לפנות ערב ב־15 במאי 1948, עמדתי על הגבעה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורת הקמת מדינת ישראל.
הגבעה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת, עם קצת שיחים וקצת עצים, היתה אז כפר ערבי שזה עתה ניכבש. עמדו כאן בתים קטנים וגדולים וחיו כאן מאות אנשים. כמה מהם שזה עתה נהרגו בסערת קרב־הכיבוש ועדיין היו מוטלים פה ושם; ומעבר מזה ניראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בערה באש גדולה ביציאה מן הכפר.
קשה לשער היום כמה גדול היה פעם שם הכפר הזה שנימחק והשאיר את הגבעה הזאת חשופה כפי שהיא, כגוף שהופשטו בגדיו – כמה מפחיד היה פעם הכפר הזה, לא יאומן: שמו היה מע’אר, שפירושו המערות, אבל כינו אותו מסיבות ממשיות גם בכינויים ציוריים יותר “קן הנשרים”, “כפר המרצחים”, “מערות השודדים”, ושאר כינויים מחרידים.
הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכם. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורעות 1936–1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע’אר הנוראית הזאת.
מעבר לכביש, בצל האשלים העבותים האלה, היו נערמים גרנות הכפר בקייץ, והלאה וימינה חרץ לו הואדי הגדול את ערוצו בדרכו הימה, במעלהו נקרא “ואדי סארר” (נחל שורק) ובמדרונו כינוהו ואדי רובין במקום שנטל ופנה במפתיע צפונה, ונשפך לים אצל פלמחים של היום.
הכביש הזה ניסלל על־גבי דרך־עפר שקדמה לו, ודורות על דורות, אלפי שנים, משכו הלכו נוסעים צמודים לכורכר היבש של הגבעה מכאן ומתחמקים מטיט השדות הטובעני בחורף מכאן, ומוסיפים ומושכים דרומה עד שתתחבר הדרך אל שם במערב, אם אותו “הנתיב הבינלאומי” העתיק, זו “דרך הים” הנודעת (שעל גבי התוואי שלה רץ היום הכביש אשדוד–אשקלון ומסילת הברזל בואכה מצרימה) ושעמים וצבאות צעדו עליה בסך, במהלכים היסטוריים עתיקי־ימים ובלתי־נשכחים.
באותו לפנות ערב של היום ההוא, יום הקמת המדינה נפל עליה על הגבעה הזאת רעם משמיים, לא רק רעם מטחי יריות ופגזים, אלא רעם מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שטילטלה מן היסוד את כל העולם שהיה: כל מה שהיה עד אז נגמר, ומשהו חדש ולא ידוע התחיל.
החקלאות כמעט כולה תלויית חסדי הגשם. החרישה בשור ובחמור, הזריעה בתנופות הזרוע, הקצירה כפופה על המגל, והגורן והבהמות הסובבות דשות במורג ולזרות ולהבר ברוח – כשהכפר כולו היהה יוצא וגר בחוץ ולן בגורן, ככתוב בספרים וכמו שר בשירים. שנות ברכה מעטות ושנות בצורת קשות חזרו על עצמן ורוששו עד אפס את האיכרים הדלים ושמטו אותם מבעלותם על הקרקע, שעברה ככה רובה־ככולה לידי כמה אפנדים ברמלה, ביפו ובעזה.
כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושביה היו מעטים ועניים, וצר היה עולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זה. שיירות גמלים עברו כאן למטה, בדרכם מעזה לרמלה או בחזרה, ולעתים היו נופלים עליהם בפשיטה לשסות אותם, לשלול שלל ולחטוף הרבה בבת־אחת. פרשים היו דוהרים שם בפתוח הגדול הזה, על סוסות ערב האצילות: כל המרחבים לפניהם לדהירה היפהפיה; ועטוף בעבאייה, חרב ורובה באוכפו, דהר לו הפרש המיוחס על פני השדות שאין כלום בהם אלא זו איוושת עישבת הקייץ היבשה, שלוח לו כחץ כהה ואבק דק מלבין אחריו. המערות האלה במצוק הגבעה שימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור – כעת הן פוערות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שרקרקים מקננים בעונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.
כל אלה היו סיפור עתיק ומתמשך, חוזר על עצמו במונוטוניות דור אחר דור, אלפי שנים כאורך כל שנות ההיסטוריה כולה, מימות עולם ועד לאותו יום של רעם גדול שנפל כאן על הגבעה הזאת עם קום המדינה.
היום מע׳אר איננה עוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו עליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות (מלבד בית המוכתר, שהיה בית מידות בנוי וכפול קומות) – אבל, עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב עליה את תותחי התורכים בנסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו עוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וערבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונעלם באבק.
מלחמת השיחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה, הלא משתנה הזה, אלף שנים אחר אלף שנים, שהשאיר את האדמה הטובה הזאת חשופה ויבשה, ואת קצת איכריה המסכנים בעולם קטן ומוגבל, מוצלף מפעם לפעם בשעטות צבאות זרים ממהרים בדרכם מהכא להתם ונעלמים באבק ובספרי ההיסטוריה.
עולם קטן, שלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ העולם החדש שהסתער עליו וחבט בו וניערו והפכו כברעידת אדמה אדירה. שדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. ולפרדסים, שרק מקצתם ניטעו בימי הערבים ורובם לאחר קום המדינה, כשחלקם כבר הספיק להיות נעקר ומפנה מקומו לגידולים מכניסים יותר. כרמי הענבים הנה שם, ליד גדרה, והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור – הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטעי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ׳י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולארים. קבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ענק, מכולות של כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשייה. והכביש השוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמעט כל מישורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשדות־תעופה), והבנינים־ההם ששם, מיבני תעשיה ומסחר, וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדע ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין עזה יפו ורמלה – תוכל להיכנס עתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשות האלה ולא יוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים עתה על מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.
[דבר המהדיר: בשנים 1981–1984 הופיע יזהר בסרטים אחדים שהפיקה הטלויזיה החינוכית. הוא כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט וגם “כיכב” בסרט עצמו. באחד הסרטים חוזר יזהר לגבעה עליה עמד הכפר מע’אר עד מאי 1948, ושלט על הדרך בין רחובות לגדרה.
הגבעה הזאת היא גבעת־החזיון של “שתיקת הכפרים”. ו“סיפור שלא התחיל” היא הגבעה שבקירות המחצבה הנטושה שבה מקננים השרקרקים, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים “התחביבן־לחרסים” וזוגתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה השתתק.]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.