רקע
אברהם רגלסון
אגדת האסטרולוג הערבי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

1

בימים משכבר, לפני שנות־מאה כמה וכמה, שלט בעיר גרנדה אשר בספרד מלך אחד, אֶבן חבּוּז שמו, והוא איש אשר הגיע לזיקנה ושׂוֹבע־ימים. בעלומיו היה לוחם אמיץ, ותהי חיתּתו על כול. יישובי־עיר ונחלות־שדה לא־לו כבש בקרבות אכזריים וסיפחם על ממלכתו. ואולם בפרק־הזמן שבו מתחיל סיפּוּרנו זה, היה תשוּש וכבד־תנועה, וביקש לנפשו אך מנוחה – שיוּתן לו לחיות בשלום עם כל העולם למען יוכל לשמוח בעטרות שצבר להתענג באין־מפריע על קניינים שלקח בחרבו וקשתו משכניו.

אלא שמסביב לתחוּמי־שלטונו קמו נסיכים צעירים, שואפי מלחמה ותהילת־גיבּוֹרים. המה חרשו תחבולות לנקום מן המלך הישׁיש והעיף את נקמת מפּלות־אבותיהם. אַף שבטים ומחוֹזות אשר בימי־תקפוֹ של אֶבן־חבּוּז היו נאנחים תחת כּוֹבד־ידו, עכשיו זממו למרוד בו וחישבו להתקיפו בעיר־ הבירה שלו ולהוליכו אָסוּר בנחוּשתּיים קבל המונים מריעים לאֶידו. והארץ מסביב – הררי־הררים, שופעי נקיקים וסלעי־מגור, נוחים לאוֹיב בא בלאט ובמתגנבים.

לשווא בנה מגדלי־מיצפּה בפסגות־הרים והעמיד בהם צופים ביום ובלילה: לחינם הצפּין שומרים במערות וערוּצים בינות ההרים ולרגליהם. על אף כל השמירה והעֵירנוּת, התחילו שודדים לפרוץ אל חווֹת ונאוֹת־מירעה אשר בסביבות גרנדה הבירה, ואפילו אל ירכתי העיר גוּפה, לשלול שלל ולבוֹז בּז.

רע וָמר לו לאותו מלך גדל־הנצחונות מלשעבר. תחת מנוחה כי נעֵמה בחיק נשיו ופלגשיו שׂבע בּעתה וָרוגז.

ויהי בעת ההיא, בהיות אֶבן־חבּוּז אפוּף־דאָגות ואוֹבד־עצוֹת, והנה הגיע אל חצר־ארמונו מלוּמד ערבי, זקנוֹ הלבן יורד עד חגורת־חלוּקוֹ, ושׂיבה מופלגת חתוּמה בכל ישוּתוֹ. ובכל זאת, בּמוֹ רגליו עשה כברת־דרך עצומה ממצרים ועד־הלום, ולעזר לו רק מטהו – מטה חקוק ומשוּקד בכתב־חרטוּמים קדמוֹן. שבחוֹ הלך לפניו. שמוֹ איבּרהים אַבּוּ אַיוּבּ, והוגד עליו כי הוא חי מאז ימי מוּחמד. והוא בן לאותו אַבּוּ אַיוּבּ שהיה מזקני־ידידיו ונשׂואי־פניו של הנביא. נער היה אבו אַיוב, ילד כמעט, כשהלך מצרימה במסע־צבאוֹ של אַמרו המנצח. ובארץ ההיא עשה הרבה שנים ביציקת מים על ידי החרטומים ובספיגת כשפיהם וכל תורותיהם האפלות. וגם אל בבל נסע, ומפי גדולי־הכוהנים שם למד לקרוא את אשר יגידו הכוכבים על עתידות אישים ואומות. עוד סוּפּר עליו כי גילה את סוד הארכת ימי־החיים, ובכוחו זה הגיע לשׂיבה כפוּלה ומכוּפּלת. כבן מאתיים וששים שנה הוא כיום. אך מפני שבּעת עמדוֹ על הסוד ההוא כבר היה בא בימים, לא היה ביכלתו אלא להנציח את קמטי־פניו ולוֹבן־שׂערוֹתיו.

המלך אֶבן־חבּוּז קידם את פני החכם הזקן במאור־פנים ורוב כּבוֹד, אף הציע לפניו דירת־פאר באַרמונו. אבל החכם איווה לשבתו דווקא מערה אחת אשר בצלעו של ההר המתנשׂא מעל גרנדה העיר. סיפק לו המלך פועלים להרחיב את המערה עד היוֹתה כאולם מרוּוָח. וּבכיפּת־האולם נחצב חוֹר עגול בּעדוֹ יכול החכם לצפות בכוכבים אפילו בעצם הצהריים, כמו מתוך באר עמוּקה. ובקירות־האולם גוּלפו צורות י"ב המזלות, סמלי־רזִים מבבל ומאשור, ופסוקים בכתב־החרטוּמים. ועל־פי הוראת החכם, עוצבו בידי אוּמני גרנדה המוּמחים מכשירים שוֹנים ומשוּנים, אשר איש זולתו לא ידע פשרם ושימוּשם.

לא אָרכו הימים והאַסטרולוג החכם הזה היה ליועצו ואיש־בריתו של המלך; לא נטה אֶבן־חבּוּז ימינה או שמאלה מכול אשר יעץ לו חכם־הרזים הישיש.

יום אחד תינה המלך לפני האַסטרולוג את פּחדוֹ ועקת־לבו מפני שכניו, מושלי הארצות הסמוכות לממלכתו – כמה הם מציקים לנתיניו בהתנפּלויות־חמס, ואיך הם מטכסים עצות לקרוע נתחים מנחלאותיו, ולבסוף לחלק ביניהם את שאֵרית־גרנדה ואת אוצרות מלכה. החכם הקשיב ושתק.

יום אחד, כחזוֹר המלך כּפעם־פּעם על פרשת חרדתוֹ ומצוּקתו מפּני שכניו התקיפים והחצוּפים, נענה החכם איבּרהים ואמר: “ישמע־נא המלך דבר־אמת ופלא מימי־מגוּרי בארץ מצריים. היתה זאת מלאכת־מחשבת של אחת כּוֹהנת לאלילי־קדם. בפסגת־ההר שבצלוֹ יושבת העיר בּוֹרצה עמד פסל אַיִל, ועל גב האַיל – תרנגול, שניהם רקוּעי־נחושת, והם סובבים על ציר. כל פעם שעמדה על העיר ועל שׂדות־התבואה ונאוֹת־המירעה אשר סביבותיה סכנת־פוֹלשים, היה האַיִל מסוֹבב את פניו אל הכּיווּן אשר משם האויב צועד ובא, והיה התרנגול קורא קריאתו בּרמה. מייד היו תושבי־העיר מוּתרעים על הסכנה, אף ידעו לכוון את הדרך אשר משם הצרה מתרגשת לבוא, והיה סיפּק בידיהם להתכּוֹנן ולקדם את פני הרעה והכּוֹת את האויב המוּפתע שוק על ירך עד נוסו בבהלה”.

“יגדל כוח־אַללה”, אמר אבּוּ אַיוּבּ שואף השלום והמבטחים. “מי יתּן והיה אַיִל כההוא שינחש מהיכן משׂנאַי מתקרבים ותרנגול כּההוּא אשר יקרא ויכריז על הסכנה בעוֹדה במרחק. באיזו שלוות־השקט הייתי ישן בארמוני בעת ששני משרתים נאמנים כמו ההם סוקרים את רוחות־השמיים יומם ולילה לבחון מאיזה צד אויבי מתנכּלים לבוֹא ולפגוֹע בממלכתי!”

האסטרוֹלוג חיכּה עד ששככה מעט התלהבות־המלך, ויוסף אוֹמר: "אחרי אשר אַמרוּ הגיבור – שלום לעפרו – השלים את כיבּוּש מצריים, נשארתי יושב בארץ ההיא, להסתופף בצל חרטומיה וכוהניה, וספגתי מהם את הרזים והקסמים שהם מוֹרשה להם. יום אחד טיילתי על שפת הנילוּס עם אַחד הכוהנים הישישים, והעמקתי שׂיחה עמו. אגב כך, נשא עיניו והוֹרה לי באצבע על הפירמידות הנישׂאוֹת כמו הרים בלב־המידבר, ויאמר: ‘כל שנוּכל אנחנו ללמדך הוא כקליפּת־השׁוּם לעומת התּוֹרוֹת האגוּרוֹת בבניינים השׂגיבים ההם. בתוך־תּוכה של הפירמידה התיכונית ישנו תא־קבר אחד, ושם, על חזהו של כוהן גדול חנוּט (והוא בשעתו, חכמתו היא שאיפשרה לקוֹמם את ההרים המלאכותיים האלה) מוּנח ספר מוּפלא אשר סודות כל המוֹפתים והאוֹתוֹת והקסמים חתומים בו. אותו ספר, מלאכי־עליון מסרוהו לאדם הראשון בטרם גוֹרש מגן־עדן, ומאדם נמסר הספר בירושה דור אחר דור עד אשר הגיע לידו של שלמה החכם; והוא, על פי פליאות שבאותו הספר, בנה את בית־המקדש שבירושלים. ורק אללה, אשר כל הנסתרות גלוּיוֹת לפניו, יודע אך נתגלגל הספר לידו של הכוהן הגדול בונה־הפירמידות’.

“נכנסה אמירת הכהן הישיש ההוא אל לבי, ותהי כשלהבת בעצמותי. ידעתי בנפשי כי לא אשקוט ולא אנוח עד שאשיג את הספר ההוא. בימים ההם הייתי מפקד־גדוד בצבא־אַמרוּ המנצח, ועמדו לשירוּתי כמה מילידי־מצריים הנכנעים. את הללו העבדתי לפרוץ פירצה בצלע הפירמידה התיכונה, ובכוחות־עצמי בדי־עמל חתרתי וגיששתי במבוך התאים והמחיצות שבבטן־הפירמידה עד שבקעתי לי נתיב אל תא־הקבר אשר בלב־לבה, מקוֹם־שם נח, במשך יובלי־יובלות, הכוהן הגדול החנוט בארון־אבן. לא אייגע אותך בדברים, איך גללתי את מכסה־האבן של הארון, וקרעתי מעל הגופה החנוטה את הקליפּות, העטיפות והתחבושות, מפוטמות הבשמים והסמים, עד שנתגלה לפני הספר היקר, והחזקתיו בידי הרועדת. בחרדה גיששתי לי דרך במבואות־הפירמידה המפוּתּלים עד שחזרתי ויצאתי אל אוֹר־השמש, ואת הכוהן הגדול החנוט הנחתי מאחוֹרי, שיישן־לו עד בוא עתו להתעורר בתחיית־המתים ויום־ הדין הגדול לאללה”.

“בן אַבּוּ אַיוּבּ”, קרא המלך. “אכן, איש רב־נסיעות אתה ונפלאות ונוראות ראית. אך מה יועילו לי סתרי־הפּירמידות וספר־הדעת של שלמה החכם?”

הוא הדבר, מלכי! אותו הספר לימדני כל מעשי קסם ולהטים, והעניק לי שליטה ברוחות עפר, מים, אש ורוח שיצייתו לפקודתי ויגלמו מחשבותי בממש. סוד האַיִל־והתרנגול שבעיר בוֹרצה היטב ידוּע לי, וביכלתי לעשות מעין זה, אף להפליא־עשוֹת מזה".

“הוי, בן חכם לאַבּוּ אַיוּבּ!” אמר אֶבן חבּוּז, “סגוּלה כזאת טובה היתה לי ממגדלי־המיצפה שעל ההרים ומן השומרים הנוטרים את שבילי הערוצים והנקיקים המובילים אל גבולותי. תן לי סגולת־בטחון כההיא אשר תיארת, וכל אוצרות־מלכותי ייפּתחוּ לעזרתה לך”.

מייד ניגש האסטרולוג להשׂבּיע את המלך רצוֹן. על הגג של ארמון־המלך, הנישא על גבעתו, בנה מגדל־אבנים רם; ממצריים הוּסעוּ האבנים, ויש אומרים כי מסלעי צלעותיה של אחת־הפירמידות נחצבו. קומת המגדל העליונה נבנתה בצוּרת אוּלם עגוֹל, ובו חלונות הצוֹפים אל כל רוּחוֹת־השמיים. ובאוּלם פנימה, ליד כל חלון וחלון הוּעמד שולחן, ועליו, כמו על לוח־שחמט הוצב צבא־חיילים זעיר, גדודי רגל ורכב וסוס, ובראש כל צבא שׂר או מלך – כל הדמויות הקטנות האלה מפוסלות מעץ. על כל שולחן נח רומח קטנטן, חוּדוֹ מתכת נוצצת כמחט־כסף ובניצבו חקוקות אותיות בכתב־כּשׂדים. האולם הזה, דלתו – פליז נוצץ; ומנעול־ברזל כבד הוּשת לדלתו, שנועדה להיות מסוּגרת בכל עת תמיד, והמפתח אצל המלך.

ועל גג־ המגדל ממעל הועמד פסל־ברונזה של פרש, על סוס־ברונזה הוא רוכב. גודל להם יתר על הטבע, והם קבועים על ציר; בידו השמאלית של הפרש – מגן, ובידו הימנית – חנית, והחנית זקוּפה אָנכית, וחוד־הלהב שלה מורה כלפי השמיים. ועיני הרוֹכב – על העיר והגישות אליה, כמוּפקד לשמור עליהן. וסגוּלת־הפרש כך היא: מדי התקרב אויב אל חבל־ממלכתו של אֶבן־חבּוּז, הפרש וסוסו מסתובבים על צירם ופונים אל הכּיווּן אשר משם יגיח האויב. והחנית, תּחת אשר תורה כלפי מעלה, היא מוטית אָפקית ומורה אל מקום מוֹצא־הסכנה.

כיוון שהושלמה מלאכת־המופת של האסטרולוג, מייד נתאַווה הלך תאווה לנסות את סגולת־הקסם אשר לה. כגודל תשוקתו בעבר למנוחה, כן פי־כמה גדל כעת חשׁקו שיקרב פולש מאיזה צד שהוא. מהרה בא על סיפוקו. יום אחד, השכם בבוקר, השגיחו השומרים במגדלי־המיצפה, כי הפרש וסוסו הסתובבו פתאום על צירם ושמו פניהם אֶל־עבר רמוֹת־אֶלווירה, וכי חנית־הפרש מורה ישר כלפי הערוץ הנקרא מעבר־לוֹפּה. מייד הובא הדבר לפני המלך, כי כן ציווה על כל השומרים למשמרותם.

“יזעיקו תופים וחצוצרות את גדודי־הצבא לנשק ולקרב, ותועמד כל גרנדה להתגוננות! תיסתם כל פירצה, בעדה יוכלו פולשים להסתנן אל העיר!” ציווה המלך.

איבּרהים אִיבּן אַבּוּ אַיוּבּ צץ לצדו. “אַל־נא, המלך,” אָמר האַסטרולוג, “אַל תּבהל את שלוות־העיר, ואל תטריח את לוחמיך לתפוס כלי־מלחמה. לא בכוח ולא בנשק תקום לעירך ישועה הפעם. שלח מעל פניך את כל הפמליה שלך, ואתה ואני לבדנו נשים פעמינו אל האולם הטמיר שבמגדל־הפלאוֹת”.

ואַבּוּ חבּוּז הזקן, כשהוא נשען על זרועו של איברהים החכם, הישיש ממנו, עלה במדרגות־המגדל. בסיבוּב מפתח־הנחושת במנעול־הברזל פתחו את דלת־הפליז, ונכנסו פנימה.

הם מצאו כי החלון הצופה אל מעבר־לוֹפּה פתוח. כמוֹ יד נעלמה פתחה אותו… “מכאן נשקפת הסכנה”, אמר האסטרולוג; “קרב־נא, המלך, ועיניך תראינה את נפלאות־השולחן”.

ניגש המלך אל השולחן אשר מתחת לחלון ההוא, ומה גדול היה תמהונו בראותו כי האישים הקטנים, חטובי־העץ, הדומים לדמויות שבמשחק־שחמט, כולם תנועה והמולה: לוחמים נופפו בכלי־זינם, נושאי דגלים הילכו לפניהם, צעצועי־סוסים דהרו ושעטו תחת רוכביהם, ונשמעו – כמו ממרחק רב – קולות־תרועה של חצוצרות זעירות, משק־חרבות, צהלת־סוסים, קריאות־הידד – לא יותר קולניים ולא יותר ברורים מזימזום של דבורים או זבובי־קיץ באָזני אחד מתנמנם בצל־אילן בצהריים.

“ראה, המלך”, אמר האסטרולוג, “עדות מוחשית לפנינו כי הסגוּלה שבפרש־הברונזה אשר בראש־המגדל לא כזבה ולא טעתה. האויב כבר צועד וסואן לקראת מלחמה על עירך, ובדיוק מן הכיווּן שאֵלָיו מורה חניתו. רצונך להדהימם ולזרוע בהם מבוכה ובהלה ללא שפיכות־דמים – הכה את צלמי־הלוחמים הקטנים האלה בקצה־הניצב של הרומח אשר בקידמת־השולחן, ואולם אם דמים חשקת, פגע בהם בחוֹד־הלהב של הרומח”.

קו־זעף אפל העכיר את פני אַבּוּ חבּוּז; זקנוֹ הלבן רעד מתאוות ימי־קדם. “בן אַבּוּ איובּ,” נחר, “חוֹשבני כי נקיז קצת דם!” וכדברו כך, נעץ את חוד־הרומח בכמה מצלמי־הדמויות הצעצוּעיים, וייסר אחרים מהם בהכותו אותם בניצב־הרומח. הדקורים נפלו כמתים על השולחן, אחדים מן המוכים התפתלו כמו מכאבים, ויתרם פתחו במלחמת־בלהוֹת איש נגד רעהו, כמו תלו איש באחיו את אשמת פצעם וחבּוּרתם.

בקושי רב עצר האסטרולוג את ידו של זה הזקן, שואף השלום והשלווה, מקטול את כולם עד־כלה. הוא שידל אותו שירד מן המגדל, וישלח סיירים אל ההרים לבדוק מה מתרחש שם במעבר־לוֹפּה.

שבו הסיירים ובפיהם בשורה כי צבא־נוצרים אשר נעו והתקדמו כמעט עד למטחווי־עין של העיר גרנדה, פרצה קטטה רבה ביניהם, והתנפלו בטירוף־נפש איש על רעהו, ואחרי הרג רב חזרו שרידים מהם אל מעבר לגבול.

אֶבן חבּוּז צהל בשׂשון על שסגולת־הקסם כּה הוכיחה את יעילוּתה. סוף־סוף יזכה בחיי־שאננות, כשאויביו תלויים בחסדו.

“הוֹ בן אַבו אַיוב, חכם רם־על־כל־חכמים, מה אעניק לך בשכרך על הברכה הגדולה הזאת שהשפעת עלי?”

“מעטים ופשוטים, מלכי”, ענה האַסטרולוג, “הם דרכיו של ישיש ופילוסוף. רק ספּק לי את האמצעים להתקין את מערתי כנווה־התבודדות יאֶה, ודי לי”.

“מה נעלה היא ההסתפקות־במוּעט של חכם אמת!” קרא אֶבן חבוז. ובלבו שמח על השכר אשר בּוּקש כי דל הוא.

ויקרא לשר־האוצר שלו ויצווהו לשקול על־יד איּבּרהים בּן אַבּוּ אַיוּבּ את כל הסכומים הדרושים לו בשביל להתקין ולרהט את מערת־ההתבודדות שלו כחפצו.

ועתה, על חשבון אוצר־המלוכה, הזמין איבּרהים פועלים ויחצבו מגוף סלע־ההר אידרות וביתנים ואַפּדנים, אשר יתחברו עם האולם האסטרולוגי שלו. כלתה המלאכה הזאת, וימלא את כל אלה בספות וכסאות־נוח ושולחנות־נוי, וקשט הכול במרבדים, טפיטים, מרחצאות חמים וקרים. “המרחץ” – אמר – “יפה לרכּך וּלרענן גוף אשר צמק מרוב־לימודים”.

ציווה, ונתלו בכל האולמות והחדרים ופינות־הקיר הללו למפּדים של כסף ובדוֹלח, והם ממולאים בשמן־בשמים, רקוּח לפי מירשם אשר נמצא בכוּכי־קבר של בית־פרעה. שמן זה לעולם לא יבאיש, והוא מפיק זוהר רך ונעים. “אור השמש” – אמר – “מבהיק ותקיף מדי לעיני איש־שׂיבה, ואור הלמפדים נוח ללימודי־פילוסופיה”.

שר־האוצר של המלך אַבּוּ חבּוּז נאנק מרה על הסכומים העצומים המתבזבזים יום־יום על מישכן־ההתבּוֹדדות של הפילוסוף, ושפך תּלוּנוֹתיו לפני המלך. אבל דבר־המלך ניתּן ואין להשיב. אֶבן חבוז משך בכתפיו: “זה הישיש ינק את מושגיו על מישכן־פילוסוף מקברי מלכי־מצרים ומן החורבות העצוּמות של מקדשי־בבל. סבלנות! לכל יש קץ, וגם לפיאוּר מערת־ההתבודדות יבוא קץ”.

המלך צדק. סוף־סוף הושלם מישכן־ההתבודדוּת. למעשה, היה זה ארמוֹן־הוֹד תּת־קרקעי. האַסטרולוג הביע את שׂוֹבע־רצונו, וכלא את עצמו לשלושה ימים שלמים בהעמק לימוד ומחשבה.

כתום פרק־הזמן הזה, שוּב הופיע לפני שׂר־האוצר. אָמר: “עוד דבר אחד נחוץ לי – כיפּוּר־מה על שעות יגיע־המוחין המאוּמץ”.

“הו איברהים החכם!” נאנח השׂר. “מצוּוה אני לספּק את כל הנחוץ להתבודדותך. מה עוד אתה חסר?”

“נשים מחוללות”.

“נשים מחוללות?!” קרא שר־האוצר בתימהון.

“נשים מחוללות”, ענה האַסטרולוג בכובד־ראש. “ותהיינה צעירות ויפוֹתּ־תּוֹאַר כי מראה נעורים ויופי מרענן את הנפש. רק להקה קטנה מהן תספיק לי, שכן פילוסוף אנוֹכי, מוּרגל בפשטות והסתפּקוּת־במוּעט”.

ובו בזמן שאיברהים בּן אַבּוּ אַיוּבּ ככה נהנה מטוּב שני עולמות, תּפנוקים לבשר ולחושים ושׂוֹבע־חכמות לנשמה, ניהל המלך אֶבן חבּוּז מערכוֹת קרב נגד משנאיו על ידי הכותו בצלמי־הדמויות הקטנות שבמגדל. אכן, דבר נהדר היה זה לזקן שכמותו, שואף מנוּחוֹת ושאננוּת, שניתן לו להתענג בלא־יגיעה על השמדת צבאות־אויבים בתנופת־יד קלה כאילו היו נחילי־נמלים. הוא התהולל בשרירות־רוחו, ואפילו העליב וקינטר את המלכים והנסיכים שכניו בשביל לעוררם לפלישות והתקפות – למפלתם.

מרוב תבוסות ושואות שפקדו אותם – כאילו היתה במחנותיהם קיללת־אלוהים, שייפּגעו ולא ידעו מאַיִן, שכל מסעותיהם יסתיימו בקטל־אחים הדדי אשר מקורו תעלומה – למדו להיזהר, וכעבור ירחים אחדים לא עוד העיז איש מהם להיענות להיתגרויותיו וחירופיו של אֶבן חבּוּז, וחדלו מחלומותיהם על כיבוש גרנדה.

לזמן רב עמד פרש־הברונזה שוקט על משמרתו, כשחניתו זקופה באויר. התחיל המלך הישיש מצטער על אָבדן מישחק־שעשועיו, ויתהלך קדורנית בשל השאננות המשעממת.

סוף־סוף. יום אחד הסתובב פרש־הנחושת לפתע על צירו, ובהנמיכו את חניתו, הורה יש על הרי־גוּאַדיק. ראו זאת שומרי־העיר, ומייד הודיעו על כך למלך. אֶבן חבּוּז נחפז אל מגדל־הסגוּלוֹת לחדש את מישׂחקו כמאָז. אך שולחן־הקסם שבאותו כיווּן נמצא שקט בהחלט. כצעצועי־עץ, כפי שהיו באמת, עמדו הלוחמים במקומם, ואף אחד מהם לא נע ולא זע. האם פג הקסם? האם טעה הפעם הפרש על המגדל? והמלך, נבוך ומשתומם על המקרה הזה, שלח פלוגת־חיילים, סוס ורגל, לתור ולפשפש באותם ההרים.

מקץ שלושה ימים חזרו והשיבו דבר אל המלך, לאמר: “חיפשׂנו היטב היטב בכל מעבר וערוץ וקמט שבהרים, ולא מצאנו סימן לקובע־מגן או קשת או חנית או גבר־אדם זולתנו. רק זאת מצאנו בכל סיוּרנו: נערה נוצרית, אין כמוה ליופי, אשר נימנמה על עין־מים בצֹהרי־יום. אותה נערה לקחנו בשבי”.

“נערה אין כמוה ליופי!” קרא אבן חבוז, ועיניו התלקחו; “הביאוּה לפני!”.

הובאה הנערה היפה לפני המלך. מקושטת היתה בכל תפארת־העדיים שהיתה נהוּגה אצל נשי הספרדים הגוֹתיים בימי כבוֹש הערבים את מרבּית־ספרד. מרגליות, מסנוורות בלבנוניתן, היו מסורגות במחלפותיה השחורות כעורב; אבני־יקר התנוצצו בזר על מצחה, והתחרו בנוֹגה־ברק עיניה; לצדה, על שרשרת־זהב קטנה הגולשת מצווארה, נתלה נבל כסף קטן.

לב אֶבן חבּוּז הכמוש והיבש מזיקנה ניצת ללהבה מרשפי־האש אשר נתּזו מעיניה, והן בארות־אוֹפל שׁקוּיות־אוֹרה. חן־תנועותיה והתאוותנות השופעת מאורח־הילוכה נסכו שכּרון בכל חושיו.

“היפה בנשים”, קרא בהולם־רגש, “מי ומה אַתּ?”

“אחת מבנות הנסיכים הגותיים אנוכי, הם אשר זה מקרוב היו מושלים בארץ. צבאות־אבי הושמדו בקרב־מגן על מולדתי. פליט־מלחמה, הוא גולה בנכר, ובתו היחידה היא שבויה”.

“המלך, הישמר!” לחש איברהים בּן אַבּוּ אַיוּבּ; “קרוב לוודאי שזוהי אחת הכשפניות הצפוניות, אשר את שמען שמענו. לובשות הן צורות מצודדות־ביותר בשביל להתעות את שאינם־נזהרים. מזימות־כשפים בעיניה ותעתועי־קסמים בכל תנועותיה. בוודאי היא־היא האויב המסוכן אשר פרש־הסגולה הורה עליו.”

“בן אַבּוּ איוב”, השיב המלך, “ידעתי כי איש חכם אתה וכבּיר־מופתים, אבל אך מעט תבין בדרכי־נשים. במבינות זו איני נופל משום אדם – לא, אפילו לא מפני שלמה החכם, על אַף מיספר נשיו ופלגשיו. אשר לנערה הזאת, אינני רואה שם רעה בה. תום ויופי יצוקים בכל ישותה והיא מוצאת חן בעיני”.

“שמע־נא, אדוני המלך”, ענה האסטרולוג: “הנחלתיך הרבה נצחונות על ידי הסגוּלה שלי, ומעולם לא דרשתי ממך את חלקי בשלל. תן לי את השבויה הגלמודה הזאת, ותנעים את בדידותי בקול־זימרתה ובנבל־הכסף שלה. ואם יתברר כי אכן כשפנית היא, יש לי כנגדה סגולות אשר ישימו כשפיה לאָָיִן.”

“מה?! עוד נשים!” צרח אבן חבוז; “וכי מעטות לך נשים מחוללות לנחמך?”

”אמת, נשים מחוללות יש לי, אבל מנשים נוֹגנוֹת אין לי אף אחת – משתוקק אני למנגינות־מעט לשובב את נפשי כי תיעף מעמל־לימודים".

“רב־לך בתשוקותיך הנזיריוֹת”, אמר המלך בקוצר־רוח; “את הנערה הזאת הועדתי לעצמי. הרבה נחת־רוח עצורה בה למעני, כמו הנחמה שמצא המלך דויד, אביו של שלמה החכם, בקרבת אבישׂג השׁוּנמית”.

בקשות וטענות נוספות מצד האסטרולוג רק הועילו לעורר מענה יותר נוּקשה מלפני השליט, והם נפרדו זה מזה ברוגז הדדי. החכם הסתגר בנווה־התבודדותו להרהר באַכזבתו. אך קודם שיצא מלפני המלך, השמיע לו אזהרה עוד אחת מפני זאת השבוּיה המסוּכנת. אבל מי זקן מאוּהב ויקשיב לעצה? אבן חבוז מסר את כל־כולו בידי התאווה המושלת בו. רק אחת הגה: איך ישית עצמו לחן ולחסד בעיני היפהפיה הגותית שלו. אמת, אין לו נעורים שיהיו לו למליץ, אבל אוצר ונכסים שמשים טובים הם לאוהב, וזקן כי־יתאַהב מדרכּו להיות נדיב. הבאזארים של גרנדה פושפשו ונהפכו בשביל לרוקנם מייקרות הסחורות. מעשי תפירה וריקמה במשי, בוץ ואטון; אבני־חן וכל זני־תכשיטים; תמציוֹת־בושם נאצלות – כל הנהדר והנדיר ממוֹצא שלוש יבשות הושפעו על הנסיכה הנוצרית. והומצאו הצגות וחגיגות לענג את נפשה: מלחמות־שוורים; נשׁפי־מחולות; מנגינה ושיר; התגוששוּיות־גיבּוֹרים. כל גרנדה נהפכה לחזון־ראווה אחד לכבודה. והיא, הנסיכה, התייחסה אל כל מחזות־החמדה הללו כאחת שהיא למוּדה בכמוֹ־אלה, והם מגיעים לה בדין־ייחוּסה, מן הנכון לומר, בדין־יפיה. אכן, לגבי תביעות וסחיטות יתר תוקף יש ליופי מאשר לייחוס. דומה, תענוג־סתר היה לה לדחוף את השׁליט אל הוצאות אשר ידלדלו את אוצרו, ויחד עם זה, לקבל את נדיבוּת־פזרנותו כדבר של מה־בכך. אָמנם, היא מעולם לא הזעיפה פנים אליו; מאידך גיסא, מעולם גם לא חייכה לו. לא יכול אוהבה כבד־השנים להתברך בלבו כי עשה רושם כלשהו בנפשה. מדי פתחו לתנות לפניה את גודל־אהבתו, שלחה אצבעותיה אל נבל־הכסף שלה. כישוף טמיר שכן בצלילי־הנבל. היא אך התחילה לנגן, וכרגע היה המלך נד בראשו ונכנס לנימנוּם, ומנימנום לרדם, ומרדם לשינה עמוקה. בהתעוררו הרגיש התרוֹננוּת בעצמותיו, אֶלא שכל תאוותו הצטננה בינתיים וכבתה; ותהי זאת למכשול בחיזוּרוֹ אחריה. כנגד זה, היו אותן שעות־תנומתו רווּיות חלומות נעימים, שפיתוּהוּ לנמנם עוד ועוד.

לבסוף נחתה על ראש אבן חבוז סכנה אשר על־אודותיה לא הזהירתהו סגולת־הקדם שבמגדל. בעצם־בירתו פרצה מרידה. תחילה ליגלגו אנשי־גרנדה על עגביבוּתוֹ של הזקן הבלה. אחרי־כן התחילו מרננים אחריו שהוא מבזבז את אוצרות־המלוכה על מופקרת־ונוצרית, תחת אשר יקדישם לשיפור העיר ומוסדותיה ולריפוי־חולים וסמיכת־נופלים, לבסוף הקיף אספסוף פרוע את חצר־ארמונו והשמיעו קריאות־גנאי ותבעו שיתפטר ממשרתו הרמה, שאין הוא ראוי לה. אף התחילו מיידים אבנים אל־עבר דלתות־הארמון וחלונותיו. תשוקת־הקרב משכבר־הימים חזרה ונתלקחה בלב השליט. ציווה – וצוות של שומרי־ראשו, אוכלי־לחמו, יצאו החוצה והביסו והניסו את המורדים לכל עבר. המרידה נתמעכה בעודה באבה.

כשהוחזר השקט על כנו, שיחר המלך את פני האסטרולוג, שעדיין היה מסוגר בנווה־התבודדותו ולועס כמעלה־גרה את רוּגזוֹ המר.

אבן חבוז ניגש אליו בנעימת־פיוס, וכה אמר לו: “בן חכם של אבו איוב, יפה עשית כשהזהרתני נגד סכנות הצפויות לי בגלל אותה השבויה היפהפיה. אתה, שהנך פיקח לחוש צרה מראש, הגד־נא לי מה אעשה למנוע בואָה?”

“הרחק מעליך את הנערה הכופרת המביאה אותה על ראשך”.

“טוב לי יותר אילו נפרדתי מעל ממלכתי משארחק ממנה”, נאנח אֶבן חבוז.

“אורבת לך סכנה שתאַבד את שתיהן יחד”, השיב האסטרולוג.

“אַדיר שבפילוסופים, אַל בכעס ואל ברוע־לב. תן דעתך על צערו הכפול של שליט ואוהב, והמצא תחבולות לגונן עלי מפני הרעות המתרגשות עלי. מה־לי כבוד, מה־לי שלטון? רק אל מרגוע נכספה נפשי. מי יתנני באיזה נווה־סתרים שקט, שם אמצא מקלט מן העולם על כל דאגותיו, הילולותיו וטרדותיו, ואקדיש את שארית ימי־חיי לשאננות ואהבה”.

האסטרולוג, מתחת לגבותיו העבוּתות, כונן אליו מבט בוחן:

“ומה תתן לי אם אספק לך נווה־סתרים כזה?”

“ינקוב פיך שכרך. אם רק לאל־ידי הוא, חי־נפשי כי נתוֹן יינתן לך”.

“האם שמע המלך על גן־אירם, אחד מפלאי ערב המאושרת?”

“שמעתי על הגן ההוא. הריהו מוזכר באל־קוראן, פרק ‘הבוקר אור’. אף קלטה אזני סיפורי־נפלאות על־אודותיו מפי עולי־רגל אשר חזרו מעיר־הקודש מכּה; אלא שתמיד חשבתים מעשיות־בדים, כאותן השגורות בפי שבי מנסיעות מרחקים”.

“אל תזלזל בסיפורי־נוסעים, המלך”, השיב האסטרולוג בכובד־ראש; "יש שמשובצות בהם ידיעות יקרות־ערך מקצווי־עולם. אשר לגן־אירם וההיכל אשר בו, בדרך־כלל אמת מה שמספרים אודותם. אני במו־עיני ראיתים. הקשב נא להרפתקה אשר נוסיתי בה. נוגעת היא בענין שבינינו. "נער הייתי, ואני ככל בני הערבים שוכני־מדבריות, רועה הייתי את גמלי־אָבי. נפרד גמל אחד מחבוּרת אֶחיו ואבד. מסרתי את העדר שלי לידי חבר – נער רועה כמוני – שיוליכהו אל מאהל־משפחתנו, ואני יצאתי לבקש את הגמל האובד. ימים ארבעה ביקשתיו – לשווא. אני עיף ועוטף מחום־היום ומנדודים, והנה לפני דקל, ועל־יד הדקל באר; לא עמוקה הבאר, ומים בה רק מעט. כשנתעוררתי, מצאתי כי אני נמצא בסמוך לשערי־עיר, והשערים פתוחים. נכנסתי והתחלתי מטייל ברחובותיה. הרחובות מרווחים, הבתים יפים, ופה ושם יש כיכרות־נוי עם מזרקות־מים. מה שהפליאני הוא שבכל אלה לא ראיתי אף נפש חיה אחת. בכול דממה ושתיקה; דומה, נתרוקנה העיר מתושביה. לבסוף הגעתי אל היכל נהדר, מתנשא בתוך גן גדול, מתנאה באילנות ופרחים, וכרם שענביו בשלים, ובוסתן שפירותיו מאדימים, והם גדולים ושופעים, מכבידים על ענפיהם. ועדיין אין אדם מופיע. הבדידות היתה כבדה מנשוא, ומיהרתי לחזור על עקבי ולצאת את שערי־העיר. אך יצאתי משם, והפכתי את פני להביט במקום עוד פעם אחת, בטרם ארחיק ממנו – והנה אין עיר ואין בניינים, אין היכל ואין אילנות; רק מידבר שומם משתרע על כל סביבותי.

"אני בדרך הביתה, ומזדמן לי דרוויש נודד אחד, אשר אָרח לי לחברה כמהלך־שעותיים; והוא איש בקי במסורות־הארץ. סיפרתי לו את אשר קרני, ויגד לי:

'גן אירם הוא, אשר רבים שמעוֹ שמעוּ. מופיע הוא לפרקים לפני הלך כמוך, משמח אותו במראה מרהיב של היכל ואילנות כבדי־פרי, ופתאום הוא והעיר המקיפה אותו נעלמים כלא־היו ומניחים לעיניים רק עריית־ישימון. וזה סיפור־המעשה הקשור בו:

‘בימי קדם, בשבת עם־האַדיים בארץ זו. ייסד כאן מלכם – הוא שאדאד בן אַד בן ריפת בן גומר בן יפת בן נוח – עיר מפוארת. כשהשלים את מלאכת־העיר וראה את הדר־גדולתה, רחב לבו, ויתגאה לאמר: אבנה־לי היכל־מלך ואטע לי גן שבּהדר־יפיו יתחרה עם גן־עדן אשר לאַללה בשמים, כפי המתוֹאר באלקוֹראן הקדוש… והוא באמת נטע גן כגן־עדן עלי אדמות. אבל קללת־אללה היתה בו עקב גאוותו והוא וכל נתיניו טוּאטאוּ מעל פני הארץ, ועל כל אשר בנה ונטע נגזר שייעלמוּ מעיני בני־אדם, ורק לעתים רחוקות, ולרגעים מועטים יופיעו לפני אדם עובר לתומו למען תהיה חטאת־שאדאד שמוּרה וזכורה לדורות־עולם’.

“סיפור זה, מלכי ואדוני, וכן כל הנפלאות אשר ראיתי בנדודי השתכנו בקרבי ללא־מחוֹק, וברבות הימים, כששהיתי במצריים וזכיתי שיינתן בידי ספר־הדעת אשר לשלמה החכם, היה את־נפשי לשוב המידברה ולטייל שוב פעם בגן־אירם. לא רגעים־מיספר שהיתי שם כי אם שבעה ימים ושבע שעות ושבע דקות, ולו רציתי יכולתי לשבת שם לנצח. הרוחות הממונים על המקום צייתו לכוֹח־הדעת שבי, והם הורוני את סגולות־הקסם אשר על פיהן קמו ההיכל והגן ואיך להפוך קללת היעלמם לברכה. היכל כזה וגן־עדן שמור כזה יכולני ליצור בשבילך, המלך, ולא במרחקים כי־אם פה בגרנדה, על גבעת־הסלע אשר בתוכה חצוב נווה־התבודדותי. וכי אין אני אדון לכל ההשבּעוֹת והקסמים שבעולם? וכי אין ברשותי ספר־הדעת אשר לשלמה החכם?”

“הוי, בן חכם של אַבּוּ אַיוּבּ,” קרא המלך, כּוּלוֹ רעדה מעוצם־להיטוּת. “אכן, רבן־של־נוסעים אתה, ורוב־נפלאות ראית ולמדת! ברא־לי היכל וגן־עדן שכאלה, ותארושנה שפתותיך מה־שכר תבקש – עד חצי־מלכותי ויינתן לך!”

“הה!” ענה האסטרולוג; “הן ידעת כי איש זקן אנוכי, ופילוסוף ומסתפק במועט. כלום איני מבקש אלא את בהמת־המשׂא אשר תהיה הראשונה להיכנס אל פתח אכסדרת־ההיכל ואת המיטען אשר על־גבה”.

המלך בשׂמחה ניאות לדרישה הצנועה הזאת, והאסטרולוג ניגש למלאכתו.

עשה בּן אַבּוּ אַיוּבּ בלהטיו, ובפיסגת הגבעה הרמה – זו שבתוכה חצובים נווה־ההתבודדות ומצפה־הכוכבים שלו – קם היכל־אדירים, כולו מעשה־מופת בכיפּות, אולמות ויציעים; ומעל אכסדרת־כניסה להיכל נישא קמרון מרחף. בין שני טורי־עמודים, מזה ומזה, מוליכה זאת האכסדרה אל שער־נחושת. שער־דלתותיים, אשר לגוף־ההיכל.

ובעצם־ידו חקק האסטרולוג באבן הראשה של כרכוב־הקמרון צורת מפתח גדול. ממעל לקמרון קדימה, כמו תלויה באויר, בלטה גזוזטרת־צופים, כעין מרפסת, ובאבן הראשה של זו הגזוזטרה חקק צורת פיסת־יד גדולה. תוך כדי עבודת־החקיקה שלו, מילמל האסטרולוג בלי־הרף פסוקים בלשון־כשפים קדוּמה.

כתום מלאכתו, הסתגר האסטרולוג במיצפה־הכוכבים שלו לשתי יממות תמימות. את היום השלישי בילה בראש־הגבעה. באישון־לילה ירד משם והופיע לפני אבן חבוז.

“סוף־סוף, מלכי, כיליתי את מלאכתי. בפיסגת־הגבעה מתנשא היכל אשר לא ראה אדם כמוה לתפארת גם במתוקי־חלומותיו: אולמות, מרופּדים לנועם וָנוי; גני־חמד; מזרקות מים…”

“יגדל כוח־אַללה!” קרא אבן חבוז בעלץ; “בבוקר זה, תיכף עם הנץ השחר, נעלה ונקדש את המקום!”

שינה אך מעטה ידע המלך בלילה ההוא. עם פזז קרני־השמש על הפיסגה הגבוהה־ביותר בשרשרות־ההרים המקיפות את חבל־גרנדה, והעיר עודה אחוזת־תנומות, עלו שלושה בשביל הנפתל והתלול אל מעלה גבעת־הקסמים: המלך על אבירו האַדמוני; הנסיכה הגותית, המתנוצצת בשמלה לבנה זרוּעת אבני־חן על סוסה לבנה; ולאחרונה, הולך רגלי – האסטרולוג בּן אַבּוּ אַיוּבּ אשר בכל נדודיו וסיוריו רק מטהו לעזר לו. אבן חבוז נשא עיניו בציפייה לראות את מגדלי־ההיכל ואת גני־החמד, והנה בפיסגת־הגבעה אין היכל וכדומה־להיכל, ותחת גני־חמד – רק חול ואבנים. בפנים מאוכזבות היטה ראשו אל בּן אַבּוּ אַיוּבּ. הסביר לו האסטרולוג: “הוא המסתור והבטחון של גן־העדן המופלא – שאין איש רואהו חוץ מבעליו אשר ינווּ בו באושר־עולמים. אך תדרוכנה פרסות־אבירך על מרצפת־האבן אשר לפני אכסדרת־ההיכל, ותראֶינה עיניך את כל הדרת־המקום.”

וכדבר־האסטרולוג כן היה. כשעלו השלושה על מרצפת־האבן, נפקחו עיני־המלך וירא היכל בנוי לתלפיות, ומידשאות, ערוגות־פרחים, ובריכות־שיש אשר מתוכן משתלחות מיזרקות־מים לרום ונופלות אָחוֹר בניתוּזי־כסף ורסיסי־בדולח. משהגיעו עד אכסדרת־העמודים, נעמד האסטרולוג והראה למלך את צורות המפתח והיד החקוקות בכרכוב־הקמרון ובחזית־הגזוזטרה אשר ממעל.

“הללו”, הסביר, “הן סגולות השומרות על הכניסה אל גן־העדן. כל־עוד לא תישלח היד לתפוס את המפתח, לא יועיל שום כוח של בני־תמותה או של כשפים זידונים להשבית את אושר החוסים פה.”

עוד אבן חבוז בפה פעור מביט־משתאה על אלו סגולות־הרז – וסוסת־הנסיכה נעתקה ממקומה ונשאה את רוכבתה דרך פתח־האכסדרה אל בין טורי־העמודים.

“ראה”, סח האסטרולוג, “זה שכרי אשר הובטח לי – הבהמה הראשונה אשר תיכנס בפתח אכסדרת־ההיכל עם מטענה יחד!”

אבן חבוז חייך לשמע דברי האסטרולוג; סבר כי אך לצון חמד לו זה בעל־הקסמים הישיש. אך כאשר בדי רגע תפס הי הלה מתכּוון לכך באמת וברצינות, רתת זקנו, זקן־השיבה, מרוב עלבון וכעס.

“בּן אַבּוּ אַיוּבּ”, אמר בקפדה, “מה לשון־ולשון היא זאת? היטב אתה יודע מה פשר הבטחתי והכוונה אשר בה. קח לך את החזקה שבפרדות באורוותי, העמס עליה מיטב חפצי־היקר שבאוצרותי – שלך הם. אבל אַל תהין לחמוֹד בּזו שהיא תמצית־חיי וּמשׂוֹשׂ־נפשי!”

“מה־לי פרדות, מה־לי חפצי יקר?” רגז האסטרולוג; “וכי אין בידי ספר־הדעת של שלמה החכם? וכי אין אני שליט ברוחות ושדין ולילין. ונתונים לרשותי כל אוצרות־האדמה הכמוסים?!” הם מתקוטטים, והנסיכה חזרה והתקרבה אליהם, וממרום־סוסתה הסתכלה בחיוך של בוז בשני הישישים הכמוּשים המתמקחים על זיכיון נעוריה ויופיה.

חרון־אפו של השליט גבר על מידת־זהירותו. “בן־מידבר נבל” – צרח – “אפשר אתה אדון־רוחות ושר־כשפים, אבל אני מלכך ואדונך אָתּה. אַל תתימר שיוּתּן לך להתעלל בי!”

“מלכי, אדוני,” חיקה האסטרולוג את נעימת דברי אבן־חבוז דרך־ליגלוג; “קיסר של גבשוש־חפרפרות מתרברב כנגד מי שנהירים לו כל ההשבּעות והצירופים של שלמה, החכם מכל־אדם!… אבן חבוז, לך־התנשא על עמך המסכן, ואני אָסור אל בדידותי הפילוסופית, שחלונות בה אל ממלכות חכמה ודעת, ולרצוני רוחי בין גלגלי־כוכבים תטייל!”

וכדבּרו כך, אחזה יד־ימינו ברסן הסוסה הלבנה, ובשמאלו הכה במטהו במישטח־המרצפת. נפתח בו במקום פי־אדמה רחב וּבלע את האסטרולוג והנסיכה וסוסתה גם יחד.

והמלך מצא והנה הוא עומד לבדו על גבעה עירוּמה של חול ואבנים. היעלם נעלם אותו גן־העדן על היכלו וגינותיו מבלי השאיר סימן וזכר.

עת־מה עמד אבן חבוז נבוך ומשתומם ונאלם־דום. אחרי שוב רוחו אליו ירד אל עמוֹ וציווה על אלף פועלים לחפּוֹר בו במקום אשר שם נבלעו האסטרולוג והנסיכה על סוסתה. הם חפרו וחפרו – לשווא. אֵת וקרדום וכילפות לא יכלו לצלעות־החלמיש של הגבעה, וגם כי הצליחו הכלים האלה לגרוד חוֹמר כשלהו מקרקע־המקום, מייד חזרו חול וחצצי־אבן ומילאו את החלולים. עשרים יום עמלו הפועלים, ופירצה אל לב־הגבעה לא מצאו. וגם הפתח בתחתית־הגבעה, בו היה האסטרולוג נכנס בעלותו אל מערת־התבודדותו, סגרה עליו האדמה הסלעית, ולא נמצא עד היום הזה.

עם היעלם איבּרהים בּן אַבּוּ אַיוּבּ, פסקה גם טובת־ההנאה מסגולת הפרש וסוּסוֹ, הניצבים מעל קומת אולם החיילים־הצעצועים, אשר המלך, בפוגעו בהם, היה עושה שׁמות באויביו. קפוא ובלי־נוֹע עמד הפרש במקומו, וחניתו מורה אל ראש גבעת־הקסמים, ישר אל הנקודה בה נבלע האסטרולוג, כאילו להורות כי שם חונה הגדול והקשה במשנאי־המלך.

ובעם נחלקו הדיעות. יש אָמרו כי אותו גן־העדן הארצי לא היה ולא נברא, כי אם מעשה אחיזת־עיניים היה זה מצד האסטרולוג; ומהם ליגלגו וקראוהו “גן־עדן של טפשים” או “שטוּת־המלך”. ויש אַמרו כי עודנו על תלו עומד, אך לא כל אדם זוכה לראותו. ופעם הביא איכּר אחד דבר אל המלך כי אמש, לאור הירח, ראה חגו בצלע גבעת־הקסמים, והוא זחל ונכנס בו. משם הציץ כלפי מטה; ראה, והנה על מיסב מפואר באולם נהדר יושב האסטרולוג, והוא מנמנם ונד בראשו לצלילי נבל־הכסף של הנסיכה, אשר נראתה כשולטת בכל עשתונותיו… חוּפּשׂ מקום החגו ולא נמצא.

למרבה צרת אבן חבוז ויגונו היתה רוח אחרת בשכניו, אויביו מקדם. הם, אשר בימי עשותו שפטים בהם בעזרת סגולת פרש־הברונזה, היה מקנטרם ומעליב בהם – עכשיו שלמדו כי לא עוד כשפים מסייעים לו, נתעוררו לפלוש אל נחלאותיו מכל־עברים, והפכו את שארית־חייו של זה המלך שוחר־השאננות למרקחה של בהלות ומהומות.

לבסוף מת אֶבן חבּוּז, וייקבר. חלפו דורות ותקופות, ובמקום אשר בו התנוסס לפנים היכל־העדנים, מלאכת־קסמיו של איבּרהים האַסטרולוג בשביל המלך אֶבן חבּוּז, והמלך לא זכה לשכּוֹן בו, קם היכל־עדנים ממין חדש, זו ה“אלהמברה” – לאמיתו־של־דבר, גיבּוּב של בניינים בני סגנונות שונים, המוסלמי, הגותי והנוצרי המאוחר, והם משמשים למטרות שונות ומשונות: לאוּלמוֹת־ריקודים, לתצוגות אמנותיות, לקסרקטין. אַחד־הבניינים בקידמת כולם הוא בית־המשפט המחוזי, ובכרכוֹבו של בניין זה חקוקה צורת־יד, ובמשקוף שמעל דלת הכניסה אליו חקוקה צורת מפתח. ולמי שמטה אוזן מוכנים אנשי־העיר להעיד כי אלו החקיקות הן השיוּר הממשי האחד מן אותו היכל גן־העדן אשר עמד כאן לפנים.

וזה הפלא. כי תבואו אל גרנדה ותסורו לראות את ה“אלהמברה”, תמצאו כי שוטרים, חיילים, ופקידים לבושי־שרד – יושבי־קרנות והולכי־בטל מן האזרחים – תיירים באי־ממרחקים לשחר את זה המקום מהולל־האגדות ועתיר־הפירסום – כולם, יושבי־על־ספסלים, שכוּבי־על־מדרכות, נשעני־אל־כתלים־ועמודים – כאילו נדברו יחד, לפרקים ובשעות מסוּיימות, כחום היום ובנועם הערב, מתחילים לפהק ולגנוח גניחת־מתפּנקים, וראשיהם נתלים ברפיון, והם משתקעים בתנומות מתוך נידנוד־קדקוד ונחרת־חוטם…

אין זאת כי ברבות הדורות שקע נווה־הפאר התת־קרקעי של בּן אַבּוּ אַיוּבּ ליתר עומק באדמה, ושם עודנו יושב עם הנסיכה היפהפיה. והיא נוהגת בו כשם שנהגה לפנים עם המלך אֶבן־חבּוּז. מדי התקרבו אליה מתוך ליהוב־חשק או שלחוֹ יד בּרתת לגעת בה, מתחילות אצבעותיה לפזז על נימי נבל־הכסף שלה, וצלילי הנבל – יש בליווי זימרתה החרישית – על־כורחו מפילים עליו תנומות; ובהתעוררו הוא מוצא כי צוּנן חשקוֹ וכבה. אכן, עזה סגולת נבל־הכסף שלה מכל סגולות־הקסמים שלו. וצלילי נגינתה וזימרתה, הגם שרכּים הם, תוקף בהם לחדור מבעד רובדי סלע ועפר ולהפיק השפעה על בני אדם אשר על הגבעה ממעל למעון־שבתה, להרבות פיהוק, תנומות וחלום.



  1. מן הסדרה “סיפורים על־פי”. הזכויות שמורות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות