רקע
יצחק יחזקאל יהודה
הכותל המערבי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הוצאת משפחת יהודה; תשכ"ח 1968

הנה זה עומד אחר כתלנו

(שיר השירים ב, ט)


מאמר מקיף על כתלנו זה, מה שנאמר עליו, ומה שדֻבר בו מימי החורבן עד היום הזה,

עם מבוא ונספח.


לזכרון ברכה ותחיה

לרעיתי מרת בידא נ"ע

האם הראשונה בארץ ישראל

אשר דברה עברית וגדלה את בניה בלשון עמה.

נולדה ה' כסלו, תרל“ט ונפטרה ביום י”ד אד“ש תרפ”ז.

ת. נ. צ. ב. ה.


עם הספר

הספר ה“כתל המערבי” – הנו מחקר שחיבר החכם המופלא מו“ח, רבי יצחק יחזקאל יהודה בתקופת מאבקנו על זכותנו הבלעדית על הכתל; לראשונה הופיע כמאמר מקוצר בחוברת “ציון” כרך ג'. ברבות הימים, העמיק המחבר והרחיב את מחקרו עד כדי הספר שלפנינו אשר הופיע בשלמותו בשנת תרפ”ט. הספר שימש יסוד ראשון במעלה לוועדת פיל ולתזכירים שהוגשו בזמנו לחבר הלאומים בג’ניבה. מאז השתמשו בו חוקרים, מלומדים ואישי ציבור בהזדמנויות שונות.

ערך מיוחד לחלוטין לספר זה ובהיות מחברו מצטיין בשלש אלה: – בקיאות רבה ומופלאה בספרות התורנית, המחקרית וההיסטורית שבעברית, וכן בקיאות נודעת לו בספרות דת האיסלם ותולדותיה – מעלה יתרה למחבר ז"ל, שהיה כבר יליד הדור השלישי בירושלים.

משחר ילדותו ועד לחיבור ספר זה בשנת הששים וחמש לחייו, החומר שהוא מספר כעד ראיה, עד נאמן הוא לאין ערוך.

עם גאולת הכתל בישראל, נתעוררה הדרישה לספר שנכתב בכשרון רב ובמומחיות מהימנה המגלה חידושים רבים לאתר עתיק יומין זה. הספר הוצא במהדורה מחודשת, כדי להביא פרשת כתלנו במלואה, לעיני אנשי מדע, אנשי ציבור ולאיש ישראל מן השורה.

זכרון הוא זה לחוקר הדגול רבי יצחק יחזקאל יהודה ז"ל, אשר אהבתו למקדש ישראל עוררה בו הדחף לערוך מחקר מקיף ומענין כפי שניתן בספר זה.

( – ) יוסף יואל ריבלין


תודתנו הלבבית בזה ליקירנו הפרופ' יוסף יואל ריבלין נ"י אשר הואיל להקדיש מזמנו בהגהה סופית של הספר.

בהוקרה

( – ) משפחת יהודה


 

מבוא

כאשר כבשו האנגלים את הארץ בשנת התרע"ז, ידעו הערבים כי ממשלה נוצרית השתלטה בארץ־ישראל. לעומת זה, התושבים הנוצרים הרימו את ראשם למעלה ראש, באמרם כי עתה באו ימי השילום לשונאינו בנפש; שבעתיים נשיב חרפתם אל חיקם, עקב כל הנאצות והחרופים אשר חרפונו צוררינו מנדינו אלה, אשר דרכו עלינו ברגל, וכטיט חוצות דשו אותנו. אמרו ועשו. המוסלמים לא נוקו מעולליהם עד גדוליהם, ביד ובפה, באמרם להם: באו ימי הפקודה לפקוד עליכם את כל אשר עוללתם לנו.

היהודים אשר גם הם שבעה ברעות נפשם, מרדיפות ותעלולים, לא התנשאו על הערבים, לא העליבו אותם, ויהיו עמהם כתמול שלשום.

העמדה היפה הזאת מצד היהודים כלפי הערבים היתה נכונה מאד. היא קירבה את הלבבות, ובני ישמעאל הושיטו יד לבני יצחק, לכרות ברית אחוה בל תופר, ולחיות בשלוה וידידות1.

אך עד מהרה נפקחו עיני הנוצרים לראות את התהום אשר פתחו להפריד ביניהם, וכי עי"ז הכשירו את הקרקע לאחדות בני אברהם.

המשיחיים ראו בעין רעה את שיבת־ציון. הנוצרים האלה המאמינים כי רק בשיבת היהודים אל ארצם יתוקן עולם במלכות שדי, וכי בהקבצם בארץ הקדושה יבוא מושיעם וכל קדושים עמו, ונגלה עליהם בכל זהרו להושיעם תשועת עולמים, ואז יאמינו בו ונצדק קודש. המאמינים האלה, אינם דוחקים את הקץ להחישו, נהפוך הוא, כי בכל לבם ומאודם יחפצו להרחיקו, כי קרבם הוות ואמונתם מהשפה ולחוץ, ולכן הם עומדים כקיר ברזל נגד שאיפת עם ישראל, לשוב אל ארצו, אף אם זה מתנגד לעקרוני דתם ועתידות אמונתם ומטרתה.

נצרף לזה עוד כח, אולי הוא רוח החיה באופני תנועה זו, אולי ממנו יצאה הופעה זו, אולי הוא הוא אשר פקח את עיני הנוצרים התושבים לשוב מדרכם, ולבקש קירבת הערבים, למען הפרידם מעל היהודים “בעלי הבית הלאומי”. הכח הזה הוא, אנשי שלטון אנגליה, אנגליה זו אשר קבלה על עצמה לבנות בית־לאומי ליהודים בארצם ובנחלת אבותם.

מובן מאליו, כי למען הוציא את הדבר לפעולה, ישנם פקידים כאלה השמחים אלי גיל למלא תפקיד כזה, אלה הנוטים מטבעם לנטיות כאלו, כי לכך נוצרו. הפקידים האלה האלה עשו את מלאכתם בזריזות, בסדר ובמשטר, כי מצאו כר נרחב ודשן לשאיפתם, לזרוע זרע משטמה ופרוד בין ישראל וישמעאל, וכאן מצא “מין את מינו” ויעשו יד אחת להפר השלום ולהשבית המנוחה. התעמולה הזאת גמלה ועשתה פרי ישוה לה, הלא המה הפרעות (בשנות 21־20), ואחריהן הנרגנות אשר מצאה קן לה בקרב אנשים ידועים, אשר למען הנאתם וטובתם הפרטית אינם רוצים לראות את הנולד.

הנרגנים סוגיים: הסוג האחד הם הערבים אנשי המועצה המוסלמית התוקעים בשופרות ומכריזים בעתונים על היהודים והגירתם. הממשלה המנדטורית דאגה לקיומם. האמנם קופת חשאים אין בארץ, ויהיו ההקדשות (אלאוקאף) בידם למנה, והנם עושים בהם כפי ראות עיניהם, ובאופן הזה, הזאב שבע, והכבשה שלמה.

הסוג השני, הם הנוצרים, הנוצרים המנצחים על מעשה התעמולה הזה. הנוצרים האלה, השונאים את המוסלמים לא פחות משנאתם ליהודים, הנוצרים האלה אין להם לא מטרה לאומית ולא דתית, ורק הנאתם הפרטית הם דורשים, גם בחומר וגם ברוח. הא כיצד? ברוח: החופש הניתן להם מהממשלה ניתן להם הסיפוק הגמור והעונג לתת נקמתם ביהודים בהביעם את שנאתם נכבושה ואת עברתם השמורה, ומשתדלים להשניאם (את היהודים) על אחיהם הערבים בלב ונפש. ובחומר: מצד אחד כבשו המשרות בממשלה, ומצד שני כבשו העתונות הערבית. העתונאים הנוצרים יודעים כי לא בשפתם ולקחם, ולא בחכמת מדיניותם יקחו את לב הקהל הערבי וימשכו אותם אליהם. יודעים האדונים האלה, כי העתונאים הערבים במצרים, המהוללים בשפתם הצחה והמלאים בתכנם מכל המקצועות, הם בזול, ובין לילה מגיעים לכאן. הם יודעים כי דבריהם טפלים, ותכנם ריק. ומשאם הבל, ושפתם נלעגה, והיה אם ידברו משאלות היום יומיות ומתקונים הדרושים לארץ, לא ימצאו אף אחד אשר יואיל לחתום על עתוניהם הריקים, ובכן ביקעה מצאו להתגדר בה, והיא שאלת הבית־הלאומי ליהודים בארץ־ישראל, ובהא קא נחתו ובהא קא סלקו, לדבר אל הקהל הערבי, לגרות את עצביו ולהרתיח את דמיו, השכם וקטרג, והערב והסת: יהודים עליכם, ערבים! כאילו העם הערבי יתום קטן, והם (הנוצרים) הידידים, ברוחם הנדיבה, עומדים לאפוטרופוסים להגן על הערבי היתום הקטן השדוד, ויום יום יעשו מטעמים מנרגנות, שקרים, דיבות, לא באות ולא תהיינה. וככה מטילים ארס וזוהמה בלב הערבי, והקהל מביא אל קרבו את דבריהם, אף בידעו כי הכל שקר ומירמה, כי ההמון מעודו אוהב להתרמות. וככה הם הולכים ומרעילים את כל הסביבה ומכאובים כל חלקה טובה.

למרות כל אלה, למרות הארס והרעל, הדיבות והשקרים שהם מפיצים יום יום למרות תעמולתם השטנית, הארץ שקטה, והרוחות הרגיעו, הלבבות נחו, והחמה שככה. האמת עושה את דרכה, בצינעה, ובמתינות, והערבים נוכחים לדעת, כי ברכה בהגירה היהודית. הם יודעים, כי אין בלב היהודים לנשלם מעל אדמתם, והם יודעים כי הארץ ריקה, וכי יש כר נרחב לפעולות, הם יודעים כי אלמלא היתה הגירה יהודית היתה תחתה “הגירה ארמנית” או אנגלית. הם יודעים כי בני דודם היהודים טובים להם מעמים נוצריים, ולאט לאט, היו מתקרבים אל היהודים קירבת אחוה אמתית, קירבת הגזע – אפס השטן ער!

זה כארבע שנים אשר ארץ ישראל שקטה, אין פרץ ואין צוחה ברחובותיה2. כי כאשר בא לורד פלומר לנציב, והמנהיגים הערבים בארץ ישראל התיצבו לפניו, ויהי אך החלו לשיר את פזמוניהם הידועים: “מהומות” “אחריות”… הפסיקם (הנציב) באמצע הקונצרט ולא נתנם לגמור, באמרו להם “כי הוא ואנגליה הם האחראים בארץ”. וכך ידע הישיש הגבור הזה, להטיל את מרותו עליהם ולרסן אותם באפס יד, ויכבד את שמו ואת שם הממשלה אשר הוא בא כחה ונציבה, וכל הנחשים הצפעונים למיניהם ולסוגיהם באו בעפר ויטמנו, מפני אימתו ופחדו, ותשקוט הארץ בימיו.

בזמן האחרון יצאו שוב כל הזוחלים הארסיים ממחבואיהם, וירימו ראשם וילכו קוממיות, ומדריכיהם, מוריהם הנוצרים בראשם!

האנשים האלה אשר אינם רוצים לדעת את חובתם ומה טובת המולדת דורשת מהם, אלה הכואבים לשקט הארץ ולשלוות תושביה, בראותם כי אין מה לעשות מתיגעים וממציאים עבודה, בכדי לתת תנועה ודחיפה למאוייהם. ההמצאה היתה הפעם, ענין הכתל המערבי, והדחיפה להתפתחותה ניתנה מאלה המסתתרים מאחורי הקלעים.

הכתל המערבי כבר היה לבמת משחק, מאז באו האנגלים אשר אמרנו בצילם נחיה, וברצונם נבנה את הבית הלאומי, זה פעמים אחדות. בשנת 1922, ובשנת 1925 היה הכתל למכון חרדה ולמשחק זוועה, מלבד עולות התמיד: תגרות והתנפלויות מפעם לפעם, השלכת אבנים, מכות, הרגזת המתפללים, לכלוך הכתל בגללי אדם, מעשים שלא נעשו בימי תורכיה. אמרנו גם זה יעבור, קוינו לטיהור האויר, וכי יום יבוא והערבים ישכילו לראות כי לא זו הדרך לחיות עם אחים. אך ישנם כאלה שאינם רוצים בזה, אלה הנותנים יעקב למשיסה וישראל לפרעות. ומעשה שהיה כך היה:

השמש אשר בכתל המערבי העומד מעצמו להנאתו וטובתו, השמש הזה אשר אין אחריותו כ“א עליו, העמיד שם מחיצה של בד בערב יום הכפורים ש”ז (1929), להבדיל בין האנשים והנשים המתפללים בכתל המערבי. הדבר הזה אינו נורא וגם אינו כדי להרגיז הרוחות ולפגוע ברגשות, ומה גם שאינו עלול כלל לתגרות של שפיכות דמים, ובפרט הערבים!

הערבי הזהיר בצניעות, יודע מה טיבה של מחיצה זו ומבין ערכה, אך ראש המועצה המוסלמית מצא להצטיין בשנאתו, ויודיע את המושל מהפשע הגדול אשר פשע השמש להעמיד מחיצה של בד בכתל המערבי, ויעבור על החק של “קיום המצב” באשר הוא, היינו סטאטוס־קוו.

אלמלא היה המושל באותה עצה, היה מבטיח לראש המועצה, כי מחיצה זו תוסר בערב, וכי בגלל דבר פעוט כזה אין להרגיז מתענה המתפלל אל אלהיו, שבעיקר הוא ענין מוסרי. אני מאמין, כי ראש המועצה בכל שנאתו העזה ליהודים, לא היה מעיז להתנגד למושל!

אבל המושל, במקום להיות מלאך השלום, ולהמתיק הדין, במקום לפלס מעגלותיו ולראות נכוחה, במקום להיות חדור ברגשות אנושיים, נכנס בעובי הקורה, ויצו את השמש במפגיע, בעת אשר כבר התפללו תפלת כל נדרי, להסיר את המחיצה בעצם יום הכפורים. השמש אמנם הבטיח להסירה בבקר, אך לא הסירה, אם מטעם שחשבו להסירה ביום ההוא בסיום התפלה, אם מחמת שנזכר שאסור להרוס ביום הכפורים, אשר דינו כשבת. בראות המושל, כי לא הוסרה (המחיצה) שלח קצין אנגלי עם שוטרים ערבים, ויבואו שמה כשהמתפללים עומדים בתפלת שמונה־עשרה (תפלה שאסור להפסיק אף אם נחש כרוך על עקבו של המתפלל) ולא חכו עד גמרם את התפלה כ"א נדחקו ונכנסו בין המתפללים והמתפללות ויפילו את המחיצה עליהם, וגם מכות חלקו באפם על ימין ועל שמאל מבלי להפלות בין אנשים לנשים וגם את בגדיהם קרעו, ומבלי התחשב עם המקום ועם הזמן, המקום היותר קדוש, והיום היותר נורא ונשגב לעם ישראל!

מובן מאליו מה עזה היתה ההתרגשות, ומה עצמה ההתרגזות בעם ישראל, על חלול המקום הקדוש, והיום הקדוש, ויתאספו היהודים בירושלים לאסיפה במגרש הת"ת עץ־חיים אשר במחנה יהודה. שם נקבצו ובאו באלפיהם וברבניהם ומשכיליהם ומלומדיהם להביע מחאה עזה, על התועבה הגדולה הזאת.

במקרה כזה ובאסיפה כזאת, יודעי כל בר בירב דחד יומא, כי הקצין האנגלי גבור השערוריה הזאת ומחוללה, לא יכירנו מקומו שם. אך מה נאמר אם נגיד, כי הקצין הזה בא לשם בחברת השוטרים אשר נשלחו לשם, כשהוא מחייך ומצחק ועליז ולועג לרש!

כאן אני שואל: אם היהודים הנרגזים שהתאספו שמה לא היו יכולים להבליג על יגונם וצערם על חלול קדשיהם ומחלליהם, אם הם לא היו יכולים להתאפק ולכלוא את רוח רגשותיהם הסוערים, והיו מתנפלים על הקצין העדין הזה, על מי היתה האשמה? מי הוא האחראי על המעשה הזה? בלי שום ספק, האשמה והאחריות, היו חלות על ראש משלחיו, אשר חשבו, כי ע"י התוצאות הרעות שהיו מתחוללות מזה יצדיקו את מעשיהם (של האנגלים), להראות לכל באי העולם כי היהודים חפצי קרבות הם, וכי המצב חמור!

בלי שום תפונה לא ידע הקצין הזה, כי בנפשו הוא. הוא לא הרגיש כי משלחיו מתנקשים בנפשו. הוא לא התבונן כי הם עשוהו כלי למעשיהם וישלחוהו כשעיר לעזאזל!

אכן משבח אני את היהודים אשר הראו גבורה נפלאה. היהודים אשר עצביהם גרויים, מוחותיהם משולהבים, דמיהם רותחים, ידעו לשלוט ברוחם. הם הראו כי לא מפיחים קריה הם גבורים, גם לא קצינים ושוטרים, המתנפלים על זקנים וזקנות המתענים ומתפללים, הם גבורים. הם הראו כי למרות שנפשם מרה ורוגזם נורא ידעו לכבוש את רוחם הסוער, ועליהם נאמר: וכובש ברוחו מלכד עיר!

האמנם, המשטרה התנצלה, כי הקצין הזה נשלח למקום אחר, כי רק במשגה בא לשם, אך התנצלות זו לא באה, אלא לקיים את האשמה!

ולמרבה התגרה ולרוגז אין קץ, בנה ראש המועצה המוסלמית בנין של שלשת נדבכי אבן על מרום הכותל המערבי, ולא השביתו המלאכה, לא המושל ולא פקיד העתיקות.

הנה המושל הזה בעת אשר בידו האחת הרס מחיצה של בד בקנאתו לקיום החוק של סטאטוס־קוו, בנה בידו השנית בנין של שלשה נדבכי־אבן על הכתל המערבי להפרת חוק סטאטוס־קוו!

ופקיד מחלקת־העתיקות, הוא אותו פקיד אשר הודח לפנים ממשרד הנציבות העליונה. הפקיד ההוא הושב לארץ בתור פקיד מחלקת העתיקות, והוא גם האחראי כעת על בנין הנדבכים האלה.

ולמען דעת עד היכן הגיע כשלון הממשלה, עד איזה תהום היא הולכת ומתגלגלת על ידי אותם האנשים העומדים בראשה, אביא שתי עובדות שנהיו ואתיו לרגלי שערורית הכתל המערבי. כי הרגזת הערבים ושאונם בעתונים, והתאספם לאסיפה גדולה בירושלים, היא תעמולה ההולכת ונמשכת מאותם האנשים. הם המסיתים את הערבים ומוליכים אותם בתוהו – בדרך לא דרך.

הלא זה ברור בהחלט, כי לא היה שום מקום לערבים להתרגז. הם ראו בעיניהם את אשר שאלו. ראש המועצה המוסלמית עקב את מעשה השוטרים, ביום הכפורים, ויעמוד בחלונות הנשקפות אל הכתל המערבי, ובעיניו ראה הסרת מחיצת הבד ודכוי המתפללים שם, ואטם אזניו לבקשת הנשים המוכות, שפנו אליו ובקשו עזרתו. גם זאת, הלא הערבים מכים את המתפללים, מידים אבנים, מקללים ומחרפים ומה יבקשו עוד?

לפ“ז לא היה שום מקום לערבים. להתרגז ולהשתלהב ולהחם הלבבות ולהתריע בעתונים ולקרוא לאסיפות מארבע כנפות הארץ בדבר הכתל. אם בגלל דרישת היהודים לתת להם המקום אשר אצל הכתל המערבי, ולהמיר אותו ביותר מכפי ערכו, הרי אין בזה לא חלול הקודש, ולא פגיעה בדת ולא מגע בזכות ההקדש, מפני שהמרת הקדשות היא הלכתא רוחתא למעשה בדת האיסלם, ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. היה זה עתה בימים האחרונים האלה, המירו הקדש אלכלילי פה בירושלים, לטובת דבר הרבה פחות מערך הנידון דנן, ואין פוצה פה ומצפצף. גם המרת הקדש זה כמוהו וחסל. אך מה עשו אלה הדואגים לשלום הארץ המשתדלים לריב ולמצה, ולשפיכת דמים דמי־אחים. בכדי להבאיש ריחנו בעיני העולם, המציאו המצאה חדשה, היינו: כי דרישת הכתל המערבי וסביבותיו היא אך תקדים והכשרת המצע להוצאת הר הבית (מסגד אלאקצא) מידי המוסלמים. ובכן קמו והתריעו בעתונים, כי היהודים מתנפלים לקחת את המסגד הקיצון מידם, למען תקיף הצעקה את עולם האיסלאמי3, ועי”ז תוכל הממשלה לשים עוד מוקשים ואבני נגף על דרך הבית הלאומי, בארץ ישראל.

הצעקה הגדולה הזאת מצאה הד בעולם האיסלאם, והרינה עברה במחנות עתוניהם. וימלאו גליונותיהם דיבות ושקרים כדרכם. והנני מביא בזה מקצת מדברי עורך ומו“ל אלמנאר במצרים במאמרו אשר בירחונו זה חלק ו' כרך תשעה ועשרים מיום 14 אוקטובר 1928. המאמר כתוב ברוח יורשי טוביה העבד וסנבלט וגשמיו הערבי, על פי הודעותיהם, ועתוניהם של המועצה המוסלמית. שם המאמר: פתיחת היהודים פתח לריב בירושלים להכשרת הקרקע לקחת את המסגד הקיצון מהמוסלמים ע”י השתלטם על הכתל המערבי וסביבותיו4.

הוא כותב על כתל הבכי: אומרים, כי היהודים מאמינים “ששברי הלוחות” שהוריד משה מהר סיני, טמונים תחת הכתל המערבי5. שם יתאספו לבכות לזכר תפארת דתם בהיכלם. והמוסלמים רואים, כי הבוראק אשר עליו רכב הנביא בליל המסע, נקשר נקשר בכתל הוה וקוראים אותו אלבוראק6.

בסוף הוא מייעץ את האנגלים לדכא את התגרה הזאת ולסתום פירצתה בטרם תתרחב, ומודיע אותם כי מאספי המסורת (חדית) כמו אל בוכארי ומשלם7, ואחרים הגידו בשם הנביא: "כי לעת קץ ילחמו אתכם היהודים, ואתם תשתלטו עליהם, עד כי האבן תזעק: “הוי מוסלמי הנה יהודי מסתתר מאחרי, הרוג אותו”! גם מגיד להם לאנגלים את המסורת הזאת: "כי לפני קץ הימין יתגלה משיח השקר (אלדג’אל)8, והוא המשיח אשר היהודים מחכים לו9. והם יקומו עמו וילחמו עם המוסלמים (כנ"ל). בעבור זה לא יעלה על לב מוסלמי להזיק לאחד היהודים לפני הזמן ההוא10, ואם היהודים רוצים את הקץ הזה11, על הממשלה האנגלית למנוע אותם, והמזהיר כבר התנצל12.

עתה אביא את שתי העובדות למען תהיינה לעדויות, כי הממשלה השפילה את כבודה של אנגליה ועוללה בעפר קרנה:

א. המועצה המוסלמית הרתיחה את דמי הערבים עד אותה מדה שנדברו בארץ־ישראל על פרעות עתידות. בעתונים הודיעו שהתנועה רבה בממשלה להכנת מטות עם כל המכשירים הנחוצים לחללים ופצועים. הדבר הגיע, כי הקונסול האמריקאי הלך אל המושל לשאול אם נתיניו בטוחים בחייהם. והשמועה המתהלכת היא, כי הודות לזריזות ודרישות הקונסולים נצלנו מפרעות!

ב. במברק שנשלח לחבר הלאומים מאת האסיפה המוסלמית ע"א הכתל המערבי, הערבים מבקשים כי יגזרו על היהודים המתפללים בכתל המערבי כי “אל ירימו קולם”!

הלא כן שלחה מזכירות הכנסיה המוסלמית המברק הזה לחבר הלאומים ביום א' 4 נובמבר 1928 (נדפס בדאר היום מס' 45 כ“ד חשון תרפ”ט 7 נובמבר 1928).

הכנסיה המוסלמית הגדולה שנקראה ביום חמישי אחה“צ (1 נובמבר) שהיא באת כח השדרות והסיעות המוסלמיות בא”י סוריה, הלבנון ועבר הירדן, החליטה להודיע לחבר־הלאומים כי מקום הבוראק השריף הוא מקום איסלאמי קדוש13, וחלק בלתי נפרד ממסגד אלאקצא שארבע מאות מיליון מוסלמים מקדשים אותו, וכל טענות היהודים בטלות14, ואין להם עליו כל זכות יותר מאשר לבוא ולעמוד למולו עמידה רגילה כשאר האנשים מהעדות הרגילות15. שולים הם זכות העבודה לאלהים והתפלה והרמת קול16, הוצאת ספר תורה כפי שמחזק זה וקיים במסמכים הרשמיים ומעשיים הידועים לממשלה17. השתדלות היהודים לקשר להם כל יחס שהוא אל המקום הזה גורם למבוכות ולמהומות18, שאין המוסלמים אחראים על תוצאותיהם19, אם דבר זה עלול לפגוע במה שהוא בזכויותיהם20. ואם יתנו ליהודים כל דריסת רגל במקום או שישאו להם פנים21, הרי דבר כזה יחשב בעיני המוסלמים כאילו התנפלו על המקום היותר קדוש להם והם החלט החליטו להגן עליו ויהי מה22. אחרי ימים רבים אחדים שלחה (האסיפה המוסלמית) לשם עוד מברק כתובן הנז'. ועתה שאלתי ממך אנגליה הנאורה, שרתי במדינות ובמדיניות, לטהר הארץ מפקידים המחללים את שם כבודך. עליך להעמידם לדין למען יחכמו הפקידים אשר יבאו אחריהם. עליך לרסן האנשים אשר מטרתם הפרעת השלום בארץ, והמפיצים שקרים וכזבים בכל העולם ואשר לבסוף ייזקף הכל על חשבונך!

ירושלים שבט התרפ"ט.


 

כתל המערבי

א. כתל המערבי

הכתל המערבי אשר לפניו אנחנו מתפללים זה מאות רבות בשנים, אשר הלועזים יקראו לו “כתל הבכי” “כתל הדמעות” “כתל הקינות” (Wailing Wall. Mure de Lamentation) הוא החלק הדרומי של חומת הר הבית המערבית, והוא לפי המסורת מבנין דוד ושלמה ע"ה23.

אורך שטח החצר אשר לפני הכתל המערבי, באותו החלק שאנחנו שם, – הוא 28 מטר, ורחבה 3,60 מטר. החצר הזאת משמשת דרך לערבים הגרים שם דרך שאינה מפולשת; קרקע החצר נמוכה מקרקע הר הבית בשבעה מטר ושבעים סנטימטר.

גובה הקיר שמונה עשר מטר, ומספר נדבכיו ארבעה ועשרים24, היינו: תעשה נדבכים התחתונים מהאבנים הגדולות אשר מעל לקרקע החצר הן מבנין דוד ושלמה ואורך האבן בערך מטר וחצי בגובה מטר ויותר; שתים מהן, אחת בקצה הצפוני ואחת בקצה הדרומי, ארכן מארבע עד חמש מטר; גובה תשעה הנדבכים האלה 11,80 מטר.

ממעל להן ארבעה נדבכים, אורך האבן כחצי מטר, וגובה ארבעת הנדבכים 2,20 מטר, האלה מבנין בר כוכבא25.

ממעל לארבעת הנדבכים הללו, אחד עשר נדבך אבנים מגודל רגיל, והם מימי הערבים וגבהן ארבעה מטר, ס"ה 18 מטר.

בשנת תרכ“ז 1867 שלחה החברה האנגלית לחקירת א”י את המהנדס וארין, והוא גילה את תשעה עשר הנדבכים אשר בארץ מתחת עד היסוד, בחיק הסלע; האבנים ההן הטבועות בארץ הן גדולות כאלו אשר ממעל לאדמת חצר הכותל המערבי26.

בגבול חצר הכתל המערבי צפונה, קרקע פנויה אשר קיר מבדיל בינה ובין החצר והיא כיום רשות היחיד27; ובגבול החצר דרומה – חצרות הגויים הדרים שם, ומצד מערב צפונה – דרך המבוא לכתל המערבי, ומהדרך והלאה דרומה חצר הגויים הדרים שם.

בין החצרות העומדות מאחורי החצרות אשר בגבול כתלנו הדרומי יש דרך המובילה להר הבית דרך שער קטן הנקרא שער המערבים (באב אלמגארבה) הנקרא ג“כ שער הנביא28 מהשער הזה ודרומה יש עוד חצרות ומגבולן והלאה דרומה מתגלה שוב הכתל המערבי והולך דרומה עד קצהו הפונה למקצוע חומת הר הבית הדרומית, ולפניו שדה מקשה ההולך עד חומת העיר הדרומית סמוך לשער העיר אשר בחומה הנקרא ג”כ שער המערבים29.

מתחת לשער המערבים אשר בכתל המערבי ישנו משקוף שער מאבן אחת גדולה באורך 7,20 מטר בגובה שני נדבכים, היינו שני מטר, ורוחב פתח השער הזה אשר מתחת למשקוף 5,20 מטר בגובה 8,80 מתר, אך המפתן איננו כי הוסר מזמן קדמון30. השער הזה נקרא בפי הלועזים בשם “שער ברקלאי” ע“ש ד”ר ברקלאי אשר גילה אותו בשנת תר"ח (1848), אולם הערבים יקראוהו שער הנביא, בשם השער אשר עליו ממעל.

מדרך השער הזה נכנסים מתחת לקרקע הנוכחית להר הבית המרחק 20 מטר בשביל הפונה דרומה, אורכו 17 מטר ורחבו 2,40, ומשם יעלו במדרגות להר הבית; המדרגות הללו מכוסות כיום בעפר, וכל השטח הזה משמש לבור, וע"י קיר בנין אבנים נחלק החלק המערבי של השערהזה באורך 8 מטר ורוחב 6,40 ויהי למסגד בשם אלבוראק31, ובכתלו הדרומי ישטבעת נחושת קלל אשר לפי האגדה קשר בה מחמד את סוסו אלבוֹראק בליל המסע32.


ב. קדושת כתלנו

על קדושת הר הבית והכותל המערבי יש לנו עדויות רבות בספרות התלמודית והמדרשית, ואביאן כאן לפי המקורות:

תלמוד בבלי: את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו (ויקרא יט, יג) מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף שמירה האמורה במקדש לעולם (יבמות ו, ע"ב).

והשימותי את מקדשיכם (ויקרא כו, לא)קדושתן אף כשהן שוממין (מגילה כח, ע“א; שקלים פ”ג, ג)

ירושלמי: אמר ר' יהושע בן לוי הוא ההיכל. לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו. עד כדון בבנינו, בחורבנו מנין, אמר ר' בון: בנוי לתלפיות (שיה"ש ד) תל שכל הפיות מתפללין עליו וכו' (ירושלמי ברכות פ“ד, ה”ה).

מדרשים: ומשה היה רועה. הדא הוא דכתיב, וה' בהיכל קדשו, א“ר שמואל בר נחמן, עד שלא חרב בית המקדש היתה שכינה שורה בתוכו שנאמר ה' בהיכל קדשו, ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר ה' בשמים הכין כסאו; ר' אלעזר אומר, לא זזה שכינה מתוך ההיכל, שנאמר והיו עיני ולבי שם וגו‘, וכן הוא אומר, קולי אל ה’ אקרא ויענני מהר קדשו סלה, אע”פ שהוא חרב, הרי הוא בקדושתו; בוא וראה, מה כורש אומר אל האלהים אשר בירושלים33, אמר להן: אע"פ שהוא חרב, האלהים אינו זז משם. אמר ר' אחא, לעולם אין השכינה זזה מכתל מערבי, שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו (שמ“ר, פ”ב; ילקוט שמעוני מ“א קצ”ה בקצת שנויים).

הנה זה עמד אחר כתלנו אחר כתל מערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו (לדוד) הקב“ה, שאינו חרב לעולם, ושער הכהן34 ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקב”ה (מד“ר שיה”ש).

הנה זה עמד אחר כתלנו, אחר כתל המערבי של בית המקדש שאינו חרב לעולם, וכן הוא אומר: ה' בהיכל קדשו בין חרב בין אינו חרב וכו' (יל“ש שיה”ש תתקפ"ו).

ה' בהיכל קדשו (תהלים א, ד) אמר ר' סימון, ראה מה כתיב, כי עתה תצאי מקריה ושָׁכַנְתְּ בשדה (מיכה ד, י) ושָׁכַנְתִּי כתיב35 אף על פי שחרב בית המקדש ונעשה שדה, אף על פי כן שכינתו שם (שוחר טוב תהלים יא, תרנג).

בין שחרב ביהמ“ק ובין שלא חרב אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר: ה' בהיכל קדשו; אע”פ שבשמים כסאו שכינתו בבית המקדש, שנאמר: והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכן הוא אומר: ויענני מהר קדשו, אע“פ שהוא הר, בקדושתו הוא עומד; אר”א מה כתיב ושכנתי בשדה, ושכנתי כתיב אע"פ שחרב שכינתי עומדת שם (אגדות תהלים).

זהר: דאמר ר' יהודה, מעולם לא זזה שכינה מכותלא דמערבא דבי מקדשא דכתיב הנה זה עמד אחר כתלנו (זהר שמות ה, ע"ב).

וקבע הרמב“ם ז”ל הלכה, כי “אע”פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו וכו' שנאמר את שבתותי תשמרו, ואת מקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף שמירה האמורה במקדש לעולם, אע"פ שחרב בקדושתו עומד (הלכות בית הבחירה פ"ז, הלכה ז).


ג. כתל המערבי ושער חומת ירושלים המערבית

במדרש איכה מסופר36: כשצר אספסיאנוס על ירושלים, היו עמו ארבעה דוכסים, הראשון היה דוכוס הערבים (הנבטים בני נביות) ושמו פנגר37; כשיצא ר' יוחנן בן זכאי אל אספסיאנוס, אמר לו זה האחרון: “חבית שקינן נחש בתוכה כיצד עושין לו38? אמר לו (ריב"ז): מביאין חובר וחוברין (מלחשים) את הנחש ומניחין את החבית, אמר פנגר: הורגין את הנחש ושוברין את החבית. מגדל שקינן בו נחש כיצד עושין? אמר לו (ריב"ז): מביאים חובר וחוברין את הנחש ומניחים את המגדל39; אמר פנגר: הורגין את הנחש ושורפים את המגדל. אמר לו ריב”ז: המשל אומר: “השכנים המריעים לשכניהם מריעים”40; אמר לו פנגר לטובתכם כונתי, מפני שכל זמן שהבית קיים מלכויות מתגרות בכם; ענה ריב"ז: “הלב יודע אם לטובה כונת אם לרעה”. ופנגר שמר את הדבר41.

אמר לו אספסיאנוס לריב“ז שאל ממני שאלה ואתננה לך; אמר לו: תסיר המצור מעל העיר ותלך לך; אמר לו: כלום המליכוני אלא להלחם עליה? אמנם שַׁאֲלָה ממני שְאֵלה ואעשנה. אמר לו ריב”ז: תניח את השער המערבי ההולך ללוד, כל היוצא ממנו עד ארבע שעות של היום והיתה לו נפשו לשלל, ויאמר לו: כן יהיה כדבריך42.

כשכבש את ירושלים, חלק ארבע הרוחות, לארבעת הדוכסים43ונפל שער המערב בגורלו של פנגר – אמרו במדרש: ומן השמים גזרו כי צד מערב לא יחרב לעולם, למה? שהשכינה במערב – כל הדוכסים החריבו איש איש את חלקו, אך פנגר לא החריב. ע"ז אמר הקליר (בקינה: “זכור אשר עשה צר”): על פתח הר הבית החל לבוא, ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריב, על צד מערבי לזכר השריד בו, וצג אחר כתלנו ולא רב ריבו. וישלח אספסיאנוס לקרוא לו, ויבא, וישאלהו, מדוע לא החרבת את חלקך? אמר לו: לשבחך לא החרבתיו, למען הראות לבאי עולם את בצרון העיר אשר הורדת את עוז מבטחה44.

המדרש מודיע בזה שלשה דברים: א. הכתל המערבי והחומה המערבית של ירושלים לא נחרבו. מחמת גזרת שמים שלא יחרב צד מערב, נפל בגורלו של פנגר אשר רצה להראות לריב“ז כי שכן טוב הוא, ב. שהשער המערבי הולך ללוד, ז”א שנקרא שער לוד, ג. פנגר אמר כי הניח צד מערב קיים, לשבחם של הכובשים למען יראו את עוצם גבורתו בכובשו עיר בצורה כזאת.

הדברים האלה מתאימים לדברי פלביוס יוסף אשר כתב כי טיטוס הניח שלשה מבצרים לתהלתו ולתפארת גבורתו45.

והנה על אודות מגדל דוד, אם נאמר שהוא בנין הורדוס, הרי הוא מגדל פצאל. אשר בנה אותו ע"ש אחיו פצאל, ואינו מגדל הפיקוס, כי מגדל הפיקוס נבנה על מקום מגדל חננאל ועל יסודותיו, וידוע כי מגדל חננאל מקומו צפונה מזרחה לירושלים46.

אפס, לפי דעתי, החלק התחתון של המגדל הזה הוא בנין דוד, כי כאשר חפרו לפני חמש שנים בעופל על יד השלוח, ראיתי שם מבצר עתיק מימי האמורי, כתבנית מגדל דוד ממש, אך להיותו מזמן קדום אין אבניו גזית וגדולות כמוהו, ע"כ אני חושב שהוא באמת “מגדלדוד”. גם באנש אל’ג’ליל עמ' 405, כתב ששמו מגדל דוד והוא מבנין שלמה המלך.

על אודות שם השער המערבי של ירושלים ישנה מסורת מנביאם, כי כאשר יבוא משיח השקר (אלדג’אל) יהרגנו ישו בן מרים בשער לוד; הם פרשו, כי לא בשער הכנסיה הנוצרית אשר ברמלה (הנקרא שער לוד), יהרגנו, כ"א בירושלים יהרוג אותו, בשער המערבי אשר אצל מקום תפלת דוד (מגדל דוד) הנקרא “שער לוד”, והוא השער הנקרא כיום שער יפו, והערבים יקראוהו, שער חברון (באב אלכליל)47.

הננו רואים כי דברי המדרש הם היסטוריים המתאימים למציאות.


ד. ידיעת המקומות הקדושים

כשהגלו הרומאים את בני ישראל אחרי שרפם את בית המקדש, רדפום בחרב נוקמת ויאמרו להכחידם מגוי, בפרט בפולמוס אדריאנוס אשר גזר כי לא יבואו לירושלים ואף לא להתקרב אליה. בכל זאת נתנום לבוא אל בית המקדש פעם אחת בשנה ביום תשעה באב לקונן ולבכות שמה. אמנם לא כל מלכי רומא רדפום באף ובחמה, כי רובם נתנום לבוא לירושלים להכנס לבית המקדש להתפלל בו ולהתאבל ולבכות על עיי מפלתו.

גם כשהתנצרו הילני ואחריה קונסטנטין בנה48 ויחדש גזרות אדרינוס להרחיקם מירושלים בכל תוקף, וכנסיה בנה בהר הבית, גם אז לא חדלו בני ישראל מלבוא אל המקדש אם בסתר ואם בגלוי. נראה שאחרי מות קונסטנטין ובניו הזניחו הנוצרים את הכנסיה אשר בנה קונסטנטין בהר הבית, אפשר שגם הרסו אותה בשנאתם את עם ישראל ובנאצם את קדושיו, כי בימי סופרוניוס, אפטריארך ירושלים, היה המקדש עזוב ושומם.

היהודים לא חדלו מלבקר את בית ההיכל החרב, ומשום כך היו יודעים כל המקומות הקדושים, גבוליהם וסימניהם, היינו, העזרות, המזבח, ההיכל, קדש־הקדשים, מקום אבן השתיה, וכן מקום שרפת הפרה בהר הזיתים וכן האצטבא שעליה שרתה השכינה במסעה התשיעי מעשר המסעות (ר“ה לא, ע”ב); אפילו המקום שהיה מונח הארון בהיכל דוד על הר ציון כשהביאוהו לביתו מבית אדום הגתי, היו יודעים! ידיעת מקומות הקודש ההם לגבוליהם ומצריהם, היא אי אפשרית מבלי מסורת וקבלה, איש מפי איש ודור אחר דור, אשר מסרו והראו לבאים אחריהם את גבולות המקומות הקדושים וסימניהם בדיוק.

הם ידעו את כל זה עד מחצית המאה הראשונה לאלף הששי הזה, כי כאשר בא הרמב“ן כתב: “זה מחריב ועוקר את הגבולין, וזה מציב ומקים אלילים”49. וכאשר בא האלמוני תלמידו של הרמב”ן תיאר כל המקומות הקדושים אחד לאחד. אך המוסלמים בבואם לבנות בניניהם בהר הבית החריבו וערו עד היסוד את יסודות המקומות הקדושים והשחיתו ובלעו את פני קרקע בית המקדש והשוו את אדמתו עד שלא נודעו עוד המצרים של מקומות הקודש וגבוליהם. כי ידוע שבית־המקדש לא היה במישור, כי אם היו עולים אליו, כמו שמבואר בהלכות בית הבחירה פרק ו. ועתה הוא כולו מישור ומקומו נמוך מהעיר.

גם ראשי עדת היהודים בירושלים במכתבם (להלן), שזמנו ד' תתמ"ז, מספרים שבבוא הערבים לארץ ישראל היו אתם יהודים, ומהם שהראו להם את מקום המקדש.

כמו כן כתבו הערבים, שלפני כבוש עומר בא כעב אלאחבאר50 לירושלים ויתן כחמשה עשר דינרים לאחד מחכמי היהודים למען יראנו את אבן השתיה51. כעב זה הוא אשר הראה את אבן השתיה לעומר בן אלכטאב ביום הכנסו להר הבית (יבוא להלן).


ה. שטח חצר הכתל המערבי

הכתל המערבי שהיו אבותינו מתפללים לפניו השתרע שטחו מקיר בנין בית המשפט (אלמחכמה) צפונה ומשם היה הולך ועולה דרומה ועבר על פני שער המערבים (באב אלמגראבה) אשר בקיר כתל המערבי הפונה להר הבית, ומשם יתאה הלאה עד קצהו דרומה סמוך לשער העיר אשר בקיר חומת ירושלים הדרומית הנקרא ג"כ שער המערבים52, ומשם יסב ויפנה קדמה מזרחה.

כל הבנינים המפסיקים כיום בין החלק שנשאר לנו ובין החלק הדרומי נבנו בזמן מאוחר, מעט מעט היו הולכים ולוקחים, הולכים וגוזלים, הולכים ומשיגים גבולנו עד שלקחו מאתנו תשע עשיריות הכתל עד שנשאר לנו רק החלק הקטן אשר לפנינו.

כמו כן נלקחה מאתנו החלקה הצפונית המוקפת חומה לאורך כל הדרך ממערב למזרח בואך לחצר הכתל המערבי מצד שמאל, במקום אשר ביסוד קיר ביה“מ צפונה סמוך לארץ ישנו “שער מחילה”. החלקה הזאת נגזלה מאתנו בזמן מאוחר (בתחלת המאה הרביעית לאלף הששי) אחרי בוא הרדב”ז הנה. וכן כתוב בס' שערי ירושלים:

“הכתל עומד לצד ההר למערב, ועל זה הוא מכונה “כתל המערבי” אורכו כנגד כל אורך ההר, אולם משני הצדדים בנו הישמעאלים בתים רבים סמוכים להכתל והיה להם “הכותל” לכותל ביתם, ובעוה”ר רק באמצע נשאר מקום פנוי כשלושים אמה אשר שם עומדים היהודים להתפלל, ויש עוד כעשר אמות כתל הנגדר באבנים ולא יניחו את היהודים לבוא שמה, כי הרדב“ז ז”ל היה לו שם של גילוי שכינה, ומאז היו היהודים מתפללים ובוכים שם בקול צעקה, ע“כ גדרו הישמעאלים את המקום ההוא בכותל אבנים, כי הוא סמוך ללשכת הגזית מקום שופטיהם (אלמחכמה), באמרם כי היהודים מבלבלים את דעתם בצעקתם, וכבר רצו היהודים לקנות המקום ההוא לבנות שם ביהמ”ד, אך הישמעאלים לא רצו אף בהון רב".

אני אומר, ובצדק, כי לקחו מאתנו, מפני שאבותינו החזיקו בכל שטח אדמת הכתל המערבי, בידיעת הערבים ומושליהם, מאות רבות בשנים לפני שהקדיש המלך אלאפצ’ל בן צלאח אלדין (אם אמת שהקדיש!) את רחוב המערבים. גם אם נאמר שבאמת הקדיש, הוא הקדיש רק את הבנינים שהיו בנויים אז ברחוב ההוא ולא את אדמת הרחבה של חצר הכתל המערבי שהיתה לנו לפנים כל אורך הכתל מצפון לדרום כמו שמבואר למעלה, ולכן כל אדמת הבנינים הסמוכים לכתל המערבי לנו היא ונחלתנו, כי מימי עומר אלכטאב אנחנו מחזיקים בה.


ו. ההקדש

זהו מה שכתב מג’יראלדין אלחנבלי בספרו אנש אלג’ליל עמ' 397:

“בית המדרש אלאפצ’לי”, לפנים היה ידוע בשם הכפה (אלקבה) ברחוב המערבים, הוא הקדש המלך אלאפצ’ל נור אלדין אבי אלחשן עלי בן צלאח אלדין ירחמהו ה'53. הקדיש אותו לחכמי האמרכלים אשר בירושלים54.

גם הקדיש את רחוב המערבים לעדת המערבים למיניהם השונים זכרים ונקבות. הקדש זה נעשה בימי שלטונו בדמשק, וירושלים היתה מהמחוזות הנספחים אליו, ולא נמצא מסמך לההקדש, ויכתבו שטר הקדש לכל צד ויקוים תכנו לפני שופטי הדת אחרי מות המקדיש".

הנה לפנינו הקדש “מעושה” היינו לפי מה שכתוב כאן, נראה, כי להקדש בית המדרש היה לו שטר הקדש, אך הקדש רחוב המערבים לא נמצא לו מסמך שהוא הקדש, ויעמדו הם ויעשו שטר הקדש אחרי מות אלאפצ’ל ושופטי הדת קיימו אותו55.

שם עמ' 402: “מהרחובות המפורסמים בירושלים, רחוב המערבים והוא בשכנות החומה המערבית (כתל המערבי) של המסגד ונקרא על שם המערבים מפני שהוקדש להם והם גרים בו”.

הננו רואים כי הוא קורא את הכתל המערבי בשם “החומה המערבית” ואינו מזכיר את השם “אלבוראק” כלל.

נכסי הקדש לא נתנו להמכר, לפי דיניהם. אמנם אפשר להמיר אותם בטוב מהם ששוה יותר מערכם, החליפין נעשים בידיעת השופט (קאצ’י), לאמר לפי פסק דין.


ז. בירור הגזלה והוכחתה

כבר אמרנו בפרק הקודם כי היהודים היו מתפללים אצל כתל המערבי מקצה הצפוני, לאמר, מקיר בית המשפט (אלמחכמה) צפונה עד הקצה הדרומי אשר משם יסב ויפנה קדמה מזרחה, הוא המקום שחומת העיר מתחברת אל חומת הר הבית הדרומית,סמוך לשער האשפות. כלו היה שטח אחד מבלי שיפסיק שם שום דבר. כך היה עד סוף המאה השלישית לאלף הששי הזה, היינו עד סוף היובל הראשון להמאה השש עשרה לספה"נ.

ואעידה לי שלשה עדים נאמנים מבני ישראל, שנים מהם הם גדולי ישראל, הלא המה ר' שמואל ב“ר שמשון ורבינו עובדיה מברטנורא והשלישי הוא הנוסע האלמוני, תלמידו של הרע”ב.

ר' שמואל בר“ש בא לירושלים יחד עם רבינו יהונתן הכהן מלוניל עם עוד רבנים בשנת תתק”ע (1210). הם נכנסו לירושלים משער יפו והלכו ישר לכתל המערבי, ור"ש מתאר את המקום שנפלו על פניהם והשתחוו שם בכתל המערבי בתיאור הזה:

מצד אחד שער שבאים מחוץ לעיר מצד עין עיטם, לאמר, מצד דרום, הוא שער האשפות (באב אלמגארבה)56 לפניו, נוכחו ולמולו שער, בעצם קיר הכתל המערבי, הוא השער הפונה להר הבית הנקרא גם הוא באב אלמגארבה, ובקצה הצפוני בנין אולם גדול, הוא אולם בית המשפט (אלמחכמה), אשר ביסודו סמוך לארץ יש פתח מחילה. מדברי תיאורו יוצא כי העומד לפני הכתל המערבי רואה מימינו שער העיר הדרומי והוא שער האשפות (באב אלמגארבה), לפניו שער הבית שבעצם קיר הכתל המערבי אשר גם הוא נקרא באב אל מגארבה, ומשמאלו בנין בית המשפט (אלמחכמה) ששם סמוך לארץ יש פתח מחילה, שהר“ש חשב כי ממנה הולכים לטבילת הכהנים, ואשר מימיה מי עין עיטם, ז”א שהמקום כולו פנוי וריק מקצה עד קצה.

רבינו עובדיה מברטנורא אומר: “וכתל מערבי אשר הוא קיים עדיין וכו' ובקרן מזרחית צפונית של בית שם פינה אחת מאבנים גדולות מאד ונכנסתי תחת הפינה ההיא” וכו'.

הנה גם רבינו עובדיה הזכיר איפוא פינה להכתל המערבי מצד צפון, אך איני יודע, אם הוא נכנס מפתח המחילה אשר בחלקה הצפונית שביסוד בנין בית המשפט (אלמחכמה), ומשם הגיע עד אורוות שלמה או שיש עוד פתח אחד אצל הפתח ההוא יותר קרוב לפינת הכתל המערבי ונסתם, וממנו היו מגיעים לאורוות שלמה, או גם אפשר שיש עוד אולם של עמודים, או שכוונתו לפינה הצפונית מזרחית שבקצה הכתל המערבי דרומה, עכ"פ הוא ראה את הכתל המערבי ריק ופנוי, כמו שתלמידו מעיד אחריו.

העד השלישי הוא הנוסע האלמוני שבא לירושלים ביום י“ג חשון רנ”ז, אשר היה אח“כ תלמידו של הרע”ב. הוא כותב, שהמקום ריק ופנוי, ואילו היה שם בנין או קיר לא היה כותב שהוא פנוי וריק.


ח. המחילה של עין עיטם

עין עיטם (העיר עיטם דה"ב, יא, ו)57 הוא לדרומה של ירושלים, הלאה מהברכות הידועות בשם “ברכות שלמה” ונקרא “אלערוב” אשר מימיו מפכים בשפע ואשר את מימיו אנו שותים.

בבנות שלמה את בית ה' הביא את מימי עין עיטם לבית המקדש, וכאשר בא סנחריב סתם חזקיה את כל המעינות (דה"ב לב, ד), מובן מאליו שגם תעלת מי עיטם בכללם.

כאשר בצר שמעון הצדיק את ירושלים תקן את התעלה הזאת וכרה מקוה מים גדול כים, ואפשר שהוא בור הגולה (או הגֻלה, כמו גֻלות מים) הנזכר בתלמוד (יומא לז, ע“א, מדות פ”ה, ד), ומימיו הספיקו לכל עבודת בית המקדש וטהרתו, ועל תקון תעלה זו אמר בן סירא בהללו את שמעון הצדיק, מה, ד:

אשר בדורו נכרה מקוה / אשיח כים בהמונו58!

התעלה באה מעין עיטם59 דרך הר ציון עד סמוך לשער האשפות (באב אלמגארבה) ומשם תסב העירה אל שער השלשלת (באב אלשלשלה או אלשנשלה) אצל פתח אולם בית המשפט (אלמחכמה) וגם בתוכו.

הר“י שוארץ בתבואות הארץ פ”ז כותב: עין עיטם מי נפתוח60.

ובשנה זו (תר"ה) פינו הישמעאלים מקום אחד אצל כתל המערבי סמוך למחכמה הנזכר, ונמצא למטה בתוך הארץ כמו מערה גדולה ובנין גדול, ובתוכו ברכה גדולה של עין עיטם61 הנזכר ומשם עולה המים למחכמה הנזכר.

אפשר שהמערה הנז' היא המחילה שר' שמואל מזכיר במכתבו, ופתח המחילה הוא בחלקה הצפוני המובדל בחיץ מהכתל המערבי, משמאל של הכניסה לכתל המערבי הנז'.

בבחרותי נכנסתי בשער המחילה הזאת, אך לא הרחקתי ללכת מפני העפר והאבנים, אשר צברו שם גרי המקום ההוא, המשתמשים בו לרפת ולמרתף, כי שם מצאתי עז, חמור,תרנגולים וגרוטאות.

וזה מה ששמעתי בילדותי על אודות מחילה זו מהגאון מוהר“ר שלמה זלמן בהר”ן לעווי ז“ל: כאשר חפרו אנגלים אצל כתל המערבי (בודאי היה זה בשנת תרכ"ז) הזמינו את הגאון מוהר”ר מאיר אויערבאך ז“ל (בעל אמרי בינה) לבוא אל מחילה זו, וילך שמה יחד עם הרש”ז

לעווי וירדו בה, והאנגלים מאירים לפניהם בפנס; הם באו אל אולם גדול מאד וגבוה, ולו ארבעה פתחים לארבע רוחותיו, וכל פתח פונה לאולם פנימי כמוהו אשר גם הוא יש לו פתחים לארבע רוחותיו, וילכו מאולם לאולם עד שהגיעו לאולם ובו בור גדול ואבני חוליתו גדולות ומשובות זו בזו, וידו אבן בו, ויעברו רגעים אחדים עד אשר הגיעה למים62, וכן הלכו הלאה עד הגיעם למקום כתוב בו בעברית, כי אסור ללכת הלאה63.

עתה איני יודע אם האולמות ההם, לאמר האחרונים היו פתוחים לקודש, והכתב הוא קדמון או שהחופרים בעצמם כתבו זאת למען לא ילכו הלאה, לטעמים ידועים להם, גם הרי"מ סלמון היה שם.


ט. המחילה – בית טבילה לכהנים

ידוע כי בבית־המקדש היו שתי טבילות: אחת בדרום במקום חול, בעובי החומה על גב שער המים, וטבילה אחת בקודש בצפון. חמש טבילות היה הכהן הגדול טובל ביום הכפורים, הטבילה הראשונה היה טובל בזו שהיתה במקום חול בדרום, וארבע הטבילות בזו שהיתה בקודש בצפון (יומא יט, לא, עא).

מי שאירע לו קרי מאלה הישנים בבית־המקדש, בבית־המוקד שהיה בצפון, היה יורד במחילה שתחת הקרקע ההולכת תחת המקדש כולו (דקימא לן שהמחילות לא נתקדשו) ובא אל הטבילה הזאת שהיתה בדרום במקום חול, וטבל וחזר ויצא משער הטדי בצפון (תמיד פ“א, א; מדות פ”א,ט) ולהיות שהכניסה בעזרה טעונה טבילה, היו הכהנים טובלים בטבילה זו לפני בואם לשרת בעזרה, בעבור זאת קוראים אותה הטבילה של הכהנים.

מימי טבילה זו שעל גב שער המים64 כמו ביתר המקומות בביהמ“ק היו משוכים מעין עיטם, ובו המים מפכים, כי המעין הזה היו מספיקים לכל בית־המקדש, ומהם היו מדיחים את העזרה ורוחצים אותה (פסחים סד, ע“א; מדות פ”ב, ו) ועיין בתבואות הארץ לר”ישוארץ פ"ז, במאמר עין עיטם מי נפתוח.

על המחילה הזאת אמר ר' שמואל ב"ר שמשון כי היא בית הטבילה של הכהנים אשר מימיה מעין עיטם.

הארכתי בפירוש ותאור המחילה אשר פיתחה בקיר אולם בית המשפט (אלמחכמה), למען הראות איך היה הכתל המערבי פנוי וריק מפינת אולם בית המשפט (אלמחכמה) בצפון עד סופו בדרום, במקום אשר יתאה ויסב קדמה מזרחה סמוך ונגד שער האשפות מקצה ועד קצה.


י. הכניסה להר הבית

ברור בהחלט, ונעלה מעל ספק, שאבותינו עד ימי הרמב“ם ז”ל ועד בכלל היו נכנסים להר הבית. על זה יעידו גם הרבנים גם הקראים בדבריהם ובמעשיהם. גם גויים ערלים משיחים לפי תומם והם, הנוסע מבורדו שבא לירושלים בשנת 333 לספה“נ, היא שנת ד' אלפים צ”ג, ומספר שהם נכנסים לשם, והירונימוס, שהיה בן המאה הרביעית למספרם, וכותב על אבל היהודים ביום ת"ב בהר הבית.

כניסתם להר הבית בימים הרבים ההם, היא אחד מהטעמים העיקריים אשר בגללם לא נזכר הכתל המערבי רק מעט כל ימי האלף החמישי, ולמען ברר הענין אתן השקפה קצרה על אודות איסור הכניסה בזמן הזה.

איסור הכניסה לביהמ“ק הוא שנוי במחלוקת בין הרמב”ם והראב"ד. הקוטב והציר אשר מחלוקת זו סובבת עליו הוא, אם קדושה ראשונה קדשה גם לשעתה וקדשה גם לעתיד לבוא65; וכמובן גם בקדושה שניה של עזרא נחלקו.

הרמב“ם סובר: כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, והוא נותן טעם לסברתו, באמרו: לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה66. והרי הוא אומר, והשימותי את מקדשיכם, אע”פ ששוממין בקדושתן הן עומדין. ולכן פסק הלכה למעשה: שאין זבין וזבות, נדות ויולדות ובעלי קרין נכנסים להר הבית,“וטמא שנכנס לעזרה חייב כרת”. ולהיותנו בזמן הזה כולנו טמאי מתים ושאר טומאות, אסור לנו להכנס לשם.

הראב“ד השיג עליו ואמר: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו וכו' שאפילו לר' יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר א”י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר וכו'. לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

אפס מרן הרב“י בכסף משנה הוכיח שאינה סברת עצמו, כ”א הלכה מבוססת על דברי התלמוד לכלליו.

והרב משנה למלך מביא מאמרם בירושלמי פ“ז (יבא הלאה), ומשם נראה כי רז”ל סוברים כי קדשה גם לעתיד לבוא (הלכות בית הבחירה פ“ו, הלכה יד,טו; פ”ז הלכה טו, יח).

עתה אין לפנינו כ“א אחת משתיים: א) שהיו בהם המטהרים ונכנסים בסברם כי קדשה גם לעתיד לבוא, והיו בהם כאלה שנכנסו בטומאה בסברם כי קדשה רק לשעתה, ב) שנכנסו רק עד החיל מחמת ספיקא אם קדשה או לא קדשה, מפני זה לא הזכירום לא הרמב”ם ולא הראב"ד ואף אחד מהם לא אמר פוק חזי מאי עמא דבר. בימי האמוראים היה להם אפר הפרה, דאמר עולא חבריא מדכן בגלילא (נוד ו, ב).

והרמב“ם ז”ל נכנס להר הבית רק עד החיל. ואם נאמר שנכנס לעזרה, עלינו לומר שמעיקרא היתה סברתו כסברת הראב“ד ז”ל, אולם בגמרו אח“כ את פירוש המשנה ואח”ז בחברו את ההלכות (ד' תתקל“א – ד' תתקמ”א) העמיק חקר ויוכח כי ע“פ התלמוד אסור להכנס בביהמ”ק ויפסוק הלכה למעשה, כי הכניסה לשם בזמן הזה היא באיסור כרת.

אחרי שנתפשט ספר היד החזקה להרמב“ם ז”ל בכל תפוצות הגולה קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים כדברי ספר “משנה התורה” שהורה רבינו משה ז"ל, ומיום שנעקרו הגבולים של מקומות הקודש ונעלמו סימניהם, חדלו מלהכנס להר־הבית מחמת אי־ידיעת מקום הסורג ואיה איפה גבול החיל. כשראו המוסלמים כי היהודים אינם באים לשם נעשה להם זה לחוק, ויאסרו הם מצדם הכניסה למי שהיה רוצה להיכנס מהיהודים67. אולם כאשר אולם כאשר כבש השולטאן שלים המפואר (יאוז שולטאן שלים) את הארץ (בשנת רע"ו – 1516) נכנסו היהודים לשם; אך הם לא האריכו ימים ומתו, כמובן לא נכנסו עוד היהודים, והמוסלמים חזרו ויאסרו שוב הכניסה ליהודים.

אפס בשעת הדחק התירו רבני ירושלים לעצמם ונכנסו להר הבית (בחודש אדר תרל"ד) בדבר משפט בית הכנסת של הרמב“ן68. אמנם הם נכנסו לצד הדרומי של הר הבית, אפשר שנכנסו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, או שהם סברו שבשעת הדחק מותר להכנס לחצר הדרומי, מחמת שהוא חוץ לקפ”ז וקל"ה אמה שאסור להיכנס לשם בטומאה69.

ועוד ראיה כי היו נכנסים להר הבית. ידוע כי שער ניקנור לא נקדש מפני טהרת המצורעים שהיו מכניסים את בהונות ידיהם לטהרם. ובירושלמי פסחים פ"ז היתה השאלה אם שאר השערים נקדשו, או לא נקדשו. אמר ר' יוחנן בר מרייא בשם ר' פנחס: מן מה דאני חמי ורבנן שלחן סנדליהון תחת האגף של הר הבית, הדא אמרה, שלא קידשו תחת האגף של הר הבית – ממה שאני רואה רבותינו שָלים סנדליהם בבואם תחת האגף של הר הבית, אני לומד שזאת אומרת שלא קדשו תחת האגף של הר הבית –למדנו מזה: א' שהיו נכנסים להר הבית, ב' שהיו יודעים את מקומות הקודש “בדיוק”, ג' שסברו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.

לפי דברי ראשי עדת ירושלים במכתבם משנת ד' תתמ"ז, היה על היהודים לטהר את הר הבית, והחנבלי באנש אלג’ליל עמ' 249 מוסיף כי היה עליהם להאיר את המסגדים שמה ולהכין את כל החפצים הדרושים ולעשות כל המלאכות הנחוצות להשרויות הללו70.

ר' אברהם בר' חייא הנשיא כתב, שהיה בית הכנסת בהר הבית, וכן סלמון בן ירוחם כתב: ונמסרו להם חצרות בית ה' והם היו מתפללים שם, כמו כן סהל בן מצליח הכהן כתב, שהקראים העמידו משמרות לפני אולם ההיכל. ר"ב מטודילא כתב, שנכנסים להתפלל בעזרה, כמו שיבוא להלן.

גם ממכתב בן מאיר לבבל נראה כי היהודים והקראים היו נכנסים להר הבית, כי בדברו על הרדיפות שרדפו הקראים להרבנים יאמר שהם הרגו את ר' מוסי (אבי זקנו) בעזרה. וכן כתב: וזכרתם שניתן נפשנו על ישראל, זו היא וסתינו ווסת אבותינו וכו‘71 חמישית מר’ מוסי שנהרג בעזרה מתחת יד זרע ענן וכו'72.

פוזננסקי במאמרו “ראשית התישבות הקראים בירושלים” מביא, כי הקראי פירקוביץ כתב שעומר בן אלכטאב נתן רשות לענן נשיאם לבנות ביהכ“נ בירושלים נגד כתל המערבי וכו' ואח”ז מביא פירקוביץ את דברי יצחק לוצקי (מבלי הזכיר שמו) כי מצא ענן חן בעיני עלי (בן אבו טאלב) חתנו של מחמד אשר נתן לו שטר רשות והורמנא בתחימת נביאם לבנות ביהכ"נ תחת הארץ73.

גם ההיסטוריון הארמני סביוס כתב שהיהודים בנו בית תפלה בהר הבית, והערבים קנאו בהם וגרשו אותם משם, אך לפי דבריו בנו היהודים בית תפלה אחר סמוך להר הבית; בלי שום תפונה היה בנוי אצל כתל המערבי (כמו שיבוא).


יא. מקומות התפלה

מיום שחרב בית המקדש התפללו היהודים בארבעה מקומות: א' בהר הבית, ב' בהר הזיתים נוכח בית־המקדש, ג' לפני החומה המזרחית של הר הבית שגם היא מבנין שלמה אצל שערי רחמים, ד' לפני כל השערים של הר הבית ובכללם הכתל המערבי שאנחנו מתפללים אצלו מאז ועד היום.

בימי הרומאים והנוצרים שאסרו ליהודים את הכניסה לירושלים היו מתפללים בהר הזיתים, אצל החומה המזרחית, אך לא בכתל המערבי מפני שלא נתנום לבוא העירה. בימי הערבים היו מתפללים בכל המקומות ובכללם גם בכתל המערבי. היינו בימי הערלים כאשר לא הניחום לגשת אל החומה היו מתפללים בהר הזיתים. כאשר הרשו אותם לגשת אל החומה היו מתפללים אצל שערי רחמים, וכשהניחו אותם להכנס להר הבית היו מתפללים שם. ובימי הערבים שהותרה להם הישיבה בירושלים התפללו בכל המקומות ובכללם גם אצל כתל המערבי.

כי זאת לדעת שבכל מקום שנזכרה התפלה אצל השערים, שערי הר הבית, נכלל גם הכתל המערבי, להיותו אצל שני השערים, הם שער השלשלת (באב אלשלשלה או אלשנשלה) שחושבים אותו שהוא שער קיפונוס74 ושער המערבים (באב אלמגארבה) שבעצם קיר כתל המערבי.

מימי צלאח אלדין יוסף בן איוב, התפללו בקביעות בכתל המערבי, אמנם לא חדלו מלהתפלל גם בהר הזיתים גם בשערי רחמים75.

אפס לא תמיד הניחו אותם לבוא אל הר הבית ולירושלים, כי זה היה תלוי ברוח המוסלמים ומדת סבלנותם, כמו בימי קיסרי רומא הרעים ובימי הצלבנים, לא כן בימי קיסרי רומא הטובים ובימי הערבים, עד שבא עמר בן עבד אלעזיז הכליף מבני אֻמַיָה ונכד עמר בן אלכטאב, הוא גרש את היהודים מלשרת בהר הבית, וכן בימי כליפי בית עבאס המתונים שבהם, וכן בימי הטולונים והאכשידים ובפרט בימי הפאטמיים, עד שבא אלחאכם באמר אללה והפך הקערה על פיה בגזרותיו הרעות; גם היה הדבר תלוי ברצון הנציבים מושלי המקום ואהבת בצעם. ועל ידם גדולי העיר ובחוריה76 אשר אומנותם לגזור על ימין ולאכול על שמאל.

אכן היו בוחרים להתפלל בהר הזיתים וכמו כן אצל החומה המזרחית מפני שני טעמים: א. מפני ששם מקום שרפת הפרה ושחיטתה, והוא נחשב למזבח ומקום עבודה, כמו כן אצל האצטבא שעמדה עליה השכינה שלש שנים ומחצה במסעה התשיעי מעשר המסעות77 הנחשב למקום קדוש מאד. שני המקומות הללו נחשבו בעיניהם לבית מקדש בדמות זעיר אנפין78. ב. מפני שכל הר הבית ושעריו לפניהם ולמולם, והיו רואים בעיניהם טומאת שעריו ושממות ההיכל והדביר, כאבל זה שיושב לבכות על פני מתו79. גם אל נשכח שאבותינו היו משתחוים לצד מערב ובעמדם על הר הזיתים ואצל שערי הרחמים נוכח בית המקדש, היו מתפללים ומשתחוים לצד מערב למקום השכינה; ובעת שבאו הערבים לא"י קנו היהודים לשם זה את הר הזיתים ככתוב במכתב עדת ירושלים להלן.

הר הזיתים היה אז המקום המרכזי אשר שם היו עושים כל הדברים והענינים הזקוקים לפרסום, כמו עונשים (בספור על רב האי גאון, להלן) וכן להכריז על ענינים שעומדים ברום היהדות כמו הכרזת זמני המועדים, ככתוב באגרת בן מאיר השנית: “וקרא אתכם פחד ורעדה על הכרזת תלמידינו בהר הזיתים סדרי מועדות”80. וכן הכרזת חרמות ככתוב בסדר הקבלה להראב"ד (יבא להלן), ומזכירים שם לברכה את בני הגולה ובפרט חכמיהם ונדיביהם, וכל הנעשה שם היו מודיעים לגולה81. דרכם היה להתאסף בחג הסכות לירושלים ולהקיף ביום הושענא רבה את הר הזיתים שבע פעמים.


יב. התפלה בהר הבית

הידיעות על תפלת היהודים בהר הבית ומסביב לו הן מרובות, ונסדר אותן כאן לפי מקומות התפלה ולפי סדר זמני הידיעות.

1. התייר מבורדו (333). התייר מבורדו, שעלה לירושלים בשנת ד' אלפים צ"ג, בימי האמוראים, כתב בספרו (בשפה רומית) על יחס היהודים להר הבית:

והיהודים יבאו (להר הבית) פעם בשנה למקום הזה (ביום ת"ב) ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת82 שנשארה שם מבית מקדשם ואותה ימשחו בשמן83.

2. הירונימוס (ד' ק’–ד ק"פ 340–420) הירונומוס מתאר את אבל היהודים בהר הבית ביום תשעה באב בפרושו לצפניה.

3. סלמון בן ירוחם (בסוף המאה השביעית להאלף החמישי – במחציתה הראשונה של המאה העשירית לספה"נ) הקראי כותב בפרושו לתהלים פרק ל,84:

וכמא הו מעלום אן פי מלך אלרום מכת בית אלמקדס ת"ק סנה וניף לם (הכתיב, לא) יכונוא ישראל יַצִלוּן אלי אלדכול אלי ירושלים, ומן דכל ועֻלם בה קֻתל. פלמא אנתקל אלרום בפצל אלהי ישראל, וטהר מלכות ישמעאל, אטלק לישראל אלדכול ואלסכני, ודפע אליהם (הכתיב: עליהם) חצרות בית ה', פכאנוא פיה יֻצַלון מדה סנין. תם רפע כברהם אלי מלך ישמעאל במא יפעלון מן אלקביח ואלערבדה ושרב אלכמר ואלסכר ואלקדף, פאמר בטרדהם אלי באב מן אבואבה פכאנוא מדה סנין עלי מתל הדא, פזאדוא מן פעל אלמעאצי פקאם עלינא מַן טַרַדָנָא מן באב אלקדס, תם אלאן אלערלים פי חיל ינצבון עלינא ליכרגונא מן אלקדס ויפרקוא ביננא ובינה (הכתיב: ובנה) וארג’ו בפצ’ל אלהי ישראל לא יתם מראדהם ולא יסהל אמורהם.

ותרגומו: וכמו שהוא ידוע כי ירושלים עמדה תחת ממשלת הרומאים חמש מאות שנה ויותר, אשר היהודים לא היו יכולים להגיע להכנס לירושלים ומי אשר נכנס והכירו בו נהרג, וכאשר נעתקו הרומאים ממנו בחסד אלהי ישראל והופיעה מלכות ישמעאל נתנה הרשות לישראל להכנס ולגור שם ונמסרו להם חצרות בית ה' ויהיו מתפללים שם מספר שנים. אח“כ הוגד למלך ישמעאל את אשר יעשו רעות והוללות ושתיית יין ושכרון וגדוף85 ויצו לגרשם אל שער אחד משעריו86ויהיו כך משך שנים. ויוסיפו לעשות הרע ויקם עלינו מי שגרש אותנו משער בית־המקדש, והנה עתה מתנכלים הערלים בתחבולות להוציאנו מירושלים ולהפריד בינינו ובינה, ואקוה בחסדי אלהי־ישראל כי לא ימלא חפצם ולא יישר עניניהם”.

4. מכתב מרבני ירושלים לר' אפרים בר' שמריה87. (ד' תשע“ה ד תת”כ, 1015–1060).

מנו אחיך בני [ציון דורשי שלומך]88 כת הרבנים אשר בשער הכהן89שוכנים, האבלים [המעונים הדלים הע]גונים אשר הוקרו בקורות רעות וצרות מריעות וכו'.

5. ר' אברהם ב"רחייא הנשיא 90 כותב בספר מגלת המגלה91 עמ' 99:

…ואנו אומרים וכו' מפני שהרומיים המחריבים את הבית בימי טיטוס הרשע ואע"פ שהיו מחללים את קדושתו לא היו טוענים על הבית הטהור שיש להם בו נחלה, ושהוא ראוי להם לבית תפלה, אלא משנשתמד קוסטנטין הרשע92באו לטעון בטענות האלה, ובתחלה כשהחריבו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב, והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפלה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפלתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג [הזה] נהגו כל ימי מלכות ישמעאל עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חללו והסירו התמיד, ומנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים מצוות תפלה אשר היא כנגד התמידין, כי מיום שגברו הרשעים על הבית לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלם בימים האלה, ונתנו השקוץ משומם שהעמידו שקוציהם בבית והיו משמימים את העולם בתועבותיהם ובגלוליהם וכו'.

מתוך דבריו: שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום, כי אף איש אחד יהודי אין בירושלים, יוצא שנכתבו בזמן מועט אחרי כבוש הצלבנים, שהיה כ“ג תמוז ד' תתנ”ט, על כן יש לקבוע זמנם בשנות ד' תת“ס–ד’תתס”ה93.

6. הרמב“ם ז”ל (ד' תתקכ"ו – 1165). בעלות הרמב“ם ז”ל לאה“ק בסיון תתקכ”ה, בא אח"כ לירושלים, וכן כתב: וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון שנת העשרים ושש ליצירה (12 אוקטובר 1165) יצאנו מעכו לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לחדש מרחשון94.


יג: התפלה בהר הזיתים

1. רב האיי גאון ורב אביתר כהן צדק. בספר חסידים95 כתוב:

רב היי ורב אביתר כהן צדק היו בירושלים, ובא לפניהם רוצח, וצוה רב היי ורב אביתר להכותו מלקות בהר הזיתים עד שפך דם עליו, והרוצח צעק: הכוני אל תחמולו כדי שלא אקרא בדין לפני הקב“ה… ורב היי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל, והיה שם בחג הסכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה ז' פעמים, ואומרים מזמורים שסדר להם רב היי, ולפני רב היי הולכים כהנים מלובשים סריקין ומעילים, ואחריו העם והוא בתוך, ורחוק מאלה שלפניו ק' אמה וכן משל אחריו, והיה רב היי שוחק. לאחר הסעודה ראה הרוצח בעל התשובה את רב היי שלבו שמח, אמר לו הרוצח: ר'! למה היית הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים? ואמר לו רב היי: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף הר הזיתים בסוכות, ואני מטהר את עצמי בהושענא רבה, אליהו הולך עמי, ולכן [אנו] נרחקין מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו, ומדבר עמי, ושאלתי לו: מתי יבוא משיח? ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים, ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף, אולי ביניהם “כך” (צ"ל “כץ” כלומר כהן צדק שהוא באמת מזרע אהרן) ואמר לי אליהו: ראה כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגאות, אין שום אחד מזרע אהרן! רק אחד שהוא הולך אחרי כלם שנבזה להם, והוא נמאס בעיניהם והולך בבגדים רעים ואינו חפץ בכבוד ומשים את עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין, אמר: זה כהן אמת מזרע אהרן, אמר רב היי: חיי! מזה שחקתי שבכלם לא היה כהן אלא אותו בעל מום”.

הספור הזה אינו אלא אגדה התולית גסה ומרה נגד רב אביתר כהן צדק, כותב המגלה הידועה96, המתיחס לר' אלעזר בן עזריה שהיה “עשירי לעזרא”. מכל הפרטים שבו חשובה לנו הידיעה שהיו עולים מבבל לחוג את חג הסוכות בירושלים על הר הזיתים97.

2. מתוך מכתבים שנשלחו מירושלים לר' אפרים ב"ר שמריהו שישב בפוסטט, מצרים (ד’תשפ“ה–ד' תת”כ, 1025–1060). שני המכתבים הראשונים נכתבו ע“י ר' שלמה ב"ר יהודה ראש ישיבת ירושלים, והאחרון ע”י ר' אליהו גאון בן שלמה.

א. "ולא נכחד ממך כי בכל עת לא נפסיק זכר קהלות מצרים באשר עשו עמנו פעם בפעם בכלל, וזכרך בפרט בתוך כל קהל ובכל מועד ובהר הזיתים,צור ישמע תפלתנו וכו'98.

ב. “וברכנו אותו ביום הושענא… אלהי ישראל יכפיל שכרו ויזכהו לראות בטוב ה' בארץ חיים”99.

ג. “ומה שיהיה ביום הושענא בהר הזיתים [אני] אכתוב לכבודך בכל מה שיהיה”100.

3. הראב"ד (ד' תתקכ"א – 1161). הראב“ד בסדר הקבלה שחבר בשנת ד' תתקכ”א בדברו על הקראים בסוף ספרו כתב: “ומעט מהם (מהקראים) היו בארץ הצבי וכשהיו ישראל חוגגים את חג הסכות בהר הזיתים היו חונים מחנות מחנות, אוהבים אלו את אלו, ומברכים אלו את אלו, והמינים (הקראים) חונים נגדם כשני חשיפי עזים, והיו הרבנים מוציאין ספר תורה ומחרימין שמות המינין בפניהם והם שותקים כמו כלבים אלמים לא יכלו לנבוח”.

מדברי הראב"ד משמע לכאורה שהיו כל החוגגים עושים סכותיהם על ההר, גם הקראים, וחונים שם מחנות מחנות כל ימי החג101.


יד. התפלה בהר הבית ובהר הזיתים

1. בן מאיר, ראש ישיבת ארץ ישראל, (א' רל“ג לשטרות – ד' תרפ”א – 921) בר פלוגתיה דרב סעדיה בדבר קביעות העבור בא"י, כותב במכתבו לידידיו בבגדאד102:

שאו שלום גדול ממני ומן וכו' ומכל שארית עדת ישראל הדרים במקדש ה‘103 ובצבי ארצות104 שברחמי יוצרנו אנחנו חנויים וכו’ ותפלתנו עליכם תדירה ועל זקני יקר שלכם בהר הזיתים מול היכל ה' מקום הדום רגלי אלהינו105 ועל שער הכהן106 ועל שערי מקדש ה' בקיבוץ כל ישראל לחוג חג ה' חג הסֻכות.

2. הקראי סהל בן מצליח הכהן (נולד ד' תר"ע – 910) כתב בהקדמתו לספר המצוות107: ואחרי עזבם המקום (ירושלים) נשאר יתר מחמש [מאות] שנה לגלים מעון תנים ולא היה אחד מישראל יכול לבוא וכו' ובימי קרן זעירא פתח ה' לעמו שערי רחמיו ויביאם אל עיר קדשו וישבו בה ויבנו מקומות בתורה לקרוא לפתור ולהתפלל בכל עת ולהעמיד משמרות בלילות וכו‘. עוד: ובתורת ה’ דבקו ועל דלתותיו שקדו ושמרו ואל הר הזיתים עולים וצועקים וכו'.

עוד: עליכם אחינו לבוא ולגור בארץ ה' ולעמוד על שעריו ולעלות אלהר הזיתים נגד שער הקדים להביט בטומאתו108 ולקונן על שוממותו, וכו'109.

עוד: ובחדש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים… והאנשים והנשים בעפר מתפלשים צמים ומתענים בלבוש שק עולים אל הר הזיתים וכו'.

ובאגרת התוכחה הוא כותב: והאלהים למען שמו הגדול והנורא, יסמוך בני מקרא, יצ“ו, אשר בתוכחתם הטובה ובספריהם על אחיהם נקבצו אל ירושלים תוב”ב צדיקים וחסידים, והעמידו משמרות להתפלל ולהתחנן לפני אולם ההיכל110 לבקש מאלהים שיושיע את צאן אובדות להשיבם אל עריהם וכו'111.

3. מתוך מכתבו של הרב שלמה בן יהודה ראש ישיבת ירושלים לר' סהלאן בר' אברהם החבר בסנהדרין גדולה (ד' תשפ“ה–ד’תת”י 1025–1050).

…ורוב המשא אשר עליהם וכבד העול על היושבים בה מאד כי על מנת כן ישבו עם בני ישמעאל בה, להיות טורח העיר ומשאת שליטים וחוקים קבועים לבחוריה112. למען לא יזיקו הבאים אליה מכל בית ישראל לרצות אבניה ולחונן עפרותיה ולסובב שערי המקדש113 ולהתפלל עליהם בקול רם114. בקדוש וברוך, ובעלותם אל הר הזיתים בשיר115ובעמדם עליו בימי החגים מול היכל ה' מקום שכינת עוזו והדום רגליו ואין דובר דבר116.

4. מתוך מכתב מאלמוני לרב שלמה בר' יהודה ראש ישיבת ירושלים:

“שא שלום גדול וכו' אל תחשך עמידתך בעדנו117אולי ישמע ה' [אל]היך [מע]ל בית מקדשו ועל שער ביתו118 וכו' [ושלום לכל] קהלך ולכל הזקנים ההולכים [להתפלל על הר הזיתים]”…119.

5. מכתב מרבני ירושלים (א' שצ“ט לשטרות – ד' תתמ”ז – 1087)

שאלו שלום ירושלים וגו' זכרו מרחוק ה' וגו'.

בשם [י"י] לישראל בני הגולה אל האחים, אשר בארץ אויבים אנוחים וכו' וכו' ומודיעים לכם, אנו הכתה העלובה, אשר כאין חשובה, נוכח מקדש יושבת, וחרופים קושבת וכו' הסובלים גאות גוי לא חסיד אשר נחלו בית מקדשנו ותפארתנו, על רוע מעללינו ורחקנו ממנו ובאו בו פריצים וחללוהו, שועריו זרים120 סביבותיו קברים121 וכו' ואין לנו נחמה כי אם בסובבנו על השערים122 להשתחוות ולבקש רחמים וכו'.

וזה תמיד בקשתנו, כן המקדש מעט123 כן בהר הזיתים בהקבץ אחינו בית ישראל אל ירושלים בחדש תשרי הוא ירח האיתנים, לרצות אבנים, לחונן עפרותיה לסובב על השערים להשתטח בתפלה ובתחנונים, ומאת אלהינו היתה זאת כי היטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים היו עמהם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש124 וישבו עמהם מאז ועד היום, והתנו עליהם תנאים, כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גאול125 ויתפללו על שעריו, ולא יהיה מוחה על ידיהם, וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו126 ככתוב ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר וגו' (יחזקאל יא, יג). הוא המקום אשר נתפלל בו בימי החגים מול היכל ה' ביום הושענא, ושם יברכו כל בית ישראל מדינה ומדינה, קהלותיה זקניה ונדיביה וכל הזוכר את ירושלם וכל המעלה אותה על לבו שם יזכרו בתפלות ובברכות וכו'.

ודעו כי רעי הגוים הם היושבים בה לולא רחמי אלהינו אשר הטה חסד לראשונים וערבו על נפשם לצאת127 כל צרכי העיר לחזות אשפותיה128, לנקות ביבותיה129לתקן חומותיה ושומריה לרצות מושליה שריה ובחוריה130, לולא כן לא היתה לנו יכולת לשבת עמהם, כמאמר המשורר: “אויה לי כי גרתי משך” וגו' (תהלים קכ, ה) כי המה מטריחים הרבה והם חית קנה מתרפסים ברצי כסף כקבר פתוח גרונם, ולולא כן לא היינו יכולים לסובב על השערים ולעמוד על הר הזיתים להתפלל בקול רם ואין מוחה, וכל זה לא יעמוד אלא בשחר הרבה וכו' וכי עבר עלינו רבות בימים האלה מיוקר השער והמלחמות וליוצא ולבא אין שלום מבני קדם ויאכלו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה, וגם זמן המלחמות אשר לא נוכל לפרסמם וכו' ושלוחנו ונאמננו הוא רב יונה הזקן החרד הירא ברבי יהודה הספרדי נ“נרי”ת131 וכו' והוא יגיד לכם מה שאין יכולת לכתבם, וכל אשר תעשו עמו עמנו הוא עשוי, והוא מודיענו כל אחד ואחד, ומעלתו ונדבתו וכשרותו ונכתב שמו שם אבותיו בספר הזכרונות לזכור אותו על הר הזיתים נגד מקדש ה' בברכות ותפלות וכו' נכתב132 ב' מרחשון מן שנת אלף תצ"ט לשטרות133.

6. ב“סבוב” ר' פתחיה מריננשבורג, שבא לירושלים בימי הצלבנים בשנות ד' תתק“מ–ד' תתקמ”ה, מסופר134:

"והלך לירושלים ואין שם אלא ר' אברהם הצבע, והוא נותן מס למלך שמניחו שם "והראה לו הר הזיתים – וראה שם עזיבה – רצפה גבוהה שלש ועשרים אמות, והיא רחבה135 והיכל נאה שם שבנו ישמעאלים בימי קדם כשהיתה ירושלם ביד הישמעאלים ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים ואמרו: זקן אחד יש בינינו שיודע מקום ההיכל והעזרה, ודחק אותו המלך עד שהראה לו, והמלך היה אוהב יהודים ואמר: “אני רוצה לבנות היכל שם ולא יתפללו בו כי אם יהודים, ובנה היכל מאבן שיש, בנין נאה באבני שיש אדומים וירוקים וכל מיני מראה, ובאו גויים136 ושמו בו צלמים, והיו נופלים, וקבעו הצלם בעובי הכתל. אבל בבית קדשי הקדשים לא היה יכול לעמוד וכו' ובירושלים יש שער וקורין לו שערי רחמים ואותו שער ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי רשאי לבוא שמא וכו' ומתפללין שם”.

סבוב ר' פתחיה חסר ולכן אין קשר בדבריו, בכל זאת דבריו מובנים. הוא בא לירושלים שנים אחדות אחרי ר"ב בנימין מטודילה. היהודי האחד שמצא שם הוא ר' אברהם הצבע, אשר הראה לו הר הזיתים, היינו מקום שרפת הפרה והאצטבא, הוליך אותו להר הבית ונכנס שם137 וראה את חצר מסגד אלצכרה (אבן השתיה) שהיא גבוהה ורחבה ומסר המדה. הוא מספר מה שהגיד לו ר' אברהם שמלך הישמעאלים בנה שם היכל, והמלך אוהב את היהודים והתיחס אליהם בחיבה וידידות ויתן להם להתפלל בהר הבית, ועתה כשבא הר הבית בידי הצלבנים תקעו שתי וערב בכתל הבנין שבהר הבית.

7. ר' יהודה אלחריזי שעלה לירושלים בשנת ד' תתקע“ז (1216), כתב בתחכמוני שער כ”ח:

“ושמתי מגמתי אל ה‘, והעיר אשר בחר ה’, וכו' וככלותי ניב חכי, וחין ערכי, לפני מלכי, קמתי מכריע על ברכי138, לשוטט בעיר, ואש אנחות צלעי תבעיר, ויקוד היגונות, מלהט הצלעות, ועיני מגולגלות בדמעות, ואשא עיני וארא מקום המקדש והעזרה, אשר הסירו בעוונותינו משם המנורה הטהורה, והבעירו תחתית אש זרה”.

ובשער החמישים, בדברו על ירושלים, כתב:

“ובקצת הימים משכתני יד התשוקה בעבותים, לעלות על הר הזיתים, והיינו בעין דומעת, ובנפש נכנעת, משקיפים על מקום העזרה, אשר נחלף לעבודה זרה, מקום שכנה בו השכינה, ועתה שכנה עליו עננה”.


טו. התפלה על יד הכתל המערבי

1. ר' פלטיאל (ד' תש“י–ד' תש”מ – 950–980 בערך).

בספר היוחסין לאחימעץ (“מגלת אחימעץ”)139 מסופר על השר ר' פלטיאל140 כי “בעלותו ביום הכפורים לס”ת נדר חמשת אלפים זהובים“, אלף לראש הישיבה ולחכמים, ואלף לאבלי בית עולמים, ואלף לבבל לישיבת הגאונים, ואלף אל הקהלות לעניים ולאביונים, ואלף לכבוד התורה לקנות שמנים, ובמוצאי כפור בבקר, השכים והביא רוכבי סוסים ופרדים, ונתן להם גדודים, והוליכו הזהובים בידיהם, וחלקום לישיבות ולכנסיות ולאבלי ציון ולעניי קהלות ישראל”.

2. ר' שמואל בר' פלטיאל (ד' תש“ם – ד' תש”ע בערך 980־1010 )141.

“ויקם ר' שמואל בנו תחתיו, איש גדול ונכבד בדורותיו, ממלא היה מקום אבותיו, והעלה אביו ואמו בירושלים בארונות, ועצמות ר' חננאל דוד אביו שבארון נתונות, עצמותיו אשר בבלסמון מתוקנות, והקדיש עליונים להיות לו לצדקה מאת רוכב עננים142, מזהב עשרים אלף דרכמונים, לדלים ועגונים, לחכמים והדרשנים, אשר התורה משננים ולמלמדי תינוקות וחזנים, ושמן למקדש “בכתל מערבי” למזבח שבפנים143, ולבתי־כנסיות לקהלות הרחוקים והשכנים, ולאבלי ההיכל המשכילים144 הם העגומים על ציון ואבלים, ואל הישיבה לתלמידים ולתנאים, ולחכמי בבל לישיבת הנשיאים.זכרו יהיה לברכה, ויחידתו145 תהא סמוכה, בסעד חיים ערוכה, באוצרות אלהים סמוכה”.

הננו רואים כי לפני תשע מאות שנה היו שולחים כסף בעד שמן להדלקת נרות “בכתל המערבי”. וה“מזבח לפנים” כונתו על התבה אשר בבית הכנסת שבנו קרוב לבית המקדש אצל כתל המערבי, במקום בית הכנסת אשר היה להם בהר הבית לפנים וגורשו משם146, כי מדברי המסמך הזה משמע שבית הכנסת הזה סמוך לכתל המערבי.


טז. הידיעות על הכתל המערבי עד המאה השניה לאלף הששי

1. הנוסע ר' בנימין מטודילה שעלה לירושלים ושהה בא"י כנראה, שנתים (ד' תתקכ“ח–תתקכ”ט) כותב על הר הבית בספר המסעות שלו:

“ולפני אותו מקום (הכפה של אבן השתיה, או של מדרש שלמה147)”כתל המערבי" והוא אחד מהכתלים שהיו במקדש ובקדש הקדשים, וקוראים אותו “שערי רחמים” ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכתל בעזרה".

ר' בנימין מטודילה ידוע לחכם גדול ולדובר צדק, והנה דבריו בזה כלם מקשה וחידות, היינו: א. מדבריו משמע כי כתל המערבי הוא מכתלי העזרה וקדש הקדשים, ואנחנו יודעים ברור כי הוא חומת הר הבית; ב. כתל המערבי נקרא כן ע“ש עמדו מצד מערב, ור”ב מערבב אותו עם החומה המזרחית ששם שערי־רחמים; ג. שהם מתפללים לפני הכתל בעזרה, הנה הכתל של שערי רחמים הוא מזרחי, והם נכנסים להעזרה ומתפללים לפני הכתל, כלומר פניהם אל הכתל המזרחי, באופן הזה על כרחנו עלינו לומר שאחוריהם להיכל ופניהם למזרח, זה מה שאי אפשר לקבל ואין הדעת סובלת, כי אם נאמר שהיו נכנסים לעזרה ופניהם להיכל. היה עליו לאמר: ומתפללים “מאחרי הכתל” ולא לפני הכתל"?

ואולם דברי רבי בנימין מתישבים ומתבארים בנקל. ר"ב אומר:

א. לפני הכפה עומד כתל המערבי. הכתל הזה הוא קודש, הוא אחד הכתלים השייכים להר הבית, לא שהוא בעצמו מכתלי העזרה או קה“ק, כ”א הוא קודש כאחד מהם והוא קדום ועתיק, ושייך למקדש, ורבי בנימין קורא ל“הר הבית” בשם עזרה, כמו שקראו לו הרבה גאונים ובעלי מסעות, קראים ורבנים148, ב. את ה“כתל המערבי” הזה היו הם קוראים בשם “שער הרחמים”149, ג. ליהודים היה להם מקום בפנים הר הבית שהיו מתפללים בו לצד מערב ואחוריהם למזרח, והם היו באים לפנים העזרה והיו מתפללים כשפניהם למערב למקום השכינה150.

2. ר' יעקב ב"ר נתנאל הכהן בא לירושלים בימי הצלבנים וזהו מה שהוא כותב על ירושלים151:

ובירושלים מגדל־דוד152. ובית המקדש ועזרה חדשים153. אבל “כתל מערבי” ומרתף בנין שלמה המלך154. ושערי רחמים. באר שהיו רוחצים כהנים155וכו' וציון אבשלום156וכו'.

3. ר' שמואל בר' שמשון עלה לירושלים בשנת ד' תתק"ע, וזהו מה שכתב על ירושלים157:

“באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה, וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגוללו רחמינו עלינו158 ובכינו בכיה גדולה אני והכהן הגדול מלוניל159 ונכנסנו בשער160 עד לפני מגדל דוד להשתטח עד לפני העזרה161ונפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ162 מרוח לעין עיטם163 הוא בית הטבילה לכהנים164ושמה שער שכנגדו בכתל־המערבי165ומיסוד ההיכל166 כעין אולם גדול אחד167 אשר ביסוד ההיכל168 ושם באים הכהנים במחילה לעין עיטם169 והמקום ההוא היה בית הטבילה170 והלכנו משם להר הזיתים מקום שריפת הפרה, ושם התפללנו פעמים בעשרה, ועלינו על ההר, ויום השבת התפללנו בשעת המנחה, שם במקום שהיו הערלים רגילין לבנות שם ע”ז, ולא נשא אותם המקום, כי היה נופל כל מה שהיו בונין בכל שעה. והוא אחד מעשר מסעות שנסעה שכינה ממקומה171. והישמעאלים מעבדים אותו המקום172, ואין בו רק היסוד בלבד173. ומקום אשר היה שם הארון עדיין קיים174. והלכנו משם למי השילוח"175.

4. ר' מנחם ב"ר פרץ החברוני (ד' תתקע"ה – 1215) שהיה חזן בחברון שמונה שנים כותב176: “… ומשם (מחברון) הלכתי וכו', לירושלים עה”ק, ושם ישבתי והתפללתי בתוך קהל גדול וקדוש (בתור ש"ץ) ומהם בעלי משנה ובעלי תלמוד ובעלי מקרא אנשי שם, והעמדתי ספר תורה על עמוד שיש “במזבח”177 והייתי על הר ציון וראיתי מקום בהמ"ק והר הבית, וכתל מערבי עדיין קיים178 ועל הר ציון קברי מלכי בית דוד. יצאתי מירושלים וירדתי מהר179 ועליתי על הר הזיתים ושם ראיתי מזבח שעשה עזרא180 ושמתי ידי עליו, וכו'.

5. “הרמב"ן” (ה' כ"ז – 1267) ראש מיושבי הישוב האחרון בירושלים, אם כי אינו מזכיר בפירוש את הכתל המערבי, אבל הוא מזכירו בספרו על תפלתו “כנגד הבית הגדול והקדוש” במכתבו (הנדפס בסוף פרושו לתורה): "והיכל והר הבית, לשמיר ולשית, וכו' ואויבינו פלילים, זה מחריב ועוקר הגבולין181 וזה מציב ומקים אלילים וכו' כי ביום תשיעי לירח אלול שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע באתי בעיר החרבה והשוממה וכו' ואצל העיר כנגד הפתח קרעתי עליה182ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש183 קראנו בבכיה רבה “בית קדשנו ותפארתנו וגו' (ישעי' סד, ו), וקרענו קריעה שניה בתאניה ואניה וכו'”.

ובמכתבו השני אחר החתימה כתב: “ותקרא לי לשלום בני ותלמידי ר' משה ב”ר שלמה אחי אמך, הנני מגיד לו, כי עליתי על הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית וכו' ושם כנגד בית המקדש קראתי חרוזותיו בבכיה רבה כאשר ניבא וכו'184.

האלמוני תלמידו של הרמב“ן (ה' ס“ו ע”ב, 1306–1312), נותן לנו תאור של כל המקומות הקדושים185בכללם הכתל המערבי מבלי לפרש שמו. הוא כותב: משכם עולים למקום ששמו עזרתא186וכו' ומשם עולים לירושלים דרך גבעת בנימין וכיון שמגיעים לצופים רואים משם ירושלים וקורעים עליה קריעה אחת, כיון שמגיעים לירושלים עולין לאחת מחורבותיה, משם רואים את הר־הבית וחומת העזרה, עזרת נשים, ועזרת ישראל וכל עזרת כהנים187. ומקום המזבח ומקום בית המקדש, ההיכל והדביר188, וקורעין קריעה שניה על ב”ה וכו‘. ומשם עולים להר־הזיתים ויש הולכים דרך העמק הוא עמק יהושפט, שם בית הקברות לישראל בתחתית הר־הבית, והולכים בעמק עד שמגיעין נגד האצטבא, הר גבוה מאד, ואצטבא ההיא מכוונת נוכח פתח ההיכל189, ומשם רואים הר־הבית וכל הבנין אשר עליו, ועל כן מתפללים שם כנגד בית המקדש190. עמק יהושפט הוא הסובב כל מזרחו של הר־הבית וכל דרומו, ובדרומו הוא בית הקברות אשר הזכרתי ויש בו צדיקים הרבה191 וכו’ למעלה ממעין השלוח בהר, שם מצודת ציון ושם קברי המלכים ושם בנין ישן וקוראים אותו היכל דוד, מכוון נגד בית המקדש. מדליקים שם נרות לקדושת המקום. אומרים שהוא בנין דוד, הוא המקום אשר היה שם ארון האלהים, משהביאו דוד לביתו עד שנבנה הבית. וקרוב משם מגדל דוד וכו‘, חומות העזרה192. מרובעת וכו’ והבנין אבנים גדולות וכו'193.

6. הרב ר' אשתורי הפרחי (ה' ע"ג – 1313) כותב בספרו “כפתור ופרח” פ"ו194:… אבל הפרה היתה נשרפת בהר המשחה וכו', והוא במזרחה של ירושלים. עוד היום מקובל המקום ההוא והוא צפונית לקבר חולדה195כמטחוי קשת שפל ממנו מעט.

עוד הוא כותב הלאה: "מכל זה נראה כי מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכתלים העומדים האלה, שהם כתלים מחומת הר הבית, עוד היום נכר שער שושן למזרח, והוא סגור אבני גזית196, ואם תחלק זה הכתל לשלשה חלקים יהיה זה הפתח בחלק הראשון בצד קרן מזרחית־דרומית, וכן נכונים שני שערי־חולדה לדרום197, וכן נכר שער הקיפונוס למערב וכו' וכו'.

ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח, שאמרנו עליו שהוא שער שושן, במטחוי קשת יש בכתלו שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם וקורין להן ההמון באב אל רחמה וכו' וכו'.

אם כן היום, שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר: באים עד אותם הכתלים ומתפללים לאל ית' לפני אלו שני198 השערים שהזכרנו199.

7. המקובל ר' יצחק ב"ר יוסף חילו200 (ה' אלפים צ"ג – 1393) כותב בספרו “שבילי ירושלים”: "בעוונותינו במקום הבית הקדוש בנוי עתה בית מסגד שנבנה על ידי מלך הישמעאלים אשר כבש את ארץ ישראל ואת ירושלים מיד הערלים וכך היה מעשה201: המלך, אשר נדר נדר לשוב לבנות את חרבות בית המקדש בתת ה' בידו את העיר הקדושה, דרש מאת היהודים להודיע לו את מקום החורבות [ההן], יען כי הערלים בגלל שנאתם לעם ד' עשו את החורבות ההן למעשה אשפה עד אשר לא ידע עוד כל איש אותן. ויהי אז זקן אחד שאמר למלך אם יואיל המלך להשבע כי ישאיר את הכתל המערבי, אגלה לו את מקום חורבות בית המקדש. מיד שם המלך את ידו על ירך הזקן וישבע לו לעשות את אשר בקש. הזקן הראה לו את חורבות הבית תחת גל של אשפה. ויפנהו המלך. המלך בעצמו נקה את החורבות עד אשר טהר המקום ההוא כליל, אחרי כן בנה את הכל מחדש זולתי כתל המערבי ויבן שם היכל נהדר מאוד אשר הקדישו לאלהיו הוא הכתל המערבי אשר מול היכל עמר בן אלכטאב הנקרא “שער הרחמים”202. היהודים היו באים להתפלל203 כמו שהעיר כבר הנוסע204. הוא היום אחד משבעת הדברים המצוינים בעיר הקדושה: מגדל דוד היכל שלמה205, קבר חולדה הנביאה206, קבר המלכים207, היכל הילני המלכה208, שער הרחמים וכתל המערבי.

אחרי תארו את ששת המקומות הנז"ל, הוא מסיים: הדבר המצוין האחרון שבעיר הקדושה הוא כתל המערבי שזכרנו לעיל.


יז. הידיעות על הכתל המערבי מהמאה השניה עד סוף המאה הששית לאלף הששי הזה

1. ר' אליהו מפירארה209 (ה' קצ"ה – 1435), שנראה מדבריו כי מנו אותו לרב בירושלים, עלה אליה בשנת קצ“ד וכותב לבניו באיטליה בסדר “יזל מים מדליו” (בלק) שנת ה' קצ”ה: “והנה תחינתי אל ד' מול בית קדשו להפרות אתכם ולהרבות אתכם”210.

2. ר' משולם בכמ"ר מנחם מואלטרה211 (ה' רמ"א – 1481) כותב: “בית המקדש יובב”א עדיין הוא מוקף חומה, ולצד מזרח שערי רחמים והם מברזל טבועים בארץ כמו ב' אמות, והנותר למעלה מהקרקע והם מסגרים, ובשולי הפתחים הנז“ל יש קברים מהישמעאלים, ועבה מאד212 בנין שלמה המלך ע”ה מבנין הישמעאלים. והאבנים הגדולים אש(אשר) בבית לים213 דבר גדול להאמין כי כח אדם ישימן במקומן כמו שהן“214. ולהלן: “והכתלים מבית המקדש במקום שהיה שבור ושרוף בנו אותו הישמעאלים והוא מוקף כולו, אף כי עבה הוא מאד מה שבנו215 הישמעאלים (נגד) הכתלים גבוהים הרבה, אף כי אינם גבוהים כבתחילה בעוונותינו216, ויש לבית המקדש י”ב פתחים אשר מהם ננעלו חמשה, שניים מהם שערי רחמים” וכו'.

ולהלן: “וכל אלו217 הולכין בכל שנה ושנה וכל הקהל אחריהם על הר ציון218 ביום תשעה באב לקונן ולבכות. ומשם219 יורדים בעמק יהושפט והולכין על הר הזיתים אשר משם רואים כל בית המקדש וקוננין על חרבן הבית ההוא”.

3. רבינו עובדיה מברטנורא 220 (ה' רמ"ח – 1488) כתב במכתבו הידוע221 ביום ח' אלול (רמ"ח 1488): “וכתל מערבי, אשר הוא קיים עדיין, ר”ל חלק ממנו, אבניו הן אבנים גדולות ועבות, לא ראיתי כגודל 222 ההן בשום בנין קדמון לא ברומי ולא בשאר הארצות".

“ובקרן מזרחית צפונית של בית223 שם פינה אחת מאבנים גדולות מאד ונכנסתי תחת הפינה ההיא224 ושם בנין גדול בנוי על225 גבי עמודים גדולים וגבוהים, והעמודים רבים מאד עד שנלאיתי מהלוך עד סוף כל הבנין ההוא כי רב הוא והוא מלא עפר אשר השליכו שמה מהריסת הבית, ובית המקדש עומד ע”ג אותן האבנים226, ובכל עמוד ועמוד יש נקב להכניס בו חבל ואומרים ששם היו קושרין הפרים והאילים של זבחים" וכו‘. ולהלן מספר ר’ עובדיה: “ועמק יהושפט227 הוא עמק קטן בין הר הבית להר הזיתים ושם קברות היהודים תחת228 הר הבית בשפוע והקברות החדשים תחת הר הזיתים והגיע ביניהם וסמוך להם יד אבשלום”. רבינו עובדיה אינו מזכיר את ענין התפלה על יד הכתל המערבי שזה היה דבר ידוע ומפורסם.

4. הנוסע האלמוני תלמיד הרע"ב (ה' רנ"ו – 1495), בא לירושלים ביום ששי י“ט חשון ה' רנ”ו (=9 אוקטובר 1495), ובמכתבו הוא כותב229: “בתוך העיר סמוך לבה”מ יש מקום פנוי וריקם ילך כל הקהל אחר התפלה להתפלל נוכח בית המקדש, כי משם יראו230 המקום הקדוש והנושא וסמוך אליו יש מדרש שלמה המלך ע“ה”.

“המקום הפנוי”, “נוכח בית המקדש” הוא המגרש שלפני כתל המערבי: הוא בתוך העיר, הוא פנוי וריק וסמוך למדרש שלמה, ובלכתם לשם רואים את ביהמ“ק, מפני שבימים ההם לא היו הבנינים הרבים חוסמים את הדרכים ומכסים את כתל המערבי, ואינו מזכיר את השם “כתל המערבי” מפני ש”המקום הפנוי" היה רחב ומופנה כלו למקדש. מדבריו נראה, שהיו הולכים להתפלל בכל יום לפני הכתל המערבי.

5. ר' ישראל אשכנזי (ה' ר"פ – 1520) הדיין בירושלים, במכתבו להר“ר אברהם פירושא, כותב231:”וכפי אפרש לרום שמים נגד כתל המערבי וכל אחד ואחד בשמו אזכיר וכו' וידע כל הנסתרות סהדי, כי בנשאי כפי אל דביר קודש על הרוב אצוה את ברכתו עליך ועל ביתך" וכו'. ואין שום אדם נכנס232 מצד האסור, ובלאו הכי הישמעאלים אינם מניחים להתקרב, ואומרים בזמן שהיה המלך תוגר233 בכאן היו היהודים עמו ונכנסו בתוכו וכלם מתו234.

6. ר' יצחק בכ"ר מאיר לטיף (ה' רצ"א – 1531). במכתבו מירושלים כותב235: “כלו בדמעות עיני ונימס לבבי בצפייתי אשר צפיתי חרבן, כתל המערבי עומד לבדו על יסודו, וכל שאר הבנינים ימר כבודו236, הכיתי כפי על כפי ומאנק דום בראותי מדרש שלמה אצל מקדש השם נעזב ממנו על יד אדום” וכו‘237. ולהלן: "ומצדו בתים238 הרבה יפים בתוכה וכו’ בית הקברות של יהודים נלקח מהיהודים שהיה בצדם ונתרחקו כמטחוי קשת, מכל מקום סמוך למקדש מתקברים239" וכו' וכו'.

יצחק משרתכם בכ"ר מאיר לטיף.

יום ואו בנחץ (בחפזון) פ' והיה כי תבואו אל הארץ (פר' בא) אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם וכו'240.

7. רבני הישיבה בירושלים כותבים במכתבם241 בשנת רפ"א (1521): "נתקבלה תשורתך באהבה רבה, לרצון לך לפני אלקיך, נתחלקה לעניי עמנו בכל אשר גזרת וכרצונך בחבה בבית תפלתנו והתפללנו עליך לפני בית קדשנו ותפארתנו242.

8. הנוסע האלמוני243 משנת רפ"ב (1522) כותב: “… וכתל המערבי שנשאר אינו כל רוח מערבי רק חתיכה א' ארכה מ' או נ' אמות ועד חצי גבהו מימי שלמה שהאבנים ניכרות בגדלן ובישנן ומתחתיו ומעלה הוא בנין חדש”.

9. ר' אברהם רפאל בהגאון כמוהר"ר עזריאל טרבוט כותב מירושלים לכמ“ר אברהם מפירושא 244 (בערך 1520–1525): “ואחר כך בא בחור וספר מעשרת השבטים והתפאר ששלחו המלך משבט ראובן להסיר אבן מכתל מערבי אשר בנה ירבעם בן נבט בדרך כישוף וזה עכב הגאולה והוא הבחור הוציא האבן מהכתל בפני הנגיד ר' יצחק שולאל, אבל הנגיד הכחיש לר' רפאל את הספור והנגיד אמר על הבחור הנ”ל שהוא מסית ומדיח”245

10. באגרת יחוס האבות לאלמוני246 (ה' רצ"ז – 1537) אנו קוראים: “ירושלים עיר הקדש חרבה בעוונותינו ואין שם מבנין הישן כי אם קצת מיסודי החומות ועתה בשנת רצ”ז לפ“ק התחילו לבנות החומות247 סביב לעיר במאמר המלך שלטאן סלימאן ע”ה248. בית המקדש חרב בעוונותינו לצד מזרח וכו', ולצד מערב כתל מערבי בנין קדמון שלא זזה ממנו השכינה, שער בנימין קוראים לו בלשון ערבי באב אל אשבאט249 ר“ל שער השבטים שם ברכת דם הנזבחים”250.

11. הרב האר“י ז”ל251 (של"ב – 1572): הר“מ חגיז בספרו “פרשת אלה מסעי” כתב: “והאלקי מוהר”י לוריא ז”ל רוח ה' דיבר בו הוא גם כן אשר קיים ואישר כל אותו תחום ארץ־ישראל בערי הקדש בסימניהם ומצריהם בכל הקברים המצוינים שם סיס וכו' ומסך ידו על כתל המערבי".

12. ר' שמשון ב"ק252 (שמ"ד – 1584) במכתבו מירושלים בשנת שמ"ד כותב253: “אם באתי לכתוב שבח העיר הקדושה הזאת אפילו בחרבנה וכתל המערבי של בית המקדש ובית הקברות בעמק יהושפט ומי השילוח שעולה ויורד בכל יום ומגדל דוד וכו'”.

13. חכם אלמוני (שפ"ה – 1626), במכתבו מירושלים לקרפי שבאיטליה כתב254: “ואין רשות ליהודים להכנס בתוכו255 ורק חוצה לו סמוך לכתל המערבי להם רשות להתקרב וזה בשעת שלום. כי עתה שהוא עת מנגד256 גזרו הק”ק שלא תהיה בו דריסת רגל, וכבר השבוע הראשון שהגעתי קודם הגזרה הלכתי עד היסוד בה, ונשקתיו והשתטחתי לרגליו ושם אמרתי תפלות מסודרות"257.

14. ספר חרבות ירושלים258 (שפ"ז – 1627), בהקדמת הספר: “והנה שפתי לא אכלא מענות אגב אורחין אל דברי האומרים כי יותר טוב היה לצאת מירושלים מלכניס עצמנו בעובי החובות וכו' ראשונה וכו' שנית וכו‘, ששית, כי הנה אלהינו זה קוינו לו עומד אחר כתלנו, לא זזה שכינה מכתל מערבי, להשגיח על כל צרכי בני ישראל בכל מקום שהם, ואם ה’ יתברך מאהבה אותנו נתאווה לדור עמנו במקום הקדוש הזה אף על פי שהוא רואה גויים מרקדים בהיכלו, ואיך יעלה על דעת לב איש אשר בשם ישראל יכונה שזכהו האב הרחמן להסתופף בבית ד' לעזבה ולהפרד ממנה משום דררא דממונא ולהניחה ח”ו שכולה וגלמודה?" ובסוף כותבים חכמי ירושלים: “ואנחנו לא נחשה מהעתיר לאלהינו הנה זה עומד אחר כתלנו ישלח עזרכם מקדש ומציון יסעד אתכם” וכו'.

חכמי ירושלים בסוף מכתבם משנת שפ"ח כותבים: ואנחנו לא נחשה מהעתיר לאלהינו הנה זו עומד אחר כתלנו משגיח וכו'.

15. ר' גרשון במוה"ר אליעזר259 (שצ"ה – 1635) בספרו “אגרת הקדש” 260 כותב: “ובית המקדש חרב בעוה”ר. וכתל המערבי עדיין עומד מהבנין הישן".

16. הנוסע הקראי ר' שמואל ב"ר דוד261 (ה' ת"א – 1641) כותב: “ביום ראשון קמנו והלכנו וראינו סביבות העזרה262 ואת כתל המערבי שהוא נשאר מבנין שלמה, והבנין של הכתל גבוה מאוד מאבנים גדולות”.

17. הנוסע הקראי ר' משה ירושלמי263 (ה' תט"ו – 1655) שביקר בירושלים בשנת ה' תט“ו (1655) כותב: וכתל המערבי של בית המקדש עדיין עומד, הוא שבנה שלמה המלך ע”ה, והוא יראה מעל גגות בתי הקדשות שלנו. ועלינו על הגגות וראינוהו וכן הלכנו אצלו ועשינו השתחויה ורצינו את אבניה ואת עפרה התחבקנו".

18. הקראי ר' בנימין ירושלמי264 בר' אלי שביקר את עיר הקדש בשנת תמ“ה (1686) כותב: “אחר כך הלכנו לכתל המערבי להתפלל שם, והוא תוך ירושלים אצל בתי הגויים והוא מזמן שלמה המע”ה ובנוי הוא באבנים גדולות ארוכות כמו י' זרתות ורוחב כמו ה' זרתות, והתפללנו שם ואם ירצה אדם ללכת בכל יום אל כתל המערבי מניחים אותו הישמעאלים ללכת להתפלל, על כן הרבה פעמים היינו הולכים לכתל המערבי להתפלל, אבל הישמעאלים אינם מניחים שם שום נכרי265 ללכת קרוב לרחובות הקרובים לכתל המערבי לראות אותן”.

19. הרב ר' משה גאלאנטי (תמ"ט – 1689). הר“מ חגיז בספרו “פרשת אלה מסעי” כותב על זקנו הגאון ר' משה גאלאנטי ראש רבני ירושלים (נפטר בשנת תמ"ט), ש”בערבי פסחים וערב יוה“כ היה הולך לכתל המערבי, עם היות דבוין פתיחין ליה בעליתיה סמוכות ונראות אל הכתל שכר פסיעות היה מרויח ללכת שמה והיה קורא שם בערב פסח מסכתא פסחים ובערב יוה”כ מסכתה יומא, ועל שאר התפלה היה מוסיף וקורא דניאל סמן ט' עד סופו, תפלות עזרא בסמן ט' מפ' ו' עד גמר הסמן ותפלה קצרה של נחמיה סמן א' מפ' ה' עד סוף הסמן, וקורא מאמר בזהר ח' ג' קי“א ע' ב' “פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי” והיה אומר “ברוך אלהינו שבראנו לכבודו” ו”עלינו לשבח" ו“על כן נקוה לך”.

20. הרב ר' משה חגיז (תכ"ט – 1669) כותב בספרו הנ“ל: “דהנה זה עומד אחר כתלנו דהיינו אחר כתל המערבי, דכתל זה לא נחרב לעולם, יען הוא בנוי ומיוסד על היסודות שבנה דוד, שלא שלטה בן יד האויב כלל ועם היות שהם היו אומרים: “ערו, ערו עד היסוד בה” לא הצליחו במעשה, כי אם עד היסוד ולא היסוד בכלל, למה? שנשבע לו הקב”ה (לדוד) שאינו חרב לעולם, כאשר עינינו המה הרואות שעדיין בקומתן בצביונן הם עומדין, כאלו עכשיו הן נגמרו מיד האומן האלקי, אשר תקע ויסד אותם העמודים למאות266 דרך נס ולא דרך טבע כלל לפי גבהן ועובין שהוא דבר נמנע שנעשו ונתקעו ונתיסדו שם על יד בני אדם, אם לא בסיוע אלקי דוקא כמ”ש והבית בהבנותו (מ"א יז). וחזותן של העמודים ואבני כתל המערבי גם כן בגבהן ורחבן ועובין מוכיחות דהן אבנים יקרות. אבן שלמה מסע כמו שהסיעום מן ההר וכו'. והנה שארית כתל המערבי שגילה אותו הקיסר שכבש את העיר267 נראה גם כן שהוא בנין ישן, בנוי על ידי אבנים שנחתכו ונתקנו על ידי השמיר, וזה מוזרח מכח עובין ורחבן ודביקותן, כי כל אבן היא יותר משבע אמות אורך וחמשה ברוחב, והעובי אי אפשר לשער מחמת הבנין שבנו עליהן.

והנשים צדקניות הולכות בכל ערב שבת ומכבדין לפני כתל המערבי ואין דובר דבר.

וביום שבת ויו“ט אחרי יציאת ביהכנ”ס יש מהבעלי בתים שיש להם בתים שהחלונות פתוחים לכתל המערבי קרוב ונראה כאלו היו סמוכים שם ומתפללים תפלה קצרה, וזה נוסחה בקצור. מתחילין: “ואני ברב חסדם” וגו' ואחר כך אומרים מזמור קכ“ב: “שמחתי באומרים לי” וגו' ואחר כך פרשת התמיד ומוסף היום ו”פטום הקטרת" ו“ברוך אלינו שבראנו לכבודו” וכו' ו“אין כאליהו” ו“עלינו לשבח” ואומרים קדיש והולכים כאו"א לביתו268. ויש מהם שלאחר מנחה הולכים לכתל המערבי עצמו ומתפללים תפלה זו ואין מי שיצפצף פה להם. ואם איזה שועל קטן שיוצא מן המקדש כדרך כל השועלים קטנים שרוצים לנשוך ואומרים בפיהם לשם כנוי “יהודי” יש שם מהגדולים שמוחין בהם.

ובספרו “שפת אמת” הוא כותב:

“ועם כל זה ממכון שבתו השגיח מציץ בין החרכים ועונה לעמו בעת צרה, כמו שאמרנו: “קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה” כי לעולם לא זזה שכינה מכתל המערבי” וכו' ולהלן: “נשאר הרשימו דקדושה ולא זזה שכינה מכתל המערבי”269.

21. ר' גדליה מסמיטיץ (תס"ה – 1705), שבא לירושלים בחבורתו של ר' יהודה החסיד בשנת ת“ס כתב בספרו “שאלו שלום ירושלים”270: “כתל המערבי הוא בנין ישן ואבנים גדולים מאוד וכו' כשאנו הולכים להתפלל אנו עומדים אחורי כתלנו ממש סמוך לו ובערב ר”ח ובשאר תעניות הולכים שם להתפלל ואף שהנשים בוכות בקול מר אין מוחה בידן וכו' ולפעמים בא ערבי קטן ורוצה לעשות איזה רשעות ליהודי נותנים לו מחט271 והוא חלף והלך לו ואם בא על זה איזה ישמעאל או ערבי נכבד גוער בנזיפה בזה הקטן”.

22. ר' יהודה פוליאשטרו (תק"ג – 1743) בספרו “זכרון בירושלים”272 מביא את תמונת כתל המערבי ולמעלה כתוב:

“זה צורת / כותל מערבי / והיו שם עיני ולבי”

אח“כ מביא את סדר התפלות המסודרות לאמרן בכתל המערבי לימות החול לשבת, לר”ח, לר"ה ולמועדים.

23. שלשה מכתבים מראשי עדת האשכנזים273 (תקי“ז–תקכ”ח – 1757–1768). במכתבם הראשון לראשי קהלת מיץ בצרפת מר“ח אייר תקי”ז הם כותבים: “מראש מקדמי ארש ארשת שפתנו רחשי מרחשן צלותן ובעותן נוכח הדביר והאולם לאל האלהים זה היושב בשמים ומעונתו בציון הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי”.

במכתב השני לסדר "זה האשה אשר תקריבו לה' “(פנחס – תמוז) תקכ”ג: “ובשגם פרץ פרץ לא זז מחבבה הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי אשר מעולם לא זזה משם השכינה”.

במכתבם השלישי ר“ח אייר תקכ”ח: “ואנחנו על משמרתנו נעמודה לשוכן אחר כתלנו כתל המערבי אשר לא זזה שכינה ממנו; אע"פ שהיא חרבה לא זז מחבבה”.

24. הרב ר' שלום שרעבי (נפטר ה' תקל"ז – 1777). הרב המקובל החסיד מוהר“ר שללום שרעבי ז”ל היה נוהג ללכת בכל לילה יחידי לכתל המערבי לאמר תקון חצות ולבכות, ומעולם לא נגעו בו לרעה.

וזקנינו הגידו לנו כי פעם אחת התאמרו הגוים הגרים שם להתנפל עליו ולהכותו בבואו שמה בחצות לילה, על העירו אותם משנתם בחצות הלילות בקול בכיותיו, והיה כאשר עבר עליהם, בלכתו שמה, כשהם עומדים הכן להתנפל עליו, ותהי חתת אלהים עליהם ויהיו כלם כנציבי אבן כאילו הם תקועים לארץ במסמרות מבלי יכולת להניד יד ורגל, ויעבר על פניהם גם בשובו משם לישיבתו כשהם נצבים על עמדתם מבלי יכולת לזוז ממקומם, וכן נשארו עד הבקר, וילכו בני ביתם וקרוביהם אל הרב ויתנפלו לרגליו שיסלח להם וכי הם לא ישובו עד לכסלה; ויסלח להם וישובו לאיתנם.

25. רבני הספרדים274 (ה' תקמ"ב – 1782) במכתב שליחות להשד“ר הרב מוהר”ר רפאל יוסף ן' רבי275 בשנת תקמ"ב כתוב: “תכון תפלתנו את פני האדון הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי למען יאריכו ימים”.

26. ר' מנדל משקלוב (תקע"ו – 1816), מיסד הישוב האחרון של האשכנזים בירושלים במכתבו מיום כ“ו למב”י שנת תקע"ו כותב276: “וגם אנכי חלילה לי מלחדול להתפלל בעדכם אצל כתל המערבי ושאר מקומות הקדושים שאנחנו הולכים ומתפללים שם בכל ערב ר"ח ושאר ימי תחנונים.

27. ראשי עדת האשכנזים בירושלים277 (תקע"ז – 1817) כותבים במכתבם לר' יוסף רוזעת ו' שבט ה' תקע“ז:”מוכנים אנחנו בעז"ה להתפלל אצל כתל המערבי – ועלינו עם כל חבורתנו אשכנזים מוטל עלינו להתפלל בתמידות אצל כתל המערבי" וכו'.

28. ר' חיים הלוי הורוביץ (עלה לא“י בשנת ה' תקע”ז ובא לירושלים ה' תקפ"ו) כותב בספרו “חבת ירושלים”278 בתחלת מאמר מורא מקדש:

“והנה המקום הקדוש הזה והנורא בית מקדשנו ותתפארתנו נודע גם היום, והוא שטח גדול באורך וברוחב במזרחית דרומית של ירושלים עה”ק – ובכל היקף צד מערב, והוא הכתל המערבי הקדוש הנשאר לנו לפלטה".

29. ד"ר אליעזר הלוי (שהיה מזכירו של מונטיפיורי), עלה לירושלים בשנת תקצ"ד, כותב279: “ביום השלישי בקרתי הדבר המפורסם בכל הגולה, את הכתל המערבי – זכרון לימי קדם, וכו' אל מקום המקדש הזה יתאספו היהודים בערבי שבתות לשפוך שיחם אל ה' בעד שלום אחיהם היושבים על אדמת נכר, ואת אנשי חסדם יזכירו איש איש בשמו, ויתפללו בעדו ביחוד”.

30. רבני הספרדים בירושלים במכתבם280 מחדש אייר ה' תקצ"ז: “ואני ת[פילה בעד אחינו ש]בגולה לפני השוכן בציון והבוחר בירושלים הנה הוא עומד אחר כתלנו כתל המערבי מקום מקדשנו משוש כל הארץ”.


יח. הידיעות על הכתל המערבי מן המאה האחרונה

1. ר' צבי הירש לעהרן מאמשטרדם במכתבו להרב הגאון הראש“ל מוהר”ר אברהם גאגין, “החכם באשי הראשון” בירושלים (ו' ניסן תר"ד) כותב על “כתל המערבי שלא זזה שכינה משם” וכו'281.

2. ר' יהוסף שוארץ בספרו “תבואת הארץ” שהדפיס בירושלים בשנת תר“ה כותב בפ”ז: “בצד מזרח חומת העיר וכו' לא נשאר מכל בנינים הראשונים שנבנו בזמן ההוא (בימי שלמה) כ”א כתל המערבי וקצת מזרחית דרומית חומת העיר282 וגם יסודות בנין מבצר הנקרא מגדל דוד"283.

שם הלאה: “חומת המקום הזה וכו' וחומת המערבי של המקום הזה (הר הבית) הוא כתל המערבי הידוע שהוא כתל הר הבית” וכו'.

3. קבלת פנים להמלך אדוארד השביעי ע"י הכתל המערבי.

המלך אדוארד השביעי עלה לירושלים בשנת תרכ“ב בהיותו נסיך יורש העצר, ראשי עדת היהודים ובראשם הגאונים הראשון לציון מוהר”ר חיים דוד חזן, הר“ם אויערבאך והר”ש סלנט קבלו את פניו על יד הכתל המערבי: הוא התרגש מאד למראה הכתל עתיק הימים אשר כבוד ה' חופף עליו לעולם ויבקש מהראש"ל להתפלל לשלום הדרת המלכה ויקטוריה מרת אמו במקום הקדוש הזה, ויתפללו ויברכו אותה ואותו שם.

4. בספר שערי ירושלים, בשער ה‘, כתוב: “הנשארת לנו מבית תפארתנו, לעמוד אחר כתלנו הוא כתל המערבי להתפלל לאלהי אבותינו תמיד לא נחשה, עלינו ועל כל אחב”י שבגולה למגן חייהם ה’ צבאות יגן עליהם אמן".

5. ר' בעריש ב"ר יעקאב בספרו יד הקטנה284 כותב: “והסתרתי פני מהם השגחתי תהיה עליהם כבראשונה, רק שתהא בהסתרת פנים, כמו שנאמר, זה עמד אחר כתלנו משגיח וגו' והשי”ת כביכול עומד אחורי הכותל ומציץ דרך נקבי הכותל, הרי להרואה אין הכותל מפסיק כלל, רק הנראה אינו רואה את הרואה, וכל איש ישראל צריך להאמין בזה".

6. הרב ר' משיל בספרו “משכנות לאביר יעקב” כותב כי הרב הגאון מוהר"ר משה יהודה ליב (שהיה רב בקוטנא, בעל זית רענן) היה שוכר מנין שיתפללו אצל כתל המערבי בכל יום שחרית מנחה וערבית, וזה היה ברשות הממשלה, ואין מוחה, ובפטירתו (תרכ"ה) נתבטל הדבר.

7. השר משה מונטיפיורי בעלותו בפעם הששית לירושלים בשנת תרכ“ו (1866) ביקש מאת הפחה רשיון לעשות חחסה מזרם ומטר בחצר כתל המערבי והפחה הבטיח לו למלאות שאלתו אך הפחה לא קיים את הבטחתו.285 ובעלותו לירושלים בפעם השביעית בשנת תרל”ה כותב:

“ביום הששי י”ב באב הלכתי לכתל המערבי להתפלל שם התפלה הנהוגה. הדרך המוביל אל המקום הקדוש הזה והבתים מסביב הם במצב שמם ונעזב, ובין איש ובין סוס יכשל בו על ידי שברי אבנים הפזורים שם עוד מימי אבותינו. כשעמדנו במקום הקדוש הזה הנשאר לנו לפלטה מבית קדשנו, לא שכחנו להתפלל בעבור אוהבינו היקרים"

8. הסופר ר' אברהם משה לונץ אשר כל ימיו התעסק בספרות ארצנו, בדברו על מנהגי היהודים בירושלים בערב שבת, כותב286: בכל ערב שבת מיד אחר חצות היום ינהרו המונים המונים מאחינו אנשים ונשים וטף לפני הכתל המערבי של הר בית ה' לשפוך שיח כי ירחם על פלטת יהודה ונדחיו וכו' וגם בעד מצב שלום אחינו שבגולה, התומכים בידיהם וכו', מכל בית מבתי העיר אשר נכונן רגלינו נשמע אך קול רעש וחפזון, כל אחד יעשה מלאכתו במהירות למען יוכל עוד להיות אצל הכתל המערבי. בלכתנו ברחובות נראה מכל עבר ופנה המון אנשים רצים לבושים בגדי כבוד וספרי קדש בידיהם, זקנים וזקנות הולכות על משענתן, ילדים רכים נהוגים בידי הוריהם, כלם פניהם מועדות קדימה, וגם חום השמש הבוערת, קר ורוח סערה ושלג ומטר סוחף לא יעצור בידם. ולהלן: וכה תגדל ההתפעלות והרושם אשר יעשה החזיון הזה בלב כל המתבונן עליו עד כי הרבה מהתרים מעמי הארץ הבאים לבקר את אה“ק ישתדלו להיות במקום הקדוש הזה בעת הזאת, וכלם לא ימנעו מלהתוות בספרי זיכרונותיהם את תו המראה הזה למען יהיה להם לזכרון עולם. ובכרך העשירי “ירושלים” שהוציא לאור בשנת תרע”ד כתב (אברהם משה לונץ) מאמר מקיף על הכתל המערבי וקורותיו, על כתבי השטנה של אפוטרופוס הקדש המערבים בדבר עכוב העמדת ספסלים ושלחן ונרות על יד הכתל המערבי ועל זכויות היהודים בכתל המערבי287.


יט. מה שראיתי ושמעתי

עתה אמרתי להעלות על ספר מה ששמעתי בבית אבותי ומה שראיתי בעיני.

1. כשעלה בשנת ה' תר“א אבי מרת זקנתי הרה”ג החסיד המקובל מוהר“ר עבדאללה בהגאון מוהר”ר משה חיים ז“ל היתה אמה של מ”ז הזקנה הרבנים הולכת לכתל המערבי בקיץ ובחורף בכל יום ששי בצהרים ונשארת שם עד זמן הדלקת הנרות לקרוא את התהלים כלו ושיר השירים. בימים ההם היתה העיר עזובה ושוממה, שום אדם מן היהודים לא היה נמצא שם בצהרים, ואך מהמנחה הקטנה ומעלה היו באים לקבלת שבת; ובכן היתה שם לבדה שעות ארוכות. מימיה לא שמעה גערה, להיפך, גרי המקום ההוא היו מכבדים אותה. בקטנותי עד בן חמש, היתה מרת אמי ז“ל וכן מרת זקנתי ז”ל מוליכות אותי לכתל המערבי. לפעמים היו שם רק נשים; שום אדם לא הפריע ולא העליב את הנשים הצובאות במקום הקדוש הזה.

2. כשהייתי בן שש היה א“א מוליך אותי תמיד להתפלל שם בערבי שבתות עם רבו הגאון, החסיד מוה”ר אלעזר הלוי ז"ל (בעל “פקודת אלעזר”), והיינו גומרים ערבית כשהשמש עודנה זורחת288.

שם היו שלחנות ועליהם פנסים גדולים משל האשכנזים דלוקים לכבוד שבת. כשהיה א“א ז”ל מאחר לפנמים לרגל עסקיו, היינו מתפללים שם עם האשכנזים החסידים ורבם הר"ר אלעזר מנדל בידרמאן בראשם והיינו גומרים ערבית מאוחר כשהחשך כסה את הארץ; גוי היה נושא את הפנסים, לפנינו להאיר לנו את הדרך.

בימי בחרותי, הייתי נוהג ביום הכפורים בין תפלת הבקר למנחה, ללכת לכתל המערבי להתפלל תפלת שלמה המע"ה (מ"א, ח). שם הייתי מוצא את הרב החסיד הר"ר משה משיל 289 גלבשטיין עם חסידיו מתפללים “מוסף”; לפעמים הייתי מוצא אותם בקריאת התורה (לפי מה שהיינו אנחנו בבית מדרשנו “חסד־אל” מקדימים לגמר תפלתנו או מאחרים), "אהל נטוי על ראשיהם מלמעלה מתוח מקיר כתל המערבי עד קיר החצר שממולו, שם שלחנות וארון הקדש וס"ת וכסאות וספסלים, גם כרים של נוצות ראיתי, ועליהם יושבים זקנים חלשים, הם היו מתפללים במנוחה ושלוה. הגרים שם היו עוברים בלי שאון ולא הפריעו את המתפללים290. פעמים רבות, בשאר ימות השנה, נכנסתי אל החלקה הצפונית, אשר לה חומה, והייתי מוצא אנשים ונשים מתפללים וקוראים, וכן כאשר היה דוחק גדול בחצר הכתל המערבי, והבעלים לא מיחו בידם ולא הפילו אור פניהם291. גם נכנסתי לתוך שער המחילה אשר שם, כמו שהזכרתי למעלה. אני זוכר מקטנותי שסימן־טוב מיוחס היה יושב בכתל המערבי ולפניו שלחן וכסר וכלי שמן ונרות ופתילות וספרי תהלים. הוא עמד שם מעצמו לשם פרנסה, להתפרנס מהדלקת הנרות על ידי הבאים שם, ואם אדם נכבד או נכבדת היו באים היה נותן להם כסא לשבת. אחר כך נספח שמה גם שמש אשכנזי מעצמו. כשנפטר “סימן־טוב” ירש בנו “רחמים” את מקומו.

גם חכמים ספרדים עניים היו יושבים שם כל יום וקוראים בלעז (לאדינו) לפני האנשים, הזקנים והזקנות אשר ישבו במעגל שורות שורות לשמוע מהחכם “מעך לועז” “ראשית חכמה” ועוד ספרים מהסוג הזה, ובער“ח היו קוראים לפניהם ה”מודעה" מר"א מגרמישא.

כמו כן אני זוכר את שארית האבנים הגדולות שהיו מונחות שם לשבת, אשר אחר כך נעלמו גם הן והיו כלא היו. גם זאת אזכור, כי בשנת תרל“ח, בהלחם רוסיה בתוגרמא, בקשה הממשלה מהיהודים להתפלל להצלחתה אצל כתל המערבי וילכו הת”ת של הספרדים והאשכנזים להכתל המערבי והממשלה שלחה אנשי חיל אשר לוו אותם בהליכה ובחזרה לכבוד.

3. שיך רחמים. הרב החסיד המקובל ר' רחמים ענתבי ז“ל היה מ”אבלי ציון", נעלים לא שם לרגליו, כי אם סנדל המסמר (קאבקאב בערבית) בלי גרבים; בשר לא אכל ויין לא שתה; הוא היה נוהג ללכת בכל חצות לילה לכתל המערבי (כהרש"ש) בקיץ ובחרף לומר תקון חצות ולבכות, “גשמים ורוחות” לא עצרוהו מלכת שמה עד יום מותו (שבט תרל"ו). המוסלמים היו מכבדים אותו ולא עצבוהו מעולם, הוא היה נקרא בפי היהודים והערבים בשם “שיך־רחמים”.

4. נסיונות לקנית הכתל.

א. הרב מר זקני החסיד המקובל מוה“ר עבדאללה ז”ל רצה לקנות את הכתל המערבי, וכבר גמר המחיר חמשה אלפים גרש (37 לי"ש בערך), אך הפקיד לעדת הספרדים שהיה בעת ההיא ר' ישראל שירזלי הניא אותו, באמרו אל ליחיד לקנות אותו וכי ה“כולל” יקנהו; הסוף היה שלא הוא קנה אותו ולא הניח את הרמ“ז לקנותו292. ב. מחשבת הנדיב אבי הישוב בארץ הקדש הברון אדמונד רוטשילד לקנות את שכונת המערבים אשר אצל כתל המערבי משנת תרמ”ז ידועה לכל. דיני הקדשות של המוסלמים אינם נותנים למכור הקדש, אמנם אפשר להחליפו ולהמיר אותו בטוב ממנו, וזהו מה שרצה הנדיב לעשות: להחליף את השכונה הזאת, שהיא הקדש למערבים וכולה חרבות, במקום אחר טוב ממנו ולתתו לגרי ההקדש שמה. כפי הנשמע היה הברון מוכן לתת על זה מיליון פרנק, המופתי שהיה אז (אביו של המופתי דהאידנא) שמח מאד על מחשבת הנדיב באמרו: עתה יטהר המקום ההוא מהפרוצות שהיו שם. אך הדבר לא יצא לפועל.

בדבר סבת העכוב להוצאת הענין הזה לפועל, התהלכו שמועות שונות, אך קרוב לשמוע, כי האפוטרופוס על ההקדש אבי־מדין התנגד לזה, והוא אשר הפר מחשבת הברון, בגלל שלא התחשבו אתו ושלא נמלכו בו בתחלה והוא הוא בעל השטנה בסוף שנת ה' תרע"א.

ג. לפני המלחמה העולמית היתה האפשרות לקנות את החלקה הצפונית, אשר בגבול כתל המערבי צפונה. העסקן הגדול הר“ר יואל משה סלומון ז”ל לא מצא אזנים קשובות מבעלי המוסדות והכוללים אשר בירושלים לתת המחיר המבוקש ביום ההוא (ארבעים אלף פרנק), ובכן חלפה גם השעה ההיא.

ד. כמו כן בראשית כבוש הארץ על ידי האנגלים היתה גאולת המקום הזה סדורה וערוכה על ידי ראשי העדה המאוחדת, ספרדים ואשכנזים, אך החלו בענין הזה ידים, ידים שעירות, ידי עשו, “הסטרא האחרא” ויחבלו את המעשה הזה ולא נתנו להוציאו אל הפועל.


כ. האגדה על גלוי הכתל המערבי ומקורותיה

הר"מ חגיז בספרו פרשת אלה מסעי כתב ששמע ממלומדי הישמעאלים, כי הכתל המערבי ובית המקדש היו כלו טמון ומכוסה בעפר וזבלים אשר הנוצרים היו שופכים שם יום יום למען שישתקע שם אלהי ישראל ולא יזכר שם ישראל עוד, וכי השלטאן שלים בכבשו את ירושלים (בשנת 922 הגרי – ה' אלפים רע"ז – 1516) גילה אותו בנה מדרש שלמה והכפה של אבן השתיה, וזה הדבר:

“בהיות הקיסר שלים הראשון יושב באולם בית המשפט (אלמחכמה) על יד החלון הנשקף על פני הכתל המערבי ראה אשה זקנה זקנקנה 293 הביאה שק אשפה ותשפכנו שם, ויחר אפו על החוצפה לשפוך אשפה סמוך לחצר בית מלכותו ויביאנה לפניו, ולשאלתו על המעשה הזה ומי היא ומאיזה עם, הגידה לו כי היא מהרומיים (הנוצרים היונים) וכי לפי נמוסי דתם אשר הטילו עליהם ראשי הגמוניהם מצוה עליהם לשפוך שם שק או קופה של זבל פעם אחת ליום, על הדרים בירושלים, ועל אלה אשר סביבות ירושלים, פעמים בשבוע, ועל הרחוקים מהלך שלשה ימים פעם אחת לשלשים יום, כי המקום הזה הוא בית אלהי ישראל ועליהם לעשות ככה כדי שישתקע שמו ולא יזכר שם ישראל עוד, וישם השלטאן את האשה במשמר לדעת אם כנים דבריה, ויעש כן לכל הרומיים אשר היו מביאים שם אשפה, יום יום. ולבסוף הרג מהם – ע”פ גורל – שלושים איש ושמונה נשים, וינתחום לנתחים ויקבעום במסמרות סביבות ירושלים.

והשלטאן שלים נטל קופה ומגרפה ויצו להכריז כי ממנו יראו וכן יעשו, ויבא אל המקום ההוא לפנותו מהאשפה, ויבואו כל שריו ועבדיו והמון רב ויפזר שם השלטאן כסף רב יום יום למען יפנו האשפה בבואם ללקט המטבעות. כשלשים יום עבדו יותר מעשרת אלפים איש לפנות את כל האשפות משם עד אשר גלו את כתל המערבי ויסודותיו.

אח“כ קרא לקצת יהודים דלים שהיו שם וידבר על לבם כי יבנו את בית המקדש על הוצאותיו, אך זקן אחד ענה בבכיה כי לפי אמונתו אין בידינו לבנות הבית, לפי שאנו מאמינים כי הבית הזה יהיה בנוי מאת ה' מן השמים ויבן השלטאן את מדרש שלמה והכפה של אבן השתיה”. והנה כל הספור הזה אינו אלא דברי אגדה כי הכתל המערבי הרי הוא גלוי ועומד מימי החרבן ועד הנה, כמו שראינו למעלה והסברנו בדבריהם של ר' שמואל בן פלטיאל, ור“ב מטודילה, ור”י בר“נ הכהן ור' שמואל בר”ש ור' מנחם ב“ר פרץ החברוני עד הנוסע האלמוני, תלמיד הרע”ב, שכתב שהכתל המערבי ריק ופנוי ומתפללים שם. והנה שלטאן שלים כבש את א“י עשרים שנה אחר זמן מכתבו של תלמיד הרע”ב (בשנת ה' רע"ו), והיאך מעידים על אשה שילדה ולמחר כרסה בין שיניה?

ואי אפשר לאמר שהרע“ב ותלמידו דברו על שטח כתל המערבי הדרומי אשר אצל שער האשפות, והשטח הצפוני שאנחנו מתפללים בו היה טמון באשפה: אחרי כי כמה מן הנוסעים, כמו שראינו הזכירו את טבילת הכהנים שהיא ביסוד ולרגלי הכתל המערבי ואף אחד מהם אינו מזכיר את דבר כי הנוצרים משליכים שם אשפה; האפשר שיבזו ויחללו את הקדש לעיניהם ולא יגידו? ועובדה היא שלא הרע”ב ולא כל אלה שהיו לפניו לא הזכירו את הנבלה והרשעות הזאת.

ולא זו בלבד, העובדא היא מופרכת מצד כל מצב הענינים בארץ ישראל, מצד ההיסטוריה ומצד המציאות.

א. עומר ואחריו מלכי בני אומיה ובני עבאס וכל המוסלמים הערבים היו הולכים ובונים על הר הבית ומפארים בניניו ושעריו, ולפי אגדה זו היה מכוסה בדומן ובעפר עד כבוש השלטאן שלים את ירושלים ויגל את כל המקומות ההם ויבן את מדרש שלמה וכפת אבן השתיה.

ב. המלך אלצלאח נגם אלדין אַיוּב נכד אחי צאלח אלדין לקח שוב את ירושלים מידי הנוצרים בשנת ה' אלפים וחמש (642 הגרי – 1244) ומאז היתה הארץ בידי המוסלמים. היעלה על הלב שמוסלמים יניחו להנוצרים הרדופים תחתיהם להביא אשפות אצל ה“חרם הקדוש” (הר הבית), ומה גם דוקא סמוך לבית המשפט ותחת החלונות ולא בתור מקרה ארעי, כ"א בתור מצוה ובכוונה לבלע את הקודש יום יום לעיניהם הם, הקנאים והאדוקים, והם ישתקו ויחרישו?!

ג. איך יניחו המוסלמים להכופרים לעשות ל“חרם” הקדוש מה שהם המוסלמים עושים לבתי יראתם של הנוצרים ולבתי כנסיות של היהודים294?

ד. המוסלמים לא היו מניחים לנוצרים להתקרב לרחובות אשר סביבות הר הבית ואיך יניחו אותם לשפוך זבל אצל הכתל שלו ועל שערו?

אכן מקור אגדה זו, הוא, הסיפור על כיבוש עומר:

כשכבש עומר בן אלכטאב את ירושלים (בתחלת ד' שצ"ח) היה הר הבית כלו מכוסה בדומן ועפר עד מקום משקופי השערים, ועומר בן אלכטאב עם מרעיו נכנסו להר הבית כשהם זוחלים על בטנם. וזה אשר יספרו סופרי תולדותיהם:

בבוא הילני אמו של קונסטנטין ירושלימה, הרסה את בית המקדש עד היסוד ותצו להשליך שם על מקום ההיכל אשפות העיר וזבליה, ויהי מאז מקום אבן השתיה הקדושה למזבלה. ככה נשאר המצב עד כבוש עומר בן אלכטאב את ירושלים.

ובנוסח אחר: “בכבוש הרומיים את ירושלים, בנו על מקום המקדש כנסיה, ויהי בבואם להתפלל בה ולחנכה במחתות קטרת של כסף וזהב, והכריזו שם דברי השתוף, ותפול עליהם הכנסיה וימותו שבעים אלף איש. ככה קרה להם שלוש פעמים. אח”כ אמרו לבנותה פעם רביעית, עודם נדונים על בנינה והנה איש זקן נגלה אליהם ויאמר להם: אכן קבה ה' את בעלי המקום הזה והקדושה סרה ממנו ותשרה במקום הזה, ובדברו הראה להם את מקום הקבר של ישו, ועתה עקרו את אבן השתיה ובניתם באבניה כנסיה על מקום הקבר, וככלותכם לבנות ושמתם את ביהמ“ק לשפך אשפות ומחראות וישאו את אבני בהמ”ק עמודיו ועציו אל המקום ההוא ויבנו בהם כנסיתם וכנסית מרים בגיהנם (נחל קדרון), ואת בית המקדש שמו לשפך אשפות ומחראות, עד כי אשה אשר היא בקושטא היתה שולחת את סמרטוטי חלאת נדתה לזרקם שם, ויהיו עושים כן עד ימי האשלאם" (אנש אלג’ליל עמ' 153–154).

“לפני הכבוש בא כעב אל אחבאר ירושלימה ויתן (מעלה מטה295) חמשה עשר דינר לחכם מחכמי היהודים למען יראנו מקום אבן השתיה” (מסאלך אלאבצאר ח"א, 139).

כשנכנס עומר בן אלכטאב לירושלים והוא חגור חרב ביקש מהמושל הרומי296 להראות לו את בית המקדש. המושל סבב אותו בכחש ויראנו כנסית הקבר באמרו זהו מקדש שלמה, אך עומר התבונן בו ויאמר לו: שקר! לא כן תיאר אותו הנביא ויראנו את הכנסיה אשר על הר ציון ואמר לו: זה שקר. לבסוף הראה לו את הר הבית אשר פתחי שעריו היו סתומים בדומן, ויכנס לפניו היוני על ידיו ועל רגליו, וככה נכנס אחריו עומר וכל מרעיו וארבעת אלפים הגבורים אשר היו אתו כלם חגורי חרב. כשנכנס עומר להר הבית פנה כה וכה ויתבונן ויאמר: ה' הוא הגדול! (אללה אכבר), ויקראו כולם אחריו: ה' הוא הגדול! אח"כ אמר: אכן זהו בית המקדש! ויבקש מכעב להראות לו מקום אבן השתיה, כי כל הר הבית היה מכוסה באשפות אשר השליכו שם הרומיים להקניט את בני ישראל, ויראנו כעב את מקומה ויחתה עומר את הדומן אל תוך שמלתו ויעשו כן כל האנשים אשר היו עמו, ואחרי פנותם מעליה את הזבל אשר השליכו לנחל קדרון, נגלתה אבן השתיה, ויצו עומר כי לא יתפללו עליה עד שתמטר שלש מטרות.

אחרי כן נועץ עומר את כעב ע“ד קביעות מקום המסגד ובנינו, וייעץ אותו כעב לשית מקום התפלה לפי אבן השתיה כי באופן הזה יתפללו לפני מקדש משה ולפני הכעבה. ויאמר לו עומר: אכן דמית האסלאם ליהדות, גש־אליך! אנחנו לא צוינו על אבן השתיה אמנם צֻוֵינו על הכעבה! וישת עומר את המסגד בקצה הר הבית דרומה” (אנש אלג’ליל עמ' 226–227).

עוד כתב (שם) כי סופרוניוס אפטררך ירושלים הגיד להנוצרים בשכבר הימים כי עתידה ירושלים להכבש ע"י עומר בן אלכטאב בלי מלחמה.

הבה נראה מה כותבים סופרי הנוצרים על עומר בבואו ירושלים. הלא כה כתב תיאופאניס297 בתארו את הרושם שעשתה חצוניותו של עומר על הנוצרים בבואו לירושלים והחזון אשר חזה עליו סופרוניוס בראותו אותו.

הוא בא לירושלים כשהוא רכוב על הנאקה שלו, והוא לבוש מדיו הבלוים העשוים מצמר גמלים “ומסוה של חסידות שטנית על פניו” ויבקש להראות לו את בית המקדש של היהודים שבנה שלמה, "למען יעשנו הוא בית תפלה לגדופיו, כאשר ראהו סופרוניוס קרא: זהו באמת “השקוץ משומם שיעמוד במקום הקודש” שהתנבא דניאל298!

מה רב הדרך בין חזון סופרוניוס על עומר לפי דמיון הערבים ובין קריאת סופרוניוס על עומר לפי הודעת תאופניס299.

גם הנוסע אבן פצל אללה אלעמרי בספרו מסאלך אלאבצאר ח"א כותב: כאשר השתלטו הכופרים על בית המקדש, אחרי בני ישראל, הפכו אותו למדמנה. גם ר' יצחק חילו (עי' למעלה) כתב: יען הערלים בגלל שנאתם לעם ה' עשו את החרבות ההן (של ביהמ"ק) למקום אשפה עד אשר לא ידע עוד כל איש איפוא הן.

לפי האמור אנו רואים כי רק בזמן שהיתה ירושלים בידי הנוצרים היו שופכים שם זבלים לשקץ את הקודש ולחללו. אין זה כ“א שהישמעאלים שהגידו זאת להר”מ חגיז החליפו את עומר בן אלכטאב בשלטאן שלים ויאמרו עליו שרצה לתת את הר הבית ליהודים ולבנות להם בית מקדש על הוצאותיו כמו שעומר הרשה ליהודים לבנות בית תפלה בהר הבית.

מה שיש להסיק מאגדה זו, הוא:

א. כאשר נהפכה המלכות למינות, וקונסטנטין בנה בית יראה על הר הבית לא האריך בית יראה זה ימים, כי המינים הזניחוהו למען החזיק את בית המקדש לשקוץ משומם.

ב. למען ישתקע שם אלהי ישראל ולא יזכר שם ישראל עוד, הטילו המינים חובה עליהם להיות הקרובים והרחוקים שופכים זבלים בהר הבית וככה המשיכו לעשות עד אשר כסוהו בדומן ובאשפה בגובה משקופי שעריו ועמר בן אלכטאב ואנשיו נאלצו להכנס אל הר הבית בזחילה.

ג. כי זה אמת מה שכתבו קדמונים על עומר בן אלכטאב שהיה אוהב את היהודים, וכן מה שכתבו הסטוריוני נוצרים כי עומר נתן להם ליהודים לבנות בית תפלה בהר הבית עם זכויות מיוחדות.

ד. שעומר נתן להם את הכתל המערבי והם בנו עליו על מרומו בית תפלה בפנים הר הבית למזרחו של הכתל המערבי.

ה. שהשלטאן שלים האיר את פניו ליהודים ויתן להם את כתל המערבי, לאמר קיים בידם את החזקתם בו כבימי קדם וכבתחילה300.


כא. זמני התפלה על יד הכתל המערבי וסדריה

הכתל המערבי היה מאז ומעולם למקום תפלה לכל היהודים כרבנים כקראים, אנשים ונשים וטף. בכל עת ובכל זמן, ביום ובלילה ולפעמים כל הלילה.

בכל ימי החול ילכו יחידים כל היום כלו מעלות השחר עד תחלת הלילה, ואלה הם הזמנים אשר בהם ילכו בהמון אנשים ונשים וטף:

בערב שבת, ועוד יותר אחר חצות היום, ויותר מזה בתפלת קבלת שבת ובשבת בבקר להתפלל שם מוסף, וכל היום כלו לקרוא תהלים; בערבי ר“ח ובר”ח, ובתעניות, ובימי המצרים ובפרט בליל תשעה באב כל הלילה וביומו ילכו שם לאמר הקינות, וכל ימי שלשת הרגלים.

וכן אם יהיה לאיש חולה, יהלכו שם בני המשפחה, ובפרט הנשים להתפלל לרפואתו, וגם מנין ישלחו שמה לקרוא תהלים ולהתפלל בעדו. כמו כן על כל צרה שלא תבוא, כמו עצירת גשמים, מחלות ארבה, גזרות רעות בארץ, או בחו"ל, ולא רק יושבי ירושלים כי גם מחוץ לארץ ישלחו בקשות במכתבים ובמברקים להתפלל בכתל המערבי, אם בעד יחידים אם בעד הכלל.

אולם ביחוד מרובים הם המתפללים, עד אשר מרוב ההולכים ושבים ירבה הדחק גם בכל הדרכים ההולכים לכתל המערבי, בימים האלה: בערבי ר“ה ויוה”כ, ובערבי פסחים אחר חצות, ובבקרים של הרגלים ששם ילכו להתפלל מוסף בתור עולי רגל להראות את פני האדון ה' צבאות ותחת קרבן מוסף “נשלמה פרים שפתנו” לפני הכתל המערבי, השריד האחד שנשאר לנו מבית קדשנו ותפארתנו.

התפלות אשר היו מתפללים בכתל המערבי מזמן קדמון הן לקוטים מסדור התפלה והמחזורים והמקרא והתלמוד והזהר, המדברים בציון וירושלים ובית ה' ומלכות בית דוד, והן מעין התפלות שהזכיר מו“ה ר”מ חגיז והר“י פוליאשטרו. אמנם הרב ר' רפאל טריויש בספרו “צח ואדום”301 חבר תפלות מיוחדות קבועות עם סדר לקוטים מעין הנז”ל, ובסוף המאה הששית האחרונה חבר הגאון ר' אליהו מדליהנוב תפלות מיוחדות קבועות. רוב התפלות האלה נדפסו בספר “שערי דמעה” הנדפס מחדש יום יום לרוב שמושו302.

גם הקראים יש להם תפלות קבועות ולקוטים ובפרט קינה מיוחדת להכתל המערבי303.

התפלות המסודרות הנהוגות להאמר בכתל המערבי והשגורות גם בפי הקראים עוד לפני מאות רבות בשנים הן מצד עצמן ראיה מהימנא ועדות גמורה ושלמה, כי הכתל המערבי הוא מקום מוחזק לתפלה ולתחינה לעם ישראל מדור דור.


כב. מה יאמרו, הגוים

עתה נשימה עין בספרות הערבית, מה יאמרו סופריהם, נוסעיהם, אשר ביחס אל עצם כתל המערבי אין אף אחד מהם אשר נגע בקצהו; מדבריהם על הר הבית נראה איך יחסם השלילי אל הכתל המערבי בולט מאליו.


שערי הר הבית

1. אלמקדשי304, הנוסע אל מקדשי אלבשארי כותב בספרו אחשן אל תאקסים פי אלאקאלים (לידן 1906) עמ' 70 על שערי הר הבית: “נכנסים להר הבית משלשה עשר מקום בעשרים שער, שער חטה (צפון), שני שערי הנביא305 שערי מקום תפלת מרים (מזרח), שני שערי הרחמים (מזרח), שער ברכת בני ישראל (צפון), שערי השבטים (צפון), שערי ההאשמיין(?) שער אַלְוַלִיד (?) שער אברהם (מערב), שאר אֵם כאלד (?), שער דוד (מערב)”.

אנו שומעים שבימיו היו להר הבית עשרים שער. הוא מונה שני שערים להנביא. האחד הוא שער המתים, והשער השני הוא אולי השער שאצלו בחומה המזרחית ושניהם הלאה משערי רחמים דרומה; ואפשר ששער אחד הוא שער המתים, והשער השני הוא שער המפקח אשר אומרים כי בו קשר גבריאל את אלבראק, או הוא שער המערבים (באב אלמגארבה) שבקיר כתל המערבי, השערים שבצדם סימן השאלה איני יודע מקומם ולכוון שמותם ולהתאימם עם שמות השערים שמזכירים אחרים.

שער אברהם הוא שאר אלגואנמה הראשון שבצד מערב מצפון לדרום ושער דוד הוא שער השלשלת שחושבים שהוא שער קיפונוס306.

2. אבן אלפקיה. אבן אלפקיה בספרו “תקוים אלבלדאן” (לידן 1885) יזכיר את שערי הר הבית: שער דוד, שער חטה, שער הנביא, שער התשובה, שער הגיא, שער רחמים, שערי השבטים, שער חצר אם כאלד(?), תשעה שערים.

שער דוד הוא שער השלשלת, שער חטה בצפון, שער הנביא כונתו על שער המתים במזרח; שער התשובה הוא אחד משני השערים הצמודים הנקראים שערי רחמים במזרח, שער הגיא (באב אלואדי) במזרח307, שער רחמים הוא אשר אצל שער התשובה הנז', שערי השבטים אחד הוא בצפון, הראשון ממזרח למערב; ואפשר באב חטה הוא השער השני משערי השבטים, מפני שהוא אינו מזכיר שער בשם שער חוטה.

3. אנש אלג’ליל עמ' 380383: “בחומה המזרחית שני שערים צמודים, זא”ז סגורים, האחד שער הרחמים (באב אלרחמה) והשני שער התשובה (באב אלתובה), והם כיום סגורים וכו' והוגד לי לפנים מאיש מהקדמונים כי עומר בן אלכטאב סגרם308 ולעת קץ יפתחו וכו'; קרוב להשערים האלה שער קטן סתום והוא מול מדרגות מסגד אבן השתיה (אלצכרה) הנקראות מדרגות אלבראק. ואומרים כי זהו שער אלבראק אשר דרך זו נכנס הנביא בליל המסע ונקרא שער המתים (באב אלג’נאיז) כי דרך בו הוצאו לפנים, שער השבטים (באב אל־אשבאט) בסוף במסגד בקצה הצפוני מזרח למערב, ושער חֻטה (באב חטה) בצפון. ושער כבוד הנביאים (באב שרף אלאנביא) אולי דרך בו נכנס עומר בן אלכטאב ביום הכבוש, ועתה הוא ידוע בשם שער אלדוידאריה מחמת המדרש שנבנה אצלו הנקרא בשם הזה. שער אלגואנמה בקצה מערב מצפון לדרום והוא קרוב למִכְרָז אלגואנמה ונקרא כן מפני שמוצאו לרחוב בני גאנם, ולפנים נקרא שער אברהם (באב אלכליל), ושערי המפקח (באב אלנאטר), והוא שער קדום ונבנה מחדש סביב שנת 600 הגרי – (ד' תתקס"ג – 1203) לפנים נקרא שער מיכאל, אומרים כי הוא השער אשר בו קשר גבריאל את אלבֻראק בליל המערג, ושער הברזל (באב אלחדיד) והוא שער קטן, ושער הצמרים (באב אלקטאנין) נקרא כך ע“ש מוצאו לשוק מוכרי צמר גפן309 והמלך אלנאצר מוחמד בן קלאוון חדש אותו בשנת 737 הגרי ( ה' צ"ו – 1336) ומזה נראה כי הוא קדום ועתיק. וקרוב אליו שער המתרחץ (באב אלמתוצא), כי דרך שם יצאו אל מקום הרחצה במסגד310 ושער השלשלת (באב אלשלשלה) ושער השכינה (באב אלשכינה)311, והם שני שערים צמודים זא”ז ומהם יוצאים אל הרחוב הגדול הידוע בקו אדוננו דוד ע“ה והמה השערים הראשיים להמסגד, ושער המערבים312 (באב אלמגארבה), ונקרא כן להיותו קרוב למסגד המערבים (בפנים הר הבית) אשר בו מתפללים תפלה ראשונה (תפלת השחר), ולהיות מוצאו לרחוב המערבים והוא השער המערבי אשר בקצה המערב דרומה, ונקרא שער הנביא כי (הנביא) אמר: הוליכני (גבריאל) עד בואנו העירה משערה התימני ויבוא (גבריאל) לדרום המסגד ויקשור בו את אלבֻראק, ואכנס למסגד משער אשר ממנו תפנה השמש והלבנה. ואמרו משמרי הזמנים (מוקתין)313: “אין אנו יודעים כי למסגד שער בתאור הזה אלא שער המערבים”. לפי דבריו שמונה שערים במערב ושלושה בצפון, שנים מהם ע”ש הנביא.

4. אַלְעֻמַרִי. הנוסע אבן פצל אללה אלעמרי בספרו משאלך אלאבצאר פי ממאלך אלאמצאר ח“א, יתאר את הר הבית ובנינים אשר בו ובגבולו, חומותיו ושעריו הכל באר היטב, בתארו את חלק חומת הר הבית המערבית הסמוך לחומה הדרומית יאמר כי שם שער רחוב המערבים (באב חארת אלמגארבה) ע”ש מוצאו מהר הבית לרחוב המערבים314.

בתארו את הבנין העתיק אשר מתחת למדרש שלמה הנקרא ארוות שלמה, יאמר כי באחד העמודים ישנה טבעת ואומרים כי הבראק נקשר בה בליל המערג (ח"א עמ' 167).

5. אלשִׂירָה אלחלביה בספר אנשאן אלעיון פי שירת אלאמין אלמאמון הנקרא ג“כ אלשירה אלחלביה, ח”א, מביא מסורת אחת, כי הנביא אמר שנכנס משער שתפנה השמש והירח, עוד מסורת כי הנביא אמר שנכנס משער אשר בו תמונת השמש והירח.

6. שער ברקלאי. שער ברקלאי הוא שער עתיק ומקומו תחת שער המערבים בקיר כתל המערבי; השער הזה היה טמון בעפר; לפי ההשערה נגלה השער הזה לפני מאתים שנה או יותר בעת אשר בא אחד הדרים שם אצל כתל המערבי לבנות אצל הכתל. מובן מאליו שהמסגד אשר במבואו עם הטבעת מנחשת קלל בכתלו הדרומי הם חדשים מקרוב באו מיום תגליתם. אלעמרי אינו מזכיר אותו והאחרון מג’יר אלדין ג"כ אינו מזכיר אותו, ראיה גמורה שחדשים הם, לאמר שיחסם להנביא הוא דבר חדש, כי להיותו מתחת שער המערבים הנקרא שער הנביא עמדו וקדשו גם השער הזה הטבוע בארץ לשם אלבראק.

עוד ראיה כי השער הזה לא היה גלוי בימי הכבוש, כי אלמלי היה גלוי הלא היתה להם מסורת שהנביא בא משער שעולים בו להר הבית במדרגות?

ולמען דעת את ערך היחס אשר יש להכתל המערבי אל כל הדברים והבדיות שהם מגבבים מסביב לענין זה, אביא את ספור אלבראק בכדי להוכח לדעת אמתות הענין הזה.


כג. המסע והמַעֲרָג

1. בקוראן פרק יז, פרק בני ישראל ויש קוראים אותו “פרק המסע”, והוא החזון אשר חזה במכה העיר היא משא315, פסוק א נאמר:

“השבח למי אשר הסיע את עבדו לילה מהמסגד החַרַם אל המסגד הקיצון, אשר ברכנו סביבותיו, למען הראנו את אותותיו, כי הוא השומע, הרואה”.

באור: למי וגו' זה ה‘. עבדו, זה מחמד. לילה, בזמן הלילה. החרם זה הבית (אלכעבה) אשר במכה. הקיצון (אלאקצא) מלשון קצה, נקרא כן ע“ש היותו אז בזמן החזון הזה המסגד האחרון העומד בקצה ובסוף, ואין עוד מסגד אשר מאחריו לאמר ממנו והלאה והעומד במרחק ממסגד אלכעבה ומדינה. וי”א, מפני שהוא ממש באמצע העולם לא פחות ולא יותר316. ברכנו סביבותיו317, בפרי מגדים ומעינות ונהרות; הראנו, להראות להנביא את נפלאותיו למען יחזק ויאמץ לבו. הוא, זה ה’, השומע דברי הכופרים ורואה את מעשיהם; ויש מפרשים השומע את דברי הנביא אשר הוא מטיף לעמו. הרואה, את מעשיו הטובים.

2. ליל המסע (אלאסרא) והַמֲעָרג (אלִמעָראג). ליל המסע הוא אלאסרא, והמערג בהוראת עליה, הוא אלמעראג'. הוא הלילה אשר בו נסע מחמד נביא האשלאם כשהוא רכוב על אַלְבֻּראק ממכה העיר אל ירושלים להר הבית, כשהמלאך גבריאל מימינו והמלאך מיכאל משמאלו318. מהר הבית עלה השמימה לשבעת הרקיעים ומשם ירד להר הבית בירושלים ומהר הבית שב למכה בעצם הלילה ההוא.

בלילה ההוא כשמחמד היה שוכב על משכבו נים ולא נים תיר ולא תיר, בא אליו המלאך גבריאל וידחף אותו ברגלו, ויקם הנביא וישב על מושבו ויפן כה וכה וירא והנה אין איש וישב וישכב; ויבא שוב גבריאל וידחף אותו ברגלו שנית ויקם הנביא וישב ולא ראה מאומה וישב וישבה, ויבא גבריאל כפעם בפעם וידחף אותו ברגלו בשלישית, ויקם מחמד וישב ויקח גבריאל בזרועו ויעמד ויבא לו את אלבראק319, בדמות סוס, גדול מחמור וקטן מפרד, ארוך ולבן, וי“א לבן ושחור, וי”א לבן ושחום אדמדם, אזניו ארוכות, פניו פני אדם, גופו כגוף סוס, רגליו כרגלי שור, וזנבו כזנב צבי ולו שתי כנפים320 ואינו לא זכר ולא נקבה321 ופסיעותיו כמרחק מבטו322.

ויאחז המלאך גבריאל בארכוף ויעל מחמד על אלבראק323 וירכב ובדרכו נפגש את אברהם, משה, ישו; ויבוא ירושלימה ויכנס מהשער התימני ויקשור את אלבראק324 בטבעת אשר קשרו בה כל הנביאים, ולפי מסורת אחרת קשר אותו באבן, ויבוא אל הר הבית אצל אבן השתיה ויתפלל שם עם המלאכים והנביאים והשליחים325 אשר חיו וקמו מקבריהם ונקבצו באו כולם חוצץ לכבוד חותם הנביאים326 אשר התפלל עמהם בתור שליח צבור. ובמקום קבת השלשלת מזרחה לאבן השתיה ראה את חור־אֵלעין327.

אח"כ הוצג המערג, והוא סולם אשר לא נראה כמוהו לטוב, שלה אחד כסף ושלב אחד זהב וראשו בשמים, הוא סולם אשר אליו תפנינה עיני ההולך למות מהמוסלמים.

וישם הנביא את רגלו על אבן השתיה לרכב על אלבראק ותנד האבן ותתמוטט ותט דרומה מאימת הדר גאונו ויחזיקו בה המלאכים, והנה שם אתר כף רגל הנביא בקצה האבן דרומה וצפונה אתר אצבעות המלאכים בהחזיקם בה בנטותה.

ויעל הנביא השמימה ויבוא שער השמים, ויבקש גבריאל לפתוח לו השער וישאלהו: מי אתה? ויאמר: גבריאל אנכי, ויאמרי לו ומי עמך? ויאמר: מחמד, ויוסיפו לשאול: האם נשלח אחריו? ויאמר: כן, נשלח אחריו; ויפתחו להם השער, ויבוא אל הרקיע הראשון ושם אדם הראשון ויקבל את הנביא ויברך בואו ויברכהו, ועל ימין אדם פתח ג“ע, והיה בבוא אחר מבניו שמה ושמח, ועל שמאלו פתח גיהנם והיה בבוא אחד מבניו שמה ובכה והתאבל; אח”כ עלה אל הרקיע השני וישאלו בפתח השער כמו ששאלו בשער הרקיע הראשון וכמשפט הזה בכל שערי הרקיעים, ויבוא אל הרקיע השני ושם שני בחורים בני החביבה328 הלא המה ישו ויחיא בן זכריה329 ויברכוהו גם המה330 ושם נהרים; והם מוצאי הנילוס והפרת331. משם עלו אל הרגיע השלישי ושם יוסף הצדיק332 אשר ניתן לו ההוד והיופי ועולה ביפיו כיפי הלבנה במלואה על הכוכבים; ויקבל את הנביא ויברכהו ושם נהר אלכּוַתֳ’ר333. ומשם אל הרקיע הרביעי, ושם חנוך334 ויקבל אותו ויברכהו, ויעל אל החמישי ושם אהרן ויברכהו, ומשם עלה להששי והנה איש יושב ויעבור עליו ויבך האיש, וישאל מחמד את גבריאל: מי הוא זה, ויאמר: זה משה האיש, הוא אומר: בני ישראל אומרים עלי כי אני הכי נכבד בכל הברואים אצל ה‘, והנה קם האיש הזה (מחמד) תחתי, ואלו היה לבדו החרשתי, אך הוא וכל אומתו עמו. נוסח אחר: ושם משה ויקבל אותו ויברכהו ויעל אל הרקיע השביעי, ושם אברהם335 והוא איש שיבה שערותיו לבנות ושחורות והוא האיש הראשון על פני האדמה אשר שיבה זרקה זו336 והוא יושב על כסא אצל שער ביהמ“ק של מעלה (אלבית אלמעמור). כשעלה משה למרום פתח הקב”ה שבעה רקיעים והראהו בית־המקדש של מעלה (פסקתא רבא פ"ק) ויבא הנביא שמה ויתפלל337; ובכל יום יבואו אל הבית שבעים אלף מלאכים ולא ישובו אליו עד יום הדין הגדול. ויבוא הנביא עד אֶרֶז – הסוף (סדרת אלמנתהא) אשר אצל כסא הכבוד338, ולרגלי העץ יוצאים נהרות מים אשר לא יסריחו ונהרות חלב אשר לא ישחת, ונהרות יין הטוב לשותיו ונהרות דבש, ילך הפרש תחתיו בצלו שבעים שנה, ועלה אחד יכסה כל הבריות, וגם נהר הרחמים (נהר די נור) ונהר אלכותר. ויכנס הנביא לג"ע וירא שם אשה אדמונית ותיטב בעיניו וישאל אותה: למי את? ותאמר לזיד בן חארתה אני339. וידבר ה’ אל הנביא פנים אל פנים340 ויצו עליו ועל עמו להתפלל חמשים תפלה ביום ובלילה. ויפן הנביא וירד משם אל הרקיע הששי ויעצרהו משה ויאמר לו: מה פקד ה' עליך ועל עמך? ויגד לו מחמד, כי צוה להתפלל חמשים תפלה ביום ובלילה, ויאמר לו משה שוב אל רבונך ושאל כי יקל מעליך כי לא יוכל עמך עשות כזאת, הן אנכי תכנתי רוח בני ישראל ואבקש מהם כי יתפללו פחות מזאת ויעזבוה; וישב מחמד אל ה' ויאמר: אנא ה' הקל נא מעל עמי! ויפחתו לו חמש תפלות341; וישב מחמד אל משה ויאמר לו: הנה גרע מהן חמש. ויאמר לו: שוב ובקש כי יקל מעליך; וישב מחמד אל ה' ויגרע לו עוד חמש וישב אל משה ויאמר לו: עוד רב מספר התפלות, שובה אל ה' ויקל מעליך; וילך הלוך ושוב עד שעמדו על חמש תפלות; ויאמר לו משה: גם חמש לא יוכלו שאת הן אנכי צויתי אל בני ישראל פחות מזה ולא קימוה, שובה אל ה' ויפחית לך מהן342; וישב מחמד אל ה' ויאמר לו ה‘: אין עוד לשנות מזה כלום, חמש תפלות הן, אולם שכר כל תפלה כעשר ונחשבו חמש התפלות הללו לחמשים, וכל מחשבה טובה שלא נעשתה תחשב למעשה ואם עשה לעשר תחשב ומחשבה רעה לא תחשב ועושה רעה תחשב רק לרעה אחת343. ויבוא אל משה ויגד לו את דברי ה’, ויאמר לו משה: שובה אל ה' ויקל עוד מעליך, ויאמר לו מחמד הנה הלכתי הלוך ושוב עד כה, בושני מלשוב אליו עוד, ויאמר לו משה: בשם ה' רד, ויפן וירד מן השמים להר הבית (נ"א: וירכב על אלבראק) ומשם שב למקומו מֶכתה.

3. זמן המסע ומהערג' ואופניו. הלילה ההוא היה ליל שני, י“ז או כ”ז רביע אול (החדש השלישי), או כ“ט רמצא”ן (התשיעי) או כ“ז רביע אכ’ר (הרביעי) או רג’ב (השביעי) או שואל (העשירי) או דו אלקעדה (החדש האחד עשר) בשנה אחת לפני הגירתו ממכה למדינה. וי”א בשנתים וי"א בשלש שנים.

4. המספר. י“א שנסע שלשים פעם, אך פעם אחת מהן היה המסע והעליה למרום בהקיץ, ובגופו, והשאר בחלום, וי”א שנסע שלשים וארבע פעם, פעם אחת בהקיץ ובגופו, והשאר בחלום344.

5. אופן המסע והעליה. היא אלמעראג'. י"א כי גם המסע ממכה לירושלים וגם המערג מהר הבית למרום והחזרה הכל היה בחלום.

עאישה (אשת הנביא) היתה אומרת כי לא נפקד גוף הנביא כל הלילה והנסיעה היתה אמנם בנפשו.

מעאויה בן אבי ספיאן (מיסד מלוכת בני אמיה) היה אומר כי זה היה חלום אמת מאת ה'. ושום אדם לה התנגד לדבריהם ולא הכחיש אותם.

וי"א כי המסע והמערג היו בהקיץ, ובגופו הגשמי עלה למרום והרקיע שחקים ונכנס לשבעת הרקיעים; וזוהי דעת הרוב.

חדיפה היה אומר, כי הנסיעה היתה אמנם בגופו ובנפשו, אבל לא נכנס לביהמ“ק ולא התפלל בו, אף לא ירד מעל אלבראק עד שובו למכה, אמנם הוא התפלל עם המלאכים והנביאים בשמים ולא בהר הבית, כי אלו היה נכנס לביהמ”ק והיתה מתפלל בו היתה מצות חובה על המוסלמים להתפלל בו כמו שצוֻּו להתפלל בכעבה; וישבע חדיפה: חי ה' לא נכנס בו ולא ירד מעל אלבראק!

וי"א כי המסע להר הבית היה על הבראק וכן החזרה; אבל העליה למרום היתה בלי אלבראק.

6. מאין נסע? מסורת אחת אומרות כי בלילה ההוא היה שוכב בחרא, והוא כף או מערה רחוקה ממכה, הוא המקום אשר שם היה מתבודד ושם נגלו אליו האלהים בראשונה שיתבא. מסורת אחרת אומרת שהיה שוכב אצל האבן השחורה אשר בכעבה. מסורת אחרת אומרת שהיה שוכב בבית אם האָנִי היא בת דודו אבו טאלב אחות עלי. ובהתעוררו אמר לה: התדעי כי התפללתי הלילה הזה במסגד הקיצון? אמרה לו: הנה תפלת הערב התפללת בזה ועתה אתה פה, ובינתים התפללת במסגד הקיצון? ראה אל תדבר מזה לאדם! וכאשר יצא מהבית שלחה את שפחתה אחריו למען תראה אם ידבר מזה לאנשי מכה.

7. אַלְבֻּרָאק. נחלקו חכמיהם בדבר אלבראק: י“א רק מוחמד הוא אשר רכב עליו ורק למענו נשלח. וי”א שהוא של אברהם אבינו אשר היה רוכב עליו בלכתו לחוג במכה, כי שנה שנה היה הולך לחוג שמה; וי"א שהוא עם הגר וישמעאל כולם יחד רכבו עליו בלכתם לחוג במכה, כמו כן רכבו עליו כל הנביאים, וזה יוצא מדברי הנביא שאמר כי הוא קשר את אלבראק בטבעת שקשרו בה כל הנביאים, שמה מינה שהם רכבו עליו וקשרו אותו שם345.

גם ברכיבה נחלקו: י“א שהנביא לבדו רכב עליו וגבריאל מימינו ומיכאל משמאלו. וי”א כי גם גבריאל רכב עליו יחד עם הנביא, במשך הדרך, ופעמים היה יורד והולך לימינו או לפניו.

8. מאיזה שער נכנס הנביא? כמו כן נחלקו על השער שממנו נכנס הנביא להר הבית כמו שיבואר.

הציר אשר עליו תסובב השאלה הזאת הוא המקום אשר דרך בו, נכנס הנביא לירושלים ולהר הבית עם אלבראק. כתוצאה מזה, המקום שנקשר בו אלבראק.

ואני רוצה לבאר מה שהם אמרו בנודע לזה:

השער שדרך בו נכנס הנביא להר הבית בליל מסעו הוא השער הדרומי, אמנם נחלקו על מקום השער הזה.

א. מסורת אחת אומרת: כי נכנס משער המתים שבחומה המזרחית, והוא דרומה לשערי רחמים, נגד המדרגות העולות למסגד אבן השתיה הנקראות בפי סופריהם והמוניהם בשם מדרגות אלבראק.

ב. מסורת אחרת אומרת: הנביא אמר שרכב על אלבראק ובא לירושלים וקשר אותו בטבעת שקשרו בה כל הנביאים, ולפי מסורת אחרת: בטבעת השער שקשר וכו'.

ג. מסורת אחרת אומרת שקשר אותו באבן. לפי מסורת אחרת באבן השער.

המסורות הללו אינן מציינות את המקום שממנו נכנס הנביא להר הבית, וגם לא איפה המקום שנקשר שם אלבראק. ולפי המסורת האחרת אינה אומרת באיזה שער.

ד. ושוב מסורת אחרת אומרת שהנביא קשר אלבראק חוץ למסגד ויבוא גבריאל ויקשור אותו בזוית הר הבית באבן שנקב אותה בפנים הר הבית .

גם במסורת זו לא נזכר מאיפה נכנס הנביא להר הבית ואיפה הוא המקום של הזוית בהר הבית.

ה. מסורת אחרת אומרת: שגבריאל קשר את אלבראק בשער המפקח (באב־אלנאטר).

ו. מסורת אחרת אומרת: הנביא אמר: אח"כ הוליכני (גבריאל) עד שנכנסתי העירה משערה התימני, ויבוא (גבריאל) בדרום המסגד ויקשור את אלבראק ונכנסתי להר הבית מהשער שבו תפנה השמש והירח. אמרו משמרי הזמנים (אלמוקתין) שבירושלים. כי אין אנו יודעים שער למסגד בתאור הזה אלא שער המערבים (באב אלמגארבה).

ז. מסורת אחרת אומרת: הנביא אמר: נכנסתי משער שבו תמונת השמש והירח.

ח. אלעומרי כתב כי באחד העמודים שבאורוות שלמה ישנה טבעת, אומרים כי אלבראק נקשר בה בליל המערג (מסאלך אלאבצאר ח"א עמ' 167).

ידוע כי מלפנים כתבו כתב כופי בלי נקוד וגם האותיות הנחות להארכת התנועה ולסימן המשקל חסרות, והנה המלה תמיל שהוראתה “תטה ותפנה” תכתב בערבית כך ږڷ ממש באותה התמונה שנכתבת ﻨﻩﻘﻞ תמתאל (בלי א' נחה בין הת' להל') שהוראתה תמונה. לפ“ז היתה המסורת הראשונה תמיל בהוראות תפנה, תטה, היינו מהשער שבו תפנה השמש והירח. אח”כ בא מי שחשב את המלה תמיל שהיא תמתאל, ויאמר, מהשער אשר בו תמונת השמש והירח346. ובאופן הזה היתה המסורת הזאת לשתי מסורות.

מסורת א' מפי יהודי נמסרה ואפשר שגם השניה347, כי בירושלמי ערובין פ“ה, ה”א אמרו: כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצומצמת בו באחד בתקופת טבת, ובאחד בתקופת תמוז, לאמר, שתהא מכוונת בשעתן זריחתה בטבת בקרן מזרחית דרומית השער. ובתמוז בקרן צפונית מזרחית.

המאמר הזה, הוא מקורה של המסורת על השער אשר בו תפנה השמש והירח; ממסורת זו יצאה המסורת השניה כנ“ל. לפ”ז תהיינה שתי המסורות האלה מכוונות לשער הדרומי אשר בחומה המזרחית והוא השער הנקרא שער המתים. כמובן כוונת רז"ל על שער שושן שהוא שערי רחמים, אבל כוונת המסורת על שער המתים שנמצא בשעת הכיבוש העומרי כי השער הזה איננו מימי הבית.

גם המסורת שגבריאל נקב האבן וקשר בה אלבראק, קרוב לשמוע שהיא מכוונת אל אורוות שלמה שהיא בדרום הבית ושם ישנם עמודים נקובים. וכבר אמרנו כי אלעומרי כתב שישנה טבעת באורוות שלמה ואומרים כי בה נקשר אלבראק.

לפי האמור, אין אף מסורת אחת שתאמר כי אלבראק נקשר בשער המערבים, וגם הסיפור על כניסת הנביא דרך שער המערבים אינו לפי מסורת וקבלה כ"א לפי דברי משמרי הזמנים, בעוד אשר השם “מדרגות אלבראק” אשר להמדרגות שבמזרח מול השער המזרחי הדרומי שבחומה המזרחית מוכיח, שהמוסלמים הקדמונים חשבו שרק משם בא הנביא. אחמד אל מקדשי במתיר אלגראם כתב: כאשר בא עומר בן אלכטאב חנה עם חילו בהר הזיתים ומשם ירד ויבוא אל הר־הבית משער הנביא. הנה ברור ששער הנביא הוא במזרח.


כד. השטנה348

פרשת השטנה בשנת תרע“ב (1911–12) וזה הדבר: השמש האשכנזי אשר לכתל המערבי היה רגיל לתת מג’ידי אחד לסיד349 בשיר עבד אלשלאם אלחשיני המרוקאני אפוטרופוס הקדש אבו מדין אלגות350, ובסוף שנת תרע”א צרה עין השמש בסיד בשיר מתת לו המתת הזעום הזה. סיד בשיר היטב היטב חרה לו, ותחת להנקם בשמש איש חרמו לבדו אמר לתת נקמתו בכל היהודים עַם השמש, ויגש קובלנא להשופט הדתי (קאצ’י־קצין) ממש באותו הנוסח המקובל מהמן בן המדתא האגגי, וזו נוסחו:

א. לכבוד ראש הדת בירושלים. כידוע שישנם להעדה היהודית בירושלים הרבה בתי כנסיות שהם מתמידים להתפלל בהם באין מפריע351. וישנם אחדים מהעדה הנ“ל352 שנהגו לבקר את כתל המערבי בשכונת המערבים באופן עראי להתפלל353 והם עומדים. והשכונה הנ”ל היא הקדש אבו מדין אלגות ותחת האפוטרופסות שלי, והנה עתה הם באים דרך יחיד354 לאיזה מקומות של ההקדש הנ"ל355 ונותנים שם כסאות וקרשים יושבים ומתפללים ויען הדבר הזה מתנגד לזכויות ההקדש ומפחד פן יחזיקו בכך ויטענו כי יש להם הזכות לעשות כדברים האלה הנני מבקש להפריע אותם כדת.

נכתב ביום י' שואל 329 – כ' אלול שנת 327 – 4 אוקטובר 1911. אפוטרופוס הקדש אבו מדין. סיד בשיר בן עבד אלשלאם אלחשיני.

ב. תשובת הקאצ’י356: הקובלנא357 שהוגשה מאפוטרופס הקדש אבו מדין והקובלנה שהוגשה כמו כן מחאג' אחמד דפאש בשם קהל המערבים וכן הקובלנא שהוגשה מטעם החכם באשי358 בצרוף השקפות שבכתב הנתונות ממשרדי ההקדשות, והפוליס בנוגע להדרך של יחיד שבתוך שכונת הקדש המערבים בתוך החומה359 השייכת להקדשו של אבו מדין, מוסרים אנחנו לכבוד המופתי הירושלמי מחמד כאמל אפנדי בכדי לבאר את פסק הדין כדת מה לעשות.

27 שואל 319 (29 אוקטובר 1911).

בית דין הדת בירושלים רושד.


ג. פסק הדין של המופתי: לפי ההשקפות הנתונות ממשרד בי“ד הדת, ההקדשות והקובלנא המוגשה מחאג' בשיר אפנדי אפוטרופוס של ההקדש אבו מדין אלגות360 נראה כי הדרך שבתוך בניני ההקדש הנ”ל הדבוקה לצד מערבו של בית המקדש היא שייכת לההקדש הנ"ל ואסור לפי הדת לתת או לעשות שם כסאות, ספסלים, ומסכים וכדומה מהדברים המועילים לחזקה ולקנין, מלבד כי בלאו הכי אין זכות לשום יחיד לתת או לעשות כדבר הזה אצל חומת בית המקדש361 ולכן בכדי לפקד לעשות את הסייגים הדרושים, הריני מחזיר את הניירות הללו לכבוד ראש בית דין הדתי בירושלים.

14 אלקעדה 329 (נובמבר 1911) מופתי ירושלים.

מחמד כאמל אלחשיני.


ד. “הקאצ’י מוסר להפחה: הניירות הללו נמסרו כבר להמופתי הירושלמי, ומפני כי פסק ההלכה כבר כתוב למעלה ובכדי לחזק את הפס”ד הנ"ל בהחלטה מועד האדארה (מועצת הנהלות המחוז) – הריני מוסר הניירות כלם לסעדת הפחה הירושלמי.

1 תשרין תאני 327 (14 בנובמבר 1911).

בי"ד הדת הירושלמי רושד.

ה. הפחה מסר להאדארה (מועצת הנהלת המחוז) וזוהי החלטת האדארה מספר 1529 (בנוסח הקובלנא שנתן לי (העורך דין פניזל כתוב תאריך החלטת האדארה ﻤﺑﺎﺲ ﺃﺩﺍﺮﺓ ﺆﺮﺍﺮﯼ ﻖ ﭐ ﺍ ﺗﺛﺮﮨﺮ ﮋﮞ ﺶﺓ ٧٢٣١ הוא: 25 נובמבר 1911). אחרי העיון בהנ“ל הוחלט: יען שאסור הן בההקדש הנ”ל והן בכתל ביהמ“ק להשתמש בהם בדברים שמועילים לחזקה ולקנין לכן אסור לותר לשום אדם לעשות כדברים הנ”ל362 אלא שעם זה צריך אמנם לשמור את המנהג הישן363; ובכדי לקיים את החלטה זו הרינו מחזירים את הניירות הללו לכבוד הפחה364.

12 תשרין תאני 327 (25 נובמבר 1911).

מגלס אדארה.

ו. אשור ההחלטה מהפחה והוא מוסרה להמשטרה. יהי כן!

ג’ודת פחה

“לפי כל הכתוב לעיל אין לדבר כל מאום לאלו היהודים שיבאו להתפלל כנהוג מלפנים, אבל בכדי לאסור עליהם וכמו כן על המערבים שבשכונה לתת כסאות ספסלים ואהלים ובדומה במקומות הנ”ל הננו מוסרים את זה לקומיסר הראשי (לראש השוטרים) 15 תשרין תאני 317" (28 נובמבר 1911).

ז. מכתב החכם באשי להפחה. 29 תשרין תאני 327 ( 11 דצמבר 1911 – כ' כסלו תרע"ב).365

“במקום הזה366 היה מנהג קדום מכמה מאות בשנים לכללות ישראל להתפלל שמה ועתה ע”י מחאת המטואלי (המֻתַּוַלִי) בבית המשפט בלי כל משפט, ובלי הודיע הדבר רשמי לעדת היהודים, החליט המג’לס אדארה לבלי תת שם ספסלים, כסאות, בעת שידוע לכבודו כי רוב הבאים לירושלים המה זקנים הבאים לבלות פה שארית ימיהם, וביחוד חולים וחלשים שלא יוכלו להתפלל כלל כ“א בהיות להם שמה מקום לשבת, וכפי דין תוה”ק לאנשים כאלה מותר להתפלל כשהם יושבים367, וכבר נהוג המנהג הזה יותר מן 300 שנה, והעכוב עתה להניח ספסלים מביא עלי תלונות רבות מהקהל, כי איך יתכן לבטל מנהג קדום זה, וכפי דעתי וכפי האנושיות אנכי מוצא כי צדקו המתלוננים על החלטת האדארה368, ובטח גם כפי רגש אנושיותך איננו נכון לא להניח אנשים כאלה להתפלל שמה. ועוד כשנתבונן אל יסוד הדבר, הנה הענין הזה למנוע שימת ספסלים וכדומה הוא ענין הנוגע להקדשות וצריך שהמתולי והמשתדלים בזה יגישו משפטם למחכמה שרעיה (בית המשפט הדתי) ואנכי בתור בא כח העדה הישראלית הרשמי הייתי צריך להיות מוזמן לפני המשפט לטעון טענותינו כי הדין והטבע מחייב שצריך לשמוע טענות שני הצדדים, על כן אבקש להרשות לשים הספסלים כמקודם למעט השקיט הרוחות הסוערות שבלב היהודים עד אשר יצא הדין מהמחכמה שרעיה"369.

משה יהודא פרנקו

חכם באשי


ח. תשובת הפחה להרב מספר 139, כאנון תאני 327 (ינואר 1912)370.

“בתשובה על מכתבים נומר 7 בנוגע להכתל המערבי371, כי המקום הוא מקום יחיד ולא דרך הרבים, והוא המבוא השייך להקדש, ובכן לא בהקדש הזה ולא אצל כתל המערבי אי אפשר לתת בו דבר המועיל לחזקה. ואין רשות לשום אדם להשתמש במקום הזה, ובכל תוך המבוא הזה הנקרא בֻּרָאק372, מן הנמנע לתת בו כסאות ושאר דברים, וזה אנכי כותב ע”פ החלטת המחכמה שרעיה ומג’לס אדארה, והמכתבים אשר שלחתם אלי מסרתים373 כבר למחכמה שרעיה, ועוד לא פנה שמה שום איש בזה וע“פ החלטת המחכמה374 הנכם רשאים לפנות אל המחכמה ולדון שמה”.

הפחה ג’ודת.

ט. מכתב שני מהחכם באשי להפחה 26 כאנון תאני 327 (12 פברואר 1911).

ביחס אל מכתבי נומר 7, שמעתי כי הועבר הענין למחכמה שרעיה, אך אנכי עוד לא קבלתי עדיין שום דבר. רבים מקהלות ישראל דופקים על דלתי יום יום בהתמרמרות על כל זה, בבקשה להשיבני דבר.

משה יהודא פרנקו

חכם באשי


המכתב השני הזה שחסר בו המספר שלו, כלו מוקשה, ואינו מובן כלל, ומעורר תמיהות רבות:

א) איך יכתוב “שמעתי” אחרי שהפחה הודיעו בכתב בפירוש שמסר מכתביו להמחכמה? ב) הלא החוק והנימוס מחייבים לאשר קבלת מכתב ובפרט אם הוא רשמי ומדוע אין בו אשור מכתב הפחה? ג) ועוד זאת, לא רק שאינו מודיע מקבלת מכתבו כ"א כותב בפירוש שעדין לא קבל שום דבר, ולכן הוא מבקש שיודיענו. השאלה היא מה התרחש כאן?

ואולם הפתרון הוא: א) הרב לא קבל את המכתב מהפחה כ“א אחרי שלחו לו את המכתב השני. ב) כאשר קבל הפחה את המכתב השני מהרב, מהר לשלוח לו תומ”י תשובה על המכתב הראשון, ובכונה לא כתב זמן היום של החדש למען העלים יום כתיבתו. אולם בפליטת הקולמוס נבעו מצפוניו, כתוב: “והמכתבים אשר שלחתם אלי מסרתים”. הדברים האלה מגידים כי קבל גם את המכתב השני וכבר מסר אותו למחכמה!

מכל חליפת־המכתבים הזאת (גם מדברי הפחה) יוצא ברור, כי האדארה דנה בדבר שאינו מסמכותה ועל דעת עצמה, מבלי שמוע את שני הצדדים, ושבכל מהלך המשפט היה שקר וערמה, וגם ביה"מ הדתי הכיר בזכותם של היהודים לערער על “פסק דין” זה!

גם עוד דבר יוצא ברור בהחלט מכל השטנה והחלטותיה הכוזבות, שכל אלה המשחקים על במת המחזה הזאת, החל מבשיר, דפאש, הקאצי והמופתי, משרדי ההקדשות והפוליס, וגמר בהאדארת והפחה – אף אחד מכל אלה לא הזכיר את היחס של אלבוראק וקשירתו אל הכתל המערבי, כ"א באו כולם כאחד “בטענת הקדש אבו מדין וחומת הר־הבית”.

אמור מעתה בתור ראיה ברורה ומופת חותך המסייע למה שכתבנו למעלה, כי טענת אלבוראק ויחס קשירתו להכתל המערבי והשאון הגדול אשר הקימו בגלל זאת סביבותיו, היא המצאה חדשה שיצאה מבית־חרושת המופתי אשר האגדה המוסלמית הנוצרית נתנה הפאטינט עליה.


כה. שערי־רחמים

אכן נודע הדבר!

על אודות השער המזרחי אשר לו שני פתחים צמודים סתומים הנקרא: “שערי רחמים” ובערבית “באב אל רחמה”, והלועזים קוראים לו: “שער־הזהב, כתבתי (ירושלים ה): כי השערים היו מהם מצופים כסף ומהם מצופים זהב ולהיותו השער הראשי בצד מזרח, היו אולי דלתותיו מצופות זהב, ולכן נשאר שמו בפי הלועזים בשם שער הזהב, ועתה אוסיף כי אלעמרי כתב, כי לשער הזה היו דלתות כפולות מבית ומבחוץ, אלה אשר היו בחוץ היו מצופות ברזל והדלתות אשר בפנים היו מצופות נחשת קלל, אשר עינו כעין הזהב א”כ איפוא, בעבור זאת קראוהו הלועזים בשם שער הזהב.

אמנם על אודות השם “שערי־רחמים” הבאתי דברי אנש אלג’ליל (380), האומר כי נקרא כך, על שם הכתוב בקראן (פרק הברזל יא): אז תקום ביניהם חומה, ולה פתח מבפנים, בו רחמים וחוצה לו, ממנו יסורים. לאמר בפנים הר הבית שם מקום הרחמים ובחוץ הוא נחל גיהנם (קדרון) שם מקום העינויים. והוא מוסיף שהוגד לו כי עומר בן אלכטאב סגרם, והוא חושב שזה מפחד אויב על העיר והמסגד375.

הננו רואים כי הערבים אומרים שבפנים הר הבית שם הרחמים, וכבר אמרתי למעלה שהיהודים היו נכנסים להר הבית ושם בפנים בנו בית־תפלה אצל כתל־המערבי. עתה השאלה מה היה שֵם המקום ההוא בפי היהודים? לפ"ד שם המקום ההוא היה “שער־הרחמים”376 כשנגרשו משם נשאר שֵם שער הרחמים על הכתל המערבי. כמו שכתב רבי בנימין מטודילה, ורבי יצחק חילו, כי קוראים לכתל המערבי “שער־הרחמים”. השם הזה ניתן בודאי בתחלת ימי הערבים, ואז היו שערי המזרח פתוחים, השער המזרחי הדרומי נקרא שער המתים, על שם שהוציאו המתים ממנו לבית הקברות, והשער הגדול אשר לו שני פתחים צמודים אשר ממנו היו נכנסים היהודים להכתל המערבי בהר הבית בשובם מהר הזיתים, קראו לו היהודים “שערי רחמים” להיותו השער של הכתל־המערבי הנקרא שער הרחמים. והערבים בשמעם כי היהודים קוראים לו שערי רחמים קראוהו גם הם “באב אל רחמה”.

כאשר רבתה שם המחלוקת בין הקראים והרבנים, הביאו המושלמים את דבתם רעה לפני המלך, ויצו לגרשם משם, אל שער אחד משערי הר־הבית, אמנם לא פרש לאיזה שער, אך אני משער, כי הוא השער המזרחי הנקרא שערי־רחמים, ורק אצלו הניחום לבא התפלל, והסוף היה שגם מהשער הזה גורשו ודלתותיו ננעלו, ולמען הרעים את היהודים ולמנעם גם מלבוא ולהתפלל אצלו, עשו אותו למחראות, וכאשר בנה השלטאן שלימאן את החומה בשנת רצ“ז נסתמו בבנין אבני גזית. והערבים אחרי ששכחו הטעם העיקרי לקריאתם שערי רחמים, מצאו להם סמוכים בקראן כנז”ל.

זאת היא דעתי לקריאת השער הזה בשם “שערי הרחמים”.


המסקנה

1. כי מימי ריב"ז, לאמור מהחורבן, זה אלף ושמונה מאות וששים ואחת שנה עד היום, נזכר הכתל המערבי למקום קדוש אשר לא זזה השכינה משם.

2. כי מהכיבוש העומרי היה הכתל המערבי בידי היהודים, והם בנו אצלו בית־כנסת לפי עדויות הרבנים והקראים והנוצרים.

3. כי זה מזמן אלף שנים, אשר הכתל המערבי נזכר למקום תפלה, שהיו מעלים לו שמן ונדבות.

4. כי עד סוף המאה השלישית להאלף הששי הזה היה הכתל המערבי ריק ופנוי מקיר אולם בית־המשפט (אלמחכמה) צפונה, עד שער האשפות אשר בקיר החומה של העיר, דרומה.

5. כי מתחילת המאה הרביעית להאלף הששי החלו הגוים לקצות בכתל המערבי ולגזול ממנו מעט־מעט עד שנצטמצם להחלק הקטן אשר בידנו.

6. כי בספרות הערבים אין שום זכר שאלבראק נקשר בכתל המערבי.

7. בשטנה של שנת תרע"ב אין שום זכר ליחוסו של אלבראק להכתל המערבי.

8. כי פסק המופתי והחלטת האדארה אז, אין להם שום ערך לא דתי ולא חוקי.

9. כי הפחה הכיר באי צדקת מהלך כל השטנה וענינה, לכן מסר כל הנירות לבית־המשפט הדתי, והודיע להחכם־באשי כי יפנה לביה"מ, ובזה הוכיח הפחה כי הפסק וההחלטה אין בהם ממש!

10. כי ביה"מ החליט לדון את הנדון הזה.


  1. לדאבוננו לא מצאו מנהיגי הציונים לנכון להשתמש בשעת הכושר הלזו.  ↩

  2. הימים האחרונים של סמואל ושלשת השנים של פלומר.  ↩

  3. המסגד הקיצון (מדרש שלמה) הוא המסגד השלישי לקדושה בעיני המוסלמים, האחד הוא מסגד הכעבה במכה, השני הוא המסגד במדינה אשר שם קבור נביאם ושני רעיו, השלישי המסגד הקיצון זה שבהר הבית דרומה, המסורת אומרת: לשלשה מסגדים הרבה מצוה לנסוע, מסגד הכעבה, מסגד מדינה, והמסגד הקיצון.  ↩

  4. תביעת כתלנו אינו תקדים להוציא את הר הבית מיד המוסלמים, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה בעצמו יתננו לעת הקץ אשר אנחנו מיחלים ומחכים לו.  ↩

  5. היהודים אינם יודעים את המקום שנטמנו הלוחות והערבים יודעים!  ↩

  6. השיך הזה אינו מביא מסורת להסתייע ולתמוך את טענתם מפני שבאמת אין מסורת שנקשר אלבראק בכתל המערבי כפי שיבואר לפנים במקומו.  ↩

  7. אלה הם השניים הראשונים מששת ספרי המסורת הקנוניים אשר להם.  ↩

  8. דג'אל פרושו שקרן, וכן בארמית דגלא בחבריה ידע כגרסת הערוך (ע“ז כב', ע”ב).  ↩

  9. היהודים מחכים למשיח האמיתי המיועד להם מנביאיהם שלהם.  ↩

  10. ולמה מתנפלים המוסלמים על היהודים במכות, בהשלכת אבנים, בקללות ובחרופים? מדוע אינם ממתינים באמת עד העת ההיא אם הם מאמינים בדברי נביאם?  ↩

  11. היהודים רוצים את קץ הימין של נביאיהם שהם מחכים לו.  ↩

  12. זה משל ערבי לאמר: המזהיר את האחרים ולא נזהרו ועברו ונענשו אין עוד על המזהיר חטא, כי כבר יצא ידי חובתו בהזהירו מראש והזהרה זו היא התנצלותו, כלומר: אם המוסלמים יתנפלו על היהודים (לפני בוא הדג'אל?!) אין עליהם אשמה הואיל וכבר הזהירו, ועתה השאלה: מי הוא הרוצה להחיש את הקץ של נביאם מי הוא הדוחק אותו?

    השיך הזה יודע ברור כי האנגלים אינם מאמינים לא במחמד ולא במוסלמי ולא באל־בוכארי, אך לא מצא בטוי יותר נכון לאיים במה שליבם רוחש לעשות, לאמר, אם היהודים לא יוותרו ולא יכנעו להערבים – אז הם ישתמשו בכח הזרוע, ולא ימתינו ל“דג'אל”!

    מענין לציין בזה, כי החכם מו“ל המנאר, חשב עצמו תמיד לידידם של היהודים. פעם אחת אמר לי (בימי גרותי במצרים): ”כי לפי הקוראן עתידים היהודים לשוב לארץ־ישראל. וכך כתוב בפרק יז, פרק בני־ישראל, פסוק ח: עסא רבבם אן ירחמכם ואן עדתם עדנא וג‘עלנא ג’הנם ללכפארין חצירא. תרגומו: יתן ה‘ אלהיכם וירחמכם, ואם תשובו נשוב, ואת גיהנם שמנו לכופרים מצע. לאמור, ה’ נכסף ומתאוה לרחם עליכם, ובכן הוא ירחם עליכם וישיבכם לארצכם. אך אם תשובו לכסלה אז ישוב לקצוף עליכם. הננו רואים – אמר לי – שהקוראן מתנבא לשיבת ישראל לארצו. כך אמר אז כשהיה הוגה בתורתו ועסוק בחבוריו. לא כן עתה כשהוא מראשי המנהיגים הסורים במצרים. אין דבריו האחרונים מתאימים להראשונים, ואיני יודע אם רשם פירושו זה בביאורו הגדול לקוראן.  ↩

  13. איפה כתוב אצל המוסלמים שהוא קדוש?  ↩

  14. העדויות כי זה מאות רבות בשנים מיום הכבוש העמרי שהיהודים עומדים ומתפללים שם בקולות וצעקות ואין מוחה בידם מה הם?  ↩

  15. מיהן העדות הרגילות הבאות להתפלל שם, ומחזיקות אותו למקום קדוש? איה איפה הם גרי הסביבה המוסלמים המרביצים שם גמליהם וחמוריהם ומטנפים שם? מי הם אשר טינפו הכתל בגללי אדם הם וילדיהם הניפנים אצל הכותלים במבוא לחצר הכתל המערבי? מי הם אשר ממהרים להסיר הטנופת ולטהר אדמת הקדש הלזו אם לא היהודים?  ↩

  16. בתנאים המיוחסים – ללא אמת – לעומר בן אלכטאב כתוב שנוצרים (הוא הדין ליהודים) אסור להם לקרא ספריהם בקול רם וכן בלכתם בלויית מתיהם אסור להרים קול בכי. הנה כי כן הורידו פקידי הממשלה את ממשלת אנגליה למדרגת מושלי החליפים האדוקים מבני אמיה ועבאס ואל חאכם שהתפרסמו ברדיפותיהם. ובכן בעיר המלכים הקדושים, דוד ושלמה, ובאמצע המאה העשרים, נותנים פקידי אנגליה למוסלמים לבקש: כי היהודים יוצאי חלצי המלכים ההם ויורשיהם לא ירימו קולם בהתפללם אל אלהיהם לפני קיר אשר לא המוסלמים בנו אותו כי אם דוד ושלמה מלכי יהודה וישראל. זו היא נבלה אשר המלכים יורשי צלאח־אלדין הנאור והחסיד לא בקשו, ומלכי בית עותמאן יורשי הסולטאן שלים הראשון הנערץ לא עלתה על לבם.  ↩

  17. אין להם שום מסמכים רשמיים כי אם אותן ההחלטות הבטלות אשרי צאו מידי המופתי והאדארה בשנת תרע"ב מבלי שיהיה להם שום סמכות כלל.  ↩

  18. מי שם בפי הערבים מבוכות ומהומות ותוצאות אשר מי ישור אחריתן? מי הוא זה אשר קומם את הערבים לעשות תעמולה אשר על תרמית תחש רגלה? מי הוא זה שעשה להקים השאון הזה בעולם האיסלאמי אשר השקר יסודו, ועל עלילות שוא אדניו הטבעו? מי הם העושים המעשים לכל התעמולה והשאון? מי הם המנצחים על כל המלאכה הנמבזה הזאת – לפקידים האנגלים פתרונים!  ↩

  19. מתי היו המוסלמים אחראים על מעשיהם ותוצאותיהם? אנגליה איך?  ↩

  20. מה לרחבת הכתל המערבי שלנו ולזכויותיהם?  ↩

  21. אנחנו דורשים “משפט וצדק” ולא משוא פנים!  ↩

  22. לאמר אם היהודים והממשלה לא יכנעו לדרישותיהם, הם יתנפלו על היהודים.  ↩

  23. דוד הכין את האבנים ככתוב: ויעמד חצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית אלהים (דה"ב כב',ב) והוא בנה את היסודות.  ↩

  24. הגובה הזה ומספר נדבכיו, הם לפני הבנות שלשת הנדבכים שבנו בחדש חשון שנה זו ע"י המוסלמים בידיעת הפקידים האנגלים, הם מושל ירושלים וראש בית הנכאת הארצי־ישראלי אשר בידו הפקידו עתיקות הארץ.  ↩

  25. הלועזים אומרים כי הם מבנין אדריאנוס קיסר, ולדעתי הם מבנין בר כוכבא.  ↩

  26. אומרים כי האבנים הגדולות אשר על הארץ ממעל ואשר מתחת לארץ אינן בנויות מסודרות זה ע"ג זו, ואפשר שהיו בנויות במלט, אך מרב ימים ומכובד האבנים התפרק המלט ויהי לעפר.  ↩

  27. נלקחה מידינו בתחלת המאה הרביעית להאלף הששי הזה כמו שיבוא להלן.  ↩

  28. אנש אלג‘ליל פי תאריך אלקדש ואלכליל למג’יר אלדין אלחנבלי עמוד 383, ונזכר בירושלים, לונץ, חמישי, תרס"א, עמ' 40, אמנם קוראים אותו שער המערבים להיותו קרוב למסגד המערבים ומוצאו לרחובם.  ↩

  29. השער שבקיר כתל המערבי הפונה להר הבית נקרא שער המערבים והשער שבחומת העיר הדרומית נקרא ג"כ שער המערבים להיותו בגבול רחוב המערבים ומוצאו אליו, והוא שער החרסית (ירמיה יט, ב) וכמו כן שער האשפות (נחמיה ב, יג).  ↩

  30. המהנדס שיק אומר כי הוסר בימי עומר בן אלכטאב, מפני שעצר את מי הגשמים היורדים מהר הבית. מאין לקח את זה?  ↩

  31. השער הזה היה צפון וטבוע בקרקע בימי הכבוש העומרי ורק זה כמאה או מאתים שנה אשר נגלה, מפני ששום סופר מסופרי הערבים לא מזכיר אותו; גם מגיר אלדין לא הזכיר, ולא את השער ולא את המסגד.  ↩

  32. ירושלים החמישי 38–40.  ↩

  33. במקרא שבידינו כתוב לבית האלהים אשר בירושלם (עזרא א, ד).  ↩

  34. חמשה שערים היו להר הבית וכו' שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה, שבו כהן גדול השורף את הפרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה (מדות פ"א, ג), לפ“ז, שער שושן, הוא שער הכהן הנזכר בזה, והוא הוא השער הנקרא שערי־רחמים. אנכי ראיתי את השער הקטן, שהוא דרומה לשערי רחמים, אשר הערבים יקראו לו שער המתים, ואתבונן בו וארא, כי הוא אינו מזמן הבית, כ”א מימי הערבים. החומה בכל השטח ההוא היא מאוחרת וחדשה, ואין שום מקום לחשוב על השער הקטן הזה, שהוא שער שושן, אולם אפשר שבמקום ההוא היה עומד שער שושן, אבל, תכנית שערי־רחמים ומקומו ובליטתו מן החומה ולחוץ, האבנים הגדולות שביסודו, נותנים לנו מקום לחשוב שהוא היה שער שושן, והוא הוא שער הכהן.  ↩

  35. במקרא שבידינו הכתיב והקרי הוא ושכנת בלי יוד נוספת (לסימן הקריאה הקדומה הת' בחיריק לנוכחת כמו בתהלים קג, ג ד, וכמו בערבית).  ↩

  36. מדרש איכה רבתי א, ה, וזה לשונו של המדרש: ג‘ שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים והיו עמו ד’ דוכסין דוכס דערביא דוכס דאפריקא דוכס דאלכסנדריה דוכס דפלסטיני. דוכס דערביא תרין אמורין ח“א קילוס שמיה וח”א פנגר שמיה.  ↩

  37. פנגר בפרסית שם ללפת אדום, אך זה אינו מחייב לומר שהשם הזה אינו ערבי, כי בודאי הרכב משתי מלים (כמו כמכם בערבית ושמגר בעברית, שם־גר או שם מגר או הרכבה אחרת שנעלמה מאתנו).  ↩

  38. עיר שיש בה מורדים מה עושים לה?  ↩

  39. בגיטין נו, ע“ב: א”ל חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין החבית בשביל הדרקון? אשתיק. ובגירסאות אחרות גם אצל ריב"ז: ושורפין את המגדל.  ↩

  40. הנבטים היו שוכנים בגבול א"י, מצד דרום.  ↩

  41. ובלשונו של המדרש: א“ל ריב”ז לפנגר: כל מסגירייא דעבדין בישא למגיריהו עבדין, עד דלית את מליץ סניגוריא את מליץ על קטיגוריא! א“ל לטיבותכון אנא בעי, דכל זמן דהדין ביתא קיים מלכוותא מתגרין בכון – אין איחרוב הדין ביתא לית מלכוותא מתגרין בכון. א”ל רבן יוחנן: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.  ↩

  42. א“ל אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי: שאל לי שאלה ואנא עביד. א”ל: אנא בעי דתירפי והוא מדינתא ותיזיל לך. א“ל: כלום אמליכוני בני רומי דנרפי להדא מדינתא. שאל לי שאלתא ואנא עביד. א”ל: בעי אנא דתירפי לפילי מערבאה דהיא אזלא ללוד דכל בר נש דנפיק עד ארבעה שעין יהא לשיזבא.  ↩

  43. מהמדרש נראה שחלק הרוחות של בית המקדש ושל ירושלים יחד, שאם לא תאמר כך, מה ענין שער המערבי ההולך ללוד להכתל המערבי?  ↩

  44. מן דכבשה פליג ד‘ טכסייא לד’ דוכסייא וסליק פילי מערבאה לפנגר וגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם, למה? ששכינה במערב. אינון אחריבו דיוהון הוא לא אחריב דידיה. שלח ואתייה, א“ל למה לא אחרבת דידך. א”ל חייך לשבחא דמלכותא עבדות, דאילו חרבתיה לא הות ידעת ברייה מה חרבת? וכדו יחזיין בריאתא אמרין חזו חייליה דאספסיאנוס מה אחרב.  ↩

  45. [מלחמות ז, א, א].  ↩

  46. הר“י שוארץ בתבואות הארץ, פ”ז.  ↩

  47. המפתן של השער הזה הוא בלי ספק מימי הבית.  ↩

  48. בתחלת המאה הרביעית לספה"נ, היינו בסוף המאה הראשונה לאלף החמישי.  ↩

  49. [המעמד ח"ג, עמ' 59].  ↩

  50. יהודי שהתאשלם, רעו של מחמד, ונקרא אל אחבאר להיותו חכם וחבר. ובא בל"ר להיותו חבר גדול.  ↩

  51. מסאלך אלאבצאר, עמ' 139.  ↩

  52. הוא שער החרסית ירמיה יט, ב. כמו כן שער האשפות, נחמיה ב, יג. כאשר בנה הסולטאן שלימאן בן הסולטאן שלים את חומת ירושלים בשנת ה' אלפים רצ"ז (זהו התאריך הנכון) לא נבנתה החומה החדשה על יסודות החומה העתיקה; ובחומה הדרומית נראה זה להדיא כי בקצה הדרומי המזרחי הסתפקו הבונים לחבר החומה החדשה אל שרידי החומה העתיקה של ירושלים ואל חומת הר הבית הישנה אשר, כמובן, תקנו אותו. שמעתי מזקניהם כי כאשר נגמרה כאשר נגמרה לירושלים, הרג את הבנאי הראשי המנצח על המלאכה. על אשר לא בנו על יסודות העיר העתיקה.  ↩

  53. מת שנת 622, הגרי, תתקפ"ה, 1225.  ↩

  54. כתת מאליך בן אַנש, אחת ארבע הכתות אשר להשוֹנה. מוסלמי מרוקו הם כלם מאלכים.  ↩

  55. ברחוב הזה ישנו קבר אבו מדין אחד מקדושיהם. הפליל הזה יש לו קבר גם בארץ המערב; ולהיות שעת הדחק איני יכול להתפנות בכדי לברר את הדבר.  ↩

  56. אני חושב, כי שער האשפות היה אז הרבה יותר לחוץ דרומה נוטה למערב; רשמי החומה העתיקה ניכרים אצל הדרך העולה לשער ציון.  ↩

  57. לפ"ד השם הוא עיט, והמ‘ היא מ’ הנגינה הנוספת בשפת חמירית כמו הנ‘ בערבית תמיים, תנוין, ושתיהן נהוגות בעברית כמו שמע־שמעון, זבול־זבולון, חרם־חרמון וכן המה ריק־ריקם יום־יומם, וגם המ’ של: וחקר כבודם (משלי כה, כז) היא תמיים.  ↩

  58. במצבת מישע מלך מואב שורה ט כתוב אשוח בו, אפשר שבבן סירא יש טעות סופר ואפשר שההפרש בין י‘ לו’, במואבית אשוח ובעברית אשיח, הוא כמו בור בעברית ביר בערבית; וזוהי מלת “הסוח” במדרש רבה (שמות פ"ב) באגדת הגדי שהיה רץ משה אחריו עד שבא להסוח ונזדמנה לו ברכה, כי הגדי לא יכל לשתות מהאשוח, לכן נזדמנה לו ברכה.  ↩

  59. התעלה בהרבה מקומות על דרך חברון, היא רחבה, אבניה גדולות ויקרות, ומכוסה באבנים חלקות ויקרות.  ↩

  60. רש“י מפרש עין עיטם, ממנו באה אמת המים לבית טבילת שער המים שעל החומה, ולפי ענין המקראות נראה לי שהוא מעין מי נפתוח האמור בספר יהושע (טו) שמשם הגבול וכו' (יומא לא, ע"א). הר”י שוארץ נמשך אחרי הפרוש הזה, אמנם הנכון הוא כי עין עיטם הוא אלערוב במקום גבוה בדרומה של ירושלים, ומעין מי נפתוח הוא למערבה, במורד ההר בכפר לפתא ונמוך הרבה מירושלים. לפ“ד שם הכפר ”לפתא“ מקורו השם ”נפתוח“ היינו, הנ‘ נתחלפה בל’ כנהוג בשלש השפות האחיות ארמית עברית וערבית, בערבית לען בהוראות קלל הוא בלהג ההמון ”נעל“, הנ‘ נהפכה לל’ והל‘ נהפכה לנ’. הח‘ של נפתוח נהפכה לא’ במשפט אהח”ע, ובאופן זה נהיתה נפתוח ללפתא, ומי ששמע מבטא השמרונים בעברית יודע עד כמה צדקו דברי.  ↩

  61. ברכה זו בודאי ממפעלות שמעון הצדיק.  ↩

  62. אפשר שהוא בור הגולה?  ↩

  63. אפשר שגם שם יש עמודים, אך לא הבחינו בהם מחמת החשכה הגדולה.  ↩

  64. ולמה נקרא שער המים? שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחק. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים (מדות פ"ב, ו), כלומר מי עין עיטם מפכים בו בבואם לבית המקדש.  ↩

  65. לשעתה פרושו, בזמן שבית המקדש קיים, לעתיד לבוא – פרושו, לאחר שחרב.  ↩

  66. אני חושב כי לו לא נתן הרמב“ם את הטעם הזה, לא היה הראב”ד מתבטא בהשגתו: “סברת עצמו היא זו” והיה אומר רק, מאין לו.  ↩

  67. להנוצרים לא היו מניחים להתקרב גם להרחובות הסמוכים לביהמ"ק.  ↩

  68. קורות ביהכ“נ של הרמב”ן ירושלים ג'.  ↩

  69. עין הרדב“ז ח”ב תרצ“א ופרשת אלה מסעי להר”מ חגיז בדבור המתחיל, ומי לנו גדול כר‘ אליעזר וכו’.  ↩

  70. כמו שכתבתי בירושלים ה‘, עמ’ 462. אחמד אל מקדשי בספרו מתיר אל גראם בפצאיל אלקדש ואלשאם, חברו בשנת 757 הגרי–1356–הקט“ו. כך ראיתי בכ”י השמור בספרית אלכסנדריה פה, כתב: עשרה יהודים היו משרתים להחרם אשר לא היו לוקחים מהם כרגא ויתילדו ויהיו לעשרים, לכבד לכלוכי ההמון במועדי הקהל, בחורף ובקיץ. לכבד את בתי הכסאות אשר סביבות המסגד. עוד משרתים יהודים היו להחרם לתעשיית נרות זכוכית וכוסות וכיו"ב ולא היו לוקחים מהם כרגא. גם לא היו לוקחים כרגא מאלה אשר היו מדליקים ועושים פתילות להנרות הם ובניהם לעולם, ויתילדו מימי עבד אלמלך עד היום1) (גם להנוצרים היו שרויות בחרם) הלאה כתב: היהודים היו מאירים את המסגד בירושלים אמר 2), ויהי כאשר מלך עומר בן עבד אל עזיז הוציאם 3) וישם מעבדי החומש 4) תחתם.

    [1) החנבלי העתיק באנ“ש אלג'ליל את דברי מתיר אל גראם וזה האחרון העתיק ממחבר שקדמו אשר בימיו היו עוד היהודים משרתים בחרם, בכתבו ”עד היום“ ז”א כי בימי המחבר הקדמון היו היהודים עובדים בחרם.

    2) מהמלה “אמר” ג"כ ראיה כי הוא מעתיק דברי המחבר הקדמון.

    3) אני משער שהאדוק עומר הוציא רק את היהודים אשר מלאכתם היתה להאיר את המסגד להיותה מלאכה נכבדה, אמנם את שאר השרויות הניח בידי היהודים ונשארו שם עד אשר גורשו כל היהודים מהר הבית.

    4) מחמד היה לוקח חומש מהשלל והשבי. אחרי מותו, היה החומש לאוצר הממשלה. מהחומש הזה שם עומר משרתים תחת היהודים.]  ↩

  71. מנהגנו ומנהג אבותינו.  ↩

  72. בספר כתבי הגניזה לד“ר יעקב מן ח”א עמ' 57 שהביא מהירחון J.Q.R N.S.V.554. הרי שהוא קורא את הר הבית עזרה.  ↩

  73. הדברים האלה מעידים על שקריהם ובערותם. עומר נרצח בשנת ד‘ ת"ד, וחותמת נביאם נפלה מיד עותמאן לתוך בור אריס בשנת ד’ תי“א, ועלי נרצח בשנת ד' תכ”א, וענן נולד בשנת תע“ד. אמנם דבר אחד נוכל להסיק מדבריו האחרונים שנתן להם רשות לבנות ביהכ”נ בכתל המערבי וביכ“נ תחת הארץ. זוהי הכנסת שלהם אשר היא תחת הארץ בחצר הקראים מול ביהכ”נ תפארת ישראל להאשכנזים החסידים; לפ"ז הכנסת הזאת עתיקה מאד, יותר מאלף שנים אם רק יש להאמין לדברי הקראים.  ↩

  74. מדות פ"א, ג.  ↩

  75. עדות לזאת הוא המזמור ע“ט שמביא ר' גרשום איש שקרמילה בספרו יחוס הצדיקים שחבר בשנת שט”ו, לאמרו אצל שערי הרחמים.  ↩

  76. חכמי ירושלים במכתביהם קוראים כך את המֻכתארים.  ↩

  77. אמר ר‘ יונתן שלש שנים ומחצה עמדה שכינה בהר הזיתים וכו’ (פתיחתא איכה רבתי).  ↩

  78. חבל גם על השריד הזה שנאבד מאתנו.  ↩

  79. כפתגם הערבי: אלבכא ענד ראס אלמית – הבכיה, עלראש המת.  ↩

  80. מאמר ר‘ חיים יחיאל בארנשטיין בספר היובל לסוקולוב, ווארשה תרס“ד: ”מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר", עמ’ 105.  ↩

  81. רב אליהו גאון כתב לרבי אפרים בר שמריה: ומה שיהיה ביום הושענא בהר הזיתים אני אכתוב לכבודו (להלן).  ↩

  82. אפשר שאז היתה שם אבן גדולה שנשארה מבנין ההיכל שלא נופצה, או שהאבן הזאת היא אבן השתיה..  ↩

  83. זכר למעשה יעקב אבינו שיצק שמן על המצבה שהקים במלון אשר שם ראה בחלומו את הסלם שלפי דברי רז“ל הוא מקום ביהמ”ק, וכן המצבה בבית אל (בראשית כח, יח; לה, יד). המנהג לצקת שמן על מצבות קדושות נהוג עד היום אצל יהודי המזרח. כן ראיתי ציון הרמב“ם ז”ל בטבריה, יש שם שמן מכל עבריו, וכן הקבר של הושע בן בארי בצפת (לפי האר“י ז”ל הוא קבר יהושע ב"ח). וכן במצרים קברו של רב חיים כפוסי, בזמן האחרון הקימו לו עשירי מצרים מצבת שיש גדולה, ולמען מצרים מצבת קטנה בצדה ושם שופכין השמן, כמו כן שופכין על קבר ר' יעקב אבי חצירה בעיר מנצורה בארץ מצרים.  ↩

  84. מאן ח"א עמ' 46.  ↩

  85. הקראי הזה מסר לנו חדוש כי מטעם המלך גורשו היהודים מהר הבית בגלל הפשעים שהוא מונה: מעשים רעים, שכרות, גדופים. ברי לי, כי אילו היה להרבנים חלק באחת האשמות האלה היה סלמון מחלק להם חבלים באפו כמנהג הקראים, על כן אני אומר לזקוף כל האשמות ההן לחשבון הקראים, וזכר לדבר מעצם לשונו: בתחלה אמר: ויצו לגרשם, בלשון גוף נסתר, אח“כ אמר: שגרש אותנו, בגוף המדבר. ידוע כי הקראי הזה היה בימי בן מאיר הגאון שלא”י, ידוע כי הקראים לחצו ורדפו אז את הרבנים עד חרמה, ידוע כי בן מאיר נאלץ לנסו על בגדד לבקש עזר נגד רדיפותיהם, ידוע כי בן מאיר כתב שכת ענן הרגו את ר' משה “בעזרה” כלומר, בהר הבית, על כן אני אומר שמאז גורשו היהודים מהר הבית, והמסקנה היא: א. בגלל רשעות הקראים גורשו היהודים, ב. זמן גרושם היה בתחלת המאה השביעית לאלף החמישי.  ↩

  86. משערי בית המקדש אבל אינו אומר לאיזה שער, אך אני חושב שהוא שער הרחמים כמו שאבאר זאת הלאה בפרק “שערי רחמים”.  ↩

  87. מאן חלק ב' 176.  ↩

  88. התקון הוא שלי.  ↩

  89. הוא שער שושן.  ↩

  90. חי במחציתה הראשונה של המאה השתים עשרה לספה"נ.  ↩

  91. והעירני על דברי ר' אברהם בר חייא מר ב. דינבורג.  ↩

  92. התנצר אחרי הלני אמו בראשית המאה הרביעית לספה"נ, הוא חדש גזרות אדריאנוס ואסר הכניסה לירושלים, ובניו קיימו גזרותיו. הוא מת בשנת 337.  ↩

  93. אצל מאן ח“א, 200, מובא כתב תודה מהקראים בירושלים להמלך באלדוין על השיבו להם ספריהם וספר תורה. הם נקהלו בביהכ”נ של ענן לברך את המלך ביום ששי צום עשרה באב, תתרל“ז לחרבן, ד' תתס”ב ליצירה. מזה נראה כ ימאז והלאה החלו היהודים להראות בירושלים.  ↩

  94. ספר חרזים, שער התשובה, פ"ד.  ↩

  95. הוצאת מקיצי נרדמים סימן תר"ל.  ↩

  96. נדפס XIV. R.Q.J. עמ‘ 484; Saadyana לרש"ז שכטר, 86–104. הוא כתב אותה בשנת ד’ תתנ“ד ורב האי נפטר בשנת ד' תשצ”ח, לפ"ז רב אביתר הנזכר באגדה זו, הוא זקנו של כותב המגילה, או שהאגדה היא למעלה מהזמן.  ↩

  97. עיין בספר היובל לסוקולוב עמ' 175.  ↩

  98. גנזי ירושלים ב', דף יז, ב; המעמר ג, 300.  ↩

  99. מאן ח"ב 105.  ↩

  100. מאן ח"ב 188.  ↩

  101. השומרונים נוהגים עד היום לעלות על הר גריזים לזבוח שם את זבח הפסח ונשארים שם כל ימי החג, אך את חג הסכות יחגו בבתיהם כי הם עושים סוכותיהם בחוריהם ותחת צל קורתם.  ↩

  102. עי‘ מאמר ר’ חיים יחיאל בארנשטיין בשם “מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר” בספר היובל לסוקולוב, ווארשא תרס"ד, עמ' 62.  ↩

  103. מכאן משמע שבן מאיר היה דר בירושלים. ומה שכתב הרס"ג (ספר היובל הנז' 78) על בן מאיר: וישלח את בנו וכו' לירושלים – אינה ראיה שהיה דר בעיר אחרת, כי יכול להיות שאז היה בן מאיר עם בנו במסעותיו לתעמולה לטובת מטרתו ורעיונו, ומהמקום שהיה שלח את בנו לירושלים.  ↩

  104. א"י.  ↩

  105. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים (זכריה יד, ד).  ↩

  106. שערי רחמים, ראה למעלה בפרק א הערה 2  ↩

  107. נדפסה בהמליץ לשנת תרל"ט עמ' 640.  ↩

  108. סלמון בן ירוחם בפירושו לאיכה, בכתוב היתה ירושלים לנדה ביניהם, כתב, שהישמעלים עשו את שער המזרח לבית צואה, וזו הכונה פה.  ↩

  109. עי‘ בפרושו של סלמון לקהלת ט, ד כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת: וכן אם היה חי יש ביכלתו לקנא לה’ וכמו כן למקדש ה‘ על מה שבו הערלים (קרי הישמעאלים) והטמאים והפסולים וזבים ומצורעים ומנאפים וזנות ומשכב זכור ובתי צואה ומתפללים בחצרותי ועל המתים וכו’ וישראל וכהנים ולוים ומשוררים, זכר כלם לברכה, דחויים ממנו, ואחר כל אלה מבקשים לגרשנו מן ירושלים ולהכביד עול ברזל על צוארנו (לקוטי קדמוניות קנח).  ↩

  110. בהר הבית.  ↩

  111. לקוטי קדמוניות, נספחים, 30.  ↩

  112. להמכתארים. פה אציב לי יד לדבר בשבח אכסניה, שבדבר הזה לא שמו פדות ולא הפלו בינינו ובין בני אחינו עשו, עד זמננו, וכמו שהאפנדי היה בא אל הרב הראשון לציון לקחת מנת חקו, כן היה הולך אל הגמוניהם לקבל המגיע לו.  ↩

  113. ובכללם הכתל המערבי.  ↩

  114. בתנאים הידועים בשם “תנאי עמר בן אלכטאב”, תנאים שעושיהם המאוחרים יחסום לעומר, כתוב: שהנוצרים לא יצלצלו בפעמוניהם בכנסיותיהם כ“א בקול נמוך ורפה, ולא יקראו את ספריהם בקול רם, ואת מתיהם יקברו בדממה ולא ישמיעו קול יללתם או זעקת אבלם. ולא ירימו קולם על מתיהם, כלומר בבכיותיהם ובתפלתם עליהם בלכתם ללוות אותם. התנאים ההם חלים גם על היהודים, ובעבור זאת אומרים היהודים כיהערבים אינם מקפידים עליהם ונותנים להם להתפלל ”בקול רם" אין מוחה ואין מכלים דבר.  ↩

  115. מכאן אנו למדים שדרכם היה לעלות להר הזיתים בשירים ורננים, כמו שהיו עושים אבותינו בעלותם לבית המקדש, ככתוב: כי אעבר בסך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מב, ה). השומרונים בעלותם על הר גריזים בחגיהם בחצות לילה, הם שרים פיוטיהם כל הדרך. מפתח ביתם עד הגיעם למקום בית מקדשם החרב בהר גריזים.  ↩

  116. מאן ח"ב עמ' 186.  ↩

  117. אל תחדלו מלהעתיר בעדנו.  ↩

  118. שער שושן.  ↩

  119. מאן כתבי הגניזה ח"ב 188.  ↩

  120. קודם היו שועריו יהודים, כי בבנות עבד אלמלך בן מרואן החליף החמישי לבני אמיה (בשנת 72 הגרי – התנ"א – 691) את מסגד אלצכרה (אבן השתיה) ומסגד אל אקצא (מדרש שלמה) בכונה למנוע את הערבים מלכת לחוג למכה, ויהיו עושים שם את ההקפות שעושים במכה, גם את זבחיהם היו זובחים בהר הבית בחג הזבח (אלאצ'חא). בעת ההיא העמיד שם עשר משפחות מהיהודים לכבדו ולטהרו, וכן שם מהיהודים אומנים לעשות כוסות ונרות ומנורות ופתילות וכיו"ב להמסגדים ההם שבנה בהר הבית ויהיו פטורים מכל מס (אנש אלג‘ליל 249; ראה מאמרי ירושלים ה’ 246).  ↩

  121. כל הרוח המזרחי של הר הבית הוא בית הקברות למשפחות הנכבדות בירושלים ושל כל הכפר סילואן (השלח).  ↩

  122. בכללם הכתל המערבי.  ↩

  123. בית הכנסת.  ↩

  124. ראה למעלה סוף פרק ב'. בלי שום תפוגה נלוו יהודים רבים אל הערבים בימי המצור על ירושלים.  ↩

  125. נתבאר בהערה 1.  ↩

  126. במסעה התשיעי.  ↩

  127. להוציא הוצאות.  ↩

  128. לפקח על האשפות ולפנותן.  ↩

  129. עד היום בתימן על היהודים לנקות הביבין ולהסיק בטנופת את בתי המרחצאות  ↩

  130. הם המכתארים.  ↩

  131. נוח נפש רוח ה' תניחנו  ↩

  132. המכתב הזה נדפס באוצר טוב לברלינר והופמן, שוב נדפס בהמעמד ג' 19–26.  ↩

  133. אלף תצ“ט–ר”א תתקמ“ז. אמנם אני אומר לתקן א' שצ”ט –דתתמ“ז, מפני שצריך להתחשב עם המאורעות האלו: בחדש רביע אלתני 966 הגרי־בערך טבת ד' תתל”א – ינואר 1701 כבשו הכוָאַרזְמִים את ירושלים, ובשעבאן 486 הגרי־אבד' תתנ“ה – אוגוסט 1915 לקחה שוב מלך מצרים בלי מלחמה, ולדברי אחרים לקחה במלחמה בחודש צפר 461 הגרי בערך טבת תתנ”ח – ינואר 1098. על כן מתאימים דברי המכתב למאורעות הזמן ההוא ותלאותיו (אולם עי‘ גם לעיל עמ’ 83־82 במאמרו של דינבורג).  ↩

  134. הוצאת גרינהוט ירושלים תרס"ה, 32 33.  ↩

  135. בנוסחאות אחרות: ורחבה כמוהו.  ↩

  136. נוצרים.  ↩

  137. מסירת מדת הגובה והרוחב מראה שנכנס לשם.  ↩

  138. מדבריו נראה שאמר שירתו על פתח שער העיר.  ↩

  139. נייבואיר סדר החכמים וקורות הימים ח"בעמ' 122.  ↩

  140. סוכנו הפרטי של החליף הפאטמי הרביעי, אבותמים מַעַד אלמֻועזלדין אלַלַה, אשר בנה את קהירו, ובא אליה בשנת 362 הגרי – 973 ד' תשל"ג.  ↩

  141. מגילת אחימעץ, ניביואר, שם עמ' 130.  ↩

  142. הנה ה' רוכב על עב קל (ישעיה יט); השם עבים רכובו (תהלים קד, ג).  ↩

  143. התבה אשר לפניה יעמוד הש“ץ להתפלל ועליה ישימו את ספר התורה לקריאה (אצל האשכנזים נקראת בימה) היו קוראים אותה ”מזבח“, וכן קורא אותה ר‘ מנחם בן פרץ החזן החברוני (יבא להלן), ובירושלמי אמרו: ר’ פינחס ר‘ לוי ר’ יוחנן בשם מנחם דגלייא, זה שעובר לפני התיבה, אין אומר לו בוא והתפלל, אלא בוא וקרב, עשה קרבנינו, עשה צרכינו עשה מלחמותינו, פייס בעדנו (ירושלמי ברכות פ“ד ה”ד), לאמר הקרב הקרבן שלנו ככתובו נשלמה פרים שפתנו, והש”ץ דומה לכהן המקריב את התמיד. וכן: ר‘ יצחק אמר אם הכהן המשיח יחטא, דא כהן דלתתא וכו’ כנגוונא דא שליחא דציבורא וכו‘ (זוהר פ' ויקרא). ובשער הכוונות, דרוש ה, והוא דרוש הלולב וכו’ ואח“כ מקיפין את המזבח או את התיבה, ושם הלאה בד”הה, והנה אות א: ומשם ממשיכים האורה אותם המקיפים שישארו במלכות שהוא המזבח או התיבה. ובעבור זאת היו קוראים את התיבה “מזבח”, ובכונה הזאת אנחנו אומרים לפני הקפת התיבה עם הלולב בשבעת ימי החג: ארחץ בנקיון כפיו אסובבה את “מזבחך” ה‘ (תהלים כו, ו). וכמו כן הכונה בהלל בפסוק אסרו חג בעבותים עד קרנות “המזבח” היינו התיבה. גם השומרונים מאז ומעולם קוראים מזבח את המקום שבו עומד הש“ץ בבית הכנסת (רק הכהנים יגשו אל המקום ההוא כי רק הם יכולים להיות שליחי ציבור), בעמדם להתפלל במקום בית־מקדשם בהר גריזים או בבית כנסת קבוע שיש בו מקום מיוחד להש”ץ יאמרו בתחלת התפלה: “על פתח רחמיך עמדתי”, וזה מה שכתב יוסף אלעסכרי (חי במחצית השניה של המאה הראשונה לאלף הששי) בספרו “המספיק” (אלכאפי) בשער התפלה: מתנאי התפלה אם היא נאמרת במקום שהוא מיוחד לעבודת ה’, כגון בית כנסת הראוי לעבודה (תפלה), ובו מזבח מיוחד לש“ץ צריך שיאמר בתחלת התפלה: ”על פתח רחמיך“, מפני ששם מקום מיוחד לש”ץ (מחראב), וכאשר אין המקום בית תפלה ואין בו מקום מיוחד לש“ץ לא יתחיל בתפלת על פתח רחמיך. ואביא לדוגמא הבית הראשון משירת פינחס בן יצחק הכהן הלוי אשר היה חי בזמננו (בודאי ישנם שירים עתיקים כנוסח הזה): אל מזבח הישר עמדתי ועמי דבר, לאמר: אני פונה אל המזבח שבבית הכנסת אשר אני עומד לפניו, ויש לי דבר בקשה. גם זאת יש ללמוד מדבריהם, כי הם קוראים את בית מקדשם בהר גריזים וכן את בית־הכנסת בשם: ”פתח הרחמים", ונחוץ לזכור זאת כמו שיבא להלן (כהניהם חותמים תמיד “הכהן הלוי” וזה כמו: והכהנים הלוים בנ יצדוק, יחזקאל מד, טו).  ↩

  144. הכתיב, המשכנים, והחכם יעקב מאן בכתבי הגניזה ח“א 49 הגיה ”המשכילים" ויפה הגיה.  ↩

  145. נשמתו.  ↩

  146. ראה דברי סביוס בסוף פ"ו למעלה.  ↩

  147. אני חושב שהוא נקרא בפי היהודים בשם “מדרש שלמה” לאחד משלשת הטעמים האלה: א, מחמת שחושבים ששם היתה מועצת שלמה המלך. ב, מחמת שבנה אותו שלימאן (שלמה) בן עבד אלמלך החליף האֻמָוִי. ג, מחמת שחדש בנינו הסולטאן שלימאן בן שלים הראשון המפואר. התורכים קוראים אותו “אלחכים”, החכם, והיהודים היו קוראים אותו “המלך שלמה”, ואני חושב את הטעם האחרון לעיקר.  ↩

  148. הגאון בן מאיר אומר על הקראים שהרגו את ר‘ מוסי בעזרה, כלומר בהר הבית. ראה למעלה פרק ח. הקראי ר’ שמואל שבא לירושלים בשנת ה' ת“א (יבא להלן) אומר ”וראינו סביבות העזרה ואת כותל המערבי", וכונתו סביבות הר הבית אחרי שגבולי העזרה ותחומיה נעלמו מכבר.  ↩

  149. . כמו שהשמרונים קוראים את בית מקדשם על הר גריזים ואת בית הכנסת שלהם “פתח הרחמים”, כי בעמדם על הר גריזים יאמרו בתחלת תפלתם: על פתח רחמיך ה‘ עמדתי, בביהכ"נ יאמרו אל פתח רחמיך וכו’. התפלה הזאת קוראים אותה בערבית “עקראלניה”, תרגומה כיוּן המחשבה והחלטתה ומגמתה, והיא כתפלת לשם יחוד קב“ה וכו‘ שאומרים חסידים ואנשי מעשה לפני התפלה. וכן מעיד בפירוש ר’ יצחק חילוֹ שאת כתל המערבי קוראים ”שער הרחמים".  ↩

  150. . לפי האמור יתישבו הדרשות הנה זה עמד אחר כתלינו, לאמור, אנחנו פנינו להכותל למערב שמאחריו השכינה, כי השכינה לעולם במערב.  ↩

  151. ..“ספור מסעות” של ר‘ יעקב ב"ר נתנאל הכהן הדפיס הרב גרינהוט, נספח לסבו בר’ פתחיה, ירושלים סה, עמוד 4–5, והדפיס ג“כ לפני זה ”בירושלם" כרך ז‘ עמ’ 90–91.  ↩

  152. ר"ל עודנו קיים.  ↩

  153. הבנינים אשר בהר הבית הם חדשים מהערבים והנוצרים.  ↩

  154. כתל המערבי ומרתף, כלומר, אולם העמודים אשר מתחת מדרש שלמה הנקרא “אורוות שלמה” – הם בנין שלמה המלך.  ↩

  155. שערי רחמים ובאר טבילת הכהנים עודם קיימים. כי הם היו יודעים אז בדיוק כל המקומות ע“פ מסורת איש מפי איש; כמו כן ידעו מקום הטבילה של הכהנים, שהיתה בדרום ובמקום חול היתה, ואמת מים מעין עיטם היתה משוכה אליה. אכן מענין שהוא קורא את הטבילה באר, וכונתו כי הבאר הזה הוא המקור של מימי טבילת הכהנים (להלן אדבר באר היטב על טבילה זו). באנש אלג‘ ליל עמ’ 376 כותב שישנם שלושים וארבעה בורות בהר הבית. מחבר מתיר אלגראם שהיה מאה שנה לפני מג'יראלדין כתב שיש ארבעה ועשרים בורות גדולין למקוה מים. והנני רוצה לגלות דעתנו על אודות הבורות הללו. ידוע כי רז”ל לא הניחו פנה וזוית בבית מקדשנו אשר לא הזכירו אותה ותאורה, ולזה הקדישו מסכת מדות; אולם מלבד זאת ישנם עוד זכרונות כנה וכהנה בתלמוד, אפס בכל אלה לא נמצא זכר כי אם לבור אחד, והוא בור הגולה, אחד היה ופרסמוהו. מאין איפוא באו כל הבורות האלה העתיקים והמשונים (והשווה מאמר החכם ח. מ. מיכלין על הבית בירושלים כרך יא־יב ושם תמצא תאורם, ואם בן המזרח אתה וידעת שלא לבורות מקוה מים כוננו). אמנם אפשר שבור או שני בורות בצד דרום היו לבסיס למימי הטבילה הבאים מעין עיטם, וע“כ לא נזכרו בפני עצמם כי על הטבילה נחשבו, כמו שמזכיר ר' יעקב בזה. והנה על בור אחד, ולמרבה שנים, אפשר להסכים כי הם למקוה מים להטבילה, אבל יתר הבורות וכמו”כ יש עוד בורות סתומים, שאי אפשר להסכים ששימשו בימי הבית למקומות מקוה מים. מי עשה אותם למקוה מים?

    והנה ידוע כי בית המקדש כולו היה עומד על גבי כיפין, אשר היורד לתוכן היה מהלך ומסבב בהן כל הבית כולו. ע“כ אני אומר כי כל הבורות הללו הם מהכיפין, כי כאשר בא בר כוכבא לבנות הבית, וכן כאשר באו אחריו לבנות הבית בימי יוליאנוס, ויצאו להבות אש מתוך הארץ מהאדים העצורים בקרבה, נפתחו הכיפין במקומות מספר. אח”כ באו הנוצרים וסתמום בזבל ובדומן. כשבאו הערבים תקנו את פרצות הכיפין החרבים ועשום לבורות, והראיה לזה כי בפנים בתוך הבורות הם משונים ותקרותיהם אינן של בורות. וכך נראה גם מקירותיהם, מפני שיש מקוות בהם שנראה כי היה שם מהלכים הלאה ונחסמו בבנין המפסיק בין הבור ההוא ובין מקום אחר, וכן יש בורות שבהן מדרגות המעידות כי המקום ההוא לא נועד לבור.  ↩

  156. באנש אלג‘ליל עמ’ 411 אומר: בשפולי הר הזיתים בנחל הידוע בשם גיא־הנם (נחל קדרון) ישנה כפה מבנין הרומאים (!) ההמון יקראו לה טרטור פרעון–“מגבעת פרעה” ורוגמים אותה באבנים; וקרוב אליה ג"כ בשפולי ההר עוד כפה אחת מסלע (זכריה הנביא) וקוראים אותה כּוּפיה אשת פרעה. בלי תפונה נתרקמה אגדה זו מחמת שראשו הוא כחרבות Pyramids שבמצרים, גם ר' משולם מואלטורא כתב שזורקים אבנים על יד אבשלום.  ↩

  157. המעמר ג 35–36.  ↩

  158. נתרגשו מאד.  ↩

  159. רבינו יהונתן הכהן מלוניל.  ↩

  160. בשער יפו ובערבית באב אלכליל, שער עיר אברהם, ידיד ה', היא חברון. גם בימי הצלבנים נקרא שער אברהם. מהשער הזה נוסעים גם ליפו גם לחברון; אך לפנים לא היתה לה ליפו שום חשיבות, כי הים היה בבחינת מדבר שממה, לא כן חברון אשר התנועה לשם ומשם היתה רבה וכבירה, על כן נקרא השער ע“ש חברון. ר”ב מטודילה קורא אותו שער אברהם.  ↩

  161. הר הבית.  ↩

  162. הוא השער הקטן בחומה הדרומית הנקרא שער המערבים (באב אלמג'רבה), הוא שער האשפות (הנזכר בנחמיה א, ג) אשר דרך בו יבאו מחוץ לעיר  ↩

  163. הוא מבאר כי השער הוא לצד דרום, ששם עין עיטם (אלערוב), מפני שסמוך להשעה הזה עוברת תעלת מי עין עיטם העירה.  ↩

  164. המקום שנפלו על פניהם הוא אצל הטבילה של הכהנים.  ↩

  165. נגד המקום שנפלו על פניהם ונגד שער האשפות ישנו שער בעצם קיר הכתל המערבי הפונה להר הבית (גם הוא נקרא שער המערבים).  ↩

  166. ויסוד הכתל המערבי שהוא אחד מהיסודות השייכים להיכל בית המקדש.  ↩

  167. האולם הזה הוא בנין בית המשפט (אלמחכמה).  ↩

  168. הוא בנין בית המשפט. הוא מחובר לכתל המערבי וטורי אבניו התחתונים הם מבנין שלמה.  ↩

  169. כונתו על הפתח אשר בקיר בית המשפט בחלקו הצפוני של כתל המערבי, הפתח הזה הוא למחילה שממנה הולכים לטבילת הכהנים אשר אמת המים של מי עיטם משוכה אליה.  ↩

  170. מקום המחילה מתאים למקום טבילת הכהנים מפני שהיא בדרום והיא בית הטבילה.  ↩

  171. המקום הזה הוא האצטבא אשר עליה שרתה השכינה במסעה התשיעי. הוא מגיד כי הערלים היו בונים על המקום הזה בית יראה, ובכל פעם היה הבנין נופל.  ↩

  172. הדברים האלה וכן הלאה אינם מובנים. גם קשה שלא הזכיר את הר ציון וקברי מלכי בית דוד. על כן אני אומר כי לפ"ד חסרים לפני זה מלים אחדות, והן: ומשם הלכנו להר ציון, ושם קברי המלכים והיכל דוד, והשמעלים מכבדים אותו המקום.  ↩

  173. לאמר, מהיכל המלך דוד לא נשאר רק היסוד.  ↩

  174. כאשר הביאו מבית עובד אדום הגתי (ש"ב, ו), אמנם הוספתי זאת מפני שראיתי בספר תוצאות ארץ ישראל (יבא להלן) שהזכיר את מקום הארון בהיכל דוד.  ↩

  175. מהר ציון הלכנו להשילוח.  ↩

  176. המעמר ג, 36–46.  ↩

  177. כלומר התיבה (בימה) כי כך נקראה התיבה בימים ההם בפיהם בלשון השאלה, וראה מה שהעירונו למעלה על זה.  ↩

  178. הוא חושב את כתל המערבי עם הר ציון, בהיותו בגבולו ולרגליו, כמו שאחרים כותבים סתם הר־ציון וכונתם גם כן על הכתל המערבי, וקבלה בידינו מזקני ירושלים כי רחוב היהודים דרומה, לחרבת ר‘ יהודה החסיד ובגבולה, היינו עד מקום כנסת הרמב“ן ועד בכלל ואצל המקום שעומד המִכְרָז הוא הר ציון בקו ישר מזרחה עד כתל המערבי. הדרך, ואחר כך המדרגות היורדות מרחוב הארמנים עד הרחוב הנקרא כיום רחוב חב”ד, ובערבית טריק באב אל נבי דאוד, מבתרות אותו ויורדות לרחוב היהודים הן בין הר ציון ובין ירושלים; וכך כותב גם ר’ משה חגיז בספר פרשת אלה מסעי, שהוא שמע כזאת מהמורישקוס, והם התושבים הקדמונים, וגם ב“חבת ירושלים” במאמר “מבשרת־ציון” מביא בשם הנגיד (ר"י שולאל) שגם בירושלים מקום היהודים הוא מהר ציון עד סמוך לבית המקדש. ובאנש אלג‘ליל עמ’ 407 כתב על שער ציון, שקוראים אותו שער רחוב היהודים.  ↩

  179. ירד מהר המוריה דרומה לנחל קדרון.  ↩

  180. הוא מדבר במליצה, וכונתו שהיה במקום שרפת הפרה וראה את המקום ששם היו שוחטים אותה ושורפים אותה והמקום הלזה הוא המזבח, וידוע כי עזרא היה הראשון בבית שני אשר עשה פרה אדומה (פרק פ“ג, מ”ה) לפיכך הוא אומר שהוא ראה את המזבח אשר עשה עזרא, והוא המזבח אשר שם שחט ושרף את הפרה, ולחיבתו למקום הקדוש ההוא שם את ידיו עליו.  ↩

  181. לפה"נ כבר מאז התחילו המוסלמים לטשטש את גבולות מקומות הקודש.  ↩

  182. לפה"נ מדבריו בא משער יפו והלך ישר לכתל המערבי, כי אם בא מבאב אל עמוד היה קורע קריעה ראשונה בצופים.  ↩

  183. כונתו לכתל המערבי.  ↩

  184. המעמר ג, 5–66.  ↩

  185. מספר “תוצאות א”י“, הו”ל ע"י הרב ש. אסף בירושלים לזכרון לונץ, עמוד נה–נו.  ↩

  186. הכתיב עברתא.  ↩

  187. כצ“ל לפ”ו.  ↩

  188. הוא האחרון אשר הזכיר את כל המקומות הקדושים והבחין אותם לסימניהם ומצריהם כ“א בפ”ע. מענין לציין כי בספר נזהת אלמשתאק לאדריסי (חובר סביבות שנת ד' תתקט"ו בימי שלטון הצלבנים) כתוב: כפת אבן השתיה לה ארבעה פתחים בפתח המערבי, ממולו המזבח אשר היו בני ישראל מקריבים עליו קרבנות.  ↩

  189. מקום שריפת הפרה והאצטבא היו סמוכים זל"ז באמרו כי האצטבא מכוונת נוכח פתח ההיכל, וידוע כי הכהן השורף את הפרה היה עומד נוכח פתח ההיכל ומזה.  ↩

  190. הוא הדבר אשר אמרתי כי היו מתפללים שם להיותו נוכח הבית.  ↩

  191. כל המקום הזה כיום בידי הערבים.  ↩

  192. הר־הבית.  ↩

  193. זהו הכתל המערבי.  ↩

  194. כפתור ופרח ירושלים תרנ“ז עמ' עז, צב, ע”ד.  ↩

  195. קבר חולדה הוא בדרום הר הזיתים ומכוון נגד מדרש שלמה, שהוא בקצהו הדרומי של הר הבית, בעבור זה מקום שרפת הפרה הוא צפונה לקבר חולדה ומכוון נגד מקום ההיכל שהוא צפונה למדרש שלמה.  ↩

  196. הוא השער שהיו הערבים קוראים לו “שער המתים”, מפני שמשם הוציאו הם את מתיהם אחרי התפללם עליהם מהר הבית, בכדי לקברם בבית הקברות אשר בגבול חומת הר הבית מזרחה, והוא דרומה לשערי רחמים. אמנם כבר אמרתי שלפ"ד שער שושן הוא שערי רחמים, מפני שהשער הזה הוא קטן והוא בקצה הדרומי, בעוד אשר שערי רחמים הוא מכוון נגד מקום העזרות.  ↩

  197. בחומה הדרומית ישנה שלשה שערים סתומים ומהם הלאה מערבה נראה קצה משקוף שער הקיר מדרש שלמה יפה מאד והשער מכוסה בבנין, אולי שם הם שערי חולדה.  ↩

  198. כצ“ל, וכך הוא הנוסח בהוצאת דפוס וינציאה שנת ש”ט, אבל בהוצאת לונץ ירושלים תרנ“ז חסרה מלת ”שני".  ↩

  199. לכאורה יש לחשב שכונתו על שני השערים של שערי רחמים, אבל קשה למה אמר “אותם הכתלים” בלשון רבים, היה לו לומר “אותו הכתל” בלשון יחיד, על כן אני אומר שאפשר שכונתו על שערי הרחמים במזרח ושער קיפונוס במערב (באב אלשלשלה) ששם הכתל המערבי. ומה שאמר “אותם הכתלים” בלשון רבים כונתו על הכתל המזרחי ששם שערי הרחמים ועל הכתל המערבי שלנו.  ↩

  200. הספר “שבילי דירושלים” לר' יצחק חילו נתחבר בעברית, ואליקום כרמלי פרסמו

    Itineraires de La terre sainte צד 235–294 בתרגום צרפתי, ע“פ כ”י מהספריה הלאומית בפריס מספר 144. וכיון שהמקור העברי אבד תורגם לעברית מצרפתית ע“י י. ז. הורוויץ ”ירושלם“ כרך יג, עמ‘ 84–88. ר’ יצחק חילו יצא מעירו לאריסה, אשר בארגון ספרד הוא ובני ביתו, ובא לירושלים בשנת ה' אלפים צ”ג, ומשם כתב למשפחתו אשר בספרד על מה שראה ושמע בא"י.  ↩

  201. ענין הספור הזה גלוי המקדש ע“י עמר בן אל כטאב. האגדה הזאת מאמתת שלשה דברים: א) הנוצרים הפכו את בית המקדש למדמנה ומזבלה. ב) כי עמר בן אל כטאב נתן זכויות ליהודים בבית המקדש ובפרט נתן להם את הכתל המערבי. ג) ר' יצחק חילו שמע אגדה זו מהיהודים במאה הראשונה לאלף הזה מבלי להגיד את שם המלך. כמאתים וחמשים שנה אחריו שמע הר”מ חגיז אגדה זו מקושטת ומתובלת מפי הישמעאלים על שם השולטאן שלים המפואר.  ↩

  202. הוא אומר בפירוש ובשפה ברורה כי “הכתל המערבי” היה נקרא בפי היהודים בימי קדם בשם “שער הרחמים”, כמו שהוכחתי בבאורי לדברי בנימין מטודילה (למעלה ע' 123) אשר הר"י חילו מסתייע בדבריו.  ↩

  203. הנהו אומר בפירוש כי היהודים באים להתפלל לפני כתל המערבי שלנו. ההבדל בינו ובין ר' בנימין מטודילה הוא: כי בימי ר“ב היו נכנסים להר הבית ומתפללים אצל כתל המערבי במרומו ועל ראשו ופניהם למערב, ובימי רי”ח דנן היו מתפללים לרגלי הכתל המערבי כמונו היום.  ↩

  204. הוא ר"ב מטודילה.  ↩

  205. הוא המקום שהיה בימי הצלבנים לבית חולים, והר“ב מזכיר אותו. מג'יר אל דין אומר, כי הוא בנין הילני אם קונסטנטין, אחר כך לקחו צלאח אלדין מידיהם ויעשנו לבית חולים גדול והיה ידוע בשם בימארסתאן, ובימינו נתנו השולטאן עבד אל חמיד לוילהלם השני ויבן עליו כנסיה, ויחנכנה בבואו הנה י”ג חשון שנת תרנ"ט, 29 אוקטובר 1898.  ↩

  206. לפנים היה בנוי על הקבר ההוא בית תפלה גדול להנוצרים, שהיתה קבורה הנביאה, שהיתה קבורה בירושלים לפנים החומה. והרי“ש בספרו ”פרי תבואה“ (הובא בתבואות הארץ הוצאת לונץ שמח־שנב) מביא ששם קבורה קדשה רקדנית יונית שהתנצרה בערך שנת 453 – ד' רי”ג, ושמה מרגאריטא פילאגיה. אחינו בניי שראל הולכים להשתטח שם, גם אנכי הייתי שם בילדותי פעמים, פעם עם הנשים ופעם עם החכמים, ועשינו הקפות לקברה (בהלחצנו אל הקיר) בקראנו “אשת חיל מי ימצא” וגו', וחכם אחד הביא פקעת חוטים ויהי הולך סביב וכורך החוטים על מצבתה לשלחם לקרוביו לחוץ לארץ לסגולה (למעוברות לכרוך אותן על מתניהן לבל תפלנה).  ↩

  207. היא המערה הידועה בשם “כלבא שבוע”. עתה היא ריקה ורק הגולל אשר על פתחה מצד שמאל מעיד על חשיבותה; בקטנותי ראיתי שם גם את הדופק, אבל כשהלכתי בפעם האחרונה לא מצאתיו עוד. א“א ז”ל ודודי הרב מוהר“ר פרג' חיים ז”ל היו זוכרים את הארונות המכוסים אשר היו במערה. הגולל הוא אבן גדולה, גדולה מפתח המערה, היו גוללים אותה אל פתח המערה וסותמת תוחבים את חדה ההולכת ומתעבה, והיו תוחבים את חודה תחת האבן, למען תעכב אותה מלהתגלגל. האבן הזאת נקראת “דופק”.  ↩

  208. הוא הבנין העתיק היפה אשר אחורי בית הממשלה בימי התורכים (והיום הוא בית ספר להיתומים המוסלמים של הממשלה), בדרך היורד ישר מכאן אל זית להואדי (טירופיאון) מזרחה. ואחרי בתרוֹ את הואדי ילך נוכחו ישר מזרחה לשער הר הבית הנקרא באב אלנאטור (המפקח), אשר אצל בית הסהר הקדמון לפושעים ורוצחים, הנקרא חבש אלדם או חבש אלרבאט, כי שם הוא המנזר שבנה המלך הממלוכי אלמנצור מחמד ביק קלאוון, ואז היה נקרא השער הזה באב אלרבאט אל מנצורי (בספר מסאלך אל אבצארעמ' 160). היהודים מיחסים אותו להילני המלכה. בקטנותי ראיתי  ↩

  209. המעמר ג 80  ↩

  210. רבים מרבנינו היו כותבים במקום “כתל המערבי” – “מול בית קדשנו”.  ↩

  211. “ירושלים” א, 166–219.  ↩

  212. כך יש לגרוס במקום הנדפס: ועבר מאוד (מזה).  ↩

  213. ר"ל האבנים שבצד מערב, לאמר: הכתל המערבי. ובנדפס: לים.  ↩

  214. שם עמ' 202.  ↩

  215. כך יש לגרוס במקום הנדפס: אף כי עב הוא מה ישכנו הישמעאלים מאד.  ↩

  216. אף כי הבנין של הישמעאלים הוא עב והכתלים גבוהים, בכל זאת אינם דומים לכתלי ביהמ“ק, אפילו שעתה בעוה”ר השפלו ואינם גבוהים כבתחילה  ↩

  217. ראשי העדה והרבנים וכו‘; שם עמ’ 207.  ↩

  218. גם כאן כונתו לכתל המערבי שעומד בגבול הר ציון ולרגליו ביהמ“ק, ונקרא ג”כ הר ציון ע"ד התרגום לאיכה, ה, יח:על הר ציון ששמם – על דין בית מוקדש דאיתצדי.  ↩

  219. מהכתל המערבי היו הולכים דרך שער האשפות ויורדים לעמק יהושפט הוא נחל קדרון.  ↩

  220. המעמר ג 83–150  ↩

  221. שם עמ' 139–140  ↩

  222. [ובנדפס בשאר ההם, והמלה “בשאר” השתרבבה הנה מן השורה השניה, “בשאר הארצות”]  ↩

  223. הוא אולם בית המשפט (אל מחכמה) או בית עבו אלסעוד, העומד דרומה לשער המערבים שבקיר כתל המערבי.  ↩

  224. אם הוא אולם בית המשפט כונתו על פתח המחילה שבחלקה הצפונית שבכתל המערבי, או שיש שם בפנה עוד פתח אחד אשר משם נכנסים לאולם העמודים מלבד האולם הנקרא “אורוות שלמה”, ואם הוא בית אבו אל סעוד עלינו לומר שהיתה שם כניסה לאורוות שלמה, כי מג'יר אל דין אומר (עמ' 379) כי לאורוות שלמה יש כניסה בצד דרום ואיזו מזכיר, כי יש כניסה בצד מזרח.  ↩

  225. כ“ה בכת”י ובנדפס:“עד”.  ↩

  226. הוא הלך תחת בית המקדש מפני שקימא לן שהמחילות לא נתקדשו ומותר ללכת שמה.  ↩

  227. הוא נחל קדרון  ↩

  228. נ“א ”ושם קברות היהודים, עתה הקברות הישנים תחת הר הבית וכו‘, לאמר: הקברות הישנים הם בשפולי הר הבית והחדשים הם בהר הזיתים, ז"א כי שפוע הר הבית הדרומי היה כולו קברות ליהודים ועתה הוא כולו בידי הערבים; וגם באלה מסעות כתוב שבית הקברות ליהודים הוא בשפולי הר הבית ובשפוע אשר נגד קבר זכריה הנביא. אנכי זוכר כי היו שם מצבות. ובבחרותי ספר לי אחד מזקני ירושלים כי בפרוץ החלי־רע בירושלים בשנת ה’ תרכ"ה קברו בשפוע הזה הרבה מתים מחלליה. השפוע הזה הוא בידי הערבים, וכמו כן הרבה קברות יהודים הם בתוך חצרי הפלחים מכפר סילואן. וראשי העדה אינם עושים מאומה, דור הולך ודור בא ונחלתנו בידי זרים.  ↩

  229. המעמר ג 68.  ↩

  230. הכתיב: ראו  ↩

  231. המעמר ג, עמ' 134, 185, 189, 190  ↩

  232. להר הבית.  ↩

  233. הסולטאן שלים בבואו לירושלים האיר פניו ליהודים והרשה להם לבוא אל הר הבית והוא גם נתן להם להחזיק בכתל המערבי כבתחלה.  ↩

  234. לא האריכו ימים.  ↩

  235. המעמר ג 180.  ↩

  236. נעשה חליפין ותמורה לרעה בבנינו.  ↩

  237. בית המקדש יצא מידינו ע"י אדום, הם הרומאים.  ↩

  238. בנדפס: צבתים.  ↩

  239. הנהו אומר בפירוש שהמוסלמים לקחו את בית הקברות של היהודים הקרוב לקבריהם בשפוע הר המוריה, והיהודים התרחקו מבית הקברות שנלקח מהם כמטחוי קשת ונקברים בעצם הר המוריה, בשפולו. עתה בימינו אין זכר לבית הקברות ההוא, כי מה שקברו היהודים כמטחוי קשת גם כן לקחו, והלך החבל אחר הדלי.  ↩

  240. רי“צ בן לטיף דנן הוא הנזכר בתשובות יכין בועז סימן קל”ה בחתימת מכתבו כתב היום והפרשה אך מספר השנה חסר. לפ“ד מלת ”הארץ“ שכתב אותה פעמיים היא מספר השנה” ה' אלפים רצ“א, והאות כי הוא בן הזמן ההוא: א. החתימה בכ”ר היא מהאחרונים. ב. הרע“ב כותב שבית הקברות הישן הוא בשפולי הר הבית והחדש בתחתית הר הזיתים אצל קבר זכריה ויד אבשלום, והר”י בן לטיף כותב שבית הקברות שבהר המוריה, החלק העליון, נלקח בהחלט ומקברים במרחק כמטחוי קשת בשפולי ההר. ובזה הוא משלים את דברי הרע“ב וסותם את הגולל על בית הקברות ההוא. ג. בן לטיף מספר ממלחמת עשרת השבטים, ור”י אשכנזי במכתבו לר“א מפירושא בשנת ר”פ מספר מהיהודי השבוי שספר ע“א עשרת השבטים ומלחמותיהם והם הר”י אולי שמא מהשבוי ההוא.  ↩

  241. המעמר ג 197.  ↩

  242. זהו כתל המערבי  ↩

  243. “ירושלים” ו. עמ' 25.  ↩

  244. קבץ על יד, שנה ד. אגדה זו הראה לי מר אליעזר ריבלין (ז"ל).  ↩

  245. מהדבור “אל הנגיד וכו' עד הסוף לפי הנראה היא תוספת מיד אחרים ולא מכותב המכתב. עכ”פ אגדה זו נפלאה במינה, וצריך לחפש במדרשים אם נמצא זכר לאגדה זו, כי ירבעם בן נבט בנה אבן אחת בכתל המערבי.  ↩

  246. המעמר ג 208 ־ 230  ↩

  247. החומה נבנתה בשנת 943 היג'רה המתחלת 20 יוני 1536, וביום י“ט רג”ב הוא ר“ח ינואר בשנת 1537 נשלמה. לפי זה נשלמה בשנת רצ”ז, והרי“ש ב”תבואות הארץ“, בחלקי ”מעשה הארץ“ (ירושלים תר"ה) לז, ע”ב, ומה, ע"ב כתב בטעות 5287 במקום 5297.  ↩

  248. כותב האגרת רצה לכתוב יר“ה וכתב ע”ה, כי הסולטאן סלימאן מלך בעשרה לחדש שואל 926 – 10 אלול ר“פ – ז”א 23 ספטמבר 1520 ומת ב־20 צופר 974 הגרי – כ' מנחם אב שכ"ו – ספטמבר 1566.  ↩

  249. שער בית המקדש.  ↩

  250. שמה ברכת בני ישראל. בבחרותי היתה ריקה ועתה מלאה עפר וחורשין וזורעין אדמתה.  ↩

  251. הוא נולד בירושלים והחדר שנולד בו הוא כיום בית מדרש. הוא נסע למצרים ואחר כך בא לירושלים בשנת של“א־של”ב.  ↩

  252. ר"ת בני קדושים  ↩

  253. המעמר ג 238  ↩

  254. ירושלים ה, 77  ↩

  255. להר הבית  ↩

  256. מחמת גזרות אבן פרוך.  ↩

  257. היו להם תפלות מסודרות, מלוקטות מסדורי התפלה והמחזורים ומזמורי תהלים.  ↩

  258. הספר הזה הוא מגלת התלאות אשר סבלו אבותינו בירושלים מהמושל אבן פרוך מיום כ“ו טבת שפ”ה עד י“ב כסלו שפ”ז, ונדפס בוינציה ה'שפ“ז, ועתה הדפיסו שוב מר אליעזר ריבלין במבוא והערות, ירושלים תרפ”ה.  ↩

  259. ירושלים ו, 26  ↩

  260. אמסטרדם שצ"ה  ↩

  261. ירושלים י, 27  ↩

  262. הר הבית  ↩

  263. “ירושלים” י, 27  ↩

  264. ירושלים, י, שם.  ↩

  265. נוצרי. לאמר לא היו מניחים לנוצרים להתקרב להר־הבית, ואף לא לרחובות הסמוכים לו.  ↩

  266. כוונתו על אורוות שלמה  ↩

  267. השלטאן שלים, כמו שאביא להלן בהאגדה.  ↩

  268. היו מתאספים בבתים שיש להם חלונות הנשקפות על פני הכתל המערבי ושם היו מתפללים התפלה הקצרה.  ↩

  269. נשאר רושם ומורגש שהשכינה לא זזה מכתל המערבי.  ↩

  270. רשומות כרך ב‘, עמ’ 477–478.  ↩

  271. דבר פעוט.  ↩

  272. נדפס בקושטא שנת תק"ג ונדפס שוב בירושלים.  ↩

  273. ירושלים ב‘, עמ’ 148–149.  ↩

  274. ירושלים ו, 44  ↩

  275. בעל דרך המלך על הרמב“ם, ליוורנו תקנ”ח  ↩

  276. ירושלים ד, עמ' 112–115.  ↩

  277. ירושלים ד.  ↩

  278. ווילנא תרל"ה, עמ' 139  ↩

  279. בתרגומו של רמא“ג, דביר ח”א, עמ' 44  ↩

  280. ירושלים ט, עמ' 77–88.  ↩

  281. “ציון” ח"א, 107  ↩

  282. החומה הזאת היא חומת הר הבית כמו שכתבתי לעיל – וכאשר בנו החומה בשנת רצ"ז חברו חומת העיר הדרומית אל קצה החומה הזאת ויהי להם הכתל לחומת העיר.  ↩

  283. גם אני סובר כן.  ↩

  284. נדפס בקניגסברג תרי“ח–תרי”ט.  ↩

  285. משה וירושלים, ליק תרכ"ו, עמ' 10–12.  ↩

  286. ירושלים א, עמ' 30–33.  ↩

  287. לעובדות המובאות שם, יש להוסיף כי היהודים שלמו בעד רצפת הרחבה שלפני הכתל המערבי. לפני כארבעים שנה רצפו את הרחבה שלפני הכתל המערבי והיהודים שלמו את ההוצאות. ובודאי יודעים את הדבר רבים מבני ירושלים, ואפשר שנשמרו עוד תעודות בענין זה. ושם מסופר (ב “משה וירושלים”) גם על האבנים הגדולות שניתן רשות להעמידן במקום ספסלים ע"ח הכתל ונגנבו אחת אחת, ירושלים י‘, עמ’ 44.  ↩

  288. רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת (ברכות נז. ע"א)  ↩

  289. מקטנותי לא הייתי מכיר את ר‘ משיל. על כן איני זוכר אותו, כי קהל גדול מאשכנזים וספרדים היו באים להתפלל שם, ואני זוכר רק מבחרותי. הרב ר’ משיל היה מתפלל שם עם חסידיו מנחה וערבית כל ימות השנה ובערבי ר“ח ראיתי שהיה מדליק שם נרות של שמן לכבוד ר”ח ובימים נוראים היה מתפלל כל התפלות, אך כשחלה בסוף ימיו היה מתפלל שם בימים הנוראים רק שחרית ויצו את בנו אחריו לעשות כמוהו ובנו שמר מצות אביו.  ↩

  290. לונץ מספר (ירושלים ו, עמ' 49): בנו של הרב ר' משיל ספר לי, שפעם אחת קרע אחד המוסלמים את האהל עקב איזה סכסוך שנפל בינו ובין אחד המתפללים, לשנה הבאה בקש מאת ראש הרבנים (חכם באשי) הרה“ג מוהרי”ש אליזר זצ“ל לתקן הדבר, והח”ב התאונן ע“ז אצל שר המשטרה, והאחרון שלח מיד שוטר שישגיח שיוכלו היהודים למתוח את האהל ועמד כל יוה”ב לבלי תאונה להם כל רעה ועלבון מצד השכנים.  ↩

  291. השמש הספרדי, המעמד בכתל המערבי, שומר את כליו אצל בעלי המקום ההוא בעד הנאה פורתא, ובגלל זה היו מניחים להכנס שם וגם היו נותנים מים לשתות חנם. לונץ (ירושלים י‘, עמ’ 51) אומר: כי הספרדי העמיד א“ע משנת תר”מ, אך לפי זכרוני עמד שם זמן רב לפני זה.  ↩

  292. ראשי עדת הספרדים ומנהיגיה הביטו מעולם על כל יזמה פרטית בעין רעה בחשבם לקחת הכל ולהשתלט על הכל.  ↩

  293. זקן זקנקן, זקנה זקנקנה, זקנים מאד מאד  ↩

  294. הערבים עשו בורסקי (דבאגה) אצל כניסת הקבר של ישו מצד מזרח ואת המקום קוראים “אל דבאגה”, ואצל בתי הכנסת של היהודים עשו המטבחים (מסלך) דרומה לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי, והמקום הזה נקרא אלמסלך אלעתיק – המטבחים הישן. שני המקומות האלה היו קיימים עד זמנינו.  ↩

  295. =בערך.  ↩

  296. הערבים אומרים כי הבטריק היוני היה המושל והאפטררך סופרוניוס כהן הדת ניבא טוב על עומר: הוא הגיד מקדם קדמתה להנוצרים כי עתידה ירושלים לפול ביד עומר בלי מלחמה.  ↩

  297. Theophanus היסטוריון נוצרי שחי בראשית המאה התשיעית לספה"נ.  ↩

  298. וזרעים ממנו יעמדו וחללו המקדש המעוז והסירו התמיד ונתנו השקוץ משמם (דניאל יא, לא).  ↩

  299. Miemoires sur la conquete de la Syrie M.Y. de Goeje 158  ↩

  300. והשווה למעלה ספורו של ר' ישראל אשכנזי על היהודים שהיו עם השלטאן שלים.  ↩

  301. קושטנדינא ת"ק  ↩

  302. הספרדים נוהגים כמנהג הקדמונים לאמר מזמורים וליקוטים.  ↩

  303. ירושלים י‘, עמ’ 39–42.  ↩

  304. נולד בשנת ד' תש"ח־ 949  ↩

  305. לפי דבריו ישנם שני שערים שנקראים על שם הנביא אך הוא אינו מבאר מקום השערים בכלל.  ↩

  306. באנש אלג‘ליל עמ’ 383 יאמר, כי שער השלשלת נקרא לפנים שער דוד, שם הלאה עמ' 403 יאמר: כי הרחוב הגדול משער השלשלת עד שער יפו (באב אלכליל) עם כל סעיפיו וחלקיו נקרא דו־דוד (כט דאוד) מפני שהיתה לו מחילה מתחת לארץ משער השלשלת עד המבצר (מגדל דוד) כי שם ביתו. המחילה הזאת עדיין קיימת, ויש אשר מגלים מקצתה ונראתה והיא תקרות כיפין מבנין חזק. דבריו מאשרים ומתאימים לדברי ווארין שגילה הכיפין מתחת לארץ (ראה ירושלים ה‘, עמ’ 38, הערה 3).  ↩

  307. הוא מונה את שער הגיא בשערים שבמזרח, בתארו את גבולי הר הבית רשם את הגיא לגבולו בצד מזרח. וכן כתוב באנש אלג‘ליל עמ’ 384: גבול הר הבית מדרום ומזרח יוצא אל השדה (חוץ לעיר) צד דרום נשקף אל עין השלוח ועוד. וצד מזרח נשקף אל הר הזיתים נחל־גיהנם (נחל קדרון). הננו רואים כי הוא מגביל את נחל קדרון (בשם הגיא) לצד מזרח של עין השלוח דרומה. לפ“ד שער הגיא הנזכר בנחמיה ב, יג־טו, היה במזרח ולכן כתב ואהי ”עלה בנחל“. ואילו היה שער הגיא בצד מערב, היינו השער הנקרא כיום שער יפו (כמו שכתב הרי“ש בתבואות הארץ פ”ז), היה כותב ואהי ”יורד בנחל".  ↩

  308. הם נסגרו בזמן מאוחר. לפי הנראה היו סתומים מבפנים בבנין ודלתות הברזל במקומם טבועים בארץ מקצתם, וכאשר בנו החומר בשנת רצ"ז הסירו דלתות הברזל ויסתמום גם מבחוץ.  ↩

  309. החנויות.  ↩

  310. הם רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם לפני כל תפלה.  ↩

  311. אינו אומר טעם להשם הזה, והסופרים שלפניו לא הזכירו את השם הזה. האם אפשר שבזמן מן הזמנים היו קוראים אותו היהודים שער השכינה, כמו שהיו קוראים את כתל המערבי שער הרחמים, ונשתכח מאתנו ונשאר אצלם? ידוע כי מסע השכינה השישי היה חומת העזרה, היינו במערב לצד העיר ומשך נסעה לעיר. אני חושב שהמקום של שער השכינה היה נקרא “מקום השכינה” בפי היהודים, מחמת שהיה מקובל אצלם, כי שם חנתה השכינה במסעה השישי. המקום הזה הוא לפי ראות עינינו מתאים לגבול העזרה דרומה מערבה, ויהי כאשר בנו הערבים במקום הזה את שני השערים הצמודים האלה, קראו להשער הפונה דרומה “שער דוד” הנקרא כיום “שער השלשלת”, והשער הפונה צפונה קראו “שער השכינה”. ונשתכח הדבר מאתנו כמו שנשכח השם “שער הרחמים” להכתל המערבי.  ↩

  312. הוא השער שבקיר כתל המערבי והוא עומד על שער טבוע בארץ הנקרא שער ברקלאי, כי ברקלאי הפנה תשומת לב אליו.  ↩

  313. הם המשמרים את זמני התפילות בדיון וכיוון שהגיע זמן התפילה הם מכריזין עליה בראשי המכרזים (מאדנה)  ↩

  314. אינו מזכיר כי הנביא נכנס משם.  ↩

  315. הרס"ג בתרגומו לתורה מתרגם מישא מכה, ספרה מדינה (בראשית יא).  ↩

  316. א“י יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצעיתה של א”י ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע ביהמ"ק והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנו נשתת העולם (תנחומא סוף פ' קדושים).  ↩

  317. כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קלג, יג).  ↩

  318. אצלנו מיכאל הוא השר הגדול והוא מימין, אולם אצלם מקובל כי המלאך גבריאל הוא אשר היה נגלה אליו בחזון ובמראה הנבואה ומוסר לו את הקוראן.  ↩

  319. נקרא כך ע“ש היותו לבן מבריק מאד, וי”א שנקרא כך ע“ש מהלכו המהיר כברק, וי”א על היותו בעל דו גוונין לבן ושחור, היינו ששחרות שערו אינה חכלילית (“שחורה מאד” כי כן פרשתי חכלילי עינים, ירושלים, ו) כ“א נוטה לאדמימות, כך לדעתם. ואני אומר: השם הזה מקורו בתלמוד מלשון ארכביה אתרי רכשי ברקי (ירושלמי קדושין פ“א ה”ה,ב“ב פ”ח ה"ד) כלומר הרכיבו על שני סוסים דוהרים מהירים לרוץ כברק; וכן אמור שבור מלכא לשמואל אתם אומרים כי המשיח יבא על חמור, אני אשלח לו סוסיא ברקא (סנהדרין צח, ע"א). והשם ברקא בארמית נוטה מברק, ע”ש המהירות כברק וכבזק.  ↩

  320. דמיונו כמעט לחיות הקודש: פני אדם, כנפים, והרגלים ככף רגל עגל.  ↩

  321. המלאכים אינם לא זכרים ולא נקבות.  ↩

  322. מזה למדו שלבראק עלה השמימה בפסיעה אחת הואיל ומבט אחד מהארץ להשמים, וכן מרקיע לרקיע, וזה אליבא דאמרי כי אלבראק עלה עמו השמימה.  ↩

  323. מקול פרסות אלבראק חרדו בהמות מרבצם וגמל נדד ממקומו.  ↩

  324. הם הקשו למה היה צריך לקשור את אלבראק? והם קא מפרקי לה, כי זה על דרך הפתגם “קשור אותה ובטח בה' ”! ערבי אחד שאל את מחמד: הן בה‘ בטחנו ועליו השלכנו יהבנו, מדוע נקשור הבהמה לבל תברח, נניחנה לנפשה ובה’ נבטח שישמרנה? “קשור אותה ובטח בה' ”! (אעקלהא ותוכל) ענה אותו נביא.  ↩

  325. הנביאים שני סוגים הם: סוג אחד, הנביא אשר אליו ידבר ה‘ ויורהו את מצוותו למען ישמור לעשות. הסוג השני הוא הנביא אשר ישלחנו ה’ אל בני האדם להודיעם את מצוותיו ולהורותם את חוקיו ותורותיו, הנביא הזה הוא שליח.  ↩

  326. מחמד נקרא חותם הנביאים להיותו הנביא האחרון כי לא יקום עוד נביא אחריו כי הוא חתם החזון, וי"א שפירושו פאר הנביאים והוא כמו בעברית חותם על יד ימיני (ירמיה כב.כז) חותם תכנית (יחזקאל כח,יב) ושמתיך כחותם (חגי ב, כג) כחותם על לבך כחותם על זרועך (שה"ש ה,ו) כי החותם הוא תכשיט סמל הגדולה, ועוגני זוכר איך האיכרים בדברם על איש נכבד או אשה נכבדת יאמרו: יש לו או לה חותם.  ↩

  327. הנשים היפות המיועדות למוסלמים בג"ע.  ↩

  328. דודה מצד האם, כי קרבתו של ישו היא רק מצד אמו, כי ישו וזכריה הם בני הדודות מצד האם.  ↩

  329. זכריה זה הוא האומן של מרים אם ישו, והוא עם בנו יחיא היו נביאים לפי אמונתם.  ↩

  330. נ“א שם חנוך, נ”א שם יוסף  ↩

  331. ונהר יוצא מען להשקות את הגן. שם הראשון פישון(נילוס) וגו' והרביעי נהר פרת (בראשית א).  ↩

  332. נ"א שם בני החביבה ישו ויחיא.  ↩

  333. שם נהר מנהרות ג“ע אשר ה' נתן אותו למתנה למחמד לפי פרק אלכותר, ק”ח בקראן.  ↩

  334. נ"א שם אהרן.  ↩

  335. ^ נ"א ושם משה  ↩

  336. עד אברהם לא היה זקנה וכו‘ בעי אברהם דליהוי ליה זקנה (סנהדרין קז, ע"ב) ובמ"ר אברהם זכה לזקנה וכו’ שלשה נברכו בזקנה אברהם וכו'.  ↩

  337. נ“א ושם אברהם ונשען גבו על הקיר ביהמ”ק של מעלה.  ↩

  338. הוא עץ שתול על יד כסא הכבוד, העלים גדולים כאזני שנהב והפירות כמו פכים; העלים מזהירים בזוהר שאין לתאר, המלאכים והנשמות וכל היצור עדיו יבואו ולא יעברונו הו כי רק עד שם ילכו ולא יוסיפו.  ↩

  339. הוא האיש אשר אמץ אותו מחמד לו לבן.  ↩

  340. עבד אללה בן עבאס ואבו דר וכעב ואלחשין ואבן מסעוד ואבי הרירה אמרו כי ראה שם את ה' בעיניו, ואחמד בן חנבל (אבי כתה החנבאלה) אמר כדברי עבדאללה בן עבאס ויאמר: ראהו, ראהו, והמלה האחרונה משך אותה עד כלות נשימתו.  ↩

  341. נ“א: הפחית לו עשר וכן הלך ופחת המספר הזה עד חמש. בצחיח אלבכארי ח”א בספר התפלה מביא את העליה בשנויים, כמו כן כאשר שב מחמד לה' להפחית לו מהתפלות הפחית לו בפעם הראשונה המחצה; וכן הפחית בכל פעם המחצה עד שעמדו על חמש.  ↩

  342. נ"א ויאמר לו מחמד בושני מלשוב אליו עוד.  ↩

  343. מחשבה טובה מצרפה למעשה וכו' אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילול עשאה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפת למעשה (קידושין מ, ע"א).  ↩

  344. למען הבין את דבריהם נאמר: א. כל מסורת שתסכימו עליה שאינה בדויה, ואינה שקר, ואינה מסופקת, וכי כל אלה שמסרו אותה איש מפי איש הם כולם אנשי אמת נאמנים וותיקין הרי היא אמיתית. ב. מסורת אמיתית המתנגדת למסורת אמיתית אחרת, אין אומרים שהן סותרות ומכחישות זו את זו, אלא מיישבים אותן באופן שלא תהיינה סתירות ביניהן. ג. חברי מחמד שהם בעלי המסורת, כולם בני סמך הם, ואין להרהר אחריהם כי הוא אמר עליהם: חברי הם ככוכבי השמים, אחרי איזה מהם שתלכו, הרי אתם הולכים בדרך נכוחה. וכיון שמספר המסורות השונות המתנגדות בענין המסע עולה לשלושים או לשלושים וארבע, ולהיותן כולן מוסמכות לאמת החליטו שכל אחת מהמסורות הללו מסרה מה שאירע במסע אחד בפני עצמו ולפיכך מספר המסורות מספר המסעות.  ↩

  345. השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואל אליעזר ואת יצחק בנו וחבש את החמור, הוא החמור בן האתון שנברא בין השמשות, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנאמר גילי בת ציון וגו' עני ורוכב על חמור ועל עייר בן אתונות (פרקי דר"א לא).  ↩

  346. מכתיבה דומה כזו יצא השם קאביל תחת קין בקראן, כי בכתב הכופי אין הפרש כמעט בין הל‘ להנ’, וגם נקוד לא היה ויקראו קאבין תחת קין כזה ﻕﺲ ﻕﺱ.  ↩

  347. בתולדות המסורת (אלחדית) אמרו שהיהודים שהתאשלמו המציאו ובדאו מלבם מסורות רבות, ולכן הבאתי כל המקורות אשר אצלנו.  ↩

  348. התעודות שבפרק זה נדפסו בירושלים כרך י' והובא כאן לשם שלמות הענין ובתוספת הערות ותקונים.  ↩

  349. סיד הוראתה אדון, כל אלה שהם מזרע הנביא ושושלתו נקראים כך והם בעצמם חותמים ככה.  ↩

  350. ר“ל המושיע להחוסים בו והמבקשים עזרתו, כמו התואר ”בעל מופת“. שעיב אבו מדין מבג'איה מת בשנת 580 הגרי 1185 – דתתקמ”ה, הוא קבור בארץ המערב בעיר תלמסאן, אומרים שידו קבורה פה.  ↩

  351. כלומר, יש להם מקומות להתפלל, הכתל המערבי הוא דבר מיותר  ↩

  352. לא כל היהודים בהמוניהם, כ"א אחדים מהם.  ↩

  353. כלומר לא תפלת קבע כ"א ארעי כשהם עומדים על רגל אחת, ולא בתמידות. הבאים להתפלל תפלה אחת או לבקר לזמן מועט היו עומדים אבל הבאים לקרוא וללמוד היו יושבים.  ↩

  354. זוהי הרחוב שלפני הכתל המערבי.  ↩

  355. בכוונה לאל פירש איזה מקומות, מפני שהדברים אינם נכונים.  ↩

  356. הקאצ'י הוא השופט הדתי בבית משפט־הדת (אלמחכמה שרעיה) והוא היה היושב ראש בבית המשפט האזרחי, הוא היה נשלח לזמן שנתיים ויש שהאריכו זמן משרתו לעוד שנתיים, לאמר עד ארבע שנים, השופטים האלה לא היה מבני העיר ולא היו בקיאים בטיב עניני העיר, כ“א ע”פ מה שיושבי המקום יגידו להם, ע“כ אין להתפלא על מעשיו, היינו שלא הזמין את בעלי הריב לפניו כדת וכחוק כ”א שלח הקובלנות להמופתי כי הם הורוהו כך.  ↩

  357. “בירושלים”העשירי עמוד 53 כתוב: ההרצאה.  ↩

  358. שם אומר לונץ, כי הקובלנא הנזכרת הזה הוא המכתב של הרב להפחה (יבוא להלן) אבל זה לא נכון, מפני שזמן המכתב הזה של הקאצ‘י הוא 21 אוקטובר, ואילו זמן מכתבו של הרב להפחה הוא 11 בדצמבר 1911, ז"א שהרב החכם באשי הגיש קובלנא והקאצ’י לא פנה אליה לעשות חובתו להזמין את בעלי הריב ושלח את הניירות להמופתי נגד הצדק והחוק.  ↩

  359. ר“ל מה שאנחנו קוראים כיום ”העיר העתיקה" שהיא מלפנים החומה.  ↩

  360. את קובלנת הרב לא הזכיר!  ↩

  361. אם כסאות וספסלים אסור להעמידם אצל חומת בית המקדש, א"כ הוא, מה הם הקברים אשר אצל חומת בית המקדש המזרחית? מה הם הבנינים הדבוקים לחומת בית המקדש מצפון וממערב? מה הן העליות שנבנו אצל כתל המערבי שלנו בזמננו?  ↩

  362. לאמר, אפילו למוסלמים אסור לשים שם דבר.  ↩

  363. להניח את היהודים להתפלל.  ↩

  364. החליטו להצר צעדינו על דעת עצמם, וזאת לדעת כי תמיד היו הקאצ'י והמופתי ראשי המדברים בהאדארה.  ↩

  365. כפי הכתוב בתשובת הפחה להרב על מכתב זה היה בראשו גם “מספר 7”.  ↩

  366. ההתחלה במלים הללו: “במקום הזה”, אינו מובן על איזה מקום ידבר; בעל כרחנו עלינו לאמר שהיה לפני זה שורה ובה היה כתוב: הנדון, הכתל המערבי.  ↩

  367. כוונת הרב על תפלת שמונה עשרה כי בשאר התפלות כולם יושבים, נער וזקן.  ↩

  368. שהחליטה נגד החק: א) בדבר שאינו מסמכותה; ב) מבלי שמוע את שני הצדדים; ג) נגד האנושיות להניח זקנים וזקנות חלשים בעמידה שעות שלמות.  ↩

  369. הרב מבקש שיניחו לשים כסאות ושאר דברים. האמת היא שהיו מניחים לשים אחרי החלטת האדארה כסאות וספסלים, אך חבל שהיהודים הזניחו את הדבר אז, בימים ההם שהיה הרב חיים נחום רב ראשי בתוגרמה. על כל פנים עלינו להתבונן כי המכתב הזה נכתב י“ג יום אחרי מסירת ההחלטה להמשטרה, ז”א שלהרב נודע הדבר מהמשטרה שהוציאה החלטת האדארה לפועל.  ↩

  370. חסר זמן היום של החדש, וזה לא בשכחה כ"א בכוונה, כמו שיתברר הלאה.  ↩

  371. הפחה מזכיר רק את המכתב מספר 7, ז"א כי לא קבל עד היום ההוא מכתב אחר מהרב.  ↩

  372. כך קוראים הגויים את הכתל המערבי על האמינם שהנביא נכנס משער המערבים אשר בקיר כתל המערבי להר הבית. לפי דברי משמרי הזמנים (אלמוקתין).  ↩

  373. הפחה מאשר בראשית המכתב קבלת המכתב מספר 7, וכאן הוא כותב “והמכתבים ששלחתם אלי מסרתים” בלשון רבים?  ↩

  374. ז"א שיש החלטה מהמחכמה לשמוע טענות היהודים אחרי שהוציאו לפועל את החלטת האדארה.  ↩

  375. בנזהת אל משתאק לאדריסי (חֻבר בימי הצלבנים) כתוב כי היה נעול ולא יפָתח כי אם מחג הזיתים לחג הזיתים. וכן כתב אחריו עמר בן אלורדי בכרידת אל עג'איב ופרידת אל גראיב.  ↩

  376. גם השומרונים קוראים למקום בית מקדשם בהר גריזים בשם “פתח הרחמים” וכמו כן לבית כנסת קבוע. ראה הערה 3, עמ‘ 87 והערה 5 עמ’ 87.  ↩

המלצות קוראים
תגיות