רקע
ס. יזהר
רובד בונה קרקע

אין לך עם שאין עמו ספור על מי שיצא מזרם הזמן וחזר כעבור זמן ומצא כי אין לו עוד מקום. האגדה שלנו מספרת על חוני המעגל אשר הפליא להוריד גשמים. הוא היה עג סביבו מעגל ומודיע כי לא ימוש משם עד אם יפתחו ארובות השמים, ובכך עצר את מרוץ הזמן השמימי וחייבו להתכופף ולהשתלב בסדר המבוקש מן הארץ למטה.

הצלחתו לא הביאה אותו לידי זחיחות הדעת, ויפה הכיר במיעוט ערכו. וכשראה זקן אחד נוטע חרוב שלא יעשה פרי אלא אחרי שבעים שנה. לגלג על תאבון חייו היהיר של הנוטע. אבל הלה הסבירו כי הנוכחות האנושית מנצחת את הזמן ע״י פרוקו לשלשלת רצופה של חוליות קטנות בזו אחר זו: וכשם שהוא מצא לפניו חרובים ששתלו קודמיו כך מתכוון הוא להכין לנכדיו שיבואו אחריו. עֵדוּת בטחון מוצק ובריא בקיומו ובהתמדתו של העולם, בנצחיות הזמן מִזֶה, ובכוחו של יצור רפה להתגבר על אין־סוף סחף מרוץ הזמן האדיש, מזה.

אחר כך נרדם חוני המעגל, וכשהקיץ והחרובים כבר היו טעוני פרי, ונתנער מקורי העכביש שעטפוהו כאילו כבר היה דומם – לא הכירו שם איש: זר היה ומיותר בעיני עצמו כשם שזר ומוזר בעיני זולתו, עד שביקש רחמים להוציאו מן העולם, לא בטרם הֶחכים לדעת כי השומר על הזמן מפסיד מקומו, והשומר על המקום מפסיד את הזמן, ושחוסר־מקום הוא מוות, ממש כשם שאי־זמן אינו חיים.

העם היהודי חזר לביתו הישן לאחר כאלפיים שנות היעדרות; אפשר לתאר היעדרות זו כאילו נרדם כוח חיותו. ואפשר לראותה כאילו רק החליף אופן חיים אחד באופן חדש. פשט כוח המקום ולבש כוח הזמן.

בשעה שחרבה ירושלים במאה הראשונה לספירה, הקדימו מנהיגי אותה שעה טראגית – מספרת המסורת – והקימו בירה אחרת תחתיה, בלתי ארציית, בלתי מקומיית. שטה מעל לזמן: בירה של רוח, וקראו לה יבנה. מכאן והלאה נדדו מגולה לגולה ואין בידיהם נכסים כי אם ספרים ומסורת למודים. וכשטיבע הזמן תהומה עמים רבים בני גילו, ובהם חזקים וגבורים, ידע הוא לצוף ולהתקיים, אף כי בכל מקום שבא העיר כנגדו חשדות ואכזריות, בכל פעם בתואנה אחרת.

ספרות מיוחדת נתחברה אז בידיהם. זרה וסתומה היום לרבים, שהמפתח להבנתה דתי במהותו. כתבים שדנו אין יהיו נוהגים כשיתחילו מחדש לשתול חרובים ובירושלים יבנה המקדש על כנו; תיאורים רווים געגועים מסתוריים, תפילות נודדים עניים, תלושים ומופקרים לכל רוח רעה, וספרות מוסר, לנהל על פיה עם בלי להשתמש בכלי־שלטון ארציים. שירה ותפילה, קינה ותהִלה, קבלה וצפיה לימי המשיח, מבט לא־נלאה נישא אל ירושלים של מעלה. אלה היו רווחים גם בבטוי העממי וגם בספרות הקודש: ספרות שעניני העולם הזה היו בטלים בה כנגד עניני העולם הבא, ואשר קיומה העצמי, הבלתי מתבולל, הבלתי נכנע העניק לה מבע מיוחד במינו, כהליכת מי שרגליו ניגפות באבני־הדרך ועיניו מבקשות למעלה.

עם ראשית המאה הזאת התחלנו חוזרים הביתה. לאחר שהיטב היטב נשברה ספינת הנדודים והתחילה טובעת. רק מעטים מן הניצולים הגיעו לחוף הזה. ושום דבר קל לא קבל כאן פניהם. עם זה יפה הרגישו, כי משאת נפש תפילת הדורות הנה הושמה על שכמם: עליהם האחריות לבית החדש בארץ הישנה, מידיהם יבוקש ובלעדיהם אין.

הספרות שאני בא איפוא לספר עליה לפניכם היא פרי שיבה זו הביתה. ו״הביתה״ משמע קודם כל בית כפשוטו, אבל גם שתילת חרובים, גם בנין ירושלים. גם מלחמת התקיימות וגם דבור עברי. שפה זו, שהיתה עד אז לשון הקודש שאין לגעת בה לשמוש יום יום – לפתע היתה צריכה להזקק לידים מזוהמות עפר וסיד לשם עסוקי יום יום. איש לא יכול היה כמובן להבטיח אם אמנם יצליחו שרידי עם עתיק לפסוח על אוקינוס הזמן המפריד ולהתמודד מחדש עם ההתחלות הפשוטות ביותר: אדמת השממה, השכנות העויינת, אין הצל, תלאות העבודה, המחלות הטרופיות, התנאים הפרימיטיביים וכו' – כשם שאיש לא ידע להבטיח אם אמנם תוכל צמרת חדשה ללבלב מגזע השפה העתיקה.

אמת, התחלה חדשה כזו יש בה רעננות, אבל יש בה גם מנת בדידות קשה. נשמעת שם שירת חלוץ המפלס אל טבע פרא, וגניחת התייסרות של ענוג העור מתחת שריפת שמש אכזרית, ומורך לב וגעגועים. אדם נקרא אז להקריב כל קורט של מרץ ושל אומץ כדי שלא יתפתה לעצלות הנסוכה בחום, ולא ירתע מאימת הסביבה העויינת זרים וחדושים, שלא להתפס ליאוש ולא להיות עוד מספק בין לאומי של עלי שלכת ארגמניים, זהובים ונוגים. וגם אם יפים עלי הסתיו, די להם להיות זהב שלכת לאחרים.

השירה היהודית החדשה, נתמלא מילונה עצמים, גופים, תנועה וחיים. חדוות המגע החדש, היחף, בקוסמי, ולא רק הריצה להדביק את קצב העולם המודרני. ההקשבה המחודשת אל רינת צפרים ששמותיהם נשתכחו מן השפה או הפכו משלים בלבד; הגחינה להריח פרח שהופשט בקרב הימים והיה לעידון סמלי המובע ברגעי עלית נשמה – חזרו אל מקורם הראשון, הפשוט, אל מימד המאוזן שבהם. הארציי, לאחר שדורות על דורות היו בחינת קו ניצב, עולה למרומים.

אחד העמים העתיקים ביותר בעולם, התחיל איפוא עושה מעשה ילדות. חוזר למצעדי תינוקות בכל מה שהוא עסקי ממלכות, חברה, כלכלה ויצירת נכסי יסוד. תרבות שלמה ומופלאה, לאחר שהשיגה את המעולה שבבטוי אדם אל שלא מזה, חזרה לחטט בעפר, ליטול כלי עבודה נוקשים, ומחריפות המח אל זבול השדות, ואל השתמשות בכשרונות שלא נזקקה להם דורי דורות, אף פצחה בשיר־עַם ששם מחברם עודו טרי עליהם, בקשה לה סגנון לאומי שיראה מקורי אף כי תמול עצבוהו, ואפילו ״סלנג״ חיברה בכוונה תחילה על ידי בעלי־לשון מומחים. וכשכל העולם מוסיף ונוהר מן הכפר אל העיר במגמה כללית, עושים הללו למוניטין שלהם את כבוש העבודה הגסה, הבלתי מקצועית, מעלים על נס שתילת עץ חופי ירדן שוקטים, מתהללים בבקתה דלה אשר הקימו במרחבי השומם, ומקוממים מקדש לרוממות־רוח בתאי קומונה כפרית.

אינני יודע אם חשתם בכל זה את המיוחד במינו שאין לו אולי דוגמא, בחדוש המגע הפורה שבין התלוש, הבודד והנרדף – ובין הקבוע, הקרקעי והסוף־פסוק. כשבן מעמד־הביניים למופת, מקבל על עצמו גורל פרולטר מרצון ומדעת, עד כי באמת לא נותר לו להציע דבר מלבד עשר אצבעות עובד־טירון, התלהבות רליגיוזית ואהבה פורצת. נסיונות נתרבו להקים מסגרות חיים שנחשבו עד אז כאוטופיה, או נודעו ביתר פרסום ככפיית סילוף בארצות רחבות ידים. מרצון חפשי נטלו מתיישבים אלה על עצמם לפסוח על כל הניגודים והמרחקים שהפרידו מאות שנים בין היהודי לאדמתו ובין שבטים לשבטים – ואפילו בלי גשר מוצק והסטורי של תרבויות עתיקות עשיר זכרונות וחוויות.

בוודאי בקיאים אתם כל צרככם בספרות מהגרים ושירת חלוצים. אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, תרמו לא מעט בשורות כאלה רוויות רטט מפעים, כשם שכאב ולעתים אכזריות. ספורי כל אותם שהגיעו אל הקו המופלא, אשר מאחוריו נגמר הידוע ומלפניו נפתח סוד סוער. אנשי מדע מגיעים לעתים אל קו מופלא זה, חוזי חזיונות, ילדים בתמימותם, וחלוצים בלכתם לפני העם.

וכך החלה מהלכת כאן לפתע ספרות ישראלית. בצעדים מהססים ובלב עמוס. מנסה לומר חוויות ראשוניות אלה, בעוד הכלי הראשון לבטוי, זה שהוא כה מובן מאליו עד כי מפליא להזכירו – אפילו הלשון היתה עדיין כלי ישן ומסורבל. כל אדם ואדם ידע אז על בוריה רוסית, גרמנית או כל שפה אירופאית אחרת, שפה שפה במלוא כבודה, קומתה, מרחביה ועושרה. אבל בכל אלה לא היה מן המסייע לעיקר: לשיבה הביתה. וכך היתה נפשם מלאה ולשונם קצרה. השפה העתיקה לא הכירה את דובריה. לא הקיצה עוד מתרדמתה ההיסטורית. אנוסים היו לביטוי תינוקי בתקופת התפתחות סוערת, כשאפקיהם, כשרונותיהם ויכולתם עודפים פי כמה מכל מה ששפת תפילות היתה עשויה לתת להם, כאֵם דלה זו שביתה רווי זכרונות אבל ריק מלחם. לא מעט שפות, שתרבות גדולה פרחה בהן פעם נשלחו מכבר להיות מוצג של מוזיאון. אבל העברית, מכוח אותו להט של התחלה, רוח חיים נופח בה, בתאוותנות ובעדנה, וממגע חום העם המתרפק וגוהר עליה, זוררה זו וקמה ותתהלך.

וכאן אנו עומדים איפוא. קצת יותר משמינית העם היהודי של היום עזבו את המגורים הממושכים בבית חסר־המקום, בבית המוֹפשט, וקבלו עליהם מחדש עול הקליפה הארציית, אותה מסגרת שבלעדיה אין דמות לאפשרי, ואשר עליה למעשה טורח כל יוצר בתתו צורה לאמורפי, בהעניקו מוצקיות לחולף ובארגנו את הזמני לקבע. בדומה לאותם הסיסים אשר רגליהם המנוונות לא יניחו להם לעמוד וכל היום חייהם על כנפיהם – כך היה להם עד עתה: חיי אוויר, בכל מקום ובשום מקום, בכל זמן ובאין זמן – עתה הנה הגיעו עד החוף. בתאווה עצומה אל שרשים, אל הראשוני, אל הפשוט, ובלי לוותר על יפי סבך הצמרת ותפארת שכלול הפרי והפרח.

חירות כל האחריות, מן התא הראשוני והפשוט ועד המסובך והמשוכלל ביותר. לא זו בלבד אלא, משומ־מה, מעוּדדים הכרה מדגדגת כי לא רק לנפשם הם עושים כאן, אלא נושאים אי־כך בשורת שליחות לאנושות, ממין אותה בשורה, שפעם, בימים רחוקים, על גבי הרים נידחים אלה עצמם, מתהלכים ברגלים יחפות, נשאו חוזים ואמרו דברים שהעולם כולו הקשיב להם והדיהם לא תמו עוד; כאילו יש בהתחברות מחדש זו סימן להתחדשות כוח הבשורה העתיקה ושליחות למופת לגויים. על צד האמת, לא רק שמינית יוהרה בהכרה כזאת, אלא פשוט לעיתים היא נעשית מכבידה: יותר מדי מקווים מאיתנו כאילו היינו אמורים לקבל ולרשת לפיד יותר מדי מזהיר – עד כי ידנו קצת רוטטת בבואה לקחת.

והרי אין זה עם שיצא אך תמול מאפלה ונתגלה על במת ההסטוריה: מיטב תרבות העולם משובצת בשמות אישים מבני עמנו. אין כמדומני נושא סקרנות אנושית, שאיפה או לימוד, שאין לנו בה נציגים מובהקים. ואעפ״כ, על פי מדה מיוחדת שהמחובר־לקרקע מעניק – הרי זה עם מתחיל, ביפעת מעשה התחלה, נרגש התקשרות ראשונה, שואף קצת יותר צל ושלווה סביבו ומחזר חיזור נעורים אחרי יופיה וסרבנותה של נאהבת, שנשא שמה באמונה מעבר כל המרחקים, זמנים ארוכים כימי ההסטוריה, ובקבלת הכבד והמדאיג שבכך ובדחילו וברחימו. מתהלכים איפוא אצלנו ומתפארים בהישגים כה תמימים שיעוררו חיוך אצל רבים ומנוסים מהם: כגון מים, כגון אדמה מעובדת. כגון לשון אחת בפי כל.

אני חש כאילו עברתי גבול המותר, ותחת לדבר כצפוי על ספרות הרביתי למעלה מן הראוי בתאור רקע צמיחתה. לולא שרקע זה מיוחד בטיבו הוא. כלום רבות הן הדוגמאות הידועות לכם על בני אדם שנטשו מרצון רמת תרבות מתקדמת – וחזרו אל האלמנטרי, לעשות במו ידיהם את הפשוטות שבמלאכות, שברגיל רק נבערים מדעת טורחים בהן, ולא עוד אלא למצוא רוממות במאמץ קשה זה – משהו שאינו תם בהצלחה החמרית המושגת, ואשר הישג יבולי הדגן, למשל, אינו רק הצלחה משקית, כי אם מאציל איזו רוחניות, ומשמש מקור השראה חדשה, שתחילתה בשדה או בסדנא, ויוצאת ועולה אל אותם מחוזות אשר נפש פייטנים נפתחת בהם.

כמובן שאין אצלנו רק מגע רוטט כזה. והחיים בשאונם בספרות האומרת אותם, מתגוררים בקומת הקרקע שהרחוב בא ויוצא בה מישרין. קומה זו, רווחת בה כרגיל נמיכות הרוח, הביטוי ההמוני, והחפזון לקחת־לשלם־ולצאת, כשמקנת־זול צרורה לך בעטיפה נוצצת המתראה כדבר חפץ. קומת קרקע זו, כמדומני, אוניברסלית היא. סרטי הקולנוע, המגזינים הפופולריים, פזמוני העונה וגבורי היום – שווים הם לכל נפש, מעבר כל מחיצות גבולות ומסכים. אבל בקומה הגבוהה, בעליה הגג, הנשקפת אל הפתוח, ואשר עולים אליה, אחד אחד, לא בלי סחרחורת, בגרם מעלות מיגעות, בקוצר נשימה, כדי למצוא שם לבסוף משב רוח, להווכח במרחקים גדולים ובנשימת גבהים, עלית גג זו, שאין לה כמובן שום עמידה בלי קומות הקרקע שמתחתיה, היא הנותנת טעם לכל, מקומה ורומה הם המעניקים משמעות למבנה כולו.

תמצאו לפיכך בו בזמן, כאן כבכל מקום, שירים על הנושא ״הגענו עד –״ נוגים וקופאי מבע, אצל מקצבים של ״התחלנו ל –״ עזי התפעלות; תחושת ״כבר מלא״ על יד מלמולי ״עדיין מחכים״. נקלעים בין תודעת אחריות ושליחות ובין אכזבת בעל־נכסים שנשתמט עולמו. תמצאו הרבה שירי האפנה האחרונה המתרוצצים בעולם קצר טווחים זה, וקצת שירים ששרשם הווית ייחוד עמוקה. יש ספרות שפניה לאחור, כאשת־לוט, בלתי יכולה להפרד ממה שכבר היה לה; תמצאו ספרות שפניה רכונות למטה אל אבני הנגף ואבק היום־יום ונשימתה יגעה; ויש גם, וביחוד בשירה, ספרות הנושאת עיניה אל ביקוּש, וערפל מרחקים במבטה.

נקודה זו, של יחס המקומיי אל הספרות, אי אפשר שלא לחזור ולהפוך בה. דומני שלא תהיה הפרזה אם אומר שמה שהוא מקומיי ונשאר במקומיי הזה – ובחינת אידיום המוסבר לקהל מוגבל – זכותו בספרות מועטה מזה שצמיחתו במקומי אבל נופו מתרומם מעבר לו. כל ספרות שרשיה יורדים ישר תחתיה, יונקים מן התחום המוגבל, הפרטי, מן המקרה החד־פעמי, בתנאי שהיא מתרוממת, שעולה משם והלאה ומתפשטת ונראית עד למרחוק. אין טעם לחזור ולהוכיח כי ספרות בשום־פנים [לא] רק שאינה באה בעקבות המציאות אלא לעתים היא מקדימה ובוראת מציאות. אבל לעולם תהה נוגעת בבת־אחת בקרקע המוצקה שמלמטה, בתחום הצמיחה האפלה, ועם זה גם באוירי, במרחף, בנע־נד שמלמעלה. אם אין לה כפל מגע זה, בכאן ובמעבר לכאן, בנוכח ובמעבר לנוכח, במציאות ובמעבר לה – הרי היא מסתרסת למשהו שאמנם מצוי בספרים לרוב ובעתונים הנמכרים יפה, אבל משהו זה, חוששני, אינו ספרות.

שאלה מיוחדת, מתעוררת אגב כך. היכולה ספרות להיות מה שהיא על פי טיבה, ועם זה להיות, ביודעין ובמישרין, מייצגת מה שאינו בגדרה? התוכל ספרות להיות שליחת רעיון, או משרתת חיוב כלשהו, ויהא זה האנושי והנקי ביותר? או, הספרות מרגע שהיא, ביודעין ובמישרין נעשית שליחת כל אידיאה שהיא, אפילו מרצונה הטוב – מאבדת את נותן הטעם שלה: מתן צורה לדבור אדם בודד, חשוף בין שמים וארץ ומבקש את נפשו. מופעל ע״י קול שרק הוא, מתוך שהוא כזה, עשוי לשמוע ולענות עליו.

שאלות אלה מטרידות סופרים בכל מקום שהחברה שטופה במפעלי בניה יפים. במקומות כאלה חוזרת ומנקרת שאלה כגון, אם יכולה ספרות לצעוד במָארש כלשהו, גם כשהוא מארש נצחון האור על החושך? אם מותר לקרוא לסופרים בעצם הקמת מפעלי עַם גדולים: הו, אתם היודעים דבר, בואו עתה וספרו אותנו ואת עלילותינו, עודדו, הללו, הגבירו אמונה! מתברר כי רבים כל־כך יודעים היטב מה היה צריך הסופר להיות וגם אינם חוסכים עצתם, שבנקל נשמעת כתביעה: העם מחכה לכם! ואינני יודע הרבה מפעלים חיוביים כ״כ, כה אנושיים, כה משחררים ומרבי שלום – כמפעל קליטת אנשים עקורים המגיעים לארצנו נרדפי איבה, ומעשה נטיעתם מחדש באדמה; ואכן, מכל צד נושאים אז אל הסופר מבט מייחל: אתה בעל הדבור היורד אל הלב – עזור לנו. דבר באזני העם, ספר אותנו, שיר לנו, ואנא, בלשון מובנה לעלובים אלה, וחדל נא מן הקינות, וראה את כל החיוב – ובוא תהיה אתנו במפעל אהבה זה. מה עונים על הזמנה כזו?

האם הצדק כאן התשובה כי המשורר אינו לא בן ולא אב אלא אדם לבדו – כמשורר, לא כאזרח – ואינו חב דבר לא לארצו לא לעמו, לא לזמנו. לא לאוהביו ולא למסכניו, לא לדגל הטוב גם לא לדגל הצדק, […] להתעוררות הפראית, המופקרת, הבודדה, האנארכית, שאין בינה ובין החברה כולה אלא צמיחה מקרקע אחת וקצת סמלים משותפים, לא תמיד פתורים כל צרכם?

יתר על כן: האם החברה, המקום, הזמן הם רק בחינת רקע לספרות או שהם מעצם מהות התוכן? וכשיוצא הרקע האחורי ובא להיות המשחק עצמו – כלום יש בזה עוול כנגד אמת היצירה? או, אין תכלית היצירה למעשה, אלא להניע ישירות או בעקיפין אנשים רבים לטוב, אותו טוב שהחברה אומרת שהוא הטוב?

כלום נכון לצאת ולבוא לקול קריאת החברה ולשים לב לסברות מנהיגיה, או שכך תמה לה האמנות ומתחילים עסקי ״יחסי צבור״ אשר הדומה שבהם הוא, כביכול, הדבור הקריאה והכתיבה?

הזכור לכם שירו של יסנין, שנתן נפשו על שאלה זו:


לכל אסכים. לכל כשהנהו.

מוכן לילך במשעולים סלולים.

למאי, אף לאוקטובר זה לבי אהבתו.

אך לא אתן לנצח את נבלי

לא אמסרו לזר, ואם ידיד הוא

ואם אשה או אמא או אחות.

אך לי בלבד את רון צליליו הפקיד הוא

רק לי הנעים עדנת המנגינות.


שאלות רודפות שאלות. האם יש טעם של ממש באמרה: '״הסופר בשרות החברה״? או, האמנם יש דבר בעולם שסותר לקרוא לו ״ספרות חיובית״, או ״חינוכית״ – או כי שטות נמרצת היא זו, ואין כאן אלא הערמה, תעמולה לתינוקות, ושמוש לרע בלבו הטוב של אדם תמים? או, כלום יכולה ספרות לצמוח במקום שהשמש עזה היא ובהירה, או כי רק בין צללים היא קמה, לא בשעת ההישגים כי אם לעת הגעגועים? האמנם נכון הדבר כי משהגיעו אל משאת־הנפש הבכספת, אין עוד מה לשיר לפי שהדבר עצמו כבר ישנו בעיין, ואין חפץ עוד בספרות שהיא לעולם ההליכה אֶל, הנהייה אל, כשירת אוהב אל יפתו כל עוד הוא בחזור אחריה?

כמובן, שקל להסכים כי את הרע, מכל מקום, אסור לשרת, לא את ממשלת הרע, ולא את מעיינות הרע. אבל, את הטוב? הנה זו השאלה. כשאתה הסופר מודה בטוב […] במקום שהספק הוא בן חורין, כשהרשות בידיו תמיד לעזוב פתאום ולנסות על דעת עצמו, ימינה או שמאלה, או להפוך ולחזור בעקבות הזמן האבוד – בלי להיות לוקה?

וגם זה: הנכון הוא שהעולם קורא – והסופר משיב לקריאתו? או כי הקריאה והתשובה בעיקרם, מתוך עולם פני־עצמו באה, מבית לגבולותיו, ככל שהוא עצמו ספוג עולם הוא, ורווי עולם? ולמי זה עונים: לטרופה של הפיתיה הפנימית שכרות אדיה – או לאיזה ״אני מאמין״ חברתי מנוסח, לאיזה עיקרים או עקרונות מוכנים מראש, וספרות היא אילוסטרציה – לאידיאה או לחזון המתהלכים בחוץ?

יפה לנסח דברים אלה במשפטי שאלה. חוששני, כי כל תשובה חד משמעית תחטיא כאן. יהיה המשורר בן־חורין כרוח נושבת, מן העולם הוא בא, העולם דבק בו, והעפר מעורב בכל הוריתו. אבל, כנגד זה, אע״פ שמן העולם הוא בא אין הוא נציגו המוסמך. הוא המתבונן מן הצד. וראייתו לעולם דרך עקמומית עדשה היא, נאמר אפילו: דרך מום. כוחה הוא שאינה ראייה מאוזנת יפה, אשר היא ראיית השגרה. ייחודה של התבוננות זו הוא המפנה תשומת־לב, מכאן האיסור לתקן את אופן ראייתו. ילדים המשקיפים על האדם שמתמיד בעד פיסת זכוכית של צבעונין, מגלים סוד כמוס זה. ראיית סופר אינה שייכת על־כן לכל בעל־שייכות שמחוץ לו. ואין הוא אלא שליח ייחוד ראייתו שלו. ונם לא המון הקוראים קובע אמת מדה לטיבו. כי על צד האמת אין לסופר מעולם אלא קומץ קוראים קטן, שלבם אמת ואזנם קשובה, ורק לכבודם כותבים.

אין איפוא טעם לניסוחים כאילו הסופר הוא בחינת מתורגמן הבלתי־נתפש אל שפת הנתפש־המצוי ברשות הרבים; כשם שנפסדת היא ההנחה כי הסופר הוא בחינת מורה דרך לנבוכים, מעין מדריך תיירים בנוף חדש. כל עוד יש לו מה לומר, אינו אלא בודד חסר מקום, המטריד בחוסר מנוחתו את חוסר המנוחה הנצחי המיילל אפילו בלב אזרח שלוו, והמתפלל מתוך מצוקתו שלו תפילת כל איש מצוק.

אני נזכר כעת באברהם, היושב פתח אהלו, על גבול המדבר, אצל העץ הגדול, ממתין לבשורת אלהים מזה ולאורחים יגעי חום מזה, ואהלו אינו כי אם רק מיסתור משריפת השמש, חופה בלי קירות, מפולש לכל ארבע הרוחות, לנשיבתם חמה או צורבת, ואין מנוחה בו, רק נכונות לקום ולרוץ, לכל קול קורא, לעזוב הכל ולצאת, נכונות לתת כל שיש בידו אם כך ייקרא, חסר שום איכפת ושום קניין יקר יותר: אלא פתוח אל הקול הקורא אליו, נכון לומר לפניו מייד: הנני. כולי. שלם.

כך אני רואה לפני שייכותו של יוצר. יוצר אמת, דומני, אין שום ודאות מוצקה לפניו, אלא נכונות פתוחה. מראש אינו לא מאמין ולא כופר, אלא מאזין, וחסר מנוח. שום ביטחון אין בו אם יש אלהים אם אין. עם זה אינו חדל מהרהר בדבר הזה: אם הוא ישנו אם איננו. יסורי סיזיפוס נצחיים הם.

היוצר לעולם בודד הוא. ומוטב ונחדל לשבצו באגודות ולחברו בחבורות ולייחל שיהא נאמן למסגרת כל שהיא. בדידות שאין לו יציאה ממנה. ואין לה היפטרות ממנו. אבל, גם בבדידותו היסודית הזו, ממגע העולם הוא ניזון, בלעדי מגע העולם הוא מתרוקן ויבש. במין אגוצנטריות מופקדת והסרת מעצורים הוא יונק כל מה שנצטבר סביבו בידי כל מי שצבר. פוסח על כל שלי–שלך שהוא ומוצץ לו אל תוך הוויתו. ייתכן אפילו שאין כלל ספרות, אלא יש רק סופרים, ואפילו לא־כך, אלא סופר וסופר וסופר. בלא לשון רבים.

ומה שקוראים ספרות אינו אלא הקרקע המוכנה לגידולו, זו הקרקע שנאגרה בידי רבים, ידועים ונעלמים, דור אחד דור, בסינון של עיקר וטפל, ואשר בלי קרקע זו – לא יוכל להגיח פתאום ולגדול משכמו ומעלה איוב אחד, דנטה אחד, או שקספיר או דוסטוייבסקי, מלא וטעון עד אפס מקום, עושה כבתוך שלו בכל הצבור לפניו, כה יחיד עד כדי שכל אחד ואחד רואה בו חזות יחוד עצמו, ועל־ידי כך הופך להיות כללי, יחיד לעצמו אבל בלתי אפשרי בלי רובד עבה מתחתיו של כל הנסיונות הקטנים והממוצעים שהכינו את הקרקע ודישנוה היטב. לעולם אי אפשר לכוון מהלך זה מראש; אבל לאחר מעשה כך זה נראה מעולם.

הנה כי כן, בדרום ארצי יש שטחים נרחבים אשר אין בהם קרקע. שמיים להם בלי סוף, אבל אפילו לא טפח קרקע מצמחת. תנאי המדבר ורוחות הפרא טחנו סלעים עד שנהפכו גרגרים. נוגעים זה בזה אבל זרים ונטולי שום פשר: בלתי יודעים כלל מהי רטיבות, ואין לשום צמח מה לעשות שם. נסו נא לגדל צמח בתוך רסיסי זכוכית. הזרע ינבוט מכוח הגנוז בו – אבל ייקמל מרגע שהשרשים ינסו לבקש למלא שליחותם.

כדי שיהיו הצמחים צומחים (והכרח שייצמחו שם, לפי שמעובי האדמה ומתאוות חיים, שאינה יכולה להסתפק במה שדי לבדוי: שהקצת מעל האין מספק לו את שיעור פעילותו בין חום לחום). – התחילו מביאים מן הצפון שכבת אדמת מזרע לחפותה מלמעלה ולערבב פנימה אל קרקע המדבר הסטירלית ההיא; כדי שכוחות ההתפרקות ברטוב שפעלו במקום החיות, עם עושר שרידי החיים השמורים בה, יעטפו את רסיסי השבירה המכנית העקרה, ובתוספת תרבות בקטריות שונות מן המוכן, עושים שכבר תצא הקרקע ההיא מגלמודותה, ומזמנים בה ראשית פעילות אורגאנית, ומסייעים לה בזבל ובדשן, ומביאים ממרחקים, או בוקעים אל מעבה מחבוא פנימי עמוק – למשוך מים זורמים, במקום שמדרך הטבע מים כאלה אינם אלא נס, וזורעים בקרקע המעורבה הזו, ועומדים בחויית הווכחות מדהימה, כשם שמפעימה, איך נובט הרך הזה ומגיע לצמיחה, גדל ועולה, ועושה פרח ופרי, ואיך פתאום יש במדבר פיסת צבע לא ייאמן, שהעין הנעצמת מעוצמת האור הלבן, מרוב אפור קלוי, הכואבת מרחבים ריקים – נופלת בתקווה, בצמא, על צבע פתאום זה, וקוראת – הו, ירוק! בהתרוננות, בהאחזות, באותו קול ניחר ומתפעל שקראו בו, מקץ המסע הנורא: ארץ ארץ! או, בקול כלות כל הכוחות שנתרומם פתע והכריז: מים מים!

אינני יודע אם כל דור הסופרים העובדים היום בארץ, אינם אלא אותו רובד בונה קרקע. רובד ראשון, מתקשה באחיזה, אבל מופעם ראשוניות, ממוצע או נמוך קומה, אשר ברבות הימים יאפשר, במסירה מדור לדור, ליפים ולעצומים ממנו לשגשג. יוצרים העושים כמיטב כשרונם, מייחלים לטוב, ובלתי משוחררים מספקות, אבל חסרי מנוח: כלום אפשר להעתיק תרבות ממקום למקום בלי להפסיד משהו יקר? האפשר להצמיח תרבות על מקום חיות עשוי בידיים? כלום המעט שיש לך לומר אינו בטל ממילא במרובה הקיים לא רחוק, בעושר מעורר קנאה?

הרי זה נסיון שזמננו הולך ונוכח בו בפינות שונות של עולם מתעורר, וקשה עוד לגמור משפט נחרץ. הג’ונגלים טומנים בהם שירה לא נודעת, ערבות פרא נידחות; גם הקרקעות העתיקות הנעבדות ביותר לא אמרו הכל, כשם שלא ידוע מה עוד תאמר הקרקע הנעשית בידי אדם ומוצלת מן הגלמי, מן ההפקר הפתוח לשמש.

אם כולן כאחת, לבסוף, תדברנה באוניסונו, כלל אנושי, או לעולם יהיה צבע ייחוד המקום עיקר. מי יכול לדעת. מי יכול לדעת אם סדר הבאות יהיה שרק כמה לויתנים ענקיים יישארו בעולם, לאחר שיבלעו את כל הזעירים, ותשארנה רק שפות אחדות ותרבויות מעטות, או שגם לפעוטים ולנידחים יהיה מקום עצמי משלהם, צבע משלהם, והדגשה בלתי מתבטלת בכלל תזמורת העולם.

אם כה ואם כה לקולו של משורר־עתיד זה מייחלים, יבוא ממקום שיבוא, אין שום ספק כי תהיה עמו אותה מילה, שתוכנה אולי אינו זר אבל טבעה חדש להרנין, פותח וקורא לכל אדם, מאזין לייחל עוד יום נוסף לטוב, מילה שאף־על־פי שקוראת להמשיך תהא נשמעת כאילו אמרה: הבה נתחיל.


טיוטא שהוכנה לקראת כנס הסופרים הבינלאומי הראשון, אדינבורו, אוגוסט 1962

המלצות קוראים
תגיות