פלשתין שלפני הציונות בקושי היתה מושג גיאוגרפי. היא היתה הוויה עמומה, פרומת קצוות וחסרת צורה מוגדרת. בראשית המאה העשרים ישבו בין סוריה ומצרים כ־400 אלף בני־אדם, מוסלמים ואחרים, דוברי ערבית בעיקרם. אילו נישאלו אז על זהותם העצמית, כאומה, כתרבות, כיחידה מדינית – מן הסתם היו מתקשים להשיב בברור. גם שיכבת המשכילים הדקה מאד של אז היתה מתקשה כנראה להציע משהו שיהיה דומה בעצמתו ובתקפותו לעמדת הזהות העצמית שמציגים הפלשתינאים היום.

אבל גם היום, כשנישאלים הפלשתינאים על הגדרה מדוייקת על טיב זהותם העצמית, על ייחודה של זהות זו, על מידותיה ועל ממדיה, על רצף תולדות ההיסטוריה הלאומית שלהם כעם – יש לכל תשובה גרעין של ממש, אבל אין לה עדיין היקף מוגדר ומסויים. וממש זו היא נקודת המחלוקת השנייה, לאחר שהראשונה היא כמובן הערעור מכל־וכל על זכות היהודים הראשונית: אם יש כל עיקר לציונים הללו היושבים בין הים והירדן זכות צודקת לשבת שם, אם מעיקרה זכותם הבסיסית מוכרת ומקובלת?

ואפילו ביתר ספקנות: [לא] רק אם ישראל היא עובדה שאין להכחישה פיסית, אלא אם האידיאה שָלפיה היא קיימת פיסית – היא אידיאה מקובלת ונחשבת כצודקת.

כל עוד לא עברנו את סף הנקודה הראשונה – ואין מודים לא בקיומה של ישראל ולא בצידקת קיומה – קשה עד אי־אפשר ללכת הלאה. מרגע שהתקיימותה אינה מעוררת עוד ספקות או טענות או תביעות – אפשר להתחיל לדבר. אך האם אפשר כבר לדבר על ישראל, כאילו היינו מדברים על שוודיה, או, לדבר על צידקת קיומה כאילו היינו מדברים על צידקתה של אנגליה להיות אנגליה?

הרהרו בדבר: מה עשה את הפלשתינאים לפלשתינאים – אם לא גילוי האידאה של קיומם? לא עצם קיומם הפיסי שאין חולק עליו, אלא הודעתם כי הנה הם ישות ניבדלת בעלת זהות לאומית.

ומאימתי התגבשה אידיאה זו בהכרתם והלכה וקיבלה גם את הכרת העולם?

משנעשתה מדינת ישראל לעובדה, ומשניכשלו הנסיונות החוזרים להשמידה בכוח. ההכרח להכיר ולהודות בעובדת קיומה הבלתי מתערער של מדינת היהודים גיבש גם את האידאה של הזהות הפלשתינאית. תנופת יתר קיבלה אידאה זו עתה, עם תחילת גישושי השלום המעשיים מכאן, ועם התגברות לחץ הנפט הערבי על המערב, מכאן. וכך, מרגע שמצרים הכירה וקיבלה את ישראל כעובדה, גם מעמד הפלשתינאים נעשה לשאלה דוחקת התובעת מישראל להכיר בה ולקבלה כעובדה.

שתי עובדות עומדות איפוא כאן. עובדת היות הישראלים ישראלים, ועובדת היות הפלשתינאים פלשתינאים. יותר ויותר ישראלים מכירים היום בכפל העובדות הזה, אלא, חוששני, שהפלשתינאים מצידם, ברובם הגדול עדיין אינם מכירים בעובדת היות [הישראלים ישראלים].

יוצא כי שתי נקודות מכריעות לא זכו עדיין להכרה מצד הפלשתינאיים, ונקודה אחת לא הוכרה עדיין במלואה ע"י כל הישראליים.

הפלשתינאיים לא הכירו עדיין בציוניותה של ישראל כיסוד קיומה וכטעם היותה; והם לא הכירו עדיין בגבולות ממדיה של ישראל שיתקבלו של דעתם. לאמור, הם לא הכירו לא באידיאה הציונית ולא בממדיה הפיסיים של אידיאה זו, שהרי, אם אין ישראל מוכרת כממשות, או אם איננה אלא אובייקט שנדון לחדול מהיות – היינו־הך מה ממדיה החומריים – ממילא הכל יהיה לפלשתינאים ולא־כלום לישראלים.

ואילו הנקודה שלא כל הישראלים הודו בה, היא השאלה הפיסית; מה יהיו ממדי ישראל כישות בטוחה, שאלה שהיא בו בזמן גם מהיכן תתחיל המדינה הפלשתינאית שבצידה: עצמאית לגמרי, עצמאית למחצה, מחוברת לירדן, מובלעת בניהול אוטונומי, או כל אפשרות שהיא.

יוצא, שבעוד שהפלשתינאים טוענים על הכל, עם ראשית נכונות להודות בקצת, הרי הישראלים ברובם כבר השלימו עם וויתור על חלק, בתנאי שהוויתור יוליד מצב גמור, סופי ויציב, ומפורק מתביעות נוספות.

– – – * – – –

תחרות מוזרה היתה נטושה בין הצדדים: מי מהם הוא באמת “הכלב המוכה”? או, מי מהם הוא “הכלב המוכה” יותר? האם הציונים הם השודדים שפלשו וליסטמו את הפלשתינאים המיסכנים ונחלו בכוח הזרוע את נחלת הדל – או, האם הערבים הם אלה שבעקשנות ובכוח לא הניחו לעם נירדף להשיג בשלום את מינימום פיסת־הקרקע שתספק את הצורך בטריטוריה שבלעריה לא יוכל להתגשם החלום הציוני על ריבונות יהודית, פטורה מרצונם הטוב או הרע של אחרים לקבוע להם את גורלם ואת עצם חייהם.

תחרות זו על חיבת העולם אל המיסכן יותר, גם מתכוונת להישגים מעשיים: מי זכאי לקבל פיצוי נאות על מיסכנותו ומי חייב לפצותו ועד כמה? על צד האמת כל הצגה זו של הדברים עבר זמנה, ואין בה עוד טעם ולא תועלת מלבד רגשנות או סחטנות של סימפטיה. אין טעם עוד בוויכוח המר מי אשם, מי התחיל, מי היה רע יותר, ומי צריך שיזכירו לו את מעללי העבר או שישלמו לו על סיבלו. עובדה היא: שני צדדים לפנינו. זה לא הכחיד את זה, ושניהם קיימים כאן בדין. ועליהם, לפיכך, לפנות מן העבר אל ההווה, ועליהם להתבגר ולהודות בעובדות החיים, מכאן ולהבא, להכיר זה בזה, וכפי שהם.

ולפיכך, לא תהא ברירה לערבים אלא להכיר בבגרות לא רק בעובדת קיומה של ישראל [אלא גם בצידקתה].

[…] רב על כל הקירות כדי להבהיל, ושאיננה לפי העלילה המקובלת – תנועה לשם התפשטות אל תוך העולם הערבי, כדי לחמוס לה ממנו; אלא, שהציונות היא אידיאה ותנועה מעשית לשם גאולת היהודים מחיי גולה וגאולת היהודים הרוצים להתקיים כעם ריבוני ושמקומם ההיסטורי בעולם הוא תמיד אחד ובלתי משתנה – זו הארץ הזהה ברובה עם מולדתם העתיקה, ובמינימום דחיקת רגלי אחרים בארץ ההיא.

בלי הכרה בציוניותה של ישראל, ביסוד הדינמי של קליטת עוד יהודים וביסוד ההיסטורי של שורשיה הארציים והרוחניים כאחד – כל הכרה אחרת בישראל אינה אלא הכרה בעוד גלות יהודית אחת במזרח התיכון.

יתר על כן, ישראל בלי ממדים פיסיים מוגדרים וסופיים – היא גם פלשתין בלתי מוגדרת וחסרת צורה מסוימת. כלומר, הוויה המזמינה לחצים והמעודדת גירויים להתערבות בכוח; ישראל חסרת וודאות היא פלשתין חסרת וודאות, והיא פטר סכסוך ניצחי, שהלא גמור שבו יהיה שואף להיגמר על חשבון הזולת, ולפיכך יהיה מקור לחשד תמיד, לעמידה על המשמר תמיד, ולהתכוננות בלתי־ניגמרת לרע ביותר: מישהו תמיד ירצה לחטוף עוד נתח לכבוש עוד עמדה לתפוש עוד שליטה ואין לזה סוף. הגדרה לא נכונה ולא נחרצת של המייחד ושל המפריד וכבר מן ההתחלה – היא בכייה לדורות, ודוגמות עצובות כאלה של שינאה לוחשת ושל דם מטפטף לאורך דורות ידועות לא רק מאירלנד.

– – – * – – –

אני חייב לומר כעת עוד מילה על הציונות. שכן היא מוצגת בעולם כמיתוס שלילי ומעוות. הציונות, במהותה, כעקרון ובעשייה, היתה והינה תנועה המופעלת על פי תביעה לצדק; תנועה מוסרית, הומאנית, השואפת לפתור מזה את שאלת היהודים ואינה שואפת ליצור, מזה, שאלה ערבית. עוד ראשוני המתיישבים לפני כמאה שנים באו לארץ והתנך בידם זו וטולסטוי בידם זו. בכללה, אין בה בציונות ולא היו בה (חוץ מכמה כיתות שוליות, או מתקופות ריתחה חולפות, או מעוולות מכוערות פה ושם) לא תאבון ולא להיטות ולא צורך בשטחים או בנכסים שמעבר למוכרח לשם ריבונותה וביטחונה.

תמיד היה כך וכך גם עתה. ואני נימנע מעשות חשבון היסטורי מפורט, ולהוכיח כי הציונות היא מן התנועות הטהורות, המוסריות והאנושיות ביותר שידע העולם, וכתנועת התיישבות אין הרבה תנועות התישבות שהקפידו כמוה על צדק, על זכויות ועל סייגי מוסריות. מן היום הראשון שבא הציוני הראשון לארץ־ישראל הושיט ידו לשלום לשכנו הערבי, ובכל האמת והכנות: אתה כאן ואני כאן ובוא נחייה יחד בשלום. כשכנים התורמים זה לזה ולא כאוייבים המתנכלים זה לזה.

ולפיכך, תולדות הציונות הם תולדות נסיונות המגע ליצירת השכנות הטובה, מכאן – ותולדות ההתגוננות מפני שכנות לא־טובה, מכאן. הייתי צריך לגזול את כל זמנכם [כדי לפרט טענה זו].

דודי משה סמילנסקי, איכר, סופר ומנהיג ציוני, שכל ימיו, משנת 1890 ואילך, שקד בכל מה שיכול לקירוב הלבבות, הלכה למעשה. כל נסיון להתעלם מצד זה של הציונות המגשימה, או לתאר את הדברים אחרת ממה שהיו, אינו שואב מן הנסיון הישראלי אלא מלביש עליה את סיפורי הלבנים והאינדיאנים או את התעללות האירופאיים באפריקאיים, ומעלה צל של שד במקום האדם הציוני, וכופה מיתוס מרושע על המציאות ההיסטורית.

עתה, כשאנו מדברים זה עם זה, אנו חייבים להודות כי כשם שהישראלי נתבע להכיר בישותו האותנטית של הפלשתינאי, כפי שהוא עצמו מגדירה, ולראות את קיומו ואת האידיאה העקרונית של קיומו כדין, ואת תביעתו לריבונות כתביעה צודקת – ממש כך על הפלשתינאי להשתחרר מסילוף דמותו של הציוני, ולהודות בו ובקיומו לפי הגדרתו שלו, ולראות את מדינתו הציונית כדין, ואת תביעתו לריבונות בגבולות ריבונותו כתביעה צודקת. שתי תביעות אפוא כאן. שתיים ולא אחת. אין רק צד אחד התובע וצד אחד הנתבע. אין מאשים ואין נאשם. אלא יש שתי הכרות בשתי זכויות. ומה שזה תובע מזה, עליו להיות מוכן להיות גם נתבע, “וותר לי" אומר “ואני אוותר‏ לך”, “תן לי” אומר “ואני אתן לך”. שתי זכויות הן שאין זו מבטלת את זו אלא זו מאשרת את זו. שתי זכויות יכולות להכחיש זו את זו אם מודים רק באחת מהן, והן עשויות להפרות זו את זו אם מודים בשתייהן כאחת. וזה, הלא, טעם כל הכנס הזה.

– – – * – – –

מה שעלינו לעשות מכאן ולהבא הוא פשוט: להתחיל ממש באתה קיים ואני קיים. אתה כפי שאתה ואני כפי שאני.

ובוא נודה בהבדלים ונחייה יחד. אתה לא תכה אותי מפני שאני שונה ממך (במסורת, בדת, בתרבות, בחלום, בתודעה לאומית, בחזון חברתי, ובכל מה שאתה מאמין ומקובל עליך) ואני לא אכה אותך מפני שאתה שונה ממני.

אתה מתקבל אצלי כפי שאתה. ואני אתקבל אצלך כפי שאני. ואני אם מותר לי לנסח את הצד שלי אני יהודי ישראלי, כלומר ציוני, והציוניות שלי היא יסוד קיומי כאן וטעם קיומי כאן, אין היא מכוונת כנגד איש בעולם אלא כולה מתכוונת לשם תקנת עצמי.

להיות ציוני, בין השאר, זה גם להפסיק להצטדק לפני כולם למה־אני מי־אני ומה־זכותי. להפסיק להסביר את צידקתי, ולהפסיק להתנצל על היותי, ולהפסיק להשיג הסכמה לקיומי. אני כאן וזה מספיק. וגם אתה כמוני. ונפסיק להצטדק ונפסיק להאשים. שנינו כאן ובדין.

ובואו נשים את הגבול בינינו במקום הנכון לפי שיקולים הדדיים – וניפתח פרק בשכנות טובה.

תמיד על כל רגישותו ל [האם] כאבי זולתו […] זרים לערבי? האם הכאב הערבי, פחדיו ומצוקותיו זרים ליהודי? כי הלא רק רגישות האדם לכאב חברו היא הערובה לתקוות האנושות לטוב. או, ראו היום את רגישות העולם או את אטימותו לסבל הוויטנמים המופקרים בלב האוקיינוס וֹטובעים בצפיה לחסד.

אני מכיר את הספרות הישראלית. מאז ההתחלה היתה רגישה לכאב הערבי. עוד ראשוני הציונים לפני כמאה שנים דיברו בכתביהם על הערבי שמצאו לפניהם, תהו על טיבו, תיארו את סבל הפלח, או נתפעלו מן הרומנטיקה של הבדואי, וכבר אז ניסו להושיט יד אל מעבר למחיצות הלשון והזרות. באפריל 1921 תיאר אחד מגדולי הסופרים הראשונים, יוסף חיים ברנר, פגישה עם פועל ערבי צעיר בין פרדסי יפו, שהסתכמה בקריאה אל עצמו ואל קוראיו ליצור מעתה עם הערבים “מגע נפש בנפש … מהיום ובמשך דורות … ללא שום כוונה (אחרת) מלבד כוונת אח, ידיד וריע”. כעבור חודש, במאי, נירצח ברנר ע"י ערבים בביתו בין פרדסי יפו.

כמה סופרים ערביים אתם מכירים שגילו רגישות לכאב היהודי, לסבל היהודי (ובדורנו קרה משהו ליהודים), כמה מהם הרהרו וכתבו על תקוות האחווה והידידות והריעות בין נפש לנפש, לאורך כל מאה שנות הישיבה הזאת, קרובים זה אצל זה ורחוקים כל כך?

אני אינני יודע, אם אתם יודעים הזכירו ואדע מה שמם של סופרים ערבים אלה?

צר לי אם היתה כאן נימה צורמת. אין טעם עתה למדוד מי רגיש יותר לכאב זולתו ומי רגיש פחות, או מי מן הצדדיים מודה יותר בקיומו־שבזכות של הצד השני.

חשוב מכל עתה הוא ללמוד לעשות את הקשה שבדברים, ושהוא גם המעודד שבהם – כוונתי, כאמור, ללמוד לקבל את השונה שבשני מבלי לשאוף לבטל את שונותו כתנאי הכרחי להכרה בו. ללמוד ששונות הזולת אין הכוונה להודות רק בעצם קיומו הפיסי – שהרי אף אנשים הנלחמים זה בזה בהכרח מודים זה בקיומו של זה, שאם לא הם נילחמים ברוח רפאים – ההודאה המבוקשת היא הודאה באידיאה שהקיום הפיסי הוא ביטוייה, והיא הודאה בעקרון זכות הקיום של הזולת השונה.

המזרח התיכון צריך עתה להודאה כפולה זו: להודאה בעקרון השווה של הקיום השונה, וששונות אינה סיבה להשמדת השונה, או לביטול זכויותיו הטבעיות.

כשם שהציוני נתבע להכיר באידיאה של הזהות הפלשתינאית ולהודות בזכותו לקיימה כדין, כך על הפלשתינאי להודות, ובפומבי ובחגיגיות, באידיאה הציונית, בצידקתה ובזכותה להגשים עצמה. בלי הודאה כפולה זו, הודאת הערבי באידיאה הציונית והודאת הציוני באידיאה הפלשתינאית – כמובן לא בלי סייגי בטחון וערובות מספיקות לעמידה ממושכת בהודאה זו – אין על מה לדבר, אין עתיד לשלום, אין סיכוי לשכנות טובה, ואין עתיד לבני־אדם בעולם שייקבל דגם זה של ייאוש, ולא נישאר אלא שלנצח תאכל חרב, שלנצח רק אחד צודק לבדו, רק לאחד יש כל הזכויות, ורק מי שיפעיל יותר כוח גם יהיה יותר צודק. בלי הודאה כפולה זו שהשונים זה מזה זכותם שווה להתקיים – לא נישאר אלא רק לכלות בכל מקום את השונה ממני ולשייר רק את הדומה לי. ויישאר עולם של דומים בלבד. איזה גיהנום.

אבל אם בתודעה העמוקה של הערבי, במיתוס הלאומי שלו, בשיר הערש ובסיפורי העם שלו יוסיף היהודי ויופיע כשודד עקום־חוטם, כפולש זר, כלוקח בכוח וכמחלל הכבוד, שצריך להישמר מפניו להשכים ולהרגו – אם הציונות תיראה בעיני הערבים כאידיאה הנותנת לגיטמציה לשוד, לחטיפה ולעושק – אין מה לדבר. ממש כאילו היה הערבי בתודעה היהודית כדמות הפורע, או כדמות המחבל, או כדמות יצור פרימיטיבי שאינו מבין אלא את שפת הכוח, וכו' וכו' – אין אז על מה לדבר והעניין אבוד.

שינוי כזה אינו מתרחש בן יום. אבל הוא צריך יום אחד להתחיל, כתהליך מתמשך, נאמר, למשל, מהיום הזה והלאה.

– – – * – – –

לציונות, אני יודע, אין סיבה לתסביך אשמה על מעשיה בארץ־ישראל. לא מפני שמעולם לא קרו מקרים רעים ומבישים, אלא מפני שמעולם על־פי עקרונותיה לא התכוונה הציונות לקחת ואף לא לקחה מעולם כשיטה שום נכסים ושום קנינים, לא מידי עניים ועשוקים ולא מידי עשירים ותקיפים שום דבר שלא באותה דרך מקובלת שבה נכסים וחומרים עוברים מיד ליד דרך משא־ומתן ודרך חרות הצדדים למכור או לחדול, עד שלא ניכפתה מלחמת העצמאות והדברים נתגלגלו כדרך שנתגלגלו. אין הציונות צריכה להצטדק על כלום. תחילתה באי־נישול והמשכה בנסיונות הידברות והתקרבות, אישיים וחברתיים, תרבותיים ופוליטיים, משקלים והומאניים, וכל תולדותיה רצופים, כאמור, נסיונות מעשיים והשתדלות לא־תילאה לקיים את האידיאה של חיים־יחד ככל האפשר.

עצם הראייה של הציוני כאילו הוא זר באזור היא התחלה רעה ומסלפת. הציוני אינו זר ואינו פולש אל תחום לא לו. אין הוא עוד אירופאי שנידחף למזרח־התיכון כדי לנצלו. ואינו השליח האימפריאליסטי שבא לחטוף לו בכוח, אם בכסף או בפניני־זכוכית, בשירותי צדקה או בתחפושת של נושא־הקידמה לעשוק לו את ליטרת הבשר. הציוני הוא בן הארץ. הוא בן הנוף. תמיד היה כאן. מקצתו בפועל ומקצתו ברוחו. הירדן וירושלים, הרי יהודה ועמק השרון מעולם לא עזבוהו והוא לא עזבם.

בכל מקום ומקום שתחטט בעפר הארץ תימצא ישראלים, בני כל הדורות, ובכל מקום ומקום שתעבור היום בארץ תמצא את חייהם ואת יבול חייהם. הציוני אינו הפולש, ואינו הכובש ואינו המגרש. הגולה הפלשתינאית יותר משנוצרה ע“י הצבא הישראלי – נוצרה ע”י הפינוי הערבי העצמי, שמנהיגיו ברחו ראשונים, ורובם הגדול של הפליטים המפוחדים ניגרר אחריהם מתוך אובדן עצות. אלה, שלא ברחו – נשארו עד היום.

יתר־על־כן, מתחילת ההוויה המדינית הישראלית הסכימה ישראל לחלוקת השטח בינה לבין הערבים; ואילו הסכימו אז, היה חלקם היום החלק הגדול, גדול מכל־מקום מן השטח שאליו הם מפללים היום. מראשיתה הודתה ישראל בזכות קיומם של שני העמים, ועוד בתוך להט מלחמת העצמאות (שהיתה, כזכור, מלחמת המעטים כנגד הרבים, ומלחמת ריקי־הידיים כנגד מלאי־הידיים), פנתה ישראל בהושטת יד חוזרת אל הערבים, [מגילת] העצמאות הישראלית אף מכריזה ברבים על פנייה זו, מן היום הראשון למדינה.

אבל, די לנו לחפש את אשמי אתמול. אנחנו כאן – ועתידנו לפנינו. כעת־כאן אין לפנינו לא מאשים ולא נאשם. מה שצריך היום הוא להודות הודאה כפולה – בזכות, ובדין, ובצדק – בשתי עובדות הקיום, ובשני הביטויים הלאומיים של שתי רשויות שונות תוכן ושוות זכויות.

שתי הסכמות דרושות לנו ושני וויתורים. הסכמה וויתור של הציונים לפלשתינאיים והסכמה וויתור של הפלשתינאיים לציונים. רק במיתולוגיות משיגים מאה אחוז מן החלום המשיחי. ונילמד לחיות במציאות השפויה ולא להרוג ולהיהרג על מיתולוגיות שבהזייה ומתוך קבלת עול העובדות שבמציאות ומתוך קבלת האידיאות שהולידו את המציאות – להגיע לידי חיים יחד. שתי התנועות הלאומיות במקום שתתנגשנה זו בזו מוטב שתיזדמנה זו אצל זו, שונות זו מזו אבל בלתי מזיקות זו לזו. לחיות בשלום, פירושו לחיות חיים מלאים שהם בו־בזמן גם במתכונת החלום הלאומי וגם בסייגי האפשר הריאלי.

טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) ב־JERUSALEM QUARTERLY אוגוסט 1979 (בעקבות דברים בכנס).