פרק א'

הבחור הרציני, השתקן, שפניו חסרים נוי, אך בת-צחוק לו ביישנית וטובה, העמל בשקט ואינו מרבה לנסוע העירה, הכריז יום אחד הכרזה, שגרמה לכל החבריא התעוררות רבה. בחור זה, מנוח שמו, נכנס לחדר-האוכל, לגם מספל התה בנחת יותר מן הרגיל, לפת בכפיו את הספל כדי לחממן, ולאחר שנשא את עיניו בהיסוס לעבר לאה המגישה, נחפז להשפילן, אך הגביהן שוב בהחלטה נמרצת, ולבסוף פצה פיו והכריז:

– לאה, בחורתי עתידה לבוא מן הגולה.

– מה? בחורתך? אל אלוקים! הרי לא סיפרת כלל שיש לך בחורה. מתי, מי, מה? רבותי, זו היא סנסציה! למנוח יש בחורה!

את דבריה האחרונים ביטאה לאה בקול זעקה חרוקה, כאומרת לצעוק, אך קולה אינו נשמע לה.

אך לקריאתה הד בחדר-האוכל. כמה ראשים מתנשאים, מבטי ספק וגיחוך מלוים אותה ואת מנוח, ויש מי שאפילו מהין לומר:

– שמא את היא? נו, אדרבא, התנדבי!

– טפשים, בגולה יש לו בחורה! ואני הרי אמרתי מאז ומתמיד, שהוא מסתיר משהו מכולנו.

כיון שמנוח אינו מוחה בידה ומשקיע את עינו יותר בספלו, וסומק קל עולה בפניו, ניתצים גיצים בעיני האחרים והם נועצים בו מבטיהם בזה אחר זה, כאילו הוצג בזה הרגע לראוה.

– מנוח, גם אתה? איך נפל ארז בלבנון… מנוח’ל, אתה?

ושם-חיבה זה הנפלט מפי חבר, נוגע אל לבו של מנוח. הרי איש לא כינהו בשם “מנוח’ל” מלבד אמו. והיא אמרה זאת בשכבר הימים. והנה בא זה ופונה אליו בנעימה משפחתית. כי עד היום חי מנוח מחוץ למשפחה גדולה זו. כל מיני שמות-חיבה היו מתנגחים בו ומסתלקים ממנו והלאה. משום מה בושו חבריו לכנות גבר בן שלושים ומעלה, בעל גוף גדול וידים מגושמות, בשם-חיבה הנאה לנער. ונסיון ראשון זה היה מוזר בעיני הכול. אך כיון שהושמע, כאילו הביא עמו רוח חדשה ביחסים עם מנוח.

השמועה התפשטה במהרה. התרגשות החברים לא היתה רבה כל-כך כהתלהבותן של הבחורות. הללו היו סבורות כולן שנחלו נצחון גדול, נצחון בנות-מינן על אחד, שהחזיק מעמד שנים רבות עד שכרע ונפל.

– למנוח בחורה!

– השמעת, מנוח מעלה בחורה מן הגולה!

– מי, מנוח? מה זה עלה על דעתך?

– בחיי, מנוח ולא אחר.

– בחורה של מי? פיקציה?

– לא פיקציה. בחורה, בחורה ממש. שלו.

– בחורה קרובה, כלומר שארת-בשר?

– לא, אשה, אשה שלו, נו, אינך מבינה, “כלה” מן הגולה.

– יצאתן מדעתכן? אין לו בחורה.

– יש.

– אין.

– בחיי שיש. בעצמו סיפר.

– למי?

– ללאה, ולאחרים.

– נו, מה אמרתי, הרי אמרתי שהוא מתגעגע למרחקים. נאמן לאהבה ראשונה.

– לא אמרת. אמרת שהוא זקן ברוחו מלאהוב.

מנוח היה שיחת הכול. במטבח, במקלחת, בגן-הירק, בשדה, ובעיקר בחורשה. מנוח, מנוח, מנוח, בחורה, בחורה, בחורה… מן הגולה. אלא מה, בחורה מקומית? מוטב שיביא משם צעירה פורחת, שלחייה ורודות, המדברת “עבריס”.

התחילו אפילו חרדים לו, מהדרים בלבושו. כלומר, בוררים לו חולצה טובה. זו מתקנת צוארונו, שיהיה ישר; זו מקפלת לו שרוולו; אחרת משיאה לו עצה לספר מעט את שערו; ואחת נותנת בו עינים בוחנות, לראות אם יעמוד במבטה.

השם מנוח נישא על כל שפה. יש לדאוג לחדר למנוח. מנוח רוצה לנסוע העירה. יסע, מילא, בודאי עליו לנסוע. מנוח יושב שקוע בהרהורים. בודאי הוא מהרהר בה.

– היכן מנוח? – שואלים, כאילו החלו מרגישים לפתע בחסרונו. אף כי עד עתה לא היה איכפת להם היכן הוא ומה מעשיו.

– יצא החצרה.

– החצרה? אהה! מטייל. – מסיימים בנעימה רבת משמעות.

ואחת אומרת לחברתה: – שמחה אני שמצא לו מנוח בת-זוג. תמיד היה גלמוד, מטיל צל בערירותו.

– אתמול ראיתי לראשונה את תמונתה. הוא הראה לי.

– נו, ומה?

– נחמדה היא. צעירה מאד, כמעט תינוקת. אמנם כבר עברו כמה שנים מאז, ובודאי בגרה בינתים. אך לעומתו היא ילדה.

– נו, ומה בכך? כאשר באתי ארצה, הייתי גם אני רכה בשנים. יענק’ל אומר, שדמיתי לבננה מקולפת.

– חה, חה, חה!

ומנוח, לאחר שפתח את פיו ואמר מה שאמר, נשתתק ולא הוסיף עוד לדבר. אך עתה לא שעה עוד איש לשתיקתו. להפך, משום מה נדמה להם לכולם, שהוא מרבה להג ומספר מה שהוא בלי סוף.

מנוח התחרט על שדיבר. כסבור הוא, שלא היה צריך לומר לאחרים דבר. רוחמה היתה באה, יושבת כאן, מתאקלמת. והיתה… אשתו, שלו – ותם ונשלם. עתה קמה מהומה, כאילו היתה רוחמה באה אל כל אלה ולא אליו במיוחד. רוחמה – בתוך כל הרעש שקם סביבה, אין לו שהות להרהר בה כהלכה. לשוחח עמה שיחת-נפש.

לולא שרה בת-עירו, היושבת בעיר, שקוראים לה “אם-כל-חי”, כי היא מטפלת בכל בן או בת עיירתה, כאילו היו ילדיה יוצאי רחמה, והם קודמים אצלה לבעלה ולבתה – לולא שרה זו, שאמרה לו יום אחד: – למה לא תעלה את רוחמה ארצה? – לא היה מעז להעלות מחשבה זו על דעתו. הוא, מנוח, יביא בחורה ארצה? הרי זה ענין לפרחחים צעירים ולא לגבר בשנותיו.

אצל שרה זו היה נכנס תמיד בבואו העירה. ואם כי התגוררה בחדר אחד, מעל לבית מסחרה, היה ביתה בית-ועד לכל יוצאי עיירתה. אצלה היו שומעים מה נתחדש בקרב עולי העיירה בארץ. מה כתוב במכתבים המגיעים מן הבית, מי נשא אשה, מי נתגרש, היכן אפשר לקנות מתנה יפה ולשלוח הביתה, מי חלה, מי נתעשר ומי שקע בחובות.

אצל שרה היה מנוח יושב ושותק. אלא שלשרה, שהיתה פעם אשה שחרחרת ונאה, בעלת חתימת-שער קלה על שפתה העליונה, שלפרקים הוסיפה לה לוית-חן, ושגם עתה, אחר ששערה הכסיף מעט, לא נסתרבל גופה ושמלתה הדוקה יפה לגזרתה, לה לא איכפת כלל שמנוח שותק. בעצם, כלום יש לה פנאי להאזין לדבריו? רבות עליה להשמיע לו. כשהיא לעצמה, אוהבת היא שתקנים. מלבד חיבתה לדיבור יתר, נתברכה בכשרון תיאור ברוח ליצנית חבויה, המשוה חן לדבריה, אפילו כשהיא עומדת ומפרטת מיחושיה וצרותיה.

בבוא מנוח באחרונה אל שרה, קבלה האשה הרבה על בריאותה. סיפרה על ביקור אצל הרופא. החל משיחה עם האחות בחדר-ההמתנה וכלה בחייו של הרופא, רעיתו, חולה שריפא ושנתגרשה מבעלה וכו'. ממנו עברה לספר על חיי בן-עיירתם, שהובילתהו למרפאה, כי עצביו נזדעזעו. דכאון-רוח תקפו, כי בודד הוא באין משפחתו עמו. ומכיון שנגעה בעניני משפחה ובדידות החליטה כי הגיעה השעה לדאוג גם למנוח ולהעלות לפניו את זכרה של רוחמה… אותה נערה… הרי יודע הוא למי היא מתכונת… זו שהיה מתרועע עמה ושאמר פעם כמו בפליטת פה, שהבטיח להעלותה ארצה…

ומנוח, כששמע, נתערערה פתאום מנוחתו. אך פיו נבלם ולא יכול להשמיע הגה.

אולם אין דרכה של שרה לחכות עד אשר יתאושש בעל-דברה ויפצה פה. והיא מקילה עליו ואומרת:

– רוחמה, כן, רוחמה. צריך להביאה הנה. די, עברו כמה שנים, מספיק. הגיעה השעה.

ומכיון שאין שהות בידי מנוח לדרבן את הרהוריו ולצאת לדרך המלך של הדיבור, אין הוא מגיב עדיין על דבריה. אך שרה זו אינה יודעת ספקות: – מספיק! – היא פוסקת. – סע ירושלימה ותתחיל להשתדל. ואל נא תשכח לכתוב מכתב הביתה, אל רוחמה. ומוטב שגם אצלכם שם יודע הדבר במוקדם ויכינו חדר. לכל השאר כבר תדאג היא, שרה, בעצמה. סמוך עליה.

– מנוח, – הכריזה – איני סובלת בחור זקן. ואתה כבר עומד על הסף המסוכן. עוד מעט תהא רוטן ורוגן וקובל על מחלת הקיבה. די, מספיק. כיון שיש לך מגישות הנותנות את מזונותיך וחברות המטליאות את חולצתך, דומה לך שאין אתה זקוק עוד לאשה…

קולה של שרה נתחלף לו פתאום בקולה של אמו, אותו קול פסקני, שהיה מקבל את מרותו, כי נבע מלב אוהב. ובלבו כבר ציית לה כילד.

וכאשר נכנס בעלה של שרה החדרה, איש גוץ וקרח, בעל שפם גנדרני, הכריזה:

– מנוח אמר לי, שהחליט להעלות את רוחמה ארצה.

– איזו רוחמה?

– כלום אינך זוכר את רוחמה, בתו של קלמן?

– אהה, כן. מתי?

ושרה אינה מניחה לו למנוח להשיב: – בקרוב. הנה יסע עוד השבוע ירושלימה ויודיע שם למי שצריך לדעת, שהוא רוצה להביא את כלתו ארצה.

בחדר משתררת חגיגיות. שרה מוציאה עוגה מן המזנון וכוס התה כבר מבהיקה בגוון הענבר כאילו היתה יין צלול. לוגמים מן התה בהנאה, ושרה מפליגה בשיחה על אלף ענינים המעסיקים אותה בלי הרף.

שרה, שהיא עומדת ומכריזה כמה פעמים ביום בפני בעלה, שעליהם להיפרד, כי מאסו בחיים, שרה זו מרבה ל“סדר” אחרים, לערוך נשפי חתונה, חגיגות ברית-מילה, להוליך חולים לניתוח, יולדות לבית-החולים, ולסעוד חולים על ערש-דוי. והיא החליטה להשיא גם את מנוח ויהי-מה. אמנם בן-טיפוחיה זה נמצא הרחק ממנה, בקבוצה, – אך ידה רב לה גם שם. היא תראה להם, לקיבוצ’ניקים, שענינים שבלב מסדרים לפי הנוסח הישן.

– מנוח, אל תתמהמה, סע מיד ירושלימה. למה לך לשוב לקבוצה ולבקש שנית פגרא? מן הסתם יעכבוך שם. לא כדאי.

ואם כי מנוח סבור, שלא מן היושר הוא לנסוע ישר, הוא נכנע בכל זאת ומפר את משמעת החברה, שהוא חי בה, ונוסע ירושלימה.

רק לאחר שהענינים החלו להתנהל כשורה, ובואה של רוחמה נעשה ענין של ממש, החל מנוח מנסה להכניס את עצמו למסגרת החיים החדשה המתהווה סביבו.

לרוחמה הודיע מנוח את החדשה לא בנוסח של מבשר בשורה לכלתו, שהנה קרוב מועד פגישתם, אלא כמוסר מודעה בשמו של אחר, של חבר. כמודיע ידיעה הנוגעת רק לה ולא לו. נתחלפו לו המושגים של “נערתו באה ארצה” ב“רוחמה באה ארצה”, נערה מן הגולה, ורוחמה שמה.

בארונה של שרה טבועה מראה גדולה. כשנתן מנוח את עיניו בעצמו במראה זו נבוך מאד: מה תאמר רוחמה קטנה זו על בר-נש גברתן כמוהו? מיד חש להסתלק מלפני המראה, פן תראה שרה למחשבותיו.

היה מנוח מתרשל בלבושו עוד יותר מלשעבר, כאילו ביקש להתריע, שלא חל כל שינוי בחייו, וכי לא איכפת לו כלל מה מראה יש לו. עד שהכריזה שרה ואמרה: – שמע נא, ר' מנוח, בעל לאשה אינו רשאי לזלזל כך בעצמו…

קשתה האוירה בעיר על מנוח בחברתה של שרה, ומיהר לשוב למקומו.

כשחזר הקיפוהו מיד בשאלות: – נו?

– סידרתי. נסעתי ירושלימה, וסידרתי… – גמגם ופטר את עצמו משאלות.

גם לחדשה זו נתרגלו סוף-סוף במקום, ואם כי שיתפו אותו יותר בכל הבעיות, כאילו כבר ייצג גם חברה חדשה העומדת לבוא, וניתנה לו על-ידי כך תוספת משקל, בכל-זאת הניחו לו להרהר את הרהוריו ולא התחקו על צעדיו.

פרק ב'

כמה ימים עברו על מנוח בטרדות, בנסיעות ירושלימה ובחזרה, בביקורים קצרים אצל שרה ובלילות הרהורים על עתיד, על קרעי זכרונות, דמיון ומציאות.

מנוח התעתד להיות גבר-אב לאשה-ילדה, ומחשבה זו חיממה את לבו. יש להרגיל את רוחמה לחיי הארץ, חשב, להחדירה רוח ויתור ולהפוך ילדה מפונקת לאשה בריאה ושופעת. והוא רואה בעיני רוחו את שרידי הגולה, חיי-תפנוקים, מתנדפים והולכים ממנה, אך נמזגים מעט מזער בו, מוסכים בגופו מעט מעליצותם, משהו מריח בית אבא. וכך הם נמצאים מתחלקים, הוא ורוחמה. היא נותנת מה שהביאה עמה והוא מנדב מה שצבר כאן. היא, מרוח עלומים פורחים, והוא – מישוב-הדעת של גיל העמידה. על אהבה במיוחד לא חשב. שנים רבות אהב דברים שונים. אהב עץ, אהב לול, אהב אפילו חמור עלוב אחד; אהב יום אחד את לאה, כי הזכירה לו את רוחמה כשדיברה אליו בעינים מושפלות; אהב את שרה, בספרה לו כיצד טיפלה בחיים חולה הרוח; אהב את יוסף, כאשר נפצע במחצבה, אהב את מידד הקטן כאשר הערים על הגננת; ואהב את ירושלים ואת נהי רוחות הרי הגליל.

מנוח לא יכול להסתפק באהבת רוחמה בלבד. כי מצוּוה היה בלבו לאהוב עוד דברים רבים ושונים. אהבות קצרות, אהבות-חלוֹף, אהבה חד-צדדית, הנותנת ואינה מקבלת. ואף נתרגל לאהוב את רוחמה, ומובן מאליו שהוא אוהבה גם עכשיו. אך עתה איננו עוד נער. תראנו ותשפוט… ותתאכזב. מחשבה אחרונה זו קשה עליו. אך רק לשהות קלה. כי מיד חש שהוא חוזר לגלגול מחשבותיו הרגיל, למחשבה על אחרים ולא למחשבתם עליו.

הפעם, כאשר עברה על פניו לאה, לא זכר כלל שהזכירה לו פעם את רוחמה. לא זכר דבר. ולא חש שלאה נותנת בו מבט עוין. ואולי הרגיש שמץ מה, אך לא יחד לו מחשבה כל שהיא. מנוח לא הרהר כלל בחדר שיקבל בבוא רוחמה, ולא במראה שישוו שניהם לד' האמות אשר יוקצו להם. הוא ידע רק אחת – שלא יראה עוד את יורם המתהפך על משכבו ולא יאזין לשפשוף גפרוריו של יוסף המרבה לעשן מלישון. ולפתע צר לו על השנים שיהיה עליו ללכת מהם.

כאשר נשאל: נו? – השיב בקצרה: – עדיין לא קיבלתי (הכונה לדרישה).

– אין דבר, אין דבר – מנחמים אותו כאילו היה עול-ימים חולה-אהבה. כאילו היה עוד אותו הנער אשר אהב את רוחמה בעיירה, בגולה.

לבסוף, כאשר קיבל את הדרישה ושיגרה לחוץ-לארץ, הרגישו הכול רגש רוחה. כמו הטילו עד כה ספק בענין ועתה הוברר להם אל נכון שהנערה אמנם בוא תבוא. ואתרע מזלו, שאת הבשורה על בוא הדרישה זרק בפני לאה, כי היא נקלעה בדרכו. סבור היה שתזהיר מנחת לשמע דבריו. אך לאה התיחסה בשויון-נפש לבשורתו, ובאותו הרגע לא דמתה כלל לרוחמה. לאה שתקה והפשילה את שערה בתנועה מוזרה, כמסלקת אותו מעליה.

רגש יתמות תקף את מנוח וחש שעליו לרדת שנית העירה, אל שרה, כי היא תדע לקבל את הבשורה כהלכה ולפטרו מרגש הדכדוך אשר תקפו, אחר הסתכלו בפני לאה.

– נו, שרה, קיבלתי.

–קיבלת? שלח אותה תיכף ומיד. לי אין פנאי עתה. עלי לצאת עם שארת-בשרי לקנייה בחנויות. היא צדה דג, כלומר, היא מתחתנת. ואם כי חשה אני ברגלי, לא אוכל לשלחה יחידה, וכי מה היא יודעת, בתולה זקנה זו הנישאת לפרחח צעיר יפה-תואר? מה היא יודעת וכיצד תמצא ידיה ורגליה בלעדי? אך צרה אחת רובצת עלי. שכנתי שמימין חלתה. בעלה מתרוצץ בעיר, בקיצור, איננו. והתינוק עזוב לנפשו. מה עשיתי? הכנסתיו אלי, והריני מטפלת בו, עד שאביו ישוב הביתה. איני יודעת מה אעשה בו עכשיו.

ועד מהרה רואה את עצמו מנוח יושב בביתה של שרה, לאחר שיצאה הרחובה, מכרכר לפני תינוק זר, הגועה בבכי, מפזז ומזמר, נוהם וזוחל על ארבע משום ששכנתה של שרה נפלה למשכב, קרובתה נישאת לאיש, ושרה טובת-הלב והאמהית חשה לעזרת השתים, אם כי לה לעצמה יש מיחושים ברגלים.

שרה, היודעת שעוד שהות לה לטפל במנוח, כי הדרישה הרי נשלחה זה עתה, ורוחמה עדיין לא באה, נחפזת ל“סדר” את האחרות, כי “סידורו” של מנוח הרי כבר כמונח אצלה בקופסא. שרה לא מיהרה לשוב. רק אחר-כך גילתה למנוח, שבשעות הבוקר בישלה דגים ואפתה עוגות ורקיקים בשביל חיים החולה, הנמצא בבית-מרפא בשכונת העיר הדרומית. ועתה חשה עם כל הכבודה לשם, להאכילו ולטייל עמו מעט על שפת הים.

כשחזרה היתה נרגשת מאד ובקילוח דיבורה השוטף סיפרה, שבאותו בית-מרפא ראתה צעירה שחלתה. ואחרי זה באה מעשיה ארוכה על אשה צעירה זו, שהתחננה לפני חולה גבה-קומה שיעבירנה אל מעבר לגדר, הוא נאות לה יום אחד, והיא ברחה. אחרי-כן מצאוה בכפר ערבי, ובמאמצים רבים עלה בידי עובדי בית-המרפא להשיבה משם.

קצרה רוחו של מנוח.

– למה מטפלת אַת בחיים, ואחותו – מה היא עושה?

– היא, מסכנה שכמותה! עובדת קשה ואין לה פנאי לבשל בשבילו מטעמים האהובים עליו. – ושרה הטובה מוסיפה ואומרת: – גם עליך עוד אטרח, מנוח. אתפור חיתולים, אטפל ביולדת.

וכך היא הולכת ומפליגה בדיבורה עד אין קץ. ומנוח, כמנהגו, שותק ומסתכל בחדרה העירוני של שרה, ששטיחים רומניים מפארים את שתי ספותיו ומפית-תחרים על שולחנו. וחם ללבו של מנוח, שגם הוא דאגה אחת מדאגותיה של שרה, שגם בו היא מטפלת כבשאר חביביה.

מנוח חזר מן העיר. ויום אחד קיבל מכתב משרה. כותבת היא, שקיבלה אגרת מן הגולה, בה מספרת לה מכרתה שרוחמה עולה ארצה ועושה כבר את הכנותיה האחרונות. וגם מרוחמה עצמה קיבלה מכתב מלא שמחה. פרט אחרון זה עורר בו דאגה מטרידה, ואולי אפילו צל של חשד. שמא כבר כתבה פעם רוחמה לפני כן לשרה? אולי עוררה אותה לשוחח עם מנוח על בואה ארצה? אלא שמחשבה זו סילק במהרה. כי מדוע יחשוד בכשרים? מדוע תפנה רוחמה אל שרה? הרי צעירה היא ממנה, ובודאי שאינן רעוֹת והיתה בוֹשה לגלות לה את מסתרי לבה. ואם כתבה הפעם, בודאי צירפה כמה מלים אל אגרת אמה. ובכל זאת לא נעמו הדברים למנוח.

מנוח הרבה להרהר ברוחמה. אך בחלומותיו בשנתו ראה כל מיני בני-אדם שבעולם, רק לא את רוחמה. על שרה חלם, על לאה, ועל חיים החולה. על חברו עמנואל המתגורר בעיר-הנמל ושלא ביקרו זה כבר. על הזמרת התימנית, שבאה לשיר בנשף המשותף שנערך לכמה ישובים.

חלום מגוחך מאד חלם. הוא חלם ששר עמה דוּאט, הוא, מנוח. שניהם ניצבו על הבמה וזימרו, והקהל מחא כף. לה ולו. שטויות! מסמיקים פני מנוח. מה השתוקק לראות את רוחמה בחלומו. אך רוחמה מיאנה להיראות בחלום-הלילה. בהזיותיו ביום היתה מתגלה, בדיוק כמו אותה דמות שבצילום.

מנוח לא ידע כל תכונה לקראת בואה של רוחמה. הוא המשיך לחיות את חייו ללא שינוי כל שהוא. כיצד תתכנס רוחמה לתוך המסגרת, מסגרתו, לא חשב כלל וכלל, כאילו לא חלק לה ולא נחלה בכל אותם הדברים הרבים שנפשו עורגת אליהם.

לאה היא אשר העירה לו, כי קרוב מועד בואה של רוחמה. כאילו ציפתה להכחשה מפיו. ולא שמנוח שכח דבר שהיה מהרהר והוזה בו תדיר, אלא שתוך כדי מחשבה מתמדת, אבד משום-מה את חשבון הימים. וכשהזכירתהו לאה את יום ה' בשבוע, שבו עליו ללכת לעיר-הנמל להקביל את פני האורחת, נתבלבלה עליו במקצת דעתו ולא ידע כיצד בעצם מקבלים אורחת הבאה מן הגולה, למשל, אורחת כרוחמה? אחר החליט, שיבוא, יטול את מזודותיה, למשל, בידיו ויובלנה הנה, אל החבריא. שטויות! מה הוא סבּל או חבר המביא בחורתו של חבר אחד לקבוצה ואינו ממלא אלא שליחות?

לבסוף מצא עצה. יכתוב מכתב אל עמנואל חברו היושב בעיר הנמל, והלה בודאי ידע כיצד נוהגים ובודאי ילוה עליו בלכתו אל הנמל… ומיד ערך מכתב אל עמנואל. אגרת קצרה היתה זו, שיש בה משום מסירת הודעה יותר מאשר בישור בשורה, בתוספת הבטחה להיכנס אליו בבואו העירה. ועתה הוקל במקצת למנוח, כאילו הטיל את מחצית העול עליו, על הרע.

בינתים באה חוה, בת-עירתו, ממזכירות הקבוצה הסמוכה, ובשמעה את הבשורה חייכה חיוך מסותר ואמרה: – יפה.

הסכמה זו מצדה לא נעמה למנוח. משום-מה לא רצה כתב-היתר מפי חוה. כי חוה זו, שבאה לקבוצתה בלוית בחור, אף הוא בן-עיירתם, הספיקה בינתים להמירו באחר ולעזבו לאנחות. חוה, שהיתה הפעם מסורבלת וכרסה בין שיניה, אינה צריכה לומר הן או לאו, כאילו היתה בת-משפחתו, אחותו או אפילו שארת-בשרו. רק בת-עירו היא, ולמה תעמיד פני אחות-חורגת, שחיבה אין בלבה אך דעה ומבינות יש ויש. על-כן שמח כאשר הלכה ונפטרה ממנו. היא הבטיחה לשוב ולבוא לראות את רוחמה, לקבל ממנה דרישות-שלום מבני משפחתה ולהזמין את שניהם לבוא ולבקרה.

פרק ג'

ביום ה' בשבוע נסע מנוח לעיר-הנמל. סר, כפי שהבטיח, אל עמנואל חברו, וזה נתן בו עינים בולשות, כנראה, על שהסתיר ממנו זמן כה רב את סודו, סוד חברתו. רגע קל השתררה בין השנים אפילו הרגשת זרות, כאילו חיפש עמנואל במנוח ניצוצי יהירות וסכלות של מאושר. אך כיון שלא מצא לא זה ולא זה, נתפייס ושב לדבר אליו כמקודם. תחילה סירב עמנואל ללכת עמו אל הנמל. כמו לא רצה אסתניס זה להיות במעמד פגישתם של שני נאהבים. אך כאשר נתן בו מנוח עינים תמהות והיה נראה אובד-עצות, הבטיחו שילך עמו, הבטחה שמיד שב והתחרב עליה.

פרקליט היה עמנואל שסיים את חוק-לימודיו בארץ. חולצתו אינה פרומה כזו של מנוח, כי עניבה צבעונית מפארת אותה. ואם כי לא היה הדור מאוד במלבושיו, נראה כעירוני לכל דבר, לרבות כובעו בעל הקפל.

אם כי חיי שני החברים, עמנואל ומנוח, לא היו דומים כלל וכלל, בכל-זאת נתפתחה ביניהם רעוּת כּנה והיו מחבבים זה את זה מאד. ולכן הדהים כל-כך חגו של ידידו את עמנואל, שהיה סבור כי לב מנוח גלוי לפניו, והנה נהיתה החדשה שלא ציפה לה. מתוך מבוכה לא העז עמנואל לשאול מה מראה הנערה, מי ומה היא ומתי הכירה מנוח? ובשעות הבוקר המוקדמות, בחדרו של עמנואל, לא סחו בה, באורחת, כאילו לא לה ציפו באותו היום. מבוכתו של עמנואל היתה גדולה מזו של מנוח. לפני צאתם לדרך תיקן הוא את עניבתו, בעוד שחולצתו של מנוח היתה פרומה כמקודם.

לאיזור הנמל לא הניחו לשניהם להיכנס. מותר רק לעמוד לפני השער. רוחמה הכירה את מנוח בצאתה מן השער וקראה בשמו. היא מיהרה אליו. שהוּת קלה סקר אותה מנוח, ואחר-כך הושיט לה את ידו הגדולה. כף-ידה הקטנה נבלעה בה כולה.

– הנה… זה… חברי… עמנואל!

רוחמה, לכשהכירה את מנוח, הציפה רגש גאון. הזה הוא מנוח? גבר במיטב שנוֹתיו, ולא עוד אותו נער צעיר ורפה. שזוף הוא ורחב-כתפים. איננו יפה-תואר, אך מצעדו מאושש. מה טוב שאיננו עוד אותו נער חיור וחולני. – – הוי אלי! הזה הוא מנוח? ורוחמה אינה שועה כלל אל עמנואל, שכמותו ראתה רבים באניה ובגולה ושלא כדאי לראות שכמותו גם כאן, בארץ.

מנוח חש זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מרכז ההתענינות. אלא שבלבו נצטברו ברגעים מועטים אלה תהייה ומבוכה רבה. הוא היה שפל-רוח, מרותק לאדמה כאבן נעוצה בקרקע. לולא קראה רוחמה בשמו, לא היה עולה על דעתו, שאשה בשלה זו, שהיא רעננה אך נוטה קצת להשמין, ששערה המסולסל עוטר את ערפה ברוב פאר, שזו היא רוחמה הילדה-האשה, שהכירה ואהבה בעיירתו. סומק רב עלה על לחיי רוחמה, סומק על לחי צחה סגלגלה במקצת. אשה נאה עמדה לפני מנוח. חזה נכון, דבריה בטוחים, צחוקה מצלצל, אין בה ממבוכתה של נערה קטנה וביישנית ושמחתה עליו מבצבצת מפניה. נראה, שהוא לה לרצון. אולם עליו חשך משום מה עולמו מיד. כמו לא נותר לו עוד מה לעשות בזה. וכי מה יבוא הוא, מנוח, ללמד אשה זו היודעת את דרכה? מה אפטרופוס יהיה לה, לזו, שהיא בוטחת בקסמיה?

עמנואל חברו נתן בה עיני התפעלות. אשה יפה והדורה. בקצרה השיב מנוח על שאלותיה הרבות. מיותר היה בעיני עצמו לצדה. אחר אותו מגע בכף-ידה הקטנה, התפוחה, לא נגע עוד בזרועה והניחה ללכת בעוד הוא מהלך לצדה כאיש נתון בהזיותיו.

כמעשה מכונה הביא מנוח את רוחמה למקום מושבו. כאילו הביא סתם חברה חדשה ותו לא. שכח מנוח שבחורתו היא רוחמה. בפיזור-רוחו שכח לדאוג לסידורה ואמר ללאה שתקצה לה מקום-לינה. הוא עצמו לא ידע מה יעשה. היניח לה, אם ישאר אצלה? ברור לו שמשתוקק הוא להתרחק, ולו לשהות קלה, ממנה. הוא ביקש לשוב אל חבריו לחדר, אל יורם ואל יוסף. וכאשר נתנה בו לאה עיני תמהון בהירות ואמרה בהדגשה יתרה: – “חדרכם כבר מסודר, הובילנה שמה” – הלמו בו דבריה כמהלומת-פתע. חדר מי? חדרנו? חדרי אני ושל זו? לא, לא, לא.

ואין מנוח רואה שחברים רבים נותנים עיני הערצה ברוחמה. “יפה היא”, – הם אומרים. אף לאה משהה עיניה ארוכות בפריחתה של זו, החדשה. אשה – דבש וחלב. ובלב לאה מועקה. מסתכלת היא בידיה של זו ובידיה שלה השזופות. – “יפות ידיה משלי” – היא מהרהרת.

ומנוח מדיין בינו לבין עצמו. אם כי יודע הוא, שכבר גמלה ההחלטה בלבו עוד מן הרגע הראשון ששם בה את עיניו – שלא ילך עמה אל חדרם. אמנם הובילה לחדר, מלמל משהו, והסתלק למקומו הקודם.

הוא צנח על מיטתו. יום בטלה היה לו זה, ובכל-זאת חש עייפות בכל אבריו.

יוסף חברו לחדר, חזר מיום עבודתו, התקלח, וכשנתן את עיניו במנוח, ניטל ממנו הדיבור. לבסוך התאושש:

– מה קרה? לא באה? והרי אמרו לי שבאה…

– באה.

– ובכן?

– ובכן, באה ותהיה. תברור לה עבודה הטובה בעיניה ותעבוד.

– לא לכך נתכונתי. מה אתה עושה כאן?

– אני… נח.

– עיפת. כך.

מנוח שותק. עדיין איננו רוצה ללכת אל אותה אשה פורחת. כלום יוכל לספר ליוסף, הנותן בו עיני ביטול, שהוא השתוקק אל ילדה צעירה וכחושה, חיורת, שבת-צחוק ביישנית מרחפת על שפתותיה ושאינה יודעת לצחוק בקול רם? וזו שבאה צוחקת עד כי קולה מנסר בכל החדר.

– מחכה אתה שתקרא לך? – ממשיך יוסף לא בעדינות יתרה.

אולם מנוח שותק.

– בוא לאכול!

בחדר-האוכל נפגשו מנוח ורוחמה. רוחמה גיששה את דרכה עד אשר מצאה את האולם. תמוה היה בעיניה שמנוח לא בא להובילה לארוחה ראשונה זו. אך טרודה היתה מלחשוב מחשבות רבות. בינתים לבשה את שמלותיה בהקפדה יתירה. עשתה את שערה, פיזמה פזמון פולני חביב עליה, היתה כולה נרגשת והרהרה בצער על אמה שאינה רואה אותה לצדו של מנוח. ודאי שמנוח זה לא היה טוב בעיני אמה, אך בעיניה היא טוב הוא ויפה. אמנם מוזר הוא קצת בהליכותיו ואינו משהה עליה מבטי חיבה והתפעלות, שהיא רגילה בהם. אך בודאי בוש הוא, והרי לא נשק לה בבואה. אולי בוש בפני חברו? רוחמה מסתכלת במראה קטנה. גדולה אין כאן ואינה יכולה לראות את גזרתה כולה, ורחשי חיבה מציפים אותה אל דמותה.

באולם העבירה מבטה על פני האנשים הרבים עד אשר מצאה את מנוח לצדו של יוסף, שהיה נרגש ממנוח חברו.

רוחמה חשה אליו, כרכה זרועה בזרועו הנופלת למטה, כאילו הכריזה קבל עם ועדה כי שלה הוא מנוח. שניהם ישבו זה לצד זו ואכלו.

בצורה עמומה שמע את קולה האומר לו:

– אמך שלחה לך על ידי כמה דברים. גם לי נתנה מנחה – צמיד.

מה? אמו? לפתע יריעת עיירתו ואנשיה נגולה לפניו.

– הנה הוא, על ידי.

ומנוח נותן את עיניו לא בידה אלא בצמידה של אמו הזקנה, שהיתה פעם צעירה ויפה, שנשאה את הצמיד על ידה.

מישהו דיבר אליו בקול בהיר ומפוכח, הקול – קולה של רוחמה: – אמך נשקה לי לפני נסעי, ואמרה למסור נשיקה לבנה. ואני לא פרעתי עדיין את חובי – צוחקת רוחמה בטוחות על ידו, סמוך לפניו.

יראה צוננת תוקפת את מנוח, פן תקיים רוחמה את דברה. והוא משגיח על מרחק זה שבינו ובינה שישאר בעינו.

מנוח מהרהר באמו וניצוץ רחוק קורן בעיניו, אך אין איש מבחין בו, כי עיניו מושפלות.

לאה נותנת מרחוק מבט ממושך בשנים ולוחשת על אזנה של צפורה:

– ידעתי שכך יהיה. לבי אמר לי.

– יושב כאבל בין חוגגים. השידוך אינו לפי רוחו. בעצם, הרי היא יפהפיה!

– מנוח לא נכנס עדיין לחדרם. הוא חזר למקומו הקודם.

– בוש הוא. עד שיסתגל לתפקיד להיות בחור של כזו…

אך לבה של לאה ניבא לה אחרת. ובעברה על פניו העזה לגחון מעט ולזרוק לו מלה אחת או שתים. ומנוח היה אסיר-תודה ללאה.

החששות הקלים המתגנבים ללב רוחמה נמוגים מיד. ויודעת היא שמנוח טוב בעיניה. ואם איננו מעתיר עליה דברי חיבה, כסבורה היא שעדיין אינו רגיל במציאותה על ידו. יבוא הערב, אז ישבו שניהם, תתן כפה בכפו, תחליק בשערה על לחיו, ואז יאהב אותה.

ורוחמה אוכלת ביד זו הנושאת את צמידה של אם מנוח ומשגיחה במבטי רבים הנטויים עליה.

מנוח כילה לאכול והיה רוצה להתרחק לפינה. אך רוחמה מצפה לריקודים. עוד בגולה שמעה, שכאן בארץ רוקדים מדי יום ביומו. עייף מנוח ורוצה להתחמק. וכיון שאינו קורא לה ללכת עמו, אין היא מבינה לרצונו. והנה נסתלק מנוח ונעלם.

כמה חברות קרבו אל רוחמה, שוחחו עמה. חבר אחד שאלה למקומה, לעיירתה, לחייה שם. ורוחמה שכחה עצבותה על מנהג מנוח עמה, ובלב קל הלכה אל חדרה בלוית צפורה שהוליכה אותה למקומה. איש לא היה גם שם.

היא ניחמה עצמה, שעוד מעט ויבוא, לאחר שיתפנה מסידורי עבודה, ולכן לא שכבה. אל החלון קרבה והתבוננה בפני ערב לוטים שחור רווי תכלת שנותרה מבעוד יום. ערב ראשון בארץ. עלטה כסופה וסמיכה דחקה עצמה לתוך הויתו של עולם. יחידה היתה רוחמה, כנקודה זעירה בחללו של עולם חדש. הושיטה ידים ומצאה חלל ריק, ממש כמו אז אחר נסיעתו של מנוח ארצה. מאז היתה רגילה להושיט ידיה לחללו של עולם ולגשש… ארוכות התבוננה רוחמה לפניה וציפּתה. לחכות ידעה ימים ושנים.

וזו הפעם ידעה טעם לצפיתה: הנה, הנה, יבוא מנוח… הפעם בוא יבוא…

ורעיון צץ במוחה: שמא תתפשט, תלבש כותונתה התכולה, בעלת התחרים מעשי ידיה. ומיד משכה מעליה בגדיה. חבל שאין כאן מראה גדולה.

דמות כהה היתה באופל. לא רצתה להעלות אור במנורה. בתוך ניצבה, במרכז החדר ועיניה עודן בחלון. נדמה היה לה, אי-מי גחון עליה מאחוריה, לא משב רוח הוא בשערה אלא משב נשימה. רוחמה קפאה על עמדה בחרדה נעימה.

אך לא אירע דבר, רוחמה קפצה ממקומה והפנתה ראשה. חלל ללא דמות ומראה. היא ישבה על מטתה. קריר היה המצע. סדינים צחים וקשים. משי כותונתה חצץ בין גופה לבינם.

היא צמצמה את רגליה, כאשר אהבה לשכב. ומיד שבה והתמתחה… ועדיין הוא איננו. התלך ותשאל עליו? יחידה היא כאן, יחידה מאד, אשה בודדה לנפשה ואין מי שיאספנה אליו. התלך אליו ותבקש: קחני!?

רגעים ארוכים שכבה מתוחה, עד כי דמעות התרגשו בעיניה, ואז כיוצה לאט לאט רגליה וברכיה, ובכתה על כרה הקטן, בכי עלבונה.

פרק ד'

כאשר נתעוררה היתה כבר שעת בוקר מאוחרת. איש לא העירה משנתה. הכול יצאו לעבודתם.

גם מנוח יצא לעבודתו אחרי ליל-נדודים. תחילה יסרוהו כליותיו: אולי עליו ללכת ולומר לה משהו, לפייסה? אך לא יכול להוציא מחשבתו לפועל וראה את עצמו שוכב על משכבו ואינו נע ממקומו. במה חטאה לו רוחמה? מה פשעה? וצר לו על רוחמה זו, וצר לו על עצמו, שלבו ריק מאהבה אליה.

ומהרהר מנוח: שמא מוטב לשלוח אליה חבר, שיסביר לה את הדבר? אלא שהוא דוחה מיד מחשבה זו. וכי כיצד יסביר לאחר את המתרחש בלבבו, כלום יבין? הנה יוסף זה שעל ידו – הרי כמשוגע יהיה בעיניו…

יוסף הוא שסיפר ללאה כי מנוח לן בחדרו כמקודם. שכב בשעה מוקדמת. לאה מסרה את דבריו לצפורה. וצפורה ניגשה אל חדרה של רוחמה.

רוחמה החזיקה טובה לצפורה. וצפורה רק שאלה אותה כיצד היא מרגישה עצמה במקומה החדש, הישנה היטב ואם לא – החסר לה משהו? ושאלה עוד שאלות המקילות על הלב.

– בואי, תאכלי ארוחת-בוקר. אמנם השעה מאוחרת, אך את עדיין אינך רגילה להשכים קום.

את מנוח לא ראתה רוחמה ולא שאלה עליו.

רק יוסף שאלו בחדר:

– מנוח, אתה… אתה נשאר כאן?

– כן, – השיב מנוח תשובה קצרה. הניח לו יוסף ויצא לעבודתו.

מנוח לא פקד עדיין אף פעם את חדרה של רוחמה. ובחדר-האוכל הוא פוגשה כאת כל השאר, אלא שלבו נוקפו, נוקפו מאד והוא כאשם בעיניו אשמה כבדה.

על אף מחאותיה של צפורה ביקשה רוחמה עבודה עוד ביום הראשון לבואה. אולי תעזור בהגשה?

– אי-אפשר.

– אפשר ואפשר. אני רוצה לעבוד.

חביבה רוחמה על הכול. גם למנוח הגישה את מנתו. הוא הפטיר דברי תודה ונתבלבל כגנב שנתפש בקלקלתו.

וכאשר הגישה ליוסף, חייך והודה לה בפה מלא. רוחמה השיבה:

בבקשה. – בשמץ מבטא אשכנזי.

חוה, בת-עיירתם מהישוב הסמוך, באה לקבל פריסת שלום מביתה.

רוחמה התעודדה למראיה. שזופה חוה, קמוטה, אך הפנים מוּכרים. השתים שוחחו בחשק ולא שכחו להזכיר אף איש מבני עיירתן.

– היכן מנוח? – שאלה חוה.

– איני יודעת. – השיבה רוחמה.

– מה פירוש אינך יודעת! כלום כך הוא משגיח עליך? עוזבך לנפשך במקום זה. אך ראו נא מה בגרה! הרי אני זוכרת אותך ילדה קטנה.

חוה מצאה את מנוח:

– כיצד תסתגל רוחמה לחיים הקשים, אם אתה מזניחה כך?

– לא תסתגל, תסע העירה. – אמר מנוח, ומיד הצטער על דבריו הקשים.

– מה? אתה מאסת במקום? מה היה לך, מנוח?

– חלילה. אני מאסתי? הריני מדבר בה, ברוחמה.

– מה פירוש תסע העירה? אתה תהיה כאן והיא שם?

– וכי עלי לקבוע את גורלה? תרצה – תישאר, תרצה – תסע. – ממשיך מנוח בקול קשה, קול לא-לו.

– הנפל מה ביניכם?

– לא. הניחיני. הבאתי נפש מישראל ארצה – די.

חוה שתקה ולא ענתה דבר. אחרי-כן שבה למקומה. אחר כמה ימים נמלכה בדעתה, באה שנית, וכאשר שמעה שמנוח לא שינה את טעמו, הציעה בזהירות לרוחמה לגשת העירה, אל שרה. בינתים תראה רוחמה גם את העיר. תתראה עם בני עיירתה הרבים היושבים שם.

רוחמה שמחה למחשבה זו, כאילו היו עומדים להשיבה לבית אמה. וכאשר שאלה את מנוח אם לנסוע העירה, לא מיחה בידה. – מוטב. מדוע לא? וכי מה הכרח שתהיה דוקא בקבוצה? כרצונה. שמא תיטב בעיניה העיר יותר.

והוא מוציא את עצמו מכלל דבריו. ושוב נוקפו לבו. רוחמה נושכת את שפתה, ומחשבה מנצנצת בלבה: האיש איננו אוהב אותה. או שמא שכח בארץ זו לאהוב? מה היה להם לבני-האדם כאן? תסע העירה ותימלך בשרה ידידת אמה. זו תסביר לה כיצד לנהוג עמו.

רוחמה נסעה. איש לא העז לעכב בעדה. היו שהצטערו מעט, הרי הביאה עמה רוח חדשה. היו ששמחו, מוטב שהלכה לה. האחד נשם לרוחה בנסעה – מנוח.

לפתע היתה רוחו טובה עליו, ועליצותו כמעט שהיתה לזרא לרבים. רק לאה צחקה למראהו, כלמראה נער שובב שתעלולו הצליח בידו. הוא הסביר פנים ללאה. אפילו הפריז מעט על המידה.

פרק ה'

כשהגיעה רוחמה אל ביתה של שרה, עברה אצלה במהרה מישיבת עראי לישיבת קבע. חמימות מצאה שם. החדר כאותם החדרים הגלותיים בבית אמה, אותם החיים, הכל מוכר וידוע כבשכבר הימים, ובני אדם שנכנסים אצלה, מעיירתם תזכרם, וכולם חמימות ורוך.

ורוחמה סבורה, שכאן קל יותר, והיא משתקעת בביתה של שרה, המבינה לרוחה ואינה מקשה קושיות רבות, כי יודעת היא יפה מה אירע. אך נתנה את עיניה ברוחמה – הבינה את הכול. דמיונו של מנוח הטעהו. רוחמה איננה עוד ילדה. אשה נאה היא, אך חרגה זה כבר מאותה התמונה שנשתיירה בדמיונו של הבחור מלפני שנים.

ויודעת שרה, שצריך לטפל בה, ברוחמה זו, ששוקעת היא תכופות במחשבות, דעתה פזורה ודמעות בעיניה. יש לבדר את דעתה, שלא תקוץ בחייה. ולכן אינה מניחה לה ועינה בה תמיד. היא מעסיקה אותה במיני עבודות קלות, מציירת לפניה תמונת חיים נוחים בארץ, כלומר, נוחים מחייה היא, של שרה. וחוששת היא להזכיר את הקבוצה, אף שסבורה היא, כי שם שפר עליה גורלה של רוחמה, אך אינה מהינה להזכיר דבר, שמא יעלה לפניה זכרו של מנוח.

“עלובה שכמותה”, – מהרהרת שרה, והיא מאיצה בה:

– רוחמ’לה, צאי מעט לטייל!

וכאשר רוחמה נשארת בעיר, לבו של מנוח נוקפו, שהזניחה ללא סעד, והוא שוקל בדעתו, אם עליו לנסוע אליה ולדאוג שלא תחסר דבר, או להניח לפירודם שיתממש בדרך שהחלה בה רוחמה. ולאחר ששמע שרוחמה מצאה לה עבודה בעיר, לא ידע מה יעשה. שמא יכתוב לה אגרת ויסביר לה. אך היא לא תבין לרוחו. עמד וכתב מכתב לחברו עמונאל: “לכשתזדמן לעיר זו, תיכנס נא אל רוחמה. הנה כתובתה לפניך. אני איני יכול להינתק מן המשק”.

אותו יום שהופיע עמנואל בביתה של שרה נקוו דמעות למראהו בעיניה של רוחמה. גם בלאו הכי נדמה היה לה, שנדים לה בני-אדם על כל מה שמצאה. ובראותה את עמנואל נזכרה בראשית בואה ארצה, בנמל, כאשר השנים הקבילו את פניה, מנוח ועמנואל, אז כמעט שלא נתנה כלל את דעתה על עמנואל שהשהה עליה את עיניו. מראה חלוץ לא היה לו לזה, ודמה בעיניה כאחד מבני-עיירתה הרבים היושבים שם, בגולה.

עתה היתה שמחה בלבה, שהנה בא צעיר לראותה. משמע שיש בה עוד ענין.

רוחמה חבשה כובעה הנאה ולבשה מעילה.

– לכו לראות את הסרט היפה בקולנוע – זירזה ועודדה אותה שרה. כי רעיון חדש צץ במוחה למראהו של עמנואל.

רבות מחשבות בלב שרה. וכבר ראתה את עצמה בדמיונה נכנסת לביתם של שנים אלה בעיר ועוזרת לה, לרוחמה, בכל הדרוש. ואשר למנוח? צל כבד נח על פני שרה לזכר חביבה זה. שמא ימצא לו דוקא עכשיו, לאחר אכזבתו, אחרת במקומו הוא. ואולי כדאי להיועץ עם חוה? קשה לשרה לפרוש את רשתה על קיבוצים וקבוצות, כשם שהיא עושה בעיר. בני-אדם משם אינם מגלים לפניה את לבם. אין להם פנאי לפטפט וללכת רכיל. וחבל, חבל מאד! קשה לה לראות שם ללבבם של אנשים. ובכל-זאת אך יבוא מנוח העירה ומיד תתהה על קנקנו. מנוח הוא בחור כלבבה, אך עיקש ושתקן הוא. כשהיא רואה ללבו הוא מסמיק כילד ומושיט מעט את ידו כרוצה לתפוש בכפה, אך מיד מתבייש ונרתע. או שהוא מפנה את מבטו לפינה מרוחקת, כמבקש שם משהו. והיא אינה יודעת מה הוא רואה שם. שקר, אינו רואה דבר. פשוט, ביישן הוא הבחור. הוי מנוח, מנוח – היא נאנחת – עתה לא יוסיף לבוא, יחשוש להיפגש עם רוחמה. אך אין דבר, כאשר זו תסתדר, תעבור לביתה שלה, ישוב מנוח ויבוא העירה ויכנס לשבת קצת אצל שרה.

לאחר ימים כתבה שרה מכתב למנוח, שאם טעם רב לא היה בו, כונה טובה בודאי היתה בו: “רוחמה ועמנואל נפגשים לעתים תכופות. השנים יראו רוב טובה יחד. עתה נסעו לטיול…”

ומנוח בא ליום אחד העירה. קשה היה לו לבוא, אך סבור היה שהכרח הוא לו לנסוע העירה. חבריו חשבו שנסע בענין רוחמה. – שמא ניחם. מי יודע?

– ומה שלום רוחמה? – הוא שואל בדאגה בראותו את שרה.

– מנוח הטוב, עתה טוב לה. אינה נכאה עוד. – והיא מוסיפה ומנחמת אותו: – אין דבר, מנוח, תמצא אחרת טובה ממנה.

ומנוח מכחיש. אינו רוצה באחרת. הן את זו בירכה אמו…

אך שרה מבינה: – מיד ראיתי, שאינה מתאימה לך עוד. שם היה אחרת, וכאן שוב ענין אחר. מוטב שתחפש לך אחת משלכם. איזה מיני רעיונות עולים על דעתה של שרה זו! כאילו עליה לזווג את כל הזיווּגים, לסעוד את כל החולים, לטפל בכל התינוקות והיולדות ולנחם את כל האבלים והמאוכזבים. – שרה! שרה!

– תשוב ותתן את עיניך בזו או באחרת. שמעתי שיש שם די ממין זה.

ובעוד היא מדברת ניצבת דמותה של לאה לפניו, כשהיא מגישה לו את צלחתו. – “שטויות, שרה עם פטפוטי-הנשים שלה!”

– מנוח, לולא הייתי אשה זקנה, הייתי מתאהבת בך מיד.

ומנוח צוחק לשמע דבריה מטוב-לב, זו הפעם הראשונה אחר שבועות רבים.

מנוח חוזר מדרכו. ובדרך: שרה זו בפטפוטיה! למצוא? וכי חיפש? לא חיפש מימיו. שכח לחפש. נאמן היה לזכרה של רוחמה ולא רצה באשה מלבדה. אהב את אמו וזכרה לא מש מלבו. את השתים אהב בכל הגיגיו, בכל ישותו. עתה נתרוקן לבו מן האחת, ונותר שם מקום פנוי.

לאה! לאה היתה מזכירה לו במקצת את רוחמה ההיא, הקטנה, החלושה, הביישנית…

לכל הרוחות! במה ממלאה שרה זו את ראשו בבואו העירה. רוחמה ועמנואל… מוטב. כך טוב. אפשר שטובה בעיניו רוחמה חדשה, מלאה ופורחת זו. אפשר, לאה דקה ממנה, לאה ילדותית יותר. עמנואל בעל לאשה גדולה ופורחת, בעיר, מוטב.

מנוח שב מדרכו.

– יחידי?

– יחידי. – השיבו, ושוב לא שאלוהו דבר.

– בגפו. – הרהרה לאה.

– בעיר הייתי – אמר ללאה.

– כן, שמעתי.

– הנה הבאתי לך מה – ולא ידע מנוח מה הביא ללאה. בעצם לא הביא לה דבר. אך סבור היה, שנאה לשוב מן העיר ולהביא מנחה לאיזו אשה. החל מפשפש בכיסיו. ריקים הם. ומה בחפיסה שנתנה לו שרה? פתחה ומצא את צמידה של אמו. אותו הרגע שכח את לאה הניצבת לפניו והצמיד ללחיו את צמידה של אמא. היא האדימה מאד. זכרה צמיד זה על ידה של רוחמה.

– וכי למה לי כזה כאן? לגברת עירונית, אך לא לשכמותי…

ומנוח מלמל: “של אמי, של אמי, משם, מן הגולה. אם יש לי, נפלאה. שרה החזירה לי מה שקיבלה מידי… רוחמה”.

ומנוח משפשף את לחיו בפיסת המתכת, ופניו מחייכים למרחקים.

– של אמי, מבינה את? מחמותה קיבלתהו. מאמו של אבי, כלומר, מזקנתי. נשאתהו על ידה בימי חג ומועד, בחתונות, בחגיגות ובימי שמחה – ופניה נוהרות. ואף פני מנוח נוהרות.

א. היאור

עצים לבלבו שם ופרחים פרחו פריחה רחבה. חרציות רוו טל בעלי כותרתן הצחה, מרגניות שחו ארצה ונרקיסים גדולים ינקו מאדמה דשנה. רמונים האדימו, למונים הצהיבו ותפוחי-זהב זהרו בזוהר חזק ועליז.

שם היה יאור, שמימיו הירוקים היו אף הם מאדימים באור שקיעת החמה, או עומדים אפלים, כפולטים מקרקעיתם שלמות-קטיפה שחורות, והשיחים הסוככים על היאור מטילים בו כתמים וטלאים כהים ומנומרים, ושמים שוקעים עליו, כהים ושפלים מאד, או מתנשאים באור הירח, פורשים לעצמם, כסולדים מאורו הנוצץ בברק כספי של מתכת.

שם עמדו בקתות קטנות ולבנות, מטויחות בסיד ושקועות כדי שליש בירק דשא, ושיחי הרדוֹף נבטים בקרנות אשנבים פתוחים. עצי ברוש מזדקרים וחוצצים בין בקתה לחברתה, והשבילים בין הבקתות – אדמה דרוכה ומאובקה בקיץ, אולם נקשה יותר ומאדימה בלחות המטר לעת חורף.

חגבים ירוקים, ארוכי כנפים וכרסם מאורכת, קופצים פנימה לתוך הבקתות ומביאים אתם רחש זר ודממה, וירקותם כטבילת מכחול בצבע מים על כותל לבן.

והיאור הירוק לוחש על שיחיו לחש סתר, ועין היאור מוריקה מאד, ירוקה מחגב, ירוקה מדשא, ירוקה משדה, ירוקה מכל עצי תבל.

ב. הסכנה

וילדי הבקתות שומעים לא אחת את אזהרת הוריהם: אל תלכו לבדכם אל היאור הירוק – סכנה שם ללכת.

וגם בירוניקה, בת השתים עשרה, שומעת מפי אמה:

– אל תקרבי, בתי, אל היאור הירוק, אל הסוכה שעל הדוברה!

– מדוע?

– כי שם מיכאל יושב, המתבודד, אקדוח לו, גם רובה, והוא יורה בכל איש הקרב.

– ומדוע הוא יורה?

– כי לא ירצה לראות פני איש.

ויש אשר בירוניקה אומרת:

– לא אכנס פנימה, רק אקרב ואראה, מה מראה האיש.

– ישמרך אלהים, אל תלכי שמה! – משיבה האם מתוך חרדה. ובירוניקה נאלמת ואינה מוסיפה דבר, ורק עיניה, פקוחות לרוחה, שלוחות למרחקים.

ג. הסוכה

על מימי הנהר הירוק סירות צפות, אך לא בקרבת הצפצפות העומדות גדושות כסבכי-עד. רפסודות מתרחקות משם, עוקפות וקרבות לגדה מנגד. שושני-מים דולקות באורן הלבן ושמש וירח הם היחידים הפוקדים את הסוכה, סוכת המסתורי שעל הדוברה. והסוכה כצריף קטן על כלונסאות הדוברה, הצמודה אל שפת היאור. ואזוב מוריק על הכלונסאות הרוחצים במים. ולסוכה סדקים גדולים בקירות, שנטלאו. וזרדים תלויים לה פה ושם, כאילו השיבו העצים על פניה במניפות-ירק והשירו מאונם על גוה המרובע את עלי שלכתם. יש אשר צנחו העלים היאורה וצפו, שקעו במים ונסחפו עם הזרם. ויש אשר גם נצת העצים נשרה על הסוכה, בנשוב הרוח, ונשאר הלבלוב תקוע בגגה כפרח בשׂער אשה במחול הנשף. ואספה אז הסוכה את שולי האזוב הירוק, הדומים לסות יקרה, וכאילו תזקוף ראשה והיתה גנדרנית מאד ויפהפיה.

אף טפות-גשם יש והמתיקו סוד רך על אזנה הפרוצה של הסוכה, או שירדו עליה כמטר דברי-רכיל, לאמור: שם בכפר, בבקתה קטנה, ישנה נערה, נערה נאוה ועינים לה ירוקות… היא תבוא, היא תבוא, בוא תבוא… היא הולכת, היא הולכת, היא באה…

וכשירד השלג, ירוד וסבוב כמחוללת ברגלה הרכה, הסובבת ועומדת, צונחת בלא קול, בלא אושה, ורק שמלתה הלבנה בעלת-הסלסלות צונחת כברבור הלבן, ולא שמעה הסוכה דבר מפי השלג, עד כי היתה סבורה, שנתחרשה. נחו אזניה ורק את עיניה הזינה… והיה זה רק מקסם-עין לבן, ששמש מרפּד להזיה, ועמדה הסוכה והזתה ולא התיראה מפני איש, אשר יבוא להטרידה.

ורק כאשר נשבו הרוחות, נזדעזעה מעט ממקומה. אל נא תלפתיני, רוח, אנא! – כמעט חרקה שן – מה תאמרי לשאת ממני אל המרחקים הגדולים? לא שאלת את פי, לא בקשת, ורק משכת עמך משהו משלי, מי יודע מה, מה פרוּר נטלת מיפעתי או מרקבוני, פרצת ונטלת, גרפת ממני והלאה, אל אן?

ד. בתוך הסוכה

מעל הדרגש נפחו פרחים נובלים את שארית ריחם, יבשו, דולדלו ונפלו ארצה. איש לא גחן עליהם ולא אמר להרגיזם ממקומם.

ועל השולחן מונח היה ספר-הספרים בכריכת-עור חומה, נושנה, שפתילי עור דקים התפרדו ממנה לצדדין ועמדו לנשור כל רגע. מקטרת שחורה מעשוּן הזתה בפה פעור. בספר מלוכלך קפא מעט קפה חום והלחם שדמה לחצי ירח, היה סדוק ומחורר ויבש כעץ.

מחצלת ישנה על הרצפה רבצה מוכתמת ושרידי סוליות עשויות בוץ נטבעו בה. על זגוגיות החלון ציירו זבובים ציורים חסרי-דמיון. על אדן החלון נתאבנה לטאה. ובתמונה שמעל לדרגש רקדו פראים אפריקאים, נוצות בשׂער ראשם וכלי-מלחמה בידם, את רקוד הקרב.

והיה המסתורי יושב בסוכה וספר-הספרים על ברכיו וחושב והוגה בעולם, באותו עולם סחוף ומדולדל, עולם מתפרץ ביצריו ותסביכיו, עולם סוער ומתפורר בתשוקות חשוכות ויורד וכלה וסופו אבדון.

– לא אראה את בני-האדם – אומר הוא אל לבבו – לא אובה ראותם. שבעתי להגם, שבעתי קנאתם. אהבתים ואהבתי נכזבה. האמנתי בם והם רמוני. אכן אהבתים! עתה לא אובה ראותם. ואת, בירוניקי, ילדת-המים, אשר עיניך ירוקות כמים, גם אותך לא אובה ראות. כי גם את בת-אדם.

ה. אורחת בסוכה

בין שיחי הצבר זוחלות רק פרות-משה קטנות, רק רמשים, תולעים פעוטות, נמלים וצרעות חגות באויר. חפושיות, דבורים, גחליליות וצפרים.

– בין שיחי הצבר אין לחדור, ניקי! בין שיחי הצבר לא יפה לארוב!

ובירוניקי מפשילה שמלתה, מהדקת אותה לגזרתה, שלא ינעצו בה הקוצים. על גחונה תזחל, עיניה הירוקות לבין השיחים הירוקים, עמם כאחד תהיינה ולא יראנה המסתורי. כי רק פעם אחת ראתהו, זה היה מכבר, בהיותה בת חמש עשרה, ואז הסתכל בה בכמיהה, ואולי רק נדמה לה כך?

– אל תלכי שמה, ניקי, ישמרך אלהים!

והקול עתה קולו של גבריאל.

– הנח לי, אמרתי רק לטייל מעט.

– אל תקרבי שמה, כלום אינך יודעת, כי פרא-אדם זה יורה אל כל איש הקרב?

ובירוניקי חוזרת כלעומת שבאה, וזרועו התקיפה של גבריאל מחזיקה כצבת בזרועה ואינה מרפה.

וימים רבים וארוכים לא נסתה עוד להתגנב אל הסוכה. עד שיום אחד רקמה לה שמלת-בד שחורה בפרחי-שדה לבנים וצהובים. והיא השתוקקה לשבת על דוברתו של המסתורי, לשלשל מעט על סביביה שולי שמלתה ההדורה ולראות צלמה ביאור הירוק.

החלה בירוניקי מתגנבת כמקדם בין שיחי הצבר ורק שומרת מכל משמר את שולי שמלתה.

כשכורה הלכה, הלכה ורטטה. ולפתע עמדה הסוכה לפניה, כמו ירדה וצללה משמים ושקשוק קל עלה מן היאור הירוק.

ידיה הצרות של בירוניקי, שנפצעו מעט בקוצי השיחים, רעדו, עיניה מצמצו ביראה וכל לח החיים כמו הלך ונסחט ממנה… כתפים רחבות נסתמנו מבעד לשיחים וראשו של אדם נראה מושפל המימה.

אחד הזרדים חרק תחתיה ומיכאל נתר ממקומו. אקדוחו נצנץ ועיני בירוניקי נתערפלו. ברוב פחדה קרסה ארצה… אך היא שמעה את קול המסתורי וידעה כי אמר:

– למה באת, ילדה? איך לא יראת לבוא? לכי לך!

וזו אינה הולכת.

– לכי לך, לכי לך!

ועמד מיכאל וצפה, שתלך. ובירוניקי שכבה והתיראה לפקוח עיניה. והיה מיכאל סבור, שהתעלפה. העיף עיניו הנה ושמה, אובד עצות, ואקדוחו בידו, ככלי אין חפץ בו, לבסוף הניחו, נטל כד ויצק מים על פיה.

ואז התנשאו זרועותיה הדקות כמתחננות, עד שאחז בהן, וכשנגעו בשלו, קפאו מיד מיראת-זועה והיו קרות, כמשותקות. נשא המסתורי את בירוניקי אל הסוכה והשכיבה שם, ואז חמק ויצא החוצה אל היאור הירוק.

ובירוניקי חולצת יד ורגל, ויודעת, כי עודנה חיה וכי הזר איננו עמה. והיא היתה סבורה, שיטילנה המימה.

– ומדוע לא עשה זאת? ויודעת בירוניקי, כי ישוב, עוד ישוב ויעמוד לפניה ויתן בה עיניו, ומשום כך עצומות עיניה לבלי תראנו. והנה הרגישה, עורה הרגיש בנשימה, כי הוא כאן.

– רחם עלי!

– לא, ילדה, אל תראי, לא אדע להמיתך. לא אדע.

והוא פרש את ידיו והפקירן כלפי מטה באזלת-יד. ואחר:

– למה באת?

– כי רציתי לראותך. ואת שמלתי רציתי לראות ביאור הירוק.

והמסתורי מפקיר את ראשו בידיה. ובירוניקי מצמידה שתי ידיה אל רקות ראשו, מושכת הראש אליה ומנשקת למצח ולעינים ועוצמת עיניה מיראה, מאימת-זועה. ובנפול ראשה על הכר חשה כטעם רעל בפיה.

– כעת אמנם יודעת אני, כי אמות.

– לא בירניקי, לא, כי תחיי.

– שפתי יבשות, לענה טעמתי.

ותקפה הזועה את מיכאל ונגינות ימים עברו התדפקו על אזניו ורקותיו צללו.

– בירוניקי, ילדה, למה באת?

– והוא מוצץ הלענה, לענתו הוא, משפתיה, כמוצץ ארסו של נחש.

– בירוניקי, למה באת?

ואצבעות ביריניקי הצרות נעות חרש בעצבנות, משתתקות ושוב נעות ועיניה עצומות. וכשפקחה את עיניה, פרצה הקריאה מפיו:

– נוסי מזה. לכי מעל פני, ברחי…

וכשחמקה ביריניקי, נמלטה כמצותו אל מחוץ לסוכה, הרחק הרחק, שמעתהו יורה באויר.

המסתורי צד צפרים – אמרו יושבי הבקתות – לצוד ציד יצא או ראה זר קרב אל משכנו.

בירוניקי נסה, ובמנוסתה השמחה הגדולה והמתוקה.

ו. חלומות

ובירוניקי חלמה… שירה בה המסתורי. נטל את פגרה והטילהו היאורה. ושם, על קרקע היאור, היה גופה היפה שטוח כפסל והמסתורי נותן עיניו במים ומביט בה, מביט ללא הפוגה, עיניו רכות והוא כאומר: – המתיך, בירוניקי, ולי את. אני מלטתיך מעצמי. יראה את מפני? על כפי אשאך מזה והיית כצדף גדול ויקר-ערך, כקונכית-חן טהורה ושקופה.

וחלום חלם המסתורי. יושב היה ומסתכל כמנהגו במים, וממי היאור הירוקים עלתה הדמות, דמות אשה. והיתה האשה שרועה כמתעלפת ועיניה מתחת למים עצומות. שטוחה היא כחנוטה והוא מביט בה.

– הרי נמלטת, בירוניקי – הוא אומר לה – ומה לך עוד כאן?

– מתי, מידך מתי – היא משיבה ועיניה עצומות – וביאור חנטתני למענך, לבעבור תתן בי עיניך.

– ומהיכן עלית אל סוכתי?

– מן היאור.

– הלי את?

– לא.

– למי?

– לחיים.

– מידך לי המות!

– מידי.

– מידך, שושנת המים?

– מידי.

והוא נוטה ונמשך המימה, גוחן וגוהר ונופל לתוך האשד.

ז. געגועים

בפתחי בקתות הסבו נשים מסורבלות וסרגו סריגתן החדגונית, כבתנועת מכונה קצובה. על גזוזטראות צרות ונשאות נצבו עלמות דקות-גזרה ושלחו מבטן למרחקים. פזמונים נחנקו בגנים. פעמונים שנאלמו פתחו וצהלו עם שעת-הערבים. חיות-טרף נהמו במרחבי יערות-עד רחוקים וקולם לא הגיע הנה, ורק הד עמום וקלוש נשא באויר, כמו שוּדר על גלי מרחקים אל אוזן נטויה. אוקינוס רחוק סאן, ואלפי תנים יללו בבוא עת ערב ילל ממושך. משאבה רחוקה של פרדס חרקה בהתמדה. אניות צפרו בנמלים רחוקים, רכבות טרטרו ותותחים רעמו.

ועל גזוזטראות נצבו עלמות דקות-גזרה ועיניהן תלויות במרחקים. אמהות הזילו דמע, אבות רטנו על פי מקטרת, אחים שרקו אחיות צחקו ועלמים צפּו…

ואף בירוניקי העלמה צופיה, צופיה, אולי יבוא מיכאל המסתורי, מאליו יבוא, כי לא העזה לקרוב עוד אל סוכתו.

ימים רבים חלפו, גשמים דלפו, עגבניות האדימו, תפוחי-זהב הבשילו, והוא איננו. האם לא יבוא?

וגבריאל מטייל למטה וצופה אל הגזוזטרה ובירוניקי מסבה את עיניה ממנו.

וגבריאל מסתלק לשעה קלה וחוזר, והיא:

– הנח לי!

ובירוניקי כבר טותה את סנדלי-המשי, כבר עשתה סודרה המזרחי לראשה, העשוי כולו ככברה. כבר סרגה אבנט וענדה על ידה הצמיד החדש והעבה. מה כבד הצמיד! כבר סלסלה שערה על אצבעה, טבעות טבעות גדולות וכבדות על אצבע דקה, כבר שכחה יראתה ולא כנתה אותו עוד “המסתורי”, כי אם “מיכאל”. היא אמרה להביא לו תשורה, את החתולה, ואולי גם את הכלבלב החום, או להשכין בסוכתו את הקוקיה אשר בחדרה. אמרה לפרוש השטיח שטותה על מצעו, ואת המחצלת הבהירה על רצפת הסוכה, למלא את האגרטל מים ולשים בו את פרחי גנתה. ודמיונה שעשע לפניה והיא רצתה לפרוש פרוות של שועלי-כסף על כתלי הסוכה, למען יחם בה ותדמה למערת-קדומים של איש-היער, ולשטוח על קרקעה עורות-כבשים לבנים, שיבלעו את שאון פעמי הרגלים. ועוד…

… לקרוב ולחוש את הצמרמורת הגדולה ואת הזועה הקרה, כלמראה נחש צפעוני, ולא לנוע, לעמוד ולא לזוז מן המקום ולעצום עינים מיראה.

אך לא הרחיקה בירוניקי לכת מגזוזטרתה. שם נצבה ותלתה עינים במרחקים, לעבר היאור הירוק. אולם דבר לא ראתה. צפצפות האהילו על הסוכה ולא נראתה.

ואז לא אבתה כל דבר עוד, לא אבתה ראות פני איש, ובעיקר לא את גבריאל. ואז אמרה אמה לשלחה הרחק מן הבקתות, אל דודתה העירה, שם תשב ותשוב אליה רוחה.

ח. היתה ואיננה

– היתה ואיננה – מלמל המסתורי – שלחתיה והלכה. לי היתה והשלכתיה. הטלתיה ליאורו האדום של עולם. בירוניקי, ילדה, היכן את?

אלי באת בכסותך הנאה, אלי באימתך הסקרנית ועיניך אלי, אל הפלא. אך לא פלא אני, אדם אני, אדם, בשר ודם, שאמו אהבתהו ואביו אהבו ועזבתים: שאשה, אשה זרה טלטלתהו כמטוטלת ולבסוף עזבתהו ובקשה זרועות אחר, והוא אמר, שלא לאהוב עוד, לא אדם ולא בת-חוה; שחברתו קמלה ללא אוהב וללא לטיפה וחברו, נשכח ועזוב, השקיף על חולות ומרחבי-מדבר גדולים; שאחותו היתה לפרוצה, כי אהבה אהבה צנועה מאד ואהובה לא ידע, ושאנשי-שלומו שקעו ביון הבערות ודברו רמות.

– בירוניקי, עוד נותר לי שמץ אהבה בעבורך, בואי וקחיהו, כי ענוגה את, רכה את, יפת-תואר את, כאלילה צעירה, כעשתורת, כי… גורי לך ממני, בת-אדם, פן אמיתך… פן תהיי לי לקדושה, עולות וזבחים אעלה לך, אסגוד לך… פן תלדי לי את הילד, שלא אב אהיה לו… פן תשבי מסורבלת על מפתן סוכתי, סורגת סריגתך, ובתנו נשקפת על הגזוזטרה…

– לא, לא, לא לי כל אלה. בירוניקי, ילדתי, שונא אני את האדם ואת אשר עולל לי, את רצוני נטל ממני, כי אמרתי רצוני הוא כל-יכול, רצוני גוזר והגורל אומר אחרת… או האדם אומר אחרת. והאדם הוא כל-יכול. והיתה עלמתי לאחר. כי נטל ממני האדם את הדר-גאוני, את גאותי, את כבודי, שנזון על חלומות-נעורים ועל ספורי העלילה והגבורה, כי לא הייתי לגבור, כי האדם הוא שעשה ממני עפר ואפר.

ט. אהבתי

ויום אחד לא עצרה בירוניקי כוח ואמרה לגבריאל, שנקרה לה בדרכה, כי בא אחריה העירה, מקום מגורי דודתה:

– אהבתי את המסתורי, אהבתיו!

ואחר שאמרה את דבריה חשה, שנתמלאה נפשה מבדולח היאור הירוק, רווי הכסופים הגדולים, האכזבה והבדידות עם הכמיהה הנצחית. וכל גוה רטט מעליצות מבעבעת, ולבה דמה לאגרטל גדול, עולה על גדותיו:

– אהבתי את המסתורי!

– הלא ישנאך, יתעבך, יירה בך! – התרה בה גבריאל ופניו מכורכמות.

– אהבתי את המסתורי! – הלכה וחזרה כהד, כצלצול-פעמונים ממושך, והיא חוזרת ומאזינה במו אזניה לדבריה, ומה לה ומי לה גבריאל המאזין. כלום עמו תשיח, הן לרוח תשיח, לאזניה. על כל שערה משערות ראשה ילהט הסוד, מכל סיב מסיבי בשרה יפרח.

וידיה היא משלבת ופורשת כפיהן על חזה ואצבעותיה פזורות כמו לחשה כל אחת מהן ושרה פרק מפרקי סודה. וגבריאל הסתכל באצבעות הלוחשות על בשרה וידע: לא לו לוחשות ושרות – וידום.

וכשהלך דלק עוד אחריו קולה המבעבע ועולה של בירוניקי: – אהבתי את המסתורי, אהבתיו!

י. כבלים

ואז אירע אותו הדבר. שעות רבות ישב גבריאל על גבול שדה אביו והגה, מה יעשה לו למסתורי, מה יעשה לו למתבודד, שלקח ממנו את לב בירוניקי.

היעלה את סוכתו באש? הירצחנו נפש?

– בודד זה – אמר לבסוף אל עצמו – יאכל נא לשובע מבדידותו, ירונה עד יקיאנה ועם נשמתו תצא…

הכל החריש. אולי נדמה הרוח, עצרו גלי יאור זרמם, בהשליך גבריאל את עניבת החבלים, כעל חית-פרא, על כתפי המסתורי, שישב כמנהגו ועיניו במים. מאחריו התגנב חרש וכפתו.

נאנק המסתורי, נסה לשחרר זרועותיו מן החבלים – ולשוא! וגבריאל גמר מלאכתו והלך לו.

היה רגע כנצח למיכאל הכפות. ואז יִשר את גופו כאומר לשקוע בישיבת-נצח, כסלע בהר. הוא נע תחתיו, רטט, ובדידותו הטילה עליו אימתה הראשונה. הבדידות הזדקרה לפתע בפניו ואמרה:

– לי אתה לעולם. איש לא יהין לקרוב אליך, להצילך מידי. ואם גם תרים קולך ותזעק, איש לא ישמע את קולך.

ואולם הוא לא רצה עדיין להרים קולו בזעקה. אל יבוא איש, אל יקרב, עוד יציל את נפשו במו ידיו. והחל מטכס עצה. ונסה להחלץ מכבליו והללו חתכו בבשרו. ולאחרונה קפא על מקומו בלא כח, באזלת-יד, ומוחו מתרוצץ מאד.

יא. יום ראשון

החמה שקעה. שעת ערבים המטירה עליו קטורת זהובה. והמטפחת, שבלמה את פיו, העיקה. רעב לא הציקו, אך צמא תקפו והיה כמה להשתרע על מצע. והלילה גלש עליו ונגר ונמוג לאטו. אז נרדם. ובוקר צונן השיב על כפות ידיו רוח קלה.

כבימים ימימה דאו צפרים וצייצו. אך ריח סתיו נשא באויר. שמים מעוננים שקעו והתכרבלו והעיקו על תבל. צמרמורת קלה חלפה. עוית רגעית של דכדוך הרעידה את היקום.

והמסתורי, כבול באזיקיו, היה כשארית מיום אתמול, ורק ראשו חפשי ועיניו נוטות הנה והנה וננעצות במימי היאור הירוק.

לא היתה כל מלאכה לפניו, לא דאגה למזונו, לא טרחה על מלבושו, אף לא דבר, רק לשבת ולהחשות, לשבת ולהאזין, להרהר ולחוש. ואימה כבדה צנחה עליו פתאם, אימה מפני הבדידות.

והפכה הבדידות בעיני רוחו לגבירה לבושה שלמה שחורה, שקרני האור אינן חודרות דרכה, והיא מסתירה כל בקרבה, בחבה, ועיניה חותרות אל נבכי עצמה, ואין גבול ואין תכלה לצמצומה. והיא נוקבת בגופה היא נקבים עמוקים ודקים. והיא תלויה על פי תהום גדולה ומסותרת, תהום פנימית חלולה ואפלה אפלת אין-סוף.

והוא חמד את הבדידות הזאת ועטה את גופו ברוח אפלה כשלמה ולא הניח לקרני האור לחדור אל לבו. והיה נוקב בחבו בנקבי הרהוריו ועושה חדודין ברוחו ובבשרו. ותהה על פי התהום לדעתה. ושכח צלם אדם, שכחוֹ כליל. ושכח הצחוק האנושי, שכח צלילו. ושקע בחרדת עצמו ובשרו.

ואף צלם דמותה של בירוניקי לא החרידהו. רק רגע עבר על פניו – ויגרשנו.

ובני-האדם הפכו בעיניו אך לבובות מרקדות במרחקים, כמוקיונים על חבל, דבי-משחק. אריות מתחפשים, חיילי-פלדה, סוסי-עץ וכלבי-צמר.

כי שכח את האדם ואת החי. ורק הדגים הקטנים התרוצצו לעיניו במים, אשר בהם היה משקיט את רעבונו. היה אוכלם כאכול את הירק ולא ידע, כי חיים היו. ואם עקב עתה אחריהם במים, לא נעץ בהם את מבטו אלא כמבנקודה רחוקה, נקודת-אחיזה, והוא רואה מחזיונות לבו, חזיונות ללא-שחר.

ומדמדם האדם בבדידותו, כדמדומי החולה על ערש-דוי, דמדום פורץ והולך, דמדום לחש ואנחה. אך לא יאנח האדם בבדידותו, כי אין האוזן הקשבת ואין הלב האוהב.

ויתכן שהיה ממשיך כך האדם ואף מתענג היה על הבדידות ושוגה בחלום והזיה, לולא הכבלים אשר עליו, סגרו עליו כשרשרות מפנים ומאחור, על רגליו וידיו, ורק שערו סומר דרך חרות, סומר בפחדו ומזדקר כמחטים.

והיום עודנו כאן, עודנו ארוך וממושך, ואין בו רע, לולא הציקהו מעט הרעב, והוא אמר להושיט יד אל מכמרתו, ולא יכול, והיא רחוקה. ואמר לשבור צמאונו. ולא יכול, לא יצליח לנגוע במים, כי רחוקים הם… וכה קרובים.

מות? כלום הרהר במות? עדיין לא הרהר בו. אך בירכתי הרהוריו בצבץ כצל מסותר. ואולי יתרחש הנס וישאר בחיים. בודאי. וכי ימות כך לפתע, משום מה ומדוע? לא ימות!

וצהרי היום נמסו בשעות ערבים ולילה בא, לילה על אדמות, לילה – –

וזכר מיכאל פסלו של לילה, מעשה ידיו של אמן איטלקי. וזכר את הפיוטים הגדולים של לילה, ופזמונים, ומסתרי אפלה כרכית. וחמדת שלות-הלילה הקרתנית, ואת תנומת הכפר הקטן. וזכר את העלטה בנהרות ואת חשכת הים הגדול. וזכר אפלת יערות ואפלולית שדרות בגן, וזכר יצאנית על ספסל מצפה, וזכר שכור מתנדנד בדרכו, וזכר את המאחר שוב, ואת המלצריות, החשות לבתיהן הקטנים שבפרברים. ואת מטאטאי הרחובות וקול האושה של כליהם, וטרטור מכונית מאחרת, נחרת יגעים ונשימת נשים עדינות…

יב. יום שני

והבוקר עלה קר וזועם והרעב הציק למיכאל והצמא אכל לשונו. והוא נאלץ לאכול מזון מחשבתיו ובדידותו, מגופו ורוחו.

ופתאום זכר את דיסות-החלב, וביצים, ופרי עץ. וחלב חם של ילדוּת זכר ותינוקות אצים הגנה וילדים לבית ספרם. וזכר ריח תבשילים מבית, ואש חמה ומבוערת, אש כירה וחום משכן… כלום אמר מי: רעב? איש אינו רעב במשמעותה הפשוטה של המלה, איש אינו הוגה בכך. ואם יום כעת, בודאי שיבוא הלילה. וזה הבא יהיה מעט צונן יותר, כי סחרחורת קלה בראש והעינים מתערפלות משהו.

זיו השמש משתבר לצדדין, האוירה מתחממת והצמא גובר. על הארץ משתרבבים צללים זרים שלא מעולם זה, מופיעים לרגע ואינם. ודוקא ביום תוקפת התנומה את העינים והן נעצמות. אפשר, נמלה היא שדגדגה מעט את שפתו העליונה, כי נעור. נעור שוב בשעות ערבים וחש צנה קלה. בא לילה, לילה קשה מנשוא. כבד הראש כשקוי משקה מעובה. שדים קטנים מרקדים בירכתי האופק, הנופים כפולים משום מה, בדי העצים כפולים, גלי הנהר כפולים, אלפי גלים, מליוני גלים, ועלי העצים פה למכביר, כיריעה המכסה עין-שמים. ולשעה קלה נדמה לו, כי היריעה מכסה אותו כבתכריך, תכריך עשוי טלאים, טלאי עלים מארכים, ובין הטלאים רצועות-עור דקות, כסחוסים המקשרים ביניהם. והיריעה נעה, נעה ברוח, עולה ויורדת. כמניפה ביד מסתורית.

והשמש שקעה היום לא רק ממערב, אלא מכל עבר, גם מצפון, ממזרח ומדרום, מכל הצדדים הופז אור אדום ונשלחו קרני ארגמן, וכל כפת השמים היתה כארגמן, כחצי-כדור של גומי אדום, שכולו מלא אויר, אויר לא לנשימה, אלא להעיק, כאומר לפרוץ את דפנות הכדור ולהתבקע, להתפזר, ולהמס בתוהו.

נצנצו אורות רחוקים מאד של פנסי דוברות.

– פנסי בני-אדם – הרהר הכפוּת – שם הדליקו בני-אדם פנסים לחג-הערב! פנסים אדומים ותכולים….

מבין סבך הצפצפות נצנץ אור חלון של בקתה רחוקה.

אשה העלתה אור בביתה – הרהר האסיר – ויחם לה ויאור לה. ועד מהרה נתערבבו פנים אלה באלפי פנסים אחרים ואור החלונות במאות אורות, שהוכפלו כפל כפלים ונצנצו כגחליליות מרקדות רקוד קל ופזיז.

גחליליות… בני-אדם… אשה… וכוכבים בשמים, נוטפים אור, לוחשים, קורצים כוכב אל כוכב, מחייכים, לועגים, מרקדים, רוטטים ורומזים…

וקולות הלילה המרובים, המטילים אימה על תינוקות ערים, נמזגו ונערפו על מוחו, ללא קצב, ללא סדר, במהומת הוללים וכמתעתעים.

והיתה באזניו תרועה גדולה, תרועת המון-גויים, תרועת שבטים ונודדי-מדבר, ומקנני בהיכלות רמים וממריאי שחקים, יושבי טבור האדמה ורכבותיה, יושבי הצוללות בתהומות-ים – הכל צהלו פה אחד, כאומרים להחזיק בו ולא ירפו והם זועקים:

– שב עמנו, רד אלינו, טוס אלינו, מעלה, מטה, אל רום השמים, אל צולת המים, לתוך חלל האויר, בוא, טוס, שקע… ומטלטלים אותו צלילים הנה והנה והוא ככדור מתגלגל, הולך ומתגלגל, עד שיגעה רוחו ונרגעה בתנומה.

יג. יום שלישי

בוקר. והיה זה בוקר צהוב כלימון בשל, שזהיבותו הולכת ונוטפת ממנו. אור מציק לעינים. ברק מי-היאור מסנוור. ועלפון קל משׂתרר מפעם לפעם על מיכאל. ובעלפונו הוא רואה מראות זרים ומדוחי-שוא, ואת בירוניקי הוא רואה, הגוחנת ומזלפת בכפה מים זכים, והוא מוצץ את המים מאצבעותיה.

– לכי!

ולא משום ששתה לרויה אמר לה שתלך, כי אם על כי בת-אדם היא. והיה צמא כמקודם.

ואז היתה דממה ריקה וחלולה. האמונה הקלושה, שיבוא מישהו ויצילנו, או שגבריאל ינחם על מעשהו ויבוא לשחררו, גזה אף היא. האמונה בנס, שבירוניקי תקרה אל המקום ולא תירא לגשת, נסתלקה אף היא. והזעקה לאדם, שיבוא ויצילנו, לא פרצה מפיו.

ויש וחשב: – אחת היא לי! ויש ונהם: – לא אמות!

וחזון הטבע והדרו, שעוד עינים היו לו לחזות בו, עינים מעורפלות משהו, אך פקוחות לרוחה, הועם לאט, צבעיו נמזגו דלוחים זה בזה, כצבעי-מים מתמסמסים, המסיגים זה גבולו של זה, ולא הווּ עוד את התמונה הצלולה והשקופה, וסילוני האור רקדו כמטורפים, הנה ושמה, כרסיסי-אבק בשמש.

פנה זיוו של עולם, והדמיון משום-מה הרחיק לכת אל אזורי הקרח הנצחי, אל קטבים לבנים של אדמה קרחה מירק, אל ערבות נשמות, אל מדברות הציה: – אין זאת כי הצנה תקפתני – אמר בלבו – קר לי. אך מדוע אראה רק שמה וציה, כלום משום שמאסתי באדם?

וכשגרש את שממות תבל החלו מרקדות בובות-האדם לפני עיניו, בובות בשפע צבעים, נשים, גברים ופעוטות.

בובת-אכר מגושמת משהו וכפת צמר גדולה לראשה וזקן לה גדול ומדובלל החלה מניעה בגבות עיניה, רוטנת, תוחבת את הסיגרית לפיה, גוררת רגליה הכבדות וידיה הגדולות משתפשפות זו בזו… פעוט, ללא שמלה לגופו, הצטחק צחוק ראשון… אצילה, שערה לבן ומסולסל, נשאה כנף שמלתה בחננות ורקדה את מחול-המנוּאט, ידה ביד אציל הדוּר ומועטר סלסלות וקישורים… חיילי-פלדה קטנים נערו מדיהם, לכסנו מצנפותיהם והצדיעו… נערה כפרית אצה אחרי תרנגול – כמראה שראה על אגרטל-החרסינה הלבן בבית הוריו – סנורה ורוד ובמקלעת שערה סרט צהוב, נפנפה בשמלתה ורדפה אחרי התרנגול הנס…

לא ראה עוד דבר סביבו, אלא בובות, בובות, בובות של בני-אדם מתנועעות, מחוללות, מטיילות, מתרועעות, חגות, טסות, מתעופפות, כנימפות, כצללים, כרוחות תועות: – הוי אלי! הבאו כולם להצילני, למלט את נפשי?

והכל תופשים מקום סביבו, – – ואולם אין איש נוגע בו, אין איש מנסה לסלק את מוסרותיו, אין איש שם לב אליו, כאילו לא ענינם הוא, שהוא יושב כפות.

צר המקום ורב העם הנאסף, אך משום מה לא צר לו המקום כעת. חמימות-מה משלהם הם מפרישים ופורשים עליו. הנה הם נדחקים סביבו, מאמצים עצמם אליו, ויוצקים בו מחום גופם, מנשיבת פיהם החמה, מעליצותם ומצחוקם הם נופחים בו. והוא נושא את השאון בדומיה, כאילו לא היה עוד עליו לטורח, כמו טוב היה לו בקרבתם, בסאון הקולות, הלחשים, בנפץ הצחוק ובהמית הרטינות, הגניחות, הקללות, דברי השמצה ונבול הפה, והציוץ המסורס בפי התינוקות…

ולא אמר: הסו! ולא קרא: בלמו פיכם, בני-אדם! כי אם האזין למה שכבר שכחו אזניו לשמוע. וזעה בצבצה על מצחו. כי חרד החרדה הגדולה, כי כאן, על ידם, בקרבתם, ישא הכבלים והללו לא יפרקום, וכך יגוע וימות באין איש מרחם, באין איש נותן דעתו עליו! אכן אין לו עמם דבר ולהם אין דבר עמו. ולבו התחמץ בו ובמר נפשו קמץ אצבע וזאטוט קטן בדמות בובה הבחין בנוע האצבע ונטפל אליה בידים תפוחות ובשריות. ונרגע האיש, הגבר הכפות, מנגיעה קלה זו ומדגדוגה ורוח לו. הניד אבר והנה התגובה. לטיפת-אנוש! אנוש זערורי, ואף על-פי כן – אנוש. וכי מה בעיניכם לטיפת-אנוש, אנוש זערורי? נגיעת בשר-ודם קטן, שלפתע איננה בובה עוד, אלא יצור חי.

הפקיר מיכאל את עצמו לנגיעה ואמר לקרוב על-ידי פעוט זה אל שאר יצורי אנוש, להגיע בידו ולהתפש בהם, להצמד אליהם. אולם כשנגע בהם, נמסו זה אחר זה והיו לאפס. עד כי אבלה הנפש ונתאכזבה מאד: אַים? האומנם אינם? והרי בידי נגעתי באותו פעוט. הבו לאצבעותי את האחרים, את הרבים, את כל המון הבובות הללו על שאונן והמונן, את כל הבריות, כי החיים לי מידן, מרצונן, מעיניהן, שתראינה מוסרותי ותעשינה דבר.

אולם אין רואה דבר ואין שומע.

– בירוניקי!

והוא חפש סביבו ולא מצא את בירוניקי. איננה. ומה בובה חמודה היתה יכולה להיות, בובה יצוקת חן, נאוה, בריה רכה ותימורה, בריה אצילה וטהורה…

– בירוניקי! – והפעם כאילו פרץ נהם ברור מגרונו – בואי! בואי!

לא באה. וכעת ידע, כי לא תבוא. לא תבוא עוד לעולם. ואולי תבוא… כשלא יהיה עוד.

יד. צפיה

אותה שעה היתה בירוניקי מתגוללת על הדשא שבגן דודתה וצוחקת אל עצמה. ברור היה לה, שתחזור, שבקרוב תחזור, ולא עוד אלא שלא תתירא עוד ממיכאל. אך מלה אחת תאמר לו ולבו ירך. – מיכאל! – תלחש וקולה רך עד להפליא. ואם לא תבוש, תאמר: אהבתיך!

ואחר-כך תשב אף היא לצדו וידה בידו, לא תמוש מידו.

אולם אמה וספריה שבכוננית הקטנה למדוה, שאין לאמור כן. ואולי אין אמת בדברי העלמות הצעירות האומרות: נאמר את האמת שבלבנו. יראה בירוניקי מפני האמת הזאת, שאין בה תום ושעל מיכאל להתנסות בה תחלה.

ותשוקה כבשה את בירוניקי לחזור לביתה, והיא אינה חוזרת. והיא יוצאת כדרכה החוצה, עונדת שביס-הפרחים הצבעוני, כעטרה לראשה, פורשת שטיח מצויץ על צוק סלע, הנשקף הימה, ויושבת ומסתכלת ארוכות ברגליה הזקופות והיפות, והן נעולות נעלים עשויות פתוחי-עור, גזורות בדפנותיהן ובוהן רגלה מבצבצת וצפרנה שקופה, ורודה ומבריקה כקונכיה רחוצה בגלי הים.

והיא העבירה יד דקה בלטיפה על רגלה ואת זרועה חככה בקבורת הרגל, כאומרת: מה נאה היא, רגלי זו!

ואחרי כן הרחיקה עיניה וריח מלוח של עשבי-ים בא באפה, ושוב התחילה עורגת אל גדות היאור הירוק, אל החמימות היבשה והמתוקה, שם בין הבקתות ובגנים שבכפר.

הצוק היה נקשה ומחודד, ושלא לראות את המורד התלול, התרחקה מעט מקצהו והשתרעה עליו ועיניה ננעצו בתכלת השמים.

– בירוניקי, את נוסעת מזה – דברה אל עצמה – קומי וסעי וחזרי לשם… אל היאור הירוק, אליו…

כלום יגרשנה שנית? ומדוע יגרש את בירוניקי היפה? היבחל בה? לא יתכן. ואם לא בחל בה, מדוע לא יבוא מעצמו? מדוע לא יחפשנה? מדוע אין שמץ דבר מזה במכתב אמה? ושמא כבר חפש ולא מצא? ואולי מסתירה אמה דבר ממנה?

ומדוע לא יניח לסוכתו ולדוברתו, לרובהו ולמנהגיו המוזרים ויהיה כאחד האדם? ולשם מה יהיה כאחד האדם? בדידותו כה מגרה, תעובו כה מקרב, בּוזוֹ הוא המושך… אַל לך, מיכאל, ללכת מן היאור הירוק, אנוכי אבוא שמה.

אני? ולא הוא? ומדוע, מדוע לא יבוא הוא?

ועוד יום עבר על בירוניקי, ואף הפעם השכימה לגן ועשתה שערה בדמות פעמונים נערמים על קדקדה. עגילי-מזרח ארוכים וכבדים ענדה לתנוכי אזניה ואזור-קש, מלאכת-יד, חגרה על מתניה ויצאה הגנה לקטוף פרחים, פרחי-העיר. והעגילים מתנועעים ומפריעים אותה מעבודתה, ואולם היא לא תסיר אותם, כי עליה להיות יפה, יפה עד להפליא… עד כי ישא מיכאל עיניו אליה, ישא עיניו מעין המים הירוקים… אליה.

לא תלך שמה. יבוא הוא לקחתה. בעוד היא יוצאת לשוח הגנה יבוא, יאחז בה ויטלטלנה שמה. ואל נא יאמר דבר. היא תבין, כי מאס בכל האדם, אך לא בה. אבל כל עוד לא בא, לא תלך. ורק תענוד כווני-החן אלה, בכל שעה, בכל עת, בכל רגע, בבית ובגן, על צוק הסלע הפונה הימה ובחצר הבית.

ואותו היום בא גבריאל העירה ופניו דהים, עכורים משהו ויגעים. בנפש מפוזרת שוחח עמה ושאלה, מתי תשוב לביתה.

– אשוב לכשארצה.

והוא, גבריאל, תמה מאד על התשובה. כלום שכחה את המסתורי?

טו. יום רביעי

מי זה אמר, שאדם רעב, רעב רעב עד אין קץ. יש אשר מרוב רעב אינו רעב עוד כלל. הכל יבש וריק ושוקט בקרב. והמנוחה מטילה מעט אימה. ואף ההכרה מעורפלת ודלוחה, ואתה כפרח נובל ללא מים, פרח הנכמש בשתיקה, עלה אחר עלה, ואף אין יד ענוגה, שתקטוף את העלה הכמוש ותסלקנו. ומיכאל משתוקק כל-כך להשיר אחת מידיו הכבדות, להשיר אחת מרגליו, את השתים, להשתחרר ממועקת הכבדות, כעץ זה המשיר עליו עם בוא הסתיו ולהוותר שלד חשוף, שחור כפחם, כשלדו של עץ לילך-הפרא בחורף.

ונדמה היה למיכאל, כי מישהו שמח לאידו, מישהו בלתי-נראה לעין חוזר ושואל: התושיע לך ידך, בן-אדם? התושיע?

מי השואל? כלום לא אני עצמי המדבר? אני עם עצמי… ואולי עם אלי? אך אלי אינו שומע לי. כי אלי אוהב את בני-האדם ואני… אני רחוק מהם ומשאונם ורחוק אני מאהבה אותם. ואם אהבתי, מהיכן ידעו זאת? רחוקים הם מלהושיט לי יד עזרה. הסירה מסתירה אותי ואת הכלונס, שאני כבול אליו, מעיני אנשי הדוברות, העוברים בשוטם שם הרחק ביאור רחב-הידים, כי הם מפחדים מפני. אותם יחבב אלי ובי מאס. כי מאסתי בטוב, ואין הטוב זורח בי כאבן-יהלום, ואין האהבה יוצקת בי מזהרה… דועך אורי הקטן, אורי הטהור כבה זה כבר… ואיש לא יבוא להעלות שוב את האור, איש לא יקרב העששית, לא יבעיר הלפיד, כבו כל המאורות סביבי. כל הטבע דועך סביבי על אורותיו הנצחיים, אורותיו הצבעוניים, רשפיו, זקוקיו וצלליו… עלטה סביבי, עלטה שמאחורי פרגוד החיים. ולפתע נסוג הכל, התערפלו והחשיכו העינים, התערטל העולם ומלואו מלבושו המבהיק והפך מקלעת אחת שחורה, והגוף הפך קל מאד. כאלו נקרע ממשהו. כאלו כבר היה מקצתו רוח. שעה קלה עברה, עד שחזר הנוף המעורפל והצבעוני אל עיניו מעט, אולם ברגעי עלפון אלה דומה, שנִתַן לו להציץ אל האפס, אל האבדן.

והוא החל לנהום ממחנק גרונו ולזעוק, לזעוק לתוך נפשו פנימה:

– הצילו, בני-אדם, הצילו, כי מת אנכי!

– הו, בירוניקי, אני רוצה לחיות… לחיות על ידך, בצדך, בשכנותך, לרגליך, כי צר לי ללכת מעמך. הגישי לי, אשה, את הלחם, האכיליני כתינוק, כי מת אנכי!

– בואו – התגלגלו עיניו בחוריהן, מזרות זיקי אימה, בשמעו פזמון דוברות מרוחקות – בואו, אנשים, והצילוני! אני הולך מזה ופני אל הבקתות, אני קרב, אני כורע על סף בתיכם, אני מבקש נדבת-חיים, אנא, רחמנים בני רחמנים, נדבו לי המגע, שיסיר את כבלי, העניקו לי את המהלומה, שתפורר את אזיקי, מחצוני ושחררוני!

– חושי, חושי, בירוניקי, פן תאחרי את המועד. דמדומים יורדים עלי, אני קופא מקור, אני אלך ולא יהיה מי שיאהבך, שידע לאהבך כמוני… חושי!

טז. גבריאל

עד אחד היה לענויים אלה, עד רחוק, ששמע הד קלוש מן הנעשה על הדוברה שעל היאור הירוק. גבריאל היה זה, אך ירא היה לקרוב אל הדוברה, שמא כבר נפח הלה נשמתו, שמא כבר איננו, ואולי השתחרר ויסתער עליו להרגו נפש.

לא ילך, לא יקרב, ויקרה אשר יקרה! והוא שם את אזנו כאפרכסת והקשיב לנהי הרחוק, החנוק, הנשא וגווע פתאום. ויש וחלם, שהוא ולא אחר, הוא האסור במוסרות והלה, מיכאל, אינו רוצה לשחררו, והוא שומר לו נקם, ובלב הולם נעור עם בוקר וסדינו קשור ומהודק לגופו כחבל.

ולא כי לא התחרט על מעשהו, אולם חרד היה לנפשו. – הן לא רצחתיו – היה משדל את עצמו – לא התנקשתי בחייו, אני רק הנחתיו בבדידותו, כאשר חשקה נפשו, יחידי וערירי באין איש… באין מי שיסתור את הבדידות, באין מפריע לחיות… ולמות… להתמודד עם המות… ואולי יוכל לו?

וקנאה חרישית התגנבה ללבו של גבריאל, קנאה בהאבקות איתנים… ומשתוקק היה לחזות בהאבקות זו של החיים והמות… אך ירא לגשת, ירא לראות בעיניו את המחזה הנורא… והיה גבריאל רק חולם את חלום ההאבקות.

טז. יום חמישי

ולאחר שרנן בלבו אהבה ליקום ולברואיו ודאבה מרה להניחם וללכת מהם – רנה פולחת כל קרביו, כל נימי נשמתו, כל שריר משרירי בשרו – לא הגה עוד, לא התפלל ולא יחל לישועה.

– ואני אמרתי בסתרי לבי, עוד אשוב אל החיים ואל בני-האדם. ושמרתי את הסוד בלבבי ולא ידעו איש מלבדי. ואף לך, בירוניקי, לא גליתי הסוד… ניקי! אהבתיך. אהבתיך, ילדתי! אהבתי אור עיניך כעין העשב, כמי היאור, כירק השיחים והסוף אשר על שפת היאור… בי–רו–ניקי! – – –

סוף דבר

עתונה היומי של סנטרל-סיטי שבקולורדו הודיע ידיעה קצרה: "מיכאל טוֹן חי חיי פרוש, מתבודד ונבדל מן העולם. וכך גוע. יחידי ישב בסוכה על דוברת היאור, כי שנא את בני-האדם. אומרים, שהיה מתעסק בציד חיות ומוכר את פרוותיהן. כן היה דרכו לירות לעבר בני-אדם, לא כדי להרגם, חלילה, אלא כדי לגרשם ממעונו הבודד.

"כעת נמצאה גויתו כפותה אל כלונס הדוברה. לא פצע ולא חבורה. אין זאת כי מרעב גוע.

”אין איש יודע, מאין בא מיכאל טון ומה הביאהו לאורח-חייו המוזר. מספרים, כי חלומו היה לצוד שני שועלי-כסף, שיהיו דומים זה לזה".

בחצר הירושלמית הישנה שמראה מעיד עליה כי שימשה מקום-מגורים לבית-אב ושבכל קיטון משלה מין בית קטן בפני עצמו, יושבים כעת אמנים מבני המערב, שזה מקרוב באו ארצה, מתענגים על אוירה צלולה, רוויה מזרחיות, הנפרשת אפילו מאבני החומה המחוספסות המקיפה אותה סביב, ומפחי העציצים המקשטים אותה, ישבה גם היא, אלמנת הפרופיסור מהבירה הגרמנית. חדרה במרכז החצר חבוי משהו, מן הצד, מופרש ברוב צניעות. פתחו נמוך, משקופו מקומר ושני עמודים מעוגלים סוגרים עליו משני הצדדים. חבוי ושקוע הוא באפלולית למחצה, אפילו ביום, כי חלונו היחיד ודלתו קבועים שניהם בכותל חזיתו, מצד מערב, ונשקפים לעבר אותה שכונה מזרחית של דלת-העם, אשר מעבר לחומת-החצר, שמצהלות מזרח עולות ממנה ומתנפצות אל דפנות החצר.

על כתלי חדרה תלה בעל-הבית, האמן, את תמונותיו, כי כבר צר המקום על כתלי ביתו שלו. תלה אצלה תמונות גדולות וקטנות, בלי לשאול פיה אם ישרו בעיניה ואם נתחבבו עליה נופיו שצייר. ולאלמנה נמוכת-הקומה, הלבושה שחורים, בעלת השׂער המאפיר, היושבת לפני התמונה הגדולה, התלויה על הכותל בחדרה, נדמה, כאילו הושיבוה על בימה, ושׂמו את התמונה הגדולה לתפאורה. וכך עליה לשבת תמיד לעין כל, בלי שתהא לה בחדרה פינה משלה לחסות בה בהחבא, באין רואים. והיא בוחרת לה פינות שלצדי המסגרת הגדולה, ואינה מוצאה שעל אדמה אלא כדי להציג בו כף רגלה, אך לא את כלל גופה.

ומדי הכנסה החדרה, תתנשא לפניה התמונה בשלל כפותיה, חרבונה, בלהט החמה בין הריסות בתיה וברקיע מאהיל על מקדשים שיש בה ושהיו בה, על משכנות דחוסים מעבר לשער-העץ שבחומה, על עליות, יציעים וצריחי-מסגדים. ועומדת האשה נפעמה בפתח חדרה, ביתה שלה, ואינה יודעת אם נכנסה, אם יצאה, כי הפתח, פתחה, עדיין פתוח. ירושלים מזה וירושלים מזה והיא בתווך, קטנה, אלמונית ולובשת בגדי-אלמנות.

אם מטיל הפתח הפתוח קרן-שמש על התמונה, בשעות שאחר הצהרים, מצטהלים בה עולמות מזרחיים ססגוניים, מכרכרים זהרורי-אבק ופורשים עליה דוק אבק-קדומים חום-צהבהב. ואם מטיל הפתח הפתוח, עם שעת-ערב, אלומת-ירח אפורה כעין הפלדה, מתלקחים רזים נמים שבתמונה, באור שמימי גנוז, מהבהבים חלושות באשנבים אטומים של חורבות ובחריצים שבין אבני חומת-קדומים, לוחשים, מרחשים, מאוושים כגחלים שנתכסו אפר אי-פה אי-שם ומפרישים אור נוגה תכול. ורק באור החשמל שולח כל צבע וצבע שבתמונה לשון ארוכה ומבריקה, כל כתם וגוון בפני עצמו, כאילו לא חלק לו ולא נחלה בנוף כולו ואינו מתלכד עוד עם שאר הגונים. וסגולה לה, לתמונה, שהיא הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת ותופסת כל השטח לעצמה, בולעת וטורפת כל החלל. וכנושאת האלמנה אליה עיניה, נפתח בחוּבה פתח רחב-ידים, כפתחה של מערה שחבויים בה פלגים זכים שמקורם נעלם, והיא סופגת תפארת מהולה עצבון דורות.

ליד חלונה הציגה שולחנה, ספריה, מזכּרות ומיני חפצים ישנים, מכשירי-כתיבה כבדים וגדולים של גבר, זכר לימים שעברו, כאשר פארו את שולחנו של בעלה הפרופיסור, וערמת כתבי-יד שבלו מיושן, כתובים בכתב-ידו של גבר, כתב-ידו החד והאלכסוני של הפרופיסור. את ספתה קרבה לכותל הדרומי. קרן-זוית אחת הסתירה את השרפרף עם הפרימוס שעליו. ליד כותל הצפון, ארונה ואגרטלי פרחים. וכותל המזרח קודש לתמונה הגדולה. וילון המלמלה שעל החלון, עטור תחרים עבים בני אופנה שעבר זמנה, גדול ממידת החלון, והוא משתלשל קפלים קפלים, כשביס יורד כלפי מטה עד הרצפה, עד שהיא מפשילתהו על משיחה שלא יהיה נגרר על הרצפה בשובל ארוך. מנורה סינית ישנה מתנוססת בגולתה האדומה-הדהה בקרן-זוית שניה, ועל מדף קטן הדבוק אליה – פסל קטן של ראש בטהובן. על שולחן-תה שחוּק מיוֹשן צעצועי-חרסינה צבעוניים, ובתווך – כלי-בדולח יחיד שקוף, ורק דפנותיו מתנוצצים בזיקי אורות רב-גוניים. מחצלת-קש על הרצפה צהובה וקצותיה חומים, סיביה מרופטים, מעוכים.

בכתבי-היד מטפלת האלמנה בשעות הבוקר הצלולות כשהכל יוצאים לעבודתם ואפילו האמנים מרחיקים לכת אל העיר העתיקה ולסביבה. לכתחילה היא יוצאת מביתה וקונה מעט ירקותיה ונתח בשר-העוף למרק. לאחר שהכל הולכים מהחצר היא מסלקת את וילון-המלמלה ותוך כדי נגיעה בו היא מריחה מדי בוקר בבוקר את ריח ביתה של אז ומשהה עיניה בשמי ירושלים החדשים לבקרים.

לעת בוקר מסודרים כתבי-היד ביד קפדנית זה על זה. חלק מהם מונח בכוננית הדבוקה לשולחן וחלק על השולחן, עטוף כהלכה, שלא יפגע בו חס ושלום כל רע ושלא תשלוט בו עין זר. לאחר שתותה ספל הקפה, שהיא מוזגת מקומקומה הגבוה והצר, ואכלה פת במרגרינה, היא שוטפת כליה במנת-מים זעומה, כדרך עקרות-בית בירושלים הנוהגות חסכון במים, מנגבת יפה ספלה, שפרחים ורודים וחיורים מצחקים על החרסינה החלקה שלו, כילדי תקופה אחרת, בהירה ותמה, ומחליקה יפה את שערה המסורק, מישירה שמלתה על גופה הכחוש והכמוש, היודע רק מלבושים שחורים עם מעט רצי-לובן, ויש והיא מצחצחת נעליה השחורות שעקביהן נמוכים, ויושבת לעבודת-הקודש, לעלעל בכתבי-היד של אישה. ועל שולחנה, מנגד, תמונת האיש מזה והבן מזה, וראשה השׂב בתווך, בין השנים, בודד בכוך המזרחי הצונן, מול עציצים שעל החלון הכמהים למים, וכדרכה תמיד היא קופצת, כנזכרת במשהו, ונחפזת להשקות עציציה. ושוב יושבת במנוחת-נפש שלא ידעה כמוה.

בשעה שתערוכת-תמונות נפתחת באולם “בצלאל”, היא חובשת כובעה השחור, נוטלת את חריטה הבלה, כפפותיה הרכות, וצועדת בצעדה המדוד, צעד-זקנים חרישי והססני, קרבה אל השער, מציצה שהות קלה פנימה ואחרי-כן מרהיבה עוז בנפשה ונכנסת אל האולם פנימה. בעיקר היא אוהבת ללכת שמה בבוקר של שבת. שם היא מהלכת יחידה מתמונה לתמונה, כשזכרונות ימי לימודיה במכללה הגרמנית, לימודי האמנות פוקדים אותה, ובוחנת במבטה, הדהוי משהו והלאה, בעזרת לרנטה שבידה, תמונה זו או אחרת, בחרדה, כמעט במורך, כאילו לא למענה נתלו כאן התמונות כדי שתחזה בהן, והרשות בידה רק להתבונן בהן שהות קלה ולהניחן לאחרים, לצעירים, בהולים וסואנים ממנה.

ובשעה שבאותו אולם נערך קונצרט, אין ידה משיגה לקנות כרטיס אלא לעתים רחוקות. ובאין הכרטיס הנכסף היא יושבת עם ערב באפלולית חדרה, אינה מעלה אור, ורק אור כוכבים בעיניה העששות ומאזינה לצלילים רחוקים המגיעים אליה מן האולם. אותה שעה מזנקת התמונה לתוך העלטה ונמוגה כליל. והחדר סוגר עליה ברכּוּת בדרך גיפוף, נאנק מעוצר צלילים, מרחיש, מפעפע, ומתגעש. קולות מסתננים מבעד לתקרה, הקרקע וכל המבואות והנקבים. ומשתהים עמה הצלילים שהות רבה, מתמהמהים במיוחד, נמזגים סילונות סילונות בגביעים סמויים, באגרטלים עמוקים הקבועים בכל אמה ואמה שבקיטונה, מוכנים לבלוע, לקלוט ולגמוע, כמזרקות שאינן פולטות מימיהן כלפי חוץ, אלא מזרימות סילוני-פאר כלפי פנים, למבוע, לברכה, למקוה פלאי של נפשה. והיה כל החדר מפל אשדות, מבול מסתער והולך, הויה סוערת, מעורטלת מכל.

ויש שמרוב חולשה, כאשר תוקפים עליה הצלילים ומעתירים עליה זכרונות עבר ורחשי-רחשים גנוזים, היא קרבה לאטה אל ספתה על בהונות רגליה, כחוששה לאַבד הד כל-שהוא, ומשכיבה עצמה ברטט, בלי לאבד אף קוצו של צליל. מתחילה היא מכווצת ואחרי-כן מישירה רגליה, תחילה האחת, אחרי-כן השניה, ומאובנה וקפואה, יראה להניד אבר, ושכובה על יצועה, היא מטה אוזן לקולות ולצלילים המגיעים אליה ממרחק. יש שהיא קופצת פיה, מקמצת אותו כחוששת לשאגת עונג שתפרוץ מתוכו. ויש ופיה פעור, גומע, ובת-צחוק חבויה בפניה, כי הצליל מחנחן קולו כקול נכדה הקטן…

בשבת בבוקר כשהיא פותחת חלונה, כבר יושבים שאר יושבי החצר, לבושים פיג’מות צבעוניות מפוספסות, בכסאות-מרגוע, ושואפים אויר צח בחצר, נהנים ממנוחת השבת. נעלי-בית מגוונות ברגליהם, החלוקים מופשלים פה ושם, צוארונים פרומים, השׂער סתור וטעם קפה בפה. אותה שעה אינה מעזה האלמנה לצאת אל החצר, כאילו מדת עוּלי-ימים היא להתפרקד לרוח היום. והיא נושמת אויר-בוקר רענן מחלון-חדרה ואפילו אינה פותחת דלתה לרווחה, מתוך אסטניסיות יתרה, או בישנות של נערה צעירה המסתירה צפונותיה. רק בימי החול דלתה פתוחה והפתח, כרגיל, מטיל כתם-אור על הכותל שמנגד, על התמונה הגדולה, הנוף הירושלמי המכסה כמעט את הקיר כולו. אך לא כל שבת היא יושבת בביתה. יש והיא נוסעת לשכונה הסמוכה לתל-אביב, אל בנה, כלתה ונכדה הקטן. מסע שיש בו כדי ליגע את הגוף ואת הנפש כאחד ולרוותו גם עונג רב. ההכנות לנסיעה מתחילות עוד ביום א' בשבוע. שכן קשה עליה התכונה, רוחה מרוממת והיא חשה גם יראה סתומה מפני המאורע, כעומדת לפני מבחן, כעין עלייה ראשונה של שחקן על הבימה או נאום ראשון שנושא אדם בחייו. ואותה הרגשה חוזרת לפני כל מסע.

יום אחד היא מניחה שמלתה, חלוקה ונעלי-בית שלה במזוודתה הקטנה. יום שני יוצאת לקנות מנחת שוקולדה לפעוט. למחרת היום היא נזכרת שלא קנתה אגוזים החביבים כל-כך על נכדה. תפוחים גדולים ונאים היא משיגה ביום ד' וביום ה‘, צוררת הכל במזוודתה ואינה יכולה להרדם כל אותו הלילה. ובקומה בבוקר יום ו’ היא חוששת להקדים מדי ודוחה נסיעתה לאחר הצהרים. לבסוף, כשהיא יוצאת מפתח ביתה, חריטה בידה האחת, מזודתה הקטנה בידה השניה, חבושה כובע לראשה ולבושה מעילה הכהה, העשוי ממשי שחור וישן, פונה אל תחנת המכוניות, ורגליה מהלכות בצעדים קטנים וקלים, כמפזזים, – גדולה התרגשותה ודאגות שונות ומשונות מעכירות את רוחה. חוששת היא שמא לא חזר בנה מעבודתו לחופשה ותמצא רק את כלתה והילד בבית; שמא לא תיטב בעיני נכדה מנחתה הקטנה והדלה, ואולי שכחה בינתים ולא יכירנה ולא יגפפה ולא ינשקה, ושמא תהלך רוח רעה על כלתה; ואולי, אולי לא ישמח בנה חביבה לקראתה?

וכך היא מגיעה פזורת-רוח, ניצבת בתור, נכנסת למכונית, יושבת ומבטיה תוהים, משוטטים ונרתעים מכל אדם. אולם כשיוצאת המכונית לדרכה, היא כבר שמחה ויודעת ששעת-הפגישה עם ילדיה קרובה ולבה מפרפר מאד בקרבה. כך היא, אשר לא אָבתה לשבת עמם ובחרה לישב יחידה, כדי שלא להיות עליהם לטורח ואף לא להיות משמשת אותם.

ובמשך הנסיעה של שעתים, כשעצי-זית נמוגים מעיניה יחד עם הרים מעוגלים, זרועים טרשים, היא רואה תמונות מתמונות שונות. הכרות ראשונה עם כלתה. אותם הימים שבאה לארץ, לאחר שהשלים בנה חוק-לימודיו במכללה. בנה יפה-התואר וגבה-הקומה שהכל חמדו יפיו, היה אז עוד אותו ילדון כבשחר ימיו. עוד צחק צחוק ילד ואמו תמיד לצדו. זוכרת היא בשבתם יחד בעליית-גג בבירה צפונית, בדירת-הגג הקטנה, מלאה עד אפס מקום רהיטים ישנים, כורסות-עור בלות ומוכתמות, צילומי-משפחה זרים במסגרות גדולות, מראות גדולות ומפות-קטיפה שצבען דהה זה מכבר. על רפידת-ספה ישנה ושטיח בלה השתובבו כילדים וחיו חייהם הצנועים. בנה שוקד על ספריו והיא על כתבי-היד של האב והבעל. באח המבוערת והפתוחה להטו גזרי-עץ, בחלון ניבט ערפל אפרורי ומפוחם, ומבית – חום ואורה. ובשעת אחר-הצהרים הגובלת עם דמדומים, היו מפסיקים שניהם עבודתם, והנה קומקום-התה על השולחן, וספלים שנים מצוירי-פרחים, מגש עם פרוסות לחם בחמאה ורבּה ועוגיות קטנות שאפתה. ושניהם אוכלים בתיאבון, מלגלגים על הבחינות, מתלוצצים, ובנה מגפף ידה, מחליק שערה השׂב. שניהם יחדיו ואין איש מלבדם. ובערבים, כשהוא הולך אל חבריו, נוסעת היא ברכבת התחתית לרובע מרוחק, לאסיפה ציונית, להרצאָה או למסיבה. וסמוך לחצות חוזרת ברכבת התחתית, שמחה לשוב ולראות את בנה. ובקרון מזדמנים במקרה צעיר או צעירה, מידידי בנה, והיא אוהבת לגלגל שיחה אתם על נושא יהודי. בינתים אצים הקרונות ומקרבים אותה לביתה, עלייתה.

יותר מכל השתוקקו ליום שישלים לימודיו, יעמוד בבחינות, יעלו ארצה וישבו יחדיו בבית נאה ולא ידעו עוד רע. ובינתים דלף צפוני מבחוץ והבל חמים ונעים מבית. ועל השולחן צרור החרציות שהביא הבן לאמו.

באניה, בדרכם ארצה, חרד מעט לבה לבנה שנטל הלימודים כבר מאחוריו, והוא כבר נותן עיניו סביבו, בנערות ובנשים. וכאשר עגנה האניה בנמל אלכסנדריה של מצרים, ושניהם נסעו לראות את הפירמידות ואת קהיר, עברו במכונית בחוצות העיר, ובנה יושב מאחור, במושב הגלוי, חרדה לו מאד שאיש לא יתן עינו הרעה בבנה יפה-התואר.

וכשאך הגיעו ארצה ועוד ישבו בבית ידידים, החל בנה מאחר לשוב, הולך ושוכח לצאת עם אמו לטייל, כדרכו, ועליצותו פגה. ואחרי זמן קצר, קצר מאד, בא והציג לפני אמו אותה, אשה בעלת שער אדמוני, דקת-גיזרה ותימורה, אשה יפה במיטב שנותיה, פורחת אך זרה ומחרידה בפריחתה הבשלה. ואז ידעה שנגזר עליה שלא צעירה תמה ורכה תהיה כלתה כי-אם אשה זו, הקשישה מבנה, השופעת בטחון ונסיון-חיים וחולין בעיניה האפורות. ואחרי-כן הביאה עמה האשה הזרה את בנה הקטן והחמות-לעתיד לטפה ראשו, שאלה לשמו, חייכה חיוך מבוכה ותוגה בלבה. ולא עוד אלא שחרדה מפני כלתה אותה חרדה שהרגישה אחרי-כן תמיד במעמדה, בבואה לבקר בבית בנה. כאילו נבוכה, נתביישה בפני עצמה, ולמרות שנות השׂיבה שלה היתה בפניה הנערה רכה ופותה שקוֹלה אינו נשמע לה, נצרד ונחנק בחובה. כי עין בוחנת ונוקבת לכלתה, או עין מתעלמת, מרחיקה ראות, מסולקת מזה והלאה, כדוחה כל הקרב אליה. נתבלבלה דעתה ולא ידעה מה לאשה זו ולבנה.

וכסירבה הזקנה לשבת עמהם בביתם קיבלה כלתה פרישתה מהם בשוויון-נפש, כאילו אמרה: תעשה כרצונה. ורואה האם שבנה מיצר, שכן רוצה הוא שתשבנה שתיהן בביתו, כבאותם הימים ההם שישב עם אמו, אולם כיון שאשתו מרוצה משתתק אף הוא ואינו מפציר באמו ורק דואג לסידורה. – בירושלים! – מבקשת היא. – זה מכבר חלמתי לשבת בירושלים.

ומאָז היא יושבת בירושלים. נולד הנכד, והבן דעתו נתונה לרעיתו ולילדו. יושב תמיד ותולה עיניו בה, ברעיתו הבהירה והנאה שלאוּת-חיים כבדה נסוכה על פניה החרושים פה ושם קמטים דקים, כצללים קלושים. אותה שעה קשה לה להיות נטולת מבטו, כעציץ נשכח בקרן-זוית אפלה של בית, שזה מכבר לא הגמיעוהו מים ושכח טעמן של קרני-שמש ועליו הופכים דקיקים-פריכים, חומים-בהירים, וענפיו – חוטים יבשים שאפילו כמישה כבר גוועה בהם והניחה מקומה ליובש מרשרש.

וכשמגיעה הזקנה לשכונה שבתיה הקטנים עטורים גינות קטנות ועצי-פרי, היא משכיחה מלבה שלוותה העמוקה של ירושלים הסלעית, מריחה כבר בריח לחוּת-הים ומצפה לפגישה באותו שמץ של חרדה הידועה לה מביקורים קודמים. ליד פשפש-הגן היא ניצבת, יראה להכנס פנימה במפתיע, משתוקקת שיבחינו בה מן החלון ויחושו לקראתה להקביל פניה. אך בחלון לא נראה איש. המרפסת ריקה. רק חתולה שעל המדרגות רואה בה זרה ונכריה ומהססת אם להמלט או להוסף ולרבוץ ולהניח לנכריה לעבור על פניה, בלי למוש ממקומה. כך עומדת האם מהססת עד שהיא מתאוששת, דוחפת את הפשפש, מהלכת על שביל-הצדפים בצעדיה הקטנים ועיניה נשואות אל החלונות. בהגיעה אל המרפסת היא עומדת נפעמת. מונה בחשאי את הקולות המגיעים מן הבית. אחד, שנים, שלשה. אך לא קול של גבר, קול הבן. הבית בנה הוא זה אם בית-זרים? אך עוד מעט וציוצו של נכדה מעוררה והיא מקישה על הדלת, מצפה לתשובה. פתח הקטן את הדלת והזקנה תפסתהו. מחבקת את גופו הקטן, מאמצת אותו אל לבה. אך אחר-כך נשאה עיניה מאחרי גבו וראתה עיני כלתה האפורות מחייכות לעומתה בחיוכה הצונן והיפה, שככל שהוא קר כן הוא דוחה ומקרב כאחד, דוחה ומרבה צערו של אדם, מושך ומפיח בו גלים של חדוה.

מה יפה היא – מהרהרת האם בתחושת-בהלה סתומה, כאילו היתה נשקפת סכנה מקסמה של זו לבנה או לנכדה. – מה יפה היא! וקשה לזקנה להסב עיניה ממנה, משל כאילו היתה רואה תמונה מרהיבת-עין ויפיה של זו מרתקה מחדש כאילו לא ראתהו עוד מעולם. ועיניה פקוחות לגמוע, לראות, לרוות ממראה זה. אך היא עוקרת עיניה כאילו סבאו מנה גדושה מדי, ומפנה ראשה ממנה. ליד החלון מזדקר ראש בהיר ועינים אפורות וצרות מישירות להביט בתביעה אלמת לעבר הזקנה: – בנה של כלתה. וכשהזקנה שולה שוקולדה מארנקה היא פורסת טבלה שניה גם לילד זה, בן כלתה, נוהגת בו מנהג נימוסים כבגבר צעיר, וחותמת נשיקה רפה על שערו, כי אין לבה אליו. הקטן פולט תודה מונמסת, נוטל טבלתו ומתחיל נוגס בה ואת הנשיקה הוא מקבל בשויון-נפש ובשמץ של עלבון. זקנה שוטה, כל הנשים הזקנות מנשקות לו, נשיקה חסודה בשפתים קמוטות, ומניחות על כף ידו טבלת-שוקולדה, ובמלת ה“תודה” נפטרים מטרחתן של הללו.

בינתים מתנהלת שיחה קלושה. הכלה מספרת שהבן לא יבוא לשבת זו. לא יבוא. ואין הזקנה קולטת עדיין מוראן של מלים אלה, כאילו היו חלל ריק וחסר-מובן. – – “אה, מה? לא יבוא? מה אמרה? לא יבוא? אה, לא יבוא”. ועכשיו הבינה, לא יבוא הבן.

בגינה, בחוץ, כבר נושרות שעות בין-ערביים על עצים ופרחים. ערב שבת. ערב שבת בירושלים – מהרהרת הזקנה – ושמא, שמא כדאי לשוב ירושלימה? אך השבת קרבה, שבת שבחולין. הכתלים כאן גלויים, חשופים, ללא תמונות גדולות, ללא נוף צריחים וכיפות ירושלים. כתלים לבנים מסוידים למשעי. לא אותו כוּך ירושלמי רווי-קדומים, כי-אם חדר רבוע, משכן צעירים. והזקנה כבר כמהה אל מלמלתו של חלונה, אל מנורתה הדהה, שולחנה, עציציה ואפילו לתמונה הגדולה שבצלה היא חוסה, בישנית ונבוכה.

הזקנה מברכת על נרותיה שהציבה על שני לוחות-שיש קטנות. חבל על פמוטי-הכסף הנאים שיתלכלכו בחלב. שני הילדים ניצבים עליה, נותנים עיניהם בכפות ידיה החיורות הנתונות על פניה. מציצים לראות את המתרחש מאחריהן, כאילו דבר סוד יצוק בהן. אותה שעה עיני הכלה האפורות בחלון, במרחב הירוק השטוח, בשורת בתים ואילנות, מבט נדיבים בעניי-ארץ.

נרות דולקים ומפיצים אור זהוב וקלוש רק בקרבתם הם, ושאָר החדר נתון באפלולית. משום-מה אין מעלים אור, הכלה אינה זעה ממקומה. דממה קפואה וזרוּת. הזקנה נותנת מבט בנרות המבליחים, הזרים: מי הדליק אלה? מי ברך? שיני הילדים נוגסות בשוקולדה מתוך מצמוץ שפתים. אך גם הקטנים נשתתקו מרוב הדממה. “כן” – מתעוררת הכלה מהזיותיה בהברה קצרה, מוחלטת וכמוסה.

וביום א' שוב מזוודתה של הזקנה בידה, היא נוסעת לביתה. גופה כבד עליה במקצת ופניה לאים כלאחר נדודי-שינה. אולי השפיעה עליה לרעה הלחוּת, אקלים השפלה? ואולי… לא, היא מגרשת מחשבה זו מלבה, מה יפה ונעים בבית בנה, עם כלתה ונכדה! ואם רגליה וידיה כבדו, אין זאת כי התרגלה לאוירה של ירושלים, כמהה אל חדרה בחצר הירושלמית העתיקה, עם תמונותיו הגדולות, עם חלונו היחיד הנשקף אל חומת-אבן, אל רקיע כחול מכחוֹל, ועציצים פורחים על אַדנו.

ובכל זאת לבה כבד עליה. לא ראתה את בנה, נערה היפהפה, העובד בדרומה של הארץ, לא ראתה פניו הטובים גחונים על שלה, מתחככים בלחיה. ואם כי שוב אינו עושה זאת כיום – די במראה לחיו בלבד להזכיר נשכחות.

והאלמנה שבה למקומה, אל חצרה, אל כוּכה, אל תמונות בעלה הפרופיסור ובנה שעל שולחנה, אל כתבי-היד, אל צלילי התזמורת המגיעים מן האולם הסמוך. ובהכּנסה אל חדרה, ובשכבה על ספתה היא מלחשת: “כך טוב, כך טוב!” ולעת ערב, בהשתרעה על מצעה, בהמוג נוף ירושלים ותפארתו מעיני בשר-ודם, ובהשמע צלילים חדשים-ישנים מן האולם, ממלמלת האלמנה עוד לפני שניטל הדיבור מפניה: “כך טוב! כך טוב!” ואחרי כן נחבא קולה בין צלילים ואיננו…

מבעד לשער וגדר מסורגים נשקפת גדר-מלט זקופה הפונה למים, ים ואניות, כגבול של עולם לא ידוע. הסירות במעגן רחבות וגדולות, ספנים משליכים חבלים עבים אל החוף, אל כלונסאות הברזל. סירות-המשוט, כעלמות-כפר כבדות-גוף, עומדות מן הצד נכלמות ונחותות-דרגה בפני ספינת-הסחב עם קיטורה המתמר. יש והן נמשכות אחריה בענוה ובושת-פנים, בושות בפני סירות-הנוסעים הלבנות והענוגות כבנות-כרך דקות-הגזרה עם עיניהן-חלונותיהן הזכוכיתיות. על גגות סירות אלו, האחרונות, ספנים שחומים מנקים במטליות וממרקים את הגג המאובק עד כי יבריק בלבנוניותו, ושרירי גופם נעים זעים מתחת למעטה העור. ספן נרדם באחת הסירות על ספסל ארוך, כל גופו מתוח וחבריו אינם שועים אליו. מנוף מעביר שקי-סוכר מן הסירות ומשם נלקחים הם למחסן ומשאירים אחריהם שביל-סוכר דק על רחבת-המלט. הקהל הרב מפריע לעובדים ולסבלים כהי-העור ובעלי עינים צחקניות, ואחד מהם מרים קולו בנעימה מזרחית ובקול מילודי מעט: “בחיי, אי אפשר לעמוד, למה אין כאן שוטר, שימנו כאן שוטר”. ומקלל הוא קללה קצרה בינו לבין עצמו ולעבר כל האנשים שמסביבו ומסתלק. האניה עוד לא הגיעה לנמל, וכאן רבה התכונה. הקהל מצטפף יותר ויותר. יש יושבים על הספסל היחידי, יושבים על ארגזי עץ, על אופנוע העומד אלכסונית וגלגליו דוממים.

מתחילה ישב נחמן והסתכל בזוג, היא והוא וסל בידי כל אחד מהם ובו מפרי הארץ. הם יוצאים לחוץ-לארץ. מי-שהיא לבושה חליפה אפורה ומעיל-פרוה על זרועה האחת וארנק גדול שחור בידה, נשענת אל קיר המחסן ומסתכלת ברטט בזר הפרחים האדומים שבידה, ועיניה מעורפלות. משהחלו העולים להגיע בסירות, הסתדרו בשורה על המרצפת מעבר לשבכה ועיניהם תרות וחוקרות בפני כל המצפים, להם או לאחרים, ולכל הנעשה בנמל הפעוט.

“את המשקפת, המשקפת, מהר!” –קוראה אשה בקול – “אולי בני בסירה זו” – והיא שולחת ידים רועדות לעבר אלה המזכים אותה במשקפה הנכספת.

נחמן ישב על קרשי-עץ מסודרים זה על גבי זה והמתין כשידיו מזיעות ופניו מעווים משפע אור וברק השמש. מי-שהוא התקרב אל מי-שהיא כדי להתבונן בפניה ביתר התבוננות, בעוד שניהם מחכים, איש לאורחו.

“ומה יהא אם בכלל לא אכירנה?” – הרהר – “ואחזור כלעומת שבאתי. והעיקר מה אומר לו, לזאב?” – והוא אמץ את עיניו במבט דרוך לפניו, לעבר פי מעגן הסירות.

בשעה שמבית המכס, לאחר הבדיקה, יצאה צעירה זו, שלפי כל הסימנים היתה בודאי נערתו של זאב הנוטר בגליל שהגיעה זה עתה מפולניה, התקרב בהיסוס ושאל תחילה במבוכה ומיד ביתר בטחון: “את היא חנה… אני הוא…”

ומיד הטילה עצמה צעירה זו בזרועותיה על צוארו וכבשה ראשה בחיקו, מבלי להסתכל כלל בפניו באפלולית הקלה של בין-הערביים. הוא רצה להעמידה על טעותה, אלא שנדמה היה לו משום-מה לרגע, שהוא הוא אשר חכה למי-שהיא בלתי ידועה לו, הבאה מארץ רחוקה… אבל נתחלחלה אותה צעירה למראה שתי זרועותיו התלויות משני צדי גופו רפויות וזרות, באפס-אונים, והרימה פניה אליו.

“סליחה…” – מלמל – “אינני זאב…”

“ומי אתה? ולמה…” ועוית-בכי על פניה כעל פני תינוקת עזובה.

“אני חברו… הוא לא יכול היה לבוא, הוא נוטר בגליל ו… באתי אני במקומו”.

התכווצה העולה הצעירה והסתכלה סביבה בפחד, כאילו לא ידעה מה יהא עליה עתה. התאושש מעט הוא והחל מדבר:

”הביטי, זה נמל תל-אביב, הנמל העברי הראשון בעולם, וזכית לעלות בו" – והוא פרש זרועותיו כאילו היה הנמל כולו בן-טפוחיו.

“כן, כן”, – לחשה – אבל…"

“והעובדים כולם יהודים”.

“גם הסבלים?”

“כן, גם הם, והספנים, השוטרים…”

“ואיפה זאב?” – מלמלה בתביעה ילדותית, בשכחה את התשובה הקודמת שלו.

“הרי אמרתי, נוטר בגליל”.

“ואתה מדוע אינך נוטר בגליל?”

נחמן הזדעזע לשאלתה, הוא לא חשב על כך והתקשה בתשובה:

“גם אני אהיה נוטר, אחר-כך… בעוד זמן מה… בעתיד”. – נתבלבלו המלים בפיו והסתבכו זו בזו והרגיש לפתע זרות גמורה כלפי צעירה זו, הבלתי נודעת לו, עם שאלותיה המשונות והתמימות והוסיף: “כשיחזור הוא, אלך אני”.

“ומתי יחזור הוא?”

“בקרוב, בקרוב” – שדל אותה ועזר לה בכניסתה לטכסי כשפניה עגומות.

בתים גדולים ולבנים הסתדרו במשמר-כבוד משני צדי האוטו הגולש והמתקדם בין שורות עצים נמוכים, שהם כלולאות ירוקות בין המדרכה והכבישים, ומסגרות-הברזל שהם נתונים בהן דמו לרקמת-יד דקה. בחנויות-מכולת מזהיבות בברק מתכת קופסות סרדינים ושימורים צבועות זהב וכסף. והקופסות רבות, זו על גבי זו, על מדפים ארוכים.

”זאת היא תל-אביב שלנו" – מכריז נחמן בגאוה.

והיא שותקת וצערה כה פשוט, וחונקת שאלה כה אנוכית ואנושית: מדוע הלך ההוא הרחק לשם ולא זה? מדוע? וכה רבות השאלות המצטופפות במוחה עד כי פניה מסמיקים מחום קדחתני מעט, ועל שפתותיה מרירות מעט וקנאת אם לילדה.

“מדוע?”… – היא מפליטה הפעם בקול רם.

שוב היא שואלת משהו – הרהר נחמן – ומי יודע מה? כולה קושיות. אבל שאלה לא נשאלה. ובדממה הרגישה היא משטמה נשיית לעברו הוא, לעבר כל מי שגזל את ההוא, את זאב. משטמת אשה, בלי קשר למסיבות, הוכחות. מישהו גזל את עוללה והיא נאנקת וקובלת, ומה לה העולם ומלואו ולבטיו? רוח סתוית הפיחה חול, אבק וקרירות נעימה. בעיר, ברחובות ובבתים, הבליחו כדורי-חשמל לרוב, והחשכה ברחה לירכתי-עיר אפלים ונעלמה אי-שם הרחק מאד.

“שם בכפרים ובמושבים, חושך בודאי” – אמרה.

“חושך, כמובן… הרי יש סכנה באור” – ענה נחמן כהד.

“ולזאב יש רובה?”

“רובה”.

“וכדורים?”

“כדורים”

“ומתי יחזור?” – הטיחה שוב שאלה בלתי-פוסקת ודוחה כל תשובה.

הוא היה אובד-עצות: “בקרוב, בקרוב”.

“ב-ק-ר-ו-ב” – מלמלה חלושות.

האוטו נעצר לפני אחד הבתים. הם יצאוהו. ועיניה פעורות, נפחדות. מרחוק, מהנמל, מגיעה שריקת-אניה חדה, צפירה ממושכת. האניה הפליגה, הנמל רוגע יותר, הולך ומשתקע בשלוה ונמנום, והסירות הכבדות מתנועעות, חגות להנאתן במעגן השקט, מתחככות במרצפת ורואות במים השקופים את דמותם המגוחכת של מחסנים אפורים. שוטרים במדי-חקי סוקרים אותן, את הסירות, קשות. והן נלפתות יותר בחבלים העבים, מתקרבות זו לזו וגופן המקומר למטה והחלול וריק כלפי מעלה מניח את כל כבדו למים, שימרקוהו, ילקקוהו וינענעוהו למנוחת לילה קריר ואפל.

ערב על גדות לילה בנמל. לילה עובר על גדותיו, עולה ועולה. ופנסים בודדים עודם ערים.

יפה אינה זוכרת כמעט מתי באה ארצה. היא מצאה את עצמה בארץ כאשר מלאו לה תשע שנים וכשבאה להתגורר עם שני אחיה והוריה ברחוב שטרם נסלל בו כביש והיה זרוע חול חום, מעורב בפסולת־נייר, סחבות וקופסות־סרדינים ריקות, לא הרחק מגבולות יפו. את המסגד, או נכון יותר את צריחו של המסגד היפואי, ראתה ממרפסת־ביתם הגדולה והפתוחה לשל רוחות השמים, בה היתה המשפחה מבלה את רוב ימות השנה. בחצר הבית עמד עץ יחיד ומדולדל בקרן־זוית. על ידו היו הילדים משחקים. בעצם לא היה גדול משיח ולא הצל סביבותיו. אביה של יפה הביא עמו לבתו כמיהה הרפתקנית לארצות רחוקות, גם לאחר בואו ארצה. הוא השתוקק לארצות דרום־אמריקה, מקום שם חופרים מטמונים ומתעשרים. ולשם השתוקק לנוע, לאגור ממון ואחרי־כן לשוב ולעזור ב“בנין הארץ”. האם היתה מעשית יותר אלא שלא התנגדה לבעלה השוגה בדמיונות. יפה הקטנה, שאמה חיבבה עליה תארים אקדמיים, התפארה משום מה בפני חברותיה שאביה מהנדס ואמה אגרונום. כך ממש ולא אחרת. יפה קטנה זו הקדימה להתבגר לפני חברותיה. ולא שגופה בגר תחילה, צנומה היתה מדי, אך חינניות נשיית נתגנבה לכל ישותה בהקדם. והיחידה היתה בין הקטנות שלפני לכתה להצגת־יום בראינוע, היתה לובשת את מיטב שמלותיה, כאילו היה זה יום שבת, מצחצחת יפה את נעליה הישנות, קולעת ועושה את שערה בקפידה יתרה, בעוד שחברותיה יוצאות בשמלותיהן שלבשו מבעוד בוקר מבלי לעשות שנית את שערן. עומדות היו וצופות בהכנותיה, תחילה מתוך תמהון ואחרי־כך בשמץ של קנאה וצער שלא עלה כלל על דעתן לעשות כמוה.

דמיונות האב הפכו לממשות. הוא הפליג לאמריקה. דממת אלמנות נשתררה בבית שבפרבר התל־אביבי, שני חדרים הושכרו והאם בישלה ארוחות לזרים. רק בחגים הורגשה מעט שמחה. היו ממרקים את הבית עד שהבהיק בזיוו. ובמלאכת־הבית הצטיינה ביחוד יפה הקטנה. מן האב לא באו מכתבים רבים, יש שבאו ויש שהתמהמהו. ואז הכריזה יפה הקטנה הכרזה מפתיעה בפני חברותיה, בשבתן כולן בחדר־המדרגות הצונן: “לעולם לא אנשא לאיש. רווקה אשאר כל ימי. כל הגברים בוגדים הם”.

חברותיה הילדות נתנו בה עיני תמהון ולא הבינו למרירות זו. “הם מסתלקים ועוזבים את נשותיהם ואת ילדיהם לאנחות”. – דיברה יפה כמבוגרת, וחוזרת על מבטא ששמעה מפי אשה בוגרת. ושוב לא הבינו הילדות למרי שיחה. – “הנה למשל בעלה של שכנתנו – המשיכה יפה בשלה – אביה של צפורה’לה הקטנה, נסע לאמריקה ונשא לו שם אשה אחרת. הנה מה שמסוגלים הגברים לעשות”. – ויפה הקטנה נתכווצה מזעם.

לא היה איש שידע כיפה להתקין בובות קטנות ממקלוני־העץ להידוק הכבסים. היא אהבה בובות, אם־כי היתה כבר נערה בת שתים־עשרה והתביישה בחולשתה זו. יחד עם זה כבר החלה להראות סימני־גנדרנות קלים, ביחוד כשהיה בא חברו של אחיה הבכור, שמעון, נער מגודל שכל תפארתו הן עשר אצבעות־ידיו היודעות לפרוט על הפסנתר מנגינות רוסיות סואנות וולסים נרגשים. ידיו לא למדו לנגן אך פרטו לפי השמיעה כל המנגינות שידע והפיקו מן הפסנתר צלילים בלוית אקורדים חזקים ופראיים שהוא עצמו כאילו חצבם והתאימם למנגינה והציף את החדר בשפע של צלילים בלתי־מעודנים, בלחיצת גבר בוגר לחץ על הפידאל, כבדות יוצאות אנקות מתחת ידיו מלוּוֹת צלילי־לואי שרצה בהם המנגן או שלא רצה בהם ובאו באקראי ונשמטו מבין אצבעותיו לכל העברים, וכך החרידו את השומעים בזרותם ובפראותם. מסרב היה שמעון לנגן הרבה כי טען שלא אימן מעולם את ידיו בנגינה על פּסנתר. יש בביתם פסנתר, שאחותו מנגנת בו והוא פורט עליו רק בגבוֹר עליו יצרו להרעיש את העולם עד היסוד. אך בפני זרים מסרב הוא לנגן. יפה הקטנה סיפה על פלאי נגינתו לחברותיה ואף הזמינה אותן להכנס ולהאזין לנגינה. ואף אותן תקפה מבוכה נעימה לשמע נגינתו מרובת־הצלילים. בפני שמעון זה היתה יפה הקטנה מראה דימני גנדרנות. מרבה היה לבקר אצל אחיה חברו, ואם כי חיבתה אליו לא היתה רבה, בכל זאת נתחבב עליה במקצת בגלל מבטו החם שהוא נותן בה ודברי ההתגרות שהוא מכוון תמיד נגדה. “שמעון מרגיזני מאד” – קבלה בפני חברותיה ושוב הביעו פניה עוז כלפיו וכלפי כל בני מינו.

קול ערב לא היה ליפה, אך השתוקקה מאד להיות זמרת. ולכן אהבה לחלוץ נעליה ולעלות עם חברותיה על הספה שבביתה, ששימשה להן בּמה, וכולן נושאות את קולן בשיר כבאופירה, או מחוללות. ורק פעם אחת גילתה את לבה לפני חברתה: “רצוני להיות שחקנית בראינוע! שחקנית יפה, יפה עד להפליא!”

יפה לא הצטיינה במיוחד בלימודיה בבית־הספר התיכוני. היא למדה במין אדישות שבהכרח ומחברותיה נקיות היו ומסודרות. כשסיימה את חוק לימודיה בבית־הספר התיכוני, לא הרהרה הרבה והשיגה לעצמה בלי קושי מיוחד משרת פקידה.

מי שלא פקידה למופת, צריך היה להכנס אל משרדה של יפה ולראותה יושבת ליד מכתבתה. מלבושיה צנועים אך נאים ולפי האופנה. גרבים דקים שברגליה מותאמים לנעלים חטובות בעלות עקבים גבוהים. שערה, תלי־תלים של תלתלים שאינם פרועים אך הדוקים לראשה ומשוים לפניה משהו ממראה של הזדקנות בלא עת. ובפניה חיוך חינני לכל, ומלה בפיה לכל דורש לה. יפה כבר לימדה לשונה לדבר בכמה שפות אם כי ידיעתה בהן קלושה, אך מבטאה מתובל עדיין בשמץ של מבטא רובי שנותר לה מארץ מוצאה. היא כבר החלה לחשוש במקצת שמא תשאר בתולה זקנה. מרדנותה וחמתה מימי הילדות הניחו מקומם לפיוס שבבגרות, לנימוסים, לאורך־רוח של עירונית שנתחנכה בבית הגון ולהשלמה מתובלת בשמץ של פחד מפני העתיד. אותו עתיד שאינו מחוור לה אך מוגבל במסגרת של בעל (רצוי מהנדס, רצוי מאד) וילד, ומסיבות תה, וקפה, ביקורים וארוחות מתוקנות ודירה מרווחת ו… יפה אינה מפליגה הרחק, לא כדרכה בימי ילדותה, אל מעבר לאופק הנראה לעין, אל מעבר לסדרו של עולם. וכשכיוצה יפה מעט את גבותיה לא נותר לה אלא לשבות את לבו של האיש, הבעל. ואותו הבעל, כמנהגו של עולם, בא. נכנס בלוית מכרו אל משרדה, חיוך רפה מכונס בזויות פיו, ועיניו מבקשות משען, משהו לאחז בו בארץ זרה זו, שהגיע אליה באנית־מעפילים טרופה. הוא השתוקק לבית משפחה מקומית ותיקה, לבית שעורכים בו את השולחן במפה לבנה, עוטפים את הכר בצפיה צחה, בית אנשים היושבים ישיבת־קבע של אזרחים בארץ. שלא במתכוון שאל את בן־לויתו: “מי היא צעירה נאה זו?” – והתכוון ליפה. קיבל תשובה. בקש להציגו לפניה, ויפה חייכה לעומתו בחיוכה הנשיי שאין בו מאומה משמץ הקדרות של ימי הילדות, חיוך לבבי וביתי הנכון להכניס אורחים הביתה, חיוך של עקרת־בית מובהקת, כאילו הזמינה את השנים לסעודת מלכים שבביתה. ואותה שעה הרגישה יפה שמסתכלים בה, בוחנים מראה, והבוחן הוא בעל אותו תואר אקדמאי נכסף. ויפה משתוקקת לשאת חן וחסד ולוּ רק זו הפעם בלבד. וכשהלה נפרד והולך וחוזר לאחר רגע באמתלה לבקש ממנה להתראות עמו בבית־קפה קטן שברחוב אלמוני, קשה עוד ליפה לשמור על סבר־פנים של אדישות והיא משיבה ברוב חן, כמעט כאסירת תודה, שבוא תבוא בשעה הקבועה.

יפה הרגישה בפעם הראשונה שמשהו מתרחש בחייה כמעט שלא בידיעתה, מסתחרר סביבה מאליו, מתגבש ומגלם אותה עצמה, את עולמה ועולמו של איש שני, זר וקרוב כאחד. צעירה לימים היא ומסתכלת באיש חדש זה שנקרה לה על דרכה בעיני ילד הקולטות הכל ואינן מבדילות כראוי בין המראות הנקלטים השונים. אלא שנוח ונעים לה, כי אפשר לסמוך על גבר בוגר זה ולבטוח בו שהוא כל־יודע, לבטוח כבאותו אב שנסע עוד בימי הילדות ולא שב. אפשר לבטוח בו, לא כמבנוח חבר הקיבוץ, בן־עירם, שהעלה את רוחמה מן הגולה ואחרי־כן מאס בה והניחה לנפשה. מתרעמת יפה על מנוח ולבה הולם לרוחמה שהיא רגילה להכנס אצלה, שכּן “חדשה” היא בארץ וזקוקה לנפש קרובה. אך כעת אין עוד ליפה פנאי ולא רצון לשהות אצל רוחמה. חייה שלה סוחפים אותה לפתע, מצטללים מאד, ומשתרעים לפניה כיריעה גלויה.

רבה היא גם סערת רוחה של אמה. יפה עצמה כובשת את רוחה ויוצאת לרחוב לפגישותיה, הדורה בלבושה, ללא קמט או רבב. וכשהיא באה היא מוצאת את מכרה החדש מעיין בעתון צרפתי; משמע תרבותי הוא מאד, מהרהרת יפה בינה לבין עצמה, שכן הוא יודע לשונות אירופה. יפה נבוכה תמיד, אך על מבוכתה מחפה בת־צחוקה החיננית ואינה יודעת בבואה במה תפתח ותדבר, אולם לו יש רב. מרבה הוא דברים על בירות אירופה שראה בעיניו, על כנסיות ופלאי־התבל, בנינים רבים, גנים ועתיקות, בתי־תיאטראות ושעשועים, והוא הולך ומקיף בלשונו עולם ומלואו עד שיפה מספיקה רק בקושי לעקוב אחר שטף לשונו ולהביע בעיניה מעט מהערצתה לאיש־שיחתה. ובעוד יפה מהרהרת בבן־אירופה זה שהוא כל־יודע, ועיניו כבר מתגלגלות למרחקים ולמרחבים גדולים, אל ארצות שעבר או שלא עבר בהן, כי קולו מגיע אל הנסתר, אף אל המוסווה שמעבר לאוקינוסים ולרוכסי הררי־אל. הוא ממשיך לדבר עד שהוא מרגיש שעבר על המדה ומוטב שיתן גם לה לפצות פה. אך משמגיע תורה של יפה לדבר, היא כבדת־פה. היא מעיזה לספר מעט על דרום אמריקה, ממה שקראה במכתבי אביה, ועד מהרה היא כבר מסיימת בוידוי, שלא יצאה מגבולות הארץ, ואינה יודעת דבר על העולם הגדול. וכשהוא מרגיש שעליו לעודדה ולומר לה משהו טוב ויפה, הוא אומר: “אין מראיך כמראה ‘צבר’ כלל. נערה אירופית לכל דבר. וינאית ממש בטעמך הטוב, בתשלבשתך, במנהגיך ובנימוסיך”.

ויפה נהנית מאד ממחמאה זו ולוגמת ביתר חן מספל־הקפה שלפניה. וכי מה, כלום לא גדלה בבית אירופי תרבותי? ומיד היא מפליגה בשבח אמה ואביה המשכילים, בשבח שני אחיה וכשרונותיהם, וכשדעתה זחוחה עליה היא מגלה אפילו מחמאות שהיא מקבלת במשרדה על נימוסיה הנאים. והלה מנענע ראשו לעומתה, כאילו ידע וניחש כל זה מראש, ואומר שטוב היא עושה שהיא עובדת, כי על כל נערה להשתכר לחמה. אבל אז מרגישה יפה צורך להפריז ולומר שבעצם אינה זקוקה למשכורתה, כי ביתם מאל כל טוב, אך אינה רוצה לשבת בבית בחיבוק־ידים. כי תמיכתה בבית חשובה מאד, את זאת אין בדעתה לגלות לידידה. כי מוטב להראות כבת־עשירים שכל עולמה קפריזות ושגעונות ושעבודת יומה גם היא קפריזה. ולאחר שבטוחה היתה, כי שכנעה את בן־שיחתה שבת־טובים היא – נחה דעתה ונתחבבה עליה חברתו שבעתים.

כיון ששעתו פנויה ואינו עובד, אם־כי מבטיח ואומר שכל המהנדסים שבארץ, בני־אומנתו, לא יוכלו לעמוד עמו בהתחרות, הם נפגשים לעתים קרובות. היא עיפה מעט, כמי שעבד כל היום, ולאוּת באבריה. והוא רענן, לאחר התרחץ בבוקר בים ונשתזף בשמש. אבל יפה יפתה, נתלבתה כשלהבת שעמדה לדעוך, נתלקחה בפריחה, המסתירה בחוּבה צהיבות קלה, אך משתלהבת ביתא זוֹהר של ארגמן. חיוכה כעת עמוק יותר, אמנם גלוי עדיין לכל, אך תוכו צפון לאחד. וכשרוחמה חברתה שואלת אותה: “מתי תנשאי לו?” – היא נכלמת ואומרת: “עדיין אין אנו מדברים על כך”.

וגם אז, כאשר טסה המכונית, ובני משפחתה של יפה צפופים בתוכה, בדרכה לשכונת־הגנים הסמוכה, ובקרחת־פרדס קטנה, רוויה ריח פריחת הדר, נישאה יפה לאיש, נדמה היה לה שבעצם עדיין לא דיברו בזה, שנעשו הדברים בהחפז בלעדיה, וחיוכה החסוד נעשה לפרקים נבוך ונפחד במקצת.

---

במשרדו של עורך־הדין שררה לעת בוקר אוירה אפרורית שמשייר כל משרד מריקנותו בלילה. הפקידוֹת נשאו עינים נפוחות משינה אל יפה הנכנסת. לקוחות היושבים על כסאות־עור התדיינו ביניהם בעניני ממון. ורק הטלפון החרידם מפעם לפעם בצרצורו. יפה נכנסה וישבה על הכסא, זקופה ובמועמד כמעט, כאנדרטה. בכל גופה היה יצוק כובד אבן ובפניה הופיע שנית אותו מרי ילדותי של שאט־נפש ובוז. אך משנקראה להכנס פנימה השתפכה בפניה שנית אותה בת־צחוק חסודה ומיועדה לכל. קשה היה לה להכנס ולספר את סיפורה לאותו איש שבחדר. אמנם נמצא מי מידידי משפחתה שמסר את ענינה לאיש הזה, אך המעט מן המעט שנדרש ממנה לומר, היה קשה מנשוא. לכן הפטירה משהו בקול רפה והאיש שממולה הניע בראשו: יודע הוא, יודע. יושב האיש לפניה כאילו היה שקוע בהרהוריו, כשוקל משהו בדעתו ויפה מנסה לעקוב אחר הלך־מחשבותיו ורואה בעיני רוחה ספינה בים ובני־אדם שטים בה. מין עולם של אנשים ויצרים, שונים מעט מיצרי בני־אדם על היבּשה. ואולי לא? אולי אינם שונים אך גלויים, ועזים יותר. אלא שאין בדעתה של יפה להתעמק בשאלה זו שבעבר ורוצה לדעת את ההווה ואת העתיד שלפניה: “התופיע אותה אשה מן האניה כעדה?”

“תופיע. ולא כעדה אלא כתובעת”.

תובעת! – ואותה אשה שוב אינה בעיני רוחה של יפה דמות ממשית, אלא סמל, סמל אותה האשה “הרעה” מימי הילדות שנישאה לאביה של צפורל’ה הקטנה, שכנתם באותם הימים. אם־כי היה בעל לאשה ואב לילדה. ויפה חשה שעולם הילדות משתלט עליה משום־מה בבגרותה עד כי היא הולכת וחוזרת אפילו על העויות פניה שנשתיירו לה מאז, - אך נתאבנו בפניה והיו כלא היו. והנה שבו וקמו לתחיה.

“מי היא?”

“מעפילה כמוהו, מרת ט”.

“נסעה עמו באניה?” – חוזרת יפה על דברים הידועים יפה לו ולה.

“ולי נשבע שלא היה לו דבר עמה” – אומרת יפה ויודעת שלא היא ולא זה היושב לפניה מאמינים שאין זו אשתו של בעלה שנישאה לו לפניה. ובכל זאת היא אומרת: “עלילת־שוא!” – אומרת כמלחשת – “נטפלה אליו ואינה מניחה לו”.

ועורך־הדין רואה שחיוכה החינני והעגום קפא על פתחי פיה שלא בידיעתה והוא גוחן מעט לפניו ושואל חרש בקול אבהי: “זמן רב הכרת אותו? סלחי לי, צעירה אַת, ואני שואלך כאילו הייתי אביך”.

ויפה מהססת. מפקפקת ויוצאת מתוך כלל עצמה המגובש והדרוך לקרב, מתרככת, משתלהבת ומשיבה כתלמידה על שאלת מורה בנחת וכמעט באין־אונים: “לא הרבה, כמה חדשים”…

“ואחר היכרוּת קצרה נישאת לו?”

ואין מה להשיב על שאלה שתשובתה כבר מוכנה בצדה.

המאורעות נטלו את יפה וסחפוה, גרפוה. משהו מתחולל סביבה, התרחש לא בידיעתה, שלא בהשתתפותה כמעט, אם כי היא עצמה נמצאה בתווך. נערך משפט. העידו עדים ודברים רבים שמעה יפה על בעלה שנשלח אחרי כן לבית־הכלא, ומאז ישבה ספונה בביתה וחשבה את מחשבותיה שהיו דלוחות עד שהדיחה אותן ונשטפו ונצטללו. חדשים חלפו. האיש שב לביתו ומצא את יפה אשתו שוב חיננית כמקודם, ללא צהיבות בפניה שעלתה בהם בזמן האחרון, ונעלם גם מרי־רוחה. נוהגת היתה לצאת לעתים קרובות יחידה אל הרחוב, בלעדיו. היתה לבושה יפה, מספרת מה רב אָשרה ומה רבה חכמת אישה. שמו המקוצר בפיה ובגאוות־משנה היא מתפארת ברעיונותיו ובידיעותיו. אלא שהיא עצמה, בינה לבין עצמה, כאילו פרשה מהויתו של אדם זה היושב עמה בביתה. הוא מהר להתאושש לפניה, נתחבב על החברה ועל בני האדם, גברים ונשים. יפה המשיכה ללבוש את שמלותיה בקפידה יתירה, לנעול נעלים עדינות, ובת־צחוק של עקרת־בית שרויה בפניה, אלא שאינה צופנת עוד חיוך עמוק ומסותר למישהו יחיד, אלא לעולם כולו ולברואיו. ואף את אישה קידמה בבת־צחוק זו עד שנחה דעתו והיה סבור שסלחה ומחלה לו על כל התלאות שגרם לה.

אולם מי שהסתכל בה יפה ראה שבהויתה נתגלמה שנית אותה ילדה קטנה שאמרה ביום־קיץ בחדר־המדרגות הצונן לחברותיה הקטנות: “לא אנשא לעולם לאיש, כל הגברים בוגדים הם!” – והטילה בהן רוח קשה. אותן הקטנות צחקו אז על חברתן המדברת קשות ונסתרות.

הכניסה לבית המשפט המיוחדת לקהל מובילה להרבה מדרגות בלתי-שוות בצורתן, סובבות בחצי עגול סביב ציר מרכזי וקבועות בין קירות-מלט ערומים ועליהם מודעות בעלות אותיות אדומות: "משפטי צואות, משפטי גירושין מ-1–9 ומ-2–5. וזוהו קישוטם היחידי של הקירות האלו, המטויחים וחסרי-הצבע. רבות מאד הן המדרגות, וכשמגיעים למעלה ודוחפים דלת כבדה, הסמוכה לדלת שניה, דומה לה בגדלה ובצורתה, מוליך שמש טוב-לב ומחייך את הבא ליציע המיוחד לקהל, ומראה-פניו מעיד שנהנה הוא מאד מתפקידו ומכל עולם-יה וברואיו.

בשורה השניה של היציע ישבה אשה וכל גופה נוטה לפנים, מתוך תקוה לראות לפחות את מחציתו של האולם, למטה. שתי הנברשות הגדולות, הקבועות בתקרת-האולם, בלטו מאד. כל אחת נושאת, מתוך הכרת ערך עצמה וחשיבותה, שנים-עשר כדורי-חשמל עגולים וגדולים, וזרועותיה רבות ודקות מאד. הפּאות הנכריות על ראשי עורכי-הדין ועל ראשו של זקן-השופטים לבנות-אפרוריות ומתחת לסלסוליהן העגולים מאחור משתרבבים פתילים דקיקים בתנועה גנדרנית, הנראית שלא במקומה באוירה הרשמית והיבשה של בית-המשפט. לפני האשה, - מיי קראו לה לשם קיצור השם מרים, - בשרה הראשונה של היציע, מבהיקה קרחת-ראשו של אדם נמוך-קומה, והקרחת קרום עוֹרה דק וחיור, כמעט שקוף, ומשני צדדיה שרידי שער מדובלל. משני צדי האולם, כשומרים נאמנים וקודרים קבועים חלונות גוטיים זקופים וגבוהים מאד; דומה, כאילו סקרו במבטם לרגע את כל האולם בקירת ביטול, אבל עם הכנס ראש בית-הדין כאילו הזדקפו עוד יותר והתרוממו יחד עם כל הקהל, גבהו והתקדרו מאד, ובלי חמדה נכנעו להתרפקותו של קור-החורף על זגוגיותיהם.

מיי השעינה את מחצית-גופה העליונה על מעקה-העץ שלפניה, המשמש מסעד ליושבי השורה הראשונה, ועתה יכלה לראות שורת אנשים היושבים למטה לפני שני עורכי-הדין הרחוקים זה מזה מרחק מה. אשה אחת וחמשה גברים – אלה הם התובעים, קרובי ויליאם המת, שהוריש את כל הונו לצרכי צדקה. את מחציתו השניה של האולם לא יכלה לראות. באותה שורה הכירה את רוֹברט הגבוה והרזה, המחייך תמיד מתוך מבוכה בלתי-מובנת ושהיה רגיל לשחק שח עם וילי על המרפסת המזוגגת. ועל ידו מרגרט, בת דודו של וילי, זו שתמיד אינה מוצאת מלים בפיה, וכשנפגשו פעם לא פסקה מלומר: “הו, ככה?” ובטאה עוד הרבה מלות-קריאה שחשו לעזרתה. את הצעיר בהיר-השער וסמוק-הפנים לא הכירה, וכן לא ידעה מי הם שני הגברים האחרים שהתלחשו ביניהם ועל פניהם הבעת סוד. תקף את מיי רצון עז לקרוא בפניהם של אלה הקרובים הזרים: “מה לכם ולוילי? הניחו לו, כלום אינכם יודעים שמת”? מיד נבהלה מיי מרצונה זה, הזדקפה על מושבה, וכדי להתרחק עוד יותר מהתמונה אשר למטה, נשענה על מסעד ספסלה היא והצמידה את ידה לפיה, מתוך פחד מפני אותו רצון עז ופתאומי לצעוק לעבר הבובות הנעות למטה, כאילו לא ידעו זאת כל היושבים שם, או שכחו, שמת וילי ואיננו, איננו בשום מקום: “עזבו אותו, אל תשפטוהו, הרי כבר מת, מת, מ - -ת, מ - - - ת!”.

מיי משכה בפרות מעילה ותחבה את פיה לתוכה, כשהיא מתבוננת בנברשות העתיקות ומנורותיהן המשוות להן צורת קרינולינה סביב גופן. אולי רצתה להודות להן, על כי אלמות הן ואינן יכולות להעיד עדות קולנית בפני שופט אדיש ושלו.

העיד הרופא הזקן. גוץ, שערותיו שיבה וידיו נתונות זו בזו, משתפשפות ושוב חוזרות ללחוץ זו את זו, כאילו אמרו לאמץ אחת את השניה. כן, זהו הרופא הזקן של וילי שהיה מבקרו כמעט מדי יום ביומו. ולעתים כשמצב בריאותו הוטב היתה רואה את וילי מלוהו ופותח לפניו את דלת היציאה. מיי היתה עוברת על יד הבית, תחילה לאיטה, ואחר-כך מסמיקה וממהרת לברוח לפני שירגישו בה, לפני שיראנה וילי העצבני וחסר-הסבלנות, לפני שיסתכל בה באותו מבט מוכיח, שהמעשה שעשתה או עומדת לעשות שוב איננו מוצלח, אינו נכון ועלול רק להרגיזו ולעורר את כעסו, אותו כעס אשר יפחיד את כל אנשי ביתו. פני הרופא הזקו מזכירים כל-כך הרבה, עד כי קשה לה למיי ולרכז את תשומת לבה בתשובותיו, אף כי קולו רם, כאילו חשש שמא לא יגיע לאזני השומעים.

“כן, אני מכיור, בן שלשים וחמש היה במותו”.

מוזר, דומה, שהרופא הזקן קורא למת בשמו המקוצר “וילי” ואפילו זקן-השופטים, בשעה שאזנו לא קלטה משהו, קרא בשמו המקוצר של הנפטר.

“כן” – ממשיך הרופא הזקן – “מפונק היה, חולני, ובלי ספק בעל אופי בלתי-רגיל, אגוצנטרי, ואינני סבור שהיה מעונין במשהו מחוץ לעצמו… אינני סבור שהיה נורמלי… היה מדבר אתי הרבה מאד…”

ברגע זה הרגישה מיי כאב ואולי גם זועה: “וילי לא היה נורמלי? וילי? לשם מה באתם הנה כולכם לדבר עליו? מידי מי נטלתם רשות לטפל בו, במת, אתם השונאים אותו ואשר זכר שמו נשאר בלבבכם רק בזכות כספו, שמעולם לא היה אהוב עליו?” ומיי שבאה הנה, לבית-המשפט, לשמוע את שמו של המת ולהמצא בקרבת בני-אדם המדברים בו, שלחה מבט-צער על פני כל האולם שיאסוף ויחזיר לה מה ששייך בצדק רק לה. אבל עלוב וריק חזר המבט, חלש מדי להציל את שמו של וילי מידי המסובים למטה.

הרופא הזקן המשיך:“חבּה? מעולם לא ראיתיו מראה סימני-חבה כל-שהם כלפי מישהו ואף לא כלפי אמו”.

מיי זוכרת את אמו הצנומה והגבוהה של וילי, שתמיד עמדה על המשמר שלא ירגיזוהו ושפתיה שלוחות לפנים בהזהרת ש-ש-ש, חדלו, אל תרגיזו את וילי". וכשהיתה מיי פוגשת באשה זו, רצתה תמיד לקרוא לקראתה ולהודיעה: “את, אמו של וילי”, כאילו לא ידעה זאת האם. אבל רצתה מיי להודיעה כמה נפלאה עובדה זו. שנים מספר לפני מות וילי מתה האם. אמו שהיתה תמיד בחברתו, היא שהיתה מתגנבת אל חדרו חרישית כצל ומסדרת בזהירות את נירותיו המפוזרים על פני כל החדר ואת ספריו הרבים המתגוללים פה ושם, אחד סכין-נייר נתון בו לשם סימון מקום הקריאה, שני פתוח על השולחן, שלישי קצה דפו מקופל, ורביעי – פנקס עבה תחוב בו וקצותיו נראים, ודומים הספר והפנקס כאילו נחנקו, כי נתקעו זה בלועו של זה. אמו… לעתים היתה כקדושה בעיני מיי, ורצתה ללפות רגליה ולסגוד לה כלאלה, או ללטף את קמטי-פניה בזהירות ולהתחנן לפניה שתעזוב את וילי לנפשו.

על מקומו של הרופא הזקן עמד והעיד עתה רוברט קרובו, מחייך במבוכה כמנהגו תמיד וקולו מבויש ונמוך: “וילי, בן דודי, היה אדם משכיל ובעל ידיעות רבות”.

כן, מיי זוכרת. עיניה ננעצו עתה בפאתו הנכרית של זקן-השופטים, והלך האולם ונמס במבטה, כמעט נמוג לגמרי… וילי היטיב כל כך להסביר דברים. פעם בקשתהו להסביר לה משהו, קשה היה לה להבין, אולי לא הקשיבה ולא שמה לב למובן דבריו, שמעה רק את העליות והירידות בקולו. הוא דבר יפה, במנוחה שבזהירות, וקולו שהיה על ידה, כה קרוב אליה, כמעט בידיה הוא, צלל לתוך אזניה קלילות. והיתה אז מיי מלאת פחד וחשש שמא יפסק פתאום צלילו השלו של הקול, ובגערה עצבנית יעזבנה בעליו, כמנהגו תמיד, יברח אל ביתו, וירוץ על פני כל חדריו כשהוא פולט קריאות יאוש, שאין איש מבין לנפשו והכל תאבים להדריך את מנוחתו.

“אבל חשב” – ממשיך רוברט במבוכה הולכת ומצטברת – “שידיעותיו עולות על ידיעות כל אדם זולתו… והיה מגרש את רופאו הזקן ומזמין רופא חדש…”

מיי הקשיבה לקולו של רוברט, לדבריו שפרפרו בידי השואלים ולבטחון והחשיבות שרצה לשוות לקולו, אף כי עלה בידו אך לגמגם גמגומים עלובים. רק כשהיה מבטא את השם “וילי” נדמה לה שלא יכול היה שלא לבטאו ברכּוּת, ושפתיו וקולו מתרככים, ורצתה להודות לו על כך, להודות לכל אלה, היושבים שם למטה, על אשר דברו בוילי, לפחות בשמו, כאילו היה בן טיפוחם וילדם המפונק. הוא היה תמיד ילדם המפונק של מיודעיו, וכמה יפה שלא שכחו לו זאת אף לאחר מותו.

“סבור אני” – מעיד הרופא השני, החרש במקצת, ועיניו מקפצות עצבניות על פני הכל ולא על פני איש במיוחד – “שהיה חולה מחלה רוחנית, ולא מחלה גופנית. למשל, דעותיו בפוליטיקה היו מוזרות מאד וכן… ה… יחסו לנשים”. הרופא אזר אומץ ופלט את המלים האחרונות בחפזון. “היה אומר שמוכשרות הן רק לבזבז כסף”. ונשתתק.

“ח-ח-ח-ח” – מתפרצת בצחוק עמוק אשה אחת היושבת מאחורי מיי, והצחוק מרעיד לרגע את ברכיה ומעביר צמרמורת קדחנית בגופה. היא מסתכלת בקהל סביבה, הרוב מחייך ויש צוחקים לדברים כלבדיחה נאה. אור הנברשות משתקף מעט בזגוגיות החלונות שהחשיכו עתה לגמרי, ודומה שאף החלונות מגחכים בהנאה. זקן-השופטים מחייך אף הוא בשביעות-רצון בולטת ומתוך תקוה נעימה ששעת-התה הולכת וקרבה, ורושם משהו על הנייר שלפניו.

“מתאר אני לעצמי איזה מין יצור היה זה, בטוחני שלא היה נורמלי” – לוחש שכנה של מיי לחברו, ומיד הוא מסתכל סביבו כדי ללמוד מפני האחרים את דעתם הם, אבל כשפגע מבטו בפני מיי היושבת על ידו, פג חיוכו. פניה מתוחים ולבנים ועיניה אפורות. הפנים היפים נתלהטו מעט, וכשהזכיר מי את שם המת, שם למטה, חזרה בשפתיה על השם, בפשתים בלבד ובלי קול.

דוממת ישבה מיי, ולפתע נזכרה במשהו שנאמר, כאילו חזר הדבר להכרתה במשנה עוז, בזהירות כפולה ובצורה מחודשת, שונה מזו שראתה לפני עיניה כשהמלים בוטאו: “סבור אני שלא היה נורמלי”. כך הם אומרים שם למטה. רק היא עצמה ואמו המתה יכלו לקום ולקרוא לעבר כל הזרים שם, באולם למטה: “הוא לא היה משוגע ו - - הניחו לו”. עתה בכתה מיי וראשה על המסעד הדומה למעקה. קרב שמש בית-המשפט והבחין ברטיטות גבה. היא הרימה ראשה אליו ובתחינה לחשה: “הוציאו אותי מכאן”. וכשהוליכה מלמלה: “אל תאמין, הוא היה נורמלי, היה טוב מכולכם כאן, ורק חיור היה וחולני לפעמים…” וקנחה את אפה במטפחתה.

כשנרגעה ירדה למטה, אל חצר בית-המשפט. בחצר הגדולה רבצו, כעדר, אוטומובילים קטנים. שני שוטרים הסתכלו בה דומם. השעה היתה לפני חמש, ודלקו כבר פנסי-חשמל באפלת ערב. מיי נשענה לרגע על גדר-האבן הקשה והסתכלה במבט רחב ברחוב, באנשים חיים, וחפשה מישהו שיאזין לדבריה. פעם פגשה את וילי בלוית ידיד, וחייך, אולי למשמע הלצה, ונשאר שריד חיוכו על פניו כשנפגש בה, ואז האמינה ששמח לראותה. והם בבית-המשפט אומרים ששנא וילי כל אדם, ובתוכם גם אותה, את מיי…

החל ללכת. לרגע נדמה היה לה שהיא אמו של וילי, מיי בת העשרים ושבע אמו של וילי בן השלשים וחמש, אם קטנה של וילי יודע-כל וגדול, שזה עתה נתחוהו לגזרים בבית הגדול שהשאירה מאחוריה. ושם הודיעו לה, לאם הקטנה, שבנה הגדול וילי, זה אשר כדי להסתכל בעיניו היתה צריכה להגביה את עיניה מעלה מעלה, שוילי זה… משוגע היה. - - -

לפי השעון היתה אז השעה קרובה לשתים-עשרה. לילה. גשם דקיק ירד והמדרכה כהה, שטופת מים. שפתיה קמוצות ואין היא רואה כלל את פנס-החשמל המסתכל בה ביאוש ואורו הופך צבעו הצהבהב לאדמדם-חום. שלוליות עצמו עיניהן כי לא היה פנס בקרבתן. פחדו מפני אפלת הלילה ונרדמו. על המדרכה מימין צועד אדם גוץ, כרסתני. מעילו הרחב פתוח למחצה וקצות החגורה מתדלדלות משני צדי הגוף כיצורים חיים ומיותרים ורק כובעו צמוד היטב לראשו. על ידו הולכת אשה שמנה מעט וכובעה עגול. קשה להבחין כתפו של מי גבוהה יותר, ומתוך הליכה עולה פעם כתפה של זו ופעם כתפו של זה. הוא מספר משהו והיא צוחקת.

לאטה הולכת מיי, כאילו שלא בידיעתה. מתקדמת היא בפנים מורמות קצת ושפתיה נעות ומבטאות משהו. היא פולטת מלים לאוזן הלילה בקול חלוש וחרישי. האפלה רובצת עליה וסחטת מלים מפיה. אחד העוברים הסתכל בה בתמהון כי נדמה לו שאמרה, מוכן הוא להשבע בכל הקדוש לו שאמרה: “משוגע” למי? לו? אבל בטאה את המלה הזאת בשברון-רוח ונענעה ראשה בשלילה, מסתכלת בנקודה רחוקה בלתי-נתפשת, בלתי נראית לאיש, נקודה שלא בעולם זה - -

מבלי רצון, אינסטינקטיבית, הלכה אל קברו. מזקנה אחת, היושבת על ארגז-עץ בפתח חנות-נעלים, קנתה צרור-סגליות קטן, מתוך הרגל ושדרה. על יד הקבר כרעה על ברכיה וישבה על עקבי נעליה, כאילו כרעה על שטיח לפני אש חמה, לחמם ידיה וגופה. מוללה באצבעותיה על-סגליות קטנים שנשרו כפירורים על האבן והסתכלה במעשי ידיה מתוך מבוכה, כבוֹשה להסתכל בפני איש שיחה, ומבלי להביט במצבה לחשה: “שם אמרו” – והניפה יד למרחק – “שאינך שפוי?..” ולא העיזה להמשיך ועצמה את עיניה בפחד.

בכפר כבעיר היה נחום שחורי מהלך בשביל בדול, לא בדרך-המלך ההומה. כפועל-חוץ בא לקיבוץ ותיק שבגליל. אמרו, יש שם צורך בימי מלחמה אלה בידים עובדות, העבודה מרובה, אמנם שכרה מועט, לא כסף תועפות כבעיר, אך נחום שחורי גמר בלבו לצאת מן הכרך וטעמו עמו.

בסוכה עשויה מחצלאות על כלונסאות-עץ, אחת מהסוכות הרבות החבויות בחורשת-האקליפטוסים הדלילה, הניח את חפציו המעטים שהביא עמו הכפרה. וכדרך עירוני לכל דבר נהג מיום בואו למקומו החדש לנעול את דלת סוכתו בצאתו.

חביבים היו עליו מקום מושבו החדש וסוכתו, שמחצלאותיה עשויות מקני-הסוף של החולה. עצי האיקליפטוסים השירו סביב הסוכה עלים רבים, יבשים וחיורים, שירקותם כבר דהתה לגמרי וכמעט שהלבינו כליל. העלים נערמו על קרקע החורשה והיו למרפד רך ומרשרש לרגלי המהלכים עליו. ולעת ערב, באור הסהר, נראה משטח-העלים כמשטח שלג רך ומאווש. ורשרוש חשאי וכוסס זה מלא את החורשה רחשי תעלומה. אלומות אור חדרו מן החוץ לחורשה המרוחקת מרחק כמה מטרים בלבד מהבתים, רסיסי-נוגה, ושברירי-צל, עד שהפכו מרחשת אחת של נקודות אור וחושך.

סוכתו של נחום קטנה, ד' על ד'. ובתוכה ספה, שולחן, כוננית, הגיטרה, חביבתו, תלויה על הכותל, חבויה בתרמילה, ואוסף-האבנים מסודר בקפידה, שורות שורות, על השולחן הקטן העשוי מכמה קורות מחוברות יחדיו. אוסף-אבנים זה בא לנחום מטיולים ביחידות בהרי הסביבה. קסמו לו האבנים הקטנות שהוקצעו בידי הטבע, לא לוטשו והן מבריקות, אף-על-פי-כן, פה ושם, בברק שיש ורדרד-חום, או בברק זכוכית של יהלום פגום ומחוספס. ובאוסף אבנים לבנות, ורודות, חומות, בהירות ואף שחורות. וכל אחת מהן בפני עצמה חביבה על נחום, לכל אחת חן ונוי משלה. ובשעה שהוא משתעשע בהן לאור מנורת-השולחן הקטנה, הן מדובבות אליו מגוונים רבים ומופלאים, בשפת רזי-טבע סתומים. ומגע זה עם הטבע החשוף, מגע של ממש, והרחש העולה מן החוץ, משתלבים יחד בערכי נפשו ויארחו לו לחברה בבדידותו, באותן השעות שאינו מעביר אצבעותיו על הגיטרה ואינו פורט להנאתו מנגינות מלאות כיסופים.

רובו של היום עסוק נחום בטיפול במכוניות הקיבוץ הגדולות, בתיקון, בחילופי חלקים ובהשגחה של כל הטעון בהן השגחה. מומחה הוא שהובא מן העיר, המכיר מכונה במוסך על כל פרטיה ודקדוקיה, ומשכורתו מצערה. בעיר – הוא מתפאר – קיבל כפל כפליים. ומה שכרי כאן? שטויות! פרוטות עלובות. בעיר משלמים משלמים כפליים ואפילו פי שלושה. אך בשיחה מפה לאוזן, בסלקו את הבעת היוהרה מעל פניו, מוסיף נחום, כמגלה סוד: - איני יכול לשבת שם בעיר. היו לי אשה ושלושה ילדים. בימי הפרוספריטי השתכרתי כהלכה. אמרה האשה: עתה, לאחר שרוח לנו, אסע לחוץ-לארץ להתראות עם הורי הזקנים. וגם הילדים, מוטב שה“צברים” יראו פעם משהו מהעולם הגדול. נסעו האשה והילדים. והנה פרצה המלחמה, נשארו האשה והילדים בפולין. וכעת – הוא מסיים – לא כלום! אין קול ואין קשב. אין אשה ואין ילדים. ישבתי, צפיתי, בדקתי רשימות שהגיעו. שוחררה העיר. אמרתי לבעל-הבית שלי: קח לך את הדירה. התפקע מכסף ומדמי “מפתח”. לי אין עוד חפץ בה. מכרתי את הרהיטים, ארזתי את הגיטרה מלבושי המעטים, נטלתי מצעצועי-הילדים בתרמילי, הטמנתים בו, שלא יאבדו בדרך, ונסעתי הגלילה. כאן טוב יותר. שלוה. אין מרויחים ממון קורח, אין מתפרכסים, אין מתהדרים כאותם טרזנים שבעיר, אין רואים אותן נשים הדורות, טופפות על מדרכות, ואין אותם הדברים המרגיזים אותך בלי הרף. באתי הנה, ובעצם… לא כלום.

ופסוקו זה החביב עליו בימים האחרונים: “וכעת, לא כלום!” נעשה לו, לנחום, לסיסמה. ובקושי מתאפקים תושבי המקום, מחמת שהם מבינים לרוחו, שלא לכנותו בשם “נחום לא-כלום”.

כשהגיע נחום שחורי למקומו החדש עמד עם מטלטליו לפני בנין-המשק המרכזי, הישן, עם עלית-הגג שלו, המזכירה ימי התגוננות ראשונים בישימון. בחזיתו הכהה והקודרת נפתחה דלת ויצאה המחסנאית מהמחסן ושאלה לחפצו. צילה המחסנאית היתה איפוא מיודעתו הראשונה במקום. והיא אשר עזרה לו להסתדר בסוכתו. כבעלת-בית, הצופיה משק ביתה, הוליכתהו אל סוכתו, יעצה לו כיצד לסדרה ותנעם לו לשבת בה. היא שהשיגה למענו את השולחן הרעוע ויעצה לחזקו פה ושם בגזר-עץ. היא גם שהובילתהו בפעם הראשונה אל חדר-האוכל. יש שהתראו גם בשעות עבודתם. החבלים, מהם מורידה צילה מדי יום ביומו את הכבסים שיבשו, תלויים מעל לגרז‘, בקצה השדרה המרכזית אשר בשער הקיבוץ. כשהיא עומדת מזה, ליד החבלים, והוא עובד בגרז’ ליד המכוניות מזה, הם מחליפים כמה מלים מרחוק, מיני ברכות ודברי קנטוּר מעורבים יחד.

בבית-המאפיה החדש, בנין קטן וחדיש שגגו מעוגל כדרך בניני-הצנע של ימי מלחמה, עובד יוסף בלישת הבצק. עם יוסף זה משחק נחום לפרקים במשחק הדומינו בחדר-האוכל, לאחר ארוחת הערב. יוסף הוא רוק ואינו טרוד לעת ערב באשה וילדים. הוא נראה כמקומח במקצת גם לאחר המקלחת, אם-כי הוא טורח לשפשף עצמו כהלכה. פניו מכוסים תמיד דוֹק קמח קל, כאילו נתקלף העור. בחורות מלגלגות עליו שהוא מפוּדר כדרך נשים עירוניות. דוק קל זה משווה לפניו של יוסף עדינות וחיורון. יוסף מסכים מתוך אדישות לשחק בדומינו, כנכון לגמול חסד זה רק עם נחום שחורי. אין המשחק מושך את לבו, אלא שאינו יכול לסרב, כדרך האחרים, ושואל עצמו: ועם מי ישחק נחום שחורי אם לא אסכים אני? ולאחר ששחק כמה מערכות הוא חוכך בדעתו אם מותר כבר להפסיק ואינו יודע כיצד יאמר זאת לנחום. בינתים נמשך המשחק והולך ועדיין יוסף שוקל בדעתו כיצד להתחמק בלי לפגוע בנפשו של נחום. אך יש ויוסף מואס מלכתחילה במשחק הדומינו והולך ישר לבית התרבות.

מנהג משונה לבחור זה – מהרהר נחום שחורי – נכנס הברנש לאותו בית ומתחיל מנגן תקליטים לאין מספר ולהטות להם אוזן, כאילו הוא שומע תורת משה מסיני. בנגינה כזו אין נחום מוצא כל טעם. אמנם מכנים אותה בשמות מפוארים כ“סימפוניה” ו“קונצרט” מס' זה או אחר, אולם טעם של ממש אין נחום מוצא בה. נגינת גיטרה, שירי-עם רוסים – שאני, אך אותם צלילים קודרים ומרובים המשתלחים ויוצאים מאולם בית-התרבות בשעה שיוסף יושב שם בערב או ביום שיש לו “שבת” והוא פטור בו מעבודה, מטילים שעמום על נחום. אין עם מי לשחק בדומינו. ונחום חוזר משמים לסוכתו, נוטל שמיכה ויוצא לשכב בערב-קיץ חם על הדשא. יש והוא לוקח גם שתי שמיכות ונוהג פינוק בגופו. שמיכה אחת הוא שוטח תחתיו ובשניה הוא מכרבל את גופו. שוכב הוא אפרקדן, כשפניו ועיניו אל מול פני הרקיע השטוח על חודי הברושים הנועצים בו. בקצה הדשא, תחת עץ, מחציתה באופל ומחציתה באור הסהר, מתכנסת חבורת נוער מעובדי המקום, בני נקודה חדשה בראש ההר הסמוך. האחד מנגן במפוחית והיושבים סביבו מזמרים, ואף כי נחום אינו משתף עצמו בזמרה, כבר למד להאזין, מה שלא יכול היה בימים הראשונים לבואו, אז כשתקף עליו יגונו ונמלט אל סוכתו, אל הרהוריו, כשהוא מציץ מבעד לאשנב אל ההרים האפלים, מחפש מוצא לתוגתו הכוססת, אוטם אזניו ואינו רוצה לשמוע זמרה. כעת כבר הסכין לכך. אמנם השירה עוד ממנו והלאה, מתדפקת, מתנפצת אליו וחוזרת כלעומת שבאה, בלי לקרוע חלון בנפשו פנימה. היא לעצמה והוא לעצמו.

יש ערבים שבהם נענה יוסף להזמנתו של נחום לשחק ב“דאַמקה” בחדר-האוכל. אבל בבוא נחום שמה הוא רואה על ספסל שלפני חדר-האוכל יושבים חברים כמחכים. וגם באכסדרת-העץ הקטנה שבכניסה, מצטופפים אנשים בצפיה. ואז הוא יודע ששוב חשך עליו עולמו וצפוי לו ערב של בדידות. בודאי יש הרצאה. ואמנם מיד הוא נוכח שלא טעה בהשערתו. פרופיסור בא בהעיר. וקרוב לשעה עשר, לאחר שנוקו השולחנות והרצפה, מפנים את המקום, מציגים לוח שחור, מתכנסים ויושבים ושומעים הרצאה. אז מרגיש עצמו נחום שחורי ערירי ומיותם, והוא מתרחק ויוצא, פונה ימינה, חוזר והולך שמאלה, מטייל מעט לאורך הכביש, לאחר עקפו את שער-הברזל, עד אשר רגליו מוליכות אותו אל חורשת האקליפטוסים ואל סוכתו. ולאחר רגעים מועטים מתמלט מתוך הסוכה ואלס רוסי ישן ועתיר-רגש ממיתרי הגיטרה. והצלילים הידועים, המוכרים משכבר הימים, מהלכים סביבו תוגה. וצילה המחסנאית העוברת אז בדרכה אל חדרה יודעת: נחום שחורי עגום מאד. עצוב לו… ואין עוד כל צורך שיאמר לה בפה מלא: “וכעת לא כלום!” היא יודעת זאת, יודעת מאליה.

בבוקר יוצא נחום שחורי לעבודתו בשעה מוקדמת, בעוד על ההרים פרוש דוק חיור, כדוגמת פני יוסף, מעטה לבנוני-סגול, והעדרים הרועים בהרים הם כנקודות צחות, זכות, כאילו היתה כל אחת טלה רך שזה עתה נולד ויצא מבטן אמו. ודומה לנחום שכל העולם עדיין ממצמץ בעינים מיושנות שלא נפקחו עוד לרווחה. באותה שעה צר עד מאד החלל שבין השמים והארץ, סרט דק בלבד, שהערפלים מאבדים בו במרוצתם את שוליהם וצעיפיהם. בשעת העבודה במוסך פגים כל הדמיונות ואינם. המכונית, מציאות ממשית וקיימת, מבליטה מוחשיותה כאומרת: הנני, ומלבדי אין עוד! ואז הוא משקיע עצמו בעבודתו. עוזרו מתיחס אליו ביראַת-כבוד: בעל מקצוע.

בהפסקת פת-שחרית באים לחדר-האוכל. נחום כובש לו מקום לצדה של חנה העובדת במכבסה ומתווכחת אותה שעה עם נפתלי וטוענת שהיא רוצה שיחליפו לה את חדרה. היא טוענת שגם תורה כבר הגיע, ואל יעלה על דעתו שיוכל להשכיח ענינה מלבו. ויכוחם מטיל שעמום על נחום והוא משקיע עיניו בזיתים הירוקים ומבהיקים על השולחן ונוטל מהם לצלחתו. הריבה צהבהבה-חומה, צבע שאינו חביב עליו ביותר, הדייסה לבנה מאד, כמעט שהוא בוחל בה. לעומת זה הוא טועם בתיאבון מן הלקרדה ושותה הרבה קפה עם לחם במרגרינה. כשטעמו של הקפה חודר ומתפשט פילו בבהונות רגליו, הוא יודע שרווה די צרכו. ואז הוא קם ממקומו וחוזר אל המוסך ללמד את בני המקום, את אלה שאינם יודעים מכונית מה היא, כיצד יש לטפל במכוניות. בחורים טובים, אבל צוחקים ומלגלגים עליו, שלעת ערב, בגבור שממונו, הוא מגרר רגליו אל המוסך לראות בשלומן של המכוניות, כאילו היו יצורים חיים – בחורות להבדיל – הזקוקות לעידוד ולנחמה וכאילו בידן לנחמו מעצבונו. האמת היא שאותה שעה, ברפות רוח בין-הערביים הנושבת כשעתיים, ודממה פתאומית מלפפת עולם זה של הרי הגליל, ירא נחום להשאר יחידי עם נפשו, כי שעה זו נוחה ביותר לחשבון נפש, לחיטוטי זכרונות, ולשאלות “מאין ולאן”. מה יהיה בסופו של דבר? – הוא שואל עצמו ואינו משיב. אותה שעה נמים בבתי-הילדים הפעוטות והתינוקות, ילדים וילדות, ונשימה קצובה המגיעה אליו כבאורח פלא, מזכירה את הללו, שלו ושל שפרה, שהלכו ואינם. שעה קשה היא זו, שעה שבין עבודה-של-יום ובין שינה, תרדמה כבדה של לילה, שעה שאדם מתפנה ורשאי לחשוב מחשבותיו. וכדי להסיח ולבדר דעתו הוא מרשה לעצמו מותרות-מה, דברים של מה-בכך.

יום אחד, יום ג' בשבוע, יום השוק בכפר הערבי הסמוך, ירד נחום רכוב על סוס וקנה לעצמו כד-חרס נאה. יפה היה בעיניו והתפאר בו, בעברו על פני המחסן, בפני צילה המחסנאית. החזיק בו כבכלי יקר, כלי נאה לסוכתו. אולם אך נכנס לסוכתו ואמר להציגו שם והכד נפל מידיו ונשבר. סימן רע – חשב. ושוב חזר ואמר: “וכעת, לא כלום!” היה, ואיננו. הצטערה צילה צער רב כאשר שמעה על גורלו של הכד, נדה בראשה ונחמה אותו כאם טובה: אין דבר, תקנה לך אחר, יפה ממנו. אולם לא כך הלך נחום לקנות למחרת היום, ואף לא לאחריו. נשבר, לא צריך! – החליט, כאילו היה לו דין ודברים עם הגורל. לאחר ימים פנה נחום לא דרומה, אל הכפר הערבי, כי אם צפונה, למושבה הסמוכה, ובקבוק-זכוכית בידו.

• מה אתה נוסע לקנות שם? – שאלוהו סקרנים שהמתינו כמוהו לאוטובוס.

• ואם אומר לכם מים קדושים התאמינו לי?

• ובכל זאת, אמור מה!

• מעין קדוש יש שם וכל השותה ממימיו מחלים מכל החליים, משעמום, משממון, מתוגה שבלב ומבדידות. מבינים?

נחום אינו מתלוצץ עוד ואינו מלגלג. שליחות זו, שכפה על עצמו בעל כרחו, מעיקה עליו. רוחו נפלה. מורא שעות הערב האבלות היה עליו ולא נתן לו דמי. עלה נחום באוטובוס למעלה, אל המושבה. בדרך ראה שוב אותו גיא ושרידי מכונית קטנה המוטלים בו, ונזכר בתאונה הקשה שבה ניספו חיילים אחדים שבאו הנה ממרחקים. הפנה נחום עיניו לעברו השני של הכביש והשהה מבטו על אבני שיש בלתי-מלוטש, שיש-הרים נושא עומס אדמה ואבק, שיש אדמוני הקוסם לו תמיד בברקו הסמוי מן העין, המחופה, הצופן תפארתו בחובו פנימה. לבסוף הגיע למושבה הסמוכה העומדת בעינה במלפני חמשים שנה, על בתיה, חצרותיה, עם ריבועי-החול באמצע החצר למשחק הילדים. הבתים קטנים, בעלי גגות משונים. הגדרות בנויות אבנים וגפנים שטוחות על הקרקע. שני בתי-המלון הקטנים נושאים שמות מפוארים, ואין להשיג בהם אפילו משקה קר. בית-המשטרה המפואר חולש על כל המושבה.

• יעקב – שואל נחום את הנהג, חבר-הקיבוץ – מתי תשוב הנה המכונית?

ויעקב, בעסוק בפריקת גושי-הקרח שהובאו מטבריה, שמחציתם נמסה בדרך בחום היום וטפטפו טפין טפין למטה על דפני המכונית, משיב: - בעוד שעה, דייך?

ונחום נבלע מיד בחנות שמחציתה למכולת ומחציתה בית-מסחר לצרכי הלבשה, ואף נעלים יש בה למכירה. “אַרק”! – הוא מבקש בקצרה. ומבוקשו ניתן לו. וכשהוא יוצא עם בקבוקו, הוא מביט בשאט-נפש בקייטנים המסובים, לבושים חלוקי-בית, על מרפסת בית-המלון. נושף הוא בנחיריו כמחקה את אלה הנושמים במלוא האף אויר-הרים צח. שוב אותן “צורות” עירוניות – הוא מהרהר – כאילו לה היה עליהם להגרר אחריו לכאן, לאחר שלא נתבקשו לבוא. וכדי להסיר עיניו מאלה, הוא מפנה מבטו לעבר צריפי-הצבא המאדימים במורד הדרך, לא הרחק מחורשת האיקליפטוסים. עצי חורשה זו גבוהים מאד, קשישים כמושבה עצמה, רחוקים זה מזה, מבודדים ועזובים משהו. השתוקק נחום להכנס לבית-מלון וללגום משקה קר, להנות עצמו בחום היום. נכנס וחזר – אין כלום, אין מיץ, אין סודה, אין משקה קר, זה עתה הביאו את הקרח מהעיר, הרי ראית. – ושוב נותן נחום מבט של שאט-נפש בכל ומחליט להסתלק מזה מיד, לרדת ברגל אל מקום מושבו עוד לפני שתחזור המכונית. ועם בקבוקו ביד הוא יורד במורד הרחוב-הכביש.

בעיבורה של המושבה באות שתי נערות לקראתו. הסלסול שהן נוהגות בתלבשתן ובתסרוקתן מעיד עליהן: עירוניות. אין כל ספק. דקות-גזרה הן ולמראה ממחטת-משי ורודה הפורחת ועלה מכיס חולצתה של נערה, כקצף ורוד, עורג נחום ערגה סתומה על עברו, אל ביתו, בית זה שלו, שהיה לו. צביה קטנה זו שלו, ילדתו, אילו נשארה בחיים, היתה גדלה ופורחת, דקת-גזרה ועונדת ממחטת-משי ורדרדת פורחת ועלה מכיס חולצתה.

בינתים גולש הכביש ומפתל פיתוליו לרגליו, כאילו רק למענו הוא משטח עצמו מדרס לרגליו, לרגלי בריה ששמה נחום שחורי המהלכת בדרכי הארץ ועגמה בתומה בנפשה. נתרחקו הנערות והמראות שמסביב מחזירים את נחום למקומו, ושוב הוא נעור ונהנה מהליכה ומחפש חלוקי-אבנים נוצצים שחביבים עליו. רמת-הקיבוץ כבר נראית מרחוק, שאננה, ילדותית, עם חורשתה ודשאיה, כעונדת עניבות וסרטים ירוקים. למרגלותיה שקועים המטעים עם דמדומים בצל מעובה. החרמון כבר מתחיל מסמיק, מאדים, להבה מתלקחת בחובו, מתנשאת, סנה בוער בחביוניו וזיעה ערפלית אפורה נוטפת ממנה לצדדין והוא מפשירה על סביבותיו. לא עברה שעה קלה וכבר מרגלותיו מאפירות, דועכות, מכחילות תכלת צוננת, מצמיתה האש בחובה, וכהר-געש הוא מבליע להטו בלועו ואינו פולטו עוד, ורק פסגתו מאדימה מעוצר הלהט, עד שהיא מחוירה וכבה כלפיד שדעך. החרמון בלע שלהבתו. שעה שבע! – מהרהר נחום. ועדיין הכביש מתמשך מתחת לרגליו, נפרש והולך. נחום מגיע לגשר קטן של מעין בעל אפיק עמוק. נפגש הוא באורחת גמלים וערבי רוכב על חמור. “כיף חלךּ?” “חמדאללה”. נחום מכיר כבר כמה מהערביים תושבי הסביבה. משמאל שוכן הכפר, שנעריו רגמוהו פעם באבנים, כאשר טייל בחורשה הסמוכה למעין. הרועים הצעירים השתעשעו בקליעה. גם ירדו אל האפיק כדי להיטיב ולקלוע בו. והוא, עירוני שכמותו, לכתחילה נבהל, אחרי כן רץ לעברם, הרעים עליהם בקולו עד שכולם נמלטו על נפשם בבהלה.

כדי לקצר דרכו, עולה נחום שחורי בשביל-עזים על הרמה.כשהוא מגיע למעלה, יוצא לקראתו מן החצר ערבי רוכב על סוס. בחדר-האוכל כבר העלו אור. נחום מזדרז עם בקבוקו אל סוכתו, אינו רוצה שיראוהו בקלקלתו. אמנם אין הוא חבר הקיבוץ וחפשי הוא לעשות ולהתנהג כרצונו, כי מה ליושבי המקום ולו? אך בכל זאת לבו נוקפו. הלואי שלא יראוהו. נחפז נחום לפתוח את המנעול שהתעקש ולא נפתח מיד. מאוהל-הנוטרים כבר התנשאו נחשולי מוסיקה. “מצחצחי-נעלים” – גדפם נחום בלבו. בשם-גנאי זה כינה אותם על שום שנוהגים הם קפידה יתרה בצחצוח נעלים ורובים. – כבר חשקה נפשם במוסיקה ואין מפלט מפני הסימפוניות המתגעשות ובולעות אותו כולו.

בסוכה העמיד נחום את בקבוקו על השולחן. אך מיד נמלך בדעתו והסתירו ליד הכוננית, על הקרקע. שעונים רבים מכל המדות סדורים על המדף העליון של הכוננית. מוניטין יצאו לנחום שחורי כמומחה לתיקון שעונים, ואפילו השעון הגדול של חדר-האוכל הובא אליו לתיקון ותפס כמעט את כל המדף. תקתוק השעונים אינו מושך כעת את לבו. הטיול רענן אותו, אך מיד חש ברוח-הנכאים שירדה עליו, החליט להתקלח ולהסיר מעליו אבק הדרך. נטל את המגבת ויצא החוצה. הוא פסע על מדרכות-המלט הצרות לאור הפנסים הדולקים. חיה הכוורנית, מותיקות הישוב, באה לקראתו ומטפחתה הלבנה לראשה.

• שלום, חיה, מה שלומך?

• שלום, נחום. נסעת למושבה?

• המ… – מלמל בתשובה ושמח להתרחק וללכת לדרכו.

עם חשכה נצנצו זרקורים קלושים מעל שני הישובים הצעירים שהתישבו למטה בעמק. נצנצו וכבו, נדלקו שוב והאור רצד על פני משטי-עלטה קטיפתי, עד אשר גשש דרכו אל הישוב הותיק. זרקורי הקבוצה הותיקה השיבו תשובתם. עברה שעה ארוכה עד שנחום סעד את לבו. כי אחר לבא אל חדר-האוכל וישב ליד אחד השולחנות האחרונים. שתי אורחות שישבו בסמוך לו הרגיזו אותו. ישבו השתים, זרועותיהן שלובות, ממתינות משום-מה ואינן טועמות דבר. הוא בטלן בלבו, הסיח דעתו מהן ואכל מה שאכל. וכשכילה ארוחתו נחפז לשוב אל סוכתו. מיד פתח בפולחן, נטל כוסית ובקבוק מים. מאוהל הנוטרים עוד נישאו אליו צלילי הרדיו. מוטב שידומו – הרהר ברוגז. לגם לגימה, נטל את הגיטרה וניגן “וול’כל”. חלוקי-האבנים שעל האצטבה התיזו שביבי אור. הלמות השעונים נתרככה, נתערפלה והפכה למחרוזת של לחש-רחש. אותה שעה עברה צילה המחסנאית, בעלת הלחיים והידים התפוחות.

• מה נשמע, נחום? – שאלה.

• יפה – ענה בקצרה.

• לבך טוב עליך. מנגן, מה?

• המ… – רטן בתשובה.

אין צילה מסתפקת בעמידה בחוץ. מתוך הרגל היא מקישה בדלת, מציצה פנימה, מכניסה גופה לסוכה ונועלת אחריה את הדלת. נחום מסתיר בקבוקו.

• שבי, צילה – הוא מפנה לה מקום על ספתו. וכדי להושיבה ביתר נוחיות, הוא מקפל שמיכה בגודל כר ומגישו לה. – כך, צילה, כעת זמרי משהו ואלווך בגיטרה.

וצילה שותקת תחילה שתיקה קלה, אינה נענית מיד, ולפתע פותחת בזמר והוא מלווה שמרתה בצליל כבד, עד שצילה תוהה מעט על נגינתו הערב וחושבת מחשבה משלה. צילה שרה מנגינות נושנות. אין נחום יודע מה טיבן, אך הוא ממשיך ללוות זמרתה בצלילים ערטילאיים המתמלטים כמאליהם מבין אצבעותיו. התפרקדה צילה על הספה לרחבה, הרחק ממנו. נשתטח גופה המלא, נתכרבלה כל ישותה הנשיית בחללה של הסוכה, עד שראה נחום לפניו את רעיתו שפרה, חיננית ומלאה, כצילה זו. וכשצילה הפסיקה זמרתה ונשתתקה, אמר לה: התדעי, צילה? דומה אַת במקצת לה, לשפרה… –אמר ונבהל.

• האמנם? – שאלה רק כדי לומר משהו, כי הרגישה מתחילה שעוד מעט יאמר לה זאת וישקיע עינו בנקודה רחוקה, כאילו נקודת-תצפית היא לו זו אל אהובי-נפשו בארץ רחוקה.

• כן, צילה. ואת אמרי… מדוע לא נישאת לאיש, צעירה נאה כמוך?

• שטויות. יש לי פנאי. עוד אספיק.

ושוב מפזמת צילה פיזום וטמני, מקצצת את השיחה בתחילתה, ונחום שוב אינו מלווה את שירה בצלילי הגיטרה, אלא פורט עליה ככל העולה על רוחו. רואה צילה שנחום נתרחק שוב לעולמו שלו, ממנה והלאה, ורחמיה נכמרים על עצמה, שנתבודדה לצדו, וגלמודה היא מפליגה בפיזומה אל האין העזוב, הנשכח. – אוּף, עייפתי – אומרת היא ונאחזת בעוגן הצלה של מלים ושיחה.

ונחום, שעדיין לא הפסיק את לשון הגיטרה המגומגמת, גמגומי נהי, מפטיר: קשה, צילה, אך קשה.

• וכי, מה שוב, נחום? שוב אתה בשלך?

• נו, בודאי, הללו… הם, מבינה את, אינם. ולי הן היה הכל, אשה, ילדים, דירה נאה, ופרנסה טובה. חלפי שש שנים… אינך שומע דבר וערירי אתה כאבן.

וצילה יראה להשמיע דבר. מה לומר לו, לנחום? ולפתע מניח נחום את הגיטרה מידו, נוטל את כף-ידה התפוחה בידו ומבקש:

• צחקי, צילה, צחוקך מדביק, נוקב נשמות, ממש מצלצל ברמה.

• כיצד אצחק – מתגרה בו צילה – ופרצוף כה קודר לנגד עיני? – כך היא אומרת ומוציאה ידה מידו. וכשהוא נוטלה שנית, מתכנסת לפתע ידה כולה בידו הגדולה, נקמצת נבלעת ונעלמת.

• צילה – הוא שואל פתאום – צילה, ואולי הכל חלום טרוף. אמרי, אולי חסר-דעה אני, ולא היה מאומה, לא שפרה, לא דן, לא גדעון ולא צביה? אולי לא היו, לא נולדו, לא היו ולא נבראו?

אותה שעה אין צילה יודעת מה טוב יותר לומר לו, שהיו או לא היו, ושואלת עצמה כיצד לנחמו בצערו. תוך כדי כך היא ממלמלת ביראה סתומה: - אולי, אולי דוקא היו, זאת אומרת, לא היו, כלומר היו, יהיו… – עד שדעתה מתבלבלת עליה כליל ובבהלה היא מנסה לשחרר את ידה. אצבעותיה הקצרות נאבקות, כתאבות להנתק משלו. ומגע ידה בידו מחכך, מגפף. ונחום מקרב ידה ללחיו ומגחין עליה ראשו. נותנת צילה עינה בערפו השזוף, בשערו החלק, כשהוא מנשק ראשי אצבעות ידה והיא מרכינה ראשה, מקרבת לחיה ללחיו ומלחשת: - בודאי שהללו… עודם בחיים. בטחני שלא עשו להם כל רע. נמלטו ליערות, לביצות… – אומרתף מנחמת ואינה מאמינה.

• מסתתרים…. הם…. – ולנחום דומה ששיר-ערש היא שרה לו. וצילה מעבירה חלקת לחיה על לחיו ואינה יודעת מה עוד מלים מרגיעות תאמר לו. – נחום, אל תתעצב כל-כך. הם ישובו, יום אחד יבואו ויופיעו, אלי ממנזרים…

שהות קלה משתעשע נחום בידה, מעביר אצבעה על שפתיו ואמר לפתע במחליט דבר: - לא, לא ישובו, כעת לא כלום. אין איש, שומעת את, לא כלום, את הכל, שומעת את, בלעו הכבשנים, אין. לי אין עוד מאומה. שעונים מתקתקים, אבני הרים…

ונחום משתתק שתיקה ארוכה. צילה נאלמת דום. אך כשהיא נותנת עיניה בפניו, רואה את הסומק העולה בהם, מקשיבה לשתיקתו הכבדה, לנשימתו הטרופה, היא מנסה לקום ממקומה ולחמוק אל חדרה. היא רוצה להציג רגליה על הקרקע.

• אל תלכי, צילקה. עצוב לי, אל נא, אל תלכי! – הוא מפטיר בקושי – כלום אינך רואה? בודד אני, ערירי. אַל תלכי ממני!

ואין נחום שחורי מסתכל בה כלל אלא בכף ידה בלבד שהוא מגפפה. אותה שעה מצטערת צילה על שחיככה לחיה בלחיו, רוצה להתרחק מזה, מסוכה זו ומהגיטרה הגדולה והאלמה אשר אשר בה. בחוץ נושבה רוח הרים. יריעות הסוכה מתנפחות.

• אל תלכי, צילה, אל תעזביני – מלחש נחום ותמה על עצמו שהוא מחנן קולו. – אל תלכי, בבקשה ממך, השארי עוד מעט, רק עוד רגע קט.

אך כאשר צילה משתחררת וקמה על רגליה, קם אף הוא: - צילה! – הוא מושכה אליו.

וצילה, שזה מכבר, בהורידה את הכבסים מהחבל, היתה מתבוננת בידיו אלה המטפלות במכוניות, בראשו הגחון על עבודתו, והיא מתרעמת בלבה על שכל מעייניו במכונית, נבעתת כעת, הופכת כולה מקשה אחד. וכאדם שאבד את שליטתו על עצמו והוא עושה רק את רצונו של אחר, מתכנסת צילה בסמוך לחזהו, מכווצת עצמה וראשה חבוי מתחת לסנטרו ועוצמת את עיניה היראה סתומה ובצפיה מבוהלת.

• צילה!

וצילה דוממת, משותקת, מקופלת, חבויה אצלו, בסמוך לו, וחשה בנשימתו על שערה.

• צילה! – והיא אינה יודעת שמאוהל-הנוטרים הסמוך מגיעה המנגינה הענוגה, אלא שומעת כלי-זמר מנגנים, מנשאים קולם ושוקעים בצלילים עמומים באזניה. ואזנה האחת הצמודה אל חזהו אף היא שומעת צליל נגינה אטום. ומה נאה הצליל ממעמקי ישותו של אדם! מרוחו של זה שהיא צמודה וקרובה אליו מאד, כמעט, כמעט – כך נדמה לה – בסמוך לשורש נשמתו היתירה… ונחום מנשק לשערה, לעיניה, למצחה, לגבות עיניה, לאזניה ותנוכה, מושכה אליו, פן תשמט מידיו ותעלם אף היא ואיננה. היתה זו צילה שאמרה:

• הנח לי!

היא שחררה עצמה לאט לאט, בידים רכות, חרדות, ובתנועות מתונות ולאות. כאילו נתפתלו ידיה ובכל פיתולי-החן התירה את עצמותה משלו. היתה שעת-ליל מאוחרת.

• אלווה אותך לחדרך.

יצאו השנים מהסוכה. רשרוש העלים היבשים, מרפד החורשה, היה הפעם כחדש ומוזר מתות לרגליהם. ידיהם התלויות זו מצד זו, נפולות וריקות, אחזו לפתע זו בזו.

• צילה, את כועסת?

וצילה אינה פוצה פה ורק מנענעת בראשה לאות שלילה.

פסקה הנגינה באוהל-הנוטרים. לא נותרו אלא קולות-לילה בלבד. קולות לא של אדם ולא של חיה, אלא קולו העמום של יקום הפולט רשפי אנחותיו עם דמדומי-שחר. לא ידע נחום מה יאמר לה לצילה, במה יקח את לבה ותסלח לו. הרהר, אימץ את מחשבתו, ולפתע צ רעיון במוחו: צילה – קרא בחטיפה – תני לי את שעונך הטעון בדיקה ואתקנהו למענך.

וצילה הסירה שעונה מידה בלי לומר דבר ומסרה לו.

• אתקן ואשיבנו לך. התבואי לקחתו?

צילה נענעה ראשה בחיוב.

• תבואי?

ושוב נענוע-ראש.

• צילה, את בודאי… את בּזה לי, פועל עירוני שכמותי?

• לא.

• מה, אינך בּזה?

• לא.

• יודע אני, מרחמת?

• אף זה לא.

• מצטערת על כי… מסכן, אומלל אני בעיניך?

• לא, עצוב תמיד. בילדיך אני מהרהרת ובה… הן בודאי בעל מסור היית לה ואב טוב לילדים.

אותה שעה מגחך נחום שחורי ונזכר, למענה הפעם, למען צילה, בעברו: - אילו ראית את המתנות שהייתי מביא להם!

פעם ירדו צילה ונחום במורד, לעבר בית-הקברות של המקום ושל הישוב הסמוך לו הנמצא בחורשה. השער היה פתוח. לרגלי מצבה גדולה ישבו, ולמטה, לרגליהם, עמק החולה רחב-הידים, בריכות הדגים הנראות ככתמים אפורים, וריח מים, ריח מים רבים וצוננים מתפשט למרחוק.

• הזהרי, צילה, מפני היתושים, ואת, שמלתך קצרה - מזהיר נחום – שמעתי כי עוד שנים שברו הנה מלמעלה, חלו בקדחת.

• כל העירונים מפחדים מפני הקדחת פחד מות – מלגלגת צילה. ונחום מצמצם עיניו באי-רצון לשמע דבריה. והוא דומה לאשה ששמעה שבחה של אחרת. ושניהם שותקים.

• נחום, יודע אתה? אסור לך לחשוב ולהרהר כל-כך הרבה בעניניך. הנח מעט גם לי. אף אני מהרהרת בהם, בשלך… – התמלטו פתאום דברי-וידוי מפיה.

• האמנם, צילה?

• בילדים, כאילו היו שלי, בשפרה, כאילו הכרתיה רבות בשנים!

• עיניה אפורות-ירוקות ושערה אדמוני מסולסל, והקטנים…

• וכאן נחום משתתק שוב ומוסיף אחרי הפסקה קצרה: - בן עיירתה כתב כי לא נותר איש מבני ביתה…

וצילה שותקת, כי אין לה מה לומר.

• צביה, זו הקטנה, - משיך נחום – היתה אומרת: הגם אתה, אבא, תהיה פעם זקן כמו סבתא ותמות? והנה הקדימתני הקטנה, זקנה בילדותה. צילה… – החריד אותה לפתע בהגבהת קולו – בתחלה – המשיך בלחש – רציתי לטרוף נפשי בכפי. תמה אני על עצמי שעודני חי, חובב אדם, חובב אותך, שאפילו יש אדם קרוב לי, ללבי, כמוך…

וצילה דמומה, מכונסת לרגלי המצבה הגדולה המתנשאת מאחוריהם, רוצה להניח ראשה על כתפו, להטמינו בין הכתף והראש. נחום, - היא אומרת ואינה מוסיפה עוד דבר. – נחום, - היא ממשיכה – צריך לחיות, אסור למות, אסור, השמעת?

ונחום מקרב אותה אליו: - אני הייתי משחק תמיד בדומינו, או מטייל יחידי, ואַת?

• קוראה בספר, שוכבת, נחה.

• ספר… בת תרבות אַת, צילה, ומה ענין אַת מוצאת בבוּר ועם-הארץ שכמותי? ועוד… לא תאמיני צילה, יש ואני גם שותה לשכרה… – הוא ציפה לתדהמה.

• ידעתי.

• מניין

• מריח היי"ש בסוכתך, מפיך.

• צילה!

• ידעתי, אַרק הבאת מהמושבה. ראיתי את הבקבוק בידך כשחזרת משם. חשבתי, אבוא ולא תשתה, תתבייש. אך אחרתי את המועד. רק נכנסתי לסוכה והרגשתי בריח.

• צילה, באת להציל חוטא שכמותי, שלא יתן בכוס עינו? – וצילה מנענעת ראשה בשלילה ואינה אומרת דבר. – אבל אמרי, צילה, מה יכול אדם כמוני לעשות? אדם שאין לו דבר מלבד הגיטרה והבקבוק, שעונים מתקתקים, והרהורים שבראש, ואין נפש קרובה.

• נחום! – וצילה מעבירה שוב חלקת לחיה על לחיו. – נחום, אל תאמר כך.

ושוב צילה סמוכה אליו מאד, מגעה מרחף על פניו. אך לפתע רועד נחום, מרחיק ראשו מעליה, תולה עיניו לפניו, ואינו מבקש עוד בעולם זה דבר. לא רעיה, לא אשה, לא ילד, שום נפש חיה. לא כלום, הוא תופס שתי ברכיו בידיו וקורא: נלך!

יודעת צילה שעברתהו רוח אחרת, היא רמה, מהלכת לצדו בדרכם בחזרה לעבר הבתים, קרבה בדומיה אל חדרה ועתה מתעכבת היא לרגע ורואה אותו הולך לעבר החורשה, אל סוכתו, ומורא בלבה: שמא יקרנו מה? וכבר היא אומרת למהר אחריו, לגונן עליו מפני עצמו, שלא יקרהו אסון. אך אינה מעיזה והיא נכנסת אל חדרה, מתכרבלת במטתה, רועדת מפחד, אזנה האחת חבויה בכר, שלא לשמוע הד קול מרחוק, וכפה מכסה את השניה. וכך עובר הלילה על צילה. עם בוקר היא ממהרת אל המחסן, וכשהיא מציצה מרחוק אל המוסך ורואה את נחום מטיל עצמו מתחת למכונית כדי לבדוק קרביה, עובר תחילה רטט-מורא בלבה ומיד חוזרת אליה הכרתה והיא נרגעת: לא כלום, הרי המכונית עומדת… ולא אוּנה לו כל רע.

נחום שחורי אוהב את הכרם שגפניו מטפסות כלפי מעלה, סדורות על משוכות, מטפסות, מאחיזה לאחיזה. והענבים בשריים הם ומיצם מרענן. אוהב נחום ללכת ולהזין עיניו בכרם זה שהוא כמצויר בעיניו, כעשוי מעשה-פיתוחים, ואשכולי הענבים כמעשה-חריטה של “בצלאל”. חביבים עליו גם גן עצי-הפרי ואדמתו התחוחה, המתפוררת, חומה-כהה וחרושה תלמים. שאר הדברים, כגון הרפת, הלול, אינם מענינים אותו. הוא אוהב אילנות, עצי-פרי, כבעיירתו, בחוץ-לארץ. נאות בעיניו הבחורות, בנות המקום, הכורכות לראשיהן מטפחות צבעוניות, אך מצטער הוא בלבו על שאינן עונדות אלמוגי-זכוכית צבעוניים, כי אז היו נראות חינניות וכפריות יותר. וחבל ששמלותיהן אינן רקומות שלל צבעים. אמנם האחת, תקוה, רקמה על שמלתה הכחולה ריקמה צהובה ויפה מאד. אך האחרות אינן עושות כמוה. רק העירוניות שבבת-ההבראה מתגנדרות בחולצות רומניות רקומות ומהלכות קוממיות. כזו ראה בכניסתה לחדר-האוכל ושאל: “אַת בודאי לא מכאן?” “לאו”. “ידעתי” – השיב. וזו כל השיחה שהחליף עמה. רזות הן עירוניות אלו, דקות וחמקניות. נוהגות קפידה יתירה בשערן, נעולות נעלי-בית צבעוניות וסרוחות כל היום בכסאות-מרגוע. כאשר צילה נשלחה לשבועיים לבית-ההבראה חרב עליו עולמו: מה לך ולשם? – שאל בתרעומת.

• להוסיף מעט משקל.

• דוקא שם, בין הללו?

• מאימתי מדבר כך עירוני בן עירוני?

• שתקי, צילה, - הוא משיב בזעף – ואל תרגיזי.

וכשאחד הנוטרים לוטש עין אל צילה, מיד הוא רוטן כנגדו:

• מה מעשיך כאן, פרחח מצחצח-נעלים? גידל לו שפם, גבר בעמיו!

אך אף את צילה אין נחום רואה לעתים קרובות. לאחר עבודת יומו הוא חוזר אל סוכתו. שוב אינו מנגן בגיטרה, אלא משכיב עצמו על ספתו, שוכב ואינו מתאווה לראות איש. וזכר צילה אינו עולה כלל על לבו. כי ההם, של שם, שנותרו בהווה הנעלם, ממלאים לבו ונפשו. כאילו היו מתפתלים ויוצאים, חוזרים וחודרים, משתקעים בחובו, ממלאים כל קרביו עד אפס מקום, עד שכולם יושבים לפניו כבצילום משפחתי ומרבים להתבונן בו, בנפשו. ויש שגם שיחה מתנהלת בינו לבינם: שפרה, היכן הילדים? – הוא שואל. – שפרה, כלום איני אב לילדי, שאיני רשאי לדעת היכן הם? – וכך הוא בא בטענות עליה, מתדיין ומתווכח עמה, שכן רק היא היודעת סוד גורלם. – שפרה, אני גוזר עליך, השיבי…

אותה שעה מתחילה נושבת רוח חזקה ומטלטלת את הסוכה. חורקות היריעות, הכל גונח כבאניה החושבת להשבר. הכל נישא, נדחף, נדחק, מתנפח כמפרש, מסתחרר ונרתע, מילל וגונח. גונח הלילה, רוטנים ההרים, ואנחה טרופה עולה מהעמק, מהביצות, מהבריכות, מערוצים ומגאיות. ויודע נחום שרוח כזו לא תרגע במהרה. זו תנשוב כל הלילה וכל היום ואולי עוד לילה בלי הפוגה. ובוא קופץ ממשכבו, מחזק ומגיף אשנבו. נועל יפה את דלת הסוכה, מתכרבל בשמיכותיו, אם-כי רוח-קיץ היא זו, וסותם אזניו. אך אותה שעה גניחה עוד נישאת ברמה ועוד שאון הלום מבקיע לו דרך, נאבק, משתולל. משתוחחים עצי האיקליפטוסים, נחבטים אל יריעות הסוכה, וכמו נישאים ביעף למעלה. רוח, רוח, רוח – הולם משהו בראשו של נחום. והאין זה צחוקה העלז של צילה מחורשת בית-ההבראה? וכי מי צוחק שם צלוקה הדשן? צילה היא הצוחקת. ולא איכפת לה דבר. משכיב עצמו נחום פעם על צד זה ופעם על צד זה, וכבר נדמה לו שהגיטרה מתנגנת מאליה בלי שיפרוט עליה באצבעו, וקול בטנוני עמוק עולה ממנה והיא יורדת ממקומה שעל הקיר וממלאה את כל חללו של המקום בפיזומה הקודר. כשקול זה מהלך סביבו שוב אין חפץ לנחום לא בצילה, לא במנת-מזון משובחת, לא בכוסית ולא בשום דבר. כי קול בטנוני זה ממלא חלל הויתו, יוקד, קודח, נוקב כשיר-אבל מסתורי. נחום מתהפך מצד אל צד. הרוח עדיין מביאה עמה שברי-צחוק, אך רוח זו ולילה גלילי זבה סוחפים וגוררים אותו אל תפארת שנגוזה, תפארת ביתו שלו. ושוב צילה אינה קיימת, ונעלמים עצי-האקליפטוסים שבכאן, המשירים כעת חשרת עלים רבים ויבשים, כאילו נתרסק משהו למעלה והוטל לכל עבר, והתנערות-ענקים זו, משירה למטה נסורת מפוררת, מין אפר המכסה את עין הארץ כולה, אפר לבן, מרגיע.

כאשר שככה הרוח לרגע קל עצר נחום את נשימתו הטרופה וידע כי נדם קול הבנטון, או היתה זו הגיטרה? ובתרמיל הקטן שבפינה יצאו במחול צעצועי פעוטות, בובה מרוטה, מכונית קטנה ולה שלושה גלגלים, ומריצתה שידיתה נשברה. - - אותה שעה יצאה הבובה מהתרמיל, הכניסה את המכונית הקטנה לתוך המריצה והחלה דוחפת ודוחקת את מטענה לפניה והולכת אל מרחקים לשם, אליהם… ונחום רוצה לעצור בעדה, שכן זו היא פליטה אחרונה שנשארה לו, זו חמדת הזכרונות, ואינו יכול להניד יד או רגל ולקרוא: עמדי, עמודי, אַל תלכי מזה, שם אין מאומה, אין איש… והבובה עוד דוחפת את המריצה אם-כי היא מתקדמת כעת בעצלתיים, בצעד מתון, כאילו שקעו רגליה בבצק, בצקו של יוסף בבית-המאפיה… ונחום קורא: עצור, יוסף, עצור! – והוא מתעורר. הדממה אינה דממה, שוב נושבת הרוח. נאלמו ציוצי-צחוק בחורשת בית-ההבראה. אך שוב מסתחררים העלים במערבולת. נחום קרב אל אשנבו ומציץ החוצה וחוזר שוב אל מטתו.

צבא שעונים מתקתק ולבו של נחום הולם לעומתם, הולם, הולם, עד שהוא קם, מעלה אור ויושב לעבודתו. נועץ הוא מבטו באותן מכונות זעירות ומתקתקות ומטפל בהן בחיבה יתרה. אולם בשעונה של צילה אינו נוגע. עמד הלה מדפוק. יעמוד. נחום שוב אינו זוכר של מי שעון זה או אחר, יבואו בעליהם ויכיר כל אחד את שלו. וכיון שאין זהותו של אדם ניכרת בשעון, הוא מטפל בו ביתר שקידה עד שאינו שומע שוב לא את קול הרוח ולא קול אחר. דממה מחוץ ודממה מבית. הס. נרדמו כל הנימים בנפשו של נחום. ורק עיניו ערות, ידיו נעות ואזנו נטויה אל אחד השעונים. כך הוא יושב ועובד באשמורת השלישית, לא עבודת יום כי אם עבודת נחמה, המנחמת אותו בשממונו. ומוחו ריק, חלול. ורק נדמה לו ששפרה מהלכת עם שעת-בוקר בסוכה, מסדרת, מפנה, מנקה, צופיה ביתו ומלחשת: הס, הס, פן תעיר את הילדים!

יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה. תחילה הגיע מ“אי-שם” העירה, שהה בה שהות קלה עד שאוטובוס ריק למחצה הסיעו לעבר הכביש המבהיק, לעבר הרים נקודי עצי זית, אל בתים קטנים מתנוססים על רמות ובאדמת טרשים וחורשות, הלאה למעלה, אל גבעתו. מן הכביש פנה האוטובוס לדרך שאינה סלולה, המעלה ענני אבק אפור. מצדה האחד עמק קטן, גיא-נחלים שאף כרם-זיתים חבוי בו ודקלים בודדים מזדקרים ממנו עד לשטח פני הדרך, ומצדה השני יער-ארנים ובמרכזו פורחת תפרחת אדומה עטורה עלי-זהב, משתלהבת מצמרת עצי הלהב, כאבן-אודם בנזר ירוק. כך עולה האוטובוס במעלה הדרך הלבנה, בצלע חורשה ניבטת אל עצי-חרוב בודדים שירקותם הכהה משרה צלה למרחוק כריסים מצלים לעין ירוקה. ויוחנן מכיר את העצים האלה שפניהם כאילו מועדות מזרחה עם הרוח הנושבת מהים. הוא מסתכל לצדדין, קדימה, אחורה. שם, משמאל, הגבעה ובתיה. במעלה גבעת הטרשים מתנשאת טירת בית-המצפה עם ברושיה, שזרדיהם צמודים להם בהקפדה אל גזעם והם זוקפים נופם אל על. ברושים חמודים שכמותם, מהרהר יוחנן, תמיד עומדים אלה בתפילה שבדבקות ושואפים אל השמים.

הנה בית-הילדים עם גגו השטוח וערוגת הדשא והפרחים שלפניו. הבתים הקטנים והלבנים שגגות אדומים ומשופעים להם עומדים כמאז ומקדם בחצי עיגול, מוקפים קרחת-אדמה. בחצר פנימה לא גדלו הארנים הננסיים אף-כל-שהוא, יונקים לשד אדמה חרבה, פזורים כשיות אובדות. כבר רואים את אשנבי המכבּסה, אף צריף הנגריה, ואף את חדר-האוכל עם חלונותיו המרובעים המרובים שגגו מקומר וגם לצדו מדשאה ירוקה. וגדר-התיל מקיפה את כל הבנינים מסביב ושערה הגדול פתוח לרווחה, מוכן ומזומן לקבל פני הבאים. אותה שעה מיושב יוחנן בדעתו, שלו ושקט ואינו מתלהב מדי למראה עיניו. בשיקול דעת ובעינו הבוחנת של בעל-אחוזה הסוקר את נכסיו, הוא מעיף מבט על ספסל-העץ הכפרי העומד בחורשה הדלילה שעל אם הדרך, בספסל השני החבוי וניבט לעבר עמק הזיתים ונחלו הקטן. יוחנן, שדבר אינו נעלם מעיניו, רואה שפרוצה הגדר התוחמת בין אדמת השכנים לאדמת הגבעה. האוטובוס פונה ועלה מעלה, וראשוני הגפנים הגדלות במורד החדש שמימין, מוריקות כבר בירקוּת בהירה ושקופה למרגלות ברושים חסונים וכהים. ברק של שתי מצבות לבנות בא מלמטה, זכר לעמירם ולדניאל הרועים.

האוטובוס קרב אל השער. יוחנן מגחך: הנה אפילו “שביל החמורים”. כך כינוהו על שום ששם האטו החמורים טעוני-התיבות במהלכם והשתהו מעט, כאילו חביב היה עליהם השביל בהרים חיבה כפולה ומכופלת מהדרך הרחבה, ומאנו לזוז, התמהמהו ולא שעו לקולו של הדופק ומאיץ בהם. הנה, הנה, השער. הארנים הקטנים מצטופפים זה מאחורי זה. צריף-המזכירות עדיין חום ועלוב למראה, מרפסתו צרה מאד ובדל ערוגת-פרחים לצדו. האוטובוס הגיע. הטלפון מצרצר כמאז ומתמיד, אך אין עונה ואין משיב. אין פנאי; הקלה זו בעיניכם, המכונית הגיעה אל הגבעה!

האוטובוס בא, הוריד את יוחנן בגבעה – והסתלק. השמש עוד ליהטה את הגבעה אך קילוחי-רוח קלים כבר התגנבו מההרים ולפפו אדמת-סלעים מצהיבה, זהובה ושזופה באור של אחר-צהרים. הזהיבו גם קוצים ודרדרים ביתר צוֹהב ורצי החמה נקבו גם את חורשת-הארנים למטה ושיבצו ראשי אילנותיה בטלאי פז ונתחי צל.

אך חזר יוחנן וכבר נדמה לו שעל הגבעה צלול האויר ושקוף יותר, טהור ונושא צלילים מצלילים שונים, קרובים ואף רחוקים. אל אזניו כבר נישאים קולות מנגינה שמנעים רוכב הגמלים, המסלסל בגרונו במעלה הדרך אל הכפר הערבי הסמוך. והנה גם צלילי שירת-ערבית מוקדמת מפי נזירים חיורים השוכנים במעלה ההר. ונדמה לו שצלצול פעמונים משתהה כאן ואינו שוכח הלמותו, והדו שוהה בהרים ושוקע בגאיות. ואפילו צלילי צחוקה של תינוקת שומע יוחנן, הרוכבת על סוס וצוהלת אל אביה האוחז ברסנו. משתאה יוחנן, שכן כל זה מוּכּר וחדש כאחד. הנה קורא אי-מי ממרומי החורשה בשמו: יו-ח-נ-ן! – והקול צולל באזניו כמנגינה צלולה, משתטחת על במתי הרים. והוא משיב ונושא קולו: האתה הוא, יו-ר-ם! וקולו, זה שלו, נישא ברוח, למרחקים, לעבר הר-תבור העגול והקרח ואולי גם אל החרמון והכנרת. ועוקב יוחנן אחר קולו הנמוג במרחבים כה גדולים, שכן אינו יודע עד היכן הגיע ואיזה פלטרין גדולים נפתחו לפניו. עד מהרה טופחת יבושת בפניו. שפתיו יבשו והוא בולע את רוקו ונושם עמוקות. לא לכך הורגל כעת בשפלה, במקום שנטו אהליהם חיילים. שם קולו של אדם נחבא בד' אמותיו וצלילים רחוקים נמוגים ביתמותם ומתקפחים.

במקלחת חם כתמיד. דוד הכביסה הסמוך שמעבר לכותל, מפיק חום, הבל וריח סבון מבושל הנישא ממנו למרחוק. אך באשנבים הקטנים נושבת רוח. יוחנן מזליף על עצמו מים חמים למחצה מיום צנורות הנמשכים על פני הקרקע ושורק בנחת “אַוה מריה” קדושה וזכה. וכשהוא יוצא החוצה, מסמיק משפשוף המגבת, הוא רואה שחגית הקטנה שמטה את כובעו על פדחתה ומהלכת בגאון: “שמאל-ימין, שמאל-ימין! קדימה צעוד! חת-שתים!” לאחר שיצא יוחנן אל חבריו נהפך לרשות הרבים ולא פסקו שאלות וטפיחות על גב, דברי ליצנות והתגרות. עם עצמו נתיחד רק אחרי ארוחת-הערב כשהמרצה, שבא עמו באוטובוס אל הגבעה, עמד ליש שולחן קטן שהעמידו לפניו ולאחר כמה דברי פתיחה מפי זאב שנאמרו בחטיפה הרצה את הרצאתו. אך התחיל זה מדבר, ויוחנן חש ששוב הוא אדם בפני עצמו, שהרשות בידו לתת עיניו סביבו ולהסתכל בפני חבריו. לראות את פני אורה, ששמטה צמותיה הדקות על ערפה, גללה את סליל הצמר הלבן והחלה סורגת במסרגותיה ומטה אוזן לדברי המרצה. יוחנן קולט מלה מדברי המרצה אך מיד נישאים הרהוריו מזה והלאה ונתקלים שוב בראשה של אורה הסגלגלה, משתאים ותוהים: חולצה לבנה שהיא סורגת למי? לעמירם הקטן? לעצמה? ושמא לחוץ, למשלוח? ואולי למישהו מכאן? ושוב גולש מבטו ממנה והלאה. חנה הצהובה (להבדיל בינה לבין חנה השניה) כחשה. ואור מוזר בעיניה הדלוחות של צפורה. ומרפקיו של חיים נתונים כמקודם על מפּת-השבּת שעל השולחן. שער-ראשו הגזוז מזדקר ימינה ושמאלה כאניצי-קש סומרים. ואורה סורגת… וכשהיא מסתכלת לצדדין ממשיכות ידיה בסריגה כאילו היו לה עינים כמיותרות. הנה עוד אחת סורגת, רחל. בידיה חוטים אפורים. זו, כשהיא סורגת בודאי לילדה היא סורגת. היא, שהגישה כד-מים וכוס למרצה, כאם רחמניה החרדה לגרון ילדה שניחר. כאם היתה תמיד לכל, אם עולת-ימים וחרדה.

ארונות-הספרים השחורים והצרים סגורים על מסגר. סמוך להם “מפת היערות” נתונה במסגרת מתחת לזכוכית. דומה שהעצים מתמלטים ממנה ביעף כעטלפים ירוקים. יוחנן מסתכל אפילו בתבנית הפרחים הלבנים והידועים לו במפת-השבת. ליל שבת בגבעה. פרחים סגולים בכוסות הלבּן. יוחנן מניח כפו השזופה, שסימני משחה ושפשוף רובים עוד ניכרים בה, ומגעה של המפה צונן ומרענן כמגע ידה של אורה. מגע זה במפת-השבת מעביר רטט בידו, כמגע חול המדבר אחר צינת הלילה, חול-בתולים בהיר שנפלט מן הים. המפה דבקה בידו כמתלכדת עמה.

יוחנן עיף. לילה שלפני זה בילה בשמירה ורובהו בידו. תנומה לוחכת את עפעפיו וראשה הסגלגל של אורה מתכסה דוֹק ערפלי הנחלק פתאום לשנים ונעלם מתחת לשמורות עיניו הרוטטות. אזניו מתאטמות והנה הן כבר חרשות וסתומות. הוא מוחה את קורי התנומה מעניו ומשפשפן במבוכה ובחיוך של התנצלות בפני כל.

דברי המרצה הגיעו לקצם. שוב התעוררות ושיחות, ואחרי כן יוצאים ונפרדים זה בכה וזה בכה. שומר, שסודרו קשור בשני שרווליו לצווארו, משתהה עוד בחוץ עם יוחנן לשיחה קלה. סהר שהגיע מפאתי מערב מגיה בקושי את תלמי ההרים.

• התנים מיללים בחורשה – אומר השומר.

• והיכן משה הקטן? לא ראיתיו – שואל יוחנן.

• נודד עם הצאן. בּדוי שכמותו – משיב השומר.

פונה יוחנן ימינה ושמאלה, גם אורה התחמקה והלכה לה. כבד עליו גופו משנה כובד ואינו מבקש אלא מצע להרדם עליו.

ערפל לבנוני-אפור כיסה את עין החלון עם בוקר כשפקח יוחנן עיניו ביום א' של שבוע. רק הבתים והחצר היו זכים וצלולים למראה וכל השאר נעלם ואיננו. נמחה מעל פני האדמה. אין עוד עצים ולא הרים, לא שיח ולא הר רק עיסה סמיכה כדיסה מכסה עין שמים וארץ.

כשיצא יוחנן מהחצר עם בוקר ראה את הערפל מתרומם ומסתלק. מפאתי מזרח נישאו אדים במערבולת, מגלים ומכסים. הר אחד נתקלף מן הערפל ונתבהרה פאה אחת עד שנתגלתה דמות עץ-ענק בודד. ממערב התלהב בלהבה ורודה עץ שני, ומרגלותיו תכולים, בהירים. הברושים הוריקו לאט לאט, והערפל עדיין נתון בסחרחורת, מערבולת, מלאה אלפי גלילי עבים חשים במרוצה, מתפוררים ומתלכדים חליפות.

יוחנן ישב על סלע והשתוקק שתבוא גם אורה ותתבונן אף היא בערפלי הבוקר. בעל-חיים רחשו ושרצו סביב מנעליו הכבדים. שבילי-סיד שלחו זרועות דקות מן העמק אל הדרך בהר. קול צעדים מתונים הגיע לאזניו. יעקב השומר חוזר משמירת-לילה. השעה שבע. במדיו החומים-בהירים, ברובהו, בתלתלי ראשו ובמהלכו הוא דומה לנער שנזדקן בין לילה. עיניו מושפלות ארצה, איננו מרגיש ביוחנן ועובר בריחוק-מה כשקוע עדיין בהרהורי-לילה.

הנה יוצא אריה בעקבות החמור הטעון ארגזים. החמור פונה למשעול צדדי ואריה קורא בכעס: “מה זה היה לך, שכחת את הדרך?” שאון עגלה. ישראל מביא דלעת, ורק הוא, יוחנן, יושב בחיבוק-ידים. כך פקדו עליו לנוח, יושב ועיניו מושפלות לקרקע. חרולים, שכותרותיהם דקיקות וחלולות, נעים ברוח כאבוקות כבות. עד שמתאכזר יוחנן על אחד מהם, דורך עליו ברגלו, מפסיק את תנודתו החלושה והוא נדרס ושוקע על שפת האבן החלקה.

היכן אורה? עסוקה היא בעבודתה ואינה שועה להרהורי-בוקר של חייל בטל מעבודה. קול רחש אבנים קטנות מדרדרות וציוץ קולות רכים. ילדי ה“גנון” יורדים כפטריות כחולות במלבושיהם הכחולים ובכובעיהם רחבי-השולים. ברגלים יחפות מהלכים התינוקות בשבילי ההרים, פזורים כשיות תמות וביניהם הגננת ובזרועותיה הקטן החולה, שזה עתה ירד מערש חליו, והוא מוטל בחיקה כטלה חולה. הקטן, הוא רוביק, בנם של חיה ואבנר, שנפל למשכב. הילדים מגישים אגודות פרחי-שדה קטנים, ממורטים וממוללים, בידיהם הקטנות לפעוט החולה, הנישא על ידים, והוא מקבלם בכובד-ראש ובגאוה. ותשוקה עזה תוקפת את יוחנן, ליטול את רוביק הקטן ולשאתו אל מרחבי הרים שהזהיבו באור החמה ורוו טללי בוקר. אך מיד הוא חוזר מדעתו. לשאתו יוכל אך מה ישיח עמו? הקטן יתבע סיפור. היספר לו על רובה, על כדורים ועל צעד בסך? על עולמו שלו היום? ויוחנן נמלך בדעתו. הוא יספר לקטן אגדות שהרה והגה ביערות רכים אלה שגזעי עציהם דקים כגו נערות רכות שטרם בגרו וענפיהם כזרועות נפולות למרגלותיהם והם נאחזים זה בזה כמתיראים מחורש-רע, מזר ועוֹין. יספר לרוביק מעשה בעץ חרוב שאבד את צמרתו, הנה הוא נראה שם מרחוק, יען כי חשק לטוס עם הרוח, שולח עמה מדי יום ביומו כמה מעלי צמרתו עד שנדדו למרחקים ולא שבו עוד…

בינתים התרחקו התינוקות ומלמולם לא נשמע עוד. מפוזרים נראו במורד הגבעה, גחונים על משהו מאיצים זה בזה להתקדם ברגלים קטנות ויחפות. יוחנן מרגיש מחנק בגרונו, כאילו היו אלה ילדיו כולם, כי אין לו אחד ביניהם. והפעם נבוך יוחנן. הנה השתוקק לחזור לחופשה אל הגבעה. ואל מי בא? אל הגבעה? אל הכל? אמנם כן. אל אורה? במקצת. ומרחוק, במחנה, שם הוגים בכל עץ שניטע בקרקע זו, בכל שיח ובים-הדרדרים המשתרע כאן לפני כל עין. יוחנן נושא מבט חטוף אל הגבעה. אולי ירד מי במפתיע, יקרב אליו ויאמר: “הנח ראשך, יוחנן, בלום הרהורי-סרק שלך והתענג על מראה עיניך”. אך איש אינו בא. הכל טרודים בעבודה. כל אותו היום השקיף יוחנן וראה בעמק, סמוך למעין, את שמלותיהן הורודות, האדומות והירוקות-בהירות של הערביות הפלחיות, הבאות בכדיהן לשאוב מים. דומות הן לכתמים גדולים ובהירים המבצבצים בין הזיתים והמולה קלה נישאת מהן למרחוק.

עם דמדומים ירדה אשה בשביל הפתלתול מן הגבעה למטה. יוחנן לא בא לארוחת-הערב. יהיה מי שיהיה, חשב, אין הוא רוצה לראות פני איש. ואחר זמן-מה נשמע קול צעדים מאחוריו, לרגע נטבע בשאון עגלה מדרדרת ויורדת כשאופניה מקדימים ונעלמים בין העצים בעוד תנועתה מרעישה את הדממה הרדומה. קרבה אורה וישבה. היא התמתחה בלאות על מרפד מחטי-אורן יבשות ואמרה: “כאן טוב”. “כן, כאן טוב”. ואחרי כן שתקו שניהם. אִושת האילנות נתגבשה. שמש גדולה השפילה לפאתי מערב וצללים ליליים כבר ירדו מהרים אל עמקים בגלישה בלתי פוסקת.

• לא הרבה כתבת – אמרה אורה.

• לא, לא הרבה.

• חבל – אמרה כמצטערת על כך.

• ומה פלא – המשיך יוחנן כאילו מוכרח היה לומר משהו ולא לעבור בשתיקה על “חבל” מפתיע זה שבא לו בהסח-הדעת ונפלט מפיה של אורה.

• מבינה אַת, לא היה רצון לכתוב מכתב להתחיל ב“חברים, אני בקו הבריאות”… כך כותבים פעם, פעמיים ולא יותר. שם, מבינה אַת, בצבא, הכל מקבל פנים אחרות. שם כותב סקוטי צנום למרחקים “אמא יקרה!”… כך, ואני איני כותב. כי לי אולי שוב אין אם במרחקים. כבר אין. ולכתוב “חברים” אין רצון ובעצם אין כל טעם. הנה, למשל, שואל אותך חבר חייל: “הי, בחור, אתה כותב אגרת?” והוא מחייך חיוך כבוש. ואני רוצה לומר לו “אל תכבוש חיוגך כמגלה סוד” ותחת זה אני אומר לו בקול רם: “אידיוט, אני כותב אל חברי!” ומיד הוא נד לי בראשו: “מסכן! אפילו נפש אחת קרובה אין לו”. כי הרבים שלי אינם מוצאים חן בעיניו. הוא מבין לשון יחיד. ולכן, אורה, מאסתי באגרות ולא כתבתי. כי הנה יענה לי זה וישיב זה ואני איני יודע ממי יש לי לצפות לתשובה. ואַת, אורה, עצלה מאד, אינך אוהבת לכתוב, אפילו לא אל חייל מסכן במדבר.

ויוחנן מרגיש שדיבר הרבה, יתר על המידה. והוא משתתק. אולי יבוא תורה של אורה ותאמר משהו. אך כיון שהיא שותקת הוא חש מועקה, נאבק בינו לבין עצמו, ופותח שוב את פיו לדבר.

• הנה, בדרך משל, ראיתי חייל אחד כותב אל ידלו ומצייר לו ציורים קטנים. ותצחקי לי או לא, לבי נצבט בקרבי. אני מיטיב לצייר ממנו, אך למי יש חפץ בציורי, למי אשלחם? כן, לילדי גבעה… כך מציירים פעם, פעמיים וחסל. לכל לא אצייר פעמים רבות, מחשש פן אהיה לטורח. ולאחר הייתי מצייר בלי סוף. וכך, אורה, לא הרביתי לכתוב.

ואורה עדיין שותקת. ושניהם רואים באותו רגע את נעמי יוצאת לטיול הבדידות שלה. הבודדה! היא ירדה לעבר הכרם.

• הנה, מדוע לא כתבת לה? היא בודדה, - אומרת אורה כמתגרה בו בדרך גנדרנות טבעית ומדברת דברים שיש בהם מאכזריותם של ילדים קטנים.

• אותה לא אהבתי. היא ממררת בבכי גם כשעיניה מחייכות. היא תזיל דמעה על מכתבי, סתם ככה, ללא כל טעם מיוחד. ואני איני רוצה בדמעות. רוצה אני בבת-צחוק שלוה, ילדותית. כמעט כזו… שלך.

אמר, התחלחל, ומיד החליט כי טוב הדבר שאמר סוף סוף מה שאמר. בינתים שהו דמדומים על פסגות, האפירו מרגלות ההרים, החוירו וקדרו בבת אחת. זהרורי-שמש ניתלו, נתפזרו על פני כל כאפר בוער, והרוח משכה עמה מזרחה ירק ואדם, לופתת וגורפת, ועוד מעט ותטיל עצים ואדם למטה, אל העמק.

• רוח זו שלנו, משונה היא – אמרה אורה שאהבה לדבר על תופעות הטבע כעל בלי-חיים – דומני שהיא רוצה תמיד לטלטלנו מן הגבעה למטה, להטילנו שמה בריסוק אברים. ועלינו להצמד ולהתחזק, להתפש במשהו בעוד שהיא מנשבת, עד שתדום.

כך דיברה אורה ונשתתקה. ולפתע אמרה כממשיכה להזות בקול רם, על ילדה עמירם, שנולד לאחר שעמירם אביו נפל, למטה, ליד המטעים. היא אמרה: כשהשכבתי היום את עמירם לישון שאלני כרגיל שאלות לרוב. למשל: מי הוא "אבא של העץ? וכמעט שרציתי להשיב את התשובה שהשיבה פעם אמי על שאלתי: האלהים. ולא משום שכך כתוב בבראשית, אלא משום שהעצים כאן אצלנו כמהים אל על, וכלום נוכל להניח שאינם נמשכים אל בוראם, מקיימם, מקורם?

מחבב היה יוחנן את אורה חיבה כפולה בדברה על ילדה, על עמירם. כי אותה שעה היתה אף היא נעשית כפעוטה השואלת שאלותיו-שאלותיה, תמהה כמוהו על עולם וברואיו, ומקשה על הכל בעיני פליאה, מדברת כדרך דיבורו, תמה וזכה כמוהו וצוחקת את צחוקו התמים. אם משום שסיגלה לה תכונותיו מתוך הרגל ואם משום שלא שכחה עוד תכונות-ילדות שדבקו בה לעד. ואז… כלום יודעת אורה מה תדמה לו, לילדה!

ואורה מצפה לתשובה, מבקשת מאיש שיחה שיפתור לה ולילדה חידות הבריאה כי רבו. ויוחנן, שחזר מעם רובים, אנשי-צבא ולילות-שמירה ושכח מלמול ופטפוט תינוקות, חרד כעת לפצות פה, לחלל קודש בהבל פיו, והוא מחייך חיוכו הגברי, הקשיש, ונותן עיניו, שקור מבטן נפשר, בחיתולי-ערב המחתלים את הרמה ואת העמק מתחת. ולבסוף הוא לובש עוז ואומר:

• אורה… יש, יש ואני עצמי מאמין עם עמירם הקטן שלך ועמך שכל מה שאת אומרת אמת ויציב. מאמין אני אז וסוגד לכל אילן ולכל שיח יציר שמים, משתחווה בלבי לשמים ולארץ, אך… איני סולח ואיני מוחל להם שעלי לבלות לילותי בשמירה עגומה, בנשיאת הרובה ובצחוק חיילים. איני סולח לארץ החונקת ילל קרבנות חיים, איני סולח לשמים בהירים ביום עלטה. אולי סולח אני למות גואל, אך לא אסלח לחיי גסיסה, איני סולח לקטן עוון החיה הרעה שבגדול, בבוגר, איני סולח אפילו לפעוט, שגדול יהיה ובלבו מזימות רצח ודם. כי בלבב כל אדם החיה הרעה אשר טרפה חיי עמירם אבי ילדך, היצר, יצר “נשמה ממעל”. האמנם, אורה, צמא אלהיך לטרף?

ושוב דיבר יוחנן הרבה ואורה שתקה, מבוהלת, נפחדת ולבסוף נתנה בו מבט מפציר שלא יניחנה בכך, כאומרת: דבּר יוחנן, דבר עוד ועוד, כלום עד הלום הבאתני?

ואז הוא ממשיך: “ויש ואני שוקע בהרהורי אגדה ודמיון. אולי לנשמות הוא זקוק אליהנו. לנשמות זכות שעליו לגלגלן לגופי תינוקות זכים שיוולדו על אדמת מולדת. שמא יעלה ארצה נשמות בלבד ללא גוף? נפשות שנתערטלו מגשמיות, שתהיינה מעיקות, ממררות בבכי בקרבנו, מבכות בינינו ימיהן שלא תמו. ומה בצע בנפשות בלבד, בנשמות תועות בעולם? מה בצע בהן, שהגיגן ממלא את האויר, את רוחנו, את הרהורינו, את הגיגינו, וידים אין להן לחרוש, לבנות, לסקל ואפילו, ואפילו לשווע ולפרשן כלפי על, אין, אין… והן רק מרפות ידינו, ידי החיים. כשתוקפות עלי מחשבותי, יש ואני תר אחריהן, אחר נשמות ברות עולות מעמקי אדמה, ממצולות ישם ומהריסות. כי לא פסו, כי מתו באִבן ולא הלכו מזה, כי רק מגופן נתערטלו ושרדו בעולם כצבא מתים-חיים”.

וכך שקע קולו שליוחנן, נתרוקן מצלילו, כמו אפסה כל חיוניותו. באפלולית מסביב רחשו צלילים אחרים של בריות קטנות, ברואי ארץ. חרמש ירח בחש במטה אורו בצלליות, הפך בהן פזרן וחזר והדביקן כמעשה רקמה דקה.

ואורה כאילו ניטל הדיבור מפיה. נתבהלה מסיוט הנשמות ונאחזה בחרדה בזרועו של יוחנן שלמדה לאחוז ברובה. אורה נתיראה פן גם תינוקה ימות באבּוֹ. ויוחנן לא ידע אם ממורא היא לופתת זרועו, אם מחיבה, וידו עוד נוקשה כמקודם, יד מחזיקה ברובה.

מתי פתחו הצפרדעים בקרקור – לא ידעו. מתי פצחו הצרצרים בצרצור חפזני – לא חשו, אך אחת ידעו, שכל העמק הקטן על כרם זיתיו נתמלא רננת-ערב שלוה וכפרית, ברחש ובלחש ובהמית בעלי-חיים, בריח מים חיים ושרף-ארנים.

ואורה לחשה כמתנצחת כמו: - ואני מריחה בחיים. שומעת קול החיים.

• לא כן אנוכי – לחש יוחנן.

ושוב התיראה אורה מאד וחרדה לילדה, השתוקקה מאד בו ברגע לרדת אל המטעים ולהריח בריחם הרענן, להריח כל עלה, פרי, ריח פּרה וחלב, ריח רפת, אבוסים ומספוא.

• מחר תרד לכרם – אמרה לו.

• לשוא. ריח שמורים בנחירי, ריח קופסות השמורים אשר לנו-לגן-הפירות נלך – אמרה – ונקח עמנו את עמירם הקטן.

נוֹגה הסהר נח על פני הדרך הלבנה העולה אל הגבעה. “נלך, יוחנן” אמרה. והוא נתלווה אליה כבריה ציתנית וזרועותיו שלובות. וכששילבה זרועה בזרועו, כאילו הובילה אל עבר פתחי שמים. רגליהם בוססו באבק הלבן הטבול אור סהר. ויוחנן ידע יפה, עוד יום ועוד יום, ושעת שובו אל המחנה קרובה.

ושוב בוקר בגבעה. יוחנן מצייר עתיד בדמיונו, עתידו. שוב כרם שדה וניר ועדר בגבעה. ושם, מעבר לים, מחוץ לגבעה? ותמונת הימים הבאים קטולה, מקוטעת, רסוקה. ובדמיונו מופיע אחיו הצעיר ממנו, מסתכל בו באותו המבט המיוחד לו שמחציתו בו ומחציתו בחפץ מן הצד, מאחוריו, והקרקע כבר נשמטת מתחת לרגליו. מחזיקה אמא בקצה מכנסיו, כשם שנוהגת היתה לעשות כשרצה לברוח ולהתחמק מידיה. מחזיקה בו ואינה מרפה. ובכל זאת איננו, נעלם. ולא די בזה, והנה יוחנן עצמו חש שהוא בדול ותלוש מכלל העולם, נישא על מרבד-קסמים, והמרבד אולי אינו מרבד אלא גבעה קטנה שמלבדה אין דבר, רק שמים ואיר, אויר תכלכל ומתמשך סביב סביב. והארץ מתחת גדולה, רחבה ורחוקה, על הריה, עציה ונהרותיה ועל כל החי שבה. ויוחנן איננו יודע מה צו יתן למרבדו המעופף. שמא יאמר לו: רד לאותה עיירה קטנה עם בית-הכנסת, בנין-עץ שהפך אסם-חטים. אותו מקום בו התחנן, בהיותו ילד, בדמעות רותחות: אנא, אלהים, תן בריאות לאבי, כי אבי חולה ואין מרפא! ושם באותו מעמד מחה דמעותיו כי היה בטוח שתפילתו נתקבלה. ובשובו היה שמח ולבו טוב עליו ודודתו גוערת בו על שאינו מתעצב כלל על אביו החולה. אותו בית-כנסת שהשכינה שורה בו, והיא עדיין מתלבטת מעליו, אם כי הפך זה מכבר לממגורה, ואינה מוצאת לה מנוח. שמא יקח אותה, הוא, יוחנן, וישאנה עמו?

כנראה שנמנם, ישן וחלם חלומות. כי את אחיו ראה ניצב בראש הר גבוה, מתנשא מעל ככר-דשא, והנה הוא נופל התהומה. ויוחנן מתרוצץ ומחפש רופא, מציל, שיציל את אחיו. והנה הוא רואה שנים יושבים והאחד עוטה לבנים. וזה נלווה אליו והם מקיפים את ההר, מקיפים והולכים, אך את אחיו של יוחנן אינם רואים. הנה הגיעו למרגלות ההר, ראו גיא עמוק, אך הנער איננו. כאילו צלל באדמת האחו הירוקה.

יוחנן משפשף עיניו, מציץ במשטח הסלעים סביבו ואינו רוצה עוד לחלום חלומות. מוטב שתבוא אורה ותפטפט. מוטב שיראה על ידו בשר-ודם ולא דמויות ערטילאיות. כלום לזה מנוחה יקרא? ולא עוד אלא שיוחנן זוכר כי בא אל הגבעה למצוא את אלהיו, את אמונתו, את רואה והקטנים המחפשים כעת צבים בין הסלעים. הנה ירדה אראלה הקטנה למטה כדי לשלח לחפשי את הצב שלה לאחר שעינתהו שלשה ימים. וכבר שבה הקטנה בצעדים מתונים, במיותמת לאחר שניחה נפש קרובה לבד, ואראלה הקטנה בודדה מאד וכף ידה ריקה.

וכיון שיוחנן אינו רוצה עוד בחלומות ובהרהורים הוא משתוקק לשוחח עם נפש חיה שיחה של ממש ולא שיחה שבדמיון. והנה היא באה והוא מניח לה לחבוש את אצבעו ב“תחבושת” כי היא “רופאה” והוא “חולה” ויש לו “פצע” ו“גם אדום”. לבסוף מואסת אראלה הקטנה במשחק והולכת לה. ושוב מיחל יוחנן שתבוא אורה, אורה זו שמחבבת אותו, אך עיניה למרחקים. אורה זו בודאי תשלב זרועה בזרועו אך לא תשק לו לעולם. אורה… כן, אורה. היא תבוא, תשתעשע בשערו, תתוה באצבעה את “קו החיים” הארוך בכף ידו ותנחש כצועניה, תנחש עתידות ותצחק צחוקה, לא לאדם אלא לשמים ולחלל האויר. וצחוקה מתנפץ תמיד ומדרדר במדרונים נעלמים. ויוחנן השומע צחוקה, מקשיב בו להד עולמות נשיים קדומים, תפילת כוהנות סוגדות לאלוה. צחוק של קדשות המטהרות עצמן בצחוקן. ויש אפילו שאורה קדושה בעיני יוחנן, קדושה בצחוקה הפראי, באמונתה הגדולה בילדה. ואורה זו, האוהבת את אשר אוהבת בתשוקה בלי מצרים, אורה זו, באה ואומרת לו באכזריות-תינוקות גלויה: “אל נא, יוחנן, אל תנשקני. כשאתה מנשקני נדמה לי שעלי-סתיו מתחככים בפני”. כך, כך ממש, היא אומרת. או שהיא מלחשת: “דבר, דבר, אוהבת אני להקשיב לדבריך, אך כשאתה מחבקני אתה דומה לעכביש גדול האורג קוריו סביבי”, ועוד כל מיני השוואות משווה אורה בציוריות רבה בלי להבין לרוחו, כי אכזרית אורה כעמירם ילדה, ברמסו רמש בכף-רגלו הקטנה. ומאז נהרג הרועה, הבחור של אורה, אין היא רואה עוד כל אדם בפני עצמו אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה אדם בפני עצמו אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה כל בני-האדם יחדיו שיעמדו כנד אחד מזה והיא מזה. וכשיוחנן פושט ידו לקראתה היא מפרפרת, מפרפרת במין מערבולת משלה, סמויה מן העין, ואינה רוצה להחלץ ממנה. כי טוב לה במערבולת זו של דמיונות העבר, ההווה והעתיד המעורפל. אין-אונים הוא יוחנן ולא יבין לרוחה. וכך הוא בא אל הגבעה וחוזר אל מחנו כלעומת שבא. והוא ירא אפילו לכתוב לה אגרת. כלום נתונה רוחה של אורה למכתבים, לדברים שבכתב? הרי גם דברים שבעל-פה, כשהמדובר הוא בה, היא שומעת ואינה שומעת, והיא הוזה והוגה בצלילים רחוקים, במין תאווה, וקולו שלו נטרף וגווע.

ולכן ממהר יוחנן לאסוף את כל אשר לו, את צרור מחשבותיו, כי עוד מעט ועליו לשוב אל המחנה, לשוב להרהורי לילה וחרדה לבואו אל הגבעה, לעבודת-השדה חדשה, להתמזגותו מחדש בחיי הגבעה, להיות כאחד מהיושבים והמתנחלים, כי הפעם יהיה אדם אחר, לא כאחד מאלה, כי יביא עמו מטען לילות-מחנה, לגימת בירה באולם ה“נאפי”, יוחנן מאצל מכונות-יריה ורובים, מאצל צעד בסך והצדעה, ומאצל בדידות וערגה הביתה, אל מולדת, אל אמונה, געגועים אל גבעה. קטנות שבחיים קבלו בעיניו משמעות חדשה. וחפץ שהחזיקה בו אורה ושאפשר לקחתו, להסתירו ולהביאו אל המחנה למשמרת, נהפך למתת אלוה ממעל, לקודש-קדשים.

עייף יוחנן מחיטוטים בנפשו ושם פניו לעבר צריפו של עובדיה הסנדלר. מבעד לדלת הפתוחה נראה עובדיה היושב וסביבו נעלים ורצועות עור. תנועותיו אטיות וכבדות. עובדיה מרים ראשו העגול אל יוחנן וקורץ לו קריצה קלה:

• נו, חייל חיילי, בן-חיל המטיל חיל ורעד וחלחלה על סביבו, מה שלומך?

• אח, סנדלר סנדלרי, סנדר’ל איש בטלון, ושלומך אתה? – הוא משיב לו.

• שלום שלום לי, חלוֹץ נעלך, כאן צריך לתקוע מסמר.

• לא לשם כך באתי, עובדיה. באתי לפטפט מעט, לשוחח, עליך, על חסיה שלך, על ניצה הקטנה ועל כל המקנה והטף אשר לרגליך, הרי בעל אתה בעמיך, עובדיה.

• נו, כן… בודאי…

• חסיה קצת צהבהבת…

• המ… נכנסה להריון.

• כך, יורש עצר יולד לך, עובדיה.

• ואתה מה, הולך בטל. קח את אורה וראה עמה חיים. בחיי, נמאסתם עלי שניכם. היא עצובה בלעדיך ואומרת שאין עם מי לטייל למטה, בדרך אל החורשה. אומרת שזקנים תשושים אנחנו, ולא כדאי כלל לצאת עמנו לטיול ערבית, היא רוטנת: “יוחנן איננו ועל כולכם קפצה זקנה”. ומיד היא מאיימת שתלך מכאן, תחפש לה בני-חיל בחוץ. אך היא לא תלך, לא תלך, לעולם לא תלך שכמותה מן הגבעה, כמו אותה חנה.

ועובדיה מסמיק פתאום. זכרה של חנה אינו נעים לו. יום אחד קמה חנה והלכה מן הגבעה ואמרה בפה מלא: “הולכת אני למצוא ‘אותו’ ואחרי-כן אשוב עמו אל הגבעה”. ואיש לא שאל את מי היא הולכת לבקש. בודאי זה שהיא נושאת אליו לבה ואינה יודעת עדיין מי הוא. הלכה ועדיין לא שבה. ועובדיה ראה בזה משום-מה עלבון לגבעה ולעצמו, כי פעם לא רצתה בו חנה הקטנה. והנה קמה כעת והלכה לה בלי נטילת רשות… ממי? מעובדיה, כמובן, שלא היה מוכן כלל לעזיבה זו. חנה, היא חלמה תמיד חלומות שאין להם שחר והלכה ונטלה עמה גם משהו מחלומותיו של עובדיה.

• ראה, יוחנן – הוא אומר – שלא תלך גם אורה. החזק בה ואל תרפה. כי משתלך לא תשוב עוד. ואחר-כך, חלל ריק בגבעה בעוד כל העולם מלא זיון של בנות הגבעה שנסתלקו והלכו לדרכן.

• סבור הייתי – אמר יוחנן – שהלכתי אל סנדלר והנה באתי לשדכן.

כך הם מפטפטים ויוחנן שוהה עוד מעט בצריפו של עובדיה וכיון שהחלו בשיחה בטלה שוב אינם יכולים לקשר שיחה רצינית, ויוחנן מחפש אמתלה להפטר מזה וללכת לדרכו. אפילו עם עובדיה קשה לו לשוחח אחרי ימי מחנה רבים, כי כל מעיניו של הלה בנעל שלפניו ואינו נושא עיניו ממנה וכן המסמר שהוא תוקע בה, והרי עובדיה היה תמיד מקור-מחשבה לא-אכזב.

ולפתע גומלת החלטה בלבו של יוחנן. מיד יחפש את אורה, יבקשנה ואם אך ימצאנה יאמר לה כל מה שהרה והגה בלילות של המחנה. יוחנן מחפש את אורה ואיננו מוצא. מחר עליו לצאת מן הגבעה ולשוב אל מחנהו, לומר שלום לעצי-חרוב מאובקים הגדלים כאן בשממת-הרים. הנה יסע מכאן והכל ישובו לסדר יומם. היה חייל ונסע. ויוחנן יסע, אולי ירחיק אל ארצות נכר, ומשם יכתוב מכתב אחד או שנים במעטפות ירוקות ושוב יערוג אל הגבעה.

עדיין יוחנן יושב על סלע, משקיף במורד הגבעה ולפתע הוא יודע שאורה יושבת לצדו והוא אומר לה רק אחת: “אורה, מחר אני נוסע”.

ואורה שותקת. היא יודעת. רוצה היא לומר לו משהו מלבב ואינה יודעת מה. רוצה היא, כצועניה, לנחש לו רוב טובה. ולהבטיחו… לא, לא תבטיחו דבר! ואותה שעה אין אורה חשה שיוחנן נוטל ידה ומנשק לה. כבת-שועים קדומה שאינה יודעת שמנשקים שולי שמלתה. ורק אחת יודעת אורה, שאוהבים אותה, אוהבים מאד, והיא עצמה רחוקה מזה והלאה.

• אורה – אומר יוחנן – הייתי רוצה שאלהים גדול שלי יטע בך מרגש ההשתרשות, ההתערות וההקרבה, ולא רק מהכמיהה והערגה למרחקים.

באותו רגע פוקחת אורה עינים ומסתכלת בו: - מחר גם אתה תלך למרחקים. אולי אשא אליך ערגתי, איני יודעת. אלי תרחיק לכת… אולי. אך שמע, יוחנן, אם תרחיק לכת ותגיע עד מחילה באדמה אשר בה מסתתרים יהודים באירופה, ואם תמצא שם ילד יהודי אכול פחד-מות, טול ראשו בין ידיך ונשק לו מנשיקתי, מנשיקת פי.

ואורה מנשקת ליוחנן.

למחרת נסע יוחנן מגבעה. ההעניק לו אלהיו מברכתו?

טלטלוני – אמרה – הרחק, לקראת חיקו של איש זר, ואמרו: בעלך קורא לך לבוא. ואני משיבה להם: לא אדע מי הוא שקרא לי לבוא אליו. לי אין בעל. ושוב חזרתי ואמרתי: לא יתכן, אין האיש דורש לי, בודאי נתכוון לאשה אחרת, לאשתו, ואני טרם נישאתי לאיש.

– ואני הן טענתי – הוסיפה וסיפרה לי – גם שם וגם כאן בארץ: לא יתכן שיקרא לי איש לבוא. אבל הם באחת: עליך לנסוע לפלשתינה כי משם נתקבלה בשבילך דרישה. נחליפך בשבויה גרמנית, נתינה משלנו… ואודה על האמת ולא אבוש, הענין עורר בי מחשבות רבות.

כעת השתעשעה ידה בקצוות-שׂער שהיתה מגלגלת ומסובבת על אצבעה כטוֹוה דמיונות ודימויים.

– מיד כששמעתי על הדבר, הייתי המומה. שערי בנפשך, יושבת אני בוורשה, בגיטו וורשה בימי מלחמה אלה, אך בקרב בני משפחתי, אותם הימים קדמו למעשי הזוועה, בקרב בני משפחתי, אבי, אמי, שלש אחיותי, אחי הקטן בן החמש-עשרה החולה, עוד לפני השואה הגדולה. בתוכם אני, בקרבתם, והנה נכנס יום אחד לביתנו איש לבוש-מדים ושני מחכה לו בפתח. אימה נופלת על כולנו. וזה, הראשון, קורא בשמי… ואנשי ביתנו חרדים, כי איש הגיסטפו לפני. חרדתם אופפת גם אותי ואני אומרת: “כן, אנכי!” והוא לי: - “בעלך, בפלשתינה דורש שנשלחך אליו”.

– בעלי? היכן?

– בפלשתינה, יהודיה, ואנו נשלחך אליו.

בעלי… בפלשתינה… ואין מלים בפי. איני יודעת בעל זה מי הוא, של מי, מה, מי? אך אחת אדע, לא בעלי. בודאי לא שלי. כי לי אין בעל. ואף לא בארץ-ישראל. בת אני להורי, בביתם אשב, אך טרם נישאתי לאיש. ומבולבלת אני ותמהה, מסתכלת בפני פקיד אותה רשות מחרידה, ולבסוף מוצאת אני מלים מספר בפי, תשובה לקוצר-רוחו, ואומרת: “לא, סליחה, אדוני, לי אין בעל, אינני נשואה”. והלה סבור שאני מתיראה להודות על האמת ואומר לי: “אין בכך כלום, אל תתיראי, אמנם בעלך בארץ האויב, אך אין דבר. נשלחך אליו ונחזיר אלינו גרמניה אַרית טהורה, אל תתיראי. עוד תסעי אליו ותגיעי בשלום. מדוע חרדה את להודות, יהודיה?” כך הוא מחליק לשון בעוד אני מעבירה אותה שעה מבטי לעברו של אבי, אל אב זה הניצב דומם ונבוך. אולם אחר ששמץ-מה נתברר לאבי, הוא מצביע עלי באצבע אילמת כשואל: יש לך בעל-נעורים שם? ואני לא ידעתי? כלומר… מדוע? מדוע כחדת? כלום איני אביך שעל זה לבוא ולהודיעני, על ערל זה לבוא ולספר זאת באזני, באזני אביך מולידך? בתיה! כך נצב אבי באין אומר ובאין דברים.

פסק פקיד הרשות את פסוקו, הניח פיסת-ניר על השלחן והלך לו לדרכו בצעדי נעליו המסומרות. ואני ואבי עדיין מודדים זה את זו במבטינו, ורק אחותי אסתר מוצאת עוז ברוחה לגשת אלינו ולשאת את קולה:

– מה הדבר? – וחיוכה מבצבץ בפניה – בתיה שלנו נשואה? לנסיך מארץ-ישראל? לאכר או לחלוץ ואלי לפרדסן? ואנו לא ידענו דבר.

ומפני שקשים היו עלי דבריה, נמלטתי אל המטבח, אל אמי. התנפלתי על צוארה ואנקה חנוקה בפי: אמא! אמא! – מרוב בהלה נפל משהו מידה. אינה רגילה לעודף זה של חיבה מצדי, וקריאה פורצת מפיה: “מה יש? מי עולל לך רע?” ואני משיבה: “לא כלום, אמא, אך אומרים שעלי לנסוע, ואני איני רוצה. אני רוצה לחיות עמכם. ואילו גם היה בדעתי לנסוע, הרי איני יודעת אל מי עלי לנסוע. אמא…”

– אינני מבינה דבר – הטיחה לעומתי אמי – לא תסעי לשום מקום. איני מבינה להג זה שבפיך. לאן את נוסעת, אם מותר לי לדעת.

– אומרים… לארץ-ישראל.

ועד מהרה קרב ובא גם אבי: -מזל-טוב לך, רעיתי, בתך בתיה נשואה לאיש, ליהודי בארץ-ישראל. והנה הדרישה לבוא אליו.

אותה שעה שצר היה לי על אמי המסכנה שפניה הביעו שמחה ועצב יחד. גם מפיה ניטל הדיבור. אך באותו רגע שוב לא היתה לי אמי מקלט מבטחים. כבר זרה היתה לי. שמחה בשמחה לא שלי. ולכן עזבתים, את כולם, ונתרחקתי לקרן-זוית. דומני… כן, יצאתי לחצר ומצאתי אותו משקע בכניסה אל המרתף שהיה מעין שקערורית שרויה בצל ובצינה ומעליה גגון קטן. ומתחת לגגון משכן-סתר שאינו נראה מלמעלה. עוד בהיותי תינוקת הייתי מתכווצת שם, עוצמת את עיני ונוסעת משם במסילות עשויות זרי-ורדים אל בית-נתיבות רחוק ודמיוני. רגילה הייתי במסעות מבושמים אלה. טפשונת הייתי ואי-מי נעלם היה נלווה אלי, נאה ומסתורי. וכעת שלח לקרוא לי. ולהיכן הוא מבקש שאבוא? לארץ-ישראל. וכיצד נוסעים שמה? שאלתי את עצמי ביראה, בהתכווצי במשקע הקטן שליד פתח המרתף. מה מראה האיש? שאלתי את עצמי. מי הוא הקורא לעצמו בשם בעלי ומעודי לא ראיתיו?

לאחר שעה קלה התגנבתי בחשאי הביתה, כבשתי את פני בכר מטתי כמגששת למצוא פינה צוננת, לאחר שכבר חממתי חלקת-כר אחת, ואני רואה בעיני קטעי מחזות ושלל צבעים. ושוב מעיקות המחשבות: ומדוע יקרא לי גבר זר לבוא אליו? ואם לא ראני מעודו מדוע יבחר בי? ומניין לו שמי? ואם ראני פעם מדוע לא פנה אלי בדברים? האלך? בלבי פנימה ידעתי כי אלך, כי אבוא, כי אלך לקראתו כלקראת גורל. אך מה שם אקרא לאיש? ושמו כשמי? נצר רחוק הוא מבני-משפחתי שאין איש יודע עליו? ולמשפחתי הרי אין קרובים בארץ. ומדוע יקרא לי בשם רעיתו? האמנם כדי שאקבל את תעודת-המסע?

ואחרי הרהורים רבים פרשתי זרועי על הכר, כאומרת להושיטה למרחקים ולומר לאחד נעלם: “הנני!” אולם בעוד רגע ואימה נופלת עלי, ונדמה לי שהוטלתי לזרועות גרמיות, מחוספסות… של מי? והרי אני מנתקת אותן מעלי ומתחננת: הרף! לא בך בחרתי, אמנם נערה אני מגיטו וורשה, אך לא בך בחרתי! וצמרמורת בגוי כממגע אצבעות לחות, מזיעות. הנח! אני של עצמי אני. ומי אתה? ואני טרם אהבתיך.

ואז מרימה אני לשהות קלה את פני המחוממות מעל הכר וכובשת אותם שנית בשיפוליו, ובינתים ניתזת בהם צינה קלה. ודמות הזר המחודשת עולה לנגד עיני. ואז אני מתחננת אל הנעלם: חבקני! כי אני אולי אהבתיך ולא ידעתי. אבל לשאת את עיני מן הכר מתיראת אני, כי אז אפקח עינים ושוב אדע שלי אין בעל. וקשה לראות שוב את פני אבא ואמא. ואז אני מחליטה: לא אסע למרחקים, יראה אני, יראה. ולאחר החלטתי אני נושאת את עיני מן הכר.

התעקשתי. חיפשו בכל הסביבה אשה אחרת שאולי שמה כשמי, אך לא מצאו. עד שרבים התחילו מחייכים לעומתי ולמלמל: מה יש? מה הבושה? בימינו אין מודיעים להורים דבר. נכנסים אל הרב, כל אחד נוסע לעברו, ואחרי כן נודע הדבר כי הגיעה דרישה מארץ-ישראל, מהבעל. מזל-טוב לך, בתי, מזל-טוב. בתיה!

ואני, בתיה, יודעת שאין בן-מלך מופיע בימינו רכוב על סוס, ולא במרכבה רתומה לסוסי-תפארה ואפילו לא במכונית הדורה. שולח הוא “דרישה” וחסל. כאילו אומר בפיו: “בואי!” ומכתבים לא כתב לי מעולם? הרי אפשר היה לנסות ולכתוב על-ידי הצלב האדום. ותמונתו? ומדוע אעמוד על סף ביתו ואתן בו עינים תמהות ומבט ראשון, בתולי? האתה זה? ומה אני בעיניך? – יפה, יפה עד להפליא – ישיב. ובעצם לא נכון הדבר, איני יפה עד להפליא. אין איש מפנה ראשו להסתכל בי. רק הלה, המתגורר בבית שממול לבית הורי, בעיניו, היה אומר, יפה אני. כך ממש אמר. אבל אם ז ה האחר קורא לי, בודאי שאני יפה גם בעיניו, בודאי שהוא אוהבני. לא כן? וחשבתי כי בבואי אשאלנו: ומתי ראיתני לראשונה, יקירי, אמור לי, מתי? וכך הייתי מהלכת עמומה עד שקבלתי פקודה מהרשות לצאת לדרך ביום פלוני ובשעה אלמונית. - -

וביום חורף צונן, אך שקוי-שמש, הגעתי אל מחנה בארץ. איש עדיין לא שאל לי. אך בודאי יבוא עוד מעט, חשבתי, וחרדה גדולה עלתה וצמחה בכל גופי שמא לא אמצא חן בעיניו. ואני עושה את שערי בהקפדה יתרה. לבשתי את שמלתי הסגולה והמנוקדת, זו שאַת רואה אותה כעת, כי יודעת אני שהיא הולמת אותי. מתחתיה בהקפדה על גופי, נתתי עין בוחנת בגזרתי והרביתי להסתכל בידי וחייכתי, כי צחורות הן ורכות. הן אושיט לו יד ואומר: שלום, יקירי!

כך עברו עלי שעות-צפיה. עד אשר ראיתי מבעד לסורג אדם הולך וקרב אל המחנה. עכבו בעדו ולא הניחו לו להכנס. הוא מסביר ומראה תעודות. ואני נותנת את מבטי בגבר גבה-קומה זה, שגביני עיניו קמוצים משהו ויודעת אני שזה הוא. אלא שהלמות לבי מכבידה עלי. אותו רגע שוב איני יפה בעיני עצמי כלפני רגע, ואני מסתלקת ממקום מארבי בחצר אל הצריף. ואף בצריף מתרחקת אני לקרן-זוית, מתכווצת, ואני כעורה מאד בעיני… כלומר… לא די יפה, לא יפה די הצורך, המבינה את? ובאותה שעה אני חוששת שאאבד עולם ומלואו בעוד אני מסתתרת בזה. אולי ילך הלה ולא ישוב עוד? וכבר יקר לי במקצת פרופיל כהה זה. לבסוף מרגישה אני שמחפשים את מישהו, אולי אותי? אך איני עוזבת את מקומי. לא אוכל לזוז, מתביישת אנכי.

– בתיה! ב-ת-י-ה, קוראים לך להתיצב! – ואני חיורת, כנראה, כן, הרגשתי בחיורוני כאילו התפשט על פני בצמרמורת קלה, ואיני מסוגלת לשאת רגל וללכת. ובכל זאת כנראה שקמתי והלכתי אל המקום שנתבקשתי ללכת. אך תחילה שאלתי: הקוראים לי?

– לך. באו לשאול לך.

– לשאול לי? וכי מי מכירני כאן? מבינה אַת, שכחתי ודברתי מתוך פיזור-נפש.

– לך, גברתי, והשואל כנראה גבר יפה-תאר, מקומי.

וכנרדפת אני הולכת להתיצב. אני קרבה. קוראים בשמי, ואני משיבה בעינים מושפלות: הנני! ולפתע נדמה לי שכוח נסתר מרים את עיני. ואני רואה את הגבר הזר רם-הקומה. אלא שפניו מוזרות. ארשת של תמהון ואכזבה בהן. כאילו נטלתי ממנו בזה הרגע את היקר לו. והרי הוא קורע מבטו הזר מפני ומסתער בקצף על הממונה: -טעות. אין זו אשתי. אני דרשתי את אשתי מפולין ולא את זו. משגה, אני אומר לך, זו אינה רעיתי! ומרגישה אנכי שעלי לסייע לאיש זה ולומר משהו אף אני: - והרי גם אני אמרתי… שם… בוורשה, שלי אין בעל. אינני נשואה ואין לי לא קרוב ולא מודע בארץ.

אלא שאני נותנת מבט חמים באיש זה שגורלי זמנני עמו מיחלת אני שיבין לרוחי ויסתכל בפני עוד פעם אחת. אולם נוקשה הוא וקדרוּת בפניו.

– זו אינה אשתי, את אשתי דרשתי ולא אותה.

מדוע הוא מכנני בשם “אותה”, מהרהרת אני, הרי גם לי שם. ומדוע יאמר בשאט-נפש “אותה”?

– גם אני אמרתי… – אני מוסיפה, וכבר פג אותו רפיון מתוק וחשה אנכי את עצמי תקיפה יותר אך שרידי עלבוני עדיין על לשוני, עלבון אשה. ובעצם, רוצה אני לסייע בידי איש זר זה למצוא את אשתו, הרי את ההיא הוא מבקש ולא אותי. ובכל זאת לא נטל את ידי ולא הרגעתני מעט. מדוע לא נתן בי אף מבט אחד של חסד, אמרי? ואני כבר יודעת שאיננו נסיך ולא בן-מלך, אלא אדם סתם, המבקש את אשתו. ובכל זאת הן הרביתי להרהר בו במסעי.

אולם משראיתי שנית את פניו הזועמות, נחפזתי לומר: - אנא, סלח לי, אולם אל תתלה את האשמה בי. אני טענתי את טענותיך אך איש לא שעה אל דברי. אני אמרתי וחזרתי ואמרתי, שאין לי בעל והם באחת: עליך לנסוע אליו, אל בעלך, מיד.

– ומדוע נסעת לבעל לא שלך, לבעלה של אחרת? – הטיח לעומתי, והפעם הסתכל בי, אלא שמבטו לא חבבני כלל – מדוע לא הודית, מדוע לא דרשת שיחפשו את אשתי, את זו אשר למענה נועדו התעודות?

מדוע נסעתי אל בעל לא שלי? הפעם לא ידעתי מה להשיב לו. ומה לי, באמת, שנסעתי אל בעלה של אשה אחרת?

– אלצוני – מלמלתי חלושות.

– אבל, גברתי, הן ידעת שאינני בעלך וגזלת איפוא את התעודות מידי אשתי!

– גזלתי… את בעלה ממנה… לא גזלתי. גזלתי…. גזל. את מי גזלתי? אתה הוא שגזלת. אולי את גזלת…

– וכי את מי, למשל, גזלתי אני? – הוא שואל. ואני כבר אינני מסתכלת בו.

– גזלת… את בעלי ממני, את זה שאליו נסעתי.

– אינני מבין דבר. יש לך או אין לך בעל?

– יש או אין, לא אדע. כנראה שאין. ואני הייתי סבורה שיש…

והוא הסתכל בי כאילו החליט בנפשו שאיני שפויה בדעתי. ידעתי שנראיתי כאילו ניחתה בי מכה עזה ומבטי רחוקים מזה והלאה, כי לא רציתי להשאיר בזכרוני את רשמי פניו ומבעם.

– לא, לא, לי אין בעל – נתעוררתי לבסוף לומר לעבר הממונה על המחנה – אין!

והלה מהר לעלעל בפספורט שלי: - הענין אינו בסדר לגמרי, גברתי.

האיש, כנראה, הסתלק בינתים. לא ראיתיו בלכתו, לא אמר לי דבר, אך שוב לא ראיתיו. –

בבת-ים ישבתי. והנה באתי גם לתל-אביב – המשיכה. ולאחר שתיקה קצרה ביקשה: - ואל נא תשאליני אם יש לי או אין לי בעל, כנראה שאין, ואלי יש, כי הרי קראני לבוא אליו, אך כנראה מאס בי. לא אדע מדוע. מאס. מאס בי בתתו בי את עיניו. כנראה שאינני יפת-תואר. המאס בך פעם גבר ונתן בך מבטי אי-רצון? מבט חריף אז לעינים כאילו הריח חטמו בספירט. ואנכי צעירה, לא כן? ובכל זאת מאס בי. ולא קרא לי: “רעיתי!” ודוקא מלה זו רציתי לשמוע מפיו. והוא רק טען: משגה, טעות… ומדוע הביאני הלום? ואני… אינני שפחה בשוק שבודקים את שיניה. אני, אדם אני. לא באתי ממרחקים, מאבא, אמא ואחיות, כדי שימאסו בי. נערה אני, אשה. ורוצה אני שיאהבוני. יפה הייתי בעיני הצעיר שכננו. ומדוע איני יפה בעיניו של זה? ואני הן לא בקשתי דבר. הוא שהושיט ידו לאמור: בואי! ובאתי. אך לא אמר לי: “רעיתי”! לא אמר…

לֵב נָבוֹךְ / שושנה שרירא

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א

בימי קיץ ושרב, מתאוננת נעמי, אינה רואה עולם. עיניה כבושות במשקפי‑שמש, ראשה חבוש כובע גדל‑שוּלים, מסתיר עולם ומלואו. משתדלת היא ככל האפשר להסתתר בין כתלי ביתה, ורק קרומו של אור יום, בן‑ברקו, מבקיע ועולה מבין סדקי תריסים מוּגפים ותחרי וילאות. הארץ כולה נמוגה ואיננה, ים גדול ורחב‑ידים נעלם מן העין, נבלע באין‑סוף ונותר רק חדר בעיר, ד' על ד, שולחן, ספה, כסאות, ארון, עציץ, שעון. הרדיו מגלה מעט מגנזי הארץ, למשל ב“שיחה לחקלאים עברים”, או ב“תצפית מזג‑האויר”, בלשונו הקבועה: במזג האויר לא יחול כל שנוי, בשעות הצהרים יתעננו מעט שמי הצפון… משמע, צפון יש, דרום, מזרח ומערב בארץ, והעולם אינו רק חדר ד' על ד‘, מוקף הינומת חמה לוהטת ומלבה כל לבנה וכל מרצפת… ומשמע, חקלאים יש בארץ מאזינים לעצותיו של הרדיו: משמע, גם שדות, כרמים, פרדסים, גני ירק יש, ועצים, עצים, עצים וצל לרוב, צל סמיך של חורשות שגדלו והיו ליערות. אך בימי חמה של סתיו, לאחר גשמי‑זעף, זוחלת נעמי ויוצאת ממאורתה זו הצרה שבעיר, בדיוטה ב’ של בית, ונותנת עיני תמהון בשמים הרחבים והבהירים, כאילו אינה מאמינה, שאמנם למענה נועד כל שפע התכלת ורום השמים, למענה, שמנת חלקה כה מצער עלי אדמות, שתים רגלים על קרקע. ישיבה דחוסה ברגלים צמודות, או שכיבה לארכו של מטר, שכן גופה מכוּוץ ומכוּבל בשכבו, כעבר במעי אמו. והוא מהלכת לאטה, נהנית ממראה עיניה, מכל צמרת אילן וערוגת דשא מחלונות‑הראוה המבריקים, וביחוד ממלבושי‑ההדר של נשים ונערות, הנפגשות על דרכה. בימים כאלה, מהרהרת נעמי, כדאי להתלבש יפה, לא חם ולא קר, המלבושים נאים לאדם והאדם נושא מלבושיו בהנאה, לא כקלפה מיותרת, ספוגת‑זיעה, שהוטלה על הגוף בעל כרחו, אלא כעלי כותרתו של ציץ, הפורחים סביבו והוא עצמו טמון בחבם, מדושן בושׂם ענוג. אך יודעת נעמי, שתפארתה לא תהיה על בגדיה. ימי מלחמה הימים ופרנסתו של יאיר מצומצמת. אמנם רבים נהנים מרווחי מלחמה, אך שכרו של יאיר דל, וכשהוא רואה מותרות שנוהגים בני אדם בעצמם הוא פורש כפיו ביאוש: כנראה, חדל‑אישים אני, אם איני מרויח היום ממון קורח! בטלן, שלומיאל אני, אדם הגון, כביכול, שמצפונו אינו מניח לו לסחור בסרדיניות מעופשות או בצנימים לבנים! אדם שכמותי עובד, מקבל שכרו הקצוב, והרי פת‑קיבר וסעודת לחץ בימים שהמחירים מאמירים בהם במהירות הבזק. ולחפש עבודה אחרת אי אפשר, מיד יכבדוך בתואר “משתמט” ויצוו בשלטי‑בד לבנים, כתובים אותיות כחולות – לצבא – לך! כאילו בא מי ליטול מהם עצה, הרי עבודה בא לבקש ולא עצה. והם מיד: להתגייס! שלושה חדשים בסרפנד, אמונים, ואחרי‑כן תמסור רעיתך נעמי פריסת‑שלום ברדיו לחייל יאיר חרמוני, ולכל היותר תבקש לנגן לך תקליט לכבוד יום‑הולדתך, וזמרת מבנות תימן תנעים לך זמן כאשר אהבת… ובינתים נעשות חליפותיו של יאיר דהות ובלות עליו ומלבושיה של נעמי אף הם דהים ובלים, ואף קשוטי‑הלואי שהיא מוסיפה להם אינם מועילים עוד הרבה. ומשבלה המסגרת, בלה הדמות. כלום לא שמעה אותו מוכר‑ירקות, שהיה נותן בה תמיד עיני חבה אפורות, שואל שאלה שבחשאי, כאילו את עצמו: מה היה לה? אף היא נותנת עיניה בעצמה: מה היה לי? והנה ימי חמה סתויים ולעת ערב צנה יבשה, חריפה, מרטיטה רטט של אונים וגבורה. ויאיר חוזר מעבודתו, שותק – משמע, לא פטרוהו עדיין. אך יש צורך לחסוך כמה פרוטות, אומר הוא, שמא יפטרו “משתמט” שכמותו. כי הרי נעמי אינה רוצה שירקיב בקסרקטין, ודאי שאינה רוצה? ויודעת נעמי, שסופו לבוא יום אחד והוא מפוטר, בשל איזו סבה שהיא, ובכל זאת אין פרוטה שהיא חוסכת מצטרפת לפרוטה, כי שוב האמירו מחירי צרכי‑המזון. לעת ערב ולאה חברתה מסיימת מלאכתה במתפרה שבמרכז העיר – בית מלאכה קטן, שמרובות בו בעיקר פועלות מבנות עדות המזרח – מטיבה שערה ולובשת אחת משמלותיה הנאות שיש לה אפילו בימים אלה, כי בד היא משיגה בהנחה, מציאות ממציאות שונות, ולתפור היא יודעת בעצמה, ובאה אליה להסיח מעט לבה, להזכיר נשכחות ולהשמיע חדשות היום. כי אין יום עובר בלי שיארע משהו במתפרה. פועלת שנתארסה ומביאה לבית‑המלאכה את המתנות, שקבלה מארוסה, ענין הוא לענות בו ולאה מרחיבה עליו את הדבור. פועלת אחת סבורה, שהיא היפה שבעולם, ושניה מוכרחת ללכת מדי ערב בערב לקולנוע. שלישית מרעימה את לאה יותר מכולן בגנדרנותה ובספוריה על המתנות שהיא מקבלת ממחזריה, ורביעית, אשת‑חיל, בעל וילד לה, ולפני צאתה לעבודתה, מישוב רחוק מרחק מסע‑שעה מהעיר, היא מכבדת ביתה, מתקינה ארוחה, ומשלחת ילדה לבית הספר. וחמישית, וששית… פרצוף מוזר לה ללאה. כשמתבוננים היטב בפניה, הרי היא נראית כבת גילה, אך פרופיל לה – כשל נערה בת ט"ו. סכות נאות שיש לה היא תוחבת בדש השמאלי של בגדה ברוב טעם וחן. כובעים קטנים לה על קדקוד ראשה, ואינה מחייכת לעולם, מחשש קמטים. אך כדי למלא החסר, היא זולפת נופת צופים בלשונה, וכל דבריה שרשרת חיוכים ומחמאות. – כך – אומרת היא – נוהגים באירופה – הכל באדיבות. כך מצליחים בחיים. אם לא כן, נעמי, שוקעים שבע אמות באדמה. והיא נותנת עינים פקוחות לרוחה, עיני חולין ללא קורטוב של חג, ביאיר, עינים טבועות אותו ברק גנדור, המוכן ומזומן לכל עת מצוא, ופוסקת בהגבהת גבינים מתונה: יפהפה! ונעמי היודעת, שיאיר שומע דבריה של זו אך משים עצמו כלא שומע, מגביהה גבּינה השמאלי כל‑שהוא וגבינה הימני נשאר במקומו, כאילו אומרת, עצמותי האחת הולכת מזה ורק עצמותי השניה, של ממש, נשארת עמכם. כי אין מלה בפיה להשיב ולהוסיף אינה רוצה. כי יפה‑תאר יאיר, הכל רואים. אמנם, זיוו של עלם כבר הלך ופג, ומקומו לקח יופי בשל של איש מגודל וחזק, והוא מחריד מעט את נעמי הקטנה והיא נזכרת משום מה בעמק קניון שבאמריקה, שכה רבות שמעה על יפיו, ורואה עצמה עומדת על עבר פי העמק הענקי, וצופיה אל ההוד וההדר המשוקע בקרקעית זו עמוקה, מסחררת, מבהילה בתהומיותה. ונעמי דוקא נמשכת אל פי תהום‑פלאים זו. וכשנעמי רואה תמורה זו שביאיר והנאה שקורנת מפניו אף שעה ארוכה אחרי לכתה של לאה מהם, מתבלבלים עשתנותיה והיא חרדה חרדה גדולה על יפה‑תואר זה, הנמצא בקרבתה, שמא ילקח ממנה נוף‑אדם פלאי זה בעצם פריחתו והודו הבשל. ואף כי היא יודעת, שיאיר זה הוא צעיר שחצן במקצת, יהיר ובוטח בעצמו, כמי שהכל נהיר ומובן לו, איש‑חברה מומחה לשיחה קלה ושוטפת, שאינו מטריד מוחו במחשבות יתר, והיא משתוקקת, שגבר זה שלה יחוש ויחשוב גם על ענינים העומדים ברומו של עולם, יטה אוזן לצרת הכלל ולא יטכס אך עצות, כיצד להרים קרנו, להערים ולהעלות יום אחד מעלה מעלה, כאותו נער מוכר‑עתונים באמריקה שהיה למליונר, ויהיה בעל‑בית טרזן בתל‑אביב, ששכניו מביאים לו שכר‑דירה אחת לחודש, והוא מטייל לו מבושם והדור על שפת הים וממתיק שיחה עם יושבי בית‑קפה, – אף כי היא יודעת כל זה, חביבה עליה קרבתו, מאד חביבה עליה, משל כאילו היה לה כלי‑תפארת בביתה, מעשה מלאכת‑מחשבת, והיא אינה שׂבעה לראותו ולהזין עיניה בו יום יום.

ב

ימי מלחמה הם ויש אשר בעל המתפרה, בה עובדת לאה, אינו משיג בד די‑הצורך והוא מכריז על הפסקת עבודה ליום או יומים. אז מופיעה לאה כבר בשעות הבוקר, מתאוננת על בעל‑הבית, שיום אחד הוא מעסיק את פועלותיו שעות נוספות ואחרי‑כן אין לו עבודה כלל. או שהיא באה וקובלת עליו, שאינו מסכים בשום פנים לתת למעלה משבוע אחד חופש לשנה. – מין יצור שכזה – אומרת היא – מי שיודעת להחניף לו, היא עוד בסדר, אבל עלי הוא מתמרמר כל היום. בת נולדה לו, החלטנו לשלוח פרחים. מי הלך לקנותם? כמובן, אני. הכנסתי את רוב הכסף, מי שתחזיר לי, תחזיר, מי שלא תחזיר, לא תחזיר, יעלה לי הדבר בעוד כמה גרושים, לא איכפת לי, ובלבד שלא יתהלך כעיסה מחומצת כל היום. נעמי אינה מפסיקה את שטף דבריה. מכירה היא את עסקנותה של לאה ויודעת, שלא תפסיד מן הענין, אלא להפך, היא תשלם כמה גרושים פחות מהאחרות. וכשיאיר בא לפת‑צהרים, מוזמנת אף לאה לסעוד עמם, ומיד היא פותחת בטוב‑לב אמהי וברצון גלוי להיטיב ולעשות, ופניה אל יאיר: על נעמי לתפור לה שמלה חדשה. מספיק להלך בסמרטוטים. מין צורה יש לה בשמלות שלה, כאילו היתה זקנה בעשר שנים. יאיר רוטן, שהצדק עמה, נותן עיניו בנעמי וחושב, שאמנם נצטמצמה דמותה הקטנה בשמלות אלה, שפנה זיון והדרן. והרי לאה, למשל, מבהיקה תמיד בברק של חדוש, ברק‑יתר לפרקים, ואף על פי כן רעננים, הדוקים ונקשים מלבושיה. ותוך כדי כך הוא נותן מבט בעצמו. הרי אף הוא בבגדים בלים יהלך, מה מראה ומה צורה לו. והוא בבחרותו היה שובה לב הכל במלבושי אספורט קלים, בהירים, בעניבות צבעוניות, בנעלי‑עור כפולי‑צבעים… ותוך כדי כך הוא שולח מבט‑סתר אל רגלי רעיתו, הנתונות בגרבי‑“תועלת” עבים ובנעלי‑לכה שנתקפלו פה ושם ורצועותיהן מדולדלות ומתלבטות על הרגל. ונעמי יודעת, שלא תתפור לה שמלה חדשה, לא, לא בימים אלה, אולי בקיץ הבא, אולי אז יוזלו המחירים, והיא מכווצת גופה בתוך מלבושיה, כאומרת להתרחק מהם ולא להרגיש בם, ורואה עצמה כאסיר בבית‑כלא שנדון למאסר עולם. ויאיר מסלק עיניו מאשתו, כאומר לעשות עמה חסד לא לראותה בנבלותה. וכשלאה אינה באה והוא סר זעף, הוא מטיח לפניה מתוך קוצר‑רוח, שמאס בפרנסה דלה זו. בחיי קמוץ וחסכון אלה ובכל החיים העלובים שלהם. ונעמי, שיאיר בקדרותו משול בעיניה לים סוער בימות הקיץ, סר וזעף בתוך תפארת אור‑חמה מסנוור, חושבת, שהצדק עמו. ומה הפלא שסרה רוחו? נמאס, גם עליה נמאס לחיות כך. ואולי טוב שלאה באה לפעמים, קורנת במלבושיה ומשובבת מעט את העין. אלא שבואָה של לאָה מטריד אותה יותר ויותר ובהולם‑לב היא מצפה לזו שתבוא, שלא תבוא, אולי באמת שלא תבוא… שלא תבוא! זועקת נעמי בקרבה פנימה, שלא תבוא! וכשלאה באה היא מגישה את סלסלת הפירות, עורכת השולחן: לאה, טעמי משהו, בבקשה ממך. לאה הולכת וסימני קדרות בפניו החטובים של יאיר. נעמי מפתיעה אותו בקופסת סיגריות משובחות. כזו עוד ידה משגת לקנות, ואולם יאיר משיב בתודה רפה ונעמי יודעת שלא הגדילה לעשות. אילו היתה ידה משגת, היתה קונה לו עניבות נאות, אריג לחליפה, ועוד ועוד, ואז… אז אולי היתה שרויה קצת שמחה במעונם אפילו כשאין לאה עמם, ולאה היתה באה ומתפעלת, היא יודעת להתפעל, והיו מרבים להג עד אין קץ והיה נעים לצאת הרחובה, ללכת להשתעשע מעט, צעירים, הדורים כבשכבר הימים… וכשנעמי זוכרת ימים משכבר, היא נודדת הרחק, אל עיר שבגולה, עת שהיא ושאר‑בשרה, בן‑גילה, שמעון, שנתחנך בביתם, היו מקבלים שניהם נעלים חדשות או בגדים חדשים והיו מתפארים זה בפני זה ב“שלי יותר יפה” ו“דוקא שלי יותר יפה”, כדרך ילדים, ואחרי‑כן מחזיק שמעון בידה ושניהם יוצאים החצרה לשחק. עד ששמעון יוצא… ומהגר לארצות הברית ואין קול ואין קשב. אפילו בראשית בואה ארצה עוד צפּתה שישוב, יתגלה פתאום וימצאנה. הזיות‑שוא, אין קול ואין קשב – היה שמעון ואיננו! נעמי מסלקת את המחשבה על שמעון, כאילו לא נולדה כלל, אף כי למה תכחיש, אי‑שם בצפוני הלב טמונה בת‑אמונה קטנה, זערורית, שפעם, כעבור שנים רבות, אולי על סף הלא‑כלום, אומרת היא בלבה, והיא חוששת להזכיר את המות, יופיע, ללוות את נעמי החרדה והמבוהלת, בשבילי האין‑סוף. ולא די בכך, שהיא הולכת ודהה בנפש ובמלבוש, נפתחה עליה הרעה מלמעלה, מהדיוטה השלישית של בית מגוריה, בצורת אשה אחת, שכנה. מדוע זכתה אשה זו לכל הדרו וזיוו של עולם, אין נעמי יודעת. אך ברדתה ובעלותה, היא כלילת‑תפארת עטורה קסמי מעילים, כובעים, חריטים, כסיות, גרבי משי משופרא דשופרא, הדרת‑מלכים מהלכת על שתים, דמות מתנגנת יום יום בחזיון צבע אחר. – אל אלהים, חלום ולא אשה! – ממלמלת נעמי בתתה עיניה בה ולבה נופל בקרבה. ועוד מעט ונעמי כבר אינה רואה כלל דמות אשה יורדת מן המדרגות, אלא הופעת‑קסם, חזיון מדוחים, ואולי פאטה‑מורגאנה, פורשת כנפיה ויורדת ממרומי רקיע אל שוכני אדמה. כי לא אשה, לא שמלה, לא מעיל הם היורדים במדרגות, אלא קשת בענן, חכלילית ומטוללת מרביבי‑גשם ושברירי‑נוֹגה, כולה ענוגה, דקה, נוגעת ולא נוגעת באדמה, נבלעת בערפלי‑ארץ אפרוריים‑סגולים תכולים. יום יום וגונו וחזיון‑קסמו המיוחד. אתמול כאחו מוריק, היום כלבונה מתּמרת, מחר כדלעת רעננה, ומחרתים כנזירה שחורה. ושוב כגבעה לעת בוקר, כענק‑כסף גדול, ושוב כלילך, ושוב, ושוב… – בחיי – נשבעת נעמי – קשת בענן ולא אשה! שכנה מדיוטה א' מונה באצבעותיה, בכמה עולה כיום כל תלבושת של זו מלמעלה, מונה בלירות רבות רבות. נעמי אינה שומעת דבריה, כי הנה זה עתה יצאה מחדר‑המדרגות תימרת‑בושׂם ענוגה, מרחפת, משתהה והולכת, מנצנצת כברק‑אור שנתז מיהלום שבענק… השכנה מלמטה מבחינה בהבהוב הברק שבעינה של נעמי ואומרת כאילו נשאלה: כל זה משם… משפת‑הים… ונעמי, שעדיין הברק מהבהב בעינה, תוהה על דבריה: מה זו דוברת? והיא מהרהרת בבגדי‑ים, ברוחצים, בריח תירס וענבים מתוקים הנאכלים לרוב, בתקליטי רקודים של בתי‑הקפה, בריח אגוזים קלויים… מה זו דוברת? – מטיול… אומרת אני, מטיול שם… יוצאים קצת לשוח… – והשכנה מזקיפה קומתה ומהלכת בנענוע ירכים, מגלגלת עינים ומחייכת חיוך מעושה, משחקת תפקידה: הלו! והוא משיב: הלו! גוד איבנינג! והיא משיבה: גוד איבנינג. ואחרי‑כן מתחילים להתלבש כבת‑מלכים, כנסיכה בקולנוע… בנת? נעמי מנענעת בראשה ועדיין היא רואה קשת מופלאה בענן… מה זו דוברת? ים, טיול, הלוֹ, קולנוע, אפלה וצלילים… והיא מתחמקת ועולה לדיוטה שלה, לדירתה.

ג

בעלותה על יצועה בעלטת החדר זכרה נעמי, ששמעון חבר‑ילדותה, אהבתה הראשונה, אמר לה פעם: בעוד הרבה שנים, כאשר תהיי גדולה ועוד יותר יפה מעכשו, תלבשי שמלה יפה, שמלת‑שני וכתונת‑משי, לא כתונת‑פסים, נזכר שמעון, עטרה לראשך ושרביט בידך והכל יסגדו לך – ושמעון משתחוה לפניה אפים ארצה ומתמוטט כמעט על רגליו. כמה מצחיק היה שמעון בדמיונותיו! יאיר מעלה אור במנורת‑השולחן, אינו יכול להרדם, אבל אינו אומר דבר. זכרו של שמעון משעשע את נעמי, משעשע ומכאיב כאחד. כך סופן, אומרת היא לעצמה, של כל האהבות הראשונות. אך יאיר זה שעמה – עוד שומעת היא את קולו באמרו לה: נמאס, נמאס עד מות לחיות במסכנות כזו: מבינה את, נמאס! וראשו של יאיר העולה מצוארונה הפרום של פיג’מה בעלת פסים אדומים (כתונת פסים, מהרהרת נעמי), כה יפה ופרוע, כה אלילי וחטוב וילדותי באותה שעה, עד כי נבהלה כמעט למראהו. כי אם גם אהבתה זו ליאיר, השניה כביכול, לא דמתה לראשונה, שמשום‑מה נשתהתה עוד במחבואי הנפש ולא נעלמה כליל. ואם גם זו, ההוֹוה והממשית, חסרת הכסופים והחלומות, התחילה מתערערת על גלי סופת לחשיה של לאה, הנה חשה נעמי, שהפעם לא תניח, כי יקרנה שנית כמקרה שמעון, לא, ליאיר לא תניח להשאירה מאחריו. יאיר לא ילך ממנה אל עולם רחוק לפאר – כן לפאר, כי פאר אדם הוא יאיר – מעונה של אחרת. הוא לא יאחז באחרת, לא יאהב אחרת… לא, לאה, את לא תלדי בנים ליאיר, לא, לא… – כבה, בבקשה ממך, את החשמל, עיפה אני. יאיר מכבה בשתיקה. – יאיר – מגניבה אליו נעמי קול רענן ככל האפשר – יאיר, יהיה טוב ויפה, האמן לי, יאיר, יהיה כל‑כך יפה, עד שנשתגע משמחה! ויהיה לנו הכל, כמו שתארנו לנו, דבר לא יחסר, תראה! יאיר רוטן משהו. ושעה ארוכה ערים שניהם, עד שקדחת משונה מפעפעת ועולה מגופה של נעמי, יראה היא, יראה, פן תקום עם בוקר ולא תמצאנו עוד, לא יהיה עוד כאן. הלוך ילך, לאן? אליה ילך, אל לאה… לא, הרחק מזה יסע, הרחק, אל עולם אחר, יעלם כמו… כמו זה… כמו שמעון… ונעמי מתיפחת ומשתוקקת לקום, להתפרץ החוצה לרוץ לעשות מעשה, לשנות גלגל המאורעות, לערבל הכל, ולהעניק לו ליאיר מכל טוב העולם, כל שנפשו חושקת. לאמר כמלך קדום: מה בקשתך ויתן לך! עד חצי המלכות!… אסתר המלכה, אסתר… עשתורת… אסתר עשתה למען… כן, למען עמה… ואני – למען יאיר! מה בקשתך ויתן לך! עד חצי המלכות… נעמי נרדמה וקדשות רקדו לפני עשתורת, ואסתר המלכה, לבושה בגדי מלכות, שוטטה, כשהיא מנענעת ירכיה וגלי הים לוחכים רגליה, לוחכים וסוגדים לה…

ד

יודעת נעמי, אשה נאה היא. אמנם פניה מעט מעוגלים מדי וקומתה לא רמה, אך חן רב יצוק בכל ישותה, והוא מפכה ועולה בהמון גלוייו: בפעמי‑רגל, בחוית‑יד, בצואר‑נשא ובלחי מלאה, בחוטם קצר ובתנוך‑אוזן רך ושקוף, בשער‑ראש רך ואורירי, בכתף ילדותית צרה ובקבורת‑זרוע יצוקה חמדה. אך אין די באלה, פוסקת נעמי. רוצה היא בבית נאה, בחפצים נאים, בכל, ליאיר ולה, שיתלה בה שוב מבט נכלם ויפרוץ בצחוק‑שמחה, שכן נאה היא בעיניו, נאה מאד. יום אחד הפשילה נעמי שערה כלפי מעלה ועשתה תסרקתה יותר מבוגרת והדורה. אילו היו לה מלבושים חדשים, היתה מפתיעה אותו, את יאיר, בשובו הביתה והיה מוצא הפתעות בביתו, כל מיני הפתעות, מתנות וכלים נאים… לבשה נעמי מיטב מלבושיה ואמרה לצאת מעט לטייל. יצאה ומיד נבהלה ממעשיה ושבה לביתה. מה זה עלה על דעתה? לא כלום – השיבה תשובת‑רמיה – יצאתי לקנות צרכי הבית. – שקר! – עונה לעומתה נעמי שניה – שקר את דוברת! ונעמי הראשונה, שנתפשה בכף, משרבבת שפתיה, נכנעת ונשארת בבית. למחרת היום יוצאת נעמי לקנות צרכי בית, אך אינה נוטלת סלה בידה. רגליה מהלכות, גוררות עצמן כמו גררו משא אחריהן, זו אחר זו מטלטלות, נשאות לעבר מערב. ימי חמה בסתיו. עצי התומר שעלי‑הענק שלהם הצהיבו בחלקם, אינם מעוררים רחמים. צהיבות זו חמימה היא, עליזה. צברים פורחים פריחה אדומה בערוגות הטיילת שעל שפת הים. מערוגות הככר נעלמו הפרחים ונטעו שתילי‑חורף. מהעצים נותרו שלדים ובדיהם קטועים, מזהיבים. פני הים כחולים‑כהים, כמלבושו של ספן, ופה ושם פרושות שלמות בהירות על מימיו, ככתמי בגרות בפניו של נער, אולי עננים הם, שירדו לרחוץ בים. יפו רוחצת במים, כגבירה כבדת‑משקל, אינה מעזה לצלול, אינה מעזה להתהולל במים, לקפוץ ולשחות, אלא יושבת בכל כבדה, בלי נוע, והגלים רוחצים אותה סביב סביב, מתגרים במטרונית היראה את המים. מטפלות לבושות לבנים יושבות על ספסלי‑עץ, חובקות ילדים לא להן ומשוחחות‑שיחת אקראי עם זה או זה. צלמי‑רחוב עושים צלומים מדומים. על שלדי מרחצות‑הקיץ מקפצים שנים שלשה מן הרוחצים, שלושה חיילים מתחרים בריצה. המדרכות צחות, שטופות, רחוצות למשעי אחר גשמי‑הזעף. יש שעות, בהן יום החמה של סתיו דומה לחולה, שזה עתה קם מחליו ועדיין הוא חלוש, כושל, מתנודד על רגליו, מחייך ברפיון. מימי הים מעל לסלעי‑החוף חומים פה ושם כדבר שנתסכר, כתמי‑שחור מופיעים בסלעים כירוקה בחריצי‑שנים. בבית‑קפה יושבים שלושה מבני העיר הסמוכה, שערותיהם מקורזלות, הם סמוכים מאד ומחובבים מאד זה על זה. ליד שולחן שני אשה וילדתה ועל השולחן בובה גדולה סמוקת‑לחיים. מראה השתים מרגיע את נעמי. מה שלוות הן, מהרהרת היא. תקליטי הגרמופון משמיעים צלילי תזמורת, שתחלתם נעימת המנון עברי וסופם מפלי‑זוהר בממלכת הטבע. נעמי יושבת אל שולחן קטן. רגליה גורסות בצדפים הזרועים על הקרקע, ועדיין נגינת פלאים נשאת סביב. עוברת חבורת ילדים שחומים, עזובים למראה, ובראשם אחד, שעיניו פקוחות לרוחה. למראה הבובה המוטלת על השולחן מתרחבות עיניו עוד יותר. ועוד מעט הוא קרב, גוחן, מנשק לה על לחיה ובורח. נעמי צוחקת ושומעת ילד שני שואל: זו כמו בחורה שלך? השמש חמה, אך אורה המסנור ניטל ממנה, והיא היתה לבעלת‑ברית צנועה, חייכנית ומאירת‑פנים. נעמי כבר נוטה להתנמנם באורה כישישה לאה. אך למראה קצין של הצי, לבוש מדיו הכחולים, וזקנקנו הבהיר והמחודד, היא מתחלחלת. הוא מסב ליד שולחן סמוך, מסיר כובעו ומגלה שער‑ראשו הגזוז, ממצמץ בעיני בן‑הצפון שלא הסכין לאור המסנור ועוד מעט והוא משקיע פניו עד עיניו בכוס‑בירה גדולה. האם וילדתה כבר הלכו. נשארים רק נעמי וזה היושב פה קרוב. ונעמי רואה, שפניו בהירים, כמו נקלפו והקרימו עור חדש, ומין קדמוניות שופעת מזקנו זה, זקן קטן עם פרצוף – דוקא עם פרצוף של ישו, היא מהרהרת, כבתמונות הקדושים… וככל שנעמי מתבוננת בו נעשים פניו מכּרים יותר. – כשאהיה גדול – אמר שמעון – אגדל לי זקן, כן, זקן יפה! ונעמי חשבה, שהצדק עמו: לגבר מבוגר צריך להיות זקן ולא פני עלמה חלקים. וכאשר קרב לא ידעה מה שאלה שאל, היא רק רצתה ללכת מזה ולא להסב עם הנכרי, רצתה לברוח, אבל נכלמה, חששה להכלימו, ונשארה יושבת ומאזינה לצלילי לשון נכריה ולא‑מובנת. אכן, בעצם נאבקה נעמי אותה שעה ביאיר, בלאה, ביאיר ובלאה יחדיו, בעשתורת ובאסתר המלכה, ושמעה רק בליל‑מלים עולה מפי הנכרי בלי הבין דבר. ויודעת נעמי, שהוגש לה משקה, ואחר‑כן צחקה, השד יודע על מה צחקה, אולי על זקנו של זה ופרצופו הקדוש, אולי על זקנו של שמעון שלא גדל מעולם, או על הצלילים הענוגים שהמשיכו להתגודד אף לאחר שקמו והלכו ורננו אחריהם רנוני רועים באחו, בנות‑מים בימים, פיות ביערות… שקר – התריסה נעמי – תנו לי צלילי שאול, קדוש בעל‑זקן מוליכני אל אראלי שאול, אשמדי מתקן לי פורפיריה רקומה זהב… אך בדרך הצלמות מתו צלילי קרני‑הרועים, ורק תקליט בודד צרצר זמר‑מחול איטלקי של ימי המלחמה, קדושה וטומאה כרוכות יחדיו: “שרוי מר‑יה מג‑ד‑לי‑נה”. מי שהוא מסלסל קולו, מתוך תחנוני הגוף, אל מרים המגדלית…

ה

נעמי כזבה ליאיר וספרה, שהיא מטיילת עם ילדים על שפת הים ומקבלת משכורת גדולה של ימי מלחמה. ימי רוחה באו לבית. ונעמי, שממנוה הלך עליה שכּרון, קנתה מכל הבא ליד, מלבושים נאים ליאיר ולעצמה, כמה כלים נאים וצעצועים, אך עם לאה לא יכלה לדבר לשלום, וזו נאלצה מעט מעט לעקור רגליה מביתם. ויאיר שוב לא שם לבו, אם לאה באה או לא באה, טרזנותו, שבאה לו בהסח הדעת, כבשה את כל לבו… וראו זה פלא: נעמי זו שלו, צפורת צנועה, הטילה ממש אימה בתפארתה הנשית הבשלה. נעמי, נעמי, כל‑כך אלגנטית! – וכי מה, אסור לי להיות אלגנטית? – מטיחה נעמי לעומתו. אך לעת לילה, כשבעל‑ביתם הדר מעבר למחיצת הקיר, הנתין האמריקאי, היה נצב דום, לבוש פיג’מה, ושר את ההמנון האמריקאי, לאות נאמנות לארץ נתינותו רעדה נעמי ומהרה להצטמצם במטתה. כאילו הציג הלה גדוד אנשי‑צבא, השרים המנונם לפתח ביתה. לעג לרש! חרקה נעמי שן, אנשי צבא נשבעים נאמנות לי, למרים המגדלית, לאשה הרוחפת ממורא, פן יעזבנה דודה בשל אחרת, רוחפת ממורא במטתה והללו עומדים ושרים. ויאיר גוחן עליה בדאגה: מה לך, נעמי, שאת רועדת ככה? וכשהצטננה וחלתה והיתה מוטלת במטתה ימים ארוכים ולא אבתה לקום, באו שוב ימי מחסור ודאגה. אך הפעם, שוב לא אכפת לה דבר. לא יאיר, לא ביתה, לא לאה שלא באה כלל, או כל אשה אחרת, הפעם רק שכבה והזתה בהקיץ ולא השתוקקה למאומה. – לא כדאי לי לקום, יאיר – היתה משיבה על דבריו. – לא אכפת לי, שאפילו כל העולם יתהפך. יאיר מתקין תבשילים, מכבד הבית, קונה בחנות. ובחדר דממה, נעמי שרועה במטתה ואפילו מתעצלת להניע לשונה ולדבר. עד שצץ רעיון במוחו של יאיר, אשר נואש מעושר, מבית בן שלש דיוטות בעיר ומחיי בטלן מתקיים על נכסיו, והתחיל מאיץ בנעמי: נלך לקבוץ! כעת קל להתקבל שם, יש מחסור בידים עובדות. וכשנעמי מתעקשת ואינה רוצה, הוא מפציר בה: ולא תצטרכי לנהל משק בית, תוכלי לקרוא ספרים, לסרוג ולטייל. ובינו לבין עצמו הוא חושב: ולא תהיי מוטלת במטה, כי תעבדי ככל השאר. ומכיון שצץ רעיון במוחו, שוב אינו יוצא. יודע הוא שהוא בחין פניו לא יאבד בכל אשר יבוא. ואולי יתגלו שם כשרונות שטמונים בו, ימנוהו למזכיר, מין מזכיר‑חוץ, היורד מפעם לפעם העירה, מטפל בדא ובהא, מוציא ומביא במקום, ואפילו לובש מלבושים ההולמים את העיר, נוסע הנה ושמה, עובד קצת, חוזר ונוסע, מפתח ענף זה וענף זה, רץ ממוסד למוסד, נושא דבריו באספת חברים, מצביע על תקלה זו או זו, בקצור, כובש מעמד בחברה. כך מפליג יאיר בתכניותיו ואין להזיזו עוד ממחשבתו. מן הבוקר עד הערב אינו מדבר באזני נעמי אלא על קבוץ. תסע ותראה במו עיניה, ואם לא ימצא חן בעיניה, לא צריך! אך תחלה תסע עמו ותראה. וכי לא טוב, למשל, להתגורר בהרי ירושלים, הלא נפש פיוטית לה, בהרי ירושלים, בין מנזרים, בקתות‑חמר ערביות, יערות‑ארנים צעירים, בין גני‑ירק וגני‑פרי, ברושים באופק, אפרסקים מזה ודובדבנים מזה, קטוף ואכול כאַות נפשך. וכי מה יש לחשוב כל‑כך הרבה, לא ימצא חן בעיניה, אפשר לשוב. אך אנשים צעירים יכולים לנסות ולראות. ויאיר משדלה, מטפל בה כבתינוֹקת, מעתיר עליה דברי חבה ונועם ובלבד שתלבש בגדיה ותסע עמו רק להעיף מבט במקום, לשפוט ולראות במו עיניה, וזכות ההחלטה בידה. ונעמי, שדבריו המרובים כבר הוגיעוה, מסכימה ברפיון, לו יהי כן, מה אכפת לה בעצם, כאן או שם. ואולי כדאי לברוח מזה, מים, מטעם מלוח בפה, מלחות זו, מקולות התקליטים, המרקידים וצליל ההמנון האמריקאי מעבר לקיר, להסתלק מזה, מבית זה בעל שלש הדיוטות, משכנה שלמעלה ולמטה, זו שנותנת בה מבט פליאה, בה ובמלבושיה ההדורים ומפטירה: ימים טובים באו לכם! וחושבת נעמי, מוטב להסתלק מזה, תסע ותראה המקום החדש. ומיד מוסיפה: מה יש לנסוע ולראות? כל מקם אחר ייטב מעיר זו. להסתלק, להסתלק מכאן מהר, מהרהרת נעמי, ולא לראות עוד ים זה, טיילת זו וערוגות הצברים הפורחים. ואולי כבר אינם פורחים? זה כבר לא היתה שם. ימים ארוכים שכבה על יצועה, כבר עבר החורף, אף האביב חלף וכבר באו ימי קיץ חמים. – לנסוע, לנסוע מזה – האיצה ביאיר התמה עליה, שלפתע שנתה טעמה, לא עוד שכבה במטתה, כי אם שקדה וטרחה לארוז את החפצים: לנסוע, לנסוע מזה והלאה!

ו

ביום‑סיון מבהיק הגיעו אל מקום מושבם החדש. הרים, הרים! עלזה נעמי, ולמראה המדרגות של גני‑הירק בהרים, פרצה בצחוק, כי דמו בעיניה לתסרקות‑נשים עשויות גלים גלים על ערפן והרוח, חשבה, מסרקת שערן. ריח הרים יבש בא באפה. עצי זית ותאנה סביב. ופה ושם על פסגות ההרים מנזרים וכנסיות. ובתי המקום קטנים, פזורים, מחפים גגות אדומים. הרחק מים, הרחק מריחו של ים, והללו קסמו לנעמי. אמנם מיוּדעם מבני המקום התפאר בפניה: מפסגת אחד ההרים כאן אפשר לראות ביום בהיר אפילו את הים! נרעדה נעמי לשמע דבריו ואמרה: לא כדאי. כבר מאסנו בו שם, בשפלה. וגם יאיר וגם איש המקום תמהו על דבריה. מה משמע, מאסה בים? על גג הכנסיה האחת אם‑קדושה לבנה ורמת‑קומה נצבת ותינוק בזרועותיה. על פסגת‑הר אחרת חורשה עבתה ואפלולית. ושוב על פסגה אחת מזבח כנעני עתיק. ולעת בוקר צלצלו פעמוני הכנסיות צלצול נכרי, אך מכּר משכבר הימים, מעיר בגולה. אך לשמע הצליל נתחלחלה נעמי, צמרמורת חלפה בגופה וכמעט הריחה ריח ים ואַצה… ימים ראשונים לא עבדה. הניחו לה שהות להתאקלם. ומדי בוקר בבוקר נפעם לבה למראה העמק בהרים, שהפך בן‑לילה לארץ אגמים, מצרים ולשונות‑יבשה. לאט לאט התפזרו הערפלים בגבור קרני השמש, יבשו האגמים ונתגלו שדות פורחים, כרמים, כרמי זיתים וגני‑פרי ועצי‑תאנה רוויי‑טל. – מין משחק‑מחבואים משחקת כאן הארץ – הרהרה נעמי יום יום ותמורתו, יום יום והערפלים שקויים צבע אחר, יום יום ולשונות‑היבשה מוריקות יותר, עולות וצפות במין הדרת‑גאון, במין יהרה יתרה! ופעם לעת ערב, כאשר רחצה נעמי במקלחת, שמעה צלילי פעמוני ערבית נרפים, נשאים אליה מבעד לאשנב הקטן. שלא מדעת התחילה מפזמת לצליליהם פזמון‑המלחמה: “הוי, מר‑יה, מג‑ד‑לי‑נה”, ורטטה בתוך המים הזולפים על גופה. והיה במים הזולפים ומתפשטים על גופה סלונות סלונות מעין מגע זר, נכרי… היא הפסיקה את הזרם במורא, הציצה מבעד לאשנב אל עבר האם‑הקדושה, הנצבת לבנה מעל לכנסיה, והוסיפה משום‑מה לפזם: הוי מר‑יה מג‑ד‑לי‑נה". ופתאום ראתה והנה במקום אותה אשה לבנה, עגומה באמהותה ודוממת, עומדת אשה בשלה, בריאת‑בשר, סתורת‑שער… חוטאת… צחקה נעמי למקסם‑עיניה, סלקה פאות‑השׂער המאהילות על עיניה ויבּשה בשׂרה יבּש היטב. היא מיבשת, ורוח ההרים הבאה מן האשנב נושׂה מלאכתה בשבילה, מאַדה המים על גופה, חורכת וצורבת כמעט בלשונה הלוחכת את טפות‑המים יקרות‑המציאוּת בהרים. מעולם לא גפפו רוחות‑הרים את נעמי כבשעה זו, מעולם לא הניפו שׂערה ויבּשו שמנוֹ עד השורש ולא רסקו שפתותיה, שנתבקעו פה ושם וצרבו. מאולם לא חשה כבכאן, שבדברה מגיע קולה אי‑שם הרחק לרמאללה ואפילו ירושלימה, מעולם!

כאשר יצאה נעמי לראשונה מפתח חדרה החוצה, נראו בעיניה בתי המקום זרועים באי‑סדר, פזורים ועזובים ללא גנות ורק בתוך כברת דשא, דשא מוזר, צחיח, דרוס ומוּבס. אך משעלתה בסולם דק ותלול על גג הברכה, בנין מעוגל ואטום, ראתה מלמעלה ישוב מתוקן, שבתיו נצבים במשטר, לפי תכנית, מסגרת עצים שפלי‑קומה סביב ושדרת‑עצים ננסיים בין הבתים, ומעבר מזה בית גדול בעל שתי דיוטות ומגדל לו למעלה וכולו כתלוי על בליטת הר, מעל ל“עמק הערפלים”, כפי שכּנתה אותו נעמי בלבה, כיוצא דופן. נתנה נעמי עיניה סביב, אל מעבר למטעים, ושוב מנזר נשא על הר מימין, וכשקדושה וטהרה זו, טהרת‑רוח צחה בהרים, התחילו להעיק עליה מועקה כבדה, מאשימה, מטפת מוסר, התגרתה בה ופזמה: “הוי, מרי‑י‑ה מג‑דלי‑נה!” וחשבה בלבה, שהיא מחזיקה מעמד, שוכחת עיר וים וכל אשר להם.

ז

פעם עברה בלכתה אל חדר‑האוכל על פני אחד החדרים והחרדה לכל זעקות משונות עולות משם. שמעה קולו של משה’לה הקטן, שהגיע עם אמו למקום אחריה ונמצא עדיין ב “איזולציה”, בלשון המקום, וטרם הוכנס לבית הילדים, והוא מצעק ופולט מלים גרמניות משובשות. הציצה מבעד לזכוכית הטבועה בדלת וראתה, שהוא עומד ומכה את שרה’לה, אף היא ילדה פליטה, והיא כובשת כאבה ואינה פוצה פה. התפרצה נעמי פנימה, תפשה בידו וגערה בו: מה אתה עושה, משה’לה? והקטן העמיד עליה פנים תמהות, שמבוגרה היא כמו אמא ואינה מבינה דבר – את לא מבינה כלום – אמר – זה הכל בצחוק. אני הר שולצה, גרמני, אנחנו משחקים במחנה והיא יהודי. ולכן אני מכה אותה ולה אסור לצעוק, – כי אם לא כן אמית אותה, אגרש, אשלח רחוק רחוק, למות… ושרה’לה מנענעת בראשה, מסכימה: נכון. ופניה סמוקים, כאובים, ולהט כבוש בעיניה. היכן קלטה להט זה? – שואלת עצמה נעמי – מין גבורה אלמת בתינוקת זו! – כך אסור לשחק – מתרעמת נעמי – לא יפה להיות גרמני, אפילו לא במשׂחק. ומשה’לה כבר שוכח תפקידו, ובאותה קלות של התאקלמות והרגל לכל מצב חדש הוא כבר מרבה דברים על נעליו, מקור גאותו: רואה את, אלה נעלי, הן אמריקאיות, באמת, תשאלי את אמא! כאשר אבוא לתל‑אביב יהיו לי הרבה דברים, באמת יהיו! – ולמה לא תשאר כאן, משה’לה? – כן באמת למה? – שואלת גם שרה’לה שאלה, שכנראה העסיקה את מוחה. – בתל‑אביב אחרת – עונה משה’לה – אני כבר הייתי שם, שם גרים יחד עם אמא, כמו במחנה, ולא כמו פה, עם הרבה ילדים, בלי אמא. אני רוצה להיות יחד עם אמא… ואותה שעה מהרהרת נעמי, שאולי באמת יפה לעבוד בבית‑הילדים, עם משה’לה ושרה’לה כאלה, מתבוננת בהם, יושבת עמם ומהרהרת הרהוריה, ואינה מרגישה כלל, שהקטנים שואלים אותה וחוזרים ושואלים. –באיזה מחנה היית את? – הם שואלים, כאילו על כל אדם לבוא מאיזה מחנה ואי אפשר אחרת. ונעמי בודה מלבה שם מקום ומספרת, שהיתה שם. באותו מחנה, בודאי. – ואת רוצה שאשיר לך שירים גרמניים? – מציע משה’לה ושר שירי‑תועבה, מבליע מלים שאינו מבין פירושן, ושרה’לה צוחקת. נעמי מפסיקה אותו: לא יפים השירים. יש שירים יותר יפים, כאן ילמד אותם. ונעמי שרה לו את “שיר היקינטון”, ששמעה כאן בצאתה לטיול של שחרית. והקטנים השומעים ואינם מבינים דבריה אומרים: אבל זה לא מצחיק! – אבל יפה, נכון? – נכון! – משיבים הקטנים במקהלה. וכשנעמי הולכת לדרכה עדיין מצלצל באזניה קולו של הקטן, הגאה בנעליו האמריקאיות… אמריקה, תקוות הגלות העלובה, נעלים אמריקאיות, דוד באמריקה, שמעון, אמריקה, המנון אמריקאי, בעל בית מעבר לכותל… הו אלי! – נמלטה נעמי אל חדרה וקולו של הקטן מהדהד באזניה: אה, יש לי נעלים אמריקאיות, באמת! צריך להתחיל לעבוד – מאיצה נעמי בעצמה – צריך להתחיל, צריך!

ח

בימי בואה הראשונים היתה נעמי נלוית אל בני‑הנוער, מן העולים שזה מקרוב באו, בטיולים בסביבה. ויגאל, המדריך שלהם, היה נענה לה ברצון, כשבקשה להצטרף. מה מגוחך הוא יגאל זה! כאשר שאלה אותו מה שמו, השיב בדיקנות: יגאל וייס, וכמעט שנפלטה הקריאה מפיה: נעים מאד. צעיר הוא יגאל בן הקבוץ, מעולי מרכז אירופה, ושם לו שם נכרי, אלא שכאן בארץ בחר לעצמו שם חדש. יגאל זה, כך ספר לה, משתוקק להיות שחקן – חלום אשר לא יתגשם לעולם – אמר – ואף על פי כן “דוגרים” על מחשבה – אמר בלשון ילידי‑הארץ – מפטמים פטומת ומצפים בכליון‑עינים לבימה שתוקם כאן, בהרי ירושלים, ולו רק בימת‑עץ דלה, בשביל שכמותו, להופיע ולשחק עליה. – מה, מצחיק לחשוב מחשבות כאלה? – שואל הוא אותה – ובכל זאת חושבים על זה כל‑כך הרבה, בלי סוף! – לא – משיבה נעמי – לא מצחיק כלל. ובמסבּות כאן אתה מופיע, מדקלם? – לפעמים מדקלם, לפעמים מחקה מי שהוא מהחברים, מהאורחים, לפעמים שר, מדריך שירה‑בצבור, הכל לפי המזדמן. מטיילת נעמי עם יגאל וחבורת הנוער אשר עמו, אך בכל טיול חולשת משום מה דעתה עליה. תמיד היא חוזרת מדוכדכת, אם כי רעננה, מיוזעת ורעבה, רעבה מאד. הנה, למשל, באו המטיילים אל מנזר צרפתי בראש גבעה ולרגליה כפר ערבי. נזיר בעל זקן לבן הובילם אל כנסיה עתיקה, חשופה ללא‑תואר וללא‑הדר, ומגרפה בתּוך. בקשה נעמי מאת הנזיר שינגן בה. החל הנזיר פורט “הללויה” והכנסיה כולה המתה מעוצר צלילים ובני צלילים זרים, ילידי הקירות, הקמרונים והחלל הגדול של הבית. שעה קלה חלפה עד שנדמו ההדים ובני ההדים, ובינתיים פתח הנזיר פיו לספר ולהסביר לבאים, שהכנסיה עתיקה זו, העומדת על פרשת דרכים עתיקות, היא כיום כנסיה צבאית… – איזו? – מתפעם לבה של נעמי בחרדה משונה. – בשביל הצבא – מדבר הנזיר לשון מובנת יותר, כי חושש הוא שאין מבינים שפתו. והוא מוסיף: הרי המרבד, שנדבו חיילים אוסטרלים למזבח שלהם, והרי שטיח של ניו‑זילנדים והרי שם – של קנדים… וראשה של נעמי סחרחר עליה ועשתונותיה מתבלבלים והיא רוצה לנוס מזה, אף כי הנזיר נכון להשמיע לה עוד מצלילי המגרפה. ונעמי זה עתה בקשה ממנו לפרוט עוד ועוד! מה לה ולצלילים בני‑שמים? לנוס מזה, לנוס מתועבה זו! ויגאל תמה עליה, שהיא מסתלקת ראשונה ונצבת בחצר למטה, בצל שקמים עתיקות ורמות‑קומה, אצה לדרך: די, עיפתי. – יראת שמים זו מאוסה עלי – היא מכזבת – מאוסה! ולא רצתה עוד ללכת ולראות את העתיקות שבמבצרים ובכנסיות האחרות. ויאיר הרואה אותה בשובה סמוקה, שזופה ורעננה, תמה על דכדוכה וחושש, פן תשוב ותפול אף כאן לתוך אדישותה ורפיפותה כמו בעיר. והוא משדלה: טיילי נעמי, ואכלי, הרבי לאכול. אך אין שעתו פנויה לטפל בה הרבה. מרגיש הוא, שפניו החטובים כבר הסבּו אליהם עיני כל, והוא משפיל עיניו בחדר‑האוכל בצניעות מעושה, בישנית, נערית.

ט

נעמי הצטרפה אל יגאל ואל בני‑הנוער לטיול אל ערוץ עמוק ונחל, שקועים בירק עצים ועלים, מרוחקים מהנקודה מרחק כמה שעות‑הליכה. פלא מפלאי הטבע, אמרו לה תושבי המקום, גן‑עדן עלי אדמות! הלכה נעמי בשביל בתוך שורה ארוכה של נערים ונערות ובראשם יגאל. עברו ההולכים על פני מחצבה ובית‑מושבם של החוצבים, הרים מזה והרים מזה ולרגליהם יורד השביל, על פני בקתות‑חמר, אל עבר הערוץ הפורה, ששפע מימיו מפריחים צמחית‑הרים רבת‑הדר, נוה פורח בלב אדמת‑הטרשים. ונעמי מהלכת ולבה בל עמה. והיא חוזרת ושואלת עצמה, בלי לשאת עיניה אל קדושת ההרים סביבה, אל רמות המזבחות וגבעות במות‑אל, מה בעצם מהלכת היא, נעמי, נפש חוטאת ואבודה, בשבילי הארץ ונהנית: – בחיי, נהנית! – ממלמלת היא לעצמה. שכן הרגישה, שאין לה כבר תקנה, אותה שעה במקלחת, בזלוף המים עליה ובהמוג הפסל, בהופיע הלזו, המופקרת, ולקול אותה מנגינה: “מר‑יה מג‑…”. די! לא צריך לחשוב! – פוקדת היא על עצמה ונושאת עיניה אל ראש השורה, אל יגאל המהלך בטוחות בדרכי הארץ, בנעליו המסומרות, השחורות והכבדות, שמכנסי‑חקי משתלשלות ויורדות עליהן ברחבות, דרך חרוּת. הם עברו על פני חרבות מבצר‑צלבנים, שמבעד לשעריו הפעורים נבטה חשרת עלים, ונעמי הרגישה לפתע בימי בריאה חדשים, ב“בראשית ברא אלהים את הארץ”… את הארץ ואת נעמי, אשר לא ידעה ולא הכירה את הארץ… שכן היא והארץ היו מאז וּמתמיד שני דברים נפרדים ונבדלים, שאינם באים כלל במגע זה עם זה. ורק כאשר היתה מעיפה מבטה בים… (בים! נבהלה נעמי, כן, ואף על פי כן…) היתה חשה משהו מבּדל ישותה של ארץ זו נוגע ומתחכך בה, משהו ארצי מאד, בראשיתי וקרוב וידוע… אך מתי היתה מטרידה עצמה להתבונן בים? רק פעם ראתה ים של קיסריה, מין ים‑קדומים תכול ומשומר בכל יקרת הדרו מימי קדם, ועמודי חרבות‑שיש משתקפים במימי בדולח ושמים וענני השמים, יחוד של שמים וים, כסופי מעלה ומטה מתמשכים בכמיהה מעולפת יפי‑נצחים ומתמזגים בסוד אהבה ושלות נצחים… לא כן ימה של העיר, אותו תעבה ולא רצתה לזכור. וכדי לשכּח ריחו המלוח של זה, שאפה במלוא ריאתה את ריח-ההרים, ריח חמר נחרך. שעה ארוכה הלכו בשביל. וכל פעם שנעלה של נעמי עולה ודורס פרח‑בר, נופל לבה בקרבה והיא מצטערת צער רב. כי היא זוכרת דברי חובב‑צמחים, הכותב על מנהגם הרע של ילדי בתי‑הספר לקטוף פרחים, בלי לשער בנפשם, מה רב הסבל הנגרם ליצורים האלמים. מין רגישות יש לבני‑אדם לגבי פרחים! ואותנו, בני‑אדם, קוטפים ולא כלום… אין חולה ואין מרגיש… כלל המטיילים כבר ירדו לערוץ, אל מרפד עלים סמיך מאד לרגלי עצים מוריקים. יגאל פקד על הכל לשבת. נעמי ישבה בקרבתו, סמוך לעץ. וכאשר שקעה על מרפד העלים חלפה הרגשת‑נועם משונה בכל גופה. לא שערה כלל, מה סמיכה שכבת העלים, מה תפוחה ורכה היא. ובמורך הולך וגדל, בצנה של רפיון הרגישה, כי תקפה אותה שוב אותה הרגשת חדלון ואין‑אונים, שהיתה לה בחדשים האחרונים בשׁבתה בעיר. על מצע רך זה שוב לא רצתה לנוע ולא לעשות מאומה. יגאל מסר לה כובעו, שתצמידנו אל גזע העץ ותשעין עליו גבה, כי אם לא כן ידבק שרף העץ אל חולצתה. היא הודתה לו בניד‑ראש, פשטה רגליה, השתוחחה על המרפד הרך ולא הטתה אוזן לדבריו של יגאל, שספר בלשון קלה ובהירה לבני‑הנוער על המקום ועברו ההסטורי. היא לא שמעה דבר, כאילו היה מדבר בלשון זרה. רק התבוננה בפרופיל שלו, שהיה מצויר כעת לצדה על רקע של ירק ועצים נמוכים, רחבי‑צמרת, אף הם, בני‑האדם היושבים לרגלי העצים, ננסיים הם, ממש פעוטות. ויגאל והיא, שניהם כילדים שעדיין גופם גדל וצומח, והם משחקים בצל עצים, לרגלי שיחים, כמו אז, שמעון והיא, בימי ילדות רחוקים. ונעמי מפליגה בהרהוריה אל שמעון, שהגר לאמריקה, לפני היות הכל, לפני חייה אלה, כאילו לא היה קיים כלל יאיר יפה‑התואר בעולם, כאילו לא למענו הקריבה מנחת‑אהבה, את עצמה, גופה שלה. השתוחחה נעמי עוד יותר על מרפד העלים, שוכבת ושוקעת בהרהורי‑בוקר, מעין הרהורי‑בוקר שלה בעיר במטתה שלה, בשעה שלא היה את נפשה לקום, לחיות, להניד יד או רגל. ופרופיל פניו של יגאל עדיין סמוך מאד אליה. פיו נע ומדבר משהו. אך היא אינה שומעת מה ימלל. כאילו היה אומר בחשאי “נעמי” בלי קול, אך בניד שפתים בלבד. והיא רואה ואינה רואה, רואה את יגאל ואינה רואה. רואה את שמעון, את יגאל, את שמעון, וכבר אינה יכולה לכבוש בחבּה המיה משונה, העולה ומשתוקקת לבטא בקול: שמעון! וליטול זרועו שלו, של יגאל, של שמעון, של יגאל‑שמעון, המוטל בסמוך אליה ודובר ודובר, ולשמוח עליו שמחה גדולה שחזר, שחזר ממרחקים… שעלה מאותם ימים טהורים ובהירים, לפני אותה אוירת‑ים מלוחה, לפני מימי הדבש המסוכרים בימי חורף, לפני, לפני, לפני… “מר‑יה מג‑ד…” בינתים פוקד יגאל על הכל לקום, אך נעמי אינה שומעת. היא מגישה עלים לפיה ונוגסת, נוגסת, כדי להווכח, אם אמת הדבר, אם כאן היא עלי‑אדמות, בסמוך לשמעון, ליגאל, לשמעון‑יגאל… ושוב פוקד יגאל לקום. ונעמי, שלא היתה נשמעת לפקודת איש לקום בביתה ממצעה, קמה, כי יודעת היא, מי הפוקד עליה וחוששת, פן ילך בינתים, יעלם ואיננו. מתרוממת, ובהחזיקה מצנפתו בידה היא מהלכת אחריו כסהרורית, צועדת בעקבותיו ודורסת ברגליה פרחי‑בר וצמחים, מה חשוב, אך אינה מעזה לגלות לו התגלית שגלתה. מהלכת נעמי, אשה קטנה וחננית, מהלכת הלוּכה של תינוקת רכה, מדלגת כל‑שהוא, מקפצת הנה ושמה. כך היא מגיעה למקומה, אל חדרה. עיפה היא נופלת מיד על יצועה. מין לאות נפלאה, מאובקת, מזיעה, אך טובה בכל גופה. ובעוד היא שוכבת ופעמוני כנסיה החלו שוב לצלצל בראש הגבעה ולשיר אותו שי של חולין “הוי, מריה מגד‑לינה”… מה זאת? שוב אותו שיר… יגאל, שמעון, הפסק את קול הפעמונים! – מבקשת היא. – שמעון, מדוע שנית שמך ליגאל, הרי אף שמעון שם עברי נאה הוא, שם מקראי? ואין היא רוצה שיאיר ישב פה בחדר. היא רוצה לתת קולה בשיר, לשיר בפני עצמה, לשיר על חזון אהבתה, שנתגלתה לה באורח‑פלא, וזה יושב בחדר ומפריע. וכשיאיר יוצא היא מזמרת בקול שאינו ערב אלא לאזניה. ואם כי הפעמונים נשתתקו זה כבר, עדיין היא שרה לצלילי הפעמונים של עירה הרחוקה…

י

לעת בוקר קמה ויצאה מחדרה מהר, מהר, לספר ליגאל, לשמעון, כלומר, ליגאל. הנה הוא נוהג בעגלה מלאה סלקים רתומה לשתי פרדות. נצב ברגלים פשוקות ומביט אליה. – נעמי, היכן מצנפתי? – הרי היא לפניך – ובעצמה תמהה, שהמצנפת בידה. לא זכרה כלל, מתי נטה אותה עמה. הרי היא… שמעון… – מה? – שואל יגאל ממרומי העגלה. – לא כלום… אני רק… והיא אינה מספיקה לאמר דבר ויגאל כבר מתרחק בעגלתו והיא עומדת תוהה ומביטה אחריו ולא ברור לה, מדוע, מדוע ישתמט וילך שמעון לאחר שחזר והוא כאן, בהרים טהורים אלה, מדוע? למחרת ירדה אליו לגן‑הירק. תחלה שתקה ואחרי כן שאלה: מדוע מרובה כאן הנסורת והרפש… מדוע? – אין זה רפש – משיב יגאל בבטחה של מומחה – הנסורת שומרת על הלחוּת שלא תתנדף. – ומדוע…? – מה? מה את שואלת? אלא שעד מהרה טרחנותה היא לו לזרא, שכן היא נעה כצל אחריו ושואלת מדוע, מדוע בקול‑בלהות כמעולם אחר. ויאיר מציק תמיד בשאלה אחת: מתי תתחילי לעבוד? כאן אי‑אפשר לשבת בחבוק ידים ולאכול לחם חסד. אך דעתה של נעמי מבולבלת ואינה יודעת, מה אירע לה. ככל שהיא מתקרבת אל שמעון, אל יגאל, הוא הולך ומתרחק. מה זאת, שוב? ולעיניה ממש? וקשה לה התרחקותו הפעם מזו של אז, בשעה שהגר למרחקים, כעת, לאחר שמצאתו שנית, קשה שבעים ושבעה, באשר כאן טוב ובהיר, וכאן פעוטות משחקים לנגד עיניה, כן, הרבה פעוטות בבית הילדים, ובסמוך לשמעון, ליגאל, היתה נעמי אפילו עובדת, עובדת ועמלה בכל כוחותיה, אלא ש… בשובה אל חדרה, דמותו של יאיר מזכירה עוון, מחלה ויאוש, ולכן היא מבקשת, מחננת קולה: לך, יאיר, הנח לי, לך! ויאיר עדיין מטיף מוסר, מטיף בפנים חטובים וקודרים ושערו לראשו דומה לאַצת‑ים לחה, ממוסמסת ורכה. ומה אוהבת נעמי להטות אוזן למעשה, שמספרים אנשי המקום, שאירע ביגאל, אלא שאין איש יודע מלבדה, שיגאל הוא שמעון, אין איש מעלה כלל על דעתו. שומר היה יגאל, מספר ראובן, מותיקי המקום, וידע, שערביות המקום באות לגנוב פירות ושאין עלבון לאשה ערביה כהסרת צעיפה. כיון שתפש אחת בכף בשלחה ידה בפירות, חש והסיר צעיפה. אל אלהים! – אומר המספר – היו לנו אחרי‑כן צרות בשל יגאל זה. מתן כופר, וזבח, וכריתת ברית שלום וחלופי בקורים וצרות עד אין קץ, ועדיין אנשי הכפר נוטרים לנו איבה… ולא שנעמי שומעת פרטי הדבר, אלא שנעימה לה עצם המחשבה, שהמדובר ביגאל, כלומר, בשמעון, והיא מבקשת מאת יגאל עצמו, שיספר לה אותה פרשה. אבל הוא כבר עיף מטרחנותה שלה, מתרעם עליה, שהיא בולשת אחריו בלכתו עם חברה לשוח, מתגלה בכל מקום, מבולבלת ונבוכה… והוא מסרב לספר בפעם המאה אותו מעשה. יום אחד עיפה נעמי, עיפה מהתנכרותו של יגאל‑שמעון, מישיבה בכפיפה אחת עם יאיר, כאילו בו האשם, עלתה על יצועה ולא אבתה עוד לרדת ממנו.

יא

נתכנסה נעמי בהרהורי בוקר שלה. בוקר סתיו, וכך היתה מהרהרת בעולם שלה ההולך שוב ומתערער ללא כל טעם. אינה מבינה, מדוע אומרים, שהיתה מלחמה והגיעה לקצה. הלא סימניה כאן, בגופה שלה, והיא חרותה בכתובת קעקע, בנפשה שלה. ויודעת היא, שהכתובת לא תמחה לעולם. מנחת‑אהבה הגישה ליאיר, ומה הותירה לו, ליגאל, לשמעון? כי מה עוד לה חוץ מגוף שפל‑קומה וחנני זה? והיא רוצה לתת, רוצה להעניק. ועדיין מרשרשים עלים באזניה. ושיר הפעמונים הפרוץ, החלוני, המופקר… רבונו של עולם, כלום אינם מבינים, שלצליליו של שיר זה הקריבה מנחת‑אהבה והיתה לאחד נכרי, לשני, לשלישי… ויגאל‑שמעון שונא השיר. כמובן, מה לו ולמרים המגדלית? היא, שטלטלה את האם‑הקדושה מכס מושבה על הגבעה ונתגלתה במערומי בשרה, והיא חולשת על הרים, על נזירות חוורות בעלות בשר ממוסמס וקמוט. נזירות מסכנות! – מהרהרת נעמי – לא אם קדושה להן בראש כנסיתן, כי אם אדומת‑שער זו, פרוצה, פרוצת‑מלחמה חולשת בהרים… והיא צוחקת, פוערת פה, ולא תינוק היא מחזיקה בזרועותיה, אלא חללו הריק של עולם, ובוחשת בו, בוחשת במערבולת מסחררת. ומוטב, חושבת נעמי, לא לקום ולא לראות פנים אל פנים אותה אשה בריאת‑בשר ואדומת‑שער, שהפילה תינוקה של האחרת, הלבנה, החסודה, עד שנחבט בסלע. והתינוק בוגר, גדול, ממש כיגאל, כשמעון, חבוט ומרוסק על שן סלע… כל הלילה ישנה נעמי, נתעוררה ונרדמה שוב, וחלמה חלומות. על גלי נחרתו התובעים ומשיבים של יאיר חלמה עליו, על יגאל. שניהם, הוא ונעמי ומחיצה מבדילה ביניהם לבין בימה. על הבימה משחקים, אך היא אינה רואה דבר. ויגאל אומר: נעמי, התבונני בי, לא בבימה, כלום איני דומה לשמעון? ויגאל דומה לחיה שעירה. והוא מנשק לה בשׂפתים קרות, מצננות שפתיה, עד שהן מתחממות בשלה ואינן עוד שתי רצועות עור יבשות, ושפתיה שלה, בשריות, בשלות, מלאות ותפוחות בפריונן. טוב שנתעוררה, חושבת נעמי. לילה. בחוץ דלף וגשם. אור לילי פתאומי מפציע בחוץ, כאור צפוני הוא מבקיע לו דרך באישון‑לילה. כנראה, התבקעה חשרת עננים, לא עצרה עוד כח, נסדקה ונתרסקה למרגלות אורות מסתוריים זולפים כלפי מטה, על ארץ לחה. אורות כאלה, יודעת נעמי, רואים בין חלום לחלום, בטיסה בין מרומים, בין אדמה ואין סוף… והיא יודעת, שוב תתנמנם ותחלום. בביתה היא, בעירה, עם אמה ואחותה. פתאום נכנס אדם לבית, מניח שק והולך לו. נבהלות שלשתן, האם קרובה להתעלפות, שמא אדם חי בשק? ואוי מת? מתקשות שתי הבנות לסייע לאמן לרדת עמן ולהבהיל את השכנים, כי היא מתיראה להוותר יחידה עם השק. ולפתע משם, מבפנים באה התנועה, מהשק, אדם חי… מתעוררת נעמי משנתה; תודה לאל, כבר בוקר. ופעמון מצלצל. יצלצל כחפצו! אך יאיר שלח אליה את דבורה, חברה ותיקה במקום. נכנסה, שאלה לשלומה ונעמי השיבה למקוטעין. – האלך ואקרא לרופא? – אין צורך. בכל זאת קראה דבורה לרופא. נעץ בה הלה עיניו מבעד לזגוגיות משקפיו ונעמי נצמדה עוד ביתר עוז אל משכבה. ישב אצלה ושתק ואחרי‑כן פקד: תתלבש ותבוא אליו למרפאה! ונעמי חושבת: שילך לו כבר! ודבורה תמהה: כיצד? הרי אינה יכולה לקום ממשכבה? – היא תקום – הוא משיב. ונעמי שומעת הפקודה בשויון‑נפש. ופתאום נדמה לה, צל עובר על פני החלון. האין זה צלו של שמעון? האינו חרד לשלומה? ומיד היא נתּרת ממקומה: דבורה, עזרי לי ואקום, מהר, מהר! ודבורה מזדרזת לסייע לה בתלבשתה וכששתיהן ממהרות החוצה, מעיפה נעמי עיניה סביב: אין איש! וכשדבורה משלבת זרועה בזרועה שלה, עדיין היא הולכת בצפיה משונה: שמא עבר והלך מזה, שמע קולות? מוטב שתלך למרפאה, אולי תפגשנו. ופתאום, שוב רפיון ושויון‑נפש: לא כדאי! והיא צונחת על כסא באכסדרת המרפאה, ואינה מצפה כלל לתורה שיגיע להכנס אצל הרופא. אך כתפיו הרחבות של הרופא מזכירות לנעמי חומה אטומה, אשר מעברה השני אין מאומה, אפס ואין, חלל ריק. – מה לך, נעמי? – הוא שואל. ונעמי אינה יודעת מה תשיב. אך מיד אומרת: הנח לי, אשובה לחדרי. תן לי עוד יום מנוחה אחד וירוח לי. והוא נעתר לה. ועוברים ימים ועדיין נעמי במטתה. הרופא פוקד עליה לבוא אליו והיא אינה רוצה. וכשדבורה באה שוב ופקודתו החמורה בפיה, מתנערת נעמי ובאה בהחלטה נמרצת לספר, לספר הכל, הכל, הכל וידע! – אדוני הרופא, מצאתי כאן את בן‑עירי, שאר‑בשרי, כלומר, חבר‑ילדותי, שהגר לאמריקה, את שמעון. – כאן, אצלנו, שמעון גבעוני? – לא יגאל, יגאל וייס. – והרי אמרת, שמעון?… – כן, שמעון, כלומר, יגאל, יגאל איננו יודע שהוא שמעון, שכח, באמריקה שכח הכל, את ביתו, את עירו, אותי. לא כתב, לא שלח דרישה. ואני עליתי ארצה. וכאן מצאתי את יאיר. והנה הוא כאן, במו עיני ראיתיו, את יגאל, כלומר את שמעון, גורלי הטוב הביאני הנה… ונעמי מתאוה תאוה גדולה לדבר הרבה, הרבה, על לאה, על יאיר, על השכנה, על הכל, גם על… מחלתה בעיר. וכבר היא מספרת, מספרת בנשימה עצורה, מיראה פן יפסיקוה לפתע. והיא מבקשת: אמור לו, ליגאל, לשמעון, השואל לשמי ואינו זוכרני. אמור לו, שנעמי אני, רעותו הקטנה, הזכר לו… שכן איני יכולה לסבול את התנכרותו אלי, כי הוא מעמיד פנים כאילו לא ראני מעולם, כאילו בת‑בלי‑שם אני, בלי עיר, בלי עבר ובלי הווה, נעמי אחת בפני עצמה ולא יותר… ופתאום היא משתתקת ושוקעת בהרהוריה: ואולי לא כדאי, לא כדאי… – אל תדבר, אל תאמר כלום. אין איש מכירני ואין איש יודע מי אני, למי אני, מה חיי… כנראה, שנו פני, זקנתי, כזרה הייתי לו ושאלני, מי אני. שאלה כזו שאלני שמעון. והרי אני דומה לי, אני היא ולא אחרת. והוא אומר: לא, אחרת את, אשתו של יאיר את. ואני לו אומרת: לא נכון, נעמי אני, רעותך, מלפני שהגרת לאמריקה, ואתה הבטחת להביאני אליך, הבטחת, הן תזכור. והוא לי: לא!… ואני לו: והרי מצאתיך!… והוא לי… ואני לו… וכך נעמי מדברת, מדברת, “הוא לי” ו“אני לו”, כאילו חוששת, שתפסיק לשהות קלה דבריה ותתרסק, תתנפץ לרסיסים ולא תהיה עוד. וכשדבורה מובילה אותה לחדרה ואולי משתוקקת להשיח אף היא לבה, פעם אחת בפני מישהו, אין היא בטוחה, אם יש אוזן קשובה לדבריה. והיא הרי רצתה לספר לה מעשה ברפתן, עולה חדש, שכבר חשבה שתבנה ממנו, והרי הוא דוחה, דוחה, ושואל מין שאלת תם את ראובן: “מדוע דוקא היא לא מצאה בן‑זוגה?” מין שאלה… אבל נעמי אינה שומעת ורק ממלמלת: ואני לו… והוא לי… ואני לו… והוא לי… והיא שוכבת במטתה, שלוה, חולמת. הרופא פקד, לא להטרידה. אפילו יאיר אינו מטיף עוד מוסר. פקודה חמורה קבל: “לאט, לאט לך עם נעמי! לאט…”

מדי נסעה ברכבת נקבעה במוחה אותה אזהרה קצרה, הכתובה על כל קרונות הרכבות, בכל ארץ בלשונה “סכנה להתכופף החוצה”. ביחוד הדהדה באזניה האזהרה באיטלקית מצלצלת “אה פּריקוֹלוֹזה אַ ספורג’רסי”. ועל זו חזרה פעמים רבות, בזו אחר זו, לפי קצב מהלכה של הרכבת עד שהיתה מתחלפת במובנה ומתנגנת בניגון משלה. ושעה ארוכה היה קשה להפטר ממנה, וגם כשההרהורים התרחקו ממנה והלאה, נשתיירה עדיין בפה, החוזר עליה בלי דעת מה. יש שהיתה נוטה בשעת נסיעה להתפלפל על אזהרה זו מפני הסכנה, על חשש זה לחייה שלה ולחיי נוסעים אחרים ודאגה לשלומם ולחייהם. “סכנה”, “סכנה”, ואולי בכלל מסוכן לנסוע בזו הרכבת, ולשם מה להטריד את המוח בסכנות חדשות, בזו או באחרת? אך בשעה שלא נסעה יחידה, היתה נותנת מבטה בבן‑לויתה, נרגעת, מתכרבלת, נסמכת במשהו, מתנמנמת ומסירה מלבה את זו האזהרה המטרידה בדאגתה. אולם בפעם זו נסעה ברכבת יחידה לעת לילה. ובעצם היותה יחידה, בארץ נכריה ובלילה, הרגישה עצמה מנותקת מכל עולמה וחייה ומוטלת לתוך אין‑סוף לא ידוע ומחריד, שאין לשוב ממנו עוד והוא מבליע ובולע, עם התקדמותה של רכבת, את כל שהיה ואינו מגלה מאומה מזה שיהיה, משאיר רק מלה אחת ברורה וכתובה זו, חרותה באותיות על לוח‑נחושת קטן “סכנה”, “סכנה”, “סכנה”. בחפזונה לצאת לדרכה, לאחר שקיבלה בשׂורה רעה מביתה, הפליגה לעת ערב, במסע קצר באניה קטנה ואפלה למחצה ובעוד לילה נכנסה לרכבת מואפלת, שהמתינה על הרציף לנוסעי האניה. בתא האפל, שהיה מוכרח לקלטה כי שמה הנחוה רגליה, בלי דעת לאן לפנות, נראו רק ראשי בני‑אדם וחצאי גופות מכורבלים במעילים, והמחצית השניה מובלעת באפלה סמיכה יותר, מחוץ לגדר שליטתה של הבהירות הקלושה החודרת מבעד לחלון, ומהוה גוש שחור אחד. מהססת, החלה מושיבה עצמה במתינות ובפחד במקום שנראה לה ריק מיוֹשב, חוששת פן תצנח על מישהו, כאדם הירא להכניס ידו לחבית ריקה, פן ימצא בה נחש. לכן הושיבה עצמה במתינות רבה, וכשישבה יגעה שוקה האחת במישהו והתחלקה וישבה במקום צר מאד. אותו מישהו הרתיע עצמו, סילק בדל מעילו מתחתיה, מלמל מלמולי שינה השתפל על מושבו והרבה עוד יותר את צפיפות מקומה. את רגליה לא העזה להושיט לפניה ונדחקו בזוית חדה, מצומדות זו אל זו וטובלות באותה אפלה שבתחתית התא, שלא ידעה מה משמעותה, אם כי היתה בה חמימות אנטימית של בני‑אדם יושבים בצוותא לשעה ארוכה. באפלה לא ראתה את כתובת ה“סכנה”, אך לאחר נסיעות רבות ידעה בדיוק את מקומה על אדן החלון ויכלה לחזור עליה גם מבלי לראותה. ובכל זאת ידעה שאילו היה זה, היושב ליד החלון, מוציא ראשו החוצה, לא היתה מעזה לחזור בקול על הכתובת המאופלת. היא פשוט יראה להניד יד או רגל ואפילו להרים קול בדממת התא. אמנם על ידי כך היתה מסכנת חייו של אדם, ובכל זאת לא אומרת דבר, בטוחה היא בכך, אף אם היתה משתוקקת מאד להצילוֹ. היא גם לא היתה מעזה להתנשא ממקומה, לתפוס בערפו ולסלקו מהסכנה, כי כיצד היתה חולצת עצמה מבין שני אלה היושבים לשני צדיה? כיון שמישהו סיפר לה לא פעם על גניבת פספורטים ברכבות, ישבה צמודה, מחזיקה כף ידה סמוך לדרכייתה ולא העזה להתנמנם. דודתה סיפרה לפני נסיעתה על סיגריות מרדימות, על אבקה מרדימה, ובאותו רגע טרפו את מוחה על אותם סיפורים של שטות, לא נתנו מנוח, התערבלו יחד עם “סכנה להתכופף החוצה” ועיפוה מאד לאחר חצי לילה של טלטלה על פני תעלת‑הים הסוערת. ראשו של שכנה נשמט על כתפה, כבד, זר, נושף ומשיב הבל פיו בסמוך מאד. היא נשאה משאו בפחד ולא העזה לשמטו מעליה. מי הוא זה ועל מה הוא חולם? ומי אני לו? – הרהרה. והפעם צחקה לראשונה ובחשאי. על כתפי הוא חולם בודאי על אחת אחרת, ובצדק, כי מי ומה אני לו? ומצדה השני נלפת אליה גוף אשה מסורבל מעט בעלת ראש מסופר תספורת גבר על צוואר נטוי. – את ישנה? – שאל זה הראש. – לא. – אף אני איני יכולה להרדם. מחנק וצפיפות. – וקר ברגלים – העזה להעיר. אם כי לא הקור ברגליה הציק לה, אלא המחשבה שאילו היו הרגלים מכוסות היו מוגנות יותר, כמסולקות מזו מערבולת הרגלים שבתחתית התא. האשה, שכנתה, פרשה לה משמיכתה ועטפה רגליה. – רב תודות, רב תודות. אך חוששת אני שאַת לא תהיי מכוסה כראוי. – אין בכך כלום, נסתדר, הרי שתי נשים יחידות אנו בתא. אכן, לא הרגישה בכך. ומה טוב שזו יושבת לצדה וצוארה הלבן מתנשא מכתפיה המלאות, והוא לבן ונשיי מאד. – את רוצה לשוחח קצת? – לחשה השכנה. – למה לא? מפחיד כך לשבת ולשמוע מלמולי שינה. ובכלל מפחדת אני לנסוע יחידה ברכבת, ואַת? – אני לא, משום מה יש לפחד? אני נוסעת אל בעלי לג’יניבה ואַת? – הביתה, דרך טריאסט. – עד פאריז נסע ביחד. מה יש לפחד? אַת בודאי צעירה מאד ולא הרחקת לנסוע מימיך? – נסעתי, אך לא יחידה. ודרך ארוכה לפני. – ארוכה מאד? – ברכבת לגבול איטליה, משם לטריאסט, ומשם באניה הביתה. – והיכן ביתך? ובזה הרגע לא ידעה, אם יש לספר לאשה ברכבת לאן היא נוסעת ומדוע, ובאיזו דרך. אך קולה של זו היה בטוח, שלו, ואם כי היה רק קול לחש, היה משום מה גילוי בישרוֹ ובפשטותו. והיא סיפרה אנה פניה מועדות ונשאלה אותן שאלות מקובלות של: –“יפה שם?” “היית בירושלים?” “ומה מעשיך אצלנו?” וכדומה. מתחת לגלגלי הרכבת השמיעו גשרי‑הברזל הצרפתים שאון בלום, מתגבר, גוֹוע ונמסך בהד קצוב מתמשך והולך. בגבור השאון, נשתתקו השתים, ולפתוח מחדש בשיחה כבר לא היה כדאי ולא היה רצון. מצמוץ‑שפתים נשמע מזוית התא, חריקת שיניים עזה, וכל אותם קולות שמשמיעים בני‑אדם בשנתם. ודומה היה התא לחממה, שיש בה טמפּרטורה קבועה והכל יושבים בה לבטח עד אשר תנשוב בהם הרוח וכל אחד יפנה לעברו ולאקלימו. ובאמת, מה יש לפחד? – שאלה עצמה. והתאמצה לסלק מזכרונה ספורי ילדות על צוענים וצועניות חוטפי ילדים, זו מורשת הילדות וזה מוראה כשהוא לעצמו, שלא לבש ציור מוחשי, פרי דמיונה, אלא היה פחד בלבד מפני נכרים, פחד מלוּוה אזהרות הנאמרות דרך אגב והן טוות דמיונות משונים ושברי פחדים. – ומה הפחד מפני ההפלגה למרחקים אפלים שלא תשוב מהם? מה הפחד מפני תעלומות הנסיעה, מפני המחר, מפני העלמות פתאומית ואבדן באין‑סוף, שלא מזה העולם? ושוב אותה צמרמורת ואותו מכאוב המפלח את כל גווה ומכסה על דאבת‑נפש ודאגה לזה הבית הקורא לה לשוב וגם על רצון להזיל דמעה אחת או שתים. אך אין מזילים דמעות ברכבת זרה, שמא ישמע מי את התיפחותה. ובכלל אין צורך לבכות. ויחד עם הפחד ומשב הלילה נושבת כבר מבעד סדק צר שבחלון רוח דרומית של שלהי חורף וראשית אביב דרומי. ושמץ של חמימות ידועה, ביתית, מארצות שריחן כריח ארצה, נמסך פנימה, לתא הרכבת. ויצר הרפתקנות משונה ומוזרה, אביבית‑נחוחית, מתגנב ללב, והיא מאמינה ואינה מאמינה, שהיא משתוקקת בזה הרגע לשאת חן בעיני הכל, שהיא מתחייכת ברוב חן באפלה, בינה לבין עצמה. ויש רצון אפילו להיות עם בוקר, לא עייפה ומהוהת‑פנים מליל‑נדודים אלא נאה, פורחת ובהירה בהירות של מרגוע וחן. מעבר זה מארצות הצפון אל ארצות הדרום היה ידוע לה משכבר, אלא שתמיד חל בנסיעותיה בירחי הקיץ ואם כי היה מורגש, לא היה ההפרש גדול כל‑כך כבראשית האביב שבו חלה נסיעתה זו. ולא ידעה אם כל יושבי התא מרגישים בזו הרוח החדשה, הנושבת פנימה, אם לאו, ואם הכל יראים כמותה ואם לאו. מישהו יצא מהתא הסמוך ונכנס לתאה, מנסה לגשש ולמצוא לו מקום לשבת. וכיון שהיה נרגש מאד, נושם ונושף, שאלה שכנתה מה אירע לו. ואם כי רוב יושבי תא‑הקרון נמנמו, לא הנמיך קולו וסיפר שצעירה אחת בתאו ניסתה לגנוב ממנו את הפספורט שלו. – אתה בטוח בזה? – שאלה. – בודאי. מלכתחילה החלה פושטת בגדיה, כאילו בקרון שינה היא נוסעת, מוציאה בגדי‑שינה ומסתדרת, כבמעונה הפרטי. אחרי‑כן התקרבה אלי, כאילו חבבתני מאד. ואחרי‑כן ואחרי‑כן, אני מרגיש שידה תחובה בכיסי ואני תופשה, מרוקנה ומסלקה. והיא – כאילו לא אירע דבר וכאילו לא במתכוון עשתה מה שעשתה ו… היה רצון להציץ אל התא הסמוך ולראות את ההיא. ויחד עם זה – פחד לקום ממקום זה, מזו הצוותא המחוממת, ולצאת אל הקור של תא אחר וזר, ויראה מפני המראה שיתגלה בתא ההוא ורצון להסתתר ולא להראות כלל לאיש. וטוב שעדיין לילה, ואפלה, והרגלים מכוסות בשמיכת אשה, מבודדות משאר הרגלים שבתא, והמעיל מחמם ולופת סביב סביב, והראש שמוט קצת על מסעד העץ והאיש שראשו היה שמוט עליה כבר הזדקף, יושב ונותן עיניו בחלון. את השחר ראיתי עולה על פי הרוב בחלון רכבת – הרהרה – עולה לאט לאט, מבהיר ומחויר את כל היושבים, אותם ואת בגדיהם ואת כל אשר להם. טלטול הגלים והלחלוחית המלוחה של הים עדיין נשתיירו בה. עיפותה גברה וכבר לא היה איכפת לה איזה מראה יש לפניה הבוקר. לנוח, להתנמנם, לישון – זה היה חפצה. ואם כי ידעה שעוד לילה של מסע ברכבת לפניה, לא שיערה שתראה עוד פעם בעלות השחר ומראה מופלא יתגלה לעיניה שכמוהו לא ראתה מימיה. בטוחה היתה שברכבת לאיטליה תפגוש בנוסעים לארצה ועמם יחד שוב לא תפחד ותוכל לישון ולהחליף כוח.

*

הרכבת לאיטליה עמדה בתחנה בפריז, ריקה, ארוכה ושוממה מאד, כאילו עוד ימים רבים תעמוד כאן באפס מעשה. רק בודדים מקדימים כבר טרחו בהעלאת מזוודותיהם. בטוחה היתה שאם תקדים תמצא לה תא נוח ובני‑לוויה, וכבר השתוקקה לשבת לבטח בקרון‑הרכבת. כשראתה שני צעירים מעלים מזוודותיהם ומזכירים בשיחתם את שם האניה שהיא עתידה להפליג בה, שמחה כל‑כך, שמצאה חברים‑לנסיעה, עד כי נחפזה לגשת אליהם ולמסור ברוב תודה מזוודתה לידיהם, שיעלוה ויעמידוה בתאם. שלא כדרכה צחקה ושמחה לקראת השנים, כאילו היו מיודעיה משכבר הימים, כי הרי יהודים הם הנוסעים לארץ‑ישראל. אולם לאחר שישבה בתא, נתישבה עליה דעתה, נתנה בשנים עין בוחנת, הקשיבה ללשון הלועזית שאינה פוסקת מפיהם ועמדה על טעותה. – אתם נוסעים…? – אנו נוסעים לקפריסין – מהרו להשיב. ומיד רצתה לחזור ולצאת מהתא ולפרוש מחברתם של נכרים וכל אותה דאגה לעצמה שהיא נוסעת יחידה, העיקה שוב ולא נתנה מנוח. אך אין להתחמק. את הנעשה אין להשיב. ובעצם מה ההבדל בין תא זה לאחר? והעין כבר נחה על טבלת הנחושת שעל אדן החלון המזהירה בצרפתית פשוטה מפני הסכנה להתעופף החוצה. סכנה, סכנה, סכנה. הרכבת זזה ממקומה ויצאה לדרכה. השנים ישבו ממולה, על הספסל שמנגד. טיפוסים מזרחיים, דומים לשכנינו בארץ, וחיורון פניהם הוא של בני ארצות‑שמש שנתגלגלו לארצות קרה ושחמומית עורם מאפירה‑מצהיבה. מסע לילה תמים לאיטליה – הרהרה וניסתה להתכרבל בפינתה ולהתנמנם לאחר יגיעת ליל‑נדודים ומסע. להרדם לא העזה, כי שכניה לתא לא הניחו לאיש להכנס פנימה והיא התאמצה לעצום עינים ועם זאת להיות ערה, רואה ומשגחת ופטורה בכל זאת משיחה, כי הרי היא מנמנמת, כביכול, ומרחיקה עצמה מזה והלאה. טוב היה לשבת קפואה, ללא ניד וניע, לסלק לשהוּת קלה את זו הבהלה הסמויה והמטרידה את מנוחתה ויחד עם זה לשמור על הדריכות, על ערנות קשובה של אדם היושב במארב. כאדם המקבל גזר‑דינו ומשלים עמו, נשארה במקומה מצפה צפיה משונה לבאות, רפופה, רשולה להניד עפעף. במחבוא פינה של קרון‑רכבת ולאור היום, עדיין ראתה עצמה בטוחה במקצת, והולכת וקרבה אל האניה, זה משכּן‑המבטחים. אולם אף מבעד עינים עצומות הרגישה שאורו של יום הולך ודועך, בתא כבר הועלה אור דבשי‑צהוב ועדיין איש לא היה מלבדם שלשתם, והאחד, הצעיר בין השנים יצא ורק חברו נשאר יושב שותק ומתבונן בה. וכשהסב עיניו ממנה, ובזאת הרגישה היטב, ניסתה להפליג מזה והלאה ולהשיב בפעם השבעים ושבע על ההזהרה המטרידה: אין בדעת איש להתכופף מבעד לחלון החוצה! אלא מה? מתכוונת את להתריע על סכנה, סכנה, סכנה. שטויות, בני אדם יושבים כאן, רואים זה את זה, חיים שעות ספורות בעולם נע על גלגלים, משוחחים, מתחבבים אפילו זה על זה, ובהגיע הרכבת למחוז חפצה מסתלקים הם כל אחד לעברו ונשכחים זה מלבו של זה. מתחבבים? מה זה עלה על דעתה? ובו ברגע עלה סומק בפניה כשנח עליהם מבט עין מלפף וחם. והיה המבט נוגע ונרתע ושוב משתהה על פניה, מפרפר ומסתלק. ומיד כאילו נשתיירה בפניה צינה משונה. ובעצם מי לה ומה לה זה הנוסע היושב מולה, ומוצאו מארצות מזרח ודרום, יווני, כפי שאמר, שפניו ושערו בהירים מעט משל חברו, ואם כי ישב במערב עדיין תנועות רשולות ועצלניות של מזרח בגופו וחיבה גלויה בעיניו? טובה היה, הרהרה, לצאת המסדרונה, מחוץ לד' אמות של ישיבה וכפיפה אחת עם זה הנכרי היושב וסוקר פניה, והיא נבוכה, משום שהיא מרגישה כי נאה היא בעיניו וישותו הגדולה, המוצקה והבוגרת, ממלאה את התא הצר גודש של תנועות, נעלמות, מוחשיות ולא‑מוחשיות, תנועות מפרפרות בחלל ולא יד להן ולא רגל, לא גון ולא קלסתר פנים, מתחבטות ומתלבטות, נוגעות ואינן נוגעות, ורק חיות מאד חיים משלהן בזה החלל שבין איש לרעהו, היושבים זה מול זה. טוב היה לצאת המסדרונה ובכל זאת לא יצאה, חששה לנוע ממקומה, מזו פינתה שייחדה לעצמה, והתאמצה לגרש את המורא מאז ימי הילדות, בשמעה את הסיפור על האסופי שאבד להוריו ולעולמו, ולהבטיח עצמה בפעם השבעים ושבע שהיא עצמה לא אבדה לעולמה שלה וכי עדיין היא קבועה ועומדת בו ולא נתעתה למרחקים גדולים שאין לשוב מהם. ובכל זאת עורר עדיין אותו האסופי רחמים רבים, כאילו בך בעצמך המדובר, וגורלו המר עדיין הדאיב את הלב ונשתייר כשיור פחד סמוי בירכתי הויתה. כשריטה שאינה נמחית כליל ומשאירה סימן לבן וחיור בעור. סמוי כמעט אך קיים. והיה גם רצון לבכוֹת את זו הילדה האבודה, את עצמך, שתעתה ביער‑עד של ארצות ועמים, ולא מצאה דרכה הביתה. זו שהוריה ומקורביה מצפים לה בכליון עינים והיא תועה בתבל רבתי, בין בריות זרות ונכריות, נישאת על גלגלי מפלצת, אשר רכבת שמה, אל אי‑שם כמוס ומלא תעלומה. וכיון שאין זו אגדת ילדים, ואין נסיכים מצילים הרי עצוב שבעתים, ומבהיל, כי סופה של האגדה עדיין אינו ידוע, לא למספרת ולא לילדה האבודה… ורק קוסמת טובה מזהירה בלי הרף בשלש מלים ובלשון רכה: – “סכנה להתכופף החוצה”… סכנה, סכנה, סכנה… פתאום ראה היושב ששמורות עיניה מרטטות וכי אינה מנמנמת. ובקול עצור, אשר כאילו לא השמיעוֹ ברמה זה עידן ועידנים, פתח מיד בשיחה. – סליחה, איני מפריע? סליחה… דומני שאינך ישנה. סלחי לי… היא לא השיבה דבר אך על כרחה נפקחו עיניה לרווחה וראוהו יושב נבוך ומגומגם, מעלה בת‑צחוק על פניו ומסמיק. – אינך נשואה? נכון? כך שיערתי. גם אני איני נשוא, כמוך כמוני. – ועתה דיבר בבטחון, כמעט בתקיפות: – אמריקאי אני ואף‑על‑פי‑כן יווני. יווני אני הרבה יותר מאשר אמריקאי, ובכל זאת אמריקאי לכל דבר. הוא פלט כמה ביטויים אמריקאיים מקובלים. – מדבר אני בלשונם של האמריקאים – המשיך – עובד אצלם משתכר, עשיתי חיל, אך מה טעם בכל זה? הלב – חבט בחזהו – נמשך מזרחה – אמר בתנועת יד גמישה והדורה, כיד המחולל, – הלב נמשך אל אנשים משלנו, נשים משלנו, – התאמץ להסביר – משלנו… אחת כזאת, אחת כזאת, כמוך, למשל… – אין אני מבנות עמך.. – יודע אני – שיסע דבריה – כמוהן כמוך, היינו הך, אותו הים, אותה השמש, אותם השמים ואותם הפנים. היינו הך, אני אומר לך, מכיר אני פנים אלה, בעל פה, בעינים עצומות. אם כי זה מכבר לא ראיתים, מכיר, כך, משום שהם שמורים בזכרוני. בדמיוני אני רואה אותם זה שנים רבות. וכשראיתיך לראשונה, מיד הכרתים, פני נערה משלנו… והוא מתנשא ממקומו ושואל אם לכסותה במעילו, שיחם לה. ומבקש להגיש לה משהו, לשרתה, לפתוח או לסגור את החלון, לעשות למענה משהו, ובינתים סוקר עצמו בחשאי אם יפה הוא ונאה כשם שהורגל לראות עצמו במראה בארץ מגוריו החדשה. ואם הפעם יכול הוא לראות רק את כלל גופו אך לא את פניו, אין בכך כלום, רם‑קומה הוא ורחב כתפים, ומלבושו ללא דופי. הרכבת עברה על פני תחנות קטנות. – לקנות לך משהו? – לא, רב תודות. לולא הוא היתה קונה ספל קפה ומתחממת מעט, אך לא רצתה לקבל הצעתו. כל הטרחה שטרח סביבה היתה למורת רוחה. הרכבת הפליגה שוב לדרכה. – אם לא תצחקי לי אספר לך משהו – אמר. היא שתקה. – כשהייתי עובד וּמתייגע להשתכר, בהול להרויח ממון רב, הייתי מנחם את עצמי, שם בנכר, שאני עמל וטורח למען… למען אחת כזאת כמוך, שביום מן הימים אשוב לפינה זו, כמוך אַת, שביום מן הימים אשוב לפינה זו, כמוך אַת, הרי אף את חוזרת מארץ נכריה? היא נענתה בראשה. – זה הוא הדבר – אמר כאילו גרמה לו נחת‑רוח רבה בנענוע ראשה. – הייתי חוזר תמיד ואומר לעצמי, צריך לשוב למולדת ולקחת עמך לנכר משהו מביתך וממולדתך, פנים כגון אלה, יוון בזעיר אנפין, אשה בדמות ארצך שלך, מולדתך שלך, שתשאר עמך, בביתך שלך, ותהיה בקרבתך תמיד. כיון שהבינה לרוחו וידעה עד כמה היא עצמה נתייסרה בגעגועים על ביתה וארצה, התבוננה בו כמי שירדה לסוף דעתו, שהוא אדם המתענה כמוה בגעגועי מולדת ובית. – צברתי פרוטה לפרוטה – המשיך – וכעת אני אדם אמיד ויכול לבחור בטובה בעיני, ביפה בבנות עמי. התרברבות זו באמידותו ויכלתו הטילו עליה שעמום וחזרה ועצמה עיניה לאות שאינה רוצה להמשיך עוד בשיחה. אך הוא בשלו: – מה דעתך? כמובן, – הסכימה במורך כל שהוא ובמבוכה – למולדתך ובודאי תמצא לך בת-זוגך. הוא רטן רטינה של אי-רצון. דבריו הלאוּה ועצמה שוב את עיניה. הוא נשתתק וישב למולה שעה ארוכה, משהה בה את מבטו. נדמה היה לה שהרכבת החישה מהלכה – מדוע הרכבת משתוללת כל-כך? מה הבהלה? ואם כי המהירות היתה רגילה וקצובה, הרגישה כאילו היא מטולטת ממקומה ונאחזה בידיה במושבה. והוא עדיין ישב מולה תוהה עליה, כעל פנים מוּכרות זה מכבר. ותהייתו היתה מהולה בחדווה מרובה עד כי נאלצה לפקוח עיניה לרווחה. לרגע הרתיע מבטו. הוא חייך במבוכה ואמר: – אני מפריע לך לנמנם, סליחה, אני יושב ומביט רק ככה סתם, סליחה! נדמה היה לי שאת דומה למישהי, לרגע היה נדמה… אין בכך כלום – שיקרה. היא נתכרבלה מחדש, כמתכוננת לשינה של ממש. אם-כי ידעה שמבטו של זה נעוץ בה בלי הרף. למה לך לנסוע הביתה? – שאל פתאום. מה פירוש? סעי עמנו, כלומר עמי! היא נתנה בו מבט תמה. אמרי, מה אני בעיניך? הנח לי, עייפה אני, כל הלילה שעבר נסעתי באניה וברכבת. אמרי, מה אני בעיניך? – הנח לי. – אינך רוצה בי? – איני רוצה באיש – השיבה במורך ולגלגה בינה לבין עצמה על בהלתה. פתי זה מעתיר דברי פטפוט והיא יראה. –אמרי נא לי, מדוע אינך רוצה בי? היא קמה ממקומה, לא ידעה לאן תשים פניה, אך ברי היה לה שעליה לצאת מיד מהתא. – חכי נא, בבקשה ממך, אל תלכי מזה – ביקש – מה דופי מצאת בי? ואני… ראי נא… הרי אני כבר אוהב אותך, יושב כך מולך ואוהב אותך, כך בלי לדעת למה ומדוע, אוהב אותך. אך הכנסתי מזוודתך לכאן וכבר נתחבבת עלי. נתאהבתי, כמו שאומרים באמריקה, ממבט ראשון. ולא במקרה נזדמנת בדרכי, אמרי, מדוע איני מוצא חן בעיניך? הוא קם ממקומו ועמד לפניה גבה-קומה וילדותי בשאלתו התמה. הוא המשיך לדבר הרבה והיא לא שמעה דבר. וכל מה שהוא אומר, הולך רק ומקדיר בעצם צלילו את תא-הקרון הצר. בקולו מתנגנות מלות-חבה מליציות ודמיונו מתאר את עתידו שלו-שלה, חיי נועם ורווחה. בּליל מלים. והיא אינה שומעת דבר אך מרגישה במלים הדחוסות, הכבדות, שהוא משפיע עליה ששתי זרועותיו תלויות ברפיון ובמורך לצדי גופו, מרוקנות מעוזן, מדריכותן, כאילו נשתתקו ונסחטה מהן כל חיותן. באותו רגע רצתה מאד לצחוק לעצמה על שאינה יודעת מה תעשה בחיבתו של זה, המחבבה כל-כך. ומה טוב היה – הרהרה – אילו שתק. אך כשנשתתק לפתע השחירה עוד יותר יריעת הלילה בחלון. והצפירה הפתאומית של הרכבת, שחזרה ממרחקים רבים וחלולים, עוררה בה את המורא מחדש. וכשהחלה השתיקה לפעום בפעימות טרופות והכובד הלך והתעבה, קפצה פתאום ממקומה ויצאה מהתא. בתנועת-יד קלה ניסה לעצור בעדה, אך היד נשארה תלויה באויר כמרוקנת. היא יצאה. במסדרון לא היה איש. לפי חישובה הלכה הרכבת והתקרבה אל הגבול האיטלקי. שם, ידעה, חייב כל נוסע לרדת. היא עמדה, דרוכה כולה ועוקבת אחרי תנועת הרכבת, עד אשר תואט ותעצר. – יש לשוב לתא – הרהרה, – ללבוש את המעיל, לחבוש את הכובע ולרדת באפלה לתחנת-הגבול הקטנה והזרה. והקשה מכל, לשוב ולהכנס לתא. השעה קרובה לחצות. בקרונות כבר מורגשת תכונה לקראת הגבול. ואולי רק נדמה לה כך. היא משעינה ראשה על משקוף החלון, מניחה לטלטול לחלוף ולעבור בכל גווה מלמטה למעלה וחוזר חלילה. בחלון נמים כפרים ועצים שחורים כעשנים, כאודים מדליקת‑ליל גדולה. ונדמה, כי מלילה נכרי זה אין מנוס, כי מעולם נידח זה, שהוא כאילו מעבר ליקום, אין לשוב. והרכבת תעמוד לפתע בתחנה, בזו התחנה… שאסור להתכופף אליה, סכנה, אסור להתכופף החוצה סכנה, סכנה, סכנה… ולפתע רפתה המהירות, הואט שקשוק הגלגלים והקצב נתמשך, נגרר בעצלתיים. מיד עמדה על משמעות הדבר, לבשה עוז ומהרה להכנס אל התא. לבשה את מעילה, חבשה את כובעה. אף הוא לבש את מעילו וחבש את כובעו. דחיסותו של התא התנדפה. לילה, יש לרדת אל הגבול, וכבש הרכבת גבוה, מורם יתר על המידה מהרציף. יש לקפוץ ולרדת. הוא הושיט לה את זרועו. היא שילבה זרועה בזרועו ולא העזה לחלצה. ומוטב כך, חשבה, ולא לשוטט יחידה בתחנה האפלה למחצה. נסתיימה הבדיקה והם פנו לשוב אל הרכבת. ושוב נטלה בזרועה והוליכה אל מקומה. אך כאשר חזרו למסדרון‑הרכבת הצר, מהרה לחלוץ זרועה מזרועו ונעצרה ליד פתח התא. היתה שעת חצות. היא התהלכה במסדרון הנה ושוב. הרכבת כבר יצאה שוב לדרכה, אולם הירידה בידרה את כולם מנמנומם והיתה עירנות בקרון. היא התרחקה מעט על פני המסדרון, הציצה לתאים, אולי תקלוט מלה עברית. והאוזן טועה וקולטת פה ושם מלה המצלצלת כעברית. כמה אפשר להלך כך במסדרון – הרהרה. בתאה נשארו חפציה. יש לחזור. ממרחק‑מה ראתה שבתא כבר דולקת עששית‑לילה כחולה. הוא ישב על ספסל, מאובן וקפוא. בבת אחת החליטה, התגנבה פנימה, התאזרה עוז, ישבה על ספסלה ועצמה עיניה. והוא, כמרגיש לא בכניסתה אלא בתנועה שרחפה באויר התא, נזדקף על מושבו, רואה ואינו רואה את הנעשה לפניו. שעה ארוכה שתקו. כנראה שהרגיש שאינה ישנה כי שאל: – אפשר לשאול שאלה אחת ואחרונה? – אפשר. – אינך רוצה בי? – אינני רוצה בך. – לא בהחלט? – בהחלט. ושוב לא דיברו ביניהם דבר. זמן רב ישב דומם, קופא, כסלע. והיא שכבה על ספסלה הקשה, מכוסה במעילה ומרעידה: – סכנה להתכופף החוצה, סכנה להתכופף החוצה, סכנה, סכנה, סכנה, בכל הלשונות שידעה. רוח צוננת נשבה מבעד חרכי החלון פנימה. והצינה הרעידה אותה עוד יותר. היא נצטנפה עוד ועוד כאילו היתה חותלת עצמה בצניפי צניפים ובכל מיני עטיפה שדמיונה יכול להעלות לפניה. חלפה שוב שעה ארוכה עד אשר רוח השחר העולה, הצוננת חדרה פנימה, מחליקה על פניהם והלאה. ברוב פחדה נאבקה עם עפעפיה המתנמנמים ונעצמים. – כך עלול משהו להתרחש – חשבה מחשבה טרופה. משום‑מה עדיין נשאר רק פסוק אחד בפיה: – סכנה להתכופף החוצה, סכנה להתכופף, סכנה, סכנה, סכנה… היא העמידה פנים כישנה אך לא גרעה ממנו עין עצומה למחצה. פתאום עברה הפחד הגדול. הוא קם על רגליו. זקוף מאד התייצב מול החלון המאפיר באור השחר. מאחריו הושלכה יריעת צל כבדה. השחר כבר החל מפציע כאשר כרע ברך לפני החלון המחויר. ואז ראתה מראה מוזר שהיה בעיניה כלא מעולם זה. זרועותיו ופלג‑גופו העליון נעו במחול אלילי מוזר. אור השחר האפור העמיק את צללי תנועותיו, אלה הצללים שהטילו עליה תנועות המחול. ופתאום ידעה שהוא מחולל לעומתה מחול‑פרידה, פושט זרועות, כשולחן למרחקים, פורש ומפליג, ועוד מעט וכבר אינו מחולל לפניה, אלא לפני ההויה כולה, המתגלה באור שהשחר החיור בחלון של רכבת. וככל שהיא מתבוננת בו, נדמה לה שלא מחול הוא זה ולא מחולו שלו, כי אם מחולה של התנועה המיותמת שלא מצאה לה מפלט והיא משתהה עזובה בחללו של התא. ואם כי אין זמרה נשמעת ואין תוף מתופף בקצב, קצובה היא תנועת המחול, כעל כנפי מנגינה מנוגנת בזה האיש פנימה. והוא מרחיק והולך במחולו ממנה והלאה, נודד למרחקי עולם ומסלק מכאן את הויתו לעולם ועד. והוא בטוח ויודע: היא ישנה. ופניו בהירים מאד באור השחר, קורנים, ללא צל, ללא עוית וללא קמט, משטח‑אורה בהיר אחד, ומתלתלי שערו בוקעים נרות‑שחר לבנים ושלהבתם לבנה‑אפורה. ואף כפות הידים המאורכות מפושקות כראשי צפעונים גאים, פשוטות כנוקבות בשאלה בחללו של עולם, פרושות רפופות נכנעות כעבדי‑עולם, חגות במעגלים גדולים סביב נקודה אחת כצפרים עטות על טרף, מרטטות, ונישאות למעלה כלפידים מהבהבים. והזרועות נעות בזויות חדות, ישרות, קהות, בזויות כפולות, ערב רב של זויות מאופלות שצלעותיהן גדולות ומלאות והן נשברות ונהרסות בחלל. והנה הן שוב מוקמות, כבנין‑קוביות בידי ילד, ושוב נשמטות ארצה באין כוח לעמוד על צלע שבורה אחת. וערמת הזויות מושלכת משם והלאה ושוב חשרת‑זויות חדשה, עד שנמתחות הזרועות ותמות הזויות. ולפתע הופכות הזרועות שני קנים ארוכים ובראשיהם פקעי‑הידים, סגורים, מסוגרים, חלולים כפקע הצמח, שקופים במעטה עור שקוף, ואור זולף מבעד לסדקים פנימה ומאיר שם משכן חבוי בכף יד, משכן לתנועה המיותמת שגוועה… הוא היה כבר ממנה והלאה. נודד למרחבי עולם, ומסלק מכאן את הויתו לעולם ועד. ופתאום הפנה עצמו אליה. צמרמורת חלפה בה אך לא נעה ממקומה. פתאום נודע לה שאף היא קיימת בזה הרגע. בחן ארוכות את פניה הנמים לאור השחר. אחרי‑כן הרכין ראשו, נשק לשולי מעילה, התרומם ויצא מהתא, בהיר‑פנים וקורן. ומאז לא דיבר עמה. כאשר פגשה באניה שוב לא הכיר אותה, כאילו לא ראה אותה מעולם.

/ שושנה שרירא

עצי השדרה בעיר הנמל רמו מאד ועמדו תמורים בשעות הצהרים. ענפי צמרותיהם השתלבו ונראו כנתונים בעולמות עליונים. ואילו גזעיהם היו מבודדים ועומדים כל אחד לעצמו, כאילו אמרו להכחיש בעליל את הקרבה שבין עפאיהם. האשה, שהסבה על אחד מספסלי השדרה, הרהרה: כמו שכבר אמרה לנערים, יפה המנוחה לשעות הצהרים. מן המרומים פקדו את המנוחה, שיש עמה מן המחשבה הצלולה והאמונה הטהורה. לא פעם הסבירה לנערים: בן‑האלהים הוא המשפיע עלינו רוב מנוחה ואושר. באניה הפליגה מחיפה עד עיר‑הנמל הצרפתית ושדרתה הדלילה. יש לחזור הביתה, למולדת, לאמריקה, ולו רק כדי לראות אותם, את בני המשפחה לאחר עשר שנות‑פרידה. פּגרה בקשה, אולם הם סרבו. אי אפשר, טענו. ולא פעם חזרה ואמרה לנערים: “עוד אינני נוסעת… עודני נשארת עמכם”. סילוני אור זלפו מסכך העצים על שטח‑המלט לרגליה. … כזאת אמרו לפני ארבע שנים, לפני שנתים, וכן גם לפני שנה אבל עתה היא בדרך. מירושלים לניו‑יורק. הקלה זו בעיניכם? הם, בני המשפחה, ישתאו. אותה מרי, הרתוקה לכסא וחוט‑השדרה שלה רך כדונג, חלוש ובלתי מסוגל לתמוך בגבה – ועתה? הנה היא, אותה מרי ממש, מהלכת יושבת ללא מסעד, ואפילו רצה ומתרוצצת עם הנערים במשחקיהם. אחותה תפקוד עליה מיד: מרי, הזדקפי, בבקשה ממך, הבה ונראה, כיצד את נצבת ואין תומך בך! והכל ילטשו עינים בפליאה: כלום זו אותה מרי, והיא חזרה מן הארץ הקדושה? עשר שנים נעדרה משם. אפשר, עוד שמור בזכרונם אותו יום, בו חזתה את חזונה? בכורסא הסבּה צמודה אל המסעד. כבר לא נכמרו רחמי אחותה עליה. היתה לזרה לכל. והיא קראה בברית החדשה והישנה ותבעה. … מה תבעה?… את פשר החיים הללו – חייה… … אפשר שאהבה את יוסף. אבל לה אסור היה לאהוב, בפקודת אחותה; משפחתה, בפקודת העולם ומלואו. כי הרי אחותה היא שאמרה לה: –“מרי, מה זה נתת את עיניך ביוסף, אפשר שעלה גם על דעתך להתאהב? רק זה חסר לנו”. לא עלה על דעתה. היא רק הסתכלה בו. ואפשר שצדקה אחותה. בחור טוב‑לב היה יוסף זה. היה מטלטל את כסאה ממקום למקום בשתי ידיו, דוחק בו, בעוד ראשה מסתחרר מעט מן התנועה שאינה צפויה. והחזון! זה בא בדמדומי יום אחד, למחרת יום נשואיו של יוסף. היא קראה כרגיל עד שדלל האור. בחדר בדידותה החלו דמויות מתערבות בצללים. הבליטות נמעכו והרהיטים הפכו חומר נוזל אחד, חום. האופל, שנפרש על הרצפה היה קל ושעיר, סומר כלפי מעלה הולך ועולה. שמץ אור הגיה מבעד לחלון. ורק השמים התלקחו בתכלת‑פלדה מכסיפה, גוללים שבעה עולמות של מיסתורין, פלאים ומעשי‑נס. מישהו היה עמה בחדר, נושא עמו מריחן של כנסיות, ריח פרחים קמלים, וערגתה השופעת של מגרפה. היא נשאה את ידה כתובעת את רשות הדבור מצבורם של בני מעלה ומלמלה: “האלך ירושלימה?” היא תלך? צחוק עשתה לה. ואמנם צחקה לה אחותה. ואחרי‑כן התרחש הפלא. קמה והלכה. והוא, יוסף, בא בלוית אשתו ופלט הלצה גרועה מפיו: “מרי, אילו ידעתי, כי תקומי מכסאך, הייתי משלב זרועי בזרועך, מוליכך אל הכומר ונושאך לי לאשה כדת וכדין”. ונמצא מי שצחק להלצה. והיא הגיעה לירושלים. ושם פרשה אחרת. בית‑אבנים גדול וריק כמעט. כמה עשרות נערים נתונים להשגחתה, עליה להלבישם ולהקנות להם דעת. נערים טובים. אלה בודאי לא אהבוה. וכי יוסף אהבה? אולם הכירו לה טובה. ונער אחד חביב ההין פעם להחליק על ידה ולמלמל: מסכנה! – – יהודי היה. והשכר היה זעום. נעלים, כובע ובגדים משומשים. תחלה סרבה ללבשם, אולם אחרי‑כן הסכינה גם עם אלה. באניה ספרה על הפלא שארע לה. אבל השומעים גחכו ואמרו: ספרי את מעשיותיך לנעריך הפתאים. להם, לנערים, הרי כבר ספרה, ורק את יוסף העלימה מהם. היא הסתכלה בשעונה. אסור לאחר לרכבת שרבורג, שם עוגנת ספינת האוקינוס. כך תסע ותגיע. העולם אינו נחפז. ורק יוסף מהר כל‑כך. בבית האבן היתה כאשר קבלה מכתב מאחותה. ההרים סביב היו שוי‑נפש ויפים בקפולי צלליהם, תובעים חבה מתוך צפיה של קפאון, כאומרים: אנו זקוקים לך. כאילו היה משהו מגיע להם ממנה. ושוב הם עומדים וסומרים, טובלים בצלליהם טבילת‑עונג. ירוקה פשטה באבני הגדר, עצי הזית עווּ את גזעיהם עויות שונות, זה בכה וזה בכה. והיא, המכתב בידה. הן לא היתה נזירה, ולא כלת‑אלוֹה. לא, לא. ורק שנאה את החרשות הקטנות. הללו, בשקערורי מחבואיהן, בעתוה בדמיונות. החוחים הפעוטים דברו אל שמלותיה, בשבתה במערה החורשה. והנערים לגלגו: היכן זה התגוללה בשמלותיה? – בחורשה – גמגמה. והם צחקו, השובבים. תלשו חוח מחולצתה הסרוגה וצוחו בכל פה: “שערה שחורה כעורב”. הנערים טרדנים הם מאד. ורק אחד קרב אליה, החליק על ידה ומלמל: מסכנה! והאמת היא, שאת מכתב אחותה קראה בחורשה והתגוללה בדשא. ולעומת המנזר הקשוח, שצריחיו חדים, לחשה: התפללו לנשמתה, היא עלתה למרומים, אשתו של יוסף! ואיש לא נענה לה. רק שולי האבנים הגדולות הסמיקו סומק חוּם של חמרה. ואחרי‑כן הטרידוה ההרים החושניים של זו הארץ הקדושה. מתניהם המעוגלות ללא דופי, קבּרות ערוציהם, ירכי מורדיהם המלאים, גבעותיהם התפוחות ושוקיהם הדקות והנקשות. היה המכתב, מכתבה של אחותה, מתפשט על חזה, כאותה ירוקה על אבני הגדר. והרי ירושלים בברק‑אור החרסינה, הפורץ מכל נקבה, משזיפים ביפעה וערגה, שזפון סמיך, ועוֹרם מגרה. האמרה אחותה במכתבה “מתה” או “חלתה”? כזאת הלכה ושאלה את עצמה, חזרה ושלשה ופענחה את האגרת הקצרה. את תריסיה הגיפה בפני ההרים, שנמוגו בלילות בחללם של תהום ואבדן החושים ועם בוקר רוו שנית חרסינה צבעונית וענוגה. והקדוּשה הצפונה בהרים? זו כאילו לא היתה עוד. נסתלקה השכינה. ולנערים התמהים למראיה אמרה: לחופשה אצא, לניו‑יורק, לבקר את בני המשפחה. כן, עתה אלך. והנערים תמהו לנעימת ההחלטה שבקולה. יש והסתכלה עוד בהרים בעין חטופה. הם היו ערומים, עירום ועריה, דחוסים פרקדן באופק, ולמראשותיהם פרושים סוככי תכלת. ההרים היו בעוכריה. את תנועתם צרה בגופה על משכבה מתוך אותו רשול של שכחה. ואם כי אותה השעה כבר ישנו הנערים את שנתם, נכלמה. המכתב פשט על חזה, כירוקה על אבני הגדר. אי‑שם בחוץ קננו בתים בחביוני הרים, אשר לא נתנו לב לה מעולם, ועתה עקפו על כתלי חדרה, מאיצים בה, דוחפים אותה לעולם אחר, שוותר עליה זה שנים. – מרי – אמרה לעצמה – סעי שמה! נדדה השכינה מזו העיר הקדושה. והחזון? ימים רבים התלבט החזון מדולדל בשולי הרהורי‑חול… ושוב אמרה: עלי לנסע שמה. ויום אחד יצאה לדרך. והרי היא יושבת עתה פה וכבר היא נוסעת. כבר היא בדרכה שמה… ומה מראהו של יוסף עתה? הוא יאמר: “השתנית, מרי, ואף על‑פי כן אותה מרי”. והיא תדום ותשמור על מוצא פיו שמא יאמר עוד משהו. – יוסף – תאמר – צר לי על אשר קרה. היא איננה. הלכה לעולמה. ואני, הנה באתי, חזרתי. באתי רק… להתראות עמכם. הנה באתי. אפשר שיחזור שנית על אותה הלצה גרועה. אין לדעת. והוא יאמר: מרי, דבר לי אליך! – ויטול ידה כמנהגו ויאמר: הניחי לי להסתכל בידיך. הן יפות כמו שהיו. לא הפכו נקשות מהחלקת שׂערם של הנערים. ותהיה מבוכת צפּיה – – המטיילים, העוברים ושבים בשדרה, החלו למשוך תשומת לבה. היא לא רצתה עוד להרהר בעניניה. אולם ישוב ישבה פה, בשׂדרה זו של עיר‑הנמל הצרפתית, והקשיבה לקול הנסיעה, נסיעתה שמה. אי‑שם הרחק היו דחוסים פרקדן באופק הרי ירושלים, בחלוֹניותם הבריאה, משזיפים ומסמיקים באור השמש.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

שמים אפלים נחו על עין הים כמחסום ללא מוצא. למים היה מראה של רוטב סמיך, שאפשר לסמן בו שבילים באצבע. הספינה הניחה אחריה שביל‑קצף, ובלב הנוסעים התעורר רצון לשרטט באצבעותיהם במים קוי איים ואפיקים, כשם שעושים הפעוטות בדיסות מתוקות. התנודה התמידית של מכונת‑האניה, לא לצדדין כתנודת הערש, אלא זו המקפיצה את טבורה של הספינה, הביאה עמה הרגשת סחרחורת קלה והרטיטה את הרקות ללא מנוח. ראשי‑המסמרים הרחבים והמעלים חלודה בלטו פה ושם ברצפת המכסה ונטלו מן הרגל את שווי‑משקלה, עד כי התנודדה והרגשת פגיעה נפוצה כלפי מעלה, בכל אברי הגוף. סירות‑הצלה פערו פיהן כלפי מעלה. חבלים עבים ומזופתים הונחו על הסיפון בדמות חישוקים גדולים. “ראינו היום חוף”. – מספר הנס – “נחפזנו אל רב‑החובל בשאלה. חשבנו שהגענו. והנה עורבא פרח. טעות היתה בידנו”. “משום מה נראה לי” – קרא ד“ר הרמן – “כי לא המלחים יצביעו על החוף, אנו עצמנו נרגיש, נריח בו, נמששו…” – והוא שפשף אצבעות באגודל. כך דברו ביניהם אותו יום. “הנה חופי יון” – מנסה מלח לעודד את הרוחות. חופים מוריקים, הרים, מבצר על רכס הרים. גרדה העירה: “אפשר להגיע שמה בשחיה. הייתי רוצה כבר לשבת מעט על היבשה”. – ואחרי‑כן סיימה בתלונה: “פיח ארובת‑העשן חודר כל הזמן לעיני”. ויום אחד… מעלות‑הספינה התלולות מאד באלכסון אכזרי ושהובילו מן הסיפון המרכזי אל המכסה העליון, העלו והורידו את הנוסעים. הם עלו וירדו, כדי להזרים ביתר שאת את הדם לתוך רגליהם החלושות. והיו עולים וממילא יורדים. יורדים ושוב עולים, בהולים מעט, ואיש לא ידע מה פשר החפזון. והנס לחש על אזנה של גרדה, אשר גחנה אל פעוט מנמנם וסילקה מעיניו את שערות בלוריתו המבודרת: “אחכה לך למעלה, על המכסה, ליד חרטום הספינה”. “טוב… טוב…ב…ב…” – ענתה בנשיפה – “אבל שם כל‑כך קר! בר…ב…ב…” ביום אחר ראו את החוף. ד”ר הרמן עצם עינים, משש בידיו בחללו של עולם לקול שחוקם של התינוקות ולחש בפני מעוּנה: “אני סבור… אני מרגיש שזה הוא”. הנס היה שוה‑נפש והעיז לומר: “שם לא רבים האורות”. השאר שתקו, הסתכלו ותהו. ד“ר הרמן כבר פקח את עיניו. אולם ידיו גששו, לרצונן הן, באויר, באטמוספירה שבינו לבין החוף, בודקות בדיקה רפואית, תוהות. גרדה מלמלה: “חוף בישני ו…עלוב” – ונכלמה מדברי עצמה. אורות הבהבו ורמזו מן החוף כבשורות סדורות, ישרות. צריפי‑העץ גדלים, מתבהרים בלבנונית הסיד שלהם. הם מוגבהים מעט, כטירות נצבות על בסיסים רחבים, איתנים, ורוכסות‑שוליהן תחתיהן. בעצם עומדים הם על חומת קרשים וחול, מגן בפני גלי‑הים בחורף. גרדה מסמיקה, כמתביישת להתקרב אל החוף. ובתוך כל ההתרגשות הכללית היא לוחשת לעברו של הנס: “כל‑כך לא נעים…” “מה לא נעים?” – נושף הלה ומאמץ את עיניו. “לא נעים לבוא כך, לפתע פתאום”. והם שותקים. הדממה מיגעת, מלאה. ד”ר הרמן עודו ממשש בחללו של עולם, כמודד את המרחק ואומר להחזיק ולהתחזק במי‑שהוא. גרדה לא היתה נוטה להרהורים. היא רק דמדמה בינה לבין עצמה על פרוסת‑לחם טריה וריחנית, ואף הנס נראה לה רחוק ובלתי‑מוחשי. היא חלמה חלום לחם ובעונג הריחה את החוף הקרב, חוף הלחם הטרי. ככרות, ככרות… ד“ר הרמן חלם ודמדם גם הוא. הוא ראה עצמו שוקע באמבטיה וידיו מלפפות מים חמים, מתאדים ענוגות, ובבשר‑רגליו מתיקות חמה, מלפפת פיסת‑הרגל, מדגדגת, וצחוק‑עונג קובע לו ישיבת‑קבע בגרונו. – – גרדה וד”ר הרמן נחלשו מאד והתעלפו בחלומותיהם. ובשעה שבני‑אדם לבושי מדי‑חקי ושוטרים הורידום מהסירה אל החוף, התעוררה מעט גרדה, מששה באצבעותיה בשרוול בגדו של שוטר, כשואלת: האמנם זה בא מן החוף? והיא מחככת את ידה בבד השרוול. כאשר נשאוה באלונקה התלבטה והריחה סביבה. רק רגע קל ראתה את הנס ואמרה לו מעודדת: “אף אתה תהיה אחד מאלה, מאנשי‑החוף הנקיים, המגולחים, שריח לחם טרי בפיהם…” הנס נשך לשונו ורק הניע ראשו כנעתר לה, לרצונה. דבריה היו למורת‑רוחו. וגרדה שלא הבחינה בכך הניעה ראשה, כמשדלת אותו: “כן, כן… תראה”. ד“ר הרמן התעלף שנית במכונית מגן‑דוד‑אדום מתוך חלום אמבטיה חמה, מלפפת, וחמימות מתוקה בבשר‑רגליו. רק הנס הרים עינים מאומצות כשהוא עומס עליו מטען‑חפצים של שלושה, שלו, של גרדה ושל ד”ר הרמן. משום מה נעשה הנס חשדן ולא נתן אמון במטפלים בגרדה אשר לא הניחו לו לגשת אליה. לאן נשאוה? אולי תאבד לו? והוא רצה לקרוא: “גרדה! נפגש ליד חרטום האניה”. האניה היתה מאחרי גבו. הוא עמד על החוף, בודד לנפשו, נושא משאם של שלושה. והנס נזכר כי “מעפיל” הוא. הקולות מסביב הזכירוהו. ,מי אני בעצם?" שאל בלבבו. ובמקום תשובה שיקע רגליו בחול. צעד צעדים מאוששים, האזין לעצמו, לקרבתו, לבני‑האדם הסמוכים לו. מישהו צעד מאחוריו מתוך מלמול. הנס הקשיב. דומה היה הלז ללחשן מאחורי הקלעים. הנס לא קלט ולא הבין דבר, אם כי תאב היה לשמוע קול אדם בקרבתו. הלה לא השגיח בו. הנס קנא לגמגומיו של זה. נעימה חטופה. ואף הנס חזר על נעימה זו. הנעימה נפרדת, מתפוררת למלים. והנס מחקה ניבי‑מיסתורין. הלז, בהתלהבותו, אינו פונה לצדדין. והרהוריו של הנס מתרוקנים. כמהופּנט הוא מגשש אחר שכנו המדובב תפילה. הנס הפך לקרין עולמות נסתרים וחבויים. הוא דבר בלשון‑לא‑לשונו, בניבים חדשים. לרגע נטלטל טלטלה גדולה, מסמאה, ואף הוא השפיל עיניו לקרקע, בקדחתנות נצמד שוב בעקשנות של ילדים אל המילולים המגיעים לאזניו. הנס חרד וידע, כי אם ישתתק הלה לפתע, ישאר הוא בפה פעור, ללא ניב… וחרד חרדה רבה להלז, שמא יאונה לו מה. “הוא מוכרח להמשיך במילוליו, בנפשו הוא”… – הרהר הנס. עסיסיותה של התחטאות ורטט של דבקות הסתננו בקרבו סינון מסתורי. משהו הלם במוחו. פעימה עצומה הפעימה את לבו. והנס עמד לפרוץ בתרועה קולנית: “גרדה! אני… אני מתפלל!”

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

פִּרְחֵי לַיִל / שושנה שרירא

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א. פרח לבן

בשעות שלאחר חצות מתחיל זולף האור הלבן, בשורתו, צל צלו של שחר, אל עלטת החדר פנימה. וילון נקוב של חלון משיר רבועי אור ואופל, שתי‑וערב, על כתפיה ורגליה המגולות. רבועי הצל רוטטים ברוח הקלה, המעלעלת בוילון, מרצדים, נטווים מפעם לפעם מטווה אחד עם רקמת הצל תחתיהם, – ענפים כבדי‑עלים של אלון מזדקף סמוך לחלון. מעט מזער מיום בחדר, אך עדיין לילה. ושתי רגליה הדקות והארוכות, השמוטות ארצה, נתונות בנעליהן הלבנות, שחומות, גבישיות, ענוגות כגזעי אילנות דקים ורכים, העולים מאדמת סיד לבנה. ומעל רגליה מתנשאת צמרת גופה, מבודרת, כסחופה ברוח, נוטה לעבר אחד, פורשת בדי זרועות ושער ראש ארוך, חלק ופרוע, אל חללו של עולם, אל מרחביו של יקום. אך לא אליו. אותה שעה נח ראשו על כר, פניו שמוטות כלשהו כלפי מטה, ובעוד רגע והנה הם זוקפים עצמם כלפי מעלה, והפה, מפכה ואומר, דובר אל על, אליה. כף ידה של זרוע שטוחה, פרושה לעומתה. וריקה היא הכף, מושטה אל חלל, כלתוך חלום בהקיץ. חלום ממשי ונעלם כאחד. בדל שחר בהיר, ניצוץ אורו האחרון של ליל אפלה תכולה, משוטח סביב, אך לא עליו, והוא מדגיש אפלת פניו שהשחימו בצל, אופל גדוש שבזוויות פיו השקויות צל, ועלטת גביני עיניו, שקדרות פרועה מסתופפת ומשחקת בהם וצופנת את שחרוריתה בתוכם. והיא, הפרושה אל מרחבי כסופין, היא יודעת, יש מי אוהב אותה, סמוך מאד אליה. יש מי, הממלא בישותו חלל העוטר גופה, ולו אך הרגע, השעה, היום, הליל, אך לא נפשה. בבהירות צוננת של שלהי ליל, מהלך לו לתומו, חלום מאופל. חלומה שלה, מאופל כגביעו האפלולי של פרח לבן בליל סהר, אך אין לאל ידה לאספו, לאמצו אליה, להחזיק בו, כי לא גוף הוא, כי אם רוח, חלום ורוח. אוושת עלים דקה, מעולפת קולות ליל. שוועת תנים מזה ופעיית עוללים מזה, מניסים דמיונות ורוח. והקולות, קולות ממש וקולות לא מזה, קולות של זה העולם, המונו, שאונו, חיותו. והיא רואה ויודעת כל שיש בזה, זה הבית, זה החדר, זה העץ, זה הליל. והיא נוטלת היד המושטה לקראתה, מטבילה לחיה בשקערורית הכף הגדולה והחלקה, המלבינה כלפי פנים כידי הכובסת, עוצמת עיניה בפני הזרוע החומה, השרירית, רוטטת, כחשה אף במגע חתימת שערה החום, במורד הזרוע למטה, טובל לחיה ומתחטאה: – רציתי… רציתי שתאהבני, שהרי עלי להיות אהובה. והוא אינו אומר דבר. שכן לא אבה, הס מלהזכיר המלה, ולו אף בגלל רטט כלשהו של ספק, מנקר, נוקב ותולש קרעי לבטים של יום וליל. לא אמר: אהבתיך. אך הדממה שבפיו, דממתו שלו, אהבה אותה מאד. אך אותה שעה כבר היתה היא מזה והלאה. בדורה ברוח. ובעוד לחיה השליוה נחה וממלאה שקערורית כף ידו, של זו הזרוע הנטויה כלפי מעלה, וראשה מתנשא כחמנית גדולה על קלח זרועו, פקחה עיניה וראתה חלום חיור מתשוטט בזיוו האחרון של ליל. רב תפארת ומוחשי, מוחשי מאד. עיניה פקוחות והיא רואה ויודעת: – קוך אין לו לזה, כאן אצלה, בסמוך לה, לא יד מושטה לו כאן, גדולה, חלקה ומאספת. רוח הוא כאן, בחדר שלה, ולא גוף. ולאחר שראוהו עיניה הפקוחות, חזרו ונעצמו. שמורותיהן נפרשו וירדו על שהיה ואיננו. אולם היא ידעה: – שם הרחק, בזיוו האחרון של ליל, הוא קיים, חיוור, פקוח‑עין, שטוח ועגום. הוא שם גוף ללא רוח…

ב. פרח כחול

הלילה הסומא, המבדיל אך בין שחור ללבן, בין אור וצל, לא ראה כלל שזרועותיה הוורידו ופרחו, שמתניה וכל חמוקי גופה לבלבו, כי פרחה בה אשה צעירה, נבוכה ומבוּיישת בערטולה. וכאשר עצמה עיניה, כאילו לא ראה אותה איש, לא בעיני בשר ודם. אז פרח בה לא סומק, כי אם אדמומית מאולפת בעלטה כשזפון ולא משמש. אשה צעירה פרחה וזרועותיה צחות, ללא פגם, ללא דופי, ואין אף זכר לכתובת קעקע כחולה. אין זכר למספר בן ארבע ספרות על חזה, ספרות עד כחולות, נצחיות כנצח חייה, כנצח עורה החלק שניתן לה בחייה עד כלותה, עד חדלונה. לא, אין מאומה. פרחי הקעקע הכחולים לא פרחו על חזה, בשמונה עטורי אותיותיהם במלים שתים, “פרוצת שדה”. לא, אין מאומה. כי חלום הזוועות לא מנת חלקה הוא, כי אם מנת האחרת. היא, חלום רע חלמה, באשמורת ליל ראשונה. ושוב השפילה עיניה לזרועותיה, הנתונות באפלה למחצה. אין כתם, אין רבב, אין פצע ואין חבורה. זרועותיה צחות ללא דופי. אין כתמי הכחול ולא היו מעולם. עורה שחום כלשהו, משחים והולך וכבר יוקד ביקוד ליל, אך כהרף עין ושוב צח ובהיר באפלה. ופרחי הכחול של כתובת הקעקע, אלה עטורי השטן, רחוקים מזה והלאה, טבועים בזרועה של האחרת, שעלתה זה מקרוב ארצה, ולעולם אינה מפשילה שרוולה, ולא עוד, אלא מסתירה מחשוף צווארה ברדיד: קר לה. צמרמורת ליל מרטיטה גופה בערטולו. אף לה, כלאחרת, קר. אך ימות החמה בוא יבואו ואז תתרחץ בים, תרחץ, ולא היא תבוש בפרחי הכחול בבשרה, לא היא… שם, אצל ההיא, לא פרח זכריני פורח על היד, כי הלה באדמה הוא פורח. שם פרחי‑אש חרושים בבשר זרוע, וברק שלהבת הכוהל להם, שלהבת כחולה, חיה. והיא, לא בת מזרח היא, המפריחה פרחי כחול בפניה ובגוה, לנוי ולתפארת, כי אם בת המערב, שקויה רק שמץ זיווֹ של מזרח קדומים. צל צלו של מזרח עתיק באישון עינה. לא במו ידיה, לא בשמחת לבה. בתשוקתה לעטר גופה בסלסולי כחול, באו לה אלה. הללו שם, פריצי‑חיות טבעו מספר הזוועה בגופה, לדראון עולם, לפרוח על גופה עד זקנה ושיבה. פריחת הפרחים אשר לא יבלו לעולם, לא ייבשו כי יחיו, קפואים, דמומים, חיי המת לעדי עד. ולפרחים לא ריח המור והסמדר, לא בושם ענוג ורווה נועם, ואף לא ריח שושנים מריר, כי הללו פורחים ללא נוי וללא ריח, ללא הווה רב עדנים וללא כמישת העתיד, המצמיתה, המעבירה מזה והלאה, אל האין, אל החדלון, אל רגב האבן. רקיע הליל הכחיל אף הוא, בכחול הדיו המציירת בחזותו של עולם, פרחי חלום. נשימה כבושה נחנקה בכר. כי על המצע הסמיך נמה ההיא, ופרחי הכחול אשר לה נעלמו אך לשעה קלה בשנתה ונגוזו באפלת ליל. אך יש ואנחה נפלטה מנשימת פיה הקלה, ומנתה חברתה הערה את האנחות, מנתה ונדמה. אחת, שתים, ארבע… כמנין, המנין הספרות על חזה. ושוב דממה. ליל ארץ‑ישראלי. וכמו משתהים בו מבעוד יום חליל‑רועים, קולות נודדים, צוענים, ונהם מרחבים חשופים, ונאקת נזירי שממה, ורסק עצמות אבירי‑קדם. לילה ארץ‑ישראלי רד על השתים וחתלן סביב, סביב. ושוב אותם אנחות, ארבע במספר, רחוקות, נתוקות זו מזו, אך משולבות יחדיו בלא יודעים, כחקוקות אשה אשה על לוח משלה וכל הלוחות ניצבים יחד, מצבות בבית‑עלמין אחד. ארבע אנחות. אחת… שתים… שלש… ארבע… ולא עוד. אפילו התנים נדמו. צלל ילל חיות, לשמע האנחות, ארבע במספר. ורק שריקות הרשות, צפצופי שומרי הלילה, פרועות, מבוהלות, עונות זו לזו, מעודדות זו את זו וגוועות לפתע. יבבה חנוקה. אי‑מי בוכה באישון‑ליל, סמוך מאד, קרוב מאד, ופיו קמוץ. ויש והוא פולט הברות, ממלמל מלים שתים, שתים בלבד. והיבבה קרובה מאד, בחדר, אשה מיבבת בלי דמעות. והבכי, לא מזה הוא בא, מזרח, כי אם משממות מערב, מערבות הצפון, בכל מלותים שתים. ולה, לשרועה על המצע לא הרחק מהמיבבת, נדמה, כי לא פי אדם הוא המילל, לא גרון אנוש, כי אם פרחי הכחול, הם שפצו פה. לא חיים ולא ריח להם, כי אם קול נהי, קנים ותאניה והם מיבבים באישון‑ליל: פר‑ו‑צת שדה. והרהור יוקד במוח: – שמא לעוררה, לטלטלה למען תקיץ משנתה, מחלומה? ואולי מוטב להניח לה? ושמא ללטף את זו הזרוע, לגפפה וללחוש לה: – – הרגעי! – – ולחרוק שן: – – דומו בני‑בליעל! הרגעו פרחי‑שאול! הרגעו ודומו! – – אך הללו, הידומו? – וכשלא תעצור כוח עוד, הריהי מעוררת את הישנה: – – שרה, שרה, שר’לה! – – המ… מה יש? ושוב אנחה אחת ושלוש קטועות. עד כי לפתע היא רוצה לזעוק לעברה של שרה, כשם שהיא מתחננת בפני אמה שלה האהובה: – – אמא, אל נא, אמא, אל נא תאנחי, איני סובלת אנחות! אך לא עוד אנחות היא שומעת, כי אם גניחות קלושות והנה כבר נאקות שסועות, וכל זה היא שומעת, שומעת ומחשה. אשה בוכה בלילה בכי‑תנומה רם. ואין אזניה שומעות דבר. ונדמה לה לשומעת, שאילו היו לה זרועות גבר איתנות, היתה לופתת את שרה זו בזרועות און ומלחשת: – – שרה, שרה’לה, את, את אינך נערה גלוחת‑שער, את אינך אחת, מספר, בין נשים מוּבלות למשכב. את אינך פרוצת‑שדה, את תפארת נערה, לא קדשה כי אם קדושה, אַת שרה, שרה’לי, לי, לי, לי. וצלילי חלילי רועי מנאות דשא שבארץ, תועים ומתדפקים בזה עם ליל – – לי, לי, לי, שרה’לי, לי לי, שלי, לי, לי… ושרה’לי אשר נעורה אך לרגע, כבר ישנה שקטה מאד, שנת הלוּמות‑גורל, אשר רק את בשרן ולא את נפשן אהבו. ולמוטלת על המצע מולה נדמה, שהלה, המצווה לאהוב את שרה זו בכל נפשו ומאדו, הריהו כבר כאן בחדר, מסוכך עליה, על חלומות שבשנתה. והיא עצמה מתחמקת, מתנדפת מזה והלאה, הרחק הרחק, אל האין‑סוף ונישאת לשנת אַשמורת אחרונה… פרחי הכחול נמסים ונמוגים בעלטה.

ג. פרח ורוד

בטלאים שקופים בין עלי עצי החורשה, נמוגו אחרוני הבהובי הנופים שקויי אור יום. ולבסוף נסתלקו אף הם רכובים על במתי הרים. שיירי היום כבר נמצצו עד תום והוטלו כדברים אין חפץ בם על סף הערב. אדמת החורשה הרפודה דרדרים וחלוקי אבנים פלטה חום רב. וגוף הנערה המוטל על שמיכה, על אדמת החורש, חש בחומו של יום, מהביל ועולה משכבת אדמה עליונה, לאחר שהיה שמור בה חום עצור ומתמהמה כחום גופה היא. חלוקי האבנים שבצבצו פה ושם, צבטו, דקרו, כאילו אסרו לא בשר הארץ כי אדמה, לא עצם בה כי אבן, לא שער כי דרדר וחוח. הוא, שישב סמוך אליה, זקף ראש בהיר‑שער, של נער שבגר אך אתמול, שכל עצמות גופו נמתחו לפתע, נחלצו. אך אבריו לא מלאו, עצמותיו לא העלו בשר ועמדו מעורטלות מעבר לסף נעורים מאוחרים, בירכתי בגרות, ונסתחפו לשנות העמידה. אך עוד מעט מזעיר נותר לו מנערותו, זה הצחוק הבהיר, צחוק שמחה תם כעין הורד הורוד, מבהיר באישון ליל. כי הוא חבקה וצחק: – כל‑כך טוב לי! הוא צחק צחוק הילד. אך הילד כבר היה לגבר, אשר השנים שכחו, ברוב חפזונן, לחרוש הקמטים בפניו. ומנין צחוק הנעורים אשר לו? וכמשיב על שאלה, צחק ומלל: – כל‑כך טוב לי! וכמו פרחו ורדים סביבם, בנעצוצי החורשה, בגדישי אצטרובלים צנועים. וקול הילד אשר לו צוחק ונבקע מעוצר שמחה: – כל‑כך טוב לי! מאפילים הרים סביב, קדרות שחורה עולה ומתפשטת בנחשולים אדירים. אפלולית ערב מסתלקת ועלטת ליל שוקעת בחורש. אדמת‑פרא סביבם. אך אתמול השתרבב שם נחש ויצא מנקיק סלע, רגמוהו באבנים, נבלתו נותרה שמה, ונתכסתה מעטה מחטים ירוקות ודקות, עקרבים מסותרים תחת מכתות אבן אורבים אחוזי קסם‑ליל לזנבם הם, נכונים משום‑מה לשלוח יד בנפשם כבאותה אגדה המספרת בהם. נאקת פחדים עולה מכפר ערבי סמוך: אח מבתק לבב אחותו שהלכה אחרי מאהבה; בת מתבוססת בדמה לרגלי אביה, אשה גוועת בקנאת אלופה. לילה מזרחי, ארץ‑ישראלי. יריה בודדת בוקעת, נשחקת בחלל ונחנקת בו. לילה סביבם. והם יודעים, שם, הרחק במרחבי מערב, ישנים אנשי מחנות, שנת רעבים. שם חולמים חלומות עדנים יתומים, שם פעוטות מהלכים בדרכי ארץ נכריה, ללא אב ואם, מהלכים תועים באין דרך. ובמנזר עטור עצים, מלחשת פעוטה על משכבה הנכרי, בשנתה, דבר אמה‑עמה: שמע ישראל… ועדיין פי הילד‑גבר ממלמל בקול יתום, הרואה בחלומות אבא‑אמא שנטבחו לעיניו קמים לתחיה: – כל‑כך טוב לי! – כל‑כך טוב לי! צוחק צחוקו, כאילו היה ילדו האחד המאושר של עולם אומלל. על צמרות העצים מפזזת, נוהרת בת‑צחוקו של ירח רם ונשא, שהופיע אי מזה, כבבואת שדות שלגים רחוקים, מכסים על דמים ועל נאקת חיים, באדמה. ובאהלים, רכובים על רצפת מרצפות גדולות, כבר נמות זרועות, נמות עינים יגעות מאור חמה מסנוור. נמות רגלים שבוססו בחול. נמים שרירים ומחלפות שער צנוחות על כר, פרושות, רוגעות. אך אורו של ירח כבר ירד בחורשה על קרקע וסלע. ופני הנער‑הגבר שטופים אור, אורה הראשון של ארץ משוחררת מעול עריצים, נחרת יתום בחיק אמו, שנמצאה באורח פלא, זוהר בת אהלים שהושכבה בפעם הראשונה בחייה במטה צחה, תפארת יקיצה מחלום זוועות רע, והנה חלום. ועדיין צחוק באין‑קול שפוך על פניו: – כל‑כך טוב לי! היא שמוטה באלכסון על חזהו, כרצועת העור על חזה הקצין, זרועותיה סוגרות עליו, והוא אוספה כאסוף כנור שנשר אל חיק והיד המחזיקה בקשת, אגודלה בלבד, פורט על נימים שהגלידו, אך הפשירו לפתע, בליל קיץ שלאחר מלחמת עולם, בעת ספוד ובכות, עת נמכרו הורדים בחוצות עיר לזכר נופלים, ורד לדש, ורד לדש, לזכר קרבנות. והנער‑הגבר בוש, בוש באשרו, בקרן זוית של עולם דוה, בוש ונכלם, המאושר. ולא עוד לחש¨ – כל‑כך טוב לי! אך פניו צחקו. פני הילד המבוגר אשר לו, צחקו בלי אומר: –כל‑כך טוב לי! והיא, אשר ידעה כי מחר יכבוש פניו אלה בקדרות יום‑יום ויצחק למשוב אמש, הטתה אוזן לצחוקו המבורך, בטרם יחתם חותם עולם, בטרם יחתם זכר מלים שזורות בודדים, בליל קיץ בהיר ולח בהרים, בטרם תוריד עין המזרח התכולה‑אפורה, תכלת ליל מוצף ירח. פיו הוא שצחק ומלל: – כל‑כך טוב לי!

ד. פרח אדום

המות אינו פורח בימינו פריחת מות אדומה, בעקבות טפין טפין של דם שותת, מטפטף כבימי אבירות ופרעות בישראל. הוא חיוו היום, רווי עשן, חרוך להבה, ספוג גזים. והדם הוא פורח בימינו על פצע וחבורה בלבד, תחת יד מגלב. הוא פורח בפה שנעקרו שיני זהבו, בירך שבעטו בה ודמה פרץ וזב החוצה ובנשיכת הכלב המשוסה. על שולחן הנערה פורח פרח אדום, שהלילה חרש בו צללים, צללי שחת ומורא. צללי אבדון הם, ככתמי דם קרוש ומבשרי כליה. וכיון שבלע הפרח מאופל הליל, לגם שיקוי שחת, הכחיל משהו האודם אשר בו. האפיל מאוד, כמו היה שקוי דם ודמע, שהזילה בת על אבא‑אמא, אל אח‑אחות. והנערה עצמה, פרח פורח בשנות חיים אדומות, עקובות מדם. אדומה חצי מאת השנים עד קובעתה, עד תומה, משולהבת מכבשנים גדולים, ולאורם מתלקחים באור אדום מרחבים עצומים. וככל שהלכה וגדלה זו השלהבת לפני העינים החוזות, נשתלהבה ולהטה הנערה, פורחת פריחת ארגמן אדומה, פורחת מתירושו וממוראו של עולם. וחומה של להבה ממרחבי מערב, מטיל הסומק האדום על ירכתי מזרח, ומצל על פאתי ליל, צל כבד ודחוס, צל דמותה שלה, דלה וזעירה. הומות רקותיה בלהט, ופעימה עולה ומתנפצת מקרבה עד כי היא חשה: נפצי להבה מתנור פורטים על סיבי גופה. על נימת נשמתה הולם קורנס, הולם על מוקדי הרהוריה ודמוייה; עולה אמונתה בלהבה, עולה תומתה, תוחלת שמים, כמיהת זו הארץ, וזה המעט, השיור עלי אדמות, חלק אלוה ממעל… לאור ברק השלהבת, לא עוד מבעית ומתעתע המות, כגרגרן סובא מתגולל בשכרונו, אדום לא מיין, כי מדם, כפרח סמוק הלוּם‑דם. אך לא פרח הוא כי אם חוח דל וניחר. כי… פרחים אדומים פרחו פעם, פריחה אדומה סביב בנין רם קומה. על מדרכה פרחו, כן, באבן, סביב אותו בית: אחד… שנים… שלושה… ארבעה… חמשה… ועוד. ואולי לא פרחו כלל, כי התגוללו בראש חוצות. למרגלות בנין רם קומה, התבוססו פרחים בדמם. הלילה רד, והפרחים עדיין מתבוססים בדמם בראש חוצות. פרחים אדומים, נערות עבריות מעונות, יפות‑תואר, שעונו והטילו עצמן ארצה, מראש הבנין, ופרחו בדמיהן על ארץ תחת כפת השמים. פרח אחד, שנים, שלושה, ארבעה, חמשה… ועוד. עברו על גויותיהן עוברים ושבים ולא ההינו להרכין ראש, להשפיל עין, לאסוף ולקבר. ועם רדת הלילה, האפילו כאותו פרח אדום, שנחרשו בו צללים שחורים, צללי שחת ואבדון. קפואות היו כפרחים. לא נאנקו, לא גנחו, לא פלטו הברת תחנונים מפה דווה. כי דממו דממת נצחים כדממת הפרח, שעליו התאבנו ביפים, לרגע, לרגעים, לשעה, לשעות, עד אשר בא יום המחרת והתווה בהם שמץ דופי, מראשית הקמילה והכמישה. אך אותו לילה ראשון לאבדנן, לא קמלו עוד, הפרחים‑הנערות, המתבוססות בדמן. וכמות שצצו פה ושם על המדרכה, ואין איש יודע אי‑מזה באו, נשרו ונחו. והכל שואלים: – מי שתל, מי נטע אלה? רק האחד הוא היודע. הוא שחש להוציא ולהציל מגוב אריות נערתו היעודה לו, הוא מצאה ועוד מורא המעשה, הקפיצה האיומה בפניה. וכאשר אחזו השכול הגדול ידע: – מעשה השטן! הוא גידל נטעים אלה, פרחי דמים חרושים צללי שחת בפני כרובים. האופל הכחול בפרח האדום, אשר שתה מיין הליל, כחול המות וצהוב הכמישה, עוד מעט ויטילו דופי ברחל הנערה, שמוניטין יצא ליפיה בכל הארץ. היא לוקחה ראשונה אחר כבוד, למאורת הפריצים. – רחל! ובני הארץ, זדים ערלים, מלאו פיהם צחוק: – רחל לאחר כבוד לוקחה, כאותה פלגש המלך, מלכת היהודים! ואמנם נחטפה עם רבות אחרות והובאה לבנין הרשות. וכאשר היתה מוטלת מתבוססת בדמיה, אחרי הטילה עצמה ארצה, עדיין פרחה בשלל כותרתה האחרונה, עוד נכרו בה אותות הגבירה, נזר הבריאה, זיוה והדרה. ועם רדת הליל, התגנב ארושה, למרות האיסור על בני ברית לבוא שמה, קרוב וגחון עליה, וראה הוד נטע פורח בעלטה, באין רואים, באין קול, באין ניד, כאנדרטת אבן, ושנחצבה במדרכה, טבועה ועומדת כאגרטל ובו… פרח הפלאים. אז אסף גויתה של רחל, וכהרף עין נאספו גויות הנערות האחרות, אשר נמלטו אל שאול והובאו לקבר ישראל. נשתלו פרחי הארגמן באדמה עוינת, לקפוא ולכמוש בחשאי, בירכתי ארץ. אך עין לא ראתה אותם קמלים, הופכים חומים, פריכים, רפופים. כי בעודם באבם, פרחו פריחת דם אדומה, עד שקפאו לעד. הפרח האדום על שולחן הנערה במולדת, מבהיר בחצות ליל, וטרפיו מתפצלים בקצותיהם לשנים. משתרבבים ונכרכים בפקעת קטנה. עלי הכותרת שטוחים כמתעלפים בחמה, אם כי אין שמש ליל. הפרח הולך למות. אך תגע בו רוח קלה וטרפיו יתפוררו לפרורים גדולים אך רפים וכוח אין בהם. כמוהן כמוהו, נתפוררו בקפצן, הנה והלום. עד שנאספו יחדיו עלים‑אברים, שרידי התפארת שאבדה, רגלי בהט, ידי קדושות חיורות, צחות וזכות, חותל ונקלע השער, תלתלי היקר, והוגש המגש הנושא כל אלה, עולה לשמים. שעו למנחה ויתבוששו…

ה. פרח סגול

ביער הצעיר השיר ירח צעיפי כסף עם קיפולים, כעין הסגול. עטפו הצעיפים את העצים הצעירים והדקים, כמקסם אגדה, טוויה בצמרות שקופות ודלילות, זרועות עלים. ורק למטה, למרגלות העצים, נותרו חללים מפוכחים, ללא חלום, צלולים וגלויים למאוד. היא הניחה מעיל הצמר הלבן אשר לה, מקופל למראשותיהם. הוא מתח רגליו, שעיפו מעמל היום, והשעינן על גזע עץ דק וחסר דמות, כנער מתבגר. היא מוללה אצטרובלים בידיה, פרקה, תלשה, רסקה בלי‑דעת. בינתים הפשיל הירח צעיפיו, בלש, בחש, חשף פנות סתרים, עד שהגיע עדיהם וידעו אף הם אור סגול‑מכסיף. הוא אמר: – זכורני… לאמי היתה מטפחת משי של שבת, סגולה. המטפחת היתה עשויה שיראין, מבריקה, מסנוורת, בברק אור, מכסיף. ותהי המטפחת בעינינו הילדים, כליל תפארת. כי ידוע ידענו: כאשר המטפחת הסגולה פורחת בגוונה הסגול ובצללים שבקיפוליה, מעל לאזני אמא, פורים‑מכסיפים ואף מוורידים לפרקים לאור הנר, כעין הורוד, – כי אז יום חג ומועד, יום השבת בא. רגלי הדובר חבטו בגזע הדק בקוצר‑רוח, בתרעומת סמויה, שמוסר‑כליות מסותר מבצבץ מתוכה. – ומדוע מספר אני כיום על מטפחת‑השבת הסגולה של אמי, שבודאי כבר אינה בחיים, כמוה כאחרים… שכן צר לי כל‑כך היום על שהרעמתיה, שמריתי פי אמי, שכלתה בודאי אף היא בקהל המובלים… ומוזר, בזה הרגע נדמה לי, שאותה מטפחת שיראין, שבתית, סגולה, זו שלה, נפרשת עלי כעת, באורו של ירח, אופפת, מבהיקה בברק כסף. כי היו בה אף חוטי משי אפורים, והיתה מתלקחת כולה בגווני לוואי, ורודים, שנותרו משקיעה, אשר גוועה זה מכבר. ובאמת, כאילו אצרו צללים שביער ורד שקיעה שנגוזה, שקיעה נעלמת, ונבלעו באפרורית הסגולה, המבהיקה. – אנו הילדים, היינו שואלים עצמנו, למראה מטפחת המשי הסגולה, מנין הובאה – מלכה זו לביתנו, והיא מבהיקה בברק יקרות? מאין באה? ואחותי הקטנה שזרה דמיונות ילדות ואמרה – המטפחת, המטפחת.. בודאי, בודאי, בודאי צעיף היא, שהשיר פרח סגול, רב‑הדר, הפורח בגן‑העדן. נשר הצעיף מטה ואצל מברכתו לראשה של אמנו. שכן אשה כשרה ויפה היא מכל נשי ארץ, אמנו… היער הצעיר רשרש אותה שעה, רשרוש שיראין של שלמות סגולות, משובצות בברק כסף של ירח, ואלפי מטפחות שבת של נשים בישראל, רגשו, רפרפו, באין סוף… – נער רע הייתי – דיבר מבלי להטות פניו כלפיה. – נער רע, בן סורר ומורה, שובב, וכעת, לאחר שגדלתי, עליתי הנה ואנכי כאן בארץ, תושב, מסקל, בונה, נוטע, ומשם… אין שומעים דבר, וברור כבר ללא אשליות, תקוות ודמיונות שאין איש, אומר אני לך, כעת צר לי על שהרעמתי את אבא‑אמא, מריתי פיהם, ממש להכעיס. למשל, נתפשתי בקלקלתי, מעשן בשבת. ואמא, היא רק אספה קרנות מטפחת השיראין השבתית‑הסגולה שלה, נאנחה ולא אמרה דבר. אך ברק המטפחת הסגולה, הוא שהיה בעוכרי. עדיין אני זוכרו כה יפה, והוא פורח בעקבותי, בדרכי, ואינו מניח לי אף היום, עד אשר אני מכה על חטא: על חטא שחטאתי לטהורים, לקדושים… קולו המרטט הפך מפזם, רועד, עד אשר נסדק לגמרי, נתרסק ונעתם כליל. כאשר שב אליו קולו אמר: – על חטא שחטאתי, אני חלוץ בארץ, באפיקורסות, בעזות‑נפש, בגאון‑לבב, בשכרון‑נעורים ב… – יודעת את, כאשר הדליה הסגולה פורחת, זו, המתורבתת, דומני שקיפולי עליה הכרוכים בתוך עצמם, מטפחות משי סגולות הם, שנתחבו בלב הפרח פנימה, מטפחות של אמהות בישראל, טובות וטהורות, מטפחות שנטמנו בבית‑גניזה אחד, בראשו של פרח, לשמירה, לקיום, ליפעה, לנועם, לדורון עולם עד סוף כל הדורות. וכבר איני רואה פרח חי, אלא ראשי‑שיבה עטורים סגול מכסיף, כעין האור המסנוור, בנוח אורו של ירח על ירק טבול אופל. – כי… כפרח הסגול פרח ראש אמנו בערבי שבתית, חגים ומועדים, פרח שפרח וקמל. צעיפי הכסף הסגולים שקעו מטה, מטה.

ו. פרח צהוב

הפרח הצהוב, האם אף הוא לבן בלילה? והרי צהוב הוא מאד ואבקניו שחורים? פרח מוזר במראהו הוא, באשון ליל. כעין הכוכב תבניתו, וכמעשה מקלעת משונה בתווך. כמראה ארבע אותיות נפרדות, אך כמו משולבות יחדיו. ארבע אותיות בלע“ז “יוּדה”. וכאשר פרח הפרח, לא בגיא פרח, לא בעמק, לא בניר ולא באחו. כי על חזה אשה וגבר פרח, על זרוע, אפילו על גב אדם. על גופו של אדם פרח, פריחה גדולה, צהובה‑אדמונית. ואפילו ימים אחרים באו לו, לפרח הצהוב, ופרח על מכוניות‑צבא גדולות, פריחה עזה, נוקבת‑עין. ויש ופרח למזכרת, בכיסו של חייל עברי, פרח בהחבא, כמזכרת‑דמע… ריח שדה לפרחים צהובים באחו, לאותם פרחי שדה צנועים ותמים. אך, ריחו של זה, ריח אריג וזיעה. ואף לא כלי כותרת לו, מרהיבי עין ביפים, כי אם קרנות מגן‑דוד, חדות, דוקרות, נוקבות, ומנקרות‑עין. חשו גייסות עטורי‑נצחון, באו ותימרות ישועה בעקבותיהם. ומשנכנס אל מחנה הפליטים חייל עברי, ענוד כוכבי “נצחון”, חתום בשלל צבעי הקשת על חזהו, סקר אותו האיש בעל הפנים הבלות במחנה, נתן עיניו בחזהו הנישא של זה, הבא מקרוב, ובחזהו שלו, השקוע, ותלה עינים בוהות בחלל. אך מיד התחיל מפשפש בקדחתנות בכיסו, מחפש, אינו מוצא, מגשש, טופח, כמו מטלטל עצמו כעלה סתיו צהוב ברוח, ממורטט, חלוש ואין‑אונים. ושוב שלשל ידיו לכיסיו, העמיק ומצא שם מה שמצא וענדו על חזהו. – הרי לך תו “הנצחון” שלי! תו המנוצח, כי אין בי עוד כוח לחיות. הרי תו נע ונד, תו האיש שאין לו בן ואין לו בת, לא רעיה ולא מודע, תו הנידון לכליה! ניצבו השנים זה לעומת זה, יהודים שנים. ראה “המנצח” את הפרח הצהוב, ואבקניו השחורים, פורח על חזה שקוע, ופריחתו גדולה, לוהטה, בוערת, מרצדת, מזה אל זה, מחזה אל חזה, כפולטת גיצים מתלקחים, מציתים, משתלהבים, מזה אל זה. והיתה הלהבה הצהובה למורסה שותתת מוגלה צהובה, משחירה, מתמשכת מזה אל זה. היום רד. הגיע עת הליל. והפרח הצהוב האיר באשון ליל, באור השנאה והרעל והיה לפרח גדול מסנוור עין, מתיז ריר צהוב, דלוח, זב, מפכה ומעלה קצף שחור. וידעו השנים היושבים זה לעומת זה: – תינוקות רואים בחלום בשנתם – הפרח הצהוב והוא גדול לאין שיעור והוא פוער פיו, פה מפלצת, ושיניו הגדולות, ארבע, שחורות, מעוקלות. ויש והוא סרפד דבק בצרב‑אונים ויש… והוא נמר צהיב ומנומר, כתמי שחור ויש… ידעו השנים: – זקני רואים בחלומם הפרח ודמעתם ניגרת על כתם צהוב‑כתום של גמרא ישנה, ועל כתמי יושן צהובים של מחזור, ועל אתרוג של חג שהובא ל”שם" ממרחבי מזרח, ועל נהרה שבעיירה, ועל נערה זהובת שער שידובר בה נכבדות, ועל תפארת שמלתה הזהובה של מחותנת, ועל זוהר זהוב של פרוכת, זהב שמלת התורה, ועל זהב תחנוני החזן, ועל טלית שהצהיבה מיושן ועל… ידעו השנים היושבים זה לעומת זה: – צעירים בשנתם רואים הפרח הצהוב ומשלחים הרהור אל קמה זהובה ובשלה, שבלים, מחלפות זהב, זהרורי שמש בפגישת‑יער, שמלת חמד. ועטרת קיץ, זהב צהרי יום וזהרורי בין‑ערבים. פרח צהוב, צהרי‑יום ו… כאשר אסף הפרח נגהו מעל חזה שקוע, נכבש, נצטמצם, נתכווץ, ניטשטש בתוך עצמו, ונעלם, זקף האיש חזהו השקוע, ככל אשר יכול ולחש: – הפרח הצהוב מת! שלל כוכבי חזך הכהו בסנוורים ודעך. הוא היה יצור חלש, רפה‑אונים, הוא חתם עולם שגווע (אמור אתה, המנצח, האמנם גווע ואיננו?) הוא גדל על אדמת נכר, אך לא אצלי, בחזי שלי, פנימה. כי אצלי, אחא, גן פורח, אצלי יבשו עשבי עבר. אצלי, אחא, האמן לי, נובט ניצן, אצלי קמלו כבר הפרחים הצהובים, נעקרו משורש, ואדמתם, גופי שלי, שרצו להכות בו שורש, ולהפכני שמה וציה, ליבש לחי, לשדי… אצלי, אחי, גן פורח פרחי הטוב… הוא אמר: – כך נדמה לי אחי, אצלי, כאן, גן פורח, כי אני בתוכי אני, חי, האמן לי, חי, חי וקיים. והפרח כמש. קמל, על חזי גווע, יבש הזרע הארור, נמקה התולעה, נטע הצפעוני גווע ואיננו… אך יש והוא עדיין אורב לי, מה יאבה מני? הרי אצלי אחי, גן פורח בלבי, אצלי חלום וזרעי תקווה, כי אנוכי נותרתי בחיים, חי אני, חי, והלה גווע ומת באדמת מטעו, הנכריה. וכעת הזדקף וחזר בפעם האלף: – שומע אתה, אחא, לא אנוכי, כי הוא, שבק חיים ונעלם ממני. ובחזי אני, גן פורח. שמע בחור! אומר אני לך, להם הוא, כאן יפרח וירבה, נטע השנאה, על אדמתם שלהם, להוותם, ינבט זרע האיבה והרעל, שלהם הוא, להם הוא. לי הוא מזכרת עבדות. אנוכי, לא בנבט נובט בזהב אופיר אובה, כי אם בתכלת ברה. כי אצלי, בחזי שלי, גן תקווה פורח. ואתה טול זה הפרח הצהוב, טול ושמור וזכור! זכור אתה, כי בי אין כוח עוד… טול וזכור! הוא התנודד על רגליו, מט לנפול.