פורסם ב“פנקס קלצק”, עורך א“ש שטיין, ארגון יוצאי קלצק בישראל, ת”א, תש"ך 1959
כל ההערות במאמר זה הן פרי עטו של דוד בן מנחם, שתרם אותן לרווחת הקורא בן ימינו. [הערת פרויקט בן–יהודה]
כשושנה בין החוחים… הנה זה הציור העולה לעיני רוחי, שעה שאני הוגה בקהילה זו, אשר זמן רב התייחדתי עמה, תוך עריכת הספר לזכרה, הלוא כל שנות קיומה הארוכות היה היתה כפרח-חן, ענוג ובשום, בין חוחי הרשעות והבערות אשר סביב לה. ואולי הולמה יותר הציור שבאגדה ליונה הנמלטת לחגווי הסלע – מורדפת על נפשה על-ידי הנץ, לכִבשה בין שבעים זאבים, ודומה, עתה, לאחר שנכרתה מספר החיים, כך נכרתה, אחוזים אנו השתאות יתר לסוד הקיום הממושך הזה של עדה מועטה במניין ובנכסים ועשירה ברוח ובנפש וברוכה בסגולות ובמידות, בתוך העמים ההם. בתחומים המסובבים והמשובשים ועד לגבול הרה-הסכנות האחרון בין מזרח למערב.
סוד מסודות קיומה של יהדות פולין, ליטא ורוסיה – אם הגלויות.
ועד היום כמו אין השרידים, אחרוני היהודים ילידי קלֶצק וסביביה, משלימים עם אימת כליונה, הנעלה מהשגת אנוש, ועד היום הם כמתרפקים על הבית ההוא בזיוו ובטהרו, בדלותו ובחומו, בטובו וביקרו, מזדהים עמו, גאים עליו, על שלמותו ויציבותו וחיותו הפנימית, ונושאים את זכרו כזכר אֵם שאין לה חליפה ותמורה – וגעגועיהם עליה אהבה, וריגשת לבם עומדת בין דפי הספר הזה.
אין זאת אלא ששכינת ישראל רחפה בין סמטאותיה ובבתי יהודיה.
עיירה מועטה והגבול חותך בגורלותיה, והיא כתקועה בין איבת הפולנים לבין החומה הסוביטית האטומה. פחות מרבבת נפשות מניינה, הנוודים, בעלי המלאכה, עמלים – אף עובדי-אדמה וחוכרים באחוזותיו של הנסיך ראדזיוויל (שהיו במשפחתו מתייהדים ופראנקיסטים), קומץ של נגידים והיתז של אינטליגנציה, יונקים קיומם מאוכלוסיית האיכרים סביב, וקיומם הרוחני – מהמרכזים הגדולים של יהודי ליטא ורוסיה. הלא בסמוך שוקקים מרכזים כוילנה, ביאלסטוק, פינסק, סלוצק, שמות – פרקי גבורה והיסטוריה יהודית. וסמוך יותר – מיר וולוז’ין.
כטיפת המים ששקועה בה הסובסטנציה של הים, כן משוקעת בעיירה זו הווייתה של יהדות מזרח-אירופה. זה טיפוסה הקלאסי, כדמותה וכצלמה, בלשון ובמנטאליות, אין שיעור לנאמנותה הלאומית, לאהבת העם המפעמתה, למוסריות ולהומאניות נאצלה, ונכונות ההקרבה. מקור שבמקור, הגרעין, תמימות מזוגה בחריפות וייצר-חיים עז.
דורות של חיי חרות בגיטו מרצון – ומאונס. כנות-רוח של השכלה, של ציונות, של סוציאליזם, המגיעות לכאן, מדליקות את הלבבות, אך אינן גורמות קרע בנפש ולא זדון-לבב. אורח-החיים הישן מתפורר לאטו, בנחת, בחיוך סלחני, טוב-לב… כאן ייתכן, שחברי “בונד” ישמעו שיעורים באגדה ו“בעין יעקב” 1. לאחר יום עמל מפרך, ב“תפארת בחורים” הפרולטארית; וכאן ייתכן, שחברי “השומר הצעיר” יתפללו בציבור, כדי להרחיק את חשדותיהם של אדוקים… עממיות נלבבת, והשפעותיו המפוררות ההרסניות של הכרך אינן ניכרות כמעט.
המצוקה מזה וההתעוררות הרוחנית מזה מעוררים הגירת רבים. אין קיבוץ יהודי בעולם לשם לא הגיעו, ובעיקר אמריקה וארץ-ישראל. דורות של גאונים ולומדים שמרו כאן נחלתה של תורה בלבושה המתנגדי, השכלתני, ההומאניסטי. זכר חלק מהם בא בספר זה. ריכוז מפתיע של רוח, שושלתות שלמות, משפחות של רבנים וסופרים ופרופסורים ועסקנים וחלוצי-עם, כמשפחת יהושע ברזילי (אייזנשטאדט), שמוצאה מן הרב בעל “הפנים המאירות” 2 כמשפחות הגאונים רא"ז (ר' איסר זלמן) מלצר, אהרן קוטלר (ראש הישיבה תחילה בקלצק ועתה בלייקווזר, אמריקה, וראש מועצת גדולי התורה שם), מגדולי התורה בימינו, כמשפחת הרנזון, אפשטיין, רוזנקרנין-שריפטוצר, אדלר, הרב גולדבלום הישיש שארח להרצל ולסוקולוב ולוייצמן והוא ראש החינוך העברי באנגליה ורבים, רבים, שאין ערוך לתרומתם לחיי-היצירה בישראל ולגילוייהם, וגידולם בעיירה המוקפת שדות ויערות, בדוחק ובדלות. וכולם חניכי הישיבה. גם במרחקים – תורתם במעיהם וניכרים בסגולותיהם הטובות. אוצר אדם בעיירה נידחת, שפירנס גלויות רבות והפרה את רוח עמנו וחייו, וראו – איננו עוד.
דפים אלה הם כאספקלריה מאירה לדמותה המקודשת של קלצק, ובהם עצורים נשמתה וזכרה לברכה. ובין השיטין הומה פועם לבה ורוטטים כמיהותיה וגעגועיה הכמוסים, וזרועים עליהם ניצוצות מן האור הרב ששפעה והקרינה למרחקים. כפרק בספר החיים והיצירה, הדם והדמעות של עמנו. וביזכור.
אלה היו יהודים שלמים, בעלי נוסח וחותם משלהם – ואנשים שלמים. והיה חן יהודי וטעם אנושי בחייהם על אף הנחשלות שבתנאי הקיום, על אף הפיצול הרוחני שהעמיק. יהודים מקדשי השם בדרכים שונות, אוהבי ישראל מטבע ברייתם, ואוהבי אדם, וחותרים לאמת ולגאולה, גזע נאמנים.
וזו אהבת המשפחה, והרעות הטובה. ולהבת חיבת ציון כאש התמיד, משחר חיבת ציון, דרך דור ביל"ו, העליה השניה ועד לחלוציות שבין שתי המלחמות. והערצת התורה שאין-לה-גבול-ומידה. דומה, בסימטאות העיירה עמדה קדושתה… ושיאה בישיבה שיהודי קלצק, אוהבי תורה ושוחריה, סוככו עליה במסירותם.
לא בלי ריגשה נקרא את זיכרונות ותיקיה, שרידיה, מישראל ומאמריקה, מארגנטינה ומאפריקה הדרומית, מכסיקו ומצרפת. עומד בהם לשׁדה של האדמה השחורה, הטובה, החמה של המוני בית ישראל אשר הצמיחה כל חלקה טובה בעמנו, וכל הטוב שבו מתוכה עלה, מתוך מעמקיה של אדמה דשנה ומניבה זו. כל פאר סגולותיה מתוכה צמחו – זו הנכונות לעזרה הדדית, והעממיות הטובה, והאצילות הרוחנית, היושר והענווה, והחלוציות לגילוייה.
אכן, היה טעם בחייה של קלצק היהודית ופרי, והיתה גדלות בבתיה הדלים, כי היא היתה מטובי בוניו של בית ישראל.
המדור האחרון בספר מוקדש לחורבן, שבו כל קהילה נתנה את נפשה בדרך משלה, אלא שקדמה לו תקופת המשטר הסובייטי. גם אז לא טושטש צביונה היהודי, אדרבא, נתלבלב, בערב גסיסה. בתי ספר ביידיש, אפילו ציר לסובייט של רוסיה הלבנה, שווי-זכויות לשעה.
ואז הגיע התליין. גיטו והתעללות ועינויים ושחיטוֹת. גילויים של עזרה הדדית, של הקרבה – ואיבוד עצמי לדעת, ממשמשת ובאה אחרית הדמים. עדרים של חיות-טרף על אזנם (נשקם) הכבד, מקיפים את שרידי העדה המורעבת, הטעונה, המופקרת. לא זיק קלוש של סיכויי הצלה. כבר כרויים הבורות. אך הנה, כאיש אחד נחלצים הם, ועם שחר – ערב הכלייה – מעלים באש את בקתותיהם בגיטו, והורסים, תחת ברד של כדורים, בין להבות ותמרות עשן, אל גדרות-התיל המוקפים משמרות מזוינים…
הרחק-הרחק מחזיתות המלחמה, במצור ובבדידות, נתנו נפשם. שרידי השרידים מצאו מחסה ביערות. ושוב – פרק חדש של מרטירולוגיה ונקם ומעשי-גבורה, והם מספרים קורותיהם בספר, שהוא פרק נכבד בהיסטוריוגרפיה של דורנו.
קלצק של מטה איננה עוד. ואך שרידיה וניצוליה המעורים באדמת ישראל, הממשיכים לתרום חלקם לתרבותנו ולעתידנו, למאבקיו ולמערכותיו בכל אתר ואתר, על ישיבותיה וגדולי התורה שלה, ציוניה וחלוציה, הם ובניהם – כנר התמיד הם לקלצק היהודית:
כנר נשמה לדורות העבר ולטבוחי החורבן, ואורו זרוע גם לדורות הבאים
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.