הספר לא נדפס, רק פורסם בהמשכים במכתב העיתי של אהוד בן עזר תל־אביב, מועד כתיבת הספר 1982
"ספרו של ידידי ובן־מושבתי הסופר אהוד בן עזר
הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי בימי חיי.
נהניתי מאוד מההרצאה על שנת השמיטה הראשונה בפתח־תקווה."
הסופר אלימלך שפירא
בראיון ל"קול ישראל"
גילוי דעת מאת הסופר אבבטן בן־עצל 🔗
נספח
על פי צו בית משפט
לכל עותק של “בארץ עצלתיים”
הפאשקוויל [כתב־ההשמצה] המטונף “בארץ עצלתיים” הוא ניסיון מכוער וזדוני להציג אותי ואת בני־משפחתי בצורה מגוחכת ולעלוב בי בפומבי.
הוצאת הדיבה הניבזית משתלבת היטב במערכה המתנהלת נגדי בתקשורת ובדעת הקהל ומטרתה לעשות לי רצח אופי ולהבאיש את שמי באמצעות תיאור קאריקאטורי של דמותי, הנסמך על שימוש מרושע ופסול בתכונותיי הגופניות, ותוך התעלמות מכוונת מכל מה שכתבתי ופירסמתי עד כה בדפוס, כאילו אינני קיים.
לצורך הזה גוייס גם ממליץ לפאשקוויל והוא “סופר” פתח־תקוואי שמעולם לא היה ולא נברא בשם אלימלך שפירא, שהמחבר משתמש בו כדי להמליץ – על עצמו!
מה היתה כוונת המחבר בהשחרת שמי ובהצגתי כאדם קטנוני, נירגן, זללן, שטוף זימה, קצר אבר, ילדותי, חסר כישרון, מגרד ביצים, מוקף שונאים, מקנא במוכשרים, ממשש ערומות, מטיף למציצות, משדל לאוננויות, מאוהב בעצמו, רודף כבוד החי בביתו עם שתי מכשפות, ואשר בנו החוזר בתשובה עזב את הבית!?
לדעתי חיפש דוגמא מוחשית־כביכול כדי לחזק בה ספר קודם שלו שבו איפיין את דמותי במילים נוראות – כמובן, עדיין בלי לנקוב בשמי:
“דע לך ששיגעון־רדיפה הוא מחלה נפוצה מאוד בקרב סופרים, היא נובעת מעודף חשיבות עצמית ומחמירה עם הגיל. כמעט כל סופר הוא אגו־מאניאק, גם חסר־הכישרון. סופרים מתקשים להשלים עם כך שלא כל יום כל העולם מוצא בהם עניין, ובתיסכולם הם מפתחים עולם בדוי־למחצה שבו כל התעלמות מהם וכל התייחסות לסופר אחר – הם חלק ממזימה הנרקמת נגדם על ידי כוחות זדוניים שמנהלים את עולם הספרות, המו”לות, התקשורת ובתי־האבות."
מאחר שהמחבר לא הסכים להתנצל ו/או לגנוז את ספרו אלא הציג אותו בפני השופט כפארודיה לגיטימית על חיי סופר ותיק למבוגרים ונוער המגלה חבורה של אהש“ניקעס ונלחם בה – קבע בית המשפט ש”בארץ עצלתיים" לא יודפס ולא יופץ בכל צורה שהיא מבלי שייכלל בו גילוי הדעת שכתבתי ואשר אליו מצטרפות אשתי אם בנותיי הנידחות (מתגוררות באוהל המחאה ליד בית־הסוהר של הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה בניו־יורק ומבשלות קורקבנים לאברכים) ודודתה המדענית פרופ' אסתר וארשובר־לאור.
פרק ראשון: לטוס עם צ’ירי פחה. נפיחות נסיכת־הקסם שלמדה בטראנסילוואניה. סוד האנרגיה של הדלק הצפרדעו־שמיימי. 🔗
יום אחד אחר־הצהריים יצא רני מפתח ביתו לטייל ברחוב. הוא נכנס לשחק בחצר הריקה של בית־הספר ליד ביתו, והנה פגש –
בנסיכת־קסם.
אתם ודאי חושבים שזוהי נסיכת־קסם מודרנית כמו בריג’יט בארדו שגרה בווילה בריוויירה הצרפתית, פניה צבועות קווים כמו פרפרים שחורים ואדומים, והגבות – אין גבות, רק מישחה נוצצת, והריסים – פירורי פיח, וכולה קמטים, והיא גוררת אחריה עדת כלבים מגעילים ואני מכנה אותה נסיכת־קסם רק כדי ללגלג עליה? –
יש לי חדשות בשבילכם, היא היתה נסיכת־קסם אמיתית.
והיא רכבה על מטאטא. והיה לה אף די ארוך, ומצנפת שחורה, גם כן לא קצרה, ופנים מקומטות ומחודדות, ועיניים עצובות כאילו אין לה סיפוק בחיים, גם לא משיפשוף הדגדגן במטאטא, והיא לבשה שמלה ירוקה ונוצצת שנארגה מצפרדעים רטובות או מליחה, ונעלה נעליים של בוץ ו…
ו…
רני ידע מיד שהיא נסיכת־קסם אמיתית, כמו בספרים, בייחוד בדפים שאימא היתה מדלגת עליהם או משנה קצת בקריאה, עד שרני התחיל לקרוא בכוחות עצמו וגילה מה באמת כתוב בסיפורים ובאגדות –
אבל הוא העמיד פנים שהוא לא מתפעל, ואמר –
“תגידי, את עולה חדשה מרוסיה, שהתחלת לעבוד כאן בניקוי רחובות?”
נסיכת־הקסם הצמוקה התנפחה כלטאה שמרגיזים אותה ונשפה לעומתו:
“שינגבו לך את התחת כשאתה קם מהסיר לפני שאתה פותח את הפה המסריח שלך ילד חצוף! אהבל!”
“טוב, סליחה, אם להגיד את האמת את דומה יותר לרב זבדיה שלובש שמלה מאשר לעולה רוסית עם מטאטא.”
“אם הרב זבדיה גילולי היה מוריד את השמלה ולובש מכנסיים, אולי היה לו שכל כמו גבר והיה מפסיק לדבר שטויות!” אמרה נסיכת־הקסם, “וזאת אני אומרת למרות שאני אישה, כי לי מותר להעליב נשים. אבל אתה אל תדבר רעות על הרוסיות, ילד מסריח. יום אחד תתאהב ביפהפייה צהובת־שיער שנולדה באוקראינה ותהיה מוכן לנשק לה את הציפורניים ברגליים.”
“אני לא מבין על מה את מדברת,” התעלם רני מהעלבון, “אני עוד ילד ולא מכיר ארצות אחרות. סתם חשבתי, אולי אין לך מספיק עבודה בקסמים ובקונצים בימי־הולדת, אז קיבלת מטאטא במחלקת הניקיון של העירייה.”
“עכשיו העלבת את המטאטא שלי שזה מטאטא־טיס ולא מטאטא־רחוב ושאני טסה בו מהר יותר מקונקורד בלי תאונות ובלי טיפה של דלק, רק מהאנרגיה שנוצרת ממילים של קסם שרק אני יודעת! תראה איזה תורים יש על יד תחנות הדלק כל פעם שמודיעים על עליית מחירים!”
“איזה מילים את יודעת?” שאל רני.
הוא קיווה שנסיכת־הקסם תתפתה להגיד אותן והדבר יגרום לה להסתלק במעוף – מפני שעכשיו היה נידמה לו שעל השמלה הירוקה שלה זוחלות תולעים לחות, ציפורניה השחורות ניראו כאילו נברה באדמה לחפש את פקעות־הקסמים ואת צנון הפלא שאפשר לאכול אותו בלי לשהק ובלי לגרפצץ, ואת שאר עשבי־הפלא של עשיית הניסים והנפלאות.
“המילים שלי הן סוד כמוס,” ענתה נסיכת־הקסם. “אם בני־האדם ידעו אותן וישתמשו בהן – לא יצטרכו יותר דס”ל [דלק סילוני] וסולר ובנזין, וככה חברות־הדלק הענקיות וגם היצרניות, המדינות העשירות שמתחרות ביניהן על הפקת הנפט מבארותיהן – כולן תהיינה מיותרות!"
“ואת יכולה גם לעשות שסדאם חוסיין לא יפלוש עוד פעם לכוויית וישרפו שם את בארות הנפט? וגם שלא ישלח לתל־אביב סקאדים עם גרעיני־נפץ כימיים חיידקולוגיסטיים? ושלא יכינו עלינו פצצה אטומית על טיל באיראן? ניראה אותך מביאה במילים שלך שלום!”
“סלח לי, ילד, מה אתה חושב שאני – נשיא ארצות־הברית? – אני נסיכת־קסם מקצועית עם הסמכה, תעודות ורישיון! סיימתי בהצטיינות קורס גבוה למכשפות בטראנסילוואניה! למדתי שם את סוד האנרגיה הכי חשוב בעולם, את מקור הכוח הנצחי של הקינאה, החמדנות, הרשעות, זיוף האורגזמות והשימחה־לאיד שיש בו עוצמה יותר מכל הנפט, הסולר, המזוט, הבנזין, השנאפס והוודקה גם יחד! למדתי גם לעשות מניקור־פדיקור למיפלצות!”
“אני לא כל כך מבין כל מה שאת אומרת ואני חושב שאת גם סתם ממציאה דברים.” אמר רני. “אי־אפשר להפעיל בדיבורים מנוע של מטוס או מכונית או אפילו מכונית־צעצוע, בקושי אפשר להעלות במילים אד על שמשה קרה בחורף! ומה פתאום מפלצות צריכות מניקור־פדיקור?”
“אתה לא מאמין?” אמרה נסיכת־הקסם.
“בטח שלא.”
“טוב, צואה [אל”ף בסגול] קטן שכמוך, כדי להוכיח לך כמה אתה אידיוט אקח אותך לסיבוב שמיימי על המטאטא."
“אבל במה אחזיק כדי שלא אפול?” שאל רני. השמלה הירוקה־לחה שלה היתה די, די…
אתם מבינים.
“תגיד, ילד, אני מגעילה אותך?” תקעה נסיכת־הקסם ברשעות.
ורני, אתם עוד לא מכירים אותו – היה ילד מאוד מנומס; אך לעיתים הנימוס מחייב לומר שקרים קטנים, כמו: “הפשטידה של דודה הדרה טובה מאוד רק שאני אין לי תיאבון היום.” (והאמת – ישר לפח־הזבל, אם הוא יסכים לבלוע אותה! – אבא אומר: "שונא פשטידות – יחיה!), או – “רופא השיניים ד”ר מינוטין הוא איש נחמד מאוד רק שאין לי מצב־רוח ללכת אליו לביקור דווקא היום." (והאמת – אתם משערים). כך שברור שאי אפשר להגיד את האמת, אפילו לנסיכת־הקסם, כי האמת, ברוב המיקרים, עומדת בניגוד לנימוס.
“בכלל לא מגעילה,” אמר רני, "רק שאין לי כפפות – "
ומיד הבין שאמר שטות נוראה. ככה זה בחיים, כשרוצים להיזהר מלומר את הדבר האמיתי, ומשתדלים להיות חביבים ומנומסים, תכף מסתבכים, ולפעמים יוצאות מהפה מילים שהן הרבה יותר גרועות ומביכות מהאמת הלא־נעימה והלא־מנומסת. סבתא שלך קופה ואימא שלך כובסת.
אבל נסיכת־הקסם לא נעלבה. אם היתה נעלבת היא לא היתה נסיכת־קסם. נסיכות־קסמים הן נשים חזקות שעושות מה שהן רוצות ומצפצפות על כל העולם ולא איכפת להן מה שאומרים עליהן, ככה זה נסיכות־קסמים, בייחוד פולניות שלקחו קורס מכשפות בטראנסילוואניה. אבל לא כל מי שלא איכפת לה מה אומרים עליה היא נסיכת־קסם. ככה אני כותב כדי שלא יגידו שאני אנטי־פמיניסט, שזאת קללה נוראה.
“זאת לא בעייה,” אומרת נסיכת־הקסם בשמלת הליחה הירוקה, “עליי רק לומר מילה מסויימת – ובצ’יק אני נהפכת לנערה יפהפייה עם שמלה לבנה מרשרשת שהרגע יצאה מהכביסה והגיהוץ.”
“טוב,” אמר רני, “אבל רק סיבוב קצר אחד מעל העיר. כבר מזמן רציתי לטוס באווירון, או לפחות במסוק. ותגידי, מגישים אצלך בטיסה אוכל? לפחות מיץ? אני מאוד אוהב נקניק עם גבינה ואני מקווה שאצלך זה לא כשר!”
“עלה!”
רני התיישב מאחוריה על המטאטא, כמו על אופנוע. נסיכת־הקסם הרימה רגל־בוץ כדי להתניע את המטאטא. נשמעו קולות הרעש ונפצוצים, ממש הארלי־דייוידסון עתיק, ונסיכת־הקסם הוסיפה להם בנדיבות נאדות מסריחים אחדים ומילמלה בשקט, מבלי שרני הנחנק יצליח לשמוע את מילת־הקסמים – – –
אך כלום לא קרה.
“אולי יש לך וירוס קדחת הנילוס המערבי?” שאל רני, “גם סוסים חולים בה.”
“לא תודה, אני נסיכת־קסם, בריאה, לא סוס.”
“את לא מבינה. אולי יש בך איזה באג? אולי את בכלל וירטואלית?”
“מה זה באג?”
“ווירטואלית את יודעת? לא חשוב, גברת,” חשב רני לעצמו, “רואים שבמחשבים ובאינטרנט את עוד לא כל־כך מבינה. את זה בטח לא מלמדים בבית־הספר למפליצות מניקור־פדיקור בטראנסילוואניה!” – אך כעבור רגע מצא עצמו מתרומם באוויר כשהוא מחזיק במותניה של נערה בלונדינית מה־זה־מתוקה, ממש מלכת־יופי עולה חדשה מרוסיה, והיא לבושה (כפי שהבטיחה) שמלה צחורה, שבאמת נודפת ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים.
המטאטא פעל די בשקט, רק מאחור פלט מדי פעם קולות פירצוץ כמו קרקור של פרצדעים (סליחה, צפרדעים). רני הבחין כי היפהפייה מטיסה אותו בפה פעור – היא בולעת בזו אחר זו בועות של צפרדעים שמיימיות ממחרוזת שמשתלשלת גבוה לפניה, כחוט שנמשך מתוך העננים הרחוקים, ענני פקעות של אד ירקרק, ופולטת מאחור שובל אוויר סילוני דחוס בריח ורדים.
ממש סוד האנרגיה! – השתומם רני, – דלק צפרדעי! עננים ירקרקים. שובל אדים ורוד בשמיים ומדחס סילון בריח ורדים. מי ראה מטוס כזה? מי עוד גילה סודות כאלה?
“שכחתי לשאול איך קוראים לך,” אמר רני בעודו מחזיק במותניה הצרים של היפהפייה הבלונדינית, שהיו נעימים מאוד למגע.
“צ’ירי,” הסבה טיפ־טיפה את פניה היפות הצידה, “צ’ירי פחה!” – הוסיפה – “אנחנו עדיין נוסקים!”
רני הסמיק ואמר, “נושקים?”
“נוסקים, לא מתנשקים. ממריאים, אתה לא רואה? מתרוממים.”
ואכן, רני הסתכל למטה וראה את בניין העירייה כקופסת־גפרורים, המכוניות בכבישים נעו כצעצועים חשמליים, ובגן־החיות שבלב פארק הסאפארי, הפיל ניראה כעכבר קטן, הג’ירף כחרגול לא־גדול, והאריות נימנמו כפרות־נמלים, מגדל שלום היה כבניין־קוביות שעל גגו מטיילים זבובים, הדולפינריום כמו קקה יבש של כלב על המדרכה, הים דמה לפודינג ענקי כחול־ירקרק שפניו זזים מדי פעם בגלים שניראו כקמטים רחוקים, ספינת־צעצוע היתה תקועה בו, ושובל קצף לבן נפרש מאחוריה אך לא הרגישו כלל שהיא מתקדמת, ו…
ו… ו…
היא נסקה גבוה, גבוה יותר, והמטאטא־טיס נטוי באלכסון כמטוס הממריא כלפי מעלה, לכיוון מערב, לאירופה, ורני נבהל – “הלא דיברנו רק על סיבוב אחד מעל לעיר!”
ונסיכת־הקסם צ’ירי היפהפייה הפסיקה רגע לבלוע את הצפרדעים הירקרקות־חיוורות, כמעט שקופות, שהשתלשלו אליה כנקניקיות־על־חוט מהעננים (ואז המטאטא טס בקו אופקי, כי התמעט לו הדלק הצפרדעו־שמיימי), ואמרה –
“אבל לא אמרנו איזו עיר!”
והתחילה להטות את המטאטא־טיס בקשת רחבה דרומה.
“איזו עיר?”
“הסתכל שמאלה, רני, בכיוון דרום־מזרח, מה אתה רואה?”
“ראשון־לציון?”
“יש מקום כזה?”
“את מתלוצצת. הלא זאת המושבה העברית הראשונה שנוסדה בארץ־ישראל!”
“לא ידעתי שאתה כזה אידיוט, רני.”
“אבל כך לימדה המורה!”
“אז מה? אין כבר מורות כסילות? אני מכירה מורות שכותבות עברית בשגיאות, אז מה? יסגרו בגללן את בתי־הספר? המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל היא פתח־תקווה שנוסדה ב־1878 ואילו ראשון־לציון נוסדה ארבע שנים אחריה.”
“אבל המורה קראה לנו בספר שהעלייה הראשונה התחילה ב־1882.”
“אז היא התחילה ארבע שנים אחרי שבאמת התחילה! רני, אף פעם אל תאמין לכל מה שכתוב בספרים, בעיתונים, ובייחוד בספרי־הלימוד. כאשר השקר מרקיע שחקים, מתחילים גם השמיים לשקר! שלא לדבר על הפרסומות. ועכשיו מה אתה רואה?”
“איזה מאה מכוניות זוחלות בתור לפני תחנת דלק אחת.”
“בטח עומדים להעלות את המחירים פעם נוספת, אבל מחירה של חבית הנפט הגולמית עוד יתייקר הרבה יותר.”
“שרק לא תתחיל מזה שוב מלחמה ושישרפו את בארות הנפט בכוויית ויפילו עלינו טילים בליסטיים.”
“ועכשיו מה למטה?”
“כתובת גדולה שאני לא מבין.”
“מה כתוב?”
“חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!”
“ומה הלאה?”
"שכונה של בתים ושדירה ירוקה באמצע, לא רחוק מהחוף, והגגות האדומים עולים ויורדים, עולים ויורדים, זאתי פואבלו איספניול? – "
“מדוע אתה רועד?”
“חשבתי, אולי אני טועה ולא רואה טוב, אבל הבתים עולים ויורדים ממש כמו תחת ערום שראיתי פעם מאוחר בלילה בטלוויזיה!”
“לא טעית, אתה רואה מצויין, רני, אבל זאת לא פואבלו אספניול. אנחנו כבר מזמן התרחקנו מראשון. זוהי ארץ עצלתיים הוורודה. הארץ הנפלאה ביותר בעולם. באמצע רואים את בריכת־השחייה המצופה גלידה, על ענפי העצים צומחות שערות־סוכר לבנבנות ופריכות, והגגות עולים ויורדים, עולים ויורדים בקצב נחירותיהם של אנשי עצלתיים שאוהבים לישון… אתה רוצה לבוא איתי לשם? אתה נהנה מהטיול, רני?”
כן ולא. כי לרני נעשה קצת קר. והגעגועים הביתה. אמנם, נסיכת־הקסם צ’ירי זו היא בחורה עשר. שערה הבלונדיני מדגדג את פניו. היא בטח גם גולשת באינטרנט. תענוג להחזיק אותה במותניים. אם לא היה צעיר ממנה היה מוכן להתחתן איתה ולטוס איתה לערים הכי רחוקות שבעולם (אם רק היתה מפסיקה כבר לבלוע את הצפרדעים השקופות ולפלוט את האוויר הדחוס מאחור!) – מצד שני, בקושי רואים קצת עוד את תל־אביב, למטה, מאחור –
“רני!” שמע את קול אביו מדבר אליו מלמעלה.
“מה זה?” התבלבל, “אבא אתה מדבר אליי משמיים, כמו אלוהים?”
“מה זה ‘מה זה?’ – אתה כבר לא מכיר את אבא שלך?”
הסתכל רני למעלה – כן, המצב מתבהר. באמת אבא עומד לידו. הביט רני למטה – שלולית מים עומדים, עשבים אחדים, נמוכים, עם תפרחת לבנה, אבנים, טור נמלים שיצאו לטייל, ואין מטאטא, ואין נסיכת־הקסם צ’ירי פחה… בסך הכל הוא עומד במגרש הריק של בית־הספר ומסתכל באדמה.
“שלום אבא,” פלט לבסוף, כחוזר ממסע ממושך.
“סוף־סוף התעוררת?”
“ישנתי?”
“לא. חלמת. אתה בא הביתה?”
“טו־ב,” אומר רני לאיטו, כאילו הוא עושה טובה.
“מה קרה לך? מה אתה מנותק וחולמני כל־כך? אפשר לחשוב שיפהפייה לקחה אותך לשוט בעננים!”
“בטח!” ענה רני, “אין לי מה לעשות רק לטוס בשמיים עם איזו צ’ירי פחה!”
*
עכשיו, כשרני הלך הביתה עם אבא, יש לי זמן לשתי הערות:
הערה ראשונה: הפירוש המדוייק של המילה צ’ירי פחה (או צ’רפחה) אינני לא יודע. דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה, ב“מילון עולמי לעברית מדוברת”, כותבים שצ’יריפחה הוא “כינוי גנאי באידיש לאישה מכוערת.” שאלתי את החותנת שלי והיא אמרה שהמילה הזאת באידיש פירושה – צפרדע. אם למישהו יש הסבר מדוייק יותר, שיכתוב לי. הכתובת מתחבאת בספר הזה במקום אחר. ככה זה, סופרים ממציאים כל מיני תחבולות כדי שהקוראים יכתבו להם ויגידו כמה נהנינו מהספר שלך, יא חתיכת דביל!
הערה שנייה: שוויסק הוא החלק הקשה שאינו ניתך, שנישאר אחרי שמטגנים במחבת שומן של תרנגולת או של אווז. בארמית זה שוויסקא, וביידיש – גריבנז. למה אני מזכיר את זה כאן? כי מר דונלאד שוויסק־עופותצקי עתיד להופיע בתפקיד צדדי בסיפור הזה, ומי שאוהב שוויסקים, לועגים לו ואומרים שהוא אוהב שמאלץ, וגם הספר שמתאר אותו, “בארץ עצלתיים”, הוא כמו שוויסק שרק משמין כשקוראים אותו כי הוא עושה חשק לאכול.
"לביתי באה ילדה מקרית־שמונה. קוראים לה דינה – "
סליחה, שני הקטעים האחרונים שייכים לפרק אחר. התבלבלתי בפתקאות. אוף, אני כבר רואה שהספר יצא לי מקושקש ומלא שגיאות, אז בבקשה הסתלבנו באזרות.
פרק שני: בלילה עם נדודים (שם של בחור מקופח) לארץ אהש"ן, או – בארץ הבחורים שאינם נירדמים. 🔗
בלילה התעורר רני והנה חדרו מואר כבאור יום ובפתח עמד בחור צעיר, לבוש פיג’אמת־פסים בתכלת ובצהוב, לראשו כומתה כחולה, גבותיו צהובות ועיניו כחולות, והוא מכריז:
“קום רני, באתי לקחת אותך לארץ אהש”ן!"
רני לא נבהל מפני שהוא בכלל לא אוהב לישון. לא פעם הוא שוכב בלילה ער שעות ארוכות וחושב לעצמו – כמה נחמד היה אילו כל הילדים שאינם נירדמים היו יושבים יחד ומספרים בדיחות או שרים ומפצחים גרעינים במקום לשכב כל אחד לבדו על מיטתו בחושך ולהשתעמם. ועכשיו, כאשר הופיע השליח, רני כבר לא היה בטוח אם נירדם קודם והתעורר או אם הוא היה ער כל הזמן, ולכן שאל את הבחור, מתוך סקרנות –
“שמע, מי אתה בכלל?”
“אני נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, עוזרו הנאמן של מר”ן האדמו“ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש”ן."
“סלח לי שאני מעיר לך, מר בלישינה, אבל יש לך שם קצת ארוך.” אמר רני, ובליבו חשב – וגם מצחיק! מצחיק מאוד –
“קרא לי פשוט – נדודים.” אמר השליח בלי להניד עפעף צהוב.
אחרי־הצהריים – ארץ עצלתיים, ועכשיו – ארץ אהש"ן, – אמר לעצמו רני, – אפשר ממש להתבלבל! – והוא שואל:
“עצלתיים ואהש”ן זו אותה ארץ?"
“לללא!!!” אמר נדודים. “ועכשיו, בוא!”
בקולו של נדודים נשמעה איזו נימה של תיעוב והרגשת קיפוח כאילו הוא מוכן לקחת ביד אקדח ולירות – כאשר שמע מפי רני את השם עצלתיים, אך רני לא הבחין בכך. הוא קפץ ממיטתו וירד עם נדודים החוצה.
ובחוץ פרץ אור חזק כאור של יום למרות שהשעה היתה שעה מאוחרת בלילה. ברחוב הריק הפיצו פנסי־החשמל אור חיוור כמו גחליליות־ענק, מול פתח הבית חנתה מכונית לבנה, ועל הגג והדלתות שלה צוייר בצהוב ובתכלת סמל כזה –
שמש מחייכת מפזרת קרני אורה על רקע של תכלת, בתוך מסגרת מלבנית שחורה, וארבע אותיות זוהרות בצהוב עז –
אהש"ן
הי! – אומר רני לעצמו, – עכשיו אני מבין. אלה הם ראשי־תיבות: ארץ הבחורים שאינם נירדמים! זאת אומרת שנדודים הזה בכלל לא שקרן!
מקרוב היה אפשר לראות עוד כתובות על המכונית, אחת חצי־מחוקה:
זחל“ם התעוררות של מר”ן
האסיר שבתאי־צבי היה צדיק מקופח…
וגם סטיקר צהוב־כחול שהודבק מכל צד על המכונית:
אור הוא חושך! חושך הוא אור!
נדודים ישב ליד ההגה ורני לצידו. נדודים סידר היטב את הכומתה הכחולה לראשו, הדליק את אורות המכונית והם יצאו לדרך.
“סלח לי מר נדודים,” העיר רני, “אבל מדוע אתה מדליק את האורות?”
“כי עכשיו לילה.” ענה נדודים. “ובבקשה קרא לי פשוט – נדודים, בלי מר.”
“אבל אור בחוץ, הכל לבן, נדודים, לא?” אמר רני.
“אתה טועה. בחוץ חושך ורק אנחנו, שאיננו נירדמים בלילות, רואים את הכל באור. אבל אם אני לא אדליק פנסים, הנהגים האחרים לא יראו אותנו.”
ואכן, הרחובות היו כמעט ריקים, כמו בלילה. והמכוניות הספורות שבאו לקראתם נסעו באורות מלאים. לא פעם ניראו נוסעים ישנים, שישבו במכוניות לצד הנהגים או מאחור, והם מטלטלים את ראשיהם הנה והנה בקצב טילטולי־הדרך, ורבים מהנהגים הרכיבו משקפיים בהירות מאוד ואימצו את עיניהם להסתכל קדימה אל הכביש, כאילו הם משתדלים להבקיע במבטיהם את מסך האפילה, זו שהיתה כל כך בלתי־ניראית בעיני רני.
“אוה, נדודים,” אמר רני, “אם רק היית יודע כמה אני משתוקק להיות כבר במקום שבו הילדים יושבים יחד כל הלילה ומספרים בדיחות ושרים שירים ומפצחים גרעינים.”
“לא תצטרך לחכות הרבה,” אמר נדודים, “עוד מעט נגיע לישיבת הערים בלילות.”
הם נסעו מהר וחלפו על פני מטעי־בננות גדולים וירוקים מאוד, ועל פני מסילת־ברזל שבה עברה ברעש רכבת־משא רבת־קרונות ובראשה קטר שזרקורו מאיר ונוצץ כראי באור־היום המלא סביב. בשמיים ניראה חרמש ירח חיוור, וגם נקודות מהבהבות של כוכבים דהויים.
"הארץ הזו, שהזכרת קודם – "
“אהש”ן?"
“לא, האחרת, מאיפה ידעת בכלל שהיא קיימת?” חקר נדודים את רני.
“ראיתי אותה.”
“באמת? היית שם?”
רני נעשה זהיר. “לא. ראיתי אותה מלמעלה, בטיסה.”
“אילו יכולתי,” אמר נדודים, “הייתי מניח חומר־נפץ מתחת לבתים שלהם ומרים אותם באוויר כדי לרפא אותם אחת ולתמיד מתאוות השינה והנחירה שלהם! לעצום את העיניים – זה החלום שלהם! דע לך רני – כל האוהבים לישון הם אויבי ארץ אהש”ן!"
“גם סדאם חוסיין אוהב לישון?”
“מה פתאום?”
“מפני שהוא אוייב, לא? הוא שלח סקאדים לתל־אביב. בחיים אני לא פחדתי ככה למרות שאני לא מפחד כי אני לא אמות לעולם. בשלוש דקות הייתי עם מסיכת־הגאז במקלט למטה, ואחרי ששמענו את הנפילות, רצתי עם ההורים שלי במדרגות שלוש קומות לדירה למעלה, להסתגר בחדר האטום ולראות בטלוויזיה איפה הטיל נפל.”
“סדאם הוא אוייב מבחוץ, אבל עצלתיים הם האוייב שמכרסם אותנו מבפנים בגלל העצלתנות שלהם, וזה מסוכן הרבה יותר,” קבע נדודים. “וחוץ מזה, על אהש”ן לא נפל אף טיל. יכולת לבוא לגור אצלנו בלילות."
“אולי אתם לא הייתם מספיק חשובים לסדאם חוסיין כדי לבזבז עליכם אפילו טיל אחד?”
“תסלח לי אבל תל־אביב שלך היא שבכלל לא־חשובה וחבל שלא נהרסה מהטילים של שבט מטה זעמו של השם־יתברך סדאם חוסיין כי זאת סתם סדום של עצלנים וזונות שעליהן חל דין אישה נואפת ושאינה מוצצת. יכלו כבר לספח את תל־אביב לעצלתיים, שתי גדות לירקון! חלום התל־אביבים לרדת כו־לם לעצלתיים הוורודה, בירת הציצים, אלופת הדגדגנים, ‘האוטונומיה העברית החילונית החופשית היחידה בעולם’! – כי בה ורק בה הם יכולים למצוא סיפוק לכל התועבות והחטאים שלהם – מבתי זונות ועד לזיון שמאלניות יחפות ומאכילת חזיר ועד משכב זכר!” אמר נדודים בבוז, “זזזזז… זזזזז… ומבעילת הילדות שלהם ועד למעשי סדום שהם אוהבים לזמבר בנשותיהן!”
“ואני אוהב פיצה עם פפרוני, זיתים, אנשובי וגבינה צהובה,” אמר רני, “חוץ מזה אני חושב שזה מאוד לא יפה שמזיינים בטלוויזיה אבל אבא שלי מסתכל בזה כל לילה. זזזזז… זזזזז…”
הם המשיכו לנסוע ותוך כדי נסיעה זימזם נדודים כאילו במיקרה: “בא לקיבוץ, מוצא בו שפן, פותח שולחן, שותה עם שמפן! – בא לקיבוץ, מוצא צ’ירי־פח, לוקח כישוף, זורק אל הפח!”
והוא ליכסן מבט אל רני.
אבל רני לא טיפש ולא הזיז עפעף!
“צ’ירי פח, על העץ! אפרוחים חיפץ!” המשיך נדודים למלבל (למלמל בלבול), ורני שתק, כאילו לא ידע שם של מי נרמז בשירים האלה.
לא עבר זמן רב והם הגיעו למחנה שנמצא בתוך חורשת עצים, בראש רכס הרים שממנו רואים את כל שפלת החוף ואת הים. דגל צהוב־תכלת של ארץ אהש"ן התנוסס במרכז המחנה, מעל שכונת קאראוואנים שעליהם צויירו וביניהם נמתחו עשרות כרזות צהובות באותיות תכלת גדולות:
ישיבת המקופחים עלי אדמות
יוחרם הרב המתנגד למצוות שמיטה כפשוטה!
אנחנו הנרקומנים של הקב"ה!
היכונו לביאת מר“ן האדמו”ר זבדיה גילולי!
עורו המקופחים כי בבערותכם תיגאלו!
היכונו לביאת המשיח האהש"ני!
ישוחרר האסיר הקדוש רבי מאיר בעל השאכטה בניו־יורק
מה יש לו ילדים!
ועל הקאראוואנים ניצבו גם דודי־ירח, שהם בדיוק כמו דודי־שמש אבל פועלים בלילה. בחורים חיוורים, כמעט נערים עדיין, לבושים פיג’אמות־פסים בתכלת ובצהוב כמו מדים של אסירים הסתובבו בין העצים או ישבו בקבוצות כשהם מספרים בדיחות, שרים ומפצחים גרעינים.
משיח כבר בא! משיח כבר פורץ!
בוגדן חמלניצקי שבט מטה זעמו של השם־יתברך!
האסיר שבתאי־צבי היה צדיק מקופח
על־ידי בן־גוריון המפא"י
שלמד משפטים בתורכיה!
חדש אסור מן התורה!
בואו ניסע בחגים לאומן, להשתטח על קברו של רבי נחמן!
גם גנב משיח ייחשב בארץ אהש"ן!
“נדודים,” שאל רני, “לאיזה מין מקום הבאת אותי?”
“מה לא בסדר כאן?” ענה נדודים. “יש בדיחות, שרים, וגם מפצחים גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין.”
“אל תצחיק אותי. מדוע הם חיוורים כל־כך? ומה פתאום מסתובבים כאן כו־לם בפיג’אמות־פסים בתכלת ובצהוב כמו איזה אסירים?”
“ואיזה מדים לובשים, לדעתך, הנערים שאינם נירדמים? ובמה, למשל, לבוש אתה עצמך?”
הסתכל רני על עצמו, ואכן, גם הוא בפיג’אמה! איך זה לא עלה על דעתו להחליף בגדים בטרם יצא מהבית?
כי פתאום הוא לא כל־כך אהב את הפיג’אמה שלו. מה עוד שנדודים אמר בתקיפות: “פיג’אמות הן המדים של ארץ אהש”ן. חיילים לובשים מדים ירוקים־חומים כשהם נלחמים באוייב ביערות? חיילים לובשים מדים צהובים־חומים כשהם נלחמים במידבר? – גם אנחנו חיילים, אנחנו לובשים פיג’אמות־פסים בתכלת ובצהוב כדי להילחם בשטן השינה! זאת ההסוואה שלנו. ואנחנו גם בכלל לא חיוורים, אנחנו שחורים, רק בלילה אנחנו ניראים לבנים!"
עורו האהש"נים! גורו הרבנים!
עוד מעט נהיה כבר כל־כך חזקים
שנוכל להחריב גם את עצמנו
ולקעקע את שומרי החומות של הדת הישנה!
המכונית עצרה לאיטה. נדודים כיבה את המנוע והאורות, ירד וקרא לרני לבוא עימו. על ענפי העצים בחורשה, בין הקאראוואנים, ניצבו ינשופים ערים ועופות־לילה אחרים, חלקם במהופך, ומהענפים השתלשלו מזוזות־פח שצילצלו ברוח. על הקאראוואנים התנוססו כתובות נוספות:
אייטולה, אייטולה, בוא נחטיף מכות לשולה!
לא נשכח ולא נסלח – יותר טוב פרה בתל־יוסף מיהודי בשמיים!
טנק המצוות:
מצווה לזיין זונה לפני ששופכים עליה נפט!
האווירה היתה לא כל כך נעימה. כאילו התאספה כאן חבורה של שבאבניקעס או של פושטאקעס.
מר"ן זבדיה גילולי שם בכיס הקטן את גלילאו גלילי!
“וחוץ מבדיחות, שירים חסידיים ופיצוחים, אפשר לדעת מה עושים כאן?” שאל רני.
“כו־לם ערים, וכשרוצים יושבים ולומדים תורה. התורה היא הקו הישיר שלנו לשמיים. אנחנו משתדלים לחנך אותם על תורה ויראת־שמיים כי יצר האדם רע מנעוריו, אם לא יקבל חינוך בקטנות, יגדל להיות פרא־אדם, פושע, חילוני, אוכל דבר אחר [חזיר], לא גונב מהמדינה ולא לוקח שוחד. השילוב של תורה ויראת־שמיים מקנה לנערי ארץ אהש”ן דרך חיים של רוגע. אם הם יודעים שהכל בא משמיים אז הם רגועים ואין להם מה לדאוג. אם הילד כבר כשהוא קטן יודע שיש משהו מלמעלה שמוביל אותו, הוא לא יעשה מה שבא לו – פושע, חילוני, אוכל דבר אחר, לא גונב מהמדינה ולא לוקח שוחד, ואז כל החיים הוא ילך באותו מהלך קדוש שהוא חברת הביטוח שלנו עם הקדוש־ברוך־הוא יתברך שמו ישתבח שמו אמן ואמן סלה לעולם ועד."
“ועד מתי אתם ערים כאן כל לילה?”
“כמה זמן שרוצים. אין אונס. קוראים לזה תיקון חצות.”
המצוות הן הטריפ הכי־הכי של האגו הכי נמוך!
“ואתם לא משתגעים מלא־לישון?”
“אלה שישנים הם המשוגעים. עובדים ביום עייפים בלילה.”
“ומה קורה אם בכל זאת נירדמים?”
“כאן לא נירדמים, כאן ארץ ההתעוררות, ומי שנירדם – מוצא עצמו מיד בחזרה על מיטתו בבית.”
ישמעאלי זה קוברה מה אוכל שפנים של חילונים!
“יש שירות שמחזיר את הנירדמים הביתה?”
“לא.” אמר נדודים.
“אז איך הם חוזרים?” שאל רני בחשד, ואפילו פיהק פעם אחת, כדי לרמוז כי מתחיל להימאס עליו הלילה הלבן הזה עם כל כתובות־המחאה.
“החלומות מחזירים אותם הביתה.” אמר נדודים.
“ועכשיו אנחנו חולמים או ערים?”
“עכשיו אנחנו ערים והכל בזכותו של מר”ן האדמו“ר זבדיה גילולי, מייסד ומנהיג ההתעוררות האהש”נית."
הוולגאריות של הדת היא תשובה יהודית הולמת
לאנטישמיות של האליטה האשכנזית!
תוך כדי דיבור הם התקרבו לקבוצה של בחורים, כו־לם בפיג’אמות־פסים בתכלת ובצהוב עם כומתות כחולות.
“אז אתם הדתיים?” שאל רני.
“אנחנו האהש”נים וזה הרבה יותר. לנו יש קשר ישיר עם הקב“ה. לא צריך להיות דתי כדי להיות אהש”ן. הקב“ה הוא כמו חברת הביטוח שלנו. הכל נעשה בדברו ומרן זבדיה גילולי שליחו.”
הבחורים החיוורים ישבו בצל אחד העצים, סביבם בערימות קליפות גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין והם מתנועעים ושרים שיר־ערש מרגיז:
"אל תנומה ילד קט שלי,
אל תנומה נום,
אל תיתן־נא ילד טוב שלי,
גם לאימא נום –
אבא, קפץ, קפץ מן המיטה,
הלכה לו השינה!
תצרח, תצרח, תצרח בכוונה –
תצרח – זו השיטה!"
בראותם את נדודים ורני מתקרבים אליהם, הפסיקו הבחורים הצעירים את זמרתם והתנפלו על נדודים בגעגועים רבים. תפסו בידיו. התרפקו על פיג’אמת־הפסים בתכלת ובצהוב שלו, ויש שניסו להיתלות על כתפו.
“נדודים,” אמר אחד, עודנו נער, “הצלחתי לבכות ולהרגיז כל הלילה את ההורים שלי עד שאמרו שהלוואי שכבר אעזוב את הבית!”
“ואני שרתי את ההימנון לאדוננו!”
“ואני קופחתי וקופחתי וקופחתי וקופחתי!”
“ואני למדתי באיזו אצבע צריך, במחילה מכבודכם, לקנח את התחת!”
“ואני זרקתי אבנים על הגגות ושברתי דודי־שמש בעצלתיים הוורודה!”
“ואני מרחתי להם על הקירות את שם המשיח!”
“ואני ערתי [חלמתי באהש”נית] שהדלקתי בית־זונות בתל־אביב!"
“ואותי לקחו לרופא!”
“ואני למדתי כמה טפחים מותר לגלות ולכסות במלבושי נשים – יחרב־ביתהון!”
“ואימא שלי כמעט השתגעה כששמעה שאני חוזר־בהתעוררות!”
“ואני למדתי איזה רגל צריך להלביש תחילה…”
“ואבא שלי אמר שיותר טוב לו לחנוק אותי מאשר לשמוע אותי ער ולומד כל הלילה!”
“אנחנו כמו פושטאקעס אבל אנחנו לא כאלה, הרבה יותר חזקים!”
“איזה כיף חיים, נדודים, לא לישון כל הלילה! הבאת לנו עוד גרעינים כשרים ללא חשש שביעית?”
ונדודים הוציא מתיקו שקית־נייר חומה גדולה מלאה פיצוחים חמים מכל המינים, וחילק לבחורים אל תוך חופניהם שהושטו כלפיו. מיד התיישבו כו־לם בצל העץ, מתחת לינשופים ולמזוזות־הפח, פיצחו ועשו ברכה על כל פיצוח וירקו קליפות על ימין ועל שמאל, כשהם מגביהים בכך את ערימות הקליפות הקודמות.
“עכשיו בדיחות! מי יכול לספר בדיחה?” קראו הבחורים. “הי אתה, חדש!” פנה אחד מהם לרני, “אתה בטח יודע איזו בדיחה אחת שאנחנו לא שמענו!”
“לא,” אומר רני.
“מה זאת אומרת לא? נדודים, תגיד לו שיספר.”
אבל נדודים נעלם כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. אולי נסע להביא בהתעוררות ממיטתו נער אחר או לקנות עוד פיצוחים טריים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין.
ג’נין? מדוע לא מעפולה?
כי השנה שנת שביעית והאהש"נים אוכלים רק מה שגויים מגדלים.
ורני שותק.
“הי חדש! – אין לך שום בדיחה?”
“לא.”
דווקא היו לרני בדיחות לא רעות לספר. מה עושה צרפתי בבוקר כשהוא חולה? – לוקח בקבוק יין, שותה והולך לעבודה. מה עושה גרמני בבוקר כשהוא חולה? – לוקח בקבוק בירה, שותה והולך לעבודה. מה עושה איטלקי בבוקר כשהוא חולה? – ממלא כוס קפה, שותה והולך לעבודה. מה עושה יהודי בבוקר, כשהוא חולה? – ממלא בקבוק בשתינה שלו והולך לקופת־חולים לתת לבדיקה. – שני אסירים בחדר ב“מעשיהו”, אחד יושב ואחד מסתובב חסר־מנוחה. אומר היושב למסתובב: “אחי, תפסיק לעשות פלופלור כי גם כשאתה רץ כל הזמן, אתה עדיין יושב!” – ויש עוד בדיחה, אבל החברה לא מוצאת חן בעיניו, והינשופים, ומזוזות־הפח. ולכן הוא פיהק, כבר פעם שנייה, ובפה פעור, וגם לא התכבד בגרעינים הכשרים ללא חשש שביעית מג’נין שהציעו לו מהשקית, כי הוא גם לא רצה לעשות עליהם ברכה.
“הי, חדש, אם אין לך שום בדיחה, אז מה אתה עושה בלילה, לבד, כשאתה ער?”
“חושב.”
“חושב!” – פורצים כו־לם בצחוק, “איזו בדיחה טובה!” – “על מה אתה חושב – על לשרוף בית זונות רוסי בתל־אביב הטמאה שלך?” – “על עושה הנפלאות בזרוע קודש חמלניצקי בוגדן ז”ל?" – “זצ”ל!" – “זצוק”ל!"
“זזזז…. זזזז…. אני לא מבין את השטויות שלכם!” אמר רני. “נמאסתם עלי. די! אני רוצה לחזור הביתה. למיטה שלי!”
“לחזור הביתה? – בדיחה טובה!” שבו הבחורים וצחקו, “בבקשה, תירדם קצת – ותכף תחזור!”
והם התאספו סביבו ושרו:
"אל תנומה ילד קט שלי, אל תנומה נום…
סע לאומן ילד קט שלי, אל תהיה מג’נון!"
והם ירקו כלפי מעלה את קליפות הגרעינים הכשרים שלהם, ללא חשש שביעית מג’נין, שחלקן צנח לעבר רני כמו פתיתי שלג באוויר מלוכלך. וסיפרו בדיחות ושרו שירים חסידיים, גם את ההימנון שלהם:
"יחי אדוננו,
מורנו ורבנו
מלך המשיח
זבדיה גילולי
לעולם ועד!"
וגם: “אנחנו שונאים את עצלת־א־אים, עצלת־א־אים, עצלת־א־אים, אנחנו…” (לפי המנגינה “אנחנו יוצאים להילחם אתכם, להילחם אתכם, להילחם אתכם –”)
ובקצה המחנה של הקאראוואנים, ליד השלטים:
הרב זבדיה גילולי אוסר על ‘מציצים’!
במקומו יוצג הלילה סרט כשר: “יוחזר הז’וליק לשלטון!”
נפלוט לכל שכונה עד שיתעוררו לעבודת המשיח!
בוגדן חמלניצקי שבט מטה זעמו של השם־יתברך!
יסוחרר האסיר הקדוש!
אוננות אסורה מן התורה
אם אתם לא יכולים להתאפק
תחזיקו זה בזה ותתחזקו
או תלכו להרביץ מכות לעצלתוחים!
הם הציבו תותח נפוח, דומה לתותחים של נפוליאון בעכו, וכיוונו את הקנה הכחול־כהה שלו מערבה, לעבר תל־אביב, וטענו אותו ב־
משהו,
כזה –
צהוב וגדול מאוד!
אולי דלעת?
– רני עצם חזק־חזק את עיניו וניסה בכל כוחו להירדם כדי להתעורר מהחלום ולחזור הביתה בלי הפושטאקעס השבאבניקעס והתותח שלהם והינשופים והלילה הלבן של ארץ אהש"ן, אבל לא היה אפשר להירדם בגלל הרעש. הבחורים הנוראים צחקו וצרחו יחד עם הינשופים, והזחות התותח, וצילצול מזוזות־הפח התלויות על ענפי העצים. הם השמיעו קולות לא נעימים מהבטן ומן האף ורני פרץ בכוח את מעגל הבחורים ורץ מהר לעבר שער המחנה. בשער ניצב שומר לבוש פיג’אמת־פסים בתכלת ובצהוב ועל ראשו כומתה כחולה, וכשראה את רני הפסיק לפצח גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין וניסה לעצור אותו אך רני דחף אותו בכוח הצידה ו –
ברגע שעבר רני את גבול המחנה שקע הכל סביבו בחשיכה גמורה. נעלם הים הכחול, נעלמו מטעי הבננות שם למטה בשפלת החוף, נעלמו הבחורים חובשי הכומתות הכחולות, והינשופים, והחורשה, והשמיים התכולים, ואפילו חרמש הירח החיוור ונקודות הכוכבים המהבהבים – לא ניראו עוד. כל העולם כולו נעשה לילה שחור אחד, כמו הפסקת־חשמל.
ובעוד רגע חש רני שהוא שוקע בתנומה כבדה וצולל באפילה רכה־רכה וסמיכה, גופו מאבד ממשקלו והוא צף ונופל, צף ושוקע ונמשך לאיטו כלפי מטה ונירדם –
וכשנירדם לגמרי – התעורר והנה לילה, ורק מנורה אדמדמת דולקת במסדרון. חבל, חבל, אמר לעצמו, חבל שלא הספקתי לראות את הפגזים הצהובים שבהם טענו הפושטאקס את התותח הכחול של ארץ אהש"ן. אם הייתי ער על־באמת בחלום, ולא סתם חולם שאני ער – לא הייתי מסתלק משם לפני שהייתי בודק הכל היטב־היטב, וגם מי זה הז’וליק הזה,
נדודים,
בן פקח,
בן רמליהו,
למשפחת בלישינה!
עוזרו הנאמן
של מר"ן זבדיה גילולי,
המנהיג הרוחני
של ארץ אהש"ן.
(הערה: ז’וליק הוא טיפוס שקשה לסמוך עליו. מרמה. מאיים. סוחט. מוליך שולל. עוסק במעשים לא־חוקיים. הוא יכול להיות ראש־ממשלה, רב, צדיק, קבלן, בעלים של עיתון, מנהל בנק או מפעל גדול, סרסור של זונות או סתם שורף זונות).
קוראים יקרים, כואבת לי הבטן. אני מודאג. מה יהיה?
פרק שלישי: אני חולה. בבקשה להכיר את עורך המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”, (ואת שיטת המלפפון־המשתיק). 🔗
אני עצוב.
אני חולה.
בדיוק כשרציתי להמשיך בכתיבת הסיפור המטומטם הזה חטפתי שפעת־מעיים שילשולית חזקקה מה־זה חזקה. כפי שאתם ודאי יודעים מניסיונכם האנאלי, במחלה הזו נפתחים שערי־הגוף התחתונים והעליונים, הבטן מתהפכת בכאבים, בית־השימוש מקבל אותך בתור אורח כל כמה רגעים, הראש מבקש להתפוצץ, ומה שגרוע מכל הוא שהתיאבון –
התיאבון הולך גמכן –
(אני בכוונה כותב גמכן במילה אחת, שדומה לקאקן, שזו מילה באידיש, השפה הסודית של החרדים מספרד שלמדו בנעוריהם אצל הליטאים).
תודה לאל ולאישתי שאחרי שלושה ימים במיטה אני שוב כאן, ליד שולחן הכתיבה, יושב לספר לכם איך הכיר רני לראשונה את עורך המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”. אבל, התיאבון, התיאבון טרם חזר אליי ואני לא יודע מה לעשות בקשר לתענוג הקטן שלי – לעשות הפסקה קלה בלילה, באמצע הכתיבה, לגשת למיטבח ו –
עכשיו, עצם הזכרת שם החדר ההוא שבו, כך שמעתי, נוהגים להכין אוכל – מעוררת בי קבס. איבדתי את חוש הטעם. הלשון שלי לבנה כמו מלח.
(הערה: מי שלא יודע מה זה קבס, שיסתכל במילון עברי־עברי. אתן לכם רמז, זה לא שייך לכביסה!)
התחלת הפרק האמיתי 🔗
בהתחלת הפרק האמיתי של הסיפור, רני בטוח כי נסיכת־הקסם צ’ירי בכלל לא היתה ולא נבראה. פשוט חלם־בהקיץ שהוא טס איתה על מטאטא בשמיים עד שבא אבא והעיר אותו מדמיונותיו, והוא בטוח שגם נדודים לא היה אלא חלום, וכנ“ל ארץ אהש”ן ומנהיגה הרוחני הרב זבדיה גילולי הלובש שמלה.
אבל כשפוגשים מישהו מעניין, ובייחוד שיש אפשרות להגיע איתו למקומות מעניינים – מתעוררת סקרנות לפגוש בו שוב, גם אם הוא לבוש פיג’אמת־פסים משונה בתכלת ובצהוב עם כומתה כחולה, והיא, בגילגולה הארצי – בשמלה ירוקה ולחה עם מצנפת די מגעילה (ואילו בגילגולה השמיימי היא יפהפייה רוסית).
אך ימים ולילות חלפו, והשניים לא הופיעו. רני חיכה להם בלילות ולא נירדם. הוא צייר בדמיונו את דמותם על הקיר, עצם את עיניו בחשיכה כדי לראותם – והם אינם. ההורים הרגישו שמשהו קורה לרני. הוא מתקשה להירדם. על כך גם הנהלו קצת ויכוחים בבית, אימא פחדה שרני כבר מאונן, ולפעמים צעקו עליו – “די! נמאס! תישן כבר!”
זה אמנם לא היה כמו בתקופה שרני היה קטן, יושב במיטה, מבקש קקאו, תה, פטל, לעשות פיפי, קר לו, חם לו, הרגל לוחצת, הבטן כואבת, יש בחוץ ברקים, רעמים, הטלוויזיה מפריעה, השכנות עושות רעש, רוצה לראות תחזית מזג־האוויר, תשדירי־שירות, בקיצור – כל סיבה ובלבד שלא לישון –
לא כמו פעם אבל בכל זאת –
וכשהוא נירדם סוף־סוף – הוא ישן חזק מאוד, בלי להתעורר, ישן כל הלילה בלי לחלום ולכן לא מופיע אצלו אף אחד.
*
לכן הופתע רני מאוד כאשר יום אחד עצר לידו אוטובוס ירוק, ומי נוהג בו בשמלה ירוקה, במצנפת שחורה, הגב כפוף, האף מחודד, והיא רוכנת על ההגה כמו מריצה –
נסיכת־הקסם צ’ירי!
הדלת האוטומטית נפתחה בקול נפיחה, ונסיכת־הקסם צ’ירי קראה לו:
“בוא רני, עלה, לפני שאני סוגרת את הדלת!”
הסקרנות משכה אותו פנימה.
“תתחדשי,” אמר, “במקום מטאטא יש לך אוטובוס. עכשיו את צ’ירי פחה ממונעת.”
“יש לך עוד הערות כאלה?” העירה בפנים חמוצות.
“רציתי לשאול: את נהגת־שכירה או ממש חברה בקואופרטיב?”
“חשוב לך לדעת?”
“מפני שאין הרבה נשים נהגות אוטובוס.”
“ובקואופרטיב המכשפות את מי אתה חושב רואים, גברים־בלי־זין?”
“טוב,” אמר רני, "לא היה נעים לי להזכיר – "
“מה?”
"מה שאת, עם הפה שלך – "
“שטויות, רני. אף פעם אל תיתן אמון באנשים שמתביישים במקצוע שלהם. אני לא מתביישת בעבודה שלי. כרטיס?” הגישה לו נסיכת־הקסם צ’ירי משהו שדמה יותר לעלה ירוק מאשר לכרטיס נסיעה.
“לאן נוסעים?” שאל.
“מהר, מהר,” זירזה אותו נסיכת־הקסם צ’ירי, "בלי שאלות! בבקשה להיכנס פנימה, פנימה! האחרונים, לזוז בבקשה – " הרימה ראשה אל הראי האלכסוני שמעליה.
רני הסתכל. מוזר. האוטובוס היה ריק לגמרי! רק במושב האחורי עלתה וירדה גבעה שעירה עם קורקבן (ז"א טבור) בולט במרכזה.
“מה החלטת?” שאלה נסיכת־הקסם צ’ירי וסגרה את הדלת האוטומאטית.
רני הוציא את הכסף המועט שהיה לו בכיס, ושילם לה. היא לקחה הכל, בלי לבדוק, ונתנה לו את הכרטיס שהיה דביק וקצת מתוק. אחר־כך אמרה:
“האוטובוס מגיע לעצלתיים. אתה זוכר שהבטחתי לך?”
“ומה מונח שם בספסל האחורי?”
“הסופר למבוגרים ונוער אבבטן בן־עצל שחוזר לביתו בעצלתיים. הוא עייף מאוד כי עבד היום.”
“מה העבודה שלו?”
“הוא עורך המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’.”
“ומדוע הוא לא יכול לערוך אותו לאור בעצלתיים?”
“מפני שבעצלתיים לא עושים שום דבר, לא ביום ולא בלילה. רק אוכלים, מזדמברים וישנים, ובהפסקות העירות מתמזמזים בבריכה המצופה גלידה.”
רני שתק. האוטובוס יצא לדרך כאשר קול המנוע אינו מצליח להתחרות בנחירות של אבבטן השרוע על הספסל מאחור. פתאום נשמעה נחירה אחת חזקה במיוחד, שהעירה את אבבטן. כשחלפה הבהלה שלו מההתעוררות, הוא שלח יד לסל־הקניות המלא שלצידו, והכניס לפיו, בשכיבה, מלפפון ירוק גדול ולא מקולף. היד צנחה, והמלפפון התנודד לבדו ונבלע לאט־לאט בפה, בין השפם לסנטר הכפול, כאילו חרפרפת (סליחה, חפרפרת) חרוצה מושכת אותו מבפנים לתוך מאורת הלוע. דקות אחדות נשמע רק קול כירסום, ואחריו עיטוש –
שיהוק –
גיהוק,
ודממה בן־עצלית קצרה –
ולאחריה התחדשו הנחירות, שכאילו עזרו למנוע הדיזל הנוהם להסיע את האוטובוס. רני ראה כבר נהגת־אוטובוס בקו 5, אבל טרם ראה אחת כמו נסיכת־הקסם צ’ירי פחה: היא טסה בזריזות בין המכוניות הרבות שמילאו את הרחוב, ואם הן חסמו את הכביש, אין בעייה – היא הזיזה בזרתה ידית־הילוכים נוספת, עשוייה מטאטא קטן, מיד שלף האוטובוס משושים־מנופים מכשפו־הידראולים ועלה בעזרתם על גגות המכוניות שלפניו, מטפס בעדינות רבה, גמיש כתולעת־מקפצת, חולף על גביהן ומשיג אותן כשהוא משמיע צחוק משונה, אוטובוסי כזה.
הערה 🔗
כאן פוגש רני בפעם הראשונה את הסופר אבבטן בן־עצל.
אבבטן בן־עצל זה לא אני אהוד בן עזר למרות שראשי־התיבות של שנינו דומים – אב"ע.
ולמרות שיש לנו שתיים וחצי תכונות משותפות, אבל גם שתיים מנוגדות.
שנינו סופרים למבוגרים ונוער,
שנינו אוהבים מאוד לאכול,
אבבטן שמן ואני חצי שמן,
אבל – את שם המשפחה שלי כותבים בלי מקף –
למה? ככה. ככה אני רוצה.
ולי אין שפם.
ועכשיו תארו לכם שאני צריך לכתוב את הפרק הזה זמן קצר כל־כך אחרי שפעת־המעיים השילשולית המחוריינת שחליתי בה, בדיוק כאשר התיאבון עוד לא חזר אליי. ויש לי קצת בחילה. לכן תקעתי לאבבטן מלפפון ירוק בפה.
המשך הפרק האמיתי 🔗
נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה (עוזרו הנאמן של מר“ן האדמו”ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש"ן) שכל עוד יש אור־יום בחוץ הוא ניראה שחור כמעט כולו, הסתתר…
רגע, רגע אחד!
הפסקה 🔗
נדודים, מה נדחפת לסיפור? חכה בסבלנות. אתה עוד תופיע, אבל יותר מאוחר. יותר טוב שתדאג עכשיו לפגזי הדלעת הכשרה (ללא חשש שביעית) של התותח הכחול כדי שלעצלתנים יהיה מה לאכול –
שב בשקט ותפסיק לעקוב אחרינו כל הזמן! אצלי אין חוכמות, תרגיז אותי – אני כותב אותך בקלי־קלות, בשתיים־שלוש מילים – וכבר תקוע לך מלפפון בפה ואין לך ברירה אלא לשתוק, עד שאחליט לשלוף אותו!
ותפסיק להדביק את הכרזות המטומטמות! –
יותר טוב מימונה ממונותיאיזם!
מר"ן פסק: בוגדן חמלניצקי ששחט אשכנזים לא היה אחראי למעשיו!
כל השורף דבר תועבה מביא גאולה לעולם!
אני מזהיר אותך, אם תלך לשרוף זונות עולות חדשות בתל־אביב – אני אשרוף לך את הנשמה!
המשך הפרק האמיתי 🔗
כאשר האוטובוס הגיע לעצלתיים כבר התחיל להחשיך וכל העצלתנים (עצלתן הוא אזרח עצלתיים או מי שהתחתן עם עצלתנית ונעשה עצלתן בזכותה או מי שהתחתנה עם עצלתן או מי שנולד לאם עצלתנית או מי שממשלת עצלתיים החליטה שהוא כזה) – כבר התעוררו משנת אחר־הצהריים שלהם והתכוננו לארוחת־הערב.
אז איך מבדילים בין השתיים? – באמצע יש הפסקת קפה עם שטרודל תפוחי־עץ חם וקצפת, אפפל־שטרודל, שזה יותר קל מלהסתכל בשעון או בשמיים כדי לדעת מה השעה.
העצלתנים התהלכו לאיטם ברחובות הוורודים, אחדים בידיים שלובות מאחורי הגב, מעטים רזים, הרוב שמנים, אבל כו־לם כאחד ישנוניים, וניראים כאילו עדיין מהרהרים במה שראו בחלומותיהם. גם הילדים המעטים פוסעים בשובה ונחת, נושמים מדי פעם עמוקות כדי לזרז את הפעולה של מערכת העיכול לקראת הערב. כן, שומעים הרבה גרפצים ו…
כאשר הבחינו באבבטן בן־עצל, שהתעורר בינתיים וירד מהאוטובוס, מפהק, ובידו חבילת גיליונות טריים של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים” נודפים ריח דפוס לח – הם התקרבו אליו לא־בחיפזון וקנו כל אחד גיליון. הילדים קנו לעצמם, והמבוגרים, למען הילדים שבבית.
עתה, לאחר שירד מהאוטובוס, התגלה אבבטן בן־עצל במלוא שיעור קומתו – סופר שמן וגדול מאוד. הנעליים הגבוהות שנעל (בקיץ, סנדלים) ניראו על רגליו כנעליים חצאיות, השרוכים בקושי קשורים. בחולצה ובגופייה לא היה די כדי לכסות על הבטן, וזו פרצה מעל למכנסיים הרחבים. ראשו גדול כדלעת, הגבות צהובות, השפם קצר וחום. העיניים כחולות מימיות ולהן מבט ישנוני־חולמני שעל פיו ניתן להכיר מיד כל אזרח עצלתיימי. באצבעות עבות שלף את הגיליונות הדקים של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”, והמטבעות שקיבל נבלעו באחד מכיסיו הענקיים וכישכשו שם כחרוזים בקופסה.
נסיכת־הקסם צ’ירי ניצבה בצד, מחזיקה בידה את מטאטא־הקסמים שלה, שאותו שלפה ממקומו ליד מוט־ההילוכים.
“מה עכשיו?” שאל רני.
“אנחנו מוזמנים לארוחת־ערב אצל מר בן־עצל לכבוד הופעת הגיליון החדש.”
“אבל האוטובוס צריך לחזור לעיר, לא?”
“לא.”
המצב לא ניראה נעים ביותר, מה עוד שאת כל כספו המועט שילם רני תמורת כרטיס־האוטובוס הדביק־מתוק, ומאוד לא נעם לו שלא נישאר בידו כסף לקנות גם הוא גיליון של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”, וגם לא כדי לחזור הביתה באוטובוס אחר. אבל – (הפטשי! – סליחה. הפסקתי רגע לכתוב, אני חוזר לדף ומה אני רואה?) – האוטובוס נעלם!
אבל נסיכת־הקסם צ’ירי לא ניראתה מודאגת. ובינתיים כל מי שרצה כבר קנה גיליון, ובידי אבבטן נותרה חבילה לא גדולה. הוא פסע עכשיו עכשיו בנחת לעבר ביתו, שנמצא לא רחוק מתחנת האוטובוס, ואחריו קירקשה נסיכת־הקסם צ’ירי במטאטא, ורני במאסף, כפות ידיו בכיסים הריקים, קר לו, והוא כבר גם קצת רעב, מאוד־מאוד.
כמה נעים יהיה לתאר בפרק הבא את הארוחה, בתנאי שעד אז נהיה כולנו בריאים. אמן כן יהי רצון מלפני הבטן.
פרק רביעי: מנגינת הגגות המתרוממים. מה הקולות שהסופרים משמיעים? “כל האסון התחיל מכך שלא הפליק בזמן סטירה לילד!” איזו עריסה נפלאה! 🔗
רני היה רעב אחרי הנסיעה ועדיין לא החליף מילה עם אבבטן ולא ידע מה התוכנית להמשך הערב ומה מצפה לו בבית הסופר (והמו"ל והעורך) בן־עצל.
הערב היה חמים, ומכל החלונות הפתוחים של בתי עצלתיים הוורודים עלו ריחות טובים של מאכלים. מהרגע הראשון גילה רני כי עצלתיים הוא מקום יוצא מן הכלל. מרגישים שכל אחד עושה כאן מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ואיך שהוא… וכמה… אבל בלי להפריע לאחרים. ואם מישהו לא רוצה לעשות כלום – אף אחד לא מפריע לו לנוח ולישון או לזלול כאוות־נפשו. המבוגרים, וגם הילדים, לא יודעים מה זה להתרגז. מריבה לא נמשכת כאן הרבה זמן כי בני־עצלתיים מתחילים לנמנם באמצע הריב ושוכחים מה היה בהתחלה.
ואיזו התחשבות בזולת! אם מישהו פורש לו כיסא־עצלתוח (כיסא־נוח עצלתיימי) ומנמנם קצת באמצע הרחוב – אף אחד לא צועק עליו ולא מקלל, ואפילו המכוניות עוקפות אותו בזהירות. יש מעט מכוניות בעצלתיים, מפני שהתושבים אוהבים לטייל ברגל – זאת כמובן כאשר אינם עסוקים בנושאים אחרים כגון אכילה, סס"סק (סיגריות, סקס, סמים קלים), שינה וחלומות. הם לא צריכים למהר לשום מקום, ולכן ממעטים לנסוע, ולכן כמעט שאין תאונות־דרכים. כאשר הם הולכים ברחובות הם ניראים גאים, חופשים ושבעי רצון, כמו יענים ובנות־יענה הפוסעים מעדנות בסאפארי, לצד בני־האדם שכלואים במכוניות.
כאן המקום להעיר שהסמל הלאומי של ארץ עצלתיים, בדומה למנורה בעלת שבעה הקנים של ישראל – הוא ציור של יענה (או בת־יענה, זו הנקבה, ולזכר קוראים יען, בדקתי, השמות מופיעים כך גם בתנ"ך), שטומנת את ראשה בחול זהוב. בת־היענה שחורה, והרקע – תכלת. אלה אותם צבעים שנמצאים גם בסמל של ארץ אהש“ן, רק שהרעיון כאן שונה לגמרי. מספרים כי בשעת סכנה, בת־היענה טומנת את ראשה בחול. מה היא רואה שם? חושך. לכן אומרים שהסמל הזה מסמל את תאוות השינה של העצלתנים, שמוצאים בנמנמת מפלט מכל צרה ואוייב, אם יש בכלל כאלה, ואילו האהש”נים שונאים את החושך, ולכן השחור שלהם הוא לבן.
אבבטן בן־עצל נשוי לאישה בשם ליליסימה. דרך־הבטן, נסיכת־הקסם צ’ירי היא דודה של ליליסימה. (דרך־הבטן או דרך־אבבטן זה דרך־אגב בעצלתיימית). גברת ליליסימה היא אישה רחבה ונמוכה כפסנתר־כנף מהלך על שתיים, והיא מפורסמת ברחבי עצלתיים כבשלנית מעולה ואופה בחסד עליון. ואכן עתה, על גבי עגלת־תה מוצקה, היא הסיעה מהמיטבח סירים מעלים אדים ומפיצים ריח נעים ומעורר תיאבון. האוכל הוגש בצלחות שכל אחת מהן גודלה כקערה בינונית, והתרוודים עולים ויורדים מן הסירים אל קערות־האוכל כשהם נושאים כל טוב –
– מרק־כרוב עם עצמות ממוייחות. תפוחי־אדמה שלמים לא־גדולים אפויים ברוטב בצל מטוגן. גולאש מדיף ריח פפריקה חריפה, עלי דפנה ופילפל אנגלי. נתחי־הבשר שבישלה גברת ליליסימה היו רכים, נמסים בפה ועסיסיים עד מאוד. לצידם סאלאט מלפפונים טרי בחומץ, פפריקה ושמיר. שעועית אפוייה, מעיים ממולאים בגידלי־שומן, בבצל מטוגן ובקמח. ולקינוח פשטידת תפוחי־עץ חמה על מצע של פירורי ביסקוויט ואגוזים, שהיתה מצופה בקציפת ביצים ואפוייה בתנור.
אמנם רני אוהב תפריט פשוט יותר – מרק־עוף צח עם שקדי־מרק, המבורגר או שניצל בלחמנייה חמה עם צ’יפס, קטשופ ומלפפון חמוץ, ובסוף גלידה. (אני מבטיח להזמין לארוחה כזו כל קורא שלא יצליח לנחש אם הבראתי כבר משפעת־המעיים השילשולית שלי).
אבבטן ישב בראש השולחן, טחן בפיו כמויות עצומות של מזון ולא הוציא הגה. רק השפם הקצר והחום התנועע תחת האף ומעליו גבות צהובות בראש הדלעת. רני התפלא. הוא חשב שסופר נוהג לדבר הרבה. הלא מילים הן המקצוע שלו. אך השימוש היחיד שעשה אבבטן בפה היה ללעוס עוד מאכלים ולגרם עצמות ממוייחות שאותן שלה מתוך קערה גדולה של מרק־הכרוב, מצץ בקול רם ובאצבעות נוטפות שומן זהבהב, מנגב מדי פעם את השפם, שקלט טיפות שומן אחדות.
גברת ליליסימה ונסיכת־הקסם צ’ירי לא פיגרו אחריו באכילה, אבל למישמע קולות המציצה העוו פניהן כשומעות בדיחה גסה. לרני נידמה כי כל אחד מהשלושה הוא חבית ללא תחתית שאינה מתמלאת לעולם. רני טעם רק נגיסות אחדות מכל מאכל, למרות שהיה רעב, אבל שתה הרבה מיץ תפוזים טרי.
לאחר שסיימו ללעוס, לגרם ולמצוץ, וחיסלו כל מה שנותר על השולחן, קם אבבטן ומבט ישנוני בעיניו, כאילו לא נירדם כלל בדרך לעצלתיים על המושב האחורי באוטובוס, טפח על בטנו הגדולה, השמיע קול שיהוק ו –
רני לא תיאר לעצמו שסופרים משמיעים קולות מגעילים. פעם שמע בתוכנית טלוויזיה שסופר משמיע את קול המצפון אבל לא הבין בדיוק למה מתכוונים. אז עכשיו הוא שומע את קול המצפון?
אבבטן הלך להתקלח.
רני שמע את גברת ליליסימה צועקת אחריו: “אל תשכח להסתבן!” ומסבירה לדודה צ’ירי: “כל האסון נובע מכך שלא הפליק בזמן סטירה לילד! לא, לא אליך התכוונתי, ילד!”
אחרי המקלחת חזר אבבטן, כפות־רגליו בעלות האצבעות העבות נתונות בסנדלים, כרסו בפיג’אמה שהיתה רחבה כאוהל־סיירים ומהודקת בשרוך לבן על הפופיק. הוא נכנס לחדר הסמוך, השתרע על גבו על מיטה רחבת־ידיים, שם יד על הזין שלו (שלא היה כל־כך זקוף, לאנשים שמנים יש בעיות זיקפה, ועבורם הגו מכוני הריפוי בעצלתיים סיסמת פרסומת: “אם לא קשה לך, בוא אלינו!”) – ועד מהרה עלו נחירותיו ובקעו בקול מפוצץ ומפחיד, כאילו החזה שלו הוא מחסן ריק שעל גגו העשוי פח מדרדרים מדי פעם צרור של אבנים.
רני לא האמין למראה עיניו – התקרה בבית אבבטן היתה מורכבת על בולמי־זעזועים, כמו מרכב של מכונית, כמו מפוח – וכאשר הנחירות בקעו ועלו – התחיל הגג לעלות ולרדת בקצב הגלים של הדף האוויר, שהשתחרר מדי פעם מגרונו התותחי של אבבטן.
רני היה בטוח שהנחירות תפרענה לכל דרי עצלתיים, אך כאשר הביט החוצה מבעד לחלון, ראה להפתעתו את כל גגות עצלתיים האדומים עולים ויורדים על קירותיהם הוורודים כבוכנות במנוע – פעם זו ופעם זו, לקול מוסיקה נחירנית שבקעה מהם במקהלה. וכאשר החזיר פניו פנימה גילה כי בחדר הסמוך, שוכבות על הגב לרוחב מיטה אחת, זו בצד זו – גברת ליליסימה ונסיכת־הקסם צ’ירי, כל אחת מחזיקה בשתי אצבעות דגדגן של זולתה שניראה כנקניקיה קטנה ואדומה, ושתיהן גם הן מרימות ומורידות את התקרה בנחירותיהן.
ומה שהפליא עוד יותר היה שנסיכת־הקסם צ’ירי החזיקה את קצה המטאטא בפיה כשהיא מעלה ומורידה אותו מגרונה עד לתקרה בקצב נחירתה, כלוליינית בקרקס.
נחירות אנשי עצלתיים הלכו וגברו, ולרני נידמה שהוא נמצא באולם קולנוע ענק וחשוך, שבו הרמקולים מרעישים מכל פינה, והקולות הולכים וקרבים אליו כמו קטרים, אחד מכל צד, הולכים ומתגברים עד –
טוב. אתם מתארים לעצמכם את ההמשך – רני מתעורר מן החלום בחדרו בבית –
אך לא!
להיפך –
מנגינת הגגות המתרוממים הרדימה גם אותו והוא חיפש לעצמו מיטה או ספה פנוייה כדי להשתרע עליה. האורות כבו והלכו. אין זה נעים ביותר לשהות בבית זר, בחושך, ובייחוד כשאין מדברים איתך כל הערב, רק משמיעים קולות שקיקה וגרימה ולעיסה ובליעה ומציצת־עצמות, וגירגור וגיהוק ושיהוק ופיהוק, ותרועת־נחיריים –
רני המנומנם גישש ופתח דלת אחר דלת עד אשר –
פתאום –
ראה אור! אור גדול כאור יום!
ומי ניצב בדלת החיצונית?
בכומתה כחולה?
כחולות גם העיניים וצהובות הגבות?
וצהובה־תכולה גם פיג’אמת־הפסים?
נדודים?! –
אלא מי?!
ומדביק על הדלת מודעה צהובה באותיות כחולות:
כ“ק האדמו”ר מר“ן זבדיה גילולי שליט”א נותן ייעוץ בכל תחומי החיים.
כ“ק האדמו”ר מר"ן זבדיה גילולי נותן הדרכה וייעוץ בכל התחומים, בחירת בן/בת זוג, בעיות שלום בית, חינוך ילדים, לחצים והתלבטויות אישיות, בחירת מקצוע, ענייני עסקים וכו'.
כ“ק האדמו”ר מר“ן זבדיה גילולי שליט”א עוסק בהפצת התורה בצורה המונית, מטרתו ומשאת נפשו שספריו ומאמריו יגיעו לכל בית בעצלתיים. תורתו עוסקת בתיקון נפש הפרט והכלל בשפה ברורה לכל פותח פתח לתיקון שלימות האדם.
את/ה מעוניין/ת שכ“ק האדמו”ר מר“ן זבדיה גילולי שליט”א ייתן שיעור או ייעוץ בביתך באופן חד־פעמי או מדי פעם?
ובכן: להתקשר למיספר הטלפון: זבחחבבה־ג[אפס] כדי לתאם את המועד!
וזהו: כ“ק האדמו”ר בדרך אליך!
מה קרה שהוא טורח כל כך?!
ובכן: לדעת כ“ק האדמו”ר מר“ן זבדיה גילולי שליט”א המצב בו נמצא העם העצלתוחי הוא מצב חירום והוא רואה כחובה רוחנית שלו לנסות ולהאיר בכל הנשמות ובכל הפינות!
לדעתנו – קהל חסידיו – זאת הזדמנות שאסור לפספס!
נא להביא תמונות פנים של כל האנשים הקשורים לנושא הייעוץ.
והכחול־צהוב נדודים אומר: “שלום רני. באתי להחזיר אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים הם כמו זבובי הטסה־טסה באפריקה. את מי שהם עוקצים, מי שנדבק ברעל שלהם – נעשה חולה במחלת השינה ולא יתעורר לעולם!”
“מה רע לישון? מה רע לחיות בעצלתיים?” ענה רני, “מנגינת הגגות המתרוממים היא מוסיקה נהדרת! גם הסופר אבבטן חושב כך.”
“אאאלללל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!” צעק נדודים, “את השק המפוטם! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב־בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כמו ישבן! את בעל הנחיריים שמתחברים לקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה! את הטפיל השמן השוכב שם במיטה – אותו, את אישתו, ואת דודתה! – לפוצץ! לפוצץ!”
“מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?”
“במי?”
“בעצלתוחים.”
“אני? על מה?”
“אולי מפני שאתה סובל מנדודי־שינה?”
“אני?!” הרים נדודים קול איום ונורא, “איך אתה מעז לומר זאת, עליי! הלא אתה מעליב בכך את כל עדת חסידיו של מר”ן האדמו“ר שליט”א!" – והוא הניף ידו לעבר רני להפליק לו סטירה דתית חזקה, אך רני מיהר לסגור על פניו את הדלת החיצונית בטריקה אדירה –
ובבת־אחת נעשה חושך גמור בבית פנימה.
אתם חושבים ודאי שעכשיו מתעורר רני, בחדרו שבבית, מפני שטרקו דלת בדירת־השכנים או הפילו שוב טיל סקאד על תל־אביב, באמצע הלילה –
אך לא. הוא מגשש דרכו בחשיכה כמרקד מעט, מדלג בעדינות על פי קצב המנגינה של הגגות המתרוממים, עד שהוא פוגש בפיסת־נייר דבוקה לקיר, מוארת באור אדמדמם־קלוש, שעליה כתוב:
זוהי עריסה!
ומיד הוא קופץ ונוחת לתוך עריסה גדולה ונעימה להפליא. איך אפשר לשכוח מיטה נהדרת כזו, מוצעת בשמיכות רכות ומדיפה ריח בד חמצמץ־טרי? רני משתרע בתוכה, מתכרבל היטב, ו־ניר־דם –
עד אור הבוקר.
ובבוקר –
פרק חמישי: תקרית בצק השטרודל במרומי התקרה. מה הרגיז כל כך את בבוטשינקה? נאומי הגלמודיות של דודה צ’ירי והתוכחה המתמדת של גברת בן־עצל. 🔗
ובבוקר –
עוד קודם לכן, פעמים אחדות בלילה חש רני שהמזרון מתנפח ומרים אותו גבוה־גבוה, לוחץ אותו אל משהו שמעליו, והוא כמעט נחנק – בעט קצת ופירפר כדי להשתחרר וחש שהוא צונח מטה־מטה, ובתוך כך חלם שהוא נישא על גל גבוה ויורד איתו, כאילו הגל מזרון־מים או ערסל –
כך חלם פעמים אחדות שהוא צונח לעיסה רכה בעלת ריח חמצמץ־טרי, כזה הממלא את המיטבח כאשר אימא מכינה בצק־שמרים לעוגת־שבת. הוא התעורר לרגע, ושב ונירדם.
ובבוקר –
אפו היה לחוץ לקיר, את ברכיו הכפופות לא היה יכול ליישר. איזו מין מיטה היא זו שמדביקה אותך לתקרה? – ומלמטה נשמעו קולות –
“רני! רני! תרד משם!”
תרד? הלא אי־אפשר לזוז. בקושי הוא נושם!
והנה פרצופה של נסיכת־הקסם צ’ירי נדחק בסדק שבין מצע הסדינים העבים כמגבות־מיטבח לבין התקרה. היא עלתה ודאי במטאטא כמו שמטפסים בסולם הידראולי של מכבי־האש.
“תזוז! תזוז! תניע ידיים ורגליים!”
"מה קרה לי, צ’ירי? אני מפחד – "
“תלוש! תלוש!”
“אני מודבק, צ’ירי, לא תלוש!”
“מה אתה, קשה־תפיסה? אומרים לך, תלוש את הבצק!”
“איזה בצק? במיטה?!”
“זה הבצק של השטרודל, שאתה שוכב עליו!”
"אני לא יכול לזוז. ואני גם צריך נורא, את מתארת לעצמך מה – "
נסיכת־הקסם צ’ירי הבינה שרני אינו יכול לעזור לעצמו והיא מושכת אליה את המטאטא, הפכה אותו והתחילה לדקור בידיתו את עיסת־הבצק, זו שתפחה כל הלילה והרימה את רני עד לתקרה.
“השטרודל של בבוטשינקה!” צעקה מלמטה גברת ליליסימה הנפחדת, “האורח הטיפש שלך שכב בלילה על הבצק של השטרודל של בבוטשינקה! מה אעשה עכשיו, דודה צ’ירי?”
נשמעו קולות נפיחה אדירים של האוויר שהשתחרר מהבועות הסגורות בבצק. יש אומרים שגם אבבטן תרם את חלקו אותה שעה מהשירותים. רני ירד לאט כשהוא שרוע עם נסיכת־הקסם צ’ירי על מצע מגבות־המיטבח, כאילו הפעיל המטאטא מנוף הידראולי, עד שהם נחתו בשלום בקערת־המתכת הגדולה, שבטעות חשב אותה רני בלילה לעריסה, מפני שהיה כתוב עליה:
זהירות עיסה!
ולא – “זוהי עריסה”!
הוא ניסה לצאת כי כבר היה לו קשה מאוד להתאפק בבוקר, אבל דבלולי הבצק דבקו בו ולא איפשרו להתרומם מהעיסה. במאמץ משותף משכו אותו נסיכת־הקסם צ’ירי (שבגלל גוף נסיכת־הקסם שלה לא נדבק בה כלום) וגברת ליליסימה, והצליחו לשלוף אותו מהבצק שכבר נקרש בשערותיו ובבגדיו, ומיד שלחו אותו להתרחץ ולהחליף בגדים.
“לא היה חסר הרבה שאכניס אותך לתנור!” אמרה גברת ליליסימה. “שאאפה אותך כמו מקס ומוריץ בתנור!”
“ושתצא ממולא צימוקים ומושחם בחלמון ביצה ובפירורי סוכר!” צחקה נסיכת־הקסם צ’ירי.
ומיד עמדו שתיהן ולשו את הבצק ורידדו אותו וגילגלו כדי להכין עשרים שטרודלים ממולאים צימוקים, קקאו, תפוחי־עץ וקינמון, ובלבד שיהיה לאבבטן משהו ללעוס עם התה והקפה שהוא שותה לפנות־ערב, ועוד חמישים שטרודלים אפו למסיבת הבטן שנקבעה להערב, לכבוד צאת הגיליון החדש של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”.
עד מהרה ישב רני, רחוץ, מסורק ונקי, מול אבבטן בפינת־האוכל של המיטבח. הנשים הביאו להם מדי פעם באגטים ארוכים ופריכים, כד קפה, כד קקאו, כד חלב, גוש חמאה, צנצנות ריבה של גרגירי־יער אדומים־כהים ושל אוכמניות שחורות, וקורנפלקס.
“רני,” הרים אבבטן את עיניו הכחולות המימיות מעל גיליון המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים” שבו עיין כמו שאבא של רני קורא דבר ראשון בבוקר את “הארץ”, “אתה אורח־כבוד של המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’.”
“אבל מאיפה בכלל ידעתם עליי?” התפלא רני.
“איזו שאלה? הלא כדי להיות אורח־הכבוד הביאה אותך דודה צ’ירי אלינו אתמול.”
“ומדוע אף אחד כאן לא כמעט דיבר אליי כל הערב?”
“לא דיברנו אליך?”
“לא.”
“אתה בטוח?” הוא אכל כששפמו החום הקצר עולה ויורד בקצב הלסת, וכך גם דיבר.
“כן!”
“צ’ירי, לילי, בואו הנה.”
שתיהן באו בידיים מקומחות, נסיכת־הקסם צ’ירי החזיקה במטאטא, ששימש לה מערוך לרדד בו את הבצק ולגלגלו לשטרודל.
“רני טוען שאתמול בכלל לא דיברנו אליו!”
“לא דיברנו אליך? באמת? לא הרגשנו.”
“סלח לנו, היינו קצת רעבות.”
“וחבל היה על הזמן לפטפט.”
“ורצינו לישון.”
“כשאנחנו אוכלים וכשאנחנו ישנים אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו שותקים!” סיכם אבבטן את ההתנצלות.
והשתיים חזרו לממלכתן שבמיטבח.
“מותר לשאול?” ניסה רני לשבור את שתיקת הסופר שהיה עסוק בלעיסה ותקע גרפצים שקטים לתוך האגרוף בעל האצבעות השמנות וחשב שלא ירגישו.
“מה השאלה?”
“שמעתי, הגברת, אישתך, אמרה משהו על כך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד ואני כבר קצת נבהלתי, באמת…”
“אתה קיבלת פעם סטירה בבית?”
“לא. אולי פעם אחת. אני לא זוכר אבל אבא מספר שזה היה כשקפצתי מהמידרכה לרחוב בלי להסתכל לצדדים.”
“אני אף פעם לא נתתי סטירה.”
“מה, יש לכם ילד?”
“סיפור ארוך. לא עכשיו. עבור לשאלה הבאה.”
“אני לא מפחד מהמוות. אני לא אמות אף פעם.”
“מה אתה מדבר? אצלנו לא מת אף ילד. מה רצית עוד לשאול?”
“מדוע אתה קורא בבוקר את העיתון שאתה בעצמך הוצאת אתמול?”
“הדברים שאני מדפיס לא מוצאים חן בעיניך?”
“זה לא אמרתי. אבל נהוג שקוראים בבוקר את החדשות.”
“מה שאני מדפיס ניראה לך ישן?”
"זה לא אמרתי, אבל – "
“בלי אבל. הספרות נצחית. נצחי גם המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’. אם כתבת אתמול, שלשום או לפני חמישים שנה – אין הבדל. החדשות – מתיישנות, אבל השיר או הסיפור נישארים צעירים לנצח, רעננים, הם אינם מתיישנים לעולם!”
“שמנפוצקלה, הבאתי לך את הדואר.” הפריעה גברת ליליסימה באמצע השיחה.
“לא ידעתי שמחלקים אצלכם דואר כל כך מוקדם,” אמר רני.
“עשר זה מוקדם?”
“מה, כבר עשר? בכלל לא הרגשתי!”
“כן, רק עשר, בזמן האחרון מעירים אותנו מוקדם.” נהם אבבטן תחת לשפמו החום הקצר.
“אבל עשר זה מאוחר, לא?”
“אצלנו עשר שעה מוקדמת. הגיע שיר חדש למוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’!” זרחו פני אבבטן כאשר שלף דף ממעטפה. "נחשו מי שלח אותו? לא סתם נער שרק התחיל לכתוב ולפעמים גונב שיר מביאליק או מיהודה אטלס ושולח לי וחושב שאני לא יודע – אלא סופר מפורסם מתל־אביב. העיתון שלי מצליח. עוד מעט יעמדו אצלי הסופרים בתור ויתחננו אליי שאדפיס להם שירים וסיפורים, ואני אתן להם להתחנן – ואדפיס קצת. יתחננו עוד – ואדפיס עוד קצת! יתחננו, ואדפיס – "
הוא כירסם את הבאגט הפריך, מהמאפייה של המסבאה “החרדל המחבק”, וקרא בעיון את השיר. אך ככל שהתקדם בקריאה כן התכרכמו פניו ככרכום.
“שערורייה!” מילמל בכעס, “לעיתון שלי! לא ייתכן! לא יקום ולא יהיה! לא אדפיס! על גופתי המתה!”
רני לא שאל מדוע הכעס, אבל גברת ליליסימה רחבת־האברים וקצרת־הקומה התגלגלה ובאה משולחן פיקוד השטרודלים, פיה מלא צימוקים החלה לנגב את מצחו הרחב והרותח־מכעס של אבבטן והותירה עליו עקבות של קמח.
"מה שוב קרה, בבושי, למה להתרגז כבר מהבוקר בבושינקה, זה לא בריא ללב שלך בבוטשיקה! טושינקה מוטשינקה! שמנפוצקלה – " והיא תחבה את הבאגט עמוק לתוך פיו, כמוצץ לתינוק כדי להרגיעו.
“קה, קה, קה, קה! תפסיקי!” הדף אותה. “ברנר המאניאקית! חוצפה! לשלוח לי שיר מטופש כזה!”
“תן לי לראות!”
“לא. לסל.”
"תן לי – "
“לסל, לסל! לסל וחסל! אשפה! – אפרוחה ברנר זאת, בספר ‘יעקב ובניו’, על חיי הסופר הרווק יעקב רבינוביץ – הדביקה לו שלוש נשים, אחת מוסלמית, שילדו לו תשעה ילדים! – וגם תיארה אותו חיגר ואת ידידו אשר ברש עיוור בעין אחת – בעוד שההפך היה הנכון! – כאשר נישאלה ‘איך אפשר לזייף כך היסטוריה?’ – תעזבי כבר את המלפפון ותרחיקי אותו מהפה שלי! – ענתה ברנר שהיא רק הגשימה את הדימיונות שלהם וכי מה שגירה בהם את דימיונה לכתוב עליהם הוא אמיתי יותר מהחיים הממשיים שהיו להם! – וכי אורגזמות כמו שתיארה ב’יעקב ובניו' טרם נכתבו בספרות העברית – וכי העובדה ששלוש הנשים, גם המוסלמית – סירבו למצוץ ליעקב רבינוביץ ולתלוש לו שערות – היא ראשיתה של הספרות הפמיניסטית במזרח־התיכון כי – ‘מה כבר מבינים גברים בדגדגן סוב־טרופי?’ – לדעתה תיאורי המין תמיד התישו את הסופרים העבריים, ועד שהחלה היא לכתוב, כתבו רובם בשיטה ההוליוודית על פיה, כשמגיעים לדבר עצמו, האורות מתעמעמים והמצלמה או העט מתמקדים באח הבוערת. אבל היא, סופרת פמיניסטית שמבינה קצת, בלשון המעטה – בשפת המציצה בדגדגן סוב־טרופי ובדובדבני אריקה יונג – לה מותר לכתוב על זיונים ואף פעם לא יאשימו אותה בפורנוגראפיה כי זו הפריווילגיה שיש לכל עבד משוחרר לכתוב על בני־מינו! – נו, אני שואל אתכם, היא לא משוגעת?”
אך גברת ליליסימה חטפה ממנו את הדף ורצה למיטבח, ומיד נשמעו משם קולות הצחוק החנוקים שלה ושל נסיכת־הקסם צ’ירי.
“להפסיק!” קרא אבבטן. “זה מרגיז אותי! לאשפה!”
“אבל זה מצחיק אותנו וזה בסך הכל לילדים…” לא יכלו להפסיק, “שמנפוצקלה! – מה אתה מתפוצץ מקינאה באפרוחה ברנר? הלא אתה בעצמך חיברת דברים הרבה יותר נוראים!”
“שקר!”
"‘שבחי האוננות בארץ עצלתיים’! – ‘רדיפת הכבוד היא יצר המין של הזקנים’! – "
“קסנטיפה! מכשפה ירוקה! אתן לא מבינות כלום! אף עיתון מכובד לא ידפיס דבר כזה אינפאנטילי!”
וכשנוכח שהן ממשיכות לצחוק ומתעלמות ממנו, קם והלך להתפנות זו פעם שנייה הבוקר כשהוא ממלמל: “‘אחות קטנה’ לא יודפס בשום עיתון!”
והתבודד על אסלתו שעה ארוכה עם גיליון המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”. אחר־כך יצא ונסגר בחדר־האמבטייה, יושב על דופן האמבטיה ורוחץ את התחת, וכך שלוש־ארבע פעמים כל בוקר, מחרבן ורוחץ, מחרבן ורוחץ עד שהבטן מתרוקנת ויכולה לקלוט כבר את ארוחת־הצהריים.
רני סיים בינתיים את הקקאו ואת זנב הבאגט בחמאה ובריבה, קם והסתובב בבית ולא היה לו מה לעשות. ניגש למיטבח. השתיים רידדו במרץ את יריעת הבצק של השטרודל השלושים־וארבעה. גילגלו בארבע ידיים את ידית־המטאטא הלוך־ושוב על פני השולחן המקומח. מהתנור עלה ריח של מאפה־שמרים טרי. על המדף, בין צנצנות וקופסאות ריבה, קקאו, צימוקים וסוכר, גילה ארבעה דפים מרובבים כתמי קינמון וסוכר נמס (הדף השני היה לאחר תיקוניו של אבבטן, שגם נתן לו את שמו. בשלישי הקליט כניראה את אשתו בחשאי. הרביעי היה טיוטה שהכין), משך אותם רני וקרא, אף כי לא את הכל הבין:
דף מרובב ראשון 🔗
אפרוחה ברנר
אחות קטנה
יש ילדה, קוראים לה טל
יפת־עיניים ותלתל,
ולטל אחות – לימור
קטנטנה, צריך לשמור –
על לימור שלא תיפול,
ולא תאכל עוגה מחול
ולא תשתה לה חמיצה
מכד פרחים, במציצה –
ולא תפיל איזה עציץ
ולשמשה שלא תרביץ
פן את ידה לימור תפצע –
אי! – לכן שמירה לה נחוצה –
והמישמר – מוטל על טל
וזה מרגיז אותה, בכלל
מדוע זה צריך אחות?
יותר טוב כמה שפחות –
בבית־שימוש יורדים המים
לוקחים את קקי, ובינתיים
אפשר לשאול וגם לחקור
אולי יקחו גם את לימור?
ואם אפשר, הוי אימא, אימא,
הקטנה לדחוף שם פנימה
וללחוץ על הכפתור –
רק לא לראות עוד את לימור!
אבל אימא לא מרשה.
אימא, את כזאת טיפשה
את לימורי את אוהבת
ועלי אינך חושבת! –
באמת? – לא, רק בצחוק
תינוקת מותק, לא לזרוק!
נושקים אותה, וגם מישמוש
ורק לקקי – בית־שימוש!
דף מרובב שני: נאום הגלמודיות של דודה צ’ירי 🔗
כל חיי חלמתי למצוא לעצמי בעל אבל מה לעשות שאני מכוערת ואף גבר לא משתין לאברי. אמנם, כאשר אני ממריאה על מטאטאי לשמיים אני נעשית בחורה בלונדינית מה־זה־מתוקה, ממש מלכת־יופי עולה חדשה מרוסיה (לא זונה) ושמלתי הצחורה נודפת אז ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים. אבל מה כל זה עוזר לי אם ברגע שאני נוחתת על הקרקע אני חוזרת לצורתי הקודמת, המקומטת והדחוייה? מה לא עשיתי כדי להתקדם בחיים. סיימתי בהצטיינות קורס גבוה למכשפות בטראנסילוואניה. למדתי את סוד האנרגיה, עמדתי על מקור הכוח הנצחי של הקינאה, החמדנות, הרשעות, זיוף האורגזמות והשימחה־לאיד. אבל מה כל זה עוזר לי אם אין לי אפילו בפני מי לזייף אורגזמות כי נישארתי תקועה עם המטאטא ואני לא מתביישת לגלות שבזכותו איבדתי את בתוליי!? (אמנם נגרם קצת נזק לדגדגן). מה עוזר לי שמעריכים אותי בעבודה וכו־לם מהללים את חריצותי ומציעים לי הון תמורת סוד האנרגיה של המטאטבוט שלי!? כאילו שאני אהיה מוכנה אי־פעם להיפרד ממנו! אני, שהבאתי את האוננות לדרגת אמנות! שסיפקתי במו ידיי אישה בעלת יצרים אדירים כמוני! שעשיתי באוניברסיטת עצלתיים מ"א בחוג ללימודי נשים על חיי המין של נסיכות־הקסם הטראנסילוואניות! שעברתי ניתוחי הרמת־פנים והזקפת חזה! שלוקחת הורמונים! – לי לא צריך לספר שהחיים אינם מושתתים על הסקס בלבד. אני מבקרת בקונצרטים של הפילהרמונית. אני מנוייה באופרה הישראלית החדשה. אני שומעת הרצאות. אני טסה לעיתים קרובות לחוץ־לארץ התרבותית, כרטיס אני לא צריכה. אני מגישה פינת כישוף פופולארית ברדיו אלפיים. אני מנגנת בפסנתר. אני קוראה ספרות נשים. אני מתעבת רומאנים שיש בהם מילים גסות ופורנוגראפיה. אני מעריצה את עמליה כהנא־כרמון. אני פמיניסטית. ניסיתי אפילו אהבת־נשים אבל נשים לא אוהבות אותי. ילדים כניראה כבר לא יהיו לי. לפעמים אני שמה בווידאו סרט בקלוז־אפ עם אישה מוצצת לגבר, כמו בננה רטובה, גבר תוקע לאישה, כמו בננה רטובה, ואני נורא מקנאה והדגדן שלי עובד שעות נוספות. כמה לי זה חסר. הגבר שהכי מתאים לי ודומה לי, וודי אלן – למה לו מכוערת כמוני? אם היתה לי בת בטח היה מתייחס גם אליה כמו זונה ומבקש שתמצוץ לו. אבל ממני היה חושש כי אני אישה סמכותית ובלתי־צפוייה והוא יהודי מתוסבך. זה מה שיש לי להגיד על הגלמודיות שלי. אין מוצא. אני נשואה לעצמי עד אחרית ימיי. אבל לפני כן עוד רציתי להוציא מניסיוני ספר על אמנות הסיפוק העצמי. (בעלה של אחייניתי, הסופר אבבטן בן־עצל, יערוך לי אותו ויוסיף ביבליוגראפיה). אני מקווה שמפרשת חיי תלמדנה רבות שהכי חשוב להיוולד יפות או לפחות להשתדל להיות סקסיות ומצודדות עד שממש יעלה מגופן ריח של התייחמות בתקופת החסד הקצרה של הנעורים שהיא ההזדמנות הטובה ביותר לתפוס בעל בזין שלו כי זה גם מה שהטבע התכוון כשיצר אותנו במטרה שנשאף להזדווג ונוליד ואין במה שאמרתי שום דבר חדש כי בלי זה לא מתאהבים. כל הכוחות העל־טבעיים שניחנתי בהם לא הביאו לי בתעופת חיי אפילו זיון חפוז אחד.
ביבליוגראפיה נבחרת
בן עזר, אהוד, “אוצר הבאר הראשונה”.
בן עזר, אהוד, “בעקבות יהודי המידבר”.
בן־עצל, אבבטן, “שבחי האוננות בארץ עצלתיים או מיסתרי הדגדגן של אנבל”.
בן־עצל, אבבטן, “רדיפת הכבוד היא יצר המין של הזקנים”.
וולטיר (פרנסואה מארי ארואה), “קנדיד או ספר האופטימיות”.
מורואה, אנדרה, “המישמנאים והמירזנאים”.
פחה, צ’ירי, “אמנות הסיפוק העצמי לנסיכות־קסם גלמודות” (בהכנה).
דף מרובב שלישי: נאום התוכחה המתמדת של גברת בן־עצל 🔗
מגיע לי שיהיה לי בעל כמוך בדיוק כמו שלא מגיע לך שתהיה לך אישה כמוני. כל חיי אני מבשלת לך ובסוף אתה משמין כמו חזיר וגורם לי להרגיש כבר עכשיו כמו האלמנה שלך ועוד מאשים אותי שאני מבשלת יותר מדי טוב כדי להרוג אותך! בשביל לראות את הביצים שלך אתה כבר צריך ראי, שפיגלאייער, ועכשיו גם אותי אתה כבר לא רואה כי כשאתה לא ישן אתה שקוע בכתיבה ובעריכה של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים” וטוען שאתה לא שומע שאני מדברת אליך ושזה אצלכם תורשתי במשפחה כי גם אימא שלך היתה חירשת ונזקקה למכשיר־שמיעה אבל אתה לא תקנה מכשיר־שמיעה לשמוע אותי כי לדעתך מרבית המילים כבר נאמרו בינינו ומה שנישאר לא כל כך חשוב. אישתו של המנוח ג’ויס, ג’יימס, אמרה פעם שהיא לא צריכה לקרוא את הרומאנים שכותב בעלה כדי לדעת מה יש בהם כי היא מכירה היטב את הראש הכחול שלו! אני יודעת שאתה המצאת את סיפור הבריכה האפרודיזית בעצלתיים רק כדי שתוכל למשש בה בחורות ערומות ולהידחף אליהן למצוץ להן להציע לפרחות שלך “שפם אל שפם!” – ולקוות שימצצו לך כמו בחלום המאניאקי שלך שירשו לך לדחוף להן אצבעות מכאן ומכאן ומסביב לנקודה שזה כל מה שאתה מסוגל לעשות במצבך הנוכחי חוץ מאשר לקפל את הפישיק שלך מול הראי ולעשות ממה שנישאר מהעורלה שלך צפרדע פותחת־סוגרת, פותחת־סוגרת – אתה חושב שאני לא יודעת? – וחוץ מאשר לנחור, להפליץ, לגרפצץ, לגהק, להתעטש וגם להיחנק, ואני חושבת שאם לא תמות מהשמנת־יתר אתה תמות מהשפרצת־יתר כמו שגריר בורונדי בלונדון וגם בטוחה שכל האסון עם הבן שלנו דודי שנעלם מהבית נובע מהאופי הרופס, הפייסני והמגוחך שלך, שלא היתה לדודי דמות אב תקיפה, שלא חינכת אותו כמו שצריך ולא הפלקת לו סטירה כשהיא עוד היתה יכולה להועיל לו כי עכשיו כבר מאוחר ואני חוששת שהילד ברח מהטימטום שלך לטימטום עוד יותר גדול ושכה אחיה שאם תמשיך לחיות ככה בלי שינוי עוד תזכה להתאלמן ממני! ושלא תחשוב שאני לא יודעת שגם אז אתה לא תפסיד שום הזדמנות לעשות ממני צחוק בספרים ולזיין באבר הקצר שלך אלמנות “שפם אל שפם”!
דף מרובב רביעי: מכתב אהבה סטאנדארטי של הסופר אבבטן בן־עצל 🔗
[למלא שם הקוראה] היקרה,
בהתרגשות עזה קראתי את מכתבך לעורך, עכשיו מכתבך לעורי, מחר־מחרתיים יגיע מכתבי לעורך, יחבק אותך ויאמר לך שנפש תאומה את לי, לעורך, וכבר אני מדמיין את מגע עורך [הבהיר או השוקולדי, לפי שם המשפחה] בעורי, צעירה מוכשרת ורבת ערך שכמותך, עוד תראי כיצד אני עורך את ספרך הראשון ואת יושבת לי במערכת על הברך ואני הסנדק שעורך עורג אליו ושיערוך לך מסיבה ספרותית, אני העט ואת הקסת, אני הקסת ואת העט, טיפות דיו חמות ניתזות בינינו כיין הילולים צעיר. כל חיי חיכיתי לסיפור שלך כמו לסימן קריאה, עכשיו העברית שלי מתגמגמת מולך, מתגמדת, ואני מתמוגג ממך, גאון שכמותך! מרגריטה! (קיראי לי פאוסט) – איפה היית עד כה? את צמח צעיר, זקוק לתנאים של חיבה, לחממת גנן מנוסה כמוני שבה יפרח כשרונך הנדיר כקשת בענן וכמולד הירח ויחלחל בך כישרוני הגדול ויפרה אותך, נרקיס ביצה שלי, קורקינט הנעורים שלי. עתה, שנוצר הקשר, אני קצר־רוח לראותך, לטפח את סגולותייך, להשקותן ולהצמיחן ביד מסורה ובלשון דואגת ודגדגנית. אשכור לך חדר על חשבון העיתון בהילטון עצלתיים ובלי שהיות ופהיות נתחיל לעבוד עלייך, לפתוח אותך, לערוך אותך, לגבש את סגנונך הרך, ללוש את ביטוייך הקשים, לשפר את יכולתך, להכניס לך מושגים חדשים, לגלגל אותך על מיטת הספרות העברית, לחדד את תחושותייך, להכניסך במחילות הביקורת, להעמיתך בליקוק העיתונות, בנישוק אצבעות רגלייך, בסדנת היפרדותך מבתולייך, מהבוסר הנפלא שעדיין ניתן למצוץ מסגנונך שאותו גיליתי ובזכותו הכנסתי אותך להיכל הכתיבה הבשלה שתבכיר רב־מכר עם כתבה במוסף השבועי שבה אתאר כיצד בישלתי לך והחלפתי לך טי־שירטס תחתונים וטמפונים בתקופה שבה טבלת את העט בדמך וכתבת את ספרך הראשון שעימו כבשנו את העולם למרות שאני שונא ספרות נשים. קיראי לי אבטי, כמו כמה אבטי אותך, גאון שלי, עפר אני תחת כפות רגלייך הלבנות… את תמיד תישארי איתי כי אף אחד לא ירצה לגעת בך כל זמן שיזכרו שאני חנכתי אותך לצמרת הספרות העברית־העצלתיימית…
שלך, שלך, כוכב התקווה של חיי החדשים (בזכותך),
אבטי
פרק שישי: טיול בוקר בצהריים, הימנון הגברים והנשים בארץ עצלתיים וביקור בבריכה המצופה גלידה ומלאה ציצים למציצה. 🔗
ביד אחת החזיק אבבטן המושמץ שטרודל ארוך ומדי פעם גילגל על הצ’ופצ’יק של השטרודל שערות־סוכר דקות־לבנבנות, שהשתלשלו מענפי העצים, תחב אותן לתוך פיו כשהוא מוחה מדי פעם משפמו החום הקצר שערות־סוכר שדבקו בו ומציע גם לרני נגיסה פריכה ומתוקה. תחת הזרוע השנייה הידק צרור מודעות מגולגל כצינור. השניים פסעו בנחת בשדרה הראשית של עצלתיים, בין בתים ורודים יפים ומעוגלי פינות בצבע הגוף האנושי. בהגיעם ללוח־מודעות ביקש אבבטן מרני להחזיק את השטרודל, והדביק מודעה:
הערב תתקיים במועדון “בית העצל” לתרבות מנמנמת
מסיבת בטן
ירצה העורך והסופר אבבטן בן־עצל
בנושא:
שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים
ליד הפסנתר: קארין תוחעסצוצקי
קטעי זמרה: ניבה צביטותצקי
שטרודלים חינם מאפה ידי הגברות צ' פחה ול"ס בן־עצל
יחולקו
גיליונות חינם של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”
הכניסה: 50 עצלים
הנחה לטיפשים ולבעלות חזה גדול
“ידידי הצעיר,” פנה אבבטן לרני ברוב חשיבות, תוך כדי הדבקה, “עצלתיים שלנו היא הארץ הטובה ביותר מכל הארצות האפשריות. איפה עוד תמצא בעולם בריכת שחייה מצופה גלידה ששוחים בה ערומים?”
“גם בחורף?”
“מחממים אותה. והגלידה נשארת קפואה. ובקיץ – מצננים את הגלידה, אבל המים בבריכה לא נעשים קרים מדי. שלא לדבר על יפהפיות כל העולם שרוחצות בה ערומות ואפשר ללקק גם אותן…”
לפתע הסתכל למידרכה מולו והכריז: “בוקר טוב גברת אנבל, כלבלב לך רך כל־כך, כפקעת צמר צח. הכירי בבקשה, זהו רני, אורח־הכבוד שלנו הערב…”
“בוקר טוב הסופר אבבטן,” הציצה היפהפייה לתחתית המודעה ורכנה לעברו, כי היתה קצת גבוהה ממנו ודמתה לשחקנית מירה סורבינו, “הנה לי חידה לך… חי,חי,חי… נס קרה, אני התבתלתי!…”
“הבטלה היא אם כל תענוג, גברת אנבל!”
“התבתלתי בשלושה ת”ווים, טמבל!" תלשה שערה משפמו החום, “חי,חי,חי…” ציחקקה.
“רני,” התעלם הסופר אבבטן מהעלבון שספג, “אמור שלום לגברת אנבל ציצקי־תוחעס, מלכת הדוגמניות שלנו, יפהפיית צמרת עצלתיים…”
“בוקר טוב.”
“בוקר טוב, ילד!”
אחר־כך הכריז הסופר: “בוקר טוב גברת קארין, כלבלב לך צח כל־כך, כפקעת צמר רך. הכירי בבקשה, זהו רני. אורח־הכבוד שלנו הערב. רני, אמור שלום לגברת קארין תוחעסצוצקי, מלכת הפסנתר שלנו, פסנתרנית צמרת עצלתיים…” ולעצמו לחש: “רק שלא תגיד לי – נס קרה אני התפנסרתי…”
אחר־כך הכריז הסופר: “בוקר טוב גברת ניבה, צחצח לך כלב זך, זכזך לך כלב צח. הכירי בבקשה, זהו רני, אורח־הכבוד שלנו הערב. רני, אמור שלום לגברת ניבה צביטותצקי, מלכת הזמרות שלנו, זמרת צמרת עצלתיים…” ולעצמו לחש: “רק שלא תגיד לי – נס קרה אני הזדמררתי…”
ובאמת עברו על פניהם שלוש גברות ראויות להתכבד ואפילו למצוץ – הדוגמנית הבלונדינית, הפסנתרנית הג’ינג’ית והזמרת שחורת־השיער. מימדי הציצקס והתוחעס שלהן גרמו לשלושתן להיראות כשלוש אותיות S מהלכות על שתיים, ועוד, לכל אחת היה כלבלב לבן קטן שאותו הובילה ברצועת־עור.
ככה:
S S S –
“בוקר טוב הסופר אבבטן, בוקר טוב ילד.” החזירה כל אחת מהן בתורה והמשיכה בדרכה בשדרות עצלתיים, מתנודדת על עקביה הגבוהים המקישים על מרצפות המדרכה הוורודה, מתבוננת בחלונות־הראווה ובדמותה הנשקפת מהם. “צ’או, להתראות הערב במסיבת הבטן!”
S
S
S
קליק־קלאק, קליק־קלאק, קליק־קלאק –
והיפה משלושתן, על כך אין חולק בעצלתיים, היא אנבל.
הו אנבל, אנבל, אנבל! – כל צופה בך מתבלבל!
גם אני.
אך לא אבבטן.
עוד בטרם נעלמו השלוש, הצטמררו כתפיו בעווית שירדה עד ביטנו, כעומד להקיא.
“הסופר אבבטן, קרה משהו?”
“מה לעשות?” נירגע השמן מהצמרמורת ותפס אותו עיטוש, “אני נגעל… הפטשי… כשאני רואה מקרוב שיירי אבקת חלב… סליחה, אבקת טאלק… הפטשי… לבנים בין אצבעות כף־רגל של אישה… הפטשי… בסנדלי־עקב, אפילו הן ללא פגם, מטופחות וצבועות באדום רמזורי מלוקק… הפט… מי יודע אולי היא פוזרת טאלק גם על המנוש… ואני ממש אלרגי… הפ… צרות של סופרים… אישה יפה עם אצבעות רגליים עקומות – שלא תנעל סנדלים… אלה שחושפים רק את העקב, ומלפנים הסנדל סגור כמו נעל דקה, שחורה, מרגשים אותי הרבה יותר… הפטשי… צרות של סופרים…”
רני זכר מאתמול את אצבעות רגליו הענקיות של אבבטן בסנדלים, מראה לא מלבב ביותר ודווקא בלי טאלק. ומאחר שלא ידע מהו המנוש [פיזדה, אב"ע] ומהו שגורם לאלרגיה בטאלק, שינה את נושא השיחה ושאל:
“מה זה שצומחות שערות־הסוכר על העצים? לא למדנו בערוץ המדע בטלוויזיה על עצים משונים שכאלה.”
“עצי שערות־הסוכר… הפטשי…” הסביר אבבטן, “צומחים רק בעצלתיים, כמו שהתפוזים שאמוטי גדלים רק בארץ־ישראל. שותלים את שערות־הסוכר בחממות, ובט”ו בשבט מעבירים את השתילים לשדרות ולחורשות. בחורף, כאשר אירופה הקרה מכוסה רובה בשלג, אנחנו שולחים אלפי זרים לבנבנים של ענפי עץ שערות־הסוכר, שטעמם מתוק וחם כשמש עצלתיים. הילדים באירופה הקרה משתגעים אחריהם. אך למרבה הצער יש לנו באחרונה משבר חמור בענף יצוא שערות־הסוכר."
“מדוע?”
"בעצלתיים, השבח לאל, נשא הסופר אבבטן פניו למעלה, “אין רבנות, ואנחנו נולדים, חיים, מתחתנים ומתים כאוות נפשנו. אבל השנה היא שביעית, שנת שמיטה, וכל ייצוא שערות־הסוכר מעצלתיים לישראל מושבת בגלל פסיקת הרבנים!”
“ובארץ אהש”ן אמרו שהפיצוחים שלהם ללא חשש שביעית הם מג’נין ולא מעפולה."
“היית אצל המתעוררים הטפילים האלה, עובדי הכוכבים והמזלות?”
“אבל הם לא מצאו חן בעיניי ועזבתי.”
אבבטן התכופף ונשק לרני במצחו כששפמו מדגדג אותו, “הלוואי שכל ילדי ישראל יעדיפו כמוך את השינה הבריאה על ההתעוררות החולנית, ותדע כל אם עברייה שאף בן מבניה ובת מבנותיה וכוסית מכוסיותיה לא יסתלקו באמצע הלילה מהבית לארץ אהש”ן!" – עלתה תוגה בעיניו הכחולות מימיות.
“אבל מה זה שמיטה ושביעית?” שאל רני.
“בהרצאה שלי הערב תלמד. יש הסבר היסטורי לתעלולי המנוולים.”
“אז אתם מפסידים כסף מהשביעית השמיטה?” ניחש רני.
“אצלנו הפסדים זאת לא בעייה. מי שצריך כסף ניגש לעצלתומט ומוציא ממנו כמה עצלים צריך.”
“אז מדוע לא ביטלתם בכלל את הכסף, אם הכל בחינם בחינם?”
“בגלל התענוג. מי נהנה לקבל דברים בחינם? זה כמו לתת נדבה לעניים. אנשים לא מעריכים דברים שקיבלו בלי לשלם עבורם. לכן את הכסף שלנו, שקוראים לו עצלים, אנחנו מחלקים חינם, אבל עבור כל השאר צריך לשלם. זוהי, דרך הבטן, הכלכלה הנכונה. ככל שיש לאנשים יותר עצלים בארנק – כך הם קונים ומבזבזים יותר, החנויות מלאות והמסחר פורח ויש פרנסה לכו־לם. ומי שחוסך – מס הכנסה עושה לו צרות ואומר שהוא רמאי.”
“אבל אם נותנים את העצלים בחינם, אף אחד לא ירצה לעבוד?” תמה רני.
“זה כל העניין בעצלתיים, אנחנו ביטלנו את העבודה! אנחנו לא רוצים שאנשים ירצו לעבוד!”
“כל עניין הכסף שלכם, והדברים שקונים בו בחינם – ניראה לי לא רציני, כמו כסף של משחק ‘מונופול’. אני יודע שבחיים כסף זה לא סתם נייר של משחק. צריך לעבוד כדי להגיע למשהו בחיים, ככה אומרת אימא לאבא.”
“מה עושה אבא שלך?”
“איש השירותים החשאיים.”
“אתה יודע?”
“אימא אומרת לו: ‘אף אחד לא יודע מה אתה עושה. אתה בטח השירותים החשאיים!’ – בכלל, אבא דו־פרצופי. מכה את אימא בלילות, אני חושב שהם עושים סאדו־מאזו כי היא נאנחת נורא וצועקת: ‘עוד! עוד!’ – ולא צועקת עליו שצריך לעבוד כדי להגיע למשהו בחיים!”
“בעצלתיים לא עובדים, נקודה. אצלנו, כשהאזרח אומר אנ”י, הוא מתכוון לראשי־התיבות – אוכל, נח, ישן."
“אתם וישראל זו לא אותה מדינה? הלא השפה שלכם היא עברית, לא?!”
“אז מה? עברית זאת שפה עולמית. יצא אפילו מילון עולמי לעברית מדוברת של דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה. יש בעולם שלוש ארצות דוברות עברית, עצלתיים, ישראל וקיבוץ היורדים בארצות־הברית.”
“אני מאוד שמח לשמוע אותך מדבר כמו ספר. אבא שלי אומר שרוב הסופרים, חוץ מעמוס עוז, נשמעים די טיפשים כשהם מדברים, לעומת הספרים שלהם.”
“אבא שלך צודק. אם אנשים היו מתייחסים בכבוד לסופרים ונותנים להם מספיק זמן לדבר, בייחוד בטלוויזיה, כו־לם היו אומרים דברים הרבה יותר חכמים, לא רק עמוס עוז.”
הבריכה הוורודה המצופה גלידה נמצאה בקצה שדרות עצלתיים. חזית הכניסה היתה מפוארת כארמון, והכל הבריק בצבעי תות־שדה, וניל ושוקולד. בכניסה נמצא סניף בל"ע, בנק לאומי עצלתיים. אבבטן, שיצא מהבית בלי ארנק, ניגש לעצלתומט, הקיש מיספר סודי והוציא מאתיים עצלים בשטרות ורודים של חמישים, עשרים ועשרה. על השטרות צויירו, כמו בשטרות שלנו, דיוקנאות של סופרים ומנהיגים אבל בתנוחות שונות – שרועים בפיג’אמות ורודות, מכורבלים בשמיכה חמה, עיניהם עצומות ופיותיהם פעורים כנוחרים מתוך שינה עמוקה.
אבבטן שילם בעצלים עבור כרטיסים לשניהם.
“אין לך כניסה חינם, בתור סופר ועיתונאי?” שאל רני.
“אצלנו כל אזרח משלם, דין אחד גם לתקשורת. אין ארוחות חינם.”
באולם המבוא התנוססו תמונות הצייר הפלמי המפורסם פיטר ברויגל: “שלארפטיה”, ארץ־העצלנים, ובה שלושה איכרים שמנים נחים בצוהרי־יום תחת שולחן־אוכל, חזירון מתקרב אליהם ולצידו מהודקת סכין כדי שיהיה אפשר לפרוס אותו בנקל, וברווז צלוי מנמנם אף הוא בצלחת בטרם יאכלוהו. ועוד תמונה, “חגיגת חתונה”, ובה שני משרתים נושאים מגש עמוס קערות־אוכל וכדי־משקה, ומנגנים בחמת־חלילים, וקהל חוגג סביב שולחן רחב־מידות. חמת־חלילים ראו גם בתמונה “ריקוד איכרים”, שבה יוצאים איכרים במחול באמצע הכפר. והיתה תמונה של קוצרים בשדה עם בני־משפחתם, אוכלים ונחים באמצע היום, ושל עשרות ילדים משחקים בכיכר עירונית על חביות, בחישוקים, בנדנדות, במוט, בקורה, בעמידת־ראש, קופצים זה על זה, ורוקדים.
פה ושם היו פזורות כרזות ורודות מטעם משרד התיירות של ארץ עצלתיים:
איש על אסלתו ותחת אישתו!
אישה על אסלתה ועל בעלה!
לרוכבים הידד!
יבורך הסכם אוסלו!
תבורך הסכמת אוסלה הבלונדינית!
ברוך בואך לארץ החופש העברית היחידה בעולם!
וקיר מול קיר בהמשך המבוא המוליך לבריכה התנוססו חרוטים באותיות נקניקיות אדמדמות זה מול זו והם מתאימים לכל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין:
הימנון הגברים בארץ עצלתיים
תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים
על עפרות ארצנו באשר הן שם
אל תיפול רוחכם, עליזים מתרוממים
שכם על שכם לעזרת העם!
הימנונת הנשים בארצה עצלתיימה
תחזקנה ידי כל אחיותינו המאוננות
על עפרות ארצנו באשר הן שם
אל תיפול רוחכן, עליזות מתרוממות
בטן על בטן לעזרת העם!
אבל כאשר הסתכלת החוצה התמרחה על קיר הבית ממול כתובת גדולה ומכוערת, שעצלתן אחד התחיל לרסס עליה צבע ורוד־בהיר כדי להעלימה:
חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!
הבריכה שהתגלתה לעיני רני היתה מוקפת כרי־דשא ירוקים, עצים נותני צל והרבה כסאות־עצלתוח עליהם היו שרועים המתרחצים והמתרחצות וילדיהם שהשתזפו ערומים למרות שהקיץ עוד רחוק למדי. מימיה הכחולים של הבריכה לחכו את דפנות הגלידה, אשר באורח־פלא לא נמסו כלל ולא העכירו את המים, ואילו המתרחצים הערומים ליקקו מהן להנאתם. היה יום שמש יפה, ובעצלתיים נוהגים לשחות גם בחורף. רק ביום גשם של ממש הם מסתגרים בבתיהם, לוגמים מרק גולש או שעועית חם, ומתנמנמים.
בדרכם תלה אבבטן עוד מודעה על עץ, לקח שני כסאות־עצלתוח, והתחיל להתפשט.
והתפשט,
והתפשט,
והתפשט, והתפשט –
עד שגם הוא –
היה עירום כביום היוולדו!
סליחה, אני ממהר למקום חשוב ומוכרח, ממש מוכרח, לסיים כאן. את “זהירות, פג”א (רע!)" אסביר בפרק הבא.
פרק שביעי: בגן העדן: “ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא התבוששו.” נדודים מציץ בשירותים. מה יש לו נגד שמנפוצקלה? פג"א (מה שהבטחתי). 🔗
רני לא ידע מה לעשות מרוב בושה. אילו היה כובע על ראשו, היה מושך ומוריד אותו עד עיניו כדי שלא לראות. מאחר שלא היה לו כובע, הסב ראשו והנה –
כו־לם עירומים!
אבבטן, שהכרס הגדולה שלו התנודדה באוויר החופשי (עליה כתובת־קעקע: “אני אשכנזי גאה!”) ובשיפוליה זין רחב אך קצר וזוג ביצים ענקיות, אמר בשיא הפשטות:
“רני, מדוע אתה לא מתפשט?”
“אבל הסופר אבבטן, אין לי בגד־ים!”
“אתה עוד לא רגיל לעצלתיים. מה יותר טבעי מלהיות עירום? כך הלכו בני־האדם בגן־עדן! כתוב בתורה שאדם וחווה היו ערומים ולא התבייששו. עוד לא למדתם ‘בראשית’?”
“מה פתאום מהתורה?” אמר רני, “כאן פשוט מחנה נודיסטים כמו שמראים מאוחר בלילה בטלוויזיה ואבא שלי מסתכל בזה כל לילה! – ואימא שלי…”
אבבטן טפח על בטנו. "נודיסטים! – הצחקתני! – מה אתה חושב לך, שאנחנו כמו אבא שלך שאוהב לראות סרטי עירום? שאנחנו מחקים את האופנה הקלוקלת והרקובה שמגיעה אליכם מאירופה? בשום אופן לא! ארץ עצלתיים היא גן־עדן עברי עלי אדמות ואנחנו, בני־האדם של גן־העדן, מתלבשים על פי האופנה של גן־העדן – – – בלי! כך התלבשו אדם הראשון וחווה אימנו. תקרא גרשם שלום. גן־העדן זה המצב הפאראדיזי, לפני החטא הראשון, לפני האכילה מעץ הדעת טוב ורע, לכן אין בו עדיין מותר ואסור – "
“ואין מלתחות?”
“מלתחות? בשביל מה? הלא מהתנ”ך כתוב ללכת עירומים ולא התבייששו, וזה גם בריא, אוויר צח, שמש, שיזוף –
"ביצה מאווררת – לבריאות עוזרת! –
"פיטמה מזדקרת – את הראייה משפרת! –
"טובה רוח פרצים בסדק – מאצבע על ההדק! –
"מים, ירק, מלוא הגן – עושה חיים הדגדגן! – "
וכך היה עומד שם וממשיך לדקלם, ראשו גדול כדלעת, גבותיו צהובות, עיניו כחולות־מימיות, והשאר – אתם יכולים לתאר לעצמכם, בטן־דלעת בלי מכנסיים עם כתובת־הקעקע האשכנזית! –
אבל רני הנבוך קטע את החריזה העליזה: “ולא מתביישים?”
"הלא כתוב במפורש ב’בראשית': ‘ולא יתבוששו’! – מה יש להתביישש? אזרח של עצלתיים אין לו שום דבר להסתיר – לא ממס־הכנסה, לא מאישתו, לא מפילגשו ולא מהשמיים. ומה יש יפה בעולם יותר מהגוף האנושי? – "
אם רק לא היה ניראה כהיפופוטם או דלעת, רצה רני לענות למראה בטנו המתנודדת וכפות רגליו הענקיות של הסופר, אך הוא ידע שזה לא מנומס.
"לא צריך ליאונרדו דה־וינצ’י ליצור יופי מושלם של בחורה, זה בא מעצמו, מהטבע! כל פְרחה היא פלא מהלך על שתיים, יצירת אמנות! ואצלנו לא מוזיאון, מותר למשש אותן כאוות נפשך – "
רני שתק, התפשט ומיד קפץ למים, הוא שחה קצת וליקק הרבה גלידה. זאת היתה גלידה, איזו גלידה! באמצע החורף, בבריכה מחוממת, ביום שמש מקסים, אביבי, ללקק גלידה פריכה כזו, עם אגוזים טריים וצימוקים, ופיסטוקים, ושבבי־שוקולד, טעם גן־עדן, ממש חלום!
בשעת השחייה נגע מדי פעם בציצים של בחורות ורודות וגם שוקולדיות ששחו מולו והן לא כעסו, להיפך, אחת מהן עם משקפי־צלילה וכובע ים ורודים עצרה והניחה לו למצוץ קצת מהפיטמה הנהדרת והחומה שהתחדדה לה בקצה השד הגדול שלה וגם ליטפה את תלתליו והידקה אותו אל גופה החשוף במים. רני הרגיש נמס יותר מהר מגלידה.
היו במים השקופים בחורות שטוחות־חזה או כאלה ששדיהן שטוחים כשקיות ריקות. היו במים השקופים קשישות בעלות שדיים שמנים למדי ורכים או כבר קמוטים. אבל אף אחד לא נרתע מהן ולא חיפש דווקא את השלימות. כו־לם ליטפו את כו־לם ונגעו בכו־לם בבריכה הצלולה. ילדות נגעו בגברים ואפילו בבעלי הכרס ובקירחים, ואלה ליטפו ודיגדגו אותן, נשים מבוגרות חיבקו בחורים צעירים והתנשקו איתם עמוקות – וכו־לם היו ערומים ולא התבוששו ואפילו זימזמו את הפזמון העצלתיימי:
מבית אבות עד גן חובה
נרטב הגוף באהבה!
וכל אשר נפלט – טעות!?
לא, רק כמו הפטשי – לבריאות!
כאשר יצא רני מהמים כבר הרגיש את עצמו טבעי כל כך שלא הופתע למראה הנשים, הגברים, הילדות והילדים שהיו שרועים על כסאות־עצלתוח, מתנמנמים ומשזפים עצמם בהתמכרות, גב, בטן, תחת, ציצי, בולבול, דגדגן, ולרבים מהם כתובות־קעקע במקומות מוצנעים: “אני ספרדייה גאה!” – “אלוהים לא גר כאן!” – “תגי ודל! [תגעי ויגדל!]” – “אני עצלן גאה!” – “אני אוהב בתוסיק!” – “אני אוהבת ילדים!” – “בא לי!” – “אני מוסלמי!” – “מאונן מוסמך!” – רוב האנשים היו אמנם שמנים למדי, אך ניראו יפים, גם הזקנים. לכו־לם היה עור שזוף, בריא, ובלי הכתמים הבהירים שמותירים בגדי־הים על הגוף.
אבבטן, שרוע על כיסא־עצלתוח, שלף מכיס מכנסיו שעל הדשא צרור דפים ועיין בהם. “נו, איך היה? אצלנו אין הטרדה מינית! לכל היותר משפריצים או מתלחלחות במים. האהבה נולדה חופשית ובכל מקום היא כבולה באזיקים, לא אצלנו! – אוי ואבוי,” הפך דף ומילמל, “אני מקווה שלא קיבלתי פג”א חדש!"
“היו איזה פיגועים?” שאל רני.
“לא, פג”א באל“ף. אני עובר עכשיו על החומר למדור ‘מכתבים למערכת’.”
“אתה עובד?”
“אם לשכב ערום בכיסא־עצלתוח בדשא ולהשתזף ליד בריכה מצופה גלידה – נקרא לעבוד, אז כן. אני רק מקווה שאיזה פג”א לא יקלקל לי את התענוג שבעבודה. תיראה: ‘העיתון שלך מקסים.’ – ‘תודה על העיתון הנהדר.’ – ‘בתור חבר ועד הכיתה הצעתי לקרוא מדי שבוע שני דפים של המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’. הילד הכי שמן קורא וכל הכיתה צוחקת!’ – "
“מה זה פג”א באל“ף?”
“רני, גרד לי קצת גלידה מדופן הבריכה. אני צמא מאוד וגם נעשיתי קצת רעב. אחר־כך אסביר לך.”
“אבל איך להביא לך את הגלידה?”
“במרית. הכף השטוחה עם ידית שהטייחים מטייחים בה קירות. אתה לא מבין? שפאכטל! – תמצא שם דלי מלא מריות מנירוסטה להביא גלידה לאנשים היושבים מחוץ לבריכה. השם מרית באמת לא מוצלח. יותר טוב מרחנית או טיחנית.”
רני דילג על הדשא אל הבריכה כשהוא ערום לגמרי וחש עצמו חופשי ומאושר כאילו נולד בארץ עצלתיים והוא לובש את בגדיו היפים ביותר. כאשר חזר עם המרית המלאה גלידה, אמר:
“הסופר אבבטן, גם אני רעב, אבל על הגלידה אני כבר לא יכול להסתכל וגם הציצים כבר עושים לי הרגשה של גבינה.”
“מה מתחשק לך לאכול?”
“המבורגר שתי קומות בלחמנייה עם רוטב אדום ורוטב לבן ומלפפון חמוץ חם חתוך דק עם צ’יפס ואוראנג’אדה קרה.”
“שתי קומות?”
“שתי קציצות.”
“יש לך תיאבון! – אני גאה בך. העצלתנים ישמחו מאוד להעניק לך את אזרחות הכבוד של ארצנו.”
הוא נתן לרני חמישים עצלים והסביר לו איך להגיע למסעדת השירות־העצמי בכניסה לבריכה וביקש ממנו להביא שתי מנות כאלה, שמאוד מצאו חן בעיניו. “רק תשגיח היטב שלא תחליק על הרצפה הרטובה!” הזהיר את רני כששפמו החום הקצר נוטף גלידה ורודה, “ושלא יטפטף לך קטשופ על הפישיק כי תיכף מישהי תרצה למצוץ לך אותו!”
“אז אני ישים חרדל…”
בפני מר דונאלד שוויסק־עופותצקי, הטבח והמנהל של מסעדת השירות־העצמי בבריכה השייכת לרשת העצלתיימית “עצל־בורגר”, עמד רני ערום ויחף על הרצפה, שאמנם חוממה. אך נעשה קצת קר, והוא היה צריך לשירותים. הוא שאל איפה, הראו לו. הוא צעד לשם חופשי ומאושר, התבונן בציורים היפים על הקירות שתיארו מהצד האחד פנים חמוצים של ילדים הסובלים מעצירות, ומהצד השני את האושר על פני ילדים שיש להם פעולת־מעיים רגילה עד מואצת. רני פסע ברוב עניין, כמסייר בתערוכה במוזיאון, ופתח דלת אחר דלת בכיוון שהראו לו, עד אשר –
פתאום –
פתח דלת וראה חושך! חושך־שבחושך כמו הפסקת חשמל –
ומי ניצב מאחורי הדלת? –
בכומתה שחורה כשולי קדרה?
כשולי קדירה, מהפיח. רני ידע שבמקור הכומתה כחולה!
נדודים –
אלא מי?
והוא שחור כולו, גם הפיג’אמה, ולא משיזוף אלא מהחושך שבתוכו עמד, והזיעה הסריחה ממנו כה חזק עד שהיה לה ריח של שמרים, ורני חשב שאולי כך הם אופים לחם בארץ אהש"ן, ומה שבטוח שהם לא ראו מימיהם דאודוראנט.
“שלום רני. באתי להציל אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים יאכילו אותך גלידה עד שימס לך המוח, והשכל גם! העצלתוחים ישכנעו אותך ללכת עירום עד שכל אחד יצחק ממך ברחוב ויחשוב שאתה משוגע, ומטומטם גם! מי שהעצלתוחים עוקצים אותו, מי שנדבק בחיידק העצלות שלהם – נעשה חולה במחלת הבטלנות ולא יהיה מסוגל לעבוד לעולם חוץ מאשר בללקק גלידה ובלמצוץ בני־אדם ובסוף יישאר בלי כסף, גם!”
“מה רע בללכת ערום? מה רע בגלידה? מה רע בלמצוץ? – ‘ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו,’ – זה פסוק נהדר מן התורה, גם הסופר אבבטן חושב כך!”
“אל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!” צעק נדודים השחור, העטוף לילה. "את השק המפוטם הזה! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב־בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כישבן! את בעל הנחיריים שתחילתם בקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה, את החנפן השמן השוכב שם ליד הבריכה, אותו, את אנבל ציצקי־תוחעס, את קארין תוחעסצוצקי ואת המאדאם ניבה צביטותצקי – "
“מה?”
“לפוצץ! לפוצץ!”
“מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?”
“במי?”
“בעצלתוחים.”
“אני? מדוע?”
“אולי מפני שאתה סובל מנדודי־שינה?”
“אני?!” הרים נדודים קול איום ונורא, “אורח־כבוד מפורצץ שכמוך! איך אתה מעיז לומר זאת, עליי, וכבר פעם שנייה!” והוא שלח יד להפליק לרני סטירה חזקה, אך רני לא טיפש, הוא מיהר לסגור מול פניו את דלת חדר־השירותים בטריקה אדירה –
ובבת־אחת נעלם החושך, ועימו נדודים. ונעשה אור. אור גדול.
אתם חושבים ודאי שעכשיו מתעורר רני, בחדרו שבבית, מפני שטרקו דלת בדירת־השכנים או הפילו טיל סקאד על תל־אביב, באמצע הלילה –
אך לא. עם חמישים עצלים בכפו (רציתי לכתוב – בכיסו, אבל אין לו בגד לשים בו כיס), הוא לא יוותר על מנת עצל־בורגר שתי קומות בלחמנייה עם רוטב קטשופ ורוטב אלף האיים, ומלפפון חמוץ חם חתוך דק וצ’יפס ואוראנג’אדה קרה. לא. לא ולא. לא ולא ולא ולא ולא.
הסופר אבבטן בן־עצל לעס בנחת את העצל־בורגר שתי קומות בלחמנייה עם שני מיני רוטב וצ’יפס, קינח באוראנג’אדה קרה, מחה שפמו, פיו וגבותיו הצהובות במפית־נייר ורודה־מתוקה והניח את המגש על הדשא.
רני עקב אחר מפלי הבשר, קפלי השומן והקורקבן הבולט. לבסוף הרהיב עוז בנפשו ושאל: “הסופר אבבטן, אתה עצמך אף פעם לא שוחה בבריכה המלאה ערומים?”
“שוחה? – ועוד איך אני שוחה, ידידי הצעיר! – כל החיים אני שוחה! – שוחה נגד הזרם! – נגד המקובלות! – נגד! – יחידי! – במעלה הזרם! – בניגוד לזרם! – מחיר כבד אני משלם על כך… אבל מי שהקדיש את חייו לכתיבה, אל לו להירתע מפני כל כישלון או אכזבה!”
והוא טפח על בטנו השעירה, ניער שניים־שלושה פירורי־לחמנייה שנאחזו בקורקבן, והמשיך: “בשביל להיות סופר מספיק אפילו אחוז אחד של כשרון, בתנאי שיש לך תשעים ותשעה אחוז של התמדה ועקשנות, למשל, שלא להיעלב אם מחזירים לך. אבל, אם אתה פג”א רע באל"ף – "
“תגיד סוף־סוף, מה זה פג”א רע באל“ף?”
“ראשי־תיבות: פלאגיאטור, גראפומן, אפיגון.”
“פלאגיאטור זה עוד תנין באל־חמה כמו אליגאטור?”
“פלאגיאטור זה גנב ספרותי. לגניבה ספרותית קוראים – פלגיאט. למשל, ילד שמעתיק שיר של ביאליק או של אטלס ושולח למוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’ וחושב שהעורך לא יודע של מי השיר באמת.”
“וגראפומן זה גראף כמו שסבתא אומרת – גראף פוטוצקי?”
“גראפומן זה מי שחולה במחלת הכתיבה, גראפומניה, התשוקה לכתוב שירים וסיפורים, בלי שיש לכותב שמץ של כישרון. למשל, קורא שכותב דברים טיפשיים ומבולבלים ולא מפסיק להציף בהם את מערכת המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’ וחושב שהוא גאון ספרותי וכי מי שלא מדפיס את דבריו הוא רשע ומטומטם. אנשים שולחים שירים דביליים וגסים למערכת המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’, ואחר־כך משמיצים את העורך!”
“ואפיגון? אפיפיור או הגמון?”
“אפיגון הוא חקיין ספרותי. מי שכותב שיר או סיפור כמו שכותב ביאליק או אטלס ושולח למערכת המוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’ וחושב שאם השיר שלו הוא כמו של המישהו האחר אז הוא ראוי לדפוס. כאילו העורך לא יודע שזה סתם חיקוי, אפילו אם נכתב בעברית לא פחות טובה מביאליק או אטלס.”
רני התחיל לפהק.
“החטא האחרון הוא הפחות חמור כי כאשר מחקים משורר או סופר ידוע אפשר להגיד שמושפעים ממנו, ויש סיכוי שיום אחד הכותב ישתחרר מחיקויים ומהשפעות, וימצא את דרכו המיוחדת, שהיא כמו טביעת אצבעות שהיא רק שלו. סופר טוב הוא מי שבכל משפט שהוא כותב תכף מרגישים שזה הוא.”
פרק שמיני: תעלולי דינה מקרית־שמונה. נאום שר האוצר עגנון איש־גולדה שקלגרופר על נפלאות העצלפלציה. סוד האנרגיה של המטאטבוט. 🔗
“תגיד לי, רני,” שלף אבבטן מכיס מכנסיו הזרוקים על הדשא שני דפים מקומטים, “מה דעתך על הסיפור ששלחה לי קוראה בשם רותי?”
דינה השובבה
לביתי באה ילדה מקרית־שמונה בגלל הקטיושות. שמה דינה. משהגיעה אלי דינה האבתי אותה אהבה עזה אפילו שהיתה שובבה. אך יום אחד עבר תעלולה גבול. בלילה כאבה אוזנה של דינה מאוד והיא התאוננה בפני הוריי, הוריי לקחו אותה למגן־דוד־אדום שם אביהו לה טיפות מיוחדות. למחרת נסענו לבריכה. אימי אמרה לדינה שלא תיכנס מפני שאוזנה כואבת. דינה אמרה שהיא בכלל לא רוצה ללבוש בגד־ים. הלכנו לבריכה ושם התחילה דינה לבקש להיכנס למים. אז נתנו לה לשבת ולהסתכל בבריכה אך דינה קמה ממקום מושבה ונכנסה לבריכה עם בגדים. אימי כעסה עליה נורא אך לא אמרה כלום. דינה כבר חזרה לקרית־שמונה אך את תעלולה זה השאירה לי למזכרת, ועובדה – אני זוכרת אותו היום, אם לא הייתי זוכרת לא הייתי כותבת ת’סיפור. אני חושבת שאחרי שנפלו על תל־אביב הסקאדים, לא יביאו עוד פעם אלי את דינה השובבה.
רני היה גאה על כך שהסופר אבבטן מתייעץ איתו, ואמר: "הסיפור ככה־ככה אם רק יתקנו בו שגיאות כתיב ב’האבתי' ו’אביהו'. אבל מדוע צריך להדפיס סיפורים ומכתבים של ‘קוראינו כותבים’? המדורים האלה משעממים. אני מעדיף מדור מחשבים או מדע וטכניקה או חיי יעל בר־זוהר או אורלי בן־גרטי או מירי בוהדנה או מיכל ינאי או – "
“גם לי נמאס לפעמים ‘קוראינו כותבים’,” אמר אבבטן ומבט של עצב עלה בעיניו הכחולות המימיות, “אבל הסיפור ייכנס. אני מוכרח לתת לפחות סיפור אחד מכל קורא, כי הכתבנים הם הקוראים הכי נאמנים. אם יחדלו לקוות ששמם יודפס, יפסיקו לקנות את ‘המוסף התרבותי של ידיעות עצלתיים’!”
“מה אתה מסביר לי ומדבר איתי כמו עם גדול?” התמרמר רני כששמע את הדברים האלה, ודמעות חנקו בגרונו. "מה מעניין אותי אם יקראו את העיתון שלך או לא? קר לי. מתחיל להיות מאוחר. נמאס לי להיות אורח־כבוד. אתה חושב שתענוג גדול לשבת איתך יחף על הדשא הלח, בלי בגדים? לראות את הביצים השעירות שלך שמתנודדות כמו שק?! באמת נמאס לי. אני עייף. ילד זה לא חבר של סופר. ובחורף לא אוכלים גלידה וגם לא מתרחצים בבריכה פתוחה. אני רוצה כבר הביתה! לשבת מול הטלוויזיה ולשחק במחשב שלי, הביתה, הביתה – "
“בסדר!” נבהל אבבטן. “מה נעלבת פתאום? בוא נתלבש ונלך!”
אך רני רעד כולו ובכה ללא מעצור.
הפסקה 🔗
אפשר לנחש מדוע?
הוא פחד מנדודים המציץ?
לא.
בחד (סליחה, פחד) פגלל הקור, ושהוא ערום?
לא ולא.
מפני שהתגעגע הביתה, לאבא ולאימא?
לא ולא ולא.
פחד מפני המוות?
לא לא לא ולא, הרי רני כבר אמר שהוא לא ימות לעולם.
אתן רמז: הסיפור של רותי.
כן, רני מקנא. הוא שלח כבר שלושה סיפורים קצרים בלי שום שגיאת כתיב, מוקלדים במחשב, ולא פירסמו אותם, ואפילו לא ענו לו תשובה קצרה במדור ‘לקוראינו’. איך אפשר לא להתרגז? שדווקא רותי תזכה שידפיסו את הסיפור שלה, כך סתם, למרות שיש בו שגיאות־כתיב! אז איך אפשר שלא לבכות ועוד כשאתה יושב ערום על הדשא בחורף ליד הבריכה הוורודה המצופה גלידה, בארץ עצלתיים, ובמקום אימא ואבא, יושב על ידך הסופר השמן אבבטן בן־עצל ופירורים של לחמנייה לו על הבטן!
המשך הסיפור האמיתי 🔗
לא רק רני רעד. כי הנה חלפו על פניהם בנקישת סנדלי־עקבים על המרצפת ובנדנודי־ירכיים שלוש יפהפיות־עצלתיים: אנבל ציצקי־תוחעס הדוגמנית הבלונדינית עם כלבה הקטן, קארין תוחעסצוצקי הפסנתרנית הג’ינג’ית עם כלבה הקטן, וניבה צביטותצקי הזמרת שחורת־השיער עם כלבה הקטן, שלושתן גם הן רועדות־כחולות מקור, והעור היפה והשמנמן שלהן נעשה חידודים־חידודים כעור־אווז, ורק לכלבים שלהן לא קר.
רק אבבטן לא חש בקור. הוא אפילו התלוצץ עם הגברות: “משתזפים, מה?”
לבסוף קם אבבטן והתלבש, וכמוהו נהג גם רני, שבלע דמעותיו. מצב־רוחו השתפר כאשר ביציאה מאולם־הכניסה הנהדר של הבריכה, הופיע לקראתם אדון עגנון איש־גולדה שקלגרופר, מנהל סניף בל"ע, בנק לאומי עצלתיים, ומגיש לו מתנה –
כרטיס חינמוגנטי שאפשר להוציא באמצעותו כמה עצלים שרוצים מהעצלתומט!
“מעתה,” אמר לרני מר עגנון איש־גולדה שקלגרופר, “לא תצטרך לעבוד כי הבנק עובד בשבילך ועל חשבונך. תרצה כסף, תוציא מהעצלתומט כמה עצלים שאתה צריך, אבל אני ממליץ שתשקיע אותם במניות המצופים והגלידות, שגואה עכשיו פלאים בגלל שאישרו לנו מענק וניל ואבקת־חלב מארצות־הברית, או בהנפקת הפאקאקט סטארט־אפ פיוצ’ר או בתוכנית חיסכון להשכלה או בקופת־הגמל פ”פ אלפיים חמישים, פישויי פריצה, סליחה, פיצויי פרישה ללקוחות מנמנמים עד שנת אלפיים חמישים."
“תודה רבה,” ענה רני. “אם יש הפתעות ומחלקים מתנות ופרסים, בטח שכדאי להשקיע. גם אימא אומרת כך לאבא. כל שבוע היא משקיעה בכרטיסי הגרלה.”
“אדוני הצעיר, אתה נמצא בארץ העצלפלציה, שהיא הכלכלה הנכונה ביותר מכל ארצות־תבל! אנחנו מענישים מי שעובד ומפנקים מי שמשקיע!”
ובהעניקו לרני את תעודת ההשתתפות בתוכנית “יד לקשיש אלפיים וחמישים”, נשק עגנון איש־גולדה שקלגרופר את מצחו של רני ואמר:
“אנשי עצלתיים היו הראשונים בעולם שנוכחו לדעת כי הכסף הולך ונעשה כה חסר־ערך עד שאין טעם לעבוד עבורו. כך הגענו למצב הנהדר של עצלפלציה, שהיא האינפלאציה של עצלי עצלתיים. כך אנחנו מטיבים עם העם! בלי כפייה, בלי פרוטקציה! כל אזרח רשאי לעשות מה שהוא רוצה! בתוך עשר שנים תהיה עבודתו היחידה של כל אזרח עצלתיים, אזרח חופשי, אזרח זקוף וגא – לפקח על מחשבים שיעבדו בשבילו. אנחנו ננצל את סוד האנרגיה של המטאטבוט של ידידתנו הדגולה, ידידת־אמת, הדימוקראטית, הגדולה, למרות שיש בינינו חילוקי־דיעות מדי פעם – נשיאת נסיכות־הקסם מרת צ’ירי פחה. מיטב מדענינו יחקרו ויגלו את הסוד העשוי לחולל מהפכה בעולם ולהחליף את מנועי־הסילון! אצלנו לא ישתרכו תורים ארוכים ליד תחנות הדלק כל פעם שמודיעים על עליית המחיר של חבית נפט גולמי! אבל, אחיי ואחיותיי, אצלנו איש לא יקבל שכר על תגליתו. אנחנו ניתקנו את הקשר בין עבודה לכסף. ראשונים בעולם עשינו זאת! בכבוד נהגנו! כבני־חורין! ואין שינאה, ואין מלחמת־אחים, והעצלים זורמים ברחובותינו כמים בחורף, כעלי־שלכת בסתיו! לכן שלום, שלום וכל טוב לך אדוני הצעיר רני, המשקיע בחוכמה בתוכנית ‘יד לקשיש אלפיים וחמישים’, ושלום לידידי הוותיק, הפוסר באבא עצל, המחנך את ילדינו על העקרונות שכסף עושים מכסף, עצלות היא תענוג, ועבודה נוצרה רק לטיפשים ולרשעים!”
רני ניגש עם אבבטן להוציא מהעצלתומט עצלים בכרטיס החינמוגנטי. שלושה ילדים עמדו ליד העצלתומט וציירו אותו. הם אמרו בנימוס:
“שלום הסופר אבבטן. המורה תמי קורקבני שלחה אותנו לצייר עצלתומט עם זין.”
אבבטן הסמיק ומשום־מה שם מיד יד על מפשעתו.
“כפי שהסביר לך מר גרופץ שקולר,” אמר אבבטן לרני בלי הנד עפעף, בצאתם לשדרות עצלתיים.
“מדוע אתה קורא לו גרופץ?”
“הוא לא נורמאלי. הוא זקוק לאישפוז. כשהיה ילד, מורה הורידה לו את התחתונים והרביצה על התוסיק לעיני הכיתה ומאז הוא זקוק כל כמה ימים לסטירות חזקות על התוסיק שלו, בייחוד לפני פיחות, שאז גם קושרים לו את הידיים, אחרת הוא לא נהנה מהחיים.”
“אז איך מרשים לו להיות מנהל בנק?”
“רק מנהל בנק? הוא שר האוצר וסגן שר החינוך שלנו, הוא הממונה על תורת הממון.”
“ומה זה – עגנון איש־גולדה?”
"נותנים לו שם חדש כל פעם שיוצאים עצלים חדשים בכסף נייר. לפני עשר שנים היה שמו הרצל איש־רוטשילד. אז כפי שהסביר לך מר גרופץ שקולר, הסוד של דודה צ’ירי הוא תקוות הכלכלה של עצלתיים. אם נצליח לייצר אצלנו את המטאטא־טיס שלה, שגרופץ קורא לו מטאטבוט, כמו מחשב־רובוט, נוכל להתחרות עם כל חברות־התעופה בעולם, ולייצא את המטאטבוטים לכל ארצות תבל. תאר לך – כל משפחה מחזיקה, במקום שתי מכוניות במוסך או מטוס פרטי בשדה־התעופה הקרוב או ספינת־טיול במרינה – רק שניים־שלושה מטאטבוטים במרפסת האחורית של המיטבח, ואם רוצים לקפוץ לבקר את הדוד באמריקה, או את השלג בחרמון, או את מזנון הקציצות הספוגות־שמן בצומת־אחים, או את מסעדת הדגים על חוף אילת – "
“אבל, לא יותר פשוט לבקש מדודה צ’ירי שתגלה איך היא מפעילה את המטאטא, ומה סוד הדלק הצפרדעו־שמיימי?”
“בטח ניסינו! אבל הכוח של נסיכת־הקסם צ’ירי נובע מהיותה קוסמת. ברגע שהיא רוצה לעשות משהו טוב, לגלות לנו את נוסחת־הפלא, היא חדלה להיות קוסמת ושוכחת מיד את סוד האנרגיה. לכן יושבים מיטב מדעני עצלתיים שלוש שעות כל יום, עם הפסקת קפה עם קצפת של שעה באמצע, ומתאמצים לגלות את סוד־האנרגיה הצפרדעו־שמיימי שמפעיל את המטאטבוט! כדי שלא ישתרכו תורים ארוכים של בעלי מכוניות כל פעם שמודיעים על עליית מחירה של חבית הנפט הגולמי וזה,” הנמיך אבבטן קולו לכדי לחישה, “הסוד הכמוס ביותר של ארץ עצלתיים, פרוייקט משותף עם ארצות־הברית, חשוב מפרוייקט טילי החץ המשופר, מיליארדים עצלים מושקעים בו. רק לך אני מגלה, רני, הישבע לי, בתור אורח־כבוד, בכל היקר והקדוש לך, כי מה שאגלה לך עתה לא תספר לאיש – גם אליי פנו המדענים. הם מנסים לגלות את סוד האנרגיה בעזרת לחשים, השבעות, קמיעות, קסמים וכפשים (זאת אומרת – כשפים). פנו אפילו לבאבא־בובה ולבאבא־ברוך ולבאבא־מחלוף, שאומרים שיודעים את הסוד של לעשות יש מאין וממלאים ממנו בקבוקים. וביקשו ממני, סופר ידוע שעליו, דרך הבטן, כתב המבקר ד”ר דודו בנזומניא שהוא, אני – ‘סופר בעל משקל רב, רבמג במילים, פרס ישראל קטן עליו’ – שאעזור בגילוי מילות הקסם של הנוסחה הסודית של דודה צ’ירי, מילים שמפעילות את… אוה," שב והגביר אבבטן קולו בשמחה, “הנה הגענו סוף־סוף למחבתו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי!”
“סליחה, רבמג?” שאל רני.
“קוס־ם!”
פרק תשיעי: בפונדק “החרדל המחבק” ופגישה עם אפרֵם קונסטנטין חביתותצקי. מכון הי־טק עצלתיים קום, מש"ע, גן חתונות עצלתיים ואגודת מגרמי עצמות. 🔗
חביתותצקי, הבעלים של פונדק הנקניקיות והבירה “החרדל המחבק”, יצא לקבל את פני אבבטן בקול תרועה אדירה שנשמעה כפקק הנחלץ מבקבוק יין תוסס. אפרם קונסטנטין חביתותצקי היה איש גבוה ורזה מאוד, ופניו נראו אף הם כפקק שנחלץ מבקבוק, והם חרוט הפוך, צר למטה ורחב למעלה. לראשו כובע־טבחים לבן ונפוח, ומזגו מזג מוזג תוסס ועליז.
“בֶּבֶּה,” הניח כפו על כתפו של אבבטן, ממעכה קצת בחיבה, “איך היתה הגלידה בבריכה היום? לא התאמצת יותר מדי? שמעתי שעומדים לסגור את העיתון שלך!”
“אפרם! אתה יודע שאני לא אוהב את ההתחכמויות האלה. ובייחוד שאני נמצא כאן עם אורח־הכבוד, חבר צעיר ומוכשר מאוד.”
“בבה, רוצים לסגור את העיתון שלך מפני שאתה מסרב לפרסם בו מודעות המעודדות את הקוראים הצעירים להתחיל לשתות בירה מגיל צעיר!”
"אפרם, על כך אבא שלי היה נוהג לומר – דבר שכזה אסור להגיד אפילו בצחוק – "
“בבה, אני נשבע לך בשלושים מטר נקניקיות שזוהי האמת לאמיתה!”
“באמת מתחשק לי לאכול נקניקיה בלחמנייה עם חרדל,” אמר רני, שריח המאפה הטרי והנקניקיות החמות בקע והגיע אליו מהמיטבח של הפונדק.
“בכבוד, בכבוד רב!” התכופף אליו אפרם חביתותצקי הגבוה, ושולי כובע־הטבחים הנפוח ריפרפו רגע על שיער ראשו של רני. “היכנסו בבקשה אל פונדקי הצנוע. שמו הראשון היה ‘מחלבת הנקניקייה הצוחקת’ אך בלחץ החוגים הדתיים בישראל הוכרחתי לשנותו לפונדק ‘החרדל המחבק’ כדי שגם התיירים הישראליים יוכלו לאכול בו.”
מעל לפתח אכן מתנוסס שלט פלואורסצנטי “החרדל המחבק” באותיות דמויות נקניקיות זוהרות בצבעי אדום־נקניקייתי על רקע צהוב־חרדלי. בפונדק פנימה ישבו סביב שולחנות־עץ כבדים תושבי עצלתיים והיטיבו ליבם כשהם בוצעים באגטים ארוכים ופריכים ותוקעים לתוכם נקניקיות מחובקות בשכבות חרדל עבות, מקנחים בכוסות בירה מקציפות ושרים:
"ה־ב־ט־לה היא כל ח־יי־נו
מכל ע־בו־ד־אה ת־צי־ל־נו!
יא חלילי יא ע־צ־לי
יא חלילי יא ע־צ־לי – "
על הקיר התנוססו תעודות ממוסגרות שהעידו באותיות שחורות על רקע זהב־לחמנייתי אדום־נקניקייתי וצהוב־חרדלי – כי אפרם קונסטנטין חביתותצקי זכה בפרס ראשון בתחרות ממלאי־הנקניקיות בווינה ובפרס שני בתחרות אופי הבאגט ביום “חג הלחם” בארבעה־עשר במאי בפאריס. היתה מודבקת גם כתבה מהמוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים” ובה תיאור החג.
חג הלחם בפאריס
זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה־עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז’ורז' קיבייה ליד גן החיות, בית מיספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה־ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס שעל גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את “חג הלחם”.
בבואנו לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה, עצלתיים ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל. ישראל לא השתתפה מטעמי כשרות וכישרון.
באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות־לישה רבות ומקומחות מול הקהל. הילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים־גבוהים ולעזור לאופים בלישה תחת הדרכתם.
במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק שמרים קלועות בקשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. היו אלה אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל שניראו כחבורת רופאים מדופלמים.
כל קבוצת אופים לאומית, כו־לם בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מלחמים וממיני מאפה אחרים, שאופיינים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את הריח היוצא מתוך הנקבוביות שבתוך המאפה, את אוויר התסיסה שהיה כלוא בלחם לאחר האפייה. ורק לאחר שסיים את הבחינות האלה, בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר גם לטועמים האחרים ובהם גם נשיא מיסדר האופים הצרפתי שגם ניהל את הטקס. הכל נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל המובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של תעשיית היין או הגבינות. וניראה אפילו שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.
כאשר עלתה משלחת עצלתיים בחלוקים ובכובעים של אפייה בוורוד־בהיר בראשותו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי החלו היהודים בקהל לשיר את הימנון ארץ עצלתיים (שמתאים לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין) –
תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים
על עפרות ארצנו באשר הן שם
אל תיפול רוחכם, עליזים מתרוממים
שכם על שכם לעזרת העם!
– ואחדים הפליצו מרוב התרגשות וטשולנט. ג’ו גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה בפאריס בפינת רחוב רוסייה מיספר 7 – “דליקעטעסן סטור לאנץ' פור קליינע אור גרויסע פרעסער”, 01־48872016, מטרו סן־פול – עשה ברכת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” ואפרֵם שלנו, גבוה מכו־לם, בכובע וחלוק לבנים, זר באגטים זהוב טרי תקוע תחת זרועו…
מכאן והלאה מישהו התיז גוש חרדל על הכתבה שעל הקיר, כניראה מקינאה, ולא היה אפשר לקרוא את המשכה.
ליד הדלפק ניצב סיר גדול כדוד והוא רותח ומעלה אדים. חיה צ’ופצ’יק, סגניתו של אפרם קונסטנטין, שלתה מתוכו מדי פעם מחרוזת נקניקיות מהבילות וגזרה ביניהן במספריים גדולות לפי הזמנת הלקוח: “חצי מטר! מטר! מטר וחצי!”
בדלפק עצמו היה כמובן ברז לבירה וכוסות זכוכית גבוהות, ומאחור שורת אצטבות ובה ניצבו צפופים עשרות לחמים צרפתיים טריים, זהובים־שחמחמים וארוכים מאוד, וכמו מבקשים להיבצע ולהיחרק בפריכותם בפה של כל סועד וסובא. וכדאי גם להזכיר את כד החרדל הגדול, שממנו הסועדים מילאו קנקנים ויצקו על נקניקיותיהם.
שפע והמולה ועל הכל ניצחה חיה צ’ופצ’יק בתרווד, במספריים ובברז הבירה, ואפרם קונסטנטין חביתותצקי פיזר בדיחות והתרוצץ הלוך־וחזור מאורחי הפונדק אל המאפייה שבחדר האחורי, והביא משם מדי פעם צרור באגטים טריים מלוא זרועותיו.
כאשר חיה צ’ופצ’יק היתה צריכה לומר לאפרם קונסטנטין – “אל תבלבל לי בראש!” – היא אמרה: “אל תבלבל לי בצ’ופצ’יק!”
“ניקח ארבעה מטר נקניקיות וארבעה באגטים, אך לא נישאר לשבת כי הערב יש לי הרצאה ואנחנו ממהרים הביתה, וגם ליליסימה כבר מחכה והיא מאוד עצבנית בזמן האחרון, את יודעת…” התנצל אבבטן.
“אפרם קונסטנטין יצטער מאוד, בֶּבֶּה,” אמרה צ’ופצ’יק בקולה הצרוד־קמעה והחד־גוני. עיניה היו עצובות תמיד בגלל מחלת ילדות שמשכה את זוויותיהן כלפי מטה, אך בטבעה היתה בחורה עליזה מאוד. “כשהוא רואה אותך, הוא נזכר בבדיחות המוצלחות ביותר!”
“לא צריך להגזים!” אמר אבבטן, “ותפסיקי לקרוא לי גם את בבה!” ובאותו רגע ממש ניגש אליהם אפרם קונסטנטין עם הלחמים.
“הכל בסדר, רני?” שאל ועיין בהזמנה, ומיד בצע למענם, לכל אורכו, את הבאגט הראשון, וטמן בו מטר נקניקיות מחובקות בחרדל.
“אולי אפשר לקבל גם חמאה?” שאל רני. “אני לא רגיל לאכול לחמנייה בלי חמאה.”
“חמאה?!” הרים אפרם קונסטנטין את קולו, “חמאה עם בשר?! אצלנו הכל כשר! הלא אם יהיה כתוב בספר שכותבת הסופרת אפרוחה ברנר על ארץ עצלתיים,” אפרם מרח חמאה בפנים הפריך של הבאגט העומד לקלוט לחיקו את הנקניקייה, "כי בפונדק ‘החרדל המחבק’ מגישים נקניקיות בחמאה – לא ימליץ משרד־החינוך הישראלי על הספר ולא יקנו אותו לתלמידים בבתי־הספר! "
“מה?” נחרד אבבטן. “מי כותב על עצלתיים? – מי זאת אפרוחה ברנר? – זאת שכותבת שירים גסים לילדים?”
“בבה,” אמר אפרם קונסטנטין חביתוצקי, “מה אתה דואג? הלא את העיתון שלך ממילא מחרימים בישראל בגלל התמונה של אנבל ציצקי־תוחעס מפתה ילדים קטנים לשתות בירה!”
“שקר! שקר!” התרתח אבבטן ושפמו החום קצר רעד, “הבירה היתה שחורה! בריאה! גם נשים הרות שותות אותה כדי שתלדנה ילדים בריאים!”
“זאת היתה לבנה! בבה!”
“שחורה!”
“לבנה! בבה!”
“שחורה!”
“הי!” קם בחור שזוף בעל זרועות שריריות שעליהן כתובות־קעקע בדמות עוגן ובחורה ערומה שחצייה התחתון דג, “תפסיקו להעליב את החברה שלי! או.קי?”
הבחורה שישבה לצידו שתתה בירה ומיצמצה בעיניה מיצמוץ עצבני.
“מה אתם, מורעלים?” ירק הבחור לרצפה.
“סליחה,” הוציא אבבטן פנקס ועיפרון, “מה התכוונת במילה מורעלים?”
“אם לא תסתום את הַפֶּה־זָבֶה שלך אוריד לך סטירת־לחי על החרצוף…”
“טוב, טוב, בוא נלך!” נבהל אבבטן ורצה למשוך אחריו את רני החוצה, אך רני – נעלם!
“…המפוצלח שלך!” המשיך לצעוק אחריו הבריון המקועקע, “יא חתיכת שׁוֹמֶן־טוּז שכמוך! איך אתה לא מתבייש להיות שמן כל־כך?”
איפה רני?
“הצורה שלך עלבון לכל מה שהולך על שניים ומשתין מקדימה!”
“שתיים…”
“שניים! – סתום ת’פֶּה־זָבֶה! – שחורה תקרא לאימא שלך, לכוס אימא שלך ולכוס אם־אם־אם־אמכ!”
הפסקה 🔗
אתם כבר מנחשים. רני שוב הלך לשירותים, פתח את הדלת, ומה הוא ראה? – חושך! חושך־שבחושך כמו הפסקת חשמל –
ומי ניצב מאחורי הדלת? –
בכומתה שחורה כשולי קדרה?
כשולי קדירה, מהפיח. רני ידע שבמקור הכומתה כחולה!
נדודים –
אלא מי?
והוא שחור כולו, גם הפיג’אמה, ולא משיזוף אלא מהחושך שבתוכו עמד, והזיעה הסריחה ממנו כה חזק עד שהיה לה ריח של שמרים.
“שלום רני. באתי להציל אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים יאכילו אותך נקניקיות עד שתיחנק. העצלתוחים ישכנעו אותך ללכת עירום עד שכל אחד יצחק ממך ברחוב ויחשוב שאתה משוגע, ומטומטם גם! מי שהעצלתוחים עוקצים אותו, מי שנדבק בחיידק העצלות שלהם – נעשה חולה במחלת הבטלנות ולא יהיה מסוגל לעבוד לעולם חוץ מאשר בלהפריד נקניקיות במספריים, ובסוף יישאר בלי כסף, גם!”
“מה רע בללכת ערום? מה רע בגלידה? – ‘ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו,’ – זה פסוק נהדר מן התורה, גם הסופר אבבטן חושב כך!”
“אל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!” צעק נדודים השחור, העטוף לילה. "את השק המפוטם הזה! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב־בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כישבן! את בעל הנחיריים שתחילתם בקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה, את הלהטוטן השמן הבולע נקניקיות במחרוזת כמו בקרקס, אותו, את אפרם קונסטנטין חביתותצקי, ואת הגברת חיה צ’ופצ’יק – "
“מה?”
“לפוצץ! לפוצץ!”
“מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?”
“במי?”
“בעצלתנים.”
“בעצלתוחים? אני? מה פתאום?”
“אולי מפני שאתה סובל מנדודי־שינה?”
“אני?!” הרים נדודים קול איום ונורא, “אורח־כבוד מפורצץ שכמוך! איך אתה מעיז לומר זאת, עליי, וכבר פעם שנייה!” והוא שלח יד להפליק לרני סטירה חזקה, אך רני לא טיפש, הוא מיהר לסגור מול פניו את דלת חדר־השירותים בטריקה אדירה –
ובבת־אחת נעלם החושך, ועימו נדודים. ונעשה אור. אור גדול.
המשך הסיפור האמיתי 🔗
“אל תרגיז אותו, בבה!” אמר אפרם, “הוא האלוף שלנו!”
“אלוף מה?” התרגז אבבטן.
“הנקניקיות, בבה. אוכל שניים־וחצי מטר בלי גרפץ אחד!”
“וגם אני קראתי על כך בספר הנפלא ‘המישמנאים והמירזנאים’,” אמר רני, שחזר בינתיים אך לא גילה דבר ממה שראו עיניו בשירותים. “יש בספר תמונות נהדרות, באחת מהן תחרות בין שני מישמנאים, אחד מכל צד – מי יסיים ראשון לבלוע מחרוזת של נקניקיות!”
“מי כבר כתב ספר כזה? אפרוחה ברנר?” אמר בביטול אבבטן אבל שפמו רעד בעצבנות.
“כתב אותו הסופר הצרפתי המפורסם אנדרה מורואה!” אמר רני.
הם היו עתה בדרכם החוצה, חזרה לשדרות עצלתיים שהשתקף בהן אור בין־הערביים.
אבבטן התעלם מההערה האחרונה של רני, בצע כעשרה סנטימטר באגט ולעס בכעס, כאילו האכילה מקצרת את הדרך, ולפתע עצר.
“אדוני הסופר, מדוע אנחנו עומדים?”
“אתה לא רואה? אני צריך לגרד את הביצים!” התנועע באי־נוחות אבבטן מצד אל צד.
“ומה הבניין שם מצד ימין?” הצביע רני לעבר בניין נמוך ומוצק שחלונותיו הרחבים נאטמו בווילונות כבדים. רק שלוש אותיות ענק זוהרות בוורוד התנוססו על גגו:
– הט"ע –
"זהו מכון הי־טק־עצלתיים קוֹם, מקור ההכנסה העיקרי שלנו אחרי שערות־הסוכר – וזאת במחשבה־לעתיד של שלטונות עצלתיים, שחוץ מבעיות שנת שמיטה – יום אחד כבר גם לא יהיו לנו די פועלים לאסוף את שערות־הסוכר ונצטרך להפסיק לעבד את המטעים כמו שוויתרו בישראל על הפרדסים כענף ייצוא מיספר אחד.
“בעבודת שעה עד שעתיים ביום של כל עצלתן מוכשר, גם כשהוא שוכב על מיטתו ועוסק במחשבות, מכון הי־טק עצלתיים קום מפרנס בכבוד את ארץ עצלתיים על כל עצלתניה ועצלתניותיה. בשעת סכנה המכון נכנס עמוק לאדמה ומוגן מכל פיגוע או פיצוץ – כימי, ביולוגי וגרעיני.”
“מה המכון שם מצד שמאל, איפה שהדלת פתוחה?” הצביע רני לעבר חלון־ראווה גדול ומואר ומעלה אדים שעל זגוגיתו זהרו רק שלוש אותיות שובבות בוורוד:
– מש"ע –
“זהו מכון מריטת שיער עצלתיים בהנהלת הנאטורופילית המפורסמת הרצגובינה,” אמר אבבטן בהתקרבם לחלון־הראווה, “הנה כתוב: ‘גברת הרצגובינה אנטונסקו, מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה.’ אתה רואה?”
“אני רואה אותה עובדת שם בפנים בתוך אדים,” אמר רני. “מישהו רזה שוכב לה על הברכיים והתחת שלו ערום…” התחיל לצחוק.
“ששש… זהו מעצב־האופנה ציצי חביתותצקי, אחיו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי, הבעלים של פונדק הנקניקיות והבירה ‘החרדל המחבק’. הגברת אנטונסקו מדללת לו בפינצטה את השערות בתחת. בוא נתקרב כי הדלת פתוחה ונוכל לראותה במריטה. לשמוע אותה מדברת יותר מעניין מכל הספרות העברית החדישה גם יחד.”
“…אני מזועזעת מהרגלי ההיגיינה שלכם, הישראלים,” עלה מהאדים קולה של הרצגובינה השמנמנה, “אתם לא מנקים טוב! אין לכם בידה כמו אצלנו בעצלתיים?!” – “אוי!” צרח הנמרט – “צריך לנקות את פי הטבעת, אדוני! לא חשבת על זה, אה? למה אתה רוחץ שיניים ולא רוחץ את זה? בגלל שבפה יש שיניים?” – “אוי!” – “אלוהים, למה אתה צריך שהסוף של המעיים שלך יהיה מלוכלך?! ואם מישהו ירצה לתקוע אותך? יש בקטריות בכמויות שמה! אתה לא יודע שבעצלתיים, בכל מסעדה, יש בידה על יד שירותים?” – “אוי!” – “אין אצלנו מסעדה אחת שאין לה שירותים עם בידה. וככה בכל מקום. אתה יודע כמה שאתם מפגרים שם בארץ [אל”ף בקמץ] ישראל שממנה באת? זה חוסר תרבות בריאותי!" – “אוי!” – “יש אחוז גבוה של דלקות ואנשים נאלצים לעבור ניתוחי ציסטיטיס של הקולון, זה החתיכה ההתחלתית של החלחולת, ארבעה סנטימטר.” – “אוי!” – “אדוני, אתה פשוט לא יודע לשמור על הגוף שלך. הגוף שלנו הוא מכונה, תשמור אותה נכון – תאריך ימים…”
השניים פנו ממכון מש"ע והמשיכו ללכת. – “אוי!” – נשמעה מרחוק עוד צעקת ציצי אחת בהימרט שערה מפי־טבעתו, ופתאום אבבטן: “לכל הרוחות! מנוולים! לשרוף אותם אחד־אחד! אני מיד מטלפן לעירייה שימחקו!”
“מה?” נבהל רני.
“אתה לא רואה!” הצביע אבבטן לעברן של כתובות בכחול על צהוב שנמרחו על הקיר:
חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!
מוות לעצלתיים הוורודה! חנק שחור לחילונים!
ישוחרר הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה
מבית־סוהר שונאי ישראל בניו־יורק!
השניים המשיכו ללכת בשדרות עצלתיים, כשאצל אבבטן לחץ־הדם ודאי קפץ.
משיח דפק את הדת!
“מה האוהל שם מצד ימין?” הצביע רני לעבר אוהל בהיר גדול שחובר בצינורות עבים למכונות מיזוג־אוויר. שלוש אותיות ענק בוורוד זהרו על גגו:
– גח"ע –
“זהו גן חתונות עצלתיים, המשוכלל והתרבותי ביותר במזרח־התיכון,” נשם אבבטן עמוקות כדי להירגע, “את החופה עורכים בדיוק בשעה שנקבעה. הטקס דתי או אזרחי, שניהם תקפים באותה מידה. השימוש במיקרופונים ובהגברת־קול אסור, לכן הקהל שקט ושומע כל מילה. הכיבוד הראשון כולל שתייה קלה, משקאות, חטיפים ומתאבנים על קצה הלשון, בשום אופן לא סעודה של ממש. בתום החופה לא מפריחים יונים לבנות כדי שלא תלשלשנה ממעל על האורחים – שיושבים כבר לשולחנות והמלצרים מקבלים מהם הזמנות אישיות לפי תפריט עשיר מאוד. הגענו למסקנה, שהסכום למנה באג”ח (אולמות וגני חתונות) הפלצנים יוצא גבוה יותר מהמסעדות הכי יקרות בעיר. הצלחנו להעמיד בסכום נמוך יותר כיבוד ברמת שני כוכבים של מישליין, כשר ולא כשר. בשיטת ההסעדה הזו לא נזרקות ולא ממוחזרות כמויות האוכל האדירות וחסרות־הטעם שהיו נותרות אצל אג"ח הפלצנים. ברכות, נאומים, מקאמות משפחתיות, מוסיקה לריקודים והופעות אמנים מקצועיים וחובבים – כל אלה מותרים רק לקראת חצות, כדי שלא לעצבן את מרבית האורחים. בין המנות אין הפסקות למוסיקה ולריקודים כי אין בהן מוסיקה לריקודים, יש רק חמישייה קאמרית שמנגנת באחת הפינות בשקט יצירות של בטהובן, שוברט ומוצארט, ובלבד שלא יפריעו לאורחים – שחלקם לא ראו זה את זה זמן־רב וחלקם סובל מאי הבנת הנשמע – לשוחח ביניהם בניחותא. בישראל שממנה באנו הגיעו היחסים בין מזמינים למוזמנים עד משבר. העלבונות רבים. למשפחות החתן והכלה אין ברירה אלא לסבול את ההידהוד הנורא של מערכת ההגברה עד תום הערב אבל אורחיהן נקרעים בין קריעת עור התוף לבין מחוייבותם המשפחתית והחברית – בריאות מול נימוס. יש גידול ניכר במכירת אטמי־אוזניים בלתי־ניראים לחתונות ומכשיר־דמוי־שמיעה שמנתק.
“ואילו בעלי האג”ח הפלצנים מצידם פיתחו שיטה מתוחכמת וערמומית, שתחילתה באיחור החופה, והמשכה בהפסקות־ריקוד ארוכות בין מנה למנה תוך כדי ניצול ההרעשה הוולגארית רבת הדציבאלים שמבריחה את מרבית האורחים, בייחוד המבוגרים התרבותיים – עוד בטרם הוגשו המנות העיקריות והאחרונות. אלה מגיעות בדרך־כלל לקראת חצות הלילה. חרף העובדה שאג“ח הפלצנים מחייבים את המשפחות במחירן של כל המנות שהוזמנו – הם נוהגים להכין מראש רק כמחצית הכמות, ועדיין נותר להם עודף בזכות הרעש והשעה המאוחרת.”
“מה זה וולגארי?”
“גס. המוני. ההיפך מתרבותי. זה אפשר להגיד על כל אחד, ללא אפלייה.”
“בחתונות אצלכם לא רוקדים?”
“רוקדים, ועוד איך! – צמוד לאוהל גח”ע בנינו אולפן ריקודים סגור ששום קול לא בוקע ממנו. התקנו בו עמדת תקליטן, מערכת הגברה, אורות מתחלפים וגם ריצפה שרוטטת בקצב תחת רגלי הרוקדים ובשלב מסויים היא כאילו מתחילה להתמוטט וגורמת להם ריגוש רב. אתה זוכר שבישראל התמוטטה ריצפה של אג“ח פלצני שמוקם בקומה גבוהה והיו פצועים והרוגים? למרבה הפלא האסון רק הגביר את הריגוש של הרוקדים הצעירים – כמו אלה שמזדיינים בחניקה – ולכן הכנו להם את האטראקציה של התמוטטות רחבת הריקודים.”
“בית השימוש שם לנשים מצד שמאל גם כן לריקודים, אוה, לא… מפעל, לגבינות?”
00
נשים
– פט"ע –
“לא פטה, פט”ע. לא שמעת על פרמצבטיקה טבעית עצלתיים? מהשתן של נשות עצלתיים, שהן בריאות, אופטימיות, דדניות ונכנסות בקלות להריון – מזקקים תרופה לפיריון שמרפאה נשים עקרות בכל העולם שממליטות תינוקות מה־זה חמודים! מה־זה מתוקים! תמונות שלהם תלויות בכל מקום בעצלתיים. הפט“ע הוא אחד מענפי הייצוא החשובים ביותר! שום דבר לא הולך אצלנו לאיבוד כי העצלות היא מיצבור אדיר של חחי”א – חשיבה חופשית יוצרת אנרגיה. אצלנו שותים מים, בירה, שמן זית, יין ומיץ תפוזים טרי מאות ואלפי ליטרים בשנה וכך השתן האליטיסטי שלנו הוא הצח ביותר על פני כדור־הארץ ולא עולה לראש ולא מפריע לחשוב ולייצא, וככה גם הזרע!"
“ומה הארמון שם אחריו מצד שמאל?” התעלם רני מהמילים הקשות פרמצבטיקה, ממליטות ואליטיסטי והצביע לעבר בניין גבוה ומואר, שאדים עלו בחלונותיו הרחבים, המוארים. שלוש אותיות ענק ורודות התנוססו על פתחו:
– אמ"ע –
“לא, תן לי לנחש,” עצר רני את תשובת חברו המבוגר, “זה בית־המרחץ, ראשי־תיבות – אגודת מתרחצי עצלתיים!”
“ראית בחיים שלך בית־מרחץ?”
“לא.”
“קראת בספר של הסופר הצרפתי המפורסם אנדרה מורואה?”
“לא.”
“אז דע לך שהפעם טעית. הבניין שייך לאחת האגודות הוותיקות והמכובדות ביותר בעצלתיים, אגודת מגרמי עצמות, שאני גאה להיות חבר בה. אילו היה לנו זמן, ולא היתה לי הרצאה הערב, וליליסימה לא היתה מחכה לנו בקוצר־רוח שלה – היינו נכנסים לשם ועושים חיים! – לכל הרוחות! מנוולים! לשרוף אותם אחד־אחד! אני מיד מטלפן לעירייה שימחקו!”
“מה?” רני שוב נבהל.
“אתה לא רואה!” הצביע אבבטן לעברן של כתובות נוספות בכחול על צהוב שנמרחו על קירות הבתים בשדרת עצלתיים היפה וכיערו אותם. “והפרימיטיביות! אפילו לא יודעים עברית!”
במה עתם טובים מחמלניסקי מפילי עוברים?
ראש־הממסלה רסח את עצמו בידי קדוש תמעוני!
החילנות היא האופים של העליטות!
כל המחסל זונה אחת כאילו הסיל עולם ומלועו!
“מר אבבטן, איזה חיים עושים באגודת אמ”ע?" ניסה רני לנתק אותו מהרוגז.
“מגרמים! גירום העצמות הוא עניין לא פשוט. לפעמים הבעל אוהב לגרם עצמות מהמרק, והאישה לא סובלת את קולות המציצה, ולפעמים להיפך. ויש הרבה עצמות שאין להן מגרמים, כי לצערנו משפחות רבות מקילות ראש במצווה החשובה של גרימת עצמות, ואפילו זורקות אותן לכלבים ולחתולים או לאשפה! ממש חילול עצמות! לכן יסדנו את אגודת מגרמי עצמות, אלינו מגיעות כל העצמות המבושלות שאין להן מגרמים, אלינו מגיעים כל המגרמים שלא מרשים להם בבית למצוץ – וליד סירי המרק המהביל של האגודה אנחנו מוצצים עושים חיים!”
“חשבתי שאצלך דווקא מרשים למצוץ!” אמר רני.
“תענוג יקר. על כל מציצה אני צריך לפצות את ליליסימה בקניית שמלה או עגילים על שהואילה בכלל לסבול את הקולות!”
“מה, נשים לא מוצצות?”
“אבל הן עושות את זה בדרך־כלל בשקט, במיטבח, ומעמידות פנים כאילו רק אנחנו להוטים למצוץ.”
“אבל למה המוצצים צריכים בניין גדול כל־כך?”
על החלונות האטומים, הלבנים, הצטיירו צללים מתנועעים של בני־אדם ועצמות קופצות באוויר, ונשמע רעש עמום של סירים גדולים ושל תרוודים, כמו באולם ייצור של מפעל מזון.
“בניין גדול לאסוף את כל העצמות, ושיהיה מקום לכל החדשים החוזרים במציצה!” המשיך אבבטן ללעוס בקול רם תחת לשפם החום קצר את הבאגט הטרי ובשקט הוסיף, “אתה יודע לשמור סוד? תבטיח לי שלא תגלה לאיש בעולם? זה הסוד הכי שמור בעצלתיים. בבור, אלה המרתפים והחדרים הפנימיים של אמ”ע, יושבים המדענים הכי טובים שלנו ושוקדים על פיענוח סוד האנרגיה כדי שלא ישתרכו תורים ארוכים לפני תחנות הדלק כל פעם… הי!" שב והרים קולו, “מה קרה לבאגטים?”
“מה קרה?” תמה גם רני.
“נעלמו!”
“אולי אכלת אותם?”
“ארבעתם? לא ייתכן. רק נגסתי קצת, פה ושם, מהקצוות.”
“אז הקצוות בטח נפגשו באמצע, כמו שאומרים,” הציע רני בנימוס, “והבניין הקטן עם האנטנות וצלחות הטלוויזיה והשלט על הגג הוא בטח הטלוויזיה שלכם?”
– אט"ע –
“נכון. אולפן טלוויזיה עצלתיים.”
“רק אולפן אחד כזה נמוך?”
"לא צריך יותר. בימינו אין הבדל בין חדשות, ראיונות, פרסומת, בידור, דרמה, בישול, אסונות, זיונים, ספורט, סרטי מתח ואימה, טלנובלות, תוכניות דוקומנטאריות ותחרויות פרסים בשידור חי. הכל ממוסחר ומתואם מראש במטרה להוליך שולל את הצופים כאילו מה שהם רואים זוהי המציאות האמיתית והיחידה. איזו מציאות?! כמעט הכל מבויים, מפוברק וגדוש פרסומת גלוייה וסמוייה! – כמו לחפש את המטבע תחת הפנס! – צמיגים בוערים על הכביש מול מצלמות טלוויזיה זוהי מציאות? זיון בתקריב, עינויים ורצח בסרטים זה דימיוני? הלא כל זמן שהאסון לא מתקרב לביתם הפרטי, לא נוגע להם ישירות, רוב הצופים אינם מבדילים כלל בין מציאות לדימיון, בעיניהם הכל בידור! הלא הראש שלהם מלא רק במה שבוחרים להראות להם בטלוויזיה! הם ממוכרים לה!
"כמובן, כל זמן שלא פורצת מלחמה או רעידת־אדמה ממש על־יד הבית שלך, שאז הדרקון יוצא מן המסך ומתחיל לטרוף אותך!
"לכן התוכניות שלנו מוקלטות באולפן הממוחשב, שמורות באופן דיגיטאלי ומשודרות ברצף אחד עשרים וארבע שעות ביממה ללא הבחנה בין סוגי המישדרים, כשבתחתית התמונה מופיעה כיתובית מתמדת: ‘זכור, הצפייה בטלוויזיה מזיקה לשכל!’
“צריך תאונות? צריך שריפות, גם זונות? מובטלים? פיצוץ? בישול? סקס? אולימפיאדה? תאונת מטוס? אנבל ציצקי־תוחעס? ישבנים? ישיבת חוזרים בתשובה? פיצוץ? שטפונות? אוהי זורר? רעידת־אדמה? מוניקה לווינסקי? מוסיקה? חיים יבין? פח”ע [פעילות חבלנית עויינת]? תרח בן נחור? רפול? קוס גרמני? אנטולי שרנסקי? משיח בן יוסף? פאראזיטים? הריסת בתים? רצח אישה בוגדת? קרן מור? – הכל נמצא במאגר, הכל זמין. אם צריך משהו חדש, מזמינים את האינטרסנטים עם המיצג שלהם לכאן. הרבה יותר נקי וזול. בעייה לשרוף צמיג באופן וירטואלי ולהביא לאולפן חמישה שחקנים רוסיים רעבים והשישי מעיירת פיתוח עושה נשיא?
“ובמה למשל עסקו בטלוויזיה כל השבוע האחרון? בתרבות? לא. בספרות? לא. בראיון עם עורך הגיליון החדש של המוסף לתרבות ‘ידיעות עצלתיים’? לא. עסקו בזוג סנדלי אצבע פאריסאיות שאין כדוגמתן בארץ, סלח לי שאני משתמש בלשון נקבה – שנגנבו על החוף ממלכת הדוגמניות יפהפיית עצלתיים אנבל ציצקי־תוחעס! – ומומחים התווכחו ביניהם אם נגנבו על ידי אדם רעב כדי למכור אותן או על ידי אישה קנאית כדי לנעול אותן או על ידי מעריץ פטישיסטי כדי להריח אותה בהן ולאונן עליהן – סלח לי שאני משתמש בלשון נקבה, הפטשי… כשאני נזכר באבקת הטאלק בין אצבעות כף־רגלה המושלמת…”
“אני לא כל כך מבין מה שאתה אומר, אבל, באמת, רק ערוץ אחד יש לכם?”
“אנחנו גם מממנים הרבה הפקות של הטלוויזיה בישראל.”
“מדוע?”
“כי הן כל כך גרועות שהן מעלות את אחוז הצפייה אפילו בטלוויזיה שלנו! וחוץ מזה יש לנו עוד ערוץ אחד לסרטי קולנוע טובים. לאלה אין תחליף כי הם איים של אמנות בתוך ים של זבל טלוויזיוני. אוי! – חכה לי כאן. אני קופץ אל אפרם קונסטנטין להביא ארבעה באגטים חדשים. זה קמצן! היית מאמין? – מאז זכה בפרס השני בתחרות אופי הבאגט ביום ‘חג הלחם’ בכיכר ההוטל דה־ויל בפאריס – התחיל לאפות אותם קצרים יותר!”
אך בעיני רני לא מצאה חן ההצעה. החשיך כבר, ולהישאר לבד ליד בניין אמ"ע שבחלונותיו עלו אדים כאילו מבשלים בסירים בני־אדם ולא מרק־עצמות – – דרך־הבטן, רני אהב מאוד לגרם עצמות, אהב יותר מהמרק עצמו, אבל לא חשב שבשביל דבר פעוט כזה צריך להקים אגודה ולבנות בניין יקר ומפחיד שניראה כמיבצר – – להישאר לבד לא התחשק לו, ובייחוד שמי יודע מי יופיע פתאום מן החשיכה ו –
השניים חזרו ל“החרדל המחבק” וקנו ארבעה באגטים נוספים במילוי הנקניקייתי־החרדלי ומיהרו לחזור הביתה, לא לפני שאבבטן לחש על אוזנו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי עם היפרדם, ביציאה –
“שמעתי שטמנו פצצה באחד הבאגטים שלך!”
“אל תדאג, בבה, ותפסיק לדגדג אותי עם השפם שלך! זהו הבאגט שמכרתי לך! העולם נחלק לחמורים עם ביצים ולחמורים בלי ביצים, לחכמים עם ביצים ולחכמים בלי ביצים, ואתה בבה אפילו לא יודע אם אתה עם או בלי ביצים – מפני שאתה צריך ראי כדי לבדוק אם יש לך עדיין ביצים!”
“צי־צי־צי!…” הושיט לעברו אבבטן לשון ענקית, “חביתותצקי! – כל הראש שלך מלא ביצים! – צי־צי־צי… מה־זה ביצים, חביתות!”
זה היה חוש־ההומור שלהם: לטלפן אחד לשני באמצע הלילה בשינוי קול ובשם בדוי. להפחיד זה את זה, להעליב במילים גסות, להכשיל, לזרוק לבריכה לפני שמספיקים להוריד בגדים, להזמין רקדנית ערומה או מאה פיצות על חשבון המקבל – ועל כל מתיחה או תעלול שהצליח, נרשמה נקודה לזכות המנצח. התוצאה האחרונה היתה שלושת אלפים שש מאות ארבעים ותשע לזכות אבבטן, שלושת אלפים שש מאות חמישים ואחת לזכות אפרם, זאת אומרת שבמשך עשרים השנים האחרונות לא החמיצו אפילו יום אחד של להציק אחד לשני, ובכל זאת נותרו במצב של כמעט שיוויון גמור.
את מניין הנקודות רשמה חיה צ’ופצ’יק בצ’ופצ’יק של העיפרון שתקוע תמיד בבדל־אוזנה הימני (היא שמאלית) כדי לרשום כמה עצלים חייב לה כל אחד מן הלקוחות בפונדק “החרדל המחבק”.
בדרכם חזרה עברו על פני –
– בא"ע –
שבחזיתו התנוסס השלט:
סיק טרנזיט גלוריה מונדי!
[כך חולפת תהילת העולם!]
אל תשליכונו לעת זיקנה
כי ככל שמזדקנים
הסקס עוזב את הפתחים
ונישארים בלי חשק
ועם קקה פיפי
כמו ילדים קטנים!
וכשהגיעו סוף־סוף לבית בן־עצל – היה חשוך.
פרק עשירי: לצאת ביום־הולדת מתוך עוגה מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק. סמאל. ביליד בין הנאד. סינוי, סנסנוי וסמנגלוף. שדים, מלאכים וקפקפוני. 🔗
כאשר הדליקו את האורות בבית, מצאו על השולחן פתקה:
אבבושי,
באה ילדה בשם דינה קורדובה מקרית־שמונה ואמרה שנמאס לה לחיות בפחד פן תתחדש הפגזת הקטיושות וכי גם היא רוצה לגור בעצלתיים וללקק מהבריכה המצופה גלידה ושיעשו לה מסיבת יום־הולדת כמו לדוגמנית אנבל ציצקי־תוחעס ושגם היא תצא מתוך עוגת קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק ושגם ברשימת המוזמנים שלה יהיו זמרים, בדרנים, דוגמניות, שחקנים, עיתונאים וצמרים (זאת אומרת מהצמרת, אבל לא קופים) ושגם את הסיפור שלה ‘רותי המגעילה’ ידפיסו במדור ‘קוראינו כותבים’ אבל פתאום התחילה לכאוב לה נורא האוזן והתברר שעלתה על האוטובוס מקרית־שמונה לעצלתיים בלי שההורים שלה ידעו ואז החלטנו, דודה צ’ירי ואני, שהכי טוב להחזיר אותה מהר אל ביתה בקרית־שמונה ושמנו אותה על המטאטא אבל היא צועקת ובוכה וקוראת בשמך, בבוטשינקה, ברגע זה אנחנו ממריאות לקרית־שמונה, צ’או –
להתראות
לילי
“לעזאזל!” רעד שפמו החום הקצר של אבבטן, “סוף־סוף קוראה צעירה ויפה באה לפגוש אותי, דינה קורדובה! איזה שם נהדר, אז שתי המכשפות ממשפחתי מעלות אותה על מטאטא ומטיסות חזרה לקרית־שמונה. ומה אם כואבת לה האוזן? אי אפשר לגשת איתה למד”ע (מגן דוד עצלתיים). ככה זה, כשהטיפשות מושלת – מה יוכלו חכמים לעשות?"
“אולי ארוחת־ערב?” הציע רני.
“איך שכחתי? הלא היום הוא יום החומוס והבצל!”
“אתה באמת תדפיס סיפור ששמו ‘רותי המגעילה’?”
“אפשר לשנות ל’רותי השובבה' ולערוך את הסיפור, שלא יהיה בו משהו גס או מעליב,” ניגש אבבטן לסיר מלא גרגירי־חימצה מבושלים, אך כעבור רגע התחרט, חזר, ניצב סמוק־פנים ועקשן באמצע המיטבח, וצרח כילד מפונק:
“אני דורש להחזיר לכאן מיד את הקוראת דינה קורדובה מקרית־שמונה! לא ייתכן שאישתי ודודתה ינהלו את החיים שלי! יגרשו קוראות מהבית! השתיים מקנאות בי, אני בטוח!”
רני נדהם לראות את אבבטן מתנודד עד למרפסת המיטבח וחוזר משם עם מטאטא אך לא כדי לטאטא לכלוך אלא –
בטח לא תאמינו, אתם חושבים שסופר מבוגר כאבבטן לא מסוגל למעשי שטות, אבל הרוגז מעביר אדם על דעתו, גם אם הוא עורך עיתון וסופר וחבר מכובד באגודת מגרמי עצמות ועומד להרצות הערב על “שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים”.
הקיצור – אבבטן רכב על המטאטא וניסה לנתר כלפי מעלה, לעוף! – בטנו קיפצה באוויר, ידו היכתה על אחורי המטאטא כמו שחובטים בסוס דוהר, גבותיו הצהובות הזדקרו, שפמו החום קצר רטט, והוא פלט מילים מוזרות:
“אשמדאי הזקן, אשמדאי הקטן, סמאל, קפקפוני, שמהוריש, ביליד בן הנאד, מימון בן נוח, לילית בת מחלת, רני, חזור על המילים: מטטרון, סינוי סנסנוי וסמנגלוף, ארגיאל כרגיאל סרגיאל, רפאל פחדיאל פדיאל רחמיאל…”
רני חוזר אחריו בגמגום ולא מאמין למראה עיניו – ידידו הטוב השתגע! הרי המטאטא לא יתרומם לעולם! וגם אילו היה מתרומם בכשפים, לא היה בכוחו לשאת את משקל כאבבטן! קל יותר לחסידה להטיס על גבה פיל!
לאחר שחלפה התקפת הטירוף עם המטאטא, נרגע מעט אבבטן ואמר לרני:
“אני מנסה השבעות כדי להפעיל את סוד האנרגיה.”
“אולי תנסה בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה?” הציע רני.
“לא! מה אתה מביא לי ספרות? – השבעות הן דבר רציני! מקובלים, מכשפים, קוסמים ועושי־נפלאות ריפאו בעזרתן בני־אדם, גירשו והביאו שדים, שטו באוויר על שטיח מעופף, פגעו בשונאים…”
הסופר אבבטן קרא וידע הרבה שמות של מלאכים ושדים וחשב שיוכל לגלות באמצעותם את נוסחת־הקסמים של הפעלת המטאטבוט. כאילו קל כל כך לגלות את סוד האנרגיה – למשל, להאיר את כל רמת־גן בכוח של נורה חשמלית אחת! – ואולם מעשי כשפים ואחיזת־עיניים מתאימים אולי לקרקס, להילולה של עכו"מים, להופעת קוסם או לתעמולת בחירות פרימיטיבית – אבל לא כאמצעי תחבורה לקרית־שמונה.
אבבטן המסכן זרק את המטאטא חזרה למרפסת המיטבח ואמר לרני: “אני לא מבין. גניבות – יש. רציחות – יש. תאונות־דרכים – יש, ועוד איך! – ורק מעשי־כישוף נעלמו מן העולם! אני פשוט לא מבין – כישוף זה רע? הלא כישוף גורם פחות נזק מגניבות, מרציחות ומתאונות־דרכים, שלא לדבר על המון הדברים הרעים שבקיומם מאמין כל אדם ורק בכישוף כבר אף אחד לא מאמין!”
ומה עם דודה צ’ירי? רוצה רני לענות אך לא היה נעים לו ללבות את התפרצות אבבטן שעשה מעצמו טיפש על מטאטא במיטבח! לכן הוא הציע: “אולי נטוס בארקיע?”
“נהדר!” אבבטן, בלי התלהבות, חיטט באפו. “בוא נטלפן לשדה־דב!”
הוא ניגש לטלפון וחזר אחר רגע. “כבר אין טיסה היום, אבל אל תצטער, בינתיים נחגוגה את יום החומוס והבצל.”
“במקום לחטט באף, הסופר אבבטן,” אמר רני, “אולי תחמם לי כוס קקאו?”
בטרם יוכן הקקאו, והשניים יחגגו את יום החומוס והבצל, עליי לדווח על שיחה שלהם בדרך חזרה מפונדק “החרדל המחבק”, אשר לא יכולתי לתיתה בפרק הקודם כי התארך יותר מדי.
“יש עוד שני דברים שאני לא מבין בעצלתיים.” אמר רני.
“שאל, שאל, אורחי הנכבד.”
“מדוע לא רואים אצלכם הרבה צעירים וילדים, ומי עושה את העבודות הפחות־נעימות, אם לא זקוקים כאן למשכורת ולשכר עבודה?”
אבבטן נאנח קצת תוך כדי הליכתם בשדרות החשוכות־למחצה, כי העצים העמוסים שערות־סוכר הסתירו את אור הפנסים, ואמר: "שני הדברים קצת קשורים. אתה יודע שאם מישהו לא ישן בלילות ויש בו יותר מדי מרץ, עושה מהומות ומקים רעש – הוא נעלם מעצלתיים לארץ אחרת שאני לא רוצה לנקוב בשמה, אני שונא אותה כי היא האוייבת הכי גדולה של כל האנשים המבקשים לחיות בשלווה ובנעימים ובנימנום ושלא יציקו ושלא יבואו אלינו בתביעות –
“אלה שנמאס להם לישון בלילות, ונוטשים את עצלתיים, הם הצעירים. לכן אין לנו ברירה אלא לפתות אותם בשקלים, לא בעצלים, כדי שיסכימו לבוא לכאן בלילות, בזמן שאנחנו ישנים, ולעבוד בעבודות הכפיים הפחות נעימות והמשעממות כמו ניקוי רחובות, פינוי אשפה, חפירת תעלות, תיקוני ביוב, עבודות בניין ובעיקר – איסוף שערות־הסוכר בשדרות, בגנים ובמטעים. שכר־העבודה שלהם מרושש אותנו, ולכן חשוב לנו כל־כך לגלות את סוד האנרגיה ולהפעיל מטאטבוטי־קטיף אוטומאטיים במקום פועלי־הלילה, הם, שהיו פעם אזרחינו ובנינו, ובאים עתה רק כדי לעבוד אצלנו, שונאים אותנו על אורח־חיינו הנעים והנוח וחולמים על ארצות אחרות. אם נצליח להפעיל מטאטבוטים לאיסוף שערות־הסוכר, אולי לחפור בעזרתם תעלת החשמל מים־עצלתיים לים־התיכון, נוכל לשמור על אורח חיינו הנעים והטוב. אך אם לא,” הנמיך אבבטן את קולו ללחישה, “תגיע ארץ עצלתיים למשבר. הכסף שלנו יאבד את ערכו, לא יהיה אפשר לקנות בו שום דבר, ולא יישאר בקופת עצלתיים שקלים לשלם לפועלי־הלילה.”
“פועלי־הלילה הם הילדים מארץ אהש”ן?" העיז רני ושואל.
“ששש!!!…” השתיק אותו אבבטן, “אצלנו אסור אפילו להזכיר את השם הזה!”
“יש שם די הרבה פושטאקעס,” העיר רני לתומו.
“אל תחרוץ משפט עד שלא יהיו לך עצמך ילדים!” אמר אבבטן, אנחה כבדה מאוד בקעה מליבו ועצב נשקף בעיניו הכחולות מימיות, “וגם נכדים שאומרים שאתה גוי, רושע־מרושע ושתירש גיהינום ושמחפשים אנשים קטנים מאחורי הטלוויזיה אצלך בבית מפני שמעולם לא ראו טלוויזיה לפני כן.”
פרק אחד־עשר: יום החומוס והבצל. התיאולוגים החדשים או – שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן. עשרת הדיברות למאונן המצליח. 🔗
רני סיים לטחון את גרגירי החימצה, החומוס, שהבשלנית המעולה גברת ליליסימה הרתיחה שעות אחדות כדי שיתרככו. הגרגירים הושרו במים לילה קודם, לכן היו עתה רכים וקלים לטחינה במכונת־בשר יצוקה מברזל, שמהדקים אותה בבורג לשולי השולחן וכדי להפעילה מסובבים בידית. בבית אבבטן לא נמצאה מטחנה חשמלית והוא היה דומה למיטבח הצנוע בבית של מייסד המדינה ישראל דוד בן־גוריון בשדרות בן־גוריון בתל־אביב.
פעמיים טחן רני את הגרגרים לפי הוראות אבבטן. אחר־כך שתה קקאו. בינתיים לקח אבבטן את הקערה, יצק והוסיף בה טחינה, סחט לימון, סינן והוסיף את המיץ, יצק שמן רגיל וקצת שמן־זית ירוק־כהה, ומלח, וסחוג חריף, ושיני־שום כתושות. בחש את העיסה בכף עץ כשהוא מוסיף מדי פעם קצת מים כדי לדלל ולהלבין את החומוס. כאשר הסתיימה מלאכת ההכנה, קלף וחתך לרבעים בצל יבש ובזק עליו קצת מלח ויצק קצת מיץ לימון. יצר בשתי צלחות מנות של חומוס כמו גבעות קטנות, וגם עליהן יצק שמן־זית ירוק־כהה, וסביב רבעי הבצל ופלחי גמבה ועגבניות זעירות וזיתים דפוקים חריפים. הזמין את רני לשולחן, מזג לו כוס גדולה אוראנג’אדה קרה, והניח ביניהם על השולחן את הבאגטים הארוכים.
“ממש כיף חיים!” אמר רני, “רק חבל שאין בעצלתיים פיתות טריות.”
“לא צריך,” פירק אבבטן את הבצל לפצליו ככפיות לבנות קטנות וטבל אותן בחומוס. ככל שהשתקע באכילה כן האדים מצחו ואדים עלו ממנו. טיפות־זיעה ביצבצו על פניו כשיכור מהבצל החריף. נקודות חומוס בהיר דבקו בשפמו החום הקצר והתנועעו איתו. כדי לכבות את הבעירה בגרונו גמע כוסות אוראנג’אדה קרה. לרני נידמה שעוד מעט יגיע אבבטן למצב הסמוק שבו נמצא קודם כשהתרגז על המטאטא.
רני עצמו טעם בנימוס מהמנה שלו. בעצם היה כבר שבע מכל זלילות היום הגדוש בבריכת הגלידה ובפונדק “חרדל המחבק”, וחוץ מזה הוא אהב רק חומוס ירושלמי.
“אתה קורא ספרים?” שאל אבבטן אולי כדי לשבור את השתיקה.
“קצת.”
“אז מה אתה עושה כל הזמן? לא משתעמם?”
“אני מסתכל בטלוויזיה.”
“בטח יש לך שלילי בהבנת הנקרא?”
“אני דווקא אוהב לכתוב.”
“זאת גם הצרה של הסופרים. הם כמעט לא קוראים, רק כותבים. לכן נכתבים ספרים כל־כך יבשים. אתה, בטח יש לך שאיפות להיות סופר, להתפרסם! העיניים שלך נוצצות. אתה בטח מקנא גם בי!”
“אני בכלל לא רוצה להיות סופר, אני לא ילד יצירתי.”
“אז על מה אתה כותב?”
“על מחשב.”
“על המחשב אתה כותב על מחשב?”
“כותב תוכנות, משחקים, גולש באינטרנט, מתכתב עם חברים.”
“משונה. הייתי בטוח שאתה הילד הרציני שפעם שלח סיפור למדור ‘קוראינו כותבים’.”
“זה היה מישהו אחר. בן־דוד. קוראים לנו על שם אותו סבא. רניהו.”
“הנה פיתה חמה, נגב עוד חומוס. זה בריא. קח תקרא בינתיים רשימה שלי. לא יזיק גם לילדים לדעת קצת היסטוריה. אני הולך להתפנות.”
רני הסתכל בדף שלפניו ואחרי שקרא את המשפט הראשון החליט שזה לא בשבילו.
עברו רגעים ממושכים שבמהלכם נשמעו קולות משונים, ואבבטן שב מאוכזב. “ישבתי ישבתי על אסלתי ולא הצלחתי להתפנות. אולי לא היה לי חומר קריאה טוב. מה שאנשים כותבים היום מתחיל לגרום לי עצירות. אני חושש מהתקפת גאזים. טוב, בוא נמשיך. הנזק של הזלילה כבר נעשה. אשרי מי שמחרבן שלוש־ארבע פעמים ביום כי הוא זוכה בשלוות הנפש.”
“אבא שלי חמש.” אמר רני, “ואת הרשימה שלך לא הבנתי בכלל…”
“פעם כתבתי ביקורת על קובץ מאמרים ובו פרק על ברנר שכתב פרופיסור גרשון מאנדאלאך ואמרתי בה שאת הפרק שלו על ברנר לא הבנתי בכלל, ומאז כל פעם שהוא פוגש אותי הוא שואל אותי בקול בכייני ובעיניים עגומות אם כבר הבנתי אותו…”
בעודם מנגבים חומוס ומדברים נשמע מבחוץ רעש מסוק נוחת בחצר, כמו כשנוחת הרמטכ"ל לביקור פיגוע. אל המיטבח נכנסו דרך המרפסת, מהדלת הפונה לחצר, גברת ליליסימה הרחבה והנמוכה, ואחריה דודתה נסיכת־הקסם הצנומה צ’ירי בעלת האף הארוך, המצנפת השחורה, הפנים הקמוטות המחודדות והעיניים העצובות כאילו אין לה סיפוק בחיים גם לא משיפשוף הדגדגן במטאטא שלה. שתיהן הפשילו לאחור את קסדות־הבטיחות בעלות מצחיות־המגן השקופות, פרמו את הרוכסנים של סרבלי־הטיסה, מעל לבגדיהן הרגילים.
“ערב טוב,” נהם אבבטן. “מה נשמע בקרית־שמונה?”
“שמנפוצקלה,” ריחרחה גברת ליליסימה, “מה מסריח כאן כל כך?”
“שום דבר.”
“שוב דרכת על קקה?”
“קיוויתי שתבלו בקרית־שמונה כל הלילה!” צחק אבבטן הגדול במבוכה, כילד שנתפס בקלקלתו.
“בוטשינקה!”
“אל תצעקי! האוזן שלי לא כואבת! יותר טוב תקראי את הרשימה החדשה שכתבתי. את יכולה להיות גאה בבעל שלך!”
והוא דחף לעברה את הדף שרני השאיר על השולחן. היה דבוק בו עוד דף, והיא התחילה קוראת בקול ביקורתי:
“חווה ונקניקיותיה. המדריך לאהבה עצמית… מה אתה דוחף לי עוד פעם את הפיטפוטים האירוטיים שלך? זאת ממש אובססיה!”
“היא צודקת,” אמרה דודתה צ’ירי, “כל פסיכולוג…”
“לא, לא…” הסיט אבבטן את הדף וגילה את קודמו, “התכוונתי לזה!” – ודחף לעברה את הדף שרני השאיר על השולחן.
“בהתרגשות עזה קראתי את מכתבך לעורך, עכשיו מכתבך לעורי… ככה? אתה מאונן עם מכתבי הקוראות שלך ומנסה להתחיל איתן? רק תסתכל בראי איך אתה ניראה! – ממש ירדת מהפסים!”
“היא צודקת,” אמרה דודתה צ’ירי. “כל פסיכולוג מתחיל יאשר זאת!”
“לא, לא…” חטף מידה את הדף, “התכוונתי לזה!”
התיאולוגים החדשים או שבחי חמלניצקי בארץ אהש"ן
הנסיונות הדתיים להסביר את הפרעות בימי חמלניצקי כעונש על חטאי הנאנסים והנשחטים ולפיכך לראות את חמלניצקי עצמו כלא־אשם במעשיו – החלו כמעט במקביל להתגלות גודל הזוועה. אבל איש לא העלה על דעתו בחלומותיו הפרועים ביותר שדווקא יהדות דתית וחרדית בימינו תלך עוד צעד ותגיע למסקנה תיאולוגית המכריעה לצד כל־יכולתו של אלוהים כנגד טובו, כלומר, שכל הרע שבעולם, גם נבוכדנאצר, טיטוס וחמלניצקי, הם אופן פעולה של אלוהים בעולם.
דיעות אלה, המעידות לאילו תהומות של טימטום ובורות התגלגלה המחשבה הדתית והחרדית – הובעו בדרשותיו של הרב זבדיה גילולי, שראה ברבבות היהודים שטומאו ונשחטו בידי פורעיו של בוגדן חמלניצקי – גלגול נשמות של עבריינים שחטאו.
להוסיף חטא על פשע ועוון על איוולת בא אידיוט אחד, נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, שאחרי שברח מביתו ועבר שטיפת מוחו, נעשה עוזרו הנאמן של מר“ן האדמו”ר זבדיה גילולי, המנהיג הרוחני של ארץ אהש"ן, ומתרץ במאמר ששמו “גם חמלניצקי זרוע אלוקים”:
“אתם מלגלגים עלינו: ‘מה, פורעי חמלניצקי הם זרוע אלוקים?’ – כן, מכובדיי הנהנתנים מארץ עצלתיים – החמלניצקים ימח־שמם, יאבדו הם וצאצאיהם – הם, בכל מקרה – יהא ההסבר אשר יהיה – זרוע של מסובב כל הסיבות ומנהיג העולמות. כאן, כאמור, טמון יסוד העימות שבינינו המאמינים לבינכם האומללים. לדידנו, כל דבר שנעשה הוא מאיתו יתברך.”
דברים אלה הם תשובה פשטנית ופרימיטיבית לשאלה “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, שהעסיקה את הנביאים לא רק במישור האישי אלא גם בנסיון לתת הסבר למאורעות פוליטיים ולאסונות לאומיים דוגמת חורבן בית ראשון. זוהי שאלה לא־פתורה, שעמדה ביסוד הפילוסופיה היהודית והקבלה בימי הביניים, כאשר נעשו נסיונות תיאולוגיים ופיוטיים רבים כדי להסביר את המעבר־לא־מעבר בין מידת הדין הקשה לבין צד השמאל, שהוא הסיטרא־אחרא, ממלכת השדים. והכל נעשה כדי להתמודד עם הדילמה בלתי־ניתנת לפתרון – אם אלוהים הוא כל־יכול, כיצד ייתכן שגם הרע בא ממנו? ואם נאמר שלרע יש קיום עצמאי, אזיי אלוהים אינו כל־יכול, שזה מנוגד לעצם התפיסה הפילוסופית, המוסרית, הקבלית וגם ההיסטורית של האל.
ממה נובעים דברי ההבל מצד התיאולוגים החדשים של ארץ אהש“ן? אולי מהעובדה שבכל תולדותיו של העם היהודי לא היה אפשר להתפרנס מעצם היותך יהודי דתי או חרדי. שכבת הלומדים בישיבות בגולה, שהוציאה גאונים יותר מכל מה שהוציאה המחשבה הדתית והחרדית בימינו – היתה שכבה דקה מאוד של אברכים ו”כלי קודש“, שידעה חיי מחסור ועוני. כל שאר היהודים עבדו בזיעת אפיהם ולא יכלו לוותר על התקווה ל”טובו" של אלוהים. הם לא יכלו להעלות על דעתם שהוא אל אכזר שכזה.
כיום, כאשר בכל הקשור ל“טוב” ולפרנסה יכולים התיאולוגים החדשים של ארץ אהש"ן לסמוך על אוצר המדינה, יש להם זמן לשטויות המצדיקות בשם כל־יכולתו של אלוהים – את חמלניצקי כלא־אשם במעשיו.
אבבטן עקב אחר תנועות שפתיה וארשת פניה, וכשסיימו (צ’ירי קראה אף היא מאחורי גבה של ליליסימה) שאל:
“נו?”
“מה אתה אומר – ‘נו?’ – כל הזמן, אתה רוסי?”
“בסדר.”
“מה בסדר? מדוע אתה צריך תמיד להסתכסך עם כל העולם? אלה שמשתינים על הערבים וגורמים לראש־הממשלה לרצוח את עצמו – בסוף עוד ישימו לנו פצצה כמו ששרפו לסופר חיים באר את דלת הדירה שלו לילה לפני שהיה צריך להדליק משואה בערב יום העצמאות – ואם לא היתה לו פלדלת כל הדירה שלו היתה נשרפת! ואתה יודע בדיוק מי נמצא שם על הגבעות אצל האהש”נים!"
“אולי מספיק כבר עם השטויות האלה? – מה, שאני אשתוק ורק המנוולים יסריחו את כל האווירה הציבורית?”
“אפרופו סירחון, בבוטשינקה! לפני הרצאה אתה זולל חומוס־עם־שום־ובצל כמו ווז־ווז שמן בביקור־מולדת בכרם־התימנים? השתגעת? הלא מסריח לך כל־כך גם מהפה שאי־אפשר לנחות על־ידך בקוטר קילומטר!”
“תשמעו את הטייסת מדברת! אולי מספיק?” האדימו פני הדלעת של אבבטן מהבושה והבצל, ושפמו החום הקצר רטט עם גבותיו הצהובות. “איך את לא מתביישת לדבר ככה אל סופר? מה את, מבקרת ספרות נהיית לי פתאום?”
“תראו־תראו את אלוף הבצלות! חשבת שבצל מסריח בפה של סופר נהפך לבושם!? – מה אתה יושב כמו מפגר ומלמד את הילד לאכול כמו חזיר! – ומה הדבר החדש הזה שאני שומעת שאתה מוצץ לתמי קורקבני בשיעורים פרטיים? – אתה הרי אפילו לזיין כבר לא יודע! – רק אומר כל הזמן ‘אצבע בתחת, אצבע בתחת!’ – את המטאטא של דודה צ’ירי צריך לתקוע לך בתחת! – וכל האסון התחיל מכך שלא הפלקת בזמן סטירה לילד! – עוד פרוסה ועוד פרוסה עוד נגיסה ועוד נגיסה והלב שלך יהיה כמו דייסה!”
“את…” כמעט נחנק, “יש לך כבוד אליי רק כשאת נבהלת כשאת מגלה ג’וק בבית וכל יתר הזמן את דורכת עליי כמו על גו’ק!”
“ואתה – חושב שאני לא יודעת שאתה מחזיק ג’וקים חיים בקופסה להפחיד אותי כל פעם שאתה רוצה להרגיש חשוב?”
“אם את לא סותמת את הפה המלוכלך שלך אני מושיב אותך ואת הדודה שלך על המטאטבוט הקקתומאטי ושולח את שתיכן ישר לטימבוקטו אל הטרמיטים!”
“קקק־טטטט! קקק־טטטט! – דוגמה טובה אתה נותן לילד!”
אבבטן קם והיכה בכף־ידו על השולחן עד שרבעי־הבצל קפצו ממיץ־הלימון, התהפכו במיפגן אווירי קצר ושבו לנחות על גבעת החומוס שטבל בשמן־זית. “אני… אני…”
כעסו היה כה רב, או שזלל כל־כך הרבה בצל בקיבתו, עד שדבריו לעו והוא כאילו נחנק. עיניו יצאו מחוריהן וזיעה קרה עלתה במצחו, כהולך להתפוצץ.
“דודה צ’ירי! דודה צ’ירי!” נבהלה גברת ליליסימה והחווירה, “עשי בקסמייך, עשי בקסמייך! – שכחתי שאסור להרגיז אותו! יש לו לחץ־דם גבוה! הצילו! הוא הולך להיחנק!”
“תקיא! תקיא!” פקדה עליו נסיכת־הקסם צ’ירי.
“אני… אני לא יכול…” נאנק אבבטן. “זה עושה לי בחילה…”
“אמרתי לך שאתה אוכל יותר מדי. בסוף תמות מזה.”
“גם… הרזים…”
השתיים תפסו את הסופר השמן בזרועותיו במומחיות רבה, כניראה לא בפעם הראשונה, והוליכו אותו ביניהן לשירותים –
“…מתים. אני לא יכול…”
“אז תכניס אצבע לפה שמנפוצקלה!”
הן עמדו במסדרון, עדיין בסרבלי־הטיסה, נמוכות מאבבטן, מרבית כובד־גופן מוטה לאחור, נתלות ומחזיקות בכל כוחן בחגורתו, מצד גבו בעודו מתכופף קדימה – כדי שלא יפול אל האסלה בהקיאו את כל אשר זלל ביום החומוס והבצל.
לאחר שנרגעו הרוחות, התקלח אבבטן והחליף את בגדיו וציחצח היטב את שיניו וריסס את פיו ושפמו בתכשיר נגד ריח רע ומצץ שלוש סוכריות מנטה. לאחר שכו־לם התרחצו והחליפו בגדים לקראת ההרצאה. גם לרני הן מצאו בקלות חליפת־בגדים מתאימה בארון, מה שעורר את פליאתו – האם יש ילדים במשפחת בן־עצל, ואם כן – איפה הם?
בינתיים הביאה נסיכת־הקסם צ’ירי משום־מקום את האוטובוס של קו תל־אביב־עצלתיים עד לפתח הבית ופקדה על המטאטבוט להעמיס את השטרודלים על המושבים האחוריים. זה היה מחזה! המטאטא רץ מהמיטבח לאוטובוס וחזרה כרובוט יפני אבל עמוס שטרודלים, דידה על רגל אחת, וקול נקישותיו הזריזות על השביל המרוצף נשמע כקצב “שוליית הקוסם” של דיוקא.
*
אולם “בית העצל” לתרבות מנמנמת, אגף מפואר בארמון שבכניסה לבריכה המצופה גלידה ולפארק עצלתיים, היה מוצף אורות ומקושט בדגלי עצל־לבן, שדומים לדגלי ישראל רק שהמגן־דוד שלהם מנמנם. אל תשאלו אותי איך מציירים דבר כזה כי אני לא יודע אבל תושבי עצלתיים מבחינים מיד בין מגן־דוד ישראל למגן־דוד מנמנם.
בחוץ התנוסס סמל עצלתיים: בת־יענה שחורה טומנת ראשה בחול על רקע כחול. על קירות האולם מבפנים צויירו באותיות נקניקיות פתגמים וסיסמאות אהובים על אנשי עצלתיים:
תאווררנה הביצים וישוחרר הדגדגן!
אי אפשר להתחתן רק מלקרוא “פלייבוי”
וגם לא לקבל כושר בספורט מאינטרנט!
אל תדחה למחר מה שיכולת לא לעשות שלשום!
לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה, שב בצל!
ורוד ושוקולד הם צבעי הגוף!
איזהו גיבור – הכובש מלפפונים (ודופק זיתים).
אדם כמו בצל – מקלפים, מקלפים, לא נשאר כלום.
בני־האדם בעולם מחולקים לשני סוגים:
אלה שצריכים לקום בבוקר, ואלה שלא.
אנחנו – לא.
מי שאוכל רק בשביל לחיות, בסוף החיים אוכלים אותו חי.
אל תאכל את עצמך! החברים שלך מזון הרבה יותר טוב,
אבל הכי טוב ללקק גלידה!
התנוססו שם גם צילומי ילדים חמודים מכל קצווי עולם (עם הקדשות בשפות שונות), ודאי התינוקות שנולדו בסיוע תרופת הפיריון המופקת במכון פט"ע מהשתן האליטיסטי של נשות עצלתיים.
אזרחית העונה לשם אלברטינה פיפשקוביץ, לבושה שמלה ורודה מעשה־ידיו של מעצב־האופנה ציצי חביתותצקי ושערה האפור פרוע – השמיעה תחתיה נפצוצים בדורסה ברוגז על הריצפה יריעת־אריזה שקופה מפלסטיק שהיתה מלאה בועות אוויר, ובידיה נופפה בשלט מחאה:
לקחו ממני שתן בלי רשות!
איפה העיתונות?
שלושת הילדים שעמדו אחר־הצהריים וציירו את מכשיר העצלתומט של בנק בל"ע (עם זין) עדיין ציירו סנטימטר בשעה, משתדלים מאוד לזכות בפרס הניתן מדי יום בבית־ספר עצלתיים למצטיין באיטיות.
המודעות של הסופר אבבטן על “שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים” התנוססו אף הן בכל פינה.
מטאטבוט פרק שטרודלים מהאוטובוס הירוק והכניס אותם למזנון “בית העצל” כשהוא מדגדג מדי פעם בחורות שנכנסו, ומוציא מהן קולות צחוק ובהלה.
נסיכת־הקסם צ’ירי פחה עמדה בפתח, מכרה כרטיסים וגם ספרון שירים ירקרק צנום מפרי ציפורניה: “אימתי שוב ניפגש, בערפל, סופה או אש?” בהוצאת “מכשפות מקבת”, וחילקה חינם גיליונות של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”.
גברת ליליסימה פרסה מנות שטרודל על צלחות־קרטון.
לסופרת אפרוחה ברנר פיזדה וירטואלית!
אישה בשם ציפי ציפור־שיר נכנסה לאולם מבלי לשלם. כאשר צ’ירי פחה העירה לה על כך, התנפלה עליה ציפור־שיר בגסות:
“אני לא צריכה לשלם דמי כניסה כי אני לא אכלתי שטרודל ולא שתיתי קפה בהרצאות הקודמות ואני לא מתכוונת לאכול שטרודל ולשתות קפה גם הפעם! ובכלל, הגיע הזמן שתביאו סמבוסק!”
“ודברי המרצה? והתוכנית האמנותית?”
“שיגידו תודה שבאתי לשמוע אותם.”
“מי הברקודה [דג טורף] הזאת?” נכנסה ליליסימה לשיחה, “מאיפה הופיעה הפשקופקה?” – [אשת רחוב, תגרנית, בשפה הפולנית].
“אתן יודעות מה? שיניתי את דעתי. אני מסתלקת! – ואני מחרבנת על שתיכן!” פרצה הגברת ציפור־שיר בצרחות נוראות של עלבון, ונעלמה.
מה־זה איש טוב? מה־זה איש רע?
איש טוב זה־מה שלא עוזר לאף־אחד ולכן לא באים אליו בטענות!
איש רע זה־מה שמשתדל לעזור לכו־לם ולכן כו־לם באים אליו בטענות!
באולם המוסיקה הסמוך ערכו חזרה אחרונה פסנתרנית־הצמרת הג’ינג’ית קארין תוחעסצוצקי יחד עם זמרת־הצמרת שחורת־השיער ניבה צביטותצקי. על קירותיו נחרטו באותיות נקניקיות “עשרת הדיברות למאונן המצליח” מתוך “שבחי האוננות בארץ עצלתיים”, יצירתו המפורסמת ביותר של הסופר הלאומי אבבטן בן־עצל:
עשרת הדיברות למאונן המצליח
האוננות היא ידידתו הטובה ביותר של האדם ואין מבין לצרכיו כמוה.
האוננות מונעת מחלות ואין בה חשש של הידבקות בגונוריאה, סיפיליס, איידס ונזלת.
האוננות אינה מצריכה קנדונים וגלולות נגד הריון.
האוננות מפתחת את הדימיון ופותחת אפשרויות פאנטאסטיות להזדיין עם כל מי שמתחשק.
האוננות שורפת קלוריות, מפתחת שרירים ומונעת אלימות, אונס, זנות, מעשי סדום, תבל, צליית זונות וגילוי עריות.
האוננות משוחררת מהעמדת־פנים, כדי לאונן אין צורך לאהוב, לזייף אורגזמות או להתנשק.
האוננות בחינם!
האוננות מפתחת את האהבה העצמית, מעניקה תוכן לבדידות אך היא גם ההכנה הטובה ביותר לחיים בשניים.
האוננות היא דימוקראטית. נשיא ארצות־הברית לא נהנה יותר ממך, נזירה לא נהנית פחות ממך.
האוננות היא המסדרון של גיל ההתבגרות להגיע בשלום לבית אבות עם זין זקוף ודגדגן לח.
בקהל הבאים להרצאה ניראו גם מנהל בנק בל"ע עגנון איש־גולדה (לשעבר הרצל איש־רוטשילד) שקלגרופר בליוויית פקידות אחדות חינניות מהבנק, שפיטפטו על מסופים ושפתונים והתפארו מי הטרידה יותר פעמים לקוח בדרישה להציג תעודת זהות גם כשלא היה שום צורך בכך ומי נתנה שירות טוב יותר ללקוחות עשירים שבחשבון הבנק שלהם יותר ממאה וחמישים אלף עצלים.
אנוך ווג’ווד בעל שפמות־הלחיים האפורות, מהחנות היוקרתית לתואמי ריהוט אנגלי עתיק בשדרות עצלתיים.
חיה צ’ופצ’יק, הפעם לבדה, כי אפרם קונסטנטין חביתותצקי נישאר לשרת את הקהל ב“חרדל המחבק”.
מזכיר אמ"ע המזוקן, מר איצלה גרונם.
רופא־הכלבים ד"ר גלמודי־ורדובר.
משתיל־הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר.
חנן קרוקמן־אומסקי, מנהל חוות החממות של השתילים של העצים של שערות־הסוכר.
הפדיקיוריסטית־מניקיוריסטית גברת קלארה באדר־קליינהוף.
הקוסמטיקאי מואיז־יוחנן אבדלחק.
הנאטורופילית (מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה) הרצגובינה אנטונסקו.
מנצח־התזמורת זולטן פשקו, שהוא גם מעצב־שיער ופסיכולוג חובב היועץ לנשים בבעיות פיריון והפרעות בחיי המין.
מעצב־האופנה ציצי חביתותצקי, אחיו של אפרם, בחברת תיירת שמנמונת צעירה מווסטפאליה בשם קונגונדה תונדר־טן־טרונק שנאנסה פעמים רבות בידי גברים אכזריים שבאחת הפעמים אף חתכו לה חצי תחת ובכל זאת זכתה בנעורי־נצח.
מנהל מוזיאון הבריכה המצופה גלידה, הבארון איש זליל־בטן.
המורה־המחנכת תמי קורקבני (שיש אומרים שהמרצה אבבטן מוצץ לה בשיעורים הפרטיים).
יצרן־הגלידה אלכסנדר כורש אייסלנד.
ד"ר דודו בנזומניא, שופט פרס פוטוצקי לסופרים עבריים ממוצא פולני.
מר דונאלד שוויסק־עופותצקי, מנהל מסעדת השירות־העצמי “עצל־בורגר”.
ועתה אנו עוברים ישירות להרצאה “שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים” – ומדלגים על כל הברכות והמליצות לרגל צאת הגיליון החדש של המוסף התרבותי של “ידיעות עצלתיים”, שאבבטן קיבלן בצניעות עילאית ובחיוך נסתר של שביעות רצון עצמית שאמנם אינה באה לעולם על סיפוקה.
"עצלתנות ועצלתנים יקרים,
“נאחל רפואה שלימה לאחת מרבבות קוראינו הנאמנים, דינה קורדובה מקרית־שמונה, אשר בגלל כאב פתאומי באוזן לא יכלה להיות איתנו בערב חגיגי זה…”
קולות פיהוק רמים, שבעצלתיים נהוגים במקום מחיאות־כפיים, קטעו את דבריו האיטיים. בקהל נמצאים גם ילדים אחדים שבטעות מחאו כפיים, מה שנחשב מאוד לא מנומס בעצלתיים, כמו פיהוק פומבי בישראל.
נדלג על החלק הראשון בהרצאה שהיה מוקדש כרגיל לברכות ולשבחים עצמיים והעלה גלי פיהוק כבירים בקהל השומעים המתנמנם, ונעבור להרצאה בנושא שעליו הבטיח שידובר הערב לראשונה בפומבי: “שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים.”
הפסקה והערה 🔗
מי שחושב שהנושא ההיסטורי קשה מדי עבורו או לא מעניין אותו, יכול לעשות הפסקה, לגשת למזנון כדי לקחת מנה שטרודל, ולהתראות בפיצוץ המסיבה.
המשך הסיפור האמיתי 🔗
בפרק הבא.
פרק שנים־עשר: המשך הסיפור האמיתי. הרצאת הסופר אבבטן על פתח־תקווה: שמיטה ראשונה ואחרונה, ספרדים טובים ואשכנזים רעים, סכנות וסיכויים. 🔗
“המושבה העברית הראשונה פתח־תקווה,” מזג הסופר אבבטן כוס מים בפתח הרצאתו ההיסטורית, וכשלגם נרטב שפמו בטיפות אחדות שהפריעו לרני להתרכז בהבנת הנשמע, "נוסדה בסוף השנה 1878. אחרי שנתיים רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות, בעיקר לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו בה ולא העלו על דעתם לגור בה.
"בהשפעת הבעלים־השותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של ‘החברה פתח־תקווה’. זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על־פי מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
"בוועד החברה שנבחר נהפכו מתיישבי פתח־תקווה למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על־פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל־פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיג המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי ‘כולל אונגארן’, תקיפי החלוקה. לדעתם היה צריך להתרכז רק בלימוד תורה בישיבות, לא לעבוד, ולחיות על חשבון תרומות העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדעותיהם.
“שנת תרמ”ב, 1882־1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח־תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן החליטו ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
"לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, בגלל שאר הצרות שנפלו עליהם – המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש, התנכלויות הערבים והיעדר תמיכה ותשתית ציבורית – כביש, בית־מרקחת, בית־מרחץ, בית־ספר, או אפילו בית־כנסת.
"כך נגזר דינה של פתח־תקווה בירושלים. מתיישבי פתח־תקווה ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי ‘החלוקה’ – אך הם היו מצויים במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ‘הכוללים’ בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו! – תו! – תו! – "
מרוב התרגשות נפלטה מהמרצה נפיחה חצוצרתית בעלת צליל סידרתי לח, שאמנם נעלמה כמעט כליל מקהלו המנומנם (שלא היה נידהם או צוחק כי הפלצות בעצלתיים מתקבלות בטבעיות גמורה אף יותר משיעול או עיטוש כי הן סימן לבריאות הגוף) – אבל גרמה לו להשתתק ולרדת בדחיפות מהבמה.
“מה קרה?” נדאג רני, “שוב חטף שלשול?”
"לא, כרגיל, מהחומוס – " פיהקה גברת ליליסימה, “חמק לו פלוץ רטוב ושמנפוצקלה ממהר לשירותים לשטוף היטב את הסדק כי קשה לו מאוד להתרכז בעניינים רוחניים כשהוא מלוכלך. הוא לא כמו אחרים…”
“לא ידעתי שהשכל קשור כל־כך במצב התחת!?” לחש רני בפליאה.
“יש לך עוד הרבה מה ללמוד. אתה ידעת למשל איך הסופר ישן בקיץ?”
“לא…”
“ערום תחת שמיכת פוך בחדר קר ממוזג.”
“ואתה יודע מה אמא שלי היתה אומרת על נפיחה?” התערבה בשיחה גברת צ’ירי.
“לא…”
“אַ־פִּישׁ אוֹן אַ־נפיחֵע – איז וִי אַ־גַלַח אוּן אַ־פְלִיכֵע! – אתה מבין?”
“לא…”
“השתנה בלי נפיחה מתחת – היא כמו כומר בלי קרחת!” צחקה.
“מה מצחיק? מה זה כומר?”
“זה כמו הרב של…” התפרצצה צ’ירי מצחוק יחד עם אחייניתה ליליסימה…
…אבל אבבטן שב לבמה והמשיך בקול ישנוני: “ליום הכיפורים של שנת תרמ”ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים במושבה. לנגד עיני מייסדה הנידהם, דוד מאיר גוטמן, הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. ואילו לבעלי החלקות שלא גרו בפתח־תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבו אותם ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חזרה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחו כמעט כליל.
“לקראת שנת השמיטה הבאה תרמ”ט, 1889־1888, כבר היו בארץ־ישראל תשע מושבות צעירות ובהן ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה וגדרה. הווותיקה בהן היתה פתח־תקווה בת העשר, שיושבה מחדש לאחר חורבנה. השאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת רבנית בשאלה שעלתה מחדש, לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה.
"כבר מתחילת 1888 התלקח הוויכוח בכל תוקפו. תנועת חובבי־ציון, שתמכה במושבות אחדות בארץ, וכן הפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי, חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
"רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תישמנה. ממילא הן מהוות תחרות קשה למימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.
"הרבנים הספרדים בירושלים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז’ל, נטו דווקא למצוא פיתרון, אך חששו לפעול לבדם. היה עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז’ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי ‘למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.’
"הפתרון אכן הושג כאשר הרחק מגבולות הארץ, ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעתם של חובבי ציון – פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח־אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – ‘היתר עבודה בשמיטה’ בארץ־ישראל, שכלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדורו, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. וכל זאת חרף התנגדותם של רבני ירושלים האשכנזים. רוב איכרי המושבות ראו בכך היתר לכל דבר, והסכימו לעבד את אדמותיהם בשנת השמיטה.
"אך היו איכרים שהתרגלו לחיות ‘עלא חַשַׂב (בשי"ן שמאלית) אל־בארון’, על חשבון הברון, ועתה צידדו בדעתם של הרבנים סלאנט ודיסקין… ואולם כוחו של הברון באמצעות פקידיו במושבות עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ־ישראל על יסוד איתן לדורי־דורות.
"בעקבות ההסדר שהשיג הברון אזרו גם הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקעות לנוכרי. לא ידוע על איומים או חרמות עליהם אך יש לזכור שהם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיתה להם תמיכה של ארבעה רבנים אשכנזים נודעים מרוסיה ומפולין, תמיכה שמאחוריה עמדו גם השפעתו ונדיבותו של הברון.
"באותה תקופה יהודי חכם אחר, קארל מארקס, קבע שהחברה האנושית מונעת על־ידי החומרנות – הרכוש, העבודה, האבטלה, העושר, העוני. שההווייה קובעת את ההכרה. שכדי להבין תהליכים חברתיים צריך תמיד לחפש את המניע הכלכלי, מאיפה בא או לא בא הכסף ועימו הפרנסה.
"ואני אומר לכם, אזרחי עצלתיים, שלא יזיינו לכם את השכל בדיבורים ריקים! – שום דבר לא השתנה מימי הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד וקארל מארקס! הסתכלו היטב סביב וגם בראי – מהמשיח וחסידיו השוטים ועד אחרון הפועלים הזרים העובדים אצלנו בלילות, וגם הפרופיסורים, הרבנים, האורי זוהר, העיתונאים, הזונות, השורפים, פקידי המס, הספסרים, המחזירים בתשובה, החקלאים, עובדי חברת החשמל ובחורי הישיבות – חוץ אולי מחיילי שירות החובה וציבור התינוקות – כל אחד מנסה בסך הכל למצוא הצדקה לדרך שלו להתפרנס, ואם אפשר גם קצת על חשבון הברון! וכל השאר בולשיט! קוסמטיקה ורבאלית!
"הרבנים דיסקין וסלאנט, ועימם רבנים אשכנזים נוספים, פירסמו בימים הראשונים של שנת השמיטה, באוקטובר 1888, צו ‘לאסור על הקולוניסטים [איכרי המושבות] כל עבודה בשדה האסור בשביעית.’ העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר ‘הסב לנו חורבן בית קודשנו ותפארתנו, וכל איש יודע הייעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמיטה.’
“הרבנים הספרדים לא הצטרפו לצו והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקע לנוכרי גם בשנים הבאות…”
“ספרדים טובים! אשכנזים רעים!” קרא־נחר בקול משתיל־הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר.
“אקוולוס ארן ורדאדרוס ספרדים, אי נו קומו אקוולוס די אוי, קי ני סאבן ספניולית אי סה ויסטן אן נגרו כומו אידיש!” – [ Aquellos eran verdaderos Sefaradim, y no como aquellos de hoy, que ni saben Spaniolit y se visten en negro como Yiddish! – אלה היו ספרדים אמיתיים, טהורים, ס"ט, ולא כמו אלה של היום שאפילו ספניולית אינם יודעים ומתלבשים שחור כמו אידיש!] – החרה אחריו בנחירו הדק הקוסמטיקאי מואיז־יוחנן אבדלחק.
“עכשיו כבר כמעט אין אף אחד מהצאצאים של משפחות הספרדים שעלו לארץ במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה – שאפשר לקרוא אותו ס”ט, ספרדי טהור – כי כמעט כו־לם שמעו בעצת אבותיהם והתחתנו עם אשכנזיות ואשכנזים!" קבע בביטחון אמדיאוס זולפיקר.
“טוב, אלה היו חכמים!”
“ועשירים!”
“טוב, הם באו לפני שהתחיל כאן כל הווג’עראס [כאב ראש, מהומה, בערבית] של הציונות ושל הספרדים אלה שלא יודעים ספניולית!”
“אלה שידעו היו אנשים נאורים, תענוג! לא כמו החניוקעס הירושלמים!” הטיל אבבטן לוויכוח את כובד מישקלו ההיסטורי. “הנה אברהם מויאל, ס”ט מיפו, הצטרף כבר בשנת 1885 ל’חובבי ציון' ועזר למושבות הראשונות פתח־תקווה, ראשון־לציון, גדרה, יסוד־המעלה, עקרון ובאר־טוביה ונחשב לאפוטרופוס של אנשי ביל"ו. הגביר ק. ז. ויסוצקי – התה שלו קיים עד היום – נשלח לארץ מטעם ‘חובבי ציון’ ברוסיה, וכתב על מויאל: ‘יליד הארץ הוא, יודע בטוב־טעם את השפה המדוברת [הערבית], רב תושייה, בעל כוח אביר ורצון נמרץ. מעורב עם הישמעאלים [הערבים], שריהם ונכבדיהם, על פיו ועל־ידי השתדלותו ניבנתה המושבה עקרון. כל הכסף שמוציא הנדיב הידוע [רוטשילד] על ראשון־לציון ועקרון, עובר תחת ידו.’
“אברהם מויאל דרש בבתי־הכנסת נגד הפרושים, אלה החרדים האשכנזים בירושלים – בתור אדם שמייצג את הדור החדש הרוצה לחיות על עבודתו, לדבר עברית, להתיישב בארץ ולבנות אותה, בניגוד גמור לגישה החרדית של היישוב הישן.”
אבבטן פיהק פיהוק רחב שנבלעה בסופו גם נחירה. "אומרים שמשוררנו הלאומי ביאליק לא אהב את הספרדים ולכן ביקש שיקברו אותו על הבטן, אבל גם לו חסד גדול הם עשו בכך שההברה הספרדית היא שניצחה בשפה העברית ואנחנו מתייחסים לשירים שלו על פי תוכנם ולא מושפעים מהמישקל ומהחריזה האירופאית שלהם.
“ההסדר של מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה, הקיים עד היום, קיבל תוקף מחודש לקראת שנת השמיטה תר”ע, 1910־1909 – בפסיקתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב האשכנזי הראשון בארץ־ישראל, שהסכים לו וקבע אותו. לעומת הגישה הזו פסק חזון אי“ש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ, שהיה רב אשכנזי חרדי, שיש איסור מוחלט, ואף קבע כי מכירת הקרקע אינה תקפה. הרבנות הראשית הולכת בעקבות הרב קוק, מוכרת את אדמת ארץ־ישראל לערבי ונותנת היתר ליהודים לחרוש, לזרוע ולקצור. החרדים הולכים בעקבות חזון אי”ש ואינם מעבדים את האדמה. לאחרונה החרדים התחזקו ומנסים שההלכה שלהם היא תהיה הקובעת, ועלינו לטכס עצה…"
…בנקודה זו נירדם גם אבבטן וההרצאה, שזכתה להצלחה ניכרת, הסתיימה. אכן, מדי פעם הופסקו דבריו בגל פיהוקים קולניים, המשמשים בעצלתיים במקום מחיאות־כפיים. כך למשל במדוד חיה צ’ופצ’יק מטר וחצי נקניקיות במחרוזת לסופר אבבטן בפונדק “החרדל המחבק” של אפרם קונסטנטין חביתותצקי, היא טרחה להדגיש כי בזכות המוסף התרבותי של עיתונו “ידיעות עצלתיים” נירדמים ילדיה כל ערב. היא מתחילה לקרוא ממנו סיפור, ומיד נופלת עליהם תרדמה כבדה. בכל עיר אחרת היו דברי גברת צ’ופצ’יק נשמעים כעלבון, אבל בעצלתיים הם היו מחמאה כבירה כי מי שמצליח להרדים זוכה לתשבחות, ואבבטן הצטיין במיוחד באמנות ההרדמה ובאליפות השיעמום, אפילו כאשר השמיץ סופרים אחרים ואמר שהם המשעממים או שחזר על דברי רכילות ששמע בנעוריו מפי הסופר אביגדור המאירי: “המשורר זלמן שניאור הוא גס כשק של זבל!” או – “עגנון חזיר עטוף בטלית!”
ועוד ברכה בה: ילדים שנירדמים מהר לא נעלמים בלילות לארץ אהש"ן, לא נוטשים את עצלתיים ולא מפצחים פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין בלילות ההתעוררות.
וכך, הצלחת אבבטן בהרצאה היתה כה רבה עד כי חלק מהקהל לא רק פיהק בקל רם אלא ממש נירדם, ועד מהרה עלו והתגברו קולות הנחירה על גלי הפיהוקים, וגג האולם של “בית העצל” עלה וירד בקצב נחירותיו של הקהל הישן באולם. ההצלחה היתה כה כבירה, שגם אבבטן עצמו התחיל לפהק לקראת סוף הרצאתו והיה נידמה שהנה־הנה יירדם על הבמה.
בהגיע מועד טיכוס העצה כנגד גזירת השביעית על יבול עצי שערות־הסוכר של עצלתיים – כבר לא היה כמעט איש אחד ער אחד באולם, וסערת הנחירות הריעה לאבבטן בקצב, עד שהגג המתרומם־ויורד כמעט נשבר מעוצמת ההתלהבות.
וכאשר עלו על הבמה פסנתרנית־הצמרת קארין תוחעסצוצקי, על גבה החשוף מודבקת תווית [סטיקר] מחאה:
יתוקן המצב של יותר כישרונות מקהל!
וזמרת־הצמרת ניבה צביתותצקי, על גבה החשוף:
לא בצימצום הכישרונות אלא בהגדלת הקהל!
– נחר כבר אפילו אבבטן, והשתיים, שהגישו צרור שירי־ערש במיקצב נחירותיים, נירדמו אף הן אט־אט עם כלבלביהן, כמו בסימפונית הפרידה של הקומפוזיטור יוזף היידן, ששם מסתלקים הנגנים אחד־אחד מהבמה ובסוף לא נותר איש מן התזמורת.
ומי היחיד שנותר ער בנחיריאדה הזו? – בישנוניה? – בנירדמיאת השמיטה הראשונה והאחרונה, סכנות וסיכויים?
רני, כמובן.
ואז –
ואז –
ואז –
קר לי ואני הולך למיטבח לשתות כוס תה ולהתחמם. אוה, הנה הופיעה דינה קורדובה. מה, בחיי, אני ממש לא יודע מה לעשות איתה בפרק הבא.
פרק שלושה־עשר: שלושה־עשר הוא לא מספר מזל, ולכן תבוא בו התפוצצות. 🔗
דינה קורדובה נכנסה באופן בלתי צפוי לאולם “בית העצל” לתרבות מנמנמת ובכך שינתה בבת־אחת את מהלך הפרק שבו תיכננו נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, ועימו תלמידיו הצעירים הערים־תמיד מארץ אהש"ן אורבים בחוץ מזמזמים שירים חסידיים במטרה לפוצץ את הגג של אולם “בית העצל” ובכך להעיר את יושביו משנתם העמוקה ולא להניח להם עוד לשקוע בשלוות נחירות של לילות עצלתיים. הם גם פרשו בחשאי כרזות גדולות והדביקו סטיקרים שרק הם ראו אותם בחושך:
אייטולה, אייטולה, בוא נחטיף מכות לשולה!
מצווה: ספר־תורה לבית־סוהר יוכנס בידי הרב משיח גנב קדוש!
מצווה: במקום להדליק זונות אפשר לשפוך נפט על ירקות שנת שמיטה!
יושפל הראשל“צ! יורם המר”ן!
יצוייד כל ילדון בספר שבחי האדון
האסור ב“מגדל עוז” שבגליפולי!
ישוחרר הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה
מבית־סוהר שונאי ישראל בניו־יורק!
דינה ניגשה אל רני שישב בפינה עצוב למדי ונלחם בקורי־השינה שחיבקו גם אותו כחרדל המחבק נקניקיה בבאגט מרוח בחמאה אצל אפרם קונסטנטין חביתוצקי. רני שאל את עצמו אם גם המטאטבוט הניצב ליד אדוניתו הנוחרת נסיכת־הקסם צ’ירי הוא ער או ישן, ואם רובוט יכול בכלל לישון?
“יש לך משהו לאכול? אני רעבה.”
דינה היתה מבוגרת מעט מרני. שנה, אולי שנתיים.
“אולי נישארה חתיכת שטרודל על הדלפק,” התנדב רני לעזור לה.
“מה זה שטרודל?”
“מין מאפה. בצק מגולגל. כמו בורקאס, אבל של אשכנזים, מתוק.”
“מגעיל. מה זה דלפק?”
“המתנ”ס של השטרודל, בווז־ווזית."
“שמע, אני לא מכירה אותך, אבל יש לך מזל שהאוזן כואבת לי. אחרת הייתי כבר מראה לך!”
“תגידי, קוראים לך דינה?”
“יה! איך היכרת אותי?”
“שלום דינה קורדובה,” שמח רני על בואה כי ילדי עצלתיים שפגש עד כה היו נדירים או מנומנמים ועצלים כך שלא הצליח למצוא חבר למשחק. “קראתי עלייך בסיפור של רותי. אם האוזן עוד כואבת לך, אפשר ללכת למד”ע בשדרות עצלתיים. גם הסופר אבבטן היה עושה כך."
“מה, אתה באמת מכיר גם אותו?”
“הלא הוא המרצה שנירדם על הבמה, ואני אורח־הכבוד שלו, ישן אצלו בבית. ככה נודע לי שביקרת אצלו.”
“מכשפות כאלה! הושיבו אותי על המטאטא והטיסו אותי הביתה. תנסה אתה לטוס בלילה על החולה הרוחשת יתושים של קדחת הנילוס המערבי ועוד כשכואבת לך אוזן!”
“אמרתי לך שאפשר לגשת למד”ע, זה על יד אמ“ע.”
“אמכ עליכ, תגיד לי, למה אתה מתעקש לקלל אותי?”
“אני לא מקלל אותך אלא מסביר שמגן דוד עצלתיים נמצא על יד אגודת מגרמי עצמות עצלתיים בשדרות עצלתיים.”
ככל שהתבונן יותר בדינה קורדובה כך מצאה חן בעיניו. היה בה יופי פראי, תמהוני במקצת. העיניים מבריקות, שחורות, פנים שחומות ועור חלק מאוד. שיער שחור קלוע מאחור בצמה עבה ורפוייה. פניה וגופה היו מעוגלים ומאוד נעימים אבל החזה מחודד וקצת חצוף ונשמעה גם תוקפנות מפתיעה בקולה שהיה עבה ממה שהיית מצפה למצוא בנערה שאתה כמעט בן־גילה.
“סוף־סוף אני בעצלתיים! – – – " הרימה דינה קולה כדי להתגבר על מקהלת הנחירות, “ריבונו־של־עולם, נמאסו עליי הקטיושות, המיקלטים, והפחד מפני מה יכול ליפול עלינו אם יחליטו שוב להפגיז את קריית־שמונה מלבנון. לא מגיע גם לי ללקק קצת גלידה מהבריכה המצופה וניל של עצלתיים? ולשחות בה ערומה, ושימצצו לי ושיגעו לי ושגם אני אוכל ללטף זיינים של גברים מפורסמים ושתהיה תמונה שלי עליהם בעיתונים? ושגם לי יחגגו מסיבת יומולדת כמו לדוגמנית־הצמרת אנבל ציצקי־תוחעס? ושגם אני אצא מתוך עוגת־ענק מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק? ושכל הזמרים, הבדרנים, הדוגמניות, השחקנים, מעצבי־השיער, העיתונאים והצמרתיים [תי”ו ויו”ד ראשונה בחיריק] יבואו ליומולדת שלי?! ושגם אני אדבר עברית אנגלית כמו הבחורות הכי יפות והכי חתיכות והכי פצצות־ציצים בעצלתיים! ושגם יתנו את הסיפור שלי ‘רותי המגעילה’ במוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’? למה שכו־לם יעשו חיים ורק אני אשב מפוחדת מהקטיושות? – נכון, אני אוהבת את הגליל, יש מים וירק ופירות נהדרים, אבל את אנבל ציצקי־תוחעס אני אוהבת יותר כי אני קוראת עליה כל מה שכתוב ב’לאישה המתופחת' ורואה אותה הכל בטלוויזיה וגם תמונה שלה בפרסומת לסדין־חשמלי עם חזייה שקופה שרואים לה את הציצים הנהדרים אפילו יותר משל דנה אינטרנשיונל, אני משתגעת עליה, ואני לא מתכוננת לחזור לקרית־שמונה לפני שאני אראה את אנבל ואגע בה ואלטף אותה! מה זה שאי־אפשר להזיז פה אף אחד ולהעיר אותם? אם לא היו נוחרים הייתי חושבת שמתו כו־לם. תעזור לי, שטרודל!"
“קוראים לי רני.”
“תגיד,” פתאום לחשה לו ואפילו קצת הסמיקה, “נכון שצריך למצוץ לאבבטן בשביל לפרסם אצלו סיפור? – שככה עשתה רותי המגעילה בשביל לתקוע אצלו את הסיפור על הביקור שלי אצלה? – שקודם מוצצות, אחר־כך מדפיסות, ככה מתחילות הסופרות?”
“מציצות? שמעתי מציצות?” התרוממה ישנונית אחת פרועת־שיער והתקרבה אליהם בהליכה קוקטית של דוגמנית בגלל רסיסי־הבטון שעל רצפת האולם וקרעי התצלומים של הילדים שנולדו בזכות תרופת הפיריון המופקת מהשתן האליטיסטי של נשות עצלתיים, “קוראים לי יקירה מצצת [צ”די ותי“ו שוואיות] כלומר אני אישתו החוזרת־בשאלה של הרב מצצת היושב זמנית בכלא מעשיהו על מציצת אברכים. כלומר ממש מגיפה. אני אומרת לכם, אפילו נשיא ארצות־הברית נמצץ. כלומר כל גבר מה־זה עומד לו בפיתוי, כלומר לא עומד בפיתוי. הסופר אבבטן לא יותר מוסרי מהרב מצצת. כלומר ימח־שמם כל הגברים – קבר אחים! ואותי – שכחו…”
“מציצות הן לא חלק מהכתיבה. לא צריך למצוץ בשביל להתפרסם,” אמר רני, “אבל אימא צועקת על אבא בלילה: ‘אולי תפסיק כבר להסתכל במציצות בטלוויזיה? בוא כבר לישון!’”
בעודם מדבר השתטחה יקירה מצצת על הריצפה – “כלומר, נכד שלי ראה פעם ראשונה תיש ואמר: ‘הנה עז עם שני שופרות על הראש!’…” – ונירדמה בפה פעור כשהיא מלטפת בשתי אצבעות את דגדגנה וממלמלת: “כלומר, שופרות…”
“אלינו אפילו הסרטים כאלה לא מגיעים. כמה טוב לכם כאן במרכז, בעצלתיים! טוב, תזיז ת’עצמך רני. מה אתה מסתכל עלי כאילו לא ראית אף פעם גלילית? נכון אני לא נראית עשר כי כואבת לי האוזן אבל עוד יותר מזה אני רעבה שאני מוכנה לאכול אפילו בורקאס אשכנזי שטרודל! למה חושך בחוץ? למה תמיד אני מאחרת לכל דבר טוב? מגיע גם לי שתזרח עכשיו השמש הנהדרת של עצלתיים ואני אלך לשחות ללקק גלידה בבריכה המצופה כמו שכתוב במוסף התרבותי של ‘ידיעות עצלתיים’!”
רני מצא עבורה שני זנבות שטרודל בלי מילוי על דלפק המזנון, וכוס פלאסטיק לבנה שכבר שתו ממנה אוראנג’אדה עד החצי. דינה אכלה והאכזבה ניכרה על פניה. “אם החיים טובים אצלכם כמו החשטינדה שטרודל – אז אני לא יודעת מדוע כו־לם מקנאים בכם ורוצים לגור אצלכם!”
רני נדהם מהדברנות שלה וכלל לא היה מוטרד מהשאפתנות שבערה בה. “מה שנוגע לאוכל, היית צריכה לבוא לפונדק ‘החרדל המחבק’.”
“מה נותנים שם?”
“נקניקיות בחרדל.”
“איחס, תעזוב אותי מזה!”
“ומה שנוגע לקטיושות אז עלינו נפלו סקאדים וזה הרבה יותר מסוכן.”
“בעצלתיים?”
“בתל־אביב. ובקשר לשמש, צריך לחכות לבוקר, אולי את חושבת שגם השמש מקפחת אותך?”
“מה אתה עושה לי חידונים? קופחת, קפחת!”
רני הירהר שבעצם נדודים היה יכול לעזור אילו בא לקחת אותם לבריכה באור־יום הלילה של ארץ אהש"ן – היתה דינה יכולה לשחות כבר עכשיו כשהשמיים בהירים. כמובן, אם העצלתנים היו מרשים לה להיכנס לבושה. “ובקשר לבריכה, דינה, כאן אסור להיכנס אם את בבגד־ים!”
“אז איך אתה חושב שאיכנס, עירומה?”
“כך מתרחצים כאן כו־לם.”
“יאללה! אתה עובד עליי! רותי בטח כבר ליכלכה עליי.”
“בעצלתיים לא עובדים. הייתי היום בבריכה וראיתי.”
“מה ראית? ספר, ספר! אפילו ב’לאישה המתופחת' לא הזכירו חיים משוגעים כאלה!”
“ראיתי בלי.”
“וליקקת גלידה?”
“ועוד איך. ובבריכה כו־לם ערומים ולאף אחד לא איכפת, כמו שכתוב בתורה על אדם וחווה בגן־העדן: ‘ולא יתבוששו’!”
“בוששו, בוששו. שמע, אתה מתחיל למצוא חן בעיניי – דלפק, אמ”ע! מד“ע! פונדק! ממש גזעי.” מפני שהיתה קצת מבוגרת ממנו הירשתה לעצמה דיבור מגבוה. “הי, את מי אני רואה כאן ימח שמו! המטאטא שגירש אותי מהבית של אבבטן והעיף אותי כמו טיל לקרית־שמונה! בוא איתי בוששו, מתחשק לי לשבור אותו קצת!”
“לא!” נבהל רני, “דודה צ’ירי תכעס מאוד כשתתעורר!”
“אז בוא נעיר אותם, שטרודל, נעשה שמח!” התחילה דינה לטלטל את כתפי היושבים ראשונה בשורות אך ללא הועיל. “קום שטרודל, עזור לי! נגלגל את המזרון העגול מהבמה!”
“זה לא מזרון, זה הסופר אבבטן!”
אותה שעה נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה, שארב שם מראשית הערב, דבוק לחלון גבוה בראש להק מטאטבוטי־תקיפה של סיירת המצוות של ארץ אהש"ן, שנמצאו מרחק פיצוח שלושה פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית מאחוריו, מוכנים לזנק איתו בכל עת – נדודים היה נרגז מאוד וקצר־רוח. הוא הבין כי אם יחכה יאחר את המועד. דינה קורדובה תעיר את אבבטן שיכריז על סיום המסיבה והכל יתפזרו מנומנמים לבתיהם ואפילו לא ישמעו את הפיצוץ –
לכן הוא נתן את האות,
והצית באש שחורה,
פתיל־השהייה לבן,
אשר בתוך אולם
“בית העצל” לתרבות מנמנמת
נהפך לפתיל שחור
שבער באש לבנה –
פרק ארבעה־עשר: מדוע לא אירעה ההתפוצצות בפרק הקודם? הסבר מדעי לפעולת הקונטרה של הגג־נוע. הנשמה מפה־לפה ולבלוב האהבה הבין־עדתית. 🔗
וטראחח –
בום!
קרמבום –
בום־בום –
הערה: הפיגוע התרחש בפרק הזה מפני שלא היה לו מספיק מקום בפרק הקודם, בגלל הביקור הבלתי־צפוי של דינה קורדובה.
עוד מעט תתפזר פטריית העשן והאבק המיתמרת כלפי מעלה. שברי זכוכית וגושי־ביטון ורודים נוחתים סביב ושוברים גגות רעפים אדומים וחלונות־ראווה. מכוניות מתהפכות בכביש. גג “בית העצל” לתרבות מנמנמת מועף בבת־אחת כלפי מעלה, וכעבור רגע נשמע קול מפולת וטפיחה חזקה, כנפול גוש כבד על פני המים.
אנחת צער והפתעה בוקעת מפי כל יושבי האולם, שמתעוררים בין־רגע ומתחילים להבין את מה שעתיד להיכתב למוחרת בעיתונים – שגג “בית העצל” הועף עד לבריכה המצופה גלידה, קרס, הרס וסתם אותה.
“וככה התפקקששה התוכנית שלי,” יצטטו בעיתון־של־מחר את דינה קורדובה, “שגם אני אזכה לשחות ערומה וללטף את הציצים של אנבל ציצקי־תוחעס בבריכת החלומות הזאתי.”
עוד נכתב בעיתון: “מכון הי־טק עצלתיים קום, המוגן מכל פיגוע, נכנס עמוק באדמה מיד עם הישמע הפיצוץ ולא ניזוק כלל.”
ואיך התעוררו העצלתנים בין־רגע?
אני מקדים לספר כאן מה שנכתב במסקנות הדו“ח של ועדת החקירה העצלתנית. ההדף והרעש של ההתפוצצות לא די היה בהם כדי להעיר את העצלתנים. מחקר מדעי־רפואי מוסמך הוכיח שרק עצלתן חולה מתעורר מרעש קל שכזה. עצלתן בריא ממשיך לישון גם כאשר פועל מארץ אהש”ן מקרקר בפטיש־אוויר קיר ביטון עבה ליד אוזנו של העצלתן.
אז מה העיר אותם?
גגות עצלתיים עולים ויורדים בקצב נחירות האזרחים, לכן הם מונחים על בוכנות, כמו מנופים הידראוליים. הגג־נוע בנוי כך מאחר שנחרת העצלתן כה כבדה היא, וכמות האוויר היוצאת מריאותיו כה גדולה היא, עד שללא פעולת הקונטרה של הגג־נוע – יישאר העצלתן בלי אוויר ויתעורר בבהלה.
מה זאת פעולת קונטרה? המומחים של ועדת החקירה הסבירו כי פעולת קונטרה אינה פעולת תגמול או טרור (קונטראס) אלא פעולת נגד. היא מתרחשת כאשר הגג־נוע יורד ודוחס חזרה את האוויר לחדרי העצלתנים, כמו הדלק הנדחס בפיסטונים, אלה הבוכנות העולות ויורדות במנוע המכונית.
זה ההסבר הביטחוני־המדעי לקונטרה. עכשיו מובן מדוע התעוררו בבת־אחת כל נירדמי אולם “בית העצל” מרגע שהועף הגג – הם נותרו בלי אוויר לנחירותיהם לאחר שפסקה פעולת הקונטרה של הגג. האוויר ברח והם החלו להיחנק!
לפקודתו של נדודים התנפלו, ממרחק פיצוח שלושה פיסטוקים כשרים ללא חשש שביעית, וחדרו פנימה מכל העברים, מהחלונות שהתפוצצו בהדף, ומהגג הפתוח לשמיים – מי? – כל נערי אהש"ן רכובים על מטאטבוטי־תקיפה, לבושים פיג’אמות־פסים בתכלת ובצהוב ולראשיהם כומתות כחולות.
העצלתנים המתעוררים ניסו לחזור ולהירדם מיד, כמו בת־היענה על סמל ארצם, או כאילו הם רק חולמים פיצוץ, אבל האהש"נים לא הניחו להם.
כאן המקום להעיר שרני ודינה היו שני הערים היחידים בעת הפיצוץ הנורא, וכי דינה, בעלת הניסיון מהקאטיושות בגליל, הבינה מיד מה קורה ומה צריך לעשות – היא השתטחה על הריצפה כשהיא תופסת את רני הנידהם ומפילה אותו עימה יחד, ושניהם תפסו מחסה קרוב מאוד לקיר האולם. מיד כשנרגעו קולות הפיצוץ וטפיחת הגג על המים בבריכה מבחוץ, משכה בידו של רני ורצה איתו בהרכנת ראש לעבר המקלט, כשהיא שואלת:
“אתה בריא ושלם? לא נפגעת?”
רני כה נדהם עדיין, שלא הצליח לענות.
“תענה לי לפני שאתן לך סטירת־לחי!”
היא ידעה שכך צריך לנהוג באנשים שנכנסים להלם בגלל פיצוצים ויריות.
“אני חושב שאלה שוב סקאדים. אני צריך להתפנות!” הצליח לומר לבסוף, והוא מתנשם מאוד.
דינה לא ידעה שיש משפחות שנהוג לומר בהן “להתפנות” כשרוצים ללכת לבית־שימוש. היא היתה בטוחה שרני נפצע והוא מתכוון לפינוי־נפגעים, מה שקורה בגליל אם חס־ושלום הקאטיושות ופגזי־התותחים 130 מילימטר פוגעים באנשים.
“צריך לפנות אותך? איפה נפצעת? לעשות לך הנשמה מלאכותית?”
דינה היתה נערה־לעניין. היא תפסה את רני בכניסה למקלט, השכיבה אותו על הריצפה והנשימה אותו מפה לפה. רני היה יכול ליהנות מאוד מהנשיקה הממושכת, הוא כבר די התאהב בדינה בעלת הצמה השחורה, הפנים השחומות והעיניים הפראיות שמבטיחות שלא ישתעמם לרגע בחברתה (ואם יתחתן איתה יהיה מיזוג גלויות למרות שאימא שלו אומרת – “שרק לא תביא לי פרנעקינע!”) אבל –
הוא היה צריך נורא להתפנות, וממש באותו רגע חלף על פניהם דונאלד שוויסק־עופותצקי בדרכו לשירותים, גם הוא נבהל מהפיצוץ, וכשראה אותם אמר:
“מה זה מצאתם לכם עכשיו זמן להתמזמז! תתביישו לכם! להפסיק מיד!”
דינה היפנתה פניה לאחור בזעם: “אני מנשימה אותו! הוא נפגע. הוא צריך להתפנות!”
“צריך להתפנות בשירותים, טמבלית!” הצליח רני לומר לה ברגע שהסירה את שפתיה מעל פיו כדי לענות לשוויסק־עופותצקי. “אמרתי לך שאני לא מפחד. אני לא אמות לעולם!”
ורני השתחרר מלפיתתה וקפץ על רגליו.
“אז בוא איתי!” אמר שוויסק־עופותצקי, שגם הוא כבר לא היה יכול להתאפק, ושניהם מיהרו לשירותים. רני עבר מדלת לדלת על פני שורת תאים ורודים שכו־לם היו תפוסים מאותה סיבה שגרמה לעצלתנים להתפנות, ולהתפנות – עד שהגיע לדלת האחרונה, שנפתחה ו –
לא! נדודים בן פקח בן רמליהו למשפחת בלישינה לא עמד שם הפעם. התא היה ריק. נדודים עמד עכשיו על במת אולם “בית העצל” לתרבות מנמנמת ונואם בפני קהל העצלתנים שהתעוררו וישבו המומים על מושביהם כשהם מכוסים קליפות־סיד ופירורי־טיח, אבל למרבה המזל איש לא נפצע!
אמנם –
קונגונדה תונדר־טן־טרונק, התיירת השמנמונת וצחת־העור מווסטפאליה שנאנסה פעמים רבות בידי גברים אכזריים שבאחת הפעמים אף חתכו לה חצי תחת ובכל זאת זכתה בנעורי־נצח – התעלפה!
אך מעצב־האופנה ציצי חביתותצקי התכופף מעליה ונופף במטפחתו המבושמת כדי להחיות את נפשה –
ומאחוריו עמד הקוסמטיקאי ההמום מואיז־יוחנן אבדלחק, ונדחק, ונדחק.
אמנם –
זקנו של מזכיר אמ"ע מר איצלה גרונם, ושפמות־הלחיים של סוחר הריהוט האנגלי העתיק אנוך ווג’ווד, הלבינו מפתיתי סיד ואבק –
אמנם –
הבארון איש זליל־בטן עמד בפתח והתווכח בזעם עם שלושה אהש"נים שלא הירשו לו לצאת לראות אם מעוצמת ההדף לא נפלו התמונות במוזיאון הבריכה מצופה גלידה שלו –
אמנם –
מנהל הבנק עגנון איש־גולדה שקלגרופר היה שרוע חיוור על מושבו ופקידות בל"ע הניחו רטיות־חומץ על מצחו וליטפו ודיגדגו את כפות־ידיו הקרות מפחד –
אמנם –
אלברטינה פיפשקוביץ בשמלה ורודה ושיער אפור פרוע התרוצצה כרוח־רפאים בין החורבות ואחריה נגרר שלט המחאה: “לקחו ממני שתן בלי רשות! איפה העיתונות?”
אבל –
גברת חיה צ’ופצ’יק, רופא־הכלבים ד“ר גלמודי־ורדובר, מנהל חוות החממות של השתילים של העצים של שערות־הסוכר – מר חנן קרוקמן־אומסקי, משתיל־הדשא האגרונום אמדיאוס זולפיקר, הפדיקיוריסטית־מניקיוריסטית גברת קלארה באדר־קליינהוף, הנאטורופילית (מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה) – הגברת הרצגובינה אנטונסקו, מנצח־התזמורת המשמש גם כמעצב־שיער מר זולטן פשקו, יצרן־הגלידה אלכסנדר כורש אייסלנד, ד”ר דודו בנזומניא, שופט פרס פוטוצקי לסופרים עבריים ממוצא פולני, המורה־המחנכת תמי קורקבני (שיש אומרים שהמרצה אבבטן מוצץ לה בשיעורים הפרטיים), מר דונאלד שוויסק־עופותצקי, מנהל מסעדת השירות־העצמי “עצל־בורגר” – וכל האחרים כבר ביקרו בשירותים כל אחד בתורו, ולאחר שהרטיבו ונרגעו קצת (ניחוח חלש של שתן אשכנזי הורגש באוויר), חזרו לשבת על מקומותיהם, שערותיהם מקומחות בפירורי־סיד והם מתבוננים מדי פעם בפליאה בשמיים המכוכבים שמעל ראשיהם, מתגעגעים לגג־נוע ומקשיבים.
“הקץ לשלטון עצלתיים!” קרא נדודים, לבוש בפיג’אמת־הפסים בתכלת ובצהוב, ולראשו הכומתה הכחולה. “לא נאפשר לכם עוד לישון בלילות ולנחור כחזירים…”
כאן המקום לעצור לרגע ולהסביר מה קרה באולם כאשר דינה שכבה על רני בפתח המיקלט והנשימה אותו פה־לפה – העצלתנים ביקשו לצאת מיד מן האולם שגגו הועף, אך על כל פתחיו ריחפו נערי ארץ אהש"ן שרכבו על מטאטבוטים ומנעו את היציאה, רק לשירותים הירשו לצאת, והציבו לכל אורך המסלול שמירה.
ואחר כך –
“אתם בני־ערובה!” הכריז נדודים ברמקול מעל הבמה. “אתם השבויים שלנו! החטופים! נשחרר אתכם רק אם נקבל חזרה את אדמותינו שעליהן אתם יושבים!”
היחיד שניסה להתנגד היה המטאטבוט של נסיכת־הקסם צ’ירי, שהתעורר לחיים מיד לאחר הפיצוץ והיכה על ימין ועל שמאל כאילו משהו במנגנון שלו התקלקל מההדף. שלושה נערי אהש“ן, רכובים על מטאטבוטים, נלחמו בו, ומכות יבשות התעופפו באוויר, מקל מול מקל. המטאטבוט של נסיכת־הקסם צ’ירי שבר שני מטאטבוטים אהש”ניים והפיל שני בחורים במכות על הראש.
ואז העביר נדודים פקודה בסלולארי – והתותח הכחול ירה שלושה פגזי־דלעת ענקיים שיצאו מארץ אהש“ן ונחתו דרך הגג הפעור כשהם מתפוצצים באוויר על ראשי העצלתנים ומפיצים לכל עבר ברד של דלועים כשרים קלויים־במלח ללא חשש שביעית שניקנו בג’נין ולא בעפולה, ושאותם קהל היושבים התחיל מיד לפצח בתאווה, כי לא היה באולם המפוגע פח”ע כל מזון אחר.
צ’ירי הבינה שהעצלתנים השקועים בפיצוחים – לא יילחמו, וכי למטאטבוט שלה אין סיכוי לנצח לבדו את האהש“נים. היא הזעיקה אותו אליה בשלט־רחוק – האהש”נים הקיפו אותה כדי לקחתה בשבי וגם קינטרו: “למכשפות יש וסת?” – “אחרי שאת טובלת במיקווה יש למים ריח של גופרית?” – “כישוף פועל בימי נידה?” – “את שותה דם?” –
אך בהגיע המטאטבוט מילמלה צ’ירי את מילת־הקסמים, פלטה ריח גופרית חריף –
ומיד נעשתה נערה יפהפייה, לבושה שמלה צחורה ומדיפה ריח כביסה טרייה, גיהוץ ועננים. ברגע התדהמה והמחנק שאחז בכל למראה יופייה הבלתי־צפוי, שלא נפל מיופיין של הצמריות אנבל, קארין וניבה – ובטרם תיפול בשבי עם מטאטבוטה הכישופי שהחל נוסק כמנוע סילון על דגדגנה – המריאה דרך הגג הפעור, ותעל בסערה השמיימה כאדוננו מר“ן אליהו הנביא זצוק”ל.
וזה הרגע שבו שבו רני ודינה ודונאלד שוויסק־עופותצקי מהשירותים, ישר אל נאומו של נדודים –
פרק חמישה־עשר: סוף טוב הכל טוב. נמצא הבן האובד, חטף סטירת לחי, נתגלה סוד האנרגיה והודפס הסיפור של דינה מקרית־שמונה. 🔗
“הקץ לשלטון עצלתיים! החלה המהפכה האהש”נית! נמאס לנו לטאטא בלילה את הרחובות ולאסוף את שערות־הסוכר!"
לבוש בפיג’אמת־הפסים בתכלת ובצהוב, הכומתה הכחולה לראשו, ניצב נדודים על הבמה של אולם “בית העצל” לתרבות מנמנמת. “כל לילה מצטרפים אלינו עשרות ומאות ילדים, נערים ובחורים שנמצאים בהתעוררות ושאינם ישנים בלילות. הם מטפסים על הגבעות ומכינים אבנים ובקבוקי־הארה לבניין בית מקדשנו במצוות אדוננו מורנו ורבנו זבדיה גילולי ישתבח שמו לעולם ועד! – לא! לא עוד נניח לכם לישון בלילות ולנחור כחזירים! לא עוד תלקקו גלידה מהבריכה האליטיסטית שלכם! לא עוד תטילו את העבודות הליליות עלינו, האהש”נים! מעתה ישרור שיוויון גמור בינינו – אנחנו לא נעבוד ואתם לא תישנו!"
“מה הוא מקשקש?” לחש רני לדינה, “הייתי בארץ אהש”ן וראיתי מה הם עושים בלילות – מפצחים גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין ומספרים בדיחות, הפושטאקעס האלה! השבאבניקעס! הם בכלל לא עובדים – "
“רק אם לעבוד עלינו זה נקרא עבודה!” אמרה דינה.
שני בחורים מאהש"ן ששמעו את דבריהם התקרבו אליהם במבט שלא בישר טובות, אבל כאשר ראו שדינה לא אשכנזייה, סלחו לה.
“ואם יתחשק לנו לא לישון בלילות ולהרעיש לכם,” המשיך נדודים לצעוק במערכת ההגברה, “אז איש לא יגרש אותנו מכאן כי הארץ הזאת היא שלנו ממש כמו ארץ אהש”ן! וכל מקום שהאהש“נים עובדים בו בלילות חוזר ונעשה מקום שלהם כבימי קדם בתקופת הכנענים!”
“ש־ל־נו! ש־ל־נו!” קראו כל האהש"נים.
“מהיום והלאה כל עבודה בעצלתיים, גם טיאטוא הרחובות בלילה, תהיה מוטלת על כו־לם. גברים לחוד, נשים לחוד ירחצו בבריכה, כך גם הקטנים! אסור יהיה ללכת ערום, לחשוף את המנוש והטיטס, למצוץ זרגים ולאונן! משכב זכר יהיה מותר רק לשומרי מצוות. גילוי־עריות יהיה אסור בתכלית האיסור כל שנת שביעית. נסיעה לאומן בחגים תקנה תואר חג' ותטהר גנבים חרדים אנסים יראי־שמיים, מקדשי השם והבאבא, שגרים שם עשרים־שלושים גברים בדירה אוקראינית אחת בלי מים ושירותים, משתינים ומחרבנים בחצרות ובגנים, והכול לשם שמיים! – אתם, הלא אפילו את הבנות שלכם בועלים! – ובתולות נישארות אצלכם רק אלה שרצות מהר יותר מאבא! – זאת חידש לנו בדין רודף מסכת בבא נקבות מר”ננו אדמו“רנו הקדוש זבדיה גילולי ישתבח שמו לעולם ועד! – אבל לא עוד! לא עוד תנמנמו אנשי עצלתיים כל הימים ותוציאו עצלים מהעצלתומטים בלי־חשבון ותשקיעו אותם בבורסה במניות של המצופים, הגלידות, הערוצים הכחולים וההי־טק! – אנחנו נשרוף את העצלתומטים! – לא, לא עוד תמצצו עצמות ותזללו נקניקיות־בחרדל ובאגטים בחמאה! – אנחנו נשרוף את האיטליזים והמסעדות הלא־כשרות ואת מכוניות הדואר המפיץ דברי תועבה ואת הרמזורים בצמתים שבהם נוסעים בשבת! – נפוצץ עם טנקים של מצוות ברחובות שלכם! – מעתה אתם תממנו את החיים שלנו בארץ אהש”ן נחלת אבותינו השלימה, הארץ של צבא חיילי השם שבלעדיהם תימעך עצלתיים בידי אויביה כדלעת רקובה! – אין שלום בלי דם ואין גאולה בלי מלחמת אזרחים! קדימה אברכים יאללה יחדיו בשם אללה! – אין אלוהים מבלעדי אלוהים ואדוננו שליח אלוהים! – ארץ עצלתיים היא שלנו! ש־לנו! ש־ל־נו! – "
“ש־ל־נו! ש־ל־נו!” צרחו הבחורים.
" – ממש כמו ארץ אהש“ן! – בתפילין, בציצית, נפדה את עצלתיים!”
“בתפילין, בציצית, נפדה את עצלתיים!”
“נכשיר את אדמותיה ופריין ולא נמכור אותן בשביעית לנוכרי! – ואנחנו, אנחנו נשנה אורחותיה, נחזיר עטרה ליושנה ונחררררוש אותה מן היסוד!”
“ש־ל־נו! ש־ל־נו!” צרחו הבחורים, “משיח, משיח, משיח לא גנב! לדארווין, לדארווין, לדארווין יש זנב!”
לפתע התרחש דבר מוזר.
שמתם לב שהסופר אבבטן בן־עצל נעלם ואין שומעים עליו מרגע שנירדם. איפה הוא? מה קרה לו? מי חטף אותו?
ובכן, בחברת הפסנתרנית קארין תוחעסצוצקי והזמרת ניבה צביטותצקי ישן אבבטן שנת ישרים בירכתי־הבמה, על מזרון־הספורט הגדול ששימש את הספורטאים של עצלתיים לאימוני־תנומה לקראת אולימפיאדת עצלים בבאר־עצלונה. אפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה את אבבטן וידידותיו. שלושתם היו עייפים מאוד אחרי ההופעה המיישנת שלהם, שכבו על הגב, זרועותיו העבות של אבבטן השוכב בתווך שימשו להן ככר, וידיהן שלהן היו מונחות על הביצים של אבבטן כדי לשכך את עוצמת הוויבראציות. שלושתם נחרו אך איש לא שם לב אליהם במהומה.
אבל –
כאשר נדודים עושה את שגיאת־חייו (והזכיר את מעדני עצלתיים והגיע למרק הכרוב עם העצמות הממוייחות, ולתפוחי־האדמה האפויים ברוטב בצל מטוגן, ולגולאש האדמדם המדיף ריח פפריקה חריפה, וללחם השחור הטרי עם השוויסקים החמים, ולסאלאט המלפפונים הצעירים בחומץ ובשמיר, ולשעועית האפוייה, ולמעיים הממולאים גלדי־שומן ובצל־מטוגן וקמח, ולפשטידת תפוחי־העץ האפוייה בפירורי ביסקוויט ובאגוזים ומכוסה קציפת ביצים שחומה, וכל שאר נפלאות מיטבחה של הבשלנית המעולה גברת ליליסימה בן־עצל, רשימה שגירתה מאוד את אזרחי עצלתיים הרעבים) –
– התעורר אבבטן מחלום מציק שקירקרו בו נדודי רעב בן שעתיים ותיאבון צעיר שלא בא על סיפוקו, והופיע מתנודד בחברת הפסנתרנית והזמרת, תלויות על זרועותיו או תומכות בו, היה קשה לדעת כי שלושתם היו הלומי־שינה והתקשו לעמוד על רגליהם. הם חגו כשיכורים, ראשו הגדול של אבבטן מתרומם ושט כדלעת גבוה מעל השתיים, גבותיו הצהבהבות הזדקרו, שפמו החום קצר רטט, ולעיניו הכחולות המימיות היתה הבעה ישנונית של מי שעדיין שרוי בחלום.
שלושה כלבלבונים התרוצצו על הבמה. אנבל ציצקי־תוחעס, הדוגמנית יפהפיית־עצלתיים, שלחה את כלבלבה להרצאה אך היא עצמה טרם באה.
והנה, מה ראו עיניהם?
לא גג –
לא אוכל –
לא קהל ישנים־מעריצים –
רק בחור צעיר בפיג’אמת־פסים תכולים־צהובים ובכומתה כחולה, עומד על הבמה ונואם –
הם שיפשפו עיניים פעם ופעמיים כדי להיווכח שאינם חולמים, ואז נתן אבבטן קולו בזעקה שכאב ושמחה נשמעו בה כאחת –
“דודי!”
שלושה הכלבלבונים נמלטו מפחד.
“דודי שלי! חזרת!?”
גבו של נדודים, שהיה באמצע נאומו החוצב הלהבות וקובע אמות מידה מוסריות חדשות – התכווץ קצת כאילו חשש לרגע הזה. הוא הסב פניו רגע לאחור ואמר –
“אבא, תפסיק!”
“דודי! ראות פניך לא פיללתי!” פסע אבבטן לעומתו בזרועות פשוטות כדי לחבקו, “דודי שלי, בני האובד! חזרת?!”
“אבא, אל תתחיל לי שוב בהצגות שלך!”
הפסנתרנית והזמרת צנחו לאחור על הפסנתר בהשמיען אקורד אחד ממושך: “לה… לה לה לה…”
“אבא, תפסיק אמרתי לך! אני לא מכיר אותך!”
תחילה שום (וגם בצל) עצלתני לא הבין מה קורה, גם לא האהש"נים, כי כאשר קרא נדודים לאבבטן אבא, הם חשבו שזה קיצור השם אבבטן, אבל, עד מהרה נשמעו קולות רבים בקהל העצלתנים –
“הלא זהו דויד בן־עצל, שלילה אחד התעורר ונעלם מעצלתיים למשך שנים אחדות!”
“חשבנו שנסע לנפאל!”
“לים הדרומי!”
“לערוצי הקודש הפיראטיים!”
“לאי הפטריות!”
“לאמאזונאס!”
“טיפס על פסגות ההימאלאיה!”
“ישב מול בית־הסוהר של הגנב המשיח בקאטמאנדו!”
“ביערות־העד של בראזיל!”
“בפיזדה של הנסיכה דיאנה!”
“בפתח־תקווה!”
“במעמקי אטלנטיס!”
“בחור השחור של ס”ש [סמי שקיעה] בגואה!"
“שב הבן האובד הביתה!”
“איך לא היכרנו את דודי?”
“חתיכת נבלה היה וכך גם נישאר!”
ואבבטן, בזרועות פרושות, המשיך מבלי להתחשב במהומה –
“דודי שלי יקירי, ראית כבר את אימא?”
“אבא, אמרתי לך, זה לא הזמן! תפסיק עם ההצגות הרגשניות שלך!” ולצד, כלפי חבריו, פנה נדודים והסביר בהתנצלות: “מה אני צריך את הנפּח הזה? סופר מהדור הישן. מנפח לי תמיד את השכל!”
“דודי בני יקירי,” התעלם אבבטן מהפגנת הדחייה, וחיבק את נדודים, כראוי לאב בר־מזל שמצא את בנו האובד, “הפלא שחזרת אלינו מתגמד לעומת הפלא הנוסף – המטאטבוטים עובדים!”
“טוב, מה הפלא?” לא היה יכול נדודים לכבוש את יהירותו, “הם כבר עובדים אצלנו מזמן! ומי, אתה חושב, ניקה לכם את הרחובות בלילה כאשר ישנתם, ואסף את שערות־הסוכר? עבודת־ידיים?”
וכאשר אבבטן ניענע אותו בין זרועותיו כלולב, המשיך דודי ואומר, ויש הטוענים כי קולו היה כבר קצת חנוק מדמעות:
“אתה רואה אבא, לא רק פיצחנו גרעינים כשרים ללא חשש שביעית מג’נין! פיצחנו גם את סוד האנרגיה! כל אמונות ההבל, בעיניך, חיות וקיימות עדיין ואפילו מייצרות אנרגיה, עובדה, תראה איך אנחנו חיים בזכותן בארץ אהש”ן! נישקתי שערה בזקנו של הרב זבדיה גילולי! אנחנו מסוגלים להאיר בנורה חשמלית אחת את כל רמת־גן ובגדד! להפיק אנרגיה מגלי הים! לעשות מהסקאדים מאנגל! מהבערות – בעירה! מהשכל – זבל! מהפאטריוט – איטריות! מטילי הנץ – שטריימלים וקאפוטות לנכדים של אוהי זורר! גילינו את סוד הפרפטאום־מובילה איך עושים יש מאין!" וברוב גאווה והתרגשות לחש לאביו באוזנו את מילת הקסם:
“– – – –”
“בוגד! בוגד!” נשמעו קולות ממורמרים של אהש"נים צעירים ששמרו על פתחי האולם, “בגדת בנו נדודים!”
“התפייסת עם אבא שלך! אתה חוזר בשינה!”
“נדודים ברח!”
“פעולת הפיצוץ בעצלתיים היתה שגיאת תיכנון שלך!”
“מטרה מיותרת!”
“יותר חשוב נטוס לניו־יורק נקים אוהל־מחאה מול בית־סוהר של קדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה מה יש לו תיק הלבנה כספי המאפיה ממדיין שהלבישו עליו שונאי אהש”ן!"
“נפלא, נפלא!” קרא מצידו אבבטן כששפמו החום קצר וגבותיו הצהובות רוטטים, “בנינו שברחו מאיתנו בלילות גילו את סוד האנרגיה! עכשיו יחפרו המטאטבוטים את תעלת החשמל מהים־התיכון לים־עצלתיים והצורך לעבוד לא יהיה עוד לעולם! לא אתם ולא אנחנו! בני־האדם חופשיים מעתה, מטאטאים־רובוטים יעבדו למען האנושות! פרפטאום־מובילה יפרנס אותנו! ואת הדרוזים והצ’רקסים! ואת הקראים, איי הבתולה ומיקרונזיה! הבה נלך כולנו אל אימא ליליסימה לסעודה חגיגית לכבוד ההישג הגדול של בנינו הממציאים, שהצליחו לשכפל את המטאטבוטים ולגלות את סוד האנרגיה!”
“אבא, אם אתפייס איתך,” שינה פתאום נדודים כיוון, “אתה מבטיח לנסוע איתי בחגים לאומן, להשתטח על הקבר של רבי נחמן?”
על כך העיף לו אבבטן סטירת לחי אדירה.
וכך, מי שציפה שאבבטן ישתלט על המצב בזכות הפגישה עם בנו – נתבדה. קמה שוב מהומה. אהש“נים ועצלתנים התווכחו מרות וצרחו זה על זה אך הפעם היה כל מחנה מפולג גם בתוך עצמו. למשל, מזכיר אמ”ע המזוקן, מר איצלה גרונם, לא היה יכול להשלים עם כך שהמדענים שלו, שחקרו והזיעו שלוש שעות כל יום במשך עשר שנים במעבדות החדישות של אגודת מגרמי עצמות – לא הם שגילו את סוד האנרגיה. לכן הוא טען כי מה שהצליחו לגלות האהש“נים אינו אלא אחיזת־עיניים ומדע לא־מדוייק, וכי אסור לשכפל, לשעתק, לשבט ולשרבט מטאטבוטים אלא במיטבחים של אמ”ע, וכי כל מטאטבוט שאין בו עצמות ואי־אפשר לבשל ממנו מרק – הוא לא תקין ואסור להשתמש באנרגיה שלו מחשש שתפלוט קרינה.
והצעקות בקעו ועלו, וכמעט הגיעו לקטטה ומכות, אך פתאום נשמע קול משמיים:
“אנבל ציצקי־תוחעס יוצאת עכשיו מעוגת היומולדת בפונדק ‘החרדל המחבק’ מרימה ומלקקת את הקרם מזוג ציצי הסיליקון החדשים שלה עם הפטמות המקוריות שמזדקרות כמו דגדגנים אדמדמים!”
מיד התחילה נהירה המונית החוצה, ואיש לא הצליח עוד לשמור על הפתחים וגם לא שאל איך זה חוגגים יומולדת כל שבועיים, ומדוע רצים כו־לם לראות דוגמנית־צמרת לבושה מכנסיים יוצאת מתוך עוגת־קצפת בעוד שאפשר לראות אותה כל יום רוחצת עירומה לגמרי בבריכה המצופה גלידה, כמו שנוהגים בלי בושה ובטבעיות כל העצלתיימים?! ואפילו היא מרשה לשחק בציצים שלה כי זה מעודד את התינוקות לינוק ואת הנוער לאונן ואת הגברים למצוץ לנשותיהם ואת הזקנים להפעיל את מוחותיהם ולזכור מי הם – אבל כניראה שדבר טבעי לא מעורר סקרנות, וגם לא כותבים עליו במדורי־הרכילות כפי שיכתבו מחר על כל מי שיהיה נוכח במסיבת יום־הולדת של אנבל ציצקי־תוחעס כשתצא מעוגת־הקצפת כי ניתוח השתלת הסיליקון הוא אייטם חדשותי וקיימת סקרנות עצומה לראות אם נותרו צלקות בשיפולי שדיה הזקופים כשל נערה מוצקת־חזה ומָמְציצה [מ“ם קמוצה, מ”ם שוואית].
במורד שדרות עצלתיים התפלג הקהל הרב. חלק נכנס לפונדק “החרדל המחבק” להתחכך במו־עיניהם בדוגמנית האגדית, לנשום אבקת טאלק מאצבעות רגליה ולהחליף רשמים על מצב פטמותיה והשפעתן על עולם הספרות והאמנות בעצלתיים ועל חיי המין של העצלתנים – ואילו החכמים ובעלי־הניסיון מיהרו לביתו של אבבטן כשהם מכינים עצמם לסעודת הלילה של גברת ליליסימה, החוגגת את חזרתו של הבן האובד דודו בן־עצל.
דינה קורדובה קפצה משמחה כאשר שמעה את ההודעה. “עכשיו גם אני אזכה לראות את היפהפייה הבלונדינית יוצאת מן העוגה במכנסיים קצרים של בד־זהב נוצץ והציצים המפורסמים בחוץ, כמו שכתבו וצילמו בשבועון ‘לאישה המתופחת’! איזה חיים מעניינים יש לכם בעצלתיים! הכל תופח כאן, רק כאן!”
אבל רני תפס חזק בידה ולא הניח לה ללכת לפונדק, וכדי להשפיע עליה להישאר, אמר: “עכשיו, כשהסופר אבבטן עסוק בנדודים,” ולעצמו חשב – והוא כניראה כבר לא כל כך זקוק לי, “אולי תתני לי את הסיפור?”
“מה, אתה סגן־עורך שלו? רוצה להיות סופר בעצמך?”
“לא. אני לא ילד יצירתי. אין סכנה שאהיה סופר. אני יכול להקליד את הסיפור במחשב ולהדפיס לך אותו יפה עם ציורים מאינטרנט.”
“אינטרנט זה צייר?”
“לא!” צחק רני, “מאינטרנט אפשר להוריד המון תמונות מוכנות ואפשר גם לקחת אותן מתוכנות.”
“ופרפטאום־מובילה זאת אימא שלך, שטרודל?”
“פרפטאום־מובילה קוראים למכונה שעובדת־מעצמה בלי הפסק ובלי תוספת אנרגיה. ואני חושב שבאמת אפשר לייצר חשמל בחינם מניצול הבוכנות של הגגות העולים ויורדים מהנחירות של תושבי עצלתיים בלילות ובימים כמו הרוח שמניעה את טחנות־הרוח ופוזרת טאלק על המנוש, וכמו שהסופר יגאל מוסינזון המציא אנרגיה מתנועת הגלים של הים!”
“שמע שטרודל, תפסיק לבחבח, לנחנח ולדנדן אותי וקח ממני את הסיפור ותעשה בו מה שאתה רוצה כי אני משתגעת כבר לראות את אנבל ציצקי־תוחעס ומוותרת על הכבוד לפגוש את הסופר אבא שלך!”
“אבבטן לא אבא שלי ואשתו לא אימא שלי ובחיים לא הייתי רוצה להיות בן להורים שכאלה! – בכלל הוא כבר לא כל כך זקוק לי. אני הייתי כניראה רק תחליף אצל השמנפוצקלה הזה אחרי שהבן שלו נדודי – זה שמזיע ריח של שמרים – ברח ממנו… אבא שלי… רק פעם אחת בחיים נתן לי סטירה, אבל אני לא כל כך זוכר… וגם לא מוכן לוותר לאף אחד על ההורים האמיתיים שלי…”
“מצידי פוצקלה שיהיה סבתא שלך! – אבל אתה תישאר על ידי ותהיה חבר שלי עד שנתחתן!”
רני פרץ בצחוק.
“מה אתה צוחק, שטרודל?”
רני כבש את צחוקו ולא גילה לה שהוא כבר שומע בדימיונו את אימא שלו אומרת: “הפרענקינע תפסה אותו!” – – – כי הוא היה מאושר.
רותי המגעילה
באתי לבית של ילדה בתל־אביב בגלל הקטיושות. שמה רותי. משהגעתי אל רותי האבתי אותה אהבה עזה אפילו שהיתה מגעילה. אך יום אחד עבר תעלולה גבול. בלילה כאבה האוזן שלי והתאוננתי בפני הוריה, הוריה לקחו אותי למגן־דוד־אדום שם אביהו לי טיפות מיוחדות. למחרת נסענו לבריכה. אימה של רותי אמרה לי שלא איכנס מפני שאוזני כואבת. אמרתי שאני בכלל לא רוצה ללבוש בגד־ים. הלכנו לבריכה ושם התחילה רותי להגיד שאני לא נכנסת לבריכה מפני שאחת כמוני מפחדת ממים. נתנו לי לשבת ולהסתכל בבריכה אך אני קמתי ממקום מושבי ונכנסתי לבריכה עם בגדים. אימה של רותי כעסה עלי נורא אך לא אמרה כלום. אני כבר חזרתי לקרית־שמונה אך תעלולה זה נישאר לי למזכרת, ועובדה – אני זוכרת אותו היום, אם לא הייתי זוכרת לא הייתי כותבת ת’סיפור. אני חושבת שאחרי שיפלו עוד פעם סקאדים על תל־אביב, לא יביאו אותי עוד פעם אל רותי המגעילה.
סוף טוב הכל טוב 🔗
לא.
רק עכשיו הודיעו ברדיו שמטחי קטיושות נופלים על אצבע הגליל. כל אחד יודע ששם קרית־שמונה ודינה השובבה. הסיפור מתחיל מההתחלה. אם לא יפלו סקאדים על גוש דן, אולי יביאו שוב לתל־אביב ולרמת־גן את ילדי קרית־שמונה.
ועוד מודיעים בחדשות:
“לאור המצב הביטחוני חנן נשיא ארה”ב את האסיר הקדוש רבי מאיר בעל השאכטה היושב בכלא ניו־יורק. עתה נואם האסיר־לשעבר, ספר תורה בידיו, בעצרת הזדהות ענקית של יהודי העיר עם ישראל ויש גם לונה־פארק לילדים.
"בוטלה שנת השמיטה. בתמורה הסכימו החילונים להכיר באלוהים.
“ארץ אהש”ן, ארץ עצלתיים וישראל החליטו להתאחד ולהקים ממשלה ביטחונית אחת כנגד כל האויבים מבחוץ ומבפנים. הסופר אבבטן בן־עצל יכהן בה כשר התרבות. אנבל ציצקי־תוחעס תהיה שגרירתנו החדשה בפאריס ויתחילו להגות את שם־משפחתה במלרע."
“ארץ עצלתיים החליטה לכרות ברית ארצות תאומות עם האי נאורו באוקיינוס השקט. נאורו הוא מדינה חברה באו”ם המונה עשרים וחמישה אלף תושבים על שטח שאינו גדול מתל־אביב. היא תומכת בישראל בכל הצבעות הגינוי בעצרת הכללית. המשותף לעצלתיימים ולנאורים הוא העובדה שהם שני הציבורים היחידים בעולם שמעולם לא חשו עצמם מקופחים ולא יצאו להפגנות אלימות. מה הסיבה? האי נאורו מתפרנס בכבוד מקקי. במרכז האי מתנוסס הר שכולו לשלשת ציפורי־נוד שחלפו על פניו במשך מאות ואלפי שנים. מכריית הקקי מפיקים פוספאט נדיר ויקר. התושבים גרים רק בשולי האי, סביב ההר הגבוה. בשנים האחרונות מחצב הלשלשת הולך ונעלם בגלל כרייה מוגברת, אבל ממשלת נאורו השקיעה בחוכמה את רווחי השנים הקודמות בבורסה לניירות־ערך של תל־אביב. חקלאי עצלתיים בודקים אפשרות ללמד את המקומיים לגדל שערות־סוכר־חום על המקום שעמד בו הר הקקי."
“אחותי, אני גומר!” או –
נאום ישראלי להרגעת המצב
רשימה מאת הסופר אבבטן בן־עצל
שהתפרסמה זה עתה בעיתון “ידיעות עצלתיים”
“חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי־נפרד מן החיים והנוף – ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי־מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל־אביב ושורפים אותה. אין לי צל של ספק. רק הכוח מגן עלינו. ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות־ערב על הגבולות, טילים למרכזים העירוניים שלנו מכיוון עיראק, איראן, סוריה ולוב, אולי גם מצרים, וקאטיושות מלבנון על קריית־שמונה ושאר היישובים היהודיים בגליל. במקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגור בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על המתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת. זה תסריט מדהים אך לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית שעדיין יש סכנה לעצם קיומנו היא הנכונה, והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, וחושפת את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד. ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלשתינאים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה־בדרך ולזכות בשיגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב־אירופה ובעיקר ארה”ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות. וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, הם מפסידים יותר ויותר, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים!"
קולות הייאוש העולים מישראל מחלחלים גם לעצלתיים ומפרים את שלוות חיינו הטובים, את התיאבון החיוני לבריאותנו ואת יציבות העצל שלנו. מדוע רוב המיואשים הם אנשים מבוגרים, כמו הסופר הישראלי אלימלך שפירא שאת דבריו ציטטנו? הלא דווקא הם אמורים לזכור תקופות קשות יותר – מלחמת העולם הראשונה, מאורעות 21, 29, 36, מלחמת העולם השנייה, מלחמות 48, 56, 67, 73, 82, 91, אלפיים, כל עשר שנים מלחמה ולפעמים יותר מאחת בעשור.
הייתכן שייאוש שורר גם בגילאים אחרים באוכלוסייה אלא שלמבוגרים, בייחוד למפורסמים שבהם, יש גישה נוחה לתקשורת ולכן קולם נשמע יותר?
ואולי הגיל המבוגר משפיע, כמו שאומרים: “עימי תסוף חוכמה”? – לאנשים שקרובים לסוף חייהם קשה להשלים עם העובדה שהמדינה והתרבות והספרות ימשיכו להתקיים גם לאחר מותם, לכן חביב עליהם החזון שלפיו אחריהם דועך ונעלם כמעט הכול.
ואילו חיילים צעירים אין להם גישה לתקשורת או פרספקטיבה היסטורית. רבים מהם נהרגים בתולים, לא הספיקו אפילו לומר לחברה: “אחותי, אני גומר!”
תל־אביב, 1982–2000
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.