(1911)
לפנים, בטרם היו ברוסיה הספרים הצהבהבים הזולים של “ספריה כללית”, השתדלתי בכל נדודי לנסוע ככל האפשר במסילת-הברזל הראשית אודיסה-פטרבורג. לעתים לא היה הדבר אפשרי, ובכל זאת נסיתי. הרי עלי לנסוע מוורשה לרוסטוב-על-נהר-דון, ואני יושב לי גחוּן על גבי המדריך ומחשב, שמא אפשר להזדמן לפחות לשעתים למסילה הראשית שלנו. וחיבה יתרה זו משום מה? משום אהבתי להשכלה. ברכבת המהירה אודיסה-פטרבורג ישנו קרון-מסעדה ובקרון יש ארון-ספרים וארון זה מלא ספרים כאלה שבימים כתיקונם אנו, האנשים העסוקים, איננו קוראים בהם. את טולסטוי המבוגרים אינם קוראים – ושם הוא ישנו. וגם צ’כוב יש שם. וגם אלכסנדר דיומא האב. וגם אויז’ן סי. ומלבדם נמירוביץ‘-דַנצֵ’נקוֹ וסקאלקוֹבסקי וגב’ מארליט. רבגוניות של תוכן, של רמה, של סגנון, שיש בה כדי להקסים. ארון-ספרים כזה נותן לאדם יכולת לווסת את מזונו הרוחני כך שמצד אחד – לא יתקפנו שממון, ומן הצד האחר – גם לא יתיגע. בבוקר, בעוד הראש רענן, יוכל לפנות אל טולסטוי או אל צ’כוב. אחרי הצהרים נעשים האברים כבדים במקצת, הנפש חפצה להתנמנם, ומוטב לא לנום – פן תקופח השינה בלילה – נוטל לו אדם ספר של דיוּמא האב. זהו סופר חביב. מפריח הוא כזבים כמעיין נובע, והתנומה חולפת. לעת ערב נעשות המחשבות יגעות ועם זה גם יותר נוטות להשתעשע. אז יפה השעה לקחת מספרי סקאלקובסקי. שיחתו מפיגה שעמום, ריקנית, עם מעט רכילות ותפלוּת – כלום לא זו היא הספרות היפה לדרך?
אבל, האמינו נא, התפריט הספרותי שהבאתי לעיל כלל איננו שלי. משום כך גם כתבתיו בגוף שלישי. טעמי הספרותי אחר. ואפילו מעט לא-נוח להודות בו. כשנוסע אני ברכבת המהירה אודיסה-פטרבורג, הריני שוקע… בספרות לנערוֹת. בעיקר להוט אני אחרי הרומנים של גב' מארליט. היא כתבה רומנים לאין-ספור ורומנים לאין-ספור משלה קראתי. שמותיהם נשכחו מלבי, גם התוכן נשכח, אך הרושם הכללי עודנו חי בנשמתי והוא באמת נחמד. והנערות, בקראן את הספרים הללו, ודאי נפשן יוצאת מרוב התלהבות וחרדה. בכל ספר ישנה גיבורה ומסופר כל אשר יקרנה מילדותה ועד אשר היא “מסודרת”. לאחר שהגיבורה “מסתדרת”,תם ונשלם הרומן, אבל לא לפני כן. לא תמיד ה“סידור” והחתונה הם היינו הך. יש שהגיבורה מוסיפה לסבול גם אחרי החתונה – בעלה אינו מעריך אותה. אך עוברות כמה שנים, הוא מתחיל להעריך אותה, ואז הרומן נגמר. והגיבורה תמיד חיננית, וכשאדם קורא רומן אחרי רומן, כל העת הוא מרגיש את עצמו בחברת צעירות נחמדות. האחת נשאת לאיש, אך מיד מופיעה במקומה אחרת וגם היא יורה רשפים בעיניה. כי לכולן עינים נהדרות, עמוקות, וכמוס בנבכיהן תמיד… אבל, מה כמוס שם – שכחתי. וכל הגיבורות לפי אפיין גאות הן, שוררות ומסוגרות בעצמן. לכל אחת מהן מזמן הגורל בן-זוג שגם הוא בעל אופי גאה, שוֹרר ומסוגר בעצמו. זמן רב אינם מבינים איש את רעהו, מהלכים סחור-סחור, סובלים, נעלבים. בכל עמוד מחווירים פניו (או פניה), העינים יורות זיקי-חימה, הוא – או היא – נושכים את השפתים, פונים בגאון והולכים בשתיקה, בלי שידעו, בלי שיעלו על דעתם, כי מעיני המעליב – או המעליבה – שלוח אחריהם מבט רך מדמע, מלא אהבה שלא ניתן לה ניב, מלא יסורים על ששרט (או שרטה) עד כאב את הלב האהוב, האציל, אך מרוּד. הוי! לא אוכל למסור כמה כל זה נוגע עד מיתרי הנפש. קורא האדם בספר ומרגיש את עצמו תלמידת-גימנסיה בשנתה החמש-עשרה. שערה קלוע לצמה ארוכה, אבל בערבים, באין רואה, היא כבר מנסה לערוך את שערה בתסרוקת מודרנית בעזרת התלתלים התותבים של אמא מלפנים ובעורף. שמלותיה כבר כמעט ארוכות ובחזיה שלה משנים מדי פעם את מקום הכפתורים; היא כבר מנחשת דבר מה, ולדבר מה מצפה, ובוכה בלי סיבה ושקועה בקריאת ספריה של גב' מארליט…
אבל, כל זה לא לענין. בספריה של גב' מארליט שוקע הייתי לפנים, כל עוד לא הופיעו הספרים הצהובים הזעירים של “ספריה כללית” במחיר עשר פרוטות. עכשו כבר אין לי צורך ברכבת המהירה אודיסה-פטרבורג עם ארון-הספרים אשר בה. אם סיימתי לקרוא רומן בעטיפה צהובה מאת האמסון, אוכל בכל תחנה להשליכו אל מתחת לספסל ולקנות במזנון רומן בעטיפה צהובה מאת היינריך מאן. והריני יושב במקומי, בהרחבת הגוף, קורא ומשבח לי את הקידמה, את הכוח הגדול הזה, שעיקר פעלוֹ לא בלבד בצבירה של תרבות, אלא בהזלת התרבות. בזרוזה המפליא של מערכת העשיה התרבותית, כביכול. לפנים צריכים היו לבקש תרבות בהשקעת הרבה זמן, כספים ומרץ – ועכשו די לספוק כף אל כף, כמו באגדות-ערב: אחת, שתים, שלוש – והכל מוכן ומזומן. הרי למשל, – הראינוע, תיאטרון הבובות, “ספריה כללית”, אפילו – גלויה מצוירת. פועלת בבית-חרושת יכולה כיום לתלות על כותל חדרה תצלום מתמונת רפאל ונער-שליח יכול לקנות לעצמו לפחות ארבע פעמים בחודש כרך-כרך מאת סלמה לאגרליף. כמובן, יתכן שהפועלת תעדיף תמונה מלאתי-רגש, המראה חתן עם הכלה ומלאך-האהבה ביניהם, והשליח, אולי, יסתפק ברומן עם שפיכות-דמים הנדפס בהמשכים בעתון-בפרוטה. אבל, זו תהיה אשמתם בלבד. הרי אין אפשרות לכפות את התרבות על ההמונים בכוח. דיינו אם ייפתחו לפניהם השערים: ברוך הבא, כל דכפין ייתי ויכול!
ואף-על-פי-כן אנוס אני להודות, כי הנפש ריאקציונית היא, כפי הנראה, ולעתים קרובות רוחשות בקרבה מחשבות ריאקציוניות. אצלי החל הדבר בכך, שעמדתי על עובדה משונה: הספרות של “ספריה כללית” נשכחת במהירות מפליאה. מפני מה זה? לכאורה, המבחר בה – אין טוב ממנו,הסופרים – סופרים ממש, התרגומים אינם רעים. וכשהיה אדם קורא אותו דבר, או דבר כעין זה, בהוצאות אחרות, בספרים יקרים, שהודפסו על נייר טוב עם שוליים רחבים, היה הכל נקלט בראשו כמונח בקופסה… ומפני מה עכשו כל זה מתעופף מן הראש וכקליטתו כן פליטתו? בתחנת בירזולה קונה לו אדם ספר, בקאזאטין – מסיימו ובּוויניצה כבר כמעט שכח את כולו. מוזר הדבר. הנה, למשל – האמסון. כמה מיצירותיו קראתי בהוצאות יקרות וכל פסקה מתוכן שמורה בזכרוני. אבל את השאר בלעתי בקרונות, בחוברות של “ספריה כללית” – ואודה כי אני מערבבן ולא תמיד אוכל להבדיל בדיוק, מה ל“רוזה” ומה ל“בנאוני”. וגם אחרים המרבים בקריאה, הודו בכך באזני.
יתכן כי אשמים בכך אני והאחרים הללו. דבר-מה אצלנו אינו כשורה: אולי הזכרון תשש מרוב עיפות, אולי לא התרכזנו בשעת הקריאה, ואולי כל כך שקועים אנו במ"ט שערי בורגנות, שנפשנו סולדת באופן אורגני אם מגישים לה בכלי זול אף תוכן נהדר ביותר. ואף-על-פי-כן…
אינני יכול להשתחרר ממחזה אחד. אינני זוכר, היכן קראתי זאת. לפנים, לפני המצאת הדפוס, וגם בדורות הראשונים להמצאת המכבש, נוהגים היו באירופה לערוך מזמן לזמן ירידי-ספרים. התוכלו לשוות לנגד עיניכם את המחזה הלז? מתחת לסככות עומדים דוכנים ארוכים ועל גבי השולחנות מונחים ספרים. לא ספרים כאותם שבימינו, שאפשר לשימם לתוך כיס המעיל, אלא ספרי-מידות, שעוּרם כזרועותים, כבדי-משקל, מכורכים בכריכות-עור חזקות וסגורים במנעולים. מאחורי הדוכנים יושבים המו“לים הנכבדים אדונים עשירים, יראי-אלוקים, כובעי-פרווה לראשיהם, יושבים הם וממתינים בנחת לבוא הלקוחות, מתוך הכרת חשיבות, ובלבם הרגשה נעימה שבחרו לעצמם בענף מסחרי ששכרו בצדו ועם זה הוא גם טוב בעיני אלוהים. ובאותו מעמד, בצדו של המו”ל, עוד אדם, עצבני במקצת, מרושל במקצת, שעיניו מלאות חיים ודיבורו מהיר. הרי זה המחבר. הוא כאן משמש כעין משרתו של המוציא-לאור – מסייע על ידו למכור את הסחורה.
והנה קרֵב הקונה. איזה אביר שׂב שירד מטירתו. בעודנו בחור חי חיים סוערים ועתה, בערוב יומו, רוצה הוא לכוון את הגיגיו לתכליות נשגבות ואגב גם לחנך את בניו הצעירים שיהיו מכבדים את מידת החסידות ומוקירים תלמידי-חכמים. אל העיר בא האביר בעגלת-צב כבדה – כבר הזקין הוא מלרכב על סוס, ואין זו נסיעה קרובה, הן כשלושה ימים היה עליו לטלטל את מעלת-כבודו מטירת מולדתו אל מקום היריד! ולא לבדו הגיע – גם את האב-הכומר של הטירה הביא עמו, ידיד ותיק של משפחתו, למען יעזור לו לבחור את הספרים בתבונה ובהתאם לתכלית הנעלה. יחדיו מהלכים השנים לאורך הדוכנים, מסתכלים יפה-יפה ועומדים על המקח. האביר ממשש את הניר העבה, המחוספס, מקיש באצבעו על גבי הכריכה, מרכיב על חטמו משקפים ומזין את עיניו בעיטורים הצבעוניים של האותיות שבראשי הפסקאות. האב-הכומר שואל לתכנם של הספרים, מותח בקורת, המחבר מגן על דעותיו, מאצל הדוכן הסמוך נכנס לויכוח מחבר אחר, נותן דופי בסחורת חברו ומשבח את סחורתו שלו. ואחר ממשיכים האביר והכומר במהלכם. זמנם לא יחסר, כשבוע יעשו ביריד, כי על כן רוצים הם לבחור במה שהוא חכם ומחוכם ביותר. שבע תמוד ופעם תגוד, אומרים הבריות. לא מעט הוא המחיר שיצטרכו לשלם: ספר אחד שוויו כסוס-רכיבה משובח והאביר זקוק לא לספר אחד. לפחות חמשה דרושים לו בנוגע למידת החסידות. ועוד בקשו בנותיו שיביא להן את הרומן המפורסם על טריסטן הנוגה ועל הקוסמת מאיסלנד, שמה איזולדה בהירת-השער. ולבנים לא יזיק, אם ישמעו על עלילותיו של רולאנד, הגבור האציל. אל נא בחפזה איפוא, כי אם בנחת ובתבונה.
והנה חלף השבוע, נקנו הספרים, בזהירות הניחום לתוך התיבה שבתחתית העגלה, והאביר פנה לנסוע הביתה. עתה עליו עוד לקרוא את הספרים שרכש. אבל, אין זו מלאכה מהירה, זה לא ייעשה דרך אגב, בהסבה על גבי הספה! לא, קריאה זו נעשית בדרך אחרת. במוצאי יום ראשון בשבוע מתכנסת כל המשפחה בחדר-הספרים. חדר זה רם, נרחב, וכתליו מצופים עץ-אלון. בו דלוּקים נרות-דונג ובאח הגבוה מבוערת האש. הכל התכנסו כאן: גם הכמרית, אשה שעודנה יפת-תואר ושערה מקושט בפנינים, גם שלושת בניה וארבע בנותיה, גם האב הכומר של הטירה, וכומר כפרי אחד, ושתי נשים אוכלות לחם-חסד, וסוחר עובר-אורח. האביר עצמו מיושב בכורסת-עור רחבה. שני בניו הגדולים מציבים לפניו מין עמוד, כמו אלמימר עשוי עץ-אלון, אחר סוחבים הם מן הארון, בכוחות משותפים, את הספר הדרוש, ומניחים אותו בזהירות ובכבוד על כנו, כשהוא שעוּן באלכסון לנוחיות הקריאה. האביר מרכיב את משקפיו ונגש לעבודת הקודש. בידו הוא מחזיק מחוון עשוי-כסף, כעין יד-אדם קטנה, ומוליכו לאטו ממלה למלה וקורא בדבקות, בנחת, לאט. אפילו ירצה האביר לקרוא במהירות – לא יוכל. הקריאה מלאכה קשה היא ומסוּבכת, אינה דומה לדהירה על סוסים ולא להתזת ראשים בקרבות. וקורא האביר לאטו, שיטין שיטין, בחדר השלך הס, הבנים מסלסלים דבר מה על שפתם העליונה, הבנות עצמו את נשימתן, הכמרית שקעה בהרהורים, האב-הכומר מנענע בראשו, הכומר הכפרי יושב בפה פעור, שתי הנשים האוכלות לחם-חסד נתעגמו, והסוחר העובר-אורח אינו מבין, אבל מתמוגג מהדרת-כבוד ומתאמץ למעוך גהוק ערב העולה בפיו…
מצחיק הדבר, אבל בחשבי על הזמנים ההם תוקפת אותי מין קנאה לאותם המחברים שבאותו היריד. אמנם, חייהם היו חיי כלבים. המו“ל היה מביא את המחבר אל ביתו, מזמין אצלו חיבור על נושא פלוני, מושיבו בעלית-הגג, מאכילו שיירים, ומשגיח עליו בשבע עינים, שלא יברח ובכלל שלא יתבסם בבית-המרזח יחד עם חבורת הסטודנטים. ואם היה המחבר סורר ביותר והמו”ל בעל אופי קשה, אירע לעתים שהמו“ל גם הלקה את המחבר, מי בידיו ומי בעזרת משרתיו. אחרי המכות מניחים היו למחבר לשכב יום אחד, ואחר – הואל נא ושב לעבוד. לפרקים היו המחברים סופגים מכות גם מידי אנשים אחרים – מידי אציל שהכיר את דמות-עצמו בכתב-הפלסתר או מידי בעל בית-מרזח, על שלא סולק לו מחיר היין. הפסיכולוגיה האישית של המחבר בימים ההם היתה מתאימה למצבו הסוציאלי. ביריד היה מגדף את ספריו של המחבר הסמוך לו ומשבח את הספר שלו. מחוץ ליריד, אם לא היה לו מו”ל-מזמין, שיקחנו אליו, לעלית-הגג, היה המחבר פושט יד, או מבדח צעירי-אצילים בשכר צלי עם אפוּנים – או שסתם היה פוזל אל נכסים שאינם שלו. אמנם כן – חיי-כלב. אבל, לא כאלה, כלל וכלל לא כאלה, היו חיי-חבורו, חיי הספר שכתב!
כתב-היד שלו היה מתקדם באטיות, בחשיבות, ברצינות. על גבו לא היה עומד נער-שליח מבית-הדפוס, ושום עורך לא היה מרגיזו בצלצולי-טלפון, לזרזו שיכתוב ולהאיץ בו שיגמור. המוציא-לאור היה מבין, כי “כל אץ אך למחסור”. אם יזרזנו לכתוב, אולי לא תצלח כתיבתו ולא יהיו קופצים על הספר. מבקרים לא היו אז, פרסומת לא הכירו. הדרך היחידה להצלחת הספר היתה, שאחד מבאי היריד שקנה את הספר וגם קראו עד תומו, יספר עליו לחברו וזה לחבר אחר, והללו יחכו עד ליריד הקרוב ושם יקנוהו גם הם. הצלחה כבדת-תנועה היא זו, מתון-מתון, כשם שהלכו במתינות כל החיים בימים ההם. לפיכך אסור היה להאיץ גם במחברים. הקרוא בימינו, ה“בולע” את הספר, איננו מספיק להרגיש, אֵילו הם העמודים שנכתבו בחפזון, שאינם מתוקנים. אבל, הקוראים שבימים ההם היו טועמים ושוקלים כל מלה, אותם אי אפשר היה לרמות. זאת ידע גם המו"ל ולכן לא היה מאיץ במחבר. מוטב שכתב-היד יתקדם עקב בצד אגודל, בקפדנות, בהגינות, בדעה מיושבת. הזמן אינו אורח – איננו בורח.
כזה היה מעשה כתב-היד. וטוב מזה היה מעשה הספר גופו. ציירו נא בדמיונכם אותו מחזה של קריאה, כעין עבודת-הקודש, בחדר-ספרים שבטירת-האביר. כלום אינכם מרגישים מה רב היה באווירה משקלה של כל מלה, כיצד שקעה כל מחשבה לתוך לבם של השומעים, כמה העמיקו לחדור לנפשות התמימות הללו גרעיני-הזריעה הכבדים? כלום אינכם מרגישים, כמה נתבלטו והבהירו השורות כאשר קראון לאטן והיו מוליכים לארכן את המחוון העשוי כסף? כלום אינכם כמרגישים את הכבוד שהיה עוטה את הספר רב-המשקל, שמידתו זרועותים, והוא מודפס על נייר עבה ואפור, גדול אותיות, כותרות ועיטורים, נתון בלבוש עור כהה וחזק וחגור באבזמי-כסף, את הספר שלרכישתו היו מיטלטלים ליריד אל מעבר להרי חושך והיו משלמים בעבורו כמחיר סוס משובח, את הספר שהיו פותחים פעם אחת בשבוע והוא מונח אז על גבי עמוד עשוי עץ אלון ודומה לאלמימר?
המחבר היה חי אז חיי כלב, אבל כבוד מלכות היה נכון אז לספר שהוא היה כותב בעלית-הגג, בהפוגות שבין מהלומות-המו“ל לבין מכותיו של בעל בית-המרזח. ואצלנו נהפך הכל. סופר, שההצלחה האירה לו פנים, חי כשלמה בשעתו. כסף יש לו בשפע, המו”ל מתירא מפניו, במסעדה נותנים לו כבוד, ובעברו ברחוב מראות עליו הצעירות זו לזו, מי בעינים ומי באצבע – לפי חינוכה של כל אחת – ולוחשות: זה – הוא! מלקות אינו סופג, רק לעתים מושיבים אותו למשך זמן מסוים בתפישה, ובעבור כך זוכה הוא אחרי כן לעוד יותר כבוד וליותר שכר-סופר. חייו עכשו חיי-מלכים. אבל, כתב-היד שלו, וכן ספרו, עליהם נגזר לחיות חיי כלבים. בעודו יוצר, כבר מנמנם בחדר-הכניסה השליח ומצפה – מתי יוכל לטול את הדפים, שהדיו בהם טרם יבשה, ולהביאם לבית-הדפוס. והמחבר האומלל מוסר לו את הדפים גם בלי שקראם, גם בלי שידע בדיוק מה בעצם כתוב בהם. וכשיוצא ספרו לאור, מתברר שזה ספר קטן, צהבהב, בתבנית-כיס – ואם אני מסיימו בתחנה שהרכבת עומדת בה שמונה דקות, הריני משליכו אל מתחת לספסל ורץ אל המזנון לקנות לי ספר אחר…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות