רקע
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים: רומאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוד השרון: ספרי מקור; בעדכון המחבר (2019); 2013

[1.2.19]


מוקדש לזכרו של הסופר היהודי־וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869–1945)

מחבר הספרים “ג’וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית”,

ו“במבי, חיים ביער”


תודה מיוחדת לְבֶּנְדָלֶה [רות קדרי], לִדְבוֹיְשֶׁה [דבורה סלפ־גוטמכר] לצבי לאפר ולשלום אילתי


 

פרק ראשון: הופעתה של ג’ני במסעדת מוריס בבאר־שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר־שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה־התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ’יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון־הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין־גדי, סדום, מצפה־רמון, עין־חוסוב חצבה, עין־רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני־צבא מאובקים במשקפי־רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק־כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת “טיטניק”, בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך־כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות־ערב –

– כי בפתח הקרוע לרווחה, באור־יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים־עתיקים של באר־שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור־צל המסעדה כבר נראתה אדמונית־למחצה ונמרצת. מכנסי־חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח’ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגמל [דגש בגימ"ל] המנהיג את גמליו.

חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי־רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי־עור דקי־רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי־הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.

“מי זאת?” שאלתי.

“חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג’ני, מלכת הנגב!”


לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין־גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי “לשמור” את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד־צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג’ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג’יפ מעלה־אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני־הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל־הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג’ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש־מעשה מבוגר כהה־שיער, עב־גבות ועסוק, במעיל־רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא־צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.

ג’ני!

חשתי מעין פיק־פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.

ג’ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג’ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי־בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת־מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.


 

פרק שני: חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג’ני אכן הופיעה אצלנו, בעין־גדי, רוכבת־יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר־האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים־המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג’ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי־הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז’אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג’אר, מעל ואדי ערוגות, העריג’ה. וג’ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית־הנוער שלנו.

חדר־האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת־אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת־חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור־העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג’ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות־בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות־ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה־עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל־אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת־בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי־הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח“ל שקדמה לבואנו לעין־גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א־רשאיידה שישבו בעין־גדי עד שנכבש המקום על ידי צה”ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר “שנה בעין־גדי”, של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: “…ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ.”

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.


בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין־גדי. חיים חפר קצר־הקומה, בכובע רחב־שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של “כרמל” (או של “פוקס מוביטון”) ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות־פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום־אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות־לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט־הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש־עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי־פעם בכל פירסום עברי אחר:


בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין־גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:


אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.


וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: “זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,”

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.


רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא…

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה…)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז־אֶלִיזֶה!


כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.


אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי־שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ“נָּאוֹת” –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.


לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות־טריים שנותרו בארון־הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים־המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי־ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של “האופה חיימקה” בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השיחרור באלבומו “כאלה היו”.


 

פרק שלישי: אני הורג במאפייה צפע עין־גדי בטוּטוּ שלי

בגלל הביגוד הפשוט ומזג־האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר־האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.

ויהי היום ו־פ. אושפז בבית־החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר־שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל־עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.

כאשר עבר ראש המחלקה ד“ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד”ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: “בני־אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות”.

אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!


כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם “בדואיזם” סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר־סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: “מה יש, בחור? מי אתה?”

אמר לה אברום: “אני מעין־גדי.”

“מעין־גדי?!” בחנה אותו היטב בעיניה, “יש לך ד”ש מאברום שלי?"

“אני אברום!” ענה לה.


ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן־הירק דרס בכף־רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין־גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר־שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה־התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר־שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היתה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.

גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.

לפני שהייתי אופה הייתי כורם.

חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי־דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר־ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות־אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה־מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני־בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.

ד“ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פִּירוֹבֶּנְזָמִין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ”ך.

לימים, כשעבדתי כמורה בבית־ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב“קול ישראל” קריין בשם פלטי בן־ליש. שאל אותי אחד התלמידים: “זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן־ליש שנשאר מהתנ”ך?"

והצפע שהרגתי?

על כך בהמשך.


*

תוספת מאוחרת: אודי ידידי שלום! כמו כל חברי גרעין “שדמות” אני כואב את פטירתו של פודי. למען הדיוק ההיסטורי ברצוני לתקן קצת את הסיפור על הכשת הנחש ו“סוליות” כפות הרגליים.

פודי עבד ברפת והרגיש דקירה קלה בעקב אך לא התייחס לכך כלל. רק בתום העבודה עלה למרפאה וסיפר על הדקירה. ללי האחות עמלה ארוכות בקירצוף כף רגלו ורק אז התגלו 2 הנקודות שהצביעו על הכשת נחש.

הזעיקו פייפר והטיסו אותו לבאר שבע. במקרה הייתי באותו יום בבאר שבע וביקרתי אותו בבית החולים “הדסה” ששכן אז בביתנים הישנים מול המשטרה. ביה“ח סורוקה הוקם שנים אח”כ במקום אחר לגמרי.

נכון הוא שהבדואים המאושפזים ואורחיהם עלו לרגל לחדרו כדי לחזות בכפות רגליו של “היהוד”.

יונתן זמיר מתוך “חדשות בן עזר” 1416, 4.2.2019


 

פרק רביעי: “אוי, הלחם שלך מזויין!” צהלה מֶלָנְכּוֹלִי

האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת־דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו“מנפחים” בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית־רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע־מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת־קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית־החולים בבאר־שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת־ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.

בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט־התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר־כך.

התופר חייך ואמר: “ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!”

לרוע־מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר־שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי־הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל־כך לגלות את האמת.


גימנזיסטית צעירה, מבית־הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני־הצהריים, שני חבריי־לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת־לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי־השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה־הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.

כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת־הרשת ואחר כך הדלת־עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי־יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.

התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל־כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת־הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.

יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.

נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל־המאפה המסומסם לתוך פיה לאט־לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:

“חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?”

“אני… חיימקה… איך…? איך…” נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.

“בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי־הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?”

מרוב מבוכה אמרתי: “זה קשור לעבודה שלי.”

“איך?”

“אי אפשר להכין מחמצת־לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין.”

“אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?” צהלה, “אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!” התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, “ומה מוסיפות האופות למחמצת?”

“מה הבעייה?” הייתי לכוד כבר בקורי השקר, “חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים…”

“חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?”

“איך מה?”

“איך מטפטף לך הפפסין…” אמרה במילים כל־כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, “אבל כאן חם מאוד,” אמרתי, “אולי נחזור לחדר?”

צחוקה התגלגל. “קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה,” הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, “אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש.”

הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד.

מלנכולי אמרה, “לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!”

היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים…

“הלוואי שאתה היית אבא שלי…” תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. “אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים,” אמרה, “כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!”

אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני־מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת־העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!


 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא־שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות־ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות־ענק – ולפנות־ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.

לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.


בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין־גדי שמופיעים בתנ“ך כ”אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין־גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: “כציץ יפרח בכרמי עין־גדי”

כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!


החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין־גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ“ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ”ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ“ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ”ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה.

כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע.

לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו.

הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?

ענה צבי למ“ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז”ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות.

הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין־גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין־גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין־גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין־גדי במשך שעות רבות.

והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר.

מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין־גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור “מאחורי הצאן” של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות “הבוקר לילדים” ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין־גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים־המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר־כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד־העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות־יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.

החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות־גילן והצעירות מהן.


 

פרק חמישי: לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג’ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי־רצועה. האצבעות בכפות־רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית־פה. הכאפייה של ג’ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב־תיתורה עם רצועת־עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג’ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג’ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?

שניהם התגרשו לאחר שנים.


לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות־פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר־לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס־גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג’ני אז בקצה המידשאה, לפנות־ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות־חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג’אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין־גדי, ממערב, בחצי־חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי… אוטוטו היו נרטבים.

“אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?” שאלה ג’ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין־גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות־בד לבנות, רחבות. איש־איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי־כסף יהיה מונח בפינת חדר־האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג’ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר־האוכל לארוחת־הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת־לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים־שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת־הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת־הפח וכפכפי־העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב“מוסף הארץ” על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

*

ולימים אכן כתבתי שיר בשם “לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי” והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו “ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים” שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי־זהב מהזן שאמוטי־דם “שרה” לאירופה:


לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז’י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן “דרך גבר”

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב“דרך גבר”

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים

*

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר־האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: “מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!”

לא קרדום־חופרים ולא ג’ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת־יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר־האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע־הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון־הגג של הקהילות היהודיות בניו־ג’רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין־גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין־גדי ליום המוחרת – בכיסויי־בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג’ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב־אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי־הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג’ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת־הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה־העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה־רוטשילד על עין־גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים־משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת־הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג’ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות־הבצל המושחמות באפייה וגרגירי־המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג’ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין־גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

“מה עשית?” נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

“חזרתי לחדר,” סיפרתי, “לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין.”

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן־הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג’ני, “אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת.”

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר־המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג’ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש־אוזניים. לשם מה כיסוי־הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

“מותר?” שאלה ג’ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות־ידיה השמנמנות־משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות־בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג־האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב־קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

“ואיזה ציון־בצק היית מעניק לירכיים שלי?”

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית־הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות־כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג’ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. “עוד יחשבו שזה מז’אן כריסטוף.”

ז’אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג’ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

“טיפשון,” הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב־קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס־העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות־לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן־הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול “ירדני” צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים־עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי־הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –


 

פרק שישי: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג’ני בעין־גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי־משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן־הפח, מודרכים מן הסתם על־ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר־כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי־הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, “עוד מעט יגלוש!” אמרו, “למרות שהוא מוצק מן הרגיל.” החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע־הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים־תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

“בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!”

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור־לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: “מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!” – אוהו! – בעוגן־ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין־המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:


"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "


– ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו “יא טרומפטה, יא טרומפטה!” שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ־בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג’ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג’ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים־שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג’ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, “אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא.”

“עם דוקטור?” לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

“עם אופה! טמבל,” ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, “הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!”

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז’אן כריסטוף דה ברטראן.


לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת־הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה“מק־דיזל” העוברת את באר־שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –


"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "


לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים־שניים כיכרות על שולחן־הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי “חמורי”־ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת־אחת לתנור החם.


"אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"


סוף־סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:


"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו־יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ־לוּ־הוּ־יה!"


התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר־האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג’אר – נעשיתי גבר, וג’ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על־פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים־שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר־שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר־שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג’ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג’ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית־השימוש (היו לנו, אז, קבינות־על־בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין־גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז’אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

“שתוקע לה כל לילה את עורלתו,” דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג’ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

“נחשים, אוכלים בצק?”

“אתה יצאת מדעתך חיימקה?” אמרו לי, בין כבד־חצילים לקציצות דג פילה. “על מה אתה שואל בכלל?”


 

פרק שביעי: חלומות זוועה. תלונה מבית־הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר

סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז’אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג’ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.

נחשים, אוכלים בצק?

התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג’ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז’אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש־יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג’ני מושחלת בינינו על העורלה של ז’אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר־שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז’אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג’ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים… והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד…

ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג… והתפילה אצל הנזירות… במיטבח של ישו…


לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי־לשעבר והנטוש־למחצה במבואות באר־שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. “לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?”

במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין־גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.

אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר־האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, “י־ר־דה ה־ש־בת, על בקעת גינוסר… ישמחו הש־מ־יים… הללויה, הללויה בצילצלי שמע… אֶ־לה חמ־דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם…” – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ’כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי־הבליעה. שקשוק־בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.

מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם “ילד” יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה־העבודה מתיכון־חדש בתל־אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם “ילד”, ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת “הילד”…

למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת –

“…והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון…”

“קליטוריס!”

“מה?”

“את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות…”

“נכון, מברשת… כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?…”

“טמבלית! מברשת זה כשהגבר…”

ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל…

הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה… חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון… ואף שהייתי מאוהב מאוד בג’ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד־מאוד.

שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.

ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ“כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: “ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!”) – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ”ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.

לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות־המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי־ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים־האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ־אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס־אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי־ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל־אביבית הנאורה והפרו־פלסטינית.

שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט־מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא־אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.

אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית־הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:


“אחת מתלמידותינו, מ. ג־ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין־גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך־כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל־פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש.”


למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית־הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות־עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.

המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך “כציץ יפרח בכרמי עין־גדי” לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים־המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.

צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ־ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.


חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג’ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית־הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג’ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.


האופה שיר ראשון

מאת חיימקה שפינוזה


הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר

אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.

הוּא כְּקִמְחוֹ לָבָן אֲבָל תּוֹכוֹ תַּנּוּר

וְכַף־יָדוֹ עִם הַמִּרְדֶּה עַזָּה וּמְבֹרֶכֶת.

יָפָה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרוֹ, נָאִים כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם,

וּבְמַרְתֵּפוֹ הֶחָם בִּרְכַּת קָצִיר־קָמָה

הָאֵשׁ הַקַּדְמוֹנִית בְּזַעְפָּהּ לוֹחֶכֶת

עַד כָּל כִּכָּר קוֹרֵם עוֹרוֹ, בָּשָׂר וּנְשָׁמָה.

בָּרְכִיהוּ, בַּת, כִּי הוּא אֲבִי הַלֶּחֶם

כִּי אֵין עוֹד אֵין כָּמוֹהוּ לְשַׁבֵּר רָעָב –

בָּרְכִיהוּ, כִּי אוֹתָךְ רָאָה אֵלָיו הוֹלֶכֶת

יָפָה וְחִנָּנִית כְּשֶׁאָהַב.


האופה שיר שני

מאת חיימקה שפינוזה


וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה

הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.

אֵיכָכָה לָשׁ וְקַד וְקָם, מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף

אֵיךְ חַי עֲבוֹדָתוֹ הַמְּפָרֶכֶת.

כְּגֻלְגְּלוֹת מֵתִים תּוֹפְחִים גּוּשֵׁי בָּצֵק

וּמַלְבִּינִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּבְיוֹם חַג

וְעוֹד מֵחוֹרֵיהֶם נִשְׁקָף מַבַּט הַמָּוֶת הָעַתִּיק

וְהוּא, אַלִּים וְכֹל־יָכוֹל, זוֹרְקָם אֶל תַּנּוּרוֹ הֶחָם.

אַחַת חִדַּת חַיָּיו, אַחַת חִדַּת הַלֶּחֶם,

מוּל לֹעַ תַּנּוּרוֹ הֶחָם כּוֹרֵעַ הַדָּגָן לָמוּת

וּבַשֵּׁנִית נוֹלָד בִּדְמוּת כִּכָּר הַלֶּחֶם –

פִּסַּת חַיִּים רוֹטֶטֶת רֹךְ וַחֲמִימוּת.


 

פרק שמיני: הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה

חברי הטוב מזכיר המשק בא לקראתי בנסיעה הזו ואישר לי השתלמות בת שלושה ימים במאפייה הקואופרטיבית “אחדות” בחיפה, לא לפני שאפיתי לחם לשבוע כדי שתוצאות נסיעתי לא תורגשנה במשק ולא ירעבו. סדרנית העבודה במשק גרה איתו בחדר־משפחה ולא יכלה לסרב. איש חוץ ממנו לא ידע את מטרת נסיעתי האמיתית, וגם הוא השביע אותי לא לעשות שטויות כי פעם נוספת הוא לא יוכל לחפות עליי.

את חיפה אינני מכיר. איכשהו הגעתי באוטובוס לתל־אביב, ברכבת לחיפה ובאוטובוס לכרמל – לעמוד לפני שערו של הריאלי בסנדלים ובמכנסיים קצרים. חשבו אולי שאני מדריך־נוער שמחכה לחניכיו. לפחות הלבוש שלי התאים לסיסמה שהיתה חקוקה שם בפנים – “והצנע לכת”.

עמדתי שם כמו אידיוט שעתיים. אולי כבר הלכה? אולי בכלל לא באה היום? אולי תצא רק עוד שעתיים כי יש לה חוג או שדיים? – שדיים? – מחשבותיי התערפלו קצת וגם לא אכלתי כלום מהביקור וטרם ניגשתי אפילו להציג עצמי במאפיית “אחדות” שברחוב השומר או לדאוג היכן אישן הלילה, או שבלילה בכלל לא אישן כי גם בחיפה אופים בלילה לספק לחם טרי לחנויות לפנות־בוקר.

וחוץ מזה…

מיום שאיבדתי את בתוליי אצל ג’ני בִּמְלוש המאפייה לא יצא לי לשכב פעם נוספת עם בחורה. החברוֹת בעין־גדי היו שמרניות. בפחות מלהיכנס לחדר־משפחה – בקושי יכולת לזכות בזיון, ובפרטיות של חדר לזוג זכר ונקבה, כי גרנו שניים ושלושה בחדר, בחורים לחוד, בחורות לחוד. ואני ממש מתתי להשחיל בחורה, הייתי מסוגל לזיין אפילו עיסת בצק – אך לא הייתי מאוהב באף חברת משק כדי להיכנס לגור איתה בחדר־משפחה ולקבוע בכך את גורל חיי לעתיד – אף כי הייתי בידידות כמעט עם כולן, בייחוד מאז חדלתי לשמש בתור מזכיר פנים של המשק, ונעשיתי אופה. ולכן חסכתי קצת כסף, והחלטתי שכאשר אגיע לחיפה…

“הי פִּינְצ’וּק!” שמעתי מאחוריי פתאום קול מתוק מאין כמותו, ומישהו גם משך לי בשובבות בחגורת מכנסיי מאחור וכאילו ניסה להרים אותי, אלא שהיה קל ממני!

סובבתי פניי לאחור ולא האמנתי – מלנכולי, מלכה – עמדה שם, שמנמונת וזהובת־שיער כמו נסיכה קטנה אבל במדי הריאלי, ובסנדלים מהם ביצבצו אצבעות רגליה המתוקות, ממש למצוץ, והיא ממש שמחה עליי כאילו פגשה בי אח אובד ומיד גם הציגה אותי בגאווה בפני שתיים מחברותיה, “האופה מעין־גדי,” (נדמה לי שהיתה אז בארץ מאפייה מפורסמת בשם פינצ’וק) – גם הן בחולצות התכלת עם הסיסמה “והצנע לכת” על שדיהן המתפרצים, "שסיפרתי לכן עליו! – "

(עברית מצויינת, לכן ולא לכם. עדיין דיברו עברית של בני־אדם ולא של שאינם מבדילים בין זכר לנקבה, שאולי לכן התרבו בארץ הזוגות החד־מיניים).

ושלושתן פרצו בצחוק גימנזיאסטי שופע, שהאנגלים מכנים בשם גיגלינג, והרגשתי עצמי בפניהן עירום וערייה כי ידעתי שהן מקשרות במחשבותיהן את נוכחותי החיפאית לתיאור פליטתי המבישה בחדר בעין־גדי ש“סיפרתי לכן עליו,” כדברי מלנכולי. והייתי בעיני עצמי כמוצג חי בשיעור ביולוגיה, וגרוע מכל היה שחששתי כי מההתרגשות למראיהן אשפיך במכנסיי הקצרים וכאשר יופיע לאיטו כתם בד החאקי הרטוב על מפשעתי ארצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.

“טוב פינצ’וק, אפשר לדעת מה אתה עושה בשער בית־הספר שלי? בטח לא באת להתנצל בהנהלה!”

ושוב גיגלינג של שתי החברות.

“באתי לאפות!” המצאתי בו־במקום, והצחוקים הרקיעו שחקים, “תַלוּש את מלנכולי? חה, חה, חה… תַלוֹש תַלוּש לה בְמישמוש?…”

ממוּש, סליחה – ממש נהניתי מהעברית שלהן. “לא, באמת! קיבלתי שלושה ימי השתלמות באפייה כאן בחיפה!”

“והחלטת להתחיל להשתלם כאן בריאלי?” הביטה בי מלנכולי, משועשעת.

“אני לא מכיר אף אחד בחיפה, וחשבתי, להתחיל כאן…” גמגמתי.

“ואיפה תישן?”

“אני עוד לא יודע.”

“ואיפה המאפייה?”

“אני לא יודע,” הושטתי לה פתק עם הכתובת.

כאילו שלא יכולתי לשאול בעצמי.

“בנות,” נשמע קולה הצלול של מלנכולי, “שלום. נתראה מחר. אני הולכת להביא את פינצ’וק למאפיית ‘אחדות’.”

הן הופתעו ואני הייתי מאושר שהתירוץ שלי פועל בהצלחה. “רק שלא תיפלי שם לתוך שק של קמח!” איחלו לה.

“בוא איתי,” אמרה מלנכולי, ואנחנו הלכנו לתחנת אוטובוס.

אני לא מכיר היטב את חיפה כך שהפרטים, כמו הנסיעה באוטובוס המתנדנד, קצת מטושטשים בזיכרוני.

“איך במשק?” שאלה כאילו שהתה אצלנו חודש במחנה עבודה ולא שעה קלה במסגרת טיול של בית־הספר הריאלי.

“ככה־ככה.”

“יש לך כבר חברה?”

“ככה־ככה, ולך?”

“גם כן.”

“מה?”

“ככה־ככה.”

צחקנו צחוק משחרר עד שאחת הזקנות החיפאיות שישבה לצידנו במעבר העירה: “תגיד לאחות שלך שתפסיק לעשות כזה רעש! אצל דוקטור בירם ככה לא צועקים!”

ואילו הקשיש שישב לצידה לא שם לב להערתה והמשיך לדבר כשהוא מצביע על עורו הצפוד: “מה לעשות? אלה החיים. עכשיו אני בְּזִיקנה…”

“ואתה בכלל לא מכיר את חיפה?” שאלה מלנכולי כשראתה אותי מסתכל בעניין רב בנעשה על המדרכות, ובייחוד באותם קטעים בהם נגלו למטה המפרץ הכחול עם האוניות, הנמל, ורחוק יותר ה“לבניות” הגדולות של בתי־הזיקוק. שנים רבות חשבתי שהן יחידות בעולם מסוגן עד שלימים נסעתי ברכבת עם ג’ני מלונדון צפונה, פעם לאדינבורו ופעם ליורק, ובסביבות הערים לידס וגלזגו, צצו מדי פעם מבעד לחלון – הרבה “לבניות” גדולות כאלה, מעלות אד לבנבן על קו האופק.

“כמעט שלא מכיר.”

“אל תגיד שלא היית כאן אף פעם!”

“כשהייתי ילד. לאימא שלי היתה כאן חברה שגרה בהדר הכרמל, ומה שאני הכי זוכר הם הכדורים הפורחים שהיו מתרוממים לפנות־ערב כמו בלונים בצבע כסף־מתכתי מעל למפרץ,” וכשראיתי את הבעת התמיהה על פניה מיהרתי להסביר, “זה היה במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד סטאלינגראד בצפון ועד אל־עלמיין במידבר המערבי, לא רחוק מהגבול של לוב עם מצרים. הם קיוו להתחבר בארץ־ישראל בתנועת מלקחיים מסוריה וממצרים. וכאן היה הבסיס הבריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. הבריטים בנו באותה תקופה את רוב מחנות־הצבא, שלימים עברו לרשות צה”ל. ואצלנו כאן בארץ חגגו. קיבלו בקבלנות לצקת פלטפורמות בטון מזויין לאוהלים ולצריפים, ואחרי שהמפקח הבריטי היה רואה ששמו את כמות הברזל הנדרשת, דאגו שילך לשתות בירה או ויסקי בנאפ“י, השק”ם שלהם, ואת תבנית הברזל המרושת הרימו מתוך הבטון הרטוב והעבירו מיד לטבארה, לתבנית של פלאטפורמה סמוכה שטרם נוצקה. לימים ניבעו סדקים ענקיים ברצפות המתפוררות של הצריפים והאוהלים במחנות שנהיו של צה“ל, והעכברושים חגגו.”

“תגיד לי, פינצ’וק, מה כל זה קשור לבלונים? אתה כבר יכולת ללמד אצלנו בריאלי. חשבתי שאתה יותר אחד כזה, מהחבר’ה.”

היה לי קשה, מאוד קשה, כי חלק מהדרך היה עלינו לעמוד באוטובוס הנוסע בעיקולים וחשתי בשדי זהבהבונת הזקופים נוגעים בי, וכשהסתובבה להראות לי את המפרץ היו אלה אחוריה שהתחככו בי קלות. ואני אל הנערה התוססת הזו ניסיתי להתייחס בחביבות משפחתית, למנות במחשבתי את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה, המתגלה מדי פעם, להתרכז בקשקושים המלומדים מימי ילדותי שאני יודעם בעל־פה ובלבד שיצננו את הגירוי המציק לנמר המידברי שלי בגלל קירבתה, ושהזיקפה תרד, ו“אחותי” באוטובוס לא תרגיש בה.

“צינור־הנפט מעיראק עבר את הירדן בין הכינרת לבית־שאן ומשם המשיך במקביל למסילת־הברזל צמח־חיפה, עד שהגיע לבתי־הזיקוק במפרץ, לַרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היה הצבא הבריטי מעלה לפנות־ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף מתכתי, והם התרוממו בשקט מעל לאזור הנמל ובעיקר מעל בתי־הזיקוק. הבלונים המוארכים היו כמו ביצים ענקיות עם סנפירים לאיזון, או צפלינים קטנים, קשורים ביניהם בחבלים כמו רשת קורים ענקית על פני כל המפרץ, להגנה בפני ההפצצות של המטוסים האיטלקיים והגרמניים מנמיכי־הטוּס. המראה היה מרהיב, בייחוד כשמסתכלים עליו מלמעלה, מהדר הכרמל. אנשים היו באים מחוץ לעיר במיוחד לראות את הבלונים העולים לפנות ערב – האטרקציה של חיפה, יותר מהכותל של ירושלים.”

כשהגענו לרחוב השומר, אף אחד לא שמע ולא ידע על המאפייה.

מלנכולי התעקשה: “אני יודעת שהמאפייה כאן. כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבקר ברחוב ונכנסנו למאפייה ואפילו עמדנו וראינו את האופים בבגדי עבודה, ועל הראשים שלהם כיסוי ראש מבד לבן, קולעים חלות בזריזות ידיים מפליאה, מניחים אותן על המירדה ומכניסים לתנור הלוהט. ואפילו הירשו לנו להכין חלות קטנות ולחכות עד שתיאפנה בתנור… ואחר־כך ראינו איך מעלים אותן על המירדה הארוך ומוציאים שחומות ומניחים אותן במשיכה אחת על המדפים בצד, ממש מקצוע! וריח החלות הטריות, והלחם האפוי, הכול היה – משהו… אפילו הצטלמנו כאן…”

“בעד זה התנדבְת ללכת לקנות אצלנו את הלחם בעין־גדי?”

“הריח משך אותי. עשה אותי שיכורה…”

“…את לא תאמיני,” רציתי שלא תשתפך באוטובוס ולא תתחיל לתאר בקול מה קרה במשק, “אחר־כך אָראה לך, כתבתי לָך שני שירים אחותי בתור אופה…”

“…אחי, אבל עכשיו מה קורה? איפה המאפייה?”

המקום היה לא רחוק מהגשר הגדול בעל הקשתות מעל ואדי רושמיה, שעליו עברה התנועה בחיפה צפונה. עמדנו מול הבית שמיספרו 37 ברחוב השומר, שנראה קצת מוזנח, כאילו תיקנו אותו אחרי הפצצה, אך מלנכולי התעקשה שכאן היתה המאפייה וניסתה להיכנס לקומת הקרקע. יצאה לעומתנו אישה ואמרה: “הם כבר הרבה שנים במפרץ, רחוב העמלים תשע. כאן היה פיצוץ.”

עכשיו ראינו בחצר שלט ישן זרוק: “מאפייה קואופרטיבית אחדות, מקודם מאפיית ביתנו”.

“אני כבר אסע לשם ואת תחזרי הביתה, ידאגו לך.”

“לא ידאגו ואני באה איתך. אתה חדש בחיפה.”

באוטובוס היורד למפרץ סיפרתי למלנכולי שאת הכדורים הפורחים להגנתו ראיתי לפנות־ערב ממרפסת הדירה המפוארת של משפחת פ. החיפאית, שלאחר זמן לא רב שמעתי שבתם נ., בת עשירים מהמשפחה המיוחסת והוותיקה בארץ, זו נ. שרבים חיזרו אחריה, אולי גם למדה בריאלי – התאבדה. כל זה אירע עדיין בתקופת המנדט. מותה היכה אותי בתדהמה. ממש בכיתי, במיסתרים. ראיתי אותה רק בפעם האחת כשבאתי עם אימי וחברתה לבקר בבית הוריה של נ. היפה, היחפה, עם מחלפות השיער הארוכות, על שדיים טרם הסתכלתי אז, הייתי ילד (אבל ראיתי אותם עכשיו, ועוד איך, חבויים במיפתח חולצת בית הספר הריאלי של מלנכולי הזהבהבונת היושבת לימיני באוטובוס, ליד החלון) – “נ. קיבלה את פנינו וגרמה לי מיד להתאהב בה אף שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. חלמתי עליה בלילות וקיוויתי שאבקר שוב עם אימי בחיפה ואזכה לראות אותה, את נ. היפה, היחפה. ולקבל מידיה שוב כוס לימונד קר.”

“ומדוע התאבדה?”

“סוד. כמוס. שאלתי מה הסיבה ולא רצו לספר לי או שלא ידעו. נדמה לי שהסתירו כי התאהבה בקצין בריטי, חלמה להיות אשתו, אולי הרתה לו, והתאבדה בגלל התנגדות המשפחה. אבל אני לא מאמין. באותן שנים נישאה לבריטי יעל, אחותו של עזר ויצמן, והשניים חיים באושר שנים רבות, והיו עוד מקרים שלא נגמרו בטרגדיה אלא בחתונה. המשפחה דבקה בגירסה שלא היתה זו כלל התאבדות אלא נ. ניסתה להפעיל בבית את האקדח של אביה, ונהרגה מפליטת כדור.”

“תשמע אחי,” אמרה, “באת מהמידבר ואתה כבר יודע על חיפה יותר ממני!”

המאפייה הקואופרטיבית “אחדות” ברחוב העמלים 9 במפרץ חיפה היתה סגורה ומקומחת. הם עובדים בלילה. אבל היה שם עובד אחד, בגיל של אבי, שהתברר שהוא חבר הקואופרטיב וכמובן אופה ותיק. הוא קיבל אותנו במאור פנים ושמח מאוד לשמוע שאני מעין־גדי ושאל אם אחותי לומדת בריאלי, ואפילו כיבד אותנו במים קרים עם מיץ פטל והירשה למלנכולי לטלפן הביתה להרגיע את וְיוֹלֶטָה. הוא לא ידע אם התקבל המכתב מהמזכיר שלנו, וגם אמר שאסור להם להעסיק אנשים שלא דרך לשכת העבודה של מועצת הפועלים, ועל העובדים להיות רשומים בסקציה של האופים, “אבל אתם, בעין־גדי, החלוצים האמיתיים, ואופי חיפה יעזרו ברצון לחברי גרעין ה’נוער העובד' מעין־גדי,” ושאבוא בשתיים בלילה, ואמר לי איפה עוצר הטנדר שאוסף את העובדים, ונראה. והוא פיהק וזה היה עבורנו סימן ללכת כי הבנו שהוא עדיין לא ישן מספיק אחרי עבודת הלילה והבוקר.

“אז גם אתה מפא”יניק, פינצ’וק?" שאלה מלנכולי בדרך חזרה.

“לא. אבל כולנו במשק חברי הסתדרות וקופת חולים וכמובן שאני מצביע אל”ף."

“טוב. מפני שאבא שלי אפרים ציוני־כללי. בורגני. ולא כל כך אוהבים כאלה בחיפה. ואיפה תישן?”

“יש לי כתובת של הקומונה של השליחים של ה’נוער העובד' וימצאו לי שם כבר פינה.”

“לא. אתה תהיה האורח שלי.”

“הרי ההורים שלך התלוננו עליי דרך הריאלי, והיה צריך לענות שהאופה מתנדב מאוסטרליה וכבר עזב…”

“דבר ראשון הם לא בבית, נסעו לנוח במלון הרצליה בצפת. נשארתי רק עם וְיוֹלֶטָה העוזרת הרומנייה שאני קוראת לה סֶגוּלָה שהיא גם חברה טובה שלי ולא נמצאת בלילות בבית, ובי”ת, אני בכלל לא התלוננתי עליך רק סיפרתי בצחוק, וחברה העבירה הלאה לחברה עד שהסיפור הגיע להנהלה ומשם לאפרים שבייחוד התרגז שמישהו נגע בי, וממנו עבר לאימא שלי – וכבר לא יכולתי לצאת מזה בלי להיות שקרנית. זהו."

“סיפרת עליי, אחותי.”

“מודה באשמה. נקנה חומוס ונעלה אליי הביתה כי אני כבר מתחילה להיות רעבה. תוכל לעשות מקלחת וקצת לישון לפני שאתה נוסע לאפות במפרץ.”

“את בטוחה שזה בסדר?”

“אמרתי לך, מודה באשמה. תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול כמוך!”

“למדתם כבר על יום־טוב ליפמן צונץ?”

“על מה אתה מדבר?”

“על מחוכמת ישראל בגרמניה, תקופה חשובה, שֵׁם נהדר, יום טוב לִמְפּוֹן ציץ… לִמְפּוֹן ציץ… וגם גייגר… ושטיינשניידר…”

“אחי, מה איתך?”

מה יכולתי להגיד, שיש לה ציצים קטנים זקופים שאפשר לראות באלכסון מחולצת הריאלי ואני מחזיק אצבעות ימיני ביד שמאל כדי לא לתפוס בהם ככה, במושב הכפול, באוטובוס, ולכן מדבר שטויות היסטוריות ושב לספור את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה. קשת גדולה מאוד על פני כל הוואדי, מחוזקת בשלוש קשתות גבוהות צרות מכל צד שתומכות בין צדדיה לבין הגשר, ועוד שלוש קשתות בינוניות תומכות נטועות בהר, אחת מצפון ושתיים מדרום, ויחד הן נושאות את הכביש. ממש הרמוניה של קשתות, וגם מסילת ברזל למטה בוואדי. וכל המיבנה הסימטרי הזה על רקע מורדות הכרמל הפרוע.

“תגיד, מתחשק לְךָ לִמְפּוֹן־צִיץ אותי?”

“מה פתאום?”

“מה פתאום, פינצ’וּק? מה פתאומְץ?” חיקתה אותי, “אחי, אל תחשוב שאני לא שמה לב שאתה מגניב לי כל פעם מבט בציצים… תגיד, מה אתה חושב עליהם? בתור אופה…” ציחקקה.

בדיוק החלפנו קו אוטובוס ונכנסתי בהדרכתה לקנות גביע קרטון גדול של חומוס לארוחת־הערב.


 

פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ

ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג־ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג’ינג’י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג’ינג’יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני־אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.

הוצגתי כמדריך חיימקה מעין־גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג’ינג’ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין־גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות־ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה.

וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל“גזוזטרה”. היא דיברה עברית אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: “סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה.”

וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך “שני יומיים” והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.

חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג’ינ’ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ’וֹקוֹרָה, איקרָא, צ’וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).

הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.

לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה־למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין־גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור־כלבים, “אחי” כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ’וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין־גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.

“פוי! מסריח!” אמרה, “היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!”

ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין־גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית־השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג’ינג’יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים־לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.

זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, “חלוציות” ו“תנועתיות”, ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה “עירונית”, “סלונית” וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון “עדין” תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או “חוגיסטים” חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.

בתי־שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.

“טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה.”

“הולכים למה?”

“לבמבטיה, טמבל!”

“להתקלח?”

“איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!”

אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת־ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי־אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה“ברנר” בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.

בנגיעת כף־יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!

לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת־פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל“ברנר”, לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק־בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!

בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש־קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס [“מה יש לך גברת לוין?”] במוסף השבועי של עיתון “הארץ” שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.

ברומאן “דרך גבר” של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן “חדר משפחה” של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב“דרך גבר” – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי־אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין־גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל־אביב.

שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך־ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל־אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ’י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.

ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.

הלכתי לחדר־האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין־גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר־האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג’ינג’ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית־הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.

“מה זה עושה פה?” אני מפהק.

“אוה, שום דבר…” היא מחייכת. “אם יש למישהו בבית עצירות… ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה…” – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש־טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, “אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!” – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, “אני בְּזִיקנה,”) אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן־יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית־הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן־עדן ונרדם. “אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!” – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?


בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית “אחדות” כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש־גוש בכל כף־יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי־עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.

נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.

“אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?” שאלו אותי.

הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות־פח משומנות, בתנור־ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה־לילה.

“אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת־בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?”

בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין־גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ“הנוער העובד”, מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג’ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.

יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי־רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.

חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב “אחדות” היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות, במכונות משוכללות. שתיים־שלוש מאפיות־ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.

לפנות־בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "


עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה“הצנע לכת” רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.

התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה־עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה־סֶגוּלָה הג’ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ’פָּצְ’קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: “בְּזִ’יק!”) – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית־השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ’פצ’קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!… "


…התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ“הריאלי” ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי־כביכול.

מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי “הריאלי”, מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית־הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.

וְיוֹלֶטָה הג’ינג’ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו־צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום־כהה.

בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם־כשמי “שפינוזה ובניו” בשלטים בכביש לתל־אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני־דוד בדרגה שנייה.

“אבל משפחה זה משפחה!” קבעה וְיוֹלֶטָה, “בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם,” ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה־בית. בקבוק בירה “גולד סטאר” מצונן עבורי, ובירה מאלט “נשר” שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.

“זה רְצ’וֹקוֹרָה,” הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.

“סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ’יי,” תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.

“אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב,” הודעתי.

וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה“ייקים” שהגיעו לארץ־ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את “מבשלת פלשתינה” וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה “נשר”, ואילו בירת “גולדסטאר” בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה “נשר”. באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא “מכבי” ולא ייבוא.

הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין־גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ’וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר־ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ’יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!

ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:

“פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!”

זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך־סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.

איפה אני, בעין־גדי, זכיתי לאכול ארוחת־מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים, מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה“יבש”, שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ’ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!

“עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר.”

“מחר בבוקר,” אמרה מלנכולי בצער, “אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין־גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?”

“חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה.”

“אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם,” עניתי, “גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!”

“יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!” התלהבה מלנכולי, “תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!”

“אה, שוכחתי,” אמרה ויולטה, “רזרבואר למעלה שופך מים… צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה…”

“צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור,” תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.

“תביאו מסטיק!” אמרתי, “כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: ‘בֶּזַהרְפוּאה’!”

“מה זה קשור למסטיק?”

“עוד תראו.”

עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה־פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח־נחושת, ריקים־כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי־פח נגד ציפורים.

סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון־מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי־עביר – מהמעקה.

“אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!”

“אני רוצה לראות את הוואדי…”

“זה מסוכן!” קבעה נחרצות, “אפשר לקבל סחרחורת מהגובה… לא הולכים לקצה של גג…”

טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: “”אויש, קר לי באצבע…" וקצת התיזה עלינו.

כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד “כמו בסינימה” ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם־מצוף שתקעה במקום הנכון.

הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.

“צוּצְקֶלֶה, אחי,” אמרה בהתפעלות, “כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?”

“אפילו מחר, צוצקִילֶה,” החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. “אתה הכי אחי,” התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג’ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי־יום?


ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב־25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.

קמתי לכבודה מהכיסא־נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה־בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.

“תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין־גדי, ציטרוּס?” התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.

“בטח, וְיוֹלֶטָה,” גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף־ידי הבטלנית, “עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה… כן, סֶגוּלָה…” גמגמתי.

“בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס…”

“מה צֶה?” התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב“על מצבו של האדם”: “שבי לי על התרמוס!”)

ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.

מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין־גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה“אדומה” מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל“הגשמה” כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: “מספיק ודי בשלטון מפא”י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות “הפועל” גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג’ינג’ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין־גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין־גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.

והפרפר? והגדי?

לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים שלמדו ב“בצלאל” בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת־לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.

אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר־כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.

לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל־אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות־ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח־הציירת מ“בצלאל” בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז’אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.

השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג’ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.

שתיהן לא הוציאו הגה.

כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט־לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת־הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט־לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.

בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית־העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף־ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.

אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח־הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.

כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף־ידי בין הג’ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל־חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל־תימני כצמר־פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה, כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.

משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת־אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח־ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח־הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: “תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה.”

“אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר,” מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, “אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה.”

“על מה את מדברת?” היתממתי.

“לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל־אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה…”

“את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו…”

“שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?” הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, “מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה,” שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא־טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.

כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת־אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק־אָקְס והביצים. ורק חשבתי, “איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!”

וברחתי.


בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב־היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר־שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב־היד שהוחזר לי:

"נשבר לי ה־־ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ־טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו־פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים, סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד־ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!

נ.ב.

בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב־היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא ‘ספרות של בנים’ שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.

במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה ‘רומאנים לגברים’ שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי־שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."


עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות־בוקר בזכות כתב־היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: “נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!”


רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג’ינג’ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: “אחי… אחי… אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש…”

הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה־בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית־הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף־ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:

“צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!”

מחאתי כפיים.

“אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?” התפנקה.

רק ניגשתי לשולחן־הכתיבה שלה והספקתי לומר “באיזה מקצוע…” וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר־צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף־רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ“כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל”ף, לאחרי המקלחת לפנות־ערב ולארוחת־השבת בלילות שישי.

אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה “אחי” ו“אחותי”, מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: “לא מרשָׁה אחי, אני בתולה,” ואני לא כל כך מאמין.

היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים “גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת.”

אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו־בתוסיק מנגינת “חושו אחים חושו” בוורסיה חֵיפָאִיתִית:


"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק…"


אבל במים לא הלך כל־כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי־טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין־בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, “השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?… וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?…”

הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – “אחותי, את ממש אחות רחמנייה!” – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.

־ ־ ־

“תכתוב לי משהו על הגב,” ביקשה להפיג את המתח.

“מה?”

“מה מה? תכתוב שאני אנחש!”

אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: “אל”ף, נו“ן, יו”ד (נשיקה) – אני! – אל“ף, ו”ו, ה“א, בי”ת (נשיקה) – אוהב! – אל“ף, תי”ו (נשיקה) – אֶת! – פ“א, ו”ו, סמ“ך, יו”ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו“ו, רי”ש, ו“ו, צדי”ק, ה“א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה”א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: “אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!” –

וככה לא הספקתי לאיית: למ“ד, זי”ן, יו“ד, יו”ד, נו"ן סופית –

כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה־שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת “ייקית”:

“אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!”

והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, “שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי,” כדבריה, “אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים,” על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר־כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת־אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב“ייקית” שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:

“אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!”

עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות־רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.

אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.

“עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!” ושרה: “דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!”

וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש־טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –

ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים־במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף “לופינג”, סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש־טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף־סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות־ידיי זקורות האצבע ונאנחת, “רק לא לעשות לי חור…” ביקשה, “אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי… לא נמר… רק חוקן…”

גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.

“אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה…” קבעה בקולה הילדותי. “עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?”

לא עניתי.

“אישה מהתחת!” ציחקקה, “ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה…”

“מה פתאום אפריים? מה…”

“טוב, תשכח,” צחקה במבוכה, “אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי… ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?” ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. “ככה, בַּמשאבה?”

בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.

פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, “היה לי טוב,” אמרה, “אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים… אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ”ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה… עשית לי רעידת־אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."

“אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר־קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!” נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.


 

פרק עשירי: החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

כך חלפו ועברו שעות אחר־הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את “ארבע העונות” של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז’ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: “פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי…”

ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. “היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת־גלים ובבתי־הקפה בטיילת של תל־אביב,” הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל־אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות־ערב למושבה באוטובוס אפור של “איחוד רגב” כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב “דן”, שבו התמזגו “איחוד רגב” הפתח־תקוואי ו“המעביר” התל־אביבי. והאמת, אפילו את השם “גוש דן” טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים “דרום־יהודה”, ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב “אגד”, שבתקופה מסויימת נקרא גם “אשד” כי אוחדו בו “שחר” החיפאי ו“דרום־יהודה” הדרומי, ולימים בלע “אגד” גם את “המקשר” הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא־גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה־ישראל בתל־אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של “דן” המגיע לתל־השומר.

ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא־נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב“ריאלי”) על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי “ב־ח־שאי ספי־נה גו־ש־שת…” ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר־כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת־אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף־ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.

בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים־שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, “כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים,” כדבריה.

פניה היו עגלגלות ובהירות־מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום־צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי “הורה נהלל”: “היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר…” שהיה שר הזמר שמשון בר־נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן־יוסף, למילים של שלמה דויטשר־דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).

אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש־עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה־מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ’ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.

מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז־קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:


“רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי־חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם־יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי.”


הראתה לי את הספר שהיא קוראת, “ייסורי וֶרְתֵר הצעיר” של גיתה, אבל “אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!” – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: “פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס…” לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין־גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.

היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי־יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין־גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה־למחצה, טובעים במוסיקה של “ארבע העונות” סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל־כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.

גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד־הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין־גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב־מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.

גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי־יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג’ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז’אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין־גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן־חפירה.

ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו“ייסורי ורתר הצעיר” – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת־אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.

אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. “מחזיק המפתחות של ג’ני,” כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג’ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית־סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג’ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר־העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך “הנוער העובד”, חבר משק עין־גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.

חלמתי על שפתיה העבות החצי־יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק־אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין־גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית־שחייה והרחתי את גופה הטנקי.

אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד־פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית־חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן־ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:

“אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון־ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר.”

בכתה.

חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.

חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ’אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג’ינג’ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו־פיו אמר לי: “קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!” וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, “רק לא את אשתי…” הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.

מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.

נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית “אחדות” בחיפה.


מלנכולי היתה נערה מאוד “פרקטית”, מעשית, מאוד־מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש“אחותי” באמת התאהבה בי ואו־טו־טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.

ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני־החורג־אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם “בחביבות”, וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. “ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?” – “לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק…” נסוגה מפני גילוי־ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין־גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?

ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות במכתבים בין חיפה לעין־גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר־משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר־משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא־בחיפה ואני בעין־גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת־בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.


“די, מספיק,” אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, “עכשיו ספֵּר לי משהו רציני.”

“לא, יותר טוב להמשיך…”

“לא, לְיֵספר…”

“לא, לְיַמְשיך…”

“טוב. אז אני ינגן אותך בחליל.”

“אבל זה יעשה רעש לשכנים?”

“לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!” שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: “יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח־לי־לי יה עמלי…”

מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.

“ה־ע־בו־דה היא לא אר־נ־בת, היא לא תברח, אפשר לשבת…” שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: “עכשיו ספֵּר לי משהו רציני.”

“על מה?”

“אין לך משהו על עין־גדי?”

“מה יש לספר? כבר סיפרתי… על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך…”

“תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי.”

“טוב, את יודעת מדוע עין־גדי נמצאת בישראל?”

“היא לא היתה?”

“ועדת האו”ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ־ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ־ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין־גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק־סקסס שבארצות־הברית, ששם היה מושב עצרת האו“ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית־אשל, יישוב עברי קטן ליד באר־שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין־גדי.”

“בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי.”

“שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ”ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.

“שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ”ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין־גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו“ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין־גדי, קו־הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין־גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות…”

“טוב. מספיק.”

“התעייפת?”

“לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?”

“לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות.”

“אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!”

– – –

“צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי…”

– – –

“ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!”

– – –

לקחתי הרבה נייר רך של חוץ־לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי־העץ של המחראות בעין־גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ“ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח”ל, נוער חלוצי לוחם! – “עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח”ל נח“ל היכונה היכון!” – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.

“רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?”

“לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה…” פעתה.

ומצצה.

“די,” אמרתי, “בואי חזרה למרפסת.”

“”אבל לא לַפְסיק…"

עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא־נוח.

“עכשיו סיפור גס!” תבעה ממני בשפה עצלה, “כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית…”

“גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח…”

“מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?”

“לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: ‘יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!’ – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!”

“ככה דיברו? זה מלוכלך?”

“לא. דיברו: ‘אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!’ נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה.”

“מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?”

“קצת. מהילדוּת.”

“אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?”

“מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?”

“ככה הבנים ב’ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?”

“אז הם לא מבינים כלום!”

“יאללה, אל תעשה את עצמך… כדאי לך, תוכל לפתוח אותי… מה עם הסיפור הגס?”

מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.

להתחתן איתה!

לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו“אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים.”

“בטח שנתחתן,” הבטחתי לפני שנרדמנו, “אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי.”

“ושכחת כבר את ג’ני?”

“מי זאת ג’ני?”

“האהובה שלך?”

פיהקתי, פיהקתי – “ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין־גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?”

פיהקתי –

ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות־ידיי.

כן, אני פגשתי בעין־גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים…


 

פרק אחד־עשר: עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ־פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,

נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה־מרגוליס שנהניתָ מהפרקים הראשונים של כתב־היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה “ספרות של בנים” שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –

ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום־ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר־העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, “צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו.”

אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: “מסעותיי עם נשים”, שעשוי אולי לעזור לפנות־בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד וגם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה


הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ־פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.

בדרך אוספים גבר צרפתי, בן־גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת־זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון־מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת־זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת־שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה־שהיא־שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.

עולה למכונית ה“ואן” זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.

עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, “אשכנזי”.

נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט־סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.

ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום־צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית־סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.

גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי־ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי־הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.

לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר “אשכנזי” מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.

אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי־עור פתוחים בצבע כחול־זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות־רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.

הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.

היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא.

לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה “מחלקה ראשונה”, משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: “קָלְפוֹלְנִיָה.” – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר־במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: “פַּאפֶּל.” השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד־מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.

מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים־מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.

עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום־מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת־המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש־אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.

קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.

רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד־תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.

לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.

התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן־זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד־ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.

אחד־אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר־להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף־עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א־שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.

הספינות היותר־גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.

גבירתי עומדת למעלה בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני “ספנים” תאילנדים עוזרים לאיזו “אשכנזייה” מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת… התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.

אסון כבד נמנע.

בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.

ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק־אזמרגד, ומצוקי־איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום־אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול־אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.

מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא־לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי־השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א־שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א־שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.

הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.

הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."

גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:

“גם הילטון ארקדיה שייך לראש־הממשלה שלנו.”

“זה מותר?” שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.

האיש ענה בצחוק מריר: “גם הילדים של ראש־הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה.”

היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש־העצר לא יגיע למעלת אביו.

לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש־הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה־הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו־פיפי. את הסחורות מעלים במנוף־יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת־יד, מעלים ופורקים לעגלות־יד דו־גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות־הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני־ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.

מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.

בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש־אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ־פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.

יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית־למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי־צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי־עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה־יחסית.

שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.

אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי־ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.

גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב־הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה־בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות־רגליים קטנות בצבע כחול־זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.

ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו “פוזה” אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!

הקשיש חולה־העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.

ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי־רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.

אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי־ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול־איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.

אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו־פיפי. מה עוד הבן־אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה־עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי־אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת.

הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג־אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין־פטיש [הַאק־מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול־העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני־זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ’וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.

“נכון,” אני מאשר את דבריהן, “אבל גם המוסלמים נימולים,” ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ’אנג קאי צ’ק. “הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות,” אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת־ובעונה־אחת… “אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית,” אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו־פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ’אנג קאי צ’ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי־למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: “סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים…” ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: “הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!” ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת ־ ־ ־

שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס…

בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן־זוגה הקשיש בעל העור־הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר־ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט־סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –

פתאום, כמו שאומרים באידיש, “אֶר אִיז דוֹ!” – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת־הרוח אך גם חסרת־הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף־ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק־תחת גמיש נלחץ אל כף־ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: “שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע־פח!” – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו־טו־טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף־ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.

מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ־קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.

חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.

חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די־נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה־למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא־גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז’קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא־גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון “סָן־סֶרְן־פְּרָא־בָּה־רָה־מִי” נפתח בשורה: “קְהָה־ווֹ־רָה־פּוּט־טָה־זָ’אוֹ,” והשני “סָא־דוּ־דִי־מָה־הָה־רהָ־צָ’ה” נפתח בשורה: “קוֹר־דֶה־צָ’ה־אוֹנְג־פְּרָה־פְּרָה־מוּק־בּוּהִימְבּוֹל” – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.

הסתיים הטקס. שמנו איש־איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני־הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית־הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג’ורג' השישי, אביה של לימים־המלכה אליזבת השנייה.

בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה “סיילס”. מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.

בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור־לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח־תיכוני הנמר עין־גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.


 

פרק שנים־עשר: בחיפה בבוקר עם מלנכולי

עוד לפני שהיכו פטישים קטנים בפעמון של השעון המעורר, שכיוונה מלנכולי לאחת בלילה כדי שאתעורר בזמן להסעה למאפיית “אחדות”, התעוררתי מתוך חלום לשמע צעקותיה של אישה. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. רק חלון אחד היה מואר בדירה בבית ממול. ובכל הבניין חושך. ונשמעו אנחות כשל מקרה אסון. תחילה חשבתי שאלה אנקות־ייחום של אישה, אבל היה משהו קורע־לב בצעקותיה, ממש כמו קינה, כאילו קרה אסון לילד שלה.

חשתי את זרועותיה של מֶלָנְכּוֹלִי חובקות אותי מאחור, חמימוֹת, וכתונת־הלילה הדקה, הקצרה, מרפרפת עליי כפלומת אפרוח. רועדת.

“אולי קרה אסון?” דאגתי, “יש שם בן חייל?”

“מה יש לך? זאתי צורחת כל לילה אפילו בתקופה שהיא מחורבנת.”

הקולות השתתקו. מבעד לחלון ראינו גבר ערום קם, ואחרי אישה ערומה, שניהם צעירים. שיחקו קצת זה בזה בעמידה, מבלי להוציא עוד קולות, ואחר־כך צנחו וכיבו את האור. זה היה די מגרה, מלנכולי התנשפה בעורפי. עמד לי. חשקתי בה מאוד.

“ככה זה גם אצלכם במשק, בלילות, חיימקה?” חיבקה אותי מאחוריי ושיחקה בְּמָה שֶׁמִלְפָנַי, שנתגדל ונתקשח.

“ועוד איך!” אמרתי, “גגות הצריפים עולים ויורדים מרוב צעקות! והנמרים, והתנים, וחתולי־הבר והאיילים והדורבנים והציפור טריסטמית, והצפע עין־גדי – כל שוכני מידבר יהודה מתאספים סביב לשמוע!”

“מסכן שלי,” דיברה באצבעותיה אל האבר, “זה מה שאני אוהבת אצלך, שאתה תמיד יודע להצחיק ולא רק סתם כזה רציני וגדול אפילו שדיברת עם אלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין־גדי. אבל אתה כבר צריך ללכת לעבודה, חיימקי, חתול־בר פראי מן המידבר, ולכן לא תוכל להיכנס אל אימא!”

פסיכית. אבל מה זה נחשקת. חשבתי שאני משתגע. נדף ממנה ריח תינוקות נקיים. בד דק כמשי וטרי. ניחוח תפנוקים. חזה ענוג ריפרף על גבי ככנפי פרפרים. בקושי הצלחתי להכניס את הזין למכנסיים ולהתלבש כדי לצאת לעבודה, ומלנכולי נישקה אותי כל הזמן ועזרה לי אפילו באבזמי הסנדלים ורק לפצות אותי שאני יוצא מגורה כל כך.

“כדאי לך למצוא [ששוב נשמע בהתפנקותה, למצוץ] איזו שרמוטה פתוחה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! זה כלל קדוש אצלי, צוּצְקָלֶה, לַבֶּזֶרְפוּאָה שלי לא מכניס שום דבר עד שהמבוגר לא שובר את הכּוֹס החורבָּנית…”

השתדלתי שלא להסמיק, אפילו בחשכה, כדי שמלנכולי לא תגלה מה שזממתי לעשות. הכנתי כסף ונסעתי לחיפה לא רק ללמוד אפייה ולחפש אחריה – אלא בעקבות מה שסיפר לי בן־דודי עמנואל על הזונות בעיר התחתית. אבל עכשיו אני אאחר לעבודה אם אגש אליהן. עמנואל שירת בתקופת המנדט, לא לפני זמן רב, כנוטר במסגרת “משטרת היישובים העבריים” שנקראה “הנוטרוּת”. הנוטרים צוידו ברובי קָרַבּין איטלקיים מהשלל של בנות־הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים שלהם היו מכנסיים ובָּטְל־דְרֶס בריטיים, נעליים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור – משולש עור בצבע כתום. הטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו להם להיות די מבוקשים על־ידי בנות הסביבה.

בעיר התחתית גרו בתקופת המנדט בעיקר ערבים והיו בה בתי־זונות. ערב אחד, בשנת ארבעים ושבע, הגיע עמנואל בטנדר, עם שני חבריו הנוטרים, לאחד הרחובות הצרים שהיה חשוך במקצת, ומיד נערים אחדים הקיפו אותם והציעו:

“בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָיֶה?”

שפירושו – אתה רוצה לזיין? או מִברשת? – מִברשת היתה “זיון לעניים” וזה עלה פחות כי התבצע ללא חדירה, הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה, מעלה ומטה, עד לשפיכה. תנועת גוף עגול ומוארך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת. וגם אצלנו בתנועה, ב“נוער העובד”, היו אומרים: “היא הרשתה לי רק מברשת,” או “עשָׂה לה מברשת,” או “בחייִךְ, נעשה רק מברשת, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח! אני כבר לא יכול יותר, הביצים שלי מתפוצצות…”

היינו משפריצים להן בין הרגליים (כמובן, רק מי שהיתה לו “חברה” שמרשה למזמז אותה, כי סתם אחת, שנותנת לכל אחד, לא היה אפשר למצוא בקלות) והן צוחקות בגלל הדגדוג בִּמבושיהן אבל די מהר משתתקות במבוכה כי הגירוי בכל זאת פעל והן קצת כנדהמות מהפירכוסים בּפּוּסִי: הייתכן שהן מגיעות לפורקנן ומרטיבות רק מִשִֹפְ־שָׁפְ־שׁוּף מברשת מול מברשת? – ליתר ביטחון היו מבקשות סימני נשיכה בצוואר או גם נושכות, שאלה היו אותות הצטיינות של החשק גם למען יראו אחרים וִיקָנֵאוּ.

דרך שער עץ כבד נכנסו הנוטרים לחצר מרוצפת, שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. את הפתח סכך וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אם בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה“נערות”. ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרנים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב“כַּחַל” מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפני הנוטרים הצעירים לא היה בעיניהם אלא ערימה של זקנות בלות כבדות־משקל. אם למי מהם היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.

הם הביטו זה בזה וללא אומר עשו “אחורה פְּנֵה” וברחו כל עוד נפשם בם, והפסיקו לרוץ רק כאשר הגיעו לטנדר שחנה במרחק רחובות אחדים מהבורדֶל, והסתלקו מהעיר התחתית.


כאשר התייצבתי מותש בשתיים בלילה השני במאפיית “אחדות” קידמו את פניי מחיאות כפיים. מסתבר שרק הבוקר הגיע מכתבו של מזכיר המשק, והם כבר חושבים על טיול לעין־גדי, בפסח כמובן! – בסיוע יוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה ואבא חושי ראש העיר. ובעין־גדי – כל ממזר מלך! – זאת למדנו מנחילי המטיילים שהיו מציפים את המשק ומתחננים למים, לצל, ללחם ולמקומות לינה בחדרינו או בצריפי אכסניית הנוער.

ואני, הַפֶּתִי, כל הדרך למטה למפרץ מזדמזם בי, כי לא ויתרתי עדיין על החלום מהמאפייה בחושה של שבט א־רשאיידה בעין־גדי לזיין בחיפה זונה בכסף שחסכתי לשם כך וכמעט כבר לש את עצמי בנסיעה:


"אֵיךְ הָיינוּ מְבַלִּים! / עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם, / זוּג שָׁדֶיהָ כְּגַלִּים, שְׁנֵי שִׁיבֶּר וּשְׁלִישׁ יַרְכָּתַיִם! / אַח, אֵיזֶה לַיְלָה! לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה, לַה / יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "


חסכו ממני את מקצת עבודות השוּליוּת וקירבו אותי אל שולחן הבצק והרשו לי לנסות כוחי בַּלַּיִש כמו שמניחים לילד לשחק לצד המבוגרים. לאפות לא לימדו אותי אבל לדבֵּר תוך כדי עבודה, זאת עשו, ועוד איך!

המאפייה הקואופרטיבית “אחדות” אכן שכנה תחילה ברחוב השומר שלושים ושבע. מייסדי הקואופרטיב היו שישה חברים שגרו עם משפחותיהם בשתי הקומות העליונות בבניין, ובנו את המאפייה בקומת הקרקע. בהתחלה עבדו רק החברים. לא היו פועלים אחרים. אחר־כך הצטרפו עוד חברים לקואופרטיב וגם עובדים שכירים אחדים.

מלוש גדול הופעל ידנית ורק מאוחר יותר בחשמל. את שקי הקמח היו סוחבים בידיים אל המלוש וכך את הסוכר, המלח, השמרים. כל החומרים הוכנסו בזה אחר זה ידנית. לאחר שהבצק תפח, היו שוקלים את חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבוע, לשׁים בידיים את הלחמים או קולעים את החלות, מניחים על המרדה המקומח ומכניסים לתנור הלוהט, שהיה מוסק בקוביות גדולות של פחם ורק מאוחר יותר עברו לסולר.

מדוע לא נשארו ברחוב השומר שלושים ושבע?

בניין המאפייה שימש אך בחורף 1948, בטרם נפלה חיפה כולה בידינו, צלפים מסימטה בשכונה הערבית הסמוכה ירו לעבר רחוב השומר ולא איפשרו לחצות את הכביש. הוקמו חומות של בלוקים ושל שקי חול, אבל הירי המסוכן נמשך. לוחמי ה“הגנה” התמקמו בעמדות שבבניין המאפייה ברחוב השומר. בדירות היו חרכי־ירי, והמשפחות עקרו לקרובי־משפחה שגרו באזורים אחרים בהדר־הכרמל.

ב“הגנה” החליטו לפוצץ את הבתים, שמהם ירו הצלפים הערביים. הכינו מכונית נפץ וניסו לעבור איתה את הרחוב לכיוון השכונה הערבית. הבית ברחוב השומר 37, שבו שכנה המאפייה, היה הלפני־אחרון בשורת הבתים ברחוב, שגבל בבתי הערבים. המכונית עמוסת חומרי הנפץ הסתבכה בגדר־תיל ונעצרה סמוך למאפייה, ולא הצליחו לשחרר אותה. היא התפוצצה ליד המאפייה במקום שתתפוצץ בשכונה הערבית שבהמשך הרחוב, סמוך לגשר ואדי רושמייה. בפיצוץ נפגע קשה הבית וחלקו נהרס. הנזק היה רציני. חברי הקואופרטיב עברו לעבוד במאפיית “אחוזה”, (לימים פינת רחוב הנטקה־הדסה ליד המגרש של מוסך אגד, ולימים “מרכז חורב”). עובדי “אחוזה” אפו ביום ועובדי “אחדות” אפו בלילה.

אחרי שחרור חיפה, בערב פסח 1948, הסתבר שלא כדאי כבר לשקם את המאפייה, והקימו את המאפייה ברחוב העמלים תשע במפרץ. חברי הקואופרטיב לא חזרו לגור ברחוב השומר. הם שיפצו את הדירות והשכירו אותן.

לפנות־בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם טרי וחם כשבאוזניי מהדהדים הדברים שאמר לי ברוח טובה מזכיר הקואופרטיב, שהיה עומד ולש את הבצק עם כל חבריו ופועליהם.

“אל תחשוב שיש לך כבר ביד מקצוע של אופה. להיות אופה זאת מומחיות גדולה וצריך ניסיון של שנים. מה שאתה עושה בקיבוץ עם הבצק בתבניות־הפח זה כמו משחק ילדים. בשום מאפייה רצינית בעיר לא יקבלו אותך וגם לא באיגוד המקצועי שלנו, רק אם תעבוד שנה־שנתיים בלישה. אבל תשמע לי, אתה בחור צעיר חיימקה ויש לך ראש טוב על הכתפיים, למה לך להיות אופה? זה מקצוע שלא יימשך עוד הרבה שנים כי בקרוב המכונות תעשינה את הכול! אז שיהיה לך בהצלחה חיימקה, תלך לאוניברסיטה! הכי טוב תלמד רפואה כי אז תהיה לנו, לח’תיארים מ’אחדות' שלשנו כל שנותינו בצק – פרוטקציה אצלך בבית־החולים!”


כאשר הגעתי לבית של משפחת ג־ץ (בכוונה אני מסווה אם גרו בבית פרטי או בבית־דירות גבוה), מלנכולי ישנה עדיין ולא רציתי להפריע לה. היה לי המפתח שנתנה לי אתמול. נכנסתי בחשאי כגנב. הנחתי את הכיכרות במיטבח, התקלחתי בשקט ונכנסתי לחדרה לישון לצידה. חשבתי שתתעורר מגעגועיה אליי אבל היא היתה שקועה בשינה בריאה, עמוקה, וחיוך מלאכי זורח על פניה. שערותיה הזהובות היו פזורות סביבה על הכר הלבן כמו הילה. השחלתי עצמי בשקט מאחוריה, מחזיק קלות בשדיה מבעד לכתונת הבייבי דול הדקה שפרושה עליה כפעמון, והאבר שלי מצא לו שקע מבעד למכנסי הבייבי דול הדקים והתְפוחים שכיסו על עגבותיה הקטנות. חיבקתי אותה ונרדמתי בידיעה ברורה שכאשר השעון יצלצל והיא תתעורר, אולי אפילו קודם, היא תעיר גם אותי כדי להיפרד ממני, ובינתיים שקעתי עייף בשינה עמוקה כשאני חולם שאתעורר תקוע בה קצת, ועוד קצת, שבד המשי התחתון מוסט ואני מחליק לתוכה בקלות את הנמר המידברי שלי ומתרוקן בה כאילו מעודה היא לא היתה בתולה וכל אותה עת אני לא יודע אם אני חולם שאני בועל או שהחדירה מתרחשת באמת.

ואכן אחרי שעה קלה התעוררתי רטוב ונודף ריח זרע ועדיין חובק בזרועותיי את הבּוּנְבּוֹנֶת הקטנה מאחור והיא שרה לי בשקט בקול רווי חמדה ומתיקות, כחולמת עדיין:


"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לך בטוּשִׁיק…"


ופתאום התעוררה: “הי! מה הרטבת אותי כל־כך!”

“אני מצטער,” אמרתי, “כנראה השפרצתי בחלום.”

“בטוח שלא הכנסת לי לפוסי?”

“בטח שלא. הלא את בתולה ואין שום סימנים של דם!”

“כי אני מרגישה שגם אצלי נוזל.”

“זה רק השפיך מבחוץ. הַפוּרְשָׁיֶה.”

“מה זה? באידיש?”

“לא, בערבית, מברשת. אני חושב שבחלום עשיתי לך מברשת.”

“תגיד, מה זה מברשת… יַה, אני מאחרת, ובגללך עוד מוכרחה לרוץ להתקלח לפני בית הספר…” קפצה מהמיטה לחדר־האמבטיה, “תכין לי בבקשה סנדוויץ וכוס קקאו, בֶּזֶרְפוּאָה שכמוך…” ביקשה. “ואוי ואבוי לך אם באמת זיינת אותי כשישנתי והכנסת אותי להריון…”

“מה פתאום… זה היה קרי, קְרִי לילה…”

“תפסיק לעשות צחוק. פוּרְשָיֶה… קְרִי… מה קרה לך הקרקור הזה?”

“את יודעת שהשֵׁדוֹת הערומות באות לאדם בחלום ויושבות עליו ומגרות אותו ומתעברות מהקרי לילה שלו, ואת יודעת שמהשפיך הזה נולדים השדים שככה הזדווגה לילית אֵם השדים עם אדם הראשון ונולדו אשמדאי וסמאל, וחוץ מזה הלא את בתולה…”

לא היה אפשר לשמוע את תשובתה ברעש הטוש במקלחת. עמדה שם אפופה אדים. רציתי להמשיך להסתכל בה כדי לחרות אותה בזיכרוני כי עוד רגעים אחדים תלך לבית־הספר והיום אני נוסע חזרה למשק, אך היא האיצה בי להכין לה את הסנדוויץ' והבטיחה לבוא ערומה למיטבח אחרי המקלחת. “כדי שעוד תספיק לנשק לי את הפוסי ולבקש ממנו סליחה שהרטבת אותו!”

שטפתי את הזין בעמידה בכיור והברשתי את שיניי במברשת שהבאתי בתרמיל מהמשק.

“תן לי את המברשת שלי עם משחה!” ציוותה עליי.

מילאתי אחר בקשתה וחשבתי שתבקש ממני לצחצח לה, כמו בפעולות אינטימיות קודמות שעליהן התעקשה, אבל היא קירבה את המברשת לערוותה והחלה לשפשף בה שַׁפְשוֹף והעֲמֵק.

“השתגעת? מה זה, יש לך שיניים שם? ממתי מצחצחים במשחת שיניים את הקוּס?”

“צוּצְקֶלֶה, שיניים לא,” אמרה בהיסטריה קלה כשהיא מחזיקה בידית ומכניסה את המברשת עם המשחה עמוק לתוכה, “אבל אולי ספרמטוזואִימִים שלך ממשיכים לחיות ביער של פוסי גם אחרי השפיך ונזלגים אִיחְס פנימה להכניס את פוסי להריון! ואני לא רוצה להתחתן לפני החתונה שזאת אומרת להיכנס להריון לפני… ותפסיק [צרחה] לשטוף לך שם בפה עם הפוּרְשָיֶה ותלך לעשות לי סנדוויץ', עם ביצה קשה בפלחים…”

מלנכולי נכנסה למיטבח לבושה במדים של בית־הספר ה“ריאלי”, עם ילקוט, פניה ניראו מבוגרות לפתע כאילו היכו אותה בפטיש על הראש. נדמה לי שבכתה. התאכזבתי שלא אראה אותה במערומיה, כמו שהבטיחה. קשה לה להיפרד ממני. היא מאוהבת בי. עוד שנה־שנתיים היא תהיה אישתי. אביא אותה אליי לעין־גדי. לא איכפת לי שכולם יקנאו. ממילא יבואו גרעינים צעירים יותר של “הנוער העובד” להשלים אותנו, ותהיינה עוד בחורות יפות בגילה, “בשר חדש,” כמו שאומרים בנח"ל.

הכנתי בתשומת־לב את הסנדוויץ' מהלחם הטרי שהבאתי ממאפיית “אחדות” ועטפתי בנייר פרגמנט. מלנכולי שתתה את הקקאו, נטלה את הסנדוויץ', נשקה לי חטופות על מצחי, פרצה בבכי וברחה כשהיא לוחשת: “אל תרוץ אחריי, אל תרוץ אחריי, אני כבר לא אוהבת אותך וכבר גם מאחרת!”

לא הבנתי אותה. הייתי גם בטוח שעוד רבות אראה אותה בחיי.

לא ידעתי מה לעשות. לחטוף עוד שעה־שעתיים שינה לאחר ליל־עבודה ואז לצאת לדרך דרומה, תל־אביב, באר־שבע, סדום, עין־גדי. בטח אצטרך לישון לילה באכסניה בסדום. אולי לעבור בדרך מחיפה לתל־אביב במושבה ולהשאיר גם להוריי מתנה של כיכר לחם “אחדות”. לא שהיו נזקקים לכך אלא רק מתוך גאווה, שיאכלו ממאפה־ידיי.

ואולי לעצור בתל־אביב ולגשת למערכת עיתון “הארץ” ברחוב מזא“ה 56 ולמסור לידי העורך הספרותי ד”ר יעקב הורוביץ את שני שירי האופה האותנטיים שלי? – שהראשון מתחיל במילים: “הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר / אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.” והשני: “וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה / הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.”


 

פרק שלושה־עשר: עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג־ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב“ריאלי”!

הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה־סֶגוּלָה.

“מה, אתה עוד כאן?” לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.

“אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא.”

“ומלנכולי?”

“הלכה לבית־הספר. כבר נפרדנו.”

“כבר נפרדים?” חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.

“לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין־גדי.”

“אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי.”

“מה?”

“לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג’וּן…”

“מה?”

“זה ארוחה־בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?”

“רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה…”

“אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?”

“כן.”

“מסכן. אולי תלך תישוֹן קצת.”

“אני כבר אישון באוטובוס.”

“טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?”

מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר־האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות־ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר־האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף־ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.

עד מהרה שבה במצב־רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה־זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית־השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה־סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה “בוקארשטי” שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.

“איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?”

היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את “כציץ יפרח בכרמי עין־גדי” – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי־קולות, והמזכיר אמר: “פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!”

“אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?” אמרתי לעצמי.

עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן. נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. “פָּרְדוֹן,” התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה “פרדון” אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.

“שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?” קראה את מחשבותיי.

“מה נותנה?”

“לָה וִירְגִ’ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ־פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה.”

“מה לאפוֹת? את הבתולה?!”

“את הפְתוּלָה. את וִירְגִ’ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?”

לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.

“מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?”

“מה זה דראגה?”

“הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים.”

“אפרים לא אבא שלה?” עשיתי עצמי כלא יודע.

“לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב…”

“בטח ממשמש גם אותך, ויולטה…” פלטתי בטיפשות מחורמנת.

על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.

“די, די, ציטרוס!” אמרה. “אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה.”

“מה זאת פּוּלֶה?”

“שמוק רומנישְׁטִי.”

בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק “עצם, עצם תרדוף” בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.

ויולטה הג’ינג’ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל־כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי־משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?

לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר־השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.

“מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?” אמרתי. “אני לא יכול לעשות לה את זה.”

היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן־עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה, ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי־השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.

היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג’ינג’ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.

היא הסתובבה על בטנה, “תכה אותי,” אמרה, “אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם.”

“מה זה פוּנְדוּל?”

“אומרים אותו – תחת!?” הציעה.

החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.

יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.

זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.

“יותר חזק!” צעקה, “רוֹמוּנְצִ’י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!”

“זה גם כן פוּנְדוּל?”

“לא! את לא יודע מה זה?”

“לא.”

“זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!”

הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.

יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.

וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –

“יותר חזק! יותר חזק!” צעקה, “וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק־אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך…” השתתקה כמחפשת מילים, “‘שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..’ – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?”

הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,

הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף־ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר־השינה ובקרבת המיטה הזוגית,

“עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס־מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה…”

“מה, את מציצה להם?”

“מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?” – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, “צילינדר זה כמו ויולטה… אומרים, כמו חוֹרָה…”

דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,

מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –

אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:

“לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג־מִי פִּיזְדָה…”

והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג’ינג’ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית־השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל־חוסייני, היה ג’ינג’י ובטח גם לו הסריח מהזין.

“בוא,” תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר־האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג’ינג’ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.

היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. “פוּנְדוּל,” אמרה, “צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?”

טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר־כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה“לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס”ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.

“עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך,” קמה הג’ינג’ית מהאסלה הלבנה, “שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!”

“מה? את השתגעת? אני אופה בעין־גדי…”

אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא? כשמתעסקים עם גינג’וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!

“מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה… ככה, תְפוֹס לי ציצֶה…”

זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם־כתום שטבוע בג’ינג’יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן־ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד “בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול,” אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ’מפיון – “אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה,” יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.

הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר־החזה הגברי יוֹן־ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.

נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה־אי.טי.אס, הצבא הבריטי.

ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית “אחדות” ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג־ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.

וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: “בגליל, בתל־חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי…” – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. “מה אתה שר?” שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.

עניתי: “טרומ־פל־דור נפל! – אוֹי…”

חזרנו יחפים לחדר־המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: “קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!” [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג’ינג’ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:

“עכשיו תגיד: מָנָנְקָה־מִי פּוּלָה!”

“מה זה?”

“תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!”

“אוֹפֶּן סֵזָמִי!” אמרתי, “יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה־מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!”

מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד־להפליא (כנראה כשל יון־ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.

“תגיד – סָה־מִי סוּגִי פּוּלָה… תמצוצי לי את שלי פיפי,” תגיד, “רוֹמוּנְצִ’י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל,” ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג’ינג’ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי־דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.

“עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג־מִי פִּיזְדָה!” הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.

“לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית.”

“באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה.”

והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.

מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין־גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח“ל. “נח”ל, נח”ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח“ל, נח”ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון־ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את “אורני רומא” של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.

כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.

“מָאמֶה, אוי מָאמֶה!” התחילה להיאנח, “לִינְג־מִי פִּיזְדָה…”

הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: “פִּיזְדָמַאטִי…” קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין־גדי! – “שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!” – “אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!” הייתי מצטדק. “ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות ‘הפועל’ המרביצות של אבא חושי?”

סגולה־ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד־ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.

רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג־ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:

“מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג־מִי פִּיזְדָה!”

ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג’ינג’ית אשר, לומר את האמת – לאט־לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג’ינג’יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את “כציץ יפרח בכרמי עין גדי” ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג’ינג’י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת־שבע וכמו ששרים בחנוכה “אז אגמור בשיר מזמור”, טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:

“אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!” [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ־הדר!]


ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?

אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין־גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.

לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.

אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך “משנת הזוהר”, מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש“יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!”


לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – “אילונה”, אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב“על המשמר” והרציתי על הרומאן במועדון “צוותא” שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.


חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת־מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:

"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] – "

והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –

היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –

והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, “וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!” – שאני אכה אותה, ו“ציטרוס!” – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: “אני פֶמֶיֶה רֶיָה!” [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג־ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –

וזהו –

מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ“ך וגם אני אדע את התנ”ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את־התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך… בתחת… אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא…

אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר־האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה־של־פסולת…

זוועה.

ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!

מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.

סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא־גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב־יד מימי מלחמת העולם השנייה: “פרייבֵט פורד”, וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.

ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. “צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ־טֵר,” אמרה דווקא בצרפתית.

“קה סה?”

“מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית.”

“אני נורא מצטער אבל אסור לי,” התנצלתי, “אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין־גדי.”

“מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?”

“אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין־גדי ולא מ”פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, “אני סָבְּרֶה וחבר־קיבוץ!”

“אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר־קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ’ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?”

“אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין־גדי! לא חלק מהם…” הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.

“טוב, לָרֶוֶודֶרֶה…” [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.

לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.

בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.

אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ’גו משובחות, וצעירות ערומות־למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:


הו סנטיאגו דה קומפוסטלה


הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת־מים סנדלים

שפם עבות זקָן

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין־רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין


אני חוזר לחיפה.

דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג־ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.

הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי־הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.

אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים. הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי־ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו…

ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?

והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –

“אם נלך פעם יחד לים, אילונה,” דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, “נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך…”

אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: “בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב… ככה תבין, חיימקה,” פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו…

"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל־הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: ‘פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!’

"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.

"‘אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?’

"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.

"‘לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,’ אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.

"‘אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,’ המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, ‘אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד… ברגע זה… בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי… אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?’

"‘אנחנו נעזוב, נעזוב… בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר… רק כמה שעות…’ התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.

"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – ‘אני יהודייה!’

"‘עד שתים־עשרה בצהריים.’ הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים־הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. ‘אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!’ קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.

"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.

"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:

"‘המקום הזה טוהר מיהודונים!’

"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.

"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.

“המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו.”

שתקנו.

הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.

השתיקה נמשכה.

כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –

היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –

התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. “חיימקה, לא,” התנצלה במיבטאה הרומני־עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי־הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.

כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך־למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, “חיימקה אולי…” לחשה לי, “פעם אחרת…” – ואני, “ימח שמו של סיריון אנטונסקו…” לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.

בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.


חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית־הספר.

ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?

ויולטה אמרה: "דָה־טֶה־אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ־טִי פִּיזְדָה מָה־טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר’ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ־טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "

והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.

וזה כָּאב.

"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ חיימקה] –

תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.

"דָה־טֶה־אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך], פוּטוּ־טִי פִּיזְדָה מָה־טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].

מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: “אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא־יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!”

“אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!”

“ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!”

היכתה אותי על הראש במטאטא.

“מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!”

“פִּיזְדָמַטִי…” קראתי. “חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!”

שוב היכתה, אבל – טראחחח… בתנופת המטאטא נפלו כלי־חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג’ינג’י פרוע: “בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!”

“קוּס־אֶמָּכְּ אַת וְקוּס־אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג’ינג’ית מסריחה! שקרנית… זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה… היא בתולה… היא בתולה…”

ויולטה צחקה. “סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה… בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה… אתה טעותה לה בתחת… נאיב…”

עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.

טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי…

אבא חורג?

אפריים…

לא יכול להיות.

אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.


ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?


 

פרק ארבעה־עשר: שך־שך, פח־פח, טך־טך ואחי הקפריסאי.

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר־הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות “בית השעון”, ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית “גראנד מולין דה פלשתיין” ובאנגלית “דה פלשתיין פלור מילס” ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של “אגד” ו“השחר” בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.

הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.

אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של ְּרִיגְ’לֶה. הריג’לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק־דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.

“אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?” היא שאלה אותי.

“בטח,” נזכרתי. “נסענו עם אבא לתל־אביב וישבנו קודם בקפה ‘עטרה’ שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של “המעביר” ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם ‘פנכה קרה’ שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום.”

טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו־ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר־שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.

חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך־שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר־שבע, ומשם צפונה.

זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.

הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים־המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון “קליה” להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת־הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים…

ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך־שך מרוב חום. סירת־המוטור נתרמה לנו על ידי חברת “עוגן”, שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה“מק” האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני־משפחה. ה“מק” החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה“מק” ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר־שבע.

באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו “פועלים” שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ “למעלה”. זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי “השוק השחור”, לצנע ולרהיטי “לכול” [אמרו אז: “יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!”] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!

כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.

מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור־זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל־גרירה, שיסייעו להחזיר את ה“מק” לנתיב.

הוא סירב ואמר “עלא עֶרִי!” – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל“ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח”ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!

חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת “קפטן לינץ'”, שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה“לשון” באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.

אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.

לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ־18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ־2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.

האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה־40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין־גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: “נחתתי בעין־גדי בעת מבצע ‘עובדה’ והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו…10 פרדות.”

המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.

לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה“מק” עד שעלה חזרה לנתיב.

בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.

חברנו צבי למ“ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת “עוגן”. חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ”ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.

נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה־20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת “עוגן” השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.

 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח־ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת “עוגן” היתה חברת בת שלה. אנשי “עוגן” דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.

 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי “עוגן”, שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי“ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל”מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית “אושן ויגר” שעגנה מחוץ לשובר הגלים.

 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי “עוגן”, הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.

 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ“ד, שהיה חבר הנהלת “עוגן”, הציע למנכ”ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת “עוגן” שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה“מק” האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.

 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה־די־4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.

הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, “נאכל” על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 

עוד כשהיינו במסגרת טרום־גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית־הספר לדיג “מבואות ים” שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת־לוקום.

מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת־לקום [חלקום], אתא־תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935־1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן־גילי!

מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר־למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב־בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי־אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן־גילי.

בערב אכלתי במסעדת המלון, “אמורוזיה”, מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג’ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים־תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום־קלות, כפות־ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.

הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג’ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי־למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה־נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט “מישהו לדבר איתו” – על תסביך אדיפוס.

ג’ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב“צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו”ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.

פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל־אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי־ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר־כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות־חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני־ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.

בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג’ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו־מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי־סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.

שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת־לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.

לא אמרתי במפורש לאחי־הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי־ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור “הפרדס” של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו־למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.


כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון־ז’ואנים הגדולים של התקופה.

חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך־שך היה לנו גם פח־פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח־פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.

היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת “פורד אנגליה” שיצרה גם מכוניות נוסעים “אנגליה” ו“קורטינה”). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).

למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח־פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ “הנעה קדמית”, דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק־בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.

בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ־ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי־חוטים בהנחת קווים חדשים.

באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.

המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב“מק” החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך־לא־דרך עד לשארם א־שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב־56'.

כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר־שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.

אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ“ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל־אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ”חיות הנגב" בתקופת הפלמ“ח. הו, כמה חלמתי שג’ני, אם היא יושבת ב”כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!

ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין־גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!

וכמו כדי להשלים את שלישיית השך־שך והפח־פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך־טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על־ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.

מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ’לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.

מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה “טך טך!” – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום “טך טך!”

הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו“ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב”מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.

אבא של צבי למ“ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ “בתמורה” לטקס הנישואים של בנו עם א. ז”ל.

הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: “לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר.”

לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, “שדמות” – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין־גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר “מבואות ים”, בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.

ענה להם מזכיר האיחוד: “עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים־המלח!”

אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית־הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.


אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן “אנשי סדום” שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא־סלולה לעין־גדי.

יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים־המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.

התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך־הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס־מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים־המלח ובידו חכת־דייגים.

המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.

אמר המדריך: “זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?”

ענה לו חברנו: “אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!”

המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: “אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!”


 

פרק חמישה־עשר: “הטיטניק בא” של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג’ני

בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין־גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני־קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב־1956, הם הוחלפו על ידי גרעין “שדמות” של “הנוער העובד”, שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל־יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל “למעלה” היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין־גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה“מֶק־דיזל” האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין־גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון־לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.

באוקטובר 1957 הגיעה אלינו לעין־גדי חוברת “ניבים” של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי “הטיטניק בא”. שלום כבר לא היה בעין־גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז כאילו הוא מספר עליי ועל ג’ני, שבגדה בי ולא חזרה לבקר בקיבוץ.

חלמתי והפצרתי בה שוב ושוב שתבוא לבקרני בעין־גדי, ולא באה, והיום כבר אינה בחיים. ואני, בכל הזדמנות שהייתי לבד, שיפשפתי לזיכרה כאילו אני נכנס שוב לקוס הפעור בעל השיער הזהבהב והמקומח שלה, שדבקו בו פירורי בצק אחדים, שזו היתה הפעם היחידה שנתנה לי.


שלום אילתי: הטיטניק בא


מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר’ה: “יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום.”

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות־של־דבר־אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני־עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות… הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ“האדמה הגדולה”, – והוא עורק־דמה של עין־גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין־גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות־דימיון לא מלאכותיות־כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר־שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ’ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה־תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר־המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל־חבר בחשיכה? וכל־כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל־35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: “טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול.”

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי־שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר־שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי־שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל־ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר־הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו־חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או־כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין־גדי… (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב…)

לאחר ערב של היות־יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: “אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?”

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית־היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע־שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: “יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין־גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?”

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל־דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות־הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, “פינותיו הפרטיות”. בקסם נופה של עין־גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– “התבואי?…”

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות־עולם המו בלב גדעון; כל נדרי־חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי־תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה…): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין־גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו… כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות־פלומה צהבהבה של קני־סוף ארוכי־גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: “בעוד 23 שעות ו־49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות ו־47 דקות תבוא יעל, בעוד…” כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין־גדי המתכנסת לשעת בין־ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת “הדואר היוצא” המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא־מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק “התורנות לפריקת האוטו” היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר־האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן־כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל“תיבת נוח” ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: “טיטניק!” – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: “טיטניק!!!” – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה־של־אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל“סיבוב האורות” [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין־גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה“פּלטו” הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון “מי זה מתח אותנו, הא?”

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!… מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך־סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: “חברה, את מחפשת כאן את מישהו?”). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת־נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש־שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר… זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: “יש לך חבילה בקבינה.” עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

“הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה.” התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות “לכל מי שמיותר כאן.” תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של־רגע־אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור “דואר נכנס” ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי… (זה הכול? יותר אין…)


בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש“דברים טובים” יש – מעמידים כבר את הפינג’אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים־ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם “שם למעלה”. חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא “מי־עם־מי”. כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה “פייר”? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי־ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה־של־רגע־אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס־מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין־גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף… אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי־שם בחלל שלפניו, גדעון.


 

פרק שישה עשר: מסיפורי עין־גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג’אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי־אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.

עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר־שבע. אז, בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין־גדי עד היום.


את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.

לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו־במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת־העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.

“מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר־שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!”


א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין־גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של “במחנה גדנ”ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה־עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: “אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!”

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: “תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!”


בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר־האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר־האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.

“אתם יכולים לחזור אל הסדר,” קרא בקול, “זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה…”

כמעט תלו אותו באותו לילה.


החבר’ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.

י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.

“שכב ואל תזוז!” ציווה עליו, “אם לא אני מוריד לך את הראש!”

מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.

אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: “י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?”


בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר־האוכל אחרי חצות.

בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן־זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.


בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין־גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר־האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה־שמונה פגרי נחשים.


בשנה הראשונה בעין־גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.

הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת־הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.

כל הבקשות, ש־י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.

כאשר מ. ובנדלה היו תורניות־ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת־ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר־האוכל היה בלגן עצום: החבר’ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש…

האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף־לב.

מאותו יום – הוטל על י. בסידור־העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.


במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה “שבת”, וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.

במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?

לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר־האוכל שבו נערכה האסיפה… אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר…


לנסוע לעין־גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר־שבע, ואחר־כך הירידות לסדום, ומסדום לעין־גדי, בכביש לא סלול.

בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין־גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג’יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון־לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.

נסיעה בחורף, מסדום לעין־גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות־משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ־מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית־החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.

בנדלה היתה שומרת־לילה בבית־הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית־הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין־גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.

מהמשק נשלח ג’יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין־טיפין, ברגל.


צריפי המגורים בעין־גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.

בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין־גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין־גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין־גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.

אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן־מה מתחת לצריפים.

"אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, "שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

“באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד־אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים.”

*

שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב־22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:

היום היה נאה ושטוף־שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת־רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות־אש וריצודי־ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק־איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי־ברקים ובליסטראות־רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין־גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר – רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

“שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!”

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג’ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות־שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר־האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ־10 ל־20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג’ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר־ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה־שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש־גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה־סיוטים מראה ההרס שנגרם על־ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי־סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו – כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך “רצפות־ריקודים” שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת־תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה… זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי־יודע־כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט־כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח… שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה…

[שלום אילתי., חורף, השיטפון בעין גדי ב־22 בנובמבר 1954, מתוך ספרו “שנה בעין־גדי” שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, “שדמות”.

*

ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.

בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.

לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד־גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.

וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.

למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון…

סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים…

התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.

על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.


בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהרים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט־קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.

יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.


בנדלה: "אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול־בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא־ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.

“ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר־פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן.”


ליד חדר־האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות “לראות” את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.


החום בעין־גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.

באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מי עושה את זה, ולמה?

מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות…

“י. למה?”

ו־י. עונה: “אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס…”


אחד התחביבים של החבר’ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב“קומזיץ”. היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.


היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.


בנדלה על מרחץ השמֵנים: “הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה…”


באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.

מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.


התחבורה בין סדום לעין־גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך־שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין־גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.


והיה אוטו שנקרא פח־פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.


ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.

לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:

“תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?”

ב. ענה: “אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים…”


מעשה ב־מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום־יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.


מעשה ב־פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.

בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג’אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג’ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.


התחבורה בין סדום לעין־גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך־שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין־גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.


האוטו נקרא פח־פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.


בנדלה: “תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול־כהה מתוצרת ‘אתא’, והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב”החמה מראש האילנות נסתלקה", “לכה דודי לקראת כלה”, ועוד ועוד.

אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר־האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר־האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי־עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.


עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין־גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.


"ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן־הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן־הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.

הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע־קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק־רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים־המלח למטה במזרח.


“יום כביסה: כאשר הגענו לעין־גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי.”


 

פרק שבעה־עשר: אני פוגש את ג’ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ

שנים עברו.

עזבתי את עין גדי שבה פגשתי את אלוהים בוער בחום הנורא בסנה בין השיחים ונהגתי כעצתו ונעשיתי סטודנט בירושלים.

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שיפשוף אמיץ במגבת־מיטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שניראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת־הערב שלי, כעוזר־הגשה בבית־המלון הירושלמי “מוריה” בתקופה שבה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור בחום הלוהט של עין־גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי שאיים להשתוות להכנסותיי.

מבחינה רגשית עדיין הייתי אידיוט גמור. הסטודנטית שאהבתי מאוד ולה עדיין שמרתי את ליבי – ציפצפה עליי עד כדי־כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת־השיניים והמסרק, לקחה שניים־שלושה ספרי־לימוד, והניחה לי ללוותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו “למדה”, ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?


היינו אז כולנו חולי אהבה. חבר שלי, סטודנט, שלא היה מסוגל להשלים עם כך שהבחורה שאותה אהב סירבה להינשא לו – והוא אפילו לא זכה לשכב איתה יותר מפעם מקרית אחת כששתתה קצת יותר מדי יין ופתחה לו את את רגליה על רצפת חדרה והוא אפילו אז לא הביא אותה לאורגזמה אלא גמר אצלה מיד מרוב התרגשות – והוא היה כה מיואש, שהזמין בשארית כספו מודעה בעמוד הראשון מצד שמאל של עיתון “הארץ” ובה שמה ושמו ובאמצע למטה “נשואים” ותאריך אותו יום, יום הולדתה. כך למדנו בימים ההם מהמודעות מי נישאו ומי “חובקים” כבר בת או בן. המודעות היו מעוררות עניין רב יותר מכל דבר אחר שנדפס בעיתון כי מהן נודע לנו מי כבר (לדעת הפסימיסטים) יצאו לתמיד משוק הרווקים והרווקות או (לדעת האופטימיסטים) זמנית עד לגירושין. היו באוניברסיטה בחורים ובחורות שלא יכלו להפסיק לאהוב עד שלא ראו שחור על גבי לבן מודעה מכאיבה בעיתון.

בבוקר עוד הספיק חברי לקנות את העיתון וצנצנת לבן ולראות את מודעת הנישואין שהיתה חלום חייו ובטרם הצליח מישהו לדבר איתו על השערוריה שחולל, וכבר ירה לעצמו בראש. למוחרת נדפסה מצד ימין בעמוד הראשון של “הארץ” מודעה על מותו ב“נסיבות טראגיות” ועל מועד הלווייה. הרבה אנשים היו סבורים שנהרג או התאבד למוחרת החתונה, וכמובן שה“כלה” לא באה ללווייה שלו. זה היה נורא. עצם ההיזכרות בו מדכדכת אותי, קוּס־אֶמָה וקוּס אֵם־אם־אֶמָה שגרמה לו לגמור כך את חייו!


העבודה במלון “מוריה” הביאה לי פורקן־מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה־לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת־בית, אז.

לאט־לאט התקדמתי בעבודתי, התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. ולעיתים גם עוזר לצוות ניקוי החדרים. באותה תקופה עבדו עדיין בעיקר יהודים בכל העבודות האלה, אבל עם צוות־העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב־המלצרים הירושלמי המפורסם פיני לוביאניקר הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך היה נידמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת־הבוקר, ואחר־כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה “שלום”, פאר צי־הנוסעים הישראלי, עם שני מיטבחים בשרי וחלבי, בית כנסת אחד ומיטב יצירותיהם של אמני ישראל. חרף היותו ירושלמי, הטלטולים הקלים בים עשו לו טוב.

אותו ערב ישבה בחדר־האוכל קבוצת משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי, ונתן לי את תמונתו במתנה. שחור רזה ומשכיל מאוד. אך דמי־שתייה, טיפ – סירבתי לקבל מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראות להם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני־משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי היה נידמה לו שלאור בדיקה מקיפה כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחר טוב יצא מכך והוא שמאותה תקופה יש לי תיק מהימנות אישי במדור חשאי כלשהו במקום בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות נגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי לא מעט על כך שלעולם, לעולם לא מחשיבים אותי כמסוכן־באמת למישטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג’ני!

מפטפטת צרפתית בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם דיברו על הטיול למחר. מטעם משרד החוץ, התיירות, או הבריאות? מי שהזמין אותם.

עיניה הבורקות, שערה הדיבשי. יצקתי את המרק לצלחתה בעיניים מושפלות־מעט. לא רציתי להעמיד אותה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא־רבות בעין־גדי, כאשר הכיש אותה הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי לאחר שיצאו.

הם הזמינו יין. ניראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי לאיטי את היין הוורוד לגביעה, שאותו הברקתי במרץ, במגבת־המיטבח, רק לפני שעה קלה.

כאשר הגישה את הגביע לשפתיה היה נידמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמוייה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיא מבלה בחברת שחורים.

בצעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג’ל. לחמניה צהובה כמו השיער הקלוב שלה – טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, ובכל זאת שתו איתה בהשמיעם צהלות שמחה.

כאשר הצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – ג’ני כלל לא מכירה אותי, ממש לא!


שתויים־במקצת הם יצאו לבלות את המשך הערב, ולפי שהבנתי מדבריהם – לכיוון “מַי באר”, שהיה מאוד אופנתי בירושלים. טומי הקטן היפה, מהגליל, היה עוזר בבר הזה בהגשה ומדי פעם מקבל טלפון ויוצא להשכיר את התחת שלו וחוזר בהליכה קצת מוזרה עד שהיה מתאושש מהווזלין.

המאלים השחורים התנודדו הלומי־יין בעוד ג’ני בהירת־העור צולעת ביניהם קלות על רגלה שאותה הכיש הצפע בעין־גדי לפני שנים. רק אני הרגשתי בצליעתה. היא פסעה על נעלי עקב כהות שהיו בעלות מחשוף נדיב – הסדק בין הקמיצה לזרת בכף־הרגל הצטייר כקו מפתה בין זוג שדיים הדוק או ראשיתה של גבעת ערווה בעלת שפתיים תפוחות. אני הייתי כל־כך מגורה שממש עמד לי למראה שלה. הייתי מוכרח להפסיק את מלצרותי בחדר־האוכל וללכת לשירותים של המלון, שם עמדתי כשאני לוחץ את נמר המדבר של עין־גדי בין אצבעותיי ומעביר אותו בדימיוני על החריץ המתפשק בין הקמיצה לזרת בכף־הרגל המשגעת המגרה של ג’ני ומתיז ממני אל נעל־העקב הכהה שלה במקום לאסלה, מה שבאמת קרה.


המשמרת שלי הסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת־הבוקר ואת ניקוי המיטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (מזגתי את היין שהותירו לגביע של ג’ני ושתיתי) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כמעט עד טחנת־הקמח עם כנפי הרוח של ימין משה וחזרה, כדי לראות אם ג’ני תחזור איתם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתוייה, סביבי, כאילו היין מפכה ומפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם ל“מוריה”, מתנודדים־עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחשבתי לחזור לחדרי השכור והקר להתכונן לסמינר של הפרופסור איזידור לבונה, אצלו למדתי ספרות ואותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי שאולי בזכותו אהיה יום אחד סופר מקובל בישראל, כשאר המטופחים שלו שהתמחו בחיקויים של עגנון שהיה באותו זמן מחקה את קאפקא וכל אחד מהם חלם שיהיה לו קורצווייל משלו וששוקן יוציא את כל כתביו ואולי גם יממן משכורת חודשית כל חייו.

ופתאום היא הופיעה! כמו בחשאי! אולי בכוונה כדי שלא ידעו שהיא מתעסקת עם אחד מהשחורים. היא נכנסה למלון באותה צליעה קלה־קלה שרק אני ידעתי להבחין בה ומה מקורה – ואני אחריה. לפי הקומה שאליה עלתה במעלית שיערתי להיכן היא הולכת. ידעתי את מיספר חדרו של ד"ר סו. ואכן, מיד שיצאתי מהמעלית נשמעה טריקת הדלת של חדר מאותו כיוון.

הלכתי לאט, עדיין היו מדי המלון עליי כך שיכלו בנקל לשער שנקראתי לשירות כלשהו. וגם היה ברשותי מפתח פותח־כל לחדרים, כאשר הייתי במשמרת של ניקיון או ריענון לקראת ערב, ולא היתה תשובה מהחדר, סימן שדייריו אינם בו.

ניגשתי לדלת. שמעתי קולות צחוק מבפנים. פתחתי אותה בחשאי ועמדתי בצל המסדרון. שניהם היו על המיטה. הוא כבר ערום על גבו. אולי כך חיכה לה או שהתפשט בזריזות כדי להתפאר בגבריותו? היא היתה עדיין לבושה אבל כבר החזיקה בידה את הזין השחרחר שלו וסיפרה לו בצרפתית כי באחת החפירות בעיר דוד מצאו את הזין של דוד המלך והוא נראה שחור וצמוק ועלוב מאוד לעומת מה שהיא מחזיקה.

והתכופפה לנשק אותו.

אני חשבתי שאני משתגע. ומה יהיה עם מישהו משניהם ירצה לשירותים ואני לא אספיק אפילו לחמוק מהמסדרון החוצה ולסגור אחריי את הדלת – וזמזמתי לעצמי בלא קול את השיר “ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים…”

אבל לא הייתי צריך לחשוש פן אתגלה כי הם היו שקועים כל כך במעשיהם. ג’ני צהובת השיער כפי שהיכרתי את תאוותה במלוש שבמאפייה בעין־גדי, כבר ישבה על הזין השחרחר של ד"ר סו, שנראה ענק כמו עמוד טוטם אפריקאי, נימול. אף פעם לא ראיתי נימול שחרחר. ועכשיו גם היא התפשטה לגמרי וזרקה למיטה ועל הרצפה את בגדיה תוך כדי המפגש הסוער. קפצה ועלתה וירדה עליו בקצב שאני ממש שרתי בתוכי “… מגדלים בירושלים, ויחזקם… ויחזקם…” – וכל פעם הוא קלע שוב את הזין שלו לתוך ערוותה הזהבהבה, ובכפות־ידיו, השחרחרות־מבחוץ, תפס פעם את לחיי התחת שלה הלבנים ופעם את צמד שדיה הלבנים וסחט אותם בקריאות הנאה אפריקאיות שעזרו לו כנראה לשמר את זקפת הטוטם.

זקפּה?

זָקוּפָּנְיָה!

שניהם היו כה מגורים שהסצינה לא נמשכה יותר מדקות ספורות, שבהן ג’ני כבר הגיעה לשיא וצייצה כבאה על סיפוקה, והוא מצידו בישר בצעקותיו שהוא גומר עד שהיו דפיקות מהחדר השכן שיפסיק להרעיש.

ואצלי הנמר המדברי עבד בתחתונים והתיז בפראות כמו עבד שחור משוחרר! רציתי לברוח מרוב בושה; ריח הזרע שמילא את החדר לא היה שונה משלי רק שהכמות שלו אצל ד"ר סו היתה ודאי פי כמה וכמה מזו שלי.

ואז קרה דבר מדהים –

עוד יותר מהמגדל השחרחר שעדיין לא קרס אלא עבר לתנוחת־ביניים של מגדל פיזה –

ד"ר סו, גבו השחרחר מבריק מזיעה, הסתובב למחצה אל הארונית שליד המיטה, הגיע לארנקו המונח עליה, פתח ושלף ממנו צרור של שטרות, לא יכולתי להבחין אם אלה דולרים או כסף ישראלי,

ונתן אותם לג’ני!

תוך שהוא מנסה לחדור אליה בשנית באותה תנוחה, כשהיא יושבת עליו – כאילו בכך קנה לו את מקומו בקוס שלה.

ברחתי.

רטוב.

ברחתי כל עוד נפשי בי. אמנם מה לי ולה שלא ראיתיה שנים והיא אפילו לא זוכרת אותי. אבל להתנהג כך, כמו זונה! מילא אם היתה עושה זאת רק מתוך תאווה. או במסגרת “הסבר פניך לתייר!” כדי שיהיה לו רושם טוב מישראל. אבל תמורת תשלום!

חיכיתי למטה בסימטה, כי תיארתי לי שהיא לא תישאר לישון אצלו. ואכן אחרי שעה לערך, כבר היה ממש מאוחר, אחרי שלוש בלילה, היא ירדה, וכנראה הזמינו לה מונית בקבלה. אבל כשיצאה מפתח המלון בצליעתה הקלה, שלא היה אפשר לטעות בה, ועמדה רגע לחכות למונית, עברתי שם כרוח סערה, עצרתי מולה, הפלקתי לה סטירת לחי שהוציאה קול צעקה חייתי מפיה, אמרתי לה, בצרפתית מלעילית:

“זֶ’ה סְוִי לְ’בּוּלָנְזֶ’ר דְ’עין־גדי, אֶה סֶה מָה פְּטִי קָדוֹ פּוּר ווּ!” – אני האופה מעין גדי וזה האתנן שלי לָך.

וברחתי למטה, לכיוון תחנת הרכבת, מבלי שאיש היה יכול לזהות אותי או לרוץ בעקבותיי. וזה לא קל לרוץ בתחתונים מלאים זרע, זו הפעם השנייה באותו לילה. כן, הייתי מטורף. ואת שלוות הלילה הֵפר קטר שנדמה כי תמרן סיבוב שלם בקצה הפסים, על מתקן עגול גדול גדול ומיוחד, כי הפסים הסתיימו בגדר ולא הובילו לשום מקום. והרעש אולי בלע גם את צרחת הסטירה.


למחרת, בבואי לעבודה במלון “מוריה”, שמעתי שהיתה גניבה. ד"ר סו טען שמישהו נכנס לחדרו ולקח סכום כסף גדול בדולרים מהקופה המשותפת של המשלחת שעליה הוא היה נאמן. אמרו שיקחו טביעות אצבעות מכל עובדי המלון. אני לא חששתי משום שבתור עובד היו טביעות אצבעות שלי יכולות להימצא על ידיות של דלתות רבות. ובאמת לא מצאו כלום שקשור אליי.

חיכיתי עד סוף החודש והחלטתי להתפטר. השתדלתי גם שלא להימצא בקרבתו של ד"ר סו או מי מחבריו למשלחת. האם ייתכן שכל מה שראיתי בחדרו היה הזייה? הייתכן שג’ני אכן כייסה אותו או גנבה מחדרו?

לא רציתי לחשוב על כך.

אני מקווה שלעולם לא אפגוש פעם נוספת את הזונה. יש לי אהבות אחרות. אמנם אצלי – אהבות נכזבות לחוד וזיונים לחוד.


לימים כתבתי על כך שיר שרובו מהדימיון שלי:


לקחתי את בתוליה מאחור


כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!


*

לימים נזכרתי במכתב שקיבלתי מחבר שלי, רופא בעל כשרון כתיבה בלתי־רגיל, דווקא לא מהקיבוץ:

“שלום רב אהוד היקר, במלחמת סיני התגלגלנו לשארם־א־שייך אך חלקנו הגיעו לשם בכוחות עצמם בהיותם בחופשה בעת שנורתה הירייה הראשונה. כמובן שדבר ראשון הגענו לבאר שבע הקטנה והמדברית שבמרכזה שני מוסדות: מסעדת מוריס ו”הנגרייה“, ממש כמו בעיירות הנידחות שרואים בסרטי המערב הפרוע. זו האחרונה שימשה כבית זונות של הדרום (כי העסק המקורי פשט בינתיים רגל מהיעדר לקוחות!) – לחלק מהחיילים זו היתה הזדמנות אחרונה להתרוקן לפני מי יודע מה עלול לקרות להם… המוסד השלישי בעיר היה משרד קצין העיר, שהדריך אותנו היכן לעמוד ולבקש טרמפ.”

והאם ייתכן כי ג’ני, הזונה הזאת, עבדה שם ב“נגרייה”?

לא. בשום אופן לא. אלה הן רק הזיותיי הפרועות, פרי האכזבה.


 

פרק שמונה־עשר: עם טיה זהובת־השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל־אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:


היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת


פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים־שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר


ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים, נכנסת אישה תל־אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.

מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג’ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר־הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. “צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים,” הוא היה מסביר, “למרוח בחלבון של ביצי־הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה…”

“כזאת עברית היתה לו, תחלקנה…” התמוגגה.

“כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה־התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו.”

לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.

“מה אני נתתי, בסך־הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?” טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. “ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב־מלאלאחה ושיח' ערב־ג’ראמנה, וכוּל־כול השיח’ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות־ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג’ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!”

“אוי אני כל כך מרגישה אותך,” היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, “אתה כולך שורשים… היית רוכב על סוסים?”

“אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות…”

באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו…

כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר! – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.


בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, “בנתיב הייסורים” – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר “חולמים ולוחמים” של יערי־פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.

עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי־שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין־גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.

שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.

“לא,” אמרה, “חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן־זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו.”

“שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר… תשקר…”

היא לא צחקה.

“זה מה שסופרים מספרים?” העירה באכזבה. “ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?”

רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג’ני במאפייה בעין־גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון “מוריה” בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון “מוריה” עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.

טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי השחור של אותה ג’ני זה היה כמו לסחוט תפוז. “איזה מסכן היית!” אמרה בקול מפתה.

המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.

פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת־ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:

“רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!”

והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.

“מה?”

“היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה.” ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: “כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס…”

חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת־ערווה ג’ינג’ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת־בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.

לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:

“בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!”

אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את “בנתיב היסורים” של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.

ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:

“כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת,” – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:

“עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים…”

“הכיש…” תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.

על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.

ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.

הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!

באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו “נידבקתי” ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.

התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – “ג’ני?”

“לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד”ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש’בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה…"

וכאן צחקה ואמרה: “חכה לי רגע על הקו…” והתנשמה.

אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי “מאדאם בובארי” וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.

היא סיימה את התנשמותה ב“להתראות…” וגם אני אמרתי “אז להתראות…” ופלטתי בלי קול: “אימא… אימא…” – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.

אחר־כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.

ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.


 

פרק תשעה־עשר: החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו

ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית־הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה“קדיש”, עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן־דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על־פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.

בן־דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

“קדיש” ביקשתי ולא “קושאן”, מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני־המשפחה, וביניהם גם בן־דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת “הבונים החופשים” במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני־המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה“קדיש”. על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

“שם שועלים יש, בחור טוב שלי…”

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני־המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.

והנה אני נמצא ברחוב חובבי־ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני־הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני־המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ־ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג’ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין־גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי־אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית־המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז’אן כריסטוף דה ברטראן, ובן־זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג’ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש־הוועד וראש־השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

“פראו..! פראו…”

הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג’ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ־ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית־אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית־הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר־פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: “פאטר, פאטר… אבא… אבא…” ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים־חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה ג’ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי־ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.


עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר־כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז’ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:

“איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?”

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן־המקום. והיא משיבה לי שאי־אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

“אתה נשוי?” היא שואלת.

“כן.”

“ואיך אתה חי עם אשתך?”

“כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר.”

“אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה.” היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

“אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!”

“אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!” היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.


אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

“צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים,” הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי־הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה־התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.

"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש־עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח־מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.

"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

“‘מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ’רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ’רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!’”

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

“עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!”

אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

“פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת־ערב אצל אימא…”

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:


מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים…


אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

“יש להם בתים חדשים נאים למדי!”

“מכרו מגרשים והתעשרו!”

“וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!”

“ואבא שלו שוכב את גברת חיה…”

“ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה…”

“והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה…”

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

“גם השיר לא נכון!”

“צריך לתקן אותו!”

“הוא משמיץ את המושבה!”

“הוא אוהב ערבים!”

“ולא מכיר אותם!”

“הוא משמיץ את המושבה!”

“גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!”

“תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!”

“והרקיב!”

“אל תספרו לו זיכרונות,” והם ממלמלים ביניהם, “כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!”

“גם אימא שלו חושבת ככה!”

“הוא משמיץ את המושבה!”

“א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!”

מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?

“צא החוצה,” לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז’קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, “ואני אצילך מחמתם.”

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי־הציפורים ההן…


ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית־הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב־קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס־אל־עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:

“חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!”

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ־ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית־שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים־למוות שברחו מכלא חאן־אל־באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו־חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות־עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף־הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות־חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית־הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת־סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו “סליק” הנשק אשר ברצפתו הכפולה של “בית האיכר” ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על־פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות־נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת־הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג’ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג’ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג’ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית־האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?


אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג’י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

“ליִש, בוא איתי,” אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג’ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, “עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר.”

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של “פועלי ציון”:

"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען…

(ידינו למזרח נרים ונשבעה…)"

ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

“טובאריצ’י!” מתרגש הלפרין ברוסית, “כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!”


שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.


אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "…דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו… לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני ‘כבשים’ בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת… ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי־הזהב…

"ריח התורמוס, הירוק־מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו… הזדווג…

“פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים…”


שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער־פועל כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, לבוש בסחבות של טוז’ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית־עצב – את הדרך היוצאת מערבה.

אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג’יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח־הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל“ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה”מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי־מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

“אל תאמין,” לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, “הם אנשי עולם־תחתון. למקום הזה הביא אותם בן־גוריון.”

“זה מחיר הציונות.” אני אומר בביטחון.

“מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא.” הוא משיב לי.

“אבל היום זה כבר לא רציני.” אני אומר. “יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה.”

“אתה עוד תראה,” הוא משיב, “גם מגן־דוד זה רק סמל, והצלב, וה’תג מחיר'… אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות…”

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז’קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי־בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

“כאן הדרך לפתח־תקווה.” אני מתעקש. “והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת…”

“אתה השתגעת,” אומר לי הנהג, “אני לא יכול להמשיך בלי מונה.”

“סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח.”

“אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך,” אומר לי הנהג, “אז לך ותציל את נפשך לבד…” והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. “אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!”

“לך אחריו,” לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, “ואני אציל אותך מחמתם.” ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל־אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

“איפה אתה גר?” אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל־אביב.

“בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח־תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל־אביב, גם תודה חייבים לנו, כי בימי ההגירה, ב־1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו…”

“אני לא מאנשי תל־אביב,” אני מתחיל לענות לו, “אני…”

אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל־אביב?


 

פרק עשרים: המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו־שׂ.

לאחר ימים אחדים לא התאפקתי וצלצלתי לטיה. היא נשמעה נחמדה וחופשית. ישראל טס מפריס לטוקיו. היא מדברת עליו קצת באירוניה וקצת בטרוניה. היא הספיקה לקחת בספרייה את ספר השירים שלי ולקרוא בו, וקיבלה ברצון את הצעתי שניפגש, אלא שהיתה מוזמנת לארוחה וביקשה ממני שאצלצל אליה מחר.


והנה ערב. צלצלתי שוב לטיה, והיא עומדת לבוא לכאן בעוד שעה קלה, ואני נרגש, מחזיק ביד אחת את הנמר המדברי הזקור שלי ובשנייה כותב ביומני. ומרחף בזיכרוני הרומאן “מאדאם בובארי”, שמאוד לא אהבתי אותו ואפילו כתבתי עליו רשימה לועגת, ואילו עכשיו…

עם הנמר מתעורר הסופר שבי – אולי אכתוב על טיה את הרומאן הגדול על החברה התל־אביבית, אשר ראשיתו היא כמובן במושבה הפרובינציאלית – אישה נשואה, אם לילד, מתאהבת בבחור צעיר צעיר ממנה, סופר. והוא נקלע בין תשוקתו הפראית אל הטעם האסור שהיא משדרת, לבין אהבתו לנערה צעירה וטהורה האוהבת אותו ומייצגת את כל הטוב והיפה שבעולם.


חצות. טיה באה והלכה. שזופה באה, היתה הבוקר בים, והקדימה לבוא והפסיקה את כתיבתי וניראתה יפה ומושכת. ישבנו בחדר ושוחחנו. הראיתי לה את דירת הרווקים שלי, את ספריי וכמה משיריי שהיו מוקדשים לג’ני וסיפרתי לה כיצד עמדתי לילה שלם בשכונת רחביה בירושלים מול חלון חדרה של ג’ני, שכבר חיתה אז בגלוי עם הארכיאולוג ז’אן כריסטוף דה ברטראן – וראיתי מבעד לדלת המרפסת המוארת, מבעד לווילון, את הצלליות של שניהם וכיצד הוא מחזיק בה ומתחכך בה מאחור, ואני רציתי לצעוק ולבכות ולשבור משהו ולזורק משהו ולבסוף אכן הרמתי אבן וידיתי אותה בדלת־החלון של הדירה וברחתי משם שצליל הזכוכית הנשברת מלווה אותי…

טיה סיפרה על עצמה ועל ישראל ואני על אהבותיי. כיבדתי אותה בקפה קר וב“מוס” שוקולד שהכנתי אתמול בעצמי משוקולד, קצף ביצים וקוניאק, לפי מרשם של עוגניה שמחוני מהרדיו שמסרה לי באופן פרטי. הכנתי גם כריכים אחדים מפרוסות באגט, עם זיתים. והיא אמרה:

“אני אוהבת את הזיתים שאתה מכין. הם מזכירים לי את טעם הילדות במושבה עד שעברנו לגור בתל־אביב.”

אחר־כך התפנקנו. ליטפתי אותה כשישבה בתוך הכורסה, ונשקתי לה. היא קצת נהנתה וקצת סירבה. לדבריה היתה בתולה כאשר החלה לחיות עם מי שעתיד להיות בעלה, ישראל. ורק פעם אחת, לאחר הלידה, נסעה לבדה לחופש בחוץ לארץ והיה לה פלירט עם סטודנט צעיר ממנה שתקע לה כל הלילה והוציא ממנה צעקות אדירות ובבוקר היו המצעים רטובים לגמרי, ואני האדם הראשון ששומע זאת ממנה. הוא לא היה נימול והיא שיחקה בעורלה שלו כמו בפלא טבע. רק אצל כלבים ראתה דבר כזה.

האם היא תמימה או מיתממת? לא רציתי לחקור יותר מדי כדי שלא להביכה. התפלאתי כאשר אמרה שאינה יודעת אם היו לישראל פלירטים מחוץ לנישואים או לא. היא לא נראתה כמי שמעשי בעלה נסתרים ממנה. או שהיא יודעת משהו ורוצה להסתיר, או שאינה יודעת ורק חשה אי ביטחון, והוא באמת “ממזר רציני,” כדבריה, ויודע לכלכל מעשיו בחשאי.

כבר קמה ללכת ושוב התפתתה לשבת בכורסה השנייה. [לא היתה לי ספה בדירת החדר וחצי. ורק בחצי היתה המיטה]. ושוב ליטפתי אותה וגהרתי עליה. אמרתי לה:

“טיה, אל תיעלבי ממה שאומר לך עתה.”

“מה?”

“את יפה ומושכת. את בגילי או צעירה ממני?”

“אני בת כך וכך,” ענתה. “ותודה על המחמאה.”

"את יפה ומושכת, אבל מה שהרגשתי בך, ביום שישי בלילה, מה שמשך אותי, היה שאת אימא. שיש לך ילד. לא שאני רואה בך אימא שלי. את רחוקה מלהיות דומה לה. ואינני חש שאת מבוגרת ממני. מה שהתכוונתי לומר שלא היה לי עד כה קשר עם אישה שיש לה ילדים. כשאני שומע על בחורה עם ילדים, אני נרתע, כי אני אומר לעצמי שהרבה יותר קל להתחיל עם בחורה בלי ילדים. וכאלה לא חסר. אבל לבסוף קורה שהרווקות שאני מכיר, ההווייה שלהן היא של נשים בלי ילדים. ומשהו חסר להן. הן נוירוטיות, מסובכות בתוך עצמן. או מורעבות מינית, כאילו ליהנות מן הרגע מאחר וכבר אין להן מה להפסיד. ואילו איתך, יש לי רצון להיות ילד, חלק ממשפחה, או אולי מקנא בך שאת משפחה – "

“מרגישים שאני שופעת פוריות…” חייכה.

“כן.”

ליטפתי את גבה ובטנה ושדיה. וכמעט שכבתי עליה כשהיא אפרקדן בכורסה. היא קמה בינתיים. ניסיתי להטותה למיטה הנוחה שבחצי־חדר, ולא נענתה. ביקשתי שתחזור לשבת בכורסה ותהיה רכה כמו קודם. ונענתה.

“טיה, את יודעת מה קרה כשלחצתי אותך לקיר, בליל שישי, לפני שהלכתי?”

“לא. מה?” עשתה עצמה כלא זוכרת.

“כל כך התרגשתי, עד ש…”

“מה? עד כדי כך גיריתי אותך?” קיבלה זאת כמחמאה לעצמה. “פחדת שתתאכזב שאבוא הערב?”

“ממה?”

“שלא אהיה מושכת כמו אז?”

“לא. אבל פחדתי שאותה התרגשות מוזרה, שעברה בין שנינו, לא תחזור הערב.”

“והיא חזרה?”

“כן,” שיקרתי. זו לא היתה אותה התרגשות, ובכל זאת הייתי נרגש, גם בגוף. ואילו טיה היתה פחות נירגשת מאשר באותו לילה, כאשר טילפנה אליי לאחר שהלכתי, בארבע לפנות־בוקר, משום שלא יכלה לישון וכנראה אוננה באפרכסת שאשמע.

“תרדי קצת,” ביקשתי אותה, הידקתי את ירכיה לגופי, אברי נוגע בשלה מבעד למכנסי ג’ינס כפולים, שלה ושלי, ואז באה עליי ההתרגשות. תפסתי וחיבקתי אותה בכוח, פניי בצווארה, ידיי לופתות את גווה, ובעלתי אותה בלי לגעת בה, כמו נער ונערה בתנועת הנוער, מבחוץ, בתוך הבגדים, אבל ההתרגשות, וההשתוללות הקצרה שלי מעליה, היו ממש בתוך אורגזם גמור שלי, ונהניתי אולי יותר מאשר עם אחרות, כאשר הכול כמו שצריך, וההתרגשות הגופנית ישנה, אבל ההתמכרות איננה.

ונרגעתי. והייתי חופשי מאוד. וישבתי על כר הקש לרגליה. מכנסיי רטובים מעט. ושוב הרגשתי כמו ילד שמתחטא בפני אימו לאחר שמילא מכנסיו. וכמעט היה לה לומר:

“שוב עשית במכנסיים?”

אך היא אמרה:

“אף פעם לא קרה לי דבר כזה. נורא מוזר.”

והיתה נירגשת וגאה. “כל כך הצלחתי לגרום לך להתרגש?”

“יא אללה, הרטבתי…” צחקה. “אבל לא בגדתי בישראל, נכון? אם לא נכנס זה לא נקרא?”

“אבל תודי, זה קרה לך גם בפעם הראשונה שהשתפשפנו…”

“אני חושבת שאתה צריך למצוא לעצמך בחורה צעירה…”

“אל תדאגי. רק הערב דחיתי בחורה שצלצלה…”

“באמת? למה רצית שדווקא אני אבוא?”

“אולי סקרנות. יש לך טעם של פרי אסור. מושך נורא.”

“ואני מזכירה לך את ג’ני?”

“איך את יודעת?”

"בטח גם היא היתה בלונדית. “תכתוב סיפור. תקרא לו בשם ‘ג’ני או – לא ידעתי שבמושבה שלנו גידלו כל כך הרבה דגדגנים’!”

“כבר כתבתי.”

“אני לא רוצה שתתאהב בי.”

“אל תדאגי.”

“באמת אין מה לדאוג לך. אתה רווק מבוקש.”

וקמה ללכת. עוד פיטפטנו קצת, ולבסוף אמרתי:

“ובכן, לסיכום הערב: לך זה יהיה ‘ריענון תחושת הנישואים’ (לפני כן סיפרתי לה על המקרה שקרה לי עם אילונה בטרם פרץ משבר נישואיי), לי זה ייתן השראה לסיפור, ושנינו יחד נישאר ידידים!”

“ידידים בדגדגנים!” היא צחקה. שאלתי אם היא רוצה שאני אלווה אותה. לא ידעה. אמרתי שמוטב שלא. אחרת, הידידים שהכירו בינינו עוד עלולים לפוגשנו ברחוב, אם יחזרו במקרה מקולנוע.

ונפרדנו ליד דלת דירתי.


למחרת בצהריים צלצלה וקבענו שתבוא אליי בערב ותאכל אצלי. יש לה בייבי־סיטר לילד. הכנתי מרק טרטו קר. סלט חצילים בתחמיץ, ונישארו לי שני גביעים עם “מוס” השוקולד שבו כיבדתי אותה אתמול.

טיה באה בזמן. שמענו את הפרק האחרון של התשיעית לבטהובן. טיה ישבה בכורסה, ליד ארון הספרים, היכן שאתמול בשעה זו, בלילה, השתוללתי על פני גופה הלבוש. ליטפתי אותה והיא היתה רכה ונחמדה וליטפה אותי ונענתה לי. ופתאום קמה וביקשה שנעבור לשכב במיטה, אבל לא יותר.

בלי לבגוד בישראל אפילו שאולי הוא בוגד בה.

סגרתי את התריסים ושכבנו יחד, בבגדים, על הכיסוי. פינקתי אותה וליטפתי אותה. היא היתה רכה וכה צמאה לליטוף וחיבה. ביקשה שאחבקנה חזק. ורק כל אימת שנתרגשה, עצרה בעד עצמה. כיסיתי את פניה וצווארה וחלקת חזה בנשיקות. שכבתי עליה וכינסתי אותה בזרועותיי והיא נראתה כפרפר, כאפרוח רך, מוגנת ומוקפת בי. אפילו כיום, לאחר שנים רבות, עוברת בי התרגשות כשאני מקליד ונזכר ברגעים האלה וכאילו מבקש שלא ייגמרו לעולם…

ליטפתי אותה על שדיה, ולאט הרמתי את חולצתה ואת חזייתה.

עתה שכבר על גבה, ולעיניי נגלה השד היפה ביותר שראיתי מימיי. פיטמתו עגולה, בולטת, וצורתה מושלמת, ממש כמין הרמוניה של תואם מידות מכל צד. מצחיק לתאר זאת במילים. משהו כה עגול והרמוני. וליטפתי ונשקתי ובלעתי והיטבתי לה ותאומי חזה תפחו ותפחו ומלאו חיים. מימיי לא הרגשתי כך חזה של אישה ולא מצאתי יופי ורגישות וחושניות כאלה גם בצעירות ממנה.

היא חששה פן אצא מגדרי וארצה לשכב איתה ממש, ולכך לא היתה מסוגלת, מתוך נאמנות לישראל. אך התאפקתי ורציתי רק להיטיב לה ולא להתנפל עליה מתוך איגואיזם. רגע התהפכה על בטנה וגהרתי עליה, וכמעט התפרקתי אך סטיתי מעליה. ואחר־כך המשכתי ללטפה את בית סתריה מבעד לתחתונים, ולאט־לאט, בהרבה עדינות וסבלנות, כאילו הוצאתי מתוכה דמון של לחץ ששאף להתפרץ החוצה, בעלתי אותה באצבעותיי. פניה התעוותו לפתע ומלאו קמטים נוראים והיא נראתה לרגע ישישה בת שמונים. כשנגעתי בלשונה נפער פיה כאילו בעווית, והיא נאנחה נורא וכל גופה נתקף בעווית וכמו ביקש להשתחרר מדבר נורא, מדיבוק שמציק לו. היא הגיעה לאורגזם ממגע אצבעותיי, אבל לא בגדה בישראל, ונרגעה לבסוף.

הייתי כה סבלן אליה, וויתרתי על תענוגי, לו עדיין לא היתה מוכנה, שאחדור אליה – וככה היא תבגוד בישראל – והענקתי לה בעדינות וכמו ביחידות את פורקנה שלה. ובאמת היתה לי הנאה עמוקה מכך שהיא בידי, ואני כמו מנגן בה, פורט על שדיה הנפלאים ביופיים, ובבית סתריה, ומוציא מקירבה אנקות של חמדה ותענוג, ומרגיש ויודע כל הזמן מה קורה לה, ולא נסחף.

אבל כשגמרה נתקפתי פתאום בולמוס, היא נתהפכה על בטנה ואני, בבגדים, כמעט באתי על פורקני מעליה, בפראות. מוזר שהיא אוהבת כך, מאחור, וזה מה שמושך אותי בצורה נוראה לנשים. וצרחתי ושרתי כמו אז כששכבתי עם ג’ני במלוש הענק על הבצק וחברנו זיכרונו לברכה עבר בחוץ ושר:


"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!"


היא נבהלה וביקשה: “חיימקה, חיימקל’ה, את השוואנץ שלך רק ברקטום שלי, בבקשה, לא בווגינה, שזה לא יהיה כמו בגידה!”

“כמו בגידה בישראל!” – שלפתי את הנמר המדברי מפתח מכנסיי ותקעתי לה אותו מאחור בכל כוחי, היא אפילו היתה קצת יבשה שם, ברקטום, בהתחלה – ונבהלה מההשתוללות שלי, המוזרה, ונאבקה מתחתיי להשתחרר. האורגזמה שלה הרי התרחשה כבר והיא היתה פחות מגורה ממני. אבל אני לא הרפיתי ממנה עד שלא התרוקנתי לגמרי ברקטום, שפתאום התחיל להגיב לתנועות הקצביות של הנמר המדברי שלי – ושפכתי בו, ונרגעתי.

הזענו. היא הסתובבה לשבת בפאת המיטה. קצת רגועה וקצת מבוהלת, ורטובה. הלכה להתקלח. נתתי לה מגבת. סגרה את הדלת על מפתח. וגם אחר־כך התרחצה בדלת סגורה. ישבתי בכורסה וחשבתי – עכשיו נאכל ארוחת־ערב במצב־רוח טוב.

לאחר שיצאה, התקלחתי גם אני. ישבנו לאכול את מטעמיי והיה נעים כל כך. טבעי.

כאשר נפרדנו הודתה לי, על שנהגתי בה כל כך בסדר, “רק מאחורנית, שזה לא נקרא.” ואמרה שזה בדיוק מה שהיתה זקוקה לו.

“היו לי מורות טובות” – התלוצצתי, והיא נעלבה קצת. אחר־כך ביקשתי ממנה שלא תירתע ממה שקרה ושתמשיך לבוא.

היא הבטיחה שלא תירתע, צחקה ואמרה: “ועכשיו תחזור הביתה ותכתוב על כך סיפור ותקלקל את הכול! בטח תכתוב שיש לי ילד אבל הייתי בתולה מאחור…”


היום לפני הצהריים קפצה, בלי להודיע, טיה עם הילד הקטן שלה. ישבנו כשעה ושוחחנו ואני שיחקתי עם הילד, אשר מוצץ אצבע ומשחק בטבורו. קשה לי לדעת מה יחסה אליי כי כבר הייתי מאוהב בה אבל ידעתי שהדבר לא אפשרי. היא לא תעזוב את ישראל למעני. והיא לא תוותר על הילד.


אני לא חושב שהיה לי סיכוי רציני להינשא לה, ואפילו לא לבעול אותה או להפשיט אותה מבגדיה ולראותה ערומה ואולי גם את ערוותה זהובת שיער. העובדה שבכל הפעמים היינו שנינו לבושים, וללא “חדירה אמיתית”, נתנה לה מעין “אליבי”, שלמרות שהתרגשה ממש כמוני והגיעה לאורגזם, היא לא ממש “בגדה” בישראל ובילד שלה, ומצפונה נותר שלם ושקט גם כדי להכחיש כל חשד של בגידה, אם תצטרך לכך. ויחד עם זאת יכלה לחוות רגעים של הרפתקה סוערת, כאילו בגדה.

*

“תפתיע אותי…” ביקשה טיה ערב אחד. “אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי… שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך…”

“ניסע לגג של מגדל שלום,” הצעתי, “ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פנחס עם שׂ. היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה.”

“גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין־גדי כאשר כרעת כדי לאונן?”

“לא. את זה פנחס שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני. כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן־איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי.”

“לא מוּצְקָלֶה,” חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, “אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ־לארץ, עוד משוררים תל־אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!”

עניתי בצניעות: “טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני.”

“איך אתה יודע?”

“לפי השירים. אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!”

“ומה זה בארדים?”

“פרדים. בערבית.”

“אבל פרדים הרי לא…”

“די, לא חשוב…”

נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית־קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פנחס. הסטודנטית הצעירה שאהב, שׂ. שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל־אביב, בקפה שעל “מגדל שלום” למעלה.

“כאן, איפה שאנחנו יושבים.”

הוא ענה: “את באמת רוצה להיפגש איתי?” ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת־גן לתל־אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. ש. הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב“מגדל שלום” למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

“ולא לקחת טכסי ספיישל?” שאלתי.

“לא.” ענה. “מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס.”

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר־כך התברר לו כי מ־ש. לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: “אני שונא את תל־אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר.” – נכנס לקפה ולא מצא את ש. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות “נלסון” מטבק וירג’יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.

הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית־שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: “או שהיא כבר למטה.” אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל־אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – “את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?”

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. “ככה־ככה.” אמרה. “הכל בסדר.”

“הכל בסדר. אז למה באת?”

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית־משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: “אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?”

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי־אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים־שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. שׂ. התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.


כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי “מגדל שלום”, שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.

“תראה, אם יקרה משהו…” אמרה טיה.

“ואולי בכל זאת…” אמרתי.

“אז אנחנו…”

“נתחתן!”

ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.

“אני לעולם לא אקפוץ…”

“לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך…”

“כי יש לי אחריות…”

“ולי יש בינתיים את הפוסי שלך…”

כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.

שתקנו.

“איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה…”

“היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה… ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו… כמובן, לא גברים.”

“ומה היה הסוף שלו?”

“הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק…”

ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה.

“טוב, עכשיו אתה יכול…” אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, “הבטן שלי שטוחה,” צחקה. “חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי… לא יסריח לך…”

בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.

הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת־לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.

“יא־אללה…” אמרה בהתפעלות, “טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה…”

“אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל־אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי.”

“נראה,” היא אמרה. “ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע.” והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.

“אני יכולה לשמור אותה אצלי?” הכניסה לארנק. “שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!”

“אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה… את האישה האידאלית בשבילי…”

“לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?”

“נכון.”

“אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח־הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!” פרצה פתאום בצחוק פראי. “ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה.”


אבל לא התחתנו.

וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה, מעריצה וגם מוצצת.


 

פרק עשרים ואחד: ההזרעה של אגנה וגנר

בנתב"ג, לפנות־ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ־ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.

באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב־7.30 לנתב“ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב”ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.

מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע־עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח“ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר־האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע־עשרה, מגרעין השלמה של הנח”ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת־הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.

כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה־עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.

השעה היתה אחת־עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.

מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. “אגנה וגנר” היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.

חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה־עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.

היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.

לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.

שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: “לא…” ו“עוד לא…” אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת־אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה־ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה“חנות” שלי ובבת־אחת חדרתי והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.

הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על “על מצבו של האדם”, אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: “אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.”)

הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.

ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?

השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – “יבוא! בבקשה להיכנס!” – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.

קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג’מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.

לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.

לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: “אגנה!” – “אגנה!” – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.

פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.

ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה“מק” הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.

הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס היראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.


 

פרק עשרים ושניים: חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת

שלום מר חיים שפינוזה,

לבוֹט התלוֹבּטתי מאוד שבועות אם לגלות לך את סודי שהוא סודנו המשותף הידוע רק לי. אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ שבערבה כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים על שדה פנחס המשל כמצבו של החיים? הייתי נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ’קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור, מנוול! – ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן־ירכיי הגדול וצועק כל פעם: “אין פנחס שדה!”

אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, שהיא כבר גרושה ואם לילד קטן, גיא, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס של משפחתך בפתח־תקווה בתור שפחה שמנקה תפוחי־זהב, ואגיד לך את האמת, אני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך – פָּפִּי! – עם בתך־בִּתי בֶּטִי באשמתי שאני שותקת, והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך־בתי טורקת [צ“ל – טורדת] שינה מעיניי ואני מתחננת בפניך שתרפה ממנה מיד וכי חס ושלום שלא ייוודע לה שכתבתי לך וביקשתי. היא לא יודעת שאתה אבא שלה אדם עשיר ממשפחה מיוחסת אבל גם כי אני לא סתם משפחה, אחד מאבות אבותיי היה וגנר! – לא הקומפוזיטור! טמבל! – התלמיד של ד”ר פאוסט!

בכבוד רב לַאישיות המפוקפקת שלך,שנתגלתה לאחר שנים של חיפושים עקרים,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

לאגנה וגנר שלום רב,

לא איכפת לי אם אחד מאבות־אבותייך היה וגנר תלמידו של דוקטור פאוסט או וגנר הקומפוזיטור! תפסיקי להטריד אותי כי יש לי הרבה עבודה בפרדס, הרבה שמוטי־דם מזן “שרה” – אבל אף לא אחת בשם בטי וגם המשרד שלי כולו וירטואלי ואין בו מקום לזיונים ועל אחת כמה וכמה לגילוי עריות! היה פעם בפרדס אריה חרמן שאותו מר גוטמן צייר, אבל לא עריות! וגם מר אריה חרמן מת מזמן והוא קבור בְּסֶגוּלָה [בית הקברות של פתח תקווה]. וחוץ מזה תפסיקי לעשות צחוק מהספרים שלי ולהעתיק מהם סיפורים כאילו הם קרו לך!

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

נ.ב.

בתולה לא היית.


*

מר חיים שפינוזה הנכבד,

אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ… בערבה, כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים?

הייתי אז נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ’קונים שלי, שמאוד בערו לי! אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס שלך בתור שפחה שמנקה תפוחי־זהב, ואני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך עם בתך־בִּתי בֶּטִי והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך־בתי טורקת שינה מעיניי, מה עוד שאתה מתאר זאת בפירוש בספר השירים החדש שלך:


אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ

וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.

עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ

הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי

שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ

כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה…


וככה עכשיו כבר לא תוכל להתכחש לאבהותך! תפסתי אותך! יש לך נשמה של מגלה עריות סדרתי וכל השימוש באצטלה של ספרות הוא רק קָמוֹפְלָג' מחוכם לנטיות הפדרסטיות שלך!

זאת אני,

הרוצחת אותך במחשבותיה לילה־לילה,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

מר חיים שפינוזה החצוף,

הגיעו לאוזניי שמועות שיש קוראים שחושבים שאני לא אמיתית אלא פיקציה שבה אתה משתמש כדי להגביר עניין בספר שיריך האינצסטִיוּאלִיִים על חרמנותך כלפיי ועל בתנו המשותפת בטי, וברשותך וגם שלא ברשותך – אני עומדת על שלי־שלך ועל זכותי להזיז, להזים, להזמים ולהזמיע את השמועות וגם להזהיר כי כל מי שיטיל ספק בקיומי תוגש נגדו גם כן תובענה מצידי לפיצוי כפול ומכופּלץ. אני קיימת, קיימת, קיימת. ושום פירצוצים שלך לא ימחקוני מספר מסעותיך עם הנשים שתוכן מצצת וקליפתן זרקת!

באי־כבוד רב כלפי שוֹמֶן נחת פרצופך המזדקן, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פרצוף של משורר!

אֲגָנָה וַגְנֵר

מוצ’צ’ה “מוצצת” מוסמכת


*

מר ח. שפינוזה,

קראתי אחדים מספריך ותוהה אני הייתכן כי אדם המתיימר להיות משורר, כמוך, אין בו שמץ של רוחניות? אצלך הכול גשמי. מתבדח. פרטני. מציאותי. כאילו אתה מדווח לנו, תסלח לי – על כל נאד שלך בשיריך. והלא מלוא כל הארץ רוחניות – הרצאות, כנסים, חוגים, קורסים, סדנאות, מפגשים, יהדות, אפלפלד, ויזל, כשר, שואה, קבלה, מֵיצגים, תערוכות, השתלמויות, התוועדויות, לילות שימורים, דתיים־חילוניים, דברי נביאים רבי־מכר, ספרות נשים, חרטאות, תֶרָטאות, זיבודֵי־רוח וזיבולי־שכל, וגם קראתי בביוגראפיה שלך, “בִּתוֹ של הכאב” – שבשנת תרפ“ה־פ”ו אתה למדת לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום אז בוודאי אתה תוכל להשתלב באחת המכינות הרוחניות של החוגים התל־אביביים שלנו לקבלה, אם כי שמעתי שלא למדתם שם, באוניברסיטה העברית בירושלים, קבלה מעשית ומעשי כשפים ודיאטות רזון, שהם מעיקרי הרוחניות שלנו, ובסימן זה גם עמד הכנס למדעי היהדות האחרון, שאני מניחה שלא השתתפת בו כי אתה הלא מעדיף מסעדות, נאדות, וגירויים ארוטיים של קשישים.

הרשה לי לומר לך שטרם היה משורר חסר רוחניות כמוך. אתה רק מתעד, מתעד, מתעד או כמו שאתה קורא לעצמך ברומאן החארטה שלך “המושבה שלנו” – כרוניסטן. תסלח לי אבל תיעוד ובייחוד של הפלצוֹת של איכרי מושבות העלייה הראשונה זה לא ספרות ולא רוחניות וכדאי לך ללמוד קצת מסופרינו וסופרותינו הגדולים מהי רוחניות ומהי ספרות ובהזדמנות זו גם מהי עברית ספרותית נקייה מגסויות. פוי!

בברכה מקוראת לֹא־מעריצה שלך,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

גברת אגנה וגנר,

אכן צדקת בהחלט בכל אבחנותייך כלפיי, אך זאת אילו הייתי משורר – ואילו אני – פרדסן, וכידוע לך פרדסנים הם אנשים לא־רוחניים. להפך, הרוח גורמת להם נזקים גדולים בחורף, כאשר פרי־ההדר עדיין על העץ, ונושר. לכן הם נוטעים שדרות ברושים שוברי־רוח סביב חלקות הפרדס, ולפני שנים רבות אף ניסו לאקלם בפרדסי הארץ שוברי־רוח של “עשב הפיל” מאפריקה, שצומח מהר מאוד. ולכן אני מאוד־מאוד נגד הרוח וגם הולך נגד הרוח כל השנים וזה גם לא כל כך קשה לי אם נתחשב בכך שאני שוקל יותר מתשעים קילו ונופח ככל האדם פעמים אחדות ביום נגד הרוח וגם בכיוון הרוח – נופח רוח מאוד־לא־רוחנית ממעמקי פרטיותי – כי גם לחיה נשמה ואנה אנו באים בלי סופרים, הוגים, פרופסורים־חדשים ושדרנים רוחניים שידריכו את שלוותנו הנאורה במילים עבריות ממולמלות במחשבה יהודית שמאלצית בשומן אווזים דיכוטומי בין יחיד לקולקטיב שגורם לליקוק שפתי גברות תל־אביביות נאורות בממרח דרידייה, לווינס, שפתי הפות החיצוניות, מפוטמות בסוּפגניות המחץ הוורבאלי הפוסט־אוריגנלי היוצר רבי־מכר למערכת העיכול הרוחנית שבולעת כל שטות פסוידו־משכילית כמו שסבתא שלי היתה אומרת, מפי עיסא, הפועל הערבי של סבא: “אסבּאח בילחאר!” – תִשְׂחֶה בחרא! – כלומר שהרוחניות היא האג’נדה ה“אִינֵית” של מאחזי־עיניים שמתפרנסים ממנה ובעזרתה כלל וכלל לא רע, וזאת מבלי להזכיר שמות.

והדבר האחרון בחשיבותו, אומרים הפרדסנים – שצריך משורר/ת לדעת לכתוב הוא לדעת לכתוב, פן ספרו/ה לא יהיה רב־מכר אלא בעל ערך ספרותי אמיתי, ר"ל.


*

למשורר הנִקְלֶה חיים שפינוזה שלום,

זמן ממושך לא כתבתי לך וזאת כי הייתי עסוקה באירגון המתנדבות לתרומת ביציות וגם כי גיליונות המכתב העיתי שבו אתה כותב נעשו ארוכים עד שחשבתי לבקש ממך שיפסיקו לשלוח לי אותם כי תודה לאל עדיין איני זקוקה לעיתוני חינם משעממים. גבר חינם, מילא. שייכנס, כל זמן שיש לאן ועדיין לח ולא מפיפי. אבל לא עיתון. ושמעתי שיש עיתון חינם גם ברכבת אבל הקטרים חלשים. “יִלְעַן דִין אִל בָּבּוּר אִילְלִי גָ’אּבְּהוֹם!” – ארורה האנייה שהביאה את הקטרים האלה! – שלולא העיסוק בארגון הביציות הייתי גם אני אמורה לנסוע ברכבת ישראל בדיוק בצומת בית יהושע, ונדפקת בגלל הקטר החלש שהתהפך ולא איתי.

מה שרציתי להגיד לך הוא שאף קורא לא מעניין אותו מתי בדיוק סבא שלך חרש את התלם הראשון במושבה וגם לא איזו מושבה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וגם אם נשים יסדו אותה או גברים ושכשאני רק רואה אצלך כתוב – ראשון, ראשונות וראשונה אני מיד מקבלת חררה.

אינני מבינה איך משורר כמוך לא מתבייש לעסוק בשטויות שהן באמת־נידחות. קח דוגמה מהסופרים החשובים שלנו שעוסקים בנושאים רציניים כמו עוני בקניונים, רעב בבתי־הספר, נשיאים אנסים, מצב ילדים פלסטינים חפים מפשע שצה“ל הורג בתותחיו ובמזל”טיו, יהודי ארה"ב פחות יהודים מאיתנו, הגרמנים לא היו כל־כך נוראים כי כל אחד מאיתנו יכול להיות נאצי כי השטן שוכן בכולנו ואנחנו אשמים כי אנחנו שיגענו משגעים ונמשיך לשגע את העולם וגם את הערבים ואת הגרמנים וגם את שופטי פרס נובל למוסר עברי, ומותר לגרמנים להוקיע את ישראל ואף לנהוג נגדה צעדים מדיניים או כלכליים כי הסחף במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות נאורות אחרות נובע בראש ובראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית, ובקרב שוכני המערות חביבֵי הסופרים העבריים בהר חברון, והשפעתה של אום־כולת’ום על הספרות העברית, ואשמתנו־אשמנו־אשמנו־אשמתנו וחוזר חלילה ודימנה.

אבל אתה, קְלוֹץ מִיט אוֹיגֵען, עוסק בקָקה לוקאלי עתיק שלא מעניין איש. ואגב, גם לא יזיק לך לדעת שבתנו, שלאבהותך עליה אתה מתנכר, ילדה לנו נכד בתור אם חד־הורית, כמו שאני ילדתי לך, ואם נאריך ימים ואִם החד־הורות תורשתית היא, כפי שהוכח כאן, תיוולד לנו גם נכדה שתהיה גם היא חד־הורית כי גברים נשואים בימינו לגברים אחרים ויש להם ביצים אבל אין להם ביציות.

ואתה באמת משעמם וגם כבר לא מרגש אותי כמו אז, בקיבוץ, כשהזרעת אותי פנים ואחור לאחר שזיבלת לי את השכל בסיפורים על דודתך המשוררת אשר על כתביה עשיתי אז עבודת מ"א בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בת־שלמה רבתי, כאשר כל־כולה עדיין שכנה בקמפוס דיר העיזים של משפחת שוורצמן, גבינות, יוגורט וזיתים שחורים מן הכי טובים בארץ אפילו שהוא שׂם בהם שׁוּם.

שמעתי אומרות בערב למלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן, ב“צוותא”, שספרו “ביאטריצ’ה” הוא ספר אכזרי אנטי־פמיניסטי כי האריה אוכל בסוף את המינקת שלו, ואני גם מדברת כאן בשם הכלבות, ולכן גם אני חושבת שצריך להפסיק את הדפסת הספר ולבקש ממשפחת גוטמן לגנוז אותו. והאמת, אני לא היכרתי היטב את גוטמן כי גדלתי בצפון הארץ ולשם לא הגיע “דבר לילדים”, רק עד כרכור.

ברגשי כבוד הדדיים לְיִקרַת נִיקלוּתְךָ המחורצפת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה…)


*

לחיים שפינוזה שלום רב,

לצערי לא ידעתי כלל שהספר שלך “המושבה שלנו” יצא בשעתו לאור, וגם לא הצלחתי למצוא (או להזמין) עותק ממנו בחנויות הספרים. במרביתן כלל לא שמעו על אודותיו.

בלית ברירה אני מסתפקת בקריאת פרקיו המתפרסמים בהמשכים, ואף שאינני מסכימה עם הגסויות, וחושבת שלא היתה מזיקה לך עורכת נבונה שתוציא אותן מהטקסט, לא אסתיר ממך את התפעלותי, בייחוד מן הפרק התשעה־עשר המספר על מאדאם אום־אל־טאך ובנותיה.

לא היה, ולדעתי גם לא יהיה אי פעם ספר עברי דומה לו, ואני מתארת לעצמי כי לקראת יובל ה־60 שלך תחגוג איתך הארץ כולה ובייחוד המושבה שלך (שם בוודאי אינם חדלים לקרוא, ללמוד וללמד את “המושבה שלנו” וגם את “אברהם שפירא”) – ועל שדרות דקלי הוואשינגטוניות יתנוססו דגלי חגך, וגם אוניברסיטת בת־שלמה רבתי תעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של המושבות הראשונות.

יש מעט מאוד משוררים עבריים, אם בכלל, שיודעים לכתוב כמוך ויש להם עולם ייחודי כשלך, ואני מאמינה שגם בדורות הבאים יאהבו לקרוא את הספרים שלך ואני כותבת לך דברים אלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולא מפני שפעם היית בתוכי במזרח וגם בסוף מערב.

שלך בהתרפקות (דגדגנית ונוסטלגית) מסוייגת,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

לאגנה היקרה שלום רב,

אני שמח ללמוד מנימת מכתבך שקצת התפייסת איתי בזכות ספרי “המושבה שלנו” ואינך מזכירה עוד את הבת שאת טוענת שאני אביה (ושדרשת שכל תמלוגיי מאקו"ם יועברו אליה, אחרת הם יוקפאו בצו מבית משפט, כמו התמלוגים של משורר ידוע אחר), וכן שאת עדיין עודך בחיים וגם זוכרת את ההתדבקויות האקראיות שלנו.

עם זאת, למרות שמחמיא לי שאת זוכרת אותי צעיר (וּמְדָגְדֵגַן) – עליי לאכזב אותך בקשר לחגיגות יובל השישים שלי בארץ בכלל ובמושבה בפרט – כי אני כבר כבן שבעים ואחת.

כאשר מלאו לי שישים איש לא שם לב לכך.

כך גורלו של משורר נידח, שאיש בקהילייה הספרותית ובתקשורת אינו זוכר את יובלותיו או יודע מה נכתב בספריו. משורר לא חשוב, מה יש לו בחייו? – לא חשוב מה הוא כותב, כי כל מה שהוא כותב לא חשוב ולא נחשב.

על זיכרון השעות שבילינו יחד אתרפק אף אני ובהם אתנחם גם כַּחמור ההופך בשולחן.

בברכה,

חיימקה שפינוזה


*

לחיים שפינוזה שלום,

רציתי לברך אותך ליום הולדתך השבעים ואחת אבל אתה חרא של בן אדם. לא די שהתכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ, ואינך שואל כלל על גורלה, ועל הנכד שלנו, גיא, שנולד לה – אלא גם רימית את כולנו בכך שאמרת שכל האמצעים כשרים כדי שתוכל להקדיש את עצמך לכתיבה ולכן מותר לך לדפוק נשים מלפנים ומאחור ולהכניס להריון בלי כל התחייבות מצידך – ומה יצא ממך לבסוף? חרא של משורר. מרבית הסופרים בני הדור שלך הצליחו, ולא מפסיקים לתרגם את הספרים שלהם ולהזמין אותם להופיע בחו"ל ולהעניק להם פרסים – ואתה, אפילו בעברית אף ספר שלך לא נמצא בחנויות הספרים, ולא עזרה לך כל הפורנוגראפיה שהכנסת בשירתך. ולא שהיית פעם משהו מיוחד אבל בשנים האחרונות נשכחת כליל. וגם לא נשארו לך הרבה שנים לתקן את המעוות, עד מאה ועשרים.

אם בתך האומללה,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

לחיים שפינוזה שלום,

אני לא יודעת אם קצב אשם או לא, אבל ברור לי שהוא הסתבך בקשרים עם נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע. ואני רוצה לשאול אותך, בתור משורר (היחיד מבין המשוררים שבעל אותי וממך נולדה לי בתנו בטי שאתה מתכחש לה) – איך, איך איש ציבור בעל רקורד כקצב היה יכול לסלול את דרכו למעלה עד היותו נשיא מדינת ישראל למשך תקופת כהונה שלמה כמעט, וזאת לאחר שבחרו בו רוב חברי הכנסת, שנבחרו על ידי העם, על ידינו?

הייתכן שכך קרה רק מפני שהוא פוליטיקאי ממוצא לא־אשכנזי ולכן נהנה, עד גבול מסויים, מאפלייה מתקנת?

מצד שני, אני מתפלאה ושומעת ברדיו ובהפגנה בכיכר במוצאי שבת את כל החרפות והגידופים הנאלחים, המבזים והדמגוגיים ביותר – כשהם יוצאים כלפי קצב מפי נשים וגברים הנחשבים אינטלקטואלים ומנהיגים חשובים, נשים וגברים שאין לחשוד בהם שהם מרמת העומק של ביבי שופכין. ולהפתעתי גם לא ראיתי כמעט אף פרסי או יוצא עדות מזרח בקהל האינטלקטואלי, שמחא כפיים וצווח כמו משוגעות היסטריות (בכנס מכשפות לֵילִי בסאלם) –אחרי כל קללה שנצרחה והוטחה בְּקֶצֶב בְּקָצָב מהבמה.

ורציתי לשאול מה דעתך – אם קצב היה אשכנזי, יליד־הארץ, נאה, בן היישוב הוותיק, מהקיבוץ, או ח“כ “צבר” יפה וחתיך של מר”צ, למשל, או עם בלורית כמו שהיתה לסופר העברי החשוב ביותר יעקב שבתאי, לפני שהתקרח בין שתי נשים ומת – האם גם אז היו מעזים לחרף ולגדף אותו ככה? או שרק את הצ’חצ’חים, צאצאי הַבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו – מותר לכנות בשמות גנאי איומים ונוראים, ולא לתת על כך את הדין?

טוב. לשם איזון הן חירפו גם הנשקן האשכנזי חיים רמון.

וההתלהבות שלהן! יכולת לחשוד שהמפגינות ממש מתות לקרוא יום־יום בעיתונים במשך חודשים ארוכים את פרשות ההשפלה וההתעללות שספגו המתלוננות מקצב, ואיזה מפלצת הוא היה, ורק שלא יסגור להן איזה מזוז משפטי את ההצגה ויסתום באבן את פי הבאר המפיצה מים מורעלים, מתוקים, היסטריים ותקשורתיים כל כך.

אתה רואה שגם אני יודעת לכתוב.

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

לחיים שפינוזה שלום בלא־ברכה,

סבורה אני שיש גבול לכל התעללות באישה ומה גם אם שמנתי ויש לי עכשיו זוג פומלות, כמו שפעם היו אומרים, שדיים שמסבים לי ייסורים רבים כי כבר אינני צעירה כמו פעם והם אינם זקופים ואפילו בבדיקות של סרטן השד שני רופאים צעירים צריכים לעסות אותם עד שמקיפים אותם יחד ומגיעים לאבחנה נכונה, למזלי שלילית, וכל אותה עת שתי אחיות לוחצות להם על הביצים מכל צד כדי שלא ישפריצו כי השדיים שלי עדיין מחוללים מהומות תחתיות.

והנה, יום אחד בשבוע שעבר אני מבקרת בשוק הכרמל עם הרוסי ידידי־לחיים זה שנים אחדות (שניהל רפת קולקטיבית גדולה בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב) ואנחנו עומדים בחנות של דברי מאפה, לחמים, כעכים, לחמניות ופיתות, ואת מי אני רואה ממול לוטש בי עיניים מתחת לסנטרי כתרנגול בבני אדם?

– אותך כמובן! – חיימקה שפינוזה המשורר המאניאק שכמובן אינו מזהה אותי – חיימקה שפוסע ברחוב מתחת אל תחת ונראה כעומד כל רגע על עברי פי תחת והוא קונה לחמניה רכה ועושה הפסקה ואחר כך קונה עוד לחמניה רכה, ועוד הפסקה, ועוד לחמניה, ואני כבר רואה שלא הלחמניות מגרות את תיאבונו אלא השדיים הענקיים שלי שאותם הוא בולע בעיניו כשרעדה עוברת בגופו מרוב שהוא נסער, ומבטיו נעשים זגוגיים כמבקש להיטמע בי, וגם, תסלח לי – כחופץ לזיין אותי בין השדיים שלי (זוכר?…) וככה זה נמשך עד שסיימתי לקנות לחמים עם הידיד הרוסי שלי שניהל את הרפת הקולקטיבית בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב, ואתה נשארת תקוע עם איזה עשרים לחמניות רכות.

ואני פותחת את העיתון שבו אתה כותב, ומה אני רואה? שיר! – “כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים” וגם מעז לרמוז שהם גרמו לו להתיז! – תִיז אֶמָכּ! – אתה והמשוררים!

אבל אם רק היית חוזר אליי הייתי מפנה גם לך מקום בין שדיי…

וזורקת את הרוסי שיודע לחלוב…

בהתרסה בוערת,

שכובתך־בעבר ואֵם בתך הנסתרה שבגורלה לא התעניינת מעודך,

ויש גם נכד, גיא

אֲגָנָה וַגְנֵר


*


כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים


כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה

אני לא יכול להפסיק להסתכל אני

מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה

אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה

האישה הדדנית שצריכה לסחוב

כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם

אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות

וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך

מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה

ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה

להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף

מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי

הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת

לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה

אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה

די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט

להחליף מכנסיים.


*

לחיים שפינוזה

המתעלק על תמונות עירום של נשים הרות,

שלום לַשמוק החי בקלון,

אכן, כפי שנוכחתי להוותי במשך השנים, אתה הולך ונסוג לאחור (אף כי באחוריי דווקא אהבת קדימה ולא בגלל התמיכה במפלגת אולמרט אלא מפני האופי העות’מני הים־תיכוני האנאלי שלך) – ועכשיו אני מתארת לי איך אתה שוטף בעיניך את הבטן הענקית ואת האחוריים ואת השדיים הגדולים של “אהובתך” גבריאלה ספניק, ואתה לא רואה שהיא כבר זקנה וכל חמוקיה הם עבודת ריטוש של המחשב, אפילו נקודת חן אחת או קמט אין בכל החודש השמיני האכסהיביציוניסטי הוורוד שלה, אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה וזה אפילו מגרה אותך יותר וגם היית מת לחלוב את שדיה השופעים כמו שהיית חולב את העז במושבה וגם מספר לי על כך כשהיית חולב אותי ומחליק לתוכי. אני מתפלאת על הקוראים ובייחוד על הקוראות, שלא השליכו בגועל נפש את תמונת הפרה המפוטמת מרשימת הנמענות הנאנסות לקרוא את גסויותיך. פויה לְךָ. בושה. אני מאחלת לך שתצליץ לך גבריאלה ספניק בפנים ואז תראה מה זה להעריץ מירחון הטלנובלות “וויוה פלוס” תמונה של פרה ורודה מעוברת ערומה בחודש השמיני להריונה!

ממני אֵם ילדתך הנידחה שלא זכתה לשום ליטוף ממך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

אני המארחת שלך מליל הזיונים בחדר האורחים בקיבוץ בערבה אחרי ההרצאה על דמות הערבי בספרות העברית לפני שנים רבות בעוד שדיי גדולים זקופים.


*

לחיים,

כאחת מקומץ הקוראים שעדיין מעוניינים בדבריך המשעממים, קראתי גם אני את פרקי היומן שלך שפירסמת בעיתון, ומאחר שאני חוששת שכללת בו גם את פרשת יחסינו ואת בתי שילדתי לך ואשר לה אתה מתכחש – רציתי לדעת איך אני יכולה להגן על עצמי ועליה מפני יומניך הפורנוגראפיים ההזויים־למחצה (כמו שאתה מתעקש לספר שבאת עליי מאחור) ואם לא הגיע העת לפנות לייעוץ משפטי כדי להגן עלינו מפני יומניך. אחי־למחצה הוא עורך־דין.

בהזדמנות זו אני רוצה לבקש ממך שאם אמות לפניך, אנא אל תפרסם עליי מודעת אבל בעיתון אלא אם גם בתנו המשותפת תהיה חתומה עליה.

בכבוד רב,

אחת מנפגעותיך,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

למשורר המופרע חיים שפינוזה,

ידעתי שלא תשלח לי ולבתנו המשותפת את הספר החדש שלך וקניתי אותו בחנות והכרחתי את עצמי לקרוא בו (בין היתר כדי לבדוק אם לא הוצאת דיבתי רעה, כדרכך) – ואל תחשוב שלא מצאתי אחת לאחת את כל הגסויות המיותרות שהכנסת בו.

ואני רוצה להגיד לך שכאשר קוראים היטב את תיאורי הסקס והכמו־סקס שלך (אכסהביציוניזם, אוננות, משמושי זובי יחד עם הקינאה בנערים הערביים וגם הסצינה בירושלים עם איה העיזה והזרג שלך) – מתחילים להבין את סטיותיך המיניות ואת הקיבעון שלך לעלות עליי מאחור שירשת כנראה מהפר שהיה עולה ברפת של קלמניה על הפרות, וכמובן גם כן מאחור, (ושאתה מספר שכמעט הרג אותך, מה שלא היה משנה הרבה בתולדות הספרות העברית).

ואני מבינה קצת ברפתנות מהתקופה שלי בקיבוץ, למרות שכבר אז כל ההזרעה היתה מלאכותית, וכאשר הייתי בשבוע שעבר בתערוכה “אגרו משוב” של החקלאות בגני התערוכה בתל אביב (והרי יכולנו להיפגש שם במקרה!) – וראיתי את הפרות עם העטינים המדהימים בגודלם – אני רוצה להגיד לך שכאשר אנחנו היינו צעירים לא היו לפרות עטינים כאלה! זה ממש לא אנושי… חרף העובדה שגם החזה שלי לא קטן במיוחד, גם אז, בקיבוץ, והפטמות, אני גאה – כאצבעונים של תופרת, זוכר? – אבל אני רוצה להגיד לך שבסופו של דבר, אִם, אִם בכל זאת היינו נפגשים, גם היום, אני הייתי מרשה לך לעשות עמוק בתנועת המושבים שלי – כל מה שאתה רוצה כמו אז, באותו לילה בקיבוץ, כי, אני כבר ממש בוכה… שתלך קיבינימאט… אני לא הפסקתי לאהוב אותך במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, יא חתיכת חרא מתכחש שכמוך!

ממני, המטומטמת שעדיין זוכרת אותך מלפנים ולפעמים גם מאחור, ונשיכותיך באצבעונים הזקופים, אז, כשהיית חולב אותי…

אֲגָנָה וַגְנֵר 


*

למשורר חיים שפינוזה,

עולה לי בבריאות לכתוב לך אבל אינני יכולה לשתוק. קראתי בעיתון כי ב־73 שנותיך אתה שוקל כבר 97 קילוגרמים!

ואני רוצה להגיד לך שאני מודאגת מאוד ואגיד לך מדוע. מפני שהבת שילדתי לך אחרי שאנסת אותי אותו לילה אחרי ההרצאה שלך בקיבוץ (כן, אתה, ולא שני משוררים אחרים, מבוגרים ממך, שהאחד מהם כבר מת!) – הבת שלי תישאר בלי אב, מבלי שזכתה כלל להכיר את אביה, כי אני נשבעתי שלא לגלות לך את שמה האמיתי ואת גורלה עד שלא תסכים לבדיקת רקמות כדי לאשר את אבהותך, אבל היא יודעת היטב מי אתה וגם מתכוונת בבוא היום לבקש חלק בעיזבונך הספרותי, כי היא קוראת את רוב שירי האהבה שלך כמכוונים אליי, אל אימא היקרה שלה שנשאה ברחמה את זרעך, והיא רוצה להחזיק בבוא היום בזכויות ההלחנה שלהם.

אז אם תמשיך להשמין ולהזקין ככה – לא תזכה להכיר את בתנו החד־הורית ואולי גם את הנכד שלנו גיא ואולי גם לא נצליח לעשות את בדיקת הרקמות.

אני מתארת לעצמי שאילו היית שוכב עליי היום הייתי נחנקת מחוסר אוויר כמו בסרט המטורף “בוראט” שבטעות הלכתי בשעתו לראותו עם מחזר עיראקי ונשארתי עד הסוף כמו אותו לילה איתך.

שכובתך השמנה מאותו לילה איום בקיבוץ,

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

למשורר המזריע,

קראתי שאתה עומד לפרסם מחדש את ספר שירי הזימה שלך “הנאהבים שאינם נעימים” שבזכותו אפילו לא נכנסת לרשימת הסופרים הפורנוגראפיים של הספרות העברית כי איש לא התייחס וגם לא מתייחס לכתיבתך ברצינות, מה עוד שאתה פורנוגראף ממין זכר ולא ממין נקבה, ולכן אני רוצה להקדים ולהודיע כי לי ולדמותי אין ולא היה שום חלק בספר הנתעב שלך, שכולו פרי דימיונך המופרע, וגם אין לי שום קשר לדמות פאני היל התל־אביבית שלך – לילך הרמוטק.

אני בסך הכול אישה הגונה, שבגלל זיון של לילה אחד בקיבוץ, שנסתיים בהפרייה ללא הפלה – ילדה לך בת מקסימה, שאתה מתעלם ממנה כל השנים באכזריות רבה כי ראשך נתון כל הזמן בפוליטיקה ובתיאורי הַצִּ’יפְּצִ’ימוֹן של לילך.

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

למשפריצר,

אני אמנם זוכרת כי בביקור שלך אצלנו כשהרצית בקיבוץ הפצרת בי יותר מאוחר בלילה בחדרי, אחרי שהזרעת אותי כי שפכת כל התנובה בתוכי בלי להיזהר – הפצרת גם להרשות לך לגלח את שיער בית השחי שלי, שהיה די עבות כמו שהנח"לאיות הצעירות נהגו לגדל כי אמרו שריח הזיעה מגרה וגם מושך בחורים, שמראה הזקנקן הרך החבוי־למחצה מזכיר להם קוס שחלקם טרם זכו לראותו, ואפילו לימים נהרגו במלחמה בלי שראו קוּס אמיתי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים, ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם.

ואחרי הגילוח אתה ביקשת ממני שארשה לך לשים את המידלדל שלך בבית השחי המגולח שלי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם, וכאשר שיפשפתי אותך בבית השחי שלי אתה נאנחת והמידלדל שלך והתרומם והתיז עוד פעם – אמנם לא עד רמת גן, שהיא רחוקה מאוד מן הקיבוץ בערבה, אלא לתוך העין שלי, ונעשה לי חם ורטוב ולא יכולתי לראות בגלל הלובן שלך ואנחנו פרצנו שנינו בצחוק אדיר עד שהשכנות שלי מעבר לקיר דפקו שם ושאלו מה קורה אצלי ואתה ניגבת לי את העין בתחתונים שלי.

ועכשיו לקחת את החווייה האינטימית ההיא של שנינו ועשית ממנה שיר מגעיל!

מקווה שהמשפריצר עדיין בכושר,

אֵם ילדתך זנוחת האב,

המתגעגעת לזיון שלך, יַחְרַבּ־בֵּיתַכּ!

סבתא של גיא –

אֲגָנָה וַגְנֵר


*

כמו מתל אביב לרמת גן


הרשי לי לגלח את שיער בית שחייך

לחוש זיפייך השחורים בטרם מגע הסכין

להקציף אותך בלובן מברשת הסבון

לָטֵף גופך הצח הלוך ושוב בַּלהב

צחקי צחקי על החלומות

הַרִיח קפלייך

דַמיין ערוותך אם

תרשי לי שם

וגם לנשום

עור חלק וַרך כַּפּוֹת

מבית־שחייך

להעריץ בך את השקע הרוטט

לאט לאט

לנשק

להביאו לשיא

אני בלן משופשף

מעתה המבקר בבית שחְייך יֵדע

כי כבר אבדו שם הבתולים

ואם תרשי לי

אחרי הרעד הסקסי

אחרי אביונת בית השחי שלך

שתחזיקי לי

כרס“ר בתס”ח עם מקל תחת זרוע

שפשפיני

שפשפיני

ואני אתיז משם

כמו מתל אביב לרמת גן


*

גברת אגנה וגנר,

את מכתבך עלייך להפנות לא אליי, המכונה משום־מה במכתבך “המשפריצר”, אלא לסופר אחד (שראיתיו לאחרונה מסתובב בסימטאות העתיקות של העיר היפה סנטיאגו דה קומפוסטלה ולוטש עיניו בנערות צעירות ומגרות שיכלו להיות נכדותיו), והוא שכתב את השיר “מתל אביב לרמת גן” שאת טוענת שהוא על אודותייך.

הייתכן כי מי שאת טוענת שהיא בתנו המשותפת היא פרי זרעו של אותו סופר?

ובבקשה תפסיקי להטריד אותי כי זה המכתב האחרון שאני עונה לך.

ואני גם לא מאמין לך שיש לנו נכד משותף!

חיימקה שפינוזה


*


חיימקה,

מדוע אתה מתכחש לבת שלך שנולדה בקיבוץ, ולנכד שלך?

בן־דודך,

י.ל.


[מתוך שיחת טלפון]


 

פרק עשרים ושלושה: בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.

תסרוקתה היתה בצורת זנב־סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.

בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.

באותה תקופה אבא החזיק בג’יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.

והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג’יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.

ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני־איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.

בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.

מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.

כשגמרה לצחוק אמרה: “למה לא?”

פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג’יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.

“נחכה עוד קצת,” אמרה,“לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך.”

היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים “סבא שלך”.

קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי־דם מהזן “שרה”, שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג’יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם־הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.

אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.

וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.

כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.

כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.

“אתה לא צעיר מדי?” היא אמרה בקול קצת מוזר.

“לא.”

“אתה יכול להוכיח?”

“כן,” שיקרתי לה. “אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס.”

“אתה סתם עושה רושם,” היא אמרה. “אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין.”

“לא, בחייאתי,” אמרתי לה, “הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי.”

“טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה.”

לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.

הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!

מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –

היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –

“די!”

“מדוע?”

“עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!”

“אבל מדוע?” הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.

“כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה.”

השפרצתי על הסנדלים והתחלתי לבכות.

“זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?”

הפליקה לי סטירת לחי חזקה.

“זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – ‘אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים…’ – ניג’ס כמוך! נדבק לציצים… עלוקה!”

אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג’יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.

אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג’יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.

כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.

“…סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד…”

“כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף־נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!”

“בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!”


אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל־אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.


*

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין “הירקון” שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי־ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, “סגולה”, ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב“חברא קדישא” של פתח־תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות־אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה


 

פרק עשרים וארבעה: תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:


שיר לאהובותיי המתות


האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסִיוֹת.


*

ואני לא האמנתי למראה עיניי


החברה הכי טובה שלי היתה רותי

כחולת עיניים וזהובת שיער

מותק של ילדה

היינו בני שלוש או ארבע

טרם גורשנו מגן עדן

טרם למדנו להבחין בין טוב לרע

ובין זכר לנקבה

שיחקנו לבד בחצר הגדולה

בין עץ הזית ללול התרנגולות

שהיו לנות מדי לילה על מוט

ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא

קודם אני הורדתי את

מכנסי ההתעמלות הקצרים

וראו שיש לי פִּיפִּי קטן

כמעט כמו שיש לי היום

כדי שנשחק בלמדוד את החום

אחר כך רותי הורידה בבת אחת

שנראה את הפיפי שלה

עמדה ופתאום אין לה פיפי

רק רמז דק של חריץ בגוף למטה

כמו תחת קטנטן לבן וחלק

ואני לא האמנתי למראה עיניי

הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה

אוי אוי אוי אוי אוי

הלא לכל ילד יש פיפי

איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי

הלא אין הבדל בין ילד לילדה

והנה הבדל בכל זאת יש

ככה זה אצלנו הבנות

התנצלה רותי כחולת העיניים

וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע

איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר

לא היתה חברה שלי מפני שידעתי

שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי

אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה

ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.


*

ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:


במלאת למלך דוד שבעים ושבע


במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת־שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"


חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג


דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

“תביאי לי חיתול!” צעק המלך לבת־שבע:

“זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!”


לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!


3.4.2013


סוף

המלצות קוראים
תגיות