החאן. כאן עומדות סוסות מאוכפות. אחד מהם, גבוה רזה, עולה בקלות על גב הסוסה, ואילו השני ממתין, מהסס הוא מפנה את ראשו לאחוריו; מתבונן באפלולית השרויה על הסימטה; מתגרד בבלוריתו, מעלה את מטהו ותוקע אותו באוכף; שוב עומד כמבקש לחזור על עקביו.
– מה לך? – נשמעת שאלה באידיש – מה תחפש? את יום אתמול שאבד? מתחכם היושב על האוכף.
– משהו מרעיד את רוחי, צל העבר חולף בסימטאות העיר הזאת. א! ואולי נדמה לי. פעמים, אתה מבין, שעלה נידף יביא לך בטרם יפול בשורה, פרישת שלום ממה שאבד לך.
– די להתפיט, עלה ונשוב.
מנוחה אוזניה קולטות את הקולות והכרתה מטשטשת עליה; היא נאחזת בזרועה החשופה של שוע ומרעידה. שתיהן לחוצות אל חומת החצר האחרונה.
– בואי, מנוחה, הם נסעו כבר, – אומרת שוע בנימה אימהית. היא חובקת את מנוחה ומוליכה אותה בזהירות בכיוונו של החדר.
מנוחה שותקת. היא המומה. צעדיה כצעדי סהרורי, שקועה בחלום, בהזיה.
– מי אלה, מנוחה? תגידי? – שואלת שוע בסקרנות כששתיהן מסתדרות ללינת הלילה על הגג. סוף סוף את חזירה, מנוחה. אני את כל סתרי לבי גיליתי לך בלילות האלה ואת צנועה שלי, מתחסדת שכמותך, יש לך משהו בחביוני נפשך ואת שומרת ושותקת. לא תרמי אותי. את עיני לא תנקרי. ראיתי את חרדתך וידעתי שאחד מהם אינו סתם…
– שוע, שוע! מה את רוצה לדעת ואני עצמי אינני יודעת ואינני מבינה ואינני מאמינה למראה עיני. צל צלו של מי שאיננו בארץ מאז הפליגה האוניה האחרונה מחופיה. נדמה היה לי… פטמורגנה, מחזה תעתועים ותו לא…
– ספרי, מנוחה, ולא אני חונקת אותך… את מי ראית בחלום־שבהקיץ? לא רק את ראית, הלא גם אני ראיתי את השנים כשהם עולים על הסוסים. מאנשי השומר הם השנים. באותה אכסניה מתאכסנים כל אנשי הסביבה שומרים, חברי הקבוצה, איכרים וסתם ארחי פורחי. אין זו הלוצינציה. – הכרתי אדם אחד לפני המלחמה. הוא היה ארוסה של בחורה, אשר אהבתי, פשוטה ויפה היתה. היא אחת הדמויות שנתרקמו בדמיוני בשעת קריאה ברומנים השונים. גם היא דבקה בי ומצאה בי משהו, נוּ… אחר כך בא ארוסה מרוסיה… רצה להסתדר בארץ. נדד וחיפש וכשלא מצא מקום אחיזה עזבו שניהם את הארץ באוניה האחרונה. ועתה נדמה היה לי שזה הוא… וזה הכל שאת יכולה לשמוע מפי… סיפור קצר ולא מענין… בואי נישן וחסל.
– לא, מנוחה, זה לא הכל. את אהבת אותו?
– הוא לא היה שלי, הוא שייך לאחרת שאותה אהבתי.
– שקר! את אהבת אותו וגם כיום את אוהבת אותו… נפגשת אתו? דברי…
– כן, קסם לי יחסו אלי. הוא מבוגר ממני… התיחס אלי כאל שוה לו. טילתי עמו בחולות; במשטח החולות שבין נוה־שלום־נוה־צדק ואחוזת־בית. הוא קרא באוזני שירים באידיש. שאל אותי אם יפים הם השירים. אמרתי לו, שאינני מבינה את הלשון, אך נדמה לי שאלה שירים נוגים. אז היכה במטה על חזהו ואמר: מכאן חצבתי אותם. אמר והלך לו.
– נוּ! הלאה? לא נפגשת אתו יותר? והיא, כלום ידעה שאתם נפגשים?
– אולי הבינה, אבל אני השתדלתי שלא להפגש עמה. הוא בא להפרד ממני… הוא חיכה לי ליד בית־הכנסת החבדי, כאשר חזרתי מלימודי.
– אנחנו נוסעים היום, ילדה, היי שלום. לחץ בחום את ידי, סבב על עקביו והלך כשמטהו בידו ומצנפת הפרוה בראשו.
– כמו זה השני, שהתמהמה ופקפק אם לעלות על הסוסה? אני מבינה אותך, מנוחה. מי יודע אולי זה לא צלו של ההוא אלא הוא עצמו?…
*
פרק שלושה־עשר: עם הסיום 🔗
האויר קפא בחומו; נד כבד ללא רוח־חיים רובץ על הבקעה, על היום, על העיר ועל ההרים העוטרים אותה מסביב; החושים עייפים ואטומים; בחמדה שוקקת לוחך השרב כל נטף לחלוחית בצמח ובחי.
החמה, המבהיקה בברק כסף, יורדת יגעה, אל מעבר לאופק, מאחורי הרי פוריה־מצפה; מראה כמגש־נחושת עגול, קצוץ קרנים; המראה משתנה במגעו עם רוכסי ההרים בשיפולי הרקיע. הגלגל האדום כדם מתכווץ בקצהו התחתון ומתארך כצווארו של כד; מפיו של הכד ניתז זהב שמפיז את שולי הרקיע ואת מורדות ההרים; יד נעלמה, יד אמן שגיאה טובלת מכחול ציירים בקנקן צבעים ומשרטטת קוים, תוים ורצועות רחבות על גבי הרקע התכול־חיורין. כל האופק כולו מצטעף בהינומה רבת־גוונים: אדום־לוהט; וורוד חיוור וסגול לגווניו; סימפוניה של צבעים. קימעה קימעה מזדחלת היריעה הססגונית מן המרומים אל הים. אדים חיוורינים מתמרים ועולים, חסרי אונים, אל צלעות ההרים, המכורסמות והמקומטות, שעוטרים את בקעת הכנרת ממזרח.
השריפות אינן פוסקות; נחלי־עשן זורמים על פני ערוצי ההרים, ומתוכם מזנקים נחשי־אש שחורי־עינים, אלומות קש ושיחים מוכי־שידפון נחרכים ומשחירים; גם סדרה חיה, הרדוף ואלה, חיים וירוקים מזדמנים להם בדרכם ופיח שחור, כפיח הכבשן, זוחל אל על בזעם ובתאות־רצח ובנחירה קולנית.
שוע ומנוחה מכינות עצמן לקראת יום הסיום בבית־הספר ולעזיבת המקום לימי החופש שלאחריו. שתיהן אוחזות בדופנה של המיטה הגדולה. מזיזות ומרחיקות אותה מהקיר. נתרווח משולש חד־זוית, שקודקודו בין הקיר לבין המיטה ובסיסו בדלת. שתי הבחורו מתנשפות מכובד המיטה ומהמטען שלה.
– אטשו – אטשו, מתעטשות שתיהן מקנחות את אגלי הזיעה, שזורמים בלי הפסק על פניהן.
שוע מתנפנפת במניפת־נייר גדולה ואילו מנוחה משיבה מעליה את האויר האטום במחברת עבה.
– גם לי היתה מניפת־ניר, שכחתי אותה בנוה־צדק; כנראה לא היתה ראויה לשימוש – אומרת מנוחה משהיא נרכנת להרים חבילה מפורקת מתחת למיטה. כל נשי יפו־תל־אביב מתנפנפות במניפות אגב הילוך תמוה בעיני, שנשי טבריה עדיין לא הנהיגו את המניפות בעירן?
– לא חם להן; היאזמה (כיסי הראש), השמלה ארוכת השרוולים והגרבים הגבוהים כל אלה מגינים עליהן מפני החום, דוגמת עבית־הצמר העבה של הבדואים. ומלבושי האברכים – גם להם גרבים גבוהים לבנים, קאפוטות שחורות ארוכות ומגבעת־לבד שחורה. השמת לב למלבושם זה? מוגנים הם בפני החום. מתרוצצים הם בחום היום כששולי הקפטאן מתנפנפים ומגלים את הקומבז והמכנסים הלבנים.
– מה את עושה, מנוחה? השתגעת? עוד מעט יחזור אבא עם הסבל הערבי והחבילות טרם מוכנות.
– מצאתי “ספרון־קטן”; חבל שלא שמתי לב אליו קודם.
– הזדרזי, מנוחה, מעולם אין את מרגישה בביזבוז הזמן משנתקלת עינך בספר, במכתב, או בתמונה. וכם שוקעת את שעות על שעות במצולה. אני יודעת עד מה קשה לך להתגבר על הסקרנות שבלבך, אך השעה דוחקת.
שוע מוציאה את הכרים ואת השמיכות אל מחוץ לדלת הפתוחה ושוטחת אותם על גבי קרשים ועל גבי מחצלת ישנה. היא מנערת את המצעים וחובטת אותם במערוך. לאחר מכן היא צוררת הכל בשמיכה, מוכנים לבוא הסבל; חלק מהמטען כבר הועבר אל החדרון שנמצא לו לנשר בעלית גג של בנין גדול. הבנין עצמו עומד לעבור לרשות בית־הספר בשנת הלימודים הבאה.
הגג, מצד מערב, צמוד לו חדר ארוך וצר; ממולו עומד מעין צריף שמשמש חדר־בישול לדייריו. שלשה ילדים משחקים על הגג; קרש ארוך נתון במרכזו על אבן שטוחה, משמש נדנדה לשני האחים הקטנים; ציציות של “ארבע־כנפות” קטנות מתבדרות אגב נידנוד. הקטנים ישובים בקצוי הקרש, עולים ויורדים והודפים את האויר הרדם. זנב של כתונת ססגונית מזדקר ויוצא מתוך הסדק הפתוח של המכנים; הפאות הקטנות מתעופפות לצדדין. בסמוך לחדר יושבת שפופה ילדה קטנה. היא שקועה בבית־הבובות שלה. ארגז־עץ קטן, שהכיל פעם מסמרים ועתה גדוש שברי כלים, ניירות ססגוניים ותמונות מצוירות. היא מקשטת את בובותיה; מכסה פני אחת מהן בהינומה של כלה ואת השאר היא מלבישה מלבוש־פאר של שושבינות ומחותנות. גם מטעמי חתונה התקינה מן החצץ שעל הגג.
שוע לבושה חלוק דהוי, צר וקצר; החלוק מכסה טפח ומגלה טפחיים, שערה פרוע ופניה מלוהטות. – לעזאזל, למה לי החלוק? אתפשט ערומה!! – והחסיד? עוד מעט יבוא האברך הצעיר לסעוד את ארוחת הערב שלו. הזהרי לך, שוע! הקפידי על הצניעות לפחות בסוף….
אותה שעה בא ועולה אל הגג השכן בלבושו הרגיל. הילדים קופצים לקראתו. הוא מפלס לו דרך בין החבילות והמצעים, שנערמו על דרכו.
– הביטי, מנוחה, הוא מסתיר פאותיו מאחורי האוזן. הוא מתבייש בהן, החוסיד הזה! – לוחשת שוע למנוחה לחישה קולנית וחובטת בכל כוחה בכרים.
השכן מזדרז להעלם. מכופף את גבו, מאפיל על פניו בשולי מגבעתו ומשמגיע לדלת נוגע נגיעה חפוזה במזוזה שלה.
– פוי חצופות! “נפקות”! מופקרות! בוקע ומגיע קולה של השכנה, שיצאה אותה שעה מהמטבח. בידה מגש עם כלי אוכל. פניה משולהבות ומפיה ייז קצף וחרון־אף. ראשה מגולח והיא מכוסה יאזמה מקושטת בחרוזי־ביסר1. כל גופה חבוי בבגדיה, כדרך בת־ישראל צנועה.
– ילדים! הכנסו לחדר! מזעיפה היא קולה. – התרחקו מהטומאה! הילדים גוררים את גופם המיוזע והמאובק אל החדר; מתעכבים ליד שוע ויורקים לעברה.
– טפוי, חציפה! בואי, רבקלה, ברחי מסטרא אחרא – אומר “החדר־אינגול” בן השש.
– נו, שוע, ועכשיו ניחא לך? מדוע עשית זאת? למה לך לקלקל את יחסי־השכנות, למה? מתריעה מנוחה נחותה ומבוישת.
– אל דאגה, מנוחה, לא יזיק לה לצדקנית, וכי לא ראית כיצד הוא מסתכל בנו כשאנחנו שכובות על הגג? כביכול הוא מעכב ליד המזוזוה, אך עיניו שלוחות ל“מרום” ישר אלינו. אנחנו משגרות אותו ואת טובו הוא מעניק לה. שלשה שיחיו על הגג ואחד בדרך. וכי מה היא מפסידה? נגרה אותו כדרך שמגרים את הפר ונגדיל תשוקתו אל ה“יאזמה” שלו.
– מה את מפטפטת, שוע? התבישי לך, באמת!… הוא מקיים מצווה מפורשת בתורה: “פרו ורבו”. ומלאו את סימטאות טבריה! כה לחי!
הבחורות מתנפנפות במניפות ובכל הבא בידן. החבילות נארזות. צרורות צרורות, סלים ותיבות נערמים על הגג זה על גבי זה. מצפים לבואו של נשר והסבל עמו.
– איזה אוצר טמון כאן תחת המיטה! קורי עכביש, קרעי נייר, צמר שמיכות ונוצות כרים! אטשו, אטשו!
מנוחה! עלי האקליפטוס שלך רותחים כבר בחצי הפח השפות על האש. לכי חפפי את שערותיך! איך הצלחת לשנורר את חצי הפח מבעלת־הבית?
– היא חקרה ושאלה למה לי הפח. אמרתי לה: – לבשל עלי־אקליפטוס; הראיתי לה את הענפים שהבאתי מחוף הים; הביטה בהם תוהה ושאלה: – ע נפים אלה מה טיבם וסגולתם הרפואית מהי? אמרתי לה: לחפוף את שער ראשי חשפה שיניה בלעג ואמרה: “מכתאייסע” (מהיכא תיתי), אַגישעפט שערות!? השערות שאת מטפחת לא לעולם יקשטו את גבך, סופן לגזיזה אם ירצה השם, בשעה טובה. טוב! קחי, גברת, את הפח. הענפים פארעווע (לא בשר ולא חלב). כך השגתי את הפח, אך לחפוף את הראש אינני רוצה עתה. בואי, שוע, נשטוף יפה את החדר. אני אאסוף את האשפה ואורידנה למטה, נשאיר לשכנים שיבואו אחרינו חדר נקי.
– חכמה בלילה! למה לי להוציא מים על הרצפה? סתם לבזבז מים? תחפפי את ראשך תחילה ואחריך אחפוף גם אני ובמים שישארו נשטוף את החדר, בנת?
– עד שמר נשר יבוא ויטול את מטענו בואי נשב קצת בצלו של החדר. לאחר מכן שוב אינני רוצה לטפל באבק. הביטי, שוע, לרקיע: מי זה הדליק את המדורות הללו בכל מרחבי המדבר? אילו ראה תמונה זאת המורה לציור שלנו ודאי שהיה מעווה פרצופו ופוסק: – קיטש! את זוכרת, שוע, מה זה קיטש, אַ? שמעתי את המלה, אך התבישתי לשאול. את יודעת? הודי, שוע, הייתכן צייר גדול מבורא העולם, מיוצר הכל?
– את מאמינה באלהים? את? כל שייאמר עליך יאָמן.
– אני מתפעלת מיכולתו העצומה של האמן העלום הזה המפליא לעשות בלהטיו במרום. קראי לו בשם שתקראי! אילו בא צייר, משורר או קומפוזיטור אל הבקעה היפהפיה הזאת מה היה עושה? האם לא היה יוצר “קיטש”? כל פרודה זעירה באויר; כל נטף־צבע כל רחש קל של העולם הרדום הזה המתמוגג בהזית החום, צועקים אלינו מן ההויה: – הבו לי חיים! בצבעים, בצלילים ובמקצבו של השיר.
– מנוחה! ימים רבים סבורה הייתי, שאין בך אלא דם קר כשל דג. כל הימים והלילות הללו שאנו חיות בצוותא חשבתיך לסתם… כך, נערה המבקשת, אינני יודעת מה, עכשיו אני רואה שאת סתרי לבך טמנת וחתמת; היטבת, מנוולת, לחשוף ולגלות את סודותי שלי ואילו את שלך קבור קברת. ואני, הטיפשה, נתתי עצמי לחליבה. דג, דג קר, חשבתי, והנה טעות בידי.
– איזה דג הייתי בעיניך? דג שעולה מימה של עכו או אספמיא? – צוחקת מנוחה. – שוע, נדמה לי שמשהו משתנה בעולם הקפוא; חוטי אויר קרירים משתחלים אל תוך אפודתו האטומה. הנשימה התחילה מתרווחת. ועדיין אינך פוסקת מן המניפה שלך. הפסיקי לרגע ותהני מן הזרימה המתוקה.
– האמנם נשבר השרב? בזכותו של רבי מאיר בעל־הנס נזכה לפרידה מצוננת מכבשונה של טבריה.
מנוחה, מרשעת, ספרי על אותו – – – מהו? שומר? זה – – – זה – – – שרדפת אחר צלו באותו ערב. איך נחרדת?! ידך הפכה קרח. ודאי לבך עמד מפעום. את היית מאוהבת בו ומסתמא עדיין את אוהבת אותו עד היום. ואולי לא את צלו ראינו, אַ? ייתכן שלא הפליג כלל. מה היה מתפתח ביניכם אילו נפגשתם שוב?
– חדלי לך, שוע, לחטט באפר. הגחלים דעכו משכבר. אין אני יודעת מה זאת “אהבה”; השכל שלי קירר את זיק הלהבה שלה. שקודה הייתי לשמור את הדברה: “לא תגנוב”. הוא שייך למישהי אחרת. לא אבוא להעלים ממך את הנעימות שהייתי מרגישה בפגישותינו הארעיות. נעם לי יחסו אלי – – – עצם חיזורו אחרי, קטנה ולא כלומניקית כמוני, כשאשה יפה לו, החניף להכרת־הערך העצמי שלי. אך הצל ההוא, צל היה ותו לא. הוא נסע ולא אשוב אראנו עוד – – – ואם לא יימצא אדם שיתן דעתו עלי, שלא יתייחס אלי ביחס של גבר אל אשה, אהיה נושאת את זכרו בנפשי כמתת יה שירדה מן השמים.
– הוא לא חיבק אותך, לא נשק אותך?
– השתגעת, שוע? איך את מעיזה?!
– “מים גנובים ימתקו”! מדוע ל?
– אולי?! נפגשנו בטהרה ונפרדנו בטהרה. היה בזה משהו עילאי, רוחני, מלאכי – – –
– אינני מאמינה! ישנה רק אהבה אחת והיא בנפשך ובבשרך.
*
מנוחה חפפה את ראשה בתמצית של עלי אקליפטוס; בעמל רב הפרידה בין קווצות השיער וסרקה אותן לאט לאט כשהן נוטפות מים חומים שריחם ריח האוזון המרענן. היא קולעת שתי צמות עבות וארוכות, מקיפה בהן ראשה פעמים, ובשלישית היא קושרת מעל קודקודה בשני סרטים לבנים. את ראשה הרטוב היא עוטפת במטפחת־בד אפורה ויושבת בקצה המטה הרחבה להנפש קמעה.
– שוע! חפפי את עכשיו את ראשך ונשטוף את החדר, אין לך, למזלך, אלא לטבול את תלתליך הקצוצים במים והרי את חפופה.
החדר נשטף במי־הראש הריחניים. האויר התרענן והוצן. הסבל הופיע והעמיס על גבו את חבילות הספרים, המצעים, הבגדים וכלי הבישול. בצעדים מדודים הוא פוסע והולך לו עם כל הכבודה. החדר התרוקן בבת אחת.
– שוב אין החדר קטן כל כך – מעירה שוע – המיטה, השולחן והכסא אין הם תופסים מקום רב. במיטה בלבד יכולה להתגורר משפחה שלמה. הלילה נישן בחדר, במיטה; עוד שני לילות לפנינו, מה דעתך, מנוחה? נמצא לנו מקלט מאורו של הירח, ימח שמו!
שוע אורזת את מטענה במתינות ובישוב הדעת. – את הכר ואת השמיכה אחזיר אל אמא שלי, ואת שני הסדינים אכבס מחר ואשאיר לאבא. גם את, מנוחה, יכולה כבר להתכונן לדרך.
– עוד יום המחרת לפני. אספיק, אין השעה אצה לי. לא רב מטעני כידוע לך.
– רצוני להרוג את הזמן. עצם האריזה מרגיעה את רוחי, נדמה לי שאני יושבת כבר בקרון.
– ארד, שוע, אל בעלת־הבית להחזיר לה את חצי הפח. אסירת תודה אני לה על החסד שעשתה עמדי. אחרי חפיפת הראש כאילו צמחו לי כנפים. כולי קלה ומרועננת. מעל ראשי ירד פּוּד (מידת משקל ברוסיה) של אבק. מעתה אני מוכנה לחגיגת הסיום. העיקר נעשה… אלבש את השמלה השקופה. כבסתיה וגם כבר גיהצתי אותה. אשטח אותה על המקל הזה.
מנוחה תופסת בדפנות הפח ויורדת במדרגות אל בעלת־הבית, בדירת הקרקע. ברחבה התחתונה היא מתעכבת; קולות נשים מרתקים אותה אל מקומה. היא מרכינה ראשה ומציצה אל החצר הקטנה שלפני דירת בעלת־הבית. על דרגש־עץ, על כסאות־קש ועל שרפרפים ישובות כמה שכנות ומשוחחות שיחת בין השמשות. מנוחה עוצרת נשימתה. היא מאזינה לדברי האשה הצעירה, שכנתו של נשר. האשה ממורמרת; היא מתנה צערה ועלבונה באזני בעלת־הבית וידידותיה.
– מתהלכת לה, הפרוצה, כמעט ערומה. שרוולים קצרים, החלוק מגיע עד הברכים, יחפה וחשופה. טפוי, מוקצה מחמת מאוס! מבליטה את בשריה ולוטשת את עיני־הפרה שלה אל זורח שלי. הוציאה את סמרטוטיה ופיזרה אותם על פני הגג כולו. לא נשאר מקום למדרך כף רגלו. הוא חזר מ“המדרש” לארוחת הערב והיא, ימח שמה, עומדת ומלגלגת עליו. מלבושו אינו מוצא חן בעיניה ופניו היהודיים.
האשה יושבת על שרפרף קש; בתה הקטנה על ברכיה ושני בניה נאחזים בשולי חצאיתה רבת־הכפלים משני הצדדים. היא שופכת מרירותה מלב מורתח; דיבורה מהיר, תוסס ועובר כפעם בפעם ללחישה. היא בולעת את מליה ומתייפחת בהפוגות קצובות. הנשים נדות בראשיהן ומלוות דבריה במיצמוץ שפתים ובטפיחות כפים על הברכים ועל הבטן.
– אי! א! בת־ישראל, אל אחטא בשפתי.
– בת־ישראל?! מתריסה המתלוננת. גם זו בת־ישראל? היא מקללת את פרי בטני. היא אמרה משהו רע על הריוני, שברכני השם; הכל מידו הגדולה של בורא העולם; שיחיו לי יוצאי חלצי… בכנף סינרה היא מקנחת את עיניה ואת אפה. ואגב תנועה מוכנית מהירה היא מעבירה את הסינר על האפים הזבים של ילדיה הקטנים, מחליקה על ראש הקטנה וחוזרת אל המסובות.
– היא מלגלגת על המצוה שבתורה: פרו ורבו; מסרסת את הפסוק ולועגת פרו ורבו ומלאו את העיר טבריה. הלואי, רבונו של עולם… והיא אל יתן לה אלהים לקיים את המצווה: “בעצב תלדי בנים” ושלא תדע לעולם צער גידול בנים. ימנע האל ממנה פרי־בטן.
– אַ! אַי! יהודיה! אל תקללי. עברה גדולה! בת־ישראל! אם חטאה בפישוק שפתים, הדרך פתוחה לתשובה. חטא! חטא גדול לקלל כך, מניעת פרי בטן מבת־ישראל?! יסלח לך אלהים, כי מרוב שיחך וכעסך דיברת אשה…
זה היה קולו של זקן רכון על גבי ספר פתוח בירכתי החצר.
מנוחה קפאה על עמדה. הקללה מזעזעת אותה. צמרמורת מרעידה את עמוד השדרה שלה. היא אומדת את המרחק בינה לבין החצר; הפח הוגיע את אצבעותיה. היא סוקרת את המדרגות ומחליטה לחזור, אך הנה נתקל הפח במעקה, מקיש הקשה חלולה וצווחנית.
הנשים נושאות עיניהן אליה וסימן שאלה בפרצופן.
– זאת היא? הבסולה (הבתולה) הזאת
– זאת?! א! מבטלת השכנה הצעירה את חזותה של מנוחה. – זאת “סתם” “אנארעלע” (טיפשונת, חושמית). היא אינה יודעת “ווּ אַין און ווּ ארוייס” (מימינה לשמאלה). ההיא מוליכה אותה בדרך נלוזה וזו נגררת אחריה בלא דעת.
– כמו שאמא שלי, עליה השלום, היתה אומרת: – “ני טודי ני סיודי” (לא לשם ולא לכאן) לא יצלח.
מנוחה יורדת מהמדרגות במהירות, פונה אל בעלת־הבית ומודה לה על החסד.
– זייצ’ע מעייחול (סלחי לי) הנה הפח שלך.
– אני מקוה שלא הטרפת אותו; לא בישלת בו לא מילכיקס ולא פליישיקס. הוא נשאר פארעווע (לא בשר ולא חלב).
מנוחה נבוכה, משפילה עיניה ואינה יודעת כיצד להימוג ולהיעלם מכאן. היא מסתובבת ובדילוגים פזיזים עולה אל שוע.
– שוע, חדלי להרגיז את השכנה שלנו – מתפרצת מנוחה אל החדר; פניה משולהבות ושפתותיה מרעידות.
– מה קרה, מנוחה? מה לך שנבהלת! מסרת את הפח? “מה ענין שמיטה אצל הר סיני”? הלכת עם הפח וחזרת עם “השכנה שלנו”. דברי, בן־אדם, ספרי! –
שוע ששוכבת לרוחב המיטה מתרוממת על מרפקה וסוקרת בהשתוממות את פניה של מנוחה.
– אין לי מה לספר; מוטב שלא תתגרי בהם; לא בה ולא בבעלה. למה את מלהטת את היצרים? מצאתיה־שם למטה מוקפת נשים מכל הגילים.
– מה דיברה? השינה – התאוננה עלי?
– מה את יודעת? אילו שמעת את קללותיה! היא קיללה…
– ואת מתרגשת מקללותיה! משונה שכמותך!
– אני מפחדת מפני כוחה של קללה. הברכה לא תמיד ניתנת בלב שלם. ויש שהברכה אינה אלא מן השפה ולחוץ, ואילו הקללה, זאת נובעת ממעין רעל, מקורה ארסו של נחש. אני מפחדת, מאד מאד מפחדת מפני קללות.
– ואני מצפצפת על הקללות ועל הברכות כאחת. אינני מאמינה בכוחן. מה אמרה? איך קיללה? אמרה מסתמא, שאמות, לא כן?
– גרוע מהמות, ואל תשאלי, לא אחזור באזניך על הקללה. משתשמעי את תוכנה עלולה היא להתגשם חלילה. בל אהיה בעיניך כמחזקת את כוחה.
– אינך רוצה? לא צריך! זה מעסיק את “הסבתא שלי”. ואני מתבדחת מרוב שעמום ושממון; שאילמלא בדיחות הדעת הייתי עולה על עמוד התליה. התפשטי ועלי על “מיטת־המלכות”, אבא כבר שוכן כבוד במאורתו, שם בעלית הגג.
– אוירו של החדר דחוס; עדיין ריח העובש לא פג; אשוב ואעלה לי אל הגג.
– את נמשכת אל ה“שולחן ערוך” שלך? ואולי חשקה נפשך לצותת לרכילות של השכנות שלנו.
– הלילה הזה ועוד לילה ושלום על בנות טבריה! הבחורים שגויסו לצבא היו שרים אצלנו: – “הלילה, הלילה האחרון שאני מבלה אתכם, ידידי, מחר בטרם שחר אפרד מכם לעולמים”. מנוחה מפזמת את הפזמון ברוסית. לבה מתפעם עליה ונימת־עצב מעיקה על רוחה. שוב חוזרת השאלה המטרידה: לאן?
*
מנוחה עורכת משכבה בקרן־זית על מעקה־הגג. לצורך כך היא מושכת לכאן את המחצלת המרופטת, שנצלית כל היום בשמש. מקפלת אותה פעמים מספר ומניחה אותה למראשותיה. שכיבתה אפרקדן; ידיה שלובות לה מתחת לעורף, משען לראשה כבד הצמות. שערה מכוסה מטפחת מגן מפני אבק שעל הגג. יום הסיום מחר. רוחה ערה בה והיא צופה בירח שתלוי חיוור ופגום מתחת להינומה שקופה.
– עוד לילה אחד והירח במילואו יהיה. יוסיף לטייל כאן ויהא מחפש אותי. – מנוחה מצטחקת בפני עצמה. – שוב ימצאני בימה. מה מצפה לי? – מה יהיה עלי אם לא אקבל עבודה לשנת הלימודים הבאה? כיצד אוכל לחיות ולהתקיים באפס מעשה? ודינה?… לא אשמע עוד: – “מנוחהלי, שבי על ידי”… ריקנות… ללא אהבה וללא קורטוב של חיבה. – אל תשקעי בהרהורים, מנוחה. עוד לילה ארוך לפניך, מוטב שתהגי ב“ולחן־ערוך” שלך.
מעבר למעקה־הגג הגיע קילוח שיחתן של השכנות. יושבו הן פרושות מן הגברים ומספרות בינן לבין עצמן. שאלות ואנחות מרסקות כפעם בפעם את רקמת הסיפור. השיח לחוש, צופן סוד. אך יש שהקול המספר יגבר לפתע ואז יגיעו רסיסים עד לאזניה. מנוחה שוכבת על גחונה, שעונה על מרפקה. ואזניה נטויות לעבר לחשן של הנשים. עיניה עצומות; כך היא מיטיבה לאחות את רסיסי התמונות שציירו המשוחחות.
– מה נשמע, שרה רחל? חזרת סוף סוף מצפת. ודאי הבאת עמך בשורות טובות. מה עם נחמה שלך? האם ריחם השם אותה? הנפקדה כבר בהריון?
– נסעתי שבורה וחזרתי הרוסה – עונה קול צרוד מתיפח. – לדאבוני, לא חל כל שינוי במצב.
– צריכה היית לפנות אל חיריאה המלחשת. היא יודעת סגולות לכל מדווי אנוש. סבתא שלי, מנוחתה עדן, היתה מספרת, ששם בגולה נהגו לקחת את העקרה אל “הצועני”. הוא היה מעלה אותה על האצטבה העליונה בבית־המרחץ, חובט אותה במטאטא זרדים מחומם ומגרש את ה“שדים” בלחש נחש.
– פוי, צועני? מי יודע מה צפוי לה לאשה ערומה מהצועני?
– וכי היא לבדה אתו? הלא אמה או חמותה מלווה אותה. בעצם גם הצועני לא תמיד הושיע.
– מה לי צועני?! עשינו כל אשר יעצו לנו. לפני המלחמה נסעתי עמה לקבר רחל. מדדתי את המצבה שבע פעמים בחוט אדום. חוט זה קשרתי לה בצווארה, סביב החזה, הבטן וברגלי המיטה… אוי, רבונו של עום, אתה ידעת צערה של האומללה. כמה מררה בבכי ליד רחל אמנו: – רחל גם את היית אומללה כמוני והרי את יודעת את נפש העקרה, חוסי ורחמי עלי, על שפחתך. בקשי רחמים עלי"… היא דבקה במצבה שעל קברה והתמוגגה בדמעות. אך לא אמרנו די ונסענו לחברון; שם לא נתנו לנו להתקרב אל שרה אמנו; שפכנו בכי מר ליד הכניסה… השתטחנו על קברי אבות בהר הזיתים אחר כך באנו לפני “הכותל”. קרענו את השמים בצעקותינו. בסדק דק בין אבניו הנחנו פתק.
– לשם מה היא קראה לך אליה, המסכנה?
– צרות! צרות! שבע שנים כבר עברו מאז היא “פארשלייערט” (כסוית ראש). בשנים הראשונות אהב אותה שמואל־לייב. כאשר בכתה ולא רצתה לאכול היה אומר לה בלשון אלקנה: – “למה תבכי ולא תאכלי ולמה ירע לבבך, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים”. אך בינתים חלפה שנה ועוד שנה וה' לא פתח רחמה. ערירית… פניה השחירו כשולי קדרה, על כל שונאי ישראל…
– אַי! אי! רחמנות! פורצים קולות של השתתפות בצער האשה העקרה. – אמרו לה – ממשיכה האם – שתגדל עז וכבשה. תראה אותן ממליטות ולדות תתיחם גם היא ותיושע; בקיצור, מן הכבשה האחת שורצת החצר הקטנה טלאים וגם העז ממליטה גדיים מדי עונתה. ובבית שפע חלב־עזים וחלב־כבשים. נחמה מתעסקת בבעלי־החיים ומסיחה דעתה מכאבה וצערה. למדה לגבן גינה והריהי שקועה גם בזה. מדי שבת בשבת באים אל ביתו של נחמיה שלושת בניו עם נשיהם וילדיהם לאכול את החמין. נחמה עוזרת לחמותה במילוי המעים והטחול ובאפית הפשטידות, אך בשעת הארוחה אין מי שיהלל את מעשי ידיה; הכל מתעסקים בנכדים, נהנים מחכמותיהם, רעש והמולה ממלאים את הבית. ואילו נחמה יושבת מבוישת ונזופה. נחמיה מרים קול ומברך: – בשנה הבאה, בעזרת השם גם שמואל־לייב יביא לנו בן־זכר. ולואי שיזכנו השם יתברך בבן עולה לתורה, יוצא חלציו של בן־הזקונים שלנו…
נחמה חוזרת אל ביתה עצובה, נחותה, וממררת בבכי. מרה שחורה בכל. שמואל־לייב התחיל בורח מהבית. הוא פורש אל אביו ומתנה לפניו צרת נפשה של אשתו.
בדרך מקרה שמעה פעם נחמה את חמיה אומר אל אשתו: – “ביילייט” (אצל אחרים) אם דואגת לבנה. מדוע לא תבקשי “קראטער” (מיני שורשים)? בודאי יש משהו בשוק הבשמים; מבשלים מיני עשבים ושותים, וזה מועיל.
התחילה החמות מתרוצצת ורודפת אחרי שרשים למיניהם. והנה למזלה הביא יום אחד רועה העזים הערבי מין שורש, שצורת תינוק לו. קוראים לו “דודאים”. ממש תינוק; רגלים לו וידים, גוף וראש קטן. שמחה החותנת ומסרה את השורש לנחמה. לא ידעו מה לעשות בו, הניחוהו במיטה למראשותיה…
– נוּ, נוּ מה היה?
– לא היה ולא נברא, לא כלום. אמרו אולי הוא אשם. דיברו על לבו שיסע לירושלים לשכונת הבוכרים, שם נמצא זקן אחד שיודע לנחש ולעשות השבעות. עלינו לירושלים. שבעה לילות בזה אחר זה הלכו אל אותו זקן שהיה שרוי בבית המרחץ. אדים, הצלפות, עראק עם לענה, מי פטרוסלין, שערות תירס ומשקאות ממשקאות שונים – כל זאת כדי לחמם את גופו, להביאו להפרשת שתן. לאחרונה שם לפני שמואל־לייב גולגולת אדם וציווה עליו להטיל את מימיו לתוך חורי העינים, הפה והאזנים. שמואל־לייב התרתח, עזב את הבוכרי וחזר לצפת.
מאז הוא ממעט ישיבתו עם נחמה, מרבה לשתוק ומהלך בידים שמוטות. פנתה נחמה אל הוריו וגילתה אזניהם על הדבר.
אמר האב: – הלא ידעת, מנהג הוא בישראל לגרש אשה עקרה לאחר עשר שנות נשואים.
נחמה, המסכנה, חלשות אחזה בה בשמעה דבריו אלה; בדי עמל השיבו אליה את רוחה.
שידולי האב וכן יתר בני המשפחה לתת גט לאשתו התחילו מוצאים אוזן קשבת אצל שמואל־לייב.
פתאום התחיל בוחל בעזים ובכבשים של אשתו. הלכה נחמה ומכרה אותם. ועתה היא בודדה, משועממת ודוויה. ראתה את החתולה מיניקה גוריה בכתה ואמרה: – למה, אלי, נתת לי שדים? תן לי בן להיניקו ואם אין מתה אנכי! בינתים התחילו הוריו מקרבים שארת־בשר, נערה בת שבע־עשרה; נחמה מקנאה ומפחדת…
– אוי לי ואבוי לי! – מתיפחת האם… מאה נאפוליונים עליו לשלם לה כתובתה. חשבנו ואמרנו: כיצד תשיג ידו סכום כסף גדול כל כך? עמדו האחים והכריזו שזו דאגתם שלהם והם יפרעו את הסכום, ובלבד שיוכלו לשחרר את האח, כי מצווה היא להקים זרע־אנשים.
והיא, האומללה, אין דואג לה ואין מרחם. משלא הועילו הסגולות למיניהן יעצו שתלך אל הרופא, זה שבא לצפת עם המגורשים. וזה הדבר שבגללו נסעתי לצפת, היא הזמינה אותי לבוא עמה.
– ככה? ומה אמר הרופא?
– אמר שחייבים לנתחה. משהו אינו כשורה ברחם. היתה לה הפלה והטיפול שטיפלו בה יותר משהועיל הזיק לה. לדבריו הרחם שלה הפוכה…
– אוי, רבונו של עולם, איזה צרות שלחת לעולם הזה! – פרצו הנשים בתלונה מרה.
– במה חטאנו, אני וילדי? את כולם הבאתי לעולם בטהרה ובכשרות, הוא היודע… נבהלתי: – ניתוח, חס וחלילה אמרתי!… והיא בוכה ואומרת: – אם יגרש אותי שמואל־לייב – שיגרש אותי עם ילד. אנה אני באה עקרה וגרושה?
– זה לא מסוכן? מה תעשי?
– באתי להתיעץ; כן יש לדאוג להשגת הכסף הדרוש. יש אומרים לי – לא כדאי עכשיו, חכי עד שתגמר המלחמה. בירושלים יש ודאי מומחים גדולים ממנו, אך הזמן עובר והם, בני משפחתו, חורשים רעה והיא נמקה ביסוריה.
– ירחם השם, ירחם השם!
– ישועת ה' כהרף עין!
– השעה מאוחרת! אַ־ה־ה! נשמע פיהוק ממושך. המתגלגל מאשה לרעותה. בין הנשים תנועה, רחש. המסובות קמות ופורשות למשכב הלילה, אשה לפינתה על הגג.
נפעמת מכל מה ששמעה לופתת מנוחה ראשה בידיה ומנסה להרדם.
שוע מטפסת ועולה אל הגג. בידיה המצעים שנשארו מחוץ לחבילותיה הארוזות.
– מנוחה, באתי אליך, עצוב לי בחדר ומשעמם. בואי נשכב יחד.
– בואי שכבי, שוע, רק אל נא תנקרי אותי, כמו שאומרים – “טרייבערן”.
– מהו זה, שאמרת? שוב משהו מ“השולחן־ערוך” שלך?
– לא, זה למדתי אצל הקצב. הוא מנקר את גיד הנשה, אלה הגידים הקטנים, הדקים מן הדקים והלבנים כתולעים שבאחורי הבהמה. זהו בשר־הקציצות. בשר שאינו מנוקר אסור לאכילה – טרף הוא.
– אילו דרישות משונות, שלא אבוא אליך בשאלות! מוטב. אבא היה כאן; בא ואמר שעלינו להקדים מחר לבית־הספר; את החגיגה יערכו בטרם יחשיך, שהרי אין במה להאיר. את התערוכה דוחים לשנה הבאה.
– ברוך השם! אני שמחה מאד. מנוחה מסייעת לשוע להציע את המשכב המשותף.
–קלארה הגננת מקבלת חופשה עד לאחר־הפסח!
– כן, מענין! למה ומדוע? מה פתאום?
– זה סוד, אל תגלי ברבים, את שומעת? היא הרה!
– המלה “סוד” כנפים לה, משעה שהיא יוצאת לאויר העולם. כל שאינו “סוד” נידון לשכחה. מה שאין כן ה“סוד” שנלחש מפה לאוזן ושהזהירו עליו. מנוחה הרהורים רבים עולים על לבה, בשורה טובה היא לי: נתפנה על־ידי כך מקום לאמונה ברנד; כמובן אם לא יבואו בינתים האנגלים ויחסלו את המורטוריום.
– אני רואה, מנוחה, שאת נרגשת כל כך; מה קרה? מה למדת היום ב“שולחן־ערוך”?
– קשובה הייתי אגב שכיבה כאן לדרמה משפחתית – צערה של אשה עקרה. עוול משווע הוא למנוע מן האשה פרי בטן; ואת קוראת להריון “סוד” וכי בושה היא ללדת?
– את והשקפותיך על החיים! מה שמחה יש בהריון ובלידה? די לי במה שראיתי: צער האם על בניה…
שוע מתהפכ על צדה, גונחת עמוקות ונאלמת.
– אצלנו בבית שמונה ילדים, כל ילד הביא עמו שמחה ותקוה ואת אומרת… מה אמרת?
שאלתה של מנוחה נשארת תלויה באויר הדמום. נחרותיהם של הישנים על הגגות מסביב מכות גלים, שמתפשטים ונאחזים בדומיה של ליל ירח במילואו.
*
מאז הבוקר אנדרלמוסיה; שאון, רעש ומהומה עם ההכנות לחגיגת הסיום. הכל חפוזים ובהולים. הזיעה ניגרת על המצח ועל הפנים. הידים לחות והלבנים דבוקים אל העור. המורות מנפנפות בשיירי מניפות־הנייר שנותרו להן מימי תל־אביב, ומי שאין לה מניפה הרי היא משיבה את הרוח במחברת, בכריכה תלושה של ספר ובכיוצא באלה.
ספסלים זזים; שולחנות חורקים; פטישים מקישים; מובאים קרשים, נמדדים ונזרקים על עפר החצר בטפיחה מעלה אבק; במה נבנית משולחנות תאומים, ולאחר בדיקה קפדנית תולים מסך לפניה.
ושוב חזרות כלליות; “הארטיסטיות” נבחנות בהקפדה; המורות מתוחות. ברגע האחרון ממש עדיין נפסלות “משתתפות”. הללו פורצות בבכי של אכזבה וקיפוח; המורות מפחדות. הן מפייסות אותן ומבטיחות לשתפן בשנה הבאה.
התפקיד שעלה בחלקה של מנוחה הוא “להעסיק” את התלמידות שמתלבטות ללא צורך “בין הרגלים”; קורת־רוח לה מן התכונה והתסיסה מסביב.
– אני כאן הגלגל החמישי של המרכבה. לא קיבלתי שום הכשרה לערוך חגיגות. יצאתי לעבודה דלה וריקה! מה אני יודעת? עוגה לא הפוכה, כולי בצק; הרגשת נחיתות ואי־ביטחון מעכירים עליה את רוחה. היא יוצרת לעצמה תפקידים, ממיינת את התלבושות, מתקנת את אשר צריך תיקון, חוזרת עם המשתתפות על הדיקלומים, ובהפסקה היא נטפלת אל “הידעניות” ונשי המעשה שבין המורות ומשתדלת “ללמוד” ולשנן לעצמה את שלא למדה.
– קחי ‘מנוחה’ מכאן את הללו, אתן מפריעות – מצוה מורה " ראשית" אחת.
מנוחה אוספת את “הצאן ללא רועה” אל קרן זוית ומספרת להן על ערבי שבתות וחגים, על “הערב” שלפני כל התחלה. ימי ילדותה צפים ועולים בזכרונה. רווח לה מעט. דכאונה סר. הפעוטות אחוזות בכנפי זכרונותיה והתלהבותה, מתעופפות עמה אל ארץ רחוקה, קרה וזרה, אך קרובה, קרובה מאוד למנוחה; ערש ילדותה.
– המורה! אַ, המורה? את תלמדי אותנו אחרי החופש?
– למה נותנים את החופש, המורה? לא צריך חופש!
– אנחנו לא עיפות; יותר טוב נלמד, בבית־הספר יותר טוב. מה יש לנו בבית.
– פה אנחנו לומדות תורה, אנחנו נקיות, ומה בבית? סתם! כל היום לרוץ ברחוב? לא טוב בבית, המורה!
– עליכן לשמור נקיונכן, בנות, גם בימי החופש. עזורנה לאמא שלכן; מי שיש לה ספר – תקרא בו, ומי שיש לה עפרון ומחברת תכתוב. כתובנה סיפורים מחייכן בימי החופש. ואת גולדהלי, תתרפאי בחופש ממחלת הראש שלך. הלכת לקליניקה של הרופא החדש?
– הלכתי, המורה, הוא נתן לי משחה מסריחה, פוי כל כך לא טובה. לא הועיל כלום!
– אצל אחי היה גם כן מין מחלה כזאת על הראש; אשת הרועה עשתה לו תרבושת (תחבושת) כזאת ממשהו שמדבק, אולי מן הדמעות של העצים (שרף). אני לא יודעת. היא קשרה לו את הראש וכל השערות יצאו לה, המסכן, יחד עם התרבושת. אוי מסכין, הוא בכה נורא, נורא! אחר כך לקחה… מורתי, אני מתביישת להגיד בקול, אגיד לך בסוד, על האוזן, טוב? היא, אשת הרועה, לקחה בפחית את הפיפי שלו, של אחי, ורחצה לו את “המחלה” ככה, ככה, טבלה בסמרטוט (סמרטוט), על כל הלבנים (נתק – מחלת עור בשער) וקשרה לו את הראש. אמא רחצה לו אחר כך במים וסבון ועוד פעם בפיפי וזה הלך לו; חיי השם, עבר לו, עכשיו יש לו שערות בובלה! תעשי גם את כך, גולדה. תבוא אמא שלך אל אמא שלי. היא תלמד אותך.
– אשריך, מנוחהלי, שוב את לומדת ב“שלחן־ערוך” של החיים; הלא הוא ספר הפסיכולוגיה שלך, ילדתי; “רשימות” חיות לפניך ואת צאי ולמדי מתוכן. אם אמנם את רוצה בירושת סבא שלך, ב“אימניה” שהנחיל לך.
*
– החגיגה בשלוש! כידוע, היום מתקצר והולך והערב יורד מהר. אין לנו לא פנסים ולא מנורות נפט להאיר את החצר – בדברים אלה סוגר נשר את אספת המורים עם סיומן של ההכנות.
– נלך להתרחץ ולהתקשט לכבוד החג – אומרות המורות זו לזו ונחפזות לביתן.
– בואי, מנוחה, נאכל משהו באכסניה, אני מזמינה אותך.
– לא, שוע, לא אוסיף אבן על האבנים שמעיקות על מצפוני, אין לי פרוטה לפורטה.
– אם את מסרבת, איסטנסית שכמותך, אז בואי ונאכל לחם עם תה. הנה כאן כירה לוחשת ועדיין הקומקום שפות עליה. נבדוק בארון המורים ודאי תימצא לנו מעט מריחה “טחינה בדבש חרובים”.
הן סועדות את לבן ורוחן מצטהלת עליהן.
– כמו בל"ג בעומר – מתחייכת מנוחה – אין אנו חסרות אלא ביצים קשות צבועות בקליפה של בצל, בקבוק “פיאלקה” (משקה צבעוני) וגם מעט “יער”; אוי, שוע, הבי לי מעט יער, צל עצים ומים בשפע…
– שוב את פותחת בפיזמון הגעגועים שלך?
– מדוע, שוע! מדוע לא תביני? אני נאחזת בשולי החלומות להפקיע עצמי מן המציאות. ההזיות מפרנסות את רוחי ואת גופי…
– בואי, מנוחה, נחזור לחדר ונחליף את שמלותינו. נתקשט לכבוד ה“שבת” האחרונה שלנו, לכבוד “חגיגת־הסיום”.
השרב נשבר וזרמי אויר פושרים באים דחופים מן האופק המערבי. מתרווחת הנשימה.
– “יסכרו מעינות הזיעה” – צוחקת מנוחה – יבשה אני, ואת, שוע?
– גם אלהים עצמו שמח שבא הקץ לעינויינו.
המורות מקושטות: חצאית ארוכה כהה, אפורה, כחולה או שחורה; חולצה לבנה ונעלים חצאיות משורכות עם עקבים נמוכים ורחבים. שמחת חג נסוכה על כל פנים.
שוע לבשה חצאית כחולה ואת חולצתה הלבנה עם המונוגרם מעל לחזה מצד שמאל. שערותיה הקצוצות מתולתלות ומבהיקות בבוהק שחור נוצץ. מנוחה לבשה שמלה שקופה מלפני שלוש שנים, שעדיין תואמת את גופה.
– לא גדלתי מאז ולא שמנתי ועדיין היא מהודרת, מה דעתך, שוע?
– שקופה יותר מדי, רואים את החזיה ואת התחתונים, אבל מאין ברירה, מה שאלה כאן? האפונים הירקרקים הללו המצוירים על האריג מוסיפים לה לויית עליזות.
– גם לי נעלים חצאיות בימה, חבל, יכולתי להתקשט בהן.
– שטויות, ם הסנדלים שלך בסדר גמור; ראיתי כיצד ציחצחת אותם במים ובניר־עטיפה. שתיהן פורצות בצחוק עליז ולגלגני.
– שערותיך, מנוחה, ריח האקליפטוס נודף מהן.
– כן, ריח ירוק, בושם מרחיב את הדעת.
*
התחילה החגיגה. התלמידות יש מהן שמדקלמות, ויש שרוקדות את ריקוד הפרחים ויש שמפגינות תרגילי התעמלות לנגינתה של המורה לזמרה בקונצרטינה.
המשתתפות עולות ויורדות לקול מחיאות־כפים של ההורים והתלמידות.
באו אמהות עם תינוקות בחיקן; סבתות ודודות, מקצתן יושבות על גבי ספסלים, מקצתן על קרשים ומקצתן על השרפרפים שהביאו עמהן מהבית. הגברים עומדים. בקרב כמה מההורים מתיחות: לא כל הבנות עולות על הבמה. רחש של עלבון והתמרמרות עובר בקהל.
– ושלי? מדוע רק של השכנה? מה שלי “טמבל”?
אין במה בנויה ואין מסך ראוי לשמו. “המשתתפות” יוצאות ובאות מדלת הכיתה, עולות על השולחנות המחוברים זה לזה, מסיימות את תפקידן וחוזרות בדרך שבאו.
מנוחה ושוע מלבישות את המשתתפות לבש ל“ריקוד־הפרחים”: חולצה ירוקה וחצאית אדומה, השער פרוע, מפוזר, ועל הקדקד מצנפת שחורה עטורה עלי כותרת אדומים. העינים נוצצות. התלמידות נרגשות בקרוב תנשאנה מעל לאדמה הזאת ומעל למציאות הזאת.
שוע צובעת בניר אדום טבול במים את שפתי המשתתפות וצובעת באצבע כתם אדום על עצם הלחיים…
– יפות, יפות אתן, בנותי. אני מקנאה בכן. גם אני הייתי רוצה “להשתתף”, לעלות על הבמה! – אומרת מנוחה.
צוהלות ומשולהבות הן יוצאות אל הריקוד. מחיאות כפים סוערות מקדמות הופעתן. הריקוד קוצר זרי תהילה ו“המשתתפות” נאלצות לחזור בשנית על הריקוד. מאושרות הן נכנסות לכיתה להסיר את בגדי ה“תפארה”.
– איך היה, המורה? ראיתי אותך, מורתי, את בכית? למה?
– משמחה ומקנאה – מצטחקת מנוחה.
– לך טוב, המורה, את כבר גדולה, את כבר מורה ואנחנו מה? – אומרת רחל דהאן – הנה רק לפני רגע התכוננו ולבשנו ועכשיו די, הכל נגמר! – מסיימת היא בקול חנוק מצער.
מנוחה לוחצת את רחל אל לבה בחום. הדמעות חונקות אותה, אך היא עומדת על הנזק שבדבר ומזדרזת לתקן את אשר עיוותה; היא מתרחקת ממקומה, עוברת בין התלמידות ומחבקת גם אותן.
– הצלחתן, בנות, היה יפה! ההורים מחאו כף, שמעתן? ההורים שמחים ומאושרים.
– לא כל ההורים! היו כאלה שברחו, מפני שלא שיתפו את הבנות שלהן – זורקת תלמידה מהמבוגרות.
מנוחה אוספת את התלבשות, מקפלת אותן ושמה בארון למשמרת. התלמידות נפרדות ומצטרפות אל בני המשפחה.
– איך הילדה שלי, הגברת? – שואל אחד ההורים, כשהוא מחזיק ביד בתו.
– ילדה טובה. היא צריכה להרבות בקריאה בבית, אז תהיה עוד יותר טובה.
– את שומעת, ממזרתא, את לא כל כך טובה. אני אשבור לך את הראש שלך אם לא תהיי טובה!…
– ושלי איך היא? צץ מישהו אחר מאחורי גבו של זה.
– היא יכלה להיות טובה בלימודים. אבל היא שובבה. היא מפריעה לעצמה ולחברותיה.
– מה? את שומעת? אני אהרוג אותך, לכי לך, לכי, הוא מרחיק את בתו ומתקרב אל המורה, משיב עליה ריח זיעה מעופשת. מרכין עצמו ולוחש לה, כממתיק סוד: – הגברת אתן לך בקשיש. אתן לך בישליק. הכי אותה, אין דבר, אני מבקש. אני רוצה שגם היא תהיה כמו אלה שעשו את הריקוד וכל הדברים… כן הגברת?
האב שולח ידו לתוך כיס מכנסיו הרחבים, מקשקש במטבעות הנחושת.
– לא, לא אדוני. אני לא מקבלת בקשיש ואינני מכה. אני מבקשת גם מאתך שלא תכה את הילדה. היא חכמה וטובה ולא תפריע יותר. אני אשמה שלא ריסנתי אותה עדיין. אחרי החופש, אם לא תכו אותה, תשוב לבית־הספר ותהיה כמו כל התלמידות; אני מקוה, שבשנה הבאה תשתתפנה כל התלמידות בחגיגה.
– תודה, גברת, תודה רבה.
הוא פוסע אחורנית, גוחן קמעה, קד קידה עמוקה, מגיע את ידו אל המצח ואל החזה ומצטרף אל קהל ההורים המתפזר.
– מנוחה, טפשה! “מדוד שבע – גזור פעם”; עליך לשקול יפה כל מלה שיוצאת מפיך. נכשלת! שוב נכשלת. האם עליך לבכות או לצחוק, מנוחה? “בשליק” שלם, “בקשיש”, ו“מכות”. היכן תורת הפסיכולוגיה שלך, מנוחהלי! למדי ב“שולחן־ערוך” של החיים ותחכמי!
*
בנות, באנה אלינו לכוס תה, אבא מזמין, אומרת המורה לציור מלכה פרץ, בתו של המנהל פרץ.
מנוחה נבוכה שוב נעור בה רגש הנחיתות.
– לכי, שוע, ואני אחזור לחדר לארוז את חפצי. מחר אשוב לי אל… היא מתעכבת מבלתי יכולת לסיים; חסרה היא את המלה ההולמת מצבה, הביתה? ואיה ביתה? אכן לא נשאר לה אלא מקום אחד בלבד לחזור אליו: הבית בו מת סבא… לא, אין זה מעונה. תחנת־ארעי בבית־מארחים נדיבים. דינה מחכה לה שם. ומה לה עוד בחיים?…
– בואי, רובין, אל תהיי אנינת־דעת; בואי נבלה את שעת הפרידה על כוס תה במסיבה צנועה. אין לך מורה שלא נענה להזמנה וברצון – מוסיפה מלכה לשדל את מנוחה.
– אינך מכירה אותה; היא רגישה יתר על המידה ומלאה רגשי נחיתות כרימון; וגם ביישנית היא. בואי כבר! “עז־בר” לא למודה שכמותך! נוזפת בה שוע. אני אעזור לך בסידור החפצים, לא תספיקי? לאן את נחפזת ומהו שמחכה לך? בואי, מנוחה, בואי! שוטחת שוע בקשתה לפניה; אם את לא תלכי, לא אלך גם אני; לא אתן לך לחזור בגפך אל הבדידות של החדר. כי על כן לא יעזוב איש את חברו במצב־רוח של שממון. יפה דרשתי, מלמדקה שלי?
בבית המנהל פרץ נתכנסה האינטיליגנציה של העיר: המורים, המורות וביניהם דגנית בכל כובד גופה ובהכרת ערכה ויופיה; אשרוב העסקן וגם המנהל נשר לא נעדרו. על השולחן עומד מיחם־נחושת ממורק המתיז גצים על המגש שמתחתיו. האדים מתפרצים בשריקה מבעד לנקב שבמכסה; תיון מפיץ ריח חריף של תה אמיתי בחליטתו.
– בואי, רובין, שבי כאן על ידי – מזמין אותה פרץ בסבר פנים אבהי, שופע חיבה.
מנוחה סומק עולה בלחייה. עיניה מתלהטות.
– אילו פצחה האדמה פיה תחתי…
– בואי לכאן, רובין, שבי ליד שוע, אתן כזוג יונים; תמיד יחד. אין רואים אתכן כלל בין הבריות.
מלכה מגישה לאורחות תה, גבישי סוכר ופרוסת לחם, מאפה־בית. הלחם מרוח בריבת־ענבים.
– הנה זאת היא את־חיל – מתפעל נשר; פיו לועס במיצמוץ ובלקיקה את הלחם המרוח ואת פירורי הסוכר; מבטו מופנה בטרוניה כלפי שוע בתו.
– איכפת לי הרבה! שירמוז לו רמיזותיו אל הרוח שבשדה; מחר ואינני. השתגעתי לרקוח מרקחת? היא לועסת בתאבון גובר את פרוסת הלחם ובאצבעה היא מקנחת ומורידה את ניתזי הריבה העסיסית מזויות פיה.
– אכלי, מנוחה, אל תדקדקי בנימוסים. לא תקבלי הלילה שום מזון. המזוה שלנו ריק ומרוקן, לא נשאר אפילו “כזית” לעכברים.
– שוע, שימי לב לדגים, אני יורדת עם הפח אל הסימטה. אינני רוצה בתו של פרץ…
– מה אתן מסתודדות שם? דברו בקול רם ונשמע גם אנו – קורא אשרוב לעבר שתי החברות. הוא שעון אל דלת הארון, לוגם מהכוס ונוגס מהסוכר הנוקשה נגיסות קולניות בשיניו הגדולות והבולטות. בת־צחוק טובה מרחפת על שפתיו.
פרץ קם מאחרי השולחן ומתקרב אל מנוחה. היא ניתרת ממקומה ועומדת על רגליה.
– מה לך שנבהלת, מנוחה? נפחדת כארנבת. אם אצטרך להודיע לך משהו לאן אכתוב? כך, אולי יתחדש משהו בענין בית־הספר; אני נוסע עם נשר ליהודה והמשפחה עולה צפתה להנפש מחומה של טבריה.
– מר נשר יודע את כתובתי. אשהה בימה עד שאקבל הזמנה לעבודה, קולה של מנוחה שנוק. “חולשתה” בימי אבלה קמה לנגד עיניה, הוא זוכר הכל! אוי, טפשה, טפשה! לעולמי עד תעמוד לפניך אותה תמונה, חיה ומייסרת.
היא מעמידה את הכוס על השולחן, מודה לגברת פרץ ולוחצת את ידה של מלכה.
– כבר? את הולכת? – שואלת מלכה – השארי עוד. אשרוב מארגן שיט על הכנרת לכבוד הסיום… – הסיום המוצלח, מצהיל אשרוב את קולו. רבותי, בישליק אחד? – אשרוב פותח את כף ידו הגדולה ומנפנף בה, כמבקש נדבה, ואוסף את הבישליקים מהחבורה. הכל צוחקים.
– מיד אלך לשכור סירה. לאן את גברת רובין?
– שלום, אינני יכולה להשתתף בשיט… ולעצמה היא לוחשת: כיצד מתחמקים ויוצאים מכאן?
שוע מתרוממת ממקומה, נפרדת ומתלוה אל מנוחה.
– השארי, שוע, סעי אתם! רצוני להיות עתה עם עצמי.
– נוּ?! וכי אינני מבינה את שמתרחש שם בתוכך? גם אני אינני להוטה אחר “השייט”.
*
מנוחה גוחנת אל מתחת למיטה וגוררת משם את סלה; הופכת אותו, מנערת מתוכו את האבק ומתבוננת בו בליגלוג ובצער.
– סל זה, שוע, היה חדש כששלחו אותי מהבית. כאן היו שתי לולאות ועתה לא נותרו אלא שרידי הטבעות. הסל נעול היה על שני מנעולים ואת המפתחות השחילו על חוט ותלו בצווארי. בסל שמורים היו פכסמים מתוקים (צנימים) מתובלים בקינמון ועוגת דבש בשביל הסבתא; באניה פתחתי את הסל וכיבדתי בהם את “אחי־לאניה”, הם דאגו לי כל הדרך מאודיסה עד ה“גומריק” (הנמל) ביפו. בתוך כך אוספת מנוחה את חפציה ומתחילה באריזתם. – אל תשכחי משהו, מנוחה. היו לך דברים בארון הקיר; מנוחה פותחת את דלת הארון.
“הטאבקרקה” של סבא מונחת שם עטופה במטפחת־אף אדומה, מפוספסת קוים לבנים. מנוחה לבה נצבט. שוע יוצאת מהחדר. היא מבינה ללבה של חברתה. – תבכה לה בפני עצמה ויוקל לה.
– בואי, שוע, נעלה אל הגג. אני רפויה היום ונמוגה כחמאה בחמה. עצוב לי… אותו העצב שפוקד אותי בכל “מוצאי”: במוצאי שבתות, במוצאי חגים ובכלל עם כל סוף… היתה חגיגה היום; תכונה רבה, טרדות, עמל, חרדה וציפיה… עתה נגמר הכל. נגמר וחסל… כמו החיים…
– חדלי לך, מנוחה, לבכות את הסוף. החיים לפנינו. לאמיתו של דבר גם לי קצת עצוב… לא תארתי לי שתתקפני עצבות משנגיע אל הסיום ואכין עצמי לדרך. מנוחה! פעם דיברת על ה“סוד” שעושה לו כנפים והוא מתפשט במהירות הבזק. צדקת. ואף־על־פי־כן, אני רוצה לגלות לך סוד אחד, החיים במשפחה שלנו; אילו ידעת, מה רב הסבל בביתנו, מנוחה!
– שוע, אל נא, אל תגלי ואל תספרי… כשסיפרת לי הרומנים שלך לא סירבתי לשמש לך “קופת־חיסכון. את מבינה אלה רק זוטות הן; פרודות קטנות; היום עומד להם ערכן, מחר יאבד, כגון בהתחלף הבישליק לפרנק וכדומה. אבל סתרי־לב עמוקים, תהומיים, אינטימיים ש”מתחת לצפרון" כמאמר הבריות, את אלה לא ארצה לשמור בלבי, שאת נותנת אמון בו… אינני רוצה שאת תהפכי לי ביום מן הימים לאויב משתזכרי שאני יודעת את סתרי חייכם… מוטב שלא אדע: מוטב שלא יהא מעיק על נשמתי סוד… שמתבקש להימסר לאחרים כ“סוד”.
– הבינותי – – – אל תחששי, לא אהפך לאויב לך, מנוחה. היתה זו פרשת חיים מיוחדת במינה. אילו אמרו לי כי ביום מן הימים נחיה בצוותא על גג זה בטבריה, הייתי צוחקת. החיים האלה קסמים בידם ולהטוטים…
מחר יפרדו הדרכים שלנו, שוע. את חוזרת אל אמך ואל אחיותיך ואני אל אחותי שלי. שתינו בודדות ומיותמות. מה צפון לנו בעתיד – לאלהים פתרונים!
ירח מלא מכסיף באורו את האופק המזרחי; במערב בורקים הכוכבים.
– לא אוכל לישון; החלומות שבהקיץ מרגשים את רוחי, אומרת מנוחה; חלומות הלילה סיוט הם לפרקים, ואילו הללו שבהקיץ ברשותי הם ואני מגוונת אותם ככל העולה על רוחי.
– חלומות פז לך, מנוחה, ואני אנסה לישון ויהיו החלומות אשר יהיו.
פרק ארבעה־עשר: פרידה 🔗
שעות הבוקר הגדולות.
החדר מרוקן. מזרן מצמר עזים שרוע לרוחבה ולאורכה של המטה רבת המידות; החדר התרווח, כאילו נסוגו הקירות, והתקרה אף היא התרוממה; החלון היחיד שבקיר הדרומי ניבט בחללו הפעור אל הכיפה הלבנה של רבי מאיר בעל הנס, המופזת בשמש הבוקר; הארון שבקיר ריק אף הוא וחללו מפהק פיהוק רחב מבעד לדלתות הקלות, התלויות ברפיון על צירים קטנטנים מוחלדים; צרורותיה של שוע מוטלים, ארוזים ומהודקים היטב, בקרן זוית סמוך לדלת הפתוחה. אויר החדר, שחומו פג בשעות הלילה נתרווח.
מנוחה מתעסקת בסל הקש שלה. נתרפטה לולאתו והיא מנסה להאחיזה במכסה. חוט־משיחה דק בידה, שריד מחבילותיו של נשר, וממנו היא מתקינה בדי־עמל לולאה חדשה שנשחלה בטבעת הקבועה בדופן הקדמי של הסל. לתוך הטבעת היא העבירה כפיסי עץ במקום מנעול. היא מרימה את הסל והמכסה נתלש ממנו. מעתה אין לה למנוחה אלא לחזור אל החבל שלה; היא מקיפה אורכו של הסל, מצליבה את החבל באמצע וכורכת אותו מסביב לרוחבו, ומקצהו היא יוצרת ידית להרים בה את הסל לשאתו.
מפעם לפעם זנה מנוחה עיניה ממראה ההרים שמתעוררים עתה מתרדמת הלילה. הצללים נמוגים, יורדים ונעלמים. שוע ישובה על המטה ומצפה לאביה.
– הראית, שוע, תיקנתי את ידיד נעורי. מסכן; חוליותיו התפקקו לגרמי מטילטולי דרכים. צעיר בא לידי בעוד ריח היער עומד בנצריו. ריחה של תרזה (ליפה) בימי אביב. מנצרים אלו קולעים לעצמם האיכרים את נעלי הלכש הידועות בשם לאַפּטי.
מנוחה עודנה שקועה בסידור סלה; וכדרכה מוחה שוקק הזיות וזכרונות. תמונות מרוסקות צפות ועולות והן נגרפות בזרם האסוציאציה. היא צדה רסיסים מהן ומעלה אותם בפני שוע היושבת דמומה מאחורי גבה.
– כאשר עזבתי את הבית היה הסל חדש; ישר מבית המלאכה אלי. החריקות והמכסה רעננות היו, צעירות, ריחניות, כחריקותיהן של נעלים חדשות גנדרניות. חורף היה אז, שלג כיסה את העירה. קהל רב בא ללוותני בדרכי לארץ־ישראל. הקדמתי ונפרדתי מכל עץ ומכל אבן; מן הרפת ומן הסוכה. קרבתי אל אחותי הקטנה, החולה, לנשקה, אך היא התהפכה על בטנה, השקיעה ראשה בכר והתנכרה אלי. אמרתי שלום לאיבן השומר שנשאר בבית עם הקטנה.
מנוחה שופכת שיחה בקול עמום, כמי שמישן תינוק; האור מתפשט והולך, אך עדיין מקור זכרונותיה לא נדלה. היא ממשיכה וקולה רווי געגועים; ברציף התחנה עמדו מלווים רבים מלבד בני משפחתי. הייתי מכורבלת, ככל השאר, במעיל חורף. נפרדתי מתחנת הרכבת ומהגץ שהדליק מיליארדים של כוכבים, בורקים ורומזים לאור הפנסים… אבא בינתים התחרט… הוא בכה וטען: לאן אני שולח את ה“קינד”? אחותי דינה חיזקה את רוחי ועודדה אותי ברגע האחרון של הפרידה לפני עלותי לרכבת. היא לחשה ואמרה: – אל תשימי לב, סעי, “זאי־אַמענטש” ח־ח־ח; “זאי־אַמענטש” – אך כיצד? רבונו של עולם!
מנוחה מורידה את הסל מעל הכסא ומעמידה אותו סמוך לחבילותיה של שוע. היא רוצה לשבת אל מול פניה של שוע. אך פתע קפא דמה בעורקיה; שטף דיבורה נבלם ונחתך בבת אחת. בושה הציפה את רוחה; לתדהמתה היא רואה את עצמה עומדת לפני שוע כזרה. מסך כבד ואטום חוצץ ביניהן. שוב אין זו שוע, אלא גליד קרח דמום הרובץ בקצה המטה. ידיה משולבות מתחת לשדיה וכפותיהן מונחות ברפיון על בטנה. עיניה הגדולות לטושות לאי־שם ומרוכזות בנקודה סמויה.
– היא לא שמעה כלום מכל שהעליתי בפיטפוטי, תודה לאל מהרהרת מנוחה נוגות, אני כאן “מיותרת”; למעמסה הייתי לה; מה לי כאן ומי לי כאן? שוב אין היא אלא אחת מהחבורה של “הגדולות” שבסמינר. היא חזרה אל סביבתה ואני נותרתי מחוץ למחנה.
נכר קר ממלא את חלל החדר וחוצץ בין שתי הרעות מתמול שלשום.
– האומנם סימנים של איבה נסתרת כאן, שממלאים לבו של אדם משהערה סודותיו לזולתו?! מנוחה טורחת להסביר לעצמה מהו הדבר שנפל ביניהן בבוקר אחרון זה שלהן.
– אילו בא כבר מר נשר הייתי נפרדת ויוצאת אל החאן לבקש תחבורה לימה, – אומרת מנוחה בהיסוס.
– לכי לכי – נענית לה שוע בקול גברי עבה וצרוד. – לכי, אני אמסור לו שלום בשמך.
– רצוני לדבר עמו כדי לברר כמה דברים; אחכה לו בחוץ.
מנוחה יוצאת ומוצאת לה מסתור מהשמש בצלו הקלוש של הקיר המערבי. בינתים מתרוממת השמש והולכת והיא נוגסת קמעה קמעה מן הצל. הצפיה לנשר מכבידה עליה; רוחה נקוטה בה מהתנכרותה הפתאומית והמוזרה של שוע.
– אני מיותרת כאן… מיותרת… היא מתאווה לבכות, אולם מעין הדמעות נסתתם. אל נכון ייפתח בשעה לא רצויה ולא צפויה.
– בואי, שוע, נלך אל האכסניה של שפר, שם השיירה מתאספת ונסע, כנראה בדיליז’נס, נשמע קולו של נשר, בוקע ויוצא מפתח החדר.
– סוף סוף נזכרת לבוא? כבר פקעה סבלנותי.
מנוחה חומקת מאחורי הבית וניגשת, כמתגנבת אל פתח החדר.
– אַ, רובין? עדיין את כאן?
– לא יכולתי לצאת מכאן בלי נטילת ברכת פרידה ממך, מר נשר, אומרת מנוחה בקול שנוק ובתוך כך היא תופסת בידה השמאלית בבית־האחיזה של הסל. היא מושיטה את ימינה לנשר, רוצה להגיד משהו, אולם דמעותיה שמו מחנק בגרונה.
שוע אוספת צרורותיה ומתכוונת לצאת.
– שלום, שוע, תודה…
שוע מושיטה למנוחה את פסת־היד החופשית ומנידה בראשה שלום מאופק ומתנכר.
הדרכים נפרדות; שוע ואביה פניהם אל העיר ומנוחה וסלה בכיוון החאן, אל ימה, אל דינה ואל ה“חדר” שהתרוקן, ואל צלו של סבא.
היא מתנגדת בכיוון החאן. הסל כבד ובית־האחיזה חותך את כף ידה. היא מעבירה אותו מיד ליד חליפות. פתאום ניתקת רצועה מהסנדל והיא מתדלדלת מתוך האבזם. מנוחה מתעכבת ליד הגדר לתקן את סנדלה.
שוע ונשר צועדים בכיוון הפוך, אל העיר פנימה. דיבורם קולני והוא מהדהד בין כותלי הגדרות והחצרות; תלונות, טרוניות וטענות ניתכות מפיה של שוע קצרת־הרוח. נשר מרגיעה ומצטדק לפניה בניחותא. פתאום נזכר במנוחה רובין.
– לאן הלכה רובין? צריך הייתי לומר לה משהו. מביט על סביבותיו ומגלה אותה ליד הגדר.
– מנוחה, אַ רובין, כתרי זעיר. קרא ופנה לצדה. – אנחנו, כלומר אני ופרץ, נוסעים ליהודה. שם ניפגש עם ד"ר רוטוב. עלינו להחליט בעיניני בית־הספר. את, כמובן, בראש דאגותינו. נכתוב לך לימה. היי שלום… להתראות, רובין! – והוא לוחץ בחמימות את ידה המיוזעת.
הפקעת נבקעה, מעין הדמעות נפתח. מנוחה אין בכוחה להוציא הגה מגרונה. היא תופסת בסלה ומתרחקת.
*
השמש מתרוממת; שיירי הצללים נסים. על פני המים זהרורים מרצדים. גלי גלים של אדים מנצנצים על פני המשטח שבין העיר והחאן; האדמה הלוהטת והטרשים מסביב כאילו נמוגים.
בדידות לופת את מנוחה ומדכאה את רוחה. לבדה היא תלושה ופרושה מהמחרוזת המשולשת. מהלכת היא בישימון אין סוף. בחילה לחיים תוקפת אותה. “מן המיצר קראתי יה”, מצטלצל בקרבה קולו העמום של סבא.
– מדוע אין אני שמחה?, שואלת היא את עצמה, סיימתי את שנת ההוראה בבית־הספר ועתה חופשיה אני ומה לי עוד? מה פשר ריקנות זו, ותחושה מרה זאת שמעיקה על נפשי, מה טיבה? נקיפות־לב? יסורי־מצפון? או שמא כפית־טובה? לא נהגתי בשוע כראוי, הייתי צריכה לחבקה ולנשק לה. מה לך שנבהלת מקרירותה. האם לא פטפוטיך הם שגרמו לכך? אוי מנוחה, חכמת־המדרגות! בעצם ידיך הבאת עליך יסורים אלה, ועכשיו את מלקה עצמך.
– אבל לא חטאתי, מנסה היא לרכך את מצפונה; לא הייתי אלא נגררת בזכרונות העבר; כה שוקקות ועירניות היו חויות הפרידה שלי מבית גידולי. חשתי בממש את הקור של ליל הפרידה בתחנת הרכבת.
אַי, מאַמע! איזה מבט, איזה קור! נציב קרח קם והפריד ביני לבין שוע.
– אל תדיני אותה לכף חובה… ודאי זכרונותיך גרמו שגם היא תתהה על עברה שלה. אולי היו אלה געגועים על “החבוב” שלה? נפשה יוצאת אליו; היא משתוקקת לדעת אם עדיין הוא שלה.
תוך כדי שיח־ושיג זה בין שתי המנוחות המקנטרות אשה את רעותה, הביאוה רגליה עד לדרך העגלות. הסל נלבט בידה; קצותיו מכים ברגליה והילוכה אט אט. בסמוך לחאן היא מעמידה את הסל על כותרתה של אבן בזלת, שריד מעמוד עתיק, ונושמת לרווחה.
דממה מנומנמת שרויה בחאן. בירכתים, בקרן זוית חשיכה, נתקלת עינה באתון אפורה. קשורה היא אל טבעת ברזל שבקיר ובלשונה המחוספסת והרירית היא מעלה מתוך ארגז פתותי קש, תבן וקני שבולת־שועל. בשלות ביטחון היא לועסת את מזונה; מעלה גירתה ומזה רירה הצמיג. נחיל זבובים מנקד בשחור את זויות עיניה המאורכות; הבהמה מניעה אפרכסות אזניה לסלק את היצורים הטורדנים. שורש זנבה מתנדנד תנודות מטוטלת, מרים את ציצית השער ומצליף בה חליפות על צלעותיו פעם מימין ופעם משמאל.
– מה טוב חלקך, אתונתי. אוי, מה עזה קנאתי בך! גם בתוכך מתרוצצות אתונותים? גם את מתכתשת עם עצמך?
על הכתלים תלויות פרסות־ברזל חלודות למזל ולברכה; בסמוך לכניסה בולטת טביעה של “חמש־אצבעות” בזפת ובסיד – סגולה בפני עינא־בישא.
מתחת לסבכה שלפני החאן שקט ודממה. קרון בודד נשען על שלשה אופנים עומד זנוח ברחבה.
– הקדמתי או אחרתי? אילמלא סל זה הייתי הולכת לי ברגל. לא תהיה לי אפשרות לנסוע היום. רטט חולף בשדרתה. אנה אשוב ואל מי אפנה ללינת לילה? לא, מוטב שאעמוד כאן כל היום ואצפה להזדמנות כל שהיא.
היא תרה בעיניה אחר צל־צלה של בהמה, של קרון. אוזניה קשובות לכל רישרוש קל. לפתע היא מגלה נקודות שחורות בקפלה הנצרים של הסל.
– מסכן שלי, זיהמו אותך הפרעושים? הזבובים? היא מרטיבה אצבעה ברוק פיה ומגרדת את הנקודות. קמעה־קמעה דעתה מוסחת, המועקה מתמוגגת ורוחה חוזרת להצטהל. היא משיחה עם עצמה: זהו, כנראה, מלבן; יש לו לסל, אורך ורוחב. וגם גובה, מה נפחו? אַ! מנוחה? חבל אין לך סנטימטר. שכחת גיאומטריה, ילדתי. ואם ישובו ויפתחו את הסמינר יהיה עליך להבחן בכל המקצועות, שכחת?
בתוך כך מגיע לאוזניה רישרוש ממקום שלא פיללה; בעיקולה של החומה ההרוסה מתמר ועולה עמוד אבק כחלחל אפור; מעין ערפל שקוף, קל ודק, מתקדם ועולה לעומתה. מנוחה מתוחה למתרחש. ואכן “עמוד הענן” לבדו הולך; אחריו מסתמנים שני ראשים מאורכים, ריתמה, קשת, יצולים ודמות מכורבלת על גבי קרון רועש ומקשקש.
מנוחה תופסת בחטף את בית־האחיזה של הסל ומתיצבת על אם הדרך. היא שומטת את הכפיה מעל ראשה, מאהילה בכף ידה על עיניה וצופיה, לעבר הקרון המתקרב.
– טפרררו! הקרון נעצר, נסוג אחור קמעה ומתקדם ונעמד.
– עלי, בארישניה! אוצ’יטלניצה! (עלמה, מורה)
מנוחה מכירה את בעל־העגלה; התמזל לה מזלה.
־ שלום עליך, אתה לימה או לבית־גן? – אך אין היא מצפה לתשובתו. מניה וביה היא מעלה את הסל מצדו הפתוח של הקרון ודוחפת אותו פנימה; דורכת על סרן האופן, מפשילה את שמלתה הארוכה וקופצת אל תחתית הקרון. היא מושכת אליה את השקים הריקים, המעופרים בעפר חום, ומתישבת עליהם.
הקרון זז. הוא מתנדנד ומקפץ על גבי הרגבים של הדרך. מנוחה פניה אל אחורי הקרון וגבה אל גבו של בעליו.
– “פּוֹרוֹז’ניאקום”? (ריקם) קוראת היא לעברו. אין תשובה. בעל העגלה מכונס בתוך עצמו. עייפות בכל חזותו. ריח מעופש של זיעה קרושה נודף מבגדיו המלוכלכים; כותנתו הכחולה דבוקה אל בשרו. מתוך קרע שלה מבצבצת פלומת שער חומה; דיבלול הקרע מתנופף עם תנודת הקרון כאפרכסת אזנה של עז; בתחתית הקרון מיטלטלים בקישקוש כלי עבודה שונים: מכוש, דקר ומעדר. רגבי־אדמה חומה דבוקים בדפנות.
מנוחה אוספת את רגליה, חובקת את ברכיה בשתי ידיה ומניחה ראשה על תשלובתן של האצבעות. מוטב שאנמנם קצת, הרי אני חסרת שינה וגם רעבה. יצאת את החדר על לבא דריקנא.
היא עוצמת עיניה. תנודות הקרון, צליפות השוט ושעטת פרסות הבהמה מישנות אותה כאילו היתה מיטלטלת בעריסה.
הקרון נגרר אחר הבהמות היגעות; והסל שבקרקעיתו מיטלטל גם הוא עם כל סיבוב. מנוחה עיפותה מתפוגגת קמעה קמעה ושלות־ביטחון משתררת עליה. נים ולא נים היא מקשיבה לשיח שבנפשה. היא פוקחת עיניה כדי לאמוד את המרחק שכבר עברה. הדרך מתפתלת פיתולים איטיים וכבדים ונעלמת מאחורי הטרשים והגבעות שעל שפת הים.
מימין מעל פני אדוות הכינרת מזדהר נהר די נור. הקרון מזדחל ועובר את כנרת הקטנה. דממה בבתים ושקט בחצרות. השערים פתוחים. רחוב מרוקן מפהק בשממונו. ושם מעל לגבעה מתנוססת חצר הקבוצה. הנוף בחליפת גווניו נוסך בה ליאות.
מכאן פונה הקרון ימינה ומתחיל עולה בכבדות. מנוחה עדיין מראה הקסם לנגד עיניה. הים עם ברק הזכוכית המלוטשת שלו; קני־הסוף ושיחי האקליפטוס על חופיו; בתים בודדים של דגניה והמוטור בתוך הביצות.
עלי לבקר שם בסופו של דבר – מהרהרת מנוחה. פחד מה מתעורר בה. שם? האנשים שם עילית שבעילית. אנא, מנוחהלה, היכבדי ושבי בביתך.
– אוי, מאמע, מאמע!… והיא חוזרת ושוקעת בתנומה מרגיעה. הכל זז בינתים וניסוט אל קצהו של הקרון. כלי העבודה מקישים את הקשותיהם הברזליות, ואזניה של מנוחה קולטות את רגושם ואת חריקת הסל שנגרר והולך אל קצהו של הקרון. משפקחה את עיניה נזדרזה להתרומם כדי לתפוס בסל שרובו מחוץ לקרון. לרוע מזלה נעמדו הפרידות במעלה ההר. הקרון נעצר בתנודה חדה אחורנית ומנוחה וסלה נידרדרו על פני הדרך.
– מה לך, בארישניה, קורא בעל־העגלה שהתעורר לפתע מנימנומו. נפצעת, אַ? מה?
– לא כלום, משיבה מנוחה משפל מקומה. היא חוזרת ומעלה את הסל, מזיזה את הדקר ומנסה לחזור ולקפוץ אל מקומה בקרון. משחזרה וישבה היא חשה כאב צורב בברכה הימנית. מעתה שוב לא תוכל לנמנם.
– שליממזל שכמותך – מייסרת היא את עצמה. אל תשקעי בשינה.
הכל ישנים, הוא ישן, את ישנה והבהמות ישנות. לשם יתר בטחון היא תופסת בחבל שניתר מהסל ומשעינה זרועה על מכסהו.
“פורוז’ניאקי”, אותה גלויה מצוירת שקיבלה לפני שעזבה את הבית, עולה בזכרונה: שדה שלג; ישימון לבן רחב ידים, סוסים מושכים מגררות ריקות, מוז’יקים מכורבלים באדרות שער, עורבים אפורים, כלב נובר ומתחפר בערמת שלג, ובמגררה האחרונה מכונס ומקופד במעילו מורה־הכפר ולידו צרור־ספרים. פנים חוורים ניבטים מתוך מטפחת צמר. הוא שקוע בהרהורים ומבטו נוגה. קר לו, קר… כל חזותו אומרת: קר לי! אחד מ“נארודנקים” שירדו אל העם.
מנוחה עוצמת את עיניה כמבקשת לאחוז בתמונת הנוף המתרחק והולך.
– גם אני נשאתי נפשי להיות מורת־כפר; גם אני השתוקקתי ללכת אל העם, ח! אני חוזרת “פורוז’ניאקום”. מה אני ומי אני? אמנם מורה אני, אך מה פעלתי? לא הייתי אלא חורשת תלם ראשון ב“אימניה” שסבא הנחיל לי. חרשת במחרשה ערבית, חריץ דק ולא יותר… עוד רבה העבודה לפניך, מנוחהלה…
בתוך כך הגיע הקרון לראש הגבעה ונעצר. בעל הקרון עור חדש קפץ עליו. כל גופו לובש חיות וערנות.
– השם יודע אותם, צריך למתוח את כל החושים. שבוע ימים עבדתי להם, יקחם האופל; תפסו אותי ואת הבהמות שלי לסוכרא; נשברנו, עיפנו, רעבנו. חושש אני לבל אפול שוב בטלפים שלהם. הוא מאהיל בכפות ידיו על עיניו וסוקר תוך הבעה של פחד וחשד את מרחבי השדה. מנוחה מסייעת לו.
– מה שמו של אותו עץ, שם בדרום, באופק, על הגבעה? – שואלת היא בסקרנות.
– השד יודע; משם באים הבדואים הרצחניים. וואדי פג’אס. הדרך המלבינה יורדת אל מלחמיה.
– אינני רואה נפש חיה. רק סידראות, אל תחשוש.
– מה? לחשוש? אלוהים עמנו! הכל בידו והכל מידו.
– נכן, משיבה מנוחה דרך עידוד. קצרה רוחה להגיע אל המושבה.
החשש לפרידות שלו והחרדה לחירותו מוציאים את בעל־הקרון מאדישותו ומעבירים את התנומה מעיניו. בדחיקת־כתף הוא מנער מעליו את ליאותו. הזיעה קולחת בקילוחים מעורו השעיר ופורצת מבעד לקרעי כותונתו. בתנופה זריזה הוא מסיר את הקאסקט מעל ראשו, מנערו ומקנח את הזיעה מעל מצחו ופניו בכף־ידו הגרומה.
– חם?! אַ, בארישניה? וזה הזקן? היה זה אביך או סבך? גמר כבר, נסתלק? מלכות שמים עליו, נוחו־עדן! ז’לקו, ז’לקו (חבל); את זוכרת, בארישניה, אני הוא שהבאתי לך פתק מהדירקטור שלך.
– כן, כן, בודאי; הכרתיך מיד, תודה לך.
הפרידות עודן עומדות במעלה הגבעה; הן נינוחות מעמל העליה. הן רוקעות רקיעה קלה ברגליהן האחוריות ומתפרקות מנטל “החלולים”. שתן מהביל מתערבב באבק הדק, הזנבות מתרוממים לצדדים וגושי־גללים חמים צונחים אל בין רגלי הבהמות. ריח־רפת, ריח כפר מרענן את רוחה העכורה של מנוחה. היא נועצת מבט במרחבי השדה. הכל כמוש ושדוף, הסלעים מבהיקים בשחור מסנוור; אי־שם בין שיחי העוזרד משתברות קרנים במכיתות זכוכית; האדמה נושמת נשימות כבדות מלוהטות. מנוחה חוזרת ועוצמת את עיניה. היא מחקה את תנועותיו המגושמות של האיכר, שומטת אף היא את הכפיה ומקנחת אחד מכנפותיה את הזיעה מעל מצחה, פניה ואפה. הכפיה הופכת צבע חום אדמדם.
– אוי, מנוחה, מה רבה הזוהמה שעליך. והברך מה יהא עליה?
הקרון זז זיזה מואצת וצוהלת. הדרך מתפתלת בין טרשים, גדמי סדרות ורגבים קרושים. מכאן מתגלה העמק – בקעת ימה. הבהמות הנפושות רוחן טובה עליהן, ריח הכפר מפתה. רפת, אבוס; האח, מה טוב בבית! הזנבות מתנפנפים נפנוף ריתמי הלוך ושוב, תוך צליפה לטפנית על העכוזים המיוזעים; צניפת הנחירים אף היא מיושבת ורגועה.
– נוּ, יפהפיות שלי! שמחות הן לקראת חזירתן הביתה. מה בהמה נשמה לה, האדם לא כלשכן. ואת, מורה, חוזרת אל האברמובים? את מהגרת? אנשים טובים? אַ! את מתאכסנת שם? מהגרים רבים עזבו כבר את ימה, שבו למקומותיהם ויש מהם שעלו לצפת, לטבריה… כך עד ש“אלה” יסתלקו יבואו “המנצחים”; אומרים שיהיה טוב! מה את אומרת? הלא את מלומדת, משכלת! תחילה יהיה טוב, את מבינה? ניפטר מהצרה הזאת, ננשום לרווחה. ואחר כך? מילא “מטאטא חדש”, נחיה ונראה.
מנוחה אינה יוצאת משתיקתה. אוזניה קולטות את פיטפוטו של הסובוטניק – שומר השבת, ועיניה ניזונות ממרחבי השדה. היא מבחינה בראשם של קוצים צהובים־אפורים, יבשים וגרומים, קרקפות תכולות, מבהיקות באורם המלא של צהרי היום.
– אדון, יש כבר טל־רוסה? בחצי חודש אב?
– אַ? טל, רוסה? וודאי יש! בבקרים וטל למה לך?
– כך; ראיתי קוצים מתים מתעוררים לחיים, קמים לתחיה.
– קוצים את אומרת? כאשר יבוא המשיח כל המתים יקומו לתחיה.
הקרון מיטלטל על פני המשעול החוצה את שדה הגורן. תחושה של העדר בטחון חוזרת ואופפת את מנוחה. שוב שומה עליה להתגורר בפינה שאיננה שלה. חודשי הנסיון, זכרון החיים בצוותא עם שוע ונשר חוזרים ומתעוררים. לבה נוקף על אותה שעת פרידה משונה ולא־מובנת.
– נפשו של האדם מחשכים. לעולם לא אדע את אשר התרחש בנפשה של שוע.
– ואת, מנוחה, כלום את יודעת את נפשך שלך? כלום יכולה את להתיר את הסבך בנפשך שלך?
– אוי, מנוחה, הכל מהקיבה. הרעב הוא הוא אבי ההזיות, החלומות, האכזבות.
יהי כן. ואולם מה מקור התאווה, האהבה, השנאה, התחרות והרצון להתבלט?
– הגענו, עלמה! הקרון נעצר לפני שער סגור מימין לדרך. מנוחה גוררת את הסל אחריה ויורדת בכבדות. הרגלים נרדמו. שמלתה מאובקת והברך תפוחה. צולעת היא מתרחקת מהקרון.
– מה? אוּשיבלס, נפגעת? אין דבר! עצם חיה במהרה תעלה בשר. לכל פצע צלקתו.
– שלום לך, אדוני. תודה רבה! – מנוחה משפילה עיניה אל אבני הכביש. היא מושכת את מטענה ועוברת אל צדו השמאלי של הרחוב. פניה אל בית אברמוב.
*
רכונה לצד המטען מתקדמת מנוחה עקב בצד אגודל; כאב הברך מורט עצביה. רוחה מדוכדכת; היא מתקרבת והולכת אל החדר בו חי סבא את ימיו האחרונים.
– וכי מי יאהבני עוד ויפנקני כמוהו? – קובל בה לבה; אין את הוגה אלא בך בלבד. אגואיסטית שכמותך! ואילו הוא?! היכן אתה סבאלה שלי? “מלכות שמים”, אומר הגר. אבל אתה כאן בתוך תוכי, כאן יהא משכנך עד יומי האחרון.
הרחוב טובל באדי חום; שקט ודממה מסביב; תרדמת צהרים נסוכה על הכל. מנוחה הגיעה עד צומת הרחובות. היא עושה כאן אתנחתא קטנה. תינפש, תנגב את הזיעה ותצבור כוח מעט לשוב אל “הבית”. משמאל לדרך מביט כנד לה בית־הכנסת.
– התיתמת, ילדתי? עד מה ארחמך, המסכנה!… רחמיה על עצמה הופכים עד מהרה לאגלי דמעות השמים מחנק בגרונה. מעבירה ידה בלא יודעים אל שערותיה מהמצח עד שורש הצמה. תנועה שגורה של סבא. רטט חולף בגופה.
– מי הוא שעשה זאת? אני או הוא? טפשה, מנוחה, את שוגה באמונות תפלות… הוא איננו עוד. ואת חדלי להתפנק. בדי עמל היא מושכת את הסל במעלה הרחוב; הסל מיטלטל בידה ופוגע אגב כך בברך התפוחה.
היא נכנסת אל הבית דרך החדר האמצעי; נקיון בכל. סדר ודממה. הדלתות פעורות; הרצפות שטופות ועדיין לחלוחיתן עומדת בהן. קרירות ואפלולית משמשות בחדרים בעירבוביה. היא פונה שמאלה אל חדרו של סבא. יורדת מהמפתן. רצפת־הדומינו מקדמת פניה בצחקה מבודחת; מיטתו שעונה על הקיר; כסת גדולה ותפוחה עטופה ציפה לבנה מכובסת. למראשותיה מונחים שני כרים רבי מידות וכבדי משקל. הציפות מקושטות תחרים מעומלנים.
מנוחה מעמידה את הסל ליד תיבות הפניר והשקים הארוזים; עדיין תנוחתם ארעית; עדיין מצפים למשכן של קבע. היא מתיישבת על דרגש העץ, שרגילה לישון עליו. רגליה הבצקות משילות מעליהן אל מתחת לדרגש את הסנדלים המאובקים.
– הנה היא! כאן! אימתי נכנסת? כל הבוקר אני מצפה לבואך!…
דינה סמוקת לחיים, רגושה ורגוזה, מחבקת לאחותה הקטנה, נושקת לה בשקיקה בשפתים. עיניה דוק שקוף מזדהר מקשתן התכולה. היא מעווה פניה ומיד מבליגה על ריגושה.
– כך נכנסת לך ואיש לא ראה אותך? יצאתי לקראתך, עמדתי על “הקרייץ”, אך לא ראיתי כל עגלה באה מהעיר. רציתי לעזור לך בנשיאת הסל. היכן זה התעכבת? הלא אתמול נסגר כבר בית־הספר. חקרתי ודרשתי. ואת לא הזדרזת לחזור. ודאי השתהית אצל חברה מחברותיך ושקעת בפיטפוט.
מנוחה נקוטה ממבול ההאשמות. כעסה גואה בה; אין היא סובלת את החשדות כשלבה טהור; היא משפילה עיניה אל שטיח האריחים ושותקת.
– מלאת את פיך מים? ומה את ממששת בברך? שוב תאונה? הראי לי. אוהו! הו! תפחה כמו בולוצ’קה (לחמניה).
– נפלתי מהעגלה – פולטת מנוחה הברות חנוקות.
– כיצד נופלים, תמהונית שכמותך? שוב שקעת בהזיות? נוּ מילא, טוב שאת כבר פה. בואי לאכול, מסתמא לא אכלת מאז יצאת מכאן. פניך… וחזותך כולה…
מנוחה גוררת את רגלה הנגועה; היא נשענת על כל שבא לידה ונאחזת בכל חפץ שעומד לה בדרכה. וכך היא מגיעה לירכתי החצר, אל פינה חבויה שמאחורי הרפת. שם משתחררת היא מעומסם של “האברים הפנימיים”; ובשובה היא נכנסת לסוכת המחצלות להתקלח. מרועננת היא יושבת אל שולחן־העץ שבמרפסת המטבח.
דינה פורסת מפה בקצה השולחן. – אכלי לחם טרי מהטאבון; תפרתי בבית השוחט. שילמו לי שכרי במעט קמח חיטה ונתח בשר. בשלתי צלי טעים מאד. כל הבוקר אני שומרת על הקדרה. אכלי…
– תני לי את המנה שלי בצלחת נפרדת. – אומרת מנוחה בהסתייגות.
– מה, לא נאה לך לאכול אתי מצלחת אחת? כבר את רוצה להיבדל ממני? כבר גדלת? – דינה, נעלבת, פונה ומביאה צלחת נוספת.
– לא זה, לעולם לא תביני אותי. אני עיפה כל כך; מהבוקר לא בא כזית אוכל אל פי. בנפרד אוכל לי במתינות, לאט לאט, כמו שכתוב “לרגל הצאן”. למה זה אהיה לך למכשול? אכלי לך את שלך כרצונך. באמת, צלי נפלא. מנוחה מפיסה את דעתה של דינה במחמאה.
– טבלי את פתך ברוטב ויבושם לך; שחטו עגל. את הראש נתנו לשוחט. אשת השוחט הפרישה לי חתיכת “שצ’וקה” (לחי). בתחילה מאסתי בנתח זה, אך עתה, הביטי וראי עד מה טעים הצלי.
– מה? אכלתי “לחי חמור חמורותים”?־ מעווה מנוחה פניה בסלידה.
– לא של חמור, של עגל, מתמרמרת דינה, ועדיין את בוחלת באוכל! ברכי על המעט שידי משגת. מי יודע מה צפוי לנו בבא. מספרים, שבלבנון אכלו שתי נשים את בשר ילדיהן.
– בר־ר־ר, למה תפגלי לי את תאבוני?
– נוּ, נוּ די! ריקחתי ריבת־ענבים. אין לך איכרה שלא רקחה ריבה לעצמה. ללא סוכר כמעט. שתי את התה ועל הפרוסה מרחי ריבה. טובה? טעימה? טעימה מאד, לא כן?
אחרי הארוחה חוזרת מנוחה אל החדר.
– תני לי את הסל ואפרק את מטענך, מציעה דינה את עזרתה, ואת שימי את המגבת הרטובה על הברך. כיצד את מתחכמת תמיד לפגוע דוקא ברגליך? “בריה”! מי יכול להתיר את הסבך במשיחה הזאת? למה קלעת ידית מסובכת שכזאת?
– גזרי אותה וחסל! – פוסקת מנוחה.
– לא, לא מקלקלים חבל שכזה. עתידים אנו לארוז את חבילותינו… דינה שולחת במנוחה שאלה אילמת רבת־משמעות. אך עדיין היא מחכה בסבלנות לרגע, שמנוחה תתרצה לספר מעצמה מה הן תוכניותיה לעתיד.
לאחר עמל ויגיעה הותרו סוף סוף החבלים. דינה מריקה את הסל. מנוחה זכר ה“טבאקרקה” מקפיץ אותה מהדרגש.
הניחי, דינה, מתחננת היא. אפרק את הסל בעצמי; כאשר אנוח מעט. אגלי־דמעות גדולות נושרים מעיניה ונופלים על הרצפה.
– מה? סודות? מה החרדה הזאת?
דינה מוציאה את המטפחת האדומה שאמרתה לבנה. ידיה רועדות. היא מגלה בתוכה את תיבת־הטבק. עיניה מתרחבות ופיה מתעוות עיוות של כאב.
– לקחת כל אלה עמך? משתנק קולה – את רוצה בה לעצמך, למזכרת?
שוב חוזרת ומשתלטת הבדידות והיתמות בחיי האחיות. הצער המשותף מאחד אותן.
*
מנוחה ודינה מתייפחות חרש ללא מלים וללא קול. משנבקע מעין הצער הרי הוא נובע בלא הפסק וחושף את המועקה שהצטברה בלבה של כל אחת מהן. דינה נופלת על הכסת הגדולה שבמטתו של סבא ומשקיעה פניה הדמועות בתוך הכר; מנוחה מהפכת פניה כלפי הקיר. היא מבליגה ושוכבת דמומה. עיניה פקוחות אל תוכה פנימה. שם בנבכי נשמתה מכרסם יאוש מר.
– מדוע לא אוכל לבכות עוד, להמיס את המשקע העכור הזה? אין לך הרגעה טובה מן הבכי. הוא מקל את הנטל.
– אך מה טעמו של בכי זה, מנוחה? שתמו כל התקוות? עוד תשוב ותזרח שמש חייך – עולה קול מנחם ממעמקים. קרן זוהרת מבזיקה במחשכים בדמות הכיתה, הילדות ועבודת ההוראה והחינוך. – עוד רבה הדרך לפניך, ילדה! ורחבה עד אין גבול.
דינה נרדמה תוך בכיה ומנוחה חלום והזיה מערפלים את הכרתה. בחדר הגדול, חדר המעבר, התעוררו החיים; מדברים בקול וצוחקים. שועטות רגלים נעולות, ורגלים יחפות טופחות דרך הפתחים הפתוחים. מן המרפסת בא קול קישקושם של כלי השתיה; שותים תה ומלפתים בלחם מרוח בריבת־ענבים. מיצמוץ שפתים, לעיסה קולנית, דיבור מותח – קונטראסט חריף למצב־רוחן של האחיות.
– אי, קומו, לעזאזל. מה לשינה הזאת ביום? הביטו וראו את בנות האצילים הללו! “פריצות”…
אייזיק אברמוב תוקע את ראשו בפתח החדר, גומות צחוק בלחייו; שיניו הבריאות מבהיקות מבין שפתיו המפוסקות.
מנוחה מתרוממת על מרפקה ומורידה את רגלה המחותלת; משפשפת עיניה וצוחקת מבוישת לקראת אייזיק.
– עייפתי, מצטדקת היא. שלום לך, אייזיק, מה שלומך?
אייזיק עובר את הסף ופוסע פסיעה רחבה לעבר מנוחה, שעומדת על רגלה האחת ליד הדרגש. הם מתחבקים ומתנשקים נשיקה קולנית.
– אי, סולדאטקה! (חילת) משדה־הקטל חזרת? כי אכן משול הצבא התורכי לצבא נשים, כוחם תש ככוחה של אשה – מגרגר אייזיק את חכמותיו.
דינה יוצאת מהחדר. היא מסתירה את עיניה הסמוקות. שוטפת אותן במים קרים, מתעודדת וחוזרת אל הקהל שהחל מתאסף.
– אי, אורחת! צוחקת אסתר – עם מי נאבקת, מנוחה? רקדת על הגורן, אַ? חבל שאין עתה גורן, מסתמא רקדת על הגגות בטבריה.
– אסתר, שימי את עיניך בברך שלה. אין רגע בלי פגע. היא נשארה תינוקת כשהיתה: “מיזינקה”, רוטנת דינה, חוששת אני שריסקה את עצמות הברך. הרי אחות את, תבדקי אותה.
– תנוח דעתך, דינה, אילו ריסקה עצמותיה לא היתה צוחקת. מים קרים יפזרו את מקרש הדם. פקע וריד. הכל כשורה, אל דאגה עד החתונה תחלים.
אל החדר נכנס גם האורח הקבוע, השכן חדרמן. הוא נושא את כרסו לפניו ועל פניו פרושה צחקה לגלגנית ערמומית. לעולם דיבורו מתובל בחכמות; הכרת־ערך עצמית ובינה נסוכות על דמותו.
– אי, שלום לך. איפה היית? עבדת? תלשת עדשים? האין ברצונך לקבל עבודה? חבל שאין עכשיו עבודה בשדה.
– היא לימדה בבית־הספר – מסבירה דינה בקורט גאוה והתפארות.
– אַאַ? עסקה ב“קנעלונג”, שמשה מלמדקה, מתחכם חדרמן, קיבלת שכר־לימוד? הבה נערוך משתה־שמנים, בנקט?
דינה גם היא קשובה לתשובתה של מנוחה. עד כה לא עלה כלל בדעתה שמנוחה צריכה לקבל שכר. ובאמת – מדוע לא? חזרה כל כך סחוטה; לא ליקקה שם דבש, עלובה זאת. לבה מתחמץ ממראה פניה הכחושים של אחותה הקטנה.
– שכר עבודה? מקשה מנוחה בתהיה, יותר משלימדתי למדתי בעצמי. מן הדין היה שאני אשלם שכר לימוד.
– או־או! איזו אכספלואטציה! מכריז חדרמן וקורץ לצדה של דינה. דינה מרבה תמיד להתווכח בעניני ניצול, קפיטליזם וסוציאליזם; כל כולה מפוטמת אידיאות רבולוציאוניות. תורה זאת ספגה שם מן “הדיסקוסיות” במעבה היער.
– ומדוע לא ישלמו לך, מנוחה? – אומרת היא בשקט ומציצה בפניה הנבוכים של אחותה.
– נדבר בזה אחר כך – עונה מנוחה בלחישה.
– ה! מנקה ציהנקה! הביטו עליה! חזרת פרופסור, ח־ח־ח.
זאב חיבק את מנוחה במותניה, מגביהה עד לראשו וחותם בפיה מניה וביה נשיקת־אחווה עסיסית.
– משקלה כמשקל “א פערטול עוף” (רבע עוף). מן המוסכמות הוא שהתורה מתישה את הכוחות, מעיר חדרמן ומתרווח על הכסא הוינאי באמצע החדר. אגב, מה לימדת?
– הכל – עונה מנוחה מבוישת ובאי־ביטחון.
– על העצים ועל האבנים?
– לימדתי גם טבע.
– מה? לימדת טבע? את לימדת טבע!? מה לימדת? מיד נבדוק ונראה. – אייזיק קורץ קריצה ערמומית לחדרמן וקופץ בפסיעות רחבות אל החצר. כעבור דקות מספר הוא חוזר ושני חופניו הסגורים צופנים סוד.
– בואי נא הנה, “מורה לטבע”! עליך לקרוא בשם את הזרעים שביד זו. הוא פותח את כף ידו הימנית תחילה. – מה שם קוראים לאלה?
– דגן! עונה מנוחה בהיסוס, מחוירה ומסמיקה חליפות.
– דגן, ח־ח־ח. זרעים אלה יש להם שם. ועכשיו כדי להקל עליך הסתכלי בזרעים שבידי השניה, את מבחינה הבדל כל שהן ביניהם?
הכל סובבים את אייזיק, מסתכלים, מגחכים ושותקים. מנוחה נבוכה. עיניה מפלבלות. היא אינה מעיזה להודות בכשלונה. היא מאמצת מוחה להיזכר בשמות של מיני הדגן.
– אולי כאן חיטה, ואלה שבולת־שועל, – מגמגמת היא מבוישת.
דינה סיכות לה בכפות רגליה. לא ניחא לה לראות את אחותה בכשלונה והריהי פותרת את השאלה מניה־וביה: ־ כאן שיפון, ואלה חיטה.
– אם כן, אני אגיד לכן. הסתכלו היטב בידי הימנית שעורה. השעורה מוארכת ויש לה שפיץ, ובשמאלית חיטה; החטה שמנה ועגולה יותר. הנה אני מערבב את החיטה בשעורה. ועתה בואי, מנוחה, הוציאי מהבליל הזה גרגר אחד של חיטה וגרגר אחד של שעורה.
–אינני רוצה – מכריזה מנוחה ונסוגה אחורנית.
צחוק עליז מתפרץ מפי כל הנוכחים.
– פחדנית! “חייל אינו בורח מהמערכה”.
– הפעם אמנם לא ידעתי ונכשלתי, אך שוב לא אכשל יותר. מכאן ואילך אהיה שקודה על הכרת הצמחים, נודרת מנוחה בפני עצמה.
– אַי, אַגאסט! מקדמת חנה האם את פני מנוחה. כמה רזית וכחשת! לא אכלת? נוּ והחום הזה, והזיעה הזאת! עליך, דינה, לפטמה קצת, תאכל ותשוב לכוחותיה. נוּ, ומה בדבר הפרנסה? שילמו לך?
– עוד לא שילמו. לא ידעתי שמגיע לי תשלום ואיש לא הבטיח לי, עונה מנוחה באי־רצון. שייגמר כבר הסיוט הזה של שכר הלימוד; הכל מדברים בכסף… והעבודה כלשעצמה? איש אינו נותן דעתו עליה. שם בין התלמידות אני משהו, וכאן אני אפס אפסיים. הכל מתלוצצים על חשבוני, והכל מלגלגים עלי.
אל החדר באים שכנים וידידים. יושבים קמעה, משוחחים, שואלים לחדשות העולם ומוסרים חדשות ושמועות קלוטות מהאויר. נכנס ובא גם השכן שממול ועתון ישן בידו.
־ השמעתם? הנה מה שהם, הגרמנים, מספרים. קרב עז התחולל על יד וורדן שבצרפת. הרוגים ופצועים בצבא האמריקאי. בטליונים שלמים נפלו בשבי; תבוסה איומה לבנות־הברית.
־ מה אמרת? שואלת מנוחה נחרדת, תבוסה לצבא האמריקאי?
דמעות פורצות מעיניה לפתע וכפיה רוטטות.
פרק חמישה־עשר: פסיפס 🔗
היום והלילה כמוהם כחוט דק וצמיג. שיני הבוקר נוגסות בו ונתח מן הזמן נושר, ומשנשר הריהו מצטרף אל העבר. נתחי הימים טבועים וגנוזים בהוית הנצח. הימים מצטרפים לשבועות והשבועות לחודשים והזמן שמצטבר מהם חולף עובר ושוקע בתהום הנשיה.
נקף חודש אב וגם אלול כבר הגיע עד למחציתו ומנוחה עדיין מכרסמת את שעות השממון. מצפה לידיעה מכפר־סבא. הצפיה מכלה את עצביה.
דינה סבלנותה פקעה מזמן. פעמים הרבה ניסתה לשדל את מנוחה שתכתוב אל ד"ר רוטוב, מנהל הסמינר.
– לא ייתכן, ששכח את הבטחתו, – מתגוננת מנוחה, ומוצאת לה בכך עילה להימנע מכתיבה. – אין אני יודעת לכתוב ואין אני יודעת לבקש! ביישנית אני.
– כתבי; אני אקרא לפניך את שתכתבי. אם לא תזכירי לו סופו שישכח אותך, פוסקת דינה.
– אחכה עוד שבוע, מחליטה מנוחה ודוחה את הכתיבה לאחר זמן. בינתיים היא מבלה את זמנה בטיולים על פני מורדות־ההר בלוית גדעון הקטן. היא מתבוננת אל שיחי הבתה, אל תפרחת הקוצים ובעיקר היא שקודה ללמוד את זרעיהם השונים של הצמחים. גדעון מהלך אחריה ועדיין הוא מחפש ותר אחר “הסייח הלבן”: איה הוא עתה, מנוחה?
– נחכה עד החורף, גדעלה; יירדו גשמים, ההרים יתכסו דשא־עשב, ואז יופיע ויתגלה הסייח שלנו. בוא נלקט מן הזרעים הללו. אתה רואה את הקופסית הזאת? זהו מין בית־תינוקות. הדלתות נפתחות והתינוקות מתפזרים על פני האדמה. כשירד הגשם וירטיב את הקרקע הם יכו שורשים ויעמדו זקופים וירוקים. יפרחו וגם הם יביאו ילדים.
– כמו אנחנו? כאשר אהיה גדול אהיה גם אני אבא? ואז יהיה לי סייח לבן?
עם הערב־שמש חזרו הביתה. אסתר מקדמת אותם בצחקה רבת־משמעות. היא מרוצה, שמנוחה מעסיקה את הילד הגדול. היא יכולה לעסוק באין מפריע בעבודות שונות. עיני אסתר חבויות בתוך הסדק הצר של עפעפיה; שפתיה דקות וצחוקה מגלה את הרווחים הגדולים שבין שיניה העליונות. פניה מוארכים ובלחייה נקודות חן שחורות.
– נו, מה נשמע גדעון? מצאת כבר, ראית אותו? – גדעון רץ אליה ושם ראשו על ברכיה.
כבכל שעת ערבים מלא החדר אנשים, בני הבית ושכנים. ישובים הם על כל חפץ שמזדמן ביד, ומי שאין לו כסא או שרפרף הריהו שעון אל מזוזת הדלת, או שנאחז במסעד אחד הכסאות. כרגיל משוחחים בענייני היום. מספרים וצוחקים, מתבדחים ומקימים מהומה עליזה. איש נכנס בדברי רעהו ואין שומע אלא דברי עצמו בלבד.
– מה צריך היה גדעון למצוא? מה אבד לו? – שואל חדרמן שאלת תם.
– את “הסייח הלבן”, לא שמעת? – צוחקת אסתר.
בנימין, צעיר האחים, חוזר מבית השכן שמנגד וספר קריאה תחת בית־שחיו. הוא מתישב על סף החדר כשרגליו משוכלות ומניח את הספר על ברכיו. בת־צחוק שוכנת בזויות פיו. הוא מסובב את חצי גופו כלפי הנאספים וזורק לתוך החדר, כמשליך אבן לתוך שלולית:
– מה מקשקשת מנוחה על סייח, שלא היה ולא נברא. שמע לי, גדעון, אני אספר לך סיפור אמת, מעשה שהיה, הסכת ושמע. ותשמע גם מנוחה. לאן נעלמת שם? מה את מסתירה?
מנוחה מתעסקת באוסף שליקטה בשדה. היא תוחבת את הקרקפות היבשות עם הזרעים והקוצים אל מתחת לדרגש. המיון יבוא אחר כך.
– שבי, מנוחה, במקום שאת עומדת, מציע לה זאב שמתפרקד על הרצפה.
– השתזפת קצת, כמו אז, במי תליש העדשים, – מתחכם חדרמן.
– “שחורה אני ונאוה ששזפתני השמש”, מדקלם אלחנן.
– שזופה בודאי ואת השאר שים בכיסך. כלום שיזוף היא צריכה ה“ציהנקה” הזאת? שחורה היא מבטן ומלידה. מגרגר זאב צחוקו מבעד לשפתו המופשלת קמעה.
– נו, די כבר! ספר, בנימין, את הסיפור שלך על הסייח, מתחנן גדעון. גומות־חן טבועות עמוק בלחייו העגולות. הוא כולו קשב.
– בממלכה אחת, במדינה אחת… כך מתחילים? ואולי נכון יותר כך: באחת המושבות קנה לו יהודי סוסה מערבי אחד. סוסה לבנה, צחורה, איך את מספרת, מנוחה?
– ולה זנב לבן כמו עבים בשמים, כמו קצף החלב וקצף הסבון – ממשיך גדעון בהתלהבות.
– כך? זנב יפה לבן היה לה ללא ספק. והיא אז מעוברת. כך: סוס קטן, סייח, לה בבטנה. האיכר, נאמר ששמו פינחס, בחור בן חמש־עשרה התאהב בסוסה. ביום ובלילה הוא שמר עליה. מאכילה במיטב שבולת־השועל ומשקה אותה ממי המעין, מים זכים צלולים.
– אַ גוזמא! היכן מצא מעין? – זורק מישהו.
– “אין מלה מיותרת בשיר”.
– הלאה! נו כבר! – מזרז גדעון באי־סבלנות.
הסוסה לא היתה שקטה היתה מרבה לרקוע בפרסותיה, פוזלת לעבר דלת האורווה. פינחס היה שומר עליה גם בלילות. הוא ישן בעליה, על השחת. ואילו הסוסה מיאנה להתרגל. גם באהבתו של פינחס מאסה. היא התגעגעה על בעליה הקודמים. בקיצור, בלילה אפל אחד ואולי ביום בהיר אחד המליטה הסוסה סייח בן־סוסה. לבן וחמוד גם הוא. וזנבו, נוּ, אתם יודעים, שהעיקר הוא הזנב.
– לבן ומלא שערות – מתקן גדעון.
שמחה הסוסה האם על בנה היפה. ליקקה אותו בלשונה והיניקה אותו מחלבה. וכשגדל הסייח ורגליו נתחזקו לא הקפיד פנחס בשמירה. כסבור היה שהסייח יקשור אותה אל בעליה החדשים, אך לא כאשר חשב כן היה. כשנזדמנה לה שעת כושר, פרצה הסוסה את דלת האורווה, לחשה משהו בשפה סוסית על אוזן בנה והופּ! אל מחוץ לרפת ואל מחוץ לכפר.
– ראה פינחס ונדהם. טפח בידיו על ראשו ו…מרש אחרי הבורחים. יחף, בבגדי עבודה התחיל רודף אחריהם על פני טרשים וקוצים, חצץ ואבק דרכים. הוא אינו גורע עין מלבנת האם ובנה. אך היא מערימה עליו; פעם היא פונה מזרחה ופעם דרומה. ופינחס רודף אחריה ללא הפוגה. הוא בא למאהל בדואי ושואל: ־ הראיתם סוסה לבנה עם סייחה? – כן, עונים לו, היא חלפה על פנינו בדרכה לכפר השכן. וכך הוא טס מכפר לכפר, מאוהל אל צריף, רץ יום ולילה ועוד יום, וביום השני לעת ערב הגיע עד לחצרו של פלח אחד בה מצאו להם הסוסה עם סייחה מקלט. עמדה לה שם הסוסה מתפטמת בשבולת־שועל. ולצדה בנה יונק את חלבה. היא חזרה אל מולדתה והביאה את יוצא־חלציה עמה.
– ומה היה הלאה? ופינחס? – קורא גדעון, בסקרנות גלויה.
– הערבי קיבל את פינחס בסבר פנים יפות, לפי כל חוקי הכנסת אורחים שלהם; האכיל אותו ונתן לו מקום ללון ולהנפש. למחרת החזיר הערבי את העריקים ואת פינחס לדרכם.
– זהו ג’דה, פינחס זה, באש ובמים, גיבור בן־חיל! – מעיר חדרמן.
– גם אני הייתי עושה כך – מתפאר גדעון.
– רק לא באש, בחור – מרמז לו חדרמן באצבע מאימת.
– נו, די, ילדים, בואו לאכול ולישון – אסתר מלטפת ראשו של גדעון ושולחת מבט תוכחה כלפי חדרמן.
בלילה, בחדרן, שואלת מנוחה את דינה לפשר ה“אש”.
– וכי את לא שמעת, שגדעון שיחק על הגורן בגפרורים וכמעט ששרף את כל התבואה? בדרך נס נשרף רק גדיש אחד. אייזיק התפשר עם בעל התבואה, אך גדעון נפגע ואינו ישן במנוחה. חולם חלומות אימה. אסור לדבר על אש במעמדו.
– מחר אלך לכנרת – מוסיפה דינה לאחר שתיקה קצרה – הזמינו אותי לעבוד אצל איכרה אחת. אשאר שם יומים ואולי שלושה ימים. לחם יש בבית. תמצאי מה לאכול. ועד שאשוב תחברי מכתב אל המנהל. אני חושבת שנתחיל למכור מה“רכוש” שלנו: סדין, מגבת או… מה דעתך? צריך להתקיים. ואם לא תזרזי את ענינך והמורטוריום לא יגמר במהרה – אנה אנו באות? – נשוב אל ביתנו. הרי תלית מנעול על הדלת. והוא עדיין ברשותנו. אולי באו בינתים מכתבים מרוסיה והגיע גם כסף…
– אל תשגי בחלומות ואל תדחי יותר…
*
דינה עובדת בכנרת אצל איכרות ולנה עם אמונה ברנד חברתה. מנוחה משתעממת מאפס מעשה.
– אקום ואלך גם אני לכנרת, אך איך אראה את פניה של דינה ואני טרם כתבתי את המכתב? אוי מה קשה הכתיבה!…
היא תולשת דף ממחברת רשימות, כותבת בעפרון שורות אחדות, מוחקת ומתחילה מחדש, ושוב מוחקת ומתחילה וחוזר חלילה.
– לעזאזל ממציא הכתב! רבונו של עולם, למה לי לכתוב? שניהם הבטיחו לדאוג לי ולזכור אותי, אקום ואלך לכפר־סבא. לעולם טובה השיחה פנים אל פנים ממשא ומתן על גבי נייר. – גיבורה שלי, וכי שכחת מבוכתך בשעת פגישתך עם רוטוב? מה מעכב? מהו המעצור ברוחך! שבי וכתבי פשוט כמו שאת מדברת. רק בלי בכי ותחנונים, בלי הכנות יתרות. אין ברירה.
מנוחה תולשת דף אחר מהמחברת והמכתב נכתב מניה וביה. הרעיונות נולדו אחד מתוך השני, שפעו מתוכה בלי מאמץ ובלי מכשול. בטרם חתמה קראה שוב את הכתוב. – עכשיו אוכל לצאת לקראת דינה. אלון אצל אמונה ואשדל אותה לעבור לטבריה. היא תמלא מקומה של קלארה בגן.
מנוחה יוצאת את הבית ועולה בדרך לכנרת. זאב רץ לקראתה, רכון ומתנשף. פניו זועפים ואגרופיו קפוצים.
– לאן את הולכת? – צועק הוא אחריה נחרד.
– אני הולכת לכנרת, דינה שם. מה כל החרדה הזאת?
– השתגעת? שובי הביתה! היא הולכת לכנרת!… – מלגלג הוא כעוס. מסתלק אל החצר ומנוחה ממשיכה לדרכה במורד הרחוב עד שמגיעה אל המגרש שמחוץ למושבה, הגורן. לתמהונה היא מבחינה שם בקבוצה קטנה של גברים כורעים על ברכיהם כדרוכים לקראת משהו. ועדיין אין כל חשד בלבה למשהו. היא מתעכבת לרגע קט ומקיפה במבטה את האופק; במעלה ההר הבחינה בשני בדואים העומדים רכובים על סוסים; הם עטופים עביות חומות וכפיות לבנות לראשם. רובים תלויים להם על כתפיהם. הם נראים כאורבים לעוברים ושבים.
– ועדיין את כאן? ראי מה בידי, אולי תביני סוף סוף.
זאב מוציא מחיקו אקדח “פרבל” ומסתלק. הוא נחפז להצטרף אל “החבורה” להדוף את השודדים מלבוא בשערי המושבה.
– מה הם עושים? מה הם רוצים? – זורקת אחריו מנוחה את שאלתה התמימה.
– טפשה! הם רוצים לשדוד, לחמוס ולהרוג.
מנוחה נבוכה. היא נרכנת אל הקיר ועוקבת אחרי הנעשה בחבורת המגינים. במעלה הרחוב פוסע לו לתומו תימני כחוש, בגיל העמידה; זקנו שחור ולראשו תרבוש מרופט; שק פרוש לו על גבו; הוא צועד שוקט ובוטח בדרך העולה.
אחד מהחבורה נוטש את העמדה המסותרת ומתקרב בזחילה לעבר התימני כדי להזהירו על הסכנה שבדרך. משלא נענה לו התימני, מצביע הוא על הבדואים המשוטטים שם למעלה ועל הנשק שעל כתפם. התימני לועג לסכנה.
– מה יקחו ממני? עני חשוב כמת. לא יגעו בי לרעה. בידי השם אפקיד רוחי, הוא ירחם והוא יחנן. בעזרת השם אגיע בשלום, אללה כרים…
– אם בטוח אתה כל כך בחסדם של הרוצחים הללו, תזהיר לפחות את העוברים בדרך.
– אל תפתח פה לשטן. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!
– ואם אתה מתעקש ללכת קח פתק זה ומסור אותו בכנרת בידי המוכתר. לך לשלום.
מנוחה כל גופה רועד. עיניה מלוות את התימני בחרדה. היא רואה אותו צועד בטוחות עד ראש הגבעה. הנה מתקרבים אליו הבדואים, הם סובבים אותו בסוסיהם. דממה. החבורה המזוינת נועצת עיניה במתרחש שם למעלה. הזמן קופא; הנשימה נעצרת…
– הם נתנו לו לעבור! – פורצת אנחת רווחה מגרונו של אחד המגינים.
– הם פונים עתה לצד וואדי פיג’ס, ימח־שמם…
– בואי, מנוחה, הביתה, אומר זאב ובת־צחוק של הקלה מאירה את פרצופו.
– ודינה? מה יהא עליה? אולי היא בדרך מכנרת? – נחרדת מנוחה.
– אין פחד; כבר הודענו לכנרת, שיעמדו על המשמר ויזהירו כל עובר ושב. אין איש יוצא לדרך כשהשדים עולים משחת.
למחרת מצאו לו לאותו תימני בטנו מפולחת ומעיו מרוטשים.
מנוחה שוב לא יצאה לכנרת. דינה חזרה בעגלת איכר כעבור יומים ובסלה מזונות – שכר עבודתה.
– כתבת את המכתב? שמעת על הרצח? אל תתרוצצי בדרכים לבדך. גם אני שוב לא אלך ברגל לבדי.
– הנה המכתב, קראי. הוא לא שוה?
– שבי והעתיקי ונשלח אותו. נדמה לי שהפניה רכה מדי ־ ־ ־ יתר תקיפות! ומדוע אינך מזכירה את שכר העבודה שחבים לך?
– אנא, הניחי לאותו שכר עלוב, בושה אני להפוך באותו ענין.
– אוי, “זייצ’ע מייחול” שכמותך. לעולם לא תוכלי להסתדר בחיים. אנינת־דעת שכמותך!
*
הלילה חם, האויר דחוס ומעובה עד כדי עצירת נשימה. הבית שרוי בשינה. מחדר המיטות של הזוג בוקעת נחרת עמלים. הילדים מתהפכים על משכבם, גונחים ממלמלים הברות סתומות; בכי עמום של ילד שעקצוהו יתושים, ושוב דממה מרוסקת בנחרות.
מנוחה ישובה על הדרגש. רגליה מקופלות תחתיה. אצבעות ידיה שלובות זו בזו והיא חובקת בהן את ברכיה. פניה המאורכים והכחושים שעונים על הברכים. דעתה מפוזרת עליה והרהוריהם מסתבכים בפלגים פתלתלים. שברירי זכרונות עולים בלי משים מתהום הנשייה. לפתע צץ ועולה פרצופו של הגר ועמו ריח תפל־מעופש הממלא את חללו של החדר; סלידה מתעוררת בה והיא בושה מהרגשתה זאת. גניחה חשאית עולה מקרבה: אוי, מאמע!…
דינה מתרוממת על מרפקה, נושאת ראשה מהכר ומאזינה לרחש מצד הדרגש. היא משפשפת את עיניה להעביר מעליהן את השינה.
– אל מי זה את מדברת שם, מנוחה? מדוע אינך ישנה? – ספק כועסת היא, ספק דואגת.
– מדוע את מצונפת כך? כואב לך משהו?
– צובט משהו סביב הלב – לוחשת מנוחה באנחה. – השינה פרחה ובמקומה באה דמותו של אותו גר וטורדת את המצפון.
– מצפון?! – וכי מה עשה לך? או מה היית צריכה לעשות לו ולא עשית?
– לא נהגתי כשורה כלפיו. לא לחצתי את ידו.
–באמת, חבל! צריכה היית לחבקו ולנשקו; ־ צוחקת דינה ומליטה פיה בכף ידה. – שמעי, מנוחה, אל תתעצלי, קומי ולכי אל המטבח, שם על “הטפצ’ון” מצד שמאל מונחות ככרות הלחם שלנו ובארון שמתחתיו בירכתי האצטבה תמצאי את כד החרס עם המרקחת. מרחי פרוסת־לחם וסעדי לבך ולא יכרסם עוד ולא יצבוט. את פשוט רעבה; כל ימי שהותך בטבריה רעבת.
– לא האוכל הגשמי, המזון הקלוקל המפרנס את המעים, הוא שמתיש את גופי – מהרהרת מנוחה בינה לבין עצמה – הלבטים בעבודה וחוסר הודאות הם הם שמתישים כוחותי.
– לשתי בצק, מחר אעריך אותו בתבניות ואת תאפי בעזרתה של חנה את הלחם בטאבון. למחר הוזמנתי לפוריה. אשהה שם יומיים. תדאגי לעצמך. מדוע אינך זזה? – דינה רוגזה הכבוש גואה.
– אני מתבישת לאכול בלילה, אתקל במשהו ואעיר את ישני־הבית. אני גם חוששת שלא אדע להבחין בין הריבה שלך לשל אסתר.
– אוי בטלנית שכמותך! ואם תקחי כפית ריבה מהכד שאינו שלך האם יתרוששו, חלילה? אסתר אינה מקפידה.
דממה. החדר שרוי באפלולית קלושה. מתוכה עולה קול שינים טוחנות ומיצמוץ קולני.
– אוהו, איזה תיאבון!? ועתה לכי שכבי על צד שמאל כדי למחרת תקומי בצד ימין.
בעמל ובעסק רב, מיוזעת, הכניסה מנוחה בעזרת חנה את התבניות לתוך הטאבון, מצפה לשעת הרדיה שלא תחמיצנה.
הטאבון בנוי לבנים בסמוך לקרקע ליד מרפסת המטבח. חנה מנוסה באפיה והיא המנצחת על העבודה.
– הוציאי את שלך, הנה אלה, שם בצד – נותנת חנה הוראות למנוחה. מנוחה מזדרזת ונרכנת אל מסגרת הברזל המחפה על פי הטאבון. היא תופסת בבריח ומושכת את הדלת, האדים הלוהטים מתפרצים חוצה.
– אי! נכוויתי – פורצת צעקה מפיה.
– לא כך פותחים! ולא היית צריכה להתכופף בשעת הפתיחה. נוּ מילא. סורי הצדה, אני בעצמי ארדה את הלחם. דינה כבר למדה את המלאכה. היא מסתגלת גם לזה. אוי, רבונו של עולם, החיים אינם בדיחה, והאדם חזק הוא מברזל. מה לא עובר עליו? פעם הריהו למעלה במרומי־מרומים, משם משקיף הוא בביטחון על הארץ. ופתאם, דרך הלצה כביכול, טרך והוא מתגלגל אל התהום…
מנוחה מבוישת, נחותה משום חוסר הזריזות שלה. היא מסייעת לחנה להעביר את התבניות ממקום אחד למשנהו. גורפת את האפר ומכסה בו הרמץ שנשאר מהתבן.
– שימי על הכוויה מעט סודה־שתיה, – אומרת חנה. – אין סודה? מרחי בשמן וזרי מעט מלח. או שמא תמצאי מעט תמצית של תה?
– נו, עד החתונה הכל יתרפא!
– הפצעים שלי כולם עתידים להתרפא עד לחתונה, – מחייכת מנוחה בינה לבין עצמה. עד לחתונה של מי?
*
באה חדוה. היא נעמדת ליד המרפסת ואינה נכנסת הביתה.
– בואי, צאי ממחבואך! אין רואים אותך בשום מקום! מדוע אינך באה לבלות בחברה? אין לנו מקום קבוע, אנחנו מתאספים פעם כאן ופעם שם. אחותך נוהגת בך שררה? שומרת עליך? ומה לרגלך שאת צולעת? שוב ברחת, כבאותו לילה אז על הגורן? חי – חי – חי.
עפעפיה על חדוה מצטמדים ואישוני עיניה נחבאים בתוך סדק צר ומוארך. בחרטום נעלה היא מחטטת בעפר שבין אבני המדרכה. וכאילו שלא במתכוון היא מלכסנת עיניה לצד השער הפתוח בחצרו של אלחנן.
– הוא יגמור את החליבה ויצא…
– מדוע אינך נכנסת אליהם?
– אינני מעיזה. את יודעת, עזריאל חזר ליהודה. המסכן. היחסים ביני לבין אלחנן מתהדקים והולכים. מדוע ברחת אז, על הגורן?
– מישהו לחש לי, שאברח. “השטן השיאני” ואברח. אך הוא, השד משחת, התעמר בקרסולי. רגלי פגועות. אין בי שווי משקל… כך! דומה אני לצמח חסר־יציבות ואין אחיזתי אלא בכלונס או בגדר. מכאן תביני מדוע נוהגת בי דינה שררה ואוחזת ברסן “ממלכת־המחסור”.
במורד הרחוב מסתמנות שתי דמויות. מנוחה מצפפת את עיניה ומרכזת את מבטה.
– מה את רואה? מה מושך את תשומת לבך?
– שם למטה עולים ומתקרבים שניים. שניים מטיפוסיו של גורקי, מעין נוודים, עוברי־אורח.
– מי מהשנים מושך את לבך? זה השמן הצולע או חברו? – שואלת חדוה.
– לא ידעתי כלל ששזה צולע, סבורה הייתי שרגלו האחת על המדרכה והשניה על הכביש.
פרק שישה־עשר: הפיקניק 🔗
הכפר שקיקתו מסתיימת עם רדת היום; בחצרות מתקרבת לקיצה החליבה; בהמות־העבודה מובאות למנוחת הלילה אל מתחת למוסך, לאורווה או לרפת; הקרונות מוסעים, אל ירכתי החצר; השערים מוגפים בחריקה חלודה והפשפש שבחומת החצר נבדק בדיקה קפדנית.
בא הלילה – באה מנוחה לאכר ולבהמתו. חיי הרחוב מתעוררים מעתה; יקיצתו עיפה ורדומה; עדיין לא פסק המשא והמתן בין בתי השכנים; שואלים משהו, מחזירים; אגב כך בוחשים כלשהו ברכילות. יש שואל לשלום ילד שחלה, ליטול עצה למורסה שברגל הבהמה. ועם יציאת הכוכבים שוקע ומתעטף הרחוב בדומיה רדומה. הילדים עולים על משכבם וההורים נופשים קמעה על ה“פריסבה” – סטיו שעל יד הבית, במרפסת שלא נגמרה, או על אבן סתם שהובאה לכאן לשמש מרגוע ליגע.
בדיחות־הדעת שבצוותא מפיגה במקצת את העיפות. לבסוף מפהקים, קמים וחוזרים איש לביתו ולמשכבו; יום של עבודה מפרכת מחר, מהנץ החמה עד לשקיעתה.
שקט בביתו של אייזיק אברמוב; כבר מהדהד קילןח רסוק של נחרה בריאה; הילדים ישנים שינה ראשונה, עמוקה, אסתר ישנה אף היא, אך בשנתה היא קשובה לרחש כלשהו במיטות של הפעוטות.
ומנוחה עולה על דרגשה, היא לבדה בחדר. חם ומחניק; דאגה חדשה בליבה וגלים עכורים: צפיתה לתשובה. ציפיה זאת מורטת את עצביה ואת סבלנותה. היא מסתבכת בפקעת שיאן ביכולתה להתירה. מה יהא עליה, באם לא תוזמן לעבודה? מה תעשה באם שכחוה גם שניהם, גם רוטוב וגם נשר?
– מנוחה, מנוחה, לוחש קולו העבה והצרוד של זאב תוך כדי לעיסתו את שיירי ארוחתו. הוא סיים את עבודת־היום אכל בחטיפה, קפץ ויצא את הבית.
– בואי מנוחה “קטטסיה” לטיל, נרכב על סוסים, השגתי סוסה גם לך. מה את מפהקת ומהססת? כלום מה תפסידי? תספיקי לישון. הוא עובר על הסף ונכנס לחדר.
– הבטחתי לדינה “להיות טובה”, צוחקת מנוחה.
– היא איננה?! הרי זה טוב מאוד! בואי! היא לא תדע.
– אתה לוחש בקול רם מדי, “השמועה ממלאה את האדמה”, אתה מעיר את אסתר… על אחריותך זאב.
מנוחה חולפת מבוא הבית לתוך זרועות הלילה. השמים עמוקים וכחולים. והאדמה נושמת נשימתה החמה, רוויה בושמי הכפר.
זאב עוזר למנוחה לעלות על האוכף, הוא מחזיק ברסן והסוסה צועדת אחריו בצעדים כבדים ומתונים.
– אל תפחדי, מנוחה, זאת “קליאצ’ה” שקטה, זקנה “פיגירה”, סחבתי אותה מהחצר של…הוא מסנן את גירגורו מבין שיניו הבריאות באפילת הלילה.
– גזלן, היא עיפה כל־כך; היתה צריכה לנוח, אין לך לב, אין לך “צער־בעלי־חיים”, מקניטה אותו מנוחה מרומו של האוכף. ישיבתה אינה בטוחה ביותר ואף אינה איתנה. רגליה קצרות מרצועת המשוורת, כך שלא יכלה למצוא בה משען וחיזוק בשעת רכיבה.
– אל תחוסי עליה; ועלינו לא חל “צער־בעלי־חיים”? רוצים קצת להתענג בעולם הזה, היא תספיק לנוח, עוד הלילה ארוך.
אל תאיצי אותה במשוורת, היא תבהל ותחדש נעוריה בדהירה שלא תוכלי לעמוד בה.
– השתגעת, זאב, מה אעשה כשהיא תדהר באמת? אמשוך את הרסן? זאב מקצר את הרצועה ומבטח את רגלה במשוורת.
– כך טוב? הנה החברה מתאספים כבר.
זוגות זוגות רוכבים מתקרבים והולכים מתוך אפלולית הרחובות; צחוק חנוק בוקע אל חללו של הלילה מבין הזוגות החבוקים. הסוסים כנועים לתשוקתם של הצעירים; הבחורים מושכים ברסן ומטים את ראשו של הסוס לאשר ישיאנו רצונו.
רוכבים לעבר בית־גן ועולים על הכביש למסחה מתשוטטים ללא כיוון וללא מטרה; הרכיבה כשהיא לעצמה תענוג בה. זאב רוכב מאחורי חנה. אך הנה הוא מטה את סוסתו אחרונית אל שובל השיירה; אין מנוחה מזרזת את ה“קליצ’ה” שלה מחשש דהירה. – את בסדר, רובין? שואלת חנה בצחוק שבנדיבות. זאב דאג לך.
־ לא נפלת עדיין? טוב!
הוא דופק במשוורת בצלעות סוסתו ומתרחק ממנוחה. נשמע פיכפוך מצוואר בקבוק שעובר מיד ליד; ריח יין מתאדה באויר ומגיע עד לנחיריה של מנוחה. מצב־הרוח עולה עם הלגימה. מנוחה מפגרת ברצון הסוסה מרחק רב מאחרי החברה המתעלסת. הסוסה עושה את צרכיה בניחותא ונראה שאין כובד גופה של הרוכבת מכביד עליה ביותר. אפלה מאפירה באופקים; העינים מסתגלת אט אט אל הסביבה הזרה. צלליות של עצי זית נבלטות מתוך רקע כהה; כוכב נושר בשריקה ונעלם בשובלו הנוצץ מאחורי הרכסים.
־ בואי, קליצ’ה עלובה שלי, ונשיג את החבריה; הם מתעלסים שם ואותנו הזקנות שכחו. גמרת לעשות את יציאותיך? הוקל לך? ודאי ודאי! כל יצור חייב למצוא פורקן למצטבר בגופו ובנפשו.
נו, חביבה, חוששת אני למשוך ברצועה הזאת, אין בכוונתי להכאיב לך חלילה. אין אני מתכוונת לתפוס את רסן השלטון עליך. הידה! נתקדם!
מנוחה מרימה את שתי רגליה, הנתונות במשוורת, מגביהה אותן ומכה בהן בצלעות הסוסה. ובתוך כך היא מצמידה את שפתיה ומתיזה התרעה מייראית: נוּ! נוּ! פּוֹשול!
הסוסה מגביהה רגליה האחוריות, מטה את ראשה ימינה, שמאלה וזונקת בדהרה רגוזה אל עבר השיירה. מנוחה אחוזה פחד, נרכנת אל צואר הסוסה ונאחזת באוכף. הדם הולם ברקותיה, לבה פועם פעימות מהירות ומעיניה ניתזות גחליליות. לפתע עמדה הסוסה מתנשפת: היא השיגה את השיירה.
־ ברבו! ברבו! אשת־חיל! איזו דהרה, ממש פרש, לועג מישהו.
־ “פרש בלי ראש”, – זורקת מנוחה ממורמרת את עקיצתה.
החברה מבושמת כל צרכה, ועדיין בקבוקים נשלפים מתוך סל נצרים ארוך ועמוק. הוא קשור לאוכפו של אחד הרוכבים.
־ לגמי, מנוחה, גם את מהבקבוק וגרשי את הפחד מלבך, אומר זאב. מדוע התעכבת? היא לא היתה מפילה אותך, טיפשוּלה, מנחם הוא אותה בקול שנוק. יורדים מהסוסים; זאב עוזר לה לרדת מסוסה שלה. הכל מתכנסים בתוך חדר גדול ומרווח. על רצפת החדר פרושות מחצלאות.
־ צריך להחזיר את הבהמות אומר מישהו; הזקנים ירגישו במעשה שלנו ויעשו בנו שפטים.
סרוחים על הרצפה מתגוללים הבחורים והבחורות; נפרדה החבורה לזוגות־זוגות. בקבוקים עוברים מיד ליד, פקקים נשלפים והיין נמזג מין בשאינו מינו.
מנוחה מצאה לה כסא מתחת לאדנו של חלון; היא התיישבה בקצהו ושילבה רגליה זו בזו. עיניה פקוחות בוהות; היא תוהה למראה שנגלה לה כאן לעיניה. משכבר הגיעו לאזניה סיפורים על “חברה־טרסק” ואף על פי כן לא היה לה מושג מה מתהוה בתוכה; עתה עורר בה המראה המדהים סקרנות מיוחדת והיא נשארה ישובה במקומה. בקרן הזוית המרוחקת, רואה ואינה נראה. עששית הנפט, המפויחת מאירה באור זעום ביותר את הצללים המעובים שעל גבי המחצלות.
היא רואה את זאב לוגם בשקיקה של שכחה מתוך צואר הבקבוק; סימני היין בזוויות פיו; הזיעה מבהיקה על מצחו; עיניו מכווצות, ידו אוחזת בחנה, הוא מחבקה בגזרתה ומושך אותה אליו.
– מזוג, מזוג חבר! מתפרץ קול נוחר צרוד וחנוק. היין מפכפך פוך־פך בתוך בית־הבליעה.
– נשתה כוס של ברכה, עונה קולה של חנה – קול דק ומרוסק. גם היא לוגמת מפי הבקבוק.
– לחיים! לחיי “חברה־טרסק”, מצטרף קול אחר מקרן זוית.
– שתו, חבריה, מי יודע מה הועיד לנו יום המחרת? כל הקולות שרים, במקהלה דיסהרמונית.
– תמות יקברוך, יקברוך! נמשך המזמור הרוסי. – יטמנוך בעפר, כאילו לא היית בעולם, מצטרף ומוסיף מישהו מהסרוחים על הרצפה.
– מזוג – מזוג חבר, אכול ושתה – כי מחר נמות.
זאב חוזר ויוצק מהבקבוק אל תוך גרונו. בכף ידו הוא מוחה את שפתיו וסנטרו. – אם יין לשתות – שואג הוא מתוך החזה, שתה מלוא הפה והשפם. אי, מנוחה, מה את יושבת שם בקרן זוית, כאבל בין חתנים? פכחית את עדיין? לא ייתכן! בואי, שתי גם את! עיניו מעולפות שכחה מעורפלת. “פוכורוניט”, יקברו, יקברו! מושך הוא בזמר מזייף. הוא מחבק את חנה ומתגלגל עימה על השטיח.
– אוי, מנוחה, צועקת חנה מבושמת, צאי מכאן אין לך כאן בן־זוג. מה לך כאן? עודך פיכחת? אוי, לכי לך, עוברת היא לתחנונים.
מפינה אפלה אחרת, בוקע קולו של גבר צעיר – שלחי אותה, שלחי! היא תשלח בנו את חיצי ביקורתה… אין היא שיכורה… דעתה צלולה…
משכבר נלחמה מנוחה בעצמה, מה לעשות: תקום ותצא – ירגישו בה; יעלבו. תשב מן הצד ותסתכל בתעלולים – שוב יעלבו. ואף על פי כן עדיין אינה מעיזה להתרומם ולצאת מגורשת ועלובה.
שוב בוקע קולם של השיכורים: ־ תמות יקברוך כאן – נשיקה; ־ יטמנוך כאן – חיבוק; ומשהכירה מנוחה שמציאותה נשכחה, קמה ונשתלפה בחשאי מתוך החדר. וכדי שלא ירגישו בצאתה טופפת היא בסמוך לקיר, מגיעה אל סולם־עץ מרווח־שלבים וממנו אל מעקה־עץ רעוע מתנועע.
מתחת למדרגות עומד “אחד” המתעלסים והופך את קרביו. בקולי קולות הוא פולט את היין וכל שאכל בימי חייו… – יקברוך… משמיע הוא בין קיא לקיא. אתערותא דלתתא! אַ? זאת את?… ברגל כושלת הוא חוזר ועולה מתרונן בסולם המדרגות; לחיים! לעלית הנשמה.
– “אל מלא רחמים” – נשמע צחוקו של שיכור.
– מזוג – מזוג!… יקברוך… דלתתא… דלתתא!
מנוחה אפופה חשכת הלילה. היא עוצמת עיניה ופוקחת אותן לקבוע מקומה במושבה. מתקדמת כלשהו ופוקחת אותן כדי להתמקם ברחוב. לפניה חצר מוכרת. מכאן היא נגררת ברוח כבדה אל חדרה.
בחדרה של אסתר דולקת עששית נפט. לרוע המזל נתקלת מנוחה באסתר שיוצאת מהמטבח וכוס מים בידה.
־ אַ?! זאת את, מנוחה! כל כך מאוחר? מאין את? אינך בגילופין? קולם של השיכורים מדיר שינה מעינינו. נוּ, נוּ, כלום לא יקומו מחר לעבודה?
אסתר נעלמת בחדר המטות.
– “אכן נודע הדבר”, מחר ידע כל הכפר, ודינה תתן לי את המגיע לי.
מנוחה עולה על הדרגש, אך השינה רחקה ממנה. המשא ומתן בינה לבין עצמה קם ועולה בכל חריפותו; המנתח הנפשי משחיז את איזמלו. – לא היית צריכה להתפתות. אוי לאותה בושה. כלום לא יכולת להסתלק משם בטרם יגרשוך? אני הייתי הפיכחת היחידה, צלולת־הדעת האחת בין המבושמים.
– וכי לא היית רוצה גם את להתגולל כמותם ולהתבשם עד שכחת החושים? אל נא תתעטפי באיצטלה של צניעות ואיסטניסות… אכן הייתי רוצה להיות חבוקה ונשוקה גם אני, אך לא בפה מסריח מיין,זב רוק של שיכור; נכון, אני משתוקקת להיות אהובה, נפשי מלאה ערגת אהבה, מאד עורגת לאהוב, אך חפצתי באהבה בעינים פקוחות ובדעה צלולה.
– מנוחה, הוציאי מראשך את החלום הזה. אין אוהבים בחורות שכמותך…
– גם אשה מכוערת כמוני יודעת לאהוב… גניחה מתפרצת מתוך נפשה. אוי, לאהוב! היא שולחת ידיה על חזה וחובקת עצמה בכל עוז.
נקוטה ונעלבת היא מתכנסת בשינה.
פרק שבעה־עשר: הבשורה 🔗
הלילה נאסף אל לילות העבר ונבלע בנצח; ובמזרח כבר התחילה מפציעה אלומת זוהר, שטאטאה את אחרוני הכוכבים; מקהלת הצפרים מסיימת את תפילת השחרית והאדם והבהמה התחילו יוצאים לעמל היום.
רגלים יחפות מדשדשות בבית ובמרפסת; קולות עמומים, חשאים, נישאים בדממת חללו של הבוקר. הקשות, הלמות פטיש, קול כתישה במכתש… החיים התחילו זורמים באפיקם הרגיל.
מנוחה עדיין שרויה בשינה; היא חבוקה בזרועותיה שלה עצמה; היא סוחטת מעסיס החיים הלזה את טיפותיו האחרונות שבטרם יקיצה; קרן־אור שובבנית מפזזת על מצחה, על אפה, על עיניה ועל שערה. היא אוצלת גוונים לחלומה. הקשתו של העלי הופכת לעינבל בפעמון בית־הספר: ־ צליל – צליל – צליל… מנוחה מחישה צעדיה, אך האויר מעובה ואין היא יכולה להמשיך את דרכה: נד חוסמה. היא שמה ידיה במתניה, מתכופפת לתנופה, מתרוממת ובזניקה היא עוברת מעל למכשול וצונחת בחצר־בית־הספר. התלמידות מקיפות אותה בצהלה ובשמחה, כמקהלת צפורים, מתגודדות סביבה ואינן זזות ממקומן. היא פוקדת: ־ להסתדר, לה־ס־ת־דר: והללו אינן נשמעות. הברות יוצאות מגרונה, היא מדברת, אך קולה לא נשמע. והתלמידות מרקדות ומפזזות סביבה, היא רואה את פניהן, מכירה אותן וקוראה להן בשמן: ־ רבקלי, רחלי, מלכהלי, ואינן נענות. בתוך כך סולטנה מתפצלת לסולטנות אחדות ומנוחה אינה יכולה ללכדן לאגודה אחת; ־ “כעדשים בשדה” מהרהרת היא; להס־ת־דר! משווע הלב. כף־יד רכה וחמה מושמת בתוך כף־ידה שלה. היא רואה את רחל דהאן. עיניה זוהרות משמחה; תלתל עיקש זע במצחה; ריח נפט מגרה את נחיריה. מדוע לא שטפה את השער בחומץ? – חולף הרהור. מנוחה שולחת ידה אל תלתל “הנחושת” של רחל, אך אצבעותיה נצרבות והיא שומטת את היד, היא אומרת לעצמה: ־ הרי “זה חלום”!
מנוחה מתהפכת לצדה השני; היא מקפלת את זרועה הימנית ומניחה עליה את ערפה. עדיין היא נים ולא נים. מתקוה להמשיך בחלום היא מצמידה את עפעפיה, אך שוב אין חלום. היא פוקחת את עיניה.
אמש צנחה על הכר במרירות. בא החלום וטרד מהכרתה את המשקע העכור. אור מסנוור חדר לנפשה. נפתחו החלונות והאויר הצח טאטא את האדים המרעילים; מועקתה נעלמה כלא היתה.
– בשורה טובה, מנוחה! – חלום זה מבשר לך את מלכותו של יוסף. היא שומטת את הסדין מעליה, עוצמת את עיניה וחוזרת ומחיה את החלום: בית־הספר! בית־הספר! לבה מתפעם בה מן התקוה הגדולה לשוב אל ההוראה. זוהרת היא מתחילה את יומה. לובשת בחטף את שמלת־הבית ומזדרזת אל החצר, חוזרת ופותחת את דלת המטבח; מוציאה את הכירה הקטנה אל המרפסת ומשיבה מעל הגחלים העוממות את האפר: “כופח” ־ מזדקרת לה המלה.
– זהו נשר שנתן דעתו עלי. היכן המחברת בכריכה הכחולה?… צריך להתכונן… היום, עוד היום אקבל את צוו ההתיצבות…
אסתר שהשכימה עם שחר, חוזרת למשכבה עד שיקומו שני בניה הקטנים. מנוחה “שופתת” את הקומקום על ה“כופח” וחוזרת אל החדר. היא מוציאה את מחברותיה ואת ספרי־הלימוד שלה מארגז־עץ; מעיינת במחברת ומעלה משם מלים בודדות: ־ “שורים כביסה” מזדקרת לעיניה. – כרגיל. היום הוא יום כביסה לדינה. אכבס אני את הכל בטרם תחזור דינה מפוריה. עלי להיות מוכנה.
היא מורידה את הסדינים ואת הציפיות ומדשדשת יחפה אל החצר; שם היא שורה בגיגית את הלבנים; חוזרת אל החדר ומוציאה לחצר את המצעים ממיטתו של סבא ומדרגשה. – יתאווררו בינתים עד שאשטוף את הריצפה, אומרת היא לעצמה. אוי! המים “הרתיחו”! אסעד את הלב בטרם יבואו… היא מוזגת כוס תה, פורסת פרוסה עבה מלחמה ונרכנת אל האצטבה להוציא את הכד עם הריבה. לצערה היא מוצאת שם את כדה של אסתר.
– אמש מרחתי את הפרוסה שלי בריבה של אסתר, מייסרת היא עצמה, צריך להיגמל מההרגל הזה ללעוס בלילה. די! ואיה איפוא הכד של דינה? היא מרגילה עיניה אל האפלולית שבמטבח. בסמוך לככרות הלחם היא מגלה את הכד. לא נשאר מהריבה אלא בדפנות.
– לא אמרח את הפת, אשאיר את המעט לדינה. אני שרוקנתי אותו!…אני די לי בשמחה שמתרוננת בתוכי; די בה להשביעני ולמתיק את חיי! היא שותה את התה החם בפרוסת לחם טריה וטעימה. מחשבותיה מרוכזות בעבודות שעליה לבצע עד שוב אחותה.
– אי, מנוחה! מה לך שהקדמת היום? לא סעדת בלילה?! – הבראת מאז שבאת מטבריה. זה מן הריבה!? ומדוע את אוכלת לחם “פוסטניי”, לחם צום?
אסתר יוצאת מחדרה בכותנת הלילה.
– אתה נוסע? כבר? תאכל משהו? ותוך כך היא מלכסנת עיניה לעבר מנוחה: ־ מה את שותה נא “פוכמליה” (התפכחות משכרות)? מה יום מיומים? מה התחרצת כל כך?
– אסתר, אחזור לעת־ערב ואם אתמהמה אל תדאגי לי. אנחנו בשנים; גם חדרמן נוסע אתי. ובטבריה יצטרפו אלינו גם אחרים מהחבורה. הקדמת היום.
– כתשתי את השעורה הקלויה לקפה ונרדמתי. אומרת אסתר; לא אשכב עוד, החברה משוחחים שם במיטות. להתראות, אייזיק! בהצלחה! יערכו לכם כירה אצל השיך!?
– זאב לא יצא היום לעבודה; הוא חזר עם בוקר שיכור כלוט, לא הבדיל בין ימינו לשמאלו, צוחקת אסתר. את חזרת יותר מוקדם. שמעתי את גישושיך במטבח. היית רעבה? והפיקניק? לא השתתפת בו?
– את מכבסת היום אסתר? אוכל לתלות את הכביסה שלי על החבל? “מוטב למחות את הפיקניק מזכרוני”. היום יום שמחה לי, יום הבשורה.
היא שופכת את המים החמים אל הגיגית וחוזרת ושופתת קומקום אחר; נכנסת לחדר עם דלי מים ועם קרע של שק מרופט.
– חבל שאינני יכולה לשפוך את המים על הרצפה בגלל החבילות שלנו; קרוב היום, קרוב מאד וכל המטען יוסע מכאן, מתרוננת התקוה בלבה.
מנוחה רכונה ושפופה על הרצפה; היא יוצקת קילוחי מים וטובלת את רגליה היחפות בשלוליות הקרירות.
– טיופּ – טיופּ, משקשקות רגליה במחול עליז; כל גופה אומר שירה… “החלומות לא שוא ידברו”, מהרהרת היא; ושמחה זאת שממלאה את הויתה תקותה בה; פיענוחו של החלום – הבשורה!…
– צריך לבשל משהו, צץ רעיון במוחה, היא שוטפת חצי כוס בורגול אל תוך קדרת חרס, יוצקת מים, מלח ומעט שמן. – יהיה לנו מרק־בורגול, דינה ודאי תחזור רעבה;
– מה? את מקדימה את “ערב־השבת”? מה היום? שואלת חנה; טוב את עושה, מנוחה, שאת עוזרת לדינה. מתי את חוזרת לעבודה שלך, אל הקנאלונג? אל החדר?
– בקרוב, עונה מנוחה בוטחת ומאמינה: היא מכניסה את האמבט הקטן אל המקלחת שמאחורי המחצלות, פותחת את הברז ומזרימה קילוח מים חזק.
שירה עליזה, פזמונים רוסיים, מתפרצת מגרונה של מנוחה.
– אוי ואבוי לי! הבורגול, המרק!… בנס שלא התפחם. מילא תהיה דיסה, ומוסיפה נטלה מים.
– מנוחה, מנוחה! המים זורמים על פני כל החצר, לא סגרת את הברז! קובלת ומתריעה חנה; ־ בוץ ורפש; והמים!? המים אינם כאן בשפע… גם זה מקום מבורך הוא, רבונו של עולם. “זכלוסטיה” – פינה נידחת שכזאת, אפילו מים אין להם במידה מספקת.
– שכחתי את הקדרה על האש, רצתי להציל את התבשיל ובזבזתי מים. – מצטדקת מנוחה בקול של צער ואשמה.
מנוחה תולה את הכביסה על החבל. מעין שירתה נסתתם, הכשלונות הקטנים הללו העכירו אותה. שמלתה נרטבה מהכביסה ומשטיפת הרצפה; היא פושטת אותה וחוזרת וטובלת אותה במי הסבון שבגיגית.
– אקח אותה איתי לטבריה. אלבש אותה בבית – “איזה בית”?
– אוי דינה, דינה! הלואי ומצאת לך “תכלית” בחיים; “וליוּבויענזיך”(להתאהב) עולה קולו של סבא.
– ואולי תיכנס לקבוצת כנרת?
– נראה, מנוחה, אל נא בחיפזון, הזמן יעשה את שלו.
– איזו אש, איזה חום בבורגול! היא שואבת בתרוד קמצוץ דיסה מהקדרה נופחת ומצננת.
– אוכל דיסה בלחם. היא פורסת מן הלחם ומורחת עליה כף דיסה. “נהמא בנהמא”?… מה פירושו של זה? מי אמרו? כנראה נשר הוא המלחש לי את רובי תורתו. מסתמא רשום המאמר במחברתי. מדוע צץ פתאום ה“נהמא בנהמא” זה בזכרון? ברי ל שהוא כתב וענה על מכתבי.
– מה הבטחון הזה, מנוחה, שהתשובה תהיה חיובית?
– אל תחטטי ואל תבלבלי עלי שמחתי…
– א־בריה שכזאת! איך הספקת לעשות את כל העבודה “הגנרלית” הזאת? משתוממת אסתר; דינה לא תאמין; היא חושבת, שבלעדיה לא תמצאי ידיך ורגליך; לעולם לא תוכלי לעמוד ברשות עצמך. אך הגידי, מה ההכנות הללו היום? את מכינה עצמך לדרך?
– כבר אלול מתקרב לקיצו; עלי להיות מוכנה לקריאה; בכל שעה יכולים לקרוא לי לשוב לעבודה… די, מספיק להתבטל.
– מדוע אינך אוכלת ליד השולחן? את חוטפת מכל הבא ביד, אומרת חנה, וצונחת לכסא הראשון שנזדמן לה.
– רצית לבשל מרק־בורגול. בשל הכביסה הסמיך המרק והפך לדיסה. הוספתי מים וגם הם נסתפגו ושוב אין זה לא מרק ולא דיסה – מלגלגת מנוחה על עצמה. תשוב דינה העיפה ולא תמצא צלחת מרק.
– בשלי מרק מעדשים, מיעצת אסתר; קחי חצי כוס עדשים משלי, אם לא מצאת אצל דינה. בררי היטב; העדשים החצץ מרובה בהן על העדשים. השתמשי בכירים שלי. היום אינני מטפלת באוכל, הרי אייזיק נסע מטעם ועד ההגירה לעבר־הירדן אל השיך לקנות חיטה – מסבירה אסתר… ולא יחזור ללינה? מתריעה האם. הנסיעות הללו מעבירות אותי על דעתי. אין רוחי שקטה, כשהוא מסתובב בין הבדואים. למה לו כל ההתעסקות הזאת? המעטה העבודה בבית, שהוא מוסיף ומעמיס עליו דאגות וטרדות של הכלל?… “סידי דא נע ריפייסה” אומר הגוי. והצדק עמו (התכבד ושב בביתך).
– אל תדאגי, אמא. אי אפשר להתעלם מצרת הכלל בימים טרופים אלה. כל מי שבידו לעזור – חייב לעזור. ביהודה רעבים ללחם, והסוף הנכסף מי ישורנו.
– אוי! אוי! ישמרנו האלהים. מנוחה. את השמן צקי מיד מששפתת את הקדירה על האש; השגיחי שלא יגלוש עם הרתיחה הראשונה. אל תכסי את הקדירה. אני מלמדת את האחרים ובעצמי מסיחה דעתי תדיר והמרק גולש ומכבה לי את האש… דינה בפוריה? מה יהיה התכלית? בחורה כזאת, כל המעלות; נדמה לי, שאין בה מום, חלילה, ולא מזדמן לה שידוך. הזקן, עליו השלום, לא זכה לראות נחת. התייסר המסכן! לא פעם הביע רצונו לראותה תחת החופה… חנה מתנשפת ומקנחת מעל פניה את הזיעה.
– האם עוד מישהו מזיע כמוני? נשמתי יוצאת חלילה, עם הזיעה. אצלנו לא הניחו לבת־ישראל שתזדקן בבתוליה; לא היו “פארזעסינע מיידלך”(בתולות זקנות). במודה הישנה הכל נזדקקו לשדכן. הוא שזיווג את הזיווגים. והיום, בעולם החדש, חיזורים ורומאנים והשד יודע מה!… קובלת חנה בפני עצמה.
– כלום לא היו אז זיווגים לא מוצלחים? – תוהה אסתר.
– היו והיו: אלא שהחיים אחר כך…נו נו… הכל בידי שמים. לא בשדכן יש לתלות את הקולר. יש “זיווג־אמת” מן השמים ויש שטועים… יש מזל ויש שלים מזל… וסוניה שלנו מה עלה לה? אנחה קשה מתפרצת מליבה, אבל מה שייך? הגוי אומר: ־ “כלום מפחד הזאב לא תצא ליער”?
– צריך אדם לנסות מזלו. “עת לכל חפץ”; אסור להחמיץ את השנים הטובות… – מסיימת חנה.
– מדוע את קובלת בפנינו ואינך פונה לפי הכתובת הנכונה – אל דינה? – שואלת אסתר.
– אל דינה?! היא תשרוף אותי בהבל פיה. “שידוך”? מוקצה מחמת מיאוס…
מנוחה שקועה בתבשיל העדשים. כפעם בפעם היא טועמת מן המרק. ובכך היא משקיטה את רעבונה. את הרמץ באפר היא מכסה ואת הקדירה היא עוטפת במגבת קפולה שמונה לקיים בה את חומה.
– ועתה אל הארגז, מנוחה. הידה! אל הרשימות, ילדתי. כמוני כרחל דהאן, עוד מעט אשוב ואטבול ב“יין האפרסמון” שבעבודה. וליבה מתרונן בה מחדש.
מנוחה יוצאת מדי פעם אל הדרך, סוככת בידיה לראות אם דינה חוזרת. הרחוב דמום ומשומם. עדיין לא חזרה; התצא ברגל לבדה? נחרד בה ליבה לזכר התימני שנרצח על אם הדרך. היא חוזרת אל החדר ומשתטחת על הדרגש. אנפש קצת מעמל היום; ואולי תחטפני תנומה קלה.
מנוחה חרדתה לא פגה והיא קופצת ויוצאת החוצה; מישהו מקפיץ אותה ומדיר את שלותה; היא יורדת בכיוון הגורן. מרחוק היא רואה את דינה העם סל הנצלים בזרועה. דינה סמוקת לחיים, מצטחקת; היא שמחה לראות שדעתה של מנוחה נתונה עליה; צמות הזהב כרוכות לה מסביב לקדקודה ככתר; הכפיה שמוטה לה על כתפה.
– מה לך שיצאת בחום הצהרים אל הגורן? – נוזפת בה דינה, מתעלמת מחיבתה של “הקטנה”.
– באת ברגל מפוריה, לבדך? הרי החלטנו שלא להלך בדרכים מאז מקרה הרצח!
– אל תציצי לתוך הסל, הוא ריק. עבדתי הפעם אצל איכרה אמידה. היא הלינה אותי בביתה, האכילה במיטב מאכליה ורצתה לשלם לי שכרי במזונות: קמח גריסים וכיוצא, אך אני ביקשתי ממנה כסף מזומן. כאן בממחטה הבישליקים שהרווחתי, הקמח והגריסים אני לוקחת בהקפה אצל אייזיק; אשלם לו את כל החובות בבוא היום. הן נכנסות אל הבית.
– מתי? אחר “המורטוריום”? – שואלת מנוחה בצחוק. כל־כולם דוחים חובותיהם לאחר המורטוריום.
– מה קרה לך, מנוחה? – מה הנקיון הזה? ערב פסח היום או ערב חג? ואולי קיבלת בשורה כלשהי? – שואלת דינה ומעבירה עיני ביקורת על מעשיה של מנוחה.
– חלמתי חלום טוב! מגלה מנוחה צפונותיה. חלמתי שאני בבית־הספר. ראיתי את כל הילדות שלי. הן שמחו כל כך!…
– וזוהי סיבת שמחתך? החלום? שמחת־החג שקפצה עליך בשל החלום היא? מלגלגת דינה ומשילה מרגליה את נעליה המאובקות. חסתי על גרבי הפילדקוס שלי, ותקעתי את הרגלים היחפות בנעלים ומלאתי אותן עפר דק. אוי, האצבעות שלי! דבקו העלובות זו בזו.
– לכי למקום הצנוע, התקלחי והחליפי שמלתך. אני אעורר בינתים את הגחלים ואערוך את השולחן. בישלתי מרק־עדשים ודיסת בורגול. מנוחה הנמיכה קולה ודיבורה מהוסס, צר לה על האכזבה שגרמה לדינה, במקום מכתב היא מגישה לה “חלום”.
– מה לביזבוז הזה? גם מרק וגם דיסה? והכל בזכות החלום? שאת בעלת חלומות הרי ידעתי משכבר.
דינה, מרועננת ומרוצה, מתישבת בראש השולחן; מנוחה מביאה בהיסוס־מה את המרק; מתוחה היא מלוה את הכף שביד אחותה מצפה לוות דעתה. דינה לוגמת בתאבון ולועסת את הלחם במיצמוץ שפתים.
– הלום לא התפחם? ומה הכויה הזאת בזרועך השמאלית? זה מהטאבון?
– אבל מה טעמו של המרק? את אוכלת ואינך אומרת דבר, מתמרמרת מנוחה.
– טוב, טעים מאד. אלמלא היה טוב הייתי אומרת. את מחכה למחמאות? שבעתי, נשתה כוס תה ואת הדיסה נחסוך לארוחת־הערב. את רעבה עדיין? – שואלת דינה, אחוזת תנומה מרוב עייפת.
– הריבה בכד שלך נגמרה ואני לא ידעתי, הרגלת אותי לסעוד את הלב בלילות ואני מורחת פיתי בריבה של אסתר ואיני מבחינה.
– ומה בכך? בשל כך רוצה לבכות? גם זה ענין?
– ליבי נוקפני על כך, אייזיק התלוצץ היום על חשבוני ואמר: – “הבראת מריבת הענבים, שאת אוכלת בלילות”. דעי לך, שלעולם לא אוכל ריבת־ענבים; טעמו יעמוד לי לעד…
– אל תבכי! – צוחקת דינה. אני עיפה מהדרך. מפוריה נסעתי עם האיכר עד השתלבות הדרכים. ומשהגעתי לשיפולי הגבעה, ירדתי מהעגלה והלכתי ברגל. אמנם חם היה, אבל הדרך יפה וטוב לי כשאני לבדי, אני מהלכת ושרה לי בקול. האחיות נכנסות אל החדר.
– בואי נשכב על הרצפה; נפרוש את השמיכה העבה: ־ את מסכימה, מנוחה?
דמות סבא מוטלת על הרצפה מצטיירת בפני מנוחה. צמרמורת בחוליותיה.
– לא, דינה, אל תשכבי כאן. אני… אני רואה את הגויה… מוטב שאתקפד על הדרגש. מנוחה חובקת את רגליה הצמודות, מניחה פניה על הברכים ומתיפחת חרש,
– נו, די! אשכב במטה. הרצפה כל כך נקיה. כל אריח מבהיק בנקיונו. קריר ונעים, אבל את רגישה ואנינת דעת כל כך. פשוט “פלקסה”, בכיינית. והאמונות התפלות שלך, החלומות ונבואות־הלב הללו…
דינה שוקעת בכסת ומיד נרדמת. מנוחה פושטת רגליה ושוכבת אפרקדן על הדרגש. היא עוצמת עיניה ומתאמצת להחיות את החלום…
– מי כאן גברת מנוחה רובין?! נשמע קולו המצטלצל של אייזיק.
מנוחה קופצת מן הדרגש. כחץ מקשת היא רצה כלפי אייזיק. אייזיק מחזיק בידו שתי מעטפות.
– הראיתם את “הפישערקע” הזאת? בין לילה נעשתה אַלייט – “גברת”. הוא מדגיש את “הלייט” וצוחק צחוקו מלב טוב.
– אייזיק חזרת? לא נסעת אל השייך? נו, אמא הפילה עלי פחד בדאגותיה. מה קרה? לא תסע?
אייזיק חובק לה לאסתר, מנשק על פיה ומנוחה חוטפת את שתי המעטפות וחוזרת מרעידה אל החדר.
דינה התעוררה. היא ישובה במטה מנומנמת למחצה. משפשפת באגרופה את עיניה, ומשראתה את המכתבים בידיה של מנוחה, התנערה כליל. היא קופצת ופושטת ידה אל המכתבים.
– קיבלת? ממי? – נו כבר, מה את משתהה? פתחי ונקרא!
– אפתח בזהירות, חבל על המעטפה.
מנוחה מחוירה, ידיה רועדות והמכתבים שבידיה מרתתים גם הם.
– תני לי! אני אקרא בקול, פוקעת סבלנותה של דינה.
– סבלנות! המכתב משבא שוב לא יברח. חוששת אני לכתוב בו.
האחיות מתיישבות על הסף. מנוחה קוראת מלה־מלה בלחש ובהדגשה. היא מנסה לדלג על כמה שורות, אך דינה מפסיקה אותה: ־ קראי הכל. אל תחסירי אפיל תג אחד. ומנוחה מתחילה מחדש וקוראת מלה במלה:
כ“ו אלול התרע”ז, פתח תקוה.
לגברת מנוחה רובין
ביבנאל.
ח.נ.
הישיבה כבר נגמרה. את תעבדי בטבריא בבית־ספרי. השכר כמדומה 40 פר'. ואפשר שלא תהיי תלויה בועד ההגירה כי אם בועה"ח.
תמימי נסע היום לדגניה והוא לא ישוב עוד הנה, כי נשאר בשביל העבודה אצלנו. ע"ד יתר החברים שיעבדו אצלנו אין לי עוד דבר ברור לגמרי. כנראה גם הגב' מקלר תעבר לטבריא.
הרבה אני עמל בענין הכסף המגיע על חשבון עבודתך בקיץ ועדיין לא עלה הדבר.
אני אץ לגמור והנני מברכך בשנה טובה ובהצלחה בעבודה ובכל.
ש. נשר.
– 40 פראנק!? – מילתא זוטרתא היא? מה אעשה בכסף רב כזה? – זהו החלום וזה פתרונו. מה תגידי עתה על חוש הנבואה שלי?
– ברוך השם, נצא מכאן. ועתה קראי את המכתב השני.
מנוחה עדיין מהססת לפתוח את המכתב ודינה חוטפת אותו מידיה. – קראי כבר ואל תחלמי. את מעכבת את התענוג!
– אל תגעי בו. לאט לך במכתב הזה. זהו כתב ידו של מנהל הסמינר ד"ר רוטוב. תחילה נקרא עוד פעם את המכתב של נשר.
– הפניה כל כך רשמית, מאופקת וקרה, מעירה דינה. היא מוכנה לחזור ולשמוע את הבשורה המרנינה; עבודה בטוחה ושכר עצום כל כך, 40 פר' לחודש. מי פילל, מי מילל?
– הוא פונה אלי כאל חברה שוה לו. חדלתי להיות ילדה, תלמידה, אני גברת רובין. אוי כמה זה משונה ומצחיק כאחד. מה אמר אייזיק?
– ועתה נפנה אל המכתב השני, מה זה? מתוך המעטפה נופל שטר כסף: ־ “חמש” לירות תורכיות.
– קחי לך את הלירות. “חמש לירות”!… מנוחה משפילה עיניה מבושה. מתי אחזיר לו?
– קראי את הכתוב שם. זו לא נדבה ולא תמיכה. אולי זה על חשבון שכר העבודה שעבדת?…
– שמעת מפורש מפי נשר, שעדיין לא עלה בידו לקבל את המגיע לי…מנוחה מסמיקה. קרובה לבכי. דינה נותנת עיניה במכתב.
– הביטי מנוחה, איך הוא פונה אליך. איזו חיבה, ממש יחס של אב טוב. ואת “צ’וואנעסטזיך” – מתפנקת. נו, קראי בקול ושמחי. איך ניחשת? את באמת נביאה. מעתה אאמין בנחושי לב שלך. דינה מנחמת את מנוחה ומפייסת אותה. מנוחה נרגעת ופותחת בקריאה:
כ"ו אלול.
מנוחה יקרה!
לא השיבותי בזמנו על מכתבך החביב, כי לא ידעתי נכונה, מה יהיה גורלך לעתיד ומה אוכל לעשות לטובתך; ולהסתפק במלים לבד לא חפצתי. עתה אוכל להודיעך ע"ד ההחלטה הגמורה, שאת תמשיכי את עבודתך בטבריה, ואני מקוה שביחסך הטהור ובמסירותך לעבודה לא רק תצאי ידי חובתך, אלא תהיה למשל טוב גם לאחרים. ואז בודאי ובודאי, שתצליחי בעבודתך ותשמחי בה.
אני טרוד מאד בסידור העבודה לעתיד פה ובכל עניני בתי־הספר שלנו. לדאבוני לא עלה בידי עד עתה למצא עבודה לחברותיך, בשעה שכולן שואפות לעבודה ואחדות זקוקות לה מאד.
הסמינר יפתח פה. אבל מובן שבתנאים הנוכחים אי אפשר יהיה לעשות את כל הדרוש.
את חברותיך הנמצאות פה אני רואה מזמן לזמן.
אשמח לקבל ממך ידיעות לפעמים ע"ד מצבך ומהלך עבודתך.
בברכת כתיבה וחתימה טובה
מחבבך רוטוב.
– מזל טוב! מזל טוב! אם כן נתקבלת לעבודה. אסתר מחבקת את מנוחה, לוחצת אותה אל לבה ומוסיפה: ־ אני שמחה בשמחתך. מורה! אשריך וטוב לך־ אשריך וטוב חלקך!…
– בנקט! – מכריז אייזיק מחדר המיטות. – עלי לנוח תחילה, אחר כך נשתה לחיים. יש לך עוד “ריבת־ענבים”, אסתר? נשתה ונתהולל. העסקנים הללו! טחנו קמח טחון ולידי מסקנה לא באו. כל אחד חכם בעיניו; נואם נאומים ארוכים. מי מלבדו שומע לו? רצו לשכנע אותי שאשאר ללינת לילה, לא שוכנעתי.
בשורה בידי ואחמיצנה? את המכתבים מסר לי אחד מורה, אינני יודע שמו.
– די לפטפט. גוערת בו אסתר. עיפת? תישן!
דינה יוצאת אל החצר להוריד את הכביסה. היא שרה בקול את השירים האהובים עליה. הסופרנו הצלול שלה מנסר בחלל החצר: ־ “מה צפן העתיד לי־ לשוא תרה עיני אחריו.”
היא מקפלת את הכביסה. שירתה הנוגה צובטת את לבה. מה מחכה לה לדינה בעתיד? – שאלה קשה שאין בידה תשובה עליה.
פתחה בשיר חדש: ־ כגלים חופזים ימי חיינו. ולאחריו: מזוג, מזוג חבר ־ ־ ־
– אין איש יודע את הצפוי לו בעתיד… זכר ההוללות בליל אמש מעורר בה מחדש את הסלידה והעלבון: ־ גורשתי… אין לך אף אחד כאן – לכי מכאן… אכן גם לשתינו אין אף אחד כאן. גם שתינו בודדות. אך לי ירושה גדולה, נחלה – “אימניה” שסבא הוריש לי; ולה, המסכנה אין חלק ונחלה ב“אימניה” שלי?
מנוחה ודינה נתיישבו על הרצפה ליד החבילות. הן פותחות את תיבות הפניר ובודקות את שנמצא בתוכן.
– היכן הוא טליתו של סבא? – שואלת מנוחה חרדה. – רצית בו?
נתתיו לבית־הכנסת, שיהיו חבריו מתעטפים בו ואגב יעלו את זכרו בשעת התפילה. על הכותנות הללו כדאי לשמור, נשתמש בפשתן ביום מן הימים.
– ארבעים פרנק?! – חוזרת מנוחה ומתפעלת מהזכיה הגדולה. סכום עצום, לא כן? אילו היה בחיים!
– מה היית עושה בו עתה? מרעימה דינה.
־ הייתי שוכרת דירה בטבריה ברובע היהודי סמוך לבית־כנסת, והוא היה סופג נחת… מדמיינת מנוחה בקול בוכים.
– איך היה רואה והלא עוור היה…
– “נחת” לא צריך לראות בעינים. “נחת” חשים בכל החושים. הייתי מספרת עמו על העבודה שלי והוא היה נהנה… מנוחה אינה גומרת, כדי לא לעורר קנאה בליבה של דינה.
– איזה מכתב חם כותב לך מנהל הסמינר. הסתירי אותו במקום בטוח ושמרי אותו למזכרת. הוא מבקש שתכתבי לו, התכתבי?
– קל לרצות; אינני מעיזה; ראית את העברית שלו, את סיגנונו! ובעיקר הכתב! כל אות־פנינה.
– מה תקחי איתך? מחר את חושבת לצאת לשם? היכן תתאכסני עד שיתבררו עניניך?
– את חמש הלירות קחי לך. אני אקח עמי רק בישליקים אחדים וצרור קטן. אודיע לך מקום מגורי; משפחת פרץ מרבה להזמין אותי ויש גם אחרים ־ ־ ־
– אני אבוא לשכור חדר או דירה ואחר נעביר את המטען – מסיימת דינה את הדיון…
באה חנה לברך את מנוחה. היא צונחת על הכסא, שולבת ידיה על בטנה וסוקרת את האחיות בסבר של אם טובה ודואגת.
– נו, שמעתי שאת עוזבת אותנו! נו “אַז מי לעבט דערלעבטמאן”, – כל שחי הריהו נהנה. הוא, המסכן לא זכה, נאנחת הי אנחה שגורה עם זכר המות. תהיה לך פרנסה? ישלמו לך? שיתן לך השם פרנסה בשפע, ־ מברכת היא את מנוחה.
– אמא, הפרנסה שלה היא פרנסה של מלמד. מה שפע צפוי לו למלמד? – מתחכם צעיר הבנים בנימין.
– נו, אצלנו המלמד חי לא רע, שילמנו שכר לימוד. היה לו קנעלונג – (עונת למידה) טוב. ואת, דינה, מה יש בדעתך לעשות? זורקת היא שאלת תם. מנוחה מתמתחת. אין היא מעיזה להעלות את הבעיה של דינה.
– עלי קודם לסדר אותה ואחר כך אראה… מגמגמת דינה ומלכסנת מבט חוקר לצדה של מנוחה.
– הניחי לה לעמוד ברשות עצמה, ואת דאגי לעצמך – זורקת אסתר כלפיה בהדגשה יתירה.
– אני אקבל ארבעים פרנק, – חוזרת מנוחה בהכרת־ערך של זוכה בפייס, נוכל להתפרנס שתינו. זהו סכום לא מבוטל.
– אל תדאגי, מנוחה, אמצא דרכי, עוד חזון למועד.
משנשארו האחיות טן־דו התחילו מתדינות בשקט בענינים שיש לסדרם בטרם צאתה של מנוחה לדרך.
– המעיל מדרפ עודנו חדש לגמרי, אתננו לאייזיק תמורת החובות שחבתי לו: ־ את מסכימה?
– אל תשאלי אותי. כל שאת מוצאת טוב ונכון עשי. שלמי את מותר החובות במטלטלים, אם לא יספיק לך הכסף.
– איזה כסף?! מלגלגת דינה, חמש הלירות?
– אני מקוה לקבל את המגיע לי בעד עבודתי בקיץ, הלא שמעת שנשר משתדל.
*
דינה מתהפכת על משכבה. – המשפחה הקטנה מתפרקת, מה מחכה להן ביום המחר. המלחמה לא נסתיימה וידיעות מהבית אין. החיים הם שם? התשוב ותראה אותם? – טוב שחלומה של זאת מתגשם, היא מאושרת. בטוב לה – טוב גם לי. ולואי שתצליח…
– אינך ישנה, דינה? גם אני השינה רחקה מעיני. אינני חושבת, המוח שלי התרוקן, וגם בלב ריקנות… המתיחות פגה ונשאר טעם פגום – תפל…
– וכי אינך שמחה? דרכך ברורה.
– אין המלה “שמחה” הולמת. יותר מדי חוששת הייתי ומטפחת תקוות, ומשנתמלאו כל אלה – דומה עלי כאילו כך היה מעולם. אילמלא קיבלתי העבודה – ודאי הייתי אומללה יותר משאני מאושרת עתה. בואי נישן. מחר אקדים לצאת, אולי יזדמן לי קרון לטבריה או לכנרת.
– אם תסעי עם הגר, אל תשכחי לחבק לו ולנשק לו, – צוחקת דינה מתוך הכר.
– אני מוכנה לחבק את כל העולם…
מנוחה מתהפכת על הבטן ועוצמת עיניה. – סבא, סבאלי שלי! מחר אני יוצאת אל האימניה שהנחלת לי. אני הולכת לחרוש, לעזק ולסקל.־ צווה נא ברכתך לעבודת־הקודש שלי.
למחרת נפרדה מנוחה ממשפחת אברמוב. דינה משפיעה עליה הוראות חוזרות ונישנות. לסוף הן מתחבקות, מתנשקות ובוכות.
– להתראות! מנפנפת דינה אחריה וחוזרת אל הבית. מנוחה נחפזת לדרכה. רגליה נושאות אותה בקלות. צרורה שבידה קטן, אך התקוה לקראת העתיד גדולה וזוהרת. מעתה היא מורה בישראל, דוגמת ה“נארודניצה” (היוצאת אל העם). רב אושרה עד לבלתי הכיל.
“מורתי, מורתי”! מזדמזם באוזניה; עדנה ממלאת את ישותה; אור גנוז קורן מעיניה והאור מציף את דרכה.
חלק שני: הם באים 🔗
פרק ראשון: בשעריך טבריה 🔗
מנוחה אינה זוכרת כיצד ומתי נזרקה בין החבילות בתחתית הקרון. בהכרתה עלטה; שכח שכחה המציאות. תודעתה מרוקנת. טילטול העגלה מיישן אותה כתינוק בעריסתו. הינומה חוורינית, רקומה קורי זהב, מרחפת על העמק. עדיין תנומת בוקר נסוכה על דרי המושבה.
מנוחה, שקועה בשינה, עולה אל ראש הגבעה. העגלון פורט בשפתיו מילמול חרישי. מדי פעם מצליף הוא צליפת־חיבה על עכוזי הבהמה. מסיר את הקסקט ומנפנף ניפנוף רפה על פדחתו המיוזעת וממשיך ללמלם. – “גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירא רע”.
הנוף המקסים של הירדן ויובליו, הכנרת המתעוררת, חולפים מחוץ להכרתה של מנוחה.
בשער החאן נעצר הקרון והאיכר ירד מדוכנו במתינות. בישוב הדעת הוא כורך את המושכות סביב גמד שייש לבן ופונה לצרכיו בצל דלת שמוטה.
מנוחה פוקחת עיניה, משפשפת ומחליקה את לחיה השרוטה משק הדגן ומיישרת ברכיה המעולפות. מבטה נתקל בעמוד השיש: ־ הוא מתפלל כבר תפלת השחרית, כרך את רצועת התפילין… משקע־פגול מעיק על לבה… – ישנתי כל הדרך?! – משונה! – “פארשלופון” את הנוף… – ועתה אקום ואלך אל “היום” אל המציאות. – מה מחכה לי? – מה ירמוז לי היום והימים הבאים? משחילה זרועה בעניבת הצרור ויורדת בזהירות מהקרון. – והיכן האיכר? – הוא שכח מציאותי בתוך המטען שבקרונו. – ואני לא הודיתי ולא ברכתיו לשלום.
מנוחה מתקרבת לטבריה. חומת העיר ההרוסה מקבלת פניה בסבר מעוות, מגדל עגול טובל רגליו במי הכנרת וראשו המשונן מצטחק לקראת השמש העולה בלהבות.
היא פונה אל סמטה צדדית. עוברת על יד מסגד. בכניסה מכיור־אבן מנטפות טיפות מים עליזות. המים מגרים את צמאונה בשעת בוקר מוקדמת זו. המואזין השגיח בה והוא מזמין אותה באדיבות־אדוקה, ללגום מהמים. הוא שואב בנטלת נחושת מים קרים מכד החרס ומגישה למנוחה: ־ תפדל, יאַ בינת, חוד שרבה. היא נבוכה… לוגמת מהמים התפלים, מי־ים פושרים. רוחצת ידיה, מודה ומסתלקת.
מנוחה נתלשת מהחצר ופונה לחיפושים אחרי המנהל נשר.
משמצאה היא עולה במדרגות־עץ אל חדרו. – שמא אחרתי? – או אולי הקדמתי יותר מדי? לבה פועם בה.
היא מתישבת על המדרגה העליונה, סמוך לפתחו של החדרון. – אנוח קמעה ואאסוף את מחשבותי היגעות. היא מקנחת את הזיעה מעל פניה המאובקות בזנב הכפיה. מאחורי הדלת מרשרש נייר עבש. – רישרוש עכברים – הוגה מנוחה. – הוא עדיין כאן – מתנחמת היא.
הדלת נפתחת בחריקה. על הסף מופיע נשר. שוהה שהייה קלה וחוזר ונכנס למעונו. – הוא לא הרגיש בי, שכח אותי. תוקף אותה רצון להתחבא, להעלם. – מיותרת אני כאן באנדרלמוסיה שלו. רוחה נופלת, רגש הנחיתות גובר בה. היא מתרוממת ועומדת עמידה רפויה לפני הפתח.
– אַ! זאת את כאן? מדוע לא הקשת בדלת? הקדמת לבוא, רובין!
הוא חוזר שוב אל חדרו, מרשרש בניירותיו היבשים, מפיל כסא, מזיז ארגז ויוצא אליה כולו תהיה ומבוכה.
– בואי, רובין, אינני יודע לאן אובילך והיכן אסדר אותך. הסחתי דעתי ממך.
הוא צועד לפניה, מנפנף בכובע הפקק, והיא פוסעת אחריו בפסיעות זעירות כנתונה בסד. היא איננה קולטת את דבריו, עדיין בה עשן השינה. עגמת נפשה גוברת בה: ־ הכרתי הרבה משפחות, התיחסו אלי בכבוד; הבנות אהבוני ושמחו לקראתי, ועתה כשאני במצוקה אין לי נפש קרובה; אין דלת שאקיש בה ואבקש מקלט לצרורי העלוב.
נשר ניגש אל פתחו של בנין מקומר, מציץ פנימה וקורא למישהו. מהשער יוצאת ליזה הרוקחת. הוא מדבר אתה בלחש. רומז כלפי מנוחה העומדת כעני בפתח. ליזה מודדת אותה במבט בוחן, סקרני כלשהו.
– ברוכים הבאים! – מצהילה היא קולה. – בואי, בואי! אל תחששי.
– זאת היא רובין? נחיה יחד במאורה האפלה הזאת. סוף סוף. נשמה חיה בבית הקברות הזה.
מנוחה אחוזה אימה נשר רומז לליזה ללוותו. על יד הפתח הוא מבטיח לה משהו ויוצא לריצותיו.
סמוך לכניסה שפות קומקום על גחלים לוחשות.
– בואי, רובין – מנוחה שמך? טוב ויפה. שמעתי עליך מפי שוע. הייתן כמו זוג יונים. אני מקוה שגם אנו נהיה ידידות. הניחי את צרורך שם בכוך ההוא. אני ישנה במטה שלי ואת תישני בכוך. את קטנה, הוא יספיק לך? בתוך הכתלים מסביב מלבינות גומחות עגולות עמוקות. באמצע הבנין שולחן־אבן מצופה לוח שיש ורדרד. משני ציד השולחן שני ספסלי־אבן כבדים.
– אינני יודעת למה שימש הבנין הזה? – אומרת ליזה כעונה על שאלתה האילמת של מנוחה. – אולי היה זה בית־תפילה, או שמא היה זה מין אוהל על קברו של שייך מכובד. – נשר ואשרוב מתרוצצים בכל העיר ומחפשים חדרים; בנינים עזובים לאיכסון הכיתות. הם מצאו את הבנין הזה נטוש ועזוב. הם יעצו לי לישב בו בינתיים עד שיתלבנו עניני אני. – לכי, מנוחה, התרחצי שם בכיור שעל יד הכניסה.
מנוחה נוטלת נטלת נחושת מצומדת בשרשרת אל הכיור; שואבת מים מטנז’ה גדולה. – רוחצת רגליה ומשפשפת בין אצבעותיה.
– מה את מרבה כל כך להיטהר? – צוחקת ליזה. – אמרת שזה מסגד, מקום קדוש. – אטבול במקוה ואטהר מכל חטאותי ומזוהמת הדרך שעברתי עד בואי אליך. אולי יסלח לי אלוה וישלח לי מנוחה נכונה…
– ח־ח־ח צוחקים שתי הבחורות. צחוקן מהדהד ועונה מתוך האפלולית הקרה של האולם.
*
עברו יומים ומנוחה עדיין תלושה. מדי בוקר היא נפגשת עם המורים והמנהלים וחוזרת ריקם. עדיין לא נקבעו הבנינים לכיתות. היא חוזרת אל משכנה של ליזה. כאן היא מוצאת סבר נעים, עליזות וצחוק. מצב רוחה הטוב של ליזה מעודד את רוחה של מנוחה.
ליזה מבשלת צלי עגל. הגחלים מלוהטות והקדירה מפיצה ריח מגרה. – מחר – אומרת מנוחה לעצמה – אשלח פתק לדינה. – מה אודיע לה?
– בואי, מנוחה, נאכל מאכל מלכים. בשר בתבלינים. – שוב אני סמוכה על שולחן אחר! – מתמרמרת מנוחה. – אל תהיי איסטניסית, כלום לעולם לא תקבלי משכורת. בבוא היום תסלקי את חובותיך; נשר ערב, תעבדי ותקבלי משכורת.
– מה אומר הגוי: ־ “עד שתזרח השמש – הטל יעוור את העינים”.
אחרי הארוחה הטעימה מנוחה מתכנסת לתוך הכוך למנוחה.
עם הערב באו שני אורחים אל “המסגד” – כך מכנות הדיירות את משכנן. באו שני בחורים: מורה מירושלים וחברו אף הוא סמינריסט מירושלים. ליזה מקבלת את פני האורחים בצהלה קולנית. היא מגישה תה עם גזיזי סוכר “נאַפריקוסקו”.
־ שתו, אורחים נכבדים, אל תחששו, עד בוא האנגלים יספיק לי מלאי הסוכר. – קרובים הם אומרים האנשים.
מנוחה איננה זזה ממקומה. היא נדחקת לעומקו של הכוך ומעלימה את פניה.
– מי זאת? – שואל הגבוה בין האורחים. שם!? – היא ישנה? היא חולה?
– לא, היא סתם מסתתרת. היא בישנית – לוחשת ליזה. משונה… כפרית… “בזליודניצה” (מתרחקת מאדם) – אני הצלחתי לפצח את האגוז הקשה הזה. אתי היא מדברת ואפילו מבדחת. רוב הזמן היא שותקת וחולמת בהקיץ.
– רובין, צאי ממחבואך – צועקת ליזה – גילו את מחבואך! רוצים להכירך, אלה מורים. מסתמא תעבדו יחד.
על כרחה יוצאת מנוחה מתוך הכוך. לוחצת ידי האורחים ומתישבת בקצה הספסל.
– נפגשנו אי שם, נדמה לי? – אומר הגבוה. קולו רך, נחבא. – וזה חברי, הוא עובד בפוריה בכרם השקדים.
מנוחה נבוכה. היא אינה מוצאת נושא לשיחה. היא לוגמת מהתה ושותקת. ליזה לעומת זה מדברת בקול רם ועליז; ביטחון עצמי לה; מרבה בפתגמים ובמשלים ובצחוק.
מנוחה מסתכלת בבאים ומנחשת את תוכנם: ־ זה הקטן הוא “בן־פקוע”. מסכן כל כך, כולו שדוף ועור פניו קלוף. שקדים קלופים טעימים אמנם, אך פנים כאלה? משולים הם ל“רוזינקעס מיט מאנדלען” (צימוקים ושקדים).
פתע מתפרץ צחוק מגרונה צחוק רם. המסובים תוהים על צחוקה הלא צפוי.
– מה צחקת, מנוחה – שואלת ליזה ושולחת מבט רב משמעות אל האורחים, כאומרת: ־ מוזרה היא, לא כן?
*
– עלינו לדאוג לשיכון אחר. – הבה נקדים ונצא מכאן. ממלמלת מנוחה בלחישה נפחדת. המקום הזה; האפלולית הטחובה והקימרון הזה!… נשמות מרחפות בחללו של הבנין, סודות ורזים מפילים עלי חרדה.
– מנוחה! – מדוע צחקת פתאם, כאשר ביקרו אותנו המורים? – הם נעלבו ולא יחזרו לבקרנו, וחבל!
– ליזה! – חבל; ־ אני מצטערת שבגללי… לא אני צחקתי מישהו מתוכי דגדג את האני השני שבי; זה הקלוף, המסכן, עורר את השדון הלצן שבי. וכי בך, ליזה, אין עוד יצורים המתנגחים תדיר ביניהם. יש ואחד דוחף ומתפרץ, קופץ בראש ואין בכחך לעצרו. – יש והוא מעורר אותך לעצבות ואת פורצת בבכי ואילו השני דוחף לצחוק.
– מאין לך, מנוחה, דעות כאלה? ממי שמעת? – קראת את דוסטויבסקי? גם אני קראתי ולא הושפעתי כמוך. למה את לועגת לאנשים?
– הם עתידים להתפרסם; היודעת את, ששניהם משוררים! את הצטנפת בכוך ושלחת בכוונה את צמותיך הארוכות, כמושכות… – מה זה שם?! נחשים! שאל השחור, זה בעל השפם, הוא לא הסיר עיניו מהכוך, כלו השתוממות. הוא בא להכירך ואת!…מוזר! ואחר כך ראיתי את המבוכה שביניכם, כשנפגשו עיניכם. – מוסיפה ליזה באבק קנאה. – את מכירה אותו?
מנוחה אינה מגיבה. היא צוללת בנבכי נפשה…
– אני ראיתי בעיניו את עצמי… מחומר אחד קורצנו. היא שוקעת בדומיה.
־ את מכירה את האיש, ראית אותו פעם? – ליזה כולה סקרנות.
– אולי מזמן, מזמן… בגילגול הראשון שלי ראיתיו… ואולי הוא יליד הדמיון שלי?! אין אני יודעת לפענח את רזי ההויה שלי…
ערב. הצללים מתרבים ומעמיקים. שקט. דממה.
– עוד יום עבר ועדיין אני מצפה לגזר דיני. – "מה מכין לי יום המחרת: מזמרת מנוחה; אשמה כלפי דינה מעיקה על רוחה. – מה יכולתי להודיע לה? ואף על פי כן לא צריכה הייתי לדחות. הייתי מודיעה שעדיין אני תלויה על בלימה. מנוחה מרפדת את כוך בשמיכת־צמר של ליזה.
– אם אסתדר בעבודה בטבריה נוכל להוסיף עוד מיטה אחת… האמנם את סולת מהמקום הזה, אַ, מנוחה? נחיה יחד. חייתי בבדידות קרה ומשעממת עד בואך אלי, אתך יהיה לי קל יותר…
– תהיה זאת בדידות כפולה ומכופלת: ־ שלי ושלך – עונה מנוחה מתוך הכוך.
– התאמצי לכבוש בקרבך את “המנוחות” המיותרות, שאין לך שליטה עליהן. איך שם? – איזהו גיבור… הום – הום… נו מילא, נחיה ונראה.
– ליל מנוחה!
דממה. בתוך הדממה מרחפות רוחות רפאים.
בחוץ חורקים הענפים היבשים. חיפושיות לילה מתלבטות בקימרון. נדמה לה, למנוחה, שהנשמות של “הקדושים” נועצות עיניהן בשתי העבריות שפלשו לתחומן…
מעל לראשה חלפו כנפים שחורות. משהו הוטח מעל לכוך, רפרף ונעלם אי שם בכיפה.
– אַי, ליזה! – זועקת מנוחה וחולצת עצמה מהכוך, – ראיתי את מלאך המות! – שם שם, ריחף מעל ראשי, הוא הפיל עלי צמרמורת, כולי סומרת מפחד. – קר לי, קר!…
– ילדונת! – מה החרדה הזאת? – העטלף? אינך מכירה אותו. הוא חי כאן במרומי הכיפה, הרגעי. בואי שכבי אתי במיטתי – בואי, יחם לשתינו, נגרש את הפחד.
מנוחה סולדת. – אני עולה על השולחן ואנסה להרדם עליו.
ליזה יורדת ממטתה. מגששת באפלה; פותחת את “הסונדוק” ומוציאה מתוכו שמיכה ומטפחת צמר גדולה. – קחי, מנוחה, התעטפי והרדמי וגם אני אוסיף שינה. – מרגיעה היא את מנוחה.
– אבל, ליזה, מה יהיה על שערותי? גם זו אמונת הבל! אם יאחז בצפרניו העקומות בשערותי לא תהיה לי פליטה: “קרקה”. בר־ר־ר. אני וקרחת! אנה אני באה?…
– קחי את מטפחתי, אספי צמותיך לתוכה ושכבי במנוחה. ואולי סנונית זאת – לוחשת ליזה – וחרדתך אין לה שחר.
והיצור השחור מוסיף לרפרף סביב הקימרון, נאחז בסורג, נתלה, אסף כנפיו ונדם.
ליזה מנפנפת במגבת: ־ קיש־קיש־קיש… – לא ראיתי אותו בצאתו.
– אולי נשאר כאן? – מצאנו חן בעיניו. – אני חוזרת אל המטה, מחליטה ליזה. חוזרת ומתחבאת תחת השמיכה.
– לא אשוב לישון בכוך – מכריזה מנוחה בניקוש־שינים.
– ליזה גוררת את מיטתה אל השולחן. – ח! הרי לפניך הרפתקה לא צפויה. אולי היתה זאת סנונית, חוזרת ליזה על השערתה.
– סנונית בלילה אחר חצות? צרכיה נעשים לאור היום. – מצטחקת מנוחה ונרגעת. מעתה היא בטוחה; ראשה מצונף כאותו “חאג'”, אך השולחן הקשה מקשה עליה להירדם, היא מתיישבת על השולחן, מקפלת את רגליה ומהדקת את ברכיה ומניחה עליהן את ראשה המצונף.
– מאין בא הסונדק הזה, ליזה? כשבאתי אליך לא הרגשתי בו. האמנם היה כאן ואני לא ראיתיו?
– היום העברתי הנה את כל מטלטלי. מחר יחתך גורלי ואז אדע אנה יטילני גורלי. – אולי יעבירוני מכאן. נשר הציע לי עבודת גננת בצפת.
– האין את רוקחת? – שואלת מנוחה, חוששת למקומה של אמונה.
– ידעתי. עברית הבאתי עמי משם. לשיר אני יודעת ואוהבת ילדים. אוכל לעסוק בהוראה עד יעבור זעם.
הדממה והאפלולית מעוררים בלבה של ליזה את האמון. אט אט פוקעת ומתקלפת הקליפה מעל הטמון בלבה.
מנוחה קשובה לסיפורה. שוב קליטת סודות כמוסים; נעור בלבה חשש שגם ליזה תאבד לה, כמו שוע, אחרי הווידוי.
– בבואי ליפו. מצאתי חדר אצל זוג מורים; הוא מורה והיא גננת. התידדנו. הייתי בביתם כבת־בית. לא היו סודות לפני. אהבתי את הילדים ועזרתי לגדלם. הילדים לא הבדילו ביני ובין אמם. היא דאגה למצא לי בן זוג. השבתות והחגים ביליתי בחברתם. בא הגירוש… הגרתי עמם ובאתי לטבריה. גם כאן נמשכו היחסים הלבביים ביני ובינם.
בקיץ חלתה האם בטיפוס הבטן. לא סרתי ממשכבה, טיפלתי בילדים ובאביהם. היא לוקחה לבית־החולים, אך הוחזרה לבית, מאפס מקום, ואני המשכתי לטפל בה. הרחקתי את הילדים מחדרה. ישנתי איתם במיטה אחת. הם דבקו בי עד שהחלו לקרוא לי אמא.
מצב החולה הורע; החום עלה. הכרתה אבדה. הרופא שהוזעק בחצות היה מודאג, הוא ציווה להעירו כל אימת ששינוי כלשהו, יחול בה.
עמדתי על ידה. החלפתי תחבושות קרות בלי הפסק. פתע התחילה למלמל, פקחה עיניה, הסתכלה בי ובבעלה שעמד על ידי. שאלה לילדים ושוב שקעה בדימדום. השמכתי להחליף את המגבות הקרות. שוב התעוררה. קראה לנו ברמיזה.
– תנו ידיכם בידי – אמרה בקול צלול. – השבעו לי שניכם. אחרי שאסתלק תשא את ליזה. היא תהיה אם טובה לילדי ואשה טובה לאביהם. – הבטיחו – דרשה בתוקף. – אני מבטיח – אמר הבעל בקול חנוק. כולנו בכינו… והיא חזרה ושקעה בשינה עמוקה. – לכי שכבי, ליזה, עם הילדים. אני אעמוד על המשמר – אמר בקול רך מבויש. גם אני התבישתי להפגש בעיניו.
עם בוקר התעוררתי בחרדת אימים. רצתי אל החולה. עיניה היו פקוחות, ערות במלא ההכרה.
בא הרופא. – היה זה המשבר והוא עבר בשלום. עליך להבריא לאסוף כחות. הסכנה חלפה. שמרו לנפשותיכם ולילדיכם.
מיום לים התחזקה ושבה לאיתנה. קיר אטום קרחוני קם וצמח בינינו. – היא זכרה…גם אני זכרתי. מצאתי עצמי מיותרת במשפחה. החלטתי לעזוב ולהתרחק מהם לעולם.
ליזה בוכה חרש. מקנחת אפה, מתיפחת ונאנחת אנחות כבדות.
– הרצית להיות אם חורגת, ליזה – שואלת מנוחה חרש.
– אם? כן אני רוצה להיות אם. האמהות טבועה בי בכל אברי. כבר בת שלשים אני, אך אשה ואם מאונס… מוטב ככה!
– ליזה מצטערת שהאשה נשארה בחיים – זוחל חשד במוחה של מנוחה. היא מוכנה היתה להבנות… רצתה להיות אם. – אם חורגת.
– מנוחה! את חושדת בי שרציתי במותה? חלילה וחלילה. אמנם אוהבת אני את הילדים; נעם לי מאד כאשר קראו לי: ־ אמא. ועתה אבדו לי גם הם.
מאחורי הקימרון מפזזת קרן־אור. אור השחר מבשר את בואו של היום.
– שכבי, מנוחה, על השולחן. הרדמי לשעה קלה. האור יניס את הרוחות האפלות. אנא שכחי הכל. תעלול של שד!… הבדידות, הבדידות, ילדתי… היום יוטל גורלי…
עם בוקר עדיין היו שתיהן שקועות בתרדמה עמוקה.
*
מה יום מיומים, ליזה? – שואלת מנוחה חוזרת מאספת המורים; ־ החצר מרובצת; הצמחים מושקים… חפפת את שערותיך? – מה??…
– בואי, מנוחה, נאכל היום דגים… יש לי משהו לספר לך… קודם כל נסעד את לבנו…
– דברי, ליזה… לא אוכל עד אם – דברת דבריך!… מנוחה, אבדה שליטתה על רוחה, סבלנותה פוקעת. היא פוסעת על מקום אחד ואינה מתקרבת אל השולחן: ־ דברי, ליזה, מתחננת היא.
– בא אשרוב ואפנדי מכובד אחד. שניהם סקרו ומדדו את החצר ואת ספסלי האבן. אשרוב דיבר עמו ערבית־תורכית ונעזר באצבעות ידיו. עברו לתוך הבנין פנימה ושוב התדיינו באלם לשון. עוד הם מדברים והנה נשר פורץ אל החצר, מתנשף.
– נפלא – אומר נשר. כמו אצל כלבא שבוע… ישיבת חכמים – מושב תחכמוני!… ואת גברת, ליזה. – פונה הוא אלי – נלקחת אחר כבוד לפתוח גן־ילדים בצפת הבירה. עליך, גבירתי, לפנות את דירתך הארעית. הארמון שלך ישמש כיתה לילדי בית־ספרנו. – ועתה, מנוחה, שבי ואכלי… – מסיימת היא.
– משהו העלמת ממני, ליזה. מה יהיה גורלי? אנה אפנה אני?
– סבלנות!… אכלי את ארוחתנו המשותפת… חשבתי שנחיה יחד… אך הגורל רצה אחרת. נו מילא.
– דברי, ליזה דברים ברורים. את טומנת סוד? גלי בטרם אחנק בעצמות הדג.
– היתה כאן אחותך. עוד אתמול היתה. היה זה סוד כמוס עמי. היא התבוננה בחיינו כאן. לעגה והתמרמרה על חוסר התושיה שלך. הצעתי לה כוס תה, אבל היא מאנה להתעכב מחוסר זמן. – מחכים לי בחאן. – הגידי לה, למנוחה, שתחכה לי כאן. מחר אבוא להעביר אותה אל החדר ששכרתי. והרי היא מעבירה היום את מטלטליך העירה.
– כך?… מנוחה מחווירה מהאשמה כלפי אחותה.
*
דינה באה בחיפזון, עיפה ורגוזה: ־ כל השקים הובאו אל הדירה ששכרתי עבורך. אייזיק הנחה אותי. – ארזי חפציך; – הזדרזי!
מנוחה נבוכה; היא מאספת חפציה המעטים. מקפלת את השמלה ולבניה המעטים ומניחה אותם על הכפיה הפרושה על השולחן. ידיה עובדות בלא שיתוף רצונה והכרתה. קשבה מרוכז בסיוטי הלילה, עיניה עוקבות אחרי תנועותיו של העטלף, שם במרומי הכיפה המזוגגת. – כמו מומיה שחורה, ארוכה ודקה – מהרהרת היא. – למה בא הנה? מהו מבשר לי? – האם הביא לי בשורה שחורה, רעה לעתידי?! תמהון פרוש בפניה; עיניה מעולפות בהזיות.
– סיימי כבר את האריזה – גוערת בה אחותה. – שקעת בחלומותיך? – קשה עליך הפרידה מהארמון? היא מתקרבת אל מנוחה, אוספת את חפציה ובתנועות מזורזות היא צוררת את הכפיה, אגב כך היא לוחשת: ־ מצאת לך שכנה מתאימה לך וגם הדיור מתאים ונאה לך.
מנוחה חובקת לה לליזה. היא לוחצת אותה בחום אל לבה.
– אני מודה לך, ליזה, על הכל. לא אשכח, לא אשכח…
– שכחי, מנוחה, שכחי את אשר ניתן לשכח – חבל שכך הסתדרו ענינינו! – חשבתי שאת מתאימה לי. – נחיה יחד ויוטב לשתינו.
היא פונה הצדה ומוחה דמעה מעיניה בכנף מטפחתה שעל שערותיה הלחות.
*
יצאו לדרך. פתע עמדו בשער חצר ידועה למנוחה. דינה הופכת פניה אל אחותה ופורצת בצחוק. היא מתבוננת במנוחה שכולה תמיהה.
– כיצד הגעת לכאן? – שואלת היא את דינה. – כאן בילית את מיטב ימי “בשוויץ בוד הזה” (בי בניה של הזעה). שכרת את החדר שעל הגג? כיצד התגלגלו הענינים, רבונו של עולם. פלא! מי הוליכך?…
– חיפשתי את המנהל, לדעת לאיזה חור התגלגלת. אייזיק הביאני הנה; שכרתי את החדר בתנאים קשים: ־ לא לחלל את השבת, לא לישון על הגג. ליתר ביטחון סולק סולם העץ שבו הייתן עולות על הגג; לא להסתרק על הגג ולא לשיר בקול רם…שער וקול־באשה ערווה. ועוד תנאי מפורש שלא יבקרו אותנו בחורים…
דינה עוברת את סף החצר ומעמידה רגלה על המדרגה הראשונה. בעלת־הבית צצה מפתח ביתה. היא הופכת לנציב־אבן, פניה מתכרכמים. תמהון וסלידה מעווים פרצופה. – מי זאת? – שואלת היא.
– זאת היא אחותי אשר דיברתי…
– והיא תגור איתך? וגם אביה הזקן והאחות השניה, כולכם תגורו בחדר?!… היא שולפת מסרגה של מלאכת־יד ומתחילה לחטט בתנועות עצבניות בשערות ראשה המכוסות יזמה. – לא, לא יתכן! – אתן סובבות לי את “הספודק”.
– האיש ההוא איננו אבינו. – עונה דינה.
־ והבחורה ההיא לא היתה אחותך? – שואלת היא את מנוחה.
– האיש ההוא היה אביה של הבחורה ההיא – עונה מנוחה בקול עמום.
דינה מטפסת בגרם המעלות מתאפקת בכל כוחה, אך לפתע מתפרץ צחוק מצלצל: ־ ח־ח־ח־ אוי ח־ח־ח מנוחה מגלגלת צחוקה בקול מתרסק. – ח־ח־ח! ח־ח־ח! ובעלת הבית אובדת עצות.
*
דינה לא מפרקת את השקים. – היא מוציאה את ההכרחי לחיי הארעי. היא החליטה לחפש חדר אחר. – האויר כאן דחוס: – הכל אסור ואסור.
– לא להתפשט ולא להתלבש – פן יראו. – במיטה הזאת נוכל לישון שלשתינו, תבוא אמונה ותגור איתך, מנוחה, לא יהיו החיים ריקים כל כך. היא נוחה, אוהבת להתבדח, לא כן?…
– ומה תגיד בעלת־הבית? – הגידי; דינה, מאין הופיע החלון הזה. אינני זוכרת שהיה כאן חלון.
– היו כאן קרשים. עקרתי אותם ו“קרעתי חלון למערב”, אכסהו בוילון הפרחוני ואחר כך תבוא מסגרת מזוגגת.
אל פתח החדר מתקרבת דמות מוכרת למנוחה;
– כיצד ניבא לבי שהוא יבוא – שואלת היא את עצמה בתמיהה.
הוא מקיש בפרק האמה במזוזה – הדלת פתוחה;
– החדר תפוס כבר? – סליחה! שתיכן מורות?
– נשר שלח אותי אל החדר הזה.־ אני ועוד חבר אחד מחפשים דירה בעיר, אתן מרוצות?… מיטה גדולה…מתפעל הוא.
– כמו קרון רכבת – לועגת דינה.
– כן, אפשר לאכסן בה משפחה שלמה. גם שולחן ושני כסאות! – לא רע! – לא כן? ומראה נוף יש לכן? – שואל הוא כשהוא מאהיל על עיניו בכף ידו.
קומתו חוסמת את פתח הדלת. ראשו תומך במשקוף, הוא אינו עובר את סף החדר. דינה מתפעלת מגובהו וזרות הבעתו. לבושו – חליפה מצבע הלבנה השרופה. בלורית עבותה שחורה, עינים שחורות נחבאות במסגרת ריסים ארוכים ומעליהן גבות סמיכות שחורות משחור.
דיבורו אטי – בהפוגות.
– עבור את הסף – מזמינה מנוחה.
– בוא אדוני, שב כאן על הכיסא, אני אשב על המיטה – מוסיפה דינה.
– שמי תמימי – כך סתם תמימי. חברי מחכה לי, נדברנו להפגש במקום מיועד. יש כאן בעיר רובע נוצרי. שם נקי יותר, מופרש מהצפיפות. מצאנו שני חדרים לא רעים על גג אחד הבתים. בעל הבית, ערבי נוצרי, אינו מסכים להשכיר חדר אחד לבד. הוא מבקש להשכיר את שני החדרים יחד. לולא שכרתן את החדר הזה, הייתי מציע לכן לשכור את אחד מהם. שם מראה נהדר, לפני החדרים גג המשמש מרפסת רחבת ידים. האויר נקי יותר ועוד ועוד מעלות…
– לכי, דינה, ראי והחליטי.
בעלת הבית עולה על הגג ומציצה בעד החלון. היא מצותת אל המתרחש בחדר הבחורות.
– כן, מנוחה, אני הולכת. בין כה וכה הפרנו את תנאי החוזה – צוחקת דינה.
*
דינה העבירה את המטלטלים אל אחד החדרים התאומים, שעל גג בית הערבי הנוצרי. היא עמלה לסדר את תכולתם של השקים. ג’ארה קטומת צוואר עומדת בפינה. כופח, מנורת נפט; מיטת ברזל; שולחן וכיסא אחד; דרגש קרשים נשען על פחים. חלון אחד למזרח ופתח החדר פתוח אל מרחבי המרפסת.
מנוחה חוזר מהעבודה בכיתה, כיתה ב'. מצב רוחה מתרונן: ־ סוף סוף התגשם חלומה. היא מתקרבת אל פשפש החצר ונתקלת בזוג עינים שחורות לוהטות. במאורה אפלה, מעוגלת מתגוררת ערביה צעירה; חבילות לה דוה (רפואה). מנוחה מתעכבת על יד פי המאורה. היא דורשת בשלום פטמה. לשונן המשותפת היא צרפתית מסורסת, ערבית מגומגמת בתוספת אצבעות ותנועות שפתים. פטמה למדה במיסיון. בעלה גויס לצבא התוכי. היא לא ראתה אותו מאז צאתו לצבא. – מפיש (איננו). גם בת היתה לה. הבת שם למעלה אצל אללה – “לה דייה”. והיא עד שיעבור המורטוריום מתפרנסת מכביסה ושפונז’ה אצל אפנדים ויהודים.
– תפדלי, מאדמואזל. – מזמינה פטמה את מנוחה אל הכוך הנמוך.
היא מתרוממת מעל מצעיה וראשה היפה נתקל בתיקרת הכוך הנמוכה. היא שליוה. מלבד “הדוה” של הרופא הגרמני היא שותה משרת לענה בספירט. – קטיר טייב! – היא חוספת שני טורי שינים מתאימות ומבהיקות באפלת משכבה.
מנוחה עולה במדרגות נאחזת בחומה. היא מוצאת לפניה חדר מסודר.
– שמרי על מעט הרכוש ששרד לנו. אני ניגשת לכינרת. אמונה תבוא מחר. – לא תפחדי להשאר לבדך? דינה נפרדת ממנוחה אחרי שציידה אותה במזונות לשבוע ימים.
מעתה מתרקמים חייה בחדר התאום על הגג.
פרק שני: דליז’נס המתים 🔗
כיתה ב' שרויה בחדר חדש, בבנין שלא נשלם לסיומו. בחדר הסמוך – מאפיה. בוקר בוקר מתאספות התלמידות בסימטה הצרה; הסימטה מרוצפת אבן־סיד. באמצעה עוברת תעלת ביוב, הקולטת את מי הגשמים מהמקומות הגבוהים והמשופעים. התלמידות משחקות כאן. מצד ימין, בנין אבנים רחב־מידות: ־ בית־החולים הממשלתי. החולים, רובם ככולם חיילים, מובאים בדליז’נסים; הם מורדים באלונקות ונבלעים בתוך הבנין. חלונות קטנים, מסורגים, ניבטים אל פני הסימטה. מבעד לסיבכת החלון מבחינים בתוך האפלולית דמות חיוורת, מעונה ומזוהמת, של חולה.
הבנות הקטנות מגלגלות חבל ומקפצות לפי התור. – אחת, שתים, שלש, אָן־דן אָ־טרואַ…
– מורתי, ־ הגידי לה! עכשיו תורי, היא הפסידה את “הקון”.
המורה אינה מתערבת; ־ זורקת מבט בעושות־העולה והצדק בא על תיקונו מאליו.
קבוצה אחרת סובבת במעגל ושרה את השיר הנוגה על קתרינה הקדושה:
– קתרינה הקדושה היתה בת המלך. הביאו לי החרב! במכה הראשונה קתרינה עוד לא מתה".
– מורתי, מורתי, הנה אחד מביט בחלון! הוא מבקש משהו.
המורה נרכנת אל החלון: זוועה!… בר־מינן! גולגולת מגולחת, פנים צהובים, פרקי אצבעות בולטים כשל שלד. השפתים ממלמלות:
– אֶק מק! אֶק מק! – מתחנן הבר־מינן החי: ־ קיזלרין אקמק (לחם של הילדות).
– מורתי, הוא מבקש לחם – הוא רעב!
התלמידות סובבות את המורה וכל אחת מציעה פרוסה מלחמה לחולה.
דרך הסבכה מוגשות פרוסות לחם לחולה.
– מה את עושה? – גברת רובין איך את מרשה לילדות להתקרב אל חלון בית־החולים? – את רוצה שכולן תחלינה? – היתה זו המורה דגנית.
מנוחה מרחיקה את הילדות לקצה השני של הסימטה.
המורה דגנית היא אשה גבוהה; ראש יפה לה על כתפיים רחבות וחזה מלא. מאז הכירה אותה רובין היא מתבטלת בפניה וחוששת להימצא במחיצתה. קולה הגברי ומבטה העז מייראים את רובין הצעירה, קטנת הקומה. כשנתקלת רובין בדגנית היא ממהרת לסור מדרכה; היא נמנעת מלבוא בשיחה עימה, כל שכן לשאול בעצתה. באספות המורים דגנית היא ראש המדברים; היא חותכת כל בעיה בתקיפות ובטון של מושל בכיפה. היא מפסיקה את רובין בתנועת־ראש לגלגנית ומבטלת בתוך דיבורה. אין תימה, רובין יוצאת לפרקים מהאספה בנזיפה וברוח עכורה.
רובין נכותה מהערתה הצודקת של דגנית. מעתה תשלל ממנה מנוחתה;
– היא תדאג לשלום הבנות. ומה אם באמת תחלינה, חלילה? ומה אם?!
הפעמון מכריז על סיום ההפסקה.
התלמידות מסתדרות, שקטות ונבוכות, מצב רוחה של המורה דבק בהן:
– הן היו עדות להערתה של המורה “הגדולה”. הן משתדלות להרגיע את מורתן ולנחמה. התלמידות נכנסות לכיתה ומתישבות כל אחת במקומה, שולבות את הידיים, ממושמעות ורוחן נמוכה.
– תגשנה אלי הילדות, שנגשו אל החלון ושנתנו לחם לחולה – מצווה מנוחה.
מתוך הטורים יוצאות חמש ילדות ומתיצבות ליד המורה.
– עלינו לרחוץ את הידיים, בנות, אתן יודעות, שהמחלות מידבקות. הרבה הרבה מחלות מתהלכות בעיר ושם מאחורי קירות בית־החולים – המחלות המסוכנות ביותר. הזהרתיכן: ־ אל תתקרבנה לא אל החלונות ולא אל הדלתות. ומה נעשה עתה? – הלא אין לנו מים.
– המורה, תני לי לצאת ואני מיד מביאה לך קומקום מים מהבית שלי וגם סבון אביא.
רובין מהססת.
– אני אלך אתה! אל תפחדי, מורתי!
קומקום מים וחתיכת סבון וגם מגבת הובאו עד מהרה על ידי אם התלמידה. כל הילדות רחצו לפי התור את ידיהן. המורה והתלמידות נרגעו…
– המורה, המורה! – למה היא צעקה עליך? היא לא אמא שלך; אני כל כך פיחדתי!
– היא צדקה; הסחתי דעתי מכן. זה לא טוב. לא נהגתי כשורה. היא ראתה והעירה לי. עלי להודות לה על כך. אני צריכה ללמוד מכל מי שרוצה ללמדני. יש פסוק: ־ מכל מלמדי השכלתי.
– את כבר יודעת, מורתי, את יודעת כל כך יפה לספר. ספרי לנו על רבי עקיבא.
– כן, בנות, אני סיפרתי לכן על רבי עקיבא שהוא לא התבייש להכנס לכיתה א' וללמוד תורה יחד עם בנו. וגם אני לא צריכה להתבייש ללמוד מכל אדם.
עם סיום השיעור מתעכבות התלמידות בפתח הכיתה. בסמוך לדלת הכיתה מתעסקים שלשה פועלי המאפיה בפשיטת עורו של עגל קטן, שעדיין דמו ניגר בקילוח אדום ומהביל.
רובין נזדעזעה. אחוזה צמרמורת ובחילה התחילה להרחיק את הילדות אחת אחת בשביל הצר, שלא נגעל בדם העגל.
– תני יד ועצמי את העינים, אני אעביר אותך; אל תפחדי – אומרת המורה, ועצמה מטה את עיניה לצד.
בשעת פרידה היא מזהירה את התלמידות, שלא תתעכבנה בדרך ולא תקרבנה למקומות נגועים במחלות.
רובין יוצאת מהעבודה מדוכדכת וממורמרת.
– איזה יום?! – כאילו נכשלתי בבחינות – מועקה שכזאת. – היא מתאדמת לזכר כשלונה. – היא ודאי הספיקה כבר להשחיר אותה בעיני המורות ובעיני המלחכות פינכתה, כל אלה ששותות דבריה בצמא.
– “אוי קתירינה הקדושה, קתרינה עוד לא מתה”.
– לאן הגברת רובין ממהרת? ומה שיר שהיא מזמזמת?
היה זה שכנה של רובין. מורה גם הוא. אין הוא מרבה לדבר עמה. ביותר הוא נזהר, שהמורים לא יראוהו בחברתה ברחוב. בראשית שנת הלימודים אמר לה המנהל נשר:
– הנה בא מורה בעל נסיון, תמימי. הוא הורה כבר שלש שנים. ראוי לך להתקרב אליו, יש ללמוד ממנו.
עדיין לא ראתה את תמימי בעבודה ועדיין לא קיבלה ממנו הדרכה כלשהי. שתקן הוא מטבעו ומאזין לדברי אחרים. בין אצבעותיו הארוכות לעולם תקוע זנב עפרון זערור והוא רושם בצנעה. תמיד רושם רעיונות ואמרות.
בשעה זאת של דכדוך ומרירות שמחה רובין לפגישה עם נפש חיה. היא מדלגת על אבני הסימטה, נזהרת שלא לדרוך בזוהמה. בחדרה תיפול על ספת הקרשים להפיג את צערה בדמעות. עליה לבכות, לבכות! אך כיצד יבכה אדם כשהוא לבדו? יש צורך לשפוך את הדמעות בפני מישהו, שישתתף בצערה וינחמנה.
תוך הילוכם היא מרוקנת נפשה, לא איכפת לה בפני מי ומספרת על בית־החולים, על המורה דגנית הגרוטסקית, על שחיטת העגל ועל הדם שניגר לעיני הילדות ברחוב. דמעות ניגרות מעיניה והיא מתיפחת התיפחות תינוק חסר־אונים.
תמימי שותק. אין היא יודעת, אם הוא שומע לה ואם הוא מבין לרוחה. הם עולים במדרגות האבן וכל אחד נכנס לו לחדרו. היא שוטפת את פניה וסורקת את שערותיה, יושבת על הספה מכווצת ומכונסת ביגונה. השכן חזר.
– התבוא, הגברת רובין, לאכול במסעדה? – אומר הוא בלחישה – שם מרק טוב ולא ביוקר. אני מחכה למטה. אראה לה הפעם את המקום. – אחר תדע לבוא לשם לבדה.
המסעדה הזולה נמצאת במרתף אפל. רובין מתישבת על כיסא־קש, שמושבו שקע והוא נשען אל הקיר בשלש רגליו. שולחן הקרשים בלא מפה. בעלי המסעדה מסבירים פנים למורה תמימי ולאורחת החדשה. מגישים צלחת מרק־עדשים, כף ולחם־שעורים.
רובין טועמת מהלחם המחוספס ודוחה אותו הצידה. המרק טעים. היא לוגמת כף אחר כף, אף פתאום נתקלות עיניה בעדת פשפשים אדומים, דוגמת העדשים שבצלחתה, בין קרשי השולחן. היא גוחנת ומסתכלת ברגל השולחן, בכיסא שהיא יושבת עליו. בכל אשר העין מבטת שורצים יצורים אדומים תפוחים ומפוטמים. היא קופצת מכיסאה ויוצאת לרחוב. מרק העדשים, שהספיקה לבלוע חוזר ונפלט מגרונה…
תמימי משיג אותה בדרך אל החדר. היא אינה אומרת דבר. הוא צועד צעדים רחבים, עובר אותה ונעלם בחדרו. כשהיא עומדת ליד חדרה הוא מוציא את ראשו מפתחו ואומר: ־
– גברת רובין, העלבת את בעלי המסעדה, אני שילמתי להם בעד המרק שלה וגם בעד הלחם, חצי בשליק.
– הסחתי דעתי, שוב נכשלתי. – היא מחזירה לתמימי את חצי הבשליק.
היא מתקפדת בחדרה; אין היא רוצה לראות איש. ערפל יורד על הכרתה היא שוקעת בשינה עמוקה מרגיעה.
בבוקר, לאחר ליל־שינה טרופה עדיין עקת־לבה לא נתפוגגה ועדיין מרה־שחורה מעיבה את רוחה. – השלום לבנות? – האם לא חלתה אחת מהן?
היא יורדת בגרם המדרגות, נשענת בידה הימנית בגדר האבן המסוידת. צחנה חריפה מסחררת את ראשה, היא עוברת את הסימטה המטונפת. מדי בוקר עולה כאן מכל זווית צחנת שתן וצואה. הסימטה נהפכה לבית־שימוש ברשות הרבים.
מהחצר יוצא ערבי. הוא מתיר את שרוך מכנסיו התפוחים במתינות ובישוב הדעת, מרכין עצמו כלפי המדרכה בישיבה שפופה ועושה את צרכיו.
רובין, המורה הצעירה, קהות־חושים ואדישות שבהרגל התחילו להשתלט עליה.
הסימטה שקטה. אין מקום למעבר כלי־רכב, גם בהמת משא אינה עוברת כאן, אלא לעתים רחוקות. היא צועדת בזהירות, מדלגת ממדרכה למדרכה לבל יטונפו רגליה בפרש הטרי.
היא מקדימה לבוא אל כיתתה. ממולה בקצה של הרחבה המרוצפת, סככת החאן, מקום חניה לקרונות, לעגלות ולדליזנסים; סוסים עומדים ולועסים בשלווה את ארוחת־הבוקר. היא תמהה על הנקיון השורר ברחבה ובסימטה שלפני בית־החולים.
הילדות באות אחת אחת ובקבוצות. הן מסתערות על המורה, מברכות אותה בבוקר טוב ושתות עליה מכל צד. להגן דומה עליה כציפצוף צפורים והן מפוגגות את הנטל הרובץ על לבה.
היא סופרת את התלמידות ומשגמרה היא אומרת באנחת רווחה: ־ כולכן פה, תודה לאל, כולכן בריאות; ־ אוך, כמה אני שמחה.
– מורתי, כשהלכנו אתמול הביתה נגשה יהודית מלחי אל החלון ושמה עליו את הפרוסה שנשארה בילקוט.
– מלשנית, שקרנית!
– מי שאומר על אחרים הוא בעצמו! בעיני ראיתי, חי אדוני. אבל אותו חולה מסכן כבר לא היה שם. הלחם נשאר על החלון.
– אולי הוא מת? רחמנות! אפילו אם הוא תורכי, אפילו אם הוא נוכרי, גוי, לא עוון הוא?
– אלהים ברא את כולם, כן מורתי? – פעם בחורף בא אלינו חיל רעב, בגדיו בלואים והוא רועד כלו. אמא שלי אספה מכל הצלחות את דיסת הבורגול ושפכה לתוך הקופסה שהיתה בידו. אוי, מסכן, איך הוא ליקט כל גרגר ואיך הוא חטף ואכל…
התלמידות מתכנסות לכיתה. המורה מקימה אותן על רגליהן. – הן מתפללות “אני מודה”.
– או, רבונו של עולם, תחזיר את נשמתן בחמלה רבה ותגן עליהן – מתפללת המורה גם היא.
לומדים חשבון. שקט בכיתה. הילדות גחונות על המחברות, מעתיקות תרגילים מהלוח. פותרים שאלות, תרגילים ואחר כך משחקים במישחקי חשבון, משתמשים בחשבוניה ובנקישות מקל. המורה עוברת בין שורות הספסלים, מעירה בלחש ומדריכה אותן לחסכון ולנקיון במחברת.
המנהל נשר הוא שדואג להמציא מחברות, עפרונות ושאר מכשירי לימוד. בסוף כל חודש הוא נוסע לכפר־סבא. שם הוא מלקט וגורף מכל הבא ליד ומביא אל טבריה העיר. בנסיעתו האחרונה הביא את החשבוניה המיטלטלת לפי התור מכיתה לכיתה.
שקטות וחרוצות שקועות התלמידות בעבודתן. המורה מציצה מבעד החלון המסורג בסריג מוחלד אל הרחבה שלפני הכיתה.
הדליזנס, כעין אמבולנס, רתום לשני סוסים, התעכב מול החלון. שתי דלתותיו תלויות ברפיון משני צדי גופות המתים, שנערכו בתוכו. רגלי המתים בולטות החוצה. כפות כחושות מכוסות כתמי רפש שחור. הגויות מסודרות בערימה, כגזעים כרותים.
המורה מפסיקה את העבודה. השעה מתקרבת לקיצה. מסיימים במשחק: ־ מסתירים עפרון, ילדה יוצאת מהכיתה ובשובה עליה למצא את העפרון לפי קיצבה הגובר של מנגינה. דליה יוצאת, אך בטרם הספיקו להסתיר את העפרון מתפרצת דליה אל הכיתה חיוורת ורועדת:
– אוי, מורתי, סוחבים אותו… הוא מת…
אל האמבולנס הביאו אותה שעה גוויה עוד אחת, שנשכחה, כנראה או שנוספה ברגע האחרון.
המורה מלטפת את ראש הילדה, מרגיעה אותה ומנחמת אותה. דליה חוזרת למקומה. המורה מתפללת, שעגלת המתים תתרחק מכאן בטרם ייפסק השעור והיא מציעה משחק אחר: – זיהוי הקול.
משהרכינו הבנות את ראשן אל הספסל ניגשה המורה אל החלון: שני סאניטארים מביאים מת, כשרק כותונת מזוהמת לבשרו, הם דוחסים את הגוויה לתוך הערימה שבעגלה, אך אין הדבר נעשה בנקל. אחד הסאניטארים עולה בכבש העגלה, נכנס לתוכה, דורך על הגוויות, תופס את המת בכתפיו ומעלה אותו על הערמה שבפנים. צליפת שוט, הסוסים זזים; הפרסות מקישות על אבני המרצפת; האופנים חורקים ומתדרדרים אל מחוץ לעיר, א עולם המנוחות.
הפעמון מבשר את בוא ההפסקה.
המורה יוצאת אל הסימטה; לבה מסוכסך עליה; ־ יש להחזיק מעמד בין הקטנות האלה. היא מנסה למשוך אותן למשחקים שונים, אך אין הן זזות ממנה. סובבות אותה ומעתירות עליה שאלות וקושיות.
דליה שילוני לופתת את ברכי המורה, כמבקשת חסות, המורה מעבירה ידיה על ראשה, הרוטטת עדיין מהמראה שראתה.
הילדות נרגעות קמעה קמעה; תשוקת החיים מנסרת בלבן הצעיר. הן מתחילות לשחק בתופשת, נוצרים מעגלים מעגלים והחבל, ידיד הנעורים, סובב, סובב לו הלך וחזור, מעלה מטה; הגופות מתרוממים והרגלים מקפצות.
־ הן מתנחמות, מהרהרת המורה. – מה קל להן למחות מזיכרונן את מראות הזוועה. נחשול החיים גורף אותן אל עתיד רווי אור. כוח החיים מטשטש את המוות ומכריעו. ואילו היא, במה תאחז היא כדי למחות מזכרונה את מחזה הזוועה של הבוקר?
הסימטה הצרה המשמשת מגרש שעשועים לתלמידות סתומה מצד מערב; בנין חבוי בחיק חצר מוקפת חומה ושער, הנעול תמיד, גודר בעדה. המבוי הסתום משמש פרוזדור לחצרות בודדות משני העברים. בשעות הבוקר ובשעות הלימודים נפתחות פעם בחצר אחת ופעם בחצר אחרת, דלתות־עץ עבות וכבדות. אז נגלית פינת ירק, עצים ושיחי־ורדים. ריחות ניחוח של צמחי בושם מרעננים את אוויר הסימטה. לפרקים תעבור את הסימטה אשה לא רעולה ותיעלם באחת החצרות. זהו רובע של ערבים נוצרים. ביניניהם הוקמו בשולי העיר העתיקה. אין כאן אותו גיבוב של בתים על גבי בתים וחדרים על גבי חדרים. הסימטה מבהיקה בנקיונה.
מצד ימין, על גבנונית קטנה, משוכנות שתי כיתות, א' וג'. המורות דגנית ויוכבדת יוצאות בהפסקות ומשקיפות אל תוך החצרות המוקפות חומה. הללו לעולם הן יחד, משוחחות ומתלוצצות. דגנית הגבוהה והתקיפה מקיפה בעיניה את להקת התלמידות של שלש הכיתות כולן.
רובין סולדת מהעיניים הבולשות והמחטטות. לבה מנחש, שגם היום תיתקל בביקורתה. – היא שואפת להשתלט, להדריך וללמד את המורות הצעירות, אך איני מוותרת. מוטב להתרחק מדלת אמותיה – אומרת רובין לעצמה.
נשר המנהל בא בשעה השלישית לבקר בכיתה. עשן המאפיה הסמוכה פורץ ויוצא דרך החלונות והדלתות; הנחתומים עובדים בקדחתנות, כדי לספק את הלחם לצבא. רעש דפיקות, קללות וסלסולי־שירה ממלאים בערבוביה את אוויר המאפיה.
המנהל יושב בקצה הכיתה מאחורי התלמידות, הוא שולף את להב האולר ומשחיז עפרון: כל שעת השעור הוא שקוע בעיסוקו זה. הוא רכון על אולרו, אינו נע ואינו זע; דמותו כדמות פסל אילם ואדיש.
אותה שעה מפליגה המורה עם אליעזר לחפש כלה ליצחק, ברוב עסק ודמיון. התלמידות נאחזות במורה וטסות עמה לחרן. גם הן יוצאות לשאוב מים והן רואות את התכשיטים שרבקה מקבלת מאליעזר, העיניים בורקות, הראש גחון על כף היד, לפתע פתאום נעלמת מציאות האגדות וחוזרת מציאות חילונית ואפורה: ־ צלצול הפעמון.
באי רצון מתפזרות התלמידות לבתיהן.
המנהל נשר מתלווה אל המורה. הם יוצאים אל הכביש הרחב המשתפל אל הכנרת. היא דרוכה כולה, בצפיה להערותיו. אך הוא עודנו ממשיך בחידוד העפרון ושותק. שתיקתו מעצבנת אותה. באין ברירה היא הפותחת. היא שופכת לפניו תלונותיה. – אין היא יכולה להשאר בחדר הזה;
– התנור, ראית? והעגל השחוט לעיני הילדות, ובית־החולים ודיליזאנס המתים!?…
– איפה תמצאי חדר טוב כל כך? יש לך רצפה ותקרה. – אבל העשן – מתריסה רובין.
– העשן נכנס דרך הפתח ויוצא דרך החלון, עונה לעומתה המנהל. עגל? – “עגל ־ שמגל”. אמנם לא נעים, אך לא בכל יום שוחטים עגל בפתח הכיתה. ואשר למתים – כלום היכן אין מתים?
– טוב! לו יהי כדבריך, אך אמור כבר על השעור! – פקעה ציפיתה של רובין.
– את מתכוננת?
– וכי יש לי ספרי עזר? אני מנסה להעזר בדמיון ובמעט הרכוש שהבאתי עמי מספסל הלימודים.
– בואי עמי ואני אראה לך משהו מעניין ומרתק. גיליתי מציאה מיוחדת במינה, ממש בשבילך. הוא סוגר את אולרו ומחייך בפני עצמו חיוך של הנאה.
הם מגיעים למבוי צר ונכנסים לתוך חצר. עוברים בשביל לרוחב החצר ויוצאים דרך פירצה למבוי אחר; חדרים מגובבים, זה על גבי זה, עוטרים את המעברים הצרים והמעוקלים; מכאן שוב יורדים לקומת קרקע ויוצאים מתוכה אל מרפסת פתוחה כלפי הכנרת.
– הגענו כבר? – שואלת המורה המיוגעת והמעוצבנת מהנתיב המפותל.
– עוד לא, הזדייני בסבלנות, גברת רובין, עתה עלינו לרדת ב“מעלות קדושים” אלה.
הם יורדים ונכנסים אל פרוזדור אפלולי. עוברים אותו בגישוש ונכנסים אל אולם רחב ידיים. אור היום מסתנן מבעד לצוהר מזוגג זגוגיות ססגוניות בתוך הכיפה. סמוך לקמרון תקועים אשנבים עגולים; דרכם מסתנן אור זהבהב.
העיניים מסתגלות קמעה קמעה אל האפלולית שבאולם. שטיחים פרושים על אבנים מסותתות. אל הקירות דבוקות ספות אבן, מרופדות שטיחים וכרים. באמצע במרכז יושב על שרפרף־קש קטן זקן מופלג וסביבו כתריסר תלמידים בני גילים שונים.
המנהל מברך את הזקן בשלום ומציג לפניו את האורחת.
– הבאתי אליך “חכם” את המורה הזאת. היא רוצה לשמוע מפיך אגדות על המערות ועל התנאים שהסתופפו בהן. ה“חכם” רומז לתלמידיו שימשיכו בשינונם; הוא נשען על השולחן, קצר הרגליים, בשתי ידיו, מרים את גופו משרפרף העץ ומזדקף. גוף דק, כיפח וכחוש, מזדקר באפלולית האולם. קומבאז – כותנת פסים ארוכה – מופשל על ברכיו בשעת הישיבה. נושר ברישרוש משיי ומיישר קפליו עד קרסוליו; מכנסיים לבנים צרים; תחתונים מהודקים אל שוקיו, מבליטים את שוקיו הגרומות; כף רגל זעירה, מגורבת גרביים לבנים ארוכים, מגששת בתוך סנדלי־בית מרופטים. ומשנעל אותם, הוא צועד לקראת אורחיו, להקביל פניהם. הזקן קד קידת נימוסין לפני אורחיו, מניח ידו על חזהו ואחר מגישה אל פיו, מצחו: הוא מזמין את האורחים לשבת על הדרגש המרופד כרים ושטיחים.
המנהל מתישב על הכרים והשטיחים ומנוחה עדיין תוהה על עצם מציאותה כאן.
החכם מרכין עצמו אל השולחן, ממשש בין הספרים שנערמו עליו, מחפש ומוצא תיבת־עץ קטנה עגולה. הוא פותח את מכסה התיבה בלחיצת אצבע על כפתור מבריק, המכסה מתרומם בנקישה וריח של טבק־הרחה בשים מתפשט באווירו של האולם. החכם ממלמל משהו בלתי־נתפש לאזנה, שואל את המנהל: ־ זו בתך? אשתך? “המארה” שלך? ואגב כך הוא מצמיד אצבע לאגודל, מעלה קמצוץ טבק־הרחה ומפטם תחלה את נחיריו שלו ואחר הוא מגיש את קופסתו אל המנהל.
נשר קומץ קמצוץ טבק, מריח ומשמיע קול הנאה: ־ אַ! מצוין! טבק משובח, לעילא ולעילא. – תורכי? משופרא דשופרא!
עיני מנוחה נחות על מכסה התיבה. החכם מרגיש במבטה. הוא נרכן אליה ומציע גם לה, לשאוף ריחו הבשום של הטבק.
– מודים אנחנו. מודה! אינני מריחה, אך אם טוב בעיניך?
– מה אמרה המארה? – שואל הוא את המנהל.
– אם מצאתי חן בעיניך, תן לי להתבונן בקופסה הנאה שבידיך – מגרסת מנוחה שיניה בלשון מקראית.
– תפדלי, תפדלי, כטוב בעיני הגברת “כל הארץ לפניך”.
מנוחה מסתכלת במכסה הקופסה: ־ חוה במערומיה ולצידה הנחש חרותים בתוך עץ המהגוני; הדמויות הצהיבו משכבות הטבק ומרוב השימוש.
– חוה והנחש? מהתורה? יפה מאד!…
– מזמן, מזמן אצלי, מגמגם הוא בקול הנשמע בקושי.
– לפנים היתה יפה, צעירה, לא כן? עכשיו הזדקנה והתכערה קמעה – מחייכת מנוחה.
ה“חכם” מוציא מתחת לכר, שהוא יושב עליו, ספר מרופט, דפיו הצהיבו ועבשו והם מתפוררים בקצותיהם. הוא קורא מתוכו ומוסיף הסברים משלו בלשון עלגת, מטושטשת ולא נתפסת. המלים נושרות מתוך פיו חסר־השיניים, ונשפכות אגב מצמוץ ובליעת ריק.
רובין נבוכה. היא אינה יורדת לכוונתו של נשר – לשם מה הביאה לכאן?
כל שעת סיפורו של ה“חכם” ישבו הילדים ישיבה שפופה על המחצלת, התנועעו ומלמלו בנעימה חדגונית ונוגה – בליל מלים חסר משמעות.
משיצאו מהאולם האפלולי אל אור היום, נטה המנהל שמאלה ובדרך קצרה ביותר הוציא את רובין אל הרחוב הראשי שברובע היהודי. ראשה של רובין מטושטש וסחרחר והעיניים נעצמות מהאור הפתאומי הגדול.
– מה תגידי, אַ, מעניין?
– לא הבינותי לא מלה ולא חצי מלה מכל מה שטחן הזקן. והילדים האלה כלום הם תופסים דיבורו? ובכלל מה אפשר ללמוד אצלו?
– כלום ראית באיזה תנאים מלמדים ולומדים?
– איך אתה מוצא אותם?
– הלכתי לחפש ילדים וחדרים לכיתות ונתקלתי אגב חיפוש ב“חדר־מתוקן” זה. שם באחד הכוכים פליטת ספר־אגדות מעניין. עליך, רובין, להסתכל וללמוד את העיר מבפנים ומבחוץ. לשם כך אין את צריכה ספרי עזר. כל התורה בעיניך, בלבך וברגשותיך. התקרבי אל האנשים ואל תתביישי לשאול. – “לא הביישן למד”. ואשר לכיתה – נראה! – נחפש משהו טוב ויפה בשבילך. קראי בספר האגדה, וחברי אגדות משלך גם את. הבנות מרוצות? זה העיקר, אבל עליך ללמוד וללמוד. עדיין מלאכה מרובה לפניך ותמיד להתכונן לשעור. כל שעור שאת מלמדת יהי בעיניך כשעור מבחן.
בתוך כך הגיעו לכיכר הרחבה בחופה של הכנרת. שקט ושלווה על פני המים. סירות דוגה קשורות אל המזח. הן מתרוממות ויורדות בקצב תנודות הגלים. הגלים השלווים מנדנדים את הסירות בלטיפות אם, המיישנת את תינוקה בעריסה. מעל למזח חגים שחפים צחורים. משק כנפיהם וצריחותיהם החדות, בעוטם אל הדגים שברשתות הדייגים, מפריעים את שלוות הנופשים בצל בית־הקפה. סילסולי גראמופון עם עשן נרגילה, חוסר דאגה, שקט וביטחון נסוכים על הכל.
נער ערבי שואב מים מהים, שופך על אריחי האבן ובמטאטא־זרדים הוא מדיח את הפסולת וגורפה לים. הככר המרובצת מעלה אדים ומפיגה במקצת את חרבוני הצהרים.
– אמור נא לי, מר נשר, לשם מה העברת אותי דרך כל המדורים המפותלים הללו? דרך הכוכים החשוכים, הסולמות והמרפסות? הרי הדרך לאותו בית־כנסת ישרה וקצרה.
– לשם קפנדריה. – אומר נשר וחוזר לטפל באולרו.
– מלה איומה, מה אמר? מאין קרצף מלה כזאת? היא נבוכה. היא משימה עצמה כלא שומעת.
הוא מציץ בה דרך ברק משקפיו, מעביר ידו בתוך זקנו הצהבהב, שחוטי כסף שזורים בזהבו.
– עשינו “קפנדריה” – מדגיש המנהל ומפריד אותה להברות.
– לא אנסה לחזור על המלה, חזקה עלי שאסרסנה וסופי שאהיה ללעג ולקלס – הוגה רובין ושותקת.
– השתיקה הזו מה היא אומרת, גברת רובין.
– מפני שאני מפחדת מפני מלה מסתלסלת כנחש. ודאי ארסית היא, לא כן? – אמור כבר מה פרוש המלה קפ…
– ק־פנ־ד־ריה – פירושה קיצור דרך.
צחוק מצטלצל פורץ מלבה ומגרונה של רובין.
– אכן, קיצור נאה!
– כל הדרך המפותלת הזאת, רבת הטרחה והעמל, כל העליות והמורדות הללו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מן הכוך האפל ועד למגדל הגבוה תכליתם לא היתה אלא להוציאך מן האפילה אל האור הגדול ה“זרוע לצדיק” לבדו. זאת תכליתה של ה“קפנדריה” שלי; כדי להגיע בסוף אל דרך המלך. קודם עליך לעבור בפרוזדור כדי שתכנסי אחר כך לטרקלין. שנני לעצמך מאמר החכמים: ־ התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.
מנוחה חוזרת אל חדרה נפעמת ונבוכה. בדרכה היא משננת את המלה “קפנדריא”, “קפנדריא”. – כמה פעמים עליה ליפול ולקום עד שתעבור את הפרוזדור הזה?
אחותה, דינה, הוציאה אל הגג את המצעים, את הקרשים ואת הפחים. – מחר יום ששי צריך לסדר את החדר.
– התעכבת היום, מה קרה? שואלת דינה את מנוחה.
– עשיתי קפנדריא, עברתי פרוזדור, כולו טינופת, והוא יוליך אותי אל הטרקלין – מצטחקת מנוחה במרירות.
– מה אמרת? – קפנדריא? איזו חיה היא זאת? – שואלת דינה וממשיכה לנער את השמיכות ואת המצעים; שני כרים קטנים, מעין פרווה ושמיכת צמר תפורה. מנוחה מזדרזת לעזור לאחותה. היא יורדת אל בעלת הבית, ערביה נוצרית, לשאול ממנה כלים לאגירת מי־הים, שהשואבת מביאה בג’ארה.
– נקנה היום שתי ג’ארות־מים – אומרת מנוחה כשהיא מטלטלת גיגית ודוד נחושת מפויח. אני חופפת את הראש היום ומכבסת; גם את רוצה להתרחץ?
– בלילה נלך לים להתרחץ – עונה דינה – במה תחפפי את הראש?
– קניתי ביצה אצל הבדואית, אחפוף את השערות בחלמון הביצה.
– השתגעת?! ביצה שעולה שני מטליקים תוציאי על שערותיך?
מנוחה מוציאה את הכופח מהחדר אל הגג ומנסה להחיות את הגחלת העוממת מתחת לאפר; גוחנת, נופחת, מנפנפת במחברת, הגחלת משחירה ואינה מראה סימני חיים.
– מתה… מי קילל אותך? – גחלת, גחלתי! אוי קפנדריא שלי! – קתרינה עוד לא מתה…
הבחורות צוחקות צחוק משובה. לועגות לדלותן ולעוניין. שוב מדלגת מנוחה על סולם המדרגות, כשפחית ומלקחיים שחורים, ארוכים בידה. – בעלת־הבית מנדבת גחלת לוחשת ומזמינה את השכנה “היהודיה” להכנס אל הטרקלין: – תפדלי, מדמואזל, אל סופרז', מראה היא בתנופת־יד על הכרים ועל הספות.
– לזם סווה ספוז’ה, מראה מנוחה על שערותיה. החצר מתמלאה צחוק עליז; הכל צוחקים. אמונה, שחזרה אותה שעה מהגן, מתכופפת מעל הגג ואף היא מתדבקת בצחוק מתגלגל.
הגחלת הלוחשת על הפחית והגחלת הלוחשת בלבבות הצעירים, הן הן שמגרות ומעוררות את הצחוק.
שואבת המים מביאה שתי ג’ארות – ממלאים את הכלים. אותה שעה באה גם הבדואית ומביאה נאד לבניה. ושוב כל סיר וכל צנצנת מתמלאים נוזל לבן.
באים השכנים מהחדר השני; גם הם מתחילים לנער את “דלותם” לקראת יום השבת.
תמימי מבקש את המטאטא – אגד זרדים מקוץ “הסירה”. הוא “מכבד” את עפר הרצפה. הטיח הראשון של הרצפה לא נשאר ממנו אלא שריד דל בסמוך לקירות; ואילו באמצע החדר מתפורר הטיח לאבק סיד לבן. תמרות אבק מתרוממים ומכסים בלובן את הספרים ואת המחברות ומעט המטלטלים המסודרים על מטת הברזל ועל המחצלת.
הבחורות קושרות מטפחות אל ראשיהן ונמלטות אל חדרן.
־ הראינה לי כיצד עושים זאת; ־ זה האבק אינני יודע כיצד לכלאו. ושוב פורץ צחוק מפי הצעירות. הוא מגרה את הגברים; תמימי צוחק בלי קול וכרמלי מגרגר את צחוקו ומרעיד את בטנו.
*
המים התחממו בקומקום ומנוחה רוחצת את שערותיה. היא עשתה קצף מחלמון הביצה, שיפשפה בו שערותיה ושוטפת אותן במים נקיים; עוטפת במגבת לספוג את המים ואחר היא מתחילה להפריד את קבוצות השער במסרק פגום. – השערות אינן נפרדות, ידיה כושלות; היא חוזרת ומחלקת לקבוצות ומנסה להפרידן ואינה מצליחה. היא מתישבת על הארגז ופורצת בבכי מר: ־ הוצאתי ביצה, ביזבזתי מים…
– אילו היית משתמשת בסבון־נבלוס, כמוני, לא היית בוכה עתה, – אומרת אמונה בטרוניה. – תני לי את המסרק ואל תבכי. ובתוך כך אף היא הבכי עולה בגרונה והדמעות זולגות מעיניה; שתיהן מתיפחות חרש.
דינה מפרדת בזהירות את הסבך בשערותיה של מנוחה.
– מה אתן בוכות, נערות? – שואל כרמלי, כשהוא תוקע ראשו בפתח החדר – צוחקות ובוכות חליפות! מה פשר הצחוק והבכי הללו? ילדות! חי נפשי ילדות! אילו היו לי מספרים בידי הייתי מקצץ את האלומות הללו. אחרי המורטוריום תשובי ותגדלי לך שערות אחרות כאות נפשך…
כרמלי הפסיק הערתו, סיים בגרון חנוק ומהר להעלם בחדרו. – גם הוא בוכה – אומרת אמונה, מעווה פיה העוויה בכינית ופורצת בצחוק מהול בהתיפחות.
מנוחה משחררת פניה מחורשת שערותיה המסובכות, מסתכלת בפני אמונה ופורצת מחדש בצחוק מרוסק.
– בוכות וצוחקות, צוחקות ובוכות, ילדות! ילדות! – או קפנדריא, קפנדריא שלי, קפנדריא עוד לא מתה. – מחקה מנוחה את כרמלי ומסיימת בנעימה של “קתרינה הקדושה”.
סוף סוף התגברו הנערות על “הפקעת” – הצמה נקלעה כשהשער מנטף עדיין אגלי דמעות עכורות.
– חסתי על המים. צריכה הייתי להוסיף ולשטוף פעמים אחדות ובשטיפה האחרונה אני סוחטת מיץ לימון, או מוהלת את המים “האחרונים” בחומץ;
– אך מילא, בחפיפה הבאה אשתמש בעלי אקליפטוס. על שער אשמור עד אחרי “המורטוריום”. זהו כל הודי, פאר נעורי. אתן זוכרות כיצד היו מכנות אותי נשות נוה־צדק? – “די מיידיל מיט די צאפּ”, הינו הנערה עם הצמות. ואם אקפחם, כעצת כרמלי, איך אופיע לפניהן בלי “הצאפּ” כשאשוב לשם?
החדר מסודר. הכביסה מתיבשת על משיחה מתוחה בקצה הגג, מנוחה כיבסה את השמלה המפוספסת החדשה. מאז מצאה את התופרת האילמת, בת הרב, היא חוסכת מדי חודש לקנות אריג כלשהו לחולצה.
– את מאמינה שהיא יודעת לתפור? – מלגלגת דינה.
– ואתן חושבות שאני מעונינת במודה כל שהיא? ראשית נעים לי להפגש עם האם ועם בתה. הן גרות בקומת קרקע; החדר נקי להפליא וגם הכניסה מסוידת ומבהיקה. הילה של אצילות עוטרת את הויתן; משהו עילאי מרחף באוירן. אני טועמת שם את טעם החסידות; כשאני יוצאת משם רוחי לעולם טובה עלי. הן לא אבוא בידים ריקות לביקור. אני מביאה עבודה לבת ואגב כך אני מבלה עם האם כלשהו.
– את משונדיקע, באמת משונה – מתריסה אמונה.
– באנה אתי ותראינה אם אני משונה; – אמנם כן הכל משונה כיום, לא רגיל – אומרת מנוחה וקושרת את שערה הלח במטפחת אפורה פרחונית. פורשת שמיכה אפורה בקצה הגג, מניחה עליו שלשה כרים ומתפרקדת למנוחת בין־הערביים.
השמש התגלגלה וירדה אל מאחורי רוכסי ההרים. – מגש נחושת שלא מורק. – מעירה מנוחה – קצוצת קרנים היא, מבוישת כאילו יצאה “מהשויץ־בוד”.
– צליפה במטאטא זרדים מעץ הלבנה – מצטחקת דינה ומשתכבת גם היא ליד מנוחה.
הבחורות הצעירות קופצות מענין לענין וחוזרות לאותו ענין, – אל האהבה – אל הגברים ואל המזל ואל הביש מזל.
– לאן נעלמו “הקאוואלרים” שלנו?
– יצאו לשוטט. הם משוטטים ומרחרחים בכל מקום שאפשר לסחוט וללקוט “חדשות”. קצרה רוחם. – זה תמימי מפחד מפני השלטונות, כי פראר הוא. הוא מתקפד בתוך שריון. רואה ואינו נראה; שותק, שומר סוד בתוך שפמו העבות – ממלמלת מנוחה בקול מנומנם.
– הוא מתגעגע אל ארוסתו, שהשאיר בירושלים – מעירה אמונה – הזהרי, ילדה, לבל תפלי בפח!
– תשמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם…־ מפהקת מנוחה פהוק מרוסק. – החיים אפורים, חד גוניים כל כך. נפשי זקוקה לזיק אור, למדורה ותהי זאת מדורת־קש, שאינה משאירה גחלת לחמם, אלא אפר פורח שמתפזר עם הרוח. – אוי “קפנדריא”, “קפנדריא” שלי.
– חדלי לך מהקפנדריא, נמאסת עלי. מה לך שנטפלת אליה כל כך? ־ זועפת דינה.
אוצר הכוכבים נפתח; הרקיע הכחול־כהה משתבץ בקבוצת יהלומים בורקים, מהבהבים וקורצים.
– את הוזה בכוכבים, מנוחה? – שואלת אמונה ואף היא מחפשת את הכוכב האהוב עליה.
– איה הוא כוכבי? – שואלת מנוחה.
– זה משלך, או קראת אצל מישהו? – שואלת דינה.
– מי שכתב התכוון אלי ואליכן, כי מי יודע מה מחכה לו שם מאחורי הפרגוד? כלום מי מאתנו יודעת את המזל המחכה לנו בעתיד.
– או, אחרי המורטוריום יהיה טוב! “יהיה טוב”, עונים האנשים כששואלים לשלומם, נפלאה היא “התקוה”. בכוחה למוגג את הגוש הצמיג של המועקה המעיקה לעתים כה תכופות על הלב.
אל האויר הדחוס נדחפות בהפסקות קצובות נחרותיה של אמונה.
מנוחה מתהפכה על צדה; גם היא רוצה לנמנם.
– מה זה? מה העקיצות הללו? שוב פרעושים עלי?
העקיצות קורעות את עור ראשי! – זועקת מנוחה.
היא מסירה את המטפחת מעל ראשה ומתגרדת בזעם ובחימה.
– אמונה, דינה, הקיצו נא! – משהו עוקץ אותי, מישהו אוכל אותי חיים!…
אמונה מדליקה נר ומיד החידה נפתרת; ־ עדת נמלים שורצת על השמיכה, בכר ובשערותיה של מנוחה. שיירה עורפית נחפזת ועולה בקרן הבית ופניה אל החלמון בשערותיה של מנוחה.
– אח, מנוולות! כיצד הריחו ומי סיפר להן? ממרחקים באו לאכול את שני המטליקים שלי…
– “לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם”, מפהקת אמונה. – מעתה תדעי ותחכמי. פינוק! ביצה יחידה לה והיא מבזבזת אותה על השער. תודה לכן נמלים חרוצות!
– זהו שעור הוראה כהלכה. איך הן באו אליך? בקפנדריא או בדרך המלך? – צוחקות דינה ואמונה.
שלש הבחורות מנערות את השמיכה; מנפצות את הכרים ומתכנסות לחדר ללינת לילה.
מנוחה מפרקת את המחלפות ומנערת בשעם את התקרובת עם האורחות הלא רצויות.
*
פרק שלישי: הג’ארה 🔗
מנוחה בדרך אל השוק הערבי. היא פוסעת מתונות, כאדם ששעתו בידו. הערבים יושבים בפתח הקפה ישיבת ביטחון; הגרמופון מנגן־מנגינות מתקתקות; בועות האויר מרקדות בתוך הנרגילה.
בקלחות גדולות רותח שמן ובו מפרפרים דגים; בסמוך לו דוד נחושת ובו דגים חיים; הדגים נוסעים על בטנם, פוערים פה, בולעים את המים הדלוחים וחוזרים ופולטים אותם. אין הנידונים חוששים.
“גברת רובין? מאין? ולאן? בואי בבקשה אלינו; הנה דירתנו”.
אשרוב מפיל צילו הארוך. הוא מושיט כף־יד גדולה, לוחץ בחמימות ידה הקטנה.
“בואי אחרי, תכירי את הגברת שלי ואת בני ביתי? בואי. בואי!”
היא מדדה אחריו בצעדיה הקטנים, עד שהגיעו לפשפש־עץ אדום. הוא נרכן וסובב את המפתח בתוך המנעול;
המטבח, אפלולי, מימין לכניסה. הכירים ממול לפתח. אש בכיריים ועליהם סירים ומחבתות־נחושת. ריח עלי־דפנה, פלפל ובצל מבשמים את האויר; הקופיץ מקיש הקשות מהירות וקצובות.
– הכל כמו בבית. כמו אצל בני אדם; כאילו לא קרה כלום בעולם, חולף הירהור במוחה של מנוחה.
דבורה, הביטי, מי באה אלינו! המורה רובין; המורה של הבנות!
אשה גבוהה ורזה מזדקרת מאפלוליתו של המטבח; היא מצטחקת, מסבירה פנים לאורחת שאינה צפויה. מנגבת ידיה בסינרה, לוחצת ידה של האורחת בידים ספוגות ריח־דגים.
– עלו למעלה! אומרת היא לבעלה בטון יבש, כמופרעת בביקור.
מדרגות־עץ מוליכות למעלה. ערביה מנקה את המדרגות.
“סטנה שבויה! סטנה שבויה!” (חכי קצת) הערביה סרה הצידה.
עוזרת ערביה, שפע מים ופחמים! ממלמלת מנוחה לעצמה, ומתיישבת מתוך הרחבה בכסא.
אשרוב, שנעלם, חוזר עם שתי בנותיו, תלמידות כתה ו'.
הבנות גבוהות קומה; שערות זהובות להן, עמידתן מבויישת ונבוכה; מתפרץ ובא אחיהן הקטן, קופץ ועולה על הספה, מציץ בעד החלון הנשקף אל הים ונועץ מבטו במורה; תוקע אצבעותיו בזויות פיו כמכין עצמו לשריקה.
מנוחה יושבת על גחלים. אין היא יודעת כיצד להיחלץ מכאן. היא נגשת אל עבר כוננית הספרים.
‘אל תזוזי, גברת רובין, מיד הגברת נכנסת. תשתי כוס תה’; הספרים בכוננית רוסיים; ספרי־למוד בטבע ובגיאוגרפיה. תשוקה רדומה לקריאה חוזרת ונעורה בה.
'מותר להציץ, מר אשרוב?
‘בבקשה “כל הארץ לפניך” מיטב ספרי לרשותך’. קולו חזק, חושף שיניו הבריאות וצוחק צחוק לבבי, צרוד.
‘במה את מעונינת, גברת רובין?’
‘ספרי לימוד כאן בטבע ובגיאוגרפיה’.
‘לרשותך, לרשותך, בכל שעה שיידרשו לך’.
מנוחה מוציאה בזהירות מדריך בבא מציעא, “המניח את הכד ברשות הרבים”.
אשרוב מציץ מאחורי גבה ושואל בצחוק רב.
‘מה מצאת, גברת רובין?’
‘מצאתי כד ברשות הרבים, אבל עוד לא מצאתי את רשות־הרבים’. הייתי ברצון מעלה את הכד אל הגג שלנו'.
'ח־ח־ח, זהו שחיפשת בשוק הערבי?
הגברת אשרו באה ונצטרפה לרגע קל.
‘מה רוצה הגברת רובין לקנות בשוק?’ שאלה בקול אמהי רך.
אני רוצה לקנות… אני מבקשת סליחתך, גברת אשרוב; את עסוקה מאד… ערב שבת… יום חמישי היום. אני וחברתי איננו טרודות ביותר בערבי שבתות, מצטחקת מנוחה.
בואנה לשבות עמנו, מבקשת גברת אשרוב.
אני מזמין אותן תמיד, אך הן נחבאות אל הכלים, מצטדק אשרוב.
מסעודה נופחת בגחלים שבמיחם הניקל; האפר מתפזר מבעד לנקבים שבתחתיתו.
משהרתיח הוצג על השולחן; הובאה גם תיקרובת: עוגיות, מאפה־בית, ומלבני סוכר לנגיסה.
מנוחה מציצה אל הכינרת, אל הקירות, אל התמונות ואל הספרים. היא אינה חולמת… הכל מוחשי כל כך, מציאותי כל כך.
מה רצית לקנות, גברת רובין? חוזרת היא אל שאלתה הקודמת, כשאזניה במטבח.
אני מבקשת לקנות ג’ארה, שלנו קטנה.
ג’ארה?! על ראשי ועל צוארי! מכריז אשרוב בביטחון עליז.
מנוחה נושמת לרווחה, משעזבה את הבית.
היא עוברת את הסימטאות ופיתולי הרחובות כמוכה בסנוורים, עד שהגיעה למקום מגוריה של פטמה היפה. כל אותן החבילות שמילאו את מעמקי הכוך האפל נעלמו ואינן.
־ לאן נעלמה פטמה? הנסעה “לליבן”, אל המורה שלה מהמיסיון?
*
הימים מתקצרים והולכים. השמש אוספת אורה מאחורי רוכסי ההרים; הערב לח.
מה נלבש בחורף? שואלת מנוחה את אמונה; שתיהן יושבות בפתח חדרן השרוי באפלולית.
לא תקפאי מקור כשם שלא ניצלית בחום, יבוא החורף וילמדנו דעת. הדוד כורח יאלפנו דעת. – אמונה משפשפת ידיה.
החיות מצמיחות להן פרוות, גם העופות מרבים פלומה ונוצה, ואנו, ימח שמנו, מה? “ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה”. לאן זה שמה? לבטן אמי? לבטן האדמה?
־ את כבר מתחילה לבלבל?; ‘הלילה נדליק נר!’ אומרת אמונה, ואוספת את שהכינה לגן ליום המחרת.
“כאן משכנך, הגברת רובין?” שואל במפתיע אשרוב בקצה הסולם התלול.
לתמהונן עולה אשרוב על הגג ואחריו סבל במכנסים תפוחים שחורים; על כתפיו ג’ארה חדשה. הסבל מניח בזהירות את הג’ארה בסמוך לדלת, מקנח את זיעתו ונאנח. אשרוב תוקע לידו מטבע ומשלחו: מע־סלאמי! מע־סלמי! (לך לשלום).
־ רב תודות, אדון אשרוב. טירחה כזאת! כמה שלמת? נא להיכנס אל ארמוננו, בבקשה!' – מבקשות שתיהן.
־ ברצון, ברצון אבוא לבקרכן. עתה אץ לי דרכי; לילי מלא; אספות, פגישות וכל מיני בלבולים. אינכן צריכות לשלם לי במזומן, סידרתי את התשלום עם המנהל נשר. הוא ינכה מדי חודש ממשכורתך, גברת רובין. פרוטות! לא כדאי לטרוח! ירד במדרגות, גמא בבת אחת שתים שלש מדרגות ונעלם בצל הסימטה.
*
הג’ארה גבוהה מדי. בסיסה קטן לעומת אמצעה בבטן התפוחה.
"הגידי מנוחה, איך תעמוד “הגרציה” שלנו על בסיס רפה כל כך? לא היית צריכה לבקש טובות; ־ “מוחלת טובות” אני, רוטנת אמונה, הישנה שלנו – נמוכה, אמנם, וצווארה פחוס, אך נוחה לשאיבה.
מנוחה נבוכה מביקורת חברתה. ומתחיל וויכוח סוער.
ראי, נעמיד את הג’ארה החדשה בפינה, סמוך לישנה; נקיף אותה באבנים ועמידתה איתנה. נוכל למלאות את שתיהן. יהיו לנו מים בשפע: לחפיפת ראש ולרחצה; שפע שכזה! תארי לך שאת עומדת בגיגית ומשתפשפת כאות נפשך! – וכביסה! ואחרי הרחצה והכביסה נרביץ את רצפת החדר והגג עד לדלת ממש, מסיימת מנוחה בניצחון והנאה. התפקידים המיוחלים לג’ארה החדשה משרים שלום וריעות בין הבחורות. בזהירות עולה סמוקת הלחיים וארוכת הצוואר, על דוכנה, תמוכה באבנים.
– תתמלא מים ועמידתה תהיה איתנה, מתנחמת מנוחה.
“הנהיט2 מוכן, בואי נאכל עכשיו” – אומרת אמונה. היא בוחשת בקדרה ומעלה גרגרי חומצה לוהטת: פוי, פו, חם!
– מחיה נפשות? צוחקת מנוחה. הגידי, מה אנחנו גורסות, את השינים בנהיט או את הנהיט בשינים? מנוחה מגלגלת את הנהיט בין שיניה ורצה אל הדלת לרשום את השאלה.
– איפה העיפרון שלך? – צריך לקושרו ב“שפגטיק” קטן ולתלותו על המסמר הזה. ארשום גם את המלה “שפגט”.
קודם אכלי, לא תאחרי לרשום, גוערת בה אמונה.
ומה אני עושה? אינך רואה שאני עושה את “גרסיה של ניקיטה?” (גירסא דינקותא) אוי גרסיה, גרסיה שלי: גרסיה עוד לא מתה, גרסיה עוד חיה!
מנוחה צוחקת צחוק מתגלגל ואמונה נגררת אחריה בצחוק מתרסק המסתיים בצויחה דקה.
– מה הצחוק הזה? אַשימחה, שמחה על ראש הפיגירוֹת! נשמע קולו של זאב מן הצד. צעדים כבדים מהדהדים במדרגות. מתגלה גופו הכבד של זאב, מתנשף התנשפות מוגזמת.
– ימח שמכן לאן עליתן? לא יכולתן למצוא גיהינום אחר? ישר לשמים; “סולם ניצב ארצה”… איך שם כתוב? ואת, שווארצע ציהאנקע, עוד לא “פיגרת” פה? עוד לא לקחה אותך החולירע? הוא משליך מגבו שק, שצווארו קשור בשריד שמלה ססגונית; מתוך השק נושרות חבילות קטנות; פונה אל מנוחה ותופש אותה בשתי צמותיה הארוכות, מושכה אליו ומנשקה על פיה.
– קחי ולא תמותי לא ברעב ולא במגיפה!…
– מה שם בשקים, שני שועלים או חצי תריסר עכברים? – שואלת מנוחה בצחוק.
– וכי מה את אוכלת כאן – חרה בלבן?! תאכלי עכבר מטוגן בלבן.
– במה תטגן, אין לה שמן – אומרת אמונה שאף היא נתבדחה.
– מילא, תבשלי אותם במים בלי שמן; העכברים שלי שמנים, הבאתים ישר מהגורן.
מים!?
גם מים אין לכן, “פגירות” שכמותכן? חיות על חוף הים ומתות בצמא! וכי חולות אתן לקחת אסל ודליים, לרדת אל הים ולשאוב מים לכל הצרכים?! לעזאזל – אני במקומכן לא הייתי יושב בלי מים.
זאב, יקירי, תביא הנה את אַליונה הצארית, שתספק לנו מים.
הו! צאריצע די מישוגענע! (המלכה המטורפת). את זוכרת איך רצנו אחריה? היא מפשילה את שמלתה ומזמינה לנשיקה.
חידלו לכם מהזיכרונות הגסים שלכם – אומרת אמונה, מתירה את השרוך מצוואר השק, מוציאה שקיק עדשים שלמות, שקיק חיטה שלמה ושקיק קמח חיטה.
עתירי נכסים אנחנו. כדאי לערוך נשפיה! – ומה היצור?! ג’ארה חדשה ואת שותקת? נערוך לה “חנוכת־הג’ארה”! עוד הערב אנו חוגגים את חג הג’ארה. לאן נעלמו כל “הצ’ודקים” (התמהונים) שלכן? כאן ג’ארה חדשה והם עוברים בשתיקה! “מאורע כזה”! אני נשאר ללון אצלך, מנקה פנקה!
קומץ אגרוף, מניף ידו עד התקרה ומנחית “בוּכניץ” (מכה) על חזה של מנוחה, מנוחה פורצת בצחוק מגרה. זאב צוחק אחריה בגירגורו ואמונה בשריקה.
חג חנוכת הג’ארה נערך על הגג. יצחק פרץ, מבקר תכופות את דיירי החדר הסמוך, את תמימי ואת כרמלי, ובדרך אגב הוא מציץ לחדרן של “הבחורות”.
יצחק הוא המתכנן והוא המנצח על הנשף – שרים בציבור; המנהל נשר פותח בשירי־ילדים ויצחק מעורר את הנאספים: ־ נו, חברא, שירו, התעוררו! … גם מנוחה שרה. היא שרה שיר רוסי על הירח השט על המים, קם כרמלי ומשמיע שיר מתקתק בלשון הצרפתית.
יצחק נעלם וחוזר כעבור זמן מה ובקבוק יין מתחת לחולצתו.
– לחיי הג’ארה, שתאריך ימים עד בואו של “המשיח”!
אמן! מברך המנהל, כשהוא לוגם לגימת יין מספל פגום. לחיים, לחיים! שותים לפי התור מתוך כפות, צלוחיות ותחתיות.
"לחיים בטלונים, צוחק זאב, ומגיש את פי הבקבוק אל פיו, אך יצחק מזדרז וחוטף את הבקבוק מידיו.
“גזלן! צריך להשאיר מעט גם לאבא לקידוש!”
– את יין הקידוש סחבת?!" והצחוק מצטלצל.
“גבירותי ורבותי, התכבדו וקומו לריקוד הרונדו”, מכריז יצחק פרץ חגיגית. זוגות! זוגות! לעזאזל! – לא מספיקות גברות לכל האדונים; תמימי עם כרמלי, מנוחה עם…
“עם אמונה!” אומרת מנוחה.
“בסדר!” הסתדרו ואני יורד ומעלה את פטמה! הכל צוחקים.
־ פטמה הצמיחה כנפים. היא פרחה ואיננה – צוחק כרמלי צחוק רב־משמעות.
“זבחו זבחו צדק”!…
הזוגות מעלים עמודי אבק, שרים בקול רם בצחוק ובליצנות.
עמוד! מנצח פרץ, הגיע תורה של כלת הנשף… נאום לכבוד הג’ארה! תעמוד “כלת־הנשף” בראש הקרואים!
הג’ארה, שעמדה בקרן זוית, ונשענת אל הג’ארה הישנה, מוצאת ממקומה בחגיגיות ונישאת על כפים אל ראש החגיגה. מניחים אותה על גבי השמיכה שבקצה הגג.
– בעזעצוּן די כלה! צועק זאב.
– כך מרקדין לפני הכלה! שר המנהל נשר.
הורה! הורה! מכריז פרץ.
ההורה מתלקחת ביתר עוז; הרגלים מקישות על הגג ומעלות אבק הממלא את הגרון.
"שוּ האדא?! מז’נון? (מה זה, משוגעים?) אוסקוט – בידי נאמי (שקטו, אני רוצה לישון).
זהו קולו של בעל־הבית, שעלה בדילוגים מהירים על הגג, בידיו מוט ברזל, פניו – רציחה…
קהל החוגגים נבוך, ההורה נפסקת, ופתאום… שוד ושבר! הג’ארה מתגלגלת מהגג ומתרסקת לחרסים חרסים.
מנוחה בורחת אל החדר, מליטה פניה בבגד התלוי על הדלת והיא מרעידה.
יצחק רץ אחריה, לוחץ אותה אל הקיר, רוצה לנחמה; זאב ממהר ובא אחריו. מושך את יצחק הצידה.
תן לי, אני אנחם אותה. הוא מוריד “בוכניץ” על כתפיה, אך היא ממשיכה לרעוד ולהתייפח.
מה, את באמת בוכה? טפשה! היא בוכה על ג’ארה. גם זאת ג’ארה! אני אביא לך טובה הימנה מהבדואים, ג’ארה שלא ראו אבותינו; רחבה ונמוכה, לא כמו זו שלך, השחפנית… הביטי, מנקה דוּרקה, הביטי זה מעילך?
הוא מרים את שרוול מעילה ומדגדג בבית שחיו, סגולה בדוקה להצחיק.
עזוב, זאב, לא תוכל להצחיקני. ג’ארה,שמארה. גדשתי אותה תקוות וחלומות לעתיד ועתה התרסקו עמה חלומותי ותקוותי.
גברת רובין הצעירה, אין גודשים כלי פרג’יל (שביר) בתקוות ובחלומות, מנהם כרמלי בדרכו אל חדרו.
התפרקנו, יצאנו מהכלים. נאחז תמימי אחריו בענוה.
הוא יצא מהכלים! – לועגת אמונה ומציעה משכבה על ספת הקרשים. הפחים גונחים. היא מיישרת אותם ועולה בזהירות על משכבה.
חדלי להתייפח. מנוחה, עלי על משכבך. יבוא החלום וידבק את החרסים ויחזיר לך את הג’ארה שלך שלמה וגדושה תקוות.
– ואולי בשורה רעה צפונה לי כאן, לוחשות שפתיה של מנוחה.
– את והאמונות התפלות שלך! טבעי הוא שיצור חלש מתרסק באין לו אחיזה.
קהל החוגגים מתפזרים בדממה. זאב נפלו פניו; בת הצחוק שלו כבתה.
אלך ואשוב הביתה, אַ, מנקה?
לא תלך ולא תסע יחידי בלילה. הרוצה אתה שיפלחו לך את “הקישקעס”? שכב ותישן.
הוא צועד צעד איכרי מתנדנד, כבד; שוכב בבגדיו, על השמיכה שנפרשה על הגג, מקפל את זרועו השמאלית ומטיל את ראשו עליה.
– אוי עוזר דלים!… משול כחרס הנשבר…מסתנן מקולו המנומנם. נחרה אדירה הודפת את האויר הדחוס שעל הגג.
– הוא עיף כל כך; היתה זו טפשות לעכבו בשביל ההילולה – אומרת אמונה. – הגידי, מנוחה, את אוהבת אותו?
– השתגעת? אני את זאב? כבר אמרתי לך, זוהי לא אהבה אלא אחוה. אהבת חברים מילדות.
אמונה מקדימה ומכריזה על תרדמתה בנחירות מרוסקות. ומנוחה מתהפכת על בטנה ומפליגה אל עולם החלומות.
פרק רביעי: האורוה 🔗
העבודה בכתות המפוזרות נעשית כשגרתה. הפעמון מצלצל להפסקה; המורים מתחלפים; רצים בהתאם לתכנית הלימודים, מסימטה לסימטה, ממבוי אחד למשנהו; בדרך הילוכם־חפזונם נפגשים זה בזה, מברכים בתנודת ראש וחולפים איש על פני רעהו.
המנהל נשר מחכה לרובין עם סיומו של השעור האחרון. הוא שולף את שעון־הזהב, מכיס קטן, פותחו, מציץ בלוח השעות חוזר וסוגרו. הוא סוקר את הסביבה. כל הככר, שלפני הכתה, מרובצת ומנוקה.
השעור נסתיים; התלמידות מתפרצות מפתח הכתה בצהלה.
“שלום, מורתי”, שלום מורתי".
“מורתי, הנה המנהל. שלום אדון המנהל”.
המורה שולחת מבט לצדו של המנהל, וסימן שאלה גדול במבטה.
"מדוע לא נכנס, האמנם עמד מאחורי הדלת להקשיב אם אני שולטת בכתה? מהרהרת מנוחה.
היא גומרת לאסוף את המחברות, את הספרים ואת העפרונות ומניחה אותך בכוך, ויוצאת אל המנהל.
“בקשת לך חדר אחר לכתה שלך, למזלך דורשים השלטונות לפנות את הכתה; התלמידות מפריעות את מנוחת החולים. מצאתי בשבילך חדר נפלא. הפלא ופלא! בואי ותחזי בארמון שלך”.
“טרקלין?”
“למעלה מזה”.
והוא מוליך את רובין אל “הארמון”. כפעם בפעם הוא מתעכב ליד אחד הבנינים בצידי הדרך, מסתכל בכניסה ושותק.
“זה פה?” שואלת רובין בסקרנות".
“סבלנות, סבלנות, עוד לא הגענו”.
שוב מתקדמים והולכים אל עבר החוף; הוא שותק והיא דרוכה ומתוחה.
“כאן החוף נפלא”, בהפסקות אפשר לרוץ אל המזח, מתפעלת מנוחה כמדברת אל עצמה.
"נראה, נראה. נדמה לי שהגענו אך כיצד נכנסים? שום פרצה אין פה; הגדרות גבוהות והקירות אטומים.
הוא חוזר ונכנס לתוך חצר פתוחה; עובר את החצר במפולש ויוצא דרך פרצה אחרת, אל רחוב סתום; סוקר את הסביבה ומציץ בפתחים פתוחים.
“הנה זהו!”
דרך שער פתוח לרווחה הם נכנסים אל תוך חצר מרופשת. האדמה השחורה נלושה ברגלי בהמה; ריח רפת וארווה מכה על קרום נחיריה של מנוחה. מצד ימין בתוך הבית, שדלתו פתוחה, יושבות נשים וכותשות בורגול. דיבורן שאינו פוסק נשמע כגירגור; ילדים וילדות בכותנות אדומות רוחשים מסביב לאמהות.
“סלאם עליכום!”
“מרחבא, מרחבא!”
“כאן הארמון שלך?” שואלת מנוחה בגרון ניחר, כשהיא מדלגת אחריו על גבי לוחות וקרשים.
“הזהרי לך, אל תמהרי אל הטבילה במי המדמינה הקדושים”.
הוא מדלג מקרש למשנהו, אך מתחלק וטובל בבוץ דליל ודביק; אחריו קופצת מנוחה על אותו הקרש עצמו וממלאת את סנדליה מי־שתן של הבהמות. לבסוף הם נכנסים לתוך מוסך אפל. סמוך לדלת עומד חמור לועס במתינות את ריר הקיבה שהעלה בגירתו; מעביר לסת גרומה מימין לשמאל, פושט לשון מחוספסת ואוסף את רוקו הצמיג מזויות פיו.
“שלום לך, חמור גרם!” ייששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים"! מתלוצץ המנהל.
מנוחה צוחקת: כלום הלצה היא זאת? הבאמת יש בדעתו לשכן את הכתה באורווה הזאת?
היא בוחנת את קירות הקרשים. הקרשים לחים ושחורים וטחב ירוק בהם. האורווה אינה מקורה, ואילו מרישי הגג נשענים בשיפוע על סלע רירי, שחור ומזוהם; מצד מזרח, מעל לסלע, נפתח תריס קרשים לרוחב הקיר; התריס נאחז בצירים שבמשקוף העליון.
“זהו החלון שלך”. מכאן את מקבלת את אור השמש בשעות הבוקר ומכאן ואילך האור בא בדרך השער, מסביר המנהל בניחותא.
“הזה הארמון שלך? אתה רוצה לשכן כאן את הבנות? אותי אתה יכול להעניש וללמדני מוסר השכל, שלא אתאונן ושאסתפק ברע עד שאגיע לטרקלין, אך אלה הצאן מה חטאו? כאן עם החמור? בחצר הזאת?”
רובין מחפשת משען. היא נגשת אל הקיר, נשענת עליו ופורצת בבכי, בכיו של ילד שהעליבוהו על לא עוון.
“לא, לא אבוא הנה! בשום אופן לא. לא יכולת לחפש טוב מזה בעיר הזאת!?” התיפחותה המרה שמה מחנק בגרונה.
"את החמור נוציא ואת מי החצר ינקזו; יחפרו תעלות, יוציאו את המים וישפכו חצץ מראשית החצר עד הכתה, מסביר נשר בנחת, כמתכוון לנחם את המורה הבוכה. הוא מביט בשעון ומציץ הצצה חטופה בכניסה.
“כבר עבר הזמן, הבטיח לבוא”. משתומם נשר בפני עצמו.
באותה שעה ממש נכנס אשרוב. מתכופף במתניו ומכניס את ראשו הגדול אל אפלולית האורווה. “נו, מה? בוכה הגברת רבין? למה? תראי מה טוב יהיה לך כאן; שקט מסביב, תהיי מלכה מולכת על כל הממלכה האדירה הזאת! ח־ח־ח!”
חיפשתי בכל העיר ולא מצאתי משהו מתקבל על הדעת. אני מבטיח לך בהן צדקי, שבהזדמנות הראשונה נעביר אותך למקום אחר. "באמת לא כדאי לשפוך דמעות. אח, הצעירים, הצעירים הללו! בואי אלינו, בואו שניכם. אשתי תשמח מאד. נכבד אתכם, ודאי לא אכלתם. נדמה לי, הוא מראה באצבע גדולה וארוכה על רקתו, שאשתי טבחה היום דג גדול, ריחו מתפשט על פני הסביבה. בואו, באמת בואו, מתחנן הוא, מתכופף אל המורה, שמגיעה עד חצי קומתו. בכיה של מנוחה גובר עם פיוסיו של אשרוב. גל של רחמים לעצמה ממלא את נפשה הצעירה, עלבון ועוול ניתכו על ראשה והיא חסרת־עונים בפניהם.
היא יוצאת את החצר ברחוב היא נרגעת; סוטה מהדרך, להימנע מפגישה עם דגנית; דגנית מרגישה בהשתמטות, מתעכבת ופונה אל רובין:
“רובין, גברת רובין, מה נשמע? את עוברת? גם אותנו מעבירים לסביבה הזאת”.
*
מנוחה בוררת לעצמה דרך מפותלת ומעוקלת, כדי להמנע מפגישות לא רצויות. העינים נפוחות מדמע, המרירות מתפוגגת אט אט ואדישות ו“לא איכפתיות” יורשות את מקומה. בסימטה שקט. כל הבתים כאן חזיתם עוורת, אטומה; החיים רוחשים מאחורי חומות החצרות. בא ההגיון ומצנן את להט העלבון, העוול והקיפוח; הלא העתיד לפניה, ומתוך מעמקי הנשיה צץ פתגם רוסי: “וועק פּרוֹז’ית־נע פוֹלע פערעייטי”. זהו, כנראה אותו “הפרוזדור”. לא דומה מי שעובר את מסלול החיים למי שעובר את שדהו. פעם על הסוס ופעם מתחת לסוס!
“עלי להתגבר ראשית כל על החולשה, לבלום את זרם הדמעות. רק אתמול הייתי תלמידה; וכי אינני מאושרת שאני עומדת ברשות עצמי, וקוראים לי “גברת”? עדיין לא התרגלתי לכינוי הכבוד; נדמה לי, שלא אלי מתכוונים”.
“אבל מדוע זה אני דוקא שצריכה ללכת אל האורווה? חוזר ומכה נחשול של עלבון חדש”.
*
מתוך כן רובין מגיעה אל פשפש החצר של דירתה. מימין לגרם המדרגות היא נתקלת בפטמה היפה.
“בון ז’וּר מדמואזל”, מקדמת פטמה את פני מנוחה. ווּ זט מאלאד? (האם את חולה?)
מנוחה מסתכלת באישה היפה. תמירה היא וזקופה; שמלתה המופשלת מגלה זוג רגלים מחוטבות להפליא; אצבעות רגליה ארוכות וישרות “כלן מתאימות”; המטפחת שעל ראשה הוזחה אל ערפה; שערותיה שחורות ומבריקות בברק הזפת; שתי צמות קלועות, מקושרות בגדילים אדומים, מונחות בנחת על גבה הישר.
“מדונה”! מתפעלת מנוחה בינה לבין עצמה.
פטמה מסיימת את עבודתה, מזדקפת במלוא קומתה; מתקנת את המטפחת על ראשה ומשחררת את שולי שמלתה.
"תפדלי מדמואזל!? ומצביעה אל עבר בית־השימוש הנקי.
“לא, תודה, חבל! שם כל כך נקי.”
- שתי מעט עראק עם לענה, גברת. תראי שזה יעבור. אוי, אוי כמה ראש ולענה השקוני היום; ברוך השם, אינני זקוקה לתוספת מרירות. מצטחקת מנוחה ועולה במדרגות.
על הגג עומדת אמונה ומצפה למנוחה.
“מה, שוב קרה לך משהו? מדוע אחרת כל כך?” שוב נפגעת ממישהו שואלת אמונה, ספק מלגלגת ספק מודאגת.
מנוחה פורצת אל החדר ונחשול דמעות חוזר ומתפרץ מעיניה. היא משליכה עצמה על ספת הקרשים ומליטה את פניה בכר; כתפיה מרעידות ומפיה פורצות התיפחויות קטועות.
"סוף סוף מה לך? “פשפשי” קצת וקומי לאכול.
יש לנו ארוחת מלכים היום. אני מחכה לך ואת משתעשעת בדמעות. חדלי לך מן הבכי! קומי וראי, המזון יסיח כל דאגה מלבך, טיפשונת! ילדונת! נשק יפה בידך: מים מלוחים, דמעות. כן, באלה תוכלי לכל המכשולים בחיים. נו, קומי! דוחקת אמונה בידידתה.
"תני לי… מנוחה מושיטה לה ממחטה נוטפת.
“קחי מגבת, ממחטה לא תספיק לך”.
אמונה משליכה על גבה של מנוחה מגבת פנים.
ועתה קומי רחצי, הזכי וייטב ללבך. פיצעלע מפונדרקת!
מנוחה מתרוממת מהדרגש; הפחים משמיעים קול חריקה ונשמטים בגניחה מתחת לקרשים.
“זה כרמלי, שקימט את הפח בכובד גופו”, אומרת אמונה.
מנוחה מחליפה את שמלתה, ושוטפת את עיניה ופניה לתוך הקערה.
על השולחן פרוסה מפה וככר לחם עגולה ושטוחה.
“קניתי ארבעה דגים ועד שבאת הספקתי לטגן אותם. הם היו חמים וטעימים כל כך! שבי כבר ונסעד, – רוטנת אמונה”.
נקישה צנועה במזוזת הדלת.
– השלום והמנוחה, גברות, בתאבון! נשמע קולו הנחבא של תמימי. הוא חוסם את האור בקומתו ומפיל צל על עפר הרצפה; תחת בית שחיו צרור מחברות ובידו במטלית ארבע ככרות לחם חמות מהבילות.
“קבלתי אצל האשה את הלחם. הגברת אמונה קיבלה את חלקכם, שלכן”.
לא יכולתי להביא את מנתך. הייתי עמוסה יתר על המידה.
“אַ, תודה, תודה, כך! לא התכוונתי, חלילה!”
תמימי סר מהפתח ונכנס לחדרו.
"הזדרזי, מנוחה, בואי כבר ונאכל. את שבי על הכסא ואני על הארגז, אחרי האוכל נטפל בתיקון הפח, אומרת אמונה.
“שלום! שלום לכן, עלמותי החמודות. מה, אינכן בוכות? וגם לא צוחקות? מה איפה אתן עושות? אוהו, ארוחת מלכים!”
בפתח עומד כרמלי. על פניו השמנות והעגולות מרחפת בת צחוק טובה ושובבה, קולו מתגרגר ופיו בולע את רוקו.
אמונה מציצה בפני מנוחה בארשת של שאלה ובקשה. נותנת עינה בשולחן ובמטעמים ופונה אל האורח: "אדון כרמלי, הכנס בבקשה ונסעד יחד.
"תודה, מיד אבוא ואביא איתי את תמימי. בצותא טוב יותר. אין התנגדות?!
עד מהרה חוזר כרמלי ותמימי בעקבותיו. תמימי נושא ככר לחם בין האצבע והאגודל ובידו השניה צנצנת “ריבה”, תחינה מעורבת בדבש חרובים. מוציאים את הארגז מתחת לקערת הרחצה ותמימי מתישב עליו ליד השולחן.
כרמלי צועד בצעד מתנדנד; גופו שמן ואחת מרגליו קצרה מהשניה. צעדו מכוון אל הדרגש.
“לא, לא! אל תשב על הספה!” מזהירה אותו אמונה בחרדה, אחד הפחים נתכווץ כליל.
תמימי מזדרז ומביא את ארגזו מחדרו. מעתה הארבעה מסובים אל שולחן העץ של בעל־הבית. קומקום אימל מפויח שפות על הגחלים בכירת החמר.
אמונה מגישה לכל אחד דג מטוגן.
תמימי בוצע בצניעות מלחמו. "קחו בבקשה מהממרח! אומר הוא ומשפיל את עיניו אל הדג. מבוכה בשפתיו העבות מתחת לשפמו השחור.
"תמימי, תמימי, למה אתה תמים כל כך! אכול ויבושם לך – אומרת אמונה, כשהיא מגרמת ומוצצת את עצמות הדג.
“פיר נא וועס מיר” צוחקת אמונה. רשמי מנוחה על הדלת, תשאלי את המנהל לתרגום הפתגם. אַ? ח־ח־ח! מדוע לא הזכרנו את המשיח?!
"מה ההילולה הזאת, סעודת מלכים!?.. מבעד לפתח נראה המנהל.
נשר על הגג מתקרב והולך אל החדר. הוא מנפנף בכובעו, מתנשף מהעליה במדרגות הרבות, מנגב את הזיעה ונכנס לחדר.
"אחרת, מר נשר, אחרת. גמרנו את הדגים. שב נא על הכסא.
מנוחה מוסרת את הכסא לאמונה וזו מעמידה אותו בשביל המנהל סמוך לשולחן. “שבי את על הארגז ואני אמצא משהו”. אמונה סוקרת את החדר למצוא מקום ישיבה, נגשת אל הספר ושולפת את הארגז מתחת לקרשים.
“כסא כבוד ינחילם”… “להושיב עם נדיבים”, מצטחק נשר.
“סרסת קצת את הפסוק”, מר נשר, אומר תמימי ומתאדם. “לצורך השעה”, עונה נשר ושולח מבט חודר אל מנוחה. היא דוממת כל זמן הארוחה ואיננה פונה לעבר המנהל. “אולי בטלה הגזירה? ושמא לא בא אלא לבשר, לנחם? מסיחה מנוחה עם עצמה”.
התה מוכן, רבותי, מכריזה אמונה. היום יש לי תמצית חדשה! קטפתי על יד הקברים של השיכים גבעולי מנטה־נענה, לפי עצתה של בעלת־הבית. הריחו נא איזה ניחוח!
ואני הבאתי פטנט חדש מכפר־סבא: תאנה חרוכה על גבי גחלים היא מבחר התה. מה לי וויסוצקי? “כלב” לעומת התאנה החרוכה, אומר נשר בהריחו את ריח המנטה. הכל פורצים בצחוק, מלבד מנוחה.
"ואת, מנוחה, סליחה, גברת רובין, מורתי! ואת איזה תה את מעדיפה, מנטה או נענה? – מתלוצץ נשר. – גללי חמור… מי־מדמנה וזבל סוסים ופרות, מתיזה היא וקמה מהארגז, שנשמט ונופל על הרצפה.
“הבאתי לך את הספר, שמצאתי שם בכוך; ספר מלא וגדוש. תמצאי בו את כל האגדות שדרושות לך ללימוד המולדת”.
“אטשו, אטשו”, מתעטשת אמונה עטוש מלאכותי מוגזם.
"ואף על פי כן כדאי לך, מנוחה, להציץ בו וללמוד מתוכו.
תמימי, שלהוט אחר כל אות מודפסת, שולח ידו אל הספר. הפורמט שלו כפורמט של המדריך לתלמיד. – “מותר?” – שואל הוא מבויש ולוקח את הספר מידי נשר – בתנאי שתקרא ותמסור תוכנו לגברת רובין המנהל קורץ לצדה של מנוחה.
– אינני רוצה. מוחלת אני על הטובות…
– מר אשרוב הזמין אותך ואת הגברת אמונה לארוחת ערב בליל ששי. כדאי, אני אומר לכן, אשתו מפליאה להכין מאכלי שבת, ושתית התה בביתם שתיה כדת. תה ממש וסוכר לנגיסה מלבנים כאלה מזמן לא חזו עיניכן.
– היכן הוא משיג כל אלה וכיצד? – שואלת אמונה.
– אהרון כהן מירושלים קשר קשרים מסחריים עם הקנטינה הגרמנית בצמח ומשם הוא מביא כל טוב, בכלל, הגרמנים קצרה רוחם מן המלחמה והם מתגעגעים הביתה. וגם זה, יחסם ליהודים אדיב, ולעומת זאת שנאתם לתורכים גלויה לכל. – מסיים נשר את דבריו.
– אַ? זה אותו כהן, שקנינו אצלו בקבוק בנזין? ראינו הבטחותיו.
“אולי נשיג אצלו פח ריק מבנזין?” – אומרת מנוחה, ומתחילה להתרגל עם הקיפוח ועם העלבון.
*
השמש מקצרת את מסלולה; עם ערב נאספים על הגג לחטוף שיחה, לשמוע ולהשמיע חדשות.
בא גורי הסופר, לבוש מכנסים לבנים מגוהצים. כובע פנמה בידו, פניו עגולים, חיורים וצנועים. תוגה ענוגה נסוכה על פניו. הילוכו אטי, כדורך על זכוכית. הוא מברך בשלום לא נשמע כמעט, ונגש אל מנוחה.
“סלחי לי, הגברת רובין… לא יכולתי עד לקבלת המשכורת; הנה עשרת הבישליקים שהלוית לי לפני שבועים, תודה”…
“אין דבר, לא הרגשתי בחסרונם; ידעתי להסתדר בלעדיהם, לכשתצטרך – שוב וקח כל אשר יידרש לך, אך מה אתה עומד מן הצד? תכנס לחדרי או שנוח לך יותר כאן על הגג?”
השתיקה מתעבה ועומדת ביניהם “כנד נוזלים”. נגש אל הגברים היושבים בפתח חדרם.
– ישנם אנשים שאין את שמחה לקראתם; את שואלת לשלומם והם שואלים לשלומך ובזה מסתיימת השיחה, אומרת מנוחה אל אמונה משגורי התרחק ממנה. כאשר קראתי את סיפוריו בשילוח התרשמתי מאד ושפכתי דמעות, כרגיל אצלי. מאז ומעולם אני מעריצה את “הסופרים”. כשהתחלתי לבלוע ספרים ברוסיה, לא שערתי שאי פעם אראה אותם חיים ממש, ארציים כל כך, מתנועעים ומבקשים לחם לטף". היא עוטפת בפסת ניר את עשרת הבישליקים ומניחה אותם בתוך עציץ פגום מאחורי ספרי הלימוד – בכסף הזה אל תגעי; בסוף החודש עתיד הוא לבוא ולקחתם, אשה לו ושני ילדים.
"אומרים שאינו חי בשלום עם אשתו. השכנות מספרות שהוא מתקוטט אתה, צועק עליה ואף מרים יד עליה, אומרת אמונה.
לא ייתכן, לא ייאמן! כל כך רך ושקט, וכל כך נוגה. גם שם בין הבחורים הוא נחבא אל הכלים. שותק ואם יגיד משהו – קולו חבוי; פשוט אינו מעיז. הוא חיישני כל כך".
"אך מה לך מחלקת גמילות־חסדים? כלום יש לך כסף מיותר? המשכורת שלך מתגוללת על התיבות. כל דכפין יבוא ויקח. ראיתי גם את תמימי בא וגורע מן המטבעות. הוא עושה זאת בסתר; מונה ורושם על משוקף הדלת. ראי את הנהלת החשבונות שלו: לקח – החזיר, 5, 2, ומחיקות. לכי פענחי את החשבונות – צוחקת אמונה.
"הוא מחזיר וגם כל האחרים מחזירים. כשאני מקבלת את המשכורת אינני מאמינה עדיין שהכסף הזה הוא שכר עבודתי. כאשר התחלתי בקיץ לעבוד לא קבלתי שכר עבודתי. הייתי אוכלת על שלחנו של המנהל נשר. אז חיינו יחדיו, הוא, בתו ואני. יום אחד אמר ל נשר: "את מקבלת חמישה עשר בישליקים לחודש. בכסף זה את יכולה לאכול כל מה שאנו אוכלים.
אך מדוע הוא דואג לך כל כך? בא בקביעות לבקרך ושוקד להדריכך; יחסו אליך אבהי מאד – תמהה אמונה.
– מנהל הסמינר מסר אותי לפיקוחו. הוא מינה אותו לאפוטרופוס עלי. אראה לך מכתב, שקיבלתי משניהם בערב ראש השנה.
מנוחה נכנסת לחדר; מחטטת בין המחברות, שהביאה עמה ואינה מוצאת. אמונה, לא ראית? אולי פגשת את המכתב? כמדומה לי, שמתי אותו באחת המחברות ואינני מוצאת.
“לשם מה את שומרת על המחברות האלה?”
ואם אצטרך להבחן עם פתיחת הסמינר מחדש? כאן כל תורתי, ספרי לימוד אין לנו עדיין, לפי מה אתכונן?
“שטויות, את כבר לא תשובי לספסל התלמידה שלך אחר הניסיון בהוראה שלך” – מחליטה אמונה בביטחון.
“אל תהיי כל כך בטוחה. אני חרדה מאד לנסיון הזה, פן אכשל ואפסל. הנה המכתב, קחי קראי”.
אמונה פותחת את המכתב. סקרנותה גוברת והולכת. כך כותב לך מנהל הסמינר? “מנוחה יקרה!”…“את תמשיכי את עבודתך בטבריה. ואני מקוה שביחסך הטהור ובמסירותך לעבודה לא רק תצאי ידי חובתך, אלא תהיי למשל טוב גם לאחרים”.
“אוֹהוֹ הוֹ! מכתב כזה ועוד ממי?! ואת מתאוננת!?”
תוך כיד קילוחו של השיח האינטימי מנוחה משתחררת מן המועקה, מן המרירות והרגשת הקיפוח. היא בושה בפני עצמה על כפיות הטובה שלה כלפי מנהלה.
“שטויות, אקבל כל אשר יתן לי. לא אתמרד עוד. הוא שאחראי לתלמידות, ואני אסתגל לתנאים ואתרגל אל האורווה”.
אמונה פולטת מגרונה אנחת הרווחה. “מוטב כך! העיקר חדלי מבכי”.
הלילה התחיל יורד.
– “הגמרתן את תפילת המנחה שלכן בעזרת נשים?” מתלוצץ נשר כשהוא ניגש אל השתים; הוא משתהה ואינו פוסק מלנפנף בכובעו, כמגרש חרק מטריד.
“מחר בבוקר תגשי, מנוחה, גברת רובין, לראות את “הטרקלין”. הוצאנו את החמור; הספסלים מכתתך כבר הועברו לשם; גם שביל וגישה נוחה נסלל לרגליכן, ממש שטיח פרסי לרגלי הוד מעלתו השאח. גם את הלוח והחשבוניה העברתם שמה?” שואלת מנוח מפויסת ורגועה.
נשר נראה נבוך. הוא התכונן למרידה, להתנגדות, והנה כניעה גמורה, השלמה עם העובדה. נדהם הוא מגמגם משהו בין שפמו וזקנו המאופרים. ומיד לאחר מכן – התלכי אתי אל אשרוב לשתות תה? שואל הוא כאדם, שפקעת מחשבותיו נקצצה באמצע.
– לא, תודה! עונה מנוחה כשהיא עומדת לפניו כנזופה. מתבישת מהתפרצותה. היתה רוצה לפיסו. להניח ידה על שכמו ולעודדו.
“אל תקרא לי גברת רובין, בשבילך אני מנוחה, שכחת, שאתה מורי ואני תלמידתך? עדיין תלמידה אני; לעולם תלמידה”.
"עד מאה ועשרים?!
“יהי כן! עד מאה ועשרים, עד שאתקין עצמי ב”פרוזדור"?
–“קרא אתה את האגדות על המערות וספר לי. אינני מבינה כלום; שם הכל כל כך מטושטש בגוילים הבלים האלה, והריח!… ריח קברים נודף מהספר העתיק הזה”.
“ליל מנוחה, להתראות!” נשר יורד במדרגות, כשרוחו טובה עליו. הוא מצטחק בפני עצמו: – ילדה, ילדה מרדנית, כביכול, ואף על פי כן ילדה טובה ונבונה. יצא ממנה כלי טוב. צריך לתמוך בה, לעודדה. ונעלם באפלת הלילה. הוא חוזר אל חדרו בעלית הגג. אל הבדידות ואל “עבודת הנמלים”, שלו.
המורה מסתגלת אל החיים בכתתה החדשה, אך ברצונה למעט ככל האפשר את שהייתה בה. היא מוציאה את התלמידות אל השדה ואל הים. בכתה היא מלמדת בשעות הבוקר הראשונות, ואילו סיכוים לשיעורים, הסתכלות וספורי־המקרא היא נוהגת ללמד מחוץ לכתה, מחוץ לכותלי האורווה.
הפסקה.
“מורתי, בואי ונצא אל הרחוב; שם משחקות הילדות מכתה א' ומכתה ג'” – באות הילדות בתביעה פה אחד. "אנחנו נצא מכאן, דרך התריס, זה קל מאד, תראי, הנה ככה! יהודית הקטנה עולה על הספסל ומשם מטפסת, בגמישות של חתול, אל התריס ודרכו היא מגעת אל ראש־הגדר הגבוהה; מתעכבת על הסלע ויורדת בזחילה אל הרחוב, ממנה רואות שאר התלמידות והולכות בעקבותיה.
“מורתי!” בואי, כלנו פה, קוראות הילדות מצד הרחוב.
מנוחה עולה, דרך התריס, על הסלע ויורדת, אל הרחוב. הבנות מקיפות אותה במקהלה עליזה ושובבה, היא שמחה ומאושרת בתוך הלהקה המהגה והמצפצפת. הן רצות בהמון שוקק אל המזח.
–“השעה נגמרה כבר, מורתי”. המורה דגנית שלחה אותי להגיד לך.
– שובו, הולכים כבר הביתה".
שוב מתעכרת רוחה של מנוחה. אין מנוס מאשה זאת השואפת להשתלט עליה בכל מקום.
מנוחה מסדרת את התלמידות וחוזרת דרך הסימטה אל הכתה. כשהילדות אינן רואות שוב את המורה “הגדולה”, פורצת שירה מפיהן. בשירה הן נכנסות אל אפלולית האורווה; שמחות ומרוצות הן נפרדות ממורתן הצעירה. – שלום, מורתי, שלום, מורתי; להתראות! – מחר שוב נרוץ אל המזח?
– חבל, אינני רוצה ללכת מהמורה! “אלך איתך מורתי לביתך?”
גם מנוחה פוסעת אל חדרה שעל הגג, ובלבה רגשות מעורבים; אהבה לעבודה ולילדות והסתיגות וחששנות מפני היחסים עם הגדולים.
פרק חמישי: סתיו 🔗
החום רפה. השמים החווירו והם נכנעים בפני העבים הכבדים, השטים, רדופים ודחופים, בקרעי הרקיע. תרועת גבורה בוקעת ומתפשטת ברקיעי הרקיעים.
בשורת הגשם, ברכת־המים, נוחתת ממרום אל היקום העיף מצפיה לו.
בליל שישי התחיל הגשם, דק וצפוף ירה חיצים לתוך האדמה השחונה. הגגות נשטפו וקילוחי־מים עכורים זורמים בהמית־חדוה בתוך המרזבים ומתפשטים על פני הסימטאות המזוהמות. הצואה מבית השימוש שברשות הרבים ואשר בצדי המדרכות, מתמוגגת ונגררת רירית וממוסמסת, לתוך התעלות שבסימטה.
היורה בא בשפע והוא מעניק מטובו לעיר כולה.
מנוחה, דינה ואמונה מפרקות את השולחן, המשמש לטואליט ולשידה; פותחות את תיבות־הפניר בזו אחר זו ומוציאות את השמור להן שם מהחורף שעבר; שמלות־פלאַנל, חצאיות צמר, שמלת משי חומה, סודר וחולצות ארוכות שרוולים. הן שמחות לידידים הישנים, הנאמנים, שמעלים עמהם זכרונות עבר.
הן בודקות את התפרים ואת “הציפים” (קרעים) התובעים תיקון. הצוארונים הצהיבו בלא שימוש; ריח נפתלין עולה ומתפשט באוירו המרוענן של החדר. הדלת פתוחה לרווחה; ריח הגשם מהנה את כלי־הנשימה.
– מתה תקופה – תחי תקופה!
החיים השוקקים מחוץ לכותלי החדר ממיסים את עקת־הנפש.
הבגדים מושלכים על גבי השולחן, על המטה הנכה, ועל גבי ספת־הקרשים. מהם לתיקון ולשינוי, כידיעתה של דינה, ומהם לכביסה ולניקוי.
– הייתי רוצה לספוג מעט אויר רענן, – אומרת מנוחה; בואנה, נלך לכנרת או לדגניה או אולי נטייל למגדל; מה תגידו, אַ?
–שבי, “סידי דא נע ריפיסיה” (התכבדי ושבי במקומך), גבירה שכמותך. ראיתם בעלת החלומות המטורפת הלזו? נעלים לה, גרבים בשפע; ואולי מטריה ברשותך או מעיל גשם?! אם תרטבי עד מוח העצמות, במה תחליפי ואיך תתיבשי? אין את חסרה אלא מעט קדחת או גרוע מזה! – רוטנת דינה, כשהיא בודקת את הרכוש המיושן של שתיהן.
– מה תגידו על החצאית הזאת? חשבתי להשליך אותה או לתיתה למישהו, במקרה נכנסה לתוך הסל, על דעתו של מי עלה, שניתקע לזמן ממושך כזה בתוך החור הזה? אמרו שבוע, שבועים, אך חדשים רצופים או שנה – מי העלה על דעתו? – אולי תפרמי את האמרה ותאריכי אותה? אוכל להשתמש בה בזמן ה“סליאקוֹט” (הרפש), – ראשית אוכל לתקן לך את היופי המרופט הזה, ושנית עלינו לשאול את יודעי העברית שלנו, כיצד בעברית “סליאקוט”.
– איפה נשר שלך? מדוע אין רואים אותו כאן על הגג? אצלו לעולם מוכנה המלה הדרושה; היא מונחת אצלו בזכרונו כמו ב“שקאטולקא” – אומרת אמונה.
–“שקאטולקא” (מגרה) לא ידעת? רשמי מיד על הדלת אחר כך נשאל את תמימי ונכתוב אותה במחברת שלנו.
–טוב, נשאר בבית ונלמד קצת עברית; מנוחה מדפדפת במחברת עבה: קפנדריא, איסטניס, כופח, משחר לטרף, מזוֹכיסט.
– מה את טוחנת שם? – מה זה, איך אמרת אחרי המלה האיומה קפנ… ימח שמה! מי יכול לזכור אותה?
– אמרתי איסטניס. איסטניסית, זאת אומרת, זאת אומרת אינני יודעת פירושה. אבל מלה זו מעלה בזכרוני משהו חמים ונעים. ריח רעננות אביבית. אין זה אלא מאורע חולף; כקרן אור זהובה באפלת כלאו של האסיר. הייתי אז משוטטת בימה רבתי, מלאה וגדושה תשוקות ומאוויים; מחפשת מעט עסיס בשים לבשם את נשמתי היבשה, אחרי הרשימות במחברות הרבות, והנה בא ה“גרוש הגואל”. יצאתי מעול הבחינות ומספסל הלימודים. ראיתי את הגליל בעצם פריחתו ושפרע ירקותו; ואת חטאי אני מזכירה היום: רציתי לאהוב. לאהוב ממש, כמו שכתוב אצל הסופרים האמתיים, הסופרים הרוסיים.
– גברת רובין, את מקשקשת ומוציאה לעז על הסופרים שלנו, וכי גורי אינו סופר? לא בכית על “אלהים ירחם”, וכי לא התמוגגת על הסיפור “לבדה” או “בת העשיר”? וכל אלה שסובבים אותנו כיום: תמימי, כרמלי, גורי ונשר גם הם כותבים. והבחורון הצעיר אודם־הלחיים, שפגשת בספריה, וכי לא סופר הוא? וזה שגר בנוה־שלום, בעל הזקן והראש הגדול, גם הוא סופר הוא. ולואי וקראנו את הספרים שהללו כתבו.
– טוב, נלמד את הלשון הקשה הזאת ונתחיל לקרוא. אילו ידעתן את צמאוני לספר טוב – אומרת דינה. אגיד לכן בלחישה: דוקא בשפה הרוסית. טעם אחר כשאינך צריכה לחפש במילון, כשאת קוראת ושוכחת את הלשון.
– לאן נעלמה המרזבה השחורה? גמרתי לאחות את הקרע בחצאית; תני, מנוחה, משהוא אחר מהערמה, מעל השולחן או מעל הפח.
– ובינתים שכחת, מנוחה, להמשיך בסיפורך על המלה… הבה אציץ במחברת: איסטניסית… המשיכי, – מבקשת אמונה.
– אַה, כן. שוטטתי בין ההרים והגאיות, חיפשתי את האתמול שאבד ואת העתיד שטרם נולד. לפנות ערב אחד נתקלתי בשני בחורים צעירים שהיו ישובים על “הפריסבה” בפרשת הדרכים; אחד מהם בלונדין, רך בשנים וחן שפוך על פניו, הוא משך את עיני. הוא הזכיר לי את אהבתי. או נכון יותר. את התאהבותי הראשונה. אהבה לקולקה השגץ העצוב, היתום, שברח מפני ידו הקשה של אביו החורג. לא נפגשתי עמו ולא דיברתי אליו, רק סובבתי סביבו ורחמתיו באהבה.
– הביטי, מנקה, מה אפשר לעשות לחולצה הזאת? היא דקה ושקופה, ואילו היה מעט עמילן יכולתי ללבוש אותה בשבתות, – דינה משליכה את החולצה על ברכיה של מנוחה ומחטה מרקדת בין אצבעותיה.
– שוב סטית מדרך המלך, מדוע את קופצת מענין לענין? הלא מורה את, וכי אפשר לספר כך בכיתה? – מעירה אמונה.
– אינני יודעת כיצד מתרוצצות התמונות בתוך תוכי; אני מסבכת חוט בחוט, ויוצרת פקעות מסובכות וסבוכות; מין “פלונטר” שכזה.
– שובי אל אותו הבלונדין ואל אותה המלה…
– איסטניסית?
כן, ראיתי אותו יושב ומשוחח עם חברו בנחת. רק התבוננתי בו ותשוקה התלקחה בלבי, לעורר את תשומת לבו אלי; אמרתי להתחמם לאורו הירקרק.
נגשתי וישבתי על אבני הכביש בסמוך אליו. הציץ בי בעיניו הירקרקות־תכולות, הצטחק בפליאה והניח ידו על ברכי.
– התישבת לך כאן על “הפריסבה?” רואה אני בך שאינך איסטניסית ביותר, – אמר והעביר ידו על כתפי. זרם חם עברני והדליק בי זיק אשר לא ידעתי טעמו. שתקתי וספגתי את התחושה החדשה והמוזרה.
– נדמה לי שאת סמינריסטית, לא כן? את שותקת?
– אינך יודעת את המלה “איסטניס?”
– את יודעת ל“מרז” את הגרבים? יבוא הקור הגדול ונזדקק גם לגרבים. הנה שלך והנה שלי. “גואלד”, איזו עזובה! איזו דלות! לו נפתחו החנויות היינו רוכשות לנו מלבוש אנושי כל שהוא.
– חכי, עוד מעט יגמר המורטוריום. נשליך מעלינו מסכות העוני, ונלבש מחלצות, – צוחקת אמונה במרירות. איך אפשר למרז גרבים כשאין חוטים מתאימים ל“מרוז'”?
– ולא הוספת, להפגש עם אותו בלונדין?
– אַ! את מסוקרנת? כן, נפגשתי ולא פעם אחת. ידעתי שיש לו אחת, שם ביהודה, אך לא ויתרתי על התענוג שבחיבוקיו. היו אלה נגיעות שבאקראי; הוא קרא לזה “התעמלות”.
– ספרי סיפוריך לסבתא שלך; לא היו דברים מעולם. אני יודעת שאת בודה מן הלב או מן החלום, או מאחד הספרים – מעירה דינה.
דינה עובדת בשקט. היא נזעמת של פטפוטיה של מנוחה:
– מתבטלת ורוקמת לה סיפורי בדים. מוטב שתגמרי לתקן את הגרבים.
השמים נרגעו. עבים קלים מטיילים בנחת על הרקיע המטוהר; בחדר הסמוך יושבים “הגברים” מכורבלים ושקועים בקריאה.
– בואנה! נצא! נראה את העולם הרחוץ; נציץ במרום.
דינה ואמונה מתפתות; דינה לובשת סודר אפור, אמונה מתעטפת במטפחת צמר גדולה ומנוחה לובשת את מעילה מצמר הגמל, התלוי על הדלת.
הן יורדות דילוגים־דילוגים בסולם התלול, נאחזות בחומת החצר ולאחריה בשתי הדלתות המתנדנדות של שני בתי הכסא, המשותפים לבעל־הבית ולשכנים שעל הגג.
הן פונות ימינה לסימטה.
במורד הסימטה זורמים בשיכשוך עליז יובלים עכורים; וגורפים את זוהמת העיר אל הים: “כל הנחלים הולכים אל הים”.
הן נחפזות אל מחוץ לעיר, אל צד צפון; בדרך המשתפלת אל הים הן מתעכבות. – מה לך, יפהפיה נרדמת? מה נפלו פניך, חמודה שלנו? ומה הרעש הזה? – פונה מנוחה בבדיחות הדעת אל הכנרת.
– מי את, כנרת, גם אם בשם ים תכוני? ראינו גלים סוערים, מתנפצים בזעף אל החוף – ואילו אַת במתינות ובעדינות אַת לוחכת את שפתי החוף. ואולי בת דודה את, ל“ים התיכון שלנו?”! מנוחה מדקקת־מגביהה את קולה כמחקה את קולו של המורה לגיאוגרפיה בגימנסיה. ואתם, “הבשן והגולן שלנו”?! האם לא ידידים אתם; ואתה שם, השב! “החרמון והשניר שלנו”. אין רואים כלל את פסגתך!
– הבטנה, בנות, צואה ופרש ושתן ואשפתות העיר נרקחים לרקח סמיך אחד. כאן תשאבנה השואבות את מי השתיה שלנו. אַ! מחיה נפשות!
מנוחה שולפת רגליה מהסנדלים ומהלכת בתוך המים שניקוו בין חלוקי הים.
– חדלי להשתולל! – גוערת בה דינה; אמונה צוחקת ומוחה דמעותיה. הלוואי ותקבלי מקלחת הגונה. ואני – השתגעתי שאני נגררת אחרי מטורפת זו! מצאה לה מקום להתעלס באהבים עם הכינרת, גוערת דינה.
מנוחה קדה קידת גימנזיסתית לפני הכנרת הסוערת וחוזרת אל הדרך, נועלת סנדליה; את מעילה היא נושאת בידה הימנית ומנפנפת בו.
– מעילי היקר! שימשת אותי באמונה כמה חורפים; נפולאון זהב עלית. חשבתי להחליפך באחר, – אך עוד עתיד אתה לכסות עצמותי הקפואות בימות החורף הקרים הבאים עלינו.
– בואנה, נלך למגדל; סיבוב אחד ועוד אחד ואנחנו שם.
– מה יש לך במגדל? הבלונדין שלך? – שואלת אמונה.
– כן, הבלונדין. אולי יתחשק לו לחבק אותי, ללחוץ אותי, עלובה, אל חזהו. כדאי, חי ה' שכדאי.
– די לך, מספיק – גוערת דינה במנוחה.
אמונה עיניה השחורות, היושבות במסגרת אלכסונית טטרית, נדלקות בתהיה ובסקרנות.
– האמנם קיים מישהו לא מופשט, לא בדוי? התודי!
מנוחה צוחקת – שטויות! חלומות ותו לא, נשוב הביתה.
*
– “קיילון, קראמס, סיצ’קה, פחם, אלפחם!”
מנוחה קופצת מהמטה, כורה אזניה, פוערת פה ומתמתחת. איזו הכרזה ערבה! הקול מתקרב אל הבית.
– “קיילון, קראמס, סיצ’קה, פחם אלפחם!”
– אמונה, אמונה, קומי! הקשיבי, לא בחלום, באוזני בשר אני שומעת. שקעה לה בשינה־של־שבת ואין להעירה.
מנוחה לובשת את שמלתה, ורצה אל קצה הגג.
סמוך לחצר בעלת־הבית עומדים שני גמלים; שני שקים שחורים, ענקי מידות וכבדי משקל, קשורים משני צדדי הגמל. בעלת־הבית וערביות נוצריות מכל הסימטאות סובבות את מוכר הפחמים.
מנוחה חוזרת ומתפרצת בצעקה אל החדר: פחמים! אמונה, פחמים!
עוד אמונה משפשפת עיניה המבוהלות, מושכת מנוחה אחד הפחים מתחת לקרש, הקרש נושר ואמונה קופצת מבוהלת מהספה.
– אחכה לך עד שתתעוררי, והערבי על גמליו ופחמיו יעלם?! אני יורדת למטה ואת הביאי כסף, שוב התחלת לקבור את הקופה, הזדרזי ובואי!… היא יורדת במהירות. הפח מקשקש קישקוש חלול. למטה היא אומדת את המרחק אל הכביש וכהרף עין היא פורצת אל הפרוזדור של בעלת־הבית; “קפנדריא”, “קפנדריא”! מתחוירת לה המלה. בעלת־הבית מסבירה לה פנים; משמשת מתורגמנית בין ה“מאדומאזל” והמוכר.
אמונה, לבושה, מרכינה עצמה ממרומי הגג: – כמה כסף?
– הגידי להם, לתימי ולכרמלי, שירדו לקנות פחמים. ואת הביאי בשליקים אחדים מהאוצר שטמנת, בפקודת דינה. תמימי וכרמלי מתרוצצים מבוהלים בחדר, אינם מוצאים פח או כלי כלשהו לפחמים. כרמלי חוטף לבסוף את אדרתו ויורד בדילוגים מהגג. תמימי צועד אחריו מבוהל ונחות.
חוגגות ומנצחות עולות מנוחה ואמונה; שתים אוחזות בפח ממולא פחם שחור מבהיק, משמח־לבב הרש. אחריהן עולים תמימי וכרמלי, שניהם אוחזים בכנפי האדרת, כשהפחם נושר מן החורים ומתפזר על המדרגות.
– או! תודה לאל, לכל החורף: לבשל בכופח, לחמם מים לרחצה, לכביסה ולחפיפת ראש. אמונה מקנחת את עיניה בידים מפוחמות, צוחקת לפרצופה של מנוחה, המנוקד כתמי פחם מסביב לחוטם, למצח וללחיים. כל אחת צוחקת למראה חברתה.
כרמלי מנער את אדרתו בקצה הגג. משפשף בפקעת עתון מקומט את הכתמים השחורים, שרידי הפחם. האדרת – הקרוע בה מרובה בה על השלם; במקום השרוולים – שני עגולים גזורים בקפידה במספרים.
– אדון כרמלי, למה לך האדרת הזאת? ומה פשר החורים העגולים האלה? כאילו נגזרו במתכוון? – שואלת מנוחה, כשהיא סוקרת את תנועותיו המגושמות של השכן.
שני הבחורים רוקנו את הפחמים בקרן זוית של החדר.
– את הפרוטה האחרונה הוצאנו על הזהב השחור הזה, – הוגה תמימי נוגות.
– גברת רובין, מה שר רובין, ראי כמה טובות באדרת הזאת; ראשית אני מתעטף בה בקור; הרוח נכנסת מהחור האחד ויוצאת בשני; שרוול אחד נפרם. משלא ידעתי לתקנו גזרתי גם את השני, שלא יהיה מיטלטל כמו אצל גידם, – מסביר כרמלי.
– ומה עוד לך בה?
– מה שייך? אני מתכסה בה; אני שוכב עליה; היא גם משמשת לי סל, מזוודה; ועכשיו הלא ראית! נשאנו בה את הפחמים.
שוב צחוק מצטלצל על הגג.
– מה חשקה נפשי למעט צ’ולנט “אַגיפילטע קישקע” (חמין ומעי ממולא) ושעועית ממויחת, חומה ומאודה היטב, שנמסה בפה ומחיה את הנשמה, – אומרת אמונה כטועמת בדמיונה ממאכל תאוה; בולעת את רוקה וממצמצת בשפתים.
– זכרנו את הצ’ולנט, שאכלנו בנוה־שלום ואת השעועית ואת… משפחת פרץ מזמינה מפעם בפעם לסעוד על שולחנם בשבת, התלכי? שם או בביתו של אשרוב תאכלי “קישקעס” עד לשבעה, מגחכת מנוחה.
– מוחלת! זורקת אמונה בסלידה, ושופתת את הקומקום על הכופח.
יצחק פרץ, עמוס גליונות ניר ועפרונות, עולה בקפיצה על הגג, נעצר עליז ומרוענן. – מה זה? נשף מסכות? כולם במסכות שחורות! סליחה, באתי בלי מסכה למאסקארד שלכם, באתי לצייר. הגג שלכם, הנוף מצד מורדות ההרים ודרי החדרים עצמם כלכם תשמשו לי חומר לציור. הוא מתפרקד על שטיח קטן, שהביא עמו ומסדר את כלי העבודה על קרש יבש.
– בוא, יצחק, הלא אתה מתעתד להיות אדריכל לרהיטים. בוא רהט לנו את הזל שלנו (הטרקלין). מה נעשה בלי פח תחת ספת הקרשים? ופח הפחמים שלנו – מה מקום נאה לו? שוב צחוק.
יצחק תוקע את הפח עם הפחמים תחת הקרש.
– וכי לא נאה להטמינו כאן? לא יזיק לפחם ולקרש תהיה סמוכה בטוחה יותר. ואלה “הקואלרים” שלכן, כלום חסרי תושיה הם מלעזור לכן?
– ח־ח־ח! שניהם ידים שמאליות להם. מי יעזור להם? – צוחקות הבחורות.
*
מנוחת השבת שרויה על הגג. השמש נוטה לצד דרום; האור והחום נפזרים בקמצנות משטח המרפסת של שני החדרים. מנוחה ואמונה יושבות על ארגזים, כל אחת מלאכתה בידה, סמוך לדלתות הפתוחות; הן מנצלות את קוי האור האחרונות. במרחק מה מהן עסוקים שני הגברים, ישובים על “רהיטיהם”, בקריאה ובתיקון מחברות. כרמלי מדקלם בקול רם, בהדגשה מתוך ספר צרפתי.
– מדמואזל רובין הלא למדת צרפתית.
– אינני מבינה, אדוני, ולא כלום מכל מה שקראת.
– סע דעמאז', כדאי לך לקבל שעור בצרפתית. כבר השגתי כמה שיעורים, אומר הוא כמתפאר.
– חינם? שיעור חינם?
כרמלי נבוך… אחרי שהיה קלה: טוב, נקרא יחד בכל ערב מהספר של רסין.
– לא, תודה; אדחה את הלימוד בצרפתית עד אחרי ה“מורטוריום”. עתה עלי ללמוד עברית. היכן היית, אדון כרמלי? זמן רב לא ראינוך. נעלמת בלי ידיעה. חשבנו שנלקחת ל“סוכרא”.
– התהלכתי בעולם הגדול; עליתי לצפת; בקשתי… וסופי שחזרתי הנה, אל הגג ואל החברה הנעימה שלה.
– איך אומרים, אדון תמימי, “משוט בארץ ומהתהלך בה”? איפה זה כתוב? – שואלת מנוחה.
תמימי פותח את ספר התנ"ך ומיניה וביה מראה את הפסוק באיוב.
– כיצד יודעים כך? כל פסוק אתה מוצא מיד. הגם אני אדע פעם כמוך?
– גירסא דינקותא.
– אמונה רשמי מהר על הדלת!
תמימי אוחז בין אצבעותיו זנב עפרון, ניגש אל הדלת ורושם עליה בסוף שורה של מלים חדשות: “גירסא דינקותא”.
– אוהו! כמה מלים, והכל על הדלת! מעיר כרמלי.
– כשיבוא שכן אחר לשכון “במקדשנו” נוריש לו מילון מיטלטל מן המוכן.
בינתים הגיעה שעת הערביים ועל הגג עולה דמות חדשה. בחורה איתנה. היא נעולה נעלים שחורות גבוהות; גרבים עבים, אפורים, לרגליה מקופלים קיפולים מדויקים ומדודים מעל לפנתות הנעלים; חצאית אפורה של שבת, הגיעה עד לגרבים; סוודר אפור, מלאכת יד, מחפה על חולצה צחורה מעומלנת ומגוהצת; צווארון רחב נח בשני צידי הצוואר; השערות השחורות מקוצצות; בתוכן מסרק קטן מעוקם.
– שלום לכם! או! כמה נחמד כאן. הכל לומדים, מציירים. ואיזה נוף!… נשלחתי אל מר תמימי, שלח אותי מר נשר.
תמימי מתרומם מארגזו, נבוך ומבויש.
– שלום הגברת דרורית, שמעתי… בואי בבקשה, נכנס אל החדר, שם נוח יותר; הכירי: המורה רובין, אמונה ברנד, פרץ וכרמלי.
– שמעתי, שמעתי, אשמח מאד להכירכם ולהשתמש בידיעותיכם. כאן למטה אנחנו מיסדות משק פועלות. ננסה להביא את השדה אל העיר; העיר אינה מזדרזת לבוא אלינו, אל השדה, אל החקלאות. הבחורות כבר השתכנו בבית העזוב; הן צריכות לדעת הלשון. אדון תמימי, המנהל ממליץ עליך שתמלא תפקיד זה בהצלחה.
תמימי כל כולו בושה ומבוכה. הוא עומד אובד עצות; – לעיני כל? בפני אלה?… בוש ונכלם…
– בואי, גברת דרורית, הכנסי. קולו הומך, לא נשמע כמעט.
– תמיד אטום גרונו בפקעת של צמר־גפן – מהרהרת מנוחה בלבה.
– אין דבר, אדון תמימי. כאן יפה יותר. רצוני לצוד בבת אחת כמה ארנבות. אולי גם אתן, תצטרפנה לשיעורים, להרצאות?
– אני אינני באה בחשבון. בעצמי תלמידה. ללמד מבוגרים אני חוששת. אין לי די כלים… שבי בבקשה גברת דרורית, יש לנו כיסא…
– אנא אל תקראו לי גברת, אני פועלת, קראו לי חברה; כן?
על שפתיה נחה צחקה רכה ומשהו נוגה; בקמטי הפה מסתמנים עקבות חיים קשים; עוז רוח, אומץ להשגת המטרה.
– חברה דרורית, האוכל להביא את הכתה שלי להסתכל בחריש? מתי אתם חורשים?
– בבקשה, אדרבא, נשמח מאד; מטרתנו לקרב את הילדים. בואי, תבואו כולכם. כבר דיברתי על כך עם המנהל שלכם. אחרי ימי שמש אחדים נתחיל לחרוש. התבואי גם את ללמד את הפועלות?
– עוד מוקדם. הנה תמימי מתאים לכן מכל הבחינות. הוא מורה מנוסה, כבר שלש שנות הוראה מאחורי גבו ויש לו… ניגשת אל הדלת ומתאמצת לקרוא: גרסיה דניקיטה.
– את גורסת את שיניך, מנוחה – צוחק פרץ בקול רם.
– ואתה מעמיד פנים כאילו גם אתה, הגימנזיסט, בין היודעים; רק אלה, שלמדו בחדר ובישיבה הביאו עמם שק מלא “גרסיות של ניקיטה”.
– גירסא דינקותא – מתקן תמימי. ניגש אל הדלת ומנקד ניקוד ברור את המלים החדשות.
– פרץ, קום לך לך מגגנו; החשיך היום. הראה נא לנו את הנוף שצירת? פרץ אוסף את הגליונות ומעלים אחד מהם.
– הראה, הראה, גזלן, מי זאת “הסטיפאנידה” הזאת?
– הלא זאת את, מנוחה!" צועקת אמונה.
– אני? אוי ואבוי ל“פרצופה” שכזאת; במקום אף בולבוס, ואיזה לחיים עגולות ושמנות; והעינים בתוך מסגרת יפנית צרה. – תן לי את התמונה!…
– כזאת אני? משתוממת מנוה נוגות.
היא מתחילה להאבק עמו. הוא מגלגל את הציורים ונעלם מהגג.
– מענינת מאד; הוא תפש משהו באופיך, גברת רובין – מעיר כרמלי בהבעה שקולה ורצינית.
– אוי! הוא הרג אותי… מתיפחת מנוחה התיפחות מדומה.
*
הגשם פסק. הסימטאות מרוחצות והגגות חפופים. בגבים, ברחובות נקוו שלוליות. השמש שולחת קרני אש על פני העיר ומפיזה אותה באלומות אור, הרקיעים טהורים.
מנוחה מוצאת את התלמידות שלה על יד שער החצר.
– מורתי, אי אפשר להכנס לכתה, מכריזות הן פה אחד.
בחצר עובד ערבי בעל האורוה. הוא חופר תעלות בתוך טיט היון; זבל הפרות והסוסים וגללי החמורים והעזים התמוססו ונמוגו בעיסה השחורה. הוא גורפה לתוך תעלה. האבנים של השביל שקעו בבוץ.
מנוחה אובדת עצות. היא אינה מעיזה להעביר את התלמידות דרך התריס שמצד הרחוב; הגדר רטובה וחלקה; המנהל איננו. הוא נסע לכפר־סבא.
– מורתי, נלך לשדה! – לשדה! – לשדה!..
בדרך הן פוגשות כיתות אחרות. כיתות, כיתות יוצאות אל האור ואל החום. מגיעים אל משק הפועלות. התלמידות מסתדרות על יד השטח החרוש. האדמה שחורה, דשנה, סוס רתום למחרשה צועד לאורך התלמים; המחרשה ננעצת בקלות ופולחת את האדמה הרכה. סמוך לאדמה החרושה בוקע דשא ירוק רענן.
– אוי, מורתי, כמה זה יפה!
ליד כל כיתה עומדים המורים ומסבירים לתלמידות את החרישה. מנהלת המשק מדריכה את החברות בעבודתן, רכונות על גבי התלמים הן עוברות משורה לשורה, ותוקעות בצלצלים באדמה הפריכה.
– מורתי, הוא עשה אפצ’או!
– הוא התעטש, מתקנת מנוחה בוקל לא בטוח.
– “הוא צנף” – מופתעת היא מוצאה את נשר מאחורי גבה.
– חזרת, מר נשר? מתי? מה הבאת?
– המשיכי בשלך… הוא עובר בין השורות של התלמידות ומפזר הערותיו.
– נסתכל היטב, בנות; זוהי בהמת עבודה; זה סוס; נלמד עליו בכתה. הבטנה: רגלים, פרסות, זנב… וזאת המחרשה. הנה היא פולחת את האדמה והופכת את הרגבים.
שוב עובר המנהל על ידה.
– הראית את החצר? לאן אוליך את הילדות?
– אל דאגה! הבאתי לך אוצרות קורח. תמונות ללימודי הטבע וההסתכלות; תמונת סוס אביר, עין לא ראתה; בקרוב בימינו, נעבירך לבנין אחר; סבלנות, עוד ימים מספר ותגאלו!
הוא מחליק את שער הבנות; מבריק במשקפיו, מתבדח ומצחיק אותן.
– בואי, רובין, אראה לכן כיתה מצוינת עד שייבש היאור. הוא מביא את המורה ואת הכיתה אל החצר של קבר הרמב"ם.
– כאן תוכלנה להסתדר עד שתשובו אל הכיתה. בעוד ימים מספר תקבלו חדר בבנין הגדול. עברתי בכיתות המפוזרות, בכולן דלף וטחב. אין את מיוחסת.
*
בחצר הונחו קרשים על גבי אבנים שחורות. בתוך הכיתה אפלה.
– הפסיקו! לא צריך לכתוב, חושך. הבאתי גרעיני חיטה. בואו נחרוש בכיתה! האדמה רכה; נזרע חיטה.
מנוחה לוקחת מוט ברזל מחודד וחופרת בריצפת הכיתה. הילדות שמחות למראה “החריש” בכיתה. כל ילדה מקבלת מספר גרעינים וטומנת אותם בתוך השורות. חופנות בידים אדמה ומכסות את הזרעים. אחר כך משקות מן הכד ומתפללות “לשם”, שינביט את הזרעים.
– מורתי, החיטה תנבוט? היא תגדל ואחר כך נקצור?
– אני מתפללת, שאחרים יקצרו כאן את התבואה שלנו. אולי נעבור לחדר עם ריצפה ועם תקרה, הוזה מנוחה בקול.
– לא! לא! מורתי, אנחנו אוהבות את הכיתה הזאת. התרגלנו; כל כך טוב ויפה!
מנוחה צוחקת. גם הילדות צוחקות ועוטרות אותה מכל צד. כל אחד שולחת יד לאחוז בידה של המורה; נדחקות ונדבקות בה.
מהגג נופלות טיפות גדולות, כבדות; הקיר האחורי נודף עובש ועיפוש; מהחצר עולה הריקבון.
מנוחה מוצאה את עדתה העליזה אל האור ושולחת אותן לבתיהן.
פרק שישי: אכזבות 🔗
בבנין הגדול בן שתי הקומות, פונו חדרים בשתדלנותו של העסקן אשרוב. אשרוב זה מבורך בכוח־רצון חזק, ביזמה ובחריצות.
במסעו האחרון של נשר לכפר־סבא הובאו קרונות עמוסים. בין כפר־סבא לתל־אביב מושך פלג חשאי המקשר את הישוב, שהורשה לשמור על השכונה, ובין המגורשים, שקבעו דירתם בכפר־סבא עד שתבוא הישועה המקווה.
מהקרונות פורקו ספסלים, קתדראות, לוחות ותמונות־עזר ללימודי ההסתכלות והטבע, מפות גיאוגרפיות ומכשירי לימוד אחרים.
ההרשמה של התלמידות נמשכת וכיתות חדשות נפתחות. הקומה העליונה, ששמשה קודם לבכן בית־ספר לאליאנס, בנויה חדרים חדרים. כתתה של מנוחה רובין שוכנה בחדר קטן בקצה המרפסת הארוכה.
מנוחה כותבת על הלוח במכיתת גיר והתלמידות השרויות באפלולית, מעתיקות לתוך המחברות, שגם הן הובאו מכפר סבא.
לאט לאט מסתגלות התלמידות והמורה עמהן אל התנאים החדשים; תיקרה יבשה, רצפה מרוצפת, אריחי אבן של בזלת שחורה, ומה להן עוד? שמחת העבודה שורה על המורה ועל חניכותיה. המורה להט נעורים ותשוקת יצירה תוססים. המורה מדליקה בקטנות את התשוקה ללמוד ולדעת. יום עבודה בכתה – יום חג ושמחה הוא למורה ולתלמידות.
עם שובו של המנהל כונסה אספת מורים; על הפרק חלוקת העבודה בכתה החדשה, שעומדת להיפתח.
המנהל מציע לרובין ללמד גיאוגרפיה בכתה ה', של הגברת דגנית.
מנוחה באה במבוכה. היא אינה מעיזה לקבל על עצמה מקצוע שאין ביכולתה להתכונן בו, מאין בידה ספרי־עזר.
– הייתי מקבלת ברצון מקצוע זה, אך מאין אקח ספרים?
– אם זוהי המניעה אני מוכנה להשאיל לך את הספרים שלי ואת האטלס. אומרת דגנית; מחר תקבלי את הספרים ואת האטלס.
– תשיגי ספרים ברוסית אצל מר אשרוב. בזמנו לימד גיאוגרפיה – מעודד המנהל את מנוחה.
והשאלה נפתרה בכי טוב.
*
מנוחה חוזרת אל חדרה וספרי־לימוד בגיאוגרפיה תחת בית־שחיה. מצב רוחה מרומם. היא אוהבת את המקצוע ועל ידי הלימוד תוסיף להשתלם בו בעצמה.
אמונה מתקינה את המאור ללילה, שמקדים לרדת. מגלגלת פתילות משמיכת הצמר וטובלת אותן בתוך שיכבת השמן הצפה על פני חצי כוס מים. האור מבליח, מעלה פיח וסירחון.
מסביב ל“שרגא” הזאת מתכנסים ארבעת הדיירים משני החדרים “התאומים”. אין באור זה אלא כדי לגרש את החושך משטח מצמצם של השולחן.
מנוחה מכינה את שעורה בגיאוגרפיה; היא קוראת בספרי הלימוד הרוסיים וברשימות שברשותה. היא מכינה שעור על “האורז”. על הודו ויושביה ובתוך כך היא מפליגה לארץ חדשה.
תמימי מתקן חיבורים. ערמת מחברות מונחות על הרצפה לרגליו; ואילו כרמלי קורא רומן בשפה הצרפתית. הכל מצטמצמים סביב האור הקלוש, המרוכז בעגול סביב הכוס; אמונה גוזרת צורות מניר צבעוני.
הדממה מופרעת לעתים אם על ידי אוושת הדפים בעילעולם ואם על ידי נפץ הלהבה בפתילה הדועכת. חשכה מעובה בכל זויות החדר.
– עיפתי, אלך ואתפרקד לי על יצועי הרך ואתכסה באדרתי; אמש לא הספיקה הגברת־האדרת לחמם את רגלי; חבל על השרוולים שזרקתי; עדיין היו שרוולים שלמים. יכולתי לפרום אותם ולעשותם שמיכה לרגלי, אומר כרמלי.
– הרי יש לכם פחמים, הדליקו את הכירה וחממו את החדר לפני השינה, מיעצת מנוחה.
– זקנה אחת נחנקה שם למטה בעשן הפחמים, מעיר תמימי בקול חלוש, מוטב כך. לא כל כך קר, כשמתקפדים… החלון והדלת סגורים.
– ליל מנוחה לכן, גבירותי, בון סואר מה שר מאדמואזל. תודה רבה; בלינו נשף נפלא ומענין. בהצלחה, הגברת רובין, מתלוצץ כרמלי כשהוא מכוון עצמו אל חדרו. כשיצא כרמלי מתרווחים הנשארים סביב השולחן המואר.
מנוחה מדפדפת בספרים, מסתכלת בתמונות; לבה רוחש תודה לגברת דגנית ולמר אשרוב.
– טרך!… מסגרת השלחן המקשרת את הרגלים מלמטה נסדקה תחת רגליו של תמימי. אמונה נרגשת, עיניה לוהטות להט משונה. תמימי נבוך. אוסף מבוהל את חבילת מחברותיו.
– סליחה… אולי אפשר לתקן?
הוא מתכופף מרים את השברים מנסה לאחותם ואין הדבר עולה בידו. הם נשברים ונופלים על הרצפה.
– מה יגיד בעל־הבית? השולחן שלו הוא, אומרת מנוחה בדאגה.
– אולי פרץ ימצא עצה… ליל מנוחה… תמימי יוצא.
– מה קרה שם תחת השולחן? את היית כל כך משולהבת, שואלת מנוחה את אמונה.
– לא קרה שום דבר… זה תמימי… השדים שורצים במצולות השקטות.
– אהה! צוחקת מנוחה. עקץ אותך פרעוש? בלונדין או ברונט? אגב לאן נעלמו הפרעושים? קר להם בחורף? איפה הם מסתתרים? את יודעת, אמונה, גם חידקי המגפות שקעו בשנת החורף. נדמה לי, ששכחו למות.
– בואי נישן במטה אחת וייחם לנו, מציעה מנוחה.
– לא אוכל לישון איתך. את חולמת ומתהפכת מצד אל צד; גונחת ומשמיעה כל מיני קולות.
– ואת מה? את נוחרת נחירות מרוסקות. אם את חושבת להתחתן פעם מוטב שבעלך יהיה חרש.
– ואת תתחתני עם הבלונדין שלך, איש הרוח והדמיון?
שתי הבחורות מציעות את המשכבים וממשיכות לפטפט. המסך האפל מעלים אותן זו מזו. המטה חורקת תחת גופה של מנוחה; הקרשים מחליקים וזזים על גבי הפחים הגונחים תחת גופה של אמונה.
– את ישנה, אמונה? ספרי מה קרה בינך ובין תמימי?
– סקרנות! הוא שלח במקרה את ידו והניחה על ברכי. דחפתי אותו ברגלי והקרש נשבר. זה הכל…
– כל כך צנוע ושקט?… הבדידות, הבדידות היא אם כל חטאת, אם לא יימצא איזה חמור שירצה לקשור גם אתי חיי־משפחה, אלד ילד לא חוקי כדי להפיג את הבדידות, זורקת מנוחה את החלטתה בתקיפות.
– ודעת הקהל? וחוקי החברה?
– מצפצפת!…
– יחרימו אותך ולא יתנו לך עבודה בבית־הספר.
– אולי יבוא יום ויהרסו כל הסייגים. אולי תקום פעם חברה חדשה, שתרשה לבתולה לגדל ילד לעצמה? יודעת אני שלא אנשא לאיש. מי ירצה בפרצוף כשלי? אף בולבוסי שכזה ועינים קטנות במסגרת יפנית? גוף כחוש, נמוכה וצבע עור שחום, ממש א “שווארצע ציהאנקע” (צוענית שחורה).
– אל תגזימי. השד אינו נורא כפי שמצירים אותו, מנחמת אותה אמונה. – ארור ממציא המראות! לולא המראה הייתי מדמה עצמי יותר נסבלת.
– אולי נתהפך ונישן סוף סוף? רוטנת מנוחה.
– טוב, עוד מעט, אספר לך עובדה מעניינת אחת:
– יום אחד באתי לבית חברה טובה שלי לבקרה; היא שמחה לקראתי והזמינה אותי לשבת. בחדר ישב בחור, שהכרתי אותו עוד בגימנסיה, לא הספקתי לשבת ואני שומעת אותו לוחש על אזנה: “שלחי אותה! שלחי אותה!”
– היתה זו הרגשה איומה. הייתי מיותרת, מפריעה, הלכתי… תעיתי ברחובות, כשנטל של בדידות מעיק על לבי ובושה מביכה את רוחי.
– גם אני טעמתי את הטעם הזה. צריך אדם לדעת מתי לקום ולצאת. פעם שיתפו אותי ברכיבה על סוסים. היו זוגות זוגות ורק אני בלא בן זוג רכבתי לבדי. כשחזרו מהטיול שתו יין מבקבוקים. היה זה בראשית ימי הגרוש. אל תשאלי מי ואיפה. השתכרו והתחילו להתגולל על הרצפה. ואני ישבתי מפוכחת והתבוננתי בהילולה. פתאום הרגישה בי חברתי. היא היתה מבושמת כדת, אך ראתה את ההשתוממות שבעיני, התחילה להתחנן: מנוחה, מנוחתי, לכי מפה, הלא אין לך פה בן זוג; אנא, לכי מהר! אז הרגישו בי גם אחרים וזרזו אותי לצאת.
– די לך, בואי ונישן. מחר יום עבודה. אערוך בדמיוני את השעור בגיאוגרפיה. האור בפתילות מעוור את עיני. יש לנו מעט נפט וגם שני נרות ברשותנו.
– לא אתן! גוזרת אמונה בקול מנומנם. את הנפט ואת הנרות נשמור לשעת הדחק לעת מחלה שתפקוד אחת מאתנו.
– שמעי, אל תקרקרי ואל תזמיני מחלות.
– דממה, נחרה, גניחות, המטה חורקת תחת נטל גופה של מנחה והפחים גונחים תחת הקרשים שעליהם שוכבת אמונה.
*
מנוחה תלתה את מפת אסיה על הלוח. פורשת לפני התלמידות את ארץ הודו; מפליגה אל נהרותיה ושדותיה; אל תושביה ועממיה ומתעכבת על גידול האורז. השעור מתקרב אל קצו.
– מורתי, המשיכי, נישאר בכתה, מה לנו בהפסקה!? – עוד שעורים רבים לפנינו; בשעור הבא אוסיף אספר לכן סיפורים על הארץ המופלאה הזאת.
צל ארוך נופל מהחלון לכתה. מנוחה ניגשת אל החלון.
– בהפסקה אני רוצה לדבר אתך, אומרת דגנית בקפידה.
– רובין, החזירי לי את ספרי הלימוד בגיאוגרפיה וגם את ספריו של אשרוב! דברתי אתו על כך; וגם את האטלס. עיינתי בדבר והתחרטתי; אם את יכולה ללמד אחרי שאת מתכוננת, הלא גם אני יכולה להתכונן?! לא כן?
מנוחה מחוירה. היא אינה תופסת; הייתכן?
– לא, אינני רוצה להחזיר לך את הספרים. אני רוצה ללמד גיאוגרפיה. הלא החליטו על כך באספת המורים; אין אני מבינה את חרטתך.
– אל תהיי חצופה! השומעת את? החזירי את הספרים! בקולה של דגנית גוון מאיים ואכזרי.
מנוחה ממהרת אל המנהל. היא מוצאת אותו בעליתו. ספרים, מחברות, תמונות ובגדים מושלכים על המטה על הכסאות ועל הארגזים.
מנוחה נופלת על אחת החבילות ומליטה פניה בכפות ידיה; אגלי דמעות גדולות נושרות אל בין אצבעות ידיה.
מה קרה? מתבהל המנהל. מה לך כי תבכי כך?
– היא… היא… מתחרטת… דורשת את הספרים.
– אותה שעה צועדת ועולה דגנית גם היא לעלייתו של המנהל; פניה משולהבים; היא עולה במדרגות וכשהיא מגיעה עד לפתח היא מתיזה מבין שנים הדוקות:
– היא עוד בוכה. באה להתאונן לפני המנהל, חוצפה חצופה!…
– נברר באספה – אומר המנהל כדי להשקיט את הרוחות.
*
אספת המורים. המורים יושבים ליד שולחן קטן, על המרפסת בסמוך לחדרו של המנהל. מנוחה מגוללת לפני הנאספים את הקונפליקט שבינה לבין הגב' דגנית. היא קיבלה את הספרים ולפיהם התכוננה לכמה שעורים. נדמה לה שהיא מצליחה, היא דנה לפי התענינות הכתה. שוב איננה יכולה לוותר על המקצוע.
– את לא תכנסי לכתתי ולא תלמדי גיאוגרפיה.
– את הספרים אקבל מידך מחר בבוקר, שמעת?!
משסעת אותה דגנית.
המנהל משחיז את העפרון; הוא שותק.
תמימי רושם במהירות על פתקיו בתוך כיס המכנסים; אף הוא שותק.
– נפתלי כהן יושב על כסאו ישיבה רפויה. הכסא חורק תחתיו. הוא מתרומם וחוזר ויושב. פניו מאדימות ומחוירות חליפות.
שילוני מתרומם ממושבו, מתכופף אל המנהל ומבקש בלחש רשות להיפטר לביתו. הוא זורק מבט במסובים ומתחמק זקוף, כמעומלן, מן האספה.
המורה ליליה משפילה עיניה אל מלאכת הריקמה שבידה.
אין איש מתערב ואין איש מביע דעה בויכוח שבין המורות.
מנוחה אינה עוצרת כוח, זרם הדמעות שם מחנק לגרונה.
– אינני יודעת מה אתם חושבים. אף אחד אינו משמיע קול. כל הפיות מלאו מים. לשם מה, אם כן, האספה? כל שחזק הוא המנצח. היא התקיפה והחזקה רומסת אותי והם רואים ושותקים.
– הביטו נא עליה, חוצפה שכזאת! ואף על פי כן לא אוותר, מסיימת דגנית בדפיקת אגרוף חזקה על השולחן.
– וותרי, רובין, מחר אסביר לך; למה לך, למה לך? עוד תלמדי את המציאות הזאת. כל החיים לפניך, לוחש המנהל בשקט למנוחה.
– מחר אשלח לה את הספרים, ולכתתה לא אכנס לשום מקצוע. אומרת מנוחה ויוצאת בחיפזון.
*
מנוחה מתנפלת על המטה ובוכה חרש. העוול מדכא את רוחה.
אמונה עומדת על ידה עם כוס תה עכור, מהביל, בידה.
– שתי מעט תה, מנוחה, הנה לך צימקים, התה הוא ממנטה, שתי ויוטב לך.
– לא איכפת לי הויתור על הגיאוגרפיה בכתתה; מרגיזה אותי כניעתם של כל המורים, איזה שקט; איש לא העיז לפצות פה. וזה תמימי, השכן שלנו, מצא לו הזדמנות לרשום בפתקאות מתחת לשולחן.
– מה האסון? סערה בכוס מים. זרקי בפניה את הטובות שלה, תני לי את הספרים ואני אלך ואחזירם לה; וגם את הספרים של אשרוב תני לי ואחזירם.
– היא חזקה ממני והנצחון על צדה. מסיימת מנוחה התיפחותה האחרונה.
– “כל דאלים גבר”. כך אומרים, גברת רובין הצעירה. בפתח החדר עומד המנהל. הוא מסיר את כובעו; עתרת שערות לבנות עוטרות ראשו. הוא מסתכל ברובין ומצטחק.
– ואתה צוחק?! מדוע שתקת לה. באספה הוחלט שאני אלמד את הגיאוגרפיה, וכשהתחרטה שתקת מפחד.
– פגע החרמש באבן.
– ואני בין הפטיש והסדן – רוטן נשר מיואש. בסופו של החודש אסע, מסתמא, לכפר־סבא, אחטט שם ואמצא לך ספרי לימוד בכל המקצועות וגם בגיאוגרפיה. ושוב לא יהיה מצב של שנים אוחזים בטלית אחת. תצאי מחר עם כתתך אל השדה אל משק הפועלות; הוזמנתן לטעום מהבצל הירוק.
מוטב שלא תתקלנה שתי היריבות זו בזו עד שתשוך הטינה, מהרהר הוא בינו לבין עצמו. ואני כמנהל חובתי ליישב את הניגודים, זו, רצונה לשלוט וזו אין ברצונה להיות משועבדת, טוען הוא לעצמו ברדתו מסולם המדרגות.
*
הגשמים יורדים לסירוגים. בהפוגות זורחת השמש, מחממת את האדמה הרוויה ומעוררת את הצמחים במורדות ההרים. כבר הופיעו הרקפות.
מנוחה אינה נשארת בחדרה. היא רצה אל ההרים; מטפסת בין הצוקים; וסופגת את ריחות הפרחים. היא חוזרת עמוסה פרחים לקישוט החדר וצמחים למיון וליבוש.
– ראית, אמונה, את “הפיצלה” הזה? אינני יודעת את שמו, מניחה אני שהוא שייך למשפחת המצליבים; וזה היופי הצהבהב בודאי אח או אחין של החמנית, למשפחת המרכבים.
– החדר מלא עשב, מה תעשי עם המיובשים הרבים שכבר יבשו והתפוררו בין הגליונות?
– מיד נחליט מי לחיים ומי למות. הישן מפני החדש נוציא. יבוא יום ואדע לכנות את כולם בשם, אומרת מנוחה, החדר נתמלא פרחים: פרחים על השידה ועל השולחן.
– העינים שלי אינן יודעות שבע. גם בתוך תוכי מביטות עינים. לא בראש, אלא בפנימיותי, אינני יודעת איך, אבל אני מרגישה מציאותן בהוייתי, בחביונים ובמעמקים; משהו שם מתלבט, הן רואות לא רק מה שעין הבשר רואה… נו, מילא! את לא תביני זאת, מפני שגם אני אינני מבינה מנין שואבים כוחם אותם רגשות; הם עולים ומזנקים מתוכי כגלים בכנרת.
– את חולמת? שואלת אמונה.
– כן חולמת, אולי נכון יותר: הוזה. אני מתנשאת ועוברת לעולם אחר. בימי ילדותי הייתי מתחבאה מתחת למדרגות, ושם משחקת עם בובותי, מעשה ידי עצמי, ומתעלמת מעולם המציאות; אולי אז ניבא לבי, שאבוא הנה לארץ־ישראל. אולי ההרים האלה, ושפעת הירק והפרחים הלזו, שיכרון האהבה בעולם מופלא זה, הם הם שהיו אז חלומותי. נדמה לי שנולדתי כאן מחדש… רוחי ודאי שהתחדשה בי כאן…
– בואי, מנוחה, תעזרי לי למלוח את הדגיגים האלה, מפסיקה אמונה את הזיותיה של מנוחה.
אמונה קנתה דגים קטנים, בעצתה של בעלת־הבית הנוצריה וממנה קיבלה הוראות איך למלחם. לשם כך השאילה לדיירות חבית־עץ קטנה. אמונה רוחצת את הדגיגים ומסירה מהם את הקשקשים, עורכת אותם בסדר בחבית ומולחת כל שורה בחופן מלח.
– מעתה יהיה לנו מה לאכול, אומרת מנוחה, טובלת ידיה בגיגית ושולה את הדגיגים מתוך המים העכורים.
– לא רק לנו, כל רעב יבוא ויטול דגון מהחבית.
– כל דכפין יתי ויאכל, ככתוב בהגדה של פסח, מעירה מנוחה בשיחתה.
– משפרקו הבדואים את אהליהם ועזבו את המחנה, נעלמו העזים ונעלם הלבּן. וגם החרה נשטפה ואיננה. ובמקום “חרה בלבּן” נאכל את הדגים שהתפרנסו מהמזון שהעיר העניקה לים, מתחכמת מנוחה ועוזרת לאמונה להעמיד את החבית הקטנה בסמוך לג’ארה. הן מכסות במכסה עץ את החבית ורוחצות את הידים בסבון כביסה.
– פוי - פוי, לא אוכל להפטר מהריח איום הזה, אומרת מנוחה בסלידה וחוזרת אל הצמחים.
– אמונה רוחצת את זגוגית המנורה הקטנה, מנגבת אותה בניר ומיבשת אותה.
– הלילה נדליק את המנורה. לא נאחר לשבת, השומעת את, מנוחה? חבל על הנפט!
*
בשבת בבוקר יוצאות מנוחה ואמונה בכוון ברכות הרחצה.
ערביה שמנה עטויה חצאיות רבות יושבת על שרפרף קש נמוך, כדוגרת הרובצת על הביצים היא השומרת על בתי הרחצה. שני מטליקים היא מקבלת תמורת הכניסה. בשבת מחליפים את המים החמים.
הבחורות מתפשטת ובזהירות יורדות במדרגות חלקות, ריריות, לתוך המים החמים. ריח גופרית עולה עם האדים לחללו של החדר הרטוב.
מנוחה מתגרדת מתחת למים. היא נועצת צפורניה בבשרה ומתמסרת בתשוקה לגרוד.
– חדלי, מנוחה, תעשי לך צרה, צאי, אולי המים האלה אינם טובים לך, טוענת אמונה.
– אינני יכולה להתגבר על הגרוד. אולי הדגים הכבושים שלנו הזיקו לי. מאז התחלתי לאכול מהחבית הופיע הגרוד, ואולי הנהיט אינו טוב לי.
מנוחה יוצאת מהמים החמים. כל שטח הבטן והמתנים מודלק, אבעבועות לבנות, מוקפות עגולים אדומים, צצו צפופות בכל האזור.
– סבורה הייתי, שהמים ירפאו את הצרעת הזאת.
– עליך לפנות לרופא, לכי לקליניקה אל הרופא פ־סקי, המהגר מתל־אביב.
– אינני יכולה לישון, מתאוננת מנוחה. הגרוד אינו פוסק. היא מקרצפת בצפרנים את העור, פצעים זבים דם מנקדים את עורה. היא בוכה חרש. אמונה מדליקה את המנורה.
– מה אעשה לך? אולי אזרה מעט קמח על הפצעים? אילו היה מעט טלק. היכן אפשר להשיגו? מנוחה מטפסת על הקירות. היא עצבנית ומיואשת. היא ניגשת אל הג’רה, שואבת מים בנטלה, טובלת מגבת ומניחה על העור המודלק.
– מחר אלך, סוף סוף, לקליניקה. מחליטה מנוחה. היא חוזרת אל המטה ומנסה להרדם. יום העבודה מוצא אותה מיוגעת ומעוצבנת, אחרי ליל נדודים ויסורים קשים.
*
הנפט אזל. המנורה עומדת על השידה נקיה ויבשה. את הלילות מבלים לאור הפתילות בשכבת שמן על פני המים. נר אחד שמור בקפידה, “לשעת הדחק”.
תמימי בא אליו מכר, אף הוא “פראר”. עריק מהצבא התורכי. הוא מסתובב על הגג; מציץ מפעם בפעם אל חדרן של מנוחה ואמונה.
– נחמד חדרכן, גבירות. פרחים, פרחים לרוב. עדיין אתן משתמשות בפתילות? אני מוכן להמציא לכן בקבוק בנזין למנורת המאור. בנזין מהול אמנם, אך מאד יפה לשימוש. הוא בוער בלהבה בהירה ואינו מסוכן.
מנוחה מקבלת בשמחה את ההצעה.
– מתי נקבל את הבנזין? שואלת היא את האורח.
– עוד הערב. קניתי בקנטינה הגרמנית פח בנזין. הוא בבית קרובים שלי כאן בעיר. כל אחד מהמורים קנה בקבוק אחד.
לא יצאו שעות רבות והבנזין הגיע.
בקבוק הבנזין עומד בקרן זוית, חבוי, מאחורי התיבות.
– נדחה את השמוש בו לאחר שיכלה השמן, אומרת אמונה. היא חוששת להשתמש בחומר נפץ.
*
כרמלי שלא נראה על הגג כחודש ימים, חזר והצטרף אל הדיירים שבשני החדרים. באו אורחים; המנהל נשר, בא מורה חדש בלוית גננת חדשה ובא הסופר גורי ומנהלת משק הפועלות.
כסא אחד, ארגזים, אבנים ושרידי שמיכות הוצעו כמושב לאורחים. השיחה נסבה על הנושא המנסר באויר; המרגלים, החזית, ידיעות מעורפלות על התקדמות האנגלים. השלטון העותמני נעשה רגיש ועוקצני. לפני גסיסתו הוא חושף את מלתעותיו וסכנתו מרובה. אורבים לציונים, מחפשים פרארים, מאסרים. כל אירופי חשוד על ריגול…
מצב רוח עכור. השיחה מתנהלת בלחש. מתקבצים ומתרכזים סביב כרמלי, שהביא עמו חדשות מהימנות.
*
רחוב המלך המרוצף מוצף אור שמש. כתות, כתות מכל בתי־הספר הסתדרו משני צדי הכביש.
מחכים לאורח חשוב.
– אולי הג’מל פשה בכבודו יעבר כאן? נשאלת שאלת ודאי בתוך קהל הנאספים.
שעות הבוקר חולפות; הילדים נתעייפו; המורים עוברים לאורך השורות, מרגיעים ומעודדים את הילדים.
– מתי? מתי? נתלית השאלה לאורך המסלול.
קצינים יוצאים מהבנין הגדול, חולקים כבוד זה לזה. עומדים דום. שואלים משהו וחוזרים אל הבנין פנימה.
– צריך לחקור ולדעת אם תבוא “הפרסונה” החשובה או לא, אומר מישהו מבין המורים.
– כלום מי יכניס ראשו לתוך לועו ש הזאב? אשרוב צועד בצעדיו הגדולים אל פני הבנין, משוחח קצרות עם שומר הסף, נכנס פנימה וחוזר מיד.
רבותי המורים, מכריז הוא חגיגית, האדון רם המעלה התעכב בדרכו אי שם. היתה זו טעות מצערת. הוא לא יעבור את עירנו. קחו את הילדים ושובו איש לבית ספרו.
*
יום סגריר וקר. השמים אפורים ונמוכים, אף מצב הרוח אפור ועכור, הלילה ירד בפתאם, בלי “לפנות־ערב”, בלי הכנות וערב־לילה.
– אולי ננסה הלילה להדליק את הבנזין? מציע תמימי. אני אמלא את המיכל.
הוא מסיר בזהירות את הזגוגית, שופך במשפך מניר את הבנזין לתוך המיכל, מעלה אש בפתילה ומכסה בזגוגית.
הפתילה דולקת בלהבה כחלחלה. תמימי מעמיד את המנורה על השולחן. היד רועדת, הלהבה מתרוממת, ממלאה את הזגוגית עשן; הבנזין נדלק בתוך המיכל.
קמה בהלה; המנורה עם הבנזין הבוער ועם הזגוגית ניזרקת לאמצע החדר.
מים שנשפכו מהכד על הבנזין הבוער מגביר את הלהבה.
– זרקו שקים לחים! צועק מישהו. שפכו חול!
מנוחה חופנת את העפר מרצפת החדר ושופכת על הלהבה.
פני כל הנוכחים מחוירים, מבוהלים עומדים סביב הלהבה הגדולה ומתעלה מעלה מעלה אל התקרה.
תמימי תופש את מעילה משער הגמל של מנוחה וזורקו על הלהבה, המעיל נדלק ונשרף כליל.
לאט לאט שוקעת הלהבה. דועכת מהבהבת בסירחון של שער בוער.
תמימי נבך. אמונה מליטה פניה בידיה.
מנוחה יוצאת אל האויר הגשום, אל הגג.
יורדת אפלה. יורדת דממה מעיקה ומדכאה.
*
פרק שביעי: מאסר 🔗
“הסירפדית” מעצבנת את מנוחה ומדידה את שנתה. התרופות אין בהן מועיל; היא בולעת כדורי כלציום ומפדרת את העור בטלק, אך ההרגעה אינה אלא רגעית. באישון בלילה היא מתעוררת וקורעת את עורה בלי רחמים. עם קומה בבוקר פניה נפוחים; השפה העליונה תפוחה וגם כפות הידים תפוחות.
– “הראית מימיך פרצוף שכזה?” היא מסתכלת בשבריר המראה; הופכת והופכת בו; את המראה ואת חלקי פניה המשתקפים בתוכה. לבסוף, נאנחת ומסלקת אותה בסלידה.
באה שבת ומנוחה החליטה לקבל אמבט חם במעינות החמים. השכימה קום ויצאה לבדה לדרך. צמחים רבים ושונים מושכים את לבה. היא משפילה ויורדת עד לשפתו של הים. כאן היא שוקעת בהתבוננות; בחלקת המים, בעופות שעל פניה, בערפל שעדיין משתרך בין רוכסי ההרים מעבר לכנרת.
מנוחה נושמת כאן נשימת הנאה ורווחה. החושים ערים ופתוחים בה לקראת התפארת וההדר הנגולים כאן לעיניה. פסק הגירוד ונשתכחה מטרת היציאה מן הבית. לבה מלא על גדותיו, הוא שופע אושר נעורים. השמים, הים, הצמחים כולם בולעים אותה. נפשה מלאה תודה והודיה לבורא־עולם.
סוף סוף הגיעה עד לבית־המרחץ הראשון. מחזה זוועה מתגלה לה שם. חיילים תורכים מפוזרים על פני הככר המוריקה. נראה שניתנה להם רשות כאן לנוח קימעה מעמל הדרך הארוכה והמפרכת. דבר ראשון שנזרק לעיניה – אלו הרגלים הפצועות, מחותלות בקרעי שמיכה כעין נעל הקשורים במשיחות ובחוטי ברזל; הלבוש – בלואים מזוהמים. הראש מגולח מכוסה כיסוי עלוב.
אדישים הם רוחשים בתוך העשב; הרגלים שמוטות להם כמשותקות, עורם צפוד, כשלד חי, כמתים חיים הם רוחשים בתוך העשב בחיפוש אחר עשב ראוי למאכל.
מנוחה עוקפת את החיילים ונכנסת לבית־המרחץ.
"הכזהו הצבא התורכי?!… וכאלה הם הגייסות, שהאנגלים שואפים לנצח במלחמה ולכבשם? את מי הם מרעיבים? זהו האויב העומד לעומתם? זאת הרימה החיה? לעג מר מציף כל כלה. אחד “הזוחלים” מתעכב לידה. צמרמורת חולפת אותה. במה היא יכולה להושיע להם?… ואולי יש בתוכם יהודי? אב לילדים!?
בריאה וצעירה, איתנה ברגליה… כלום לא חטא הוא להתלונן על “הגירוד?”
מנוחה עדיין רתוקה למקום. היא מתדיינת עם עצמה; וכי גם את חולה? הללו לעולם לא יגיעו אל בתיהם. אולי הם מובלים כך לבית־החולים, אל “הדיליז’נס” האיום? אוי רבונו של עולם! מתריסה מנוחה כלפי מעלה. עד מתי עוד? עד אנה?"
מרץ נצוק באבריה והיא בורחת על נפשה. המראה המזעזע נסתפג עולמית בנשמתה ושוב לא ימחה עוד מזכרה.
מנוחה מקפצת בסולם המעלות: היא חזרה מהעבודה במצב רוח מרומם. השעורים עברו כלם כעל במת שעשועים. ובהפסקות סבבו אותה התלמידות באהבה יתרה. “בסופו של דבר הרי אני מאושרת”. משננת מנוחה לעצמה. “כלום מה אני חסרה?” אני עובדת, עומדת ברשות עצמי ואהובה על תלמידותי! ומה לי עוד?" אך הנה מגיחה ממסתרים מחשבה רעה “ואולי אני טועה? אולי לא אעמוד בנסיון ולא אקבל עבודה בשנה הבאה?” לא ייתכן, אין לחשוש, טוען קול לעומתה, תקבלי עבודה גם בשנה הבאה.
“כן! לא! כן! לא!” היא מקפצת על המדרגות ומנחשת את גורל.
“הריני ממש תינוקת”, צוחקת מנוחה כשהגיעה אל חדרה; מוציאה את המפתח מתחת לאבן ופותחת את הדלת, מתגלה במפתיע כרמלי בדלת השניה.
"מה, חזרת כבר, אדון כרמלי?! מתי? לא קיויתי לראותך בלי החמור ובלי המשיח; ואם לא המשיח – חמורו לפחות.
צוחקים ולוחצים ידיהם לשלום.
המשיח עומד כבר מאחורי כתלינו, רק החמור עד לא נולד ובלי חמור אין הוא רוצה לבוא, הגברת רובין. מדוע זה נפלו פניך? את נראית עכשיו כתלמידה מכתה ח'… מה? אולי התאהבת?
אתה, אדוני, שרוי כל הימים באוירה של אהבה. וכי אין באהבה כדי להשמין? אח, סליחה, צדקת, נזכרתי: אמנון “פניו נפלו מאהבה”…
מנוחה מפרקת את סל המזונות: בקבוק שמן, שני נרות, קופסת גפרורים וחצי תריסר דגים קטנים.
תסעד עמנו, אדון כרמלי, אתה אורח חשוב; הבאת ודאי צרור חדשות. היכן שוטטת בימים אלה? כל עוד שאתה הולך וחוזר אין המלחמה נגמרת.
מנוחה מנקה את הדגים ומתכוננת לטגנם.
“את קופסת הגפרורים הוציא לי מתחת לדלפק שלו. נמאסה עלי הריצה אל בעלת־הבית, אחר גחלת לוחשת. מאז השרפה, אני חוששת להשאיר אש ואפילו היא עוממת, בחדר”.
כרמלי לועג לפחדה: “כלום מה עוד ישרף בחדר? המעיל כבר הועלה קורבן על מזבח הנסיון המוצלח”.
“אגב, האדרת שלך, היכן היא?”
“במקום האדרת קיבלתי מעיל תפארת, טוּז’ורקה. האדרת הלכה לה לעולמה”.
"ודאי עפה עם הרוח; הרוח נכנסה בחור השרוול, ניפחה את האדרת והיא נתרוממה אל על ונעלמה במרום.
לא כן, מר כרמלי?
– מה ההצגה הזאת לכם? תמהה אמונה כשנכנסה לחדר. – איזו הפתעה?! – חזרת, אדון כרמלי – חזרה השמחה למעוננו.
התגעגעתן, בנות, נעים מאד; אם יש עוד מישהו שזוכר יחפן שכמוני, כלב בלי בית, – הרי זה סימן יפה לו. אומר הוא בארשת הנאה והכרת טובה. בתוך כך הוא פושט את “הטוז’ורקה” המרופטת שלו; במרפקים טלאי מאריג בהיר; הכפתורים נתלשו עם האריג.
שוב אני טועם את טעם הדגים שלכן, ושוב אני מיסב עמכן, עלמות כבודות!
ספר, ספר איפה היית? מה ראית? ומה שמעת? אנחנו סגורים ומסוגרים; קשורים אל המקום כבשרשרת; אתה צפור־דרור אתה, טס לך אל כל אשר תשאנה אותך הרגלים".
בא גם תמימי ומצרף עצמו אל החבורה הסועדת. הוא מושיט את אצבעותיו הארוכות ונוגע נגיעה קלה בידו הגדולה של כרמלי.
“מה חדש? אנו חיים מאחורי החומה; מסך אטום חוסם בפנינו את העולם. לא עיתון ולא מכתב ולא ידיעה כלשהי מהתם”… מסיים תמימי, נבוך מאריכות נאומו.
– בימים טרופים אלה לא מצאתי לי מנוח ומיהרתי לשוב הנה. שום מקום לא ריתק אותי אליו כמקום הזה. החזית משותקת; הם, האנגלים, שותים ויסקי שלהם ואוכלים ביסקויטים לשובע. הנשק מעלה חלודה בינתים וכאן הישוב נמק ביסוריו; כלנו יושבים אל עקרבים; השלטון התורכי גוסס; בימים אלה נעשה עוקצני וחשדני ביותר; וכי לא שמעתם ענין המרגלים? מסיים כרמלי את הדין וחשבון שלו.
– לא שמענו ולא כלום, כרמלי, אנא ספר עוד… מתחנן תמימי.
– אומרים, שהם נתפסו ונשלחו לדמשק. בכל הישוב מצב רוח מזופת; מאסרים, מצודים, כל מי שנראה משכיל ו“פרנג’י” חשוד על ריגול. בכל יום מחכים לחיפושים. את הפרדות מרחיקים מהמשקים. והגברים דרוכים על משמרם, בודקים מעתה בדיקה קפדנית את ה“ואסיקות”; כל שחשוד על “פראר” נאסר ונשלח ל“סוכרא”; כל בהמת עבודה גם היא נחרמת ל“עמליה”. בלילות לן הייתי במתבן, בעליות או באורווה בתוך השחת. אבל לא הייתי בודד שם. לנו איתי הפועלים השכירים של האכרים שמרביתם פרארים. את האדרת המפוארת שלי, גברת מנוחה, שאת מתגעגעת כל כך עליה, אבדתי באחד מהמלונות האלה; ובינתים ירד גשם, היה קר ורטוב; חמל עלי אחד האכרים והשאיל לי את “הטוזו’ורקה” הזאת שלו. עד האביב תחמם אותי ואחר כך אשוב ואחזירנה לבעליה.
– תמימי החויר; נרעש ונפחד הוא מן החדשות של כרמלי ומתיאורם השחור.
– לעת ערב נתאספו ובאו המנהל נשר, הסופר גורי, ואחד מורה חדש, שהגיע זה מקרוב מכפר־סבא עם המשלוח האחרון. מקיפים את כרמלי, כמקור טרי וראשון לידיעות ומוסיפים עליהן משלהם. מצב הרוח ירוד, הכל מדברים בלחש.
– כאן, נדמה לי, שקט יותר, בטוח יותר – מנחם כרמלי את הנאספים.
– וכי מה אתם סבורים, שלא יבואו הנה לחפש את הפרארים? – שואל תמימי בחרדה.
– “עוד חזון למועד, פוסק בטוחות המנהל, לעת עתה נמשיך ונעשה את המוטל עלינו. בעוד שבוע אני יורד לכפר־סבא”.
– אמרו שהדרכים בסכנה. גם בדרכים עורכים מצוד, – מזהיר כרמלי.
– אני מאמין, שאותי לא יגייסו לא לסוכרא ולא לעמליה – מנחם נשר את המסובין ואת עצמו.
*
כרמלי שוב נעלם. אומרים שעלה לצפת. – אין שלוה ברוחו – אומרת אמונה.
הוא משמש עיתון חי, שלא ילכד בידי הצירים – אומרת מנוחה.
– הוא אדם מענין. ראה עולם, קרא הרבה, יודע לשונות ואדם זה אינו מצליח להסתדר בעבודה ולמצוא מנוח לכף רגלו, – משתוממת אמונה.
גם בו פגע “המורטוריום”, כמה הוא עזוב. מאז אני מכירה אותו לא החליף את חולצתו. ממה הוא מתקיים בסופו של דבר?
הזן את הכל ומכין מזון לכל בריותיו, זן ומפרנס גם את כרמלי שלנו.
אמונה צוחקת ומנוחה מחפשת ב“קורבן־מנחה” את ברכת מזון.
זה סבא שלי זכה בו בהגרלה והביאו מתנה לנכדתו; יקר לי מאד קרבן־מנחה זה!
– כלום את דתית? צוחקת אמונה, למה לך סידור?
– לו היה לי זמן ומעט אור בלילות היית משננת כמה תפילת; את חושבת שאותה “גרסיה־דניקיטה” של תמימי, של נשר ושל אחרים מהשמים באה להם? לו גרסתי שיני בינקותי הייתי גם אני גדושה ידיעות כמותם. עליתי ארצה בלי ידיעה כלשהי בלשון.
– אין דבר העומד בפני הרצון; את לא מתביישת לשאול. באחד הימים תדעי כמותם – אומרת אמונה בודאות.
– אם ירצה השם! – עונה מנוחה בדבקות. את יודעת? החלטתי להתחתן עם בחור מהישיבה. כזה שיודע תנ"ך, עברית ותלמוד. – אומרת מנוחה כחולמת.
אמונה צוחקת: – גם תלמוד דרוש לך? למה לך תלמוד?
– הכל, הכל עלי לדעת. אינני רוצה להיות עם־הארץ. איך אומרים על נקבה? בוּרה? עם־הארצית?
– בעלך ידרוש ממך לבשל צ’ולנט, ללדת לו ילדים ולטבול במקוה. הוא לא ירצה שתהיי תלמידת־חכמים".
– אם כך לא אתחתן לעולם; אשאר לבדי, בר־בר! אוי מה איומה הבדידות!… כשיהיה נפט למאור בשפע, אלמד בעצמי ואהיה “רבנית” צוחקות ומאזינות לרחש שבא לפתע מן הגג.
“משהו לא בסדר!” לוחשת אמונה. הן יוצאות מהחדר ורואות את תמימי מבוהל, חיור ורועד.
– “הקוֹלוֹראסי בא לעיר!” לוחש הוא בפחד.
“מה זה קולוראסי?” מה יש לעשות?! – שואלות הבחורות מבוהלות.
– אם יבואו לחפש בחדרי, אל תאמרנה שכאן גר גבר, בנתן?! אולי שאחת מכן תלון בחדרי? אני הולך… תוקע ידיו בכיסי המכנסים ויורד בדילוג בסולם. במשפחה, מתל־אביב, יבקש מקלט. דרי הבית מבוהלים, מסתירים אותו מאחורי הארון.
כל דפיקה בדלת מפילה פחד על היושבים בבית. הם מחוירים ורועדים.
– אם ייתפס בביתם כלם יאסרו. תמימי מאחורי הארון אין לו מנוחה. “כולראסי” מפחיד כל ששומע שמו. תמימי יוצא ממחבואו: – לא אוכל להשאר כאן; – הבית מביט אל הרחוב… לוחשות שפתיו המכחילות.
הוא יוצא מבית המהגרים, נלחץ אל קירות הבתים, הוא חולף, מסימטה לסימטה נרדף מצל עצמו. לבסוף הוא מגיע אל עליתו של המנהל; כאן הוא נדחק לבין החבילות. מתנשף בכבדות, מוחה זיעתו
מה דעתך, מר נשר, היבואו הנה לחפש פרארים?
– אולי לא?! יראו זקן לא יצלח לצבא. ולואי והייתי צעיר ויכולתי לצאת לצבא. אינני יודע מה עדיף? אבל לחתום על בטחון אין אני יכול. הם יכולים לחפש נפוליאונים בחבילות.
תמימי נח בסתר המטה. מתיחותו גוברת. השקט בחצר והדממה בעליתו של המנהל מפילים עליו פחד. הוא מתישב על אחת החבילות, פושט רגליו, מתרווח ומפיל חבילה מאחד הכוכים. החבילה מתפרקת בקול. תמימי קופץ מבוהל ממקומו; "לא, אינני יכול להשאר כאן! נדמה לי שאני שומע צעדים! הדממה הזאת מעיקה עלי.
הוא יוצא בזהירות מחדר העליה; צועד בצעדים רחבים לאורך הקיר ומגיע עד למדרגות; משם הוא חוזר ועולה על אחד הגגות, מתקפד בין ארגז ודוד כביסה. הוא נושם נשימות מהירות; נדמה לו שנשימתו קולנית מדי, הוא עוצר את הנשימה ומאזין; שקט בחוץ, הירח צועד במתינות ובשלוה; העולם נוהג כמנהגו, רק “הכולוראסי”, ימח שמו, בילבל את המוחות – וגזל את מנוחת האנשים. תמימי מתחיל לנמנם. ישיבתו שפופה ומכאיבה.
חתול קופץ ועולה על מכסה הדוד. המכסה נופל ברעש חד; תמימי מזדקף ומשפיל עצמו שוב במקלטו. אך אינו שקט; הוא מתכופף ורואה לפניו חצר סגורה, חומתה נמוכה. יקפוץ ויסתתר עד הבוקר במחסן. מודד את המרחק, בבטן לצד הקיר הוא מוריד את רגליו לאורך החומה. לסוף מעיז וקופץ קפיצה זריזה ישר לתוך כירים מלאים גחלים ואפר.
"אי! מין הדה?! צועקת ערביה מבוהלת. חרמיה!… אי! אי! חרמיה! (גנב).
תמימי נבהל חרדת־מות; עתה יאסר כחשוד בגנבה; הוא פונה אל הערביה בשידולים עד כמה שידיעתו בערבית מגיעה אך לשמחתו הוא מכיר בה את שואבת המים. הוא מתאושש ופונה אליה בדברי פיוסים! הוא שם אצבעו על שפתיו ומראה כלפי חוץ.
מוש בכאף, מוש בכאף! אנא מועלם, מן הדה סקוּל, “כוֹלוֹראסי”! “כולוראסי”! אנא ביסטאנה שוויה הוֹן (אחכה קצת כאן), אנא באאטיק בקשיש (אתן לך בקשיש).
הערביה נרגעת. היא מכירה את החואג’ה מבית־הספר בשכנותה. היום גם ראתה מצוֹד ברחובות, ריחמה עליו והסתירה אותו.
תמימי לן אותו לילה במחסן האפל והטחוב של הערביה.
*
שמועות שונות מנסרות בחלל עולמה של האוכלוסיה היהודית בעיר. על כל פנים נסוכה עכרירות; העינים מביעות חרדה; הנפגשים בסימטה שאלתם היא: מה נשמע? השמעת? המרגלים נתפסו, המרגלים נשלחו לדמשק; תליה… גרדום…
מנוחה חוזרת מבית־הספר; רוחה קלה עליה מן החויות בטיולה עם התלמידות. שמחת־היצירה מתנגנת בהויתה. היא עוברת בשוק שברובע היהודי; הרחוב שומם, החנויות נעולות. דממה דוויה נחבאת מאחורי החומות.
מצב רוחה מתעמעם בה והיא ממהרת אל חדרה; היא נמלטת מן הדכאון, מן הפחד ומן הנבואות הקשות…
אור זהוב זרוע על הגג. הדלתות, בשני החדרים פתוחות לרווחה. האוויר רענן, קריר וצח. – טוב לחיות! המרבד הססגוני בצלעות ההרים משרים שלוה ובטחון, מהרהרת מנוחה, צופיה מעל גג דירתה.
המראה לפני המעיינות החמים קם ועמד לעיניה; הוא הפך לה לזוועה.
"הזהו הצבא? העומד מבוהל בפני קברו הפתוח? בתחילה, מתעללים בישוב שקט, ורוצחים בניו. כלום חזיון תעתועים הוא? לא! השלטון מתמוטט והולך: גסיסתו קשה אך גם סכנה בה. אין הם יכולים להודות בקיצם, עוקצם ארסי, ממית. תקוה מחיה את הישוב הזה; ברור להם שיום נפילתם הוא יום תקומתם… לפתע ניתוק מעולם הזיותיה;
– מר כרמלי!? שוב חזרת אלינו! פורצת קריאה מפי מנוחה.
לא חזרתי, החזירוני. לנתי בצל השיחים הסבוכים על חופו של הירדן. בדרכים עקלקלות בין ערוצים וודאיות זחלתי על גחוני; נפחד מצלי עצמי הגעתי אל העיר, מסביר כרמלי.
אך רוחה של מנוחה עדיין לא נרגעה. כרמלי מדדה על הגג, משפיל את כתפיו ומטלטל את ראשו העגול, כבד הבלורית, כמנער חויות של סיוטים; הוא רואה ללבה ואומר:
“אל נא, גבירתי, רובין הצעירה, אל תפול רוחך בך. בעולם הזה הכול עובר; גם רע זה שאנו נתונים בו יחלוף ויעבור. העתיד המזהיר אמנם עודנו בערפל, אך עוד יזרח האור והוא יבקיע את האפלה. שטויות, גברתי הצעירה, עיפתי. עלי לנוח מן הזוועות ומן הסיוטים”…
סוף סוף אמור לי, מר כרמלי, מה הן הזוועות הללו שאתה מדבר עליהן? למה אתה רומז? אינני יודעת דבר! אני וכתתי מאמתות את הפתגם הרוסי הנודע: “מוֹיה חאטה איז קראו – ניצ’יו ניזנאיו!” ובלשון התנ“ך: – רחוקה אני מאדם העיר… ודבר אין לי עם העולם הסובב אותי!” היא תולה את עיניה בכרמלי כמצפה למשהו מחריד. – אינך יודעת על מצוד? אסרו מאות אנשים. הביאו אנשים מן הכפרים, מן הקבוצות וגם בעיר עצמה ערכו חיפושים. כל הארץ נראית להם מרגלים. כל ציוני מרגל הוא וכל מי שאינו עותומני, אוסטרי או גרמני, חשודים. חפים מפשע הובאו כבולים אל הכלא ואל הצינוק. גם אשרוב נאסר כחשוד במתן סיוע למרגלים. כלואים הם בקישלה".
“מה יעשו להם?” – מנוחה מחוירה. פעימות לבה מרעידות את חזה.
“מה יעשו? ייענו אותם! הן מחפשים חשודים בריגול”.
“ויתלו? יעלו אותם לגרדום?” מתחלחלת מנוחה.
“אני תקוה שלא יעיזו; הם מבוהלים ומיוראים מאד; התבוסות בחזית מרפות ידיהם. וכאן מקור אכזריותם, כלפי כל חשוד בעיניהם; ראי את תכסיסי האנגלים הללו; הם אורבים בשקט ובבטחה, כחיה טורפת שצפורניה חבויות, לקורבנם המעונה, המורעב וחסר האונים”.
“חכמה גדולה היא להמית את המת!” זורקת מנוחה באירוניה ובהתמרמרות.
"סבלנותם – נשקם. בזה הם מפורסמים ועליה גאות כל אנגלי, ממשיך כרמלי. בבוא השעה והיא בוא תבוא, יצאו ממארבם ויתקדמו בלא התנגדות; יאספו את התורכים כאסוף ביצים עזובות.
“איזה ביצים? ביצי כינים יאספו! מחייכת מנוחה”.
*
תמימי לבוש חליפתו הצהובה, היחידה; משופשפת היא במרפקים ודהויה. הוא מתוח… השמועות מדריכות מנוחתו.
תמימי המסכן כעל קפיצים – אומרת אמונה; בכל רגע הוא מוכן לקפוץ מהגג… אומרים שהוא מצוייד בתעודה אוסטרית, ואף על פי כן הוא חרד. אין הוא יודע לשקר, לרמות או לאחז עיני הבריות. מוטב שלא יפול בצפורניהם של החיות הטורפות הללו. עם “הפליקה” הראשונה ידבר דברים שלא היו.
– אל תצאו מהחדר, אנחנו נעמוד על המשמר, מציע המנוחה. אם נראה משהו חשוד – תרדו אל המאורה של פטמה.
– ח־ח־ח! צוחק כרמלי צחוק עסיסי. – תמימות אתן; בעל־הבית הוא שימסור אותנו~ פוסק הוא בודאות; הוא שונא ישראל מובהק, אנטישמי!
– אולי תלכו אל משק הפועלות? – מציעה אמונה.
– ואולי תסתתרו בשלושת הבתים, או במערות של רב כהנא? הנחש ששמר על רב כהנא ישמור גם עליכם, מתבדחת מנוחה.
*
– הביאו אסירים מימה! בתוכם גם אלחנן וזאב ואחרים, אינני יודעת בדיוק מי עוד שם, – מבשרת אמונה מבוהלת, בחוזרה מהעיר. אינני יכולה לעבוד היום. בואי ונראה, העמידו אותם לפני הקישלה לזיהוי". שתיהן עוזבות את הבית ונחפזות אל הבנין הגרמני הגדול.
על הגבעה מול הבנין עומדות נשים נפחדות; בחרדה הן רואות באנשים היקרים להן, שסכנת עינויים, גירושים ומאסר מאימת עליהם.
הגברים עומדים אל מול השמש. גבם אל הקיר שנתלהט במשך היום; הם לבושים בגדי עבודה; הזיעה ניגרת מעל הפנים; הם נראים מיוגעים מהעמידה הממושכת ומהצפיה. למטה בקומת הקרקע חוקרים את האסירים, שהובאו בעוד לילה. שם מפעילים החוקרים אמצעים בדוקים; “פליקוֹת” (הכאות) על כף רגל יחפה, ביצים שלוקות מלוהטות מתחת לבית־החשי ועינויי שטן אחרים.
דלת נפתחת מהצד. יוצא קצין עם פרגול בידו; באזורו אקדח ומוקיים מבהיקים ברגליו. בעל דרגה גבוהה. הוא ניגש אל שורת האסירים ומתחיל בחקירה. הלבלר עומד מאחוריו ורושם ב“דפתר” את תשובותיו של האסיר.
– שמך?
– “אברהם בן אברהם!” עונה הגר מימה.
– אתה רוסי? באת מרוסיה? מוסקובי אתה?
– תק טוצ’נו וואשע בלאגורודיה (כן בדיוק הוד מעלתך)! מודיע בהכנעה – רוסי, מצדיע שומר השבת. הוא נתפס לפנות בוקר כשהוא רותם את הפרדות. המום הוא לפני חוקריו.
הקצין מפסיק ויורד אל קומת הקרקע להביא תורגמן. “הסובוטניק” מקבל בעיטה באחוריו מחברו השכן.
“חמור בן חמור!” אל תאמר שאתה רוסי, מוסקובי. יתלו אותך ואת כולנו! מאים זאב על שכנו.
הסובותניק נבהל: – ומה אגיד?
– אל תגיד דבר. אתה אלם, ימח שמך. אילם וחסל!
הקצין והלבלר בלוית מתורגמן חוזרים ומתחילים הכל מחדש.
– השם?
– אברהם בן אברהם! עונה השכן.
– ענה אתה. לא אותך אני שואל! הקצין מניף בזעם את הפרגול ומאיים על אלחנן.
– “אתה נתין מוסקובי?”
– תק… בעיטה נסתרת מאחוריו משתיקה את כח דיבורו.
"אמור, ממשיך הקצין, אתה אילם? אינך יודע לענות?
אלחנן, שכנו שתעודה אוסטרית בידו, עונה באדיבות בלשון הגרמנית: "אילם אדם זה, אפנדום, אילם מבטן ומלידה!…
אלחנן מראה על רקתו של האסיר, כסימן לליקוי שכלו.
– אַ! מג’נון? מנחש הזאבט הערבי.
– כן, כן מג’נון! עונים כל העומדים בשורה.
הסובותניק מרעיד. עיניו מפלבלות מפחד.
הערבי לוחש משהו לקצין והוא מוציא את הסובותניק מהשורה.
אך הסובותניק, אינו זז.
"ברח דודי, אידיוט, למה תעמוד! נשמע מהשורה.
גם הנשים מזרזות אותו.
– לך לעזאזל, אל תחכה.
גם מנוחה ואמונה כאן; נלוית עליהן אחותו של אלחנן. היא מודאגת מאד.
– “היוכל לעמוד בעינויים?” התעודה האוסטרית שבידו שלא תכשיל אותו. אך אינה יכולה להישאר כאן, והיא ממהרת לחאן.
ידענו שלא יפסחו עלינו. את האידיוט הזה, הגר, הכינו לקראת אפשרות של מצוד. ביתו הוא ראשון בכפר, הותנה שהוא יודיע בשעת סכנה לשכן הקרוב, ומשם תתפשט הידיעה הלאה.
לאחר שבוע של צפית שוא נרגעו הרוחות; חדלו להסתתר וחזרה השלוה. והנה היום לפנות בוקר הופתע הכפר. הסובוטניק שכח את כל התורה ונכנע מיד; עלה על הקרון כשהוא מצדיע, על כל דבר שטות. על כל שאלה שנשאל הוא עונה בנוסח הצר: “תק טוצ’נו וואשע בלאגוֹרוֹדיה”! והאזעקה נשתבשה. אך לא נתבלבלו ראשי הכפר; מיד בחרו בחברים מצוידים בתעודות אוסטריות, גרמניות ועותומניות, שיתיצבו לפני השלטון; האחרים נסתלקו ונעלמו. התחבולה הועילה. הזאביט ושנים אחרים עמו הסתפקו בתריסר הבחורים שנזדמנו להם, כאילו באקראי, ונטשו את המושבה. למזלנו נגמר הדבר בטוב, כפי שרצינו, כי זה “התרנגול” המטופש יכול היה להמיט אסון על כל הכפר. מכה ראשונה היתה פותחת את פיו והיה עונה “אמן” על כל שאלה.
– איזה מקרה מוצלח!…
– נס, נס! צוחקות אמונה ומנוחה.
– “נס” אתן אומרות? כן נס גדול היה כאן בבקבוק הקוניק לקצין ובמתן בסתר למשנהו…
– מי ביצע זאת? ואולי את שעשית זאת?
– רצתי אחרי קרון האסירים כברת דרך ארוכה והתחננתי שיקחו אותי אתם. הקצין הזעיף פרצוף לעומתי, אך חברי עיכב את הקרון, קרץ קריצה רבת משמעות. לא היססו הרבה וקיבלו את אשר הושם לפניהם בסתר. אני מקוה, שהבקשיש לא יצא לבטלה…
*
ליל בלהות. השמים כוסו ערפל דק ושקוף; דממה הרת־אימה בחוצות העיר. האנשים עולים על הגגות, אך מיד הם יורדים חרדים אל הסימטאות; מאזינים לדממה בפעימות לב.
זעקות עינויים פורצות ועולות ממרתף האינקויזיציה ומחרידות חלל אוירה של העיר, הנמה ואינה נמה. נצטופפו אנשים בפינות סתר. מחוירים ומאזינים אחוזי צמרמורת לקולות הפולחים את דממת הלילה.
“זה אשרוב! זהו קולו לוחש מישהו. אני מכירו יפה! קולו חזק ורם וצרוד במקצת”…
"לא, לא, זה מישהו אחר, אולי אחד “השומרים”.
נער רץ ובא ממקום העינויים: – מלקים, הוא אומר, נותנים “פאליקות” בכפות הרגלים.
והדממה חזרה לכשהיתה.
“חדלו, שקט במרתף. אולי ירחמו, ימח שמם”. מתנחמים הנשענים אל הקירות בסימטאות הקישלה, אשה נחפזת חולפת בתוך קהל הנאספים. היא עטופה מטפחת גדולה.
"היא תעבור, אשת חיל היא; בקשיש הגון יפתח לפניה את השערים, עובר לחש בקהל. זוהי הגברת אשרוב!
מנוחה ואמונה גם הן על משמר היסורים; הן לבדן על הגג. נתכרבלו בכל שנמצא להן ויצאו אל הגג. קר להן וקשה הבדידות.
איזו מועקה בלבי!" נאנחת מנוחה. כל מה שעבר עלי עד כה, אינני יודעת לבטא זאת, לא היה אלא כעין הקדמה, ועתה הגעתי ביסורי עד לשיא.
לוקחים גברים חזקים, ומתעללים בהם בצורה מחפירה ופראית כל כך; עד היכן האכזריות מגעת… רומסים ללא רחמים את כבודו של האדם!?
– והיא בוכה.
אמונה אינה מדברת. היא מקנחת כפעם בפעם את אפה וגונחת, אַי! אי. מוציאה את ידה מתוך המטפחת כלפי מנוחה, כמבקשת רחמים:
– חדלי מנוחה! תשעה באב היום? יום הכפורים? זה יעבור. תראי שעוד יהיה טוב. את כולם לא ישמידו.
– טוב להתנחם כשכפות הרגלים נחות בשלוה בתוך נעלים, – אומרת מנוחה.
– "לאן נעלמו הגברים? שואלת אמונה אחוזת שממון, יחד יותר קל; צרת הכלל. קשה לשאת את אזלת־היד ביחידות.
*
עם בוקר חזרו תמימי וכרמלי אל חדרם; הם מיוגעים ומיואשים, שותקים, שטפו במים קרים את הפנים, ישרו את מלבושיהם והכינו עצמם לעבודת היום.
– מה נשמע? איפה הייתם? מדוע הזנחתם אותנו לבדנו? מקשות שתי הנערות.
– מרבית הגברים נשתחררו מי שלא נפל עליו חשד של מרגל ולא נתפס לציונות או בשייכות ל“שומר” לא נראו כמסכנים שלומה של מלכות ונשלחו לביתם; כל האחרים נכבלו ונשלחו מן העיר. מספר תמימי בקול חלוש ונפחד. אשרוב שלנו, עינוהו עינויים קשים, ועמו גם כמה מחשובי העיר. כולם נשלחו בשלשלאות ברזל על ידיהם. גם את האכרים מימה שחררו לאחר ביקורת קפדנית בתעודותיהם.
– השלטון מתערער; זעמם מעיד על חולשתם. מעתה יונח לנו לזמן מה מתנחם כרמלי.
“אבל מה סדר היום שלנו? האם נשוב אל עבודתנו? וכי בית־הספר פתוח היום ללימודים?” – פונה מנוחה אל תמימי בשאלה. תמימי יורד לחקור את הנעשה בעיר.
*
בבית הספר דכאון. המנהל לא חזר מהדרך. התלמידות שקטות, מתלחשות; מספרות ממאורעות הלילה.
– שמעתי את הצעקות, לא יכולתי לישון כל הלילה.
– היה פחד נורא!
– אבי הלך, אינני יודעת לאן, ועוד לא חזר…
– אולי תפשו אותו?!
– חס וחלילה, ישמור השם!…
– תפשו הרבה שכנזים חשובים ונתנו להם פליקות ברגלים יחפות. אתן יודעות? זה כואב נורא! אפשר למות!
– אלהים יתן להם עונש. הלואי שימותו היום בלילה בקבר.
– ימותו ימותו, זה עוון נורא מה שהם עושים; אלהים רואה ויודע הכל.
צלצול הפעמון, מנוחה מתאזרת עוז, וכופה עצמה לנהל את העבודה כתמול שלשום. התלמידות משתדלות לשמור על השקט.
כותבות, מציירות ומעתיקות. מנוחה אין בכוחה היום לנהל שיחה. פיה חתום…
המורים מרבים לספר בעינויים לפרטיהם ומשלבים בתאוריהם את החרדה לבאות.
הלימודים נסתיימו כבר ועדיין גורלו של המנהל לא ידוע. אולי נשאר בכפר־סבא? ואולי מי יודע מה?
מנוחה חוזרת אל חדרה. למרבה הצער לא חזר עדיין איש מהשכנים. היא יוצאת אל הגג ומתחילה לסרוק את שערותיה. בבוקר לא הספיקה לה השעה לכך. לאט, היא מפרידה אלומה אלומה ומשליכה אותה על גבה; חלק מהשער מכסה את פניה. היא שוקעת בחלומות.
– גברת רובין, עליך לרוץ מיד אל הקישלה. אומר תמימי כשהוא מתנשא בכבדות.
מנוחה אוספת את השער ומתחילה לקלוע צמה אחת בידים רועדות.
– ספר, דבר דברים ברורים, אינני מבינה? אומרת מנוחה מבוהלת.
– מסרו לי שהמנהל קורא לך; אמר להזדרז ולשלוח אותך אליו עם קומקום ריק; הוא נתפש בדרכו אל העיר. בקישלה יושב עמו גם הסופר הישיש אלכסנדר. עומדים לשחררם, אך הוא חושש לחיפוש. הזדרזי, גברת רובין!
מנוחה יורדת בטיסה מהמדרגות והקומקום המרוקן בידה.
– עליך לנהוג בתבונה, מנוחה; היי אדם; לאט לך, ילדתי, שקלי היטב כל צעד שלך, מדריכה מנוחה את עצמה.
– שובי, גברת מורה, אומרת לה אם אחת התלמידות, בקצה הרחוב עושים זריקות חיסון נגד טיפוס. כלם חוזרים, את רואה?!
– לא, עלי לעבור את המחסום ויהי מה, אומרת מנוחה לעצמה.
משני צדי הרחוב עומדים סניטרים לבושים מדים מזוהמים; מימין עומד גבר, עובר אורח, מפשיל שרוולו ומקבל את זריקת החיסון. מנוחה פונה לסניטר שמשמאל, ומושיטה לו את זרועה השמאלית. הסניטר אינו מסתכל בה כלל. מוכנית הוא ממלא המזרק סרום, מעביר על זרועה פרור צמר גפן עכור טבול בנוזל ותוקע מחט קהה בבשרה. הסניטר דוחף אותה קדימה.
מנוחה עוברת את הכביש, מבעד לחלון רחב, מסורג סריג ברזל מוחלד, היא רואה שני ראשים, ראשי שיבה; המנהל מרגיש בה מיד ורומז לה באצבעו ומראה לה בידו על המדרגות ועל הדלת הפתוחה.
הזקיף עומד בריחוק מה מפתח הכניסה. הוא פונה אליה בשאלה: "לאוון?
– הוֹנק אל אבויי! (שם, אל אבי).
– הדה היא בנתי, מאשר מרחוק המנהל את דבריה.
הזקיף נרמז ומראה בידו לעבר הדלת.
– יללה, יללה! מזרז הוא אותם אחוז פחד.
מנוחה עוברת פרוזדור ריק ומשם היא נכנסת לחדר מרווח.
נשר חוטף מידה את הקומקום. הסופר הישיש מחוויר כמסכת שעוה. הוא נשען אל החלון וצופה אל המבואות. נשר מרוקן אחת החבילות, ממלא את הקומקום, דוחס בו ניר וסוגר במכסה.
דממה בחדר. אין שואל ואין מדבר; המבצע הגדול נעשה.
– צאי מהר והשתדלי לקצר את הדרך, לוחש נשר. עוד מעט יחליפו את הזקיף ולא תוכלי לצאת מכאן, כל כך התמהמהת עד שבאת.
– עיכבו אותי, עשו לי זריקה, מנסה מנוחה להצטדק.
– לכי, למען השם, לכי!…
כשהלכה אל הקישלה הרכינה גופה לצד הקומקום הריק והקל כדי שיראה מלא מים, עתה היא יוצאת במתינות. היא מניעה את הקומקום בקלות, תנודה לפנים ותנודה לאחור, כאלו קל הוא ומרוקן. היא מתרחקת ומרגישה על גבה אותם הראשים השנים ואותן העינים החרדות בתוך סבכת החלונות. פניה מכוונים לעבר הים, אל המזח. היא מתעכבת בעיקולו של הרחוב, שולחת עיניה אל הקישלה. עושה תנועת יד בשערותיה, כמבשרת שהכל עבר בשלום, ופונה בדרכים עקלקלות אל חדרה.
פתע עמדה מנוחה מופתעת. בעיקול הסימטה היא רואה את פטמה.
היא מכירה את הילוכה הגאה, של אשה יפה שבטוחה ביופיה. פטמה מפורכסת; צעיף משי רחב וארוך על כתפיה הנהדרות; רגליה נעולות נעלים על עקבים גבוהים; “ברגליהן תעכסנה” מצטחקת מנוחה בלבה.
“פטמה”! מנסה מנוחה לקרוא אחריה, אך קולה נבלע בגרונה פטמה גם היא הרגיש במנוחה, אך מיהרה לכסות את פניה בצעיף: מתעכבת ליד אחד השערים, היא נבלעת בתוך החומה השחורה.
מנוחה מזדרזת אל חדרה.
*
הנה היא! הנה באה סוף סוף: קוראים קול אחד, כל דרי הגג מצפים לשובה.
– כבר באו רצים מהמנהל לשאול אם חזרת בשלום. היכן היית? מדוע התמהמהת כל כך? – רוטנת אמונה.
– ברוך השם, נושם כרמלי לרווחה. חוששים היינו לך, גברת רובין. דאגנו לך מאד, לך ולאוצר שבידך.
– וכי איזה אוצרות בידי? – משתוממת מנוחה.
– אין היא יודעת כלל מה בקומקום שבידה. תוהה תמימי.
– קיש, קיש! – “אל תקשקש בקומקום” – זורקת מנוחה אימרתה באויר ותוחבת את הקומקום מתח לספת הקרשים ומכסה עליו בקפידה במכסה הירוק הדהוי.
ואתם הרגעו לכם; לא קרה דבר. טילתי לי להנאתי ברחובות העיר. מהלכת הייתי לאטי כאדם שעתו בידו ואוצרו בקומקומו. ועתה מי יתנדב ויודע למנהל, שהכל בשלום?
*
לעת ערב שיחררו את הקשישים מהמאסר. נשר היה עיף ומיוגע. עלה אל עליתו וביקש שיביאו את מנוחה…
מנוחה וכל הפמליא איתה באו לברך את המנהל.
– “ברוך מתיר אסורים”. מברכים הבאים.
– “וזוקף כפופים” – עונה לעומתם המנהל.
– רובין, כלום ידעת כמה נפולאונים הצלת היום?… אבל תביני שלא רק את הזהב היצלת.. לו גילו את הזהב הזה, היו תולים את שנינו בשעה אחת; בת־חיל את, מנוחה!
– לא ידעתי שבצעתי מעשה גבורה; הכל בא בהיסח הדעת. במקרה לא קרה דבר.
– מזל, מזל, גברת רובין. אכן בת מזל את!
– תודה רבה, אמן, כן יהי רצון. ולוא גם להבא, – מצטדקת רובין מתוך קורת־רוח.
– אני משער שמעתה יניחו לנו; המנוולים הללו כבר עיפו מכל הטרסק הזה; הסתבכו ואינם יודעים איך לצאת ובמה לסיים. אומרים שנכישתו של נחש קטוע ראש מסוכנת יותר מהכשת נחש שראשו בו. עייפתי מאד מכל ההרפתקאה הזאת. תודה לאל שעמדנו בנסיון.
– ואיה חברך למאסר, מר נשר, הסופר אלכסנדר? – שואלת מנוחה.
– שיחררו את שנינו בזמן אחד. מנהל בית־הספר בימה מצפה היה לשיחרורו ומשנשתחרר לקחהו עמו לכפר.
פרק שמיני: בשלהי החורף 🔗
מנוחה מלקטת את הניצנים הסגורים דמויי־הורד; סגול־תכלת, סגול־ורוד, כתום וחלמוני לגוניו, וגם לבן ואדום. גם חרציות צהובות ולבנות שם, אך הללו יוצרות שטיחים לעצמן.
לאורה וחומה של השמש מתמלא השדה רחישת חרוקים למיניהם, פרפרים עתורי גונים, מתאימים לגוני הפרחים; ומעל, במרחבי הרקיע, נישאים ברפרוף בעלי־כנף ססגוניים גם הם. קול זימזומן של הדבורים, הזבובים והחיפושיות מתלכד לסימפוניה מקסימה אחת משכרת את החושים.
התלמידות מתפזרות על פני השדה. אהבתה של המורה אל העולם המתהוה נאצלת על התלמידות. גם הן נפשן הרכה מלאה התפעלות.
הן מתישבות צפופות, מול המורה, בתוך הדשא הרענן, המורה מסבירה את העזרה ההדדית בין הפרח והחרוקים.
– אלהים עשה הכל בחכמה. אין דבר מיותר בעולם. אומרת המורה; השמים הנפלאים האלה, האדמה היפה בתקופת האביב, והאויר הניחוחי הזה.
– מורתי, והאנשים? מדוע לא חיים האנשים בשלום? הנה אבא של שריקה נהרג במלחמה, ובבית הרבה ילדים; הם בוכים, בוכים נורא! למה שאין להם מה לאכול".
– “והתורכים האלה, ימח שמם, עושים צרות ואלהים לא עושה להם את המות!”…
– ולמה ברא אלהים את המות? החיים כל כך יפים, את אומרת, ולמה המות?
– למה שאלהים רוצה שהרשעים ימותו!
– אבל גם צדיקים מתים. אפילו הרמב"ם הנה הקבר שלו, ורבי עקיבא הנה שם הוא קבור!
השיחה קולחת, הרעיונות מתחדשים והם נאחזים חוליות חוליות בשלשלת אחת. מצב הרוחי יורד והוא נעשה רציני ונוגה.
מנוחה במבוכה גדולה; היא מבקשת להחלץ מסבך הבעיות, שבעצמה עדיין לא מצאה פתרון להן.
– הנה הפרח היפה הזה אינו שואל שאלות. הוא צוחק לקראת השמש הנותנת לו את הצבעים היפים; הגשם מרוה את שרשיו והוא ממלא את תפקידו; עושה זרעים, מקים דור אחר, ומסתלק מן העולם. הוא עובד קשה, מתעיף, נחלש ונרדם שנת מנוחה.
“למה? לא טוב! יותר טוב לחיות תמיד!”
“אפילו סבא שלי, שהוא כל כך זקן וכל כך חלש לא רוצה למות. הוא מחכה למשיח!”
“נכון, מורתי, שבימי המשיח לא ימות אף אחד? ואפילו המתים יקומו ויחיו?!”
– טיפשה, לא יהיה מקום לכולם!"
" ומה? אלהים יכול לברוא עוד עולם אחד!"
– די, די! הקץ לדיבורים! בואנה, בנות, נשוב אל העיר, ידאגו לכן בבית.
– אמא שלי יודעת שאת איתנו, היא לא תדאג ואת גם כן אמא קטנה שלנו!
– פעם אחת כעסתי על אמא שלי ואמרתי לה: ־ חכי, חכי אני אספר למורה שלי! היא צחקה נורא וספרה לכל השכנות וגם הן צחקו עמה.
ועדיין אין זזות מהמקום. מנוחה משתרעת בתוך העשב, זרועותיה מתחת לראשה ומבטה אל השמים הטהורים. התלמידות סובבות אותה ומכסות אותה בפרחים.
– אתן קוברות אותי, בנות? אומרת מנוחה ועוצמת עיניה.
– לא! לא! קומי! אני לא רוצה, קומי! – צועקת דליה.
היא מסירה את הפרחים מעל גופה של המורה. תופסת בידיה את ראש המורה ומביטה בעיניה באהבה וחרדה כאחת. עיני דליה הגדולות דוק דמע בהן.
המורה קופצת על רגליה ומחבקת את דליה.
– די לנו, שובבות שלי. השתעשענו היום יותר מדי.
*
מנוחה חוזרת אל חדרה; זר פרחים גדול בידה. אמונה מחכה לה בקצה הגג.
– לעולם אין את יודעת את מידת הזמן! חזרת כל כך מאוחר. היום קצר, הלילה יורד מהר, – פוגשת אמונה את מנוחה בטרוניה.
– הגידי לי, אמונתי, מדוע אנחנו להוטים כל כך שהילדים יגדלו? הילדות שלי כל כך נחמדות, כשהן קטנות דוקא. הביטי וראי גם הפרח הזה שבידי מה רב חינו בו דוקא כשהוא צעיר וקטן. אחר כך הילדות תגדלנה ותהיינה “פרצופות” כמוני. כבר הן מתפלספות על החיים ועל המות.
– הן חיות על הכוכב הזה שלנו והרי הן סופגות את הפילוסופיה של החיים שלו, אומרת אמונה.
ישבו לשולחן לארוחת הצהרים. אמונה בשלה חומצה מתובלת במעט שמן שומשומין.
– אילו היתה לי ילדה כדליה – אומרת מנוחה ספק חולמת ספק מדברת לעצמה.
– כרמלי שוב נעלם. אומרת אמונה, כשפיה מלא חומצה חמה.
– כבר נמאסה עלי החומצה הזאת, אינני יכולה לעכל אותה. נהיט ונהיט. פעם שלם ופעם גרוס. רבונו של עולם, עד אנה תכלכלנו ב“לחם הקלוקל” הזה?
– יושבות להן ואוכלות מעדני מלכים! שלום עלמות נאות! ואת חיה עדיין? פורץ זאב אברמוב לחדר עמוס חבילות; אחריו צועד איכר צעיר, חברו ושכנו של זאב.
– הבאתי לכן אורח. הוא קיבל התקפת אישיאס ורוצה להינות ממעיני הישועה שלכן. קבלו אותו בסבר פנים יפות.
– הוא יוכל להתגורר בחדרו של תמימי; כרמלי נעלם, עד שישוב תוכלו לסדרו במקומו, – אומרת אמונה ומפנה את כסאה. היא מזמינה את האורח, אלחנן שמו, לשבת. אלחנן כפוף במתניו גונח גניחה חרישית מתקרב ויושב על הכסא בכל מלוא כובדו. הכיסא מתנדנד.
– עולמכן בנוי על כרעי התרנגולת, אומר זאב ומניח על השולחן בשר חצי־תרנגולת, כיכר לחם חיטה, אפוית התבון: ־ איכלו ושבעו ואל תמותו, לעזאזל! אם כן, כפי שאני רואה לא מת עדיין, “שוורצע ציהנקע” (צועניה שחורה)!?
– שכחתי למות. נדמה לי, שהמות עצמו מת קצת,– מחייכת מנוחה.
– “בילע המות לנצח”. כתוב באיזה מקום. אומר אלחנן.
– מה החולירע אכלה את חידקי החולירע?? לועס זאב פרוסת לחם עבה מלופתת בבשר־עוף.
– מה, “יום כיפור” היום? ששחטתם תרנגולת? – משתוממת מנוחה.
– אֶ! היתה חולה, המסכנה, לא עליכם, עשיתי צפ־צפ צררפ, כך בלי ראש, אכלי, ילדתי, אכלי. כושר שבכושר – צוהל זאב.
– אינני אוכלת “פגירות” – פוסקת מנוחה, ושולחת ידה של שוק התרנגולת.
אמונה מלקקת כנף העוף ונוגסת בתאבון מהלחם הטעים. מתקינה תה: ־ שתו תה חם; הפעם הוא בלונדיני. פשוט אין לנו במה לפרכס את פניו. אמונה מוזגת מים רותחים בספל אחד שציפוי האמייל שלו נתקלף פה ושם ובספל אחד, מחרסינה, גדם ידית.
– נשתה לפי התור. הנה צימוקים! מנוחה ניגשת אל אלחנן ומגישה לו מספר צימוקים במכסה של קופסת פח. אלחנן מודד אותה במבט כחלחל־אפור ומצטחק.
– רזית, מה? וגם השתזפת; עדיין את תולשת עדשים?
– היא נצלית כל הימים בשדות – אומרת אמונה.
– אַ! מכירים אותך, בטלנית. מקבלת משכורת חינם! מטילת ומטילת! מאחזת עינים כאילו טבע היא מלמדת! הו! הו! הגידי, ציהנקה, את יודעת כבר להבחין בין שעורה לחיטה? נא, קחי את הספל ושתי גם את מן “המים אחרונים וואסער” שלך.
– אמונה, קמצנית אחת, היכן קברת את הצנצנת נם “הפאסקוסטווע”? (טחינה מעורבת בדבש חרובים).
– כרמלי מצץ אותה עד הטיפה האחרונה בטרם צאתו לנדודיו. כרמלי זה אין לו סבלנות לשבת במקום ולחכות; הוא יוצא לקראת חמורו של המשיח. תראי, הוא יתפוס ראשון באפסר של החמור וישוב אלינו רכוב מאחורי ה“גואל”.
צחוק עליז מתדרדר והוא מהדהד בתוך חללו של החדר.
– אולי נשכיב את החולה עד שתמימי יחזור? – אומר זאב וניגש להרים את המיטה הרובצת על רגלים מקופלות מתחתיה.
– אוי שלימזלניקים! המורים הללו! אם ראית בטלן מימיך – חזקה עליו שהוא מורה; אם ראית מורה דע שלפניך בטלן מארץ הבטלנים. ואיה אותו פרץ, הוא שונה במקצת מהבישגדיים האלה.
– הוא עבר לצפת. הוא קיבל משרת מורה לציור. אומרת מנוחה בהנמכת קול.
– את מצטערת, אַ?…משהו כאן? זאב מפשיל את שפתו העליונה, חושף את שיניו ומראה באצבע על לבו.
־ אל “תבלבל” את כולם אתה מודד באותה אמת המידה. אצלך שם משהו כך, כך! אותי מעסיקה התמונה, הלא הוא צייר אותי ועשה לי פרצוף אל “פרסקה”.
– לחינם דאגתך – מנחמת אמונה, יהי לבך סמוך ובטוח, שהוא ישמיד אותה; הוא ימצא לו “קרסביצות” אחרות לציור.
בתוך כך זאב מרים את המטה, כופף את רגליה כלפי חוץ, ומזמין את חברו לשכב עליה. – שכב וירווח לך. עלי לשוב לכפר כל עוד אור. ואתן? אני סומך עליכן, שתעזורנה לו להסתדר. הביטו וראו, עזה כמוות נשיתה של המכשפה ודוקא במקום הצנוע ביותר.
אלחנן מתרומם בכפיפה מעל הכסא ומתרבץ בגניחה על גבי המיטה המתוקנת. המטה שוקעת לאט לאט תחת נטל גופו ויורדת עד לעפר הרצפה ברגלים מפושקות חוצה.
שוב פורץ צחוק אדיר מפי כלם מלבד מנוחה.
– אני חוששת להופיע בפני בעל־הבית. הוא פחח או נפח ורק הוא שיכול לתקן את המיטה, אבל אני מפחדת, גם מתבישת לפנות אליו.
– מאז חתונתה של הג’רה? – צוחק זאב.
– כן, וגם מאז מקרה הנחש, משפילה מנוחה את עיניה.
– נחש? איזה נחש? הנחש של חוה? בשל התפוח? שואל אלחנן, שכאבו נרגע בינתים.
– באחד הלילות עליתי על הגג; האור עדיין חיור היה; לפתע אני רואה נחש על הגג; נחש שחור מפותל. לא ראיתי נפש חיה. אחזתני אימה והתחלתי לצרוח. בא בעל־הבית במהירות הבזק. כנראה, שהעירותי אותו משנתו ובידו “בלמידה”(מוט ברזל).
– חייון, חייון, חיה! זעקתי אחוזת חרדה.
– חייון, חייון!? צעק הוא ברוגזה, בקול של רוצח!
בשלוות בטחון ניגש בעל־הבית אל מוט הברזל המפותל, שנח בקצה הגג, הרים את הנחש המדומה, בזעם הניף לעומתי את הבלמידה, שהיתה בידו.
– “אוט סטראכה – גלזה וועליקי” (הפחד – עינים גדולות לו) אומר זאב וצוחק ממעמקי ליבו את צחוקו המתגרגר.
הוא מרים את מנוחה בזרועותיו ומנשקה נשיקת פרידה בפיה: – התנהגו יפה, חבריא, אשוב לפקוד אתכם, אם בינתים לא תתפתו על ידי “הנחש”!
*
תמימי חוזר מהרצאתו במשק הפועלות; קודם כניסתו לחדרו הוא פוקד את השכנות שלו. הוא הופתע מן האורח בחדר; מסיר את המפתח ממשקוף הדלת ואומר לשכנות: ־ הרי יכולתן לפתוח את החדר ולהשכיב את החולה אצלי… לא עברו רגעים מעטים וכבר תמימי והשכנות עוסקים בהעברת החולה ומטלטליו אל החדר התאום, חדרו של תמימי וכרמלי. תמימי מותר למען החולה על מיטתו היחידה בחדר. הוא מסדר לעצמו משכב על גבי הרצפה.
– "אין אנו נכנסות בלי רשות לחדרו של השכן. מחשש גילוי סודות – רומזת מנוחה על ערמת הפתקאות בזויות החדר. תמימי נבוך. רוטן משהו מתחת שפמו ונאלם דום. הבחורות קורצות עין זו לזו ומצטחקות להרגלו.
*
– בראש הגבעות שוב נראו אוהלי־קידר שחורים. בלעי העזים חזרו לרעות את הצאן בדשא שבנקיקים. הבדואית חידשה את מגעה עם דיירי הבית ועם השכנים שעל הגג. שוב מתמלאים הסירים לבניה קרירה ישר מתוך הנאד השחור, פעמים שהיא מביא קום, שעיני חמאה זערוריות צפות על פניו.
*
אלחנן הולך ברגל אל המעינות החמים וחוזר עיף וכפוף אל מקום משכנו בחדרו של תמימי. שוכב לנוח, אוכל מהמזונות שהביא עמו מהכפר ומתבל בלבן או בקום מהסיר שהביא גם אותו עמו. את הלילות מבלים בצוותא סביב נר דולק. – “נר לאחד – נר למאה” – אומר הוא והקהל מסתדר מסביב לשולחן.
“הימים גדלים והולכים והלילות מתקצרים”, אומרת מנוחה אל אמונה, כשהן נשארות לבדן. – מדי לילה אנחנו מכלות נר שלם. צריך איכשהו למצוא מנורה. מחר ארד אל השוק הערבי.
– למה לך מנורה כשאין לך נפט? נשוב ונדליק את הפתילות, אומרת אמונה, כשהיא מתפשטת ומתכנסת מתכת לשמיכת הצמר הישנה.
– בזמן האחרון תכפו ביקורים של בחורות על הגג, האם זה הדייר האורח שמשמש להן אבן־שואבת?
– ייתכן וייתכן, מפהקת מנוחה, מכונסת תחת אדרת השועלים, ירושתו של הסבא שלה.
– “את מאוהבת בו, מנוחה? אני מנחשת שזהו הבלונדין שלך. עיניך כל כך לוהטות. ממש גחלים לוחשות, כשהוא יושב עמנו בלילות.”
– מאוהבת? אולי אני יותר מדי אוהבת אותו כדי להיות מאוהבת. לרוע מזלי העינים, בוגדות בי. אין לי אלא להנמיך את הפתילה המהבהבת בסתרי הלב. ולא זהו הבלונדין שסיפרתי לך עליו. ההוא הדליק בליבי להבה ירוקה ונעלם. לעולם לא ידע ולא ישער, שזרק לי מנחה יקרה לפרנס את הזיותי.
– ומדוע את רוצה לכבות את זיק האהבה אל זה האחרון? כלום את חושבת, שאיני רואה ואינו מבין? מדוע את נלחמת עם עצמך? משונה! – פוסקת אמונה.
– אמונתי היקרה! – אני חושבת, שלא נוצרתי בשביל טיפוס כזה. גבר שמכמרתו פרושה וכל בחורה נאחזת ונתפסת בה – אינו מסוגל להביא אושר לאשה מן הנשים. אני משליכה שק רטוב, לא מעיל יבש, על הלהבה ומכבה את הפתילה. לא נוצרתי להרפתקאות. שובה־נשים כזה לא הייתי ישנה במנוחה אפילו לילה אחד.
– את מקנאה? – מסתקרנת אמונה.
– אוֹהוֹ! מקנאה. “עזה כמוות אהבה”… אני מברכת את השם שלא חלק לי מן הסממנים של נשים מושכות. אילמלא עור הפנים שלי, ואילמלי אף טטרי זה במרכזו של הפרצוף הייתי נשרפת בלהב ההתאהבות… אני יודעת את מקומי ואת גבולי, וגם יודעת אני לכבות את האש בטרם תתלקח, ונדמה לי, שאני יודע גם זאת: להיסוג ולפנות את המקום לכל שחן־נשים לה. הללו מיטיבות לדעת ממני, כיצד לחנחן בחמודות נשיותן. לבי עורג למנוחה, לשקט, לחיי יצירה והשתלמות. ובחיי משפחה אני חולמת על שבעה ילדים, שבעה ולא פחות. הרבה “דליות” כאלה “עם יפות עינים”…
– אנחנו מרבות לפטפט לפני השינה וכמעט תמיד סביב אותו ענין, – מעירה אמונה בקול עמום מתחת לשמיכה.
– כרמלי אומר שהרכילות היא מלח־החיים; כשמרכלים טועמים את טעם חויותיו של הזולת, אפילו את מגנה אותם למראית עין. הוא אמר פעם: הבחורות לעולם הן מתלחשות על בחורים, ואפילו הצנועות שבהן שטופות בתיאור אהבותיהם של אחרים, מתוך רעב לחיי אהבה.
התוכחתי אתו וסתרתי את הנחותיו, אך בעומק לבי הודיתי באמיתות דבריו. כשאנחנו קוראות רומן – אנחנו מזדהות עם גיבורים אוהבים וסובלים יסורי אהבה. אני, למשל, משגמרתי את הקריאה בספר טוב, אני מתהלכת כלא בעולם הזה. אני מדמה בנפשי, שאני הנני גיבורת הספר וכל הסובבים אותי הם הם גיבורי הרומן. מצב זה נמשך והולך אצלי עד שאני משקיעה עצמי ברומן חדש.
– מנוחה, אני שומעת שאת שוב מתגרדת, זרי מעט טלק. השקיק נמצא על יד מטתך.
– אוי “המורטוריום” הארור הזה! קרפיבק – אמר הרופא. ואמנם עורי צרוב, כאילו הוצלפתי במטאטא מזרדי סרפד.
– נסי להרדם – אומרת אמונה והיא מתהפכת על הבטן. מנוחה נטרדת על ידי הנחרה הגוברת של אמונה ומתמסרת בתאוה לגירוד.
*
גשם; קר בחדר; החלון היחידי לצד מזרח וילון אפור מתוח עליו. אור קלוש מסתנן דרכו ומשרה עגמימות בלב.
"אין לי רצון לאחר שבת הלילה, אומרת מנוחה. קר לי; צמרמורת מרעידה את גופי. בבקשה ממך אמונה, אל תדליקי אור בחדר. לכי אל חדרו של תמימי. אני רוצה להיות לבדי.
אמונה ניגשת אל מנוחה מניחה ידה על מצחה, ואחר ממששת את הדפק ונרתעת לאחור מבוהלת:
“את קודחת מנוחה! אני ארתיח מעט מים. תשתי ותתחממי”.
“אבל לא פה, שם, שם, בחדר השני, מסננת מנוחה מבין לשניה הנוקשות”.
מנוחה חומה עולה, הגוף מכביד יותר ויותר והיא שוקעת בשינה עמוקה.
בשנתה היא מדמדמת קטעי הברות ודברים, ליד מיטתה מתחלפות משמרות; גם המנהל נשר בתוכן. הוא יושב בריחוק מקום ממיטת החולה ומעין בספר שהביא עמו.
אמונה מקדימה לחזור. היא משקה את החולה רותחין עם תמצית של מנטה.
“הרופא אמר שיביאו אותה אליו לקליניקה”; מתלוננת אמונה בפני המנהל. כלום אפשר להביאה אליו כשהיא לוהטת? הסברתי לו את הסכנה שבדבר והתחננתי לפניו, אך ללא הועיל; הוא נשאר אדיש. “תקבל חינין שלש פעמים ביום ומשירד החום תביאו אותה אלי”. – פסק הרופא בהחלטיות. והוסיף להצדקתו: “רבים קודחים בעיר הזאת ואילו מספר הרופאים מצער, ואינו יכול לבקר בבתים. ומי יעבוד בבית־החולים, ומי יקבל חולים בקליניקה”. – נכנעתי, מסיימת אמונה, ומיהרתי לחזור הביתה בידים ריקות".
נכנס אלחנן ומודד את חומה של מנוחה. הכל שותקים ומחכים.
“קרוב לארבעים”… הוא מוריד את הכספית ומחזיר את המדד־חום אל בית שחיה של מנוחה.
“השאירו אותי לבדי”, מדמדמת מנוחה… הבו לי חתיכת קרח! אמונה טובלת מגבת במים קרים, מנפנפת אותה באויר לקררה ומניחה אותה על מצחה של מנוחה.
“מאתמול לא אכלה שום דבר”, מתאוננת אמונה.
“כשירד החום תתחיל לאכול”, מנחם אותה המנהל.
גם התלמידות התחילו באות ומשתהות ליד דלת חדרה. דליה הביאה בתוך בקבוק־רפואות קטן מעט קוניק וכתריסר גלולות סכרין בקופסה קטנה, אך היא עומדת מרחוק באזהרת אבא שלה; חברותיה שבאו עמה עומדות עמידה מבוישת, מודאגת וסקרנית כאחת. לאחר זמן מה נצטרפה ובאה קבוצה אחרת של תלמידות עם מתנה בידן: חתיכת סבון רחצה. תלמידה אחרת הביאה עוגיות, מאפה אמה; אחרת רצה הביתה. חזרה ושתי פיתות עם כדורי בשר־כבשים מפולפלים בתוכן. וגם בעלת־הבית שלחה ביד אמונה צלוחית עראק מתובל בלענה.
אמונה עומדת על המשמר ולידה נמסרות המתנות. באו גם כמה מהמורים והמורות.
מבקר מבקר ותרופותיו בידו. אמונה מקבלת את המבקרים על הגג בעמידה בריחוק מה מהדלת הפתוחה. המורה לצרפתית־מסחרית מהגימנסיה הרצליה גם הוא בתוך המבקרים. הוא מתגורר עתה בכנרת. באקראי נזדמן בעיר. ודרך מקרה פגש את המנהל ושמע מפיו על מחלתה של רובין. הוא עומד חיור ומודאג, חסר אונים ואזלת־יד. אחד יוצא ואחד בא.
ומנוחה שקועה אותה שעה בשכחה עמוקה ומתוקה. כל העולם הרוחש סביבה נמצא מחוץ לתחומי הכרתה.
*
שלשה ימים ושלשה לילות קדחה מנוחה; היא בולעת חינין, מזיעה ושוב נתקפת בצמרמורת. ביום הרביעי למחלתה היא פוקחת את עיניה, מתבוננת סביבה ורואה את המנהל יושב על הכסא בריחוק־מה מהמטה. מנוחה, קולה צלול, פונה אל המנהל: “סיפרת לי יום אחד על רב כהנא והנחש. אינני זוכרת היכן היא המערה ואיזוהי. יצאתי עם כתה ו' וסיפרתי להן את האגדה. אבל לא ידעתי למצא את המערה.”
“היא שוב מדמדמת” – אומר המנהל אל אמונה, שנכנסה מבוהלת לחדר מששמעה את קולה של החולה.
"לא מדמדמת אנוכי; אני כבר בריאה, אין לי חום. אני מזיעה ורק נחלשתי במקצת, מצטחקת מנוחה צחוק חיור, לגמתי מהמשקה של בעלת־הבית, עראק עם לענה והרי זו סגולה בדוקה, “על כל שונאי ישראל”.
“ברוך רופא חולים”, אומר המנהל. מעתה גברת רובין, עליך לישון ולנוח אחרי המחלה."
“ומה בבית־הספר?” שואלת רובין בדאגה.
“אל דאגה, החברים ממלאים את מקומך”. מנחם המנהל את החולה.
גם אלחנן נכנס לברך את מנוחה להחלמה. הוא מוזג מהקוניק לתוך כף פגומה ומגיש ל“מחלימה”.
“שתי והתחזקי. אני כבר גמרתי את “הקוּר” שלי. מחר אשוב אל הכפר, בואי הצטרפי אלי. תנוחי ותתחזקי אצלינו”.
“היא נרדמה” – לוחשת אמונה.
*
מנוחה חיורת, מצב רוחה ירוד; בחילה למזון. חלה לבנה הופיעה על השולחן, אמונה מגישה למנוחה פרוסת חלה מרוחה בריבת־צבר. – "כל אוכל תתעב נפשי; אני עיפה. רגלי אינן נושאות את גופי, מתאוננת מנוחה. היא יושבת על השרפרף של תמימי ומזינה עיניה באופק.
“כל כך הרבה ימים לא ביקרתי את השדה. עלי לקחת עצמי בידים, אני כל כך מתגעגעת למעט פרחים”!
הדברים הגיעו לאזני תמימי. בלא אומר הוא יורד מהגג ונעלם בשדה. חוזר עד מהרה כשבידו אגודת פרחים ורודים.
“קבלי, גברת רובין, את אלה. את ודאי יודעת איך קוראים להם. לכבוד קומך ממחלתך. כך! סתם!”
“תודה רבה, מר תמימי, יפה מאד. לא פיללתי!”
אמונה מכניסה את הפרחים בצלוחית־מים. "אני חושבת שזאת היא צפורן־בר, צפורני כרמלית, הביטי, ריחה עדין, דק מן הדק. מנוחה מזינה עיניה בפרחים ושואפת בצמא את ריחם אל קירבה.
*
מנוחה חזרה לאיתנה ולעבודה. החורף נמשך. הגשמים יורדים לסרוגין והקור עודנו בכל תקפו. התלמידות לומדות בחשק ובהתמדה. מנוחה מלמדת מולדת בכתה ד' במקום הגיאוגרפיה בכתה ה'. הקונפליקט עם הגברת דגנית אמנם נסתיים אך רק כלפי חוץ; בלבה הקריש משקע עכור, שלא נמחה.
מאז האספה הסוערת, מנוחה מרגישה בשינוי־מה שחל ביחסו של שילוני אליה. הוא מקדים למנוחה שלום אדיב מדי בוקר בבוקר ושואל לבריאותה ולהרגשתה.
“אני מקוה ששבת לאיתנך, גברת רובין?” אומר הוא בדאגה, בנימה של אדיבות.
בזכות הקוניק ששלחתם לי, כמובן, אני מודה לך ולגברת.
דליה לא שקטה כל זמן מחלתך, הגברת; חלומות קשים הפחידוה בלילות. היתה מספרת על פרחים ועל הזיות שונות ומשונות.
"אַ! צוחקת מנוחה. היא חלמה שקברו אותי וכיסו אותי בפרחים? לא כן?
כן, הגברת. משהו דומה לזה.
"זה היה משחק, אך אני רואה שעלי להזהר מעתה ממשחקים כאלה. כן, מר שילוני, עוד עלי ללמוד הרבה עד שאחכם. לא תארתי לי שהיא תתרשם כל כך ממעשה שובבות של חברותיה.
*
“מנוחה! אמונה! רדנה!”
ברחבה שלפני סולם המדרגות עומדת רות, הגננת מכנרת.
"בואנה, עזורנה לי להוריד חולה מהחמור.
בסימטה, מפתיעה אותן רוזה הפסנתרנית. היא רכובה על גבי חמור; רגליה מפושקות והן חובקות את אוכף החמור; רגלה האחת מחותלת בתחבושות ובצמר גפן; ישיבתה מגושמת, חסרת ישע וכבדת תנועה.
“הבאתי אליכן את רוזה,” אומרת רות. הרופא יקבל אותה לבית־החולים רק מחר והלילה תהיה עמכן. אך איך נעלה אותה? עזורנה לי".
“יללה! יללה!” מזרז בעל החמור.
רוזה, פניה התפעלות. עיניה נשואות אל פיסת הרקיע שמשתרבבת ומציצה מבין לבנינים המגובבים.
“אוּ! איזה יופי!… בנות, הבטנה, הנה גם שמים”.
“די להתפייט, רוזה, עזרי לנו גם את קצת להורידך מהחמור”! אומרת רות בנזיפה.
שלשתן מורידות בקושי את הגוף המסורבל מעל החמור, משלמות לערבי את שכרו ואת הבקשיש.
הבחורות עומדות לפני הבעיה, כיצד להעלות את החולה במדרגות.
"אולי נעשה “ביינקעלע”? (כסא משני זוגות ידים) – מציעה מנוחה.
"לא, לא, חברות. אני חוששת! מוטב ששתים תתמוכנה בי מהצדדים. כך! היא שופעת מתיקות והשתפכות־הנפש. חובקת את צווארה של מנוחה בידה האחת ובשניה את צוארה של אמונה, ואת הרגל החולה היא מוסרת לרשותה של רות.
בעמל וביגיעה הן עולות לאט לאט במדרגות. עם כל פסיעה החולה גונחת ומתכווצת מכאב; “אוי רגלי! רגלי! אולי קצת ביתר עדינות, רות יקירתי!? כך? איזו חצר יפה! הביטו, שם בחצר השניה פורח עץ!!… איזה פרחים יפים! כמו שלג ממש, סניז’וֹק, טקוֹי בלינקי”! (שלג לבנבן כל כך) רוזה אינה מדברת, היא מדקלמת. אצבעותיה מטקטקות על עורפן של הבחורות התומכות בה.
מנוחה מתפרצת בצחוק אדיר ואמונה אחריה. רות המיוגעת וממורמרת שומטת את הרגל החבושה על המדרגה.
־ אוי! אוי! רות יקירתי, את אינך מתחשבת בכאב העז שברגלי המסכנה! גונחת רוזה.
ואת מוכרחה להתפיט והלא את פסנתרנית את, רק אחותה של המשוררת.
־ כן, כן, אחותה… ואת אינך רואה את העץ הפורח?
־ חכי רגע כשנעלה למעלה נסתכל בנוף, עכשיו שתפי פעולה עמנו. דרכי בעיקר על רגלך הבריאה, אבל השעני גם על החולה – אומרת רות בהתמרמרות.
“מה את שחה, יקירתי? הרגל כואבת לי. בעצמך שמעת, שהרופא צריך לפתוח את המורסה. מוגלה! מוגלה בה! וכיצד אדרוך בה?”…
“דרכי ותסחטי את המוגלה, יקירתי, נוזפת בה רות. בתוך כך הגיעו סוף סוף אל ראש הסולם. – ועתה קפצי ברגלך הבריאה בלבד, אנחנו נתמוך בך” – אומרות מנוחה ואמונה. שתיהן מתאפקות מצחוק.
“אולי יש לכן כסא, חברות? אני אשב על הכסא ואתן תעברנה אותי אל החדר”. או! איזה מראה מהגג הזה! פנטסיה! איזו פנוֹרמה! הרים, דשא, פרחים…ושם שלשה בתים וגג רעפים אדום! ממש כמו ברומנים!…
־ שבי כבר ונכניסך לחדר, אומרת רות שסבלנותה פקעה. מאז הבוקר היא נתונה בסיוט הפיוט וההזיה של רוזה. מנוחה ואמונה מתפקעות מצחוק. – טוב שגם אתן טעמתן עתה את טעמה. אני נסחבת אתה מאז הבוקר. עד החאן הובאה בקרון; משם על החמור אל הקליניקה ומהקליניקה אליכן, מספרת רות בלחש, בשעה שרוזה מתבוננת בנוף הנשקף מהגג.
“אני חוזרת לכנרת; אתן תדאגנה לה”. רות נפרדת מרוזה, ממנוחה ומאמונה וממהרת, כמשוחררת מנטל כבד, לרדת מהמדרגות.
את רוזה השכיבו במטה, הניחו בזהירות את הרגל החבושה.
“אולי נפתח את התחבושת ונראה אם יצאה המוגלה?” מבקשת החולה.
“לא! לא! אסור לגעת. נחכה עד מחר ונראה.” “אוי, רבונו של עולם”, חסרנו דאגות. – צוחקות מנוחה ואמונה בלחש.
“איזה חדר נחמד, ג’ארה, ופרחים בחצי בקבוק, אידיליה, ממש אידיליה. רק פסנתר חסר כאן!”
“אוי, אוי בטני!” אמונה ומנוחה קופצות על הגג. מריקות את צחוקן וחוזרות לטפל באורחת המתפעלת.
“פוטיחה”! “פוטיחה”!
“מה? היכן רות? היא נסעה כבר? אני אסירת תודה לה. לא הרגשתי כלל שהיא נסעה כבר”…
אחרי ויכוח ער בין מנוחה לאמונה, מי תישן על הקרשים באו לכלל החלטה לסדר משכבן על הרצפה.
תמימי חוזר מהשעור במשק הפועלות ומביא עמו כחצי תריסר בצלים ירוקים. מציגים אותו בפני האורחת. הוא משתומם ונבוך מששמע, שזאת אחותה של המשוררת. הוא מניח את הבצלים על השולחן.
“בבקשה תתכבדנה, גבירותי! קחנה מחדרי את המחצלת שהשאיר אלחנן”.
תמימי מביא מחצלת מרופטת ומעמידה סמוך לדלת.
אמונה ומנוחה מאכילות את רוזה; מכינות סלט בצלחת אמיל, לבניה עם חיתוכי בצל ירוק, פרוסת לחם מאפה האשה האלמנה; הלחם טרי.
"איפה הקלינקה? שואלת אמונה את מנוחה.
“מה זה קלינקה? שואלת רוזה בהשתוממות, איזו מילה יפה, נהדרת!”
“להב הסכין בלי ידית. כך קוראים לו באידיש. מה יופי מצאת בקלינקה? לאלוהי הפיוט פתרונים”. – פוסקת אמונה.
“מאכלי מלכים, אני אומרת לכן. בצל ירוק ולבניה! מזמן לא טעמתי טעם כזה. אתן בחורות נפלאות. ומה נעשה, כשצריך, תסלחנה, לעשות משהו?”
מנוחה ואמונה עומדות המומות. הבעיה הזאת הוסחה דעתן ממנה.
"ראיתי חצי פח למטה בחצר אצל בעלת־הבית – אומרת מנוחה – אומרת ויורדת אל החצר ומעלה עמה חצי פח מעוך ומוחלד.
“הכל מסתדר יופי. אסור להתיאש, אתן רואות, העולם יופי והחיים יופי!”… מסימת רוזה…
*
בעזרתו של תמימי הורידו בבוקר את רוזה מהגג. שכרו חמור והביאוה לבית־החולים.
“כעבור יומים יצטרך מישהו לבוא ולהוציאה מכאן” אומרת האחות.
“אולי יבואו מכנרת?”
"אתן אחראיות. זכורנה, בנות. הודיעו לכנרת בעוד מועד.
*
פרק תשיעי: לאחר המצוד 🔗
החיים חוזרים למסלולם: עוני, דלות, רעב ומחלות. המהגרים להמוניהם בטלים מכל עבודה. חיי־ארעי בתחנת מעבר. אך התנועה לא נפסקה. באים מיהודה לגליל ומן הגליל יורדים ליהודה. באים מורים, סופרים ובעלי מלאכה, ואף מתושבי ירושלים. פרארים רדופי־שלטון, תלושים ממקום פרנסתם, מחפשים תעסוקה כל שהיא עד שיבואו האנגלים. השלטון התורכי גסיסתו ממושכת.
האוכלוסיה של טבריה, שזה לה שיחרורה מן העינויים, חזרה קימעא קימעא לחייה השגורים. האסירים נשלחו לנצרת ומשם לדמשק. פגה המתיחות הנפשית. חזרה שינה שקטה, לכאורה: מצפים לקראת הממשמש לבוא. אך הציפיה לגאולה הקרובה נתמשכה יתר מן המידה. כלום מה דבר, שאין אדם מסתגל אליו? הוא מתרגל לסבל, לרעב ולמגפות. ועדיין הוא מאמין בקירבתה של שעת האפס.
מנוחה ואמונה אף הן חזרו לדאגות יום־יום שלהן, ומסיחות דעתן מצרות הכלל. צרת־רבים לחוד וצרת יחיד לחוד. איש לבשרו חרד, למשפחתו. משנדמו הזעקות המחרידות בלילות, והבשורות המרות פסקו מן הימים ואף האסירים המעונים נעקרו ונשלחו למקומות גלותם, – שבו והתפרקו החוליות שקשרו את החבורות בעיר. איש לעברו פנה: ממשש את אבריו ובודקם; מונה מספר לקרוביו ותחושתו הכללית מתחשלת בו. הוא רואה עצמו נעור לחיים חדשים; תשוקת החיים מתגברת בו. כל שלא נפגע רואה עצמו כאילו נולד מחדש.
המעטה האפל, שעיוה את פני החיים נתפוגג והאור הקלוש של הישועה שניסרה באויר הניס את שחור החרדה הגדולה.
שוב צועדות התלמידות ברחובות העיר ושירה בפיהן; חזרו והתחדשו הטיולים בשדה; משטחי־הירק עוטרים את העיר היבשה ומשיבים עליה אויר רענן. שוב אין סיפורי זועות; הללו נבלעו כבר בערוצי העבר. היו שריטות עמוקות אך הן הגלידו כבר ולא נשתיירה מהן אלא צלקת.
– מוטב להביט לפנים – אומרת היא לעצמה; חייב אדם לשכוח את המכוער והאפל, אם הוא רוצה להגיע אל המחר המקווה. "התחזקי, ילדתי, האחזי בשיבולת ושחי הלאה; שם מעבר לסמבטיון כבר מנתק המשיח את כבליו.
בוקר אחד, יצאה עם התלמידות להסתכל בחתולים, שמתרוצצות בחצר למטה. משנאספו אבני הבנין לשעור חזרו לכיתה.
בכיתה נמצא לה תמונה של חתולה וגוריה.
– מורתי, לא רחמנות על הצפרים, אפרוחים ואפילו עכברים שהחתולה טורפת? – שואלת מלכה.
– נכון, שהחתולה מועילה לנו? – שואלת יהודית.
– עולם משונה. מי שחזק טורף את החלש. למה זה, מורתי? אי אפשר שכל אחד יחיה לעצמו ולא יעשה צרות לאחרים?
– אסור, באמת אסור ככה! הנה מה שעשו התורכים, ימח שמם, לקחו אנשים שלא היו להם כלי נשק, כמו לחתול, לא צפרנים ולא שינים, סתם ככה בני אדם בלא כלום. הכניסו אותם לקישלה והיכו אותם והיכו אותם. והם צעקו נורא. כל כך צעקו שאני לא יכולתי לישון. אני בכיתי ואמא שלי בכתה גם כן.
– הם כמו חיות טורפות. זה צריך להם בשביל לאכול!? בשביל לחיות? החתול טורף הוא צריך לחיות, טוב! מסכן העכבר!… למה שיעשו התורכים ככה לנו? הם לא חזקים, הם לא גיבורים, לקחו אנשים מהשומר, והיכו אותם, למה שלא היה להם נשק.
מנוחה נשטפת עם הזרם, מאבדת את החוט ומסתבכת בתוך המבוך:
– בנות, שתוקנה רגע! אני רוצה לכתוב לכן על הלוח משהו, לא צריך להעתיק. גם אני לא מזמן למדתי אותו. והיא כותבת בגיר על הלוח:
“כל דאלים – גבר”. כל שחזק – הוא שמנצח.
התלמידות מעתיקות מהר בגנבה את המלים.
– מורתי, התורכים לא חזקים, הם פחדנים.
– וגם מסכנים, אומרת מנוחה, הם יודעים שקיצם קרוב. והפעם מי הם החזקים, מי?
– האנגלים, האנגלים, מורתי!?
– והאנגלים יהיו טובים, מורתי? הם לא יתנהגו כמו חיות טורפות? אבל המכבים יותר חזקים מהם! כשיבוא המשיח יקומו המכבים ויגרשו את כל האויבים, אפילו את האנגלים…
*
“אילו ישיב בשעת השיעור מנהל הסמינר, מייסרת מנוחה את עצמה, לא הייתי צריכה לתת להן לצאת מהמסגרת שקבעתי מראש. וכי אני רציתי להראות להן, כיצד מתנהלת מלחמת הקיום בעולם ומהם אמצעי ההגנה של בעלי־החיים. מנוחה, עבודתך רצופה כשלונות”. מתדיינת היא עם עצמה. וכלום מה החטא בכך? וכי לא נעים לי לראותן מתנגחות עם סדרי העולם? איזה ברק בעינים! איזה מענה־לשון! הסירו את הרסן ויצאו במחול!…
מנוחה מחייכת; אך הקול ממעמקים חוזר ושואל: ־ למה זה כתבת את “כל דאלים – גבר”? כל שיראה את הכתוב – ילעג לך. – יבוא יום, ואת תסגלי לך מתן־שעור כפי שילמדוך רבותיך.
שתי מנוחות מתרוצצות בה ומתכתשות זו עם זו. – מנוחה, אני מחכה לך ואת, היכן את משוטטת? לפי המוסכם היית צריכה מזמן להיות כאן. מקדם אותה יצחק פרץ בטרוניה.
– ואתה מאיזה גיהינום עלית לכאן? אין אתה חושש לשוטט בעולם הזה? אין פחד הפליקות עליך?
– בא, ניכנס לחדר; כבר הכנסת שם סדרים? בא אורח ועושה כבתוך שלו.
יצחק פרץ פתח את החדר של הבחורות ומצא את המטה רבוצה בפיסוק־רגלים על הרצפה. רץ העלה מלמטה בלוקים של בטון וסידר עליהן את המטה.
– מנוחה, את שישנה במטה הזאת? עוד מעט ישוב הקיץ והפרעושים יתעוררו משנת החורף.
אני חושבת שלא יטריחו עצמם לגובה כזה.
– שמעי, גברת נכבדה, את מדירה עצמך משלש סעודות ומ“מלוה מלכה” שלנו.
– הייתי פעמים אחדות. אין לי מה ללבוש. בביתכם שורה רוח חגיגית, ואני, בעוונותי הרבים, כולי חולין.
אל תהיי טפשה. מחר אבוא ואסחוב אותך בצמתך. התבישי! מצאה לה תירוץ! באתי לשבת למנוע דאגה מן הזקנים. הסתתרתי במקומות שונים בימי המצוד. אחרי השבת אשוב לעבודתי.
– תן לי, גזלן, את התמונה שלי.
– לא לקחתי ממך שום תמונה, ושנית שרפתי כבר אותה. בסדר? תמונה! גם זו תמונה!
– עוד לא הספיקו להפגש וכבר הם רבים? נכנסה אמונה בויכוח בין השנים.
– גם את, אמונה יקירתי, מוזמנת אל ביתנו למלוה מלכה. בושנה שתיכן, יושבות להן בחדרן כרכוכית בחומט. נו באמת, שתיכן טיפשות.
– מכירים אותך, חכם בלילה, לך הבא לי את התמונה.
– ומה תתני לי?
– אתן לך אַפייג. באמת יש לנו פייגים (תאנים) מהמין המשובח, שחורות ומתוקות. וגם מים רותחים יש ואתה שותה תה מארץ התה.
– לנהל איתכם שיחה צריך קודם לאכול חמיצה. פרץ קופץ ויורד במדרגות, אך מיד הוא חוזר. – שמענה, בנות, אני בא ללון אצלכן. בבית חוששים עדיין. נדמה לי שחדלו מן החיפושים ואף על פי כן, את השמור – אלהים שומר.
– תישן אצל תמימי, אומרת מנוחה, הוא מכניס אורחים מאין כמוהו. הוא מוסר את מיטתו לאורח ועצמו ישן על המחצלת. הוא בודאי שכח כבר מה זאת שינה במטה. חדרו שורץ תמיד אורחים.
– לאיזה צורך תיקנתי את המטה? אוי – אוי מכשפות רעות, מתיפח פרץ כתינוק.
– אחזיר לך את הבלוקים ותישן עליהם.
– לעולם צחוק כאן: אָך, צעירים, צעירים. אומר כרמלי, שהופיע בהדר מלבושו.
– וכי מתי נצחק אם לא עתה? אלמלא הצחוק – היינו טובעים ביון הטיט. או שהם טובעים במצולות־ים, לעזאזל. הגידו אתם, היכן הם טובעים?
– היינו יורדים ביגון שאולה – מתקן פרץ.
– היינו עולים, למה יורדים? היינו עולים על הגרדום.
– פוי! גסים! מי זה עולה על הגרדום וצוחק.
– אנו עולים ושרים! שר פרץ.
– חדלו לכם, חברה־לצים, אוֹבוֹדרנצי (מטולאי בגדים) – אומרת מנוחה. תסתלקו לרגע, עלי להחליף את השמלה; יש גם לדאוג ל“גרסיה” כל שהיא. בבטן מיללים חתולים.
הנה תמימי. אמור נא, איך לומר, צריך תמיד לקוות. כתוב זאת על הדלת.
– אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר…
– מה קרה כאן? מה אתם שמחים כל כך? שואל תמימי.
– תלו את הכולרסי ואת הג’מל־פחה לקחו בשבי.
– חדלי מפיטפוטיך, גברת רובין.
– אינך רואה שסר מר המות? חדלו אורחות האימה והפחד. ועתה כולנו יושבים על מדין לאכול מאכל חדש! “דיסת נהיט”. כל דכפין… מנוחה רצה אל הדלת. – איפה זה רשום, ימח שמה, הנה, פה בקרן זוית; בואי, מלה, בואי ונחזה בך: “כל דכפין יתי וייכל”.
– אני מוותר לכם על הנהיט שלכן. להתראות במוצאי שבת בביתנו.
– אם תבוא להתחבא אצלנו – הבה עמך שמיכה, צועקת מנוחה אחרי פרץ שיורד במדרגות.
פרק עשירי: מלוה מלכה 🔗
השמים בהירים. האויר רך ובשים. הגגות שטופים. עפר הגג מרובץ.
– אין לי חשק לצאת היום מהבית; לבי מנחש, כתמיד, שמשהו לא נעים עתיד להתרחש. על הרוב אני יוצאת מהתכנסות חגיגית מדוכדכה ונקוטה, או שאני יוצאת מהמסלול המקובל, או שמישהו מתפרץ אלי וגורם ל גם בושת־פנים וגם עגמת־נפש.
מנוחה מנקה את השמלה החומה, שמלת השבת שלה. בקצהו העליון של הצוארון הגבוה היא מתפרת מקבצת מתחרה לבנה.
– הביטי, אמונה, הלבן החיה את פרצופה של השמלה הישנה. צריכה הייתי להאריך אותה. כנראה גדלתי משהו מאז נתפרה. כבר הגיע זמנה של השמלה הזאת לצאת משימוש, אך כשאין טובה ממנה…
– נע קידאי דורנוהו – קוהדא נעט דרוגוהו", (אל תזרוק את הנפסד – כל שאין לך טוב ממנו) – מה את מיללת!? במה אינה חגיגית? היא הולמת אותך. כנראה, שחורות צריכות ללבוש מצבע חום.
אני לובשת את החולצה הלבנה והחצאית הכחולה.
– לעזאזל, למה הבטחנו לבוא! שתינו אוהבות להתחבא ב“שבלול”. “לא היתה לסבתא דאגות – קנתה גורי חזירים”.
– מילא, נלך, נשב קצת, נצא ידי חובה. ונחזור. ראי, השכנים שלנו לא חיכו לנו, אַ?
– נו, תמימי לא ילך עמנו ברחוב, גם אם תהרגו אותו. בפרהסיה? – “שלא יגידו”!
החברות מתלבשות כל אחד בפינתה ופיהן אינו פוסק מפיטפוט.
הן צועדות בסימטה הצרה בדרך לבית המורה והמנהל של בית־הספר לבנים, מר פרץ.
– ואולי נחזור? משהו מדפיק לי את הלב… ניחושי הלב שלי! אולי פגישה לא נעימה, אַ? אמונה, בואי נחזור.
– שתקי, הנה אנחנו כבר על יד הבית. בזליודניצה שכמותך, גוערת אמונה במנוחה. עם זאבים לחיות – זאבית לילל.
– אל תשכחי לרשום את המלה “בזליודניצה”, נשאל את הידענים שלנו תרגום לעברית.
– הנה הן סוף סוף! הואילו להופיע! פוגש אותן יצחק פרץ בצהלה רעשנית.
שתי האורחות מתקבלות בסבר פנים יפות. החדר שופע חגיגיות ואוירה ביתית; הנאספים יושבים על כסאות, על ספסלים ועל ספה. המיחם עומד בקצה השולחן על מגש נחושת ומעלה אדים; מעל לארובתו מתחמם תיון המפיץ ניחוח־תה חלוט; מנורת נפט מאירה את אמצע השולחן. האור מרוכז בעיגול מצומצם ואין בכוחו לגרש את האפלולית בפינות החדר המרוחקות.
מנוחה מוצאת לעצמה פינה מוצלה ביותר ומתישבת בקצה הספה הקרובה לפתח היציאה.
המולה, בדיחות־דעת וצחוק מנסרים בחללו של החדר. שותים תה עם חתיכות סוכר קשה.
מלכה פרץ, המורה לציור, מכבדת את אמונה ואת מנוחה בכוס תה, בחתיכת סוכר ובעוגות, מאפה־בית.
– מדוע אתן מוקירות רגליכן מביתנו? שואלת היא בחביבות. קרבנה אל השולחן; בחרת לך, מנוחה, מקום נוח לבריחה? השמלה החומה הולמת אותך; חזרת להיות גימנזיסטית.
– בואי, בואי ונחזה בך, נחבאת אל הכלים! לא נאכל אותך.
פרץ האב ניגש אל מנוחה. היא קופצת ועומדת על רגליה כתלמידה לפני מורה. הוא מקיף זרועו מסביב למותניה ומוליך אותה אל חדר צדדי.
– עלי להגיד לך משהו, רובין.
מנוחה סוקרת את החדר, המזכיר חיי־בית תקינים, כאשר היה זה לא מכבר, לפני הגירוש.
– שבי, רובין, הנה שם על הכסא, אומר פרץ באדיבות.
– מה הוא מבקש ממני? שואלת היא את עצמה בחרדת־מה.
– אני מבקש אותך, רובין, לקבל עליך שתי שעות טבע בכתה ו' בבית־ספרי, בית־הספר לבנים. שמעתי שאת אוהבת את המקצוע ומצליחה להאהיב אותו על התלמידות. הקונפליקט בינך ובין הגברת דגנית הגיע לאזני; אני מקוה, שתסכימי לקבל את השעורים במקצועות אלה אצלי.
– לא אדוני, לא אוכל ללמד בנים. עדיין חרות בזכרוני הכשלון שנחלתי בבית־ספרך בחודש הנסיון שלי בקיץ שעבר.
– אז רק התחלת לעבוד. לולא נבהלת ונחפזת להסתלק היית עומדת בנסיון. אין לי כל ספק בכך. כיום את מנוסה, מצליחה להשליט משמעת על התלמידות, ויכול תוכלי להשיג זאת גם אצל הבנים.
– אינני יכולה, אדוני, אני מפחדת. היא ממהרת להגיש את הממחטה אל אפה ועיניה.
– שוב להיות לצחוק וללעג לאותם בריונים? הם גבוהים ממני. אני אובדת ביניהם, מתיפחת מנוחה.
– הנח לה! אינך רואה, שנשארה עדיין אותה בכינית, אומר נשר, שעמד כל זמן השיחה בפתח החדר. אני חשבתי שתשמחי לקראת שעות נוספות. זהו גם רווח כספי; המלצתי עליך לפני מר פרץ ואת מתעקשת.
– צריך היית לשאול אותי, אם אני יכולה ללמד בנים. אינני מתאוננת על מחסור בכסף. אני רוצה לעבוד מתוך תענוג. אינני יכולה, סלח לי, מר פרץ.
– חדלי להתייפח, אומר נשר, ומניח ידו על כתפה.
– חבל שקלקלתי את מצב רוחך ודוקא בלילה הזה. אני חשבתי שתשמחי… אל תתרחקי כל כך מבני־האדם, “הלא אנשים אחים אנחנו”.
מהחדר הקדמי בוקעת שירה בליווי קונצרטינה.
– גם המורה חנה הגיעה כבר. מעתה תרב השמחה, אומר נשר ויוצא אל הקהל.
מנוחה נשארת בחדר המיטות עד שהיא נרגעת. היא מדכאה בה את חולשתה הילדותית לפרוץ בבכי.
– גיבורה שלי, לעולם לא תלמדי לבלום את טיפשותך; בעצם הרי ידעתי שמשהו עתיד להתרחש, שיעכיר את רוחך עליך.
מלכה פרץ נכנסת לחדר.
– בואי, צאי אל האורחים, אומרת היא אל מנוחה, ניגשת ושולבת את זרועה בזרועה. לא מכירים שום דבר; הסתכלי במראה, בואי, בואי!
– לא, תודה, מוטב שלא אראה את פרצופי הטפשי. היא משחררת את זרועה. צאי את ואחר אצא אני. – בואי דרך הדלת השניה, אם את מתביישת.
מנוחה נכנסת לחדר מאחורי גבם של הנאספים. הם התישבו במעגל מסביב לחנה, המנגנת שירי שבת ושירים חסידיים. המסובים שרים בהתלהבות גוברת. בעל הבית מלהיב את השרים ומשלהב את השמחה.
מנוחה חוזרת אל מקומה על הספה. אמונה סוקרת אותה במבט מייסר אך גם מודאג. מנוחה רומזת לה כלפי הדלת בתנופת יד.
בקרן זוית, בסמוך לדלת, עומד גרין.
מנוחה נרעשת. היא נושאת את עיניה הלחות, אל הדמות, הנראית לה כדמיונית.
הוא עומד בשיכול־רגלים במגפים שחורים; מעיל עור על כתפיו; זקן שחור מכתיר את פניו, ובלורית מגודלת – את ראשו.
מנוחה עוצמת את עיניה וחוזרת ופוקחת אותן כלפי אותה זוית. הוא כאן; חי, מוחשי. מתי בא? מה הוא רוצה כאן? לו היה זה חלום, את מתעוררת והוא איננו.
זה כמה חודשים שלא קיבלה שום ידיעה עליו. לא רצתה לשאול. אך גם לא רצתה לשמוע עליו מפי אחרים; חשבה, שנאסר עם כל השומרים. שוב משתתקים החושים מכוח המשיכה אליו. הערגה להמצא בקירבו מרטיטים את לבה.
היא שולחת מבט אל הדלת, כצפור לכודה; מנסה להתרומם. אין איש, מלבד אמונה, מרגיש בה.
גרין אינו גורע עינו ממנה.
מלכה פרץ מכבדת את האורח בכוס תה.
– מדוע אתה מרוחק כל כך? בוא, התקרב אל השולחן. שתה, בבקשה.
– אני מבקש סליחה, גבירתי, אלווה את הגברת רובין; אני רואה שהיא מרגישה לא טוב.
מנוחה קמה מהספה וכמהופנטת היא יוצאת מהחדר.
– שלום, מלכה, סלחי, את רואה? היא רומזת לאמונה ומזמינה אותה ללכת עמה. אמונה עושה כלא מבינה ונשארת במקומה.
בסימטה מנוחה פונה בכיוון חדרה. גרין חובק אותה במותניה מגביהה ונושאה בזרועותיו אל הים.
הם הולכים מחרישים ודרוכים. בקרן זוית הוא לופת אותה בזרועותיו, לוחץ אותה אל חזהו ופולט גניחה חרישית.
מנוחה משעינה את ראשה אל חזהו ופורצת בבכי ילדותי. בדידותה ושממונה מתפוגגים בדמעות. לאט לאט היא נרגעת; מקנחת דמעותיה ומצטחקת.
– איך הופעת, הגואל, המשיח? נדהמתי ממראה עיני. חלום!
– חזרתי אליך, ילדה, בשנית. שתקי. בואי נמצא לנו פינה מוצנעת; מקום שקט.
הם צועדים בדרך המוליכה למגדל. נכנסים לתוך חורשה של אקליפטוסים ועצי פילפלון צעירים.
– אני מצלם אותך, ילדתי, חורט בצפורן שמיר על לוח הזיכרון שלי. תמונה זו לא תמחה מלבי עד יומי האחרון.
– אתה משורר? שמעתי שאתה כותב שירים באידיש. אומרת מנוחה. יוצאת מהחורשה ומתישבת על סלע ליד המים המפכפכים.
– לא כל כותב שירים משורר הוא ולא כל משורר כותב שירים. כתבתי ושרפתי. את אומרת – אידיש. כן, בשפת־האם אני מנסה לציר את רחשי הלב והזיות רוחי. ניסיתי להשתרש בארץ אבות. לא מצאתי את עצמי מוכשר להסתגל לכתיבה בלשון הקודש.
– הלא אתה יודע עברית. מדוע לא תנסה לכתוב בשפת אבותינו?
– חכית לבואי, ילדה? ההאמנת שנתראה אי פעם? מטה הוא את השיחה לכוון אחר.
– לא חכיתי; התפללתי, שלא אראה אותך שוב. אני יודעת למה באת. שוב אחזור לתוהו ובוהו; יתחדש כאב הפרידה והפצע שהגליד יתחיל שותת דם מחדש.
– שבי על מעילי, ילדתי הקטנה, את עלולה להצטנן בשמלה הגימנזיסטית הזאת. לא גרעתי עין מהפנים הקטנים האלה ומהעינים התפוחות. מה עשו לך, שבכית?
– שטויות! לא תמיד אני יכולה לרחוץ בדמעות את הכאב האמיתי; אני בושה מחולשתי זאת. כנראה שמחלת־הילדות היא בי.
הוא יושב על החצץ לרגלי הסלע.
– שבי כאן. הוא מוריד אותה מהסלע ומושיב אותה על ידו. מקרב אותה אל ברכיו ומשכיב את ראשה על חזהו; לופת בשתי ידיו את פניה מתחת לסנטרה.
– אל תעצמי את עיניך; לשוא את מסתירה ממני מה שידוע לי. פעימות לבך הן שמגלות לי את סודך. הקשיבי למתרחש כאן, בחזה שלי!
מנוחה משחררת את פניה מידיו. היא משכיבה את ראשה על ברכיו כשעיניה נשואות אל המראות על פני הים.
– דבר, לוחשות שפתיה, ספר מה עשית בתקופת הנצח…
– נצח!?
הוא מעביר את כף ידו על שערותיה, מהמצח אל העורף, מגביה את פניה, נרכן אל שפתיה, חוזר ומשאיר נשיקה רפויה על מצחה.
חושיה של מנוחה מתחדדים. היא מחכה לנשיקה של ממש. לעזאזל, לוחש לבה בתשוקה, שקה לי, שקה! פיה מחריש, אך לבה פועם פעימות מהירות. הוא מלטף את ידה המונחת בידו הגדולה והחמה.
– אינני רוצה להעמיק את כאבך, ילדה. לא אוכל לנשקך בפיך.
– הייתי רוצה לנגוס את השן הזאת הבולטת בלסת העליונה. כשאת צוחקת שן זאת מגרה את יצרי לבלוע אותה; גם את שונה מכל ילדה שראיתי בחיי.
– דבר, דבר, ספר! מזרזת מנוחה.
– כל הדרך הארוכה מהגליל לפתח־תקוה נשאתי את דמותך בנשמתי. מירל שמחה לבואי. היא עובדת יומית, אך לא בכל יום היא משיגה עבודה. כשהאניה הפליגה מחופי הארץ הייתי בגליל. תעודותינו מוכנות לנסיעה מהארץ. לא רצינו להתקשר לחיי משפחה כאן, אחרי שלא הצלחנו למצא כאן אחיזה לקיומנו. דחינו עד שנסדר חיינו בארצות הברית. בינתים נתקענו כאן עד שתיגמר המלחמה.
אני משאיר אותה לנפשה שבועות וחדשים, כשאני משוטט בין מושבה למושבה. באחרונה חזרתי ומצאתיה קודחת. טפלתי בה. שכבתי על ידה. היא התרפקה עלי, השכיבה ראשה על זרועי והביטה לתוך עיני.
– מה משונות עיניך, איסר, אמר לי בחרדה. מישהו החליף את עיניך. לאן אתה מביט ומה אתה רואה?
מנוחה התרוממה מברכיו. ישבה על המעיל קשובה ודרוכה.
– לא, מוטב שתשכבי כמו ששכבת. עליך לשמוע ולהבין. ואני סיפרתי לה, עליך, שדבקת בנשמתי כדיבוק; אני הוגה בך כל הימים.
מנוחה מרעידה. – קר לך, ילדתי, נקום ונלך. הארכנו לשבת סמוך לים. הוא עוטף אותה במעילו.
– דבר, אני משתוקקת לדעת הכל.
– היא הבינה; היא מוכנה לשחרר אותי; היא שלחה אותי אליך…
– אתה אוהב אותה? שואלת מנוחה ברטט.
– אוהב? אינני יודע אם אפשר לקרוא אהבה לקשר שקיים בין אברי הגוף. הבינות אותי?
– אני מרגישה אותה, לא אוכל לשכב בזרועות אדם, ותהי אהבתי אליו עזה כמות, כשהוא חולם על אחרת. מוטב שיהיה עם אחרת ויתגעגע עלי. לא הייתי יכולה ליהנות מאושר, כשצל האשה, אשר גזלתי ממנה את אושרה, מלווה אותי תמיד.
– לא כל האנשים חושבים כמוך, ילדה. ישנן אהבות הנבנות מחורבנן של אהבות אחרות.
– או, מה נוגה האהבה שנבנתה על קברה של אהבה אחרת!… לא אני, לא אני. חוזרת מנוחה וקמה ללכת.
– אתה רואה את הלובן הזה? בלילות כאלה כאשר הפה של אידיאוט הזה, הירח, פולט סילוני חלב, שופך ומפזר על ההרים, על העמקים ועל הגדרות, לבי מתמלא צער עולם. אולי אלה הם הגעגועים לימי בראשית, או לחלב אמי, שלא ינקתי מעולם. בלילות כאלה אני רוצה לשאוג יחד עם האריות והנמרים, שבודאי שואגים מרוב געגועים. הכלב מביט בפרצופו של שופך האור הקר ומילל יללה חסרת אונים.
במבואות העיר, סמוך לבנין הגדול, יושב כלב על עכוזו; מפשיל את זרבוביתו לשמים ומשמיע יללות קטועות.
מנוחה מזדעזעת. היא מרכינה ראשה אל חזהו הרחב של גרין ובוכה בכי חרישי ועמוק. הוא מלטף את ראשה, מקנח באגרופו את דמעות עיניה.
– ילדה, ילדתי, לוחש הוא, המצטערת את שנפגשנו על פרשת דרכים? הגידי לי, התקללי את היום בו הכרנו זה את זו?
– לא! לא! אני מברכת את הפגישה הזאת. מעתה אדע טעם היללה אל מול הירח. התעשרתי בגעגועים להתגעגע עליהם.
גרין מרים את מנוחה על זרועותיו ונושא אותה מרחק־מה מצלע הגדר. אחר הוא מוריד אותה, מעמידה על רגליה ולוחצה את חזהו.
– אל נא תיללי, אל נא תתעני, ילדתי, לבל אילל גם אני לאורך חיי.
הוא מנשק בחום את צווארה, סנטרה ועיניה.
– לא נפרד, אשאר אתך…
הלואי ויכולנו להאריך את שעות האושר, מהרהרת מנוחה.
– גזרה היא ועלינו להכנע, לוחשת מנוחה, נפרד עתה בשיא אהבתנו. היא משכיבה את כף ידה הקטנה בתוך עריסת ידו הגדולה והמיובלת.
הוא מנשק את אצבעות ידה אחת לאחת, תופש בעדנה את הזרת ומכניסה לתוך פיו, מהדק קלות בין שיניו.
– אנגוס! אנגוס! פינגערול, פיצעלע; פורצת גניחה מלבו. ושוב חוזר ולופף את ראשה בין כפות ידיו.
– קעפעלע! קעפעפלע! מה יהיה עלינו?!…
במעלה הרחוב הלכו והתקרבות לעומתם האורחים. שיצאו מביתו של פרץ המנהל. נשמע צחוק, פטפוט והקשת רגלים על אבני הכביש.
– הם יוצאים, אינני רוצה להפגש אתם, אומרת מנוחה מבוהלת. היא מחפשת מבוי להתעלם בו.
– הבה נפרד טרם יראונו, לוחשת מנוחה מרוגשת, היא מקיפה בזרועותיה את צווארו ומצמידה את שפתיה אל שפתיו.
נסער הוא חוזר ומוסיף לנשקה.
נפרד! נפרד! מזרזת מנוחה, עלי לפרוף את שריון הקשקשים על לבי ולשים את המסכה על הפנים.
– הנה הם! מטילים להם לאור הירח, נשמע קולו אל יצחק פרץ, חיפשנו אתכם, דאגנו מאד. חשבנו שלקחו אתכם לאנגריה. צחוקו נדם, כשהתקרב וראה את מנוחה מדוכדכה וגרין שותק.
– לא כדאי להתרחק מהעיר; סכנה, אתה מבין. עדיין יכולים ליפול בידי־עשו, מעיר תמימי.
מנוחה מתגברת על עקת נפשה. ונפרדת מגרין בלחיצת ידים.
הוא חוזר עם המורה חנה אל שכנה, חברו לשמירה.
מנוחה עולה אל חדרה השרוי בדממה מחושמלת. אמונה מתהפכת על הקרשים, שתיקתה מאוימת.
מוטב שתגער בי, מהרהרת מנוחה.
– אני מפריעה לך, מנוחה, מוטב שאחפש לי חדר לעצמי. לולא אני יכולת לבלות בחדר ולא להסתובב ברחובות.
אמונה, אל תדאגי, לא ארבה להסתובב, את לא מפריעה לי, להפך, לא אוכל לחיות בלעדיך. אינני יכולה לשאת את הבדידות.
– גדלי לך כלב ולא תהיי בודדה, רוטנת אמונה.
– אנא אל תעלבי. לא התכונתי, את יודעת מה את בשבילי. את כועסת?
– שכבי לישון ותני לי לישון, הוֹ, האור הזה!
– ואולי היא מקנאה? מהרהרת מנוחה, היא חושבת שמצאתי את אושרי. היא נשארה לבדה, עלבונה כבד ועמוק מכל אשר עובר עלי.
מנוחה מתכנסת מתחת לאדרת… "גורל משונה! האמנם נגזר עלי להתדבק במי שקשור באחרת? מה מצאתי בו? במה משך והדליק בי את תשוקתי אליו? אולי מפני שהוא שונה מאחרים, זר? מכוכב אחר?
גם אני, כנראה, שונה מאחרות. במה? בזה שאינני יפה? אבל אני כל כך רוצה לאהוב. אני רוצה להיות אהובה! ודאי גם אמונה מתייסרת בגעגועים לאהבה. היא מכחישה, מעלימה. חיות משונים אנחנו! אני רוצה לראותו שוב בטרם אפרד ממנו לעולמים.
תחושת יתמות וריקנות מדברית יורדת על לבה. היא משקיעה ראשה בכר. היא בוכה בכי יבש, בלי דמעות.
– אפילו לבכות אי אפשר ביחידות. הבכי למה? לעורר רחמים? השתתפות?
– בואו, האספו, כל הבודדים, הכואבים. בואו האספו לחבורה אחת! בואו ונצא לילל אל מול פני הירח…
היא מיישרת את גופה ושוקעת בתרדמה עמוקה.
*
פרק אחד־עשר: ערגות 🔗
איפה הוא ברגע זה? היתעכב בדרכו? הישוב על עקביו! ואולי הוא משוטט עדיין בסימטאות…
היא שולחת ידה אל אלומת אור שחדרה במפתיע דרך שבר בשימשה. יצורים זערורים שטים, עולים ויורדים כבמחול. מבטה מרוכז, מהופנט כשל מביט ואינו רואה.
– שלבנה את הידים בנות. ונשיר משהו.
הילדות מתישרות; המחברות מוכנסות לתוך ילקוטי הבד, והשירה עולה. מנוחה יושבת על שרפרף עץ ליד שולחן קטן. משעינה את מרפקי ידיה על השולחן, ולופתת את פניה בכפות ידיה. היא שוקעת בחלום. מבטה תלוי ועומד בנקודה זוהרת אחת בקיר שממול לחלון השבור.
הילדות שרות והמנגינות מתחלפות. דליה יוצאת לרגע וחוזרת עם ספל מים קרים. ניגשת בלאט אל המורה בדאגה.
– “שתי, מורתי, מעט מים”.
מנוחה נתלשת מהזיותיה וחוזרת אל המציאות.
– דליה, מי שלח אותך, ילדונת שלי?!
– המורה, המורה, את כל כך חיורת!
– לבנה כמו הגיר!
– שתי מורתי!
– את חולה, המורה?!
השאלות באות בזו אחר זו. ולפתע הפעמון. הכל יוצאות למרפסת המורה נשענת על המעקה, וגבה לקרני השמש. התלמידות סביבה.
– נרד לחצר לשחק!
– בואי, מורה, בחתול ועכבר!
– נרד בהפסקה הגדולה.
– נרד לבד, בלי המורה, נזרקת הצעה.
מנוחה אינה מצטרפת אל חבר המורים המכונס ליד עליתו של המנהל. נוח לה עם הפעוטות לטבול במעין הזך של הילדות.
*
על שולחן קטן מונחות מחברות; תמימי מנצל כל הפוגה קלה שבין שעור לשעור, בא ומעין בעבודות התלמידות. מסמן, מוחק, כותב הערות, סוגר את המחברות, קורא את השם של התלמידה ומצרפה למחברות המתוקנות ורושם ציון בפנקסו. הוא שקוע בעבודה המיכנית ואינו מרגיש במורות בסמוך לו השרויות ברכילות.
– אבל מי הוא סוף סוף? אומרים שהטילה בו כישוף.
– סתם עובר אורח, מהטיפוסים של גורקיי, יחפן.
– מצא מין את מינו… יש משהו?… עורב? נוּ מילא!
תמימי רושם מתחת לרשימת הציונים:
“לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא בן מינו”.
– אומרים, שהוא בעל לאשה שם ביהודה.
– וגם אב לילדים!
– מה אתן מגזימות ומה ענין מצאתן להפוך בו. זורקת מלכה פרץ לתוך החלל. היא אוספת את מכשירי הציור והולכת לכיתה.
– קר לך, מנוחה? שואלת מלכה בעוברה על פניה. כיתתך אפלה מאד.
– לכן אני מרבה לצאת אל השדה בימי שמש, ואילו בימי סגריר אנו ספונות בכיתה.
– את זקוקה לקרני שמש; פניך מעידות שהקדחת טרם עזבה אותך. סורי אלינו, מבקשת מלכה.
– בביתכם שמח תמיד, חם תמיד ונעים. אסור באחד הימים, אך עתה עלי לשכב ולהינפש קמעא. אומרת מנוחה בקול רוטט.
בהפסקה הגדולה ירדה הכיתה לחצר המרובעת.
מרצפת החצר הרוסה, בין שרידי אבניה נקוים מי שלולית. ירוקה צפה על פני המים העכורים.
מנוחה והבנות מוצאות פינה יבשה בחצר. נוצר מעגל ומשחקים בחתול ועכבר. התלמידות מכבדות את המורה חליפות בתפקיד החתול והעכבר. קושרים את עיניה והיא צריכה לתפוס את התלמידה המשמיעה קול צפצוף.
היא נסחפת לתוך הצהלה הכללית ומנסה להתגבר על עצמה. להשליך מעליה את נטל התוגה. ליל הפרידה השאיר בנפשה משקע כבד. – יכולתי לעכבו, יכולתי להשאירו איתי, מיסרת היא את לבה. לא! לא! כלום יוכל להתמיד באהבתו? משיפרד מאשתו שהוא קשור בה שנים רבות? אתגבר, אשכח! ואם לא אשכח, אשאהו עמי כל ימי חיי.
ההרהורים רדופים ושיקוליה מסתבכים ברגשותיה. המעגל נמשך.
– מורתי, את כבר קראת לדליה שלוש פעמים.
בזמן העבודה עלי להוריד מסך אטום על רגשותי. טפשה את מנוחה, מה הרעש? מה קרה? שלהבת נשתלהבה, חממה קצת ודעכה לה, ושוב את באפלה קרה כמקודם. חדלי לך, מיסרת היא את עצמה.
היא משפשפת את מצחה, את עיניה, פולטת גניחה, ואוספת את התלמידות אל הכיתה.
– ארטיסטית! הביטו וראו כיצד היא משחקת שם למטה.
– היא מעמידה פנים! אינכן רואות שהיא מתיסרת.
– מדוע אינה מתחברת אלינו, מדוע היא מתרחקת? מתגאה לה.
– לא כלומית שכמותה, במה היא טובה מאתנו, קבצנית!
תמימי אוסף את מחברותיו; קלט את דברי הארס של המורות, והריהו רושמם בפנקסו.
– ואף על פי כן היא מורה טובה, זורק הוא הערתו כלאחר־יד; נבוך ומתאדם מתרחק מהן כמבויש.
– "מי העמיד אותן אפורטרופוס לרגשותיה של רובין? למה הן בוחשות בתוך קערה לא להן. מתמרמרת מלכה פרץ בפני המנהל.
– מה את רוצה לומר, שאין ממנים אפוטרופוס לעריות? נשים, נשים, בלי רכילות אין טעם לחייהן.
מנוחה יוצאת בפשפש הצפוני ויורדת אל חורשת האקליפטוסים. שם היא מוצאת את האבן שישבה עליה אמש.
– הריני כרסקולניקוב, מצטחקת מנוחה בכאב. גם הוא חזר אל מקום החטא, אל מקום הרצח. ואני כלום את מי רצחתי? את עצמי? אותו?
היא מתישבת על האבן הקרה והרטובה. וזורקת חלוקי אבנים על פני המים. ואינה מצליחה לטיס את האבן מעל למים.
– הכל אצלי שוקע; אשובה לי אל חדרי. אמונה תתמרמר ובצדק. אילו עלה על דעתה להשאירני לבדי!
היא חוזרת בכביש הרחב, מהלכת מחוץ לחומה העתיקה עד שמתקרבת לא משק הפועלות.
– המורה רובין, בואי קבלי מעט בצלים! זה היה קולה של מנהלת המשק דרורית. מסבירה פנים למנוחה ובתוך כך היא צועדת בין תלמי הבצלים, ומפקחת על סידור “הסחורה” היקרה.
מנוחה נבוכה. היא איננה יודעת כיצד לנהוג: אם לסרב למתנה הנדיבה או להתפתות לה ולהוסיף תוספת “חיים” על התפריט הקלוקל שלהן.
– הייתי קונה אצלכן מעט ירקות; אם אפשר. מעט צנון: ־ זה זמן רב שלא טעמנו טעם צנון.
דרורית צוחקת וגם הבחורות צוחקות מטוב לב: לקנות? המורה?!
מנוחה חוזרת ממשק הפועלות עמוסה ירקות. עולה במדרגות כשבלבה רגשות מעורבים. – היא תתפייס כשתראה את “הרכוש האדיר”, מתנחמת מנוחה.
– נמאסת עלי, מנוחה, כמו פיג’ל (צנון) זה. איפה שוטטת כל כך הרבה זמן?! גוערת אמונה במנוחה ושולחת מבט חיבה בבצלים ובצנונות. במה נאכל את הצנון וכי יש לך שומן?
– מיד, אמונה, אראה לך מופת! היא חותכת לתוך המחבת את החלקים הלבנים של הבצל, יוצקת מעט שמן ומעמידה על גחלים לוהטות בכופח. חותכת עיגולים דקים מהצנון ומוסיפה עליהם את קציצי העלים הירוקים של הבצל. בינתים משחים הבצל בשמן ומפיץ ריח טעים ומגרה.
אמונה מתפייסת. הן טובלות פרוסות לחם בשמן המטוגן. לועסות את הצנון הטרי והטעים.
– מנוחה בואי נצא לשבת אל דינה. נטייל בכנרת ואולי ניגש גם לדגניה. אַ? מה תגידי על ההצעה הזאת?
– לכי את, אמונה! אני רוצה לנוח, אשכב במטה, אכין שעורים ואמלא את אשר החסרתי בזמן האחרון.
– איך תשארי לבדך, לא תפחדי? אמונה מסתכלת בפניה החיורות והמעונות. אין היא יודעת איך לנהוג בה, התדבר עמה ותוכיחה על התנהגותה, או אולי מוטב שתעבור בשתיקה ותחכה עד שצערה יפוג מאליו עם הזמן.
– אל תדאגי, אמונה. רק לילה אחד אהיה לבדי. תמימי נמצא בשכנות. לא יקרה דבר! אני כל כך עיפה. אישן עמוק ואחלום חלומות. ומה בדבר “הפיג’ל”? טעים לא כן? הייתי קונה מהן, אלא שאינן רוצות למכור לי. אולי תגשי את; אותך כמעט שאינן מכירות. ראית כיצד ההצלחה האירה להן פנים; מגרש עזוב, בלתי מעובד מצמיח “שמיר ושית” היה בראשיתו ועתה היה לפאר העיר.
– טרפניה אי טרוּד ווסיוֹ פערעטרוּט (הסבלנות והעמל ישחקו אבנים) זורקת אמונה פתגמה הרוסי. הן מוכרות לגרמנים ומדוע לא תמכורנה גם לנו? וכי כספנו פסול בעיניהן?
– מורים, מורות והפועלות, כלנו בני גזע אחד אנו. ומלבד זה הלא גם אנו בבחינת חורשים וזורעים; “קוליגים” אנו לרעיון וטיפוחו.
– אכבס לי את הלבנים והחולצה לכבוד השבת. הכדאי לתלות את החזיה והתחתונים על החבל, שעל הגג, אַ? הן כרמלי איננו. שוב נעלם ללא אמירת שלום. חוששני שמעתה לא נשוב נראנו עוד. ייתקע בודאי באחד החורים שביהודה; יחכה שם לבואם של האנגלים. לירושלים כמהה נפשו. בתוך כך אמונה מחליפה את המים. – חבל לשפוך מי סבון אלה, ואולי גם את תערכי “עבודה ציבורית” כמו שהתחכם אשרוב בזמנו3.
– איה הוא אשרוב בשעה זו, העודנו חי? שוכחים! “נשכח כמו מת” אומרים האנשים. ואני אינני שוכחת את המתים. כל אדם נושא עמו בית־קברות משלו. בילדותי פחדתי מהמתים. בעירה שלנו לא רבו המתים. וכשמתה אשת השוחט שפכו השכנים את המים מהחבית. “כי מלאך המות שטף את סכינו במימיה”. בדמיוני, ראיתי בעליל את מלאך המות ואת סכינו הנוטפת דם וזמן רב פחדתי לצאת בלילות מהבית. ועתה אחרי דליז’נס המתים, נוכחתי לדעת “שלא המתים יהללו יה” ושאין בכוחות להזיק.
– אוהו הו! והחידקים? הם שורצים עדיין בגופו של המת. יש בכוחם להביא כליה על הישוב, פוסקת אמונה ויוצאת לתלות את “הבוּשוֹת” עד שתמימי יחזור.
– הוא לא ישים לב לכך. הוא חולף על פנינו כאילו עץ היינו או אבן, צוחקת מנוחה. היא מסדרת את גליונות הייבוש. – אין לי מכבש הגון. צמחים רבים הצהיבו ואיבדו את צורתם. סוף סוף עלי לגשת אל “בעל הזקן”.
– בואי אתי בשבת זו, חוזרת אמונה על הזמנתה. נאכל ב“אבז’ורקה”, דינה תכין לנו פתקאות.
– תוכלי לגשת אל סופיה אברמובנה, בת־עירי. שם תאכלי דגים ולחם טוב. אצלי היא לא תקח כסף… הייתי רוצה לראותה. היא שופכת את יסוריה ולבטיה לפני, כאילו יש בידי יכולת לעזור לה ולהקל מעליה את נטל גורלה המר. אַי, רבונו של עולם, מדוע אתה קוצב גורל לאדם בקמצנות כזאת ובאי שוויון כזה? אינך סוציאליסט כל עיקר ואף לא דמוקרט… משליכה את הצמחים הפסולים לפח האשפה ומחזירה את גליונות הייבוש אל מתחת למכבש.
– ועתה אכבס גם אני את “דלותי”.
– בואי נטיל בעמק הירדן, נכנס לדגניה ולכנרת. מפתה אמונה את מנוחה.
– בשבת הבאה אם לא ירד גשם… הפועלות מזדרזות לאסוף את תנובתן. אם לא אעמוד בנסיון אצטרף אל “המשק”, לבי נמשך לעבודת האדמה.
– ח־ח־ח! צוחקת אמונה. שוב את חולמת על תלישת עדשים, גבורה שלי? ראינו הצלחתך בעבודה חקלאית.
– לא הייתי מנוסה. התחלתי ביום שרב קשה, כשאני תשושה ומיואשת. וכי ראשית ההוראה שלי לא היתה דומה לתלישת עדשים? כל כשלון עולה לי בדמים.
– את המים האלה אשפוך בבית־השמוש? שואלת מנוחה את אמונה.
– איגרי אותם בפח הזה. הן לא תרוצי עם כל טפה וטפה במורד הגג?
הגידי מנוחה, עדיין את מתקשה בעבודת ההוראה, כמו בראשית דרכך?
– לא כמו אז, אך עדיין אינני בטוחה בכוחותי. אמנם יש לי גם שעות מוצלחות, שאפילו אני מאושרת בהן. בשעות אלה אני שוכחת את עצמי; מפליגה בעולם עילאי ומעלה אתי גם את תלמידותי. סיפוק מיוחד לי בדביקותן של הקטנות.
הכביסה נסתיימה: החדר מסודר, ושתי הבחורות נינוחות בקצה הגג. שקט ושלוה מסביב. האויר עומד; השמים זכים וגבוהים. אפלולית הערב יורדת רכה ודמומה.
*
שבת מנוחה מתעצלת לצאת ממטתה. הדלת נעולה. אין איש בא להפריעה. היא מסורה לעצמה. את ארוחת הבוקר ערכה על הארגז בסמוך למטה: פרוסת־לחם מרוחה בשמן מטוגן. אחרי הארוחה היא מתהפכת וחוזרת ושוקעת בשינה. היא חולמת על סבא אהובה, שנטמן בבית־הקברות של הכפר.
בחצות היום מנוחה מתנערת מאדישותה. פותחת את דלת חדרה ויוצאת אל הגג.
תמימי פותח את דלת חדרו ויוצא אף הוא אל הגג.
־ מה? את כאן? לא ידעתי, חשבתי ששתיכן יצאתן את העיר. התרצי לצאת אל השדה? נצא ללקוט פרחים שאהבת, גברת רובין.
– נדמה לי שצריך לאכול משהו. טרם אכלתי את “החמין” שלי, צוחקת מנוחה. אמונה תאחר, מסתמא, לשוב מכנרת. האכלת כבר, מר תמימי, את ארוחת הצהרים? – הוזמנתי היום למשק הפועלות, אכלתי שם. לא יכולתי לסרב, הרי אני מבאי ביתן, כך… שעורים, הרצאות וכל מיני שטויות. צריך לעשות משהו. הוא קוטע את שטף הרצאתו בהבלעת המלים האחרונות. ובסוף נבוך ונתרחק אל קצה הגג.
על הגג הסמוך הופיעה שכנה חדשה, אשה צעירה, נעימה בחיצוניותה. רוב הזמן היא לבדה. אינה יורדת מהגג ואינה מתרחקת מחדרה. יושבת בחוסר מעש שעות על שעות על הגג לבדה.
– מי האשה הזאת, שואלת מנוחה את תמימי, הייתי רוצה לדעת מהיכן נקלעה לסביבתנו.
– שמעתי שהיא מורה באליאנס, יהודיה שהתאהבה בערבי נוצרי, המורות ספרו, שמעתי! אינני יודע אם לזו התכוונו. מצאו את הערבי בחדרה מסתתר תחת המטה. פטרו אותה מהוראה.
– אמנם ראיתי ערבי שמן בא לעת ערב בלוית סבל עמוס סלים. הוא כנראה מפרנס אותה ושומר עליה. מענין, מענין מאד! הייתי רוצה להכירה; היא בודאי משתעממת יחידה. חייה כחיי אסירה. מתמיד רציתי לחדור לנפש האסיר.
– וכיום ההיית רוצה להקריב את חייך על מזבח הרבוליוציה? מצחק תמימי לתוך שפמו.
– כן, אולי! אך לא על מזבח זר. בעד הארץ הזאת! לעזאזל, כמה אהבתי אותה את הארץ הזאת! מאז הגירוש מנוה־צדק, מנוה־שלום ומחוף הים, הכרתי את הארץ. כאן בגליל טעמתי את כל אותם הטעמים שהיו גנוזים בגנזי חלומותי. מילדותי כמהתי את כל אותם הטעמים שהיו גנוזים בגנזי חלומותי. מילדותי כמהתי אל המקום הזה. ייתכן שאבות אבותי, לפני החורבן, חיו כאן בין הרכסים האלה, בגאיות ובמערות הללו.
– את מאמינה בחלומות? “חלומות שוא ידברו” זורק תמימי פסוקו. נוּ, התצאי איתי לשדה? אל מורדות ההר? טילתי אתמול שם, ראיתי הרבה פרחים. אינני בקי בשמות הצמחים, את מתענינת בהם ובודאי שאת יודעת הרבה.
– אני אוהבת את הצומח והחי. מאז ילדותי קשורה אני ביער. עדיין אני מתגעגעת אל ערש ילדותי.
– מוטב נצא אחר כך; עלי לרענן את האגרטלים שלי.
מנוחה נכנסת לחדרה ותמימי נשאר על הגג. הוא מתישב על ארגז הפוך, מעין בספר תנ"ך זעיר. רושם רשימות במחברת עבה. על הגג השכן יושבת היהודיה שדבקה בערבי הנוצרי.
מנוחה מחממת מים על הגחלים העוממות עדיין מתחת לשכבת האפר העבה. – כל זה למה לי? אומרת היא לעצמה. אסתפק בפרוסת לחם ודג כבוש מהחבית. מי זה יכול לדאוג לארוחת יחיד?
היא פורסת מהככר השטוחה פרוסה עבה, ומרפדת אותה בדגים קטנים. היא יוצאת אל הגג ונוגסת בתאבון מהכריך שבידה.
– אולי תתכבד במאכל תאוה, מר תמימי?
– אכלתי, אם אם לא יכבד ממך אטעם משהו. תאבונך דבק בי. הוא שולה סרדין קטן בשתי אצבעותיו ונוגסו בשיניו הקדמיות.
– כך בלי לחם? בזבוז שכזה, צוחקת מנוחה.
– טעים יותר, הדגים הקטנים האלה יש בהם טעם מהמליחות והשומן של דג מלוח ממש, שהיינו אוכלים…
– במצרים? צוחקת מנוחה.
– לאו דוקא! במצרים של רוסיה, רומניה ובכל שאר הגלויות.
– תמיד; זכרנו את הדגה, את היער, את העבדות ואת ימי הילדות בבית, שם בבית!… קולה של מנוחה משתתק. פקעת הגעגועים מתחילה להתפרק, זוחל ועולה מן המסתור אל גרונה.
– רצית לרדת אל השדה, אומרת מנוחה לתמימי בנימה מפוקפקת. האם יעיז לצאת עמי לשדה, ולא יפחד מעינא בישא, מלשון שנונה? מהרהרת היא לעצמה ומזדינת במוט ברזל, לעקירת פקעות ובצלים.
תמימי מתרוצץ בשדה בין הסלעים והשוחות, נרכן ומתכופף, קוטף ומלקט כל מיני צמחים קטנים וגדולים, ללא הבחנה.
– מה שמו של זה, גברת רובין? וזה מהו?
מנוחה צוחקת. מצב רוחה מתבדח למראה התלהבותו התמימה והילדותית.
– אתה כמו התלמידות שלי, הן חושבות שאני יודעת הכל, עדיין אינני יודעת להבדיל בין הצמחים לפי העלה שלהם או גבעולם. שם בבית, ברוסיה, ידעתי להכיר את העצים לפי העלים בלבד. קליוֹן, בריוֹזה, אויסנה, אגוז־בר. וגם את שיחי הגרגרים הבדלתי. הבה ואראה מה בידיך. הנה כאן משפחה שלמה של מצליבים. הם נבדלים לפי ההלקטים שלהם. חנה ילקוט הרועה והשני מצילתים וכאן אביבית. עצוב להם, לקטנים, לחיות חיי בדידות, לכן יתגודדו גדודים גדודים.
תמימי משתומם לשטף דיבורה של מנוחה. הוא יודע שדיבורה בא לה לכסות עינים. להעלים את כאבה. הם חוזרים אל הגג משהתחילו הצללים במורדות ההרים מתארכים. היא מניחה על הארגז את הצמחים שהביאה מהשדה. שוכבת על הקרשים. הפחים חורקים חריקה חרישית; מנוחה “סיברוק” בידה; העינים קולטות, חולפות משורה לשורה, אך קישבה מפוזר והכרתה מעורפלת.
תמימי נכנס בצעדים רכים אל החדר. הוא מתכופף מעל לשולחן ומסתכל בספר הפתוח.
– מה את קוראת באפלה הזאת?
– אני קוראת ואינני יודעת את אשר קראתי. דמדומי מוצאי שבת משרים עלי עצב מכאיב, ומתחילה לשיר בקול נוגה את תפילתה של הסבתא.
תמימי מקיף את השולחן ומשתרע למלוא אורך גופו בצדה של מנוחה.
– אל תפחדי, לא אעשה לך מאומה. אחמם לך את גבך, כמו אותה סבתא.
הפח חורק ונאנח תחת כובד גופו.
– הוא מרחם עלי, עובר הרהור בהכרתה. הדמעות פורצות ונושרות על דפי הספר. היא מתיפחות חרש.
– “למה תבכי ולמה ירע לבבך” הלא את חכמה כמו “הלבנה”. תמימי מנסה להתקרב אליה בזהירות. מנוחה, דמעותיה נפסקות מיד לשמע ההשוואה. היא נזכרת באמרה רוסית: “עגולה וטפשה כמו הלבנה”.
– יהיה לי מה לספר לאמונה, מצטחקת היא לעצמה. היא לא תאמין היא מתהפכת בכוח על הקרש ומפילה את הפח שמתחתיה.
– אמונה מתקרבת, אומרת היא כמבוהלת.
תמימי קופץ, הקרש השני נופל ברעש מחריש אזנים, נמלט על נפשו ומסתגר בחדרו. ואמנם להפתעתה הרבה אמונה נכנסת אל החדר.
– שבוע טוב, מנוחה! נוּ איך היה בלעדי? נחת. אכלת משהו? הבאתי לך לביבות לבנות ומתוקות, מקמח קבוצת כנרת בלול במי תירס. תטעמי ויערב לך. מה זה? פוגרום? מה קרה לך ולספת הקרשים?
– לא כלום, אומרת מנוחה כשהיא קופצת ועומדת על רגליה, אספר לך בפעם אחרת. פשוט טילתי בשדה, אספתי צמחים ועיפתי.
– היית לבדך בשדה, בשעה מאוחרת זאת, שואלת אמונה מפקפקת.
– את יודעת מצבי רוחי במוצאי שבתות. הם חוזרים ופוקדים אותי מאז ומתמיד וכנראה לא אגמל מהם כל ימי חיי.
– על כן מהרתי לשוב אליך, כדי שלא תשארי לבדך עם הדימדומים. כלום יקשה ממך לקחת את המרה־שחורה שלך ולהשליכה אל תהום הנשיה; מילא “הגוף שלך והנשמה שלך”, כמו שכתוב, אך הרוח ניתנה לברירתו של האדם, כמו היצר הרע והיצר הטוב.
– למה היא מרמזת? מהרהרת מנוחה, שמא היא מרמזת ל“אותו ענין”?
– אמונה, שום יצר! לא טוב ולא רע… אל תחששי; קבור הוא לעולמי עד, וכל אותו ענין – הרפתקה חולפת היתה. גמרתי! השומעת את? מעתה לא יזכר ולא יפקד! אחרי שמציבים מצבה ואחר “אל מלא רחמים”, עוברים לסדר היום…
– נו מילא. יאמין לך כל שרוצה להאמין. וכי עוורת אני? כבר הספקתי לתהות על קנקנך ולדעת את צפונות לבך, מנוחה. יפה וטוב… עליך למחותו מלבך… לשכך את הכאב…
– להתחיל מחדש?
– להתחיל או להמשיך. אין ברירה… צריך לחיות “על כרחך אתה חי”. הכל עובר בעולם הזה וגם זה יעבור!
אמונה מדליקה את הפתילות בתוך שכבת שמן דלה. האור עכור מהבהב היבהוב של גסיסה. מנוחה מוציאה פתילה אחת סוחטת את המים ומוחה את הפיח; ־ היסוד מימי יתר על המידה ואיך תבער הפתילה? כאשר נשמתך טובלת במים עכורים – רוחך נמעכת בידי המרה־השחורה.
– מנוחה, את מפילה עלי שממון. הפסימיזם שלך הורג אותי. עוד מעט גם אני אתחיל לקונן…
– על חורבן ירושלים? מחייכת מנוחה חיוך חיוור לאור הלהבה המבליחה של הפתילה.
– אולי לא על חורבן ירושלים. אלא על חורבן חיים צעירים, הנמקים בבדידותם, התועים במדבר חיים שוממים. התלויים על בלימה. – ואת מדמה בנפשך שיחידה את לצער הבדידות והתלישות? ורות מה? ודינה מה?
– רות נמצאת בחברת הפועלים שם “באבז’ורקה”, שם טיפוסים מענינים, חזקים, כל אחד עולם בפני עצמו, עולם ומלואו. תראי, עוד נכונו להם תפקידים גדולים בעתיד, בעתיד הקרוב ביותר. הם יצאו מהאפלה אל האור הגדול; מתלהבת מנוחה.
– מתי? כאשר יבוא המשיח? בינתים תני להם גג ורצפה להניח ראשם, אחרי העבודה המפרכת.
– המשיכי, אמונה, ומזונם לא בצלים, לא קישואים ולא דגה אלא דיסת בורגול בעדשים, מרק עדשים ודיסת עדשים. ומי יראה ללבן של אותן בחורות הנאות הנמקות ביסורי געגועים אל הבית, אל סיר־הבשר של אמא.
– אכלי את הלביבות הלבנות ששלחה לך דינה להמתיק לך את מעשי־הגבורה שלך. היא קיבלה אותן בקבוצה.
– אל “תבלבלי”, אמונה, בקשה לי אליך, בקשת אחות נאמנה; ־ נעביר קו… קו שחור ועבה תחת אותה “פרשה”. כן? מסכימה? סיכמנו את החשבון וחסל!
– ידים, תקיעת כף!… אמונה לוחצת את כף ידה הקרה של מנוחה; פוי איזו יד קרה, כמו אצל בר־מינן! אגב אספר לך מעשה נבלה, איום ונורא! לא יאמן!
– נו כבר, ספרי! אולי תסתכלי, אגב, במכיתת המראה שלנו ותראי מה יפו פניך, והברק בעיניך “כמו כוכבים ברום”. גלי גלי, ילדתי, מיהוא שמשח את גלגלי הדיבור שלך?
– “ויפתח ה' את פי האָתון”…ח־ח־ח! צוחקת אמונה משהיא מתאמצת לראות את “יופיה” במכיתת המראה. – לא רואים שום דבר. מטושטש כל כך, פני מסכה. – ועתה אספר לך אותו ענין; קיבלתי מפי דינה. אם את רוצה האמיני ואם לא? הלואי ולא היתה זאת אמת; מספר הפועלים, מחוסרי־בית ומחוסרי עבודה גדל והולך. נודדים בשנים או ביחידות ונאחזים בכל מקום שמוצאים עבודה, כדי להחזיק את הנשמה עד “יעבור זעם”; בחוה נמצא חדר גדול בקומה העליונה, והנה נדברו, פועלים אחדים, והעבירו את צרורותיהם הדלים אל החדר העזוב והסתדרו בו ללינת לילה; עליך לדעת, שרבים מביניהם תשושים מקדחת; פלשו אל הבנין הריק שאין בו שימוש, כדי למצוא קורת גג וריצפה להניח את הראש. מה שעשה מנהל החוה? אינני זוכרת את שמו, הוא הקים רעש; בא עם פרגול ביד לגרש את הפועלים, לא חסרו שם מכות אגרוף חירופים וגידופים משני הצדדים; ולמרבה החרפה, הזמין אותו ברנש שוטרים תורכיים מטבריה כדי לגרש את הפועלים מהבנין!…
– אוי ואבוי, צריך היה לפתוח דף שחור למ… כזה. הרבנית שלי, שתחיה, היתה אומרת אילו שמעה את מעשה הנבלה: – “מי דארף פארשרייבון אין די גאזעטון” (ראוי הדבר שירשם בעיתונים). כלומר שיתפרסם ברבים. איזה מיני בריות ברא אלהים… סדום ועמורה. ו“הכל בחכמה עשית”… נוּ – נוּ! סיפור מרתק.
המים בקומקום רתחו סוף סוף; הן מתישבות לאכול “מלווה מלכה”; הלחם הלבן תופש מקום כבוד בקצה המפה; לפרפרת הן אוכלות פרוסות צנון לבן, ממשק הפועלות מתובל בשמן מטוגן.
– חברות הקבוצה לשות את הקמח עם מי תירס, משום כך הוא לבן כל כך. אח, מאכל תאוה! ממש מאכל מלכים. מצבם של חברי הקבוצה אינו רע; פרות להם, חלב וביצים מהתרנגולות.
– וכי הם נהנים מעושרם זה. הכל מוכרים; את החיטה, החלב, הביצים והירקות לטבריה הרעבה ולגרמנים בצמח. מה אוכלים החברים? קדחת! רק החולים מקבלים כוס חלב, את הלחמניות האלה ולפעמים ביצה. אמונה גומעת את טיפת התה האחרונה וממשיכה ללעוס את “הלחם הנלוש במי תירס” במיצמוץ לשון ושפתים.
– אַ! מתוק, מחיה נפשות.
– אמונה, הגידי לי מה דעתך על אהבה? האם אין שם, בקבוצה, מהירק הזה? מסתובבים בחורים יפים כל כך ומענינים אחד אחד. כל אחד משופרא דשופרא. ובחורות צעירות, דם וחלב, כמו שאומרים; עובדים כחמורים, מעלות השחר עד שקיעת החמה. מדוע אינם יוצרים חיי משפחה, מדוע אין להם ילדים? כל כך יבשים שם החיים, כמו בבית־מנזר! חסר החום, הצחוק והבכי של התינוק. שיולידו, שיולידו, לעזאזל! מה טעם לכל החיים ולכל האידיאלים ולכל אותם ויכוחי הסרק המיבשים: צ’רטר, טריטוריה וכו'. האם באלה תבנו? מי יקים את העם, את “מדינת־היהודים” של הרצל? אינני מבינה.
– התרנגולת רואה בחלומה דוחן". צוחקת אמונה. לעולם את הוגה באהבה ובילדים, וכי בלי זה אי אפשר?
– אמנוה, אל תשקרי לא לי ולא לך. גם את רוצה באהבה: אהבה ממש; וגם את רוצה להיות אם. אם לא, למה ברא אלהים את אלה? את “הגסויות” האלה, את השדים אם לא להיניק? אני, נשמתי יוצאת לחבק תינוק, ללחוץ אותו אל… ולהיניק!…
– גסה, אוי גסה. כל השומע יישרף מבושה וחרפה.
אמונה מתקנת את משכבה על הקרשים. מנוחה התכנסה תחת האדרת וממשיכה לפטפט באפלת החדר.
– גסות היא לדבר על הפונקציות הקדושות והטהורות ביותר בחיי האשה? אוי אמונה אמונה! הלואי ונזכה כולנו לגדל כל אחת מאתנו חצי תריסר ילדים. שהבית יתמלא ריבות וקטטות בשל תמונת שוקולד, חוט מבודד ושבר צעצוע. ושהבית יהיה תמיד הפוך ושלא ישרור בו הנקיון הלבן והקר שבחדרי הרוקות. אינני רוצה לחיות במנזר! השמעת?
אמונה חדלה זה מכבר להאזין ל“טירדתה” של מנוחה. הלילה על חלומותיו והזיותיו יורד שכבות שכבות ומליט אותן בדממה רכה.
פרק שנים־עשר: סוף החורף 🔗
סובב הולך השבוע ומסיים את מעגלו עם כניסתו לתחום השבת. ימות החול פושטים כסותם האפורה ולובשים בגדי צבעונין. השבת – תחנת מרגוע בין שבוע לשבוע. היא באה בתביעה לתוכן, לניצוץ חגיגי, להתעלות הנפש. באה שבת באה עגמה; חוזרים הגעגועים המכרסמים; מתרוקן הלב… והריקנות ממלאה את ישותך שממון מדברי… משאין אנו מקיימים את השבת, שבת למה לנו? לוחשת מנוחה בתוגה.
היא מתקנת את שמלת הפלנל המשובצת, שתפרה לה דינה אחותה. “הפופיטס הללו, מזל היה טמון בתוכם – בזכות השמלה הזאת עמדתי בבחינות. כל התלמידות תפרו להן שמלות יפות לשעורן בהוראה. בכל שעור החליפו לבושן. ואני הוספתי קטיפה אדומה מסביב לצווארון, לשם ריענון. לאחר מכן הוספתי כפתורי זכוכית אלה; רציתי לתעתע את הבריות בחידושי. איך את אומרת: גוֹל נה ווידומקי חיטרה”.4
אמונה מתרוממת מעל ספת הקרשים, מפהקת פיהוק קולני, משמים ומריר; ניגשת אל הדלת ובולשת בתוך הערמה התלויה על מסמרים חלודים.
– בואי, נלך לכנרת, מנוחה! את מטילה בי ארס הגעגועים, הדיבורים שלך וזה החיטוט שאין לו סוף גורמים לי כאב. אני כשלעצמי לא הייתי מרגישה בחסרונה של השבת הביתית עם ריחותיה ועם כל המיוחד לה. השלמתי עם חסרונה. צפנתי עמוק את התשוקות שאין להן רוויה. למה לדבר? כלום אל מי תבואי בתביעה. על האבדה שאבדה?
– הניחי לי, אמונה, תני לי להשתכר מיין הגעגועים! משהו מכרסם בי ומציק לי, שאיני יודעת לכנותו בשם. אילו ידעתי לצייר, הייתי טובלת את המכחול בצבעי האש והאודם שבלבבי ומעלה אותם על גבי יריעה רחבה מאופק לאופק; את ים געגועי הייתי מציירת. – מנוחה, את מתכוונת אליו?… למי את מתגעגעת בסופו של דבר?!
– כלום אני יודעת? סתם משהו מעיק; תלישות, יתמות, חוסר בית, חוסר אור… והמצבות שבבית־הקברות שבלב…
– בואי, נצא מחר אחרי העבודה; נעשה את השבת על שפת הכינרת, מציעה אמונה.
– ח־ח־ח את מתגעגעת אל המז’דרה באַבז’וֹרקה? קסמו לך חיזוריו של לב־טוב. בחברתו את נשטפת בשמחת אמת; השירה שלו נובעת מלבו! הוא מלהיב את לובשי־הטלאים שלנו.
– אל נא בלעגך, מנוחה, בין אלה את מוצאת סולתה של החברה האנושית. אומרת אמונה בכובד ראש.
– יהי כן, אבל הוויכוחים שלהם מייגעים אותי. אין מוחי תופס, למה להם להיהרג על קוצו של יוד בדעות מרכס ואנגלס; מדוע הם מתרתחים כל כך בוויכוחיהם אלה? הם נשטפים בויכוחים סוערים על בנין העולם ותיקון חיי־הפועלים בו. כמה זה מצחיק! מגדלים פורחים באויר. “מדינה” ומשמגיעים ל“מדינה” הם נאחזים איש בבלוריתו של רעהו בשל הבדלי מפלגות.
– אינך מאמינה שבסופם של הייסורים שלנו תבוא “המדינה”?! – ירושלים הבנויה, אומרת הרבנית שלי, תרד מהשמים בבוא המשיח, צוחקת מנוחה. אבל היא מתנה תנאי אחד: לשמור שבת אחת כהלכתה. שמירת השבת היא שתביא את הגאולה. בואי נדליק נרות־שבת ונקדש על… המים.
– את מדמיינת? כמה משונה את!
־עדיין אני שומעת קולו הערב של סבא שלי, כשהוא מעביר מדי שבת בבוקר את הסדרה. חבל שלא שיננתי אותו ניגון מתוק. עד מה צבט את לבי.
– צריך להכניס כוס תה לתמימי, אומרת אמונה כשהיא מוזגת תה מהקומקום המפויח; הקדחת הארורה הזאת התישה כוחותיו. אולי תלכי את, מנוחה? הוא מתמרד; אינו רוצה טובות!
– מוטב ניכנס אליו ביחד. אני אדפוק בדלת ואת תכנסי עם התה.
– צ’י, צ’י, צ’י; סוחנה! מכריזה מנוחה ופותחת את הדלת בטרם ניתנה לה הרשות להיכנס.
תמימי יושב בקצה המיטה ושקוע בתיקון המחברות. תמימי נבוך. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומתכסה במעיל.
– תודה! למה כל הטורח הזה? אני מסוגל לדאוג לעצמי, כבר הבראתי.
– ליל מנוחה, אדון תמימי, רפואה שלמה. ומנוחה ואמונה חוזרות להן אל חדרן. – ראית אותו? “כעוף שתול על פלגי מים”… אוי, מה אנוש כי תזכרנו… שבוע של קדחת והאדם מקבל פרצוף של פדחת… מתפלספת מנוחה ואמונה מחייכת נוגות.
*
יום ששי.
מנוחה גמרה עבודתה ופונה לעבר השוק היהודי. היא קונה שם אריג משובץ, שקוף. צבעו סגול דהה; מקפלת את ה“מציאה” שלה ומכוונת עצמה לבית הרבנית. היא פותחת את פשפש העץ. קירות החצר מסוידים בסיד חדש; האריחים שטופים, דרות־החצר מסימות את ההכנות לשבת; ריח מאכלים חריפים מגרה את אפה של מנוחה; היא פונה אל התופרת האילמת.
בכניסה לדירה פרוס שק נקי לניגוב רגלים.
– ברוכה הבאה, מקדמת האשה את מנוחה.
– ברוכות היושבות, עונה היא במבוכה, לא זמן לביקורים עתה; ערב שבת. סתם סרתי לרגע לפקוד אתכן.
– אדרבא ואדרבא, זכות גדולה היא לנו. כלום מי מבקר אותנו? מי לנו כאן? כנוכריות אנחנו כאן. מי יבין לשונן ומי ידע מינהגיהן; מאכלן והנהגות שלהן? אל אחטא בשפתי, כל ישראל חברים. התפזרנו לארבע רוחות השמים ועתה התקבצנו ואין אנו מכירים איש את רעהו. בבל, בבל! שבי נא, שבי. מה שמעת? הקרובה הגאולה? הרי מלמדקה את והנך יודעת שזוהי מלחמת גוג ומגוג.
הרבנית קומתה קטנה; פניה רכים ועדינים; שביס מעומלן ניבט מתחת למטפחת משי צהבהבה עם שושנים באריגתו. מתוך כיס הסינר מבצבצת ממחטה לבנה. – עד שיעמדו הקלויסטערס (הכנסיות) של “הגויים” אין משיח בא, ממשיכה הרבנית בביטחון ובאמונה. כתוב: הגויות תערמנה זו על גבי זו במבואות ירושלים; כל המתים יקומו לתחיה. אוי איזה פחד! היא מחוירה – “מי שיזכה יראה את משיח צדקנו”…. אני יושבת בעיר הזאת; אמרו לי, שגם טבריה עיר קדושה היא, אבל אין קדושתה כקדושת ירושלים. את ראית כבר את הכותל המערבי? את הר הזיתים, קבר רחל ומערת המכפלה?
– כן, עונה מנוחה, ראיתי; טיילתי בכל המקומות האלה עם חברי הכיתה ועם מורי.
– אשריך וטוב לך. אני מי יודע, אם אזכה להשתטח על קיברי הצדיקים. בני הצדיק, שאלהים יאריך את ימיו, הבטיחני לקחת אותי אחרי המלחמה לירושלים… לאחר שהיה קלה:
– טובל הוא בטומאה; חי בקבוצה ואוכל… אל אחטא בשפתי. וכי שומר הוא את השבת כהילכתה? אולי אני היא האשמה. חטאתי לשם ואינני יודעת במה. הוא נולד בטהרה, אלהים הוא היודע. התפקרו כולם ומעכבים את בואו של הגואל… לא שבת, לא יום טוב ואף את המצוה הראשונה והעיקרית: “פרו ורבו” אינם מקיימים. וכיצד, הגידי לי, יתקיים העולם? כלפי הם טובים. אין אני חסרה דבר; הם דואגים לגופי; יש לי כל טוב, אך נשמתי, נשמתי, מה יהיה עליה? כיצד אתיצב לפני כיסא כבודו? מה אומר ובמה אצטדק?… הציצה בשעון והפסיקה.
– הבאת עבודה לבתי? אקרא לה.
הבת האילמת שמחה שמחה אילמת לקראת האורחת. בת צחוק טובה ועליזה בעיניה השחורות; משערה השחור והמתולתל נודף ריח חפיפה טריה.
מנוחה מראה לה את האריג, ובתנועת־ידים היא מסבירה לה, שהיא רוצה חולצה לעצמה.
האילמת מגוללת את הבד, מקרבת אותו לאור החלון ופורצת בצחוק. היא משמיעה קול של קור: בר־בררר. בתנועות ידיה היא מראה תחילה עריכת מצות במערוך, ולאחר מכן היא משמיעה הברות קטועות סתומות ומונה באצבעותיה מספר השבועות עד לחג הפסח.
מנוחה תופסת כוונתה: ־ טוב, לאחר הפסח.
האם מתערבת ומזרזת את בתה לסיים ולערוך את השולחן. אך מנוחה עדיין משתהה. מהארון שבקיר מוצאת מפה לבנה מעומלנת ומגוהצת; זוג פמוטי נחושת מצוחצחים מועמדים בקצה השולחן; שתי חלות לבנות מקמח דגניה מונחות בקצהו השני של השולחן; מפית לבנה מרוקמת מגן־דוד מכסה את החלות. הרבנית מניחה על יד הפמוטים שני נרות חלב דקים.
– עדיין השעה מוקדמת, ואומרת מנוחה בקול לא בטוח; השמש עוד לא ירדה.
אין מוקדם ומאוחר לגבי מצוה, מוטב שהשבת תיכנס לחול. עדיין אין אני מדליקה את הנרות; כשמלך עומד לבוא לקריה – מתכוננים לקראתו בעוד מועד.
מנוחה נפרדת, על השולחן בחדרה פתק: ־ “נזדמנה לי הזדמנות לנסוע לכינרת. אם את רוצה בואי גם את. אחרת לשוב. אמונה”.
מנוחה סוקרת את החדר ומחליטה לשבות שבתה בפני עצמה. היא שופתת קומקום מים, מכניסה סדר באי הסדר שאמונה, בחפזונה, השאירה בחדר.
חדרו של תמימי קולות מעומעמים בוקעים מתוכו. – באו לבקרו, מהרהרת היא. כשירתחו המים אכניס לו כוס תה. אמונה השאירה על השולחן את גרגרי התה וחתיכות סוכר. לחולה נתכוונה. היא יוצאת אל הגג, דלת חדרו של תמימי פתוחה. על השרפרף, סמוך למטתו יושב המורה גולובוב. זה מקרוב בא לכאן מכפר סבא. חזותו אומרת כבוד; התאפקות קרה, השומרת על דיסטנס. הוא גבה קומה, בלוריתו שחורה ומסביב לעיניו השחורות נתקרשה בת צחוק טובה.
מנוחה ניגשת לפתח הדלת. גולובוב פוגש אותה בקידה אדיבה ומנומסת. קולו שקט, ערב. לבושו תמיד שבתי. צווארון חולצתו, רחב השוליים, מונח משני צדי האפודה בקפידה גנדרנית.
– אדם זה יודע שהוא יפה, מהרהרת מנוחה. הוא מסדר לבושו לפני המראה, לעשות רושם בהופעתו. הוא מאופק וסגור. הצחקה שלו מעלימה את רחשי־לבו. איש מסוגו של זה קשה להתקרב אליו, תוכו סגור ומסוגר.
– גברת רובין, אומר הוא בנימוס רב, שמא תימצא בגנזיך כוס חמין בשביל החולה? עדיין הוא זקוק להחלמה; אני מקוה, שאתן סועדות אותו בחוליו. הוא כל כך עזוב…
– אין הוא מקבל ברצון את כניסתנו לתוך תחומו, אומרת מנוחה, כשכוס התה בידה וחתיכת סוכר קשה בשניה.
באותה שעה עולה זאב על הגג. הוא מתפרץ בהמולה ובעסק רב אל תוך האוירה המנומנמת של הגג ודריו. בידו ענף יבש משיח השיטה ומקצהו המחודד משתלשל ויורד שרוך מרופט כעין שוט; חזותו עגלונית.
– אַי! את! איפה את? מהר, האספי ובואי. הקרון מחכה בחאן. באתי לקחת אותך, פיגירה. אַי לעזאזל, איזו צורה ואיזה פרצוף! הוא מנמיך את קולו הגרגרני. נועץ מבטו בפני מנוחה החיורים ובמבטה הכבוי, החולני. בואי, באמת בואי אלינו, מתחנן הוא. סיפרו לנו, שאת ירדת מאד. ובכלל מה יש לך לעשות בחור המעופש הזה?
מנוחה מהססת. היא נלחמת עם עצמה: לצאת לכפר ולהיפגש עם אנשים או להתבודד ולהתמסר לחיטוט ביוון הנפש.
– תראה, זאב, אינני יודעת להחליט. איך אשוב ביום הראשון לעבודה. גם זאת, איך אשאיר את תמימי לבדו? היום אין בקירבתו שום שכן, גם אמונה הלכה…
– אל “תבלבלי”, שטות, טיפשות! בואי וחסל! מה את? שומרת ראשו או אחות רחמניה? ואולי משהו? אַ?
– לא כלום, סתם לא יפה! אחריות.
– מהרי, מהרי, בלי תירוצים. אין אני רוצה לשוב עם ערב לכפר. אומרים שהפרדות ניצודות בסביבה.
– אחליף שמלה ואראה. מנוחה נכנסת לחדר. לובשת את שמלת הפלנל המשובצת.
– בלי הכנות יתרות. מכירים אותך, בין כה וכה לא יוסיפו לך בגדי פאר לא יופי ולא הדר. לעולם את אַ “שווארצע ציהנקע” (צועניה שחורה).
דלת חדרו של תמימי נשארת פתוחה. קולו של זאב מהדהד בחלל הגג. זאב נשען אל מזוזת הדלת, מציץ פנימה ומברך את תמימי. מנוחה מוכנה לדרך, נכנסת לחדר, אך עדיין היא מפקפקת.
– שלום מר גולובוב, שבת שלום מר תמימי, בא זאב ומושך אותי אל יממה לשבת, אל הכפר. היא מושיטה ידה לפרידת שלום. תמימי מחויר פניו לובשים מסכת סיד; ידו המושטת קרה. הוא נוגע בידה החמה של מנוחה בקצות אצבעותיו.
– לא טוב עשיתי, אומרת מנוחה כשהיא צועדת אחרי זאב בצעדים מהססים.
זאב משליך את השוט המדומה ומתחיל להתיר את הפרדות מעמוד התיכון של החאן.
משיצא הקורן מטיט היוון של החאן הבחינה בסולוביצ’יק. הוא מברך אותה בריפרוף עפעף. מנוחה זע מיתר בלבה. היא רוצה לשוב. אין היא משתלטת על רוחה הסוררת.
– עלו מלמדים, עלו והתרווחו במרכבת המלך. זאב מפשיל את שפתו העליונה וניהנה מחכמתו. הוא נשען על סרן האופן, קופץ ומתישב על לוח עץ המשמש לו דוכן. מנוחה דורכת על סרן האופן, נאחזת במוט המזדקר מבין הלוחות, אך עודנה מפקפקת.
זאב קופץ מדוכן העגלון שלו, חופן את מנוחה בתנופה חזקה אל תוך זרועותיו ומושיבה בתוך הקרון.
־ שמור עליה, זמיר, לבל תתפזרנה העצמות היבשות שלה מתוך השק הנקוב הזה; צחוק הנאה עצמית ממלא את האוויר הרווּי גללי סוסים.
מנוחה מביטה בסולוביצ’יק בעינים מושפלות. הוא לבוש חולצת תכלת; צווארון רחב מגלה את צווארו וחלק מחזהו; מכיס המעיל מבצבצת מצחיה של כובע. נעליו השחורות מצוחצחות וגם מכנסי החקי נקיים, אך לא מגוהצים.
– בגדי שבת! מאין הוא בא? וכיצד הזדמננו כאן בשעה זו? מחטטת מנוחה בתוך תוכה… הוא מסתכל בה במבט כחלחל־ירקרק.
מנוחה מנסה להניס את עיניה ממבטו הסוקר. היא מפנה עצמה לצד הכנרת ושוקעת בהתבוננות בה.
הפרדות צועדות מתונות ובישוב הדעת. הרגלים בוססות בתוך טיט הדרך ומושכות את הקרון ואת היושבים בו בכניעה. הזנב הארוך, בצליפותיו מבריח את הזבובים הטרדנים.
ניכנסים לרחובה של המושבה כינרת. מצד מערב שתולים בינות לעצי־הדר ודקלי־נוי, בתי בזלת שחורה. בתים קטנים עלובים ומשועממים אל מול פני הכינרת למטה. הרווחים שביניהם מדודים ותואמים. אין שורת הבתים ארוכה. שלות השקט בחזית הבית. אין יוצא ואין נכנס; רק מתוך החצר שמאחורי הבית נשמע קולו של איכר, המרסן את בהמתו; קירקור תרנגולות וקול אשה קוראת לילדה.
עם הבית האחרון של המושבה פונים ועולים על גבעה מודרגת, הדרך עוברת בין סלעים, גרופיות של סידראות ושיחים קוצניים; העלייה איטית ומפותלת. שוב מנוחה מצלמת בעיניה “הפנימיות” את מראה ההוד שמלמטה; הים רגוע וגווניו מקסימים; יד מי היא שיוצרת את חילופי־הצבעים בפניו הרדומים? והנה גם הסרט המבהיק מתפתל פיתולי־נחש בחיק השטיח הירוק; בנין “המוטור” מזדקר מתוכם. הנזיר נפתלי שם. הרבריום עשיר עמו שם; פרידה תוליכני שוב אל משכנו. הוא חביב כל כך וטהור כילד ממש. יש ללמוד מפיו את צמחית הארץ.
משנתעוררה מהירהוריה ראתה לפניה את כיכר הירדן. ומעבר לירדן מבצבצים ועולים בתי־דגניה. והנה גם תחנת הרכבת צמח. משטח ירוק וריקן. – “ויבחר לו לוט את כיכר הירדן, כי כולה משקה” לוחשת מנוחה ומצביעה על העמק הטובל במים ובירק.
– לא כאן, מתקן לה סולוביצ’יק. זה היה במקום אחר; בסדום. ודאי שמעת על סדום ועמורה?
מנוחה נועצת בו מבט רושף. שפתיה נעות וקולה לא ישמע. קירבתו מטרידה אותה. אין היא חופשית, נוכחותו מכבידה עליה.
הפרידות נמאסה עליהן הצעידה בתלם הסלול והרי הן פורשות להן למשעול משלהן. שכן משעול זה זרוע משני עבריו שיבולת שועל טעימה משיבת־נפש. הקרון נענה להן ועלה בבת אחת על גוש גבנוני של אדמה קרושה. הקרון ניסוט בחוזקה היסט לא צפוי ואף מנוחה ניסוטה עם ארגזה אל קצה הקרון, ושמטה ממנו מבוהלת אל תוך ערמת שקים מקומחים.
– מה, חולה אתה לאחוז בה? גוער זאב בסולוביצ’יק, הזהר הזהרתיך, שעצמותיה נאחזות בקושי בשק הכחוש הזה. אותן “נבלות” יפהפיות שלי, פקעה סבלנותכן? צוחק זאב את צחוקו הלבבי מתוך חזהו הרחב. הוא חופן את המושכות, מאגדן לצניפה ומצליף בהן על גבן של הפרדות. והסדר חזר לתיקנו.
מנוחה מנערת את הקמח משמלת הפלנל שלה ומתקרבת אל סולם הקרון. סולובייצ’יק חיוכו סקרני. הוא עוקב אחרי תנועותיה נהנה ממבוכתה. שוב נתקלות עיניה השחורות בעיניו הכחולות־ירקרקות. היא מאחיזה מבטה בבלוריתו, צווארונו ולבסוף בנעליו המצוחצחות. אין היא יכולה להביט בעיניו; היא נבוכה ומבוכתה מדכאה אותה.
– מלמדים, מה לכם שותקים? מדוע לא תשירו משהו? אוי מלמדים, מלמדים!
תוכחתו של זאב מוציאה את מנוחה משתיקתה: הזמיר אין בשירתו כדי להשביע רעבונו.
־ רעבה את ואני אכלתי בחאן את לחמי שהבאתי עימי מהבית. “הקרסביצות” (יפפיות) שלי, אף הן רעבות, מהן תראי ותזדייני בסבלנות. ואתה “טליגנט” שלי, במה אתה עסוק שם? כלום אינך יכול לשעשע את הדאמה שלך? נדמה לי שבקי אתה בנקודות השחורות, מדוע איפוא לא תצטרף אל חבר הבטלנים שלה? כלום “בטראק” אתה? ידיך לא נוצרו לגרוף זבל באורוותו של הגר. – מה לך מקשקש כל היום, פרזיט שכמוך? “קולאק” אחד! ידעתי דרכי, עונה סולובייצ’יק ספק מתלוצץ ספק מקנטר. – היכן נשתהית היום? בדגניה? מה החלטות חשובות החלטתם שם, פוּלה צעירניק (פועל־צעיר) שכמותך? (משחק מילים: פועל־פוּלה־עצל).
– החלטנו על עבודה עברית בכל מושבות הארץ ועל ממשלת פועלים במדינה שתקום אחרי המלחמה.
– ח־ח־ח אשיינע מלוּכה (מלוכה נאה) תהיה זאת, כשאתה והדומים לך ימשלו בנו.
בתוך כך עלה הקרון לראש הגבעה. הפרדות נושפות נשיפה יגעה; הרגלים נרפות וכבדות. הזנבות אף הם צליפתם רפויה. הראשים מושפלים ותנועתם בקצב תנודות הגוף.
– תפררו, תפררו! פוקד זאב, מושך אליו את המושכות ועוצר ב“יפהפיות” שלו. לעזאזל! שם בקצה האופק הצפוני־מערבי אני רואה צללים. כצללי פרידות. הפרידות שלי בסכנה. הגייסות, ימח־שמם. אורבים בדרכים לפרידות של האיכרים ומחרימים אותם לאנגריה, לסוכרא… רדו מהר מהקרון! עיני זאב מלבינות מפחד. הוא נחפז ומטה את הקרון מהדרך. סולובייצ’יק עוזר בהתרת הבהמות. ולקרון מצאו מחסה בתוך סידרא ענפה. ואילו את הפרידות הם מורידים לצלע הגבעה, ושם קושר זאב את המושכות לגזע מבוקע של אלון.
הפרדות מביטות במלוכסן זו בפני זו כאומרות: נתגשם החלום וצוארנו פטור מעול. כל הארץ הירוקה לפנינו, עולם שכולו טוב. צניפה עזה ועטישה קולנית ממלאות את חלל האויר.
– בלומנה פיכן, מנוולות! מלשינות שכמותכן! אוכלי קורצא! רוצות אתן להמיר בעליכן בתורכי שורץ כינים? בחלה נפשך בארמון המלכים שלכן ואתן באות להסתופף באוהולי קידר? ש־ש־ש! מאים זאב באצבעו אל מול בהמותיו ותוקע לפיהן הזב ריר צמיג, אלומת תילתן שתלש בין הסלעים.
– אתם שבו לכם פה! פונה הוא אל מנוחה ואל סולובייצ’יק פה, לא עם החמור ולא עם הפרידות אלא כאן בסתר הסלעים, והעיקר אל תשמיעו לא קול ולא הברה, ואני אצא לארוב בדרך אחר התנועה החשודה.
מנוחה וסולבייצ’יק יורדים מהגבעה הניראית לעין ומוצאים מחסה לעצמם בין סלעים שחורים שקועים בעשב גבוה. הוא ישוב ממולה; מתבונן בה ושותק. בת־צחוק מרחפת סביב זויות פיו, חולפת ומתרכזת בלהבה הירוקה שבאישוני עיניו. אך הנה הוא שולח ידו בצמתה השחורה והעבותה, היורדת על כתפה ועל חזה, מושך בשורשה ומצטחק:
– חשבתי, שהדבקת אותה, אינה נתלשת?!
– אל תמשוך מדי, גם את הראש תתלוש, משיבה מנוחה ועיניה גחלים.
– כל כך רפוי הוא ראשך? ואני סבור הייתי שיש לך משהו בקודקוד הזה, והוא עומס לא רק צמה כבדה. יש אומרים שדעתך כבדה!…
היא נועצת בו מבט מרוכז, תמה: ־ התעניינת? דומה אני, שמאז פגישתנו ביממה על “הקריץ” לא ראיתיך. שיירת לי מזכרת ועדיין היא שמורה עמי: “איסטניסית”, מנוחה מסימת בצחוק קולני הגורר אחריו גם את סולובייצ’יק, אך צחוקו מאופק.
– כלום השתגעתם? מה אתם צוהלים כסוסים?
זאב חזר בזחילה, מציץ בזוג הצוחק וגוער בהם בטון האבהי שלו; ־ “זאגט אַ קפיטל תהילים” לעזאזל.
– אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, אומר סולובייצ’יק, תופס את מנוחה בכתפיה ודוחף אותה אל סלע. – סלע! סלע! סלע! שוב פורץ צחוק רווי הנאה וחמדה.
– אל תרעישו עולמות; אינכם יכולים להתעלס בשקט? זאב חוזר ומוכיח אותם ומסתלק לו בזחילה אל מארבו.
סולובייצ’יק מתקרב בזחילה אל מנוחה ומתחיל לשחק בכפתורי הזכוכית שבחזה שמלתה.
– מה אלה? גולות? בואי נשחק בגולות!… הקטיפה מסביב לצווארך הולמת אותך. את שחורה, שחומה ואדום מתאים לשחור. הגידי נא לי, מי זה שמדליק את הפנסים הללו…שם… באישוני עיניך? כל הדרך להטו כגחלים, ככוכבים, מה רושף אצלך שם בליבך? אַ?
אצבעותיו כונסות את הכפתורים בחופנו ומשפשף אותם זה בזה.
מתגלה ראשו של זאב מבין הסלעים.
– נו, היכן פרק התהלים? מלמדים? חולים אתם להתפלל על פרידותי החמודות.
– רואה אני, זאב, שתורתו של משה חייקין בעיירנו לא נשתכחה; למדת משהו, זהו מה שקוראים “גירסא דינקותא”; רק בימים אלה גרסתי שיני ב“גירסה” חדשה זאת, צוחקת מנוחה.
– משה חייקין? למדתי ממנו לאפות קרענדעלים (לחמניות מתוקות).
־ בינתים הסחת דעתך מן התורכים ומהיפהפיות שלך, צוחקת מנוחה צחוק מצטלצל.
סולובייצ’יק שם כף ידו על פיה, מקרב אותה אליו ולוחש לה: שיתקי! שתקי! הפרידות!
– חדל ממנה, צועק זאב. לחיצה קלה ואתה ממעך אותה. בוא ונראה לאן נעלמו השדים.
– את צל הסידראות אתה רואה כתורכים אומר סולבייצ’יק אחרי בילוש מדוקדק.
הפרידות נרתמות. בלא חמדה הן נפרדות מהמנוחה הלא צפויה ומהארוחה הדשנה.
זאב טופח על צווארן בחיבה: – טובות שלי, חמודות שלי, בואנה ונרד ימתה אל הבית ואל האבוס.
– תן להן מלא הסאה שיבולת שועל, משיאה מנוחה עצה לזאב.
במורד הגבעה ניכנס לתחום המושבה. על משטח הגורן לא נשתיירו אלא ספיח וסחיש, מי מדמנה וטיט.
– אוי גורן, גורני! אנה פנה זיוך? ותפארת עלומיך לאן גזה? לילותיך של שירה ושימחה היו; של מיזמוז וחיזור; לילות לאהבה ולהתאהבות. אי לך גורני במערומיך; כמאמר איוב: “ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה”.
– נו, מלמדקה, גמרת? רדו בבקשה שניכם מהקרון, תגיעו ברגל. קשה לקרון להידרדר בכביש הרעוע הזה.
־ גם זה כביש! לשם מה פיזרתם על גבו את הריבועים השחורים האלה? מוטב היה להשאיר כאן דרך לא סלולה.
– יום יבוא ואנו נסלול כאן כביש לתפארת.
– כשיבוא המשיח? סולבייצ’יק מוציא את הקסקט המקומט מכיס אפודתו, מנפנף בו לאות פרידה ונעלם בתוך החצר.
– אוי אורחת! ראו מי באה אלינו. בני־הבית מחבקים את מנוחה ומנשקים אותה. אסתר סוקרת אותה מכף רגל ועד ראש.
– מה קרה לך? זו הקדחת אכלה אותך או משהו אחר? הגיע לאוזננו משהו, טפשה, התעודדי. הסירי יגון. הכל עובר, חי נפשי.
– חדלי לך, אסתר לא קרה כלום; פשוט עיפתי, אני מצפה לחופש של פסח.
אותה שעה עבר אלחנן ליד הבית. הוא כפוף במתניו.
– שוב התקפת אישיאס? והמעינות החמים לא הועילו? שואלת מנוחה.
תמימי אין לו עתה שכנים לחדר, בוא, תתגורר עמו ותרחץ בחמי טבריה.
השכנים מתכנסים ובאים.
– או אורחת! את מורה? נו, כיצד המלמדות? קלה יותר מתליש עדשים, צוחקים האיכרים צחוק בריא.
מנוחה, שעיפה מן הדרך יוצאת למרפסת. גדעון הקטן מושך אותה בשרוול:
– בואי ונראה אם נמצא שם הסייח הלבן.
השמש עודנה בשיפולי ההר, אומרת מנוחה לנפשה, ועדיין שהות בידי לטייל עם הילד ולחפש את “הסייח הלבן” שלו.
– הביטי, מנוחה, אני רואה אותו שם מאחורי השיח ההוא, את רואה? נדמה לי שהוא מנפנף בזנבו הלבן. בואי נצוד אותו; בואי מנוחה.
הוא מטפס במורד ההר, נאחז בשיחים ומתעכב על יד סלע בודד.
– גידלי, לא נוכל לצוד אותו; הוא אוהב חופש; רגליו קלות כאילה, ירגיש בנו, מיד יברח.
– אני רוצה לראות אותו מרחוק. רק קצת.
– אולי הוא שם? נדמה לי שהוא שם, באופק, אתה רואה לבן כזה? יש לו זנב, כאילו מישהו רוכב עליו, אך הנה נעלם. – אל תשקרי, מנוחה, זה היה ענן. אני אגדל ואהיה גיבור, ראי את שרירי, אני חזק.
גדעון לבוש חולצה לבנה ומכנסים כחולים לכבוד שבת. הוא מתיצב על יד הסלע, מאמץ את שרירי ידיו וקופץ אגרופו.
– אני אהיה גדול ככה, אני אצוד את הסייח, אקפוץ עליו ואטוס רחוק רחוק לשם, אל ההר של משה.
– כבר ערב, נשוב! ננסה בפעם אחרת, אולי נצליח לראותו.
– אני בעצמי אמצא אותו, אומר גדעון בהחלטיות.
מנוחה וגדעון הקטן יורדים במורדות ההר. הוא נרגז ומאוכזב, מנוחה מנסה לפיסו; אך לשוא.
מתחשק לה לחבק את גדעון, אך הוא משתמט ממנה.
– עזבי! אינני ילדה! אני גיבור כמו, כמו משה…
– הנה הזוג חוזר! ח־ח־ח, צוחקים הנאספים על המרפסת. נוּ מה, ראיתם את הסייח? שואלת אסתר.
אותה שעה חוזר זאב מ“הקריץ”; עודנו ברחוב הוא מכריז:
– אי, מנקה! “שוורצע ציהאנקע” קיבלת טלגרמה! מתקרב ומוסר למנוחה פתק קטן בצורת ריבוע זעיר. היא מבחינה בו כתב־ידו של תמימי. שורותיו קצובות ואותיותיו עגולות ומאירות עינים; הוא פונה אליה פניה סתמית, הססנית. “היה כאן נשר, הוא דורש שתחזרי לשעה הראשונה ביום הראשון”. ת.
– ח־ח־ח צוחק זאב צחוקו המדבק; מתגעגע הבחור; עוד לא הספקת לצאת מהבית וכבר הוא רץ אל החאן לשגר לך פתקה.
הפתקה עוברת מיד ליד; אסתר מזעיפה פניה; אל תשובי, שבי עימנו ימים אחדים, תנוחי, תתאוששי ואחר תשובי לעבודה.
– התורה לא זאב – היא לא תברח" אומר אייזיק, גלי לנו סודך, מנוחה מי הוא זה? מה בינך לבינו? אל תתבישי, ידענו כמו אלה. ראו, היא מסמיקה! ח־ח־ח.
– חדלו לכם מפירושי רש"י, מה אתם מחטטים? מצאו להם ענין לענות בו, עשיתי שגיאה. לא הייתי צריכה להתפתות ולצאת לדרך, כי איך אחזור לעבודה? המנהל צודק… אין לזלזל בעבודה. וכותב הפתקה שכן הוא וזה הכל.
מנוחה באה לחדר שמשמאל, כאן התגוררה דינה ועם סבא. כאב צורב את לבה; כאן סבא הוציא נשמתו. עדיין כאבה טרי; הוא פורץ קילוחים קילוחים מבעד לקרום שלא הגליד כל צרכו.
אוי מנוחה, מנוחה! טמני ראשך בחול כאותה בת־יענה. לא תוכלי להחזיר את האבדה. חלומותיך על חיים בצותא עם סבא משתעמדי ברשות עצמך, התנפצו. הוא לא זכה לראותך אוכלת פירותיה של “האימניה” (אחוזה) שקנה לך.
היא משתטחת על ספת החדר. הריקנות משכבר הימים חוזרת וממלאה אותה. היא מנסה להשיא מחשבתה לעניין אחר; לשגות בחלומות עתידה לאחר המלחמה.
– מחר עליך לשוב ברגל לטבריה, מחליטה היא בפני עצמה בטרם תשקע בשינה עמוקה.
פרק שלושה־עשר: הג’ינג’ית 🔗
אין מנוחה מתפתית להפצרות ידידיה להישאר ימים מספר בכפר. היא השכימה ומתחמקת בדרך החצר המרופשת. האדמה רטובה ומנוחה פוסעת בה בזהירות ומכאן היא יוצאת לשביל הכבוש שמאחורי האורוות והרפתות.
רוחה עכורה עליה, מועקתה לא נתפוגגה עם זריחת השמש גם לא על ידי מנוחת הלילה וחלומותיו הטובים. שטח הגורן טובל כולו במים. אין לה אלא לחלוץ נעליה ולעבור את השלוליות ברגלים יחפות. היא עוברת את השלוליות הקרות ומגיעה אל הדרך הקרושה.
משיצאה לדרך הכבושה היא מתיישבת על אבן; מנגבת רגליה בגרביה ונועלת נעליה ברגל יחפה; ואת הגרבים המלוכלכים היא זורקת אל בין השיחים. מעתה צעדיה מאוששים: רוחה מבודחת עליה והיא מפזמת לעצמה מנגינה מעודדת. פזמונים רוסיים גחים ממעמקים. קולה מתרונן בדממת הבוקר והיא שוכחת את הבדידות.
בסמוך לסידרה אחת היא רואה את “הניה האדומה” יושבת על גבי בזלת. היא מקבילה פניה במאור פנים.
– מרחוק ראיתיך, בת־חייל את! ח־ח־ח, איך התפטרת מגרביך! כלום גרש אותך מביתו האיכר המתרברב, שיצאת בהשכמה וברגל? וזה גס הרוח, זאב שלך, כלום לא יכול היה לרתום פרדה בקרון?
– אין הוא גס; בחור טוב הוא; טוב מאד, לב זהב לו; הוא לא רצה שאשוב לטבריה, ולכן יצאתי בהחבא; עלי לשוב לעבודה.
– ככה; טוב לב את אומרת; הוא מעליב אותי בכינוייו אותי: – “פרי־גורן” “הניה האדומה”. הוא קרוב משפחה שלך. אני יודעת שאין הוא מחזר שלך. מסכן, רודף הוא אחרי זהובת הצמה הצנומה, כזאת דוקא שדרושה לו למשקו.
מנוחה שותקת. היא סוקרת את הניה מהצד. לבה מנחש לה המשך. היא מכירה את הניה מנוה־שלום. היתה רגילה לעבור על דירתם. חצר קטנה בגבול בין נוה־צדק ונוה־שלום, חבויה בצל שיחי קיקיון. ילדים רבים היו מתרוצצים בחצר; אבי המשפחה, נפח, מקיש היה בפטישו על הסדן כל שעות היום ועד לשעת הלילה הגדולות. היה עליו לכלכל משפחה גדולה. עם הגירוש התגלגלו גם הם ובאו אל ימה.
מנוחה שמעה בביתו של אברמוב על המקרה שקרה להניה. הלצות, לעג וזילזול נשפכו על עלובה זו.
– משיצאת מדלת אמותיך הרי את רואה עולם ומלואו, מהרהרת מנוחה בפני עצמה, אפיזודת־חיים מעניינת לפני. לא פעם סחתי בפני אמונה תיאוריות על לידה לא חוקית ועל גידול ילדים לא חוקיים.
הניה מסירה את המטפחת מעל ראשה; תלתלי נחושת קלל מתבדרים ועוטרים את גולגולתה. אותה שעה מתפרצת אלומת אש מבין קרעי העבים הצחורות. ומתנפצת בתוך שערותיה האדומות של הניה.
מנוחה מוקסמת אל מול הפלא שנגלה לה. היא לוחשת בפני עצמה: ־ “הסנה בוער באש ואיננו אוכל”. אכן “הניה האדומה” היא.
הניה מרגישה במבטה, הנרעש של מנוחה; היא פושקת אצבעות ידה הימנית וסורקת את תלתליה.
– פרועות אַ? מה לך מתבוננת כל כך בגועל הזה שלי? אדומה… “פרה אדומה”, אַ?
– הניחי, הניה; חדלי מלהקניט עצמך: הלא זה היופי עצמו! מימי לא ראיתי כהוד הזה! בעיני שלי הרי זה כתר מלכות. אני משווה לנגד עיני את תלתלי אבשלום, ודאי היו כתלתליך שלך.
– רצית לומר, שגם סופי יהיה כסופו של אותו מורד באביו. את לועגת לי ככל האחרים.
– חדלי לך, הניה, נשבעתי לך בכל הקדוש לי שאמת דיברתי. שער כזה, יופי משופע כזה, כלום אין זו מתנת אלהים?
– עלי להודות לאלהים גם על מתנת הצ’מודנצ’יק (מזוודונת) הזה?
הניה טופחת בבטנה טפיחה קלה. “בפרי הגורן” הלזה? שוב אין זה סודי, הכל מדברים בי ודנים אותי לכף חובה. ואני מצפצפת, השומעת את, אני מצפצפת על הדעות הקדומות! אני אגדל אותה, את בתי זאת ככל אם, ואהיה אם מאושרת, ככל אשה שקיבלה היתר מהרב בחופה וקידושין.
השתים זזו ממקומן; הניה מתלווה אל מנוחה. צעדן שקול ומדוד. שטף השיחה פעמים שיעצור בהן. הניה היא שמדברת, ואילו מנוחה קשובה. הניה פולטת כל שהצטבר בנפשה; עלבונות, צער, חוסר בית, נחיתות וחוסר ביטחון בקיומה בעת צרה.
– אני שרויה בנדוי; אבי החרים אותי; הוא קרע קריעה ונשבע שלא יתן לי לדרוך על סף ביתו עם “הממזר”…
את המלה “ממזר” היא מתיזה במרירות. עיניה, מבריקות באש חומה אדומה, משתנות חליפות לשחור ולברוד. גדולות העינים, גדולות מכדי הפנים הכחושים; אפה דק בשורשו הולך וסולד סלידה כלשהי בקצהו והנמשים החומים התקבצו למושבה צפופה בקצהו הסולד ומזדקר קמעה כלפי מעלה.
האף הסולד והמנומש הזה; אלו הידים הקטנות וגופה העמוס “צמודנציק” – כל אלה מעוררים במנוחה רגשות מעורבים, ספק סלידה ספק רחמים. ועל הכל השתוממות. היא שואלת את עצמה; היוכל היצור הזה לעמוד בנסיון הקשה הזה עד הסוף?
– אמי בוכה, ממשיכה הניה, היא נמצאת בין הפטיש והסדן. אַ! והרי את יודעת, שאבי מכה בפטיש על הסדן, מצחיק, לא כן? מסכנה אמי; אינה רוצה להכאיב לאבי ואינה יכולה לכלוא את רחמי־האם שלה כלפי בתה שנכשלה… רואה אני בך, שכולך סקרנות, אבל מדוע את שותקת? מסלידה? מבחילה? – אל תחשדי בי, הניה. אין אני יודעת דבר. אינני חוקרת משום שאינני רוצה לבחוש בקדירת זרים; אני מתפעלת מגבורתך; התעצרי כח לעמוד לבדך במערכה עד הסוף?
אך הניה אינה שומעת את דברי מנוחה, היא צריכה לשפוך את שמעיק עליה:
– היה זה בליל ירח על הגורן.
מנוחה נבוכה; היא חוששת שהתערטלות זאת של הניה סופה שתתנקם בה.
– נבל! מוסיפה הניה לפלוט מרי רוחה. הוא נבהל, התרוצץ כעכבר מסומם. הציע לי שישים נאפוליאונים, כדי שאסע לבית־החולים הגרמני ואעשה מעשה מגונה ביצור התמים והטהור שלי, לקפח את חייו על ידי הפלה מלאכותית. ירקתי בפניו ושיחררתי אותו מכל אחריות… התינוקת שלי היא, אמרתי, ועל ברכי אמה תגדל ובזרועותיה! אב? לעזאזל אב כזה! השכיב את אשתו וילדיו ויצא אלי לגורן, צדיק תמים שכזה! קידש על היין ובא לשכב אתי. תורו היה לשמור על תבואת המושבה…
מנוחה תהויה ונבוכה. איך אפשר לו לאדם להתערטל במידה כזאת נגד השמש ובפני אדם זר שבמקרה נקרה לו על דרכו? וכדי לצאת ממבוכתה פתחה בבת־ראש;
– נדמה לי שגמרת את בית־הספר לבנות. ראיתיך שם. במה את עוסקת עכשיו? למדת מלאכה כלשהי? סלחי לי, אין זו סקרנות סתם. פשוט אני רוצה להבין, כיצד תעמדי ברשות עצמך?
– את לימודי גמרתי בטרם נפתח הסמינר למורות. צריכה הייתי לעזור להורי, ולכן למדתי תפירה. ידיעותי קלושות מאוד. כאן בכינרת אין מקום לשתי תופרות. אחותך דינה תופרת בבתי האיכרות. אך אני לא נשאר לי אלא להיות משרתת אצל איכרה חולה אחרי לידה קשה. אני מטפלת באם; בתינוק ובשני ילדים אחרים; מבשלת, מנקה את הבית ואת הלול. בין עבודה לעבודה אני יושבת אל מכונת התפירה ומתקנת את הסמרטוטים הבלויים שלה. בשכר עבודת־הפרך שלי אני מקבלת מזון קלוקל ומיטה רעועה. גם בישליקים אחדים ה יא מעניקה לי בסוף כל שבוע. אני מוסרת אותם לאמי. היא טומנת אותן ליום ש“ידרש”, המסכנה! ולואי ותמשך העבודה הזאת עד בוא האנגלים, מסימת הניה.
– למה לך האנגלים?
– הורי חוזרים לפתח־תקוה, ממשיכה הניה, אבי מבקש לו מפלט מהחרפה שהעטיתי עליו. כסבור הוא, ששם יהיו קרובים יותר לקץ הפלאות. צר לי על אמא; מסכנה היא, מנת סבל קשה נכונה לה. ידיה כפותות ולא תוכל לעזור לי בשעת הדחק. את מבינה? עלי ללדת דוקא שם, בקירבת מקום לאמא… בשעות של כאב וצער גם העולה לגרדום משווע אל אמו. ח־ח־ח, מסיימת הניה בצחוק פרוע ומר את וידויה.
בתוך כך הגיעו למרומי הפיסגה והמושבה לרגליהן.
– נזדרז ונחיש צעדינו, אומרת מנוחה. הגשם תלוי ועומד שם מאחורי הנאדות האפורים ההם.
– לכי התקדמי לך את; את אינך כבולה, אפילו גרביך זרקת מעליך ומה עוד יכביד עליך? ח! ואני הלא עמוסה אני כמו חבית מלאה. ובסלי צידה לכל השבוע, שאמא הגניבה לי.
– לא אעזבך ואתך אלך, אין אני מסוכר; לא אתמוסס בגשם
את יודעת? את אש התשוקה על הגורן הדלקתן אתן הסמינריסטיות. אני בודדה הייתי ללא חברה. וכי מי יבוא להתחבר אל ג’ינג’ית כמוני… באחד הלילות ישנה הייתי על ערמת שעורה… והוא, השומר עם הרובה, מצא אותי… לבדי הייתי… הוא לא אנס אותי. לא אשקר. את מבינה? לילה… ירח… שימות לו נבזה זה! לכל חור הוא שולח את עיניו הנבובות ותוקע את אפו הקר… שלח קרנים לבנות… כאלה מכשפות… נוּ, וכי אינני בשר ודם? ושם על הערמות האחרות צחוק, שירה, בחורים ובחורות… את מבינה? זה מגרה, מעורר ומדליק את הדם… וכך נפגשנו פעם ועוד פעם וחוזר חלילה… וכך נמשך הדבר עד שבאו לילות אפלים… סתם, לילות רגילים. חדלתי לרוץ אל הגורן. כאשר התברר לי סופו של המשחק, גיליתי לו… הלכתי אליו אל האורווה. נפל לפני על ברכיו בתוך הזבל, והתחנן, שלא אגלה לאיש את קשרו אלי… והנה הגענו.
– שלום הניה. אני מאחלת לך כוחות נפשיים להתגבר על כל המכשולים ואותי אל נא תזכרי לרעה…
– וכי מה חטאת לי? מה רעה עשית לי?
– הקשתי לווידוייך…
הניה מתעכבת קמעה. ועד מהרה היא מצליפה מבט משולהב רווי זעם, על מנוחה.
– את חושבת, שאת טובה ממני! ירדתי לסוף עקיצתך! גם את לא תצאי נקיה מן הזוהמה שהיטלתי בך. את מרירתי שפכתי…כי.. מר לי, מר!
מנוחה מבקשת לה מלה שתשתק את הכאב והעלבון.
– הניה, אין מלים בפי לבטא את רחשי־לבי כלפיך, אני מרגישה יפה את חוסר האונים שלך בימים אלה. אילו הסכמת ייתכן שהייתי יכולה להקל לך במשהו.
– לכי, לכי לשלום. אינני מבקשת ממך דבר. ודבר אין לי אליך. לא נתרתחתי אלא, מפני שאני מתקרבת והולכת אל “נותני לחמי הנדיבים”. קשים לי רחמיהם מגערותיו של אבי ומדמעותיה של אמי. מה! את חושבת שעלי להתאבד? לא! לא אתאבד. אתגבר ואשא את “הצ’מודנציק” בהכרת כבוד של אם.
היא מוציאה מסלה מטפחת ראש; עוטפת בה את רעמתה הלוהטת, קושרת כנפות המטפחת מסביב לצווארה, כונסת אל תוכה בקפדנות את התלתלים המתמרדים ומזדקרים כלפי חוץ.
– מוטב שלא יראו את השלהבת האדומה שלי. תודה על שלא מאסת בחברתי. הכל נדים לי ומתרחקים ממני כמנוגעת צרעת.
– נדמה לי, הניה, שחשדנית את יתר על המידה. הרי את נושאת את האימהות בכבוד ובהכרה ואין לך להתביש. לא ירחק היום ואת תשובי לנוה־שלום, אל ביתך ותסללי לך דרך־חיים משלך.
הניה נכנסת אל הבית השלישי ברחוב האיכרים ומנוחה פונה אל “האַבז’ורקה” אל אמונה ודינה אחותה.
מרחוק מסתמנות שלש דמויות.
אמונה, דינה ורוזה מופתעות מהופעתה הבלתי צפויה של מנוחה.
– משוגעת שכזאת! מאין הופעת? ערומה! ובלי גרבים! אחרי הקדחת?! נזעמת ומשתוממת דינה.
– אל תשאלנה ואל תחקורנה במופלא מכן, מן השמים נפלתי. נלקחתי לשם, אך לא רציתי להשאר שם; התגעגעתי אליכן ואל טבריה עירי. בעטתי ברגלי והבקעתי לי דרך בין העבים. בתוך כך נשרו הגרבים מרגלי והרי אני לפניכן. בשעת הטיסה נפלתי לתוך סבך סירפדים והמה פצעוני וצרבוני בלא רחמים.
מנוחה חולצת את נעליה, מנערת מתוכן את צרורות העפר ושפה באצבעות את הצריבות בשוקיה. דינה רגוזה, ואילו החברות דעתן בדוחה עליהן.
– היא כל כך מצחיקה. בחורה חמודה שכזאת; לעולם עליזה, מתפעלת כדרכה רוזה הרומנטית.
– מה שלום רגלך, רוזה? גרמת לנו אז ליל הילולים. שובי לבקרנו. הנוף נפלא כשהיה, צוחקת מנוחה.
אתן רואות שם את העננים האפורים? הם רודפים אחרי משעת צאתי מהמושבה ואם לא אחיש צעדי יזריפו עלינו זירזוף כזה, שלא רק הגרבים יישמטו מרגלי, גם שמלתי שעלי, על כפתורי הזכוכית שלה, אשיל מעלי ואז אהיה “עריה – בושת”.
– מה את טוחנת, מנוחה, מנין לך לשון לימודים כזאת? מתוך המילון שעל הדלת?
– או – או! זוכרת אני גם זוכרת את החדר הנהדר שלכן; איזה יופי! פרחים למכביר… והתבשיל ההוא! מה זה היה, בחורות?
– גם את עקיצות הפרעושים את זוכרת. רוזה?
– אל תכני אותם בשם לא יפה כל כך; פוי! אינני יכולה להעלות עלבון כזה על שפתי, מעווה רוזה את פיה.
– ח־ח־ח! ומה שם נקרא להם, לפרעושים, לפשפשים? לפרזיטים הללו? מתפלשים בעפר ריצפתנו ומוצצים את דמנו.
– נוּ, נוּ, קיראו להם לפחות: “רמשים”! זה משהו יותר קולטורי, יותר אנושי, הומני, מבינות אתן?
צחוק אדיר מרעיד את אויר החוף ומתדרדר על פני ההרדוף וחלוקי הים.
– בואי, אמונתי, נשוב “הביתה”. “טוב להתארח, אך בבית טוב יותר” אומר הגוי.
– “בית”! גם זה בית, זורקת דינה.
– בית־קורה! וכי אין לנו תקרה ועפר תחת רגלינו? וכלום אין לנו בערפנו פרעושים נמים. פרשים אבירים ממש?
– הם חמודים באמת, כשהם מקפצים על רגליהם האחוריות הארוכות; קפיץ קפיץ ונשיקה חמה, לוהטת עד דם התמצית. ועדיין מוקדם להתנבא, מי יפקדנו בקיץ המתקרב ובא עלינו לטובה.
– שמח אצלכם, בנות! תמיד אתן צוחקות, מתחכמות ומשתעשעות, מתמוגגת רוזה.
– אם לא נשתעשע – נשתגע; אחת שתים שלש וחבל על הראש. זהובה, רוזוניו שלי, צריך להערים על החיים. מסיימת אמונה ותופסת את מנוחה תחת זרועה.
– ותשאנה מנוחה ואמונה את רגליהן ותלכנה טברייתה. התבואי איתנו, דינה?
– בשבוע הבא אבוא לטבריה משאגמור את העבודה בקבוצה.
דינה עובדת אצל האכרות ולנה פעם אצל סוניה ופעם בקבוצה. משנגמרת העבודה היא באה לטבריה, אל מנוחה. היא מכניסה סדר בחדר; מתקנת כל שדרוש תיקון ובעיקר משגיחה על אחותה “פזורת־הנפש”. מפי אמונה דינה מקבלת דין וחשבון מדויק על מעשיה; וחוזרת לכנרת.
מנוחה ואמונה נפרדות מדינה ורוזה בחיבוקים ובנשיקות חמות. פונות לדרך העפר בכיוונה של טבריה. בתוך כך מנוחה מספרת את קורותיה בדרך.
– ולא נזדמן לך קרון כלשהו להאחז בו, שטבעת בטיט וברפש?
– מה את סחה, בשבת? גויה שכמותך. כל האכרים שומרים את השבת כהילכתה. וכי אינך מרגישה את פעמי המשיח? אם נחדל גם אנו מחילול שבת – בוא יבוא המשיח.
ועתה ספרי את כיצד בילית ב“אבז’ורקה”. אכלת “מז’דרה” 5 ?
– בכלל לא אכלתי במטבח הפועלים; המבשלות שבתו. והיה ריב, עגמת נפש וסיכסוכים. אכלו בקבוצה ואצל סוניה שלך. אני אכלתי משהו ממה שהביאה דינה מסוניה. הראי לי את הפתקה של תמימי. אוהו, איזה גודש! הלא אין בה ולא כלום. מה מצאו איכרים שלך בפתקה הסתומה הזאת, שהכריזו עליה בקולי־קולות? ראי תמימי שלנו, כמה הוא זהיר! לעולם צעדיו ומעשיו חרישיים כצעדי החתול; בל יישמע ובל ייראה. וזה נשר, מה החרדה שחרד כל כך? ואת חכמה בלילה שלי, מסכנת את הבריאות ורצה יחפה להציל את העולם… נוּ, נוּ, רבונו של עולם!
– אמונה יקירתי, יד לפה, אל נא תלשיני עלי בפני דינה.
הן מחישות צעדיהן בפיתולי הדרך. כל אחת מהן חרדה סתומה בליבה בפני פגישה לא רצויה.
הדרך ריקה ושוממה; האויר קר ולח. עבים נפוחים, אפורים נישאים בשמים; הגשם תלוי מעל לראש. הים עכור; הגלים מתהפכים בתוכו פנימה.
– התלבשת יופי, מנוחה, בגדי־חורף לתפארת.
– חדלי מלעוג לי; לא בגדי חורף אלא בגדי אביב, שעוד מעט ימות החורף, יאסף אל עמיו ויבואו ויקומו ימים חמים בר־ר־ר איזה חום, מחיה נפשות! אני אשאר בטבריה לכל ימי חיי, לעולמי עד. אהבתי את הגליל, אמונה, בלי ליצנות. הפעם אמת אדבר. מה לי שם ביהודה?… נאנחת מנוחה נוגות.
– ואני אשוב לשם, לתל־אביב.
– חכי מעט, אמונה, אל תזדרזי להיפרד ממני ב“היי בריאה”; זייט נאך ניט געזונט, כרגיל בפי הבריות; עדיין לא נושענו.
הגיעו סוף סוף לחמי טבריה וכאן הן נושמות נשימת הקלה. והגיעה השעה לגלות סוד הפחד בדרך השוממה.
– נסעתי עם “הבלונדין” זורקת מנוחה כבדרך אגב. אילו ראית אותו! חבל מאד שמהרת לברוח לכינרת, שאילמלא כך היית נוסעת בקרון אחד עם “הבלונדין”.
– נו, ומה עוד? רוקני עד תומן את כל הבדיות שלך. הלא גם סיפורך על הניה האדומה אינו אלא בדייה, דמיונות שוא וחזיונות בדים. אינני מאמינה…
– אינך מאמינה? לא צריך, אל תאמיני עד שתווכחי. בחורה מעניינת היא; עוז־רוח שכזה! בכוחות עצמה היא ממוטטת את השיגרה הקרושה של דעת הקהל.
– נחכה ונראה את הסוף; עדיין עולת ימים היא, חולמת חלומות. כשתתקל במציאות המרה תשיר שיר אחר.
– אמונה, כאחת הזקנות תדברי. מניין לך דעות קדומות ונושנות כאלה? נזכרת אני בשתי עובדות אצלנו, בעיירתנו שלנו.
– בקצה העיירה שלנו התגוררה בתחום המושב מילדת; היתה זאת ה“בוֹבה פייגה” ולה בת. כפעם בפעם היתה מופיעה הבת בבית אמה כשכריסה בין שיניה ולאחר ימים מועטים היתה חוזרת מרוקנת אל מקום עבודתה. בלחישה היו מספרים, שהמילדת היתה מקבלת את הממזר, משקה אותו נפט וקוברתו ביער. ואילו אַליוֹנה, שואבת המים המטורפת שלנו, נהגה אחרת: היא גידלה בבית כחצי תריסר ממזרים, שבתה ילדה לז’נדרמים מתחנת הרכבת.
– מה עדיף לדעתך, מנוחה?
– אני חושבת שקטקה הפרימיטיבית אנושית יותר. היא כנועה לחוקי הטבע. היא מקבלת את הולדות ומגדלת אותם באהבה; ילדים רבים מאבות שונים.
– מעתה אינם חסרים אלא ברכתך; בודאי צמחו מהם חוליגנים, מרצחים, פורעי פרעות בישראל, זועמת אמונה.
– כלום רק הממזרים הם פורעי הפרעות והילדים החוקיים כלום הם טובים מהם? הסביבה, החינוך ותנאי החיים הם שעושים את האדם.
מנוחה ואמונה נכנסות לחצר דירתן. הן פונות לצד בית־השימוש שעם הפישפש ונתקלות לתמהונן ולהפתעתן הגדולה בפטמה היפה. חזרה כבתחילה אל הכביסה, אל שטיפת החצר ובית־השימוש במי הכביסה.
מנוחה מברכת אותה לשלום, אך פטמה מתנכרת; היא משפילה את עיניה אל הרצפה וממשיכה בגריפת מי־הסבון מבין רווחי האריחים.
– היכן נשתהתה היפהפיה שלנו, ראית אותה? שוב אינה מכירה בי; מתנכרת!
– בודאי היתה באיזה “פריטון”6 סונטת אמונה בבוז. ואת צריכה לתלות על גבך כל מיני שרצים. מצאת לך ידידות!
– ובכל זאת אשאל את בעלת־הבית. לא צדקת. משהו קרה לה. היא עצובה ומדוכאה כל כך; משהו מיופיה נגוז ואבד.
– חזרתן? איך באתן, ברגל או ברכב? פוגשן תמימי בשאלה. שלחתי להודיע לך, גברת רובין, שנשר מתרעם מאוד; הוא חושש שלא תבואי לזלזל בחובתך כלפי בית־הספר, כלפי העבודה.
– תודה, תודה רבה. הייתי חוזרת ביום הראשון בקרון האיכרים, אך היום חזרנו: “מי ברכב, מי ברגל” ובלי ל“אגודה”. מנוחה מרימה ידה למעלה וצועדת בשיר לכת אל חדרה.
פרק ארבע־עשר: מורטוריום 🔗
מנוחה קיבלה את משכורתה: “נפוליאון־זהב”. כמובטח. את “הנפוליאון” עצמו לא ראתה בעיניה. תמורתו קיבלה בישליקים, עמודיות עטופות ניר עיתון משומש. אין היא בודקת ואינה מונה את הכסף. העובדה שהיא מקבלת שכר בעבודתה משכרת חודשית. היא מוסרת את הכסף לדינה.
– את השמן לא קיבלתי עדיין. החנוני אמר, שמחר יקבל פח שמן זך מהקנטינה הגרמנית והבטיחני להשאיר לנו שתי אוקיות.
– ראיתי את “הצדיק התמים” שלך, צוחקת אמונה. יושב לו, כביכול, על ארגזים ריקים, אך די לך לבקש משהו מן “האסור”, מיד הוא עושה אוקוס־פוקוס ושולף אי משם מתחת לדלפק: סוכר, גפרורים ואפילו נר למאור. והכל – “למענך, הגברת”.
– קוראים לזה “שוק־שחור”, אומרת דינה ברוגזה. ודאי תהיי פנויה מחר, בשל ל"ג בעומר: גשי למשביר שבכנרת. המזווה נתרוקן.
– המורה בן־יעקב יורד ברגל מצפת למשביר; מקבל דברי־אוכל וחוזר למחרת ברגל. הוא לן אצל פרץ. אומרים עליו שהוא מטופל במשפחה גדולה. חסד עשה ועד ההגירה שיסד את “המשביר” – אומרת מנוחה תוך החלפת בגדיה.
– נסחטתי לחלוטין; ממש חניתות מלוטשות, נזרקות מהשמים… אולי נטייל מחר למירון! כל העיר יצאה בחמורים עמוסים כל טוב. – איזו “פליוסקראי”, (מחיאות כפים) שירה וריקודים. צהלה ושמחה. והתינוקות המובלים ל“חלקה”, ישובים להם בנוחה בשקים ובארגזים משני צדי החמור. והגברים מכרכרים בכל עוז.
– שבי לאכול, – סונטת דינה; את הדג בישלתי במים; ידעתי מראש שלא תביאי את השמן המובטח. וגם זאת ידעתי, שתשתהי ברחובות הקריה ההומיה.
– מה התבלין שתיבלת בו את הדג? אני נשרפת ממש.
– למטה, על יד המצבות של השיכים, מצאתי שיחי פלפלת חריפה. באין פילפל שחור טוב האדום, מסבירה דינה.
– את בכלל נוטה לאדום!… צוחקת אמונה.
– שמחת עולם עלינו היום, גם מרק בישלת?
־ “קוּליש”, מרק־קמח. ניערתי את התרמיל לתוך המים הרותחים ויצא “העגל הזה”.
– בלי מלח, בלי שמן, מים וקמח “מחיה נפשות”. ל“ג בעומר מחר! והיכן הביצים הצבועות, ו”הפיאלקה", שהיינו שותים בצאתנו אל היער? קובלת אמונה.
־ראיתן את הגרמנים השמנים על הגג הסמוך? הם קונים את הביצים מהבדואיות; טורפים אותן ושוטחים על גבי תבניות־פח, שהתקינו לצורך כך, ומייבשים אותן בחום השמש. אומרים שהם שולחים את האבקה לגרמניה הרעבה. גם את הקישואים הגדולים ממשק הפועלות ייבשו ושלחו למולדתם.
– שילכו להם עם הביצים ועם הקישואים ויקחו איתם גם את התורכים, זורקת דינה.
– מי יערוב לנו שאלה שנפשנו יוצאת להם יהיו טובים מהם?
– ההם יביאו מזון וחירות. תיפול החומה האטומה בינינו לבין בני משפחתנו, הוזה דינה.
אמונה שואבת בכף את המרק הדליל, טועמת ובולעת בסלידה. מנוחה שרואה העוויותיה טועמת גם היא מה“צ’וֹרבה” הדלילה ופורצת בצחוק מהדהד. סילון מרק לבנבן פורץ מפיה. היא חוטפת מגבת וסוכרת את פיה, אך הצחוק תופח ומרעיד את כולה.
– מה לצחוק הזה? שואלת דינה.
– טעמו כטעם המרק הזה, עונה מנוחה ומוסיפה לצחוק בצחוק מהול לעג ומרירות.
– נוּ! די! אכלתן ושבעתן? עתה קחו את ה“קורבן־מנחה” של סבא וברכו ברכת המזון.
*
מנוחה מכבסת את שמלת ביה"ס שלה. שלש הבחורות מתישבות על המחצלת; מנוחה משעינה את רגליה העייפות על הארגז: ־ רגליימלך מסכנות שלי, מחר תקחנה את גופי לכנרת? נלך להביא טרף לפי הטף.
– מתחכמת לה כילדה מפונקת, מלגלגת דינה.
– אילמלא ההתחכמות, הצחוק וההתבדחות להכין אנו באות? לתליה? ממלמלת אמונה שקועה לחצאין בשנת הצהרים.
– מה לך נחפזת בשינה, מעכבת מנוחה; ראי את הנוף הנהדר, שם בדרך לפוריה! לרגלי ההרים ההם חיו לפנים תנאים, מורדים וגיבורים. אף הם לא התפרנסו אלא מידו הרחבה של בורא־העולם, ואעפי"כ זכו לזכר עולם. נברך את השם הזן את הכל ומכין מזון לכל בריותיו…
– די לקשקש, מנוחה, מדמדמת אמונה: ־ בחיי־נצח לא תזכי אפילו תתפרנסי מחרובים ומגללי־עזים.
– תורה וקמח, קמח ותורה ומרק־קמח יזכונו בשם עולם; הצחוק וביטול־החיים הגשמיים יעלונו…
האויר בבת אחת התחיל מקליש ורוח חמה יורדת מההרים, ומעלה אבק־סיד לבן. הבחורות נסות אל תוך החדר וסוגרות על עצמן מפני להט האויר והאבק.
*
מנוחה יוצאת לדרך. לבושה היא שמלה מבד ערבי, סביב הצואר ריקמת־צלבים בחוט אדום; חגורתה פתיל אדום, וכפיה לבנה בראשה. ובזרועה סל־נצרים עגול ועמוק. השעה מוקדמת.
מנוחה צעדיה בכיוון החאן, והנה הגיעה אל מגרש החניה. כאן הצטופפו עגלות, סוסים והאיכרים מן המושבות הקרובות; הסוסים ראשיהם שקועים בשקים שבעגלה. ריח שחת בשים מעורב בצחנת הגללים ושתן.
האיכרים אף הם שרויים באכילה. שנים בריאות נוגסות מן הלחם המרוח בריבת ענבים ולועסות במיצמוץ ובהנאה.
– הכל אוכלים; הכל נלחמים על הפת.
מנוחה מרוחקת ריחוק־מה מהעבטיט שבפתח החאן ותרה אחר איכר מכיר.
האכרים מתחכמים, מספרים הלצות מפולפלות, צוחקים צחוק בריא, העולה מתוך בטן בריאה ושבעה; אחד “ידען” מספר חדשות־מלחמה. הוא שמע מפי הגרמנים החונים בצמח שהאנגלים מתקדמים; אולי הגיעו כבר לכפר־סבא. צעד אחד והרי הם פה אצלנו.
– מפיך לאזני הקדוש ברוך הוא, עונה לו אכר בעל גוף.
– הצרעות דבקו בפתי וטבעו בריבה, לעזאזל! מגפה על ראשן ועל ראשו של ג’מל־פחה, אין מנוס מהן. נעקצתי, קובל האכר ויורק יריקה קולנית: ־ טפו – טפו, ומתיז רוק מעורב ריבה וממשיך באכילה.
– על שונאי ישראל! גם זו ממשלה! פגר ואינו מתפגר. שמאים שלחו על ראשנו! כבר שמו את הגורן בימה, בבית־גן ומלחמיה; בקבוצה, שמעתי, יושבים זה יומים בלי קמח; הלחם אפו מקמח דורה.
– לא הספיקו “להניס מפני מדין”? מתחכם מן־דהו.
– וההם, ימח שמם, גם הם, איכפת להם? זזים צעד קדימה ונסוגים שלשה צעדים אחורה.
מנוחה נואשה מתקותה וירדה לחוף.
כאן היא חולצת סנדליה וטובלת רגליה במי הים החמימים. ישובה על אבן בזלת שחורה היא נושאת עיניה אל ההרים המעולפים. אגמיות טובלות, צוללות ושטות להן בעדנה. מי החוף שלווים ורגועים.
מנוחה שקועה בהזיה, שוכחת את עצמה. רסיסי יופי נושרים ממרום ונוסכים עליה קסם מיוחד.
לפתע דירדור אופנים ושעטת פרסות. היא נועלת בחיפזון את סנדליה ועולה אל הדרך הצחיחה. העגלה עברה על פניה בכיוון החאן.
היא צועדת בתוך המסילה שחרצו העגלות. דממה. אין צל ואין זכר לאדם או לבהמה. היא עוברת על יד בתי הרחצה. מי המעין זורמים בקילוח ירקרק אל הים. חלוקי־החוף צבע גופרית להם. ריח חריף, מבחיל, מכה על נשימתה. שפתיה חרוכות. היא חוזרת ויורדת אל החוף, מתכופפת ודולה מים בחפניה; רוחצת וגומעת לגימה מתוך הכף. המים חמים והיא פולטת אותם בסלידה.
בבוקר סעדה את ליבה בלבניה של הבדואית, ועתה, עם גבור החום, באה לה חולשה.
– מדוע לא שמתי לחם בסלי? מיצרה מנוחה, מתקרבת אל שיח הירדנון, קוטמת אשכול פרחים, מריחה וזורקת אותו אל הגלים הלוחשים.
היא ממשיכה דרכה. בעיקולה של הדרך בא מהדהד מאחוריה רעש גלגלים; קרון ריק מתקפץ על הרגבים הקרושים בשקשוק צורמני. הוא חולף על פניה אך מיד נעצר.
– לאן הגברת? עלי!
מנוחה אינה מסרבת. היא מעמידה את סלה בין חבילי־שקים וארגזים, נשענת על סרן הגלגל וקופצת לתוך הקרון.
– הכרתי אותך, גברת. את הצטלמת עם הילדות, ה“מעיידעלעך” מהסקוּל". אני הצלם, אין את זוכרת אותי? אני איכר ממלחמיה, המנהל שלך הזמין אותי לפני החופש לצלם את המורים והתלמידים משני בתי־הספר שלכם. לאן את, גברת?
– למשביר, בכינרת, עונה מנוחה בעליצות.
– “משביר” מודה חדשה! המצאה של אנשי הקבוצה. ועד ההגירה מקבל אצלנו את החיטים במחיר אפסי ומוכר לכל נצרך. מצוה גדולה הם קונים, יבשם להם, ישלם להם השם כפל כפלים: ־ גם לנו האכרים חלק במצוה.
נדם הצלם ושקע בהירהוריו. הסוסים מהלכים מתונות, הקרון מדלג מרגב לרגב בכבדות.
מנוחה מתמסרת לחלומותיה. במורדות ההר משתרע שטיח חרוך צהוב. השמש יוקדת ולוחכת את תמצית לשדה של האדמה.
– תפרוּ!… עוצר האיכר את הבהמות בראשית המושבה.
מנוחה לוקחת סלה וקופצת מן הקרון. היא מודה לאיכר ומתרחקת הוא מלוה אותה במבט רך אבהי, מושך את המושכות והקרון נעלם בדרך למלחמיה.
*
הכפר שרוי בדומיה. חיי העמל רוחשים בפנים החצר; בתוך כותלי הבית ובשדות שמאחורי הבתים. הרחוב קצר; בצד מערב בלבד תקועים בתי־בזלת שחורה. ריח פטרוסלין, שמיר ומנטה מרעננים את האויר השדוף.
מנוחה שוקלת להיכן תפנה בתחילה, אם לביקורים או לקניות תחילה; בעוד יום עליה לחזור לטבריה.
ב“משביר” מסבירים לה פנים, אך המזונות שנשתיירו מצומצמים: ־
שבועיים היה “המשביר” סגור על מסגר, ודאי שמעת את המתרחש בימים אלה? קיבלנו כמות קטנה של גרעיני חיטה, עדשים וקמח. הנצרכים צבאו על פתחה של החנות מצד החצר ולקחו מכל הניתן ללקיחה. גם מורים רבים התדפקו על “שערנו” מצטחק המנהל.
מנוחה מקבלת שני רוטל קמח ורוטל עדשים; חבילת תאנים קטנה וחצי רוטל חומצה גרוסה, שנואת נפשה.
משם היא סרה אל בנין בלוקים שלא טוייח עדיין.
– אוי, אורחת! מנקה רובין!
סופיה אברמובנה מחבקת בחום את מנוחה, מנשקת אותה ושוב לוחצת אותה בין זרועותיה.
־ שבי על הארגז הזה, הוא פחות או יותר איתן באדמת החדר, זהו מעין פרוזדור שטרם נגמר בנינו ולואי ונעזוב את המקום הזה לפני הגמר. כלום חיים הם אלה?
החדר צר וארוך. מתחת לפרצה שעתידה לשמש חלון צמוד מעין דלפק; קרשיו מחוספסים ומזוהמים; על הדלפק עומדות צנצנות עכורות ובהן סוכריות מגוונות, שנתמסמסו מחום ונתדבקו לגוש צמיג אחד. לימין הדלפק תלויה בנס איצטבה גולמנית ועליה קופסאות קרטון מרופטות.
– זוהי חנות המכולת שלנו, מצטחקת סופיה מרות. הבאנו עמנו, בזמן ההגירה, מעט סחורה. חלק הלך לאיבוד בטילטולי הדרך ואת הנשאר סידרנו כאן. שבי, מנוחה, יקירתי, הדגים מבושלים כבר, הבאתי דגים מטבריה. בין הפועלים הנודדים הממלאים את המושבה יש שומר כשרות אחד. משונה למצוא יהודי כזה: בעל זקן, מתפלל ואינו מחלל שבת. את השבת הוא מקיים בביתי. מצטרפים אליו כמה מחבריו והם מתבלים במקצת את חיי החולין שלנו כאן, בנכר, שרים זמירות ומתווכחים; הם בונים עולמות והורסים עולמות. ובסך הכל כולם “אבאדראנצים” (לובשי־קרעים).
הם עובדים בבחר אצל האיכרים הדלפונים בשכר מטליקים אחדים. קודחים, שרים, רוקדים ומקללים את “האכספלוֹטטוֹרים” (המנצלים). והאיכרים מצדם מקללים את הבטלנים:
– גם אלה פועלים? תוקעים את הטוריה באדמה ומתיישבים בצל העצים לפתור את הסוציאליסם של העולם.
אגב שטף השיחה סופיה מגישה למנוחה קציצת דג ריחנית; ריח־שבת, ריח־בית מגרה את נחיריה של מנוחה. היא טובלת פרוסת לחם שחור ברוטב. זבובים גדולים, צרעות ודבורי־בר מקיפים את הצלחת. דבקים בכף ובלחם. סופיה חוטפת מגבת פשתן מזוהמת ומנפנפת בה מעל השולחן.
– אכלי, מנקה, אל תחששי לעוקצניים הללו. הם אוכלי שולחני. פה הם נולדים ועמנו הם גדלים. אותנו אין הם עוקצים, מאולפים הם.
מנוחה מציצה לחדר השני, חדר המגורים הארעי: על המיטות מגובבים כלי מיטה יקרים: שמיכות משי מרוקמות, לבנים עטורים רקמה ותחרים.
– שרידים מהמוהר שקיבלת מהוריה העשירים, מהרהרת מנוחה. אביה מצא לה בעל ממשפחה מיוחדת, מזרע צדיקים. העניק להם נדוניה ושלחם לארץ ישראל. הנדוניה קבורה בחולות נוה־שלום: בית החרושת לפקקים בלע הכל.
– הזוכרת את, מנוחה, את החתונה שלי בעירה? אמא הזמינה את כלי המיטה בעיר הגדולה; את מזוודותינו מלאה מטוב הארץ רק דבר אחד שכחה: מזל! מזל, יקירתי, לא נתנה לי… כנראה לא למעני נוצר במזווה שלה. הוא, הביש גדא שלי, אינו נוקף אצבע. מסתובב במושבה. את הסחורה הדלה אני מביאה מטבריה. הוא פחד האפידמיות עליו… ואת אינך מפחדת מהן?
– האפידמיות? צוחקת מנוחה. הן מפחדות מפני. התחייתי איתן, כזבובים וכצרעות הללו אצלך.
– מה מאושרת אני לראותך עומדת ברשות עצמך. ולואי וראיתי את ילדי עומדים על רגליהם. אוי, לו נגמר כבר “המורטורים” הארור הזה!… שלשה ילדים! קטנה היא בעיניך? בלי לימוד ודרך ארץ. שם, בתל־אביב, נשארו חובות אצל הקונים הרבים. מכל רכושי הבאתי את “הפנקס” הזה, – היא טופחת על פנקס כחול מרופט. – “הוא” דוגר עליו, מחשב ומצרף את החובות. עומד בפתח החנות ומצפה לסוף…
מנוחה מתרוממת מהארגז. לבה דוי, מצב רוחה נעכר עליה, היא אובדת עצות. במה תושיענה היא? – מרוב רחמנות אני בורחת מהזקוקה לרחמים ולעזרה, מיסרת היא את עצמה.
– את הולכת? שבי עמי עוד מעט. את נפשי שפכתי… מלאה אני יסורים עד כאן, היא תופסת בבית־הבליעה. עיני מנוחה נתקלות במחרוזת הפנינים שבצווארה של סופיה. זיעה ואבק שחור מעמעמים את זוהרן. על האצבעות מתנצנצות טבעות זהב: טבעת נשואין נחבאת מתחת לטבעת משובצת יהלום גדול.
– חשפתי את נפשי לפניך, מנוחה. לא בכל יום מזדמנת לי אוזן קושבת; היית לי זכר העבר; הילדות והתקוות שנתאכזבו…
מנוחה נכנסת לחדר הפנימי. גם כאן הרצפה איננה מרוצפת, בכל פינה אנדרלמוסיה: הסלים פתוחים; בגדים, לבנים וכלים יקרי־ערך ניבטים במבט מעורר רחמים אל העולם האפל, אל ההזנחה האילמת. על הקיר תלויה תמונת נשואין: החתן, גבה קומה, יפה תואר, גאה מבריק בהכרת ערך עצמי, שפם בלונדי מסתלסל מתחת לאף גוטי ישר, – דמות גנראל! הוגה מנוחה. והיא, סופיה, נמוכה ממנו, הדורה בלבוש החתונה מבריקה בשלל עדיים; זוהר אושר בחזותה.
– מה את רואה, מנוחה? אמונה באושר, תקוות? הכל, הכל מתגולל כאן באשפה… אשליות… אך את אל תתיאשי. לך מזומן גורל אחר… את ריתקת את מזלך… משכי את המושכות בכוח כדי שלא יינקתו. אשרי שעבודה בטוחה בידיו.
– אלך סופיה. התמהמהי אצלך יתר על המידה ועלי לחזור לעיר בעוד יום. נשוב ונתראה כשהשמש תזרח במעונך, יקירתי.
דמעות גדולות נושרות מעיני סופיה.
– עוד נתראה, נתראה… גרמתי לך צער…
*
מכאן היא מגיעה אל הקבוצה. השער פתוח. על גבי הקשת של השער רכוב בחור צעיר, כמעט ילד, ומהדק את הקרשים שנתפרדו. עם כניסתה לחצר היא נתקלת בפרידה, שנושאת על ראשה שק שחת טריה. קומתה זקופה. בהילוכה מעין חיקוי להילוכן של הערביות.
– אֵי! מה אתה דופק שם, שר? מתעכבת מתחת לקשת, זורקת בו מבט חם, מלבב.
מנוחה נושאת עיניה למעלה והן נתקלות בעינים אפורות. עצב עמוק בהן. הוא ממשיך להקיש בפטיש. אינו רואה ואינו שומע, מחשבותיו שקועות במרחקים עלומים.
– אולי בבית אמא, במיטת הילדות, חושבת מנוחה.
היא הולכת אחרי פרידה ונכנסת לחדר גדול, ארוך וצר.
– אין זכר לתקרה, עולם פתוח, חושבת מנוחה.
־ יפה, לא כן? כך אנו חיות בשלום כל ימות הקיץ. אין אנו מפריעות לסנוניות הבונות קיניהן כאן; הן רגילות עמנו. הן מקימות דורות כאן ואנחנו סנדקות לאוכלוסיה רבה זו.
פרידה פורקת מראשה את שק השחת אל מיטת ברזל. – מזרן חדש! אומרת היא בהנאה. – אחרי קציר השחת כולנו מתחדשות במזרנים; הניסית פעם לישון על מזרן כזה?
– פעם לנתי אצלכן… כל הלילה לא עצמתי עין. הקוצים דקרו וריח השחת שינק את קנה הנשימה.
– מתרגלים, ילדתי. לילה ועוד לילה והקוצים נקטעים; מתקהים העוקצים ושוב אינך חשה בדקירתם, לכל מתרגלים… הטוב והרע שאלה של הרגל הם. פרידה פורשת שמיכה על השק.
מנוחה רואה בפינת הקיר הדרומי ענפי תויה ירוקה, ברוש ודקל. זרים של פרחי־בר דבוקים במסמרים מבין לענפים. על מיטת קרשים מונח שק שחת ולמראשותיו שק קטן המשמש כר, לרגלי המיטה מפוזרים ענפים ופרחים. מנוחה תוהה: ־ מה זה, פרידה? מי עשה זאת ולשם מה?
– מתגוררת כאן אחת, בעלת חלומות והזיות: “תמהונית” שכזאת. היא ביקשה לבל נהרוס את קינה. דוגמת קן הסנוניות בנתה לה אף היא סוכתה הדמיונית. אדם־אדם ושגעונו. שעות על שעות, משעות מנוחתה, היא עוקבת אחרי מעוף הסנוניות. רושמת ושרה את שיריה. החלטנו לא להפריע לה; משנסעה לזמן מה לצפת, להבראתה מן הקדחת, פלשתי לפינתה.
– בואי, מנוחה, נסור ל“מטבח”. אל תהיי איסטניסית ואל תחששי לא נתרושש מכך…
חדר האוכל צורת מלבן לו: סמוך לחלון רחב לצד הים עומד שולחן־עץ קטן. בצלעו דבוק שולחן ארוך בדמות דלת. אור עז שופע מכל צד. השולחנות מגולים; קרשיהם משופשפים ושטופים במים; הרצפה מכובדת ונקיה. ריח לחם רדוי נישא באויר החדר. ספסלי עץ בצדי השולחנות. החברים נכנסים אחד אחד לחדר ומתיישבים בשורה צפופה על הספסלים.
אנקורים מדדים על השולחנות ומתחתם; חוטפים בלהיטות וצריחה מכל הניתן לחטיפה. סנוניות פורצים בעד החלונות ובמקוריהן חרקים למיניהם לגוזלים הזוללים; צריחה ושריקה קורעים את הדומיה הלאה של העובדים.
מנוחה מתישבת בקצה השולחן, לא רחוק מהפתח. האוכלים, שעונים אל צלע השולחן, בוחנים את פרוסות הלחם הטרי. חברה אחת פורסת פרוסות קצובות לכל נפש.
מורחים את הלחם בממרח של טחינה מעורבת בדבש חרובים. התה חיווריין והוא מזוג בצלחות אימל פגומות וממותק בטבלית סכרין.
– פוי! “פאסקוסטווע”, מתריע אחד האוכלים.
– מה? הלחם או הממרח? מגרגר שכנו.
– שניהם לאשפה! מעיר אחר ומתרומם מעל הספסל.
– אל נא, חברים, גם זו לטובה. לאו כל אחד זוכה בימים אלה בשפע כזה. צוחקת פרידה. העיקר הוא להשקיט את תביעותיה של הקיבה הארורה. אין היא מתחשבת ב“מורטוריום”. לעולם היא ב־הב־הב!
– מחר נאפה לחם מקמח חיטה, חברים; בקמח הדורה נכבד את בעלי החיים. מרגיעה ברכה הסדרנית.
– בואי, מנוחה, עמי אל המוטור. עלי להביא לנפתלי מעט חלב וצנים־חיטה. הוא קדח בזמן האחרון וזקוק לתוספת מזון.
פרידה ומנוחה יורדות בשביל צר, העובר בין שלוליות מים עכורים; מעל תלולית שחורה, דשנה מוריקות ערוגות ירקות. במכון המים מקביל את פניהן נפתלי: הוא גבה קומה, זקוף וכחוש. פניו מזוקנות זקן בלונדי לא מטופח, פני נזיר לו לנפתלי; בחזותו צניעות וענוה.
– שלום, שלום לך, רובין. את עדיין מתעניינת בצמחי הבר?
– כן, אדון נפתלי, הייתי רוצה לראות את האוסף שלך. אשמח לקבל ממך הסברים על ה“פלורה” שעל גדול הירדן; היא רב גוונית כל כך.
– ולמה זה תקראי לי אדון ואני איני אלא עבדו של אדון העולם, אדון הצומח והחי. ואין אני האדם הראשון שנתן שמות לנבראים בצלם. הרי האוסף לפניך. אין אני מחדש דבר.
מנוחה מדפדפת בניירות יבשים, מסתכלת בצמחים שצבעם אבד ודמותם טושטשה בתוך התיקים הלחוצים תחת המכבש.
– לא רשמת את שמות הצמחים, קשה להכירם אומרת מנוחה; גם אני מיבשת את צמחי־השדה, אך לא הכל נהיר לי וספרי עזר חסרה אני.
על מדפים, תלויים מעל שולחן קטן, מנוחה מוצאת מגדירי צמחים בגרמנית וברוסית. עיניה משתלהבות; רגש קנאה לוהט מתעורר בה למראה המגדירים.
– גם אני ארכוש לי אי פעם, אחרי המורטוריום, ספרי־עזר בבוטניקה. ואולי עד אז נזכה לראות מגדירים גם בשפה העברית.
– או, ילדה, רחוקה הדרך עד היום ההוא, מצטדקת פרידה. פתע קולח צחוק לבבי עמוק מלבה של פרידה: – אוי המורטוריום הזה. על כל צעד ושעל אני נתקלת במלה ארורה זו. מה רבו החלומות והתקוות הגנוזים בה.
נפתלי מחייך חיוך חיוור למראה הבחורות הצוחקות.
– טוב לצחוק, אמר שלום־עליכם, מעיר נפתלי בקולו המתון.
– בריא?! שמא תצעק גם אתה ולא תצטרך לנסוע לצפת לנוח מהקדחת ומהפפוטצ’ה ומכל מרעין בישין שלך? מנתקת פרידה את בדיחות הדעת.
– הגיעה שעתי לצאת לדרך; עלי לשוב העירה בעוד יום, אומרת מנוחה ומושיטה ידה לנפתלי. הוא מסיח דעתו ושכח מציאותה כאן.
– שלום לך, חבר, אינך לוחץ ידה של נערה? חסיד אתה?
– א! כן! סלחי לי, רובין, באו שוב לבקרני כאן במכון הזה, נשוחח ואולי יתגשמו החלומות. אני כשלעצמי נגוע באמונה בחלומות. אין אמת באימרה “חלומות שוא ידברו”. אילמלא התקוות והחלומות על עתיד טוב יותר היינו נכחדים מעל האדמה הזאת.
– מה טענות לך לאדמה הזאת. וכי לא כדאי להתהלך בעולם הצמחים; להזין את העין בצבעים המרהיבים של הפרחים, בשקיעה ובזריחה הנפלאים! והצפרים ושירתם? ואף אני שרויה בחלומות כל הימים. בזכות אותם חלומות אני פוסחת על הסחי והמיאוס של המציאות.
– די, מנוחה, לחלום; בואי אביאך אל דרך המלך. שובי אל החולירע שלך ואל תעיזי להעביר לנו את חידקי האפידמיות שלך, אומרת פרידה.
*
מנוחה נחפזת אל דרך העגלות. סלה מכביד; ניחוש לא מחוור רוגש בלבה. – התמהמהתי!… מי יוצא בשעה כזו לטבריה? וכיצד אגיע ברגל עם המטען שלי?
היא עולה במשעול צר כבוש ברגל אדם. מנוחה נעצרת בתוך חורשת הקוצים, מזינה עיניה בפלאי הטבע: ־
– אוהו, חומה בצורה; חניתות וחרבות!… אחרי בלותן היתה להן עדנה, מישבת היא את הפסוק הידוע. רגש אמהי מציף אותה: ־ ילדים – ילדים!… קילוח לוהט משלהב את דמה; רחשושי ערגה, תשוקה לאהבה מכווצת את לוזי־השדים. היא שולחת ידה אל חיקה ומלטפת את הפטמות המזדקרות מתך השד הצעיר, הגמיש. גופה מרעיד. סמוקה ומבוהלת היא סוקרת את הסביבה; אין איש רואה אותה. שממה בדידות מסביב.
– מה!? מה לך מנוחהלה, רוצה להיניק? תאוות הטבע… הכל נחפז להקים זרע… חייהם של הצמחים קצרים קצרים ואת, בת אדם, עוד חזון למועד… התאפקי… כיבשי מאווייך, גם אם תתפקעי…ח־ח־ח!… רגלה נתקלת בגוש בזלת: הסל ותכולתו נשמיט מידה. לחיי הכחושות והחיוורות, מתלהטות, עיניה מתיזות רשפי אש. – זהו מה שלמדתי: – מה יפה עולם זה! מה יפה האהבה! לעזאזל, הוא מקפח את סל מזונותיו. פקחי עיניך ואל תתבלבלי.
היא אוספת את מרכולתה, חוזרת ומשחילה את הסל בזרועה, ובזהירות היא חוצה לעצמה דרך בין הקוצים והדרדרים. וכך הגיעה עד לכורת נמוך של דקל. מבין לזיזים שלו בוקעים חוטרים רעננים.
– לו היה לי קורט אדמה הייתי עוקרת את ה“חזירים” האלה ומגדלת לי דקל לתפארת.
היא נתלשת מהדקל והולכת אל חורשת האקליפטוסים. היא מרחיבה את צעדה, אך רוחה מסוכסכת עליה וכובלת את רגליה. היא מתקדמת באיטיות מהורהרת מתוך אמונה שתקרה לה עגלה… משהתרחקה מהחורשה נעצרה לפתע; כח עלום עצרה מלכת יחידה.
– מאין הפחד הזה היום? לא לראשונה אני מהלכת לבדי בין טבריה לכנרת? היא מקפצת חליפות ברגל אחת ואחר בשניה; ־ האלך או אשאר ללון בקבוצה? בבוקר ודאי תהיה אפשרות לשוב לטבריה.
עוד היא מפקפקת, הופיעה עגלת־איכרים רתומה לסוסה לבנה.
– עלי רובין, את לטבריה? עלי, שבי כאן על ידי.
– פלא, נס! צוחקת מנוחה. משהו העכיר את בטחוני. משהו לחש לי שסכנה בדרך. ועוד אני חוככת בדעתי הופעת, כמושיע, אומרת מנוחה ומתישבת על יד דגן.
– ומה המטען העשיר שבידך? את עורכת נשפיה, בנקט? אני כמובן מוזמן אליך, לא כן?
העגלה מתקדמת והנוף רץ אחורנית. מנוחה שוקעת בשתיקה.
דגן מזרז את סוסתו במיצמוץ שפתים, אך אין היא שתה לבה לשידוליו. צעדיה מתונות והתקדמותה איטית, בישוב הדעת, כמי ששעתול בידו.
היום מעריב. על החצץ שבחוף, מצד שמאל כבר הטיל הערב את צלליו; בצמרת הסידראות הבודדות להקות בעלי־כנף נתכנסו ללינת הלילה: שריקה וציפצוף אזעקה ואזהרה מנסרים בחללה של הדממה.
מנוחה שרויה בתוך עצמה; היא חוזרת ומשחילה את אירועי־היום לשרשרת אחת, וטומנתה בגינזי־הזיכרון. דגן אין מציאותו מוחשית; אף הוא עצמו שקוע בהירהורים.
– מדוע את שותקת כל כך, רובין? כאילו אינך בעלמא הדין… והוא פותח בשיר. מנוחה, מעוצבנת; הצללים מטילים עליה פחד.
– אל נא תשיר, מבקשת היא בקול שנוק…
– את מפחדת? אל פחד, ילדה, אין אנו מובילים אוצרות קורח…
– ואף על פי כן נפצעת כבר פעם גם אתה וגם סוסתך מכדורו של אויב. גם אז לא היו באמתחתך אוצרות קורח.
– זו מנין לך? כבר היית אז אצלנו בגליל? ואני לא ידעת? – כן!… היד עדיין לא החלימה מאז; ־ מצו־מצו, חברה, זרזי פרסותיך והביאי את האורחת שלנו בשלום למחוז חפצה. הוא מעביר את המושכות לידו השמאלית ובימנית הוא שולף אקדח מתחת לשק, בודק אותו בקפידה ומניחו בין רגליו.
ושוב שקט… הדממה אטומה ואילמה.
– אני סר לבית האוכל. שם כולנו מתאכסנים, כל חברי הקבוצה… באחד הימים אסור אליך…
מנוחה מחישה צעדיה אל חדרה. ליבה מייסרה על איחורה. בחדרה דינה ואמונה קופצות לקראתה, שתיהן מבוהלות, חיוורות ורגוזות.
– סוף – סוף! את הנשמה הוצאנו, רוטנת דינה.
– זה עתה חזרנו לחדר. התרוצצנו בעיר ובדרך המובילה לכנרת, מגמגמת אמונה. הדמעות חונקות את גרונה.
דינה מליטה פניה בכפות ידיה ומתיפחת בקול.
– מה לכן כי נבהלתן? – חליפּ – חליפּ, מחקה היא את קול בכיין. – מה קרה? חזרתי בשלום ואין דאגה. הזדמן בדרכי דגן מדגניה. הוא הבטיח לבקרנו באחד הימים.
– אין את חסרה אלא את זה! סונטת דינה; בכיה פסק ודאגה חדשה מעיבה את פניה. – הזהרי! אל תסתבכי שוב בענין חדש…
– כלום אינך יודעת, מנוחה, שכבר מצא לו ניחומין, בחברתה של אשתו? מעירה אמונה.
– איך הגעת לכנרת? הלכת כל הדרך ברגל, חוקרת דינה תוך בדיקה בסל.
– נסעתי עם הצלם ממנחמיה…
– מה?! מה את שחה? את נסעת עמו? תמהות שתיהן.
– בבוקר – לפני הצהרים – מגמגמת מנוחה ואינה יודעת מה חטא חדש כאן.
– הלא הוא נהרג על ידי הגזלנים מהכפר עבדיה…
– אחרי שנפרדנו?… מנוחה נופלת על המיטה. צמרמורת מרעידה את גופה…
– הוא הבטיח לצלם… לבי ניחש משהו… בסוף שנת הלימודים יבוא ויצלם… היא מנסה לשחזר את פרצופו ולשוא; נשאר רק כובעו המשונה; בעל האוזניות המושפלות לצד האוזנים, פרופות בכפתור זהוב נוצץ… מנוחה מתייפחת ואינה נרגעת.
פרק חמישה־עשר: פעמי אביב 🔗
מסלול השמש גדל והולך. כבר בשעות הבוקר המוקדמות מפזזות קרני זהבו בחצר בית־הספר.
מנוחה נשענת בגבה אל המעקה. התלמידות מזמינות אותה לרדת אל החצר למשחק.
– אחרי השעור השני נצא היום אל השדה. תנו לי לספוג מעט חום, אחרי הקור בכיתה.
– שם למטה חם יותר; הביטי כמה שמח למטה. בואי, מורתי. אל תהיי לבדך, כך לא טוב, נורא עצוב להיות לבד. בואי נרקוד ונשחק, מתחננת דליה ומושכת את המורה למטה.
כל החצר רוקדת. שירה, צחוק, צריחות ובכי מחרישים אוזנים.
האנקורים מתעלסים באהבה. הם השירו כבר את בגדי החורף לקראת האביב והקיץ והצמיחו נוצות אפורות־כספיות. בציפוף של שמחה ואושר הם טסים חליפות לאסוף חומר לריפוד הקן. מושבה שלמה נשתכנה מתחת לקורות המרפסת ובמרזבי הגג.
בתוך אפלולית האורווה שוקקות הסנוניות, שחומות הבטן: הן בונות קינים חדשים ויש שמתקנות את הקינים הישנים. בטיסה חפוזה הן מביאות במקוריהן טיט רטוב מחוף הכנרת.
מנוחה אינה גורעת עיניה ממלאכת הבנין המופלאת ומחכמת־החיים של היצורים הקטנים האלה; ־ אוי! רבונו שלעולם! מי לימד אותן כל אלה? מי הוא שבישר להן את קירבת האביב? – מה מאושרות אתן, צפורים קטנות! חייכן הקצרים מלאים פעילות מרובה כל כך.
בשעור השני מוציאה מנוחה את הספסלים לעומת שלולית האור שהצטברה ליד הדלת והחלון. היא מושיבה את התלמידות שלש בספסל אחד.
– כך טוב יותר. כלום לא חם יותר כשאתן מקובצות בצפיפות?… “שבת אחים גם יחדיו”…
– מורתי, עוד מעט נברח מהחום ונצטופף בפנים הכיתה. נברח מהאור אל אפלולית הכיתה, אל הקרירות.
– זוהי חכמת החיים. למצוא את הטוב בתוך הרע. מעירה המורה. מצלצל הפעמון.
– מורתי, לא נצא! המשיכי! תובעות התלמידות כרגיל.
– אחרי ההפסקה נצא לשדה. נראה בגסיסתו של החורף ובהולדתו של האביב. אכולנה, חותכת מנוחה אמריה.
התלמידות מסתדרות מהר; רגליהן רוקעות כרגלי סוס־מלחמה מחוסר סבלנות.
– נו כבר, מורתי, נצא כבר! לא נספיק לראות…
הכיתה מתפזרת על פני משק הפועלות, הן מתעכבות בשורה חזיתית לפני שורת “הבצל־הירוק”. השמש התרוממה, הקרנים נושרות וקופחות על ראשן של הפועלות. הן עובדות בקדחתנות ובזריזות, המדריכה דרורית משגחת בקפידה על סידור הארגזים. בארגזים מסודרים קישואים גדולי מידות, בצלים, חצילים וצנון; משלוח־ירקות לצמח בשביל הגרמנים החונים שם. הקרון מתרחק מגבול המשק ופונה אל דרך המלך המובילה אל המזח. הפועלות רוחצות את הידים, מישרות את גב ונושמות לרווחה.
– תודה לאל, גמרנו; אומרת רחל, מכירתה של מנוחה. הגרמנים הללו עם משונה הם. דוקא קישואים גדולים הם מבקשים. גידלנו להם גדולים, יבשם להם. העיר הוא למכור את פרי עמלנו.
היא מתקרבת אל התלמידות ומציעה להן בצל לטעימה.
– תני לנו, חברה, את זה, הפורח. אוי כמה יפה הוא פרח הבצל.
הפועלות ניגשות ומעקמות את הגבעול הנושא תפרחת.
– אוי, למה הן הורגות את הבצל, תמהות התלמידות.
– אנחנו רוצות לגדל בצל יבש, מסבירה רחל. בצל יבש שאמא שלכן קונה בשוק.
– אמא שלי לא קונה, אין בצל בשוק, מכריזות ילדות רבות מהשורה.
– אני אשלח את אמא שלי לקנות אצלכן בצל יבש בשביל חג הפסח. תמכרי לה?
– כן, ודאי נמכור לכל מי שיבוא אלינו לקנות ירקות לכבוד החג.
– אחרי החג יש בדעתכן לחסל את המשק? שואלת מנוחה את רחל בלחישה.
– עוד לא ידוע: אם לא יבוא מפנה במהלך הענינים. אם לא יבואו “הגואלים” בינתים. אין לנו סידורים נוחים למים, בקיץ לא נוכל להחזיק מעמד. כך, בכל אופן, הסבירה דרורית היא אמנם, גדושה תקוות; אין היא יודעת יאוש…
– ומה תעשינה אתן כשתגמר העבודה כאן?
– מה שעשינו עד קום המשק; נתפזר לכל עבר ונשוב להיות מחוסרות עבודה. נמשיך לנדוד! מסיימת רחל בליגלוג מר.
התלמידות מצוידות בגבעולי בצל פורח. הן קולפות את הקרום הדק הירוק מהצינור, טועמות ונהנות מהמרירות המתוקה. מהן מסירות את החיתולים הלבנים השקופים מהתפרחת ומהן שמתקינות משרוקית מן הגבעול.
מנוחה מכניסה אותן לתוך חורשה של חרציות זהובות. הגבעולים התרוממו לגובה הבנות ואף מנוחה, נמוכת־הקומה, נראית בקושי מתוכן.
– איזה גודל! ממש חמנית! מתפעלת המורה.
– מורתי, מי זרע אותם?
– טפשה, האלהים זרע אותם, כמו את הכל. שום דבר לא “נצמח” בלי אלהים.
– אבל הבצל הזה ואת הקישואים הבולפסים ואת הצנון והצנונית וכל אשר בשדה שלהן, זרעו הפועלות.
– אבל אם האלהים לא יתן להן גשם ולא ישלח את השמש “יתגדל” להן?
– כן, בנות, אלהים עזר להן, מפני שהן עבדו קשה, באהבה ובמסירות התקינו את הקרקע, ובחכמה טיפלו בירקות; זיבלו את השדה, ניכשו את העשבים הרעים, הכל עשו בחכמה, הן למדו להכיר מזונותיהם של הירקות ולכן הצליחו כל כך. זאת היא תורה, גידול ירקות, תורה ולימוד היא צריכה.
– כאשר אני אהיה גדולה אני גם כן אלך להיות פועלת.
– אמא שלי אומרת שהן גויות. הן אינן שומרות את השבת.
– לא נכון. לא נכון. בשבת הן לא עובדות. הן נחות ומטילות. בעיני ראיתי. חי אדוני.
*
דמדומי בין הערבים.
על הגג ישובים על ארגזים הפוכים, על גבי אבנים ומחצלת, המורים והמורות שבאו לבקר את תמימי. הוא קדח שלושה ימים ועתה הוא שוכב חיור ורפה כוח על המיטה בחדרו. הדלת פתוחה החברים מקיימים מצות “ביקור־חולים”. יש מי שמתעכבת ומתיישבת ישיבת־קבע לשעה ארוכה לשמוע ולהשמיע, ויש מי שבא שואל וחוזר על שאלתו המקובלת של כל מבקר־חולים, מציע עצה, מברך ב“רפואה־שלמה” ונעלם מהגג.
השיחה קולחת בנחת ובדממה. הכל נהנים מהחמימות השלוה ומנדיבות אור היום שמאריך את שהותו.
– הימים מתארכים והולכים מיום ליום והלילות מתקצרים והקרה פוחתת ומתרככת, מעיר נשר.
– החורף חלף עבר לו – ואנחנו לא נושענו. מעיר מישהו מבין היושבים.
– בפסח: יציאת־מצרים; יציאת־התורכים!…
– וטעמם של הבאים אחריהם מי טעם? מי יודע?
– יהיה אשר יהיה ובלבד שיחול שינוי כל שהוא. שיזוזו, ימח שמם.
– אנחנו שמחים לקראת הקיץ, החום. אם לא יבואו תתחיל פרשת המחלות מחדש.
– אדון נשר, אתה כאן, אולי ראית את דרורית, המדריכה שלנו? חפשנו אותה בכל העיר, חשבנו אולי סרה אליך, באנו הנה אל אדון תמימי. אתה חולה, מר תמימי? רפואה שלמה, מה נעשה? איפה היא?…
הכל קופצים על הרגלים. חוקרים ושואלים את רחל, הסגנית של דרורית, שבאה מבוהלת מחיפושיה אחרי דרורית.
– היא יצאה עם משלוח הירקות לצמח. שכרנו סירה מערבי. כרגיל היא צריכה לשוב לפני שקיעת החמה. מה לעשות? קרה אסון!… סופקת, רחל, כפים. מיואשת וחיורת.
מנוחה, אמונה ונשר מתלווים אל רחל בכיוון החאן. מחפשים, שואלים; לסוף מרחיבים צעד בכיוון חמי־טבריה.
– אולי נכנסה להתרחץ? סוברת מנוחה.
– אולי שכרה סירה אחרת? אולי התהפכה הסירה על הארגזים ועליה, מקוננת רחל.
– או איזו קבלת פנים נאה? לאן אתם נחפזים כל כך?
דרורית הופיע מאחורי עיקול הדרך. תמירה וגאה. שיניה הבריאות מבהיקות.
– מכרתי הכל, צוהלת היא. הם קיבלו את הקישואים וביקשו לגדל להם גדולים יותר: ח־ח־ח! מה תגידו עליהם? הם מיבשים את הקישואים ושולחים אותם אל ארצם הרעבה.
מדוע חזרת ברגל וכל כך מאוחר? מתאוננת רחל. השתגענו. לא ידענו מה לחשוב, ואת שלוה וצוחקת.
ח־ח־ח! מה יקרה לי? השד לא יקח אותי, הדרך שקטה, אפילו כלב לא עובר בה. ואני השתגעתי לשלם דמי סירה? חולה אני לבוא ברגל? נוּ תודה לכולכם. מר נשר, השעור יתקיים כרגיל. שמעתי שמר תמימי קודח. מסרו לו את ברכתי. אשלח לו מעט ירקות.
*
– אמונה, אמונה! מאין לך לימון זה? וזה מה זה? חתיכות סוכר? קנית? את הבזבזנית שלי.
אמונה מסמיקה. היא מוזגת כוס תה מהביל, בתחתית הכוס צפים גרגרי תה.
מנוחה קפאה על עומדה.
– די לך! צאי מההתאבנות. לכי והביאי לו, לחולה, את התה, נמאס עלי להתחנן לפניו שיקבל מידי עזרה כל שהיא. כאשר אני נכנסת אליו הוא מחויר ונבוך, משונה “איסטניס” כזה. לכי את, אולי ממך יקבל. אי אפשר להשאירו בלי כוס תה. הן לבדו הוא עתה בחדר. עליו לקבל כינין.
על התחתית חתיכת לימון דקה וסמוך לה לבנת־סוכר לנגיסה.
– לכי ואחר אתרץ לך כל הקושיות.
מנוחה הולכת אל חדרו של תמימי. הדלת אינה סגורה, היא מקישה על המשקוף. קול חלוש נשמע מפנים החדר: יבוא, יכנס!
– אַ! זאת את, גברת רובין? אח, למה אתן טורחות כל כך. אינני רוצה להטריח אתכן, שימי את הכוס על הארגז. מחר אקום ואשוב לעבודה.
– אולי תשכב עוד יום?
– לא! אינני רוצה!… הוא מתרגז ומחויר. אינני רוצה שיטפלו בי. השמעת? אינני רוצה.
מנוחה מעמידה את הכוס על הארגז, המשמש לתמימי שולחן על יד המיטה ויוצאת נזופה מהחדר.
– יותר לא אכנס אליו. זה לא איסטניס… זה, זה. מאין הלימון, גרגרי התה, והעיקר הסוכר? מסתקרנת מנוחה.
– את הלימון הביאה דרורית, היא קיבלה, נדמה לי, במגדל. את גרגרי התה הביאה מלכה פרץ ואת הסוכר קניתי מכהן, זה שמכר את הבנזין המפורסם; די? נשמור את הסוכר לעצמנו כאשר נחלה גם אנו.
– שוב את מנבאה מחלות? גוערת בה מנוחה.
– כלום לא שמעת מה שאמרו הבריות? עם בוא הקיץ תתחדשנה המחלות והמ… חלילה וחס, ישמור השם.
*
פרק שישה־עשר: אבז’ורקה 🔗
– היתמות והתלישות משתלטת עלי ביחוד בלילי שישי ובמוצאי־שבתות. ימי החול חולפים עלי בלא שארגיש בהם. למן יום הראשון הריני במקומי, במסלולי, שההוראה קצבה לי; ולאחריהם חיי יום יום עם הדאגות הקטנות; כך חולפים להם שבועות על שבועות של ימי־חול.
– והמאסרים והעינויים? והקונפליקטים בין העובדים לבין עצמם אין את מביאה בחשבון? מחלות, פגישות, שגודשים את חיינו בחויות, בתקוות וביאושים, מוסיפה אמונה.
מנוחה ואמונה נינוחות לפני פתח חדרן עם רדת הלילה, וכרגיל הרי הן מגרגרות גירגור שבשיגרא, בטרם יתכנסו לחדרן.
– מחר יום שישי. יום זה טומן בחובו חן שבקדושה. בהתקדש יום השבת אוירה חגיגית לופתת אותך. טכס קבלת השבת נוסך בנו הרגעה מתוקה. נדמה לך שאת חבוקה בזרועות המלכה־שבת כבזרועות אם רכות.
– חיינו כאן אינם אלא חיי ארעי. אנחנו יושבות על הכלים, על הצרורות והסלים. חיינו הם “בינתים”. בבוא היום אשוב לי לתל־אביב, אל הגן שלי, ואת מה תעשי?
– אין לי לאן לשוב. מה שהיה איננו עוד. עם מותו של סבא נסתם הגולל על כל שהיה עד כה: חום, אהבה, בית… אוי מה קשים געגועי על השבת, שם בבית… לא אוכל למחותה מזיכרוני…
– היית רוצה לשוב לרוסיה אחרי שתגמר המלחמה?
– לא, לא! אני מפחדת; אמונה, תצחקי אם אספר לך. יש שאני רצה אל השדה, אחרי העבודה, אני מתיחדת עם נפשי, מעלה זיכרונות מהימים ההם. הגעגועים צובטים את הלב. פעמים שאני משתרעת על העשב בין הסלעים, עוצמת את עיני ונישאת על כנפי חלומותי אל עיירתי הקטנה.
אני חוזרת ומחיה את הרחובות, את הבית, את הגינה שלפני הבית, את החורשה שמאחורי הבתים; את הטחב והשרך ואת האורנים הצעירים ואת פרחי הפעמוניות על גדות התעלה. אני מחפשת שם את עצמי בכל הגילים; אחרי טיול כזה אני חולמת על הבית. בחלומי אני חוזרת וקוטפת את פרחי האבודים ומלקטת את גרגירי היער. ובתוך כך תוקפת אותי חרדה גדולה; אני צריכה לשוב לארץ־ישראל. אני זוכרת שלא באתי אלא לביקור קצר ועלי למהר ולשוב לבית־הספר, לבל אאחר חלילה, אך אינני מוצאת את רשיון היציאה ולא את תעודת הכניסה; שתיהן אבדו לי. הלב מתחיל לדפוק בחוזקה. אני אובדת עצות; לשוב, לשוב! זועק הלב וכשאני מתעוררת ומוצאת עצמי כאן אני מברכת את השם על שהיה זה רק חלום; סיוט ותו לא.
– בואי נלך מחר לכנרת; אהובה מזמינה אותנו. גם היא בודדה.
היא אינה בודדה כל כך; הרי סובבים אותה שם הרבה פועלים ופועלות וגם דינה עמה.
– גם הפועלים בודדים. כל אחד נושא את בדידותו בפני עצמו וסובל את סבלו שלו.
– כבר אמרתי לך פעם, שהבודדים כולם צריכים היו להתאגד באגודה של בודדים; בצותא, יקל יותר.
– את מצחיקה, כל כך תמימה וילדותית. מי יעשה זאת? כיצד אוספים את מחוסרי העבודה ואת הנוודים ומיניהם ויוצרים מהם אגודה אחת?
– ואולי יש כבר משהו? דומה לזה? תראי אחרי המלחמה ישתנה המצב “יהיה טוב”, מן הדין שיהיה טוב.
*
בשבת בבוקר יוצאות מנוחה ואמונה לכינרת.
אהובה גרה על חוף הים בבית מבלוקים. שני חדרים בבית; באחד הגן ובשני דירתה שלה. הבית שרוי בצילו של איקליפטוס עתיר־נוף.
– טוב שבאתן. אני נמקה כאן בבדידות, אילמלא דינה הייתי אבודה כאן.
– היכן היא דינה, אין היא לנה עמך כאן? שואלת מנוחה.
– סוניה אברמוב הזמינה אותה לשבת. כבר צריכה היתה לחזור. הלא ידעתן צרותיה של סוניה; היא צריכה לשפוך נפשה בפני מישהו והריהי מחזיקה בה כל הבוקר. עודן מדברות ודינה באה. אמונה ומנוחה מחבקות אותה בשמחה.
– באתן ברגל? יום מנוחה אחד לכן ואתן מבזבזות אותו.
– משעמם ועצוב כל כך בשבת! מצטדקת מנוחה.
– מה תעשי בהן, אהובה? אני אין לי במה להאכיל אותן. אולי ניגש אל סוניה? אני מוזמנת אליהם גם לצהרים.
– את משמשת לה פורקן לכל צרותיה? שואלת אמונה.
– ולוואי ויכולתי להקל מנטל צרותיה, היא נולדה בלי כוכב… אין בידי אדם לשנות, פוטרת דינה בעצב.
– די לכן, בנות, בואנה נלך ל“מסעדה” ל“אבז’ורקה”, דיברתי עם מנהל “המשק”. “מנהל הדלות” שלהם. הוא הבטיח לי “צ’ורבה”, ודאי בישלו הבחורות דיסת בורגול בעדשים.
– מי הן שמבשלות לפועלים? חברות הקבוצה?
– הן מתחלפות אחת לחודש. הבחורות כולן צעירות, הן שייכות ל“קבוצת העשרים”, תלמידות בית־הספר החקלאי. משגמרו ולא נקלטו בעבודה קבועה, ארגנו קבוצה לעצמן. הן מעבדות חלקת אדמה, מגדלות ירקות ותרות אחרי יום עבודה אצל אחד האכרים; “בבית ובשדה”: תליש עדשים, תליש חומצה ועבודות מפרכות אחרות. עליהן לעמוד בהתחרות עם התימניות, שזריזות מהן בעבודה. כדאי להכיר אותן. כולן באו מתוך כיסופים אל הארץ. עזבו בית־אמא וספסל לימודים וכאן הן נמקות.
– חדלי, אהובה, ליבב! גוערת בה אמונה ומעווה פיה לבכי. את רואה, מנוחה, הרי אנו המאושרות בארץ.
הולכות למטבח הפועלים, ל“אבז’ורקה”. בחדר גדול מסביב לשולחן־עץ ארוך ישובים בני־המזל, שהקדימו לבוא וקנו להם שביתה על הספסל ליד השולחן. לפניהם צלחת אמאיל פגומה וכף מוחלדת של פח. הלחם מחולק למנות קצובות, בתוך סל נצרים גדול. דיסת העדשים מהבילה בתוך סיר גדל־מידות.
המאחרים מצטופפים בפתח, מחכים לתורם. והמסובים מזדרזים לגמור ולפנות מקומם לחדשים. הם זורקים את הצלחת ואת הכף לתוך דוד מים דלוחים.
– אכלת, מנוחה? שואלת דינה. ראי פניך שלך; ועיניך כתמיד עומדות להזיל! בשבוע הבא אבוא ואביא עמי מזונות. קיבלת משכורת? אל תהיי נדיבה כל כך. כבר סיפרה לי אמונה עליך; דאגי קודם כל לעצמך. את נראית יופי שביופי, מוכיחה דינה את אחותה. צאנה לדרך מבעוד יום ואל תתחכמנה יותר מדי.
– טיילנו והתרשמנו ומה באת להקדיר עלינו מצב רוחנו? משככות אותה מנוחה ואמונה.
– עלי לעלות אל סוניה. היא מחכה לי, היא תצטער שלא ניגשת אליה, מנוחה.
– חסר לה עוד פה לארוחה? מצטחקת אמונה.
מנוחה ואמונה נפרדות מדינה והולכות אחרי אהובה.
“מנהל המשק”, בחור עליז ומבודח מקביל את פני הגננת ואת אורחותיה ב“ברוכות הבאות בצל קורתנו”. מזדרז, קופץ ועולה על בלוק בטון ומכריז:
– שלש מנות?!
– מאין אקח לך שלש מנות נוספות? רוגזת הבחורה. היא משולהבת ומיוזעת. התרווד טובל ביורה הרותחת; שואב דיסה ומתהפך בזריזות לתוך צלחת האמיל.
– אין צלחת ואין כף והלחם אזל מזמן. באו אוכלים לא צפויים, רוטנת החברה השוטפת במהירות את כלי האוכל.
– לב־טוב, קח את צלחתי! אני גמרתי. סוף סוף מתמלאות שלש צלחות דיסה רותחת ומהבילה.
– סלחנה, בחורות, לחם לא נשאר עוד. עליכן להסתפק בדיסה בלבד.
– הנה כף, גמרתי, אומר אחד האוכלים בחוץ על יד המדרגות.
הכף איננה נקיה; הבחורות נבוכות.
– לא צריכות היינו לבוא הנה; גזלנו שלש מנות דייסה, מתייסרת מנוחה.
– מה נעשה בכף אחת? צוחקת אהובה. הדיסה לוהטת אינני יכולה להחזיק את הצלחת בידי.
– גם אני ניכוית, נופחת אמונה.
– בואנה ניגש אל הים, אומרת מנוחה. גם היא נופחת בצלחתה וצוחקת.
היא מעמידה את הצלחת על אבן בזלת; טובלת את הכף במי הים. הכף הנקיה עוברת מיד ליד. הדיסה נאכלת טיפין טיפין. משגמרו הן מחזירות את הכף ואת הצלחות נקיות, שטופות במי הים.
מחדר האוכל בוקע ועולה קולו הערב של לב־טוב: “וקרב לבנו, לבנו לעובדך לעובדך באמת”. –
– נו חברא, אכלתם ושבעתם וברחתם איש לנפשו? וברכת המזון, גויים שכמותכם?!
מיד מתלכד מעגל על החוף; השירה מתגברת ומתפשטת אל מעבר לכנרת. ההתלהבות גוברת והולכת; לב־טוב שר ורוקד וגורף עמו את היגעים ואת הרעבים לחצאין. ההורה משכיחה את הרוגז; השירים מתחלפים; הרגלים העיפות מרקדות על הרגבים שעל החוף. עד מהרה אמונה ואהובה מצטרפות למעגל ונסחפות בריקוד המסחרר.
אחד אחד נושרים מן המעגל; ניגשים אל החוף, חולצים את הסנדלים ומטבילים את הרגלים במי הים לצננן.
מנוחה מתרחקת מהרוקדים. היא מתישבת על גל חצץ בסמוך לשריד תומר קטום ועלוב מראה. השירה והריקוד מכמירים בה את רחמיה עליהם, על עצמה ועל הכל.
פרק שמונה־עשר: המורה שילוני 🔗
מנוחה חולפת את המפולש והריהי בחצר בית־הספר. שתי קומות לבנין; בקומתו התחתונה אורוות חשוכות, עזובות ומלוכלכות; נערמו בהן גלי אשפה, גללים ורעי, שרצים וריקבון. התיקרה מקומרת והאור מסתנן דרך צוהר עגול מרושת ואטום.
החצר מרוצפת אריחי־בזלת שחורים. ברווחי האריחים מים דלוחים, עכורים; האויר רווי צחנה מבחילה.
כיון שהקדימה היא מתהלכת על פני החצר וצופה בכל שמזדמן לה. גם כאן ארמנים עקורים; זקנים נשים וטף הצטופפו בכוכים האפלים המעלים עובש: כמה זקנות מבשלות על גזרי עצים תבשיל חריף.
מנוחה חולפת על פני הכוכים, מציצה פנימה ונתקלת בעינים שחורות עגולות של נשים צעירות. באפלולית הכוך רושפות העינים כעיני חיה רדופה.
בתוך כך נגמרה שעה ראשונה. קם רעש. מנוחה עולה במדרגות אל הקומה העליונה ופונה לעבר הכיתה. תלמידה רצה לאורך המרפסת עם פעמון קטן בידה. הפסקה.
בכתה תוהו ובוהו; צריחות וצחוק פרוע; סרגל מתנפץ אל אדן החלון מלווה קללה רוסית: המורה שילוני עוזב את הכיתה, כנמלט מדליקה. חיוורון צהוב מכסה פניו. שפתיו מרעידות ובפניו קפאה עווית את כאב ועלבון. ידו הימנית רועדת רעידות עצבניות; כולו אזלת־יד וחוסר־אונים…
הוא ממהר לעבור את המרפסת, אך כאן הוא נתקל למבוכתו במורה הצעירה. הוא מאיט צעדיו ומתאמץ להשתלט על עצמו.
– אח! ריבונו של עולם! מוטב לפשוט נבלה בשוק ולא להצטרך לעבודה בזויה זו, ללמד אספסוף זה!
מנוחה משפילה עיניה. היא משתוממת לשינאה הרוחשת בלבו של האיש הזה: – אם אינו אוהב את היצורים הללו, מוטב באמת שיפשוט נבלה בשוק.
שילוני מתעכב בפתח המפולש כמהסס ומצדד מבטו לעבר המורה הצעירה, שמביטה אחריו. הוא מנפנף לעומתה בכובע הפקק לשלום. מנוחה קוראת בפניו רוגז, שנאה, צער ויאוש.
שילוני עבר ונעלם…
משקע עכור שיירה פגישה זאת בליבה של מנוחה. ריחמה את האיש, שאנוס לעסוק במקצוע שבוחל בו.
התלמידות פורצות אל החצר.
– אוי “סוס” שכמותו! “דיו” – “דיו”, מגדפת שולטנה.
– הלואי שימות היום בלילה בקבר. פה פה, צועקת רחל דהאן. מתכופפת ומחטטת באצבעה בטיט שנצטבר בין בקיעי המצרפות.
– אסור לקלל: מי שאומר את אחרים הוא בעצמו! משמיעה דברי מוסר רבקה ויינטרוב הקטנה.
– כן, נכון. “הוא בעצמו”! לועגת רחל דהאן. את שכינזית, גותנית (גאותנית) כמותך. הוא שכינזי ואוהב רק את השיכנזיות, אותנו הוא שונא.
– אל תציקי לו. למה אתן קוראות לו “סוס” ו“דיו” – “דיו”? אני אספר למנהל, תראו! חי אדוני, אספר!
– מלשנית. ידעתי שאת מלשנית. לכי ספרי. כפת לי?! אני מצפצפת!
רחל פורצת בבכי קולני. היא מיבבת ומכה באגרוף על חזה. דמעותיה ניגרות על פניה והיא מקנחת אותן בשולי שמלתה.
– כולן עלי, מתמרמרת היא. מזל רע כזה נתן לי אדוני. מה?! אני אשמה שאינני יודעת את החשבון בכתב? אני עושה את החשבון בראש שלי מהר מהר, אני לא ידעתי איך זה כמו מכונה. אבל לכתוב את זה אני לא יודעת. למה הוא קורא לי “בול־עץ”. בראשי, הוא אומר, לא מוח אלא צמר־גפן. ולמה… ולמה… למה רע לי? אַי – אַי אַי מזלי הרע?!…
– די לך, רחל, אל תבכי. את יודעת לבכות כל כך חזק וגם לצחוק את יודעת; ולהשתולל כמו פראית את גם כן יודעת, מנחמת אותה יהודית כהן.
*
נדירות הפגישות בין מנוחה לשילוני, ועדיין לא עמדה על טיבעו; באספות המורים הוא נבדל מן השאר בלבושו ובמנהגיו. לעולם בגדיו מגוהצים, מבהיקים; הקיפול במכנסיו בקפידה. לא ישב על כיסא עד שלא פרס עליו ממחטה השמורה עמו לצורך זה בילקוטו; הוא מרחיק את כיסאו מהשולחן שלא לגעת בקצהו; כובע הפקק שלו דו־המצחיות, לעולם מונח על אחת מבירכיו; קומתו בינונית והיא נושאת ראש גדול עם פנים מוארכים וצרים; הסנטר בולט קמעה ומזכיר במידת־מה פניו של סוס. דיבורו שקול ומתון. הערותיו קולעות וקצובות, ומשהעיר הערתו הוא מעביר אצבעותיו על קמט המכנסים, קורץ קריצה עצבנית, סתומה, בעינו השמאלית. תמיד מנומס, סגור וזר לכל.
עד האינצידנט האחרון בכתה ו'. לא נתנה רובין דעתה עליו; לא הרגישה במציאותו ואילו הוא היה נוהג בה באדיבות יתירה, נוקשה כלשהי. לעולם יברכה בהורדת כובע הפקק ובקידה קלה; בקריצת־עין ובתנודת סנטר.
– כאילו “בלע אמה” האיש הזה, בזה לו מנוחה בליבה ומסיחה מיד דעתה הימנו. אך מאז המקרה היא מהרהרת בו לעתים. ברק היאוש של חיה נרדפת מטריד מנוחתה. היא מנסה לפענח את סוד חייו ולשוא – קיר אטום לפניה; ־ מדוע דמותו לא משה מעיני? שואלת היא עצמה. ניפוץ הסרגל בכיתה, הקללה הרוסית והנימוסיות הנוקשה, אינם מתיישבים. “מה לי ולו”? שואלת היא את עצמה ומנסה להשתחרר ממנו.
בת לו לשילוני בכיתתה של רובין. היא “מלכת הכיתה”, פארה וגאותה. אף היא כאביה באה יום יום בשמלה מעומלנת ומגוהצת. שערות ראשה שחורות ומתולתלות. הסרט דמוי פרפר פורש כנפים בראשה מותאם לגון שמלתה. עיניה שחורות, גדולות חכמות. היא יוצאת דופן בנימוסיה הנאים.
כלום ייתכן שיצור נחמד זה הוא בתו של שילוני המוזר?
כשדליה שילוני מספרת בפני הכיתה, משהו נדלק בעיניה הגדולות, מעין הניצוץ של הסוד שמנצנץ לפרקים בעיני אביה.
– משהו מעיק עליהם, אומרת מנוחה ומחליטה להתקרב אליהם.
*
הזמן דופק דפיקותיו הקצובות; לעולם זירמו כלפי העתיד.
הקיץ משתלט על היקום בעוצם תוקפו. החום קשה ללא נשוא. מורדות ההרים הצהיבו. נתלבנו קירות הבתים וגדרות האבנים והרי הם קורנים חום ומלהטים את האויר. האשפה וגדרות האבנים והרי הם קורנים חום ומלהטים את האויר. האשפה והליכלוך ליד הקירות, על המדרכות ובתעלות הביוב מתבלים את האויר באדים מסריחים.
בעיקבותיהם בא מלאך המות טופף בדרדסיו המרופטים וקובע שלטונו. עטוף הוא גלימה אפלה; שיניו בשלד גולגלתו נוקשות, ופרקי אגפיו חורקים חריקה צורמנית. מרחף על ערמות הריקבון, הסחי והמאוס ונושא משך־זרע החידקים; זורע ברינה את הכליון.
אוכלוסי העיר הצפופה אחוזים חרדת מות; החיילים הנסוגים רעבים ודוויים, עטויים בלויים מזוהמים, מובאים אל בית־החולים הצבאי. עמוסי כינים, נושאי חידקי טיפוס הבטן וטיפוס הבהרות; אינם מאריכים ימים כאן; עד מהרה הם מוצאים פגרים מתים; מובלים בחופזה לקבורה בבורות שנחפרו לשם כך מחוץ לעיר.
האפידמיה גוברת והולכת מיום ליום. הקבורה נעשית בחטיפה, בלא מלוים ובלא נוהגי קבורה. הומכו קולות המבכים; איש לגופו חרד.
בית־הספר פתוח. מחוג השעון הוא שקוצב את שנות הלימודים ואת ההפסקות שבין שיעור לשיעור. מדי יום ביומו מביאות התלמידות את החדשות שנתרחשו בסביבתן; “עתון חי”.
– על ידינו גוסס אחד צעיר, כזה נחמד ויפה כמו הלבנה. לקחו אותו לדמשק, אז שחטפו את המרגלים והחזירו אותו חצי מת, פותחת אחת התלמידות.
– והשכנה שלנו, אשת מורה, חלתה ולא מתה. לא כל החולים ימותו חס וחלילה. בא אליה רבי משה חוטינר עם חברו החסיד דויד לייב. הם הישקו אותה קוניאק ופלפל, שפשפו אותה והיכו אותה, צעקו עליה שתתעורר; היתה קרה כמו מת, הקימו אותה והיא חיה. ממשיכה אחרת.
– אם אדוני רוצה – הוא מחיה מתים, מוסיפה אחרת בודאות מוחלטת.
*
מאז התחילה אמונה לעבוד בגן שעל חוף הכנרת נשארה מנוחה לבדה ללא חברה לחדר. דינה עובדת בקבוצה ורק לפרקים היא פוקדת את “החדר”, היא מקבלת את מנת המזון שמגיעה למנוחה ב“משביר” שנפתח במושבה כינרת, מוסיפה וקונה מצרכי־מזון וחוזרת לה לקבוצה.
– לעולם אינני מוצאת את קופת המשכורת שלך! טוענת דינה; ־ מדוע נשאר הכסף על השידה? הדלת שלך פרוצה לכל עובר ושב!
– המפתח שמור במקומו הקבוע; אין כאן גנב, הכל יודעים, שאין מה לסחוב ממני, מצטדקת מנוחה.
המחלות בעיר אינן פוסחות על שום בית, בין שדלתו נעולה או פתוחה. “האורטיקריה” אינה מרפה ממני, מתאוננת מנוחה.
– שמא הדגים מזיקים לך? גשי אל הקליניקה, אל הרופא התל־אביבי פבסקי. אשהה עמך ימים אחדים.
מנוחה דוחה את ביקורה אצל הרופא וממשיכה להתגרד. היא מנסה לטבול במי־טבריה, זורה טאלק על הכויות ומטפסת על הקירות. אינה ישנה במנוחה ומפריעה מנוחתה של דינה.
ביום הששי אחרי הלימודים פנתה מנוחה לקליניקה. בחצר צחנה חריפה: שורה ארוכה של חולים ישובה על אבנים, קירעי שטיח, או מעיל ישן. מיטב המחלות מוצגות כאן לראוה באור השמש: עינים מודלקות בגרענת זבה דם; גזזת “על כל ראש” מחותלת חיתולים שמנים מפיצים ריח מבאיש ומחלות עור אחרות למיניהן.
מנוחה מהססת, התשאר או תשוב כלעומת שבאה? – גם אני בין החולים, מייסרת היא
את עצמה. פתאום נשמע מפתח הקליניקה קול צלול מוכר.
מנוחה קפאה; מי מתעתע בה כאן? בפתח הקליניקה ניצבת הניה הג’ינג’ית. היא לבושה חלוק מעומלן ומגוהץ; לראשה כיפה לבנה שמכסה את מצחה וחלק מקדקדה; ומסביב לכיפה מתבדרים תלתלי האש שלה. פניה צחורות ונקיות מנמשים. היא זוהרת זוהר נשי, אמהי.
מנוחה אומרת להתנכר ולהתחמק; זכר הפגישה בחורף דוחק בה לעזוב, אך הניה מזמינה אותה להיכנס:
– אל תתבישי, רובין, ואל תתנכרי. היום אני יכולה להקל מסבלך. שבי כאן על הכיסא וחכי עד שאכניסך אל האחות הראשית. אני עוזרת על ידה.
מנוחה נבוכה. נהפך הגלגל. והיצור שצריך היה להולד היכן הוא?
האחות הראשית סימה היגרה לכאן מירושלים; היא עובדת עם ד"ר פבסקי. הניה לוחשת לה משהו על אזנה. סימה מסבירה פנים למנוחה ומזמינה אותה לחדרו של הרופא. הרופא בודק את השטח הגרוי באזור הבטן, נוגע באצבעו בבועות הבהירות, כויות הסרפד. ממלמל בפני עצמו ונותן הוראות לאחות: ־ טאלק וקלציום. בהינף־יד הוא מראה למנוחה לפנות את המקום לאחר. מנוחה עדיין משתהה, מסמיקה ומגמגמת: ־ מתי זה ייגמר, אדוני הרופא?
– מה היא שואלת? פונה הרופא אל האחות.
ייגמר, ייגמר? עם המות! פוסק הוא כזורק אבן אל הבור.
– מה אתה סח? ראה את הפחד בפני החולה!
לוחשת סימה לרופא ברוסית.
– לעזאזל! צועק הוא. – כולנו נמות בטרם שייגמר המורטוריום הזה!!!
*
מנוחה חוזרת אל דירתה מאוכזבת. במעלות־הגג היא מופתעת מקולה של אמונה.
– איני יכולה להפקיר אותה. לעולם תשאר “הקטנה” של סבא; הדלת פרוצה לכל דכפין; הכסף, אוי לאותו עושר, מוזנח גלוי לכל עין, ובחדר מצפצף הרעב מכל הסדקים. והגירוד הזה? מזניחה!… היא מתעצלת לגשת אל הרופא.
מנוחה פוגשת את אמונה בחיבה יתירה. מעתה תסייע לה בויכוחיה המרים עם אחותה.
– מה אמר הרופא? חוקרת דינה.
– הוא אמר שהסירפדית תיגמר עם המות.
– פוי! איך זה אומרים דברים כאלה לחולה? להטיל יאוש בלב המיואש; אל תשגיחי בדבריו, מנוחה, מנחמת ומחזקת אותה אמונה.
– פגשתי את הניה הג’ינג’ית בקליניקה. היא עוזרת לאחות. אילו ראיתן אותה! עדויה לבנים וזוהרת בכתר הזהב שלה, מספרת מנוחה בהשתוממות. לא העזתי לשאול אותה מה היה בסופו של ההריון.
– מה, אין אתן יודעות? היא ילדה בת בבית־החולים, שפתח ועד ההגירה, בהנהלתו של ד"ר פבסקי. הניה מצאה חן בעיני הרופא והוא סיפח אותה אל חבר “האחיות” שלו. את התינוקת מסרה להוריה, שעברו בינתים אל צריף בחוף הכינרת. בתחילה התמרד האב, אך מראה התינוקת אדומת השיער ריככוֹ; הוא מפנק ומעתיר עליה אהבה. אחד הבנים, עלם צעיר, מתחכך בקנטינא הגרמנית בצמח. הוא הוא שמזין ומפרנס את המשפחה וממציא את צרכי התינוקת. צריפם הוא בקירבת מקום לגן שלי. אילו ראיתן את הנפח מטלטל את הילדה באמבט־פח מרופד כר רב־מידות, או כשהוא מאכיל אותה מבקבוק וממצמץ כנגדה להרגיעה ולשעשעה. הילדה בריאה, יפה. הניה מבקרת את המשפחה, אך לתינוקת אינה שתה ליבה. האב גוער בה:
– “צ’ר – בלי־חיים”, רוצה לומר: ־ צער־בעלי־חיים. אם כזאת?! פוי! נצורת־לב!
– נוספה עוד ג’ינג’ית אחת לעולם. טוענת הניה במרירות. לאמיתו של דבר מאז לבשה מדי־אחות קהתה נחיתותה במקצת.
שלש הצעירות מבלות את השבת בצותא כאילו הופקעו מחוץ לתחומה של העיר; כאילו היו מופשטות מהמונו של מחול המות; בצל קורת החדר הן פותרות, שכובות על רצפתו, בעיות העולם כולו. הן מניחות לזמן שיתיר את סיבכי חייהן.
*
חלתה דליה שילוני. מנוחה מחליטה לבקרה. בהפסקה היא ניגשת אל מר שילוני ושואלת בשלום הילדה. הוא נתרגש. מסיר כובע הפקק מעל ראשו ומשתחוה לפניה. מודה לה על התענינותה בבתו. הילדה חלתה בקדחת או באינפלואנציה; מי יודע, מאין בא לה החום שמתיש כל כך את כוחותיה הדלים. הילדה מתגעגעת לכיתה, למורה ולחברות. קולו של שילוני רך, רווי אהבה ודאגה. עיניו שקטות והבעתן תמימה.
מנוחה תמהה. הזהו המורה המשתולל לעיני תלמידותיו? לאן נעלמה נוקשותו? היא שואלת, אם תוכל לבקר את דליה. הוא נבוך מהשאלה: הפיקה שבצוארו הרזה מזדקרת, בעיניו מהבהבת חרדה. מנוחה מרגישה בכך.
– אם לא נוח לבקרכם היום, אבוא בפעם אחרת. – לא, גבירתי הצעירה; פשוט איני יודע איך לקבל את אדיבות ליבה. דליה תהיה מאושרת מביקורה.
עם סיום הלימודים נצטרפה מנוחה אל מר שילוני. הוא צועד בזהירות לפניה, עובר ממדרכה אחת אל השניה וחוזר חלילה; הוא תר אחר מקומות נקיים מזוהמה. ברובע הנוצרי הבתים חבויים בחצרות מוקפות חומה ובריח. סיד לבן, מבהיק, מכריז על הנקיון. שילוני מתעכב ליד פישפש־עץ. משתהה כדי הרף־עין, פונה לעומתה ושואל בקול רך, עדין: ־ המכירה אַת את אשתי, את אמה של דליה בתי? לא נזדמן לך לפגשה? ולאחר הפסקה קלה: ־ חולה היא אשתי, חולה מאד. קולו הומך. מקיש בדלת, פותחה, ומזמין את מנוחה להיכנס. הכל מסביב נקי. מסויד בסיד לבן: צמחי בושם שתולים בעציצים, בפחים ובארגזים. עץ אקליפטוס מחפה על גג הבית. ריחות הצמחים מבשמים את אוויר החצר.
שילוני ניגש אל תיבת־עץ קטנה, פותחה ומוציא מתוכה מברשת נעלים. מסיר בה את האבק מעל נעליו ומשפשף את הסוליות; הוא מושיט את המברשת למנוחה. היא אינה מסרבת וגם היא מאברשת את סנדליה המרופטים. משגמרה הוא מחזיר את כלי הציחצוח אל התיבה. מסיר כובעו, מנערו ומחליק בידיו את שערות ראשו; מצטחק, קורץ קריצתו העצבנית, ומקיש בדלת; ונכנס. בחדר קרירות נזירית; גם בו הכל מבהיק בנקיונו. מנוחה מתבוננת מתוחה במעשיו של שילוני ועושה אחריו כסהרורית.
הוא ניגש אל הכיור התלוי בפרוזדור על הקיר. משפשף ידיו בקפידה ובמברשת הוא משפשף מתחת לצפורניו, מסבן ושוטף, בודק וחוזר ושוטף ומנגב במגבת הלבנה שליד הכיור. ככוהן שמכין עצמו לעבודה בקודש הקודשים. שילוני מרגיש בהשתאותה של מנוחה והוא מסביר לה:
– אין אני רשאי להביא לבית את חידקי החולירע או את חידקי הדיזנטריה.
מכאן הוא מעבירה לחדר גדול מקורה קימרון גבוה; צוהר שזגוגיותיו מגוונות מאיר את החדר. קרירות בשימה ונקיון בכל: הרהיטים עטופים תכריכים לבנים מעומלנים; מפה לבנה רקומה, מגוהצת בקפידה, פרושה על השולחן; באמצע החדר, על טרסקל עגול פסל שיש לבן; דממה אילמת מעיקה על התכריכים הלבנים העוטפים את הכורסאות המרופדות. על טרסקל אחר עומד מיחם ניקל מצוחצח. מפות, מפיות ומגבות רקומות בכל פינה.
מנוחה הלובן והדממה הקרה מקפיאים בה את דמה. אך הנה חזר אליה שילוני ומזמינה לחדר המיטות. גם כאן הכל לבן כליבנת השלג. האשה ישובה בכורסה לבנה; כחושה היא ועצמות הפנים שלה בולטות מבעד לעור הצח והעדין; גרבים לבנים מבליטים את רזונן של הרגלים הקטנות. ורק עיניה הגדולות השחורות מעידות על החיים בעצמות היבשות; שערותיה השחורות שופעות.
– הכירי, וורוצ’קה, את המורה של דלינקה שלנו, אומר שילוני באהבה, רוך וחמלה.
כף היד הקרה והגרומה מעבירה צמרמורת בגופה של מנוחה.
צעקת השמחה, שהתפרצה מפיה של דליה, הצילה את מנוחה מעינויי ידה היבשה של אמה. דליה הזיזה את הכילה של מטתה ונפלה על צווארי מורתה, מחבקת ומלטפת את פניה ואת צמתה.
– כל כך רציתי שתבואי, מורתי, חלמתי ביום ובלילה שאת באה אלי. והנה את פה! אני שמחה נורא נורא! אני כבר בריאה, אין לי חום. אשוב לביה"ס בעוד ימים אחדים. את יודעת, מורתי? הדודה שלי היא רופאה בבית החולים בצפת; היא תבוא אלינו. היא באה לעתים קרובות לראות את אמא שלי. את יודעת, אמא חולה מהחום שבטבריה. הדודה היא אחותה של אבא; היא תיקח אותנו אליה, לצפת. שם יותר טוב, שם קר יותר; לא עכשיו, מורתי, אחר כך בחופש.
– שבי, דליה, שבי חבובה שלי; אל תמהרי לרדת מהמיטה, עליך להתאושש תחילה. תתחזקי ותשובי אלינו. כולנו מחכים לך, מרגיעה מנוחה את החולה ומלטפת את ראשה. כותונת הלילה הלבנה והארוכה משווה לה דמות מלאך צחור. בתוך כך כורה המורה אוזן לדו־שיח בין הבעל והאשה. שילוני רכון על וורוצ’קה שלו ומספר עמה. מנוחה תמיהה: הזהו האיש שראיתיו לפני ימים אחדים בקלקלתו? מאיים בסרגל, מחרף ומגדף את התלמידות? כאן במחיצת אשתו, שוב אין עמידתו מעומלנת ונוקשה. איש אחר לפניה. אך הנה הגיע לאוזנה מאחורי גבה רישרוש קל, תזוזת כורסה: מנוחה רואה לתמהונה את הגברת שילוני מזדקפת ועומדת עמידת “שלד” עטוף עטיפה לבנה. ידים כגפי השלד שמוטות לה משני צידי גופה.
מנוחה אף היא מתרוממת מכיסאה ונועצת עינים מפוחדות ב“שלד”. תקפה פחד, שהוא לא יעצור כח לעמוד על עמדו, יפול ויפזר את חוליותיו!
במפתיע מרימה וורוצ’קה את זרועותיה אל עורפה, אוספת את שערותיה הפזורות על כתפיה וגבה, וקולעת מקלעת ומהדקת פקעת כבדה אל עורפה.
שילוני, שעומד על ידה מתפעל, מרכין ראשו אל זרועותיה הכחושות ומדביק במיצמוץ קולני נשיקה ב“עצמות היבשות”. וורוצ’קה יישרה את גופה ובצעדים חרישיים, התקרבה אל דליה, היא מבקשת אותה לשכב במיטה. נשקה לילדה במצחה ויצאה מהחדר. אותה שעה דמתה בעיניה של המורה לפיה שמתנדפת באויר.
מנוחה עומדת לצאת. הגיעה השעה, לוחשת היא לעצמה. היא מברכת את דליה שמנשקת זרועה של המורה ולוחשת: מחר אקום. תודה לך, מורתי.
בתוך כך חזרה בעלת הבית והזמינה את האורחת אל החדר הקידמי. כאן ליד ספה מרופדת עומד שולחן קטן מכוסה מפית רקומה ועליו כיבוד: צנצנת זכוכית עם ריבת עגבניות זעירות, כד מים ושלש כוסות.
– בבקשה, גברת רובין, טעמי, מעשה ידי אשתי שתחיה, מחנן שילוני את קולו.
לאן נעלמה דמות ה“סוס” שלו ומבע עיניו? שואלת מנוחה את עצמה. היא טועמת מן הריבה ותהילתה בפיה. לשמע תהילת אשתו מאירות עיניו גאוה ואושר.
– כל כך טעים! זורקת מנוחה מחמאתה, איך מבשלים ריבה מעגבניות?
– אחותו הביא עגבניות קטנטנות מצפת. אם חפצת רשמי לך את המרשם; אלמדך תורה זאת תמורת התורה שאת מלמדת את בתי. אסירי־תודה אנחנו לך, גברת רובין, על האהבה שעוררת בלב הילדה שלנו. זקוקה היא מאד לשמחת־חיים.
רובין מתרוממת ללכת, אך עדיין מעכב משהו: עדיין לא נתפענחה לה השאלה המטרידה; – מה קרה כאן? באקראי ניתקל מבטה באלבום תצלומים על שולחן נמוך בסמוך לספה. שילוני הבין לחפצה, קם וקירב אליה את האלבום באדיבות.
– שבי עוד מעט עמנו, גברת רובין, מזמינה אותה גם הגברת שילוני. באלבום הזה גנוז עברנו, תמצאי כאן היסטוריה עשירה רבת אירועים כאובים.
מנוחה הופכת בדפים ופרשת חיים מופלאים נגולה לעיניה ועמה נמוג המסך המכסה על הסוד.
– מי היא הילדה הזאת? דליה מתבגרת כל כך? האין זאת וורוצ’קה עצמה? היא מצולמת במדיה של תלמידת גימנסיה. מקלעותיה עוטרות את קודקודה ועיניה גדולות ומצטחקות; השפה העליונה מתרוממת ומגלה שני טורי שיניים בריאות ומתאימות. מנוחה מקבילה את הצילום לעומת פניה של וורוצה היושבת עימה לשולחן. זו מבינה כוונתה והיא מצטחקת לעומתה.
והנה גם שילוני, תלמיד בית ספר ריאלי, פניו רכים ועדינים; בעיניו מרץ ושמחת חיים. אותם הפנים של היום, אלא שההבעה ה“סוסית” חסרה. נראה שסיגלה לעצמו בדרך חייו. אך מה גנוז בה? מה פירושה? והעינים! אף הן כל כך טובות הן. בדף שלאחריו תמונה אחרת: מביטים מתוכה שני ראשים יפים ומאושרים. וכך דף אחרי דף. התצלומים מגלים את לוט מעל הסוד. אין צורך בהסברים, ספר פתוח לפניה. בתמונה משפחתית אחת היא רואה את האב מחזיק בילד כבן חמש ואילו האם מחזיקה על ברכיה את דליה שהיא כבת חצי שנה בלבד. האם בריאה ויפה, אושר בפניה. פני האב רציניים, אך שקטים ושלוים.
– היכן הילד? מה קרה לו? חוקרת מנוחה בינה ובינה. היודעת דליה, שהיה לה אח? בדפים האחרונים תקועות תמונות חיוורות, תצלומי בית: וורוצ’קה בבית־החולים, בסנטוריום, הגוון החיוור ניכר גם בהבעה ובלבוש. צער יאוש ופחד ילינו בעינים ובהבעת הפנים. והנה גם תצלומים אחרונים: לאחר יאוש, השלמה עם גזר־דין המות. תצלומו האחרון של שילוני מושך את תשומת לבה. כאן כבר טבועה בקלסתרו ההבעה ה“סוסית”! מעין טימטום וקהות של סוס המושך בעול; נכנע לגורלו עד יציאת הנשמה. בלב כבד היא סוגרת את האלבום.
– סליחה, שהרשיתי לעצמי להאריך בטיולי בשדות זרים. שילוני עומד לידה כשידיו שלובות על חזהו, הוא כה אנושי, רך ונוגה.
– ראית הכל? ושוב מזדקרת לה אותה תנודת ראש למעלה ולמטה, כאומר להשתחרר מהעול המעיק על צווארו: ־ כל זה היה, גבירתי הצעירה, חלף עבר!… ועכשיו!…
עיניהם נפגשות. היא רואה לנשמתו. מעתה הכל מחוור לה: פחד מות! זוהי הבעת אדם טובע ונאחז בקנה־קש. ואילו קריצת עינו נראית לה כאמונה בחיים, כאמונה בכוחו להערים על מלאך המות.
וורוצ’קה קמה על רגליה. שילוני נותן בה מבט חם, כאומר: ואף על פי כן הנה אני מזין בה את עיני גם היום ואולי גם מחר עדיין תהיה עמי. ושמא יארע נס והעצמות היבשות הללו תקרמנה עור ויעלו בשר ויחיו?!
הוא ניגש אל וורוצ’קה שולב זרועו בזרועה הכחושה, לוקח כף ידה הקרה בכפו הבריאה והחמה מחליק ומצמיד בה שפתיו.
– וורוצ’קה, הגברת רובין צריכה ללכת, לא נעכבנה, אך עליך, גברת רובין, לשוב ולבקרנו.
בסמוך לדלת עומדת שידה עתיקת יומין.
מנוחה יצאה לתוך סימטה מזוהמת, שהובילה אל הים.
– מה ערך לחיים כשבסופם מות וכיליון? פורצת זעקת־יאוש בלב מנוחה.
*
יומים לאחר ביקורה של מנוחה חזרה דליה לבית־הספר. שתי ילדות מגלגלות בחצר חבל ארוך ודליה קופצת. החבל יוצר מעגלים מעגלים ודליה קופצת לפי קצב המנגינה שהמגלגלות שרות: אן־דן־דינו; אן־דה־א־טרוּאַה.
מנוחה עומדת מרחוק ומסתכלת להנאתה בזריזותה של דליה. היא לבושה כתמיד שמלה מעומלנת. סרט הפרפר על תלתליה השחורים מתעופף ומרקד.
בקצב הקפיצה, חברותיה עומדות בתור ומצפות לכשלונה, אך החבל יוצר עגולים וחצאי קשתות, חולף עובר מתחת לגופה הפזיז ללא מכשול.
– הנה המורה! מכריזות התלמידות קול אחד. דליה מפסיקה בבת אחת את קפיצותיה רצה אל המורה, מחבקת את מתניה ומניחה בחמדה את ראשה מעל לבטנה סמוך לחזה. המורה מחליקה בידה את הראש ואת הכתפים שלה.
– אני שמחה, דליה, שחזרת אלינו בריאה; התגעגענו עליך אני וחברותיך. מעתה עליך להיות בריאה תמיד.
– שאמא שלי תהיה בריאה, לוחשת דליה באזני המורה.
זו פעם ראשונה שדליה מזכירה את אמה ואת חוליה. שוב אין צורך לשמור על סוד הנוגה. המורה נעשתה לה קרובה יותר, שותפה לגורלה.
עד מהרה נפוצה הבשורה על חזירתה של דליה. מעברים באות תלמידות בריצה עם הבשורה המשמחת: – מורתי, דליה שילוני באה.
– מורתי, מורתי, דליה חזרה.
– את יודעת? דליה באה!
בשעת השעור סמכה המורה ידה על ספסלה של דליה. הילדה מתבוננת במורה. מורידה ראשה ומנשקת בידה של המורה. חברתה, שכנתה לספסל, מכריזה: – מורתי היא נשקה לך.
בכתה עובר זרם חשמלי: – “דליה נשקה למורה”.
מנוחה נבוכה. היא אובדת עצות. מעתה לא תהיה פטורה מחיקוי ומקנאה. היא נסוגה אל שולחנה ומכריזה: – בנות, אני סולחת לדליה, מפני שהיא חזרה אלינו אחרי מחלתה, אך להבא לא אקבל נשיקות לא ממנה ולא מאחרות. רק הנוצרים נוהגים לנשק ביד וביחוד בידו של הכומר. אצל יהודים אין מנהג כזה.
– לא כי, אומרת דליה, הנה אבי מנשק תמיד בידה… דליה אינה מסיימת את המשפט. היא משפילה עיניה, מצטנפת ונכנסת שוב, כבשבלול, לתוך סודה הכמוס.
פרק תשעה־עשר: סופו של שילוני 🔗
צהרים. חניתות אש נינעצות ברובדי האויר הדחוס בתוך הסימטאות המזוהמות. מעל ערמות האשפה חגים שורצים נחילי זבובים; צרעות ויבחושים; בלב הסימטה הצרה, מרוצפת אבני־בזלת, הולך לאיטו קילוח מי־שופכין עכור מעלה צחנה.
רובין חוזרת מבית־הספר. תחת בית־שחיה צרור מחברות. היא מדלגת ממדרכה למדרכה ופוסחת על תעלת השופכין הפתוחה. סנדלים קלים ברגליה היחפות וכפיה לבנה בראשה; כנפותיה מצטלבות על כתפיה מאחור.
רוחה טובה עליה. היא ממשיכה לפזם בפני עצמה, את השיר ששרו בכיתה, אין היא נחפזת; מעתה היא ברשות עצמה. היא משתהה ליד הגדר ומסתכלת בשיח הצלף; מחטטת במשטח הטחב היבש ומחפשת זרעים זערורים.
בקצה העיקול היא מבחינה בדמותו של שילוני, מזדקר בלובן מלבושיו. צעדו זהיר ולא בטוח; עינו נעוצה באריחי־הבזלת החלקלקים שמתחת לנעליו המצוחצחים. כובע־הפקק בראשו ושתי ידו שמוטות משני צידי חליפתו המגוהצת; אצבעותיו מפושקות, כאחוזות פחד, ומרוחקות כלשהו מהחליפה הלבנה.
– שלום, אדון שילוני, נתלש קולה מהגדר ומתגלגל על פני הרחוב הדומם.
שילוני מזדקף ומציד ידו למצחית־כובעו. בתוך כך החליקה אחת מרגליו והתיזה קילוח ירקרק דביק על הנעל המצוחצחת. עננה העיבה את פניו.
מנוחה נבוכה, אין בקרבתה מטלית כלשהי לניגוב הנעל.
– השען עלי, מר שילוני, קח את הנייר הזה ונגב בו את נעלך.
– לא, לא גבירתי הצעירה; אין את זהירה במידה מספקת; מחברותיך אינן עטופות; סכנת נפשות! מכל הבתים האלה מתפשטת המגפה על כל העיר. ואת מתעכבת על יד הגדרות האלה? מבחיל…
– אינני חוששת, אדוני; אפילו המות לא יחשוק בי, צוחקת רובין.
– אל נא, אל נא, נחרד הוא, וממשיך בדרכו, חושש וזהיר כבתחילה.
רובין מתלווה אליו; חיוך של בדיחות־הדעת על שפתיה ואילו הוא כולו רצינות.
– הזהרי, גברתי; את עתידך לפניך. אין לזלזל במתנת־יה זעומה זו, בחיים.
– ח־ח־ח, צוחקת רובין בקול, מתנה נאה! זהב טהור, מעוטרת זוהמה וצחנה. מה שלום הגברת שילוני? ההוטב לה?
לשמע השאלה עיניו מתעכרות; העין השמאלית התחילה בקריצה השגורה; גם הפיקה בגרגרתו מזדקרת ומתכנסת חליפות; שוב לפניה סוס מיוגע ועייף.
– רוב תודות לך, גבירתי; ברגע זה אינני יודע את שלומה. מאז יצאתי את הבית עברו כמה שעות.
שילוני מרחיב צעדיו ורובין אחריו. לפתע מתרכך קולו; קליפת הנוקשות נושרת וקולו משתנה, כפורט על נימים נעלמות: ־ היא חולה מאד. מדי יום ביומו משאני עוזב אותה שוב אין אני בטוח שאמצא אותה בחיים.
וגם היא, יום יום היא מכינה עצמה לדרך. הלא ראית את הניקיון בביתנו, פטמה, היא שעושה את כל העבודות הקשות, אך את חליפתי אין היא מוסרת לידה ובידיה החלשות מגהצת ומקפידה על הקפל במכנסי. רואה אני בך, שמגוחך הדבר בעיניך, אך אין זה קפל מכנסים רגיל, גבירתי. נשמה חיה כאן; אהבה לוהטת, נצחית.
– זו פטמה היפהפיה שעובדת אצלכם? לפנים התגוררה בשכנותנו בכוך אפל; פתאום נעלמה לזמן־מה וחזרה ונתגלתה בפתחו של ארמון. כלום ידעת עליה משהו?
– ודאי; אמנם יפה היא. אשתי מרוצה ממנה. היא מתגוררת בחצר שלנו. הבית שייך לאפנדי אחד שנטשו ועקר ללבנון. שמעתי תולדותיה מפי אשתי, היא טיפלה באפנדי משותק, שהבטיח לה חלק מרכושו. אך היורשים הקדימו והרחיקוה מהחצר. משבא המות עשו פשרה ביניהם. היא מסורה ונאמנה ואשתי אוהבת אותה.
נתקרבו אל דירתו של שילוני. רובין לא רוותה עדיין מן האינפורמציה שנזדמנה לה בהיסח־הדעת, והרי היא מתעכבת ליד החצר. – שמא תואילי, גבירתי, לסור אלינו? מזמין הוא את רובין בחצי פה, מתוך מתבונן בחרדה בצרור המחברות שבבית־שחיה; בסנדליה המאובקים ובחזותה כולה הנושאת חידקי מחלות מידבקות.
– אל תזמניני אל מקדשך הצחור; אני, אתה רואה, לא נטהרתי עדיין. רובין מתרחקת כברת דרך מהגדר המסויידת. בטרם תפנה אל הסימטה הקרובה היא מביטה אחורנית לצד שילוני. ששקוד עדיין על ניקוי נעליו.
*
מנוחה מצטרפת אל המנהל נשר בסיוריו בעיר; ראוי לה להכיר, לצורך עבודתה, את העיר ויושביה ומנהגיהם השונים; עליה לאסוף חומר לשעורי המולדת בכתה ו'. העיר אוצרות בלומים בה; אגדות, בדיות ובדיחות שנמסרות מדור לדור. חומר יקר־ערך הוא זה ויש לחשפו ולכנסו.
נשר צועד לפניה; הוא מרחרח ומתעכב בכל קרן זוית. בכל אתר ואתר הוא נתקל בטיפוסים אכזוטיים. הם מקדמים פניו בהדרת כבוד, מזמינים אותו אל הסופרג' ומספרים עימו בנפש חפצה על העבר הרחוק, על ההוה ועל התקוות לעתיד לבוא. הוא מחטט בכוכים האפלים; שואל ודורש לכתבים עתיקים ונענה ברצון. הוא מעורר תשומת־לבה לבתי־כנסת עתיקים; מהם קיימים בנס ומהם עיי־מפולת, זכר לרעידות האדמה, שפקדו את העיר. אין הוא פוסח על חדרי מלמדים ובתי־מדרשות ואף אינו מסיח את דעתו ממסגדים מוסלמים ומכנסיות נוצריות.
– שימי לב, רובין, לקישוטים בבתי־התפילה השונים. אמונה וסיגנונה, דת והארכיטקטורה שלה. גלי החורבן שנערמו כאן קברו תחתיהן דפים מעניינים המדובבים שפתי דורות עברו.
נכנסים לתוך סימטה אפלה ודרך קימרון ארוך יוצאים אל הרחבה שעל יד המזח. חם. הים מפריש פרש נאלח; דגים מתים רקובים בלולים בפסולת העיר.
בעל הקפה מזמין אותם אל אחד השולחנות הקטנים. נשר מזמין שתי כוסות לימונד. היא גומעת מהמשקה הפושר ושולחת מבטה אל מרחבי הכנרת.
– מה ידעת, מר נשר על המשפחה שילוני? איך התגלגלו ובאו לכאן בימים טרופים אלה, אל קן־החידקים השורצים? הם משונים כל כך מכל הסובב אותם. נטע זר!
– מה לך ולשילוני, גברת רובין? הזהרי, מרננים אחריך! ראו אותך בחברתו, מלווה אותו וצוחקת בקול רם? אַ?
– בעצם ידעתי, שאני ידעתי צועדת על פני לוח מלוטש. שום מעשה משלי לא נעלם מעיני הבריות. אומר לך דבר תמוה: מתעורר בי רצון שגעוני לחבק את שילוני לעיני כל המורות.
– יא מסכין! והחליפה? הרי את עלולה להשחית לו את הקפל במכנסיו. נשר שולף מסרק קטן מכיס חזייתו ומעביר אותו על בלוריתו הלבנה. אחר כך הוא סורק את זקנו העבות השזור חוטי כסף ומבריק את זגוגיות משקפיו.
– הלא את מכירה אותם ומה שאלה? הלא היית בביתם, שמעתי.
– שום רז לא אניס לך, משתוממת מנוחה.
– שמעתי מפי דליה תלמידתך האהובה. מעשה טוב עשית בביקור שערכת לילדה בחוליה. שילוני פרוש ומובדל מהכל. חוששים לבקר בביתו ואף הוא אינו אץ להזמין אליו את חבריו לעבודה. בכל הוא רואה נושאי־חיידקים, מפיצי־מות. בסוף שנת הלימודים, אם בינתים לא יבואו האנגלים, יש בדעתם לעלות לצפת. ואחר המלחמה יקח את אשתו לחוץ לארץ.
– מה מחלתה? חוקרת רובין.
– אני מטיל ספק בליקוי פיסי בגוף הזה, הרופא אמר לי, שאין זו אלא פסיכוזה. היא משלימה עם הסוף ומכשירה עצמה לקראתו.
– בביקורי שם ראיתי אלבום ותצלומים. אנשים משכילים הם; היא גמרה גימנסיה והוא בית־ספר ריאלי. פעם היו אנשים יפים ומאושרים.
– היה להם בן והוא מת מקדחת צהובה, מוסיף נשר, ומשעה שנסתלק הילד – נסתלקה השמחה מהבית.
– דליה היא מקור לשמחה ואור לבית הזה, לוחשת מנוחה בקול נוגה.
– אכן, אך אין בכוחה של הקטנה להפיג את החרדה מהוריה.
*
יום אחד יצאה הכיתה בלווית מורתם לסייר מדרוני ההר שמאחורי רבי מאיר בעל הנס. בפתח הכוך מתעכבות התלמידות, מציצות לתוך החשכה ונרתעות בבחילה. גם המורה עצמה סולדת מהחלאה הזאת והריהי מרחיקה את התלמידות ממנה.
– לפנים גרו כאן חכמים, לומדי־תורה, בנות.
התלמידות ילידות טבריה, פיהן כמעיין המתגבר. כל אחת מוסיפה נופך משלה על סיפורי המורה והחברות. והמורה קולטת ואוגרת, גם מפי התלמידות.
התלמידות נתפזרו בין הסלעים וגידעי העצים. השדה יבש, שדוף, אך גבעולי־גזר גבוהים מזדקרים במטריות לבנות כשכתם חן שחור באמצעיתם. לפתע נדמה צהלת התלמידות; מבוהלות הן נסוגות אל הסידרה שבצלה יושבת המורה.
– הביטי, מורתי, סוס! סוס אמת!
במשעול הצר רוכב פרש תורכי בפֶס אדום לראשו. הוא נעול מגפים מבריקים מדורבנים בדורבנות מבריקים; הסוס מצליף על צלעותיו הברודות בזנבו הקצוץ. הם חולפים בדהרה קלה. הילדות עוצרות את הנשימה: ־ אי, מורתי, איזה יופי. איזה צבע!
– הוא צונף, הוא מתעטש ונושף, משננת המורה לתלמידותיה.
– והוא מושך את צווארו, מלמעלה למטה כמו המורה שילוני, “הסוס”, דיו דיו, צוחקת דהאן צחוק פרוע.
– התבישי לך, רחל, אומרת ברכה. באמת עוון גדול! בתורה כתוב… ולא סיימה.
המורה במבוכה. כיצד תתקן התקלסות זאת של תלמידה במורה? חסרת נסיון היא עדיין. עליה להקהות את אכזריותן ויהי מה. אך במה? וכיצד? כיצד היה נוהג נשר?
המורה אוספת סביבה את הקבוצה הקטנה, מסתכלת בהן ופותחת בשעור הסתכלות על הסוס־הבהמה; אין היא רוצה להחמיץ את ההיזדמנות שנזדמנה לה באקראי. היא מונה את סגולותיה של הבהמה־הסוס, תועלתה לאדם ויחסו של הסוס אל בעליו. מסירותו ונאמנותו. סיפור רודף סיפור לבסוף היא מסיימת באגדה המפורסמת על הסוס, שהציל את אדוניו בחייו.
רחל דהאן עיניה לוהטות, פניה משולהבות והיא כולה קשב.
– רחמנות רחמנות, לוחשות שפתיה.
המורה נאחזת בהתעוררות הרגשות ומטה את השיחה כלפי האדם, שכורע תחת נטל גורלו. גם הוא מושך בעול וסובל ייסורים קשים עד שהוא מאבד בטחונו ביום המחרת. וכאן הגיעה לשילוני. היא מספרת להן תולדות חייו, של אשתו ובתו הקטנה; על חרדתו בצאתו יום יום לעבודה. ואינו בטוח שימצאנה בחיים כשיחזור. אין לשפוט את האדם לפי מראהו החיצוני…
– אנחנו מבטיחות לך, מורתי, שלא נפריע לו אף פעם…
– גם אני, גם אני! מהדהד קולן בין צוקי המורד. – זהוא אשם. הוא לא צריך להעליב ילדה כמוני, שאין לה מזל בחיים. הוא השליך את המחברת שלי, מפני שלא היתה נקיה. במחברת שלי אין מחלות! מתיפחת רחל…
מנוחה חוזרת אל חדרה רגועה ומנוחמת.
שולטנה צצה לפני המורה מאפלולית הסימטה ומצטרפת אליה, ומיד היא מספרת ברחל דהאן: ־ פעם נדברו התלמידות לבקר את המורה שילוני. הן מתקרבות אל דלת החצר, עומדות צפופות, דוחקות אשה רעותה ומזרזות את האמיצות שבהן להקיש בדלת. רחל מעיזה, תופסת את יד הנחושת שבדלת ומכה בה. נשמעת נקישה עזה. הילדות מתפזרות לכל עבר ומסתתרות.
בפתח הופיע המורה ורואה את רחל קופאת במקומה:
– מה לך כי דפקת? שואל הוא בזעף. מה קרה? למה באת? רחל נבוכה, אך מיד התאוששה, נתקרבה אל המורה:
– באנו, אמרה, לבקר את המורה, עוד חברות אחרות אתי כאן, הן הסתתרו.
– גם בשבת אינכן מניחות למורים? המורה עייף, הוא איננו סוס! כעס המורה והניע את ראשו כסוס.
מאז דבק בו הכינוי “סוס”. רחל אינה שוכחת לו את קבלת הפנים שערך להן אז.
ועדיין שולטנה ממשיכה: ־ פעם ראו אותו עומד בכיתה ומתקן את המחברות כשכסיות על ידיו. את המחברת של רחל הוא אחז בין שתי אצבעותיו בבחילה, כאוחז שרץ מאוס. המחברת נשמטה מידו ונפלה על הרצפה.
– מחברתך מזוהמת מבפנים ומבחוץ. אינך יודעת סדר ונקיון.
רחל נרכנה אל המחברת שלה, מחקה בתוך כך את תנועות הסוס של המורה. הכיתה פרצה בצחוק, והמורה התרגז ושיבר את הסרגל בשולחן.
– אנחנו מבינות עכשיו את המורה ולא נרגיז אותו יותר.
שולטנה פרשה והמורה עולה במדרגות אל גג דירתה, מרננת מנחת־רוח וסיפוק.
*
מנוחה באה אל החצר הגדולה; שלש כיתות בה. עליה ללמד בכתה ו'. היא מחפשת לה פס צל בין שיחי העוזרד. שקט בחצר וגם בכיתה שקט שלא כרגיל. התלמידות רכונות על המחברות, שקועות בהעתקה מן הלוח, המורה שילוני עובר בין הטורים. הוא מבחין בצילה של רובין. מברך אותה בניע־ראש ומזמינה להכנס לכיתה.
– שקט מפליא, לוחשת רובין לעצמה, מה קרה?
הפעמון הקטן מכריז על ההפסקה. התלמידות ממשיכות להעתיק.
– בואי המורה, הכנסי, מזמינות התלמידות. הכנסי בבקשה הגברת רובין, בואי ותראי את הילדות הטובות; הן חרוצות ומתנהגות יפה. חבל ששנת הלימודים מתקרבת לקיצה. עתה יקשה עלי להיפרד מהן; כולן מנומסות כל כך. למרבה הפלא שילוני ניגש את רחל דהאן ומעביר ידו על ראשה.
– אנחנו ידידים, לא כן, רחל? קולו רך ואבהי כל כך.
– כן, כן עונות התלמידות קול אחד ויוצאות את הכתה בשקט.
שילוני יוצא אל המרפסת ורובין מתלווה אליו: – השלום לכם? וכיצד הגברת? שואלת היא בהנמכת קול.
– אוי, גבירתי, קשה מאוד. האפידמיות מתפשטות ומפילות חללים למכביר. אני כשלעצמי אין לי לדאוג; בריא אני ומחוסן; אך אשתי הולכת ונחלשת מים ליום. לא נשארו עוד אלא שבועים עד לסיום ואחר נעלה לצפת. שלום, גבירתי, להתראות מחר בבוקר.
*
שבעה ימים רצופים ליהט השרב את העיר וצלה את דריה. כל נטף לחלוחית נסחט במורדות ההרים, מן הגדרות והגגות. האויר קפא כנד; אבק דק גירה את כלי הנשימה.
במשך כל הלילה נדדו תושבי העיר מהחדרים אל הגג ומהגג אל החדרים, עמוסים מצעים. צללים חוורים שוטטו לבקש לגימת אויר להחיות אל הנשמה היבשה.
עם האשמורת האחרונה זע עמוד האויר, נתקלש ונתלחלח; השחת החרוכה הפיצה ריח מרענן, ריח־גורן ושדה.
*
מנוחה מיוגעת מליל הנדודים, שקעה בתרדמה עמוקה על השמיכה שפרשה על הגג; נצטנפה כפקעת בתוך הסדין, כתריס בפני עקיצותיהם של הפרעושים והיתושים. ראשה נתון על זרועה הימנית ופניה חבויות במשקע הכר. היא נושמת כבדות כמי שנרדף על ידי חזיון בלהות. האויר שהתרענן בין העשבים בחצר למטה, מגרה את חושיה; דחף פנימי קורע בה את נימי השינה וקמעה קמעה ננערת בה חובת היקיצה. אך עדיין עולם החלומות מעכב; עדיין הוא ממשיך לארוג את היריעה.
דינה שהקדימה להעביר את מצעיה אל החדר, סיימה את קינוח השינה על המיטה; קמה ושפתה סיר מים על הגחלים והניחה על השולחן פרוסה מרוחה טחינה למנוחה. וכבר אלומות זהב פורצות ממזרח ומפיזות את ראשי ההרים, את גגות “שלשת הבתים” ואת כיפת המסגד שבתוך החומה.
דינה דאגה ורוגז מחלחלים בה. צר לה לקרוע את חלומותיה של “הקטנה” אך אם לא תעירנה הרי תאחר לעבודה.
בחדר של השכן נתרשרשו ניירות, נפל ספר על הריצפה, נשמע כיחכוח גרון ניחר.
– קומי, מנוחה, תאחרי לעבודה, דינה מושכת את הסדין בכתפה של האחות.
– הניחי לי, דינה. אני יודעת שנעור היום מכבר; עדיין עלי לאחות את קירעי החלום.
– שוב את הוזה בחלומותיך ומאמינה שהם באים לבשר לך בשורות טובות?
– סליחה, אני יכול לעבור, שואל השכן תמימי את הבנות שעל הגג.
מנוחה מתעטפת בסדין ומגששת בעינים עצומות אל הדלת. בחדר היא מספרת חלומה לאחותה:
– במורד ההר ההוא, שם ליד קבר רבי מאיר בעל הנס, אני מפלסת דרכי בשביל צר, מפותל; לפתע חולף על פני סוס אביר, לבן כשלג, זנבו מקוצץ והוא מצליף בו ברוכב שעל גבו. הוא מניע לסתותיו הגדולות וצוחק לעומתי בשינים גדולות משוננות; קצף צח ייזה על סביבותיו; לבי דופק בי מתמהון; על גבו רוכבת תלמידתי רחל דהאן, היא מדרבנת ברגלים יחפות ומזוהמות את צלעות הסוס. שערותיה פרועות ומסובכות, מבין לקצוותיהן עולות להבות אש. היא עוברת על פני, צוחקת לעומתי ומזרזת את הסוס “דיו” דיו"!
– התלבשי מהר! שטפי את פניך במעט המים ששרדו בתחתית הג’רה. השרב הממושך וחוסר־השינה בילבלו עשתונותיך; כל ימיך חלומות; חלומות; ולא רק בשנתך. נקוה, שאין זו בשורה רעה חלילה. שתי את המים העכורים האלה; אחיה של הניה הג’ינג’ית מכר לנו חפיסת קקאו מהקנטינה. בישלתי את הקאקאו הזה במי הסיר.
– משקע כבד מעיק על רוחי. משהו כובל אותי. אינני יודעת מה. לעולם חלומותי מבשרים מה…
מנוחה לוגמת מהמים הדלוחים, מעווה פרצופה ויורדת בסולם המדרגות, עוברת הכוך הנטוש של פטמה ונתקלת במורות דגנית ויוכבד.
– לחינם את נחפזת כל כך; אין לימודים היום, מצלצל קולה של דגנית.
מנוחה קפאה בתמהונה.
– שילוני, המורה שילוני; לפנות בוקר מת!…
מה?! היא מתה? כבר מתה? פורצת זעקת אימה מלבה של מנוחה.
– לא היא, קורצת דגנית ליוכבד, הוא, הוא הידיד שלך, המורה שילוני. אנחנו הולכות משם.
– לא, לא ייתכן. רק אתמול נפרדנו ב“להתראות”. תדהמה העיבה הכרתה. ראשה מסתחרר עליה. היא שותקת…
המורות מפטפטות פיטפוט שגור, שלו. מנוחה צועדת בעקבותיהן מוכת סנוורים, מסוהררת. היא מאיטה צעדיה; מתעכבת בקרן זוית בעיקול החומה; קרן אור מפזזת בין מכיתות זכוכית מעל לחומה; היא מתפצלת ונופלת לתוך מדמנה קרושה בתעלת השופכין. להבה צהובה כלהבת נר מהבהבת מתוך המדמנה.
מנוחה דעתה נתונה בהיבהוב הנר. בתודעתה מנסרת, מימי ינקותה, אמונה בנשמה תועה. – “נר נשמה”!
פשפש נמוך נפתח בתוך החומה. ערבי במכנסים תפוחים, פוסח על הסף ויורק על גבשושיות־הצואה בסמוך לפשפש. נעלם אך חוזר מיד עם דלי מים ושוטף את המדרכה המזוהמת. קילוח עכור מכבה את “הנר”. גניחה פורצת ממעמקיה…
המורה גיורא עובר על פניה, הוא שומע גניחתה, נעצר ומתקרב אליה. מבטה המעורפל, המשוטט בעולמות טמירין, כובשו, והוא שולח ידו ונוגע רכות בכתפה.
– גברת רובין! מה את עושה כאן, גבירתי! מה לך גונחת כל כך? לאן פניך מועדות?
– הוא, הערבי, כיבה את “נר־הנשמה”. כאן פיזזה “הנשמה”. מנוחה מעווה פיה, ספק בוכה ספק מלגלגת. דימעה גדולה נושרת מעינה והיא מתגלגלת על ידו של גיורא. הוא מתבונן בה חרד ותמה… את הוזה, גבירתי! קומי צאי מתוך הזוהמה הזאת. מוקצה מחמת מאוס. כאן את מחפשת את הנשמות התועות? בואי נלך. אני הולך לשם".
מנוחה מקנחת עיניה בקצה הכפיה שעל כתפיה. נתלשת מהגדר ופוסעת אחרי גיורא, עד שהגיעו אל הרחוב הרחב. מנוחה נעצרת; תופשת ידו של גיורא… זעקה חנוקה התפרצה: הבט! הנה הם מוליכים אותו. זה הוא?! היא מליטה פניה בשתי כפות ידיה…
שני סניטרים מלווים אלונקה צרה שנישאת בידי ארבעה אנשים. בתוכה מתנדנדת גופה עטופה סדין לבן. נושאי המיטה נחפזים והאלונקה כמעט שנוגעת בקרקע הכביש. המלווים שומרים על מרחק בינם לבין המת. מנוחה מוצאת ביניהם את המורים ואת המנהל נשר. מתוך האלונקה נתבדלה כנף של סדין, והיא מתנפנפת בקצב תנודות המיטה.
– מנוחה מרעידה. נפנוף כנף־הסדין הלבן מחריד: הוא נפרד!… אולי הוא נפרד ממני?! קד את קידתו האחרונה, סולדת מנוחה.
נשר מתקרב אליהם… חזותו אדישה…
– מדוע לא כיסו אותו בטלית? נוקשות שיניה של מנוחה. אינה גורעת עין מן הנושאים את המיטה. בפינת הרחובות הם נעלמים מעיני האנשים החיים… הם רצים אל בית־הקברות… להוציאו אל מחוץ למחנה… אותו ואת חידקי החולירע.
– בואו! אנחנו מתאספים בחדרי. המורים הלכו לשם. אומר נשר בקול רגיל, שגור.
– אסיפה? איזו אסיפה עתה? עוד לא הספיקו להטמינו בעפר ואתה מדבר על אסיפה! קובלת מנוחה בקול בוכים.
– הרי צריך למצא ממלא מקום לשילוני ז"ל. מחר יכנסו החיים למסלולם… אין העבודה צריכה להעצר!…
גיורא מסתכל במנוחה בעינים מלאות רחמים. על פניו העגולים נסוכה תוגה עמוקה.
– אוי, כמה צעירה היא עדיין הגברת רובין; צעירה עד כאן ורחמים, אומר הוא בקול רועד ודמוע…
– אני לא אלך! איך אוכל להתדיין על ממלא מקום בשעה זו?
– מוטב: שובי לחדרך, רובין, עליך להתעודד ולהרגע. אם תרשיני אלווך עד חדרך, מציע גיורא רכות.
*
מנוחה שכובה במיטתה ופניה בכר.
– עד מתי תבכי את מתי־העיר? שואלת דינה. וכי מה? היית ידידתו? או קרובה לו? קומי שתי מעט תה חם… אני צריכה לחזור לכינרת. אינני יכולה לעוזבך כשאת ממוגגת כל כך. לשבת אשוב אליך; גם אמונה תצטרף אלי.
– אין אני יכולה להישאר לבדי בחדר, אני מפחדת… אני אחלום עליו… מחננת מנוחה קולה.
– את כולם נשא הרוח, לעזאזל, איה הם כל השכנים שלך? כשאין בהם צורך הם שורצים כאן כפרעושים…
– אל תדברי כך! מי שאין לו מה לעשות בעיר מציל את נפשו. עיר אוכלת יושביה היא העיר הזאת.
– קומי אכלי והסירי יגון מלבך, אותו מורה שלך אינו הראשון לקורבנות החולירע ולואי והיה האחרון להם, מנחמת דינה את אחותה ומניחה את צרורה בצד. היא החליטה להישאר עם אחותה עד שתרגע.
*
דליה לא חזרה עדיין לבית־הספר. מנוחה החליטה לבקר את הגברת שילוני ואת הילדה. בצעדים לא בטוחים היא מתקרבת אל “המקדש הלבן”. לתמהונה הרב היא מוצאת את שער החצר פתוח. בתוך החצר היא מוצאת את פטמה היפה תולה כביסה על חבלים מתוחים. מנוחה מתאמצת לעודד עצמה לפני שתראה את דליה ואת אמה. התוכל לעמוד בניסיון? צריכה היתה לבוא בלוית מישהו. ניחום אבלים קל יותר בצותא.
– הכנסי, גברת רובין. טוב שבאת; דליה מתגעגעת. היה זה קולה של האלמנה שילוני. על גופה הכחוש מושלך ברישול צעיף דק שחור. שערה עשוי שתי צמות שחורות עבותות; היא נועלת קבקבי־עץ על רגל יחפה.
– בואי, שבי בבקשה.
מנוחה, הדמעות חונקות את גרונה. היא לוחצת ידה הגרומה של הגברת שילוני, יושבת על שרפרף נמוך וכובשת עיניה בריצפה. הנקיון כמו בפגישה האחרונה, אך הפעם הופרע הסדר הקבוע. החלונות קרועים לרווחה אל החצר. מזוודות וארגזים מפוזרים בכל פינות החדר.
– אני ודליה עוזבות את טבריה, מסבירה הגברת שילוני. פתחתי את החלונות והדלתות כדי להוציא את המות, שחדר דרך החרכים ולקח בלי רחם את משענתי.
מנוחה מביטה במדברת, עיניה הגדולות השחורות של האלמנה בורקות בברק יבש נוקשה. פיקת הצוואר מתרוממת ויורדת; קולה יבש־צרוד; – עלי לחיות, גברת רובין. דליה רק אני אחראית לה. חשבנו אחרת… השלמתי עם העובדה שעלי ללכת תחילה… לא כן החליט הגורל… אקח את הילדה אתי לפני סגירת בית־הספר. אנו נוסעות לצפת, לפי התוכנית…
בתוך גרונה נשתנקה גניחה צרודה… היא מבליעה בלוגמה את פקעת הדמעות העלומות וממשיכה לברור מן המחברות שעל הארגז.
– צריך לשרוף הרבה… אין מרץ לטפל בזיכרונות…
– היא בולמת עצמה; גבורה עילאית, מתפעלת מנוחה, וקמה ממקומה ללכת.
– האוכל לראות את דליה, גברת שילוני?
– עוד מעט קט, עלי להודות לך, גברת רובין, על יחסך החם לילדה והסבלנות העדינה שהראית כלפי אביה המנוח.
היא מושיטה ידה האחת למנוחה ובשניה היא תופשת את פיקת הגרון… קול משונה, כעין שינוק נאחז בין שיניה, נלעס ונפלט מפיה.
– אל תשימי לב, גבירתי, זוהי תוצאה מההתאפקות שלי. הבלגתי… למען הילדה… הרופאה מרגיעה אותי. גיסתי רופאה היא… אליה אנחנו נוסעות – לצפת.
האלמנה פורצת ביבבה… היא נופלת על צווארי מנוחה, נלחצת אליה וממררת בבכי. הדמעות זורמות בלי הפוגה… היא תופסת מגבת ומליטה פניה הרטובות.
מנוחה מלטפת את כתפיה של הבוכיה. ואף היא אינה יכולה לכבוש דמעותיה.
– טוב כך, גברת שילוני. אל תתאפקי. בכי בכי! הדמעות לא נוצרו אלא כדי לשטוף את הצער והכאב. ועתה שכבי מעט ואני אבי לך משהו לשתות.
– אנא, גברת רובין, סלחי לי… לא יכולתי יותר. את דליה לא תוכלי לראות במצב כזה. היא נלקחה על ידי בנות השכנים, ילדי מנהל הבנק. תשאר שם עד שיעלה בידי ללבוש שוב את השריון. שוב לא אפשטנו עד יומי האחרון. עלי לתת את חיי לבתו של האיש שהקריב לי את חייו.
עוד מנוחה מנסה להפיג יגונה של האומללה, קמה האשה על רגליה ובהחלטה היא מזדקפת מלוא קומתה, מפשילה ראשה כלפי עורפה ובולעת, לתמהונה של מנוחה, בבת אחת את הדמעות; העינים, שזה עתה טבלו בנחל דמעות, יבשו. ברק־אומץ ניתז מארובת העין.
מנוחה הרגישה בדליה מאחורי גבה. הילדה מתחמקת חרש וחולפת כצל אל החדר השני. היא נדחקת בין הארון והמיטה. מליטה פניה בכריכת קרטון, אך מיד היא זורקת את המגן, מושכת מהמיטה שמיכה ומסתירה עצמה בתוכה.
מנוחה נבוכה, היא מהססת… אך מיד מחליטה להסתלק מבלי להיפרד מדליה. הילדה מתביישת באסונה, מהרהרת מנוחה. כך מרגיש ודאי מלך שהורד מכסאו… אין האדם רוצה ברחמי הזולת. לעולם אינו משלים עם המסכנות…
מנוחה יוצאת מאפלולית הבית אל האור שברחבת החצר. מאחורי החבל היא רואה את פניה היפים של פטמה. היא נרכנת אל קערת כביסה ומתעלמת ממנוחה. – גם היא פונה עורף אלי!… הכל מתנכרים אלי…
מנוחה יורדת מהגבעה ומגיעה למזח. עדיין החום לוהט בכל הככר. שרשרת חנויות לפניה; חנויות לפניה; מתוך אחת מהן מתפרצות להבות אדומות. מנוחה מתעכבת מול התנור הלוהט ומסתכלת בנפח ושוליותיו. לשון ברזל מלובנת מוצאת במהירות מתוך האש ומוטחת אל הסדן; מיד מרימים השוליות את קורנסיהם ומקישים בכח על הברזל המלובן. ניצוצות־אש ניתזים לכל עבר ומתפזרים בחללה של המפחה.
השוליות משהירגישו במנוחה התחילו שורקים, ונפנפים כלפיה במטילי הברזל; מנוחה אינה יורדת לכוונתם. ואז התפרץ בעל המלאכה עצמו והתחיל מאיים עליה בברזל מלוהט לגרשה מכאן. למרבה תמהונה הכירה בו את בעל הבית שלה. היא רוצה להסביר לו רצונה להכיר את הנפחות, אך בעל־הבית מתקצף ומגרש אותה בגידופים חריפים.
– הכל מגרשים אותי. בכל אשר אפנה היום אני מיותרת. רגש הבדידות משתלט עליה. עצוב לה, עצוב מאד! לאחר מבצר עגול, הרוס למחצה, שני קברים של שיכים. היא מוצאת ספסל; היא מנערת את נשולת העלים הממוקמקים והיבשים; עצי השיטה נשתמרו בשל קדושתם. על ענפיהם הקוצניים מתנוססים סרטים ססגוניים. מנוחה מחטטת בין הענפים ומוצאת כדורים קטנטנים, פרחי השיטה; היא ממוללת אותם באצבעותיה ונושמת את ריחם הבשים.
בשלות־נצחים שרויות המצבות הישנות, מישהו פוקד אותן: סימני־סיד טרי על הקוצים השדופים לרגלי המצבות. והמצבות עצמן מסוידות גם הן סיוד טרי. – סגולה נגד החולירע, מצטחקת מנוחה בפני עצמה. גם ברוחה של מנוחה משתלט השקט ושלות־הביטחון בחיים. – עוד החיים לפני… טרם חייתי… והשמים יפים כל כך… וריח הפרחים אף הוא בשים כל כך… ואני כל כך צעירה, צעירה עד כדי כאב, עולה בזיכרונה אמרתו של גיורא.
פרק תשעה־עשר: רחל דהאן 🔗
מנוחה הקדימה לבוא אל החצר הגדולה. כבכל יום היא עושה דרכה קפנדריה דרך אורוות־המגורים של הארמניות.
במבוא ביה"ס היא נעצרת; בקרן זוית אפלה, נצטופפו תלמידות כתה ו'. הן מקיפות את רחל דהאן שבמרכז המעגל. היא מתיפחת; מכה באגרופה על חזה וסורטת בצפורניה את זרועותיה עד זוב דם; שערותיה פרועות. חברותיה אף הן עונות לעומתה בבכי מריר, יובבני.
מנוחה ניגשת אל המקהלה בצעד נמרץ ובהחלטה לשים קץ לקינת האבל שעוררה רחל דהאן.
– אני אשמה; בגללי הוא מת, טוענת רחל משהרגישה במציאותה של המורה. – הלואי שגם אני אמות, אני קיללתי אותו… אַי! אַי! אַי! ולפתע היא מנמיכה קולה לנימת אבל עמוקה: ־ אוי מסכן שכזה!… אחר כך אני אהבתי אותו… הוא היה טוב אלי, כמו, כמו אמא שלי… שם בגן־עדן, הוא עם אמא שלי… אוי! אוי! אוי! הוא יספר לאמא שלי, אז היא תכעס עלי ותבוא אלי בלילה בחלום ותצבוט אותי, אני יודעת!
רחל רוקעת ברגלים יחפות במרצפת החצר, בסמוך מונחות נעלי־אישה גדולות, מעוקמות־עקבים. היא סחבה אותן מערמת הנעלים שהובאו אל אביה לתיקון. לעולם זוג נעלים בידיה לראוה, אך אינה נועלת אותן.
– די לך, רחל, גוערת בה מנוחה! לא את אשמה במותו. לא הקללות שלך המיתו אותו; הוא מת מן החולירע.
– אני יודעת, מרותי, אמי סיפרה לי מתערב קול מתוך הקהל; הוא היה צמא, הוא אכל אבטיח ואחר כך שתה מים; פתאום תקף אותו כאב חזק והוא ברח מהבית אל החצר; הוא לא נתן לאשתו לגשת אליו שלא תתדבק.
– כן, כן, גם אני יודעת, מצטרף קול אחר. השקו אותו עראק עם פלפל; שפשפו אותו ולא הועיל כלום. הוא היה חלש מאד. הוא ברח לפינת החצר, נפל על המרצפת ומת.
– זהו זה, רחל, שמעת?! הוא נמצא עתה בגן־העדן ולא ילשין עליך בפני אמא שלך. בזמן האחרון היית ילדה טובה. הוא היה מהלל אותך. הרגעי, ילדתי, הוא אינו זוכר לא אותך ולא אותי. הוא מבקש רחמים על אשתו האלמנה ובתו היתומה. כאן נצטרד קולה של מנוחה ומשהבליגה הוסיפה: ־ הוא שכח אותנו; – הוא מת… – “לא המתים יהללו יה” מזדקר פסוק ממחבואי זכרונה.
רחל כובשת עיניה במרצפת, מחככת אצבעות רגליה זו בזו שקועה בהרהורים ואחר שהיה קלה היא נושאת עינים גדולות, פקוחות לרווחה, ושואלת ספק מאוכזבת ספק כופרת: ־ מה הוא לא יזכור אותי? אבל נשמתו בגן־עדן עם אמא שלי. גם אני אבא לשם… אבל… אבל אני כבר אהבתי אותו… ואולי הוא בגן־עדן אחר?… ולא עם אמא שלו… וכאשר אבוא לשם אז לא אראה אותו לא אוכל לבקש ממנו סליחה… קודם שנאתי אותו; לעגתי לו ואחר כך אהבתי אותו ולא הספקתי לספר לו ופתאום הוא מת… אַי! אוי ואבוי לי! ולפתע היא חוטפת את הנעלים ובורחת מהחצר כנמלטת על נפשה.
*
שנת הלימודים מתקרבת לקיצה. החום גובר מיום ליום. קירות הבתים ומרצפת הרחוב, פולטים קיטור מחניק. האויר הדחוס עומד כנד; הגרון חרוך ושנוק; הזיעה קולחת; המלבושים רטובים ודבוקים לגוף.
מנוחה מתרוצצת בין כיתה לכיתה המפוזרות על פני העיר. טיפות הזיעה רוחשות כיצורים חיים מפניה ומצווארה.
המגפות מפילות חללים מדי יום ביומו. החללים נישאים באלונקות גלויות; אין לוויות; פסקו ההספדים ונסתתמו מעינות הדמעות; שוב לא נשמע קול היללה של הנשים, כל שהנשמה באפו נחבא אל הכלים. התחילו מסיידים את החצרות, הרצפות והבתים. ריח הקרבול נישא מכל בית שהיה בו מת.
והרעב מתיש את הכוחות; ניטל כוח ההתנגדות; אין כוח עוד לצפות לגואל, שעומד כבר מאחורי הכתלים. פשטו שמועות על כיבוש כפר־סבא בידי האנגלים. העינים צופיות כלפי הדרום; משם עתידה לבוא הגאולה, אך הימים חולפים ועמם מתנדפת התקווה.
– יש להם שהות לאנגלים; אינם נחפזים; הם יקחו הארץ בלא יריית כדור.
מנוחה ממשיכה בעבודתה; עיפותה גדולה; אף הבנות הרעבות לחצאין אין בהן כוח לקלוט את התורה. תרדמה נופלת על מוחן הקטן. פרלה הקטנה והכחושה מניחה ידיה על הספסל מרכינה ראשה ומתנמנמת.
– מורתי, פרלה ישנה, מכריזה אחת התלמידות.
– הניחו לה לנמנם, לוחשת מנוחה; היא לא ישנה די בלילה, במחנק הזה; עוד מעט יבואו ימי החופש וכולכן תוכלנה לישון ולנוח.
– לא, לא, אנחנו לא רוצות בחופש; אנחנו לא רוצות שבית־הספר ייסגר. מה נעשה בבית? על מה מדברים בבית? כל היום רק מדברים על המחלות והמות. וגם בלילה פחד; המות מתהלך בין הבתים.
שאון הכיתה העיר את פרלה. היא שולחת אצבע רזה באויר ומכריזה בקול דקיק מנומנם:
– אני לא רוצה חופש; טוב לי פה.
רבות מהתלמידות זו להן שנה ראשונה בבית־הספר; טוב להן כאן; הן נמלטות מחיי־עוני, ממחסור וממחלות. כאן הן נישאות על כנפי האגדה והסיפור לעולמות אחרים, טובים ויפים. אין עיפות בלימודים; הלימוד הוא משחק ותענוג; ומה מזמן להן החופש? שיטוט על פני סימטאות מזוהמות?
עם גמר השעור ניגשה שולטנה אל מנוחה ולוחשת לה: ־ מורתי, רחל דהאן כבר לא תבוא אף פעם לבית־הספר. אמא החורגת שלה אמרה, שהיא לא רוצה, שרחל תהיה “גברת”.
מנוחה מבקשת את שולטנה להביאה אל בית רחל ברדת חום היום.
בין הערבים באה שולטנה. החצר של דהאן סגורה; באוירה ריחות־בושם. נקיון בכל. הקירות מסויידים סיד טרי. החצר מרוצפת אריחי בזלת מסויידים במקומות חיבורם. בירכתים פחים מסוידים ובהם צמחי־בושם שונים: מנטה, רוזמרין, רודה; גם יסמין לבן משתרג ומטפס על הקירות. החצר סגורה ומופרשת לעצמה. פתח הדירה פונה אל החצר.
אשה צעירה ישובה על שרפרף נמוך ומסובבת ידית של מכונת תפירה, שמונחת על ארגז הפוך; היא מפזמת לה שיר ערש חדגוני. מתוך המכונה משתלשל קומבז מפוספס; רגלי האשה היחפות מפושקות והן לופתות את הארגז. ליד הארגז עריסת עץ נמוכה; העריסה מתנדנדת על ידי רצועת עור שביד האשה; בתוך העריסה תינוק מחותל, צורח כפי תנודות העריסה. פתאום תופסת את החבילה הצורחת, טופחת על אחוריה ומקללת את רוע מזלה.
־ מה אתן לך? צועקת היא במרירות; את לשד חיי סחטתם ממני. צורח וצורח ואינו נותן מנוח לא ביום ולא בלילה. אוי לבטני ואוי לחיי. יולדת וקוברת, ישמור השם; היא חולצת שד מבין קיפולי החולצה ותוקעת נזעמת את הפיטמה לפיו הפעור של התינוק. פתאום הרגישה במנוחה ובשולטנה.
רחל עצמה שרויה בקרן זוית ולפניה גיגית מים מהבילים עם חיתולים מצחינים. בזעם היא כובסת את הסמרטוטים; מבטה הנעוץ בבאות נפחד ונבוך; פניה מחווירות ומאדימות חליפות, אך היא מוסיפה לכסכס במהירות במי הגיגית. מלה ספניולית נזרקת מפיה כלפי בעלת־הבית. מנוחה מבינה שהמלה “גברת” מכוונת לה.
ערב טוב! אומרת מנוחה. האשה מזיזה בשבילה שרפרף קטן מרופד ססגונית.
– בקשה, תתפדלי, גברת מורה; קולה צרוד והזמנתה אינה אדיבה ביותר.
בתוך כך נזדרזה רחל וגמרה את הכביסה; מנגבת בשולי שמלתה את ידיה האדומות ונעמדת באמצע החצר. עמידתה בוטחת ועקשנית כשל מכין עצמו לקרב.
– מדוע חדלת לבוא לבית־הספר, רחל? נשארו רק שבועיים עד הסוף. תגמרי את הכתה ותקבלי תעודה. וגם בשנה הבאה תמשיכי בלימודים ואחר נראה; אולי ירחם השם והמצב יוטב. מנוחה מדברת אל רחל אך מבטה באם החורגת. היא מניקה את התינוק שנרגע. היא מתפעלת מיופיה; ועדיין היא צעירה כל כך… אם חורגת! עד מה נלוזו דרכי־הגורל.
משנרדם התינוק החזירה אותו האם אל העריסה. נכנס לחצר ילד כבן שלש, עיניו משוחות בכחל וזבות מוגלה. נחיל זבובים דבוק באפו הזב כיח ירקרק צמיגי. האם קרבה אליו ומשכתו אחריה אל החדר. נשמעה טפיחה ולאחריה בכיו של הילד. היא הוציאה כירה עם גחלים לוהטות והעמידה אותה בסמוך לדלת; שפתה קומקום מים ובלי אומר ודברים חזרה אל מכונת התפירה.
מנוחה רואה עצמה מיותרת כאן וזרה; נסתבכה בסבך ללא־מוצא. משענתה ברחל.
– רחל, בואי מחר לבית־הספר, משדלת אותה מנוחה; התבואי?
– לא יודעת. אבא שלי רוצה שאלמד, אבל היא לא מרשה.
– מה יכפת לי, שתלך… זה לא העסק שלי… אבא שלה חולה; אין פרנסה. הילדים שלי קטנים וחולים תמיד; אנשים אומרים, שרחל תלך ללמוד תפירה; גם אני תופרת בשביל אחרים. למה לה להיות “ג’ברת”? שתלך לה! יכפת לי? ניגשת אל הכירה, מנפנפת בחתיכת פח על גבי הגחלים עד שהן מתלהטות.
בתוך כך יוצא הילד מהחדר מרוחץ; בידיו פרוסת פיתה מרוחה דבש־חרובים. הדבש מטפטף על אצבעותיו ומושך אליו את הזבובים.
– הזבובים מעבירים מחלות, רחל, רחצי לאחיך את פניו.
האם קופצת בזעם ובעלבון משרפרפה; היא תופשת סמרטוט רטוב מהגדר וממרקת בו אפו ופניו של הילד. הילד פורץ בבכי מר.
רחל מתקצפת; ברד מלים ניתך מפיה; שינאה ורעל במרירותה; דיבורה ספניולית, אך מנוחה מבינה סיבת זעמה. וגם האם אינה שותקת והיא עונה לה בקללות וצעקות, ולבסוף היא מטיחה בפניה את הסמרטוט הלח ומכסה את מכונת התפירה.
מנוחה אובדת עצות; וכששככה הסערה היא פונה לצאת.
– היא יכולה ללכת; לא יכפת לי, שתלך… רק צרות היא עושה לי; מה יש לי ממנה? הילד מתפקע, על שונאי ישראל, והיא לא מנדנדת אותו. אם היא עושה משהו באות השכנות ומרחמות עליה, ולא עלי… אבא שלה חולה… לא יש עבודה, לא יש פרנסה… כפת לי? שתלך,… עברית, ספניולית, ערבית וצרפתית משמשות בדיבורה בערבוביה.
מנוחה יוצאת אל הסימטה.
– מחר אני אבוא, אומרת רחל שנלוותה על המורה; חי אדוני שאבוא; לא כפת לי עליה… אבוא! היא משקרת; כל היום מתקשטת לה ואני עושה הכל. אבא שלי אושכפי; הוא דרך על מסמר ופצע את רגלו. ועתה אין פרנסה ואין מה לאכול; רחל משפילה עיניה אל אצבעותיה רגליה ומחככת כפות רגליה זו בזו; שערות ראשה פרועות; שמלתה הארוכה עד לקרסוליה רטובה מהכביסה; עצב ויאוש בפניה. לפתע פתאום נדלקות עיניה בזעם.
– אני לא אשמע בקולה! היא מפשקת את אצבעות ידיה כלפי פשפש החצר ומתריסה: “חמשה”! ומושיטה לשונה. היא נפרדת מהמורה, אך עדיין אי־ביטחון ובעיניה אם אמנם תשוב מחר לבית־הספר.
שולטנה שחיכתה למורה בקצה הסימטה פתחה ואמרה: – מורתי, רחל כבר לא תבוא לבית־הספר; אמא שלי אמרה לי; למה שאבא שלה לא מרויח כלום; בכל יום הם מקבלים “שורבה” ולחם, שם ברחוב על יד החומה. כל העניים באים לשם לקבל אוכל; פעם ראיתי את רחל נדחקת בכוח לתוך התור ובידיה סיר גדול עם ידית.
מנוחה מזועזעת מהביקור אצל רחל. היא נפרדת מהילדה ומשוטטת לה בסימטה שקועה בהזיות. היא מנסה לחדור לתוך אפלת העתיד. רחל שיפה כל כך כבר בילדותה מה צופן לה העתיד? מה מזמן לה גורלה? האם גם היא תינשא לאלמן להיות אם חורגת אומללה לבת־חורגת סוררת ועיקשת כמותה?
קודרת ועגומה עולה מנוחה אל חדרה לבלות לילה אחד מלילות הציפיה לגמר המיוחל.
*
עבר שבוע ורחל לא חזרה לבית־הספר; נבואתה של שולטנה נתאמתה. מנוחה, עסוקה בהכנות לתערוכת הסיום, מסיחה דעתה מרחל. הצפיה הממושכה לקץ הפלאות הקהתה את החושים. פסה האמונה בשינוי שיבוא ביום מן הימים ויביא קץ ליסורים שמתרבים והולכים.
מנוחה עולה במדרגות וניתקלת בתמימי כמחכה לה בקצה הגג. ומשהיא מתקרבת אל חדרה הוא מחכך בגרונו ובקול אטום, בתוספת תנועות יד, כמפקפק הוא מעכבה.
– מה לך, אדון תמימי, שואלת מנוחה מתוך סקרנות. קרה דבר מה?
– כך, מבינה את, רציתי לספר לך, שילדה אחת מבית־סיפרנו נכוותה קשה והיא עתה בבית־החולים. נדמה לי, שגם את מלמדת אותה.
־ אולי רחל?! רחל דהאן? פורצת מנוחה בזעקה; ממהרת אל חדרה, מחליפה שמלה, מנערת את האבק מסנדליה ונחפזת לבית־החולים.
היא חולפת את המבואות המעוקלים ומגעת לחצר אטומת חומה. שער־הברזל נעול; בעליו עזבוהו. דממת מות… המדמנה בתעלת השופכין יבשה, גללי־האדם והבהמה יבשו אף הם וצחנתם נחלשה.
מנוחה מסתבכת במבואות ואינה מוצאת מוצא… הדממה מקהה חושיה; שום נפש חיה אינה ניקרית לה בדרכה. לבה מנבא לה רעות. היא מתעכבת ליד גומחה באחת הגדרות, עוצמת עיניה וכופה עצמה להתגבר על טישטושה ולהתעורר… בגבהים מזדהר קרע רקיע שמקליש את קהות החושים.
בכוחות חדשים היא נתלשת מהגדר ומגעת עד בית־החולים.
בפרוזדור חולפת אחות רחמניה. היא נגשת אל מנוחה ומניחה כף יד רכה על כתפה.
– מה לך כאן, רובין?
– הניה? משתוממת מנוחה. את כאן? הניה הג’ינג’ית זוהרת בלובן מדיה ובזהב תלתליה. רוך אמהי שופע ממנה; פניה נוקו מהנמשים הצהובים, התעדנו ויפו. ביטחון והכרת־ערך עצמי בה.
– כאן שוכבת תלמידה שלי, מגמגמת מנוחה. האוכל לראות אותה? אני חייבת לראותה, לעודדה.
אולי להפרד ממנה, לוחש לה קול מבפנים.
– מוטב לך שלא תראי את מראה הזועה, הוא ילוה אותך כל ימי חייך. הלואי שלא תורשה לה הכניסה, חוזר ולוחש הקול.
– למה לך, רובין? היא אבודה! לא תתענגי על המראה האיום.
– אנא, הכניסיני אליה, מתחנן קולה, אולי תכיר אותי, תשמע קולי וירווח לה?!
היא איננה בהכרה. אינה מסוגלת לשמוע אותך או לראותך. מלבד הדיסה הרותחת שנשפכה עליה פגעו בה גם רסיסים מהדוד שהתפוצץ.
אחות! אחות! נשמעו קולות אזעקה מהחלקות. הניה משאירה את רובין בפרוזדור וממהרת אל הקולות.
רובין מתקרבת אל סיבכת־הברזל את המרפסת; בקרן זוית גבר שעון אל הקיר בישיבה על קרע שטיח מרופט; על ראשו פֶס ישן דהוי; רגלו האחת מחותלת במטפחת צבעונית ורגלו השניה יחפה ומלוכלכת ליד סנדל ישן מרופט; ספר תפילות, תלוש גב, מונח על ברכו הבריאה; על פניו העיפות נסוכה אדישות מטומטמת. כך הוא יושב כאן מאז האסון. אין הוא שואל ואין שואלים אותו.
– זה ודאי אביה של רחל, אומרת מנוחה לעצמה. אך מדוע הוא מטוטמטם כל כך ואדיש. כלום האסון הוא שהלם אותו וטישטש בו את הכאב? ושמא אין הוא תופס את המתרחש? מנוחה מתקרבת אליו; רגש אכזרי דוחף אותה להכאיב לו, לעוררו ולהוציאו מהקהות שהוא שרוי בה; נראה שרגלו החולה, “שדרכה על מסמר”, שוב אינה מציקה לו – הבה אפגע בה, אדרוך במקום הפצע ובלבד שירגיש כאב. רוחשת מחשבת זדון במוחה.
האוכשפי חוזר אל ספרו הקטן ופותח במילמול חרישי… פתאום חש במנוחה, שהתעכבה לידו. הוא נושא את עיניו מתוך הדפים ומתבונן בה במבט נוקב, חרד. עיניו מודלקות ונפוחות. מוגלה צהובה־ירוקה קרשה בזויות. מבטו מזעזע את מנוחה. הוא פושט ידו והמחזיקה בסידור אל מנוחה ומתחנן:
־ מה? מה? מה קרה לילדה שלי? מה יעשו לה, מסכינה. את רופאה? אחות את?
מנוחה מצפונה מייסרה על רגשותיה העכורים כלפי יצור אומלל זה. היא נרכנת אליו ולוחשת בקול שנוק:
– לא, אדוני, אני לא רופאה, ולא אחות, אני מורתה של רחל; של רחל דהאן, אתה אבא שלה?
– אי, אי, אי, מתיילל קולו. את המועלם שלה? המורה שלה? אמרו שהיית בבית שלי, שביקשת שתלך ללמוד… אוי לי… אינש אללה כשתשוב הביתה אשלח אותה. הוא מגביה בידיו את רגלו החבושה: ־ את רואה? זו הארורה לא נותנת לי חיים. לא יש עבודה ולא יכול לעשות אישי… ירחם השם…
שוב חולפת הניה על פני מנוחה נעצרת ושואלת: – עדיין את כאן? נכנסת? ומראה בידה על פתח המחלקה.
– אחות! אחות! נשמע קול אנקה מהמחלקה. בואי איתי, אומרת הניה, ומוליכה את מנוחה אל המחלקה:
– הביטי, הנה היא לפניך!
במיטה מומיה לבנה. הגוף כולו מחותל תחבושות לבנות, מבין החבישה מבצבץ צמר גפן צחור. הרגלים מוטלות, ללא תנועה, על משען מוגבה; הידים פשוטות בחוסר אונים, ריר צהוב־אדמדם זב מבין לתחבושות, כף־יד מזדקרת מתוך פקעת צמר הגפן: האצבעות חיות, רועדות בקצב.
הניה השאירה את מנוחה ליד רחל דהאן. על הכר מונחת גולגולת לבנה; החיתולים מהודקים סביב סביב ורק שני סדקים מעידים על העינים; שני חורים עמוקים משחירים… סדק רחב מעל הסנטר ועוד אחד סביב נחירי האף.
מנוחה תקועה במקומה; טימטום נישתלט עליה; מוחה ניתרוקן.
– גברת! גברת! קראי לאחות, אני צריכה סיר, צועקת החולה מהמטה הסמוכה.
מנוחה אינה שומעת דבר. היא עומדת מאובנת ומסתכלת בעינים בוהות בדמות הלבנה. זע משהו בגופה החנוטה; נדמה לה שחורי העינים מכוונים אליה.
– רחל! רחל! לוחשת המורה ביסורים ורחמים גדולים, אך אין קולה נספג בחלל החדר; הוא נשאר תקוע בתוכה. פתע זעה הדמות המחותלת, מתרוממת, ולגודל חרדתה של מנוחה, היא מושיטה את ידה החופשית מתחבושות אל עששית הנפט, שעל שולחנה, תופשת בה וצועקת בקול: ־ אש! אש! ומשלכיה אותה על הרצפה. המנורה מתנפצת לרסיסים. והמחותלת חוזרת ונופלת על המשכב, אך חורי־העינים ממשיכים להביט במנוחה.
– אסור לה לקום! הרימי אותה, קראי לאחות. אחות! אחות! נזעקות החולות מסביב.
האחות באה בבהלה אל המחלקה.
– מה קרה כאן? מה הצעקה האיומה הזאת?
־ הביטי, היא התרוממה!… החולה מליטה פניה בשתי ידיה, רועדת ומתיפחת, נופלת על כרה ומושכת את הסדין להסתתר מזוועת־המות.
האחות מישרת את הגופה; בודקת את הדופק, מקשיבה לנשימה ומכסה אותה בסדין…
– היא מתה!… אומרת הניה בעצב. אין לך מה לעשות כאן. בואי לחדר הרופא, את זקוקה לטיפול. את נראית מזועזעת כל כך… למה זה באת לכאן?
– די אלך לי; אצא מכאן… עלי להקיא את המועקה.
– לכי החוצה! אין לי זמן לטפל בך, העבודה מרובה כל כך בשעות הערב, לכי, לכי לשלום…
מנוחה יוצאת את הפרוזדור, רגליה נעות אוטומתית, כמסוהררת; משהגיעה למקום ישיבתו של האושכפי, היא מתעכבת כלשהו.
– עדיין הוא מחכה, נדה לו ומתחילה לרדת במדרגות. למטה נתעכבה, כמהססת לאן לפנות; אך כוח עלום דחפה לדרך אחרת, מנוגדת.
קימעה קימעה היא מעכלת את שהתרחש לעיניה. זרזיף צינה מרעיד את שדרתה ומקפיא את הדם בעורק; טעם פגום מחלחל בה, ולאחריו באה אדישות שגירשה את הצער והכאב; הלא־איכפתיות נשתלטה בה; בעינים מעומעמות היא מגששת בסימטה.
– העולם כמנהגו נוהג, לא חל שינוי בסידרי החיים; רחל הקטנה, המרדנית הביאה על עצמה את המות האיום. מעתה היא פטורה מגילגול מחילות; היא נצלתה בעולם הזה שהיה לה לגיהינום. והריהי שם עם “אמשלי” ועם שילוני.
הרגלים מוליכות ומנוחה משועבדת להן. כבר נתרחקה מבית־החולים, אך כיצד חזרה והגיעה אל מדרגותיו. היא מכוונת עצמה לכיוון אחר; היא משפשפת רקתה, פוקחת עיניה להאיר לעצמה את אפלת השיכחה.
בעיקול הרחובות יללת נשים; בתוכן אמה החורגת של רחל ואמה של שולטנה. מנוחה נבוכה, ומבקשת דרך להתחמק מהפגישה, אך החומות סוגרות עליה ואין לה מפלט מפגישה עם שתי הנשים.
“האם החורגת” טופחת באגרוף קפוץ על חזה ומתנה את מר גורלה בטעמי “איכה”.
– אני לא אשמה שהשם נתן לי גורל כזה, בעל כזה! כזה! להשליך אותו לכלבים; לא עובד ולא מחפש פרנסה.
– אללה כרים, מנחמת חברתה. עוד יש תקוה, ירחם השם.
צמתה האחת של האם התפרקה והחוט המקשר אותה עם הצמה השניה מתדלדל ורוקד עם תנודות ראשה. הענק שעל צווארה, מצטלצל. חולצתה פרומה והיא טופחת על חזה לבן ורענן.
מנוחה נצמדת אל הגדר, אך הנשים מרגישות בה והן מתקרבות אליה.
– זאת היא הגברת שלה, פורצת מחדש האם, הלואי ושמעתי בקולה.
אילו הלכה ללמוד לא היה קורה מה שקרה. אני לא אשמה, חי ראשי, שכה יחיו ילדי המסכנים. הרעב, הדחק והש’ורבה הארורה הזאת אשמים.
הנשים חלפו ובריצה חפוזה רצו בכיוון בית־החולים, אך יללתן מנסרת עדיין בין מיצרי הגדרות.
מנוחה הגיעה עד למצבות הסוידות של השיכים. לפתע מתרומם נגדה המורה גיורא.
– העקב אחרי? למה זה בא לכאן? והיא כל כך זקוקה לבדידות.
– חפשתיך בחדרך, גברת רובין, ולא מצאתיך, אך ידעתי שאת נוהגת לבקר במקום הזה ובאתי לכאן. באתי להפרד ממך. מיד עם סגירת בית־הספר אני מחזיר את אשתי ואת שני ילדי לכפר־סבא. כשל כוחי, היא קוראת לי “רוצח” על שאני מפקיר את ילדי בידי המגפה.
דיבורו איטי, משיך, ובהפוגות קצרות. הוא מביט בה בעינים עגומות; על פניו העגולים והחיוורים נסוכה קדרות.
מנוחה מתישבת על הספסל ומסתכלת בעינים מסונוורות בעצי השיטה, במורדות ההרים ובגגות של “שלשת הבתים”, בו כאילו אינה מרגישה: אין דיבורו מגיע לאזנה.
– אין את שומעת אותי; מה זה היה לך? מאין באת? כאילו את מרחפת בעולם אחר.
הוא ניגש אליה חרש; אוסף ידיה בידיו ומחליק עליהן רכות. אחר הוא מצמיד בהן שפתיו, מעביר ידו על מצחה ומחליק על קדקדה וכיוון הצמה.
– את חולמת? מה לך? נשקתי לך ולא התנגדת; הייתי רוצה לראותך בעוד עשר שנים, מה גילגולים תתגלגלי ומה דמות תלבשי, ילדה?
מנוחה יוצאת מקפאונה, משחררת ידיה, קמה ממקומה ויושבת על כורת אקליפטוס עתיק. היא לופתת את הגזעים שהצמיחו עלוה ריחנית, ומכוונת מבטה אליו. תוגה גדולה ועמוקה מני ים בפניו.
– בעוד עשר שנים? אז תהיה מזוודת חיי גדושה “פרידות”; פרידה מהחוזר אל ארוסה אהובה; פרידה מהחוזר אל אשתו וילדיו; ים של זכרונות שישוב ויתחדשו עלי בנשוב הרוח באקליפטוס; בהתחדש הריח בפרחי השיטה, בלובן של מצבות השיכים. מה קשר אותך אלי, שבאת הנה בשעה עגומה זאת לי להיפרד ממני?
– שיכלך זוהר ורוחך אפלה כל כך. נשתנית כל כך מכל הצעירות שפגשתי בחיי.
מנוחה מתרוממת ממקומה בבת־אחת, תופשת בשתי ידיה את צמתה וכורכת אותה בהידוק סביב צווארה. – לשכוח! לשכוח! מי יתן לי סם שינה, שימחה את חוויותי בימים אלה.
– את זקוקה למנוחה, גבירתי, ולא יקשה ממך להשיגה, כי על כן רכה את בשנים; עדיין צעירה את מאד. ואני הולך מעמך ולא אראך עוד לעולם. עולמי מהודק מסביב לצווארי ורוחי סוערת ורוגשת ללא מוצא מהסבך שנקלעתי בו.
בשער החצר מקדם פניה זעזוע חדש: בעלת־הבית לבושה שחורים, בידה גוש צהבהב וממנו היא מפרישה פירורים פירורים וזורקתן לתוך מדורת־אש מעל ריקוע פח. בנותיה ישובות על גבי כרים, מכסות פניהן בידיהן; נאנחות ובוכות. בעלת הבית מקיפה את המדורה ומוסיפה עליה מן הלבונה שבידה. עשן הקטורת מתפשט על פני החצר.
מנוחה תמהה כולה.
– שוּ הדא? – מגמגמת שאלתה.
בעלת הבית נועצת בה מבט אטום, ספק שנאה, ספק צער ויגון.
– פטמה חלס; חלס פטמה. מתת פטמה. – מתיזה האשה ביאוש ובספיקת כפים ובנותיה מכות על חזן אחריה ביללת־אבל.
פרק הסיום: הם באים 🔗
החופש הגדול נרדה במרדה־אש. “עוגת־רצפים” חרוכה. אין אתה יכול לרוות בה את ההזיה ולהשביע את כיסופי הלב בבדידות המדברית.
כבמטאטא זרדים טואטאו התלמידים וחזרו אל מאורותיהם בסימטאות האפלות. מעתה שוב לובשים הילדים בלויים מלוכלכים; השערות פרועות והרגלים היחפות מזוהמות.
האוכלוסיה הקלישה: ־ המורים נזדרזו וארזו את מטלטליהם ויצאו אם לדרום ואם לצפון. כל שמטענו קל – די לו בחמור או בקרון הנוסע ליהודה. ואילו בעלי המשפחות הפנו עצמם לעבר הרי כנען.
נשר ארז את ספריו בעיתונים ישנים וגנזם בעליתו. מעתה הוא חופשי לנפשו. בטרם יצא ליהודה עולה על “הגג” אל דיירי החדרים התאומים. אף כאן קדחת של טרם יציאה. נשר קרע עיתון בידיו. הוא ניגש אל הגברים, כשבת צחוק ערמומית בשפתיו: ־ ראו רבותי, חדשות. הביטו, עיתון ירושלמי!
– מה? הראה, מר נשר, עיתון? מאימתי? מאין?
תמימי תופס את העיתון, קורא בקול, והכל מאזינים לו במתיחות. קולו מתרומם ומשתפל: הפלא ופלא!
מנוחה שעונה אל הקיר, אין היא מתערבת בתוך הגברים. באויר מנסרים מושגים חדשים: ־ בלפור; הצהרה; בית־לאומי… הנייר המקומט עובר מיד ליד, והרחש בציבור מתגבר. מוחה של מנוחה אינו תופס, אך היא נקוטה לשאול לפשר ריגושם. מה זה בלפור? – שואלת היא עצמה. ומה בית יבנה? כמו שלשת הבתים שם במורד ההר: ־ גג אדום וירק מסביב?
מזל טוב! גברת רובין, מתחכם נשר, שראה בתמיהתה, הנה ידיעה חשובה: ־ ורנר התחתנה!
– מזל טוב! פורץ צחוק אדיר. ורנר? מי זאת ורנר?
שואלים וצוחקים.
– מאי נפקא מינה מי היא ורנר – העיקר הוא ששם בירושלים מתחתנים! סימן לחיים ועל כך ראוי לברך; ראוי ללגום כוסית לכבוד המאורע הלאומי, אלא מאי נתארזתם כבר! ובכן צאתכם לשלום ושובכם בשלום!
נפרד נשר ונעלם בעיקולי הסימטה.
– עד שנזכה ונגיע “לורנר” זו כבר יגיע בנה למצוות, – צוחקת אמונה, אבל הבשורה – בשורה היא!
– הסבירי לי, אמונה, התביישתי לשאול, בלפור זה גוי טוב הוא, אנגלי שרוצה בלב תמים לבנות בית ליהודים? – שיבואו כבר, שיבנו כבר! – רוקעת מנוחה בחוסר סבלנות ברגליה היחפות בגג.
דינה ארזה את המטלטלים בשקים וגרפה אותם אל פינת החדר. – ניסע לשבת לימה אל אייזיק, פוסקת דינה, שם נטכס עצה.
– ואני ארד לכנרת – אומרת אמונה. אשב לי בדירת הגן בצל האקליפטוסים. גם שם חם… אחיה לי שם בין אנשים. בצר לכן תבואנה אלי.
כמתגנב נעלם תמימי עם חבילתו הקטנה בלא פרידה, מעירה דינה. הוא לא רצה שנדע לאן פניו מועדות. – צ’ודק, משונה; ברחו להם, כאותם חולדות השדה, איש אינו מרגיש בנו.
– אַ? ח־ח־ח – צוחקת ומתאוננת אמונה בקול בכייני. ואף על פי כן! יחס! יחס! – כלום אל נשאנו יחד בסבל ובייסורים?…
למחרת בבוקר אמונה שוכרת לה חמור קטן; משלא הצליחה להיאחז באוכפו הריהי מדדה אחריו ברגל.
דינה ומנוחה נעלו את החדר ומסרו את המפתח בידי בעלת־הבית.
בימה, כרגיל, קבלת הפנים היא משפחתית.
בית הספר נתרוקן מתלמידיו ומקומם תפסו שתי משפחות; מנהל ביה"ס במלחמיה ופקיד בכנרת. שתי הנשים הרות. האשה הכנרתית גבוהה וגמישה וראשה אציל; צמה שחורה ארוכה יורדת על גבה. המנהל משפיע על המורות הצעירות להתנדב לטיפול ביתומים שמצאו מחסה בבית ספרו. מנוחה על אף פיקפוקיה אינה יכולה להתעלם מהיתומים. חששות הרבה בלבה.
אסתר מעודדת אותה: ־ תקני ניסיון, מנוחה. כדאי לך הדבר. באמת כדאי…
לא עברו יומים ומנוחה במלחמיה. עדיין היא נבוכה ואובדת עצות.
בבית היתומים רק תריסר ילדים בני גילים שונים. מנהלת המוסד, אף היא מתנדבת, מקבילה פניה בשמחה ומכניסה אותה בבעיות היתומים.
– בואי, רחצי פניך וסדרי שערותיך; יפות הן, אך כיצד את מסתדרת איתן בחום הזה? – שואלת פרידה. אני רוצה להציגך בפני הילדים.
מנוחה מתבוננת בילדים. פנים מורעבים להם. מלבושם דל, מרופט ולא נקי; מרבית הילדים מתרוצצים על גבי החצץ והקוצים ברגלים יחפות.
– ילדים, בואו ותכירו את המורה מנוחה. היא תחיה איתנו; שמעו בקולה, ילדים, וייטב לכם. – גמרה פרידה את נאומה ונעלמה מאחורי המחיצה בחדר האוכל.
– לארוחת הערב אספה מנוחה את הילדים.
– רחצו ידיכם, ילדים; שם בברז ההוא…
– אין מים בברז, הגברת, עונה לעומתה בחור בריא ויפה עינים, כבן אחת־עשרה.
– אריה, אל תתחצף – מעירה מרים, כבת שתים־עשרה. שתי חצאיות לגופה, אחת קצרה מחברתה, ומטפחת סרוגה עליה. ארשת יתמות ותלישות בפניה; שתי ילדות תאומות בשתי ידה, כבנות שש; אחיותיה הן. הן דבוקות בה. אמן נשתיירה בעיר ואביהן נלקח לצבא.
הובא דלי מים. הילדים שואבים את המים בפחית ועוזרים זה לזה בנטילת ידים. מנוחה מנגבת את ידי הפעוטות במגבת.
– ועתה, ילדים, בואו ונסתדר לפי הגובה, רק בשקט; אני אעמוד מן הצד ואסתכל בכם. הכניסה עברה בשקט, בשלום.
– הבה, ילדים, נברך על הלחם; תחזרו אתי על הברכה: ־ ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. שקט, לתמהונן של העובדות. מנוחה מקבלת לידה סלסלה עם לחם שחור. היא מחלקת את הלחם פרוסות פרוסות, לפי תור הישיבה; אחר הובא תה ממותק בסכרין.
– זוהי כל הארוחה לפני השינה? – תמוהה מנוחה בפני פרידה.
– ולואי שנקבל גם מחר קמח ללחם, ענתה נוגות.
אין פוצה פה; שכבו הילדים בשקט על גבי שקי שחת. שק ששחתו שחוקה רצוי ואילו שק עם שחת חדשה, דוקרנית, נזרק הצדה והילד מעדיף לשכב על הרצפה. יבחושים טורדים שנתם. הילדים מתכסים בשרידי שמיכות; יריעות מרופטות, ואינם פושטים את בגדיהם הדלים מעליהם; את הראש מניחים על כרים דלי־נוצות או ממולאים קש.
מנוחה מאכלה שתי פרוסות לחם ותה פושר. יתרות העובדות שמקבלות אף דבש חרובים בטחינה למריחה.
– מדוע לא קיבלו הילדים מהממרח? שואלת היא בהיסוס.
– אין לנו אלא מה שעיניך רואות. יום המחרת מדאיגנו. הבטיחו לבוא מטעם הועד; חומר ההסקה אזל. אם לא ינכשו בברקנים לא יהא במה לאפות ובמה לבשל, אומרת נחמה.
העובדות לינתן על השולחנות. נמצא כר למראשותיה של מנוחה. בגבור הלילה מתפוגג החום קמעה קמעה. היבחושים נושרים כברד על כל חלק מגולה בגוף. הילדים גונחים ומכסים את מערומיהם בשרידי־בגדים. התאומות מקופדות משני צידי אחותם. היא משירה מעליה חצאית ומכסה אותן.
בתוך כך היא לוחשת להן דברי ארגעה: ־ שקט; חנהלי, תישני לאהלי.
– אבל מתי אמא תבוא? – מתיפח קול דקיק. – אוי, אמא! נשמעת גניחה מצד אחר.
יש לי למצא דרך להקל עליהם, מחליטה מנוחה, וכאור הבוקר היא שוקעת בשינה, עקוצה ודויה.
לבוקר בא המזכיר, מנוחה מכירה בו מהגימנסיה. אף הוא מן המהגרים.
– השפיעי על הילדים החזקים שינכשו בברקנים; חורשה צפופה מסביבכם. העבודה בשכר וכל המרבה – שכרו גדול יותר, אומר המזכיר.
– אילו נעלים ברגלי הייתי יוצאת אתם אל הניכוש – אומרת מנוחה.
– חלילה לך, עלולה את במעשה זה לאבד את הפרסטיז’ה שרכשת לך בעיניהם.
– כלום אין אני כאחת מהם? סבלי יקרבני אליהם.
– טעות בידך. לא ככל הילדים הם. הם צריכים…
– יודעת אני מה הם צריכים, משסעת אותו מנוחה, הם צריכים את ידה של אמא ואהבתה…
הילדים חוזרים מקציר הקוצים עקוצים, שרוטים ופצועים; באו והתיצבו לפני מנוחה עם פתק זעיר בידיהם. – רשמי, המורה, שני בשליקים.
מנוחה מנהלת שכר הילדים יום יום מניכוש הגדילנים.
בצהרים משתרר מאליו הסדר שהנהיגה מנוחה: רחיצת ידים, ישיבה שקטה, איש במקומו הקבוע וברכה על הלחם… היא היא המחלקת את מנות מרק־העדשים בתרוד קטן. האכילה בשקט ובנימוס.
החום גדול; עצב נסוך על כל פנים. ישיבתם כאן כשהייה בתחנת הרכבת; יום יום עלולים הם לנסוע מכאן, אך לאן? אל מי? אי ביתם?
עם ערב היא אוספת את הילדים למשחק. משחקים ושרים. היא רוקדת עם התאומות הכחושות. לאט לאט הן נדבקות בה. היא מנסה ללמד את חנהלי קריאה, לאהלי מסתלקת מדי וחנהלי מרכינה ראשה על אגרופיה הזעירות ונרדמת. מנוחה טורדת את הזבובים מעל ראשה הקטן.
באה דינה.
– באתי לעזור לך. שלחני המנהל ז’ק. אעזור לעובדות. – אומרת היא ומתירה חבילתה. שמנת כאן יפה, בלי עין רעה – מעירה היא למנוחה.
– מה את עושה להם? מלמדת אותם תפילה? במושבה משבחים מעשיך. המנהל מרוצה ממך. באתי עם אחיו. יצור משונה כל כך, גומלני! כל הדרך לא פצה פיו, כאילו לא הייתי קיימת. במה שקוע הגאון הזה?
דינה מכניסה סדרים חדשים; הילדים מכבסים בגדיהם והילדות עוסקות בנקיון החדרים. הוטב גם המזון. הופיעו חצילים ומנות נוספות.
מצב הרוח נשתפר; אין מזדרזים למזרוני הקש מיד אחר האכילה כבתחילה; מתכנסים למרפסת לשמוע סיפור או שיר. שלווה יורדת עליהם.
עברו שבועיים; כולם מכונסים במרפסת ושרויים בשירה.
ליל ירח. במורד הרחוב מצטיירת דמות גבר עולה ומתקרבת למרפסת. הילוכו איטי, לא בטוח.
– שמעתי שירה, מתנצל הוא בחיכוך גרון, אמרתי אגש ואראה.
– מר תמימי? משתוממת דינה, עלה אלינו. נא להכיר: מורה מטבריה.
– עלה, עלה! – מפצירה פרידה. – נחמה, האם לא נשאר לך במזוה משהו? לחם? אַ?
– לא, תודה, סעדתי אצל האיכר, שהביאני לכן. אני עובד בדגניה… כך סתם… הוטל עלי תפקיד “בהפועל הצעיר”. יש לעשות משהו… ביניכן נמצאת ודאי גברת רובין? שליחות בידי אליה מאת המנהל נשר. אפשר?
מנוחה תהויה ונקוטה קמה ממושבה, עוקפת את משכבי הילדים ושניהם עוזבים את המקום. הולכים ושותקים. ליד עגלת־אכרים הוא מתעכב.
– זהו בית האכר. הוא יחזור לדגניה מחר בארבע בבוקר. הוא הרשה לי לישון בערמת השחת שבאורווה. בואי הכנסי… נשב קצת… מסכימה?
– מה אמר נשר? – שואלת מנוחה. היא חונקת בקירבה את הצחוק המפרכס בה. חושש כל כך! מפחד? חוסר ביטחון?
– נשר חזר מאספת המנהלים. הוא נפגש שם עם המנהל ז’ק. ז’ק מרוצה מעבודתך וביקש שישאירך כאן במלחמיה.
– בבית היתומים? – נחרדת מנוחה.
– לא, בית יתומים לא יהיה כאן. יעבירו אותו מכאן. הוא מבקש אותך לעבודת הוראה בבית סיפרו. נשר סירב לו וגם ד"ר רוטוב לא הסכים. הנה המכתב. הוא ביקשני להתראות איתך ולהשפיע עליך שתשוב לטבריה.
מנוחה יושבת בקצה הערמה הדוקרנית. היא מושיטה ידה לקחת את המכתב, אך תמימי תופס בידה ומושכה אליו. – עלי קצת יותר למעלה. כיצד הייתם מבלים שם על הגרון, בימה?
רשרוש פתאומי נשמע לפתע בתוך השחת היבשה. תמימי נבהל. – מה זה? מה עבר כאן?
– אולי עכבר ואולי נחש – אומרת מנוחה רגועה.
– נחש? – ארסי?
– ייתכן… עלי לחזור אל המעון. מוטב שתבוא עמי; נסדר לך לינת לילה בבית־הספר, אומרת מנוחה וקמה מהערמה. תמימי קפץ ויצא בחיפזון מהאורווה.
– לא אישן כאן. שוב לא נשאר זמן מרובה עד עליית השחר. אשב על המדרגות ואחכה לאיכר היוצא לדגניה. מה אומר לנשר?
– אבוא לטבריה בהזדמנות הראשונה. ליל מנוחה! להתראות. תודה. חבל שלא התעכבנו על המרפסת.
– מדוע לא בא החבר שלך ללון כאן? ערכתי לו משכב בכיתה א'. אספתי מצעים מכל הבא ביד – אומרת פרידה בבוקר.
– מדוע זה הלכת לשעה ארוכה כל כך, כעוסה דינה, הפרעת לכל בשובך… ובכלל מה יאמרו הבריות?
לאחר שבוע מנוחה נוסעת לטבריה. – יש לראות את נשר; שמא נתחדש מה בעולם. רחוקים אנו מהאדם ומהעיר.
המזכיר נותן לה עד לחשבון חמישה בשליקים.
בטבריה מנוחה מבקשת אחר נשר. הרחובות מרוקנים. היא ניגשת אל חנות המכולת של המהגר. – היכן אמצא מזון כלשהו? לחם או כעך, אני רעבה.
– נסי בקפה הערבי – עונה הוא בקול מנומנם. בדרכה היא רואה ערבי שעון אל שער חנות. לפניו שטוחים במטפחת תפוחי־עץ בוסר, ירקרקים – אדומים. היא קונה בשני מטליקים שני תפוחים חמוצים מקהי־שנים, אך מרוים את הצמא; סובבת בסימטת החנויות הנעולות ולפתע נקירת לה שכנה מנוה־שלום.
– רבקה?! – שלום, רבקה! אַת כאן? והיכן מרדכי שלך? ובתך עם חמשת ילדיה? היכן היא? רוצה היתה לחבק לרבקה ולנשקה, מגעגועים לדיירי החצר.
רבקה לבושה בגדים נקיים, שדהו מכביסות רבות. – כולנו ברבי מאיר בעל־הנס, מרדכי ובתי והילדים שם. אנחנו מקבלים מזון להחיות את הגוף עד יעבור הזמן הארור הזה, עד שנשוב הביתה, אומרת רבקה וטורדת מעל פניה משהו זוחל. מנוחה נסלדת: בריסי עיניה של רבקה ובמטפחתה שורצות כינים שקופות דקיקות וחיורות; כל בגדיה מלאות מהן. – כנימות הן – מזדעזעת מנוחה.
– אולי אוכל לעזור לך במשהו, רבקה, יש עמי… היא פותחת צרורה הקטן.
– לא! חלילה! אינני זקוקה עוד לעזרה ממך. יצאתי לקנות משהו והרי את רואה את השפע… – אַת נכדתו של רבי בער…מת זקנך? את אומרת. ינוח בשלום בגן־העדן המזהיר. היה יהודי נדבן, חילק נדבות לכל נצרך וגם הלווה בנפש חפצה בלי ריבית.
– מסרי שלום למשפחתך, רבקה, שמחתי לראותך, להתראות.
הילדים חולים; שנים שנים ואחד אחד; – חום, בחילה וחולשה. הרופא קצרה ידו מהושיע. “איספנקה” קרא למחלה. סיבתה בחוסר מזון. המחלה מתישה את הכוחות. אף מנוחה נפגעה. שלשה ימים שכבה בחום גבוה. ומשקמה היתה תשושה מאוד.
– היית בטבריה כלום מה פעלת שם? – יש להוציא את הילדים מכאן – טוענת דינה.
מנוחה מודיעה למזכיר את החלטתה לעזוב את המעון. שוב אין בי תועלת; נחלשתי ועלי להנפש ולחדש את כחותי לקראת שנת הלימודים החדשה.
– השארי כאן. אל תעזבי, סעי לזמן מה ושובי – משדל הוא אותה, ונותן לה חמישה־עשר בישליקים.
דינה ממשיכה לטפל בילדים שמספרם קטן עד החצי. – באת לחנך את היתומים. מה פעלת כאן, במה השבעת אותם? – בתפילה; בברכות… היה עליך לדאוג להשביעם לחם לשובע; לדאוג לכוס חלב לחזק את גופם הירוד, לאחר המחלה המתישה הזאת. ועתה את מסתלקת לך..
תלונתה של אחותה מכאיבה לה וגובר בה הרצון לברוח, לברוח…לברוח מהכל ומכולם… בכאב נעכר פרידתה מהמוסד.
היא נוסעת בקרון האיכר לטבריה. ישיבתו של האיכר על שק תבן איתנה. מושך קלות במושכות ושולח בהמתו לכל הרוחות. במרחק מה מהמושבה עוברים את הכפר הרוצחני “עבדיה”.
– ימח שמם, רוטן האיכר – ישנים עדיין? ואולי הם אורבים במסתרים בין השיחים!…
עדיין זכור לה למנוחה רצח הצלם. היא חלשה ותשושה, יצאה בהסתר ולא חטפה אף נטף מים להחיות את הנשמה. היא מחביאה את גופה הצנום בין השקים.
האיכר בוצע פרוסה עבה מלחמו, נוגסה בשיניו־הבריאות ומלפת בלגימת חלב מבקבוק. מנוחה ראשה סחרחר. קיבתה ריקה. היא עוצמת את העינים ואוטמת את אזניה… הקרון מתנדנד על גבי הדרך הגרודה…
– מעט חלב ליתומים – מזדמזם במוחה הרדום של מנוחה.
– יש לך פרות ברפת? – שואלת היא בקול ניחר.
– שתי פרות ועגלה אחת – עונה הוא בנימה בכיינית של איכר עני.
– מדוע לא תנדבו מעט חלב ליתומים לחזקם קצת אחרי המחלה המתישה? – אומרת מנוחה כלוחשת אל עצמה, אך מיד היא עומדת על החיקוי לדבריה של דינה.
– ועד ההגירה דואג ליתומים. עוד לא שלמו לנו דמי החיטה, הקמח והעדשים. וכי איכרים עשירים אנחנו? בזיעת אפנו נאכל את לחמנו השחור. דיבורו כאילו מכוון למרחב בלא תשומת־לב ליצור העלוב בין שקיו. אני יחידי עובד באיכרות שלי, בלא אשה ובלא בנים, מסיים הוא את ווידויו.
– תורידני בבקשה בכניסה לכנרת. – לוחשת מנוחה אל גבו של בעל העגלה.
– בשובי מן העיר אקחך אל מלחמיה, כמו תמיד?
– לא, תודה, תודה רבה בעד כל החסדים שעשית עמי פעמים מספר.
*
אמונה דהומה לראות את מנוחה מזדחלת אל ביתה.
– מה? גמרת את ההתנדבות שלך? – שכבי מעט ואל תמותי לי על סף הבית. במקרה יש לי כוס חלב… שתי והשיבי רוחך… ואני שמעתי שחברותיך הולכות בך רכיל… תבואנה ותראינה את היצור הזה… נוּ נוּ, בני אדם… חלית באותה “איספנקה”. האנגלים הם ששלחו בנו את המיקרוב לעשות בנו שמות. פגשתי את בן־אהרון, הגזבר בועד ההגירה; הוא סיפר, שהמהגרים ב“רבי־מאיר־בעל־הנס” נופלים כזבובים… המחלה האיומה פוגעת במורעבים למחצה.
– ומה הרכילות ששמעת – שואלת מנוחה בסקרנות.
– רחצי בשלולית ההיא בצל האקליפטוסים, איש לא יראה אותך. שכבי ונוחי. אחר כך תספרי לי תולדות מפעלך.
– דברי, אמונה, כי שומעת אנכי. חברותי מחפשות לתלות בי בוקי סרוקי.
– בן־אהרון נכנס לביתו של החנוני המהגר; הוא סיפר שראה אותך אוכלת תפוחי־עץ ברחוב. נמצאו שאמרו: – אכן יודעת היא לעטוף את עבודתה באיצטלה של התנדבות, אליבא דאמת השמינה ואוכלת תפוחי־עץ.
– ח־ח־ח, השמינה! מתגרגרת אמונה. ומה יש בדעתך לעשות עתה בשומן שהעלית על עצמותיך היבשות?
– בואי, אמונתי, בואי ונסע לצפת. חמישה־עשר בשליקים בידי – שכר חודש ימים במעון. נשב שבועים, נחליף את האויר ונאסוף כוחות לקראת העבודה.
– חמישה־עשר בישליקים!? – אוהו, סכום עצום! גם בידי סכום לא מבוטל: ־ שבעה בישליקים… – בואי – גירעט או גוטאון – אומר ועושה…
אמונה ומנוחה – בנות הגרף פוטוצקי, נוסעות להתקיט בצפת – מכריזה אמונה ומעמיסה שתי חבילות דלות על גבו של החמור הקטן. – את, מנוחה, בזכות מחלתך, תרכבי ראשונה ואני והנער המחמר נרוץ אחריך.
עליזות ומרוצות יוצאות הנערות המתבדחות מתחומי המושבה.
– מטבריה ניסע עד ראש־פינה בדליז’נס. נסחטה הילדה – מהרהרת אמונה ברחמים. עלינו להזדרז לבל נאחר את הדליז’נס – מזרזת היא את המחמר. – זהו מה שכתוב: ־ “ויסעו מתחת ויחנו בתרח”. מהחמור אל הדליז’נס ומהדליז’נס שוב על החמור, וכי מלתא זוטרתא היא?
והנה צפת בכל הדרה ניגלית לעיני בנות הנסיכים; רחובות צרים. השבילים והסימטאות מתפתלים מעל לגגות הבתים; הבתים שתולים בצלע ההר וכל התנועה נעשית מעל לבתים.
– גבירות, מאדאם, אתן מחפשות חדר לשכור? – אשה צפתית ביזמה מעל שביס לבן ומעומלן; החצאיות נעות סביב רגליה המגורבות; סל נצרים בזרועה.
– בואנה אתי ואראה לכם את הדרך אל הדירה. – אויר אתן שואלות? – לא שמעתן על אויר צפת?! גם מזון תמצאו אצלי משופרא דשופרא. רק מבריאים באים אלי… האשה חולפת מגג לגג, כמפחדת לאבד בדרך את שתי “המציאות”.
– בואי, אמונה, אני כל כך עיפה, שמוכנה אני לשכב אפילו בדיר חזירים. – נאנחת מנוחה.
בעלת הדירה דוחפת ברגל קלה פשפש. מתגלית מאורה אפלולית מעלה ריח טחב ועובש. מנוחה מתעטשת ומוחטת את אפה.
– תכנסנה, גבירותי, זה רק בתחילה… אחר כך תתרגל הגברת. כאן היא תבריא בעזרת השם. על האצטבה הזאת תישנה שתיכן. מיד נביא את המזרנים.
– באסילי, באסיה! – קוראת היא לתוך החצר, מופיעה נערה צעירה עגולת פנים ועל גבה מזרן דק.
– זהו מזרן חם, מצמר עזים. הוא “זוייבר”, סמל הנקיון. גם השמיכות חמות; גם הן מצמר עזים. בלילה וביחוד לפנות בוקר קר; ־ באסילי, הביאי את השולחן מהחצר; שפשפי אותו היטב, אך אל תבזבזי מים. תקבלי זוג נעלים לחורף – לוחשת היא באזני הנערה.
– דם וחלב – לוחשת אמונה באזני מנוחה. – זו כנראה אם חורגת, אַ? – מה את חושבת.
– סתם מחנכת אותה.
השולחן נקרב את מדף־הישיבה. מפה צהבהבה מבד מנסורי מתפרשת עליו. מובאות שתי קעריות־עץ, שני חריצי גבינה קשה מלוחה, פיתה לבנה טריה ושני ספלים עם חלב מעלה קצף.
אמונה פורסת מהפיתה ולוגמת ברעבתנות לגימות זעירות מהחלב.
מנוחה דוחה את החלב. – ריחו איום. איך את יכולה לשתות את החלב הזה?
– זה יבריא אותך, עלמה – מעירה בעלת־הבית. כל חולי “האקטיקה” (שחפת) מתרפאות מחלב העזים שלי.
מאחורי הגדר מתרומם ראשה של שכנה. רומזת לבאסילי וחוקרת בלחישה: ־ כמה הן משלמות.
– מי יודע אותן. אלה מאותן החלוצעס…שערן בראשן, כיצד הן נשואות? עונה בעלת הבית. – מילא הכסף אפילו הוא בא מגוי אינו טרף.
– אולי תוכלנה, גבירותי, לתת לי שנים שלשה בשליקים עד לחשבון? הערל תובע שכר המספוא.
אמונה מחטטת בתחתית החבילה ונותנת לבעלת הבית את מבוקשה.
מנוחה ואמונה מתכסות בשמיכה אחת ושוקעות בתרדמה עמוקה. מאחורי החלונות מתהלכות שתי עזים וגדייהן. הלעיסה וטיפוף הפרסות משביתות את דממת הלילה.
– מנוחה! – את ישנה, מנוחה? ־ משהו עקץ אותי. מגרד לי מתחת “ללפתקה” השמאלית (השכמה). גרדי לי, מנוחה. אני אין ידי הימנית מגיעה אל מקום העקיצה.
מנוחה מעבירה את כף ידה על מקום העקיצה וחוזרת ושוקעת בשינה.
– אין בלבך רחמים, מנוחה! – גרדי חזק, בצפרנים. אל תחוסי, משהו עקץ…
עם עלות השחר שתי החברות ערות ומרוגזות. הן ישובות על האצטבה הנמוכה.
– האור אינו מספיק כדי לראות את מקום העקיצה… – אומרת מנוחה.
– מה את רואה סוף סוף? – זה אדום? תפוח?
– כעין חדוד קטן וראש סיכה לו מצבע צהוב־ירוק. כנראה מוגלה – עונה מנוחה.
– בקשי מבעלת הבית מחט, שרפי אותה באש הכירה ודקרי במוגלה – מתחננת אמונה.
– לא אעשה כזאת, אני מפחדת לבל אגרום לך צרה גדולה; תצא המוגלה עם דם. איפה ניקח צמר גפן נקי או משהו אחר כדי לספוג ־…
בעלת הבית מביא בצקית; היא לשה קמח בשמנת עזים ודבש חרובים.
– זה יוציא את המוגלה – מנחמת היא את אמונה.
– לא, לא הוקל לי – מתיפחת אמונה. זה צומח ועולה!… האם אין כאן פלדשר – רופא? – שואלת היא בתחנונים את בעלת הבית.
– אחלוב את עזים תחילה, אחר כך אלך אתך אל בית־החולים הגרמני. הרופא יפתח לך את המורסה. ובעלת הבית נעלמת.
באה עז גדולה ותוקעת פרצופה בשבכה, כמסתכלת לתוך המאורה. מנוחה אינה גורעת עיניה ממנה. – ראי, אמונה. מה דעתך על יצור זה? זה תיש או עז? זקן לבן ועטינים מלאים חלב – צוחקת מנוחה.
– אני מתפתלת מכאבים והיא דעתה לתיש – מתאוננת אמונה. סחטי לי את המוגלה, לא יקרה לי כלום…
– לכי אל הרופא. הוא יושיעך, אמונה. כשתשובי נבקש לנו חדר אחר. מי יודע את שעקץ אותך.
בעלת הבית יוצאת עם אמונה אל בית־החולים. מנוחה עולה על האצטבה מתכסה בשמיכה. חוזרת ושוקעת בשינה.
– קומי, מנוחה, מהר, מהר. – ראו אותה. תרדמת אלהים נפלה עליה. אמונה תולשת ממנוחה את השמיכה. – אנחנו נוסעות! חוזרים לטבריה! צועקת אמונה. היא חיוורת ופניה מעוותות מכאב הכתף ומחרדה.
– מה קרה אמונה? היית אצל הרופא? פתחו לך את המורסה?
– די להתחכם, קומי ואספי את רכושנו!…
– דברי דבר ברור. מה קרה?
– רק יצאתי אל מחוץ לעיר והנה עגלה וסוס עם משפחת אברמוב; אסתר ושני ילדיה. הם באו לצפת לפני שבוע להחליף את האויר. היא ראתה את הכתף וקבעה כי כרבוּנקוּל הוא זה, השד יודע מה. זירזה אותי להביא אותך אל מחוץ לעיר. הם עומדים לעזוב את המקום בכל רגע… אייזיק צועק: ־ “הם באים” “הם באים”. מהרי לבל נתקע כאן… – “הם באים”. את מבינה?!… אסתר מיעצת לי להכנס לבית־החולים בטבריה.
הבחורות נוטשות הכל ורצות אל העגלה של אברמוב. אסתר קנתה בצפת שתי גיגיות נחושת. גיגית בתוך גיגית ובגיגית הקטנה יושב גדעון על שמיכה; יורם הקטן בזרועותיה. מנוחה מצמצמת עצמה בין החבילות, ואמונה שכובה על כר רב מידות, דמעות נושרות מעיניה; גונחת ונאנחת עם כל דילוג הקרון.
אייזיק מזרז את הסוס. העגלה מקדמת בדרך המפותלת אל הכנרת. העיר טבריה מבצבצת ועולה מבין לפיתולים. לאורך כל הדרך, בתעלות ומרודות, זוחל הצבא הנסוג. חזרה ונעורה לעיני מנוחה התמונה של החיילים התולעים ליד חמי טבריה: כחושים, אות המוות בחזותם, עטופים סחבות, קרעי שקים ושמיכות. אין הם יכולים לעמוד על רגליהם, תולשים קש ולועסים בעצלתים. יאוש תהומי נשקף מעיניהם.
– הם לא יגיעו, זורק אייזיק. ספק מרחם ספק שמח למפלתם.
– רחמנות, – אומרת מנוחה. אולי יש ביניהם יהודים!…
מופיע בדהרה קצין צעיר הדור בלבושו…
– אֶי! אידיוט, חמור, לאן אתה דוהר? – צועק אייזיק ופורץ בצחוק.
– “נאזאד” (אחורה). פנה לך לצדדין ועשה “ויברח”. – האם לא הכרת את קמואל – אומר אייזיק לאסתר. תלמיד הגימנסיה – קצין כהלכה, אַ?
– לא אוכל לעזוב אותם כאן – אתקדם עד ראש פינה. שם אוכל לשנות צורתי – לוחש הוא לאייזיק. את היפהפיה שלי אשאיר באחת האורוות ואחר כך – הידה הביתה!… – הוא מדרבן את הסוסה ונעלם.
אסתר אישפזה את אמונה בבית־החולים. מנוחה רצה אל חדרה. מתחת לסף היא מוצאת פתק מקומט: ־ בואי מיד למלחמיה, אחותך והילדים חולים.
בעיר מהומה. המחסנים נפרצו. התושבים התנפלו על חביות השמן. ערביות נושאות על ראשן פחי שמן, נפט, סוכר וקמח. יהודיות עומדות בפתח החצרות וקונות מהשודדות את מרכולתן.
האנגלים נמצאים בקירבת העיר; שום אדם לא ראה אותם. התורכים התנדפו כלא היו והגרמנים אורזים את רכושם, אך אינם זזים, בלי פקודה, מהמחנה. בעיר מתארגן ועד; פותחים את בית־הסוהר ומשחררים את האסירים. ו“הם” טרם הופיעו.
מגפת האיספנקה פשתה ומתפשטת. המהגרים שבבנין רבי מאיר בעל הנס נופלים כזבובים – הוכרז הסגר אין יוצא ואין בא.
מנוחה מנסה לפרוץ את ההסגר: קריאת אחותה לעזרה אינה מניחה לה להשאר בעיר. היא יוצאת לדרך ומגעת עד לחמי טבריה. מתעכבת. אין אדם באופק. היא משלמת את שני המטליקים לערביה ומראה בידה על הבנין האחרון. הערביה מרשה לה לעבור בתנופת־יד, כאומרת: ־ מז’נון.
מנוחה מרחיבה צעד ומתחמקת מאחורי הבנין הישן. היא נחפזת למושבה כינרת. שקט ברחוב ודממה בבתים. הכל סגור ומסוגר. על מרפסת אחד הבתים עומד איכר גבה קומה. הוא מבחין בבאה מטבריה.
– שלום לך, יצחק, מברכת מנוחה בשמחה. סוף סוף היא רואה אדם חי.
־ מאין את באה בשעה כזאת? – שואל הוא כבנזיפה. איך העזת לבוא אלינו מהעיר הנגועה? – ילדים קטנים אצלנו… מי יתן לך מקום ללון?…
– אני צריכה להגיע למלחמיה – עונה היא בתמימות. התגנבתי ובאתי. אגש לקבוצה – מסבירה היא.
– לא יתנו לך להכנס לחצר; חברה חלתה שם בחולירע או בדיזנטריה. ושמו הסגר על החצר. אל תלכי סמוך לבתים; התרחקי!…
מנוחה אינה עומדת על משמעות דבריו ופונה לקבוצה; ידידות לה כאן. החצר רדומה. שקט של צפיה מתוחה; אך הנה ידידתה הטובה ז’ניה.
– מאין זה באת, מנוחה? – שואלת היא חרדה ומתרחקת ממנה. לא נוכל להלינך; כל אחד מאתנו מחכה לתורו במגפה, ובתוך כך נעלמת בפרוזדור האורך. מנוחה נשארת על הספסל בחצר – אחכה כאן עד עלות השחר, ומשכיבה את גופה העייף על הנסרים הקשים. היבחושים עטים עליה ומוצצים את שארית דמה.
עוברת רבקה. – מה תעשי כאן כל הלילה? מסכנה, מנודה! – קחי את הכפיה שלי והתכסי בה. – היא זורקת לה כפיה גדולה ומנוחה מתעטפת בה ושוקעת בשינה טרופה עד אור הבוקר.
הכוכבים נושרים כבים ונעלמים במזרח. מנוחה מתעוררת עם אחרוני הכוכבים, מנגבת פניה בכפיה של רבקה ומיישרת את גווה הדוה. אין איש בחצר, האפלולית הקרירה נמוגה והולכת. היא יוצאת בערפלי הבוקר למלחמיה. היא טסה על כנפי רצונה החזק. עליה לגבור על המרחק המדברי המפריד. הפחד נסוג. אדישות ואי איכפתיות. רגליה נושאות את גופה הכחוש כמרחפות באויר.
בתוך כך מחוויר המזרח והולך. האדמה נושמת נשימה טלולה בשימה. השחת הרטובה מעלה אדים במרחבי השדות. היא מתקדמת במהירות ומשאירה מאחריה רצועות דרך ארוכות. הדרך מתפתלת ועוברת בין שיחי עוזרד וסידראות, תולשת גבעול חצב יבש וקשה וממשיכה דרכה. צעדיה קצובים ומדודים.
היא מתעלמת מהמציאות הרת הסכנה בסביבה עויינת זאת, חולפת על פני הצומת שממנו שביל אל הכפר עבדיה. ריקות ידיה רק גופה עליה. היא סופרת את קצבם כבשעור התעמלות: אחת־שתים, אחת־שתים!… מיישרת גבה וסוקרת באישונים מורחבים את השממה; שקט… דממה… אין איש… אך הנה היא מבחינה תנועה סמוך לאחד המיובלי הירדן. פרידות כפותות רועות בתוך האחו הירוק; מתרחש כאן משהו; מחנה־אוהלים בצבע חקי. דמויות דקות, צהובות מתנועעות בין הבהמות הרועות.
– “הם” פה!?… אלה הם! “הם” המיוחלים! – האמנם כאלה הם? – יושבים להם בשלוה ובנחת ושולחים לפניהם את מלאך המות לזנב בצבא הנסוג ועמו להשמיד את שארית המהגרים? היא מרחיבה צעד. מנפנפת בענף היבש שבידה וחולפת לה לדרכה.
אחד מהמחנה מרגיש בה. הוא משמיע קול גירגור משונה. מיד מצטרפות אליו דמויות אחרות. מתוך יריעת האוהל צץ מישהו גבוה מצונף צניף לבן.
נשמעת פקודה והדמויות מתערבות בין הבהמות. מנוחה נראית להם כנשמה שלא מעולם זה… אסורה בנקיעה… אך היא עושה עצמה כאינה מרגישה בהם; ־ “טומנת ראשה בחול” כאותה בת־יענה. בבת אחת נעלמו האוהלים והפרידות. היא נושאת רגליה בקפיצות קלות; את “הנשק” שלה היא זורקת ובנשימה עצורה היא מגעת לגדר התייל של חצר בית־הספר.
הכרתה מטושטשת… בסמוך לגדר, בין הדרדרים, היא כורעת ונופלת. קרני השמש קופחות ראשה. הכרתה חוזרת והיא מתעוררת כמתוך חלום; מתבוננת בגדר, מלטפת עוקציה ומתרוממת על ברכיה. סובבת ונכנסת לחצר.
דינה יושבת שפופה על הרצפה ומאחה קרעי מכנסים של אחד היתומים.
– מאין באת?! – משתוממת דינה, – זועפת ושמחה, שבי! מיד ישובו הילדים מהרחצה; יצאו עם נחמה להשתכשך בשלולית, שבקצה המושבה.
– וכי קראתי לך לשוב בידים ריקות. צריכה היית להזעיק את ועד ההגירה להוציא מכאן את הילדים.
עד מהרה חזרו הילדים צוהלים ורטובים; נער ערבי הביא חלב בדלי חליבה ונחמה הביאה שתי ככרות לחם.
– זאת את שהשפעת על החבר “שלך” לרחם על היתומים? צוחקת דינה. הילדים מנקים את חצרו והוא משלם להם בחצי דלי חלב…להחיות את “הנפשות” – אומר הוא.
בעצים שלו אני אופה את הלחם ומבשלת; – יברך אותו השם – מוסיפה נחמה. הייתי בכינרת והשפעתי על חברי הועד לחסל את המעון, היא מוסיפה. בכל יום אנו מחכים שיתרחש הנס.
– אך עד שיתרחש הנס הזה…כי הנה הגואלים־הגועלים כבר חונים בקירבנו, אך לא יזוזו ממקומם כל שהכינים לא ימצצו שארית דמם של המגרים – מתמרמרת מנוחה.
– סעדי לבך ונוחי, השמעת? אל תתגרי בגורל – אומרת דינה בטרוניה מרה. עגלה יוצאת לדגניה… אל תשחקי באש… פן…
ישבו הילדים לשולחן, ברכו על הלחם ואכלו שמחים בדממה את ארוחתם.
– המשכתי במנהג שהנהגת; גם בקריאת שמע הם מקפידים – אך למה הדרכת אותם בכך? וכי מאין למדת זאת? – תמהה דינה.
– אבי היתומים האלה ואמם מסתופפים בצל השכינה. די להם במלה “אמא” כדי לראותה נהנית וזוהרת בזיו השכינה. – קרוב ה' לכל קוראיו, אבי היתומים הוא – פורצת מנוחה בבכי…
*
מנוחה חזרה אל חדרה בטבריה. לאפתעתה לא נמצא המפתח במקומו הקבוע. הבת הבכירה לוחשת אל אמה לחישה חשודה.
– סטאנה שווֹיה – אומרת היא בנימה קרה, עויינת. הבת רצה אל המפחה, חוזרת והמפתח בידה.
בחדר לא חל כל שינוי. היא מוציאה כר מן השק ומשכיבה ראשה העייף עליו. – הקרירות הזאת כלפי – מה פירושה? נפרדנו ידידים וחוזרים כאויבים. דממה על הגג. בחדר השכן אין איש. היא אחוזה אימה; נועלת את הדלת ומנסה לחטוף תנומה, אך עד מהרה היא מתחלחלת מדפיקה בדלת.
– פתחי, מנוחה – נשמע קולה של דינה – מה לך שנסגרת על מסגר? נבהלת “מנחש”? לחינם הזדרזת. באו בעגלה ולקחו את הילדים לסג’רה. – מעתה נחכה יחד “לבואם”. – אגש לבית־החולים ואביא את אמונה.
אמונה חבושה עדיין תחבושת לבנה. – לא באת לבקר אותי – חזירה שכמותך! מצפה הייתי לנפש קרובה והיא רחקה ממני.
– הרגעי, אמונה, עליך לנוח אחרי הניתוח – מרגיעה אותה דינה.
נתכנסו וגאו אל הגג אנשים שונים. – מכאן רואים טוב יותר – הם בפוריה!…עוד מעט נראה אותם. – הנה, הנה הם באים!… באופק, בדרך מפוריה, מאחרי שלשת הבתים, זוחלים יצירים צהובים…יורדים במתינות. בשקט. מתקרבים והולכים, אך הנה הם חוזרים להם…
ברחוב למטה מתאסף קהל צופים רב, מוחאים כף… צוהלים… ואילו “נושאי הגאולה” מתקרבים וחוזרים אחורנית.
הגרמנים השמנים אורזים בחיפזון את מטלטליהם…מעל המרפסת שלהם נשמעת יריה יתומה, אך מיד לאחריה נתלה דגל כניעה לבן…
– עלובים ומגוחכים המנוצחים, רחמנות!… הם דוקא היו אנושיים… אדיבים, אומרת מנוחה. ואילו המנצחים הללו מה משחק ברר להם? של חתול ועכבר?
פתאום התפרצו ברעש גלגלים באם הדרך המאובקת. – איך קוראים לכלי רכב אלה? נוסעים בלי סוסים ובלי פרדות… – ראה כמה עלובים הם! מאובקים וצהובים… ובבת אחת פרצה שמחת ניצחון: מחיאות כפים… אורה! אורה! נישאת השמחה מעל גג ומרפסת.
הופיעו דגלי ציון תכלת־לבן, עוטרים תמונתו של הרצל; יצחק פרץ ציירו, על גבי נייר שחוק, דמות מפוחמת בעלת זקן שחור ועינים נוגות.
ברחובות הופיעו בחורים צעירים שיצאו ממחבואיהם; בטל פחד “הויסיקה”. “חופש”! “חופש”! – צוהלת הנשמה, צוהל ורוקד הלב; שמחה על כל פנים…־ “בית־לאומי”! מתחבקים ומתנשקים אף עם הידידים הערבים. ואילו מבתי הקפה נאסף הגיל ושבתה השמחה, השתוממות ומבוכה; ואש שנאה גלויה בעינים, כמכריזה: אין לנו חלק בשמחתכם.
בעל הבית בא במרוצה אל הגג. פורץ אל חדר הבחורות וזורק מתוכו כל שבא לידו בחמת־זעם: ־ חלאס, חלאס! – בוערת בו רציחתו. – יעמדו החדרים ריקים!… אין כאן מקום ליהודים, נועל הדלתות ותוקע את המפתחות בכיסיו.
סבל ערבי מעביר את המטלטלים אל הגג הסמוך. הארגז המרובע הוזנח על ידי המורה העבריה מאליאנס שהתגוררה כאן עם ערבי. לא חדר כאן אלא מאורה בנויה מקרשי ארגזים. הבחורות צוחקות: ־ מה זה? הלצה? ־ מי יודע מה יוליד יום? – מנחשת אמונה כשהתחבושת עדיין מעיקה עליה.
למחרת הועברו המטלטלים אל דירתו של אשרוב שעומדת ריקה. אורו העינים: חדר מוארך, חלונותיו פונים אל הים ואל הרי הבשן והגולן; מראה קסם מכל צד. שני גגות שטוחים זה בצד זה. – עולם ומלואו! ובחדר שתי מיטות ברזל, ארון ושידות, שולחן ושני כיסאות. ואילו בקומה התחתונה מטבח וכירים בנויים בקיר.
– נתגשם חלומי – צוהלת מנוחה מרוב שמחה.
*
אמונה ודינה נוסעות ברכבת לתל־אביב. אמונה חוזרת לחדרה בנוה־צדק, בדעתה לפתוח את גן הילדים. דינה מתכוונת לבדוק את הדירה שניטשה בצאתם לגרוש. מנוחה לא תטוש את הגליל, היא תעבוד בטבריה.
נשר מביא מורים חדשים; בעלי משפחות ורווקים; בנין גדול ברשותו. נעור דופק החיים. ברחובות ובאולמות הגדולים מתנהלים ויכוחים; סר פחד הגיוס לצבא התורכי; מעתה מתגיסים ל“גדוד העברי”.
מנוחה מטיילת ברחובות השוק; הגראמופון הומך קולו; שוב אין היושבים על השרפרפים מזמינים אותה ב“טפדלי מאדמואזל”.
– אַי! שלום! – נשמע פתאום קולו של חייל תורכי מעונה; לבושו דל ביותר. וכי אין את “רבי בערס אייניקול”?! מנוחה מכירה בו את חתנה של רבקה מנוה־שלום; היא לוחצת את ידו וחוששת לשאול לשלום משפחתו, אך הוא מקדימה, – באתי, אחרי השיחרור, לטבריה. אמרו לי שמשפחתי מתגוררת בביתו של “רבי מאיר בעל הנס”. חקרתי וביקשתי ברשימת החיים והמתים… בתוך כך הוא מנגב דמעותיו, אך מבליג ומסיים: ־ מתו… כולם מתו עד אחד… ההורים מתו אחד אחד; אשתי וחמשת ילדי נספו ברעב ובמחלה… לא זכו לראות את הגאולה. בבית הקברות נטמנו עצמות המהגרים בחלקה עזובה, ללא ציון ושם וזכר… מה אעשה כאן?… אני חוזר לירושלים…
דינה חזרה עם מטען חפצים.
– אמונה פתחה את הגן. דירתנו כשהייתה. המפתח היה במקומו – הסונדוק בחדר הפנימי. ואף הקבלות של סבא על הצדקות שעשה מונחות בתחתית הסונדוק בין צדפי־הים שלך. הכל שריר וקיים. את המיחם הזה הבאתי למזכרת… – ומדוע לא הבאת את הפמוטות? – גונחת מנוחה.
– וכי את מתכוננת להדליק נרות ביום מן הימים? ־ מלגלגת דינה.
– בכל הכלים הללו שקויים חלומותי ותקוותי. לא חפצים דוממים הם. חלק מרוחי נסתפג בנחושת כשהייתי מבריקה אותה לכבוד שבת. ב“סונדוק” בין הקבלות היה גם שטר קניין על שם סבא על חלקת אדמה בבית־הקברות… – מנוחה פורצת בבכי מר…
– נתקבלו סכומי כסף על שם סבא, שנמסרו ליד לאחר שהוכחתי זהותי.
– מדוע אינך מספרת כלום על תל־אביב? מה שם?
– מהומה ברחוב הרצל, בבל ממש, חיילים מכל האומות מסתובבים ברחוב הגימנסיה עד שער המסילה. מדים שונים וערב רב של לשונות. לא מעט רכילות קלטתי על נשים ובחורות משלנו. אך על כך בפעם אחרת. אך המזונות הללו מניין הם איתך?
– קיבלתי משכורת לכל ימי החופש. הכסף בשידה, עשי בו כטוב בעיניך.
– ומה בדבר הבית־הלאומי? כבר התחילו בבניינו? אותו “בלפור” מקיים הבטחתו? – תמימה שכמותך! עוד רחוקה הדרך אליו. בינתים לא הוכרזה שביתת הנשק ובחורינו מתגייסים לגדוד העברי. הבית הלאומי לא ירד אלינו מן השמים, כמקדש שהצדיקים מצפים לו… – אוי כמה דם ודמעות ישפכו עד שייבנה אותו בית־לאומי…
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.