רקע
ס. יזהר
על מע'אר ועל סביביה
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: המרכז לטכנולוגיה חינוכית; תחילת שנות השמונים

לפנות ﬠרב ב־15 במאי 1948, ﬠמדתי על הגבﬠה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורת הקמת מדינת ישראל.

הגבﬠה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת, עם קצת שיחים וקצת עצים, היתה אז כפר ﬠרבי שזה עתה ניכבש. ﬠמדו כאן בתים קטנים וגדולים וחיו כאן מאות אנשים. כמה מהם שזה עתה נהרגו בסערת קרב־הכיבוש ועדיין היו מוטלים פה ושם; ומעבר מזה ניראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בﬠרה באש גדולה ביציאה מן הכפר.

קשה לשﬠר היום כמה גדול היה פﬠם שם הכפר הזה שנימחק והשאיר את הגבﬠה הזאת חשופה כפי שהיא, כגוף שהופשטו בגדיו – כמה מפחיד היה פעם הכפר הזה, לא יאומן: שמו היה מע’אר, שפירושו המערות, אבל כינו אותו מסיבות ממשיות גם בכינויים ציוריים יותר “קן הנשרים”, “כפר המרצחים”, “מערות השודדים”, ושאר כינויים מחרידים.

הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכם. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורﬠות 1936–1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע’אר הנוראית הזאת.

מעבר לכביש, בצל האשלים העבותים האלה, היו נערמים גרנות הכפר בקייץ, והלאה וימינה חרץ לו הואדי הגדול את ערוצו בדרכו הימה, במﬠלהו נקרא “ואדי סארר” (נחל שורק) ובמדרונו כינוהו ואדי רובין במקום שנטל ופנה במפתיע צפונה, ונשפך לים אצל פלמחים של היום.

הכביש הזה ניסלל על־גבי דרך־עפר שקדמה לו, ודורות על דורות, אלפי שנים, משכו הלכו נוסעים צמודים לכורכר היבש של הגבעה מכאן ומתחמקים מטיט השדות הטובﬠני בחורף מכאן, ומוסיפים ומושכים דרומה עד שתתחבר הדרך אל שם במﬠרב, אם אותו “הנתיב הבינלאומי” העתיק, זו “דרך הים” הנודעת (שעל גבי התוואי שלה רץ היום הכביש אשדוד–אשקלון ומסילת הברזל בואכה מצרימה) ושעמים וצבאות צעדו עליה בסך, במהלכים היסטוריים ﬠתיקי־ימים ובלתי־נשכחים.

באותו לפנות ﬠרב של היום ההוא, יום הקמת המדינה נפל עליה על הגבעה הזאת רﬠם משמיים, לא רק רﬠם מטחי יריות ופגזים, אלא רﬠם מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שטילטלה מן היסוד את כל העולם שהיה: כל מה שהיה עד אז נגמר, ומשהו חדש ולא ידוע התחיל.

החקלאות כמﬠט כולה תלויית חסדי הגשם. החרישה בשור ובחמור, הזריעה בתנופות הזרוע, הקצירה כפופה על המגל, והגורן והבהמות הסובבות דשות במורג ולזרות ולהבר ברוח – כשהכפר כולו היהה יוצא וגר בחוץ ולן בגורן, ככתוב בספרים וכמו שר בשירים. שנות ברכה מעטות ושנות בצורת קשות חזרו על ﬠצמן ורוששו עד אפס את האיכרים הדלים ושמטו אותם מבעלותם על הקרקע, שעברה ככה רובה־ככולה לידי כמה אפנדים ברמלה, ביפו ובﬠזה.

כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושביה היו מעטים ועניים, וצר היה ﬠולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זה. שיירות גמלים עברו כאן למטה, בדרכם מעזה לרמלה או בחזרה, ולעתים היו נופלים עליהם בפשיטה לשסות אותם, לשלול שלל ולחטוף הרבה בבת־אחת. פרשים היו דוהרים שם בפתוח הגדול הזה, על סוסות ﬠרב האצילות: כל המרחבים לפניהם לדהירה היפהפיה; ועטוף בﬠבאייה, חרב ורובה באוכפו, דהר לו הפרש המיוחס על פני השדות שאין כלום בהם אלא זו איוושת עישבת הקייץ היבשה, שלוח לו כחץ כהה ואבק דק מלבין אחריו. המﬠרות האלה במצוק הגבעה שימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור – כעת הן פוﬠרות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שרקרקים מקננים בﬠונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.

כל אלה היו סיפור ﬠתיק ומתמשך, חוזר ﬠל ﬠצמו במונוטוניות דור אחר דור, אלפי שנים כאורך כל שנות ההיסטוריה כולה, מימות עולם ועד לאותו יום של רﬠם גדול שנפל כאן ﬠל הגבעה הזאת ﬠם קום המדינה.

היום מﬠ׳אר איננה ﬠוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו ﬠליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות (מלבד בית המוכתר, שהיה בית מידות בנוי וכפול קומות) – אבל, עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב ﬠליה את תותחי התורכים בנסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו ﬠוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וﬠרבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונﬠלם באבק.

מלחמת השיחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה, הלא משתנה הזה, אלף שנים אחר אלף שנים, שהשאיר את האדמה הטובה הזאת חשופה ויבשה, ואת קצת איכריה המסכנים בעולם קטן ומוגבל, מוצלף מפעם לפעם בשעטות צבאות זרים ממהרים בדרכם מהכא להתם ונעלמים באבק ובספרי ההיסטוריה.

עולם קטן, שלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ הﬠולם החדש שהסתער ﬠליו וחבט בו וניערו והפכו כברעידת אדמה אדירה. שדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. ולפרדסים, שרק מקצתם ניטﬠו בימי הﬠרבים ורובם לאחר קום המדינה, כשחלקם כבר הספיק להיות נעקר ומפנה מקומו לגידולים מכניסים יותר. כרמי הענבים הנה שם, ליד גדרה, והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור – הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטﬠי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ׳י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולארים. קבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ﬠנק, מכולות של כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשייה. והכביש השוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמﬠט כל מישורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשדות־תﬠופה), והבנינים־ההם ששם, מיבני תעשיה ומסחר, וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדﬠ ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין ﬠזה יפו ורמלה – תוכל להיכנס ﬠתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשות האלה ולא יוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים ﬠתה ﬠל מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.


[דבר המהדיר: בשנים 1981–1984 הופיע יזהר בסרטים אחדים שהפיקה הטלויזיה החינוכית. הוא כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט וגם “כיכב” בסרט עצמו. באחד הסרטים חוזר יזהר לגבעה עליה עמד הכפר מע’אר עד מאי 1948, ושלט על הדרך בין רחובות לגדרה.

הגבעה הזאת היא גבעת־החזיון של “שתיקת הכפרים”. ו“סיפור שלא התחיל” היא הגבעה שבקירות המחצבה הנטושה שבה מקננים השרקרקים, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים “התחביבן־לחרסים” וזוגתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה השתתק.]

פני הארץ: 3 גבעות עם ס. יזהר

המלצות קוראים
תגיות