הופעת מבחר זה של כתבי בעברית מאוֹרע גדול הוא בחיי. מזמן שיצא לאור, לפני 18 שנה, אוסף מאמרי ומסותי באידיש, צפיתי לכנוסם לאוצר הספרות העברית. משאלת לבי זו מתמלאת באיחור רב. אבל יש בו מן היתרון שהמהדורה העברית מקיפה יותר בתוכנה מקודמתה. אף על פי שהסתלקתי מפעילות מדינית ומתפקידים אחראים בתנועת הפועלים זה קרוב לעשרים שנה – עם צאתי מהנהלת התנועה הציונית בסוף תרצ“א וממשרד ברית פועלי־ציון־צ”ס בסוף תרצ"ב – לא חדלתי להשמיע את דברי בכתב ובעל־פה בהזדמנויות שונות. ורוב המאמרים וההרצאות שנכתבו בעברית ב־15 השנים האחרונות נכללו בכרך זה. עליהם נוספו כמה עבודות מן התקופה הקודמת, שלא כונסו במהדורה באידיש, ביניהן גם שנמסרות לדפוס בפעם הראשונה במאסף זה. לעומת זאת השמטתי ממנו כמה מאמרים, כדי לאפשר את ריכוז החומר במסגרת של כרך אחד.

במבנהו הכללי דומה הספר הזה לקודמו, “פוּן אָנזאָג צוּ פאַרווירקליכוּנג”. המדור הראשון כולל מאמרים ומחקרים בשאלות עיוניות של הציונות הסוציאליסטית וחומר תולדות התנועה ולהתפתחות מחשבתה. אולם המבחר אינו שלם ונושא עליו במידה ידועה את חותם המקריוּת, כיון שלא יכולתי לתת בו את המאמרים הראויים לכך מביכורי עבודתי הספרותית שהופיעו בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה בבטאון מפלגת פועלי־ציון באוסטריה, “דער אידישער ארבייטער”. השבועון הוא יקר־המציאות כיום, ועל כל פנים אין להשיגו בספריות ובארכיונים בארץ. משום כך לא באו לידי ביטוי מספיק במדור זה פרשיות שלימות מתולדות הציונות הסוציאליסטית, כגון הויכוח עם הטריטוריאליזם, הפולמוס סביב שאלת השתתפותנו בקונגרס הציוני המחלוקת בין התפיסות הסטיכית והאורגאנית של תהליך ההגשמה הציונית. וכן פרקים מתולדות התנועה וההאבקות בין זרמיה וסיעותיה שפסחתי עליהם בכונה, כי אין מטרתו של הכרך הזה לתת את תיאור ההתפתחות הפנימית ותהליכי הפילוג והאיחוד של תנועה פועלי־ציון ומפלגותיה הארציות, על חילוקי־הדעות והגוַנים האידיאולוגיים שבתוכן. החומר ההיסטורי הזה, עד כמה שהוא משתקף בכתבי, ראוי לאוסף מיוחד, והבה נקוה שגם שעתו תגיע בעתיד לא־הרחוק.

במדור השני כונסו הדברים שנכתבו ונאמרו להסברת השקפותינו, עמדתנו ותביעותינו לגבי תנועת הפועלים הבינלאומית ומפלגת העבודה הבריטית. במדור השלישי – מאמרים והרצאות על הבעיות המדיניות של ארץ־ישראל במשטר המנדט; הם מעידים ומספרים על נפתולינו עם ממשלת המנדט ופקידותה בארץ נגד נסיונותיהם לרוקן את המנדט מתוכנו ולפרוק מאנגליה את עול התחייבויותיה הבינלאומיות כלפּי העם היהודי; מן הצד השני יעידו על חתירתי למצוא הסכם של שלום עם התנועה הלאומית הערבית על יסוד של שויון וחלוקת השלטון בינינו ובין הערבים בארץ־ישראל בלתי־מחולקת. המדור הרביעי מוקדש לבעיות הכלכלה וההתיישבות והוא כולל את מחקרי על אפשרויותיה הכלכליות של ארץ־ישראל ושיטות ההתיישבות החקלאית העובדת, ובעיקר את מאמרי להסברת הכרחיותה של ההתיישבות הקיבוצית ולהגנתה בפני משיגיה ויריביה.

הכרך פותח בהרצאתי הפרוגרמתית בוועידת פועלי־ציון שבאוסטריה, באוקטובר 1906, ומסיים בקטע מנאומי בועידת־היסוד של מפלגת־הפועלים המאוחדת בישראל, בינואר 1948. יותר מ־40 שנה של מחשבה ומעשה מקופּלים באוסף זה.

המאמרים נדפסים כאן בצורתם המקורית, ללא שינויי נוסח וגירסא. פה ושם השמטתי פסוק או פרק, אם הרגשתי שאינם חיוניים להבנת העניין ועלולים להקשות על הקריאה. אבל שום תיקונים לא נעשו בגוף הכתבים. אין זה אומר שמוכן אני היום לחתום על כל מלה שכתבתי ועל כל דעה שהבעתי לפני 40 ו־20 שנה, ואפילו לפני 10 שנים. רחוק אני מלהתייחס אל ילדי־רוחי בלי חוש של ביקורת ולא נואלתי להאמין שאין בהם דופי. במשך תקופת עבודה והתפתחות המשתרעת על ארבע עשרות שנים נבחנות דעות בכור המציאות המשתנה ולאורה, משתנים הסגנון ואופן ההרצאה. מה שהיה נכון וטוב בעיני עתונאי ועסקן ציבורי צעיר בראשית שנות־העשרים לחייו, לא תמיד יספּק את טעמי הספרותי ואת השקפותי ביום הזה. אביא לדוגמה את יחסי לצורת החיים השתופית בקבוצות ואת הדעות הפזורות במאמרים ובתזכירים שונים על יחסנו לאנגליה ולעבר־הירדן. מבלי לנגוע בשאלות לגופן, ברור שלא הייתי אומר היום כמה מן דברים שכתבתי בעבר, בנסיבות פוליטיות שונות לגמרי. אולם לא נטלתי רשות לעצמי לשנות מן המטבע שטבעתי בתעודות המקוריות; אינני רוצה להופיע חכם ומרחיק ראות מאשר הייתי בסיטואציות היסטוריות מסוימות.

על הקורא גם לשים לב לעובדה שחלק מכתבי, ביחוד במדורים השני והשלישי, אינם יצירות פובליציסטיות של סופר הכותב על אחריותו האישית בלבד. התזכיר, סוג כתיבה ספק־ספרותי, ספק־מדיני, תופס מקום רחב במאמרי, ז.א. תעודה שנכתבה על דעת מוסדות, של תנועת הפועלים או של ההסתדרות הציונית, והוגשה למוסדות רשמיים וממשלתיים כחומר ובסיס לדיון ולמשא־ומתן עם מי שהשלטון בידם. יש לקרוא איפוא, את המאסף מתוך ראייה ופרספקטיבה היסטורית, לראות את הדברים באור התקופה והזמן שבהם נכתבו. על כן גם סימנתי בשולי כל נאום, מאמר והרצאה את תאריך הופעתם.

לא בלי חרדה מוסר אני את הכרך הזה לידי הקורא העברי, כי משפטו מדריך את מנוחתי יותר מגזר־דינה של ההיסטוריה. רוב כתבי הם בבחינת תעודות היסטוריות, ונושאיהן עולמות ששקעו – יהדות מזרח ומערב אברופה, האינטרנאציונל השני. משטר המנדט הבריטי, או עולמות שנעלמו בערפלי העבר, כגון תקופת־בראשית של התיישבות הפועלים והקבוצה בארץ־ישראל. הדפים האלה, שנוצרו על רקע אותם העולמות ומהם ניזונו – הימצא הדור הזה, הנוער שלנו בארץ, עניין בהם, או יראה אותם כראות דפּים בלים שדינם לגניזה, נחלת עבר שחלף לבלי שוב? הימצא עניין בלבטים ובמאבקים הרעיוניים, במאמצים לחפּש דרך של הגשמה המוּארת באור החזון, שהאוסף הזה עדוּת להם! לולא תקוָתי, כי הדור החדש, שזכה לחיות לעמול במדינת ישראל – ולא בדורנו שחי ועמל למען “המדינה בדרך” – ימצא ערכים בני־קיימא בספר הזה ויוכל לשאוב דעת מלקח־העבר האַצור בו, לא הייתי טורח ומשקיע את העמל הרב, כדי להתקין את כתבי אלה לדפוס ולהלבישם לבוש עברי.

חלק גדול מן החומר הזה נכתב במקורו באידיש, בגרמנית ובאנגלית ותורגם לעברית על ידי מר אברהם יערי, איש ירושלים, מאחר ששעתי לא היתה פנויה לעבודה גדולה וקשה זו. המאמרים שתורגמו על ידו מסומנים * ברשימת תוכן הכרך. תודתי למר יערי היא עמוקה וכנה. הנני חַב לו חוב גדול. בלעדי עזרתו המסורה והמצוינה, בלי אמנותו הרבה להיות נאמן למקור ולרוח השפה העברית כאחד, לא היה הספר הזה יכול לראות אור. לא ויתרתי על זכות העריכה והרשיתי לעצמי לעבור בקולמוסי על התרגום, ופה ושם התאמתי אותו לסגנוני ולחידושי־הלשון החביבים עלי, אבל האחריות לתרגום נשארת במלואה על אברהם יערי.

בסוף ברצוני להודות לספרית פּועלים על נכונותה לקבל עליה את הסיכון שבהוצאת ספר כזה ועל שקידתה להשלים את משימתה במשך חודשים ספורים. הודות למאמץ זה מצד בית־ההוצאה נזדמנו המקרה והזכות שספרי מופיע בתאריך היסטורי לתנועת הפֻּועלים בארץ, בשנה בה תמלאנה 40 שנה לראשיתה של התישבות הפּועלים העצמית והקולקטיבית ברחביה ובדגניה. יהיה מאסף זה, מוקדש בחלקו הגדול להארת ולסלילת דרכה של יצירתה זו של הציונות הסוציאליסטית, תשורתי ולהתישבות הקיבוצית בשנת חגה.

שלמה קפלנסקי

הר הכרמל, חיפה, תשרי תשי"א (ספטמבר, 1950).

הרצאה במועצת “אחדות־העבודה”, תמוז תרפּ"ח.

מי שרוצה להבין לעמקם את דברי ועדת הסוכנות במסקנותיה, ילך למקורם, להרצאות המומחים שהיו לעיני הועדה, והקושי בשביל הקהל הרחב הוא, שאיננו יודע את המקור הזה ממנו שאבו חברי הועדה את תורתם, כי הרצאות המומחים טרם נתפּרסמו.

בין המסקנות יש כאלו שאין בהם חדש – חזרה על מה שנאמר בעתונות ובמסיבות ציוניות. לא חשוב לעמוד על סעיפים כגון אלה, שיש צורך במשרד לאינפורמציה למי שרוצה להשקיע כסף בחרושת, ודוקא שם יש לתת באות־כח לפועלים. כמובן, מענין שהמועצה דורשת מהממשלה קרקע, פּיטורי המתישבים ממסים לחמש שנים, השתתפות בתקציב בתי־הספר לפי מספּר התלמידים וכיוצא בזה – אולם כל הדברים האלה אינם חדשים.

עלינו לעמוד על אותם הדברים שבהם חידשה הועדה.

הנה בסעיף ג' של פּרק העליה נדרשת “ברירה יותר יסודית מאשר עד כה לגבי עולים מחוסרי אמצעים, לפי צרכי הארץ”. סתמו ולא פּירשו, אם הכוָנה לבדיקה כלכלית או גם לבדיקה פּוליטית. כי על כל פּנים הכוונה היא להחליש את השפּעת תנועת הפּועלים על בחירת העולים – ברור מסעיף ו' המדבר על “שחרור המשרדים הא”י־ים מהשתתפות הפדרציות הציוניות שבכל ארץ וארץ, לבל יהיו תלויים בפּוליטיקה המקומית".

בפרק על התעשייה מרובים הדברים הבנַליים. יותר מענין ממנו פּרק העבודה. כולנו קראנו בהתרגשות ובקורת־רוח מיוחדת את הכרזת אהדתה של הועדה להטבת תנאי חייהם של הפּועלים. אולם מיד התראה: תנַאי מוקדם לכך – ריוח מתאים להון. ולהלן: יש לאַמץ קואופּרציה והסתדרויות פּועלים בתנאי שיתנהלו על יסודות “בריאים”, ולא לפי “תיאוריות דוקטרינריות”. היינו, הסתדרות פּועלים בלי סוציאליזם, בלי הכרה מעמדית, בלי תעודה היסטורית. אולם בשום מקום לא נאמר, מה יהיה יחסה של הסוכנות המורחבת להסתדרויות פּועלים אשר תשאנה חן בעיני לורד מלצ’ט.

אולם הדברים החשובים ביותר נאמרו בפרק על החקלאות, חשובים כשהם לעצמם מפּאת חשיבות החקלאות, וגם מפּאת החשיבות שהועדה עצמה מיחסת לחקלאות בתכניתה. סעיף א' – על קליטתה החקלאית של הארץ – טעון בירור מיוחד. הפּרק כולו מבליט ללא צל של ספק את הכוון האנטי־סוציאלי של הועדה ומסקנותיה. כל היסודות החברתיים של עבודתנו החקלאית בארץ, שהיו לא רק לנחלת תנועת הפּועלים, אלא לנחלת התנועה הציונית כולה והטביעו חותמם על כל מפעלה ההתישבותי – כל אלה לא זכו בדין לפני הועדה. היא לא רק מותחת עליהם בקורת, אלא גוזרת עליהם כלַיה.

בהתאם להצעות המומחים, דורשת גם הועדה ביסוס המשקים שנוסדו כבר לפני שתגשים התישבות חדשה, ומוסיפה – לבסס משקים ש“ביסוסם רצוי”. היינו, הסוכנות זכאית לבדוק ולחרוץ את דינם של משקים ידועים, כי אינם ראויים לביסוס ועליהם להתבטל. אבל זהו רק רמז. להלן אין הועדה מסתפּקת ברמזים, אלא מדברת בגילוי־לב הראוי לשבח. היא מכריזה על הסכמתה לדעת המומחים שאת בנין הקבוצות הקיימות צריך לגמור, אולם אסור ליסד קבוצות חדשות, ואת קבוצות תרפּ"ז יש לקיים רק אם אפשר להפכן למושבים או לחוות לימוד. כאן מרחיקה הועדה ללכת מהמומחים. המומחים אמרו:

“ההצלחה העתידה של הקבוצות מוטלת בספק. הועדה מציעה לדחות את נתינת הסכומים הגדולים בשביל בנינים משותפים לפי התכניות המקובלות בקבוצות. את התכניות לבניינים יש לשנות באופן כזה, שגם בעלי משקים אינדיבידואליים יוכלו להשתמש בהם, במקרה אם תשתנה צורת המשק הקבוצתי.”

הרי שהדרישה להסב את קבוצות תרפּ“ז למושבים – מקורית היא לועדת הסוכנות.¹ ולא זהו הסעיף העיקרי, שהיא מרחיקה בו מהמומחים. בשאלת הקנין הקרקעי לא דנו המומחים ולא חוו דעתם, אם לחיוב או לשלילה. לקרן הקיימת יש בפיהם גם שבח, על שרכשה את קרקעותיה בגושים גדולים. אולם ועדת הסוכנות מכריזה על התנגדותה לעקרון הקרקע הלאומי, ואעפּ”י שאינה מבטלת את הקה"ק הריהי מעמידה אותה בקרן־זוית. מובן כמעט מאליו שועדת הסוכנות דורשת חוזים בלי “ניר”, וכמומחים כן גם היא מתנגדת לעקרון העבודה העצמית של המושבים והקבוצות – הרעיון המשותף לשתי הצורות של ההתישבות העובדת.

בהתנגדותה לתנועת הפּועלים בכל גילוייה מגלה הועדה בקיאוּת מפליאה. אין כמעט הופעה של פּעולה עצמית של פּועלים אשר נקתה בעיניה. ישנו סעיף מיוחד על ריאורגניזציה של מחלקת ההתישבות על יסוד “הנהלה מעשית ועיקרים כלכליים בריאים”. אף זו ירושה מהמומחים. אלה, לפחות, כתבו את הרצאתם כשבראש המחלקה עמד איש הקשור בתנועת הפּועלים. בכלל עוסקים המומחים הרבה בדו"ח שלהם בהשפּעת תנועת הפּועלים על העבודה ההתישבותית בארץ. הנה קטע מתוך הרצאת פּרופ. מיד:

"תשומת לב מיוחדת יש להפנות להשפּעת הסתדרות הפּועלים העברים בא“י על אָפים וגורלם של המשקים. הועדה חושבת, שהלחץ התמידי של הסתדרות בעלת השפּעה זו, הלוחצת ליסד הרבה משקים חדשים ולהושיב על הקרקע מחנות חדשים המחכים להתישבות, הביאה לידי התפּתחות מוקדמת, אי־רציונלית ואי־תכניתית. בוזבזו כספים וגם הבריאות והמרץ של המתישבים. בהתישבות החקלאית דרושה פּוליטיקה יותר שקולה ותכניתית ביסודה. בקשר עם זה יש לארגן מחדש את המחלקה להתישבות, להחזיר לה את המטרה שלשמה נוסדה, היינו – יצירת חקלאות נושאת את עצמה ולא התעסקות ביצירת משטר כלכלי־חברתי חדש”.

ואחד המומחים, פּרופ. ליפמאן, שערך תזכיר מיוחד עפּ“י הזמנת קבוצת מרשל, אף הוא מטפּל בהנהלת מחלקת ההתישבות, ואעפּ”י שלא היה לי הכבוד להפּגש אתו ולא קבל ממני שום אינפורמציה על שיטתי, כותב:

“יש להצטער, שהמחלקה להתישבות של ההנה”צ, כמו שהיא מסודרה כיום, נכנעת ללחץ מפלגתי ואפשר בנקל להשפּיע עליה בטעמים טכסיסיים. חשוב לשנות את כווּנה של מחלקת ההתישבות באופן כזה שיהא חפשי מכל מפלגתיות בבחירת החומר ההתישבותי."

האין זה משונה שהאשמה כזו לא נשמעה בקונגרס הציוני האחרון למרות נגודי המפלגות החריפים שנתגלו בו?

הד הדברים האלה הוא הסעיף על הריאורגניזציה של מחלקת ההתישבות בדו"ח של ועדת הסוכנות.

גם הסעיף האומר, כי “צריך להתאמץ למשוך מתישבים בעלי אמצעים”, הנהו פּרי הרעיון שבזמן “שלטון הפּועלים” בהתישבות כאילו לא דאגו לזה. ואותה הכוָנה בסעיף על אזורי ההתישבות – להתכוון בעיקר לגידולי אכספּורט. הועדה יודעת כבר שכל החקלאות העברית בא“י תכון רק על ציטרוסים וכדומה מוצרי יצוא. בסעיף אחר מכירה וה”ס בצורך לארגן קניה ומכירה קואופּרטיבית, אולם מיד באָה בצדו בעיטה ב“המשביר” – עליו להיות חפשי מ“תיאוריות סוציאלות”. מוסד הפּועלים היחיד שזכה כאילו בדין הוא קופּת־חולים, לאחר שנוטלים ממנה את תוכן־פּעולתה העיקרי.

ועתה להערכת המסקנות. לא בטבעי להשתמש במלים חריפות. אולם חושב אני, כי יש לנו זכות לאמר, שתעודה זו היא המכה הפּוליטית והמוסרית הכי גדולה שהוכתה התנועה הציונית בשנים האחרונות. מעטים בחיי התנועה הציונית המאורעות שעשו רושם כה מדכא, כיחס הזה של ביטול ויהירות וגזירה מצד חֶבר אנשים, שלא עשו עד עכשיו כלום להקמת המולדת העברית בא“י, כלפּי תנועה גדולה העובדת ועמלה בכוון זה עשרות בשנים, אשר הקימה מפעל, שהם עצמם מודים כי הוא ישמש יסוד לכל פּעולתה העתידה של הסוכנות. המסקנות וההצעות הללו אינן מכה רק נגד תנועת הפּועלים. כמובן, ברור הוא הצביון הסוציאלי של דוקומנט זה. תיתי להם שלא כיסו על דעותיהם – היו גלויי לב עד לגסות. אולם הביטול אינו רק כלפּי הפּועלים. הרעיונות של התישבות על קרקע לאומי, התנגדות לקנין פּרטי וספסרות באדמה, עבודה עצמית, חופש הצורות הסוציאליות בהתישבות, ההתישבות הקבוצתית, זכות האזרח לרעיונות התחדשות חברתית בתנועה הציונית ובעבודתה – כל אלה הם אמנם פּרי מאמצינו, תוצאות קיומה של תנועת פּועלים חיה ולוחמת בקרב הציונות. אם כי האמת ניתנה להאָמר, כי רעיון הלאָמת הקרקע נתקבל בציונות לפני היות פּועלי־ציון, אולם בלעדי תנועת הפּועלים לא היתה לרעיונות אלה תקומה. בזכותה הם נתקבלו ע”י התנועה הציונית והיו ליסוד פּעולתנו בארץ. והתנועה הציונית הזאת, אשר במשך 10 השנים שלאחרי המלחמה הכניסה באדמה ובהלואות התישבותיות, בכספּי קרן היסוד והקה“ק, 5 מיליונים לירה, הכניסה לארץ 100.000 יהודים, באופן ישר או בלתי ישר הגדילה פּי שלשה את הישוב העברי הכפרי, במשך שש שנים יצרה בעמק ישוב של 6000 נפש – יותר משיצרו פּיק”א וקודמיה בגלילים העליון והתחתון ב־40 שנה; התנועה שכבשה למען העם העברי עמדות פּוליטיות בין־לאומיות, שבאפשרותן לא האמינו לפני מספּר שנים; ההסתדרות הציונית שבכוחה ובשמה המפורש של א"י הקימה דור חדש בעם – דור של נוער, חלוצים, פּועלים – שנתנו אפשרות לעם העברי להוכיח לפני העולם כולו, כי עוד יש בו כוח וכשרון ואומץ לבנות ארץ מחדש ולהקים עם מחדש – האמנם תעמוד תנועה זו על כל מפלגותיה, ואנחנו בתוכה, לפני ועדת הסוכנות כילד שסרח? אין יסוד להסתדרות הציונית לקבל את גזר־הדין הזה מצד ארבעה אנשים, אשר לא היה להם עד כה חלק ונחלה בכל מפעלנו בארץ, ואשר נסיונם ההתישבותי אינו מגיע לנסיון המגובש והמרוכז, פּרי יסורים וכשלונות, אשר הוא רכושה של התנועה הציונית על כל זרמיה.

אכן, יש ללמד במקצת זכות על ועדת הסוכנות. כאן חזר, כנראה, דבר הידוע בדברי ימינו: הרבה פּורענויות שבאו עלינו – יד ישראל היתה באמצע. גם פּורענות זו הנקראת דו"ח של ועדת הסוכנות, דומה כי יד ציונים בה. אנשים אלה לא היו נוטלים לעצמם יהירות זו לגזר כליה על מה שהיה רוח החיים בעבודת ההתישבות הציונית, לולא ידעו, כי דברים אלה יהיו לרצון לחלקים גדולים וחשובים – הם חושבים בודאי, כי לרוב הגדול – של התנועה הציונית. כאנשים בעלי נסיון ונימוס פּוליטי, לא היו באים לבטל במחי־יד את אשר היה היסוד למפעל התישבותנו, לולא ידעו, כי בהסתדרות הציונית עצמה לא יראו בזה עלבון ופחיתת כבוד.

החשד, כי ועדת הסוכנות משמשת נשק בידי השטנה האנטי־פּועלית בתוך התנועה הציונית עצמה התעורר זמן רב לפני התכנס הועדה בלונדון, עוד עם קריאת ההרצאות של המומחים.

הרצאות אלו לא נתפּרסמו. אוכל למסור אך מושג כללי ממהלך המחשבות של המומחים העיקריים. הזכרתי כבר את משפּטם על הסתדרות הפּועלים והשפּעתה על ההתישבות. ולא נתקררה דעתם, עד שבמקומות רבים הם חוזרים לנושא זה ומדגישים, עד כמה סובלת עבודת ההתישבות בארץ מהדעות הסוציאליות המשונות – עבודה עצמית, קולקטיביזם וכו' – שמכניסים הפּועלים לחקלאות הארץ־ישראלית. הנה פּנינים אחדות:

“קושי סמוי מן העין, אולם רציני מאוד, ביצירת חקלאות עברית בת־קיימא, הוא בזה שהתנועה הציונית מושכת את לבם של אנשים רגשנים, משוררים, מתקני־עולם, מנהיגים של פּועלים ושל תנועות סוציאליות, אנשים בעלי מחשבות נועזות ודמיון כביר, אולם מחוסרי מסורת חקלאית, נסיון מעשי והבנה שקולה – כל הדברים הנחוצים כל־כך בשביל הצלחה בהנהלת משק. נטית אנשים כאלה היא לרדוף אחרי אכספּרימנטים.”

פּירוש הדברים הוא: חבל שצריך לעשות את ההתישבות בא“י ראשית – ע”י יהודים, שנית – ע“י ציונים, ושלישית – ע”י פּועלים־סוציאליסטים.

אולם ישנה פּנינה מזהירה יותר:

“השפּעת הסתדרות הפּועלים נותנת למשקים צורה שאינה עומדת בהרמוניה עם האידיאלים והשאיפות של הגזע העברי.”

גזר דין זה הוצא על ידי ועדה שחבריה הם: אלווּד מיד, פראנק אדאמס, א. ט. סטראהורן, נולס רייארסון, י. ג. ליפמאן וקיריל הנריקס. נראה, ששני האחרונים מילאו כאן תפקיד של מוסמכים לפסוק הלכה על מהות רוח היהדות, וארבעת הראשונים, שאינם בני־ברית, סמכו את ידיהם על פסק הלכה זה.

את הדו“ח של ועדת המומחים אפשר לסכם כלהלן: א) לעשות חקירה על אפשרויותיה ההתיישבותיות של א”י לא היתה להם אפשרות ולא היה להם זמן, כפי שהם מודים. משום כך הם ערכו את החלק הראשון של הרצאָתם, על אפשרויות החקלאות בארץ, בצורת קוֹמפּילציה מן המקורות שהגיעו לידיהם על מצב הארץ ואוצרותיה. ב) הם לא עיבדו תכנית ישובית לשנים הבאות, מה שהוטל עליהם בשורה הראשונה – מזה הסתלקו. ג) הם חקרו את המושבות של ההסתדרות הציונית ומתחו עליהן בקורת חריפה, ולעומת זה היללו ונישאו את מושבותיה של פיק"א.

הדו“ח מלא טעויות יסודיות ואי־ידיעה גמורה בתולדות ההתישבות העברית בארץ. המומחים בטוחים למפרע, כי צורות התישבותנו ועיקריה אינם תוצאות נסיון והשתלשלות היסטורית, אלא פּרי אידיאולוגיה של הפּועלים המהגרים שהובאה מחו”ל. הם בטוחים, כי המושב והקבוצה נוצרו אך ורק מתוך התנגדות לקפּיטל:

“חוק הוא ולא יעבור, שהמניע השולט בכל פעולה התישבותית מכוון ליצירת חיים כפריים קבועים ופוריים, הנותנים אפשרויות רבות לאנשי כשרון לעלות למדרגה של בעלי רכוש ונחלה. בנקודות הציוניות המטרות האלה נפרדות אשה מרעותה. ההצלחה המשקית עומדת לעיתים קרובות במדרגה שניה, והעיקר הוא יצירת משטר כלכלי־חברתי חדש בצביון אנטגוניסטי נמרץ לקפּיטל.”

בשביל המומחים אינה קיימת כלל שאלת קיומו של המשק העברי על־יד המשק הערבי, או שאלת העבודה העברית במשק המבוסס על עבודה שכירה – את זו הם רוצים לפתור ע"י סעיף בחוזה. הם בטוחים, כי העובדה שהפּועל הוא נושא ההתישבות הראשי אינה אלא תוצאָה של גורמים פּוליטיים. הם חושבים, כנראה, באמת ובתמים, שיש בעם היהודי די בעלי נסיון חקלאי ובעלי אמצעים עצמיים, אלא שהפּועלים תפשו את השלטון ולקחו את ההתישבות להם במונופּולין.

“לתת לצד אחד (היינו – לפועלים) להשפּיע במדה כה מכריעה, הרי זה לדחות את כל יתר האלמנטים היכולים להביא תועלת לחקלאות בארץ.”

כאן מרגישה הועדה את הצורך להצדיק במשהו את התקפתה נגד תנועת הפּועלים ומתכסה בעלה תאנה של גישה ענינית:

“הועדה מתנגדת לשלטון של פּועלים על ההתישבות באותה מדה שהיתה מתנגדת לשלטון של בנקאים, עורכי־דין או איזו מפלגה או קבוצה כלכלית אחרת”…

ברור, כי ועדת המומחים עבדה כאן באוירה של שטנה נגד הפּועלים. וכך קבלנו דו“ח ששלושת חלקיו הם: א) חלק קומפּילטיבי, שאפשר למצאו בכל ספר שימושי על א”י. ב) חלק בקרתי, שאפשר למצוא בספרות ובעתונות הציונית של השנים האחרונות – מעין אוסף מאמרים נגד “שלטון הפּועלים”, נגד הקבוצה, “ניר” וכו'. ג) שיר הלל לפּיק"א, פּקידותה ומושבותיה. מבלי משים הנך נזכר באמרתו של היינה: “ידוע לי הפּזמון, ידועות המלים, ידוע לי גם כבוד המחבר”.

אם נטלו המומחים רשות לעצמם להגיש דו“ח פּוליטי זה במקום תכנית התישבותית, אם ג’נטלמנים מקליפורניה העיזו לשפוט, אם מתאימים רעיונות תנועת הפּועלים לאידיאלים של העם העברי, הרי זה מפּני שידעו, כי מוּתר לעשות מהדו”ח התקפה נגד הסתדרות העובדים והזרמים הסוציאליסטיים בציונות, כי רוצים לשמוע מהם מסקנה שתהיה מכה ניצחת לתנועת הפּועלים.

ואם הגויים הבינו, שלא יאה להם להתריס נגד הציונות וא"י בכלל, אלא מותר להם להתנגד רק עד גבול זה של התישבות פּועלים, אזי מובן שהיהודי ליפמאן, כשנדרש מאת קבוצת מרשל לערוך תזכיר לחוד על תכנית ההתישבות, לימד היתר לעצמו להטיל דופי בציונות עצמה.

ואלה דבריו בתזכיר המיוחד, השופכים אור על סעיף א' של הפּרק על החקלאות במסקנות ועדת החקירה – בדבר יכולת קליטתה החקלאית של א"י.

ליפמאן נוקט את המספּרים של מנהל מחלקת החקלאות הממשלתית סואֶר, מקטינם במקצת, ומעריך את כל השטח המעובד והראוי לעיבוד בא“י ב־8 מיליונים דונם, אדמת בעל ואדמת שלחין. הוא מוסיף ומניח, כי רק 10 אחוזים מכל השטח הם אדמת השקאָה, היינו 800.000 דונם. את היחידה המשקית לאדמת בעל הוא מעמיד על 140 דונם, ובאדמת שלחין על 24 דונם. על יסוד חשבון זה הוא מוצא את המספּרים של 33330 משק בהשקאה ו־51460 משק בלי השקאה. מספּרים אלה, המופיעים גם בדו”ח של ועדת החקירה, הם לפי חשבונו של ליפמאן סכום המשקים החקלאים היכולים בכלל להתקיים ממערב לירדן. וכדי שלא להניח כל מקום לספק, מוסיף ליפמאן וקובע: 85000 משק, שש נפשות למשפּחה, הרי הם ישוב חקלאי של 500000 נפש. עוד 100000 נפש יכולים, לדעתו, להתפּרנס מגידול צאן ובקר בהרים. יחד 600000. הישוב החקלאי הוא 40 אחוז מהאוכלוסין הכלליים, הרי שבסה“כ יוכלו להתקיים בארץ 1.500.000 איש, וזה בתנאי שא”י תפתח עם אפשרויותיה החקלאיות במלואָן. לפי חשבונו עומד הישוב הערבי להגיע ב־1940 עד מיליון נפש. הרי שיש מקום בארץ לחצי מיליון יהודים לכל היותר. אכן אם יתפּתחו המסחר, התעשיה, התיירוּת, ניצול המינרלים וכדומה, יגיעו האוכלוסים עד 3 מיליונים (2 מיליונים ערבים ומיליון יהודים). והוא מסיים: “כל החשבונות האלה מבוססים בחלקם על השערות. אעפּ”י כן יש להעריך על פּיהם את אפשרויותיה של א“י. ויש ללמוד מזה כי הארץ אינה יכולה לשמש מקלט להמוני היהודים בפּולין ובארצות אחרות, שמצבם מכריחם לחפּש מקלט במקום אחר”. משמע – הציונות אינה פּתרון לשאלת היהודים.

כאשר נתפּרסם דו“ח ועדת הסוכנות באה העתונות הציונית לידי התפּעלות מאותם 85.000 משקים חקלאים. סברו שזוהי תכנית ועדת הסוכנות לעתיד – להושיב חצי מיליון יהודים על הקרקע. הטכסט המלא של דו”ח המומחים הרס את האשליה הזאת. בנוסחה מתימטית זו של הועדה מקופּלת האידיאולוגיה של פּרופ. ליפמאן. (אגב, מהדו"ח המלא של המומחים השמיטו את תזכירו של ליפמאן…).

ועתה הערות אחדות על האורגנים הציונים האחראים למפּלה זו שנחלה התנועה הציונית מידי ועדת הסוכנות, האחראים להמעטת דמותן של התנועה ושל א"י בתכנית זו. אפשר שהאחראים התכוונו להמעיט את דמותה של תנועת הפּועלים בלבד, אבל לא הרחיקו ראות, כי חץ זה שהם מכוננים לתנועת הפּועלים יפלח את לב התנועה הציונית כולה.

אחראים לזה קודם כל ההנהגה הפּוליטית ונשיאה חיים וייצמן, אשר חתם על ההסכם עם מרשל, שהניח יסוד לועדת המומחים וּועדת החקירה. הוא האחראי להרכב הועדות האלו. משרד פּועלי־ציון נהל מו“מ עם וייצמן ודרש שתוף אנשים קרובים לתנועת הפּועלים. היו בינינו שאמרו – אַל יהי לנו חלק; אבל אחרי התיעצות החלטנו, כי מוטב שישתתפו אנשים הקרובים לנו. הצענו את ליאון בלום מצרפת ואת עמנואל שינול מאנגליה. בהסכמה עם ד”ר וייצמן נהלנו מו“מ עם בלום, ועל שינול ניהלנו מו”מ עם הנדרסון, מזכיר מפלגת העבודה הבריטית. והנה ההנהגה עשתה אותנו לצחוק, כי לא קיימה את הבטחתה. אמרו לנו: האמריקנים לא רצו. ברור מדוע לא רצו, כי סוציאליסטים ישבו בועדה: אזי לא היה מופיע הדו“ח בצורה כזו, או שהיה מופיע כדו”ח של רוב, מתוך הדגשת הפּניה.

ההנהלה הפּוליטית אחראית גם לזה, שהמומחים העיקריים ביקרו בארץ בזמן שלא ד"ר רופּין ולא אני לא היינו כאן (בגלל הקונגרס הציוני). הם לא באו כלל בדברים עם האנשים שניהלו את עבודת ההתישבות בשנים האחרונות ונשאו באחריות שיטה אשר הם באו לבטלה.

שואלים אותנו: על מה כל הרוגז והרעש? האם חדשות הן הדעות שבדו“ח זה? האין בין הציונים אנשים שיחתמו עליו בשתי ידיהם? כמובן ישנם, ואיש מאתנו לא היה מתמרמר אילו באו והציעו בקונגרס הצעות כאלו. ה' חפץ מפּתח־תקוה הביא לקונגרס את תכנית ההתישבות של משה סמילנסקי, הבאָה להפוך קבוצות למושבים, ומושבים למושבות, ע”י ביטול חובת העבודה העצמית, ולהכניס בהתישבותנו משטר פקידותי פּיקא"י, החביב כל כך על המומחים וחברי ועדת הסוכנות. אולם לא מקרה שהצעות מעין אלו אינן מתקבלות בקונגרסים. יש להן תומכים, אבל רוב אין. כי הקונגרס יודע, שאם רוצים שבהסתדרות הציונית תשתתף תנועת פּועלים, אם רוצים שהציונות תמצא תומכים בתנועת הפּועלים הבינלאומית – על הציונות לקבל לתוכה את תנועת הפּועלים על כל שאיפותיה. ההסתדרות הציונית יודעת זאת, ולכן אנו יכולים לשבת בה יחד עם מתנגדינו. הציונות מתגשמת מתוך האָבקות מעמדות. זוהי לא פראזה, אלא מציאות.

לא כן ועדת הסוכנות. כאן לא קבוצת באי־כוח של זרם ידוע, הרוצה להכנס לסוכנות והוא מכריז על תכניתו ומודיע, כי מלחמה לו בקבוצות ובכל התוכן הסוציאליסטי שבהתישבות. לכאלה לא היינו מתנגדים והיינו סומכים על התמודדות כוחות ודעות בתוך הסוכנות, כשם שאנו סומכים עליה בהסתדרות הציונית. אבל הם לא כן עמהם. תכנית זו שהם מציעים צריכה לשמש בסיס לסוכנות, תנאי מוקדם לאותו המעשה הגדול שהם מבטיחים לעשות למען א“י – לכרוז שהם נכונים לחתום עליו! ז”א, סוכנות זו מתבססת מלכתחילה על שלילת כל אותם העיקרים שעליהם נשענת התנועה הציונית שאנו משתתפים בה. תעודה זו אינה רק חרב שלופה על תנועת הפּועלים, אלא הכרזת מלחמה בתנועת העבודה בציונות, דרישה יציאָתן של מפלגות הפּועלים מהסוכנות בעתיד. תעודה זו אומרת שהועדה אינה מקבלת את תנאי הקונגרס הי"ד בוינא – אשר גם בהם לא הסתפַּקנו ־ ומציגַה תנאים אחרים לגמרי.

אני בטוח, כי אבטא את דעת חברי אחדות־העבודה והברית המאוחדת פּועלי־ציון – צ“ס אם אומר, כי אנו דוחים תעודה זו, המכוּונת נגד מפעל העבודה, נגד התוכן הלאומי והסוציאלי של הציונות, ואנו פּונים לועד הפּועל הציוני שיכריז, כי תכנית זו אינה יכולה לשמש בסיס להקמת הסוכנות היהודית. ואם ההנה”צ תעשה תכנית זו לשאלת אמון, אם כבר התחייבה והסכימה לה – כפי שיש לראות מדברי סאקר שהזדרז להשמיע בעתון ההנהלה בלונדון “ניו־ג’ודיאה” – אזי עליה להסיק מסקנות מזה. אם נצטרך לבחור בין עתיד התנועה הציונית, בין תוכנה הלאומי והסוציאלי, ובין הנהלה הציונית וחיים וייצמן בראשה – נשאר נאמנים למפעל, לרעיון, לאָשיות התנועה ולרוח החיים שלה, אשר בה גדלנו ועמלנו כל חיינו.

ישיבת הועד הפּועל הציוני תיהפך לשדה מלחמה מכרעת, אם ההנהלה הציונית תבוא אליה עם תכנית זו כבסיס להרחבת הסוכנות.

בראשית תרצ"ב, לקראת מלאת עשרים וחמש שנים ליסוד “השומר”, נועדו מכל פּנות הארץ חבריו אשר נשארו בחיים ויתיעצו, במה לציין את המאורע ההיסטורי הזה. משאת נפשם היתה להוציא את ספר תולדות “השומר”. אולם הם נוכחו, כי עדיין אין אפשרות לבצע את המפעל הזה. הם גם הרגישו, כי לא עליהם בלבד המלאכה הזאת לעשות. כי דברי ימי “השומר” הם פּרק אורגני מתולדות העליה השניה ותנועת הפּועלים העברית בארץ־ ישראל. הוחלט לכן להוציא לעת־עתה ספר זכרון של “השומר”, אשר יכתב על ידי מיסדיו, חבריו ונושאי דברו. על החברים יצחק בן־צבי, ישראל שוחט וכותב השורות האלו הוטל לערוך את קובץ הזכרונות. מסבות שונות לא יצא הספר לאור בעתו, והיום בו נמלאו 25 שנה להוָסדה של אגודת “השומר” עבר מבלי שתנועתנו העריכה אותו כראוי. מי יודע מה היה גורל הקובץ הזה לולא התערבותו הנמרצת של ארכיון העבודה, אשר השלים את הדבר ונתן לנו את הספר הזה לפחות בראשית שנת השלושים ליסוד “השומר”. בואו ונחזיק טובה בעד זה להנהלת הארכיון ולועד הפּועל של ההסתדרות.

בתולדות כל אומה וחברה ישנם תאריכים המצטיינים בברכתם, בפּוריותם. כבר עמדו בעבר על התופעה המעניינת, כי שנת תרנ“ז (1897) ראתה גם את התחלתה של הציונות המדינית בעולם וגם את ראשיתה של תנועת הפּועלים היהודים ברוסיה. הקונגרס הציוני הראשון וה”בונד" באו לעולם באותה שנה. עשר שנים לאחר התאריך הגדול הזה הננו שוב עדים לשנה מבורכה בפריונה בחיי עם ישראל ובתולדות הציונות הסוציאליסטית. הרבה נפתולים, פּורענות ויסורים עברו על העם היהודי בשנים ההן: מותו של הרצל, מחלוקת אוגנדה, חבלי המהפּכה הרוסית, התחדשות “אסוננו הנושן והגדול” אשר הגיע לשיאו בפרעות אוקטובר 1905. בחיוניות מפליאָה התגבר העם על המבוכה, הסבל והרדיפות, עדוּת נצחת לשפע הכוחות הרעננים שהיו צפונים, ביחוד, ביהדות החיה בהמוניה במזרח־אברופּה.

שורה של מאורעות התרכזו בקיץ 1907 (סוף תרס“ז וראשית תרס”ח), ביניהן עוּבדות שראשיתן היתה מצערה בעיני רבים מבני דורן, אבל כיום אנו יודעים, מה גדול חלקן בחידוּש חיי העם ובתולדות הישוב היהודי החדש בארץ. בשנה ההיא ירה הקונגרס הציוני השמיני את אבן הפּנה “לעבודה הריאלית” בארץ־ישראל; נוסדה ברית הפּועלים הסוציאליסטית בעולם “פּועלי־ציון” ע“י צירי מפלגותיה ברוסיה, אוסטריה, אמריקה, אנגליה וארץ־ישראל, הצעירה באחיותיה; התארגנו שתי מפלגות הפּועלים בארץ – פּועלי־ציון ו”הפּועל הצעיר" – ושלחו בפעם הראשונה צירים לקונגרס הציוני בהאַג; התחיל להופיע עתון הפּועלים הראשון בעברית, “הפּועל הצעיר”.

בשנה ההיא נוסד גם ה“שומר”.

אנשי “השומר” היו בני העליה השניה, עלית הפּועלים אשר יצאו מנבכי יהדות מזרח־אברופּה, הלכו במדה מרובה לאורה של הריבולוציה הרוסית, ולקחו על עצמם את עול הציונות המעשית, את צו ההגשמה. אין להבין את “השומר” מבלי להכיר את העליה השניה. אבל תמונת העליה הזאת לא תהיה שלמה בלי “השומר”. הרבה קוים פּסיכולוגיים של הדור ההוא מתגלים לנו בבהירות יתרה בצביונו של “השומר”. הגרעין העיקרי והמנהיג של “השומר” וגם רוב חבריו היו יוצאי תנועת פּועלי־ציון שברוסיה ומיסדי ונאמני המפלגה הזאת בארץ־ישראל. הקבוצה הראשונה של פּועלי־ציון עלתה מרוסיה בשנת 1904, אחרי הפּוגרום בהומל. היא פּתחה את הפּרק החדש ורב התוצאות של עלית פּועלים וצעירים יהודים בעלי הכרה סוציאליסטית, אשר צרפו ומיזגו בנפשם תפיסת היסטוריה מטריאליסטית עם תפיסת חיים אידיאליסטית. הם למדו, כי מסיבות הייצור מַתנוֹת את אפשרויוֹת היצירה, כי רק סדרי חברה חדשים יסללו דרך לחדוש החיים. אבל הם גם ידעו היטב, או הרגישו מתחת לסף הכרתם המנוסחת בפּרוגראמה, כי בלי אדם חדש לא תתכן חברה חדשה, בלי רוח של העפלה והתקפה מהפּכנית לא תקום שום מהפכה. באטמוספירה זו של “הליכה אל העם” או לפני העם, של החלטה איתנה לשנוי כל ערכי וסדרי חיינו, של נכונות להקרבה עצמית לשם גאולת העם והאדם – חוּנכו בני העליה השניה ויוצרי “השומר” בתוכם.

רעיון השמירה העברית היה צרוף של שני יסודות: רעיון העבודה העצמית ורעיון ההגנה העצמית.

הרצון לחדור לשמירה, יותר נכון, יצירת שמירה יהודית על האדמה היהודית היה למיסדי “השומר” אחד הבטויים למטרתה העיקרית של העליה השניה ותנועת הפּועלים בארץ – לרעיון העבודה. המושג המקובל של כבוש העבודה אינו ממצה את תכנו, אף על פּי שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. חלוצי הציונות הפּרוליטרית היו חדורי ההכרה הסוציאליסטית, אשר רכשו להם באברופּה, כי ההויה הכלכלית קובעת את ההויה המדינית, וכי משני הגורמים הנאבקים על השלטון בחברה, הרכוש והעבודה, סוף הנצחון לעבודה. לכן האמינו בני העליה השניה, כי חרוּת מדינית ולאומית איננה נקנית בלי עצמאות כלכלית. כמו כן היה ברור להם, כי חברה יהודית בת־חורין במובן הכלכלי לא תקום בלי עם יהודי עובד, זאת אומרת, בלי המונים יהודים המושרשים בכל ענפי הכלכלה, השולטים במקורות המחיה ובאמצעי הייצור. בראשית צעדיה של תנועת הפּועלים בארץ התגלמה ההכרה הזו בשאיפה ליצור מעמד פּועלים חקלאים יהודי, לחדור לכל ענפי המשק החקלאי. “השומר” ראה בשמירה על הרכוש החקלאי, על פּרי עבודתו של האכר והפּועל היהודי, אחד מענפי החקלאות והציג לו למטרה לכבשו.

אמנם הענף המשקי הזה היה בעל צביון מיוחד, והאמת ניתנה להגיד, כי לא השמירה על הרכוש הפרטי, הנעבד ברובו הגדול על ידי שכירים וחרתים ערביים, משך בעיקר את לב השומרים, כי אם השמירה על כבוד ישראל. כאן מתגלה לפנינו המקור השני ממנו ינק “השומר” – רעיון ההגנה העצמית.

ההגנה היהודית היא כיום עובדה היסטורית, נחלת ההוי היהודי ברוסיה הצארית. והדברים האלה נכתבים בזמן שאלפים מבני הישוב בארץ, בכפר ובעיר, עומדים על משמרתם יומם ולילה להגנה ולשמירה. אבל אחרי קישינוב, בימי הומל וזשיטומיר, היתה הקמתה של הגנה יהודית, אשר יצאה נגד פּורעים משוּסים וצבא רוסי העוזר על ידם, מפנה חדש בדברי ימינו. היא היתה סימן בולט למהפּכה הנפשית שהתחוללה ביהדות הרוסית, להופעת גורם חדש על במת חיינו – מעמד פּועלים המגין בחרף נפש על כבודנו ורכושנו, נוער יהודי המסרב “לפשוט את הצואר אל כל מאכלת מרוטה… למות מות קדושים”, אלא יוצא לקרב מגן ומוכר את חייו במחיר יקר. פּועלי־ציון היו מיוצרי ההגנה. לא נכנס כאן בפלוגתא ההיסטורית בין פּועלי־ציון ל“בונד”, מי קדם למי במעשה רב זה. עובדה היא, כי בפרעות הומל (1904) ובפרעות זשיטומיר (1905) מופיעה ההגנה העצמית, ופועלי־ציון חלקם רב בארגונה ובפעולתה. הסיסמה “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” היתה נס וסמל להגנה זו מיסודם של פועלי־ציון. האגודה “בר־גיורא”, אשר יצרה את “השומר”, קבלה ממנה את הסיסמה הזאת וכתבה אותה על דגלו של “השומר”. כי “השומר” ראה את עצמו כממשיך מסורת ההגנה שעל ברכיה נולד.

בתנאי ארץ־ישראל בימים ההם קבל רעיון ההגנה בראשונה את צורת השמירה על רכוש המושבות הקימות. אך לא ארכו הימים ו“השומר” גילה את כחו הטמיר והדינמי והיה לגורם חשוב בהתרחבותו של הרכוש הקרקעי הלאומי. הוא מילא תפקיד גדול בכבוש שטחי אדמה חדשים להתישבות היהודית, ביחוד בשביל ההתישבות העובדת. זמן קצר אחרי ייסוד “השומר” התחילו רכישות אדמה ע"י מוסדות ההסתדרות הציונית – החברה להכשרת הישוב והקרן הקימת – ונעשו הצעדים הראשונים להתישבות לאומית. אדמות מרחביה, תל־עדשים, כרכור נרכשו לא בכסף בלבד. קנינן הובטח על ידי פּעולה משותפת של קבוצות כבוש אשר יצאו לעבודתן בעת שיד חברי “השומר” אחזה בשלח להגנתן. תולדות כבוש דגניה ומרחביה, ייסוד כרכור ותל־עדשים, העליה לגליל העליון בזמן המלחמה ויצירת כפר גלעדי ותל־חי ישארו קשורים קשר אמיץ בתולדות “השומר”.

“השומר” ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מצבור הפּועלים החקלאים. בתוקף רב הגינו חבריו על זכותם להיות חברי ההסתדרות החקלאית, והנסיון מצד חלק מחבריה להעמיד את השומרים מחוצה לה גרם להרבה מרירות. לא מקרה הוא שמיסדי “השומר” לקחו חלק פּעיל מאד ביצירת “החורש”, בעקשנות והתמדה שאף “השומר” להתישבות חבריו על האדמה, והגשים את משאת נפשו ביסוד כפר־גלעדי ותל־חי. כי ראשי “השומר” הביטו בדאגה רבה על התפּתחות שמירה מקצועית, נטולת קשר חי עם החקלאות. בעין בהירה ראו את סכנות ההתנוונות האורבות לשומר העסוק בשמירה בלבד. לכן החתירה המתמדת לשיבת השומרים לעבודת אדמה אחרי תקופת שמירה מסוימת, מכאן התכניות ליצירת כפרי־ספר לחברי “השומר”, כעין ישובי קוזקים יהודים. מהתפיסה הזאת נובע גם היחס המיוחד של “השומר” לגליל, ארץ האכר החורש אדמתו, אזור החקלאות העובדת והכבדה, המוציאָה את לחמה מתלמיה, מבלי לצפות לתנודות השוק הרחוק ומבלי לנצל צבא פּועלים שכירים. מתק אוירו של הגליל, רוכסי הריו ובדידות עמקיו, שלל צבעיו של ים כנרת החולם ומשקיף אל ראש החרמון העטור שיבת שלגיו – השרו קסם מיוחד על אנשי “השומר” ושזרו חוטי רומנטיקה עדינים בינם ובין הצפון ההררי של המולדת המשתרע בין הלבנון לעמק יזרעאל. פּה הפכו לראשית מעשה המחשבות המעורפּלות הראשונות על שמירה עברית, רועים יהודים, חיי קומונה של עובדים, את אדמת הגליל הרוה דם חללי “השומר” הראשונים.

בתעודות וזכרונות אשר נאספו בספר הזה מספּרים חברי “השומר”, אשר ברובם הגדול לא שבט סופרים אוּמנותם, מקורות חייהם ומרחשי לבם במשך התקופה הקצרה אך רבת המאורעות של קיום “השומר”. כמשיחים לתומם, בלי אמצעי כחל ושרק, מגוללים הם לפנינו תמונות הוי שעוד מעט ונשכח מלבנו ומגלת חיים מלאים מחסור ותלאות, חרף נפש וגבורה חרישית.

הננו רואים, איך ליכד “השומר” עשרות בחורים מישראל, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, פּועלים ובני־נעורים, ללא תביעות לגבורה יתרה וכשרונות בלתי רגילים, וחינך אותם למשמעת, אחריות והתמכרות וחובה, לעמידה של כבוד וקוממיות לקראת פּני הסכנה, לנכונות מלאה וללא־תנאי לקרבנות וגם לקרב, אם אין להמנע ממנו.

אמנם “השומר” לא היה שואף קרבות ולא שש לקראת תגרות. להפך, הוא חינך את חבריו לזהירות רבה ביחסיהם אל השכנים הערבים והבדואים. לזכותו יצוין כי במיטב כחותיו התאמץ להכיר את הסביבה הערבית, את מנהגיה, שפתה והלך־רוחה ושקד לטפּח יחסי כבוד ושלום עם הכפרים והשבטים אשר ביניהם פּעל. הלא היו בישוב חוגים אשר לא העריכו כראוי את מאמציו אלה והאשימו את “השומר” בחקוי מנהגי הבדואים ובהסתגלות מופרזת למזרח; כמו שהיו אנשים אשר העלילו על השמירה העברית כי היא גרמה להרפּתקאות ולקלקול האידיליה ביחסים עם השכנים אשר כאילו שררה לפני הופעתו של “השומר”. קובץ הזכרונות האלה של אנשים אשר חיו את חיי “השומר” ועמדו במערכותיו יפיץ אור יותר נכון גם על פּרק זה של תולדותיו.

כאשר אנו מדברים על גבורה חרישית, עומדות לעינינו ביחוד דמויות נשי השומרים, בנות ישראל רכות וענוגות, ונשי חיל אמיצות לב. בלי תלונה ומורך נשאו בקושי החיים של בעליהן, בסבל פּרידות תכופות וממושכות, שתו לרוַיה את כוס הצער של גידול ילדים קטנים בעת שהלב מלא חרדה לאַב הצפוי לסכנות. ברטט נפשי יקראו הדפּים אשר נכתבו על ידי הנשים היקרות האלה, אשר רבות מהן שלמו את מחיר אהבתן ונאמנותן ונשארו באלמנותן, וסבל אמהוּת צעירה על שכמן. עליהן נאמרו הדברים הנשגבים של חוזה דורנו:

אָכֵן לְמוּדֵי הַחֲרֵשׁ אַתֶּם וְחִדְלֵי קוֹל וּדְבָרִים

פִיכֶם לֹא יַבִּיעַ גְדוֹלוֹת וְכַפְכֶם לֹא תִיצַר רָמוֹת…

וְאוּלָם חַיֵיכֶם – מֵיטַב חֶזְיוֹנְכֶם, וְתִפְאַרְתְכֶם – עֶצֶם הֱיוֹתְכֶם;

אַתֶּם הַשּוֹמְרִים הַנֶאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּעוֹלָם!

הספר הזה לא יתן תמונה שלמה של “השומר”, הרבה פּרקים בדברי ימיו לא באו בו לידי בטוי והאָרה מספּיקים. אבל הוא נותן די חומר להבנת “השומר” בתור גורם חנוכי; השפּעתו זו היתה כל כך חזקה שלא פסקה עם פּרוקו אחרי המלחמה. היא באה לידי גילוי בהתנדבות לגדודים העברים, כמו שרוחו של “השומר” שוֹרה על גדוד־העבודה בזמן כבוש עמק נוריס ומרחפת על גבוֹרי ההגנה מתל־חי עד מאורעות תרצ"ו העוברים עלינו.

יש ושואלים אותנו, מה הוא המעין ממנו שאבו אנשי “השומר” והעליה השניה את כחם ואמונתם, מה הוא מקור הפּתוס המבורך והמתיק הרים אשר מילא את לבם. לי נדמה, כי שני פלגים השקו את נטע פּלאים זה.

ראשית, חדוַת השיבה למולדת, ההרגשה כי הגיעו הביתה, לחוף מבטחים לחיק אדמת־אם, השחרור מעקת הנכר.

והשנית, הזכות והרצון להיות שותפים למעשי בראשית, למפעל יצירה כביר של הקמת חברה חדשה; חדשה בשני המובנים – בנויה מחדש בארץ מחודשה; וחדשה באָשיותיה ומיבנהָ: בנויה על יסודות חיים חדשים, ללא שעבוד וניצול, ללא שלטון אדם באדם, או עם בעם. דמיון רב דרוש היה, המגשר בין עבר רחוק ובין עתיד לא מקרוב ישורנו, כדי להרגיש את עצמו בארץ־ישראל של המשטר התורכי כבמולדת המקבלת לחיקה שבי גולה. אמונה רבה בכשרוננו לחולל תמורות כבירות דרושה היתה, כדי לחלום על כיבוש עולמות חדשים ויצירת כנסת עבודה חדשה בתוך החוּלין של הישוב הזעיר והעלוב אשר מצאו בארץ בני העליה השניה. לאָשרנו, הביא אתו הדור ההוא מכוּר העוֹני של הגוֹלה ומסדן המהפּכה הרוסית שעליו חושל את שתי הסגולות היקרות האלה.

הפּועלים אשר הלכו לחקלאות הוכיחו, כי עוד לא אלמן ישראל מכחות כיבוש, כחות התחדשות ושנוי ערכים, כי יש לאל ידנו ליצור טפּוס של אדם חדש, אדם העבודה הקשור לאדמה. אנשי “השומר” הוכיחו, כי עוד ישנם בקרבנו אנשים הנכונים ליהרג על משאת נפשם, ההולכים בעיניים פּקוחות לקראת המות. הם ידעו, כי רק רעיון אמת שנושאיו מוכנים למות בעדו נושא בחובו את החיים.

חיפה, תשרי תרצ"ז

(בחגיגת שלושים שנות קיומה של מרחביה – קיבוץ מרחביה, 4.5.1941)

היום הזה הוא חג המקום וחג המפעל, חג הרעיון וחג המעשה. כי מרחביה זכתה לשני כתרים: היא חלוצת עמק יזרעאל העברי, והיא חלוצת הרעיון של ההתישבות הקבוצתית. התהווּת הרעיון של ההתישבות הקואופּרטיבית, הקבוצתית, הקולקטיבית קשורה ודבוקה בתולדות המשק מרחביה.

הרעיון של התישבות קואופּרטיבית הוכרז בפעם הראשונה מבמת הקונגרס הציוני לפני 40 שנה, בסוף 1901, ע"י תיאודור הרצל בעצמו. בנאום הפּתיחה לקונגרס החמישי אמר הרצל:

"אם שואלים אותנו, מה נעשה עם המתישבים, אין אנו מתקשים בתשובתנו. אנו רוצים להשרישם באדמה, להפכם לאנשי־אדמה אמתיים. עליהם להתקיים על האדמה ולהתפּרנס ממנה, מבלי להיות תלויים במחירי השוק כרוכלים נטולי כוח. לשוק יביאו רק את היצרת שנותרה להם אחרי סיפּוק תצרוכתם העצמית. כל נקודת התישבות תתנהל מתוך שלטון עצמי כקואופּרצית ייצור חקלאית, לפי העיקרים שהמדע והנסיון העניקו לנו כבר כיום הזה. – – –

באופן כזה יווצרו היסודות לחיי מנוחה יציבים, עליהם מתגעגע בכל נפשו העם היהודי הנרדף בלי חשך. איזה בנין יתרומם על היסוד המוצק והרחב הזה של ישוב חקלאי עובד, איזה בית מודרני ומרוּוח – זה תלוי בעם עצמו, אחרי שנרכוש לו את הזכות להחליט בעצמו על גורלו".

שנה וחצי אחרי זה, בקונגרס הששי בבאזל (1903), הופיע ד"ר פרנץ אופנהיימר – אז דוצנט צעיר באוניברסיטה של ברלין – כמרצה על ההתישבות. בהרצאתו הכריז אופנהיימר על עיקרי ההתישבות הציונית, אשר פירט אותם בערך כלהלן: עזרה עצמית; הרוצה לבנות ערים, צריך להקים אכרים וכפרים תחילה; האדמה קנין לאומי או רכוש צבורי־שיתופי; אין תפקיד ההתישבות הציונית להפוך פרוליטריון עירוני לפרוליטריון חקלאי; צריך להקים משקים שיתופיים או קואופרטיביים, וכמעבר למשקים האלה צריך ליסד משקים גדולים בהנהלת מומחה, העובדים בפועלים שכירים, המשתתפים בריוח המשק ומועברים בהדרגה להנהלה עצמית.

הרעיונות האלה לא מצאו הד רב בתנועה הציונית. כמובן, אופנהיימר נתקבל בתשואות, אבל בתנועה הציונית לא היה נושא לרעיון הזה. ההכרזה נשארה ערטילאית. תקראו, למשל, את דברי אחד־העם בויכוח על אמרו של הרצל “אלט־ניי־לאנד”, איך כותב אחד־העם מתוך לגלוג על “הצעירים” השואפים “לתיקון עולם” והרוצים להעמיד את השאלה הסוציאלית במרכז התנועה הציונית וההתישבות הא"ית, ותבינו מה מועט היה ההד, אשר מצא אז רעיון ההתישבות השתופית בתוך התנועה הציונית.

אבל בינתיים התחילו להתגבש כוחות חדשים, התחילה להתארגן תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית בתוך התנועה הציונית. למפלגת הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי־ציון באוסטריה הזכות ההיסטורית שהיא העמידה על סדר יומה של התנועה הציונית ושל העבודה הריאלית בא“י את שאלת התישבות העובדים. בשנת 1906, כאשר התארגנה המפלגה הזאת על בסיס ציוני וסוציאליסטי ברור, הכריזה על הצורה הקואופרטיבית של ההתישבות בא”י כחלק מתכניתה הציונית והסוציאליסטית. אביא פסקא אחת מההכרזה הפרוגרמטית הזאת:

“מתוך הכרת מצבו האי־נורמלי, הנובע מתנאי החיים בגלות, מגיע הפרוליטריון היהודי לא רק להבנת ההכרח להלחם על הרמת מצבו של מעמד הפועלים בתנאי הייצור הקיימים, אלא גם להבנת ההכרח להלחם על ביטולו המוחלט של הניצול המשעבד אותו כתוצאה מהמשטר הקפיטליסטי של החברה. על בטולו של משטר זה הוא נלחם בתוך שיתוף פעולה סולידרי עם הפרוליטריון הבין־לאומי בהאבקותו המעמדית, הכלכלית והמדינית. לשם השגת המטרה הזאת משתמש מעמד הפועלים היהודי בארצות הגולה ובארץ־ישראל בכל האמצעים של שרון המעמדות. בארץ־ישראל ביכולתו להגביר את מכשירי הכוח האלה במידה ניכרת הודות לאפשרות לקרב את המשק החדש המתהוה בה להגשמת הסוציאליזם על־ידי מוסדות קואופרטיביים, ביחוד בשטח האגרארי”.

לזכותה של תנועת פועלי־ציון באוסטריה צריך לאמר, שהיא לא הסתפקה בהכרזה בלבד, אלא ניגשה לחינוך שיטתי של התנועה הציונית וגם של תנועת פועלי־ציון בעולם להבנת הדרישה הזאת.

בקונגרס הציוני השמיני בהאג (1907) הגיעה שאלת ההתישבות הקואופרטיבית בפעם הראשונה לדיון מבמת הקונגרס. שאלת הפועלים החקלאים והשאלה הסוציאלית הועמדו במרכז הוכוח על העבודה הריאלית בא"י. ברצוני להביא רק פּסוק אחד מדבריו של ידידי המנוח נתן גרוס, שהשפיע השפעה מרובה בכיוון זה על חבריו במפלגת פועלי־ציון וגם על התנועה הציונית באוסטריה בכלל. גרוס אמר בנאומו בקונגרס בהאג:

“ארץ ישראל לא תהיה לנו, אם נקבל את הצ’רטר, אם נקבל למפרע את הבטחונות הבין־לאומיים. אין רוכשים את ארץ־ישראל, אם קונים את הקרקע כקנין פרטי. ארץ־ישראל תקום לנו רק אם נרכוש את אדמתה בזכות כוח העבודה היהודי”.

אמנם בקונגרס האג נתקבלה רק ריזולוציה המטילה על ההנהלה הציונית להגיש לועד הפועל הציוני הצעה מעובדת בזמן הקרוב. אחת הסיבות שלא הצלחנו במאמץ ראשון להשיג את מבוקשנו היתה שהעבודה בא“י בכלל היתה בהתחלתה. בשנה ההיא – 1907 – הגיע רופין לארץ־ישראל ועמד בראש המשרד הארץ־ישראלי. אולי כדאי להזכיר פה גם פרט מענין אחד. בהרצאתו של אדולף ביהם, אשר נפטר לפני זמן קצר בוינא, אשר דבר בשם הועדה הארץ־ישראלית בקונגרס, אתם יכולים לקרוא הערה מוזרה במקצת, כי ההצעה הנידונה באה מצד פוע”צ באוסטריה וציוני אוסטריה, אבל צירי פועלי־ציון מא“י לא התפעלו ביותר מההצעה הזאת. ואמנם, בתוך תנועת פועלי־ציון בשנים ההן היה ויכוח פנימי. הנני זוכר כיום הזה איך בא אלי נתן גרוס מישיבת הועדה הארצישראלית, נבוך ונבהל, וספר לי שבועדה קמו חברינו בן־צבי וישראל שוחט, שהיו אז הצירים של פוע”צ בא“י, ואמרו שהם מחשיבים יותר את חדירת הפועלים היהודים למושבות בתור פועלים שכירים מאשר את התישבותם על יסודות שתופיים. וזאת היתה גם עמדת החברים מ”הפּועל הצעיר“, אשר גם מהם היו אז שני צירים: יוסף אהרנוביץ ז”ל ויבדל לחיים – אליעזר שוחט. העמדה הסקֵפטית והמהססת הזאת, אם לא לאמר המתנגדת, של שליחי הפועלים בא"י השפיעה במדה לא קטנה לרעתנו.

רק כעבור יותר משנתיים אחרי זה, בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, בסוף 1909, הצלחנו סוף־סוף להזיז את התנועה הציונית בכיוון למעשה התישבותי.

לזמן ההוא, בועידה השניה של ברית פועלי־ציון בקרקוב (1909), הצלחנו לאחד את תנועת פועלי־ציון בעד הרעיון של ההתישבות הקואופרטיבית (פרט לפועלי־ציון הרוסים אשר לא השתתפו, כידוע, בקונגרס הציוני). כדי שתעריכו את מדת האדישות ששררה עדיין בתנועה הציונית, אני רוצה לספר לכם, שפרנץ אופנהיימר לא יכול היה להשיג מנדט לקונגרס בהמבורג, שש שנים אחרי הופעתו בקונגרס הציוני, וצריך הייתי לבטל בחירות שכבר נתקיימו באיזה מחוז פועלי־ציוני בגליציה ולבקש חבר טוב להתכבד ולשבת בבית, כדי לפנות מנדט לאופנהיימר. באופן כזה בא אופנהיימר לקונגרס כציר שלוח ע"י פועלי־ציון באוסטריה.

בקונגרס בהמבורג התקבלה ההחלטה ההיסטורית, שהתנועה הציונית מכניסה לתוך תכנית פעולתה את ההתישבות הקואופרטיבית, ונוסדה גם קרן קואופרטיבית, אשר לקחה על עצמה לספק למשק הקואופרטיבי הראשון את הון־ההשקעה הדרוש להקמתו.

במאמר אשר פרסם הח' יערי הבוקר ב“דבר”, הוא מביע את הדעה שהרעיון של ההתישבות הקואופרטיבית, כמו שהוצע ע“י אופנהיימר, היה כעין פסיחה על שני הסעיפים, כעין פשרה בין הרעיון של המשק הקולקטיבי ובין המושב. אינני יכול לקבל את ההגדרה הזאת. אופנהיימר ראה את המשק הקואופרטיבי במרכז תכניתו, אע”פ שבשלב מאוחר הניח את האפשרות שהמשק הזה יהיה מוקף זר משקים זעירים. כונתו היתה לתת את החופש לאותם המתישבים, אשר לא הסתגלו למשק הקואופרטיבי, לצאת מהקבוצה, להתישב במשקים קטנים עצמיים בסביבתה ולהשאר חברים חלקיים של המשק המרכזי. אבל למען האמת עלי לאמר, שאופנהיימר לא חפש את הפשרה הזאת. הוא היה בטוח שהמשק הגדול הקולקטיבי עולה במובן הטכני ובמובן החברתי על המשק הזעיר. הוא רק לא רצה להגביל את חרות החבר המאוכזב לעזוב את המשק. כמו כן הוא לא התכחש למשק האכר העובד, והכיר במעלותיו. אבל הוא היה בטוח, שהמשק הקואופרטיבי הגדול יכריע את הכף בשל יתרונותיו כלפי האחוזה הגדולה וכלפי המשק הזעיר גם יחד.

בהצעתו של אופנהיימר היו שני רעיונות, שכיום הם נראים לנו כבלתי־נכונים: השלב המוקדם של חוות־לימוד בהנהלת אדמיניסטרטור־מומחה והרעיון של שכר־עבודה בלתי־שוה, מודרג לפי התוצרת. במקום אחר הסברתי, מתוך תנאי העבודה והחיים של הפּועל היהודי בארץ, מדוע לא התאימו תקופת האדמיניסטרציה והשכר לפי ההספק למציאות ההתישבותית בארץ, לתנאי הכבוש בהם נתנסה ונתחשל משק העובדים שלנו. את שני הגורמים האלה – את פרובלימות חקלאותנו בתקופת הכבוש ואת הפועל העברי – לא הכיר אופנהיימר בזמן ההוא. אך למה נכחד: רק יחידי סגולה בתוכנו עלו עליו בידיעה מעמיקה של בעיות אלו. עוד פּחות צודק יהיה למתוח עליו בקורת, מפּני שאופּנהיימר וכולנו אתו לא חשבנו אז להרחיב את הקואופרציה מחוץ לשטח הייצור. לא חשבנו שהקואופרציה תתרחב על יתר שטחי החיים, שנגיע לקומונה מלאה. אבל עלינו לזכור שבזמן ההוא לא היתה אף תנועה סוציאליסטית בעולם, אשר חשבה שרעיון המשק הקולקטיבי – בחרושת או בחקלאות – מחייב גם קולקטיביות בצריכה, במשק הבית ובחנוך. גם בארץ־ישראל לא ידענו אז שנגיע לכך. אני חושב, שאם אופנהיימר טעה בהערכת דרכי ההתפתחות של המשק הקולקטיבי, שגיאותיו דומות לשגיאותיו של קולומבוס, אשר גילה את אמריקה בהיותו בטוח שהוא מגלה את הודו. אף על פי שאופנהיימר יצא מהנחות לא לגמרי נכונות, זה לא גורע מזכויותיו. הישגו לא בזה ששיטתו היתה נכונה בכל פּרטיה, אלא בזה שרעיון המשק הקולקטיבי, רעיון של משק גדול קואופרטיבי המתנהל מתוך שלטון עצמי של עובדיו, נזרק לתוך התנועה הציונית והוכנס לתוך עבודת ההתישבות בא"י. וזאת היתה הסיבה מדוע אנחנו, פועלי־ציון של הזמן ההוא, סוציאליסטים ומרכסיסטים, אף על פי שלא הסכמנו לאופנהיימר ולתפיסתו הסוציאליסטית בכל הפּרטים, קבלנו את הדרכתו, מפּני שידענו שרק באופן כזה נוכל לחנך את התנועה הציונית להתישבות קואופּרטיבית וקולקטיבית.

סקירתי ההיסטורית מתקרבת לסיומה, ידוע מהלך הדברים אחרי הקונגרס בהמבורג. יצרנו את הקרן הקואופרטיבית. היה זה אולי המקרה היחיד בתולדות התנועה הציונית, שקונגרס החליט על תקציב והוא התמלא ב־100%. החליטו על קרן של 100.000 פרנק, וסכום זה גם נאסף במשך שנת 1910.

באותה שנה קנו יהושע חנקין וד“ר רופּין את השטח הזה של מרחביה, בטבת תרע”א (דצמבר 1910) עלתה הקבוצה הראשונה – קבוצת הכבוש עם חברנו בֶצֶר בראשה – ו־6 שבועות אחריה עלתה הקבוצה להתישבות, עם האגרונום ש. דיק ז"ל בראשה, על האדמה הזאת.

לא כאן המקום ולא תפקידי הערב לדבר על כל החליפות והתמורות שעברו על מרחביה. תקופת ההנהלה על־ידי מומחה נמשכה כ־4 שנים, וסופה היו חכוכים די רציניים בין האדמיניסטראציה ובין חברי המשק.

בקיץ 1914 החלטנו בועד המפקח של הקרן הקואופרטיבית למסור את המשק להנהלתם העצמית של הפועלים. אבל התקופה הזאת של שלטון עצמי היתה גם תקופת המלחמה. באבגוסט 1914 התחילה המלחמה העולמית הראשונה. רצה הגורל וראשיתו של המשק הקולקטיבי במרחביה היתה תקופת יסורים ומכשולים לאין קץ. אין למנות ולספור את פגעי הטבע והזמן, את הפּורענויות מידי שמים ומידי אדם אשר עברו על מרחביה ומתישביה הראשונים.

תרשו לי להעריך במלים אחדות מה היתה לנו מרחביה, מה היא לנו כיום.

חשיבותה וערכה של מרחביה ראשית כל במקום המיוחד אשר כבשה לעצמה בתולדות ההאָבקות למען ההתישבות הקואופּרטיבית בתנועה הציונית ובתנועת הפּועלים הציונית־הסוציאליסטית. התנועה הרעיונית הזאת היא שהכינה את הקרקע להתישבות הקבוצתית לא רק במרחביה, אלא בארץ־ישראל כולה. מרחביה היתה המעבדה לצורות ההתישבות העובדת. פה הוּקמה קבוצת כבוש רחבת מדות, ראשונה בהיקפה, אם לא במינה; פּה נעשה נסיון של ההתישבות הקואופּרטיבית; מהקואופּרציה הזאת התפּתח כאן משק קבוצתי; פּה גם נוצר מושב־עובדים. באופן כזה נהפך המקום הזה במשך של שנים למעבדה הסוציאלית וההתישבותית של תנועת הפּועלים בארץ.

שנית: מרחביה היתה תחנת הנסיונות הראשונה למשק המעורב בעמק יזרעאל. בתערוכה שסדר המשק באולם האוכל הישן תמצאו מכתבים או תקראו בספרות על מכתבים שד“ר רופין כתב להנהלת המשק בזמן המלחמה, בהם תבע מהם רווחים, תבע מהם לצאת מתקופת הגרעונות. אני בטוח שד”ר רופין יחייך בעצמו, כאשר יקרא כעת את המכתבים האלה וייזכר באיזה תנאים ומסיבות הוא כתב אותם למשק מרחביה. כולנו לא ידענו ולא הערכנו אז, כמה שנים נמשכת תקופת הכבוש בשביל משק מעורב ובשביל הקבוצה בא"י, בתומנו תבענו רווחים והתוכחנו על השתתפות ברווח הזה בינינו לבין עצמנו, עם אופּנהיימר ועם תלמידיו, בזמן שלא היתה למעשה שום אפשרות להבטיח את הרנטביליות של המשק.

מרחביה היתה במשך של הרבה שנים, ביחוד בגלל המלחמה, במצב של תחנת נסיונות, ואין פרובלימה של המשק המעורב בעמק יזרעאל, בשטח זה מחוסר מים – בשטח הפלחה, ברפת, בגידולי המספּוא, בענף המטעים – אין ענף אחד בחקלאות העברית אשר מרחביה לא התחבטה בו ולא עזרה לנו לפתור את הפרובלימות האלו.

ושלישית – מרחביה היתה התגלמות הגבורה, ההקרבה, המסירות של הפועל היהודי בהשתרשותו באדמה. יודעים אנו איזו עלילת־גבורה, איזה אפּוֹס של סבל, אומץ־לב ונשיאת יסורים באהבה נתגלה פּה לעינינו, איך הפכה מרחביה לאגדה לנוער ולפועל היהודי בגולה הרבה שנים לפני היות מציאות, לפני היותה משק חי ונושא את עצמו. תולדות “השומר”, תולדות תנועת הפועלים החקלאים בא"י, תולדות תנועת הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי־ציון – כולם קשורים בעלילה הזאת של מרחביה.

הנני מאושר שיש לי פה ההזדמנות לראות סביבנו עשרות מהראשונים, ממניחי היסודות וכובשי המקום הזה. ראיתי פה הרבה פנים יקרים וחביבים לכל אחד מאתנו. מה פעלו הותיקים האלה? – הם הלכו בנאמנות לאור הרעיון של גאולת העם וגאולת האדם מהשיעבוד של המשטר החברתי הקַיים. הם הקריבו את נעוריהם. רבים מהם הקריבו את חיי־המשפחה. הם השיבו לעם היהודי ולתנועה הציונית את הבטחון ואת האמונה שעוד לא פג כוח־היצירה בעם היהודי. בחושבי על הותיקים עולים על לבי דברי המשורר הגדול על “ענווי־עולם”: “חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת… אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים, עבוֹר וזרוֹע סביבכם באפס־יד ובלי כוָנה את האמונה ואת הטוהר, הרועפים מכל ישותכם כערוף שמים תכלת וצללים מיער רענן”.

אחרי 30 שנה של סבל והאבקות וקרבנות יכולים אתם לאמר: לא לריק יגענו, לא לשוא עמלנו. אתם זרעתם את הגרעין, אשר ממנו צמח האילן הגדול של התישבות קבוצתית, אשר בצלו חוסים היום כ־50 נקודות עם רבבה של עובדים וכ־15.000 נפשות. ואם נקח את כל ההתישבות העובדת, אשר התפתחה על יד ההתישבות הקבוצתית – הלא לפנינו מחנה גדול כמעט כפליים מזה!

ומהותיקים אני פונה לממשיכים, לאנשי השומר הצעיר, אשר יושבים במקום הזה זה 12 שנה. הרבה גלגולים עברו על מרחביה. כל חבלי ההסתגלות של החומר האנושי לקבוצה ולעמק – מרחביה ראתה אותם. במשך 20 שנה כמעט היתה מרחביה קבוצה האוכלת עובדיה. קבוצה אחרי קבוצה ניסתה להשתרש במקום הזה ולא הצליחה. והנה באתם אתם וזכיתם לפתח את המשק הזה, להביאו לידי פריחה ושגשוג, לעשותו למשק נושא את עצמו.

חלומו של אופנהיימר היה להוכיח, שההתישבות הקבוצתית תיצור בסיס לקרדיט, שהיא תוכיח שהנה ראויה לקרדיט ומסוגלה לפרוע את חובותיה. זאת הוכחנו אחרי עבודה של עשרות שנים. אתם הוכחתם זאת גם במרחביה! הזכות הזאת תעמוד לכם, אנשי השומר הצעיר וחברי משק מרחביה, כי שמתם קץ לגלגולים ולחליפות בהרכב משק מרחביה. נתתם לו את ברכת היציבות.

ועוד אני רוצה לאמר לאנשי משק מרחביה: סיפוק רב לי לראות שהמשק הזה נמצא בידי חברי תנועת פועלים עברית סוציאליסטית הממשיכה את שרשרת הרעיונות והמאמצים, אשר הביאו לייסוד מרחביה, תנועה הדוגלת בציונות עובדת, בתמורה הסוציאליסטית של החברה, בסולידריות בין־לאומית; תנועה אשר רצתה להקים את שמו של “השומר”, ושמרה על זכרו בשמה היא. הדבר הזה גורם סיפוק רב לנו, לזקנים אשר באו מתנועת פּועלי־ציון ומ“השומר”, ואשר יש להם חלק בייסוד הנקודה הזאת.

צדק יערי באמרו במאמרו, כי עתיד מרחביה, כמו עתיד כל התישבותנו העובדת, יהיה מובטח רק אם יעבדו אבות ובנים יחד. אני מברך אתכם מקרב לבי שתזכו לא רק לראות את בניכם עובדים במשק הזה וממשיכים את היצירה בת 30 השנה, אלא שתזכו לשזור את החוט המשולש שלא במהרה ינתק – של אבות, בנים ובני־בנים עובדים ויוצרים במקום הזה!

אסיים בקטע מזכרונותיו של יצחק בן־צבי. עם שובו בקיץ 1911 לחיפה מהקונגרס הציוני בוינא ומועידת פועלי־ציון באותה עיר, פנה ראשית כל לנצרת, לבקר את 3 חברי מרחביה אשר ישבו אז בבית־האסורים של נצרת: יגאל, קוריקין ונדב. בן־צבי מספר על הפגישה עם החברים האלה ועל שיחתם.

"אמנם על גורלם לא הרבו לדבר. אדרבה, אדם מן הצד יכול היה לדמות בנפשו, כי דעתם נוחה ממצבם. שיחתנו נסבה על עניינים כלליים – על הקונגרס הציוני, על ועידת פועלי־ציון, על מרחביה ועתידותיה, על הגליל התחתון ועל עמק יזרעאל.

באותה שעה שכחו כמעט את המקום, אשר בו אנו יושבים. נפרצו שבכות הברזל, ושערי החומה עם הג’נדרם העיור נעלמו מעינינו. הרחק מנצרת הוליכנו דמיוננו, חפשים וגאים נישאנו על כנפי־רוח על פני עמק יזרעאל, בין הרי הגליל ועמקיו, מעבר לגבולי המקום והזמן.

עמק אחר חזתה עין רוחנו: עמק מלא חוות וכפרים עברים, מרופּד שדות בר עברים, נענים לידים עבריות, צוהל לקול שירה עברית".

חזון אסירי נצרת הפך מציאות. כיצד קם הפלא הזה?

בקוראינו את הדברים האלה, אנחנו מבינים מהו סוד הכוח של הדור הזה, אשר הקים את מרחביה: האמונה והנאמנות לחזון! הדור הזה יכול היה להגשים את חזונו ולהפוך את עמק יזרעאל לשטיח של נקודות עבריות, מפּני שנשא בלבו אמונה העוקרת והמעתיקה הרים. הם האמינו בנצחון הטוב על הרע, היופי על הכעור, הצדק על החמס, העבודה על הקנין, החירות על השיעבוד. האמונה הזאת תעמוד לנו גם בעתיד. רק דור־ממשיכים אשר ישא בלבו את החזון ואת האמונה ואת הרצון הכבירים האלה – יוכל להתגבר על פגעי הזמן האיום הזה.

ואם שואלים אותנו, האם צריך היה לסדר את הכנוס הזה בזמן זה של מלחמה ותלאות ופוּרענוּיות – אני עוֹנה ואוֹמר: צריך היה, כדי לחדש בזכרוננו את גודל החזון ואת גודל הישגיו. כי גם אנחנו ננצח, אם נאמין בלב שלם שהאנושיות, ועם ישראל בתוכה, ותנועת הפועלים עתידים לצאת למרחב, למרחב־יה. בכח אמונתנו זאת ננצח.

(נאום במועצת ההסתדרות נ', באילת־השחר ביום 14.7.1943)

זכות גדולה היא לי להענות להזמנת הועד הפועל של ההסתדרות ולדבר כאן על שלושים שנה להתחלת פעולתה של קרן פועלי ארץ־ישראל, שנמלאו בראשית שנת תש“ג. אין כוונתי לדבר על תאריך זה כעל חג ויובל, אין דעתנו פנויה ונתונה לחגיגות בשעה זו. הננו אפופים אבל כבד, חדורים הרגשת האסון הגדול שירד עלינו. יד הגורל האכזרי פּגעה במיליונים של אחינו. אבל בזמן שבלהות מות, כליון ואבדון הם מנת חלקנו יום יום, יש צורך לחזק בנו את רצון החיים, טוב לעורר ולהגביר בנו את התחושה ההיסטורית. תחושה היסטורית פירושה כפול; ראשית, עלינו להעמיק את הרגשת הקשר עם שרשרת הדורות, בבחינת “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”; בסבל ובגבורה של דורות עמנו המנוסים בענויים ובמרטירולוגיה ארוכה מאוד אנו שואבים כוח לעמוד במבחן של ההוה. פרושה השני – הערכת מעשינו אנו, בדורנו זה, בקנה־מדה של ההיסטוריה. אנו רוצים לבדוק אם מעשינו, התחלותינו, נסיונותינו, ראויים להצטרף לחשבון היסטורי. כי בשעה זו של שואה ופורענות נחוצה לנו ההכרה, כי עדין מסוגלים אנו ליצור היסטוריה, לבצע מעשי יצירה בני קיימא לדורות, ותאריך זה של 30 שנה לפעולתה של קרן פועלי א”י הנהו הזדמנות כזאת למבחן ולחשבון היסטורי.

ערכו של מוסד נערך בשתי דרכים: אפשר לדון עליו לפי פּעולתו ולפי פוריות הרעיון המונח ביסודו. פּעולת קרן פּועלים ראשונה זו מתחלקת לשתי תקופות: תקופה אחת של 15 שנה בערך, עד הועידה השלישית של ההסתדרות בשנת 1927, כאשר קפא"י היתה בהנהלתה וברשותה של ברית פועלי־ציון בעולם, ואחר כך של ברית פועלי־ציון המאוחדת עם צ. ס., ותקופה של 15 שנה כאשר קופת הפועלים עברה לרשותה הגמורה של הסתדרות העובדים הכללית בארץ־ישראל.

אם ננסה לסכם את התקופה הראשונה, נוָכח שאפשר להבחין בה 6־5 פרקים ולכולם צביון מובהק אחד: הם נושאים בחובם בשורה של מעשים יותר גדולים בעתיד. המעשים כשהם לעצמם, לפי הממדים שלנו כיום, הנם צנועים, מוגבלים בהיקף, הם פעולות בזעיר ענפין, אבל הם נושאים בקרבם את הערובה להתפתחות, את השאיפה וההעזה לדברים גדולים יותר.

בראשית היה הפרק של עידוד כל התחלה ארגונית ומקצועית של תנועת הפועלים בארץ, טיפול בצרכי יום־יום של הפועל היהודי בא“י – החל מתמיכה בהסתדרויות המקצועיות שהתקימו אז בארץ, בלשכות לחלוקת עבודה למבקשיה, להסדרת העליה הפרוליטרית שהיתה אז, וגומר בעזרה מקיפה בתקופת המלחמה, כאשר חלוקי הדעות והחכוכים הבין־מפלגתיים, אשר הפריעו לפעולת קפא”י בראשית צעדיה, נטשטשו וסולקו הצדה עם התלכדות מחנה הפועלים בזמן המלחמה העולמית הראשונה. בתקופה ההיא אין מוסד פועלים – ישן או חדש – שלא נהנה מעזרת קפא“י; קופת־חולים בראשית הוסדה, הסתדרות “השומר”, ההסתדרות החקלאית, הפּעולות ל”הקלת המשבר“, בכל אלה היה חלק לקפּא”י.

בתקופה ההיא כבר נוצרה ההזדהות הגמורה, בין קרן הפועלים האי“ת ובין תנועת הפועלים בארץ. היא עזרה לפועל להאבק ברעב ובמצוקה של זמן המלחמה. היא עזרה לו לעמוד במבחן הרדיפות הפוליטיות, ובעצם התקופה של מצוקה ורדיפות ומצור, כאשר חשבנו שהתקוה הציונית נתקלה לא רק בקיר אָטום, אלא בחזית של כידונים תורכים בא”י, היא עזרה לפועל היהודי אַפילו לטפח התחלות חדשות.

נקח לדוגמא פּרק שני של עבודת קפּא“י, את מגבית המכונות וכלי העבודה, אשר סודרה בארצות הברית אחרי מלחמת העולם, בשנת 1921. זה היה הנסיון הראשון להתקשר עם תנועת הפועלים המקצועית בארצות הברית ולשתף אותה בעבודתנו המשקית וההתישבותית בארץ. ה”געציינקאמפיין“, אשר אורגנה אז ע”י קפא“י, היתה גם במובן הארגוני, גם במובן רכישת אנשים ראשית והתחלה למגבית ה”געווערקשאפטען“, מגבית האגודות המקצועיות באמריקה, אשר ירשה בשנים האחרונות את מקומה של קפא”י בארצות הברית, ואשר היא כיום משען נאמן להסתדרות ולפועל בארץ.

פרק אחר – העזרה לשכונת בורוכוב. זה היה למעשה הנסיון הראשון של שיכון פּועלים בפרברים או בשכונות פּועלים עירוניות.

מקום חשוב בתולדות קפּא“י תופס פּיתוח הקואופּרציה היצרנית והקבלנית בארץ־ישראל. קפּא”י היא שעשתה את הנסיונות הראשונים לקבל בקבלנות קואופרטיבית עבודות צבוריות ועבודות בנין. היא עזרה ליסד את הקואופּרציה הראשונה בתעשיה ובמלאכה: את “עמל” ו“כרמל” בחיפה, את דפוס “אחדות” בירושלים, ונסיונות קואופרטיביים אחרים.

ההתפתחות הקואופרטיבית של עשרים השנים האחרונות, במלאכה ובתעשיה וביחוד בהובלה ובתחבורה, היתה בלתי אפשרית בלי הנסיונות החלוציים האלה אשר נעשו לפני מלחמת העולם הקודמת ולאחריה.

גולת הכותרת של עדוד כל הנסיונות הקבוצתיים והקואופּרטיביים של תנועת הפועלים בארץ וגאוַת הקפא"י הלא הן חלקה באותו המפעל אשר בהערכתו עסקנו אמש – מפעל ההתישבות הקבוצתית העובדת בגליל העליון.

הננו מלאים רשמים מהסיור אשר נהנינו ממנו היום, ורבים מאתנו ראו אולי בהזדמנות זו בפעם הראשונה משקים קבוצתיים או מושבים בחבלי לידתם. אבל אין להשוות את תקופת בראשית זאת, אשר ראינו היום, מצב הבראשית שבו נמצאה א"י ותנועת הפועלים לפני שלשים שנה ולפני 25 שנים. מי שלא ראה את ארץ־ישראל לפני ובזמן מלחמת העולם הראשונה, במשטר התורכי, איננו יכול להעריך את הפלא הגדול, אשר חוללה ההתיישבות היהודית במשך 20 השנים האחרונות.

ההתישבות העובדת בגליל העליון לא היתה הראשונה במינה. כבר היו קיימות דגניה ומרחביה, היו קבוצות בכנרת ובגן שמואל, והיו קבוצות כבוש בתל־עדשים ובכרכור. הצורה הקבוצתית – כצורת עבודה וחיים, כצורת כבוש של אדמה חדשה להתישבות – כבר היתה קיימת בארץ. אבל בצורה מצומצמת ובשלב נסיוני. היה לא מעט מן העדוד לרעיון הקבוצתי־ההתישבותי ביצירת 3 עד 4 נקודות קבוצתיות כאלו בגליל העליון: כפר גלעדי, אילת השחר, מחניים, תל־חי. זכותה של קפא"י לא רק בזה שהיא המשיכה ביצירה הקבוצתית הצעירה והרכה אשר עמדה אז על נפשה, שתמכה במסע הפועל והשומר היהודי המעפיל והכובש לחלק הצפוני של הארץ, אלא זכותה היא בזה שהיא עשתה בזמן המלחמה את הנסיון הנועז להרחיב את גבולות ההתישבות העובדת, להחיות את הגליל העליון היהודי, לתת לו דם חי, חיים וכוחות עבודה חדשים.

אלה שמכירים את יסוד־המעלה, משמר־הירדן, ואת המושבות האחרות במצבן כיום, אולי יעריכו במקצת מה היה המצב לפני 25 שנה. אינני רוצה בשום פנים להקטין את זכותם של החלוצים הראשונים האלה בגליל העליון. למרות המצב הקשה והבלתי משביע רצון במובן הציוני וגם במובן הסוציאלי של ההתיישבות הישנה, למרות כל האכזבות שהיא הנחילה לנו ולציונות, עלי לאמר לכם, שעד היום אינני יכול לשכוח את הרושם החזק, את ההתרגשות הנפשית העמוקה שעברה עלי, כאשר בקרתי לפני 31 שנה בפעם הראשונה בגליל העליון; לא היתה עוד דרך לעגלה מטבריה לצפת, ואי־אפשר היה להגיע לשם אלא ברכיבה. כאשר ראיתי את הנקודות העבריות האלו על הירדן, הנגועות בקדחת, ואת ראש־פנה ומתולה; כאשר ראיתי את הבדידות הנוראה של מושבות אלו המנותקות מכל ישוב ושרויות בתוך סכנה של התקפות הנשקפת להם כל יום; כאשר ראיתי את הנסיון הנועז ליצור התישבות יהודית בפנה הצפונית הזאת של הארץ, בסביבה שהיתה תמיד תוססת, על גבול הלבנון האבטונומי וסוריה מלאת מתיחות סמויה מהעין אבל מורגשת על כל צעד ושעל, מתיחות לאומית, דתית, מדינית, ובין־לאומית; כאשר ראיתי את המפעל הנועז הזה, התמלאתי רגש של הערצה עמוקה לאומץ לבם, לחלוציותם במובן הכי־יפה של המלה הזאת של מתישבינו הראשונים כאן לפני חמשים וששים שנה.

אבל ההתישבות הזאת היתה לא רק מבודדת ומנותקת. היא היתה גם מתנונת מכמה בחינות. והיה הכרח לחדשה ע“י מגע עם ההתישבות העובדת. זכותה של קפּא”י שהיא עשתה את הנסיון הזה להחיות את הגליל העליון בזמן המלחמה, בזמן הרדיפות עליה, על תנועת הפועלים, על “השומר”, על התנועה הציונית, בזמן שחלק מהנהלת קפא“י נשאר ביהודה וחלק כבר נמצא בגרוש דמשק. בסוף 1917 ובמשך 1918 נמצאו החברים דוד בלוך־בלומנפלד ונוטע הרפז בדמשק, בעת שהנהלת קפּא”י בארץ נמצאה בידי חברינו רחל ינאית, אמפּל וּולדשטיין המנוח.

אנו יודעים כיום שלאיניציאטיבה הנועזת הזאת היו תוצאות כבירות. הודות להתישבות העובדת בגליל העליון נכתב פרק חדש של גבורה יהודית־פּועלית ושל נאמנות ציונית־סוציאליסטית, נתרחבו גבולות הארץ; הודות לגבורי תל־חי הצלנו את הגליל העליון בשביל ארץ־ישראל העברית.

כל הפעולות האלו של קפא“י בשטח הארגוני והמקצועי, המשקי וההתישבותי, היו חפושי דרך, נסיונות ראשונים. בתקופה השנייה, כאשר עברה קפּא”י לרשות ההסתדרות, אנו עדים להתפּתחות מהירה. קפּא“י זכתה לראות בנים ובני בנים. כיום, כאשר קיימים “סולל־בונה” ובנק הפועלים, “תנובה” ו”המשביר“, חברות “ניר” ו”יכין“, ועוד כלים ומכשירים במערכת הנהדרה של מוסדות ההסתדרות אשר ממלאים בהיקף הרבה יותר גדול את התפקידים והפונקציות אשר מלאה קפא”י בזעיר אנפין במשך 15 השנים הראשונות לפעולתה, אנחנו יכולים לאמר שזרענו לפני 30 שנה גרעין אשר נבט והצמיח עץ ענף ורב דליות שזכינו לחסות בצלו. ערכה של קפּא"י בפוריות הרעיון אשר הונח ביסודה. והרעיון הוא כיום פשוט ומובן מאוד, אבל לפני 30 שנה הוא עמד לדיון ולוכוח. הרעיון הוא של קרן פועלים, של צורך בהון פועלים עצמי. הרעיון הזה כולל בתוכו שלשה רעיונות. ראשית, את הרעיון של אחדות תנועת הפּועלים היהודית בעולם לשם פּעולה בארץ־ישראל. שנית, את הרעיון שהקרן הזאת מיועדה לצרכי תנועת הפּועלים בארץ; שלישית, שהקרן צריכה להיות בהנהלה משותפת של תנועת הפועלים בארץ ושל תנועת פועלים יהודית בעולם הדוגלת בציון. במשך הזמן בא בסעיף השלישי של הרעיון שנוי, אשר הזכיר אותו אמש החב' בן־גוריון, ושעליו עוד אומר מלים אחדות.

הרעיון של הון עצמי הוא תוצאה והשלמה לרעיון אחר, יותר עיקרי, של פּעולה פּועלית עצמית בתהליך ההתישבות, של התערבות מעמד הפּועלים בתהליך ההתישבות וההתהוות של משק לאומי חדש בארץ־ישראל. זה היה הרעיון העיקרי אשר הונח ביסוד קפּא"י.

הדרך ההיסטורית מלאת סתירות תמיד, היא דיאלקטית. המכשיר לפעולה עצמית נוצר לפני שהסכמנו בפרינציפ על פעולה מעמדית עצמית בארץ־ישראל. היו בינינו חברים אשר ראו בקפּא"י כעין רשות לא רק נפרדת, אלא מוסד שצריך לרשת את מקומן של הקרנות הלאומיות, בעת שרבים בינינו לא ראו בקרן המעמדית פּרינציפּ מנוגד לקרנות הלאומיות. לא הסתלקנו מהשאיפה להשפיע על הקרנות הלאומיות, ועל הפוליטיקה הציונית הישובית לטובת האינטרסים והענינים של מעמד הפועלים בארץ.

היה וכוח שני: היו כאלה אשר הסכימו לקרן פועלים כמוסד מעמדי עצמי ועצמאי, שרצו לתמוך בכל פעולה מקצועית וסוציאליסטית המשמשת את ענייני הפועלים, אבל שכפרו או התיחסו בספקנות גדולה לחלק השני של תכנית הקרן הזאת, להתערבות האיניציאטיבית בבניה המשקית של מעמד הפועלים בא"י.

אלה היו הוכוחים החשובים הפרינציפיוניים סביב הקפא“י ובתוכה בזמן ההוא. לעומת זה היה הוכוח, אשר דבר עליו בן־גוריון, ארגוני גרידא. התלבטנו בשאלה אם הנהלת המוסד הזה צריכה להיות רק בידי תנועת הפּועלים בארץ־ישראל, או אם היא צריכה להיות משותפת לתנועת הפּועלים בארץ ולתנועת הפּועלים בעולם. עלי להודות שאינני מתחרט גם עכשיו על זה שהייתי בר־פלוגתא לבן־גוריון בזמן ההוא. צר לי על חלוקי הדעות בינינו בימים אלה, אבל על העבר בודאי שאינני מצטער. נכון שתנועת פּועלי־ציון סרבה אז להסתלק מאחריותה לעבודה שנעשית ע”י הקפא“י בא”י. היא רצתה להשתתף באחריות זו, יחד עם תנועת הפועלים בארץ. אל נשכח שאז לא היתה קיימת עדיין הסתדרות פועלים כללית, והיה חלק חשוב של תנועת הפּועלים, החצי בערך, אשר לא רצה לשתף פּעולה עם קופּת הפּועלים. לא היה קים כלל בא“י אותו האורגן, אותה ההסתדרות הכללית, אשר לידיה צריכים היינו למסור את הנהלת הקפּא”י. יחסנו לענין הזה היה – משל למה הדבר דומה – כאילו מישהו היה מציע כיום שהקונגרס הציוני וההסתדרות הציונית יסתלקו מאחריות והכרעה בנוגע לתקציב הציוני ולשימוש בקרנות הלאומיות וימסרו את כל הזכויות האלה לכנסת ישראל ולועד הלאומי. הייתי רוצה לשמוע מה היה אומר להצעה כזו יו“ר הנהלת הסוכנות… ואל תשכחו שהיחס בין תנועת פּועלי־ציון, שהיתה אז תנועת הפּועלים היחידה הקשורה עם ארץ־ישראל והעולמית באופיה, ובין תנועת הפּועלים המאורגנת בא”י לא היה יחס של 2 ל־1 או של 3 ל־1, שהוא בערך היחס כיום בין התנועה הציונית לישוב בארץ, אלא היחס היה של 10 ל־1 או של 20 ל־1.

הוכוחים הארגוניים אבד עליהם כלח מזמן שקיימת הסתדרות הפועלים הכללית. כאשר התארגנה הסתדרות פּועלים חזקה ורבת־אונים, לא היססו פּועלי־ציון ותנועת א“י העובדת, אשר קיבלה לידיה בתקופת המעבר את הנהלת הקפּא”י, למסור אותה לחברת העובדים ולהסתדרות. גם הוכוחים הפּרינציפּיוניים שהזכרתי הם נחלת העבר. הם רק פּרק מההתפּתחות הרעיונית והאידיאולוגית של כולנו, של תנועת הפּועלים בארץ ושל תנועת הפּועלים הציונית־סוציאליסטית בעולם.

הבה ונסכם את הסקירה הזאת. קפא“י מלאה תפקיד היסטורי, חלוצי, מהפכני. היא יצרה רעיונות חדשים ומעשים חדשים אשר התפתחו לממדים הרבה יותר גדולים מאשר חלמנו בימים ההם, לפני 30 שנה. במשך 15 השנים הראשונות אספה והשקיעה קפּא”י בא“י כ־100.000 לירות. במשך 15 השנים שלאחרי זה אספו הקפא”י ומגבית הגעווערקשאפטן באמריקה פי 5 או פי 6 מהסכום הזה. ואם נסכם את ההון של אותם מוסדות הפועלים והמוסדות הקואופרטיביים המגשימים את רעיונות היסוד של קפּא“י, נגיע למיליונים לירות. התנועה הזאת שהיא חלוצית ומהפכנית במהותה יודעת לתת כבוד למוסד שמלא תפקיד חלוצי. לכן מעריך אני מאוד שהועד הפועל ציין את התחלת פעולתה של קפא”י כתאריך היסטורי הראוי להערכה ולסיכום במועצת ההסתדרות החמשים.

אינני יכול לסיים מבלי לאמר דברים אחדים אל החברים ועל החברים אשר נשאו באחריות המוסד הזה בתקופתו הראשונה. הזכרתי קודם אחד מהם שהלך מאתנו, החבר ולדשטיין ז“ל, שהיה בזמן המלחמה בהנהלת הקפא”י ביהודה. אני רוצה להזכיר עוד שם אחד הקרוב ללבי, הקשור בזכרונותי על ועידת פועלי־ציון השניה בקראקוב אשר הכריזה על יסוד הקפא"י בשנת 1909. בועידה ההיא תפס מקום מזהיר יצחק שיפר אשר נאם את נאום הנעילה בועידה. גם הוא הלך מאתנו. בחייו קשר את שמו עם ההיסטוריה היהודית, במותו – עם פרשת היסורים והגבורה של קדושי וגבורי גיטו ורשא.

מלים אחדות לאותו חבר שנשא בעול המוסד הזה במשך 15 שנה הראשונות ובתקופה הכי־קשה למוסד ולתנועה הפועלים בארץ, בסיום העליה השניה, בתקופת המלחמה, ובראשית העליה השלישית. אני מתכון לחברנו דוד בלוך־בלומנפלד. אמרו לי שנמלאו לו 60 שנה באותו הזמן שנמלאו 30 שנה להתחלת פּעולת קפּא"י. קשה התפקיד לברך אותו למאורע זה, כי אינני יודע אם העוּבדה שאיש עובר את סף הזקנה ראויה לציון מיוחד. הנני מדבר במקצת פּרוֹ־דוֹמוֹ, – כי מתקרב אני לסף זה, ואינני חושב על כך כעל דבר נעים ביותר. בכלל חושבני שצריך לתקן את פּרקי אבות. שם כתוב: בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה. לוּ ראו מחברי פּרקי אבות אותנו, את המועצה הזאת, היו מתקנים ואומרים: בן ששים לשיבה ובן שבעים לזקנה, כי אצלנו קודמת השיבה לזקנה.

אני מכיר את דוד בלוך זה 35 שנה. הוא בא אלינו ב־1908 לוינא כשנשארתי לבדי כמזכיר ברית פועלי־ציון שנוסדה שנה לפני כן בהאג. המנוח בורוכוב ואני נבחרנו כמזכירים הראשונים; מטעמים פּוליטיים לא יכול היה בורוכוב להשאר בוינא. במקומו נשלח כמזכיר הברית וכנאמן מפלגת פועלי־ציון ברוסיה אפרים בלומנפלד, הוא דוד בלוך. אינני בטוח שידעתי אז ששמו דוד בלוך, כי בעניני קונספירציה עלה עלי בלומנפלד בהרבה. הוא בא מבית הסוהר ברוסיה, והתמסר לארגון המחתרת הפּועלי־ציונית ברחבי רוסיה, ליטא ופולניה. עבדנו אז יחד כ־5 שנים בוינא. הכינונו את יסוד הקפא“י וגם את יתר פעולות הברית בתקופת השנים הראשונות. אז הכרתי לדעת את סגולותיו העיקריות – נאמנות ואחריות. לא במקרה בחרנו בו כמזכיר הראשון של משרד העבודה אשר עליו הוטל לנהל את עבודת הקפא”י בא“י. לא ניחשנו אז שלקחנו אותו מבית הסוהר ברוסיה, כדי לשלוח אותו לבית הסוהר בדמשק. דוד בלוך היה הרוח החיה בעבודת הקפא”י בתקופה ההיא. באי כוח משקי הגליל העליון אמרו כאן אמש מה מצאו בו, איזו משענת נאמנה, איזה חבר לדאגה, לעשיה וליצירה. לא אוסיף על דבריהם. דוד בלוך גמר את עבודתו הצבורית כראש העיריה הראשון מסיעת הפועלים בתל־אביב. גם בתפקיד זה הוא לא הכזיב. לפי דעתי הוא אחד מאותם הטפוסים בתנועת הפועלים שאינם מופיעים אולי הרבה על הבמה ואינם מזהירים ומבריקים בשלל צבעיהם, ברקמת כשרונותיהם, אבל הוא מאותם העסקנים שבלעדם לא תתכן תנועת פועלים מאורגנת, לא יתכנו מוסדות הפועלים.

יש לנו מבחר רב של כשרונות ושל אישים מעניינים בתנועתנו, המסמלים את מאוויה ואת משאות נפשה של תנועת הפּועלים. יש חברים שהם התגלמות הרעב לאדמה, או של הבניה המשקית. ישנם חברים המסמלים את חזון הגאולה האנושית והסוציאליסטית, ויש כאלה ששורש נשמתם להט השחרור הלאומי. יש כאלה הנושאים את המחשבה ואת ההגות של תנועתנו, ויש חברים המגלמים את הליכוד הארגוני, את ההתמדה בארגון המעמדי. דוד בלוך שייך לסוג האחרון. הוא היה מאותם החברים, אשר עליהם אפשר לאמר “העוסקים בצרכי צבור הפּועלים באמונה.” הוא היה מאותם האנשים הבונים את מוסדות התנועה והדואגים לצרכיה יום יום ושעה שעה, מאותם עסקני תנועתנו שבהתמדתם, באחריותם, במסירותם, הם הערובה לקיום התנועה והתפּתחות מוסדותיה.

רצינו בערב זה להגיד לדוד בלוך ולעצמנו, לותיקי תנועתנו, שאיננו שוכחים לו את חסד עבודתו ומסירותו. ואם אני צריך לברך אותו, הרי עולה על לבי אותה הברכה שהייתי מברך בה את עצמי. והברכה היא שנזכה לראות את מעמד הפועלים שיצר את ההסתדרות הזאת – המסגרת האיתנה והמנוע הכביר לכוח ליכודו ולכושר האָבקותו – משלים את אחדותו על שלב עליון. הצלחנו למרות כל הלבטים ליצור את הפּלא הזה של אחדות תנועת הפּועלים בארץ בשטח המשקי, הכלכלי, המקצועי, התרבותי. עברנו הרבה שלבים של האָבקות פּנימית. זה עלה לא במעט קרבנות, אבל הבאנו אותם בשמחה ובחדוה למען אחדות המעמד, כי ידענו שאחדות תנועת פּועלי ארץ־ישראל – תנאי מוקדם היא וערובה לתקומתנו הלאומית והסוציאלית כאחת. הייתי רוצה לזכות יחד עם דוד בלוך, שנראה את תנועת הפּועלים בארץ, המיוצגת בהסתדרות הזאת, מתרוממת לגובה אחריותה העליונה בשעת שוֹאָה ופורענות זו ומגשימה את אחדותה הפּוליטית והמדינית – בלי קרבנות שבחזון, באמונה ובאידיאולוגיה, בלי טשטוש רעיוני, אלא מתוך מזיגה, סינתיזה, והתפּתחות לשלב עליון של אחדות מלאָה. ואני מברך אותך, דוד חביבי, שאתה ואנו נזכה לראות את משאת נפשנו זו מתגשמת לעינינו, תנועת פּועלים סוציאליסטית לוחמת ומאוחדת קמה בארץ, מופת ומקור נחמה לתנועת הפּועלים היהודית בעולם ולעם ישראל המתבוסס בדמו.

נסיתי להעמיק חקר בדברי בורוכוב הכתובים ולמצוא מה הם הערכים ביצירותיו שחותם הנצחיות עליהם, ואיזה חלקי בנינו הרעיוני הם רק פרי זמנו ותקופתו, ואתם יעבורו. חדלתי מנסיוני זה, כי בקראי את הדברים שנאמרו לפני עשרים שנה ויותר נוכחתי מחדש שהרבה ממחשבותיו של בורוכוב שנראו לנו אז, וגם לפני עשר שנים, כרחוקים מהמציאות וכטריבוט חולף של ההוגה והלוחם לרוח זמנו ולצרכי הפולמוס, עלו בערכם לנבואות שנזרקו מפי בורוכוב. וכמו שהיה מוקדם לגמור את הערכת בורוכוב ומפעלו ההיסטורי ביום מותו, ככה נדמה לי שגם כיום עוד לא מצאנו את המרחק הנכון אל עבודתו הרוחנית שיאפשר לנו להשקיף על אישיותו ומעשיו ולראותם באורם ההיסטורי הנכון.

לא נהיה נאמנים לרוחו של מנהיגנו המנוח, אם נאחז בדרך של קנוניזציה ופרישת טלית של קדושה ושל אמת נצחית על כל מה שאמר והכריז בורוכוב. ברור לי שכמונו גם הדורות הבאים בתנועה הסוציאליסטית העברית לא רק ילמדו מפיו, אלא יאבקו אתו בנשק הבקורת. גם כיום לא נעלם מאתנו שלא כל חלקי תורת בורוכוב הם שוים בערכם, ויש תחומים וגבולים במדור הנצחיות. לפעמים נראה לי שהרעיון האנליטי במשנתו, ההפרדה בין הוגה הדעות לבין המסביר, בין הצופה למרחקים לבן דורו הכפות לסביבתו, בקיצור, שדוקא הבקורת ההיסטורית והמדעית תגלה לנו את גאוניותו האמתית של בורוכוב.

אם בכל זאת ננסה כיום לאמר לעצמנו מה היה לנו בורוכוב ומה הוא לנו בדורנו, אזי הייתי אומר שהוא החוקר וההוגה של תקופת הבשורה בתנועה הפועלי־ציונית. הגורל הפסיק את פתיל חייו בעת שעמדנו על מפתן תקופת ההגשמה. נבצר לכן מאתנו לדעת, אם אפיו זה הוא פרי תכונתו או פרי סיטואציה היסטורית. אבל בתולדות הסוציאליזם היהודי יתפוס בורוכוב בעיקר את המקום הזה. בתקופת הבשורה, המתחלקת לעשר שנות חיפוש, פירוד, וליכוד כחות פזורים בכל רחבי הגולה, ולעשר שנות ארגון בברית פועלי־ציון העולמית, היו לנו שני אישים שסימלו את האלמנטים העיקריים של תקופה זו – את רוח המרידה במציאות היהודית והחברתית כאחד, ואת רוח החקירה המדעית.

נחמן סירקין היה מבשר המרד בגולה ובחברה החיה על בצע, הלוחם בסבל הירושה ובירושת הסבל של העם היהודי, הוא היה האבוקה הלוהטת של הציונות הסוציאליסטית, נושא הפתוס המוסרי של הזרם החדש בסוציאליזם העברי, ומקשר אותו עם נבכי ההיסטוריה העברית ועד שרשי הנבואה יגיע. בורוכוב היה נושא הפתוס הרעיוני והאינטלקטואלי של הציונות הפרוליטרית. ראשית צעדיה של תנועת פועלי־ציון היה גילוי האקונומיקה היהודית, האנליזה של כלכלתנו הלאומית בגולה באיזמל הבקורת הסוציאליסטית. בורוכוב העלה את הבקורת הפועלי־ציונית הזאת למדרגת שיטה, ובחריפותו ובבקיאותו המרכסיסטית נתן באור אקונומיסטי לרעיון הציוני והאיר את דרכי תנועת הפועלים היהודית המכירה את תפקידיה המעמדיים והלאומיים. זכותו של בורוכוב היא ושל עבודתו הרוחנית הכבירה, כי ארץ־ישראל הסוציאליסטית נהיתה בהכרתם של אלפי פועלים וסוציאליסטים יהודים הכרח היסטורי.

אולי רק אלה בינינו, שחוּנכו וגדלו בתקופה ההיא של הריבולוציה הרוסית הראשונה ושל תור הזהב בהתפתחות התנועה הסוציאליסטית במערב אברופה, יכולים להעריך מה פעל בורוכוב החוקר וההוגה בשביל תנועת הפועלים הסוציאליסטית הדוגלת בשם פועלי־ציון, ובמדה מרובה בעד כל תנועת הפועלים העברית המחפשת את תקונה הלאומי. הרצון הריבוליוציוני חושל בימים ההם בנשק המחקר המדעי, דעת הכחות השולטים בחיי החברה היה מקור האמונה במלחמת השחרור, הפתוס האינטלקטואלי הוליד את הפתוס המהפכני ואזר את הלוחמים כח להתגבר על האויב האכזרי שהתקומם למגר אותו. את האמונה המוצקה הזאת באמת המדעית וההיסטורית של הפועלי־ציונות נתן בורוכוב לחבריו בזמן ההוא. לכן לא נשאר בורוכוב יוצר שיטה, חוקר בודד בחדר עבודתו, כי אם היה למורה ולוחם, למנהיג ודבּר. בשעת מבוכה – טריטוריאליסטית וסיימיסטית – הופיע בתוכנו ונעשה למציל הרעיון הפועלי־ציוני ברוסיה ולמיסד המפלגה הרוסית. גלי האמונה והבטחון שהוא הכה במטרופּולין זו של תנועת הפועלים היהודים פשטו גם לאוסטריה ולאמריקה וחיזקו בהרבה את ידי חברינו בארצות אלו; וכאשר נתאספנו לפני עשרים שנה בהאג ליסוד ברית פועלי־ציון העולמית, עמדה על יד ערשה גם הדליה הכי רכה וצעירה של תנועתנו,מפלגת פועלי־ציון בארץ־ישראל שנוצרה על ידי תלמידיו ונושאי דברו של בורוכוב.

ככה קשורים עם שמו של בורוכוב גם פּעמי ההגשמה הראשונים בארץ־ישראל. אמנם גוזמה בלתי־היסטורית תהיה לאמר שפרוצס התהוות החברה העברית בא״י מתפתח לפי מה שחזה בורוכוב, או שאנחנו הולכים תמיד בדרכים שבורוכוב צוה עליהם. בשאלות ההגשמה נפרדנו מחברנו הגדול לעתים קרובות כבר בחייו. ושטף המאורעות שינה בהרבה את פני הדברים שעליהם התוכחנו עמו. רק תמימות או תגרנות כתתית תהיה להכריז היום בבטחה מה היתה עמדתו של בורוכוב במצב אקטואלי זה או אחר. התפקיד הקשה והאחראי להוציא לפועל את בשורת המהפכה שהבאנו לפועל ולעם היהודי בעשרות השנים האחרונות, לתת בטוי ממשי בתוך המציאות הנחצבת מסלעי הארץ הזאת לאידיאלים שהכרזנו עליהם בתקופת החזון, התפקיד הזה מוטל עלינו. הרבה נלמד מירושתו הרוחנית של בורוכוב, אולם יורשים רעים ובלתי מוצלחים נהיה, אם נסתלק מהחובה להגביר ולהאדיר מכחותינו אנו את הרכוש שהשאיר לנו אותו האיש שהיה נושא דגלנו ושליט בעולם מחשבתנו בתקופת הבשורה והחזון של הציונות הסוציאליסטית.

תלפיות, ירושלים, ערב חנוכה, תרפ"ח

(מנאום בעצרת הזכרון בתל־אביב׳ ביום 11 לדצמבר 1942)

פועלים וסוציאליסטים יהודים לאלפים ולרבבות מתאספים בימים אלה, 25 שנים לאחר מותו של בורוכוב, כדי להעלות את זכרו על לבם. בראשם תנועת הפּועלים העברית בא״י על כל זרמיה. בתקופת זמן זו קם בארץ ישוב של חצי מיליון יהודים ומעמד הפּועלים המאורגן הנהו הכח המדריך והלוחם הכי־גדול והכי־מלוכד בתוכו. עצם העובדות האלו הן עדוּת נאמנה שהמורשה הרוחנית אשר צוה לנו בורוכוב עוד חיה אתנו.

בתולדות התנועה הסוציאליסטית היהודית בכלל, ובקורות התהוותה והתפתחותה של התנועה הציונית־הסוציאליסטית בפרט, כבש לו בורוכוב מקום מיוחד ויחיד בערכו כמנהיג ומורה. בשבילנו אנשי התנועה הוא קודם כל מיסד מפלגת־האם של תנועת פועלי־ציון בעולם, של מפלגת הפועלים היהודית הסוציאלדמוקראטית פּועלי־ציון במטרופּולין של היהדות בתקופה ההיא – ברוסיה. בתקופה של פּלוגים ומבוכה רעיונית – מבוכה טריטוריאליסטית וסיימיסטית שאפילו איש כנחמן סירקין נגרף על ידה ונותק מאתנו לזמן מה – הוציא בורוכוב את התנועה ממצב של תעיה, חפּושי־דרך וסכנת התפּוררות, גיבש אותה גבוש אידיאולוגי וארגוני, הפך אותה לכח צבורי מלוכד ויודע את דרכו בתנועת הפּועלים היהודית ובתוך היהדות הרוסית, הרים בכבוד וברמה את דגל הציונות הסוציאליסטית בזמן המהפּכה הרוסית של שנת 1905. הוא שנתן למפלגת פּועלי־ציון ברוסיה, ועל ידה לתנועתנו בכל רחבי הגולה, את הבטחון בהכרח ההיסטורי של דרך הציונות הפּרולטרית, הקנה לה את הפּתוס האינטלקטואלי וחישל על ידו את נכונותה ורצונה למעשה ההגשמה. אולם לא הגדרנו דיו ולא מיצינו את ערכו של בורוכוב, אם נאמר שהוא היה מארגן התנועה, דבר המפלגה ומנהיגה המדיני. הוא היה כל זה, והיה הרבה יותר מזה. אך לא בהישגים אלה היה עיקר כוחו. בורוכוב היה ראשית כל ובעיקר המורה, מורה דרך רוחני, הוגה דעות וחוקר מהפכני של הציונות הפרולטרית (כפי שהוא בחר לקרוא לציונות הסוציאליסטית).

לא כל מורה בעולם הדעות מסוגל להיות יוצר תנועה ומנהיגה. לא כל מנהיג המונים הוא מורה, מבשר רעיונות חדשים, או סולל דרכים חדשות. ישנם מנהיגים המשתלטים על תנועה בכשרונם הארגוני, או במרצם והתמדתם, או בכשרונם להכניע אחרים לרצונם החזק. כל הסימנים האלה אינם הולמים את חברנו המנוח. בורוכוב אמנם השתלט על תנועתנו ברוסיה, יצר אותה ועיצב את דמותה, אבל רק בשל שלטונו הרוחני ופוריותו הרעיונית.

אם עלי לקבוע במימרה קצרה, על רגל אחת, את זכותו ואת שליחותו ההיסטורית של בורוכוב במפעלנו, הייתי אומר שהוא היה המורה של הציונות הסוציאליסטית אשר השלים בינה ובין השטה המרכסית, הוגה הדעות שנתן לרעיון הציוני הסבר ובסוס מרכסיסטי. בורוכוב היה המרכסיסט היהודי הכי מקורי, חריף, בקי ואדוק. תפיסתו המרכסיסטית הפרתה והעשירה את הפּועלי־ציונות ואת הסוציאליזם היהודי בכללו. לכאורה לא היה חדוש בזה. כי להלכה שלטה האסכולה המארכסיסטית בחלק הכי־גדול של תנועת הפּועלים היהודית, ראשית כל בתוך ה“בונד”, אבל גם ביתר הזרמים והמפלגות הסוציאליסטיים. אבל היה זה מרכסיזם של פּסוקים פורחים ושאולים לא מן המציאות היהודית החיה, מרכסיזם מגושם, מסולף ומווּלגר, אשר דגל בהכללה ובהשטחה, התעלם מתנאי הקיום המיוחדים של המוני העם היהודי, לא השתמש כלל בשטה המרכסיסטית לשם נתוח הכלכלה היהודית והכתות הפועלים בתוכה, אלא הסתפק באנלוגיות שטחיות, כפר בקיומה של שאלה יהודית לאומית בהקף עולמי, וראָה בפּיזור האומה ובנדודיה בגולה את גזר־דינה הנחרץ של ההיסטוריה שאין לערער עליו.

בורוכוב התקומם בכל כחו האינטלקטואלי נגד ווּלגריזציה זו של הסוציאליזם המדעי. מזויין בשיטת הבקורת והאנליסה המרכסיסטית, הוא גילה והגדיר את צביונה המיוחד של האקונומיקה היהודית, תאר את תהליכי ההתנוונות וההתחדשות, ההתפּוררות וההתגבשות הפּועלים בקרבה, והראָה שהפּתרון הציוני של הבעיה היהודית, התרכזות ההגירה היהודית בארך ישראל, אינם שאיפה ערטילאית, פּרי געגועים לאומיים מעורפּלים, או זכרונות היסטוריים שאין להם אחיזה בחיים, אלא תהליך מחויב המציאות העולה ופּורץ מנבכי הויתנו הכלכלית, תהליך סטיכי, אלמנטרי, הכרחי במובן ההיסטורי והסוציולוגי.

מהצד השני היה על בורוכוב להאָבק ולשׂרוֹת עם התפיסה הבעל־ביתית של רוב הציונים בזמן ההוא, אשר כפרו בקיום מעמדות בעם ישראל, ובודאי שלא ראו ולא הכירו בתפקידו של מעמד הפּועלים היהודי וביעודו של שרון המעמדות בחדוש חיינו הלאומיים. דרושים היו אומץ רב ועין חודרת ומרחיקה ראות, כדי להכריז ולהוכיח כי קים קשר אורגני בין השרון המעמדי בארצות הגולה ובין שרוֹנוֹ של מעמד הפּועלים היהודי בארץ־ישראל.

זו זכותו של בורוכוב בדורו. אבל אנו זקוקים לו גם כיום. 25 שנים אחרי שחברנו הגדול הלך מאתנו הננו נמצאים שוב בתקופה של מלחמת אזרחים בינלאומית ושל מבוכה רעיונית בתנועתנו ובסוציאליזם העולמי. צריך להחיות את רוחו של בורוכוב בתוכנו, כמו שהכרחי לחדש את היסודות המרכסיסטיים בתנועת הפּועלים כולה.

אין שיטה ותפיסה חברתית יותר שנואה על הריאקציה הנאצית־פשיסטית מהמרכסיזם. כל חצי משטמתה מופנים נגדו. אין להתפלא על כך. הריאקציה העולמית לא תסלח למרכס את שני חטאיו העיקריים. הוא שהאיר כמו בקרני רנטגן את מהותה המעמדית של החברה בכלל, הוא שחשף את צביונה האמתי של החברה הקפּיטליסטית כמשטר של דיקטטורה של בעלי־הון, כשלטון של מעוט עתירי נכסים על המוני עובדים מחוסרי קנין, כמשטר של עוני ודלדול בתוך שפע של כחות ייצור. הוא שגילה את סתירותיה של החברה הקפּיטליסטית וערער את האמונה בנצחה. ופּשעוֹ השני של מרכס היה שנתן למעמד הפּועלים את ההכרה והבטחון ביעודו ההיסטורי, שהפך אותו ממעמד מחוסר היסטוריה ומולדת לנושא ההיסטוריה ולבונה מולדת חדשה.

אין פלא לכן שאויבי הפּרוליטריון והסוציאליזם מכל הסוגים שונאים את מרכס המהפּכן, ומסיתים נגד מרכס היהודי בתקוה לנצל את הנימה האנטישמית ולפגוע באופן כזה בתנועת השחרור של מעמד הפּועלים. אולם כמה מתמיהה ומצערת העובדה שגם בחלקים ידועים של התנועה הסוציאליסטית נפוצה בזמן האחרון מדה של זלזול במשנתו של מרכס. גם תנועתנו לא נקתה מנסיונות נפסדים כאלה. אפשר היה להניח שהטעם הטוב ימנע בזמן הנוכחי יהודים וסוציאליסטים להצטרף במה שהוא למקהלת הנאָצה האנטי־מרכסיססית. אולם ישנם, כנראה, אנשים החושבים שמרכס הוא אריה גוֹוע, והם מוכנים לקבל על עצמם את התפקיד השלישי בספּורו של אזופוס על הארי הגוסס והבעטה.

אפשר להתיחס בבקורת להנחה או למסקנה זו או אחרת של קרל מרכס. לא כל חלקי הבנין המדעי והאידיאולוגי הענקי שהוקם על ידו שרירים וקימים לעד. מרכס טעה למשל בהנחתו כי חוקי הרכוז הקפּיטליסטי השוררים במפעלי החרושת חלים גם על החקלאות. מתוך להט מהפּכני הוא שגה בהערכת קצב התבשלותה של המהפּכה הפּרוליטרית ושקיעתה של החברה הקפּיטליסטית. מרכס בעצמו ובמדה עוד יותר גדולה תלמידיו וממשיכיו לא העריכו כראוי את הגורם הלאומי. אבל מי שירצה להסיק משגיאות אלו שתפיסתו ההיסטורית והסוציולוגית של מארכס אינה נכונה, הרי הוא דומה לאיש הרואה אוירון מתרומם מן האדמה ומסיק מזה שתורת ניוטון על כח המשיכה פּשטה את הרגל.

גם לא כל חלקי משנתו של בורוכוב התאַמתו בתקופת ההגשמה. הוא לא יכול היה לראות מראש, לפני 25 או 35 שנה, את כל השנויים במסבות ובתנאים שבהם הוטל עלינו להגשים את מטרותיה ומאוייה של הציונות הסוציאליסטית. היו דברים שבהם היינו בני־פּלוגתא עם בורוכוב עוד בחייו. התיחסתי, למשל, בבקורת להגדרה “הסטיכית” של תהליך התישבותנו בארץ, כי חששתי לסלוף תפיסתו במובן של פטליזם היסטורי המרפּה ומחליש את כשרון המעשה ואת תנופת ההגשמה. התנגדתי לתפיסתו של בורוכוב על התפקיד הפּסיבי של מעמד הפּועלים ביצירה המשקית בארץ וליחסו השלילי להתערבותנו האקטיבית בהתהוותה של הכלכלה היהודית החדשה. אמנם הרצאתו בועידת המפלגה בקיוב מראה שבסוף חייו היה בורוכוב בעצמו מוכן להעביר כמה מהנחותיו תחת שבט הרביזיה. אבל כל הבדלי דעות וחלוקי גירסאות אלה אינם מפחיתים מערכו הכביר והמכריע של בורוכוב בתולדות תנועתנו.

לנו, לבני דורו של בורוכוב, לחבריו לעבודה ולהאָבקות, איננו רק מורה וחוקר שהפך לאגדה מתקופת האָביב של הציונות הסוציאליסטית. בלבנו עוד חי זכרו של האדם, אנו מרגישים את חום אישיותו, גם אחרי 25 שנים לא נמחה רגש הכאב על מותו בלא עת. גם כעת תתעטף נפשנו ויהמה לבנו בזכרנו כי האיש הזה, אשר הטביע את חותם מחשבתו ואישיותו על זרם חשוב ושלם של הסוציאליזם היהודי, אשר העשיר בעבודתו הרוחנית את התנועה הציונית, אשר היה סופר ונואם בעל כח הסברה מזהיר ומתיז ניצוצות של שאָר רוח בפולמוס; איש האשכולות, אשר יד לו בכמה ענפי המדע – בכלכלה ובסוציולוגיה, בפילוסופיה ובפילולוגיה – העלוי הפּועל־ציוני הזה הלך מאתנו בהיותו רק בן 36 שנים. איזה עולם שלם ועשיר נחרב ונגזל מאתנו עם מותו של בורוכוב במיטב שנותיו, כמעט בראשית דרכּו!

הוא מת בבדידות, הרחק מאהובי נפשו ומחבריו הכי קרובים. בחשבי על יומו האחרון עולים על לבי דברי גדול משוררי דורנו בשירו הנשגב בו נסה לראות בעיני רוחו איפה וכיצד ידביקהו יומו האחרון. עם ביאליק אנו יכולים לאמר על נשמתו של בורוכוב:

כמרגלית, ונוֹגה עולם לה,

עם דמעתי האחרונה תפּול,

ורעדה וזרחה אחרי דורות רבים

לעינים לא ראוני."

(מתוך נאום באמפיתיאטרון בחיפה ליום כ׳ תמוז תש׳ד)

עברו ארבעים שנה למותו של תיאודור הרצל. מדוע חי האיש בזכרונו ובלבו של עם ישראל? על ערכו של אדם גדול, על רשומה של אישיות היסטורית אפשר לדון לפי שלושה דברים: לפי אוצר המחשבה וזוהר החזון שהנחיל האיש לעמו ולאנושיות; לפי גודל המעשה שבצע ויציבות המפעל שחולל; לפי עצם אישיותו ורשומה המוסרי והרוחני על בני דורו והדורות הבאים.

אם בשלשת אלה נבחן את ההופעה הנפלאה והנהדרה של בנימין תיאודור הרצל, ותקום לפנינו אישיות שופעת קסם, רבת כח ומרבה תפארת, והמגלמת בתוכה צרוף יחיד במינו של סגולות. כי הוא היה מורה־דרך לדור ומעצב מחשבתו; מחולל תנועה, מנהיגה, ובונה מוסדותיה וכליה; איש־החזון ואיש־המדינה, מבשר ומגשים; משורר וחוזה המאזין למשק כנפי השכינה וההיסטוריה, וכובש דרכים חדשות למדיניות היהודית הלאומית. צרוף כזה של כחות מחשבה ונפש, של חזון ורצון, של השראה ועשיה, באישיותו של יחיד לא ידעה ההיסטוריה העברית אולי מזמן חורבן הבית השני.

חזונו ומשנתו של הרצל לא אבדו כלום מחיוניותם 40 שנה אחרי פטירתו, או יותר נכון, כעבור 48 שנים מזמן הופעת הקונטרס “מדינת היהודים”. גם חוקרי חייו הטובים ביותר עוד לא גילו לנו את סוד שיבתו לעמו של היהודי והסופר הוינאי הצעיר שרק חוט דק מאוד קשר אותו ליהדות וגלי הטמיעה עמדו לקרוע אותו לחלוטין. לא נכון לאמר, כפי שנאמר ע״י גדולים וטובים, שהמפנה המפתיע בחייו של הרצל היה פרי האנטישמיות בלבד. שנאת ישראל ודאי נתנה את הדחיפה לכך. בגללה “הרגיש עמוק בלבו את הכאב להיות יהודי”. אבל הוא הפך את המכאוב הזה ל“אושר של חרות פנימית”.

השקפותיו של הרצל, כפי שנוסחו ב“מדינת היהודים” ובכמה ממאמריו ונאומיו, אפשר לסכמן בעיקרים אחדים. האישיות הלאומית של היהודים אינה רוצה לרדת מבמת ההיסטוריה. משמעות האמנסיפציה של המאה שעברה איננה שנחדול להתקים כעם, כי אם שנגשים את שחרורנו הלאומי. “השיבה ליהדות קודמת לשיבה לציון”. השאלה היהודית היא לאומית, באותו זמן היא שאלה עולמית ובינלאומית, הטעונה פתרון במועצת העמים. הפּתרון – חידוש עצמאותנו המדינית; יתנו לנו ריבונות על טריטוריה המספקת את צרכינו. הכח אשר יקים ויסיע את המכונה להעברת אנשים היא המצוקה היהודית (“צרת היהודים”). ברוב הדברים האלה לא חידש הרצל. קדמו לו משה הס וליאון פינסקר, נתן בירנבאום ואחד העם. אבל הוא לא הכיר אותם ואת כתביהם. הרצל לא הכיר את העם היהודי, אם כי שמע על סבלותיו. על אחת כמה וכמה מפליאה המקוריות שלו, התחושה ההיסטורית העמוקה שנתגלתה בו וזעזעה את מוסדות אישיותו וחייו, השראת השכינה הלאומית שהסעירה את נפשו ופקחה את עיני רוחו לחזות עתידות. (ברשימות האבטוביאוגרפיות שלו כתב הרצל שבזמן כתבו את “מדינת היהודים” היתה לו הרגשה ששומע הנהו משק כנפי נשר מעל לראשו). אולם הרצל עלה על קודמיו בהעזת המחשבה ובעצמת הבטוי כשהגיע להגדרת המטרה – מדינת היהודים. הוא העמיק לראות מהם בגלותו את הכחות שהם ערובה להגשמתה – מצוקת העם וצמאונו לחיי עבודה. יותר מכל מבשרי הציונות שהיו לפניו הדגיש הרצל את ההכרח של תחיתנו הלאומית והמדינית כצורך בינלאומי. היתה לו תחושת השואה המתקרבת והמאימת על העם היהודי. לכן האי־שקט הקדוש שתקף והמריץ אותו למאמצים על־אנושיים.

אחרי ההכרזה והבשורה בא המעשה. הרצל היה לציוני. המטרה המפשטת נתקשרה לטריטוריה מסוימת. רעיון מדינת היהודים ארש לו את ארץ ישראל. פתרון השאלה היהודית שולב עם פתרונה של בעיה עולמית שניה – שאלת ארץ־ישראל. הרצל היה הראשון שהגדיר והסביר את שאלת ארץ־ישראל כחלק של הבעיה המדינית, הכלכלית והתחבורתית של המזרח התיכון בתקופה הקרובה, שהדגיש את הקשר בינה לבין בעיות העולם.

הרצל מחולל תנועה עממית, מקים את הקונגרס הציוני, מארגן את ההסתדרות הציונית ואת מוסדותיה הכספיים הראשונים, הוא מתכנן תכניות של התישבות המונית. יצירתו עמדה במבחן של שתי מלחמות עולם. הוא יצר את הנציגות היהודית הלאומית כלפי אומות העולם, אחרי הפסקה של הרבה מאות בשנים, הוא הניח את היסוד למדיניות של העם היהודי. ישוב של חצי מיליון יהודים בא״י הנהו עדות חיה ותוססת לאמת שבחזונו של הרצל, להערכתו ההיסטורית הנכונה של הכחות הפועלים בחיי העם היהודי.

אין סכנה יותר גדולה לאיש החזון מאשר המגע עם המציאות העכורה. רגלו עלולה למעוד כשתתקל באבני נגף ובמכשולים, הרעיון הזך והטהור יכול להטשטש ולהזדיף, המטבעות שטבע המבשר יכולים להשחק בידי תלמידיו וחסידיו. הרצל ידע זאת, ולבו היה מלא פחד מפני הירידה מהר סיני, מפני הפגישה עם עובדות החיים והמדיניות הבינלאומית על תככיה, צביעותה, ועסקיה הטמאים. אבל רצון היצירה, צו השליחות שהוטלה עליו, רגש האחריות לגבי העם נצחו. כמו שהראה אומץ לב וראית הנולד בהתוית הדרך, ככה גלה תבונה רבה בחפוש דרכי ההגשמה וסלילתם. מדיניותו המעשית הצטינה בשתי מדות: כבוש החזון בדפוסי המציאות, וכבוש המציאות לאור החזון. לכן גמישותו ונכונותו להתפשר עם העובדות בשעת נסוחה של תכנית באזל, העלאת התכנית של הטשרטר, ז. א. של זכיון להתישבות מצד הממשלה העותומנית אף בלי ערובות בינלאומיות, המשא והמתן עם השליט התורכי, למרות שידע היטב מה רקוב המשטר שעליו נשען החליף, וקשריו עם שליטי עולם אחרים, בכללם עמודי המשטר הצארי הרוסי עקוב הדמים. פעולתו זו עוררה בקורת חמורה, ולא אחד האשים את מחבר “מדינת היהודים” שהוא מתכחש לרעיונותיו המקוריים ומרוקן את תכניתו מתכנה. האמת ההיסטורית היא שהרצל לא הסתלק מעולם מחלום המדינה, הוא סגל אותו זמנית למציאותה של ארץ־ישראל בתקופת השלטון התורכי. הוא לא האמין ביציבותם של השליטים והמשטרים שאתם נשא ונתן בדבר הגשמת תכנית באזל, אבל רגיל היה לאמר – את בני־האדם צריך לקבל כמו שהנם, והוא לא ראה מפלט מההכרח, גם אם היה מגוּנה בעיניו ונפשו סלדה מהמלאכה, לנצל את כל הכחות הקובעים את עתידה של ארץ־ישראל ואת גורל המוני היהודים היושבים בארצותיהם של השליטים ההם, כדי לרכוש את סעדם או לפחות, להבטיח את התנועה הציונית בפני פגיעתם הרעה.

לכן כל כך מאושר היה כשיהודי רוסיה הבינו לרוחו, לא דנו לכף חובה את בקורו אצל פלבה אחרי הפרעות בקישינוב. ווילנא היהודית – ירושלים דליטא – קבלה את פניו בכבוד מלכים ובאהבה עוברת כל גבול. באפריל 1904, בזמן ישיבת הועד הפועל הציוני שנועדה בוינא אחרי "מרד חרקוב״, זכיתי לראות את פני הרצל כשבאנו – משלחת הסטודנטים היהודים של וינא – להזמינו למסבה שנערכה על ידינו לכבוד הועד הפּועל. הרצל לא כסה על חבתו היתרה לנוער, ולנוער הציוני האקדמי בפרט. היה מה שהוא מתום נפש גאונית, כאשר דבר אל שני הצעירים שישבו לפניו כאל שוים, כאל מנהיגי תנועה מנוסים. הוא הקריא לנו קטע מנאום הפתיחה שלו בקונגרס הששי על הצעת אוגנדה – שנסתים בפסוק המפורסם: ״אמנם אין זו ציון, ולא תהיה לעולם״ – כדי להוכיח לנו כמה מחוסרי שחר הם החשדות של ראשי התנועה הציונית ברוסיה שחשדו בנאמנותו לארץ ישראל. אחר כך הוא דבר אלינו בגלוי לב מפתיע על המצב הפוליטי הנואש של הציונות אחרי כשלון המשא ומתן עם שליטי תורכיה בקיץ 1902. “הננו עומדים לפני קיר ברזל, רק מלחמה אברופית שתביא לחלוקתה של תורכיה ולמגוּר שלטונה הקים יכולה לשנות את המצב לטובתנו”. הדברים האלה נאמרו, הנבואה הזו נזרקה מפי הרצל עשר שנים לפני מלחמת העולם הראשונה שהביאה לחלוקתה של האימפריה התורכית ולהצהרת בלפור.

גם הגאון אינו חפשי משגיאות וטעויות. גם הרצל טעה ושגה. הוא הגזים בערך הזכויות והערובות המדיניות כתנאי קודם להתחלת המפעל ההתישבותי. מכאן הסטיה לאוגנדה, כאשר נתקל בקיר האָטום בקושטא. יורשה לי בקשר עם ההצבעה הדרמטית בקונגרס הששי לספר לכם עוד אפּיזודה שלא ראיתיה רשומה בספרות. הרצל, כידוע, התרשם התרשמות עמוקה מהעובדה שרוב ציוני רוסיה, שליחי הארץ הקלסית של מצוקת היהודים, הצביעו נגד אוגנדה. אבל גם הוא לא ציפה שאיש כד״ר יוסף חזנוביץ יצטרף לאומרי ההן. הרצל הזמין אותו במיוחד לשיחה ושאלו, מדוע הצטרף למחיבים, בנגוד לרוב חבריו הצירים מרוסיה. ד״ר חזנוביץ ענה לו: “גם כשמצביא שב משדה הקרב אחרי שהפסיד במערכה, לא צריך לרפּות את ידיו, אם רוצים שימשיך לעמוד בראש צבאותיו”. בדברים נרגשים הודה הרצל לחזנוביץ על אמונו האישי. יש אומרים שתכנית אוגנדה היתה בעיני הרצל תכסיס דיפּלומטי, אמצעי לחץ פּוליטי לגבי תורכיה. אם יש אמת בהשערה זו, הרי היא הוכחה נוספת להערכה מוגזמת של הצלחות ותמרונים דיפּלומטיים מצד הרצל, ביחוד בשנות חייו האחרונות. חולשתה זו של פּעולתו המדינית גרמה אכזבה רבה בשורות הסוציאליסטים שהצטרפו לתנועה הציונית עם ראשית הופעתו של הרצל, כגון ברנאר לאזאר, נחמן סירקין ואחרים, ואחדים מהם פנו בשל כך עורף לציונות. אולם על שגיאותיו של הרצל אפשר לאמר מה שהגיד הרצל בעצמו במסתו המזהירה על המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי זשאן זשורס: “שגיאותיהם של אנשים גדולים הן כשטפון הנילוס המפרה”. מטעויות ומחפּושי דרך אלה נולדה – אחרי אוגנדה ומות המנהיג – הציונות הסינתטית, הריאליסטית – צרוף הציונות המדינית והכלכלית, שלוב המפעל ההתישבותי הריאלי, הצובר כחות ויוצר עמדות כלכליות, עם הפּעולה המדינית המכינה לקראת ימי משבר, מפנה והכרעות את פּתרון השאלה היהודית ב“מועצת העמים”.

ולבסוף מלים אחדות על רושם אישיותו של הרצל על העם היהודי. הוא היה לאגדה בחייו, מכל שכן במותו. נפש העם נקשרה בבחירה זה כמעט מהרגע הראשון להופעתו בחיים היהודים. ביחוד הקיפו אותו התלהבות והערצה בכל מקום שהיהודים היו מרוכזים בהמוניהם. מדוע האמין בו העם? כי הרגיש את לבו הגדול המלא אהבה ורחמים לעם הנרדף, אך גם את אמונתו של הרצל בכחות העם. העם התגעגע על איש אשר יסמל את גאון האומה ואת רצונה לגאולה. בימים ההם נתן ביאליק בטוי נעלה לכמיהה זו שהעם יקים

"מקרבו ביום נחלה וכאב

רב פּעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,

ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם,

ובראש יגה שביב מאיר דרך העם".

הרצל גילם את הכסופים האלה באישיותו. בשבילנו, בשביל הדור הצעיר שהתחיל את חייו הצבוריים בתקופתו, ואף במחיצתו של הרצל. היה הוא המחנך הגדול לחרוּת, לכנוּת וליופי. הוא לימד אותנו “לעמוד בקומה זקופה בלי יהירות, ולהשתחוות בלי הכנעה”. בהכרת עם ישראל יחיה הרצל כאלומת אור ענקית, כמיטיאור שבקע בכוח אדיר ובלהט מסנוור את חשכת חיי הגלות והאיר אותם באור תקוה חדשה.

הרצל אינו שייך לשום מפלגה, כתה או מעמד. הוא קנין העם כולו. הוא לא היה סוציאליסט, אבל עוד פּחות מזה היה חסיד בעלי ההון. עמוק בלבו הרגיש הרצל את חרפּת העוני ואת הכעור שבעוני. רגיש מאוד היה לסבל שמביא המשטר הקפּיטליסטי להמוני העם. הרצל האמין בכוחה הכובש של העבודה ונשא בלבו את חזון החברה החדשה. הוא שאמר שהחברה היהודית בארץ ישראל צריכה להיות לא רק חדשה, כי אם טהורה, טובה וצודקת יותר. לכן תמיכתו ברעיון הקנין הלאומי באדמה ובשטת ההתישבות הקואופּרטיבית. תנועת הפּועלים בארץ וכנסת העבודה המוקמת על ידה במולדת המחודשת, מתוך חתירה לחיי חרוּת, שויון, ואחוה – הם הגשמת חזונו של הרצל.

הסתלק נאמן ביתה של מפלגת הפועלים האנגלית, מנהיגה המעשי במשך שלושים שנה. מימי קייר־הארדי, יוצר האגף הפוליטי של תנועת העבודה הבריטית, היתה המנהיגות הרוחנית של המפלגה מרוכזת במדה מרובה בידי האינטליגנציה שהקים המורה הגדול וליכדה במפלגת הפועלים הבלתי־תלויה. הנדרסון בא מהאגף הכלכלי, מהתנועה המקצועית, אשר נתנה למפלגה את כוחה הממשי, את המוני הפועלים המאורגנים. בתור מזכיר המפלגה במשך דור שלם עמד על יד ההגה, אירגן את גידולה הנפלא ואת נצחונותיה. הוא היה נשמת המכונה המסונפת והכבירה, שהוקמה על־ידי מעמד הפועלים האנגלי עם התבגרותו המדינית והתגבשות הכרתו המעמדית, היה המוציא והמביא במפלגה ולא נעשה בה דבר קטן וגדול שלא בידיעתו או בהדרכתו.

למנהיגות פוליטית לא שאף. היא באה לו כמעט בהיסח הדעת, בראשית המלחמה, כאשר התפטר מקדונלד מראשות הסיעה בבית הנבחרים. לא ארכו הימים, והנדרסון נכנס לממשלה הקואליציונית של אסקווית, ובסוף 1916 צורף ל“קבינט המלחמה” המצומצם של ללויד־ג׳ורג׳. בשנים ההן עשה הנדרסון רושם של טרייד־יוניוניסט טפוסי, מתון, ההולך בדרך רוב המפלגות הסוציאליסטיות באברופה בזמן המלחמה. אבל מהלך המאורעות הוכיח במהרה, כי ההשתתפות בממשלה והעליה לגדולה מיניסטריונית לא נסכו תרדמה על הנדרסון. מעולם לא הפסיד את הקשר החי עם המוני הפועלים, והרעיון של אחדות הפועלים הבין־לאומית לא היה לו דבר שפתים בלבד. בזמן המהפכה הרוסית הראשונה, אחרי בקורו ברוסיה במאי 1917, דרש מחבריו בממשלה, כי אנגליה ובעלי בריתה יתאימו את מטרות המלחמה ותכניות השלום לדרישות תנועת הפועלים הרוסית, יעיינו מחדש בהסכמים החשאים שכרתו ביניהם, ויתנו אפשרות למפלגות הסוציאליסטיות להיועד בסטוקהולם לקונגרס בין־לאומי לשם ניסוח תכנית שלום משותפת. כאשר נדחו דרישותיו ע״י ללויד ג׳ורג׳, וגם מפלגתו לא תמכה בו במרץ הדרוש, התפטר מהממשלה. במעשה הזה מתבלטות התכונות העיקריות באישיותו של הנדרסון – נאמנות להשקפותיו, וחרדה ליסודות הבין־לאומיים של תנועת הפּועלים.

רבו התפקידים אשר הטילה על הנדרסון תנועת הפועלים בשנים שלאחר המלחמה. ריאורגניזציה של המפלגה והכנת נצחונותיה בבחירות שנת 1923 ושנת 1929, נשיאות אינטרנציונל הפועלים הסוציאליסטי, אשר חודש בקונגרס האמבורג בשנת 1923, מיניסטר הפנים בממשלת הפועלים הראשונה, מיניסטר החוץ בממשלת הפועלים השניה, נשיא הועדה הבין־לאומית לפירוק הזיון. בכל העבודה הרבה והמקיפה הזאת גילה הנדרסון כוח התמדה, כשרון ארגוני בלתי שכיח ותבונה פוליטית רבה. ממנהיג פועלים בעל אסכולה טרייד־יוניונית הוא הולך וגדל לאיש־מדינה סוציאליסטי, בעל שיעור קומה ורב פעלים. והרעיון העיקרי הפועם בו, החזון אשר התרקם בלבו מימי המלחמה, המהפכה והמשבר – הלא הוא רעיון השלום והאחדות הבין־לאומית. הוא טורח בלי הפוגות להשכין שלום בתנועת הפועלים בעולם ולהשיג את המכסימום של אחדות הפעולה הניתן להתגשם. ובתוך ממשלת הפועלים הבריטית דאגתו ומאמציו העיקריים מופנים כלפי ארגון השלום בין העמים. הוא מחבר הפרוטוקול של זשנבה¹ משנת 1924, ובתקופת השנתים 1929–1931 מוקדשה מדיניותה החיצונית של בריטניה, בהנהלתו של הנדרסון, לפנוי חבל הרהיין, לקשירת קשרים חדשים עם רוסיה ולהכנת ועידת פרוק־הזיון ע״י חבר העמים.

עבודתו המוצלחה והפוריה הזאת, אשר הנחילה כבוד לו ולממשלת הפועלים האנגלית, הופסקה לרגל המשבר אשר המיטו על התנועה מקדונלד וסנאודן בקיץ 1931. אחת התכונות הבולטות באפיו של הנדרסון היתה לויאליות אישית, נאמנות חברית. יחסו למקדונלד, למרות חילוקי הדעות ביניהם בזמן המלחמה והבדל הטמפרמנט בין שני האישים האלה, היא הוכחה חותכת לכך. לא קל היה לו להפרד מחבריו לעבודה במשך עשרות בשנים. אבל הנדרסון גילה גם בהזדמנות זו, כי השלטון והשררה לא עיורו את עיניו, לא טשטשו את חושו הפרוליטרי הבריא, ולא החלישו את זיקתו להמוני הפועלים. בשעת מבוכה מדינית, כלכלית ואישית מאין כמוה, כאשר ארבה למפלגת הפועלים האנגלית סכנת פרוד וקרע, כשמנהיגים אשר הועלו על ידה למרומי האמון והשלטון פנו לה עורף והתקשרו עם מתנגדיה, בשעת חירום זו נתגלה שוב הנדרסון כמנהיג האמתי והמרכזי של התנועה. עמדתו התקיפה ונאמנותו הצילו את המפלגה, את נשמת התנועה ואת אחדותה.

אולם ההאבקות הקשה של 1931 עלתה להנדרסון במחיר רב. זקנה קפצה עליו, בריאותו נשברה. בארבע השנים האחרונות היה אנוס לצאת ממערכת העבודה הרגילה במפלגה ובפרלמנט. את אחרית ימיו הקדיש רק לפעולות פּרוק הזיון. האמנם יש סמל בעובדה שהוא נפטר בזמן שנתבדו כל התקוות להסכם בין־לאומי על פירוק הזיון, כשהעולם שב להזדיינות קדחתנית, הרת טבח נורא ואיום, כשלפיד המלחמה הוצת מחדש על גדות הים התיכון?

ידידותו לעם היהודי ואהדתו למפעל תנועת הפועלים בארץ־ישראל היו כנים ומעשיים, כמו שהיה הנדרסון בכל דרכיו. לשוא נחפּש הצהרות ודקלרציות ממנו בכתב או בעל־פּה. אין דברי תשבחות למפעלנו, אין הבטחות או להטים דיפלומטיים, אבל ביחסינו בין ברית פועלי־ציון למפלגת הפועלים הבריטית, בעבודת ההסברה שלנו באינטרנציונל ובאנגליה הורגשו תמיד ידו התומכת ויחסו החיובי. מה כביר היה הרושם בזמן פעולתנו בסטוקהולם, באבגוסט 1917, כאשר הופיע התזכיר ההיסטורי של תנועת הפועלים הבריטית על מטרות המלחמה. בתכנית שלום זו הצטרפה בפעם הראשונה מפלגת פועלים גדולה ורבת משקל להשקפתנו, כי פּתרון שאלת היהודים קשור בפתרונה של שאלת ארץ־ישראל. תולדות התזכיר הזה עוד לא נכתבו. קשה לקבוע עד כמה הושפעו מנהיגי הפועלים באנגליה מתעמולתנו בזמן המלחמה בין מפלגות האינטרנציונל, או מהתעמולה הציונית בכללה. אין אפשרות לדעת בבטחה, באיזו מדה השפיעה עמדת מפלגת העבודה על המשא־ומתן בדבר הצהרת בלפור שכבר התנהל בזמן ההוא. אולם אין ספק, כי הופעת התזכיר הזה היה מאורע היסטורי, אשר חיזק את עמדתנו באינטרנציונל ועזר לנו להשפיע על ניסוח מניפסט השלום הסטוקהולמי בכוח דרישותינו. תכנית השלום של המפלגה הבריטית, כמו כל תעודה ממין זה, היתה כמובן פרי עבודה קולקטיבית. אולם ברור, כי נוסחא ריבוליוציונית זו בנוגע לשאלת היהודים לא נכללה בתזכיר בלי ידיעתו והסכמתו הברורה של ארתור הנדרסון, מזכיר המפלגה, מנהיגה ובא־כוחה בממשלה. והוא נשאר נאמן להשקפתו זו כל ימי חייו.

זכורה עמדתו התקיפה והגאה באכסקוטיבה של האינטרנציונל, ערב הקונגרס הסוציאליסטי בבריוסל, בשנת 1928. לפי בקשתנו חתם הנדרסון יחד עם ואנדרולדה, ליאון בלום, דיברוקר, ברנשטיין ואחרים על ההזמנה אל מנהיגי הפועלים בארצות שונות ליצירת הועד הסוציאליסטי למען ארץ־ישראל העובדת. הפעולה הזאת נתקלה בבקורת קשה ואויבת מצד מזכירות האינטרנציונל. “תן לי לענות”, פקד עלי הנדרסון, כאשר דרשתי ממנו שנית את רשות הדבור. הוא קם והודיע כי חתם על ההזמנה בהתאם להשקפותיו על חובת הסולידריות הבין־לאומית, ואם האכסקוטיבה רואה סטירה בין מעשהו זה ובין תפקידו בתור יושב ראש, מוכן הוא להתפטר מנשיאות האינטרנציונל! קשה לתאר במלים את הרושם שעשתה נאמנותו זו של הנדרסון לתנועתנו.

שנתיים אחרי זה עברה עלינו כוס התרעלה של הספר הלבן אשר לפספילד־צ׳נסלור. ויצמן התפטר, הופיעו המכתבים הידועים ב“טיימס”, פספילד ניסה להרגיע את סיעת הפועלים בפרלמנט, ונדמה היה כי נפסק הקשר בין ההנהלה הציונית ובין הממשלה. הגענו לנקודת קפאון. אולם לא נפסק הקשר בין תנועת הפּועלים בציונות למפלגת הפועלים הבריטית. נפל אז בגורלי להגיד להנדרסון, כי “קול דאונינג סטריט אינו קולה של לנדאדנו”, כי מעשי ממשלת הפועלים סותרים את החלטות מפלגת הפועלים, אשר מצאו זה עכשיו את אישורן בועידת לאנדאדנו. שוב נתגלה חושו הבריא ורגש הצדק של הנדרסון. לפי הצעתו בחרה האכסקוטיבה של המפלגה ועדה מיוחדה, אשר שמעה את טענותינו ובאה בדברים עם הממשלה. תוצאת הפעולה הזו היתה “ועדת הקבינט” הידועה בראשותו של הנדרסון, אותה ועדה אשר חיברה את “אגרת מקדונלד” וביטלה את הספר הלבן בסעיפיו העיקריים. רק הודות להתערבותו האישית ולמשקלו המכריע של המיניסטר האחראי למדיניותה החיצונית של בריטניה, אפשר היה להתגבר על הלך רוחו של משרד המושבות ולהכריחו לסגת אחור.

בצביונו הרוחני היה מה שהוא מאומנותו. פועל יציקה היה הנדרסון מנעוריו. והוא היה מוצק, ישר, אמיץ ונאמן. מחונן במדה רבה בסגולה היקרה להבחין בין העיקר לבין הטפל, ולמצוא בשעת ההכרעה את המוצא הנבון והנכון. תנועת הפועלים הבריטית והעולמית אבדו איש־מדינה מעשי ונמרץ, אשר נשא בלבו את חזון שחרור האדם והעבודה, את חזון אחרית הימים.

חיפה, נובמבר 1935

(במועצת ההסתדרות מ"ב ביום 28 לינואר 1941 בתל־אביב)

במעמד זה של שליחי הפועל היהודי בארץ־ישראל, כאשר אנו נותנים לעצמנו דין־וחשבון על התהוותה ופעלה של הסתדרותנו במשך 20 שנות קיומה, כאשר מבטנו מנסה לחדור דרך פרגוד העתיד, בשעה זו של האבקות איתנים על סדרי עולם חדשים, –­­ פונה מחשבתנו מבלי משים אל העם האנגלי העומד בגבורה ותנופה נהדרה במערכה אכזרית, רבת סבל ויסורים על קיומו ועצמאותו.

גלוי וידוע לנו כי עצם קיומו ועתידו של עם ישראל בארצו ובתפוצותיו, אפשרות קיומה של תנועת פועלים בת־חורין, עתידה של החרות עצמה – חרות עם ואדם כאחד – יוכרעו במערכת־דמים זו. ואנו מרגישים צורך נפשי לשלוח מהבמה הזאת את ברכתנו, ברכת־הנצחון, לעם הבריטי בארצו ובדומיניונים שמעבר לימים.

ברכתנו המיוחדה שלוחה לחברינו בתנועה המקצועית ובמפלגת הפועלים הבריטית, אשר נכנסה במלוא יכלתה בעול האחריות ובמאמץ המלחמה והנה כיום הזה הערובה הכי נאמנה למיגורם ולמפלתם של כוחות השעבוד והדיכוי העומדים לכלותנו, ערובה לשלום אמת לאחרי הנצחון.

לזכותה של מפלגת העבודה תרשם הסתלקותה של ממשלת צ’מברליין מהבמה וחיסול שיטת הכניעה והפיוס עם העריצות הנאצית־פאשיסטית. מפלגת הפועלים, היא שהכריחה את המפלגה הקונסרבטיבית למסור את השלטון לידי וינסטון צ’רצ’יל; היא אשר גרמה ליצירת הממשלה הנוכחית של צ’רצ’יל־אטלי. הודות לאיניציאטיבה האמיצה והמרחיקה ראות של מפלגת הפּועלים שוּנוּ פּני המערכה, וצביונה ההיסטורי של המלחמה הזאת התבלט לעין כל. היא חדלה להיות מלחמה בין שני אימפריאליזמים המתחרים על חלוקת עולם חדשה. היא הפכה מלחמה עד חרמה בשאיפות הציר הנאצי־פאשיסטי להקים משטר קולוניאלי באברופה ובעולם, להפוך את אברופה לדספוטיה קאפיטאליסטית־פיאודאלית תחת מרותה של גרמניה ונושאי כליה הקטנים, ובאמצעות אברופה זאת לשעבד ולנצל את העולם כולו לטובת משעבדיו ומנצליו של הגזע הנבחר והשליט.

אבל המלחמה הזאת לפי עצם מהותה ההיסטורית מוכרחה לההפך לקרב מכריע בכוחות השעבוד והניצול לכל צורותיהם, לא רק של עם בעם, אלא של אדם באדם. העולם לא ישוב לקדמותו אחר מיגור המפלצת הנאצית. המפציצים הבריטיים, מהלומות הצבא והצי הבריטי הורסים לא רק את יסודות השלטון והמשטר הנאצי בגרמניה, אלא את משענות המשטר הזה בכל הארצות.

ממשלת צ’מברליין, בא כוחה הטיפוסי של האריסטוקרטיה הקרקעית והסיטי הלונדוני, של אילי הממון, החרושת והאחוזות, הוכיחה כי המעמדות השליטים שעמדו מאחוריה אינם מסוגלים עוד לנהל את המדינה. היא לא הצליחה למנוע את המלחמה, ולא הצליחה לארגן את האומה הבריטית לנצחון במלחמה.

אמנם ממשלת צ’רצ’יל־אטלי אין פירושה כי מעמד הפועלים הגיע לשלטון באנגליה. אבל פירושה כי אין יותר אפשרות למשול באנגליה בלי הפועלים בשעת סכנה איומה זאת. בלעדם, בלי כוח ארגונם, ייצורם, ורצונם לנצח אין אפשרות להציל את אנגליה, את אברופה, ואת העולם התרבותי כולו מחלום הבלהות הנאצי. לא תהיה עוד אפשרות למשול באנגליה בלי הפועלים ונגדם. גם אחרי שתחלוף הסכנה האיומה הזאת.

המעמדות השליטים מאתמול לא יקימו מחדש את שלטונם למחרת אחרי הנצחון. אינני אומר שהם לא ינסו להשיב את העולם לקדמותו או להחזירו לתוהו, כמו שהצליחו לעשות זאת אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל אני מאמין שמעמד הפועלים יקח לקח משגיאותיו וכשלונותיו מהתקופה שאחרי מלחמת העולם הקודמת. הוא לא יסתפק, באנגליה ובארצות אחרות, בשנוי צורת המדינה, בהלבשתה מחלצות הדימוקרטיה בלי תוכן ממשי כלכלי, אלא יגשים תמורות במבנה החברה, יכין דמוקרטיה כלכלית, סוציאלית.

אולי יורשה לי להזכיר בהזדמנות זאת נבואה שנזרקה מפיו של מרכס לפני 90 שנה. ב־1850, כאשר כתב על " שרון¹ המעמדות בצרפת הוא אמר: “יעוד הפועלים… לא ימצא פתרונו צרפת, בצרפת רק יוכרז עליו. הוא לא ימצא פתרונו בשום מקום בתוך תחומים לאומיים. מלחמת המעמדות בקרב החברה הצרפתית תהפך למלחמה עולמית בה יעמדו פנים אל פנים אומות העולם. הפתרון הוא יתחיל רק באותו רגע כאשר בעקב המלחמה העולמית יגיע הפרוליטריון לשלטון בראש העם השולט בשוק העולם – בראש אנגליה, המהפכה תמצא בזה לא את סיומה, כי אם את ראשיתה הארגונית, היא לא תהיה קצרת נשימה…” עד כאן דברי מרכס. ואני רוצה להוסיף: היא תהיה לא רק ממושכת, היא לא תהיה גם חופשית מזיגזגים, מאכזבות, ומנסיגות. אבל יהי רצון שהדור שלנו אשר ראה שתי מלחמות עולם, יזכה לראות את ראשית קיומו של החזון הזה. לזה אמנם לא מספיק שמפלגת הפועלים תגיע לממשלה, נחוץ שתגיע לשלטון ממש ותשאר נאמנה ליעודה ולעיקריה גם בשלב ההגשמה.

אני מאחל למפלגת העבודה הבריטית שרוחם של קיד הארדי ושל ארתור הנדרסון תשלוט בה ותוביל אותה בדרכה הקשה!

אולם חזון העתיד אל יסיח את דעתנו מהמציאות העכורה, המגואלת בדם ובדמעות, בקלונות ובאכזבות מרות. הגורל מהתל בנו, מתעלל בנו. במדרש אחד נאמר: “הקדוש ברוך הוא חייכן הוא.” גם ההיסטוריה חייכנית היא. בעת שאנחנו – כיהודים, כפועלים, כסוציאליסטים – רואים במלחמה הזאת את מלחמתנו, בעת שאנו רוצים בכל לבנו לקיים את ברית־הדמים שבינינו ובין העם האנגלי, בעת שאנו רוצים לעמוד במערכה המשותפת עם אנגליה של מחר – חותרת תחת מפעלנו ועתידנו אנגליה של אתמול השוררת עדיין באימפריה הקולוניאלית. היא כאילו קשרה קשר כדי לדכדך את רוחנו ולרפות את ידינו, כדי להרחיב ולהעמיק את הפרץ אשר נבע במאי 1939 ובפברואר־מרס 1940.

בל נגרר אחרי ההתגרות הזאת בנו של שליטים אשר התחנכו באוירה ובמסורת של הממשל הקולוניאלי בארצות אסיה ואפריקה. הם יעברו יחד עם עולמם ההולך ונחרב. לא ניתן להם להקים חיץ בינינו ובין העם האנגלי.

אל נגזים בהערכת כוחנו. עמנו מתבוסס בתום של פורענות, השפלות וענויים ללא גבול. אבל בל יחשבו מנדינו ומתנגדינו כי הגענו למצב של “שחי ונעבורה”. בלי יהירות, מבלי לתת לרגש העלבון והמרירות להשתלט עלינו, להגותנו מדרכנו הכבושה, דרך תנועת הפועלים המאורגנת, הדוגלת באחות עמים ובאחות האדם והשואפת לשלום בר־קיימה עם העם הערבי – נעמוד בקומה זקופה על משמר כבודנו וזכויותינו. לא נשקוט עד שיבוטל הספר הלבן ומדיניותו, חוק הקרקעות וגזרות העליה. אלו הם תעודות הפּיוס האחרונות של ממשלת צ’מברלן־מקדונלד־הבן, בהן ניסתה לקנות את משרתיו ועבדיו של הציר הנאצי־פאשיסטי במזרח הערבי ובארץ־ישראל.

במלחמתנו זאת נמצא עידוד בעמדה הנאמנה והאמיצה של מפלגת הפועלים הבריטית ושל סיעת הפועלים בבית הנבחרים. לא נשכח את עמדתם בויכוח בבית הנבחרים במאי 1939 על הספר הלבן. נזכור את הצעת אי־האימון אשר הגישה במרס 1940 אחרי הופעת חוק הקרקעות. לא נשכח לה את חסד פעולתה זאת אשר אין לה תקדים בתולדות הפרלמנטריזם האנגלי שמפלגת האופוזיציה תגיש בזמן המלחמה אי־אמון בממשלה.

אנו גם יודעים להעריך את ערך ההחלטה אשר נתקבלה בועידת מפלגת הפועלים בבורנמאות במאי 1940, זמן קצר אחרי כניסת מפלגת הפועלים לממשלה החדשה.

ובהזדמנות זאת אינני יכול שלא להזכר ולהזכיר לכם את שמו של החבר אשר הספדנו אותו בראשית המועצה הזאת, את דב הוז, אשר חלק גדול היה לו במלחמה הזאת ובמפעל ההסברה אשר היה קשור בה. ואני נזכר בהוז גם מפני הדמיון אשר בין מצבנו לפני 10 שנים, כאשר עמד דוב הוז יחד אתנו במלחמה ובהאבקות אשר כפו עלינו בזמן הופעת הספר הלבן לפּספילד־צ’נסלור. גם אז נלחמנו בממשלה בריטית, מבלי לפגוע בעם האנגלי; שרינו עם ממשלת פועלים, מבלי לפגוע ביחסי הברית בינינו ובין מפלגת הפועלים. זה גם תפקידנו כיום: להאבק על זכויותינו מבלי לפגוע בבריתנו עם הדמוקרטיה הבריטית, מבלי להחליש במשהו את כוח המחץ שלה במלחמה.

עוד לא הגיעה השעה לנסח ולבטא בנוסחאות פוליטיות מדויקות את תביעותינו ואת השקפותינו לשלום המקווה. אני מקבל כמסגרת וכנקודת מוצא את החלטות באורנמאות במאי 1940, אשר ועידת מפלגת העבודה קבלה לפי הצעת חברינו ממפלגת פועלי־ציון באנגליה.

ואני רוצה להוסיף עוד מלה אחת אל מפלגת העבודה. אנחנו זוכרים היטב כי פתרון שאלת ארץ־ישראל בקשר עם שאלת היהודים איננה רק ענין להסכם ואמנה בינינו ובין הדמוקרטיה הבריטית. אנו יודעים כי היא תובעת הסכם והבנה בינינו ובין העם הערבי. אמונתי באפשרות הסכם משולש כזה מתבססת גם על העובדה שאחת מתוצאותיה העיקריות של המלחמה הזאת תהיה כי לא תתכן בסדר עולם חדש ויציב ההתפוררות הלאומית המופרזת; כי אין יותר תקומה בעולם, המצווה על איחוד כלכלי במסגרת משק בין־לאומי, לעצמאותם של עמים קטנים אלא במסגרת של פדרציה של עמים בני־חורין, הבנויה על יסודות של אחדות בתוך חרות.

סיסמת האימפריאליזם הישן הרומאי היתה: “הפרד ומשול”, או יותר נכון “הפרד ושעבד”; סיסמת האימפריאליזם החדש הנאצי היא: “לכד ושעבד”; סיסמתנו היתה ותשאר סיסמת הסוציאליזם הבין־לאומי: “התאחד ושחרר!” וברוח זאת אנחנו נגש יחד עם מפלגת העבודה לפתרון בעיות השלום.

אבל בינתים לילה לילה ואימתו, בינתים מתפללים אנחנו יחד עם כל תושבי לונדון ואנגליה, כמו שהתפלל הכהן הגדול ביום הכפורים על תושבי השרון: “שלא יהיו בתיהם קבריהם”. בינתים ברכתנו, ברכת אחים, ברכת נצחון לעם האנגלי. ואל תהיה ברכתנו זאת – ברכת עם קטן ודל, עם ממושך ומורט, הניתן לבוז ולמשסה, אשר חצי השנאה של הנאציזם מופנים אל לבו, אל תהיה ברכת עם קטן זה קלה בעיני אחינו הגדול, העם האנגלי העובד!

נאום־פתיחה בכינוס הארצי של הליגה – בירושלים, 25.8.1942

בחלקי נפל הכבוד הגדול לפתוח בשם הנשיאות את הכנוס הארצי הראשון של “ליגת־הנצחון למען רוסיה המועצתית” בא"י.

מטרת כנוסנו זה היא לכונן על בסיס ארצי את הליגה, להקים את מסגרת ארגונה, ולאשר את המצע שהוסכם עליו לפני חדשים בחיפה כתוצאה ממשא ומתן מקיף ומעמיק בין מיסדי הליגה ובין מפלגות הפועלים המאוחדות בהסתדרות העובדים העברים הכללית.

הנני מברך את הצירים מכל קצות הארץ, מהכפר ומהעיר, אשר באו לקריאתנו במספר כה ניכר. ברכתנו המיוחדה מעומק לב נרגש ומלא תודה, שלוחה לבאי־כוח הממשלה הסוביטית אשר כיבדו בנוכחותם את ועידתנו – הוכחה מעודדת מאוד שממשלת ברה“מ מעריכה את התחלתנו הצנועה ושוקדת לקשור קשרים ולטפח יחסי ידידות עם הליגה שלנו ועם הישוב היהודי בא”י.

מטרתנו ליצור מסגרת ארגונית בעלת כושר פעולה, אשר תתן בטוי מעשי לרחשי ההערצה והסולידריות עם ברה“מ אשר הקיפה את הישוב העברי בא”י עם כניסת רוסיה המועצתית למלחמה בציר הנאצי־פשיסטי. אביא לדוגמא קטע מגלוי־הדעת של מועצת ההסתדרות אשר התכנסה בימים המכריעים של הגנת הגבורה על מוסקבה ולנינגרד, כאשר גלי הפלישה הנאצית התנפצו אל קירות הפלדה שהקימו עמי ברה"מ סביב בירותיהם:

“בחרדה וברטט עוקבת תנועת הפועלים בארץ אחרי מלחמת הגבורה של עמי ברית המועצות והמוני היהודים בה, בקום עליהם האויב הנאצי־פשיסטי, אויב האנושיות, אויב תנועת הפועלים, ואויב העם היהודי. כאות לסולידריות ולאחוה עמוקה” הוכרזה אז מגבית לשם הקמת יחידה רפואית לעזרת הצבא האדום. באותם הימים הכריזה הליגה שלנו, שעמדה אז עוד בתקופת התהוותה, על המגבית לטובת אמבולנס, והצלחתה הוכיחה כי הרצון לעזור לברה“מ, להביע בצורה ממשית הכרה, תודה, הרגשת שותפות קים לא רק בתנועת הפּועלים, והמגבית מצאה הד גם בחוגים אחרים. היש צורך להסביר מנין האהדה הנאמנה והאקטיבית הזאת לרוסיה המועצתית בתוך הקבוץ היהודי בארץ־ישראל? המאורע של 21 ביוני, 1941, היה חויה עמוקה ופורקן נפשי לכל אחד מאתנו. כי הצטרפותה של ברית־המועצות למלחמה עד חרמה, לשרון¹ לחיים ולמות עם גרמניה הנאצית וב”ב אישרה את השקפתנו על צביונה ואופיה ההיסטורי של המלחמה העולמית הזאת. לכחות הדימוקרטיה והחופש בעולם נוסף בן־ברית כביר ועצום, מלא רוח גבורה של עם הנלחם על ארצו ועל כבושי הריבולוציה, הנאבק על אדמתו וחרותו; בזה חוזקו לאין ערוך אמונתנו ובטחוננו בנצחון.

אנו היהודים היינו הראשונים להכיר את החיה הטורפת הנאצית בכל מערומיה, בכל דראונה, בכל הזועה שהיא מכינה לעולם. לא רק משום זה שהיא בחרה בנו להיות הקרבן הראשון לשיטות השוד, ההרעבה, ההשפלה; אנו היינו הסיסמוגרף שרשם את התקרבות הרעש. באינסטינקט שהתגבש במבחנים הסטוריים עקובי־דם, בחוש הבחנה שחושל בפורענויות של דורות הכרנו את גודל הסכנה. שנים יקרות הלכו לאיבוד עד שהדמוקרטיה העולמית הבינה כי המשטמה הזואולוגית לעם היהודי היא רק דרך של חנוך לבסטיאליות כלפי עמים ובני־אדם אחרים. הדמוקרטיות של מערב אברופּה, אמריקה ואוסטרל־אסיה מאוחדות כיום עם ברית־המועצות לא רק בשל הסכנה המשותפת של השתלטות גרמניה על אברופה ועל־ידה על העולם כולו. למרות ההבדלים במשטר ובהשקפות חיים הקימים בין האומות המאוחדות ישנו יסוד חיובי משותף לברית העולמית הזאת. גרמניה הנאצית שואפת לא רק להשתלטות מדינית־צבאית כאחותה הבכירה, גרמניה הקיסרית. גרמניה ההיטלרית, כגבור האגדה הגרמנית העממית דר. פאוסט, מכרה את נפשה לשטן, כדי לזכות בשלטון על העולם. היא שואבת את כחה ביודעין מתהומות תופת, היא קוראה לעזרה ומגיסת את כחות השאול נגד כחות האור והדרור. עמי הדימוקרטיות ועמי ברית המועצות מאוחדים במורשת תרבות מסוימת. היא מבוססה על הפניה לטוב ולנשגב, למאור שבאדם, על האמונה שהאור ידביר את החושך, החרות תתגבר על העבדות, כי תולדות המין האנושי הן עליה בלתי פוסקת מעולם הכפיה, הפחד והמחסור לעולם של חופש, שפע ואחוה. גרמניה הנאצית פנתה עורף ובשאט נפש לנכסי תרבות אלה. היא דוגלת ביודעין בשנאה, ברשע, בשקר. היא שואפת לחידוש ימי הפיאודליות בלבוש אינדוסטריאלי. מגמתה – אימפריה פיאודלית עם גרמניה כבית־נשק ובית־חרושת במרכזה החולשת בכל דרכי השעבוד והדיכוי בהמוני עובדיה ובעמים אחרים שהיו לה למס־עובד והפכו “אומות משוללי היסטוריה”.

היה סופר אנגלי שאמר: חרות יכול להשיג רק מי שמוכן לתתה לאחרים. הנאצים הפכו את המימרא הזו. לפי תפיסתם יכולה לשעבד עמים אחרים רק מדינה החיה בעצמה על שעבוד. לכן האידיאל שלהם הנה גרמניה משועבדת לאדוניה הפיאודליים ולאילי החרושת, המשעבדת את כל עמי אברופה והעולם.

גוגול כתב פעם על משטר השעבוד ברוסיה: רמאי רוכב על רמאי ומדרבן רמאי הרץ לפניו. הסדר החדש של הנאצים הוא עבד הרוכב על עבד ומדרבן עבד הרץ לפניו. הנסיון הזה להחזיר אחורנית את גלגל ההיסטוריה אינו יכול להצליח. כשלונו של צלב־הקרס הוא הכרח היסטורי.

הוא לא יבוא מאליו. עלינו להלחם עליו בכל מאמצי כחנו. כחות השאול עדיין חזקים. נוראות המלחמה לא פגעו לאשרנו בא“י כמו בעם ישראל. אבל אנו בחזית. ארץ ישראל שוכנת בין יאור מצרים והרי הקוקאז. אנו נמצאים בין שתי חזיתות: חזית הנילוס שבידי צבאות חבר העמים הבריטי, וחזית הקוקאז שעליה מגין הצבא האדום. בשתי החזיתות האלו, בשני המחנות נלחמים רבבות בנינו ואחינו. בחזית הנילוס עומדים 16.000 יהודי א”י שהתנדבו לצבא הבריטי, ובחזית הרוסית נלחמים כמאתים אלף יהודי ברית המועצות. לא רחוק היום ויצטרפו אליהם מאות אלפים של יהודי ארצות־הברית. אחות הנשק עם הצבא האדום עטור זר תהלה ממלאה את לבנו גאון; אולם בטוחני שאיש לא יתרעם עלי אם אומר שהיא יקרה לנו ביותר משום שהיא חידשה את הקשר בינינו ובין יהדות רוסיה אשר נותק במשך שתי עשרות שנים.

הישוב היהודי בא“י קשור ברובו הגדול באלפי נימים – קשרי משפחה וקשרי רוח – עם רוסיה המועצתית. יחד עם כל עמי התרבות אנו מזדעזעים כי בית טולסטוי ביאסנאיה פוליאנה חולל ע”י המחבלים הנאציים, או מצבתו של פושקין. אך מה יתכוץ לבנו מכאב כאשר אנו שומעים כי נהרס המוזיאון ע“ש מנדלי באודיסה, או ע”ש שלום־עליכם בקיוב. או ספרית סטרשון או המוסד היהודי המדעי “ייוא” בוילנא! יהדות רוסיה היא ערש תנועת התחיה החדשה של עם ישראל על גילוייה השונים. בתוכה נולדה תנועת הפועלים היהודית על כל זרמיה, ממנה בעיקר ניזונה התנועה הציונית, היא נתנה לנו את הספרות היהודית החדשה, בעברית ובאידיש, היא נתנה לנו את רוב מנינו ובנינו של הישוב היהודי החדש בא“י. בלי הפתוס הלאומי והסוציאלי אשר פּעם בלב הנוער היהודי יוצא רוסיה, ואשר חושל על סדן הריבולוציה הרוסית בשלביה השונים, לא היינו מגיעים בא”י, בחומר וברוח, למה שהגענו ב־40, ובעיקר ב־20 השנים האחרונות.

והנה הפכו ליטא, בילורוסיה ואוקראינה, מרכזי הישוב היהודי בברה“מ, לגיא הריגה. למיליונים של יהודי רוסיה נוספו מאות אלפים פליטים יהודים מפולניה, והם נתונים לטבח ולמרמס כטיט חוצות תחת רגליה של החיה הטורפת הנאצית עם קלגסיה־עבדיה ההונגרים והרומנים. “הנה קול שועת בת־עמי מארץ מרחקים”. הננו מעריכים את מאמציה של הממשלה הסוביטית אשר העבירה מאות אלפים יהודים לפנים המדינה והצילה אותם מצפרני הנאצים. הננו מתגאים בחלק שלוקחים היהודים בפעולות הצבא האדום והפרטיזאנים הגבורים. ידעו שמה שאנו כאן מתאמצים שקריאות יהדות רוסיה ופליטי פולין הנמצאים כעת בתוכה, אל יהדות העולם תמצאנה אוזן קשבת. אנו מקוים שממשלת ברית־המועצות תאפשר ליהדות בארצות הדמוקרטיה לבוא לעזרת פליטי פולניה היהודים גם על־ידי עידוד הצטרפותם למאמץ המלחמה של יהודי א”י. העזרה שאנו יכולים לתת, בתשובה לקריאת יהודי ברה"מ, נוסף למאמץ המלחמה שלנו במסגרת המאמץ הבריטי והארץ־ישראלי, תנתן מתוך חבה ומסירות, ומתוך רצון לחידוש שותפות הגורל והרציפות ההיסטורית בינינו ובין ענף מפואר זה של עמנו שברחבי ברית המועצות.

ברית המועצות עומדת במאבק איתנים עם המפלצת הנאצית למענה, למעננו, למען עתידו של כל העולם, למען חרותו של כל עם וכל אדם. אנו קוראים לישוב היהודי בארץ, לכל תושבי א“י שרואים במלחמה האנטיפשיסטית את מלחמתם הם, לעזור לברית המועצות לפי יכולתם. נכונותנו לעזור, לטפח יחסי הבנה וסולידריות אינה מותנית בשום תנאי. היא מלווה בתקווה ובשאיפה להבנה הדדית, להתודעות ידידותית, להתקרבות כנה. הליגה רוצה להקיף ראשית כל את הישוב היהודי בא”י, לקרב אותו אל רוסיה המועצתית בלי חשבונות, בלי פניות, בלי וכוחים אידיאולוגיים או פוליטיים. אולם אנו שואפים גם לכך, שעמי ברית־המועצות יכירו את הישוב הזה כמו שהוא.

העם היושב בציון הוא ציוני לא רק במובן הגיאוגרפי. הוא ציוני משום שהוא רואה את עצמו כנושא של יעוד היסטורי, שליח וחלוץ למפעל שחרור גדול – השחרור הלאומי והסוציאלי של עם ישראל בארץ־ישראל. באנו הנה עמוסי חלום מולדת לעמנו המעונה. וחזון התמורה הריבולוציונית הזאת בתנאי קיומנו הלאומי השתלב בחזון אחרית הימים – של צדק, שויון ואחוה בין הלאומים, כאשר “לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” – חזון אשר אליו נשאו את נפשם ואותו חזו נביאי ישראל בעיר הזאת, ירושלים, ובארץ הזאת לפני 2500 שנה. מי כעמי ברית המועצות מסוגל להבין תנועה מהפכנית כזאת! לכן מקוים אנו כי נשאר מאוחדים לא רק בהאבקות עם השונא המשותף, אלא שנשאר בני־ברית גם אחרי שחלום הבלהות הנאצי יחלוף ותגיע תקופת הקמתם של הריסות העולם אחרי הנצחון. אזי חזקה תקותנו שתביעתנו אל עמי העולם לצדק ומשפט, לחרות ושויון, למולדת ולחוף מבטחים בשביל העם היהודי תמצא הבנה וסעד גם מצד ברית המועצות.

מחר הוא יום זכרון גדול לעם הרוסי. ב־26 לאבגוסט תמלאנה 130 שנה לקרב על יד בורודינו. המערכה ההיסטורית הזו, שאחריה בא כבוש מוסקבה על ידי נפוליאון, נשארה בתולדות העם הרוסי כסמל של כשלון מדומה, של נסיגה והקרבת שטח לשם שמירה על כחו הלוחם של הצבא, כראשית מפלתו של הפולש.

יודעים אנו שברית המועצות סבלה אבדות קשות במשך שנת המלחמה. הרבה מבניה הנאמנים נפלו חלל. שטחים נרחבים ועשירים באוצרות טבע נפלו זמנית בידי האויב, מפעלי חרושת ותחבורה שהוקמו בהרבה עמל נהרסו, שדות בר דשנים באוקראינה ובאזור הדון נרמסו על ידי הטנקים הגרמנים, מיליונים בני־אדם נעקרו מאדמתם ומבתיהם והלכו בגולה, מיליונים אחרים מועבדים עבודות כפיה ופרך על ידי הכובשים צמאי־הדם והאכזרים. דרושה לשון הכאב והזעם של נביא, כדי לתאר את גודל וכובד האסונות אשר המיטה גרמניה הנאצית על עמי ברית־המועצות, כמו על הארצות והעמים האחרים הכורעים תחת עולה ושבט עברתה של המכונה הצבאית הגרמנית. ואף על פי כן לא נשברו רוחו וארגונו של הצבא והצי האדום. מתוך הקרבה עילאית, גבורה ללא רתיעה, ותבונה תכסיסית רבה של מצביאיו עומדת איתן חומת הפלדה המשתרעת מלנינגרד עד סטלינגרד ומהים השחור עד הים הכספי. הם יודעים וזוכרים, כי אחרי בורודינו באה השואה של ברזינה. את רוחם של עמי ברית־המועצות אין לכבוש, כמו שאין לכבוש את מרחבי רוסיה. אבל אפשר להפחית את הסבל ולהחיש את יום ההכרעה, אם התעשיה הבריטית והאמריקנית תגביר ללא הפוגות את עזרתה לרוסיה, ואם החזית השניה תקום באברופה לפני שיפרצו הסערות בים הצפוני וסופות השלג בערבות רוסיה.

כולנו מצפים לרגע זה שהאיניציאטיבה באברופה ובמזרח התיכון תעבור לידי צבאות בנות־הברית והמכונה הנאצית־פשיסטית תמוגר ותשבר תחת מהלומות נשקם של חבר העמים הבריטי, ארצות־הברית של אמריקה וברית המועצות. וביום הנצחון, יום נקם ושלם בעד הדם הנקי הרב שנשפך, תזכור האנושיות המשוחררת בהערצה וברגשי תודה עמוקה את קרבנותיה העצומים של רוסיה הסוביטית ואת עלילת גבורתה במלחמה הזאת.

יש טעם לקרבנותיה ולקרבנותינו, ויש שכר לעמידתה האיתנה, כי הם יקבעו את מהלך ההיסטוריה ותכונת העולם לדורות הבאים.

(דברי פתיחה בכנוס הארצי של הליגה לקשרי ידידות עם ברית־המועצות, ביום 24 לדצמבר, 1945, בתיאטרון “הבימה” בתל־אביב)

4 שנים עברו מאז יצאה הקריאה הראשונה של קבוצת ידידים בתל־אביב, ירושלים וחיפה שיזמו את ארגון הליגה הזאת וקרוב ל־3 שנים חצי מאז כנוסנו הארצי הראשון בירושלים, באבגוסט 1942, במעמד שליחים של ממשלת ברית־המועצות. אחד ממניחי יסודותיה הנאמנים והמסורים ביותר של הליגה שלנו לא זכה לשמוע את שופרות הנצחון ולהשתתף בועידתנו זו: נעלה על לבנו ביגון, בחבה ובהערצה את זכרו של ד"ר אביגדור מנדלברג, אוהב הבריות וידיד לאדם העובד, בן טוב לעמו היהודי, לוחם אמיץ במחנה המהפכה הרוסית, ועובד מצניע לכת ורב פעלים בשטח הרפואה בתנועת הפועלים העברית בארץ־ישראל. שמו ייזכר לברכה בתולדות הליגה.

נתכנסנו לדון על המשך קיומה ודרכי פעולתה של הליגה עם סיום מלחמת העולם השניה ובתקופה מסוכסכת, מעורפלת ורבת זעזועים זו של מעבר ממלחמה לשלום. ארגוננו היה פרי המלחמה. היינו הנסיון הראשון במזרח התיכון ונשארנו הארגון הצבורי היחיד בפנת עולם זו, שנוסד לשם מתן עזרה לצבא האדום הנאדר בגבורה ולחיזוק החזית האנטיפשיסטית העולמית של הדימוקרטיות וברית המועצות. רחוקים אנו מהערכה מוגזמת של תוצאות פעולתנו. היה עלינו לפעול בתוך ישוב עמוס דאגות מרובות לעצמו ולהצלת שארית הפליטה בתפוצות. הצלחנו במגביותינו לציד 3 משלוחים לטהרן – של אמבולנסים, קרונות נתוח, ציוד רפואי מגוון, ילקוטי שדה וחמרים אחרים, כולם מיצרת א“י – ששוים 45.000 לא”י, מזה 27.000 לא“י על חשבוננו ו־18.000 לא”י על חשבון הקרן היהודית לעזרת ברה“מ בדרום־אפריקה. על ידי סדור תערוכות, עצרות־חג, מסבות הסברה, חליפי חומר אינפורמציוני, ספרותי, מדעי ואמנותי, עזרנו ליצור אוירה של הבנה וידידות בין ברה”מ לישוב העברי בארץ. שליחינו שהביאו לטהרן ומסרו לצבא האדום את מתנות הישוב מילאו שליחות חשובה ותרמו תרומה ניכרת להדוק קשרינו עם מוסדות ונציגים סוביטיים, עוררו את התענינותם במפעל היהודי בארץ־ישראל, אופיו, משקלו, מגמות וסכויי התפתחותו. בניסוח מצע הליגה ובכנוסנו הארצי הראשון נתנו בטוי לתקותנו שעם בוא הנצחון ועיצוב סדרי עולם הנהנה מברכת השלום, תמצא תביעתנו לצדק, לחרות ולמולדת בשביל העם היהודי הבנה וסעד גם מצד רוסיה המועצתית. תוחלתנו לא נשארה ללא הד. נצין בסיפוק ובהוקרה את תמיכתה של משלחת האגודות המקצועיות הסוביטיות בקונגרסים הבינלאומיים בלונדון ובפריס בהחלטה האומרת שיש “לאפשר לעם היהודי להמשיך בבנין ארץ־ישראל כביתו הלאומי, שהוחל בו בהצלחה כה רבה, על ידי עליה, התישבות ופיתוח תעשיתי”. אנו נוטלים לעצמנו רשות לחשוב, כי למאמצי הליגה שלנו יש חלק בשנויים חשובים אלה של דעת הקהל בברה"מ, והבה נקוה שהם יקבלו גם משקל ואופי מדיני במועצת העמים להבטחת שלום העולם.

אולם מטרת כינוסנו איננה לסכם ולסיים פרק של עבר. אנו סבורים שתפקידנו לא נסתים עם גמר המלחמה בגרמניה הנאצית ובקואליציה הפשיסטית. בכינוסנו הראשון אמרתי: “מקוים אנו כי נהיה מאוחדים לא רק בהאבקות עם השונא המשותף, אלא שנשאר בני־ברית גם אחרי שחלום־הבלהות הנאצי יחלוף ותגיע תקופת הקמתם של הריסות העולם אחרי הנצחון”. אמרנו לא פעם שרגשי הסולידרית שרוחש היישוב בא“י לעמי ברה”מ אינם רק ידידות של עת צרה, ידידות של קוניונקטורה העלולה לחלוף עם המשבר האיום והסכנה המשותפת. הליגה לא אבדה את זכות קיומה בזמן השלום, עלינו להמשיך בפעולתנו שבמרכזה תעמוד אמנם לא עזרה לצבא האדום, אלא טיפוח יחסי הבנה הדדית בין ברית הרפובליקות הסוביטיות לבין הישוב העברי בארץ־ישראל. הכנוס הזה של ליגת־הנצחון שלנו צריך להיות כנוס היסוד של הליגה לקשרי ידידות עם ברית המועצות.

באוירה הנוכחית של מתיחות וחשדנות בינלאומית, גם הטפה להבנה ולידידות בין עמים ומדינות תובעת הסברה. פּנינו לשלום ואחוה עם כל העמים, שכנים ורחוקים. כי העם היהודי קשור קשרי גורל, עבותות עבר ועתיד, עם המזרח הערבי סביבנו, עם עמי אברופה ההרוסה ועם העולם החדש בו מרוכזת כיום מחציתו של עם ישראל. אך מצבנו בעולם ותעודתנו בארץ־ישראל מקנים חשיבות יתרה לטיפוח של יחסי הבנה והערכה בינינו לבין ברית־המועצות ועמיה, מכמה טעמים. ראשית כל, עוד יש לנו אויב משותף. הפשיזם והנציזם לא חלפו כליל, למרות מיגורם של גרמניה ויפּן. הם חיים וקימים, ולא רק בארצות המנוצחות. גם המנצחים לא נוקו מהנגע הזה. הוא ממשיך להפריש את ארסו, ושרשיו הנסתרים והגלויים פורים ראש ולענה הלובשים צורות שונות, אם כי לא חדשות ביותר. עוד חזקה בעולם השאיפה לרפא את מדוי החברה לא על ידי ביטול יסודות השעבוד והניצול בתוך כל עם ומדינה, אלא על ידי הרחבת תחומיו, השאיפה לבסס את רוחתם ושלטונם של העמים הגדולים והחזקים על שעבודם וניצולם של עמים קטנים וחלשים מהם. שוב זורעים אי־אמון ואיבה לגבי מדינת הפועלים והאכרים הסוביטית; שוב מרימה ראש שנאת ישראל הזואולוגית. בזמן האחרון ובחבל עולם זה, בו נפגשים האינטרסים של שלוש המעצמות הגדולות, מוסוה מיודענו הישן, הנשק הסודי של הנאציזם, האנטישמיות הפרועה והפורעת, כשטנה נגד הציונות, כהסגר על עליה והתישבות יהודית בארץ־ישראל, כהכרזת מלחמה על זכותנו לחיים לאומיים עצמיים ועצמאים במולדת. האימפריאליזם הערבי המחדש נעוריו, ילד טפוחיו של המיניסטר לשעבר, מר אנטוני עידן, ושל עוזריו הזריזים במיניסטריון החוץ הבריטי אינו מתענין בעניות המנונת, בבורות והמחלות האוכלות בכל פה את המיליונים של המוני העם במצרים ובעיראק, בסוריה ובסעודיה, המשועבדים והמנוצלים ללא רחמים על ידי המעמדות השליטים שלהם. הם מודאגים יותר מכחה האדיר של ברית המועצות. הם מעמידים עצמם לשרות הכוחות האימפריאליסטיים בבריטניה המפיחים ריב ומדון בין אנגליה לרוסיה, ותמורת עזרתם הנדיבה הם מקוים שאנגליה תפקיר לחסדם ולשלטונם את ארץ־ישראל ואת הישוב היהודי ותתכחש להתחיבויותיה לגבי העם היהודי.

באמצעות הליגה שלנו נתרום את חלקנו לטהור האוירה בישוב, בארץ ובמזרח הערבי סביבנו ולא ניתן לכער ולעכר אותה על ידי תעמולה אנטיסוביטית. בגבולות יכלתנו הצנועה נלחם בהרעלת האוירה הבינלאומית על ידי דיבורים חסרי שחר ואחריות על מלחמה שלישית, נלחם באטימת המוחות על ידי היהירות האטומית. ניתן לקהל אינפורמציה נכונה על משטרה, תרבותה, כלכלתה והשגיה המדעיים של ברית הרפובליקות הסוביטיות, על ספרותם ואמנותם של עמיה המרובים, נפיץ את ידיעת המפעל הכביר שהוקם ומוקם מחדש ע"י עמי ברית המועצות, המפעל שהוליד וצבר כחות חמריים ורוחניים כל כך עצומים ובעזרתם הציל ושחרר את העולם מהחיה הנאצית הטורפת. מהצד השני נביא לברית־המועצות ולעמיה ידיעת־אמת על מפעלנו אנו – מפעל התקומה הלאומית והיצירה הסוציאלית של עם ישראל במולדתו, נביא להם את בשורת היהודי החדש, העם העברי העובד הבונה כאן חיי חרות ועצמאות. את בשורת הארץ העתיקה והעזובה הזאת השבה לתחיה במגע הקסמים של עמלנו ושל אהבתנו.

אפשר לראות מראש שמצדדים שונים ינסו לסלף את דמותנו ואת מטרותינו. יגדירו את הליגה כאיגוד פּרו­־סוביטי גרידא, כתמרון פוליטי, כאנטי־מי־שהוא, יעלילו עלינו כונות או טנדנציות אנטי־בריטיות. בפני סרוס וסלוף כגון זה עלינו להתגונן מהתחלה ובתוקף. היה זמן שבחוגים מסוימים ושונים לגמרי תארו את המפעל הציוני בכללו כמכשיר של האימפריאליזם הבריטי. לא היה שמץ של אמת היסטורית בהערכה מסוג זה. שאיפת העם היהודי למולדת, לעצמאות לאומית ומדינית, עתיקה הרבה יותר משלטון אנגליה כאן, ומפעל שיבת ציון של זמננו התחיל הרבה שנים לפני המנדט הבריטי בא"י. היינו כאן לפני היות אימפריאליזם בריטי בעולם ונהיה כאן אחריו. לא באנו הנה לשרת תשוקות שלטון ושעבוד של מישהו ולהיות כלי זין או כלי משחק בידי מי שלא יהיה. אולם באותה מידה שאנו מסרבים להיות מכשיר של אימפריאליזם בריטי – ובגלל עמדתנו זאת סבלנו לא מעט מידי עושה דברו במזרח התיכון והוקרבנו לא פעם על מזבח חשבונותיו, תמרוניו ונכליו – באותו תוקף אנו מסרבים להיות מכשיר של מגמה או פעולה אנטי בריטית. אנו זוכרים לעם אנגלי את עזרתו למפעל הציוני בתקופה שלפני מינכן ואת עמידתו האמיצה בזמנים הכי קשים של המלחמה בצורר הנאצי, עוד לא פסה אמונתנו בתנועת הפועלים הבריטית. אנו מקוים שהיא תשאר נאמנה לרצונה ולהחלטתה להשתחרר משיטות הממשל של המעמדות השליטים לא רק בפוליטיקה הפנימית של אנגליה, אלא גם במדיניות החיצונית, הקולוניאלית, והאימפּריאלית. בכוחה לבצע את התמורה הזו תלוי השלום לא רק בחלק עולם זה, אלא בעולם כולו.

צביונה של הליגה לא יהיה שלם וברור למדי, אם לא נזכיר את הנמוק המיוחד והמכריע להמשך קיומה ופעולתה – חידוש וחיזוק קשרינו עם יהדות ברית המועצות. אחרי הטבח האכזרי שערכו גרמניה הנאצית וגרוריה ביהודי אברופה, אחרי השמדת שישה מיליונים ממיטב אחינו ובנינו – נשארנו 3 מרכזים גדולים של עמנו: יהדות אמריקה והדומיניונים הבריטיים, הישוב בארץ־ישראל, ויהדות ברית־המועצות. עתיד העם היהודי בדור הבא, מהלך ההיסטוריה שלנו בתקופה הקרובה תלויים בשיתוף הפעולה והרצון של שלושת הקבוצים האלה. יהדות רוסיה היתה לנו בעבר מקור כוח וחזון, מעין לא אכזב של כחות יוצרים ובונים, בית היוצר לתנועת הרנסנס היהודית. בזמן המלחמה הזאת נתנה היהדות הסוביטית מאות אלפים חילים לצבא האדום, ועלילות גבורתם היו מקור של השראה וגאוה לפזורי ישראל. רבות סבלנו – סבל נפשי וחומרי כאחד – בשל נתוקנו במשך עשרים שנה מיהדות חזקה ורבת שרשים זו. המלחמה נתנה דחיפה טרגית לחידוש הקשרים בין יהדות ברה"מ ליהדות העולם. כולנו זוכרים את ההתרגשות העמוקה שהחרידה את כנוסנו הראשון לשמע מברק הברכה של הועד היהודי האנטיפשיסטי בה נאמר: “אנו מרימים על נס את קריאתו המעודדת של המשורר הגדול, שאול טשרניחובסקי: המחיצה נפלה! שוב אנו מאוחדים, לב אחד ונשמה אחת. המלחמה באויב הפשיסטי קושרת אותנו קשרי אחוה וידידות שלא ינותקו גם בתוך המלחמה”… הדברים האלה תובעים המשך. האמנם רק לאור להבות המלחמה והחורבן, תוך כבשני טרבלינקה ומיידנק, ובקרונות המות יכיר אח את אחיו? האם רק הרגשת האסון והסכנה המשותפים איחדה אותנו, וכעבור זעם נפנה איש לעברו?

בטוחני שאנו מביעים את רחשי לבו של הישוב כולו, אם נאמר שיהודי ארץ־ישראל רוצים בחישול השותפות בינינו לבין יהודי ברה"מ. הנני מאמין שהיהדות הסוביטית תוהה כיום, יחד עם כולנו, על חידת חייו וקיומו של עם ישראל. אם מי שהוא נטה לשכוח או לשלול את שותפות הגורל היהודי, באה המלחמה האיומה הזאת והזכירה אותה לנו באש ודם ותמרות עשן. חידוש השותפות הגורלית וההיסטורית בינינו לבין יהדות ברית־המועצות נחוצה לא רק למלחמה באויב המשותף, בפשיזם, אלא לבניה ולקימום בכחות משותפים, להקמת הריסותיו של עם ישראל. מעל לחילוקי דעות אידיאולוגיים, שאין בדעתנו להתעלם מהם או לטשטשם, הננו מושיטים את ידנו, יד אחים, לקבוץ היהודי הגדול בברית־המועצות. הבה נאחד את כוחותינו עם מאמצי יהדות אמריקה ושרידי יהדות אברופה לשם הצלת השארית, להגנה על כבודנו האנושי והלאומי, על זכויותינו האזרחיות והלאומיות בתפוצות הגולה, ולביצור עצמאותנו הלאומית שיסודותיה הונחו בארץ־ישראל.

מעמדנו ואפשרות גידולנו בא“י הנם בכף הקלע. קיום הספר הלבן, קיום הפליה גזעית אנטי־יהודית בארץ של הבית הלאומי היהודי הנהו לא רק הסגר על הישוב הנדון להשאר מיעוט התלוי בחסדי שליטים פיאודליים מלומדי דיכוי ונישול של מיעוטים לאומיים, הוא סכנה למעמדם של היהודים בכל הארצות, והוא מעודד ביחוד את הכחות הפשיסטיים במזרח התיכון. תאמר היהדות הסוביטית את דברה לנו, לעם היהודי בעולם, ולממשלת ברית המועצות, הקובעת כעת יחד עם ממשלת הפועלים הבריטית ועם ארצות הברית של אמריקה את גורל העולם, ובתוכו גם את עתידם של המזרח התיכון ושל א”י.

הננו יכולים להבטיח לאחינו בברית המועצות, מה שאמרנו לא פעם לתנועת הפועלים הבינלאומית, כי אנו מקימים כאן לא רק מולדת בשביל המוני יהודים הזקוקים “למקלט בטוח”, כי אם מבצר עוז לחברת עבודה ולקידמה האנושית.

(מתוך דברי ברכה לועידת היסוד של מ.פ.מ. ביום 31 לינואר 1948)

הקמת ארץ ישראל העברית העובדת והמתגוננת, על כלכלתה, תרבותה, הגנתה, הכריחה את אומות העולם להכיר בזכותו של העם היהודי לעצמאות מדינית בארצו.

לא צריך להיות היסטוריון המשקיף ממרחק רב, כדי להבין כהלכה את משמעותם ההיסטורית של דברי ימינו אלה. הגורמים שהכריעו במערכה המדינית הגדולה הזאת הם עוּבדת קיומו של הישוב והתנגדותו ללא פשרה לספר הלבן, המרטירולוגיה של יהדות אברופה, העפּלת רבבות שרידיה לא"י, מעמדה ומשקלה הפוליטי של יהדות אמריקה. כמו כן ברור שהתלהבותם של הישוב ושל המוני עמנו בגולה באה בשל נצחון השאיפה המשותפת לכל התנועה הציונית – השאיפה לעצמאות מדינית. לא בשל חלוקתה של ארץ ישראל, אלא למרות קרבנותיה המכאיבים והסכנות הכרוכות בה, הקיפה חדוה גדולה את העם לקראת הסכוי הקרוב לעלות ממצב של נתינות לאומית לדרגה של עצמאות לאומית ומדינית.

אנו נצבים מול חזית משותפת של האוליגרכיה הפיאודלית הערבית השלטת במזרח הערבי סביבנו ושל האימפריאליזם הבריטי השוקע והנאחז בשקיעתו בשארית כוחותיו, מזימותיו ואכזריותו במזרח התיכון זה שבין הים התיכון ובין המפרץ הפרסי, בחבל עולם זה זב נפט ושמן תהומות. ממשלת הפועלים הבריטית נכנעה במדיניותה החיצונית והקולוניאלית לשיטות הממשל והניצול של המעמדות השליטים הבריטיים. אנו מכירים את השיטות המסורתיות האלו, מבשרנו חזינו אותן. סיסמת השליטים האלה היתה תמיד “לפייס אויבים ולרפות ידי ידידים”. היה כובש ומדכא בצאתך, וליברלי באהליך… על המדיניות רבת התהפוכות של האימפריאליזם הבריטי אפשר לאמר מה שכתב הסופר וההיסטוריון האנגלי פוֹלארד על המלך הטיוּדוֹרי הנרי השמיני, הפרוטוטיפּוס של מדינאי מלא אכזריות, צביעות ותככים:

“אנוכיותו בלעה את מצפונו והפכה אותו למכונה הרושמת את הסכמתה לפעולות של תועלת עצמית”. ככה הפכה ממשלת הלייבור בראשותם של אטלי־בוין למכונה הרושמת את הסכמתה ומוציאה לפועל בנאמנות של משרתים את הוראותיהם של אדוניהם האימפריאליסטיים, של אילי הנפט, וראשי הצי והצבא.

בהתכחשותה הצינית לכל הצהרותיה, הבטחותיה, והתחיבויותיה לגבי העם היהודי חיללה ממשלת הלייבור את כבודו של העם האנגלי ואת כבודה של תנועת הפּועלים. אין לשער את הנזק שגרמה וגורמת ממשלת אטלי־בוין לענין החרוּת בעולם, לענין השלום בעולם. אין להעריך את העידוד שנתנה לריאקציה הטוֹרית והפשיסטית באנגליה. על כל זה היא עתידה לתת את הדין. איננו כפויי טובה לעם האנגלי ולפועל הבריטי, ואיננו רוצים שהם ישאו בעונש ההיסטורי בעד פשעי שליטיהם ובעד ירידה מוסרית ופוליטית זו של מאַשריהם המתעים. אחת הסבות לכשלון מחריד זה של תנועה גדולה ועתירת נכסים היא, כי אין לשלוט בנכסי חומר בלי נכסי רוח. בלי השקפת עולם מדריכה ומכוונת, בלי הבנה מעמיקה של מבנה החברה ומהותה המעמדית, בלי חנוך המוני העם לאור נסיונם ההיסטורי של המעמדות העובדים – שהתגבש בתפיסה המרכסיסטית של ההיסטוריה האנושית – בלי מחשבה וחזון סוציאליסטיים ונאמנות פועלית בינלאומית הקודמים למעשה, בלי כל אלה לא יתקיים גם המעשה בידי מפלגת פועלים המשוללת ערכי־יסוד ונכונות להלחם עליהם. ישמש הכשלון של מפלגת העבודה הבריטית, כמו כשלונות דומים של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשעתה, אזהרה לתנועת הפועלים כולה, אזהרה גם לנו, לתנועת הפועלים העברית בארץ.

גדולות, קשות ואחראיות הבעיות שתעמוד לפניהן המדינה היהודית הצעירה המוקמת על יסוד החלוקה. מאַיימות עליה הסכנה של תלות מדינית במעצמות השולטות בים התיכון ושל חרם כלכלי מצד המדינות הערביות השכנות. בתוך עולם שסוע ומחולק לגושים עוינים עלינו יהיה לקלוט רבבות ומאות אלפים יהודים, להסדיר את יחסינו למיעוט הערבי ברוח הצהרותינו, להבטיח את זכויותיו האזרחיות והלאומיות, ולהיות למופת לכל המזרח בהרמת רמת חייהם של המוני העובדים והאכרים הערביים; לחנך את הנוער שלנו ברוח של שויון ואחוַת עמים, להלחם בתוקפנות לאומנית ובאירדנטה, להכין את הקרקע להסכם מרצון בין 2 המדינות – היהודית והערבית – שיגביר את שטחי השיתוף ביניהן ויחזיר לארץ בבוא המועד את שלמוּתה. מפלגת הפועלים המאוחדת תידרש להשתתף בהקמתה, בהגנתה ובבסוסה של המדינה החדשה במיטב תכונותיה: באומץ, באחריות, בלהט, בתבונה ובחזון. ויהי רצון שתצליח בשליחותה ההיסטורית, להיות נושא יעודו הלאומי והסוציאלי של מעמד הפועלים היהודי המאוחד והמלוכד.

(תזכיר הועה"פ של ההסתדרות לנציב העליון)

הסתדרות העובדים העברים הכללית רואה חובה לעצמה להביא לפניו, עם כניסתו למלוי תפקידו הגבוה, את משאלותיה ודרישותיה בנוגע למספר שאלות תכופות העומדות לפני תנועת הפועלים בארץ ודורשות את פתרונן.

הסתדרותנו מדברת בשם חלק גדול של הישוב העברי. שליש מהישוב מתקַים על העבודה. לפי המספרים משנת 1928, עסוקים 16.000 מקבלי שכר בתעשיה, בנין ויתר ענפי הכלכלה בעיר; כ־5.500 בחקלאות ובמקצועות אחרים במושבות; כ־3.000 במשקי העובדים. עם משפחותיהם הם מהוים ישוב עובד של 35.000 נפש בעיר ושל 15.000 נפש בכפר.

הרוב המכריע של הפועלים והעובדים העירונים והחקלאים האלה מאורגן בהסתדרותנו, המונה בשורותיה כיום יותר מ־25.000 חברים.

בתנאים ובקושי המיוחדים שבהם נתקלה תנועת הפועלים העברית בא"י, לא יכולה הסתדרותנו להסתפק בתפקידים הרגילים של אגודות מקצועיות. היא מוכרחה היתה ליצור שורה של מוסדות ומפעלים, כדי להבטיח לפועל היהודי את מקומו בעבודה, לאפשר את חדירתו והסתגלותו לחקלאות ולהתישבות, לתעשיה ולבנין, ולמלא את הלקויים שמהם הוא סובל בארץ בראשית התפתחותה הכלכלית, ללא חוקים סוציאליים וללא דאגה לעובד.

הארגון המקצועי הקיף 75% עד 80% של הפועלים והקים רשת של מועצות הפועלים בעיר ובכפר, לשכות עבודה והסתדרויות ארציות של הפועלים החקלאים, פועלי הבנין, פועלי הרכבת והדו"ט, פקידים ועובדי משרד.

בחקלאות לקחה ההסתדרות חלק אקטיבי בהתישבות הפועלים, ומפעלה מתבטא בקרוב ל־3.000 איש ואשה, אשר התישבו ב־24 קבוצות, 14 מושבים ו־6 משקי פועלות, הכוללים כיום ישוב של 4500 נפש.

“סולל־בונה”, המוסד לקבלנות קואופרטיבית בעבודות צבוריות ובנין, הוציא לפועל במשך 7 שנות קיומו עבודות בסך 1.5 מיליון לירות.

החברה שיסדנו לא מזמן לקבלנות חקלאית, “יכין”, הוציאה לפועל והתקשרה על עבודות בסך 50.000 לא"י.

חברתנו הקואופרטיבית להספקה, “המשביר”, הגיעה למרות שנות המשבר למחזור בינוני למעלה מ־100.000 לא"י לשנה.

הקואופרציה למכירת תוצרת משקינו החקלאים, “תנובה”, הגיעה לפדיון של 70.000 לא"י בשנה האחרונה.

הקואופרציה היצרנית מקיפה קואופרטיבים בחרושת ובשרותים צבוריים, עם 650 עובדים, ותוצרתם השנתית כ־140.000 לא"י לשנה.

מוסדנו לעזרה רפואית “קופת חולים”, עם 15000 חברים ותקציבה השנתי של 50.000 לא"י דואגת לבריאות החלק הרביעי של הישוב העברי.

מוסדותינו הכספיים – בנק הפועלים עם הון של 100.000 לא“י, קרן הפועלים הא”ית שאספה קרוב ל־120.000 לא"י, קופות מלוה בעיר ובכפר, חברה לאחריות “הסנה” – תומכים בפעולה המשקית המסונפת הזאת.

פעולתנו התרבותית כוללת שעורי ערב שמהם נהנים כ־3.000 פועלים מבוגרים; ספריה מרכזית עם 70.000 ספרים ושמספר קוראיה בארץ כ־5500 איש; רשת של בתי־ספר וגני־ילדים עם 1000 ילדים, עזרה לתיאטרון ולספורט הפועלים, דאגה לחינוך וללימוד המקצוע של הנוער העובד; הוצאת עתון יומי “דבר”.

כל העבודה רבת הגונים הזאת מוכיחה שלא דלה תנועת הפועלים בארץ באיניציאטיבה ארגונית ומשקית, וכי רעיון העזרה העצמית וההנהלה העצמית הכה בה שרשים עמוקים.

מאמצינו הגדולים במשך תקופה של פחות מעשר שנים, ההתגברות על מכשולים רבים, וביניהם על המשבר הקשה של השנים האחרונות, נותנים לנו את הזכות היתרה לאמר, שעזרת הממשלה לפועל היהודי בארץ היתה דלה מאד, וכי בהרבה ענפי החיים והעבודה נתקלנו בחוסר הבנה וחוסר אהדה מעשית לתביעותינו הצודקות.

אנו חושבים שיש לנו הזכות לדרוש את העזרה הזאת. לא רק על סמך התנאים הכלולים במנדט הבריטי על א"י, ושהם יסוד לכל פעולה ממשלתית בארץ הזאת, אלא גם מפני משקלו וערכו הכלכלי של הישוב העברי בארץ כבר כיום הזה. העליה וההתישבות העברית משנים את פני הארץ, מרחיבים ומשכללים את החקלאות, יוצרים תעשיה חדשה. מגדילים את עושר הארץ ותושביה, וגורמים במדה מרובה, לפי עדות הממשלה עצמה, לרבוי הכנסותיה ולמצבה הכספי האיתן בשנים האחרונות, שגם המשבר לא פגע בו לרעה. אי־אפשר להכחיש שחלקו של הישוב העברי בענפי ההכנסה העיקריים של הממשלה – ממסי הקרקעות, מהמכס, מהרכבת והדואר – גבוה פי שנים ושלשה, ולפעמים גם יותר מאחוז הישוב היהודי באוכלוסי הארץ. אין צורך להדגיש, כי הפועלים נושאים במדה גדולה ובצורות שונות מסי העקיפין האלה.

אין אפשרות לברר את ה.מ. בהזדמנות ראשונה זו את כל פרשת הענינים המעיקים עלינו. נסתפק בדברים הכי־תכופים וכואבים, הנוגעים לשאלות העבודה במחלקות הממשלה, בנמל ובעיריות; ההתישבות החקלאית; שכונות הפועלים העירונים; הגנת העובד; העליה; וחוקת העיריות.

א. עבודות צבוריות ובנין של הממשלה

קביעת הסדורים המתאימים להעסקת הפועל העברי במשק המדינה במדה המגיעה לו הנהו אחד הענינים התכופים ביותר הדורש פעולה מידית מצד ממשלת ארץ־ישראל. מספר הפועלים העברים המתקיימים על עבודה שכירה בעיר הנהו יותר ממחצית הפועלים העירונים בארץ. הישוב העברי משתתף, לפי הערכה זהירה וצנועה, כבר כיום ביותר משליש של תקציב הכנסות הממשלה. בנגוד לעובדות האלו ולמרות זאת שלפי טבע הדברים ולפי רוח המנדט צריכות העבודות הצבוריות של הממשלה לשמש מקום קליטה חשוב לעולים העברים בארץ – לא יצרה הממשלה את התנאים הדרושים להעסקת הפועל העברי בעבודות צבוריות ובנין של הממשלה.

במשך 5 השנים 1922–1926 היה הפועל העברי מקופח לגמרי בעבודות הממשלה, ומספרו שם היה מצער מאד. רק בשנת 1927–1928, הודות להתענינותו של הנציב העליון לשעבר, לורד פליוּמר, בא שנוי לטובה ביחס הממשלה לשאלה זו. אנו שמחים לציין עובדה זו אולם מרשים לעצמנו לציין שאפילו בשנים אלו לא קיבל הפועל העברי עבודה במדה המגיעה לו, לפי מספרו בארץ ולפי מכסת השתתפות ‏הישוב העברי בתקציב הממשלה.

בתזכיר שמסרנו ביום 11 לינואר למנהל מחלקת העבודות הצבוריות, העירונו כבר שסכום העבודות של מחלקה זו בשנת 1928, שהעסקו בהם פועלים עברים, מגיע ל־60.000 לא'“י בערך, שהם רק 18% מהתקציב הכללי לעבודות הצבוריות בשנת 1928, המגיע לסך 336.000 לא”י.

ישנה טנדנציה שאין אנו יכולים להסכים לה להביט על העסקת פועלים עברים בעבודות ממשלה כעל הופעה זמנית, הקשורה רק עם מצבים של משבר וחוסר עבודה, כמו שזה היה בשנתים האחרונות. אנו חושבים השקפה כזו למוטעת בעיקרה, כי זכות אלמנטרית היא לפועל העברי ליהנות באופן קבוע ממשק המדינה, במדה המגיעה לו ולפי תנאים המאפשרים לו קיום אנושי.

הפרוצדורה של מסירת עבודות הקיימת כיום אצל הממשלה גורמת לקיפוח זכויות מתמיד של הפועל העברי. פרט לעבודות שנמסרו בשנות 1927־28 ע“י הממשלה ללשכות העבודה של ההסתדרות לפי מחירים מוסכמים ע”י שני הצדדים, נהגה הממשלה תמיד למסור את עבודותיה בדרך של התחרות פומבית בין קבלנים ללא הגבלה, וכל המזיל הוא המקבל את העבודה. שיטה זו היא הגורמת ברוב המקרים לידי כך שהעבודות נמסרות לקבלנים שאינם מעסיקים פועלים עברים.

שיטת הטנדרים הנ"ל ללא כל הגבלה סוגרת את הדרך בפני הפועל העברי, כי אין הוא יכול להתחרות בשום אופן עם קבלנים המעסיקים בעבודתם פלחים שעבודתם זו משמשת להם על פי רוב הכנסה נוספת למשקם בכפר, המעסיקים גם נשים וילדים במחירים ירודים, והחפשים לנצל את פועליהם כאוות נפשם, כי אין בארץ עדיין כל חוק של שעות עבודה, איסור ניצול נשים וילדים ותשלום שכר מינימלי לפועל. באופן כזה, הפירוש האמתי של שיטת הטנדרים שהממשלה נוהגת בה הוא: מתן פרס לקבלן המרבה בניצול.

ידוע כי רמת החיים של הישוב והפועל העברי היא יותר גבוהה מאשר של הפועל הערבי העירוני והכפרי. לא פעם הודגש גם ע"י הממשלה עצמה, כי עובדה זו היא המשמשת אחד הגורמים החשובים לרבוי הכנסת הממשלה. הממשלה מחויבת להתחשב עם הופעה זו הקובעת במדה מרובה את היקף עבודותיה וליצור תנאים שיאפשרו לפועל העברי בעל רמת החיים היותר גבוהה לקבל את החלק המגיע לו. לדעתנו אין הממשלה יכולה לאחוז בשיטת לחץ על הפועל היהודי במטרה להוריד את רמת חייו עוד יותר. שכר העבודה שהממשלה שילמה לפועלים העברים בעבודותיה הורד כבר עד גבול המינימום ההכרחי לקיום שממנו אין לגרוע. שיטה זו עלולה גם למנוע בכלל בעד הטבת תנאי חייו של הישוב העובד בארץ. הננו כופרים בשיטת זול מדומה כזו העולה ביוקר רב ראשית כל לישוב העברי. היא הופכת את הכלכלה העברית למקור הכנסות למשק המדינה, מבלי להשיב לה אף חלק מהן דרך צנורות הכלכלה הרגילים. המשק הממשלתי הוא גורם בעל משקל רב במחזור הכלכלי של ארצנו, ואין אנו רשאים להשלים עם שיטה הדנה את הישוב היהודי לדלדול ולחוסר דם בעורקינו הכלכליים.

אנו מאמינים שהממשלה תבין שאין להמשיך בשיטה המונעת מחלק חשוב של תושביה את האפשרות ליהנות במדה צודקת מעבודות המדינה. אנו מרשים, איפוא, לעצמנו לסכם את דרישתנו, שמסרנו למנהל העבודות הצבוריות, להנהיג משנת 1929 את הסדר הבא במסירת עבודות הממשלה:

א) הממשלה קובעת בראשית השנה את סכום העבודה שצריכה לצאת לפועל ע"י פועלים עברים ומסמנת את העבודות שהיא מוכנה למסור אותן לקבלנים שיעסיקו פועלים עברים מאורגנים.

ב) את העבודות הללו מוסרת הממשלה בשתי דרכים 1) ע"י התחרות פומבית בתנאי שהקבלן יתחייב כלפי הממשלה להעסיק פועלים עברים מאורגנים; ‏2) או ישר למשרדים הקבלניים של ההסתדרות בדרך של הסכם הדדי על המחירים.

ג) הממשלה קובעת את תקציב ההוצאות למלאכה בעבודות אלו המבוסס על הצרכים המינימליים של הפועל העברי. אין הצעת הקבלן יכולה לעבור את התקציב הנורמלי הזה המבוסס על שכר הוגן לפועלים כנ"ל.

נראה לנו, כי הצעתנו עלולה לפתור את שאלת העבודה העברית במשק הממשלה בצורה המתאימה לשני הצדדים. קביעת מכסימום של הוצאות למלאכה מבטיחה את הממשלה מפני הגדלת הוצאותיה באופן בלתי צפוי, יחד עם זה נקבע סדר קבוע המונע מקיפוח זכויות הפועל העברי. הצעה זו יוצרת גם את התנאים לחנוך קדר קבוע של פועלים עברים בעבודות הממשלה שידעו להשתמש בנסיונם הטכני המצטבר מדי שנה בשנה לתועלת עבודות המדינה.

בנוגע למחירי העבודה הודענו כבר בתזכירנו לממשלה מיום 11 לספטמבר 1928, בקשר עם עבודה יהודית מאורגנת בעבודות הנמל, שההסתדרות מוכנה בהגנתה על קיום אנושי מינימלי לפועל העברי להתחשב גם עם הפרובלימות המיוחדות של שכר עבודה במשק הממשלה.

בקשר עם הידיעות שהופיעו בעתונות בזמן האחרון ואשר מיחסות לה.מ. את הדעה ששאלת הפועל העברי בעבודת הממשלה תפתר ע"י העסקתו בעבודות מקצועיות, שבהן הוא יכול להתחרות בפועל הערבי, רואים אנו לחובתנו להוסיף למבואר לעיל את ההערות הבאות:

א) בעבודות הממשלה תופסת המלאכה הבלתי־מקצועית את המקום המכריע בכמות, בעיקר בכבישים. גם בעבודות בנין עם התקדמות השכלולים הטכניים פוחתת העבודה המקצועית לזכות המלאכה המקצועית־למחצה והבלתי־מקצועית.

ב) בהוצאת העבודה לפועל קשורה לרוב כל עבודה מקצועית קשר אמיץ עם עזרת פועלים בלתי־מקצועיים (כגון: הגשת האבן והטיט בבניה, הגשת והכנת החמרים בביטון וכדומה), ומשום זה אין אפשרות להפריד תמיד בין עושי המלאכה המקצועית והבלתי־מקצועית, והעבודה בדרך כלל נעשית ע"י חבר אנשים אחד.

ג) אם הממשלה תמשיך למסור את עבודותיה בדרך של טנדר ללא הגבלה וללא הבטחת עבודה עברית מאורגנת, לא נהיר לנו איך יוכל הפועל העברי לעבוד שם אפילו בעבודות מקצועיות. אין כל בטחון, כי הקבלן שיקבל את העבודה על יסוד העסקת פועלים זולים, כפריים ועירונים, נשים וילדים, יעסיק פועלים עברים אפילו בעבודה המקצועית. אולם אם הממשלה תסכים בפרינציפ להגביל את הקבלן בתנאים ידועים, אזי אנו מרשים לנו לחשוב, שהצעותינו יותר קולעות למטרה.

ד) איננו יכולים גם לעבור בשתיקה על הצד המוסרי שבדבר. הפועל היהודי רואה בּחדירתו לעבודה לכל סוגיה, בנכונותו לעשות כל עבודה, ואף הכי־פשוטה, זכות וחובה, תפקיד שהטיל על עצמו בתור השתתפותו בבנית המולדת העברית. איננו באים לא'"י כאל מושבה בכונה להבנות בה מעבודת אחרים, לא בכונה להוות פה כעין אריסטוקרטיה מקצועית על יד המון פועלים שהם בבחינת “חוטבי עצים ושואבי מים”. אנו מקוים, כי ה.מ. ידע להעריך את היחס הזה של הפועל היהודי לעבודה בכל צורותיה כאל חידוש הברית בין העם העברי לארצו.

ב. עבודת הנמל

בין עבודות הממשלה בעתיד הקרוב תופס בנין הנמל בחיפה מקום מיוחד. ראשית מפאת היקף העבודה שתעלה במאות אלפים לירות ותעסיק, לפי דברי מנהל העבודות הצבוריות, 1000 איש במשך שלוש שנים בערך. כמו כן מפאת ההבטחות שנתנו מאת ממשלת ה.מ. בבית הנבחרים בדבר תשלום שכר הוגן בכל העבודות שתצאנה לפועל מאמצעי ההלואה ובדבר העסקת פועלים מכל העדות בארץ בפרופורציה צודקת. בתזכיר שההסתדרות מסרה למ"מ הנציב העליון בספטמבר 1928, ובשיחה שנתקיימה ב־13 לספטמבר, בארנו בפרוטרוט את השאלות הקשורות בעבודת הנמל.

הננו מרשים לנו להעיר, כי עד עכשיו לא נענינו על שאלותינו והצעותינו בשני הענינים העיקריים: הבטחת שכר הוגן והבטחת חלקם של הפועלים היהודים המאורגנים בעבודת הנמל. הננו מצפים להודעה באיזה צעדים ממשיים חושבת הממשלה לאחוז לשם הגשמת ההבטחות שניתנו, וכדי לתת לעבודה העברית המאורגנת את מקומה הראוי לה בעבודת הממשלה הכי חשובה העומדת על הפרק, ואשר לפי הודעת ה.מ. תתחיל בזמן הקרוב.

אנו מכירים שהמפעל הזה והשתתפותנו בו מטילים עלינו גם חובות ועל ההסתדרות לעשות את ההכנות המתאימות, כדי להעמיד לרשות העבודה את הכוחות הדרושים להבטחת הצלחתה. גם מטעם זה נחוץ לנו לדעת בהקדם את כונת הממשלה.

ג. על העבודה ברכבות

הפועל היהודי חדר במדה ידועה לעבודת הרכבות והתאזרח בה במשך עשר השנים האחרונות. אולם גם כאן עלינו לציין את העובדה, שבאחדות מהמחלקות יורד האחוז של היהודים למטה מן הראוי. ובאחת מהן, בעבודת מניחי האדנים (הנכלל בתוך מחלקת המהנדסות), אין דריסת רגל לפועל היהודי: בין 500 מניחי האדנים אין אף יהודי אחד. כמו כן יש לציין גם את העובדה שהפקידים היהודים אינם עולים בסולם השרות ברכבת במדה דומה לחבריהם הבלתי־יהודים. ועל זה יש להתפלא. באשר אין להניח שהפקיד היהודי נופל בכשרונותיו מחברו הבלתי יהודי. בנוגע לפקידים אין שום שאלה בדבר ההפרש בשכר העבודה.

אנו מבקשים לשים לב להכנסת היהודים במקצועות מסילת־הברזל אשר לא נכנסו עד כה במדה מספיקה לגמרי, ולהגדיל את מספרם באותן המחלקות אשר זכותם קופחה בהן, הן בנוגע למספרם והן בנוגע למדת העלאתם בדרגות שרותם. יחד עם זה אנו באים בהצעה, להתחיל מחדש בקבלת שוליות בתשלום מינימלי, מה שיתן יכולת למספר פועלים מתחילים, ביחוד מבני הנוער, להתכונן לעבודת הרכבת ויכשיר דור חדש לעבודה זו שיתחיל בה מהסטדיות הראשונות. דבר זה היה נהוג לפני 8 שנים ונפסק אחר כך, ולדעתנו יש תועלת רבה בחידוש הנסיון הזה.

ואשר למצב הכללי של פועלי מסילות־הברזל ופקידיהן, אשר מספרם עולה לפי ידיעותינו קרוב ל־2500 או יותר, הננו רואים צורך להציע לפני ה.מ. את הדרישות הללו:

א) להכיר בהסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף.

ב) בנדון שאלה זו ישנו משא־ומתן ממושך בינינו ובין הממשלה, ונקבע מודוס זמני ע“ד אופן המו”מ התמידי בינינו ובין הממשלה. דרישתנו היא לקבוע יחסים קבועים הנשענים על הכרת ההסתדרות של פועלי הרכבת היהודים בתור באת־כח הפועלים לכל מה ששייך לתנאי העבודה.

ג) לקבוע יום מכסימלי של 8 שעות עבודה.

ד) לשים לב יותר לתיקונים במצב הסניטרי ולהגנת תנאי הבריאות והבטחון ביחס לפועלי הרכבת.

ה) להלן, בחלק הדן בשאלת הגנת העובד, אנו עומדים על קביעת פצויים במקרה של פיטורי פועלים אחרי שרות של מינימום קבוע. בעבודת הרכבות צורך זה מורגש ביתר תכיפות, לרגלי הפיטורין המרובים בזמן האחרון. בין המפוטרים היו אנשים אשר שרתו עשרות שנים בעבודתם, ואלה לא קבלו שום פיצויים מפני שהם היו שייכים באופן רשמי לסוג הפועלים הארעים. אנו מציעים שחוק זה יצא בהקדם, ויכיל בקרבו את כל העובדים לרבות הפועלים הארעים.

ד. עבודות צבוריות בעיריות

עיריות ירושלים, חיפה, יפו בעלות עשרות אלפים של אוכלוסין עברים ואלפים של פועלים עברים מוציאות מדי שנה בשנה סכומים גדולים מאד לעבודות צבוריות ולתשלום שכר עבודה לפועלים ופקידים במחלקותיהן השונות, ומקפחות כל השנים באופן שיטתי את זכויותיו של הפועל והפקיד העברי.

מספרים אחדים יוכיחו מה רב הוא הגזל של הפועל העברי בעיריות: עירית ירושלים, שאחוז תושביה העברים מגיע ל־60%, עשתה בשנות 1927־28 עבודות צבוריות על סכום יותר מ־20,000 לא'"י ולא העסיקה לגמרי פועלים יהודים.

בעירית חיפה המצב יותר נורמלי, אבל גם שמה קיימת מחלקה סניטרית, שהוציאה בשנת 1927 – 5375 לא'"י לעבודה ופקידות ולא העסיקה פועל ופקיד עברי, באותו הזמן שאחוז התושבים העברים מגיע שם ל־40%.

עירית יפו הוציאה בשנת 1928 מתקציבה הרגיל סכום של 9.000 לא'"י לעבודות צבוריות ולא העסיקה לגמרי פועלים עברים, בו בזמן שמספר התושבים ביפו הנהו קרוב ל־25%.

מצב זה של קיפוח גלוי ותדיר של עניני התושב והפועל העברי נגרם לרגל סיבות שונות, שאחת מהן היא הוראת הממשלה על אופן מסירת עבודות העיריות. הוראה זו אומרת, כי צריך למסור אותן ע"י התחרות לקבלן הכי־מזיל. למעשה הביא הדבר, מתוך הסיבות שבארנו בפרק על העבודות הצבוריות של הממשלה, לידי כך שהפועלים העברים נדחקו לגמרי גם ממקום עבודה זה.

אין להמשיך בשום פנים בקיפוח זה של עניני עשרות אלפים של תושבים עברים. אנו באים לכן בהצעה ודרישה שהממשלה תתן הוראות לעיריות למסור את עבודותיהן לפי סדר שאנו מציעים ביחס למסירת עבודות ממשלתיות.

ה. חקלאות

לתנועת הפועלים בארץ ענין רב וחיוני בשאלות החקלאות וההתישבות על הקרקע. יותר משליש חברי הסתדרותנו נמנים על הסתדרות הפועלים החקלאים, המקיפה כ־5000 פועלים שכירים במושבות ויותר מ־3000 פועלים ונשיהם שהתישבו על האדמה, בעיקר בעזרת ההסתדרות הציונית וקרנותיה. אין צורך לאמר שמשאת נפשו של הפועל החקלאי הנה ההתישבות. רק מטרת חיים זו נותנת לו את הכוח לשאת בסבל הרב הכרוך בחדירת הפועל היהודי השכיר למושבה ולחקלאות. אולם השאיפה לאדמה היא עוד יותר מקיפה ועמוקה. חלקים ניכרים של הפועל העברי העסוק בעבודות צבוריות שונות רואים בצדק בפרנסתם זו רק מעבר לקליטתם בחקלאות. וגם הפועלים העירונים העסוקים בקביעות בתעשיה ומלאכה שואפים למשק חקלאי זעיר בשכונות עובדים על יד הערים, אשר תפתורנה את שאלת הדירה הזולה והבריאה ותגדילנה את ערכו הריאלי של שכר העבודה.

העזרה העיקרית הניתנת למתישבים מחוסרי אמצעים הנה במסירת אדמות ממשלה להתישבות חנם ובתנאי חכירה מתחדשת, או בתנאי תשלום נוחים. תולדות ההתישבות האנגלית בארצות הדומיניונים הנן דוגמא לזה.

יודעים אנו ששטח אדמות הממשלה בא“י מערבה מהירדן הוא קטן בערך. אולם המצב השורר כיום דומה לאיסור בהנאה מאדמות הממשלה כלפי הישוב היהודי. העובדה הבודדת של קונצסיה לפיק”א על בצת כברה באה רק ללמד על הכלל המוזר הזה. כמה מכאיבה היא העובדה שאפילו השטח של 20.000 דונם בערך שהובטח בפרינציפ לחיילים המשוחררים לא נמצא עד היום הזה. באותו הזמן משמשים שטחי אדמה ממשלתית רבי ערך, כגון בצת החולה, אוביקט לספקולציה מצד בעלי קונצסיות רודפי בצע, או להסגת גבולים מצד השכנים.

כוונות הנציב העליון הראשון להשיב לפלחים בבית־שאן את הזכויות על האדמה שנלקחה מהם ע"י הממשלה התורכית היו ודאי רצויות. אבל אופן הוצאת הסידור הזה לפועל מעוררת דאגה ואי־אמון בישוב היהודי. כידוע הבטיח הנציב העליון הקודם חקירה ודרישה במעשי הועדה הקיימת, מבלי שנודעו תוצאותיה.

בזמן שבקבוצות בבקעת הירדן, כגון דגניה וכנרת, מפרישה ההנהלה הציונית 80 דונם למשפחה, מהם 15–12 דונם אדמת השקאה למשפחה, מחלקים בבית־שאן 30 דונם אדמת שלחין לנפש, מלבד אדמת מרעה, או בערך 150 דונם אדמת השקאה למשפחה, ז.א. כפלים מהשטח הבינוני ללא השקעה שעליו מתקיימת משפחה פלחית בארץ. אין בטחון שהאדמה מתחלקת רק לזקוקים לה. למעשה אפשר כיום כבר לקנות אדמה בבית־שאן מפלחים ומבדואים שקבלו אדמות הממשלה, ושאינם יכולים לעבד שטחים כה גדולים. הממשלה הכירה בעצמה בעובדות אלו בהתקינה את המלואים להסכם בנוגע להעברת קרקעות לקונים. חלוקת אדמות בית־שאן נהפכת לאמצעי ליצור בבקעת הירדן מעמד של בעלי קרקעות שיתעשרו ע"י מכירתן ליהודים. ברור, שלא זו היתה מטרת ההסכם, ויש מקום לחקירה ולעיון מחדש.

דרך שניה של עזרה ממשלתית להתישבות – בהקלות ובשחרור ממסים בתקופה הראשונה של הקמת המשק וביסוסו. מותר היה לקוות שלפחות בנידון זה תושיט לנו הממשלה את עזרתה. למעשה נוצר המצב הפרדוכסי שהמתישב היהודי נאנח תחת לחץ של מסים נוספים.

מס העשור לפי טיבו מעניש את האכר המגדיל את יבול אדמתו, מתישבינו הגבירו את יבולי הפלחה בעמק יזרעאל ובבקעת הירדן באופן בינוני ב־50% כלפי יבולי הפלחים הערביים בארץ. יוצא שהממשלה מכניסה בכל אופן מאדמה המעובדת ע"י יהודים ב־50% יותר מאשר מאותה האדמה בידי פלחים ערביים.

דוגמה עוד יותר חותכת הוא מס הורקו מקרקעות ומבנינים. כפי שמבואר בתזכיר מיוחד שנמסר לה.מ. ע“י המרכז החקלאי ביום 1 לח.ז., בעת שהפלחים בארץ משלמים את המס הקרקעי הזה לפי הערכה שנעשתה לפני 30 שנים ויותר, בעת שדונם אדמה נערך בפחות מחצי לירה, ומס הורקו הנגבה מהם מגיע למילים אחדים לדונם, משלמים מתישבינו את מכסת הורקו מהמחירים הגבוהים שהקרן הקימת שלמה בעד האדמה אחרי המלחמה וממשיכה לשלם גם כיום. בעד אדמת נוריס, למשל, שולם קודם ורקו בסך 120 לא”י, כיום משלמים 930 לא"י, או כמעט פי שמונה. הדוגמא הזו אינה בודדת, והיא תוצאה ישרה מתיקון לחוק הורקו שפורסם בשנת 1920.

יצירת חקלאות עברית בארץ היא פרוצס די קשה. האדמה עולה ביוקר, דרוש הון השקעה גדול לאין ערוך מאשר למשק הפלחי, נחוצים בנינים ומכונות מודרניים, הכרחיות השקעות גדולות לסידור מטעים, להשבחת הבקר, לזיבול, להכנסת גידולים חדשים, כגון מספוא וחצירים. המתישב היהודי מצווה להוציא מן האדמה יבולים שיאפשרו לו קיום אנושי ותרבותי המתאים לרמת חייו, וגם סילוק ההשקעות הגבוהות האלו. ברור לכל מי היודע פרק בתולדות ההתישבות החקלאית שלא בשנה ובשנתים יבנה המשק המודרני הנושא את עצמו. כמו כן ידוע שלאכר באזורי הפלחה והמשק המעורב אין תקוה לרוחים ולצבירת הון. בזיעת אפיו יאכל לחם.

אם בתקופת המעבר, בזמן הקמת המשק לא יבואו הממשלה והמוסדות המישבים לעזרתו ע"י הקלות שונות. אם יתיחסו אליו באופן פיסקלי, כאל מַקור הכנסה, לא תקום החקלאות העברית בארץ.

לפי הצעת החוזה בין ההנהלה הציונית ובין המתישבים חברי הסתדרותנו, חפשי המתישב מתשלומי קרן ורבית על חובו לקרן־היסוד ודמי־חכירה לקרן הקיימת לא רק בזמן מתן ההלואה, כי אם במשך 5 שנים לאחרי זה, ז.א. הוא משוחרר מתשלומים במשך 8 עד 10 שנים. ידוע לנו שמנהל החקלאות, כמו מומחים אחרים שחוו דעתם על החוזה הזה, לא מצאו שהתנאים האלה הם קלים ביותר. אפילו הממשלה התורכית לפני המלחמה שחררה גפנים המורכבים על כּנות אמריקניות מתשלום עשור למשך 10 שנים.

איננו מסופקים שגם ממשלת המנדט יודעת להעריך את התפקיד החלוצי שממלאה ההתישבות העברית בארץ ואשר יהיה לברכה לכל חקלאות א"י, וגם את קושי התנאים בהם אנו נתונים. לכן אנו מחדשים את הדרישה שהמתישבים החדשים ישוחררו ממסי עשור וורקו בזמן הקמת המשק ובמשך 5 שנים לאחריו. ההפסד בהכנסות האוצר בשנים האלו יצא בשכר רבוי המסים בשנים הבאות.

אם הממשלה תעמוד בדעתה ששחרור לזמן ממושך כזה הוא בלתי־אפשרי, אנו נצטרף לדרישת ההנהלה הציונית – אף על פי שהיא בלתי־מספיקה – שמתישבים חדשים ישוחררו מתשלום מסים בשלוש השנים הראשונות, התקופה הרגילה לסידור המשק, ובמשך 5 השנים הבאות ישלמו סכום מסים לא יותר גדול מהכנסות הממשלה מאותו השטח לפני התישבות היהודים.

אנו מקוים כי ה.מ. יכיר בצורך התכוף להענות לדרישותינו הנ"ל, כי לא יתכן להמשיך את המצב הקיים שאין דוגמתו בשום ארץ אחרת, כי המתישבים היהודים, במקום ליהנות מהקלות ופריבילגיות, נענשים לתשלום מסים וארנוניות יותר משאר החקלאים בארץ.

ו. תעשיה

אין בכוונתנו כאן להציג את כל שאלות התעשיה הקשורות ביחס הממשלה. בעלי התעשיה בעצמם יעשו זאת; אולם אנו רואים לחובתנו לציין את המקום החשוב שהתעשיה הולכת ותופסת בתור מקור לקליטת ידים עובדות. כבר כיום עסוקים בתעשיה ומלאכה עברית 5000 פועל.

יחד עם זה עלינו לציין, שאין בטחון לקיום ולהתפתחות התעשיה העברית, אם הממשלה לא תראה את עצמה למחויבת לעמוד לימין הצרכים ההכרחיים של תעשיה זו ע"י תמיכתה בעניני מכס ומסים, וע''י כך שהממשלה עצמה תשתמש בעבודותיה ובקניותיה בתוצרת הארץ. אנו מעונינים בפוליטיקה הממשלתית בנידון זה כפועלים וכצרכנים כאחד.

ז. שכונות פועלים עירונים

כהפועל העירוני בכל ארצות התרבות שואף גם הפועל העברי בא“י לפתרון שאלת דירתו. הפועל האברופי והאמריקני הצליח ביחוד בשנים שלאחרי המלחמה בעזרת הממשלות והעיריות לפתור את השאלה הזאת במדה רחבה ע”י בנין שכונות עובדים עם דירות היגיניות ומודרניות ועם משק־עזר לכל משפחה שמאפשר לה לספק את צרכיה בירקות ובבצים. חוסר עזרה מצד הממשלה מנע מהפועל העברי בא"י עד היום את האפשרות הזאת.

חוסר שכונות עובדים מתאימות מעיק מאד על הפועל העברי בא“י ומזיק גם להתפתחות הכלכלית של הארץ. בזמן שהפועל האנגלי מוציא לשכר דירה 11%, והפועל האמריקני 10% משכר עבודתו, מוציא הפועל הא”י באופן ממוצע 15%, לפי הדו“ח של הועדה הממשלתית לחקירת שאלת שכר העבודה, 1928, או כ־17%, לפי חקירה על הוצאות החיים בערים ירושלים, תל־אביב וחיפה שנערכה ע”י ההנהלה הציונית. בהרבה מקרים ומקומות עולה השכר עד 22־25% של שכר הפועל. שכר הדירה מראה טנדנציה ברורה לעלות במרכזי התעשיה. ע"י בנין שכונת עובדים אפשר להוריד את שכר הדירה של הפועל ב־50% בערך.

השכר הנומינלי של הפועל העברי בא“י הוא כידוע יותר גבוה מאשר השכר של הפועל הערבי. אולם השכר הריאלי של הפועל העברי הוא בהרבה מקרים פחות מהשכר הריאלי של הפועל הערבי, היות ולזה יש בהרבה מקרים בית קטן, גנה, או משק זעיר המעובד ע”י משפחתו, בזמן שהפועל העברי נאלץ לשלם שכר דירה גבוה ולקנות ירקות, בצים, חלב וכו' בשוק. בנין שכונות עובדים יאפשר להרים את השכר הריאלי של הפועל העברי.

החרושת הא"י הצעירה צפויה יותר לסכנה של משברים כלליים וחלקיים מאשר החרושת בארצות יותר מפותחות. מזה סכנת חוסר עבודה לפועל העברי בארץ. יצירת שכונות העובדים תאפשר לו להתגבר על הסכנות האלו בלי זעזועים קשים כמו אלה שעברו עלינו בזמן המשבר האחרון.

בנין שכונות העובדים תלוי בשני תנאים עיקריים: ברכישת שטחי אדמה מתאימים ובהשגת אשראי אפותקאי זול.

רכישת קרקעות לשכונות עובדים. בעזרת הקרן הקיימת נרכשו אי־אלה שטחים במקומות אחדים: על־יד חיפה הופרשו 3000 דונם מאדמת ג’ידרה לשכונת עובדים, ושטחים קטנים על־יד טבריה וירושלים. על־יד תל־אביב קיימת שכונת בורוכוב עם 80 משפחות פועלים ופקידים, אבל תנאי המקום מאפשרים את הרחבתה רק עד 200 משפחות בערך. שאלת האדמה בשביל שכ' העובדים על־יד תל־אביב־יפו עומדת באופן חריף ביותר. מפני יוקר האדמה ותנאי המרחק. במקרה זה רק עזרת הממשלה יכולה להביא את הפתרון הרצוי, כי בידיה נמצא חלק מהחולות על שפת הים, צפונה מהירקון, על־יד הכפר שיך מוניס, בשטח של 1300 דונם, המתאים לפי דעת מומחינו החקלאים לשכונת עובדים, אף על פי שאינם באים בחשבון לכל שמוש חקלאי אחר.

בהתאם לזה הננו פונים לממשלה בבקשה למסור את אדמתה זו לשם הקמת שכונת עובדים לפועלי תל־אביב.

קרדיט איפותיקאי לבנין. הננו מעריכים את ההוצאות להכשרת האדמה, סידור מים והקמת בית ולול בסכום של 200 לא“י למשפחה. הפועלים יכולים להשתתף בהוצאות מחסכונותיהם במכסימום של 20%, או 40 לא”י למשפחה. אנו מקוים להשיג כ־50% מההון הדרוש בצורת הלואה נגד איפותיקא ראשונה. קרדיט איפותיקאי מסחרי כזה אינו קיים עוד בארץ, ותהיה דרושה תמיכתה של הממשלה ועזרתם של מוסדות לאומיים, כגון ההסתדרות הציונית, של העיריות ושל חברות לתועלת צבורית, כדי להשיגו. בכל אופן נשאר חלק של 30%, או של 60 לא"י למשפחה שלשם סיפוקו דרושה בהחלט עזרת הממשלה.

במובן זה המצב בא"י אינו שונה מהמצב בכל יתר הארצות. בכל ארצות התרבות שאלת ההון להקמת שכונות פועלים נפתרת בעזרת הממשלות. העזרה הזו ניתנת ביד רחבה בשלוש צורות:

א) בתור תמיכה או סובסידיה, כגון באנגליה, לפי החוקים משנות 1919, 1923, 1924.

ב) בתור אשראי איפותיקאי זול מצד הממשלה עצמה. כמו באוסטריה וגרמניה.

ג) בצורת ערבות ממשלתית עבור הקרן והרבית של איפותיקא שניה, שאין להשיג בדרך מסחרית רגילה.

לשם פתרון השאלה בא"י הננו רואים שתי דרכים:

א) יצירת קרן לאשראי איפותקאי זול. הקרן הזאת תתן אשראי בבטחון של איפותיקא שניה, ברבית נמוכה ולזמנים ארוכים. לפי תכניתנו צריך לבנות בשנה בערך 500 בתים, והקרן תצטרך לכן להספיק בשנה סכום של 30.000 לא"י.

ב) יצירת קרן ערבות להבטחת אשראי נוסף. נגד ערבות ממשלתית נוספת אפשר להשיג בשוק האיפותקאי ע"י בנקים וחברות לתועלת צבורית במקום קרדיט בגובה של 60%–50 מהוצאות הבנין הלואה עד 80%, שמהם ירשמו 30% בתור איפותיקא שניה בערבות הממשלה.

אם נקח בחשבון רבית ואמורטיזציה של 12% לשנה, אזי דרושים לסילוק הלואה לבית אחד 7,200 לא“י, או בשביל 500 בתים 3.600 לא”י בשנה. הסכום הזה הוא המכסימום של הריסיקו שהממשלה לוקחת על עצמה. ובסכום מצער כזה יכולה הממשלה לעזור בכל שנה לסידורן של 500 משפחות מפועלי העיר.

הננו מבקשים לקבוע בקרוב את יחס הממשלה להצעותינו אלו ולאפשר ע"י כך את הקואופרציה המהירה של כל הגורמים המעונינים בנוגע לשאלות התכופות של שכונות העובדים, ראשית כל ליד מרכזי התעשיה והפועלים היהודים – תל־אביב, חיפה וירושלים.

ח. הגנת העובד

המצב החוקי בנוגע להגנת העובד בארץ־ישראל עודנו פרימיטיבי. הממשלה המנדטורית מצאה לפניה מצב של חוסר חוקים סוציאליים. אולם לעומת זה מצאה גם סטטוס ידוע בנוגע להגנת העובד בקרב חלק התושבים – בישוב היהודי בא"י. כך, למשל, נתקבל בקרבו בתור מנהג קבוע מכסימום של 8 שעות ליום עבודה, פצויים במקרה של תאונות ולרגלי פיטורים, נורמה ידועה של משכורת במושבות ובערים, היו קיימים שורה של מוסדות עזר וסיוע לעובד בשעת מחלה, חוסר עבודה וכדומה.

היינו רשאים לקוות שהממשלה תתחשב עם מה שכבר הושג להטבת מצבו של הפועל האברופי בארץ, שהוא הפועל העברי, ותתן תוקף חוקי למנהג הקיים. מובן מאליו שהחוקה הזאת צריכה להקיף לא רק את הפועל העברי, אשר השיג ע"י ארגונו עמדות ידועות במשק היהודי המצומצם, אלא גם את הפועל הערבי.

הסתדרות הפועלים פנתה בזמנה לממשלת א"י בתזכירים אחדים הכוללים הצעות לחוקת הגנת העובד. מצד הממשלה נעשו אמנם הצעדים הראשונים בנידון זה ושני חוקים שהוצעו על־ידינו יצאו לפועל, והם: פקודת הפצויים במקרה אסון (1926), ופקודה בנוגע להעסקת נשים וילדים במפעלי תעשיה (1927). ההסתדרות מכירה בערך הצעדים שנעשו, אבל חושבת, כי החוקים האלה בלתי מספיקים והנם טעונים תיקונים ומילואים.

חוקת הפצויים איננה מחייבת את נותן העבודה להבטיח את פועליו בפני מקרה אסון. חוסר סעיף כזה גרם לכך שבכמה מקרים נשאר הפועל בלי פצויים, מפני שנותן העבודה היה מחוסר אפשרות לשלמם.

החוק מחייב רק את אותם המפעלים אשר בהם עובדים בכוח מניע, בעת שבתנאי הארץ עסוקים אלפים פועלים בבתי־מלאכה, בחקלאות, במחסנאות וכד' בתנאי עבודה מסוכנים מאד, כמו כן פקידים בבתי־מסחר ומשרדים העלולים להנזק בשעת עבודתם.

חסרה בחוק גם כל דאגה למניעת מקרי אסון למפרע ע"י אינספקציה מוקדמת של תנאי העבודה.

הפקודה בדבר העסקת נשים וילדים במפעלי תעשיה לקויה בזה, שהיא מגינה על ילדים רק עד גיל 12 ורק במספר מצומצם של ענפי תעשיה, ואלפי ילדים במקצועות אחרים נשארים בלי הגנה. בכמה מקצועות מסוכנים לבריאות הילד מותרת העסקתם אחרי הופעת פקודה זו, כגון בתעשית הגפרורים.

הפקודה איננה מגינה לגמרי על האשה העובדת בזמן הריונה.

עבודת נשים וילדים בעבודות צבוריות, בעיקר בעבודות הממשלה עצמה, נשארה מחוץ לפקודה, וניצול נשי וילדי הפלחים בלי הבדל גיל ומצב הנהו עד היום הזה מקור הרוחים העיקרי של הקבלנים הנהנים מעבודות הממשלה.

ציינו כאן רק תיקונים אחדים בחוקה הקיימת. יחד עם זה אנו חושבים שכבר הגיעה השעה להצעיד קדימה את חוקת הגנת העובד ברוח החוקים הקיימים באנגליה.

א) הננו מציעים לממשלה לפרסם חוק על מכסימום של 8 שעות עבודה בתעשיה, מלאכה, בנין, הובלה ומסחר.

ב) הגיעה זמנה של חוקה להבטחת הפועל והפקיד (בהשתתפות נותני העבודה) בפני מחלה, אינבלידיות וזקנה. עד עיבוד חוק ארצי כזה היינו מציעים בינתים לממשלה להשתתף בתקציב קופת חולים של ההסתדרות הממלאה כיום בתור מוסד יחיד לעזרה עצמית את התפקיד של ביטוח פועלים בפני מחלה ודאגה לבריאותם.

ג) נחוצה פקודת הממשלה המגינה על הפועל והפקיד נגד פיטורים שלא באשמתו, בשורה הראשונה בעבודות הממשלה עצמה; היו מקרים שפועל שעבד יותר מ־30 שנה פוטר בצירוף תעודה מהרופא שאיננו מסוגל לעבודה. בחוק אין שום סעיף שיגן על העובד במקרה של פיטורים אחרי שרות מרובה או מסיבת הגיעו לשנות זקנה וחולשה בעבודה, או שיבטיח לו פיצויים.

ד) כן התבשל כבר הצורך בפקודת הממשלה שתקבע את השתתפותה בקופות עזרה הדדיות נגד חוסר עבודה, לפי פרינציפים שיקבעו מאת הממשלה. אנו מוכנים להגיש לה.מ. את הצעותינו בנידון זה.

ט. עליה

שמחנו להודעת ה. מ. על נכונותו לפעול לטובת הגברת כוח קליטתה של א“י ועל הערכתו החיובית של העליה העברית, כי הגורם העיקרי והקודם לכל בהתפתחות א”י היא העליה העברית. שערי הארץ פתוחים לקראתה הם תנאי ראשון לבנין הארץ ולבנין עם עברי בארץ־ישראל.

בקשר עם ההרחבה המתמדת של שטח המטעים ועם העבודות הצבוריות ובנין ועבודות המדינה העומדות להעשות במשך השנה הבאה. הגנו מדגישים באופן מיוחד את הצורך בנתינת מספר מתאים של סרטיפיקטים לעלית עובדים מסוגים שונים.

העבודות העומדות להעשות תבטלנה את שארית חוסר העבודה בארץ ותדרושנה הרבה ידים נוספות, מקצועיות ובלתי־מקצועיות. הכרתנו היא שעם התחלת העבודות הגדולות יורגש בקרוב חוסר פועלים בארץ, אם הממשלה לא תאפשר עלית פועלים יהודית, שיטתית ומתמדת. חוסר עליה מאורגנת ישמש רק אמתלא לקבלנים ונותני עבודה אחרים להכנסת פועלים זולים מחו"ל, הניתנים לניצול ושעבוד מכסימלי ואשר יהוו נשק בידיהם להורדת תנאי העבודה של הפועלים המאורגנים והבלתי־מאורגנים בארץ.

לא פעם העירונו את הממשלה, כי תקנות העליה הקיימות, ההוראות המיוחדות ואופן הוצאתן לפועל ע“י האדמיניסטרציה של ממשלת א”י והקונסולים בחו“ל עומדות בניגוד לעניני העליה העברית ואינן הולמות את צרכי ההתפתחות הכלכלית של א”י. נעמוד כאן רק על הדברים הנוגעים לעליה העובדת.

ההוראות בנוגע לעולים מסוג “ד” – “תלויים” – מוציאות מן הכלל קרובים של תושבי א“י, שהנם באמת תלויים בהם. יש הכרח להרחיב את הסוג הזה, ביחוד כלפי אחיות בלתי נשואות, כלות והורים זקנים. ביחוד סובלים מהגבלות אלו העובדים בחקלאות ובענפי משק אחרים, כי מרבים מהם נשללת האפשרות של סידור חיי משפחה בארץ, ויש גם שנאלצים לעזוב את הארץ מסיבה זו. ממשלת א”י צריכה לתת הקלות מכסימליות לגבי עולים, המוזמנים ע"י קרוביהם.

מחמת המלחמה הגדולה נשארו יהודים רבים מחוסרי נתינות ומחוסרי פספורטים של ממשלות ארצות מוצאם. במקום אלה משמשים להם תעודות ננסן ואחרות.

במשך השנה האחרונה נפגשו העולים בעלי התעודות הנ“ל במכשולים מיותרים מצד המחלקה לרשיונות. דרישתנו היא שתעודות כאלה תחשבנה כפספורטים רגילים לגבי העולים לא”י.

מס הכניסה, לירה אחת לגולגולת, הנגבה ע“י הממשלה מאת העולים לא”י, מכביד מאוד על העולים העובדים, שהנם מחוסרי אמצעים לרוב. רובם עושים מאמצים גדולים וגם נזקקים לתמיכת מוסדות שונים לשם השגת הסכומים הדרושים להוצאות הדרך, שהן די גדולות, וביחוד בשביל עולים ממזרח אברופה. אין ידם משגת לתשלום המס הזה המכביד ביחוד על בעלי משפחות. ביטול מס הכניסה, לפחות מעולים בעלי סרטיפיקטים, הוא צורך תכוף.

איננו יכולים, בקשר עם פקודות העליה, לעבור בשתיקה על הגירושים מן הארץ, בין מטעמים לגליים, בין מטעמים פוליטיים, ההולכים ורבים בזמן האחרון והפוגעים בהתאם לחוק רק בעולים יהודים, ובעיקר בפועלים עברים.

יחד עם כל העם העברי אנו מביטים על ארץ־ישראל כעל מולדתנו שאנו שבים אליה. הזכות לשוב לארצנו, לעבוד ולחיות בה היא אלמנטרית, שהעם העברי רכש לו והגין עליה במאמצי לא־אנוש במשך דורות רבים. לגירוש יהודי מארץ־ישראל אין הצדקה, ממש כמו לגירוש ערבי בן הארץ הזאת מגבולות א“י, או לגירוש אנגלי מאנגליה. מעולם לא נשלים עם הסעיף 8 של פקודת העליה הנותן רשות לממשלה לגרש עולה יהודי מא”י. הננו דורשים את ביטולו.

תל־אביב, אדר א' תרפ"ט, פברואר 1929

(נאום במועצת האחוד העולמי “פועלי־ציון־התאחדות”, בציריך, ביום 30.7.37)

אחריות גדולה היא להיות הפותח בויכוח זה אחרי הרצאותיהם של בן־גוריון וקפלן. יתכן שבמסקנות המעשיות שיש להסיקן מהמצב כלפי אנגליה וחבר הלאומים לא יהיה הבדל רב ביני לבין המרצים. כי גם אני חושב שאין לנו אפשרות ורשות להסתלק למפרע מעיון בהצעת מדינה יהודית בארץ־ישראל מחולקת. אולם אנו נבדלים הבדל עיקרי ויסודי בהערכת המצב והסיכויים ההיסטוריים של הצעה כזו. אינני מתעלם מערך העובדה שהוכרה זכותנו לעצמאות מדינית אפילו בחלקה של ארץ־ישראל. אבל הייתי מבטא את יחסי בצורת פרדוכס ואומר־: אם חושבים את הדו"ח של הועדה המלכותית לנצחון, הרי הוא עלול להנחיל לנו מפלה, אולם אם מעריכים אותו כמפלה, הרי הוא יכול להביא לנו ראשית של נצחון.

חשוב שנעריך נכונה את הכחות המניעים את המדיניות הבריטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדין־וחשבון ועדת־המלכות. ח' קפלן אמר כאן שהצעת החלוקה נובעת מתוך הכונה ליצור בשביל היהודים כעין “קרש קפיצה”, מנוף להתפתחותנו בארץ־ישראל. הערכתי אחרת לגמרי. דו"ח הועדה והצעתה לחלק את הארץ לשלש מדינות הוא נצחון הכוון האימפריאליסטי הטהור בפוליטיקה האנגלית בארץ־ישראל. יתכן שבין חברי הועדה ישנם גם ידידים בעלי כונות טובות כלפינו, אבל רוב מחברי הצעת החלוקה ותומכיה אין כונתם לפתוח לציונות אפשרות חדשה, להרימה לשלב התפתחות יותר גבוה, אלא כונותיהם נעוצות במגמות האימפריאליזם האנגלי גרידא – להבטיח לעצמו את השלטון על ארץ־ישראל מבלי לשאת בהתחיבויות המנדט.

זה משנים אני מנסה להסביר ולבאר לתנועתנו ולתנועה הציונית את הטנדנציות האלה של הפוליטיקה הבריטית. שתי השקפות נלחמות בקרבה מראשית הצהרת בלפור: האחת דימוקרטית פרו־ציונית, וידידותית כלפי העם היהודי, והשניה קונסרבטיבית־אימפריאליסטית אנטי־ציונית. הזרם הראשון מחשיב את העם היהודי כגורם בין־לאומי, מעריך את הסכנות שבמצוקה היהודית בעולם, רוצה לעזור לעם נרדף המתבוסס בסבלו ודמו, והוא גם מעריך את ידידותנו ואת ערכו של ישוב יהודי חזק בארץ־ישראל בשביל עמדתה של אנגליה במזרח הקרוב ובים התיכון. אבל ידידינו אלה באנגליה אינם מוכנים לשלוט בארץ־ישראל ביד חזקה, ותמיד יעצו לנו למצוא דרך להסכם עם הערבים.

הזרם השני, הריאקציוני־קולוניאלי, מעולם לא האמין ביכלתנו ובכשרוננו להיות לכח גדול בארץ ולמשען לפוליטיקה הבריטית בתחנה החשובה הזאת על דרכי התחבורה האימפריאליים, תמיד ראה בנו מכשול והפרעה להשתלטות אנגליה על המזרח הערבי. לפני כמה שנים היתה לי שיחה מענינת עם חברנו הנרי בריילספורד, אחרי שובו מנסיעתו להודו. דברנו על תוצאות המרד הצבאי במאה שעברה, אשר ארגנו בעלי האחוזות הגדולות בהודו (הזמינדרים) נגד השלטון הבריטי. “לו היו במקומנו גרמניה או רוסיה”, אמר בריילספורד: “היו מוחצים ודורסים אותם, אנו… קנינו אותם. מסרנו את האכרים ההודים לניצולם החפשי. של הזמינדרים ורכשנו אותם לבני־ברית”. האימפריאליזם הבריטי אינו שולט בשיטות של הדיכוי הצבאי בלבד. לו רצתה אנגליה לשלוט באימפריה הכבירה שלה בחרב הדיכוי והשלטון הצבאי בנוסח הגרמני־רוסי, אזי מוכרחה היתה לההפך לממלכה אימפריאליסטית צבאית, לותר על כמה מכיבושי הדימוקרטיה, להקים על יד ציה האדיר גם צבא עצום העומד לא על מתנדבים שכירים, אלא על שרות צבא כללי. בקיצור, אנגליה מוכרחה היתה לשנות מכל דרכי חייה המדיניים והמסורתיים. לכן נוהגים המעמדות השליטים האנגלים לשלוט בעיקר לא בחרב, כי אם בשכל ובכסף. גם על המזרח הערבי וקדמת אסיה, השוכנים על דרך האימפריה הראשי להודו ולאוסטרליה, ואשר בתחומיהם צפונים אוצרות הנפט הכי חשובים לצי הבריטי, משתלטת אנגליה לא באמצעי כפיה ושלטון עריצים, אלא ע“י תמיכה במעמדות השליטים של הארצות הערביות השונות, ע”י קשירת קשרי ברית עם הדינסטיות והמדינות הערביות, ע“י הארת פנים לשאיפות האחדות הערבית ועידוד החלומות הפן־ערביים. הפקידות הקולוניאלית הבריטית היתה אולי משלימה עם הציונות, לו הצליחו היהודים ‏”לרכוש" את הסכמת המעמדות השליטים הערביים בארץ־ישראל למשטר המנדט, או כמו שאומרת הועדה המלכותית בלשונה היא: “הגשמת משטר המנדט בארץ־ישראל בכלל ושל המנדט המיוחד הזה בפרט היתה מבוססת על האמונה, כי במשך הזמן יוכח שיש אפשרות להשלים בין ההתחייבויות אשר לקחנו על עצמנו כלפי הערבים וכלפי היהודים כאחד, עקב השפעתה המפיסת אשר תשפיע על ערביי ארץ־ישראל הרוחה החמרית אשר תביא העליה היהודית לארץ־ישראל כולה. האמונה הזאת לא נתאמתה, ואין לנו שום תקוה כי היא תתאמת בעתיד”

מכיון שהשליטים האנגלים הקולוניאליים נוכחו, כי ההתישבות היהודית במקום להקל על שלטונם בארץ גורמת לקשיים ולניגודים, מחדדת את הקונפליקט, היתה הציונות למכשול בעיניהם והם התחילו להכשיל את מפעלנו.

דו"ח ועדת המלכות הוא נצחון המגמה האימפריאליסטית הזאת. ביוני 1936 אמרתי במסיבה מפלגתית, כי הועדה המלכותית פרושה רביזיה של המנדט. הייתי יותר מדי אופטימי. הועדה המלכותית הביאה לביטולו של המנדט. ארץ ישראל נחלקת, כדי להשתלט עליה ביתר קלות. נוצרות שתי מדינות שלשתיהן אין אפשרות של קיום. המדינה היהודית תהיה מדינה וסאלית קטנה, התלויה במובן הפוליטי והצבאי לגמרי באנגליה, ובמובן הכלכלי – בארצות הערביות השכנות, המהוות את ההינטרלנד הכלכלי שלה. אנגליה תשב לבטח בכל עמדות המפתח של ארץ־ישראל – חיפה, ירושלים, עקבה, נצרת, הנמלים. אנגליה הבטיחה לעצמה את שלטונה על הארץ למרות ויתורה על המנדט, ובלי ההתחיבויות הכלולות בו לגבי הבית הלאומי היהודי אפילו במערב הירדן. אינני חושב, כי רוב המדינאים האנגלים אשר הגו את רעיון החלוקה מאמינים בחיוניותה של המדינה היהודית הזאת. לרבים מהם המדינה הזאת על 5000 קילומטרים מרובעים היא לא רק אמצעי לביטול המנדט, כי אם לחיסול הציונות עצמה.

מה ערכה הכלכלי של מדינה זו על 5000 ק“מ מרובעים? בשעתו הערכתי, כי מ־18 מיליון דונם בשטחה המערבי של ארץ־ישראל הראויים כיום לישוב (מלבד חלקו הדרומי המדברי של הנגב) מוכשרים לעיבוד כ־½11 מיליון דונם. או מ־60% עד 63% של השטח, מזה החצי אדמת השקאה. לא שמעתי עד היום מאיזה שהוא צד יהודי מוסמך, כי הערכתי נמוכה יותר מדי. נניח, כי מחמשת מיליונים הדונמים בשטח המדינה המוצעת 70% ראויים לעיבוד, הרי זה ½3 מיליון דונם, או 350.000 הקטר אדמה חקלאית. הנחתי השניה היתה – הלכתי כידוע בעקבות פרנץ אופנהיימר ודניאל הול – כי בתנאי החקלאות האינטנסיבית של זמננו אפשר להגיע ליחידה משקית בינונית של 5 הקטר (50 דונם) למשפחה, או להושיב בן־אדם אחד על כל הקטר. פרוש הדבר, כי החקלאות בשטח היהודי תוכל לכלכל, באמצעי הייצור הידועים לנו כיום, ישוב חקלאי של מכסימום 350.000 נפש. נניח הלאה, כי נוכל לנצל ניצול מלא את כל אפשרויותיה הכלכליות והגיאוגרפיות של ארץ־ישראל, השטח היהודי יהפך למרכז התעשיה והתחבורה ביבשה ובים לכל המזרח סביבנו, ונגיע לישוב עירוני כל כך גדול שהישוב החקלאי יהוה רק החלק הרביעי או אפילו רק החלק החמישי של האוכלוסין. הרי אנו באים לישוב של המדינה היהודית הנאמד ב־1.400.000 עד 1.750.000 נפש. ישוב של 650.000 נפש יהודים וערבים נמצא כבר כיום בשטח זה, והריבוי הטבעי במשך 15–20 שנה יגדיל אותו ל־850.000 נפש בערך; הרי הגענו למסקנה כי המדינה היהודית תוכל במשך 15–20 שנה לקלוט עליה יהודית מחצי מליון עד מכסימום קרוב למיליון נפש. החשבון הזה הוא אופטימי בתכלית. הנחה מוקדמת להתפתחות כזו – שלום בעולם ויחסי שלום וידידות עם כל הארצות השכנות, ניצול מלוא יכלתה האקונומית של ארץ־ישראל כולה על ההינטרלנד שלה במזרח הערבי, ללא הפרעה והתנקשות. החשבון הזה גורס צפיפות אוכלוסין (350–300 נפש לק"מ מרובע) יותר גדולה מאשר בארצות התעשיה הכי־מפותחות באברופה, כגון בלגיה ואנגליה, וגדולה כמו מצרים שכולה ארץ שלחין. אינני מתעלם מהאפשרויות האלו ואינני מזלזל בהן. נוכח האלטרנטיבה המאימת עלינו של הגשמת החלק השני של דו”ח ועדת־המלכות, של עליה יהודית בהיקף של 12 עד מכסימום 20 אלף נפש לשנה, של סכנת קפאון וסטגנציה, הרי האפשרות לרכז בארץ־ישראל במשך 15–20 שנים הבאות עד כדי מיליון יהודים נראית כמוצא מהמצוקה, כתשובה לצרת היהודים. אבל נשאלת השאלה, מה יהיה בסוף 15 או 20 שנה אלון, כאשר אפשרויות הקליטה תנוצלנה עד גבול יכולתן. בן־גוריון סובר, כי הדור שלנו יצא ידי חובתו כלפי העתיד, אם ידאג ל־20 השנים הקרובות, ואת הדאגה לעתיד הרחוק נעזוב לילדינו. אמנם, בן־גוריון חביבי, שערות שנינו הלבינו לפני זמנם, אבל שנינו עדיין אבות צעירים לילדים קטנים. וכל התנועה היושבת פה לפנינו היא תנועה של אבות ואמהות צעירים. בעוד 15 ו־20 שנה יוכלו בנינו עוד לתבוע אותנו לדין בעד מעשינו.

כאשר הצבענו לפני 32 שנים נגד אוגנדה, מצב התנועה הציונית היה מיואש. מצבנו הפוליטי היה ללא מוצא, הישוב הזעיר בארץ־ישראל נמצא במשבר כלכלי כרוני, ישוב עובד טרם קם בארץ, קומץ אכרים יהודים התקים בעיקר על ניצול עבודה ערבית. כחנו המדיני והכלכלי היה דל ועלוב. למרות הכל הצבענו נגד אוגנדה, מתוך הכרה ואמונה, כי אנו הולכים לקראת התפוררותה של תורכיה, כי הסיטואציה הרעה הזאת היא בת־חלוף, והאימפריאליזם התורכי יהרס במהרה. מתוך אמונה זו, כי ההתפתחות ההיסטורית תכריע לטובתנו, נגשנו לעבודה המעשית בארץ. האם נוכל מתוך אותה אמונה בנצח ההיסטוריה הישראלית לבנות את מדינתנו על 5000 ק"מ מרובעים? כאשר נגיע לנקודת הרוָיה בשטחנו זה, יהיה לפנינו לא מזרח ערבי מתפורר, כי אם מזרח ערבי מתעורר. בעוד 15 ו־20 שנה תהיינה הארצות הערביות סביבנו יותר חזקות ויותר מלוכדות. יתכן שנגיע לגיבוש אותו הישוב היהודי אשר יתרכז בתחומי המדינה היהודית, ללא אפשרות של התפתחות נוספת. אין לך דבר יותר אחראי ומסוכן בתולדות עם מהצגת גבולים. הם לא משתנים בלי שפיכת דמים. יתכן שתכנית החלוקה תהיה פתרון לשאלת אותו מיליון או מיליון ורבע יהודים אשר יכנסו למדינה היהודית. אבל אחרי זה תבוא סטביליזציה והפסקת העליה, ומשבר הציונות כפתרון לשאלת היהודים בעולם. החלוקה היא קפיצה לתוך אפלת ההיסטוריה. אומרים לנו, כי דחית החלוקה וכל אלטרנטיבה אחרת היכולה לבוא בתנאי המצב הנוכחי פרושה ספקולציה וציפיה לקוניונקטורה מדינית יותר טובה. אבל גם חיוב החלוקה הנהו ספקולציה וציפיה לקוניונקטורה מדינית והיסטורית מסוימת ברבות הימים, ללא שום בטחון שההתפתחות ההיסטורית תכריע לטובתנו. תכנית החלוקה היא קפיצה רבת סכנות עצומות לתוך הערפל של ההיסטוריה. אינני רואה אותו לכן כנצחון, אלא ככשלון וכתוצאה מפוליטיקה רעה ומוטעית אשר ניהלנו.

אנו נושאים במדה לא קטנה באחריות לכשלון הזה. במשך 15 השנים האחרונות עשינו הכל, כדי לתת אפשרות לועדה המלכותית להגיע להנחתה היסודית: כי קיים בארץ־ישראל סכסוך ללא מוצא בין שני העמים, שהמנדט כמו שהוא לא ניתן להגשמה, שאין להשלים בין התנועה הלאומית הערבית ובין התנועה הציונית. אנחנו בעצמנו נגררנו אחרי הנחה זו של מחלוקת בין שני נציונליזמים, לכן קשה לנו למחות נגד מסקנותיה של הועדה המלכותית. אינני חכם לאחר המעשה. אתם יודעים, כי שנים על שנים הזהרתי ותבעתי שינוי יסודי בכוון מדיניותנו כלפי התנועה הערבית. ארשה לי להזכירכם את הדברים אשר כתבתי לפני שנה למועצת האיחוד בגנף (באבגוסט, 1936):

“בצער רב אני מציין את העובדה, כי לא מלאנו את שליחותנו בתנועה הציונית לרדוף שלום, במקום להסתפק בהכרזות על שלום שאין אחריהן מעשה, מחשבה וחיפוש־דרך. לא השלטנו את תפיסתנו האינטרנציונלית על ההסתדרות הציונית, כי אם הסתגלנו להלך־רוח השליט הרואה בקונפליקט בינינו ובין הערבים התנגשות של שני נציונליזמים שאין לו מוצא אלא במצבי מלחמה כגון זה שאנו נמצאים בו כיום. אינני מוכן לקבל את השיטה הרעה והמכשילה הזאת – בה הדריכו את התנועה הציונית זה 15 שנה – כהכרח היסטורי”.

זו גם דעתי כיום. תמיד ראיתי בדאגה וחרדה רבה שכל מדיניותנו נשענת על הגורם האנגלי בלבד. יודעים אתם כי אני מעריץ את העם האנגלי, את תרבותו ואופיו, אבל תמיד הזהרתי בפני הרעיון שעלינו להשען על הפוליטיקה האנגלית בלבד ולסמוך על ה“ברית עם אנגליה”. אמרתי, כי האימפריאליזם הבריטי יהיה מוכן בכל זמן להקריב אותנו על מזבח עניניו, אם יתקל בקשיים בגללנו. בעצם מהותה של המדיניות האנגלית טבועה השיטה “לא לעודד ידידים, כי אם לפיס אויבים”, לפי המימרא האנגלית. ענו לי, שעדיין אין אנו יכולים לחפש דרך של הסכם עם הערבים, שהזמן הוא גורם לטובתנו, וכי אין עם מי לנהל מו"מ בקרב הערבים. אין צורך לבקר את הנמוקים האלה לאור המאורעות של עשר השנים האחרונות. העמדה המוטעית הזו גרמה למשבר הנוכחי. כעת אין לנו כל גשר אל הערבים, הננו תלויים תלות גמורה בפוליטיקה האנגלית ותכניותיה. למרות זאת עוד לא אחרנו את השעה לנצל את הצעת החלוקה לשם פתיחת משא־ומתן עם התנועה הערבית על פתרון פדרטיבי של שאלת ארץ־ישראל.

אחרי אוגנדה ניצל הרצל את המצב למו"מ מחודש עם תורכיה. ביומנו כתב, כי על מדינאי מרחיק ראות לנצל גם כשלון לשם הסתערות חדשה. גם עלינו להשתמש בתכנית החלוקה לשם חיפוש דרך הבנה עם הערבים, להפוך אותה לראשית של התפתחות חדשה. נכריז מבמת הקונגרס על נכונותנו לשאת ולתת על הקמת ארץ־ישראל פדרטיבית, המורכבת משלשה אזורים אבטונומיים: שטח יהודי, שטח ערבי ושטח שלישי מעורב, הכולל את ירושלים ואת הנגב, העומד תחת שלטון מנדטורי בלתי־אמצעי, עם זכויות עליה עברית לפי יכולת הקליטה הכלכלית. אינני יודע איזה סיכויים ישנם להצלחת הצעה כזו, אבל היא פותחת דרך להסכם עם הערבים המבטיח את שלמות הארץ, המונע יצירת גבול צבאי וכלכלי בינינו ובין השטח הערבי, ומניח יסוד לפדרציה יהודית־ערבית על שטח ארץ־ישראל אינטגרלית.

אם המו"מ על הסכם יהודי־ערבי יכשל, אני מודה כי לא תשאר לנו ברירה אלא לבוא בדברים עם אנגליה על ביטול המנדט והקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקה מתוקנת. אמנם אין לי תקוה רבה שנצליח להשיג תיקונים ניכרים בתכנית הועדה המלכותית.

כמו כן אינני מאמין בהצעת חילופי האוכלוסים. על הגליל אינה חושבת גם הועדה המלכותית, וגם בעמק השרון לא נוכל לעקור 20.000 משפחות פלחים היושבים על אדמתם מדורות ולהעבירם לחלק אחר של ארץ־ישראל. אינני נכנס לצד המוסרי שבדבר. התכנית אינה בת־הגשמה גם מבחינה מדינית וכלכלית. אם תוקם מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל, הכרח חיים יהיה לה לחיות בשלום ובהרמוניה עם החלק הערבי של ארץ־ישראל, ועם כל הארצות שכנותיה. אי־אפשר לבנותה מתוך פרספקטיבה של מלחמה פוליטית וכלכלית עם הערבים. המדינה הקטנה תוכל למלא את שליחותה ההיסטורית – להפוך את כשלוננו למפעל העפלה חדש – אם תבנה ברוח של שלום ויחסי־גומלין עם החלק הערבי, אם נראה אותה כדרגה בהתפתחותנו, כשלב לפדרציה יהודית־ערבית בתוך ארץ־ישראל שלמה ומאוחדת. הועמדנו בתוקף התנאים בפני הכרעה גורלית. תכנית החלוקה יכולה להיות ראשית הקץ לרעיון הציוני כפתרון לשאלה היהודית, או ראשית הגשמתה של הציונות באמצעים ממלכתיים. אבל יזכרו גם מחיבי המדינה היהודית, כי היא תוכל לפתוח תקופה חדשה בתולדות הציונות, רק אם נתגבר על האידיאולוגיה של סכסוך מתמיד בינינו ובין הערבים ונבנה את המדינה מתוך שאיפה לברית המדינות היהודית והערבית בארץ ישראל השלמה.

(לבעיה המדינית של ארץ־ישראל)

מבוא

המסה הנמסרת בזה לדפוס לא נועדה מלכתחילה לפרסום כחבור פובליציסטי. הכונה היתה לסכם בצורת הנחות ומסקנות כמה רעיונות־יסוד לשאלת אפשרותם של הבנה, שיתוף־פעולה, והסכם בינינו ובין התנועה הערבית הלאומית בנוגע לעתידה הפוליטי וצורת שלטונה של ארץ־ישראל. כן נושא עליו המאמר הזה לעתים חותם של אוסף תזיסים שמטרתם לשמש בסיס לויכוח, והדורשים הנמקה והסברה נוספת כאשר מוסרים אותם לדיון בפני קהל רחב. בכל זאת החלטתי להשאירו בצורתו המקורית שבו נכתב לפני שנה וחצי, למרות הכרתי כי בחלקים ידועים יעשה המאמר רושם של צמצום מופרז, והקיצור בנסוחם של כמה רעיונות עלול לפתוח פתח לפירושים מתעים ולהשאיר רגש של אי־סיפוק בקורא. ויתרתי על הרחבת המסה בגלל רצוני לכלול אותה בקובץ המוקדש לזכרו של חיים ארלוזורוב, והזמן שברשותי אינו מרשה עיבוד נוסף; וגם משום היקף הבעיה ורבוי השאלות בהן נגעתי במאמרי זה. אם לעבד את הנושא הנידון בכל פרטיו, לנסות למצותו עד תומו, הרי לא תספיק בשום פנים הצורה של מאמר. אולם הפרובלימות העומדות כאן לדיון אינן עיוניות בלבד. הן שאלות מדיניות אקטואליות התובעות תשובה מהמחשבה הציונית בתקופה הקרובה של הכרעות מדיניות במזרח התיכון ובים התיכון. והתשובה הניתנת כאן שונה בהרבה מהלך הרוחות הנפוץ ומתפשט בזמן האחרון בתנועה הציונית, לרבות אגפה הסוציאליסטי. לכן חשבתי שמוטב לפרסם את “מחשבותי” אלו, למרות הלקויים שבצורתן המרוכזת והמקוטעת במקצת, ולא לחכות עד שיהיה סיפק בידי להקדיש לבעיה החיונית הזאת חיבור יותר מקיף ושלם.

השאלה הגורלית של היחסים בין העם היהודי השב למולדתו ובין העם הערבי היושב בארץ הזאת העסיקה את תנועתנו הציונית־סוציאליסטית על כל זרמיה כמעט מראשיתה. נגשנו אליה משתי נקודות מבט. חקרנו אותה מזוית ראיה כלכלית ומזוית ראיה פוליטית.

מבחינה כלכלית העמדנו לעצמנו את השאלה, האם התישבות המונים יהודים בארץ־ישראל יש בה משום דחיקת רגליהם של תושביה הערבים, של נישול פלחים מאדמתם, של איום על רמת חייהם ורוחתם הכלכלית של ההמונים הערביים. אחת מהנחות־היסוד של השקפתנו הציונית־סוציאליסטית היתה, כי הגשמת הציונות לא תתכן, לא מבחינה מדינית ולא מבחינה מוסרית, כמסע כיבוש ונישול כלכלי; ובמשך עשרות בשנים טרחה המחשבה הציונית המדעית והריאלית לבדוק ולהוכיח שכוח קליטתה המשקי של ארץ־ישראל מאפשר עליה והתישבות של מיליונים יהודים בלי לפגוע במעמדם הכלכלי של בני העם הערבי היושב בקרבה.

באותה אבן־בוחן של תנועת שחרור לאומית, הנלחמת בעד חרותו ושלטונו העצמי של העם היהודי, והמכירה באותן הזכויות לגבי העם הערבי בארץ, נגשנו גם לבעיה המדינית של ארץ־ישראל. החל מהכרזת הקונגרס הציוני ה־12, בקרלסבד בשנת 1921, עד הכרזת הקונגרס ה־17 בבזל משנת 1931, והצהרת שליחי הסוכנות היהודית בפני הועדה המלכותית בשנת 1937, הודיעה התנועה הציונית קבל דעת הקהל הבינלאומית והתנועה הערבית הלאומית, כי פנינו להקמת “מולדת משותפת”, המיוסדת על שוָיון פוליטי של שני העמים ושיתופם בעיצוב דמותה ועתידה המדיני, בלי השתלטות עם אחד על משנהו. עד סערת המלחמה הנוכחית והמבוכה האידיאולוגית שבאה בעקבותיה היו הרעיונות האלה קנין רוב התנועה הציונית, ועל כל פנים של כל תנועת הפועלים הסוציאליסטית בתוכה. אמנם במשך עשרים שנה של משטר המנדט נשארו ההצהרות האלו תעודות מדיניות מופשטות וערטילאיות, ללא נסיון מעשי לתרגמן לשפת המציאות הפוליטית, הקונסטיטוציונית והאדמיניסטרטיבית של ארץ־ישראל. בתוך תנועת הפועלים נעשו במשך תקופה זו כמה מאמצים בכוון זה. בעוד שנה תמלאנה 20 שנה לועידת “אחדות־העבודה” בעין־חרוד, בזמן עליתה לשלטון של ממשלת הפועלים הראשונה באנגליה. בועידה זו ניסיתי להציע תכנית של הסכם בינינו ובין הערבים בשאלת התפתחותם של מוסדות קונסטיטוציוניים בארץ. בהרצאתי בעין־חרוד פיתחתי בפעם הראשונה את הרעיון של חלוקת שלטון של בסיס פּריטטי בין שני העמים. מצאתי מעט מאד עידוד והסכמה. רק כעבור שבע שנים, עם הקמתה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מצא רעיון הפריטטיות הדו־לאומית תמיכה והסכמה מצד מועצת המפלגה המאוחדת, על יסוד הרצאתו של ב. כצנלסון “לשאלות המשטר המדיני בארץ” (ראה “אחדות העבודה”, יאנ.– פבר. 1931). אך הנצנים האלה לא התפתחו לפרחים ולפירות. שואת היטלר, מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט, ועדת פיל ופרשת החלוקה, התגברות המגמות הפרו־נאציות במנהיגות הערבית – כל אלה הפסיקו את התפתחותה והתגבשותה של המחשבה הציונית הקונסטרוקטיבית והחיובית. לעומת זה התחזקו בתנועה הציונית בזמן המלחמה טנדנציות של מכסימליזם מילולי שתחלתו הנאה עצמית וסופו אונאה עצמית; התגברו הלכי־רוח של “פטריוטיות רעשנית, קנטרנית ונגחנית… אשר בפחות מ’מלכות' ומ’עטרת מלכות' לא סגי להם, והמטפחים פולחן של שלטון ומושגי שליטים לקוחים מתוך מציאות זרה”, בלשונו של כצנלסון בהרצאתו הנ"ל.

שוב אנו עומדים בתוך ויכוח סוער על ניסוח חדש של מטרות המדיניות הציונית בשעה זו. החל מניסוח פרוגרמת באזל בימיו של הרצל, כמו בימי הצהרת בלפור עד הפולמוס הנוכחי על מצע בילטמור מתלבטת התנועה הציונית בהגדרתה וניסוחה של מטרתה המדינית בתקופתנו. האמנם מקור הלבטים האלה הוא בהפרש שבין נושאי חזונה הגדול לבין ממעיטי דמותה של הציונות? אנו יודעים היטב, כי העזה במלים ונוסחאות יכולה ללכת יד ביד עם מורך־לב וצמצום במחשבה. מתולדות הטריטוריאליזם והרביזיוניזם כאחד למדנו שהבלטת המטרה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אפס־מעשה וחוסר־אונים בהגשמתה, ויותר מזה – עם כפירה בתוכנה המשחרר וההיסטורי של הציונות. עמדתנו אנו בוכוחים על המטרה הציונית היתה תמיד – העזה וכנות במחשבה, והבלגה בניסוח. רגילים לחשוב כי המקור של זהירות ושיקול־דעת אלה הוא בהתחשבות עם גורמי חוץ (כגון, המשטר התורכי בזמן ניסוח תכנית “המקלט הבטוח” במקום מדינת היהודים על־ידי הרצל עצמו). נדמה לי שאנו בעצמנו עוד לא עמדנו בבהירות מספיקה על שרשיה האמתים של התלבטות זו. סיבתה בהבדל המהותי שבין השאלה היהודית, שלשם פתרונה אנו שואפים לחידוש חיינו הלאומיים והמדיניים בארץ־ישראל, ובין השאלה הארץ־ישראלית. השאלה היהודית היא לאומית, שאלת ארץ־ישראל היא בין־לאומית. בשעה שאנו מנסחים את מטרתה של הציונות כפתרון לשאלתנו הלאומית, הנוסחאות ההולמות נמצאות בנקל בבית הנשק של תנועות לאומיות אחרות השואפות לעצמאות, או למדינה לאומית עומדת ברשותה, או לקהליה לאומית עצמאית וכדומה. אולם בשעה שאנו נגשים לניסוח מטרות הציונות כפתרון לשאלת ארץ־ישראל, אין הנוסחאות הלאומיות האלו הולמות את המציאות הבין־לאומית של הטריטוריה שעליה מתגשמת הציונות. כאשר כתב הרצל – “תנתן לנו הרבונות על חלק מכדור הארץ” – הוא לא התכּון לארץ־ישראל או לארץ אחרת בעלת ישוב לאומי אחר. הוא ראה בחזונו ארץ בלתי־מיושבת. שאיפתנו לעצמאות לאומית בארץ־ישראל אינה יכולה לקבל צורה של רבונות לאומית, מכיון שארץ־ישראל הנה כבר כיום ארץ המיושבת על־ידי שתי חטיבות לאומיות ותשאר ארץ דו־לאומית בהרכב תושביה גם אחרי שנגיע לישוב של מיליונים יהודים בה. המציאות הדו־לאומית והבינלאומית של ארץ־ישראל תובעת גם פתרון דו־לאומי ובינלאומי של בעיותיה המדיניות. לכן הסתירה העמוקה בין נוסחאות לאומיות “טהורות”, ובין הבעיה המדינית של ארץ־ישראל. משום כך כה נוקבים הוכוחים בתנועה הציונית סביב שאלת הנוסחאות. כי מתנגדי המכסימליזם המתרברב לא יכלו מעולם להשלים עם הגדרות תלושות המציאות המביאות את המדיניות הציונית בסתירה לתנאים הריאליים הבין־לאומיים של ארצנו.

בראשי הפרקים הבאים הנני מנסה לפתח את רעיונות־היסוד לתכנית ציונית מדינית קונסטרוקטיבית, להעלות בשר ולקרום עור על הסיסמא המופשטת של פדרליזם פריטטי דו־לאומי.

(א) הנחות כלליות ותכנית־מינימום

מבלי להכנס בשאלה הכללית, אם ההסדר שיבוא כתוצאה ממלחמת העולם הנוכחית יהיה שלום של הסכם או שלום של כפיה, הננו קובעים כהנחה ראשונה, כי ההסכם בינינו ובין הערבים הוא תנאי הכרחי להגשמת הציונות בדרכי שלום בדורנו או בדורות הקרובים.

אין זה אומר־ תנאי־בל־יעבור, ז.א. שבלעדו לא תתכן הגשמת הציונות, או שתקומתו המדינית והלאומית של עם ישראל תלויה לגמרי ברצונה הטוב של התנועה הערבית הלאומית. אם לא יקום הסכם יהודי־ערבי, מוכרחים נהיה להמשיך במפעלנו גם בלעדיו, למרות התנגדותם של הערבים, ולהשען על הגורמים הבין־לאומיים המעונינים בפתרון ציוני של השאלה היהודית; אולם במקרה של העדר הסכם יהודי־ערבי ירבו ויגדלו המכשולים, החכוכים והמעצורים על דרך הציונות וקצב הגשמתה יואט. משום זה כל כך חשובה והכרחית הסדרת היחסים בינינו ובין הערבים בדרך של הסכם ולא בדרך של כפיה.

ההסכם היהודי־ערבי לא יכול להיות הסכם על מה שקוראים “המטרות הסופיות” של שתי התנועות הלאומיות האלו. עלינו להמנע מהצגת או מניסוח תנאים והנחות שיש בהם משום דרישת קרבנות בדברים שבהכרה, שבאמונה או שבחזון. בדרך זו לא יקום ההסכם. הוא צריך להיות הסכם על שלב מוסכם של התפתחות בתקופה מסוימת נאמר, במשך 20 עד 25 השנים הבאות, אשר תהיינה תקופת מעבר ושלב ראשון להגשמת הסדור המוסכם.

מתייצבת לכן השאלה: מה הן המטרות הקרובות של שני העמים שהכרחי לספק אותן, ומה הם הענינים החיוניים הלאומיים שאסור לפגוע בהם, ואשר עלינו להבטיח אותם בכל הצעה המסוגלת לשמש יסוד להסכם יהודי־ערבי.

בתשובתנו לשאלה זו עלינו להתעלם ביודעים מעמדתם הרשמית וסיסמאותיהם של המפלגות או הזרמים השולטים כיום בצבוריות הערבית. למרות השיפור הניכר והמשמח ביחסי שני העמים מראשית המלחמה, למרות ההופעות של שכנות טובה בחלקים שונים של הארץ, וניצני הקואופרציה בין יהודים לבין ערבים בשטחים שונים של חיינו – בין פרדסנים, עיריות, כפרים, עתונאים, חוגי פועלים – הרי על סמך הידיעות הכלליות המגיעות אלינו על הלך הרוחות במחנה הערבי עלינו לציין, כי עדיין שלטת בו האורינטציה על הציר הנאצי־פשיסטי, והמפלגה שלמען הקיצור נקרא לה “סיעת המופתי” עדיין משפיעה השפעה מכרעת על דעת הקהל הערבית. החוגים הערביים המצפים לנצחון המעצמות הדימוקרטיות ומאמינים בו, הם כעת מיעוט לא גדול שקשה להעריך את כחו; אולם אנו חושבים שהמצב הזה הוא במדה מרובה פרי הקוניונקטורה המלחמתית, פרי של מסע הנצחון של גרמניה וירידת הפרסטיזשה הבריטית במזרח. עם שינוי הקוניונקטורה, עם נצחון בריטניה ובעלות בריתה עלול המצב להשתנות רדיקלית; כאשר האוריֶנטציה של סיעת המופתי על “הציר” תכשל, תגדל השפעת החוגים המוכנים לחפש את פתרון בעית ארץ־ישראל וסיפוק התביעות הערביות הלאומיות בהסכם עם אנגליה והיהודים. על הגורמים המסיעים להתפתחות זו ידובר להלן. חיזוק הכוחות החיוביים האלה במחנה הערבי לקראת סיום המלחמה ופרשת השלום הוא אחד התפקידים הקשים, העדינים וההכרחיים ביותר של המדיניות הציונית בזמן המלחמה. אחת הדרכים המובילות בכוון הרצוי הזה היא הכנת תכנית של הסכם, המבטיחה לשני העמים את סיפוק תביעותיהם התכופות והחיוניות, מבלי לפגוע באינטרסים החיוניים של איזה צד שהוא, והמסוגלת לעזור בהרבה לגיבוש כחות ההבנה וההסכם במחנה הערבי.

בהערכת המטרות הקרובות ותביעותיה התכופות והחיוניות של התנועה הציונית איננו לוקחים בחשבון את הסיסמאות המרחיקות לכת הנפוצות כיום בכמה חוגי התנועה והחורגות ממסגרת הכרזותיה והחלטותיה של התנועה הציונית בתקופה שלפני המלחמה הנוכחית. גם הן פרי המתיחות, היאוש והמבוכה הרעיונית שהשתררו בעם היהודי בעקב המלחמה והיסורים הנוראים שהביאה על המוני ישראל, ופרי מדיניות הספר הלבן של ממשלת המנדט. אין אנו באים לדון כאן על דרכי מדיניותה של התנועה הציונית בכלל, אבל עד כמה שהיא נוגעת לאפשרויות של שיתוף־פעולה בינינו ובין הערבים, עלי להגיד, כי רואה אני אפשרות כזו על בסיס הכרזותיה המחיבות של התנועה הציונית מבמת הקונגרסים הציונים או בפי שליחיה לפני הועדה המלכותית. בהתאם להודעות אלו מוכנה התנועה לבוא לידי הסכם עם הערבים על משטר מדיני המושתת על העיקר של אי־השתלטות עם אחד על משנהו, והוצעה גם צורה מסוימת להגשמת הרעיון הזה בחיים הפוליטיים. אנו מניחים שזו תהיה עמדת התנועה הציונית גם כתום המלחמה הנוכחית, ואינני רואה שום גורמים אוביקטיביים העלולים להניאה מהדרך הזאת.

את התשובה לשאלה שהעמדנו לעיל – מה הם המטרות הקרובות והענינים החיוניים של שני העמים – אפשר להגדיר בצורה חיובית בנוסחא הבאה:

לגבי הערבים: שלטון עצמי, פדרציה ערבית, מניעת נישול כלכלי, ביחוד של הפלחים.

לגבי היהודים: שלטון עצמי, עליה והתישבות ללא הגבלות פוליטיות לגידולנו.

הנוסחה הזאת תוסבר ביתר בהירות, אם נגדיר את דרישות־מינימום אלו של שני העמים בצורה שלילית.

אין ספק בעינינו, והדבר צריך להיות ברור לתנועה הציונית, כי כל הצעה שכונתה להעביר מאונס חלק ניכר של האוכלוסין הערביים מארץ־ישראל לארץ ערבית שכנה תתקבל על ידי הערבים של ארץ־ישראל, וגם של הארצות הערביות האחרות, כעלבון לאומי וכהוכחה שהיהודים שואפים לנשלם מאדמתם ו“לגרשם המדברה”. כמו כן ברור לנו כי אין תקוה להסכם עם הערבים על בסיס של הצעה להעמיד את ארץ־ישראל תחת שלטון יהודי. הפחד בפני שלטון יהודי והנישול שיבוא בעקבותיו, כפי שבטוחים בזה ומאמינים רוב הערבים, וניצול הפחד הזה, הם מקור השפעתו הפוליטית ושלטונו הרוחני של המופתי וסיעתו על בני עמם.

באותה מדה צריך להיות ברור לערבים, כמו שזה ברור לנו, כי אין שום אפשרות לכפות על היהודים מעמד של מיעוט, ע“י הגבלה מלאכותית של עליתנו או ע”י חוקי הפליה אחרים, או למסור אותם לשלטון הרוב הערבי. כל הצעה כזאת מבטלת למפרע כל אפשרות של הסכם בין שני הצדדים.

מתפקידנו כעת לפתח ולשכלל את הנוסחא התמציתית שהצענו לתכנית־מינימום מדינית, המסוגלה להשלים בין השאיפות הלאומיות החיוביות של היהודים והערבים בתקופה הקרובה ולספק את הדרישות החיוניות המבוארות בסעיף הקודם. תכנית כזו צריכה להתבסס בקויה הכלליים על הסעיפים הבאים:

א) שלטון ארצי המיוסד על פדרליזם פריטטי, וטיפוח שלטון עצמי מוניציפלי ומחוזי.

ב) הסכם על מכסת עליה לתקופת שנים עד שיושג שויון מספרי בין היהודים ובין הערבים, עם ערובות להמשכת העליה כתום תקופת נסיון זו.

ג) הסכם על קנית אדמות להתישבות יהודית בתקופת ההסכם.

ד) הצטרפותה של ארץ־ישראל לפדרציה של ארצות המזרח התיכון בתנאים מסוימים.

ה) החלפת משטר המנדט בחוזה־ברית עם אנגליה, הערבה להסכם היהודי־ערבי ולמשטר המדיני החדש הנוצר על־ידו.

כל אחד הסעיפים האלה טעון הסברה ועיבוד לפרטיו.

(ב) פדרליזם פריטטי

המשטר המדיני של ארץ־ישראל ומבנה שלטונה הארצי יושתתו, בהתאם לרעיון של אי־השתלטות עם אחד על משנהו, על העיקר של שותפות שני הלאומים בהנהלת הארץ, מתוך שויון זכויותיהם. פרוש הפרינציפ הזה הוא, כי בלי קשר ליחס המספרי בין האוכלוסים הערביים והיהודים בארץ יהיה המשטר המדיני מבוסס על הכרת שני העמים כשתי חטיבות שוות במשקלן, או כשני גורמים שקולים במוסדות המחוקקים והאכסקוטיביים של המדינה. לעיקר הזה קוראים פריטטיות (או שקילות) פוליטית. לצירוף שני העיקרים הנ"ל – של שותפות מתוך שויון פריטטי – אנו קוראים פדרליזם פריטטי. על הצורה המעשית של הגשמת העיקר הזה בחיים המדיניים ידובר להלן.

שאלת פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי, הנזכרים בסעיף 2 של המנדט, שימשה סלע מחלוקת בינינו ובין הערבים מראשית הוסדו של השלטון האזרחי בארץ. היהודים ראו תמיד בדרישת הערבים למוסדות מחוקקים נבחרים ולממשלה פרלמנטרית אחראית לפניהם נסיון להקמת שלטון ערבי בארץ־ישראל אשר יבטל את המנדט ואת הבית הלאומי היהודי, ויהפוך את ארץ־ישראל לארץ ערבית עצמאית. הערבים מצדם ראו בציונות ובבית הלאומי היהודי את המכשול העיקרי להקמת נציגות דימוקרטית ופרלמנטרית בארץ ולשיתופם בשלטון. הממשלה הבריטית, בהכרזותיה וספריה הלבנים השונים, חיזקה את הערבים בדעתם זו, כי רק התחיבויותיה כלפי העם היהודי מונעים ממנה למלא את דרישות הערבים למוסדות נבחרים. נזכיר לדוגמא חות־דעתה של הועדה המלכותית המצטרפת בגילוי־הלב המציין אותה לעמדת הממשלה ובאה לידי מסקנה, כי במסגרת המנדט אין בכלל אפשרות לפתח מוסדות של שלטון עצמי. “אנו עומדים לכן לפני סיטואציה פרדוכסונית. ערביי ארץ־ישראל, בזה הודו מזמן, הנם מוכשרים לשלטון עצמי כמו הערבים של עיראק או סוריה. היהודים בארץ־ישראל, זה ברור, מוכשרים לשלטון עצמי כמו איזו שהוא צבור מאורגן ומשכיל באברופה או במקום אחר. אולם, מכיון שהם קשורים אחד עם השני תחת המנדט, אין להגשים את השלטון העצמי בשביל שני העמים גם יחד… משום כך ‘מוסדות של שלטון עצמי’ אמתים אינם יכולים להתפתח (כל זמן שהמנדט קיים), ואין גם אפשרות להביא את המנדט לידי גמר באיזה זמן שהוא מבלי לפגוע בהתחיבויותיו, הכלליות או המיוחדות” (דו"ח, חלק שני, דף 362, סעיף 13, לפי המקור האנגלי).

לא כאן המקום לברר, אם לאור הנסיונות החוזרים של הממשלה הבריטית להעמיד את הבית הלאומי כמכשול להתפתחות דימוקרטית, פעלו הישוב והתנועה הציונית במדה מספיקה ובכוון הרצוי, כדי להוכיח לדעת הקהל הבריטית והערבית גם יחד שיש אפשרות להשלים בין התפתחותו של הבית הלאומי היהודי ובין התפתחותו של שלטון עצמי בארץ־ישראל. כאן חשוב לנו רק להבליט, כי אנו היהודים לא הערכנו כראוי, כי העדר כל השפעה קונסטיטוציונית של ממשלת המדינה ושלילת כל זכות השתתפות בשלטון הארץ פגעו במעמדות השליטים והמשכילים הערביים פגיעה כפולה – לאומית ומעמדית. ביחוד לאור התפתחותו של המשטר הפרלמנטרי בארצות הערביות הסמוכות והתקרבותן לעצמאות פחות או יותר שלמה, מוכרחים היו הערבים בארץ־ישראל לראות את עצמם מקופחים ונחותי דרגה: בגרותם המדינית הועמדה בספק, ונשללה מהם הזכות למשרות אחראיות במדינה. קל היה לנצל את רגש הכבוד הלאומי שנפגע ואת האינטרס המעמדי במשרות נכבדות ומכניסות ולהפנותם נגד היהודים והמנדט. אין זה צירוף מקרי של מאורעות, שמרד תרצ"ו פרץ אחרי שהצעת המועצה המחוקקת של ווקופ נכשלה בבית הנבחרים.

אנו מצווים למצוא צורת ממשל אשר תבטל את רגש העלבון הקים אצל הערבים ותשיב לשכבות המעונינות את האפשרויות של השתתפות בשלטון והנאה ממנו שנשללו מהן עד הנה. הפתרון המבוקש צריך לכלול לא רק את המשטר המדיני המרכזי ואת שאלת הנציגות הארצית; לא פחות חשוב הוא שיתוף־פעולה מוסכם ומתוכן מראש בין יהודים וערבים באדמיניסטרציה המחוזית של הארץ. בהבטחת השתתפותם וחלקם בתפקידי הנהלה אחראים לא רק בצמרת הממשלתית, כי אם באורגנים המוציאים לפועל במחוזות ובנפות יראו הערבים הוכחה וערובה עיקרית לערך ההסכם וכּנותו.

מהצד השני מובנה התנגדותם של הישוב והתנועה הציונית לכל הצעה קונסטיטוציונית אשר דנה את היהודים במוסד המחוקק למעמד של מיעוט לאומי הזקוק לחסותה ולעזרתה של הפקידות הבריטית הקולוניאלית, כדי לעמוד על נפשו. מצב כזה לא היה מסוגל לתקן את היחסים בינינו ובין הערבים ולקרב את שני העמים. הוא הזכיר לנו יותר מדי את מצבנו כמיעוט לאומי בארצות הגולה ועמד בסתירה להכרתנו, כי בארץ־ישראל הובטח לנו באופן בין־לאומי חידוש חיינו המדיניים ומעמד של “אומה מדינית” (Statsnation בלעז) ז.א. של אומה על כל פנים שות־זכויות ושותפה בהנהלת המדינה. מלבד הנימוקים הפרינציפיוניים והפסיכולוגיים האלה היה ליהודים יסוד מספיק לחשוש, כי המוסד המחוקק יהפך למכשיר בידי הערבים וידידיהם בפקידות הבריטית, כדי לצמצם את העליה היהודית ולבלום את גידולנו בארץ.

השלטון במדינה הארץ־ישראלית אינו יכול להיות רק ערבי, אינו יכול להיות רק יהודי; המציאות הארץ־ישראלית מחיבת הקמת שלטון יהודי־ערבי משותף. חלוקת השלטון בין שני העמים זו הדרך היחידה לסיפוק שאיפתם של הערבים והיהודים כאחד לשלטון עצמי, הכולל באותו זמן ערובות בפני השתלטות עם אחד על משנהו.

המוצא הזה הוא מחויב המציאות לא רק בגלל פחדו של כל אחד העמים היושבים בארץ בפני שלטונו של העם השני, כי אם גם בגלל עמדתה של ממשלת המנדט; את בטויה הקולע והקרוב־לאמת ביותר מצאה עמדה זו בדברי הועדה המלכותית (דו"ח, חלק שלישי, דף 375, סעיף 19, לפי המקור האנגלי): “התשובה לשאלה – מי מהם ישלוט אחרי־הכל בארץ־ישראל? – מוכרחה להיות ‘אף אחד מהם’. איננו חושבים, כי איזה שהוא מדינאי בעל רגש של צדק יוכל להניח, מכיון שהתקוה ליחס הרמוני בין שני הגזעים נתערערה ביסודה, כי בריטניה צריכה למסור לשלטון הערבי 400,000 יהודים, אשר נכנסו לארץ ברובם הגדול בעזרתה של הממשלה הבריטית ובאישורו של חבר הלאומים; או, אם היהודים יהוו את הרוב, שמיליון או מספר דומה של ערבים ימסרו לשלטונם הם”.

אמנם הספר הלבן של 1939 עומד בסתירה צורבת להנחתה הראשונה של הועדה המלכותית – שאין למסור כחצי־מיליון יהודים לשלטון ערבי – אבל ממשלה בריטית אשר תבטל את הספר הלבן תקבל את דעת הועדה המלכותית על שני חלקיה, ואין להניח שהיא תסכים למסור מיליון ערבים לשלטונם של היהודים. האינטרסים של בריטניה במזרח הערבי מונעים, לדעתנו, אפשרות כזאת.

(ג) המסגרת הקונסטיטוציונית

הצורה המעשית שבה יוגשם הרעיון של חלוקת השלטון על יסוד של פדרליזם פריטטי טעונה עיבוד מפורט. אמרנו כי המשטר המדיני של ארץ־ישראל ומבנה שלטונה הארצי צריכים להתבסס על העיקר של שוּתפות שני הלאומים בהנהלת הארץ, מתוך שויון זכויותיהם.

הפרינציפ הזה, בנסוחו הכללי, איננו חדש ואינו סיסמא תיאורטית שלא עמדה עדיין בנסיון החיים המדיניים. ההתפתחות הקונסטיטוציונית הדימוקרטית בכמה ארצות שהן מדינות־לאומים (בנגוד למושג מדינה לאומית, בה שלטת אומה אחת או רוב לאומי הקובעים את הצביון הלאומי של המדינה) הולידה כמה דוגמאות מוצלחות של הגשמת הרעיון הזה בחיים הפוליטיים. נזכיר את שויציה על שלושת שבטיה, ואת קאנדה על שני עמיה. שתיהן פתרו את הבעיה בעיקר על בסיס של אבטונומיה לאומית טריטוריאלית – של קנטונים או פרובינציות לאומיים – במסגרת של מדינה פדרטיבית. גם ברית־המועצות הלכה בדרך זו לשם הסדר שאלותיה הלאומיות העיקריות. בלגיה איננה מדינה פדרטיבית, אבל גם היא הגשימה למעשה את שותפות שני עמיה בחייה המדיניים על יסוד של שויון זכויות לאומי ואבטונומיה פרובינציאלית רחבה של חבליה הלאומיים.

אולם אין ללמוד גזרה שוה מארצות כמעט סטטיות במובן הרכבן הלאומי על ארץ־ישראל הנמצאת במצב של תמורה דינמית בלתי־פוסקת בהרכב הלאומי של אוכלוסיה. לכן נתחדש בתנועתנו, כפי שהזכרנו כבר, ונתקבל בתנועה הציונית, כתוספת לפרינציפ של שותפות שני העמים מתוך שויון זכויות, הרעיון של שויון פריטטי. פירושו השתתפות שני העמים בהנהלת הארץ, במוסדותיה המחוקקים והאכסקוטיביים, כשתי חטיבות שוות במשקלן, כשני גורמים שקולים. הפרינציפ הזה של פריטטיות פוליטית עוד לא עמד במבחן החיים המדיניים בארץ דו־לאומית אחרת. יש צורך לכן להבהיר לעצמנו את הצורה המעשית שבה יוכל להתגשם הרעיון של חלוקת השלטון בין שני עמים על יסוד של שותפות פדרטיבית ושויון פריטטי. אין כונתנו כאן לעבד הצעת קונסטיטוציה על כל פרטיה, אלא לסמן את המבנה הקונסטיטוציוני הנובע מהעיקר הנידון במסגרתו הכללית ובקוים סכימטיים בלבד.

המוסד המחוקק של הארץ יבנה בפרינציפ משני בתים:

א. מועצה פדרלית (Federal Council) המורכבת מנציגות הישוב הערבי ומנציגות הישוב היהודי השוות במספרן.

ב. בית נבחרים הנבחר בבחירות כלליות של כל אזרחי הארץ.

אני מציע, כי בעשר השנים הראשונות לביצוע ההסכם, או עד שיושג שויון מספרי בין שני הלאומים בארץ, יהיה למוסד המחוקק רק בית אחד, והוא המועצה הפדרלית הנ"ל. בית הנבחרים יוקם רק כתום השלב הזה של תקופת ההסכם.

לשם הקמתה של המועצה הפדרלית יש צורך לכונן באות־כח מוסמכת ודימוקרטית לכל חטיבה לאומית. למטרה זו מוקמות מועצות לאומיות (או אספות לאומיות) של שני העמים. הן מבוססות על עיקר האבטונומיה הלאומית הפרסונלית ונבחרות בבחירות כלליות וישירות ע"י בני עמם, היהודים והערבים היושבים בארץ, בלי הבדל מקום מושבם. האספות הלאומיות האלו בוחרות את נציגי היהודים והערבים במועצה הפדרלית. מזה נובע, כי בשלב ראשון של הגשמת ההסכם מורכבת המועצה הפדרלית מנציגויות לאומיות הבנויות על יסוד של אבטונומיה לאומית פרסונלית. אפשר לכן לאמר, כי השלטון הארצי מיוסד בשלב זה על פדרליזם פרסונלי.

המסקנה השניה מאופיו זה של הפדרליזם הארצי – קיום שני סוגים של מוסדות אכסקוטיביים. על יד הרשות המרכזית (הפדרלית) תתקימנה שתי רשויות לאומיות – הנהלות לאומיות – הנבחרות על ידי האספות הלאומיות הערבית והיהודית והאחראיות לפניהן. ההנהלות והאספות הלאומיות הן האורגנים של האבטונומיות הלאומיות הערבית והיהודית. יש לקבוע ביתר דיוק את סמכותן. באופן כללי מסורות לאספה הלאומית (ולהנהלה הלאומית) של כל עם עניני חנוך ותרבות, עניני עזרה סוציאלית, עד כמה שהטיפול הסוציאלי מצד הממשלה הפדרלית אינו מספיק, עניני קליטת עולים חדשים, עניני משפט בין בני עם אחד בדברים פנימיים מסוימים, ועזרה יורידית לבני עמם בפני בתי־משפט ממשלתיים בשעת הצורך.

הרשות הפדרלית (המרכזית) נשענת במובן הקונסטיטוציוני על הרשויות הלאומיות, היהודית והערבית. אולם ההנהלה האדמיניסטרטיבית של הארץ מוכרחה לקום על יסודות טריטוריאליים. מבלי להכנס בפרטים, אני מניח שהארץ תתחלק לאזורים, מחוזות ונפות, ושיקומו אורגנים של שלטון עצמי במחוזות, ובשלב יותר מאוחר גם באזורים.

החלוקה האדמיניסטרטיבית של ארץ־ישראל היא בעלת חשיבות גדולה. מצד אחד חשוב כי האורגנים המוציאים לפועל את מדיניותה של הממשלה הפדרלית – בנפות, במחוזות ובאזורים – לא יהיו שונים ברוחם, ועד כמה שאפשר במבנם, מהרשות המרכזית. מהצד השני, יש ערך רב לשיתוף פעולה מוסכם ומתוכן מראש בין פקידים יהודים וערביים בהנהלה המחוזית ובאדמיניסטרציה הטריטואלית בכלל. אנו מציעים להוציא לפועל את החלוקה האדמיניסטרטיבית של הארץ מתוך הנחה ומגמה ברורה מראש, כי בעתיד יצטרפו המחוזות לשני אזורים פחות או יותר שוים בשטחם וחד־לאומיים בהרכב תושביהם (ז.א. לאזור ערבי ברובו המכריע, ולאזור יהודי ברובו המכריע). בדרך זו של חלוקה אדמיניסטרטיבית לשני אזורים לאומיים יוכן המעבר מפדרליזם פרסונלי לפדרליזם טריטוריאלי. השעה תהיה כשרה לכך כאשר יושג השויון המספרי בין שני העמים בארץ ויש להניח, כי אז אפשר יהיה לתחום אזור עם רוב יהודי מובטח (נאמר של \(⅔\) של האוכלוסין).

נברר לעצמנו על יסוד דוגמא קונקרטית חלוקה אדמיניסטרטיבית מתוך ראיה כזאת של התפתחות הארץ. היא ניתנת לביצוע בערך לפי הקוים הבאים:

א. הארץ צפונה מהקו רפיח־באר־שבע־ים־המלח (שטח של 16.000 ק"מ מרובעים) תתחלק לשני אזורים שוים בערך בשטחם: לאזור הגליל והחוף ולאזור שכם־חברון. נסיון של התוית הגבול: קו הגבול בצפון וצפון־מערב מתאים בערך לגבול נפת ג’נין; במערב יעבור הקו בעמק השרון לרגלי הרי אפרים – בערך לפי התכנית בדו“ח של ועדת ווּדהֶד – וימשך בעמק פלשת לרגלי מערב הרי יהודה עד נקודה במרחק של 20 ק”מ מערבה מבאר־שבע. ברצועת חוף זו בליטה באמצע למערב, על כתף לוד ורמלה, כדי לכלול את שתי הערים האלה באזור הערבי. באופן כזה מתקבל אזור המקיף את הגליל ועמק החוף ששטחו בערך 7500 ק“מ מרובע, ואזור הרי אפרים ויהודה, מג’נין עד באר־שבע, ששטחו כ־8500 ק”מ מרובע.

ב. הערים ירושלים, נצרת ובית־לחם נשארות מחוץ לאזורים הנ"ל והנן ערים פדרליות (עם סדורים מיוחדים להגנת המקומות הקדושים). ירושלים – הבירה הפדרלית של הארץ.

ג. מכמה טעמים נראה לי למעשי להוציא את הערים יפו ועזה מאזור הגליל־והחוף ולצרפן לאזור שכם־חברון.

ד. הנגב, דרומה מהקו הנ“ל רפיח – באר־שבע – ים־המלח, שטח של 10.000 ק”מ מרובע בערך, נשאר שטח פדרלי בהנהלתה הישירה של הממשלה הפדרלית ומצבו דומה ל“טריטוריה” בחוקתן של ארצות־הברית. כעבור תקופה מוסכמת של עליה והתישבות יוחלט על צרופו לאחד האזורים הנ"ל או על חלוקתו ביניהם בהתאם לתוצאות המעשיות של פיתוחו וישובו של החבל. (הצעה זו הוצעה בשעתה ע"י “הועדה הפדרטיבית” שבשמה הופיע השופט רוזנבלט לפני ועדת החלוקה).

לפי מצב האוכלוסים כיום יושבים באזור הגליל ועמק החוף (המיועד להיות בעתיד האזור היהודי), בלי יפו, עזה ונצרת, כאמור לעיל, כ־420.000 יהודים וכ־375.000 ערבים. בסוף השלב הראשון לתקופת ההסכם על העליה, יושג שויון מספרי בין היהודים והערבים בארץ. אפילו אם נעריך את השלב הזה ב־10 שנים, ומתוך הנחה שהרוב המכריע של העליה יתרכז באזור זה, יגיע מספר היהודים בו (עם הרבוי הטבעי) ליותר ממליון נפש בערך, ומספר הערבים (אם שעור הרבוי הטבעי ישאר כמו עכשיו) יהיה כ־450.000 נפש. הרי רוב יהודי של שני שלישים. התנאים למעבר מאבטונומיה לאומית פרסונלית לאבטונומיה לאומית טריטוריאלית, אם הוא רצוי לשני הצדדים, הושגו והשינוי יכול לצאת לפועל בלי קשיים מיוחדים.

יתכן שהאבטונומיה הפרסונלית תשאר הבסיס של המשטר הפדרלי הארצי במשך כל תקופת ההסכם ולא יורגש צורך לשנותו. אולם אנו מניחים גם אפשרות שניה, שבעקבות התהוותם של שני אזורים לאומיים והשגת השויון המספרי בין שני העמים יתבשל הצורך לעבור מאבטונומיה פרסונלית לאבטונומיה טריטוריאלית. בהתאם לכך תבוא ריקונסטרוקציה של מבנה המועצה הפדרלית. הזכות לבחירת הנציגות הלאומית במועצה הזאת תעבור מאספה הלאומית לאזור הלאומי. עם ביצוע הריפורמה הזאת ישען השלטון הפדרלי (הארצי) ויהיה מיוסד על הפדרליזם הטריטוריאלי (האזורי). שינוי זה במבנה הפדרציה יהיה הכרחי במקרה מסוים – בקשר עם הבטחת המשכה של העליה היהודית כתום שלב הנסיון הראשון, לאחרי שיושג השויון המספרי בין שני הלאומים בארץ, כמבואר להלן.

לשם הסברת עמדתנו והצעותינו אין צורך לבדוק את יתרונותיהן ומגרעותיהן של שתי צורות הפדרליזם – הפרסונלי והטריטוריאלי. שתיהן אינן בעינינו אלטרנטיבות שעלינו להכריע איזו מהן עדיפה. בשל אופיה הדינמי של ארץ־ישראל כארץ של עליה והתישבות מהוות, לפי דעתנו, שתי צורות הפדרליזם האלו שלבים הכרחיים בהתפתחותה של הארץ. בשלב ראשון של הגשמת ההסכם היהודי־ערבי, עד ששני העמים מגיעים לשויון במספר, מוכרח המשטר הפדרלי להוסד על בסיס פרסונלי. כתום השלב הזה ישנה האפשרות לשנות את מבנהו ולעבור לבסיס טריטוריאלי.

בכלל יש לאמר, כי הפדרליזם האזורי הוא הצורה המקובלת של אבטונומיה לאומית טריטוריאלית, כפי שהיא התגשמה בכמה מדינות־לאומים. הנני נוטה לחשוב, כי מגמת התפתחותנו בארץ־ישראל היא לקראת פדרציה של שני אזורים לאומיים עד כמה שאפשר רצופים, יהודי וערבי לפי הרוב המכריע של תושביו. בשלב ידוע של ההתפתחות יירש הפדרליזם הטריטוריאלי את מקומו של הפדרליזם הפרסונלי. אולם אין לקבוע כעת, מתי יבכרו שני העמים את הצורה הראשונה על השניה. רק שאלת העליה עלולה להכריח את שני העמים ללכת בדרך זו.

איננו מתעלמים מהקשיים הטבועים בעצם מהותה של השיטה הפריטטית. מטרתה לאפשר לנציגות לאומית לשם הגנה על ענינים שהם חיוניים בעיניה בשביל העם שהיא מיצגת לדרוש הצבעה קולקטיבית לפי חטיבות לאומיות. בהצבעה מסוג זה מצביעה כל נציגות כיחידה שלמה, מבלי שלוקחים בחשבון את המיעוטים בתוך כל אחת מהן, כי נשללת מהן האפשרות להצטרף לרוב שבנציגות שכנגד. השיטה הזו יעילה מאד כאמצעי של התגוננות בפני רוב או צרוף קולות מקרי, כי בהצבעה מסוג זה אין ליושב־ראש זכות הכרעה. אולם היתרון הזה יכול לההפך גם לגורם מעכב ובולם העלול לסכן את כושר הפעולה וההחלטה של המועצה הפדרלית במקרה של חוסר הסכם בין הנציגות היהודית לבין הערבית. השקילות יכולה לשמש אמצעי, כדי למנוע הכרעה והחלטה של המוסד המחוקק בשאלות שאינן כלל חיוניות מנקודת מבט לאומית. היא עלולה לההפך לנשק של אובסטרוקציה פרלמנטרית, או לפי המונח האנגלי – של “נון־קואופריישון”. אותו הקושי של “נקודת קפאון” (deadlock) קים גם בתנאי עבודתה של הממשלה הפדרלית הפריטטית, אם חבריה היהודים והערבים יתחלקו בדעותיהם לפי קו לאומי. על ידי מומחים לשאלות קונסטיטוציוניות הוצעו כמה הצעות לסילוק התקלות המיוחדות לשיטה הפריטטרית. הכרחי להמשיך בברור עם מומחים לחוק הבינלאומי והקונסטיטוציוני, כדי להבהיר את הסוגיא הזו עד תומה ולמצוא פתרון מעשי. אינני רואה יסוד להטיל ספק באפשרותו.

גם הועדה המלכותית דנה ברעיון הפריטטיות (דו"ח, חלק שני, דף 360, סעיפים 8 עד 11, לפי המקור האנגלי), ומותחת עליו בקורת שלילית. נמוקיה צריכים ניתוח. הועדה המלכותית מודה שבכמה ארצות דימוקרטיות פדרטיביות, כגון ארצות־הברית ודומיניונים בריטיים, קימים “בתים עליונים” המורכבים על יסוד נציגות שוה של ה“מדינות” או ה“פרובינציות” השונות מאד במספר אוכלוסיהן. אולם, אומרת הועדה המלכותית, “ההנחה הזו לאינטרסים מקומיים מתבטלת על־ידי משקלה של הנציגות העממית הכללית בבית התחתון”. הקונגרס האמריקני לא היה קים אף יום אחד, לו היה מורכב מסינט בלבד. לזה יש להעיר, כי גם לפי הצעתנו יבחר אחרי השלב הנסיוני הראשון בית־נבחרים דימוקרטי ויצורף למועצה הפדרלית. “הבית העליון” הפדרטיבי והפריטטי יהוה את המוסד המחוקק במשך תקופה קצרה בערך עד ששני העמים ישתוו במספרם. אחרי 20 שנים של מחלוקת נוקבת וחריפה הכרחית תקופת מעבר וחנוך לסבלנות הדדית, ויש ללמד זכות מכמה בחינות על משטר שיש לו מעלה אחת גדולה – הוא כופה על שני הצדדים את ההכרח להתפשר ולחפש מוצא של הבנה והסכם.

הועדה המלכותית מניחה שהשקילות הפוליטית תביא ל“קונפליקט תמידי בין שני צדדים השוים בדיוק בכחם”, מכיון שאיננה מאמינה “שאפשר לצפות למדה ידועה של פשרה או השלמה בין שני הגזעים”. לזה יש להעיר, כי אפשר להכניס בחוקת המועצה הפדרלית ערובות נגד השימוש לרעה בעיקר השקילות. צריך להגביל את זכותה של נציגות לאומית לדרוש הצבעה לפי חטיבות לאומיות לענינים שיש להם באמת ערך חיוני לגבי שני העמים, כגון, שינויים בקונסטיטוציה, עניני דת, שפה וחנוך, עליה וקרקע, שינוי גבולות הארץ, שאלות מלחמה ושלום, חוזים בין־לאומיים. בדברים שאינם בעלי חשיבות חיונית ומכרעת כזאת תהיה רשות לצירי המועצה להצביע לפי רוחם ותהיה אפשרות “שערבים אחדים יצביעו יחד עם יהודים, ויהודים אחדים יצביעו עם ערבים”, כפי שדורשת הועדה המלכותית.

הנימוק האחרון של ועדת פיל שאין ספק בעיניה שהמנהיגים הערביים ידחו את רעיון הפריטטיות, איננו נימוק לגוף הענין, אלא תוצאה ממסקנתה הכללית שבשום פנים ואופן אין לרפא את השבר בין יהודים וערבים, אין להשלים בין השאיפות הלאומיות של שני העמים: “ניגוד שאין להכניעו התעורר בין שני צבורים לאומיים בתוך גבולותיה הצרים של ארץ קטנה” – מסקנה שהקונגרס הציוני בציוריך (1937) דחה אותה בתוקף.

אולם ברצוננו לעמוד על טענה ששמענו אותה מפי יהודים ומפי ערבים, ושהד קלוש ממנה נמצא גם בנימוקיה של הועדה המלכותית: הטענה כי אין לערוב לעתיד, וכי אנו היהודים עלולים להפר את חוק הפריטטיות ברגע שנהוה רוב בארץ. תשובתנו להשגה ממין זה היא, כי אין לדרוש לא מהיהודים ולא מהערבים, כל זמן שלא נמחק זכר השנים הקשות והמרות שעברו עלינו, שיהיו מוכנים להשאר פנים אל פנים אחד עם השני בלי ערובה בין־לאומית למשטר החדש המוסכם. גם הממשלה הבריטית לא תסתלק מזכויותיה והתחיבויותיה הכלולות במנדט עד שהמשטר החדש יוכיח את יציבותו וחיוניותו. משום כך לקחנו בחשבון, כי לפי חוזה הברית עם בריטניה, אשר יבוא במקום המנדט, תהיה אנגליה ערבה להסדר החדש על כל פנים לתקופת ההסכם.

למרות בטחוננו שלא נבצר מבינת אדם למצוא דרכים ואמצעים, כדי להתגבר על הצדדים הסתומים שבשיטה הנדונה, אין להכחיש שהסדורים הקונסטיטוציוניים האפשריים והמשטר הפריטטי בעצמו יצטרכו לעמוד במבחן הנסיון במשך כמה שנים, עד שנוכח כי הרעיון הטוב והנכון להלכה הצדיק את עצמו למעשה. למשך תקופת נסיון זו הכרחי לשחרר את המוסד המחוקק מדיונים המסוגלים לעורר את המחלוקת הישנה ולהגביר את החכוכים, הכרחי להוציא מסמכות המועצה הפדרלית את אותן השאלות החיוניות בשביל העם היהודי העלולות להביאה לידי שיתוק. הלא הן שאלות העליה והקרקע. בשתי בעיות אלו דרושה הסדרה מיוחדת, בתור חלק אורגני של ההסכם היהודי־ערבי.

(ד) הסכם על העליה

ההסכם בנוגע לעליה יתבסס על ההנחה המחיבת את שני הצדדים כי העליה לארץ מותנית רק בכושר קליטתה הכלכלית. לתקופת ההסכם בשלבו הראשון מסכימים שני הצדדים להעריך את כושר הקליטה לגבי עולים יהודים בהפרש בין האוכלוסין הערביים לבין האוכלוסין היהודים בארץ בכלל הרבוי הטבעי. בהתאם לכך לא יהיה צורך להחליט במועצה הפדרלית על מכסת עליה שנתית. הממשלה הפדרלית תעמיד את רשיונות העליה לרשות ההנהלה הלאומית היהודית בגדר המכסה המוסכמת, וההנהלה היהודית (בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית) תדאג לקליטת העולים.

כתום תקופת שנים זו, או בזמן שמספר התושבים היהודים והערבים בארץ ישתוה, תסדיר המועצה הפדרלית את העליה היהודית באופן חוקי על בסיס כושר קליטתה הכלכלית של הארץ בזמן ההוא. יש להניח, כי כתוצאה משיפור היחסים אשר יבוא אחרי מספר שנים של שותפות בשלטון והצלחת המשטר הפריטטי יחודש הסכם העליה לתקופת שנים נוספות.

אולם אם תקותנו זו לא תתמלא ולא יושג הסכם כזה בין הנציגות היהודית לבין הנציגות הערבית במועצה הפדרלית, אזי מסכימים שני הצדדים למפרע להוציא את שאלת העליה מסמכותה של המועצה הפדרלית ולמסור אותה לסמכותם של האזורים היהודי והערבי, אשר יתהוו במשך תקופת ההסכם.

לפיכך יהיה הכרח לשנות את המבנה הפדרלי של א“י ולעבור מפדרציה פרסונלית לפדרציה טריטוריאלית, אם לא תהיה אפשרות להגיע למכסת עליה מוסכמת לתקופת שנים נוספת, אחרי שיושג שויון מספרי בין יהודים לערבים בארץ. לפי ההסדר הזה יתכן אמנם כי העליה היהודית לחלק של ארץ־ישראל – לאזור הערבי – תצומצם או תופסק עכ”פ לזמן ידוע. אבל לעומת זה משמש הסכם ממין זה ערובה, כי העליה היהודית תמשך ללא הפרעה לאזור היהודי, ז.א. לאותו חלק של א"י שבה התרכז רוב מנינה ורוב בנינה של העליה וההתישבות היהודית עד הזמן ההוא.

עלינו לקחת בחשבון את העובדה החשובה, שהעליה וההתישבות היהודית מגלות מגמה ברורה לריכוז טריטוריאלי בגליל ובעמק החוף (מלבד המרכז בירושלים). יש להניח שגם העליה היהודית בעתיד, ובשלב הראשון של תקופת ההסכם, תתרכז בעיקר באותם חלקי הארץ – בצפון, בין חיפה והירדן, ובעמק החוף. באופן כזה יוצר בשטח זה אזור אשר יהיה יהודי ברובו המכריע. לפי דעתנו, רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו ועד כמה שאפשר להמנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים, כגון שכם וחברון, אשר ישארו ערביים ברובם המכריע עוד במשך זמן רב. לא יהיה לכן שום צמצום מעשי בעל ערך בגלל מסירת העליה לסמכותם של האזורים הלאומיים.

(ה) הסכם על קניות קרקע

כדוגמת ההסכם על מכסת עליה כוללת לתקופת שנים, יסודר הסכם על שטח קניות אדמה להתישבות חקלאית. הוצע, כידוע, כי גם האמנה בשאלות הקרקע תתבסס על עיקרון הפריטטיות ושויון מספרי, ז.א. שתנתן לנו האפשרות במשך תקופת ההסכם לרכוש אדמות בשטח שישתוה לשטח האדמה הנמצאת בקנין הערבים. אולם קשה להניח, כי במשך 10 או אפילו 20 השנים הבאות נוכל לרכוש את חצי שטחה של ארץ־ישראל המערבית הראוי לישוב (כ־9 מיליונים דונם צפונה מקו המקביל N 31°). הלא זה אומר, כי נגדיל את רכושנו הקרקעי ב־½7 מיליון דונם במשך 20 השנים הבאות, בעת שבמשך יותר מ־20 שנה של משטר המנדט רכשנו רק מיליון דונם אחד. נדמה לנו לכן, כי בשאלת הקרקע נוכל להסתפק בשלב הראשון של תקופת ההסכם בפחות מפריטטיות. אם במשך 10 או 15 השנים הבאות נרחיב את האדמה הראויה לעיבוד שברשותנו לשטח גדול פי שנים מרכושנו הקרקעי כיום, אזי נבטיח בסיס חקלאי מספיק לישוב העברי אשר יקום בארץ במשך הזמן הזה. במספרים הייתי אומר שבשלב הנידון דרוש הסכם על קניות אדמה בהיקף של 3 עד 4 מיליון דונם באזורים הראויים לישוב.

אני מניח, בהתאם לאמור בסעיף על העליה, כי הכוון הכללי בקניות קרקע יהיה ליצור גושים רצופים של אדמה יהודית ולסלול את הדרך לחלוקה האדמיניסטרטיבית למחוזות ואזורים עד כמה שאפשר חד־לאומיים בהרכב תושביהם.

ההסכם על שטח הקניות טעון השלמה בשאלת ההגנה על אריסים ערביים ופלחים זעירים היושבים על אדמות הנרכשות על־ידי יהודים. במשך שנים, בעיקר מזמן ועדת שאו (1930) שחקרה את מאורעות תרפ“ט (1929), תפסה השאלה האגררית מקום מכובד באשפת החצים שנורו בציונות. במחנה מתנגדינו הערבים והאנגלים התאמצו לסרס את המפעל היהודי ההתישבותי ולתארו כנסיון לנישול המוני הפלחים מאדמתם, כשאיפה לפנות את ארץ־ישראל מתושביה הערבים. התנועה הציונית הכירה תמיד את הסכנה הכרוכה בעלילה זו, והנהלת הסוכנות נאבקה אתה בתוקף ובהתמדה והוכיחה בהזדמנויות שונות, כי לא דחקנו את רגלי הפלחים, ושטח מחיתם לא קופח. להפך, הוכח כי דוקא באזורי ההתישבות היהודית, החקלאית והעירונית, נהנו הכפרים הערביים מבחינה משקית ורמתם הכלכלית עלתה. בפרשה זו הושגו תוצאות חיוביות. מזמן חקירתו של לואיס פרנטש התנדפה במדה ניכרת האגדה על אלפים ערבים “המנושלים” על־ידי יהודים. בדו”ח הועדה המלכותית מופיעה עוד הטענה של מחסור באדמה השורר כאילו אצל הפלחים, אבל הועדה מודה שלא ההתישבות היהודית גרמה לכך, כי אם הרבוי הטבעי המהיר והבלתי־רגיל של פלחי ארץ־ישראל. אולם האשמות מורעלות מסוג זה עלולות תמיד לשוב לתחיה בשעת הצורך ובשעת פורענות, ןהכרחי לכן עד כמה שזה ביכלתנו לפגוע בהן בקרקע גידולן. אין לאמר שבעית האריסים אינה קימת. היא מוכרחה להתעורר בכל פעם שקונים אדמה מידי בעלי אחוזות ערביים. רוב האדמות מסוג זה מעובדות על־ידי אריסים היושבים עליהן שנים, ולפעמים גם עשרות בשנים.

בנוגע לאריסים כאלה הביעה התנועה הציונית, ואחריה הסוכנות היהודית לא פעם את הסכמתה לשוב לחוק להגנת האריסים משנת 1920/21 הקובע פצויים באדמה. לפיו משאירים לחוכר בגוש הנקנה או במקום אחר שטח המספיק למחיתו. ברוח החוק הזה סודר בשעתו הסכם החולה, וגם הועדה המלכותית הרימה אותו על נס כסידור צודק. רצוי אמנם להשאיר גם אפשרות שניה – של תשלום פצויים מתאימים בכסף (במקום מתן זכות חכירה). בכסף הזה משתמשים לשם ישוב האריסים במחוז ערבי אחר על אדמה הנמסרת לרשותם ע"י הממשלה הפדרלית. הסדר כזה פרושו שיתוף־פעולה בין המוסדות המישבים היהודים ובין הממשלה בדבר התישבותם של אריסים ערביים על אדמות שהן קנין הממשלה או אדמות הפקר.

מתוך כך מתברר שההסכם בנוגע לקניות קרקע צריך לכלול הסדר כללי בדבר ניצולן של אדמות הממשלה ואדמות הפקר למטרות התישבותם של יהודים וערבים עליהן.

במקרה של רכישת אדמה מכפרים ערביים או מפלחים בעלי זכות קנין על אדמתם, ביחוד על אדמות שלחין, אנו מציעים לחזור על הצעתה של הנהלת הסוכנות בתזכירה על “התפתחות הבית הלאומי” ממאי 1930, בדבר יסוד “חברה להשקאה ולהתישבות”, הצעה אשר חודשה על ידה לפני הועדה המלכותית (דו"ח, חלק שני, דף 247, סעיף 85 ואילך, לפי המקור האנגלי). מטרת חברה כזו היא לפתח שיטות חקלאות אינטנסיביות על אדמות ערביות תמורת מסירת חלק מהן לידי החברה לשם התישבות יהודית. לממשלה צריכה להנתן זכות פיקוח, באמצעות פקידים יהודים וערביים, על היחס בין ערך ההשבחות המוצאות לפועל ע"י החברה ובין ערך האדמות הנמסרות לה תמורתן.

(ו) ארץ־ישראל בפדרציה של ארצות ערביות

בהרצאתי בעין־חרוד, בשנת 1924, הבעתי כבר את הדעה כי תמורת הסכם עם הערבים המספק את השאיפות החיוניות והתכופות של המפעל הציוני נצטרך אנו, היהודים, להיות מוכנים להנחות לגבי שאיפת הערבים לפדרציה. הרעיון הזה עומד לדיון בתנועה הציונית זה שנים, וימיו כימי הויכוח על אפשרות הסכם יהודי־ערבי.

הצעתי היא, כי במסגרת ההסכם המפןרט בסעיפים הקודמים, תסכים התנועה הציונית לתמוך בהצטרפותה של ארץ־ישראל לפדרציה או קונפדרציה כלכלית ופוליטית של 4 הארצות השכנות – ארץ־ישראל, עבר־הירדן, סוריה, הלבנון – מתוך שמירה על עצמאותן המדינית.

כניסתה של ארץ־ישראל לפדרציה כזאת היא צעד כבד־משקל והרת בעיות קשות ומסובכות. היא אפשרית רק בתנאים מסוימים הטעונים הגדרה מדויקת.

נכונות להתקשרות כלכלית עם הארצות השכנות היתה תמיד קימת בתנועה הציונית. ההתפתחות הכלכלית של הישוב היהודי, ביחוד של התעשיה והמסחר היהודים בארץ, תלויה במדה מכרעת בגישה חפשית כל כמה שאפשר אל השוקים בארצות המזרח התיכון, שהן ברובן ערביות או שייכות לאזור התרבות הערבית.

אולם את מדות והיקף הברית הכלכלית הרצויה לנו יש לקבוע מתוך זהירות רבה. הישוב מעונין בשוק מובטח ורחב־ידים ליצירת¹ תעשיתו, וגם בחמרי גלם וצרכי מזון ידועים שהארצות השכנות יכולות לספק. הדרך המקובלת להשגת מטרה זו היא ברית־מכס בין ארצות הפדרציה כדוגמת חוזה־המכס הבלגי־ליוכסנבורגי. אולם צריך להודות כי דרך זו כרוכה בסכנות רבות בשביל הישוב היהודי. ברית־מכס פרושה חופש מסחר בין כל חלקי הפדרציה ותעריף־מכס משותף כלפי חוץ. לא קל יהיה להשיג הסכם על תעריף משותף בין ארץ־ישראל, המעונינת במכסי־מגן ומכסי־טיפוח גבוהים להגנת תעשיתה הצעירה והגדלה, ובין הארצות השכנות שהן כמעט חקלאיות טהורות ומעונינות באימפורט זול מן החוץ ובאפשרות של אכספורט יצרתן החקלאית. לעומת זה פותח המסחר החפשי את שערי א“י ליבוא היצרת החקלאית הזולה מהארצות סביבה ומסכן את מעמדה של החקלאות המעורבת. במלים אחרות, עם הקמת ברית־מכס יופעל ביחסי הכלכלה של הארצות הקשורות בה חוק “הכלים השלובים” הידוע: כמו שרמת הנוזלים בכלים כאלה משתוה בגובה ממוצע ידוע, ככה עלולה גם ברית כלכלית מלאה להנמיך את רמתה הכלכלית של א”י ולקרבה לרמת החיים בארצות השכנות.

ההיסטוריה של בריתות־מכס מוכיחה כי הן הצליחו בעיקר בארצות אשר שאפו לאיחוד מדיני מלא – כגון, גרמניה, ארצות־הברית של אמריקה – וקדמו לו. מענין גם לקרוא את פרקי הדו"ח לועדת החלוקה המוקדשים לשאלת ברית־מכס בין חלקי ארץ־ישראל המחולקת (ראה דו"ח, פרק 19, דף 202 ואילך, ופרק 22, דף 238/9 ודף 244). גם ועדת החלוקה באה לידי מסקנה, כי אין להשלים בין ברית־מכס ובין רבונותם המדינית של חלקי הארץ השונים.

ההתקשרות הכלכלית בין א"י ואברי הפדרציה האחרים תצטרך לכן להיות מוגבלה יותר ולהתבסס על קשר פחות שלם וחזק. בעיקר, על חופש מסחר בין המדינות, מבלי לנגוע בזכותן לקבוע תעריפי מכס אבטונומיים, עם הקלות וזכויות בכורה מסוימות בשטח המכס למדינות אברי הפדרציה לגבי ארצות־חוץ.

כסעיף שני במערכת השאלות הכלכליות אנו מציעים הקמת משרד משותף לפיתוח ולעבודות צבוריות. מטרתו העיקרית תהיה לסיע למדינות המשתתפות בפדרציה בעיבוד תכניות להשבחתם, הכשרתם ופיתוחם של שטחי הקרקע הנרחבים ולניצול אוצרות טבע אחרים הנמצאים ברשותם, ולפתח את התחבורה בין מדינות הקונפדרציה. באמצעות המשרד הזה תעזור א“י והסוכנות היהודית למדינות הערביות להשיג את הכחות המדעיים, הטכניים והמשקיים שהן זקוקות להם, ואשר ההגירה היהודית מסוגלה להמציא אותם, ואולי גם אפשרויות למימון התכניות. איננו גורסים פתיחת הארצות הערביות להגירה יהודית רחבה, בכל אופן אין אנו רואים בה תנאי להיותנו בתוך הפדרציה. יש לחשוש כי כל הצעה מצדנו בכוון זה עלולה להתפרש כגילוי אותו “אימפריאליזם ציוני” השואף לא רק לכבוש את א”י, כי אם להתפשט מחוץ לגבולותיה, בו מפחידים את המדינות הערביות אנשי המופתי. אם יתברר שישנה נכונות מצד המדינות השכנות לנהל משא־ומתן בדבר כניסת יהודים לארצותיהן, יש מקום לעורר את השאלה של עליה והתישבות יהודית מרוכזת בחבלים של סוריה ועבר־הירדן הסמוכים לארץ־ישראל – הגולן והגלעד.

אחד התנאים של הברית הכלכלית צריך להיות הסכם בדבר זכות ניצולם של מי הליטני והירמוק למטרות השקאה בא"י, ביחוד בבקעת הירדן.

את התוכן הפוליטי של הפדרציה לא עלינו בלבד לקבוע. הרבה תלוי בהתפתחות תכניות הפדרציה בחלקי עולם אחרים. לעת־עתה נדמה, כי בעיקר ובשלבים הראשונים של ההתפתחות הכונה היא לברית מדינות עצמאיות המתחיבות לפתור את כל השאלות השנויות במחלוקת ביניהן בדרכי משא־ומתן ובוררות בין־לאומית, לקבוע מדיניות חיצונית משותפת, ולהסדיר את היחסים הכלכליים ביניהן מתוך שאיפה לסלק את המחיצות המשקיות ולהקים גושים כלכליים גדולים ורצופים.

במקרה שלנו יש להוסיף לסעיפי הברית הפוליטיים כי המדינות הערביות ערבות להסכם היהודי־ערבי ולמשטר הפריטטי בארץ־ישראל.

היחסים הכלכליים יוסדרו, בהתאם למבואר בסעיפים הקודמים, כלהלן:

א. חוזה מסחרי המבטיח חופש מסחר בין כל חלקי הפדרציה, עם זכות קביעת תעריפי מכס אבטונומיים הכוללים הקלות וזכויות־בכורה מסוימות למדינות חברות הפדרציה.

ב. הקמת משרד משותף לפיתוח ולעבודות צבוריות.

ג. המצאת כחות מדעיים, טכניים ומשקיים יהודים לארצות ערביות, וזכות התישבות יהודית מרוכזת בגולן וצפון עבר־הירדן.

ד. ניצול מי הליטני והירמוק להשקאה בבקעת הירדן.

הגבלת הקונפדרציה לארבע הארצות השוכנות לחוף הים התיכון תעורר כמה שאלות. ידוע כי הפדרליסטים הערביים חולמים על ברית המקיפה את עיראק, ואת סעודיה, ועד מצרים תגיע. אולם ידוע גם כן שהרחבה זו של המסגרת וריבוי השותפים מרבים בעיות, מכשולים וניגודי אינטרסים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. כל אותם הקשיים והמעצורים אשר מנינו בפרשה זו לגבי א"י והישוב היהודי ירבו פי כמה, אם משואת הפדרציה שעלינו לפתור תכלול עוד נעלמים אחדים. הרעיון של ברית־מדינות פדרלית הוא בבחינת נסיון אפילו בחלקי עולם מפותחים מאד בחייהם הכלכליים ובעלי מסורת דימוקרטית מושרשת בחייהם הפוליטיים; על אחת כמה וכמה שנחוצה לו תקופת מבחן ונסיון בארצות המזרח התיכון. לכן הוצאנו מתכנית הפדרציה בתקופת ההסכם ארצות רחוקות ושונות בהרבה מארצות הים התיכון, כגון עיראק וסעודיה. בנוגע לעיראק יש עוד להעיר, כי מהלך המאורעות בשנה האחרונה – מזמן מרד רשיד עלי וכניסתן של רוסיה ובריטניה לאיראן – הבליט את הקשר ההולך וגובר בין ארצות הנפט: עיראק, איראן וקאוקז. מתגבר הרושם, כי למען שלום העולם מוכרח לבוא איזה שהוא הסדר בין־לאומי בנוגע לחבלים בין הים הכספי והמפרץ הפרסי המברכים בחומר גלמי כל כך יקר ונחוץ למשק העולמי כמו הנפט. הסדר מסוג זה יחליש בהרבה את החוטים המקשרים את עיראק לארצות הים התיכון.

אינני מתעלם מן הקשיים המרובים והרציניים העומדים על דרך הגשמתו של רעיון איחוד ארצות ערב. בארץ־ישראל ראו בהכרזתו הידועה של עידן סימן לכך ש“האחדות הערבית” היתה לשאלה מדינית ריאלית ותכופה. יש לפקפק בנכונות הערכה זו. לפי “מנטשסטר גרדיאן” מיום 6 ליוני, 1941, אמר עידן: לממשלה הבריטית אין שום כונות זרות נגד עצמאותה של עיראק, והיא מתיחסת באהדה רבה לשאיפותיה של סוריה לעצמאות. הוגי־דעות ערביים רבים שואפים למדרגה יותר גבוהה של אחדות העמים הערביים מאשר זו שהם נהנים ממנה כעת, ובמאמציהם לקראת אחדות זאת הם מקוים לעזרתנו. קריאה כזאת מצד ידידינו לא תשאר בלי תשובה". הצהרה זהירה ובלתי־מחיבת מאד. אפשר לאמר, כי במדה ידועה היא מסלקת את האחריות להגשמתה של “מדרגה יותר גבוהה של אחדות העמים הערביים” מהממשלה הבריטית ומטילה אותם על שכמם של “הוגי־דעות ערביים”. על כל פנים איננה מקטינה את הקשיים הריאליים והפנימיים אשר עיכבו בעבר ומעכבים גם כיום את ביצוע השאיפה הזו: ההבדלים הגדולים בין הארצות הערביות בדרגת התפתחותן הכלכלית והתרבותית; הניגודים הדתיים בין הכתות המושלמיות השונות; ההתחרות בין השושלות והנסיכים, השפעות חוץ מכשילות. השאיפה לפדרציה ערבית היתה משום כך עד עכשו נחלת שכבה מצומצמת של משכילים לאומיים ושל פוליטיקאים חרוצים אשר השתדלו לטפח ולנצל את הגעגועים המעורפלים של המוני העם על מדינה או ברית־מדינות גדולה ובלתי־תלויה במעצמות האברופיות. הערבים זקוקים לעזרה לשם הוצאתה לפועל של תכנית הפדרציה וסילוק אבני הנגף המרובות שבדרכה. למכשולים שהזכרנו יש להוסיף את הקושי העיקרי – חוסר עצמאותן של כמה מהמדינות העתידות לכונן את הפדרציה. במדה שאנו היהודים נותנים יד לפתרון רצוי ומוסכם של שאלת ארץ־ישראל במגמה לעצמאות והצטרפות לפדרציה אנו מסיעים סיוע ממשי להגשמתה. יש לכן להניח, כי התנועה הערבית הלאומית תהיה מוכנה להנחות כלפי מפעלנו ושאיפותינו בארץ, כדי לרכוש את היהודים כבני־ברית.

אולם תהיה זו גוזמא והפרזה נטולת חוש המציאות, אם נעריך את חלקנו בביצוע רעיון הפדרציה כאילו בעיקר בנו תלוי הדבר, ומשום כך אנו רשאים לתבוע מחיר פוליטי גבוה מאד בעד הסכמתנו להצטרף אליה. שלשה גורמים חזקים במובן ההיסטורי מסייעים להתפתחות במגמה לאחדות ערבית: הטנדנציה הכללית באברופה ובעולם, לחפש את פתרון השאלות הלאומיות והבין־לאומיות ביצירת גושים משקיים ומדיניים גדולים על בסיס של פדרציות; השאיפה הלאומית של הערבים לעצמאות ולאחדות יותר גדולה; התענינותה של בריטניה בפדרציה של ארצות המזרח התיכון מתוך תקוה להעמידה תחת חסותה והשפעתה. על יד הגורמים הכבירים האלה אין ליחס היהודים לקונפדרציה אותו ערך מכריע שמיחסים לו כמה ציונים המצפים שבעד עזרתנו לתכנית זאת יסכימו הערבים לשלטון יהודי על א“י, או להפיכתה למדינה יהודית, או להעברתם של ערביי א”י לארצות ערביות שכנות. אין חלקי באשליות כגון אלו.

ז) חוזה־ברית עם אנגליה

כתוצאה מהקמת משטר של שלטון עצמי בארץ ומהכרת זכותה של הממשלה הפדרלית לכרות חוזים עם מדינות אחרות ולהצטרף לקונפדרציה או ברית של מדינות מוכרח לבוא שנוי בעמדתה הבין־לאומית של א“י וביחסים בינה לבין בריטניה. המסקנה ההגיונית היא כי המנדט אינו הולם יותר את המצב החדש ויצטרך להגמר עם הקמת הממשלה הפדרלית. אין זה אומר ביטול מידי של הקשר בין א”י לאנגליה. היהודים והערבים גם יחד אינם מוכנים להשאר פנים אל פנים ולותר על כל ערובה בין־לאומית, כל זמן שההסכם היהודי־ערבי לא הוכיח את חיוניותו. גם ממשלת המנדט לא תסתלק מאחריותה ומתפקידה, כל זמן שהמשטר המוקם על יסוד ההסכם לא הוכיח את יציבותו וכושר פעולתו. מכל הטעמים האלה אנו מניחים שהמנדט יוחלף בחוזה־ברית אשר יסדיר את היחסים בין ארץ־ישראל ובין בריטניה על בסיס המותאם יותר למציאות הפוליטית שלאחרי ההסכם. חוזים כאלה נעשו במצרים ובעיראק ועומדים לדיון בסוריה, בלבנון ובאיראן.

החוזה צריך להבטיח את עצמאותה ושלמותה של ארץ־ישראל מצד אחד ואת האינטרסים המיוחדים וזכויותיה של בריטניה מצד שני. אין בכונתנו להכנס בפרטי התעודה. ברור ללא הסברה נוספת, כי חוזה־הברית צריך להבטיח את זכויותיה של הממשלה הבריטית שקבלה מחבר הלאומים בתור המעצמה המפקחת על המקומות הקדושים, ביחוד של הנוצרים, לפי הסעיפים 13 ו־14 של המנדט; הוא צריך להכיר בעמדתה המיוחדת של בריטניה כבת־בריתה של ארץ־ישראל הערבה לעצמאותה ושלמות גבולותיה, כמו כן בעניניה החיוניים בחלק עולם זה; כתוצאה מכל הדברים האלה תובטח לאנגליה הזכות להחזיק צבא ולהשתמש באמצעי התחבורה של א“י ביבשה, בים ובאויר לשם הגנה על הארץ, ובשעת הצורך – גם על האינטרסים של חבר־העמים הבריטי. החוזה צריך גם לכלול את ערבותה של בריטניה למשטר הפדרלי והפריטטי בא”י המוקם על יסוד ההסכם היהודי־ערבי. לא פחות חשוב יהיה להעמיד על בסיס איתן בחוזה את זכויותיה האבטונומיות של ארץ־ישראל ולהגן על משטרה העצמאי בפני נסיונות להתערבות מצד בת־הברית הגדולה. אולם מוקדם לטפל בפרטים ממין זה.

בעיה אחרת הדורשת עיון רב וקשה לפתרון בשלב זה של הברור, הלא היא השאלה, אם החלפת המנדט ביחסי־ברית עם אנגליה וכריתת החוזה תוכלנה לצאת לפועל מיד עם הקמתה של הממשלה הפדרלית. יתכן שממשלת המנדט תרצה להוַכח ביציבותו של המשטר החדש טרם שהיא מוַתרת על אחריותה להנהלת הארץ ומוסרת את הממשלה לצמיתות למוסדות השלטון העצמי החדשים. יכולים להיות גורמים מעכבים אחרים הנעוצים במצב הבין־לאומי שלאחרי המלחמה. משום כך עלינו לקחת בחשבון את האפשרות, כי להסדרת היחסים בין א“י לאנגליה, בין משטר המנדט היוצא ובין המשטר החדש הנכנס יהיה צורך בתקופת מעבר ידועה, שאופיה יהיה תלוי במסבות הזמן ההוא. אמנם מקבלים אנו בתור הנחה כללית, כי הסכם אשר יושג בינינו ובין הערבים ואיננו פוגע בעניניו החיוניים של חבר־העמים הבריטי יתקבל ברצון על ידי הממשלה הבריטית, אשר תשלוט באנגליה אחרי המלחמה הזאת, יוצא לפועל מתוך לויאליות ע”י נציגיה בא"י, ותקופת המעבר לא תשמש הזדמנות למכשולים מבפנים ומבחוץ, כדי להקשות על גיבושו והתבצרותו של המשטר החדש.

(ח) מגמות ההתפתחות

הביאורים לתכנית־המינימום שסיכמנו בפרקים הקודמים אינם ממצים, כמובן, את כל השאלות המתעוררות בקשר עם נושא דיוננו; ישנו ויהיה צורך לעבד עוד הרבה פרטים נוספים, להפוך בהם וללבן אותם. אולם נדמה לי שהגענו לבהירות מספיקה, כדי להעמיד לפנינו את השאלה: באיזו מדה מסוגלת הצעה זו, או תכנית דומה לה, להתקבל על דעת הערבים והיהודים ולשמש בסיס למשא־ומתן על שיתוף פעולה והסכם בין שני העמים. מחובתנו לבחון את מסקנותינו לאור הקריטריון של מעשיותן. לא די בעולם הפוליטיקה לעבד תכנית שהיא הגיונית וצודקת בעיני מחבריה, צריך להוכיח, כי היא מסוגלת לעמוד במבחן המעשה ולצאת לפועל בתנאי מציאות מסוימים.

אין לקבוע את יחס הצבוריות הערבית לתכנית מסוג זה בזמן המלחמה. עדיין חזקה השפעתה הפוליטית של סיעת המופתי, האורינטציה על ה“ציר”, והציפיה לנצחון גרמניה הנאצית בין ערביי ארץ־ישראל. החוגים שאינם נוהים אחרי המופתי נזהרים מאד בהבעת דעותיהם וקביעת עמדתם. מצד אחד עדיין גדול הפחד בפני מעשי נקם וטירור מצד אנשי המופתי – ומעשי הרצח הפוליטיים שאירעו בזמן המלחמה בא"י, בבגדאד ובדמשק מוכיחים כי אין זו בהלת שוא. מצד שני המנטליות הפוליטית של רוב הערבים – כמו של רוב בני־האדם – מושפעת מאד משיקולי קוניונקטורה וחליפותיה. כל זמן שתוצאות המלחמה אינן ברורות, ואין להעריך את יחסי הכחות בסופה ולאחריה, אין שום ערבי בעל משקל ואחראי מוכן להתחיב למה שהוא ולתפוס עמדה. שמא ירחיק לכת ויאשימו אותו בוַתרנות ותבוסנות לאומית.

למרות זאת אין להכחיש, כי מתרקמים ומתגבשים במחנה הערבי גם כחות בעלי ערך הרוצים בהבנה עם היהודים והמודים בסתר או בגלוי אפילו כעת, כי “הספר הלבן” לא יוכל לשמש בסיס לכך. אנו סבורים, כי עם מפלתה של גרמניה ושבירתו של “הציר” יושמט הקרקע מתחת רגליו של המופתי, והזרמים בצבוריות הערבית המכירים בערכו ונחיצותו של הסכם עם הכח היהודי יתחזקו, עד שתקום מנהיגות שאפשר יהיה להכנס במשא־ומתן אתה לפי הקוים שהותוו בתכניתנו.

לפי הערכתנו את המצב ואת מגמות ההתפתחות קימים כמה גורמים הפועלים בכוון זה. מאורעות תרצ“ו־תרצ”ט הוכיחו לערבים, למרות כשלונותינו ואכזבותינו ביחסים עם אנגליה, כי הישוב היהודי בארץ הוא כח כלכלי ופוליטי שאין להשמידו ועובדה שאין לבטלה. המלחמה, על כל תהפוכותיה, אף־על־פי שעוד מוקדם לסכם את לקחה, הגדילה את המניעות להשגת עצמאותה של ארץ־ישראל והפיכתה למדינה ערבית.

המלחמה הנוכחית, מהלכה והסבות שבגללן התחוללה השואה הנוראה הזאת זעזעו במדה גדולה את האמונה ברבונותם ואפשרות קיומם העצמאי של עמים ומדינות קטנים, ואפילו של עמים די גדולים, כגון מצרים, איראן, עמי הבלקן, שאינם חמושים בציוד הטכני, החרושתי והמדעי של זמננו. בנוגע לארץ־ישראל הוכיחה המלחמה נוסף לזה את חשיבותה העצומה של הארץ הזאת, היושבת על אם דרכי התחבורה החיוניים ביותר של חבר־העמים הבריטי, בשביל אנגליה ועמדתה במזרח התיכון ובים התיכון. התבדו כל ההשערות, שאמנם לא מן האויר נקלטו, כאלו במקרה של מלחמה עולמית תפנה אנגליה את הים התיכון ותעזוב את א“י לנפשה. בריטניה אינה חושבת כלל לותר על ארץ־ישראל והיא מתבצרת כאן לא לזמן חירום בלבד, אלא לקראת עתיד הרבה יותר רחוק. הערבים רואים ויודעים זאת כמונו. הם מבינים, או יבינו בעוד מועד, כי דרגת השלטון העצמי שא”י יכולה להשיג מידי אנגליה תלויה במדה רבה ביחסים שישררו בין שני העמים בארץ הזאת. אם יתמיד הניגוד והריב היהודי־ערבי, תגדל תלותה של א"י בבריטניה. רק הסכם יהודי־ערבי יכריח אפילו את הפקידות הקולוניאלית הבריטית – יהיה מה שיהיה השפעתה על המדיניות הבריטית אחרי המלחמה – ללכת בדרך לשלטון עצמי.

העובדות והטנדנציות האלו יגבירו את ההכרה בין הערבים כי מוטב לרכוש את היהודים כבן־ברית ולהשלים אתם. באותו כוון פועלים גם הקשיים על דרכה של הפדרציה הערבית. הערבים בעצמם מטיבים לדעת מאתנו כמה גדולים המכשולים להגשמת חלומם על “אחדות ערבית”. עמדנו עליהם בפרק על הפדרציה, ויש להוסיף, כי המכשולים הפנימיים הנם אולי יותר גדולים מהחיצונים. אבל אין לזלזל בגורמים המפריעים מן החוץ: אנגליה אמנם תומכת ברעיון הפדרציה, אולם יש מקום לשער, כי תורכיה וצרפת נוקטות עמדה הרבה פחות ידידותית, וגם ברית־המועצות עוד לא קבעה את יחסה. והסכנה הכי גדולה האורבת למדינות הערביות לא תסולק גם עם הקמת הפדרציה – הלא היא הסכנה הנובעת מהמציאות הכלכלית של ארצות בעלות שטחים נרחבים פוריים וריקים מישוב, ובתוכם אזורי נפט יקרים; המציאות הזאת מוכרחה לגרות את תשוקות ההתרחבות של מדינות חזקות, מרובות אוכלוסין ומפותחות במובן החרושתי. הקונפליקט הארץ־ישראלי מוסיף קושי על קשיים אלה. כל הגורמים האלה יפעלו, לפי דעתנו, את פעולתם כעבור המלחמה ועם נצחון המעצמות הדימוקרטיות ויחישו את התגבשותם וארגונם של הזרמים הערביים הרוצים בפתרון שאלת ארץ־ישראל מתוך שלום והסכם עם היהודים.

ועוד עלינו להעיר, כי גם מהנסיונות הקלושים והבלתי־מוצלחים שנעשו בעבר, להפגיש יהודים וערבים על יד שולחן אחד, אפשר ללמוד, כי אישים ערביים שונים ובזמנים שונים היו מוכנים לקבל חלק זה או אחר של התכנית שסומנה לעיל.

יודעים אנו שאין להפריז בערכן של הצהרות כמו אלו ושנמסרו לא על דעת התנועה הערבית המאורגנת. מהן עד למשא־ומתן מוסמך ורשמי מרחק רב, וביחוד בתנאי המזרח. ולעומתן הוכחות לא־מלוליות בלבד לעמדה שלילית ועוינת בהחלט מצד באי־כח רשמיים של הצבוריות הערבית, החל מפעולות המשלחות הערביות בלונדון בזמנים שונים וגומר במרד תרצ“ו־תרצ”ט. אולם כל זה אינו משנה את העובדה, כי בסיטואציות ידועות נמצאו ערבים בעלי השפעה ומשקל בתנועה הלאומית, אשר חיפשו דרך להסכם ובסיס למשא־ומתן. הזדמנויות כאלו יכולות להתחדש ולהתרחש במרוצת הימים והמאורעות ואנו מניחים, כמבואר בפרקים הקודמים, שההתפתחות ההיסטורית פועלת במובן זה לטובתנו. מחובתה ומתפקידה של מדיניות מרחיקה־ראות לסיע למהלך זה של ההתפתחות ולעזור להתגבשותם של כחות ההבנה וההסכם בעם הערבי.

בכל וכוח על מדיניותנו לגבי הערבים בתנועה הציונית מתעוררת תמיד השאלה: היכן הם החוגים הערביים השוקדים על הסכם אתנו, ועד איזה גבול הם מוכנים ללכת בשאיפתם להתפשר עם היהודים. הלא צריך להיות ברור, שאת אותה הטענה טוענים בתנועה הערבית; גם הם רוצים להוכח שהתנועה הציונית מוכנה להסכם, ולדעת עד איזה גבול אנו, היהודים, מוכנים ללכת בדרישותינו והצעותינו. קביעת עמדה חיובית ותכנית מדינית ברורה מצד התנועה הציונית עלולות לקדם ולהחיש את הדיפרנציאציה במחנה הערבי בכוון הרצוי לנו.

מטרת התכנית המוצעת כאן היא להתוות קו־פעולה כזה, של פעולה מהיום והלאה לקראת הבאות. איננו אומרים שהתכנית הזאת היא טובה, נכונה ובת־ביצוע כיום או בכל צרוף של תנאים. אלא חושבים אנו שהיא הגיונית וצודקת כלפי שאיפותיהם החיוניות של שני העמים, ושהתנאים הריאליים להגשמתה מתבשלים בחיק ההתפתחות המדינית והכלכלית בארץ ובמזרח התיכון בתקופה הקרובה שלאחרי המלחמה. עלינו לדאוג לכך שהסיטואציה ההיסטורית כשיגיע שעתה לא תמצא אותנו בלתי־מוכשרים לפעולה ההולמת את גודל השעה וההכרעה שבהן נתנסה דורנו.

הר הכרמל, חיפה, טבת תש"ב (דצמבר, 1941)

(מתוך הקדמה לחבורו של ח. דרבקין “עצמאות ופדרציה”)

המחבר מגיע למסקנות הדומות במדה רבה למסקנותי במאמר “מחשבות על רבונות, אבטונומיה ופדרציה” שכתבתי לפני 6 שנים כבסיס לדיון בועדה לשאלת היחסים היהודים־ערביים (הועדה נתמנתה ע"י הנהלת הסוכנות בראשית 1940, והיה לי הכבוד לעמוד בראשה).

אמנם לא רק צדדים שוים ישנם בין חבורו זה של הח' דרבקין ובין ה“מחשבות” שלי, אלא גם הבדלים ניכרים הנעוצים בשוני הגישה והזמן. הצעותי היו מכוונות לעבּוּד תכנית שתבוצע על יסוד של הסכם יהודי־ערבי, או על יסוד הכרעה בינלאומית ששני הצדדים ישלימו אתה. שני סעיפיה הראשונים והעיקריים היו: הסכם על שלטון ארצי המיוסד על פדרליזם פריטטי דו־לאומי, והסכם על עליה יהודית לתקופת שנים עד שיושג שויון מספרי בין היהודים לערבים עם ערובות להמשכתה בתום תקופה זו. אשר למבנה הפדרטיבי של ארץ־ישראל, נקודת המוצא בשלב הראשון עד להשגת השויון המספרי בין שני העמים היתה האבטונומיה הפרסונלית של שתי החטיבות הלאומיות. אולם לקחתי בחשבון, בעקבות השגת השויון המספרי בין שני העמים והתהווּתם של שני אזורים לאומיים, כתוצאה מהמגמה הטבעית של ההתישבות היהודית להתרכז באזור טריטוריאלי רצוף, כי את מקומו של הפדרליזם הפרסונלי יירש הפדרליזם הטריטוריאלי, המבוסס על האבטונומיה הטריטוריאלית של שני האזורים, היהודי והערבי לפי רוב תושביהם.

דרבקין כותב לאור של 5 השנים שעברו מאז הוכרז על מצע בילטמור כקו המדיניות הציונית הרשמית ולאור הסיטואציה ההיסטורית של זמננו. הקו הבילטמורי וכניעתה המחפירה של ממשלת הפועלים למדיניות “הספר הלבן”, שניהם חתרו תחת האפשרות של הסכם יהודי־ערבי. כעת אין להקים משטר של פריטטיות פרסונלית, מכיון שכל אחד הצדדים עלול לסכל אותו על ידי תמרונים של אי־שיתוף, ואין להגיע להסכם על עליה עם המנהיגות הקיימת הערבית. משום כך פוסח המחבר על השלב של פדרליזם פריטטי הנשען על אבטונומיה פרסונלית ומציע ללכת מיד בדרך של עצמאות טריטוריאלית השלובה עם שלטון פדרלי פריטטי לענינים המשותפים לשני האזורים האבטונומיים, או לשתי הרפובליקות העצמאיות, לפי הטרמינולוגיה השאולה מחוקת ברית־המועצות.

ברור שעמדתו של המחבר תתקל בבקורת מרובת גוונים. חסידי החלוקה יטענו שהוא מציע חלוקה, ז.א. ותור על זכות עליה יהודית והתישבות בחלקה של א"י, בלי יתרונותיה של רבונות שלמה. אלה התומכים ברעיון של פריטטיות דו־לאומית פרסונלית כצורת השלטון היחידה המגשימה את רעיון חלוקת השלטון בין שני העמים, כמו החברים הטוענים להחלפת המנדט הבריטי בנאמנות בינלאומית ודחית פתרון שאלת המשטר המדיני של הארץ לעתיד יותר רחוק – כולם ימצאו נקודות תורפה בהצעותיו של המחבר, המנסה להגיע לפתרון אינטגרלי, המצרף ומאחד את האלמנטים החיוביים שבכל התכניות הרווחות בתנועת הפועלים בארץ לפתרון בעיותיה המדיניות.

אין בכונתי בהקדמתי הקצרה הזאת להכנס בעובי הוכוח הנוקב והנסער. דבר אחד, נדמה לי, התברר והתלבן למדי בשנתיים האחרונות. המטרה המשותפת לכל התנועה הציונית־הסוציאליסטית – עצמאותו הלאומית והמדינית של עם ישראל בארצו – יכולה להתגשם בדורנו רק בשתי הצורות שהזכיר אותן גרומיקו בהצהרתו ההיסטורית באספת האומות המאוחדות: בצורה של עצמאות לאומית בתוך ארץ־ישראל פדרטיבית או “דו־אחידה” יהודית־ערבית, או בצורה של חלוקה לשתי מדינות עצמאיות לגמרי, יהודית וערבית. בהכרעה הגורלית, איזה פתרון עדיף, נעמוד תמיד בפני השאלה: רבונות או שטח – מה מהם עדיף? כמו כן צריך להיות ברור לנו שכל רעיון אמת וכל תכנית מדינית מצוינה כשהיא לעצמה, נתונים לסילוף עד לקריקטורה על ידי אלה שכח הביצוע בידיהם. יכולים להציע לנו חלוקה, שהנלהבים בין תומכיה יבכרו עליה משטר דו־לאומי פריטטי. יכולים להציע פדרציה מסוג כזה שחסידי הפדרליזם הדו־לאומי יבכרו עליה רבונות על חלקה של הארץ.

תנועת הפועלים אחרה את ההזדמנות של הופעה משותפת לפני הועדה האי“ת המיוחדת של או”מ. אולם יש להניח, כי הועדה לא תבוא בהצעה מוסכמת אחת ויחידה לפני האספה בספטמבר. תופענה אלטרנטיבות שונות. יהיה זה חטא היסטורי ללא כפרה, אם תנועת הפועלים העברית בא"י ובגולה לא תקבע עמדה משותפת ואחידה בשאלה הגורלית של עתיד הארץ ושל מפעלנו. על מפלגות הפועלים לעשות מאמץ עליון ומשותף להגדיר, מה הן צורות המשטר הארצי והבינלאומי שיש בהן משום הגשמת שאיפתנו לעצמאות לאומית ומדינית, ושיש להן זכות אזרח בתנועה הציונית־הסוציאליסטית. ועידה מיוחדת של ההסתדרות, שתקרא ללא מרות מפלגתית, או ועידה של כל המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות צריכה להחליט, לאיזה פתרון זכות הבכורה. החלטת הרוב תקבע את עמדתנו בתנועה הציונית ולגבי האומות המאוחדות. היעמוד בנו הכח למאמץ רעיוני וארגוני משותף כזה?

הר הכרמל, חיפה, יולי 1947

¹

הויכוח בדבר יכלתה של א“י לשמש מולדת לחלק ניכר של העם היהודי – ימיו כימי הציונות המדינית החדשה, והיה תמיד סוער ביחוד בקרב תנועת הפועלים היהודית. הפולמוס בין הסוציאליסטים היהודים, מהמגמה הפועלי־ציונית לבין חבריהם מהמגמה הבונדיסטית, ואחרי המלחמה בינינו לבין הקומוניסטים, סובב תמיד מסביב לשתי שאלות. מצד אחד עמלים יריבינו להוכיח, כי א”י קטנה מדי ועניה מדי ואין בה כדי לקלוט קליטה של ממש את המוני היהודים המשחרים לעבודה. ערכו של הישוב הארץ־ישראלי לגבי קיום חיי העם היהודי וחידושם הוטל בספק או זכה להערכה קלה שבקלות. מצד שני הייתי אנוס עוד לפני 15 שנה לצאת נגד יריבים יהודים שניסו להציג את ישובה של א“י כנישול הפלחים ודחיקת רגליהם, ואת הציונות – כ”תחבולה נציונליסטית של כיבוש“. טענה שניה זו ביסודה בעלת חשיבות מכרעת היא; כי לו היתה אמת בדבר, כי השרשתם של המוני עולים יהודים בא”י לא תתכן אלא ע“י נישולם ועקירתם של המוני ערבים, היינו עומדים בפני שאלה שאין לה פתרון, לא מוסרי ולא מדיני, וכל הפולמוס על ערכה ההיסטורי של א”י עברית היה עולה בתוהו.

ויכוח זה עבר בשנה האחרונה מן השטח היהודי הפנימי להיקף בין־לאומי. ההנחה, שא“י היא ארץ צפופת ישוב, ואשר על כן יש בהתישבות היהודית משום סכנה כלכלית לתושבי הארץ הערבים, נתקבלה על דעת רוב חבריה של ועדת שאו המפורסמת. בניגוד לדעתו של הרי סנל, מודיע הדו”ח של הועדה לאמור: “יהא הדבר כאשר יהא, נראה לנו, כי א”י בכללה אינה יכולה לכלכל ישוב חקלאי גדול מן הקיים עכשיו, אלא אם כן תשונינה שיטות החקלאות תכלית שנוי. אין ספק, שפרי חקירה חקלאית, השקעות הון, והקלות באשראי גילו בכמה מחוזות אפשרויות חשובות לעיבוד איניטנסיבי יותר, ויתכן שעתידה אדמת א“י לכלכל ישוב חקלאי גדול יותר. בהרבה מקרים בעבר, נקלטו האנשים שהפסידו את אדמתם בכפרים השכנים אבל נאמר לנו שהתהליך הזה היה אפשרי לפני 4 או 5 שנים, איננו בגדר האפשרות כיום הזה; הושגה נקודת הרוָיה. העובדה הפשוטה היא, כפי שהוגד לנו ע”י יודעי דבר, שאין יותר אדמה פנויה שאפשר לישבה ע“י עולים חדשים שלא ע”י נישול התושבים הנוכחים. (Report of the Commission on Palestine 1929, pp. 121–123, Cmd. 3530.)

נבחן, איפוא, אם מפעלנו בא"י משמעו נישול תושבים או ציפופם; אם פירושו כיבוש לשם ניצול או פיתוח כוחות ייצור נרדמים, אשר יביאו לידי פריחה חדשה ולידי רמת חיים מעולה יותר בשביל יישוב מרובה יותר.

בגשתנו לחקר השאלה, מה מספר האוכלוסים שיש בכוחה של א“י לכלכל, אנו מניחים כמובן מראש, כי אפשרויותיה המשקיות תפותחנה ותנוצלנה במלוא שיעור יכלתם של המדע והטכניקה בזמננו. בלי מהפכה גמורה בתנאי הכלכלה והייצור של הארץ – ענין שגם הדו”ח של ועדת שאו מדבר בו אגב אורחא – אין אפשרות להגביר במדה הגונה את כשרון קליטתה המשקי של א“י, אף לא להרים את רמת חייהם של המוני העמלים הערביים. אברופאיזציה של המשק המזרחי של א”י איננה רק תולדה של עליה יהודית רבת היקף ובעלת תביעות אברופיות, אלא היא גם תנאי קודם לה.

מאז נסיוני הראשון בשנת 1916, לחקור את מדות הצפיפות הישובית האפשריות בא"י, שונו גבולות הארץ, מלבד זאת גדל הרבה רכושנו בידיעת הארץ, תנאי אדמתה ומגמת התפתחותה החקלאית. המספרים משנת 1916 טעונים איפוא בדיקה חדשה.

שטחה של ארץ־ישראל

גבולותיה הפוליטיים של פלשתינה (א"י) במנדט הבריטי אינם גבולותיה ההיסטוריים של ארץ־ישראל. קיפוח הגבול הצפוני עם הלבנון, אשר הועתק מנהר ליטני עד ראש הנקרה, איננו כ“כ חשוב. קשה ממנו מסירת החורן והגולן לסוריה, שטח בן 5־6000 קילומטרים מרובעים, המשתרע בין הירדן ובין הרי הדרוזים. אך כל החלוקה הפוליטית המלאכותית הזאת של א”י, אשר נגדה מחינו בשעתו מעל במת הועידה של מפלגת העבודה הבריטית בברייטון, איננה גוזרת עדיין על כל פעולה התישבותית יהודית בארץ הבשן הקדומה. ואעפי“כ לתועלת הענין הנידון, מוטב שנצמצם את חקירת האפשרויות הכלכליות בתחומי א”י אשר לשטח המנדט הבריטי. ובזה אין אנו מבדילים בין א“י המערבית, העומדת תחת הנהלתה הבלתי־אמצעית של הפקידות הבריטית, ובין עבר הירדן מזרחה, שבו קיימים קשרי חוזה מיוחדים בין ממשלת המנדט לבין האמיר עבדאללה. כי על אף כל ההגבלות, אשר אושרו ע”י חבר הלאומים בשנת 1922, מקנה לנו המנדט זכות ורשות לפעולה משקית והתישבותית בעבר הירדן.

לפי מספריה של ממשלת א“י עולה שטחה של א”י המערבית ממתולה עד מפרץ אילת (עקבה) ל־ 26.330 קילומטרים מרובעים, לעומתה, עולה שטחו של עבר הירדן ל־40.000 קמ“ר. אולם 66.000 קמ”ר אלה כוללים בתוכם שטחי קרקע גדולים שאינם ראויים לישוב. עליהם נמנה במערב איזור הנגב המדברי והשחון דרומה מן המעלה ה־31 רוחב צפוני, הנערך ב־8 מיליונים דונם או 8000 קמ“ר. גם הגבול המזרחי של עבר הירדן תקוע בתוך ערבת סוריה ומדברה. כבר הורה אאוהגן, שאדמת הערבה מזרחה מן המסלה החג’אזית ודאי ראויה לחקלאות. ומומחי הנהלת הסוכנות בא”י, אשר חקרו זה לא כבר את הגלעד ואת המישור, ציינו אף הם כי שטחי הקרקע הנרחבים מזרחה למסילה החג’אזית מסוגלים הם וטובים לעיבוד, אם נמצא פתרון לשאלת המים; וחורבות הישוב במקומות ההם עדות הן כי בימי קדם מצאו פתרון לשאלה זו. אולם לא נרחיק לכת. נשאר בגבולות השטח הניתן לישוב כיום הזה ונקבע את גבולו המזרחי של עבר הירדן בקרבת קו המסילה החג’אזית, או עד המעלה 36 אורך מזרחי. לפי זה יהיה שטח הקרקע הראוי לישוב בא“י כדלקמן: במערב 18.330 קמ”ר (מהם 15.570 במחוזות הדרום והצפון אשר נקבעו בימינו – עד הקו עזה באר־שבע – ו־2760 קמ"ר בנגב); במזרח – רמה המשתרעת מן הירמוק עד מען, כ־300 קילומטר ארכה וכ־50 רחבה, היינו שטח של 15,000 קמ“ר. בסה”כ 33.300 קמ"ר.

צפיפות הישוב

מספר האוכלוסין בכל א“י נאמד ב־1930 כדי 1,200,000 נפש. במספר הזה כלולים במערב הירדן למעלה מ־100.000 בדוים, ובמזרח הירדן 170.000 נודדים גמורים או נודדים למחצה שבאיזורי הערבה אשר בדרומו ובמזרחו של שטח המנדט. הרי שצפיפות הישוב היא בממוצע 18 נפש על כל קילומטר מרובע בא”י כולה. אולם נכון יותר הוא לחשב את צפיפות האוכלוסין היושבים על הקרקע ביחס לשטח הקרקע הראוי לישוב. אם נוציא איפוא מן המספרים הנקובים לעיל את 75.000 הבדוים אשר במחוז באר שבע, את מחצית מספר השבטים הנודדים־למחצה ואת כל הבידואים אשר בעבר הירדן, ויעלה מספר תושבי הארץ הקבועים למיליון אחד בערך, שהיא צפיפות של 30 נפש לכל קילומטר מרובע.

שטח הקרקע הראויה לעיבוד.

הנחתי היא, כי יכולת קליטתה הכלכלית של כל ארץ תלויה בראש וראשונה בכח קיבולה החקלאי. אין כל צורך להקדים לשאלה זו את הבירור עד כמה חשוב המעבר לחקלאות בשביל הקמת החברה העברית בא“י, מכיון שברור הוא על כל פנים, כי התרחבות בסיסה החקלאי של א”י גורם ראשוני הוא בהתפתחות המפעל הישובי היהודי היום ובמשך כמה וכמה שנים. בקביעת יכולת הקליטה החקלאית של הארץ מכריעים שני יסודות: שטח אדמתה הראויה לעיבוד ודרגת האינטנסיביות האפשרית ביצורה החקלאי. יש איפוא צורך לחשב ולמצוא את שטח הקרקע הראויה לעיבוד בא"י.

ממשלת א“י בתשובתה בבית הלורדים במאי 1925 העריכה את השטח הראוי לעיבוד בא”י המערבית ב־½ 12 מיליון דונמים תורכים, שהם בערך 11.4 מיליון דונמים מטריים (או 1.140.000 הקטר). היא גם מסרה באותו מעמד מספרים די מפורטים בדבר חלוקת השטח לפי הבעלות ולפי מצב העיבוד. לדעתה, היו מיליון דונם קנינם של יהודים או של עדות לא ערביות אחרות; ½ 2 מיליון אדמה מסוגלה לעיבוד אך לא מעובדה כל עיקר, 9 מיליונים דונם קנין ערבים, מהם 6 מיליונים מעובדים, ו־3 מיליונים בור. הרי שרק מחצית השטח הראוי לעיבוד לפי דעת הממשלה מעובד בקביעות בידי בעלי האחוזות והפלחים. כשטח חזה, כמעט ½ 5 מיליון דונם, עומד בור, או בלתי זרוע. יש להוסיף, כי גם בתוך מיליון הדונמים בערך אשר בידי היהודים יש חלק הגון של קרקע בלתי מיושבת.

אשר לשטח המעובד בידי הערבים, הרי קרוב לודאי שהאומדנה הנ“ל לקויה ביתיר ולא בחסר. ספירת היבולים במשך 10 שנים מעידה, כי החקלאות האי”ת מוציאה ברוטו 200.000 טונות תבואות מכל המינים, גידולי חורף וקיץ יחד. אם נקח כיסוד לחשבון את המכסה המקובלת של 60 ק“ג לדונם, יצא לנו שטח זרוע בן ½3 מיליון דונם. גם אם נצרף אליו את שטחי המטעים, הקטנים ביחס, יצא כי כל השטח המעובד, של היהודים ושל הערבים יחד, אינו עולה עד כדי 4 מיליונים דונם. אין זה מן הנמנע, כמובן, כי שומות המעשר שעליהן מתבססות ספירות היבול האמורות רחוקות מן המציאות באחוז גדול מאוד. יתכן איפוא שאומדנת הממשלה בדבר שטח הקרקע המעובד בידי הערבים קרובה לאמת, והיא אף שופכת אור בהיר על המצב שבו נתונה אדמת א”י.

אולם אין אנו חייבים להסתמך על אומדנותיה של הממשלה הא“ית בלבד. המחקר החשוב ביותר בשנים האחרונות היא חקירת הקרקע אשר הוצאה לפועל על ידי המומחה האמריקני, א. ט. סטראהורן, מטעם הועדה המאוחדת לחקירת א”י בשנת 1927. ערכה של תרומה מדעית זו בחקר הקרקע של א“י ישאר בעינו, גם לאחר שהדו”ח הכללי של ועדה זו יהיה נידון לגניזה עולמית כראוי לו.

סטראהורן בדק כמעט את כל מישורי א“י המערבית ועמקיה. חקירת בקעת הירדן בלבד היתה לקויה מחמת קוצר הזמן ומפני עונת השנה. בקשר עם התקפותיה של ועדת שאו וחקירתו של סיר ג’ון הופ סימפסון השלימו בשנה האחרונה מומחי הנהלת הסוכנות בא”י את עבודתו של סטראהורן. מטרת ההשלמה היתה בעצם חקירת תנאי העיבוד בחלקים שונים של ארץ־ישראל, אולם דרך אגב הביאה לבדיקת מסקנותיו של סטראהורן ובמקרה יוצא מן הכלל הזה של עמק הירדן – גם לתיקונים חשובים בהן. על יסוד חקירות סטראהורן והנהלת הסוכנות נמצא, כי השטחים הראויים לעיבוד במישורי ארץ ישראל המערבית ובעמקיה הם כדלקמן:

טבלה א'

קרקע הראויה לעיבוד במישורי א"י המערבית ועמקיה

(החשבון בדונמים מטריים)

האזור	השטח הכללי	ראוי לעיבוד	מהם
			ראוי להשקאה	אינו ראוי להשקאה
……………..	…………..	………..	…………	………….
1. מישור החוף	3.398.600	3.032.300	2.178.550	853.750
2. עמק יזרעאל	437.700	394.100	348.200	45.900
3. עמק נוריס	105.100	94.600	82.700	11.900
4. עמק הירדן העליון (בית־שאן־צמח)	443.900	341.200	128.800	212.400
5. עמק הירדן התחתון	352.100	231.800	231.800	־
6. עמק החולה	138.000	128.800	128.800	־
7. הנגב	2.760.000	2.200.000	־	2.200.000
בסה"כ	7.6635.400	6.422.800	3.098.850	3.323.950

הערה: המספרים לסעיפים 1, 2, 3 הם לפי סטראהורן (דו“ח של מומחי ועדת החקירה המיוחדת לא”י, בוסטון 1928, עמוד 222), לסעיפים 4, 5, 6 לפי הנתונים של מומחי הסוכנות (ההתישבות החקלאית בא"י, תזכיר לסיר ג'. הופ סימפסון, לונדון 1930). בשטח הכללי של הנגב כלול רק החלק הראוי לישוב צפונה מן המעלה 31 רוחב צפוני; שטחו הראוי לעיבוד נאמד ב־80%.

נציין במפורש, שהשטחים שאינם ניתנים לפיתוח, מסיבות טופוגרפיות או חקלאיות, כגון חולות, מדרוני הרים, אדמות מלח, הוצאו לכתחילה מכלל חשבון זה.

החשוב שבכולם מבחינה חקלאית הוא איזור החוף המשתרע מעזה עד ראש הנקרה (סולם צור) וכולל את מישורי פּלשת, השרון ועכו – יחד 3 מיליונים דונמים מטריים (300,000 הקטר) קרקע ראויה לעיבוד, שמחציתה בערך ראויה להשקאה גם מבחינה כלכלית. (כי מבחינה קרקעית־טכנית מסוגלים להשקאה – לפי דעת סטראהורן – כ־70 אחוז ממנה. מישור יזרעאל (העמק) ועמק נוריס מכילים למעלה מ־48.000 הקטר (488.000 ד.מ.) קרקע הראויים לעיבוד, אשר ברובה הגדול אינה ניתנת להשקאה. מישור החולה הוא שטח בן 13.000 הקטר (128.800 ד.מ.) קרקע משובחת הראויה להשקאה והטובעת כיום ביון ביצות. בעמק הירדן העליון והתחתון (מערב הירדן) עולה השטח הראוי לעיבוד כדי 57.000 הקטר (573.000 ד.מ.), למעלה ממחציתו ראוי להשקאה. הנגב בין עזה – באר שבע לבין מעלת הרוחב 31 הוא מישור בן ¾ 2 מיליון דונמים מטריים. כ־80% מכל השטח הזה, היינוּ 2.200.000 ד.מ. (220.000 הקטר) ראוים לעיבוד. ראוי לעיבוד.

יוצא מזה, כי מישורי א“י המערבית משתרעים על פני ½ 7 מיליון דונם ומהם כ־6.400.000 ד.מ. (640,000 הקטר) ראוים לעיבוד. ועוד יוצא, כי השטח הראוי לעיבוד שבאזור ההרים והגבעות של א”י מגיע – לפי אומדנת הממשלה הנ"ל – ל־500.000 הקטר (5 מיליונים ד.מ.), שהם 40 עד 50 אחוז של כל אדמת ההרים; לדעת מומחים רבים זוהי הערכה זהירה למדי.

על אודות עבר הירדן אין כל ידיעות מוסמכות. א“י המערבית הנה מבחינה טופוגרפית רבת גונים וניגודים יותר מא”י המזרחית שהיא ברובה המכריע ארץ רמות ומישורים רחבי ידים. אנו מניחים כי מכל השטח בן 15.000 קילומטרים מרובעים הראוי לפי דעתנו לישוב רק 2/3 ראויים לעיבוד כלומר בערך 10.000 קילומטרים מרובעים (1.000.000 הקטר). לפי החקירה שנעשתה לפני זמן מה על ידי מומחים מארץ־ישראל יש בשטח הזה 40.000 הקטר קרקע ראויה להשקאה; את כל השאר, חלק הארי בן 960,000 הקטר (9,600,000 ד.מ.), צריך למין כאדמת מזרע ומטע בלי השקאה.

טבלה ב'

סיכום השטח הראוי לעיבוד בכל א"י

האזור	פני השטח	בדונמים מטריים	בהקטרים	ס"ה בהקטרים
א"י המערבית:
	אדמת מישור	6.420.000	642.000	—
	אדמת הרים	5.000.000	500.000	1.142.000
עבר הירדן:
	בקעת הירדן	400.000	40.000	—
	הרמה	9.600.000	960.000	1.000.000
	בסה"כ	21.420.000	2.142.000	2.142.100

הרי שהשטח הראוי לעיבוד בכל א"י עולה כדי 11,4 מיליון ד.מ. במערב הירדן ו־10 מיליונים במזרחו. יחד – 21.4 מיליון ד.מ., או 2,140,000 הקטר.

נורמת העבודה וצפיפות הישוב

מהו מספּר האוכלוסין החקלאים היכולים להאחז בשטח זה ולהחזיק עליו מעמד מבחינה משקית? למען דעת כמה משקי משפּחה יכולה החקלאות האי“ת לפרנס, עלינו לפתוח בשאלת יחידת העבודה החקלאית, לפי הטרמינולוגיה הרוסית. בגרמניה קוראים לכך “משק ההספּקה העצמית”. אני יוצא בזה בעקבות פּרופ' פרנץ אופּנהימר, שהורה עוד בשנת 1913, כי השטח הממוצע למשק־משפּחה חקלאי – לפי שיטות העיבוד האינטנסיביות שבימינו – יש להעמיד על 5 הקטרים. “שטח בן 5 הקטרים”, אומר אופנהיימר, יחשב כמינימום להספקת צרכיה וכמכסימום לכוח עבודתה של משפּחת אכרים אחת, שאין לה לא עבודה ולא עזרה מן החוץ”². אין פּלא שמשנה זו לא הובנה כראוי ופעמים רבות גם עוררה התנגדות. ווֹיטינסקי³ מעיר בצדק, כי שטח בן 5 עד 10 הקטרים באמריקה משק־ננס הוא, בעוד אשר באברופּה למשק בינוני יחשב, וביפּן לאחוזה רבתי, שאפשר לחלקה בין כמה משפּחות. היחידה בת 5 הקטרים – מידת ביניים היא, ותנאי קודם לה דרגת האינטנסיביות והגיוון בעבודת האדמה, כפי שהגיעו אליה בארצות התרבות האברופית. אופנהיימר מוכיח, על יסוד מפקד החקלאות מלפני המלחמה, כי רוב הארצות כבר הגיעו לכך. המלומד הרוסי הידוע, פרופ' טוגאן־באראנובסקי, שהסתמך על מצב החקלאות ברוסיה, התיחס בפקפּוק רב למכסה בת חמשת ההקטרים. לעומתו יכולנו להביא להגנת הנוסחא של אופנהימר את דעותיהם של טובי הבקיאים בחקלאות הרוסית – אוֹגנובסקי, קופמן, מאסלוב – אשר כולם מבדילים בין חוסר קרקע אמתי ומוחלט, לבין דוחק יחסי בשל החקלאות האכסטנסיבית. (ראה מלואים מס. 1). בינתים חלה ברוסיה אחת המהפכות האגרריות הגדולות שבדברי הימים ומפקד החקלאות משנת 1922 מוכיח כי השטח המנוצל במשק החקלאי הבינוני (מספר הנפשות 5,5) ירד ברוסיה הגדולה מ־4,3 דיסיאטין (ב־1917) ל־2,2 ד. (ב־1922); באוקראינה מ־3,7 דיסיאטין ל־3,4 ד. ובכל רחבי ברית המועצות – מ־4,2 ל־3,2 (½3 הקטר בערך). ווֹיטינסקי בא לכלל מסקנה, כי הטיפוס המכריע בחקלאות הרוסית הוא המשק של 2 דיסיאטין (2,2 הקטר) עם סוס אחד ופרה אחת. לא יאָמן כמעט, כי ירידה עצומה זו בשטח הקרקע הוא פּרי אינטנסיפיקציה אמתית במשק. יתכן כי מאז 1922 נשתנה הרבה, אך אין ספק, כי גם ההתפתחות ברוסיה הולכת ומתקרבת למכסת אופנהימר.⁴

וסקירה קלה על פּני ארצות אחרות.

בגרמניה היו בשנת 1907 סוגי הגודל מ־1 עד 10 הקטרים כמעט 75% מכל המשקים המפרנסים את בעליהם, והשטח המנוצל שבהם הגיע בממוצע כדי 4 הקטרים; מפקד המשקים ב־1925 הוכיח, כי הסוגים ½ הקטר עד 10 הקטרים (אנו מוציאים מן הכלל את המשקים הננסים שלמטה מחצי הקטר) הם 82% של כל המשקים שלמעלה מחצי הקטר, והשטח המנוצל שבהם מגיע כדי 4.3 הקטרים.

בצרפת – שספירתה היא נושנה ולקויה בחסר – היו נמנים על הסוגים 1־10 הקטרים 85% של כל המשקים ושטחם המנוצל – ½2 הקטר בממוצע; אם נצרף אליהם גם את הסוגים בגודל עד 40 הקטר, שהם יחד 97% של כל המשקים, והיה השטח הממוצע 5 הקטרים למשק בדיוק.

באיטליה נמנים 88% של כל משקי האכרים על הסוג שלמטה מ־4 הקטרים.

בשויץ שייכים 91% של כל המשקים לסוג ½ עד 15 הקטרים, שהם בממוצע 4,4 הקטרים למשק. הטיפוס המכריע במספרו הוא משק אכר בן 5.5 הקטרים.

בהולנד נמצא, לאחר שנוציא מן הכלל את המספּר הרב של משקים שהם למטה מהקטר אחד, כי 73% של כל המשקים הם בני 1 עד 10 הקטרים, ושטחם המנוצל הוא 3,8 הקטרים לכל משק בממוצע.

במצרים מגיע שטח המשק של פלח כדי 1,7 פידאן, שהם 0,68 הקטר (6,8 ד.מ.).

טבלה ג' מסכמת למען הבהירות את כל המספרים דלעיל על גודל המשק החקלאי הזעיר והבינוני הנשען על עבודתה העצמית של משפּחת האכר. אפשר היה להאריך ברשימת הארצות האברופיות המעידות על צמצום שטח המשק החקלאי אפילו למטה מ־5 הקטרים ועל היות הטיפּוס הזה רוב מנין ובנין בחקלאות. תהליך זה מתקדם יד ביד עם האינטנסיפיקציה ועלית התוצרת ומאפשר הצטופפות גוברת ועולה בישוב החקלאי. לא רק בארצות בעלות התפּתחות תעשינית כבירה, כמו אנגליה, גרמניה ובלגיה, אלא גם במדינות חקלאיות למופת כמו איטליה, הולנד ושויץ, מפליאה התקדמות זו ואין צריך לומר בארץ הנילוס. להבלטת התופעה הובאו בטבלה ג' גם מספּרים בנוגע לצפיפות הישוב ולרמת היבולים לכל הקטר באחדים ממיני הדגנים החשובים ביותר.

טבלה ג'

גודל המשקים הבינונים והזעירים⁵

הארץ	סוגי הגודל של המשׁקים (בהקטרים)	חלקם באחוז ביחס למשקים מכל הסוגים	השטח המנוצל בממוצע (בהקטרים)	צפיפות הישוב (על כל קילומטר מרובע)	הכנסה	מכל הקטר	(בקוינטלים)6
					חיטה	שעורה	תירס
גרמניה	מ ½ עד 10	82.2	4.3	137.6	20.9	20.7	–
צרפת	למטה מ 1 עד 10	85.0	2.54	74.9	16.9	17.1	14.5
איטליה	למטה מ 1 עד 4	88.0	למטה מ 4.0	133.8	14.8	11.2	16.7
בלגיה	מ ½ עד 10	88.0	כ 3.3	264.8	25.0	24.3	–
הולנד	מ 1 עד 10	72.9	3.8	239.7	32.7	34.7	–
שויץ	מ ½ עד 15	91.0	4.4	98.1	21.9	18.5	30.0
ברה"מ	–	–	3.5	24.3*	6.6	9.1	11.8
מצרים	עד 20	99.0	0.68	355	18.8	17.0	23.1
ארץ־ישראל	–	–	7–10	(18) 30	6.5	6.5	5.5

מכסת הקרקע והמחיה

מנקודת ראות אחרת במקצת דן בשאלה זו סיר דניאל הול. בהרצאתו באוכספורד לפני המחלקה החקלאית של “הבריטיש אסוסיאשון” (היחס בין הקרקע המעובד לבין הישוב, אוכספורד 1926) הוא חוקר לדעת מהו שטח הקרקע המעובד הנחוץ למחייתה של יחידה ישובית, כלומר, של נפש אחת. הוא בא לכלל מסקנה, “כי בתנאי החקלאות השוררים עכשיו בקרב העמים המערביים דרוש שטח בין 2 – ½2 אקר (0,8–1 הקטר) אדמה מעובדת, כדי לספּק את צרכיה של יחידה ישובית אחת על רמת חיים של העמים הלבנים” (שם, עמוד 5). סיר ד. הול מבסס את דעתו בשורה של ראָיות נסיוניות: הוא משוה את השטחים המעובדים מול מספרי כל האוכלוסין בשורה של ארצות וגלילות, אשר מבחינת ההספּקה בצרכי מזון אפשר לראותם כישובים בעלי הספּקה עצמית. במקרים שיש אכספּורט או אימפּורט של צרכי מזון, הריהו מתקן את המספרים בהתאם לזה. כך, למשל, הוא כורך את כל ארצות אברופּה, חוץ מרוסיה, יחד עם ארצות־הברית, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה וזלנדיה החדשה, כלומר יחד עם כל הארצות הלבנות המשמשות משבירים ראשיים של צרכי מזון לאברופּה. כל הארצות הללו מהוות כמעט – כי יש בהן גם המכניסות סוכר מהודו המערבית, אורז מן המזרח, ובמקצת גם דגן מרוסיה – איזור כביר ורחב ידיים, אשר חקלאותו עשויה להבטיח את מחית האוכלוסין היושבים עליו. לפי הול משתרע השטח החקלאי של האיזור הזה על פּני 464,1 מיליון הקטר ומחַיה ישוב בן 481,5 מיליון נפש. יוצא על כל נפש קצת פּחות מהקטר אחד אדמה מעובדה, ובדיוק 2,4 אקר. כאן יש, כמובן, לשים לב לכך, שדוקא בארצות האכספּורט לצרכי מזון אשר באמריקה ובאוסטרליה שולטות עדיין שיטות עיבוד אכסטנסיביות ביותר, הן בניצול הקרקע והן בקביעת היחידה המשקית, שיטות הדורשות שטחי קרקע גדולים פּי כמה מאלה הדרושים לאכר העובד עבודה עצמית, שהוא הרוב המכריע בארצות אברופּה. במלים אחרות: היחידה הקרקעית הדרושה לכל גולגולת באוכלוסין להפקת צרכי המזון הנחוצים תפחת בהרבה ברגע שגם אמריקה ואוסטרליה תגשנה – תחת לחץ אוכלוסיהן לאחר שיִכלוּ אוצרות הקרקע הבתולה או מפּאת גורמים אחרים – לאינטנסיפיקציה של חקלאותן, כשם שעשו זאת משכבר הימים ארצות־האם האברופּיות. חישוביו של סיר ד. הול ביחס לגרמניה ודניה מוכיחות, כי בארצות אלו, שהן בנות תרבות חקלאית גבוהה, מספּיקים 1,5 או 1,8 אקר (0.6 או 0,75 הקטר) להביא את כמות המזון הנחוצה למחית נפש אחת. להשוָאת מסקנותיו של סיר ד. הול עם מסקנותיו של אופנהימר צריך לשים אל לב כי לפי הול דרוש למשפחה בת 5 נפשות שטח של 10־½12 אקר, היינו 4–5 הקטרים, רק לשם הספקת צרכיה במזון. אם נבוא על יסוד זה לחשב את שטח הקרקע הנחוץ לקיומה של משפחת אכרים, נהיה חייבים לצרף לחשבון גם את סעיפי תקציב ההוצאה לדירה, להלבשה וכו'.

לא נרחיק לכת ולא נטפל בכל החומר הרב הדרוש לניתוח תקציבן של משפּחות אכרים בארצות שונות. עבודה זו לא תהיה גם מועילה, כי בין תנאי ורמת החיים של הישובים הכפריים ביבשות השונות רבים ההבדלים. ההוצאות להסקה ולהלבשה, למשל, גדולות פּי כמה בארצות הצפון מאשר בארצות האקלים החם. לעומת זאת אנוס האכר היהודי בארץ ישראל, למשל להוציא הוצאות לצרכי בריאות, חינוך ומסים ציבוריים גדולות פּי כמה מהוצאות האכר בארצות אברופּה. אם נתבסס על תנאי א"י, ונחשב את הוצאותיו של פלח הנקי מחובות לצרכי מסים, הלבשה וכו' וכן את הוצאותיו של מתישב יהודי בעמק, למשל, לאותן המטרות וכמו כן לחינוך, לקופּת־חולים, לצרכי ציבור, ולבדק הבית⁷ נוָכח, כי עולות הן כדי 20־30 אחוז מתקציב האכר. אם נוסיף, לפי זה, על יחידת הקרקע לפי חישוביו של סיר ד. הול עד 30%, יצא לנו במדה ממוצעת משק בן 5–6.5 הקטרים, כיחידה הנחוצה לקיום משפּחת אכרים עובדת. אין איפוא בין אופּנהימר לבין הול הבדל יסודי: שניהם הגיעו בדרכים שונות למסקנה אחת.

היחידה המשקית בא"י

ההנחה כי היחידה הקרקעית למשפּחת אכרים אחת היא 5 הקטרים (או 50 דונם מטריים) אינה מובנה בארצות בנות חקלאות אקסטנסיבית המשתרעת על פּני שטחים רחבים. בנקודה זו תמימי דעה ה“פרמרים” שביבשת אמריקה – במקום שהמושג אינטנסיביות פּורש לא כמכסימום של יבול במינימום של שטח, אלא כמכסימום של ניצול המכונה על פני מכסימום של שטחים – עם עובדי האדמה בארצות הנחשלות, במקום שהיבולים הדלים, ומקרי הבצורת התכופים מפאת האכסטנסיביות של החקלאות ומשק הגזל לגבי הקרקע יוצריםאת הרושם כאילו יש צורך להרחיב את שטחי העיבוד לכל משפּחה. נגד התופעות הללו של “רעב מדומה לקרקע” שנתגלו ברוסיה, ואפילו באיזור החקלאות העצום אשר בסיביר, יצא אוגנובסקי עוד לפני המלחמה. כיוצא בזה מזהיר אותנו סיר ד. הול בהרצאתו המובאה לעיל: “ודאי, ניצול אכזרי, כגון זריעת חטים ותירס בלי הפסק ובלי זיבול עלול במשך הזמן ליבש את מקורות הברכה אשר למרחבי הערבה של המערב התיכוני, ויש סימנים לדבר כי שטחי אדמה רבים בהודו ההולכים ונזרעים זה עידן ועידנים מפסידים מפּריונם, כנראה בגלל הסבה היחידה שזבל ופסולת אחרת, שצריך היה להחזירם לאדמה, נשרפים כדלק או נמכרים. אולם בדרך כלל יש בכוחה של הקרקע לשמור על רמה מסוימת של פּוריות במשך זמן בלתי מוגבל. באברופּה עלתה רמה זו בזמן האחרון” – –

למקרא הדברים הללו אתה נזכר על כרחך בא“י ובשיטת הזריעה השלטת בין הפלחים. תוצאותיה המוכרחות של שיטה זו הן יבול זעום ולא בטוח, ודלות מנוונת של הפלח המעבד שטחי קרקע רחבים. משק פלח טיפּוסי משתרע על 70־100 דונמים תורכים (6,5–9 הקטרים), לפי פּוריות הקרקע. במקום שהפידאן (יחידת הקרקע הניתנת לעיבוד בכוח עבודתו של צמד שוָרים) מגיע ל־11–14 הקטר, מעסיק הפלח בדרך כלל גם חרת אחד (פּועל חקלאי שכיר). המומחים הערביים שהופיעו בפני ועדת שאו נקבו את השטח 100–150 דונמים תורכים (9–14 הקטר) כמכסת הקרקע הנחוצה למשפּחת פלחים, ועל יסוד עדוּת זו קבעה הועדה מדה ממוצעת של 130 דונם (כ־12 הקטר) למשפחה. והיות ולפי חשבון הקרקע הנמצאת, לדעתה, בידי הערבים נופלים בחלקה של כל משפּחת פלחים רק 110 דונם, על כן בא רוב הועדה לידי המסקנה שהזכרנו לעיל, כי כבר היום ישנו בא”י מחסור באדמה,

מסקנה זו איננה נכונה כבר מטעם זה, שאין לנו כל יסוד לצאת בעקבות עדויותיהם של “המומחים” הערביים, שאופין הפּוליטי ברור, ולקבוע את מידת הקרקע הממוצעת של משק הפלח ביותר מאשר 70־100 דונם, עוּבדה שהוכחה ע“י אלעזרי־וולקני אחרי חקירה במשך שנים רבות. לפיכך אין כל מחסור בקרקע בין הפלחים בא”י, גם אם נפריד את א“י המערבית מעל עבר הירדן ונחשב את חשבונה לבד. ואולם הנקודה המכרעת היא שדוקא בא”י, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, מתגלה לעין דוגמה מופתית של רעב מדומה לקרקע. כי כבר כיום אפשר לראות ולהוָכח, עד כמה יחידת הקרקע הנחוצה למשפחת עובד הולכת כאן ומצטמצמת במדה בולטת וגדלה, בד בבד עם חדירת השיטות המערביות של עבודה חקלאית והכנסתם של גידולי תרבות חדשים.

במעבר הזה לשיטות חדשות ולאינטנסיביות בחקלאות החלו בא"י המתיישבים הגרמנים, ואנחנו היהודים ממשיכים בהצלחה ניכרת. כל אשר הושג כבר בידינו עד היום מעיד כי הננו גם כאן בדרך אל המדה הממוצעת בת 5 הקטרים לכל משק הנשען על עבודתה העצמית של משפּחת המתישב. בהקמת המשק המעורב המבוסס על פלחה, מחלבה, גידול עופות, מטעים וירקות הורדנו, כידוע, את יחידת הקרקע באיזור הפלחה מ־200 עד 300 דונם שבמושבות היהודיות הישנות (המעסיקות, כמובן, פּועלים שכירים) ל־80–120 דונם מ. (8–12 הקטר). באיזור ההשקאה שבמישור החוף יש כבר מושבות על בסיס של יחידת קרקע בת 50, 25 וגם 20 ד. (כמו מגדיאל, הרצליה, עין־גנים, נחלת־יהודה), היינו 2 עד 5 הקטרים.

תכנית התישבות האלף שאושרה בזמן האחרון מבוססת על משק בן 15 דונם (½1 הקטר), ובשנים כתיקונן משק פּרדס בן הקטר אחד משמש משען בטוח לקיומה של משפחת עובדים. התכונות המיוחדות אשר לחלקים גדולים של הקרקע, התנאים האקלימיים, אפשרויות ההשקאה לאורך חוף הים והירדן, מצבה של א"י כצומת תחבורה – הגורמים האלה ואחרים מחייבים אינטנסיפיקציה מרחיקה לכת של החקלאות הארץ־ישראלית וגם מקילים עליה.

מפקד המשקים אשר נערך ע“י מחלקת ההתישבות של ההנה”צ בא"י בשנת 1927 בכל הישובים העברים מוכיח, כי מהמשקים בני 5 דונמים (½ הקטר) ומעלה היו ביהודה ובשרון מחציתם כמעט (49,4%) קטנים מ־5 הקטרים, בעוד אשר סוגי הגודל מ־½ עד 14 הקטר מהוים 80,2% של כל המשקים ושטחם הממוצע מגיע ל־4,6 הקטרים (ראה מורה דרך סטטיסטי לא“י, טבלה 52, הוצאת קהי”ס, 1929). התמונה מתבלטת עוד יותר, אם נקח בחשבון, כי בין המשקים הגדולים בני 30 הקטר ומעלה נמצאות גם כמה קבוצות, שבחשבון הנעשה לפי מספּר בתי־אב מעבדות 2־3 הקטרים לכל משפּחה. ועוד יש להעיר שבשנת 1927 היו 10% של כל השטח באיזור זה נטועים פּרדסים של בעלי הון, אשר גם בהיקף של הקטרים מעטים אין לראותם עוד כמשקי משפּחה, מכיון שהם מוכרחים להעסיק פּועלים שכירים, בדרך כלל – פּועל לכל הקטר.

טבעה המגוּון ורב הניגודים של א“י גורם לכך שתהיה ארץ עשירה בטיפוסי־משק חקלאים שונים ומשונים. ליד מטעי ההדר בני 10 דונמים ומטה במישורי השרון, ישתרעו כאז כן היום בעמק, באדמת ההרים בגליל, וברמות עבר הירדן משקי פלחה בני 80 עד 100 דונם. לצד מטעי הבננות והתמרים בני 20–25 דונם בבקעת הירדן, ישגשגו בהרים משקים בני 50–75 דונם, אשר מדרגותיהם עטופות גפנים וזיתים, בעוד אשר ארץ הנגב השחונה תזדקק למשקי משפּחה בני 200 דונם ומעלה. אולם גם בא”י כמו בגרמניה ובאיטליה תהיה – כעבור תקופת התפתחות במשך דורות, כמובן – היחידה הממוצעת של משק משפּחה לא יותר מ־5 הקטרים.

זאת אומרת, שעל שטח עיבוד בן 2,140,000 הקטר, יש להקים כ־ 428.000 משקים חקלאים, כלומר, א“י יכולה לכלכל ישוב חקלאי בן 2,140,000 נפש. מספר תושבי הכפר בא”י הוא כיום, אם נצרף לחשבון גם את מחצית הבדואים בערך 700,000 נפש. הנה כי כן, הגענו למסקנה רבת חשיבות, שיכולת קליטתה ההתישבותית של א"י מרשה להגדיל את הישוב החקלאי בארץ פּי שלושה.

הכפלת הישוב החקלאי בשלב הקרוב

כי חשבון זה איננו רק מדרש חכמים, אפשר להוָכח מתוך חישוב הצפיפות האפשרית בכל איזור ואיזור חקלאי שבא“י על יסוד טיפּוסי המשק הקיימים כבר כיום והבדוקים ומנוסים כמשקים מכניסי רוָחים למתישבים בני רמת חיים יהודית. בשיטה זו נקט גם ד”ר רופּין בחיבור תכנית ההתישבות לאיזורי ההשקאה בא“י המערבית, תכנית שהוגשה מאת הסוכנות לסיר ג'. הופּר־סימפּסון. לשם זהירות נקבל כיסוד לחישובינו יחידות שטח בינוניות. ככה, במידה ממוצעת לאיזור השלחין במישור החוף – משק בן 2 הקטרים, ובאיזורי הבעל בעבר הירדן מערבה – 10 הקטרים. לעומת זאת מניחים אנו בעבר הירדן מזרחה, אף על פּי שיש בו רמות ראויות להשקאה, רק יחידת משק בת 12 הקטר; ובנגב הבלתי נחקר – יחידה בת 30 הקטר. בעמק הירדן העליון נצא בעקבות מומחי הסוכנות ונחלק את הבקעה לשלושה איזורים שוים כמעט – איזור ראוי כולו להשקאה ‘איזור שמקצתו השקאה, ואיזור שכולו בעל – שיחידות המשק שלהם הן 2,5, 10, ו־12 הקטר. אפשרויות ההשקאה בעמק נוריס מוזנחות, וגם במישור החוף מובאה בחשבון רק מחציתו כראויה להשקאה מבחינה כלכלית. אחרי כל ההנחות הזהירות הללו מראה טבלה ד’, שאפשר עוד להקים יותר מ־175.000 משקי משפּחה בא”י המערבית ו־96.000 משקים בעבר הירדן מזרחה – יחד בכל א"י למעלה מ־271,000 יחידות משקיות, המכלכלות ישוב חקלאי בן 1.355.000 נפש.

במלים אחרות: השלב הקרוב ביותר בהתפּתחותה החקלאית של א“י הוא הכפּלת ישובה החקלאי בתחומי האפשרויות הבדוקות והמנוסות כיום. ודאי, גם פּרשת התפּתחות זו לא תסתיים במשך שנים אחדות אלא במשך עשרות שנים, תנאי מוקדם לה הוא ראשית כל ניצול תכניתי של אפשרויות ההשקאה שישנן בעין לאורך חוף ים התיכון ובעמק הירדן, שנית הרחבת שטח מטעי הבעל באיזור ההרים ובמישורים, אינטנסיפיקציה, חלקית לפחות במזרע הדגן ומעבר אל טיפּוס המשק המעורב. הפּרוצס האחרון הוא, כפי הנראה, הקשה ביותר. המתיישבים היהודים בעמק ובבקעת הירדן היו זקוקים לנסיון עצמי במשך עשר שנים ולנסיונם של בני המושבות הישנות, כדי להגביר את יבול הדגנים ב־50%, להכניס למשק גידולי מספּוא ולהקים גזע פּרות הנותן חלב פּי 4־3 מתנובת הפּרה המקומית של הפלָח. האכרים הערביים יפיקו אמנם תועלת מן הנסיון שנרכש, אבל רמת השכלתם הנמוכה והאינרציה המסורתית של האכר תעכבנה בלי ספק את התקדמותם. מכל מקום נטוי קו ההתפּתחות. השאלות המכריעות נפתרו או קרבו לפתרון ע”י עבודתם ההתישבותית והמחקרית של היהודים והתוצאות אינן מוטלות בשום ספק: שחרור שטחי קרקע רחבים להתישבות נוספת, להגדלת הישוב החקלאי ולציפופו תוך העלאת רמת החיים של הפלח הערבי עד כדי קיום אנושי. היוצא מדברינו הוא, שבעזרת שיטות אינטנסיביות בעיבוד הקרקע יש בידי החקלאות הא“ית להקים מאות אלפים משקים חקלאים חדשים מבלי לנשל מן האדמה אף משק־פלחים אחד. הישוב החקלאי בא”י יכול, אולי כבר בדור הבא, לגדול פּי שנים, ובמשך הזמן – גם פּי שלשה. איזו אמצעים להגברת הייצור תביא לנו הטכניקה החקלאית הצועדת ומתקדמת לאחר שתושג הצפיפות החקלאית הזאת של 2 מיליונים אכרים, אין ביכלתנו כיום לחזות מראש. אנו סבורים, כדברי סיר ויליאם בבריג', כי “תחומי ההתפּשטות החקלאית רחוקים הם ונעלמים מאתנו.”

טבלה ד'

יכולת הקליטה החקלאית של א"י

(לפי דרגת האינטנסיביות שהושגה כבר כיום)

האיזור	שטח העיבוד בהקטרים	יחידות המשק בהקטרים	מספר משקי המשפחה
א. מישור החוף בהשקאה	150.000	2.0	75.000
מישור החוף בלי השקאה	150.000	10.0	15.000
ב. מישור יזרעאל (העמק)	39.000	10.0	3.900
ג. עמק נוריס	9.500	10.0	950
ד. עמק הירדן העליון	34.000	2.5 שלחין	–
		12.0 בעל	(סה"כ שלחין +בעל) 6.500
ה. עמק הירדן התחתון	23.000	2.0	11.500
ו. עמק החולה	13.000	2.5	5.200
ז. הנגב	220.000	30.0	7.300
ח. איזור ההרים	500.000	10.0	50.000
סה"כ בא"י המערבית	1.138.500		175.350
————————–	———————————————	——————————————-	——————————————–
ט. עבר הירדן	===	===	====
עמק הירדן	40.000	2.5	16.000
הרמה	960.000	12.0	80.000
סה"כ בעבר הירדן	1.000.000		96.000
————————–	———————————————	——————————————-	——————————————–
בסה"כ (כל האזורים)	2.138.500		271.350

הבסיס האגררי והמשק הלאומי

איזה משק לאומי יקום לנו על מסד זה של שני מיליוני האכרים הללו?

היחס בין הכפר ובין העיר אינו ניתן לחישוב מדויק. אפשרויות האינדוסטריאליזציה, מצב התחבורה, מגמת דרכי המסחר העולמי, תנאים מדיניים וחברתיים – כל הגורמים האלה ואחרים הם הקובעים את מדרגת רכוז האוכלוסים בערים (האוּרבאניזציה) בכל ארץ שהיא. אין כל אפשרות להגדיר אותה כיום ביחס לא“י, כשם שאין לענות בבטחה על שאלה מסובכת זו מתוך הסתמכות על השוָאות לארצות אחרות. ברוב ארצות אברופּה מפרנס אכר אחד שני עירונים. אמנם נוסחה זו איננה מדויקת, מכיון שמרבית המדינות בעלות 33% חקלאות ו־66% מלאכה, חרושת, ומסחר דרכן להכניס צרכי מזון מן החוץ. אבל גם א”י לא תהיה ארץ של אספקה עצמית. ודאי תוציא לחוץ את יקר פּירותיה, בכורי ירקותיה, ויצרת חלבה ותביא תמורתם דגן וצרכי אוכל אחרים. יתר על כן יש להניח שא"י לא תהיה ארץ שרובה חקלאית. זאת אמרנו עוד בהרצאתנו על נושא זה בשנת 1916, והתפּתחות הדברים מאז ועד היום הבליטה את המגמה הזאת.

אפשרויותיה החרשתיות והמסחריות של א“י הוא נושא הטעון חקירה לעצמו. תזכירה של הסוכנות היהודית הנזכר לעיל בדבר “ההתפּתחות העירונית בא”י”⁸ מכיל חומר רב ערך בנוגע למלאכה ולתעשיה, מצבן כיום וסיכוייהן לעתיד. אין אנו נוטים אמנם לקבל את דעת מחברי התזכיר המרחיקים לאמר, כי “מנקודת ראות התעשיה אין מקום לכל הלהג בדבר כוח הקליטה של הארץ”. ודאי שיש תחומים גם להתקדמות התעשיה והמסחר בא“י. אבל לא קטנותה ועניותה של הארץ כיום הזה, אף לא המחסור בחמרי גלם ואוצרות טבע מסוימים, כמו פּחם ומתכת, הם המכריעים בדבר. יש בא”י כוחות מים במדה מספּקת לייצור חשמל; הנמל שלה, חיפה, יהיה במהרה המוצא לצנורות הנפט ממוצול; ניצול האוצרות המינרליים של ים המלח פּותח אפשרויות לתעשיה כימית חשובה; יפי הטבע והאופי ההיסטורי אשר לארץ מגבירים את התיירות ואת תעשיתה; א“י היא שער לכל המזרח הקרוב, כל הארצות השכנות עד פּרס ותורכיה יכולות לשמש לה שוק לממכר; בהיותה גשר בין שלש יבשות כבשה לה עמדת בכורה כארץ המעבר ובה צומת המסלות מקושטא לקהיר, ומחיפה לבגדד ולטהראן; העליה היהודית מביאה לה חומר אנושי מחונן בסגולות כלכליות ונפשיות לניצול כל האפשרויות הללו. מתוך כל הבחינות האלו ודומיהן אנו מאמינים, כי הישוב התעשייתי והעירוני בא”י יעלה על ישובה החקלאי.

דרך אגב צריך להעיר, כי כבר כיום יש בא"י לפי ערך אחוז גבוה של ישוב עירוני. האוכלוסין הקבועים במערב הירדן נחלקו ב־1922 ל־264.000 יושבי עיר ו־390.000 יושבי כפר; ב־1930 נאמד מספּר העירונים ב־350.000 מספר הכפריים ב־500.000 נפש, הרי ש־40% של האוכלוסין הם יושבי ערים.⁹

מה איפוא יהיה היחס המספּרי בין העיר ובין הכפר בא"י לאחר שסגולותיה החקלאיות והתעשיניות תפותחנה במלוא שיעור היכולת? עינינו הרואות כי בארצות בעלות תעשיה מפותחת, כמו בריטניה, גרמניה או בלגיה, ירד מספּר החקלאים עד כדי 10%, 23%, ו־21%, בצרפת מהוה הישוב החי על החקלאות למטה מ־50%, באיטליה – 52%, בשויץ – 26%, בהולנד – למטה מ־25%, בארצות הברית – 30% מכל האוכלוסים.¹⁰

לפי הקואפיציֶנט אשר ננקוט ביחס לא“י – אם זה שלאיטליה או זה של שויץ – אפשר להגיע לידי הערכת ישובה הכללי של א”י הרופפת בין שני גבולות רחוקים זה מזה, היינו בין 4 לבין 8 מיליונים נפש. הדוגמאות שהזכרנו אינן כל כך יוצאות דופן, כפי שעלול לעלות על הדעת במבט ראשון. בנוגע לאקלים, טבע האדמה והמצב הגיאוגרפי דומות מאד שתי ארצות הים־התיכון, איטליה וישראל, אחת לרעותה; שויץ היא ארץ הררית טיפוסית, היושבת אמנם בלבה של אברופה; בעת שהולנד נהנית ממצב בכורה כארץ מעבר בין אברופּה לאמריקה, כמו שעתידה ליהנות ממנו ארץ־ישראל היושבת על צומת דרכי המסחר בין אברופּה, לאסיה ולאפריקה.

אין בידינו כל אסמכתא להוציא משפּט, על איזו נקודה בין שני הגבולות המרוחקים האלה תחול הכרעת ההיסטוריה; אם הסך־הכל של הכחות הסוציולוגיים הפועלים על האָבניים נוטה לממוצע של 6 מיליונים, ואם למעלה או למטה הימנו. תכלית דברנו היא להוכיח, כי שטח המנדט הא"י מסוגל לקלוט עוד מיליונים עמלים ולכלכל ישוב גדול פּי ארבעה, פּי חמשה ויותר מהישוב הקיים בו כיום הזה.

מסקנות

מכאן תוצאות לשתי מסקנות: האחת בנוגע ליחסים בין היהודים לבין הערבים; השניה בנוגע למשקלו הספּציפי של הישוב בא"י בחיי העם היהודי.

התשובה לשאלת הניגודים בין היהודים להערבים ניתנת מאליה. יש, כידוע, אנשים אשר מדי דברם בא“י וביהודים, מיד הם מגוללים את פּרשת ההגדרה העצמית ומפרשים אותה כך, כי תושבי ארץ מעוטת ישוב ודלת התפתחות יש להם זכות בעלות מוחלטת בארצם, והם רשאים להשתמש בזכות זו כחפצם אם לטובה ואם לרעה. לפי גירסה זו רשאיות ארצות דלילות ישוב לנעול את שעריהן בפני הגירת אנשים חסרי קרקע ומבקשי עבודה הבאים למלאותן בעבודתם ולהעשירן. לפי דעה זו חייב ארגון המשק העולמי המשווע לאפשרויות עבודה נוספות, לחמרי גלם ולצרכי אוכל, להרתע ולהעצר בפני רצונם של שבטים נודדים או מיושבים, יותר נכון, בפני רצונם של אדוניהם הפיאודליים והשייכים, לשלוט על שטחים שוממים ועזובים, למען השאר אותם לצמיתות בתנאי ייצור נחשלים. לפי מחמירים שוטים מסוג זה, מותר לנעול את שערי א”י בפני היהודים כבר מטעם זה, שעליתם אליה עלולה לשנות את אָפיה הלאומי של הארץ.

אל נא יפרשו את דברינו, כאילו טוענים אנו לחופש הגירה בלתי מוגבלת בכל התנאים. אין לשלול את זכותו של עם או של קיבוץ להגן על עצמו, בפני שלושה דברים: בפני הורדת רמת חייו ורווחתו ע“י זרימת אנשים בעלי צרכים ירודים ודרגה תרבותית נמוכה משלו; בפני סכנה האורבת להוָייתו ולעצמיותו הלאומית; בפני שלטון פּוליטי זר. אין כל צורך כאן להביא הוכחות לדעה אשר היתה כמעט לנחלת הרבים, כי משום בחינה משלש הבחינות המנויות כאן אינה נשקפת כל סכנה שהיא לתושבים הערבים בא”י. המנדט הא“י הוא בעצם נסיון ליישב ארץ בפיקוח ובחסות בין־לאומיים ע”י קיבוץ לאומי השואף לחידוש חייו המדיניים על יסוד שויון מלא עם הקיבוץ הערבי במדינה, אשר מצבו וכבודו מוּגנים אף הם בערובות בין־לאומיות. מצמצמי ההגירה אשר בתוך א“י ומחוצה לה, המבקשים לסגנן את התנגדותם למפעל הא”י היהודי בטרמינולוגיה לקוחה מתורת ההגדרה הלאומית העצמית, אינם מחשיבים את התוצאות הכלכליות והחברתיות הצפונות בישובה של א“י בידי היהודים. אולם בעינינו, כסוציאליסטים וכנאמני הרעיון הבין־לאומי, ובעיני ידידינו בני עמים אחרים, המסקנות על היכולת ההתישבותית של א”י הן המכריעות בבואנו לדון על הבעיה היהודית־ערבית. רשאים אנו לאמר בלב שקט, כי אין במפעלנו אף שמץ של סכנה לישוב הערבי, ועל אחת כמה וכמה שאין בו משום נישולו. ניגוד־אינטרסים מתמיד בין המוני העמלים של שני העמים לא יתכן. התוכן המהפּכני אשר בזיווּג העמל היהודי עם מקורות השפע של א"י הוא בזה שהוא יוצר יותר מרחב ויותר רוָחה.

השאלה השניה, שאלת ערכה של א"י בשביל עם ישראל, מטושטשת עתה במאבק הפּולמוס שבתוך הציונות בדבר הגדרה חדשה לתכלית הסופית של הציונות. ושוב פולחים את חלל עולמנו הנוסחאות והמושגים הישנים, כגון מדינת היהודים ומרכז רוחני.

להגדרת עמדתנו יורשה לי להביא את הפּסוק של אדוארד ברנשטין על דבר תכלית הסוציאליזם, פּסוק שעורר בשעתו פּולמוס רב: “כל מה שנקרא בדרך כלל מטרת הסוציאליזם – אינו אומר כלום, התנועה היא הכל”. גם אנו לא נרתע מפּני הסכנה פן יגלו בדברינו – כמו בדבריו של ברנשטין בשעתם – פּנים שלא כהלכה ונאמר:

כל המוגדר בדרך כלל כתכלית הסופית של הציונות – אינו אומר כלום, תכנה הכלכלי של התנועה ושל מפעלה בא"י הוא הכל.

ידענו גם ידענו, כי עבודה התישבותית ויצירת משק לאומי חדש אינן יכולות לשמש פתרון לצרכיה התכופים של ההגירה היהודית. איננו יכולים לפתור את בעית חוסר המולדת בשביל כל יהודי העומד מוכן להגר ולעלות. אולם אם באמת נגיע לכך, כי בא“י ישתרשו מאות אלפים ומיליונים יהודים בחקלאות ובעבודה, במלאכה ובחרושת, אז אולי לא יתבטל עדין חוסר המולדת של כל אדם בישראל, אך חסרון המולדת של עם ישראל ימצא את פתרונו. לחיים הלאומיים של עם ישראל יוָצר בא”י מרכז כובד חדש, אשר ישמש אבן שואבה לכל כוחות המהפּכה הכלכלית, ההתחדשות החברתית, והשחרור הלאומי הצפונים בעם.

לונדון, ספּטמבר 1930.

מילואים

1. קטע מהמאמר “כח קליטתה ההתישבותית של א”י", בגירסתו משנת 1916.

ברוסיה גוועים מרעב אכרים היושבים על 15 הקטר ויותר קרקע למשפּחה. כיצד יתכן ששטח של חמשה הקטרים יספּיק בממוצע כיחידת מחיה! ואמנם בעיני טוּגן־ברנובסקי, הרואה לפניו את התנאים האגרריים האלה של רוסיה, הנחתו של אופּנהיימר היא “מדרש פּליאה” והוא דוחה אותה כמחוסרת־יסוד.¹¹ טוגן־ברנובסקי ודאי צודק, כשאינו מקבל את המכסה של הקטר אחד לגולגולת “בשביל משקי האכרים בעולם כולו ובכל תקופות ההיסטוריה”. אלא שאופּנהיימר לא אמר דבר דומה לזה. המשק בגודל של 5 הקטרים הוא פּרי תקופה מסוימת, דהיינו, של הזמן החדש עם שיטות העיבוד המשוכללות והאינטנסיביות המקובלות כיום בארצות מערב אברופּה. “אם נשוה לנגד עינינו את ההשגים שהושגו הודות לזיווּג של המעשה ושל תוצאות המחקר המדעי, להתעמקות בכל פּרטי המשק, המיוסדת על מזיגה זו, לטיפּול האינדיבידואלי כמעט בצמח ובחי”, אומר סקלוייט¹², אזי נוכל לומר בבטחה שכיבושי המאה האחרונה האפילו על אלף השנים שעברו." התוצרת החקלאית של הצמחים גדלה במאה החולפת פּי ארבעה, כפי שמוכיח דלבריק. מספר ראשי הבקר עלה פי שנים, בעת שהשבחה האיכותית של בהמותינו מגיעה ל־20%". טבלאות היבולים המובאה לעיל מדגימה במספרים את המהפכה החדישה הזאת באחדים מענפי החקלאות. ההתקדמות אינה כל כך ניכרת בצרפת שאוכלוסיה אינם מתרבים, היא נהדרת בבלגיה, גרמניה, אנגליה, הולנד, ז.א. בארצות שצפיפות אוכלוסיהן הולכת וגדלה בקצב מהיר. במערב אברופּה, גם על אדמות בעלות טיב בינוני, משיגים בדגניהם הכי־חשובים יבולים גדולים כפלים, שלשה וארבעה מונים מהיבולים הרוסים על “אדמה שחורה” הפּוריה ביותר. הרעב לקרקע של האכרים הרוסים, “דלדול המרכז” של המדינה אינם מוכיחים בשום פּנים שלקיומה של משפּחת אכרים דרוש שטח של 15 או 20 הקטר. תופעות אלו של משבר אגררי אינן אלא תוצאה של האכסטנסיביות של החקלאות הרוסית, שאינה יודעת עדיין את שיטות העיבוד האברופּיות. זו דעתם של מומחים מהגדולים ביותר בשאלת הקרקע הרוסית. הנה למשל כותב אוֹגוֹנוֹבסקי¹³: “אין חילוקי דעות בנוגע לעובדה, שהמצוקה הכלכלית היא הדחיפה העיקרית להגירת האכרים. בצדק מציינים האכרים בעצמם, כמו כל החוקרים בשאלת ההגירה הפּנימית, שהסבה הבלתי־אמצעית של המיגרציה היא המחסור באדמה. אולם א. קאופמן מדגיש בתוקף שמושג הדלוּת בקרקע הוא סוּביֶקטיבי מאד אצל האכרים. מתאוננים על חוסר קַרקַע בעלי משקים ננסיים באחוזות המרכז… וכמו כן אכרים בני סמַרה ואורנבורג בעלי חלקות של 8 דיסיאטינות (כ־9 הקטרים) לנפש. לפי דעתנו, גרעין הבעיה הוא במשבר השיטה המשקית השלטת בחבל הנידון המוליד מחסור סוביֶקטיבי. יחסי, באדמה”. אוגנובסקי מסתמך גם על דעתו של מַסלוב ודורש יחד אתו שתונהג שיטת מחזור הזרעים האינטנסיבי, כדי “להביא את פּריון האדמה ואת פּריון עבודת האדם למצב של שיווּי משקל יציב”, כדי להתגבר על המחסור היחסי והמוחלט באדמה. יש להתפּלא במקצת שטוגן־ברנובסקי כאילו לא שם לב לדעותיהם של בני ארצו הידועים כמומחים בשאלה זו. כאשר תתיצב החקלאות הרוסית על דרך ההתפּתחות האברופּית המותוית לפניה, יתקרב גם משק האכר הרוסי במהרה לטיפּוס של 5 הקטרים; וצריך להיות ברור שטיפּוס זה הוא המידה הבינונית של שטח המשק, המשתנה בגודלו בהתאם לטיב האדמה ולתנאי התחבורה של הקרקעות…

בארץ־ישראל אנו עומדים לפני משימה דומה. ברשימת רמת היבולים בארצות שונות תופסת ארץ־ישראל אחד המקומות האחרונים. אוספים בה בממוצע מהקטר 6–8 קוינטלים חטה או שעורה, הרי יבולים עוד פּחותים מאשר ברוסיה. אולם רמת יבולים נמוכה זאת אין בה להפתיענו. בצדק אומר אַאוֹהגן¹⁴, שאפילו תוצאות אלו ראויות לתשומת לב. משק הפלח בא“י הוא אכסטנסיבי במידה שאין למעלה הימנה ומדלדל את האדמה. הוא מבוסס על מחזור שדות דו־שנתי, על שימוש בכלי־עבודה מימי קדם, אינו יודע זיבול, גידול בקר, והחזרת חמרים לאדמה המנוצלת זה מאות בשנים ניצול של גזל… למרות זאת אין אאוהאגן מתיחס בביטול כלל וכלל לעבודת אדמה זו של הפלח הערבי המושרשת במסורת קדומה. הוא חושב אותה למצוינת מכמה בחינות ורואה את סיבת יציבותם היחסית של יבוליה בגרעין הבריא הטמון בחקלאות פּרימיטיבית זאת ללא מים וללא זבל. עבודת האדמה זו של הפלח היא בעיניו שיטת פלחה חרבה (דריי פארמינג) פרימיטיבית שהושגה באופן אינסטינקטיבי. אבל השיטה המשקית הזאת מותאמה לצפיפות דלילה מאד של אוכלוסין שצרכיהם נמוכים מאד. פּריון האדמה שאפשר להשיגו בשיטה זו מוכרח – עם ריבוי מספּר התושבים – לבוא בסתירה לצפיפות האוכלוסין המוגדלת וליצור “מחסור יחסי בקרקע”. יתרה מזה: פּוריותה של האדמה עלולה לרדת גם באופן מוחלט, ויבולים רעים ובצורת הופכים לתנועה מחזורית. אוגנובסקי מספר על הירידה המבוהלת בפוריות האדמה בערבות סיביר, שלא נגעה בהן יד החורש, כבר אחרי 8–9 שנים של גידול דגנים ע”י מתישבים רוסים. בשמונה מחוזות של סיביר עלו וירדו היבולים בשנים 1896–1911 בתנודות שבין 676 פּוּד לבין 30,7 פּוּד מדיסיאטינה; תנודות אלו ביבולים חוזרות ברוָחים של שתים ושלוש שנים. מאותה חלקה היו יבולים כה שונים כ־100 ו־360 פּוּד חטה, 5 עד 600 פּוּד שפּון, 3 עד 250 פּוד שבולת־שועל! “אלה הם אותות המבשרים רעות של המשבר המתקרב של משק הגדל בפלחה האכסטנסיבית”. (אוגנובסקי, ע' 112).

2. סיכום ההערכות של שטחי האדמה הראויה לעיבוד בארץ־ישראל המערבית.

(בדונמים מטריים)

המקור	תאריך הערכה	אדמת מישור ועמקים	אדמת הרים וגבעות	הנגב	סך הכל
1.הערכת המחבר	הרצאה משנת 1930	4.222.000	5.000.000	2.200.000 (בכלל רצ' החוף)	11.422.000
הנ"ל	גירסה מתוקנת מש' 193115	4.620.000	5.000.000	1.800.000 (בלי רצ' החוף)	11.420.000
2.הסוכנות היהודית לא"י	הועדה המלכותית, 1937	3.876.650	5.320.350	–	9.197.000 (בלי הנגב)
הנ"ל	ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, 1946 16	שני האזורים הנ"ל ביחד:	10.000.840	3.295.000	13.295.000
3.ממשלת א"י	מאי, 1925	–	–	–	11.450.000
הנ"ל	מנהל מח. הקרקעות, 1930	5.216.000	5.376.000	1.641.000	12.233.000
הנ"ל	מנהל מח. המדידות 1930	4.094.000	2.450.500	1.500.000	8.044.000
הנ"ל	דו"ח הופּ־סימפּסון, 1930	4.094.000	2.450.000	–	6.544.000
הנ"ל	הועדה המלכותית, 1937	שני האזורים הנ"ל ביחד:	7.120.000	1.640.000	8.760.000
הנ"ל	ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, 1946 17	4.200.000	2.500.000 עד 3.500.000	1.400.000 (מעובדים כיום)	8.100.000 עד 9.100.000

(תשובה לדו״ח של ה״ה פּרופ. ד״ר פ. אופּנהימר ואגר. ש. דיק על סיורם בארץ־ישראל באביב תרפּ״ו – 1926)

א. מנטליוּת ומשק

האקונומיסט הקיצוני בתפיסתו ההיסטורית, אופנהיימר, מרבה לדבר הפּעם על מנטליות ופּסיכולוגיה. כבר בהקדמה לדבריו מופיעה הטענה, שאנו מביאים את “המבנה האידיאולוגי העליון” כסחורת אימפּורט מוכנה מן הגולה. אין מסגלים את האידיאות לעובדות, אלא “כמעט בכל השטחים בארץ־ישראל” מנסים “לאנוס את העובדות ולשעבדן לדעות”. אין לאמר שהישוב כולו נוטה לאלימות מסוג זה. החוטא העיקרי הוא ציבור הפּועלים… אין פּרופ. אופּנהימר אומר לנו, מה טיבן של “ההשקפות הקבועות” שמביאים אתם העולים היהודים מאברופּה “מתוך החלטה להגשימן”, ומדוע “נגרמות תקלות” בשל האינטלגנטיות ובהירות המטרה של היהודים הללו. כי לאמתו של דבר, הרי הנכונות להוציא לפּועל כאן בארץ דעות מסוימות שהובאו הנה מן הגולה היא החטא הקדמון של הציונות כולה. אולם לא נכון יהיה משום כך לראות בציונות תנועה ווֹלוּנטריסטית טהורה (המיוסדת על האמונה ברצון בלבד). תמיד עלינו לחקור את “המסד הכלכלי־חברתי” שממנו צמחו “ההשקפות הקבועות” האלו. נדמה לי שהפּעם לא טרח אופּנהימר לעשות זאת. הוא דן את “המנטליות” הארץ־ישראלית לכף חובה “כצמח הבא מן החוץ” בלי חקירה מוקדמת. רק ככה אפשר להסביר את העוּבדה התמוהה – אנו מגיעים למסקנה זו מתוך היסוס רב – שאופּנהימר אינו רואה את גרעין הבעיה של “פּנה נדחת קטנה זו של משק העולם הבינלאומי”, או שהוא מתקשה במתן תשובה ברורה על הדרך לפּתרונה.

העמדנו כאן מול התפקיד להקים בתוך תחומו של משק פיאודאלי ופּרימיטיבי, שנראים בו נצנים של התפּתחות קפּיטליסטית ושלטת בו רמת־חיים נמוכה, ואף נמוכה עד מאד, בנין כלכלי מודרני המסוגל למלא את צרכיהם של אנשים בעלי רמת חיים ותרבות יותר גבוהה ולכלכל אותם. לשם כך הכרחי באמת “לשעבד” את העובדות, ז.א. להשתלט עליהן בהסתערות מהפּכנית. לא מתוך רצון לשרת דעות מופשטות, אלא את הצרכים הריאליים של העליה היהודית. השאלה הניצבת לפנינו היא: האם עלינו לרדת לדרגת המציאות הקבועה שמצאנו לפנינו, מציאות של משק הפלח הערבי ושל המלאכה המנוצלת, או שעלינו לבנות בנין חדש ורם יותר?

יהיה זה משום עזות פנים ורהב להניח שאיש כאופּנהימר אינו רואה את הבעיה הזאת. הוא נוגע בה בכמה מקומות בסקירתו ופּותר אותה להלכה ברוחנו “המהפּכנית”, ברוח הציונות הסוציאליסטית. אולם הגישה של הגדרה והסברה פּסיכולוגית שנקט בה מונעת אותו להאיר ברוחו הוא את עובדות חיינו הכלכליים. זה בא לידי גילוי בסתירות ובחוסר מעשיות של השקפותיו על התפּתחותנו התעשיתית.

ב. לשאלת התעשיה

פּרופ. אופּנהיימר שופך לעגו על האיגוד המקצועי של הפּועל העברי העומד ב“מלוא־אזֵנו” נגד “הקפּיטליזם שאינו במציאות”. הקפּיטליזם הקרקעי של בעל האחוזה הערבי ושל הסוחר בקרקעות היהודי הוא האויב האמיתי; המלחמה נגדו, וכמו כן התמיכה בפּועל התעשיה הערבי, ובעיקר הרמת דרגת החיים של הפּועל החקלאי והפלח הזעיר הערבי, ויחד עם זה חופש פּעולה גמור “לבעלי התעשיה העברית העלובים” – אלה הן הדרכים המוצעות ע״י אופּנהיימר להפרחת התעשיה בארץ. כמעט כל המגמות הנלחמות ביניהן בשאלות דרכי הקמת תעשיתנו תוכלנה למצוא בהשקפותיו של אופּנהיימר דבר מה המושאל מבית־נשקה של כל אחת מהן. אולם ההצעות בכללן אינן מפיצות אור על היסודות של שיטת ההתישבות העירונית.

קודם כל נוציא משטח הויכוח שאלה אחת אשר בנוגע אליה אינם ולא יכולים להיות כל חילוקי דעות בתוכנו, זוהי שאלת הפּוליטיקה הקרקעית.

זכות היסטורית היא לאופּנהיימר כלפּי התנועה הציונית וכלפּי א״י שהציג את שאלת הקרקע במרכז המחשבה הציונית מיום הופעתו הראשונה בקונגרס הציוני הששי. תורתו על ההשפּעה המכריעה של יחסי הקנין באדמה גם על בנינה והתפּתחותה של העיר הפרתה את הציונות לכל סיעותיה, לא פּחות מאשר רעיונותיו בדבר ההתישבות הקואופּרטיבית. רק קנאים אדוקים של הרכוש הפּרטי יוכלו לאטום אזניהם מאזהרתו החמורה של אופּנהיימר נגד הספסרות הקרקעית ונגד הסגרת שטחי בנין של הערים ושכונותיהן לידיהם של רודפי בצע. אכן נכון הדבר כי שרשי המשבר הנוכחי של תל־אביב ושל העליה הרביעית נעוצים בסחר הקרקעות ובבנין הספּקולטיבי של בתים אשר פּשוּ ביחוד בתל־אביב בשנים 1924 ו־1925. על ידי כך הוקפּא ללא תנועה הון שיכול היה להיות מושקע באופן פּורה בחקלאות ובחרושת, מחיר הקרקעות ושכר הדירות האמירו ללא נשוא, שכר העבודה הממשי של הפּועל הוקטן בעת שמחירי העבודה הועלו עליה אינפלציונית, וזה גרם נזק כפול ומכופּל לתעשיה. נוכח משבר האבטלה השורר כיום אין צורך להרבות בדברים על הזעזועים המכאיבים בגופנו המשקי אשר נגרמו ע״י התעלולים הללו של יוזמה פּרטית בלתי־מרוסנת וללא כל בקורת לאומית. שיטת המסים שהונהגה ע״י עירית תל־אביב תחת הנהלת באי־כוח הפּועלים לא יכלה להועיל׳ כי איחרה לבוא, ואף הממשלה פּירשה אותה ככל אשר יכלה לטובת בעלי הקרקע.

ידוע כמה קשה לקה״ק להתערב בפרוצס זה. אולם דרישתו של אופּנהיימר שתגביר את פּעולת התערבותה מקובלת זה שנים בתוכנו. כמו כן אנו דורשים זה ימים ושנים בקורת מצד ההסתדרות הציונית על החברות לקרקעות. פּחות מכל דרוש “לחרות בלבות מנהיגי הפועלים ועל ידם לפועלים עצמם את העוּבדה, כי הספסרות בקרקע היא היא האויב אשר נגדו צריך לכונן את המלחמה”. הם יודעים זאת ועל פּי זה הם מכלכלים את מעשיהם. אגב, ראוי לציין, כי עוד באביב של אשתקד בישיבות של ההנהלה הציונית עם ד״ר וייצמן, בדבר האמצעים למניעת המשבר, הוצגה על ידי הדרישה להגברת הבקורת הלאומית על חברת מפרץ חיפה ע״י הגדלת חלקה של הקה״ק באדמת ג׳ידרו עד ל־50 אחוז.

אולם אין אנו מוכנים להגיד, כי “הקפּיטליזם הקרקעי הנהו האָשם היחיד”, כמו כן אין אנו יכולים לראות בפּוליטיקה של ריפורמה קרקעית בלבד את הפּתרון לשאלת הרנטביליות של תעשיתנו, או את התרופה היחידה שבזכותה לא יהיה עוד צורך בהגנת הפּועל על שכרו.

לשיתוק של תעשיתנו ישנן גם סיבות אחרות. מפעלים ללא הון מספּיק הועמסו בהוצאות אדמיניסטרטיביות יתרות, והוקמו לרוב בלי ידיעת המקצוע ובלי ידיעת תנאי השוק. עם תקלה ראשונה תבעו בקולי קולות עזרה בקרדיט ושכר עבודה נמוך. ארץ ישראל בודאי שאינה הארץ היחידה בה רואים בעלי הון בהורדת שכר העבודה את הדרך הקרובה והטובה ביותר להורדת הוצאות הייצור ולהרמת כשרון ההתחרות של התעשיה ורווחיה. פּה בארץ ישראל גדול היֶצר עוד יותר, כי בתחומנו ובקשר ישר אתו על־ידי צנורות משקיים נמצא ישוב בעל דרגת חיים ושכר עבודה יותר נמוכים. וכמו שבכלים־שלובים מתאזנת רמת המים על גובה אחד, כן עלולה גם רמת־החיים בתחומים המשקיים של הארץ להתיצב בדרגה אחת. וכאן מופיעה לפנינו השאלה, היבוא איזון רמת־החיים לפי הצרכים הגבוהים של הפּועל העולה היהודי, או לפי הצרכים הנמוכים של הפּועל הערבי? במלים אחרות, היכן יש לחפּש את דרך הרנטביליות וכשרון ההתחרות של התעשיה העברית: בשכר הנמוך של פּועל בלתי־מאורגן, כשאיפת מעמד הרכושנים בא״י, המעורר כמעט את חמלתו של אופּנהיימר בגלל היותו “חלש ודל”׳ או בדרך היותר קשה של הקפּיטליסט האמריקני – דרך “הפּיתוח של הקואופּרציה החברתית”, שאופּנהיימר עצמו מציין אותה כחלשה אצלנו, ז.א. בדרך השכלול הטכני של המשק והבטחתו והרחבתו של שוק פּנימי בעל יכולת קניה ע״י תשלומי שכר עבודה, שיאפשרו תנאי קיום אנושיים לפּועל היהודי ויתנו את הדחיפה לעליה רחבה של אלמנטים מחפּשי עבודה. ברור, שעניני הציונות דורשים שנבור לנו את הדרך השניה. נראה שגם אופּנהיימר מסכים לכך, אולם הוא משתרע על עמודים רבים באזהרותיו נגד המלחמה המקצועית של הפּועל היהודי, לבל יתבעו מבעלי־ההון יותר משהצרכן יוכל לשלם, כי דרישות הפּועלים יכולות להביא, ע״י הקטנת שיעור הריוח, לכשלונם או למניעת הקמתם של מפעלים רבים, וכי רבות הן הסכנות במדיניות של שכר המזיקה לפּועל בתור צרכן ויצרן ע״י הרמת מחירי הסחורות והצרת שוק העבודה. בתמהון ישמעו מנהיגי ההסתדרות את האמתות המפורסמות הללו וישאלו, האמנם יש צורך בדברי הטפה אלה? אפשר לומר בבטחון גמור, כי הפּועלים בא״י יודעים ומכירים את גבולות השׂרוֹן המקצועי ואת התנאים היסודיים הדרושים לייצור סחורות קפּיטליסטי. תנאי העבודה המינימליים אשר הושגו אינם בשום אופן “דרישות מופרזות”. אופּנהיימר עצמו מדגיש, כי מחירי, המוצרים בא״י מוּתנים במחירי השוק העולמי בתוספת דמי ההובלה והמכס. הריוח בא״י לא יהיה איפוא בהרבה יותר קטן מאשר בארצות האימפּורט הכי־חשובות שלנו, כמו אנגליה וגרמניה, אם שכר העבודה לא יהיה אצלנו יותר גבוה מאשר בארצות אלו. והנה פּועל מקצועי מסוג גבוה בבנין בא״י משתכר בערך כמו פּועל בגרמניה (כך גם בנאי ערבי). לעומת זה מחירי פּועל בלתי־מקצועי הם אצלנו יותר נמוכים מאשר באנגליה, בגרמניה ובאוסטריה. אותו הדבר בתעשית האריג והדפוס, אולם במקצוע העץ אנו עומדים בין גרמניה לאנגליה. עיון קל בטבלאות המחירים של צרכי המזון הכי־חשובים מלמד אותנו באותו זמן, כמה גבוהים הם בארץ (בשר, חלב, וחמאה יקרים ב־50% עד 100% מאשר בלונדון ובברלין), ז.א. שבאותה מידה נמוך אצלנו השכר הריאלי של הפּועל. נוסף לזה חסר לנו כל ביטוח סוציאלי וסיוע ממשלתי במקרה של חוסר עבודה; רק ההסתדרות הציונית באמצעות קרן היסוד משתתפת בקופּת החולים ונותנת, במידה ידועה, עזרה למחוסרי עבודה. העול העיקרי מוטל על הסתדרות הפּועלים. בתנאים קשים אלה, אין ההאָבקות המקצועית איפוא חסרת־טעם או עוָרון, והחולשה הזמנית של התעשיה היהודית או הכרת הסכנות שבספסרות הקרקעית אינן אומרות שהיא מיותרת.

התמיכה במאבק השחרור של הפּועל הערבי במלאכה ובתעשיה נגד בעל הרכוש הערבי, אשר אופּנהיימר מציעה נמרצות, הנה בלי ספק אמצעי רב־ערך להבטחת ולהשבחת עמדתו של הפּועל היהודי עצמו. אבל זהו פּרוצס היסטורי וארגוני אטי, אשר השפּעתו לא תוכל להיות ניכרת בקרוב. אגב, יש מקום לשאול, כיצד יקדם הפּועל היהודי את התהליך הזה מבלי להקנות לפּועל הערבי את האמצעי האסור של התלכדות והאָבקות מקצועית? זו סתירה שאין לתרצה – להכריז מצד אחד על עזרה סולידרית זו כעל תפקיד של תנועת הפּועלים היהודית, ובאותה שעה לדרוש ממנה שתוַתר על “קשריה לרעיונות של שרוֹן המעמדות” אשר “הועברו לארץ מן המשק האברופּי השונה לגמרי במצבו” מן המשק הארצישראלי.

בקשר עם זה אין להשאיר בלי תשובה הערה אחת של פּרופ. אופּנהיימר. הוא סבור, כי השאיפה של הפּועלים המאורגנים לשמור על שכר המבטיח (living wage) “מצליחה בעיקר הודות לסיבה שמחוץ לתנאי המשק, שנותני העבודה היהודים הנם על פּי רוב מוסדות ההסתדרות הציונית שאינם מקפּידים ביותר בחשבון… ושגם בין נותני העבודה הפּרטיים חזק הרעיון הלאומי במידה כזו שהם מסכימים למסור את עבודותיהם במחירים יותר גבוהים”.

תיאור זה אינו מתאים למציאות. לדוגמא, המוסדות הציונים אינם מהוים את בעלי העבודה העיקריים של “סולל־בונה”, חוזי הבנין של מחלקת ההתישבות מהוים בשנים האחרונות רק 15 עד 20 אחת מהעבודות של מוסד קבלני שיתופי זה. ויכול אני להבטיח את פּרופ. אופּנהיימר שבחתימת החוזים מקפּידים מאד על הכּלכּולציה ועומדים בעקשנות על כל פּרוטה. הקה״ק מוסרת את עבודותיה ע״י הכרזת התחרות (טנדר) מוגבלת, וסולל־בונה קיבל לא מכבר את עבודות ההכשרה על הקישון משום שהצעתו היתה הזולה ביותר. כמובן, שאנו עושים את חשבוננו ככה שהפּועל היהודי לא יצטרך “למלא עשב כרסו” למען הקטין את הוצאותינו. לשוא מחפּש אופּנהיימר סיבות פּסיכולוגיות לגבי הקהל הפּרטי; יש די סיבות כלכליות המניעות את נותן העבודה הפּרטי לשלם שכר עבודה יותר גבוה לפּועל היהודי. הם מקבלים חלף זה לרוב עבודה יותר טובה, והמכריע כאן הוא שהפּועל היהודי המקבל שכר אנושי מהוה את היסוד של השוק הפּנימי אשר יכולת־הקניה שלו היא התנאי המוקדם לשגשוגה של המלאכה והתעשיה העברית. שכר־העבודה של הפּועל היהודי נשאר במעגל המשק היהודי וחוזר לסוחר, לבעל־המלאכה ולבעל־התעשיה היהודי. לכן יש לאמר בנוגע לתעשיה העברית מה שאמר אופּנהיימר במקום אחר על החקלאות. אין אנו רואים “דבר הראוי לתהילה” בזה שיגדילו את הריוח ע״י כך שיכריחו את הפּועל העברי “למלא עשב כרסו”. "תואיל נא (התעשיה שלנו) לכלכל את משקה כך שהצלי יהיה לחם חוקם של הפּועלים, במקום שהם יהרסו את עצמם ואת התעשיה אשר הם עובדים בה בגלל כלכלה גרועה ופריון־עבודה ירוד הנגרם ע״י כך״. אולם למה להתוַכח, אם רצויה המטרה – פּירוק הזיון מאת הפּועל היהודי והורדת רמת חייו עד למדרגת האפס של הפלח מחוסר־הקרקע הנודד העירה ומתחרה בו. הדבר הזה אינו ניתן לביצוע ועומד בניגוד למטרת הציונות. את הציונות אפשר להגשים, אם להשתמש באמרה של הרצל׳ רק “כתנועת עליה במעמד”.

ג. ההתישבות החקלאית. הקבוצה

בחלק זה של בקרתו מסתמך פּרופ. אופּנהיימר כמה פּעמים על חוַת דעתו של אגר. דיק, אשר הוזמן על־ידינו באפריל 1926 לשם בקורת המצב הטכני של ישובינו. אולם השקפותיו של פּרופ. א. אינן תמיד מסקנות מחוַת־דעה זו של דיק. הוא גם נבדל ממנו בנקודה יסודית. בה בשעה שדיק דוחה בהחלט את הקבוצה – קואופּרצית־הייצור החקלאית בצורתה הארצישראלית – בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה, זכתה ״הקבוצה הקטנה״ – ז.א. משק קבוצתי בינוני של 25 עד 30 משפּחה על שטח של 250 הקטר בערך – להסברת פּנים מצד פּרופ. אופּנהיימר. הוא חושב שהיא “בכל זאת אפשרית”. הזיקה המשפּחתית שבין חבריה הבקיאים במלאכתם עד כדי מומחיות, משאת הנפש השוה לכל חבריה – קובעים אותה ל“מין כתה דתית אשר, כפי שהורונוּ תולדות הכלכלה, צפויה לה הצלחה עד לתחום ידוע”. בתור תחום כזה מציין א. את פּשטות המשק וצמצומו בחוג־ראִיתו של כל חבר וחבר, וכמו כן הכנסות לא גדולות ביותר. במלים אחרות: הוא חושש להתפּוררותה או ל“טרנספורמציה” של הקבוצה הקטנה בבוא הימים הטובים. למרות בטחוננו באפשרויותיה של החקלאות בארץ־ישראל, אין אנו חוששים ל“סכנה” זו ביחס לקבוצותינו, והננו מצטרפים לדעתו של פּרופ. אופּנהימר שאפשר “להביט על התפתחותה של הצורה הזאת לעתיד לבוא מתוך אמון ידוע” “כאן נתלקט – מוסיף א. – מבחר הפּועלים החקלאים המומחים בא״י”. לא היינו אמנם חותמים על השבח הזה בהכללתו זו, אולם עובדה היא שהקבוצה יצרה ערכי קבע חשובים ב"חינוכו של האדם מישראל לכשרון־מעשה משקי״, שבו מגוּלמת – לדעתו של א. – מהות שאלתנו החקלאית בארץ.

לא כן דעתו על “הקבוצה הגדולה”. הכוָנה היא לשני המשקים הקולקטיביים הגדולים עין־חרוד ותל־יוסף המחושבים בשביל 120 משפּחה על 9000 דונם (נוסדו בסוף 1921 לפי החלטת הקונגרס הי״ב) ואולי גם למשק השומר הצעיר בבית־אלפא המחושב בשביל 50–60 משפּחה (על 4000 דונם בערך). כידוע אין משקים אחרים בגודל זה.

אופּנהיימר סובר, כי “אפילו בתנאים חיצונים נאותים ביותר אין בפני הקיבוצים הללו דרך צלחה” משום “היותם לקויים בשני פּגמים שאין להם תקנה”: העדר הנהלה והמבנה הקומוניסטי, ז.א. שכר בהתאם לצרכי העובד והקומונה הצרכנית. כידוע מבסס א. את עיקרי השקפתו בשדה קואופּרצית הייצור הכפרית על הנהלת מומחים עד להשגת הרנטביליות ועל השכר לפי הספּק העבודה, ושנים אלה משמשים לו מאז “אמצעים להתגבר על הקומוניזם”. אין איפוא כל פּלא אם אופּנהיימר – שכולנו מעריצים אותו בתור מורה־דרך בשדה השיטות הקואופּרטיביות של ההתישבות – אינו יכול להסכים לסטיות מהותיות משיטתו, ומנבא חזוּת קשה לתלמידים הכופרים בתורתו. יש מידה מרובה של אוביֶקטיביות והבלגה בזה שאופּנהימר – למרות עמדתו התיאורטית – מברך על הקבוצה הקטנה, אף־על־פּי שארגונה מבוסס על אותם היסודות עצמם. אולם עובדה שאין להכחישה היא כי א. נגש אל הקבוצה הגדולה מתוך דעה קבועה מראש מאותה בחינה, שהיא נובעת – כדבריו הוא – “מתוך דעותיו המשוקלות יפה והמבוססות על בירור הנסיונות של עמי התרבות בזמן החדש במשך מאות שנים אחדות”. אופּנהיימר מדגיש, כי אין מסקנותיו נובעות מתוך הערכת המצב הכלכלי שנתונים בו המשקים הגדולים האלה. הוא מודה שהקמתם מבוצעת מתוך דיחויים ללא נשוא ושההלואות שאושרו להם “לא נמסרו להם במועדם”. יודע הוא שעדיין אין לתבוע מהם רנטביליות. הבה נבדוק מקרוב את שתי שאלות־היסוד – את שאלת ההנהלה ואת בקורת פּריון העבודה ע״י השתתפות ברוָחים.

איננו פּטורים מלבוא בטרוניה אל ידידנו אגר. דיק שבתאורו הבקורתי של צורות הארגון של משקינו הגדולים הוא כתב משום פּרודיה על הקבוצה. עיווּת המציאות הוא להגיד שבקבוצות שוררת “אנרכיה משקית” (דיק), והפרזה רבה היא בדברי פרופ. אופנהיימר, כי הקבוצות הגדולות “לא רק שאין בהן הנהלה מאוחדת אלא שאין בהן הנהלה בכלל”. מה הם הדברים לאמתם?

בראש קבוצה גדולה עומדת הנהלת המשק המורכבת מ־7 עד 11 חברים והנבחרת ע״י כל החברים לשנת העבודה. בידי הנהלה זו ההנהלה הכספּית, הנהלת הרכוש, היחסים כלפּי חוץ והארגון הפּנימי של הקבוצה. נוסף על זה קיימת הנהלת העבודה (הנקראת גם “סידור העבודה”) המורכבת מהפּועלים הראשיים בענפי המשק השונים. כל ענף עבודה – פלחה, נטיעות, מחלבה, גידול ירקות, לול העופות וכו׳ – מנוהל ע״י חבר או הנהלה מצומצמת (בתל־יוסף 1 או 2, בעין־חרוד 3 או 5 חברים) שבחירתם זקוקה לאישורה של הנהלת המשק. הנהלת העבודה בוחרת מתוכה הנהלת עבודה מצומצמת בת 3, שהיא בעיקר המנצחת על העבודה. היא מורכבת לרוב מהחצרן, ממנהל הפלחה, וממנהל הענף המשקי השני בחשיבותו (מחלבה או מטעים) או חבר אחר הבולט בתור אישיות מרכזית או המצטין בכשרונו הסידורי. הנהלת העבודה והנהלת המשק משולבות בקשר אישי ע״י מספר חברים השייכים לשני המוסדות, אולם אין זה כלל קבוע.

המנגנון בקבוצות הקטנות הוא פּשוט יותר, כי בהן הנהלת המשק והנהלת העבודה אידנטיות. בדרך כלל מורכבת היא מהחצרן, ממנהל החשבונות ומראש אחד מענפי המשק החשובים ביותר (עפּ״י רוב הפלחה). כאן אין נוהגים לבחור פּועלים ראשיים, אלא הם מתמנים להלכה מטעם ההנהלה המשקית. למעשה קיימת כאן מעין ברירה טבעית, והפּועל, המנוסה והמוכשר ביותר מנהל ענף עבודה מוּכר ע״י חבריו בעבודה בתור ראש הענף הזה.

מתוך כך מסתבר, ראשית כל, כמה מוטעית היא הודעתו של דיק, שעליה מסתמך פּרופ. אופנהיימר, כי גבורי הלשון או זקני המקום, שעומדת להם זכות מהקמת הנקודה, מתמנים למנהלים טכניים מבלי שים לב להכשרתם, ראינו כי הקבוצה, וביחוד הגדולה, מבדילה בין הנהלת המשק להנהלה העבודה. הנני מעיד עלי את נסיוני אני ואת נסיונותיהם של ה״ה ד״ר רופּין ואגר. אטינגר שקדמו לי בהנהלת ההתישבות, כי בקבוצותינו עומדים תמיד בראש הפּעולה האנשים המצוינים והמוכשרים ביותר. לפי ידיעתי לא אירע אף מקרה שרודפי כבוד או מאחזי־עינים בכשרונות־סרק יטלו לעצמם את נציגותה והנהלתה של הקבוצה. לא ידוע לנו מי לחש לאָזני פּרופ. א. את הבדותא כי “לשם צדק מדומה רוצים להעמיד את כל החברים בראש כל העבודות עפּ״י תור קבוע” וכך ממלא “כל חבר וחבר את התפקיד של מנהל הענף”. נכון הדבר כי בקבוצה נותנים לכוחות הצעירים את ההזדמנות לעבוד בענפי עבודה אחדים בטרם יתמחו במקצוע מיוחד. אמת הדבר, כי כל חברי הקיבוץ, לרבות המומחים המצוינים ביותר, מחויבים לעבוד זמן ידוע במשק הבית המשותף (אולם אין כל יסוד לדבר על חובת עבודה זו, המבוצעת בגדר של תבונה משקית, כאילו מעסיקים בעין־חרוד בתמידות את טובי הגננים במטבח ואת החקלאים המנוסים ברצענות). המימרא כי הנהלת הענפים עוברת “עפ״י התור” מיד ליד, אינה אלא פּרי הדמיון. כל הבקי בעניני הקבוצות יודע כי שנים על שנים חוזרת ונמסרת ההנהלה לידי אותם האנשים: דגניה היא כמעט אידנטית עם ברץ, מרחביה – עם יזרעאלי, כנרת עם בן־ציון, עין־חרוד עם לבקוביץ, תל־יוֹסף עם הפטר־אלקינד וכו'. אנו מצרפים רשימת החברים שעבדו במשך שלש השנים האחרונות בהנהלת המשק של עין־חרוד ותל־יוסף, כמו כן של אלה שעמדו בראש ענפי העבודת המיוחדים. על־יד כל שם רשום כמה שנים כל אחד מהם עובד במקצועה הרשימה מראה שהתלונה על חוסר הקביעות של ההנהלה אין לה על מה לסמוך. עובדה היא שהנהלת המשקים והנהלת העבודה במשקים קבועה היא מראשית הוסדם, אם גם מקרבים את הכשרונות הצעירים. מטבלא זו ברור לכל המכיר את האנשים כי לא טובי הנואמים או אמני הדיאלקטיקה, כי אם החברים והחברות המנוסים ביותר, העובדים בארץ בחקלאות במשך 10–15 שנה, הם הנמנים על ההנהלה.

אמנם, אין ברצוננו להכחיש כי בדרך כלל אפילו פּועלינו החקלאים מהמנוסים ביותר אין להם עדיין – ביחידות או בתור חבר – ההכשרה הדרושה להנהלת משק גדול ומסועף. אולם לא נכון הוא לתאר את המצב כאילו מתנהלות הקבוצות אך ורק בכוחות עצמן. למעשה קיימת הנהלה מומחים, מטעם מחלקת ההתישבות, מחלקת ההדרכה, ותחנת הנסיון החקלאית השוקדות על התכנית, הנחת־היסוד, וההוצאה לפועל.

התכנית הכוללת של ההתישבות לכל חלקיה – תכנית המשק, חישוב ההון הדרוש, תכניות הבינוי והבנינים, תכנית ההשקאה וכדומה – נקבעת ע״י מומחים מטעם המחלקה, והוצאתה לפועל זקוקה לאישורה הקודם. בראשית השנה נמלכים המשקים בדעת המומחים של מחלקת ההדרכה בדבר קביעת מחזור הזרעים, תכנית הזיבול וכו' מומחי סניף המטעים שלנו קובעים את דרכי הנטיעה וסוגיה, חלוקת העבודה והחשבון המשוער של ההכנסות וההוצאות נקבעים במו״מ מפורט על התקציב השנתי עם המחלקה להתישבות. מה רב ההיקף של פעולות ההדרכה הטכנית הנעשות על־ידינו – אפשר ללמוד מגידול התקציב והפּרסונל של מחלקת ההדרכה והסניף למטעים שלנו. בשנת 1924 לא היה ברשותנו אלא תקציב של 2000 לי״מ ורק 6 מדריכים נודדים; בשנת 1927 עלה התקציב ליותר מ־7000 לי״מ, וחבר של 20 מדריכים ויותר עסוקים במסירות בהרבצת ההשכלה וההדרכה הטכניות בנקודותינו הישוביות. מומחים לפלחה, גידול בקר, ירקות, עופות, שימורים, נטיעות ומשתלות מסַיעים בידי מדריכי המחוזות, בעוד אשר תחנת הנסיונות מעבדת באופן שיטתי את שאלות התקדמותנו הטכנית ומעמידה לרשותנו את מומחיה למלחמה במזיקים ובמחלות, לגידול זרעים ולתפקידים אחרים. הננו עובדים בקביעות על שכלול מנגנון ההדרכה וביצורו ועל הגברת הפּיקוח, ביחוד בנקודות החדשות. במושבי החסידים, למשל, יושב מנהל מיוחד ישיבת־קבע ומנצח בעזרתו של פּועל ראשי על כל העבודה החקלאית (אשתקד בהיות המתישבים פּזורים בנקודות מספּר היו לו 4 פּועלים ראשיים). בשטח ההתישבות החדשה, בגוש הקישון, נתמנה על־ידינו מדריך מקומי ומיוחד ומרכז לענינים האדמיניסטרטיביים.

בכל הישובים קיימת הנהלת פּנקסים אחידה, לפי הוראותינו, והמחלקה הכספּית דואגת לפּיקוח מתמיד על התקציב ולביקורת החשבונות לעתים מזומנות.

אשר לקבוצה הגדולה כדאי עוד להעיר, כי פּרופ. א. טועה בהדגישו את ריבוי הגוָנים וההסתעפות של המשקים הגדולים. אין הם עולים על הקבוצה הקטנה אלא בגודל שדות הפלחה (5000 דונם בקרוב), ובעין־חרוד נטעו מלבד זה ענבי מאכל בשטח חשוב. בגלל הדיחויים בביסוסם שכבר הזכרנו, לא התפתחו עדין יתר ענפי המשק בעין־חרוד ובתל־יוסף יותר מאשר בקבוצה קטנה מבוססת כהלכה; המחלבות וגידול הירקות בקבוצות שבבקעת הירדן עולות לע״ע באינטנסיביותם על אותם הענפים במשקים הגדולים שבנוריס. הבקיאוּת ואמון היד הדרושים להנהלת קבוצה קטנה מספיקים לע״ע כדי הנהלת הענינים גם במשק הגדול.

אין בכוָנתנו להגיד בזה כי בשאלת ההנהלה הגיעה הקבוצה, וביחוד הגדולה, לפּתרון הרצוי מכל הבחינות. עצם הנהלת העבודה ע״י גרעין של חברים מאומנים בפּיקוחן, בהנהלתן והוראתן של מחלקות התישבות וההדרכה יש בה משום חידוש, ועד כמה עשויה שיטה זו להנחותנו בדרכים חדשות – ימים ידברו. התפתחותן של הקבוצות, שניתנה להן האפשרות להכנס לתוך מסלול מסודר של יצירה משקית, מוכיחה בעליל שהשיטה הזו מצליחה בתקופת היסוד. רחוק אני מהאמין כי הכל מתוקן ומשוכלל בתכלית השלמות, אולם סבורני כי חששותיו של פּרופ. א. הן הלכה לעתיד, לכשיגיעו המשקים לדרגת התפּתחות מלאה ויגָמלו מדאגתה ומפּיקוחה של מחלקת ההתישבות.

אין אנו מתעלמים מהעובדה שהמעבר ממשק קבוצתי בן 50–60 חבר, על שטח של 200–250 הקטר, למשק בן 200–250 עובד, על שטח של 800–900 הקטר, היה בו משום פּסיעה נועזה, שהעמידה את הקבוצה בפני פּרובלימות חדשות בשדה הארגון, המשמעת ההמונית, יחסי החיים וההנהלה. בתוצאותיהם של שני הנסיונות הראשונים ובהצלחתם תהיה תלויה עמדתם של ציבור הפּועלים בעצמם ושל המוסדות המישבים לצורת משק זו. אולם יש להדגיש ולחזור ולהדגיש, כי בתנאי התפּתחותה לא העמדה עדין הצורה הזו בדרגה שוָה עם יתר צורות ההתישבות, ולא יתכן איפוא לעשות באופן מתמיד הקבלות לא מוצדקות ולהסיק מהן מסקנות להבא. הבקורת השלילית הזו גוררת אחריה דעת קהל חשדנית ושוטמת בקרב הציונות, והיא מסכנת, או לפחות מעכבת את גמר סידורם של המשקים האלה, אשר גם פּרופ. אופנהיימר דורש אותו.

בשעה שאנחנו, ואתנו גם רוב קברניטי התנועה הקיבוצית בא״י, רואים בשיטה זו, שצמחה מתוך תנאי מפעלנו בא״י, נסיון רב סיכויים, אבל על כל פּנים נסיון, משוכנע פּרופ. א. כי אך ורק האדמיניסטרציה ע״י מומחים הנדרשת על־ידו היא הערובה היחידה להצלחה. בפּרינציפּ אינני מתנגד לשיטת מַעבר זו של ההנהלה. ידוע, כי שנים רצופות עשיתי נפשות לרעיונותיו של א. בקרב הציונות והשתתפתי בפועל בנסיונו הראשון במרחביה. אינני מקבל את הטענה הזולה, כי כשלונו של נסיון זה, שהיה בהנהלתו האישית של אגר. דיק, סותם עליו את הגולל. אולם הסכסוכים שנתגלו והפסיקו את התקופה האדמיניסטרטורית במרחביה פּותחים פּתח להרהורים. ואף ההצלחה במשק ברנקלאו על־יד ברלין, המיוסד על ההשתתפות ברוָחים ושאין אנו גורעים חלילה מערכוֹ, אינה חותכת למדי. ולאו־דוקא מפני שאחרי שש שנות קיום המשק הזה עודנו מראה גרעונות ואינו מחלק רוָחים, כי אם מפני שגם בברנקלאו, כפי שפּרופ. אופּנהיימר אומר בנוסחה מטושטשת במקצת, “בשל חוסר אמצעים הדרושים לפּעולה חינוכית נאותה לא נתהולל עדיין בנפש העובדים שינוי הערכין הפּסיכולוגי שהנני בטוח לפתחו”. אס נתרגם את המלים האלה לשפת חולין פּירושם הוא, כי שש שנות הנהלה אדמיניסטרטיבית לא הצעידו משק עם פּועלים חקלאים גרמנים לקראת הנהלה עצמאית קואופּרטיבית אלא במידה פּחותה. נשאלת השאלה, אם אין באמת להרהר אחרי יתרונותיה של הנהלת מומחים ע״י פּקיד בעל סמכות בלתי מוגבלת, כפי שמדגיש אגר. דיק, המנצח על המלאכה בלי מצרים. האם שיר השירים על האדמיניסטרטור שמלוא השלטון בידו הוא כל כך משכנע עד שמצוָה עלינו לעבור בלי ערעור משיטת החינוך להנהלה אל שיטת הכפיה האדמיניסטרטיבית?

גלוי וידוע כי גם בהנהלה ע״י אדמיניסטרטורים מומחים ובקיאים יש צללים ותחומים. פּרופ. ארבּוֹ, בר־סמכא מובהק במקצוע זה לכל הדעות, מביע בנידון זה פּקפּוקים רציניים. אחרי שהטעים, כי "האדם יוצר את ההכנסה של המשק, וביחוד ממלא מנהל המשק תפקיד מכריע״, הוא בא ומוסיף (בספרו: Aereboe, Allgemeine landwirtachaftliche Betriebslehre, Berlin 1923 p. 095): “עם התקדמות התפּתחותו של המשק החקלאי הולך ומתרחב היקף הידיעות והנסיונות שהחקלאי יכול להשתמש בהם במשקו. מכאן הקושי הועלו ורב ברכישת הידיעות והנסיונות האלה. במדרגה גבוהה במקצת אין הדבר הזה בגדר האפשרות אפילו לגבי בעלי הכשרון המעולים ביותר” ולהלן: “…בחקלאות אפשר לדבר על צורות ארגון תכליתיות בבחינה אוביקטיבית, רק אם מניחים למפרע סגולות שוות של מנהלי המשקים ושל שאר עובדיהם. ומכיון שאין תכונותיהם של הבריות שוות, מן הנמנע הוא שתהא קיימת צורת ארגון שמותר לראות בה תכלית הטוב והשלמות לגבי אוביקטים מסוימים”.

אצלנו עוד צריך להתחשב בעובדה כי המומחים שלנו קונים את השכלתם בארצות בנות אקלים אחר וחקלאות אחרת, ולכן זקוקים הם לפּרק זמן ממושך של הכשרה והסתגלות לתנאי א״י, לא פחות מאשר יתר מתישבינו. אין זה מקרה כי בנסיונו ההתישבותי בדורהם יכול היה פרופ. מיד להסתפק בפקיד אדמיניסטרטיבי אחד ולהמלך בכל השאלות המקצועיות בדעת המומחים אשר בבית הספר הגבוה לחקלאות ובתחנת הנסיונות. מי שמנגנון כה מאורגן ומשוכלל מבחינה מדעית ומקצועית עומד לשרותו, אין לדידיה הנהלת המשק חשובה כהנהלת העבודה על המקום. "צורת הארגון הנאותה ביותר לא תסכון אם אין בצדה הנהלת עבודה תכליתית״ – שוב דברי פּרופ. ארבּוֹ. פּירוש הדברים: משהותקנה פּעם תכנית היסוד של נקודה ישובית חדשה ונקבעה התכנית השנתית של המשק, שוב אין הכל תלוי אלא בעוזריו ומסַיעיו של מנהל המשק, בפועלים הראשיים של ענפי המשק המיוחדים, בקצרה – בהנהלת הענינים הרגילה. הנהלה כזו קימת בקבוצות, בגדולות לא פּחות מאשר בקטנות. השאלה בעינה עומדת: האם צפונה ברכה בזה שבין מנגנון ההנהלה על המחלקה ובין הנהלת המשק של הקבוצה ננעץ תמיד ובכל מקום אדמיניסטרטור בתור מנהל משק? השאלה היא, אם בגלל אבר הבינים הזה לא יסבול ניצולם של כוחות העבודה במשק. שכרה של הצייתנות האדמיניסטרטיבית יכול לצאת בהפסדה של הרגשת האחריות שתלך ותתמעט אצל הפּועלים.

אין כאן שאלה של “פּסיכולוגיה יהודית”, של מנטליוּת וסנטימנטליות. קולוניזטור מחויב לדעה את סוד המזיגה של ההכרחי עם האפשרי. “חכמת החקלאות”, אומר ארבו, “היא בתשע עשיריותיה שאלת הטיפּול באנשים.” אדם בלי דעות קדומות ובלתי מושפּע מפּסיכולוגיה יהודית כהקול. יאשיה וג׳בוּד, כשסיפרו לו על המחלוקת הזאת, הצהיר באופן ספּונטני: “אני מקוה” כי הצעת אופּנהיימר להרכיב ראש ביורוקרטי לישובים כאלה לא תתקבל, כי הנני משוכנע שהתקוה היחידה להצלחת הנקודות היא שהן תצמחנה מלמטה למעלה, כשם שהדבר נוהג עכשיו". כאמור, נסכים כעת, כמו לפני שש עשרה שנה, לנסיון על בסיס הצעותיו של פּרופ. אופּנהיימר, כשם שמסכימה לזה הסתדרות הפּועלים החקלאים אשר אתה ניהל פּרופ. א. מו״מ בנידון זה. מה שמעורר את התנגדותנו היא ההתעלמות מהיסודות הבריאים שבשיטה הקיימת וסירוס דמותה עד שאין להכירה, וכמו־כן האמונה העוורת שנצח האדמיניסטרציה המקצועית לא ישקר.

הרהבנו את הדיבור על שאלת ההנהלה, משום שהאלמנט השני אשר בהצעותיו של אופּנהיימר – ההשתתפות ברוָחים – אין לו ערך ממשי. בדו״ח מיולי 1924 כתבנו: “להלכה אין לך אמצעי יותר בדוק לבקורת פּריון העבודה ולהגברתו מאשר שכר לפי הספק העבודה. בא״י לא יכול הדבר להתאזרח משני טעמים: א) דוקא בשנות קיומה הראשונות אין הקבוצה יכולה להנהיג דרגות שכר ניכרות. לפני המלחמה הגיעו המשכורות הגבוהות ביותר במרחביה ל־70 פרנק בעוד שגם לפּועלים טירונים מוכרחים היו לשלם למצער 50 פרנק. מכיון שאין השתתפות ברוָחים בתקופה זו, הרי אין דרגת השכר עשויה להשפּיע כמעט ולא־כלום; ב) מאידך גיסא מערערת היא את המשמעת הפּנימית. הפּועלים הראשיים והמנהלים אינם יכולים מטעמי אבטוריטה לתבוע משכורת גבוהה מזו של חבריהם. כך ניצח השכר השוה בתור אמצעי משמעת ובקורת התוצרת ע״י כפיה מוסרית”. בקבוצות הקטנות נפתרת שאלת השכר לפי ההספּק ע׳׳י כך שהקבוצה כוללת בתוכה בדרך כלל חברים שכשרון עבודתם שוה הוא פּחות או יותר.

בינתים ערכו חשבונות מפורטים של הרנטביליות של “המשקים המעורבים”. לוטה 1¹ מכילה סיכום לקבוצה מטיפּוס א׳ (2500 דונם אדמת בעל) ומטיפּוס ב׳ (2000 ד', מזה 10 אחוזים אדמת שלחין). החשבונות מראים כי עם ריבוי ממוצע של היבולים (עד ל־125 ק״ג לדונם) ובתנאי חיים מצומצמים (הוצאה שנתית של 100 לי״מ למשפחה) יוכלו משקים כאלה כעבור 5 שנים להתחיל בפרעון ההלוָאָה לקהי״ס ברבית של 2,5% (ותשלום של 1% ע״ח הקרן) ולשלם דמי חכירה קרקעית לקהק״ל בשעור של 1,5%. (לגבי סוג א׳ אפשרי הדבר רק עם תוספת רזרבה קרקעית של 20% או 500 דונם). אם יהיה עודף, הוא יוצא לבסוס המשק הדל באמצעיו מפּאת הצמצום הנהוג ולהעלאת רמת החיים הנמוכה דיה של המשפּחות שתגדלנה בינתים. אין איפוא לשער כי המשקים המעורבים בעמק יזרעאל או אפילו בבקעת הירדן העשירה במים יגיעו בקרב הימים לכלל אפשרות של חלוקת רוָחים לעובדיהם. מכאן ברור כמה אילוזורית היא ההשתתפות ברוחים בשנות היסוד והביסוס, ומנוף זה להגברת פּריון העבודה ולבקורת התוצרת אינו בא בחשבון. נמצא שהמציאות הארץ־ישראלית כופה עלינו שינויים שהתיאוריה לא יכלה לראותם מראש. המציאות הזו תובעת מאתנו סבלנות יתרה. אם במשק גדול ומסודר בגרמניה, שהשאלות של הכשרת האנשים והקרקע זרות לו, הנמצא בקרבת ברלין, שהדאגה לשוק אינה מטרידה אותו כאשר תטריד אותנו כאן, אין יתרת רוָחים אחרי 6 שנות התישבות – מה שאינו נותן חלילה טעם לפּגם – מנין לו לפּרופ. א. להכריז בבטחה: "אין אנו מפקפקים כלל כי… משק כזה יוכל במשך זמן קצר להגיע לידי רנטביליות ואפילו לידי תשלומי רבית ואמורטיזציה של כספי ההשקעה״? האם נשתכחה מלבו העובדה כי במשק מרחביה בהנהלתו של מר דיק היה בשנים 12־1911 ו־14־1913 גרעון של 30.000 עד 40.000 פרנק לשנה, ובמשך שלש שנים נצטרפו ההפסדים ל־114.000 פרנק (4500 לי״מ)? שוב אין בכוָנתי חלילה לפגוע בכשרונו של אגרונום דיק, כי רואה אני בגרעונות אלו בתקופת ההכשרה – השקעות שאין להמנע מהן.

עכשיו אין לפנינו אלא חובת הבירור של העוּבדות, שהובאו ע״י פּרופ. אופּנהיימר בתור אילוסטרציה לחוסר הנהלה בקיאה וענינית בקבוצה הגדולה ובתור “סימן מובהק למשק נכשל”. מכיון שפּרופ. א. מדבר על מראה עיניו, אינו יכול להתכון בזה אלא למשק הגדול היחיד שביקר בו, לפי ידיעתי – לעין־חרוד. הוא מדבר על העזובה שבבנינים, על “סדקים בשיעור קומתו של אדם” בקירות, על עשבים רעים בשדות ועל בתי עלמין של מכונות. חבל שפּרופ. א. לא דרש באורים באותו מעמד, כדי להמנע מסרוסי דברים.

מרבית בניני המשק בעין־חרוד הם משיירי החושות הערביות שתוקנו והותאמו בגדר האפשרות. כידוע אין מקום מושבם של אנשי עין־חרוד אלא ארעי. היו נאלצים לקרוע בחומה פּתחים בשביל הרפתות. אלה הם כנראה “הלועים הפּעורים מרמוני יד” שראה פּרופ. אופּנהיימר. הייתי בחברתו במחסן המכונות בעין־חרוד שהעמדו בו הטרקטורים הטעונים תיקון לפני עונת העבודה. ואולי הוא מתכון לאותו גל של גרוטאות, מכונות ישנות שנקנו פּעם מידי הצבא (טרקטורים, עגלות וכו') ואשר בחלקיהם המפורקים משתמשים לצרכי תיקונים? לפי עניות דעתי אין בעין־חרוד בית עלמין אחר של מכונות. דוקא בקבוצות הקטנות אפשר למצוא כלי עבודה מלפני המלחמה שאינם ראויים כמובן לשמוש. נכון הדבר כי בעת ביקורנו נתקלנו לאורך נחל חרוד בעשבים רעים המכסים שטח ידוע של שדה. הנהלת המשק מסבירה, כי יש כאן שטח של 70 דונם אדמת טרשים בלתי־מסוקלת שאי־אפשר לחדשה כהוגן. לפני שנתים היו כאן 400 דונם כאלה. בס״ה סוקלו בעין־חרוד במשך הזמן 1500 דונם.

בגלל מחלת ההפּלה בגבע ובתל־יוסף הסמוכות, היתה הרפת בעין־חדוד תחת השגחתו המעולה של המומחה שלנו לגידול בקר. לא הגיעו לאזנינו שום תלונות על משק זה או אחר שלא נשמעו להוראותיה של מחלקת ההדרכה בשאלת מנות ההזנה. לא יתכן שתנתן באיזה מקום מנה כפולה מבלי שהדבר יגיע לידיעתנו. האינפורמציה של האגר. דיק על התנובה המועטה של החלב בעין־חרוד מיוסדת על זה שצרפו למנין אחד את הפּרות המקומיות ואת הגזעיות. טבלא 2² מראה את תנובת החלב בשנים תרפ״ד–תרפ״ו במספּר משקים שיש בהם פּרות גזעיות או מעורבות. (יש עוד לשים לב לזה ששנת תרפ״ה היתה שנת בצורת גמורה בעמק־הירדן ושנת יבולים רעים בגידולי מספּוא בכלל. ככה היתה, למשל, כמות הגשמים בנוריס כ־380 מ״מ ובג׳ינין 337 מ״מ, לעומת הנורמה של 450–550 מ״מ לשנה). הננו רואים, כי תנובת החלב השנתית בקבוצותינו מגיעה ל־2000־3000 ליטר לפרה. אין זאת “נחשלות מדאיבה שאינה מגיעה כדי מינימום של רפתות אברופיות” הלא פּרופ. א. בעצמו מצין את התנובה הממוצעת של 2600 ליטר לפּרה ברפת שבברבקלאו בתור “מופתית”.

ועכשיו נקדיש מלים מספּר לפּרק “נדידה של הפּועלים” בקבוצות. בחוברת המחלקה להתישבות חקלאית על מפקד המשקים של ההסתדרות הציונית סוכמו הנתונים על זמן שהותם של החברים והחברות בקבוצות. הסיכום מראה כי מבין 1231 חבר (ב־17 קבוצות) נמצאו 130 איש, או כ־10%,רק שנה במשק; מחציתם נשים ובחורות. 280 איש ואשה, באותה פרופורציה, היו במשק משנה עד שנתים. יוצא מזה כי רק 410 עובד, או 32% של חברים, היו בקבוצות שנתים או פּחות, בעוד אשר 68%, או יותר מ־2/8 של החברים יושבים בהן משנתים עד שבע שנים ויותר. ויש לזכור, כי לא כל אלה שנפקדו בתור עובדים במשק הם מתישבים ממש. יש מהם בעלי מלאכה ופּועלים שעבדו בבנין או שהתאמנו בחקלאות. אלה מגדילים, כמובן, את מספּר האנשים הנמצאים במשק זמן קצר. יתר על כן, אין לשכוח כי רוב המשקים הקבוצתיים אינו מתקים למעלה מחמש שבים. רחוקה ממני מלאכת הקישוט. העדר הקבע בהרכב הקבוצות היא מגרעת, המחלקה להתישבות וביחוד צבור הפּועלים דורשים אותו לגנאי ומשתדלים לבער את הרע הזה. אין כיום בתנועה הקיבוצית ובכל המוסדות האחראים שתי דעות לגבי ההכרח המוחלט של השרשה וקביעות בהרכב הקבוצה. 30% של הטירונים היושבים פּחות משנתים מוכיחים, כי ההבראה ההולכת ומוסיפה במשך שנתים האחרונות לא הגיעה עדין לשלמותה. אולם אסור גם להתעלם מתנאי הקיום הקשים של רוב הקבוצות, מדחויי הביסוס, מחומרת ההסתגלות, הגורמים ממילא לברירה ידועה ולפּליטה של החומר הבלתי מסוגל. גם במושבים קימת נדידה ועזיבה המגיעה מ־5% עד 25%. ואל נא יאפילו 30% של החברים הצעירים על מציאותם של 70% אנשים אשר התערו בקבוצות במשך 2–7 שנים ויותר.

אחת התלונות החוזרות ונשנות לעתים קרובות היא שמשקינו הגדולים נותנים “בקביעות תוצאות שאינן משביעות רצון” ואינם מגיעים לידי רוחים. גם פּרופ. א. מדבר על ״היבולים הזעומים״; על הדברים האלה נעמוד בקשר עם שאלות טכניות חקלאיות אחרות.

שאלות טכניות

על שאלות היסוד של הטכניקה החקלאית בארץ עמד אגרונום צמח, מנהל מחלקת ההדרכה שלנו, ב“הערותיו” לחות־הדעת של מר דיק, אשר נתפרסמו בעתונות הא״ית. אנו מיעצים לכל אלה הרוצים ללמוד עם איזה בעיות של החקלאות אנו נאבקים כאן, ובאיזה אמצעים אנו שואפים להתאים את מדות הכנסותיה והרנטביליות שלה לצרכי ההתיישבות היהודית, לקרוא את ההערות המעשיות והמעמיקות האלו. מתוכן יש לראות כי גם בעלי הטכניקה המושלמים שגדלו בתוך המסורת של החקלאות באברופה התיכונית, מחויבים ללמוד הרבה, כדי להצליח בפעולת ה“אברופאיזציה” של החקלאות המזרחית אשר בארץ־ישראל. רחוקים אנו עדין ממטרתנו. אולם אין מבקרינו רשאים להעמיד פנים כאילו לא התקדמנו אפילו שעל אחד.

בטבלאות המצורפות סיכמנו את היבולים של מיני הדגנים הכי־חשובים במשך 3 השנים האחרונות. בשנת תרפ״ה לקו גידולי המספוא בעטיה של הבצורת ואשתקד (תרפ״ו) הוכתה החטה בשדפון. למרות זה הגיע יבול החטה בתרפ״ה למינימום של 1000 ק״ג להקטר (תל־יוסף, מושב מרחביה) עד 1300 ק״ג להקטר (נהלל), 1400 ק״ג להקטר (עין־חרוד) ו־1500 ק״ג להקטר (גבע). בשנת תרפ״ו היו היבולים בין 600 ל־800 ק״ג (תל־יוסף וגבע) ו־1200 ק״ג להקטר (נהלל), 1300 ק״ג (כנרת) ו־1450 ק״ג להקטר (עין־חרוד). היבול הממוצע של החטה בכל המשקים היה, כאמור, זעום – למעלה מ־800 ק״ג להקטר. השעורה הכניסה בתרפ״ה יבול ממוצע של 1000 ק״ג להקטר. בשנה האחרונה (תרפ"ו) השגנו בכל הישובים באופן ממוצע למעלה מ־1300 ק״ג להקטר. במושבים מרחביה ותל־עדשים ירד היבול ל־800 ק״ג להקטר; לעומת זה הוא עלה ל־1700 ק״ג להקטר (בתל־יוסף), 1900 ק״ג להקטר (בית־אלפא, נהלל) ו־2100 או 2270 ק״ג להקטר (בצריפין וגניגר). שבולת השועל הכניסה יבול דומה (מינימום של 900 ק"ג להקטר בכפר־יחזקאל, ומכסימום של 2600 ק״ג להקטר בגבע). היבול הממוצע ב־10 קבוצות הנתונות בתנאים פּחות או יותר מסודרים היה בתרפ״ו 1700 ק״ג שעורה ו־1800 ק״ג שבולת־שועל. אפשר להגיד כי מזג אויר רע עלול לגרום לירידה עד ליבולים ערביים (700 עד 900 ק״ג להקטר), אולם בדרך כלל הננו עומדים בפני עליה בשעור של 50% שאין להכחישה, והננו מתקרבים, אם לא לדרגת היבול הגרמני, הרי על כל פנים ליבול הצרפתי הממוצע. אי־אפשר עדין לקבוע מסמרים, כי הישובים הם ברובם צעירים, ובשטחים רחבים אינם נהנים עדין ממחזור זרעים מסודר ומזיבול. אולם העיקר הוא המגמה, והיא מכוונת כלפי עליה. השואה של הכנסות ברוטו במספר קבוצות בשנים תרפ״ד, תרפ״ה, תרפ״ו, מראה בשנת 1925 עליה של 20% בערך לעומת השנה הקודמת, ושנת תרפ״ו מראה התקדמות של 40% לגבי תרפ״ה.

ואחרי הפלחה – משק החלב. אין כל יסוד לטענה שאנו מעדיפים את האימפורט של פרות אברופיות. אחרי התיעצות עם טובי המומחים בגידול בהמות אשר בארץ, בחרנו בתור בסים לגידול בהמות אצלנו בפרה הבירותית שאנו רוצים להשביחה ע״י הצלבה עם פרים הולנדיים ואוסטפריזיים. פרות הולנדיות אינן נמצאות במשקינו אלא במדה מועטה. רק בקרית־ענבים ובעטרות, אשר האקלים בהם קונטיננטלי (הרי יהודה), והן נהנות ממחירי חלב גבוהים שבירושלים, הננו מחזיקים גזעים אברופיים. לפי המפקד בספטמבר 1926 היו במשקינו מבין 1248 פרות (ומבכירות) שלא ממוצא מקומי (המכונה ערבי) רק 96 הולנדיות, ז.א. כ־7%. את הרוב המכריע מהוות פרות בירותיות, דמשקיות ובנות גזע מעורב. גם בשאלה זו עוד טרם כבשנו דרך סלולה. השוק הסורי הוא כל כך קטן, עד שכל קניה משלנו מאמירה שם את המחירים לגובה בלתי־אקונומי, ומלבד זה נפסקו כמעט הקניות בבירות ובדמשק לרגל מרד הדרוזים ודבר הבקר. הננו עומדים איפוא בתוך תנאים המאלצים אותנו לבדוק מחדש את השאלה של בסיס ההצלבה שלנו.

הוכחנו כבר כי תנובת החלב במשקינו הולכת ומתקרבת לזו שבאברופה. אין אנו שוללים בשום פנים את האפשרות וההכרח להשבחת הגזע המקומי. המתישבים החדשים שלנו מקבלים בדרך כלל פרות ערביות ומצליבים אותן בפרים גזעיים, ועוסקים איפוא בהשבחת הגזע. בכל זאת לא יתכן לבנות משק חלב מכניס במשקינו על הגזע המקומי הירוד. ומה יהיה בסופם של מאמצינו להגביר את הכנסות הפלחה ע״י מחזור זרעים רציונלי וזבל רפתות, אם נותר על הפרה המשובחת ועמה גם במדה רבה על גידול המספוא?

ההתקדמות האטית בהכרח של שני ענפי החקלאות הראשיים האלה עוד איננה ערובה מספיקה כי נשיג את הרנטביליות המבוקשת. רק עם התפתחות הנטיעות וגידול הירקות יתגלו כל היתרונות של המשק המעורב. אולם כבר כיום חוטאים לאמת אלה המדברים על “משק גרעונות תדיר” של משקינו הגדולים. בטבלא מיוחדת סיכמנו את הרוחים וההפסדים במשך שלוש שנים ב־12 קבוצות שאפשר לראותן כמשקים מסודרים פחות או יותר. בה בשעה שבשנת תרפ״ד כל הקבוצות הראו הפסדים, מסיים חלק גדול של המשקים את השנים תרפ״ה ותרפ״ו בריוח או בלי הפסד. בקבוצות הותיקות (דגניה, כנרת, מרחביה) אין הפסדי־המשק אלא הפסדים פנקסיים שנגרמו ע״י ירידת המחירים הגדולה של האינונטר בשנים האחרונות. אין פרושם בשום פנים כי משקים אלה קיבלו מאתנו תקציבים נוספים. מספר קבוצות שבנינן הגיע לידי גמר בשנה שעברה (חוץ מתשלומים ע״ח שנים קודמות וסידור השקאה) אינן מקבלות מזה שנים שום תקציבים להון חוזר מטעם מחלקת ההתישבות והן נושאות את עצמן. לבסוף מראה סיכום של ההשקעות והפסדי־המשק של 12 הקבוצות עד לסוף תרפ״ו השקעה של 275.000 לי״מ והפסד של 46.000 לי״מ בקירוב, ואם נוסיף עוד את ההפסד של 7000 לי״מ מתקופת האדמיניסטרציה והכיבוש במרחביה ובכנרת (את נזקי המלחמה לא הבאנו בחשבון), נוכח כי הגרעון הכללי היה בקירוב 53.000 לי״מ, או למעלה מ־19% של השקעות קרן היסוד (והקהק״ל). סבורני, כי בשים לב להוצאות ההכרחיות בכיבוש קרקע חדשה, בהכשרתה של אדמה מדולדלת, בהדרכת האנשים, בהפסד הערך של הציוד החי והדומם בגלל האינפלציה של המחירים בשנים שלאחרי המלחמה, נוכח הדיכאון הכללי בחקלאות העולם, ותנאי התשלום הבלתי־מסודרים של האמצעים הדרושים – מוצדק הוא הפסד של 19% מכל הבחינות. גרעונות אלה אינם מיוחדים לקבוצות, כי בתנאים דומים הם נמצאים גם במושבים. ההערכות לנסיון של השקעות קהי״ס במושבים ובקבוצות שנעשו מטעם מחלקת ההתישבות בקשר עם המו״מ על החוזים מוכיחות, כי אין המושבים עולים על הקבוצות בגובה האקטיב שלהם. התנאים הכלליים של ההתישבות היהודית ושל החקלאות הארץ־ישראלית גוררים אחריהם בהכרח הפסדים ניכרים בשתי צורות המשק, ואין כל הצדקה להנחה כי הקבוצה נופלת בנידון זה מהמושב.

על המושב

הביקורת על טפוס האכרות האינדיבידואלית בהתישבותנו – המושב – נצלה במקצת מחומרת הדין. אנו יכולים איפוא לקצר בהרבה בפרק זה. פרופ. אופנהיימר מטיל דופי ביסוד העבודה העצמית הקשורה באיסור העבודה השכירה שעליו מבוססים המושבים. הוא מודה אמנם כי באשר נמצאים “ילדים בגיל הבגרות ואשת חיל” מספיקים כחות העבודה של המשפחה למשק בן מאה דונם, ולא עוד אלא שהכחות האלה הם “לפעמים מרובים מהצורך”, אולם הוא סובר כי בעוד הילדים בגיל רך, “סובל המשק ממיעוט של ידים עובדות, ובעליו נתון בעבודת פרך”. יתכן שדעה זו קולעת במקרים בודדים. אולם בדרך כלל צריך לזכור כי לא רק המשפחות, כי אם גם המשקים הם בגיל רך. הרפת כהנטיעות הם בראשית ההתפתחות, וגם ענף הירקות אינו יכול להתפתח כהלכתו מאין השקאה ברוב המשקים. הנה אנו רואים שהשבה עיבדו מתישבי נהלל מלבד אדמתם הם עוד 3600 דונם, מתישבי כפר־יחזקאל כ־1000 דונם. מושב מרחביה כ־3300 דונם. בלפוריה למעלה מ־2500 דונם וכד׳. העובדה שאנשי המושבים הללו הספיקו לעבד כל אחד 120 ואפילו 150 דונם, גרמה במושבים אחדים אף לדרישה להגדלת היחידה הקרקעית. הסטטיסטיקה מראה שמספר כחות העבודה הקבועים במשקי אכרים באברופה לכל 100 דונם הוא: באנגליה 1,15; בגרמניה 1,55; בדניה 1,4; בבלגיה 2,5 .(Agricultural Tribunal of Investigation. London. 1924. 15). מכיון שהאינטנסיביות שבמשקי מושבינו פחותה מאשר במשקים הגרמנים והאנגלים, אי־אפשר לע״ע לדבר על מחסור בכחות עבודה. משום כך גם לא נכון הוא שהפרופ. א. מדבר על “עזרה” של קרובים כעל אמצעי השתמטות מהאיסור של עבודה שכירה. יש כאן לפנינו פרוצס טבעי של העלאת הורים שירדו מנכסיהם ובני משפחה הצריכים פרנסה, הבאים למשקי קרובים והמנַסים להיות לתועלת בהם. אין אנו רואים כל יסוד להתיחס לסיג הזה כל“אומלל” וללגלג על “אכרי המושבים ההגונים” השומרים את נפשם מפני “פסיכולוגיה של ניצול אחרים”. בצדק חושבים המתישבים שלנו כי לא טובים המה מראשוני האכרים מתקופת ההתישבות הפילנטרופית. לדעתם, לא באה החדירה של העבודה הערבית לתוך המושבות היהודיות הישנות תוך הלך רוח של ניצול, אלא מתוך התנאים הכלכליים וחוסר בקורת לאומית. מכאן הפרינציפ של קרקע הלאום וקביעת היחידה המשקית המותאמת ליכלתה של משפחה עובדת, ומכאן הדרישה לעבודה עצמית מוחלטת. משניתנה רשות לעבודה שכירה, תגרום רדיפת הבצע של היחיד להעדפת הפלח הערבי הזול על הפועל העברי, ואזי נשקף לנו הכשלון שאופנהיימר קבע לו פעם נוסחה מתאימה באמרו כי יש לזקוף את רוב המושבות הישנות על “קונטו ההפסדים הלאומי”.

בזה לא אמרנו להתנגד לדרישת פרופ. א. בדבר בקשת אמצעים ודרכים, כדי להעזר במושב בתור מקום הכשרה לחקלאים חדשים. בצבור הפועלים יש הבנה לענין זה. חוקת המושבים המוצעת ע״י הסתדרות הפועלים החקלאים כוללת בתוכה סעיף מיוחד המחיב את המושבים לקבל עפ״י דרישתה של חברת “ניר” אנשים להכשרה חקלאית. האם יש להניח ששיטת הכשרה זו תהיה יותר זולה מאשר בקבוצות, שאלה פתוחה היא בעיני. בכל אופן לא תהיה פעולתה גדולה יותר, כי מספר המועמדים המוכשרים להתישבות במושבים הולך ופוחת בד בבד עם התרוקנות הרזרבואר של החקלאים שקבלו את הכשרתם בקבוצות.

חזרנו איפוא אל נקודת המוצא של הפולמוס על שיטות ההתישבות החקלאית. נשארה בתקפה הנחתו הישנה של פרופ. אופנהיימר, שאיו להפוך יהודי עיר מחוסרי רכוש לאכרים מוכשרים ולהושיבם על האדמה אלא על־ידי משק קואופרטיבי גדול. תהיה החזות הסוציאלית שהפועל העברי מאיר בה את צורת ההתישבות הזאת איזו שתהיה – ודוקא פרופ. מיד הוא המבליט בספרו המפורסם כי מפעל התישבותי ללא חזון סוציאלי הוא מן הנמנעות – כחה וגבורתה של הקבוצה אינם נובעים מהיותה פרי האידיאולוגיה, אלא מהיותה ניזונה מעצם הצרכים, התנאים הממשיים, וההכרח של עבודת ההתישבות היהודית בא״י. בנוגע לשתי צורות התישבותנו – הקבוצה כמושב – אפשר להגיד את אשר אמר ד״ר וירט, מי שהיה קנצלר בגרמניה, על צורות המדינה. צורת ההתישבות שנוהגים בה מדה של סבלנות גרידא – נגזר דינה. הצורות “תובעות שיחיבו אותן במלוא כוחו של האדם הפוליטי. כי אשר נחיב – יתקדם, ואשר רק נסבול – יתנון”.

הפועל החקלאי העברי, הטפוס האנושי החדש בא״י וצורת ההתישבות העובדת שנוצרה על ידו תובעים לעצמם יחס חיובי וראויים הם לכך שנצעידם לקראת ההצלחה המלאה.

תלפיות, ירושלים, אדר א׳ תרפּ״ז (פברואר, 1927)

(תשובה להרצאות המומחים ולהצעות ועדת הסוכנות)¹

שיטת ההתישבות הציונית, המותקפת קשה ומכמה בחינות על־ידי המומחים, לא צצה ועלתה במוחו של גאון, או מתוך תכניתה של מפלגה. שיטת ההתישבות הציונית היא תולדת ההיסטוריה. ראשיתה איננה אלא פרי מצב ידוע במפעל ההתישבותי היהודי בארץ־ישראל בעשור הראשון של המאה הנוכחית. היא היתה גם תוצאת צרכים ידועים שהבשילו ושל סיטואציה היסטורית מסוימת בתוך העם היהודי.

הבקורת שלנו נגד ההתישבות הא״ית, כפי שמצאנוה וראינוה לפני 20 שנה, היתה מופנית כלפי יסודותיה הטכניים והחברתיים־כלכליים כאחד. שני הגורמים האלה – שפל דרגתה הטכנית של החקלאות העברית והמגרעות הסוציאליות של המושבות העבריות הבנויות על רכוש יהודי ועבודה ערבית – שהיו במדה מרובה מותנים ותלויים זה בזה – שניהם חיבו מסקנה אחת: כי שיטת ההתישבות הטרם־ציונית לקוייה מבחינה לאומית. השיטה הציונית התבססה, איפוא, על שני יסודות ראשוניים: על שינוי המבנה הטכני של החקלאות היהודית, ועל שינוי המבנה החברתי־כלכלי שלה. לשניהם היתה מגמה אחת, לעשות את החקלאות הארץ־ישראלית למחיה את בעליה, את המתישב היהודי, ולהפוך את המושבות העבריות לא רק למקום של רכוש יהודי, אלא גם לשדה עבודה יהודית.

איש לא כפר בזאת, גם לא המומחים האמריקנים, שהנהלת ההתישבות הציונית לפני המלחמה ולאחריה הבינה נכון את השאלות החקלאיות־טכניות של ההתישבות האי״ת ובעצם הביאה או קרבה אותן לידי פתרון. שיטת המשק המעורב שנוצר על ידינו, ביחוד באיזור החקלאות “הכבדה”, מקובל היום בפי כל כבסיס להתישבות יהודית בחלקה הגדול ומחוסר ההשקאה של הארץ. בשטח זה לא מצאו להם המומחים שום ענין יסודי להתגדר בו, גם הכירו בזה בגלוי.

כלפי היסודות הסוציאליים של מפעל התישבותנו נשארו המומחים קצרי השגה ושוללים. אכן, צדקת דרכה של ההתישבות הציונית בשטח החקלאי־טכני איננה מחייבת עדיין את נכונות דרכיה החברתיים־כלכליים. אם יש להתפלא, אין זה אלא על העובדה, כי המומחים גם לא טרחו לחקור את הסבות ואת הכוחות המניעים של צורות ההתישבות המיוחדות האלו, אשר מצאו לפניהם. אין להם כל ידיעה בתולדות ההתישבות היהודית בא״י. חסרה להם ידיעת השאלות המיוחדות, אשר ההתישבות הלאומית נדרשה למצוא להן פתרון. נדמה, שאין להם מושג ברור אפילו מן התכונות המיוחדות של חומר מתישבינו.

אכן לגבי אנשים הבאים מרחוק אין באי־ידיעה זו כל חטא. אולם העובדה שלא ניסו לחקור את התנאים אשר הובילו לדרכים ולצורות הללו הנראות להם לדרכי־שוא, היא ששימשה מקור־שגיאות כבד־משקל לכל הרצאותיהם.

מקור־משגה שני, המבאר אמנם מדוע פסחו על חקירה בשטח זה, היא הדעה המוקדמת של המומחים על הורתן ולידתן של שאיפות ההתחדשות החברתיות והכלכליות בהתישבות הציונית. הם נמנו וגמרו, כי אין אלו אלא תיאוריות מהפכניות שהובאו כסחורת אימפורט ממזרח אברופה אשר תנועת הפועלים אכפה אותן על ההנהלה הציונית בכוח של לחץ פוליטי. לדעה מוקדמת זו מצטרפת מיד שניה, על זכות־בכורה, יתר על כן – על שלטון־יחיד של הפועלים בתוך מפעל ההתישבות הציוני, שאף הוא הוטל באמצעי כפיה פוליטיים.

המקור הכלכלי וההתישבותי־לאומי של הקבוצה והמושב לא נחקר איפוא כלל. מצבן הכלכלי של שתי הצורות כיום הזה לא איפשר שום משפט אוביקטיבי ומדעי בנוגע ליתרון הצורה האחת על השניה. הדברים ששמענו מפי המומחים אינם אלא חוות־דעת סוביקטיבית על צורות חיים וכלכלה שתופיות והסברות כלליות בדבר האפשרות לסדר משק־משפחה בלי עזרת עבודה שכירה. אלו הן דעות הרווחות גם בא״י בוכוח שבין מצדדי שתי צורות ההתישבות, ואין בהן משום חידוש. עם כל הכבוד בפני המומחים, אין אנו יכולים לתת לחות דעתם בנידון זה משקל יתר על פני כל אותם הספקות אשר הובעו כבר בספרות המקצועית השייכת לנושא זה ושהיו ידועים לנו היטב בשעה שנגשנו להחליט על קוי היסוד של התישבותנו החקלאית.

עד כמה מוטעית ההנחה על דבר תורות המובאות מן החוץ, יוכיחו לנו במדה מכרעת ביותר דברי הימים שלפני היות הקבוצה. עובדה היסטורית היא, שדוקא פועלי־ציון המרכסיסטיים ברוסיה ובא״י היו במשך שנים רבות מתנגדיה המפורשים של שיטת ההתישבות הקבוצתית, שהיתה בעיניהם שיבה לאוטופיה. כידוע, התיחסו בראשונה פועלי א״י לנסיונו של אופנהימר בקרירות ובבקוֹרת. נזכר אני בוכוחי הראשונים ב־1912, בקלוב הפועלים ביפו. בשעה שאחד המנהיגים הותיקים של “הפועל־הצעיר” ביקר את השקפותי השיתופיות בחקלאות כבריחה משרון המעמדות… הפועלים היהודים לא בקשו אז דבר מלבד כבוש העבודה במושבה ויצירת פועל שכיר בחקלאות. רק המציאות הכלכלית הקשה של האבקות נואשת זו וקבוצות הכבוש אשר קמו אז מאליהן, הן ששינו את עמדת פועלי א״י אל הצורות השתופיות בעבודה ובהתישבות.

מה גרם ליצירת הקבוצה? העדר אכרים יהודים מן המוכן. ביחוד בשביל החקלאות הכבדה, ז״א, בשביל משק הפלחה המעורב על אדמה כבדה. גם לפי חשבונו של ליפמן מהוה הטפוס הזה 60 אחוז מן החקלאות האי״ת (51.000 מבין 84.000 יחידות משקיות). האחוז הזה עוד יגדל, אם נצרף לחשבון גם את שטחי אדמת ההרים המוכשרים להתישבות ואת רמת עבר הירדן שאין אנו יכולים לותר עליהם. נסיון השנים האחרונות הוכיח לנו לא במעט, כי יהודים בעלי הון אינם רוצים אפילו לחשוב על התישבות בעמק או על אדמה כבדה אחרת, כדי לעבדה בזיעת אפים. זו היתה הסיבה העיקרית אשר בגללה לא מצאה לה תכנית סוסקין קופצים עליה, ושהתישבות המעמד הבינוני שלנו בכפר־ברוך אינה מוצאת לה מתישבים בעלי 200 לא"י. החסידים בנחלת יעקב נשארו אמנם על מקומם, אולם אף אחד מהם אין לו 200 הפונטים המובטחים מצדו. את האכר העובד עבודה עצמית באיזור הפלחה – כי רק בצורת משק משפחתי יכול המשק המעורב לשאת את עצמו – יש למצוא אך ורק בתוך מעמד הפועלים.

אולם אין לנו גם פועלים חקלאים. על אף כל המאמצים הכבירים עוד לא קם במושבות היהודיות מעמד פועלים חקלאים שכירים, ואלה אשר חדרו למושבות המטעים – הכשרתם להנהלת משק אכר בעמק קטנה מאוד. ואם גם הסתגלו שם לעבודה קשה, גם רכשו הכשרה ידועה בעבודת גן, אין הם בכל זאת מוכשרים לנהל משק המיוסד על פלחה, מחלבה, גידול עופות, ירקות וכו'. עוד פחות מזה משמשת מושבת המטעים מקום הכשרה לאשת האכר.

מתוך דילמה זו, אשר אין לה פתרון, צמח המשק הקבוצתי. משק זה משמש בעת ובעונה אחת חות הכשרה וצורת התישבות לפועלים מחוסרי רכוש. ערכו הוא בפעולתו הדינאמית, ההופכת אנשי עיר לחקלאים, וברעיון ההנהלה העצמית במשק, המספקת במדה רבה את תשוקת היהודי לחופש והמפתחת מרץ שלא היה פורץ מעולם מתוך משק הכשרה או חוה המנוהלת ע״י פקידות.

ידעתי יפה את הקשיים שנתקל בהם המשק הקבוצתי בשאלת ההנהלה, המשמעת, ובקורת פריון העבודה. גם שתוף החיים מעמיד בפני הקבוצה שאלות חדשות, אם כי מצד שני מקיל השיתוף הזה את העול הרובץ על האם והאשה. אולם אין לשכוח כי כל צורת משק בא״י ושאלותיה בצדה, אשר עוד לא פתרה אותן. במושב, למשל, כמו בכל משק אכר, עומדת האכרה הצעירה הטרודה בטפול ילדיה הקטנים לפני נסיון קשה של מעמסת עבודה כבדה מדי. המשק הגרמני, אשר היה בודאי לעיני המומחים כסמל השלמות, מתקיים רק על יסוד עבודה ערבית שכירה וזולה. האכר היהודי בגליל, בהנהלתה המהוללת של פיק״א, אינו יכול להחזיק מעמד למרות השמוש בעבודת ה“חרת” הערבי.

כל צורות המשק נאבקות עדיין כל אחת עם שאלותיה המיוחדות. גם הקבוצה עוד טרם השמיעה את דברה האחרון, אולי תחולנה בה תמורות. אולם אין ספק, כי אצלנו, היהודים, קיים “מוח־אכר” קולקטיביסטי בצדו של “מוח־אכר” אינדיבידואליסטי. פועלים רבים בוחרים להיות בקבוצה, באשר ההשתתפות בהנהלת משק גדול מספקת יותר את יצר הפעולה שלהם, מאשר הבעלות על משק זעיר. לעומת זה בוחרים אחרים להיות “מנוהלים”, באשר, כפי שאומר מיד, “יש פועלים מהחרוצים ומהמאומנים ביותר, אשר מוטב לדידם לעבוד מבלי שיטלו על עצמם את הריסיקו והאחריות הכרוכים בבעלות על משק ובהנהלתו”.

לעתים קרובות נאחזים בטענה, כי רבים מחברי המושבים, ובודאי לא מהגרועים שבהם, באים מהקבוצות. נכון. אולם כלום אין למטבע זה גם צד אחר? אדרבה מנין נקח אכרים טובים בשביל המושבים או בשביל צורות התישבות אחרות, אם תתחסל הקבוצה? לשוא נבקש אצל המומחים תשובה על שאלה מכרעת זו. כל כך דבקה בהם הדעה התפלה, כי בהשפעת צבור הפועלים קיימת, כאילו, “פוליטיקה של איפה ואיפה לגבי המתישב בעל ההון המועט” (מיד), עד שהם מיחלים, כנראה, לישועה שלמה באם תוסר ההשפעה הזאת. אזי כבר יבואו מועמדים מתאימים להתישבות, שיש להם הון משלהם!

ואולם אנו הלא יודעים את האמת, כי מעולם לא היתה בהנהלה הציונית פוליטיקה כזו של דחיקת רגלי המעמד הבינוני, וכי העובדות שהביאו לידי יצירת הקבוצות לפני שבע־עשרה שנה לא נשתנו עד היום, משום זה אין התנועה הציונית יכולה לותר על שיטת התישבות זו, כל עוד לא הוכח שהיא פסולה מבחינה משקית.

אין בכוָנתי להכנס במסגרת זו בבירור פּרטים. אולם עלי להזהיר מפני הצעות בלתי מעשיות, ומלאות סתירות. כאלו הן ההצעות להקים את הבנינים בקבוצות בצורה כזו, שיהיו ניתנים לשימוש גם אם יוסב המשק למושב. כבר בימי היותי אחראי למחלקת ההתישבות נבנו בתים בני שתי קומות, בעלי 8 עד 12 חדר, רק בעמק הירדן, מטעמים אקלימיים. ואילו במקומות אחרים בתי הדירה בקבוצות הם בני 6 או 4 חדרים, והם מסודרים כך שאפשר להפכן לשתים או שלש דירות בנות שני חדרים כל אחת. זאת קבעתי מתוך הסכם עם המתישבים. גם ביוָן גרות לפחות שתי משפּחות, ולעתים קרובות 4 עד 6 משפחות בבית אחד. הרי שבתכניותינו הושם לב לצורך של התיחדות לשם מנוחה. לעומת זה לא יתכן בשום אופן להקים בקבוצה בניני משק המתאימים למושב.

אין לך דבר מסוכן בפּוליטיקה התישבותית – ואני סבור, כי הוא הדין בכל פּוליטיקה – כדו־משמעות, כהלכה שיש לה פּנים לכאן ולכאן. אי־אפשר להקים קבוצה על מכונה ולהבטיח את סכויי הצלחתה, אם ניגשים אליה מתוך מזמות סתר, עם “פגיון מוצנע בחיק”. צריך להעשות “נסיון טהור,” מתוך תכנית עבודה המוגשמת ביושר לבב. את הקבוצה צריך לחייב בשלמות, כל עוד לא הגענו למצב, שכשלון רוב המשקים הקבוצתיים יגזור על המשכת הנסיון. וכך בלתי אפשרית היא ההצעה להסב למושבים את הקבוצות שהתישבו בתרפ״ז. לא רק משום אי־האפשרות הציונית, לאחר ההצהרות החגיגיות שנשמעו בבאזל. דוקא קבוצות אלו מורכבות בעיקר – נוסף על גרעין של פּועלים חקלאים מנוסים – מפּועלי מושבות, אשר אמנם נמצאו בארץ לפחות שלש שנים, ובעבודה חקלאית נדרש מהם לפחות ותק של שנתים בטרם נתקבלו ע״י מחלקת ההתישבות כמתישבים, אולם לא יתכן בשום אופן להפקיד בידיהם משק מושבי. גם מדוגמה זו רואים׳ עד כמה מוטעה היא ההתנגדות האפריורית לקבוצה, התנגדות המתנכרת לתנאי ארץ־ישראל ומתישביה.

מדת היסודיוּת שמגלים המומחים בבואם לסתור את העיקר של עבודה עצמית במושבי העובדים, דומה יותר לאחיזה־בקרנות־הפרינציפ המצויה אצל פרופסורים מאשר לחוש האנגלי־אמריקני לעניני חיים ומעשה. נחוץ ראשית כל להזהר מסלוף העקרון הזה, המשותף לקבוצה ולמושב. אין פירושו, ש“פועלים מן החוץ, מאיזה סוג שהוא, אין המתישבים רשאים להעסיקם”׳ בשום אופן ומקום, בכל מצב שהוא. לא זאת הכונה ולא כך כתוב. אפשר להתבדח על חשבון עזרת הקרובים ולגלות בה פנים של עבירה בעקיפין על עיקר העבודה העצמית; על כל פנים היא מוכיחה, כי לא כל עבודת־עזר אסורה במושב. ולהלן, בסעיף 12 של החוזה עם המתישבים המובא ע״י מיד, כתוב מפורש, כי ברשות ועד המושב, אולם רק ברשותו, מותר גם להשתמש בעזרת עבודה שכירה. בבירור הדברים בשאלה זו שהיה בועד החקלאות ביאר שקולניק: “מכל מה ששמענו כאן יוצא, כאילו מתישבינו ממאנים בהחלט להעסיק פועלים שכירים. למעשה אני בטוח שאין אף משק אחד אשר יחשוב ככה. בשעת הצורך אנו פונים לעזרה הדדית, לעזרת קרובים, ובשעת הדחק נסכים גם להעסיק פועלים שכירים לזמן ידוע – אין אנו רוצים להגיע לידי אבסורד פרינציפיוני”. אין שום דבר אשר יצדיק את הפירוש אשר ניתן ע״י המומחים ועל־ידי חברי ועדת־הסוכנות, כי “בשעה שפּרי כל העמל המושקע ע״י האכר עומד בסכנה, אין ביכלתו לשכור לו את הפועלים הנחוצים, אשר בלעדי עזרתם אין כל אפשרות… לקצור את יבולו” (דו״ח ועדת הסוכנות, עמ׳ 143). קל מאוד להתפּלמס נגד הנחות מופרזות כאלה. אולם לזה יקרא הליכה סחור סחור לענין המדובר. מתי ובאיזה מושב לא נאסף היבול מפּאת איסור עבודה שכירה?

גם המומחים מסכימים לכלל של עבודת המשפחה. גם בעיניהם רצויים יותר אכרים עובדים עבודה עצמית והמשתמשים בעבודה שכירה רק במקרים יוצאים מן הכלל, בשעת הדחק. ההבדל שבינינו הוא, כנראה, רק בזה שהם נוטים לחשוב את העבודה השכירה כענינו הפרטי של המתישב, בשעה שאנחנו מעמידים את ההיתר לעבור על חוק העבודה העצמית תחת בקורת צבורית חמורה. האם זה כל כך מחוסר הגיון, כ״כ מרגיז? ויאָמר נא שוב: אילו היו האדונים מתחקים יותר על שרשיו ההיסטוריים של עיקר העבודה העצמית, היו נוכחים לדעת, כי מטעמים ונמוקים די רציניים אנו כה שוקדים על שמירתו. נדמה, כי שמוע שמעו גם המומחים, איך הפכה במושבות העבודה השכירה העונתית לגורם תמיד במשק, ופירושו למעשה עבודה ערבית זולה. אינני בטוח, כי יודעים הם להעריך כראוי את הסכנה הלאומית הצפונה בהתפתחות הסוציאלית הזאת. הן האמצעי המוצע מצדם לתקון הדבר – קביעת סעיף בחוזה שבין המתישב ובין המוסד המישב הרחוק – בדוק ומנוסה הוא מזמן בידי פיק״א, וחוסר ערכו נתגלה כבר ברבים. רק משמעת צבורית ואמצעים כלכליים – ביחוד קביעת יחידת שטח כדי כחות משפחה – עלולים להביא תועלת ממשית.

פרופ׳ מיד מבין את הנחיצות באמצעים כאלה במקומות אחרים. כך, למשל, הוא מציע בספרו*², כי במושבות האמריקניות הנתמכות ע״י הממשלה תשאר האדמה במשך 10 שנים קנין המדינה. “הנחיצות בהגבלת הקנין היא באמריקה יותר גדולה… באשר לפתחם של קוני הקרקע באמריקה רובץ החטאת לראות את המשק כדבר העשוי להמכר בריוח” (ע׳ 189׳ שם) אולם יצר החטא הזה דבק גם במתישב היהודי. אף הוא נוטה לכך, במקום להשאר אכר, להיות לבעל אחוזה ול“בועז”, המשגיח על פועליו, וכן תדמה בנפשה גם אשתו, שאיננה אכרית מבטן ומלידה, ומה פּלא, אם גם בניו יירשו את הלך־הרוח הזה.

פּועלינו החקלאים רואים את עצמם בצדק לא טובים מן החלוצים הראשונים, ואם הם מוכנים להגביל את עצמם ולעמוד תחת בקורת לאומית, מדוע תרצה ההסתדרות הציונית לותר על כך בשאלה לאומית רבות־החשיבות הזאת!

הדו״ח מרמז שישנם נמוקים משקיים. בלי עזרה של פועלים שכירים אי־אֶפשר להספּיק בעונה העיקרית, או שהאכר יתבטל במשך תקופה ידועה בשנה.

כבד אמרתי שהנחה זו, כי בגלל הפרינציפ יקריבו את היבול, הנה מחוסרת כל יסוד. מלבד זאת נדמה, כי המומחים מושפּעים יותר מדי מהיקשים אל ארצות בנות אקלים קונטיננטלי ומתון. אצלנו אין עונה קצרה של ימים או שבועות הדורשת התאמצות יתרה למלט את הקציר מן הגשמים וכו'. עונת העבודה העיקרית אצלנו נמשכת ארבעה חדשים (אפריל–יולי);

העדר הגשמים בא״י בתקופה זו מרשה חלוקת עבודה יותר נוחה. אגרונום קרויזה דבר בועד החקלאות על 30–50 ימי עבודת עזר, שהאכר עלול להזדקק להם בשעת קציר־התבואה או בציר הענבים. ברור שפועל שכיר יהודי לא יוכל להתקיים מעבודה שכירה כזו, והצעתו של פּרופ׳ מיד, ליצור על יד המושבות שכונות־פועלים, תלויה על בלימה. אם במדה כזאת תדרש העזרה, כי אז יוכלו הילדים הגדלים לספק אותה.

חבַל שבשאלת מיעוט האנשים במשק והשפעת העבודה העצמית על תכניתו לא באו המומחים בדברים עם המחלקה לכלכלת המשק בתחנת הנסיונות. שם יכלו לקבל מאת האגר׳ ווֹלקני את לוח העבודה של משק מעורב על 125 דונם, אשר פּורסם לפני זמן מה ב“השדה” (יצחק אלעזרי וֹולקני, המשק המעורב המתוקן). בלוח זה מחושב בדרך טכנית, כי במשק גרמני מסוג זה בא״י נחוצים בשנה 344 ימי עבודת אנשים ו־298 ימי עבודת בהמות, ז״א חסרים לאכר 113 ימי עבודת אנשים ו־89 ימי עבודת בהמות, (מהם החצי באפריל־יולי), כלומר, משק כזה איננו דורש עוזר קבוע, אלא יכול להתנהל במשך חדשים ידועים ע״י האכר ואשתו בעזרת אחד מבני המשפחה בגיל עבודה. משק כזה, המאורגן עפ״י שיטת העבודה הנהוגה אצלנו (מחזור זרעים אחר וכו') דורש רק 268 ימי עבודת אנשים ו־218 ימי עבודת בהמות. יש לאכר 23 ימים פנויים בתקופת דצמבר – אפריל, וחסרים לו 58 ימי עבודת אנשים ו־26 ימי עבודת בהמות במשך כל השנה (כמעט כולם בתקופת אַפּריל־יולי). תלותו בעזרה מן החוץ היא אצלו עוד פחותה מאשר אצל האכר הגרמני.

במלים אחרות: הטכניקה שלנו מותאמת לא רק למגמה של השגת יבולים יותר גדולים והנהגת קמוצים ע״י עבודת המכונה, אלא גם למטרה של יצירת משק אשר ישא את עצמו בכוחות עבודתם של בני המשפחה בלבד. מספרים אלה מוכיחים, כי הדבר הנו אפשרי, מבלי לגרוע מההתקדמות והרנטביליות של המשק. להפך, החשבונות האלה מראים, כי עבודה יהודית שכירה במשק הזעיר עלולה לשים לאל את התקוה לרבטביליות. מספריו של ווֹלקני מאשרים בשביל א״י את מסקנות הסטטיסטיקה החקלאית ביחס למשקי אכרים באברופה. לפיהן עולה סכום כוחות העבודה התמידים (מחושבים עפ״י עבודת גבר) הנחוצים למשק בן מאה דונם: באנגליה 1,15, בגרמניה 1,55 בדנמרק 1,4. אחרי שיגדלו הילדים לא תהיה, איפוא, במושב כל שאלה של עבודה עונתית. אגב, כיצד מתארים לעצמם מבקרינו את המשק החקלאי בארץ שאין בה פועלים חקלאים מחוסרי קרקע, או ננסי־אכרים דלי־קרקע? האין לו שם כל זכות־קיום? יש ויש! הטכניקה החקלאית והמשטר האגררי יוכרחו להסתגל ולהתאים את עצמם לצרכים של משקי־אכרים חפשים.

גם הקבוצה גם המושב הן צורות משק חדשות ומעוטות־נסיון מכמה בחינות. הם נושאים בתוכם גרעיני התחדשות סוציאלית. ובכל זאת הנחת־שוא היא בידי פּרופ' מיד באמרו, כי בישובים הציונים “ההצלחה הישובית משועבדה במדה מרובה למטרה של יצירת משטר כלכלי וחברתי חדש, במגמה מנוגדת מאד לקפיטל”. ודאי שהשאיפה להתחדשות סוציאלית היא אצל רבים ממתישבינו חלק בלתי־נפרד מהשקפתם הציונית. אולם המנהיגים האחראים, שבידיהם ההנהלה המשקית, מעולם לא נתעו בשוא להאמין, כי איזו צורת משק שהיא יכולה להחזיק מעמד בלי הצלחה משקית מתמדת. אכן, האמצעים הטכניים והחברתיים־כלכליים היו תמיד משועבדים למטרת ההתישבות הלאומית במובנה הנכון.

אחד האמצעים הכי יעילים למטרה זו הוא הקנין הלאומי בקרקע, העקרון שהונח ביסוד הקרן־קיימת. הפעם הרי זה באמת יסוד “שהוכנס מן החוץ”, פרי הנסיונות שנעשו ביחוד בהתישבות האנגלית בכמה מחוזות באוסטרליה, בזילנדיה החדשה, ובבריטניה הגדולה עצמה. המשפט שנחרץ ע״י ועדת הסוכנות נגד החכירה בירושה על קרקע לאומי ולטובת הקנין הפרטי בקרקע שהועדה עומדת עליו עורר לכן תמהון כללי.

רכוש פרטי או חכירה בירושה, זהו השם שניתן לפרק אחד בדו״ח של ועדה פּרלמנטרית אנגלית (ועדה להתישבות מלחים וחיילים, 8182 .Cmd 1916). הועדה הזאת בחנה מחדש את שיטות ההתישבות הפּנימית באנגליה (Small Holdings Act) ובאה לידי החלטה סופית, “כי… הן מנקודת השקפה של המדינה והן מנקודת השקפתו של המתישב הזעיר יש לבכר את שיטת החכירה על פני שיטת הקנין”. כדאי לחזור על הנמוקים אשר אתה: א) פקוח לאומי על נצול משקי של האדמה הוא בלתי אפשרי בתנאים של קנין פרטי. ב) קנין פרטי משמש פתוי למכירת המשק לשם ריוח וספיקולציה; נכסים שהם קנין הפרט עוברים פחות בירושה לבני אותה המשפחה ונבלעים יותר ע״י קונים גדולים, מאשר נכסים חכורים. ג) החכירה בירושה מאפשרת יתר גמישות בהתאמת השטח אל המצב המשתנה של המשפחה. ד) קנין לאומי בקרקע משחרר את כל ההון של המתישב לשכלול המשק, “הון המושקע בעבוד הקרקע מביא רוָחים בשעוד יותר גדול׳ מן המושקע בקנית הקרקע”. ה) אין כאן גם שאלה של ברירה בין חכירה לקנין מוחלט, “אלא בין חכירה ובין צורת קנין מוגבלת מאד”, יען כי בכל צורה של עזרה לאומית או הלואה ממשלתית זכותו של בעל הקרקע למשכן או להחכיר את אדמתו מוכרחה להיות מוגבלת מאד עד תום מועד פרעון ההלואה שניתנה לו, בערך, למשך 40 שנה ויותר. זאת אומרת, למשך כל ימי חייו אין בעל הקרקע זוכה לשמוח בקנין מלא של רכושו, וכל קסמו איננו אלא מדומה. ו) הנסיון של 7 שנות פעולתו של “סמול הולדינגס אקט” (חוק המשקים הזעירים) מלמד אותנו, כי על אף האינדיבידואליזם האנגלי, ולמרות שבהתאם לחוק הנ״ל המתישב משלם למועצת המחוז לא רק דמי חכירה אלא גם את המחיר המלא של הקרקע, רק שני אחוזים של המתישבים השתמשו בזכותם להיות אדוני הקרקע. רובם המכריע החליט להמשיך בחכירה העוברת בירושה.

כל הנמוקים האלה חלים על המתישבים היהודים בא״י במדה עוד יותר גדולה מאשר לגבי האנגלים. אצלנו מתוספת עוד הסכנה של הפקעת הקַרקע מרשות הלאום ע״י קליטת עבודה זולה בלתי־יהודית, וסכנת דלדול הישוב ע״י שיטה של אחוזות גדולות של בעלי־קרקע נעדרים. זה עתה ניתן לנו לראות בעינינו את ההרס שבספסרות קרקעית. במקום התאחזות בקרקע, מפתח הקנין הפּרטי את המסחר בקרקע, המאמיר את מחיריה. הדבר מחטיא גם אנשים בעלי הון זעיר ודוחף אותם להשקיע את כל כספּם בקרקע ולדרוש אח״כ מאת ההסתדרות הציונית הלואה של 100 אחוז להתישבות. רק הקנין הלאומי בקרקע מאפשר בקורת ממש על אופן השמוש בה ועל העבודה העברית והערבית עליה.

ולבסוף יש להזכיר׳ כי גם פרופ׳ מיד, בהשפעת התנאים באוסטרליה אומר, כי “חכירה לצמיתות… יש בה יתרון ברור” (.Helping men etc, עמ׳ 190). הוא רק חושש כי החכירה ממעיטה את שמחת העבודה הבאָה מתוך האהבה לקנין הפרטי. המגרעת הפסיכולוגית הזאת עודנה מוטלת בספק. על כל פנים, הלקויים והסכנות הכרוכים בקנין פרטי הם הרבה יותר קשים. כל אשר בכוחו לשלם בעצמו את מחיר קנאותו לקנין פרטי – כל הדרכים פתוחות לפניו בא״י. אולם ליצור קנין פרטי באמצעי הצבור – אין בזה לא צדק ולא ראית הנולד. אדמת א״י היא בשבילנו נכס כל כך יקר ובלתי ניתן לריבוי עד שהצורך בקנין צבורי בהנהלה לאומית הוא למעלה מכל ספק.

לפי מצב הדברים כיום הזה אין בידי הקה״ק להגשים את הפוליטיקה הלאומית בקרקע אלא בתחומים מצומצמים – במדת האמצעים שבידה. ליהודים עשירים ולחברות קרקעיות ניתן החופש לרכוש קרקעות, והם עושים זאת במדה רבה מאד. מבין מיליון דונם אדמה בערך הנמצאים בא״י בידי יהודים, שייכים רק 20 אחוז לקה"ק. אם נביא בחשבון רק את תוספת הרכוש הקרקעי של 10 השנים האחרונות, אזי חלקה של הקה״ק יעלה ל־30 אחוז. בשטח הקרקע העירונית אין מרגישים אותה כמעט כלל. במצב כזה חובה היא לדרוש, כי לפחות אמצעי הכלל, כספי הסוכנות היהודית, יוקדשו למכשיר הפוליטיקה הקרקעית הלאומית, ולא ישמשו להגדלת הסכנה שבקנין הפרטי. כי כזו היא משמעותה של הצעת ועדת הסוכנות.

בישיבת הועד הפועל הציוני בברלין שמעתי את הטענה, כי אוצר קרקעי חפשי מ“כבלי” הקה״ק, אשר יוכל לקנות שטחי קרקע ולמכרם, נחוץ הוא לשם לחץ על שער מחירי הקרקע והסדרם. זוהי תכנית הרחוקה מן המציאות. אין שוק לטראנסקציות כאלו בא״י. נשאל את פי הפיק״א “הבלתי כבולה”, אם ניסתה פעם ללכת בדרך זו של סכון.

עוד יש אומרים, כי מכירת אדמה לקנין לצמיתות גורמת להחזרת ההון המושקע בקרקע ומאפשרת קניות חדשות. גם ה“צירקולציה” הזאת של ההון מסופקת מאד. מתישבים ממש יוכלו לשלם את דמי הקרקע רק במשך עשרות שנים, אם רק לא ירצו להעמיס על משקם מעמסה כבדה מנשוא (בדורהאם³ קבוע המועד ל־34 שנים וחצי). כשדמי החכירה הם 11/2 עד 2 אחוזים, עם הערכה חדשה של שווי הקרקע פעם ב־20 עד 25 שנים, תוכל גם הקה״ק אחר 40 שנה לקבל בחזרה את הון הקרקע, אם גם בלי רוחים. קונים אשר יוכלו לשלם במזומנים או בזמנים קצרים אינם זקוקים לקרן קרקעית מיוחדת ליד הקה״ק, אלא לחברה לקרקעות עם הון חוזר מתאים, כמו שצריכה להיות ה“חברה להכשרת הישוב”.

ולבסוף עוד נקודה אחת אשר לא נזכרה, לא בהצעות ועדת הסוכנות אף לא בהחלטות הועה"פ הציוני. כונתי ליחסים בין המוסד המישב ובין המתישבים. זהו ענין אשר השפיע בהרבה על הלך המחשבה של המומחים. אין דעתם נוחה, כנראה, מן הרוח הדימוקרטית, רוח ההבנה ההדדית והשתוף, אשר שררה בהנהלת ההתישבות הציונית עד כה. לעיניהם מרחף משטר אדמיניסטרטיבי תקיף יותר. מתישבים ההוגים מחשבות ומתוכחים יותר מדי אינם לפי רוחם; נחוץ להמעיט ככל האפשר את השפעתם על החלטות “המוסדות המוסמכים”.

מענין להוכיח עד כמה אותם המומחים נוהגים לחשוב ולפעול אחרת בחוג השפעתם הם, עד כמה יודעים הם במקום אחר להעריך את שיתוף המתישבים באחריות ולהגדילו. אסתפק רק בציטטה אחת מספרו של מיד. (שם, עמ׳ 203): “ישנה דעה מוטעה, כי בזבוז וחוסר חריצות הם תוצאות הכרחיות של שלטון עצמי; כי זהו המחיר שעלינו לשלם בעד חופש פוליטי”, הבל, כי בבואו לשפוט את ההנהלה הציונית ואת רעיונות ההנהלה העצמית של הפועלים היהודים הריהו לוקה באותן הדעות הנפסדות שהוא מגנה בחריפות כזו בבואו לבקר את בני ארצו.

בדברי נמנעתי מהשתמש בנימוקים פּסיכולוגיים, אולם הנהלה והתיישבות הן במדה רבה אמנות מנהיגוּת בבני־אדם. דבר זה הוא בלתי אפשרי בלי הכרת הפסיכולוגיה של המונהגים. הנהלה שלטונית בהתישבות יהודית לא תתכן בלי נזק לעצם הענין. כל הנסיונות לנהל מתישבים יהודים כנתינים ע״י פקודות מגבוה, או ע״י פקידות – יעלו בתוהו. רק מתוך יחסים של אחריות משותפת בין המוסדות המישבים ובין המתישבים תוכל ההתישבות היהודית לשגשג. התפקיד איננו קל. מי כמונו אשר נשאבו בעול האחריות הכבדה הזאת, יודע עד כמה קשה היא. “מה כבדת, כובע מונומאך!”. אולם אין בכל זאת דרך אחרת. ודברי ימי ה“פקידות” בארגנטינה ובא״י מאשרים זאת.

לב המומחים נתון לפיק״א. אין עיני צרה בשבחים שפוזרו לה. לא זהו יתרונה היחיד של פיק״א, שהיא חפשיה מתורות סוציאליות. משקי הפלחה שלה אשר בשני הגלילים עוד לא הוכיחו עד עכשיו, אחרי 30–40 שנות קיום, את הרנטביליות שלהם. הבעיה הטכנית של ההתישבות הא״ית נשארה זרה לה, כשם שהיא מתעלמת משאלת הפועל החקלאי היהודי. די להשוות את הערך הלאומי הפוליטי של איזורי הפיק״א בגליל התחתון ובשרון הצפוני עם הקנטון היהודי החדש אשר בעמק. במקום זה יש לה הנהלה פקידותית שאיננה עומדת תחת שום השפעה ובקורת חברתית, או תחת “לחץ פוליטי” בלשון המומחים.

הועדה בגשתה לסדר את התקציב הנדרש מאת העם היהודי היתה צריכה להעמיד לעצמה את השאלה: איזו תנועה עממית הקימה, איזה גלים הכתה בתוך הנוער היהודי, בתוך תנועת הפועלים היהודית פיק״א זו? היש בכוחה של פּיק״א לדרוש היום מן ההמונים היהודים לוּ גם חצי מיליון לירה לשנה?

הצעות המומחים עלולות להפוך את ההסתדרות הציונית לפיק״א מורחבת. אולם בזה היה נגדע הענף אשר עליו היא עומדת להשען – התנועה הציונית.

תל־אביב, אוקטובר, 1928.

הרצאה בועידה השלישית של ההסתדרות ביום י״א תמוז תרפ״ז (יולי, 1927) בתל־אביב

אין בדעתי למסור כאן דו״ח על המצב בהתישבות, או על סיכוייה לעתיד. הולך ונדפס הדו״ח לקונגרס הבא, מטעם המחלקה להתישבות, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה בשנים האחרונות, ואני מצפה בלב שקט לבקורת שדו״ח זה יעורר.

הפרקים העקריים של שלש השנים האחרונות היו: עבוד תכניות ההתישבות והוצאתו לפועל במדה נכרת ברוב נקודותינו, בתוך זה גמר ביסוס בשנה זו של 8 נקודות של ההתישבות העובדת שנוסדו ע״י ההסתדרות הציונית, ואם להוסיף את המושב בלפוריה – של 9 נקודות; הכנת חוזים בין המחלקה להתישבות חקלאית לבין המתישבים המאורגנים בהסתדרות החקלאית, ואחרון אחרון חביב – התחלת התישבות חדשה בין של בעלי אמצעים מהמעמד הבינוני, ובין של פועלים. הודות להתישבות זו נוצר גוש חדש, גוש הקישון, מזרחה מנהלל, וגוש הקישון המערבי בעמק עכו, וביהודה הולך ונוצר אזור התישבות חדש, שאני רוצה לקרוא לו גוש הירקון.

כמו כן אין בדעתי למסור פה תכנית מקיפה, או תכניות על ההתישבות בתקופה הקרובה. על מפתן של כל תקופה חדשה היינו נוהגים להכין תכניות כאלה, וערכן בלי ספק גדול לקביעת הכיוון ולהארת האופקים שלפנינו. כך עובדה אחרי המלחמה תכנית להתישבות לשנים הבאות ע״י ד״ר רופין, כך כתב אגר. ע. אטינגר בשעתו את ספרו על “שיטות ההתישבות החקלאית וההון הדרוש” לבצועה; כך שלחה ברית ״פועלי־ציון״ ועדה לארץ בשנת 1920 שערכה תכנית מקיפה שנדפסה בספר הידוע “על העבודה בא״י”, כך ניסו גם אחדים מחברינו, כמו הח׳ יבניאלי, ובזמן האחרון הח׳ רמז, לברר תכניות מקיפות כאלה. אין בדעתי להוסיף הצעה חדשה על הצעות אלו ולתת לכם חומר מדעי עמוס מספרים על עבודת ההתישבות בתקופה הקרובה. רצוני לעמוד רק על ראשי הפרקים של השאלות הקשורות עם המצב הנוכחי, והנושא האמתי להרצאתי כיום יהיה – ההתישבות החקלאית והמשבר. מהו לקח המשבר שנתנסינו בו בשנים האחרונות לגבי עבודת ההתישבות החקלאית?

אני מרגיש צורך להקדים הערה כללית: מהימין הציוני שמחוץ לכתלי הועידה הזאת, ומהשמאל שנמצא בתוך תנועת הפועלים, נוהגים לבקר אותנו ולאמור, שעבודתנו ההתישבותית, שתנועת הפועלים אחראית לה במדה מרובה, היא חד־צדדית, שאנחנו גרמנו לזה שהתנועה הציונית התענינה רק בהתישבות של פועלים מחוסרי אמצעים, שהעמדנו התישבות זו רק על פלחה חרבה או על המשק המעורב, שלא שאפנו לאינטנסיביות, להשקאה, ולשטחים קטנים. לעומת זה, אומרים, שהרבינו בנסיונות סוציאליים לתקון החברה והעמסנו את המעמסה הזאת על ההתישבות החקלאית היהודית. אחת התוצאות הבולטות של בקורת זו היא ההסתערות שפרצה בזמן האחרון נגד אחת הצורות העיקריות של התישבותנו החקלאית, הצורה הקבוצתית. בטוח אני שזוהי רק התחלה של התקפה כללית על התישבות הפועלים; מתחילים בקבוצה, ואם יצליחו לצמצם את מקומה בהתישבותנו, יתחילו בליקוידציה של “האילוזיות” החברתיות האחרות הקשורות גם במושב העובדים. בינינו אין מחלוקת בנוגע לכוונה האמתית של התקפה זו. ולא להתוכח עם ימין זה באתי הנה, אלא עם החברים (שבתוכנו החושבים בטעות, כי באנו לשיטת עבודתנו מתוך דידוקציה רעיונית ולא מתוך אינדוקציה נסיונית. לא באנו לשיטות התישבותנו העובדת מתוך שאיפה מופשטת לתקון עולם וליצירת צורות חברה חדשות, אעפ״י שלא הייתי רואה חטא גדול גם בשאיפה כזאת. אבל האמת ההיסטורית היא שלא בדרך זו הלכנו. בראשית היה הפועל החקלאי. הוא היה נקודת המוצא של כל שאיפותינו. אולם נתברר שאין אפשרות של קיום ושל עבודה לפועל היהודי החקלאי במשק הפרטי; שאיננו יכולים לסמוך על ההון הפרטי, שבתנועתו הטבעית ייצור לנו את מקומות העבודה האלו. ואפילו לו היה המשק הקפיטליסטי יוצר שוק עבודה כזה, לרבים מתוכנו היה ברור שהפועל החקלאי היהודי, כמו חבריו בכל הארצות, לא ישלים עם גורלו ושאי־אפשר לפועל החקלאי להתקים אם אין לו תקוה, אם אין לפניו פרספקטיבה להתקדמות כלכלית, להתפתחות משקו העצמי, ולו גם יהיה משק זעיר. על דעה זו יש חולקים בינינו, אבל חושבני שגם אלה המכירים את הלך רוחו של הפועל החקלאי השכיר כיום יודעים שברובו הגדול הוא רואה את מצבו כתקופת מעבר, שאיפתו האמתית היא להתנחלות או להתישבות. אני חושב שלפועל צריך לתת לא פרספקטיבה סתם, לא תוחלת ממושכה שברבות הימים יקבל פרס על עבודתו הארוכה בתור פועל, אלא צריך למצוא שיטה של התישבות פועלים ליד המושבות המבטיחות שוק עבודה לפועל החקלאי העברי. מצד שני התברר לנו, שהתישבות המונית של יהודים מחוסרי אמצעים לא תתקים אם תהיה קשורה בהתישבות קפיטליסטית, ז״א באפשרויות שייצור ההון הפרטי. ההון הפרטי בא״י איננו ממלא תפקיד של בניה חברתית או ממלכתית, של יצירת כלכלה לאומית, ולכן אי אפשר לקשור את ההתישבות הפרוליטרית עם תנועת ההון הזה. אלה היו הגורמים שהביאו אותנו לידי רעיון של התערבות בפרוצס ההתישבות, לפעולה משקית עצמית של תנועת הפועלים.

אנו עומדים עכשיו בפני קוניונקטורה חדשה. עם העליה הרביעית הופיעו בעלי האמצעים, ועם זה נתחדשה הצפיה להון פרטי. באותו זמן התחדש גם הצורך בבירור השאלה, עד כמה אפשר למעמד פועלים חקלאים להתקים בא״י. סבורני שיחסנו כיום הנהו כמו שהיה לפני עשר או עשרים שנה. מיחסים לנו, כידוע, שנאה עורת, שלילה אפריאורית להון הפרטי. החושבים כך אינם מבינים שהתנגדותנו לקפיטליזם איננה התנגדות לקפיטל. בכל אופן יודעים אנו שעבודתנו הולכת ומתפתחת בתקופה של בין השמשות, של נפתולים בין המשטר הקפיטליסטי לבין התחלות סוציאליסטיות. וגם בא״י תתפוסנה את מקומן הצורות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, אלו בצד אלו עם מעברים וגונים בין שתיהן. היחס שלנו להון הפרטי לא היה ולא יהיה יחס דוגמתי. ראינו שבתקופת עבודתנו של 7–8 שנים שאחרי המלחמה היה יחס ההון הלאומי להון הפרטי בא״י כ־2:1; ההון הלאומי היה 66 אחוזים מכל ההון היהודי שבא לארץ. הבה נקוה שהיחס הזה לא ישתנה ושנוכל. לשמור על ההגמוניה הזאת של ההון הלאומי בהתישבות המוני עם. אבל לא על ידי ההון הלאומי בלבד תבנה א״י. אני עוד מרחיק לכת ואומר, שהנני מבין את דרישת ההון הפרטי ההולכת וגדלה בזמן האחרון לעזרה לאומית, לתמיכה צבורית מצד מוסדות ציונים. אפשר לתמוך בדרישה זו, אבל בתנאי שההון הפרטי יקח עליו גם את מרות הבקורת הלאומית, שינטל ממנו העוקץ של חפוש רוחים גרידא, בלי התחשבות עם צרכי ההתישבות של המוני העם בא״י.

והנה הנסיון הקצר של שנתים האחרונות אך חיזק את הכרתנו שיש צורך בבקורת כזאת. תקופה קטנה של חדירת ההון הפרטי לכלכלה הא״ית ולחקלאות הראתה לנו שתקלות נושנות הולכות וחוזרות בתולדות ההתישבות בא״י. התקלות האלה הן: א) פרויקטים פורחים באויר; ג) ספסרות בקַרקעות.

ההון הפרטי היה מופנה בעיקר כלפי העיר. ידועה האידיאולוגיה שנשתלטה בתנועה הציונית לפני שנתים, עם הגברת הנחשול של העליה הרביעית. נביאים מכל המינים נבאו שההתישבות החקלאית יקרה יותר מדי, שהיא תופסת מקום גדול מדי בתקציבנו, שיש תקוה רבה לתעשיה ולמסחר בארץ גם בלי הינטרלנד חקלאי יהודי. כתוצאה מזה זרם ההון הפרטי בעיקר למפעלים עירונים, אבל חלק ממנו הלך גם לחקלאות, ובשתי דרכים: חלק מבעלי האמצעים השקיעו את כספם במטעים, כי העליה הרביעית נזדמנה לתקופה של פריחת משקי המטעים, המפקד הראשון של החקלאות העברית, שסודר השנה ע״י המחלקה להתישבות, מראה עובדה מענינת בנוגע לשטח המטעים בהשקאה: לעומת 8500 דונם של פרדסים נושאי פרי ישנם 9500 דונם פרדסים צעירים, ז״א שבשנים האחרונות גדל שטח המטעים כדי כפליים ומעלה. חלק שני של ההון הפרטי הלך למשק המעורב, וכך נוצרו נקודות הידועות לכם פה בקרבת ת״א, וגם נקודות אחדות בעמק. התקופה קצרה מדי משנוכל לדבר על הצלחת ההתחלות האלה, אבל אפשר כבר לדבר על אי־אלה כשלונות. הנה הנסיון של התישבות החסידים בשפלת עכו, שההנה״צ מטפלת בו. זה היה נסיון של התישבות בעלי אמצעים, המשתתפים בהון של אילו 200 לירות בסידור משקם, והדבר נגמר בזה שמוכרחים היינו להוציא שליש המתישבים מפני אי־הכשרתם הגמורה לחקלאות, ויתר האנשים שנמנו על המעמד הבינוני התברר למעשה שהם מחוסרי אמצעים, וכשצריך היה להכניס את ההון העצמי הוא לא היה בנמצא. הנסיון השני שכדאי לעמוד עליו. זוהי התישבות המעמד הבינוני בעמק. כידוע לכם, הקציבה המחלקה להתישבות שטח של 4000 דונם בגוש הקישון להתישבות 40 משפחות מ“המעמד הבינוני”. בטרמינולוגיה זו התכונו לאנשים בעלי רכוש של מינימום 300 לי״מ; בסדור של משפחות עם איזו הכשרה חקלאית שהיא הסתפקנו גם בפחות מ־300 לי״מ. אבל נתברר שלא נמצאו גם 20 משפחות שיכלו לעלות לורקני (כפר ברוך), כי גם סכומים כאלה לא היו בידיהם. הנסיון השלישי נעשה ע״י החברה למשקים זעירים להגשמת תכניתו של ד״ר סוסקין. תכניתה היתה התישבות של 250 משפחות על שטח של 10 דונמים ברוטו, בהון עצמי של 450 לי״מ, ונתברר שלא נמצאו מועמדים להגשמת התכנית הזאת.

מה אנו למדים מהעובדות האלה? נכון שהמשבר הכללי גרם לכך שרבים מאלה הקרויים מעמד בינוני נתדלדלו במשך השנים. אבל יש מסקנות שצריך לעמוד עליהן. ראשית, עובדות אלו מוכיחות שיש אנשים הקוראים לעצמם מעמד בינוני והחושבים שהמושג הסוציולוגי של מעמד כזה אינו קשור באיזה רכוש שהוא. יש למעשה מעמד בינוני מדולדל שאי־אפשר לדבר עליו כעל קטגוריה של מתישבים בעלי הון. יש טפּוס של בעל בית יהודי, שנמנה פּעם על המעמד הבינוני, והוא חושב ש־100 או 200 לי״מ זהו סכום גדול. הוא זוכר את הזמן כשזה היה אלף, אלפים רו״כ. הוא איננו מבין שבתנאי ההתישבות בארץ׳ וההתישבות החקלאית בפרט, אין לסכום הזה ערך מכריע. מעמד זה הביא אתו את כל ההרגלים והחנוך של מעמדו הקודם, והוא איננו מסוגל לאותן צורות ההתישבות המחייבות הכשרה גופנית חקלאית.

בזמן האחרון יצרנו טרמינולוגיה חדשה בחקלאות; כמו שהגרמנים מדברים על תעשיה כבדה וקלה, כך מדברים פה בארץ על התישבות כבדה וקלה. התישבות כבדה – על אדמה חרבה, והיא קשורה בפלחה, גידול בהמות, משק מעורב; ויש התישבות קלה – על אדמה קלה והיא קשורה בעיקר במטעים. אין זה מקרה, לדעתי, שחברת סוסקין לא הצליחה. לפני שנתים בדיונים בהנה״צ נבאתי כי המכשול העיקרי תהיה שאלת החומר האנושי. איני מאמין גם עכשיו, שיהודי בעל הון של 450 לי״מ ירצה להתישב על שטח קטן של 9–10 דונמים ולהתמסר לעבודה חקלאית הכי־קשה, לעבודת מעדר. הכשלונות האלו הראו לנו שיש מעמד בינוני שרק השם נקרא עליו, אבל למעשה הוא מדולדל, ולא חונך לחיי עבודה קשה. צורת התישבות כבדה אינה מתאימה לו, והוא שואף להתישבות ליד הערים, לחקלאות קלה של מטעים.

יש מעמד בינוני הראוי לשם זה, עולים בעלי אלף ואלפים לי״מ, ויש באמת פרובלימה אם ובמה אנו יכולים וצריכים לסייע לחדירה זו של ההון הפרטי למשק המטעים. התנועה הציונית עד עכשיו לא דאגה לטפוס זה של מתישב בעל האמצעים. אולי אין הוא זקוק לדאגה זו, לרוב בכל אופן הוא אינו רוצה בה. אבל עובדה היא שלא יצרנו את המנגנון שימשוך את ההון הפרטי הזה לחקלאות. אולם אנו מעונינים בכך שההון הפּרטי יזרום למשק המטעים, כי בין בתקופת סידור המטעים, בין בתקופת הטיפּול בהם – הענף הזה יוכל להיות גורם חשוב לפתרון שאלת חוסר העבודה, כי הוא מעסיק ידים עובדות במספּר ניכר. הולכות ונוצרות עכשיו חברות נטיעות שמטרתן יצירת מטעי פרדסים או בננות לשם מכירה, אחרי שהמטעים יהיו נושאי פרי. צורת חברות אלה וגם הפרובלימות הכרוכות בהן אינן חדשות. היו דברים כאלה גם באוסטרליה ובדרום־אפריקה, וגם בא״י (כגון, “אגודת נטעים”). יש בהן הרבה מן החיוב, וישנם צדדים שליליים. עובדו שאלות, הרנטביליות של המטע, הצד הטכני, החקלאי והפיננסי, אבל על פי רוב מזניחים בפרויקטים כאלה את הצד הישובי. מתעוררת השאלה, איך לספק את העבודה במטעים כאלה, איך להבטיח שהחברות לא תהיינה למכשיר של ניצול קולוניאלי כמו בכל ארצות ההתישבות. מה יהיה סופם של אלה הרוכשים את המטעים, הקונים אובליגציות או מניות: היהיו absentee landlords, ז.א. בעלי אחוזות נעדרים, העובדים ע״י פּועלים שכירים או שבעלי הון אלה יבואו בזמן מן הזמנים לארץ ויתישבו על אדמתם.

כל השאלות הללו דורשות בירור יסודי. אנו נוטים לחשוב שעל ההון הלאומי ועל המוסדות הלאומיים מוטל לא להתיחס בשויון נפש לפרוצס החדש הזה של חדירת ההון הפרטי למשק המטעים; להפך, עלינו למצוא צנורות השפעה, עליו, ואם אפשר – צנורות של שתוף. צריך למצוא את נקודת המגע בין הפעולה הזאת ובין העבודה ההתישבותית: משק המטעים קשור עם שאלת הפועל החקלאי במושבה הישנה ועל יד המושבה החדשה ההולכת ונוצרת.

שאלת הפועל החקלאי עומדת לפנינו בצורה חריפה מאד. במשך ארבע השנים האחרונות גדל מספר הפועלים במושבות: מאילו 400 שהיו בתקופה שאחרי המלחמה ל־3600 כיום, חוץ מ־3200 פועלים בלתי־חקלאים במושבות; מ־3600 פועלי מושבות אלה בדיוק החצי, 1800, מאורגנים בארגונים שונים: קבוצים, קבוצות הכשרה, חבורות; החצי השני – פועלים בודדים. לכאורה וגם למעשה אפשר לאמור שהתקדמנו, רבוי מספר הפועלים במושבה הרי הוא צעד חשוב מאד קדימה. אבל אין להעלים עין מחולשות העמדה החדשה שרכשנו. החצי מ־3600 פועלים אלה הם כיום מחוסרי עבודה; בחבורה רגילה עוסקים בעבודה כ־40% מהחברים, כ~25% עסוקים בעבודות בית, ז״א בטפול בחברים העובדים; יש אחוז ידוע של חולים, ויתר החברים בטלים, ז״א שעל כל פועל עובד לכלכל עוד פועל וחצי. הפועלים משתכרים בממוצע מ־13 עד 14 גרוש ליום, יוצא בחלקו של כל פועל 6 גרושים ליום, ויש הרבה קבוצים וחבורות שרמת החיים בהם ירדה עד 4–5 ג״מ ליום, ז״א שהכנסנו אלפים של פועלים למושבה, אבל שלמנו בעד זה מחיר גבוה מאד; למעשה הורדנו את רמת חייהם של הפועלים היהודים במושבה עד רמת החיים של הפועל הערבי המשתכר מ־10 עד 12 ג״מ ליום, ויש לו משען במשקו בכפר הסמוך, משק עזר טבעי. כך הבשיל בשנים האחרונות הרעיון שלא די לפועל במושבה באותה העזרה הלאומית שהוא מקבל, בעיקר משתי מחלקות ההנה״צ לעבודה ולהתישבות, – לרכישת צריפים לדירה, לאי־אלה כלי עבודה, ליצירת משק עזר קטן. במשך 3 שנים האחרונות הכניסו שתי המחלקות האלה בשביל 3600 הפועלים לפחות 10 לי״מ לגולגולת, – מחלקת העבודה 24.000 לי״מ, והמחלקה להתישבות 12.000 לי״מ. לפי ה“מפתחות” שעיבדנו בזמן האחרון יש צורך להשקיע בעזרה צבורית לפועלי המושבה 16 לי״מ לגולגולת, ואם נקח בחשבון משפחה או זוג עובדים, אזי דרושים 32 לי״מ למשפחה לשם פתרון השאלות הכי־הכרחיות במושבה. יש כאלה החושבים שלפועל במושבה לא צריך לתת יותר, שמא ישמן ויבעט ברעיון של כבוש העבודה, שמא יתפתח במהירות גדולה יותר מדי למשק עצמי, לכן צריך לתת לזוג עובדים לא יותר מדונם אדמה וכדומה. דעתי אחרת: אי־אפשר לחיות ולפעול מתוך אשליה שהפועל החקלאי ישלים עם הפרספקטיבה להשאר פועל חקלאי כל ימיו. צריך לתת לפועל החקלאי את האפשרות להתקיים על עבודתו במושבה, וליצור לו במשך השנים משק עצמי קטן. עיבדנו “מפתחות”, שאיני אומר שהם המלה האחרונה, אבל למשל, משק משפחתי לפועל חקלאי על 5 דונמים, רובם אדמת שלחין, מוקדש לירקות ולמספוא בהשקאה, ואולי גם איזה דונם לבננות, דורש השקעה של 120 עד 150 לי״מ, חוץ ממחיר האדמה. התפתחות משק המטעים במושבות הקיימות ובנקודות החדשות צריכה ללכת יד ביד עם הפעולה השטתית של התישבות פועלים על יד המושבות האלה, תקראו זאת שכונת פועלים או איזה שם אחר; אבל התישבות זו דורשת סכומים יותר גדולים משחשבנו עד כה, בין 100 ל־150 לי״מ, ליצירת משקי עזר הנותנים אפשרות לפועל להתקיים, אע״פי שרוב ימי העבודה יקדיש לעבודה שכירה. ההתישבות של המעמד הבינוני המדולדל תתכן בדרך זו. לאנשים אלה בעלי 150 עד 200 לי״מ צריך להפריש שטח של 10 דונמים לכ״א, וגם הם יחיו חיי עבודה במושבה. ע״י קרדיט של מאה לירה, או ע״י השקעה כוללת של 250–300 לי״מ, נוכל באופן כזה ליצור טיפוס של משק עצמי המתקיים בתקופה הראשונה, בחלקו הגדול, על עבודה שכירה במושבה, ועובר לאט לאט עם יצירת המטע לעמידה כלכלית ברשות עצמו. זהו הטפוס המוצלח של עין גנים, שהצליח הודות להתפּתחות משק המטעים של פּתח־תקוה.

המסקנה מכל הדברים האלה – עלינו לצדד ברעיון של השתתפות ההון הלאומי במפעלי מטעים ההולכים ומתגבשים, והשפעתו צריכה להיות מופנית לפיתוח הקשר בין החברות האלה בתור חברות לרווחים ובין הצרכים הישוביים של הארץ. ההתישבות הזאת צריכה להקיף גם את הטפוס של המעמד הבינוני המדולדל, המכניס 150–200 לי״מ הון עצמי, ועלינו לעזור להם ב־100 לי״מ קרדיט ליצירת משק זעיר. מצד שני – התישבות פועלים חקלאים, הנשארים במשך תקופה די ארוכה פועלים שכירים, ע״י יצירת משק עזר על שטחים קטנים בהשקעה של 100–150 לי״מ למשפחה. אעיר בהזדמנות זו שבדברי על שכונות פועלים על־יד המושבות איני מתכוון דוקא לטפוס של עין־גנים שהזכרתי. מענין שועדה שאיננה מורכבת דוקא מחסידי קבוצות, שנתמנתה ע״י מחלקות העבודה וההתישבות, חיותה את דעתה ששכונות פּועלים תצלחנה הרבה יותר אם חבריהן לא יחלקו כל אחד את זמנו בין המשק הקטן העצמי ובין העבודה אצל האכר, אלא אם יסדרו את עבודתם בצורה קבוצית, כדי שחלק מחבריהן ילך לעבודה שכירה, וחלק יתמסר לטפול במשק העצמי. גם בהתפתחות חברות הנטיעות שתגשנה להכנת מטעים במדה רחבה – יתפוס סדור קולקטיבי של העבודה השכירה מקום יותר גדול מאשר עד כה, ולכן חשוב הנסיון של המוסד הקבלני החקלאי שהלך בדרך זו. קבלת עבודה קבועה בקבלנות, על יסוד חוזים לשנה ולשנים אחדות בין קבוצה של פועלים ובין בעל המטעים, תצטרך להתרחב כי יש בה משום השלמה רבת ערך לחדירת ההון הפרטי במשק המטעים.

בקשר עם התישבות פועלים העסוקים במשק הפרטי וערך הפעולה הזאת להקלת חוסר העבודה, עלינו לדבר על שאלה שניה המענינת ביחוד את הפועלים העירונים: שאלת שכונות העובדים על יד הערים. אזכיר אי־אלה דברים שכתבתי לפני שנתים בתור יו״ר הועדה לעיבוד התכנית לשכ׳ העובדים, כאשר הגשתי אותה להנה״צ. התכנית עובדה ע״י ועדה מורכבת מב״כ ההנה״צ, המרכז החקלאי, והסתדרות פועלי הבנין. אז כתבתי: “…הועדה רואה חובה לעצמה להדגיש את הצורך החיוני והתכוף שישנו ביצירת שכונת העובדים הראשונה. התנאים החברתיים ההולכים ומתפתחים בקשר עם ההתקדמות העצומה של העיר תל־אביב ותעשיתה, מֵביאים אתם מצד אחד ברכה הכרוכה בהגברת כח־קליטתה של העיר העברית הזו. אבל בצעדי ענק אלה כרוכות גם סכנות מרובות, ביחוד בקשר עם אי־הקביעות בענף־העבודה הכי־חשוב בתל־אביב – עבודת הבנין. עכוב או משבר שיבואו חלילה בפרוצס הכלכלי הנוכחי עלולים להעמיד את הפרולטריון העירוני הגדול שנוצר ומתרבה בתל־אביב במצב קשה ורציני ולהביא לידי סכנה של יציאה, חוסר עבודה ומהומה ומבוכה כללית. שכונת העובדים יכולה לקדם בהרבה את פני הרעות האלו.” ידוע שתכנית שכונת העובדים לא יצאה לפועל, למרות ההתאמצות הגדולה שנעשתה ע״י תנועת הפועלים. שכ' העובדים ע״י תל־אביב נפלה קרבן לספקולציה בקרקעות, אבל לדעתי יש גורמים אחרים לאי הצלחה זו, וכדאי להגיד לעצמנו דבר מה כדי להמנע משגיאות בעתיד. לפי החשבון שעשתה הועדה שהזכרתי, נחוץ היה לשכ׳ עובדים כ־250 לי״מ למשפחה. כיום עם ירידת מחירי הבנין ועם השנויים בתכנית יכולים להסתפק ב־200 לי״מ למשפחה, וגם בפחות מזה, מלבד מחיר האדמה. הסכום העיקרי דרוש לבנין הבתים. כאשר מדברים על התישבות של 1000 משפחות ואומרים שנחוץ להכניס 250.000 לי״מ, ברור שנופל פחד על כל המטפלים בתקציבים. שמא כל המעמסה הכספית תפול על התקציב הציוני. אמרנו להלכה שאת הכסף לבנין נשיג במקומות אחרים, אבל שום מאמצים לא נעשו להשגת הקרדיט האפותיקאי. כל הדברים האלה גרמו בהרבה להחלשת הפעולה למען שכ׳ העובדים, ועלינו לעשות בשעת מצוקה זו התאמצות אחרונה לתקון המעוות.

בנוגע להתישבות העובדים בכלל. התישבות המונית של מחוסרי אמצעים תתנהל גם להבא בעזרת אשראי לאומי, בלי קשר עם תנועת ההון הפרטי, וגם להבא רק מתוך מעמד הפועלים יקום הטפוס של אכר עובד, החי על עבודתו, פּולח אדמתו, ומתקים על משקו המעורב.

לאור המצב הקים, מצבה הכספי הדחוק של התנועה הציונית, אין לי צורך לפתח תכניות רחבות של התישבות. עלינו להקדיש בשנים הבאות את מיטב כוחותינו ואמצעינו לגמר ההתחלות, לבסוסן של כל נקודות ההתישבות העובדת הקימות. לפני שנתים עיבדנו תכנית ביסוס. במקום לצאת לפועל בשנתים היא תצא לפועל בארבע שנים. הצלחנו רק בנוגע ל־8 נקודות. אני בטוח שנצליח בשנה הבאה לגמור עוד מספר נקודות, ובשנת תרפ״ט נגמור את בסוסן של כל הנקודות הקיימות. תכנית הבסוס שהגשנו לקונגרס הציוני הי״ד מסתכמת בתקציב של 400 אלף לירה. החצי מזה הוצאנו והחצי עוד נצטרך להוציא בשנתים הבאות. חוץ מזה יש לנו התישבות חדשה, בעיקר זו של גוש הקישון; לבסוסה נחוצות ב־3 השנים הבאות 140,000 לי״מ, או כ־50,000 לשנה. חוץ מזה נחוץ סך של 15 אלף לירה לגמר בסוס הנקודות של המעמד הבינוני הקיימות, וישנה התחיבות כלפי שכונות התימנים ומושב התימנים. תכנית הבסוס שהזכרתי איננה כוללת את ההוצאות להשקאה. ככה אנו מגיעים בחשבון חטוף לצורך כספי של 200 אלף לירה לשנה, בלי התישבות נוספת, בלי פעולות חדשות, בלי משקי פועלות חדשים, בלי תקציב להכשרה ולצרכי ההתישבות במושבות וליד המושבות. מזה תבינו שיש הבדל בין התקציב שאני מתכונן להגיש לקונגרס הציוני ובין אי־אלה פרטים של התקציב שפרסם אתמול חברנו הרצפלד ב“דבר”, במאמרו “על תכנית ההתישבות לתרפ״ח.” כשאני עומד בפני שאלת חוסר אמצעים ובפני הברירה – אם להקדים את בסוסן של הנקודות הקיימות או למלא את דרישותיהן של הנקודות החדשות, – אני אומר, כי צריך לגמור את בסוס הנקודות שהתחלנו. אין אפשרות כספית ומשקית, – ואוסיף, גם פסיכולוגית, – להמשיך יותר את המצב של בנין נקודות בלי גמר. צריך לגמור אותן בתוך המסגרת שהיכולת הכספית תקבע! כי כל הארכת זמן הבסוס מוסיפה על ההון החוזר, מערערת את כל חשבון התכנית, דוחה את בנין המשק וחוזר הגלגל.

בנוגע לשאלות המשקיות, אסתפק בהערה כללית. מזמן אמרתי לחברינו במשקים ובמושבים שיבחרו להם מטרה אחת שתאיר את דרכם, המטרה הזאת צריכה להיות משקיות והצלחה. מה זאת הצלחה – אינני צריך לברר. יש פתגם ידוע “אין דבר יותר מוצלח מהצלחה”. כל השטנה נגד התישבות הפועלים, ביחוד נגד ההתישבות הקבוצית, תחלוף כאין וכאפס, אם נקודות ההתישבות שלנו תצליחנה. ואשר למשקיות, פירושה: במינימום של אמצעים להגיע למכסימום של תוצאות. זה דורש בסוס מהיר, הזלה בבנין ובציוד, תכניתיות בעליה, ז״א התאמה גמורה בין מספר העולים על האדמה ובין האפשרויות הכלכליות של המשק בהתהוותו. זה דורש גם שבתקופה חלוצית זו של משק הפועלים, בין שהוא מושב שגם לו בעיות קשות שלא הספקנו עוד לפתור אותן, בין שהוא קבוצה, אל לנו להעמיס על משק הפועלים פרובלימות שאינן קשורות באופן אורגני עם המשק בבנינו. אל להרכיב עליו תפקיד קליטת העליה בכספי תקציב הביסוס.

שאלה נכבדה שאי־אפשר לעבור עליה בשתיקה מבלי לדרוש תקון יסודי, זהו נגע הספסרות בקרקעות. לפני ימים אחדים דפדפתי מחדש בפרק “על פרשת דרכים” של אחד העם. לפני יותר מ־35 שנים הוא כתב כבר על "ההתחרות הבזויה והנתעבה* בקרקעות. מוזר לראות כמה קשה לעם ולישוב ללמוד מתולדותיהם. אחרי כל התעמולה שעשינו בתוך ההסתדרות הציונית בעד הלאמת הקרקע ונגד סכנת הקנין הפרטי בארץ, איך אפשר היה שהמחלה הזאת תתפשט במדה כזו בקרבנו בשנתים ושלוש השנים האחרונות! אין צורך לדבר על דרכי הספסרות הזאת: התחרות בחברות קרקעיות מרכזיות, גם מצד חברות שמתיחסות אפילו לאיזו הסתדרות ציונית ארצית; מכירת אדמה, למשל, ע״י חברות החסידים, ביחידות של 30 דונם למשפחה שהחצי מהם אדמת הרים, או של 20 ד׳ לאיש בעפולה. פתאום הורגש בכל ארץ־ישראל חוסר בערים. עפולה צריכה להיות עיר; גם בהרצליה צריך לקום פרבר עירוני; בין חיפה לעכו בעמק ג׳דרו, היה צורך חיוני בעיר שלישית! וכל זה לשם העלאת מחירי האדמה על חשבון יהודים שלא ידעו בין ימינם לשמאלם.

הכרחי שנדרוש מההסתדרות הציונית שתשים קץ להופעות אלו שגרמו בהרבה למשבר הנוכחי. מי מכם אינו יודע, שאם נכשלה קרן היסוד בפולין, אם לא הצליחה או לא מלאה את תפקידה באמריקה, – בהרבה גרמה לזה האכזבה שבאה בעקבות החברות האלה, כמו “קהילת ציון” ו“משק”, שהוליכו שולל מאות ציונים טובים, המרגישים שפירוש כל הדברים האלה הוא חוסר בקורת, חוסר פקוח לאומי וציוני.

כך אני בא לפרק שמוכרח להיות אחרון בהרצאתי, המסקנות לגבי ההסתדרות הציונית. כשמדברים על צורך השעה, על צורך של עזרה למעמד בינוני מדולדל, של הדרכה להון הפרטי, על צורך של התישבות פועלים על־יד המושבה, ועל שכ׳ עובדים ליד העיר, על הצורך להמשיך את ההתישבות העובדת בעמק, אנחנו נתקלים בשאלת האמצעים, שאלת היכולת. ואני רוצה לשוב לדברים שאולי היו כבר לזרא. היכולת שלנו מוגבלת לא רק מפני שאמצעי הקרנות הלאומיות מוגבלים. אילו היה לי זמן לדבר על תכנית של התישבות לעשר השנים הקרובות, הייתי מראה לכם שכדי לקלוט 30 אלף יהודים לשנה, צריך להכניס הון של 30 עד 35 מיליון לירות, מזה כ־20 מיליון להתישבות חקלאית של 20 אלף משפּחות. אפשר להניח כי חלק מהכסף הזה יכנס מההון הפּרטי, וחלק יכנס במשך 10 שנים מהתשלומים שמסלקים המתישבים, אבל החלק העיקרי, בערך 15 מליון לירה יצטרכו להספיק הקרנות הלאומיות. החשבון הזה מאשר בערך את השערת הד״ר רופּין שאמר, כי לקליטתם של 30 אלף יהודים לשנה נחוץ שהקרנות הלאומיות יספקו מליון וחצי לירה לשנה. ברור שהיכולת שלנו קטנה הרבה יותר. אולי יתפלאו רבים מכם לשמוע שלמעשה גם כיום קרן־היסוד וקרן־הקימת מכניסות כחצי הסכום הזה. ולמרות זה אין אפשרות לישב אפילו 1000 משפחות בשנה. מדוע זה? כי הכסף הזה מוצא לא למטרות התישבות. תקציבנו מוקדש בעיקר לא להתישבות חקלאית ולא להתישבות עירונית, ולא לעבודות צבוריות, ולא למטרות כלכליות, אלא ברובו הגדול למטרות תרבותיות – חנוך, בריאות, פוליטיקה וכדומה. קרן היסוד הכניסה לא״י ב־6 שנים יותר מ־1/2 מיליון לירות. החקלאות קבלה רק כ־30%, ההתישבות העירונית ועבודות צבוריות קבלו כ־10%, יתר הכספים הוצאו למטרות אחרות. איני קובל על ערך המטרות האחרות ואיני אומר שאין צורך בהן בשביל הישוב. אבל כל זמן שאנחנו בונים את תקציבנו הלאומי, את התקציב הממלכתי הפנימי שלנו, בשנת משבר וחוסר עבודה כשנה זו באופן שרק,40% ממנו מיועדים להתישבות בעיר ובכפר, וברובו הוא בלתי אלסטי, מורכב ממשכורות שאי־אפשר להקטין אותן באמצע השנה, וכשצריך לקצץ, אזי מקצצים בנטיעות ממש, הרי התוצאות הן בהכרח אבסורדיות. אנו עומדים בפני השאלה, מה קודם למה: התרבות הישוב או תרבות הישוב, אני אומר: התרבות הישוב. מה קודם למה: הרחבת הישוב או השבחת הישוב, אני אומר הרחבה קודמת. ואם נעמיד את התקציב על שרשיו במקום להעמידו על ענפיו, אזי מקוה אני שנגיע לתקציב שיתן לנו אפשרות לגשת להגשמת התכניות שלנו.

דבר שני שצריך לדרוש מהקונגרס – בקורת לאומית על החברות למכירת אדמה. אבל זהו רק פרט מתקלה כללית גדולה, שהתנועה הציונית איננה שלטת במוסדותיה. יש מוסדות כספיים מרובים – בנקים, קרן היסוד וקרן קיימת, חברת הכשרת הישוב וחברות אחרות הנשמעות להסתדרויות ציוניות בפולין או באמריקה, והם באים אל ההנהלה הציונית רק בשעת צרה וכשלון, כשהם זקוקים לעזרה. אין להנה״צ פקוח ושלטון על מוסדותיה. ואל תתבעו מאתנו, באי־כוח הפועלים בהנה״צ, אחריות לדברים שאיננו יכולים להיות אחראים להם: יש רשויות נפרדות, והן לפעמים מתחרות זו בזו, אבל אין התאמה, אין הנהלה כללית. כל התכניות שציינתי יכולות להתגשם, אם נמצא דרך לתקון התקציב הציוני ולהקמת הנהגה כלכלית.