רקע
אהוד בן עזר
"חוזה הנישואים": לאונורה דה בלזאק, עברית: 1969
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.2.1969


“חוזה הנישואים” אינו מיצירותיו הגדולות של בלזאק, ובכל זאת הוא ספר מעניין, ולו רק כתרגיל בכתיבה מרתקת על נושאים, ששום סופר בן־ימינו לא היה מעלה על דעתו לעסוק בהם, ואולי, היה אפילו בוש להטריד בהם את קוראיו.

גיבורו של הרומאן הקצר הוא “חוזה הנשואים”, מפלצת סבוכה של חוקים ודיני הורשה, אליה נכנס זוג צעיר, כילדים תמימים אל תוך יער אפל ורוחש סכנות. סופר בן־ימינו בכתבו על זוג נשוי היה מוצא יסודות נוירוטיים למכביר בתקופת ילדותם, או ביחסם זה לזה, ובכך היה משכנע בנקל את הקורא, כי חיי הזוג עומדים על יסודות רעועים וסופם מתגרשים או מתפגרים.

אך בלזאק חי באותה תקופה מאושרת של פאריס המרושעת, של בעלי חובות ורודפי־כבוד, אימהות מושחתות וכלות הנמכרות כסחורה והן עושר השמור לרעת בעליהן. עורכי־דין נוכלים, צעירים העושים דרכם במעלות החברה כמו ראסטיניאק. סופרים מתחילים המוכרים את נשמתם לשטן־התהילה, פוליטיקאים רודפי־שררה. ומעל לכול – בעלי תאוות ממון בלתי עצורה, אשר לעומתה מחווירות תאוות היצר של דורנו.

הכתיבה על הסקס מגרה או משעשעת, אך רדיפת הבצע נראית משום מה אמיתית יותר, הן על הבימה והן בספרות. בימינו מקובל להזדהות או להבין את הפרברסיות הארוטיות, אך גם האיש הנאור ביותר לא יודה ביצר הקמצנות הטבוע בליבו, אף לא בחמדנות ובקינאה.

הפורנוגראפיה של המאה העשרים (ולרוב קטע ארוטי בספר טוב הוא גם פורנוגראפי, שאם לא כן, לא היה מעניין ולא היה ממלא כהלכה את תפקידו במהלך היצירה), זוכה באהדת הקהל, ובמידה רבה של חופש, בכל הכרוך במוזרויותיה של מערכת ההפרייה והרבייה. אך לגבי מערכות גופניות ונפשיות אחרות, כגול זלילה, אהבת־בצע וקמצנות, היא נוהגת צניעות שאינה במקומה, המעלה על הדעת את המחשבה, שפורנוגראפיה אינה רק עניין של שינוי במושגי החופש המיני, אלא גם של אופנה. ומי יודע אם הקמצנות ותאוות הבצע, שממלאות את כתבי בלזאק, לא היו הפורנוגראפיה של המאה התשע־עשרה, וענו ליצרים קדמוניים הטבועים בלב אדם ואשר טרם “הושחתו” על ידי אידיאות סוציאליות, שהפכו נחלת הכלל ויצרו צביעות חברתית חדשה; או על־ידי פסיכולוגיזאציה מופרזת, שהעניקה לאדם טבור חדש להתבונן בו, ולראות בו בבואת־כל יצריו ומצוקותיו, תוך החנפה מתמדת לרוחניות־נפשית שבו, והתעלמות ממרבית מגרעותיו האחרות; הגם שבידוע הוא, שמה שמפריע לנו בדרך כלל אצל מרבית האנשים, שאנו מכירים מקרוב, אינם כל כך יצרי־המין הבלתי מרוסנים שלהם כמו מידת קמצנות וחמדנות שבהם, הנראית לנו תמיד משום מה כבאה על חשבוננו, ומשום כך אף מקוממת אותנו ביותר.

פול דאֵ מאנאֵרוויל, גיבורו המסכן של בלזאק, נקלע בין אשתו־לעתיד, העלמה נאטאלי, לבין חותנתו הספרדית ממוצא קריאולי, מרת אואנז’ליסטה, אישה שכוחה במותניה לפעול גדולות ולהציג גברים ככלי ריק. מערכת יחסים דקה מן הדקה נרקמת בין שלוש הדמויות הללו. ראשיתה חיזור נלהב, גם יופי, גם רכוש וגם חן, וסופה חוזה נישואין אכזרי, אשר המערכה על ניסוחו, באמצעות עורכי־דין משני הצדדים, היא מיטבו ועיקרו של הרומאן.

החוזה מתנה את עתידו של הזוג הצעיר, ובאפיקו זורמת, כבאפיקו של ההסבר הפסיכואנאליטי והפסיכולוגי כיום – מערכת היחסים המורעלת של חיי הנישואים, שסופם בהתרוששות הבעל, בגידת האישה הצעירה והתעשרות האם, מרת אואנז’ליסטה, על חשבון פול דא מאנארוויל המרומה, אשר ניראה בסוף הספר כפלאקאט־תעמולה למען הטוב שבחיי הרווק הנצחי.

שנאת אדם חיננית זו, שמפעפעת כארס בכתבי בלזאק, ראיית הכסף כחזות־הכול, ההטפה נגד חיי נישואים ונגד חוזים משפטיים ועורכי־דין גם יחד, תוך הפגנת בקיאות מפליאה במסתרי יחסי אישות, כמו גם בסבכי החוק הצרפתי, ופרשות מצוקה של הלוואה בריבית קצוצה ונכלים פוליטיים – שנאה כזו נושמת חיים אינטנסיביים לא מן המאה שלנו. אפילו הבגידה, נוסחה ומשמעותה, שונים מאלה שבימינו, אין היא פרי נטיות מסולפות והפרעות נפשיות, כמיהה לגבר סמכותי או תינוקי, לאישה המונית או אימהית, אלא פשוט נשק חברתי מועיל מאוד, אמצעי מובהק למטרה, והמטרה – הלא היא כבוד, השפעה, שלטון פוליטי וכסף.

המיניות, השבח לאל, אינה נתפסת כמטרה לעצמה, ובוודאי לא כתכלית ביטויו של האדם בחייו עלי אדמות. האהבה היא קרום רגשי דק מאוד, נטוי על פני אינטרסים חומריים כבדי־משקל, המתנגשים אלו באלו, ואשר סופם לקרעו לגזרים ולפוררו. ואילו התענוגות הגופניים נקנים בכסף, ובלא נקיפות מצפון.

מאחר שדורנו רואה דווקא בכל היצרים האחרים, כגון תאוות־הממון, השלטון, הכבוד וכיוצא באלו, כמין פיצוי לחוסר־אהבה ואמצעי להתגבר על נחיתות מינית, יש אפוא משהו מן המשובב את הנפש ברומאנים של בלזאק, ו“חוזה הנשואים” בכללם, המציגים בציניות ובהתבוננות אכזרית את טבעו של האדם, ויחד עם זאת אינם מעמיסים על הקורא בן המאה־העשרים את הבכיינות הארוטית של תקופתנו.


* אונורה דה בלזק: “חוזה הנישואים”. תורגם מצרפתית בידי חיים אברבאיה ומריאנה פרל. הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, 1969. 182 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות