רקע
שלמה קפלנסקי
משנתו של בורוכוב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1950

(מנאום בעצרת הזכרון בתל־אביב׳ ביום 11 לדצמבר 1942)


פועלים וסוציאליסטים יהודים לאלפים ולרבבות מתאספים בימים אלה, 25 שנים לאחר מותו של בורוכוב, כדי להעלות את זכרו על לבם. בראשם תנועת הפּועלים העברית בא״י על כל זרמיה. בתקופת זמן זו קם בארץ ישוב של חצי מיליון יהודים ומעמד הפּועלים המאורגן הנהו הכח המדריך והלוחם הכי־גדול והכי־מלוכד בתוכו. עצם העובדות האלו הן עדוּת נאמנה שהמורשה הרוחנית אשר צוה לנו בורוכוב עוד חיה אתנו.

בתולדות התנועה הסוציאליסטית היהודית בכלל, ובקורות התהוותה והתפתחותה של התנועה הציונית־הסוציאליסטית בפרט, כבש לו בורוכוב מקום מיוחד ויחיד בערכו כמנהיג ומורה. בשבילנו אנשי התנועה הוא קודם כל מיסד מפלגת־האם של תנועת פועלי־ציון בעולם, של מפלגת הפועלים היהודית הסוציאלדמוקראטית פּועלי־ציון במטרופּולין של היהדות בתקופה ההיא – ברוסיה. בתקופה של פּלוגים ומבוכה רעיונית – מבוכה טריטוריאליסטית וסיימיסטית שאפילו איש כנחמן סירקין נגרף על ידה ונותק מאתנו לזמן מה – הוציא בורוכוב את התנועה ממצב של תעיה, חפּושי־דרך וסכנת התפּוררות, גיבש אותה גבוש אידיאולוגי וארגוני, הפך אותה לכח צבורי מלוכד ויודע את דרכו בתנועת הפּועלים היהודית ובתוך היהדות הרוסית, הרים בכבוד וברמה את דגל הציונות הסוציאליסטית בזמן המהפּכה הרוסית של שנת 1905. הוא שנתן למפלגת פּועלי־ציון ברוסיה, ועל ידה לתנועתנו בכל רחבי הגולה, את הבטחון בהכרח ההיסטורי של דרך הציונות הפּרולטרית, הקנה לה את הפּתוס האינטלקטואלי וחישל על ידו את נכונותה ורצונה למעשה ההגשמה. אולם לא הגדרנו דיו ולא מיצינו את ערכו של בורוכוב, אם נאמר שהוא היה מארגן התנועה, דבר המפלגה ומנהיגה המדיני. הוא היה כל זה, והיה הרבה יותר מזה. אך לא בהישגים אלה היה עיקר כוחו. בורוכוב היה ראשית כל ובעיקר המורה, מורה דרך רוחני, הוגה דעות וחוקר מהפכני של הציונות הפרולטרית (כפי שהוא בחר לקרוא לציונות הסוציאליסטית).

לא כל מורה בעולם הדעות מסוגל להיות יוצר תנועה ומנהיגה. לא כל מנהיג המונים הוא מורה, מבשר רעיונות חדשים, או סולל דרכים חדשות. ישנם מנהיגים המשתלטים על תנועה בכשרונם הארגוני, או במרצם והתמדתם, או בכשרונם להכניע אחרים לרצונם החזק. כל הסימנים האלה אינם הולמים את חברנו המנוח. בורוכוב אמנם השתלט על תנועתנו ברוסיה, יצר אותה ועיצב את דמותה, אבל רק בשל שלטונו הרוחני ופוריותו הרעיונית.

אם עלי לקבוע במימרה קצרה, על רגל אחת, את זכותו ואת שליחותו ההיסטורית של בורוכוב במפעלנו, הייתי אומר שהוא היה המורה של הציונות הסוציאליסטית אשר השלים בינה ובין השטה המרכסית, הוגה הדעות שנתן לרעיון הציוני הסבר ובסוס מרכסיסטי. בורוכוב היה המרכסיסט היהודי הכי מקורי, חריף, בקי ואדוק. תפיסתו המרכסיסטית הפרתה והעשירה את הפּועלי־ציונות ואת הסוציאליזם היהודי בכללו. לכאורה לא היה חדוש בזה. כי להלכה שלטה האסכולה המארכסיסטית בחלק הכי־גדול של תנועת הפּועלים היהודית, ראשית כל בתוך ה“בונד”, אבל גם ביתר הזרמים והמפלגות הסוציאליסטיים. אבל היה זה מרכסיזם של פּסוקים פורחים ושאולים לא מן המציאות היהודית החיה, מרכסיזם מגושם, מסולף ומווּלגר, אשר דגל בהכללה ובהשטחה, התעלם מתנאי הקיום המיוחדים של המוני העם היהודי, לא השתמש כלל בשטה המרכסיסטית לשם נתוח הכלכלה היהודית והכתות הפועלים בתוכה, אלא הסתפק באנלוגיות שטחיות, כפר בקיומה של שאלה יהודית לאומית בהקף עולמי, וראָה בפּיזור האומה ובנדודיה בגולה את גזר־דינה הנחרץ של ההיסטוריה שאין לערער עליו.

בורוכוב התקומם בכל כחו האינטלקטואלי נגד ווּלגריזציה זו של הסוציאליזם המדעי. מזויין בשיטת הבקורת והאנליסה המרכסיסטית, הוא גילה והגדיר את צביונה המיוחד של האקונומיקה היהודית, תאר את תהליכי ההתנוונות וההתחדשות, ההתפּוררות וההתגבשות הפּועלים בקרבה, והראָה שהפּתרון הציוני של הבעיה היהודית, התרכזות ההגירה היהודית בארך ישראל, אינם שאיפה ערטילאית, פּרי געגועים לאומיים מעורפּלים, או זכרונות היסטוריים שאין להם אחיזה בחיים, אלא תהליך מחויב המציאות העולה ופּורץ מנבכי הויתנו הכלכלית, תהליך סטיכי, אלמנטרי, הכרחי במובן ההיסטורי והסוציולוגי.

מהצד השני היה על בורוכוב להאָבק ולשׂרוֹת עם התפיסה הבעל־ביתית של רוב הציונים בזמן ההוא, אשר כפרו בקיום מעמדות בעם ישראל, ובודאי שלא ראו ולא הכירו בתפקידו של מעמד הפּועלים היהודי וביעודו של שרון המעמדות בחדוש חיינו הלאומיים. דרושים היו אומץ רב ועין חודרת ומרחיקה ראות, כדי להכריז ולהוכיח כי קים קשר אורגני בין השרון המעמדי בארצות הגולה ובין שרוֹנוֹ של מעמד הפּועלים היהודי בארץ־ישראל.

זו זכותו של בורוכוב בדורו. אבל אנו זקוקים לו גם כיום. 25 שנים אחרי שחברנו הגדול הלך מאתנו הננו נמצאים שוב בתקופה של מלחמת אזרחים בינלאומית ושל מבוכה רעיונית בתנועתנו ובסוציאליזם העולמי. צריך להחיות את רוחו של בורוכוב בתוכנו, כמו שהכרחי לחדש את היסודות המרכסיסטיים בתנועת הפּועלים כולה.

אין שיטה ותפיסה חברתית יותר שנואה על הריאקציה הנאצית־פשיסטית מהמרכסיזם. כל חצי משטמתה מופנים נגדו. אין להתפלא על כך. הריאקציה העולמית לא תסלח למרכס את שני חטאיו העיקריים. הוא שהאיר כמו בקרני רנטגן את מהותה המעמדית של החברה בכלל, הוא שחשף את צביונה האמתי של החברה הקפּיטליסטית כמשטר של דיקטטורה של בעלי־הון, כשלטון של מעוט עתירי נכסים על המוני עובדים מחוסרי קנין, כמשטר של עוני ודלדול בתוך שפע של כחות ייצור. הוא שגילה את סתירותיה של החברה הקפּיטליסטית וערער את האמונה בנצחה. ופּשעוֹ השני של מרכס היה שנתן למעמד הפּועלים את ההכרה והבטחון ביעודו ההיסטורי, שהפך אותו ממעמד מחוסר היסטוריה ומולדת לנושא ההיסטוריה ולבונה מולדת חדשה.

אין פלא לכן שאויבי הפּרוליטריון והסוציאליזם מכל הסוגים שונאים את מרכס המהפּכן, ומסיתים נגד מרכס היהודי בתקוה לנצל את הנימה האנטישמית ולפגוע באופן כזה בתנועת השחרור של מעמד הפּועלים. אולם כמה מתמיהה ומצערת העובדה שגם בחלקים ידועים של התנועה הסוציאליסטית נפוצה בזמן האחרון מדה של זלזול במשנתו של מרכס. גם תנועתנו לא נקתה מנסיונות נפסדים כאלה. אפשר היה להניח שהטעם הטוב ימנע בזמן הנוכחי יהודים וסוציאליסטים להצטרף במה שהוא למקהלת הנאָצה האנטי־מרכסיססית. אולם ישנם, כנראה, אנשים החושבים שמרכס הוא אריה גוֹוע, והם מוכנים לקבל על עצמם את התפקיד השלישי בספּורו של אזופוס על הארי הגוסס והבעטה.

אפשר להתיחס בבקורת להנחה או למסקנה זו או אחרת של קרל מרכס. לא כל חלקי הבנין המדעי והאידיאולוגי הענקי שהוקם על ידו שרירים וקימים לעד. מרכס טעה למשל בהנחתו כי חוקי הרכוז הקפּיטליסטי השוררים במפעלי החרושת חלים גם על החקלאות. מתוך להט מהפּכני הוא שגה בהערכת קצב התבשלותה של המהפּכה הפּרוליטרית ושקיעתה של החברה הקפּיטליסטית. מרכס בעצמו ובמדה עוד יותר גדולה תלמידיו וממשיכיו לא העריכו כראוי את הגורם הלאומי. אבל מי שירצה להסיק משגיאות אלו שתפיסתו ההיסטורית והסוציולוגית של מארכס אינה נכונה, הרי הוא דומה לאיש הרואה אוירון מתרומם מן האדמה ומסיק מזה שתורת ניוטון על כח המשיכה פּשטה את הרגל.

גם לא כל חלקי משנתו של בורוכוב התאַמתו בתקופת ההגשמה. הוא לא יכול היה לראות מראש, לפני 25 או 35 שנה, את כל השנויים במסבות ובתנאים שבהם הוטל עלינו להגשים את מטרותיה ומאוייה של הציונות הסוציאליסטית. היו דברים שבהם היינו בני־פּלוגתא עם בורוכוב עוד בחייו. התיחסתי, למשל, בבקורת להגדרה “הסטיכית” של תהליך התישבותנו בארץ, כי חששתי לסלוף תפיסתו במובן של פטליזם היסטורי המרפּה ומחליש את כשרון המעשה ואת תנופת ההגשמה. התנגדתי לתפיסתו של בורוכוב על התפקיד הפּסיבי של מעמד הפּועלים ביצירה המשקית בארץ וליחסו השלילי להתערבותנו האקטיבית בהתהוותה של הכלכלה היהודית החדשה. אמנם הרצאתו בועידת המפלגה בקיוב מראה שבסוף חייו היה בורוכוב בעצמו מוכן להעביר כמה מהנחותיו תחת שבט הרביזיה. אבל כל הבדלי דעות וחלוקי גירסאות אלה אינם מפחיתים מערכו הכביר והמכריע של בורוכוב בתולדות תנועתנו.

לנו, לבני דורו של בורוכוב, לחבריו לעבודה ולהאָבקות, איננו רק מורה וחוקר שהפך לאגדה מתקופת האָביב של הציונות הסוציאליסטית. בלבנו עוד חי זכרו של האדם, אנו מרגישים את חום אישיותו, גם אחרי 25 שנים לא נמחה רגש הכאב על מותו בלא עת. גם כעת תתעטף נפשנו ויהמה לבנו בזכרנו כי האיש הזה, אשר הטביע את חותם מחשבתו ואישיותו על זרם חשוב ושלם של הסוציאליזם היהודי, אשר העשיר בעבודתו הרוחנית את התנועה הציונית, אשר היה סופר ונואם בעל כח הסברה מזהיר ומתיז ניצוצות של שאָר רוח בפולמוס; איש האשכולות, אשר יד לו בכמה ענפי המדע – בכלכלה ובסוציולוגיה, בפילוסופיה ובפילולוגיה – העלוי הפּועל־ציוני הזה הלך מאתנו בהיותו רק בן 36 שנים. איזה עולם שלם ועשיר נחרב ונגזל מאתנו עם מותו של בורוכוב במיטב שנותיו, כמעט בראשית דרכּו!

הוא מת בבדידות, הרחק מאהובי נפשו ומחבריו הכי קרובים. בחשבי על יומו האחרון עולים על לבי דברי גדול משוררי דורנו בשירו הנשגב בו נסה לראות בעיני רוחו איפה וכיצד ידביקהו יומו האחרון. עם ביאליק אנו יכולים לאמר על נשמתו של בורוכוב:

כמרגלית, ונוֹגה עולם לה,

עם דמעתי האחרונה תפּול,

ורעדה וזרחה אחרי דורות רבים

לעינים לא ראוני."

המלצות קוראים
תגיות