מדי נסעה ברכבת נקבעה במוחה אותה אזהרה קצרה, הכתובה על כל קרונות הרכבות, בכל ארץ בלשונה “סכנה להתכופף החוצה”. ביחוד הדהדה באזניה האזהרה באיטלקית מצלצלת “אה פּריקוֹלוֹזה אַ ספורג’רסי”. ועל זו חזרה פעמים רבות, בזו אחר זו, לפי קצב מהלכה של הרכבת עד שהיתה מתחלפת במובנה ומתנגנת בניגון משלה. ושעה ארוכה היה קשה להפטר ממנה, וגם כשההרהורים התרחקו ממנה והלאה, נשתיירה עדיין בפה, החוזר עליה בלי דעת מה. יש שהיתה נוטה בשעת נסיעה להתפלפל על אזהרה זו מפני הסכנה, על חשש זה לחייה שלה ולחיי נוסעים אחרים ודאגה לשלומם ולחייהם. “סכנה”, “סכנה”, ואולי בכלל מסוכן לנסוע בזו הרכבת, ולשם מה להטריד את המוח בסכנות חדשות, בזו או באחרת? אך בשעה שלא נסעה יחידה, היתה נותנת מבטה בבן‑לויתה, נרגעת, מתכרבלת, נסמכת במשהו, מתנמנמת ומסירה מלבה את זו האזהרה המטרידה בדאגתה. אולם בפעם זו נסעה ברכבת יחידה לעת לילה. ובעצם היותה יחידה, בארץ נכריה ובלילה, הרגישה עצמה מנותקת מכל עולמה וחייה ומוטלת לתוך אין‑סוף לא ידוע ומחריד, שאין לשוב ממנו עוד והוא מבליע ובולע, עם התקדמותה של רכבת, את כל שהיה ואינו מגלה מאומה מזה שיהיה, משאיר רק מלה אחת ברורה וכתובה זו, חרותה באותיות על לוח‑נחושת קטן “סכנה”, “סכנה”, “סכנה”. בחפזונה לצאת לדרכה, לאחר שקיבלה בשׂורה רעה מביתה, הפליגה לעת ערב, במסע קצר באניה קטנה ואפלה למחצה ובעוד לילה נכנסה לרכבת מואפלת, שהמתינה על הרציף לנוסעי האניה. בתא האפל, שהיה מוכרח לקלטה כי שמה הנחוה רגליה, בלי דעת לאן לפנות, נראו רק ראשי בני‑אדם וחצאי גופות מכורבלים במעילים, והמחצית השניה מובלעת באפלה סמיכה יותר, מחוץ לגדר שליטתה של הבהירות הקלושה החודרת מבעד לחלון, ומהוה גוש שחור אחד. מהססת, החלה מושיבה עצמה במתינות ובפחד במקום שנראה לה ריק מיוֹשב, חוששת פן תצנח על מישהו, כאדם הירא להכניס ידו לחבית ריקה, פן ימצא בה נחש. לכן הושיבה עצמה במתינות רבה, וכשישבה יגעה שוקה האחת במישהו והתחלקה וישבה במקום צר מאד. אותו מישהו הרתיע עצמו, סילק בדל מעילו מתחתיה, מלמל מלמולי שינה השתפל על מושבו והרבה עוד יותר את צפיפות מקומה. את רגליה לא העזה להושיט לפניה ונדחקו בזוית חדה, מצומדות זו אל זו וטובלות באותה אפלה שבתחתית התא, שלא ידעה מה משמעותה, אם כי היתה בה חמימות אנטימית של בני‑אדם יושבים בצוותא לשעה ארוכה. באפלה לא ראתה את כתובת ה“סכנה”, אך לאחר נסיעות רבות ידעה בדיוק את מקומה על אדן החלון ויכלה לחזור עליה גם מבלי לראותה. ובכל זאת ידעה שאילו היה זה, היושב ליד החלון, מוציא ראשו החוצה, לא היתה מעזה לחזור בקול על הכתובת המאופלת. היא פשוט יראה להניד יד או רגל ואפילו להרים קול בדממת התא. אמנם על ידי כך היתה מסכנת חייו של אדם, ובכל זאת לא אומרת דבר, בטוחה היא בכך, אף אם היתה משתוקקת מאד להצילוֹ. היא גם לא היתה מעזה להתנשא ממקומה, לתפוס בערפו ולסלקו מהסכנה, כי כיצד היתה חולצת עצמה מבין שני אלה היושבים לשני צדיה? כיון שמישהו סיפר לה לא פעם על גניבת פספורטים ברכבות, ישבה צמודה, מחזיקה כף ידה סמוך לדרכייתה ולא העזה להתנמנם. דודתה סיפרה לפני נסיעתה על סיגריות מרדימות, על אבקה מרדימה, ובאותו רגע טרפו את מוחה על אותם סיפורים של שטות, לא נתנו מנוח, התערבלו יחד עם “סכנה להתכופף החוצה” ועיפוה מאד לאחר חצי לילה של טלטלה על פני תעלת‑הים הסוערת. ראשו של שכנה נשמט על כתפה, כבד, זר, נושף ומשיב הבל פיו בסמוך מאד. היא נשאה משאו בפחד ולא העזה לשמטו מעליה. מי הוא זה ועל מה הוא חולם? ומי אני לו? – הרהרה. והפעם צחקה לראשונה ובחשאי. על כתפי הוא חולם בודאי על אחת אחרת, ובצדק, כי מי ומה אני לו? ומצדה השני נלפת אליה גוף אשה מסורבל מעט בעלת ראש מסופר תספורת גבר על צוואר נטוי. – את ישנה? – שאל זה הראש. – לא. – אף אני איני יכולה להרדם. מחנק וצפיפות. – וקר ברגלים – העזה להעיר. אם כי לא הקור ברגליה הציק לה, אלא המחשבה שאילו היו הרגלים מכוסות היו מוגנות יותר, כמסולקות מזו מערבולת הרגלים שבתחתית התא. האשה, שכנתה, פרשה לה משמיכתה ועטפה רגליה. – רב תודות, רב תודות. אך חוששת אני שאַת לא תהיי מכוסה כראוי. – אין בכך כלום, נסתדר, הרי שתי נשים יחידות אנו בתא. אכן, לא הרגישה בכך. ומה טוב שזו יושבת לצדה וצוארה הלבן מתנשא מכתפיה המלאות, והוא לבן ונשיי מאד. – את רוצה לשוחח קצת? – לחשה השכנה. – למה לא? מפחיד כך לשבת ולשמוע מלמולי שינה. ובכלל מפחדת אני לנסוע יחידה ברכבת, ואַת? – אני לא, משום מה יש לפחד? אני נוסעת אל בעלי לג’יניבה ואַת? – הביתה, דרך טריאסט. – עד פאריז נסע ביחד. מה יש לפחד? אַת בודאי צעירה מאד ולא הרחקת לנסוע מימיך? – נסעתי, אך לא יחידה. ודרך ארוכה לפני. – ארוכה מאד? – ברכבת לגבול איטליה, משם לטריאסט, ומשם באניה הביתה. – והיכן ביתך? ובזה הרגע לא ידעה, אם יש לספר לאשה ברכבת לאן היא נוסעת ומדוע, ובאיזו דרך. אך קולה של זו היה בטוח, שלו, ואם כי היה רק קול לחש, היה משום מה גילוי בישרוֹ ובפשטותו. והיא סיפרה אנה פניה מועדות ונשאלה אותן שאלות מקובלות של: –“יפה שם?” “היית בירושלים?” “ומה מעשיך אצלנו?” וכדומה. מתחת לגלגלי הרכבת השמיעו גשרי‑הברזל הצרפתים שאון בלום, מתגבר, גוֹוע ונמסך בהד קצוב מתמשך והולך. בגבור השאון, נשתתקו השתים, ולפתוח מחדש בשיחה כבר לא היה כדאי ולא היה רצון. מצמוץ‑שפתים נשמע מזוית התא, חריקת שיניים עזה, וכל אותם קולות שמשמיעים בני‑אדם בשנתם. ודומה היה התא לחממה, שיש בה טמפּרטורה קבועה והכל יושבים בה לבטח עד אשר תנשוב בהם הרוח וכל אחד יפנה לעברו ולאקלימו. ובאמת, מה יש לפחד? – שאלה עצמה. והתאמצה לסלק מזכרונה ספורי ילדות על צוענים וצועניות חוטפי ילדים, זו מורשת הילדות וזה מוראה כשהוא לעצמו, שלא לבש ציור מוחשי, פרי דמיונה, אלא היה פחד בלבד מפני נכרים, פחד מלוּוה אזהרות הנאמרות דרך אגב והן טוות דמיונות משונים ושברי פחדים. – ומה הפחד מפני ההפלגה למרחקים אפלים שלא תשוב מהם? מה הפחד מפני תעלומות הנסיעה, מפני המחר, מפני העלמות פתאומית ואבדן באין‑סוף, שלא מזה העולם? ושוב אותה צמרמורת ואותו מכאוב המפלח את כל גווה ומכסה על דאבת‑נפש ודאגה לזה הבית הקורא לה לשוב וגם על רצון להזיל דמעה אחת או שתים. אך אין מזילים דמעות ברכבת זרה, שמא ישמע מי את התיפחותה. ובכלל אין צורך לבכות. ויחד עם הפחד ומשב הלילה נושבת כבר מבעד סדק צר שבחלון רוח דרומית של שלהי חורף וראשית אביב דרומי. ושמץ של חמימות ידועה, ביתית, מארצות שריחן כריח ארצה, נמסך פנימה, לתא הרכבת. ויצר הרפתקנות משונה ומוזרה, אביבית‑נחוחית, מתגנב ללב, והיא מאמינה ואינה מאמינה, שהיא משתוקקת בזה הרגע לשאת חן בעיני הכל, שהיא מתחייכת ברוב חן באפלה, בינה לבין עצמה. ויש רצון אפילו להיות עם בוקר, לא עייפה ומהוהת‑פנים מליל‑נדודים אלא נאה, פורחת ובהירה בהירות של מרגוע וחן. מעבר זה מארצות הצפון אל ארצות הדרום היה ידוע לה משכבר, אלא שתמיד חל בנסיעותיה בירחי הקיץ ואם כי היה מורגש, לא היה ההפרש גדול כל‑כך כבראשית האביב שבו חלה נסיעתה זו. ולא ידעה אם כל יושבי התא מרגישים בזו הרוח החדשה, הנושבת פנימה, אם לאו, ואם הכל יראים כמותה ואם לאו. מישהו יצא מהתא הסמוך ונכנס לתאה, מנסה לגשש ולמצוא לו מקום לשבת. וכיון שהיה נרגש מאד, נושם ונושף, שאלה שכנתה מה אירע לו. ואם כי רוב יושבי תא‑הקרון נמנמו, לא הנמיך קולו וסיפר שצעירה אחת בתאו ניסתה לגנוב ממנו את הפספורט שלו. – אתה בטוח בזה? – שאלה. – בודאי. מלכתחילה החלה פושטת בגדיה, כאילו בקרון שינה היא נוסעת, מוציאה בגדי‑שינה ומסתדרת, כבמעונה הפרטי. אחרי‑כן התקרבה אלי, כאילו חבבתני מאד. ואחרי‑כן ואחרי‑כן, אני מרגיש שידה תחובה בכיסי ואני תופשה, מרוקנה ומסלקה. והיא – כאילו לא אירע דבר וכאילו לא במתכוון עשתה מה שעשתה ו… היה רצון להציץ אל התא הסמוך ולראות את ההיא. ויחד עם זה – פחד לקום ממקום זה, מזו הצוותא המחוממת, ולצאת אל הקור של תא אחר וזר, ויראה מפני המראה שיתגלה בתא ההוא ורצון להסתתר ולא להראות כלל לאיש. וטוב שעדיין לילה, ואפלה, והרגלים מכוסות בשמיכת אשה, מבודדות משאר הרגלים שבתא, והמעיל מחמם ולופת סביב סביב, והראש שמוט קצת על מסעד העץ והאיש שראשו היה שמוט עליה כבר הזדקף, יושב ונותן עיניו בחלון. את השחר ראיתי עולה על פי הרוב בחלון רכבת – הרהרה – עולה לאט לאט, מבהיר ומחויר את כל היושבים, אותם ואת בגדיהם ואת כל אשר להם. טלטול הגלים והלחלוחית המלוחה של הים עדיין נשתיירו בה. עיפותה גברה וכבר לא היה איכפת לה איזה מראה יש לפניה הבוקר. לנוח, להתנמנם, לישון – זה היה חפצה. ואם כי ידעה שעוד לילה של מסע ברכבת לפניה, לא שיערה שתראה עוד פעם בעלות השחר ומראה מופלא יתגלה לעיניה שכמוהו לא ראתה מימיה. בטוחה היתה שברכבת לאיטליה תפגוש בנוסעים לארצה ועמם יחד שוב לא תפחד ותוכל לישון ולהחליף כוח.
*
הרכבת לאיטליה עמדה בתחנה בפריז, ריקה, ארוכה ושוממה מאד, כאילו עוד ימים רבים תעמוד כאן באפס מעשה. רק בודדים מקדימים כבר טרחו בהעלאת מזוודותיהם. בטוחה היתה שאם תקדים תמצא לה תא נוח ובני‑לוויה, וכבר השתוקקה לשבת לבטח בקרון‑הרכבת. כשראתה שני צעירים מעלים מזוודותיהם ומזכירים בשיחתם את שם האניה שהיא עתידה להפליג בה, שמחה כל‑כך, שמצאה חברים‑לנסיעה, עד כי נחפזה לגשת אליהם ולמסור ברוב תודה מזוודתה לידיהם, שיעלוה ויעמידוה בתאם. שלא כדרכה צחקה ושמחה לקראת השנים, כאילו היו מיודעיה משכבר הימים, כי הרי יהודים הם הנוסעים לארץ‑ישראל. אולם לאחר שישבה בתא, נתישבה עליה דעתה, נתנה בשנים עין בוחנת, הקשיבה ללשון הלועזית שאינה פוסקת מפיהם ועמדה על טעותה. – אתם נוסעים…? – אנו נוסעים לקפריסין – מהרו להשיב. ומיד רצתה לחזור ולצאת מהתא ולפרוש מחברתם של נכרים וכל אותה דאגה לעצמה שהיא נוסעת יחידה, העיקה שוב ולא נתנה מנוח. אך אין להתחמק. את הנעשה אין להשיב. ובעצם מה ההבדל בין תא זה לאחר? והעין כבר נחה על טבלת הנחושת שעל אדן החלון המזהירה בצרפתית פשוטה מפני הסכנה להתעופף החוצה. סכנה, סכנה, סכנה. הרכבת זזה ממקומה ויצאה לדרכה. השנים ישבו ממולה, על הספסל שמנגד. טיפוסים מזרחיים, דומים לשכנינו בארץ, וחיורון פניהם הוא של בני ארצות‑שמש שנתגלגלו לארצות קרה ושחמומית עורם מאפירה‑מצהיבה. מסע לילה תמים לאיטליה – הרהרה וניסתה להתכרבל בפינתה ולהתנמנם לאחר יגיעת ליל‑נדודים ומסע. להרדם לא העזה, כי שכניה לתא לא הניחו לאיש להכנס פנימה והיא התאמצה לעצום עינים ועם זאת להיות ערה, רואה ומשגחת ופטורה בכל זאת משיחה, כי הרי היא מנמנמת, כביכול, ומרחיקה עצמה מזה והלאה. טוב היה לשבת קפואה, ללא ניד וניע, לסלק לשהוּת קלה את זו הבהלה הסמויה והמטרידה את מנוחתה ויחד עם זה לשמור על הדריכות, על ערנות קשובה של אדם היושב במארב. כאדם המקבל גזר‑דינו ומשלים עמו, נשארה במקומה מצפה צפיה משונה לבאות, רפופה, רשולה להניד עפעף. במחבוא פינה של קרון‑רכבת ולאור היום, עדיין ראתה עצמה בטוחה במקצת, והולכת וקרבה אל האניה, זה משכּן‑המבטחים. אולם אף מבעד עינים עצומות הרגישה שאורו של יום הולך ודועך, בתא כבר הועלה אור דבשי‑צהוב ועדיין איש לא היה מלבדם שלשתם, והאחד, הצעיר בין השנים יצא ורק חברו נשאר יושב שותק ומתבונן בה. וכשהסב עיניו ממנה, ובזאת הרגישה היטב, ניסתה להפליג מזה והלאה ולהשיב בפעם השבעים ושבע על ההזהרה המטרידה: אין בדעת איש להתכופף מבעד לחלון החוצה! אלא מה? מתכוונת את להתריע על סכנה, סכנה, סכנה. שטויות, בני אדם יושבים כאן, רואים זה את זה, חיים שעות ספורות בעולם נע על גלגלים, משוחחים, מתחבבים אפילו זה על זה, ובהגיע הרכבת למחוז חפצה מסתלקים הם כל אחד לעברו ונשכחים זה מלבו של זה. מתחבבים? מה זה עלה על דעתה? ובו ברגע עלה סומק בפניה כשנח עליהם מבט עין מלפף וחם. והיה המבט נוגע ונרתע ושוב משתהה על פניה, מפרפר ומסתלק. ומיד כאילו נשתיירה בפניה צינה משונה. ובעצם מי לה ומה לה זה הנוסע היושב מולה, ומוצאו מארצות מזרח ודרום, יווני, כפי שאמר, שפניו ושערו בהירים מעט משל חברו, ואם כי ישב במערב עדיין תנועות רשולות ועצלניות של מזרח בגופו וחיבה גלויה בעיניו? טובה היה, הרהרה, לצאת המסדרונה, מחוץ לד' אמות של ישיבה וכפיפה אחת עם זה הנכרי היושב וסוקר פניה, והיא נבוכה, משום שהיא מרגישה כי נאה היא בעיניו וישותו הגדולה, המוצקה והבוגרת, ממלאה את התא הצר גודש של תנועות, נעלמות, מוחשיות ולא‑מוחשיות, תנועות מפרפרות בחלל ולא יד להן ולא רגל, לא גון ולא קלסתר פנים, מתחבטות ומתלבטות, נוגעות ואינן נוגעות, ורק חיות מאד חיים משלהן בזה החלל שבין איש לרעהו, היושבים זה מול זה. טוב היה לצאת המסדרונה ובכל זאת לא יצאה, חששה לנוע ממקומה, מזו פינתה שייחדה לעצמה, והתאמצה לגרש את המורא מאז ימי הילדות, בשמעה את הסיפור על האסופי שאבד להוריו ולעולמו, ולהבטיח עצמה בפעם השבעים ושבע שהיא עצמה לא אבדה לעולמה שלה וכי עדיין היא קבועה ועומדת בו ולא נתעתה למרחקים גדולים שאין לשוב מהם. ובכל זאת עורר עדיין אותו האסופי רחמים רבים, כאילו בך בעצמך המדובר, וגורלו המר עדיין הדאיב את הלב ונשתייר כשיור פחד סמוי בירכתי הויתה. כשריטה שאינה נמחית כליל ומשאירה סימן לבן וחיור בעור. סמוי כמעט אך קיים. והיה גם רצון לבכוֹת את זו הילדה האבודה, את עצמך, שתעתה ביער‑עד של ארצות ועמים, ולא מצאה דרכה הביתה. זו שהוריה ומקורביה מצפים לה בכליון עינים והיא תועה בתבל רבתי, בין בריות זרות ונכריות, נישאת על גלגלי מפלצת, אשר רכבת שמה, אל אי‑שם כמוס ומלא תעלומה. וכיון שאין זו אגדת ילדים, ואין נסיכים מצילים הרי עצוב שבעתים, ומבהיל, כי סופה של האגדה עדיין אינו ידוע, לא למספרת ולא לילדה האבודה… ורק קוסמת טובה מזהירה בלי הרף בשלש מלים ובלשון רכה: – “סכנה להתכופף החוצה”… סכנה, סכנה, סכנה… פתאום ראה היושב ששמורות עיניה מרטטות וכי אינה מנמנמת. ובקול עצור, אשר כאילו לא השמיעוֹ ברמה זה עידן ועידנים, פתח מיד בשיחה. – סליחה, איני מפריע? סליחה… דומני שאינך ישנה. סלחי לי… היא לא השיבה דבר אך על כרחה נפקחו עיניה לרווחה וראוהו יושב נבוך ומגומגם, מעלה בת‑צחוק על פניו ומסמיק. – אינך נשואה? נכון? כך שיערתי. גם אני איני נשוא, כמוך כמוני. – ועתה דיבר בבטחון, כמעט בתקיפות: – אמריקאי אני ואף‑על‑פי‑כן יווני. יווני אני הרבה יותר מאשר אמריקאי, ובכל זאת אמריקאי לכל דבר. הוא פלט כמה ביטויים אמריקאיים מקובלים. – מדבר אני בלשונם של האמריקאים – המשיך – עובד אצלם משתכר, עשיתי חיל, אך מה טעם בכל זה? הלב – חבט בחזהו – נמשך מזרחה – אמר בתנועת יד גמישה והדורה, כיד המחולל, – הלב נמשך אל אנשים משלנו, נשים משלנו, – התאמץ להסביר – משלנו… אחת כזאת, אחת כזאת, כמוך, למשל… – אין אני מבנות עמך.. – יודע אני – שיסע דבריה – כמוהן כמוך, היינו הך, אותו הים, אותה השמש, אותם השמים ואותם הפנים. היינו הך, אני אומר לך, מכיר אני פנים אלה, בעל פה, בעינים עצומות. אם כי זה מכבר לא ראיתים, מכיר, כך, משום שהם שמורים בזכרוני. בדמיוני אני רואה אותם זה שנים רבות. וכשראיתיך לראשונה, מיד הכרתים, פני נערה משלנו… והוא מתנשא ממקומו ושואל אם לכסותה במעילו, שיחם לה. ומבקש להגיש לה משהו, לשרתה, לפתוח או לסגור את החלון, לעשות למענה משהו, ובינתים סוקר עצמו בחשאי אם יפה הוא ונאה כשם שהורגל לראות עצמו במראה בארץ מגוריו החדשה. ואם הפעם יכול הוא לראות רק את כלל גופו אך לא את פניו, אין בכך כלום, רם‑קומה הוא ורחב כתפים, ומלבושו ללא דופי. הרכבת עברה על פני תחנות קטנות. – לקנות לך משהו? – לא, רב תודות. לולא הוא היתה קונה ספל קפה ומתחממת מעט, אך לא רצתה לקבל הצעתו. כל הטרחה שטרח סביבה היתה למורת רוחה. הרכבת הפליגה שוב לדרכה. – אם לא תצחקי לי אספר לך משהו – אמר. היא שתקה. – כשהייתי עובד וּמתייגע להשתכר, בהול להרויח ממון רב, הייתי מנחם את עצמי, שם בנכר, שאני עמל וטורח למען… למען אחת כזאת כמוך, שביום מן הימים אשוב לפינה זו, כמוך אַת, שביום מן הימים אשוב לפינה זו, כמוך אַת, הרי אף את חוזרת מארץ נכריה? היא נענתה בראשה. – זה הוא הדבר – אמר כאילו גרמה לו נחת‑רוח רבה בנענוע ראשה. – הייתי חוזר תמיד ואומר לעצמי, צריך לשוב למולדת ולקחת עמך לנכר משהו מביתך וממולדתך, פנים כגון אלה, יוון בזעיר אנפין, אשה בדמות ארצך שלך, מולדתך שלך, שתשאר עמך, בביתך שלך, ותהיה בקרבתך תמיד. כיון שהבינה לרוחו וידעה עד כמה היא עצמה נתייסרה בגעגועים על ביתה וארצה, התבוננה בו כמי שירדה לסוף דעתו, שהוא אדם המתענה כמוה בגעגועי מולדת ובית. – צברתי פרוטה לפרוטה – המשיך – וכעת אני אדם אמיד ויכול לבחור בטובה בעיני, ביפה בבנות עמי. התרברבות זו באמידותו ויכלתו הטילו עליה שעמום וחזרה ועצמה עיניה לאות שאינה רוצה להמשיך עוד בשיחה. אך הוא בשלו: – מה דעתך? כמובן, – הסכימה במורך כל שהוא ובמבוכה – למולדתך ובודאי תמצא לך בת-זוגך. הוא רטן רטינה של אי-רצון. דבריו הלאוּה ועצמה שוב את עיניה. הוא נשתתק וישב למולה שעה ארוכה, משהה בה את מבטו. נדמה היה לה שהרכבת החישה מהלכה – מדוע הרכבת משתוללת כל-כך? מה הבהלה? ואם כי המהירות היתה רגילה וקצובה, הרגישה כאילו היא מטולטת ממקומה ונאחזה בידיה במושבה. והוא עדיין ישב מולה תוהה עליה, כעל פנים מוּכרות זה מכבר. ותהייתו היתה מהולה בחדווה מרובה עד כי נאלצה לפקוח עיניה לרווחה. לרגע הרתיע מבטו. הוא חייך במבוכה ואמר: – אני מפריע לך לנמנם, סליחה, אני יושב ומביט רק ככה סתם, סליחה! נדמה היה לי שאת דומה למישהי, לרגע היה נדמה… אין בכך כלום – שיקרה. היא נתכרבלה מחדש, כמתכוננת לשינה של ממש. אם-כי ידעה שמבטו של זה נעוץ בה בלי הרף. למה לך לנסוע הביתה? – שאל פתאום. מה פירוש? סעי עמנו, כלומר עמי! היא נתנה בו מבט תמה. אמרי, מה אני בעיניך? הנח לי, עייפה אני, כל הלילה שעבר נסעתי באניה וברכבת. אמרי, מה אני בעיניך? – הנח לי. – אינך רוצה בי? – איני רוצה באיש – השיבה במורך ולגלגה בינה לבין עצמה על בהלתה. פתי זה מעתיר דברי פטפוט והיא יראה. –אמרי נא לי, מדוע אינך רוצה בי? היא קמה ממקומה, לא ידעה לאן תשים פניה, אך ברי היה לה שעליה לצאת מיד מהתא. – חכי נא, בבקשה ממך, אל תלכי מזה – ביקש – מה דופי מצאת בי? ואני… ראי נא… הרי אני כבר אוהב אותך, יושב כך מולך ואוהב אותך, כך בלי לדעת למה ומדוע, אוהב אותך. אך הכנסתי מזוודתך לכאן וכבר נתחבבת עלי. נתאהבתי, כמו שאומרים באמריקה, ממבט ראשון. ולא במקרה נזדמנת בדרכי, אמרי, מדוע איני מוצא חן בעיניך? הוא קם ממקומו ועמד לפניה גבה-קומה וילדותי בשאלתו התמה. הוא המשיך לדבר הרבה והיא לא שמעה דבר. וכל מה שהוא אומר, הולך רק ומקדיר בעצם צלילו את תא-הקרון הצר. בקולו מתנגנות מלות-חבה מליציות ודמיונו מתאר את עתידו שלו-שלה, חיי נועם ורווחה. בּליל מלים. והיא אינה שומעת דבר אך מרגישה במלים הדחוסות, הכבדות, שהוא משפיע עליה ששתי זרועותיו תלויות ברפיון ובמורך לצדי גופו, מרוקנות מעוזן, מדריכותן, כאילו נשתתקו ונסחטה מהן כל חיותן. באותו רגע רצתה מאד לצחוק לעצמה על שאינה יודעת מה תעשה בחיבתו של זה, המחבבה כל-כך. ומה טוב היה – הרהרה – אילו שתק. אך כשנשתתק לפתע השחירה עוד יותר יריעת הלילה בחלון. והצפירה הפתאומית של הרכבת, שחזרה ממרחקים רבים וחלולים, עוררה בה את המורא מחדש. וכשהחלה השתיקה לפעום בפעימות טרופות והכובד הלך והתעבה, קפצה פתאום ממקומה ויצאה מהתא. בתנועת-יד קלה ניסה לעצור בעדה, אך היד נשארה תלויה באויר כמרוקנת. היא יצאה. במסדרון לא היה איש. לפי חישובה הלכה הרכבת והתקרבה אל הגבול האיטלקי. שם, ידעה, חייב כל נוסע לרדת. היא עמדה, דרוכה כולה ועוקבת אחרי תנועת הרכבת, עד אשר תואט ותעצר. – יש לשוב לתא – הרהרה, – ללבוש את המעיל, לחבוש את הכובע ולרדת באפלה לתחנת-הגבול הקטנה והזרה. והקשה מכל, לשוב ולהכנס לתא. השעה קרובה לחצות. בקרונות כבר מורגשת תכונה לקראת הגבול. ואולי רק נדמה לה כך. היא משעינה ראשה על משקוף החלון, מניחה לטלטול לחלוף ולעבור בכל גווה מלמטה למעלה וחוזר חלילה. בחלון נמים כפרים ועצים שחורים כעשנים, כאודים מדליקת‑ליל גדולה. ונדמה, כי מלילה נכרי זה אין מנוס, כי מעולם נידח זה, שהוא כאילו מעבר ליקום, אין לשוב. והרכבת תעמוד לפתע בתחנה, בזו התחנה… שאסור להתכופף אליה, סכנה, אסור להתכופף החוצה סכנה, סכנה, סכנה… ולפתע רפתה המהירות, הואט שקשוק הגלגלים והקצב נתמשך, נגרר בעצלתיים. מיד עמדה על משמעות הדבר, לבשה עוז ומהרה להכנס אל התא. לבשה את מעילה, חבשה את כובעה. אף הוא לבש את מעילו וחבש את כובעו. דחיסותו של התא התנדפה. לילה, יש לרדת אל הגבול, וכבש הרכבת גבוה, מורם יתר על המידה מהרציף. יש לקפוץ ולרדת. הוא הושיט לה את זרועו. היא שילבה זרועה בזרועו ולא העזה לחלצה. ומוטב כך, חשבה, ולא לשוטט יחידה בתחנה האפלה למחצה. נסתיימה הבדיקה והם פנו לשוב אל הרכבת. ושוב נטלה בזרועה והוליכה אל מקומה. אך כאשר חזרו למסדרון‑הרכבת הצר, מהרה לחלוץ זרועה מזרועו ונעצרה ליד פתח התא. היתה שעת חצות. היא התהלכה במסדרון הנה ושוב. הרכבת כבר יצאה שוב לדרכה, אולם הירידה בידרה את כולם מנמנומם והיתה עירנות בקרון. היא התרחקה מעט על פני המסדרון, הציצה לתאים, אולי תקלוט מלה עברית. והאוזן טועה וקולטת פה ושם מלה המצלצלת כעברית. כמה אפשר להלך כך במסדרון – הרהרה. בתאה נשארו חפציה. יש לחזור. ממרחק‑מה ראתה שבתא כבר דולקת עששית‑לילה כחולה. הוא ישב על ספסל, מאובן וקפוא. בבת אחת החליטה, התגנבה פנימה, התאזרה עוז, ישבה על ספסלה ועצמה עיניה. והוא, כמרגיש לא בכניסתה אלא בתנועה שרחפה באויר התא, נזדקף על מושבו, רואה ואינו רואה את הנעשה לפניו. שעה ארוכה שתקו. כנראה שהרגיש שאינה ישנה כי שאל: – אפשר לשאול שאלה אחת ואחרונה? – אפשר. – אינך רוצה בי? – אינני רוצה בך. – לא בהחלט? – בהחלט. ושוב לא דיברו ביניהם דבר. זמן רב ישב דומם, קופא, כסלע. והיא שכבה על ספסלה הקשה, מכוסה במעילה ומרעידה: – סכנה להתכופף החוצה, סכנה להתכופף החוצה, סכנה, סכנה, סכנה, בכל הלשונות שידעה. רוח צוננת נשבה מבעד חרכי החלון פנימה. והצינה הרעידה אותה עוד יותר. היא נצטנפה עוד ועוד כאילו היתה חותלת עצמה בצניפי צניפים ובכל מיני עטיפה שדמיונה יכול להעלות לפניה. חלפה שוב שעה ארוכה עד אשר רוח השחר העולה, הצוננת חדרה פנימה, מחליקה על פניהם והלאה. ברוב פחדה נאבקה עם עפעפיה המתנמנמים ונעצמים. – כך עלול משהו להתרחש – חשבה מחשבה טרופה. משום‑מה עדיין נשאר רק פסוק אחד בפיה: – סכנה להתכופף החוצה, סכנה להתכופף, סכנה, סכנה, סכנה… היא העמידה פנים כישנה אך לא גרעה ממנו עין עצומה למחצה. פתאום עברה הפחד הגדול. הוא קם על רגליו. זקוף מאד התייצב מול החלון המאפיר באור השחר. מאחריו הושלכה יריעת צל כבדה. השחר כבר החל מפציע כאשר כרע ברך לפני החלון המחויר. ואז ראתה מראה מוזר שהיה בעיניה כלא מעולם זה. זרועותיו ופלג‑גופו העליון נעו במחול אלילי מוזר. אור השחר האפור העמיק את צללי תנועותיו, אלה הצללים שהטילו עליה תנועות המחול. ופתאום ידעה שהוא מחולל לעומתה מחול‑פרידה, פושט זרועות, כשולחן למרחקים, פורש ומפליג, ועוד מעט וכבר אינו מחולל לפניה, אלא לפני ההויה כולה, המתגלה באור שהשחר החיור בחלון של רכבת. וככל שהיא מתבוננת בו, נדמה לה שלא מחול הוא זה ולא מחולו שלו, כי אם מחולה של התנועה המיותמת שלא מצאה לה מפלט והיא משתהה עזובה בחללו של התא. ואם כי אין זמרה נשמעת ואין תוף מתופף בקצב, קצובה היא תנועת המחול, כעל כנפי מנגינה מנוגנת בזה האיש פנימה. והוא מרחיק והולך במחולו ממנה והלאה, נודד למרחקי עולם ומסלק מכאן את הויתו לעולם ועד. והוא בטוח ויודע: היא ישנה. ופניו בהירים מאד באור השחר, קורנים, ללא צל, ללא עוית וללא קמט, משטח‑אורה בהיר אחד, ומתלתלי שערו בוקעים נרות‑שחר לבנים ושלהבתם לבנה‑אפורה. ואף כפות הידים המאורכות מפושקות כראשי צפעונים גאים, פשוטות כנוקבות בשאלה בחללו של עולם, פרושות רפופות נכנעות כעבדי‑עולם, חגות במעגלים גדולים סביב נקודה אחת כצפרים עטות על טרף, מרטטות, ונישאות למעלה כלפידים מהבהבים. והזרועות נעות בזויות חדות, ישרות, קהות, בזויות כפולות, ערב רב של זויות מאופלות שצלעותיהן גדולות ומלאות והן נשברות ונהרסות בחלל. והנה הן שוב מוקמות, כבנין‑קוביות בידי ילד, ושוב נשמטות ארצה באין כוח לעמוד על צלע שבורה אחת. וערמת הזויות מושלכת משם והלאה ושוב חשרת‑זויות חדשה, עד שנמתחות הזרועות ותמות הזויות. ולפתע הופכות הזרועות שני קנים ארוכים ובראשיהם פקעי‑הידים, סגורים, מסוגרים, חלולים כפקע הצמח, שקופים במעטה עור שקוף, ואור זולף מבעד לסדקים פנימה ומאיר שם משכן חבוי בכף יד, משכן לתנועה המיותמת שגוועה… הוא היה כבר ממנה והלאה. נודד למרחבי עולם, ומסלק מכאן את הויתו לעולם ועד. ופתאום הפנה עצמו אליה. צמרמורת חלפה בה אך לא נעה ממקומה. פתאום נודע לה שאף היא קיימת בזה הרגע. בחן ארוכות את פניה הנמים לאור השחר. אחרי‑כן הרכין ראשו, נשק לשולי מעילה, התרומם ויצא מהתא, בהיר‑פנים וקורן. ומאז לא דיבר עמה. כאשר פגשה באניה שוב לא הכיר אותה, כאילו לא ראה אותה מעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות