רקע
אהוד בן עזר
"ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי, 1926
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.12.1971


נצרת, 1922.

בחור עברי צעיר, בנימין מוגיליאנסקי, יושב בביתו של הערבי קמל־אפנדי וכותב ספר. לפני שנתיים עלה בנימין לארץ־ישראל. זמן־מה שהה בקבוצה הצעירה גבעת אריה, אשר במורדות ההרים בגליל התחתון. לפני ימים אחדים נמלט משם בהרגשה כבדה כי הופרה בריתו עם האדם. עתה הוא יושב בקרב עם־ניכר, אשר שפתו זרה לו. הוא כותב:

“טובים צלילי שפה זרה לנפש נבוכה כמים ליגע־כוח. נלכדתי בצלילי שפה זרה. כבוגד נס מן המערכה הנאחז בכל הווייתו צמאת־השיכחה בזמר נערה רחוקה על גבול כפר זר, שקט.” (“ימים ולילות”, עמ' ז’–ח').

ההזדהות עם הסביבה הערבית באה להבליט את חוסר־השקט ואת התלישות אשר בסביבה היהודית שממנה נמלט. הבריחה אל הסביבה הערבית מביאה אותו לחלום של טמיעה גמורה (עמ' ט'). סביבה זו גם מעלה בסופר הצעיר אסוציאציות מקראיות, שהן מטבעה של כל זיקה רומאנטית בספרות הארץ־ישראלית (עמ' י"א), והוא מגיע אפילו להרהורי התכחשות למוצאו היהודי, שאותם מוצאים, אם כי בהקשר קצת שונה, אצל יחזקאל חפץ ב“שכול וכישלון” של ברנר.

מיהו בנימין?

יש בו ללא ספק מדמותו הרוחנית של ביסטריצקי עצמו. בשנת 1920, והוא בחור כבן עשרים וארבע, עלה ביסטריצקי לארץ. “ימים ולילות” הופיע ב־1926, ולפי המאורעות והדמויות המתוארים בו, קל לזהות שהוא מספר על שתי השנים הראשונות של ביסטריצקי עצמו בארץ.

ב“ימים ולילות” מתוארים חייה של העדה המפורסמת של תנועת “השומר הצעיר” בביתניה עילית. חברי העדה עבדו בסלילת חיפה־ג’ידה, וב־1922 הקימו את קיבוץ בית־אלפא שבעמק יזרעאל. ביסטריצקי חי במחיצתם פרק־זמן, ובשנת תרפ"ב, 1922, הוציא מטעמם את הקובץ “קהיליתנו” (הוצאת קיבוץ “השומר הצעיר”, כביש חיפה־ג’ידה).

הקובץ מורכב מעדויות כתובות של חברי העדה השומרית. ב“ימים ולילות” מופיע תיאור מפורט של כתיבת הספר הקולקטיבי. ועוד: בפתיחת “ימים ולילות” רשום: “נצרת־ירושלים, תרפ”ב־תרפ“ו.” כלומר, הרומאן החל להיכתב בנצרת בשנה שבה יצא לאור הקובץ “קהיליתנו”.

האם הגישה של ביסטריצקי בספרו לשאלה הערבית היא רומאנטית, לפי הרושם הנוצר למקרא דפי הפתיחה? – כן ולא. עולמם של הצעירים, גיבורי הספר, מתנודד בין הנהייה הרומאנטית אל השלווה והשורשיות אשר בהווייה הערבית ובצל הפרדסים, לבין הפגישה במרירות המציאות, בנוסח הר־הגעש הברנרי.

גבעת אריה קרויה על שמו של אריה, המנהיג הראשון של העדה השומרית הצעירה, אשר ערבים רצחוהו. אריה היה גידם, גיבור־מלחמה, ודמותו מזכירה במשהו את יוסף טרומפלדור, אשר נהרג בתל־חי ב־1920. הרצח של אריה שייך לאותה מרירות המציאות, שעליה כותב ברנר. זיכרו של אריה מטיל צילו על חיי הצעירים בגבעה, קובע לעיתים את גורלם האישי, את תחושותיהם כלפי נוף הארץ ויושביה הקודמים.

אחד מצעירי הגבעה, אורי, למראה ערבי רוכב על חמור, מדמיין כיצד היה הרצח של אריה. לפי הרגשתו של אורי נתגלתה לאריה ברגע מותו האמת הפשוטה והוודאית – שהוא מת במקום נוכרי, בתוך נוף זר (עמ' קכ"ה). מה שנראה לאריה עד לאותה שעה כהתערות בארץ, לא היה אלא התערות מדומה. זו שמתעלמת מן המרירות שבמציאות [בלשונו של ברנר]. רק רגע לפני מותו נתגלתה לו לאריה, במאוחר, אמת חדשה ומכאבת. מותו של אריה מלווה את אורי ככתובת על הקיר, קובע את יחסו האמביוולנטי לסביבה הערבית – יחס של זרות וקירבה, פסימיזם ורומאנטיקה.

תשוקת ההתערות של אורי בארץ מומחשת בפרשת ידידותו עם סעיד־שייך, הגר בכפר הערבי הסמוך. זוהי ידידות שלעיתים נלווה עליה גם שמץ של גוון אירוטי: סעיד־שייך “נותן באורי מבט בדקני מן הצד, מבט ערום, ממזרי.” סעיד־שייך “אוהב להעביר את ידו הגדולה, השעירה, על חלקת בלוריתו של אורי.” (עמ' קל"ד). לסעיד־שייך שלוש נשים – הצעירה כבת שש־עשרה, והוא הולך ערירי. נדמה לו לאורי שהוא שומע רטט־עצבות בקולו של הערבי החסון, שיכול היה להיות אביו, “ונעימה לו (לאורי) נגיעת ידו של השייך, לטיפה יחידה זו מיום צאתו מבית־הוריו.” (עמ' קל"ד).

זוהי התרפקות של צעיר יהודי, המחפש בקירבת הערבי חסות של אב, אב חדש, במקום האב היהודי שבגולה. יחסו של אורי לסעיד־שייך הוא יחס דו־ערכי: התרפקות, ועימה הרגשת זרות. הערבי הוא כמין מולדת, אבל מולדת מתנכרת. ויש רצון ששניהם, גם הערבי וגם הארץ, יאירו פניהם. בעיני סעיד־שייך קורא אורי את בדידותו שלו, של היהודי, השב לארץ־אבותיו. (עמ' קל“ה–קל”ו).

מרים, אהובתו של בנימין, נשארת בשכונה העברית בתל־אביב, על גבול יפו. היא משוטטת הרבה, בבדידותה, במשעולי הפרדסים. יחסה של מרים אל העולם הערבי, המתגלה לפניה בין הפרדסים, דומה ליחסו של בנימין למקלטו בנצרת ושל אורי לסעיד־שייך. אצל שלושתם אפשר למצוא התרפקות על ההווייה הערבית, קינאה בשורשיותה, זרות כלפיה, ורצון להתערות בתוכה ולהיטמע בה.

מרים פוגשת בברנר, ובעיניה נראה גם הוא כמי ששואף לחיות בסביבה הערבית כדי להתקרב לסביבה זו ולהביא לה מבשורתו האנושית. ציור־דמותו של ברנר כאן מושפע כנראה מאותה רשימה “מפנקס” על טיולו במשעולי הפרדסים, שהתפרסמה זמן קצר לפני הירצחו. בעיני מרים מצטיירת תמונה אידילית ורומאנטית מאוד של ברנר בקרב הערבים. אולי יש בכך אות להד של צוואה מוסרית־הומאנית שמעוררת רשימתו של ברנר כבר בשנים הראשונות לאחר הירצחו. וגם התעלמות יש כאן מן הצד האחר שביחסו של ברנר לערבים, יחס פסימי, שאינו מאמין באהבה ובשלום, ואשר מאפיין את חלקם המכריע של כל כתביו הקודמים. וזוהי, מצד מרים, בוודאי אידיאליזציה של ברנר.

תיאור מאורעות האחד במאי 1921 ביפו הוא כתיאורה של רעידת־אדמה. מה שיבוא לאחריה לא יהא דומה למה שקדם לה. לאחר מותו של ברנר שוקעת מרים בקריאת כתביו. היא מבקרת לעיתים קרובות את קברו. עתה היא מוצאת במותו של ברנר אותה משמעות מיסטית שמוצא אורי ברגעיו האחרונים של אריה.

באמצעות המוות קונה לעצמו האיש הישראלי את השלווה הנוראה, האכזרית, את הקשר הנצחי למולדת, ובינתיים זוהי ההשתרשות היחידה שבגדר האפשר. רגע הזרות הנוראה, המוות בצהרי־יום, בדקירת סכין – הוא גם רגע כריתת ברית־הדמים בין האדם הישראלי לבין נוף מולדתו, ואין יכולת לזכות בקירבה לערבים ולארץ בדרך הקלה והאוטופית, בדרך האהבה והאידיליה.

העניין הערבי, שהודגש כאן, יש בו אולי כדי להטעות באשר לצירו המרכזי של הספר, שהוא חיי העדה השומרית הצעירה. מנהג קיים במחנה – אדם כי ירגיש שאין בו כוח להוסיף לשאת את מצוקתו ובדידותו, מצלצל בפעמון, אפילו בחצות־לילה, ומזעיק את כל העדה לשיחה. בשיחות הארוכות הללו נמצא פורקן לבדידות, ל“צער העולם”, לפחד מהתאבדות, לרומאנטיקה, לדחיית סדר העולם הישן ולוויכוחים על תיקון האדם ומהות החיים בחברה חדשה.

אך הפעמון המזעיק לשיחות הממושכות נעשה גם סמל של תלות הפרט בחברה, סמל משעבד ומעיק. כתיבת הקובץ המשותף (“קהיליתנו”) באה אולי כדי לשחרר את חברי העדה מן המתח המעיק ולתת ביטוי לתהליך ההתהוות המתרחשת בהם.

מנהיג העדה לאחר מות אריה, מנהיגה הראשון, הוא אלכסנדר צורי, איש חזק המטיל את מרותו הנפשית והאידאית על בני החבורה כולה, כמין “אדם עליון” שחיי כולם סובבים סביבו. בין חברי העדה מצויים אח ואחות, ארנסט ואדל. היא אהבה את אריה. הוא הגיע לילה אחד להתפרצות טירוף ועזב את הגבעה. צעיר אחר, מרקוס, חיזר תקופה ממושכת אחרי אדל, אך מפני הססנותו ומפני הדעה הכללית, כי חיי זוג עומדים בניגוד לחיי העדה כולה, לא נעתרה אדל לאהבתו של מרקוס.

אלכסנדר צורי חושק באדל, מקדש את החיים בזוג, והיא נעשית אשתו. היא אמנם אינה אוהבת אותו, אך נכנעת למרותו ולאישיותו הכאריזמטית. בסצינה דוסטוייבסקאית ממש, מתחנן אלכסנדר לפני מרקוס שיבוא לגור עימם באוהל בשלושה. מרקוס מסרב ומאוחר יותר עוזב את החבורה, אך צילו נותר במחנה, מעיק. ואילו אלכסנדר צורי נעשה לסמל של עריצות נפשית.

סוף הסיפור יש בו כמין השתחררות מעריצותם של אלכסנדר צורי ושל הפעמון כאחד. התאבדות אחד החברים מפוררת את סמכותו של צורי, ואת הפעמון – שורפים.

העניין הערבי חוזר ומשתלב בסיום הסיפור: בלילה מקיפים בני הכפר הערבי את המחנה, ועימם אשתו הצעירה של סעיד־שייך שהכישה הנחש. השומר שהולך עם הערבים לעזור להם, הוא שמתאבד בחזרו בבוקר למחנה. כמה מן החברים עוזבים את גבעת־אריה. ביד אחד מהם, הוגו, הקובץ הקולקטיבי שכתבו חברי העדה. ואילו בנימין, המרגיש שהופרה בריתו עם האדם, נמלט לנצרת כדי להתחיל, או לסיים, את כתיבת הרומאן שלו.


* נתן ביסטריצקי: “ימים ולילות”. סיפור בארבעה ספרים. ירושלים תרפ“ו. 1926. תרל”ה עמ'.

המלצות קוראים
תגיות