הפרסום הוא בסדר אלפא־ביתי, לפי שמות הסופרים שעל ספריהם כתב אהוד בן עזר, בעיקר במדורו השבועי שהתפרסם בשנות ה־70' של המאה ה־20 במוסף “ספרות ותרבות” של עיתון “הארץ”, עם תמונות הסופרים.
תחילתו של המדור “ספרי דורות קודמים” היתה במדור “קריאה שנייה” ו“קריאה אפשרית” במוסף “משא” של עיתון “למרחב” בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת “משא”, הוא ביטל את המדור ואז עברתי ל“תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” בעריכת בנימין תמוז.
אהוד בן עזר

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.11.1971

מאז כתב תומאס מורוס את ספרו “אוטופיה” (1516) נכתבו לא מעט ספרים בז’אנר הזה. מטרת האוטופיה היא להציג תוכנית מתוקנת של העולם והחברה, תוכנית שהיא פרי המחשבה והדמיון, והדמיון בלבד. ובעצם, כאוטופיה הראשונה יכול להיחשב ספר המדינה של אפלטון.

אוטופיה שהשפיעה רבות על התנועה הציונית היא “אלטנוילנד” (1902) של הרצל. רומאנים אוטופיים כתבו ואֵלס, האכסלי ואורוול. “שמיים מאסו הבונים” (1941), הרומאן האוטופי של ארי אבן־זהב, דומה במהותו ל“1984” של אורוול (שהתפרסם ב־1949) ולרומאנים של ואלס והאכסלי. הוא מאחד יסודות של ספרות המדע הבידיוני, שאיפה לתיקון חברתי ותחושה פסימית כי ככל שתגדל יכולתו המדעית של האדם, כן תקטן יכולתו ליצור סדר־עולם הגיוני, צודק ונוח. זו אינה, אפוא, אוטופיה המנסה להשפיע באמצעות ציור עולם טוב יותר, אלא להיפך – להזהיר, על־ידי ציור עולם קודר וחסר־תקווה.

ארי אבן־זהב, שנפטר לפני שבועות אחדים, היה כבן ארבעים ושתיים שעה שהתפרסם הספר. הוא עלה ארצה ב־1922, ושימש שנים רבות בתור מזכיר אקדמי של האוניברסיטה העברית. ספרו נכתב לפני השואה אך לאחר עלות הנאצים לשלטון, וכנראה גם לאחר פרוץ מלחמת־העולם השנייה. החיים בצל השתלטותם של הנאצים על גרמניה באים לביטוי גם בספריו: “אלה מסעי הזפתים” (1936) ו“בראשית הסער” (1945).

באופן טבעי מבקש הקורא ברומאן האוטופי את הקשר לזמן כתיבתו, למקום שבו הוא נכתב, ואולי גם לרמזים וללקחים שאפשר ללמוד מהם על סדר־העולם הרגיל, הלא־אוטופי. ברור שהרומאן של אבן־זהב עמד בסימן האיום של מלחמת־העולם השנייה. יש בו גם התייחסות לאורח־החיים השקט של המזרח, בניגוד לטירוף השורר באירופה, וגם לעג לפרופסורים פאציפיסטיים – ואולם עיקר הספר הוא ברעיון השמיים שמאסו הבונים.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא בעוד כמאתיים וחמישים שנה, במאה העשרים ושתיים. העולם נחלק לשני סוגי תושבים: על־אדמתיים ותת־אדמתיים. התת־אדמתיים הם אנשי העתיד, הם ברחו מן השמש, מן החיים לאור היום, והתכנסו בערים של מטה, מוגנות ממלחמה, ממוזגות אוויר, עם רשת תקשורת מפותחת. הבגדים עתה שקופים. האוכל בכדוריות. ההליכה על מגלשים קטנים. הטלוויזיה היא תלת־מימדית וטלפונית, אפשר להתנשק מבעד לקיר זכוכית מרחק אלפי קילומטרים. אפשר לטוס באוויר כמו ציפורים. אך גם מכשירי ההמתה משוכללים, ובכל מלחמה עולמית נהרגים עשרות מיליוני אנשים מכל צד. פחדם הגדול של התת־אדמתיים הוא מפני רעידת אדמה. כל רעידת אדמה הורסת ערים ומדינות שמתחת לפני הקרקע.

העל־אדמתיים הם שרידיה של האנושות הקודמת, החיים בחורבות הערים הגדולות. הם אוכלים ומתלבשים באופן טבעי, הם הפרולטריון העולמי, ומדי פעם פורצות מהפכות ומלחמות ביניהם לבין התת־אדמתיים. העולם עודנו מחולק לכמה מדינת גדולות, המסתבכות במלחמות זו עם זו. רק בחיג’אז חיים עדיין אנשים נורמאליים.

אנטול דניאל, גיבורו של הרומאן, בורח לריאד, העיר המאושרה. הוא משקיע עצמו בחיים הפרימיטיביים הבריאים של הערבים, אשר דתם אוסרת עליהם להביא למידבר את כל חידושי המאה העשרים ושתיים.

“האם לא טוב לאלה מאשר לאנשי־התרבות, כביכול? כאן עובדים עשר, שתים־עשרה שעות ביום והם עייפים פחות מאלה שבעולם התרבותי המתקדם, שעובדים רק חמש שעות ליום – שם הכול מחקה את מהירות החשמל, אין לאדם זמן לחשוב, וכאן – השלווה שנתן היוצר לכל חי מראשית בריאתו. הגמל הוא הזיקוקין שלהם, החרב והרובה הם תותחי־זהרורים שבידיהם ובהם נהרגים מאות, תחת המיליונים שנהרגים שם, בעולם שכולו חכמים ונבונים.” (עמ' ל"ז).

“האדם נולד לתמימות, וכשהוא ממית אותה, את נפשו הוא קובע. הלוא ראית, מה רב האושר ששופעות עיניהם של הערבים, ואילו עיני האדם התרבותי, כביכול, הברק שלהן דהה ומתוכן נשקף תמיד הפחד הגדול ליום המחרת, ופחד זה הוא המקצר את ימי־חייהם.” (עמ' ל"ח).

אך לא זמן רב זוכה אנטול דניאל לחסות בעיר־המקלט ריאד. אשתו האיטלקייה, סילביה, מפצירה בו לחזור לארצה. ויחד עם בנו, יוהן דניאל, הוא חוזר לאיטליה. הרבה מלחמות, רעידות־אדמה, התנכלויות ומקרי מוות פוקדים את המשפחה. האם מתה. וכל תקוותיו של אנטול הן בבנו, הגאון הצעיר, הממציא מכונה לקריאת־מחשבות.

ואולם דווקא המצאה זו מפחידה ומערערת את סדר העולם. כל ההמצאות של כלי משחית ומוות מתקבלות בשמחה, ורק ההמצאה האחת, העתידה לחשוף כל דבר־שקר ומחשבת־רמייה – מפחידה את בני האדם. יוהן דניאל מוכרז כמשוגע ונכלא. הוא ואביו מצליחים להימלט ואין יודע היכן הם. הספר מסתיים בחזיון אפוקליפטי: כוכב־שביט גדול מאין כמוהו הולך ומתקרב אל הארץ, והוא עתיד להפוך את העולם כולו לגלי אפר ועצמות.

כשיצאה המהדורה החדשה של הספר הוסיף לה ארי אבן־זהב הערה: “כשיצא ספר זה במהדורות הראשונות לא פילל איש, שעוד בימינו נראה ראשיתו של העידן התת־קרקעי, ההתפתחות המהירה של כלי־המשחית ועימה שינוי מחשבת האדם, מאפשרים אמנם את הרחבת היריעה, אך לא עשיתי זאת, כדי שלא לשלול מן האוטופיה את הראשונות שלה.”

ואולם, ערכן של אוטופיות אינו נמדד בחידושיהן המדעיים דווקא – הרי בזאת מתחרה בהן כיום כל ספר וכל סרט של מדע בידיוני – ערכן בתמונת־העולם שהן מצליחות להעלות. ובמשמעות הניתנת לאותו עולם. הנבואה איננה החיזוי של דמות העתיד אלא הראייה העמוקה, חסרת־הפשרות, של המציאות בהווה, והלקח הנלמד מראייה זו לגבי העתיד.

הטעות של אבן־זהב אינה בכך שלא חזה מראש את נטייתו של המדע להגביה טוס לכוכבים במקום לרדת למעמקי ארץ. טעותו נעוצה בראייה כאילו־פשטנית של התרחבות המדע והמלחמות, מבלי שתתלווה לכך בספר הארה עמוקה יותר של המציאות שבתקופתה נכתב הרומאן, או של כל תקופה אחרת מאז.

* ארי אבן־זהב: “שמיים מאסו הבונים”, מהדורה ראשונה, 1941, מהדורה שלישית, הוצאת “יבנה”, תל־אביב, 1965. קנ"ה עמ'

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.8.1972

אישה מרה וקשת־יום היתה, כניראה, ד. אברהמית. היא באה ארצה עם ילדיה, פליטת חיים מסוערים ונכזבים, וביקשה לעצמה פורקן בכתיבת ספר, ספרה היחיד, בשפה הרוסית, שפת מולדתה.

במבוא לספרה היא כמו מתנצלת: “אמרתי בליבי: אכתוב נא קורות רומאן אחד הידוע לי, רומאן מן העבר הרחוק, ואף־על־פי־כן פראי, פראי לגבי הזמן, ולפי יכולתי וכוחותיי אתאר אותו על כל עקלקלותיו וטלטלותיו. הנה מקרה מוזר, מקרה חיים בלתי מאושרים של משפחה ידועה לי, מנקר במוחי בלי הרף ותובע תשובה: מי אשם?”

ד. אברהמית מזכירה שהדברים המסופרים בספרה אירעו לפני שמונה־עשרה שנה, והתקופה הנזכרת בספר תחילתה בשנת 1905, משמע שהספר נכתב בשנת 1923 לערך.

היא כתבה את ספרה בגוף ראשון ובצורה וידויית, שיש בה העזה רבה לא רק לגבי אישה. תחילתו של הסיפור בתיאור חייה של הגיבורה, בתיה או ברטה, באודיסה. היא חברה שם לאגודת סוציאליסטים יהודיים, קרובה גם לאנארכיסטים, ועוסקת בפעולות תעמולה אסורה והחבאת נשק. תוך כדי העבודה המשותפת היא מתאהבת בבוריס, המנהיג הצעיר של הקבוצה המהפכנית. הוא מדבר גבוהה־גבוהה על המהפכה ועל האהבה החופשית, וערב אחד הוא מקיש על דלת חדרה נקישה קונספירטיבית ונכנס לבקרה.

תיאור הפגישה הראשונה הזאת הוא הפרק הנועז והיפה ביותר בספר, ואותה פגישה היא המשנה כליל את חייה של בתיה. בוריס מתוודה בפניה על אהבתו ונושק לה, “באותה נשיקה שאינה חוזרת, אשר בה מתמכרת נשמת הנערה לצמיתות למיועד לה.” (עמ' 9). בתיה מהססת להיעתר למנהגו החופשי של בוריס. ואולם הוא יודע חלקת לשון בדבריו אל נשים:

“וכי מה הוא כוחי לעומתך? האם אינני ילדך חדל־האונים? הלא אימי את, אימי הגדולה והחזקה, את ילדת אותי בשעה שראיתיך לראשונה, והנני מאושר, כי שלך אני.” (שם). ומיד הוא מכריז: “כלום אין אנו בני־חורין הרשאים לקדש את נשמותינו וגופינו בטבעת האהבה החופשית?”

[והלאה, ציטוט מתוך הספר:]

הצצתי בו: פניו הפיקו אהבה רבה, עיניו ומצחו התרחבו. לא העיזותי להמרות את פיו. הוא נשאני בזרועותיו. ושוב ישבנו על המיטה. לאט לאט הפשיטני, נשקני, בלי הרף, השאירני בכותנתי ולחש:

“מה גמישה את!”

ראיתי והנה חל בו שינוי גמור. הוא לחץ בשתי ידיו את שדיי וקפא. פניו הסמיקו, עיניו הועמו, נתמלאו דם והביטו כלוהטות בלי כל הבעה, הוא נשף באפו, על צווארי קלחה עד לזרא נשימתו החמה. פחד נפל עליי. חפצתי להיחלץ. אך הוא ניענע בראשו ולא הוציא הגה מפיו (כאומר: לא! לא תתחמקי!). ומיד פער את פיו מרחוק ובשפתיו הלוהטות נצמד אל פטמת שדי הלחוץ בכף ידו. צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי.

כעבור זמן־מה שבה אליו רוחו, הוא הירפה ממני ונשם לרווחה. ישב כמעט רגע בראש מושפל, ואחר כך, בשובו מהעור הקשה של החיה אל מטווה המשי של האדם, לבש את מראהו הקודם. הוא החליק על ראשי, נשק את עיניי ואפילו כיסה את כתפיי.

“לא!” אמר, “תום כזה לא ראיתי עדיין. ילדתי, את אוהבת אותי, ונתת גם לי את הזכות לאהוב אותך. נישואינו חופשיים ללא כל כפייה.”

רגש אהבה מילא את ליבי. בפעם הראשונה חיבקתי בידיי את צווארו ובלי בושה כבשתי את פניי בחזהו השעיר.

הייתי לו לאישה.

חצות. בחדרי הקטן שררה אפלולית. מנורת זכוכית “מס' 8” דלקה מתחת לסוכך ירוק עשוי נייר סופג מעשה ידי בעלי בהיותו עוד חתני מהשעה השמינית עד השעה השתים־עשרה. בשעות הנישואין הספקנו לדבר על עניינים רבים ואפילו לשתות תה. בשעת שתיית התה מצא חתני, כי הנני הרבה יותר מעניינת מכפי שהיכירני. ־־־

השעה כבר לאחר חצות.

הנני שוכבת ערומה לגמרי על גבי המיטה וחשה את עצמי כאילו טולטלתי לתהום. בעלי האוהב אותי פעם הוא מיישר את רגליי, פעם מתיר את שערותיי ופעם לוחץ עד כאב את אברֵי גופי או מוצץ את שדיי ושוב מתאדם ושוב עיניו נערכות ומביטות בי בלי כל הבעה, ושוב שופע עליי קילוח של נשימה חמה.

ואחרי כחצי שעה – הפסקה, לטיפות שקטות וחביבות, בקשות, הבטחות. מלבושים שאני שוכבת עליהם מלוכלכים בדם. בעלי מסתכל ושוב חובקני בכוח ושוב תוקפו שיגעון. אני חשה כאב ובושה ורוצה להיחלץ ולברוח. אהה! שוב קילוח הנשימה שאין לשאתה. וחוזר חלילה. ומי יודע כמה פעמים היה חוזר על עינוי האהבה אלמלא בא לפדותני בוקר אביב רך אשר סינן מבעד לסדקי התריסים את קווי אורו החריף.

(עמ' 10–12).

באותו בוקר גם מגלה לה בוריס כי עין המשטרה פקוחה עליו והוא מצפה למשפט, אלא השתחרר בערבות אביו העשיר, בעל בית חרושת לכסיות. היא מפצירה בו לנסוע מאודיסה בהקדם האפשרי ולעבור בהיחבא את הגבול. כל היום הם נשארים יחד בחדרה, ובערב נפרדים כבעל ואישה.

ומאותו לילה מתחילה פרשת ייסוריה של בתיה. בל חום ליבה המהפכני הרומאנטי היא רואה עצמה נשואה לבוריס ואינה מוכנה להיעתר לשום גבר אחר.

אוהב אותה מאוד, עד לשיגעון, חבר מהפכן, אנארכיסט הוזה, בשם סאשה, והיא מסרבת לו בכל תוקף! “אל תיגע בי! אתה מנשק את אשת רעך! הנני אשת איש. הייתי לאחר.” (עמ' 27).

היא משתתפת בהפגנה בשעת ההלוויה של אחד המהפכנים הצעירים. היא נאסרת. חולה בטיפוס. סאשה הטוב מטפל בה. שומר על קשר המכתבים עם בוריס. היא בורחת אל אימה בעיירה הקטנה, שם מסתכלים עליה כעל משומדת. היא חוזרת לעיר, מסתבכת בעניינים פוליטיים מחתרתיים ומגיעה למסקנה שעליה לברוח מעבר לגבול, אל בוריס.

היא משאירה מאחוריה את סאשה שבור הלב, המבקש לזכות בגופה ולו רק פעם אחת, ומשעה שהיא פוגשת בבוריס, “בעלה”, מתחילה פרשת ייסורים חדשה. קסמו של הלילה הראשון אינו חוזר. בוריס מתראה כמתקנא לאהבתו של סאשה אליה ובעצם אינו אלא מחפש תואנה.

היא יולדת לו ילד, והוא שוקע בשיכרות ובאכזבה. הם חיים בעוני נורא בווינה, ושם נולדת להם גם בת. חייהם מגיעים לידי משבר, בוריס עוקר לפאריס והיא חוזרת עם שני ילדיה לרוסיה.

בתחנת המכס מוצאים בסל שלה ספרות מחתרתית אסורה שנדפסה בחו"ל, ועוברת עליה תקופה נוראה של נדודים בקרונות רכבת מבית־סוהר לבית־סוהר עם שני ילדיה, עד שהיא מגיעה לעיירתה ומשתחררת, ושם גם יולדת לבוריס את ילדם השלישי.

מכתביו של בוריס מפאריס הם בתחילה מלאי געגועים, אך לאט־לאט הם נעשים נדירים, ובאחד מהם הוא כותב: “הנני מרגיש עצמי בכי טוב, הנני אוכל ושותה לזכר החברים אשר נפלו קורבן בעד החופש מתוך עוז רוח.” (עמ' 131).

מכתב זה מביא בליבה החלטה לנסוע אליו עם ילדיהם לפאריס. בפאריס מצפה לה כוס־התרעלה האחרונה של חייה. בוריס אינו מסוגל לחיי משפחה, הוא מוכן רק לקבל את מתנת גופה, נוטה לשיכרות, מתבטל, והמשפחה אינה מעניינת אותו. בתיה בושה – מה יחשוב עליה ילדהּ, כיצד יוכל להבין “איך זה הסכימה – היא הבריאה, המסוגלת לעבודה – להתקשר אל גבר ריק ופוחז? איך זה אין היא סולדת לרחוץ אותו ולהשכיבו עימה? יצור עלוב, היא האישה.” (עמ' 141), והיא מחליטה לעזוב את בוריס ואת פאריס ולנסוע לאסיה, כלומר לארץ־ישראל.

אין זה ספר גדול, ועיקר כוחו בהתפרצות הווידויית אשר במחציתו הראשונה. פרשת חיים של עוז־רוח, תמימות, רומאנטיקה וייסורים. אנשים ונשים כמו אלו, שחיו לפני כשבעים שנה, מטולטלים בסערות חיים, בהקרבה ובבוז למוסכמות – מה עלובה לעומתם ה“מתירנות” בת־ימינו, שאינה אלא מסווה של בידור בלתי־מחייב בלב נשמות זעיר־בורגניות ושמרניות של צעירים חסרי העזה אמיתית. וכי איזו צעירה תלד ותגדל בימינו, בלא חופה וקידושין, שלושה ילדים למהפכן שיכור ובעל שפם?

שאלתי את אברהם שלונסקי, מה זכור לו על מספרת נשכחת זו, שאת ספרה תירגם. והוא אמר שהאישה היתה מאנשי חוגו של ברנר וגם מיודדת עימו, והיו לה, כנראה, גם קטעי זיכרונות נוספים מחייה בארץ, אלא שרמתם היתה פחותה ולא זכור לו מה עלה בגורלם. היא היתה אישה טיפוסית לסוציאליסטיות היהודיות ברוסיה, והיתה, כניראה, גם יפה, אם כי הזמן והצרות נתנו בה את אותותיהם. היתה לה פרשת־אהבה עם אחד ממנהיגי הסוציאליזם היהודי־הרוסי בתקופת מהפכת 1905 ובשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. האיש היה, כניראה, דמות ידועה במחתרת הסוציאליסטית, אלא שיחסו אל הנשים, ובעיקר אליה, לא עמד על הגובה המוסרי הראוי, והיא חשה צורך לפצות את עצמה על ידי כתיבת הספר, ואולי גם כנקמה באותו אדם על הצרות שגרם לה. [עד כאן מדברי שלונסקי].

* ד. אברהמית: “חיים…” תירגם מכתב־יד א. שלונסקי. הוצאת “כתובים”, תל־אביב, תרפ"ט, 1929, ספרית העולם, הוצאת מצפה, תל־אביב, 150 עמ'

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.3.1975

ברומאן מימי העלייה השנייה “תמול שלשום” מתאר עגנון את הזואולוג ארזף:

"ארזף מילידי ירושלים הוא, וכרוב ילידי ירושלים למד בישיבת עץ חיים, והרבה מגדולי ירושלים ורבניה היו חבריו. ויש סברא שידע גמרא על הדף יותר מכמה מהם. מה טעם בחר לו ארזף אומנות משונה זו, לפטם עורות של חיות ועופות ושרצים ורמשים? אין אדם יודע. ארזף יושב יחיד כאדם הראשון בגן עדן, בלא אישה ובלא בנים בלא דאגות בלא צרות, בין כל מיני בהמות חיות ועופות שרצים ורמשים נחשים ועקרבים. והוא דר עמהם בשלום, ואפילו נוטל נפשם אין תובעים דמם ממנו, הואיל וזוכים ליכנס על ידו למוזיאומים הגדולים שבאירופא, ופרופיסורים ומלומדים משכימים לפתחו ונתונים לו איגרות כבוד וממון. ארזף אינו בהול על הממון ואינו מתגאה באיגרות כבוד. יתגאו אותם שכל כבודם בא להם מאחרים. דיו לארזף שמביט במעשי ידיו ויודע שלא קילקל מימיו שום בריה שבעולם, אדרבא נתן שם ושארית לכמה ציפורים מציפורי ארץ ישראל שאמרו עליהן שכבר כלו מן העולם.

“(־־־) מה חשוב לגבי ארזף? חשוב לגבי ארזף בהמות חיות ועופות שרצים ורמשים, שנזכרים בכתבי הקודש ובשני הש”סין, שֶדרים בארץ ישראל. צד אותם ארזף וזורק בשרם מתוכם וממלא את עורם כדי שיתקיימו. כל זה עושה ארזף בששת ימי המעשה, ובשבת שהוא נח ככל אדם פורס מחצלת לפני ביתו ושוכב וקורא ביוסיפון ובמשלי שועלים. ביוסיפון, מפני שיש שם מעשי בריות בני אדם, ובמשלי שועלים מפני שיש שם מעשי בהמות חיות ועופות." (“תמול שלשום” עמ' 234).

ועגנון מוסיף ומספר כיצד נהג ארזף להפחיד את אורחיו בהסתתרו מאחורי הפוחלצים ובהשמיעו קול כקול חיה טורפת וכעוף דורס.

מי היה ארזף?

אחת ההנאות שבקריאת ספרי־זיכרונות ארץ־ישראליים, כגון “זכרונות זואולוג עברי”, היא החיפוש אחר זהותם של גיבורים המופיעים בספרות היפה של תקופתם.

ארז“ף – ר”ת: אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה.

בנעוריי, כאשר למדתי את “תמול שלשום” בבית־הספר [תיכון חדש בתל־אביב אצל יעקב בהט] העמידני אבי [בנימין] ז“ל על זהות ארז”ף־אהרוני כדבר ברור ומובן־מאליו לקוראי עגנון בתקופתו, המעורים בהווי הארץ־ישראלי, ואינם נזקקים לפרשנויות כדי לדעת מי־הוא־מי.

אמנם, אין ארזף דומה בכול לאהרוני, שהרי אהרוני (1882–1946) לא נולד בארץ, אלא עלה אליה מליטא בשנת 1902, היה בעל־משפחה, ואת ספרו הוא מקדיש לאשתו שעזרה לו בחירוף־נפש ובחוכמה בכל עבודותיו הזואולוגיות, ובימיו הקשים בימי מלחמת־העולם הראשונה. אבל בתיאור התמסרותו לחקר החי בארץ־ישראל, קשריו עם המוזיאונים הגדולים באירופה, בייחוד בברלין, בקיאותו במקורותינו ושקידתו לבדוק ולאמת את כל שמות בעלי־החיים המופיעים במקורותינו, בכל אלה מדוייק התיאור שתיארו עגנון.

*

אך אין אהרוני הגיבור היחיד. ציידו, איש “השומר” יחזקאל חנקין, זכה והתפרסמה עליו לפני כשמונה שנים מונוגראפיה קטנה מפרי עטו של שלמה שבא, “הצייד” (“ספריית תרמיל”), ובה מתוארות רבות מקורותיהם של אהרוני וחנקין במסעותיהם למדבריות רחוקים כדי לצוד חיות ועופות נדירים.

ספרו של אהרוני משמש בסיס לתיאורים הללו, אך שנים לפני צאת הספר “זכרונות זואולוג עברי” שימשו דמותו ומסעותיו של חנקין מרכיב חשוב בדמותו של גיבור רומאן עברי נשכח, עמשי, בספר “נדודי עמשי השומר” (הוצאת מצפה, 1929) ליעקב רבינוביץ.

עמשי פוגש ערב אחד בירושלים בחור צייד מגושם, הנקרא בפי הקהל – צייד, וזה מספר פלאים על צֵיְדו, הוא תפש נמייה, שפן בסלע, גם אווזות־פרא וגם בנות־יענה ואיילות משולחות. ועתה נשכר לאחד מלומד בלשן מפורסם, המחפש את היֵמים המדבר. מלומד זה הוא כנראה אהרוני. עמשי יוצא עם ה“צייד”, הוא יחזקאל חנקין, למסע במדבר. את נפשו של עמשי מפעמים חלומותיו של חנקין – למצוא את יהודי חייבר.

רבינוביץ בנה את הדמות כך, שחנקין האמיתי, ה“צייד”, הוא רק בן־לווייה של עמשי, ואילו חנקין החולם על יהודי חייבר הוא עמשי עצמו. בספרו של רבינוביץ, וכן אצל שבא, ממשיך חנקין־עמשי במסעו לבד לעבר מדינה, לאורך קווי מסילת הברזל החיג’אזית, נתפס על־ידי שבט בדווים, נאסר ומעונה ורק בנס נמלט משם מבלי לראות את יהודי חייבר.

אצל אהרוני מתואר כל אותו עניין בצורה מקוצרת, ללא “דימיון”, ודומני כי זו הגירסה הנכונה:

"המסע לחיג’אז היה משא נפשו של יחזקאל חנקין מאז התוודענו איש אל אחיו. פעמים רבות גילה לי את הגות ליבו: לכונן חבר בדווים עברים, שיחיו כנודדים ערבים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. הוא נקשר בי לא לשם סיוע בחקר החי גרידא, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח־החיים הרומנטי והקדמוני של הנודדים במדבר, של אנשי־החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם: מהו עול של מלכות (כידוע לא הטילה גם תורכיה את מרותה עליהם, ולא העבידתם לעולם בצבאותיה). שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים מימיו של אברהם אבינו עד ימינו אלה, ומקרבים אותנו מאין כמוהם לימי אבותינו אנו הראשונים: אל צור מחצבתנו… היש, אפוא, רעיון נשגב מזה: לדעת את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, לתהות על קנקנם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את ‘קשרי המשפחה’ הראשונים של בני הגברת [שרה] ובני האמה [הגר], ולהתגרות מלחמה בתוגר [בתורכים]?… כאלה וכאלה היו הגיגי ליבו של יחזקאל, שרמז בדבר־שפתיים בעודנו רוכבים על מרדעת החמור, אוכף הסוס וכר הגמל.

“בין דרי המדבר שימשו מרכז לראות־ליבו ‘יהוד־אל־חייבר’, השוכנים בחבר, כמאה וחמישים קילומטר מצפונה למדינה. בחבר ישבו יהודים מקדמת דנא, אבל מוחמד, נביא המוסלמים, הכריעם במלחמתו עם ‘הכופרים’ והכריחם להתאסלם, וכל אומץ ליבם וכל גבורתם לא עמדו להם בעת צרה. את כל בדווי, שנזדמן לפונדקנו, הירבה חנקין לחקור אודות ‘יהוד־אל־חייבר’. וכל שאלותיו כוונו תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין ‘יהוד־אל־חייבר’ אלה? אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמים, וכדומה? הבדווים סיפרו לו, שחייבר עיר בצורה היא, מוקפת חומה חזקה, ובה כתובות בלשון שאין איש מבינה.” (עמ' 101–104).

אהרוני וחנקין יוצאים למדבר חג’אז. אהרוני כדי להשיג את הזֶמֶר, שהוא מין יונק מעלה־גירה, שקרניו נבובות, ארוכות מאוד וישרות, וחנקין כדי לגלות את יהודי חייבר. הם מגיעים למחנה־עבודה להתקנת המסילה החג’אזית, בשערי מדינה, ורוכשים שלושה זמרים, אך מוכרחים להסתלק מיד מאחר ואנשי המחנה סיימו עבודתם והם מקפלים אוהליהם ועוברים למדינה. לעיר הקדושה הזאת אסור ללא־מוסלמי להיכנס, וכך – “תקוות חנקין להיכנס לחיבר נשארה מעל, למגינת־לב שנינו. ממילא מובן שהוחלט לחזור הנה רק לשם החדירה לחיבר.” (עמ' 110).

*

לא הבאתי כאן אלא חלק מועט, ולא אופייני ביותר, לקסמי ספר זכרונותיו של אהרוני, ובהם מסעותיו וחיפושיו אחר המגלן המצוייץ, הזמר, האלבדיין, האוגר הזהוב, יונק הדבש, החוברה, הנחשון, הנעמית, האיילה השלוחה, הדובים, הפרא, ועוד חיות, עופות, רמשים וזוחלים, פרפרים ודגים. מסעותיו עם בלנקנהורן. ימי מלחמת העולם הראשונה בהם הקים בית נכאת זואולוגי לג’מאל פשה בלבנון (אהרוני העסיק אז ציידים אחדים, וביניהם דודי ברוך ראב ז"ל, בן פתח־תקווה, שברח ללבנון כדי להסתתר מרדיפת התורכים לאחר שהיה מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית).

כל הסיפורים האלה מרתקים, רבי חן ותמימות. וראוי היה להוציא במהדורה חדשה את שני כרכי הזכרונות, בלוויית הערות מדעיות אשר תיתנה בידי הקורא ההדיוט מושג־מה על התפתחות הזואולוגיה של ארץ־ישראל מימי אהרוני ועד זמננו, והיכן מקומם של חידושיו ותגליותיו במדע בן ימינו.

* י. אהרוני: “זכרונות זואולוג עברי”, ספרית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, ספר ראשון, 230 עמ‘, תש"ג, 1943. ספר שני, 258 עמ’, תש"ו, 1946.

ברוך בן־עזר (ראב), הזואולוג ישראל אהרוני ז"ל

בערב חג הסוכות התש“ז [1946] נאסף אל עמו הזואולוג הארצישראלי הגדול ר' ישראל אהרוני ז”ל, שהיה מנהל המוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. רק בן 67 היה במותו ורק בזמן האחרון התחיל לרכז את תוצאות חקירותיו, שעשה במשך כל כך הרבה שנים.

בעודנו מלא מרץ נלקח מאיתנו אחד מאנשי המדע הגדולים. לעם ישראל היו אמנם הרבה אנשים מאורות גדולים בתורה ובחוכמה ובענפי המדע השונים, אך מועטים היו לנו “חוקרי טבע”; ורק בשוב ישראל למולדתו הורגש החוסר בזה; ובאמת בארץ־ישראל קמו לנו חוקרים גדולים במדעי הטבע: א. אהרנסון ז“ל, חוקר דגול בבוטניקה, וישראל אהרוני ז”ל חוקר טבע וזואולוג. שניהם היו דגולים וידועים בכל עולם המדע ושניהם הגיעו למדרגתם הרמה הודות לאהבתם הרבה לארץ־ישראל, לבעלי החיים ולצמחייה שלה.

עם ישראל אינו ככל העמים אשר בניו הדגולים נולדים במולדתם ומילדותם קולטים הם הדי הטבע ומהטבע הם באים ללימוד, לחקירה ולעיון; מה שאין כן אצלנו. המנוח אהרוני עשה את הדרך להיפך – מהעיון והחקירה בא אל הטבע.

הוא נולד בעיירה בחו"ל [נולד בליטא, 1882–1946] ונתחנך חינוך יהודי מסורתי ומתוך הלימודים התורניים ומתוך התעמקותו בא לעיון וחקירה ומהם אל הטבע. אמנם קשה מאוד היתה דרכו בחיים, לא יליד הטבע, לא גיבור חיל ולא אמיץ היה המנוח, כפי שהוא מעיד על עצמו בזיכרונותיו, כי אם איש תורני חלש, וסבל הרבה בעבודתו בכל דרך חייו, אך הרצון החזק וההתמדה והמסורת היהודית של לימוד תורה במסירות נפש – הם שעמדו לו להתגבר על כל המכשולים ולהגיע למדרגה של חוקר זואולוג גדול בעמיו.

בסוף חודש דצמבר 1915, בזמן היותי מנהל עבודה בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, שלחתי למנוח לבדיקה תולעת קטנה שחורה התוקפת בשנות חוסר גשמים את שדות התבואות בעודן באיבן, בייחוד את השדות שנזרעו על כרב של דורה, שהיא נכנסת בחוט השדרה מקצה העלה ויורדת עד למטה, ובמשך זמן קצר נהפך השדה מירוק ללבן־צהוב, אשר מרחוק נראה כשדה קמה שכבר הבשילה. אז כבר הגדיר המנוח את המזיק הזה וקבע את אמצעי המלחמה נגדו.

מעודו לא ירה ירייה אחת בציפור, היו לו ציידים. בראשונה עבד איתו חבר “השומר” יחזקאל חנקין ז"ל ונוצרי אחד מתדמור בשם ג’ורג'; גם לכותב הטורים האלה היתה הזכות לעבוד איתו בתור צייד בלבנון בשנת 1917, בזמן שהמנוח היה המנהל של המוזיאון הזואולוגי התורכי, שיסד המפקד ג’מל פשה בלבנון בימי המלחמה העולמית הראשונה.

המנוח היה לומד יום ולילה. נזכר אני בימים שנמצאתי אצלו ב“קסרה” אשר בלבנון, כשהתעוררתי אחרי חצות הלילה והנה אהרוני יושב על יד שולחן ולאור עששית קטנה של שמן הוא מתנועע ולומד בניגון העתיק שהיה רגיל בו, ניגון הגמרא. ומה הופתעתי שלפניו היה מונח ספרו של הזואולוג הגרמני הידוע בשם “נוימן”, והוא לומד בו כל הלילה.

המנוח חי היה בתוך המקצוע שלו וממנו שאב חיים; וכשנזדמנו לו ציפור, רמש או פרפר בלתי רגיל, היה רוקד מתוך שמחה כילד.

ביום 11.12 וביום 13.12 שנת 1917¹ צדתי שני “קוליברים” חומים קצרי הזנב. גודלם בסך הכול כגודל מטבע של 100 מא"י [מיל ארץ־ישראלי]. זוהי ציפור נדירה. ומי שלא ראה את אהרוני באותה שעה, לא ראה אדם מאושר מימיו: הוא רקד, קפץ, רקע ברגליו, מחא כף ובכה כאחד… כי האיש מסר את נפשו על תורתו ועל מקצועו החביב עליו מחייו.

המנוח עשה הרבה מאוד בשדה חקירת הטבע והמדעה בארצנו. עוד בשנת 1908 היה בין המלווים את הוועדה המדעית של הפרופיסור “בלנקנהורן” לחקירת ים־המלח ועמק־הירדן, ואהורני מילא בקו“ח את החלק הזואולוגי; הדו”ח שלו נדפס אחר כך בתוך ספרו של הפרופיסור בלנקנהורן, שהופיע בהוצאת פרידלננד ברלין, 1912. חלק גדול ממחקריו ראה אור בספריו: 1) תורת החי (שלושה חלקים): יונקים, עופות, זוחלים); 2) הארבה; 3) מזיכרונותיו של זואולוג (2 חלקים). מלבד זאת פירסם הרבה מאמרים בעיתונות הארץ (כללית ומקצועית).

עוד בדצמבר 1945 עשה אהרוני סיבוב בהרבה נקודות בארץ, מטעם שוחרי האוניברסיטה, והרצה על עולם החי בתנ“ך. הרבה מקומות סתומים בתנ”ך קיבלו את פירושם הנכון לאור הסברותיו של המנוח. כמה היה חי וער בהרצאותיו ומשך את כל תשומת ליבם של כל המקשיבים אל תוך תוכם של העניינים. הוא אף התעניין בפרטות בכל בעל חיים נדיר, שנודע לו על מציאותו באיזה מקום שהוא בארצנו. במכתבו האחרון אליי מיום 11 ביולי שנה זו הוא מבקשני לשמור על הקן של יונק־הדבש (ציניריס) הנמצא בגני שעל־יד ביתי…

המנוח עבד בכל השטחים של הטבע. בשטח הבריאות חינך אנשים ולימדם לגדל שפני ניסיון לניסיונות רפואיים, בשטח החקלאות או דיג – כל דבר שלא ידעו פנו אליו; הוא גילה גם הרבה מיני ציפורים ובעלי־חיי שטרם נודעו בעולם, וכן גם נקראו על שמו.

במותו אבדה אבידה שאינה חוזרת לעמנו ולעולם המדע בכלל, ולחקלאות שלנו בפרט.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

ברוך בן־עזר (רב).

פ"ת, אוקטובר 1946.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.7.71

אלכסנדר אהרונסון היה כנראה רומנטיקון מושבע. בספרו “בגן המחשבות” הוא כותב: “במשך אלף וארבע מאות שנות חייהם פה לא טשטשו הערבים את קלסתר פניה של הארץ אף כמלוא הנימה. מעכו עד עזה יכולת להשקיף על חוף הים לכל אורכו, מבלי שתפגם עינך בזוועה, מעשי ידי אדם… לאורכה ולרוחבה של הארץ התלכדו הכפרים הערבים בצנעה עם סביבתם. הם, הערבים, לא אנסו לא את גופה ולא את נשמתה של הארץ. הארץ נשארה ‘תנכית’. בלבושם, במנהגיהם, בכל אופן חייהם, נשארו הערבים קרובים מאוד לחיים המתוארים בתנ”ך.

"ואנו היהודים?

"בעשרים השנים האחרונות הספקנו למחוק את קווי פניה הצנועים והיפים של הארץ. נהגנו, כאילו שכחנו לחלוטין, כי ארץ קדושה היא… סבתא נערצה, אשר יופייה בהדרת שיבתה, שבגדיה ומנהגיה הולמים אותה. ואנו הלבשנו אותו ‘שורטס’, גזזנו שערותיה כשערות בחור, תקענו סיגריה בפיה, חגרנו אקדח במותניה והצעדנו אותה, לקול המשרוקית, בשורה…

“הוי, סבתא סבתא שלי… ליבי ליבי עלייך בראותי אותך לבושה מלט ובטון!” (עמ' 147–148).

אלכסנדר אהרונסון נולד בזיכרון־יעקב ב־1888. הוא היה אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון. היה מפעילי ניל"י. ב־1915 הפליג מפורט־סעיד לארצות הברית, שם פירסם את מאמרו הידוע “סֵיפַכְּ אַחְמַר, יא שׂוּלטן!” (חרבך אדומה, השולטן!) – נגד טורקיה. כקצין בצבא הבריטי בא לארץ עם צבאו של אלנבי. לאחר מלחמת העולם [הראשונה] היה ממנהיגי התאגדות בני המושבות “בני בנימין”, ואולם דומה כי איכזב את אלה שחפצו לראות בו יורש לאחיו המהולל אהרן, מנהיג ומורה־דרך במקומו. אלכסנדר אהרונסון מת בניצה [ניס] בראשית שנת 1948 ועצמותיו הועלו ארצה ונטמנו בזיכרון־יעקב.

על ספריו, שרובם הוקדשו להנצחת ניל“י, חתם בשם “חייל פשוט”. על ספרו “בגן המחשבות”, שהופיע ב־1942, חתם בשלושה כוכבים ו”איקס" בסופם, רמז לשמו – אלכס. הספר בנוי עשרים־וארבעה שערים, המקיפים נושאים שונים: האהבה, התקדשות, הדרך ליופי ולאושר, סבל ופריו, הטבע והעונות, מזון ובריאות, יופי, בריאות… והספורט, התינוק, בדידות, השתיקה, המלחמה, גבורה, נסתרות, חינוך ולימודים, בת הדור, מסתרי המין, נצח ישראל לא ישקר, זמן ונצח, הארץ, המחמאה, הרגשה, אמנות, משק בית, המוות.

סגנון הכתיבה אפוריסטי. כל שער מחולק לפסקות, שכל אחת מהן היא אמירה בפני עצמה, ולעיתים קשורה בזו שלפניה.

“החיות נאמנות לרגש החושי שלהן, ועל כן, ברובן הגדול הן בריאות, יפות ומאושרות. האדם בוגד ברגש החושי שלו, והוא חוטא כנגד גופו, שכלו ונשמתו. / סגרנו מאחורינו את הדלת, כל אשר גלוי הוא לחיה, ומפחדים אנו להתקדם לקראת השער המוביל לאלוהים.” (עמ' 156).

שני האפוריזמים הללו מציגים את עיקר השקפתו הרומנטית של אלכס אהרונסון. הגיגיו עומדים ודאי בסימן השפעת הספרות הצרפתית ורוח התקופה. יש השפעה ניטשיאנית ניכרת, שינאה לפסיכולוגיה, לכל מה שהוא מודרני ותרבותי, בניגוד לטבעי. יש גם שינאה לסוציאליזם לכל סוגיו, ולעומתה – הערצת הגבורה, המלחמה, האישה, האהבה והמוות. הוא שנא את האמנות – שאינה יכולה, לדעתו, להתמודד עם היופי והפשטות אשר בטבע.

דבריו על המוות עומדים בסימן האכסיסטנציאליזם של היידגר: “רק בדבר אחד בטוח האדם בהחלט, ושום כוח בעולם לא יוכל לשלול ממנו: המוות. / ומה עושה האדם? – הוא מסדר את פרשת חייו על הבלתי־ידוע, הבלתי־בטוח, ולפתע הוא נתקל במוות, המפר את תוכניתו, ההורס את בניינו… / לקחת את המוות, זו האבן בה מאסו הבונים, ולעשותה לראש פינה. לבנות על היסוד המוצק והבטוח, להקים את המגדל, ההולך ועולה מהמוות – לקראת החיים.” (עמ' 171).

“מפנקסו של מסתכל” – קורא אלכס אהרונסון לספרו. הצצה בפנקס זה יש בה כדי ללמד רבות על הלך־הרוח הפנימי, הרומנטי, של בני המושבות הוותיקות, זה הדור הראשון שנולד בארץ בשנתו השמונים והתשעים למאה שעברה [המאה ה־19].

על פי ספרו מצטייר אלכס כאדם מאמין. ב“כניסה” לספר הוא אומר שדבריו אלה נכתבו מתוך שתיקה וגעגועים, מתוך אהבה וייסורים, מתוך שלווה ואמונה, עדים הם ללילות החשיכה, בהם תעה הכותב ביערות החיים, חיפש מוצא – ולשווא. ומספרים הם על חדוות ההולך בדרך שטופת אור – הדרך לאדוני.

“האישה אוהבת את הגבר המכריח אותה לבכות לרגליו, או – את הבוכה לרגליה…” (עמ' 9).

אבל האהבה, זו השאיפה אל המוחלט, אינה עומדת במבחן המציאות. גם מניחוח המושבה יש בשורות הללו:

“… וכל ילדה מוכרת חלומה, חלום הקסם, בעד נזיד עדשים. / האחת בעד מחמאה, השנייה בעד רגעי תאווה. זו בעד כרם או פרדס וזו בעד חדר או בית. ויש המוכרות חלומן, חלום הקסם, בעבור גרבי משי, טיול על סוס, או במכונית… בעבור מדי־גאפיר… בעבור הבטחה ‘לשיר ברדיו’, או להופיע על הבמה. בעבור הזמנה לקולנוע, או הזמנה לוואלס. בכדי להשתחרר מעול הורים, או משום שהן גלמודות… / אבל כולן, כולן מוכרות חלומן, חלום הקסם, בעד נזיד עדשים.” (עמ' 15).

מתוך השער “התקדשות” כדאי להביא בשלמותם כמה פסוקים.

“רק שניים הם אשר בפניהם יכולה האישה להיראות במערומיה, התינוק והאוהב. / התינוק, בעודנו ממש יונק חלב אימו, וטרם ידע לדבר. הוא אינו רואה עדיין את אימו בעיני בשר ודם, היא בעיניו הופעה אלוהית, ממנה הוא ניזון, בה הוא תלוי… / והאוהב, כשהלהבה המסתורית בוערת בקרבו, והוא, כבר אינו מביט על בחירת ליבו בעיני בשר ודם. כל אברי גופה נוסכים עליו השראה אלוהית: היא מרימה אותה מעל רעב וצמא ומכל הקושר אותו אל עצמו. אז הוא בצלם אלוהים… חלקי הגוף, שהצניעות המינית מחביאה אותם, לא מפני שהם בזויים היא מחביאה אותם, כי אם להיפך, מפני שהם קדושים. / הילדה או האישה, היכולה להראות לזר את גופה, או חלק גדול ממנו במערומיו – אינה ראויה לאוהב. לפני כעשרים שנה התגלתה התורה החדשה, שמטרתה לערער עד היסוד את רגש המשפחה, הדת והמוסר. יוצריה היו אנשים מושחתים, שבילו את חייהם בוויכוחים לאין־סוף בבתי קפה ומרזח… אנשים שנותקו מכל קשר עם הטבע והחיים הבריאים. תורה זו עשתה שמות בכל העולם, ופה, בארצנו, התפשטה כצרעת ממארת בחיי הפרט והציבור. / הנוער חדל לחיות חיים אישיים. הוא הפך לעדר. באופן שיטתי הרסו בו את רגש הצניעות והיחידיות. מילדותו דחפוהו להצטופף במחנה, בו מעורבים מין הזכר והנקבה. לאכול בקהל, לשיר בקהל, לטייל בקהל. לצעוד לקול המשרוקית. לעשות את כל הצרכים בקהל. להתהלך כמעט עירום… לישון בקהל, בבית הספר, או בכל בניין ציבורי, כשהגוף מכוסה אבק, זיעה: עקבות החיים בעדר…” (עמ' 33–34).

השנאה שלו לתרבות, לעדריות, ול“שמאל” מבצבצת בשורות כמו: “לֵך לעין חרוד… טרם הספקנו להקים שם דור אחד, שיינק לתוכו את שירת האדמה והארץ, אבל תמצא שם, מתנוסס לתפארת, ‘אודיטוריום’ המכיל אלף מקומות.” (עמ' 161).

“בגן המחשבות” השפיע לא מעט על בני־חוגו של אלכס אהרונסון בארץ. היה בספר קסם של משהו אסור, נועז, רומנטי, גא ומתבודד. “האנשים אשר נשמתם שרוייה בתרדמה ביום, מבקשים ‘חברה’, בכדי להישאר ערים בלילה.” הוא אומר, ו“רוב האנשים מפחדים משני דברים: בדידות ולילה. אין הם יודעים, כי באלה מקור כל העוז וההשראה.” (עמ' 93).

מי שעולמם של בני המושבות מאותה תקופה קרוב ליבו – ימצא ודאי חומר למחשבה בקריאה חוזרת בספר הנשכח.

* : "בגן המחשבות" (מפנקסו של מסתכל). הוצאת “אחיאסף” ירושלים, תש"ב, 1942. 174 עמ'. המחיר 15 גרוש.

אסתר ראב על אלכסנדר אהרונסון, מתוך סיפור חייה “ימים של לענה ודבש”

מאת אהוד בן עזר, “עם עובד”, 1997

בקיץ 1918 אסתר ראב בת ה־24 מצוייה אמנם בתל־אביב אך אינה גרה עם משפחתה אלא עובדת בפרדס גולדברג. על אותה תקופה היא מספרת ל־ש. שפרה ולנעמי גוטקינד (גולן):

אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר, לבוש במדי קצין בריטי, והתנהג כאילו הביא את הגאולה לארץ, במו ידיו. הוא הכיר כמובן אותי ואת אבי. יום אחד סידר נשף גדול בתל־אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל־אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים.

לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת “קלוש” קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנאזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה.

וכך, כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת את השקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הריצפה; נישארתי שהות קצרה והלכתי. תל־אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.

סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, שהיתה אז פועלת כמוני, בפרדסים, התיישבה לידי ואמרה:

“את הרי משלנו, היית בדגניה, איך את מסוגלת ללכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? זה לא מתאים לך!”

היה אנטאגוניזם חריף בין אנשי ניל"י לבין היישוב.

עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון. ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האוורסייה שנטעה בי כלפיהם העלייה השנייה.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.10.1972

סיגריד אונדסט (1882–1949) מוכרת לקורא העברי בעיקר בספרה “כריסטין בת לאורנס”, שתורגם בשנת 1936. היא סופרת נורווגית שנולדה בדניה (אימה היתה דנית) ונפטרה באוסלו. בשנת 1928 זכתה בפרס נובל. היא התפרסמה עם הופעת ספרה “ז’ני” (1912), רומאן אהבה טראגית של ציירת, אשר נפלה בהתלבטה בין עולם־החלום לעולם־המציאות. ספר זה לא תורגם לעברית, אבל תורגם לשפות אירופאיות רבות.

סיפוריה של אונדסט הם סיפורי אהבה ורומאנים היסטוריים, ומוקדשים בעיקר “לחישוף כוחות האישה בחיי האהבה שלה” – כהגדרת המבוא הקצר של הוצאת שטיבל לספרה “ויגה־ליוֹט וּוִגדיס”. אונדסט קרובה בנופיה ובתפיסת־עולמה לביירנסון, האמסון, יעקבסן וסלמה לאגרלף. לעיתים נידמה לי, כי אחת הזכיות הרוחניות הגדולות של הקוראים שהתבגרו בסוף המאה הקודמת [ה־19], ובעשורים הראשונים למאה שלנו [ה־20] היא, שיכלו להתחנך ולגדול על ברכי שתי ספרויות גדולות, הרוסית והסקאנדינאבית, סמוך מאוד לשנות היווצרותן. הצירוף של נשמה רוסית ורומאנטיקה צפונית הוא אחד הנופים הספרותיים הקוסמים ביותר לבן־מזרח שכמוני, החש לעיתים בנפשו ירושת משפחה של קרוב למאה שנות חמסינים.

“ויגה־ליוט וּוִיגדיס” הוא רומאן־אהבה מימי־הביניים, פתיחתו איטית, אפית, ואולם משאתה נכנס לתוכו, שוב אינך יכול להניח מידך את הספר עד שתסיימו (יש סופרים שמשתדלים, ובצדק, לצודד את הקורא כבר בדף־הפתיחה. ויש שבכוונה פותחים בנעימה מינורית, או מקשים על הקורא את הכניסה לסִפרם, כאילו כדי להעמידו במבחן ולברור לעצמם את הקוראים הראויים להם).

ויגה־ליוט הוא עלם איסלנדי עז־נפש, אשר נקם בגבורה את רצח אביו. משנתו החמש־עשרה הוא נוסע למסעות־ויקינגים, ובקיץ, במלאת לו עשרים שנה, הוא נילווה בספינה אל דודו וטרלידה בדרכו לנורווגיה. במסעם הם מגיעים לחוותו של האיכר הנורווגי העשיר גונאר, בכפר ואדין. ליוט מתאהב שם בבתו התמירה וזהובת השיער של גונאר, ויגדיס שמה.

באהבתו הקנאית לה מקלקל ליוט את השורה. הוא מסתבך בתגרה עם מחזר אחר שלה בתחרות של מאבק סוסים, והורג את סוסו. ויגדיס נקרעת בין אהבתה לליוט ובין הסכסוך שהסתכסך עם אביה וידידיו. ליוט, שמבטא את אהבתו וכאבו בשירים שהוא מחבר לעת־מצוא ושר באוזני הכפריים, מאמין לדיבה שהפיצו חורשי רעתה של ויגדיס, כאילו הקריבה את בתוליה למחזרה הראשון, והוא מפיץ שירי־לעג עליה.

ויגדיס אינה מאמינה שהוא מחברם של השירים, ובפגישתם האחרונה, ביער, היא שואלת אותו על כך. כאשר הוא מודה באשמתו, ניצתת בה שנאה עזה כלפיו. הוא מרגיש כי איבד אותה, אך כבודו ואהבתו אינם מניחים לו להשאירה לגבר אחר, הוא אונס אותה ונעלם.

וזוהי הפעם האחת והיחידה שוויגדיס ידעה גבר מימיה. היא הרה ללדת לליוט ומסתירה את הריונה גם מאביה. היא יולדת את בנה במרומי ההרים ומפקירה אותו על צוק סלע. ואולם בן אומנתה מרחם עליו ומציל את חייו. ויגדיס מאמצת אליה את בנה אילואר, ומלמדת אותו כל ימיו לשנוא את אביו ולנקום את נקמתה ממנו.

השם הרע שהוציאה לעצמה מסבך אותה ואת אביה במלחמה עם בני הכפר השכן. האב נרצח. היא נוקמת את דמו אך מאבדת את כל רכושה ויוצאת בגלות, בדרך מושלגת ונוראה, עם בנה הקט. לאחר הרפתקאות רבות, היא קונה לעצמה מחדש את מעמדה, אבל אינה מניחה לשום גבר לקרב אליה, אפילו לא לאילאף המלך.

ליוט חוזר לאיסלנד, רדוף אהבתו לוויגדיס וקללתה בהיפרדה ממנו. הוא נושא אישה יפה, ליקני, ומסתיר ממנה את עברו. אך כל ניסיונותיו לבנות לעצמו חיים חדשים עולים בתוהו. הילדים שנולדים לו, מתים באסון ובמחלה. ליקני מגלה את צפונות נפשו ואת הקללה הרובצת עליו ועל חייה עימו, ולבסוף מתה גם היא ממחלה ומשיברון־לב.

ליוט מוכר את כל אשר לו ועוזב לצמיתות את איסלנד. הוא מחליף את שמו לאוספאק ונעשה מפקדה של אוניית ויקינגים עזי־נפש. באחד ממסעותיו הוא מציל את נפש בנו, אולואר, היוצא גם הוא בספינה לגלות את אביו הנעלם ולשפוט אותו. אוספאק (שלא ידע על קיום בנו) מכיר מתוך סיפורו של אולואר כי בנו הוא, אך אינו מתוודע אליו בשמו האמיתי. נפשו של אולואר נקשרת בלב ידידו המבוגר אוספאק, ולאחר פרק־זמן שהם עושים יחד על הים, חוזר אולואר אל ויגדיס אימו, ואילו אוספאק מבטיח לבוא לבקרם.

שיאו של הספר הוא שיבתו המאוחרת של אוספאק־ליוט בליל חג־המולד אל כפרה של ויגדיס. בכנסייה הוא נפגש עם האם והבן ומתוודע אל שניהם. ויגדיס בורחת. אולואר חולם להשיב את אביו אל אימו, ושניהם רודפים אחר האם, אך רוח הנקמה הנוראה אינה מרפה מוויגדיס. היא מעמידה את בנה לפני הברירה הנוראה: היעמוד לצידה ויביא לה את ראשו של ליוט, או יטה לצד אביו ואז תזנח אותו לעולם.

ליוט, הרואה כי נכזבה תוחלתו, מעליב את ויגדיס באוזני בנה באותו עלבון ישן: “אין אני יודע אם בני הוא זה או בן לקארי מכפר גרפסיש – אבל עשה עתה את חפץ אימך, אולואר.” (עמ' 188).

האב והבן יוצאים בעקבות העלבון, לדו־קרב ביער. אולואר מרגיש כי ליוט אינו נלחם, אלא חפץ להירצח בידיו, והוא מפסיק להילחם, ואז מפיל עצמו ליוט על חרבו ומת.

אולואר שב אל אימו ומניח בחיקה את ראש אביו, עולה על סוסו ועוזב את האם על־מנת שלא לראותה עוד. בטרם לכתו הוא שואל אותה:

“עניני דברֵך אמת על שאלתי זאת האחת – האם אהבת אותו פעם, את ויגה־ליוט?”

היא פורצת בבכי, משעינה פניה אל צוואר סוסו, ואומרת לו:

“לולא זאת, איככה יכולתי ושנאתיו ימים ארוכים כה – וזה היה הרע מכל רע, באשר הוא האיש, אותו אמרתי לאהוב מכל הגברים.” (עמ' 184).

* סיגריד אונדסט: “ויגה־ליוֹט וּוִיגדיס”. רומן אהבה. תירגם מגרמנית ד. קלעי. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין־תל־אביב, 1932. 195 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.8.1971

ביום קיץ ים־תיכוני, יום כ“א אייר תרנ”א, 1891, ישב על סיפון אונייה הנוסעת מיפו לאודיסה יהודי צנום וקטן־קומה, כבן שלושים־וחמש, בעל משקפי־מצבט, זקנקן מחודד ותווי־פנים דקים. הוא השחיז עפרונו באולר, או טבל עטו בקסת, וכתב בכתב־יד מעוגל וברור:

“עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה, דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער.”

היהודי היושב על סיפון האונייה הוא אשר בן ישעיהו גינצברג, הידוע יותר בשם “אחד־העם”, והוא כותב את מאמרו הידוע “אמת מארץ־ישראל” ובו רשמי ביקורו הראשון בארץ־ישראל שנערך זה עתה.

במשך 82 יום ביקר ביפו, בכל המושבות, בגליל, בהר הלבנון וביירות, בטבריה, חיפה, ירושלים וחברון. ובמאמר ביקורת חריפה על העלייה המבוהלת לארץ־ישראל, על ספסרי־הקרקעות, על חסרון בסיס כלכלי ליישוב היהודי, על עתיד מדיני קודר, וכן – לראשונה בפובליציסטיקה הציונית – ראייה חריפה ונוקבת של השאלה הערבית.

“רגילים אנו להאמין בחו”ל, כי ארץ־ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ ליבו. אבל באמת אין הדבר כן, בכל הארץ קשה למצוא שדות־זרע אשר לא יזרעו; רק שדות־חול או הרי־אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק, ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו, שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לאורכה ולרוחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו."

הצעיר היהודי, חבר ועד חובבי־ציון באודיסה, שמאחוריו כבר המאמר הידוע “לא זה הדרך”, שנדפס שנתיים לפני־כן, לאחר מחיקות של הצנזורה הרוסית – מעיף מבט לעבר חבורת הצליינים הרוסיים שחוזרים מארץ־הקודש, ובשקיהם שיירי הצנימים שלקחו צידה לדרך בצאתם מארץ מולדתם. מתבונן בשד"רים [שליחי דרבנן] יהודיים, שכמותם ראה בערב פסח בירושלים, ליד הכותל – “עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא.”

הוא רואה סוחרים טורקיים וערבים, ואולי גם צעיר משכיל ערבי שנשלח על חשבון הכנסייה הפראבוסלאבית ללמוד ברוסיה. שאלות הביסוס החקלאי, ובעיקר עתידן הלוטה־בערפל של מושבות־הכרמים, מעסיקות את אשר גינצברג. למרות מראהו המשכילי אין שאלות החקלאות זרות לו. אביו היה חוכר הכפר גופטשיצה בפלך קיוב, ושם התגורר ולמד שנים רבות. גם עסקי מסחר ותעשייה אינם זרים לו, כי בהם עסק יחד עם אביו באודיסה. אמנם, עתה הוא רואה את עיקר ייעודו בכתיבה ובעריכה, וזו היתה לו הפגישה הראשונה עם הארץ, שהיא מטרת חייו ועבודתו הספרותית.

“רגילים אנו להאמין בחו”ל. כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני־שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה, כל ערי סוריא וארץ־ישראל מלאות סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לא עמהם, הכול כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים (כלומר – הפלחים) שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות (האפנדים) שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו, בארץ־ישראל, יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלֵי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו…"

ועוד הוא ממשיך וכותב, כי רגילים אנו להאמין, בחוץ־לארץ, כי הממשלה הטורקית היא חלושה ופרועה ואינה שמה לב לנעשה בארץ־ישראל, ובעד בצע כסף ובקשיש ובחסות צירי ממלכות אירופה – יוכלו היהודים לעשות בארץ כרצונם. אבל גם זאת טעות חמורה היא. שליטי טורקיה הם אמנם לוקחי שוחד, אך גם פטריוטים וקנאים עצומים לדתם ולממשלתם, ובשאלות שיש להן נגיעה רצינית לדת, לשלטון ולריבונות – ימלאו הטורקים את חובתם באמונה, ולא יועיל כל הון וגם לא התערבות הקונסולים של מדינות אירופה.

כתריסר שנים ויותר לפני בוא ראשוני העלייה השנייה, על רעיונותיהם הסוציאליסטיים בדבר מלחמת־מעמדות וכיבוש העבודה, מוצא אחד־העם מפלגת פועלים יהודיים, עולים חדשים, שכירי־יום, במושבות. לפועלים הללו תביעות רבות מן האיכרים (שמצויים בשפל־המדרגה, עקב אפוטרופסות פקידי הברון), ומן הכלל היהודי – מדוע אין עוזרים גם להם להתאכֵּר, לקנות שדות וכרמים? ואחד־העם קובע בלעג מר, כי ברבות הימים אפשר שנראה בארץ־ישראל חזיון אשר עוד לא היה לעולמים: “שאלת העבודה והרכוש, עוד בטרם הספיק הרכוש ליהנות מפרי העבודה…”

“ברחובות יפו,” – הוא מספר על סרסורים וספקולנטים – “חזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים, שמא חלילה נשמעים הדברים לאוזני חברו. לפעמים מתעלמים אחדים מהם פתאום ולא ייראו עוד זמן מה בחוצות העיר, ואז הכול מבינים, שבוודאי הלכו בחשאי לאיזה מקום לראות את ‘הסחורה’, ואחרי כן הם שבים, ואחרים מתעלמים, והכול בסודי סודות, מדאגת כל אחד שמא יקדמנו אחר.”

השנה – 1891, תקופת טיומקין, בהלת רכישת הקרקעות – שהסתיימה בשנה שלאחריה בגרעון של קופת הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו בסך מאה ושבעים וחמישה אלף פרנק!

ואולם עיניו של אחד־העם פקוחות לא רק לשואה הכלכלית המתקרבת, אלא לאותה התנגשות לאומית שאיש אינו חפץ להודות בקיומה, ולהיפך, אפילו מלבים אותה מתוך חוסר מחשבה ואי ראיית העתיד:

"אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עִם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט.

"ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל’עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

“הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח. אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו. לא כן אם יש לו הצדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, גם אם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בליבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.”

אגב, דברים אחרונים אלו חוזרים כעבור עשרים שנה כמעט מילה במילה ברומאן “הדסה” של משה סמילנסקי, שנכתב בשנת 1911.

הספינה מגיעה לאודיסה ביום השבת, כ“ה אייר, לאחר הפלגה בת שבועיים ימים. אחד־העם יורד ובאמתחתו “אמת מארץ ישראל”. בחודש שלאחר מכן, סיון תרנ”א [1891], לפני קצת למעלה משמונים שנה, הוא ממהר לפרסם את המאמר בעיתון “המליץ”.

דבריו מטילים סערה בקרב חובבי־ציון בגולה, והם יוצאים נגדו בוויכוחים ובמאמרי־פולמוס ב“המליץ”.

מארץ־ישראל מגיעות רק שורות אחדות מאת פינס ובן־טובים, האומרות כי אחד־העם “הפריז על המידה, באומרו כי אין לנו כל חשבון למעשה היין ולפריו.”

ואולם, אומר א.ר. מלאכי במאמרו על “מלחמת היישוב הישן באחד־העם” – “לא הרגיזה ה’אמת' את בני היישוב, והם, הקרובים למקום־המעשה, לא ראו בהם אסון ליישוב.”

על הרבה דברים המשיך וכתב אחד־העם מאז ועד מותו, ב־1927, בתל־אביב. פעמים אחדות ביקר בארץ־ישראל עוד לפני עלותו, והמשיך ב“אמת מארץ־ישראל” ו“שאלות ארץ־ישראל”, ואולם לשאלה הערבית לא נדרש יותר בכתביו באותה חריפות. בפרקי זיכרונות על מסעותיו הבאים בארץ הוא מגיע אפילו לאופטימיות:

“היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאיכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבבים אותם… נראה ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר.” (על ביקורו בפתח־תקווה ב־1912).

והוא חותם את פרקי הזיכרונות ממסעותיו לארץ־ישראל: “שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שייטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם ואפשר שכמה מהם מבני עמנו.”

אמנם, מאוחר יותר, בזיכרונותיו על התקופה של ראשית שנות העשרים לערך [במאה ה־20], הוא כותב על השקפות תמימות כמו אלה – " כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!"

ובמאמר “בראשית”, שנכתב ביפו בחודש אייר תרע"ב (1912), ונדפס לראשונה בקובץ “בינתיים”, כותב ר' בנימין על אחד־העם:

“ואולם אין אנו שומעים מעתה (מאז “אמת מארץ־ישראל”) דברים כמתלהמים בנידון השאלה הערבית, כאילו השלים המבקר הקשה, בצעדו על סף הזיקנה, עם אלוהים ואנשים ואינו רוצה להרעימם עוד. יותר מזה: מכיוון שוויתר כנראה בליבו על המטרה הגדולה, מיד נשתנתה גם אמת־המידה שבידו.”

* אחד־העם: “על פרשת דרכים”, קובץ מאמרים. מהדורה ראשונה, אודיסה, תרנ“ה [1895]. הוצאה חדשה: הוצאת יודישער פערלאג, ברלין, 1921, חלק ראשון, רנ”ב עמ'. המעטפה מצויירת בידי יוסף בודקא. בדפוס ה. איטצקאווסקי, ברלין. וכן: הוצאת דביר, ת“א, תשי”ד [1954].

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.12.1971

איליה אילף הוא שמו הספרותי של אליהו פיינזילבר, הומוריסט יהודי רוסי, שנולד באודיסה בשנת 1897 ומת ב־1937 ממחלת השחפת.

יחד עם יבגני פטרוב, הוא יבגני קאטייב (1903–1942), אף הוא יליד אודיסה, אחיו של המספר והמחזאי הרוסי ואלנטין קאטייב, החל אילף כותב בשנות העשרים ספרים הומוריסטיים. שני הספרים הידועים ביותר שהוציא מתחת ידיו הצמד אילף ופטרוב הם “שתים־עשרה הכורסאות” (1928, תורגם לעברית ב־1951), ו“עגל הזהב” (1931). הלעג שלהם עורר את חמת השלטון הרוסי, והם נפסלו. אילף מת במחלה, ולאחר מותו כתב פטרוב: “עתה עליי להתחיל הכול מחדש.” פטרוב שימש כתב צבאי במלחמת־העולם השנייה, ונהרג בימי המצור על סבאסטופול.

בשני הספרים מתואר נוכל ממולח בשם אוסטאפ בנדר. בשום מקום לא נאמר עליו בפירוש שהוא יהודי. ואולם טברסקי, בלכסיקון שלו לספרות העולם, יודע לספר כי מעצם תיאורו של רב־נוכל זה ברור שיהודי הוא, ויהדותו היא דבר המובן־מאליו לקוראים. אוסטאפ בנדר נעשה שם־דבר בספרות הסובייטית, וסגנון שני הספרים נעשה מקובל באורח־הדיבור של הנוער הרוסי הלומד.

אוסטאפ בנדר הוא נוכל נחמד. דמותו משמשת, כמובן, אמצעי לביקורת חברתית של החיים ברוסיה. בנדר הוא “קומבינאטור” גדול. הוא מציג עצמו כבנו של אחד מגיבורי המהפכה וזוכה בסיוע ציבורי בכל עיר שאליה הוא נקלע. הוא נוסע חסר־פרוטה במכונית מרופטת, יחד עם כמה ארחי־פרחי הנלווים אליו ונעשים עוזריו. הבנזין? כמאמרו: “הבנזין שלכם – האידיאות שלנו.”

הם נוסעים לפני מירוץ מכוניות ממשלתי גדול, שעליו קרא בנדר בעיתונים, ובכל עיירה שאליה הם מגיעים הם זוכים בבנזין, בכבוד ובארוחות חגיגיות בתור נוסעי המכונית הראשונה במירוץ.

ה“אידיאה פיקס” של בנדר היא שעליו להשיג מיליון רובל ויהי מה. סכומים קטנים אינם נחשבים בעיניו. והנה נמצא גם המיליונר, שממנו אפשר לקחת את המיליון: שמו קורייקו, איש בעל עבר מפוקפק של מעילות ומעשי־רמייה, המחזיק את המיליונים שלו במזוודה ישנה במחלקה לשמירת חפצים של תחנת־הרכבת, ולמחייתו הוא עובד כפקיד צנוע במוסד ציבורי סובייטי. בנדר מנהל מערכה שלימה של הפחדות, סחיטות ואיומים, כדי להוציא לפחות מיליון רובלים מכיסו של קורייקו.

“הרקולס”, המוסד לאספקת עצים, שבו עובד קורייקו, נגוע בשחיתות מן המסד עד לטפחות. בהגיע ועדת חקירה לעיר, בורח מנהל־החשבונות באֵרלאגא לבית־המשוגעים. שם הוא פוגש חברה עליזה של “משוגעים” כמוהו, שסיבות טובות להם להיות בפנים ולא בחוץ.

“ברוסיה הסובייטית,” אומר אחד מהם, הטוען כי הוא קיוס יוליוס קיסר, “בית המשוגעים – הרי זה המקום היחידי, בו אפשר לו לאדם נורמאלי לחיות. השאר ‘באֵדאלם’ פרוע. לא, עם הבולשביקים אינני רוצה לחיות, מוטב שאחיה כאן במחיצתם של משוגעים שכיחים. אלו לכל הפחות אינם בונים את הסוציאליזם, ועוד מכלכלים כאן. ואילו שם, בבאדאלם שלהם, חייבים לעבוד. כאן אצלי, סוף־כל־סוף, יש חופש פרטי. חופש המצפון. חופש הדיבור…”

ואמנם, בראות קיוס יוליוס סטארוחאמסקי את הסניטר עובר, הוא צועק בקול חד:

“תחי האסיפה המכוננת! כולם אל הפורום! וגם אתה, ברוטוס, התמכרת לעובדים האחראים!”

ובפנותו אל באֵרגאלא, הפנקסן, המתחפש למשנה־למלך של הודו, הוא מוסיף:

“הראה? אשר אני רוצה אני קורא. ונסה־נא זאת ברחוב.” (עמ' 139–140).

ואולם, כפי שאמר לאחרונה קוסיגין: “הרופאים שלנו יודעים טוב יותר מן הכתבים במערב מיהו חולה־נפש.” כשחזר למוסד מנהלו הפרופסור טיטאנושקין, הוא מצווה לגרש לרחוב את המתחפשים. ואמנם מאושרים הם, שלא נמצא להם מקום בבית חולי־הנפש, שבו נכלאים האמן־הסופר, גיבור ספרו של בולגאקוב “השטן במוסקבה”, או הסופרים ואנשי־הרוח שעל גורלם נשאל קוסיגין.

אוסטאפ אברהמוביץ' בנדר ממשיך בניסיונותיו להשיג את המיליון. לאחר הרפתקאות נוספות, הוא מקבל את המיליון מאת קרוייקו, בטכס חנוכת מסילת־הברזל הטראנס־סיבירית, תמורת תיק מסמכים שצבר על מעלליו המפוקפקים של קרוויקו.

השניים מתיידדים ויוצאים “לעשות חיים” בכסף. מתברר שעגל־הזהב הכזיב. ברוסיה הסובייטית של שנות העשרים אין מה לעשות בכסף. אין מה לקנות: ומה שמצוי הוא תוצרת פגומה. בתי־המלון הטובים, המטוסים, מקומות הבילוי, הכול שמור לאנשי־השררה ובעלי־הקשרים, ואפילו הכסף אינו עוזר ללא ה“פרוטקציה” הדרושה.

כאשר בנדר מתפאר בהראותו את המיליון שלו, בורחים מפניו האנשים כמפני מגיפה. חוששים מפני עניין לא־כשר. סופו של בנדר שהוא מחליף את מיליון הרובלים שלו בחפצי זהב ויהלומים ומעילי־פרווה, ולבוש ומעוטף בכל אלה הוא מנסה, בליל חורף, לגנוב את הגבול לרומניה על־פני הדנייפר הקפוא.

בפני חיילי הספר הרומניים הוא מכריז: “טראיאסקא רומאניא מאריא! תחי רומניה הגדולה! אני פרופסור ותיק, שנמלט ממרתפי הצ’אֵקא במוסקבה!” – אך הם שודדים את אוצרותיו ומשלחים אותו בחוסר־כל בחזרה על־פני הנהר הקפוא אל החוף הרוסי.

סיום הספר עומד בסימן חינוכי־סובייטי: עגל־הזהב מוכרח להכזיב. הנוכל אי אפשר שינצח ואוסטאפ בנדר ייאלץ, מן־הסתם למצוא לו מקצוע פרודוקטיבי.

קשה להשתחרר מן הרושם שהסוף הודבק לספר בידי המחברים, אשר חששו להיאשם בסטייה חמורה מדי מן הקו הרשמי, ובהצדקת דמות ריאקציונית ופאראזיטית. אבל שמחת־החיים הפרועה, יחד עם החוכמה העצובה, שבאמצעותן הם מתארים את עלילותיו המופלאות של אוסטאפ בנדר, מראות עד כמה מחבבים שני המחברים את גיבורם הנוכל, וכיצד הם רואים בו ובדרך־חייו אולי תגובה יחידה של שפיות־דעת ויושר למול חברה שבתוכה הוא חי. אמנם אין זה ספר גדול, וגם תירגומו העברי רע מאוד והדפסתו מלאה שיבושים – ובכל־זאת הוא מעורר לעיתים קינאה, ממש כמו ספריו של בולגאקוב, או של סולז’ניצין.

נראה שגדולתו של העם הרוסי היא בכך שדור אחר דור קמים מתוכו סופרים בעלי שיעור־קומה, אשר בתארם ביושר־לב את המציאות המרה והמדכאה, הם מחבבים על הקורא את הנשמה הרוסית, על כל נפתוליה ואנושיותה הנעלה, וגורמים לו שיאהב את העולם המתואר בספרים ויזדהה עם הסבל שבו.

תהא זו התפנקות אכזרית לומר, כי נחוצות עשרות שנים של משטר כמו ברוסיה, כדי שתחת ידו הקשה תצמח ספרות אנושית גדולה וסאטירה בעלת־ערך. ורק סופרים מעטים שרואים עצמם גאונים יאמרו שהמחיר כדאי.

ובכל זאת מתבקשת לעיתים ההשוואה – ומה עם חיוניותם של הסאטירה ושל הרומאן הסאטירי הישראלי? החסרים אנו נושאים? ואולי נובע המחסור בסאטירה מכך שההומור ה“צברי” הוא לעיתים הומור של מרפקים, חיקוי ולעג־לזולת. רק במקרים נדירים, כמו “מלכת־האמבטיה”, פרץ לפתע לעג עצמי כן ומכאיב, אם גם לא תמיד שנון. ודומה שאפילו זה היה יותר מדי לטעמו השבע־ההיסטרי של הקהל העברי, הנשלט, כדברי שפינוזה, באמצעות הפחד והתקווה.

* איליא אילף ויבגני פטרוב: “עגל הזהב” רומן. מרוסית אליהו מיטוס. הוצאת תבל. 287 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 12.12.1969

על פנאיט איסטרטי מספר רומן רולן בהקדמה לספר:

בימים הראשונים לינואר 1921 נשלח אליי מכתב מבית־החולים בניצה. המכתב נמצא במיטתו של אדם נואש, ששחט עצמו. לא קיוו עוד להצלתו. קראתי ונדהמתי לרושם הגאוניות. זו היתה רוח אש על פני שדות. זה היה וידוי של גורקי חדש מארצות הבלקן. הוא ניצל. חשקה נפשי לדעתו. התחילה חליפת מכתבים. היינו לרעים.

שמו איסטרטי, נולד בבראילה (רומניה) בשנת 1884. אביו יווני מבריח מכס, ואימו איכרה רומנייה, אישה נפלאה, שמנת־חלקה בחיים היתה עבודה בלתי־פוסקת. עם כל אהבתו אותה עזבהּ בנה בהיותו בן שתים־עשרה, משתקף אותו בולמוס הנדידה, או מוטב לומר, צורך תאווני לדעת ולאהבה.

עשרים שנה של חיי תעייה, הוללות, עבודה מפרכת, נדידה ועמל, בימות גשמים ובשרב קיץ, בלי מקלט לראשו, רדוף שומרי לילה, רעב וחולה, אכול צער ועוני, ידו בכול: מלצר, אופה, מסגר, חבתן, מכונן, בנאי, עובד בכביש, סבל, משרת מדביק־מודעות, צבע מצייר לוחות, עיתונאי, צלם. נסחף מזמן לזמן בתנועות ריבולוציוניות. עובר את מצרים, סוריה, יפו, ביירות, דמשק והלבנון, יוון, איטליה. תכופות בלי פרוטה בכיס. הוא מתחבא בירכתי ספינה, בדרך נגלה עוונו והושלך בחוף הראשון. מחוסר כול, הוא רוכש עולם מלא של זיכרונות, ומרמה את רעבונו בקריאה תאוונית, בעיקר גאוני רוסיה וסופרי המערב.

מספֵּר מלידה, מספר מזרחי, מוקסם ומתלהב מסיפוריו הוא, ומשתעבד להם כל כך, עד שבהחלו פעם את סיפורו לא ידע איש, ואף הוא עצמו, אם יארך שעה או אלף לילה ואחד, הדנוב בנפתוליו…

גאוניות של מספר, שאין לה מעצור, עד שגם במכתבו על סף מיתתו הוא מפסיק את דברי התלונה והייאוש, כדי לספר מקרה מגוחך מחייו בעבר.

השפעתי עליו שירשום לו חלק מסיפוריו. הוא התחיל בעבודה רבה, שפרייה עד עכשיו הם שני ספרים. רמז לחייו הוא: יצירותיו כמו חייו מנחה על מזבח הידידות הן: כי זוהי חולשתו הקדושה. בכל דרכו הארוכה הוא מתעכב לזיכרון פרצופים שפגש: כל אחד עם רזי גורלו, והוא מבקש לחשוף אותם.

עד כאן דברי רומן רולן. הספר מורכב משלושה סיפורים, שהם כשלושה חלקים קצרים של רומן אחד: 1. סטברו. 2. קירה קירלינה. 3. דרגומיר.

איסטרטי מעניק לסיפורו כותרת־מישנה – “מסיפוריו של אדריאן זוגרף”. אדריאן הוא נער בבראילה (עיר הולדתו של איסטרטי), ומבעד לעיניו רוקם איסטרטי את סיפור המסגרת. לאדריאן יש אם דאגנית, וחבר בשם מיכאל. בחוצות העיר מסתובב רוכל זקן של מי־לימון ושמו סטברו, ובעיניו מבט חשוד, דמוני והרפתקני. שני הנערים מצטרפים אל סטברו הלץ במסע ליריד הסמוך, כדי למכור סופגניות ומי־לימון. בדרך הם ישנים באסם, וסטברו מנסה בחשיכה דבר אל אדריאן התם. מיכאל מגן על חברו, וסטברו, אשר בוש בתאוותו הנלוזה, מרגיש צורך לספר לשני הנערים כיצד הגיע למצבו העלוב.

מכאן ואילך נעשה סטברו המספר, ואילו אדריאן, הפוגשו פעם במסע ליריד ופעם, לאחר שנים, במסעדה יהודית־רומנית בקהיר – נעשה רק לעד השומע את דברי המספר.

“סטברו”, הסיפור הראשון – הינו אחרון על פי סדר פרקי חייו של סטברו, אם כי בסיפור המסגרת של “דרגומיר” מצויין פרק חדש נוסף בחיי סטברו, שהגיע לקהיר.

“קירה קירלינה” הוא הפרק הראשון בחיי סטברו, ואילו הסיפור שמספר סטברו ב“דרגומיר” הוא החולייה המקשרת בין הפרק הראשון לפרק השלישי של חייו.

קורותיו של סטברו, על פי שלושת הסיפורים, כך הן:

שמו של סטברו בילדותו היה דרגומיר. הוא נולד לאם שאביה היה תורכי ואימה רומנייה, ולאב שהיה כנראה תורכי, וימי ילדותו עברו עליו ברומניה, תחת שלטון התורכים.

אחותו, קירה קירלינה, ואימו – היו נשות־שעשועים, וקיבלו בביתן אורחים מבין עשירי העיר – תורכים, יוונים וגם רומנים.

האב, שהיה נפח, גר עם בניו הבוגרים בפרבר אחר של העיר, והיה בא לבית האישה רק כדי להרביץ בה על המשתאות וריקודי־הבטן שהיא עורכת עם עוגביה. באחת מהתפרצויות זעמו הוא כולא את האם במרתף, סוגר את קירה היפהפייה בארגז, ולוקח איתו את דרגומיר לבית־המלאכה, שם מתעללים בו אחיו הגדולים ויתר הפועלים.

דרגומיר בורח, משחרר את אחותו ואת אימו, והם בורחים מן העיר. אימו הולכת לקרוא לעזרת שני אחיה, ומאז היא נעלמת לעד מעיני דרגומיר. אחיה החורגים של האם, שהיו תורכים גמורים מאחר שנולדו לאימהות תורכיות – מסתירים את שני הילדים, ונוקמים את נקמתם.

דרגומיר ואחותו מתפתים לאפנדי תורכי, בעל ספינה, המסית אותם לנסוע עימו לסטמבול כדי לחפש את אימם. את קירה היפה מוכר האפנדי להרמון השולטן, או לבית־זונות, ואילו את דרגומיר הוא עושה לנער־שעשועיו.

מכאן נפתחת בפני דרגומיר פרשת ייסורים וניוון. הוא בורח מן האפנדי רק כדי ליפול בזרועותיו של אפנדי אחר, ואף שהוא מוקף בעושר, הריהו אסיר תאוותיהם של תורכים מושחתים, וחולם כל העת לברוח ולמצוא את אימו ואת אחותו האהובות עליו מכול. בנדודיו הוא מגיע לדמשק, שם הוא מקבל את השם סטברו. יום אחד הוא מדמה לראות במרכבה סגורה של אחת מנשות הרמונו של אפנדי עשיר את אחותו קירה, אך בנסותו לפרוץ אל הארמון הוא נתפס ומוכה, ולאחר ניסיון שני בפעם אחרת אף מושלך לבית־סוהר ונעשה שם שגלם של כל אסירי התא, הנוהגים בו באכזריות, ורבים ביניהם על גופו הרך והצעיר.

ברע לו עומד להצילו ידיד קשיש, ברבה־יני שמו, שהיה מורה בעיירה יוונית ו“מחמת שגיאה תאוותנית אחת נאסר לשנתיים ופקעה זכות הוראתו.” ברבה־יני גולה לדמשק ונעשה מוכר משקה הקרוי “סליפ” [כנראה סחלב]: את מקצועו ואהבתו הוא מחלק עם דרגומיר־סטברו, ופודה אותו מבית הסוהר. יחד הם נודדים כמה שנים בדרכי המזרח, ואף ללבנון מגיעים, אלא ששם מת ברבה־יני, הפילוסוף־העני, אוהב האנושות המושחת וטוב־הלב, ובא הקץ לימיו המאושרים של סטברו בחיק ידידו, מחנכו ואוהבו.

סטברו מחליט לחזור לעיר מגוריו, בראילה, בתור נתין תורכי, והוא בן עשרים ושתיים, ואיש מכל בני גילו בימי ילדותו אינו זוכרו ואינו מכירו עוד. אפילו דיבורו הרומני משובש. לאחר תקופה קצרה בה הוא ממשיך במימכר ה“סליפ”, הוא קונה תעודות רומניות, ונעשה ל“דומנול” (אדון) איזבורגו, סוחר בנחושת מדמשק.

הוא נעשה בן־בית במשפחה עשירה, בעלי בית־מרזח, ומתאהב בבתם היפה סינקוצה. אבי המשפחה חפץ להשיאו לבתו, ואולם סטברו־איזבורגו שבוי בפחדי עברו המסולף, ופוחד מפני המגע עם הנערה האוהבת אותו.

לבסוף הוא מעיז ומתחתן, אולם בליל הייחוד, עת אשר כל בני המשפחה עומדים בחוץ ומחכים לאות אובדן הבתולים על יצוע החתונה – הוא מתעלף בחדר, מול עיני אשתו הצעירה, ונחלה לחודשים ארוכים. אשתו הצעירה ממשיכה לאהוב אותו, ולאט לאט הוא מקווה להחלים בכל המובנים ולהסתגל אליה, אולם אחיה ואביה מנדים אותו, ומצליחים לבסוף אף לגלות את זהותו האמיתית, – הוא סטברו מוכר הסליפ, הנודע במשכב זכר. הם מגרשים אותו בחרפה ובמכות מן הבית, ולאחר ארבעה ימים נודע לו כי טינקוצה היפה לא יכלה לעמוד בעלבונה, גלי הדנובה פלטו את גופתה.

שנים רבות ממשיך סטברו במקצועו, מוכר סליפ ומי־לימון, וזוכר באהבה את אשתו המסכנה.

ארבע שנים לאחר המסע עם שני הנערים ליריד, פוגשו אדריאן במסעדה יהודית־רומנית בקהיר, נדהם למראה ירידתו, מזמינו לארוחה, ואחר כך לחדרו, ושומע מפיו את סיפור קורותיו מיום בריחתו מספינת נזים־אפנדי בסטמבול ועוד למותו של ברבה־יני.

הסיפור החושני, מלא האווירה והעלילה, קסום־המזרח, אנושי וציורי, – מזכיר ספר ידוע של סופר יווני בן־תקופתנו, “זורבה היווני”. ואולם איסטרטי אינו צריך להשוואות כדי שיוכר ערכו. ספרו עומד בזכות עצמו, ורב חינו.

* פנאיט איסטרטי: “קירה קירלינה, מסיפורי אדריאן זוגרף”, תרגם ישראל זמורה. מבוא מאת רומן רולן. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ“ז [1927], בעריכת אשר ברש. קס”ז עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.10.1974

רואה אתה, יש לי מכירים רבים, המעריצים ומוקירים מאוד את “כשרוני” הספרותי או את החזיון הבלי־מצוי – נוצרית יודעת עברית ואוהבת את העם העברי, וכו' – בקיצור, את כל מה שאחד ממכירים אלה הביע באופן מוצלח מאוד במילים: “את בתור הופעה.” אלא מבין אתה, שבין “אני בתור הופעה” ו“אני בתוך עצמי” יש הבדל גדול, ומי שמוקיר את ה“הופעה” אין לו על פי רוב שום שייכות לבן־אדם עצמו.

זה קטע ממכתבה של המשוררת אלישבע ביחובסקי, משנת 1922, במוסקבה, שכתבה לד"ר מ. נביאסקי, עתה איש חיפה, בן עיר הולדתה של אלישבע, ספאסק אשר בפלך ריאזאן שברוסיה. (“ידיעות גנזים”, 85. תמוז, תשל"ד, [1974], כרך ו' שנת 11).

שתי נשמות

הווידוי הקצר הזה מיטיב לבאר לנו את עולמה הנפשי של אלישבע (1888–1949) אשר לאחרונה מלאו עשרים וחמש שנים למותה. היא נולדה למשפחה נוצרית (יוונית־אורתודוכסית) ברוסיה. אביה, איבאן ז’ארקוב, היה מורה בבית־ספר עממי בכפר, ואימה ממשפחה אנגלית במוסקבה. משנת 1907, בלמדה במוסקבה, חיתה בסביבה יהודית, למדה עברית, ולימים התגיירה. בשנת 1920 נישאה לחברה, שמעון ביחובסקי, שהיה ידיד נעורים של ברנר וגנסין, ועזר על ידם בעבודתם הספרותית. בהשפעת בעלה עברה מכתיבה ברוסית לעברית.

ב־1925 עלתה לארץ־ישראל מרוסיה יחד עם בעלה. הוא התמסר באותן שנים להוצאת יצירותיה בהוצאתם הפרטית – “תומר”, בה נדפסו ספרי שיריה “כוס קטנה” (1926) ו“חרוזים” (1928), “סיפורים” (1923) והרומאן שלה “סימטאות” (1929). מאז מותו של הדוקטור ביחובסקי, ב־1932, בעת סיור שערכו השניים בקישינוב, נותרה אלישבע בבדידות מרירה ובסבל חומרי. כל שנותיה האחרונות בארץ, היא התגוררה בשכונת מונטיפיורי, ברחוב בית־הלל, בבית מנגודלי, ובמכתבה ל־ש. שלום מ־1928 היא מתנצלת ואומרת:

אני גם מבקשת סליחתך על זה שאיחרתי בתשובה, אבל הדבר נגרם בעיקר על ידי רוב הטרדות וחוסר הפנאי, בייחוד בקשר עם מקרה ה“שטפון” הידוע, שקרה בשכונה שלנו בדיוק באותו זמן, בראשית נובמבר, ותוצאותיו, בצורת עבודה מיותרת רבה, נמשכו עוד הרבה זמן אחר־כך.

אלישבע החלה את כתיבתה ברוסית, וכתבה שירים רבים בשפה זו, אשר חלק מהם כונס בקובץ “רגעים” (מוסקבה, 1919). היא תירגמה לרוסית יצירות רבות, מאידיש ומעברית, ופירסמה בעברית מסות ביקורת רבות על ספרות, ובעיקר על הספרות הרוסית. ספרה “משורר ואדם” (1929) הוקדש למשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, אשר השפיע הרבה על כתיבתה. בימי ישיבתה בארץ השתתפה כמעט בכול הבמות הספרותיות, גם תירגמה לעברית את “בדד” של ריצ’ארד בירד.

מתחת לתמונתה משנת 1928 לערך, המופיעה בחוברת “גנזים”, מודפסות המילים: “שתי נשמות שוכנות בי: רוסית ועברית. ושלטון הנשמה העברית מתגבר עליי יותר ויותר.”

אלישבע מתה בטבריה, לשם נסעה להתרפא בחמי־המרפא, ונטמנה בבית־הקברות בכנרת, ליד קברה של המשוררת רחל.

עלילת הדם

המעניין בסיפורה של אלישבע “מקרה טפל”, שהוא מנסה לתאר את עולמה של בחורה יהודייה, מניה ליבין, בתוך חברה נוצרית בעלת דיעות קדומות כלפי עמה. והנושא המרכזי אשר בו נתלות הדיעות הקדומות הוא עלילת־הדם.

“מקרה טפל קרה במוסקבה הבירה ימים אחדים לפני חג הפסח של הנוצרים.” (עמ' 13) – כך פתיחת הסיפור. והמקרה, במרכז העיר מצאו באמצע היום יהודי זקן, עני ואביון, אשר הלך ונשא שק על שכמו, ובשק – גוויית ילד. מיד התאסף סביבו המון אנשים, והחלו דנים בעניין הישן והידוע לכול:

“מעשה ביהודים החוטפים ושוחטים ילדי הנוצרים מדי שנה בשנה לחג הפסח, כדי להשתמש בהם לאפיית המצות.” (שם).

אמנם זו השנה החמישית ל“סדר החדש”, כלומר 1922 לערך, ברוסיה הסובייטית – ועל כן פיזרו השוטרים את ההמון, והביאו את הזקן למשטרה, שם התברר כי הילד המת הוא יהודי, הוריו העניים לא הספיק להם כספם לערוך הלווייה, ואילו הזקן הסכים תמורת פרוטות מעטות להוביל את הגווייה לבית הקברות היהודי. הכול הסתיים בשלום, ואולם היא, מניה ליבין, “עלמה סובייטית”, אינה מוצאת מנוחה לנפשה, ורוחה עכורה ומדוכאה.

בסגנון כתיבה רוסי, אשר כמו נלקח מסיפורי צ’כוב, או דוסטוייבסקי (בתירגומם לעברית נגינתם דומה) – פורשת לפנינו אלישבע את עברה של מניה. מניה באה ממשפחה מתבוללת כל־כך שאינה יודעת דבר על יהדותה ותולדות עמה, ומכאן שורש יחסיה הסבוכים עם ידידותיה, בין נוצריות ובין יהודיות. כי היא אינה שייכת לחלוטין לא לאלה, וגם לא לאחרות.

המבחן המכריע של ימי נעוריה מתרחש בשנת לימודיה האחרונה, שנת “משפט בייליס” בתקופה זו הסתבכו עוד יותר יחסיה עם חברותיה, ועם זאת החלה קוראת וחוקרת בתולדות עמה, ומבררת לעצמה את זהותה. אך המשפט עבר וכמעט נשכח, ובאו שנות המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] והמהפכה, ועתה היא עובדת במשרד מוסקבאי, ומדי ערב היא נמלטת מפני בדידותה אל חדרה של חברתה האחת והטובה, וירה. שם, אצל ורה, שאינה יהודייה, מתאסף מדי ערב חוג מכרים גדול, רופאים, מורים וסטודנטים, רובם ככולם לא־יהודים.

בעקבות אותו “מקרה טפל” ביהודי הזקן ובגוויית הילד מתנהלת שיחה רגילה בטרקלינה של וירה. איש מהנוכחים אינו יודע שאחת הנוכחות, מניה, היא יהודייה. לאחר הרצאתו של מלומד שהירבה לעסוק בתולדות האמונות המוזרות של העמים הקדמונים, באה גברת אחת, מורת גימנסיה מעיר־שדה, אישה כבת ארבעים וחמש לערך, שקטה וטובת מזג, לידי המסקנה הבאה:

רק בימים האלה קראתי בעיתון, שבמשך השנה האחרונה נהרגו באמריקה על־ידי “משפט־לינץ'” לא פחות משלושת אלפים איש! שערו־נא בנפשכם: שלושת אלפים איש נהרגים באופן אכזרי ומעורר בחילה כל־כך, – ואין הדבר מפריע בעד זה, שהאמריקאים ייחשבו בו בזמן – וגם יהיו במציאות – לאנשי תרבות ואחת האומות הגדולות שבעולם… ואני אומרת לפי תומי: אילו היו, למשל, שואלים אותי… לא הייתי מקבלת על עצמי לתת את התשובה המוחלטת, הן בחיוב, הן בשלילה! הלא מצד אחד – היהודים הללו, למרות שהם חיים שנים ודורות בסביבתנו, נשארים תמיד אומה כל־כך מיוחדת במינה, זרה ומובדלת, כמעט בלתי ידועה לנו… ומן הצד השני, – הנה כל הערבוביה הזאת שבענייני הדת, כל אלה הכיתות והזרמים ואמונות־השווא המרובות… ומה אם אותו הדבר שנעשה אצלנו, אצל הנוצרים, לסמל הנעלה של “הדם הקדוש”, – אצלם, בצורה הקדמונית של אמונתם, היה אולי… מי יודע? סוף־כל־סוף, מי יגיד לנו את האמת?" (עמ' 35–36).

מניה מתבוננת בווירה, חברתה הטובה. זו אינה מעלה על דעתה להכחיש את הנאמר, אף־על־פי שהכירה מקרוב את חיי היהודים. וכל שעולה על דעתה להכריז הוא כי מוטב לא לדבר על העניינים הנסתרים הללו, כדי שלא לפגוע בהרגשות מישהו בהיסח הדעת, כמו למשל במניה זו, שאיש לא העלה על דעתו כי היא יהודייה, ואף היא, מניה, הלא “איננה קנאית במידה שכזו, כדי לקבל על חלקה כל דבר הנאמר על היהודים בכלל.” (עמ' 44).

ועל כך מוצא לנחוץ להעיר “המלומד”, אשר למרות השכלתו הגדולה אינו פיקח ביותר: “בבית התלוי אל תדבר על החבל!”

וכך נשארה מניה עם “המקרה הטפל”, ועם בדידותה הקשה, ועם המלחמה הפנימית הנואשה בין שני הקטבים הללו, והידיעה כי למרות הכול, בבוא הערב, תתפתה שוב ללכת אל חדרה המואר של וירה.

* אלישבע: “מקרה טפל”, סיפור. הוצאת “תומר”, תל־אביב, תרפ"ט [1929], 74 עמ'. המחיר 15 סנט.

הסיפור “מקרה טפל” יצא בהוצאת “תומר”, רח' קלישר 3, תל־אביב, בשנת תרפ"ט, ונדפס באלפיים אכסמפלרים בדפוס “מוריה” – תל־אביב, ירושלים, חיפה, פתח־תקוה. ובאמריקה: “מוריה”, ניו־יורק, 46 קאנאל סטריט.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ב־25.11.1977

הרומאן “סימטאות” נכתב בידי המשוררת והמסאית העברית (והלא־יהודייה) ברוסיה, אלישבע (1888–1949), בתקופה ובמקומות הרשומים בסוף הספר: “מוסקבה־תל־אביב, תרפ”ה־תרפ“ט” [1925–1929], והוא יצא לאור בהוצאת “תומר”, תל־אביב, 1929.

אלישבע ביחובסקי (ששמה הרוסי לפני נישואיה היה ייליזאבטה ז’ירקובה), כתבה ופירסמה ברוסית וגם בעברית. היא נישאה בשנת 1920 לשמעון ביחובסקי, ידיד וחבר־נעורים של ברנר, מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ואיש ספרות. לאחר נישואיו לאלישבע התמסר להוצאת יצירותיה, וליווה אותה במסעיה.

ב־1925 עלו בני הזוג לארץ־ישראל, וב־1932, באחד ממסעיהם, מת שמעון ביחובסקי בקישינוב, ואלישבע חזרה ארצה לבדה. על בדידותה וסבלה החומרי, בצריף בשכונת מונטיפיורי, בשנותיה האחרונות, קיימות עדויות מזעזעות.

הרומאן העברי “סימטאות”, וכן סיפוריה שהופיעו בספרונים דקים, בשנים תרפ“ח־תרפ”ט, ושבו ונדפסו בשם “מקרה טפל ועוד סיפורים” בהוצאת “תרמיל” (תשל"ז) [1977, בעריכת ישראל הר] – מוכיחים, דומני, כי גם אם שירי אלישבע הינם מעט רומאנטיים ונאיביים לטעמנו כיום, ונעדרת מהם אותה שפה שירית ייחודית שהיא־היא העושה משורר לאמן בזכות עצמו, הנה דווקא הפרוזה שלה מקנה לה את מקומה הוודאי בספרות העברית, בהעלותה עולם נושאים וסביבה וסגנון מיוחדים במינם, שנטועים כל־כולם בספרות הרוסית הגדולה, ובנופי רוסיה, ובעיקר מוסקווה. “סימטאות” הוא ללא ספק יצירתה החשובה והטובה ביותר בפרוזה.

*

שתי דמויות עומדות במרכז הרומאן “סימטאות”. אחת, גיבורתו, משוררת רוסיה צעירה, מתחילה, בעלת מזג קר ונפש רומאנטית (שני יסודות הפועלים לרעת שירתה), בשם ליודמילה ויבין.

השנייה, דמותו של דניאל רויטר, סופר עברי ברוסיה הסובייטית (זמן התרחשות העלילה, לדעת העורך הלל ברזל, במסתו בסוף הכרך, הוא, כפי שניתן לשער, סתיו של שנת 1922, וחורף, אביב וקיץ של שנת 1923). רויטר מחזיק במגירתו כתב־יד של סיפור עברי ארוך, שאין הוא מצליח להמשיך ולעבוד עליו. הוא מצוי בתקופה של ייאוש. קוראים ובתי־הוצאה עבריים אין לו. על סופרי יידיש אינו רוצה להיספח. גישושיו בקרב הסופרים ואנשי־הרוח הרוסיים, ופרשת יחסיו עם ליודמילה, הם לגביו פרשה מרתקת ועקרה כאחת, שרק מדגישה בפניו יותר ויותר את זרותו לכל סביבתו, יהודים כגויים. אפילו אשתו הנאמנה, הנאה וטובת־הלב, קלרה, אינה קוראת עברית ואינה יודעת דבר על יצירתו ועל מאבקי חייו הרוחניים.

כבסיפוריה הקצרים כן גם ב“סימטאות”, חוזר הנושא הרומאנטי של יחסי קירבה ואהבה בין גבר יהודי לאישה רוסייה. והקשר הביוגראפי לתולדות חייה של אלישבע עצמה בולט למדי. בשנת התרחשות הרומאן היא כבר היתה נשואה לשמעון ביחובסקי, ולהם בת קטנה, מרים, וכך ניתן לראות, במידה רבה של זהירות, משהו מביחובסקי עצמו בדניאל רויטר, ואילו את אלישבע עצמה – מחולקת בין קלרה אשתו (שאף כי היא יהודייה, על־פי המסופר ברומאן, אין בתיאורה שמץ של יהודיוּת), לבין ליודמילה, אהובתו־כביכול.

ואולם לכל המאפיינים הביוגראפיים הללו שביצירה יש לשים סייג ברור. הפרוזה של אלישבע מעוגנת במסורת כתיבה, שאף כי הצד הווידויי והריאליסטי הקרוב להווה ולחיי יום־יום בולט בה מאוד, הנה הסופר יודע היטב כי את עצמו עליו להסוות היטב ביצירתו, כי לא את זיכרונותיו הוא כותב בספר, אלא דבר אמנות. ודומה שמיותר להזכיר כאן את שמותיהם של דוסטוייבסקי, טולסטוי ובייחוד צ’כוב, בתור אלה שהשפיעו רבות על כתיבתה. לא רק באווירה ובדמויות, אלא גם באותו משחק פורה שבין היסוד האישי־הפרטי לבין היסוד הבידיוני־האמנותי. והיפה ברומאן, ובכל סיפוריה הקצרים, הוא שאף כי פרשות יחסים שבין רוסייה ליהודי עומדות במרכזם, הנה בשום מקום אין הן ניתנות לזיהוי פשטני – זו אלישבע וזה שמעון, אלא קרבתן למחברת עולה מבעד לצעיפי־צעיפים של דמויות קרובות־ורחוקות לה כאחד.

ליודמילה היא בחורה קרת מזג, שאפתנית, ועם זאת נפש ישרה ובעלת חלומות רומאנטיים. גברים אחדים סובבים אותה. קורבצוב ה“נרקומפרוס”, פקיד בעל עמדה במשרד התרבות הסובייטי. גבר נשוי ואב לבנים, המוצא לעצמו מפלט בחדרה של ליודמילה, עומד לה בשעת צרה, ידיד בעל־השפעה ובעל קשרים, אך מפני מזגו הטוב, המשעמם־קמעה, אינו מצליח להבקיע לעצמו דרך אל נפשה, כפי שהצליח פעם, או פעמים ספורות בלבד, בגופה.

טיפוס אחר הוא אדי, אדוארד ויסינסקי, דמות אריסטוקראטית של משורר כושל, שאינו מתאים כלל לתנאי החיים החדשים ברוסיה הסובייטית. מיטב זיכרונותיה של ליודמילה עליו שייכים לתקופה שלפני המהפכה, בהיותם צעירים מאוד, מעין צמד נאהבים בני־טובים, המוקפים זוהר של חן ועושר. בתקופת התרחשות הרומאן אדי הוא בעל־משפחה מוזר, שוגה בהזיות, עובד על תרגום חדש של ספר תהילים מעברית לרוסית, בלי לדעת את השפה העברית. ולאחר מות המשוררת היהודייה שעזרה לו בעבודת התרגום, הוא התחיל לצאת מדעתו. יחסֵי ליודמילה ואדי הם התרפקות על עבר, הנראה אולי יפה מכפי שהיה, אך ללא שם משענת בהווה, ובוודאי בלי כל עתיד.

דמות אחרת הוא הסופר הרוסי גלויץ, המבוגר מליודמילה בעשרים שנים ויותר, חי בדרך כלל בפאריס ומבקר לעיתים ברוסיה. נשים רודפות אחריו והוא עוזב אותן, ובליודמילה הוא חושק לא משום שהתאהב בה אלא מפני שהיא מסרבת לו ולחיזוריו. ובסופה היא אכן נענית לו ומשתמשת בו כדי להגר ממוסקבה לפאריס, שבה מתגוררים קרובי־משפחה שלה, בעלי אמצעים. ליודמילה סבורה שהיא עושה את אשר היא עושה בראש צלול, ויודעת כי סופה שגלויץ יזרקנה לאחר שישבע די צורכו את גופה. תכונות האופי של שניהם מורות בבירור, כי לא נועדו לחיות יחד לאורך ימים.

אך מבעד למעטה הקר, המחושב, של יחסיה עם גלויץ, מסתתרת בליודמילה גם איזו תאווה אפלה, תאווה של הרס עצמי, להיות קדושה־מעונה על איזה מזבח רומאנטי שבדתה לעצמה, בפרשת יחסיה זו עם גלויץ. והדבר בא לידי ביטוי בשתי שורות האמת היחידות, שהן מעין מוטו לכל חייה, ושאותן מצטטת המספרת (אשר בדרך כלל מתייחסת בלעג לכל שירתה של ליודמילה, ומעדיפה על פניה דווקא את ידידתה בת־החוצות, נינה ברג, שסופה נישאת לבחור יהודי ונוטשת את השירה), והשורות הן:

“כל ימי חיי את ליבי רימיתי, והנה – היום רימני ליבי.”

אמנם גם שורות אלו אינן אלא כעין פאראפראזה על מכתמו הידוע של בליז פאסקאל: “ללב יש היגיון משלו, שאותו אין ההיגיון יודע.”

*

פרשת היחסים שבין דניאל רויטר וליודמילה היא כאמור המרכזית ברומאן. ליודמילה רואה בדניאל מעין רומאנטיקון אחרון, נפש ישרה, ביישנית, אשר מבעד למעטה של בטלנות־מה וגולמנות, שהם בעיקר פרי תנאי חייו בתוך סביבתו החברתית, הכלכלית והתרבותית – מסתתר כוח פנימי רב, כוח של אדם יוצר, אשר לא יילך לאיבוד ואשר יפציע אולי מאוחר יותר, לאחר שכל פרפרי־האמנות שמסביבו כבר ייחרכו כנפיהם ויפלו.

דניאל הוא ביסודו אדם חזק, רציני ובעל עתיד, אמנם, עדיין אינו יודע בבירור מה יהא עתידו. יושרו מונע אותו מלהיספח אל חבורת סופרי יידיש, התולים כנראה תקוות בשלטון הסובייטי. הוא נשאר נאמן לספרות העברית, הגם שאין לו שום ביטאון לפרסום דבריו או קהל לקוראם. והוא מרפרף מעט בקרבת החוג של ליודמילה, חוג אנשי בוהימה וסופרים רוסיים בתקופה ההיא, בראשית שנות ה־20, במוסקווה, אך היטב הוא יודע שכשם שאין כל עתיד לפרשת יחסיו עם ליודמילה, כן אין כל עתיד ל“שידוך” שבינו לבין הספרות הרוסית. על תהום הזרות שבין שני עמים, שתי תרבויות אלו, עשוייה לגשר, במקרה הטוב ביותר, רק אותה מסכת נשיקות קצרה, שהתרגשות הזרות ההדדית באה בה במקום התרגשות האהבה האמיתית, ואשר מתרחשת רק פעם אחת בינו לבין ליודמילה בטיולם בבית־הקברות הציורי, הנוצרי, הנאה, המשמש מקום לטיולים, שב“מנזר הבתולות” במוסקווה.

ברומאן של אלישבע כמעט ואין קיימות דמויות “סובייטיות”, “פרולטאריות”, מאותו סוג שאנו מכירים הן מתוך יצירות שנכתבו ברוסיה באותה תקופה ואשר ניסו להתמודד עם המציאות החדשה שלאחר המהפיכה, והן מתוך יצירות יותר מאוחרות. אין כאן אפילו אותו מתח של מאבק שקיים ביצירותיו של בולגאקוב, המספרות למעשה על תקופה במעט זהה, בחוג אנשים דומה למדי. כל הדמויות, למעט קורבצוב, עדיין שייכות לאיזו מציאות טרום־מהפכנית, אריסטוקראטית, בורגנית או בוהמית, ובכל מקרה, עדיין בלתי נתונה בסד הסטאנדארטי של חיי התרבות הסובייטיים, כפי שהחלו נקבעים תוך שנים אחדות.

באחת מפגישותיהם מביע דניאל רויטר בפני ליודמילה את קנאתו באותו יחס אינטימי־אריסטוקראטי שלה לתולדות משפחתה, כפי שהם משתקפים באלבומים ובמכתבים נושנים ששמורים עימה. ומעניין הווידוי ששמה אלישבע בפיו של גיבורהּ באשר ליחסו של היהודי אל עברו:

“הנה: אמרתי שבתור יהודי הייתי צריך להיות מסוגל להבין יותר מכל אחד… הלא זאת היא מימרא שכבר דשו בה רבים, שאנחנו היהודים – העם הכי־עתיק בעולם, עם העבר פאר אכסלנס, אשר שמר את רכושו הרוחני במשך דורי־דורות כמעט שבדרך נס, – וכיוצא בזה. ככה הוא הדבר באמת. אולם אצלנו, אצל האנשים מגזע היהודים, – בחיי כל פרט ופרט משלנו, – הלא אין דבר כזה ולא יכול להיות. לא יכול להיות, למשל, אוצר מכתבים כזה, שבו שמורה המסורת ‘הקטנה’, מסורת ותולדות משפחה אחת. לא יכולה להיות גם ההתעניינות בו ואהבה אליו. אני מתאר לי, שזהו מה שנקרא ‘אריסטוקראטיות’ במובן הטוב של המילה – השמירה על המסורת הזאת הפרטית הקטנה… הנה, למשל, אני מכיר אנשים – מבני־האצילים שנתרוששו – שהדלות מכריחה אותם כעת למכור את בגדיהם הבלויים בשוק. ואולם הם יודעים תולדות כל בית ובית בכל הסימטאות האלה שמסביב, תולדות כל משפחה. והינך מרגיש, שכל זה נחוץ ויקר להם, את הכול הם אוהבים ומתפארים בו, ומתהלכים בעולם זיכרונותיהם כאדונים. מה שאין ככה אצלנו, אצל היהודים. אין לנו אותה החיבה לעברנו הפרטי, אותה האריסטוקראטיות במובן היפה של המילה. הלא אצלנו כל דור ודור ממהר להשליך ממנו ולשכוח כל מה שקיבל בירושה מן הדור הקודם, ובזה הוא מוצא את שיחרורו ואת תיקונו, כביכול… ונמצא: עמנו הוא האריסטוקראט הכי־גדול בין אומות העולם, אבל אנחנו – פלבֵּיִים גמורים…” (שם, עמ' 115–116).

*

יציאתה של ליודמילה ממוסקווה לפאריס, בעקבות גלויץ, יציאה החותמת את הרומאן, אין בה משום הליכה בגלות מסיבות פוליטיות או חברתיות. אילו רצתה היתה ליודמילה “מסתדרת” היטב גם במסגרת החיים הסובייטיים, אלא נפשה הרומאנטית והשאפתנית כאחד מתרפקת על מרכזי התרבות והאמנות והחיים הזוהרים שבאירופה המערבית, וצר לה המקום במוסקווה. אין ל“עריקתה” כל משמעות לאומית.

אחר הוא מצבו של דניאל רויטר. הוא עדיין אינו יודע, אך ידידיו הרוסיים, ליודמילה, קורבצוב, והסופר הרוסי הקשיש, השתיין והנואף, מיטרופנוב – כולם מוכיחים לו, בסגנון זה או אחר, שמקומו מחוץ לרוסיה, בפלשתינה. דניאל אינו קושר את נאמנותו לספרות העברית עם הרעיון הציוני, כאילו זיק של תקווה עודנו מהבהב בו, שתוקם אגודת סופרים עבריים ברוסיה הסובייטית, והעברית תוכר כאחת משפות המדינה.

אולם ידידיו הרוסיים יודעים וחשים טוב ממנו, כי לאדם כמותו אין עתיד, לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה לאומית, ברוסיה. ובפרשת יחסיו עם ליודמילה נזרעים זרעי הספק והרצון לשינוי. הגם שאשתו, קלרה, אינה מבינה כלל את חפצו זה לצאת למקום אחר, לעזוב את רוסיה.

ליודמילה רומזת לדניאל, שעתידים הם אולי להיפגש יום אחד, בשנית, מחוץ לרוסיה. ואף כי לא נאמר דבר במפורש, אנו חשים היטב, כי דרכו של דניאל עתידה להובילו לארץ־ישראל, אך עם זאת ברור, כי אילו נשאר אדם כמותו ברוסיה, והמשיך להיות נאמן לעצמו ולייעודו, היה סופו בוודאי כסופם של הסופרים היהודיים ברוסיה הסובייטית. יש לזכור כי הרומאן נחתם בשנת 1929, בטרם החלו כל הפורענויות הללו.

*

הופעת מהדורתו החדשה של הרומאן “סימטאות” היא בגדר חגיגה לקורא העברי. הספר מעניין וכתוב בכישרון, הנטוע במסורת ספרותית נכבדה, וגם מוגש בהדפסה נאה, בצירוף מסה של העורך, הלל ברזל, על אלישבע והרומאן שלה, וכן הערות הסבר, רשימת שינויי העריכה שהוכנסו בנוסח המקורי, וביבליוגראפיה של כתבי אלישבע ושל מאמרים שנכתבו על אודותיה.

אך קיים פגם יסודי ומצער אחד, המפריע ומטריד במשך כל הקריאה. הרומאן ניתן בכתיבו המקורי, כתיב חסר־שבחסר. אילו היתה זו מהדורה מצולמת, ניחא – היה בכך גם שימורה של ארכאיות מסויימת. אך הרומאן נסדר ונדפס כולו מחדש באותיות בנות־ימינו, ובצורת הגשה כזו בולט כפליים הכתיב החסר, מה עוד שתקופת הרומאן ושמות הגיבורים אינם קרובים לקורא העברי כיום, ורב בהם הלעז.

אילו לפחות היה מלווה הכתיב החסר הזה בניקוד חלקי, כפי שנוהגות כיום הוצאות אחדות, אך לא. וצר לומר כי את הספר צריך לערוך פעם נוספת, מבחינת הכתיב, ולהדפיסו מחדש, ורק אז אפשר יהא לומר כי הרומאן של אלישבע אכן ניתן לקריאה רהוטה בידי הקורא העברי בן־ימינו.

אלישבע: “סימטאות”, רומאן. מסת־הסבר, הערות ועריכה: הלל ברזל. הוצאת הדר, 1977, 304 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 6.3.1970

חינם של ספרים ישנים – ראשיתו במציאתם, והוא שמשפיע גם על הקריאה בהם. אתה מרגיש כמוצא שלל רב, אם כי, לעיתים, – אין השלל רב ביותר.

מצאתי את הספר בדוכן של אדון מינקובסקי (הדומה בצורתו ובהליכותיו לעגנון, ממש כפילו), בתחנה המרכזית [הישנה], וקניתיו במחצית הלירה. שם המחברת – אלה ר. מי היא אלה ר.? אינני יודע. ומה היה שם־משפחתה במלואו? האם המשיכה לכתוב, ואולי “פרפורי מהפכה” הוא ספרה הראשון והיחידי? אינני יודע. העודנה בחיים, בישראל? אינני יודע.

כריכת הספר – נייר קרטון דק, צהוב. על גב הכריכה, המחיר במא"י [מיל ארץ־ישראלי. אלף מיל היו בלירה אחת] – בלי כריכה 125, מכורך 155. שולי הדפים מצהיבים מזוקן – עדיין מחוברים זה לזה בבתוליותם.

שעה ארוכה ביליתי בחיתוכם בסכין־נייר, וכשסיימתי – התפרק הספר כולו. מתברר כי מעולם לא נתפרו קונטרסיו בחוטים, אלא הדביקום, סגורים, אל כריכת הקרטון הדק. הדבקתי אותם בדבק פלאסטי דף לדף, הנחתי את הספר ליום, עד שהתייבש הדבק, ריססתי במשהו נגד חרקים ותולעים, הוצאתיו למרפסת, למשמרת. כעבור יומיים היה הספר אפשרי בקריאה. חזקה על אשר ברש ז"ל, שאם בחר בו, בתור עורך, לספריית פרוזה מקורית – מן הסתם מצא בו משהו מבטיח, מעורר תשומת־לב, ראוי לעידוד. שנת ההופעה – 1930.

ובשעת הקריאה? – מעט אכזבה, מהולה בסקרנות, לדעת, בכל זאת, מה יקרה. ואולי יקרה משהו חדש. והתבוננות עצמית – אני שואל את עצמי, נניח שהספר שאני קורא בו היה יוצא לאור עכשיו, ספר של סופר מתחיל, לא־ידוע, על הווי זר לי – וכבר בעמודים הראשונים הייתי מרגיש שספרות גדולה אין פה – האם לא הייתי פוטרו בכמה דילוגי קריאה, מסיים את הדפדוף באנחת רווחה, ומניחו הצידה, לתמיד?

האם אין לי יחס סנטימנטאלי אל הספר דווקא משום שהוא כישלון עתיק? מפני שהוא קוריוז, בעיניי, ומצאתיו בתחנה־המרכזית, במחצית־הלירה, והשקעתי שעה של עבודה בחיתוך ובהדבקת דפיו הנושרים? (ומה גדולה היתה ההנאה הזאת שהביא לי הספר, הנאה חושנית ממש, אולי יותר מן הקריאה בו).

רוסיה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה. בתיה פרלמן, בחורה בוגרת, סטודנטית, היא הבת הבכורה בבית. הסיפור פותח בהריונה האחרון של אימה שינה. שינה הרה זו הפעם השלוש־עשרה. משנים־עשר ילדיה נישארו בחיים רק שמונה. הפעם השלוש־עשרה הרת גורל. שינה מקשה ללדת ומתה, ועימה פרי־בטנה שלא האריך שעות. מעתה נפתחת בפני בתיה מגילת ייסורין, שמסתיימת רק בהחלטתה לנסוע וביציאתה לארץ־ישראל.

שורש ייסוריה של בתיה ביצרו החזק של אביה האלמן, אריה, אשר כשמו כן הוא, עדיין כוחו במותניו. ולמרות שנותיו, ילדיו הרבים, זקנו, חנותו, – עדיין אונו גדול ומתגבר בו כאריה. אישה הוא צריך – ולא רק לשם טיפול ביתומיו הקטנים, ובישול, והשגחת הבית, אלא בעיקר, בתור אישה.

תחילה הוא מנסה “לשדך” את בתו הבוגרת, למען תצא מן הבית וייקל עליו לקחת אישה שנייה. אך הבת מסרבת. היא אינה מוכנה לדרך זו. היא נמצאת באוניברסיטה, “חופשית” היא, וחבריה מודרניים, יהודים צעירים, מהפכנים, עדיין שיכורים מן המיפנה שחוללה המהפכה הרוסית, עדיין עיוורים לאנטשימיות שבמעמקים, ולשונאי ציון.

אריה מתחיל להשגיח על עצמו, להתייפות, מנסה לרמוז לבתו על רצונו לקחת אישה שנייה, אך היא אינה מבינה את חפצו האמיתי, סבורה היא שרק דבר החזקת הבית והטיפול בילדים דוחפו לרצות באישה, והיא מבטיחה, למרבה אכזבתו – כי תיקח על עצמה את עול הבית כולו, רק אל יכניס אם חורגת לבית.

ומתחילה פרשת פירפורים, פרשה יצרית, אפלה. הבת הבוגרת נעשית מחוז־חפץ לתאוותו הקשה, הבודדה, של האב. ישנים הם בלילה בחדר אחד, כך אופן הדיור, בצפיפות, והאב אינו יכול להירדם:

"ובדממת הליל שמע את דפיקות ליבו החזקות: טיק־טק, טיק־טק, ובמיטה מנגד, במיטת אשתו, נשימות בתו הקצובות, הישרות. והליל לבן, אור הלבנה בחדר.

הנה היא הרימה את ידה הצחה, התמתחה, הסירה מעט את השמיכה, והוא מבחין את תלתלי ראשה על לבנת הכר, את ארשת פניה העדינים, חזה המתרומם ויורד, מתרומם ויורד, מתחת לכתונת בולט שדה העגול, הצעיר…

הראש סחרחר והדם דופק בעורקים. נדמה היה כה קרובה, קרובה…" (“פרפורי מהפכה”, עמ' 23).

היחסים עם האב הולכים ומסתבכים:

“בתיה הרגישה ביחסו המוזר של אבא. פעם ילטפנה, ימשכנה אליו וינשקנה ומנשיקות אלה קור עובר בגופה. ופעם ירגז, יגדף: התבשיל אינו טוב, אין סדר בבית. היא מערבבת את הניירות על שולחן כתיבתו… אינו יכול נשוא עוד…” (שם, עמ' 24).

עד שמגיע הדבר לכלל חטא, והרגשת גועל:

"עברו שבועות.

בלילה התעוררה בתיה משנתה. מישהו נגע בצווארה, בשדהּ. היא פקחה את עיניה. דבר־מה לבן חצץ את החדר והסתלק. עתה ברור היה: זה היה אבא. כל הזמן אבא…

הוודאות החרידה. משהו ניתק בפנים. מצחה נתכסה זיעה קרה. כולה רועדת מכאב, מגועל. בחלל האוויר השחור השקיף משהו איום. היה רצון לפרוש מהקרקע, להתרומם, לעוף מכאן, או להיתלות בתקרה בחבל, כמו שראתה לפני זמן מה על המגרש הגדול, על עמוד החשמל. הגוף התנועע, ידיו מורדות בייאוש, הלשון הושטה כלפי העולם והשיניים הלבנות מצטחקות ומאיימות…

אריה שמע את בתיה מתהפכת מצד אל צד. ליבו נבהל ודפק במהירות וחולשה התפשטה בגוף עד להתעלף. “האם עשיתי לה מה? הלא יצאתי החוצה, עברתי וניגשתי לראות אם ישנה היא… רק כיסיתי אותה…” (שם. עמ' 26).

היחסים בין האב לבת באים לידי בירור נרגש. האב מתנצל לנוכח בכייה ההיסטרי:

“אני לא אשם… יש בי דם כזה… אני לא יכולתי לשלוט בי… אני לא חשבתי לעשות לך שום רע… מציאותך בחדר לא נתנה לי מנוחה…” (שם. עמ' 27).

גורלותיהם של האב והבת הבוגרת נפרדים במידת־מה. האב פותח בפרשת שידוכים, נישואין שניִים, אכזבה, גירושין, ושוב השתדכויות שאינן עולות יפה, וחיבוטי־יצר קשים, עד שמוצא פורקנו בנישואין בשלישית לבתולה מזקינה, שאין בה נוי ולא חמדת גוף, ודווקא היא מצליחה להיעשות אם לילדיו ולשאת את עול הבית בהצלחה.

מסות קשות עוברות על אריה, הנאסר בידי אנשי השלטון הקומוניסטי המחמיר, על מה שנראה בעיניהם כמסחר בלתי־כשר, ומבלה בבית־סוהר חודשים אחדים, סובל בשתיקה את יהדותו בקרב אנשים פליליים וגסי־נפש.

ואילו בתיה – היא מתאהבת בסטודנט יהודי־רוסי מחבריה, בוריה. בוריה מתנגד לנישואין, בהם הוא רואה הרגל ריאקציוני ודתי, ומשדלה ל“אהבה חופשית”. מעצוריה הנפשיים ופחדה מפני הפלה מתגברים על אהבתה. יחסיהם עולים על שרטון. הוא עוזב למוסקבה, בתור קומיסאר צעיר, פעיל במפלגה, ושם מתחיל לחיות אורח חיים אחר, חופשי, בביתה של אשת שעשועים למודת ניסיון, כניראה מן התקופה שבטרם־מהפכה.

בהיוודע הדבר בעקיפין לבתיה, אין היא רואה מוצא אחר לעצמה אלא עלייה לארץ־ישראל, שם מתרקמים חיים חדשים, טהורים. הלא כך כתוב במכתב מארץ־ישראל, שהיא קוראת בבית חברתה, סוניה:

“אנו חיים בקומונה. כולנו עובדים. חלוקת העבודה, חלוקת התוצרת… כל אחד לפי כוחותיו, לכל אחד לפי צרכיו… יחס חברתי… אנו עובדים בשדה, והקירבה לטבע כה מחנכת, מבריאה. הטבע פה כל־כך עשיר והחברים פשוטים וטובים. העבודה כה מקרבת וחם לנו…” (שם, עמ' 164).

והיא נוסעת לארץ־ישראל.

* אלה ר.: “פרפורי מהפכה”. סיפור. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תר”ץ. 1930. 174 עמ'. מחיר הספר: בל“כ 125 מא”י. מכורך 155 מא"י.

*

מכתבים למערכת: “מי היא אלה ר.?”

כך שואל ברבים אהוד בן עזר במאמרו על הספר “פרפורי מהפכה” (“משא” 10) והוא ממשיך לשאול: “האם המשיכה לכתוב?” וכו'.

משונה, משונה ביותר, שאהוד בן עזר המתעניין, כפי שמאמריו בשנים האחרונות מוכיחים, בספרות הארצישראלית בשנות השלושים והארבעים, אינו יודע שזוהי הסופרת, שנתפרסמה לאחר מכן בשמה המלא: רבקה אלפר (רוביץ).

ביותר תמוהה העובדה, שאין בן עזר יודע שסופרת זו ישבה בפתח־תקווה, מקום לידתו של בן עזר, במשך שנים רבות, כפועלת בפרדסים ואילו עיין למשל בשבועון “מאזניים” היה מוצא שם סיפוריה מחיי פועלת־פרדסים בפתח־תקווה.

אם כך מצב־הידע של ספרותנו בהווה, ולא חלילה מלפני מאות שנים, אנה אנו באים?

ג. קרסל

(“למרחב”, 20.3.1970)

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור סיפור שנמצא בין ניירותיה של רבקה אלפר ושלא התפרסם קודם לכן, שפורסם בידי רות בקי קולדני בעיתון הארץ, 11.4.2014, ושאין לנו עדיין רשות להנגישו לציבור]

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.6.1973

לפני שנים אחדות התגלגל לידי, בדוכן למימכר ספרים ישנים על־יד התחנה המרכזית [הישנה] בתל־אביב, ספר נושן ולא כרוך, אשר דפיו המצהיבים עדיין מחוברים בבתוליותם, “פרפורי מהפכה”, סיפור מאת אלה ר. בהוצאת “מצפה”, 1930, ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

מעשה בבחורה בוגרת, בתיה פרלמן, סטודנטית ברוסיה, אשר לאחר מות אימה בלידה השלוש־עשרה, היא נשארת עם אביה האלמן, אריה ושבעת אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה שנשארו בחיים. האב, שיצרו עז, זקוק לאישה, ומתאווה לבתו הבוגרת, הישנה עימו בחדר אחד.

“בתיה הרגישה ביחסו המוזר של אבא. פעם ילטפנה, ימשכנה אליו וינשקנה ומנשיקות אלה קור עובר בגופה. – עברו שבועות. בלילה התעוררה בתיה משנתה. מישהו נגע בצווארה, בשדהּ. היא פקחה את עיניה. דבר־מה לבן חצץ את החדר והסתלק. עתה ברור היה: זה היה אבא. כל הזמן אבא… הוודאות החרידה. משהו ניתק בפנים. מצחה נתכסה זיעה קרה. כולה רועדת מכאב, מגועל. בחלל האוויר השחור השקיף משהו איום. היה רצון לפרוש מהקרקע, להתרומם, לעוף מכאן, או להיתלות בתקרה בחבל.” (עמ' 24–26).

לאחר בכייה ההיסטרי, מתנצל האב: “אני לא אשם… יש בי דם כזה… אני לא יכולתי לשלוט בי… אני לא חשבתי לעשות לך שום רע… מציאותך בחדר לא נתנה לי מנוחה…” (שם. עמ' 27).

האב נושא לו אישה ומתגרש ממנה, משתדך שוב ובינתיים גם נאסר בידי השלטון הקומוניסטי ועוברות עליו מסות קשות. ואילו בתיה מתאהבת בבוריה, סטודנט יהודי־רוסי המשדלה לאהבה חופשית, מסתלק למוסקה בתור קומיסאר צעיר וזונח את בתיה וצניעותה למען אשת־שעשועים למודת ניסיון. בתיה נוסעת לארץ־ישראל.

בשעתו כתבתי רשימה על הספר וצינתי שאינני יודע מי היא המחברת. ידידי ג. קרסל האיר עיניי במכתב למערכת, בציינו כי אלה ר. היא רבקה אלפר, וכי כלל את הספר בלכסיקון הספרות העברית שלו.

רבקה אלפר נולדה בשנת 1902 בפלך וילנה, יצאה מרוסיה ב־1923, עלתה לארץ ב־1925, היתה פועלת בפתח־תקווה, מורה לעברית בתל־אביב, ומ־1944 במערכת “דבר הפועלת”. היא נפטרה ב־1958. כאשר הופיע ספרה “פרפורי מהפכה”, היתה בחורה בת עשרים ושמונה. זה גיל צעיר למדי לפרסום ספר־ביכורים, שבו וידוי כה עז ונרגש כ“פרפורי מהפכה”.

“המתנחלים בהר” הוא סיפור התיישבותה של משפחה, שרה ויוסף אפרת, במוצא ב־1896 לערך, וכל מה שעבר עליהם מאז ועד ערב מלחמת־העולם השנייה. רוב השמות המופיעים בספר הם אמיתיים, כמו יחיאל מיכל פינס ויהושע ילין מירושלים, אלטשולר וצללכין מרחובות, סוכובולסקי־דנין מתל־אביב, ועוד. ובשעת הקריאה התעוררה בי הסקרנות, מיהו, אפוא, הזוג אפרת?

נזכרתי ברשימה “האגסים היפים של ברוזה”, שקראתי לא מזמן בספרו של אהרון אבן־חן (ג. שרוני) “חתונה בצידון” (הוצאת “מסדה”), על שמואל ברוזה, שהתנחל במוצא ב־1892 והיה האיש אשר בחלקת אדמתו נטע הרצל ב־1898 את הארז הנודע. כל החורשה במורד ההר, שעליה עומד בית ההבראה “ארזה”, היתה שייכת לברוזה. ביקב שלו יצר יינות משובחים, ובבית־הבד אצר שמן משובח ממטעי־זיתיו, פיתח במשקו תעשיית שימורים, והיה לו מטע תפוחים ואגסים יחיד בסוגו בחקלאות העברית של הימים ההם.

כאשר העלו הערבים, במאורעות 1929, את ביתו באש, ומשקו נהרס, לאחר הטבח האכזרי של משפחת מקלף בבית השכן, ניצב ברוזה הזקן ליד החלונות ובידו אקדח, וכשראה את שכניו הערבים צרים על ביתו, מטיחים בו כדורים ובעיניהם תאוות־רצח, התחוללה בליבו כמין רעידת־אדמה. כעבור שנה חזר למוצא, קומם את הבית השרוף ושיקם את המטעים, אך יותר מכל הצטער על אגרות הרצל, שנשרפו יחד עם הבית.

תחילה חשבתי, אפוא, שמא יוסף אפרת הוא שמואל ברוזה, אבל דמותו של ברוזה נראתה קרובה יותר לדמותו הלא־סימפאטית ביותר של שטרקמן ב“המתנחלים בהר”. אפילו ביקורו של הרצל מתואר כאן מזווית אחרת:

"ביקר בהר שר ישראל הדגול, שככוכב־שביט דרך בשמי היהדות, ביקר יחד עם בודנהיימר וולפסון. קיוו אנשי ההר להיבנות ממנו. כבשוֹ שטרקמן לעצמו, ולאנשי ההר לא הניח להגיע אליו. השר נסע ונעלם, ולא ראה את היישוב בהר וסבלו. ואנשי ההר לא זכו כמעט לחזות פניו. נישארה רק אימרתו, מרחפת זרה וקוסמת, בעומדו על ההר ומתפעל מהנוף:

Wie herrlich ist die Position hier! (“מה נפלא המקום הזה!”), (עמ' 145).

ואין זה אלא אחד התיאורים היותר מתונים לגבי יחסו של שטרקמן, האמיד שבמתיישבי ההר, כלפי שאר שכניו היהודים.

הנה מעשה בבית־בד, שהחליטו המתיישבים, ואפרת בתוכם, לחכרו ולקנות לו מכבש ביפו, יחד עם שטרקמן. התחכם שטרקמן ונסע למחרת השכם בבוקר עם האפנדי הערבי, העריץ הידוע של הכפר, עשה עימו שותפות והעמידו את בית־הבד.

"בשבת בא שטרקמן לבית־הכנסת, בגד משי עליו, כחסיד וטוב. שרה ראתה אותו עולה בהר, עלתה אחריו, קרעה את דלת בית־הכנסת, התפרצה כמטורפת: – צא מכאן! – צעקה. – צא מכאן, לא יוכר מקומך בעדתנו! – לזאת לא חיכה. החל ממלמל, לגעור בה: – מה לאישה להתערב בענייני גברים? אישה מקומה ליד הכיריים. לכי לעזרת הנשים. – לא אתן לכם להתפלל – צעקה שרה – לכו כולכם לבתיכם! לכו לבתיכם ואל תחללו את תפילתכם! – לקחו כולם את הטליתות ויצאו. שטרקמן נשאר עומד ותוהה. לבסוף יצא גם הוא אחריהם.

“שטרקמן העמיד עד מהרה את בית־הבד, והוא עובד במלוא כוחו. הערבים הביאו לשם זיתים, רעש המכונה נישא בכל ההר והחריש את האוזניים, ריח השמן החם מילא את האוויר וגירה את הנחיריים. הלכו הילדים להסתכל בבית־הבד, שבוּ נרגזים: שטרקמן והאפנדי הם עשירים, מדוע נפל בית־הבד בחלקם ולנו אין כול? יכולנו גם אנחנו לעבוד והיה לנו לחם ושמן. אנחנו, אימא, היינו עובדים בבית־הבד, והשמן טוב כל־כך… ראינו ערבים יושבים שם עם משפחותיהם, טובלים פִּתם בשמן החם. האם גם שטרקמן הוא אפנדי?” (עמ' 188/9).

ובכן, מיהו יוסף אפרת?

טילפנתי לידידי ג. קרסל, שהוא מעין אנציקלופדיה מהלכת על שתיים לתולדות הספרות העברית והיישוב בארץ, ולא הספקתי לשאלו עד שאמר: “יוסף אפרת הריהו יצחק כהן, ממוצא, אביו של חוקר־הטבע הנודע אמוץ כהן.”

מיד נזכרתי בתיאור לידתו של הבן הבכור למשפחת אפרת: “כל השבוע חיפשו יחד איתם הידידים שם לבן, שם שיהיה לסמל. פינס הציע שיקראו לתינוק בשם המקום (כלומר: מוצא). שרה לא קיבלה: לא אטיל אחריות זו על בני, – עשתה פשרה: יקראו שמו אמוץ, שכרוך בו גם שם המקום, גם שם אבי הנביא.” (עמ' 49).

וכך תיאורו של הנער: “הבכור חוש לו לטבע, והתבונן בכל צמח, חקר ודרש בו, חיפש ואסף מיני צמחים וייבשם. לא היה איש שידריכהו. שאל מפי הילדים הערבים, שמכירים כל עשב־בר. עולם הצמח שבה את לב הנער, שוטט הוא בהר ובשדה, והוא בקיא בסדר ‘זרעים’ לכל דקדוקיו.” (עמ' 139).

גיבורת הסיפור היא, בעצם, שרה, אֵם אמוץ. הספר פותח בתיאור בואה לווילנה, היכרותה עם יוסף, העולה לארץ־ישראל, שנות הניתוק ממנו. החלטתה לעלות לארץ, בניגוד לדעת משפחתה, יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, מלכה, דרך אודיסה.

והנה בא צעיר, אשר נטש את הארץ, ידידו של יוסף, ומביא דרישת־שלום ממנו. ומשך שבועות ארוכים, עד שלא מתקבל מכתב מיוסף, חרדה שרה, פן אותו צעיר היה יוסף עצמו, שנשתנה והתבייש לספר לה על אכזבתו מהארץ.

השתיים פוגשות איכר מפתח־תקווה, (דניאל) ליפשיץ שמו, ובעזרתו הן עולות בחשוון תרנ"ה, כלומר בראשית שנת 1895, בספינה לארץ־ישראל. שרה נישאת ליוסף ברחובות והם מחליטים להתנחל בהר, ליד הכפר הערבי קולוניה, במוצא, אשר נוסדה שלוש שנים לפני־כן. (אבן־חן כותב כי ברוזה עזב את רחובות ועלה למוצא בשנת 1892, ויחד עימו באו למוצא עוד שני מתנחלים, כץ וכהן).

פרשת חייהם וסבלם של שרה ויוסף נראית היום כאגדה. רק בשנת 1910 עברו לגור בביתם, אחרי שישבו שבע שנים במערה יחד עם ילדיהם. שנות מחסור, מחלות ורעב, תלות ביבול הענבים, אשר שנה יצליח ושנה יאכזב. הצליח, והנה החמיץ היין והלך לאיבוד יבול של שנה. כל לידה שנייה נגמרת אצל שרה בהפלה, ותמיד ילדות הן הנפלים, וכך רק בנים נולדים לה, ובבוא מלחמת־העולם הראשונה נשלחים הבעל והבנים המבוגרים לצבא התורכי.

לפני פרוץ המלחמה יכלו עדיין היהודים לפדות את עצמם מן השירות בצבא במס ה“עסכּריה” –חמש מג’ידיות לשנה בעד כל נער שנולד. בא השוטר התורכי לקבל את המס אצל משפחת אפרת, רואה את עוניים ואומר:

“מדוע רשמתם את כולם גברים, היה עליכם לרשום חציים נערים וחציים נערות, לא היו חושדים בכם. רק מי שרושם את כולם בנות, חושדים בהם במעל ובאים לבדוק את הילדים, שמא הלבישו את הנערים שמלות.” (עמ' 214).

אין זה ספר גדול מבחינת הסגנון, העלילה וכישרון־הכתיבה, אבל מחזיק הוא סיפור־חיים מעניין, פרק בהיסטוריה של היישוב.

קורות משפחה אחת.

* רבקה אלפר: “המתנחלים בהר” מפי אחת הראשונות. הציורים א. גלעדי. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, דפוס “דבר”, תל־אביב, תש"ד, 1944. 311 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.19.1971

ביום קיץ חם של חודש אלול בשנת תרמ"ו (1886) באו למושבה זיכרון־יעקב שישה צעירים יהודים שנבחרו על־ידי הבארון רוטשילד ונשלחו מרוסיה לארץ־ישראל למוד חקלאות. ביניהם היה עלם כבן עשרים וארבע, מאודיסה, ושמו יצחק אפשטיין. הגנן [האגרונום] הצרפתי דיגור בזיכרון, שנא במיוחד יהודים רוסיים. הבחורים לא למדו כלום, אלא עבדו עבודות שחורות וקדחו, ואחד מהם אף נפטר במחלה זו.

לאחר עשרה חודשים, עברו, לפי בקשתם, ארבעה מחברי הקבוצה, ואפשטיין ביניהם, לראש־פינה, ושם, בחסותו של גנן [אגרונום] צרפתי הגון בשם דיהה, למדו את תורת החקלאות.

בשנת 1891 פנה אפשטיין להוראה, תחילה בצפת ואחר־כך בראש־פינה. משה סמילנסקי, בספרו “משפחת האדמה” (ספר שני, “עם עובד” תש"ד [1944], עמ' 239), מספר כי שנים אחדות עמד אפשטיין על דוכן ההוראה בבית־הספר בראש־פינה. באחד הבתים הקטנים גר. את אחת מבנות האיכרים, שהיתה תלמידתו, לקח לו לאישה. ופניו כפני אחד האיכרים. מגודל זקן. ובמהלכו, בצעדיו הרחבים, במלבושו ובדיבורו היה דבר־מה אופייני של איכר.

בשנים ההן התרחשה הפרשה של קניית אדמות מטולה. יהודה סלוצקי, ב“ספר תולדות ההגנה”, מספר כי בכפר זה, מטולה, ישבו יותר ממאה משפחות דרוזיות על אדמה חכורה. בעל הקרקע, שנפשו קצה בחוכריו, כי לא היה יכול להרחיקם ולא לגבות מהם את החומש, הציע לפקידות הבארון לקנות את אדמתו. הפקיד יהושע אוסוביצקי קנה ממנו את מטולה, אולם אי אפשר היה להיפטר מן האריסים הדרוזים. כארבע שנים נמשך המשא־ומתן בלי כל תוצאות, עד שפרץ, בשנת תרנ"ו (1896), מרד דרוזי בסוריה. (“ספר תולדות ההגנה”. 1954. כרך ראשון. עמ' 77).

על המורה הראש־פינתי עשתה צורת הקנייה רושם קשה: “ויהי היום ויבוא פקיד המושבה למטולה ושק מלא זהובים במרכבתו, וכמו במקרה נזדמנו שם אז פקיד־צבא וחיילים, שבאו לעצור את המשתמטים מעבודת־הצבא – ואלה מרובים בין הדרוזים ואין הרשות שוקדת לתפשם – והיו מוכנים לאסור את הממאנים לחתום על שטרי־המכירה. מובן, שכולם חתמו על השטרות, ואחרי ימים אחדים עזבו יותר משש מאות נפש את כפר מולדתן…” (“שאלה נעלמה”, 1907. עמ' 197).

כעבור שנה שכך המרד, והדרוזים של מטולה, שלא יכלו להשלים עם גירושם ועם ישיבתם הארעית בכפר דרוזי עלוב, מוכה קדחת־ביצות, מצפון לימת החולה, החלו מטרידים ומתקיפים את המתיישבים היהודים במטולה.

יהודה סלוצקי, המסתמך על עדותו של אפשטיין, מסכם את המצב שנתהווה: “אין פלא ששנים רבות סבלה מטולה מהתקפות הדרוזים. ומחיר רב בכסף ובדמים שילמו המתיישבים בעד ההתנהגות הבלתי־מתחשבת של פקידות הבארון הגאה.” (“ספר תולדות ההגנה”, כנ"ל).

מחבר תולדות ההגנה בחר לתלות את האשם בסיבה הקרובה והנראית־לעין – התנהגות בלתי־מחושבת וגאה מצד פקידות הבארון בגליל. אמנם היה אוסוביצקי איש גאה וקשוח, וב“ארץ לא זרועה”, הרומאן מימי הביל“ויים של ישראל זרחי, מסופר על פרשת גירושו בידי איכרי ראשון־לציון ממושבתם, פרשה שקדמה לעבודתו בגליל. ואולם, דומה שאבחנתו מרחיקת הראות של יצחק אפשטיין ב”שאלה נעלמה" מיטיבה להציג את השאלה מכל צדדיה. לא היתה זו שאלת מטולה או הגליל בלבד.

כעשר שנים ישב יצחק אפשטיין בראש־פינה, וצורך פנימי עז התעורר בו לצאת מפינתו המבודדת ולגלות למקום תורה. ב־1902 הגיע ללוזאן כדי ללמוד פדאגוגיה. בתקופת שהותו בשווייץ התקיים הקונגרס הציוני השביעי (סוף יולי 1905) בבאזל – הקונגרס הראשון לאחר מות הרצל, אשר בו ירדה סופית מעל הפרק הצעת אוגנדה והורחקו ה“טריטוריאליסטים” שחיפשו מקום להתיישבות יהודית מחוץ לארץ־ישראל.

אל הקונגרס הזה, העומד בסימן אובדנו של המנהיג הגדול וחילוקי־הדעות המרים שהותירה תוכנית אוגנדה שלו, בא המורה־האיכר הגלילי, יצחק אפשטיין, עתה תלמיד האוניברסיטה, והוא אולי היחיד המכיר מקרוב את השאלה הנעלמה העיקרית הרובצת כצל מאיים על מפעל ההתיישבות היהודי בארץ־ישראל. באחת האסיפות הבלתי־“קונגרסיות”, באולם צדדי, לפני קהל צירים ציונים, שאולי מעולם לא היו בארץ־ישראל ולעומת זאת היו מומחים במאבקיה הפנימיים של התנועה הצעירה – הִרצה יצחק אפשטיין את הרצאתו הידועה על “השאלה הנעלמה”:

"בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלוייה תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו.

“העובדה שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו ושאחרי שלושים שנה של עבודה יישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה – עובדה מעציבה זו מוכיחה למדי את קלות־הדעת השוררת בתנועתנו ומראה, שעדיין אנו מרפרפים על פני העניינים ואין אנו יורדים אל תוכם ואל עיקרם. דבר אחד של מה־בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה. כבר הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בא”י יש אדמה בלתי־נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים. אין שדות שוממים, ולהיפך כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת־הבור הסמוכה לו, אם אינה דורשת עבודה יתירה. ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו?" (“שאלה נעלמה”, 1907, עמ' 193–194).

פסגות האלפים המושלגות ורוחב מימיו של הריינוס רחוקים היו מהרי הגליל ומן הירדן ודאי לא פחות משרחקה השאלה האגרארית הארץ־ישראלית מתודעתם של צירי הקונגרס. נרגש, מתאר בפניהם אפשטיין את אופן קניית הקרקעות ליישוב היהודים בגליל, מידי בעלי האחוזות הגדולות, שתפסו את אדמת הפלחים “במירמה ועושק” והחכירו אותה לבעליה הקודמים, לפלחים. בקנות היהודים את הנחלה הם מרחיקים את עובדיה הקודמים:

“אמנם, לא נשלחם ריקם, שלם נשלם להם את החורבות ואת הגנים בעין יפה, ובכלל לא נקפץ [נקמץ?] בזהובים בימי ה’פטור'. מנקודת־המבט של הצדק המקובל והיושר הרשמי צדיקים גמורים אנחנו, הנכנסים לפנים משורת הדין. אבל, אם לא נרצה לרמות את עצמנו במוסכם, הלא נודה, שהשלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושברנו את מטה־לחמם. אנא יפנה המודח, שאין לו אלא מעט כסף? עוד היום תצלצל באוזניי הקינה, שנשאו ערביות ביום שעזבו משפחותיהן את הכפר ג’עוני, הוא ראש־פינה, ללכת ולהתיישב בחורן אשר מעבר לירדן מזרחה. הגברים רכבו על החמורים והנשים הלכו אחריהם הלוך ומרר בבכי, ויימלא העמק קינתן. לרגעים עמדו ונשקו את האבנים ואת העפר.” (שם. 1907. עמ' 194–195).

תיאור יציאת הערבים בגולה מזכיר כבר עתה את מה שעתיד להיות הפאתוס המוסרי של הסיפור “חירבת חזעה” ל־ס. יזהר. אפשטיין ממשיך ומתאר באוזני שומעיו את חייהם הקשים והנאמנים של הפלח הערבי ובני־ביתו, מעיר ש“יש לשער, שהרבה פלחים הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות,” ושואל: “האת אלה נוריש, הלהם נרֵע, העוניים נגדיל?”

ולא רק מבחינת הצדק והרגשנות הוא בוחן את הבעייה, אלא גם מבחינת היכולת המעשית להמשיך באופן קנייה זה לתמיד:

“האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף־סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללנו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשום מעל אדמם – ומי יודע אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי־לב, מזויינים כולם, קלעים נפלאים, פרשים מצויינים, קנאים לאומתם ובייחוד לדתם. נקל לבטל את הדברים האלה ולראות בהם בגידה באידיאלנו הלאומי העתיק והנצחי. אבל אם נשקול את העניין בדיעה מיושבת, הלא נודה, כי איוולת תהיה מצידנו, אם לא נדע מראש, עם מי יש לנו עסק, ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. חלילה לנו לעצום את עינינו מראות את הנולד, הקרוב אולי יותר ממה שאנו מדמים. אפשר לומר בהחלט, שלכל הפחות בארץ־ישראל אין לעת־עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה… אל לנו להתגרות בלביא נרדם! אל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה.” (שם. עמ' 196).

ומזהיר: “עת לנו לפקוח עינינו על דרכנו! אם אין אנו רוצים לחבל את מעשינו, חייבים אנו לחשב כל צעד שאנו צועדים בארצנו, ולמהר ולפתור את שאלת ייחוסנו אל הערביים בטרם תתחולל שם שאלה יהודית.” (שם. עמ' 199). ומציע כלל מעשי להתיישבות היהודית בארץ־ישראל: “אנו באים לארצנו לתפוש שם מה שלא תפשו אחרים, להיאחז בכל המקומות, שעדיין לא נאחזו בהם אחרים, למצוא מה שלא מצאו בה אחרים, לגלות לטובתנו ולאושר כל יושביה את העושר הטמון בשכבות אדמתה ואת הברכה הצפונה בשמיה ובשמשה.” (שם. עמ' 200).

הפתרון לשאלת הקרקע הוא, לדעת אפשטיין, בעיבוד אינטנסיבי, בעצירת כל מי הגשמים הנשפכים לריק אל הים, במניעת הסחף, בשימוש בכל הישגי המדע: בחקלאות, בטכניקה, ברפואה ובחינוך – גם לטובת הערבים, והפניית השפע שייווצר גם להרמת תנאי חייהם, ואז: “גם מתנגדינו – והם מרובים – יוכרחו להודות, שרק טובה מביאה התיישבותנו בארץ.” (שם. עמ' 203).

גישתו של אפשטיין היא אוטופית, אידיאליסטית, רומאנטית ופאציפיסטית. יש לבוא בברית עם הערבים ולכרות עימם אמנה, שתהיה לתועלת לשני הצדדים, לשלבם בכל מוסדותינו הציבוריים. וחזונו:

“נהיה למלאך־השלום, המפשר בין הכיתות הדתיות הצוררות זו את זו. וכל אלה יכולים לעשות אנחנו בטוהר שאיפותינו ודעותינו, אנחנו לבד ולא אחרים.” (שם. עמ' 205).

אבל את הרצאתו הוא מסיים בנימה פסימית מאוד, נימה של אזהרה: “חרפה היא להגיד, שעדיין לא נעשה אף כל־שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה, באופן שאנו בורים גמורים בכל הנוגע לערביים וכל ידיעותינו עליהם הן ידיעות־השוק. עת להשכיל!” (שם. עמ' 205).

לאחר שנתיים, בחודש יולי 1907, התפרסם ב“המעורר” של ברנר בלונדון “משא־ערב” של ר' בנימין, הקרוב ברוחו לדעותיו של אפשטיין. לאחר שלושה חודשים, בספטמבר 1907, נדפס ב“השילוח” באודיסה המאמר “שאלה נעלמה”. עד שחזר לארץ־ישראל ב־1919, שימש אפשטיין לסירוגין כמנהל בית־ספר יהודי בסאלוניקי וכתלמיד־מתמחה לחינוך ולספרות בשווייץ. הוא הקים דורות של תלמידים, שקד על מחקרים בענייני הלשון העברית, היה במייסדי “ברית שלום”, אולם פרש ממנה לאחר־מכן, ונפטר בשיבה טובה בירושלים ב־1943.

* יצחק אפשטיין: “שאלה נעלמה”. “השילוח” כרך י“ז, חוברת ג. ספטמבר 1907. תשרי תרס”ח. עמ' 193–206.

הערה מאוחרת: בראשית שנות ה־60, בעת לימודיי באוניברסיטה העברית, התגוררתי בחדר שכור בביתה של בָּנִי [בניכר] סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים, שגבל בקולנוע “אור־גיל” ובמלון שמעליו. בחדרי שבביתה כתבתי בשנת 1961 את ספרי הראשון “המחצבה”.

בָּנִי, “בעלת־הבית” המופלאה והחכמה, ששקדה לחנך אותי להיפטר מהפרובינציאליות הפתח־תקוואית שלי (“לא שמעת על דאודוראנט?”) – היתה בתו של יצחק אפשטיין ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי המוכשר סידני סיל, שיסד את התזמורת הסימפונית של “קול ירושלים” בימי המנדאט הבריטי. הוא לא היה יהודי.

היא סיפרה לנו, לסטודנטים־לרפואה גבי, מרדכי וג’וני, ולמיכה שטרנאו, כולנו דייריה ומעריציה, כי שמה המוזר, בניכר, בא לה משום שנולדה בעת שהמשפחה שהתה בשווייץ, בניכר.

בָּנִי היתה דודתו של אלוף הר־אבן, ויש התייחסות אליה ברומאן היפה שכתבה אשתו השנייה של אלוף, שולמית הר־אבן על ירושלים: “עיר ימים רבים”.

לימים הקדשתי לזיכרה של בָּנִי את אחד מספריי.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.2.1973

יוסף אריכא, אשר בימים אלה מלאה שנה לפטירתו, נולד באוקראינה בשנת 1906. הוא עלה לארץ־ישראל ב־1925, עבד כפועל בכבישים, בבנייה ובחקלאות, ושנים ארוכות עבד בעיריית תל־אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית ואחר־כך כעורך בספרייה העירונית “שער ציון”.

הרומאן הראשון שלו, “לחם חזון”, הופיע בשנת 1933. שאר ספריו: “אוד מוצל” (1937), “כנפי כסף” (1937), “בסנוורים” (1939), “מראות בחול” (1941), “שניים מרבבה” (1945), “אדם ובהמתו” (1946), “בעלי יצרים” (1946, הופיע גם בשם “רחוב הקצבים” ב־1950), “פסק דין” (1950), “יום ולילה” (1952), “צעדים באש” (1956) ו“סנחריב ביהודה” (1958). הוא ערך כמה אנתולוגיות בהן אנתולוגיה על יפו ותל־אביב, ואת הקובץ “סיפורים עבריים מחיי הערבים” (הוצאת “עם הספר”, 1963), המשמש עד היום ראי כמעט יחיד לגלגולי דמותו של הערבי בספרות העברית.

אריכא ראה בקובץ זה פתח להבנה הדדית וליחסי־גומלין בין שני העמים, אבל בפגישות עם משכילים ערביים קוראי עברית שמעתי לא פעם טענה קשה כנגד אריכא: מדוע אסף את כל הסיפורים שבהם מופיעים הערבים כשודדים, גנבים, אנשים פרימיטיביים, מסכנים, או שבויים? – והרי אריכא אסף דווקא את הסיפורים מן התקופה הרומאנטית, כסיפורים של משה סמילנסקי ויצחק שמי, ואת הסיפורים בעלי נימת ההתרסה המוסרית, משל ס. יזהר, שמיר, תמוז ואורפז. אלא שכוונותיו הטובות לא עמדו במבחן קריאתם של משכילים ערביים, אשר אינם מוכנים לראות את עמם ואת עברם בעינינו, כפי שהשתקפו בספרותנו.

דומה שאריכא לא היה מן הסופרים שנולדו “עם כפית של כסף בפיהם”. תרועות לא סבבוהו ולא נעשה בן יקיר של כת או מפלגה. סביב סופרים צעירים ממנו, שלא הגיעו לשיעור־קומתו, מתנהל מחול של חסידים שוטים, ואילו ספרו “סופר המלך”, שהופיע רק לפני שבע שנים והוא אחד הרומאנים ההיסטוריים הטובים ביותר שנכתבו בשפתנו, שקע ונשכח, והביקורת כמעט לא טרחה להתייחס אליו, וזאת שעה שעל־אודות סיפורים צנומים ומעורפלים של סופרים רבי־תושייה נכתבו ונכתבים טראקטאטים מלומדים.

קליסתנס מאולינתוס, סופיסט, אחיינו של אריסטו וההיסטוריון של אלכסנדר מוקדון, אשר ליווהו במסעות־כיבושיו במזרח, הוא הדמות העומדת במרכז העלילה של “סופר המלך”. תיאור צמיחתו של אלכסנדר, משליט צעיר ונאור לעריץ אכזר והפכפך הרואה עצמו כבן־אלים, הוא גם תיאור הקונפליקט המתעורר בחריפות בלב קליסתנס ומביא עליו את סופו הטראגי: הישעבד את עטו למעשה חנופה וסילוף, היסייע לטיפוח אגדות ולהאלהתו של אלכסנדר, או שיישאר נאמן לאמת שלו כסופר וכאדם יווני חופשי, הן בתיאור מסע־הכיבושים והן בהתנהגותו בתוך הפמלייה של אלכסנדר.

עליי להודות כי כשקראתי לראשונה את הספר, עם הופעתו, לא הערכתי אותו נכונה. אלה היו השנים שלאחר פרשת לבון וסוף שלטונו של בן־גוריון, ונדמה היה לי, כי אריכא מנסה בעיקר להתמודד עם שאלות אקטואליות במסווה של רומאן היסטורי.

ברשימה קצרה, שפירסמתי אז על הספר, כתבתי, כי "בבחרו לעצמו את דמותו של קליסתנס הזדהה אריכא במידה רבה עם הסופר ולא עם המלך. הבעייתיות המונחת ביסוד הרומאן היא לא רק זו של ההיסטוריון אלא של כל סופר הנקלע בין תחושת האמת הפנימית, שלרוב היא פסימית וחסרת הילה של מעשים גדולים, לבין דרישות התקופה, המדינה, השלטון ודעת הקהל, המבקשים ממנו לתאר את כל ‘החיוב שבחיינו’. שלא לדבר על אלו המצטרפים לפולחן־האישיות או מתגייסים להגן עליה.

“במומנטים הללו דומני שמשמש ספרו של אריכא אספקלריה לא רק לתקופה ההיסטורית המתוארת בו אלא גם להתלבטותו של הסופר החייב לאמוד את ההתרחשויות של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. בחירת המימד של הרומאן ההיסטורי העניקה לאריכא את הריחוק והפרספקטיבה, כדי שיוכל לטפל בהתנגשויות אנוש והתפרצויות טמפרמנט האופייניות גם לימינו. המחיר ששילם אריכא בעד הזדהותו עם קליסתנס הוא חיוורון מסוים בדמותו של אלכסנדר. אין האחרון ניתן לנו מבפנים, קשה לנו לעמוד על מלחמות הנפש הפנימיות שלו, לבטיו, ספקותיו לגבי עצמו, בקיצור: כל המתרחש אל־נכון במחשבותיו של שליט ששלטונו המוחלט הולך ומשחיתו. תיאורי מסעות־הקרב מוציאים אמנם את הרומאן מחשש ‘אנמיות’ אליה דוחפת לא פעם ההשתקעות היתירה בוויכוחיו הפילוסופיים של קליסתנס, אולם אלכסנדר, עריץ של ממש, אין בו, וחבל.”

עתה, לאחר קריאה שנייה של הרומאן, אני רואה עד כמה טעיתי בסופה של אותה הערכה. אמנם דמותו של אלכסנדר מצועפת, ניתנת לנו בעיקר דרך הרהוריהן של כל שאר הדמויות ההיסטוריות הלוקחות חלק בסיפור: קליסתנס, תאיס, תלמי, ליזיפוס הפסל, קליטוס, אנאכסרכוס הפילוסוף, הרמולאוס המתנקש, ואחרים. אבל איזו דמות מורכבת ומעניינת היא זו! קליסתנס ואלכסנדר קלועים זה בזה ושופטים זה את זה ומפריעים זה לזה עד שלא נותרת לאחד מהם, קליסתנס, אפשרות לחיות עוד והוא מואשם בהשפעה על כת מנערי־המלך הקושרים נגדו, וגזר־דינו נחרץ יחד עם דינם.

קליסתנס הוא היסטוריון־בפעולה. היום היינו נוטים לכנותו גם בשם עיתונאי. הוא כותב את תולדות המסע, המלחמות, המצור, הכיבושים, ובכתיבתו חייב הוא לשוות לנגדו שני אדונים: אלכסנדר הקורא את התיאור הרשמי, המנציח את מפעלותיו לדורות, ואריסטו היושב באתונה הרחוקה וקורא בתשומת־לב את תיאוריו של תלמידו ואחיינו, כדי לראות אם לא חטאו בזיוף, בחנופה ובהעלמה. בין שני אדוניו מיטלטלת נפשו של קליסתנס, סעורה וחסרת־מנוחה.

ולא רק אריסטו קוראו באתונה. העתק אחר של פרקי המסע מופץ, בצורה מקוצרת, במקומות הציבוריים, ונעשה לביוליטין החדשות של מסע אלכסנדר, אשר גם קובע כיצד ישתקף מסעו בעיני בני אתונה.

בקריאה ראשונה של הרומאן צפה ועולה בעיקר הטראגיות של קליסתנס, אשר מקריב את חייו משום שאינו מוכן לחטוא לאמת ולהצטרף בלי ביקורת לכת החנפים המקיפה של אלכסנדר. אבל בקריאה שנייה מתברר עד כמה מורכב הוא מיבנה הרומאן. יש בו לא רק השתקפותו של אלכסנדר בעיני קליסתנס, אלא השתקפותו של קליסתנס בעיני אלכסנדר. קליסתנס נעשה לאני־עליון של אלכסנדר ומפריע לו להגשים את עצמו כשליט העולם וכמאחדו. אלכסנדר הוא דמות עמוקה הרבה יותר מקליסתנס, משום שהוא חוטא ומתייסר, מתפרץ בחמת־זעם וניחם על כך כנער מתבגר, ואילו קליסתנס שבוי בידי יושרו הגורם לו לראות עצמו נעלה מאחרים.

קליסתנס מתייסר על כך שהאידאה של אלכסנדר, השליט הנאור, לא התגשמה במציאות. אף־על־פי שבתחילה נראה היה שיש נתונים טובים להגשמתה. ואילו אלכסנדר מתמרד בַּצדקנות של קליסתנס שאין עימה מעשה ואשר מתנגדת לאותה תדמית חדשה, אלוהית, שהוא משווה לעצמו כדי שיוכל לשלוט בכל המדינות שכבש ולאחדן בתוך תרבות משותפת אחת.

בתחילה יש ביניהם יחסי הערצה הדדית של תלמיד צעיר למורהו ושל מורה מבוגר לשליטו הנערץ והצעיר. אך ככל שאלכסנדר מתבגר, נעשה שליט יחיד, פראי, מורם מעם, ובהכרח גם אכזר ומושחת, כן הולך קליסתנס ונעשה כמין נער קאפריזי ומרדן, אשר אינו מסוגל להתבונן במציאות ואינו סולח ואינו מסוגל להשלים עם ההצלחה של אלכסנדר להגשים עצמו בשלמות ולחיות מעבר לטוב ולרע.

כל אחד מהם מפריע להתפתחותו של השני, אלכסנדר מעורר בקליסתנס הרגשה של קנאה מרה ואהבה נכזבת, קליסתנס מעורר באלכסנדר הרגשה עזה של אשמה וחטא, ומשום כך מוכרח אלכסנדר לסלק אותו מדרכו, כי כיבושה של ממלכה אינו סימפוזיון של חכמים.

אריכא העלה עולם שלם בספרו. בשקדנות ובכוח שיחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות־מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור, מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטאציה מעמיקה ודרמאטית לתקופה סוערת ועם־זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש־העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה.

הייתי ממליץ על קריאה בספר לכמה עיתונאים, לכמה סופרים, ובייחוד לכמה עיתונאים־סופרים אצלנו.

* יוסף אריכא: “סופר המלך”, רומאן היסטורי. ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת “מסדה” בע"מ. רמת־גן. 1966. 366 עמ'.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור סיפורו של יוסף אריכא “נוף של לילה”. בהמשך באים הדברים הבאים:]

* סיפור זה של יוסף אריכא (1907–1972), מהבולטים במספרים הארץ־ישראליים, התפרסם לראשונה בירחון “מאזניים”, כרך א‘, גל’ ג (ט' בחשון תש"ח, 23 באוקטובר 1947, עמ' 46–49) בעריכת א. קריב.

על הסיפור, שעלילתו מתרחשת בימי הסכינאות של ערביי ארץ־ישראל, שפתחו בשנת שלושים ושש של המאה הקודמת במאורעות “המרד הגדול” – ניתן לומר כי מה שהיה הוא שמתקיים, ובימים אלה [2017] טובה תזכורת ספרותית זו. יוסף אריכא היה אז בין המוזעקים מטעם ההגנה להגן על יישובי השרון מהים ועד לגוש תל־מונד.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.2.1973

בחוברת האחרונה של “שדמות” (גיליון מ“ט, חורף תשל”ג [1973]) מצאתי מכתב של אוסקר באום אל ש.ה. ברגמן בשם “תוכניות לתיקון העולם”, שנכתב בווינברגה, שעל יד פראג ב־31 ביולי 1919.

בהערותיו למכתב, שהוא המכתב היחיד שקיבל מבאום, אומר ש.ה בגרמן, כי אוסקר באום ידוע בעולם כאחד מרביעיית הסופרים, שמאכס ברוד המנוח הציב לה מצבה בספרו הגרמני – Der Prager Kreis (החוג הפראגאי, 1966) – פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פליכס וולטש ואוסקאר באום.

וכמו כדי לעזרני בהגשמת חפצי נזדקר לנגד עיניי, כמעט באותו שבוע, ספרו שתורגם לעברית, “עם נסוך־תרדמה”, מעל מדף בספרייה העירונית.

על־פי הביוגראפיה הקצרה, “המחבר וספרו”, שצירף מאכס ברוד לספר, ועל פי הערותיו של ש.ה. ברגמן, אני מקדים לספרו של באום את פרשת חייו.

אוסקר באום (1883–1941) היה עיוור. עינו האחת היתה חלשה מלידה ואחרי זמן אבד לגמרי כוח־ראייתה. עינו השנייה נפגעה בהיותו בן אחת־עשרה באבן שנזרקה בקטטה של ילדי בית־הספר, והוא התעוור לגמרי. אמנם, אומר ברוד, בשל העובדה שעד שנתו האחת־עשרה עדיין ראה את העולם, יכול היה לתאר את חיי פקוחי־העין בכוח זיכרונו המפליא. אדם שלא ידע על עיוורונו לא יכול כלל להעלות על דעתו כי אלה הם תיאוריו של סומא.

הוריו שלחוהו להתחנך בבית־הספר היחידי לעיוורים בווינה, ועיקר חינוכו היה בתחום המוסיקה – נגינה בפסנתר, תורת המוסיקה והקומפוזיציה. באום לא הסכים לחיות באווירה הפילאנתרופית המתחסדת־החונקת האופפת את העיוור. במוסד שבו התחנך, מצא, כנראה, רוח מצמצמת וחוסר־הבנה. ספריו הראשונים היו מלאי מחאה נגד מוריו, והיא הפכה למחאה נגד המשפחה, נגד המחנכים בכלל, נגד כל עולם האנשים הרואים. באום ראה בגורלו האישי גורל המטיל עליו תפקיד להיאבק בכל מיני עוול. מתוך מרירות וצער, כשהוא נעזר במין מיוחד של הומור, הוא נלחם כנגד הרחמים, שמגלים הפיקחים כלפי העיוור.

אין להפריד את חייו הפרטיים של באום, אומר ברוד, מחיי המשורר והיוצר. ודווקא עובדה זו מעידה על גדולתו. באום חי כאחד הגיבורים שלו, גדוש מרץ ועומד בתוקף מול פני החיים. עד־מהרה מצא את דרכו לעצמאות, בראשונה כנגן־עוגב בבית־כנסת, אחר־כך כמורה לפסנתר, ולבסוף כמבקר־המוסיקה הנכבד ביותר בפראג, שביקורתו היתה בלתי־משוחדת, שלמה, מעמיקה ומלאת־הבנה.

הרומאנים שלו, שהופיעו גם בתרגום לאנגלית, לצ’כית ולשפות אחרות, ועבודתו ברדיו פראג, עמדו עד מהרה בשורה הראשונה. הוא נשא אישה ובנה לו בית משלו בגיל צעיר, כשחבריו עדיין התגוררו בבתי הוריהם. ברוד מספר כי באום יצר שפע של קומפוזיציות לפסנתר, אך לא העלה אותן על הכתב, אלא היה מנגן אותן לפני ידידיו.

ועוד הוא מספר: “רבות אפשר לספר על ידידותנו, על היחסים המשותפים שלנו לפראנץ קאפקא, שבאום גר איתו זמן־מה באותה דירה (מכתבי קאפקא לבאום הם מן החשובים ביותר); לפליכס וולטש. בראשית מארס 1941 מת באום אחרי ניתוח (בפראג, המשועבדת לשלטון הנאצים), והכאב עם מותו הפתאומי הוא עדיין כחותם על שפתיי. בחוגנו שלנו, ‘החוג הפראגאי’, היה אסקר באום בלי ספק החזק ביותר, השלם ביותר, אף כי (ואולי דווקא משום כך) הוטל עליו לעמוד בפני ההתנגדות הקשה ביותר.” (עמ' 239).

משנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, זרמו סופרים יהודיים רבים מגרמניה לפראג, כפליטים, ואוסקר באום מצא תמיד למענם מקורות עזרה, גם כאשר חבריו התייאשו כבר.

מבין הרומאנים שלו ראוי להזכיר את “הדלת אל הבלי־אפשרי”, “ניקיון־הכפיים המרושע”, שהוא רומאן העיירה היהודית, על היחסים בין יהודים, צ’כים וגרמנים בעיירה צ’כית קטנה לפני מלחמת־העולם, וכן “זיכרונות של הגברת מאריאנה רולברג”, “לילה סביבנו” על חיי עיוור, ו“שני גרמנים”, המאבק של הניצוץ האנושי האחרון בגרמניה על קיומו.

יצירת־המופת של באום, לדברי ברוד, היא ספרו האחרון: “עם נסוך־תרדמה”. באום מתאר, על יסוד תעודות היסטוריות, את מדינת הכוזרים, אשר שליטהּ קיבל עליו את דת ישראל בשנת 733, והוא מתארה כמדינה של סובלנות שלא היתה כדוגמתה בכל העולם בימי־הביניים. הוא רצה להראות בה דוגמה יחידה־במינה למה שמסוגל לחולל כוח־יצירה יהודי־מדיני אשר נשאר נאמן למוסר היהדות, מוסר ה“חלשים” ויראי־השם.

גיבור הסיפור ההיסטורי הוא בולאן, ילד יהודי מורד ורב־כוח, אשר דוחה את מידת הכניעות והלמדנות חסרת־התכלית, המחנכת לפאסיביות, של יושבי שכונת היהודים בעיר־הבירה של מדינת הכוזרים. בולאן עוזב את הלימודים, מלקט סביבו בני־חיל יהודים, ונעשה ראש לחבורת יהודים צעירים עצמאיים המאמינים בכוח ואינם סומכים על עזרת השם בלבד. אלוהים מצוי בכל אדם ועל־כן חייב כל אדם לעזור לעצמו ולעמו ואסור לו לסמוך רק על חסדי השם, אומר בולאן. והוא נתון בוויכוח מר עם זקני העדה היהודית, החוששים מדרכו, נזקקים לו בשעת צרה, ועם־זאת רואים בשימושו בכוח־הזרוע כמין בגידה באידיאה של היהדות והתפתות לאורחות חיי הגויים, אשר למרות הביטחון שהם בוטחים בכוח־הזרוע סופם כיליון, משום שהכוח נעשה מכשיר לעצמו והוא חסר כל משמעות רוחנית.

בדרכי עלילה נפתלים של תככים, אהבה ומלחמה מצליח בולאן להביא לעמו ישועה אחרי שכמעט לא נותרה עוד תקווה. הוא ניחן בתכונות של פשטות ומנהיגות טבעית, וסופו שנעשה לחאקאן, כלומר לשליט העליון על כל ממלכות הכוזרים, ומסכים לקבל את השלטון רק לאחר שהכוזרים מקבלים על עצמם הדת היהודית, מרצון ולא מאונס.

סגנון הסיפור רומאנטי מאוד וגדוש הרפתקאות והפתעות. לעיתים הוא נקרא כמעט כסיפור הרפתקאות לבני־הנעורים. ואולם תוכנו האידיאי אינו נעדר חשיבות גם כיום. “כל העמים נסוכי־תרדמה הם, אבל היהודים יש להם מעוררים אדירי־קול ביותר, נלהבים ביותר, לא רק בקרב נביאיהם, אלא גם בקרב אויביהם,” אומר באום במוטו לפרק השני בספרו.

ובעצם, יש שני עמים נסוכי־תרדמה בסיפור ההיסטורי. מצד אחד, היהודים, שמחזיקים בדת אמיתית ובאמונה הנעלה ביותר, אך כוחם אינו עומד להם בשעה של צרה ואיום לקיומם. ומצד שני, הכוזרים, עובדי־אלילים ברובם, המתנודדים בין נצרות לאיסלאם, שכוח רב בידיהם אך אינם יודעים להשתמש בו בתבונה והם נוחלים מפלות צבאיות וניגפים לפני צבאותיו של ג’ארה, המצביא הזקן של הכליף היישאם שיושב בארמונו הלבן בדמשק.

החאקאן האחרון של הכוזרים מרגיש בחסרון ולומד להכיר ולאהוב את היהדות ועורך את הוויכוח המפורסם, שעליו מספר ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. ואולם החאקאן נרצח, ורק לאחר מותו עולה בולאן, הקרוי עתה עובדיה, על כס השלטון.

המשמעות האקטואלית של “עם נסוך תרדמה” היא כפולה. קשה שלא לראות בו אנאלוגיה מסויימת למצבם של היהודים בקרב הצ’כים מול הגרמנים: לאלה [היהודים] אמונה בלי כוח מעשי, ולאלה [הצ’כים] כוח רב בלא תושייה, ועל שניהם לדעת להסתדר יחד כדי לעמוד בפני סכנת האוייב אשר בחוץ [הגרמנים].

ואולם המשמעות היותר אקטואלית היא מידת האפשרות להגשים את האידיאה הרוחנית של היהדות, הנתפסת כבעלת ערכים אנושיים אוניברסאליים, בתוך מדינה יהודית הלוקחת חלק פעיל בהיסטוריה ונשענת על כוחה ותושייתה. והחזון אשר באום מציע בספרו הוא סינתיזה רומאנטית מאוד ואוטופית.

“מוקדש לבני ורעי ליאו,” כתב באום בשער ספרו “עם נסוך־תרדמה”. ואולם בנו יחידו ליאו לא האריך ימים הרבה אחרי מות אביו. מהיותו ציוני נלהב עלה לארץ־ישראל זמן רב לפני פלישת היטלר לפראג, ונספה עם הנספים בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים [22 ביולי 1946], באותה פעולה של כוח יהודי, אשר אביו כה חרד מפניו בכתבו על ממלכת הכוזרים.

מאכס ברוד, המספר על קיצו הטראגי של ליאו באום, מסיים באומרו, כי נורה באום, אלמנתו, שומרת על עיזבונו הספרותי של אוסקר באום, הכתוב בכתב־עיוורים ומצפה לפענחו. מעניין לדעת מה עלה בגורלו של העיזבון?

* אוסקר באום: “עם נסוך־תרדמה”“. סיפור היסטורי מימי הכוזרים. מגרמנית מאיר מוהר. על המחבר וספרו מכס ברוד. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש”ט, 1949. 243 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.9.1977

את מחזותיו הקצרים של מנחם בדר, שהתפרסמו כולם בשנים 1934–1942, מאפיינת רוח של תמימות מכאן, ושל מצוקה אישית ולאומית עזה מכאן.

מנחם בדר נולד ב־1895 בגאליציה המערבית, למד באוניברסיטת בון שבגרמניה, ולאחר שירותו בצבא האוסטרי עלה, ב־1920, לארץ־ישראל, והוא ממייסדי קיבוץ מזרע וחבר בו מיום היווסדו ועד היום ומפעילי תנועת “השומר הצעיר” מימיה הראשונים בארץ.

אין ספק שמחזותיו, שאותם כתב בשנות השלושים והארבעים לחייו, קרובים למציאות החיים באירופה ובארץ באותה תקופה, ומבטאים בנאמנות מיידית, וכמעט דוקומנטארית, את הלכי הרוח בקרב בני־חוגו הקרובים בתנועתו, כמו גם את קוויהן הבולטים של שנות השלושים ההן, בעיקר על רקע עליית הנאצים לשלטון וסגירת שערי הארץ בפני פליטים יהודים שחשו בסכנה בעוד מועד.

וכך מתרחשות אפוא עלילות המחזות בברלין, בווינה, בנמל סאלוניקי, בתל־אביב ובנקודות ההתיישבות הצעירות של קיבוצי “השומר הצעיר” בעמק יזרעאל ובעמק בית־שאן.

“פועלים במצור” (1934), שבסופו רשום תאריך כתיבתו: “קיבוץ מזרע, 1 למאי 1934”, מעביר ברצף של שלוש תמונות, הקרויות שלוש מערכות, חיי פועלים מובטלים בעיר חרושת גרמנית, ערב עליית הנאצים לשלטון. הווי של מחוסרי עבודה בברלין ביום שבסופו נשרף הרייכסטאג, ותמונות מזעזעות ממשפטים ומקרבות־רחוב של פועלי “וינה האדומה”, חברי השוצבונד, ערב הכרעתם הסופית בידי הדיקטאטורה של הקנצלר דולפוס (1934).

שלוש התמונות הללו הן מעין מחזה בתוך מחזה, והתמונה הרביעית מתארת חבורה של פועלים בנקודת יישוב או הכשרה, בלילה ארצישראלי עטור כוכבים, לצלילי ג’זבנד, הורה ומנגינת “איזה פלא איזה פלא…” שעה קלה לאחר שצפו במחזה.

“התוכנית הרשמית כבר נגמרה?” – שואל פועל אחד, – “חמדאללה חלס…” עונה השני, והשלישי אומר: “תירבתו אותנו הערב כהוגן…” (שם. עמ' 25).

בעיני הפועלים הצעירים, שזה לא מכבר נמלטו מאירופה החולה, מתנאי קיום מנוונים ומשנאת יהודים, נראה המחזה מונוטוני, בלי שביב של אור, ומדכא. אך יש מי שטוען כי הדיכאון הזה חייב לעורר:

“שנהא זהירים. שנראה את המציאות. שנראה את הנולד. שאם לא כן יציף נחשול הפשיזם גם אותנו. הנחש החום זוקף גם אצלנו את ראשו…”

צוחק לו פועל אחר: “ההה… תמרוני הבית”ר הפחידו?… (מוציא עיתון) או הכלבלב הנובח הזה (זורק אותו) מי שם לב לו ביישוב? אתה מגזים…" (שם. עמ' 26).

הדעה הכללית היא אפוא שיש הגזמה בניסיון להקיש משם לכאן. איש מבין הצעירים אינו מודאג ממצב היהודים “שם”, והוויכוח היחיד הוא אם סכנת הפאשיזם מ“שם” עשוייה להיווצר גם כאן, ברחוב הארצישראלי עצמו, ולא בידי זרים. דעת הרוב היא כי הדבר לא ייתכן, כי הננו עם למוד ניסיון, דימוקראטי, שונא עריצות ואלימות. וכי תקופת התאמצות לאומית מאחדת אותנו, ורבה האהדה לפועל.

ועל מי שחושש מן הבית"רים נאמר:

“אתה שוב מדקלם? (פונה לאחרים) הוא במצור… ההה יש לו קומפלקס, חוּם. נפחד המסכן. ההה (בגאווה) אני ופועלים כמוני מחריאים על הפחד הזה… הבריתאים שלך… הם כה קטנים בעיניי, כה קטנים… בנת… אני מחריא עליהם… בוא לרקוד, שמעת, בוא לרקוד… (שר) קדימה, קדימה, קדימה הפועל!” (שם. עמ' 27).

אלא שהשמחה הארצישראלית אינה נמשכת שעה ארוכה, כי הנה, ממש כבסיומי התמונות הקודמות, מטילה צילה בשורה קודרת הנשמעת בטלפון מתל־אביב, – ארלוזורוב נרצח! – “על שום מה?… מי שירה, בלב הפועלים התכוון לפגוע… ואולי לא נדע את הרוצח… את זה נדע… אנחנו הפועלים במצור… גם בארץ במצור… ברלין, וינה, תל־אביב… היינו הך…” (סוף המחזה).

בשני המחזות הבאים, “עלייה ב'” (1937) ו“חיים” (1942) מקבלת עליית הנאצים והפאשיזם באירופה את ממדיה הנכונים. לא עוד אנאלוגיה היסטורית מאיימת־כביכול בזקיפת ראשו של הנחש החום בארץ־ישראל, אלא המצוקה הנוראה שמביאה יהודים צעירים ומבוגרים לזנוח מאחוריהם כל אשר להם ולהימלט, תוך פקפוקים נוראים ואי־ידיעת המחר, ובספינות רעועות, ובאופן לא־ליגאלי, לארץ־ישראל.

תחילתו של המחזה “עלייה ב'” בבית מרזח בנמל סאלוניקי. מלחים, סרסורים, נוכלים, בחורות יהודיות שפנו לזנות, לאחר שהעפילו ארצה וגורשו חזרה. ובתוך כל אלה מהלכים, כמלאכים בסדום, צעירי הכשרה ציונית המארגנים צאתה של ספינת פליטים לארץ־ישראל. עצם עבודתם נתקלת בכפיות־טובה מצד רוב היהודים העומדים לעלות בספינה, וסבורים כי בחורים אלה עושים יד אחת עם בעלי הספינה להפקיע את מחיר ההפלגה.

מתריס כנגדם אחד הצעירים: “יש לכם ברירה?… הביטו לעיניי… או הביטו לראי והשיבו לעצמכם… יש לכם ברירה? יש לכם עוד ברירה?… אילו היתה לכם ברירה, כלום הייתם כאן, כלום הייתם נוסעים לארץ־ישראל ובדרך הזאת?… לולא היה מקיא אתכם כל העולם, כמו מאכל נאלח ומתועב ומסריח, כלום הייתם זוכרים, כי ישנה ארץ־ישראל… וכלום הייתם נענים לקריאה שתשובו ותבואו אליה אילולא שמעתם, שישנם שם עסקים, תקווה להשיג חתנים, כלות עם נדוניות, בתים הגדלים על שמרים, זהב הצומח בחול… אילולא שמעתם שישנם שם רווחים…” (שם. עמ' 23).

יוצא אפוא שאפילו במחזה דידאקטי ופלאקאטי כמו זה, הנאמן לתקופתו, מתוארת המציאות בצורה הרבה פחות הירואית וזוהרת מכפי מה שהיא נראית ממרחק הזמן, בלולה במיתוס הלאומי וכך נלמדת אף בבתי הספר.

גם טראגדיה אישית שלובה במחזה. גדעון, אחד הצעירים, מוותר על הסרטיפיקאט שקיבל ברגע האחרון, בסאלוניקי, עבורו ועבור בתיה אשתו. ויתורו בא כדי להוכיח שאינו מוליך שולל את חבורת הפליטים.

בירידה לחוף בארץ־ישראל, טובעת בתיה. וגדעון, המגורש חזרה עם שאר חבריו, מסרב להציל עצמו ולהשתמש בסרטיפיקאט שלו, כי “כולנו נשוב, כולנו נשוב…”

המחזה “חיים” מתאר ברצף תמונות־מן־העבר את חייו של ארנסט־חיים הפצוע, ההולך למות לאחר שפגע בו ערבי בדרכו לקיבוצו, אחד מיישובי “חומה ומגדל” בעמק בית־שאן. לפי ההערות וההקדשה שבמחזה, נסב הוא על מותו של אחד מראשוני החברים בקיבוץ תל־עמל [לימים ניר־דוד].

אך גורלות פרטיים אלה אופייניים לדור שלם. ארנסט־חיים הוא בן למשפחה יהודית מתבוללת בווינה. בהשפעת נערה ציונית, הגר, שעתידה להיות אשתו, הוא בוחר בפתרון של עלייה לארץ־ישראל. אביו, אימו ואחותו מהגרים לאיטליה. אך הנה מקבלת הגר מכתב מאימו של חיים:

“שלושתנו נמות היום, מרצון או שלא מרצון. אולי צדק אבא. ומי הים העמוקים… יקבלונו בסבר פנים יפות יותר, מאשר הממשלות הרמות של המדינות שמסביבנו… אני מברכת את היום, שבו הופעת בחיי ארנסט, והצלת לפחות ילד אחד שלי… לאבא לא היה כוח להתחיל מחדש, התקנת החוקים האריים גם באיטליה היו מכת־מוות אחרונה לשארית אמונתנו באדם…” (שם. עמ' 36).

רצף נסיבות וגורל, הנופל על חיים בשנה הראשונה לעלייה על הקרקע, ובייחוד לאחר היוודע לו מותם של כל בני־משפחתו בידי עצמם, מערער עליו את עולמו. אולי טעה בעלייתו לארץ־ישראל? אולי עשה כך רק מפני אהבתו להגר, והפקיר את משפחתו? אסור היה לו להניחם שיילכו לבדם. הגר מונעת את ניסיון התאבדותו אף הוא, אך שאיפת המוות כבר מקננת בו. וכשהגר כורעת ללדת את ילדו הראשון, הוא נפצע פצעי מוות בהליכה לילית, מסוכנת, כמתגרה בגורל, בשובו מקיבוץ שכן אל ביתו־קיבוצו.

המוות, בגלגולי גורל שונים ועם זאת דומים, הוא אפוא בן־לווייה מתמיד, כמין ארס וקללה שזוחלים מ“שם” ל“כאן”, ואינם מניחים לגיבוריו של בדר לזרוק מאחוריהם את עברם האישי, או לחיות מחוץ לחוקיות הסבל והייסורים שהיו מנת חלקו של היהודי באירופה, ומלווים אותו גם כמוצא כביכול מקלט בארץ־ישראל.

יריעתם הקצרה־יחסית של המחזות, האפשרויות הברכטיאניות שבכמה מתמונותיהם, והניסיון המוצלח של המחזה “ליל העשרים” ליהושע סובול, מציגים דומני איזה אתגר בפני תיאטרון ובמאי בימינו, למצוא מעין מסגרת של מחזות־בתוך־מחזה, כדי להעלות על הבמה בהצגה אחת, תמונות אותנטיות ודראמאטיות אלו. ובעזרת הריחוק והסיגנון להוציא אותן מידי פשטנותן ולתיתן כחווייה של התנסות אינטנסיבית באותם לבטים ומצוקה נוראה, שהביאו ויצרו את המפעל ההירואי של ההתיישבות הקיבוצית בארץ־ישראל.

* מנחם בדר: “פועלים במצור”. ניסיון דרמטי. הוצאת “השומר הצעיר” בא"י, 1934. 28 עמ'. דפוס “הארץ” תל־אביב. המחיר 30 מיל.

* מנחם בדר: “עלייה ב'”. מחזה בארבע מערכות. ספריית הבמה השומרית. מס' 2. הוצא ע"י ההנהגה העליונה של הסתדרות “השומר הצעיר” העולמית. הקואופרטיב השומרי המרכזי. ורשה. 1937. 56 עמ'. המחיר זהוב אחד.

* מנחם בדר: “חיים”. מחזה. ספריית פועלים. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. נדפס בארץ־ישראל, 1942. דפוס השומר הצעיר מרחביה, דואר עפולה. 50 עמ'. המחיר 120 מא"י.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.3.1972

יש ספרים שאלמלא ראית אותם במו עיניך, בכריכותיה הירוקות של הוצאת שטיבל, דומים היו עליך שאינם אלא אגדה. ואילו קראת עליהם כיום רשימה בעיתון היית מטיל ספק, אם בכלל הם קיימים או שמא בדה אותם בעל המדור הזה מליבו. אחד הספרים הללו הוא “נקמתו של הקבונאורי” מאת הלנה בובינסקה. אך לא רק הוא.

הקבונאורי הוא נער אסופי בשם ניקו, אשר בהיותו תינוק נמצא על מדרגות בית בקרן רחוב רוסטוולי בטיפליס, בירת גרוזיה. הוא גדל במשפחה המאמצת אותו. בעודו ילד, עוברים על פניו אימֵי מלחמת־האזרחים. הרג פועלים בולשביקים. נסיגת הצבא הלבן. כניסת הצבא האדום לעיר. בתקופת שלטון הלבנים מאבד ניקו את משפחת אביו מאמצו, הנמלטת מן העיר. בחיפושיו אחר אביו הוא מתיידד עם חיילי הצבא האדום והם דואגים להכניסו לפנימייה של בית־ספר בעיר. כל נערי הפנימייה הם חברי ה“קומסומול”, ומובן שעוברות עליהם עלילות רבות בנוסח מלחמת הקידמה בכוחות הריאקציה. ואולם אין בספר, בפרקיו אלה, אף חלק שבחלק מחינו המופלא של ספר רוסי אחר על תקופה זו: “רפובליקה שקיד”.

העלילה יוצאת־הדופן ביותר נופלת בחלקו של ניקו. בקיץ הוא יוצא עם ידיד של משפחת “הוריו”־מאמציו, איש הררי בשם טשהיא, אל שבטי השוזורים, השוכנים בהרים. ושם, בסקלה (מקום־מושבו של שבט), נודע לו סוד מוצאו. אין הוא כלל ניקו טולקטשוב – שמו האמיתי הוא קבונאורי, ושוזורי הנהו. הוא אחרון הגברים לשבט קבונאורי, אשר מריבה עתיקה, בגלל גאולת־דם, שוררת בינו ובין בני שבט גיבאורי, השוכנים בהרים אף הם. כדי להצילו מנקמת בני גיבאורי, הבריחו טשהיא לטיפליס והניחו ברחוב, אך פקח עין על מאמציו וקשר עימם קשרי ידידות. והוא־הוא שלא הניח בשעתו לניקו הקטן להימלט מן העיר יחד עם שאר בני משפחתו.

מכאן ואילך סובב הסיפור סביב עניין החוזר גם בספרות הערבית המודרנית ואשר דוגמתו מוצאים אנו בסיפורה של הסופרת המצרית סופי עבדאללה “שמונה עיניים” (בקובץ “סיפורים ערביים” בהוצאת “תרמיל”, 1971 [בעריכת ישראל הר]) – והוא היקלעותו של צעיר מודרני, עירוני, אל חברתו השבטית הכפרית הקודמת, והתביעה הטקסית, המלווה בסנקציות חברתיות, לנקום את דם האב, לפי מיטב המסורת של גאולת הדם.

ניקו הקבונאורי מנסה למרוד במסורת השבטית ולבטל כמה מנהגי אפלייה חמורים, בעיקר ביחס לנשים. אך החברה השבטית אינה מקבלת את גישושיו המכוונים לשיפורה, והיא בולמת אותו ביד קשה. עם־זאת מתעורר בקבונאורי יצר התחרות ועימו הגאווה השבטית, והוא משתדל להצטיין בירייה ברובה, במירוץ סוסים, ואף עושה הכנות רציניות לצאת לסקלה של שבט אויביו, הגיבאורי, ולארוב שם לאויבו אקיאלה ולהורגו נפש.

ואולם מאחר שהסיפור הוא סיפור סובייטי, ולא רק מתקופת סטאלין אלא גם על ארץ־מכורתו – הריהו כתוב כמעט כולו באותו טון דידאקטי זייפני ומתקתק, המבטיח גם סוף טוב, חיובי וסובייטי. הקבונאורי מציל את נפש אויבו מידי דוב ענק (!) וכורת עימו ברית אחים, אך בשם בדוי, על כך הוא זוכה לאחר זמן, בהתוודעו אליו בשמו האמיתי, לבוזו ולכפל שנאתו של אקיאלה, ואילו אנשי כפרו מגרשים אותו בחרפה משום הקלון שהעטה על אבותיו כאשר העז לכרות ברית אחים עם אויבו, במקום לגאול את דמם של בני שבטו.

בדרך, בהרים, שוב פוגש אקיאלה בקבונאורי, יורה בו ופוצעו קשה, אך למרות פצעו מגיע הקבונאורי בשארית כוחותיו אל כפרם של אויביו, מזהיר אותם מפני מפל שלג נורא העומד לגלוש עליהם מן ההרים, ומתעלף.

ומי מצילו? אקיאלה, כמובן, וכך לא זו בלבד שסופו של הספר טוב, אלא שהוא הסוף הטוב ביותר מכל הסופים האפשריים.

כעבור שנים אחדות משתתף ניקו יחד עם ידידיו העירוניים, חברי הקומסומול שסיימו אוניברסיטה, בסלילת מסילת־ברזל אל כפרי השוזורים שבהרים. ושם, הפלא ופלא, הכול נהפך למודרני, ובשנים אחדות נהפכים יושבי הרים מפגרים ועזי־נפש לאנשים סובייטיים צייתניים.

מעניין אם היה הספר במקורו מכוון לבני־נוער בלבד או גם לקוראים מבוגרים. מצד מתכונתו הרגילה בהוצאת שטיבל הוא שייך לספרי מבוגרים, ודומה כי בזמנו היה ספר מאוד פופולארי והשפיע על דמיונו של דור קוראים, שאולי לא הרגישו בתפרים הגסים של זיוף האמת הספרותית ושיעבודה לאידיאולוגיה של השלטון הקומוניסטי, אפילו בלי שמץ של רמז בין השיטין, אשר יעיד על כך שכתיבה רגשנית דידאקטית זו נעשתה תחת לחץ, ולא מתוך הזדהות שלימה של הסופרת עם הפשטנות הפוליטית שבה מוצגים אנשים, מצבים וערכים.

על־כן נקרא הספר כיום כאגדה. אף כי – וזהו מסוג הדברים המפתיעים גם קורא שנעשה ביקורתי כלפי הפשטנות הפוליטית הזו – יש בסיפור כמה מעמדים מרגשים, שאף־על־פי שאתה יודע שנתפרו לצורך הלקח האופטימי והדידאקטי של העלילה – אין אתה יכול להישאר שווה־נפש בשעת קריאתם, והם משפיעים השפעה פיסית ממש על רגשות הרחמים, האהדה והצער שבליבך. גם זה קורה.

* הלנה בובינסקה: “נקמתו של הקבונאורי”. תרגום י. ליכטנבום. ספריית שטיבל, 1935. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל־אביב. 223 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.4.1973

יוהן בוֹיר, סופר ומחזאי נורבגי, נולד לפני יותר ממאה שנה, ב־1872, בנורבגיה. בימי בחרותו היה עיתונאי ושוטט הרבה בבירות אירופה. לאחר הצלחת הרומאן הראשון שלו ב־1896, הקדיש עצמו כולו לספרות. הוא שייך, כנראה, לתקופה שבה עיתונאי שספרו הצליח, נעשה סופר, ואילו אצלנו רגיל הדבר שסופר, גם אם ספרו מצליח, נעשה לבסוף עיתונאי.

בויר היה סופר פורה. הוא הושפע מן הסופרים הגדולים של נורבגיה שחיו בתקופתו, כאיבסן וביירנסון, וכן הושפע מוויקטור הוגו, מזולא וממופאסאן. הוא ידוע בסיפוריו מחיי העם, והעיקר בתיאור חיי המהגרים הנורבגיים בערבות דאקוטה שבאמריקה. ספרו “המהגרים” (1921) תורגם לעברית בידי ד. קמחי והופיע בשנת 1930.

“הרעב הגדול” (1916) תורגם ונדפס בעברית ב־1928, וכן הופיע במהדורה חדשה בהוצאת ניומן ב־1949. גיבורו של הסיפור הוא נער אסופי בשם פֶּר הולם. הקשר ל“פר גינט” (1868) בולט מאוד. פר הולם גדל בביתם של זוג זקנים בכפר נידח בנורבגיה. רק פעם אחת הוא רואה את אימו, ונודע לו שאחותו־החורגת חיה אצל הורים־מאמצים בכפר נידח אחר.

פעם אחת, לאחר מות האם, בא לבקרו קפיטן נשוא־פנים, אביו, הדואג למחייתו בהעניקו לו קיצבה חודשית קטנה. בהתבגרו הוא מגיע לעיר־הבירה, כריסטינה, היא אוסלו. ביום בואו נודע לו כי מת אביו, כי הקיצבה שהשאיר לו זעומה היא, וכי אסור לו להודיע על קיומו לבני המשפחה החוקית של האב.

פר נעשה פועל בבית־חרושת ליציקת פלדה ולמכונות. במאמצים רבים הוא משלים את השכלתו, מתקבל לטכניון, ולאחר מאבק קשה הוא נעשה מהנדס־מכונות, בונה גשרים וסולל מסילות ברזל. אך עד שהוא מסיים את לימודיו, עוברים עליו שני מאורעות מכריעים.

עוד בימי עוניו הוא מזמין את אחותו־החורגת, לוביזה, לגור עימו בעיר, הוא דואג לכל מחסורה ומוצא לה עבודה שתקנה לה מקצוע. לוביזה היא האדם הקרוב ביותר אל פר. היא מנגנת בכינור, ושעה שפר חולה ושוכב בבית־החולים העירוני למעוטי־יכולת, היא מופיעה באולם החולים ומנגנת, כהופיע מלאך מכוכב אחר. פר אוהב את אחותו אהבת נפש, אך לרוע מזלו, לאחר שהוא חוזר, יום אחד, מעבודה בת שבוע ימים מחוץ לעיר, מתברר לו שאחותו חלתה באסכרה [דיפתריה] ומתה. דמותה תלווה אותו כל חייו.

המאורע המכריע השני מתרחש בתקופת לימודיו בטכניון. שם הוא מכיר את פרדיננד הולם, אחיו־חורגו, ובן חוקי לאביו. פרדיננד מקרב אליו את פר, משום דימיונו של פר לאב המנוח. פרדיננד הוא טיפוס של מרדן, הוא מאמין בפלדה, ובאש, ובשינויים החברתיים, ופר נמשך אחריו, מאמין בו ומנסה למרוד בו.

“אני מוצא,” אומר פרדיננד בימי לימודיהם, “כי האינז’ינר בן־זמננו הוא מין כהן – או, הייתי קורא לו, נינו של פרומתיאוס העתיק. האם לא עלה על דעתך, שעם כל ניצחון שרוח האדם נוחל במלחמה עם הטבע, הוא מפחית משהו מכוחם של האלים? אני מרגיש כאילו האש והפלדה, המרץ והמחשבה, משמשים לנו כלי־נשק בהתקוממותנו נגד עריצותם של השמיים. יבוא יום, שבו לא נצטרך עוד להתחנן ולהתפלל. ובוא תבוא השעה ששליטי השמיים יאולצו להיכנע ולכרוע ברך לפנינו. מה דעתך אתה על זה? האינז’ינרים אינם חביבים ביותר על האלוהים – כזאת היא דעתי.” (עמ' פ"ד).

לאחר גמר לימודיו עוזב פר את נורבגיה לשנים רבות והולך, בעקבות פרדיננד (ופר גינט), למצרים. אך במקום להתבונן במחולות של אניטרה ולהיכלא בבית המשוגעים בקאהיר ושם להיות מוכתר בתואר קיסר, עוסק פר הולם, כאחיו־חורגו, במפעלים ממשיים: בניית סכר באסואן, על הנילוס, בניית גשרים ומסילות־ברזל במצרים ובחבש, וממש כפר־גינט נמצא פר הולם אחר שנים רבות בספינה העושה דרכה חזרה לנורבגיה, והוא כבן ארבעים. פניו צהבהבים ובזקנו הקצר והחום כבר זרקה שיבה. פר חולם לחזור למולדתו, איש עשיר ועייף, כדי למצוא אישה צעירה ולחיות חיי משפחה שקטים בכפר. הוא חדל למצוא טעם במאבקו הסיזיפי של המהנדס באיתני הטבע. אינו מאמין עוד בתועלת שבקידמה.

פר גינט חוזר לנורבגיה לסכם את חייו, לפגוש ב“מתיך הכפורים” ולהיווכח כי מעודו לא הצליח להיות הוא עצמו.

ואילו פר הולם רק עתה מתחיל, ובהצלחה, את חלקם היפה של חייו. הוא פוגש נערה צעירה, מרלה, ומשתדך אליה מתוך אהבה, נכנס למשפחה מכובדת, קונה אחוזה גדולה, חי חיי אושר ושלושה ילדים נולדים לו, הוא מצא את השלווה, ורק לעיתים הוא מצטער על שאשתו הצעירה אינה מוצאת מרגוע שלם בחייה עימו, משום שמה שנראה בעיניו כשקט שלאחר הסערות, נראה בעיניה כהחמצה של פיתויים כה רבים המזומנים לה אולי בעולם הגדול.

צילו של האח־החורג, פרדיננד, מעורר את פר מתרדמת אושרו. פרדיננד בא עם ידיד־נעוריהם קלאוס לבקר את הזוג המאושר באחוזתם. שני מהנדסים נורבגיים עשירים, בודדים, נואפים ושאפתנים, אשר בילו את ימיהם במזרח האגדי, ודומה לעיתים כי זה עתה יצאו מבית־המשוגעים של פר גינט בקאהיר.

פרדיננד, בעל עיני הפלדה, אינו יכול להשלים עם עריקתו של פר הולם מייעודו כמהנדס מצליח, משנה סדרי־בראשית: “עוול הוא,” אומר פרדיננד, “הוא מבזבז את נפשו הנצחית. אין לאדם הזכות להפריד את חייו לחוטים, אם גם של זהב הם. ימי האושר של האדם נופלים לתוך תהום הנשייה – רק מפעלו קיים. חזיז ורעם! למה לבעלה (של מרלה) היות כה מאושר? ההתפתחות העולמית משתמשת בנו בתור אור או בתור דלק. ופר בעלה, גברת נכבדה – הוא טוב מהיות לדלק.” (עמ' קס"ד).

פרדיננד חוזר למזרח ומותיר את זרע אי־השקט בליבו של פר. פר מתפתה לקבל על עצמו בניית סכר גדול על הבסנה, בארץ־מולדתו. בהרהוריו מהדהדים דברי הפרידה של פרדיננד: “לפלדה יש רצון משלה. הפלדה מתחילה מתעוררת בך – היא שרה את שירת העלילה והקידמה, דרך אחרת אין לפניך. רצון העולם הולך בדרכו הוא: הילווה אליו – או תוטל הצידה ככלי אין חפץ בו.” (עמ' קע"ז).

אלא שהפעם פר נכשל. עבודת הסכר נתקלת בקשיים ובאסונות רבים, בעטיים של רשלנות האדם ופגעי־טבע בלתי־צפויים. פר משלים את העבודה באיחור, ומפסיד את כל כספו וכספי חותנו, שחתם לו ערבות. כל הונו של פר היה מושקע בחברה שהקים פרדיננד עם הכדיב במדבר לוביה, במפעל־השקייה גראנדיוזי. והנה הסתבך פרדיננד עם הכדיב, ונעלם. נרצח או נאסר. החברה עברה לבעלותו של הכדיב וכל מניותיו של פר איבדו את ערכן.

נותרה לפר תקווה אחרונה: בבית־חרושת למכונות קטן, שקנה מחותנו, הוא שוקד על המצאת מכונת־קצירה חדשה, בעלת שני להבים. את כל כוחו הוא משקיע בשכלול המכונה ובהגיע היום באים נציגי חברות גדולות לבחון את מכונתו ומוצאים בה רק עוד פגם קטן, העשב הרטוב מפריע לפעולתה. במאמץ נואש שוקד פר על שכלול המצאתו, ונשבר. הוא לוקה בהתמוטטות־עצבים קשה ליד הדגם של המכונה. המפלה סופית. אחוזתו נמכרת במכירה פומבית והוא גולה עם אשתו וילדיו לבית כפרי קטן, בחסדי המשפחה שלה, כדי להירגע.

עתה הוא נוכח בגודל־רוחה של מרלה, ההולכת אחריו למרות כל כישלונותיו ושקיעתו. עוד זיק של תקווה מנצנץ להם כאשר מתאושש לפתע פר ומוצא פתרון לפגם המיכני שבהמצאתו. אך הוא איחר את המועד. בתערוכה החקלאית, שם הוצגה לראשונה מכונת־הקצירה שלו, כבר הוצגה מכונה דומה לה, אמריקאית, אשר רעיונה נגנב, כנראה, מפר בידי הסוכן האמריקאי שבא לבחון את הדגם הראשון של מכונתו לפני שנה.

“בהתחרות העולמית הנוראה עמד פר לנצח בהמצאת מכונת־קצירה הכי טובה, אולם אחֵר טיפס ועלה על עגלתו, וברגע האחרון קפץ לפניו איזה צעיר וזכה בפרס. הפלדה השתמשה בפר רק בתור קרש־קפיצה, אולם את הפרס קבעה לאחר.” (עמ' רל"ט).

פר משתקע עם מרלה ושלושת ילדיהם, בבית צנוע בכפר נידח, ככפר אשר ממנו יצא, ילד אסופי, לכבוש את העולם בכישרונו. הוא נעשה נפח כפרי, אותה אומנות שהתפרנס ממנה בימי נעוריו. לא פעם עליו לתקן את מכונות־הקצירה החדשות, מן התוצרת האמריקאית. אשתו וילדיו הולכים אחריו בלב שלם ועוזרים לו בפרנסתו בשדה הקטן של תפוחי־האדמה אשר להם.

את שני ילדיהם הבוגרים לוקחת מהם משפחתה של מרלה למען יזכו לחינוך הגון בעיר, ואת ילדתם הקטנה טורף כלב אכזר. אבל פר הולם־גינט מצדיק עליו את הדין וזכה יחד עם מרלה־סולוויג בשלווה בבקתתם הכפרית הקטנה, והספר מסתיים מתוך רוח פיוס נוצרית של חסד ומחילה, והתעוררותה של הכרה פנימית ודתית עמוקה בנפשו של פר.

* יוהן בויר: “הרעב הגדול”. תירגם י. פישמן. ספרי פרוזה בעריכת אשר ברש. ספריית “מצפה”. הוצאת “מצפה”, ירושלים, 1928. רס"ב עמ'.

*

על רשימתי ב“תרבות וספרות” מיום ה־27.4.71 על “הרעב הגדול” ליוהן בויר, העירה לי רנה פינגולד מתל־אביב, כי בולט גם הקשר בין פר הולם, גיבור הספר, ליוהן בויר עצמו, שכן גם הסופר היה ילד בלתי־חוקי ואומץ על־ידי משפחה. היא מספרת כי בנו (הצעיר) האלווארד בויר (נולד 1905) שהה בארץ כשנתיים לפני שנים אחדות, עם משפחתו, בתור מומחה מטעם ארגון העבודה הבינלאומי, ממנו שמעה קצת על האב.

אגב, בשנת 1927 פירסם בויר המשך לספרו בשם “ההיכל (או המקדש) החדש”, ובו סיפר על גורל ילדיו של פר הולם. הספר לא תורגם לעברית.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.6.1970

“בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת סואץ,” מספר יהודה בורלא בפתיחת ספרו, “השתתפתי בתור מתורגמן לשר־מאה גרמני. המסע במדבר צריך היה להימשך עשרה ימים מהלך רגל, זאת ידע כל הצבא בדאבון לב. אגפנו, האגף השמאלי, חמישה בטליונים, שירך דרכו בשיממון – ולשוננו בצמא נשתה. לשווא תרו ימים שלמים אלפי עיניים בכיליון־צימאון וחיפשו בכל הדרך הנשמה אמת־ירק אחת או עלה־עשב.”

לצבא זה, שהונהג בידי ג’מל פחה, היתה מטרה צבאית מוגדרת: לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים. כנראה קיווה כי בעקבות התקפתו ימרדו המצרים באנגלים. הוא קרא ל“מלחמת קודש” וגייס כוחות רבים מבין ערביי ארץ־ישראל. בערב המסע על הסואץ הלהיב את הערבים לקראת המלחמה ב“כופרים”. מסופר בספרי ההיסטוריה כי תהלוכות וחגיגות נערכו ביפו. קישטו גמל, כלב ושור בדגליהן של רוסיה, צרפת ואנגליה. העבירו את הבהמות בחוצות העיר, והאספסוף התעלל בהן, כדי להפגין את רגשות הבוז למעצמות־ההסכמה.

ב־15 בינואר 1915 יצא ג’מל פחה עם מפקדתו למדבר סיני, וב־3 בפברואר נערכה ההתקפה הראשונה על הסואץ, שנכשלה ונהדפה. את היישוב העברי בארץ גזלו התורכים ושדדו, החרימו רכוש וסחורות, לקחו סוסים ופרדות, עגלות וכלי־עבודה, שעורה וצרכי־מזון, הטילו מס־מלחמה, הכול כדי לסייע למסע הכושל לסואץ.

זו הבימה לסיפורו של בורלא. רכוב על גמל עושה המתורגמן היהודי את דרכו עם הצבא לקלעת־אל־גבל. בדרך הוא מתיידד עם מורה הדרך של המחנה, בדווי בשם עַבְּד. עבד מספר לחווג’ה דאוד (הוא שם המספר) את קורות חייו. רוכבים שניהם בלילה על הגמלים, ופרקי המסע הצבאי מלווים את סיפורו של עבד כמנגינת רקע. אין אנו יודעים על ראשיתו של המסע, גם לא מסופר מאום על סופו. הבימה ההיסטורית נעשית רק רקע לסיפור בנוסח “רומיאו ויוליה” של עבד הבדווי. (אגב, ואריאציות על נושא זה אנחנו מוצאים גם בסיפורים מסידרת “בני ערב” של משה סמילנסקי).

מסתבר כי עבד גדל בקרב “בני־חנאפי”, ואולם לא מצאצאיהם הוא. מבני שבט הקטיפים הוא עבד, ונשאר אחרון לבני שבטו, בעודו תינוק, לאחר מלחמתם בחנאפים. החנאפים שמרו עליו, מאחר שהמסורת אינה מרשה להכחיד את זרע הקטיפים, שנתנו מחסה לנביא מוחמד באחד מנדודיו.

סוד מוצאו של עבד נסתר ממנו שנים רבות. דומה בעיניו שהוא “עבד”, ושייך לדלת העם, מקרב שבט החנאפים. מובן מאליו שהוא מתאהב בבת שייך החנאפים, נהורה שמה. ואף גונב אותה ובורח עימה ללבנון, לא לפני שהוא מצטיין והורג את דודו, מבני שבט הקטיפים, למען שאת חן בעיני אביה של נהורה.

כשמתברר לו לאחר זמן כי כל אותה מלחמה לא באה אלא כדי להצילו מידי שבט החנאפים, הוא מרגיש עצמו כאדיפוס לאחר שנודע לו כי הרג את אביו.

מנקמת שבט החנאפים אין הוא נמלט. השייך פרחן מגלה אחר שנים את עקבות בתו והורג אותה ואת ילדיה. עבד עצמו ניצל בנס.

דמות מעניינת בסיפורו של עבד הוא אבא־יחיה, יהודי תימני שדעתו השתבשה עליו לאחר שנשחטו בני־משפחתו בפרעות, והוא יוצא למדבריות ערב לחפש את אחיו, יהודי־חייבר הגיבורים. בנדודיו הוא נקלע לשבט החנאפים, והם מתייחסים אליו כאל משוגע.

"באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד, שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המילים, והמילים – אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: ‘יהודי חַיְבַּר’, ו’ג’ויים' (ג’ויים – הבינני אחרי שנים אבא־יחיה – פירושה מוסלמים בלשון היהודים) ועוד מילה אשר לא פסקה מפיו – פירושה: בוז, שפלות, עבדות – שכחתיה…

– אולי: ג’לות?

– נכון ואמת! – הנך נבון, חווג’ה דאוד – זאת היא! כל היום חזר על מילותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: יה אכוון (אחים, אחים) אתם אחים – מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן… בואו אל ביתי… תראו מה שעושים הג’ויים… אה! לא תבואו? אה? ואיים איים הם – יהודי חיבר?

– יה יהוד חיבר! יהוד חיבר! – החל קורא בכל גרונו – אני אמצאם, אבקשם, אני אביאם – יבואו, יבואו… צעק והסתובב באוהלו." (“בלי כוכב”. עמ' 44–45).

גם עמשי השומר, בספרו של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר” (1929), מחפש במדבריות את יהודי חיבר. יחזקאל חנקין ויצחק בן־צבי חיפשום אף הם. אכן היתה תקופה רומאנטית, בה רכב יהודי על גמל בקרב צבא תורכי־ערבי אל הסואץ, ובה חיפשו אחינו בני־ישראל שבט יהודים עזי־נפש במדבריות ערב, למען יפתרו את בעיותיו הביטחוניות של העם היהודי ויעניקו לו קוממיות צבאית.

* יהודה בורלא: “בלי כוכב”. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב. תרפ”ז [1927]. 161 עמ'. צייר: נחום גוטמן.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.12.1971

יהודה בורלא, שנולד ב־1886 בירושלים, היה בן למשפחה ספרדית הנמצאת בארץ־ישראל כשלוש מאות שנה. לא מקרה הוא אפוא שכתב את אחד הרומאנים היפים בספרות הארץ־ישראלית שעניינם אהבת יהודי וערבייה. הגישה הרומאנטית בספרות הארץ־ישראלית, זו שראשיתה בסיפורי משה סמילנסקי, מגיעה אולי לשיאה ב“בעל בעמיו”.

גדעון פנחס הוא בנו יחידו של שלמה פנחס, ראש הקברנים בירושלים, ממשפחה ספרדית ותיקה היושבת זה דורות בעיר העתיקה. אחד מאבות המשפחה, עובד פנחס, הראה גבורתו לערבים עוד בימים שבהם אסור היה ליהודים להביא את המת לקבורה עד שהיה בא שליח המופתי ואומר: “קחו את הפטיסה (הנבלה) לקבורה.” (עמ' 21).

גדעון, שנולד ב־1890 לערך, סולד מלימודי־הקודש, נפשו יוצאת למרחבים, להרים, לחיי־הרועים, כמו הערבים: “שם אל מעבר להרים, להלוך עם הנערים הרועים, חמדון, מוסטאפה וכאלד? מה קינאתי בהם? נפשי למרחקים, לערבה, למדבר, היות גיבור חפצתי.” (עמ' 41).

גדעון פושט את בגדיו הרגילים, לובש חלוק רועים, חובש כאפיה ועקאל לראשו, חוגר אשפת כדורים ותולה רובה־ציידים על שכמו. הוא רוכש לו עדר צאן בן שלוש מאות ראש – כבשים, עיזים ותיישים – ושוכר שני עוזרים: את טלאל בן הכפר סילואן (השילוח) ואת עבאס בן ענתה (ענתות). הם רועים את הצאן בסביבות הכפרים ענתה, עזריה, אבו־דיס וסור־בהר. בפי הערבים קרוי מעתה גדעון בשם ג’דעון, מלשון ג’דע, בן־חיל. גדעון משוטט עם צאנו בהרי ירושלים, לעיתים ישיר, לעיתים יתעצב אל ליבו, ולעיתים, בעצם השלווה הגדולה, תבחן עינו גילוי מופלא, אשר ירטיט ליבו ויסעיר דמיו: והיא נערה, בת־פלחים, כי תעבור יחידה, רועה שחיף־עיזיה, והיא כצועדת שפי לקראת ניחושים וליבה אל תעלומת העיתים…

או אישה, פלחה צעירה, חסונה תנהג בחמורה בלכתה וכמו לא תדע דרכה… אז ידחפוהו גלי דמיו ממושבו, לאיטו יחרוג מן המארב, יעקוף שביל, יקפוץ מסלע אל סלע – וַיֵצב לפני המהלכת… ואין רואה, ואין שומע, ואין יודע – – – " (עמ' 47).

גדעון מתבגר בהרים. גדולים כיסופי אהבתו, וערטילאיים. את הצעות המשפחה לשדך לו נערה יהודייה בת־טובים הוא דוחה. “יש ושעות ארוכות היה מוטל על בטנו, מחצלתו כפולה ומכופלת תחתיו ואדרתו העבה עליו, הוא מביט מחריש אין קול כאילו טעון ציפיה. למה הוא מצפה? למי? אפשר לאחת שתופיע בסתר, בחיפזון? האם לאחת פאטמה יארוב או לצאבחה, למונירה או לבהיה? שכן רועיו־רעיו שיצרם גדול ותאוותם רבה סבור סברו בתחילה שבדידותו־שתיקתו אינה אלא מחמת תשוקתו לאישה, ואולי לנער, והיו מרבים לדבר אליו ברמזים ‘על כך ועל כך’.” (עמ' 50).

שלוש שנים עושה גדעון חיל בעבודתו. תחת התאנה הוא יושב, כאחד השופטים, ושם מנהל את מסחרו עם סוחרים ערביים, עירוניים וכפריים. ובאחד הימים, בהופיע אצלו חאמדה, אחות טלאל, להביא לו סעודתו, נפקחות עיניו:

“ובעיני גדעון דמתה אז כמו הגיחה ועלתה לפתע לעיניו מבין צלעות ההרים לא אותה אחות טלאל הקטנה, כי אם בת־אללה מפליאה, מקסימה, היושבת לפניו וחדה את חידתה חלקות וקלות אילו את ליבו תמשוך כמו בזרועות חזקות־עצומות…” (עמ' 115).

גורלו של גדעון נגזר. לאחר שהיא מתוודה בפניו על האהבה שהיא אוהבת אותו מקטנותה, הוא אוחז בה ואומר: “נשבעתי באלוהים ובכל אשר לי מן המקנה ומן ההון ומן הזהב – אהבתיך אהבת עד!” (עמ' 119).

סוער וקצר הפרק הראשון בפרשת אהבתם. הוא מתכוון לשאתה לאישה. ידידו וקרובו אלעזר, מוכיח אותו: “אילו אמרת כי אהבת להשתעשע עימה… ככה… החרשתי, אבל להתחתן בחופה וקידושין עם ‘פלחיתה’ (פלחה קטנה) מסילואן – מה היא לך?”

וגדעון, בתשובתו, תובע מעצמו: “הֱיֶה אתה הראשון להסיר מכשול מדרך האהבה הגדולה, לשבור כבלי המנהגים, המניעות והאיסורים הכוזבים… הֱיֶה אתה לאות ולמופת ואל תשעה לבריות ולרשען, ללהגן ולעוקצן…” (עמ' 129).

שלושה חודשים נמשכת במיסתרים אהבתם האסורה, עד שמתגלה הדבר במקרה לטלאל, אחי חאמדה.

“אתה עכרת זוך מימינו,” הוא אומר לגדעון, “קרעת קשרי ליבנו. עם זאת אכיר עצמי: איבה לא תקום ביני ובינך. איני חושבך לאוייב לנו. אכן, היית פושע, אבל אחשבך אח פושע. לא אגמול לך רעה, לא. לא אשכח את הטוב והחסד, כמו שלא אשכח החרפה שהבאת עלינו.” (עמ' 136).

ולחאמדה: “החסל הכול? נכבשת?”

היא עונה: “הלא דיברת עימו…”

טלאל: “העיוורון בליבך, הן זאת את יודעת בעצמך? הגידי: את בתולה או כבר החריבך?”

חאמדה: “לא החריבני, הייתי לו.”

טלאל: “אבוי לך, המוות השחור עלייך. הן תהרי, העוד תלדי ‘אבן חראם’ (ממזר)?”

חאמדה: “לא הריתי ולא אהרה עד בוא העת…”

טלאל: “בת השפלות! לולא גדעון כי עתה תקעתי סכין בליבך.” (עמ' 131).

טלאל מקיים הבטחתו לגדעון שלא להרוג את חאמדה, ואולם הוא משלח אותה למקום רחוק מכפרם, ואין איש מלבדו היודע היכן היא. הוא נשבע שכל עוד הוא חי, לא יראה גדעון את אחותו, ועוזב את גדעון.

בערב פסח שנת תרע"ב (1912) משיאים לגדעון נערה ממשפחה ספרדית טובה בירושלים, שרינה שמה. באים ימי מלחמת־העולם הראשונה. טלאל נהרג בחזית בגדד. גדעון מצטער על כך, וגם מקווה – מה יהיה עתה על חאמדה? האם השיא אותה אחיה? והיכן הסתיר אותה?

בימי המלחמה מגלה גדעון הספרדי, בן היישוב הישן, את הציונות. “מדוע אין אנחנו הספרדים ציונים? הלא ה’אידיאה' של הציונים נכונה וחשובה, כלום לעולם ועד נהיה מושפלים ומשועבדים בידי הגויים? לעולם נשב בחיבוק ידיים ונחכה למשיח שיבוא פתאום, או שאיזה מקובל יביא אותו?” (עמ' 195).

ירושלים נכבשת בידי האנגלים. לא עוברים ימים רבים וחאמדה חוזרת לכפרה, ושולחת בידי אחד מאחיה הצעירים פתק אל: “מחבּובּ אל קלבּ ונור אל עין יא ג’דעון (אל חביב הלב ואור העין הו גדעון).” (עמ' 205).

הם נפגשים בסתר, ואהבתם רבת־השנים מכריעה אותם. חאמדה מציעה עצמה למשרתת בבית גדעון. בראשונה הוא מתנגד מפני ה“סכסוכים והמסבוכים” בהיות שתי הנשים יחד, ואולם היא משכנעת אותו כי כל סבל לא ישווה למה שסבלה מאחיה טלאל לאחר שנודע לו דבר אהבתם. חאמדה נשכרת להיות משרתת ואומנת בבית גדעון, מגדלת את ילדיו, ובמשך השנים נעשית כאחת מבנות המשפחה, קרובה ליהודים בדעותיה ובהשכלתה. במסתרים היא חיה עם גדעון.

המאורעות המתארעים בארץ, רצח ברנר ופרעות קיץ 1921, מטביעים רושם עז בבני־הבית. “היו אלה אותם ימים כשכל היישוב היהודי בארץ היה מזועזע מתועבות הרצח שחוללו ביפו הערבים ובייחוד כשנודע שסופר מהולל, בתל־אביב, נרצח בביתו עם עוד מיספר אנשים מחבריו. הידיעה המחרידה־המרעימה היתה לשיחה בירושלים בימים ההם בכל מקום והגיעה בעקיפין גם לאוזני הילדים.” (עמ' 233).

אומר הבן הקטן של גדעון על הרצח: “למה? למה? מה עשו להם?”

עונה הגדול: “יען הם ערבים… הערבים… הם רעים מאוד.., תמיד הורגים.” (עמ' 234), ומוסיף: “אבל הם רעים, צריך להרוג אותם.”

אומרת חאמדה: “לא כל הערבים רעים. יש כמה ערבים רעים. אותם צריך עונש, הרבה עונש. השוטרים יקחו אותם ל’פריזיון' ושם יהיה להם רע, רע.” (שם).

חיי המשפחה, על כל תהפוכותיהם, הם גם חייה של חאמדה. גם ביחסיה עם גדעון, שנעשה סוחר גדול ואיש־ציבור, חלות תהפוכות. יש שנים טובות, ויש שנים שכמעט אינו קרב אליה. היא נטמעת יותר ויותר ביישוב היהודי, ופעם אחת אף מציעה לגדעון לעבור לקיבוץ ולחיות וללדת לו שם בנים.

לאחר מאורעות 1929, היא עוזרת לגדעון להבריח נשק למען “ההגנה” ולבושה כעובדת־ניקיון ערבייה היא נכנסת למחסן ב“קישלה” ואורזת שם רובים בסלי־קש, לאחר שגדעון הסדיר זאת, על־ידי תשלום נאות, עם הקצין הערבי הממונה על המחסן, רשיד אפנדי.

שיחותיו של גדעון עם רשיד, לפני שנעשית העיסקה, מאלפות לגבי מכלול הדעות וההשקפות במשולש היחסים שבין היהודים הספרדים מוותיקי ירושלים, שכניהם הערבים, ו“המהגרים הזרים (בלשונו של רשיד אפנדי) הבאים כמעט יום־יום מארצות תבל, בסופו של דבר – אם יותן להם – ישתלטו על הארץ!” (עמ' 305).

בכל ויכוחיו של גדעון עם רשיד אפנדי הוא מחזיק בדבקות בעמדה הציונית האופטימית: “הלא אם יבואו יהודים רבים, הלא יפריחו ויעשירו את הארץ, יגבירו ויאדירו החקלאות, המסחר, התעשייה, הכול. הכול לטובת שני העמים היושבים בה. ולוּ קמה ברית־אחים כזאת בין ערבים ויהודים, מה רב הטוב והצדק הצפונים בברית כזו!” (עמ' 305).

סיפור האהבה מתקרב לסיומו. בסוף קיץ 1929, לאחר המעשה בהברחת הנשק הקנוי מידי רשיד, מחליט גדעון לגלות לשרינה אשתו את דבר אהבתו האסורה ואת חפצו לשאת את חאמדה לאישה. שרינה נתקפת בזעם נורא, וחיי המשפחה של גדעון נהרסים. ואולם גם חאמדה נעלמת ביום שבו נגלית הפרשה לשרינה, והסיבה – בנו־בכורו של גדעון, שלמה, מתאהב באומנתו וחושק בה ומשגר אליה מכתב־אהבה. עתה יודעת חאמדה כי לעולם לא יתגשם חלומה לאהוב בגלוי את גדעון, והיא נעלמת.

לאחר שנים פוגש בה גדעון באקראי ברחובה של עיר. כעת קוראים לה חֶמדה, היא התגיירה, כנראה, ונעשתה חברה בקיבוץ, וגם חבר יש לה שם. את סודה, מדוע עזבה את בית גדעון, אין היא מגלה לו, ובכך מסתיים הרומאן.

* יהודה בורלא: “בעל בעמיו”, רומן. הוצאת דבר־מסדה, תל־אביב. 322 עמ'.

המאמר פורסם לראשונה בירחון “מאזניים” בחודש נובמבר 1965

ספרו של חנוך בז’וזה הינו מסמך אוטוביוגראפי בעל איכות ספרותית חיננית וכובשת את הלב בפשטותה וביושרה הפנימי. לא היכרתי את האיש ואין לי עדויות עליו לבד מאלו המתפרסמות בספרו, הן מדבריו, הן מדברי ההקדמה והן מדברי חברים ובני־משפחה שנילוו עליו בסוף (אגב, כה נופלים נספחים אלה ברמתם מן הספר עצמו עד שחבל שלא עברו עריכה קפדנית יותר ולא התקצרו במידת האפשר).

לפי עדות עצמו היה קומוניסט, פעיל, איש־ריב ואיש־מצפון – אלא שרק מעט מחוויותיו, הקשות ללא ספק, של קומוניסט יהודי שעבר את תקופותיה הקשות של המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה בארץ־ישראל המאנדאטורית – מצא מקומו בספר.

זיכרונות אלה שונים, דרך משל, מזיכרונותיו של נחמן ליסט “צדק הקומוניטרן…” אשר פורסמו בזמנו בהמשכים ברבעון “קשת” ועסקו בעיקר בתיאור האספקטים הפוליטיים, ובדרכי עבודת התאים של המפלגה הקומוניסטית.

ספרו של בז’וזה הוא מסמך ממין אחר. ההיסטוריון כמעט שלא ימצא בו חומר חדש ומאלף לתולדות תנועה זו בארץ. בז’וזה – או שלא הספיק לסיים את זיכרונותיו, או שמראש מצא עטו אפשרות להעלות רק “פכים קטנים”, ממין אלו הקרויים בז’ארגון העיתונאי “סיפור אנושי”. מכל תקופה שעברה עליו בארץ מביא בז’וזה את האופייני, את העדוּת, לעיתים אגבית לגבי הנושא, אך תמיד מתוך פרספקטיבה, חינניות וכושר תיאור לא מבוטל.

פרקי הספר מספרים על עלייתו ארצה, על שהייתו בסוף שנות העשרים בקיבוץ כרכור, הוא קיבוץ עין־שמר כיום, על שהייתו בירושלים משך כמה חודשים בתקופה זו לצורכי ניתוח וריפוי. “סיפורי ירושלים” אלה יש בהם מן הקסם המשכר, ולעיתים דומה עליך שפרקי “תמול שלשום” לפניך, אמנם מתוך זווית־ראייה וסגנון שונים לחלוטין, אך זהים מבחינת טיב התפיסה של האווירה המיוחדת, איפיון הטיפוסים וציוריותם.

לאחר החזרה מירושלים בא הקרע עם הקיבוץ עקב דעותיו, תקופה של עבודה במושבות כפועל־בפרדסים, ובתל־אביב כפועל־בניין. יתר פרטי הביוגראפיה, המסופרים במבוא ובנספחים, אינם מופיעים בגוף ספרו, לבד מכמה תמונות קטועות: ערב בתקופת מלחמת העצמאות. משפט־חברים במפלגה הקומוניסטית אחר קום־המדינה. רמזים לגירושו. פעמיים גורש – פעם מן הקיבוץ, ובערוב־ימיו מן המפלגה הקומוניסטית, גם הפעם עקב דעותיו.

אלא שאין כל מרירות בדפי־זיכרונות חינניים אלה. ואם לשפוט על פיהם – לפנינו אדם שלמד תמיד מן החיים עצמם את הלקח האנושי שבהם, את הענווה ואת ההבנה לזולת. מתוך דפי הזיכרונות עולה צירוף מעניין של הומאניסט קומוניסטי. אינני יודע כיצד הצליח לשמור על עמדה זו במציאות המסוערת של היותו חבר ופעיל למפלגה מחתרתית שעמדה בניגוד מר לעמדת היישוב והשלטון הבריטי, ואשר גם יחסיה עם הערבים לא היו נקיים מאבק של סכנה, של האשמה בבוגדנות, ושל מפח־נפש אחרי ככלות הכול, עקב תנאים היסטוריים שגברו על הליכוד המעמדי הנכסף בין שני העמים.

המציאות ודאי שלא היתה אידיאלית, אך עטו של בז’וזה לא נטה אחרי המרירות, אחרי עשיית החשבון והנקמנות. או מפח־הנפש, אלא אחר הלקח האנושי, הידידויות, הטיפוסים והאירועים בעלי־המשמעות שסימנו את דרך־חייו. דומני כי הדבר הגורם לפרקי־זיכרונות אלה שיעמדו בסימן ההומאניזם והענווה הוא העובדה שבז’וזה אינו כותב כדוגמאטיקון, גם לא כ“מנפץ אלילים” בהם האמין בעבר, אלא כאדם נבוך, נבוך מראשיתו, לא מתוך בלבול ונמיכות־רוח אלא מתוך יחס של כבוד לכל ניסיון אנושי שנקרה על דרכו. הנכונות להיות פתוח, לבחון את עצמו, משתקפת בדפים אלה ומעשירה את כושר התבוננותו של המחבר.

הנה, למשל, קטע אופייני להשקפת־עולמו: “אותן מכות שספגו אז חברי המשמרת מידי הבריטים בקריית הפרדסן היהודי לימדום ב’כורמיזא' של אלת השוטר יותר דברים על שלטון קולוניאלי ומלחמת־מעמדות משלמדו מ’רמיזא' של הלכות כתובות. והדברים אמורים לא רק באלה שנכלמו מן המעשה שנתנו יד לו (נישול הפועל הערבי). הם אמורים גם באלה שאמונתם בצדקת המשמרות לא נתערערה גם לאחר־כך, בבוא שעת המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי, נודע משקל גם לשיעור זה.” (עמ' 58).

כי אכן, ללא העמסת־יתר של דברים פרוגראמטיים, ללא האשמות מפורשות, רק ברמז, ועל דרך האנאלוגיה, מתאר בז’וזה מעמדות בחיי יהודים־וערבים משך תקופה ארוכה החושפים לא מעט מאופיים ומן הטראגדיה המשותפת לשני העמים. בז’וזה אינו מנתח את המצב מבחינה אידיאולוגית, אלא מתאר, ומפני שסיפוריו האוטוביוגראפיים הללו עולים כה יפה בידיו, מומחש בעזרתם בפני הקורא תחום שלא היה מתגלה לפניו בדרך מסירה אחרת.

כתיבת פרקי־אוטוביוגראפיה דומה, כנראה, להגרלה. הנושא, סיפור־החיים – שהוא כרטיס־הפיס, ישנו. השאלה היא אם יזכה אם לא. לאדם המתעתד לכתוב את זיכרונותיו כמעט שאינה קיימת שאלת הנושא, ולפיכך, אם זכה ומצא את הפרספקטיבה, את מידת האיפוק והסגנון הנכונים, הריהו מוציא לעיתים מתחת ידו פרק־קריאה בעל איכות ספרותית העולה לא־פעם בטיבו על דברי סופר מובהק שאין בפיו מה לומר.

* חנוך בז’וזה: “דרכים ראשונות” הוצאת “עם הספר” בע“מ, תל־אביב תשכ”ה, 1965. 122 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.9.1971

“ויהי כי התבוננתי אל העולם הזה ואל עלילותיו,” אומר ברזויה בן זהר ראש רופאי פרס, מעתיק ספר “כלילה ודימנה” ועוד ספרים אחרים מהודית, שאביו היה מגיבורי פרס, ואימו ממשפחת הזמזומים המפורסמת, – "וארא כי בחיר־היצורים הוא האדם אשר נברא בצלם אלוהים, אך דימיונו כאיש אשר בהימלטו מפחד פיל משוגע, הדולק אחריו, נפל בתוך באר וייתלה בשני ענפים ורגליו נוגעות בזיז יוצא מקירות הבאר. פתאום ראה והנה ארבעת צפעונים גדולים הוציאו את ראשיהם ממאורתם, ובהוסיפו להתבונן עוד, וירא בשקע הבאר תנין נורא פוער פה כזומם לבלעו חיים, ויישא האיש את עיניו אל ענפי העץ אשר הוא תלוי בהם וירא והנה שני עכברים גדולים, אחד שחור ואחד לבן, מכרסמים בלי חשך את שורשי הענפים. עוד האיש מבקש תחבולות בלבבו, לדעת מה יעשה להציל את נפשו מן המוות הנכון לו, וירא בקרבתו כוורת־דבורים מלאה דבש ויטעם ממנו וינעם לחיכו מאוד, וישכיחהו המתק את כל הסכנה ויחדל מבקש עצות לתשועתו, ולא זכר כי רגליו עומדות על ארבעה נחשים־צפעונים האומרים לבלעו חיים, וכי שיני העכברים מכרסמות את שורשי הענפים, אשר בהיעקרם ונפל מהרה אל פי התנין הפעור, ולא חדל מהתענג על הדבש עד אשר ניתקו הענפים וייפול בפי התנין וייבלע חיים.

“הבאר – הוא העולם הזה המלא צרות ופגעים וייסורים קשים וכל נגעי בני אדם. ארבעת הצפעונים הם ארבעת המזגים הראשיים: המרה, הכיח, הניע והדם אשר בגוף האדם, אשר אם יתגעשו והיו כרוש פתנים וכחמת תנינים. שני הענפים הם החיים שסופם להיכרת. שני העכברים, הלבן והשחור, הם היום והלילה, אשר מאז נבראו ישגיחו אל כיליון החיים, התנין הוא המוות אשר אין מנוס ואין מפלט ממנו, והדבש הוא מעט המתק אשר יטעמנו האדם בימי הבלו עלי אדמות, ואשר ישכיחהו את נפשו ואת עסקיו וירחיקנו ממגמתו.” (שער ברזויה“, עמ' ל”ד–ל"ה).

ספר “כלילה ודימנה” חובר על ידי הפילוסוף ההודי בידבה (בי"תין דגושות) שחי במאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים. הספר תורגם לערבית בידי עבדאללה בן אלמקפע, סופר ערבי שחי בשנים 721־757 לספירה, והומת בהיותו בן שלושים ושש.

רוב החוקרים המזרחנים, אומר אלמאליח בהקדמתו, באו לידי הסכמה, כי משלי “כלילה ודימנה” חוברו בהודו, ורק על זמן חיבורים נחלקו דעותיהם. יש אומרים שמחברם חי בימי אלכסנדר הגדול, כמוכח מהקדמת הספר, ויש אומרים שחי כאלף שנה לפני ספירת הנוצרים, ויש מחליטים שמחברם חי רק כמאתיים שנה לפני הנוצרי. כך או כך, לדעת כולם הספר הוא יצירה עתיקת יומין, והוא נתרגם לשפות רבות.

לעברית תורגם הספר כבר במאה הי"ג על ידי ר' יעקב בן אלעזר, וכן על ידי חכם בשם ר' יואל. תרגומו של אלמאליח נעשה על פי הנוסח הערבי האחרון, השלם והמדוייק ביותר, בהוצאתו של הכוהן שיבו בביירות, והוא [אלמאליח] גם מודה לכומר המלומד מביירות, שפתח בפניו את שערי הספרייה הגדולה שבמכללת “סן ז’וזף”, והמציא לו את כל הספרים והמקורות הנחוצים לעבודת התרגום. כמו כן מביע אלמאליח את תודתו הרבה והנאמנה לעורך תרגום זה של “כלילה ודימנה”, למר ח.נ. ביאליק, שעבר על כתב־היד של התרגום והכשירו לדפוס.

ב“פתח דבר הספר”, המיוחס לבהגוד בן סחואן, הוא עלי בן השאח הפרסי, מסופר מה ראה בּידבּה, הפילוסוף ההודי, ראש הברהאמינים, לכתוב לדבשלים מלך הודו את ספרו “כלילה ודימנה”. דבשלים הוא המלך שקם בהודו לאחר המרד בנציבו של אלכסנדר הגדול, כובש הודו. בהיכון המלוכה ביד דבשלים סר מדרך הטוב. בידבה, ששם נפשו בכפו והזהיר את המלך על רוע מעלליו, הושלך לכלא. ביעותי לילה העירו את מצפון המלך דבשלים, והוא ניחם על מעשיו הרעים, והרים את בידבה למעלת משנהו ויועצו. את “כלילה ודימנה” חיבר בידבה לבקשת המלך, כדי לשים את שם המלך “לזכר עולם עד סוף כל הדורות.”

שנה תמימה נסגר בידבה עם הטוב שבתלמידיו בלשכה בודדת, המורה מכתיב והתלמיד כותב. מקץ השנה נערכה חגיגה גדולה, שבה קרא בידבה את הספר שער שער ויפרשהו, ורק דבר אחד ביקש בשכרו – לבל יוצא הספר לעולם ממדינת הודו, ולבל יעתיקוהו בני פרס.

ב“שער מסע ברזויה בן זהר הרופא” מסופר כיצד, בימי כסרי אנושרואן מלך פרס נשלח להודו ברזויה הרופא במלאכות־חרש, ובידו עשרים שקים מלאים דינרי זהב, עשרת אלפים דינר בכל שק, וכיצד עלה בידיו לקנות את ליבו של הודי אחד, שהיה פקיד אוצרות המלך וגנזי כתביו, וישב והעתיק את ספר “כלילה ודימנה” וספרים אחרים (העתיק, משמע – תירגם) וחזר לפרס ושללו בידו. בטקס מלכתי קרא ברזויה את הספר בפני מלך פרס, וכאשר נשאל לשכרו ביקש רק דבר אחד – שייצא דבר־מלכות אל משנהו החכם המרומם בוזרגמהר בן בכתקן, לחבר את תולדות חיי ברזויה בשער מיוחד ולתת אותו ראשון בספר, “וזיכרי לא יסוף מפי קוראי הספר הזה לנצח נצחים.”

גוף הספר פותח בשער “הארי והשור”, וביחד מחזיק הספר י"ד שערים, שרובם ככולם משלי־חיות על דרך הנהגת המדינה: הארי, השור, היונה, העטלף, העורבים, הקוף, הצב, החולדה, החתול, העכבר, התן, השועל, הם ורבים אחרים.

בראש כל שער שיחה קצרה בין דבשלים המלך ובידבה הפילוסוף. המלך מציע תיזה ובידבה נדרש לחבר משל על אודותיה. בשער הראשון, “הארי והשור”, מבקש דבשלים “משל לי משל על שני ידידים נאמנים אשר איש מזימות נוכל וערום ישלח מדון ביניהם ושת ביניהם שנאה ומשטמה והפרידם לנצח.” (עמ' ל"ו).

ובידבה מספר מעשה בשור שטרב ובידידו הארי ובשני אחים־תנים, כלילה ודימנה, שעל שמם קרוי הספר. דימנה הוא יועץ רע, המסכסך בין הארי לשור ומביא מוות על האחרון. כלילה אחיו, שתן טוב הוא, הינו חלוש־אופי, אינו מצליח לעצור בעד אחיו, ולבסוף הוא מת מרוב יגון. גם דימנה בא על עונשו ומומת על ידי הארי, לאחר משפט מלא משלים ונכלים.

הספר כתוב משל בתוך משל בתוך משל, והנמשל הוא תמיד הטבע האנושי, עסקי מדיניות וממלכה, ובייחוד – כיצד לומר את האמת למלכים ולשליטי־עולם מבלי לעורר את זעמם. מבחינה זו “כלילה ודימנה” הוא ספר פוליטי, המנסה לחנך את עריצי המזרח לשמוע דבר ביקורת על שלטונם.

אחד המשלים היפים עוסק בהתנדבות. לארי זקן היו שלושה יועצים רעים – הזאב, העורב ובן־התנים, וידיד טוב ותמים אחד, – הגמל. במלחמה עם הפיל נפגע הארי ושוב לא היה בכוחו לצוד ציד, לו וליועציו. ביקשו הללו להקריב את הגמל, ולא הסכים הארי. מה עשו? התקבצו יחד בפני הארי והציעו:

“הבה יתנדב איש מאיתנו את נפשו מאכל לפיך, והצלנו את נפשך מוות, כי אם אין אתה לנו המלך, למה לנו חיים?” (עמ' ס"ב).

אלא שקנוניה היתה ביניהם, וכל שניים מהם התנגדו לקורבן השלישי, ורק הגמל התמים, שחשב כי “כל מתנדב יימצא לו פתחון־פה להינצל ממוות” – התנדב, גם הוא, ומיד קמו עליו כולם וטרפוהו ואכלוהו.

* “סיפורי כלילה ודימנה” מאת בידבה הפילוסוף ההודי. תורגמו מערבית בידי אברהם אלמליח, עם מבוא מאת המתרגם. הוצאת “דביר” תל־אביב, תרפ“ז, 1926. קנ”ח עמ'. המחיר 20 ג"מ. בלי כריכה.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.12.1971

נצרת, 1922.

בחור עברי צעיר, בנימין מוגיליאנסקי, יושב בביתו של הערבי קמל־אפנדי וכותב ספר. לפני שנתיים עלה בנימין לארץ־ישראל. זמן־מה שהה בקבוצה הצעירה גבעת אריה, אשר במורדות ההרים בגליל התחתון. לפני ימים אחדים נמלט משם בהרגשה כבדה כי הופרה בריתו עם האדם. עתה הוא יושב בקרב עם־ניכר, אשר שפתו זרה לו. הוא כותב:

“טובים צלילי שפה זרה לנפש נבוכה כמים ליגע־כוח. נלכדתי בצלילי שפה זרה. כבוגד נס מן המערכה הנאחז בכל הווייתו צמאת־השיכחה בזמר נערה רחוקה על גבול כפר זר, שקט.” (“ימים ולילות”, עמ' ז’–ח').

ההזדהות עם הסביבה הערבית באה להבליט את חוסר־השקט ואת התלישות אשר בסביבה היהודית שממנה נמלט. הבריחה אל הסביבה הערבית מביאה אותו לחלום של טמיעה גמורה (עמ' ט'). סביבה זו גם מעלה בסופר הצעיר אסוציאציות מקראיות, שהן מטבעה של כל זיקה רומאנטית בספרות הארץ־ישראלית (עמ' י"א), והוא מגיע אפילו להרהורי התכחשות למוצאו היהודי, שאותם מוצאים, אם כי בהקשר קצת שונה, אצל יחזקאל חפץ ב“שכול וכישלון” של ברנר.

מיהו בנימין?

יש בו ללא ספק מדמותו הרוחנית של ביסטריצקי עצמו. בשנת 1920, והוא בחור כבן עשרים וארבע, עלה ביסטריצקי לארץ. “ימים ולילות” הופיע ב־1926, ולפי המאורעות והדמויות המתוארים בו, קל לזהות שהוא מספר על שתי השנים הראשונות של ביסטריצקי עצמו בארץ.

ב“ימים ולילות” מתוארים חייה של העדה המפורסמת של תנועת “השומר הצעיר” בביתניה עילית. חברי העדה עבדו בסלילת חיפה־ג’ידה, וב־1922 הקימו את קיבוץ בית־אלפא שבעמק יזרעאל. ביסטריצקי חי במחיצתם פרק־זמן, ובשנת תרפ"ב, 1922, הוציא מטעמם את הקובץ “קהיליתנו” (הוצאת קיבוץ “השומר הצעיר”, כביש חיפה־ג’ידה).

הקובץ מורכב מעדויות כתובות של חברי העדה השומרית. ב“ימים ולילות” מופיע תיאור מפורט של כתיבת הספר הקולקטיבי. ועוד: בפתיחת “ימים ולילות” רשום: “נצרת־ירושלים, תרפ”ב־תרפ“ו.” כלומר, הרומאן החל להיכתב בנצרת בשנה שבה יצא לאור הקובץ “קהיליתנו”.

האם הגישה של ביסטריצקי בספרו לשאלה הערבית היא רומאנטית, לפי הרושם הנוצר למקרא דפי הפתיחה? – כן ולא. עולמם של הצעירים, גיבורי הספר, מתנודד בין הנהייה הרומאנטית אל השלווה והשורשיות אשר בהווייה הערבית ובצל הפרדסים, לבין הפגישה במרירות המציאות, בנוסח הר־הגעש הברנרי.

גבעת אריה קרויה על שמו של אריה, המנהיג הראשון של העדה השומרית הצעירה, אשר ערבים רצחוהו. אריה היה גידם, גיבור־מלחמה, ודמותו מזכירה במשהו את יוסף טרומפלדור, אשר נהרג בתל־חי ב־1920. הרצח של אריה שייך לאותה מרירות המציאות, שעליה כותב ברנר. זיכרו של אריה מטיל צילו על חיי הצעירים בגבעה, קובע לעיתים את גורלם האישי, את תחושותיהם כלפי נוף הארץ ויושביה הקודמים.

אחד מצעירי הגבעה, אורי, למראה ערבי רוכב על חמור, מדמיין כיצד היה הרצח של אריה. לפי הרגשתו של אורי נתגלתה לאריה ברגע מותו האמת הפשוטה והוודאית – שהוא מת במקום נוכרי, בתוך נוף זר (עמ' קכ"ה). מה שנראה לאריה עד לאותה שעה כהתערות בארץ, לא היה אלא התערות מדומה. זו שמתעלמת מן המרירות שבמציאות [בלשונו של ברנר]. רק רגע לפני מותו נתגלתה לו לאריה, במאוחר, אמת חדשה ומכאבת. מותו של אריה מלווה את אורי ככתובת על הקיר, קובע את יחסו האמביוולנטי לסביבה הערבית – יחס של זרות וקירבה, פסימיזם ורומאנטיקה.

תשוקת ההתערות של אורי בארץ מומחשת בפרשת ידידותו עם סעיד־שייך, הגר בכפר הערבי הסמוך. זוהי ידידות שלעיתים נלווה עליה גם שמץ של גוון אירוטי: סעיד־שייך “נותן באורי מבט בדקני מן הצד, מבט ערום, ממזרי.” סעיד־שייך “אוהב להעביר את ידו הגדולה, השעירה, על חלקת בלוריתו של אורי.” (עמ' קל"ד). לסעיד־שייך שלוש נשים – הצעירה כבת שש־עשרה, והוא הולך ערירי. נדמה לו לאורי שהוא שומע רטט־עצבות בקולו של הערבי החסון, שיכול היה להיות אביו, “ונעימה לו (לאורי) נגיעת ידו של השייך, לטיפה יחידה זו מיום צאתו מבית־הוריו.” (עמ' קל"ד).

זוהי התרפקות של צעיר יהודי, המחפש בקירבת הערבי חסות של אב, אב חדש, במקום האב היהודי שבגולה. יחסו של אורי לסעיד־שייך הוא יחס דו־ערכי: התרפקות, ועימה הרגשת זרות. הערבי הוא כמין מולדת, אבל מולדת מתנכרת. ויש רצון ששניהם, גם הערבי וגם הארץ, יאירו פניהם. בעיני סעיד־שייך קורא אורי את בדידותו שלו, של היהודי, השב לארץ־אבותיו. (עמ' קל“ה–קל”ו).

מרים, אהובתו של בנימין, נשארת בשכונה העברית בתל־אביב, על גבול יפו. היא משוטטת הרבה, בבדידותה, במשעולי הפרדסים. יחסה של מרים אל העולם הערבי, המתגלה לפניה בין הפרדסים, דומה ליחסו של בנימין למקלטו בנצרת ושל אורי לסעיד־שייך. אצל שלושתם אפשר למצוא התרפקות על ההווייה הערבית, קינאה בשורשיותה, זרות כלפיה, ורצון להתערות בתוכה ולהיטמע בה.

מרים פוגשת בברנר, ובעיניה נראה גם הוא כמי ששואף לחיות בסביבה הערבית כדי להתקרב לסביבה זו ולהביא לה מבשורתו האנושית. ציור־דמותו של ברנר כאן מושפע כנראה מאותה רשימה “מפנקס” על טיולו במשעולי הפרדסים, שהתפרסמה זמן קצר לפני הירצחו. בעיני מרים מצטיירת תמונה אידילית ורומאנטית מאוד של ברנר בקרב הערבים. אולי יש בכך אות להד של צוואה מוסרית־הומאנית שמעוררת רשימתו של ברנר כבר בשנים הראשונות לאחר הירצחו. וגם התעלמות יש כאן מן הצד האחר שביחסו של ברנר לערבים, יחס פסימי, שאינו מאמין באהבה ובשלום, ואשר מאפיין את חלקם המכריע של כל כתביו הקודמים. וזוהי, מצד מרים, בוודאי אידיאליזציה של ברנר.

תיאור מאורעות האחד במאי 1921 ביפו הוא כתיאורה של רעידת־אדמה. מה שיבוא לאחריה לא יהא דומה למה שקדם לה. לאחר מותו של ברנר שוקעת מרים בקריאת כתביו. היא מבקרת לעיתים קרובות את קברו. עתה היא מוצאת במותו של ברנר אותה משמעות מיסטית שמוצא אורי ברגעיו האחרונים של אריה.

באמצעות המוות קונה לעצמו האיש הישראלי את השלווה הנוראה, האכזרית, את הקשר הנצחי למולדת, ובינתיים זוהי ההשתרשות היחידה שבגדר האפשר. רגע הזרות הנוראה, המוות בצהרי־יום, בדקירת סכין – הוא גם רגע כריתת ברית־הדמים בין האדם הישראלי לבין נוף מולדתו, ואין יכולת לזכות בקירבה לערבים ולארץ בדרך הקלה והאוטופית, בדרך האהבה והאידיליה.

העניין הערבי, שהודגש כאן, יש בו אולי כדי להטעות באשר לצירו המרכזי של הספר, שהוא חיי העדה השומרית הצעירה. מנהג קיים במחנה – אדם כי ירגיש שאין בו כוח להוסיף לשאת את מצוקתו ובדידותו, מצלצל בפעמון, אפילו בחצות־לילה, ומזעיק את כל העדה לשיחה. בשיחות הארוכות הללו נמצא פורקן לבדידות, ל“צער העולם”, לפחד מהתאבדות, לרומאנטיקה, לדחיית סדר העולם הישן ולוויכוחים על תיקון האדם ומהות החיים בחברה חדשה.

אך הפעמון המזעיק לשיחות הממושכות נעשה גם סמל של תלות הפרט בחברה, סמל משעבד ומעיק. כתיבת הקובץ המשותף (“קהיליתנו”) באה אולי כדי לשחרר את חברי העדה מן המתח המעיק ולתת ביטוי לתהליך ההתהוות המתרחשת בהם.

מנהיג העדה לאחר מות אריה, מנהיגה הראשון, הוא אלכסנדר צורי, איש חזק המטיל את מרותו הנפשית והאידאית על בני החבורה כולה, כמין “אדם עליון” שחיי כולם סובבים סביבו. בין חברי העדה מצויים אח ואחות, ארנסט ואדל. היא אהבה את אריה. הוא הגיע לילה אחד להתפרצות טירוף ועזב את הגבעה. צעיר אחר, מרקוס, חיזר תקופה ממושכת אחרי אדל, אך מפני הססנותו ומפני הדעה הכללית, כי חיי זוג עומדים בניגוד לחיי העדה כולה, לא נעתרה אדל לאהבתו של מרקוס.

אלכסנדר צורי חושק באדל, מקדש את החיים בזוג, והיא נעשית אשתו. היא אמנם אינה אוהבת אותו, אך נכנעת למרותו ולאישיותו הכאריזמטית. בסצינה דוסטוייבסקאית ממש, מתחנן אלכסנדר לפני מרקוס שיבוא לגור עימם באוהל בשלושה. מרקוס מסרב ומאוחר יותר עוזב את החבורה, אך צילו נותר במחנה, מעיק. ואילו אלכסנדר צורי נעשה לסמל של עריצות נפשית.

סוף הסיפור יש בו כמין השתחררות מעריצותם של אלכסנדר צורי ושל הפעמון כאחד. התאבדות אחד החברים מפוררת את סמכותו של צורי, ואת הפעמון – שורפים.

העניין הערבי חוזר ומשתלב בסיום הסיפור: בלילה מקיפים בני הכפר הערבי את המחנה, ועימם אשתו הצעירה של סעיד־שייך שהכישה הנחש. השומר שהולך עם הערבים לעזור להם, הוא שמתאבד בחזרו בבוקר למחנה. כמה מן החברים עוזבים את גבעת־אריה. ביד אחד מהם, הוגו, הקובץ הקולקטיבי שכתבו חברי העדה. ואילו בנימין, המרגיש שהופרה בריתו עם האדם, נמלט לנצרת כדי להתחיל, או לסיים, את כתיבת הרומאן שלו.

* נתן ביסטריצקי: “ימים ולילות”. סיפור בארבעה ספרים. ירושלים תרפ“ו. 1926. תרל”ה עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.6.1971

כשמדברים על שיבה לסגנון כתיבה סנטימנטאלי, ומביאים כדוגמה אותו ספרון־הבלים צנום שחיברו פרופסור אמריקאי ציניקן (“סיפור אהבה” של סגל) – מן הראוי אולי להסיר מכשלה מלב תמימים ופתאים, ולהזכיר סיפור סנטימנטאלי טוב ואמיתי. והיכן מחוזו? כמובן, בספרות הסקאנדינאבית הגדולה, זו שבצד הספרות הריאליסטית הרוסית של סוף המאה שעברה [ה־19], לפני שישים ושבעים שנה.

“סינבה סולבקן” הוא סיפור סנטימנטלי. סיפור איכרים פשוט, ישר ותמים – מעורר קינאה – אי אפשר לכתוב כך היום, ולעיתים נדמה כי כבר בשעה שנכתב לא היה אפשר לכתוב כך, במין שלמות פנימית כזו, על עולם כה קבוע, כה מלא ביטחון, עולם שאין בו עדיין אפילו רמז שברמז של התפוררות מסגרות וערכים.

ואי אפשר גם שלא לחוש כמין תחושה של דמעות למקרא מעמדים אחדים בסיפור. אמנם אתה “נלחם” בסיפור, צוחק לעצמך על “סנטימנטאליות” זו שתופסת בך, ואולם בירנסון מטלטל אותך טלטלת מספֵּר, ואתה נכבש כולך, איכפת לך ואתה נרגש.

על בירנסטירנה בירנסון (1832–1910) מסופר שהיה בעל ראש לביאי ופרוע־שיער, ענק נורדי שופע מרץ, והשפעתו בארצות סקאנדינאביה היתה גדולה כל כך שהיו קוראים לו “מלך נורבגיה שלא הוכתר”. אחד משיריו, “כן, אנו אוהבים ארץ זו, את ארצנו” – נעשה ההימנון של נורבגיה משנעשתה עצמאית ב־1905.

סיפורי האיכרים שלו (“עלם עליז” ו“ארנה”, תורגם בשעתו על ידי דב קמחי) – עומדים בסימן הרומנטיקה הלאומית הנורבגית באותה תקופה. בירנסון אמר על “סינבה סולבקן” ב־1907: “רבים ראו את ‘סינבה’ כסיפור סתם, ספרות יפה בלבד. ב’סינבה' התכוונתי למשהו יותר. לא ביקשתי לעשות ספר סתם. … נוכחנו לראות, כי שפת הסאגות (האגדות) מוסיפה לחיות בהם (בעובדי האדמה, האיכרים), ושחייהם קרובים לסאגות. חיי עמנו צריכים להיבנות על ההיסטוריה שלנו, ואנשים אלה (האיכרים) הם היסוד.”

סיפורי האיכרים שלו מסתיימים תמיד בסוף מאושר. ומספרים כי עשה כעצת בן־דורו השוויצרי, גוטפריד קלר: “כשם שיש להציג לנוכח נשים הרות יצירות נאות של אמנות, כך יש להציג לפני גזעה־של־האומה־המעובר – תמיד משהו יפה יותר ממה שהוא באמת.”

“סינבה סולבקן” הוא סיפור אהבה במובן הנעלה והאמיתי של המילים הללו, ולא מוצר שוק סינתטי. הוא סיפור אהבתם של סינבה ותורבירן, נערה ונער, בני בעלי אחוזות שכנות בסביבה איכרית־כפרית נורבגית: יער אשוחים, עצי ליבנה, אורנים, הרים, שלג ועדרים. “סולבקן”, תל־שמש פירושו, והוא מקום מושבה הנישא של אחוזת אביה של סינבה. ואילו תורבירן גדל בעמק, באחוזת גרנלידן, כלומר – יער־אשוחים, והוא בן חסר־מזל בשושלת עתיקה של משפחת איכרים.

יופיו של סיפור־אהבתם אינו ניתן למסירה, וכל קיצור תוכנו רק יסלף את משמעותו האמיתית. אפשר לעמוד רק על מרכיביו: הסיפור יוצר אווירה של ביטחון ושל מוצקות, של חיים העוברים ונמשכים, בצורה דומה, מאב לבן ומדור לדור. חיים שאין בהם שינוי חיצוני, באשר מה שהיה טוב אתמול, טוב הוא גם להיום ולמחר. וקביעות זו מקיפה את כל פינותיו של העולם המתואר: עיבוד השדות, המירעה, הליכות הבית, הכנסייה והיחס לאלוהים, ציות הבנים לאבות, חתונות הכפר ועסקי שידוכים.

אגב, תמונת בואו של תורבירן לחתונה בנורדהוג, ומעשיו שם – דומים לא במעט לתמונת החתונה ב“פֶּר גינט”, ונראה בעליל ששני ידידים־יריבים־מחותנים אלה, בירנסון ואיבסן (ילדיהם התחתנו) – שאבו מאותם מקורות עממיים־איכריים, אגדות אלו, סאגות אלו.

אך למרות הדימיון יש הבדל תהומי בין תורבירן לפֶּר: אמנם שניהם מתפרעים ואינם מתגברים על יצרם לחלוק מהלומות בחינגות־הכפר ולבוז לסדרי בני אדם, ואולם בעוד שתורבירן נשאר בתוך המסגרת הבלתי משתנה של עולמו הכפרי, ובה הוא מוצא את אושרו השלם, באהבתו רבת הקשיים ובהשתדכותו לסינבה – בורח פר גינט מעולמו הכפרי ונידון שלא למצוא עצמו ולא להגשים את עצמו בכל פינה אחרת שבעולם.

אם הסביבה כולה שלמה היא ומשרה ביטחון – לא כך נפשותיהם של סינבה ותורבירן. מעגלם הפנימי בנוי מאוויים כמוסים, ניסיונות שאינם עולים יפה וקשיים חיצוניים. על כן חרד כל כך הקורא לגורלם, מזדהה עימם ונרגש ומצפה למענם. ואולם אותו צירוף של איכרוּת ואגדה מהלך רוח של קסם משרה ביטחון על הסיפור – הגיבורים אמנם סובלים, גורלם נוגע ללב, אך העולם שמסביבם לא יתמוטט, וגם הזיכרון הקולקטיבי של העם אינו נושא עימו שום תמונות אימים וחרדה של התמוטטות בעבר.

לכן גם דרכיה של האהבה, ככל שנפתלות הן – עדיין קיימות, בחינת דרכים עתיקות של מסורת ומנהגי השתדכות משפחות. אין האדם בודד לגמרי בעולמו. יש הדואגים לו. ואותה אמונה בסדר הדברים הקבוע מראש היא שנותנת טעם לסיפור.

נקל לשער השפעת סיפורים אלה על סופרים ארץ־ישראליים בראשית המאה. מצד אחד – ההרגשה, שזוהי הספרות שנחוצה גם לנו, בטיבה האמנותי כמו גם בתוכנה הלאומי, הרומאנטי והאיכרי. ומצד שני – ההרגשה הנחרצת שאין אפשרות לתרגם את העולם הבירנסוני־הצפוני למציאותנו שלנו אז, המסוערה, המיואשת, חסרת השורשים, שאין בה הורים דואגים והרגלי חיים בלתי משתנים מדורי דורות ואיכרוּת אמיתית ובעלת מסורת, וטבע ונוף אחד ובלתי משתנה. מציאות שאין בה ביטחון, לא בעבר ולא בהווה, ולא במה שיהיה בעתיד.

ומפני כך, בדיוקן הספרות הארץ־ישראלית של אז, ספרות לאומה שהיתה במצב עוברי, כל שהיה “יפה יותר ממה שהוא באמת” – התברר כמלאכותי וחסר־ערך. וכל שהיה אמיתי – קודר היה, ואף פעם לא היה לו “סוף מאושר”.

בירנסטינה בירנסון: “סינבה סולבקן” ספריה קטנה של הוצאת שוקן. 5. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תש"ו, 1946. תרגם אשר ברש. 90 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.2.1969

“חוזה הנישואים” אינו מיצירותיו הגדולות של בלזאק, ובכל זאת הוא ספר מעניין, ולו רק כתרגיל בכתיבה מרתקת על נושאים, ששום סופר בן־ימינו לא היה מעלה על דעתו לעסוק בהם, ואולי, היה אפילו בוש להטריד בהם את קוראיו.

גיבורו של הרומאן הקצר הוא “חוזה הנשואים”, מפלצת סבוכה של חוקים ודיני הורשה, אליה נכנס זוג צעיר, כילדים תמימים אל תוך יער אפל ורוחש סכנות. סופר בן־ימינו בכתבו על זוג נשוי היה מוצא יסודות נוירוטיים למכביר בתקופת ילדותם, או ביחסם זה לזה, ובכך היה משכנע בנקל את הקורא, כי חיי הזוג עומדים על יסודות רעועים וסופם מתגרשים או מתפגרים.

אך בלזאק חי באותה תקופה מאושרת של פאריס המרושעת, של בעלי חובות ורודפי־כבוד, אימהות מושחתות וכלות הנמכרות כסחורה והן עושר השמור לרעת בעליהן. עורכי־דין נוכלים, צעירים העושים דרכם במעלות החברה כמו ראסטיניאק. סופרים מתחילים המוכרים את נשמתם לשטן־התהילה, פוליטיקאים רודפי־שררה. ומעל לכול – בעלי תאוות ממון בלתי עצורה, אשר לעומתה מחווירות תאוות היצר של דורנו.

הכתיבה על הסקס מגרה או משעשעת, אך רדיפת הבצע נראית משום מה אמיתית יותר, הן על הבימה והן בספרות. בימינו מקובל להזדהות או להבין את הפרברסיות הארוטיות, אך גם האיש הנאור ביותר לא יודה ביצר הקמצנות הטבוע בליבו, אף לא בחמדנות ובקינאה.

הפורנוגראפיה של המאה העשרים (ולרוב קטע ארוטי בספר טוב הוא גם פורנוגראפי, שאם לא כן, לא היה מעניין ולא היה ממלא כהלכה את תפקידו במהלך היצירה), זוכה באהדת הקהל, ובמידה רבה של חופש, בכל הכרוך במוזרויותיה של מערכת ההפרייה והרבייה. אך לגבי מערכות גופניות ונפשיות אחרות, כגול זלילה, אהבת־בצע וקמצנות, היא נוהגת צניעות שאינה במקומה, המעלה על הדעת את המחשבה, שפורנוגראפיה אינה רק עניין של שינוי במושגי החופש המיני, אלא גם של אופנה. ומי יודע אם הקמצנות ותאוות הבצע, שממלאות את כתבי בלזאק, לא היו הפורנוגראפיה של המאה התשע־עשרה, וענו ליצרים קדמוניים הטבועים בלב אדם ואשר טרם “הושחתו” על ידי אידיאות סוציאליות, שהפכו נחלת הכלל ויצרו צביעות חברתית חדשה; או על־ידי פסיכולוגיזאציה מופרזת, שהעניקה לאדם טבור חדש להתבונן בו, ולראות בו בבואת־כל יצריו ומצוקותיו, תוך החנפה מתמדת לרוחניות־נפשית שבו, והתעלמות ממרבית מגרעותיו האחרות; הגם שבידוע הוא, שמה שמפריע לנו בדרך כלל אצל מרבית האנשים, שאנו מכירים מקרוב, אינם כל כך יצרי־המין הבלתי מרוסנים שלהם כמו מידת קמצנות וחמדנות שבהם, הנראית לנו תמיד משום מה כבאה על חשבוננו, ומשום כך אף מקוממת אותנו ביותר.

פול דאֵ מאנאֵרוויל, גיבורו המסכן של בלזאק, נקלע בין אשתו־לעתיד, העלמה נאטאלי, לבין חותנתו הספרדית ממוצא קריאולי, מרת אואנז’ליסטה, אישה שכוחה במותניה לפעול גדולות ולהציג גברים ככלי ריק. מערכת יחסים דקה מן הדקה נרקמת בין שלוש הדמויות הללו. ראשיתה חיזור נלהב, גם יופי, גם רכוש וגם חן, וסופה חוזה נישואין אכזרי, אשר המערכה על ניסוחו, באמצעות עורכי־דין משני הצדדים, היא מיטבו ועיקרו של הרומאן.

החוזה מתנה את עתידו של הזוג הצעיר, ובאפיקו זורמת, כבאפיקו של ההסבר הפסיכואנאליטי והפסיכולוגי כיום – מערכת היחסים המורעלת של חיי הנישואים, שסופם בהתרוששות הבעל, בגידת האישה הצעירה והתעשרות האם, מרת אואנז’ליסטה, על חשבון פול דא מאנארוויל המרומה, אשר ניראה בסוף הספר כפלאקאט־תעמולה למען הטוב שבחיי הרווק הנצחי.

שנאת אדם חיננית זו, שמפעפעת כארס בכתבי בלזאק, ראיית הכסף כחזות־הכול, ההטפה נגד חיי נישואים ונגד חוזים משפטיים ועורכי־דין גם יחד, תוך הפגנת בקיאות מפליאה במסתרי יחסי אישות, כמו גם בסבכי החוק הצרפתי, ופרשות מצוקה של הלוואה בריבית קצוצה ונכלים פוליטיים – שנאה כזו נושמת חיים אינטנסיביים לא מן המאה שלנו. אפילו הבגידה, נוסחה ומשמעותה, שונים מאלה שבימינו, אין היא פרי נטיות מסולפות והפרעות נפשיות, כמיהה לגבר סמכותי או תינוקי, לאישה המונית או אימהית, אלא פשוט נשק חברתי מועיל מאוד, אמצעי מובהק למטרה, והמטרה – הלא היא כבוד, השפעה, שלטון פוליטי וכסף.

המיניות, השבח לאל, אינה נתפסת כמטרה לעצמה, ובוודאי לא כתכלית ביטויו של האדם בחייו עלי אדמות. האהבה היא קרום רגשי דק מאוד, נטוי על פני אינטרסים חומריים כבדי־משקל, המתנגשים אלו באלו, ואשר סופם לקרעו לגזרים ולפוררו. ואילו התענוגות הגופניים נקנים בכסף, ובלא נקיפות מצפון.

מאחר שדורנו רואה דווקא בכל היצרים האחרים, כגון תאוות־הממון, השלטון, הכבוד וכיוצא באלו, כמין פיצוי לחוסר־אהבה ואמצעי להתגבר על נחיתות מינית, יש אפוא משהו מן המשובב את הנפש ברומאנים של בלזאק, ו“חוזה הנשואים” בכללם, המציגים בציניות ובהתבוננות אכזרית את טבעו של האדם, ויחד עם זאת אינם מעמיסים על הקורא בן המאה־העשרים את הבכיינות הארוטית של תקופתנו.

* אונורה דה בלזק: “חוזה הנישואים”. תורגם מצרפתית בידי חיים אברבאיה ומריאנה פרל. הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, 1969. 182 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.11.1972

בינואר 1912 מת הרמן בנג מיתה מסתורית באמריקה, ימים אחדים אחרי שהגיע באונייה גרמנית. הוא בא למסע־הרצאות ונמצא חולה וחסר־הכרה ברכבת. פטר ננסן כתב אחרי מותו:

“הוא נולד בשביל האובדן. מראשית ילדותו הבין את גורלו. ידוע ידע כי אין המשך לו. מה שעשה את בנג לא רק לאמן גדול מחבריו, אלא גם לאחד האנשים הגדולים, זוהי מלחמתו העקשנית, ללא־ליאות, בגורל, שניצב כנגדו בלי חת.”

בנג נולד בשנת 1858 באלסן שבדנמרק, נצר אחרון למשפחה רבת־יחש ורמת־מעלה, שהלכה ושקעה. אביו מת חולה־רוח. מאימו התייתם בגיל 14. בימי ילדותו הגיעו אל מולדתו קולות מלחמת פרוסיה בדנמרק ב־1864 בשל שלזוויג־הולשטיין. הוא ראה סביבו הרבה הרג ואובדן, וב“תינה” הוא מספר על אסון ראשון זה, אסון המלחמה, שניפץ את אידיליית החיים ששררה לפני־כן.

בנג ביקש להיות שחקן, ולא הצליח, ופנה לספרות. סיפוריו “בלי מולדת”, “תינה”, “פרנץ פנדר” ו“ליד הדרך” תורגמו לעברית ומצאו להם מעריצים לפני חמישים ושישים שנה. יעקב רבינוביץ, מתרגמו של הספר “ליד הדרך” (הוצאת שטיבל, תל־אביב תרפ"ח, 1928) אומר:

“‘ליד הדרך’ – ‘פואימה’ כפי שקרא לה ברנר בקרון עיניו לאחר קריאתה,” ואולם ברנר עצמו יותר ספקן לגבי בנג, ובמכתב ליעקב רבינוביץ, מחודש אוגוסט 1916, בתל־אביב, הוא אומר:

“שלום לך, את ‘אם וועגע’ (גרמנית, בכתיב יידי: ‘ליד הדרך’) לא קראתי, אבל דעתי היא, שנחוצה לנו עתה ספרות תרגומית בריאה ויסודית. הסקאנדינאוויים הצעירים אינם מתאימים לנו.”

בנג היה סופר אימפרסיוניסטן, הוא הושפע מכתיבתם האימפרסיוניסטית של האנס אנדרסן, יונאס לי ויעקובסון, אך גם מהנאטורליזם של בלזאק וזולא. חייו של בנג היו חיי סבל ונדודים. מבן־אצילים וחבר־למשחק של ילדי מלך דנמרק התגלגל ונעשה חבר בלהקת שחקנים נודדים ונודד תמידי. הוא ידע את החיים לא מתוך הסתכלות סתם ולא מספרים, כי אם מתוך ניסיונותיו וסבלו.

יעקב רבינוביץ כתב עליו: “הוא ראה את החיים בעיניו שלו, כמו שלא ראום אחרים, ועיניו, עיני הקיפאון, הנבובות, השקיפו מעבר לחיים, כמו בעד חלל ריק. הוא נוסה בכול. ידע את הכול, ולא היה עונג אשר מנע מעצמו וצער ומכאוב אשר לא ידע. חטאו של אוסקר ויילד דבק גם בו, אך לבית־האסורים לא הובא, כי אם יצא את ארצו ונדד בניכר. מאחורי בד סיפוריו אורב תמיד מאורע הילדות הנורא, המלחמה שגזלה מאיתו את מולדתו הקטנה, בית־אבותיו. הוא לא זכה לראות את האי אלזן מוּשב לדנמרק, כי מת לפני מלחמת־העולם בתוך עגלת־רכבת באמריקה.”

את ספרו “תינה” מקדיש הרמן בנג לאימו, אשר אליה היה קשור, כניראה, כל ימיו בהרגשת יתמות, שנבעה גם מאובדן אי־מולדתו ועולם ילדותו במלחמה. ואולי משום כך, בתוספת טירופו של האב ומותו – יסבירו הפסיכולוגים – דבק בבנג “חטאו” של אוסקר ויילד.

בשער ההקדשה הוא כותב כי הספר “נברא מתוך זיכרונות עלייך, על המקום, אשר שם ילידתיני.” הוא מתוודה על הרגשת היחלשות הגזע המפכה בדמו, ומסיים ואומר כי כל דמויות הנשים שבספר עוצבו בדמות האם:

“בהן מפכה דמך, הדמויות האלה הרי הן את, את בעצמך, הן ילידות ששונך וצערך, דיוקנן דיוקנך וקולן קולך. הן אוהבות ומתענות כמוך. כמוך וביגונך הן יורדות אל הקבר בדמי נעוריהן ־־־ בשער הספר הזה אכתוב את שמך כזכר ימי האורה, וכזכר הבית הנראה לרגע מבעד הדלת אשר תינעל במהרה, אך התחוללה המלחמה על ביתנו הישן, ובאו עלינו כתומם הפורענויות והמוות.”

תינה היא נערה משרתת בבית מנהל היער, האדון ברג. והיא גם אומנת לבנו הצעיר, הרלוף. קשה שלא לשים לב לדמיון שבשמות: הרמן בנג – הרלוף ברג. ואולם הרלוף אינו מופיע כלל בסיפור. הסיפור מתחיל בפינוי הגברת ברג עם בנה הרלוף מן האחוזה, מפני המלחמה המתקרבת. באחוזה, הנעשית משכן לקצינים ולחיילים הדניים, נשארת תינה יחד עם מנהל היערות, ברג, שהוא עתה קצין בצבא. פרשת אהבה עדינה נרקמת בין תינה לבין ברג, שאותו היא אוהבת מילדותה. תקופה ארוכה אין ברג מעז להתקרב אל תינה. התיאור המאופק, המינורי, של נהייתה אליו, בא על רקע תיאורי המלחמה והמפלות התכופות שסופגים הדנים מידי הגרמנים במלחמת 1864. בנד משתמש מצד אחד בטכניקה שניתן לכנותה היום דוקומנטארית, בשלבו מאורעות היסטוריים וקטעי “קורספונדנציות”, כלומר כתבות של עיתון, בלשון המתרגם – בתוך ספרו.

ומצד שני כתוב הספר בסגנון אימפרסיוניסטי שירי. לעיתים קרובות, משפט אחד או שניים בפיסקה. חזרות רבות. הרבה אווירה והלך־נפש. אודה על האמת: סגנונו של הספר הזה כמעט אינו עומד בפני שיני הזמן, ולא רק בגלל התיישנותו של התרגום. נפש הקורא בן־ימינו אינה עשוייה ליהנות מן הקצב האיטי ורב־השרטוטים, סגנון שכאילו מסתיר תמיד את העיקר ואף פעם אינו מגיע אליו. בן־תקופתנו נעשה, כנראה, תכליתי מדי, גם בקריאתו.

לאחר התפרצות אהבתם של תינה וברג, מתחילה השקיעה, ועימה תיאורי הנסיגה, שריפת אי־הילדות, והמפלה. הספר מתאר מפלה ונסיגה מתמדת וצבא מובס. מתאר כמו מאחורי הקלעים, בלא תיאורי קרב, רק את הנעשה בבית־האחוזה ובסביבתו. תינה נוכחת כי ברג שומר את אהבת נפשו לאשתו, ורק מצוקת בדידותו במלחמה קירבה אותו אליה, אל תינה. ברג נוכח בטעותו, אך מאוחר. אהבתם נשברת. ברג נפצע פצעי־מוות במלחמה. תינה מטביעה עצמה בנהר.

בנג קרא לספרו בהקדשה: “ספר השיעבוד ואובדן המולדת”. הנסיגה החיצונית מתרחשת במקביל גם בלב תינה וברג. תינה אינה מאבדת עצמה לדעת מפני שברג נפצע פצעי־מוות, אלא משום שעל מיטת מותו הוא קורא בשם אשתו ולא בשמה. אילו קרא בשמה, היתה ודאי שומרת לו נאמנות של בדידות כל ימי חייה.

* הרמן בנג: “תינה”. רומאן. תרגום מ. טמקין. ספריית מצפה, ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. ירושלים. תרפ“ז, 1927. ר”א עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 26.12.1969

ספרו של הסופר היהודי־האוסטרי המנוח מ. י. בן־גבריאל, שגר בירושלים – “זהב בחוצות” – מעורר סקרנות הן באשר לאדם שכתב אותו והן באשר לתקופה שעל אודותיה נכתב. הרומן תורגם לעברית בידי אביגדור המאירי, ואמנם הוא שייך, מבחינת תוכנו, למשפחת ספריו של המאירי עצמו, “השיגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה”. הספר נושא חותם אוטוביוגראפי מובהק, ומחברו מעיד עליו שהוא “ספר־הימים”, היינו – יומן, אם כי אין “יומנאות” זו מורגשת כלל בסגנון הכתיבה.

בן־גבריאל, המכנה עצמו בשם – דן – בספר, היה כנראה קצין בצבא האוסטרו־הונגארי במלחמת העולם הראשונה, ולאחר שנפצע ושכב שנה וחצי בבית־חולים, נשלח, ב־1917 [לפני 100 שנים], לירושלים, שהיתה חלק ממערך הצבאות התורכי, הגרמני והאוסטרי בחזית המזרח.

הנסיעה למזרח נראית בעיני הקצין היהודי הצעיר כמסע הרפתקאות מופלא. רכבת האוריינט־אקספרס לקושטא [כיום איסטנבול], קושטא, הנסיעה ברכבת דרומה, חלבּ, דמשק, (בדמשק הוא פוגש מועמד־לקצין בשם דניאל אוסטר, אחד היהודים ששירתו בצבא האוסטרי, ושנעשה ברבות הימים ראש עיריית ירושלים [ובעל קירבה משפחתית רחוקה לסופר פול אוסטר]), ומשם ברכבת לארץ־ישראל, ולירושלים. מישכנה של המשלחת האוסטרית בירושלים הוא במנזר רטיסבון. שמה הרשמי: “תחנת המשלחת הסאניטארית הסורית של ה.מ. הקיסר והמלך”, ותפקידה – בית חולים רזרווה לחיילים אוסטרים פצועים מן החזית אשר נגד האנגלים בעזה.

שם הספר – “זהב בחוצות” – מרמז על עיסוקם העיקרי של מרבית הקצינים והחיילים היושבים בראטיסבון – סחר חליפין בזהב. לפי החוק התורכי מחליפים בקושטא לירת־נייר תורכית עבור לירה זהב, ואילו בירושלים מחירה של לירה זהב – תשע וחצי לירות נייר תורכיות, וככל שהמלחמה נמשכת – עולה שער הזהב לרעת כסף הנייר. הפרש שערים זה מנוצל על ידי רשת מבריחים, ששותפים לה מרבית קציני צבא הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף. שליחי הרשת מבריחים זהב מקושטא לירושלים, מוכרים אותו עבור לירות תורכיות, מעבירים אותן בחזרה לקושטא, וקונים בהן מחדש זהב על פי השער הרשמי, הנמוך. את הכסף משקיעים בניירות־ערך אנגליים (!), שהרי ברור לכול שהאנגלים עתידים לנצח, או ששולחים הביתה, לאירופה.

עיסוק שליו זה בהתעשרות נעשה בתוך עולם של סבל ויסורים. מנזר ראטיסבון הוא כאי של שלווה ושובע בתוך עיר מזת־רעב ופרוצה למחלות, לעינויים ולנגישות השלטון התורכי. נשים מהוגנות ונערות, מכל העדות, מוכרות עצמן בזול, עבור פרוסת לחם, מפני הרעב.

מתאר בן־גבריאל תמונה מזעזעת, אופיינית לאותם ימים.

נתכבדתי בביקור. ביקור מחריד.

נערה יהודייה חמקה בדלת אל חדרי, מבלי לדפוק תחילה, מבויישת ודחילה, בעיניה ברק כהה. רועדת מתוך התרגשות, – ובלי כל הקדמה, במילים כמעט לא־מובנות הציעה לי את עצמה, וברגע הראשון באמת לא הבינותי, מה היא רוצה, רק את התאווה הבהמית ראיתי בעיניה הנדבקות אל תפוחי־הזהב שעל שולחני.

“את רעבה?” שאלתיה שלא מדעת ממש, כשמבטה התחיל להרגיזני. היא לא הבינה אותי, או אולי לא שמעה את שאלתי. השפתיים שבפני־הנערה המכוערים, המנומשים והחדים, רעדו בעין. מפיה נטף ריר על החולצה העלובה, שסיכת ביטחון חלודה אחזתה על חזה השטוח. חזרתי על שאלתי.

לבסוף ניצנצה בפניה הבנה.

“רעבה?” מבטה הרטיט דרך החדר ושוב נדבק בפירות שעל השולחן.

הזחתי אליה את הפירות.

מפיה יצא כעין גירגור, קול קורא, שרק פעם שמעתי כמוהו מפי גמל שנפל ומת. אחר כך שלחה את ידה, את יד תינוקית אפורה ודלת־בשר, שלחה אותה לאט־לאט, אך לא יכלה לתפוס את התפוז בחולשתה הנרגשת, שתקפתה למראה המאכל הקרוב.

קלפתי לה אחד ושמתיו לפניה על השולחן, ועוד לא הספקתי להגישו לה, התנפלה עליו, אולי המילה התנפלה אינה המילה הנכונה. אפשר לומר: זרקה עצמה. גופה נזרק בכוחותיו המעטים על הפרי, גייצה ממנו פלחים כחיה על סף מיתת־הרעב ובלעתם בלי לעיסה, כשרירה נוזל כל הזמן על הידיים הרועדות כבשבץ. ולא הספקתי לקלוף לה פרי שני – גירוי הקאה תקפני – והיא תחבה כבר גם את הקליפות העבות והבוסרות אל פיה ובלעתן.

“אל אלוהים,” קראתי מזועזע, “עד כדי כך רעבה את?”

“רעבה?” ענתה בחיוכה המטורף, ותוך שקרעה את התפוח הבא עם קליפתו, גימגמה תוך שיהוק עצבני, שכנראה היקשה עליה את הבליעה: “ארבעה ימים… לא אכלתי.”

אחר כך הקיאה.

זוועה של טירוף תקפתני.

“צינר!” צעקתי אל הפרוזדור ויצאתי.

“צינר אך זה יצא.” בא קולו של פלקי מן החצר והוסיף: “אתה יודע דן? הזהב עלה לעשר ורבע. אומרים שבגדד משלמת כבר ארבע־עשרה.”

ככלב מוכה הסתחבתי חזרה אל חדרי.

בינתיים התאוששה הנערה ובלעה את כל התפוזים. דומני, שהיו שישה במיספר, תפוזי יפו גדולים.

סחרחורת אחזתני. הלאה מפה, הלאה! גנח משהו בקרבי, אין לי עוד כוח להביט בפני המלחמה הזאת. עליי להציל את עצמי. נערה זו, המציעה עצמה בעד תפוחי־זהב אחדים… זאת לא נפש־אדם… זוהי המלחמה… שם היא יושבת ואוכלת את התפוחים שלי… עוד מעט ותאכל גם את בשרי… החוצה מראטיסבון… פה אין מקום למלחמה, פה מספסרים בזהב…" (“זהב בחוצות”, עמ' 141–143).

הלויטאננט ואלטר צינר, אליו רץ דן במצוקתו, הינו אחת הדמויות הסימפאטיות והאנושיות שבספר. כיהודי שיהדותו אינה ניכרת בו, אך גם אינו מתכחש לה, הוא מחזיק ביד קשה את משמר החיילים של המשלחת הרפואית. אך בתוכו פועם לב חם. שנאת התורכים והגרמנים (המשותפת לכל אנשי המשלחת האוסטרית) – מביאה אותו, עם גבור הרעב בירושלים, למחשבת טירוף – הוא מבקש להקריב עצמו למען האנשים הסובלים בכך שיתנקש במו ידיו בחיי ג’מאל פחה. אולם התוכנית אינה יוצאת לפועל.

ביוזמתו מטמינים את אוצרות מוזיאון בצלאל הסמוך בתוך בור מים ריק. ככל יכולתו הוא עוזר לתושבים המקומיים במזון ובהטבות שונות.

תוכנית שיגעונית מפעמת אותו בהרגישו כי האנגלים עתידים לכבוש את ירושלים – לפוצץ בכוח את שער הזהב של חומת העיר העתיקה, הפונה להר־הזיתים, כדי להמריד את התושבים כולם נגד התורכים. סופו שהוא נשלח מירושלים לאחר שהלשינו עליו ועל כוונותיו ל“בגידה”. “חולה”־ירושלים ומעורער בנפשו הוא עוזב את העיר שהתאהב בה ובתושביה, וכמה ימים לאחר מכן, עוד בטרם הכיבוש האנגלי, מגיעה פקודת ההעברה גם לקצין דן, המספר את עלילת הספר ב“יומנו”.

הספר שזור מֵמוארים מעניינים על אורחות־חיים והווי של העיר ושל המשלחת האוסטרית: ספסרים, פרוצות, “אחיות רחמניות”. הווי חיילים, מפקדים שיכורים, קצינים משומדים, נואפים ותככנים, וכיוצא באלו, תורכים, יהודים, גרמנים, מדיארים, אוסטרים, ערבים, ארמנים ויוונים, שלל עמים, עדות, תאוות־בצע וסבל, הומור וכאב.

המיוחד בספר הוא היותו עדות של איש צבא אוסטרי על ארץ־ישראל וירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. רוב העדויות שבידינו, בין היסטוריות ובין ספרותיות (סמילנסקי, ראובני, ברנר, פרשות ניל"י, “השומר” וגירוש תל־אביב) – הן ממקורות יהודיים־מקומיים, או מן הצד הבריטי. התורכים לא הירבו לכתוב. הגנראל לימאן פון סנדרס, ראש המשלחת הגרמנית הצבאית בתורכיה, אמנם פירסם ספר זיכרונות לאחר המלחמה, אך הספר (שאינו מצוי בעברית) ודאי שאינו עוסק במיוחד במצב היישוב האזרחי בארץ.

עדותו של בן־גבריאל יש בה אפוא גם ערך וגם ניחוח מיוחדים. ערכה ההיסטורי – בבוֹאה לאשר, מה שהיה ידוע, שהאוסטרים (ובמידה רבה גם הגרמנים) חשו קירבה רבה יותר אל אויביהם האנגלים, שהם אירופאיים, מאשר אל בני־בריתם התורכים, על פראותם האסיאטית, צבאם העלוב (בו מכים קצינים את חייליהם) ועל שחיתותם ויחסם האכזרי לאוכלוסייה האזרחית. התוקף הגזעי של המלחמה מורגש ברתיעתם של האוסטרים למסור שבויים אנגליים לבני־בריתם התורכים, סולידאריות אירופאית האוחזת אפילו בחיילים הפשוטים. גם חוסר הטעם שבמלחמה, ויחסם הציני של החיילים והקצינים כלפיה – מעידים על אופייה של המלחמה והתקופה – כפי שבאה לידי ביטוי בספרים אחרים, מ“החייל האמיץ שווייק” ועד ל“השיגעון הגדול” ול“במערב אין כל חדש”.

ואילו ניחוחו המיוחד של הספר הוא בתיאור הספרותי הרגיש על אודות פגישתו של הקצין היהודי־האוסטרי הצעיר עם המזרח, עם ירושלים ועם יהודי הארץ. ראוי הספר לקריאה לכל מי שרוחה של אותה תקופה קרוב לליבו.

* מ.י. בן־גבריאל: “זהב בחוצות”. רומן. עברית: אביגדור המאירי. הוצאת אחיאסף, ירושלים 1946. 167 עמ'.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור מאמר מאת גדעון ברוידא: “סופר שנשתכח: מ”י בן־גבריאל", שפורסם לראשונה בעיתון “הארץ” ביום 6.11.1996, ושאין לנו עדיין רשות להנגישו לציבור]

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 30.7.1971

יהושע,

לפני ימים אחדים שלחתי לך את קארלייל, והיום קיבלתי את שיגעונותיך. “ספרא דשבילין” יפה מאוד בחיצוניותו, אבל להדפיסו ב“המעורר” לא אדפיסו, מפני שתוכנו אינו כלום בעיניי. על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ, ובכלל, כל זה הוא בעיניי, סלח לי, דברים בטלים. כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב־הרחוק, וגם ב“המעורר” זה הנני יוצא לנגדך ב“הערה”.

שלום לך וברכה, ומחכה לתשובתך,

אחיך.

מכתב זה, שרק חלקו הבאתי, נכתב על ידי ברנר בלונדון ביום ה־4.2.1907 ונשלח לידידו ומתנגדו־לדיעה ר' בנימין, שישב אז בכפר לוזשן בבוקובינה, ודומה שהכשיר עצמו לעבודה חקלאית. ר' בנימין היה שמו הספרותי. יהושע רדלר־פלדמן היה שמו האמיתי. הוא נולד ב־1880 בזבורוב שבגליציה, עלה לארץ בסוף 1907, ונפטר בירושלים ב־1957. באחרית שנותיו אף שינה את שם משפחתו ל“התלמי”. כשעלה ברנר לארץ־ישראל ב־1909 הוא השתמש בדרכונו של ר' בנימין, ומשום כך נקרא ברנר בבואו ארצה – פלדמן, ויכול היה לשעשע את נפשו פרק זמן קצר שהוא עולה אינקוגיטו.

“ספרא דשבילין” לר' בנימין, שאותו דוחה ברנר, משום שאינו מאמין באפשרות של שלום בין יהודים לערבים, התפרסם לבסוף בקיצורים על ידי ברנר ב“המעורר” שנה שנייה, חוברת ז', מחודש יולי 1907, בשם “משא ערב”.

“אחי יהושע,” כותב לו ברנר ב־2.7.1907 – “החלטתי לתת בקונטרס השביעי הבא, שהוא לפני הקונגרס, קיצור מ’ספר השבילין' שלך בשם ‘משא־ערב’.”

ר' בנימין כיבד את קיצורי עריכתו של ברנר, וגם את השם שבחר ליצירתו, וכשחזר ופירסם את “משא ערב” בספרו “על הגבולין” בשנת 1923 – לא שינה ולא הוסיף עליה תג אחד.

את “משא ערב” חיבר ר' בנימין חודשים אחדים בטרם עלותו ארצה, בחודש שבט תרס“ז (1907), בעודו יושב בכפר לוזשן בבוקובינה. המשא כתוב בלשון תנ”כית, ובצד “שאלה נעלמה” למורה הגלילי יצחק אפשטיין (“השילוח”, ספטמבר 1907, תשרי תרס"ח) – הוא משמש כמניפסט של הגישה הפאציפיסטית, האופטימית, האוטופית והרומנטית לגבי היחסים האפשריים בין יהודים לערבים בארץ־ישראל.

ברנר, שהיה ריאליסט, פסימיסט ואקטיביסט – התנגד בכל תוקף, מלפני עלייתו וכל שנותיו בארץ – לגישתו של ר' בנימין. הוויכוח ביניהם התמשך על פני שנים רבות, ולא פגם ברעות ובאהבה ששררו ביניהם.

ודאי הרגיש עצמו ר' בנימין כנביא כאשר פתח את משאו באלו המילים:

“אלה הדברים אשר דיבר בנימין באוזני היהודים קוראי־עברית: …והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאוייב ופקדת לשלום את יושב הארץ / לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד ובצדק ובאמונה /…ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו /…כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי־הארץ מלפנים / ראה קראתי היום בשם העם הערבי יושב הארץ: / …ובסורך עתה אל ארץ אבותיך ופגשתו וקראת לו לשלום / אך חמישים ריבוא נפש שוכנים בקרב ארצך וקרובים לך קרבת־דם ובשר / וקרובים לך במראה פניהם בארשת שפתיים וכל הגיון רוח / ולא יצוק בליבך דבר בליעל לנשל אותם מן אדמת אבותיך כי לא מרוב חוכמה חשבת כזאת /…הן קטן מספרו בארץ מולדתך ולך יהיו עשר הידות / (עשר פעמים חמישים ריבוא ישובו לנחלת אבותיהם)…” (“על הגבולין”, עמ' 99–100).

לשיאו מגיע המשא בחלקו האחרון, הקורא ל“פנשמיות”:

“גם אלה דברי בנימין עבד בנימין / כי תבנה בית־חרושת וחי הערבי עימך / לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו / אין הבדל ופדות בין עברי לערבי / להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עימה / ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם / והעניק תעניקו להם מן העושר אשר ברוחכם / את בתי ספרך תפתח לו לרווחה ויבוא בו בבניו ובבנותיו / וילמדו בהם שפתך ושפתו / וכתבי־עיתים תוציא להם בשפתך ובשפתו / ואם לרופאך ידרוש ורפא ירפא / גם במדעך על משכבך אל תצר עינך בו / ויקרא בשם אללאה ובשם מחמד נביאו / ויחזיק במעוזי הלאום ובחבלי העבר אין אונס / חוקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי / וגם את עבודת הכרמים תלמדהו ואת מטע הנטיעות החדשות / ובחדלו לזרוע את שדהו תבואה ובהסכינו לעשות כמתכונתך ומכר לך מן שדהו / כי אין די און לו ואין די הון לעבוד בנטיעות כבתבואות וחדל לעולם / ובשכבר הימים יהיה כאחד מאיתך ולא נודע כי בא אל קרבך / את בניך תיתן לו ולקחת לך גם מבניו / ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול / ומצא מין את מינו והיה מין אחד / אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ / אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב.” (שם, עמ' 100–101).

ר' בנימין היה עקבי בעמדתו זו כל שנותיו בארץ והיה מפעילי “ברית שלום”, עורך קבציה, ולאחר מכן עורך “נר”. מדי פעם עוררו מאמריו בשאלה הערבית את רוגזו של ברנר. ר' בנימין מציע במאמרו “בראשית” לבנות גם לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו “תל־אביב”, כי “ברור, שהשיטה של בת־היענה הנהוגה עכשיו, אינה שיטה. בשיטה זו תוכלו ללכת עוד שנה, עוד שנתיים, יותר מזה לא. ימיה חוצצים. היא תפשוט לכם את הרגל. עליכם אפוא לשנות את הערכין.” (יפו. י“ד אייר תרע”ב, 1912. “על הגבולין”, עמ' 151).

ובמאמר אחר “היכל השלום”, שנכתב בתל־אביב בחודש כסלו תרע"ג, 1913, מציע ר' בנימין “להרים בתוך ירושלים מוסד ומוקדש להרבות שלום בעולם: היכל השלום.” (שם, עמ' 240), אשר בו, בין יתר ספרים העוסקים בשלום, יימצא גם הספר “שנה אחת” מחיי עבודת הצבא [הרוסי] מאת י.ח. ברנר.

על כל אלו עונה לו ברנר במרירות ברשימה “מתוך פנקסי” שנדפסה באותה שנה, תרע"ג, 1913:

“לא, במפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא…), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר ‘היכל השלום’ של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות־ילדות ויפי־נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי־עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי־מוסריות, כן, אי־מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי־קליטה כראוי את כל מרירות־המציאות. מה, ר' בנימין, יש לו, לדבר על ‘היכל השלום’… בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח־חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם־אחרים על ארץ־מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי־צבא יהודים. מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני־הארץ, אם אנו אויבים־בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאליות לייחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכול, מאז ומעולם.” (כל כתבי י.ח. ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב‘, עמ’ 323).

“על הגבולין” קרא ר' בנימין לאסופת מאמריו – כנגד קיצוניותו־ייאושו של ברנר, שהוא “מעבר לגבולין” [שם מחזהו של ברנר].

העניין הערבי, שהוא שליט, אינו נושא־יחיד באסופה זו. יש בה מאמרים ורשימות על ספרות עולם, מדיניות, הגות, ופולמוס ציוני. ויש גם קטעי זיכרונות, כמו הקטע היפה “כינור כי ינופץ…” אורי ניסן (גנסין) בא ליפו.

בראשונה, מספר ר' בנימין, היה אורי ניסן יושב כל היום בחדר אחיו [הצעיר ממנו, מנחם גנסין, שחקן ומראשוני התיאטרון העברי בארץ־ישראל], בחצר בית־הספר־לבנות בשכונת נווה־צדק. הלהג והקולות של עשרות ומאות הילדות מביאים אותו לידי ייאוש. הוא חשב כבר אז, כי קיצו הולך וקרב.

יום אחד בא ר' בנימין ומושכו בחוזקה אל מחוץ לעיר, אל הגבעות אשר בין יפו ושרונה, במקום שהעיר נשקפת משם באופן גרנדיוזי. הים מימין, משמאל פס של הרי יהודה, ומסביב שטח גדול מכוסה פרדסים רעננים, השזורים פה ושם עצי תומר – ואז התחיל אורי ניסן נושם בקלות ומעט מעט נגוזו הבלהות." (“על הגבולין”, עמ' 141).

אורי ניסן יושב וכותב התחלת סיפור חדש על גבי מכונת־כתיבה. בעיני ר' בנימין כל קו הוא מעין גילוי חדש. אבל רגש בחילה תוקף את אורי ניסן והוא ממהר וקורע בפניו את הכתוב.

אחד מאותה חבורת צעירים שבנווה־צדק כרוך אחר נערה ואומר להתקשר אליה עולמית. ובעיני גנסין היה זה כאילו אומר אותו אדם לרדת לבירא עמיקתא. “היא לא תבין את הדומייה שבחדר,” (שם, עמ' 142).

ומאותו ביקור יחיד שערך גנסין בארץ בשנת 1908, הוא כותב לאביו: “…בדבר א”י, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה… משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם. ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם, שכולם אינם שווים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתנו שנשרפה, אצלכם היא." (עמ' 174).

* ר' בנימין: “על הגבולין”. רשימות ומאמרים. תרפ“ג. דפוס “אוניון” (אחים אפל) וינה, רחוב ליכטנשטיין 21. קופירייט 1922 ע”י יהושע רדלר־פלדמן, ירושלים. 340 עמ' בצירוף תמונת המחבר.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 22.1.1971 במסגרת “ספר השבוע”

טשקנט בירת אוזבקיסטן היתה תחנה של מעבר לאלפי פליטים, גולים ואסירים־לשעבר אשר השלטון הרוסי ומלחמת העולם השנייה היגלום והפיצום ברחבי רוסיה האסיאטית.

“אגף הסרטן” של סולז’ניצין מספר על שהותו בבית החולים בטשקנט, שם התרפא ממחלת הסרטן, בשנות החמישים הראשונות [למאה ה־20]. היציאה מבית החולים לרחובה של העיר, טעם הגלידה הראשונה, והששליק, לאחר שנים ארוכות של מלחמה, מאסר וגלות – היו לקוסטוגלוטוב, גיבורו האוטוביוגראפי של סולז’ניצין – לראשית טעמו של החופש.

על אותה טשקנט, כעשר שנים לפני כן, בשנים 1941–1942, מספרת מרים בר בספרה “לילות טשקנט”. מרים בר התגלגלה לטשקנט לאחר שהיתה מגורשת לסיביר, אחת מאותם גולים, רובם אזרחי פולין, שגורשו על ידי הנקוו"ד ממקומות מושבותיהם שנכבשו בראשית המלחמה על ידי הרוסים. [חלוקת פולין בהסכם מולוטוב־ריבנטרופ]. גירוש זה, שנפל כגזר דין חמור על המגורשים ודן אותם לשנים ארוכות של גלות וייסורים, מהן רבים לא חזרו לחופש – הוא שגם הציל יהודים משואת ההשמד בידי הנאצים. עוד חיים ומצויים בינינו רבים שדרך זו, שמתארת מרים בר, היתה דרכם. השווקים של טשקנט היו להם מקור מחייה, צער וייסורים, ואשר הגיעו ארצה לאחר שנים ארוכות של נדודים ורעב.

ספרה של מרים בר הוא אפוא בראש ובראשונה עדות על תקופה בחייה, שתחילתה בשלהי סתיו 1941, בהגיע אליה בשורת החנינה במקום גירושה בארץ אלטאי שבסיביר, והמשכה בנדודיה לעבר טשקנט, שם קיוותה לפגוש בבעלה שהופרד ממנה בגליציה, לאחר המאסר והגירוש הפתאומי, ואשר מאז לא ראתה אותו ולא שמעה דבר ממנו.

לאחר יותר משנה של נדודי ייסורים ברכבות וברחובות טשקנט, וחיי רעב ומחסור, באה פגישה מקרית עם ידיד נעורים העושה דרכו לארץ־ישראל כחייל בצבא אנדרס, ופגישה זו, על כל השתלשלותה הדרמטית, סופה שהצילה אותה כאשר כמעט שאפסו כוחותיה, והיא מצליחה לעלות דרך טהראן לארץ־ישראל.

רק לאחר שנים אחדות עתיד להגיע לארץ גם בעלה, שהיה חבוש במחנה כפייה סובייטי, ועוד שנים ארוכות, כדבריה בגוף הספר, עתיד כתב־היד של ספרה לנוח במגירתה, בלא גואל, מסיבות שונות ומשונות, עד שראה אור עתה, באיחור של למעלה מעשרים שנה. לפי עדותה של מחברת, בסיום ספרה, אני מבין כי היתה זאת דווקא הוצאת ספרים ציבורית מכובדת שהשהתה זמן רב את הוצאת ספרה, וסירבה להוציאו, עד שנמלכה המחברת בדעתה ולקחה חזרה את כתב־היד.

אמנם מרים בר היא פסנתרנית, וכיום מבקרת מוסיקלית, ואולם איכות כתיבתה ורגישותה מעניקים לעדותה על אותם לילות טשקנט שבחייה איכות ספרותית ממעלה גבוהה. קראתי את הספר בנשימה עצורה, והייתי מוכרח להפסיק מדי כמה עמודים – כי הדברים המסופרים בו הותירו רושם כה חזק וקשה, שחשתי צורך באתנחתא. פשוט קשה היה לי להאמין, בשעת הקריאה, כי אישה דקה ושברירית זו אכן עברה וחיתה את כל אותם מאורעות המסופרים בספרה.

השאלה ששואלת את עצמה מרים בר בספרה האוטוביוגראפי היא – מה החזיק אותה כל אותה עת בחיים? מה נתן לה את הכוח לעבור את אותם לילות של נדודים, בלא כסף, בלא מזון, בלא מקום־לינה ובלא תעודה?

והתשובה מעלה על דעתנו ספר אחר שהופיע לא מזמן [בתרגום עברי] “האדם מחפש משמעות”¹, מאת ויקטור פראנקל. פראנקל, שהתנסה בעצמו במחנות הריכוז של הנאצים, מנסה להראות כיצד במצבי לחץ, במצבי מצוקה קשה מבחוץ, של שלילת חופש, הרעבה וייסורי גוף – מה שמחזיק את האדם היא התכלית של חייו, התקווה, התקווה הריאלית ולא הבריחה אל האשלייה. והוא מצטט את אימרתו של ניטשה:

“מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך.”

דומני ש“למה” זו, תכלית פנימית זו, היא שמסבירה גם את כוחו העצום של סולז’ניצין, בספריו כמו בחייו – להתגבר על כל הפגעים החיצוניים, לחיות ולכתוב כאדם חופשי, הנוהג תמיד על פי צו מצפונו, ובכך אולי אחת הדוגמאות הנעלות לניצחון הרוח האנושית על החומר.

מרים בר צנועה מאוד בכתיבתה, מהרהרת על עצמה ומצבה בביישנות, כחוששת להגזים, ובכל זאת מתגלים לקורא בסיפורה אותם כוחות נפשיים־חיוניים שגרמו לה שלא תאבד את תקוותה: התקווה לפגוש בבעלה. המאבק הנואש לשמור על צלמה, על ה“אני” שלה, בתוך תנאים חיצוניים של בדידות קשה וטשטוש הדמות. הגעגוע על תצלום פשוט, אשר יזכיר לה את ימי עברה, ומי היא. הפגישה עם אלק, אותו ידיד שמאוחר יותר מציל את חייה, ההרגשה המעודדת כי בעיניו היא אישה, ואפילו נחשקת. הזכייה בשני תצלומים שלה, שעברו עימו בכל נדודיו, ואשר מחזירים לה לתקופה קצרה את הרגשת העצמיות שלה, את תחושת ה“אני” והכרת הערך העצמי.

האכזבה הנוראה, כאשר תצלומים אלה נגנבים ממנה, יחד עם תעודת־הזהות, בחטוף גנבים את ארנקה, באמצע היום. חייה המגיעים עד משבר מפני אובדן אמצעי הקיום, וחוסר התקווה, וממחלת לב המתגברת עליה. ואותה עקשנות שלה, שלא לתת למוות לנצחה, אלא לקום, להסתחב בשארית הכוחות אל השוק, למכור דבר־מה, לרכוש מזון, להחזיק מעמד, להיזכר בכתובתו של אלק, לשלוח מכתב, לבקש עזרה, ליפול שוב ושוב, להיות מלוסטמת וחולה, ולזכות לבסוף בישועה – מכתב התשובה של אלק, אפשרות נסיעה ברכב צבאי בדרך הארוכה לחופש.

סיפור חייה של מרים בר ודאי שלא היה יחיד, ולא בזכות עלילותיה קיים הספר, אלא בזכות יכולתה למסור עליהן ברגישות נדירה, בהתבוננות עצמית מפוכחת ובסגנון של אמת הקונה את אמון הקורא מראשית הספר ועד סופו. מצד אחד, הפחד, הייאוש ותחושת אין־האונים, ומצד שני, התקווה, שנדמית לעיתים כחלום־תעתועים. במבט לאחור שופטת מרים בר את עצמה וברור לה כי לא אומץ מיוחד, כוח פיסי או ערמומיות הם שעמדו לה, אלא:

“מקץ שנים שמעתי מפי ידידים שסיפרתי להם קורות נדודיי בימי המלחמה, כי היה לי ודאי עוז־רוח בלתי־שכיח אצל נשים, אך את האמת יודעת רק אני: כל החלטה ‘אמיצה’ שלי היתה תולדה ישירה של הפחד, פחד בהמי ממש, או של הייאוש, שהוא בעצם אותו הפחד אלא מצידו האחר. אומץ בן־פחדים זה היה אף הוא כטבע שני לי. גם למדתי קצת לטפח אותו, כאילו המפחדת לא אני אלא בת־דמות פתייה שנטפלה אליי, והפטנט הצילני מקצת צרות. אבל בליבי פנימה שונאת אני את האמיצים, ואת טיפת אהבתי האחרונה אתן למוגי־הלב, לנרתעים מפני צל־של־הר – כאחים הם לי ושותפים לסוד יקר.” (עמ' 113).

* מרים בר: “לילות טשקנט”. הוצאת א. לוין־אפשטיין בע“מ, תל־אביב. תשל”א. 1970. תרגם מכתב־היד א. בן־יצחק. 196 עמ'.

אהוד בן עזר שלום,

בסקירתך על הספר “לילות טשקנט” למרים בר, יש טעות קטנה.

טשקנט היא בירת אוזבקיסטן.

בירת קאזאחסטן עברה ב־1997 מאלמטי ל־אק־מולה, ששמה שונה לאסטנה והיא נבנתה מחדש. ²

נעמן כהן

פורסם בגיליון 1288 של המכתב העיתי “חדשות בן עזר” מיום 23.10.2017.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.12.1971, לפני 46 שנים

כשהופיע באודסה בשנת 1911 הקובץ “בני־ערב, רשימות וציורים מחיי הערבים בפלשתינא” בחתימת חווג’ה מוסה (משה סמילנסקי) היה פסח בר־אדון [פאניטש] ילד בן ארבע. אך דומה כי בימי ילדותו ונעוריו בפולניה שימשו לו הסיפורים האלה חומר־קריאה מרתק, אשר פירנס את דימיונו וקבע לא במעט את דרך־חייו.

הוא עלה לארץ־ישראל ב־1925, עלם כבן שמונה־עשרה, ובמשך שנים היה רועה־צאן אצל הבדווים בארץ־ישראל, עבר־הירדן וסוריה, והיה ידוע ביניהם בשם עבד אל־עזיז, או: עזיז אפנדי. כחווג’ה מוסה לפניו חתם גם בר־אדון בכינויו הערבי, עזיז אפנדי, על קובץ סיפוריו הראשון “באהלי מדבר” (1934). בין הצילומים בספר מופיע גם דיוקנו של בר־אדון הצעיר כרועה־צאן יהודי בין בדווים – עם שפם, זקן, ושתי צמות המשתלשלות על לחייו בנוסח בדווי, לבוש גלימה ערבית ארוכה, על רקע של עדר כבשים.

ואולי לא מקרה הוא שהספר התפרסם בשנה שבה חתם סמילנסקי את שלושת הכרכים של מחזור סיפוריו “בני־ערב”.

ב־1942 פירסם בר־אדון את ספרו “בין עדרי הצאן”, מסיפורי רועה, ושנה לאחר־מכן – את קובץ הסיפורים “סוסים מספרים”, שזכה לפופולאריות רבה, בהביאו מניחוח הרומאנטיקה של סוסות אצילות, כפר ערבי, שומרים עבריים וחיי קבוצה עברית צעירה.

בשנת 1933 סיים בר־אדון את לימודיו באוניברסיטה בירושלים, ומאז התמסר יותר ויותר למחקר הארכיאולוגי ומשך את ידיו מן הספרות היפה.

סיפורי “באהלי מדבר” דומים בגישתם לסדרת “בני־ערב”, בשלבם יחד רומאנטיקה והומאניזם, ובהשתמשם בכל סממני ההווי הערבי, בלא הרגשה של זרות וחציצה. הרומאנטיקה מתבטאת בשימוש הרב במעשיות עממיות ובעלילת־גבורה של הבדווים: ענייני שודדים ונקמת־דם, סיפורי אהבה, קנאה וגורל, ובסיפורי הווי מחיי הרועים וגז הצאן.

הצד ההומאני עולה כל־אימת שהמספר היהודי נתקל בגילויים של עוול חברתי, פיגור ודיעה קדומה בחברה השבטית הבדווית. הוא נוטה להזדהות עם גורלו של הבדווי הנמצא בשולי החברה וסובל מחוקיה ומקיטובה המעמדי. ברוח זו כתובים הסיפורים על עוניים של הרועים. על גורל הנשים הבדוויות המשועבדות לסדר־חיים עתיק, שמרני, החיות בפחד מתמיד מפני תוספת “צרה” באוהל, ואינן מעלות בדעתן אפשרות של חיים אחרים.

פרק שלם מוקדש לעבדים בתוך השבט הבדווי, אף כי רוב העבדים יצאו לכאורה לחופשי, והעבדות אינה קיימת עוד באופן רשמי, הרי גם בתקופה שעליה מספר בר־אדון עדיין אין העבד בשבט הבדווי חופשי. אם יברח מן השייך אדוניו צפויה לו סכנת־מוות. מעמדן של משפחות העבדים בתוך השבט הוא נחות, ואפילו הן מצליחות ועשירות יותר ממשפחות של בדווים טהורים אך עניים, עצלים ובטלנים.

גיבור הסיפור “העבד ה’מוכתר'” (עמ' 113) הוא אחמד־אל־פואז, עבד משכיל ועשיר, בעל הדרת־פנים ועור־פנים בהיר, ולו רכוש רב. הוא גם יודע קרוא וכתוב, ומנהל את חליפת־המכתבים של האמיר. אחמד נחשב ל“מוכתר” של משפחות העבדים בשבט. הוא מבליט ומזכיר בכל הזדמנות את גזעו־מוצאו, כמתגאה עליו: עבד. ומוזר הדבר: כל בני השבט, בני־החורין, רוחשים לו שינאה גלוייה. מהי הסיבה לשינאה זו מצד בן־החורין לאחיו העבד? – אומר אחמד: “בן־חורין אינו אוהב שעבד יעלה עליו, יידע ויצליח יותר ממנו.” (עמ' 134).

אף כי אין הדבר נאמר בפירוש, מורגשת הזדהותו של המספר עם גורלם של העבדים, כשנקודת־המוצא היא אולי הרגשתו בתור יהודי, הרואה הקבלה בין מצב העבדים הללו למצבם של יהודים בחברה נוכרית.

הגישה ההומאנית מבוטאת גם בששת הסיפורים המוקדשים לחיי ילדים ונוער בשבט הבדווי. מתואר כאן החינוך הלקוי. התשוקה לדעת לכתוב ולקרוא שאינה מלווה בכישרון ובכוח־התמדה לגבי הלימוד.

מוזכר גם סחר הנערים היפים, שהם היחידים מבני שבטם המצליחים להסתדר בעיר הגדולה, ביירות, מפני ששם הם זונים עם האפנדים (עמ' 18).

נוגע ללב הסיפור היפה “פרידה” (עמ' 171) על שתי אחיות בדוויות קטנות, חדיג’ה בת השש ובנייה בת שלוש־ארבע. שמחת־חייהן, צחוקן הפראי, הבריא והטבעי, מוצאים חן בעיני הרועה היהודי, שנעשה ידיד להן. יום אחד הוא מוצא אותן שקועות בצער כבד. נודע להן כי אביהן עומד להוסיף אישה חדשה על אימן. “ארורה השמלה, ארורים המגפיים, ארורות המטפחת של משי והחגורה הנהדרת – ביום שיביא יובּא (אבא) את כלתו הארורה אנו נלך עם יומא! (אימא)…” – צועקת הבדווית הקטנה.

ההבדל בין סיפורי בר־אדון לבין סיפורי “בני־ערב” הוא, שברבים מסיפורי סמילנסקי אין המספר העברי קיים, אלא הם בנויים על יסוד עלילתי־ספרותי המשתדל להעלות תמונת עולם ערבי פנימי, סגור בתוך מסגרתו וסגנונו. רק באחדים מסיפורים אלה של סמילנסקי מופיעה גם נקודת־השקפה יהודית ומתוארים יחסים בין שני העמים. ואילו סיפוריו של בר־אדון קרובים בסגנונם לרשימות הוויי ועדוּת ממקור ראשון על אורחות־החיים שראה במו־עיניו. ולכן דומה שערכם ההיסטורי והדוקומנטארי עולה לעיתים על ערכם הספרותי הטהור, והם אינם מגיעים לאותה אחידות פנימית שבסיפורי סמילנסקי.

שערי הספר הם: רועים, דמים, נשים, הווי, ילד ונער, מדבר ו“יהוד”. בסיפורים שבחמשת השערים הראשונים נוכח כמעט תמיד המספר, אך לא נוכחת נקודת־ההשקפה הלאומית שלו. נקודת־המוצא היא רומאנטית, הומאנית ואישית מאוד, אף כי עצם הליכתו של בר־אדון אל בין הבדווים כרועה נבעה ודאי ממניע רומאנטי־לאומי: שֹומה על העברים השבים לארצם להתערות בחיי הרועים הבדווים ובמסורתם, כי זוהי המסורת של תקופת האבות, אשר אליה שואף הצעיר העברי לחזור. שוב מוכח כאן כי העניין שיש לספרות העברית בחיי הערבים נובע מן הצורך להכות שורשים בארץ ולהתערות בה, ולהשתדל לחיות “חיים טבעיים”.

ניסיון התערותו של בר־אדון בחיי הרועים מעמיד אותו מול שאלות המתעוררות באנשים פשוטים אלה, והם מתפלאים, מתפעלים ואולי גם נדים בליבם למראה בחור יהודי משכיל, שיכול היה להשיג עבודה טובה יותר, שאינה לפי כישרונותיהם וחלומותיהם, ולגור בבית ולא באוהל או תחת כיפת השמיים – הנה הוא בוחר לחלוק עימם חיי מחסור ועוני של רועים.

יש כאן עימות בין שני עולמות, שתי תרבויות: אך אין בו בעימות, ובתשובות שנותן בר־אדון לבדווים, כל זכר לפרובלמטיקה של יחסי שני העמים, לזרות או לאיבה שהיה עשוי להיתקל בהן בקרב שבטי הבדווים בגלל מוצאו. המציאות הפוליטית־הלאומית של יחסי שני העמים בארץ באותה תקופה ולפניה כאילו מושמת בסוגריים. אולי משום שהמגע הוא עם בדווים הרחוקים מן התנועה הלאומית הערבית, ולא אם ערבים עירוניים.

בשער האחרון “מדבר ו’יהוד'” מנסה בר־אדון לעמת בכמה תמונות את חיי הבדווים ומושגיהם על החיים העבריים בארץ־ישראל, בייחוד בקבוצה צעירה בגליל. הוא מתאר קינאה והתבטלות מצד הבדווים כלפי היהודים. זו אינה קינאה בעלת גוון לאומי, אלא קנאתו של האדם הפשוט, הבוּר, שבוי המסורת המוסלמית והשבטית – שרואה צורת־חיים אחרת, מבין שהיא טובה משלו, ויודע שאינו יכול אפילו לקוות לקחת חלק בה, מפני הפיגור והעוני שבהם הוא נתון. ואפילו בסיפורים אלה לא מופיעה אף פעם שנאה או הרגשה של קיטוב לאומי בין בדווים לעברים.

בסיפור “סולחה”, החותם את הקובץ, מתוארת התנגשות שחוזרת פעמים רבות בהיסטוריה היישובית. רועים בדווים עולים על שדה במושבה עברית. שומר עברי רכוב על סוסתו, לבוש כערבי: עקאל, כאפייה ורובה־ציד – מגרש אותם. בדרך בחזרה הוא מהרהר בערמומיותם, אך גם נותן בהרהוריו מעין צידוק למעשיהם: הן זוהי המלחמה העתיקה בין הבדווים הנודדים ובין עובדי־האדמה: מאז שעובדי־האדמה הם יהודים, ונתחמו גבולות לקרקע ונתפסו מקורות המים, השתנו הרבה מושגים של מותר ואסור לנוודים, והשתנתה הארץ.

לפתע פוגש השומר חמישה בדווים הקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחיד, ובלא פחד, הוא עולה עליהם. מתפתחת תגרה. הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו, במאבק נפלטת ירייה מרובהו ואחד הבדווים נהרג. מוכרז מצב של נקמת־דם בין בני השבט לבין המושבה. רק תיווכם של אנשים בעלי־השפעה משני הצדדים, ותשלום כופר הגון – מביאים ל“סולחה”. תיאור מפורט של ה“סולחה” בא בסיפור, בלוויית תצלומים. בר־אדון מספר, כנראה, על מעשה שהוא עצמו היה עד־ראייה לו, או שמא בו עצמו היה המעשה.

ושוב, תיאור ההתנגשות, וטקס הסליחה, עומדים עדיין בסימן ה“שליו” של סכסוכי שכנים, ונעדר כמעט לגמרי היסוד הלאומי המפריד. כבדברי השייך המפייס, בתום הטקס:

“כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו! עתה כרתנו ברית שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באחווה ובידידות… לעולם, לנצח.” (עמ' 206).

* עזיז אפנדי (פסח בר־אדון): “באהלי מדבר”, סיפורים. בלוויית שבע תמונות. הוצאת א.י. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ד [1934] 206 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 21.10.1970 במסגרת “קריאה שנייה”, לפני 47 שנים

ז’ול ברבּי דאורבילי Jules Amedee Barby de Aurevilly נולד בצרפת בשנת 1808 ומת בשנת 1889. המבקרים נחלקו עליו בדיעותיהם: היו שאמרו כי חולם והוזה הוא, המבקש לו חזיונות אכסצנטריים למפלט מפני החולין שביום־יום, והיו שמצאו בסיפוריו ביירוניזם מופרז, דנדיזם והשקפות ריאקציוניות.

דברים אלה נאמרים על ברבי ד’אורבילי בעמוד האחרון של הספרון העברי, ועוד נאמר שם כי הסיפור “הווילון האדום” לקוח מתוך ספרוLes Diaboliques שהופיע בשנת 1874.

המספר נוסע בדיליג’אנס לצוד עופות־מים בביצות המערב. בקרון הוא פוגש הולל זקן ומפורסם, קפיטן לשעבר, הרוזן דה־בראסאר. השיחה הרגילה, הבלתי מחייבת, עם הדנדי הקשיש וה“יפהפה” פותחת את הסיפור בהילוך איטי, כהילוך הדיליג’אנס, אשר באחת העיירות הקטנות אף עוצר לאחר שנשבר הסרן האחורי של הגלגלים.

בעיירה הקטנה, השקועה בחשיכה, מתבלט חלון אחד, מואר, ואורו כמו מתעמעם מבעד לווילון ארגמן כפול. המראה גורם לדה־בראסאר להחוויר “לא כמת אלא כמוות עצמו,” ולספר, פרט לפרט, פרשה מחייו שאירעה לפני שלושים וחמש שנה, בעודו קצין זוטר.

בחודשים הראשונים למעמדו החדש, התאכסן אצל זוג זקנים באותה עיירה. לאחר חודשים אחדים הופיעה הבת, העלמה אלברטה, אשר חזרה מלימודיה בבית ספרן של הנזירות. וכאן, תחילה בשעות הארוחה, ואחר כך במסתרים, מתרחשת עלילת אהבה פלאית, שתחילתה ייסורי ציפייה ואחריתה רגשות חרטה ואשם. לא אהבה היתה זו אלא זרות הדדית שהתחדדה לכדי רגישות קיצונית בעקבות עצם הסכנה אשר בפגישותיהם, בצל קורת גג ההורים.

מספר דה־בראסאר:

"יש נשים האומרות לך: אני מאבדת את עצמי למענך! ויש מהן האומרות: אתה עתיד לבוז לי, ואלו הן דרכים שונות להביע את הפטאליות שבאהבה, אך היא? לא! היא לא אמרה מילה… דבר מוזר! ויותר מזה – ברייה מוזרה! היא עשתה עליי רושם של כיסוי־שיש עבה וקשה שלוהט מאחר שהסיקו אש מתחתיו. אני האמנתי כי תבוא השעה והשיש יימס סוף־סוף בחום הלוהט, אולם השיש לא קיפח לעולם את קשיותו העזה.

“בלילות שבאה אצלי לא נהגה התמכרות־יתר ולא דיבורי־יתר, ואם יורשה לי ביטוי הנהוג בין אנשי הכהונה – היא היתה תמיד, “קשה לווידוי” כבלילה הראשון לבואה. לא הצלחתי לפתוח את פיה… לכל היותר הברה של יקוד מוקד שנפלטה מאותן השפתיים הנאות שהוציאוני מדעתי, בייחוד מאחר שהייתי רואה אותן צוננות ואדישות בשעות היום. ושום הברה שלא זרעה אור רב על טבעה של נערה זאת, שדמתה בעיניי כספינכס מופלג מכל הספינכסים שבבואותיהן סבוני באותו חדר עשוי בסגנון ‘אמפיר’.” (עמ' 61).

המספר מנסה כל זמן שיחתו עם דה־בראסאר לראות בסיפורו עוד אחת מעלילות האהבים שלו, שבהן התפרסם, ואף משסע לעיתים את הסיפור בהערות על הדימיון לנשות האהבים של פאריס.

דה־בראסאר אינו שומע להערות של קלות הדעת והתפארות טרקלינית צרפתית, אלא רומז כי עניין חמור יצוק בסופה של הפרשה. הקורא משוכנע, לפי רמזי הסיפור – כי המעשה נגמר בגילוי צמד האוהבים על־ידי ההורים הזקנים.

אולם הסוף מעניק לכל הסיפור משמעות חדשה ואחרת. אלברטה מתה בשעת חמדתה, בזרועותיו של מאהבה הצעיר. “בקי הייתי בעווית החמדה של אלברטה, וכאשר אירעה לה לא הייתי מפסיק מנשיקותיי. נשארתי כמו שהייתי, סמוך על ליבה, וחיכיתי שתחזור אליה רוחה, מתוך ביטחון של גאווה כי תשוב לחושיה בכוח חושיי אני, והברק שהיכה בה יקימנה לחיים מתוך שיכה בה שנית. אולם תקוותי היתה לאל.” (עמ' 62).

הקצין הצעיר מנסה להנשימה, להקיז מדמה, לעוררה בנשיקות פיו, אך לשווא. הוא מנסה להחזירה אל חדרה, אולם לשם כך עליו לעבור בחשיכה את חדר־המיטות של הוריה. הוא מבקש לזרקה מבעד לחלון, אותו חלון בעל הווילון האדום – למען יחשבו כי התאבדה, אולם אז הלא יתברר כי נפלה מחלונו!

בצר לו הוא עוזב אותה כמו שהיא, ורץ בלילה אל מפקדו הקולונל ומתוודה בפניו. הלה משלחו מיד מן העיר למחוז אחר של צרפת. תוך זמן קצר פורצת המלחמה. הקולונל נהרג. השנים עוברות, ואין דה־בראסאר יודע מה היה סופה של הפרשה וכיצד קיבלו הוריה הזקנים את מראה בתם המתה ובוגדת באמונם.

מבעד לסיפור קליל־לכאורה של הולל, מבעד לאותה הילה רומאנטית של סיפור אהבה מסתורי, נעשה הרוזן, על פי סוף סיפורו, לדמות מורכבת מבחינה נפשית. זיכרון אשמת נעורים, וסודה של הנערה שהתמסרה לו ולא גילה את צפונות נפשה – אינם מרפים ממנו גם ביתר עלילות חייו.

* ברבי ד’אורבילי: “הווילון האדום”. ספריה קטנה של הוצאת שוקן. ירושלים ותל־אביב. תש"ז. 1946. תרגמה מצרפתית פועה מרון. 78 עמ'

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.6.1973, לפני 44 שנים

ז’וּל אמֶדֶה ברבּי דאורווילי Jules Amedee Barby de Aurevilly היה סופר צרפתי, בן משפחת אצילים מנורמאנדיה. הוא נולד בשנת 1808 ומת בפאריס בשנת 1889. תחילה חי חיי דנדי, אבל מחמת התרוששות משפחתו נעשה ב־1851 עיתונאי.

רמי דה גורמון (1858–1915) כותב עליו: "ברבי ד’אורווילי היה אחת הדמויות המקוריות ביותר שבספרות המאה ה־19. יש לומר בוודאות, כי זמן רב עוד יעורר ד’אורווילי סקרנות הקוראים, וימים רבים עוד יהיה נמנה עם אותם המעטים, הקרויים ‘סופרים קלאסיים של מחתרת’ הספרות הצרפתית. במותיהם – במעמקי מחילות, אך נאמניהם־מאמיניהם יורדים אליהם ברצון, בה בשעה שהיכלי הקדושים הגדולים פותחים לעיני השמש את חללם הריק והמשועמם. בשדה־הספר כמוהם כ’מאהבים' שבחיים, בתי־אבות הגונים חוששים להתקרב אליהם, אבל שולחים מבט־גניבה ומתגאים שראו אותם. הם אינם כלל מפלצות. אדרבא, מוצאים שהם יפים מאוד, והם חופשים מאוד. כמרים ופרופסורים מנדים אותם מהספריות – ומחביאים בעמקי הארונות.

“ברבי ד’אורווילי אינו מאותם האנשים המעוררים התפעלות בנאלית. הוא מורעב וקאפריסי. יש שראו בו פובליציסט נוצרי, רומאנטיקון דתי, ויש שהתמרמרו עליו כעל סופר, פורע־מוסר ומרדן שטני. האמת, שאלה ואלה צודקים. מכאן כל ההפכים, שנראו בו לא רק בחליפות הזמנים, אלא בעת ובעונה אחת. לכתחילה היה כופר בעיקר ושולל־המוסר, אלא כשחל בו משבר רוחני והוא חזר לאמונה הוא נשאר אותו כופר במוסר כשהיה, וזה היה כחידה בעיני הבריות. איש לא ידע, אף הוא גופא, אם הקאתוליות הבודלייריינית שלו התמזגה בו עם האמונה האמיתית. על שאטובריאן אמרו, כי 'הוא מאמין בזה שהוא מאמין.” ברבי דאורווילי, להיפך, היה כל־כך בטוח באמונתו, שהִרשה לעצמו כל מיני מעשים שבחופש־הדת, אפילו את החופש שלא להיות כלל נאמן לדת.

“ברבי דארווילי מחונן בתכונה אמיתית של סופר־רומאניסטן, תכונה יקרת־המציאות, הוא מתעניין בחיים. ־־־ כשהוא מתבונן בעיון בחיים, הריהו רואה שם דברים, שרק הוא ראה ולא אחרים. במילים אחרות, בשעה שנדמה לו שהוא מסתכל במציאות, הוא רק הוזה, רואה בדמיונו. המציאות בשבילו אינה אלא אמתלה, רק נקודת־מוצא.” (עמ' 5–7).

לפני כמאה שנה, ב־1874, הופיע קובץ הנובלות שלו Les Diaboliques הנחשב לבשל ביותר בין ספריו. למיטב ידיעתי תורגמו עד כה רק שתיים מיצירותיו לעברית, נובלות מאותו הקובץ: “הווילון האדום” שהופיע ב“ספריה קטנה” של הוצאת שוקן בשנת תש"ז, 1947, בתרגומה של פועה מרון, ובאותה שנה גם הסיפור “נקמת אישה אחת” בתירגומו של אליהו מיטוס.

“הווילון האדום” תחילתו סיפור־אהבים רגיל של קצין צרפתי צעיר בעיירת־שדה, ואולם לאחר שאהובתו, אלברטה, מתה בעווית חמדתה, בזרועותיו של מאהבה הקצין בחדרו השכור בבית־הוריה, מקבל הסיפור מיפנה מוזר ומרתק, בדומה לאווירה שבסיפוריו של אדגר אלן פו.

“נקמת אישה אחת” פותח במסה קצרה על הפריצות ועל הרומאן – “שכן הרומאן אינו אלא היסטוריה של המידות בצורה של סיפור או דראמה. אין שום הבדל ביניהם: הרומאן מתאר את המידות בלבושן של דמויות מדומות, ואילו ההיסטוריה נותנת את השמות והכתובות שבמציאות. יש רק להעיר, שהרומאן חוקר את המידות ביתר עמקות מאשר ההיסטוריה. לרומאן יש אידיאל, להיסטוריה אין. היא משרתת את המציאות.” (עמ' 11).

מכאן עובר המחבר לתיאורו של עלם־חמודות ורודף־נשים פאריסאי, רוברט דא־טרסינאי, “גבר מפוכח, וזנאי, בעל מוח מפותח, בן התקופה הפוזיטיביסטית, שהיה מבקר הרבה את הרגשותיו, כדי שלא יפחד מפניהן או שלא ייפול ברשתותיהן.” (עמ' 15).

ובפאריס זו, אשר בה “שעה שאלוהים משליך אל הרחוב אישה יפה, מיד מעמיד השטן כנגדה איזה כסיל, שיספק לה את צרכיה.” (שם), פוגש רוברט זונה יפהפייה, ספרדייה, המזכירה לו במראיה את הדוכסית דא סיירה־ליאונה הנהדרת, שאותה ראה רק פעמים אחדות מרחוק בעיר־קיט צרפתית. קרוב לגבול ספרד.

רוברט נמשך אחרי אשת־התענוגות, מוקסם מיפי גופה המתגלה לו בדירתה ושיכור עד אובדן חושיו בהתעלסותו עימה. פראית כפנתרה, היא משפיעה עליו גיפופים כאלה, “שהיה רגע, כשנולדה אצל ספקן זה, הכופר בכוח־האהבה, מחשבה נואלת על איזה רגש, שניצת פתאום באישה הסוחרת בגופה.” (עמ' 26).

אבל ברגע ייחודה העמוק ביותר מבחין רוברט, כי האישה מתבוננת בצמיד עם תמונה על אמת־ידה, ועם קריאות חמדתה נפלטות מפיה מילים אחדות בספרדית. הוא משוכנע שהוא נמצא עימה במקומו של אדם אחר ומשמש לו כתחליף. אך לא, זה היה בעלה, שקנאתה לו מפרנסת את חייה, והיא נקמתה. דיוקנו, גבר מכוער, תשוש־כוח, שצבע פניו כעין פרי־הזית, ועיניו שחורות־צהובות, נזעם מאוד, אך לא מחוסר־אצילות. מראהו של גזלן או אציל ספרדי, ומתברר שהזונה היא־היא הדוכסית דא סיירה־ליאונה.

קסם פריצותה וחושניותה פג בעיני רוברט משעה שהתוודעה אליו והיא מספרת לו כיצד הגיעה למעמדה השפל. סיפור של נישואים בין שתי משפחות אצולה, חייה בטירה בודדה לצד בעלה, מבלי שתדע אהבה מהי, פרשת אהבתה הקצרה, רוחנית ומלאת קדושה והערצה, לבחור צעיר, דודנו של הדוכס, בעלה. וכיצד נרצח אהובה לעיניה בידי משרתי בעלה וליבו הושלך לכלבים. לרצוח את בעלה, זה נראה לי עונש קל מדי. היא בורחת מטירתו בכוונה ברורה – להיעשות זונה מן הסוג השפל ביותר בפאריס, לחלות בעגבת ולמות, ובכך לנקום ביקר לו מכול, בכבודו.

כה נחושה החלטתה, עד כי רוברט מתאפק ולא בא אליה שנית. הוא יודע, ששום כוח לא יחזיר אותה מהדרך שבחרה בה. היא מחזירה לו אפילו את הלואידורים של זהב ששילם לה, באומרה: “אני זונה, שמחירה חמישה פראנקים, לא יותר!”

שנה ויותר נעדר רוברט מפאריס, ובחזרו נודע לו דבר מותה, והכתובת שביקשה לחרות על מצבתה:

פ"נ

סנציה־פלורינדה־קונצפסיון

דא־טוררה־קרמטה,

הדוכסית ד’ארכוס דא־סיירה־ליאונה,

זונה שחזרה בתשובה.

מתה בבית־החולים סלפטרייר ביום…

תנוח בשלום על משכבה!

ואולם רוברט, שהולך לשאול את הכומר בסלפטרייר על ימיה האחרונים יודע, כי “הדוכסית לא חזרה בתשובה, וכי אובדנה הטראגי לא היה אלא המשך לנקמתה – אחרי המוות!” (עמ' 61).

* ז’ול בארבי ד’אורווילי: “נקמת אישה אחת”. מבוא מאת רמי דה־גורמון. מצרפתית: אליהו מיטוס. “עידית”, הוצאה ספרותית, תל־אביב, תש"ז, 1947. 61 עמ'.

מוויקיפדיה: רמי דה גורמון (1858–1915) פגש בברט דה קורייר (ששימשה כמודל בסדנתו של הפסל אוגוסט סלזינגר) והיא הפכה למאהבתו. במשך 1887 הוא כתב לה מכתבי אהבה נלהבים שאחרי מותו התפרסמו בשם “מכתבים לסיסטין”. הוא עבר להתגורר בביתה והשניים חיו שם יחדיו עד מותם. ברט דה קורייר נשארה תמיד נאמנה לו ובהשראתה כתב את הרומן “סיסטין” (1890). ב-1889 רמי דה גורמון היה אחד המשוררים הסימבוליסטים שייסדו את כתב העת לספרות “מרקור דה פראנס”, אשר לו תרם במשך עשרים וחמש שנה ואשר נקשר בשמו קשר אמיץ. ב-1892 פרסם את ספרו “המיסטיקן הלטיני” שבו תיאר את משוררי המזמורים הנוצריים ואת השירה הסמלית של ימי הביניים. ב-1896 פרסם את “ספר המסכות” הכולל תיאור ממקור ראשון של חיי המשוררים הסימבוליסטים בפריז.

באותה תקופה נתקף בזאבת העור שפגעה בפניו ובראייתו והשאירה צלקות. מאז נשאר מסוגר בביתו אך יצא מדי פעם למשרדו ב “מרקור דה פראנס”. מכאן ואילך לא היו בעבורו אלא ספריו ועבודתו בכתב העת שבו פרסם קטעי רומנים, מחזות, שירים, מסות ומאמרים שבהם גילה את בקיאותו הרבה בספרות בשירה ובאמנות.

רמי דה גורמון מת ב-1915 כתוצאה משבץ מוחי, ונקבר בבית הקברות פר לשז בפריז. ברט דה קורייר ירשה את כל כתבי ידו ואת ספרייתו שאותם העבירה לאחיו, ז’אן דה גורמון, לפני שנפטרה שנה מאוחר יותר. כעבור מספר שנים אחיו פירסם כמה מיצירותיו שעד אז לא ראו אור.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.8.1974, לפני 43 שנים

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה לפני שישים שנה, באוגוסט 1914, היה הסופר והעיתונאי הצרפתי Henri Barbusse – אנרי בארביס (1873–1935) כבן ארבעים ואחת. עיתונאי במקצועו, קשור לבית־ההוצאה “האשאט” ומשתתף לפי חוזה קבוע בעיתון “מאטן”. הוא למד בבחרותו פילוסופיה, שיריו המוקדמים היו סימבוליסטיים, ואחר פנה לפרוזה ונעשה סופר נאטוראליסטי. נוסף לכך היה כנראה כבר אז חולה־שחפת.

הוא התנדב לצבא הצרפתי, ולמרות מחלתו השתדל והצליח להישלח לחפירות. וזאת עשרים שנה לאחר סיימו את שירות החובה הצבאי. הוא השתתף בקרבות כחייל פשוט, ואף הצטיין כמה פעמים וזכה בצלב הברזל. תוך כדי המלחמה, ובייחוד בתקופה ששירת כאלונקאי וכמשרטט מפות, אסף חומר וכתב את ספרו “האש” (1916), תיאור פאנוראמי ונאטוראליסטי של המלחמה במגמת מחאה אנטי־מלחמתית מובהקת.

היצירה נדפסה בהמשכים בעיתון ובאותה שנה אף נדפסה בספר וזכתה מיד להצלחה רבה. עד חודש יולי 1918 נדפסו מאתיים אלף עותקים, הספר תורגם לשפות רבות וזיכה את מחברו בפרס גונקור, ובשם בינלאומי, אך עורר גם שערורייה בחוגים ימניים בצרפת, אשר יצאו בתוקף נגד דיעותיו הפאציפיסטיות והסוציאליסטיות של בארביס, בעיקר הצטיין בכך העיתון הריאקציוני “אקסיון פראנסאֵז”.

לאחר המלחמה יסד בארביס חבורה פאציפיסטית בינלאומית בשם “קלארטאֵ”, על שם אחד הרומאנים שלו שהופיע בשנת 1919, ובא לידי סכסוכים רבים עם שלטונות ארצו בגלל דעותיו הראדיקאליות. את שנותיו האחרונות הקדיש לתעמולה לשלום ולסדר סוציאלי חדש. הוא הוזמן לביקור רשמי בברית־המועצות, ומת שם. כמעט כל ספריו תורגמו לרוסית, והוא זכה לכבוד גדול ברוסיה בשעתו.

בשר תותחים

מוזר כי ספרו המפורסם ביותר, “האש”, לא תורגם כלל לעברית, שעה שספרים רבים אחרים על מלחמת העולם הראשונה, מקור ותרגום, זכו להצלחה רבה בקרב קהל קוראי העברית. למעשה לא תורגמה אף אחת מיצירותיו הספרותיות לעברית, והקובץ “מכתבים מן החזית” הוא כשמו, צרור מכתבים ששלח בארביס לאשתו בשנים 1914–1917, והם בחזקת יומן המלחמה העולמית הראשונה, רובם נכתבו בתוך החפירות, ויחד עם קטעי רשימות ששימשו יסוד לרומאן “האש”, הם החומר הגולמי של הרומאן: דמויות, מאורעות ושיחות של בני העם, שנאנסו להיות בשר תותחים והתמרדו.

אך בעוד אשר ב“האש” מתוארת דרכם של איש הרוח ואיש העם אל ההכרה הברורה, כי כך אי־אפשר להמשיך, כי העולם צריך הפיכה ובניין חדש, כדי למנוע טבח אימפריאליסטי נוסף, הנה צרור המכתבים נושא נימה צנועה יותר. חלקו הראשון הוא תיאור נוגע ללב, הנכתב בהפוגות שבין קרבות עקובים מדם, בתוך הבוץ, הקש הרטוב, הכינים והעכברים של החפירות, שיחות־מכתב של אדם עם הנפש האהובה עליו והרחוקה ממנו, וחוסר־הידיעה אם ימשיך לחיות מהיום למחר.

ואילו חלקו השני כולל את התקופה בה הוצא בארביס, עקב מחלתו, משירות קרבי בפועל, ונעשה פקיד בקרון מפות של אחת המפקדות, והיה גונב לעצמו זמן כדי לשקוד על כתיבת “האש”, ומשלים את כתיבת הספר שעה שפרקיו הראשונים כבר החלו מתפרסמים בעיתון.

עיקר מכתביו של בארביס לאשתו בתקופה זו סובב על עסקי הגהות, תרעומותיו על קיצוצי הצנזורה וההשמטות והתיקונים שבהם ייפתה מערכת העיתון את סיפוריו מחשש שמא הם ברוטאליים ונאטוראליסטיים מדי. במכתבים האחרונים יש כבר תגובות להדים על צאת היצירה בספר: השמחה על כך שחיילים שעברו כמוהו את המלחמה מזדהים עם הכתוב בספרו ומרגישים שהצליח לבטא אותם היטב, השמחה על הצלחתו המסחרית של הספר, וההרגשה כי ההתקפות בעיתוני הימין מבשרות את המשך המאבק הפוליטי בתוך צרפת לאחר המלחמה, ואת עתידו של בארביס כאחד מדבּרי הזרם השמאלי־הראדיקאלי.

המלחמה הבאה

בתוך שירותו הצבאי, ב־3 בנובמבר 1916, כאשר ספרו כבר מתפרסם בהמשכים, דואג בארביס וכותב לאשתו:

“מזכירתי היקרה והנפלאה, היום הרביתי להרהר ובאתי לכלל החלטה. נדמה לי, כי אם אניח לעניינים שיתנהלו בדרכם הרגילה, כלומר, אם אהיה שוקל את ההצעות השונות, אשא ואתן עם זה ועם אחר – לא אספיק להוציא את הספר עד מועד חלוקתו של פרס גונקור. ובאמת, אסור להחמיץ הזדמנות זו, יש לעשות את הכול כדי להספיק למועד הנכון. יש, אפוא, לחרוץ דין: להחליט החלטה גמורה, שהמו”ל יהיה ‘פלאמאריון’. שטות גמורה היא למשוך, להערים, להתחכם, לעמוד על המקח… ולאבד את היתרון החומרי והמוסרי של פרס־גונקור." (עמ' 141).

האם שאיפת התהילה היא שדחפה את בארביס להתנדב למלחמה? בכל סיפוריו על עצמו הוא מצניע לכת וממעיט בערך מעשיו, כמצטדק על שקיבל עיטורי גבורה. הוא משתדל לתאר בדייקנות את מראות הזוועה של מלחמת החפירות. את הגוויות הנרקבות, החפירות מלאות הבוץ, זוהמת הגוף, הקור, העכברים, ובקיץ – האבק והזבובים. את חוסר הטעם שבמלחמה, ההרס, ההתבהמות, וכנגדה גילויי רעות וחיבה. והנעשה בצד שבו החזיקו הגרמנים, כפי שהדבר מתגלה לאחר נסיגתם.

דאגתו השקדנית לכתוב ולא להחסיר דבר מכל מה שעיניו רואות נובעת מתחושת שליחות עמוקה, הטבועה בתוך השקפת עולמו הרחבה. וכדי להבין את בשורתו ראוי לחזור ולהעתיק את מכתבו מיום ה־14 באפריל 1916:

"ציפורי הקטנה. אילו יכולתי להפיח בך ולוא אך מעט מאותה שלווה, שבה הנני צופה את המאורעות המתרחשים! הרי אין דבר שיוכל לשנות את מהלכם. ולא עוד, אלא שאמונה אחת הולכת ומתחזקת בי, כי אנשים רבים מדי נשתוקקו באיוולתם למלחמה זו והכשירוה, וכי בני־דורנו (הרי יודעת אַת את משפטי עליהם!) עשו כל מה שיכלו כדי שיתרחש מה שמתרחש.

"אומרים לנו כי המתקיפה היתה גרמניה. אמת הדבר. אך אם מוסיפים אגב כך ואומרים שאנו נהגנו כצדיקים שכיבדו ושמרו את השלום, ומעולם – חס ושלום! – לא היו בליבנו מחשבות של תגמול, של תרועת ניצחון, ושמעולם לא הרשינו לעצמנו שום מעשה איבה או פרובוקציה, הרי זה, במחילה מכבודנו, קצת גוזמא. מלחמה זו היא תוצאה פאטאלית ומחוייבת־היגיון מהתנגשות של שחצנויות לאומניות. וכל אחד מן האשמים ייטול נא על עצמו חלק מן האחריות. ואוסיף נא ואומר, כי לאחר פרק־זמן מסויים – לאחר עשר־עשרים שנה, תבוא מלחמה שנייה והיא תחריב לגמרי את העולם הישן, תשלול ממנו את שארית ההון והחומר האנושי, – אם עד הזמן ההוא לא יחליטו העמים המובלים לטבח את ההחלטה הפשוטה וההגיונית להושיט סוף־סוף ידם זה לזה, מעל לדעות הקדומות של מסורות וגזעים, על אפם ועל חמתם של השליטים בשרירות־לב, מבעד לכל הבלי הרברבנות הצבאית, תהילת הקרבות וחשבונות־התרמית התגרניים של כמה אומות, השואפות לשגשג על חשבון שכניהן, בדכאן בכוח ובשוד את התפתחותם הטבעית של אותם שכנים.

“כולנו רואים על כל צעד ושעל את המאמצים הרבים הנעשים כדי למנוע את אחוות העמים הקדושה, כדי לעכב ולשים לאל את הישגי הסוציאליזם – הדוקטרינה הפוליטית הצודקת היחידה, המתעלה לדרגתה של השקפה בינלאומית, ומוארת לא רק באור האנושיות אלא גם באור הבינה. וכן רואה אני עד מה מעטים הם הפירות שהביא הלקח האיום הזה, והדבר גורע מנכונותי לסבול את הסבל הכללי, שלא היה בא לעולם אילו היה כל אדם חושב כמוני. הנה על כן, אין להתרגז הרבה.” (עמ' 117–118).

* אנרי בארביס: “מכתבים מן החזית” (יומן המלחמה 1914–1917). עברית מרים ברנשטיין כהן. ספריית הפועלים. ספרי משלט. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מרחביה. 1950. 157 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.12.1977, לפני 40 שנים

בראשית שנת 1835, בחורף תקצ“ה, הגיעה אחר תלאות ונדודי־דרך רבים משפחת אליעזר ברגמן לירושלים. הם יצאו למסע חודשים אחדים לפני כן, בקיץ תקצ”ד, 1834, ממקום מגוריהם בבית מנדל רוזנבאום, אביה של סילא, אשת אליעזר, – באחוזת צל תחתית על נהר מיין, בבאוואריה. הם כתבו מן הדרך, ומירושלים, מכתבים בעברית, ובגרמנית־באותיות־עבריות, והמכתבים הועתקו על ידי מקבליהם בבאוואריה לפנקס, או לכמה פנקסים, אשר רק אחד מהם שרד ונמצא בשנת 1925 בעליית־גג בבאוואריה, בביתו של רופא־שיניים אחד, ד"ר יוסף וולף, מצאצאיו של מנדל רוזנבאום.

הפנקס מכיל עשרים מכתבים בכתב־יד, כתוב בציפורן ברזל, על נייר עבה שהצהיב קצת. הם נכתבו בשנים 1834, 1835 ו־1836.לאחר גלגולים הגיע הפנקס לידי אחד מצאצאיו של אליעזר ברגמן, הוא אברהם ברטורא, איש ירושלים. ועוד לפני שנים רבות, בגיליון “הארץ” של ערב פסח, תרצ"ד (1934), פירסם אחד מהם, כמאה שנה לאחר היכתבו.

במשך ארבעים השנים שחלפו מאז בא הפנקס לידיו, השתדל אברהם ברטורא להשלים את החסר במכתבים אלה, שעל אף היקפם הכמותי הניכר הם משתרעים על פני תקופה קצרה יחסית, מאוגוסט 1834 ועד מאי 1836. הוא חקר וכינס תעודות ומקורות לתולדות אליעזר ברגמן ובני־משפחתו, ואף זכה לגלות (במזרח ברלין) את קברו של אליעזר ברגמן, שנפטר בעיר זו במגיפה בשנת 1852, בעודו עושה במסע שליחות, מיוזמתו, לעורר אחרים לעלות לארץ הקודש, – והעלה עצמותיו לירושלים.

את פרי שקידתו רבת השנים הוציא אברהם ברטורא לפני שנים לא רבות בספר “ישאו הרים שלום”, המחזיק את המכתבים הללו ואת תולדות האנשים המוזכרים בהם, ואחריתם. הספר, שיצא כנראה במהדורה מצומצמת (אם כי לא הדורה במיוחד) אזל לגמרי, והעורך עצמו שלח לי, לבקשתי, לפי זמן לא רב, אחד משני העותקים האחרונים שנותרו בידו. דומני כי ראוי היה לחזור ולהדפיס את הספר, במהדורה מצולמת, באחת ההוצאות המתמחות בתולדות ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה, דוגמת יד יצחק בן־צבי.

*

הקריאה במכתבים הללו היא הרפתקה של צלילה בימים־עברו. מרחק המתגמא כיום במטוס־סילון בכמה שעות, היה, לפני כמאה ארבעים וארבע שנים – מסע תלאות ממושך ביבשה ובים, שהשתרע על פני כחצי שנה, ואחריתו היתה בסכנת נפשות ממש, וזאת תוך ניתוק לפרקי זמן ארוכים מכל קשר מכתבים עם בני־המשפחה הנותרים בבאוואריה, מאחר שבואה בשלום ובשלמות של כל איגרת, בתנאים המתוארים, היתה בגדר נס קטן.

הנה תיאור של אחד ה“כתבים” (האגרות), שנשלחו לגרמניה מירושלים בחודשי אפריל, מאי ויולי 1835, והגיעו ליעדם רק באוקטובר של אותה שנה:

“זהו ששלחתם דרך קונשטאנטינו (הגיע לידינו ביום שלאחריו, דהיינו יום ג', י"ג לחודש הזה) לפי שהיה מעושן ונקוב הרבה יותר מן האחרים, מחמת העניין הידוע, כי כל מה שבא לארץ־הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, בין מקושטא בין ממיצריים, וכל אשר עובר דרך שם, מתעשן או צריך לשהות בקאראנטן, כל דבר ודבר כפי אשר הסכימו עליו הרופאים.” (שם. עמ' 109).

עניין הקאראנטינה בערי הנמל, מפחד המגיפות, הפיל חיתיתו גם על נוסעי האוניות, מחשש שייזרקו עם מטענם לבידוד בתחנות החיטוי הללו, למשך כארבעים יום.

בני משפחתו של אליעזר ברגמן, אשתו, אימו וחמשת ילדיהם, שהקטנה בהם, שרה, היתה בת כחצי־שנה, עברו בעגלות את מעבר הברנר, טירול, ויניציה וטרייסט, שממנה הפליגו בספינה ושהו ארבעים ושישה יום בים, ובנמלים שבדרך, עד הגיעם לביירות.

אליעזר ירד לחוף כדי למצוא משכן לבני־ביתו, ועוד לפני שהספיק לחזור השליך הקברניט את כל בני־המשפחה אל החוף עם חפציהם, בקרב זרים, שאתם שפתם לא הכירו, ולא ניאות לחכות אפילו שעה נוספת אחת, וזאת מפני שאת שכר־הנסיעה שילמו מראש.

לאחר תלאות מצאו להם בית בסאידה שבסוריה, היא צידון, ואליעזר הריץ אגרת אל מיטיבו ה“קונדיטור” אברהם מנדל, מעשירי ויניציה, ובו סקירה מסחרית מקפת על מצב המסחר, הכספים, התחבורה, המגורים וצרכי גוף ונפש בביירות ובצידון, כולל רשימת כל בעלי האומנויות המצויים והנדרשים. סקירה זו, המשתדלת גם למצוא סימוכין לכך שצידון בגבול ארץ־הקודש נכללה, – מבקשת לעזור בקשרי מסחר מעבר לים, וכן להקל על בואם של יהודים ועל אפשרויות פרנסתם. הוא מבקש להעתיק את האגרת ולשולחה לחותנו בבאוואריה.

מצידון יוצא אליעזר לבדו לתור את ארץ־ישראל, ולאחר שהוא עובר את צפת, טבריה ושכם, הוא מחליט להשתקע בירושלים, שם יושב ידידו ותלמידו ובן־ארצו יהוסף שווארץ (לימים בעל הספר “תבואות הארץ”), שעלה שנה לפניו. לאחר התבססו הוא שולח אדם נאמן להביא את בני־משפחתו מצידון, בפברואר 1835, ובהגיעם בליל שבת בספינה מול חוף יפו מתחוללת סערה עזה, וכל רכושם, כלי־הבית, כלי־מיטה, כלי־לבן, כלי־כסף וכלי־זהב, וגם הארנק ובו ארבעים דוקאטים, הכול נופל לתוך הים, ורק בנס הם מצליחים להציל את נפשותיהם, יחפים, רטובים וקופאים. אך במכתביהם אין הם מתאוננים על רוע מזלם, אלא להיפך, מודים לאל על שהציל את נפשותיהם, ואפילו הבת הצעירה, שרה, שהיא כבת שנה, מוסיפה בשולי המכתב:

“גם אני, מנחים את ידי לכתוב לכם, הוריי־זקניי האהובים, דרישת־שלום, ומודיעה בזאת, שהיה לאימי האהובה קשה מאוד להציל את חיי הטהורים, הקטנה שרה ברגמן.” (שם. עמ' 80).

החיים בירושלים מעניינים ואין בהם תלאות רבות. “גם אני איני יכול להימנע מלדרוש בשלום הוריי־זקניי עם כל בני המשפחה, ועליי להודיע, שרבים – יהודים, טורקים וקצינים אטציטירא [וכולי] אוהבים אותי, משום שאני חוצפה’לה, יצחק ברגמן.” (שם. עמ' 106).

התקופה היא לאחר הפרעות הקשות שהיכו את היישוב היהודי, בעיקר בצפת, בשנת 1834. הארץ נמצאת תחת שלטונו של הפחה המצרי מוחמד עלי, המשתדל לעשותה מעט מתוקנת יותר מאשר תחת שלטון הטורקים. אליעזר מזכיר במכתביו “שלא יעלה שום אחד מהעולים אלינו על דעתו, שיחליף בגדיו או מלבושיו פה, כי אדרבה, כבוד גדול ועניין חשוב הרבה הוא להתלבש פה במלבושים כשלנו, ובכובע שלנו. ומי שרוצה ללכת לפני שררה גדולה כאן, הוא שואל לו מעימנו, איזו אשכנזים, מלבושים להתראות ולהתנאות בהם. ותהיה לי טובה גדולה כאשר אחד מהעולים אלינו יביא לי עימו כובע כנהוג בינינו, לפי ששלי האחד מתיישן, והאחר נשאר בים, ולא מצאתי עדיין לקנות כמוהו.” (שם. עמ' 107).

והוא אינו שוכח להזכיר במכתביו לחותנו העשיר את עניין “ייצוא” החביונות של עפר ארץ־הקודש, מאצל קבר רחל ומקברי מלכי בית דויד, שאותן הוא שולח, סגורות וחתומות, כדי שאפשר יהא לחלקן לשקיות ולמוכרן לכל מי שחפץ לשים למראשותיו עפר ארץ־ישראל בקברו, ו“ידידינו וקרובינו, נרם יאיר, יוכלו ליתן ממנו בחינם לכל מי שכבר נדב ליבו לסייע לנו, הן בהוצאות הדרך, הן על ידיכם.” (עמ' 111).

צירוף מופלא, “ייקי”, של “מעשיות” מסחרית, של ניסיון למצוא כל סדק המאפשר קיום בעבודה או במסחר, לרווחת היהודים היושבים בארץ, יחד עם אותה תשוקה להביא יהודים רבים ככל האפשר לארץ, ללא הפסד ממון בשבילם, ואהבה עזה לארץ ולעתידה – הוא־הוא ייחודו של איש המעלה הזה. וככל יכולתו הוא עושה גם להשפיע על חותנו להסכים שירכוש בשבילו “חזקה” (מעין “דמי מפתח” של אותם ימים) על חצר בירושלים, שמא ירצו גם הם לבוא ארצה בערוב יומם.

ואילו סילא אשתו כותבת על חיי יום־יום, מעשיות, שמועות ומאכלים. “יש כאן עכשיו פרי, בעונה הזאת, מוזר מאוד: צומח על האדמה, ירוק מבחוץ, מבפנים אדום הרבה, מישקלו של אחד הוא 10 עד 15 פפונד. וטעים מאוד. כל פעם שאני אוכלת פרוסה, הייתי רוצה שיהיה כזה גם לאנשים שלנו שם. [הכוונה לאבטיח]. בכלל, יש הרבה מאוד פירות, טובים מאוד, אך הם די ביוקר, כמו כל השאר, גם לחם. אך צומח [ירקות] הרבה, שום דבר אינו חסר. בייחוד רוצה אני להזכיר את מה שקוראים ‘תפוח־גן־העדן’ (בסביבתנו כלל אין יודעים אותם), משתמשים בהם הרבה מאוד, כאן כמו באיטליה, בסאלאט, במרקים, כירקות מבושלים, אפשר להתקינם בשישה אופנים – וכל כך טובים! אני, כל בני־הבית, מחבבים אותם מאוד, נרשמים על־ידי הרופאים אפילו לחולים. מגדלים אותם כאן, כמו אצלנו תפוחי־אדמה, אך הם יותר ביוקר. [הכוונה לעגבניות]. היוקר, אומרים, בא מחמת הצבא. לפני־כן לא היה לו לסולטאן כל־כך הרבה כאן. ואילו עכשיו, שהכול מסודר על־דרך האירופים, חונים כאן עשרת אלפי איש. לא רק כאן אלא גם בכל עריה של ארץ־ישראל. הסיבה: ביטחון.” (עמ' 106). המכתב נכתב ב־15 באוגוסט 1835.

*

לא עברו שנתיים מאז הגיעה המשפחה לירושלים, ואירע מקרה המוות הראשון. לאה, הבת. שלושה שבועות אחריה מתה שרה, בת הזקונים. יצחק נפטר בן עשר שנים, ולמחרת פטירתו מת גם הבכור, יוסף, בן שתים־עשרה שנה. בסופה של אותה שנת פגעים, 1836, נולד בן־הזקונים הירושלמי, יהודה, והוא היחיד בין הבנים ש“האריך ימים”, הוא נפטר כבן 48.

בקיץ 1844 יוצא אליעזר לאירופה, מחזר על קהילות היהודים בגרמניה ובארצות הסמוכות. ובהיותו שם מדביקה אותו הידיעה על הירצח אשתו, סילא, בדצמבר 1844, בסימטה ליד הקבר הקדוש. היא נטמנה בהר הזיתים. הוא מפסיק את מסעו, מתחתן שנית, כדי להביא אם חדשה לשני יתומיו, וחוזר עם אשתו אלישבע־שרה־חיה, ועם חותנו וגיסו, לארץ־ישראל.

בסמירנה [איזמיר] נופל החותן למשכב ומת שם. הגיס, אחי־אשתו, טובע בסערה בקרבת חוף חיפה, ומובא לקבורות בה. בירושלים נולד לאליעזר ולאלישבע־שרה־חיה בן, שמואל אליקים, ואילו לבנו בנימין, שמחתנים אותו, בהיותו בן חמש־עשרה, למרים קוליש בת הקדוש עבדאללה מבאגדאד, נולדה בת, ושמה רבקה סילא בכורה, והיא, לימים – אם משפחות יהודה, יחזקאל, חזן, ריבלין וששון.

אליעזר מת, כנזכר, בברלין ב־1852.

בתחילת שנת 1864 משלח יהודה, בנו ה“ירושלמי”, את אשתו, שלא היה לו ממנה זרע בר־קיימא במשך עשר שנים, ולוקח אישה אחרת, את יוכבד רחל וייספיש, ומהם יוצאות משפחות ברגמן והנספחות עליהן, גינצבורג ושלזינגר, ומכל שאר בני המשפחה, שעלו לירושלים באותה עלייה, לא נותר זרע.

* “ישאו הרים שלום”. מכתבי מסע ועלייה. אליעזר וסילא ברגמן. 1834–1836. גורל משפחה יהודית שעלתה מגרמניה לארץ־ישראל בתחילת המאה ה־19. ערך והתקין לדפוס אברהם ברטורא. ההפצה בידי ראובן מס, ירושלים. 142 עמ' (ללא ציון שנת ההדפסה).

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.11.70, לפני 47 שנים

בספרי מסעותיו של אברהם יעקב ברוור בשנות השלושים בלבנון, סוריה, בבל, אשור, קורדיסטאן ופרס אי אפשר לקרוא כיום מבלי להעלות על הדעת את גבריאל גמזו, אחד מגיבורי הסיפור “עידו ועינם” שכתב ידידו של ברוור, ש"י עגנון.

א"י ברוור, המזכה אותנו מדי פעם במאמריו, יכול אולי לספר על כך לא מעט, ואני אין לי אלא להסתפק במה שעיניי רואות מן הכתוב בספרים עצמם.

בחודשי אלול תרצ“ה ותשרי תרצ”ו [1935] מגיע ברוור לשיראז, עיר השושנים והמשוררים, המתגאה במסגדיה, ובעיקר בגניה. ברוור עולה לבקר את קברו של המשורר הלירי הגדול שקם לפרס, המפורסם בשמו הספרותי – חפיז. נושאי שיריו היו – היין ואהבת הנשים היפות! גורל ספריו דמה כנראה לגורל “שיר השירים”. מספר ברוור:

“משנפטר חפיז, פקפקו הקנאים אם לקברו בכבוד, שכן ספריו מלאים תאווה לחמדת השפל. החליטו להטיל גורל: לפתוח את הדיוואן (ספר השירים) שלו ולפסוק על פי הכתוב. מצאו חרוזים בשבח גן־העדן ויקברוהו בכבוד גדול. ברבות הימים נתקדש לא רק בעיני העם אלא גם בעיני חכמי הדת, ואת שירי תהילתו ליין ולנשים פירשו על דרך הסמל והסוד, כעניינים נעלים שבעולם־הרוח. קברו מוקף קברים הרבה, כי בכל הדורות חמדו הפרסים להיקבר בקרבת קדושים. נער קטף פרח מקברו ונתנו לי, שמתיו בין דפי פנקסי והבאתיו ירושלימה, מתנה לש”י עגנון." (חלק שני, עמ' 337).

האם העיר אותו פרח שיראז מיובש, מפנקסו של ברוור, את דימיונו של עגנון במעשה צרור העלים היבשים שנותן חכם גבריה בן גאואל, אביה של גמולה, בידי גבריאל גמזו חתנו, ואשר מתגלגלים ובאים לירושלים, ומסבבים במהלך הסיפור, באשר להם כוח השפעה ורפואה על נשמת גמולה הסהרורית?

ההרים בהם חיים גבריה בן גאואל ובני עדתו דומים לתיאור הרי כורדיסטאן ופרס הגבוהים: “הלכתי עימו עד שהגענו אצל הר גבוה מגדודי ההרים הגבוהים שמתגבהים ועולם לגבהי מרומים.” (“עידו ועינם”, “עד הנה”, עמ' שנ"ו).

ומעשה בתפילה בכפר אחד, ש“יהודים שבו מעוטי תורה ומדוכדכים בעניות,” (“עידו ועינם”, שם. עמ' שע"ב) והם מצאצאי גולי ירושלים שהגלה נבוכדנצר מלך בבל, ובית כנסת שלהם הוא “בית של דקלים שהשחירו מחמת יושנם.” (שם. עמ' שע"ג). ומספר גבריאל גמזו:

“לאחר שהתפללו הלכו זה אצל זה ונישקו זה את זה בברכת שבת שלום וחזרו לבתיהם בברכת שבת ברכה. חזרתי עם מארחי לביתו וסעדתי עימו ועם שתי נשיו וילדיו כשהם יושבים מוטים על המחצלת ואוכלים ושותים ומזמרים זמירות, שלא הכרתי ולא מצאתי בשום קובץ של פיוטים. קודם הנץ החמה נתעוררתי לקול שיר וראיתי את בעל הבית יושב על מחצלתו ומנענע קולו בשירים ושבחות. נטלתי את ידי והטיתי אוזני ושמעתי דברים שלא שמעתי מימיי ולא ראיתי בשום קובץ של פיוטים… לאחר תפילת מוסף חזרתי עם בעל הבית לביתו, ישב על מחצלתו ופתח בשירים ערבים בשבחו של מקום שבחר בעמו ישראל ונתן להם את יום השבת.” (“עידו ועינם”. שם. עמ' שע“ד–שע”ה).

בתום מסעו בפרס מגיע ברוור לבושהר שבמפרץ הפרסי, שם עליו לעלות לאונייה אשר תחזיר אותו לארץ־ישראל. באחד הבתים בעיר הוא רואה סוכה על הגג, ובא לסוכתו של ה“מולה”, והוא מספר:

“יכולתי לשוב בערב למלון ולשכב במיטה אירופית, אך בחרתי לשכב על המחצלת בסוכתו של ידידי ה’מולה‘, שלא היתה, כמובן, על טהרת חוקי ההיגיאנה. בשעת סעודת הערב אירע מעשה מוזר, שתחילה לא תפסתיו. רוח־פתאום וזעזוע, כאילו נמוט הבית הרעוע תחתיו. הראשון, שהבין מה נעשה, היה ה’מולה’ שלי. במנוחת נפש של צדיק תמים קרא בקול: ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ד' אחד.” ואני וילדיו ענינו אחריו, ועל הגגות מסביב ענו היהודים ואמרו אחרינו: ‘שמע ישראל…’ הגיתי בליל הירח הנפלא ובים השקט שלרגליי, ובישראל גוי אחד, וה’מולה' ובנו שקדו על קריאת התורה בטעמים, כי מנהג בפרס ובבל לעבור לפני הושענא רבה על כל התורה, ולא כמנהג האשכנזים, הקוראים רק בליל הושענא רבה ובספר ‘דברים’ בלבד.

“ישנתי על גבי המחצלת הקשה ושנתי ערבה לי יותר מאשר במיטה במלון־האווירונים בין הזרים. למחרת השכמנו לבית־הכנסת בטרם תעלה השמש הקופחת.” (“אבק דרכים”, חלק שני. עמ' 352–353).

אמנם, בסיפורו של עגנון נידמים יהודי ההרים האלו לאנשים שגיאים במלוא תפארתם, ואילו תיאוריו של ברוור מלאים קינה על רוע מצבם של יהודי פרס, על בורות, שמד ונמיכות־הרוח.

דברים אלה שהבאתי אינם אלא אפס קצה מ“אבק דרכים” של ברוור. הקורא בספריו כיום הולך שבי אחרי דמותו של המספר, שהוא גיאוגראף ארץ־ישראלי ירא שמיים ושומר מצוות, המטייל מדי שנה בקיץ הלוהט בדרכי המזרח, כשהוא מצוייד במשקפת טובה, מצלמה לצילום הנוף, מדלחץ ובו גם מדחום, אשר בו השתמש הפרופיסור ורבורג במסעותיו לפני עשרות בשנים במזרח הרחוק, ובמצפן טוב.

מסייר בצור ובצידון, בארזי הלבנון, בחלב ובחרבות־תדמור, מלקק גלידה בדמשק: “בלכתך ביום קיץ ברחובות דמשק, מן הנמנע הוא שתפסח על החנות הקרירה של גלידה, אשר לא בבית־חרושת ייצרוה אלא מלאכת־יד היא, שיש בה משום מלאכת־מחשבת, ובבת אחת ייהנו העין והאף והחיך גם יחד מן הספל הקטן, בו ערוכים שישה־שבעה מינים שונים בצבעם, בריחם ובטעמם. לא בנקל תכיר את מיצי הפירות והתבלין והבושם שנעשו לתערובת ולמזיגה נאה ביותר של ‘אבו־תלג’ (“אבי השלג”, הוא בעל הגלידה) הנהנה למראה ה’פראנג’י' הלקקן. מלפנים היו מביאים לכאן שלג מן החרמון שהטמינוהו במערה בראש ההר, למען לא תשלוט בו החמה.” (חלק ראשון, עמ' 105–106).

ומכאן בדרך בבלה, לבגדד, בדרך לאשור, לארבל בשפלת קורדיסטאן, להרי קורדיסטאן, שבהם יש עדיין עבדים. לכרכוך עיר הנפט, לערי הקברים בבל, לבצרה, ולאור־כשדים, לקרמנשה שבפרס, לקורדיסטאן האיראנית, לאחמתא הבירה, לטהרן, להרי אלברון ולים הכוזרים, הוא הים־הכספי. לאיספהן, לחרבות פרסאֵפוליס ולשיראז. קהילות היהודים ותיאור מצבן, פרקים בהיסטוריה של איראן, במלאכת שטיחים וקירקמיקה, ותיאור תושביה הנוודים, ההולכים כולם בדרכי ארצם או רוכבים על גמליהם, כשהם לבושים בבגדים משומשים מאירופה ובכובעי מצחייה צרפתיים. בפקודת ריזה שאח פהלווי, השאח המתקן, שחפץ ללכת בעקבות אתא־טורק ולגאול את בני ארצו מחשכת ימי הביניים ומעול־הדת.

* אברהם יעקב ברוור: “אבק דרכים”. ספר ראשון, תש“ד [1944], 277 עמ'. ספר שני, מסע בפרס. תש”ו [1946], 357 עמ'. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, דפוס “דבר”, תל־אביב.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.3.1977, לפני 40 שנים

הפתעה נעימה היא לחזור ולפגוש את דמותו של סבך [יהודה רַאבּ בן עזר] בסיפור שנכתב לפני למעלה משמונים שנה, והוא (לפי ג. קרסל), אחד משני הסיפורים הראשונים של הטיפוס החדש של עובד האדמה העברי (הראשון הוא “שוט בארץ” מאת זאב יעב"ץ, שהתפרסם ב־1891).

“מסע יום אחד בארץ־ישראל” מאת יהושע ברזילי (איזנשטדט), נדפס במקורו ב“לוח אחיאסף” ב', שנת תרנ“ד (1894), ושב ונדפס בחלקו כ”קטע מרשימות מסעי" בקובץ “כתבי יהושע ברזילי” (תרע"ג, 1913), שהוא, דומני, המיבחר היחיד שהופיע עד כה מכתביו, הפזורים על פני העיתונות העברית והמאספים אשר יצאו בתקופתו.

כסיפורים ארצישראליים אחרים מאותה תקופה, הסיפור הוא מעין צירוף של יומן־מסע, דין־וחשבון ליהודי הגולה, תיאור “גיבורים” הגזורים ברובם על פי טיפוסים ארצישראליים הנקרים למספר על דרכו, התפעמות רומאנטית מנופי הארץ ומדמויות של “יהודים חדשים”, עובדי אדמה ושומריה. הסיפור אינו מתעלם גם מן הגילויים הפחות נעימים של החיים בארץ.

המספר מגיע מיפו לפתח־תקווה בחברת מכרו, “ה”מורשה" מטעם הוועד האודיסאי של חובבי־ציון, (והוא, כנראה, בינשטוק), לקחת חלק בשמחת ייסוד בית הכנסת הגדול במושבה. בכניסה למושבה, ביום אדר נאה, הם פוגשים ביהודה ההגרי (ההונגארי):

– מי זה שטורח נגדנו על־ידיו ורגליו וחופר סביב האילנות? – שאלני המורשה בהיותנו קרובים להמושבה.

השאלה הזאת הוציאתני מעולם המחשבות, ובטרם הספקתי לענות מה, הרים החופר את פניו ונכיר בו את יהודה ההגרי.

– שלום לך, רבי יהודה! – קרא המורשה – הכסף או זהב אתה חופר?

– ראו אדוניי ותדעו – ענה הנשאל, בגשתו אלינו בידיים מלאות תפוחי־אדמה רעננים אשר עוד עפרם עליהם. – אותם זרענו בין אילני התות בכמות נכונה. – עודם בחצי גודלם – הוסיף הדובר בנו, כמו ירא פן תעלה על ליבנו מחשבה זרה, שאדמת המושבה, חלילה, אינה מסוגלת לגדל תפוחי־אדמה – בואו נא בעוד שבועיים ואבשל לכם מהם סיר גדול, ובכל זה לא יכיל בקרבו יותר מעשרה.

– היש חשבון לזרוע את המין הזה בארץ הקודש? – שאלתי ולא בלי כוונה הדגשתי את המילה “חשבון”, יען כי הרבה מקולוניסטינו אוהבים לפעמים לחשב יותר מן הצורך.

יהודה הביט עליי בעיניים האומרות: הנני מבין היטב את התוכחה המהולה בשאלתך, ואחרי כן ענני בשאלה: ההינך יודע את מקחי תפוחי־האדמה בארצנו?

– מקח אחד להם ולסולת – עניתי – אבל בכל זאת שמעתי שאין “חשבון” לטפל בהם.

– חשבון – שנה יהודה אחריי בעקמו שפתיו – עבר זמן החשבונות! כל מה שאדמתנו מצמיחה יקר לנו מכל הון.

המספר ומכרו נכנסים לתוך המושבה, מתפעלים למראה נערה, ילידת־הארץ, השואבת מים מן הבאר ומדברת עברית, אך נדהמים למראה סדר העבודה במשתלת האתרוגים. ה“גנן” [אגרונום], פקיד המושבה מטעם הבארון, מדבר עם משרתו הצעיר צרפתית, וזה מוסר את ההוראות לנערים העובדים תחתיו, ב“יהודית” [יידיש]. המספר, היודע כי פקיד הבארון, שהוא יליד־הארץ, דובר גם יידיש, שואלו מדוע לא ידבר בפשטות בשפה זו עם הנערים.

עונה האגרונום כי הצרפתית היא שפת הפקידות.

– ומדוע הצעיר הזה מדבר עם הנערים יהודית? – שואל המספר. – מדוע מותר לו מה שאסור לך?

– יען כי הנערים אינם מבינים צרפתית, עונה האגרונום.

כאן מתערב בשיחה ר' קאפיל, לץ המושבה (הוא אברהם קופלמן, אשר איזנשטדט הכירו ותיארו באריכות), ואומר בגיחוך כי הצעיר העוזר לאגרונום שכרו עדיין רק ארבעים פראנק לחודש.

– ובכן?

– ובכן עודו רשאי לדבר יהודית – והיתה שפתו איתו עד מאה ועשרים…

– שנה???

– בפראנקים הכתוב מדבר, עונה ר' קאפיל, המקטרת מתהפכת בפיו, והנאספים ממלאים פיהם צחוק.

*

בקובץ מופיעים רק קטעים מ“מסע יום אחד בארץ־ישראל”, וחבל. מה עוד שהקובץ עצמו הוא ספר נדיר ביותר, ואף שראוי היה להופיע במהדורה חדשה, אין בו כדי לשמש תחליף להוצאה נאותה של כתבי יהושע ברזילי בשלמותם, או לפחות במבחר מקיף יותר.

אחד מסיפוריו, שלא נכלל בקובץ, “סל ענבים”, נדפס מחדש בספרה של גליה ירדני “סל הענבים”, וקטעים מרשימותיו־סיפוריו מצויים פה ושם בספרי היובל של פתח־תקווה, לרוב בקשר לאנשים שאותם תיאר. אך רובו של החומר גנוז עדיין בעיתונים ובמאספים.

הסיפורים המעניינים בקובץ הקטן הם “בשערי ירושלים” (נדפס לראשונה בשנת תר"ן, 1890, במאסף “כורת” [כוורת?]), והוא סיפורו הראשון של ברזילי, המתאר את ביקורו הראשון בירושלים ובבית־לחם. מצב־רוחו של המספר משתנה חליפות, מהתפעמות למראה הנוף הפאסטוראלי הנהדר, עד לעוגמה לנוכח שפלות מצב סביבתו של הכותל המערבי, והתעללות הערבים במתפללים היהודים.

הסיפור “הקוואס היהודי”, שזמן התרחשותו בשנים 1904–1908, בירושלים, מתאר דמות עממית של קוואס יהודי, אחיאם שמו, אשר שירת בבנק אפ“ק, בתקופת ייסודו, תחת השגחתו של יהושע ברזילי. בסיפור זה, כמו בסיפור “סולטנה” (המתרחש בשנות התשעים למאה שעברה), ו”לחם ומים" – מופיעות דמויות של יהודים ספרדים, אשר שפתם בלולה ערבית, ויש בהם קסם אכזוטי, כמין שער אל מסתרי המזרח והליכותיו.

“לקט”, שזמנו מקביל ל“סולטנה”, ואף הוא מתרחש בגליל, מעלה דמות שומר יהודי, ג’דע מעין־זיתים, והד בו לאותה כמיהה לגבורה עברית חדשה, המפעמת בכל סיפורי הז’אנר הארצישראלי הזה, מימי זאב יעב"ץ.

“איילת השחר”, שזמן התרחשותו 1896–1899, והמוקדש “לנשמת ה.ב.”, מתאר דמות מיוחדת, אם כי לא שלמה מבחינה סיפורית, של נערה שהיא “ציונית־מדינית” וגם דתית, תמר או תמרה שמה, ו“איילת השחר” מכנים אותה, והיא חיה עם משפחתה במקווה־ישראל. בפי נערה זו, שכנראה אינה בת־הארץ, אך היא מעורה בה ומייצגת את עתידה, שם ברזילי כמה מתוכחותיו הקשות על מצב היישוב.

אבי הנערה מחליט “לרדת” מן הארץ לקפריסין, כי נמאס עליו משטר האפוטרופסות, ואינו חפץ להיות “עבד עברי” –

אצל יק“א והנדיב יהיה אפוטרופסי הפקיד או המנהל, ואצלכם, “חובבי ציון”, יהיה אפוטרופסי “כל ישראל”. כל המתאמר למורשה של איזו אגודה, כל “עובר אורח”, כל סייר המסייר את הארץ להנאתו, בין נותן ח”י ג"פ לקופתכם ובין שאינו נותן, יבוא וישאלני – והרשות לו לבוא ולשאלני: – “מפני מה מדברים בניך ז’רגון או צרפתית ולא עברית?” – “מפני מה אין לך עגלים ופרות?” – “ביצה שנולדה בלולך – מאיזו תרנגולת היא?” – “כמה פולים אתה מבשל בקדרתך?” ועוד שאלות חשובות כאלה.

מכתב ששולחת “איילת השחר” למספר השוהה בחו“ל בשנת תרנ”ט (1899), בו היא מספרת בין היתר גם על ביקורו של הרצל ב“מקווה־ישראל”, הוא גם צוואתה. הקרע עם אביה, היושב בקפריסין, והכורח לעזוב את הארץ, מחלים אותה, והיא מתה בנעוריה.

ב“משפחת האדמה” מספר משה סמילנסקי על חייו הקשים, רצופי המשברים, הציבוריים והחומריים, של יהושע ברזילי (1855–1918), ואומר עליו: “ככה נראה, בלי ספק, עסקן ציבורי בעולם הבא…”

בשנותיו האחרונות חלם ברזילי, לדברי סמילנסקי, להקים גדוד של חמש מאות צעירים מזויינים, לעלות באחד הלילות על ירושלים, לכבוש אותה מידי הגדוד התורכי החונה במגדל דוד, להרים עליה את דגל ציון ולהכריז את ירושלים בירת החבל האוטונומי העברי. גם אם ישובו הורכים ויכבשוה, תתפרסם בינתיים הידיעה בכל העולם ותזעזע את העם העברי.

עם פרוץ מלחמת העולם [הראשונה] ביקש ברזילי ללכת לברלין, להתייצב בפני הקיסר וילהלם, והוא לבוש כנביא מימי קדם, ולהבטיח לו את הניצחון, אם ייתן למחנה יהודי לעלות ירושלימה ולכבשה.

לברלין לא הגיע. בארץ ניטראלית, בשוויץ, התעכב ושמה חלה במחלה קשה, אשר הורידה אותו בייסורים אלי קבר. הוא נפטר בג’יניבה, עצמותיו הועלו ארצה, ונקבר בירושלים, בשנת 1933.

* כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט), לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ ישראל. הוצאת חבר הסופרים. יפו. א“י. תרע”ג (1913). דפוס א. אטין. בצירוף הקדמה מאת א.ז. רבינוביץ, טבת תרע"ג, יפו.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.5.1972, לפני 45 שנים

כשהופיע “קול היצרים” (1937), ספרו הראשון של יהושע צנוירט (לימים בר־יוסף), היה מחברו צעיר כבן עשרים וחמש, ילד צפת, המתגורר בירושלים. הספר מוקדש לדב שטוק, הוא דב סדן. ועל שערו הפנימי תחריט של הצייר ז. רבן. מנהג נאה זה של שערים פנימיים מצויירים לספר דומה שחלף והתבטל כליל בעולם המו"לות שלנו, וחבל.

“קול היצרים” מחזיק נובלה אחת, שהיא עיקר הספר, “חיים סנדלר”, ועוד חמישה סיפורים קצרים: “קול חתן וקול כלה”, “הרעייה”, “פת שחרית”, “חלום”, ו“מזכירתו החדשה”.

חיים סנדלר, גיבור הסיפור, הוא בבחינת “עבד כי ימלוך”. ראשיתו של הסיפור בתיאור סימטאותיה של העיר העתיקה בירושלים בשנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה. חיים סנדלר הוא יהודי ממורמר ותאוותן, כלוא בשפל־המדרגה של מקצועו, סנדלר, נשוי לאישה שנואה עליו:

"להוט היה בכל נימי נפשו אחרי מקום חשוף שבגוף אישה. תיפח רוחם של הזקנים והאברכים יראי־השמיים שלא נתנו לו להסתכל בעיניים לטושות ארוכות במקום האסור, ומכל־שכן שלא היה עולה על דעתו – נוכח לשונותיהם השנונות, לעשות מה שדמיו דרשו ממנו. הללו כיוונו תמיד את השעה ומצאוהו בקלקלתו, כשהוא עומד צמוד לקיר ומסתכל בעיניים לטושות למקום המושך.

"כך היו דמיו רותחים בקירבו ללא הפסק עד שנעתר לשידולי השדכנית ונשא את הארורה לאישה. כמה מכוערת ההיא בגופה הרזה זרוע העצמות! כמה כיעור בפרצופה הצנום בעל העיניים הטרוטות והאף המחודד הגרום! אילו ביכולתו היה ממרס את הפנים האלה עם הגוף ביחד ועושאם לגוש־נבלה אחד. אך ההיא ידיים ארוכות וזריזות לה וציפורניים שחורות ומחודדות כמחטים לאצבעותיה הגמישות. פעמים אחדות כבר סטרה בפניו בידיה אלו והוא לא יכול לה!

“עלוב ומדוכא היה בפני מרצהּ השופע קללות וגידופים המהפכים את קרביו של האדם בקירבו. הנה כך נרתם, אחרי נישואיו אלו, בעול כבד של עבודה מפרכת וטרדת הבית. הצמוקה ההיא, בטנה גדלה עליה בכל שנה ושנה. לעומת בטנה המחודדת נצטמקו שאר אבריה ושפתיה הלכו והכחילו מיום ליום. גם היום השאירהּ בבית בבטן מנופחת בפעם החמישית. שש שנים וחמישה שרצים!… תרוטש כרסה התרנגולתית כסנדל מרופש אבא רחימא!” (עמ' 7).

עם הולדת בנו החמישי, חש חיים סנדלר עצמו לשעה קלה כאיש בעל ערך, משום הכבוד שעתידים לחלוק לו בבית־הכנסת ביום הכנסת הבן בברית. אך גם שמחת גאווה זו נלקחה ממנו מאחר שבאותו יום בדיוק, באותו בית־כנסת, נערכה חגיגת הברית של בנו של אברך מאחת המשפחות התקיפות והמיוחסות בעיר. סאת השפלתו של חיים שלמה, וכמו כדי להרעימו גם מתעללים בו חבריו הסנדלרים, על חטא שחטא בגאווה ובהתנשאות כלפיהם, ותולשים בכוח את מחצית זקנו.

ובשנים שלאחר־מכן, “מיום ליום הלך ונתבהר לפניו הדבר היחידי אשר חסר לו. עד שביום אחד עלה לו לבטא את הדבר במילה אחת: ‘שלטון’!” (עמ' 24).

וההזדמנות ניתנת לו עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בעזרת אחד ממכריו, אפנדי ערבי, הוא מתקשר עם השלטון התורכי ונעשה ל“מוסר”. מעתה תפקידו לבלוש היכן מסתתרים האברכים היהודים הנמלטים מחובת השירות בצבא התורכי, וראה זה פלא, במקום לטעום טעם של נידוי והחרמה, מתרפסים עתה לפניו כל בני העדה היהודית, גם אותם גבירים שלעגו והשפילו אותו לפני זמן קצר, וכולם רצים וממהרים לשלם לו מטבעות־זהבם האחרונות למען יפדה את בניהם וחתניהם מחובת הצבא. וחיים סנדלר חש עתה את כל העוצמה והעונג שמעניק לו כוח־שלטונו. גם נערה צעירה הוא כובש לו לפילגש. גם בבית־הכנסת נשמעים עתה דבריו, ומלעיגיו מאתמול מחניפים לו וחפצים למצוא חן בעיניו, וכך הוא מתעשר והולך.

תום המלחמה, חילופי השלטונות, כל אלו אינם יכולים לו לחיים סנדלר. עושרו מגן עליו. גם בניו, אלה ה“שרצים”, גדלים ונעשים עזר לו, והאישה, אף היא השמינה, שקטה ונרגעה. רשתו של חיים פרושה על כל העיר, הוא סוחר במטבעות, הוא מלווה, הוא קונה מגרשים ובונה בתים. הוא נעשה מאמין גדול בציונות ובעלייה, מאחר שלפי גלי העלייה לארץ הוא מקדים ומכין את רכישת מגרשיו לבניית בתיו.

על פיגומו של אחד מבתיו החדשים הוא נעשה, במכוון או באקראי, לרוצח. בשעת ויכוח הוא דוחף את אחד הסרסורים והלה נופל ומקפח את חייו. (מעמד זה שימש נושא לתחריטו של ז. רבן בשער הספר).

מכל מעלליו יוצא חיים בשלום. את אלמנת הסרסור כולאים בבית־משוגעים. הכסף יענה את הכול. וסיום הסיפור בחגיגת חנוכת ביתו החדש של חיים, הבית אשר בנה לו ולכל בניו וכלותיו.

יושבים להם חיים, וגציל חותנו, בראש השולחן, ליד שני בקבוקי השמפיין שנתרוקנו, וחולמים על יפהפיות קהיר:

" – אי, אי, לבנות הללו הללו כאווזים שטים במים. מרכיבות הן מנורות קטנטנות אדומות על גופן, ורוקדות כשדים. אך, אחא, הללו אוהבות לקבל כסף מזומן, טבין ותקילין. חמש לירות נתתי לאחת. ועל השנייה שפכתי בקבוק שמפיין מלא. לוּ ראית כיצד תסס המשקה על העור הלבן הערום! אי אי, יש דברים נאים בעולם רחב זה. ואתה חביבי עדיין לא יצאת כמעט מירושלים! בשבוע הבא אסע לקהיר, הילווה אליי ותראה את פירושם של חיים מהו!" (עמ' 119).

* יהושע צנוירט (בר־יוסף): “קול היצרים”. הוצאת “קרית ספר” בע“מ, ירושלים, תרצ”ז [1937). דפוס העברי, של י. ורקר, ירושלים. 232 עמ'.

*

קורות חייו של ה“מוֹיְסֵר” מנחם מנדל קרמר מירושלים

מצוטט מוויקיפדיה

מנחם מנדל קרמר (1869–1938) נולד במינסק שברוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי של רוסיה (כיום בירת בלארוס). עלה לארץ עם משפחתו בילדותו, בשנת 1873, והתחנך בישיבת ‘עץ חיים’. השתכן בשכונת מאה שערים בירושלים וב־1890 פתח בקומת הקרקע של ביתו בית מרקחת. במקביל לעבודתו כרוקח, היה מקורב לראשי השלטון הצבאי העות’מאני בירושלים, ועבד כסוכן עבור המשטרה העות’מאנית.

במהלך ביקורו של בנימין זאב הרצל בארץ ישראל בשנת 1898, עקב אחריו קרמר, כאשר בכיסו היה צו מעצר כנגד הרצל לשימוש במקרה שיתעוררו מהומות. הרצל לא התקשה לזהות את הסוכן שעקב אחריו, והוא מזכיר אותו ביומניו.

החל משנת 1903 שימש כתב עבור העיתון “השקפה”, בו היה ממונה על הטור “השבוע”, שתיאר אירועים בירושלים, ובמיוחד ידיעות על ראשי השלטון העות’מאני בעיר, ומאוחר יותר שימש כתב “הצבי”. המשיך לשמש כסוכן עבור המשטרה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה עבד עבור המשטרה הבריטית, עד כשנה לפני מותו.

דוד תדהר כותב שבתקופת המנדט הבריטי לא היה קרמר פקיד רשמי אך היה מקבל 6 לא“י לחודש ל’הוצאות שונות של המשטרה.' תדהר מציין ש”כדי שהקהל ידע ויקבל את הרושם שהוא פקיד ‘חשוב’, היה יושב בכל בוקר על כיסא, שהיה מעמיד על המדרכה ליד חנות הבגדים ‘ספיר את ווייט’ ברחוב יפו בירושלים, ושם היה מעיין בעיתונים, כדי שהקהל העובר שם יראה איך הוא מסמן בעיפרון האדום את הכתוב בעיתון… כאילו כל המשטרה היתה תלויה בו…"

תדהר גם מציין שזמן מה לאחר מינוי שלו, של תדהר, כמפקד המשטרה בעיר החדשה בירושלים (1921) הוא עצר את מנדל קרמר, שהיה אז “כבן שבעים ומעלה, אדם נמוך בעל כרס גדולה,” בעבירות של שחיתות ומירמה, ואולם בלחץ קצינים אנגליים בכירים קרמר שוחרר.

בזיכרון הקולקטיבי של היישוב וישראל נודע קרמר כאישיות שלילית – כ“מוֹסֵר”, בעיקר בזכות איזכורו ביומניו של הרצל. מאידך ידוע גם שקרמר פעל במיספר מקרים בהשתדלות לטובת יהודים אל מול השלטונות העות’מאניים. השער הסמוך לביתו בשכונת מאה שערים זכה לכינוי “השער של מנדל קרמר”.

אהוד: יוצא אפוא שספרו של יהושע בר־יוסף יצא לאור בירושלים שנה לפני מותו של מנחם מנדל קרמר, ויש לשער שמרבית הקוראים שיערו מי שימש לו השראה לדמות הירושלמית של חיים סנדלר.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.7.1975, לפני 43 שנים

לראשונה פגשתי בשמו של ז. ברכות בתוך ביקורת ארסית למדי של ברנר, שזמנה 1919 – על הבטאון הארצישראלי “האזרח” בעריכת ש. בן־ציון. ברנר מלגלג על חוגי האזרחים והאיכרים, ורואה בספרות הנדפסת בביטאונם את כל מגרעותיה [של] ה“בעל־ביתיות”, הרומאנטיקה המזרחית והדילטאנטיות: “מן ‘הקלאסיקה’ ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה ‘בצל החרמון’ לפועל הערבי של אביה ‘האזרח’.” (כל כתבי ברנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך ב‘. עמ’ 153).

את הספר “בצל החרמון”, שהופיע לראשונה בשם “אין שאטן פון חרמון” בשנת 1918, ולימים תורגם לעברית על ידי א. גולדנסון, טרם מצאתי. אף כי, גם מבלי לקרוא בו, אפשר לשער מה היה בו מן ה“ז’אנר” של התקופה אשר עורר את חמתו של ברנר.

מיטיב להגדיר זאת דב סדן בהקדמתו “במבואי האסופה” למהדורתו העברית של “הירדן סואן” ל־ז. ברכות. סדן מתייחס למאמר הידוע של ברנר “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” – “שבו בולט פיקפוקו (של ברנר), שכמותו כשלילה כלפי ראיית ההכא [כאן], כפי שהיא נתונה בסיפוריהם של משה סמילנסקי, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח ואחרים, ופסק דינו בא משום שהוא קובע כמין כלל, כי היישוב, מתוך שהוא צעיר ופעוט, הרי מה שהוא ישן בו, הוא המשכה של הגלות, ומה שהוא חדש בו, אין בו בנותן טיפוס־וקבע. דבריו אלה וכאלה נשנים גם עתה, ממרחק הימים, בהערכת טיבם וערכם של הסיפורים ההם הקרויים, כדין או שלא כדין, סיפורי ז’אנר, והשאלה היא, האומנם דינם, וביותר ספק דינם החלוט, עמהם, ואין אותה ביקורת טעונה ביקורת.” (“הירדן סואן”. עמ' 12).

סדן ממשיך ועוסק בצמד “רומאנטיקה ותמימות” או “אופטימיות רומאנטית”, אשר עליו יצא קיטרוגו של ברנר, ואומר:

“אכן, ברנר – שערי הרומאנטיקה היו נעולים בפניו, אבל הם שערים הנפתחים וחוזרים ונפתחים, ורבים ושונים נכנסו בהם, ואף באי שערים אחרים בכללם. למשל, מספר ‘גבעת החול’ [עגנון], הוא לימים מספר ‘השנים הטובות’ והדוגמאות לרוב. על כל פנים, ספרות ההווי ואביזריה, כפי שביצבצו ועלו בימי העלייה השנייה, צריכה בדיקה, גם בראשית שורשה המועט, גם באחרית שלוחותיה המרובות. ובבוא שעת הבדיקה, תנוח אלומת חסדה גם על דברי הז’אנר הכתובים יידיש, ובכללם דברי הראשון שעדר במערכה זו ושאסופתו ניתנה עתה בידינו.” (שם. עמ 14).

אוצר בהר סדום

מיהו אפוא אותו ראשון ספרי האידיש שתיארו את ארץ־ישראל?

לפני שבועות אחדים הגיע אליי עלון ושמו “ניב ים המלח” (גיליון 892, מאי 1975), בהוצאת מפעלי ים המלח, ומסופר בו על היהודי הראשון שהיה ספן באיזור ים־המלח וחיפש שם אוצרות ב־1905, והוא גר כיום בירושלים ושמו ד"ר ז. ברכות. ומתברר כי ברכות בן התשעים (יליד 1886), עלה לארץ־ישראל בשנת 1903, והוא [אז] כבן שבע־עשרה, לאחר שנאלץ לברוח מרוסיה בגלל פעילותו המהפכנית בתנועה לא־חוקית.

ברדתו בחוף יפו שילם בשבילו את המס בעל המלון חיים־ברוך, ואף סידרו בעבודה אצל האחים גיסין בפרדסם בפתח־תקווה. אלא שנפשו ההרפתקנית של ברכות לא הסתפקה כנראה בעבודה במושבה. היתה אז, הוא מספר בראיון עימו, שותפות בין יהודי ושמו קניג לבין שייך ערבי, בבעלות על ספינה שהובילה חיטים מכרך שבעבר־הירדן לצפון ים־המלח. בצוות הספינה היו רב־חובל יווני, שומר מוגרבי ומכונאי ערבי מיפו.

“טוב יהיה,” אמר קניג, “אם גם יהודי יעבוד בספינה.” (כך בדיוק אמרה, לדברי ברכות, גם רחל־לאה, אימם בת השמונים של הגיסינים, כאשר התקבל לעבוד אצלם: “טוב יהיה אם גם יהודי יעבוד בפרדס.”)

כאשר חזר ברכות מסיור עם יחזקאל חנקין בחורן, שם חיפשו ביצים לזואולוג אהרוני, – הציע לו קניג לרדת לים־המלח.

ליהודי לא היה אז כל סיכוי להגיע חי מירושלים אל ים־המלח, ועל כן צורף ברכות לשותפו הערבי של קניג. ניתן לו חמור, ובמאי 1905 ירד עם שיירת חמורים טעוני מזון לצוות הספינה. הוא עצמו כבר דיבר אז ערבית די טובה.

יום אחד, והוא עובד על הספינה, הופיע אצלם מוגרבי, לבוש בהידור, ובידו ספר מיסתורי. מן השיחות שניהל עם רב־החובל הבין ברכות כי מסופר בספר על אוצר הטמון בהר סדום. הצוות הפליג לדרום ים־המלח, ובמשך כמה ימים ולילות גדושי הרפתקאות סיירו במקום ולבסוף חזרו בידיים ריקות לצפונו של הים. רב־החובל דעך אחרי המסע הזה, ולאחר מותו מונה ברכות לרב־החובל.

אחרי שנתיים של הפלגות בים־המלח, החליט ברכות להמשיך את נדודיו בארץ ועבר אותה לאורכה ולרוחבה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, יצא ברכות לפאריס, כדי שלא לשרת בצבא העות’מני. הוא למד היסטוריה ופילוסופיה ועשה את עבודת הדוקטוראט שלו בסורבון. מפאריס עבר לארגנטינה ב־1916. ושם, במושבה היהודית “מוזסוויל”, שנוסדה בסוף המאה ה־19, נעשה יחד עם יוסף מנדלסון עורך שבועון באידיש: “דער קאלאניסט” (המתיישב).

הופעת השבועון נפסקה לאחר שנה עקב רדיפות האדמיניסטארציה של יק“א, ואז עבר ברכות לארה”ב, שם מצא פרנסתו כפועל בבית־חרושת למעילי־גשם. עם הקמת הגדוד העברי התנדב אליו וחזר לארץ ב־1918 במסגרת הגדוד האמריקאי. הוא נשאר בארץ כסופר ה“פורברטס” ואחר כמה שנים חזר לארה"ב, בה ישב עד לפני שבע שנים, עת החליט לחזור לארץ ולבלות את שארית ימיו בירושלים.

האיש הוא אפוא “מחלוצי העלייה השנייה, ואף קדם לה,” כדברי סדן, ו“חוויותיו ורשמיו, כמצע כתיבתו, קודמים לתקופת הלגיון [הגדוד] שהביאתהו שנית לארצנו.” (עמ' 10). כבר בתרע"ד, 1914, אנו מוצאים את שמו ברשימת ביקורת של ברנר, בנוסח הידוע, על הקובץ “מולדת” של פיכמאן: “אין ‘מולדת’ אצלכם לא רק במובן של חסרון ‘יצירות נאות מחיי־ארץ־ישראל’ – זה אין, וגם סיפורי ז. ברכות לא יעמדו לכם, ומה כי נלין עליכם?” (כל כתבי ברנר. כרך ב‘. עמ’ 272).

הקובץ “הירדן סואן” מחזיק אחד־עשר סיפורים, ומחזה – “שומרים”, שהופיעו כנראה במקורם באידיש בשניים וחצי העשורים הראשונים למאה [העשרים]. פגם בל־יסולח במהדורה העברית שלפנינו הוא היעדרם של כל ציוני המקום והתאריך להופעתם הראשונה של הסיפורים בדפוס, באידיש או בתרגום לעברית, וזאת נוסף על סגנון התרגום הלא־נעים ולא־שוטף, שאין בו מאומה מחיוניותה של לשון אידיש, ונוסף על השגיאות המרובות בדפוס ובתעתיק, בייחוד במילים הערביות.

נתקלתי לא אחת בתופעה זו: יצירות בעלות חשיבות היסטורית לתולדות הספרות הארצישראלית יוצאות מחדש במהדורות גרועות, ללא שום ציון ביבליוגראפי, על־ידי מו“לים חסרי אחריות הסוברים שבהיעדר התאריך ה”מיושן" ייראה הספר “חדש” ו“מושך” בשוק הספרים.

סיפוריו של ברכות והמחזה שלו עומדים בסימניהָ האופייניים של הספרות העברית הרומאנטית והתמימה שנכתבה בארץ־ישראל באותה תקופה. אין פירוש הדבר שהנושאים אידיליים. אדרבה, הרבה עצב מושקע בסיפורים, אשר כמעט בכולם קיימת צמידות לנושאים אקטואליים ולפרקים אוטוביוגראפיים, האמורים לשקף את הפרובלמאטיקה של התקופה.

ב“הירדן סואן” זו אהבתו של נער תימני לבת־איכרים שאינה מעריכה את “התימני”. הסיפור מבטא הלכי־נפש באמצעות חלומות והזיות, הטבע לוקח חלק בסערות הנפש של הגיבור, אשר סופו נופל חלל על חוף הירדן הסואן, בידי מרצחים ערביים. אף שמצד הנושא קיימת כאן אותה קליטה של מרירות המציאות שעליה דיבר ברנר, הינה מצד עיצובו נישאר הסיפור בתחום הרומאנטי, וניסיונות ההפנמה מתגלגלים בפיוט ובאגדה. הגיבורים קיימים במציאות, לעיתים אתה מזהה אותם בשמותיהם הפרטיים: אבשלום, יגאל, גלעדי, סנדר, חיה־שרה, ישראל, מיכל, יחזקאל – אך קיומם בסיפור רופס, סכימאטי וכמו גזור על פי תבניות־טיפוסים של התקופה.

“תחת השקמה” הוא סיפור אהבה המתרחש בין נודד יהודי וזריפה הערבייה במקום שבו נבלע הירדן בים־המלח, והוא כנראה הד רומאנטי לתקופת ים־המלח של המחבר. הנוף, גם בשיממונו, נושא אופי אגדי, ומתפעם לפי הלמות ליבו של הגיבור.

סיפורים כגון “בפתח ואדי ערה”, “לילות ליד ואדי עמוד” או המחזה “שומרים” עוסקים ביחסים שבין איכרים לשומרים עבריים, ובינם לבין השכנים הערביים, והסכסוכים עימם המסתיימים לא־אחת בשפיכות דמים. וכן בעזיבת בני האיכרים את הארץ. ועוד נושא אקטואלי אז – נטיית ליבן של בנות־האיכרים ל“יחפנים” [הפועלים], ולשומרים העבריים, והקונפליקט הנוצר עקב כך.

יוצא־דופן הוא הסיפור העדוּתי “במיצר הדארדאנלים”, המביא מפי עד־ראייה את פרשת הגדוד העברי הראשון שנלחם [נגד התורכים] בחזית גאליפולי. פרק זה מזכיר בעוצמתו ובערכו ההיסטורי את יומניו של טרומפלדור מאותה תקופה.

אחרון על־פי הזמן המתואר בו הוא הסיפור “מצבת העבר”, ובו הדים לראשיתה של העלייה השלישית – הבחורה שנאנסה באוקראינה אינה מוצאת מרגוע לנפשה בקבוצה הצעירה, בהרי ירושלים. אלא שבמקום הלך־נפש, תיאור פסיכולוגי ותודעה עצמית של הגיבורה – שוקע שוב עולמו של ברכות בהזיות, ובהן נופים ואדם מתפתלים בתמונות ובתנועות נרגשות, נרגשות מדי.

* ז. ברכות: “הירדן סואן”. מאידיש: מ. חלמיש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ. ירושלים־תל־אביב־חיפה. תשל”ד [1974]. 236 עמ'.

הערה מאוחרת: “האחים גיסין” מפתח תקווה, שאצלם עבד ז. ברכות – מדובר באחים משה גיסין ושלמה זלמן גיסין. משה גיסין היה בעל מלון גיסין בכניסה למושבה מצד מערב, רחוב ז’בוטינסקי היום, והיה אביו של אבשלום גיסין, שנפל במלחמה על הגנת המושבה במאי 1921.

בביתו של שלמה זלמן גיסין, בצפון המושבה, ישב י. יערי פולסקין וכתב את ספרו “חולמים ולוחמים”, ובו גם פרק על אבשלום גיסין. מהדורתו הראשונה של הספר יצאה בהוצאת: “המו”ל ש.ז. גיסין, פתח־תקווה, ארץ־ישראל, תרפ“ב [1922]).”

בביתו־מלונו של משה גיסין התגורר הסופר יעקב רבינוביץ, שתיאר את הבית ברומאן שלו “נדודי עמשי השומר”.

בנו הצעיר של משה גיסין היה אפרים גיסין, ראש המועצה הכפרית בפתח־תקווה ומראשי התאחדות האיכרים.

אימם של האחים, רחל־לאה גיסין, היתה אישה קטנת־קומה והיא חששה שביום תחיית המתים ידחפו אותה הצידה והיא לא תספיק לצאת מבית הקברות של המושבה. על כן ציוותה שמצבתה תוצב ממש בפתח בית הקברות, והמצבה העתיקה ניצבת שם, בצורת קבר רחל אימנו עד עצם היום הזה, ויש המדליקים עליה אפילו נרות. בית הקברות סגולה התרחב מאוד מאז, והכניסה אליו הוזזה צפונה.

שלמה זלמן גיסין היה מראשי ועד המושבה ואיש רב־עלילות. בנו אברהם גיסין, ממפקדי גדוד “העין” בתש"ח, היה נשוי לבת־דודי מרים, בתו של דודי ברוך בן עזר ראב.

נכדו דורון גיסין, שהוא גם נינו של יהודה ראב בן עזר, עוסק כיום [2017] רבות בשימור תולדות המושבה.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.1.1973, לפני 44 שנים

בחשאי ובסודי־סודות, כאילו דבר סתר יצוק בהם, יצאו לאור מחדש במהדורה מצולמת שני כרכי הירחון “המעורר” אשר אותם ערך י.ח. ברנר בשנים 1906–1907, בשבתו בלונדון. הוא היה אז בחור כבן עשרים ושש, אשר לפני זמן לא רב נמלט ממשפט צבאי, שעונשו הצפוי היה מוות, בעוון עריקה מן הצבא הרוסי, שבו שירת כשלוש שנים עד לפרוץ מלחמת רוסיה־יפן.

בחשאי, אבל מדוע? האם חוששים כי עשרות אוהביו של ברנר יעוטו על המהדורה ויחסלוה בין יום? העובדה היא: הכרכים לא הגיעו למערכות העיתונים, לא פורסם עליהם במודעות ואינם נמצאים כלל למכירה בחנויות הספרים. לעומת זאת, הייתי נוכח ביום עיון ספרותי שנערך לתלמידי תיכון בקריית־שמונה, ושם חילקו להם במתנה מאת ההסתדרות כמה עשרות כרכים של “המעורר”.

*

ברנר הוציא את חוברות “המעורר” בתקופה קשה לספרות העברית ולעם היהודי: אחרי הפרעות ברוסיה, כאשר גם “השילוח” פסק לצאת לזמן־מה, ולא היתה במה לספרות העברית החיה. בדבריו אל הקורא, הפותחים את החוברת הראשונה בינואר 1906, לפני שישים ושבע שנה, מביע ברנר מישאלה ש“המעורר” – “יהיה לאי, למצודה בודדה של מיספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה, ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם – יום מחר. וזה הפלא: אף־על־פי שכל אלה הכוחות הצעירים הם קונקורנטים נלהבים ועזים בנוגע לאותו ‘יום מחר’ וכל אחד ואחד חפץ למשול בו דווקא ממשלה אוטוקראטית – בכל־זאת הם מתכנשים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענווה, או גם בחום ובהתלהבות ואין פרץ ואין צווחה…”

בחוברת הראשונה מתחיל ברנר לפרסם בהמשכים את סיפורו מחיי מאסרו, לאחר העריקה מהצבא הרוסי, “מא. עד מ.”. ובכרך השני של “המעורר”, בחוברת ינואר 1907, גם כן בהמשכים – את מחזהו “מעבר לגבולין”, המתאר את חיי סביבתו הקרובה בלונדון בשנים אלה.

בקונטרס ה' של “המעורר”, מחודש יוני 1906, מפרסם ז. שניאור את שיריו “לה” “יודוי” ו“כך נושקים אצלנו” (“מחבקים עד כדי חניקה ועד לידי פריקת עצמות / ולוחצים חזה לחזה עד שלא יידע כל אחד / בין ליבו ובין לב חברו”). הספרות הנועזת מעוררת הרבה רוגז, וברנר חותם את קונטרס ח', מאוגוסט 1906, ב“מעין גילוי דעת”:

ב“‘יידישע גאזעטען’ היו”ל באמריקה מזהיר מר תשר“ק באזהרה חמורה את ‘אחת האגודות הספרותיות שבלונדון’ לבל תתמוך, חס־וחלילה, ב’המעורר' מפני ספרות־הזנוּת נמצאת בו (קטעי־רשימותיי ‘מא. עד מ.’ ושירי ז. שניאור), ומפני שהרושם של ה’אזהרה' הוא, כי ‘המעורר’ מקבל תמיכה מכל צד וסכנה גדולה נשקפת לעולם היהדות ממנו, לפיכך הריני מוצא לנכון להרגיע את הכותב והדומים לו ולהודיעם, כי מו”ל ‘המעורר’ לא פנה מעודו בשביל שום תמיכה לשום אגודה ספרותית בלונדון ־־־ ‘המעורר’ נוסד בראשיתו ע“י אגודת ‘מסדה’ (סניף לאגודת “דוברי עברית”) שאספה בשביל הקונטרס הראשון למחצית הוצאות הדפסתו, ומיני אז אין ‘המעורר’ יוצא אלא על־ידי הח”מ (חבר אגודת “מסדה” הנשאר) ולמן הקונטרס הרביעי גם ע“י אגודת מפיצי שפת עבר באמריקה, שקיבלה על עצמה להפיץ ממנו מיספר מסויים של אכסמפלרים. כפי שרואה הקורא, לחינם אפוא היה כל הצלצול מצד סופרה של ה’טאגעבלאט' ואולי לשווא הוא גם פחדו, כי במהרה יהיו ילדים קטנים מתים בעוונו של ‘המעורר’. – י.ח. ברנר.”

את חוברות “המעורר” סידר ברנר במו ידיו בדפוס, הגיה, הדפיס ושלח למנויים. בחוברת האחרונה של הכרך הראשון, מדצמבר 1906, עדיין נשאר גם בצילום המשפט הבא בכתב־ידו:

“אבקש לחתום גם על השנה הבאה. י. ח. ברנר.”

כשהתחיל מוציא את “המעורר” היה, כנראה, מצב־רוחו של ברנר מרומם, והוא מחבר מודעה היתולית, פרסומת לבית־הדפוס של נרודיצקי אשר בו עבד למחייתו כסדר וכמגיה ובו גם נדפסו חוברות “המעורר”:

“פרק שירה. הבחור הזעטצער מה הוא אומר? הבחור הזעטצער אומר: הידעתם מפני מה יוצא הכול, הכול: ספרים, עיתונים, מודעות, כרטיסי־ביקור, וכיוצא בה, וכיוצא בזה מבית־דפוסו של י. נרדיצקי, 48 מייל ענד רויד, איסט, ביופי כזה ובהידור כזה ובמיקח השווה?! שלושה טעמים בדבר: א) מפני שיש להמדפיס הזה השלמה רבה בהדפסה. ב) מפני שרבים בעלי־עסקו ורבות הכנסותיו ויש לו היכולת לעשו מלאכה יקרה ולא ביוקר. ג) מפני שהוא משלם שכר טוב לי, להבחור הזעטצער, בהאי עלמה, ויש לי החפץ להשתדל בגללו ולעשות הכול על צד היותר טוב. ולפיכך, מי שישא ויתן עם בית־הדפוס של י. נרודיצקי, לא יתחרט.”

בחוברות הבאות כבר אין מצב־רוחו של ברנר מרומם כל כך, ומודעותיו של נרודיצקי מופיעות כסדר, ובקיצור ענייני.

בסוף קונטרס ו', יוני 1906, מביא ברנר בחתימת “בר־יוחאי”, הרהורים “על הדרך” אשר הינחו אותו בייסוד “המעורר”:

"כי כה יאמר המעורר!

"ראה, בן הגלות, הנה לדפוק בדלתֵי ליבך הכואב באתי כיום הזה, ־־־

"כיום הזה – אשר אי־הדעת מולכת בכיפה, ודברי תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכול, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמיים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים, הבודדים, הנזירים לבקש את האלוהים – ולא ימצאו…

"כיום הזה, – הנני בא אליך, אח נדכֶּה.

"ולא להתיימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמאטים שלי הקבועים, לא לצווֹתך: זו המסילה האחת והיחידה, לכה בה ותמצא מגרעה; (כנראה, מרגעה. – א.ב.ע.).

"כי לא מרגעה תדע איתי, אחי, אף לא שלווה ולא הנאה.

“כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך ולאמר: שאל, בן־אדם, לנתיבות עולם, שאל אי־הדרך, אי?…”

המילים האחרונות נעשו, למן הכרך השני, מוטו המופיע מדי חודש בראש שערו של הרונטרס, ומילים קשות מאלה מופיעות ב“פנקס קטן” בחוברת יולי־אוגוסט 1906, אף הן בחתימת “בר־יוחאי”:

“הן עם של יהודים אין בעולם. הן הגלות סוף־סוף יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים־מטומטמים ומופלגי־תורה בליטא, טיפשים ופראים בפולניא, הדיוטים ונבזים בגליציא, נרקבים ומעלי־באשה באונגריא ורומניא, גסים וקהים באנגליה ובאמריקא, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים־אנוסים ודשנים־כרסתנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליא, וכולם, כולם ספחת אם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם! כי אלמלי היתה בתוך כל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסמן בשם רגשי עם בריא, כי אז היה צף ועולה יום אחד אל כל התופת הגופנית והנפשית, שאנו, השרידים, נמצאים בה – אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן־גיורא ושמעון בר־כוכבא, היתה תנועת־השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת…”

ובאותה חוברת, מתוך ברכה אירונית ליובל החמישים של אחד־העם: “למן העת אשר כתב אחד־העם את עבודתו הידועה ע”ד הרמב“ם, שנדפסה בחוברת המשולשת האחרונה של ‘השילוח’, נסתלק כבודו מעל ספרותנו. ברכתנו העיקרית היא, אפוא, כי יוסיף להתהלך בינינו, כי לא יעזבנו… אחד־העם לא עסק כל ימי עבודתו בספרותנו, אלא בשאלת הלאום שלנו, משאלותינו האנושיות לא סיפק, – לא עסק בזה; הוא לא נגע באותן הנימין שנשזרו בליבותינו ע”י כתביהם של ברדיצ’בסקי, פרישמן, בריינין, הלל צייטלין ודומיהם."

פרק לעצמו הוא ה“קורספונדנציה”, שצירף ברנר בשולי חוברותיו.

נובמבר 1906: “לאחי ורעי ולכל הבאים עמי בחליפת־מכתבים הנני מודיע, כי ההחלטה שלי לנסוע לא”י נדחתה, לפחות למשך של שנה שלמה; לכל השנה הזאת הנני נשאר בלונדון לערוך ולהוציא את ‘המעורר’.

ליבג’ניה שורצברג: בבקשה, לבלי להוסיף לכתוב אלי.

ליקיר ורשבסקי: “מסיבות טכניות, חברי, נשארה רשימתך ‘חיים’, שהיתה צריכה לבוא בקונטרס זה, לחוברת הבאה.”

“לא"ד ש"ם וו"ן: בשיריך, בייחוד בראשון ובשני, יש איזה ‘שטימונג’, אבל הטכניקה גרועה.”

לרבים מבני גליציה: “עד מתי תאבדו תווי־פוסטה ותלאו כל־כך בדרישותיכם הבלתי־פוסקות לשלוח לכם חוברות־למבחן בעת שהמערכות העבריות יודעות כבר מן הנסיון את טיבכם למדי ואינן שולחות?!”

אפריל 1907: “למר מ. וו. בש"ן: התדמה כי אין ביד אחר זולתך מאסף ‘הזמן’ הוצאת עזרא גאלדין, כי העתקת משם את השירים וחתמת עליהם את שמך?!”

יוני 1907: “אהובתי, ספיר, (מ.פ. בשיקגה) – בוסר. אבל אם המחבר עודנו צעיר, אפשר מאוד שיהא יודע לכתוב ברבות הימים.”

*

נסחפתי אחר הפכים הקטנים של ברנר העורך ועדיין לא אמרתי דבר על הפמלייה של “המעורר”. השתתפו בו סופרים, מסאים ומשוררים כר' בנימין (דב סדן טוען שר' בנימין היה הפיגורה המרכזית ב“המעורר”), א. ביילין, בר־טוביה, ז. שניאור, ג. שופמן, יעקב כהן, פ. לחובר, פיכמן, מאיר וילקנסקי, ש. פינסקי, מ.י. ברדיצ’בסקי, יצחק קצנלסון, צ.ז. ויינברג, דוד פרישמן, יקיר ורשבסקי, מ. לזרסון, דוד שמעונוביץ, פרץ הירשביין, ש. ביחובסקי, יעקב שטיינברג, דבורה בארון, א.א. ליסיצקי ואחרים.

ובאו תרגומים ובהם משל איבסן, מטרלינק (“המופת של אנטוניוס הקדוש”, מחזה), אוסקר ויילד (“שלומית”) וליב שסטוב.

בדרך כלל מושכים לב קורא כמוני דווקא השמות הפחות ידועים. סיפוריו־ציוריו הקצרים של יקיר ורשבסקי, ש[לימים] ביקר בארץ־ישראל ב־1914 ופירסם רשמי מסע בספר “מן המולדת”: (וארשה תרע"ט, 1919), וניספה בגטו וארשה ב־1942.

שיר של יעקב לרנר.

השיר היפה “אז…” של ש. פינסקי, המתחיל בשורות: “…אז היה ליל סגריר, ואני מצאתיך אז ערירה / תועה ברחוב – – / כמדומה, שנשא האוויר מפיך איזו שירה / של ברוך או קוב…”

רשימות מחיי ארץ־ישראל של מאיר וילקנסקי. “משא ערב” הידוע לר' בנימין. ו“מכתב מא”י" בשם “גליליה”. שכתב ישראל איתן מיבנאל בשנת תרס"ה, 1905, ומנסה לתת פורטרט של נערה ארץ־ישראלית יפה בת שמונה־עשרה, שפגש בה הכותב על שפת ים כנרת, אשר –

“התנהגותה, דבריה בחברת צעירים, הם תמיד פשוטים וטבעיים, בלי שום טקסים, בלי כל מלאכותיות, מידברה נאוה, קולה צלול ונעים; מִבטאה מדויק מאוד – מתיזה היטב את ה”רי“ש”, מבחינה בין ‘אל"ף’ ל’עי“ן', בין 'חי”ת' ל’כ“ף' רפה, ואפילו בין 'כ”ף' ל’קו“ף'. את ה’בּי”ת' היא מבטאת תמיד חזקה, כנהוג בגליל. ואולם סגנונה עני, הן במילים והן במִבטאים. היא אוהבת לקרוא, אבל ספרים לא עבים, סיפורים לא ארוכים. אינה יכולה לגמור את ‘המסכנים’ [עלובי החיים] של ויקטור הוגו ומתענגת על סיפורי מופסן ועל שירי טשרניחובסקי.

“בכל זאת מדברת היא על האהבה בתמימות של ילד. אין לה ניסיון בחיים. אינה רואה את הניגוד העצום שיש בין המציאות הטבעית ובין החובה המוסרית. שלושה דברים היא אוהבת: ארץ־ישראל, השפה העברית וצעירים יפים. יש מוסיפים גם את ארוסהּ, על־כל־פנים היא מאמינה שצריך לאהוב את הארוס.”

וכמובן, “אחד מתענוגיה הנבחרים היא הרכיבה על סוס,” ו“כבדווית היא דוהרת בשדה.”

* “המעורר”, קונטרס למחשבה ולפיוט. נערך ויו“ל בכל חודש ע”י י.ח. ברנר. לונדון. בדפוסו של י. נרודיצקי, 48 מייל ענד רויד, מזרח. שנה ראשונה, 1906. שנה שנייה, 1907.

מהדורה מצולמת יוצאת לאור על־ידי משכן י.ח. ברנר וחבריו בארכיון העבודה. ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל. תל־אביב. תשל"ב. 1972. כרך א‘, שנה ראשונה, 1906. כרך ב’, שנה שנייה, 1907.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 9.6.1978, לפני 39 שנים

ספר מוזר הוא ספר־זיכרונותיו של צעיר־אחיו של יוסף־חיים ברנר “גדולה היתה הבדידות”. דומה כי בנימין ברנר השתדל בכל אורח־חייו, ובעיקר גם בכתיבתו, להיות שונה בככל האפשר מאחיו הגדול.

יוסף־חיים סלד מערבים, בנימין חי בקירבם חודשים אחדים כבדווי לכל דבר. יוסף־חיים לא התלהב מן הצבאיות (אף שהכיר בנחיצותה בארץ־ישראל) ולא אמר דומני מילה טובה על אנשי “השומר” בכל כתיבתו, בא בנימין אחיו ונעשה שומר בכרמים ולימים גם חייל בגדוד העברי־העברי שלומד לאהוב את חיילותו. יוסף־חיים לא האמין ביחסים רומאנטיים בין יהודים לערבים, לא בחיים ולא בספרות, בא אחיו ומספר פרשה של אהבה ואירוטיקה עם בדווית צעירה ויפה, בתקופה שבה שימש כחייל במשמר על גשר הירמוך (עליו עוברת מסילת־הברזל לדמשק), ליד אל־חמה.

יוסף־חיים היה איש אמת צרופה ומרה, שעקבותיה לא רק בחייו ובעדויות מכריו וידידיו, אלא ברור שהיא־היא שעומדת ביסוד דמויות גיבוריו בסיפורים – ונשק דומה שלא נשא עימו מעודו בארץ־ישראל – והנה בנימין איש הדימיון הוא, ולדבריו, מעורה בארץ וביושביה מראשיתו בה, נושא עימו אקדח, ולעיתים קרובות קשה להבחין בזיכרונותיו ובסיפוריו בין אמת לדימיון, כפי שהוא עצמו מודה, לאחר תיאור היתקלותו בשני גזלנים ערביים בוואדי ליד כינרת:

“אחר־כך נודע לי שהוואדי שנקלעתי אליו הוא ואדי פיג’אז ההולך ממורדות יבניאל אל הירדן, והוא ידוע גם בשמו ‘ואדי חרמיה’, כלומר, מקום מקלט לגנבים ולשודדים, ששומר נפשו ירחק ממנו. מיד נמלאתי גאווה שהעזתי להיכנס למאורתם של שודדים, וברבות הימים הייתי מייפה את המעשה בכחל ושרק מדימיוני, ומספר מעשה נורא שהיה בי ואיך נחלצתי מן הסכנה באומץ ליבי וברוב תושייתי.” (שם, עמ' 54).

דומה, כי מילות־וידוי אלו מסבירות חטיבות רבות בספר זיכרונות זה, שהמעשים המסופרים בו יופו לא פעם בכחל ושרק, עד שכמה מהם כמעט שאינם מתקבלים על הדעת.

כמו למשל כל אותו פרק מעמוד 72 והלאה, המתיימר לתאר את שהותו של בנימין ברנר בקרב שבט בדווים בדרום הארץ, מעשה התאהבותו בנערה בדווית (מוטיב החוזר פעמיים בספר!) ופרשת הצבוע, הנקראת כצ’יזבאט מאותה תקופה:

“בשעה מאוחרת שכבנו רושדי ואני על ראש ההר, דרוכים לקראת הבאות. לא עבר זמן רב ומעברו האחר של הוואדי נשמע צחוק אדם מלעיג ומתגלגל, ונשתתתק. אני, שלא האמנתי לסיפורו של רושדי, נזדעזעתי. נדמה היה לי שאיזה איש שנטרפה דעתו עליו נתן את קולו בצחוק. עד שאני תוהה ומתוח, נשמע הקול שוב, ושוב, ושוב. מכאן ואילך איני זוכר כלום. בבוקר, כך סיפרו לי, באו רושדי וחבריו ומצאו אותי ישן על מדרון ההר. איני יודע אם אמת דיברו או שמא תיעתעו בי, אבל עובדה היא שאיני זוכר כלום למן הרגע ששמעתי את קולו של הצבוע ועד שהעירוני על מדרון ההר. הם סיפרו לי שלא רציתי לזוז מן המקום, ולא הועילו כל שידוליהם, ולכן עזבו אותי שם, עד שמצאו אותי ישן. נראה שהצבוע התחיל מושך אותי בצחוקו, כך אמרו, ואני התחלתי להימשך אליו, אבל משהו הפריע לו כנראה, ולכן נשארתי ישן באמצע הדרך. המעשה הזה עבר בכל המחנה ורבים סיפרוהו בנסחים שונים, וזמן־מה הייתי עיקר עניינם של הנערים הבדווים.” (שם, עמ' 79).

שכל זה יארע לאחיו של ברנר, ולא יותיר רושם כהוא־זה בכתביו של ברנר עצמו – כמעט קשה להאמין. מה עוד שחלק ניכר מהרוח ומתוכן הדברים שמספר האח הצעיר מנוגד כמעט לגמרי לכל מה שברנר ראה והכיר בארץ־ישראל, וכמעט קשה להאמין שבמשך כל אותן שנים היה לו לברנר בארץ אח הרפתקן, כמעט גיבור, שומר, מעורה בחיי הערבים, יודע היטב ערבית, מאוהב בשתי בדוויות, חייל בגדוד, בחור בעל כוח גופני רב, מזויין בנשק מנעוריו וכולי וכולי, שהרי לוּ היה האח הצעיר כזה, מה צורך היה לו לברנר בדמות החיובית היחידה של צעיר ארצישראלי שבכל כתביו, הוא עמרם, נכדו של אריה לפידות, ב“מכאן ומכאן”?

הסיפור הוא משנת 1911, וזו השנה שבה בא בנימין הצעיר לארץ, אך ברור שלא בנימין הוא ששימש לו דגם (קרוב לוודאי שהסיפור נכתב טרם בואו ארצה [וגיבורו גזור בדמות הנער דב־ברל פסילוב מעין־גנים]), ומתגנב אפוא חשש בלב, כי ברנר לא ראה באחיו דבר מכל מה שהאח הצעיר מבליט בזיכרונותו מאותה תקופה. וברנר היה איש חד־עין וישר־להכאיב.

לכאורה, נראים היחסים בין בנימין ברנר לאחיו הגדול קרירים לגמרי, ולא פעם מציין האח הצעיר, כי לא מצא דמות־אב באח המבוגר. אך תחושת זרות זו מצוייה גם בדבריו על בני המשפחה האחרים שמצויים בארץ, כגון אחיו מאיר, ואחיותיו, ואין לדעת אם זוהי הרגשה סובייקטיבית חזקה של הנער (שהיה בן אחת־עשרה בבואו ארצה) שמצוי בתקופת התבגרות ללא אב ואם ומתגלגל מקום למקום מבלי שגידולו וחינוכו יוטלו על איש או משפחה מסויימים, וכל זאת על רקע הבדידות של חיי רווקים שאכן איפיינה את צעירי העלייה השנייה.

או שמא מבקש בנימין ברנר לרמוז, כי זרוּת וכמעט התנכרות זו היתה מעין תו־היכר שאופייני למשפחת ברנר ובמיוחד ליוסף־חיים הטרוד בצרותיו ובצרות הכלל, ואולי היה פשוט איזה אנטאגוניזם בין האח הצעיר למבוגר, מה עוד שאפילו נקבל מקצת עדויותיו של בנימין יסתבר לנו שלא היה נער קל כלל וכלל וכי מוריו ומיודעיו לא תמיד שבעו ממנו נחת.

נקודת הצומת בפרשת כל היחסים הללו, והמקרה הבולט היחיד שבו ברנר, בעצם ימיה הקודרים של מלחמת העולם הראשונה, נחלץ לעזרת אחיו הצעיר עד כדי סיכון מעמדו ומקום־עבודתו שלו כמורה – היא הפרשה שהיתה ידועה אך דומה כי למלוא פרטיה היא מסופרת לראשונה בספר הזה – פרשת הסטירה שהעניק יוסף־חיים למורהו של בנימין בבית המדרש למורים בירושלים, א“מ ליפשיץ. וזאת לאחר שבנימין גורש מן הסמינר בעקבות האשמת־שווא של אחד המורים, כאילו גנב ממנו הנער ספר ישעיהו עם פירושים. הדו”ח שכתב יוסף־חיים על השתלשלות המקרה מודפס בספר, ולדברי בנימין ברנר, זוהי הפעם הראשונה שהדברים האלה מתפרסמים.

כמי שגורש אף הוא מבית־הספר בהיותו בערך באותו גיל, ובעוון הכאת־מורה (מתוך הסתבכות בלתי־נחוצה אך אופיינית לגיל ההתבגרות, וכאשר כל צד בטוח בצדקתו) – חשתי הזדהות לא־מעטה עם סיפור זה, שמתאר התדרדרות ביחסים בין מורים לתלמידים, אשר כמין מורסה היא נבקעת דווקא בעקבות איזה עניין לא חשוב, מקרי, הנעשה לסמל ומחייב את המורים לענוש תלמיד אחד בעוון המצב המעורער של בית הספר כולו.

התקוממותו של ברנר, היחלצותו לבוא במיוחד לירושלים לעזרת אחיו, הניסיון (המכרסמו מבפנים כל העת) לא לערער על העונש עצמו, שבא בעקבות התחצפות למורה, אלא להסיר את כתם הגניבה (שלא הוכחה) משמו של אחיו הצעיר – כל אלה מרתקים כמין גירוי בפצע כואב, ורק כאשר נוכח יוסף־חיים כי הנהלת הסמינר מתחמקת מהסרת האשמה הלא־מבוססת של אחיו בגניבה, הוא נוקט (במבטו־לאחור – כמעט במחשבה־תחילה) באקט המכאיב־הסמלי של סטירת־לחי פומבית:

“והרימותי את ידי – בפעם הראשונה לימי חיי – ועל אדם חלש – (– – –) מר ליפשיץ היה זה שעשה לעיניי דברים, וביחס לאדם קרוב, שאי־אפשר היה לבלי להעירהו על־ידי איזה מעשה מצידי, כגון רקיקה בפנים או מכה בלחי. הוא היה האחד, שהיה צריך לעשות לו כאשר זמם. יהא גם הוא ‘קורבן’ פעם! מידה תחת מידה.” (שם, עמ' 133).

וברנר צדק. באשר משקלה של הסטירה מהדהד עד היום, והוא שמטהר, מעל לכל צל של ספק, את אחיו הצעיר מאותה הסתבכות באשמה אווילית. אך כשמעמידים פרשה זו על רקע היחסים הקרירים שבין האח המבוגר לצעיר, כפי שהם מתוארים על פני מרבית דפי הספר שעוסקים בכך, מתעוררת איזו תהייה אם לא היה בה, בתהפרצותו של ברנר, גם איזה רגש אשמה סמוי על שהוא מזניח את חינוכו של אחיו הנער המתבגר.

אחד התלמידים בבית המדרש למורים, המכונה תחילה בשם “פלאי” ואחר־כך בשם משפחתו – נוביק, הוא תלמיד השנה החמישית ומבוגר בכשנתיים מבנימין ברנר (תלמיד הכיתה השלישית) – מוזכר בדו"ח שכתב ברנר על הפרשה “חומר לתולדות הפדגוגיקה בירושלים החדשה, – (שם, עמ' 117). לדברי יוסף־חיים ובנימין, המסתמכים על דברי המורים בסמינר, היה זה התלמיד נוביק שהפיץ את השמועה שספר ישעיהו עם פירוש מדעי, שהיה שייך למורה ד”ר נבון, נמצא אצל התלמיד ברנר.

לא הייתי מתעכב על פרשה זו אלמלא הייתי סבור כי המדובר הוא באחד מבני פתח־תקווה בשם פ. נוביק, שלמד בשנים ההן בבית המדרש למורים בירושלים, והוא כיום בן שמונים וחי זה שנים רבות בפאריס, וכתובתו ידועה.

הוא נזכר גם בעדות אחרת מן השנים ההן – (1916–1917), בספר היובל הראשון של פתח־תקווה, משנת תרפ“ח [1928], בעמוד תקי”ח. שם מסופר כיצד נאסר יחד עם עוד שנים־עשר צעירים מפתח־תקווה והובא לירושלים, לאחר גילוי רשת הריגול של ניל"י, והצליח יחד עם אחיו הצעיר ועוד כמה מחבריו, להימלט ממאסר ולחזור ברגל מיררושלים לפתח־תקווה בתוך מהומת הצבא התורכי הבורח מן האנגלים.

אם אכן זה האיש (ואינני יודע אם בנימין ברנר יודע שעדיין בחיים הוא) – היה מעניין לכתוב אליו ולשמוע את גירסתו שלו לכל אותו מאורע, שהוא נקלע להיות אחד ממסובביו העיקריים, ואף להיכנס בזכותו לתולדות הספרות העברית, אף כי לא על לחיו שלו סטר ברנר. היותו של נוביק בן מושבה ארצישראלית ודאי שלא הגבירה את מידת האמון שרחש יוסף־חיים לעדותו.

* בנימין ברנר: “גדולה היתה הבדידות”. עם עובד, תשל"ח [1978], 245 עמ'. כותרת המאמר: בעיתון: “בין אמת לדמיון”.

*

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: פלטיאל נוביק [יליד פתח־תקווה, 1898] היה דודי עוד לפני היוולדי. הוא היה נשוי לאחותה המבוגרת והיפהפייה של אימי, צֶלָה (צביה) ליפסקי מפתח־תקווה, שמתה אחר לדתה את בנה אוֹרי. מצבתה ניצבת בבית הקברות טרומפלדור בתל־אביב. משפחת ליפסקי הציונית עלתה מלודז' לפתח־תקווה ב־1921.

אביו של פלטיאל, דוד נוביק, הנגר, רשם פרק בל־יישכח בתולדות פתח תקווה כאשר הזעיק את הצבא הבריטי לעזרת המושבה בהתקפת שבט אבו־קישק עליה בחודש מאי 1921. הנה הקטע על אודותיו מתוך ספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”:

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

“הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס־אל־עין ולהזמין את הצבא?”

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג’נין לראס־אל־עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת־הרכבת בראס־אל־עין [ראש העין], שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח־תקווה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח־תקווה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת־הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח־תקווה.

“אנגליש אופיצר?” פונה נוביק לקפיטן.

“יס?”

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

“עראב בומבארד פתח־תקוה קולוני, קום הלפּ… אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ… טויט אלע מענטשן… פּיפּל… קום הלפ!” כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.6.1972, לפני 45 שנים

תחת השם הפאסטוראלי “גננים”, ספרו של אשר ברש, אשר החודש מלאו עשרים שנה לפטירתו, מסתתר רומאן ארץ־ישראלי מעניין, לוקאלי, ובו סיפור חייה של אישה מיוחדת־במינה, סיפור עצוב, הכתוב בהבנה פסיכולוגית דקה לנפש אישה. זמנו של הסיפור הוא שלהי שנות השלושים, ובסופו נרשם: “תל־אביב, תרצ”ח" [1938].

הגננים הם שני אחים, מנשה ואפריים קליגר, המקימים לעצמם במו־ידיהם חלקת פרחים גדולה בשכונת “מעין־גנים” (כנראה רמת־גן), אשר ממזרח לתל־אביב. הם אנשים פשוטים, טובים, ישרים ונאמנים. אנשים חיוביים וחרוצים אשר ליבם לא הולך בגדולות. אפריים, הצעיר, הוא איש תוסס ובעל חוש־הומור, מסוגל ללימודים. מנשה הבכור הוא איש “בלי חוכמות”, רציני, אך ניחן בבינה מעשית, בזריזות ובחוש נכון בכל מלאכה. ידידות־אמת שוררת בין השניים במשך כל ימיהם.

בספינה המביאה אותם ארצה הם פוגשים נערה בשם מירה, הנספחת לאחת מקבוצות החלוצים ההולכים לקיבוץ. לב השניים נקשר בנערה והם מתאהבים בה. וכל אחד מהם נכון בליבו לוותר עליה לאחיו.

לאחר גלגולים ואכזבות בקיבוץ מגיעה מירה לתל־אביב ופוגשת מחדש בשני האחים. שני האחים מבלים עימה בקונצרטים ובנשפים, עד שנופל הפור: מנשה הבכור הוא שיציע לה נישואים. וזאת הוא עושה בעת טיול רציני על שפת הים בתל־אביב, ומקבל את הסכמתה של מירה אף שהיא אומרת לו: “אגיד לך את האמת, אפריים טוב בעיניי ממך, אבל יודעת אני, כי לי ניתת אתה.” (עמ' 67).

ואולם ליבה של מירה אינו שלם, וכבר באותו טיול ראשון על שפת־הים היא מהרהרת: “היא שיערה לה אחרת, אחרת לגמרי, אחרי הרומאנים האחדים שהיו לה בגרודנה ואחר־כך בקיבוץ בארץ, מהם שניים קשים מאוד, שתקפו עליה כחוליים רעים, עוד חלמה על אדם בעל תואר ובעל עושר, שייתן לה חיים של מעמד וזוהר בחברה, אדם אשר בגלל מה שהוא עלול לתת לה, הוא גם מתקבל על ליבה והיא גם נכונה לחבבו. והנה אפילו אפריים, שיש בו יותר מן האדם התרבותי, לא ניתן לה, ובמקומו בא זה, הפשוט כל־כך, מנשה. אך טוב לה מנשה מהמשך החיים התלושים האלה, הנדנוד והרוגז הזה האוכל ומכלה ביום ובלילה, אותו אי־ביטחון ואותו ניחוש משפיל: ‘זה? לא זה?’ והרי הוא על־כל־פנים אדם מיושב וטוב ונבון וחרוץ ומצליח, והעיקר, שהוא, כנראה, אוהבה באמת, ובוודאי יתמיד באהבתו, וכמו שאמר לה: ‘לא יחסר לה כל’ אצלנו.'” (עמ' 69).

השניים נישאים, ואולם למן השבועות הראשונים לחייה עימו, והיא כבר רגילה בו ובהליכותיו, יש משהו שאינו חדל מהיות מוזר בעיניה:

“זה בעלה?… היא הסתכלה בו והירהרה וחשה בגופה קירבת בשרו וניסתה להסביר לעצמה את וילון הזרות החוצץ ביניהם… יש, כנראה, סיבה… שאולי אינה בו, במנשה, אלא בה, במירה עצמה. היא, לפי שהיא מכירה את עצמה, לא נוצרה בעצם להיות אישה נשואה, בעלת־בית ואם לילדים. פעמים רבות באה לה מחשבה זו עוד בחוץ־לארץ ואחר־כך ביתר תוקף בארץ. פעמים, בשעה של חשבון־נפש וגילוי־הלב בפני עצמה, העיזה אפילו לומר לעצמה: אני נוצרתי לחיות עם אותו הגבר, שיספק לי מכסימום של תענוגות וחיי־רווחה. היו לה בחייה כמה רומאנים, ותמיד היה הרומאן קשור בציור זה: חיי רווחה ותענוגות. אף כי מן הצד השני, אילו בא מישהו והיה שואל ממנה, שתגדיר בבירור מה הם התענוגות, שהיא נכספת להם באמת, היתה מתקשה להשיב דבר מסוים. כל תענוג ותענוג, מאלה שהיא רואה נשים בנות־גילה רודפות אחריהם, נראה לה כתפל וכמופרך, אבל כלל התענוגות נעשה לה מושג כולל, שיש עימו משיכה חזקה כל־כך, עד שהוא ממלא את בתי־נפשה. ברי לה שעם מנשה, ואפילו בסיועו של אפריים, לא תראה חיים של תענוגות רבים וגדולים, לכל היותר תהיה פטורה מדאגת פרנסה, וצרכיה הקטנים יינתנו לה בלי קושי יתר. אף גם סערות גדולות וסכסוכי משפחה אינם צפויים לה: אנשים נוחים, שקולים בדעתם ומושלים ברוחם הם האחים קלוגר. לא כן היא. הו, היא מכירה את עצמה: שכליותה ושיווי־משקלה אינם אלא כיסוי לסערה השוכנת בה… יש משהו בדמה, העולה לעיתים מאיזו מעמקים ומביא בכל גופה רתיחה כזו, שהיא חשה מחנק, ואם לא תפתח פתח לרתיחה זו, תיחנק.” (עמ' 77–78).

אושר קטן מרחף על הצריף שבו גרים שני האחים הגננים עם מירה. דודתה שבתל־אביב מנסה להסיר מליבה ספקות, לומר לה שלא מיקח טעות עשתה: “הנה פרדמן, את מכירה אותו? בלי נזקו, על כל ישראל! הדוד אומר, שהוא עשיר כקורח. אנוס היה להסכים, שבתו תינשא לנהג. כמובן, הוא ייתן להם פרדס. אבל מה טעם בדבר?” (עמ' 85).

“אבל מירה כמו החליטה בליבה – לדחות את ידי האושר הזה. היא לא באה הנה לבקש לה אושר, היא לא נישאה למנשה לשם אושר. אפילו לוּ נישאה לאפריים, שהוא חביב עליה ממנשה, לא היתה מוצאת את האושר. היא נישאה כך, סתם, כדי ‘לגמור’ כדי ‘להיפטר מכל זה’. ממה? אין לדבר שם, אבל הוא ידוע, הוא ממשי מאוד. מי מן הנערות שאין כוחן יפה לסעור או להיסער בחוזקה, אינה מרגישה כעבור שנים אחדות לבגרות בצורך ‘להיפטר מזה – וחסל’? היא עוד ‘נפטרה מזה’ בשלום. היא, לפחות, לא נכשלה. זה כבר ברור לה. אפשר שרבות היו מקנאות בה. אבל היא יודעת מאוד, שאת האושר לא השיגה. והאושר אינו יכול להיות כאן, עם אלה. האושר הוא אי־שם רחוק, אי־שם אצל אחרים. אף כי ‘שם’ זה ו’אחרים' אלה אינם מסוימים כלל במושגיה.” (עמ' 93).

נולדת לה בת, עפרה, ולא עובר זמן רב ושוב היא נכנסת להריון, ואז, בהתעוררות עקשנית של עצמיותה הרדומה, היא עושה הפלה.

היא אוהבת את בתה. נדמה לה שהיא מסוגלת להיות אם, אבל היא אינה יכולה להיות אישה. היא שוגה בחלומות על אושר רחוק, על אהבה, היא מרגישה ש“אין לה כל סיפוק בחיים, שנפשה ריקה, שעוד לא בא זה שעלול למלא את נפשה…” (עמ' 153) ומשום כך גם יחסיה אל בתה אינם נורמאליים. היא משתמשת בפעוטה כמו במין תכשיט להתנאות בו, וכשהיא מחבקת אותה היא חולמת על חיים אחרים, על ריחם וגופם של גברים זרים, מעניינים, שיכלו להעניק לה תענוגות. ובקשה זו לתענוגות היא הצורך הנואש שלה עצמה לצאת מתוך השיממון של חייה, הרגשת חוסר־הערך וחוסר־הביטחון שהיא שרויה בה. שני האחים נושאים אותה על כפיים. והיא מתביישת בהם, בפשטותם ובחריצותם.

“באמת לא השלימה מירה עם חייה. כל מה שעשתה עד היום, כמו מתוך נמנום עשתה. גם עלייתה לארץ, גם חייה בקיבוץ, גם נישואיה ואפילו לידתה – הכול נעשה כמו לא מרצונה היא, אלא כמו מתוך איזה רצון זר (רק במקרה ההפלה הרגישה אקט של רצון חזק משלה). את העיקר עוד לא השיגה. לא, אינה יודעת אפילו את טעמו, את מראהו. אבל מרגישה היא בחסרונו תמיד. בלילות, על משכבה, בהקיץ ובשינה – היא מרגישה, שעוד לא חיתה את חייה. האם אצל כל בני־האדם כך? האם כל אדם מרגיש בחייו את הפגם הזה, את הריקות הזו, את ההיעדר הזה של העיקר, והוא שואף אליו וחולם עליו, מי בבהירות יותר ומי בבהירות פחות – ובינתיים עוברים החיים והאדם מסתפק בעל־כרחו בטפל – והעיקר אינו בא כלל?” (עמ' 152–153).

אופייני למצבה הנפשי של מירה שהיא מתאהבת בתצלום. תצלום של גבר אוסטראלי, אח של בעל הווילה אשר בשכנותם. הצורך לאהוב מכריע את כל יתר כוחות נפשה, ובבוא הבחור ארצה, ועימו הברק של מכונית חדשה ושפה אנגלית וחיים עשירים ביבשת אחרת, נחתם גורלה של מירה והיא נמשכת אליו כפרפר אל האש.

“אני אוהבת את לואיס קוייט, והוא אוהב אותי,” היא אומרת לבעלה, “נישואינו היו טעות מלכתחילה. מיד אחרי החתונה הכרתי בטעות. אך־על־פי־כן הוספתי לחיות איתך ולעשות את המוטל עליי כמו אדם אחר פועל בי. לא רצוני היה זה. וכך הריתי וכך ילדתי, וכך גם שמחתי לפעמים ואמרתי לנפשי, כי מצאתי את המנוחה ואת הטוב. עד שבא זה ועוררני מתוך מצב זה, ועורר את רצוני אני, ונוכחתי שאיני יכולה יותר.” (עמ' 201).

מירה נאלצת להשאיר את ילדתה ביד האחים ועוקרת עם לואיס קוייט לאוסטראליה. היא מוותרת על מה שנראה בעיניה כטפל, ואולם העיקר גם הוא לא בא. היקיצה מתוך הנמנום אינה מביאה חיים חדשים אלא אובדן. אחר שנים אחדות היא חוזרת בגפה לארץ, אורבת פעם אחת לראות את ילדתה, ולאחר ימים אחדים מטביעה עצמה בימה של תל־אביב.

במכתבה האחרון לאחים היא כותבת: “מה שעבר עליי מיום שעזבתיכם, יירד עימי לקבר. אפשר שנהגתי כחסרת־דעה, אבל אחרת לא יכולתי. איני מתחרטת על שום דבר. חיי אדם נגזרים מלמעלה. לא יכולתי עוד לחיות בלי ילדתי. לתבעה מכם לא היתה לי רשות, ולחיות בלעדיה לא היה לי כוח.” (עמ' 232).

* אשר ברש: “גננים”. רומן. הוצאת “מסדה” בע“מ, תל־אביב, תש”ד, 1944. 232 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.10.1973, לפני 44 שנים

“כעיר נצורה” של אשר ברש (1889–1952) הוא אחד הספרים המקסימים והמלהיבים ביותר שהזדמן לי לקרוא עד כה בספרות הארץ־ישראלית – וקראתי חלק ניכר מן הספרות הזאת. זוהי מחרוזת סיפורים מימי תל־אביב הקטנה בתקופת מלחמת־העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה צ’כובית עדינה ומאופקת, אירונית מעט, רוויית אווירה. וגיבורי הסיפורים מתנודדים בין עצב למוזרות.

“הריני מוסר בזה מודעה,” אומר ברש בהערה בפתח ספרו, “כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית־כוללת של הפרבר תל־אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת־העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האוניות האחרונות מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל יבקשו להעמיד את הדברים על ‘אמיתם’. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.”

היטב מורגש כי מרבית גיבורי הסיפור, אם לא כולם, אינם פרי־דימיונו של המחבר אלא אנשים בשר־ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, מבין תושבי הפרבר תל־אביב. המספר, שהוא, כנראה, בן־דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי־הוגן להתייחס לסיפורים הללו רק על־פי דימיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה היישובית הקצרה־ארוכה, ובכל זאת כמעט אי־אפשר לעמוד בפני הפיתוי.

הנה דמותו האפלה של גילר, אשר בחצות לילה בוקעת ונשמעת בפרבר זעקתו מקפיאת הדם, כקאראמאזוב האב:

“רוצח! מנוול!… בשלך אאבד את עצמי לדעת… רוצח! רוצח אב!” (עמ' 162).

גילר יוצא למרפסת ומכריח את נחום טרוי להיכנס אליו לשתות כוס תה. הוא מוכרח לדבר רעות בבנו: “בטוח אני, שיקרה אסון… או אני – או הוא… לשנינו אין מקום בעולם הזה…”

וגילר מתפרץ בווידוי המתחיל כך:

“העלילו עליי עלילות שקר וחבשוני כך וכך חודשים במאסר, ולבסוף – יצאתי לחופשי. כלום אין עוד בני־אדם, שהעלילו עליהם עלילת רצח ומשפטם יצא לאור והם חיי חיים נורמאליים ככל האדם?… אבל אין טעם בדברים האלה: אני שונה מהם, ‘גורלי’ אחר, עליי רובצת קללה היסטורית, לאומית… הוי, יאמין לי, מי שפגעה בו עלילה איומה כזו, אין לו מנוחה עולמית… כחלודה היא באה בנפשו, כארס של מקק, והיא מפעפעת ומחלחלת בו ועושה אותו נטול מן העולם…” (עמ' 164).

ומיהו גילר זה, בסצינה הקאראמאזובית המופלאה, המלוּוה ברישום דיוקנו מאת נחום גוטמן, המתארו כשהוא מהלך במרי רוחו? – ללא ספק שימש לו “מודל” מנדל בייליס בכבודו ובעצמו, אשר לאחר ששוחרר ממשפט עלילת הדם בקיוב, ב־1913, היגר לארץ־ישראל. תושבי הפרבר, מספר ברש, כבר נילאו לשמוע את גילר חוזר בפניהם על סיפור מאסרו ומשפטו. דיוקנו של האיש, לפי ברש, הוא של אדם רדוף שדים.

ומיהו הסופר פלאם עם אשתו ובתו הקטנה? קשה שלא לזהות בו את ברנר, מה גם שגוטמן צייר בפשטות, ברישום הנלווה לפרק, את דיוקנו של ברנר, יושב וקורא בעיתוני אידיש:

“פלאם היה מבזה את העיתונים ה’צהובים' האלה, בכל־זאת שתה את דבריהם בצמא.” (עמ' 126).

ומי זה בא לבקרו בתל־אביב אם לא הפועל הזקן, הסופר הטולסטויאני ואיש־המופת, זרחי? בערב בא זרחי, הוא א.ד. גורדון, להראות לפלאם את מאמרו האחרון. פלאם “חיבב את הזקן והעריצו על כוחו לשבור את אורח־חייו, אך את הסופר שבו לא החשיב ביותר.” (עמ' 128).

זרחי מתפלא על הערצתו של פלאם לילדתו. בעיני זרחי מראה השקיעה עדיף מן ההתפעלות המשונה מן הילדה הקטנה. הוא קורא לפלאם לבוא לראות בשקיעה, אך פלאם מציץ רגע ופונה מיד לחזור הביתה, אל התינוקת, באומרו: “מה יש כאן לראות? שמש שוקעת…‘בין עבי אש ועבי שם’… מה החידוש? בחיי האדם יש יותר חידוש…” (עמ' 129), וזרחי מפטיר אחריו:“חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.” (שם).

לא כל הסופרים המופיעים בסיפור בשמות מחודשים עלה בידי לזהות. ובייחוד הסתקרנתי לדעת מיהו הסופר הירושלמי סאשה אתרוג, איש פועלי ציון וגם אסתטיקן ומבקר־ספרות מגהץ בלשונו (כלשון ברש), וידידו של הסופר פלאם, החי על חסדיה של האחות הירושלמית חסיה, ונמלט מן הארץ באונייה האחרונה, שעה שהיא, חסיה, מתקינה לו את כל צרכי הנסיעה. ואולי הוא הסופר ברנצ’וק מן הרומאן “האוניות האחרונות”, השני בטרילוגיה “עד ירושלים” של הסופר א. ראובני? או אולי הוא ירקוני מ“תמול שלשום” של עגנון?

[הערה מאוחרת: במסתי “תל־אביב בראשיתה בראי הספרות”, סידרת עידן 3, בהוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 1984, כתבתי כי סאשה אתרוג הוא המשורר והסופר יעקב קופלביץ' הידוע גם בשמו ישורון קשת].

והנה רעייתו של ראש הוועד של תל־אביב, "שנודעה לפנים כיפת־תואר, ועתה נשתיירו מיופייה רק עוד קומתה ותואר פניה הנשיי, הצח, המדוייק בתוויו ורק הסנטר (“הפנים הקלאסיים,” כפי שאמר אחר ממעריציה). על הרוב היתה מכסה פניה בצעיף, כדי שלא תורגש הכישות של סנטרה, גידול שיער מרגיז, שנלחמה בו בכל האמצעים ולא יכלה לנצחו… היא ידעה לכוון ישיבתה באור ובצל כך, שהכישות הנטולה על סנטרה לא היתה ניכרת כלל בהיות פניה מגולים – " (עמ' 110). [הכוונה כמובן לצינה דיזנגוף].

אלה, והרופא הביל“ויי ד”ר ציפין [חיסין], והעסקן הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי [מרדכי בן הלל הכהן], ומנהלי הגימנסיה, והסופר שמחון, הם מן הניתנים פחות או יותר לזיהוי, ומי שבקיא יותר בתולדות העיר ימצא יותר שמות מוכרים משמצאתי אני. ואולם גיבוריו האלמוניים (לפחות למעני) של הספר אינם פחות מקסימים ומושכים.

כך, למשל, הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה מבעד לחלון אישה ערומה. הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי־המלחמה. הרצאתו של הפרופסור האורח שמיץ באולם “עדן”, בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו. זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. צלילי מארש־האבל של שופן, המלווים את סוף הסיפור על מותו של מירון גוברנאטור. [כל אלה] הם מן שיאים ה“צ’כוביים” של הספר, מעמד נדיר ביופיו העצוב.

ופרשת אהבתם הטראגית של הגברת ראיסה סידקוב ובוריס קלדם. וסניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין הנוסעת בחצות הלילה מפתח־תקווה אל הקאימאקם ידידה בתל־אביב כדי להשיג רשיונות ישיבה לקבוצה ממגורשיה בזיכרון־יעקב. והיא, הגברת, גם מסיימת את הסיפור, עם יריית תותח הבאה מרחוק ומבשרת את התקרבות הצבא האנגלי, וסוף תקופת הגירוש מתל־אביב.

את “כעיר נצורה” חייב אדם לקרוא כדי לטעום בו את הטעם הגנוז, ושום רשימה על הספר לא תוכל לשמש תחליף ליופיו ולקסם המהלך בין שורותיו.

* אשר ברש: “כעיר נצורה”. סיפורה של תל־אביב. מהדורה ראשונה תש"ה. 1945. מהדורה חדשה עם ציורים מאת נחום גוטמן, הוצאת מסדה, 1969. 184 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.5.1977. עם כותרת המישנה: “במלאת 25 שנים למות א. ברש”, לפני 40 שנים

בהקדמה לספרו “תמונות מבית מבשל השכר” כתב אשר ברש – אשר בימים אלה מלאו עשרים וחמש שנים למותו: “התאמצתי לכבוש את הלך הלב. כי הרוך והעדינות העוטפים את הדברים הם רק קליפה דקה ונוצצת הבאה לכפר על העמל, הסבל, החיים והמוות הנתונים ביד־גורל גסה. בעיני הילדוּת, שצפו את הדברים בהיותם, נאצל קורטוב חסד לתמונות, שנחזו עתה שנית בשביל הגיליון. אם נתחלפו לי גדולות בקטנות או להיפך – שר־האמנות הוא ותרן, וקפדנותו של שר־החיים אף היא בשביל המספר עניין לציור שקט.”

הקדמה זו, שהשתכחה ממני עם קריאת הספר, ושבה ועלתה לפניי לאחר שסיימתי את קריאתו, כמו העניקה אישור לאותה הרגשה בלתי־אמצעית שסחפה אותי משך כל זמן הקריאה – אלה אינן רק תמונות דימיון אלא סיפור אוטוביוגראפי של אשר ברש עצמו בעודו ילד. והוא־הוא הנער שלום, שקורות משפחתו מסופרות בתמונות אלו. מושלות בכיפה דמויות אביו ואימו, בעיקר סבתו רבת המרץ, היא מרת חנה אברדם, חוכרת בית מבשל השיכר.

את ספרו של ברש קראתי בהתרגשות אך גם בקושי מסויים. ההתרגשות נובעת מן המראות החזקים, הסוחפים והמפחידים לעיתים, שמסופרים בו, ומן המתח הרב שהוא משכיל ליצור, וממידת המעורבות הרגשית הנוצרת בקורא, שאיכפת לו גורל הגיבורים.

ואילו הקושי נובע כולו מעניין עקרוני אחד, אשר ההכרעה בו קשה מאוד. אילו היה זה ספר שתורגם בשנת 1929 לעברית, היה הפתרון פשוט – לשוב ולתרגם את היצירה מחדש לעברית בת־ימינו, או לערוך ביסודיות את התרגום המקורי, תוך עידכון כל מה שהתיישן בו.

אך מה ניתן לעשות בספרות־מקור? הרי אי־אפשר לתרגם את ברש לעברית, ומי ייקח על עצמו אחריות לערוך, לשכתב ולסגנן אותו? ועם זאת, כל זמן שדבר מעין זה לא נעשה, אנו עומדים בפני תופעה מצערת. יצירה בעלת חיוניות רבה, ומראות שחשיבותם מעבר לתקופה בה התחברה, נמצאת במידה מסויימת, ושלא באשמתה, בכלי לשוני שהתיישן והתאבן משהו, והוא משמש חציצה בינה לבין הקורא בן־ימינו. והמבחן, כמו גם ההוכחה לכך, הוא שהספר הזה תורגם והופיע לפני זמן לא רב באנגלית, וזכה לביקורות מצויינות.וסביר להניח כי בפני הקורא האנגלי עמדו אולי פחות קשיים לשוניים בקריאת התרגום, מאשר בפני הקורא העברי, הקוראו כיום במקור.

הדעת אמנם מזדעזעת מן המחשבה, שקרוב לבוא המועד בו יהא צורך “לתרגם” לעברית את הקלאסיקונים העבריים שלנו. אך משהו מוכרח להיעשות בכיוון זה, שאם לא כן, יהיו אוצרות רבים טמונים בגנזי העבר, עניין לחוקרים בלבד לענות בו. או שתתפתח תופעה מוזרה, שהקורא העברי ייקל לו לקרוא באנגלית את תרגומי הקלאסיקה שלו (כמו גם את יצירותיהם של כמה מבין הצעירים הכותבים בשפה נמלצת מדי) – מאשר במקורם העברי.

*

כוחו של אשר ברש בספר הזה הוא קודם כל ביצירת האווירה. מקום התרחשות הסיפור הוא בעיירה ס. בגליציה המזרחית, אשר “קהילת ישראל קטנה שרויה במרכזה, בכזית גבינה בתוך לביבת־עניים גסה. ־־־ מוקפת מרחבי שדות פוריים, אפרים מצמיחי דשא דשן ויערות עתיקים עבותים, עולים גבעות ויורדים עמקים להרנין עין הרואה. בבתים המרוחקים והסכוכים בירק אילנות וגנים רעננים היא דומה יותר לכפר. באמצעיתה של העיירה, בכעין איזור מבדיל בין כיכר ־החנויות העגולה, ה”טבעת“, שכל תושביה הם יהודים שומרי־תורה, ובין רובע בית־המרחץ, ששם היישוב מעורב כבר יהודים וערלים יחד, משתטח אגם־מים ריחני רחב־ידיים בעל מעיינות חבויים ומכונס בתוך קנים כפופים ושיחי ערבה מגודלים, גדור יפה בפסיסים דקים ושורץ דגים ממינים נבחרים שהובאו לשם גידול מנהרות רחוקים.” (עמ' כ"ה).

זמן ההתרחשות הוא סוף המאה הקודמת [המאה ה־19]. (ברש עצמו נולד בלופאטין, ליד ברודי, בגאליציה, ב־1889. עלה לארץ ב־1914 ומת בתל־אביב ב־1952). אך בתוך יריעת ילדות זו, המעלה רקע ריאליסטי למדי של חיי עיירה יהודית קטנה, הסובבים במידה מרובה סביב בית מיבשל השיכר שבחכירתה של מרת אברדם, מצליח ברש לנסוך מעין אווירה ימי־ביניימית, המומחשת באמצעות מעשיות עממיות מסמרות־שיער, בשלל דמויות הקשורות רובן במלאכת בישול השיכר בבית המיבשל עתיק הימים, ובאמונתה העזה של מרת אברדם בצדיק מבלז, אשר עצתו לה לחכור את בית המיבשל היא מעין צילו של גורל המוטל על הסיפור כולו.

ואכן הסיפור משלב בצורה מעודנת ונוגעת ללב את גורלם של בני משפחתה של מרת אברדם יחד עם עלייתה ונפילתה כחוכרת בית המיבשל, השייך לגראף סטיפן מולודצקי, היושב רוב זמנו בפאריס וטורח לבזבז שם את הכנסותיו מאחוזותיו, המשתרעות על שמינית שטחה של גאליציה המזרחית.

הכוח המניע בחייה של מרת אברדם הוא בעלה הראשון, ר' שלומקי. שעסק כל ימיו בתורה. ופעם אחת, משנדרש לתת מחילו גם לעסקי המסחר של אביה, יצא לשליחות של קניית שוורים, והביא עדר יוצא מן הכלל בגודלו, ממש מעשה ניסים או כישוף. ולאחר אותה פעולה, שנראתה כלמעלה מדרך הטבע, נחלה ומת. ובדימיונה הוא כאחד קדוש, שעלה באש השמיימה.

מרת אברדם נישאת בשנית לבעל בטלן במקצת, שאינו מפריע אך גם אינו עוזר. היא חוכרת את בית המיבשל ומנהיגה אותו ביד רמה וברוחב־לב במשך שלושים־ושבע שנה. בתוך הזמן הזה היא משיאה את בתה מנישואיה הראשונים, ברכה’לי, ולאחר שנות עקרות רבות נולדים לה, לזו, שתי תאומות ובן־זקונים, הוא שלומי הקטן, אשר בעיני סבתו הוא כיורש את תכונות זרותו, למדנותו ורוחניותו של אביו־זקנו האגדי.

בתה של מרת אברדם, ברכה’לי, היא אישה שדעתה אינה יציבה עליה, שקועה כל ימיה בדיכאונות, ואינה מסוגלת לגדל את ילדיה. אך דווקא אותה מוזרות שבה היא שמקרבת גם אותה לשורש נשמתו של ר' שלומקי, אביה. כביכול שיח־ושיג לה עם כוחות נעלמים. ומצליחה היא להשיג בחושיה המתועתעים, דברי אמת קודרים אשר איש מבין הסובבים אותה אינו מסוגל להבחין בהם בעוד מועד. היא הראשונה המשיגה בחוש את שקיעתה של המשפחה, שביטוייה הקשה ביותר הוא ביטול חוזה החכירה של בית המיבשל. והיא מתה בטרם יקרה הדבר. הסיפור, שתחילתו במרת אברדם, הולך ומתמקד יותר ויותר בנער שלומקי, שהוא, כביכול – מנקודת מבטו של הסופר – עתיד לשאת את צירוף תכונותיהם של כל בני־משפחתו.

מרת אברדם המעשית ובעלת האמונה העזה, האופטימית, סופה שנעשית דמות גרוטסקית, מפני מידת האמון הנפרזת שלה בכוחו וברצונו של הרבי החדש מבלז, בנו של הקודם, להבטיח לה את המשך חכירתו של בית המיבשל. גם חתנה, ר' הירצל פלן, אביו של שלומקי, שהוא אדם מעשי כביכול, סוחר ומשכיל מעט, ויודע להלך עם הבריות, סופו שמתברר שהוא בטלן גמור, איש נעים וחסר־כוח, סובל בחשאי ואינו מסוגל אף להבין לדיכאונה של אשתו, והוא דמות סימפאטית מאוד, וחיוורת.

ודווקא שני התימהונים שבמשפחה, ר' שלומקי וברכה’לי – שכביכול אינם אנשים ריאליים, וחיים הם בעולם רוחני ונפשי סגור ומיוחד להם, דווקא להם, מתברר, ישנה איזו דרך סמוייה לחדור אל נבכיה ומסתריה של המציאות היומיומית, לעשות בה חיל באופן חד־פעמי, בשלהבת גדולה, ולהישרף בה כליל. כאילו בעוררם את הכוחות הנסתרים הם גוזרים על עצמם במו־ידיהם את קיצם.

שלומקי הנער, אף הוא מתנכר במעשיו. סירובו להשתתף בהלוויית אימו. בריחתו ליער. למדנותו. אהבתו את הטיפוסים המוזרים ביותר מבין עובדי בית המיבשל. פגישתו עם המוות, בגלותו ראשון את מות אביו־זקנו החורג, ר' נפתלי צבי, – כל הרשמים הללו נחרתים בנפשו הצעירה והסקרנית. וכמו ברור כי עתיד הוא להתנודד כל ימיו בין הקטבים והתכונות הללו: מעשיותה של הסבתא, יחד עם אמונתה הגרוטסקית בטוב־ליבם של בני האדם. צניעותו, עדינותו ורוך־נפשו של האב, כמו גם מידת המשכילות שבו. אש־ליבו הסוערת וקנאותו של הסב, הנשרף ברוחניותו ובלמדנותו היתירה. ואותו חוט של עצב ומיסתורין, וקירבה ליסוד הטראגי והאפל והגורלי של החיים, שירש מן האם המשוגעת־למחצה, ומכל אותה אווירה ימי־ביניימית שכמו הידהדה בחדריו ובאולמותיו העתיקים של בית מיבשל השיכר, – אשר כל הפעולות הנעשות בו הן מעין טכסים החוזרים על עצמם במשך דורות, שמשמעותם עמוקה יותר מאשר סתם בישול של בירה, שהיא, – לדברי היהודי האשכנזי הרר ליבר, ה“מבשל” – אינה אלא “פת נוזלת, ולא יותר.” (עמ' נ"ז).

* אשר ברש: “תמונות מבית מבשל השכר”. סיפור. ספרית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. ירושלים, תרפ“ט, 1929. רנ”ט עמ'.

תיקון טעות

ברשימתי על “תמונות מבית מיבשל השיכר” [“ספרי דורות קודמים” 27.5.1977] הבעתי צערי על הלשון המיושנת של הספר, וזאת בהסתמך על מהדורתו הראשונה משנת 1929.

לשמחתי הובא לידיעתי, כי במהדורות הספר משנת 1952 ואילך, בהוצאת “מסדה”, נדפס נוסח חדש של הספר, שנערך בשעתו בידי אשר ברש עצמו, תוך התאמתו לשינויים שחלו בלשון ובסגנון.

אהוד בן עזר

נדפס ב“הארץ”, 3.6.1977.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 23.6.1978, לפני 39 שנים תחת הכותרת: “השלמה איטית עם המוות”

מתכונתה הצנועה והיעילה של “ספריית תרמיל” (אשר חבל שאינה זוכה להפצה רבה יותר בקרב קהל הקוראים העברי, ובעיקר הנוער, שאינם נמנים על כוחות הביטחון) – מאפשרת להביא מדי כמה חודשים את הקורא לידי עימות מעניין עם יצירות של סופרים ידועים ופחות־ידועים, מקור ותרגום, בני־זמננו ובני תקופות קודמות.

למסגרת הספרון הזה אין לצערנו דומה אצל הוצאות הספרים ה“אזרחיות”. למעט הדפסתה המחודשת של סדרת “דורון” ב“ספריית פועלים”, והספרונים היפים של מבחרי־השירה שיוצאים לאור בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. וחבל שרוב ההוצאות טרם קפצו על המציאה הזו, כי הספרון הוא מעין במת־יריד פופולארית ומפחידה גם יחד. הוא אינו מאפשר ליצירה להסתתר מאחורי מסכים של מכובדות וייחוס ספרותי וזכות־אבות, אלא זורקה לרחוב כמו ב“מערומיה”, וחושפה מנבכי ה“כל־כתבי” וממוצאיה הסולידיים, המגינים עליה ומשכיחים לעיתים את זיכרה גם יחד.

הופעת “איש וביתו נמחו” לאשר ברש במסגרת “ספריית “תרמיל” היא מבחן כפול לברש ולקורא, ובייחוד לקורא הצעיר בן־ימינו. נורית גוברין אמרה פעם בקשר ל”נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות־מפתח, רומאני־מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על־פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כ־40–50 שנה כבר כמעט אין איש שזוכר ויודע על־פי מי היו הגיבורים גזורים, וכך דווקא הידוע לכול נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור “איש וביתו נמחו”, שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב וחוזר בספרו המקסים של ברש “כעיר נצורה” [1945], באותו שם ודמות אופייניים. ומה שמסופר עליו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב“איש וביתו נמחו”, אף כי היה אולי פוגם מעט בשלמות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות חיה של אדם בדמותו, מראשוני תל־אביב, שימשה לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. האנשים שקראו את הסיפור בשנות ה־30 [למאה ה־20] בוודאי ידעו במי מדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

כיצד יתקבל הסיפור בהדפסתו המחודשת כיום על־ידי דור ושני דורות של קוראים, שכל אותו הווי רחוק כיובל שנים ויותר מחייהם שלהם?

המבחן הוא אפוא לסופר ולקורא גם יחד. האם יוצא סיפורו של ברש ממסגרתו הלוקאלית? (“הכרוניקה העיתונאית של תקופתו,” כפי שכינהו דוד אבידן מתוך איזו העמדת־פנים תמוהה, כאילו אינו מבין את ההבדל בין כרוניקה עיתונאית לספרות, או כאילו הוא סבור שהכתבות העיתונאיות בימינו הן על רמה כה גבוהה שניתן להשוותן להישגי העבר של הספרות העברית).

האם יאהב הקורא בן־ימינו את הסיפור הנדיר והמיוחד הזה?

על השאלה השנייה קשה כמובן לענות, כי התשובה צריכה להיות מבוססת על ניסיון התקבלותה של היצירה כיום, אך דומני כי על השאלה הראשונה אפשר לענות בחיוב גמור. כל קריאה חוזרת ב“איש וביתו נמחו” שבה ומעלה ריגושים ומכניסה להלך־נפש של הזדהות עמוקה עם התהליך הגופני־הנפשי המתחולל בבוריס קלדם, עד שמביא אותו להתאבדותו במלון הארדינג שבמושבה הגרמנית.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה יוצאת־דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה ודומות לה אנו מוצאים בשפע בספרות התקופה, אלא שהדימוי ההיסטורי־הקולקטיבי־הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס “האבות המייסדים”, שכולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה. בוריס קלדם חולה הסיפיליס אף הוא מבוניה של תל־אביב ושל ארץ־ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי לראות רק באור אידילי ורומאנטי את התקופות ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו דם קל, חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח מפרכס ומחשבות מפרפרפות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית־איטית על רקע מחלת־המין שחלה בה בליל־הילולה בביירות, בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בוריס הוא טיפוס של הרפתקן טוב־לב, אולי אפילו תמים־במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב־לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי־ריק. עיקר כוחו ותוקפו בשנותיה הראשונות של תל־אביב, בימי מלחמת העולם הראשונה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים, ומכוח היותו בן־בית בכל החוגים הללו הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית נאה בשכונה החדשה, שהיא ראשיתה של תל־אביב.

אך בעבור הצלחתו ואהבת החיים שלו והיותו איש־רעים לבילויים ולהוללות – סופו שהוא משלם מחיר נורא. המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד בבית־זונות בביירות, בבלותו בחברת קציני־צבא תורכיים, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כ־10–15 שנים. אשתו השנייה, והבן שעמד להיוולד לה, מתים משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבאקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים. אשתו השלישית היא מטורפת־למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס־העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד יום־מותו, הוא דמות רדופת־חטא, מתייסרת ברגשי־אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים: הפיוס וההשלמה עם ליאה, אשתו המטורפת־למחצה, אשר באין לו צאצאים הופכת הדאגה לה, גם מבחינה כספית, למעין חוב־של־כבוד אצלו, צורך מוסרי להותיר אחריו רושם מהוגן. ומעבר לכך, זוהי התכלית היחידה והאחרונה שנותרה לו כלפי העתיד.

והאופן השני של רצון־הכפרה מתבטא בהחלטתו לשים קץ לנפשו. החלטה זו אינה פרי של ייאוש בלבד, או של רצון להעניש את הזולת, אלא היא פרי פחדו של קלדם מפני איבוד שפיות־דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת, ואולי גם כחוצפה כלפי סביבתו.

אינני זוכר מעמדים רבים בספרות שבהם תהליך השלמה איטי זה עם המוות, המוות־מידי־עצמו, מקבל מימדים מרגשים ומשכנעים כאלה שבסיום סיפורו של אשר ברש. ניתן להעלות על הדעת, לשם השוואה, אולי רק את הפרקים האחרונים מ“טה דאום” של ברליוז או מן הרקוויאם של פורה, כדי לחוש את החגיגיות של הצער, את שוועת קולו של היחיד, ואת היופי הנשגב שבכל הפרטים הזעירים והגדולים שמרכיבים את תמונה קיצו של קלדם. ארוחתו האחרונה, התבוננותו בקוף שבחצר, כיצד הוא מרווח את רגליו הנתונות בגרביים, כיצד הוא שוחט את ידיו, כל אלה מרכיבים תמונה מיוחדת במינה הנחרתת בזיכרון לבלי הישכח.

תמונה כזאת, מבחינת פרטיה החיצוניים, יכולה להופיע גם בכרוניקה עיתונאית (ולא אתפלא אם בדיקה מדוקדקת בעיתונים היומיים מן התקופה ההיא תמציא לנו כרוניקה על מעשה שאירע כך בדיוק, כמסופר בתחילת סיפורו של ברש) – אך שום כרוניקה לא תיתן לנו את נפשו של קלדם כפי שהצליח לעשות זאת אשר ברש בסיפורו הבדוי. וראוי לחזור ולתת תודה להוצאת “תרמיל” שנתנה בידי הקורא העברי אפשרות לחזור ולהיפגש, או לפגוש בראשונה, פנינת־ספרות זו.

* אשר ברש: “איש וביתו נמחו”. ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, תשל"ח, 1978, 108 עמ'.

סיפורו של קלדם

אהוד בן עזר: “תל־אביב בראשיתה בראי הספרות” [קטע], מתוך: “תל־אביב בראשיתה, 1934–1909”, סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור, הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל’נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות־מפתח, רומאני־מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על־פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים־חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על־פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע־לכול – נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור ‘איש וביתו נמחו’ [אשר ברש: ‘איש וביתו נמחו’, המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב’כעיר נצורה‘, באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב’איש וביתו נמחו’, אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל־אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – ‘בתל אביב על החולות’ [ציונה רבאו־קטינסקי: ‘בתל־אביב על החולות’, הוצאת מסדה, רמת־גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ’מר, מראשוני תל־אביב.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת־דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי־הקולקטיבי־הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס ‘האבות המייסדים’, שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל־אביב ושל ארץ־ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם־קל, קל־דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית־איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל־הילולה בביירות, בשנות מלחמת־העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב־לב, אולי אפילו תמים־במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב־לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי־ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל־אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן־בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת־בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת־החיים שלו והיותו איש־רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני־צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש־עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת־למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס־העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת־חטא, מתייסרת ברגשי־אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות־דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור מאמר של ציונה רבאו: אדון ק. מנחלת בנימין, מתוך כתב־העת “עתמול”, 5.5.1987, שאין לנו עדיין רשות להנגישו לציבור]

איש וביתו נמחו

[התוספת של עורך ומייסד “עתמול”, שלמה שבא, על “איש וביתו נמחו” ועל ציונה רבאו, באותו גיליון, 5.5.1981].

“איש וביתו נמחו” הוא אחד מסיפורי ארץ-ישראל הנודעים של אשר ברש. הוא מספר על בוריס קלדם, איש תל-אביב הקטנה ומה עלה בגורלו. קלדם בא מרוסיה, דרך קושטא, איש טוב שידו פתוחה לכל אדם, אוהב חברה וחגיגות ונשים. קלדם לומד מהר ערבית ומתחבר עם צעירי יפו הנכבדים ועם צעירי תל-אביב. הוא יבואן של כל מיני סחורות ידועות ובלתי-ידועות, ויש שאמרו כי הוא שולח ידו גם במימכר סמים.

קלדם הוא בין הראשונים – לפי המסופר – שקנה אדמה באחוזת-בית והוא מקים שם את ביתו, בתוך גינה גדולה. הוא נשא אישה בביירות והביאה לתל-אביב. במשך הזמן הוא מתחיל להכותה. לא עובר זמן רב והיא חולה לפתע ומתה.

במלחמת העולם הראשונה עורך קלדם עסקים טובים עם הצבא התורכי והקצינים הגרמניים והאוסטריים שבארץ. הוא עוזר לידידיו ומרבה לנסוע לרגלי עסקיו לדמשק ולקושטא. ויום אחד הביא משם אישה חדשה, אליגרה, ספרדייה ממשפחה מיוחסת, אישה אריסטוקראטית ונאה. משגירשו התורכים את תושבי תל-אביב, כשהאנגלים הגיעו לגבולה הדרומי של הארץ, יצאו גם קלדם ואשתו לחיפה וגם שם חי ברווחה. אלגירה נכנסת להריון וקלדם מובילה לקושטא. הוא חוזר לחיפה ומקבל מברק כי מתה בלידתה.

אחרי המלחמה חזר לתל-אביב. התחיל בעסקים ויום אחד הביא ממצרים אישה שלישית – ליאה. זו החלה להתייחס אליו בזרות ובאיבה. קלדם מסתבך בעסקים, חולה, ואשתו מתפייסת ומטפלת בו בחיבה, כאם בילדה. מצבו הכספי הולך ורע, הוא לוקח הלוואה, ומשאיר לאשתו 200 לירות, נוסע לבית המלון במושבה הגרמנית ושם מתאבד.

קלדם נקבר בבית-הקברות של תל-אביב ליד הקיר בשורת המתאבדים. ליאה, דעתה נטרפת עליה והיא מוחזרת על-ידי אחיה למצרים. ואילו הבית היפה של קלדם – שהקבלנים לטשו אליו עיניהם כבר זמן רב – נהרס והולך ועליו יקום בית גדול. נמחה שמו של קלדם.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיעה במקור התכתבות עם חוקרת תולדות תל־אביב והמדריכה שולה (שולמית) וידריך, שאיתרה את סיפורה של ציונה רבאו ב“עתמול” ושמחפשת את תיעוד ביתו של קרצ’מר בנחלת בנימין, ושאין לנו עדיין רשות להנגישה לציבור]

פורסם לראשונה בחוברת “מן היסוד” מיום כ' באייר תשכ"ה, 5.5.1965, לפני 52 שנים

“וגם ישראל, שווי בנפשך, שליש מן ההכנסה שלנו נדחסת לתוך הצבא, כדי להילחם בשני מיליון יהודים עלובים, שנטבחו בצורה איומה במלחמה האחרונה. מה אם ייהפך (נאצר) לבלתי־פופולארי? הוא די חזק כדי לנקוט בצעדים בלתי פופולאריים, בכלל יודעת את, לנו המצרים לא איכפת כלל ועיקר עניין ישראל. לא, טפשי לחיות במדינת משטרה בלי שום תועלת מן השלטון.”

דברים אלה, כשהם נאמרים על־ידי סופר מצרי צעיר, וגיה גאלי, ברומאן־הביכורים שלו אשר הופיע בשפה האנגלית לראשונה – יש בהם, דומני, משמעות מיוחדת לקורא הישראלי, החפץ לעמוד על הלכי־הרוח והלכות־החיים במצרים של ימינו.

גאלי, הגולה עתה בגרמניה, לא יוכל כנראה לחזור ולמצוא את מקומו במולדתו עד אשר תבוא לה תקופה ליבראלית וסובלנית. בינתים הוא מתאר את אכזבותיו ואת התבדות תקוותיו מן המהפכה הנאצריסטית במצרים.

ראם, גיבור הרומאן, הוא “נער שעשועים” מצרי, סארקסטי, אינטלקטואל שלמד זמן רב באירופה, קרוב עני למשפחה עשירה החי בקרב העילית הזוהרת של החברה הגבוהה המצרית. על ידידיו הקרובים נמנים לוי ועדנה, שני יהודים אזרחי מצרים, ומרבית הספר מוקדשת לתיאור אהבתו של ראם לעדנה, הערצתו אליה, כיצד היא פותחת לו פתח לעולם התרבות המערבי, ולמעשה היא מסמלת אצלו את תופעת ה“פאם־פאטאל” האינטלקטואלית, ההופכת לקדושה מעונה על מזבח רדיפת היהודים במצרים – קצין מצרי מכה אותה בשוט על לחיה בשעת חיפוש פראי, והיא נשארת מצולקת לכל אורך פניה.

שיחתם של עדנה וראם אחרי היפצעה:

“הב לי סיגריה,” אמרה ברכות רבה.

ידיי היו לחות מזיעה. נתתי לה סיגריה, ואז נטלתי אחת בשבילי והצתין.

“כיצד אני מוצאת חן בעיניך עתה?” אמרה.

“אני אוהב אותך,” השבתי.

“כוונתי מבחינה אסתטית.”

קצין ארור. לא היתה צריכה לספר לי. קצין ממזר וארור, בא לערוך חיפוש בביתה. חזיר פרא בצורת קצין בעל שפם. בתחילה היה מקסים. “עניין שבשגרה,” אמר מן הסתם. נתח טוב, זאת אמר לו בוודאי מאן דהו… יהודייה. במה, בסכין? בקבוק שבור?

“בשוט,” היא אמרה, בלי שאשאלנה.

“אז מה?” – זעקתי. “אז מה לעזאזל? האם אין קצינים ארורים בישראל? האם לא טבחו נשים וילדים ערביים? האם קניה אינה מלאה בקצינים בריטיים ארורים? האין אלג’יריה מלאה בסאדיסטים ארורים במדים? אז מה? האין קצינים יהודים בברית נאט”ו המזוהמת, העושים יד אחת עם קצינים נאצים לשעבר?…" (עמ' 29).

רגשותיו האנטי־יהודיים של גאלי אינם מרוסנים ביותר, אך גם אינם פחות חריפים משנאתו לדיקטאטורה המצרית. על כל פנים, הספר נקי מאבק של אנטישמיות, ובמידה שיש ויכוח עם ישראל – הוא נעשה, לרוב, במישור הפוליטי, ומנקודת־מבטו של קומוניסט־לשעבר.

הנה כך מספר גאלי על אחד מחבריו:

“היה מארכסיסט מלומד, והוא סירב להילחם בישראל אלא אם כן ייפגש נאצר עם בן־גוריון, כדי לנסות למצוא פתרון של שלום. הוא נעלם לפתע, כך סיפרו לי שכניו, ואיש לא שמע אודותיו יותר עד אשר ראיתי את התצלום (של פניו המרוטשות).”

וגאלי מוסיף בסארקזם: “שמעי לי, הם, הקומוניסטים, נמצאים יחד עם ליבראלים, דימוקראטים, פאציפיסטים ואידיאליסטים, לחוף ים־סוף, יש לנו גרמנים רבים, קציני אס־אס לשעבר, היודעים כיצד לנהוג באנשים מסוג זה.” (עמ' 153–157).

כישרונו של גאלי כמספר אינו מוטל בספק. הוא כותב רומאן פוליטי־חברתי בעל נימת ביקורת חריפה, ויחד עם זאת אין הוא גולש להרצאות פוליטיות ארוכות ומשעממות, או לתיאור שטחי של אופיי גיבוריו.

זווית־ראייתו המיוחדת של ראם, גיבור הספר, היא המביאה לשיווי־המשקל הספרותי. הוללויותיו של ראם, הסתבכותו עם בני־משפחתו העשירים, חוש־ההומור שלו, חוסר־הפאתוס (או הנסיגה מן הפתאתוס) גם כאשר הוא נקלע לוויכוח או לסיטואציה רציניים – כל אלה נותנים למספר אפשרות להתייחס אל המתארע מתוך גישה של עומד מן הצד, של פאטאליזם קומי וסארקסטי, המביא עד לידי אבסורד כל סיטואציה רצינית, ואשר מונע את גיבורו מלהפוך לגיבור טראגי, הן בלבטיו הנפשיים והן בגורל־חיים תחת המישטר הנאצריסטי.

קלות־דעתו של ראם, ונסיונות המחתרת הבלתי־רציניים שלו, הם כנראה האפשרות היחידה שמצא לעצמו הסופר לנסות לעסוק בנושאו מבלי להסתכן ברצינות הנוראה ההופכת את הזעקה לפאתטית מדי ומעוררת בקורא סלידה במקום הזדהות.

*

לגבי הערבים אני מלא דעות קדומות כרימון. כאשר התחלתי לקרוא את הספר היה בו משב־רוח רענן למעני. אני מוכן להתעלם אפילו מכמה מהערותיו האנטי־יהודיות, תמורת ההנאה אשר בגישתו הריאליסטית לישראל, רגש הכבוד המהול בפחד ובהערצה כלפי הכוח האינטלקטואלי היהודי, המסומל בספר בדמות האישה האהובה, ומעל לכול – ריח הניהיליזם התוסס והבריא, והביקורת הפוליטית, בהם הוא שוטף את מצרים של ימינו ואינו מותיר בה “פרה קדושה” אחת לרפואה. נאצר, הצבא, השוחד, השחיתות, הקצינים הגרמניים, רדיפת היסודות הליבראליים, רקבון המעמדות העליונים אשר בלעו לתוכם את אצולת הקצינים החדשה של ההפיכה וניוונו גם אותה, החשיש, העוני, החנקת חופש הדעות, הרעב.

“ראי נא את הודו, למשל, שם משלמים האנשים תמורת הדימוקראטיה בכך שהם גוועים ברעב. הסינים אינם גוועים, ויכולים להביט אל העתיד בביטחון, משום שיש להם דיקטאטורה קומוניסטית. לנו יש הגרוע משתי השיטות גם יחד. יש לנו דיקטאטורה וגם אלה הגוועים ברעב, אך אין לנו עתיד אליו נוכל לצפות.” (עמ' 150–151).

כאמור, היה למעני בספר משב־רוח רענן – לולא הייתי מלא דעות קדומות בשאלה הערבית. ראם, גיבור הספר, הוא קופטי. הוא חפץ לצאת ממצרים עם חברו לטיול – “אתם הנכם שני קופטים,” נאמר לו, “ומאחר והשלטון נתון עתה כולו בידי המוסלמים, אין הם מטריחים עצמם להעניק לכם אשרות.”

תיאורי ההווי המשפחתי בספר שאובים אף הם כולם מן העדה הקופטית, ובמידה ויש מומנט ביוגראפי בספר – ודומני, שהוא קיים וחזק ביותר – עיקרו בכך כי וגיה גאלי עצמו הוא מצרי־קופטי, בן למיעוט המדוכא במצרים של היום, מיעוט שתלה לראשונה תקוות רבות במהפכה הנאצריסטית והתאכזב במהרה.

“קשה להדיח את הקופטים אל מעבר לגבולות מצרים, היא מולדתם מעולם. קל יותר לדחותם לאט־לאט מכל עמדותיהם בחברה ובכלכלה, לכלוא את הכופרים הללו בתוך ‘גיטו’ פנימי – בהדרגה, ובאותה שתיקה האפשרית באמצעי־משטר של צנזורה מתמדת. זוהי המציאות בה חיים, או גוססים, הקופטים בשנים האחרונות: לא פרעות דמים כי אם חנק איטי מודרג.” (ע.ג. חורון: הקופטים – “המצרים האמיתיים”, קשת כ"ד).

לו היה ערבי־[מצרי]־מוסלמי כותב את הספר – היה לי קל יותר להאמין לו ולראות בספר סימפטום מעורר לתקווה. אך מרגע שנודעה לי זהותו הקופטית – הפך בידי הספר ל“פאטה־מורגאנה”. זאת אינה “חוכמה” לכתוב כך – שעה שאתה בן למיעוט מדוכא. אני מבין ומודע היטב לכך שאין לדעותיי הקדומות ולשיקול הספרותי כל נקודת־מגע מוצדקת ביניהם. בכל־זאת, אינני יכול שלא לשקול את הספר על פי קנה־המידה החיצוני לו – ולסרב לראות מה שהייתי רוצה בכל לב לראות בו לו היה נכתב בידי ערבי[מצרי]־מוסלמי.

יש קטעים שהייתי רוצה לראות בהם את זעקתה של מצרים החדשה, ולא רק את המרירות הקופטית המהולה בסארקאזם של הסופר:

“נתגבר במהרה? האם את מכירה את בובי מאלה? הוא מת. הוא נהרג במחנה־ריכוז. כלום מכירה את את חכימה מוחמד, שלמדה עימך יחד בבית הספר, ועוררה שערורייה כאשר התחתנה עם קופטי? בעלה קבר את גופתה שהושחתה בשבוע שעבר. היא ‘התאבדה’, כך סיפרו לו. כלום את יודעת מה מיספרם של האנשים הצעירים, דוקטורים, עורכי־דין ומהנדסים, הנמצאים במחנות־ריכוז?” זעקתי וקמתי על־רגליי. “אידיוטית ארורה שכמותך,” אמרתי, “את יכולה לשבת בניחותא ולחרות את שמך על עור ספרייך, בעוד שמאות אנשים הגונים מתים ומושלכים לבתי־כלא, ואת קוראת לכך, ‘להיות תיאטראלי’. את כלבה ככל האחרים,” צעקתי. “את והחינוך הארור שלך והדוקטוראט. את עובדת בשביל עיתונות חסומת־פה, לא כן? עורכת ארורה שכמותך, את כותבת מה שאומרים לך, לא כן?” (עמ' 153).

אך אין דאגה, ראם נושא לבסוף לאישה את בת־שיחו זו, דידי נאקלא העשירה, עורכת העיתון חסום־הפה, ולא את עדנה היהודייה המצולקת, שאותה הוא אוהב ואשר עימה אינו יכול להתמודד.

*

ולאחרונה, מענין לעקוב אחר גילגוליו של הספר בישראל. שום הוצאת־ספרים רצינית לא מצאה לנחוץ להביאו בלבוש הולם לידי הקורא העברי. על כן קשה שלא להתריע על תרגומו הגרוע של הספר, השיבושים האיומים, בילבולי־השורות, והדפסתו בהוצאת ספרי־כיס עלובה. הספר היה ראוי, ללא ספק, להופיע בתרגום עברי משובח יותר.

ומשעה שהופיע הספר – עברו עליו בשתיקה מרבית המוספים והבטאונים הספרותיים בארץ. דרך משל, מאמרי זה לא נמצא ראוי להידפס באחד מן המוספים הספרותיים הנכבדים בהם אני משתתף דרך קבע, ויסלח לי אלוהים בהתוודותי על כך שפירסמתי בבמה זו שטויות לא מעט, אלא על נושאים “נייטראליים” שאינם מזיקים כנראה לאיש. וידוע לי לפחות על מקרה אחד נוסף, לא כלפיי, של סירוב להתייחס אל הספר מצד עורך ספרותי.

כאשר אני מצרף לכך את התעמולה השיטתית והמכוונת מצד מרבית העיתונות ודעת־הקהל הישראלית, לאחר דברי חביב בורגיבה, ומן הניסיון הראשון להידברות של בשיר בן־אחמד, עורכו של “'זאן אפריק”, במאמרו מחודש דצמבר 1964 – יש ותוקפת אותי, כסופר ישראלי צעיר, חרדה למתרחש סביבי ולמתבטא בדיעותיהם, במעשיהם ובמחדליהם של האנשים עימם אני חי ואשר בידיהם מופקד גורלי וגורלנו.

אינני תמים כדי לחשוב כי שתי הכרזות ערביות אלו מבשרות את האביב. יש בהן מעט מאוד תקווה. אבל יש בהן כמה דברים שלא נאמרו קודם לכן מצד שום מנהיג ערבי לאומי כלפי ישראל. אסור להזניח את תודעת השלום בקירבנו. השלום תלוי בערבים – אך לא רק בערבים. ואם נחנך את עצמנו להתעלמות לגבי ניסיונות להידברות מצידם – נהיה חוטאים בחטא משולש: מוסרי, פוליטי ותעמולתי.

* וגיה גאלי: “בירה במועדון הביליארד”. עברית: אורי פז. הוצאת “קדם” תל־אביב. 1964.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.1.1978, לפני 39 שנים

כשהופיע בישראל בשנת 1964, בתרגום גרוע ומשובש, ובהוצאת ספרי־כיס מאיכות זולה, ספרו של וַגיה גאלי “בירה במועדון הביליארד”, היה מחברו סופר מצרי צעיר ממוצא קופטי, הכותב אנגלית וגולה בגרמניה, ומתאר את אכזבותיו ואת התבדות תקוותיו ממהפכה הנאצרית ומהחברה המצרית בכללה.

מאז הספיק גאלי לבקר בישראל, להמשיך בחיי סופר־גולה בבירות אירופה, וסופו שאיבד עצמו לדעת בלונדון לפני שנים אחדות, ויש אומרים – בעקבת פרשת אהבה נכזבת לבחורה יהודייה.

אכן, האהבה לבחורה יהודייה היא גם הכוח המניע בחייו של ראם, הצעיר המצרי־הקופטי, בן־דמותו וגיבור ספרו של וגיה גאלי. ראם הינו בחור משכיל, נאה, חצוף וחסר־פרוטה, קרוב־עני למשפחה קופטית עשירה, בן־בית במועדון ובחוגי החברה העשירים ביותר במצרים, הממשיכים להתקיים בחוגם הסגור גם לאחר המהפכה, כשהם מטמיעים לתוכם את שכבת הקצינים החדשה. ראם הינו מצרי תלוש, הולל, מרדן ומבולבל, המנסה – בשיטתיות – אפשרויות רבות, וסופו שבוחר בגרועה מכולן, הזוהרת ביותר, לכאורה – נישואים־של־חשבון עם דידי נקלא, בת למשפחה קופטית עשירה, עיתונאית חסרת־אומץ, יפהפייה כנועה, המקבלת מראש את דין הזיוף שבחיי נישואים חסרי־שיוויון, בנוסח הצבוע של החברה והמשפחה המצרית שבחוגה, הנשלטת בידי גברים בעלי אורח מחשבה שמרני.

גאלי עצמו בחר, כאמור, בגלות ולא נפתה לאותו פתרון אירוני, שכמוהו כהתאבדות בבור של שומן, ואשר בו בחר לגיבורו ברומאן. ואכן, כל עולמו של ראם סובב על ניסיון פאתטי, לא־רציני ועם זאת אמיתי – למצוא שורשים באיזושהי הווייה לאומית, פוליטית או תרבותית.

הנה הוא מתעורר בבוקר קהירי לצד אהובתו הישנה, עדנה, ולקול קריאת התפילה מן הצריח, “אין אלוהים מבלעדי אללה,” והוא – שאינו מוסלמי – מגדיר לעצמו במחשבותיו את קול הקריאה הזו כך: “קול נעים שתואר תמיד כ’יללה', באותן ארצות שאת תרבותן ליקקתי ככלב.” (שם. עמ' 78).

עדנה היהודייה, המבוגרת ממנו, בת למשפחה יהודית עשירה ממצרים, אשר סניפיה פרושים כיום בארצות רבות בתבל, גם בישראל, עדנה זו היא שמשמשת לראם מעין מדריך ופטרון בתהליך התבגרותו, בהכרתו את עצמו, את חיי האהבה, את מצרים ואת המערב. היא זו שחיה איתו חיי אהבה חופשית, בעוד שהנערות המצריות שבחוגו החברתי, במועדון ובמשפחות הקופטיות (השומרות בקנאות על נישואין בין קופטים בלבד) – שומרות בקנאות על בתוליהן, גם כשהשכלתן רחבה ומודרנית יותר. ובזכות אותם בתולים הן עתידות להיכנס לכלוב המשפחתי, שמסורתו השמרנית אחת היא, בעושר כמו גם בעוני. עדנה העשירה היא זו שמאפשרת לראם לצאת למיספר שנים לאנגליה, לחיות בלונדון (התקופה המתוארת היא אמצע שנות החמישים [למאה ה־20]).

הבריטים, אדוני מצרים עד לאותן שנים אחרונות, הם גם בעלי ההשפעה התרבותית הכבירה ביותר על נפשו של ראם, ההופך להיות מעין קאריקאטורה של אינטלקטואל אנגלי שמאלני, המעריץ את הבירה והתיאטרון והנימוס האנגלי, קורא מושבע של ה“ניו־סטייטסמן”, ואשר מרוב דבקותו בחיים הטובים אינו טורח כלל לחזור למצרים בימי הפלישה לסואץ, ב־1956.

אך לא רק את המערב מגלה לו עדנה, אלא גם את מצרים, מולדתו, שזרה לו באותה מידה. בפרשת היחסים ביניהם יש תקופות של ריחוק וניתוק, אך גם של קירבה הדוקה, רומאנטית, ובאחת מהן הם מתוארים בלובשם בגדי־פלחים וביוצאם לחיות בקרב העם הפשוט, ולתהות על דרכיו.

עדנה, היהודייה, מגלה לראם, הקופטי, את מצריותו, בכך שהיא מכריחה אותו לבוא לידי עימות אינטלקטואלי ותרבותי עם תרבות המערב, מצד אחד, ועם שורשיו המצריים מצד שני. היא מוציאה אותו מתוך שלוותו המעמדית, הכיתתית, העדתית, מאותה דרך שבה היו מזומנים לו חיי סתגלנות ועושר ושחיתות בכיוון האחד, או מעצר ומוות במחנות־המעצר הנאצריסטיים, שזומנו לכל המתמרדים בשלטון החדש.

בסופו של תהליך עמידתו זו ברשות עצמו מותירה עדנה את ראם חצוי בין שני עולמות, אדם פגום. היא עצמה, למרות הסבל שעובר עליה, כאשר קצין מצרי מצליף על לחייה ומצלק אותה לכל ימי חייה, לאחר מלחמת סואץ – ואולי דווקא בגלל הסבל, היא יודעת לאן היא שייכת, ומתברר (העלילה אינה משכנעת ביותר), שהיא נשואה ליהודי מישראל, ויש לה, אפוא, איזו “מולדת יהודית” בעולם ובישראל, המאפשרת לה לחיות חיים שלמים גם מתוך ויתור על הווייתה המצרית־הילידית.

ואילו ראם, בהגיעו למסקנה סופית, רגשית, שעליו להיפרד ממנה, וכי אין עתיד ליחסיהם, למרות שרק אותה הוא אוהב, אומר לה:

“יודעת את, עדנה, אינך מצרייה. אין זאת משום שאת נשואה לישראלי או משום שאת יהודייה. פשוט אינך מצרייה. אומר לך מדוע, זוכרת את כיצד אמרת לי פעם, שאני אינני מצרי, משום שאני משתייך לעילית וכו'? אך אני מצרי. כמו ג’מיל ויחיא. אני מצרי אמיתי. יש לי ההומור שלנו, למרות שהמצריות שלי נחלשה קמעה בשל שהותי בבריטניה ובשל הספרים שקראתי, אך בכל זאת יש לי אופי מצרי. לך אין. לך אין הומור, עדנה. היינו מתים כבר מזמן אלמלא היה לנו הומור.” (שם. עמ' 134).

פתרונו של ראם, הנישואים עם הנערה הקופטית העשירה, הוא פתרון “מצרי אמיתי” במובן של בגידה בכל האידיאלים שלו, שביקשו לשנות את מצב ארצו מיסודו. המהפכה הנאצרית, שבה תלה תקוות כה רבות, נתבררה כעריצות חדשה, המובילה את העם המצרי אלי תוהו של מלחמות מיותרות. דעתו של וגיה גאלי בנושא זה היא נחרצת. כאשר שב מאנגליה, וראה כי החיים במצרים, לאחר המהפכה, נשארו בדיוק כפי שהיו מאז ומתמיד, בא לידי ייאוש, וכך הוא אומר לאשתו־לעתיד, לקראת סוף הספר:

“כיצד יכול אני ללכת ולעבוד בכפר לוהט שעה שהוא (נאצר) עורך לו מסעות באונייתו של פארוק, שרק תחזוקתה עולה מיליון לירות? כל עניין ההלאמה הזה מעורר בי צחוק. הכסף מוצא לצרכי הצבא הבלתי מועיל הזה. אפילו סכר־אסואן, עד אשר יושלם, תימנה אוכלוסייתנו עוד עשרה מיליון.”

“מה אתה רוצה שיעשה?”

“הגבלת הילודה וכל הכרוך בזה.”

“הוא יהפוך לבלתי פופלארי.”

“וגם ישראל. שווי בנפשך, שליש מן ההכנסה שלנו נדחס לתוך הצבא, כדי להילחם בשני מיליון יהודים עלובים, שנטבחו בצורה איומה במלחמה האחרונה. ומה אם ייהפך לבלתי פופולארי? הוא די חזק כדי לנקוט צעדים בלתי פופולאריים. בכלל, יודעת את, לנו המצרים לא איכפת כלל ועיקר עניין ישראל. טיפשי לחיות במדינת משטרה בלי שום תועלת מן השלטון. אם לחיות תחת שלטון דיקטאטורי הרי מוטב שיהיה זה קומוניזם. ראי נא את הודו, למשל. שם משלמים האנשים תמורת הדימקראטיה בכך שהם גוועים ברעב. הסינים אינם גוועים, ויכולים להביט אל העתיד בביטחון, משום שיש להם דיקטאטורה קומוניסטית. לנו יש את הגרועה משתי השיטות גם יחד. יש לנו דיקטאטורה וגם כאלה הגוועים ברעב, אך אין לנו עתיד אליו נוכל לצפות.” (שם. עמ' 150).

ראוי היה אולי לתרגם מחדש את הרומאן ולתיתו כיום, כמסמך מעניין, בידי הקורא העברי.

* וגיה גאלי: “בירה במועדון הביליארד”. עברית: אורי פז. הוצאת “קדם” תל־אביב. 1964. 168 עמ'. המחיר – 2 ל"י.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.5.1974, לפני 43 שנים

"ב־20 באוגוסט 1934, בערב, עם קול מחי־הפעמון לשמונה שעות, מובאים לידי תנועה שני המניעים של אוניית האוויר ‘הליוס’, העומדת להפליג מכיכר־הטיִס בלה בורז’ה.

“הפרופלרים (המניפים) מנסרים באוויר. גופת האונייה וכנפיה מרטיטות על פני הכנה שלה, טרטור המניעים עולה כזמר פראי, האווירון פולט אוושת־נשימה ומתגלגל על פני מקום־המעגן. עם כל שנייה ושנייה גובר הטמפו, מקץ ארבעים וחמש שניות הוא עולה לחמישים מטר, למאה מטר, מתנדנד וגונח, למרות חוקי הכובד. האדמה שואפת לקלוט אותו חזרה. כי ‘הליוס’ יוצא למסע על פני האוקינוס ועמוס הוא עד קצה גבול האפשרות. דומה, עוד מעט ויצנח, ויישמט שנית למטה. והינה תופסים בו איזה אגרופים בלתי ניראים, בתנועה גסה הוא מתמתח צד־הפנים, תשע מאות כוחות סוס נשמעים לרצון הפילוט (הנהג). הציפור הענק מתנשא למרומי האוויר. קריאות־פרידה וקולות ברכה מידרדרים מאחוריו. הגופה הצהובה תלווייה ככתם־של־צבע מבהיק בין הכנפיים האפורות־המכסיפות. מקץ דקות־מיספר מיטשטשים כל שרטוטי האווירון. ‘הליוס’ נבלע באפלולית. במשך רגעים אחדים מעידה עדיין המיית הפרופלור האדירה על המגמה שזה אחז, לצד מערב: כלפי הים.”

כך נפתח הרומאן האוטופי “שגעון אירופה 1934” מאת הנס גובש. הרומאן תורגם לעברית ב־1932. הוא מתאר את איטליה כנתונה לשלטון פאשיסטי של “הדוצ’ה השני” (כלומר, הספר נכתב לאחר 1922, השנה בה נעשה מוסוליני לדיקטטור של איטליה). על הנס גובש עצמו לא מצאתי פרטים בשום לכסיקון ספרותי. לפי צליל שמו ההונגרי ולפי עיסוקו הרב בספר בשאלות הפוליטיקה הפנימית בצרפת, אני משער שבדומה לסופרת בת־תקופתו יולן פלדש (מחברת “רחוב החתול הצד־דגים”) היה הונגרי שחי שנים רבות בפאריס, ובה כתב את ספרו. וייתכן, בצרפתית. (אם אחד הקוראים יודע פרטים מדוייקים על הנס גובש, אנא יכתוב לי).

עם אירופי

בספינת האוויר “הליוס” נוהג ליאון בראנדט, מיניסטר החוץ הסוציאליסטי והפאציפיסטי בממשלת הקואליציה של צרפת. טייס קרבי גיבור מלחמת העולם הראשונה. הוא צרפתי, אך נוזל בעורקיו דם גרמני של אבי־אביו, שהיה אנוס להימלט מפרוסיה על שנלחם על הבאריקאדות ב־1848, מצא לו מכורה חדשה בבראֵטן שבצרפת, וב־1870 כבר נלחם בנו נגד הצבא הגרמני.

בראנדט אינו רק מיניסטר חוץ, זה כעשר שנים שהוא טווה, מעל לראשי ממשלות אויבות או מהססות, בעבודה חרישית ועקשנית, קשרי הקמתו של סינדיקאט אינטרנאציונאלי אשר סניפיו מקיפים את כל הסתדרויות הפועלים באירופה השסועה, במטרה ליצור “עם אירופי” מלוכד ואחד.

תוך כדי נסיעתו בספינת האוויר מפאריס לוואשינגטון נודע לו על תקרית גבול בין יוגוסלאביה לאלבניה. אלבניה קשורה בברית הגנה עם איטליה הפאשסיטית (ב־1927 הצליח מוסוליני לכפות משטר חסות איטלקי על אלבניה, שבחוף המזרחי של הים האדריאטי. הספר נכתב מן־הסתם לאחר המאורעות האלה. אמנם, רק ב־1939 שלח מוסוליני את צבאו לאלבניה וסיפח אותה לאיטליה).

יוגוסלאביה קשורה בברית הגנה עם צרפת. גובש היה סבור כנראה כי תחילתה של מלחמת־העולם השנייה, כלומר של שגעון אירופה 1934, תתרחש בדומה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מזויין בין שתי מדינות בלקניות, אשר יגרוף את בעלי־הברית הגדולים למלחמת השמד הדדית.

קאפוני, הדוצ’ה השני של איטליה, אינו מוכן לצאת למלחמה ממש, אך הוא הולך על קצה גבול האיומים והסחיטה, גם כלפי חבר הלאומים. בראנדט מבין את המיכאניזם של המדיניות הפאשיסטית, ובטלגרמות שהוא מריץ מדרכו הטראנסאטלאנטית הוא מנסה לאתר את הסכסוך בעודו באיבו, לוותר על מראית עין של כבוד לאומי, ובלבד שייעצר תהליך ההסלמה.

אך כנגדו ניצב הבארון סן בריס, ראש המיניסטרים של צרפת, זקן עקשן, איש המפלגה הימנית, שדעתו אינה נוחה ממיניסטר החוץ הסוציאליסטי שלו. עקשנותו ואיומיו של סן בריס, בתגובה לקרבות הדמים המתפתחים על גבול אלבניה ויוגסלאביה, גורמת הסלמה מהירה של הסכסוך, שעה שהצדדים היריבים, אלבניה, יוגוסלאביה, איטליה וצרפת נקלעים לעמדות קשוחות יותר מאלו שלהן התכוונו, וללא דרך חזרה. כל צעד של פיוס מאבד את ערכו מאחר שלצעד שהצד שכנגד היה מוכן להסכים אתמול, שוב אינו יכול להסכים היום.

גם חזרתו המהירה של בראנדט מאמריקה אינה מצליחה לשנות את המצב. עיני כל אזרחי אירופה, בייחוד הפועלים, ובייחוד בצרפת, נשואות אל בראנדט, מתוך ביטחון שהוא ישכיל למצוא מוצא מן המשבר. המאבק נעשה בעיקרו פנים־צרפתי. ממשלת הקואליציה מתפוררת מאחר שבראנדט אינו מוכן להישאר בממשלה המתכוונת לצאת למלחמה. סן בריס זקוק לבראנדט מאחר שכל עוד הלה בממשלה, היא זוכה באמון המפלגות השמאליות. בראנדט מגיש אולטימטום לממשלת צרפת. עליהם למנותו לראש המיניסטרים ולתת את כל סמכויות השלטון בידו. אחרת, תפרוץ שביתה כללית של הסינדיקאט הסוציאליסטי, הארץ תיפול לתוהו ובוהו ולא תהיה מסוגלת לצאת למלחמה על איטליה.

מינשר מזוייף

המצב דומה לזה ששרר בצרפת ובשאר מדינות אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. (התקופה ההיא תוארה להפליא ב“בית טיבו” לרוזא מרטין די גאר). העיתונים משווים את בראנדט לז’וראס, חוגי הימין מנסים להתנקש בחייו.

[מוויקיפדיה: ז’אן לאון ז’ורס היה מנהיג סוציאליסטי צרפתי, מראשוני הסוציאל־דמוקרטים בצרפת. ניסה למנוע את פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונרצח בשל כך על ידי לאומן צרפתי].

בראנדט מוציא הוראות לשביתה כללית בכל סניפי הסינדיקאט, בגרמניה, איטליה, פולניה, אנגליה, וכמובן בצרפת עצמה. הוא מוכשל על־ידי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אשר בראשה עומדת רהה לנדריכס, האוהבת אותו ומתחרה בו כאחד. בראנדט מכריז על שביתה כללית כדי למנוע מלחמה. רהה ושותפיה, בהשראת מוסקבה, רוצים בשביתה וגם במלחמה כדי לבנות משטר חדש על חורבות העולם הישן.

גרמניה (עדיין איש אינו מתאר לעצמו שתהיה נאצית) שומרת על נייטראליות, עם העדפה קלה של איטליה על צרפת. תוצאות חוזה ורסאי עדיין משפילות מכדי שתסכים להצטרף בברית צבאית לצרפת. הדוצ’ה סומך לחלוטין על בראנדט שישכיל למנוע את המלחמה. הוא נרגע בשומעו על דבר השביתה הכללית בצרפת. עתה לא יצטרך לממש את איומיו.

אולם רהה לנדריכס, הכובשת בעיצומן של הפגנות רחוב אלימות את תחנת השידור במגדל אייפל, משדרת משם מינשר מהפכני מזוייף בשמו של בראנדט (שבינתיים, בלחץ השביתה האלימה, נתמנה ראש המיניסטרים של צרפת).

מינשר זה קורא לכל עמי אירופה לצאת למלחמה כדי להשמיד את קן הריאקציה הארורה באיטליה. ואכן, צבאות רוסיה זזים מערבה וכובשים את מחצית פולניה. לדוצ’ה לא נותרה ברירה. הוא מכריז מלחמה על צרפת ושולח לעבר עריה הראשיות את גלי מטוסיו הנושאים פצצות הרס איומות, טעונות גאזים מרעילים.

לבראנדט נודע באיחור דבר השידור המזוייף. המטוסים האיטלקיים כבר עושים דרכם לצרפת. הוא נאלץ להכריז מלחמה על איטליה ולהורות על משלוח חיל האוויר הצרפתי להפצצת השמד דומה של כל ערי איטליה. אלה מול אלה:

"עכשיו טסים שני אווירונים איטלקייים בגובה של חמישים מטר מעל לגגות (פריס). רובים ומכונות־ירייה מתנפלים עליהם. אחד משליחי־המוות האלה שולח בשורת רצח לכיכר האינוולידים, משתער מעבר מזה של הסינה, מרעיש את גן־טילרי, מתעופף שוב למעלה בטלטלו את הפצצה השלישית על כיכר ונדום. ובעשותו עוד דרך של חמישים מטר הוא נשמט במערבולת־הגגות, אשר עמוד אש עולה מתוכו.

"האווירון השני נישא, כשבר אונייה טרופה, בכנפיים מדולדלות, משדה מרס [שאנז אליזה] על פני הסינה. עשרות כדורים פגעו כבר במכונתו, אך עוד הוא חותר הלאה צפונה. בכיכר אטואל פוגע בו גורלו. שרידיו מתרסקים בשער־הניצחון, אשר לרגליו עוד עומד החייל האלמוני ומוסיף לחלום את חלום מלחמת העולם האחרונה.

“רסיסי־אדם, שרידי אוטומובילים, פירורי־אספלט, תלי־אבנים שוטפים על פני הבולברים. זרמי־דם נוהרים לתוך הביבים. קיטור־ארס חודר בעד החומות ובעד עור בשרם של האנשים. פרפורי מוות מתמזגים בצחוק־מטורפים, אלומות־אש מתנפנפות כדגלים ברוח. כדורי־הנוגה של זורקי־האור חגים על פני כיפת־השמיים, תותחים רועמים, מכונות־ירייה משקשקות, אווירונים צונחים כמטאורים ברעש למטה. ליבה של צרפת, לב עם הראוי לאהבה, נקרע על־ידי רוחות רעות לגזרים.” (עמ' 223).

ובאיטליה: “כשלהבת אדומה עולה שמש הבוקר על פני הים האדריתי. ריח חללים מיתמר לעומתה למעלה. בית־הכנסייה המילני [הקתדרלה במילאנו] מתרומם כתל־חורבות, כחטוטרת של שיש, מעל לים אדי הרעל. אין איש יודע מה נאנק, מה כלה שם למטה, שם, במקום שעמדו טורין, אלסנדריה, קרימונה ופלורנציה, שולחים רק שרידי מגדלים את קינתם ותלונתן מעל לענני הארס המיתמרים. אל נמל גינואה סוערים הגלים הכחולים ומטלטלים שברי־ספינות ואברי־אנשים אל החוף הסלעי. העיר עצמה הפכה לצל בוער, עשֵן. צבאות של חיילים ואזרחים מכסים את הדרכים. עדרי־חיות מחוסרי־בית, אשר צלם אדם להם, משוטטים ביערות, גוועים ככלבים מסוממים, כפרים הפכו ללפידים אילמים. ערים הומות מנשימות־גסיסה ומצחוק־יללה. נצחיותה של רומא עולה בשלהבת של עמודי־אש. חורבתה של כנסיית פטר שולחת מבט קופא, בלי רוח חיים, אל שמי הדרום הכחולים. פאלאצו ונציה עומד אילם בחורבנו. פגרי־אדם, ערמה על גבי ערמה, שומרים עליו בדממה מחרדת.” (עמ' 224).

*

גובש אמנם החמיץ את חיזוי חלקה של גרמניה במלחמת־העולם השנייה, גם הקדים את מועדה בחמש שנים. מצד שני, מדהימה מידת הבהירות ששבה תיאר תהליך של הסלמה, של התפוררות מאזן־האימה, ושל השמדה הדדית המתרחשת בין שתי מעצמות. וכך, כמעט במדויק, חזה את איום ההשמדה המרחף כצל של מלחמת עולם שלישית, שיופעלו בה נשק גרעיני וטילים בין־יבשתיים.

* הנס גובש: “שגעון אירופה 1934”. תרגם מ.ז. ולפובסקי. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תרצ”ב. 1932. 224 עמ'.

*

מר שלום בן־פורת, ממיפעל הביבליוגרפיה העברית שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, הואיל לשלוח אליי פרטים על מחברו של הספר “שגעון אירופה 1934”.

האנס גובש היה אפוא גרמני, ושם ספרו שנכתב גרמנית (ולא צרפתית, כהשערתי):

“Wahn-Europa 1934”

הספר יצא לאור בשנת 1931, בהוצאת פאקלרייטר המבורג־ברלין־לייפציג.

גובש Gobsch)) נולד בעיר קמניץ ב־1 באוגוסט 1883. היה בוגר האקדמיה הצבאית בברלין, קצין במלחמת העולם הראשונה, שבה אף נפצע. הוא מת במורנאו (באוואריה) בשנת 1958.

תודתנו למר בן־פורת.

“הארץ”, “תרבות וספרות”, “ספרי דורות קודמים”, 7.6.1974.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.4.1973, לפני 44 שנים

ירמיה גוטהלף הוא כינויו הספרותי של הכוהן אלברט ביציוס (1797–1854). הוא נולד במורטאן שבמחוז באדן בשוויצריה. אביו היה הכוהן המקומי. אלברט ביציוס למד תיאולוגיה באוניברסיטאות של בארן וגטינגן, ומ־1832 ועד יום מותו שימש כוהן בכפר לידלפלי שבמחוז אמנטאל העליון.

בהקדמה למהדורה העברית הראשונה אומר עליו מתרגמו, יעקב רבינוביץ: “בהיותו כוהן־כפר ועובד־אדמה בידיו מילדותו, ידע את חיי האיכרים במקורם וחי אותם. כבן ארבעים התחיל להשתמש בעטו, ובסיפוריו, כעין מילואים להטפתו מעל הבמה למטרות חינוכיות. עינו התחדדה, חוג מבטו רחב והעמיק, והאיש שגדל מן הקרקע נהיה תחילה לסופר־העם של שוויץ, ובהתפרסמו (שלושים שנה אחרי מותו) בגרמנית – להריאליסטן הראשון בזמן של ספרותם (באלזאק הגרמני קראו לו) ולמספר כפר מופתי שלה… בניגוד לסופרי הכפר הגרמני, המשכילים והסנטימנטאליים, ראה הוא את הכפר כמו שהוא.”

יצירתו הראשונה “ראי האיכרים” ראתה אור בשנת 1837. בספר זה סיפר את תולדותיו של ירמיהו גוטהלף, אשר מאוחר יותר אימצו לעצמו כשם ספרותי. האפוס שלו הם הסיפורים “אולי העבד” ו“אולי החוכר”, וסביבם המון סיפורים מציאותיים ואגדתיים, שבהם מתוארוים חיי יום־יום של מולדתו, הטבע הנפלא שלה והמלחמה הקשה של האדם בו, תקופה של מהפכות ומלחמות, סכסוכים ומלחמות אזרחים, תוך שילוב של אגדות־עם בתוך מסגרת הסיפור הריאליסטי.

מעשה יפה עשה ישראל הר, עורך ספריית “תרמיל”, שגאל את “העכביש השחור”, הראשון בסיפורי הקובץ, שהוצא לראשונה בעברית ב־1929, והגיש אותו במתכונת ספרון “תרמיל”. זמן־רב החזקתי אצלי בספר הישן, שיצא בהוצאת “מצפה”, כדי לכתוב עליו במדורי “ספרי דורות קודמים”, עתה, שרובו הופיע במהדורה חדשה, אפשר לכתוב עליו שלא במסגרת הסדרה, והלוואי שגורל דומה יפקוד את רוב הספרים הישנים אשר עליהם אני כותב.

דומה כי ראוי היה גם למשרד החינוך לתמוך בספרייה כ“תרמיל” (וכי מדוע ידאגו לכך רק משרד הביטחון והצבא?) – טוב־טעמו של העורך מבטיח מיבחר לא־יקר ובעל ערך ממיטב הספרים שאזלו.

כתיבתו של גוטהלף יש בה מיסוד מוסר־ההשכל של הדרשה. שלושת הסיפורים שבקובץ באים לעודד את המידות הטובות של אמונה והסתפקות במועט. את הערך הספרותי אין לחפש, כנראה, במוסר־ההשכל אלא בסיפור עצמו, בכוח התיאור, באירוניה ובעממיות.

“העכביש השחור” הוא אגדה מחרידה. תחילת הסיפור פאסטוראלית, תיאור מסיבה של איכרים לרגל טבילת ילד בכפר שבמחוז אמנטאל. ואולם לתוך תיאור המסיבה מתגנב סיפור אגדי מן העבר, הסיפור על העכביש השחור. בתקופה עתיקה, שבה נהוגה היתה עדיין עבודת־אלילים בארץ, התעמר האציל האנס לבית שטולפן באיכריו ותבע מהם לבנות לו את ארמונו על גבעה שוממה, ובלי שים לב לעבודתם הנחוצה להם למחייתם, פקד עליהם לטעת מול ארמונו שדרת עצי תדהר מגודלים במשך חודש ימים, ולהביאם ממרחק.

אין לאיכרים אפשרות לבצע את העבודה לפי תנאי האציל, וכאן מתערב השטן ומציע להם את עזרתו תמורת תינוק אחד אשר עדיין לא נטבל. את ההסכם עם השטן עושה אשת אחד האיכרים.

תחילה אין האיכרים מתכוונים למלא אחר ההסכם ומנסים להערים על השטן ולהטביל את התינוקות הנולדים בטרם ישים ידו עליהם, אבל אז צומח עכביש שחור בלחייה של האישה, במקום שבו נשקהּ השטן כאות לאישור ההסכם ביניהם. האישה נעשית אחוזת דיבוק שטני, והעכביש השחור שבלחייה מקבל חיים משלו, מוליד עכבישים נוספים ומטיל ארסו וממית בהמה ואדם במגיפה נוראה.

בתיאור המגיפה ומלחמת האיתנים שבין העכביש השחור לבין האיכרים בא לידי ביטוי עיקר כוחו של הסיפור. ההתגברות על העכביש, באמצעות מעשים של הקרבה עצמית הבאה מתוך אמונה שלמה, התגברות זו נראית כשייכת לצד הדידאקטי הדתי של הסיפור, ואילו השתוללותו של העכביש יונקת כאילו ממעמקים של דימיון דימוני. כוחו מתגבר כל אימת שהמידות הטובות מתמעטות, ובצורה זו הוא נעשה סמל לצד האפל שבנפשו של אדם. ואז אין פלא שדווקא תיאורי השתוללותו של העכביש, כפי שהעלה על הכתב הכוהן השוויצרי אלברט ביציוס לפני כמאה ושלושים שנה – מושכים את הדימיון ומעוררים יותר מן הדרשה המעודדת למידות טובות שבה הוא מסיים את סיפורו.

“מעשה ישן ומוסר השכל חדש” הוא סיפור אירוני, שזמנו סוף המאה ה־18, ומתוארים בו יחסי צרפתים ושוויצרים בבורגדורף השוויצרית, הכבושה בידי הצרפתים. כאן מתגלה גוטהלף מצידו האחר, לא בסיפורי אגדה ולא במידות טובות, אלא בהומור קשה, שוויצרי, איכרי.

נושא הסיפור הוא מעשה נקמה של בחור שוויצרי, עגלון, המוביל חבורה של חיילים צרפתיים. האיום במעשה גמול מצד הצרפתים, וקניית השלום בכסף על־ידי אזרחי בורגדורף, כל זה מתרחש סמוך ליציאתם של הצרפתים למסעות־מלחמה נוספים, דומה, מסעו של נפוליאון לרוסיה.

וכך סיום הסיפור, ובו דוגמה לאירוניה של גוטהלף:

“כה בערך עבר הדבר בבורגדורף. שר־האלף הבין, כמה צר הדבר לעיר, והפעם נכון הוא לסלוח, רק החיילים הנעלבים צריכים לקבל סיפוק. החיילים חולקו אפוא לבתים, ובני העיר הצטרכו לכבדם בבשר ובצלי כיאות. כל חייל צריך היה למצוא פרנק ליד קערתו בכל סעודה וסעודה. כה נקמו הוד־השלטון של העם הגדול ואהבת האחים הנעלבת, ובמשך שלושה שבועות. אהבת הצרפתים לבני בורגדורף גדלה בינתיים, עד שלא עצרו כוח להיפרד מהם. הם היו בוחרים להישאר שישה שבועות ואפילו שנים־עשר, כן, הם היו ממשיכים לשבת שם עד היום. ואך התופים הגדולים לא ידעו אז רחם. הם תופפו בכל רגע, וקראו לפרידה. ניתקו בעל מאשתו ואח מאחיו וצרפתי מעל בורגדורפי, סערו את הצרפתים לתוך הקרב, גלגלום בסופה להתחתן במוות הקר, סערו אלפים ורבבות לתוך קבר קר, וכל זה בתוקף האהבה לחופש ולשיוויון. כי איפה ישווה אדם לאדם יותר מאשר בקבר הקר?” (עמ' קמ"ה).

הסיפור האחרון, “אוגד המטאטאים מריחיסויל” הוא סיפור כפרי תמים עם מוסר־השכל בצידו: אין מלאכה בזוייה. אוגד המטאטאים מקבל ירושה עשירה אך דעתו אינה מסתחררת עליו, ולילדיו הוא מציב מלכודת פיקחית כדי שלא תזוח דעתם עליהם:

“ילדים, אל תתנפחו ואל תשנו את טעמכם, יהי במה שיהי. רק ירגיז מי מכם בני־אדם בזאת או באחרת, היו בטוחים כי יהי עליכם לשמוע מכל צד: לו מותר, הרי זה בן אוגד־המטאטאים, שהיה מושך עוד בקרון, ללא הירושה. גם אחרים היו עשירים לו יכלו לרשת, אין זו מלאכה קשה. כל ימיי איני מתבייש, ומי שרוצה יוכל לקרוא לי אוגד־המטאטאים, אבל איני גם יהיר־לב. אך אם תהיו יהירים, אז תתביישו באביכם ובאימכם, והאנשים ישימו לנגד עיניכם את אוגד־המטאטאים כל ימי חייכם. היו בטוחים!”(עמ' קע"ט).

* ירמיהו גוטהלף: “העכביש השחור וסיפורים אחרים” (“מעשה ישן ומוסר השכל חדש”, “אוגד המטאטאים מריחיסויל”). מגרמנית יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה, ירושלים, ספריית מצפה, ספרי פרוזה, העורך אשר ברש. תרפ“ט, 1929. ק”פ עמ'.

* ירמיהו גוטהלף: “העכביש השחור”. תרגם יעקב רבינוביץ. ספריית “תרמיל” בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תשל"ג, 1973. 122 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 13.12.1968

לראשונה פגשתי בסיפורו של הינקו גוטליב כאשר פורסם בהמשכים מדי יום שישי בעיתון “הדור” בלוויית ציוריו של ה. כהן שהיה בהם, כמו בסיפור עצמו, מזיגה מופלאה של “סיינס־פיקשן”, הגות פילוסופית, ומסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו: בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס־חלל אשר באפשרותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, וגם לעבור את מהירות האור. המדחס שטרנופולסקי נושא עימו בכיסו מאפשר לו להיות כל־יכול, לשאת עימו את ביתו, לשלוף מכשירי־רדיו, פסנתרים, תרנגול ואף תותח כהרף עין ולחזור ולהחביאם, ואף להציב, במקרה אחד, את נעלו באוויר באותה נקודה אשר דומה כי ממנה ביקש ארכימדס מסיראקוזה לפני אלפיים ואלו מאות שנים לעקור את כדור הארץ מציריו.

הנעל מרחפת באוויר למראית עין בלבד. למעשה היא נופלת כל הזמן לעבר הרצפה נפילה חופשית, כלומר בתאוצה של עשרה מטרים בקירוב לשנייה. מראית העין של ריחוף הנעל באוויר נוצרה על ידי כך שטרנופולסקי הציב מתחתיה את המרחב העצמי שלו בעובי של כך וכך קילומטרים כשהוא מכווץ לקוטר של מיקרונים אחדים.

ואכן, אחרי שבע שעות של נפילה הגיעה הנעל חזרה למקומה וכוח תאוצתה היה כך שהיא חדרה בעד רצפת תא הכלא ועוד ארבע רצפות מתתתיו ולא נעצרה אלא לאחר שהגיעה אי שם למרתף וקדחה בו חור שעומקו כחמישה־עשר מטרים.

מצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים לתא בבית הכלא של משטרת וינה, בשכנות לשלושה אנשים: האחד מהם הוא הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, השני הוא דוקטור שטראוס, מומר יהודי ופרקליט וינאי נודע, והשלישי הוא המספר, בן־דמותו של גוטליב עצמו. העלילה הקצרה, הכתובה בכישרון מספר בלתי מצוי, מתנהלת בעת ובעונה אחת בכמה מישורים.

המישור הראשון הוא חיי בית־הכלא בווינה. גוטליב כותב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה וטיפוסים. למשל, מפקח הקומה וייכסלבראון, שוטרים, מפקדים, ובייחוד דיירי התא, על רקמת היחסים המעניינת הנוצרת ביניהם. חיי הכלא משמשים אספקלריה עקומה לתקוות ולמשאלות, מקום להירהורים פילוסופיים ואירוניים על טבע האדם, על הצדק, המוסר והמדינה. זהו אחד הספרים היחידים שקראתי על ה“שואה” ואשר מהנה וסוחף את הקורא מאותה בחינה עמוקה של פתיחת הנפש להרהור על משמעותו האמיתי של החופש, במקום לאטום אותה על ידי תיאורי זוועות, נוסח קצטניק.

המישור השני הוא של סיפור מדע דימיוני. הכנסת הגורם הזה לתוך אווירתו הריאליסטית של הסיפור, ומיקומו בתא הכלא הגרמני, היא שנותנת לסיפור את ממד הדימיון ועושר ההמצאה, ובעצם גם את מובנו העמוק. הסיפור הוא סיפור אכסיסטנציאלי, אלא שמקום לממש – נוסח “המיטאמורפוזיס” לקאקפא – את הסיוט כמצב קיומי נתון, הוא מממש את התקווה, את הכוח לגאול ואת האפשרויות הבלתי־מוגבלות אשר כולן מיוצגות במדחס החלל של טרנופולסקי השם לאל את כל מגבלות החומר והמקום של בית הכלא ושל המלחמה בכלל.

משעה שאנו מקבלים כנתון את המדחס, ממש כקבלתנו את המיטאמורפוזה של גריגור סמסא לחרק – מתנהל כל הסיפור מתוך היגיון וחוקיות פנימיים בלתי מעורערים. במסגרת זו מתאפשר מסעם של ארבעת הידידים לביתו של טרנופולסקי, המוצב בגודל קופסת גפרורים על שולחן תא הכלא. באמצעות המדחס הם מתקטנים עד שתקרת התא נראית בעיניהם מרוחקת כרקיע. וכמו לא די בזאת, והנה אל הבית בו הם יושבים ואוכלים מביא לאחר שעה קלה טרנופולסקי את וייכסלבראון בתוך… כוסית שמפניה, וגורם לו לצאת מדעתו.

המישור השלישי והחשוב ביותר בספר הוא משמעות מפעלו של דב טרנופולסקי, ולא במקרה בחר גוטליב כמוטו לספרו את השורות מ“המלט”:

“הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין סוף…”

באחרית־דבר לספר אומר המתרגם כי כאשר התעורר ויכוח על משמעות הסיפור ועל היסוד המדעי שבו, רשם גוטליב ביומנו:

“לבנות מלא־כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את ‘טרנופולסקי’.”

המספר מתיידד עם טרנופולסקי ומדובבו: “האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או מנהל פנקסאות,” אומר טרנופולסקי, “במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון ימיו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שאנו משתדלים להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמנו, היא בכל זאת עצם מעצמנו, כמו הריאה וחוט השידרה. ואלמלא היה האדם לפרקים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק החיים שלו נחנק בדבק־הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים.” (עמ' 143).

כאשר חבריו מבקשים ממנו להשתמש בכוחו ולהוציאם לחופשי, הוא אומר – “לא אוכל להוציאכם אחד אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול.” (עמ' 143).

מהי שאיפתו של טרנופולסקי? – “יש מכונת־ירייה מעל למכונות־הירייה, ומעל לכל מכונות־הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה!… דיו לעולם שייוודע לו קיומי. שייוודע לו, כי אי־שם בעולם מצוי אדם, שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו מגעת מבעד לשיריון העבה שבעבים, אל המבוא העמוק שבעמוקים…”

ואז: “יסתדרו כל היחסים בין בני האדם מאליהם, בכוח חוקיות החיים, על הצד היותר טוב, כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כן מתמידה שאיפתו לחזור אליו… להתקדם… בלי אופטימיזם נפרז ובלי התערבות יתירה בגורל אנוש. ככל שתמעט ההיסטוריה, כן ייטב לאדם.” (161–162).

משמעתו של הספר חמקמקת וקשה בהגדרה משום שהיא ארוגה עד לבלי הפרד בעלילה, אשר מעניקה תחושה של חופש פנימי בכל מצב של כפייה חיצונית, כמוה העניקו לי, כקורא, רק ספרים מועטים בחיי. קראתי את הספר במרוצת השנים קרוב לעשרים פעם, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש. את הטפסים [העותקים] האחרונים שלו רכשתי במרוצת השנים וחילקתי מתנה בין כל ידידיי. טופס [עותק] אחד, שכרכתיו היטב למען לא יתפורר, ליווה אותי במשך החודשים הארוכים של בסיס הטירונים.

בפתח הספר, המוקדש לזכר בניו דאנקו וולאדו, אומר המחבר כי הסיפור “דוב טרנופולסקי”, שקרא לו אחר־כך בשם “המפתח לשער הגדול”, נוצר בקראליאויצה (פורטו רא) בחוף הקרואטי, שהיה כבוש בידי האיטלקים, מקום שם מצא לזמן־מה מפלט מפני הגרמנים.

לאחר כניעת איטליה ב־1943 נמלט אל הפרטיזנים היוגוסלאביים כשהוא נושא את “טרנופולסקי” בילקוט־השכם שלו. באחת ההתחמקויות עם הפרטיזנים בין חילות האוייב, נאלצו להחביא את כל מטענם במערה בהרים, שם נפרד מ“טרנופולסקי”. הגרמנים שרדפו אחריהם גילו את המערה והשמידו כל מה שנפל בידיהם. הפרטיזנים שלחו אותו לאיטליה כנציגה של שארית יהדות יוגוסלאביה, שם חזר והעלה את הדברים על הכתב, וכאשר השתקע בארץ־ישראל ערך אותם בצורתם הסופית.

הינקו גוטליב נולד ב־1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך־דין, שופט ועורך־עיתון. יסד בזאגרב ירחון ספרותי ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים ב־1941. הוא נעצר על־ידי הגסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה. הועבר לכלא בווינה, ושוחרר רק תודות למשגה במנגנון הגסטאפו. הוא נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר, ועם כניעת איטליה הצטרף לפרטיזנים היוגוסלאביים. ב־1945 עלה עם רעייתו לארץ־ישראל. שני בניו אבדו לו, אחד בראשית המלחמה ואחד בסיומה.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאביה וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים שלו, בהם רומאן, אבדו בדירתו שהוחרמה על ידי הנאצים. ניצלו רק הסיפורים והשרידים שהודפסו. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור בארץ־ישראל, אך מחלה ממארת קיפדה את פתיל חייו בנובמבר 1948, לפני עשרים שנה.

המתרגם, אשר מביא פרטים ביוגראפיים אלו באחרית־דבר לספר, אומר כי במגירתו של גוטליב נשארו כתבי־יד רבי עלילה, שעדיין לא באו על תיקונם. יהי רצון ולא רק ספרו שאזל יופיע במהדורה מחודשת אלא יימצא גואל גם לכתביו האחרים.

* ה. גוטליב: “המפתח לשער הגדול”, סיפור. מסרבית־קרואטית – צבי רותם. הציורים מאת ה. כהן. הוצאת “עם עובד”, ספריית “קשת”, תל־אביב, תש"י, 1950. 168 עמ'.

ויקיפדיה: חיים הינקו גוטליב נולד בכפר ג’וּרְגֶ’בָאץ ובהמשך עבר לזאגרב. הוא למד משפטים באוניברסיטת זאגרב ובהמשך רכש תואר דוקטור למשפטים. הוא היה פעיל בקהילה היהודית של ווקובר וב-1909 ייצג אותה בכנס הקהילות היהודיות בקרואטיה שנערך בזאגרב. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם גוטליב בחזית האיטלקית ובחזית המקדונית. ב-1918 נישא לרוז’ה לבית לווינשטיין, פתח משרד עצמאי לעריכת דין ונבחר ליושב ראש הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית בביילובאר. באותה העת מנתה הקהילה כ-500 נפשות. ב-8 ביוני 1925 עמד גוטליב בראש רשימה יהודית נפרדת לבחירות המוניציפליות בביילובאר וזכה לרוב קולות בני הקהילה היהודית. ב-1929, שב לזאגרב.

ב-1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, החלו רדיפות יהודים. הינקו גוטליב נעצר, עבר עינויים במטה האס. אס. בזאגרב ובהמשך הועבר לגראץ ולבית כלא בווינה. מאוחר יותר הועבר לאיטליה. שני בניו ולאדו ודאנקו הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו ונהרגו. ולאדו בתאונת דרכים בדרום איטליה ודאנקו באחד ממחנות ההשמדה. דירתו בזאגרב נשדדה וכל תכולתה ובכלל זה כתבי יד אבדה.

ב-1943 הועברו בני הזוג גוטליב לאיטליה ושם שוחררו בידי עצירים שהתקוממו. הם הצטרפו לשורות הפרטיזנים של טיטו וב-1944 הוטסו לבארי שבאיטליה, כנציגי הצלב האדום לטיפול והסדרת פינויים של שארית הפליטה.

ב-1945 חל קרע בין גוטליב לבין הנהגת הפרטיזנים היוגוסלביים על רקע פעילותו הציונית. גוטליב ורעייתו עלו לארץ-ישראל המנדטורית בספינת מעפילים ונעצרו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בסוף השנה, שוחררו ועברו לקיבוץ כפר גלעדי שם שהו מיספר חודשים, לאחר מכן עברו להתארח אצל ידידים בגבעת רמב"ם ולבסוף לדירה בשיכון בקצה החולות בחולון. בני הזוג נקלעו למשבר כלכלי קשה. למחייתו התפרנס גוטליב ממכירת מוצרי מאפה שאפתה רעייתו, תוך שהוא ממשיך את עבודתו הספרותית בלילות. ביומנו כתב ב-3 באוגוסט 1948:

“באיזו קלות ומהירות השלים חוג מכרינו, החיים בנסיבות משופרות, עם ירידתנו הכלכלית והחברתית, שאנו שני בני אדם זקנים, תשושים ועייפים עד מוות, נאלצים במאמץ עליון, ברפש ובסביבה שאינה הולמת אותנו, להשתכר את הגרושים המועטים להוצאות מחייתנו העלובה, ושלצורך זה אנו עושים עבודה העולה על כוחותינו הגופניים והרוחניים, משום שהיא נמשכת שש עשרה שעות ליום.”

הינקו גוטליב הלך לעולמו בנובמבר 1948 מסרטן הכבד והוא בן 62 שנים ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בחלקת הסופרים-העיתונאים. רוז’ה אלמנתו נפטרה ב-13 בדצמבר 1974 ונקברה באותו בית עלמין. סיפוריו תורגמו לעברית על ידי ידידו ד"ר צבי רותם.

ספריו בעברית שהופיעו כולם אחרי מותו:

“המפתח לשער הגדול”, עם עובד, 1950.

“המפתח לשער הגדול ועוד שלושה סיפורים”, ספריית תרמיל, 1997.

כתבי ה. גוטליב, כרך א‘: סיפורים, הקדים מסה: פרופ’ דב סדן, תרגם, צירף מבוא ותולדות חיים : צבי רותם, הוצאת עקד, תש"מ, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות-מאמרים-יומן, תרגם צבי רותם, הוצאת עקד, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: מדחס־החלל של דב טרנופולסקי מככב ברומאן ההרפתקאות שכתבתי לבני־הנעורים “אוצר הבאר הראשונה” (1982), ונוסף עליו גם מדחס־הזמן שהמצאתי לטרנופולסקי, והוא מככב ברומאן ההמשך של ההרפתקאות לבני־הנעורים, “בעקבות יהודי המידבר” (1983. שניהם בהוצאת שוקן עם איוריו של דני קרמן], שבו כונס בצורה סיפורית רוב הידע שצברתי במרוצת השנים על השפעת סיפורם של יהודי חייבר על התחדשות החיים העבריים בארץ־ישראל החל מהעלייה הראשונה.

פורסם לראשונה במוסף לספרות של עיתון “דבר” ביום 31.10.1980

את “המפתח לשער הגדול”, סיפורו של הינקו גוטליב, ששב ונדפס עתה, בתירגום מתוקן מעשה ידי מתרגמו הנאמן צבי רותם, בכרך הראשון של כתביו המקובצים, קראתי לראשונה כאשר נדפס בהמשכים מדי יום שישי בעיתון “הדור”, בראשית שנת 1949, בלוויית ציוריו של ה. כהן, אשר שבו ונדפסו גם במהדורתו העברית הראשונה, בהוצאת “עם עובד” (ספריית “קשת”, תל־אביב, 1950).

נכבשתי לקסמו של הרומאן הקצר הזה וחזרתי וקראתיו פעמים רבות, ודומני שחלק ניכר מעותקיו האחרונים רכשתי בכל מקום שמצאתי ונתתי אותם לעיתים קרובות מתנה לידידיי. וכאשר התחלתי, בסוף שנת 1968, ב“משא” של “למרחב” את מדורי “קריאה אפשרית” (שלימים עבר אכסניה ונקרא בשם “ספרי דורות קודמים” ב“הארץ”), היה הספר השני שעל אודותיו כתבתי – “המפתח לשער הגדול”. אני עדיין סבור שזהו אחד הספרים היפים והמעניינים ביותר שקראתי מעודי.

כשהתעורר ויכוח על משמעותו של הסיפור “המפתח לשער הגדול” ועל היסוד המדעי שבו, רשם ה. גוטליב (1886–1948) ביומנו: “לבנות מלא־כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את ‘טרנופולסקי’.”

ואכן, הסיפור הוא מזיגה מופלאה של מדע־בידיוני, הגות פילוסופית, ומיסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו, בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית־הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס־חלל שבאמצעותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, ואף לעבור את מהירות האור. המדחס הפלאי, שהוא נושא עימו בכיסו, מאפשר לו להיות כל־יכול, לשאת עימו בית־מגורים, וגם להיכנס אליו, לשלוף מכשיר־רדיו, פסנתר, תרנגול ואף תותח – כהרף־עין. ומצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים אל התא הנזכר בבית־הכלא של משטרת וינה. בשכנות לשלושה אנשים: הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, שני לו ד"ר שטראוס, מומר ופרקליט וינאי נודע, ושלישי המספר, בן־דמותו של גוטליב עצמו.

אגב, שלושתם אכן היו כלואים בתא אחד בתקופה ההיא (שם הפרקליט היה קראוס), ורק טרנופלוסקי הוא המצאתו של המספר, או, יותר נכון, הוא אותו צד בו הסבור כי: “האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או רואה־חשבונות, במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון־יומו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שהוא משתדל להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמו, היא בכל זאת עצם מעצמותיו, כמו הריאה וחוט־השידרה. ואילמלא היה האדם לעיתים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק־החיים שלו נחנק בדבק־הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים.” (כתבים. כרך א‘. עמ’ 191).

גוטליב בחר כמוטו לסיפורו את השורות מ“המלט”: “הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אי־סוף…” [חבל שפסוק זה, כמו גם ציוריו היפים של ה. כהן, הושמטו מן המהדורה החדשה).

האידיאה המרכזית של הסיפור, המומחשת באמצעות טרנופולסקי ומדחסו, היא כי “יש גם מכונת־ירייה מעל למכונות־ירייה, ומעל לכל מכונות־הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה! די לו לעולם שייוודע לו קיומי. שיידע לו, שאי־שם בעולם מצוי אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו חודרת מבעד לשיריון העבה ביותר, אל המחבוא העמוק ביותר.” ואז “יסתדרו כל היחסים בין בני־האדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם.” כי “ככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם.” (שם. עמ' 201).

לבנות מלא־כלום, להציב על קרקע הרוחניות הצרופה בותר, זו תשובתו של אדם, של אסיר, של יהודי, באירופה, הכבושה בידי היטלר – להציב כוח־שכנגד לברוטאליות זו, למצב של אין־אונים ושיעבוד גמור.

שלושת שכניו של טרנופולסקי מאשימים אותו פעם ופעמיים על כך שאינו משחרר אותם בכוח מכשירו הפלאי, ועל כך הוא עונה: “לא אוכל להוציאכם אחד־אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול.” (שם. עמ' 189).

כוחו של טרנופולסקי אינו כוח של “הוקוס־פוקוס”. סיפור־עלילה גרידא הנוגע רק לנפשות הפועלות בו, אלא נקודת מוצא סוריאליסטית ואכזיסטנציאליסטית כאחת. אותה “נקודה ארכימדית” שבידי טרנופולסקי חייבת לשנות את מהלך ההיסטוריה כולה. להאט עד למינימום את עיוותיה ואסונותיה של ההיסטוריה.

כשנכתב הסיפור לראשונה, ב־1942 לערך, טרם נודעה פצצת האטום. אך במידה מסויימת עתיד היה נשק נורא זה למלא אחר חלק מן הדרישות של גוטליב־טרנופולסקי: לבנות מלא־כלום (כמעט) על קרקע הרוחנית (או המחקר) הצרופה ביותר, כוח (זה שקרוי היום – מאזן־האימה) אשר יביא לידי כך שככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם, בינתיים.

“המפתח לשער הגדול” כתוב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה ודמויות. משמעותו חורגת מעבר למצוקה המסויימת שתוארה בו, בהעניקו לקורא תחושה עזה של חופש פנימי, הנובע מכוח מוסרי עז, בכל מצב של כפייה חיצונית.

כהקבלות אני נזכר בספר מקסים לבני־הנעורים, “יותם הקסם” מאת יאנוש קורצ’אק, או “יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'” לסולז’ניצין. בראשון קיימת אותה תחושה חלומית של כוח על־טבעי המרוכז בידיו של אדם בודד אחד, ובשני – יכולתו של אדם לנהוג באורח־חיים אוטונומי מבחינה מוסרית ונפשית, לשמור על המוראל שלו, בתוך מצב של כפייה קיצונית.

אגב, “המפתח לשער הגדול” הוא תסריט מצויין לקולנוע או לסרט־טלוויזיה. בשעתו, על דעת עצמי, עיבדתי את הספר לתסריט־טלוויזיה, שהוגש פעם אחר פעם כל אימת שקמה בטלוויזיה הישראלית מחלקה להפקת דרמה מקורית, והוחזר תמיד. אני מאמין שיום אחד ייגאל סיפור מקסים זה גם במדיומים הללו.

ביליתי מיספר ימים בקריאת מאות העמודים בשני כרכים אלה של כתביו המקובצים, לראשונה־בכלל, ובעברית, של הינקו גוטליב. עשרות סיפורים, שלושה רומאנים בלתי־גמורים, שני מחזות, עשרות רשימות ומאמרים, ויומן משנת חייו האחרונה. עדיין אני סבור כי “המפתח לשער הגדול” הוא גולת־הכותרת של יצירתו של גוטליב, ודומני שכך התייחס לרומאן הזה גם הוא עצמו, בשעתו.

הספר הופיע לראשונה בתרגום אנגלי, בהוצאת סיימון את שוסטר בניו־יורק, ב־1947, וגרם למחברו לא־מעט עוגמת־נפש בשנת חייו האחרונה. גוטליב קיווה כי פנינה זו שבמכלול יצירתו תאפשר לו רווחה צנועה במצבם הכלכלי הקשה, שלו ושל אשתו, באותה תקופה. הם גרו בחולון, אשתו אפתה עוגות והוא, סופר שבע־עלילות בגיל שמעל שישים, ששיכל את שני בניו במלחמת העולם השנייה, היה נושא את עוגותיה למכירה, ברחובות שבהם שרקו לא פעם כדורי הערבים על גבול חולון.

אך למרות ביקורת אוהדת שהתפרסמה על הספר ב“ניו־יורק הראלד טריביון”, הספר לא נמכר, ומאז נשכח כליל (בשוק הלא מולכים היום גאונים כאלי ויזל ויז’י קושינסקי, המתפרנסים על מכירת זוועות השואה תוך גלגול עיניים חסודות).

כה רב היה ייאושו של גוטליב על כישלון ספרו, ועל מחלתו הממארת, עד שבאותה תקופה שקלו הוא ואשתו התאבדות משותפת, כמסופר ביומנו מיום ה־5.8.1948. – “אתמול הגיע מכתב מאת סוכני בניו־יורק עם דין־וחשבון, והוא עוד גרוע לאין־ערוך מכפי שציפיתי. עליי לקבור את כל התקוות שהיו לי בקשר לספר זה. מה יש לי עוד לקבור? היום נפלה בפעם הראשונה בין רוז’ה (אשתו) וביני המילה, נעשה קץ.” (שם. כרך ב‘. עמ’ 286).

הינקו גוטליב נולד ב־1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך־דין, שופט ועורך־עיתוןץ יסד בזאגרב ירחון ספרותי, “אמנות”, ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים, ב־1941.

הוא נעצר על־ידי הגיסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה, והועבר לכלא בווינה, ששימש לו רקע לספרו “המפתח לשער הגדול”. הוא שוחרר רק תודות למישגה במנגנון הגיסטאפו, נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר ושהה עם יהודים אחרים במחנה באי ראב, ועם כניעת איטליה בשנת 1943 הצטרף לפארטיזאנים היוגוסלאביים ועימם נדד ביערות ובהרים בתפקידו כעורך ומשתתף בעלוניהם. הוא גם הכיר אישית את טיטו.

ב־1945 עלה לארץ־ישראל עם אשתו, דרך איטליה, לאחר קרע עם הפארטיזאנים היוגוסלאביים שלא היו מרוצים מפעילותו הציונית להצלת שארית הפליטה בדרום־איטליה, בשנת 1944. שני בניו, דאנקו וולאדו, נהרגו במלחמה. האחד בידי הגרמנים, והשני בתאונת־דרכים באיטליה בשנת 1944.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאוויה, וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים רבים שלו, בהם רומאן “שלוש בנותיו של גאייר”, אבדו בדירתו שהחורמה על ידי הנאצים בזאגרב. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור גם בשלוש וחצי שנות חייו האחרונות בארץ־ישראל, ואחרוני סיפוריו עוסקים בהווי ארץ־ישראלי של סוף שנות המאנדאט וחודשיה הראשונים של המדינה. מרירות רבה מצוייה ביומנו ובכמה מסיפוריו אלה, והיו לו חששות רבים לגבי איכותה האנושית של המדינה שנוסדה זה עתה. סיפוריו האחרונים התפרסמו באותן שנים ב“דבר השבוע” וב“דבר”.

את כל כתביו של הינקו גוטליב תירגם צבי רותם, שהקדיש שנות חיים רבות למפעל מופלא ומרגש זה של מתן מהדורה עברית מכתביו של סופר נשכח וחשוב זה. וכשם שהינקו גוטליב לא זכה לראות את ספרו הראשון בעברית, “המפתח לשער הגדול”, שנדפס בהמשכים בעיתון [“הדור”] ובספר, זמן לא רב לאחר מותו, כך גם לא זכה צבי רותם, שנפטר בחודש מרץ השנה [1980], לראות את שני הכרכים הגמורים אשר על הכנתם שקד עד יומו האחרון.

* כתבי הינקו גוטליב, כרך א‘: סיפורים, פרופ’ דב סדן הקדים מסה. צבי רותם תירגם, צירף מבוא ותולדות חיים. עקד, בגבולם. תל אביב, תש"מ, 1980. 458 עמ'.

* כתבי ה. גוטליב, כרך ב‘: מחזות, מאמרים, יומן. תירגם צבי רותם. עם רשומות אבטוביוגראפיות של המחבר בפתיחה. עקד, בגבולם. תל אביב תש"ס, 1980. 313 עמ’.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.8.1971, לפני 46 שנים

הוראס וולפול תיאר את אוליבר גולדסמיט כ“אידיוט ברוך־השראה,” ודיויד גאריק, השחקן המהולל, אמר עליו, לאחר מותו: “הוא כתב כמו מלאך, ודיבר כמו תוכי מסכן.” הוא מת עני ושקוע־בחובות בגיל ארבעים־ושש, לאחר שרשם לעצמו כמות בלתי־נכונה של תרופה. הוא למד רפואה באירופה, כך טען, למרות שלא היה יכול להציג שום תעודה על כך. היה אמור לעסוק ברפואה באנגליה מולדתו, ומאחר שלא היו לו חולים, הצהיר פעם, שהוא מרפא רק את ידידיו הפרטיים. אחד מידידיו העיר על כך, שמתאים לו לרפא רק את אויביו.

יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר (1744–1803) אמר עליו:" “הקראת את ‘המוכיח מוויקפילד’? אני קוראו בפעם הרביעית, והוא מהספרים היותר יפים הנמצאים בכל לשון… כסיפור נמצאו בו מגרעות, אך כספר האוגר בתוכו תמונות בני אדם ואופייהם וקפדנויותיהם, ותורת הלבבות ולשון הלבבות, הנני נכון לשלם בעד כל עלה ממנו את מחיר הספר כולו.”

וגיתה, שתירגם את שירתו של גולדסמיט “הכפר הנעזב” (1770) וגמר עליה את ההלל בספרו “אמת ודמיות”, אמר על “המוכיח מוויקפילד”, שהתלכדות המצוי עם הזר והנפלא עושים את הסיפור הזה לאחד המובחרים שבמינו, וכי בדברי מחברו אין אנו מוצאים אפילו צל של התחסדות נקרנית – “כי רוחו הכביר, המתגלה לנו כילד תמים מצחק ומשתעשע כלאחר־יד, הוא הצילו מנפול באחת הפחתים האלה, והוא חיבב את הסיפור על קוראיו במידה כזאת.” (מתוך הקדמת קרל איטנר, “מתרגם הספר הזה לאשכנזית, בהוצאת המוסדה הספרותית בלייפציג.” עמ' ז’–ח').

כזה היה אוליבר גולדסמיט, שפרשת חייו מעניינת ומרתקת לא פחות מספריו. הוא נולד באירלנד ב־1728 ומת בלונדון ב־1774. הוא הושפע מקודמו ובן־תקופתו פילדינג, בעיקר מ“ג’וזף אנדריוס” ומ“תום ג’ונס”. בשנותיו האחרונות התיידד עם סמיואל ג’ונסון. ב־1764 יסד גו’נסון את ה“מועדון” הידוע, שבין חבריו היו גולדסמיט, ריינולדס, ברק, בוסוול ואחרים. יש תמונה מאותה תקופה המראה את ג’ונסון, בוסוול וגולדסמיט שותים ומשוחחים להנאתם במסבאה “מיטר”.

לפי גירסתו של בוסוול ב“חיי סמיואל ג’ונסון” (1791) היה זה ד"ר ג’ונסון שקרא ראשון את “המוכיח מוויקפילד” ומיהר להביאו למדפיס. בתרגומו הארכאי והמשעשע של דוד ילין, יליד ירושלים (1864–1941), בוהצאת “תושיה” מווארשה (עד היום טרם עלה על דעת איש לתרגם מחדש את הספר לעברית), נראה הסיפור כך:

“ויהי היום ואיגרת שלוחה מאת גולדסמית למכירו החדש לְיִנְזוֹן, לאמר: מהרה ובואה כי הנני בצרה גדולה, וישלח לו ינזון שקל זהב כמנחה ההולכת לפניו, והוא אחריה. ויהי כדרוך ינזון על מפתן בית האיש המר והמצוק, וימצאהו יושב על יד קנקן יין ורוחו סוער מאוד, כי נגזרה עליו גזרת הסגר־בית מאת בעלת ביתו אשר היא נושה בו שכר דירה, וינחמהו ינזון וישכך את רוחו וישאלהו: במה יוכל להושיעו? ויושט לו החבוש קונטרס אחד, והוא סיפור אשר כילהו זה אך מעט, ויעבר ינזון עליו בסקירה אחת וימהר אל אחד מוכרי הספרים, ולשעה קלה שב ובידו שישים שקלי זהב שכר סופרים. ויקרא לחבוש דרור ממאסרו, והון עתק שם באמתחתו.” (הקדמה, עמ' ה').

ועוד מסופר באותה הקדמה – סיבת מותו היתה כפי הנראה רק מצוקתו, כי אף כי מיום שהתפרסם שמו (לאחר צאת “המוכיח מוויקפילד”) לא סבל עוד רעבון, אך נושיו אשר נשו בו כאלפים שקלי זהב הציקוהו מאוד; וגם בזה הפלה מכל בני גילו, כי “נמצא סופר ומליץ בארץ שככה ירבו להלוות אותו?” ישאל אוהבו ינזון באחד ממכתביו. והוסף יוסיף לאמר: “ההוא מת בקדחת אשר תקפה עליו בדאגתו כי חובותיו הציקוהו וכל מקוריו יבשו.”

ובגלל החובות האלה לא היתה לו גם קבורה בכבוד, כי אמרו אוהביו לחדול מכל פומבי ופרסום משום “מברך רעהו בקול גדול וכו'.”

אך ימים רבים אחרי מותו הקימו לו אוהביו מצבה, וינזון חיבר את הכתובת אשר עליה בשפת רומי לאמר: “אין מקצוע אשר לא נגע בו עטו, ובכל אשר נגע שת עליו עדיו אם הוכן לאבל או לצחוק.” (שם עמ' ז').

“המוכיח מוויקפילד” התחבר ב־1762 ויצא לאור ב־1766. “המבקרים לא הראו לו פנים שוחקות כפנים אשר הראו ל’הנודד' (שירו הפילוסופי של גולדסמיט, שיצא לאור שנתיים לפני כן), אך יתר על כן הסביר לו הקהל את פניו ויחל לדרוש אחריו מאוד מאוד, עד כי זכה בחמשת החודשים הראשונים למהדורה שלישית.” (שם, עמ' ו').

גיבורו של “המוכיח מוויקפילד” הוא כומר כפרי תמים ושמו ד"ר פרימרון, הגר בוויקפליד, ולו אישה, בנות שתיים ובנים ארבעה. בנוסח העברי, שהוא אחד התרגומים הראשונים בספרות העברית החדשה, טרח דוד ילין לעברת את שמות הגיבורים כולם. וכך נראה הקטע המציג את המשפחה:

“שם בננו הבכור גרשון (ג’ורג') כשם דודו אשר הניח לנו ברכה עשרת אלפים שקל זהב. והבת הבאה אמרתי לקרוא לה רחל (גריזל) כשם דודתה, אך אשתי אשר הרבתה לקרוא בימי הריונה בסיפורי מליצה, עמדה על דעתה לקרוא לבתה בשם אהליבה (אוליביה). ובתי השנייה לא איחרה לבוא גם היא, ואומר לזאת ייקרא רחל (גריזל), והנה באה אחת מקרובותינו העשירות ותתאו לקרוא לבתנו בשם שולמית (סופיה); וככה זכינו לשני שמות נמלצים בביתנו, אך מעיד אני עליי שמיים וארץ כי לא היתה ידי במעל הזה. ושם הבן הבא אחריהן משה (מוזס). ואחר עבור שתים־עשרה שנה ללדתו בירך א' אותנו עוד בשני בנים.” (עמ' 7), ושמותיהם: יהונתן, הלא הוא ביל, ודיק – הלא הוא אחימעץ.

גרשון עמד לשאת לאישה את העלמה ארבאלה בלמות (וילמות), אך הנה קורה אסון. המוכיח מוויקפילד מאבד את כל הונו, השידוך מתבטל, גרשון יוצא בחוסר כל ללונדון לחפש מזלו, ושאר בני המשפחה משתקעים בכפר נידח, ליד אחוזתו של רשע ורודף־נשים מפורסם, הגביר תרניאל (תורנהיל).

איש מיסתורי, האיש ברכאל (מר בורצ’ל), מתיידד עם המשפחה ומתאהב בשולמית, ואילו באהליבה נותן עינו הנואף הנורא תרניאל. הכוהן התמים מוכיח את בתו על היענותה לחיזורי הגביר, אך האם, שמקוצר דעתה היא נוטה לשידוך, טוענת כי העלמה אהליבה יודעת לדבר על כל עניין, ולא מן הנמנע הוא כי בוויכוחים על דרך האמונה חזיר את תרניאל לדרך הישר. המוכיח מוויקפילד מסופק בדבר.

מה הם ספרי הדת שקראה בתו?

עונה הבת:

“Indeed, papa,” replied Olivia, “I have read the disputes between Thwackum and Square; the controversy between Robinson Crusoe and Frieday the savage; and I am now employed in reading the controversy in Religious Courtship.”

“Very well,” cried I, “that’s a good girl; I find you are perfectly qualified for making converts, and so help your mother to make the goose־berry pie.” (The Pocket Library edition, P. 32).

ובנוסח העברי:

“ותען אהליבה ותאמר: “אל נא אֵקל ככה בעיניך, אבי. הן רבות קראתי בספר ‘נופת צופים’ ו’מנורת המאור'. גם סיפורי ‘קב הישר’ היו לי לעיניים.” – וכל אלה איתך, ואנוכי לא ידעתי?” – קראתי כמצחק – “אכן אשת חיל את, וגם מזוינת דייך להילחם עם מינים וכופרים ולהכריעם, לכי נא ועזרי לאימך במאפה הלביבות.” (עמ' 35).

דוד ילין תירגם כנראה את הספר לא ממקורו, אלא מן המהדורה הגרמנית של “המוסדה הספרותית” בלייפציג. ואולם, יש לשער כי הפיכתם של “רובינזון קרוזו” ל“מנורת המאור” וגיבוריו המשעשעים של פילדינג ב“תום גו’נס” ל“נופת צופים” – לא במהדורה הגרמנית נעשתה.

הבת אהליבה דוחה את אוהבה הנאמן, בלאדן (מר ויליאמס) שמו, ומרקדת בנשף עם בנות משפחת פלמבורו השכן, אשר בנות ירחע ייקרא להן בספר. אל ערב כפרי תמים, מלא שחוק ושעשועים, בבית השכן ירחע, מתפרצות שתי נשים עירוניות, פטפטניות וקלות־דעת, ששלחן תרניאל הנוכל כדי להפיל בפח את אהליבה. שם האחת ליידי בלארניי, היא מרת ברוריה בספר, ושם השנית מיס קרולינה וילהלמינה עמליה סקג’ס, הלא היא – בתולת בת רופינה אגרפינה מעליה לבית הצללפוני!

קיצורו של דבר, ממש כאיוב בשעתו יורד המוכיח מוויקפילד מדחי אל דחי. רמאי אחד, אפריים בן־יעקן (ג’נקינסון) שמו, מרמה אותו ואת בנו משה, והם נותרים חסרי פרוטה ושקועים בחובות. אהליבה מתפתית לברוח עם תרניאל, ומאבדת, שומו שמיים, את תומתה.

“הבו לי שפופרי (כלומר – אקדחי) וארוצה אחרי הבוגד,” קורא האב המסכן במרי־נפשו, והוא יוצא לחפשה.

לאחר עלילות רבות, בהן פגישה עם גרשון שהתגלגל באירופה (סיפור קורותיו נחשב לתיאור הרפתקאותיו של גולדסמיט עצמו בארצות אירופה) – מוצא האב את בתו אהליבה – זנוחה, חולה ופגועה. ובחוזרם הביתה – והנה גם הבית נשרף. ומאחר שהבת אינה נאותה להיעשות פילגשו של תרניאל – נושה הלה חובו במוכיח המסכן, וזורקו לבית־הסוהר.

בבית הסוהר מחולל הכוהן התמים מהפכה של תחייה דתית, וזאת משום שהוא אף פעם אינו מאבד את אמונו באלוהים ובאדם, ממש שדוקטור פנגלוס (“קנדיד”, 1758) אינו מאבד אמונו ב“טוב שבכל העולמות האפשריים” של לייבניץ.

סוף טוב, הכול טוב. האיש ברכאל הוא, כמתברר, השר הגדול ויליום תרניאל (סיר ויליאם תורנהיל), דודו של תרניאל הרשע. תעלולי תרניאל יוצאים לאור. סיר ויליאם מתחתן עם סופיה, היא שולמית, וגרשון זוכה באהובת־ליבו ארבאלה, אותה חפץ לשאת תרניאל הנוכל. גם נישואיו הפיקטיביים של תרניאל עם אהליבה, לשם פיתוייה, מתבררים כאמיתיים, היות שאפריים בן־יעקן שותפו טמן לו פח והזמין כוהן אמיתי לטקס.

גולדסמיט איננו המוכיח מוויקפליד; שקוע חובות, במאסר אצל בעלת־ביתו, בוודאי חייך לא פעם שעה ששם בפי הכוהן התמים את ההיפך הגמור מכל מה שמאפיין את חייו שלו עצמו. מכך אולי נובע חינו הרב של הספר, ומוסר־ההשכל שלו.

* אוליבר גולדסמיט: “המוכיח מוקפילד”, סיפור. תרגום דוד ילין. הוצאת “תושיה”, ווארשה, בדפוס האחים שולדבערג ושותפם, דויקא נומר 1. תרנ“ז, 1896. 183 עמ' בצירוף תולדות המחבר מאת קרל איטנר. ספרי־עם, ל”ה־מ‘, כל קונטרס נמכר במחיר 10 קאפ. מחיר הספר 60 קאפ’ בלי משלוח.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.2.1972, לפני 45 שנים

“אני מעיין בגונצ’רוב ותמה,” כותב צ’כוב, “תמה על עצמי: מה טעם חשבתי עד כה את גונצ’רוב לסופר מעולה? אובלומוב שלו דבר שאין לו כל חשיבות… אני שואל את עצמי: אילו לא היה אובלומוב עצלן שכזה, מה היה נעשה? ואני משיב: לא כלום.”

איבאן אלכסנדרוביץ גונצ’רוב (1812–1891) היה צנזור ראשי של הצאר הרוסי. הוא היה אדם מלא תסביכים, רווק זקן, חשדן והססן, נחשב כשמרן, ויחסיו עם סופרים ואנשי־עט אחרים מבני־ארצו היו מעורערים.

את “אובלומוב” (1859) כתב כקיטרוג חריף על הנחשלות והכישלון של רוסיה הפיאודאלית. הוא מתאר את “האדם המיותר”, אובלומוב, בעל־אחוזה רוסי, שאיבד את הקשר עם רכושו ועם איכריו והוא חי כיורש מנוון של נחלה ההולכת ומתפוררת, מבלי יכולת להפיק תועלת והנאה מרוחם של הזמנים החדשים, המצאותיהם וסגנונם.

ואולם, קשה שלא להתאהב בדמותו של אובלומוב השמנמן, הבטלן, העצל, חסר־הישע, הנמנמן, הזללן, אשר אנושיותו ושלוותו מצודדות את הלב עד שהן מעמידות בצל את תכונותיהם הטובות ואת חריצותם של הגיבורים האחרים. וכך, אובלומוב, שיוצרו התכוון לעשותו דמות שלילית, פורץ את הגבולות שנתחמו לו, אולי משום שהוא במידה רבה גם תיאורו של גונצ’רוב עצמו.

איליה איליץ' אובלומוב נולד באחוזת משפחתו, בכפר הקרוי על שמה: אובלומובקה. שם התנהלו החיים בפשטות ובנועם. ביום בישלו המשרתים ואכלו האדונים. בלילות כולם ישנו, פחדו מן החשכה וקימצו בנרות למאור. רוחב־יד היה נהוג בכל מה שהניבה האחוזה: בשר ועוף, ביצים וירקות; וצמצום – במצרכים הקנויים: נרות, בגדים, קפה, סוכר וכו'. הארוחות העצומות היו הנושא המרכזי בחייהם ובשיחותיהם של בני משפחת אובלומוב. עיקרם של החגים היתה ארוחת החג. לקרוא לא קראו, לא ספר ולא עיתון. ממכתב פחדו. קשר עם העולם החיצוני כמעט לא היה. והשיחות לעת ערב סבבו על עניינים של לא־כלום.

מעולם־ילדות נפלא זה נקרע איליה איליץ' באכזריות. שלחוהו ללמוד ואחר־כך לעבודה ממשלתית. נפשו נקעה מהלימודים כמו גם מעבודת הפקידות, וסופו שהשתקע בפטרבורג יחד עם משרתו הזקן והפרוע מאוד, זאכאר. אובלומוב מתקיים על הכנסה שנתית בינונית מאובלומובקה, שנותרו בה שלוש־מאות איכרים. בני משפחתו נפטרו. הוא חושש לנסוע לאחוזה המרוחקת ולנהל אותה בעצמו, והוא נתון לשרירות־ליבו של סוכן מורשה, המרמה אותו ושולח לו רק מקצת מן הרווחים.

מחצית הכרך הראשון של הרומאן מוקדשת לתיאור בוקר אחד בחייו הפטרבורגיים של אובלומוב. מאמציו להתעורר נמשכים משעות הבוקר המאוחרות ועד לשעות הצהריים, אך עולים בתוהו, וסופו שהוא שוקע בשנת אחר־צהריים כבדה, המקדימה רק במעט את ארוחת־הערב, שהיא הארוחה העיקרית. לצאת החוצה הוא מסרב. ביום הזה הוא מקבל פני כמה מידידיו, מהרהר, ומתגלה מצבו: קשריו החברתיים מועטים, יחסיו עם משרתו זאכאר גרועים.

את המחצית הראשונה הזאת של הכרך בולע הקורא מתוך פרצי צחוק תכופים. ואם במקרה קורא הוא את הספר במיטה, לא ימהר לקום ממנה, כי בנקל יגיע למסקנה כי העצלות היא צורת־החיים הטובה ביותר. ה“אובלומוביות”, אומר גונצ’רוב על מחלת גיבורו, היא מחלה חברתית, אשר הרסה את חיי אובלומוב, וכנראה גם את חיי המעמד שעימו הוא נימנה. אולם הקורא אינו נחרד במיוחד מן האובלומוביות, שהרי לא הביקורת החברתית מעניינת אותו, אלא הקסם המושך והבלתי־רגיל שבו מתוארת האובלומוביות כדרך־חיים.

היפוכו של אובלומוב הוא ידידו הגרמני־למחצה שטולץ, שהוא, כשמו, גאה, ואף צעיר ורב־מרץ. מאביו ירש שטולץ את תכונות הסדר והדייקנות הפרוסיות, ומאימו – את “הנשמה היתירה” הרוסית. חינוכו מושלם, אך בקיאותו הרחבה אינה מנתקת אותו מחיי המעשה. הוא פעלתני ויעיל עד מאוד. מרבה לנסוע בעולם. מביא חידושים. עוסק במסחר, בחרושת ובחקלאות. תודות לחריצותו ולכוח־עבודתו הוא מצליח בכל אשר יפנה. ליבו נדיב וטוב, פתוח לרגשות ידידות ונאמנות, וגם אהבתו לאובלומוב, ידיד נעוריו, היא מלאת רגש וכנה.

שטולץ מופיע מדי פעם כרוח־סערה בחייו השוקטים על שמריהם של אובלומוב, מנסה לזעזעו ו“להחזירו למוטב”. “זריקות המרץ” של שטולץ מצליחות ואינן מצליחות לחולל שינוי בחיי ידידו. בזכות שטולץ, מכיר אובלומוב בנווה־קיץ את אולגה ומתאהב בה. אולגה נעשית לתקוות חייו. בגיל לא צעיר ביותר, לאחר שהתייאש מהגשמת חלומותיו על “תיקונים” באובלומובקה ועל נישואין, מביאה הנערה הצעירה מהפכה בנפשו. כל כוחות־חייה הצעירים מוקדשים עתה למאבק בעצלותו של אובלומוב. האהבה הפורחת ביניהם רצופה וידויים רומאנטיים, טיולים, פגישות נרגשות, רגעי דיכאון והתעלות. ולבסוף הם מחליטים להינשא.

לכאורה נדמה שכאן סיומו של הרומאן, אך לא. פרשת חזרתו של אובלומוב ל“אובלומוביות” שלו ממלאת את הכרך השני כולו. למען אולגה אמנם חדל לישון אחרי־הצהריים, הקפיד על לבושו ואף הבטיח לעשות כמה צעדים מעשיים הקשורים בנחלתו ובהכנסותיו. אבל מתברר כי הוא אינו מסוגל לעשות שום צעד מעשי. ידידים מדומים ורודפי בצע מרמים אותו על ימין ועל שמאל. שטולץ נמצא בפאריס ואינו יכול להיות לו לעזר. כסף אין לאובלומוב. הוא מתמלא פחד מפני פגישה עם אנשים, שיחות חסרות־טעם, עבודה, נסיעה לאובלומובקה כדי לפקח על האחוזה, בקיצור, כל מה שעתיד לקרוע אותו מעל אורח־חייו הבטלני, הנוח, המיוסד על אי עשיית דבר מלבד אכילה ושינה.

אמנם את אולגה הוא אוהב באמת, ואפילו מוכן למות למענה. “אולגה! באלוהים נשבעתי: בזה הרגע מוכן אני להטיל עצמי אל תוך תהום!…” הוא אומר לה, והיא עונה: “כן, לו התהום היתה רובצת כאן, למרגלותיך בזה הרגע. אך לו היו דוחים את הופעתה בשלושה ימים, היית מתחרט, נבהל.” (עמ' 413–415).

בכאב־לב נפרדת אולגה מאובלומוב ונוסעת פאריסה. שם היא פוגשת בשטולץ ומגלה כי לו נתונה אהבתה האמיתית. שטולץ “האדם העליון”, שלא נתן עד כה לנשים לבלבל עליו את דעתו ולהפריע לעבודתו המועילה ונושאת־הרווחים, מתאהב עתה באולגה בכל ליבו ונעשה אוהב רגיש, בעל נאמן ואב מסור. גונצ’רוב מתאר את נישואיהם כדוגמה לחיי נישואין בריאים ומלאי תוכן, אך הקורא אינו נמלט מן ההרגשה כי יש בשלמות הזאת לא מעט שיממון והרבה עצב כמוס.

עוד בהיות אולגה ארוסתו־כביכול משתקע אובלומוב בביתה של אלמנה דשנת־אברים בפרבר נידח בפטרבורג. כל מאמצי שטולץ להוציאו משם עולים בתוהו. האלמנה, אישה פשוטה, אם לשני ילדים, מעריצה את אובלומוב, מטפלת בו, דואגת למאכליו וללבושו ושומרת על הרגליו. היא מחזירה לו את תחושת גן־העדן האבוד של הילדות באובלומובקה: אכילה, מנוחה ושינה. ימים הדומים זה לזה. חיים אשר חד־גוניותם מופרת רק בסעודות־החג הגדולות.

אובלומוב נושא לאישה את האלמנה אגאפיה מאטייבנה וגם ילד נולד להם. שנים אחדות הם חיים באושר ובשובע, עד שהזלילה הנפרזת גורמת לאובלומוב שטף דם פתאומי במוח. לאחר שנה של שיתוק חלקי הוא משיב את נשמתו הטהורה לבוראו.

“חיים של שקיעה והתנוונות,” מכנים שטולץ ואולגה את אורח־חייו של אובלומוב. אולם הוא היה איש מאושר על־פי דרכו. אולגה רצתה בחיים של פעלתנות, אך הוא לא היה יודע מה לעשות עימה לאחר הנישואין. שטולץ רצה להחזירו בכוח אל ה“עולם”, אך עולם זה הילך על אובלומוב שיממון. הכול נלחמים בכול כדי להגיע לדבר־מה, מדברים דברי־הבל, ואילו הוא נהג כפילוסוף בבחרו מראש בחיים שאין עימם כל מאמץ.

“שיממונו” של אובלומוב וחייו המבוזבזים לריק – מעניינים ומושכים את הקורא הרבה יותר מאשר חייו הפעלתניים, המועילים והמשעממים של שטולץ. מנקודת־הראות האובלומובית נראה העולם הפעלתני ה“נורמאלי”, כחזון־תעתועים של אנשים חסרי מטרה.

ואכן, יש והלב מתגעגע לקצת אובלומוביות בחיינו, שתבוא במקום אותה פעלתנות מאורגנת וחובקת כל, אשר כל שטולץ ודאי היה גאה בה, וכל אובלומוב היה מסתגר או בורח ממנה, אילו רק היה לו לאן לברוח.

* איבן אלכסנדרוביץ גונצ’רוב: “אובלומוב”. רומאן. עברית: י. אורן. שני כרכים. 577 עמ'. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ, ירושלים ותל־אביב תשי”ט [1959]. עם הקדמת המתרגם.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.12.1974, לפני 43 שנים

“מחמת עניות חייהם ודלות דרכיהם, אוהבים אנשי רוסיה בכלל לשעשע עצמם בצער, והריהם משחקים בו כילדים, ולעיתים רחוקות ביותר יתביישו שאומללים הם. גם בימות־החולין שאין להם שיעור, גם הצרה – היא שבת, גם השריפה היא שעשוע. בפרצוף שאין בו כלום, הצלקת גם היא בחזקת קישוט.” (עמ' 183).

משפט זה חרץ גורקי בבגרותו, שעה שהעלה בספר את פרקי “ילדות”, חלקה הראשון של הטרילוגיה האוטוביוגראפית ששני חלקיה הבאים הם: “בין הבריות” ו“האוניברסיטאות שלי” (הופיעו אף הם בתרגום עברי). ויש במשפט הזה כדי להסביר את יחסו של גורקי לילדותו, את הדרך שעיצב בה את מראות הילדות בספרו, ואת האבחנה שהוא עושה לגבי קו מסויים, אופייני לאדם הרוסי – אהבת הייסורים, המפיגים את השיעמום, ויש בהם משום שעשוע אכזרי לנפגע ולפוגע כאחד.

לך־לך לבין הבריות

“ילדות” הוא סיפור השנים שבין גיל ארבע לשבע בחייו של אלכסיי מכסימוביץ פשקוב (1868–1936) אשר לימים כינה עמו בשם הספרותי גורקי, שפירושו – מר. בן ארבע מת עליו אביו, שהיה בעל־מלאכה עני, אך איש־חמודות, לפי זיכרונות בני־משפחתו. אלכסיי הקטן, יחד עם אימו וסבתו שבאה לעזרם, הפליג בספינה על פני הוולגה לעיר מולדתו ולבית סבו בניז’ני־נובגורוד, עיר של סחר ונמל על הוולגה, הקרוייה כיום על שמו של הסופר – גורקי. שלוש־ארבע שנים סבל הילד בבית סבו. בינתיים נעלמה אימו מהבית, אחר כך חזרה, נישאה שוב, וסופה שמתה לאחר מחלה ממושכת.

בין שתי התחנות הללו, המתוארות בצורה מופתית בראשית הספר ובסופו, מתנהלים חייו של אלכסיי:

פתיחה: "בחדר אפלולי וצר, על גבי הרצפה, מתחת לחלון מוטל אבי, לבוש כלי־לבן וארוך להפליא; אצבעות רגליו היחפות מפושקות פישוק מוזר, אצבעות ידיו החנונות, המוטלות בהכנעה על חזהו, מעוקמות גם הן. עיניו העליזות מכוסות היטב־היטב בעיגולי מטבעות שחורות; פניו הטובות קודרות עתה ומפחידות אותי בטורי שיניו החשופות כאילו במזימה של רישעות.

"אימי, עירומה למחצה ושמלנית אדומה לה לבשרה, כורעת עליו, בסרקה – מן המצח אל העורף – את שער־אבא, הרך והארוך, במסרק שחור שאהבתי לנסר בו את קליפות האבטיחים. האם מדברת משהו בלי הרף בקול עב וניחר, עיניה האפורות נפוחות ונמוגות כביכול, בזלגן אגלי־דמעות גדולים. את ידי אוחזת סבתא – עגולה, גדולת־ראש, עיניה ענקיות וחוטמה מגוחך ומרוכך; כולה שחורה, רכה, טובת מראה להפליא; אף היא בוכייה. ועונה ברינון טוב, מיוחד במינו, אחרי קולה של אימא. היא רועדת כולה ומנערת אותי ודוחפתני כלפי אבא; אני מתעקש ומתחבא אחריה נפחד ונבוך. עד כה לא ראיתי קשישים שבוכים, אף לא הבינותי את המילים שדיברה סבתא באוזניי דבר וחזור:

“‘טול־נא פרידה מאביך, הרי לא תוסיף עוד לראותו לעולמים, הלך לעולמו, רחימאי, קודם זמנו נפטר, לא בעתו…’” (עמ' 9).

סיום: "כעבור ימים אחדים אחרי לווייתה של אימי, אמר לי הסב:

"‘נו, ליכסיי, לא מידאליה אתה, לא לעולם תהא כרוך על צווארי, לך־לך לבין הבריות.’

“קמתי והלכתי לבין הבריות.” (עמ' 251).

גלות ולידה מחדש

הזיכרון הראשון בחיים, רגע המודעות הראשון של הילד, הולדת אישיותו העצמאית, קשור במוות, במות האב. אחר כך, באה נסיעה ובה הרפתקאות על פני הוולגה, כמו רמז להווי ה“יחפני”, הצבעוני, המרדני, שעתיד לאפיין את גורקי וגיבוריו בייחוד בתקופת כתיבתו הראשונה. ובסופה של הנסיעה – עבדות.

בית סבא הוא בית המתנהל באכזריות. הסב מכה מכות רצח. שני הדודים ביריונים ושיכורים. האלימות מאפיינת את היחסים בין הגברים המבוגרים במשפחה, ואת נוהגם בנשותיהם ובילדיהם. הדמות המופתית האחת והיחידה היא סבתא. לב הילד נקשר בה עד מהרה. שירים עממיים ודתיים שלה וסיפוריה המופלאים הגדושים חוכמת חיים, דימיון ואמונות תפלות – הם המציתים את דימיונו של הילד ונעשים למזונו הרוחני ברע לו וקובעים את גורל חייו. הוא מספר את סיפורי סבתא לידידיו הילדים וקונה בכך את ליבם. הוא היחפן, היתום, הלבוש קרעים, נעשה שווה להם בזכות סיפוריו ואהבתו לספרים. וגם בבית־הספר הוא ניצל בזכות התפילות ומזמורי התהילים השגורים על פיו, הפעם בזכות סבו.

חיים של כמיהה־לחופש, תעלולי־ילדות, יחפנות ואינדיווידואליזם קיצוני, פראי – בצל עריצותו של הסב ההפכפך, השקוע בקמצנותו ובתמונות הקדושים שלו, כלום אין בכך משום סמל לגורלו של גורקי המבוגר? חיי הגיבורים “בשפל”, בסימנה של יחפנות פרולטארית, של עניות, גסות וניוון. אך עולמו של גורקי אינו עולם פסימי, גם שריפה היא שעשוע. הצלקת גם היא בחזקת קישוט. יש פיוט גם בשפל, גם בעולמם של “מי שהיו”, גם בעוני, בחדרים מעופשים ובעבודה קשה. קשים משאת הם רק הרשעות והעריצות. ועם זאת, הנה הסב השנוא, הוא שמלמד את הילד קרוא וכתוב ופותח לפניו את השער אל המופלא שבעולמות, הספר.

בית הסב מתפרק והולך. מפעלו, עליו גאוותו, מצבעת אריגים, עולה באש, והשריפה היא אחד ממחזות הילדות שנחרתים בבהירות ובריגשה עזה ביותר בלב הילד. הדודים פורשים איש למצבעתו, מרי־נפש. הסב הולך ויורד מנכסיו, קונה ומוכר בהפסד עד שנותר בלא כלום. ויום אחד, בשעת תה של שחרית, הוא מודיע קדורנית לסבתא דברים כדורבנות:

“נו, אימא, פירנסתיך גם פירנסתיך – דייך! ועתה לכי וכלכלי את עצמך.”

ועורך “חלוקת רכוש” ומוכר את שארית בגדיה, תכשיטיה וחפצי הערך שלה, ומשאיר בידה רק את הסירים והמחבתות. מעתה ואילך דואגים השניים כל אחד יום בתורו לכלכלת הבית, ובימי “תורו” של הסב, אין כמעט מה לאכול.

וברקע, כהרגשת גורל, דמותו של גריגורי, פועלו של סבא, שהתעוור לאחר עשרות שנות עבודה והושלך לרחוב ללא עזרה. ועתה הוא קבצן, כמין מזכרת עוון תמידית לרוע מעלליו של הסב. העונש עתיד לחול בשלמות על הסב – סופו להידרדר ולהיות קבצן המחזר על הפתחים בעצמו, ורק סבתא מקבלת באורך־רוח ובצידוק הדין את כל התהפוכות הללו, מתוך אמונה עזה בשכר ועונש ויחס אישי עמוק לאלוהיה, עימו היא משוחחת כל לילה בתפילותיה ובתחינותיה המשתנות לפי הצורך.

החופש שזוכה בו אלכסיי לאחר מות אימו הריהו כמין גלות ולידה־מחדש. “לך־לך לבין הבריות,” כמו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית־אביך.” והוא קם והולך לקראת נעוריו, לקראת כל המלאכות והאנשים שהוא עתיד להכיר ולפגוש על דרכו, ולימים גם לתארם בספריו – ונפשו הרכה־המחושלה מתנודדת בין מוסר אנושיותה הנעלה והענווה של סבתו, לבין מוסר ההשכל המר שמציידו בו סבו לדרך חייו:

“ואני אמות במהרה, משמע – אתה לבדך תישאר. ואם אין אתה לך, מי לך, אתה מפרנסך – בנת? הנה כי כן! הרגל עצמך לעמול לנפשך, ולזר – אל תרכין ראש! הווי חי בשלווה ובענווה – אך ביושר! הרכן אוזנך לכל אדם, ועשה – כטוב בעיניך…” (עמ' 215). ובעיקר – “לְמד לחיות לבל יענוך!”

* מקסים גורקי: “ילדות”. מרוסית לאה גולדברג. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מרחביה. 1943. 252 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.6.1974, לפני 43 שנים

הרומנטיקה של חיי הכפר והיער מילאה תפקיד חשוב בספרות האירופית, ובייחוד הסקנדינבית, בשלהי המאה הקודמת [ה־19] ובעשורים הראשונים למאה הנוכחית [ה־20]. כך אצל יעקבסן (“מוגנס”), בירנסון (“ארנה”, “סנבה סולבקן”), סטרינדברג (“אנשי המזה”), המסון (“פן”, “ברכת אדמה”), וכן אצל האופטמן (“הכופר מסואנה”) וקלרמן (“אינגבורג”).

“ספיח” (1930) של הסופר הצרפתי ז’אן ג’יונו (1895–1970) שייך לאותה משפחה, ואף הוא, כספרים שהזכרתי, תורגם בשעתו לעברית.

דומה כי סיפורי הכפר והיער הילכו קסם לא מועט על הספרות העברית, ובקרב הסופרים שהשתקעו או שהו תקופות ממושכות בארץ־ישראל החל מן העשור הראשון למאה [ה־20]. הספרות הזו מילאה כמה תפקידים. היתה בה התרפקות על מה שאיננו בארץ־ישראל: יער אמיתי, אירופי, על צמחייתו ואווירתו המיוחדים, וכן מסורת עממית־כפרית, על דמויותיה וחגיגותיה ואורחות־חייה מדורי־דורות.

הספרות הזו השפיעה כבית מרגוע קריר מול החיים בארץ החמה, החשופה והצחיחה ברובה. ומאחר שהיא היתה ספרות מקובלת על תקופתה, ומפרנסת את הדימיון ואת ליבות האוהבים השואפים לאושר ולשלווה, לחיים שורשיים וטבעיים – הרי יצרה כמין אב־טיפוס ספרותי שנכספים להשיגו בסיפורים שנכתבים על ארץ־ישראל.

לידי הגשמה מוצלחת לא היה יכול כמובן הדבר להגיע, מפני שלא היו בארץ־ישראל יערות אמיתיים וכפרים מושרשים מדורי־דורות (מחוץ כמובן לכפר הערבי, שרחוק היה מלשמש את הרומנטיקה, אף כי סופרים ערביים [צ"ל עבריים] ניתלו גם בו), ואילו המושבות הראשונות, שהיו מבוססות על מטעים, ועל סגנון חיים שחציו עירוני וחציו עיירתי, אף הן רחוקות היו מאותה “עממיות כפרית”. אם לשפוט ספרות של תקופה גם על־פי מבחר תרגומיה, כי אז קרוב לוודאי שהתרגומים הרבים מספרות זו שיקפו משאת נפש של קהל קוראיהם, ובראש ובראשונה של מתרגמיהם, שהיו ברובם סופרים עבריים.

שקיעה והתחדשות

ז’אן ג’יונו הוא סופר צרפתי פרובנסאלי. בעורקיו זרם דם איטלקי וספרדי. אביו היה סנדלר פרוטסטאנטי מפיאמונט, ואימו פאריסאית. בנעוריו ראה את כל מוראותיה של מלחמת־העולם הראשונה. תחילה היה פקיד באנק, ואחר־כך הקדיש עצמו לכתיבת רומאנים, בהם תיאר את הקשר שבין האדם לאדמה, ואת העבר ההירואי והאלילי של איכרי פרובאנס מולדתו. גישתו העמוקה לטבע הקנתה לו שם של סופר פנתיאיסטי.

בשנות השלושים היה ג’יונו קומוניסט פאציפיסטי, וב־1939 אף הועמד לדין על מאבקו למען הפאציפיזם. ועם זאת, בימי מלחמת העולם השנייה נעשה למשתף פעולה עם השלטון הנאצי. לאחר תקופת שתיקה ארוכה (1937–1947) המקבילה לתהפוכות ההיסטוריה והנפש, פירסם ג’יונו עוד כתשעה רומאנים – האחרון בהם בשנת 1970 – אשר נחלו הצלחה רבה. אגב, נטיות להשלים עם שלטון פאשיסטי הרי גם היו להמסון ולהאופטמן.

“ספיח” הוא סיפור שקיעתו והתחדשותו של כפר נידח בפרובאנס, ושמו אוביניאן. בכפר החרב נישארו שלושה תושבים בלבד: פנטירל, אדם־ענק, כגזע אילן המהלך על שתיים. שפתיו גדולות ועבות, לבוש קרעים, צייד, אשר חושיו ערים לכל המתרחש בטבע, ורק מום אחד בו, הוא מדבר לנפשו מיום שמתה עליו אימו.

שני בכפר הוא גוברט, הנפח הזקן, מתקין המחרשות הטובות ביותר במחוז. הסיפור נפתח בבוא בנו של גוברט הזקן לקחת את אביו מן הכפר הנטוש. פנטירל מאבד את ידידו היחיד והאחרון, ונותר עם אישה זקנה, אלמנה שכולה מפיאמונט ושמה מאמישה. בעלה נהרג לפני שנים, שעה שחפר באר לכפר. ילדה מת בהרעלה לאחר שאכל עשבי רוש.

געש הדם

מאמישה מבטיחה לפנטירל למצוא לו אישה. היא נעלמת מהכפר ומותירה את פנטירל יחידי. בהתחפשה לרוח־רפאים היא גורמת למשחיז הסכינים הזקן גדמס ולאישה החיה עימו, אורסולה, לנטות ממסלולם הקבוע ולעבור באוביניאן החרבה. אורסולה היא זמרת־לשעבר שזנחה את מקצועה המפקפק לאחר שנכשלה בו, וכמעט נעשתה לאשת הפקר. היא מצאה לה תיקון ארעי בחייה עם גדמוס הזקן. מתגוררת עימו, דואגת לתבשילו ומושכת כפרדה את משא קרוניתו ובה מכונת ההשחזה בעלת האבן הכבדה, וכך הם מתנהלים לאיטם מכפר לכפר.

בדידותו וגעש דמיו של פנטירל מעבירים אותו על דעתו. בכול הוא מריח את האישה: ברוח, באדמה, ביער, ואפילו בגופת השועל הניצוד, שותתת־הדם:

“מראה הדם מעבירו על דעתו. הוא מחזיק את השועל בכפותיו האחוריות. ופתאום אירע הדבר: לחץ בידיו את כפות השועל ופרש זרועותיו והשועל משתסע בחריקה יבשה, חרקו עצמותיו, חרק חוט השדרה עד לטבורו, פקעת מעיים משתשלת מתוכו וריח חמים עולה כריח הזבל. רשפים מכרכרים לעיני פנטירל בסחרחורת. ואולי עצם את עיניו. אך גם בעיניים עצומות הכניס את כפו הגדולה בכרס השועל, נבר שם בדם וחיפש קרביים רכרוכיים הנמחצים בין אצבעותיו. עסיס ניתז כעסיס־הענב. וטוב לו בכך עד כי אנקה פורצת מגרונו. ־־־ פנטירל שם את סכינו החד על עור החיה. הסכין מהסס רגע ונתקע בבשר בכוח רב עד כי יש להסותו. מה טוב לחוש בהיתקע הסכין! אילו היתה זו חיה נקבה…” (עמ' 74–75).

וכעבור זמן־מה הוא מבחין באורסולה היושבת מול ביתו, כולה גועשת מול גדמוס הזקן, הישן בדשא, ככלב.

“לא, היא לא תוכל להירדם. דמה חומר וגועש. ליבה – רגב אדמה הנמס במים. הינה יושבת היא בעשב. מרגניות צצות בין רגליה. שוב אינה אוכלת כאש. היא מסירה את לסוטתה. היא חולצת את שדיה. שדיים קשים ולוהטים, שד בכל אחת מידיה…” (עמ' 66).

הטבע הקמאי

פנטירל יוצא לצוד את אורסולה, וסופה שהיא מצילה אותו מטביעה בנהר, ועוברת לגור עימו לביתו. מרגע איחודם חל המהפך בגורל אוביניאן. פנטירל מתחיל לחיות כבן־אדם. ביתו נעשה נקי וחצרו מסודרת. הוא עצמו מתרחץ עתה ומלבושיו ומנהגיו משתפרים. אורסולה בוחלת בבשר הציד שהוא מביא לה, שועלים ושפנים. פנטירל מבין: עליו לחדול לחיות על צידו בלבד, ועל חלב העז היחידה, קרולינה, אלא עליו להיעשות איכר, לזרוע חיטה ולהעניק לאורסולה לחם.

חפצו עולה בידו והברכה שורה במעשיו. גוברט הזקן והחולה מעניק לו את להב המחרשה הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו, וכמו בסיפור מיתולוגי על תולדות האנושות – תבואתו של פנטירל רק היא עולה יפה בשנה רעה לכל יתר איכרי האיזור. החיטה מושכת מתיישבים חדשים לאדמת אוביניאן, ו“הקציר” (הוא שם הספר) מסתיים בהריונה של אורסולה.

ג’יונו מהלל את הטבע, את האדמה, היער, הרוחות ופרי־הרחם. הוא אינו קורא לבריחה אל הטבע משום פגעי הציוויליזאציה, גם לא למרד ולשינוי החיים. הוא רואה בטבע כוח קמאי העוזר ומיטיב לבני האדם במידה שהם מתמסרים לו להפרותו ולעבדו באמונה. גישה תמימה, המעלה בלב הקורא כיום דמות אגדה על־אודות דורות קודמים.

* ז’אן ג’יונו: “ספיח”. רומן. מצרפתית י. שנהר. ספריית שטיבל 1935. הוצאת אברהם יוסף שטיבל תל־אביב. 187 עמ', כולל הסיפור: “מעשה באדון ז’ול”.

*

ברשימה על “ספיח” לז’אן ג’יונו נפל שיבוש־דפוס, צ"ל “סופרים עבריים שנתלו בכפר הערבי באין להם כפרים ארץ־ישראליים מושרשים מדורי־דורות.”

(“הארץ”, 21.6.1974).

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.6.1972, לפני 45 שנים

שמו של ג’והן גלסוורתי (1867–1933), הסופר האנגלי חתן פרס נובל (1932), נעשה מקובל אצלנו בזכות הסדרה הטלווזיונית של “ההגדה לבית פורסייט”, אם כי הספר עצמו הופיע בעברית כבר בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], בתרגומו של י.ל. ברוך. גלסוורתי למד באוכספורד וקיבל סמיכה לפרקליטות, יצא למסעות בארצות שונות, ופעם, באונייה, עודד את אחד מקציניה, פולני, לכתוב. מאז נשאר כל ימיו בידידות עם אותו קצין־ים פולני, יוזף קוז’אניובסקי, הידוע יותר בכינויו ג’וזף קונראד. גלסוורתי הושפע מקיפלינג, פלובר וטורגנייב.

“ההגדה לבית פורסייט” (שהתפרסמה בשנים 1906–1921) מעלה את התקופה הוויקטוריאנית הגוועת, מתוך געגועים רבים לדור־הנפילים של אבות־המשפחה. סוד הצלחתה של ה“הגדה”, ובייחוד אצל קהל בן תקופתנו, נעוץ באותה הזדהות נוסטאלגית וסנטימנטאלית שנוטים לחוש צופים וקוראים לא מעטים כלפי עבר זוהר שאינו שייך כלל, לא להם, לא לתרבותם ולא למשפחתם. זה גם סוד הצלחתם של סרטים היסטוריים רבים.

לשמחתנו, ואולי לצערנו, היו איכרי המושבות הראשונות בארץ יהודים פשוטים מן העיירה המזרח־אירופית, ואילו אנשי “היישוב הישן” בעריה של ארץ־ישראל היו עניים מרודים ברובם, ומשום כך עדיין לא קם אצלנו הסופר שיתאר בעלי־אחוזות בנוסח הישן, בארץ. אין לנו תקופה ויקטוריאנית להתרפק עליה. ושני ניסיונות – “דודה ליזה” לניסים אלוני ו“פרידה מצידון” ליהושע קנז – נתקלו בקשיים לא מעטים בבואם לתאר אווירה אותנטית ארץ־ישראלית של משפחת “אריסטוקראטיה” שוקעת.¹

“הפרח האפל” אינו מן הידועות ביצירותיו של גלסוורתי (הוא כתב גם מחזות, מהם הוצגו בארץ), הוא כתוב באותו סגנון של פסיכולוגיזם דק, אך לא עמוק במיוחד, עם שימת לב רבה לרקע החברתי ולפרטים, סגנון האופייני לגלסוורתי ועושה את כתיבתו קולחת וקריאה מאוד.

זמן התרחשותו של הסיפור הוא משנת 1880 לערך ועד לסוף המאה [ה־19], והוא מתאר שלוש תקופות בחיי־אהבתו של פסל אנגלי בשם מרק לנן.

האפיזודה הראשונה היא פרשת התאהבותו באשתו הצעירה של מורהו באוכספורד, שאמנם היתה צעירה מבעלה, אך מבוגרת מלנן בשש־עשרה שנה.

הפרשה השנייה היא התאהבותו באישה נשואה בת־גילו, המוצאת לבסוף את מותה בנהר בניסיונה לברוח עימו.

והפרשה השלישית מתרחשת בהיותו כבר כבן ארבעים ומעלה, נשוי, שעה שהוא מתאהב בנערה צעירה.

מרק לנן מחפש כל ימיו את האהבה. הוא תולה תקוות מרובות מדי בנשים. הוא מאוהב יותר משהוא אוהב. הוא שיכור מאהבתו ומאוהב באהבתו, אך אינו מסוגל ליצור קשר משמעותי עם האישה שהוא אוהב. הוא אנגלי רומאנטי ומלא מעצורים, האוהב בדיוק על־פי כללי התקופה הוויקטוריאנית שהוא בן לה. הפרח האפל, שמגישות לו זו אחר זו הנשים שבחייו, אינו נפתח אלא קמל, נשלח בחזרה או מתפורר בידיו.

הדמות המנוגדת ביותר ללנן היא דמות מורהו, הפרופסור שטורמר, אשר באשתו הצעירה מתאהב לראשונה לנן. שטורמר שולט באשתו ומשעבד אותה בכוח הבוז העמוק שהוא רוחש לה. הוא יודע את כל צפונותיה, עוקב במבט ציני ומשועשע אחר הפלירט שלה עם תלמידו הצעיר, ואפילו מעודד אותם, עד שמגיע זוג הנאהבים למבוי סתום, אשר ממנו חוזרת אליו האישה שבורה ורצוצה בנפשה.

ערב אחד היא מסתכלת בבעלה, שכובה במיטתה, מבלי שהוא ירגיש בכך. עיניו הנוצצות מאבדות את חיוכן הרגיל, הלגלגני, והאני האמיתי שלו מופיע ללא כחל ושרק.

"היא הביטה בו במבט מרושל כבדבר נטול־נשמה. עתה גילו פניו את צפונות ליבו, הודיית פנימיותו. התפרצות מעמקי־נפשו שלא מדעת, כזהו האני האמיתי שלו! זה גבר הבז לאישה. ואיש זה נשא אישה – הירהרה – מה רב האסון, מנת־חלקה! ואחר־כך חשבה: אם הוא כזה, אפשר רבים כמוהו, ובאמת הכאלה אנו, אני ושאר הנשים, כפי שחושבים אותנו הגברים? ההכרה הפנימית המובעת במבטו – הכרת־נפש אמיתית – דבקה בה; ולרגע נכנעה כמנוצחת, אך מיד התקומם בה שכלה ודמה רתח בקירבה, עד שבקושי יכלה לשכב על משכבה.

“איך הוא מעז לחשוב עלייך כך, כעל אפס, יצור נטול־נפש ובעל מצבי־רוח לא־יציבים ורגשניים? לא ולא! הלא הוא נטול־נפש, האפיקורוס חסר־הרגש, היכול להתכחש מתוך גדלות חולנית כלפי אשתו וגם לכל הנשים! איום ונורא לחשוב עליה בדרך זו! התגוששות איומה קמה בנפשה, והיא חפצה לקום ולזעוק באוזניו את כל האמת, אך מיד נרתעה, כי היה זה טירוף־דעת לגלות לו, שירדה למעמקי נפשו והכירה אותו, יען־כי הוא לא יודה לעולם וגם לא יבין, כי גילה את צפונותיו לאשתו. ואז התעוררה בליבה מידה של ציניות. מה מוזרים הם חיי הנישואין: שנים כה רבות היתה אשתו ועד היום הזה לא גילתה את צפונות נפשו. היתה לה הרגשה שאילו ניגשה אליו ואמרה לו: – אני אוהבת עלם זה! – ודאי היה מעקם קצה שפתיו ועונה בקל לגלגלני ובפשטות: – הבאמת? מעניין מאוד! – אך דעתו עליה לא היתה משתנה כמלוא נימה: השקפתו עוד תתחזק בקירבו, שהאישה ברייה חסרת־אחריות, יצור שפל ובאמת אין בה כל עניין.” (עמ' 22–23).

בצאתו מן החדר, היא מתמלאת חמת־זעם: “עתה נתגלה לה, שכבולה היא אל גבר, שאינו מחשיב אותה ואת בנות־מינה בכלל. כגילוי רב־ערך נחשב הדבר בעיניה, היא מצאה את פתרון הליקוי שבחיי־נישואיה. אם הגבר בז לה באמת בסתר בליבו, אז הרגש היחידי, שהיא מרגישה כלפי איש צר־אופק ושוטה זה: מיאוס. אך היא ידעה בבירור, שרגש המיאוס שלה לא ישנה את התכונות, שראתה בעיני בעלה: האיש הזה היה גדור כולו בעליונותו העקשנית. הוא הסתגר במבצרו לנצח ועליה להיות המתקיפה תמיד.” (עמ' 23–24).

מרק לנן אינו דומה למורהו. הוא נשאר נאיבי כל ימי חייו, שוגה בחלומות; חיי־נישואיו ואהבותיו מתנהלים כמו היה צופה בהצגת תיאטרון. אשר הוא עצמו גיבורהּ, ולעולם אין מזדמן לו להציץ אל מאחורי הקלעים.

* ג’והן גלסווֹרתי: “הפרח האפל”. רומאן. מאנגלית: שאול קנצלר. הוצאת ש. פרידמן. תל־אבב, תשט"ו [1955]. 155 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.11.1970, לפני 47 שנים

ג’רום קלאפקה ג’רום ידוע לקוראי התרגום העברי הנדיר של ספרו “שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)” בשם ג’רום ק. ג’רום, ואף זכה לכך שתוכנית רדיו פופולארית בארץ נקראה על שם ספרו.

הוא נולד באנגליה ב־1859 ונפטר ב־1927, וידוע בעיקר בשל יצירותיו ההומוריסטיות. “שלושה בסירה אחת” הופיע ב־1889, “מחשבות בטלות של הולך בטל” ב־1892. מחזהו האלגורי “הקץ לדירה שבקומה השלישית באחורי הבית” (1908) הוצג בהצלחה שבע שנים רצופות. וכמו כן כתב ביוגראפיה בשם “חיי וזמני” (1925).

מתרגמו העברי, אברהם אפשטין, נולד ב־1880 בסלוצק, היה מורה עברי בביתו של אוסישקין, ישב בווארשה, באודיסה, ומ־1924 ועד לפטירתו ב־1952 חי בניו־יורק. כתב מסות ביקורת, עסק בתרגום וגם כתב באידיש. אך דומה כי תרומתו הפיקנטית ביותר לשפה העברית, אף שוודאי לא התכוון לכך – היא לשון תרגומו לספר “שלושה בסירה אחת”. אילו אני מו"ל ישראלי – הייתי מצלם את הספר ומוציאו בהדפסה חדשה כמות שהוא, מבלי לשנות בו אף אות וסימן־ניקוד אחד, ומוסיף גם את לוח המילים בסוף הספר, “שאינן,” לדברי המתרגם, “שגורות בלשון (או מילים לועזיות) או שאין פירושן מדוייק בפי הבריות או שמחודשות לצורך השעה ובאו כהצעה.” (עמ' 268).

כי אכן, לקורא העברי נכונה בקריאת ספרו של ג’רום ק. ג’רום הנאה כפולה, לא רק מתוכנו ההומוריסטי אלא גם מלבושו הלשוני הארכאי. ונוסיף על כך את ציון העובדה, שהספר נדפס בניקוד מלא, ואת העצה לקרוא בו לאט, טעם התרגום הוא כיין המשומר, שטעמו משתבח במרוצת השנים.

לתועלת הקורא אספנו מבחר של מילים אשר בפגשו אותן בספר תעלינה חיוך על פניו, ולאו־דווקא במקומות אשר בהם התכוון ג’רום ק. ג’רום להצחיקו.

“בבליתיקה” היא ספרייה. “אפתיקה” – בית־מרקחת. “בשר מבוצל” הוא בשר מתובל בבצל. “חריסטופר קולומב” הוא קולמבוס מיודענו. “מוציון” – טיול. “דז’ים” הוא פשוט ג’ים, “ג’יק” הוא ג’ק, ו“תָם” (בקמץ קטן) הוא תום, אך הלב נפתה לקוראו תם, מלשון “ויעקב איש תם.”

“בורית” היא סבון. “משערת” – כלי לנקות בו בגדים, והמתרגם מוסיף: “מפי ח.נ. ביאליק.” “סדינים לרחצה” הם מגבות. “חליטות־בשר מתוקות” איני יודע מה הן, ואילו “טומטים” הם כמובן עגבניות. “קֵיב” היא כרכרה ו“דיוטה” היא קומה של בית. “פלטפורמה סימן 2” היא בלשונו רציף מיספר שתיים. “מלכי סכסוניה היו מתקסרים” ואילו אליזבט המלכה היא “יליסביטה”. “מלתעת תותבת” הם שיניים תותבות. “האפנטסטיים” הם פנטסטיים ו“יפונים תירים” הם סתם תיירים יפניים.

“מפלצת שמעמידים בגן הירק להניס את הצפורים”, אתם יכולים לתאר לעצמכם מהי. “סוגן לו את הזמר” פירושו מלווה. “פיסות” הם קטעים. “אשכנזים חדלי הוּמר” הם גרמנים חסרי־הומור. “פוליציה” היא משטרה. “בית קנדיטין” היא מגדניה. “ספינינה” היא ספינה קטנה. “נקנוקת אשכנזית” היא נקניקייה. ונוספו עליהם “קופלטי בדיחה”, “מעיל־דחס”, “משלית”, “שומירה”, “רגו”, “קשטא” (אננס), “ריף” ו“חריות”.

עד כאן חן־המילים, שלא לדבר על סגנון התרגום המיוחד, וחן התחביר המקראי, אשר בהצטרפו לעלילותיהם של שלושה דז’נטלמנים אנגליים בסוף המאה הקודמת [ה־19], בסירה על נהר התמזה – הריהם מחוללים פלאים. על עצם עלילותיהם, וסיפורי־המעשה שבין עלילה לעלילה, מיותר לספר. מי שקרא, יודע, ומי שלא קרא – ייטיב לעשות אם יקרא, במקום לשמוע מכלי שני.

אזכיר רק את המעשה בדוד פודז’ר התוקע מסמר בקיר; בפתיחת קופסת שימורי־אננס (“קשטא”); בכיכרות הגבינה העושים דרכם ברכבת מליברפול ללונדון; או מקרה של ג’רום המתאהב בנוף של בית תפילה כפרי, אך יוצא מגדרו מפני טרחנותו של שומר בית־הקברות, המפתה אותו לבקר קברים מיוחדים במינם, ועל כך הוא אומר לו, לזקן: “סורה מזה ומצא לך אדם אשר יקברך בזול – ועליי מחצית הוצאות.” (עמ' 90).

שלא לדבר על המעשה בהאריס שאוהב לשיר “קופליטי־בדיחה” ומבלבל אופירטות זו בזו, או המעשה בפרופסור האשכנזי [גרמני] “הרר שלוסן־בושן”, המזמר ומלווה (סוגן) עצמו בפסנתר, אך הקהל שנפתה אחר עצת שני צעירים, סבור שהתוכן מצחיק, ומחרה אחריהם בצחוק, ואיש אינו מפגר בצחוקו, למען לא יחשוב הפרופסור כי קהל־בורים לפניו. סופו של המעשה ידוע לקוראי הספר, וגם לקוראי הטור של אחד ההומריסטנים שלנו כאן בארץ [קישון], אשר בלי בושה העתיק לפני שנים אחדות והתאים סיפור זה לפליטון על אודות הקהל הישראלי הצוחק כמבין, בעת הופעתה של להקה זרה, ולאמיתו של דבר אין איש מן המתיימרים מבין את שפתה.

ואין אלה אלא מקצת צפונותיו ונפלאותיו של הספר. אגב, הספר, שנדפס לפני קרוב לארבעים שנה, אזל לגמרי, ולא רק שאינו מצוי בחנויות־הספרים אלא גם מן הספריות נעלם מזמן.

* ג’רום ק. ג’רום: “שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)”. תירגם א. אפשטין. הוצאת “אמנות”, פרנקפורט ע“נ מיין. תרפ”ד. 1924. 270 עמ'.

אהוד: “שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)” תורגם מאז לעברית פעמים אחדות, מהן נזכיר את התרגום של מעריצו דני קרמן (הוצאת “אריה ניר”, 2002), אשר לכל אורכו נוספו הערות רבות, המסייעות לקורא העברי להבין במה מדובר. בסוף הספר מצורף נספח, ובו 12 מסלולי טיול בעקבות הספר. שם הכלב הוא מונמורנסי.

“שלושה בסירה אחת” שקראתי בילדותי, נתן לי השראה לספרי “לשוט בקליפת אבטיח” (1987), המתאר את עלילותיהם של שלושה נערים ביום קיץ במיקשת אבטיחים, כאשר הרקע הוא צירוף של קלמניה ופתח־תקווה, ולימים שבתי וכתבתי אותו בצורה מורחבת יותר ב“ספר הגעגועים” (2001).

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.6.1969, לפני 48 שנים

סיום הספר הוא בטקס הפרוע של הכתרת קלודיוס לקיסר, במקום להירצח יחד עם בן אחיו קאליגולה, נותר קלודיוס באורח פלא בחיים.

חיילים בדרגות נמוכות מבין המורדים מכריזים על קלודיוס הזקן, הצולע והמגמגם, כאימפרטור – למען השקיט את המהומות שלאחר רצח קאליגולה.

“ובמה סבורים אתם הייתי מהרהר בשעה מופלאה זו?” שואל קלודיוס את קהל קוראי האוטוביוגראפיה שלו. האם הירהר בנבואות שבישרו את הכתרתו? בשלושת האימפרטורים שקדמו לו – אוגוסטוס, טיבריוס וקאליגולה, בסכנות הפוליטיות, בבני־משפחתו שנרצחו או שרצחו? – לא.

“אני אהיה גלוי־לב אתכם ואומר לכם במה הרהרתי אותה שעה. הגם שבוש אני בווידויי זה. וכך הייתי מהרהר: אוכל עכשיו להמריץ אנשים שיהיו קוראים את ספריי. הקראות ציבור לפני המוני מאזינים. ובאמונה, ספרים טובים. שלושים וחמש שנים של עבודה קשה ומייגעת משוקעות בהם. לא יהיה זה בלתי הוגן.” (עמ' 363).

הצד היפה ברומאן ההיסטורי של גרייבס הוא שמסופרים בו בעת ובעונה אחת שני סיפורים: באחד, הסמוי, סיפורו של סופר, או היסטוריון־חוקר, המצוי כנראה בקרב עמיתיו הפרופסורים בעיר אוניברסיטאית אנגלית שקטה. והסיפור השני – סיפורו של מי שעתיד להיות אימפרטור רומאי, קלודיוס, אשר עד לאותה הכתרה נמצא עומד מן הצד, ספק מוקיון בעל־מום, ספק איש־רוח, סופר והיסטוריון, והוא כאותו פרופסור אנגלי, בעל חוש הומור מריר ועוקצני.

הייתי מסתכן ואומר שלולא היה קלודיוס כזה – לא היה מוצא לו גרייבס בקלות מקום עגינה בטוח בתקופה שאותה הוא מעלה בספרו. משחק המחבואים שבין הרומאי הנכה, המתלבט בקינאות ספרותיות קטנות עם חבריו למקצוע מבין היסטוריוני רומא בתקופה ההיא – לבין הסופר וההיסטוריון האנגלי, המוצא בתיאור קיסרי רומא פורקן לנטיותיו התככניות והאפלות ולתאוות השלטון הכמוסה בו – הוא שמביא פרי הילולים.

יכולתו של גרייבס למזג הלצות קטנות של קינאת פרופיסורים וסופרים, השקפתו על כתיבת רומאן היסטורי ועל כתיבת היסטוריה בכלל – יחד עם מירקם היסטורי עשיר ורב־עניין הצמוד כולו לתקופת רומי העתיקה – כל אלו נותנים לספר את ייחודו ואת זווית־הראייה המיוחדת שלו, את הפרספקטיבה אשר מבלעדיה קשה לשער כתיבת רומאן היסטורי.

לכתוב רומאן היסטורי פירושו כנראה להיות בבית בתוך תקופה אחרת, אך לא למלא את הבית עד אפס מקום ברהיטים ובחפצים שרק הסופר ההיסטוריון נהנה מהם, אלא לדעת לצאת בזמן ולאפשר לכל קורא להרגיש כבתוך ביתו בשעת קריאת ספרך.

עניין ההיות־בבית דומה שהוא כך: לא שיחזור התקופה ובקיאות מלומדת בה מביאים את הסופר להחייאתה ברומאן היסטורי, אלא פינה אחת, ותהא שכוחה מכול וצדדית, אשר בה הוא מרגיש עצמו בשלימות כמצוי וכבעל־בית בתקופת ההיא, היא שנותנת את נקודת האחיזה. לא מה שרואים אלא מי שרואה. ומתוך כך אולי מתעוררת קינאה עזה כל כך בגרייבס, אשר השכיל להיכנס עם הווייתו האנגלית האוניברסיטאית השלווה אל נפשו של קלודיוס, עד שדומה עליך כי כל אחד מהם היה יכול למלא את תפקידו של השני לו חי בתקופה אחרת – ובזאת גדולתו של הספר.

סיפר לי ידיד, סופר [דן צלקה], כי בבואו לראשונה ארצה (בגיל מבוגר יחסית), שאל: “איפה כאן ארמונות המלכים?” – הוא היה משוכנע כי ההיסטוריה עדיין קיימת בארץ כפי שהיא קיימת באירופה. לא ארכיאולוגיה אלא ארמונות ממש, וערים עתיקות, שאתה מתהלך בהן וסופג אל תוכך את רוחן של התקופות ההן, ויכול להחיות בדימיונך מציאות בת תקופות רחוקות. להחיות – לא על פי כמה קירות חרבים וארמון משוחזר.

מה רבה היתה אכזבתו אפוא כאשר התברר לו שאין בארץ “ארמונות מלכים”. מול כמה אבנים, קצת קשה לסופר להחיות ולמצוא לעצמו בית בתקופה הרחוקה ממנו מאות ואלפי שנים.

האם זו הסיבה היחידה לכך שרומאנים היסטוריים כמו “אני קלודיוס” אינם נכתבים כמעט כלל בארץ בשנים האחרונות? האם רומא קרובה לגרייבס ומוחשית לו יותר מאשר התנ"ך ומלכי יהודה וישראל קרובים ומוחשיים לסופרים הצעירים בארץ?

היה בשנים הארונות ניסיונו המעניין של יוסף אריכא בספרו “סופר המלך”, רומאן היסטורי הכתוב מנקודת ראותו של קליסתנס, סופרו של אלכסנדר מוקדון, ספר אשר אולי מושפע לא במעט משנות שלטונו האחרונות של בן־גוריון, ומחברו ניסה למצוא במאבק בין המצביא להיסטוריון ביטוי לכמה מגמות אקטואליות מסוכנות למדי שסימנו אותה תקופה ישראלית שכיום נראית בעינינו היסטוריה רחוקה, רחוקה אולי יותר מאלכסנדר מוקדון וקליסתנס.

הפער בין הארכיאולוגיה לבין ההווייה הישראלית החדשה מגושר לרוב על־ידי הדגשת הלאומיות, הגולשת לעיתים קרובות מדי לתעמולה ולגישה תועלתית של “ביסוס זכותנו על הארץ.” הייתכן כי גרייבס חש עצמו “בבית” ברומי העתיקה יותר משאנחנו חשים עצמנו בבית אצל מלכי יהודה וירושלים? האם מפני שהוא פטור מן הדרישה הלאומית, שכמו מתבקשת מאליה בכל רומאן היסטורי עברי, קל לו יותר למצוא דרך אל העבר?

אולי הקרע התרבותי הוא לא רק בינינו לבין העיירה היהודית וההווי ההיסטורי ה“קרוב”, שאינו ארץ־ישראלי? אולי קרע תרבותי חמור לא פחות מצוי בינינו לבין העבר הקדום של ארץ־ישראל והעם העברי? ואולי דווקא בקרע השני, בחוסר היכולת להזדהות באמת עם העבר ההיסטורי – איננו מוכנים להודות, ומפני כך צומחות אידיאולוגיות ויצירות ספרות אידאולוגיות – שיש בהן כמעט הכול, ורק לא גישה ספרותית אמיתית אל העבר, כלומר, מתוך פרספקטיבה של הסופר, היכול למצוא עצמו כאדם בביתו בתקופה אחרת. אולי הרבה שקרים ספרותיים צומחים דווקא מתוך חוסר הרצון להודות בהיעדר אותה רציפות תרבותית בינינו לבין עברנו ההיסטורי הרחוק.

אולי העובדה שמראשיתן של חיבת ציון וההשכלה והציונות שימש הרומאן ההיסטורי והשיר והסגנון התנ"כיים כמין נשק רומאנטי במלחמה להתחדשות לאומית – מביאה היום לסלידה מסויימת מפני הנוסח ההוא? אולי ההצטברות התרבותית של קרוב למאה שנות התיישבות יהודית בארץ כבר יש עימה שפה חיה ושורשים ורבדים שהם אובייקט ועולם לסופרים הצעירים מבני הארץ; אלמנטים אלה, אשר ההתמודדות עימם כשלעצמה יכולה למלא תקופת חיים שלימה, – אולי מרחיקים את הצורך לחפש זהות ובית במחוזות היסטוריים רחוקים, בין שלנו ובין של זרים.

כך או כך – קשה שלא לקנא בגרייבס, אשר בשלווה אקדמאית טווה עלילה היסטורית מסמרת שיער, בה הנשים (שלא כבתקופתנו, תקופת הדמוקראטיה, השיוויון והאמנציפציה) – ממלאות תפקיד אמיתי בשלטון ובחיים הפוליטיים.

נוכח אכזריותה של ליוויה, סבתו של קלודיוס, אשתו של אוגוסטוס, אימו של טיבריוס ואם־סבו של קאליגולה – מחווירות הרבה נשים בנות תקופנו.

* רוברט גרייבס: “אני קלודיוס”, מתוך האבטוביוגראפיה של טיבריוס קלודיוס, אימפרטור של רומי. נולד בשנת 10 לפסה“נ, נרצח ונתלה בשנת 54 לסה”נ. הוצאת “מסדה” בע"מ, תל־אביב. (שם המתרגם ושנת ההוצאה לא מצאתי בעותק שבידי). 364 עמ'.

ויקיפדיה: הספר “אני, קלאודיוס” ראה אור בעברית פעמיים: בשנת תש"י [1950] בהוצאת מסדה (תרגום: נפתלי גולן) ובשנת 2010 בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים (תרגום: אביעד שטיר).

אהוד: בילדותי, כקורא של “הבוקר לילדים” בראשית שנות הארבעים, הוקסמתי מרומאן היסטורי שהתפרסם בהמשכים בשבועון ושאותו כתב עורכו, הסופר יעקב חורגין, “מאחורי הצאן”. גיבורתו אחימעץ המחוֹללת לבושה כלי־לבן בכרמים היתה אהבתי הספרותית הראשונה.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.9.1968 לפני 49 שנים, תחת הכותרת “בדידות”

אינני מכיר את ספריו האחרים של ז’וליין גרין. הספר הראשון מפרי־עטו שקראתי הוא “לויתן”, שהופיע לאחרונה בתרגום עברי, ואודה על האמת, מתוך הספר עצמו לא הצלחתי לפענח מפני מה קרוי הוא על שם לויתן. כך שאני בבחינת תייר במחוז נעלם: עיר שדה צרפתית, ערפל, חשכה, נהר, בתים קודרים ואנשים מוזרים אשר כל אחד מהם כאילו עונה על דחף כמוס: סקרנות חולנית, שתלטנות, אכזריות, שיעמום, פחד, תשוקה, אונס ורצח הבא מתוך התפרצות יצרים חסרת תכלית. עולם מוזר ומשכר המהלך קסם על הקורא כאילו טייל במחוזות של חלום בו הסיוט מביא מתיקות מענגת, והאהבה הופכת לסיוט.

סיפור המעשה נסב אודות אדם בשם גרה הנשוי לאישה מאוסה עליו, ואשר מגיע לעיר שדה בשם לורז' בתור מורה פרטי לבנם היחיד של משפחת גרוז’ורז‘. הוא רדוף תשוקות עזות לבחורה בשם אנז’ל העובדת אצל בעלת מסעדה, מרת ז’ורז’ לון, המשמשת גם סרסורית לדבר־עבירה אצל לקוחות המסעדה, אשר משום כך שומרים אמונם למסעדה ואף נותנים עצמם לשליטתה הסקרנית של מרת לון.

גרה הינו אדם ששנותיו הטובות ביותר מאחוריו, אך טרם זכה בחסד שיכוך התאוות שמביאה עימה הזיקנה, והריהו רדוף תאווה לאהבה, חפץ לחיות כל פעם מחדש, כאילו לעלות למדרגת קיום אחר, נעלה יותר, כתוצאה מכל פרשת אהבים שלו, וסופו שהוא נכשל בכולן משום שהוא מכוער, נרגש כנער מתבגר, ואינו חכם כדי להסתיר את תאוותו תחת מעטה שנינות או נכלים. הוא חסר את החן אשר בעטיו סולחת אישה למגרעות הגבר. כל מעשה ממעשיו נעשה שלא במקום הנכון ולא בזמן המתאים.

הוא מבקש את אהבתה של אנז’ל שעה שהיה עליו לשלם לה בכסף, ומאוחר יותר מנסה לשלם לה בכסף כאשר היא באה מתוך נכונות להתמסר לו מתוך אהבה, וכך הוא מקלקל את כל רגעיהם, וככל שהוא מרבה להתייסר בבדידותו כן הולכת דעתו ונטרפת עליו.

הרומאן בנוי סביב גרה אך כוחו של גרין אינו רק בעיצוב הדמות הראשית אלא ברקמת היחסים הסבוכה הנוצרת בין כל הדמויות המשתתפות. השאיפה הכמוסה המפעמת את כל גיבוריו היא לחדור איש לתוך זולתו, לחדור בכל אופני הקיום: במעשה האהבה, בשתלטנות, בבעלות, בשינאה, בקינאה. כל אחת מדמויותיו היא כמין מונאדה סגורה השואפת להכיל את העולם כולו בתוכה בדרך של איפוס כל היתר והתייחסות רק אל בבואותיהם שבתוכה.

מרת קון, בעלת בית־האוכל, חיה את חייה באמצעות האחרים, סועדיה. היא מנהלת פנקס של חובותיהם. יודעת מפי אנז’ל את כל סודותיהם וחולשותיהם. חייה מתנהלים על סמך תאוות החדירה שאינה פוסקת לתוך נפשו של הזולת. היא חיה בתחושה שסודות כבירים מוסתרים אצל האנשים הסובבים אותה, מפענחת אותם אחד לאחד ויותר משהיא מעוניינת בידיעת הסודות המתגלים היא רעבה לסודות חדשים, נעלמים, שהם הנותנים טעם לקיומה.

תחושה דומה מפעמת בליבה החרב של מרת גרוז’ורז', אישה כבת ארבעים וחמש, נשואה לבעל עשיר, שמן וזקן ממנה, שעדיין בוגד בה, אם לילד חלוש ושנוא, בו היא מתעללת. היא עריצה, חסרת אהבה, חסרת סיפוק, המתלקחת בהיבהוב אחרון של נשיות, בטרם אספה אותה הזיקנה אל חיקה המריר וחסר הכוח. עדיין יש בה כוח להתאוות, לשלוט ולהטיל את מררתה בזולת.

ככל שמתרבה ומתבררת לעצמם תחושת אפסותם וחוסר הטעם אשר לחייהם, כן גוברת התשוקה בלב גיבוריו של גרין לאפס גם את זולתם, להכריעו תחתם, להשמידו, אם באהבה ואם בשינאה שהן למעשה אותו דבר. הם יוצאים ממצבם הרדום והאפסי כאשר הם מודעים על חוסר התכלית שבקיום, ויציאה זו היא ההגשמה העצמית שלהם, היא הרושם שהם מותירים בעולם, היא אישיותם למעשה, והיא גם אסונם. משום שכל פעולה, כל זיקה – הינן שליליות בלבד, כאשר מודע הפרט על אפסותו מול עולם חסר־תכלית – הוא מצטמק והופך לנקודה של רעל. ונקודה זו היא האפשרות היחידה לחדור ולהותיר רושם בעולם בו אדם לאדם זאב בנפשו.

הזיקה השלילית והתוקפנית בה מצויים גיבוריו של גרין מעלה על הדעת את דמויותיו של אוגוסט סטרינדברג ואדוארד אלבי, דמויות הקשורות אלו באלו בזיקה שלילית שהיא כמין מסכה אחרונה לפני התגלות התהום והאפס המוחלט. הבדידות קשה מנשוא. קשר חיובי בין בני־אדם לא ייתכן. לפני המוות, לפני הטירוף הגמור והאיבוד־לדעת, עומדת כמחסום אחרון הזיקה השלילית בין בני־אדם, היכולת לחיות יחד בגיהינום של יחסים מורעלים, יחסים אשר האינטנסיביות שלהם מסתירה מן המשתתפים בדרמה את בדידותם האכסיסטנציאלית ואת קירבתם למוות ולחידלון.

דמויותיו של גרין בנויות בחוקיות של מכונה נפשית משוכללת אך לא בסכימאטיות. בדידותו של גרה היא הציר שעליו סובבת העלילה, אך הרומאן אינו סיפורה של דמות אחת אלא דרמה בה תורמת כל דמות את חלקה לעלילה ומשפיעה בכך על גורל כל היתר ובתגובה־חוזרת גם על גורל עצמה.

וכך פועלות כל הדמויות במין עולם סגור בו כל התרחשות מותנית בקודמות לה ומתנה את הבאות אחריה. בנקודה מסויימת חדל הרומאן להיות סיפורו של גרה או של כל דמות אחרת והופך להיות דרמה של אישיות אחת אשר כל הדמויות הינן פנים שונות לה בהבעת אותו מצב של ריקנות תהומית המבקשת לעצמה פורקן על־ידי איפוס, שליטה, אכזריות וחדירה אל העולם הסובב אותה.

ספרו של גרין חזק ומפחיד, רווי אווירה של עולם נידח וסגור, בו כל אדם חוזר על עצמו, כל פושע חוזר למקום פשעו, ואין שום דרך להימלט. קיימות רק שתי ברירות: להיות פאסיבי, לא לפעול, לא להגשים את עצמך, ופירושו של דבר להיות אפס, לא להיות קיים כלל, להימנע מגורל חיים המוליכים לקראת אסון ומוות על ידי כך שהינך מת בעודך חי, אפס מהלך על שתיים.

והברירה השנייה – לפעול, להתערב, לחדור אל הזולת, ועל ידי כך להחיש, כמו בטראגדיה יוונית, את הקץ הבלתי־נמנע, שהוא אצל גרין תולדה של אופי ההופך לגורל אכסיסטנציאלי [קיומי]. לא התכונות המשניות של אופי האדם הן הסיבות לאסונו, אלא עצם מצבו ומהותו, שהם הצטברות של רשע על פני תהום של בדידות.

* ז’וליין גרין: “לויתן”. תורגם מצרפתית בידי בבה ינאי. “הספריה לעם”. הוצאת “עם עובד”. תל־אביב. תשכ"ה. 1968. 211 עמ'.

ויקיפדיה: ז’וליין גרין נולד בפריז להורים אמריקניים. אביו היה בנקאי שעבד בפריז. ב-1916, אחרי מות אימו שהיתה פרוטסטנטית, המיר את דתו לקתולי לבקשת אחיותיו ואביו. ב-1917 התנדב לשירות האמבולנסים האמריקני במלחמת העולם הראשונה, אך נאלץ לעזוב את תפקידו זה אחרי שהתברר כי היה בן 17 שנה בלבד. ב-1918 שירת בצלב האדום האמריקני שישה חודשים ואחר כך בחיל התותחנים הצרפתי בדרגת סגן משנה עד 1919. הוא למד באוניברסיטת וירג’יניה בארצות הברית (1919–1922) ושם כתב את ספרו הראשון באנגלית.

עם סיום לימודיו שב לצרפת והחל בקריירה ספרותית בלשון הצרפתית שנמשכה עד 1940, כאשר חזר לארצות הברית בעקבות מפלת צרפת במלחמת העולם השנייה ב-1942 גויס לצבא האמריקני ונשלח לניו יורק כדי לשרת במשרד האינפורמציה המלחמתית של ארצות הברית. במשך כשנה שימש כשדרן ברדיו “קול אמריקה” ושיתף פעולה עם אנדרה ברטון ועם יול ברינר בשידורים יומיים לצרפת הכבושה. עם סיום המלחמה שב מיד לצרפת והמשיך בקריירה הספרותית שלו.

ב-1970 קיבל את הפרס הגדול לספרות מטעם האקדמיה הצרפתית, וב-1971 נבחר לחבר אקדמיה זו. בכך היה החבר הראשון של האקדמיה הצרפתית שלא החזיק באזרחות צרפתית. ב-1972, נשיא צרפת, ז’ורז' פומפידו הציע לו אזרחות צרפתית אך הוא סירב והעדיף להישאר אזרח אמריקני.

ב-1990 ביקר בעיר קלגנפורט שבאוסטריה והתפעל מן הפסל של מריה, אם ישו שניצב בכנסייה של עיר זו. ב-1994 אימץ לעצמו כבן את הסופר והמחזאי הצרפתי אריק ז’ורדאן שהיה הומוסקסואל. ז’וליאן גרין עצמו גם הוא היה הומוסקסואל, כפי שהוא מגלה בספריו. ז’וליאן גרין מת בפריז ב-1998 ועל פי צוואתו נקבר באוסטריה בכנסיית קלגנפורט.

ז’וליין גרין נודע בצרפת לא בשל הרומנים והנובלות, אלא בעיקר בשל יומניו שהתפרסמו ב-18 כרכים (1936–2006). יומנים אלה כוללים תיעוד של חייו הספרותיים והדתיים, ומציגים את חיי האמנות והספרות בפריז החל ב-1928 עד מותו.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.12.1972, לפני 45 שנים

בשנת 1944, עוד לפני שהסתיימה מלחמת־העולם השנייה, הופיעו בתרגום עברי שני ספריו של גרינווד: “מר באנטינג” ו“מר באנטינג במערכה”. (אגב, לשווא חיפשתי בלכסיקונים לספרות פרטים על־אודות הסופר). בעיניי, מעורר הערצה סופר המסוגל בתוך המאורעות עצמם לכתוב עליהם מתוך ריחוק ופרספקטיבה הולמת, לתאר את תקופת ה“בליצקריג” בלונדון עוד לפני תום המלחמה.

אבל אולי אותו איפוק אנגלי, שמאפיין את סגנונו של גרינווד ואת גיבורו מר באנטינג, הוא שמקנה לו את היכולת לתאר תקופה סוערת בלי להיסחף אחריה ובלא לאבד את חוש המידה הנכונה, מידה של סטואיות, הקפדה על המשך מהלך החיים הרגיל גם בתקופות קשות, יובש כלשהו, אירוני, הבא להסתיר התפרצות של רגשות ומאוויים פרטיים, והרבה גאווה ומידה גדושה של אזרחות טובה ופאטריוטיות – אלה הן המידות שאפשר למנות במר באנטינג ובסגנונו של גרינווד כאחד.

מר באנטינג הוא ההתגלמות של מה שנהוג לכנות, מתוך אי־הצדק שבהכללה, בשם “האדם הקטן”, האיש האנגלי הממוצע, האפור, אשר מלחמת־העולם השנייה נפלה עליו במפתיע וכמעט עירערה את אמונו בסדריו של העולם, כלומר של בריטניה. יהא זה באנאלי לומר כי מר באנטינג איננו האיש הקטן, אלא גיבור, כי גם גיבור איננו, אבל בעצם ציור דמותו חל תהליך מעניין, שהוא בעיניי אולי תפקידה המוסרי החשוב ביותר של הספרות.

אפשר לראות זאת בימינו בפרשת סולז’ניצין וסטאלין. אינני יודע אם ראה אי־פעם סולז’ניצין את סטאלין, אבל כמעט כל חייו של סולז’ניצין עמדו בצילו של סטאלין, תוך מערכת מורכבת של יחסי שופט ושפוט, נאשם ומאשים. מאסיר של סטאלין במחנות־הכפייה נעשה סולז’ניצין לשופטו בתארו אותו ב“במדור הראשון” ובחורצו פסק־דין עליו ועל תקופתו. סולז’ניצין מזדהה במיוחד עם אותם גיבורים הקרובים לו בביוגראפיה שלהם ואשר סבלו בתקופת סטאלין, נרז’ין ב“במדור הראשון”, קוסטוגלוטוב ב“אגף הסרטן”, ובאמצעותם הוא משאיר תמונה ספרותית של תקופה שלמה, תמונה שבעצם עיצובה האמנותי יש גם שיפוט ערכי מוסרי.

לשוויק של האשק יש דין־ודברים עם הקיסר פרנץ־יוזף ירום הודו, וגם שוויק, בעצם דמותו ומהותו, נעשה לשופטן של מלחמות וממשלות. ודבר דומה אמור לגבי דמותו של מר באנטינג והדיאלוג המתמיד שיש לו עם היטלר. אמנם אין דמותו של מר באנטינג סוחפת כדמויותיו של סולז’ניצין, וגם לא משעשעת עד כדי אבסורד כשוויק, אבל בדרכו שלו, האנגלית, מנהל מר באנטינג מלחמה עקשנית ויום־יומית כנגד היטלר, כנגד ערעור סדר־העולם הקיים. עצם התקיימותו של מר באנטינג, ויכולתו שלא להישבר גם לאחר נפילת בנו האהוב ביותר, כריס, הטייס – הם כמין ביטוי למשפט שהסופר וגיבורו חורצים על היטלר.

תחילתו של הספר משעשעת. אנו פוגשים את מר באנטינג כורע על ברכיו לפני ארון הנעליים ובודק את מנהגי הבזבוז של בניו ארנסט וכריס ובתו יוליה על־פי מידת ההזנחה שהם נוהגים בנעליהם.

בראשיתה גורמת המלחמה לעליית קרנו של מר באנטינג. לאחר שהודח מכהונת מנהל במחלקת כלי־המתכת בבית־המסחר ברוקלי בלונדון – לדרגת מחסנאי פשוט במרתף, שבה המלחמה והעלתה אותו. יורש מקומו נקרא לצבא והוא הוחזר על כנו.

גם בביתו חיזקה המלחמה את מעמדו. עסקיהם של שני בניו סובלים מהמלחמה, והדבר גורם למר באנטינג שיוכל לחזור ולהטיל עליהם את מרותו.

“בעודם נמקים בעבדותם, היו ילדי באנטינג תמהים לפעמים, אם תחת מסווה הפשטות הזאת של אביהם לא יסתיר תכונה של עורמה ופיקחות, העולה אפילו אל פיקחותם שלהם. או (בשינוי גירסה) יד המקרה העיוור בדבר, שהמאורעות מתפתחים בצורה המשווה להחלטותיו ערך צפייה למרחוק, שאינו מצטיין בה בשום פנים.” (עמ' 21).

הקו האירוני הזה מתפתח והולך, שעה שנפרשת לפנינו יריעת־חיים אנגלית טיפוסית בקילוורת, הסמוכה ללונדון. ארנסט, הבן הפאציפיסט, כריס השובב וטוב המזג. יוליה העושה צעדיה הראשונים, המהוססים, כאישה.

ואולם התפרצותה של המלחמה בכל אכזריותה, בהפצצות ה“בליץ” הנוראות, שמה לאל את הצלחתותיו הקטנות של מר באנטינג. מדמות מגוחכת קמעה, ומטרידה בשמרנותה ובדעותיה הקדומות, הוא נעשה לדמות של נמלה הירואית. איש העמֵל בכל כוחו לשמור את מערכי ליבו וביתו גם כאשר העולם המוכר לו הולך ונהרס באכזריות לנגד עיניו. גם כאשר בנו האהוב נופל במלחמה. איש שהשינוי העז ביותר שעובר עליו הוא בזה שהוא מצליח שלא להשתנות גם כאשר חרב עליו עולמו.

אין זה ספר גדול, וגם לא רומאן עמוק במיוחד, אבל לבד מערכו הספרותי־ההיסטורי, יש בו גם מעין תמצית נשמתה של אומה במערכה, ולקח סמוי: אפשר לכתוב, גם בתוך תקופה של מלחמה, על נושאים כואבים בלי לגלוש לרגשנות הירואית, לזיוף או לתבוסתנות ולייאוש. לגעת בדברים גדולים ברמז, באיפוק ובלי להחזיק טובה לעצמך. ומידה זו של סטואיות, כמוה כדשא האנגלי, זקוקה כנראה לטיפוח של כמה מאות שנים באדמת מולדת אחת.

* רוברט גרינווד: “מר באנטינג במערכה”. רומאן. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. הוצאת “עם עובד”, תש"ד, 1944. 250 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.10.1971, לפני 46 שנים

על דרך־יצירתו כתב המשורר, המחזאי והסופר האיטלקי גבריאֵלאֵ ד’אנוּנציו: “תמיד משהו בשרי, דומה, לתאווה בשרית, עירוב של פראות ושיכרון מלווים את מעשה ההולדה במוחי.”

ואילו א. שטיינמן כתב עליו: “בכל מה שהוא עושה הנהו מתנהג כאביר, אביר השיעמום. מטבעו הוא בעל העוויות, הוא כולו אופֵּירה… לכאורה הוא מצווה ואומר: אני, אני ד’אנונציו! אבל… בסתר ליבו שוכן הגועל. ריקנותו מחרידתו.”

רתיעתו של שטיינמן, המאשים את ד’אנונציו ב“שיעמום”, נובעת אולי מאותה התנגדות לד’אנונציו שסיבתה לאו דווקא יצירתו אלא דרך־חייו. בכך דומה גורלו של ד’אנונציו לגבי הקורא העברי לגורלם של האמסון והאופטמן. הללו היו חסידי גרמניה הנאצית באחרית ימיהם, ואילו ד’אנונציו עמד אצל ערש הלאומנות האיטלקית, כבש, בספטמבר 1919, את העיר פיומה מדי צבאות הברית והכריז על סיפוחה לאיטליה, כדי למנוע את סיפוחה ליוגוסלביה. כשנה שלט בעיר, וזכה על כך בברכתו של מוסליני, שכתב עליו בעיתונו, “פופולו ד’איטליה”: “כל המשפחה הגדולה של העם האיטלקי תומכת בך באמונה סוערת, בהערצה ללא גבול ובחיבה ללא קץ.”

ד’אנונציו היה חסיד הפילוסופיה של ניטשה. את הקשיחות, חיי ההעזה וההסתכנות, אהבת המלחמה וההשקפה בדבר האדם העליון, קשר ד’אנונציו בפאשיזם והיה אחד מאבותיה של תנועה זו. ואולם באחרית ימיו חל פירוד לבבות בינו לבין מוסיליני. מוסליני העניק לו ארמון על גדות האגם גארד, ובו חי ד’אנונציו כמין אפיפיור שבוי. הוא מת ב־1938, בן שבעים וחמש.

חיצוניותו של ד’אנונציו ודרך־חייו נעשו בשעתו נושא לחיקוי: עניבותיו, זקן־התיש שלו, לשונו המנופה, בוזו ולעגו לנשים, כלביו. אהובותיו היחסניות, רמות־המעלה – נסיכה, דוכסית, מארקיזה, שתי רוזנות – היו בשבילו חלק מן האווירה, כמו הווילאות הכבדים, השטיחים הפרסיים, כלי־הזין העתיקים ושמונת סוסיו.

איזאדורה דאנקן כותבת עליו:

“אולי המופלא שבכל המאהבים שבדורנו הוא גבריאלא ד’אנונציו – אף כי קטן־קומה ומכוער הוא בהחלט, להוציא הרגעים שבהם מוארים פניו מתוך התלהבות. בדברו אל אישה האהובה עליו, פניו משתנים, ולפתע הוא נראה כאפולו. וגם השפעתו על האישה מופלאה. היא מרגישה לפתע, כי נפשה וכל הווייתה כאילו הועלו לשמי־מרום, שם היא מהלכת בחברת ביאטריצ’ה האלוהית.”

כל אלה ודאי שלא עזרו לחבבו על לב הממונים על תרגום יצירות מספרות העולם לעברית. ואולם ב־1929, עשר שנים לאחר שכבש את פיומה, עדיין לא נחשב למסוכן לקורא העברי, ואשר ברש מוציא בספריית “מצפה” קובץ סיפורים שלו ומאפיין אותו בהקדמה מרחיקת ראות:

“פייטן, מספר, דראמאטורג, פובליציסטן, נואם, חייל, מעופף (כלומר טייס), מורד, אבאנטוריסטן (הרפתקן). דומה, אחד מאישי הרנסאנס המופלאים נתעה לתוך זמננו אנו. הערכת האדם החדש, הדמוקראטית, הספקנית, נוטה להדגיש את האבאנטוריסטן. אין אנו גורסים עוד כיום את איש־האשכולות, את הכל־יכול, את האישיות הכובשת בעזות, את הגיבור. רגילים אנו להסתכל בכל הופעה [תופעה] מתוך שפופרת הקולקטיב, הציבור, ואולם זהירות ביקורתית זו היא גם בתקופה זו רק נחלת החיים עם האישיות, הדור הבא כבר עובר להערכה אחרת, מיתולוגית. אין ספק שגם ד’אנוציו יִיחד בדורות הבאים בקהל גיבורי־הרוח. ולא רק באיטליה בלבד. מה שעושים עכשיו הפאשיסטים בכוונת מכוון ובפומבי מנופח (חגיגות היובל, ההוצאה הממלכתית של כתביו) ייעשה אחר־כך מתוך אמונה תמימה ובצניעות על־ידי הדורות הבאים, בלי התחשבות עם הסימפאטיה הציבורית שלנו.”

דבריו אלה של אשר ברש, שהיה עורך סדרת “ספרי פרוזה” הנפלאה בהוצאת “מצפה”, מן הראוי שייחרתו על ליבם של הממונים על מדיניות התרגום מספרות העולם לעברית בימינו: לדעת לבחור בלי דעות קדומות, בלי התחשבות בסימפאטיות הציבוריות שלנו, ולראות כל סופר כפי שיראה אותו הדור הבא.

“ג’יובני אפיסקופו” הופיע לראשונה ב־1892, בהיות ד’אנונציו בן עשרים ותשע, והוא שביסס את פירסומו של ד’אנונציו כמספר. שאר הסיפורים שבקובץ העברי לקוחים מאוסף הנובלות שלו: Le Novelle Pescara – פאֵסקרה היא מקום הולדתו, שם גדל בבית פטריארכלי, בעיר הסמוכה להרים ולחוף הים האדריאטי. בשנת 1892 גם החל מעיין בספרי ניטשה, והכריז שהוא ניטשאני זה כבר, מבלי לדעת זאת.

ואולם דמותו של ג’יובני אפיסקופו היא, כמדומה, ההיפך הגמור מכל מה שיכול להעלות בעטו סופר ניטשאני, זוהי זעקתו הנוראה של האדם המך, המשועבד באופן נפשי, הנדרס על־ידי נשים וגברים, החסר כל ערך, אשר גם התקוממותו הנואשת אינה מרימה אותו מן החידלון שהוא שרוי בו.

ג’יובני הוא פקיד חסר־חשיבות, עבד לאדם בשם ואנצר. ואנצר מטיל כוס במצחו, ואות־קלון זו עושה את ג’יובני לעבדו. ואנצר בורח מאיטליה, וג’יובני נישא לאישה חושנית, ג’ינברה, הבוגדת בו בלי הרף. את ימיו הוא מבלה עם בעל־אימהּ, השיכור, העיוור, באטיסטא. ילד נולד לו, צ’ירו, ילד כחוש ועלוב. אימו שונאת אותו, ורק האב המסכן מתרפס לפניו.

ואנצר חוזר, לאחר שנים אחדות, וכובש את ג’ינברה.

למען בנו, בהתפרצות של זעם – הורג ג’יובני אפיסקופו בסכין את ואנצר מענהו. אך אין עוברים ימים רבים וגם ילדו הכחוש והחולני נפטר. הוא נותר בודד מכול. גם ג’ינברה עוזבת אותו. כל הסיפור מסופר למקוטעין, כווידוי שמתוודה ג’יובני לפני אדם אלמוני. אולי חוקר המשטרה ואולי ידיד לכוס יין בבית־מרזח עלוב.

וידויו של ג’יובאני מספר על עומק ההשפלה, שאליה עשוי אדם להגיע. ד’אנונציו מזדהה עם שמחת ההשפלה, עם העונג להיות נרמס, נבגד, מוכה. וסיפורו מזעזע בעוצמתו. הוא כאילו אוחז את הקורא בגרונו. כתיבתו היא באמת חושנית, רדופת תאווה, עירוב של פראות ושיכרון.

“אדם, חיה, צמח, או כל יצור שהוא, הריהו מתגלה לפניך בדיוקנו האמיתי אך פעם אחת, אם תרצה לומר: ברגע בן־החלוף אשר לראייתך הראשונה, כמו הקריב לך זה אז את בתוליו. מיד אחרי־כן שוב אין זה אותו הדבר, דבר אחר הוא. עצביך עשויים לשנות את דמותו, לזייפו, להאפיל עליו. ככה, תמיד מקנא הייתי באדם שראה את היצור הזה (את ג’ינברה) בפעם הראשונה.” (עמ' י"ט).

בעלי־מומים מאכלסים את סיפוריו אלה של ד’אנונציו. אתה נזכר ב“אל־גרידו” (הזעקה) לאנטוניוני, בסרטים של פליני, ויסקונטי, דה־סיקה. בעלי־המומים הם הצד האפל, הנדכא ורוחש הנקם של המציאות. הם חושקים ביופי, בעושר ובבריאות, והם צדים אותם, מתנפלים עליהם כדי להשמידם. הם מבשרים אסון.

אין זו כלל ניטשאניות. אדרבא, ד’אנונציו מזדהה דווקא עם אותה מסכנות אנושית אשר על האדם העליון לגבור עליה ולהיות היפוכה הגמור. ואולי, אולי דווקא הבנה אנושית עזה זו לחולה, לסובל ולמושפל שבחיים – היא שהביאה את ד’אנונציו להעריץ את הכוח, את הלאומנות, המלחמה, הקשיחות, האהבה והאמנות?

הוא, המכוער וקטן־הקומה, שמזדהה בסיפוריו עם האדם האומלל והמושפל – דווקא הוא שואף נקם חברתי, כשלנגד עיניו עומדת דמות האדם העליון, תאב השלטון והכיבושים?

* ג. ד’אנונציו: “ג’יובני אפיסקופו”, ועוד סיפורים: “בעל המעברה”, “שיבת טורלנדנא”, “טורלנדנא בשכרותו”, “הנתח בלב ים”. מאיטלקית ג. גלברט. ספריית מצפה. העורך אשר ברש. ירושלים תרפ“ט, 1929. קנ”ט עמ' בצירוף הקדמת העורך (שגם תירגם, כנראה, את הסיפור האחרון בקובץ).

הערה מאוחרת: עם הקלדת הרשימה עלה בדעתי עד כמה דומה היה פנחס שדה לד’אנונציו בחלק מדיעותיו, בייחוד ברומאן שלו “על מצבו של האדם”, אם כי מעולם לא שמעתי את שמו של ד’אנונציו מפי שדה, ואינני יודע אם הכיר את הספר הזה. אבל כפי שאני מכיר את פנחס שדה, שגם הוא היה קטן־קומה ומתפאר בכיבושי נשים, זה לא היה מפריע לו מלומר על דיעותיו של ד’אנאונציו, הדומות לשלו: “זה לא מפריע לי שד’אנונציו כבר חשב ככה.”

אהוד בן עזר

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.12.1970, לפני 47 שנים

הרקע למרבית סיפורי הקובץ “סיפורי שני בשבת” של אלפונס דודאֵ (1840–1897) הוא מלחמת צרפת־פרוסיה בשנת 1870–1871, הבסתו של נפוליאון השלישי, המצור על פאריס והכנעתה בידי הפרוסים, ימי “הקומונה הפאריסאית”, וימי חוזה השלום שנחתם בוורסאי בין ביסמארק וטיאֵר, לפיו ויתרה צרפת על מחוז אלזאס, ועל מרבית מחוז לוריין, לטובת גרמניה.

תהפוכות אלזאס־לוריין הן הרקע לסיפור הידוע “השעה האחרונה”, סיפור של ילד אלזאסי קטן, שהופיע ונדפס אצלנו, דומני, לא פעם אחת, במקראות לבתי־הספר.

“בני,” אומר המורה מר ימואל, “זה היום האחרון שאני נותן לכם לקח. פקודה באה מברלין ללמד בבתי־הספר באלזאס לותרינגן רק את הלשון האשכנזית [הגרמנית]… המורה החדש יבוא מחר. היום תלמדו בפעם האחרונה – פרק בלשון הצרפתית. אני שואל מעימכם, כי תקשיבו רב קשב.” (עמ 3).

ארבעים שנה ישב המורה בכפר ולימד צרפתית, ועתה עליו לפנות את מקומו, ופרנץ, הילד הקטן, שלא אהב את מורהו ודחה את תלמודו, חרד עתה לקלוט כל מילה בשיעור האחרון, כי נאמנים עליו דברי המורה: “העם הנתון בשבי, כל זמן שהוא שומר את לשונו, הרי זה כאילו אוחז בידו את מפתח כלאו…” (עמ' 5).

ועם השמיע השעון את קולו, ומבעד לחלון נשמע “קול החצוצרה של האשכנזים, אשר שבו ממקום תרגיליהם,” קם המורה מר ימואל, וכותב על הלוח באותיות גדולות שבגדולות: “תחי צרפת!”

ואכן, רוח של אהבת מולדת מפעמת כאן את סיפוריו של בעל “טארטראן איש טראסקון” (תורגם לעברית בשנת 1924 וחזר ותורגם לפני שלוש שנים על־ידי משה בן־שאול), אהבת מולדת שאין עימה לגלוג עצמי, ואין עימה אותה אירוניה, אותה הלעגה על גוזמה שבאופי הלאומי, שימצא הקורא בסיפורי טארטארן, היוצא עם ידידיו לצוד כובעים, ומפליג לאפריקה על כרחו כדי לצוד… חמור. אגב, דודאֵ עצמו נולד בעיר נים, בדרום צרפת.

הנה גורלו של סטן הקטן, “הילד המרגל”, היוצא עם חבר רודף־בצע למכור עיתונים לפרוסים הצרים על פאריס, מגלה להם סוד התקפה צרפתית של חיל הצבא הלאומי, ובגלותו בלילה, רדוף ייסורי מצפונו, את רוע־מעלליו בפני אביו, לוקח האב את הרובה ואת ילקוט־הכדורים ויוצא למלחמה האבודה, אשר ממנה לא שב.

דומה לו הסיפור “הזואף הרע” (זואף – חייל צרפתי קולוניאלי [ואולי הכוונה לחייל בליגיון הזרים?]), המספר על עריקתו של כריסטיאן, החייל האלזאסי הצעיר, אשר לדבריו באלג’יר מכנים אותו בשם “פרוסי”, ועל חזרתו אל בית אביו הנפח, ואל שלוש אחיותיו היושבות ליד השולחן “ואוכלות בכל פה חסא יפה של צנון בשמנת.” (עמ' 38), באיזור הנתון עתה לשליטת הפרוסים.

ומה עושה הנפח הקשיש? הריהו מעביר את “בית־המפח” שלו לידי הבן, ואומר לו: “חייב אתה חמש שנים לארץ צרפת: אני הולך לפרוע את חובך תחתיך.”

וכך מסתיים הסיפור: “בסידי־בל־אבה, בקסרקטין של גדוד הזואפים השלישי, נמצא זה ימים אחדים חייל מתנדב בן חמישים וחמש.” (עמ' 43).

וכמוהם אף הסיפורים “האימות”, זיכרון ימי המצור, על פגישת אם עם בנה החייל; “נושא־הדגל”, על ימי הכניעה; ו“הרקיקים הקטנים” על תקופת “הקומונה הפריאסאית” וימי מלחמת האזרחים שבעקבותיה.

ואילו האירוניה של דודא, ואפשר לומר גם – רוח ההלעגה העצמית שלו, מבוטאות במיטבן בסיפור “מצור ברלין”. בעצם ימי המצור על פאריס, לפני כניעתה, נחלה הקולונל הזקן יואב, מחיל הרוכבים של ימי מלכות נאפוליאון הראשון. השבץ אוחז בו. ורק תקוות ניצחון הצרפתים מחזקת את ליבו. נכדתו ורופאו מקימים סביבו עולם של בדייה, עם מפות ומכתבים, כדי לתאר את ניצחונות הצרפתים מדי יום. והסוף, כמובן – ביום בו הסתיים, לפי חשבון הקולונל, מצור ברלין, וצריכה לעבור בפאריס תהלוכת [מצעד] הניצחון, הוא רואה מבעד לחלון תהלוכת אנשי צבא, ומוזר, אין איש מקבל פניהם במדרכות. הרחוב שומם. ואז, בהישמע קול המארש החוגג של שוברט, קורא הקולונל בקול איום:

“לקראת נשק! לקראת נשק! הפרוסים!…”

ונופל מת בתוך ביתו.

אכן, אולי סיפורי אהבת מולדת וגבורה של עם ניגף הינם אנינים יותר מן הללו של העם המנצח. ומי כמונו, היהודים, ידע זאת פעם!

הסיפורים האחרים שבקובץ, שאין המלחמה עניינם, הם “בשלוש מאות אלף פראנק”, “בית עומד למכירה”, “האפיפיור מת”, “רגשות בן־קורא אדום”, ו“הראי”. אך יפה מכולם הוא הסיפור הקצר “הספר האחרון”, המספר על מותו של סופר, שעות אחדות בטרם הובא אליו מן הדפוס ספרו האחרון, וכיצד אל התוגה הנוראה אשר בחדר גדוש הספרים, פורץ איש קטן, חובב־ספרים, הבא אל כל סופר ביום צאת ספרו, כדי לבקש עותק חינם, ויודע הוא לכוון את השעה, ביום השמחה, כי כה גדולה התאווה לספרים בליבו. ציור מופלא הוא הסיפור הזה, תמצית כל התוגה, האירוניה הדקה, אהבת האדם והרחמים הגדולים עליו – שמאפיינים את “סיפורי שני בשבת”.

תבנית הספר זהה לזו של “שלושה בסירה אחת” (שהעיר גל של התעניינות ומכתבים מאת קוראים, החפצים לרכוש את הספר בתבניתו המקורית, למען יקראו בו ילדיהם), ואולם אין בתירגומו של בן־אליעזר לספר הזה אותו חן חד־פעמי אשר בתירגומו של א. אפשטיין ל“שלושה בסירה אחת”, ועל כן, אם טרם הופיע הקובץ של דודא בשלמותו בעברית בתרגום אחר, עצתי לאחד המו"לים לתרגמו מחדש, אף כי ראוי היה לשמור על העיטורים המקוריים המלווים את הספר, שהופיע בהוצאת “אמנות”.

* אלפונס דודא: “סיפורי שני בשבת”. תירגם מ. בן־אליעזר. הוצאת “אמנות”, פרנקפורט ע“נ מיין, מוסקבה־אודיסה. תרפ”ג, 1923. 102 עמ' בצירוף “לוח המילים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות או שמחודשות לצורך השעה ובאו בהצעה.” מהדורה חדשה: תל־אביב תשט"ו, 1955.

אהוד: מתוך יומן המסע לפרובאנס, יום שלישי, 26.9.1995. סנט־רמי – טרסקון – אביניון. בבוקר עוזבים את המלון הנחמד לה סוליי בסן־רמי ונוסעים לאביניון. בדרך עוברים את טרסקון. יום שוק. לוקחים מפה בלשכת התיירות. מוכרת בחנות מספרת לנו שראש העיר היא אישה, שלמדה עברית בישראל, ויש לעיר ברית ערים תאומות עם עיר בישראל שאת שמה אינה זוכרת.

מבקרים במצודה היפה ועולים על הגג. האולמות, ששימשו כבית־סוהר, מלאים עדיין חריטות ישנות של אסירים. מראה יפה על נהר הרון. ביציאה מהעיר עוצרים בבית טרטרן מטרסקון, שניבנה בעקבות הסיפור של אלפונס דודה, והוא בית משעשע מאוד, שמעניק מימד עליז לעיר כולה, שניראית בעלת אופי. בשוק שלה עוזי [שטרן] ואני קונים קסקטים, ואני מספר על תחרות הקליעה בקסקטים, שמתוארת בתחילת הספר על טרטרן.

אני כותב בספר האורחים שעל גיבור מקומי דומה לו בעירי פתח־תקווה, אברהם שפירא, אין לצערי בית [כזה], ואילו כאן יש בית אמיתי לגיבור מן הדמיון.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 1.8.1969, לפני 48 שנים

סיביר נתנה “השראה” לרבים ממעוניה – אותם מתי־מעט שנשארו בחיים, ופירותיה – רבים: החל ב“רשימות מבית המוות” של דוסטוייבסקי וזיכרונותיהם של המהפכנים הרוסיים שהוגלו, וכלה ברשימותיהם של סופרים גולים רוסיים מן השנים האחרונות. ומי יודע כמה ספרים נכתבים עכשיו, וייכתבו בעתיד, על ידי גולים ואסירים בני זמננו.

על שנות גלות בסיביר אפשר לקרוא בסיפורים וברומאנים של א. ראובני, ואילו על מחנות השבויים במלחמת העולם הראשונה יש בידינו בעברית ספר תיעודי מרתק, “בגיהינום של מטה” מאת אביגדור המאירי, עליו כתבתי באחת מרשימותיי הקודמות.

באותה הוצאת “מצפה”, ולערך באותה תקופה, הופיע בעברית, בתירגומו של יצחק למדן, ספר זיכרונות של קצין־זוטר גרמני שנשבה ונפצע, ועשה כמה שנים ארוכות ומרות במחנות השבויים בסיביר. סיפור־חייו מזכיר בהרבה את “דרך־הייסורים” שעשה אביגדור המאירי. אינני יודע אם מחבר הספר – דווינגר – נעשה אחר־כך סופר בזכות עצמו, ומה היתה פרשת חייו. מן הספר שלפנינו, שהוא פרקי יומן – לא ברור אפילו אם יצא דווינגר עצמו חי משנות השבי הארוכות, או שמא נשמר (ונדפס) רק יומנו.

כמנהג ספרים רבים שיצאו לאור בימים ההם, אין בגוף הספר כל הקדמה, ולא ניתנים כל פרטים ביוגראפיים על הסופר נוסף על המסופר בספר עצמו. מנהג פסול זה, רווח, לצערנו, גם היום.

דווינגר, כפי שהוא מעיד על עצמו בסיפור קורותיו – הינו בן לאב גרמני ולאם ממוצא רוסי. מפני כך גם שגורה על פיו השפה הרוסית. הספרות הרוסית אינה זרה לו. למרות גילו הצעיר כבר קרא את “רשימות מבית המוות” של דוסטוייבסקי, אלא שלא תיאר לעצמו כי בתוך כמה שנים עתיד הוא להיקלע לגיהינום של רעב, קור ומחלות, שלעומתו נראה אפילו בית כלאו של דוסטוייבסקי כנווה מסודר.

“הנשמה הרוסית” היא בגדר חלום תעלומה ומציאות אכזרית גם יחד, לזר המתנסה בה מקרוב. מכאן – דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ’כוב. ומכאן – טיפוס־הבהרות, רעב, גניבות,קור קטלני וחוסר כל תשומת־לב לחיי אדם. מכאן – נפש האיכר הרוסי, או החייל הזקן, שהיא טובה ביסודה, ומכאן – אכזריות טאטארית, מכות שוט ועונשים מסמרי־שיער.

על תהפוכותיו של האופי הרוסי קראתי לאחרונה קטע מאלף, מתוך “מחשבות־פתע” של אברהם טרץ (הוא אנדרי סיניאבסקי) שהתפרסמו בחוברת “קשת” מ"ג.

"השיכרות – הפגם הלאומי שלנו, ולמעלה מכך – הדיבוק שלנו. לא ממחסור ולא מעצב סובא העם הרוסי אלא בשל צורך נצחי במופלא ובמוגזם, סובא כאוות־נפשו, באורח מיסטי, חותר לחלץ את נשמתו משיווי המשקל הארצי ולהחזירה למצב בלתי־גשמי מבורך. הוודקה – מאגיה לבנה של המוז’יק הרוסי. הוא מעדיף אותה בבירור על המאגיה השחורה – המין הנשי. רודף־הנשים, המאהב, לובש צורת זר, גרמני (והוא השד אצל גוגול), צרפתי, יהודי. ואילו אנו, הרוסים, בעד בקבוק מזוקק ניתן כל יפהפייה. (סטנקה ראזין).

“בצירוף עם הגניבה (חוסר אמונה איתנה בקשרים ממשיים־חומריים), מבשרת לנו השיכרות חופשיות של הלכה, ומעמידה אותנו בין עמים אחרים במצב חשוד של פוחחים. אך התמוטטו ‘יסודות הנצח’ והמידרג המעמדי והומרו בשיווון רופס, מיד צצה תכונה נפשעת זו של האדם הרוסי על־פני השטח. אנו כולנו פושעים עתה (מי מאיתנו אינו חש בנשמתו בגורלו זיוף כלשהו?). דבר זה מעניק לנו יתרון אופי של אי־יציבות, קלות־דעת וחוסר־אחריות. אנו מסוגלים לכייס את אירופה, או להדביק בה כפירה מעניינת, אולם פשוט אין אנו יכולים להקים תרבות. אפשר לצפות אצלנו, כאצל הגנב, כאצל שיכור, לכל דבר אפשרי. בנו קל לרדות, לשלוט באמצעים מינהליים (השיכור אדיש, אינו מסוגל לשלוט בעצמו, נגרר להיכן שמושכים אותו), ובאותה שעה – מה־קשה לשלוט בעם בלתי־יציב זה, מה קשה למנהלים שלנו להתעסק בנו!..” (עמ' 128).

מתוך פרספקטיבה של מלחמת העולם השנייה, קשה כמובן לחוש הזדהות עם קצין־זוטר גרמני, דווינגר, המנהל יומן של שבוי בו מתוארים ניסיונותיו הקשים של איש המערב המחונך, בתוך הפראות האסיאטית. אם רוצה הקורא ואם לא, מרחפת מול עיניו בקריאתו בספר ההשוואה הבלתי־נמנעת למחנות הריכוז ומחנות ההשמדה שהופיעו בתוך פחות משלושים שנה לאחר המאורעות המסופרים כאן. אולי דווקא העומס הרגשי הזה צריך לשמש מבחן לקורא, ולספר – באיזו מידה יש בדברי אמת משום זעקה אנושית ש“עוברת” אלינו, גם אם מהלך ההיסטוריה שינה את הערכתנו ויכולתנו להזדהות עם המספר. גורלם של סיניאבסקי ודניאל נוגע היום לליבנו, אך מסיבות מובנות רחוקים אנו מלרחם על שבויי גרמניה בשתי מלחמות עולם, שעברו אותו גיהינום סיבירי.

דווינגר מתאר תהליך התבהמות של אנשי תרבות, של חיילים בעלי מסורת נוקשה של כבוד ומשמעת – בתוך צריפי מחנות השבוים החפורים בקרקע ומכוסים שלג. אפילו את המתים לא ניתן לקבור משך כל החורף, אלא מוציאים אותם לקפוא במחסן, ורק עם בוא האביב, קוברים אלה שנישארו בחיים – לאחר טיפוס הבהרות – את אלפי חבריהם ההולכים ומפשירים.

לא פחות מתיאורי זוועות המחלה והרעב – מחרידים הם תיאורי השקיעה האנושית. הקצינים שקועים במשחקי כבוד סהרוריים (על תופעה זאת מספר בהומור רב גם המאירי בספרו). כל עלבון – עילה לדו־קרב. כל שיכחה במתן כבוד – משפט. אלא שבשבי אין אפשרות להוציא דברים אלו לפועל – ומפני כך מנהלים הכול פנקסאות לקראת יום שיחרורם,עד שדומה כי יום השיחרור ייעשה ליום סידור חשבונות ממנו ייוותרו בחיים רק מעטים.

גרועה מכך – השקיעה בסטיות מיניות, ההומוסקסואליות פושטת והולכת בקרב חיילים פשוטים וקצינים גם יחד, החברויות בין גברים, שהן כה חשובות למען החזקת־מעמד בתנאי שבי – עומדות בסכנה נוראה של גלישה ל“אהבה”. ותיאוריו של דווינגר על הרגעים בהם כמעט שלא עמד בניסיון – הם תיאורים חזקים.

תופעה נוספת היא האוננות, ההופכת למין מקלט של חלום, ואשר עקב תנאי המגורים הצפופים להחריד – נעשית ללא בושה, ובתכיפות מדהימה. דווינגר עצמו הינו נער כמעט, טרם ידע אישה. בכמה מקרים מצליחים השבויים להבריח פרוצות למחנה. והוא נלחם עם עצמו, ולבסוף יותר משמכריעים אותו מעצוריו המוסריים מכריע הפחד מפני העגבת האסיאטית, שהיא זן קטלני במיוחד של המחלה הנוראה.

אף דווינגר, כהמאירי, מעדיף את חברת פקודיו מבין החיילים הפשוטים, למרות תנאיהם הגרועים בשבי – על פני חברת הקצינים היהירה והמנופחת. וגם הוא נותר, בסוף הספר, יחידי בחיים מבין כל חבריו שעימם החל את דרך תלאותיו בשבי.

מגילת ייסוריו אינה יצירה ספרותית גדולה, אך יש בה עניין, ומאוד הייתי סקרן לדעת כיצד התקבלה על דעת בני תקופתו.

* אדווין אריך דווינגר: “הצבא מאחרי קוצי הברזל”. יומן סיבירי. תירגם מגרמנית: יצחק למדן. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, ת”א, תר“ץ 1930. כרך א' 129 עמ‘. כרך ב’ 178 עמ'. בתוספת הקדשה: “לשם ד”ר אלזה ברנדשטרם.”

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.10.1972, לפני 45 שנים

"ובימים ההם הנהגתי את בגד הרחצה אשר הספיק מאז לקבל את הסכמת הרבים. וזו צורת הבגד: טוניקה תכולה־בהירה, קרפ־דה־שין דק עם גלאי גדול ורצועות דקות על הכתפיים, שמלה גבוה משהו מהברכיים ורגליים ערומות. הרי תשערו בוודאי את הסנסאציה אשר עוררתי, אם תזכרו כי הגבירות היו נוהגות בימים ההם להתרחץ מלובשות מכף רגל ועד ראש בבגד שחור, שמלות ארוכות למטה מהברכיים, גרביים שחורים וסנדלי רחצה שחורים. הארצהרצוג פרדיננד התהלך על פני גשר הרחצה, התבונן בי במשקפת ולחש בקול רם:

– מה נפלאה היא דונקן, נפלאה באביב זה.

כעבור זמן־מה, כשרקדתי בווינה ב’קארלתיאטר', היה הארצהרצוג מופיע בכל ערב בתא של כבוד מוקף אופיצרים ושלישים יפים. ומעצמו מובן, שהאנשים התלחשו. ואולם התעניינותו של הארצהרצוג היתה אסטתית בלבד. התעניינות באמן. הוא, כנראה, היה משתמט בכלל מחברת נשים והיה מוצא סיפוק גמור בחברת האופיצרים הצעירים והיפים המקיפים אותו. לימים הרגשתי בצערו של פרדיננד כשנודע לי, כי חצר המלכות האוסטרית החליטה לכלוא אותו בארמון הקודר שבזאצלבורג. ייתכן, כי נבדל במשהו מאחרים, אולם, היש אנשים סימפאטיים שאינם יוצאים דופן?" (עמ' צ"ד).

קטע זה אופייני לספר זיכרונותיה של הרקדנית האמריקאית איסדורה דונקן (1878–1927), שפירסמה שני ספרים: “אמנות הריקוד” ו“חיי” (וידוי) בשנים 1926–1927. היא היתה ממחדשי הריקוד בתקופתנו, התעניינה במיוחד באמנות היוונית (יותר מכל אהבה להתהלך לבושה בטוגה יוונית, נעולה בסנדלים ורגליה חשופות!) והורתה לתלמידיה את ריקוד הטבע החופשי, הנובע מן הלב ומוצא ביטויו בתנועת הגוף.

היא נולדה בסאן־פראנציסקו למשפחה בת ארבעה ילדים, אשר אביה נטשה. קיבלה חינוך פוריטאני אשר הטביע חותמו בכל חייה. מילדותה החלה רוקדת והיתה הרוח החיה במשפחה, ובגיל צעיר סחפה אחריה את אימה, ואחר־כך גם את שני אחיה ואת אחותה, לשיקאגו ולניו־יורק, בנסותה לפלס לעצמה דרך כרקדנית בעלת סגנון עצמאי ואסכולה משלה.

היא רקדה בפני עשירי אמריקה, ואחר־כך בפני אצולת היחש והאמנות של בירות אירופה: לונדון, פאריס, וינה, בודאפשט וברלין. ואולם, “אמריקה היא אשר עיצבה את דמותי, כדמות רוב הנוער שלה, ועשאתני פוריטאנית, מיסטית ושואפת לגבורה יותר מאשר לחושיות.” (עמ' ע').

אפילו וולט ויטמן, שיצירותיו היו מן האסורות בשעתן, ואשר הטיף פעמים רבות לתענוגות הבשר, הוא בעיניה פוריטאני.

מה הסיבה לפוריטאניות האמריקאית? – אולי צילו של אברהם לינקולן, המרחף עדיין על בני־עמו. אולי שיטת החינוך שמצמצמת את החושיות כמעט עד כדי ביטולה המוחלט. אך האמריקאי אינו משולל חושים לגמרי. “אדרבא, האנגלו־סאקסים, ובכלל זה האמריקאים עם מעט תערובת של דם קלטי, המומים ברגע המכריע יותר מהאיטלקים, חושניים יותר מהצרפתיים, מסוגלים למותרות שאין להם שחר יותר מהרוסים. אך ההרגל של כיבוש היצר עוד מימי הילדות חבש אותו בין חומות ברזל המכוסות קרח, וכל זה מתפרץ אצלו רק בשעה שאיזה מאורע בלתי מצוי בחייו בוקע את הקליפה האטומה הזאת. כמו כן אפשר לומר, כי האנגלו־סאכסי והקלטי הם האהבנים בעלי התאווה ביותר. ידעתי סובייקטים, שהיו הולכים לישון כשהם מלובשים שני זוגות של פיג’מות, אחת של משי כדי לחוש נעימות, ואחת של צמר לשם חמימות, בידם עיתון ‘טיימס’ ובפיהם מקטרת, ופתאום הם נהפכים לסאטירים העולים על כל הסאטירים היווניים ומתלהטים במין תאווה של געש, העלולה להטיל על האיטלקי אימה במשך שבוע ימים!” (עמ' ע"א).

ניסיונותיה הארוטיים של הגברת איסדורה נשארים אפלטוניים. ניסיונה הראשון להיפטר מבתוליה מסתיים בכישלון. הסופר הצרפתי אנדרה בונייה בורח ממנה, כשהוא קורא בהתרגשות:

“הה, למה לא הגדת לי? הרי עוד מעט ועשיתי מעשה פשע, לא! עלייך להישאר תמימה, התלבשי, התלבשי מהר!” (עמ' ס"ו).

הניסיון השני הוא עם אוגוסט רודֵן. היא באה לבקרו ורוקדת לפניו (היא רקדה לפני כל אנשי הספרות והאמנות שהכירה, שוחחה עימם שיחות עמוקות על האמנות היוונית ועל קאנט, שופנהאואר וניטשה). רודן התבונן בה, נטל רגב חומר והחל ממעכו בידיו ונושם בחוזקה.

“חום שפע ממנו, כמתוך כבשן לוהט. במשך דקות מיספר עיצב שד אישה שנראתה כמרטטת בין אצבעותיו… אחר־כך התחלתי להרצות לפניו את תורתי על הריקוד החדש, אך ראיתי כי אין הוא מקשיב. הוא נעץ בי מבט לוהט מתחת לריסיו המושפלים וניגש אליי, ארשת פניו היתה כבשעת גישתו אל יצירותיו. הוא התחיל מלטף את כתפיי ומחליק בידיו על צווארי, שדיי, שוקיי ורגליי החשופות. הוא החל ממעך את כל גופי כשהם שהוא ממעך את החומר, וצורבני באש עד כי נמוגותי כמעט. חפץ אחד תקפני – למסור לו את כל יישותי, ולולי חינוכי המוזר, כי עתה עשיתי כן, אך אני חמקתי, לבשתי את שמלתי על הגלימה והוא נדהם. מה צר לי! לעיתים קרובות הצטערתי אחר־כך שטעויותיי הילדותיות הפריעוני למסור את ילדותי לאל הגדול, לפאן, לרודן האדיר. אין ספק כי גם האמנות וגם כל חיי היו מתעשרים על־ידי כך.” (עמ' ע"ט–פ').

סוף־סוף בבודאפשט, בחברת אנשים חושניים נטולי כל דאגה, מוסיקה צוענית, גולאש הונגארי ויינות הונגאריה החריפים, מתעוררת בה ההכרה, כי גופה אינו רק כלי־נגינה המביע את ההארמוניה הקדושה של המוסיקה.

“שדיי הקטנים החלו גומלים והביאוני לידי מבוכה בתחושות נעימות, מוזרות. שוקיי שהיו דומים לא כבר לשוקי ילד, החלו מתעגלים. כל יישותי נתמלאה תשוקה אחת כבירה, מסערת, עקשנית – אשר היתה ברורה מאוד.” (עמ' פ"ז).

ממצוקתה גואל אותה, על כוס יין טוקאי, שחקן הונגארי צעיר בעל קווי־פנים אלוהיים אשר משחק בתפקיד רומיאו. איסדורה נמשכת אליו בנפשה ובגופה ומזניחה אפילו את ריקודה, למענו.

ואולם החלום הקצר מסתיים כשמתחיל רומיאו לשחק במחזה חדש בתפקיד מארקוס אנטוניוס. איסדורה נחלית משברון־לב, ובהחלימה מסדר לה אמרגנה הנאמן אלכסנדר גרוס הופעות בברלין. מברלין היא נוסעת עם בני משפחתה, אימה ואחיה ואחיותיה, להשתקע ביוון, לגלות את האמנות היוונית העתיקה ולחיות כיוונים הקדמונים.

הם מתחילים לבנות ארמון בראש אחד ההרים הקירחים, ובלילות היא מרקדת בתיאטרון של דיאוניסוס ומנסה להחיות את המקהלה היוונית ואת המחולות הטראגיים. כשאוזל כספה, היא יוצאת עם מקהלה של עשרה ילדים יווניים למסע־הופעות בבירות אירופה. ואולם הילדים עושים לה צרות צרורות. הם דורשים תמיד לחם שחור, זיתים ובצל חי. ואם לא נמצאים להם המטעמים האלה, הם מתרתחים וזורקים את הביפשטייקים בפני המלצרים או מתנפלים עליהם בסכינים.

בברלין היא יוצאת עימם, מקושטים בתלבושת יוונית עתיקה ובסנדלים, לטייל בגן־החיות. בדרך מזדמנת להם המלכה, רכובה על סוס, ומרוב רוגז ותדהמה למראה התהלוכה צונחת המלכה מעל הסוס הפרוסי האציל, שלא ראה מעודו משהו דומה לזה ומרוב פחד נרתע הצידה.

לאחר שילדי יוון מתחילים לקפוץ בלילות דרך החלונות ולהתרועע בבתי־מרזח עם בני עמם החשודים ביותר, משלחת אותם איסדורה לביתם.

היא נוסעת למוסקבה, שם פוגשת את גדולי הבאלט הרוסי. היא מעריכה את כישרונם ועבודתם, אך מתנגדת לסגנונם. קודם־לכן היא מבלה תקופה בבאיירוט עם גברת קוזימא, אשתו של ריכארד ואגנר, ומנהלת שני רומאנים אפלטוניים עם הסופר טודה ועם הפילוסוף ארנסט הקל. היא עורכת מסיבה לכבוד הקל ורוקדת לכבודו והוא מסביר את ריקודה, למד גזירה שווה בין הריקוד ובין חוקי הטבע המוצקים, ואומר כי הם ביטוי המוניזם אשר מקורם אחד והם מתפתחים בכיוון אחד.

במוסקבה היא מתאהבת אהבה חושנית בסטאניסלאבסקי, בדמותו האצילה והיפה, ברוחו הכבירה, בכתפיו הרחבות ובשערותיו המכסיפות בצדעים.

"כשסטאניסלאבסקי התכונן לצאת מחדרי, פרשתי את ידיי וחיבקתיו בעורפו החזק, משכתיו אליי ונצמדתי אל שפתיו. הוא השיב לי בנשיקה קלה וענוגה. אולם על פניו ריחפה תמיהה, עיניו שוטטו על פני החדר כמו ביקשו עזרה ומפלט. לא ידעתי את נפשי ולא נתתי לו לשאוף רוח ולהתנער ממבוכתו, וכעבור רגעים מיספר שלחתי זרועותיי לחבקו שנית. כליותיו יסרוהו, כנראה, כי הוא נסוג אחור והצטחק בתימהון: ‘לא ייתכן! ומה יהיה גורלו של הילד?’…

נתאמצתי להבין פשר דבריו: ‘איזה ילד?’ – שאלתיו.

‘כלומר, הילד שלנו. מה נעשה בו? התביני, הרי זהו אסון!’ – הוסיף סטאניסלאבסקי לאט – ‘לעולם לא אסכים כי בני יקבל חינוך אי־שם בארץ נוכרייה, ומצב משפחתי לא מרשה לי כעת, ומוצא אחר אין’…" (עמ' קמ"ב).

* איסדורה דונקן: “וידוי”. תירגם א. שלונסקי. הוצאת “כתובים”, תל־אביב, תרפ“ט, 1929. קמ”ד עמ' (ואולי יותר, דומני שהקונטרס האחרון חסר בעותק שבידי).

*

ד“ר אירן עינת מעירה לי כי ה”וידוי" של איסדורה דונקן (“תרבות וספרות” 6.10.72) הוא רק חלק ראשון מן הספר המקורי. ועם זאת יש רגליים לסברה כי הווידוי כלל לא נתחבר בידי איסדורה דונקן אלא חובר ונערך על־ידי מו"ל אמריקאי זריז לאחר מותה, מתוך גישה סנסאציונית, לפי רשימות שלה.

אגב, תרגומו של שלונסקי מעניק אפילו ל“סנסאציה” זו כמין ניחוח לשוני של קלאסיקה.

(“הארץ”, 27.10.1972)

*

נראה שחייה של איזדורה דנקן מענינים יותר מהרבה ספרים אחרים שאותם אני מביא במדור, וראייה לכך מיספר התגובות.

כותבת לי הגברת חוה זהבי מתל־אביב:

"ברשימתך ב’הארץ' מיום ה־6.10.72 על יומנה של איזדורה דנקן, הינך מזכיר, על־פי המקור, את האינטרמצו שלה בבודאפשט, עם השחקן היפהפה, ששיחק באותו זמן את רומיאו בתיאטרון הלאומי.

"אולי יש בכך עניין, שאותו רומיאו צעיר היה השחקן היהודי הנודע אוסקר בֶּרֶגִי (אחיו הבכור של אבי ז"ל, אינז' בנימין ברגי, ראש ההסתדרות הציונית והמשרד הארץ־ישראלי במשך שנים רבות בהונגריה בשעתו). אוסקר ברגי היה משחקני להקת ריינהרדט בברלין, ומהשחקנים האהובים על קהל התיאטרון בווינה (קארלסתיאטר, תיאטר אן דר יוזפשטאדט), לשם הוא עבר בימי ‘הטרור הלבן’ בהונגריה, בשנת 1919.

“בווינה הופיע בתוכנית אמנותית גם בסדרת הרצאות של פרופ' וייצמן לטובת התנועה הלאומית היהודית, יחד עם רבה הראשי של וינה, הרב ד”ר חיות. אחרי מלחמת־העולם השנייה עזב אוסקר ברגי את אירופה והשתקע בארה“ב, שם הוזמן לכמה וכמה תפקידים בסרטי קולנוע. הוא נפטר בלוס־אנג’לס, לפני שנים אחדות [1965]. זה אמנם נשמע פיוטי מאוד, ש’רומיאו נהפך למרקוס אנטוניוס' בעקבות תפקידו החדש בתיאטרון, אבל הסיבה האמיתית לפרידתם היתה, ששניהם סירבו לוותר על הקאריירה שלהם באמנותם, ולא מצאו פתרון משביע־רצון לשיתופם ההדדי, כנראה.”

(“הארץ”, 3.11.1972)

פרטים על השחקן אוסקר ברגי מתוך ויקיפדיה. שם מופיעים גם תמונתו ופרטים נוספים.

Oscar Beregi (born Beregi Oszkár, 24 January 1876 – 18 October 1965) was a Hungarian actor who appeared primarily in German films. He appeared in 27 films between 1916 and 1953. He is remembered for his performance as Dr. Baum in Das Testament des Dr. Mabuse. He was born in Budapest, Hungary, and was the father of actor Oscar Beregi Jr.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.4.1970, לפני 47 שנים

הופעת ספר של דוסטוייבסקי, המתורגם לראשונה, והיטב, לשפה העברית, הינו בגדר חג לקורא. מחכות עוד לתרגום “רשימות מן המחתרת” שלו, וכן מצפה להוצאה־מחדש הרומאן “שדים”, בתירגומו הנפלא של ש. הרברג. ספר זה, אולי החשוב שבכתבי דוסטוייבסקי, דומני שלא נדפס במהדורה חדשה שלו מאז הופיע בהוצאת “מצפה” בשנת תר"ץ [1930].

את “הקוביוסטוס” חיבר דוסטוייבסקי בהיותו כבן ארבעים וחמש. בתקופה ההיא פירסם כרומן־בהמשכים, בכתב־עת, את “החטא עונשו”. “האידיוט”, “שדים”, ו“האחים קאראמזוב” טרם נכתבו. לפי המסופר כתב דוסטוייבסקי את יצירתו מתוך לחץ של חובות כספיים. עבודת־פרך ספרותית רבצה עליו. היה מקבל שכר־סופרים מראש עבור ספר שזה אך התחיל בו, וכפוי היה, עקב המועד שנקבע, לעבוד עבודה קדחתנית.

נוספה על כך הלהיטות של דוסטוייבסקי למשחקי־מזל. ב־1865 התחיל לשחק ברולטה בוויסבאדן, ותשוקת המשחק השתלטה עליו. שנה לאחר מכן כתב את “הקוביוסטוס”, וכעבור שנה, ולאחר הרס נישואיו הראשונים ואכזבות נוספות, נשא לאישה כתבנית צעירה בשם אנה סניטקין, אשר אותה שכר כדי שיספיק להשלים למועד את כתיבת ספרו. הם חיו שנים אחדות באירופה, שנים שעמדו בצל להיטותו של דוסטוייבסקי למשחקי־מזל.

ב“קוביוסטוס” מנסה דוסטוייבסקי טכניקה של סיפור, שבה הגיע להישג מפליא ב“שדים”: דמות־מספר בגוף ראשון הלוקח חלק בעלילה ואשר באמצעותו מסופרת מרבית העלילה. ב“שדים” תפקידו של המספר צדדי, ודווקא משום כך מפליא כיצד הצליח דוסטוייבסקי למסור באמצעותו את עולמן הפנימי של כל דמויות הרומאן האחרות. הקוביוסטוס אלכסיי איוואנוביץ לוקח חלק מרכזי בעלילת הספר, ובעצם הוא גיבור הספר, שלא כאנטון לברנטייביץ ג־ב ב“שדים”, הנשאר עד לסוף דמות צדדית. אופייני לשניהם כי שמם מופיע נדירות, פעם או פעמיים בספר ולרוב לאחר פרקים רבים שבהם התוודענו אליהם מבלי לדעת את שמם.

אלכסיי משמש במשרת “אוצ’יטל”, מורה ביתי, אצל גנרל רוסי עובר־בטל, הנמצא עם משפחתו בעיר מרפא ומשחקי־מזל הקרוייה בספר בשם רולֵטנבורג. החברה היא קוסמופוליטית. צרפתים, אנגלים וגרמנים. אלכסיי מאוהב בפולינה, בתו החורגת של הגנרל, אהבה מיואשת וקודרת, מתוך עבדות נרצעת. תשוקתו לה ותאוותו לרולטה, הם שני הדחפים העזים של אישיותו, המניעים את עלילת הספר כולו.

בחלקו הראשון של הספר ממלא שיעבודו של אלכסיי לפולינה את כל הווייתו, ואילו תאוותו להימורים עדיין נסתרת. בואה של “בובולינה”, סבתא, אשר למותה מצפים הכול, כדי לזכות בירושתה, מחולל מיפנה בחייו של אלכסיי. הוא מלוו את סבתא הנכה לקאזינו ומשחק למענה. בתחילה הם זוכים בסכום עצום. ואך עוד באותו יום הם מתחילים להפסיד. למחרת נשארת סבתא נקייה ממרבית רכושה, לרוב תדהמתם של הגנרל וכל הטיפוסים הסובבים אותו, תלויים בו, ומתכוונים לנצל אותו.

ביקורה של סבתא מעניק לרומאן כמה ממעמדיו הנחרתים בזיכרון הקורא. דוסטוייבסקי הוא אמן שליפת הדמות המוזרה והמפתיעה, באמצעיתו של רומאן. הוא שייך עדיין לדור המספרים המבטיח גם שעשועים לקורא, ואינו סומך על כך שכאשר יפנה הקורא מן הספר הרציני, יספקו לו את בידורו הקולנוע, הרדיו או הטלוויזיה.

הסתבכותה של פולינה בעסקי־אהבים וחובות דוחפת את אלכסיי, שעד כה לא ניסה כוחו ברולטה, להתחיל לשחק. כמוהו כסבתא, הוא זוכה בסיבוב הראשון, אך פולינה דוחה את כספו ואהבתו גם יחד. כל שנשאר לו עתה היא הרולטה. לאחר שהוא מבזבז את כספו במסע תענוגות מאזוכיסטי בפריס, הוא חוזר לתאוות הרולטה, ומעתה אין הוא יודע עוד מנוחה לעולם. נעשה אדם נידח ואבוד. רעב וחסר כל הוא ישקיע במשחק גם את הגולדן האחרון שיקבל כנדבה, משום ש“הנה מה ערך יש לפעמים לגולדן אחרון! ומה היה אילו נפלתי ברוחי אז, ולא הייתי מעז להכריע?.. מחר, מחר יסתיים הכול!” (סיום הספר).

* פ. מ. דוסטוייבסקי: “הקוביוסטוס”. מרשימותיו של איש צעיר. רומן. תורגם מרוסית בידי מ. ז. ולפובסקי. עם עובד. ספרייה לעם. 1970. 163 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.8.1975, לפני 42 שנים

הבא לפתח־תקווה בכביש הראשי ממערב עובר את מחציתה של שדרת הברושים שבכניסה, חולף על פני שיכונים דמויי קרטון שתושביהם אילתרו בהם תוספות בנייה וסגירת מרפסות כדי ליפותם; אם עינו חדה יבחין מאחורי אחד הבניינים, לשמאלו, מזדקרת צמרתו של עץ פיקוס ענק ובתוכו שלוב ומחובק דקל ואשינגטוניה, אשר לפי גובהו נשתל בראשית המאה. אם יירד האורח מרכבו ויפה לסימטה קטנה שמאלה [כיום, רחוב קרול] – יפגוש על דרכו בית חרב, ללא גג, בן שני חדרים ומרתף המחולק לשני מדורים. הכול פרוץ, מוזנח, עומד לפני הריסה. סמוך לבית שני העצים הגבוהים, המחובקים, ולידם, אם בעל עין חדה הוא, ימצא את שרידי הבור הסתום של הבאר, וחלקי המניע [המנוע] הקבורים בו למחצה, חלודים ומתפוררים.

הבית הוא בית יעקב קרול, העצים – שרידי גינתו, והבאר – בארו, זו הבאר בה קיפח ברוך פריבר, כיום איש כפר־סבא, את ידו, ואשר מקרה פציעתו שימש אחד הגורמים המכריעים לייסודה של קופת חולים של העובדים העבריים בארץ־ישראל.

הסופר דן צלקה אמר לי פעם כי אחד הקשיים העומדים בפני כותב רומאן אפי או היסטורי, כאן בארץ, הוא שמביאים אותו לשורת אבנים עתיקות, או רצפה, ואומרים לו – כאן היה ארמון, כאן בית מרחץ, – ואתה לך תאר עולם שלם לפי כמה אבנים עתיקות, וחרסים. לך דע מה לבשו, כיצד היו כלי־נשקם, חדריהם, וכל כיוצא בזה. מה שאין כך באירופה, שם שמור לך העבר תקופות־תקופות, לכל שכבותיו, בארמונות ובבתי נכאת, בבניינים שעדיין עומדים על תילם. ובתוך רציפות זו של תרבות חיים במובנה הרחב, קל יותר לסופר לשחזר בדימיונו תקופות היסטוריות.

נזכרתי בדבריו כשעמדתי, לפני שנים אחדות, מול שרידי הבית [של קרול]. מה היה אילו “שוחזר” הבית, אילו נשמר תוכנו, אילו נשמרה בקפדנות, כשמורת־טבע, כפארק, כאתר היסטורי, כל האחוזה הזאת של בית קרול, על הפרדס והגן? מה היה אילו נשמרה לפחות אחוזת בית ישנה אחת בפתח־תקווה, במדבר השיכונים, למען תת מושג לאנשים החיים והמבקרים בה מרציפות חיים של קרוב למאה שנה במקום אחד בארץ־ישראל? והלא מי שבא כיום למושבה עשוי לחשוב, לפי בנייניה, כי נוסדה לפי שלושים־ארבעים שנה!

ומצד שני אני אומר לעצמי – אולי מוטב שהבתים נהרסים, שכל הישן נשמד ונמחק עד בלי הכר, כי יש יופי בשקיעה, בהתפוררותם של הקִניינים החומריים. ואילו הבתים ה“משומרים” הבודדים בארצנו, ריח של חניטה עולה מהם, ריח דידאקטי של תערוכות קרן היסוד, מין מוזיאונים קטנים, מפוחלצים, נפוחי חשיבות עצמית, הקוברים את העבר פעם ונוספת, סופית.

ואילו התפוררותו של בית קרול, שהחלה שנים רבות בטרם ניטש הבית על־ידי תושביו האחרונים, יש בה מסממניה של דרמה מעולה, יש בה הוד טראגי וחומר לעטו של סופר, יש בה משמעות שמעבר לשימורם של בתים מתפוררים.

דודה שלי בפתח־תקווה, בלה ראבּ בן עזר [היתה ציירת וסבתה של המלחינה והזמרת שרון בן עזר], מגדירה זאת באומרה: כיצד זה הפך “קן האצילים” ל“גן הדובדבנים”?

אחוזת קרול בפתח־תקווה נמכרה עוד בראשית שנות השלושים, כארבע־עשרה שנה בטרם נפטר הפרדסן הציוני, יעקב קרול.

ובצורה יפה ונוגה מתאר זאת ר. קלובוק: “הביקור היה ביום שבו עזבו את ביתם, בו גרו 28 שנים רצופות, גידלו את הבנות ובו יצרו פינה חמה לכל קשה־יום. המזוודות היו כבר ארוזות, מישהו הוריד את הווילונות, אנשי הבית נעו הנה והנה כאבלים, וסימן שאלה על פניהם. ‘מה יהיה?’ שררה אווירה כמו במחזהו של צ’חוב ‘גן הדובדבנים’, לפני נטישת המשפחה את האחוזה האהובה עליהם. נצבט בי הלב ויצאתי החוצה. הבית כאילו הזדקן פתאום והתגמד. הדקלים הורידו… בערפל. חשתי דמעות בעיניי.” (עמ' 80).

ביתו של יעקב קרול היה בית ועד לסופרים, עסקנים ואמני התיאטרון בארץ. שקידתו על טהרת העבודה העברית בפרדס המשפחה הפכה את פרדסו לבית אולפנא לפועלי העלייה השנייה והשלישית, ורבים מהם, שהיו ועודם פזורים בנקודות התיישבות בכל רחבי הארץ, זכרו וזוכרים משך שנים רבות את תקופת עבודתם אצלו.

הסופר יעקב רבינוביץ, שהתגורר גם במלון גיסין הסמוך, היה ידידו. שני בתים אלה, של משה גיסין ושל יעקב קרול, על כל המיוחד באווירתם, ודאי השפיעו רבות על יעקב רבינוביץ שעה שכתב את הפרקים הפתח־תקוואיים ברומאן שלו “נדודי עמשי השומר”. וגם אשר ברש תיאר את הוויית משפחת קרול, אמנם לאחר עקירתם מפתח־תקווה והתיישבותם מחדש בגבעת־חן, בסיפורו “לוטה, היכנסי…” (כתבי אשר ברש, הוצאת מסדה, כרך ב‘. עמ’ 259).

ואחד התיאורים היפים בספר לבית קרול ניתן מפי אברהם הרצפלד:

“לבית זה סרים היינו לא רק לחפש עבודה, אלא גם להשיח את הלב, ‘אויסריידן דאָס האֵרץ.’ פה היו מזדמנים רבים, ובהם אנשי־שם. הסופר יעקב רבינוביץ שהיה מרבה לשוחח ולספר, נחשב כאן לבן־בית ממש! יוסף שפרינצק, וכן שיפריס, המומחה לענייני לשון, והממונה על מכון־המים, עם ייסוד קואופראטיב־המים על־ידי בצלאל יפה לניצול מי הירקון. לכאן היו באים מדי פעם ד”ר ברנשטיין־כהן והסופר שלום שטרייט, בני משפחת שרתוק ואפילו חיים ויצמן מצא זמן, בשהותו בארץ, לבקר אצלם לא־פעם.

“נוסף על הפרדס היתה כאן חלקה של עצי פרי נשירים. יעקב, שעמוקה היתה אהבתו לארץ, ביקש להוכיח, כי אדמתה נאה לעשות פירות שונים. (־־־) סוכת־הגפנים העצומה שבחצר, ועץ הפיקוס המצל והעבות, לכמה שיחות ודברי פולמוס עדים היו במשך השנים – ויכוחים ונושאים שעמדו ברום עולמנו היהודי – עברית ויידיש, עבודה עברית ועבודה ערבית וכדומה. פעמים היה מנחם גנסין עורך כאן חזרות להצגות, ובאי־הבית משמשים לו קהל בזעיר־אנפין. (־־־). הווייה חלוצית זאת היתה לצנינים בעיני כמה פרדסנים, מתקיפי המקום, שהיו חוזרים ואומרים בלגלוג: ‘קרול זה הוא בעצם חימאי ולא פרדסן.’ והיו מוסיפים ביידיש: ‘ער נעמט געלט און מאכט פון דעם בלאָטע.’ – לוקח כסף ועושה ממנו בוץ.” (עמ' 22–23).

יפה עשתה הוצאת בית “נטע הרפז” בפתח־תקווה, והעורך ג. קרסל, ששקדו על הוצאת קובץ דברי זיכרונות וכתבים מעטים אלה, אשר מזכירים עולם נשכח לאנשים שהיו עדים לו ועדיין זוכרים אותו, ומותירים גירוי של סקרנות בקוראים “צעירים” יותר, לכתוב, אולי, פעם, “גן דובדבנים” מלאבסי…

* “הפרדסן הציוני, יעקב קרול – הלוחם לעבודה עברית”. ערך: ג. קרסל. הוצאת בית “נטע הרפז”, פתח־תקווה, תשל"ה, 1975. 136 עמ'.