(נאום במועצת האחוד העולמי “פועלי־ציון־התאחדות”, בציריך, ביום 30.7.37)

אחריות גדולה היא להיות הפותח בויכוח זה אחרי הרצאותיהם של בן־גוריון וקפלן. יתכן שבמסקנות המעשיות שיש להסיקן מהמצב כלפי אנגליה וחבר הלאומים לא יהיה הבדל רב ביני לבין המרצים. כי גם אני חושב שאין לנו אפשרות ורשות להסתלק למפרע מעיון בהצעת מדינה יהודית בארץ־ישראל מחולקת. אולם אנו נבדלים הבדל עיקרי ויסודי בהערכת המצב והסיכויים ההיסטוריים של הצעה כזו. אינני מתעלם מערך העובדה שהוכרה זכותנו לעצמאות מדינית אפילו בחלקה של ארץ־ישראל. אבל הייתי מבטא את יחסי בצורת פרדוכס ואומר־: אם חושבים את הדו"ח של הועדה המלכותית לנצחון, הרי הוא עלול להנחיל לנו מפלה, אולם אם מעריכים אותו כמפלה, הרי הוא יכול להביא לנו ראשית של נצחון.

חשוב שנעריך נכונה את הכחות המניעים את המדיניות הבריטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדין־וחשבון ועדת־המלכות. ח' קפלן אמר כאן שהצעת החלוקה נובעת מתוך הכונה ליצור בשביל היהודים כעין “קרש קפיצה”, מנוף להתפתחותנו בארץ־ישראל. הערכתי אחרת לגמרי. דו"ח הועדה והצעתה לחלק את הארץ לשלש מדינות הוא נצחון הכוון האימפריאליסטי הטהור בפוליטיקה האנגלית בארץ־ישראל. יתכן שבין חברי הועדה ישנם גם ידידים בעלי כונות טובות כלפינו, אבל רוב מחברי הצעת החלוקה ותומכיה אין כונתם לפתוח לציונות אפשרות חדשה, להרימה לשלב התפתחות יותר גבוה, אלא כונותיהם נעוצות במגמות האימפריאליזם האנגלי גרידא – להבטיח לעצמו את השלטון על ארץ־ישראל מבלי לשאת בהתחיבויות המנדט.

זה משנים אני מנסה להסביר ולבאר לתנועתנו ולתנועה הציונית את הטנדנציות האלה של הפוליטיקה הבריטית. שתי השקפות נלחמות בקרבה מראשית הצהרת בלפור: האחת דימוקרטית פרו־ציונית, וידידותית כלפי העם היהודי, והשניה קונסרבטיבית־אימפריאליסטית אנטי־ציונית. הזרם הראשון מחשיב את העם היהודי כגורם בין־לאומי, מעריך את הסכנות שבמצוקה היהודית בעולם, רוצה לעזור לעם נרדף המתבוסס בסבלו ודמו, והוא גם מעריך את ידידותנו ואת ערכו של ישוב יהודי חזק בארץ־ישראל בשביל עמדתה של אנגליה במזרח הקרוב ובים התיכון. אבל ידידינו אלה באנגליה אינם מוכנים לשלוט בארץ־ישראל ביד חזקה, ותמיד יעצו לנו למצוא דרך להסכם עם הערבים.

הזרם השני, הריאקציוני־קולוניאלי, מעולם לא האמין ביכלתנו ובכשרוננו להיות לכח גדול בארץ ולמשען לפוליטיקה הבריטית בתחנה החשובה הזאת על דרכי התחבורה האימפריאליים, תמיד ראה בנו מכשול והפרעה להשתלטות אנגליה על המזרח הערבי. לפני כמה שנים היתה לי שיחה מענינת עם חברנו הנרי בריילספורד, אחרי שובו מנסיעתו להודו. דברנו על תוצאות המרד הצבאי במאה שעברה, אשר ארגנו בעלי האחוזות הגדולות בהודו (הזמינדרים) נגד השלטון הבריטי. “לו היו במקומנו גרמניה או רוסיה”, אמר בריילספורד: “היו מוחצים ודורסים אותם, אנו… קנינו אותם. מסרנו את האכרים ההודים לניצולם החפשי. של הזמינדרים ורכשנו אותם לבני־ברית”. האימפריאליזם הבריטי אינו שולט בשיטות של הדיכוי הצבאי בלבד. לו רצתה אנגליה לשלוט באימפריה הכבירה שלה בחרב הדיכוי והשלטון הצבאי בנוסח הגרמני־רוסי, אזי מוכרחה היתה לההפך לממלכה אימפריאליסטית צבאית, לותר על כמה מכיבושי הדימוקרטיה, להקים על יד ציה האדיר גם צבא עצום העומד לא על מתנדבים שכירים, אלא על שרות צבא כללי. בקיצור, אנגליה מוכרחה היתה לשנות מכל דרכי חייה המדיניים והמסורתיים. לכן נוהגים המעמדות השליטים האנגלים לשלוט בעיקר לא בחרב, כי אם בשכל ובכסף. גם על המזרח הערבי וקדמת אסיה, השוכנים על דרך האימפריה הראשי להודו ולאוסטרליה, ואשר בתחומיהם צפונים אוצרות הנפט הכי חשובים לצי הבריטי, משתלטת אנגליה לא באמצעי כפיה ושלטון עריצים, אלא ע“י תמיכה במעמדות השליטים של הארצות הערביות השונות, ע”י קשירת קשרי ברית עם הדינסטיות והמדינות הערביות, ע“י הארת פנים לשאיפות האחדות הערבית ועידוד החלומות הפן־ערביים. הפקידות הקולוניאלית הבריטית היתה אולי משלימה עם הציונות, לו הצליחו היהודים ‏”לרכוש" את הסכמת המעמדות השליטים הערביים בארץ־ישראל למשטר המנדט, או כמו שאומרת הועדה המלכותית בלשונה היא: “הגשמת משטר המנדט בארץ־ישראל בכלל ושל המנדט המיוחד הזה בפרט היתה מבוססת על האמונה, כי במשך הזמן יוכח שיש אפשרות להשלים בין ההתחייבויות אשר לקחנו על עצמנו כלפי הערבים וכלפי היהודים כאחד, עקב השפעתה המפיסת אשר תשפיע על ערביי ארץ־ישראל הרוחה החמרית אשר תביא העליה היהודית לארץ־ישראל כולה. האמונה הזאת לא נתאמתה, ואין לנו שום תקוה כי היא תתאמת בעתיד”

מכיון שהשליטים האנגלים הקולוניאליים נוכחו, כי ההתישבות היהודית במקום להקל על שלטונם בארץ גורמת לקשיים ולניגודים, מחדדת את הקונפליקט, היתה הציונות למכשול בעיניהם והם התחילו להכשיל את מפעלנו.

דו"ח ועדת המלכות הוא נצחון המגמה האימפריאליסטית הזאת. ביוני 1936 אמרתי במסיבה מפלגתית, כי הועדה המלכותית פרושה רביזיה של המנדט. הייתי יותר מדי אופטימי. הועדה המלכותית הביאה לביטולו של המנדט. ארץ ישראל נחלקת, כדי להשתלט עליה ביתר קלות. נוצרות שתי מדינות שלשתיהן אין אפשרות של קיום. המדינה היהודית תהיה מדינה וסאלית קטנה, התלויה במובן הפוליטי והצבאי לגמרי באנגליה, ובמובן הכלכלי – בארצות הערביות השכנות, המהוות את ההינטרלנד הכלכלי שלה. אנגליה תשב לבטח בכל עמדות המפתח של ארץ־ישראל – חיפה, ירושלים, עקבה, נצרת, הנמלים. אנגליה הבטיחה לעצמה את שלטונה על הארץ למרות ויתורה על המנדט, ובלי ההתחיבויות הכלולות בו לגבי הבית הלאומי היהודי אפילו במערב הירדן. אינני חושב, כי רוב המדינאים האנגלים אשר הגו את רעיון החלוקה מאמינים בחיוניותה של המדינה היהודית הזאת. לרבים מהם המדינה הזאת על 5000 קילומטרים מרובעים היא לא רק אמצעי לביטול המנדט, כי אם לחיסול הציונות עצמה.

מה ערכה הכלכלי של מדינה זו על 5000 ק“מ מרובעים? בשעתו הערכתי, כי מ־18 מיליון דונם בשטחה המערבי של ארץ־ישראל הראויים כיום לישוב (מלבד חלקו הדרומי המדברי של הנגב) מוכשרים לעיבוד כ־½11 מיליון דונם. או מ־60% עד 63% של השטח, מזה החצי אדמת השקאה. לא שמעתי עד היום מאיזה שהוא צד יהודי מוסמך, כי הערכתי נמוכה יותר מדי. נניח, כי מחמשת מיליונים הדונמים בשטח המדינה המוצעת 70% ראויים לעיבוד, הרי זה ½3 מיליון דונם, או 350.000 הקטר אדמה חקלאית. הנחתי השניה היתה – הלכתי כידוע בעקבות פרנץ אופנהיימר ודניאל הול – כי בתנאי החקלאות האינטנסיבית של זמננו אפשר להגיע ליחידה משקית בינונית של 5 הקטר (50 דונם) למשפחה, או להושיב בן־אדם אחד על כל הקטר. פרוש הדבר, כי החקלאות בשטח היהודי תוכל לכלכל, באמצעי הייצור הידועים לנו כיום, ישוב חקלאי של מכסימום 350.000 נפש. נניח הלאה, כי נוכל לנצל ניצול מלא את כל אפשרויותיה הכלכליות והגיאוגרפיות של ארץ־ישראל, השטח היהודי יהפך למרכז התעשיה והתחבורה ביבשה ובים לכל המזרח סביבנו, ונגיע לישוב עירוני כל כך גדול שהישוב החקלאי יהוה רק החלק הרביעי או אפילו רק החלק החמישי של האוכלוסין. הרי אנו באים לישוב של המדינה היהודית הנאמד ב־1.400.000 עד 1.750.000 נפש. ישוב של 650.000 נפש יהודים וערבים נמצא כבר כיום בשטח זה, והריבוי הטבעי במשך 15–20 שנה יגדיל אותו ל־850.000 נפש בערך; הרי הגענו למסקנה כי המדינה היהודית תוכל במשך 15–20 שנה לקלוט עליה יהודית מחצי מליון עד מכסימום קרוב למיליון נפש. החשבון הזה הוא אופטימי בתכלית. הנחה מוקדמת להתפתחות כזו – שלום בעולם ויחסי שלום וידידות עם כל הארצות השכנות, ניצול מלוא יכלתה האקונומית של ארץ־ישראל כולה על ההינטרלנד שלה במזרח הערבי, ללא הפרעה והתנקשות. החשבון הזה גורס צפיפות אוכלוסין (350–300 נפש לק"מ מרובע) יותר גדולה מאשר בארצות התעשיה הכי־מפותחות באברופה, כגון בלגיה ואנגליה, וגדולה כמו מצרים שכולה ארץ שלחין. אינני מתעלם מהאפשרויות האלו ואינני מזלזל בהן. נוכח האלטרנטיבה המאימת עלינו של הגשמת החלק השני של דו”ח ועדת־המלכות, של עליה יהודית בהיקף של 12 עד מכסימום 20 אלף נפש לשנה, של סכנת קפאון וסטגנציה, הרי האפשרות לרכז בארץ־ישראל במשך 15–20 שנים הבאות עד כדי מיליון יהודים נראית כמוצא מהמצוקה, כתשובה לצרת היהודים. אבל נשאלת השאלה, מה יהיה בסוף 15 או 20 שנה אלון, כאשר אפשרויות הקליטה תנוצלנה עד גבול יכולתן. בן־גוריון סובר, כי הדור שלנו יצא ידי חובתו כלפי העתיד, אם ידאג ל־20 השנים הקרובות, ואת הדאגה לעתיד הרחוק נעזוב לילדינו. אמנם, בן־גוריון חביבי, שערות שנינו הלבינו לפני זמנם, אבל שנינו עדיין אבות צעירים לילדים קטנים. וכל התנועה היושבת פה לפנינו היא תנועה של אבות ואמהות צעירים. בעוד 15 ו־20 שנה יוכלו בנינו עוד לתבוע אותנו לדין בעד מעשינו.

כאשר הצבענו לפני 32 שנים נגד אוגנדה, מצב התנועה הציונית היה מיואש. מצבנו הפוליטי היה ללא מוצא, הישוב הזעיר בארץ־ישראל נמצא במשבר כלכלי כרוני, ישוב עובד טרם קם בארץ, קומץ אכרים יהודים התקים בעיקר על ניצול עבודה ערבית. כחנו המדיני והכלכלי היה דל ועלוב. למרות הכל הצבענו נגד אוגנדה, מתוך הכרה ואמונה, כי אנו הולכים לקראת התפוררותה של תורכיה, כי הסיטואציה הרעה הזאת היא בת־חלוף, והאימפריאליזם התורכי יהרס במהרה. מתוך אמונה זו, כי ההתפתחות ההיסטורית תכריע לטובתנו, נגשנו לעבודה המעשית בארץ. האם נוכל מתוך אותה אמונה בנצח ההיסטוריה הישראלית לבנות את מדינתנו על 5000 ק"מ מרובעים? כאשר נגיע לנקודת הרוָיה בשטחנו זה, יהיה לפנינו לא מזרח ערבי מתפורר, כי אם מזרח ערבי מתעורר. בעוד 15 ו־20 שנה תהיינה הארצות הערביות סביבנו יותר חזקות ויותר מלוכדות. יתכן שנגיע לגיבוש אותו הישוב היהודי אשר יתרכז בתחומי המדינה היהודית, ללא אפשרות של התפתחות נוספת. אין לך דבר יותר אחראי ומסוכן בתולדות עם מהצגת גבולים. הם לא משתנים בלי שפיכת דמים. יתכן שתכנית החלוקה תהיה פתרון לשאלת אותו מיליון או מיליון ורבע יהודים אשר יכנסו למדינה היהודית. אבל אחרי זה תבוא סטביליזציה והפסקת העליה, ומשבר הציונות כפתרון לשאלת היהודים בעולם. החלוקה היא קפיצה לתוך אפלת ההיסטוריה. אומרים לנו, כי דחית החלוקה וכל אלטרנטיבה אחרת היכולה לבוא בתנאי המצב הנוכחי פרושה ספקולציה וציפיה לקוניונקטורה מדינית יותר טובה. אבל גם חיוב החלוקה הנהו ספקולציה וציפיה לקוניונקטורה מדינית והיסטורית מסוימת ברבות הימים, ללא שום בטחון שההתפתחות ההיסטורית תכריע לטובתנו. תכנית החלוקה היא קפיצה רבת סכנות עצומות לתוך הערפל של ההיסטוריה. אינני רואה אותו לכן כנצחון, אלא ככשלון וכתוצאה מפוליטיקה רעה ומוטעית אשר ניהלנו.

אנו נושאים במדה לא קטנה באחריות לכשלון הזה. במשך 15 השנים האחרונות עשינו הכל, כדי לתת אפשרות לועדה המלכותית להגיע להנחתה היסודית: כי קיים בארץ־ישראל סכסוך ללא מוצא בין שני העמים, שהמנדט כמו שהוא לא ניתן להגשמה, שאין להשלים בין התנועה הלאומית הערבית ובין התנועה הציונית. אנחנו בעצמנו נגררנו אחרי הנחה זו של מחלוקת בין שני נציונליזמים, לכן קשה לנו למחות נגד מסקנותיה של הועדה המלכותית. אינני חכם לאחר המעשה. אתם יודעים, כי שנים על שנים הזהרתי ותבעתי שינוי יסודי בכוון מדיניותנו כלפי התנועה הערבית. ארשה לי להזכירכם את הדברים אשר כתבתי לפני שנה למועצת האיחוד בגנף (באבגוסט, 1936):

“בצער רב אני מציין את העובדה, כי לא מלאנו את שליחותנו בתנועה הציונית לרדוף שלום, במקום להסתפק בהכרזות על שלום שאין אחריהן מעשה, מחשבה וחיפוש־דרך. לא השלטנו את תפיסתנו האינטרנציונלית על ההסתדרות הציונית, כי אם הסתגלנו להלך־רוח השליט הרואה בקונפליקט בינינו ובין הערבים התנגשות של שני נציונליזמים שאין לו מוצא אלא במצבי מלחמה כגון זה שאנו נמצאים בו כיום. אינני מוכן לקבל את השיטה הרעה והמכשילה הזאת – בה הדריכו את התנועה הציונית זה 15 שנה – כהכרח היסטורי”.

זו גם דעתי כיום. תמיד ראיתי בדאגה וחרדה רבה שכל מדיניותנו נשענת על הגורם האנגלי בלבד. יודעים אתם כי אני מעריץ את העם האנגלי, את תרבותו ואופיו, אבל תמיד הזהרתי בפני הרעיון שעלינו להשען על הפוליטיקה האנגלית בלבד ולסמוך על ה“ברית עם אנגליה”. אמרתי, כי האימפריאליזם הבריטי יהיה מוכן בכל זמן להקריב אותנו על מזבח עניניו, אם יתקל בקשיים בגללנו. בעצם מהותה של המדיניות האנגלית טבועה השיטה “לא לעודד ידידים, כי אם לפיס אויבים”, לפי המימרא האנגלית. ענו לי, שעדיין אין אנו יכולים לחפש דרך של הסכם עם הערבים, שהזמן הוא גורם לטובתנו, וכי אין עם מי לנהל מו"מ בקרב הערבים. אין צורך לבקר את הנמוקים האלה לאור המאורעות של עשר השנים האחרונות. העמדה המוטעית הזו גרמה למשבר הנוכחי. כעת אין לנו כל גשר אל הערבים, הננו תלויים תלות גמורה בפוליטיקה האנגלית ותכניותיה. למרות זאת עוד לא אחרנו את השעה לנצל את הצעת החלוקה לשם פתיחת משא־ומתן עם התנועה הערבית על פתרון פדרטיבי של שאלת ארץ־ישראל.

אחרי אוגנדה ניצל הרצל את המצב למו"מ מחודש עם תורכיה. ביומנו כתב, כי על מדינאי מרחיק ראות לנצל גם כשלון לשם הסתערות חדשה. גם עלינו להשתמש בתכנית החלוקה לשם חיפוש דרך הבנה עם הערבים, להפוך אותה לראשית של התפתחות חדשה. נכריז מבמת הקונגרס על נכונותנו לשאת ולתת על הקמת ארץ־ישראל פדרטיבית, המורכבת משלשה אזורים אבטונומיים: שטח יהודי, שטח ערבי ושטח שלישי מעורב, הכולל את ירושלים ואת הנגב, העומד תחת שלטון מנדטורי בלתי־אמצעי, עם זכויות עליה עברית לפי יכולת הקליטה הכלכלית. אינני יודע איזה סיכויים ישנם להצלחת הצעה כזו, אבל היא פותחת דרך להסכם עם הערבים המבטיח את שלמות הארץ, המונע יצירת גבול צבאי וכלכלי בינינו ובין השטח הערבי, ומניח יסוד לפדרציה יהודית־ערבית על שטח ארץ־ישראל אינטגרלית.

אם המו"מ על הסכם יהודי־ערבי יכשל, אני מודה כי לא תשאר לנו ברירה אלא לבוא בדברים עם אנגליה על ביטול המנדט והקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקה מתוקנת. אמנם אין לי תקוה רבה שנצליח להשיג תיקונים ניכרים בתכנית הועדה המלכותית.

כמו כן אינני מאמין בהצעת חילופי האוכלוסים. על הגליל אינה חושבת גם הועדה המלכותית, וגם בעמק השרון לא נוכל לעקור 20.000 משפחות פלחים היושבים על אדמתם מדורות ולהעבירם לחלק אחר של ארץ־ישראל. אינני נכנס לצד המוסרי שבדבר. התכנית אינה בת־הגשמה גם מבחינה מדינית וכלכלית. אם תוקם מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל, הכרח חיים יהיה לה לחיות בשלום ובהרמוניה עם החלק הערבי של ארץ־ישראל, ועם כל הארצות שכנותיה. אי־אפשר לבנותה מתוך פרספקטיבה של מלחמה פוליטית וכלכלית עם הערבים. המדינה הקטנה תוכל למלא את שליחותה ההיסטורית – להפוך את כשלוננו למפעל העפלה חדש – אם תבנה ברוח של שלום ויחסי־גומלין עם החלק הערבי, אם נראה אותה כדרגה בהתפתחותנו, כשלב לפדרציה יהודית־ערבית בתוך ארץ־ישראל שלמה ומאוחדת. הועמדנו בתוקף התנאים בפני הכרעה גורלית. תכנית החלוקה יכולה להיות ראשית הקץ לרעיון הציוני כפתרון לשאלה היהודית, או ראשית הגשמתה של הציונות באמצעים ממלכתיים. אבל יזכרו גם מחיבי המדינה היהודית, כי היא תוכל לפתוח תקופה חדשה בתולדות הציונות, רק אם נתגבר על האידיאולוגיה של סכסוך מתמיד בינינו ובין הערבים ונבנה את המדינה מתוך שאיפה לברית המדינות היהודית והערבית בארץ ישראל השלמה.