[עודכן 27.7.16]

יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858–1948) בהונגריה

נערך בספטמבר 1994

המסע מלווה בסרט וידאו שצילם עמנואל בן עזר ובו דברי אהוד בן עזר על רקע המקומות שעליהם הוא מספר

עריכה סופית: תל־אביב, נובמבר 1994

 

יום 1. יום שלישי, 13.9.94: תל־אביב – בודאפשט    🔗

יהודית ואני נפרדים בבוקר מבן, ויוצאים במונית לנתב"ג. פוגשים את לאלה אחותי [העובדת באל על] לפני המדרגות הנעות, נפרדים ממנה, ועולים. העלייה במדרגות הללו נותנת לי תמיד את ההרגשה שחוץ־לארץ כבר התחילה.

יש די זמן להסתובב ולקנות ולקנות טבק למקטרת שלי, מוצרי קוסמטיקה ליהודית ונעלי ריבוק לבן ולי. הפעם ישנה המידה שלי.

ג’ודי ועמנואל בן־דודי [שנינו נכדים של יהודה ראב בן עזר] כבר יושבים ומחכים. האולם הומה ישראלים שממהרים להימלט מאימת יום כיפור בארץ. עוזי ואביבה שטרן מירושלים, יוצאים גם הם לבודאפשט ולפראג, במסגרת טיול מאורגן. שרגא ותהילה רבין, עם חלק ממשפחתם, לאיסטאמבול ומשם בטיול מאורגן לתוככי תורכיה. ישראל לרמן ואשתו, בטיול מאורגן לבודאפשט ולפראג. יוסי גינת מסתובב עם אורי טהון ועוד מכר לא־ישראלי, יוצאים לקונגרס כלשהו. גם יהודית פוגשת מכרים. אנחנו שותים קפה עם עוזי ואביבה.

אתמול בערב רשמתי ביומני: “אני מניח שתהיינה אכזבות בנסיעה, ולא את כל התוכנית נצליח להגשים, ואולי גם יהיה פחות מה לראות מכפי שאני מצפה – באיזור שממנו באה משפחת ראב. אבל טוב לצאת, כי כאשר אני נמצא יותר מדי זמן בארץ, מבלי להתנתק, אני מוצא את עצמי מושפע יותר מדי ממה שקורה סביבי, מהדיעה הכללית עליי מצד אנשים שרובם חושבים בעצם רק על עצמם, וזה לא בריא מבחינה פילוסופית. כי אסור לאדם לכוון את פעולותיו לפי התכלית או התועלת אלא עליו לפעול משום שהחוק הפנימי שלו מחייבו לכך, ללא התחשבות בתוצאות. וזאת לא אמר ראשון ליבוביץ, אלא קאנט.”

קצת אחרי 11.00 אנחנו ממריאים בטיסת אל־על 367, תל־אביב־בודפשט. מטוס ג’מבו שרובו ישראלים. הטיסה נמשכת קרוב לשלוש שעות. הארוחה של אל־על מפתיעה לטובה. סטייק־עוף מעולה עם בשר מעושן. סלט. בקלאווה משובחת.

אני משתדל לישון אך במטוס עומד רחש בלתי פוסק. כמו לול תרנגולות. גם המוסיקה הקלאסית, באוזניות, לא השתנתה זה כשנתיים. אותם דברי קישור של אריה ורדי.

יורדים לחום של 25 מעלות בבודפשט ב־14.30 בערך. עומדים שעה ארוכה בתור לביקורת הדרכונים באולם קבלה קטן ולא ממוזג. קהל ישראלי מזיע ונדחף. שוטרים הונגרים משועממים.־

אני מחליף 100 דולר ו־100 מרק, ומקבל יחד כ־160,000 פורינטים.

המזוודה מגיעה בשלום. אנחנו מתקשקשים קצת בחוץ בניסיון למצוא את האוטובוס עד שמחליטים לקחת מונית למלון. המחיר שארבעתנו משלמים שווה־ערך ל־21 דולר.

מלון פורום מפואר מאוד, על גדת הדנובה, בפֶּשט, ליד גשר השרשראות. אנחנו מקבלים חדרים בקומה 9, הפונים אל העיר ולא מערבה, אל הנהר וגבעות בודא. אנחנו חדר 948 ויהודית ועמנואל חדר 949.

H-1368, Budapest Janos Utca,. 12–14 Forum Hotel. Apaczai Csere

7911–808 111. Fax[]00361 Tel.[36100] 1179-

נחים קצת, ובשעה 5.00 לערך יורדים ומתחילים ללכת צפונה, על גדת הנהר, לכיוון גשר מרגית. נהג המונית המליץ לנו על מסעדה טובה בבודא, ברחוב מרגית שהוא המשך הגשר כלפי מערב.

באמצע הדרך, ליד הפרלמנט, אנחנו מתעייפים, וגם הברחשים מעצבנים. לוקחים מונית המביאה אותנו עד למסעדה מארגיטקארט ברחוב מרגיט 15, במעלה הגבעה. הנהג קצת מרמה אותנו כי התחלנו במונה פתוח. אני, שיושב לידו, חושב שהמחיר הוא זה המופיע במונה, והנהג שותק כאשר אני אומר את המחיר ומשלם לו לפי זה, בתוספת טיפ. פי ארבעה לערך מאשר המחיר הרגיל. בתופעה זו לא ניתקל יותר כי בדרך־כלל מחירי המוניות זולים מאוד, ובייחוד שאנחנו ארבעה.

נכנסים לחצר יפה. רוב הקהל מקומי. המלצר המבוגר מארח אותנו באדיבות. מזמינים יין ריזלינג הונגרי. מרק גולש. שניצל. סלט מלפפונים חיים עם פפריקה חריפה. ארוחה יוצאת מן הכלל שעולה לארבעתנו 150 ש"ח בקירוב.

Margitkert Vendeglo, 1023 Budapest, Margit U. 15. Tel. 135–4791. 115–8682

חוזרים למלון ויושבים בלובי עם זוג ישראלי מחיפה. האישה מבוגרת ומכוערת בצורה בלתי־רגילה. רק הסנדלים שלה מכוערים יותר ממנה, אבל כשהיא מראה לעמנואל את האבעבועות שבאצבעות רגליה, כתוצאה מן השיטוט בעיר, מתברר שאין גבול לכיעור. הבעל, דובר הונגרית וניראה צעיר מאשתו, אינו חדל לספר ניסים ונפלאות על המלון והעיר וכיצד הסתדר לקבל חדר הצופה לדנובה תמורת תוספת של כשלושים דולר. מאיתנו דרשו על כך תוספת של 25 דולר ללילה.

יהודית ניגשה עוד קודם לכן לדלפק הקבלה וביקשה לעבור. הבטיחו לה להשתדל.

מאוחר יותר גואלים אותנו מהזוג הנורא – דפנה, בתם של יוסי ואסנת זק, ועימה בעלה שראל. אנחנו מביאים להם 500 דולר וברכה במעטפה מההורים. יוצאים החוצה ויושבים בגינת קפה פתוחה השייכת אולי גם היא למלון וצופה על הדנובה, נמצאת כמעט על הגדה. אוכלים גלידה, שותים קפה ומשוחחים. דפנה לומדת במגמה האנגלית בבית־הספר לרפואה של אוניברסיטת בודאפשט.

אחרי 11.00 אנחנו עולים לחדרים והולכים לישון, עייפים מן היום הראשון, הארוך.

 

יום 2. יום רביעי, 14.9.94, ערב יום כיפור: בודאפשט    🔗

אני קם ב־7.00 בבוקר ויורד בחלוק הלבן של המלון לבריכה הסגורה הנמצאת בקומה שמעל אולם האוכל, מוקפת קירות זכוכית הצופים על נופי בודא שמעבר לדנובה. מקום יפה להפליא, נקי וערוך בטעם. הבריכה עצמה קטנה, 10 מטר אורכה, ואני שוחה 100 בריכות כדי להגיע לקילומטר היומי שלי. די צפוף. חמישה איש והבריכה מלאה. אילו לפחות היו צעירות. אבל כולם קשישים וקשישות מלאי־מרץ. זקנה נחמדה אחת שוחה כמעט בקצב שלי, מתחרה איתי, וממשיכה גם לאחר שאני מסיים את המנה היומית.

אני, בן ה־58 – משתדל לשמור על הכושר. לעמנואל בן ה־65 אסור להרים ולסחוב מזוודות, מסיבות רפואיות, ואני הסבּל של המסע. בדרך־כלל אני סובל מכאבי־גב אבל הפעם לקחתי את זוג נעלי הריבוק הישנות שלי, שלא מייצרים יותר כמותן, ואף שאין להן צורה והן כמעט מתפרקות, ההליכה בהן היא כעל כנפיים. בהמשך המסע יתברר לי עד כמה חשוב היה לשמור על הכושר. בית־החזה ושרירי הידיים שלי הם עכשיו כשל מתאגרף, וגם הרגליים סוחבות לא רע. אני הולך תמיד מהר יותר, קדימה, ובמעגלים, וחוזר, כדי לחסוך מהשלושה הליכה מיותרת כאשר איננו בטוחים בכיוון.

עולה למעלה, מתקלח, ואנחנו יורדים ב־8.30 לארוחת־בוקר נהדרת באולם הצופה אף הוא לדנובה ולבודא. נקניקים בשפע, גבינות, דגים מעושנים, לחמניות טריות, ביצים מטוגנות בקותלי־חזיר, טוסטים צרפתיים, ריבות ודבש, סיריאל לסוגיו, קפה מצויין, שפע מיצי פירות, וגם פינה סינית, כי המקום מתפקד בשאר שעות היום גם כמסעדה סינית. גבינת הסוייה מגעילה, אבל ביצי השליו הקטנות ברוטב סוייה הן מעדן.

אחרי השחייה אני מרשה לעצמי לזלול ללא הגבלה.

אחרי ארוחת־הבוקר אנחנו עולים לארוז את חפצינו. יהודית סידרה, בתוספת סימלית של 30 דולר, ללא קבלה, שיעבירו אותנו לשני הלילות הנותרים לחדר הצופה אל הנהר, אשר יתפנה בצהריים. עמנואל וג’ודי מעדיפים להישאר בחדר הקודם. בהחלפת חדרים אין שני ליהודית, והיא מעין שר־החוץ של המסע, כאשר צריך לסדר דברים. היכולת שלה לדבר עם אנשים ולהשיג את מה שהיא רוצה היא ממש מדהימה. הפעם היא אומרת שבעלה סופר והוא מוכרח להתרשם מנופי העיר כדי לכתוב עליהם. כל נושא העברת החדרים הוא כניראה פרנסה צדדית של צוות המלון, שמתחלק בתוספות הלא־רשמיות. בדיל של אל־על, שבו היו כלולים שלושה לילות במלון, לא צויין באיזה צד של המלון יהיו החדרים…

אני מטלפן למשורר היהודי־ההונגרי אנדראש מזאי, והוא מזמין אותי למשרד שלו, אבל לא ניראה לי שהוא זוכר אותי בדיוק, למרות שנפגשנו איתו בבודאפשט ב־1987, וגם שלחתי לו חומר כתוב לקראת הביקור הזה. הוא אומר שהוא יכול להעמיד לרשותנו לשבוע ימים בית באגם הבלטון. קצת מאוחר. אנחנו קובעים שאטלפן אליו בהמשך היום כדי שאבוא למשרדו. אבל זה לא מסתדר לי. החומר הספרותי ששלחתי לו אינו מעניין אותו כניראה, והוא נהפך לאיש עסקים טרוד.

יוצאים לרחוב קרולי, דרך תחילתו של ואצי, ופונים ימינה לכיוון בית־הכנסת. המכלול אינו דומה כלל למה שראינו בביקורנו הקודם ב־1987. אז היה זה מקום חרב־למחצה, מוזנח, ופנים בית־הכנסת שבו ביקרנו היה כמעט נרקב ומתפורר. עכשיו המקום סגור, גם המוזיאון היהודי שהיתה בו גניבה גדולה, שהוחזרה רק לאחרונה, ובפנים ובחצר שבה קברות מתקופת מלחמת העולם השנייה – עובדים עשרות פועלים מקומיים בשיפוצים. מהצד השני ניבנו מיבנים ומונומנטים חדשים, שלא היו אז. כל זאת בלב בודאפשט, שיש בה כיום 80,000 יהודים. אומרים לנו שטוני קרטיס, השחקן היהודי ממוצא הונגרי, הוא שתרם את הכסף לעבודות השיפוץ המרשימות.

יהודית קונה בדרך קוסמטיקה.

אנחנו עולים על אוטובוס מכיכר דין אל כיכר הגיבורים ופותחים בעבודה שלשמה באנו. עמנואל יצא לדרך מצוייד במסרטת וידאו ובמצלמה רגילה, משוכללת מאוד. הכל קשור אליו, המצלמות, וגם ארנק הכסף שבכיסו מחובר בשרשרת מתכת לחגורתו. אחרי ששדדו אותו פעם בפאריס, הוא אינו מוכן להסתכן. אני נושא את הכסף בחגורת בד פנימית על שיפולי הבטן. לקחנו חלק ניכר מן הכסף במרקים ובדולרים במזומן, כי לא היינו בטוחים אם ניתן להשתמש בכל מקום שנגיע אליו בכרטיסי האשראי. במלון פורום המשוכלל יש כספת שננעלת ונפתחת באמצעות כל כרטיס־אשראי, אבל בהמשך הדרך לא יהיה לנו לוכסוס כזה.

בכיכר הגיבורים, שבה ביקרתי לראשונה ב־1987, נמצאים בחצי קשת מקורה עמודים גבוהים פסליהם של מלכי וגיבורי הונגריה. בצד השמאלי פסלו של המלך ההונגרי הנוצרי הראשון, סנט אישטוואן –

St. Istvan

ובצד הימני פסלו של הגיבור הלאומי ההונגרי קושוט לאיוש –

Kossuth Lajos.

סנט אישטוואן העניק שמו לכפר־הולדתו של יהודה ראב.

המאבק לעצמאות של קושוט לאיוש (1848), השלטון העצמי והבחירות הראשונות לפארלאמנט ההונגרי בשנים 1868–1869 – השפיעו רבות על אליעזר ראב ובנו יהודה, וחיזקו אותם בהחלטתם לפעול כך עבור עמם בארץ־ישראל.

עמנואל מצלם אותי משמאל לימין, ואת הכיכר כולה. במרכזה פסל גבוה של ארפד וחבריו. אני מספר:

אנחנו נימצאים בכיכר הגיבורים, ששמה בהונגרית הושוק טרה, בבודאפשט. בראש המונומנט למעלה המלאך גבריאל, למטה בראש הפרשים נמצא הפסל של ארפד, הכובש המדיארי, שבא מהמזרח, כראש השבטים המדיארים, להונגריה.

מצד שמאל הפסל של המלך הנוצרי ההונגרי הראשון סנט אישטוואן. הסיבה שבחרנו להתחיל את הסיור המצולם פה היא שהכפר סנט אישטוואן, הנקרא כיום קירלאי סנטאישטוואן, הוא הכפר שבו נולד סבא יהודה, יהודה ראב, ב־1858, כך שכאילו במידה מסויימת ההיסטוריה של המשפחה מתחילה בצד השמאלי של כיכר הגיבורים, ועוברת, המשפחה שלנו, דרך כל גיבורי ההיסטוריה של הונגריה, עד לגיבור המפורסם האחרון לאיוש קושוט, גיבור מהפכת 1848.

עכשיו אנחנו עומדים לרגלי פסלו של לאיוש קושוט, מנהיג המרד ההונגרי ב־1848. המרד הזה השפיע על השאיפות הלאומיות של לאזאר ראב, אביו של יהודה, והוא שגרם לו לראשית הגישה שלו, החלום שלו, לעלות לארץ־ישראל ולכונן עצמאות כזו שההונגרים זכו בה שנים מאוחר יותר, ב־1867, כאשר האוסטרים נתנו להם מעין Home Rule, שזה היה מעין תוצאה מאוחרת של המרד, שאמנם נכשל.

דבר נוסף שקושר את סבא יהודה למרד של לאיוש קושוט – שכאשר הוא הגיע לימים לאחוזת צ’סנק, ששם עוד נבקר, והיה בה הונגרי שחי באותה אחוזה, אצל יהודי בשם דויטש. היה שם הונגרי, חייל לשעבר במרד של לאיוש קושוט, שמו היה סטיפן סיטשי, והוא היה מעין מורה רוחני של סבא יהודה, שהביא עימו מן הערכים של המרד הלאומי, העצמאות הלאומית, החלום הלאומי של לאיוש קושוט, שאותה משפחת ראב, משפחת שטמפפר, ושאר המשפחות ההונגריות שהגיעו לארץ־ישראל, חלמו ליישם בארץ־ישראל, ולא להשתתף בלאומיות ההונגרית.

אנחנו עולים למוזיאון, הגלריה לאמנויות יפות, שמשמאל לכיכר. הכניסה חופשית. יושבים קודם במרפסת הגבוהה, הצופה אל הכיכר, ושותים משקאות קרים כי די חם. דבורים עטות מיד על הקולה, תופעה שניתקל בה גם בהמשך, כל אימת שיושבים ביום בחוץ ושותים משקה מתוק – מיד באות דבורים.

נכנסים לראות קומה אחת. אל גרקו. ישו על הר הזיתים. שתי תמונות מאכזבות של רפאל. תמונה יפה של פיליפו ליפי. בגלל העייפות מוותרים על קומת האימפרסיוניסטים למעלה, ויוצאים.

מרחבת הכניסה למוזיאון נשקף מראה יפה של הכיכר, ועמנואל מצלם אותי. ליתר ביטחון אני חוזר על חלק מהטכסט.

חוזרים באוטובוס לכיכר דין, וברגל עד לקונדיטוריה המפורסמת ז’רבו, בכיכר וורשמארטי. יושבים בחוץ. קפה ועוגות מיוחדות למקום. לא משהו מיוחד. העוגות של קפה עידית בתל־אביב טעימות ורכות או פריכות יותר. נשים יפות ואלגאנטיות מאוד עוברות על פנינו. ההונגריות אינן נופלות מן הפאריסאיות בטעם ובהעזה של לבושן, וללא וולגאריות.

חוזרים ברגל למלון. עולים לחדר החדש. 615 בקומה השישית. מראה מקסים. כנסיית מתיאש. הארמון. גשר השרשראות. הדנובה. הכל פרוש מבעד לחלון. שקט, רגוע. בכלל, העיר נראית אחרת לגמרי מאשר בביקורנו הראשון בשנת 1987. נשים לבושות יפה, יפות, מכוניות מערביות, חנויות מפוארות ורשתות חנויות עולמיות רבות, גם מזללות. אופי מאוד מערבי ושום זכר לתקופה הקומוניסטית ולזיקה לרוסיה. אין כוכב אדום על בניין הפרלאמנט, אווירה נוחה ברחוב. לא רואים שיכורים, כמו ב־87. גם לא עניים. הביגוד כמו בכל בירה מערבית. שפע של אור. שפע של תצוגה בחלונות הראווה. בלילה יש חיים. סירות תיירים שטות על הנהר. אמנם התנועה ברחובות לא עד שעה כה מאוחרת כמו בתל־אביב.

חוזרים למלון ב־14.00 לערך. אני יורד שוב לשחות, הפעם רגוע. אולי 400 מטר, כדי לצנן את עצמי. חוזר ומתרחץ, ואנחנו שוב יוצאים, כרגיל עם עמנואל וג’ודי, במונית, למעלה אל ארמון המלוכה שמעבר לנהר, על גבעת המיבצר, ה־Var. נכנסים לחלק של האמנות ההונגרית, לפי הדרכתו של לפיד, שנמצאת מאוד מהימנה. סיניאי־מרשה פאל, בנצור ג’ולה, מונקאצ’י מיהאי ופאל לאסלו, ציירים אימפרסיוניסטים הונגריים מעולים.

יוצאים מהמוזיאון עם גלויות וספרון על שני ציירים ופוגשים את עוזי ואביבה, עייפים, ברחבה הצופה על פשט, יחד עם הקבוצה שלהם. לדבריהם הם רצים מאז הבוקר.

הולכים לכיוון כנסיית מטיאש. מוצאים עוד פסל מרשים של סנט אישטוואן. עמנואל מצלם ואני מספר: שוב אנחנו פוגשים את המלך סנט אישטוואן, המלך הנוצרי ההונגרי הראשון. אנחנו נמצאים עכשיו של הגבעה של בודא, בין הכנסייה של מטיאש לבין מצודת הדייגים, ונפגוש את סנט אישטוואן בהמשך, כשנגיע לכפר סנט אישטוואן.

עכשיו אנחנו מחפשים מקום טוב לאכול באיזור המיבצר, לפי לפיד, ומגיעים למסעדה בשם רגי אורסאגהאז, ברחוב אורסאגהאז 17. מרתף היין העתיק מדיף ריח חריף של טחב ואנחנו מוותרים על הישיבה בו ומתמקמים בגינה בחוץ. שוב מרק גולש ופאלצ’ינקי עם קאוויאר מוקרם בגבינה. ונוקלוס, בצקיות. ובירה.

באים שלושה נגנים, כינור, ויולה וקונטרה־באס. מנגנים צ’רדש. אנחנו מבקשים מהם לנגן מנגינות של קושוט. משמיעים את הסיגנל של רדיו קושוט, ועמנואל מצלם אותם בווידאו. שתהיה מנגינת רקע לסרט.

Regi Orszaghaz Vendeglo Orszaghaz utca, 17 Tel: 175–1767 212–3754

אנחנו מוותרים על קונצרט הנערך בכנסיית מטיאש, וחוזרים בפוניקולור וברגל למלון, ממש מעבר לנהר, על גשר השרשראות.

בלובי של המלון אנחנו פוגשים את הזוג החיפאי. הבעל: “הפסדתם את תפילת כל נדרי עם עוגב בבית־הכנסת הניאולוגי.”

לא הפסדנו.

יושבים שעה קלה בחדר שלנו על פיסטוקים וקולה עם שרי הרינג והרבה מים טובים עם קרח יחד עם ג’ודי ועמנואל, מסתכלים על הכנסייה והארמון המוארים בראש הגבעה, מעבר לנהר.

כאשר הם יוצאים אני מתיישב מול החלון הפתוח ופותח ברשימות על הטיול. עוד מעט אכבה את האור ואשב לראות את כל הנוף הנפלא.

ב־24.00 ניכבים בבת־אחת האורות החזקים המאירים את קירות הארמון, צריחי הכנסייה ועמודי הגשר למטה על הדנובה. רגע מופלא.

 

יום 3. יום חמישי, 15.9.94, יום כיפור: בודאפשט    🔗

ושוב אני יושב בערב ליד קיר הזכוכית של החדר, הצופה לדנובה. ערב אחרון בבודפסט, עוד כחצי שעה ייכבו כל האורות של הכניסה, הארמון וגשר השרשראות. כבר הספקתי לעבור על החומר למחר: וארפלוטה, סנט אישטוואן, ליטר וּוֵספּרים. זה יהיה אחד הימים עמוסים של המסע.

בבוקר מתעוררים ומבעד לקיר הזכוכית נשקפים שמיים מעוננים וגם דק יורד. אני יורד לבריכה ושוחה שוב קילומטר. עדיין צפוף בבריכה, ומחר כבר לא אספיק לשחות כי אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר. אני מחליף שלום עם השחיינית הקשישה, שמעריכה כניראה את ההתמדה שלי.

גשם בחוץ.

ארוחת הבוקר עשירה, כרגיל. אותו תפריט. לאחריה אנחנו נפגשים בלובי עם קרובה של גו’די, בת 86, מגדה, אישה זריזה ודקה הנראית מצויין לגילה, כאילו יש בה פפריקה. היא עדיין עובדת כמתורגמנית. ג’ודי מביאה לה שקדים מארץ־ישראל, ואנו יוצאים איתה ברחוב מקביל לנהר, לא רחוק מהמלון, שם היא מצביעה בפנינו על חנות פינתית טובה לקניית דליקטסים.

עוזבים את מגדה וממשיכים רגלית בסביבת מדרחוב ואצי, ואצי אוצה, ששינה כליל את פניו מאז שביקרנו בו ב־1987. אז הוא ניראה כמו נחלת־בנימין בשנות הצנע, ועכשיו כמו רחוב בפאריס או בווינה.

עוברים ברחוב הגדול ראקוצ’י קושוט, מול הרחוב שבו שוכן מלון אליזאבט שבו גרנו בפעם הקודמת, אבל אין עניין לגשת למלון עצמו.

בדרכנו אנו חולפים על פני רחוב זמלווייס 1־3 פינת ראקוצ’י, שבו עמד בית הידידות הסובייטי ובמרתפו שכנה מסעדת באיקאל שבה אכלנו ב־87' במחיר מצחיק קאוויאר ולאחריו ביף־סטרוגונוף שהוכן לידינו ויין. אין זכר למסעדה ולמכון, והמוכר בחנות הספרים ההונגרית בפינה אומר לנו שהמקום נסגר כבר לפני כמה שנים.

אנחנו מגיעים, בהליכה, לצומת הרחובות שממנה שמאלה הפנייה לבית־הכנסת הניאולוגי. עמנואל ואני נישארים בחוץ. יהודית וג’ודי נכנסות פנימה לאחר שהן עוברות בדיקה בטחונית קפדנית בכניסה. אחרי חמש דקות הן יוצאות ואומרות שהבניין עדיין בשיפוצים גם בפנים. הרב מדבר הונגרית. חם אבל יפה מאוד בפנים.

כאשר אנחנו חוזרים לוואצי אוצה אני עובר על פני הקיוסק שבו מכינים עוגות שמרים חלולות עם מעטה של קינמון וסוכר, אפויות סביב גליל עץ. אני קונה אחת ואנחנו טועמים אותה ביחד.

עוצרים ליד חנות תקליטים גדולה שעליה ממליץ לפיד, בכיכר וושרמורטי, אני מחפש קלטת שירים מתקופת לאיוש קושוט והמרד של שנת 48'. המוכרת הצעירה סבורה כניראה שמדובר באיזה זמר חדש שטרם שמעה עליו. אני מוצא הונגרי מבוגר שלפחות יודע מי היה קושוט, אך גם הוא אינו מצליח למצוא עבורי קלטת ובה שירים מאותה תקופה. רוב שירי העם הם שירים ומנגינות צועניים. אני מסתפק, בהמלצתו, בקניית תקליטור ובו מרשים צבאיים הונגאריים מן המאה ה־19, בהם גם מתקופת קושוט.

כבר נעשה מאוחר ואנחנו יורדים לגדת הנהר, לא רחוק מהמלון שלנו, ויושבים בחוץ. הגשם פסק כבר בבוקר. העננים התפזרו קצת ואפשר לשבת ללא גג בין מטליות שמש. אוכלים מרק גולש מצויין בקערות גדולות עם סלט מלפפונים טריים בפפריקה ולחם לבן טרי ובירה. מצויין.

חוזרים למלון. אני ישן מעט, וב־15.00 יוצא במונית עם עמנואל לקחת את המכונית השכורה שמחכה לנו במלון פנטה שמעבר לנהר, בבודה, במשרד של באדגט.

עמנואל, שיהיה הנהג במשך כל הדרך, לוקח את המכונית על שמו. בארץ נאמר לנו שאי אפשר להחזיר מכוניות שכורות בפראג, ואילו בברלין צריך לשלם דמי־החזרה 700 דולר. מתברר שאפשר להחזיר בפראג, אבל דמי־ההחזרה מפרנקפורט, 300 דולר, אינם כלולים במחיר ששילמנו עבור שכירת המכונית ל־17 יום, יותר מ־1,200 דולר.

מביאים לנו את המכונית לפתח המלון, אופל וקטרה אדומה, חדשה, והריפוד עדיין נודף ריח טרי. עמנואל מוצא פגם בג’נט של גלגל קדמי וטוען שהדבר מסוכן באוטוסטראדות. הוא אינו מוותר עד שלא לוקחים את המכונית ומחזירים אותה עם גלגל קדמי אחר.

רק ב־17.15 אנחנו שבים למלון. מחנים את המכונית בחניון התת־קרקעי. נחים עוד קצת, ויוצאים ארבעתנו במונית מפתח־המלון עד לקצה המרוחק של האי מרגית שבלב הדנובה. עדיין אור, ואנחנו מטיילים שעה ארוכה בגנים היפים על גדות הנהר, עד חשכה. עולים באמצע גשר מרגיט, עוד קודם לכן פוגשים זוג ישראלי, מייק סגל, שמלווה אותנו למסעדה סרבית בשם “סרב ונדיגלה”, מומלצת על ידו כי בה אכלו ערב קודם, לפי המלצת בעל־הבית שלהם.

במסעדה הנעימה, שאין בה תיירים, רק מקומיים, אנחנו מזמינים קודם כל סלט פלחי תפוחי־אדמה מבושלים וקרים, עם הרבה בצל וחומץ אחר כך מגיעה המנה העיקרית: קדרה, ובעצם מגש גדול של צלי רגל של עגל עשוי היטב ומונח בתוך ערימה, או על מצע חם של פטריות, חתיכות שינקן, קוביות תפוחי־אדמה, וכל זה על מצע של סלט מלפפונים, חסה, צנון, בצל ועגבניות קטנות. הכמות אדירה. שתי עצמות ענקיות, כמו נבוטים. מנה אדירה, טעימה מאוד אבל כבדה למדי.

Serb Vendeglo, Vendeglos: Leanyvari Jozsef, V., Nagy Ignac U. 16. Tel: 269–3139

חוזרים למלון במונית. אני שולח פקס לד"ר לסלו קיש בגייר.

חצות. אני נפרד בפעם האחרונה מכיבוי האורות של הארמון, הכנסייה והגשר.

 

יום 4. יום שישי, 16.9.94: בודאפשט – בלטונפורד    🔗

מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים מבודאפשט במכונית לכיוון דרום־מערב. עוברים את העיר Szekesfehervar וממשיכים לעבר העיירה ורפלוטה, Verpalota או פאלוטה, Palota. לאחר כשעה של נסיעה בכבישים נוחים יחסית אנחנו מגיעים לעיירה. לפני העיירה יש מערכת תעשייתית גדולה של בתי־זיקוק ומערכת צינורות גדולים גז ודלק המכערים את השדות ואת קו האופק. ג’ודי אומרת שקראה כי זיהום האוויר בפלוטה מגיע לרמה המסכנת את תושבי המקום.

פאלוטה    🔗

בעיקול הרחוב, מיד בכניסה למרכז העיירה, אנחנו רואים לימיננו, מתנוססת בכל הדרה – הטירה המפורסמת, ולא רחוק ממנה הכנסייה, ואל אותו כיכר מרכזית צופה גם בניין בית הכנסת, שכיום כבר אינו משמש כבית־כנסת אלא כגלריה, אבל גודלו מעיד על חיים יהודים עשירים שהיו במקום כבר משנות ה־30 של המאה ה־19.

סבי יהודה ראב (1858–1948), שנולד בכפר סנט־אישטוון, שאליו נגיע בהמשך היום – נשלח לאחת מות אימו, בשנת 1869 לערך, לעיירה פולוטה בלשונו, או פאלוטה, ללמוד בבית־ספר יהודי אצל רב העיירה פסח זינגר. בספר זיכרונותיו “התלם הראשון” הוא מספר: “במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד.”

הטירה משופצת בחלקה ומשמשת כיום מוזיאון לתולדות הכימיה בהונגריה. אני עורך סיור קצר. הגן קיים, אך העצים הם עצי נוי ואין בו עצי פרי. אין חומה סביב הטירה, אבל למרבה הפלא, הנחל הזורם בתעלה מרוצפת אבן – קיים אף הוא.

עמנואל מצלם אותי על רקע חזית הטירה, ואני מספר:

בשנת 1869 לערך מתה אימו של יהודה, פייגה ראב, וכל השהות שלהם בסנט אישטוואן מתבטלת. יש מגיפה בעדר, מישהו אחר חוכר את האחוזה, והמשפחה מתפזרת.

לאזאר ראב עובר צפונה לנוגי־מגיאר (מ“מ וגימ”ל בסגול, Nagy Megyer, הכתיב ב“התלם הראשון” – נוגי־מדיאר) עם הילדים הצעירים, עם הבנות ומשה־שמואל, ויהודה נשלח למקום שאנחנו נמצאים בו, לעיירה פאלוטה שהיה בה יישוב יהודי כניראה מאוד גדול. רב העיירה שמו היה פסח זינגר והוא היה שותף ללאזאר בחברת יישוב ארץ־ישראל, שיזמה את ראשית ההתעניינות בארץ, ושמו רשום בפנקס של לאזאר, “ספר הזיכרון”.

יהודה סבי מספר שכאן בפאלוטה היה בית־ספר שבו גם אגף מיוחד ללימוד חקלאות. כל הסביבה היתה מלאה עצים, גנים, היתה מאוד מיוערת. הוא למד כאן כשנתיים. חלק מהזמן עם יהושע שטמפפר. יהודה ראב השאיר בספר שלו תיאור מדוייק של הטירה שאנו עומדים לפניה. היא נמצאת במרכז פאלוטה, או וארפאלוטה, ואני קורא עכשיו מספרו של יהודה ראב, “התלם הראשון”:

“במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד, מימי הביניים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים. השער היה מקומר,” – אנחנו רואים שהשער עדיין מקומר, גם הצריחים ישנם, וגגות הצפחה, – ושני פסלים של אנשי מלחמה מטילי אימה עמדו בשתי פינותיו. הפסלים האלה כבר אינם, רק הסטנדים אולי עדיין ישנם. “הטירה היתה עזובה מיושבים ורק משרתים אחדים היו ניראים בה לעיתים רחוקות.” (עמ' 32–33).

עוד הוא מספר שגן גדול הקיף את הטירה, וערוץ נחל עמוק, מרוצף אבנים, חצה אותו. ודרך ערוץ זה היו מתגנבים אל הגן, ועל כך נשמע בהמשך, על תעלוליו של יהודה הנער, הוא היה בן עשר, אחת־עשרה, כשהוא למד כאן בעיירה, ומה קרה לו באותו גן של הטירה של פאלוטה.

*

מכאן אנחנו עוברים לגשרון קטן מעל אפיק הנחל הקטן, הזורם בתעלת אבן, מימין למיבצר. עמנואל מצלם ואני ממשיך:

יהודה ראב מספר שהטירה בווארפאלוטה היתה מוקפת ערוץ נחל עמוק מרוצף אבנים, שחצה את הטירה, ודרך הערוץ הזה הם היו מתגנבים אל תוך הגן, שהיה מוגן על־ידי שבכת ברזל.

אנחנו פה עומדים ליד הערוץ, שכניראה נישאר מאותם ימים, אם כי שופץ, ומעניין מאוד לחזור ולקרוא את התעלול שעליו לקה יהודה ראב, סבנו, בשנת 1869–1870 לערך.

ובכן, לגן הזה יש גם קצת קשר לארץ־ישראל ולגעגועים לארץ־ישראל. כי הוא אומר שבגן הזה, אני לא חושב שהיום אנחנו רואים, אולי – היו גם עצי ברוש, ולמרבית הפלא גם עצי תאנה, והיו שאמרו כי אפילו עצי רימונים נמצאים בתוך הגן. הגן היה מוקף חומה גבוהה שכניראה איננה כיום, ולא ראו מבחוץ מה שנעשה בפנים.

“בחורף היו עצים אלה מכוסים במגן של קש ויריעות בד, ובקיץ היו משיבים עלינו רוח אגדית של ארץ רחוקה מספר הספרים,” מן התנ“ך, שחייתה בעיני רוחנו.”

זאת אומרת שבגן הזה, שהיה פה, הם ראו מעין דוגמה לעצים ולפירות של ארץ־ישראל.

“בשלהי הקיץ היו ניראות תאנים על העצים… פעם אחת,” מספר יהודה, “קרה שלא עמדנו ביצרנו. אחד מן החבריא, בנו של מסגר, הביא פצירה ועוד כלים מיספר, ונפתח פתח בשבכה שליד הערוץ. שלושה היינו ונעט אל התאנים לטעום מפרי ארץ הקודש… אך ניסיון ראשון זה להמחיש לעצמנו את ארץ הקודש לא עלה יפה, כי מיד החלו שפתינו צורבות ושינינו קהות… ‘תאנים’ אלו בוסר היו.”

בעוד עומדים הנערים ומביטים איש בעיני רעהו, מאוכזבים ונבוכים, להיוועץ בדבר הרימונים, “הופיעו כמלאכי חבלה, שני שומרי הגן…” שני חבריו של יהודה נדחקו לעבור ולצאת דרך פרצת הגדר, “אבל ננעצו בתוכה, לא לבלוע ולא להקיא.” רק יהודה הספיק “לקפוץ מעל לשבכת הגדר, אולם אהה! מכנסיי נאחזו באחת היתדות, ואישאר תלוי כשרגליי למעלה ועיניי לקרקע הערוץ… והשומרים מצליפים עלי…” (עמ' 32–33).

*

אנחנו עוברים לצידו האחורי של המיבצר:

אנחנו נמצאים עכשיו בצידו האחורי של המיבצר הנטוש של פאלוטה, שבאמת רואים איך הוא ניראה באותה תקופה, כי הצד הקדמי משופץ קצת, והצד האחורי נישאר כניראה כל אותן יותר ממאה שנים באותו מצב.

העצים כאן כרגע הם עצי נוי. לא מצאנו את עצי הפרי שעליהם יהודה מספר.

*

ושבים לקדמתו, ממש ליד הכניסה:

אנחנו עומדים בכניסה למיבצר או לטירה של פאלוטה, או וארפאלוטה, שהיום משמשת כמוזיאון. מצד ימין יש שלט שמספר כניראה, או ודאי, את תולדות המקום, שהבעלים הראשון שלו זה מ־1439. מה שאותנו מעניין שבאחד הגלגולים, 1699 עד 1702, מופיע השם סיטשי, או סייצ’י, שזה שם המשפחה של אותו גראף הונגארי, שלימים יהיה חונך של יהודה באחוזה בצ’סנק. באחוזה של דויטש בצ’סנק. וכניראה שסיטשי, המשפחה הזו, היתה פה משפחת אצילים באיזור. אחד מאבות־אבותיו של אותו סטיפן סיטשי רשום פה כבעליה של הטירה בפאלוטה.

*

עכשיו אנחנו חוצים את הכיכר המרכזית של פאלוטה, ממול למיבצר, מאחורי שדרת עצים, בצד שבו זורם הנחל, צפון־מערב דומני, עומד בניין בית־הכנסת של פאלוטה. עמנואל מצלם ואני מלווה בהסברים, פינה אחר פינה.

בכניסה: פאלוטה, כרגע בכניסה לגלריה או למוזיאון, בבניין שהיה פעם בית־הכנסת המקומי. יש לשער שאם הוא עמד באותה תקופה, ב־1869, הוא נוסד ב־1839 – יש לשער שיהודה ראב התפלל בו, יחד עם יהושע שטמפפר, אצל הרב פסח זינגר, שהיה הרב של פאלוטה.

מבט מעזרת הנשים לשעבר, מלמעלה: זוהי עזרת הנשים של בית־הכנסת, שעכשיו משמשת גלריה לאמנות. רואים שפעם היתה פה עזרת הנשים, הן ישבו כאן מלמעלה, כאשר הגברים התפללו למטה. היום משמש המקום שם אולם לריקודים.

בפרוזדור המוליך למדרגות העולות לעזרת הנשים, ליד לוח זיכרון הקבוע בקיר: אנחנו בבניין שהיה בית־הכנסת של פאלוטה. יש כאן שלט לזכר היהודים שהוגלו להשמדה באושוויץ. מה שמעניין אותנו שהרב ד"ר זינגר ליאו הוא כניראה קרוב־משפחה, או בן או נכד, של אותו פסח זינגר שהיה הרב של פאלוטה בזמן שיהודה ראב ויהושע שטמפפר למדו כאן.

מראה מבחוץ: בית־הכנסת של פאלוטה, כניראה של הרב פסח זינגר, שבו לומדים יהושע שטמפפר ויהודה ראב ב־1869. יהושע שטמפפר עוזב לארץ־ישראל ברגל. יהודה ראב נישאר כאן לבדו עוד כשנתיים ללמוד, ואז הוא חוזר, ב־1870. ילד כבן אחת־עשרה, חוזר ברגל מרחק של כ־120 ק"מ, מפאלוטה עד נוגי־מגיאר, שנמצאת כיום בסלובקיה, ונקראת כיום צ’לובו. כל הדרך הזאת נער בן אחת־עשרה או שתים־עשרה עושה לבדו ברגל כי אין לו פרוטה לנסיעות.

סנט אישטוואן    🔗

מפאלוטה אנחנו ממשיכים במכונית לעבר הכפר קירלאי סנט־אישטוון –

Kiarly Szenistvan,

לשעבר – סנט אישטוון ­–

St. Istvan,

כפר הולדתו של יהודה בשנת 1858. מוצאים את הכפר בנקל. הוא אינו מרשים במיוחד. קטן מאוד, קצת מוזנח ולא עשיר. הכנסייה במרכזו ניראית כאילו איש אינו מבקר בה, ועשב צומח בכניסה אליה, ומכל צדדיה. אול זה כך עוד מתקופת השלטון הקומוניסטי. הכפר כולו הוא רחוב ארוך אחד ועוד שתיים־שלוש הסתעפויות.

אנחנו מתחילים לצלם בפאתי הכפר, למטה, ליד מיבנה עתיק הניראה כבית־אחוזה או חווה. אין ודאות שזה הבית שאותו חכר לאזאר בשעתו, כי יש להניח שהבית ההוא עמד באותה שורה של שאר בתי־הכפר ברחוב הראשי.

אני מספר את הסיפור על לאזאר ראב, אביו של יהודה, ועל נעורי יהודה:

אנחנו נמצאים עכשיו בכפר סנט אישטוואן שבו נולד יהודה ראב ב־1858. כניראה ששנה או שנתיים קודם לאזאר ראב חכר את האחוזה של אציל הונגרי פה בכפר, ופתח פה משק למופת. היו לו כבשים, הוא גידל שדות ובעלי חיים.

מאחורינו בית אחוזה ישן, אופייני. סבא יהודה לא השאיר לנו כתובת, איפה בדיוק הם גרו כאן בכפר. אנחנו לוקחים את בית האחוזה הזה כמסמל, פחות או יותר, את מקום המגורים של פעם.

כאן נולד גם משה־שמואל ראב. כאן עברו על יהודה ראב ימי ילדותו המאושרים, מגיל אפס ועד 1869, כשהיה נער בן אחת־עשרה ואימו מתה והיתה מגיפה בעדרים ומישהו אחר חכר את האחוזה ונישלו את לאזאר ראב והמשפחה התפזרה ואז הוא הגיע ללמוד בפאלוטה.

באחוזה הישנה בכפר סנט אישטוואן. ב־1901, כאשר יהודה ראב ביקר במשלחת לברון רוטשילד בפריז, הוא נסע להונגריה ובא לבקר כאן בכפר ואפילו לן כאן לילה אחד אצל משפחת לאנגי ידידיו וידידי הוריו, ידידי אביו לאזאר. ומכאן למוחרת הוא יצא לפקוד את קברה של אימו פייגה ראב לבית אהרנטל, שכניראה קבורה בכפר ליטר הסמוך. כי כאן בסנט אישטוואן לאזאר ראב ומשפחתו היו היהודים היחידים ולא היה כאן בית־קברות יהודי.

כדאי עוד להוסיף שבכפר הזה גר גם יהושע שטמפפר בן־דודו, בן־דודתו של יהודה. הוא בא בתור מורה לילדים של לאזאר – יהודה, משה־שמואל ואחיותיהם חנה וטויבה.

*

אחר־כך אנחנו עולים למעלה ומטיילים קצת במרכז הכפר, שיש בו מעין אמפיתאטרון קטן עשוי עץ, אולי מקום לחגיגות, ובקצהו מתרומם פסל עשוי עץ של המלך סנט אישטוואן. כל הכפר הוא בערך בגודל של שלוש מאות מטר לכל צד.

יושבים בקפה־פונדק קטן ועלוב במרכז הכפר ושותים קפה תמורת 100 פורינט ל־4 כוסות, שזה כ־3 שקלים. אני שואל על לאנגה, משפחת זקן הכפר, שהיה ידיד של לאזאר, ויהודה היה חבר עם בן־גילו סטפן לאנגי. איש כאן אינו יודע שפה אחרת חוץ מהונגרית, אבל למשמע השם מצביעים בפנינו על הבתים שממול לכנסייה, בכניסה לכפר.

זה בהחלט מתקבל על הדעת, שמשפחה ותיקה ועשירה תגור במקום הזה. ניראה שהחווה ששכר לאזאר היתה בהמשך הרחוב, אבל אין ולא תהיה לנו כניראה שום אפשרות לזהותה. אנחנו צועדים לעבר הכנסייה, ורואים שבחצר של משפחת לאנגי, בין מיבני־משק ישנים, מתקינים סירות, כניראה לשיט באגם בלטון הסמוך לכאן, שקצהו מרחק של כעשרה קילומטר מהכפר. בחצר יש מיבנים שאולי לא השתנו מימיו של סבא יהודה. ובסמוך בית־קברות נוצרי קטן, רוב הקברים חדשים יחסית, ניראה שהישנים לא נשמרו. אני עומד, על רקע הכפר, ומספר:

אנחנו עומדים בכניסה לכפר סנט אישטוואן. לפנינו כאן כרם קטן. ללאזאר ראב היתה כאן חלקת כרם, חלקות יער, עדר כבשים. בהמשך אנחנו רואים את הכנסייה, ובצד השני של הרחוב נמצאת כניראה, כפי ששאלנו, האחוזה של משפחת לאנגי.

משפחת לאנגי, לאנגי היה זקן הכפר. הוא היה ידיד טוב של לאזאר ראב. ב־1901, כשיהודה ראב בא לבקר ולפקוד את קבר אימו, והוא לן בסנט אישטוואן, הוא לן כאן, באחוזת לאנגי.

בהמשך, אחרי אחוזת לאנגי, מתחילות הגבעות שמחוץ לסנט אישטוואן, לכיוון הכפר ליטר שנמצא שם במרחק, ובו קבורה כניראה אימו של יהודה ראב.

בכפר ליטר גר יהודי בשם מיכאל נאי, שילדיו היו לומדים יחד עם יהודה ואחיותיו ואחיו. חצי שנה המלמד היה מלמד אותם בליטר, חצי שנה בסנט אישטוואן, וכל פעם סבא יהודה היה הולך ברגל דרך הגבעות הללו ללמוד בכפר שממול, וחוזר. אלו היו חוויות ילדותו היפות ביותר.

לימים, כשבא יהושע שטמפפר ללמד אותם, הוא היה יוצא איתם, יהושע שטמפפר היה יוצא עם יהודה ועם אחיותיו, היה יוצא אל הגבעות שמחוץ לסנט אישטוואן, וכשהיה מספר להם את סיפורי התנ"ך בגבעות האלה, אחת מיוערת, אחת קירחת, הוא היה רואה את הרי יהודה, ירושלים, עיבל וגריזים, וממחיש להם את ארץ־ישראל דרך הנופים הללו שהיו כאן.

לימים, כשסבא יהודה בא לארץ־ישראל, וראה כמה היא צהובה ואינה ירוקה, הוא היה מאוד מאוכזב.

כשאנחנו ממשיכים בסיבוב הפאנוראמי שלנו, אנחנו רואים כאן בית־קברות קטן שהוא כאילו המשך של הצד של הכנסיה, ובקבריו הישנים ודאי קבור אותו סטיפן לאנגי ואביו וכל אותם כפריים מלפני מאה שנה ויותר בכפר סנט אישטוואן, שהכירו את לאזאר ואת יהודה בנו.

*

רגלינו דרכו אמנם במקום שבו נולד יהודה ראב, ואולם כמו תמיד במקרים כאלה, אתה עסוק בהרבה דברים טכניים ואין לך זמן להיות עם עצמך ולחוש את משמעות הדבר – שמכפר קטן זה החלה הדרך של לאזאר ראב לארץ־ישראל, ומכאן התכתב עם הרב קלישר, וכאן ישב ורשם בכתב־ידו את שמות החברים המופיעים ב“ספר הזיכרון” משנת 1867, שעדיין נמצא בידי ומונח בכספת שלי בבנק לאומי בסניף גן העיר בתל־אביב.

ליטר    🔗

אנחנו ממשיכים לכפר ליטר. כפר גדול יותר, שבו היה גר יהודי בשם מיכאל נאי, שבניו למדו עם ילדיו של לאזאר בסנט־אישטוואן.

ביומן המסע של יהודה ראב, מיום 4.6.1901, רשום: “נסעתי לבקר את קבר אמא בכפר. בס”ט אישטוון, כפרנו מלפנים, אין בית־קברות. היא קבורה בכפר הסמוך." (“התלם הראשון”, עמ' 137).

יהודה אינו נוקב בשם הכפר, ולכן בהוראות שהכנתי לקראת המסע רשמתי: “ביקור בכפר הסמוך ליטר ((Litter. בחורשה ליד בית־הקברות הנוצרי, קבורה כניראה פייגה ראב לבית אהרנטל, אימו של יהודה. אבני המציבות עתיקות ויש לנקותן כדי לפענח את הכתוב.”

בני ראב [נכדו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של סבי יהודה] ביקר בכפר ליטר ב־1989, בעקבות המידע שלי, צילם שתי תמונות, ותיאר בפנינו כיצד להגיע: “בקצה הכפר, ליד שיכונים חדשים, סבך שושני פרא דוקרניות, שצריך לנקותו, נמצא בהמשך בית־הקברות הנוצרי.”

אנחנו מוצאים את בית־הקברות הנוצרי בקצה הדרך המובילה ימינה, צפונה מהרחוב המרכזי של הכפר, סמוך לסופו. לג’ודי יש פתק כתוב הונגרית בתעתיק עברי: “איפה כאן בית הקברות היהודי?” – וזו האפשרות היחידה שלנו לשאול במקומות אלה, שבהם יודעים רק הונגרית. שעה ארוכה עוברת עד שאנחנו מצליחים להגיע לבית־הקברות, מטיילים בין המצבות שבחורש הסבוך, מטיילים בעשב הגבוה סביב, וכאשר מגלים את המצבה הישנה שצילם בני, מתברר שגם היא בצורת צלב, ואין במקום שום זכר לקברות של יהודים.

אני מספר למצלמה:

אנחנו עומדים על גבול בית־הקברות הנוצרי הישן בכפר ליטר. סובבנו וסובבנו אותו ולא מצאנו זכר לקברות של יהודים, למרות שנידמה לנו עדיין שאימו של יהודה ראב קבורה כאן. אולי הסבך כיסה את קברות היהודים.

כאשר ביקר כאן בן־משפחתנו בני ראב לפני שנים אחדות, בליוויית מתורגמן הונגרי, נאמר לו שהיה כאן בכפר ליטר בית־קברות יהודי, אלא שכניראה נבלע בתוך הצמחייה, ונעלם. הקבר של פייגה ראב לא יימצא כבר כניראה לעולם. אולי אחד הבתים בסביבה בנוי על חלקת בית־הקברות היהודי. מי יודע. המקומיים בוודאי לא ישמחו לגלות לנו.

וֵסְפְּרִים    🔗

מליטר אנחנו ממשיכים לווספרים ((Veszprem, ושם, על רקע גיא עמוק שנשקף מן העיר למעלה, אני מספר:

השנה, התקופה – אמצע שנות ה־60 של המאה ה־19. לאזאר גר בסנט אישטוואן. אנחנו קוראים מתוך ספרו של יהודה ראב “התלם הראשון”, כשאנחנו עומדים כבר בווספרים, הקשורה לסיפור.

"באחד הימים עברו שני אצילים כפריים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים בדרך הסמוכה לביתנו. אחד מהם, כטוב ליבו, ירה בחתולת הבית האהובה שלנו, אשר הסתובבה בחצר, וימיתנה, ומיד נסעו ההוללים הלאה לדרכם.

“אך נודע הדבר לאבא, תפש את אחד הסוסים מן האורווה, ללא אוכף ורסן, וידלוק בדהרה אחרי כרכרת האצילים. בשערי העיר וספרים השיגם. הם בושו להיכנס לעיר ויהודי רודפם. ויטו מן הדרך אל כפר נידח. שם נעצרו ליד אחד ממכריהם, ואבא – אחריהם. מיד נתגלעה מריבה חריפה ובעל האחוזה שאליו נמלטו, ואשר היה מידידי אבא, השלים בין היריבים. על האצילים האשמים היה לבקש את סליחתו של אבא,” של לאזאר, "ולשלם לו פיצויים בסך 52 גולדן. את הסכום הזה מסר אבא מיד לזקן הכפר למען יחלקו לעניים.

מאורע זה נתפרסם כל כך בסביבה, עד ששנים רבות אחרי כן, עת שהיו שני האצילים האלה נכנסים לאיזה קלוב או בית מרזח, היו חבריהם מקניטים אותם בקריאת ‘מיאו!’, זכר למעשה בחתול של היהודי האמיץ." (“התלם הראשון”, עמ' 20–21).

 

בלטונפורד    🔗

הספקנו היום די טוב, ואנחנו יוצאים לכיוון אגם בלטון ((Balaton, ומגיעים לפנות ערב, כמתוכנן, למלון מרינה בבלטונפורד ((Balatonfured. לפי מדריך לפיד זה אחד משני המלונות הטובים בעיירת־נופש זו, אבל אחרי מלון פורום בבודאפשט הוא ניראה עלוב מאוד. המלון ניבנה כניראה בתקופה הקומוניסטית, בצנע ובכיעור, אבל היה מספיק טוב לאפאראטצ’יקים מרוסיה ומהונגריה לבלות בו.

.[0036] [86] 343–644.Marina Hotel, Szechenyi Utca 92. Tel

.Fax [0036] [86] 343–052

אנחנו מתמקמים בחדרים המדכאים, שרשתות מגינות עליהם מפני נחילי יתושים. אמנם, מראה האגם נשקף מהחלון.

יהודית, ג’ודי ואני יורדים לחוף האגם. יתושים ירוקים רוחשים באוויר בלי הרף, כמו ברחש. עמנואל אומר שאלה יבחושים, שאינם עוקצים. אני נכנס למי האגם הרדודים, העכורים והקרירים. צריך ללכת כמה עשרות מטרים במי־רגליים רדודים עד שאפשר בכלל להתחיל לשחות. אומרים לנו שבשעתו היו המים צלולים אך בגלל בעיות של זיהום ואצות הפך האגם לעכור בצבע בוץ־חלבי.

אני שוחה קצת, לעומק, בעיקר כדי לחוש ששחיתי באגם שבו סבי היה שוחה. במים שוחים בעיקר תיירים, נשים וגברים קשישים מגרמניה, שממלאים גם את המלון וכניראה שום דבר לא מפריע להם. בנוסף ליתושים גם מתחיל לרדת גשם, והשמיים אפורים.

בדרך חזרה אני נכנס עם יהודית לבריכה גדולה וסגורה של המלון, אשר משקיפה אל הגן והאגם, ופתחה נמצא מולם. ליהודית המים קרים מדי, והרצפה חלקה, אבל אני נישאר בבריכה שעה ארוכה ושוחה ודאי קילומטר בחברת כמה נשים הונגריות לא צעירות ביותר אבל ניראות לא רע, חזה זקוף ופנים נאות.

מחלון החדר נשקף הבלטון סגרירי, מראה נאה, אבל לא הייתי מבלה כאן שבוע, אפילו בחינם, כפי שהציע אנדראש מזאי.

אני רושם לי, להוסיף לסרט:

הכפר סנט אישטוואן מרוחק רק כעשרה קילומטר מהקצה המזרחי־צפוני של האגם. סבא יהודה ודאי שחה בו בנעוריו.

ביומן מביקורו האחרון בהונגריה, מיום החמישי ליוני 1901, מספר יהודה כי מהכפר סנט אישטוואן נסע בעגלה עם חברו סטיפן לאנגי, ועם עוד כמה חברים, אל כרמי הגפנים ואל הגבעות והנחל, ו“משם לאגם בולטון.” (“התלם הראשון”, עמ' 137).

שחיתי קודם גם אני באגם. קרקעיתו רדודה ומלאה בוץ, והמים עכורים.

*

בערב יוצאים ארבעתנו באופל וקטרה האדומה לעבר שתי הצ’ארדות, אלה הפונדקים שבראש גבעת הכרמים, במעלה העיירה. באחת מהן אכלנו, כל זוג בשעתו, כאשר ביקרנו לראשונה בהונגריה בטיול מאורגן מווינה. עמנואל ויהודית ב־1986, ואנחנו שנה אחריהם.

אנחנו ניגשים תחילה לצ’רדאש הזה, אבל בגלל מזג־האוויר הגשום אין יושבים בחוץ, ואילו בתוכו צפוף, מלא עשן, ולהקת נגנים רועשת, ובנוסף לכך רק בעוד כשעה יתפנה מקום. אנחנו נוסעים לצ’רדה השנייה, יושבים בסככה גדולה, בחוץ, על ספסלים, ליד שולחנות־עץ. אני מזמין שוב מרק גולש, סלט מלפפונים בפפריקה וחומץ, ומשהו דמוי ביף סטרוגנוף. יהודית נהנית יותר, אבל בסך הכל נחמד וגם זול.

חוזרים עייפים בשעה מוקדמת למלון. הצוות כאן לא סימפאטי במיוחד. כניראה שהם עייפים כבר מהעונה כולה. מלא גרמנים וגרמניות קשישים. אני מרגיש כמו מנהל־עבודה או עסקן רוסי שנשלח כפרס לחופש בהונגריה.

יהודית רוגזת על כך שכל היום עוסקים רק בתולדות משפחת ראב. טוב לפחות שלעמנואל ולג’ודי יש יותר סבלנות והם אינם רואים בכך בזבוז־זמן. הרי זו היתה מטרת הטיול.

 

יום 5. שבת, 17.9.94: בלטונפורד – גייר    🔗

מתעוררים לגשם בבלטון. אני מספיק לרדת לשחייה של כ־25 דקות בבריכת המלון הגדולה, אך הצפופה־כעת. זו עתידה להיות השחייה האחרונה שלי בטיול, כי שוב לא נימצא בבתי מלון שיש להם בריכות־שחייה.

ארוחת בוקר במלון מרינה. המקום מלא קבוצות תיירים גרמנים, וכולם מכינים סנדוויצ’ים לדרך. גם אנחנו. חדר־האוכל הוא אולם גדול וחשוך־מעט, ההגשה היא בשיטת השירות העצמי, אך המלצרים אינם מספיקים לחדש את כמויות הלחם, הגבינה הצהובה והנקניק הנלקחים במרץ לתעשיית הסנדוויצ’ים של התיירים הגרמניים. כמובן שהרמה פחותה בהרבה מזו שפונקנו בה במלון פורום בבודאפשט.

ב־9.00 אנחנו יוצאים במכונית עם כל חפצינו, בגשם. הנשים מתמרדות הבוקר – לא ייתכן לעזוב את בלטונפורד מבלי לבקר במרכז הקניות של העיירה. מחנים את המכונית במרכז העיירה ויוצאים במטריות. התחושה של גשם בקיץ נעימה מאוד, ולא קר. יהודית וג’ודי קונות צלחות מעוטרות פרחים בסגנון הונגרי. על החוף, מבט אחרון על האגם והפסלים אשר ליד מעגן היאכטות, ואנחנו עולים מבלטון צפונה. עדיין מטפטף גשם.

בשדה, בין סנט־אישטוואן לווספרים    🔗

חולפים על פני העיר וספרים, צפונה, ועוצרים בשדה, קצת אחריה. יורד קצת גשם, ברקע הרי הבאקוני. המיקום הגיאוגראפי אינו מדוייק במאה אחוז אבל קרוב מאוד לאיזור שבו התרחש הסיפור שאני מספר עכשיו:

אנחנו נמצאים במקום שהוא בין סנט אישטוואן לבין העיר וספרים, חוזרים לשנה 1869, חורף, פייגה, אימו של יהודה ראב, נחלית בהקשותה ללדת, ואני קורא מתוך ספר זכרונותיו של יהודה:

“עליי היה לרוץ בשליחות לעיר וספרים הסמוכה להביא רפואה בשבילה. בחזירתי ניתך גשם שוטף. זרמים ונחלי מים הציפו את פני האדמה ואני רצתי וקיפצתי מעליהם הלאה. על אם הדרך ראיתי שני עכברי שדה, רטובים ורועדים, כשהם בורחים מפני אמת מים הרודפת אחריהם להטביעם. היה בשני היצורים העלובים האלה דבר־מה, מעין סמל למצבי ברגע ההוא. כבר ניבא לי ליבי דבר רע, ואפרוץ בבכי מר… בבואי הביתה מצאתי את אימי מתה.” (“התלם הראשון”, עמ' 31).

זירץ    🔗

ממשיכים, עדיין בגשם, ונכנסים לעיר זירץ ((Zirc, שבה עבד יהודה אצל דודו מכס אהרנטל בבית־מסחר לאריגי צמר. חולפים בתוך העיר מבלי לעצור, ועוצרים רק ביציאה ממנה, בצד צפון־מזרח, ליד תחנת הרכבת, ואני מספר את סיפור שהותו של יהודה בעיר, על רקע הרי הבאקוני ומבט לגגות העיר. (כשידובר על סרט מקצועי צריך לחשוב על פתיחת תמונה במבט פאנורמי או בנסיעה ברחוב הראשי של העיר, וכך גם במקומות אחרים, ורק אחר־כך לעבור לפינה האופיינית).

אנחנו עומדים בכניסה לעיר זירץ כשברקע הרי הבאקוני. בשנת 1872, יהודה היה אז כבן 14, החליטו לעשות ממנו בן־אדם ושלחו אותו לעבוד בבית־מסחר בעיר קומארנו. שם היה לו רע מאוד והוא ברח ברגל מקומארנו עד לעיר הזאת זירץ, שהיתה לדבריו עיר שישבו בה רק גרמנים. השפה השלטת בה היתה גרמנית. אבל גר בה דודו מקס אהרנטל, אחי אימו פייגה, והיה לו בית מסחר לאריגי צמר, ויהודה בן ה־14 התקבל כפקיד בבית המסחר.

חייו פה היו גם כן מאוד לא טובים, משום שכולם הקניטו אותו והמשרתות קראו לו – היהודי מארץ־ישראל, כי ידעו כבר שהוא חולם כבר, הוא ואביו חולמים על עלייה לארץ ישראל. והיה לו כל מיני התנגשויות עם המשפחה הזו והוא כבר רצה לברוח מכאן, ואז נמצא לו המוצא.

בקירבת מקום לזירץ גר יהודי עשיר בעל אחוזות בשם גבריאל דויטש, בצ’סנק. דויטש היה ידיד של אהרנטל, וכשהוא בא לבקר אצל אהרנטל באחת הפעמים התאונן הדוד על יהודה ואילו גבריאל דויטש התאונן על כך שבנו־שלו גדל ללא ידיד וללא מורה באחוזה בצ’סנק הסמוכה. וכך נלקח יהודה מכאן, מזירץ, מבית דודו, לשמש מורה לבנו של גבריאל דויטש בצ’סנק.

דויטש לקח אותו פה לאחת החנויות, קנה לו כמה חליפות, הלביש אותו יפה, שם אותו על מרכבה, ומזירק, או זירץ, הם יצאו קצת צפונה, לכיוון הדנובה, לכפר צ’סנק שבו עתיד יהודה לבלות את השנתיים היפות ביותר של נעוריו, שתשפענה עליו לכל ימי חייו.

צ’סנק    🔗

משם אנחנו ממשיכים לצ’סנק ((Csesznek, ביערות באקוני ((Bakony, ומוצאים בקלות את הכפר עם המיבצר העתיק והחרב־למחצה בראש ההר, בדיוק לפי תיאורו של סבא יהודה. כאן בילה שנתיים מרתקות (1873־1872) באחוזת דויטש, והושפע מסטיפן סיטשי (מבטאים – סייצ’י), חייל־לשעבר בצבאו של קושוט לאיוש, שהאחוזה היתה שייכת לו. טירת צ’סנק משמשת אתר תיירות, ונראית כפי שיהודה תיארה בזכרונותיו.

יורד גשם טורדני וניראה תחילה שלא נצליח לעלות לטירה. ממשיכים לשוטט במכונית ברחובות הכפר, ובקצהו המרוחק עוצרים, ועומדים בחוץ תחת מטריות, ומצלמים את סיפור שהותו של יהודה בצ’סנק, כאשר המיבצר נמצא ברקע, על ראש ההר, מעל לכפר:

אנחנו נמצאים בצ’סנק, מקום שיהודה ראב חי בו, באחוזה של גבריאל דויטש, מ־1872 עד 1874 לערך. למעלה אנחנו רואים את הטירה שעליה הוא מספר, טירה חרבה שלרגליה היה נחל והמקום מוקף יערות והוא היה יוצא לטייל בהם ואוהב להתבודד בטיולים בסביבה.

כאן היתה אחוזה של אציל הונגרי בשם סטיפן סיטשי ממשפחת סיטשי שאנחנו פוגשים אותה כמה וכמה פעמים באיזור, כעשירי המקום. הוא היה בריב עם משפחתו כי הוא היה חייל בצבא של קושוט, ברח לארה"ב לאחר כישלון המרד, התחתן שם עם אישה ממוצא לא מיוחס, אמנם הונגרייה. חזר איתה להונגריה והתיישב באחוזה שאותה השאיר בידי היהודי דויטש בתקופת גלותו. יום אחד הוא בא לאחת החורשות, ביער, היכן שהוא גר, ומצא את ביתו שרוף על אשתו ושני ילדיו, והוא טען שאת זה גרמו לו בני משפחתו, משפחת סיטשי העשירה, כנקמה בכך שהוא בגד במעמדו.

וכשיהודה הצעיר בן ה־14 בערך בא לכאן, הוא היה כבן 15 כבר, הוא מצא את דויטש, את בנו, את אשתו, וסיטשי, שהעביר את כל הנהלת האחוזה לדויטש תמורת מזון ומחסה וטיפול בו לכל ימיו.

יהודה היה מורה לנער לבן של דויטש, ועד מהרה הוא כל־כך למד והתמחה בחקלאות, שהוא הפך להיות ליד־ימינו של דויטש בהנהלת האחוזה; ואילו סיטשי המשכיל, שבאחוזתו, שאת מקומה לא מצאנו כאן עדיין – היתה ספרייה גדולה, הוא לימד אותו את הקלאסיקאנים הגרמניים, לימד אותו סיוף, לימד אותו רכיבה, בעצם הכין אותו לקראת עלייתו לארץ ישראל הן בנשק הן בידע תרבותי, הן בחקלאות, בהנהלת האחוזה, והן ברוח הלאומית והליבראלית, שסיטשי הנחיל ליהודה הצעיר.

יכול להיות שאם האחוזה היתה נישארת בשלווה ובשלום, עליית המשפחה היתה מתאחרת. אבל ב־1874 לערך, חלה הבן של דויטש ומת. הוא היה חניכו של יהודה, ועצבת רבה ירדה על המשפחה. האם לא יכלה לראות את יהודה כי הוא כל פעם הזכיר לה את הבן המת שלה, ואז דויטש נתן ליהודה תשלום נכבד מאוד תמורת עבודתו, ויהודה שם עוד פעם את פעמיו לנוגי־מגיאר, שהיא היום העיירה צ’לובו, העיר צ’לובו שבסלובקיה, אל אביו לאזאר, ומשם לימים, תוך שנה, הם הגשימו את חלומם לעלות לארץ־ישראל.

*

עולים חזרה אל הכביש שבו באנו מצד דרום־מערב, ואשר לאחר הבתים הראשונים שבו, לצד ההר, נמצאת תחילת הדרך העולה לטירה. כבר פחות גשום ואנחנו עולים עם מטריות בדרך התלולה, העשוייה אבנים וטיט לבן רטוב, שאפשר בנקל להחליק עליו וליפול.

מגיעים לפיסגה, ועל רקע קיר־חומה חרב־למחצה של המיבצר, מבעד לחורים של החלונות, אנחנו מצלמים את המראה כלפי הכפר, לעבר הצד המזרחי:

אני קורא מתוך הספר “התלם הראשון” איך יהודה ראב מתאר את הטירה החולשת על הכפר צ’סנק, אנחנו עכשיו עומדים במרומי הטירה ומשקיפים ממנה על העמק:

“כפר מגוריי החדש היה צ’סנק (Csesznek, הנמצא בלב היערות הגדולים של בקוני ((Bakony,” – אלה ההרים של באקוני, “היה זה כפר גדול שהתרומם מתוך בקעה וטיפס מדרגות עד מעלה הרים שבראשם בלט שיא סלעים חשופים ותלולים, שרק בין נקיקיהם צמח פה והם איזה שיח עלוב. בראש השיא התנוססה טירה ענקית עתיקת יומין מימי הביניים, הרוסה למחצה. מצידו השני של ההר השתפל גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו. בשיפולי הגיא נוצרו כמה אגמים קטנים שמימיהם היו קרים וזכים להפליא. בסביבות האגמים האלה גדלו שיחים ועצים שהיו מצילים עליהם, ותמיד, גם בחום היום, שררה שם חשכת דמדומים קרירה. אחר־כך היה זה מקום טיולי החביב ביותר, מסתר להזיות ולחלומות. לא פגשתי שם נפש חיה, רק ציפורים ובני תור רחשו שם בהמון. מסגרת לסביבה זו, עם הכפר בתוכה, שימש היער. ואיזה יער! כולו אלונים חסונים וכבדים והאדמה מתחתם מכוסה בגובה רב עלים רקובים שהיית מהלך עליהם כעל גבי מרבד.” (עמ' 36).

כאן אנחנו נפרדים מצ’סנק שבה עברו על יהודה השנתיים היפות בחייו.

*

אחר־כך אנחנו מצלמים מהצד המערבי של המיבצר, הפונה אל הנחל שבבקעה, האפרים, ואל הדרך הראשית וספרים־גייר שבצלע הגבעות המיוערות ממול:

אנחנו עומדים מצידו השני של ההר, שבראשו הטירה של צ’סנק. אנחנו מנסים לחפש “גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו.” כניראה שזה האיזור של כרי הדשא שאנחנו רואים מולנו, ובמרחק החורשות שעליהן סבא יהודה מספר.

יותר רחוק אנחנו רואים מעין סילואטה של בית אחוזה, שלפי התיאור יכול להיות ששם היתה האחוזה של דויטש־סיטשי.

*

יורדים. אוכלים כריכים במכונית, ליד חנות־מסעדה קטנה הנמצאת קרוב לדרך העולה למיבצר, בין שני בתים. אנחנו ממשיכים ויורדים במכונית, לצד הצפוני של הכפר, במטרה למצוא שריד לאחוזת דויטש־סיטשי, אבל בכל הכפר, שלרגלי המיבצר, אין רמז למיבנים של אחוזה גדולה לשעבר, אלא בתים־בתים, חלקם ישנים וחלקם חדשים, אך נפרדים זה מזה ולא כחלק מתוכנית אחת של מיבני משק, חומה ובית־מגורים.

במרכז הכפר, למטה, נמצא בית היין. מיבנה חדש וסתמי, אך יש לשער שכאן עמד אותו בית מרזח שעליו מספר סבא יהודה בזיכרונותיו.

ביציאה מהכפר, בכיוון וספרים, זו הדרך שבה באנו, אנו מגלים עוד דרך אבנים כבושה המוליכה למטה, לכיוון הנחל, לצד ימין. אנחנו סוטים מהכביש ויורדים במדרון תלול, עוברים את הנחל הזורם, שעליו מספר יהודה, אני מתעקש להמשיך עוד מעט – ולפתע אנחנו מגלים בין סבך של עצים, שכאילו השתלטו על השטח, חלק דומני עצי פרי נטושים – שני בניינים ארוכים מחוברים באמצעות בניין שלישי בצורת ח, אחד מהם צבוע עדיין זהב־חרדל, הכרכובים ניראים עתיקים ומיוחסים. ויש עוד מיבנה עתיק בצד. גרים כאן אנשים, אבל ניראה כאילו המקום הפך למגוריי עניים. כלבים נובחים. אני משער שאולי זה מקום האחוזה. אנחנו מצלמים, אך לא בווידאו.

עולים מה“אחוזה” ויוצאים לכביש שבו באנו מווספרים ומבלטון, וממשיכים ימינה, צפונה, לכיוון גייר. בתחילת בעלייה מהעמק אנו שבים ועוצרים כי המיקום ניראה לנו מעניין. מכאן, איזור האחוזה המשוער נמצא ממש מתחת למיבצר, ליד הנחל, מצלמים בווידאו:

אנחנו עומדים בכניסה לכפר צ’סנק, אחרי שכבר היינו בו, אנחנו בעצם יוצאים ממנו, וביציאה, מתחת למיבצר, אנחנו נסענו עם הכביש, ולפני בית־הקברות ירדנו לאיפה שישנם הגגות הכתומים של הבתים, אנחנו המשכנו עוד יותר למטה, עברנו את הנחל שעליו מספר סבא יהודה, ובתוך העצים, קשה כאן לראות, יש רק קצת קצה של גג מוסתר בתוך העצים, מצאנו אחוזה שלימה, מיבנים עתיקים שכמובן במצב נורא היום, ניראה שגרים בהם אנשים לא עשירים כל כך, הכול מוזנח, אבל לפי ההתאמה בין שני חלקי המיבנה, שהוא בצורת חי"ת, והכרכובים, והצבע הישן הזהוב, צבע שכמוהו לא מצאנו בשום פינה אחרת בכפר, שסרקנו אותו מכל עבר, ולפי האפרים הגדולים, השדות שמסביבה – זה ניראה לנו המקום הכי מתאים להיות אחוזת דויטש־סיטשי לשעבר. וזה מאוד טבעי שסבא יהודה בילה את השנתיים האלה באחוזה למטה: לידו הנחל, ומעל לכל אלה המיבצר, וכל זה מתאים כמעט במאה אחוז לטופוגראפיה שמתוארת בזיכרונותיו.

*

ממשיכים עד לנקודת תצפית קבועה, מעין רחבה בכביש שממערב לרכס המיבצר. כאן מתברר דבר נוסף. הכביש שעליו אנו עומדים חצוב בהר, וניראה כביש מודרני. למטה יש שריד של דרך, לאורך הנחל, במקביל לכביש העליון שלנו. היא נראית כתוואי של הדרך העתיקה מווספרים לצ’סנק, וצפונה לקומארנו ולגייר. הפנייה ימינה מדרך זו, שכניראה כבר היער כיסה עליה – עוברת על פני האחוזה שראינו, וממנה עולה הדרך התלולה לכפר צ’סנק שחבוי מאחורי רכס המיבצר. זה מחזק את ההשערה שהאחוזה שראינו בין העצים היא אחוזת דויטש סיטשי, שעמדה על הדרך הישנה מווספרים לצ’סנק, לרגלי המיבצר.

אפשרות אחרת למיקום האחוזה היא אולי מקומה של הכנסייה, שמשקיפה על הנוף במרכז הכפר, מצד מזרח, ואותה לא בדקנו כי הינחנו שלא ייתכן שהאחוזה היתה על מקום הכנסייה, אבל כדאי לראות זאת אם נבוא למקום פעם נוספת.

גייר    🔗

מצ’סנק אנחנו ממשיכים במכונית לגייר ((Gyor, תוך שעוצרים רק פעם אחת לכוס קפה ומרק גולש באחת העיירות שבדרך. מגיעים לגייר בשלוש לערך. המפות והניווט מדוייקים ביותר.

במלון ראבה מחכים לנו חדרים הצופים על הכיכר המרכזית ועל בית העירייה של גייר.

Raba Hotel, Arpad U. 34 H, 9021 Gyor

.Tel. [0036] [96]315–533. Fax [0036] [96] 311–124

בדסק מצפה כבר מחכה לנו מכתב מד"ר לאסלו קיש, בו נאמר בין השאר כי בהזדמנות זו, שאנחנו, נציגי משפחת ראב הנכבדה מבקרים בגייר, כדאי שניפגש עם האנשים המקומיים ונשמע קצת על משפחתנו, והוא מציע שנצא לארוחת־ערב.

אני מבקש מיהודית שתנהל את המשא־ומתן העדין. אני מבין שהוא מזמין אותנו למסעדה, לא לבית־הכנסת, יחד עם כמה נציגים מקומיים, כניראה יהודים. עמנואל מפחד שזה ניסיון ל“שנורריי” של הקהילה המקומית, והכריז עוד קודם לכן שאם פירוש הדבר ללכת לבית־כנסת, הוא נישאר בחוץ. אבל לבסוף הוא מוכן להסתכן.

יהודית שואלת בטלפון את ד"ר קיש אם יהיו גם דתיים, והוא עונה שהוא עצמו אינו דתי. היא אומרת שאנחנו רוצים להשתתף בהוצאות הארוחה, והוא עונה בנימוס שעל זה נדבר.

מלון “ראבה” בנוי משתי יחידות. כלפי כיכר העיר זהו בניין עתיק ששופץ בצורה יפה מאוד, ואילו בצידו האחורי, שם הכניסה והחנייה – זהו בניין מודרני שצמוד לעתיד. דומה כי בזכות ד"ר קיש אנחנו מקבלים חדרים יפים, בבנין הישן, הצופים אל בניין העירייה ואל הכיכר, אבל כל שעה אנחנו שומעים את המוסיקה של השעון העירוני.

בשעה שאנחנו נמצאים עדיין במבואת המלון, אני מעיף עין לעבר הבר, שצופה לכיכר העיר, ורואה זוג עיניים בוערות של בחורה הונגרייה נאה נעוצות בי במבט מקצועי, ישיר וחד־משמעי. יהודית אומרת שאם לא הייתי מסתכל עליה במבט דומה – לא היתה מתנהגת כך.

ב־18.15 אני יורד לקפה של המלון, הצופה לכיכר העירייה, יושב ליד החלון ושותה ספל קפוצ’ינו כדי להיות ער. הקפה חריף מאוד, מצויין. החלב המוקצף כל־כך שמן, שאין צורך בקצפת. הבחורה ליד הבר כבר איננה.

גייר, ערב במסעדה “נמרוד”    🔗

כפי שקבענו טלפונית, ב־18.30 מופיע במבואה ד“ר קיש. אני מספר לו מיד בלבביות על טיולנו ההיסטורי. נותן לו את התמונות שבני ראב צילם ב־1989, ושאני שיכפלתי בצבע אחדות מהן. נותן לו תרגום אנגלי של השיר שלי “מה נישאר ממשפחת בן עזר?” – ומקור הונגרי ותרגום עברי ל”שיר התרנגול", שביטא את געגועיהם של יהודי הונגריה לציון, והשפיע על סבא יהודה ואביו אלעזר בהחלטתם לעלות ארצה ב־1875.

ארבעתנו יוצאים עימו במכונית הטטרה המהודרת שלו למסעדה בשם “נמרוד”, שם הזמין שולחן לשמונה איש.

תחילה אנו נימצאים עימו בלבד. אני מתאר בפניו את תולדות משפחתנו ואת מטרת סיורנו, עוד לפני שמתיישבים אני שואל אותו באופן דיסקרטי אם יהיו כאן לא־יהודים, ואם יהיה אפשר לדבר חופשי, וד"ר קיש מבטיחני שאפשר לדבר על כל נושא ללא חשש. הוא גם מתנצל שאשתו לא באה הערב, בגלל מחלה, שכניראה נמשכת כבר זמן רב.

מופיע זולטן סי, מנהל העיריה, הדובר רק הונגרית וגרמנית. גבר גבוה כבן חמישים ויותר, בעל גוף צנום, גמיש, אף ארוך ועיניים מימיות קצת. זמן קצר אחריו מופיעות שתי נשים. אווה, אישה מבוגרת, יפה, שיער שיבה ופנים עגולות שזופות, העובדת במשרדו של ד"ר קיש. מריאנה, קטנה, בהירה, ממושקפת ופקחית מאוד. מתברר ששתיהן יהודיות וביקרו פעמים אחדות בישראל ויש להן גם קרובים שם.

אנחנו מוותרים על מנות ראשונות. עמנואל לוקח שניצל, אני וג’ודי קורדון בלה מצויין, ואני לא נפרד מסאלאט המלפפונים הטריים ההונגרי. מנה אחרונה אני מבקש גלידה אבל מקבל סלט פירות עם קצפת, גם כן לא רע.

ד“ר קיש יושב בראש השולחן, לימינו זולטן. ד”ר קיש פותח את הפגישה בהסבר על בית הכנסת המקומי, על השיפוצים הנחוצים בו, וזולטן מגיש לנו חוברות מהודרות על תולדות בית־הכנסת והתוכניות לשיקומו. בפתח החוברת ציור צבעוני עתיק של העיר ראב, כיום גייר, כפי שניראתה בסוף המאה ה־18, מצודה ליד הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה, ששימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות’מנים, התורכים.

אני זוכר שב־1987 אמרו לנו בבודאפשט שהבעייה בשיפוץ בית־הכנסת היא שהוא ניאולוגי, ולכן האורתודוכסים בישראל ובתפוצות מתנגדים לגיוס תרומות עבורו. לתומי אני שואל את ד"ר קיש אם בית־הכנסת בגייר הוא ניאולוגי או אורותודוכסי? שאולי על כן הוא אינו זוכה לתשובה, כדבריו, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות.

בנקודה זו מתערבת מריאנה בשיחה ומסבירה לנו בעברית כי בית־הכנסת של גייר נמכר כבר לפני חמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, המונה רק כמה עשרות יהודים, בתנאי שהבניין לא ייהרס. עתה משפצים אותו כדי שישמש מרכז תרבות לכל צפון־מערב הונגריה.

עכשיו אני מבין מדוע לא הצליחו עד כה לקבל תרומה מאיזשהו גוף יהודי או ישראלי.

ד"ר קיש אומר שכל תרומה תירצה, אפילו קטנה, כי מפעל השיפוץ הוא אדיר ודורש משאבים רבים, ומחר נוכל לבקר בבית הכנסת ואפילו יפתחו לנו במיוחד את שעריו.

אני מחליף מבט עם עמנואל – השנור בכל זאת נישאר! – ומבטיח לד"ר קיש ולמר זולטן כי מהיותי סופר ועיתונאי, אוכל לכתוב על הנושא באחד העיתונים בארץ.

אנחנו יושבים במסעדה שעה ארוכה אחרי תום הארוחה, עד אחרי 23.00 לערך, ומשוחחים כל הזמן. אני משלב קטעי שאלות על חומר היסטורי של המשפחה. מתברר שמריאנה היא אוצר בלום לידע. היא מורה למוסיקה, ילידת גייר מדורות. אביה שעמד בראש שרידי הקהילה נפטר לפני שנתיים אך בני ראב עוד הספיק לפגוש אותו ולהצטלם עימו ועם ד"ר קיש.

אני פותח את “התלם הראשון”, שתמיד מלווה אותי, וקורא בפני מריאנה בעברית, ובתרגום חופשי לאנגלית, שניים־שלושה משירי המרד של קושוט. היא זוכרת את המנגינה והמילים של אחד השירים של קושוט, ורושמת לי את המילים בהונגרית בתעתיק עברי, ובעברית, וכן את התווים. גם את המנגינה והמילים של “שיר התרנגול” היא יודעת, מזמזמת אותו, ורושמת לנו את התווים.

אני משאיר לה תרגום אנגלי של פרקים מספרי “פרשים על הירקון” העוסקים בהונגריה. כעת כבר אין לי צורך בהם. לד"ר קיש זה לא אומר הרבה. בעצם הוא אינו מעוניין במשפחה שלנו אלא שנגייס תרומות לשיפוץ.

אנחנו שמים לב לתופעה מעניינת. בעוד אנחנו סבורים שהזכרת שמו של קושוט, גיבורה הלאומי של הונגריה, ושל מלחמתו לעצמאות – גורמת למארחינו נחת בגלל השפעת גיבורם הלאומי על אבות־אבותינו, לא כך ניראים הדברים בעיני ד"ר קיש ומר סי. מתברר שתחת דגל הלאומיות ההונגרית ושל “הונגריה הגדולה” או “השלימה”, בטרם נחתכה מכל צד – מתקבצים כיום בהונגריה אלמנטים ימניים קיצוניים, פאשיסטים, ושוחרי־סיפוח.

תקוות ד"ר קיש ומר סי היא כי קיצונים אלה לא יגיעו לשלטון ולא יסחפו את המדינה להרפתקאות לאומניות. דווקא לאחר הבחירות האחרונות ירד כוחם של הלאומנים.

מנושא זה מתגלגלת השיחה לעניין המיעוטים. יש מיעוטים הונגריים גדולים בסלובקיה, ברומניה, ובעוד אזורי גבול שהיו פעם הונגריה. וגם בהונגריה עצמה יש מיעוטים של עמים שכנים. לדברי ד"ר קיש מהלכת הונגריה בנושא זה על חבל דק. למשל, בפרשת היחסים עם רומניה. משתדלים שכל טיפול בשמירת מעמדו של המיעוט ההונגרי ייעשה דרך, ובתיאום – השלטון המרכזי ברומניה, כדי שלא ייווצר רושם של חתרנות הונגרית שמסכנת את רומניה.

בשלב מסויים של השיחה מספרת ג’ודי לד"ר קיש, היושב לימינה, על אלכס ראב, שאינו מסוגל לחזור להונגריה בגלל מה שהתרחש כאן בתקופת השואה.

ד"ר קיש עונה לה שבאמת זו היתה תקופה קשה מאוד. ההונגרים מאוד התנגדו למה שקורה, אבל לא יכלו לשנות. הנה, סיפרו אצלו במשפחה שכאשר סבתו ניסתה לעזור לשכניה היהודים ולהעביר להם לחם – הגרמנים שברו לה את היד!

רק עתה אנחנו מבינים לפתע באיזו אי־הבנה היינו שרויים – ד"ר קיש, שעד כה היינו בטוחים שהוא יהודי, אולי ראש הקהילה היהודית במקום – כלל אינו יהודי! אלא יועץ כלכלי לעירייה, כניראה גם בפרוייקט שיקום בית־הכנסת.

בשובי ארצה אני מספר על כך לבני ראב, שאותו אירח ד“ר קיש יחד עם שפיגל, אביה של מריאנה, ובני נידהם. הוא היה בטוח שד”ר קיש הוא מראשי הקהילה היהודית. אני מתחיל לחשוב שאולי הקשר של ד"ר קיש האלגאנטי עם שפיגל הקשיש היה כרוך גם במכירת בית־הכנסת לעירייה.

 לקראת סופה של השיחה מתעורר זולטן סי, אולי בעקבת היין, וההבנה שתרומה מאיתנו לא יקבל – והוא שואל בהונגרית כמה שאלות, שד"ר קיש מתרגם לנו.

"האם איננו חוששים שישראל היא יצור מלאכותי? שיום אחד ירצו היהודים לחזור ממנה לארצות שמהם באו?

“מה דעתנו על היהודים שאינם עולים לישראל, כמו אלה שנמצאים כיום בגייר?”

אני עונה שהערבים אכן חשבו כך שנים רבות, אבל לאחרונה נוכחו לדעת שהיישות הישראלית אינה ניתנת לעקירה, ולכן החלו בתהליך השלום עימנו.

אנחנו קיימים כדי להיות בית לכל יהודי, אם רק ירצה לעלות. אנחנו שמחים שיש קהילות יהודיות משגשגות מחוץ לישראל, כמו בארה"ב או בצרפת. אנחנו מקווים שמצב היהודים ברוסיה, כמו גם המצב הכללי שם, יהיה מצויין. אבל אם מצבם של יהודי רוסיה יורע, וירצו לעלות לישראל, נקבל את כולם. זו ההצדקה לקיומנו כמדינה. זה פרי הניסיון ההיסטורי שלנו.

הבעייה שלנו, והיא ודאי גם בעייתה של הונגריה, היא של תרבות ושפה לאומית קטנה בתוך עולם שהולך ונעשה אחיד. ראינו את ההתקדמות העצומה שעברה על בודאפשט מ־1987, כאשר ביקרנו בה לראשונה, ועד היום, ואנחנו שמחים על כך. זהו תהליך של אירופיזאציה ואמריקאניזאציה שמבשר את חזרתה של הונגריה למערב. אין כמעט זכר לרוסיה ולקומוניזם. אבל, הסכנה היא של חוסר יכולת להתמודד עם הציוויליזאציה האנגלית־אמריקאית החובקת־כל. זו סכנה של טשטוש, של שאיבת מיטב הצעירים לארה"ב, של היותם אזרחי־העולם, הגדלים על תרבות הטלוויזיה והמחשבים, ומנותקים מתרבותם הלאומית.

ד“ר קיש אומר שבתו נמצאת באנגליה, והוא שמח מאוד שלאחרונה החלה להתעניין יותר במולדתה, והיא עתידה לחזור. גם בנו למד בארה”ב, וחזר.

*

בראשית הערב מצלם עמנואל בווידאו ובמצלמה רגילה את המסיבה, ושומעים קטעי שיחה אגביים. אני מצרף פסקול לתמונה, כאשר תופיע בסרט הערוך:

ערב במסעדה “נמרוד” בגייר, מסעדת בשר הציד, הטובה בעיר. כאשר באה לראשונה נציגות של משפחת ראב הנכבדה לעיר גייר, עורך להם קבלת פנים ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, היושב בראש השולחן, ולצידו מר זולטן סי, מנהל העיריה. שניהם לא יהודים. הם מנסים לעניין אותנו בתרומה לשיקום בית־הכנסת הגדול של גייר, שיהיה מרכז תרבותי לכל צפון־ מערב הונגריה. אני מבטיח להם לעשות על כך כתבה בעיתון בישראל.

ליד ג’ודי בן עזר יושבת מריאנה שפיגל. אביה המנוח של מריאנה היה ראש הקהילה של גייר בשנים האחרונות. הקהילה מונה עתה רק כמה עשרות יהודים, ונמצאת בסימן שקיעה. מריאנה היא מורה למוסיקה. היא מזהה את שיר המרד של קושוט משנת 1848, שיר שסבא יהודה רשם מהזיכרון ב“התלם הראשון”, והיא רושמת לנו את תווי השיר:

"קושוט לויוש הודיענו

 הנה תם חילו לגווע

 לו רק שוב ציוונו קושוט

 ונזעקנו לחילו."

(התלם הראשון, עמ' 29)

*

בתום השיחה אנחנו יוצאים החוצה וד“ר קיש מסיע אותנו חזרה למלון. ימים אחדים לפני הנסיעה הלכתי עם יהודית לרחוב אלנבי פינת ברנר או טשרניחובסקי, לחנות של תשמישי קדושה ומזכרות. קנינו שם ארבע “חמסות” עם ברכה, בגדלים שונים, מתוך הנחה שאולי נצטרך לתת מזכרות בגייר. קשר המכתבים שלי עם ד”ר קיש החל עוד מהארץ. עכשיו, לפני הפרידה, יהודית מוציאה את המזכרות העטופות ואנחנו מעניקים אותן לד"ר קיש, לזולטן סי, לאווה ולמריאנה.

*

לילה במלון ראבה בגייר. שעון המגדל על בניין העירייה ממול משמיע מוסיקה של אחת אחר־חצות. יהודית כבר ישנה. גם אני עייף, יום עמוס. ודאי השמטתי קטעים רבים מהשיחה המרתקת ב“נמרוד” שהתנהלה רובה באנגלית עם קצת תרגומי ביניים לעברית, הונגרית וגרמנית. מחר תיקח אותנו מריאנה לראות את בית־הכנסת, בית־הקברות, והעיר הישנה, ומכאן ניסע לקומארנו ולנוגי־מגיאר.

 

יום 6. יום ראשון, 18.9.94: גייר – ברטיסלבה    🔗

בוקר במלון ראבה. אין בריכה. ארוחת־בוקר בינונית, חביתה קצת יותר טובה. קפה גרוע. אני מזמין אספרסו מבית־הקפה שבאולם הסמוך, שם שתיתי אתמול. קונה גלויות של המלון גם כפי שניראה פעם, ושולח ארצה אחדות.

ב־9.30 באה מריאנה שפיגל ולוקחת אותנו מהמלון. היא אומרת לנו שד"ר קיש עשיר מאוד וזו לא היתה בעייה בשבילו להזמין אותנו לארוחה.

אנחנו יוצאים איתה במכונית, המזוודות כבר בפנים, לראות קודם כל את בית־הכנסת, הנתון בשיפוצים. בתמונה שצילם בני ראב ב־1989 ניראה הבניין יותר טוב. עתה גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, ומראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר. לדברי מריאנה היו בה 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום יש עשרות בודדות.

נעשה קר. 14 מעלות. חורף. אנחנו ממשיכים לבית־הקברות. הוא נמצא על גבול העיר, באיזור הניראה כצירוף של נווה־צדק ובתי אונגרין, אך הבתים בני קומה אחת בלבד. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים כאן שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים.

בית־הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד עשירות ומפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.

בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעירייה. הם ניראים מאוד פרימיטיביים, כמו מהסרט “סליחה אתה נושך את צווארי (נשף הערפדים)” של רומאן פולאנסקי. הם לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם בבאר קטנה שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, מבפנים לחומה, ליד המצבות. אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.

מריאנה אומרת שכאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.

אנחנו מוצאים כמה מצבות של ראב, שגם בני ראב צילם אותן – גיולה ראב ואחרים, גם של משפחת אהרנטל, אימו של יהודה. אין זמן לסרוק את כל בית־הקברות. המצבות העתיקות דהויות מאוד ובלתי קריאות ואין אפשרות לגלות את מצבתו של אותו יהודה שטרן (ראב), שמת ודאי לפני כמאתיים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו. מתחיל לרדת גשם דקיק.

באוהל יזכור עשוי אבן עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על הקירות – נמצא ספר או פנקס של בני הקהילה שניספו בשואה, ובהם אולי עשרה או עשרים שמות של ראאב, אבל שמות פרטיים לועזיים ואין כל אפשרות לדעת אם הם שייכים למשפחה.

איני בטוח, אבל דומני כי שני בניו של יהודה שטרן ראב – שלמה ראב וזלמן ראב – לא המשיכו לגור בגייר.

עושים כמה צילומים רגילים, ואחר־כך מחוץ לבית־הקברות, בסימטה, אני מספר את סיפורו של יהודה שטרן־ראב:

אנחנו נמצאים בגייר, ששמה במאה הקודמת היה ראב, ומשם מקור השם ראב. בעיר הזאת גר בסוף המאה ה־18 יהודה שטרן, שהוא אבי־אבי משפחות ראב ובן עזר.

המקום שאנו נמצאים בו הוא סימטה – בין בתים של הרובע היהודי לשעבר, ובין החומה של בית־הקברות, וממעל לחומה אנחנו רואים את הגג של בית הטהרה.

במקום הזה לא קבורים כניראה קרובים ישירים של משפחת ראב, אבל כמעט בטוח שבאיזור הזה גר אותו יהודה שטרן ראשון, בבתים של הרובע, שאנחנו רואים.

כיום הרובע הזה אין בו יהודים.

*

אני רושם, להוסיף לסרט, על רקע צילומי המצבות בבית־הקברות היהודי:

אחת המצבות העתיקות, השקועות בעשב, בבית־הקברות בגייר, היא אולי של אבינו הקדמון יהודה שטרן – אבל אי־אפשר לפענח אותן. מצאנו כאן מצבות אחדות של משפחת ראב ואהרנטל, ומצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, שמונח באוהל “יזכור” עשוי אבן, בלב בית־הקברות. ואולם לא מצאנו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

*

מבית־הקברות אנחנו נוסעים במכונית עם מריאנה לגשר מעל נהר ראבה. עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית של הכנסייה, המצודה, הגשר והנהר, ואני חוזר על הסיפור:

המילה ראב בקלטית עתיקה פירושה – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, ומשעה שזכו בעצמאות, השמיטו את השם ראב.

זה מקור השם ראב, שאותו יהודה שטרן, שחי בגייר בראשית המאה הקודמת, והיה סבו של לאזאר ראב – אימץ לעצמו.

עינינו רואות עכשיו את נהר ראבה. ראב, השם הגרמני של העיר גייר במאות הקודמות – נישאר רק בשמו של הנהר, ראבה.

*

לעמנואל יש כאב ראש, וג’ודי מצוננת. הוא נישאר במכונית, ליד גדת הנהר והגשר, מול הכנסייה היפה, ואנחנו עושים סיבוב עם מריאנה אל תוך המצודה של גייר, על פני המקום שבו מתחבר הראב עם הדנובה, ואל הגשר שעל הדנובה. למעשה מדובר באפיק דרומי של הדנובה, ואילו הדנובה עצמה זורמת כמה קילומטרים צפונה לגייר.

עם מריאנה אנחנו שבים לרובע העתיק. יום ראשון היום, יום מנוחה, ורוב החנויות סגורות. מריאנה לוקחת אותנו לקפה יפה בסימטה עתיקה, איזור הניראה משוחזר בחלקו. שם הקפה “פאטיו”. אני ניגש לקרוא לעמנואל, ואנחנו שותים קפה ואוכלים עוגות טובות ולוקחים את הכתובת של מריאנה, לשם המשך הקשרים עימה. בחצר, בפאטיו, ניצב פסל שיש מודרני מקסים, משולב בזרימת מים, והשיש שקוף ומלא גידים כמו גוף חי.

חוזרים למכונית, מסיעים את מריאנה לביתה, ויוצאים, מגייר. המזוודות כבר מהבוקר במכונית – לכיוון קומארום.

קומארום    🔗

יוצאים מגייר מזרחה, לקומארום. את העיר שנקראה בשם קומארון, וכיום קומארום וקומארנו (Komarom,Komaron,Komarno ), על הדנובה – חזר יהודה וביקר ב־1901, כמתואר ביומנו. כיום אלה הן שתי ערים, קומארום בהונגריה וקומארנו בסלובקיה. לפי התוכנית עלינו לסייר גם באי שיט, שבין שני חלקי העיר, שעליו מספר סבא יהודה.

הדרך יפה ועטורת עצים ירוקים, לשמאלנו הדנובה אך איננו רואים אותה עדיין. מגיעים לאחר זמן לא רב לעיר קומארום, הנמצאת בצד הדרומי, ההונגרי של הדנובה. מראה העיר מאוד מדכא. עיר סתמית, ללא מרכז עתיק. כניראה שהעיר הישנה היא בצד הסלובקי. שם גם צריחי הכנסיות.

פסי הרכבת לאורך הנהר מונעים כמעט גישה אל חוף הדנובה. אני מחפש את האיש שיט, באמצע הנהר, ובטוח שזוהי הגדה ממול, אבל אין זווית צילום טובה כי הגדה מלאה ספינות ומנופים ומיבני תעשייה. קשה גם לזהות בוודאות את הגן הקסום על האי ממול, כי הכל שם ניראה תעשייתי.

כאשר אנחנו נוסעים מזרחה, במקביל לנהר, אנחנו עוברים על פני חומתה של מצודה עתיקה גדולה, מימין לנו, פתחה ניראה מפחיד כמו פתח של מחנה־ריכוז. לאחר כשעה אנחנו פוגשים את תאומתה ממול, בגדה הצפונית של הנהר. מתברר ששתי מצודות עתיקות אלו נועדו כניראה להגן על הדנובה מפני פלישה ממזרח, וכאן, כמו בגייר, ראב – התנהלו ודאי מלחמות רבות עם התורכים.

לאחר שבועות אחדים, בשבת לפנות־ערב, ה־30.10, יהודית ואני יושבים במרפסת קפה אלאדין ביפו עם ארנסט ראב, הפסל הבוהמיין, אחיו של אלכס ראב המיליונר הקנדי. שניהם נולדו בקומארנו. ארנסט ביקר בעיר לפני שנתיים. אלכס מסרב לבקר בהונגריה וטוען ששכח לדבר הונגרית. הוא לא סולח להם עד היום על שיתוף־הפעולה שלהם עם הגרמנים בהשמדת היהודים.

אני מספר לארנסט כי ראינו את חומות המצודה העתיקה ממזרח לקומארום, ואחר ממול, את המצודה ממזרח לקומארנו. הוא מספר שהמצודה בקומארום, דרומית לדנובה, שימשה לגרמנים מחנה ריכוז לכל יהודי קומארנו והסביבה ברדיוס של 50 ק"מ. “כל מקום שם רווי דם יהודי,” הוא אומר. ואני נזכר ומספר לו כיצד כאשר עמדנו מול שער המצודה, שמשמשת עתה דומני כמחנה צבאי, אמרה ג’ודי, וגם עמנואל – “נעשה לי קר. בואו נסתלק מכאן מהר, המקום מדכא, הוא מזכיר כניסה למחנה ריכוז.”

הם ביקרו לפני כשנה במצודה של טרזינשטאדט.

ארנסט אומר שהתורכים הגיעו בשעתם עד לגדה הדרומית של הדנובה, גם את בודאפשט כבשו, אבל מעולם לא כבשו את מצודת קומראנו, בצד הצפוני, והיא שימשה חומה וסכר לאירופה כולה כנגד התורכים.

אנחנו עורכים פיקניק קטן של סנדוויצ’ים במכונית, בכביש צדדי מעל לדנובה, ולקראת הצהריים אנחנו עוברים את הגשר, לצד השני של הנהר, ובתחנת הגבול מחליפים כסף הונגרי לקרונות סלובקיות.

קומארנו    🔗

בעת שעוברים את הגשר על הדנובה, מתברר שהוא אמנם כפול, כלומר, בנוי באמצעיתו על האי שיט. אך גם בגדה הצפונית, הסלובקית, זו של קומארנו, תפוס כל החוף בתעשייה ובקווי תחבורה, כבישים, מסילות ברזל וגדרות גבוהות, ואין אפשרות לצלם היטב. עמנואל סבור שלא רצוי לצלם את האי, שבקצותיו רואים אמנם עדיין שיירי חורשות – כי האיזור כולו מלא פרוייקטים תעשייתיים, וצבא, והוא חושש שיעצרו אותנו בתור מרגלים. השוטרים והחיילים במעבר הגבול על הגשר לא היו נחמדים במיוחד.

וכך אנחנו נכנסים לתוך העיר, ומגיעים למדרחוב ולכיכר העתיקה במרכז. ג’ודי מרגישה לא טוב ונישארת במכונית. מצלמים:

זוהי כיכר העיר קומארנו, שאנו נמצאים בה במקום להיות על האי הנחמד שיט, שסבא יהודה תיאר אותו כגן פורח בלב העיר. האי נמצא עתה בלב האיזור התעשייתי המזוהם והמכוער של העיר, שמשתרע משתי גדות הדנובה. על הגשר, שבו עברנו מעל האי, נמצאת נקודת הגבול בין הונגריה לסלובקיה, ואי אפשר לרדת ממנה אל האי. לכן לא הצלחנו לצלם את האי. חששנו שיחשבו אותנו למרגלים.

*

אנחנו נמצאים עכשיו בעיר קומארנו, בצידו השני של נהר הדנובה. בזמן, בתקופה האוסטרו־הונגרית, זאת היתה עיר אחת, קומארום וקומארנו.

בשנת 1872, יהודה בן ארבע־עשרה, נמאס לו לשבת בעיר נוגי־מגיאר בבית אביו עם אימו החורגת, הוא לא נהנה מן הלימודים שם, ואז הוא מתקבל פה בעיר הזאת, בהמלצת אחד מדודיו, בבית מסחר של מנופקטורה בעיר קומרון.

החיים האלה, בבית מסחר גדול, בין המון פקידים ומשרתים גדולים ממנו, שמתעללים בקטן מהם, נמאסים עליו חיש מהר. יהודה רגיל כבר ללכת ברגל מעיר לעיר, ויום בהיר אחד הוא בורח ברגל מקומרון אבל לא לבית אבא אלא לבית דודו הגביר מקס אהרנטל שנמצא בעיר זירץ.

אנחנו מניחים שהצד היהודי, החלק היהודי של העיר, נמצא בצד שאנחנו נמצאים בו, כלומר הצפוני, הסלובקי.

*

במשולש שבו נמצאים בית העירייה והכנסייה אני מגלה בניין בית־כנסת, זאת לפי מגיני הדוד ששלובים בפיתוחי האבן הגיאומטרים בקירות למעלה, ובכרכובים, בדיוק כמו שראינו הבוקר בבית־הכנסת הניאולוגי בגייר. גם הבניין הזה כמעט נטוש, ורשום עליו שהוא משמש “מרכז תרבות”. החייל הסלובקי, שאותו אנחנו שואלים, זוכר רק שהבניין שימש בתור קסרקטין לחיילים הרוסים.

המיבנה מרשים מאוד, ומאחוריו נמשכת חצר ענקית, מלאה בניינים שכניראה שימשו גם הם לצורכי ציבור או כבתי־ספר יהודיים. רואים שהיתה זו קהילה חזקה וגדולה מאוד, וגם היא נשמדה ודאי בשואה. ההרגשה היא שהיטלר הצליח לנקות את החלקים האלה של אירופה מיהודים, ואיני בטוח שההונגרים או הסלובאקים מצטערים על כך.

עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית, ואני מספר:

אנחנו באים עכשיו לשנה אחרת, או חוזרים לשנה אחרת. השנה היא 1901, חג השבועות. יהודה ראב, אחרי שביקר אצל הברון רוטשילד במשלחת של איכרי המושבות, נסע לבקר את מחוזות הולדתו בהונגריה. הוא מגיע לעיר קומארון, ולפי מיטב השערתנו, אין לנו כאן את מי לשאול, הבניין שלפניו אנחנו עומדים הוא בית־הכנסת הגדול של העיר קומארנו, ואם אנחנו לא טועים, באותו חג שבועות, ב־26 למאי 1901, יהודה התפלל בו. ואני קורא את הפרק, את הקטע שלו ביומן מאותו יום, ביומן המסע שלו:

“את חג השבועות ביליתי בקומרון,” ככה הוא קורא, “הבנוייה על האי הגדול שיט.” אנחנו ראינו שהאי שיט הוא קצת מעבר לבניין הזה, וכיום עובר עליו הגשר שמחבר את שני חלקי העיר.

התפללנו “תפילות ארוכות מאוד, מצוות אנשים מלומדה, בלי שאיש מן המתפללים יבין מילה (אולי הרב?). בית־הכנסת מלא אנשי צבא יהודים. את העיר כמעט אינני מכיר יותר. היא נשתנתה, רק גן העיר הנהדר נישאר כשהיה, במקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות, בקצה האי. כאן ריחות עדנים של אקציות וסמבוק. רק בין פרדסי יפו בפריחתם אפשר להרגיש נעימות כזו. הבראתי. אולם החיים אצל גיסי, בעל אחותי הבכירה, אינם מוצאים חן בעיניי. זרות. בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל’שלוש סעודות'.” (“התלם הראשון”, עמ' 136–137).

אנחנו רואים כאן, אם כך, עוד שני דברים מעניינים להיסטוריה של המשפחה.

דבורה הלאש, האחות הבכירה של יהודה, בתו של לאזאר, שנשארה בהונגריה ולא עלתה איתם, חיתה פה, בעיר קומארנו, עם בעלה, אנחנו לא יודעים אם הלאש היה שמו הפרטי או שם משפחתם.

וקרובו של יהודה – דוד ראאב, שאליו הוא היה מוזמן לשלוש סעודות, הוא כניראה סב של אלכס וארנסט ראב, אם אנחנו לא טועים, ואם לא היה יותר מדוד ראאב אחד בקומארנו.

*

ימים אחדים לאחר שובנו לארץ אני עתיד לפגוש את קלרי, אימו של המפיק איוואן רויטמן, ואחותם של אלכס וארנסט ראב, בטקס חנוכת הכביש ממעלה־החמישה להר אדר, שתרם אלכס לזכר חותנתו.

אני מראה לקלרי תמונה של בית־הכנסת הזה. היא אומרת שזה לא בית־הכנסת, אלכס סבור שכן. היא אומרת שבית־הכנסת האורתודוכסי נמצא במקום אחר בקומארנו, ומשמש כיום כבית זקנים לא־יהודי.

לפגישה ביפו אני מביא מיבחר תמונות היסטוריות מהמסע להונגריה, וארנסט מביא תמונות שהוא צילם בקומארנו כאשר ביקר שם לפני שנתיים. לדבריו, הבניין שחשבתי שהוא בית הכנסת לא שימש כבית־כנסת אלא כקזינו לקצינים. ואכן, לנו אמר שם החייל שהמקום היה קסרקטין של חיילים רוסיים.

ארנסט מראה לי תמונה של בית הכנסת האורתודוכסי בקומארנו, שניבנה בראשית המאה בעזרת סבו דוד ראאב. הבניין נועד כיום להיות בית זקנים, לא יהודי. כאשר ביקר ביקשו אותו לקבוע בבניין לוחית שבה יוזכרו הוריו ומשפחתו, אך הוא סירב. כניראה ביקשו זאת גם כתרומה.

לדבריו, כאשר חזר לקומארנו אחר השחרור, זה היה שלושה ימים אחרי הירושימה, והוא היה כבן שמונה־עשרה, הלך לבדו לבקר בבית־הכנסת הזה, של סבו. המקום היה פרוץ, החלונות מנופצים, הספסלים וארון־הקודש שבורים, הכל מלא צואת חזירים, גם מקום ארון הקודש, המקום שימש כדיר לחזירים.

אותו רגע היה לו Histerical Vision, שקרה לו רק פעם אחת בחייו – הוא ראה את אולם בית הכנסת מלא כפי שהיה ביום כיפור, מושב אחר מושב, הבחין בכל האנשים הזכורים לו, ואז החל לרעוד ולהטיח באלוהים – “אתה עשית לנו זאת, אינני רוצה יותר שום שיח ושיג איתך!”

לימים עשה ציור של כל מקומות־הישיבה בבית־הכנסת, לפי המשפחות, ושלח העתקים לשרידים שניצלו.

אחרי המלחמה הוא חי עוד כשנה בקומארנו, עד שעזב, ולא ביקר במקום עד לפני כשנתיים.

בית־הכנסת הניאולוגי מצוי לא רחוק מהכיכר ומשמש כיום מחסן סיטונאי לירקות המובאים לקומארנו. מחקו ממנו, גם מבחוץ, כל זכר להיותו בית־כנסת, וכשראה זאת ארנסט החליט שלא יתרום דבר, גם לא לבית־הכנסת האורתודוכסי.

נותרו כיום רק שישה יהודים בקומארנו. בשעתו שלושה רבעים של העיר, אוכלוסייה וגם בניינים – היו של יהודים. הם בנו אותה. אחד השרידים הוא עו“ד ד”ר פרנטישק ראאב. לארנסט ישנה כתובתו והוא ישלח לי כדי שאוכל להתקשר לאיש אם אחזור לקומארנו עם צוות טלוויזיה מקצועי. שמו של ראב זה היה מצוי בידי ברשימה ששלח לי בשעתו משה לוי, אך ללא כתובת.

הפסל בכיכר העתיקה של קומארנו הוא של הגנרל הפולני קלפקה, שהיה גנרל של קושוט והצליח לעמוד במצור נגד האוסטרים, עד אשר קושוט ציווה עליו להיכנע, ואז הניחו לו לצאת בשלום את העיר. קיים עד היום מארש קלפקה לזכרו, מאוד פופולארי.

גם הסופר ההונגרי יוקאי נולד בקומארנו.

עוד סיפר ארנסט כיצד ג’יפ ובו חיילים אמריקאים עצר בקומארנו אחרי המלחמה. אלה היו האמריקאים הראשונים שראה בחייו. בידיהם נשאו שלד, סקילט, חי, נער יהודי כבן שש־עשרה מקומארנו, שאותו הביאו ממאוטהאוזן, בדרכם לבודאפשט. שכל משפחתו נשמדה. ארנסט, ובייחוד אלכס, טיפלו בו, האכילו אותו, אלכס בחלב וארנסט במרק עוף, והחזירו אותו לחיים. רק לאחרונה עלה בידי ארנסט לאתר את האיש, שמו ברגר והוא גר בבאר־שבע. ארנסט טילפן אליו. דיבר איתו הונגרית. האיש לא זכר את מציליו. “כן,” אמר, “אני זוכר, היו הרבה ראב בקומארנו.”

בדרך לצ’לובו, היא נוגי־מגיאר    🔗

יוצאים מקומארנו לכיוון ברטיסלבה, לעבר העיירה צ’לובו ((Celovo או ולקי־מדאר ((Velky Megyer כפי שהיא נקראת כיום, או נוגי־מגיאר או נוגי־מגיאר –

Nagy־megyer

כפי שנקראה פעם. בעיירה הזו נולדה פייגה אהרנטל, אשתו של לאזאר ראב, וממנה יצאה משפחת ראב ב־1875 לארץ־ישראל, דרך קומארון.

את הקטע הבא אנחנו מסריטים בשדה, בפאת יער, על אדמת צ’כיה, ב־21.9, ביציאה מצ’סקה בודיוביצ’ה, אבל הוא שייך לפרק הזה של מסענו:

אנחנו בדרך לנוגי־מגיאר. יהודה, כבן שבע־עשרה, סיים את עבודתו בצ’סנק לאחר מות לודביג, בנו של דויטש, בעל האחוזה. יהודה קיבל מאתיים גולדן, סכום גדול באותה תקופה, וחוזר אל בית אביו, שיש לו בית מסחר לעצים ולכלי־עבודה לחקלאות, בנוגי־מגיאר, שנקראת גם כיום צ’לובו או ולקה מדיאר.

יהודה יושב באותו מקום קרוב לשנה עם אביו, הוא לומד להיות מורה להונגרית, ומלמד שם הונגרית בבית־הספר המקומי.

כל הזמן, או באותו זמן, יהושע שטמפפר, שעלה ברגל לירושלים ב־1869, מכביר עליהם מכתבים ואומר ליהודה בן־דודו: “למי יש צורך בך שם? כאן יכירך מקומך. עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות.” (“התלם הראשון”, עמ' 41).

ויהודה מתאר כיצד הוא יושב בערב עם אביו לאזאר, והם יש להם הרבה היסוסים אם לעזוב את הכפר נוגי־מגיאר או לא, ואז עולה בהם זכרו של שיר שהם היו רגילים לשיר אותו בהונגרית, בנעימת “שם שועלים יש”, השיר מתחיל במילים “קרא התרנגול”, ובעברית חוזרות בו המילים:

“הריסות מקדשנו תיבננה וציון תימלא, הו לו רק תחזינה עיניינו בכך.” (“התלם הראשון”, עמ' 42).

הם שרים שניהם את השיר הזה באותה מנגינה, שמריאנה שפיגל מהעיר גייר, ראב, שפגשנו אותה בסיורנו, כתבה לנו את התווים שלה.

ו“בעיני אבא,” אומר יהודה, “עמדו דמעות… הוא קם ממקומו, ובהסיבו את פניו הצידה פלט: ‘בעזרת השם, עוד ניסע לארץ הקודש!’” (“התלם הראשון”, עמ' 42).

וכך, בקיץ 1875, בכיוון המנוגד לבואנו, אנחנו באים מקומארנו, לנאג־מדיאר, ובכיוון המנוגד לנו, מנוגי־מגיאר לקומארנו, יוצאים בעגלה לאזאר, יהודה, משה־שמואל והאחיות טויבה וחנה, וכל בני הכפר הולכים אחריהם ובוכים ומצטערים על היפרדם מהם.

כדאי לשלב, כרקע לסוף הקטע, את המנגינה שרשמה לנו מריאנה אתמול בערב במסעדה “נמרוד” בגייר, או את המנגינה של “שם שועלים יש”, שלדברי סבא יהודה מקבילה לה.

נוגי־מגיאר    🔗

שעה ארוכה אנחנו סובבים בעיירה. אין לה מרכז מרשים או רחוב ראשי, ואיננו מוצאים את בית־הקברות, שמשה לוי מקיבוץ הגושרים צילם עבורי כאשר ביקר בו בשנת 1987 או 1988 לערך, עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה, כאשר מעטים הגיעו מבחוץ לאיזור הזה.

התמונות שלו, בשחור־לבן, עוזרות לנו להסביר למקומיים את מטרת נסיעתנו. יודעים כאן רק הונגרית, בקושי מילים אחדות בגרמנית. בסופו של דבר אנחנו שבים וחולפים צפונה, על פני תחנת האוטובוסים המרכזית, בית־קברות נוצרי, אחריו מגרש לאילוף כלבים, פונים ימינה, ושוב ימינה, בדרך עפר מצידו השני של בית־הקברות הנוצרי, שתחילה מצלים עליה עצים, ולפתע אנחנו יוצאים לשדה פתוח עד למרחוק, ומולנו חומת בית־הקברות ומגן דוד לבן על רקע כחול מתנוסס על גבי דלת מתכת סגורה, באמצע קיר החומה המערבי. בית־הקברות סגור בריבוע גדול של חומת ביטון, זה הקיר שרואים מבפנים, בצילום של משה לוי. המיבנה דומה לכלא שאטה בלב העמק, מוקף שדות.

אישה בבית־הקברות הנוצרי, שמנחה אותנו, אומרת שזה כשנתיים איש לא ביקר בבית הקברות היהודי, והמקום סגור לגמרי. לדברי ג’ודי אמר לה תושב מקומי אחר, שגם אותו שאלנו קודם – שכבר עשר שנים איש לא מבקר שם.

שער הברזל סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. לך דע בידי מי המפתח. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה ולמצוא מלון ללינת לילה. מכאן ועד פראג אין לנו מקומות־לינה מוזמנים מראש.

אני עולים על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, החומה, קרוב לדרך שבה באנו, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלק נחרב או נשדד כי דווקא החלקה העתיקה יותר דלילה יותר, והכל טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל בן השישים־וחמש מתעקש. “לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה,” הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג’ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל־תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

“אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור.”

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג’ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי, מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי־גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את “התלם הראשון”, שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות. אהרנטל, זו משפחת פייגה, אשת לאזאר ראב, איננו מוצאים, למרות שב“התלם הראשון” נכתב שמוצא משפחתה בנאג מדיאר. אולי בכל זאת הם קבורים בגייר, שם מצאנו מצבה של אהרנטל.

אבל בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית־הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. ואולי יש עוד שמות שאנחנו לא מצליחים לגלות כי חלק מהמצבות כבר בלתי־קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים עד לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

אני עומד ומספר על תולדות המשפחה בעיירה הזו. עובר לומר קדיש לזכר אותם בני משפחה שקבורים כאן וגם לזכר בני משפחתו של צדוק ראב (איני זוכר אותו רגע שאביו ניספה באושוויץ, כך סיפר לי לפני הנסיעה), ומסיים בכך שמזלנו ששלמה סילש ראב ולאזאר ובניו ושתיים מבנותיו עלו לארץ מבעוד מעוד, וכי אלה השוכבים כאן ממשפחת ראב היו בכל זאת אנשים מאושרים כי כל שאר אלה שנותרו – נשמדו במישרפות ללא מצבה. על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

אנחנו נמצאים בעיר צ’לובו או וֵלקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג־מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה, באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני־ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.

יהודה עצמו, לא אותו יהודה שבמצבה שנמצאת כאן, כמובן, אבל אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול מאוד, הצלחנו גם לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. אגב, גם צדוק ראב אמר לנו שבני־משפחתו הקודמים קבורים באיזור הזה.

מכאן, מהעיירה נוגי־מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני־ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה־שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ־ישראל.

אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית־הקברות נוגי־מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.

אני הייתי רוצה, אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן – וגם למען צדוק ראב – הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שנמצאות, שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח־אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די־ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ־ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית־הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של יודא ראאב:

“אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב־18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב.”

*

ב־21.9, על אדמת צ’כיה, בין שדה ליער, ביציאה מצ’סקה בודיוביצ’ה, אני מוסיף גם את הקטע הזה:

אנחנו עדיין בשנת, במאי, 1901, הביקור של יהודה ראב בהונגריה. לאחר שהוא מבקר את קרוביו בקומארנו, אנחנו קוראים ביומנו מה־28 לחמישי 1901:

“בנוגי־מדיאר,” זאת אומרת מקומארנו הוא נסע לבקר את הכפר שממנו הוא בא, נוגי מגיאר, “ביקרתי בת־דודה שלי. באתי אליה עם שיינברגר, קרובה של אשתי, בשומעה שאני קרוב ואורח מארץ־ישראל – תקעה את ידה לתוך סינורה הרחב והוציאה חופן מלא מטבעות… צחקתי צחוק עצוב.” (“התלם הראשון”, עמ' 137).

ימים אחדים אחרי כן הוא כותב: “ביקרתי בחברת שיינברגר את בית־הספר שהייתי פעם תלמיד ואחר־כך מורה בו.” עדיין בנוגי־מגיאר. “שיינברגר הוא מנהלו עכשיו. משם הלכתי לבקר את חברי מנוער אלברט וייס, עכשיו אדם עשיר ומכובד.” (“התלם הראשון”, עמ' 137).

נידמה לנו, מיהרנו מאוד כשביקרנו בבית־הקברות בנוגי־מגיאר, נידמה לנו אבל שליד קברות ראב ראינו שם גם קברות של משפחת וייס ושם קבור כניראה אותו ידיד נוער של יהודה, אלברט וייס.

*

היציאה מבית־הקברות הנעול קלה יותר. יש ידית לשער מבפנים, שעליה אני מניח רגל, כאשר אני כבר עומד על עגלת המתים, שתומכת אותי. לאחר שאני עובר את החלק העליון של השער, אזיי מבחוץ מחזיק את כף־רגלי עמנואל, שכבר יצא לפניי, ושתיי הנשים עוזרות לו להחזיק בי וכך הנחיתה שלי רכה.

רק לאחר שעות אחדות נוכח עמנואל שחטף חבטה קשה באחת מצלעותיו, וכתם כחול של שטף דם תת־עורי על אחת מירכיו, כל אלה תוצאות הקפיצה הראשונה שלו, שהוא עתיד לשאת עימו עד לסיום הטיול, אם כי אין הן מגבילות אותו במאומה.

על רוב שלטי־המקום בעיירה כתוב “ולקה מדיאר”, שזה כניראה השם הסלובקי. יש מקומות בודדים שכתוב “צ’לובו”, אולי זה השם מתקופת צ’כוסלובקיה, ורק במקום אחד מצאנו גם שלט מפורש: “נוגי־מגיאר”.

סיליזקה ראדוואן, או סילש    🔗

תיכננתי שנבקר גם בכפר סילש, עדיין בסלובקיה, אך הזמן קצר. מחשיך. ואנחנו ממהרים לברטיסלבה. אם וכאשר אעשה שוב את המסע הזה עם צוות טלוויזיה מקצועי, אומר כך:

הכפר סילש, הקרוי כיום סיליזקה ראדוואן ((Cilizska Radvan, נמצא בסלובקיה, בדרך מגייר לנוגי־מגיאר.

[לתת תצלום של השמות, זה תחת זה:

יהודה שטרן־ראב

שלמה ראב

לאזאר (אליעזר) ראב

יהודה ראב (בן עזר)]

בכפר סילש נולד לאזאר ראב.

אביו של לאזאר היה שלמה ראב, בנו של יהודה שטרן מגייר. שלמה ראב גר בכפר סילש באמצע המאה ה־19, ועסק בחקלאות. כל האיזור הזה היה שייך אז להונגריה.

בזקנתם, ב־1863 עלו שלמה ראב ואשתו אסתר לירושלים. זו לא היתה עדיין עלייה ציונית, אלא דתית בלבד. הם עלו כדי להיקבר בעיר הקודש. שלמה ראב נפטר בירושלים ב־1874, ונקבר בהר הזיתים, גם אשתו אסתר, שעל שמה קרוייה המשוררת אסתר ראב, ובנו לאזאר – קבורים לידו.

הידיעה שאביו שלמה ואימו אסתר כבר נמצאים בירושלים השפיעה לא במעט על געגועיו של לאזאר ראב לעלות לארץ־ישראל.

שלמה ראב היה גם סבו של יהושע שטמפפר, מצד אימו.

ברטיסלבה, היא פרסבורג    🔗

נוסעים מערבה, בכביש לברטיסלבה, כעת הדנובה לשמאלנו. עוצרים במלון “אסטרה” שבכניסה לעיר, מצד שמאל. אין לנו חומר כתוב על העיר, גם לא מפה, ואנחנו עוצרים במלון הזה ולא ממשיכים למרכז העיר מחשש שנסתבך ולא נמצא חנייה.

.Hotel Astra, Prievozska 14/A, 821 09 Bratislava

Tel. 0042/7/328 682 – 6. Fax: 0042/7/632 86

המלון, שני כוכבים, מרשים מבחוץ אבל עלוב מבפנים. אין אפילו שוער, רק גמד עצוב למראה, שמנחה אותנו בכניסה ואינו מסוגל להרים מזוודה. המחיר, 31 דולר ללילה לזוג, אינו כולל ארוחת־בוקר.

נחים קצת ויורדים לאכול ארוחה סינית במסעדה גדולה, היחידה שנמצאת במלון. התפאורה של המסעדה מרשימה מאוד, אבל הכלים פשוטים, והאיכות בינונית למדיי. האוכל הסיני בתל־אביב טוב יותר. אמנם, המחיר מצחיק, כמו בהונגריה, בין מחצית לרבע המחיר המקביל בישראל.

 

יום 7. יום שני. 19.9.94. ערב סוכות: ברטיסלבה – האוגסדורף    🔗

עכשיו אני יושב וכותב בכפר בשם האוגסדורף, במלון הטירה, שלוסקלר – טירה ששופצה למלון ולמסעדה, לא רחוק מגבול אוסטריה־צ’כיה, בצד האוסטרי.

בבוקר אנחנו מתעוררים במלון בברטיסלבה, אוכלים ארוחה קלה בקפה של המלון, אורזים את המזוודות ומשאירים אותן לשמירה בחדרון קטן ליד פקידת־הקבלה, השירות הזה גם הוא כרוך כאן בתשלום נוסף, אבל התעריפים מצחיקים.

לוקחים מפה במלון ויוצאים באוטובוס חשמלי למרכז העיר. הערים של הממלכה האוסטרו הונגרית דומות זו לזו – נהר, מרכז עתיק, מיבצר על גבעה או ארמון, בית־עירייה, חזיתות בתים מקושטות, צבע חרדל־זהוב, שעמנואל אומר שהיה הצבע הנהוג בממלכה ההבסבורגית, וכמובן בתי־המלון והמרכזים החדשים. אבל כאשר אתה עוזב את המרכז, מתחילים הבתים האפורים, המכוערים, הגבוהים, פרי הבנייה הקומוניסטית הרשלנית. הדבר בולט בייחוד בברטיסלבה, שתנופת התיירות של בודאפשט טרם הגיעה אליה. הרישול בבנייה והחומרים הגרועים זועקים מכל קיר שניבנה ביובל השנים האחרונות. אותה של עליבות וחוסר־תיכנון מצויים גם במלון. צריך לעלות מדרגות וללכת מסדרונות עד שמגיעים למעליות המובילות לחדרים.

במרכז ברטיסלבה אנחנו שואלים איש זקן על בית־כנסת יהודי, והוא כה מאריך בהסברים עד שבקושי אנחנו נפטרים אותו. עמנואל אומר: “לעולם לא לשאול כתובת אצל איש זקן, כי אלה אינם מפסיקים לדבר, מתוך בדידות.”

לפי הנחייתו אנחנו מוצאים בית־כנסת, סמוך למרכז. הוא סגור, אך כניראה פעיל. זה ודאי לא בית־הכנסת של החת"ם סופר.

ממשיכים לטייל לכיוון הדנובה והאיזור שניראה עתיק יותר, ומנסים לשאול שוב על בית־כנסת יהודי, אך הרוב אינם דוברים שום שפה לבד מסלובקית.

אני מוצא אישה מקומית נעימה, מבוגרת, שמדברת גרמנית, וגו’די יוצרת איתה קשר. האישה מוליכה אותנו עד סמוך לגדת הנהר, לרגלי הטירה של ברטיסלבה, שם רחוב היהודים ושם מקום הרובע היהודי שלדבריה נמחק כליל ועל מקומו ניבנה מיחלף ענק. נותר רק ציור נאיבי על קיר המיחלף, ציור של בית־הכנסת. בגלל הרעש של המכוניות מלמעלה, עמנואל מצלם ללא פסקול. אני רושם לי להוסיף:

רגלינו עומדות בברטיסלבה, כיום בירת סלובקיה, במקום שהיה פעם הרובע היהודי של פרסבורג, זה שמה הקודם של ברטיסלבה.

הרובע ובית־הכנסת הישן נמחקו, ועל מקומם ניבנה מיחלף ענקי.

צייר חובב השאיר מזכרת על הקיר – ציור קיר נאיבי שמנסה לתאר במקצת את מה שהיה כאן פעם.

הכביש למעלה, לרגלי גבעת המצודה, נקרא גם כיום “רחוב היהודים”.

ראינו בברטיסלבה בית־כנסת יהודי פעיל, חדש יותר, הנמצא קרוב למרכז העיר, אך לא ניראה לנו שהוא קשור לתקופה שבה עוסק סיפורנו.

*

ימים אחדים לאחר שובי ארצה אני מטלפן לדוד גלעדי ומספר לו על הערב בגייר, ושואל אם אפשר לעזור במשהו לשיקום בית־הכנסת. תוך כדי שיחה הוא מספר לי כי מתחת למיחלף בברטיסלבה נשמר קברו של החת"ם סופר. חבל שאיני יודע זאת כאשר אנחנו מבקרים במקום. אם אחזור לשם שנית, אגש אל הקבר, מתחת למיחלף, ואוסיף זאת לסרט:

בברטיסלבה, אז פרסבורג, חי ופעל, בראשית המאה ה־19 החת"ם סופר, ר' משה מפרסבורג, שהשפעתו היתה רבה על הזיקה לארץ־ישראל. משפחות שיינברגר, שטמפפר, ראב, ומשפחות הונגריות אחרות, הושפעו בשעתו מדיעותיו ומכתביו שבהם הביע את רצונו שתלמידיו יעלו לארץ־ישראל.

כאשר מחקו את הרובע היהודי ובנו את המיחלף, התנהל מאבק על שימור מצבתו של החת"ם סופר – שריד אחרון לחיים היהודיים התוססים שהתנהלו כאן במשך דורות.

*

מאיזור הרובע היהודי לשעבר אנחנו שבים ועולים בעיר העתיקה ועוברים בשער מפורסם, שער מיכאל. קונים חריץ גבינה מעושנת הנראה תחילה כלחמניה. עמנואל ואני עולים למשרד של בנק הדואר, בקומה עליונה של בניין בעל מדרגות שחוקות ששימש ודאי כדואר המרכזי בימי הקיסר פראנץ יוזף. מחליפים כסף. אחר־כך יושבים להתרענן במרתף של קפה קטן ונחמד, ששתי סלובקיות צעירות ויפהפיות, לבושות בצורה פרובוקטיבית אך אלגאנטית, מנהלות אותו. הן אינן אדיבות במיוחד, אבל מעוררות חשק לזיין אותן.

אנחנו לוקחים מונית לאדה קטנה עם נהגת ועולים למיבצר. נשקף ממנו מראה יפה על הדנובה ועל עמק הדנובה. בשיא הגבעה נושבת רוח חזקה שאינה מאפשרת להקליט. אנחנו מוותרים על הכניסה למיבצר פנימה, שיש בו גם מוזיאון. אני מוצא פינה מזרחית־דרומית בגן המיבצר. אפשר לצפות מכאן לעבר איזור הרובע היהודי לשעבר, שבו עמד כניראה בית הכנסת של החת"ם סופר:

אנחנו נמצאים עכשיו על גבעת המיבצר של ברטיסלבה בסלובקיה. לפני זמן־מה היא היתה צ’כוסלובקיה, ובשנים שבהן אנחנו עוסקים, המקום הזה היה חלק מהונגריה, והעיר נקראה בשם הגרמני פרסבורג.

מולנו למטה המקום שצילמנו בו קודם את הציור הנאיבי של הרובע היהודי. שם, במקום של המיחלף ושל הבתים הישנים, היה מקומו של הרובע היהודי, ושם עמד בית־הכנסת הישן. כיום המיחלף הגדול הזה תפס את מקומו. לא נישאר דבר.

אנחנו משערים שבמקום הזה חי ופעל, בראשית המאה ה־19, החת"ם סופר, ר' משה מפרסבורג, שהשפעתו היתה רבה על הזיקה לארץ־ישראל, ומשפחות שיינברגר, שטמפפר, ראב, ומשפחות הונגריות אחרות, הושפעו בשעתו מגרעין דיעותיו ומרצונו שתלמידיו יעלו לארץ ישראל.

כאן, בעיר פרסבורג, גם המקור של משפחת שיינברגר. כאן נולדה גם לאה, לבית שיינברגר, שהיתה אשתו של סבא יהודה, ואנחנו צאצאיה.

בשנת ‎ 1845–46 לערך, לאזאר ראב וחברו בנימין שטמפפר, לימים גיסו של לאזאר, ואביו של יהושע שטמפפר – שניהם גרו כאן בעיר, והיו תלמידיו של הכתב סופר, שהוא היה תלמיד של החת"ם סופר.

בימי נעוריהם, החת"ם סופר כבר לא היה בחיים, ובזמן שהם למדו כאן בישיבה בפרסבורג, פרצה המלחמה של קושוט לאיוש, מלחמת ההונגרים לעצמאותם. חלק מתלמידי הישיבה נספחו לצבאו של קושוט, כי זו היתה דעתו של הכתב סופר, שמו היה הרב שרייבר, שהם צריכים להשתתף.

אבל לאזאר, לאזאר ראב, ובנימין שטמפפר – ברחו אז לקרואטיה וחזרו רק כאשר המרד נגמר.

בכל זאת, שנות לימודיו של לאזאר כאן בישיבה, עם רוחו של החת"ם סופר, נתנו בהם את הזיקה, מהצד הדתי – לאיוש קושוט נטע בהם את הזיקה מהצד הלאומי – אבל מהצד הדתי של אהבת ציון, של רוחה, ועלייה לציון, העיר פרסבורג היתה מרכז יהודי גדול מאוד באותה תקופה, וכאן הם ספגו אותה את הזיקה לציון.

*

במיבצר עצמו איננו מבקרים מפאת קוצר הזמן, העייפות לעלות שוב, וגם מפני שלא ההיסטוריה שלו מעניינת אותנו אלא נקודת המיצפה על איזור הרובע היהודי לשעבר. כשאנו יורדים לעבר העיר, עוד מבט אחד על הדנובה וסביבתה מן הגן של המיבצר, כאשר הדנובה ועמק הדנובה בגבי:

אנחנו עומדים בחצי הדרך מן המיבצר של ברטיסלבה, כלפי מטה. מאחורינו רחוק יותר עמק הדנובה, ורחוק יותר וינה. אם אנחנו לוקחים את היד ומכוונים אותה תשעים מעלות – נגיע לגייר, או העיר ראב, שנמצאת גם היא בהמשך הדנובה.

את הנוף הזה ואת הבקעה הזו עזבה ב־1875 משפחת ראב בדרכה מנוגי־מגיאר לקומארנו, ומשם, כניראה ברכבת, דרך וינה עד טריאסט.

כדאי אולי עוד לציין שהעלייה של אז, של שטמפפר, של גוטמן ושל שאר בני הקבוצה ההיא, שלימים היו ממייסדי פתח־תקוה, נבעה מכך שב־1867 ההונגרים – ואנו עומדים במקום של סלובקיה, אבל הוא היה אז הונגרי – כל האיזור הזה, ובודאפשט במרכזו, קיבלHome Rule – מעין עצמאות, תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוסף, ואז בעצם נוסדה הקיסרות האוסטרו־הונגרית – לא האוסטרית אלא האוסטרו־הונגרית, ונערכו בחירות לפארלאמנט של הונגריה, והיהודים קיבלו אז חופש, כלומר – אמנציפאציה.

ואז יהדות הונגריה התפלגה – החלק היותר מתבולל – חלקו התבולל לגמרי, וחלקו נישאר ניאולוגי, יותר נאור, מה שאנחנו קוראים כיום – ריפורמי. אלה בתי־הכנסת המדהימים בגודלם, שפגשנו גם בבודאפשט, גם בגייר, גם בקומארנו, שמראים על קהילות חזקות מאוד, שהגיעו לשיא פריחתן, אני חושב – בעיקר בין שתי מלחמות עולם,

והחלק האחר הסתגר, פחות או יותר, אפשר לומר – בגיטאות, או בחצרות של הרביים, והיפנה עורף ללאומיות ההונגרית ולאפשרות לחיות בצורה חופשית, מודרנית, בערים ההונגריות הגדולות.

לאזאר ראב וחבורתו, ומשפחתו, היו אותם יהודים שלקחו את אהבת ציון הדתית, ואת תחושת החופש ההונגרית, והחליטו ליישם אותן לא בהונגריה, כי אז הם היו צריכים להתבולל, והם היו מאוד אורתודוכסים, הם היו אנטי ריפורמים – ולכן הם כאילו נפלטו או נורו לכיוון ארץ־ישראל של אז.

אבל המצער הוא, שלא היה להם המשך, כי האורתודוכסים היו מאוד אנטי ציונים, ואילו הניאולוגים והמתבוללים הזדהו עם הלאומיות ההונגרית.

כשיהודה ראב ביקר בקומארנו את אחותו דבורה, ב־1901, באותו טיול אחרון שהוא עשה באירופה, הם, היהודים, היו אז בראשית או לקראת שיא פריחתם. ראינו זאת גם מן המצבות בעיר גייר, בעיקר מהתקופה שבין שתי מלחמות עולם – אלה מצבות של אנשים מאוד־מאוד עשירים.

והם, קרוביו, אמרו לו, ליהודה – בוא לכאן. חזור להונגריה. כאן המצב הרבה יותר טוב.

אבל הוא לא ויתר. הוא התגעגע לכרמים, לפרדסים, לריח הפריחה של הפרדסים בארץ־ישראל, וכבר אז היתה לו התחושה שאין לו מה לחפש כאן.

וכדאי עוד דבר אחד לציין, לגבי העיר גייר, שביקרנו בה. יהודה שטרן, אבי המשפחה, שהחליף את שמו לראב, גר בעיר גייר כניראה כל ימיו. ייתכן שהוא קבור שם. אבל שני בניו, זלמן ראב – שבתו חנה נישאה לרב נטונק, שזוהי פרשה לעצמה של יהודי הונגרי שניסה לקנות את ארץ־ישראל מהסולטן התורכי, והקדים את הרצל – ובכן, אחד מבניו של יהודה שטרן היה אותו זלמן ראב. השני היה אותו שלמה ראב שגר בכפר סילש ועלה לארץ ישראל עוד בשנת 1863.

לא מצאנו שעוד בנים של יהודה ראב־שטרן, אבינו הראשון ההוא, מראשית המאה ה־19 – המשיכו לגור בגייר. לכן, גם בבית־הקברות של גייר מצאנו הרבה שמות של משפחת ראב, אבל קשה היה לנו לשייך אותם למשפחה, למרות שייתכן מאוד שגם הם קרובים, רחוקים מאוד.

*

כאשר נשב עם ארנסט במרפסת אלאדין ביפו, ונראה לו את התמונות מברטיסלבה, יאמר שהצליח למצוא אדם שיש בידו העתקים מרשימת תלמידי החת"ם סופר, ובהם גם שלמה ראב, אולי אביו של לאזאר, שלמד אצל הכתב סופר.

על הקברות של ראאב בגייר יאמר אלכס שהוא בטוח שאלה קרובים, וכן גם אלה שמצויים בנאג מדיאר.

לדבריו, סדר הדורות במשפחתו־שלו הוא כך: שלמה זלמן ראב, בנו מרדכי. לבנו הבכור של מרדכי קראו שלמה, לבת השנייה אסתר, ומסורת היתה במשפחה שהסב של הסב עלה לארץ ישראל. עוד בן של מרדכי שמו היה דוד ראאב, שאותו פגש כניראה יהודה בקומרנו ב־1901. בנו של דוד היה שמעון, אביהם של אלכס, ארנסט ושאר האחיות, וניספה באושוויץ.

חלק מהעירפול ביחסים שבין הענף שלהם לענף שלנו נבע לדבריו מכך שרצו להסתיר את החלק הציוני, אשר לו התנגד בנחרצות הסב התקיף דוד ראאב, שאסר בשנות ה־30 על בנו שמעון לעלות לארץ־ישראל, זאת למרות שסבא יהודה כתב להם והציע את עזרתו בהשגת סרטיפיקאטים. את הסיפור הזה גילה האב שמעון לאלכס ולארנסט רק כאשר עמד להישלח לאושוויץ.

וכאשר אשוחח טלפונית, כבר בארץ, עם צדוק ראב, שלצערי לא קיבל את הגלוייה ששלחתי לו – יאמר לי כי לסבו קראו בנימין זאב ראב, ובעיקר זאב ראב, והוא קבור בנוגי־מגיאר. את קברו לא מצאנו. צדוק אומר שכל שאר השמות שמצאנו בנוגי־מגיאר שייכים למשפחה, וכן שבבית־הקברות בברטיסלבה ישנם קברים של משפחת ראב, וגם של שיינברגר.

*

ברטיסלבה. בזאת סיימנו את הצילומים. יורדים לעיר. יושבים בשדרות המרכזיות, בפיצריה, ומיד עטות דבורים על כוסות הקולה ושאר המשקאות שהזמנו. אגב, זו תופעה שאנו נתקלים בה שוב ושוב, אפילו במזנון שבין עמודי הכניסה למוזיאון לאמנויות יפות מול כיכר הגיבורים בבודאפשט – כל אימת שיושבים בחוץ, ומשקה או משהו מתוק אחר עומד חשוף – מיד מתנפלות עליו דבורים.

אני כותב ושולח גלוייה לצדוק ראב, ומספר לו על הקדיש שאמרתי אתמול בבית־הקברות בעיירת־הולדתו נוגי־מגיאר.

חוזרים למלון באותו קו אוטובוס חשמלי ארוך שבו באנו למרכז העיר. אני יושב ליד נערה סלובקית כחולת־עיניים, שגופה הצעיר נצמד אליי בשקיקה. אני מהרהר במקריות של פגישה אירוטית חד־פעמית בין גבר לאישה המצויים כל אחד בעולם כה רחוק ושונה.

מוציאים את המזוודות מהמלון, מעמיסים על המכונית ויוצאים מברטיסלבה לכיוון וינה. עוברים את הדנובה דרומה. תחנת הגבול נמצאת ממש על גבול העיר, לא מבקשים מאיתנו תעודות ולא מטביעים שום חותמת בדרכון. אני יושב מאחור וג’ודי ליד עמנואל. במשך כל הסיור ההיסטורי ישבתי ליד עמנואל, כי כל ההנחייה היתה עליי, לפי התוכנית שהכנתי לסיור.

הכביש הראשי מוביל אותנו, לפי המפה, עד לפאתיה המזרחיים־צפוניים של וינה, ומשם עלינו לעלות צפונה. ככל שאנחנו מתקרבים לווינה, הניווט נעשה קשה יותר. ג’ודי מלפנים ואני מאחור, ושנינו עם מפות, מצליחים לנווט את עמנואל, הנוהג במכונית דרך לבירינת של מיחלפים וכבישים עורקיים מצפון לווינה, חוצים שוב את הדנובה ויוצאים בכביש 3, שיעדו הסופי הוא פראג.

נוסעים במרחבי אוסטריה, כפרים עשירים, שדות מעובדים להפליא, כרמים וחלקות יער, הכל סימטרי, כל פינה מעובדת, כאילו מטאטאים את הארץ שלא יהיה בה שום לכלוך ופסולת. איכרים אמיתיים שאוהבים את אדמתם. אנחנו אומרים שסבא יהודה חלם שכך תיראה פתח תקוה.

האוגסדורף    🔗

השמש עומדת לשקוע בתוך שעה, ואנחנו כבר קרובים לגבול הצ’כי. בחמש לערך אנחנו יורדים ימינה מהכביש הראשי ונכנסים לעיירה הקרובה, לחפש מלון. במלון גראף, שלידו אנו עוצרים, אין מקום, אבל הבעלים האדיבים מטלפנים עבורנו לכפר סמוך, שם לדבריהם יש חדרים פנויים, והם מסבירים לג’ודי איך להגיע לשם.

וכך אנחנו מגיעים למלון שניבנה בחדריה של טירה עתיקה, שלוס, במרכז הכפר האוגסדורף ((Haugsdorf, ליד הכנסייה.

Schlosskeller Aufgewekt, Restaurant, Fremdezimmer, Laaerstrasse

10, A-2054 Huagsdorf, Niederosterreich, Tel. 02944/2200

2940/02944 – Fax

אנחנו מקבלים חדרים נחמדים, משופצים בצורה מושלמת, בקומה העליונה, ממש בעליית הגג. שלד פנימי של קורות עץ ענקיות, עתיקות, בנות מאות שנים, מחוברות בעבודת נגרות נאה, ומחוזקות במסמרי־עץ גדולים, הבולטים כיתדות עבות ומחודדות. אין שמיכות וכרים רגילים אלא שמיכות פוך גדולות ככרים תפוחים, “פֶּרֶנֶה”, וכך גם הכרים בראש המיטה, והפוך כפרי, גס, מרגישים בו גם את חספוס הנוצות, והכל לבן־צחור ומדיף ריח נקי, ומהחלון נשקפת החצר הפנימית של הטירה, ובה עצי ערמון, שפירותיהם עטופים קליפה קיפודית, ועצים ירוקים אחרים.

המסעדה של המקום סגורה דווקא הערב, אבל בעלת־הבית האוסטרית החביבה, גברת אויפגווקט (Aufgewekt, המתעוררת) – שהיא גם המבשלת, מבטיחה לבשל לנו במיוחד את הסעודה, שאותה נאכל בפונדק הצמוד למלון. היא מספרת שמשפחתה קנתה את הטירה הישנה לפני כמה עשרות שנים וכל הזמן הם משקיעים כסף ומשפצים את המיבנה הגדול.

לאחר מנוחה קצרה אנחנו יורדים לפונדק. ראשי צבאים תלויים על קירותיו, כלי עבודה חקלאית ישנים, והכל מרוהט עץ. אני מזמין מרק בשר עם אטריות מעשה בית, מצויין. אחר כך שניצל מעולה עם זר ענבים, חסה, לימון, וסלט שיש בו כרוב עם קימל, עגבניות, חסה, גזר מרוסק, תפוחי־אדמה ברוטב חומץ, קצת שום, סוכר ומלח. גם כן מעולה. ג’ודי לוקחת פלצ’ינקי ממולאים ריבת גרגרי־יער ביתית, מעולה. אבל כבר אין לנו כוח להשתתף עימה במנה.

האווירה במקום: המלצרית הצעירה עם הסינור, הבחורים הכפריים שבאים לשתות בירה עם קינוח, חלקם בעמידה, ומוסיקת הרקע העממית – כל אלה מזכירים לי סרטים כחולים של תחנות הכבלים הגרמניות, שחלק ניכר מהם מתרחש בפונדקים כפריים שבהם הגברים לבושים במכנסי־עור, המלצריות המתכופפות הן ללא תחתונים, ובהמשך מהרה הן מתחילות להתפשט וקופצות למיטה עם האורחים.

אנחנו מטיילים עוד קצת ברחובות הכפר הריקים־כמעט מאדם, והולכים לישון. הערב הוא ערב סוכות. מאוחר בלילה אנחנו מתקשרים אל בן, כי בימים הקרובים לא תהיה לנו כתובת שלפיה יהיה אפשר להתקשר אלינו. הכל בסדר אצלו.

*

ב־21.9, בפינה אחת בצ’כיה, ביער, ביציאה מצ’סקה בודיוביצ’ה (שהיתה הבסיס הצבאי שבו שירתו האשק וגיבורו שוויק לפני מלחמת העולם הראשונה), אני מקליט את אחרית הדבר לסרט:

לסרט שהסרטנו כאן החלטנו לקרוא “מגדות הדנובה לגדות הירקון”.

שנים חלמנו להגיע לנופים שבהם חיתה משפחת ראב. אבל הונגריה מאחורי מסך הברזל ניראתה כאילו היא על הירח, מעבר להרי חושך. לא האמנו שכל המקומות שסבא יהודה כותב עליהם ב“התלם הראשון”, אכן קיימים וכך הם ניראים.

ראשון ביקר עמנואל, יחד עם ג’ודי, ככה עבר בחטף על פני טירת צ’סנק החרבה, בראש הרכס, בטיול מאורגן שעשה כאן ב־1986.

ב־1987, יהודית ואני טיילנו לבודאפשט, לא הצלחנו להגיע למקומות האלה, אבל רכשתי מפה של הונגריה, וקיבלתי מושג ראשוני שהמקומות אכן ישנם במפה, ורשמתי מעין תוכנית בעקבות משפחת ראב, בעקבות יהודה ולאזאר ראב.

ואז שרון בן עזר, ובתו של יצחק ראב, זהבה, עם בעלה עוזי קרמר, ובייחוד בני ראב – שלושתם הלכו בעקבות התוכנית שלי/ ובני ראב יומיים סייר באיזורים האלה, צילם אותם, ולקראת הטיול היסודי שלנו עכשיו, היינו מצויידים בצילומים של בני ראב ממרבית המקומות שבהם הוא ביקר.

חבר קיבוץ הגושרים בגליל, משה לוי, שנולד בנוגי־מגיאר, ביקר לפני שנים אחדות בנוגי־מגיאר, צ’לובו, צילם את בית־הקברות ונתן לי את הצילומים של המקום.

וכך, מצויידים במפות, בצילומים, במכונית שכורה, בן־דודי עמנואל בן עזר הנהג, הצלם והמקליט הנאמן, ואני המלווה בהסברים – יצאנו מבודאפשט כשהתחנה הראשונה שלנו היתה וארפאלוטה. המקומות שביקרנו בהם לא היו מסודרים לפי התחנות הכרונולוגיות שבהם חיתה המשפחה, לכן יש להניח שבעריכה, או ברור שבעריכה, ניתן אותם לפי הסדר הכרונולוגי, ולא לפי הסדר הכרונולוגי של הטיול, כי ביקרנו במקומות מאוחרים יותר – קודם, ולהיפך.

צריכים עוד להודות לשתי הנשים שלנו, ליהודית ולג’ודי, שעזרו לנו בכך שלא הפריעו לנו, אבל גם עזרו לנו מעבר ללא להפריע, וליוו אותנו בנאמנות בכל החלק ההיסטורי המקצועי של הטיול הזה.

 

סוף החלק ההיסטורי של המסע    🔗

שבועות אחדים לאחר שובי ארצה אני שולח לעיתון “דבר” את המאמר הבא, שמתפרסם בעיתון ב־10.11.1994:

בית־הכנסת הגדול בגייר (GYOR)    🔗

לאחרונה שבנו מסיור בהונגריה ובסלובקיה, באזור שבין אגם הבלטון, וספרים ווארפאלוטה לבין גייר, קומארנו, צ’לובו (נוגי־מגיאר) וברטיסלבה (פרסבורג) – כל אלה תחנות בדרך עלייתם של ראשוני פתח־תקוה מהונגריה לארץ־ישראל בשנות ה־70 של המאה ה־19. הסיור, שלווה בתחקיר היסטורי מפורט, גם תועד וצולם בווידאו, ואני מקווה שבשנה הקרובה אוכל לחזור על המסע המרתק הזה עם צוות טלוויזייה מקצועי, כי זוהי הראשית של הראשית של העלייה הראשונה.

[זה כמובן לא יצא לפועל כי אהוד בן עזר סופר לא חשוב וגם לא חשובים תולדות משפחתו עם יהודה ראב ועם אסתר ראב המשוררת].

בסיורנו הגענו לעיר גייר ((Gyor, ששמה בעבר היה ראב ((Raab. ראב, בקלטית עתיקה, פירושו – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, והשמיטו את השם ראב.

העיר העתיקה, ההיסטורית, היתה מצודה ליד זרוע של הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה (ששימר את השם ראב עד היום), והיא שימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות’מנים.

*

בעיר ראב גר בראשית המאה ה־19 יהודי בשם יהודה שטרן, שהחליף את שמו לראב, והוא אבי משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. בנו שלמה ראב עלה לארץ־ישראל בזקנותו עם אשתו אסתר, ב־1863, כדי להיקבר בירושלים, ובהר הזיתים אכן מצויות מצבותיהם. יהושע שטמפפר, נכדו של שלמה ראב מצד אימו, עלה ברגל לארץ־ישראל ב־1869; וב־1875 עלה בנו של שלמה – אליעזר (לאזאר) ראב, עם שני בנים ושתי בנות, במטרה לייסד מושבה חקלאית דתית בארץ־ישראל. אחד מבניו של לאזאר, יהודה ראב (בן עזר) – היה אביה של המשוררת אסתר ראב, וסבי. ימי נעוריו של יהודה עד גיל 18 עברו עליו בהונגריה, ובעקבות ספר זכרונותיו “התלם הראשון” יצאנו לסיור, ומצאנו את כל המקומות שתיאר, אך זהו סיפור לעצמו.

*

ביקרנו בבית־הקברות היהודי בגייר. הוא נמצא באיזור הניראה כצירוף של נווה־צדק ובתי אונגרין. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים במקום שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים. בית־הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד מפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.

בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעיריה. הם ניראים מאוד פשוטים, לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם באמצעות באר קטנה, שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.

מריאנה שפיגל, המלווה אותנו, שאביה היה ראש הקהילה האחרון בגייר, אומרת שכיום, כאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.

אנחנו מוצאים כמה מצבות של משפחת ראב, לא מהענף שלנו. יש אמנם חלקה של מצבות עתיקות, דהויות מאוד ובלתי קריאות, אבל אין אפשרות לגלות את מצבתו של אבינו הקדמון יהודה שטרן (ראב), שמת לפני כמאה וחמישים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו.

בלב בית הקברות, באוהל “יזכור” עשוי אבן, עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על קירותיו – מצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, ואולם לא גילינו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

ביקרנו גם בבית־הכנסת הגדול של גייר, הנתון בשיפוצים. גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, לא פחות מבית־הכנסת הגדול בבודאפשט. הוא מראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר, ומבחינה ארכיטקטונית יש בו כר נרחב לחוקרים. לדברי מריאנה היו בגייר 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום נותרו עשרות בודדות. בית־הכנסת נמכר לפני כחמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, שלא יכלו לעמוד בהחזקתו ובשיפוצו, וזאת בתנאי שהבניין לא ייהרס.

מאחר שזו פעם ראשונה שבאה “נציגות” של משפחת ראב לעיר גייר (אני עורך את המסע יחד עם בן־דודי עמנואל בן עזר), מקבלים את פנינו ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, ומר זולטן סי, מנהל העיריה. הם מבקשים לעניין אותנו בפרוייקט שיקום בית־הכנסת, שישמש מרכז תרבותי לכל צפון־מערב הונגריה. כבר כיום פועל באחד מאגפיו קונסרבטוריון למוסיקה. הם מגישים לנו חוברת מהודרת, צבעונית, על תולדות בית־הכנסת, על אוצרותיו הארכיטקטונים, ועל התוכניות לשיקומו. לדבריהם לא זכו עד היום לתשובה, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות, על בקשותיהם לעזרה בשיקום בית־הכנסת.

כאשר ביקרנו ב־1987 בבית־הכנסת הגדול בבודאפשט, הסבירו לנו שאחת הסיבות לכך שאינו משוקם היא שהינו בית־כנסת ניאולוגי, כלומר – ריפורמי, והאורתודוכסיה בישראל ובתפוצות מתנגדת להקצות לו משאבים. כיום הוא מצוי בתנופת שיפוץ אדירה, נאמר לנו שזאת תודות לתרומתו של השחקן טוני קרטיס, ומישהו אמר שזוהי תרומה של האחים ברונפמן מקנדה.

מכל מקום, בית־הכנסת בבודאפשט משופץ כבית־כנסת יהודי פעיל. שונה הדבר בערים ובעיירות שבהם כמעט שלא נותרו יהודים. בווארפלוטה משמש בית הכנסת כגלריה לאמנות וכאולם ריקודים עירוני. בקומארנו עתיד בית־הכנסת האורתודוסי לשמש כבית זקנים כללי, והניאולוגי – הוא מחסן סיטונאי לירקות.

עזרה ישראלית או עזרה של יהודים מחוץ לישראל, לשיפוצו של בית־הכנסת בגייר, אינה תרומה לעם היהודי, כי יהודים חיים כבר לא יתפללו שם. אבל אם עירייה הונגרית משקיעה מאמצים אדירים בשיפוץ מיבנה היסטורי יהודי תוך שמירה על כל מרכיביו המקוריים – יש בכך מצבה מפוארת לעמנו, עדות ומזכרת לדורות – לחיים שהיו שם ונמחקו, ואולי זה אינטרס היסטורי וחינוכי שלנו לעזור להם – למען לא ישכחו ההונגרים איזה חיים יהודיים היו בקירבם לפני השואה, והמבין יבין.