רקע
אהוד בן עזר
"הפרדסן הציוני יעקב קְרוֹל – הלוחם לעבודה עברית" ל־ג. קרסל, 1975
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.8.1975, לפני 42 שנים


הבא לפתח־תקווה בכביש הראשי ממערב עובר את מחציתה של שדרת הברושים שבכניסה, חולף על פני שיכונים דמויי קרטון שתושביהם אילתרו בהם תוספות בנייה וסגירת מרפסות כדי ליפותם; אם עינו חדה יבחין מאחורי אחד הבניינים, לשמאלו, מזדקרת צמרתו של עץ פיקוס ענק ובתוכו שלוב ומחובק דקל ואשינגטוניה, אשר לפי גובהו נשתל בראשית המאה. אם יירד האורח מרכבו ויפה לסימטה קטנה שמאלה [כיום, רחוב קרול] – יפגוש על דרכו בית חרב, ללא גג, בן שני חדרים ומרתף המחולק לשני מדורים. הכול פרוץ, מוזנח, עומד לפני הריסה. סמוך לבית שני העצים הגבוהים, המחובקים, ולידם, אם בעל עין חדה הוא, ימצא את שרידי הבור הסתום של הבאר, וחלקי המניע [המנוע] הקבורים בו למחצה, חלודים ומתפוררים.

הבית הוא בית יעקב קרול, העצים – שרידי גינתו, והבאר – בארו, זו הבאר בה קיפח ברוך פריבר, כיום איש כפר־סבא, את ידו, ואשר מקרה פציעתו שימש אחד הגורמים המכריעים לייסודה של קופת חולים של העובדים העבריים בארץ־ישראל.

הסופר דן צלקה אמר לי פעם כי אחד הקשיים העומדים בפני כותב רומאן אפי או היסטורי, כאן בארץ, הוא שמביאים אותו לשורת אבנים עתיקות, או רצפה, ואומרים לו – כאן היה ארמון, כאן בית מרחץ, – ואתה לך תאר עולם שלם לפי כמה אבנים עתיקות, וחרסים. לך דע מה לבשו, כיצד היו כלי־נשקם, חדריהם, וכל כיוצא בזה. מה שאין כך באירופה, שם שמור לך העבר תקופות־תקופות, לכל שכבותיו, בארמונות ובבתי נכאת, בבניינים שעדיין עומדים על תילם. ובתוך רציפות זו של תרבות חיים במובנה הרחב, קל יותר לסופר לשחזר בדימיונו תקופות היסטוריות.

נזכרתי בדבריו כשעמדתי, לפני שנים אחדות, מול שרידי הבית [של קרול]. מה היה אילו “שוחזר” הבית, אילו נשמר תוכנו, אילו נשמרה בקפדנות, כשמורת־טבע, כפארק, כאתר היסטורי, כל האחוזה הזאת של בית קרול, על הפרדס והגן? מה היה אילו נשמרה לפחות אחוזת בית ישנה אחת בפתח־תקווה, במדבר השיכונים, למען תת מושג לאנשים החיים והמבקרים בה מרציפות חיים של קרוב למאה שנה במקום אחד בארץ־ישראל? והלא מי שבא כיום למושבה עשוי לחשוב, לפי בנייניה, כי נוסדה לפי שלושים־ארבעים שנה!

ומצד שני אני אומר לעצמי – אולי מוטב שהבתים נהרסים, שכל הישן נשמד ונמחק עד בלי הכר, כי יש יופי בשקיעה, בהתפוררותם של הקִניינים החומריים. ואילו הבתים ה“משומרים” הבודדים בארצנו, ריח של חניטה עולה מהם, ריח דידאקטי של תערוכות קרן היסוד, מין מוזיאונים קטנים, מפוחלצים, נפוחי חשיבות עצמית, הקוברים את העבר פעם ונוספת, סופית.

ואילו התפוררותו של בית קרול, שהחלה שנים רבות בטרם ניטש הבית על־ידי תושביו האחרונים, יש בה מסממניה של דרמה מעולה, יש בה הוד טראגי וחומר לעטו של סופר, יש בה משמעות שמעבר לשימורם של בתים מתפוררים.

דודה שלי בפתח־תקווה, בלה ראבּ בן עזר [היתה ציירת וסבתה של המלחינה והזמרת שרון בן עזר], מגדירה זאת באומרה: כיצד זה הפך “קן האצילים” ל“גן הדובדבנים”?

אחוזת קרול בפתח־תקווה נמכרה עוד בראשית שנות השלושים, כארבע־עשרה שנה בטרם נפטר הפרדסן הציוני, יעקב קרול.

ובצורה יפה ונוגה מתאר זאת ר. קלובוק: “הביקור היה ביום שבו עזבו את ביתם, בו גרו 28 שנים רצופות, גידלו את הבנות ובו יצרו פינה חמה לכל קשה־יום. המזוודות היו כבר ארוזות, מישהו הוריד את הווילונות, אנשי הבית נעו הנה והנה כאבלים, וסימן שאלה על פניהם. ‘מה יהיה?’ שררה אווירה כמו במחזהו של צ’חוב ‘גן הדובדבנים’, לפני נטישת המשפחה את האחוזה האהובה עליהם. נצבט בי הלב ויצאתי החוצה. הבית כאילו הזדקן פתאום והתגמד. הדקלים הורידו… בערפל. חשתי דמעות בעיניי.” (עמ' 80).

ביתו של יעקב קרול היה בית ועד לסופרים, עסקנים ואמני התיאטרון בארץ. שקידתו על טהרת העבודה העברית בפרדס המשפחה הפכה את פרדסו לבית אולפנא לפועלי העלייה השנייה והשלישית, ורבים מהם, שהיו ועודם פזורים בנקודות התיישבות בכל רחבי הארץ, זכרו וזוכרים משך שנים רבות את תקופת עבודתם אצלו.

הסופר יעקב רבינוביץ, שהתגורר גם במלון גיסין הסמוך, היה ידידו. שני בתים אלה, של משה גיסין ושל יעקב קרול, על כל המיוחד באווירתם, ודאי השפיעו רבות על יעקב רבינוביץ שעה שכתב את הפרקים הפתח־תקוואיים ברומאן שלו “נדודי עמשי השומר”. וגם אשר ברש תיאר את הוויית משפחת קרול, אמנם לאחר עקירתם מפתח־תקווה והתיישבותם מחדש בגבעת־חן, בסיפורו “לוטה, היכנסי…” (כתבי אשר ברש, הוצאת מסדה, כרך ב‘. עמ’ 259).

ואחד התיאורים היפים בספר לבית קרול ניתן מפי אברהם הרצפלד:

“לבית זה סרים היינו לא רק לחפש עבודה, אלא גם להשיח את הלב, ‘אויסריידן דאָס האֵרץ.’ פה היו מזדמנים רבים, ובהם אנשי־שם. הסופר יעקב רבינוביץ שהיה מרבה לשוחח ולספר, נחשב כאן לבן־בית ממש! יוסף שפרינצק, וכן שיפריס, המומחה לענייני לשון, והממונה על מכון־המים, עם ייסוד קואופראטיב־המים על־ידי בצלאל יפה לניצול מי הירקון. לכאן היו באים מדי פעם ד”ר ברנשטיין־כהן והסופר שלום שטרייט, בני משפחת שרתוק ואפילו חיים ויצמן מצא זמן, בשהותו בארץ, לבקר אצלם לא־פעם.

“נוסף על הפרדס היתה כאן חלקה של עצי פרי נשירים. יעקב, שעמוקה היתה אהבתו לארץ, ביקש להוכיח, כי אדמתה נאה לעשות פירות שונים. (־־־) סוכת־הגפנים העצומה שבחצר, ועץ הפיקוס המצל והעבות, לכמה שיחות ודברי פולמוס עדים היו במשך השנים – ויכוחים ונושאים שעמדו ברום עולמנו היהודי – עברית ויידיש, עבודה עברית ועבודה ערבית וכדומה. פעמים היה מנחם גנסין עורך כאן חזרות להצגות, ובאי־הבית משמשים לו קהל בזעיר־אנפין. (־־־). הווייה חלוצית זאת היתה לצנינים בעיני כמה פרדסנים, מתקיפי המקום, שהיו חוזרים ואומרים בלגלוג: ‘קרול זה הוא בעצם חימאי ולא פרדסן.’ והיו מוסיפים ביידיש: ‘ער נעמט געלט און מאכט פון דעם בלאָטע.’ – לוקח כסף ועושה ממנו בוץ.” (עמ' 22–23).


יפה עשתה הוצאת בית “נטע הרפז” בפתח־תקווה, והעורך ג. קרסל, ששקדו על הוצאת קובץ דברי זיכרונות וכתבים מעטים אלה, אשר מזכירים עולם נשכח לאנשים שהיו עדים לו ועדיין זוכרים אותו, ומותירים גירוי של סקרנות בקוראים “צעירים” יותר, לכתוב, אולי, פעם, “גן דובדבנים” מלאבסי…


* “הפרדסן הציוני, יעקב קרול – הלוחם לעבודה עברית”. ערך: ג. קרסל. הוצאת בית “נטע הרפז”, פתח־תקווה, תשל"ה, 1975. 136 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות