“ספרים ואישים”¹ למקסים גורקי הוא אוסף של שיחות מגוונות בעיונים ספרותיים, אישיים וסוציאליים, הניתן כאן בלשון עברית, שעליה אפשר בצדק לקרוא את הפסוק הזה מתוך מאמר אחד של גורקי בזה הספר גופו: “יופיה הממשל של הלשון הפועל בכוח, בא לה מדיוקן, בחירותן וצלילותן של המלים המעצבות את התמונות, האופיים והרעיונות שבספר”. (– “על הריאליזם הסוציאליסטי”).

אם נרצה לסכם במלה-מילותיים, מה הדופק המתפעם באלו השיחות האינטונציות של גורקי, מה האור המתקרן מהן – נקלע אל האמת אם נאמר: כאן פועמת, כאן מאירה אהבת-אדם, אהבה יוקדת, אהבה בלי-גבול. מתוך האהבה הזאת מסתעפת הערצה שבפליאה לכוחות היוצרים שבאדם, ומה גם כשהם באים במרוכז באישיות יצירתית אחת, כגון טולסטוי, כגון צ’חוב. אהבה זו היא גם שלהבת ללחֹך ולשרוף את כל הכולא, הכובל והמדכא את הכוחות היוצרים שבאדם. ובמאמר המצוטט לעיל, הוא מטיל על הסופר הצעיר, מלבד המיצווה לכבוד את ה_ _ _ ²-הלשון השונים – לשם בחירת מלים, פירושן ועריכתן על דרך המאפשרת “לתאר אנשים כשהם שרויים בתנועה בלתי-פוסקת, בפעולה, בהתנגשות לאין קץ בינם לבין עצמם, במלחמת מעמדות, קבוצות, יחידים” – גם את המיצווה “לרכוש” ידיעה מרובה בקורות העבר, ולהכיר את החזיונות החברתיים של הדור, שהוא נועד למלא בו שני תפקידים בעת ובעונה אחת: תפקיד של מיילדת ושל קברן. המילה “קברן” מהלכת אמנם קדרות – אך מקומה יכירנה כאן בהחלט. ברצונם ובכושרם של הסופרים תלוי הרבה, שזו תתמלא תוכן עליז ורענן, ואין צורך אלא לזכור, שהספרות הצעירה שלנו מצווה על פי ההיסטוריה לתת מכת-מוות ולהביא לקברות את כל הצורר לאדם…

                                          *

המאמר על טולסטוי, הגדול שבפרקים הביאוגרפיים שבספר, עשוי אפו_ _ _ ³, הקשבות, חוליות קטונות. נפלאת אהבת גורקי לטולסוי, רטט-קדושה מסתכל התלמיד ברבו, שורף גלוייו וסתריו. סעיף אופייני: “ידים נפלאות לו” – לא נאות, משורגות בעטיה של התרחבות הוורידים, עם זה מפיקות הבעה מיוחדת וכוח יצירה. ידים כאלו וודאי היו לליאונרדו דה-ווינצ’י. בידים כאלה יכול היה לעשות את הכול. אגב שיחה יש שהוא מנענע באצבעותיו, מקמצן קמעה-קמעה לאגרוף, ולאחר-מכן הוא חוזר ופותחן במפתיע, ומפי תתמלט אז מלה יפה; כבדת-משקל. דומה הוא לאל. אולם לא לאלוהי צבאות, אף לא לאל מאלי האולימפוס, כי אם לאיזה אל רוסי, “היושב על כסא עץ-אדר מתחת “תרזת-זהב” – ואם כי אין בו משום הוד שברוממות, אפשר שהוא גדול בעורמה יותר מכל האלים כולם”.

ההשתוממות המאוהבת שבה עומד גורקי לפני טולסטוי, אין בה כלום משום עיוורון. עיני המעריץ חדות וחודרות, – ואם אין החידה כולה נפתרת לפניהן, הרי הן תופסות בה קפלים בהתרחשויות הקרובות לפתרון. האבקות הזקן מיאסנאיה פוליאנה עם האלוהים, שפעם אחת גורקי מתאר אותה כיחס שבין “שני דובים במאורה אחת”. _ _ _ ⁴את שורשיה הרצינים הוא שואף לחשוף: “גלוי לעין, כי המחשבה המנשבת בלבו יותר מכל מחשבה אחרת היא – בדבר אלוהים…” ממעט הוא לדבר בכך מכפי שהיה רוצה, אך הוגה בזה תמיד. ספק אם יש לראות בכך סימן זיקנה, הרגשת המוות המתקרב ובא. סבור אני כי זה נובע אצלו מתוך _ _ _און ⁵ אנושי מצויין ביפיו, ובמקצת גם מתוך עלבון, שכן עלבון הוא למי שהוא לב טולסטוי לבטל את רצונו מפני רצונו של חיידק פלוני. אלו היה חוקר טבע – היה וודאי יוצר הנחות גאוניות, והיה מחולל תגליות עצומות".

בעצם הבכייה שלו, בכייה ממש בדמעות-יתום, על מות טולסטוי ומשנה רוממות שהוא מרומם אותו בהיעדרו (“יש בו משהו שהיה מעורר בו תמיד רצון לקרוא באוזני כול וכול: הביטו וראו איזה אדם מופלא חי על פני אדמתנו! שכן אפשר לומר חובק הוא עולם ומלואו, ובראש וראשונה – אדם הוא, איש האנושות…”), הוא עומד על המרחק שבין טולסטוי ובין שאר בני-האדם, שהוא כאילו זורק להם מתנות-אמנות ומתנות-הטפה מגבוה, ובלבד שיניחוהו לבַדידותו – ועל הביום שלא-מדעת שבו טולסטוי מביים את עצמו (בייחוד בבריחתו האחרונה מביתו) בפני ההיסטוריה כאיש אלוהים ומורה-דת. וטי_ _ה ⁶-אגדה על אחד קדוש –

“תן דעתך, כמה יש כבר כדי להזיק לארץ דווקא בשעה זו”… כל זה מתוך מכתב אל ו. ג. קורולנקו. ואחרי ניתוח זה, הוא שב אל זכרונות וגעגועים על האיש אשר “גדול וקדוש הוא דווקא בכך שאדם הוא יפה, עד כדי להחריד ולשגע…”

                                       *

שני לל. נ. טולסטוי בחדרי-לבו של גורקי – א. פ. צ’חוב, מקווי-הדמות המציינים את צ’חוב:

“דומה עלי, כי כל אדם בחברתו של אנטון פאבלוביץ' היה חש בלי-משים רצון בקרבו להיות פשוט יותר, אמיתי יותר, להיות נאמן יותר עם עצמו. ולא אחת התבוננתי וראיתי, היאך שימטו בני-אדם מעל עצמם כל אותם הלבושים המנומרים של פראזות שאולות מן הספר, מלים שבאופנה, וכל אותם גינדורים זולים, שאדם המבקש להיראות כבן-אירופה, מקשט את עצמו בהם, כפרא-אדם המתקשט בצדפים ובשיני-דגים, כל דבר צבעוני, קולני וזר, שאדם מלביש את עצמו בהם לשם ‘חשיבות יתירה’ הטיל בו מ_ _ _ ⁷, כל אימת שראה לפניו אדם מקושט תקף אותו חפץ עז לשחררו מיפעת-שווא טפלה ומעיקה זו, המסלפת את הדמות האמתית ואת הנפש החיה של איש-שחו. כל ימיו התפרנס צ’חוב על האמצעים שבאו לו מנפשו הוא, מעולם היה נאמן עם עצמו_ _ _ ⁸… יפה-פשטות, אהב כל דבר פשוט, ממשי, כן, והיתה לו דרך משלו להביא בני-אדם לידי פשטות”.

מי כגורקי משיג את עומק-גאוניותם של אדירי הספרות הרוסית, טולסטוי ודוסטוייבסקי? אף על פי כן, בגשהו לשקול את ערכם הסוציאלי של אלה ענקי-הכתב באותו פרק בהיסטוריה של ארצם, הוא חושף ללא משוא-פנים את בעל-הביתיות המטייחת את הלוכי-מחשבתם ומאלחת את פנימיותה. רמז לכך כבר ראינו בדבריו אחרי מות טולסטוי. והרי סעיפים אחדים, ברורים ומפורשים:

" – שא וסבול!" – קרא דוסטוייבסקי באוזני החברה הרוסית בנאומו עם גילוי מצבת-הזכרון של פושקין.

“–שקוד על השתלמותך!” – דיבר טולסטוי, והוסיף: ואל תתנגד לרע בכוח זרועך!

"יש בה בהטפה זו לאורך-רוח ולאי-התנגדות לרע משהו מכוער עד כדי דיכדוך הנפש, מביש משהו בדומה ללעג של זדון. הן שני גאוני-עולם אלה חיו בארץ שההתעללות באנשים הגיעה שם לממדים המדהימים בציניותם התאוותנית. זדון לבה של הרשות השיכורה בהפקרותה באין אימת עונשין עליה, הפך את כל הארץ כולה לצינוק אפל, מקום שמשרתי השלטון כולם, החל בשר-הפקח וכלה בשוטר, חמסו בחוצפה ועינו מיליוני אנשים, התעללו בהם כחתול בעכבר הנצוד.

"הנה אל אנשים מעונים אלו קראו:

"– אל תתנגדו לרע! שאו וסבולו!

"…תורה תקיפה היא על יחס פאסיבי לחיים, סניגוריה על הפאסיביות, והרי זה מדרך הטבע.

"ספרותם של בעלי-הבתים אי-אפשר שתהיה אחרת, ואפילו האמן הבעל-ביתי גאון הוא…

"יודע אני כי עובדי-האלילים יטיחו קולם נגדי:

" – הא כיצד? טולסטוי? דוסטוייבסקי?

לא בקורת יצירת של שני האמנים הגדולים האלה הוא מענייני עכשיו. אני מגלה רק את בעלי-הבתים, ואיני יודע שונאי-חיים מובהקים מהם. מבקשים הם להשכין שלום בין המענה ובין המעונה, ללמד זכות על עצמם, על קירבתם היתרה אל המענים… מלכדים הם את המעונים כי יאריכו רוחם, משדלים הם אותם לא להתנגד לאלימות, מחזרים הם אחרי הוכחות בדבר חוסר-האפשרות לשנות את שגרת-היחסים שבין מי שיש לו לבין מי שאין לו. מביניהם הם _ _ _ ⁹ בשמיים, מתפעלים _ _ ¹⁰ נשוא בעולם הזה – ומוצצים כ _ ¹¹ את לשדו. רובם משמשים את האלימות במישרין, ומיעוטם – בעקיפין, על ידי שהם מטיפים לאורך רוח, השלמה, סליחה, הצדקה…

“מלאכה פושעת היא זו…”

ומעניין כי גורקי, בבררו את הניגוד שבין תפיסת-העולם של בעל-הבית ובין תפיסת-העולם ההירואית של הפועל, בונה חברת-העתיד מהכרה, מסתמך על מימרה עברית:

בימים מקדם פסק הלל הזקן, חכם עברי, פסוק פשוט להפליא ובהיר בדבר אורח-החיים שיבור לו האדם:

– אם אין אני לי – אמר – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?

"בעל הבית מקבל בחפץ-לב את הרישא, ואינו עשוי להכיל את הסיפא

"שני טיפוסים הם באינדיבידואליזם: הבעל-בית וההירואי,

"האחד מעמיד את ה’אני' במרכז הבריאה – משהו מאוס, מנוכר ואביוני. תנו דעתכם, כמה זה _ _ _ במרכז הה _ _ה עומד פלוני – מדושן, _ סתן, חובב שבלולים, נשים, דברי-שיר טובים, סיגריות, מוסיקה, אדם הבולע כל מנעמי החיים, כשק שאין שיעור לעומקו. לעולם לא ידע שבעה. לעולם הוא _ -לב, והוא עלול לרומם סב שהיו לדרגת ‘מאורע’ עולמי. טפיל זה, ה’אני' בשבילו הוא – הכול!

"ואילו השני גורס: "העולם בתוכי הוא; את הכול אכיל בתוך נפשי, את כל האימות ואת כל הספיקות, את כל הכאב והגיל שבחיים; את הססגוניות ואת סערת משחק צבעי-הקשת שלה. העולם – הוא העם. האדם תא באורגאניסמוס שלו, מכלם בו – ואני כואב, עולבים בו – ואני זועם, אני שואף נקם, לא אוכל לסבול שלום בין המשועבד למשעבד. הניגודים שבין החיים צריכים להתפתח בלא מעצור עד הקצה, כדי שמתוך התנגשותם יתלקחו החופש האמתי והיופי המ_ ה כשמש. צערו הגדול, האין-סופי, של העולם ששקע בכזב, בחושך, ב _ס ובתרמית – צערי שלי הוא…

“תפיסת-עולם זה מעודנת ומפותחת עד לידי הוד ועומק לא ישוערו, תהייה ודאי בעתיד נחלת הפועל, אדונם האמיתי והחוקי של ה­רוב: הן הוא הבונה אותם”. ( – “רשימות על הבעל-בתיות”).

                                                   *

בכל שיחותיו של גורקי הן בדברו על עצמו הן בדברו על אחרים, זרועות הערות ביקרתיות על הספרות ולא להרבות תבונה ספרותיות בלבד אלא גם להורות הלכה למעשה ברקיחת-ספרות, באומנות-כתב.

פרט מרבים אחד מנסיוני הפרטי של גורקי:

"צריך הייתי להעלות במלים מיספר את מראה החיצוני של עיירת-_ _ _ ¹² באיזור התיכוני של רוסיה. ישבתי _ _ ¹³ אי משלוש שעות עד שעלה בידי ל_ _ן ¹⁴ את המלים ולצרפן צירוף כזה:

“המישור הגבנוני משובש כולו בדרכים אסורות, והעיירה המנוכרת אוקרוב בתוכו – משל לצעצוע של תחבולות על גבי פיסת יד רחבה מקומטת”".

“סבור הייתי כי יפה תיארתי, אולם משראה הסיפור אור נוכחתי, כי הוצאתי מתחת ידי מעין דובשן מצוייר או חפיסה נאה לסוכריות”. ( – “כיצד למדתי לכתוב”).

מאלפת לסופרי דור צעיר היא זיקתו של גורקי אל המשל העממי ואל אגדת-העם, שהם בבואה המציות ¹⁵להתנסויותיה של אומה, מהם אפשר גם להשכיל דרכי-צימצום כבוס ¹⁶.

על אורח התהוות-סופר משחר נעוריו, מסופר בפרק האוטוביאוגראפי “על הספרים”. הנער גורקי היה אחד משלושים פועלים, איכרים מוולאדימיר, שעבדו בעד “קבלן לעבודות חפירה וסילול”. הם שוכנו על ידי מעבידם ב“מרתף אפל, שרצפתו רצפת-מלט ואשנביו קטנים, קבועים למטה מפני-האדמה”. אם רצו בערבים לצאת מן המרתף הטחוב והמחניק ולהתפלש רגע בחצר המרופשה, היה הקבלן גוער בהם: “הי, אתם שדים, שוב זחלתם ויצאתם לתוך החצר? פשטו להם, החזירים, בביתי שלי מתגוררים אנשים הגונים – כלום נעים להם להביט בכם” ונמחק מעל הפועלים צלם-האדם. באווירה כזאת הידבק הנער גורקי בספרים, ונתגלה עליו המאור שבספרות, ונמשך אל עולמות מופלאים מעבר לטחב ולרפש ולניוון.

ההתעלות הזאת, באמצעות המלה הכתובה, מתוך זוהמה גופנית ונפשית, מזכירה את חויית ביאליק, בלמדו תורה בילדותו מפי אבא שלו בתוך בית-מרזח, זו פרנסה אומללה שאביו נשבר בה:

הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם,

מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים,

נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם,

רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה,

נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת,

לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

ויתרון לגורקי על ביאליק כיתרון מולדת על גולה. ביאליק ­– לחוד, והשיכורים והפרצופים הנאלחים – לחוד. הוא – יעקב, הם – עשו. ואולם גורלו הוא עצם כעצמם ובשר מבשרם האיכרים סגופי העמל והרפש; ובהתעלותו, לעולם רובצת עליו האחריות ולוחש בו החשק להעלותם עמו, להיות שותף עמהם בהקמת עולם שכולו התעלות בלתי-פוסקת.

                                            *

בימים אלו, כשסטו גם תנועות-קידמה (המו – מכבר – הבורגנות העליונה היהודית, המתכחשת לעמה) לראות את עם-ישראל כישות סובלת רדיפות בלבד (שכל קיומה – הרדיפות), ולא כישות יוצרת ערכים, שיש לה רצון וחיים משלה וזכות על חיים יצירתיים במולדתה ההיסטורית – – יכל להתבונן איך התייחס גורקי אל ניצוצי-היצירה העבריים, שצצו על אדמת רוסיה בדרכם אל המולדת.

פיסקות אחדות על ביאליק: "ביאליק משורר גדול הוא בשבילי, התגלמות מושלמת בלתי-מצויה של רוח-עמו. בלשון הרוסית מאבדים אל-נכון שירי ביאליק מחצית אונם וציוריותם, אך גם בשיור זה שהתרגומים משיירים יכול אתה לעמוד על יופיה של שירת הזעם אשר לביאליק. (אז מצטט גורקי שורות מ“שמים, בקשו רחמים עלי”: לך זרוע עם גרדום, וגומר). כך יכול לדבר רק אדם בעל כוח רוחני יוצא מגדר הרגיל… ככל רבי-השירה אף ביאליק הוא כלל-אנושי, ושעה שאתה קורא שירים מסויימים ייצר לך, ועד ליאוש, לא עוד על היהודי, כי אם על עמך, על עצמך, והוא מביא ממשא-ביאליק על שבר-העם: שלא הקים מקרבו ביום נחלה וכאב רב-פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב… שנאה עזה למנת חיי עבדות ובוז, חמלה גדולה כים, וגומר. אף שורות ראשונות של “אכן אובד העם”¹⁷ – – והוא אומר:

"מילים אלו של יאוש נשגב נופלות כריצפת-אש על לב יהודי בלבד, לא, לא עליו בלבד…

“אחד השירים העזים ביותר של ביאליק הוא בעיני ‘בעיר ההרגה’, המייסר בלי רחמים את התליין, ובצדק – את הקרבן על שום כניעתו לתליין.”

ולמקרא קריאת-העוז של מתי-המדבר: אנחנו גיבורים דור אחרון לשיעבוד ראשון לגאולה אנחנו – אומר גורקי.

“אמונתו זו של ביאליק אינה משאירה בי הרהור של ספק: עם ישראל – איתן הרוח – הנה הוסיף ונתן לעולם עוד משורר אחד גדול”.

ומדברי-ההספד על ביאליק בוועידת הסופרים הסובייטים: “אין הכרח שאומה תהא גדולה מבחינה פוליטית, כדי שתוכל להקים מקרבה משוררים גדולים. ביאליק, בן העם היהודי, שמת לא מכבר, היה משורר גאון.” (בהע_ _ _ ¹⁸: תרגם בשולי עמוד 175, – לפי “דבר” מיום 13.3.1934).

פרשה בפני עצמה היא התיידדות גורקי עם שלום-עליכם. ממכתב של הסופר הרוסי אל הסופר היהודי: “את ספרך קיבלתי, קראתי, וצחקתי ובכיתי – ספר נפלא! ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם…”

“הבימה” מתוארת ע“יד גורקי כ”תיאטרון קטן חבוי בסימטה מסימטותיה הסבוכות של מוסקבה. אולמו מכיל בתוכו לא יותר ממאתים צופים. כתליו מחופים בד-שקים אפור, וארב גס זה משווה לו לתיאטרון גוון של רצינות רבת-רושם, של פשטות חמורה. – –

“מפעל מצויין זה נולד ברעב, בקרה, במאבק ללא הפסק על הזכות לדבר בלשון התורה, בלשון ביאליק הגאוני. כל שחקני “הבימה” – צעירים וצעירות, אשר ברוב עמל יביאו את פת-לחמם. אולם לאחר עבודת יום תמים במשרדים שונים, בתוך המולה שמקהה את השכל ואת הרגש, היו אנשים אלה, המאוהבים אהבת-מאמינים בלשונם הקדומה, העריבה לאוזן, באמנות הטראגית שלהם, מתכנסים לחזרות ושוקדים עד חצות על מחזות מתוך עקשנות ושיכחת-חושים של מאמינים של המלה היפה.”

מהוללים כמו וואכטאנגוב, שהיה בא אל חזרות על אלונקה ממש – חולה אנוש, צמח, וייבדל לחיים, גרדי.

את “היהודי הנצחי”, מאת דויד פינסקי, ראה גורקי ב“הבימה” המוסקבאית שלוש פעמים, תגובתו:

"מה לך, רוסי, כופר, ולירושלים ולציון, מה לך ולחורבן בית-המקדש? – שואל ההגיון.

"אך הלב מרטט מצער למראה ייסוריו של הנביא, החוזה בעיני רוחו את הפורענות המתרגשת לבוא על עמו, הרואה את הבלות העם, הלועג לחזון נביאו, ולסבלות נפשו המחוצה…

“עבודה רבה ועצומה שוקעה בתיאטרון קטן זה – והנה נוצרה עוד הוכחה נפלאה לכוח הקסמים של האמנות, למתת הכשרון אשר לעם-היהודים…”

גורקי, אוהב-האדם הגדול, ממילא ומאותו השורש, הוא גם אוהב-ישראל גדול.