רקע
זלמן דוד בן יהודה ליב לבונטין
בארץ אבותינו [חלק רביעי של "לארץ אבותינו
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

הקדמה לפרק ד' של הספר "לארץ אבותינו" מאת זלמן דוד לבונטין (1940–1856). שנדפס בינואר 2021:


ספר זיכרונותיו של זלמן דוד לבונטין יצא לראשונה לאור במוהליב שברוסיה בשנת 1889. הוא כלל את הפרק הראשון שעסק בתולדות פעילות חובבי ציון בשנים תרמ“ט-תרמ”ב.

המהדורה השנייה יצאה לאור בשנת תרפ"ד (1924) בדפוס איתן ושושני. לפרק הראשון נוסף פרק שני שעסק בתולדות פעילות ההסתדרות הציונית בשנים 1914–1901.

המהדורה השלישית יצאה לאור בשנת תרפ"ח ( 1928) והיא כללה את הפרק השלישי בזיכרונות לבונטין. מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת 1962 בהוצאת מסדה, 22 שנים לאחר מותו.

הפרק הרביעי, המתפרסם כאן לראשונה, נכתב לאחר סיום עבודת זלמן לבונטין כמנהל בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק) בשנת 1924. הוא נכתב ככל הנראה בסוף שנות העשרים או ראשית שנות השלושים. בפרק זה הוא העביר ביקורת נוקבת על פעילות דירקטוריון הבנק ומנהליו לאחר סיום עבודתו, והאשים אותם במעשים בלתי תקינים וגרימת נזקים כספיים. הוא הורה לבני משפחתו שלא לפרסם את הפרק אלא בתום ימי השבעה למותו. הפרק, שכאמור לא פורסם עד היום, נמצא בדצמבר 2020 בבית נכדתו גב' רינה מאירוביץ. בהיותה הנכדה האחרונה היא אשרה את פרסום הפרק כדי להשלים את זיכרונות סבה לאחר מאה שלושים ושתיים שנים מיום צאתם לאור לראשונה.

על כריכת חוברת הפרק שהודפסה במספר עותקים לדירקטוריון הבנק כתב לבונטין: “חטא ישראל… וגם לקחו…וגם כחשו, ושמו בכליהם”. בסיום הפרק כתב: “ישנם מעשים ועובדות שיבואו בזמנם למשפט ההיסטוריה”. מילים נוקבות אלה מרמזות על תוכן הפרק.


שמואל גילר


[חלק רביעי של “לארץ אבותינו”] נכתב באקז' אחדים בשביל אחדים מהדרקטורים


חטא ישראל… וגם לקחו…

וגם כחשו, וגם שמו בכליהם.

(מעין מעשה עכן)


…לא מצא סדן פטישי

קרדומי בא על עץ רקוב…

(משירי ביאליק)


 

כעין הקדמה (פרק א.). יסוד אוצר התישבות היהודים. – חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק). – תכנית וסדרי עבודה של שני מוסדות. – תחלת עבודת אפ"ק בארץ ישראל.–


הספר הזה שאני מסדר ומכין לקריאה בשביל הדירקטורים של הבנקים הציונים, ואולי אחר כך גם לדפוס, הוא המשך וכעין החלק הרביעי לספרי “לארץ אבותינו”, שהדפסתי במשך שנות עבודתי בא“י, החל מיסוד מושבת “ראשון־לציון” בשנת תרמ”ב. סדור עסקי הבנק היהודי (אוצר התישבות היהודים, שיקרא להלן יק"ב), יסוד בנק אנגלו פלשתינה (שיקרא להלן אפ"ק), וגמור בהנהלת המוסדות האלה, על ידי ועל ידי אחרים משנת 1900 והלאה. עפ"י הדיוק הספרותי, צריך להתחיל את החלק הזה בעובדות והמעשים שלאחר גמר החלק השלישי מספרי הנזכר, מזמן שלאחרי המלחמה לערך. אולם מפני שבינתים עברו איזה עשרות שנים, והרבה מקוראי כבר שכחו פרקים רבים מהתקופה ההיא, ויתכן כי כמה מהדברים שיבאו להלן יהיו להם כספר החתום, לכן הנני מוצא לנחוץ לחזור, בראשית החלק הזה, בקצור נמרץ, על אילו עובדות חשובות ובולטות של התקופה, למען יהיו הדברים אשר אדבר עליהם בפרקים הבאים, יותר בהירים ויותר מובנים.

* * *

בית אוצר התישבות היהודים (“יודישע קולוניאל בנק”) (לשם קצור היק"ב), נוסד בשנת 1898, במטרה לשמש כלי שרת כספי ומדיני לתנועה הציונית. את הקרן של המוסד הזה קבעו לסכום 2.000.000 לירה, על יסוד שני מיליון מניות, שמהן 1.999.900 מניות רגילות, ומאה מניות של מיסדים, שיש להן בהנהלה זכות דעה שקולה כנגד כל המניות של המוסד. מאת המניות־המיסדים האלה, נשארו בידי מנהלי התנועה הציונית, למען יוכלו, בתוקף המניות האלה, לפקח על המוסד ולשמור על המטרות הישוביות הציוניות.

עפ“י התקנות המאושרות והחוקים השוררים בארץ אנגליה, היתה הרשות להיק”ב להתחיל בעבודתו רק לאחר שיפרע על חשבון הקרן הנזכרת סכום של 250.000 לירה (שמינית מניותיו). אבל אחרי תעמולה רחבה של העסקנים הציוניים בהרבה ארצות ואחרי הוצאות גדולות, הצליחו לאסוף רק 170.000 לירה, עד ראשית שנת 1901.

באותו זמן נקראתי להיות מנהל המוסד הזה בלונדון. אחרי חקירת המצב, ואחרי שנוכחתי שאי־אפשר, ע“י תעמולה נוספת, להשיג את החסר לסכום של 250.000 לירה, – יסדתי את חברת אנגלו־פלשתינה (לשם הקצור אפ"ק) וחברה זו חתמה על המניות, שחסרו למלא את 250.000 הלירות הדרושות עפ”י התקנות, ובזה ניתנה להיק"ב האפשרות להתחיל בעבודתו.

הצעתי אז לדירקטורים, שהיק“ב לא יעשה עסקים בלונדון ושלא יקבל שם פקדונות, אלא עליו להשאר חברה המחזיקה מניות של חברות שונות, ובנידון־דידן – חברות העוזרות לקדם את העבודה לטובת ההתישבות בארצנו. עוד הצעתי שעל היק”ב להפריש מהקרן שלו סכום קצוב לאפ“ק, ולהכריז על המוסד הזה כעל מוסד כספי מוקדש לעבודה בא”י, עוד בטרם שיעלה בידי הרצל להשיג ממשלת1 תורכיה זכויות נחוצות להתישבות רחבה. לתכלית זו, אמרתי בהצעתי, היה נחוץ לשלח לא“י מנהל בעל נסיון בעסקי בנקים, לחקור שם את המצב, למען דעת איזה מקצועות ועבודות הישוב ובאיזה תנאים יוכל האפ”ק לעבוד, עד שנשיג זכויות להתישבות רחבה, כאמור. הצעתי נתקבלה. במשך השנתים שעבדתי בלונדון סדרתי את עסקי היק“ב ומסרתי אותם למנהל שבא על מקומי, והלכתי לא”י. את מרכז האפ"ק יסדתי ביפו, ופתחתי במשך איזה שנים סניפים בירושלים, חיפה, בירות, טבריה וצפת.

מטרתו של אפ“ק בארצנו, לפי התכנית שמסרתי בשעתו לדירקטורים, היתה צריכה להיות הרחבת והחזקת המעמד הכלכלי של הישוב היהודי, ולפי התכנית הזאת עבדתי. לא הלכתי בדרך שסללו להם כל עסקי הישוב, דרך של צדקה ותמיכה, ואף לא נטיתי לאיזה כוון פוליטי מסוים; עשיתי עסקים על בסיס מסחרי בריא: בתקופת הנהלתי נתן האפ”ק הלואות לאכרים, לנוטעים, לבעלי תעשיה ומסחר. נתן גם הלואות גדולות, לפי הערך, לקנית קרקעות. אולם רק במקרים שנראתה האפשרות למכור את הקרקעות במשך זמן קצר ולקבל כספנו בחזרה; נתנו הלואות לזמנים ארוכים לנוטעי פרדסים וגם לבנין כמאה ועשרים בתים ע“י יפו וחיפה. ועל ידי ההלואות האלה בססנו את מצבם של הנוטעים הראשונים, הנחנו את היסודות של “תל־אביב” ע”י יפו, ושל “הרצליה” ע“י חיפה. אולם לא השתמשנו בשביל ההלואות האלה בקרן האפ”ק, ולא בפיקדונותיו, אלא בכספי פקדונות מיוחדים שקבלנו מקרן הקימת גם כן לזמנים ארוכים. יסדנו 48 קופות מלוה ואגודות משותפות בערים ובמושבות, לפי תנאי הישוב בימים ההם, ובאגודות האלה היו 2289. נתנו הלואות עד הקציר והבציר, ליסוד מחלבות, חנויות משותפות וכדומה. יסדנו ג“כ שתי אגודות משותפות למשלוח וממכר תפוחי זהב עם 170 חבר ובס”ה היו מושקעים במוסדות אלה כ־920.000 פרנק. ההלואות נתנו בתנאים נוחים, היינו: בשביל בנין בתים בחמשה למאה, בשביל נטיעות וקופות־מלוה בששה ושבעה אחוזים.

בשביל להגדיל את השפעתנו המדינית, נתנו הלואות לממשלת המקום, עפ“י פירמן מיוחד של הממשלה בסטמבול; בתור ערבון קבלנו את ההכנסות המקומיות. נכנסו ג”כ בעסקים לא־יהודיים. בתחילה הביטה הממשלה התורכית על עבודתנו בעין רעה, כמו על כל המוסדות האירופיים, שעבדו על סמך חוקי הקפיטולציות. אבל כעבור זמן קצר, החלה לראות את האפ"ק כבנק מקומי, המשמש כלי שרת כספי לכל סוגי המתישבים, וגם עם־הארץ היה חי אתנו בשלום, והתיחס אלינו באמון, עד כדי גם להפקיד אצלנו את חשבונותיהם בסכומים די הגונים.

גם לפני המלחמה עברו עלינו תקופות2 של מאורעות רציניים ופורעניות קשות; המלחמה על הבלקן, מלחמת תורכיה עם איטליה, המהפכה בתורכיה וכדומה. אולם המאורעות האלה לא השפיעו על מצב עסקינו לרעה, ולא רק שכסינו את ההוצאות של ההנהלה כי אם הרוחנו גם מן 7 עד 9 אחוזים על קרן האפ"ק.

– – –


 

פרק ב. ד“ר קצנלסון יושב ראש היק”ב. – הוא מרחיב את העסקים של בנק זה ברוסיה ומתנגד לעסקים בארצנו. – דירקטורים לא רצו להרגיז את קצנלסון והקרב אכל את הבנקים.


אחרי פטירתו של הד“ר הרצל, נבחר כידוע, ולפסון לנשיא ההסתדרות הציונית, ויבוא על מקומו באוצר התישבות היהודים, בתור יושב ראש. הד”ר ניסן קצנלסון הגדיל את העסקים של היק“ב ברוסיה, ובפרט בעיר מושבו, ליבו. במסוה של משא ומתן זה החזיק בבתי המסחר שלו בליבו ובברויסק סכומים גדולים של היק”ב, והשתדל תמיד להקטין את עסקי האפ"ק בארצנו, ולהנמיך את ערך העבודה של הבנקים שלנו פה.

בזמן הקונגרס השביעי, אחרי ארבע שנות עבודת אפ“ק, השתתפתי בישיבות הדירקטורים, והצעתי להם להרחיב את רשת הסניפים בארצנו, להגדיל את העסק קבלת פקדונות לאורך זמן, מכספי הק”ק ומקורות אחרים, במטרה להשתמש בסכומים אלה לנתינת הלואות ג“כ לאורך זמן. בהצעותי אלה עזר לי הדירקטור יעקובוס קאהן שדרש ג”כ לקבוע גבולות בין היק“ב והאפ”ק.

לדעתו של מר קאהן נוסד היק“ב למטרה פוליטית, ולכן עליו לפרק את עסקיו ברוסיה ואין לו לעשות שם עסקים חדשים, אלא לחכות עד אשר ישונה מצב הציוניות במובנו המדיני, ואז תבוא השעה המוכשרת למשוך כספים בשביל יזמות גדולות בשוק העולמי. והאפ”ק שנוסד בשביל עבודה בא“י, צריך לעבוד, כמו עד עכשיו, על בסיס מסחרי ולעשות עסקים שונים בא”י, בשביל לפתח את הישוב היהודי בארצנו, ממש כאותן ההודעות שאני השמעתי בהזדמנויות שונות.

אולם במשך הישיבות של הדירקטורים, קם קצנלסון, ראש הדירקטורים, חובב עסקי אירופה, והתנגד, לכל ההצעות האלה. הוא הביע את דעתו נגד פרוק העסקים ברוסיה, כנגד הרחבת עסקי האפ“ק בארץ, מפני שאלה יקטינו את עסקי היק”ב באירופה; הוא התנגד להרחבת קרן ההלואות לזמנים ארוכים, מפני, שלפי דעתו, עסקים כאלה אינם בטוחים. את הקרן של קפת התגמולים אשר לפקידי הבנק, הציע להחזיק בנירות ערך בלונדון, ולא לתת מקרן זו הלואות לפקידים על בנין בתים. ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף:

“אי אפשר לחכות לתוצאות טובות מקרן התגמולים, כמו שאי אפשר לקוות לתוצאות טובות מאיזה מעשה שיהיה בא”י." ומעסקי אפ“ק עברו לעסקי היק”ב. לדרישת אחד הגוברנרים בשם הועד הפועל המצומצם, כי היושב־ראש מר קצנלסון, יראה את עסקי היק“ב3 שהוא מנהל בליבו, לפני הועד המפקח, ואת הרוחים שהוא מקבל, ענה מר קצנלסון בדברים אלה: “לא נוכל להראות לכל איש ואיש את העסקים שלנו, ואם יודע הדבר למר קסטובסקי וחבריו (לקוחות היק"ב בליבו), אז יעזבו אותנו; את הרוחים שהיק”ב מקבל מלקוחותיו אלה ג”כ אי־אפשר להראות לועד המפקח“. על הערת מר ולפסון כי היק”ב אינו יכול לסרב לדרישת הועד המפקח, ענה מר הירש, המנהל, תשובה שאין לה יסוד ולא הגיון. וכל הענין נשאר “כדאשתקד”. נשאר כדאשתקד בידי קצנלסון – ראשית מפני שהדירקטורים היו ביחסים ידידותייים עם ד“ר קצנלסון ולא יכלו להתנגד לו. ושנית: בכדי לקחת את העסקים מידי ד”ר קצנלסון – זאת אומרת: לעשות סדורים חדשים והנהלה חזקה, היו דרושות ידיעות מוקדמות של העסקים ועבודה מאומצת במשך איזה זמן ממושך ואנשים אלה, הדירקטורים, נקבצו ובאו לישיבותיהם לזמן קצר בזמן הקונגרס, בעת ששאלות שונות הנוגעות לכל התנועה מנסרות בעולם, ומפלגות שונות נלחמות זו בזו; ואי אפשר היה להם להסיח דעה מכל זה ולפנות להנהלת הבנק. וגם הנמוס מלא כאן תפקיד גדול. הלא סוף סוף הד"ר קצנלסון, לפי דעת חבריו, הוא אישיות ידועה, וחזקה עליו שלא יבזבז כספי הבנק. ועוד טעם עיקרי העובר כחוט השני בבגד לבן בכל הנהלת הבנק מראשית עד היום הזה; הדירקטורים אינם מעונינים בכספם הם בבנק הזה, ועובדים רק לשם ציוניות, וציוני הלא אפשר להיות גם אם הנהלת העסקים אינה עומדת על הגובה הדרוש.

ובכל זאת ניסיתי לנהל מלחמה נגד שיטת ההנהלה הכספית של ד“ר קצנלסון וכתבתי הרצאות ומכתבים לדירקטורים אחרים, שבהם עמדתי על דעתי בדבר הגדלת עסקי אפ”ק, ודרשתי הגדלת הקרדיט לאפ“ק ובארתי להם כי מן הקרדיט הקצוב מאת היק”ב לאפ“ק, בסכום 20,000 לירות, הוצאנו לקנין קרקע ע”י יק“א לערך 5.000 ועל קנין קרקעות אחרות 6.000 לירה, ומפני שכעת מתקרבת עונת תפוחי הזהב נחוצים לנו להנהלת עסקי האפ”ק עוד 10.000 לירה. כתבתי ג“כ למנהל הירש, שימסור את דרישתי זו להיו”ר ד“ר קצנלסון. על דרישתי זו קבלתי מכתב ממר הירש, כי הדירקטורים לא4 הסכימו להגדלת הקרדיט לאפ”ק, ולכן הוא מבקש ממני לא למשוך על היק“ב יותר מהקרדיט הקצוב (20.000). עניתי למר הירש כי עכוב משיכתנו על היק”ב יביא תוצאות רעות מאד, ואנכי לא אקבל פקודה כזו ממנו, אלא דורש אנכי פקודה רשמית וברורה מכל הדירקטורים, שהם מקבלים עליהם אחריות בעד התוצאות היכולות לצאת ממניעת משיכות על לונדון לעסקי אפ"ק. פקודה כזו, כמובן, לא קבלתי והענין נשתתק לאיזה זמן.

ועוד עובדות אחדות מהפוליטיקה הפיננסית של ד“ר קצנלסון. בדצמבר שנת 1908 קמה בהלה בקרב המפקידים של האפ”ק בירושלים מסבת מאמר בלתי זהיר, שפרסם אז א. בן־יהודה ז“ל, ויבואו לדרוש חזרה את כספיהם שהפקידו. דברים כאלה, כידוע, קורים למוסדות כספיים בכל המדינות, והתרופה היחידה להשקיט בהלה זו, היא לשלם ולשלם, כל עוד יש כסף ברשותו של הבנק. ואצלנו, אצל האפ”ק, היו כספים חפשיים בסכומים מוכנים בחשבון שלנו אצל היק“ב, ומלבד זאת היו ליק”ב כספים חפשיים אצל בנקים אחרים בסכום 20.000 לירה בערך. אבל הד“ר ק. נתן פקודה לבלי לשלם לאפ”ק, וכפי שספר לי אחר כך אחד הדירקטורים, הנה אמר להם מר הירש בהשפעת שיטתו של הד“ר ק. כי אין לו כספים שיוכל לספק בהם דרישת אפ”ק. חרפה היא לאמור כזאת, אבל אי אפשר להסתיר את העובדה, כי הדירקטורים לא ידעו כלל ממצב החשבונות ביק"ב; ואת המצב הקשה שבו היינו נתונים אז הציל מר יעקובוס קאהן.

כשהייתי אחר זמן קצר בקילן, הראה לי מר ולפסון טלגרמה מקאהן, שבה הוא כותב לו, כי קבל טלגרמה ממני שבמשך הימים האחרונים ישנן דרישות גדולות להחזרת פקדונות, ואמר הלאה בטלגרמה זו, כי הוא נכון להעמיד לרשות האפ“ק חמשים אלף לירה, בתנאי, כמובן, שהכסף הזה לא יושקע בעסקים רגילים, אלא יוחזר לו אחרי עבור הבהלה. והוא קיים הבטחתו והעמיד לרשות האפ”ק כספים בסכומים שהיו נחוצים לנו. אמנם זה היה הדירקטור היחידי, שהבין את העסק והיה תמיד מוכן לעזור לדברים ציוניים בריאים.

ואת תוצאות הפוליטיקה הפיננסית של ד"ר ק.ראינו אחר כך.

כשהייתי בלונדון בשנת 1916 והסתכלתי בחשבונות היק“ב וראיתי, כי הפירמה של קצנלסון בליבו ובברויסק היתה חייבת הראשונה 180.420 רובלים והשניה 19.312 רובלים; ובאותו זמן היה קצנלסון בלונדון לקבל מהיק”ב 3996 לירות. שאלתי את המנהל (הירש) מדוע מחזיק ק. אצלו סכום כל כך גדול, ובתשובה5 בארו לי כי הכסף מיועד בשביל לתת הלואות לסוחרי ליבו על חשבון היק“ב בלונדון, והסך 3996 לירות שקבל, זהו סכום שהכניס ליק”ב לפני איזה זמן קצר, בעת המלחמה, וקבל אותם בחזרה. התשובה6 הזאת לא הניחה את דעתי ואמרתי למר הירש, כי להחזיק כסף בסכום גדול כזה ואצל איש פרטי, ובפרט אצל הדירקטור של בנק – זהו כלל לא דרכי הבנקים. ובשביל נתינת הלואות על חשבון היק“ב, ג”כ אין צורך להחזיק כסף אצל ק.; אם יהיה צורך לתת איזה הלואות לפירמה בליבו יכול ק. למשוך על לונדון ולמכור את השיק בנקל בשוק מסחרי גדול כמו ליבוי ולקבל תמורתו רובלים, דרך הידועה לכל פקיד בבנקים, ואין כל צורך להחזיק בשביל המקרה שיבוא, כסף במזומן, בלא רוחים, או ברוחים נמוכים. והוספתי עוד, כי במצב העכשוי, בעת המלחמה, מהראוי להוציא הכספים מרוסיה ואם ק. הכניס איזה סכום אין הוא רשאי לקבלו חזרה ובודאי לא בלירות. לדברי הנכונים לא שמו לב והתוצאות היו כי נשארו בידי ד"ר קצנלסון סכום לערך 200.000 רובלים, שהיה להם לפי הקורס ערך של 20.000 לירות, וידידיו הדירקטורים, לא השתדלו אפילו לגבות ממנו בעת המלחמה או אחריה את הכסף הזה. ופה עלי להוסיף, כי בראשית שנת 1916, כשבאתי ללונדון והיה בעצם משא ומתן זה, היה אז הערך של הרובלים כזה, שהיה חשבון להחליפם בלירות ולהביאם ללונדון, ואנכי הצעתי דבר כזה, לפני המנהל בלונדון, אבל שומע לא היה לי.


 

פרק ג. 1. הצעה להגדלת קרן האפ“ק. –2. סניף במזרח לונדון. – 3. הנימוקים שלי נגד פתיחת סניף זה.– 4. בראשית המלחמה, ב־1914, נשתתקה עבודתנו בארצנו. 5. התחדשות עבודתנו בא”י ב־1916.


בינואר 1907 באתי בהצעה להדירקטורים בדבר הגדלת קרן האפ"ק וכתבתי להם:

מוצא אנכי לנחוץ לחזור במכתבי זה, על מה שאמרתי בהרצאה השנתית שלי בשנה שעברה. כידוע לכם הלא א“י היא מרכז פעולתנו, ולפי שלוש־ארבע שנות עבודתנו בה, רואים אנחנו כי ענינים רבים ושונים יש לנו פה, ענינים אשר על ידם נוכל לחזק את עמדתנו הכלכלית בארצנו. ע”י הלואות שאנחנו נותנים למתישבים, עוזרים אנחנו לקנין קרקעות והרחבת הנטיעות, ומעט־מעט נותנים אנחנו את היכולת לאחינו, לרכוש להם את חרשת המעשה המקומית וגם המסחר. רואים אנחנו, כי האפ“ק מרויח מהכספים של הקרן שלו וגם מאלה שהוא מקבל בהלואות מהיק”ב 7–8 למאה – רוחים כאלה, שעד כמה שידוע לי, לא יוכל להשיג בעבודתו באירופה. ואם מנהלי היק“ב יעמדו על דעתם כי עיקר עבודת הבנקים שלנו הוא באירופה, והיק”ב “גומל חסד” עם הישוב היהודי ועם האפ“ק, כשנותן לו קרדיט, בשעה שהוא עצמו אינו זקוק לכסף – שיטה כזו, היא מוטעת להיק”ב ולאפ"ק, ויש להצטער על התוצאות השליליות אשר שיטה זו תביא לתנועתנו.

בשביל למנוע תוצאות שליליות שתוכלנה לבוא, הנני להציע, כי היק“ב יגדיל את קרן האפ”ק בסכום חמשים אלף לירות. ואם מותר לנו לשפוט עפ"י העבר, ברור הדבר, כי התוצאות תהיינה משביעות רצון, וכאשר יראה העולם הציוני כי אפשר לעבוד בארץ ישראל בבנק התישבותי ולקבל רוחים מהכספים המושקעים, תביאינה עובדות אלה תועלת רבה לכל תנועתנו.

ההצעה הזאת עשתה מחצה, והדירקטורים החליטו, כי היק“ב יכניס לקרן האפ”ק עוד 25.000 לירה בתורת מניות, אלא שבהכנסה זו שמו קוץ ג"כ, כמו שאבאר הלאה.

נהוג היה אז, כי קוני המניות היו מוסיפים שילינג לכל מניה בשביל קרן השמורה של האפ“ק, ולפי השכל הישר צריך היה גם היק”ב לשלם 21 שילינג כלומר: הקרן בהוספת הריזרבה עבור כל מניה, ובפרט שהוא בעל המניות היחידי, ונמצא שהוא משלם את הכסף לכיסו בלי שום הפסד. על ידי זה היה מוציא שם טוב להאפ“ק בפני העולם אשר מחוץ להציונות, שהיה רואה, שבעד מניה של עשרים שילינג משלמים 21 שילינג, אבל הפוליטיקה הכספית של הד”ר קצנלסון הביאה למסקנה אחרת: היק“ב שלם בעד האקציות הנזכרות רק 19 שילינג לכל מניה, כלומר: הוא חפץ להבליט שאיננו מאמין בקרן השמורה של האפ”ק… ונוסף לזה קבל מהאפ“ק דמי טרחה, שילינג אחד, לטובת היק”ב, כאלו היה סרסור על הבורסה.

ובקשר עם זה רוצה אני להשאיר כאן לזכרון את יסוד הסניף הויטשפלי של היק"ב והתנגדותי לזה.

ביום 11 למאי, 1905, שלחתי את המכתב דלהלן למר ולפסון:

במכתבו מן 30 לאפריל, הודיע לי כבודו, כי בישיבת הדירקטורים בימים אלה, החלטתם לפתוח סניף במזרח העיר לונדון, מקום מושב היהודים. לפני שנה־שנתים, כשהייתי בלונדון, באו אלי כמה פעמים עסקנים אחדים מגרי מזרח לונדון והציעו לי לפתוח סניף ברובע יהודים זה. אנכי דחיתי את הצעתם זו. הרצל פנה בשאלה קצרה אלי, ואנכי יעצתי גם לו לדחות דרישה זו, מפני הטעמים שאבאר הלאה.

והנה אע"פ שכבר החלטתם לפתח את הסניף הזה, בכל זאת מוצא אנכי לנחוץ לפרש במכתבי זה איזה נמוקים נגד פתיחת הסניף הזה.

אם לשם עסק ורוחים פותחים אתם את הסניף, הנה לפי דעתי, המיוסדת על ידיעות הלקוחות והעסקים ברובע זה, בלונדון, הרי רוחים אלה מוטלים בספק גדול מפני שהלקוחות הבטוחים ושאפשר להאמין להם, יש להם קרדיטים בבנקים הגדולים בלונדון וברבית קטנה כזו שאין אנחנו יכולים להתחרות בה. ולכן יבואו אלינו הלקוחות שבטחונם מוטל בספק, וההפסד יהיה ודאי. ואם לשם מכירת המניות של הבנק שלנו (היות שרבים מהציונים נותנים אמון בהפצת המניות בדרכים אלה). כבר דברתי ובררתי, כי אולי אפשר יהיה למכור איזו יחידות, אבל בסכומים הראויים להתכבד בהם, לא נמכור. מפני שבסכומים גדולים קונים רק בנקאים או עשירים, שיש להם יד ושם בהנהלה, ואנשים כאלה לא יקנו מניות של בנק פוליטי, שיש לו מניות מיסדים בעלות זכויות גדולות, ושההנהלה שלו נמצאת בידי הקונגרס הציוני ומשתתפיו. יש בלונדון סניפים של בנקים גדולים, שעיקר ישיבתם בארצות שונות וגדולות, אבל לאלה יש לקוחות עם קשרים חזקים במסחר מעבר־לים, והבנקים האלה אינם עסקים מקומיים, אלא עוזרים ללקוחות היושבים בארצותיהם, להרחיב מסחרם ע“י קרדיטים בצורות שונות. אבל אנחנו, שאין לנו עסקים כאלה, אם נלך לעשות סחר־מכר בשוק הלונדוני, והעיקר במזרח העיר, נטה מדרכנו הישרה, ונטיה כזו בודאי תביא לידי תוצאות רעות אין לנו, אלא לעבוד בארץ־ישראל, עד אשר יבוא הזמן, שהבנק שלנו יצליח למצוא יזמות גדולות, שיהיה ביכולתן למשוך אליהן אנשים עשירים, ואז יהיה נחוץ לשנות את כל הקונסטרוקציה של הבנק שלנו. אמת הדבר, כי גם עכשיו אין אנחנו עושים דברים גדולים בארצנו, אבל באיזה אופן שהוא, מביאים אנחנו תועלת מוחשית על כל צעד וצעד. בהלואות לזמנים קצרים עוזרים אנחנו לקוני קרקעות עד כמה שאפשר; ע”י הלואות לאכרים ונוטעים מרחיבים אנחנו את עבודת האדמה וגם את התעשיה7 היהודית עד כמה שיש להן סכויים בארצנו, ומחזיקים אנחנו את המסחר היהודי. בארצנו הקטנה הננו בבנק גדול, בשביל ארצנו והארצות השכנות; ובעבודה זהירה ומתאימה לאמצעינו ולמטרתנו, אנחנו רוכשים לנו עמדה חזקה צעד אחרי צעד. והלאה: בשכנתנו ישנן ערים אחדות עם תושבים מאחינו, שנוכל לפתח שם עסקי יהודים כמו: בירות, דמשק, ארם צובה וכדומה. פה, בארצנו ובשכנותינו, כל סניף וסניף מקרב אותנו למטרתנו, שבשבילה נוצר. ובגולה – כל סניף וסניף של הבנק שלנו, מרחיק אותו ממטרתו. ואם יש עוד היכולת להעמיד עוד פעם למשא ומתון שאלת פתיחת הסניף במזרח לונדון, הנני מיעץ לכם לעשות זאת, ואז אבוא אליכם8 בהרצאתי, שבה אבאר ביתר שאת את הצעותי אלה.

הצעתי לא נתקבלה והסניף נפתח, וצר לי מאד לרשם פה, כי נבואתי נתקיימה. הוא עשה במשך חמש־עשרה שנים עסקים רעים; וכעת, כשאנכי כותב שורות אלה, כבר באו הדירקטורים לידי הוכחה כי צדקתי. (הסניף נסגר בשנת 1914).

* * *

בשנת 1914 פרצה המלחמה העולמית. במשך שנות הקטסטרופה הזאת נשתתקה העבודה הרגילה שלנו, מפני שממשלת המקום בטלה את הקפיטולציות ואסרה עלינו לעבוד בארצנו. עלה בידינו בכל זאת להשיג כספים ממקומות שונים, ונעזור לישוב היהודי בהלואות קטנות, לצרכיהם הנחוצים ביותר (ההלואות שנתנו לנו ידידים באמריקה לטובת הנוסעים, למען יחזיקו מעמד ולא יחרבו). אחרי המלחמה החזרנו את ההלואות האלה לידידינו אלה, עוד בטרם גבינו את חובותינו מהלווים מפני שגם הלואות שניתנו בזמן המלחמה, הלואות הן.

בשנת 1918, כשהארץ נכבשה ע“י האנגלים, פתחנו מחדש את סניפי האפ”ק ונסדר את חשבונותינו עם כל הלקוחות. אחדים מהם שלמו לנו את חובותיהם קמעה־קמעה, ויש שהארכנו להם את התשלומים לעשר עד עשרים שנה, ונוסיף לתת הלואות ולהרחיב את עסקי הבנק, בתקופה של 1918–1923. במשך השנים האלה הרוחנו סכומים הגונים ונשתמש בהם לכסוי ההפסדים שגרמו לנו שנות־המלחמה, באופן שבסוף 1924 היינו יכולים לערוך מאזן נקי, שהראה בעליל, כי קרן אפ"ק וכספי הפקדונות היו שלמים ומושקעים בעסקים בטוחים.

במשך השנים האלה היה לנו משא ומתן עם ידידינו באמריקה. והם הבטיחו לנו, – בתור פקדון לאורך זמן – סכומים מסוימים שנוכל לתת אותם בתור הלואות לאורך זמן ללקוחותינו, לצרכי הישוב.

אבל ההנהלה הציונית החלה באותו הזמן בתעמולה גדולה לטובת קרן היסוד באמריקה, ולכן לא השגנו את הסכומים שהבטיחו לנו, ונשאר עם ההלואות לזמנים ארוכים בסכום של 300.000 לירה בערך, וזה היה אקטיב קשה למוסד כאפ"ק, שהקרן שלו לא עלתה על סכום זה.

באותו הזמן הלך הישוב בארצנו הלוך והתרחב, כידוע, והנחיצות בהגדלת קרן האפ“ק בשביל עבודותיו בא”י נתגדלה. אבל יחד עם זה נתגדלה אצל אחדים מהדירקטורים שלנו הנטיה להרחיב את עסקי היק"ב באירופה דוקא, ולכן לא הצלחנו בהגדלת הקרן, כמו שיבואר בפרקים הבאים.


 

פרק ד. והדירקטורים בשלהם – כי עיקר הציונות באירופה. – הזמינו למנהל כללי את הד"ר לפרין.– שנוי בתקנות, הצעתי לשמש בהבנק האיפותיקאי לשם הקלת המצב הכספי. – משא ומתן בענין זה עם הנציב סמואל.


המלחמה עברה ויש לנו, ברוך השם, הדקלרציה הבלפורית, אבל הדירקטורים של הבנקים שלנו, עוד אינם מאמינים בעבודה מעשית בארץ־ישראל; כבר עברו מזמן המלחמה כארבע שנים ועלי עוד להלחם מפנים ומאחור נגד כל הצעות שמציעים מאירופה בדבר עסקים שיש לעשות שם באירופה, ובעד הצעות שאנכי מציע להרחבת הישוב. והמלחמה היא קשה מאד, כי היא דורשת הסברים, והסברה דורשת בקורת, ודבר זה לא נעים כלל להנהלה הציונית, ששמה לה לחוק לכסות על כל הפשעים של העסקנים הקרובים אל קערת הקהל… ונהייתי לאיש ריב ומדון. מה שהשגתי – זו שנאה מצד הדירקטורים אחדים. ועלי עוד לשוב בהזדמנות זו איזה שנים אחורנית, בשביל למלאות את הבקרת על העובדות הולכות וחוזרות.

והלכתי ללונדון לישיבת הדירקטורים, שנועדה ליום 20 ליוני 1922, אבל בינתים נועדו לועד הפועל של ההסתדרות הציונית, תוצאות האספה בבית־הלורדים, שהצביעו נגד תכן המנדט האנגלי על א"י בחלק הנוגע ליהודים. המקרה המעציב הזה דחה את ישיבת הדירקטורים של הבנקים לימים אחרים. ובמשך ישיבתי בלונדון היתה לי ההזדמנות לבוא במשא־ומתן עם דירקטורים אחדים. חקרתי על אודות מצב הרוחות בהנהלת המוסדות האלה, בנוגע לעבודה בארצנו, ונודע לי, כי כלום לא נתחדש אצלנו.

כמו לפני המלחמה כן גם עכשיו, אין להעסקנים שלנו אהדה לעבודה ההתישבותית בארצנו, ולהיפך: אצל אחדים מהדירקטורים שלנו ישנה נטיה גדולה לפתח עסקי הבנקים שלנו ע“י עבודה מחוץ לארצנו, ומדברים הם ברצינות על הקטנת העסקים בא”י.

מטפלים בהכנות לפתח סניף בניו־יורק ובוינה, והולכים לעשות עסקים בפולין. לתכלית זו, לשם משא ומתן בפולניה, החליפו סכום גדול של לירות אנגליות, המטבע היותר טובה, במטבע הפולנית היותר גרועה, וקנו מאה אלף מניות של הבנק לפקדונות אשר בלודז, ורשה, דנציג ולמברג.

ורוח החיה בתכניות האלו – הוא הד“ר הלפרין, שהזמינו אותו לדירקטור ומנהל לפני איזה חדשים. לפי החוק והמנהג, מזמינה האספה הכללית דירקטור מנהל, ועל פיה קוצבים לו משכורת, אולם מר הלפרין חפש לו דרך לשנות תקנות מהבנק, ויגע ומצא, כי הזמנת מנהל וקצבת משכורת לו, תוכל לצאת לפועל, לאו דוקא ע”י אספה כללית, אלא גם ע"י הועד המפקח. ויזמין מר הלפרין אספה כזו, מאחדים מידידיו בועד הפועל, והחוזה עמדו נתקבל בנוסחא שהציע.

הייתי באספה זו (בלא זכות דעה, מפני שלא הייתי דירקטור של היק"ב), שמעתי ההצעות והמשא ומתן בין המשתתפים, נזכרתי בימי הרצל ונצטערתי מאד. בימיו דרש זנגויל וחבריו, לשנות תקנה בתקנון של הבנק, ויתרגז העולם הציוני ת“ק פרסא על ת”ק פרסא ולא עלה בידיהם של המציעים להוציא חפצם לפועל, ועכשיו – שנו תקנות ומנהגים; הזמינו מנהל, קצבו לו משכורת, הלכו לעשות עסקים בארצות שונות והכל עלה יפה. הד"ר מוצקין התנגד לחוזה עם הלפרין לזמן של חמש שנים, והציע כי זמן החוזה יהיה רק לשלוש שנים. הלפרין התנגד, ולא בנמוס כיאות, באמרו: “עם חברה כזו לא לפי כבודי להכנס בחוזה”, אבל אחרי כן הסכים לחוזה של שלוש שנים, בדעתו כי העתיד יהיה בידיו.

עלה בידי להכנס במשא ומתן על עסקי הבנקים עם מר ניידיץ, ומתחתי בקורת חריפה על המהלך החדש במוסדות הכספיים שלנו. בארתי לו כי הלפרין היה מחויב ללכת קודם לא“י, ולהסתכל תחילה בעסקי ההתישבות והתעשיה והמסחר, ולא ללכת לערים שונות באירופה וליסד שם בנקים, טרם שראה את ארצנו, המרכז האמתי של עבודתנו. בארתי לו, כי התקוה לרכוש במקומות אלה קונים למניות של הבנק שלנו, או פקדונות, היא תקות שוא. הלקוחות של הבנקים האלה, יבואו לבנקים הציוניים לקחת ולא לתת. והבקיאים בחוץ לארץ יאמרו: אתם עזבתם את עסקי א”י ובאתם לעשות עסקים אצלנו, ואיך אתם אומרים לנו שנקח את כספנו ונלך לארץ זו שאתם עוזבים אותה? ומה הציונים האומללים עושים? מרעישים את כל העולם בתכניות ועסקים שונים בא"י, ובעצמם הם הולכים ומפזרים את הכסף והמרץ שלהם בפולין, באוסטריה וכדומה, ובפרט במקומות, שהמטבע היא כל כך לא בטוחה. ועוד: בשביל לפתח סניפים שונים, ובפרט בארצות שונות, נחוצים פקידים זריזים, שיש להם עבר בעסקים כאלה; נחוצים רואי חשבונות ומבקרים מנוסים, היודעים מה לאשר ומה לדחות, ועל כל אלה – דירקטורים היושבים במקום קבוע, ויודעים כיצד לסדר ולהוציא לפועל השגחה מעולה; דירקטורים המעונינים בכספם הם, ולא רק בציונות, שאיננה מחממת ואינה מקררת אותם, וכל אלה האנשים אינם אצלנו. עלינו להסתכל בעבר של עבודתנו: אנכי התנגדתי לפתיחת הבנק בסטמבול ואמרתי בשעתו לוולפסון, כי העסק הזה לא יביא לנו כלום בעניני הפוליטיקה עם הממשלה התורכית, אבל יביא ויביא הפסדים רבים, ולצערי נתקיימה נבואתי.

אנכי התנגדתי בשעתו גם לפתיחת הסניף בויטשפל בלונדון, והיה אז רק “לא בנקאי” אחד, והוא המנהיג הגדול הרצל, שהסכים לדעתי, אבל אחרי הסתלקותו פתחו את הסניף הזה, והוא יביא בודאי הפסדים (ונבואתי נתקיימה. עיין בפרקים הבאים).

ובמובן זה נשאתי ונתתי עם מר ניידיץ, וגם הבאתי לו מופתים חותכים ומספרים מעציבים על עסקי סטמבול ולונדון, בשנות 1921־1920, שבהם הפסיד היק"ב סכומים גדולים, אבל דברי נשארו כקול קורא במדבר.

ואת אשר יגורתי בא. לרגלי הרחבת העסקים בלונדון ובפולניה, בא היק“ב בדוחק כספי, בחצי השניה של שנת 1922, ויתחיל המנהל לדרוש מאת ההנהלה של האפ”ק לצמצם את העסקים בא“י. הייתי מוכרח לבוא בחליפת מכתבים ארוכה עם הדירקטורים בלונדון, וביום 22 לאוקטובר לשנה הנזכרת, כתבתי להם, כי לא נוכל להקטין את העסקים הרגילים, כי עד כדי שיהיה לנו הסכום הנחוץ לעזרת היק”ב עלינו לקצר לתכלית זו את ההלואות לאלפים לקוחות, ובזה נביא את המוסד שלנו למצב מסוכן (ע"י דרישת הפקדונות חזרה מאתנו) ונביא עלינו שואה, שלא נוכל לצאת ממנה בשלום…

ומכיון שאי אפשר לפתור את שאלת הדוחק במזומן ע"י צמצום העסקים, הצעתי את הפתרון הבריא האחד, שהצעתי וחזרתי עליו בשנות 1921־1920.

אנכי הצעתי אז ליסד בנק אפותיקאי, ולמסור לו חלק האקטיבים שלנו המושקעים בהלואות לזמנים ארוכים, בבטחון נכסי דלא ניידי, בקרקעות וכדומה, שקשה עכשיו לפרק אותם. נגד האקטיבים האלה יתן לנו הבנק האפותקאי אובליגציות, שאפשר יהיה למכור אותן, ולמלאות את האמצעים הכספיים החסרים לנו כעת לעסקים ליקוידיים.

חלק מהצעתי נתקבל. נתיסד הבנק האפותיקאי, וכעת נחוץ לעשות עוד צעד, ולהפוך חלק האקטיבים שלנו לאובליגציות של הבנק האפותקאי, את הנירות האלה אפשר יהיה למכור, ויהיה לנו כסף במזומנים.

קרוב לאותו הזמן, היתה לי שיחה עם הנציב סיר סמואל, בדבר מצב הבנקים שלנו, הידועים לו מועדת הבנקים שבהם השתתף, עפ“י בקשת ההסתדרות הציונית, בשנת 1918. בשיחה זו הבעתי לסיר סמואל את דעתי על האפשרות של הקלת המצב הכספי הדחוק בארצנו, בכלל, לא רק של היהודים, אלא גם של הערבים. ובארתי לו, שהמצב הכספי בארצנו הוא כעת קשה, מפני שבשנות המלחמה וגם אחריה, לקחו הרבה ערבים, בעלי נכסי דלא ניידי, הלואות בסכומים מסוימים שעולים כולם יחד, לפי הערכה שלנו, לסכום מיליון לירות. הממשלה המנדטורית הוציאה חוק, האוסר על המלוים להעמיד למכירה את נכסיהם של החיבים בשעת חירום זו, ובצדק – מפני שהכסף אינו כעת בארץ, ואם יעמידו למכירה הרבה נחלאות ובתים בפעם אחת, והם ימכרו במחירים נמוכים מאד, יהרוס זה את הלווים והמלוים, אבל מצב כזה אינו יכול להשאר זמן רב, מפני שהמלוים זקוקים לכספים שהלוו. והמוצא האחד מהמצב הקשה כעת, הוא, לפי דעתי, כי הבנק האפותיקאי של הציונים יתן הלואות על בתים ושאר נכסי־דלא גם לערבים, באובליגציות, והמה יסדרו את חובותיהם ע”י שוה כסף זה. להעברים הלווים תצא תשועה גדולה, שיחליפו חובותיהם של זמנים קצרים בחובות לזמנים ארוכים, והמלוים יקבלו אובליגציות שיהיה ביכולתם למכור אותן, ובזה נעשה גם את הפסיעה הראשונה לשלום או להבנה עם הערבים, השלום – הנחוץ ליהודים ולערבים. בשביל הגדלת סכומי ההלואות האלה, יהיה לנו צורך לבוא במשא ומתן עם איזה בנק בלונדון שיקל עלינו מכירת אובליגציות ודבר זה, לפי דעתי, יקל עלינו להוציא אל הפועל, ע"י עזרת הממשלה המנדטורית, אם נתן הלואות גם לערבים.

מר סמואל שמע בהתענינות רבה את הצעתי זו, ויעץ לי לפנות אל חבר הדירקטורים של הבנקים שלנו, ולבוא אליו אחרי כן עם ההצעה שתתקבל ע"י ההנהלה.

אנכי עשיתי כעצת סיר סמואל, אבל הדירקטורים שלנו לא נתנו לבם להצעתי זו וכך נשתתק הענין.


 

פרק ה. ידידינו באמריקה שולחים כסף לאפ“ק. –והדירקטורים מוסרים את הכסף להיק”ב. – הלפרין מרחיב עסקי היק“ב באירופה. –במקרה של דוחק לאפ”ק, ראה הצלה בהכרזת מורטורום. – העסקים הקשים באפ"ק בראשית שנת 1927.


לפוליטיקה הפיננסית של האפ“ק והיק”ב יש להוסיף את העובדות דלקמן: עוד בשנת 1917, בהיותי בלונדון מיד אחרי הכרזת בלפור, הצעתי לפני הדירקטורים, שישתדלו למצוא את האמצעים הנחוצים לכסות את ההפסדים שהביאה המלחמה לבנקים, ולחפש דרכים להגדיל את הקרן של האפ“ק, למען שיהיה ראוי להיות כלי שרת לעבודה הישובית בארצנו לכל סעיפיה. באותו זמן – כפי הנראה, רק אחינו מאמריקה הבינו את המצב – הועד הציוני שבאמריקה העביר מכספי הסיוע שמונים אלף לירה, בפירוש בשביל לכסות הפסדי המלחמה של אפ”ק, ובצדק והגיון בכרו את האפ“ק על פני היק”ב, מפני כי היק“ב עבד בעת המלחמה באנגליה, במקום שכל הבנקים הרויחו כספים, ואם הפסיד, הלא לא הפסיד בעסק ההתישבות הארץ ישראלית, בשעה שהאפ”ק נמצא כל זמן המלחמה בא“י, והפסיד שם בעסקי הישוב, ולכן הקציבו את כספי הנדבות של הסיוע למוסד זה. אולם הדירקטורים שלנו לא התחשבו ברצונם של הנותנים וימסרו את הסכום הנזכר להיק”ב, ואת האפ“ק השאירו עם אמצעים מעטים. והמנהל החדש, הד”ר הלפרין היה עסוק בסדור ויסוד בנקים חדשים בורשא, לודז, ולמברג, כמו שהזכרתי למעלה. ויבוא לארצנו רק כעבור שנה־שנתים למנויו. באותה תקופה נתרבו הפקדונות באפ“ק, ויעבירו סכומים גדולים להיק”ב בלונדון, וההנהלה השקיעה אותם בעסקים באירופה. נכנסתי אז במשא ומתן עם הד"ר הלפרין והראיתי לו, כי בחדשי אוגוסט־ספטמבר תבאנה, כרגיל, דרישות גדולות מהלקוחות שלנו, מהנוטעים והסוחרים, וכן גם מהמפקידים, ויש חשש גדול שהבנק יבוא במצב קשה בנוגע למלוי דרישות אלה, ובפרט דרישות המפקידים.

על זה אמר לי ד“ר הלפרין, כי אם הבנק יבוא במצב דחוק, נבקש את הממשלה להכריז מורטוריום. הוספתי לברר לו, כי השקעת סכומים גדולים בעסקים לא בטוחים ובהלואות לזמנים ארוכים, כמו סיליקט וכדומה, יכולה ג”כ להביא את הבנק לידי דוחק בכסף, והוא באחת: אם תבאנה דרישות תכופות או גדולות, נבקש את הממשלה להכריז מורטוריום. נשתוממתי לשמוע דברים כאלה מפי איש העומד בראש הבנקים שלנו, שאינו מבין, כי הכרזת מורטוריום בשביל מוסד אחד בארץ, פרושה מיתה רוחנית למוסד זה, ותביא הרס למוסד ולישוב.

במשך שיחות אלו, נודע לי מהלפרין כי גם הדירקטורים אשר בלונדון יודעים את המצב הקשה, ואין הם משתדלים למצוא את הדרך והאמצעים להחלטתו השלמה והיסודית, אלא מנסים לרפא אותו באופן פליטיבי; היום מכריזה ההנהלה כי היא הולכת ליסד בנק לתעשיה; מחר על הלואה בת עשרה מליון לירה, ומחרתים ע"ד השתתפות יהודים עשירים בבנקים שלנו. הדירקטור מר נ. אמר במשא ומתן עמדי, כי המיניסטר אמרי הבטיח כבר להשיג בשביל הבנקים שלנו שלוש מאות אלפים לירות, כדי להוציא אותם מהמיצר.

ויחד עם הכרזות כאלו מחברים ומגישים לדירקטורים בלנסים שבאחד מהם מראים רוחים 45.000 לא"י; בשני – (משנת 1926) – 10000 לירות ובשלישי 26000 לירות, ומכל אלה לא נכו הפסדים שונים. ויש בהם גם אחוזים שהוסיפו על חשבונות חיבים כאלה, אשר גם הקרן אצלם מסופקת…

בעברי על חשבונות האפ“ק ראיתי, כי מלבד ההלואות שנתנו לפקידים מכספי הפונד ע”ס 14072 לירה, נתנו מכאן גם הלואה לגברת אחת בסך 3800 לירה לבנין בית למלון, והגברת הזו לא שלמה במשך שנים לא על חשבון הקרן ולא על חשבון הרבית. ועוד יותר מזה: תפקיד האחראי, מנהל החשבון, לא ידע לאמר לי, אם החוב הוא הלואה, או שהבית שייך לבנק.

בשנת 1924, כשהייתי עוד דירקטור ומנהל כללי באפ“ק, לקח הופיין 1900 לירה בלי ידיעתי, והעביר את הסכום הזה לפנקסאות בלונדון. בשנת 1925 לקח הופיין לעצמו מקופת האפ”ק עוד 3800 לירה ובשנת 1926 עוד 500, ובסה“כ 6200 לא”י. כשבאתי בתלונה על זה לפני הדירקטורים בישיבותינו ביולי 1926 בברלין, הציע הלפרין למחוק מהסכום הזה 2000 לירה לטובת הופיין, הטבה בעד שנת 1925, אע“פ שבאותו זמן לא היתה שום התחיבות לתת להופיין סכום זה וגם לא היתה שום אפשרות, מפני שהעסקים היו רעים והמאזן הראה הפסד בסכום גדול, כמו שבארתי. אוסישקין התנגד באותה ישיבה לטנטימה בכלל, ואנכי הודעתי, כי לאפ”ק יש התחיבות לשלם להופין 960 לירה לשנה משכורת ו–500 לשנה בתורת טנטימה (מבלי להתחשב אם ישנם רוחים או לא), אבל אין שום טעם לדבר להכפיל טנטימה זו פי ארבע. ומלבד זה הלא לקח הופין את הסכומים בלי רשיון הדירקטורים, על דעת עצמו, דבר זה נחשב בכל המוסדים הכספיים לעוון פלילי: יוצא שאנו נשלם פרס נוסף בשביל מעשים כאלה…

והנה בסוף 1926 קבלתי העתקה מהפרטי־כל של הישיבה הנזכרת, ולתמהוני הגדול קראתי בו, כי “אושרה הטבה בסכום 2000 לירה, שנתנה למר הופין, עבור עבודתו בשנת 1925”. זה היה נגד דעתם של שני הדירקטורים שלא הסכימו להטבה זו.

ביום 17 לנובמבר היתה ישיבת הדירקטורים המקומיים, ומר אוסישקין קרא מכתב מאת הד“ר הלפרין שבו הודיע לו, כי בשנת 1924 העביר הופין לחשבונות אפ”ק בלונדון חוב בסכום 1900 לירה, שעמד כבר יותר משלוש שנים פתוח ורשום כחוב בלי רבית. הלפרין בקש את הדירקטורים המקומיים לסדר את תשלום החוב הזה עם הופין. הבעתי את מחאתי נגד איזה סדור שיהיה. אולם חברי הסכימו להצעה שהופין ישלם 400 לירה לשנה. אם מלא הופין את דרישת ההחלטה הזו או לא, אינני יודע.

מר קרמניצקי קבל מאת האפ“ק בשנת 1924 הלואה בשביל חברת סיליקט ונתן ערבות פרטית לבנק בסכום 6000 לא”י. נוסף לזה היה קרמניצקי חייב לאפ“ק מקודם עוד 5200 לירה, שנתנו לו בשביל עבוד פרדסו בפתח־תקוה. אחרי שהסיליקט לא פרע לנו את חובו, נשאר קרמניצקי חייב לנו בסך הכל 9200 לירה בערך. בישיבת הדירקטורים בירושלים בראשותו של קובן (וגם הלפרין) ב־28/29 מרץ 1926, הוחלט, כי הלפרין צריך לבקש מקרמניצקי משכנתא על הפרדס שלו בפ”ת להבטחת החוב. אבל הלפרין מחק את הסכום הזה מחשבונו של קרמניצקי. מענין הדבר, כי כשעוררתי שאלה זו בישיבת ועדת הבנקים בשנת 1935, ענה הופין, כי על החוב של קרמניצקי ותר הלפרין, מפני שההלואה נתנה לו בלירות מצריות בשנות המלחמה. עניתי על זאת בתוקף, כי זה לא אמת, מפני שהסכום 6000 לירה ניתן לו בשנת 1924 אחרי המלחמה, ובכסף מצרי עובר לסוחר, אבל מחאתי נשארה בלי תשומת לב מצד חברי ועד הבנקים. ויכתב נא לזכרון ותור סכום גדול כזה לאיש עשיר כמו קרמניצקי, והחפץ להצדיק זה בשקר מוחלט.

פלשתינה אקספרס ופלשתינה ללויד – החברה הראשונה, הפלשתינה אקספרס, נוסדה בשנים הראשונות אחרי המלחמה. הפלשתינה אקספרס קבלה את כל הקרן שלה מהאפ“ק – 5000 לירות מצריות. נוסף לזה נתן לה האפ”ק עוד הלואה באותו סכום לערך. ובמקום למלאות את תפקידה בתור חברה לתירות התעסקה חברה זו בבחינת הלואות על סחורות (ביחוד על עצים לבנין), ומפני סבות שונות הפסידה את כספי הקרן וגם את ההלואה. האפ“ק צמצם אז את עבודת החברה והעמידה על העברת משא של סחורות. במשך של שתים־שלוש שנים (1923־1924) עלה לחברה זו לכסות את הוצאות העסק והנהלתו, ועוד היו נשארות איזה מאות לירות לשנה. בקיץ9 שנת 1925 שלח ד”ר הלפרין את ד“ר ליכטהיים הנה במטרה להרחיב את עסקי החברה הזו, ויאשר לו באפ”ק קרדיט של 5000 לימ“צ, וימנה ליכטהיים פקידים רבים ויפתח משרדים, ובמשך חדשים אחדים הפסיד 5649 לי”מ. כשכלו הכספים האלה, פתח ד“ר הלפרין לד”ר ליכטהיים, בראשית דצמבר, עוד קר קרדיט בסכום של 7500 לי“מ, ויסד, בשותפות עם איש אחד בברלין, החברה “פלשתינה ללויד”. גם העסק הזה גרם במשך איזה חדשים הפסדים גדולים. בקושי קבל הבנק מהחברה הזו 3300 לי”מ והמותר 4200 לי“מ הופסד. בס”ה גרמה תכנית זו של הד“ר הלפרין הפסד של 10000 לירה בערך במשך איזה חדשים. ואת כל העסקים האלה עשה הד”ר הלפרין על דעת עצמו, מבלי לשאול את דעת הדירקטורים המקומיים.

דברתי עם מר אוסישקין באריכות על ההנהלה הלונדונית של האפ“ק ושל היק”ב המנהלות את מוסדותינו בניגוד לחוקים והמנהגים. ועל מצבנו אנו, הדירקטורים בהנהלת אפ“ק. עדים אלמים אנו – אמרתי – לעסקים רעים, ולהוצאות גדולות בלתי מבוססות, ולמאזנים מזויפים. ושואל אני את עצמי: למה נוסיף לשבת על כסאות דירקטורים? אמרתי לו ג”כ כי עומד אני להגיש את פטורי, ושאלתי את דעתו אם נכון גם הוא להתפטר. כי אם יבוא האמון, ויגלו לעין כל המעשים של בזבוז כספית ואונאת דעת, וכל הנבלה שבשטת ההנהלה תראה לעין השמש – עתידים אנו לתת את הדין. על זה אמר אוסישקין: עצתי נתונה לך שלא תתפטר, גם אנכי לא אוכל להתפטר: תמות נפשי עם פלשתים…

במצב עגום כזה החלטתי לסדר עוד הפעם הרצאה מפורטת בדבר העסקים וההנהלה באפ"ק ולבוא בתלונה רחבה לפני הדירקטורים, בישיבה שתקרא בארץ, או ללכת עם הרצאה זו לאירופה.


 

פרק ו. דעתי על המשבר של שנת 1926. – המצב במסחר, תעשיה וחקלאות. – בנית בתים. – תשובה לדירקטור נ. בדבר השקעות האפ"ק בעסקים שונים.


המשבר זעזע את ארצנו בשנת 1926, ומוצא אני לנחוץ להביא כאן שני מכתבים שכתבתי אז בענין זה, אחד לעסקן ידוע והשני לבורר הדירקטורים של הבנק.

מכתב א.

אתה שואל ממני את דעתי על המשבר הנוכחי בארצנו. קשה לענות על שאלה זו במכתב, מפני שהיא קשורה במצב הכללי בארץ ובעבודת ההסתדרות הציונית, וגם בעבודתן של ההסתדרויות השונות של הפועלים וכו'. אולם אחרי שהבנק שאתה עומד בו כמנהל, מעונין במצב שבארצנו, אנסה לברר לפניך את השקפתי בנוגע לשאלה זו.

במסחר. – בארצנו הנמצאת במצב של התישבות ז.א. של התהוות והתפתחות ישנם עסקים בריאים ויש עסקים שאינם בריאים. כמו בעולם הגדול ישנם גם בארצנו הרבה סוחרים שנהלו עסקיהם בזהירות הנחוצה לפי האמצעים שבידיהם, ויש כאלה שהיתה להם מנה ועשו עסקים באלף מנות, קנו סחורה בשטרות, לוו מבנק אחד ושלמו לשני, לקחו מהשני ושלמו לשלישי. מכרו את סחורותיהם בלי רוח, ולפעמים גם בהפסד בשביל לשלם את השטרות בזמן פרעונם וסוף סוף באו לידי מצב דחוק שקשה לצאת ממנו. הסוחרים ממין הראשון יושבים שקטים במשרדיהם, אבל אלה מסוג השני מקימים סערה וצועקים על המשבר. לפי הידוע לי מהוים האחרונים אחוז קטן, ואין להם תקנה אלא בליקוידציה; יפרקו עסקיהם ותחדל הצעקה וארצנו לא תחרב בגלל הסוחרים שלא היו זהירים בעסקיהם.

בתעשיה. – בשנים האחרונות נתרבו מפעלים חדשים רבים לתעשיה (על פי המספרים שבידינו הם עולים לכמה מאות). הם העסיקו כחמשה אלפים פועל, מכונות לערך 3000 כח–סוס, ובהם הושקע כשני מיליונים לירות. בין המפעלים האלה, שרבים מהם נוסדו בארץ חדשה במהירות יתרה, כמעט על רגל אחת, ע"י אנשים שבאו לחפש פרנסתם. נמצא אחוז קטן שלא הצליח, מחוסר ידיעה או מחוסר כסף, וזה טבעי. הנה למשל “רענן” (בית חרושת לשוקולד). ידוע לנו, כי המנהלים לא היו מומחים לעבודה זו, לא דאגו להעמיד בראש בית החרושת מומחה וגם כסף חסר להם; ולכן קנו גלמי סחורה לעבודתם פה במקום במחירים גבוהים ויוציאו סחורה לא טובה שעלתה ביוקר ואחרי נסיונות בלתי מוצלחים הוכרחו להפסיק את עבודתם. עכשיו עבר בית־החרושת לידים אחרות והוא הולך ומצליח.

והנה ל…..ץ, בורסקאי מומחה, שהיה לו גם בית חרושת כזה בורשה טרם בואו לארץ. הוא ובנו מבינים את העסק על הצד היותר טוב, ויבנו להם כאן בית חרושת ע"פ המסקנות האחרונות של הטכניקה ויוציאו סחורה טובה, שמצאה לה שוק בארץ, בסוריה ובמצרים. את בית החרושת שלו בורשה מכר ויקבל עבורו חלק מהמחיר במזומן וחלק בשטרות. בכסף המזומן בנה את בית החרושת בארץ אבל את השטרות בורשה לא יכול היה לגבות מפני המצב הקשה בפולין, ויחסר לו כסף להנהלת העסק. זהו גם מצבה של “לודזיה”, בית חרושת לגרבים. הסחורה טובה ויש לה שוקים בארצנו וחוצה לה, אבל חסר כסף להנלהת העסק. לו היה אצלנו בנק גדול (לא בנק מיוחד לתעשיה, שאומרים ליסד, מה שאני חושב לשגיאה גדולה) שהיה יכול להפריש סכומים ידועים להלואות לזמנים ארוכים, היו יכולים רבים שפרקו עסקיהם בחוץ לארץ להשאר בארץ ולבנות פה ולהבנות, ואז היתה הצעקה על המשבר פוסקת מאליה.

בנין בתים. – באו רבים ובנו. כידוע הוקמו כאלפים וחמש מאת בתים. ישנם בין הבונים איזה עשרות שטעו בחשבונותיהם: אחדים מפני שהבנינים עלו להם יותר ממה שחשבו בגשתם לבנין לפי התכניות שקבעו האדריכלים, ואחרים – בפרט מפולין – מפני שהתחילו לבנות בחלק הכסף שהביאו עמם, וקוו לקבל מארץ מולדתם את יתר הכספים הנחוצים בשביל גמר הבנין, ובאו ע"י זה במצב קשה.

גם לאנשים האלה אפשר היה לעזור בנקל, לו היה לנו בנק אפותיקאי, שיש מהלכים לאובליגציות שלו, או לו היה לנו בנק בעל אמצעים שהיה יכול לתת הלואות לגמור את הבנינים עד אשר יקבלו בוני הבתים הלואות מהבנקים האפותיקאיים בתנאים אלה הנהוגים בכל הארצות והיו מצילים את בעלי־הבתים ממצבם הקשה וגם הבנק היה עושה עסקים בטוחים. אבל מכיון שלא זכינו לכך, באו גם המפעלים הבטוחים האלה במצב קשה. בארץ קטנה כארצנו הרי נשיבת הרוח הקלילה עשויה לההפך לסערה, אלא שסוף סוף אין אלה אלא גלים עוברים, הבאים ושוקעים כלעומת שבאו.

בחקלאות. – המושבות הקיימות מכבר, שסודרו ע"י פרטים באמצעיהם הם, כמו פתח־תקוה, רחובות, חדרה וכדומה, או אפילו אלו שנוסדו בכספי הברון, מכיון שהנדיב אחז בשיטה נאמנה לפני עשרים וחמש שנה, ויתן לאכרים את הדרוש להתבססותם ועזב אותם אחרי כן לנפשם ועל אחריותם – המושבות האלו שגדלו על יסודות בריאים ושאין עליהן אפוטרופסים, – מתפרנסות בעצמן ועל צדן מתפרנסים תושבים פועלים לאלפים. ולא רק מתפרנסים, אלא הרבה מהם מתבצרים במצבם הכלכלי שהולך וטוב משנה לשנה. אולם בצדן של המושבות האלה, המהוות יסוד כלכלי וחקלאי בריא, רואים אנו את המושבות של ההסתדרות הציונית, החיים עדיין תחת אפוטרופסותה ומצבן רחוק מהיות מזהיר. וזה טבעי ומובן. הנה זה כעשרים שנה שההסתדרות נותנת למתישבים עזרה ותמיכה בלי חוזים, והלואות בלי שטרות ובלי התחיבות פרעון. עם כל זריזותם וחריצותם ומסירותם לרעיון התחיה של המתישבים הפסידו הרבה זמן ומרץ על נסיונות חברותיים ותקוני המשטר לפי תורתו של מארקס. וגם ההסתדרות הציונית אינה מקילה את תפקידם של החלוצים האלה. מה שהסתדרות זו קוצבת, היא נותנת לא בשעה שהכספים נחוצים לזריעה וליתר עבודות השדה אלה אחרי עידן ועדנים, ולכן קונים המתישבים את הצריך להם בשטרות ומשלמים פי שנים שלשה ממחירם. כל זה יוצר משבר תמידי קשה, המסכן את כל המפעלים ומביאם לעברי פי פחת.

ואם נוסיף לחקלאי המושבות הללו את חמש־שש מאות המורים והפקידים של ההסתדרות הציונית שאינם מקבלים את המשכורת שלהם משך חדשים רבים, ומוכרחים לקנות את כל צרכיהם בחנויות הקטנות במחירים גבוהים, ויש שהחנויות חדלות לתת להם סחורות בהקפה – היפלא אחרי כל אלה שצעקה גדולה ומרה על המשבר החרידה את ארצנו והגיעה גם לחו"ל?

ולאחרונה – אבל לא האחרונה במעלה, כמו שאומר האנגלי – העליה כפי שנקבעה ע“י הנהלת ההסתדרות הציונית, העליה של בעלי הון מוגבלת וקשורה בפורמליות שונות, אבל עליה של פועלים, מחוסרי אמצעים, הנה חפשית ע”י הסרטיפיקטים, שהממשלה נותנת להסתדרות הציונית ושזו האחרונה מחלקת על ידי הסתדרויות הפועלים בארצות הגולה. אלה האחרונים שולחים לנו פועלים מאורגנים על בסיס סוציאליסטי וקומוניסטי, וכל אניה ואניה מגדילה את מספר מחוסרי העבודה. המצב הזה מונע את בעלי ההון מבוא לארצנו ואלה שכבר באו פוחדים להשקיע כספים באיזה מפעל, ואלה שהשקיעו סובלים “מהסוביטים” של הפועלים…

אסכם את דברי: התישבות דורשת כסף, עבודה וסדר, וכל אלה חסרים לנו…


מכתב ב. (מכתב מיום 22 בינואר 1926).

קראתי מכתבך הנכבד מן 24 העבר בתשומת לבב מיוחדת… ומפני שהנך העסקן המעשי היחידי בתוך ועד הדירקטורים של הבנק, לכן הרשני לברר לך איזה דברים בנוגע לעבודת הבנק, – לא בשביל להכנס בוכוחים, שעליהם נאמר “כשם שאין פניהם של אדם שוים כך אין דעותיהם שוות”, – אלא בשביל להעמיד עובדה אחת על אמתתה…

השקעות האפ“ק. – אומר הנך, כי הבנק שלנו השקיע כספים בהלואות לזמנים ארוכים ובעסקים שונים לא די בטוחים, ודן אתה את המנהלים כף זכות מפני שמצב הישוב הכריח אותנו לכך. הנחה זו איננה מתאימה לעובדות. אע”פ שהישוב וכל10 המפעלים שלנו בארצנו יקרים לי מאד ובהם חיי רוחי במשך ארבעים שנה, בכל זאת מעולם לא השפיעו עלי עניני הישוב עד שאשקיע בהם במחשבה תחילה את כספי הלאום, הלא הוא קרן הבנקים, בעסקים מסופקים, או שאלוה לזמנים ארוכים את כספי הפקדונות, שנתנו לנו לזמנים קצרים. ידוע, כי לפני המלחמה וגם אחריה באו אלי הרבה עסקנים לבקש הלואות בשביל עסקים שונים. בחרתי רק את הטובים והבטוחים ביותר ודחיתי את המסופקים, והמופת החותך לזה, כי אמנם נתנו עזרה כספית בסכומים גדולים לקנין קרקעות ולנוטעים, לאכרים, לתעשיה, למסחר וכדומה. אבל לעסקים רעים לא נכנסנו. כשהיה צורך גדול בהלואות לזמנים ארוכים בשביל בנין תל־אביב, הרצליה וחיפה, ולנוטעים במושבות, לא נתתי מכספי הבנק, אלא השתדלתי להשיג פקדונות לאורך זמן, (מהקה“קל ומ־”עזרא" ברלין), ועאפ“י שהשתדלותי זאת ארכה איזה שנים, בכל זאת עמדתי על דעתי ועל העקרון, כי אסור להלוות לזמנים ארוכים כספים המופקדים לזמן קצר, קח נא את המאזנים של אפ”ק בידיך ותוכח, כי בעסקים האחדים הקשים או המסופקים, כמו אגודת נטעים ו“שארית ישראל”, נכנסו רק במשך המלחמה בתנאים המסחריים הנתונים אז ומתוך הכרח.

מלבד זאת נתנו הלואות לזמנים ארוכים אחרי המלחמה על פי פקודת ועד הצירים בשעתו, שהבטיח לתת לנו בשביל הלואות אלו כספים מיוחדים שקוה לקבל מאמריקה. (עיין “לארץ אבותינו” חלק ג' פרק יד ע"ע 61־64). בלי אותה ההבטחה של ועד הצירים לא הייתי נותן את ההלואות האלה, כי לפי דעתי והכרתי העמוקה צריכים כל מוסדות הישוב – וביחוד מוסד כספי – לעבוד על פי עקרונות חזקים ומוצקים, ואין לנו רשות להקריב כספיו של הבנק בשביל מוסדות אחרים או צבוריים. זו היתה גם השקפתי בענין הערבונות להללוידס בנק בשביל קרן היסוד. ומנקודת השקפה זו כתבתי לך בענין זה. אבל מכיון שהנני עומד בשאלה זו, חפץ אנכי להוסיף עוד דברים אחדים:

אמת שבענין זה יש הכרחיות: אי אפשר לא לפרע את השטרות של ההנהלה הציונית בירושלים; אי אפשר לעזוב את הנקודות החקלאיות לנפשן; בלי לתת את הדברים הנחוצים ביותר לקיומן, אלא על מה אנכי קובל? – קובל אני, ועוד רבים כמני11, על עבודת ההסתדרות הציונית, ההולכת ומוסיפה בשעה זו של דוחק ולחץ עוד מפעלים כאלה שיגדילו את הלחץ בארץ ובהסתדרות. אנו היושבים בארץ והמסתכלים מקרוב לנעשה ויודעים את המצב, רואים, כי הנקודות הישוביות והקואופרטיביות של ההסתדרות הציונית בולעים כספים עצומים, ולא העמידו אפילו עד כה משפחה אחת מבוססת על הקרקע; ואומרים אנו כי מהמפעלים הללו נצרך לבחור את הטובים ביותר ואלה שיש להם תקוה שיתפתחו ויעמדו ברשות עצמם, ולפרק את האחרים שאין להם כל תקוה, ולא להכנס בשבילם לעוד חובות ולעוד הלואות על סמך הנדבות שאולי תבאנה, ולהוציא בינתים שטרות ולהפיצם בכל ערי ארצנו…

התישבות באמצעי קרן היסוד. – אמתים ונכונים המה דבריך, כי החקלאות זקוקה לתמיכה מצד הממשלה בהרבה ארצות, ותמיכה כזו צריכה לתת למתישבים בא“י קרן־היסוד; אלא השאלה היא: בשביל איזה סוג מתישבים, באיזה תנאים, ובאיזה אפנים נשתמש בכספי קה”יס? על השאלות כתבתי בפרטיות בחוברות שהדפסתי, ולא כדאי להאריך בזה.


 

פרק ז. ישיבת הדירקטורים של האפ“ק בלונדון. – משא ומתן עם ניידיץ; הסכים ללכת להאג ולהתראות עם קאגן, והתחרט. – הקונגרס בבזל. ועד בן שבעה. – שומעים את הנאשם ואינם שומעים את המאשים. – ישיבה סוערת של האפ”ק ושל היק"ב. - ההרצאה שלי לפני וויצמן ויתר הדירקטורים.


בראשית מאי 1927, נקראו הדירקטורים המקומיים עוד פעם ללונדון, לישיבה משותפת; ישיבה זו נתקיימה ב־17/16 לחדש מאי (1927). עשיתי את אשר היה מוטל עלי עפ“י משרתי ומצפוני, והרציתי בעת הישיבות, וגם במשא ומתן מיוחד עם קובן וניידיץ, על אודות כל השגיאות והקלקולים שנעשו ע”י האפ“ק במשך שתי השנים האחרונות (1925־1926); וגם מסרתי לכל הדירקטורים הרצאה מפורטת על כל העסקים ועל12 המעשים, שנעשו באפ”ק נגד המנהגים וגם נגד החוקים השוררים בבנקים בכל העולם. דרשתי שלא יאשרו את המאזן משנת 1926, טרם שיפחיתו ממנו את ההפסדים השונים על סכום של 150.000 לירה. בשיחה פרטית עמדי הסכים מר ניידיץ לדברי ואמר, כי הוא לא יקבל עליו אחריות כזו, לחתום על המאזן, כמו שעשו חבריו, הלפרין והופין. על אף כל השיחות הללו נשאר הכל כדאשתקד. הדירקטורים נתפזרו איש איש למקום המנוחה שלו ברחבי אירופה, מבלי שהחליטו אודות האמצעים להגדלת הקרן של האפ"ק והבראתו.

ואחרי הישיבה בלונדון עוד ישיבה בבזל.

ראיתי, אמנם, כי בודד אני בשדה הקרב, ולכן לא אוכל להוציא אל הפועל איזה דבר ממשי, או לגרום לשנוי עיקרי בהנהלה, בכל זאת החלטתי להתעכב בדרכי הביתה, איזה ימים בפריז ולהמשיך שם את המשא ומתן עם מר ניידיץ בדבר השתתפותו של מר קאגן בהבראת האפ"ק.

הלכתי לפריז והתראיתי עם מר ניידיץ ובארתי לו, כי בשביל להציל את אפ"ק, נחוץ לנו לבוא במשא ומתן עם קאגן, כמו שהצעתי כמה וכמה פעמים. אחרי שיחה ארוכה, הסכים מר ניידיץ ללכת אתי להאג ולהתראות עם מר קאגן. וקאגן היה אז בירושלים והכין עצמו לבוא לאירופה, ולכן הציע מר ניידיץ שאלך למרינברד ואבוא משם בחליפת מכתבים עם מר קאגן כדי לקבוע את המקום והזמן לפגישתנו.

כתבתי לקאגן, וקבלתי ממנו טלגרמה, כי יבוא ב־7 ליולי להאג, והוא מזמין אותנו לבוא אליו לזמן ההוא. הודעתי תשובה זו לניידיץ, והוא ענה לי, כי הוא הולך בקרוב ללונדון, ומשם יודיע לי מתי יבוא להאג. חכיתי לידיעה ממנו, והנה הוא מטלגרף בסוף יולי, שלא ילך להאג לפגישה זו.

השתוממתי לשמוע מניידיץ כי הוא שנה הבטחתו ולא ילך עמדי להאג והחלטתי ללכת לבזל, לזמן הקונגרס, שהיה צריך להתקיים בסוף אוגוסט, כדי להפגש שם עם הדירקטורים – אולי אמצא ביניהם אזנים קשובות לתלונותי ולהצעותי….

הגעתי לבזל ב־26 לאוגוסט והנה נודע לי, כי הועד המפקח של היק“ב בחר ועדה בת שבעה חברים בשביל לחקור את מצב הבנקים, ולמצוא תרופה למצבם הרעוע. ראש הועדה הזאת היה ד”ר מוצקין וחבריו: פרבשטין, לוקר ואחרים. נפגשתי במקרה עם מר פרבשטין, והצעתי לפניו, כי הועדה הזאת תזמין אותי לשמוע ממני דברים הנוגעים אל מצב הבנק. פרבשטין ענה לי, כי הלפרין איננו רוצה שיזמינוני. נרגזתי מאד ואמרתי: הלא זה יותר משנתים, שהנני מתלונן על אופן הנהלת האפ“ק ע”י הלפרין, ואם תחפצו לדעת את האמת, הלא עליכם לשמוע את תלונותי. והנה אתם אומרים לי כי הנאשם אינו חפץ, שהועדה תשמע את המאשים… ואתם תסכימו לדרישתו זו? – הנשמע כדבר הזה? מר פרבשטין הבין שטענותי צודקות, ויבטיח, שהוא יציע לועדה שיזמינוני. הלכתי לראות גם את מר מוצקין והצעתי לפניו את דרישתי. ועל זאת ענה לי, כי הדירקטורים של הבנקים הזמינו את הועדה, והמה קראו בשמות החברים, ובלא הסכמת הדירקטורים, אין להם רשות להזמין אותי. פניתי גם למר קובן בדרישתי זו, ויאמר לי, כי ועד המפקח של היק"ב הזמין את הועדה והוא אינו יכול להוסיף עליהם.

ותכתב זאת לזכרון בדברי ימי ההסתדרות הציונית: כך מסדרים בקורת למוסד המתקים מכספי העם ובכספם של כמה אלפים מפקידים, וכך מתיחסים לאנשים הרוצים להציל את המוסד הזה מכליון. ראיתי כי האנשים הממונים על הבנקים התאגדו ורוצים לכסות את מקום התורפה, שלא תתגלה בעולם…

החלטתי לדרוש שיזמינו אספת הדירקטורים בבזל. ב־28 לאוגוסט נכנסתי למשרד הבנקים, אשר בהיכל הקונגרס ונפגשתי שמה עם מר הלפרין, הוא אמר לי, כי קבעו ישיבת דירקטורים של האפ"ק לרביעי בספטמבר בלונדון.

ראיתי כי גם בזה יד המתנגדים באמצע: החליטו לקרוא את האספה בלונדון, למען שלא אשתתף בישיבה זו ולא אבוא לשם עם תלונותי. לא חפצתי לותר על דרישתי ופניתי למר קובן ודרשתי ממנו שיקבע את האספה בבזל. הוא נענה לדרישתי זו והזמין ישיבה משותפת של דירקטורי היק“ב והאפ”ק לרביעי בספטמבר בבזל.

* * *

ההצעה הראשונה שהביא מר הלפרין לישיבה זו, היתה להזמין סגן למר הופין. אוסישקין, גולדברג ואנכי היינו נגד הצעה זו, מפני שמצב האפ"ק דורש שיקטינו את ההוצאות ולא להגדילן, ושנית – לרגלי ההשקעות של סכומים גדולים בעסקים “קפואים” שאין להם מחזור, נתקטן היקף עסקי הבנק ואתו יחד גם נתמעטה העבודה של הפקידים, ולכן יש מקום להקטין את מספר הפקידים ולא להגדיל. – הצעת הלפרין נדחתה.

בגלל דחיתה של הצעת הלפרין, נתלקח בינינו וכוח חזק והאספה נסגרה. ולא היתה שום אפשרות לחדש אח“כ את ישיבות הדירקטורים ולהמשיך את המשא־והמתן על הבראת האפ”ק, מפני שכולם היו טרודים בעניני הקונגרס, וראש הדירקטורים, מר קובן, הודיע לי, כי הוא עוזב את בזל לשוב ללונדון. ומלבד מה שחסרה האפשרות, לא ראיתי כל תועלת בהתחדשותה של ישיבה זו. אחרי כל המלחמה שלי במשך שלוש שנים, – נתחזקה בי אכזבתי ולא ראיתי דרך אחרת מאשר להציע את תלונותי והאשמותי לפני המבקרים הרשמיים, למען יעוררו הם משפט נגד הבזבוז של כספי האפ“ק… אבל דבר כזה לא יכולתי לעשות, בכדי לא להביא חורבן והרס לבנקים שלנו, למפקידים ולכל הסוחרים, האכרים והנוטעים, הקשורים ע”י עסקיהם עם המוסד שלנו. לכן החלטתי להביא את תלונותי לפני הד“ר וויצמן, שהיה היושב ראש של הועד המפקח של היק”ב. בינתים היה לי משא ומתן קצר עם הד“ר מוצקין, והוא הצטדק לפני על שלא הזמין אותי אל ישיבת הועדה הנזכרת למעלה, ולא נשאר לי, אלא למסור את כל הרצאותי שקראתי לפני הדירקטורים בלונדון בחודש מאי – לד”ר ווייצמן ולד"ר מוצקין, יושב הראש של הועדה הנזכרת. אולי תפקחנה עיניהם וימצאו דרך להצלת המוסדות הכספיים.

הודעתי במכתב לד“ר וויצמן כי יש לי ענין נכבד לדבר עמדו, וחפץ אנכי, כי גם מר ניידיץ יהיה נוכח אתנו בפגישה זו. הד”ר וויצמן הזמין אותי לסעודת צהרים במלון “שלושת המלכים” ואנכי הצעתי לו בקצור את תוכן הרצאותי ומסרתי לו גם בכתב את ההרצאות שקראתי לפניו ולפני מר ניידיץ. הרצאה זו הקיפה את כל העסקים הקשים, שנעשו בשוגג ובמזיד. אחרי שגמר לקרוא את ההרצאה אמר ניידיץ לד"ר וויצמן, כי כל מה שאנכי קראתי וכתבתי אמת ונכון – אבל מה לעשות?… עניתי לו כי גם על שאלה זו נתתי תשובה בהרצאתי, כי נחוץ לפנות בהקדם האפשרי לאחדים מידידינו, לגלות לפניהם את המצב כמו שהוא ולבקש, שייסדו קבוצה פיננסית להחזקת האפ"ק ולהבראת ההנהלה.

ד“ר וויצמן אמר לי כי הוא רואה את המצב המעציב ומסכים לדעתי, אולם לידידינו מאמריקה חסרים עדיין כספים; הוא יבא במשא ומתן עם ורבורג ומונד. בינתים – אמר לי – נחוץ להחזיק מעמד בא”י ולהשתדל, שלא תבוא בהלה מצד המפקידים; כי אם יבוא אסון כזה, אבדנו כלנו, אבדנו… ואחר כך הוסיף: אנכי אבוא בראשית הסתיו לא"י ואז נתראה ונדבר שם.

מסרתי לו את ההרצאה והעתקות ממנה לניידיץ, מוצקין, קובן, אוסישקין וגולדברג. מר מוצקין אמר לי אחר כן, שקרא את ההרצאה שלי, והוא יעקב אחרי הענין הזה במרץ. כפי הנראה, חסר לו אחר כך המרץ הזה…

למחרת פגש אותי הד“ר וויצמן בהיכל הקונגרס, והוסיף להבטיח לי, כי הוא מתענין מאד בהרצאתי, וכי נתראה בא”י בקרוב.


 

פרק ח. שיחה עם הד“ר וויצמן בתל־אביב. הוא הבטיח לקחת את האפ”ק בידיו. – שיחה עם ד"ר וסרמן. משא ומתן דבר מסירת מניות הבנק האפותיקאי וחברת החשמל לבנקים. – וכוח על אודות זכות ההצבעה באספות כלליות של החברות האלה. סקר מסכים לנסוע בענין זה ללונדון. – הצעת רוטנברג. –החלטת הדירקטורים.


בין כסה לעשור (התרפ"ח) 1927 בא ד“ר וויצמן, כמו שהבטיח, לתל־אביב, אחרי קבלת הפנים שערכו לו חשובי תל־אביב, נכנס לביתי ונדבר ארוכות על אודות מצב האפ”ק. הוספתי לברר לו, שהנהלת האפ“ק נהפכה לשדה הפקר, בלי מפקח בר סמכא, שד”ר הלפרין ומר הופין יהיו כפופים לו, ושיהיו מוכרחים להתחשב עם דעתו. אין שמים לב להחלטות שמקבלים הדירקטורים בישיבותיהם, ושני המנהלים האלה עושים עסקים מתוך נטיה למפלגות שונות, מתוך חשבונות פוליטיים ומתוך אהדה לידידים… מחברים ומתקנים מאזנים, שאינם מתאימים כלל למצב האמתי, ומוליכים שולל את דעת הקהל היהודי. עושים הוצאות גדולות, שלא לצורך ולא מתוך הכרח, ועל הכל – מותרים לידידים ולוקחים לעצמם כספים מקופת הבנק בחשבונות ואופנים שונים, ועושים מעשים שאינם לא רק נגד החוק, אלא שיש בהם גם מעוון פלילי…

הנהלה כזו, בפרט במוסד כהבנק שלנו, שנמסרו לו הרבה פקדונות – היא מסוכנת; וסוף סוף טבע הדברים מחייב, כי הנהלה כזו תביא לידי אסון…

“הרשני נא להעיר את אזנך, אמרתי לו, כי בשעת חירום, יברחו כל ידידיך ויועציך מהאניה המטורפת, וכל האחריות תפול עליך. לכן עצתי כי תקח את ענין האפ”ק בידיך בהקדם האפשרי, ושתמסור אותו לידים אמונות ואמיצות, – לקבוצה של יהודים בעלי כסף, שיעמידו הנהלה מומחית, היודעת לשמור על כספי האומה, ואם יהיה צורך, ובודאי יהיה צורך, להנהלה זו תמסור (שתהיה יהודית אם גם לא ציונית) גם את ההשגחה הכללית.

זאת היא הדרך היחידה והנכונה, ודרכים אחרות אין לנו"…

הד“ר וויצמן שמע את דברי בשימת לב מיוחדת והבטיח לי לשים מעתה את מעיניו בענין האפ”ק. בדרכו חזרה ללונדון, הבטיח לי, יתראה עם מר וסרמן, הדירקטור של “הדויטשה בנק” ויטכס עצה עמדו בעניני האפ"ק.

“וסרמן – אמר לי ד”ר וויצמן – יהיה בקרב הימים פה, ואבקשו שיתראה עמדך; תוכל להרצות לפניו אודות המצב בכל הפרטיות, כי האיש הזה משלנו הוא".

* * *

כעבור זמן מה בא ארצה הדירקטור וסרמן, ויסור, כפי הצעתו של ד“ר וויצמן, לביתי. הרציתי לפניו אודות מצב האפ”ק. וכעבור איזה ימים נפגשתי עמדו, עפ"י הצעתו, בירושלים.

אחרי שתי השיחות הללו נוכחתי לדעת, כי הוא מסכים לדעותי, אבל אינו יכול להכנס אל הענין לא כמיעץ ולא כמבקר, מפני שידוע לו, כי ההסתדרות הציונית לא תסכים לא לעצתו ולא לבקרתו.

בשני לדצמבר 1927 היתה ישיבת הדירקטורים המקומיים במשרדי קה“ק בירושלים. בישיבה זו השתתפו גם האדונים ד”ר הנטקה ומר סקר. נשאו ונתנו על אודות הצעת הלפרין, שקרן היסוד תמסור לשני הבנקים (היק“ב והאפ”ק) את המניות של הבנק האפותיקאי וגם של חברת החשמל, העולות, לפי מחירן הנומינלי לסכום של 150.000 לירה, – תמורת האקטיבים הרעים של אפ“ק, שיש בהם אופי ישובי. הדירקטורים מלונדון דורשים, כי ימסרו חלק מהמניות האלה להיק”ב בשביל להיטיב את המאזן של המוסד הזה. מלבד זה מציעים מלונדון כי יתנו לקרן היסוד את הזכות להשתתף באספות הכלליות של הבנק האפותיקאי ושל חברת החשמל גם אחרי שימסרו את המניות להיק“ב ולהאפ”ק. הדירקטורים המקומיים העירו, כי “אינם רואים חשיבות בזה אם האפ”ק ירשה לבא־כוחה של קרן היסוד להצביע באספות הכלליות של חברת החשמל והבנק האפותיקאי“. אבל אנכי התנגדתי לדעה זו. הדירקטורים הציעו לפני לבאר בכתב את סבת התנגדותי, ואת זה עשיתי עוד לפני זה במכתבי מיום 11 בנובמבר, המובא להלן: כידוע, הרי המניות – הן תעודה של שתוף חלקי בעסק, והאיש, או המוסד שיש לו חלק – ובפרט חלק גדול באיזה עסק, חפץ לדעת את מצבו של העסק וגם לחוות את דעתו, הן בנוגע להנהלת העסק, להגדלתו או להקטנתו או גם לפרוקו, כשימצא זה לנחוץ ולנכון. ובנוגע לחברות של מניות, ישנן גם שאלות רבות בנוגע לחלוקת דיוידנדים ורזירבות וכדומה. ולכן ברור ונכון13 לכל, כי בעל המניות משתדל להיות, על פי רוב, נוכח בעצמו באספות הכלליות, לשמוע את הדו”ח ולחוות את דעתו בנוגע לכל הפרטים. ישנם אמנם מקרים שבעל המניות מוסר את דעתו לאחר, וזה על פי רוב, כשהמפעל הולך ומתפתח בדרך הרצויה, והשאלות העומדות על הפרק אינן חשובות כל כך. אבל מעולם לא שמעתי, כי איזה מוסד, או איש פרטי, יקנה מניות ביחוד אם הוא קונה בסכום גדול – וימסור מתחילת קניתו את דעתו באספות הכלליות של העסק, שבו הוא משתתף עם המניות הללו – לאחרים. ואם האפ"ק יוַתר על התנאי העיקרי הזה לטובת קרן היסוד, הנה ברור הדבר, כי הוא מוַתר על בעלותו על נירות ערך אלה. באופן זה לא אוכל להסכים כי האקטיב הזה, שאין לנו בעלות עליו יופיע במאזנו של האפ"ק.

הנטקה וסקר הסכימו לדעתי, ונוסף לזה התנגדו להצעה שחלק המניות של הבנק האפותקאי וחברת החשמל יעברו להטבת המאזן של היק“ב. ונמוקם היה, שמסכימים הם לתת את רכושה זה של קרן היסוד להאפ”ק, שהפסיד כספים בענינים ישוביים, אבל מסרבים הם לתת את המניות הללו להיק"ב, שעשה עסקים רעים בלונדון, לודז, ורשה וכדומה. זו היתה דעתם של הדירקטורים המקומיים וכך הצביעו גם הנטקה וסקר, אבל בלונדון החליטו אחרת כמו שיתברר לקמן.

בישיבה זאת נתעוררה עוד פעם השאלה בדבר הגדלת אמצעי האפ“ק והשתתפותה האפשרית והרצויה של קבוצה פיננסית יהודית. חויתי את דעתי, כי לאפ”ק נחוצים כספים במזומנים, כמאתים אלף לירות, וגם בקורת מקיפה ומפורטת של קבוצה כספית, שתהיה אמנם מעונינת בהישוב, אבל שתדע לעבוד בלי שעבוד לפי שהוא ובלי נטיה למפלגות ולידידים, – כמו שבארתי כבר כמה וכמה פעמים, וכל זמן שלא ישונה המצב בכוון זה, לא תועיל מסירת נירות הערך הנזכרים לא להיק“ב ולא לאפ”ק.

סקר אמר, כי הוא מסכים לדעה זו, והוא בא במשא ומתן עם מר רוטנברג וזה האחרון אמר לו, כי הוא דבר כבר עם מר ברנארד בארון, שהסכים להצעתו להגדיל את קרן האפ“ק ע”י השתתפותה של קבוצה פיננסית יהודית, בסכום שיעלה עד חצי מיליון לירה; ורוטנברג מתנה תנאי שהשגחה והבקורת על המוסד תהיה בידי הקבוצה הזאת. והיה אם הדירקטורים המקומיים יחוו בישיבה זו את דעתם בעד הצעה זו, אזי נכון סקר ללכת ללונדון ולדבר שוב בענין זה עם הדירקטורים שם. אנכי וגולדברג הסכמנו להצעתו של מר סקר, ואוסישקין הסכים שהדירקטורים הלונדונים יכנסו עם בארון במשא ומתן, אולם טרם שיבוא לידי הסכם מוחלט וסופי, נחוץ לשמוע את דעתם של כל הדירקטורים, בישיבה משותפת. מר סקר הלך ללונדון ונתקימה שם ישיבה משותפת של הדירקטורים של האפ“ק ושל היק”ב והגוברנרים ונתקבלו ההחלטות הבאות:

א) על העסקנים להשתדל למצוא אמצעים כספיים חדשים בשביל האפ"ק באופן שהקונטרולה תשאר בידי ההנהלה הציונית;

ב) אם דבר זה לא יעלה בידם, מסכימים הדירקטורים שיחזקו את האפ"ק באמצעים כספיים גדולים, אפילו אם הקונטרולה תצא מידם.

כל ההחלטות האלה נתקבלו רק למראית־עין הודות להשפעתו של מר סקר אבל למעשה השתדל הד"ר הלפרין, לסובב את הענין הזה בתכניות מחוסרות יסוד ממשי, בכדי לדחות את התקון הזה לאורך ימים ובשביל שההנהלה תשאר בידו, כמו שנראה בפרק הבא.


 

פרק ט. תכנית חדשה של הלפרין. – פגישתי עם רוטנברג. נסיעת הופין ללונדון. – החלטות הדירקטורים בנוגע לתכנית חדשה. – ההר הוליד עכבר. – המחיקות מקרן אפ“ק ויק”ב הלפרין הציע. – פייול כמבקר אפ"ק. –מכריזים דיוידנדה איננה. – מישיבות הדירקטורים 1927־1930.


בפרק הקודם ספרתי, כי מר סקר לקח חלק בישיבות הדירקטורים בלונדון, שבהן דנו על הגדלת קרן האפ"ק ועל השתדלותו של מר רוטנברג למשוך לעסק זה את מר ברנארד בארון והברקליס בנק. והנה נזדרז מר הלפרין, להכנס גם כן במשא ומתן14 זה. וידרוש בתלגרמה מאת הופין שיבוא גם הוא ללונדון. ויודיע בתלגרמה זו, כי הוא נכנס במשא ומתן עם ברקליס בנק בסיועו של מונד; (המשא ומתן, כתב בתלגרמה, מתנהל על עקרונים כאלה, שהברקליס בנק ישאר לעבוד בא"י כבנק ממשלתי ויצמצם את העסקים המסחריים שהוא עושה שם כעת ויניח אותם לאפ"ק).

ומפני שהדברים האלה הזכירו לי את מה שספר סקר בשם רוטנברג, בישיבת דירקטורים אחת, חפצתי לדעת פרטים יותר ברורים, ולכן נפגשתי עם מר רוטנברג והוא ספר לי, כי מזה איזה זמן הוא מנהל משא ומתן עם ההנהלה הציונית, בדבר הגדלת קרן האפ“ק, בכדי שיהיה ביכולתו של הבנק לתמוך בקרדיטים גדולים את חרושת המעשה בארצנו, ואז יוטב, כמובן, גם מצבה של חברת החשמל, מפני שיהיו לו לקוחות חדשים. הוא, רוטנברג, נהל משא ומתן בנידון זה עם ברנארד בארון, שהסכים להגדיל את קרן האפ”ק בסכום של חצי מיליון לירה. ידוע – אמר לי – כי אפשר למשוך אל האפ“ק גם את הברקליס בנק. לדעתו, אפשר יהיה לסדר את הדבר, כי האפ”ק (או להנהלה הציונית) תהיה גם בעתיד השפעה רבה על המוסד הזה. אולם בעלי הכספים ידרשו, כמובן, כי הקונטרולה תעבור לידיהם. רוטנברג, לפי דבריו, חושב שאפשר לסדר את הדבר ע"י רידינג ומונד. “אנכי – סים רוטנברג – הנני האיש היחידי שיש לי השפעה בחוגים האלה, אבל האקזקוטיבה איננה חפצה שהענין הזה יצא אל הפועל על ידי; אני מתענין בהתישבות היהודית ולא בהיסטוריה. רצוני היה רק לעשות דבר גדול בשביל הרחבת הישוב היהודי, ואם חברי האקזקוטיבה חפצים לעשות זה בלעדי – טוב, יעשו. לפי דעתי האקזקוטיבה בעצמה לא תצליח”.

* * *

נסיעתו של הופין ללונדון נתאחרה בשנים־שלושה שבועות, ובינתים עפו טלגרמות ארוכות להופין, ומזה האחרון ללונדון. וסוף סוף נסע הופין בתחילת פברואר ושב ב־26 למרץ והביא אתו את הפרטי־כלים של אסיפות הדירקטורים בלונדון.

והנה מתגלה מקריאת התעודות הללו, שההר געש ורעש והוליד עכבר. הלפרין דבר אמנם עם מנהלי הבנק ברקליס, אבל תוכן המשא והמתן לא היה כמו שהלפרין כתב, – על השתתפות הבנק הזה בהגדלת הקרן של האפ“ק – אלא – שהאפ”ק ינמיך את הרבית על הפקדונות, שהוא משלם כעת, עד השער שברקליס משלם, ותמורת זה מבטיח הברקליס בנק לאפ"ק רידיסקונטה.

כשדנו על אודות התכנית הזאת בישיבת הדירקטורים המקומיים, הבעתי את דעתי, כי אין לתכנית זו שום יסוד מעשי וממשי.

המשא ומתן עם ברקליס בנק יכול15 היה להביא לתוצאות ממשיות, אילו היינו אנחנו וגם הברקליס בנק מסכימים, שזה האחרון ישתתף בהגדלת הקרן בתנאי, כמובן, שתנתן לו גם השתתפות בהנהלה. אבל חברינו בלונדון העמידו את המשא ומתן על הצעת ברקליס בנק, להקטין את הרבית שאנחנו משלמים לבעלי הפקדונות ועל הרידיסקונטה שהברקליס בנק יעשה לנו בזכות זה. ברור הדבר – שלא נוכל להסכים לתנאים האלה, כי אם נקטין את הרבית שאנו משלמים על הפקדונות שלנו, יעבור חלק מהפקדונות שלנו לברקליס בנק, ואם נעשה אצלם רידיסקונטה ידבר זה יודע – תאבד האמונה בכל הארץ, ויצאו פקדונות מאתנו פי שנים מכפי שנקבל מהרידיסקונטה.

והנה התכנית השניה שהביא הופין לנו בצורת ממורנדום מחבר־המנהלים בלונדון. הלפרין ומנהלי הבנק שלנו בלונדון הזמינו מבקרי חשבונות ויועצי משפט (לא מאלה שקשורים אתנו זה כיובל שנים, מפני חשש “עין רעה”, ז.א. בשביל לא לגלות להם את המצב האמתי) והציעו לפניהם:

א) כי היק"ב צריך למחוק בשנת 1928 מהקרן שלו סכום של 170.000 לירה בתור הפסדים.

ב) כי האפ“ק צריך למחוק מהקרן שלו 200.000 לירה, ג”כ בתור הפסדים.

ג) את מחיקת היק“ב יכסו ע”י הרוחים בסך 20.000 לירה שיהיו בשנה זו, ונוסף לזה יעבירו לחשבון זה בתור כסוי, גם מניותיהם של הבנק האפותקאי וחברת החשמל, שקרן היסוד נותנת להיק"ב במתנה בסכום 150.000 לירה.

ד) דרוש למצוא קבוצה של בעלי כספים, שיקנו מניות של היק“ב בסכום של 250.000 לירה, ואז יקנה היק”ב מצדו מניות אפ"ק בסכום זה.

וקבוצה זו כבר נמצאה16 – אבל לא בחיים ולא בעולם הממשי, כי אם בחלומו של מר הלפרין; והוא בטובו גלה את המשתתפים, היינו: רוטשילד – בסכום של 50.000 לירה; וסרמן – הדירקטור של ה“דויטשה בנק” בברלין – בסכום של 50.000 לירה; מונד – 50.000 לירה וניידיץ עם ידידיו – 50.000 לירה.

אחרי אילו שבועות נתגלה כל הבלוף של הלפרין. נודע הדבר, כי לא רוטשילד, ולא מונד ולא וסרמן ולא קבוצת ניידיץ, אינם משתתפים כלל בהגדלת הקרן, לא של היק“ב ולא של אפ”ק. ועוד יותר מזה – עם שלוש הפירמות הראשונות איש לא דבר כלל בענין זה.

כשנתגלה, שהצעה זו אין לה שום בסיס, בא מר הלפרין בהצעה השניה שלו: קרן היסוד תמסור להיק“ב ולאפ”ק את המניות של הבנק האפותיקאי ושל חברת החשמל ותקבל מהם בתמורה את האקטיבים הרעים. ובשביל להשיג את הסכמת קרן היסוד, העמידו פצוי לטובתה, את זכות ההצבעה באספות כלליות של חברת החשמל והבנק האפותיקאי.

הדירקטורים של קרן היסוד הסכימו לזה, מפני שסוף סוף מסירה זו היא רק כמו “מכירת חמץ”, אחרי שזכות ההצבעה תשאר בידי קרן היסוד, אבל אם תעשה קרן היסוד “טובה” כזו לאפ"ק, הלא תהיה ברשותה לדרוש ממנה כטובת גומלין עוד הלואות.

אנכי התנגדתי לתנאי שזכות ההצבעה תשאר בידי קהי“ס וחברת החשמל מהטעמים שהזכרתי בפרק הקודם. אבל הדירקטורים של האפ”ק הסכימו בישיבתם הנזכרת, וקרן היסוד לא החמיצה לנצל את המצב הזה ותקבל באותו זמן מהיק“ב כלומר: מכספי האפ”ק, הלואה חדשה בסכום 60.000 לירה, בתנאי לפרע 600־500 לירה לחדש.

כמו שכבר הזכרתי, הצעתי כמה פעמים לבוא במשא ומתן עם בעלי כסף יהודים באמריקה ובמצרים, ולהציע לפניהם שייסדו קבוצה פיננסית שתגדיל את קרן האפ“ק, ושתביא אותו תחת הפקוח של הקבוצה הזו. והענין הזה יש לו הסטוריה מענינת. מר יעקובוס קאגן, שהיה דירקטור באפ”ק במשך כעשרים שנה, בראותו בתחילת שנת העשרים, כי העסקים של האפ“ק מתנהלים בהנהלתו של מר הלפרין שלא בזהירות הנחוצה, – התפטר בשנת 1924, ממשרת כבוד זו. אולם בכל זאת היה מתענין במוסד זה, והיתה לו היכולת לעשות זאת, מפני, כי באותו זמן ישב בירושלים, בתורת קונסול לממשלת הולנד. בשנת 1926 היתה לי ההזדמנות לדבר אתו על דבר מצב האפ”ק והוא אמר לי, שיש ביכולתו לסדר קבוצה של בעלי כסף יהודים, בשביל להגדיל את הקרן של האפ"ק ולהעמיד את המוסד הזה על מדרגה כזו, שיהיה ביכולתו להיות כלי שרת לעבודה הישובית בארצנו. על הדברים האלה חזר קאגן במכתב אלי. הצעתי זאת לדירקטורים ביום 29 ליולי, אולם לא יצא מזה כלום.

המצב הזה ודאגתי לכספי המפקידים הכריחו אותי ללכת לישיבת הדירקטורים שנתקימה בברלין בימי 20־28 לאוגוסט, 1930. בישיבה זו בקרתי באזני הדירקטורים את עבודת ד“ר פייבל בא”י, בחדש אפריל ש.ז. בתור מבקר. כנהוג בעולם, אמרתי, כשאינספקטור או דירקטור של איזה מוסד באים לבקר את עסקי המוסד, – והנה בכל האמונה והכבוד שהם רוכשים להנהלה המקומית, נכנסים הם להסתכל בחשבונות, מבקרים את הסניפים, נושאים ונותנים עם המנהלים, וע“י זה הם רוכשים את הידיעות הנכונות, הנחוצות להערכת העסקים וההנהלה. על אחת כמה וכמה שהיה על מר פייבל לעשות כזאת בעסקי האפ”ק – מוסד שנמצא במצב קשה ומסובך בהרבה עסקים רעים… אבל מר פייבל לא עשה כזאת. הוא לא בקר את הסניפים, לא דבר אפילו עם אחד המנהלים, וחזר ללונדון, כמו אחרי טיול.

ואף על פי שלא בקר את הסניפים ולא נכנס לעיין בספרים כדי לדעת את המצב, בכל זאת הציע, בבואו ללונדון, להכריז על דיוידנדה, שלא היתה כלל באפ"ק, – נגד דעתי, שהבעתי והסברתי לדירקטורים, כמה פעמים בשנים האחרונות.


 

פרק י. הדירקטורים הסכימו להצעת קאגן לשאת וליתן באמריקה אודות הגדלת קרן האפ"ק. – הלפרין דחה את ההצעה והלך בעצמו לאמריקה. משא ומתן בלי תוצאות.


בספטמבר 1926 הלך מר קאגן לאמריקה, בעסקיו הפרטיים, ובעברו דרך לונדון, התיעצו אתו הדירקטורים הלונדונים בעסקי אפ“ק, והוא הציע את שרותו למצא באמריקה קבוצה פיננסית, שתסכים להכנס לאפ”ק, בשביל הגדלת הקרן של המוסד הזה והבראתו.

הדירקטורים קבלו את הצעתו, אחרי המשא והמתן שהתקיים בשעות הלילה בלונדון. למחרת בבקר צריך היה מר קאגן לצאת לסוטהמפטון ולהפליג משם באניה לאמריקה. הדירקטורים הבטיחו לו לשלוח למחרתו לסוטהמפטון מכתב, שבו ייפו את כחו באופן רשמי לנהל משא ומתן בשם האפ“ק. למחרת קבל אמנם מר קאגן בסוטהמפטון מכתב, בח”י מר הלפרין, אבל בו… הביעו לו הדירקטורים ברכה לדרכו, ולא זכרו ולא פקדו את כל הצעתו של מר קאגן בנוגע לידידיו באמריקה בענין האפ"ק.

כעבור שני חדשים בערך, הלך הלפרין לאמריקה ונכנס במשא ומתן עם הדירקטורים של “פלשתין איקונומיקל קורפוריישן”, ויבסס את המשא ומתן שלו המוזר במקצת בעולם הכספים, והוא, כי “בעלי הכספים יתנו את המאה וישאירו להנהלה הציונית את הדעה”. ולדבר הזה לא הסכים הצד השני, כמובן. ונגד זה קבל הלפרין מאת “הקורפוריישן” הסכם לעזור לאפ"ק בתנאים אחרים, וימסור למר הלפרין ביום 5 לינואר 1927, מצדו, התנאים שלו, בחוזה דלקמן:

1. הקורפוריישן מוכן לעזור להקלת המצב הכספי של האפ“ק ע”י חילוף חלק חשוב של האקטיב הקפוא, שיש לאפ"ק, בכסף.

2. למטרה זו, מוכן הקורפוריישן לקנות17 נגד תשלום במזומן ובמחיר מלא – (אל פרי) 100.000 לי“ש, חלק מהלואות החקלאיות לזמנים ארוכים, לפי בחירת המוסד הזה. מטרת הקניה הזאת היא לאפשר לאפ”ק להגדיל את הריזרבה שלו במזומנים.

3. המשכנתאות עוברות, העברה מחלטת ושלמה, ע"ש הקורפוריישן או על שמם של אחרים, לפי הוראות הקורפוריישן, – אם ידרוש לחכות עד אשר ההעברות האלה תצאנה אל הפועל, בספרי האחוזה של הממשלה, מוכן הקורפוריישן לאיזה סדור ארעי למשך זמן המעבר. לשם זה מוכן הקורפוריישן לשלח הצעות מסוימות.

4. הקורפוריישן ימסור את מאה אלף הלירות תמורת הקניה הזו לאפ“ק, רק אחרי שיכנס לאפ”ק סכום של 100.000 ליש“ט, אשר הדירקטורים ימציאו, ממכירת אקציות של אפ”ק. ובתנאי שההחתמה על אקציות אלה לא תהיה פומבית, אלא שתבוא מקבוצה פרטית או מקרן היסוד. יחד עם זה צריכים חברי הדירקטורים של האפ“ק והיק”ב לחתום בעצמם, על מניות חדשות בסכום של 25.000 לי"ש במזומנים.

5. אין ברצון הקורפוריישן להתערב, באיזה אופן שהוא, בהנהלת האפ“ק. כנגד זה היא דורשת כתב רשמי מהמועצה והנהלת הבנק, אשר בו יאושר, שהקורפוריישן אמנם הבין כראוי שהתכנית המובאה להלן, הנה באמת התכנית הנכונה והקבועה של האפ”ק לעתיד.

6. מהמספרים שנתנו באופן בלתי־רשמי, יוצא, שהריזרבה של האפ“ק בכספים חפשיים במזומנים, היא עכשיו 130.000 לירות או בערך 8% מהפסיב שלה. 225.000 הלירות במזומן, אשר עליהם מדובר לעיל, יגביהו את הפרופורציה ל־23%, ועל האפ”ק להחזיק את האמצעים האלה באופן ליקוידי ובסכומים האלה לא ישתמשו לשם עסקים חדשים בא"י, במקרה של הוצאת פקדונות, שמזה תוקטן הריזרבה במזומנים, תוחזר הפרופורציה הנזכרת לגובה של 23% באפשרות הכי מהירה, ע"י הקטנת הלואות בנכיון שטרות.

7. אל האמצעים הליקוידיים יחזיקו בא"י בכסף מזומן, או בנירות ערך ממדרגה ראשונה, אצל בנקים גדולים, ממדרגה בטחון הכי גבוהה.

8. האפ“ק לא יכריז על דיוידנדה, כל זמן שלא יצאו כל ההפסדים שלו מהספרים, ועד שלא יעלה סכום קרן הרזרבה ל־100.000 לי”ש.

9. הקרדיטים, שהאפ“ק נותן לקרן היסוד ולקרן הקימת, לא צריכים לעלות על סכום תקציבן של שתי הקרנות האלה לחודש אחד, ולפחות חודש אחד בכל שנה לא יהיו המוסדות האלה חייבים שום סכום לאפ”ק.

– ת.א. רצוי יהיה לדון על דבר סדור משותף בעתיד, שיוכל להעשות בקשר עם מוסד ההלואות למוסדות קואופרטיביים בא"י.

אחרי המשא והמתן הסופי הזה, עפו, בין הקורפוריישן והלפרין, טלגרמות לעשות מניו־יורק ללונדון ומלונדון לארצנו וחזרה. והטלגרמות היו מפורטות, אימתי דבר הלפרין עם פלוני, ומתי עם אלמוני, וכי הישועה קרובה לבא.

כפי שאפשר לראות מהצעה זו, וכן גם מהטלגרמות והמכתב של ז’ן פישר (מ־12 לינואר 1927) ושל מר פייבל (מ־10 לינואר ש.ז.) הסכימו ידידינו האמריקאים שלא להתערב בעסקי אפ"ק, אבל נגד זה העמידו, כמבואר למעלה, התנאים האלה:

ראשית, שההנהלה הציונית תכניס מצדה ג“כ מניות חדשות, שתקנינה ע”י קבוצה פרטית, או ע“י קרן היסוד, בסכום של 100.000 לי”ש; – שנית, שהדירקטורים של היק“ב והאפ”ק ישתתפו גם הם בקרן האפ“ק בסכום של 25.000 לי”ש; שלישית, שלא ישתמשו בכספים אלה בשביל עסקים חדשים; רביעית, – שהכספים יהיו מונחים ברזרבה במקרה של דרישת פקדונות, בבנקים נאמנים וגדולים, ממדרגה הכי גבוהה, ולא היק"ב, ומנהל הבנקים שלנו הסכים לחוזה כזה שאפילו בטלן בבית הכנסת לא היה מקבל אותו.

ד“ר פייבל הודיע בטלגרמה שלו לד”ר הלפרין, מיום 20 לינואר, כי בענין המניות של האפ“ק, שעל קרן היסוד לקחת בסכום של מאה אלף לירה, – שאין זו שאלה של פרינציפ, אלא של אפשרות ממשית; דבר זה תלוי לגמרי בתוצאות המגבית המאוחדת בשביל א”י, ובהצלחת ההסתדרות הציונית למצוא הלואה של 500.000 דולר לשלם במשך שנים אחרות.

וד“ר פייבל מסיים את המכתב שלו, בענין זה, בדברים אלה: “במה שנוגע להשתתפות הדירקטורים בקניה 25.000 מניות של האפ”ק, הנני להודיעך, שמר קובן ומר ניידיץ סרבו לקבל התנאי הזה”. והלאה:

“אין ספק שגם הדירקטורים הא”י, יהיו בדעה אחת עם הבורד, שאי אפשר לקבל את סעיף ב' שעל פיו אסור יהיה לאפ"ק להשקיע את האמצעים הליקוידיים שלו “באוצר ההתישבות”.

כמובן, שכל המשא ומתן הזה, לא הביא שום תוצאות ממשיות והלפרין לא הביא לא כספים בשביל קרן האפ"ק, ולא פקדונות, כמו שהבטיח. מר הלפרין נהל באמריקה גם כן משא ומתן עם הפירמה היידן שטאק, בדבר מכירת אובליגציות של הבנק האפותקאי, וגם בזה לא בא לידי שום תוצאות, מפני שזה כלל ידוע לכל העולם, – לבד, אולי לפיננסיסתים של הבנקים שלנו – כי רק בנקים למסחר, שעומדים ביחסים קרובים אל הבנק האפותקאי, ויודעים את מצבו, – מוכרים את האובליגציות של בנק זה, אבל לא בנק, שנמצא במדינה אחרת, רחוקה, שמצבו של הבנק האפותיקאי כספר החתום לפניו. וסוף סוף שב מר הלפרין שלם בגופו, אבל בלי ממון בשביל הבנק, שעליו היה להוציאו מן המיצר.


 

פרק יא. אוסישקין מרצה אודות משא ומתן בדבר חכירת קרקע מעבר הירדן מידי האמיר עבדללה. – הצעת הלפרין והופין לתת מכספי האפ“ק הלואה להיק”ב. – הצעות לעסקים באירופה. – החלטה שהאפ“ק יקבל האקטיבים והפַסיבים של היק”ב.


בשנות 1933 וגם 1934 נתקיימו ישיבות אחדות של הדירקטורים של אפ"ק, ועל שולחנן עלו שאלות שונות, חדשות וגם כאלה שחזרו עליהן בכל ישיבה וישיבה, ונגמר הדבר במשא ומתן ארוך ובחלוקי דעות ביני ובין חברי הדירקטורים. השאלות האלה הנן נכבדות מאוד וראויות להיות מבוררות במפורט – דעות המציעים והתשובות עליהן – ולכן מצאתי לנחוץ לרשום את המשא והמתן שהתנהל בכל הישיבות, וכן גם התשובות ודעותי הפרטיות.

ובראשונה עלי לעמוד על שתי שאלות שלא דרשו משא ומתן ארוך:

בישיבה מן 20 באפריל 1933 הרצה מר אוסישקין בענין חכירת קרקעותיו של האמיר עבדללה בעבר הירדן: נעשה חוזה בין מר פרבשטין ומר ניומן ובין האמיר, וזה האחרון החכיר להם 65000 דונם קרקע לזמן של 99 שנים בתשלום דמי חכירה של 20000 הלירה לשנה וחלק מההכנסות. הקרקע טובה מאד ומשתרעת על חוף הירדן. על יד הקרקע הזו אפשר לקנות עוד קרקעות, שמציעים במחיר שבעים גרוש הדונם. נחוץ כעת ליסד סינדיקט, שיקבל מפרבשטין וניומן את הזכויות של חוזה החכירה, וידאג שם להתישבות. לסינדיקט הזה נחוץ, להוצאות מוקדמות, סך עשרת אלפים לירה, והציע מר אוסישקין כי האפ"ק ישתתף בסינדיקט הזה בסכום אלף לירה. הוחלט לקבל את ההצעה.

אחרי כן באה הצעת מר הלפרין, שהאפ“ק יתן להיק”ב, כמו בשנים שעברו 2500 לירה, בתור קומיסיה מורחבת, עבור שנת 1932 ומלבד זאת יתן האפ“ק להיק”ב במתנה את המניות של חברת החשמל בסכום של 15000 לירה, שהאפ"ק עומד לקבל בתור דיוידנדה מחברת החשמל.

אחרי כן באה הצעה מאת הלפרין והופין, שהאפ“ק יתן להיק”ב הלואה בסך 80.000 לירה, ובארו המציעים גם את הנמוקים להצעה זו:

איסטוריק – זה הדירקטור החדש של היק“ב, מצא, לפי דברי מר הלפרין דרך לבאר את מצב היק”ב לפני הלורד רידינג, והלז נתן עצתו ליסד ועד מאנשים מומחים לחקור ולבדוק את המצב הכספי של המוסד הזה.

הוא, איסטוריק, מצא ג“כ, ע”י איש אחד, דרך להציע את המצב של היק“ב לפני מר מונטוגה, הדירקטור של בנק אוף אנגליה, וזה האחרון אמר, כי הצעה זו צריכה לבוא אליו ע”י “הקלירינגס בנק” שהוא הללוידס בנק אצל היק“ב. אבל היחסים בין הללוידס והיק”ב מתוחים, בגלל השטרות בסכום 30.000 לירה הנמצאים אצל הללוידס לבטחון החוב של היק“ב להבנק הזה וזמן הפרעון עבר. לכן מציעים ה”ה הלפרין והופין לתת מכספי האפ“ק הלואה להיק”ב בסכום 80.000 לירה. מהכסף הזה ישלם היק“ב את החוב שלו אצל הללוידס, ואז יוטבו היחסים בין היק”ב והללוידס, ויהיה זה האחרון למליץ אצל הבנק האנגלי.

ועוד טעם אחד להלואה זו: אם תבוא דרישה תכופה מהללוידס לשלם לו את החוב הנזכר, אז יוכל להיות, שאיסטוריק ימכור, או ימשכן את מניות האפ“ק ששייכות להיק”ב והנמצאות אצלו, ואז יוכל להיות שתבאנה המניות האלו לידים זרות, ואולי לידים של לא יהודים.

ההצעה השניה אומרת: – לבוא במשא ומתן עם פירמה אחת גדולה בלונדון, שהמקצוע שלה לתת עצות בדבר השקעת כספים בנירות ערך ועסקים אחרים, ולטכס אצלה18 עמדה, באיזה עסקים להשקיע את הסכומים הגדולים, לפי הערך שנצטברו ומתגדלים בכל חודש וחודש מסכומי הפקדונות אצל האפ"ק, מפני שכספים חפשיים אלה נמצאים עכשיו אצל בנקים אחרים ברוחים נמוכים.

ובאותה השנה (1933) הלך מר הופין לאירופה ושב באוקטובר והביא עוד שתי הצעות חדשות. האחת: – ליסד חברה חדשה, בהנהלת מר ניומן (מי שהיה חבר האקזקוטיבה של ההנהלה הציונית ונשאר כעת בלי משרה), שמטרתה תהיה קנין ומכירת נירות ערך. ע“י משא ומתן זה, – מבארת ההצעה – יעלה בידינו למשוך כספים מאחינו באמריקה כדי להשקיע אותם בארצנו. וכן גם למכור את נירות הערך שלנו המונחים אצלנו זה זמן רב, כמו: חברת החשמל ואובליגציות של הבנק האפותיקאי וכדומה. אמצעי החברה הזאת יהיו: חמשים אלף לירה, שמר ניומן ושותפיו מבטיחים להכניס – וחמשים אלף לירה על אפ”ק להכניס במזומנים או באקציות של החברות הנזכרות.

ההצעה השניה, שלפי דברי מר הופין כבר החליטו עליה הדירקטורים בישיבותיהם באירופה – היא שהאפ“ק יקבל עליו כל האקטיבים והפסיבים של היק”ב בלונדון, והיק"ב יוסיף לעשות עסקיו בלונדון בשמו. וכל ההצעות האלו, אב אחד להן, – החפץ לשבת באירופה ולעשות עסקים שמה ויש להן כבר היסטוריה ארוכה.

ומפני שכל התכניות לעסקי חוץ לארץ מבוססות על הלואות מהאפ"ק, או השתתפותו בהן, לכן הנני להביא מתחילה איזה פרטים ממצבו הכספי של מוסד זה.

במשך חדשי אפריל ומאי 1933 היו באפ“ק ישיבות אחדות של הדירקטורים המקומיים, בהשתתפות מר ד”ר הלפרין. לפני ישיבות אלו באה הרצאתי בדבר בקור עסקי אפ“ק עפ”י המאזן של סוף 1932. הרצאה זו היתה לפני מר הופין, עוד טרם באה לפני הדירקטורים בישיבותיהם הנזכרות, ואנחנו דנו בפרטים ובאנו כמעט לדעה אחת כי מצב האפ“ק הוא עגום מאד. מכאן שעפ”י החשבונות של המוסד הזה בסוף 1932 חסר לו החלק היותר גדול של הקרן. להערכה כזו בא גם מר הלפרין, ולפי השומא שלו חסר מהקרן האפ"ק סך לערך 200.000 לירה.

ולדעה זו (בהפסד יותר קטן מעט) בא גם מר מוצקין, שבקר את החשבונות של האפ“ק בחדשי ינואר־פברואר ש.ז. להערכה זו יש להוסיף את העובדא שאצל האפ”ק ישנם עסקים קפואים בסכומים גדולים, שבודאי יהיו בהם ג“כ הפסדים שונים, והמצב יורע עוד. במצב כזה, ובפרט כשהבטחונות של היק”ב מוטלים בספק גדול, כמו שאבאר להלן, הרי מובן שאין מקום כלל וכלל להלואה למוסד הזה מצד האפ"ק.

ובנוגע להצעה השניה – להשקיע את הרזירבה של כספי הפקדונות הנמצאים אצלנו בעסקים בלונדון – הבעתי דעתי: כי היות והמצב הכלכלי והמדיני בכל הארצות, ובתוכן גם אנגליה, מתוח מאד, והכל כאילו עומד על הר געש, לכן תהיה מצדנו שגיאה גדולה, אם נקח כעת את כספי הפקדונות ונשקיע אותם בלונדון בעסקים שונים. ועוד יותר שלילי נראה הדבר מבחינה ישובית: הנה באו אנשים, פליטים, שהצילו מהונם איזה סכומים “כאודים מוצלים מאש” ומסרו לנו סכומים אלה לשמירה, עד אשר ימצאו להם השקעות כאלו, שאפשר להתפרנס בהן בארצנו. והיה, אם נקח אנחנו את הכספים האלה ונעביר למדינות אחרות, יהיה זה יותר משגיאה.

דעה שלילית הבעתי גם בענין התכנית החדשה לעסקי המשא והמתן בנירות ערך, בשותפות עם מר ניומן, שבאה בהצעת מר הופין. הבנקים שלנו, כידוע, נוצרו לשם עבודה בא"י ולשם הרחבת הישוב היהודי. כר נרחב יש, או יהיה לנו בקרוב, עם הגדלת העליה, להרחיב עבודתנו, ולכן אין לנו רשות לסור הצדה מדרך זו, וללכת ולעשות עסקים באמריקה ובפרט בעסקים ספקולטיביים, כמו קנין ומכירת נירות ערך, ועל אחת כמה וכמה לעת כזאת, שהמצב האיקונומי באמריקה הורע בהרבה כמו באירופה.

אומרים לנו19, שע“י העסקים האלו באמריקה נצליח למשוך כספים מהיהודים שבארץ ההיא לטובת הישוב בארצנו, אולם התקוה הזאת בטעות יסודה. והראיות היותר חותכות לזה רואים אנחנו בנסיונות שעשינו20 כבר: הלכנו לורשה, לודז, קובנה וכדומה והשקענו שם הרבה כספים משלנו, אבל לא הצלחנו להוציא משם כספים לטובת העבודה בארצנו. והטעם הוא פשוט וברור: היהודים היושבים בארצות אחרות וחפצים להשקיע כאן כספים בסכומים הגונים, באים בעצמם לארצנו, חוקרים ודורשים ועושים אח”כ עסקים שונים, וכל אחד לפי יכולתו ונטיתו, אבל ע“י תעמולה והבטחות לטובת הציונות אפשר יהיה לקבל פרוטות, פרוטות כעין נדבות לטובת הישוב, ומאלה לא תבנה ארצנו, ובפרט אחרי הרבה נסיונות שנעשו באמריקה ביסוד חברות לנטיעות, מסחר וחרושת המעשה ע”י אחינו באמריקה ושאר הארצות, שאכלו כספים רבים והביאו לעסקנים אלה רק מפח נפש ויאוש…

עובדים אנחנו כעת בשתי ארצות, באנגליה ובא“י, ולא הצלחנו לסדר בקרת הראויה לשמור על הנהלת העסקים, וע”י זה הפסדנו סכומים גדולים. ובמצבנו הנוכחי, עם העסקים הקשים שלנו, אין לנו אלא להתמסר לסדור העסקים האלה ולהקטין עד כמה שאפשר את ההפסדים. אבל למסור איזה חלק של כספינו, ובפרט כספי המפקידים, למקום שלא יהיה ביכולתנו להשגיח עליו – זה יהיה, לפי דעתי לא רק טעות, אלא הרבה והרבה יותר מזה…

במשך ישיבות רצופות של הדירקטורים של האפ“ק בארתי את דעותי השליליות להצעות הנזכרות למעלה, ומתחתי ג”כ בקרת על הידיעות שהביא לנו מר איסטוריק בדבר המשא והמתן עם הלורד מלצט ועם האיש שנתן לו את היכולת להביא את מצב הבנקים שלנו לפני הדירקטור של בנק אוף אינגלנד. אמרתי: מהידיעות האלה רואה אנכי, כי מר איסטוריק חושב אותנו, הדירקטורים הארץ־ישראליים, לאנשים־סוחרים ממדרגה שניה או שלישית, אנשים היושבים באיזו עיר נדחת באסיה, ולא מבינים כיצד מנהלים משא ומתן בענינים כספיים. באזני אנשים כאלה אפשר לספר בדיות ע“ד ראיונות עם רידינג ועם ראש הבנק האנגלי, ואפשר לסמא אותם ע”י זריקת אבן בעיניהם.

להאדון הזה, לאיסטוריק, חפץ אנכי להודיע, כי הוא טעה טעות גמורה. יודעים21 ומבינים אנחנו את כל הזרות וחוסר האמת שיש בדברים אלו…

ומגוחך הדבר עוד יותר אם מר איסטוריק אומר להפחיד אותנו בהעברת האקציות של האפ“ק לידים זרות, כפי שאמר לנו ד”ר הלפרין בשמו, כי אם לא יקבל הלואה מהאפ“ק, יוכרח למשכן את האקציות של האפ”ק, או הליקוידטור שיבוא לסדר עסקי היק"ב וימצא מצב דחוק, ימכור את האקציות האלה והן תבאנה לידים זרות של לא יהודים. ראשית אין בעולם הכספים שוטים כאלה שיקנו את המניות האלה מבלי דעת את מצב האקטיבים שלהן. ועל חרדתם לשמה הטוב של הציונות – אפשר לאמר לאלה האנשים שבזבזו את כספי האומה – טלו שמירתכם וזרקו אותה מעבר הגדר…

ועל העברת האקטיבים והפסיבים של היק“ב אמרתי בקצור: החשבונות של האפ”ק הם די עגומים ומעציבים, ומוסד כזה לא יוכל לקבל עליו את האקטיבים הרעים של היק“ב ולהתחיב לשלם את הפקדונות. המוסד הזה, האפ”ק, אם יוסיף לנהל את עסקיו בזהירות וזריזות, יש אמנם תקוה, כי יצליח לכסות את ההפסדים ולסדר את החשבונות המסופקים במשך איזה זמן. אבל אם יקבל עליו את האקטיבים של היק"ב, יעלו אז העסקים הקשים שלו להרבה מאות אלפים ואולי גם עד למיליון לירה, וסוף סוף יהיה עליו לכסות את ההפסדים של שני הבנקים מכסף זרים, כלומר מכספי הפקדונות…

והוספתי: אולי ישנה עוד אפשרות לפתוח היום או מחר את הפנקסאות של האפ“ק ולהראות את מצבו האמתי; אולי אפשר יהיה להשיג ציונים עשירים אשר ישתתפו בקרן האפ”ק, ויעשו בו את התקונים הדרושים, אז עוד אפשר יהיה לסדר את העסקים הקשים בלא בזיון וקצף לעולם הציוני, מפני שסוף סוף עבדנו בא“י במקום שלשמו ובשבילו נוסד המוסד הזה, אבל אם יקבל האפ”ק את האקטיבים והפסיבים של היק"ב – לאן נשא חרפתנו? לאן נשא חרפה כזו, אם יראו לעין את עבודת אחדים של הדירקטורים, המתפארים בעבודתם שלא על מנת לקבל פרס (כביכול), ונהגו22 מנהג עכן בימי יהושוע, – דירקטורים ומנהלים שקבלו כספים גדולים, ושמו בכליהם.

והוספתי עוד: אנשים מומחים ובקיאים, ובתוכם הלורד מלצט המנוח, סקר ועוד, באו לידי הוכחה, כי היק“ב אין לו תקנה אלא ליקוידציה. הפסד כספים באיזה מוסד – עדין לא הפסד שם טוב ובר־סמכות, וחסול עסקים מעט־מעט, עפ”י תכנית מוקדמת, נהוג בעולם גם בין אנשים נכבדים, אולם הנהלת עסקים, בדרכים לא ישרות, נתינת הלואות לדירקטורים, סדור מאזנים מבלי להראות בהם את המצב האמתי, הנהלת עסקים ספקולטיביים בכספי פקדונות, בשעה שהקרן הופסדה – כל זה לחרפה גדולה ועוון גדול יחשב להדירקטורים ולכל העומדים בראש ההסתדרות הציונית.

עוד לפני איזה שנים ראיתי את כל המעשים הרעים הנזכרים למעלה, את הניצול שהיק“ב מנצל את האפ”ק ומפריע להרחבת העסקים בא“י, ואת אשר ראיתי, בארתי לפני הדירקטורים וגם לפני ה”ה: וויצמן, ניידיץ, סוקולוב, מוצקין ופרבשטין. אבל קולי נשמע כקול הקורא במדבר, אולם אם יש כעת הצעה להוסיף לקחת כספים מהאפ“ק להיק”ב, הנני מוחה נגד זה באופן היותר רציני.

אומרים לנו שאם נעזוב את היק“ב במצבו ההוה, אזי לא יהיה ביכולתו לשלם את הפקדונות, ואם יעמוד23 הבנק הזה מלשלם, אזי תהיה בהלת המפקידים על האפ”ק, ולכן חושבים המציעים כי ע"י התמזגות זו, יש להציל את שניהם.

לדעה זו, לפי דעתי, אין כל בסיס הגיוני, ראשית – להאפ“ק במצבו הנוכחי אין פחד מבהלת המפקידים שלו, מפני שיש לו רזירבה גדולה של כספים, העולה לכמה מאות אלף ואולי למיליונים לירות. ואם תבוא אליו דרישה גדולה מאת המפקידים, אזי ישלם חלק ידוע למפקידים והבהלה תשקט. שנית – הלא ידוע הדבר, כי באקטיבים שיקבל האפ”ק מהיק“ב יש הפסדים ודאיים וגלויים של כמה מאות אלפים לירה, – ולכן יש בתכנית זו משום חורבן ברור וגלוי של האפ”ק וספק ספיקא להצלת היק"ב.

במשך הישיבות האלה הביע מר הלפרין את דעתו, כי האפ“ק הוא אסון בשביל היק”ב (וזו היא דעה של ציוני…) ע“ז עניתי לו: כי ההפך הוא האמת! היק”ב הוא אסון לאפ“ק ולא מהיום, אלא כמה24 וכמה שנים, עוד לפני המלחמה היה ד”ר קצנלסון תמיד נגד עבודה בארצנו וירכז את עבודתו ברוסיה, בליבוי, ומה היו התוצאות? – נשארו בידי הדירקטור הזה 20.000 לירה לערך.

בראשית שנת 1918 אספו ידידינו באמריקה שמונים אלף לירה, בפירוש בשביל החזקת האפ“ק, ואת הסכום קבל היק”ב עצמו, ונתן לאפ“ק לערך חצי מהסכום הזה ולא במזומנים, אלא במניות של חברות שונות במחירם הנומינלי, שהיה הרבה יותר נמוך ממחירם האמתי, אקטיבים אלה מונחים כאבן שאין לה הופכין, ואינם מביאים דוידנדה, זה הרבה שנים. היק”ב עשה הרבה עסקים רעים, כמו בחברת “הבונה”, לנדא ועוד, בלי רשות האפ“ק, והפסיד כספים ויעביר את החובות הרעים לאפ”ק בסכום של 42.000 לירה ויקבל עבורם סכום כזה במזומן. במשך שנים אחדות קבל מהאפ“ק עזרה בכל שנה ושנה לכסות את ההפסדים שלו, ובמשך השנים האחרונות עלו הכסויים לסכום 29.500 לירה. הדירקטורים באירופה העבירו לאפ”ק אקציות שהיו שייכות להיק“ב, על סכום של 200.000 לירה, מהם סכום של 150.000 לירה אינו נותן דיוידנדה כלל והיק”ב קבל עבורן מהאפ“ק מחירם הנומינלי בכסף מזומן, וכדומה. עוד עובדות כאלה שהיק”ב גרם הפסד לאפ“ק. וחטא גדול הוא לסרס את העובדות ולאמור כי אפ”ק הוא אסון ליק"ב.

לויכוח גדול הביאה גם עובדה אחרת: הכסף שהאפ“ק מחזיק ברזירבה לשעת חירום בלונדון, היה מושלש תמיד בידי הברקליס בנק שם, ולמנהלי היק”ב היה יפוי כוח לקבל בכל זמן אילו סכומים. בישיבה אחת של האפ“ק מצאו הדירקטורים המקומיים כי מצבו הדחוק של היק”ב עשוי לדחוף אותו להוציא חלק גדול, או אפילו כל הכספים העולים לסכום גדול ולהשקיע אותם בעסקים בלונדון, ולכן הציעו לבטל את יפוי הכח הזה. הדבר הזה עורר ויכוח גדול. ד"ר הלפרין התנגד לבטול יפוי הכח ואמר, כי אם הדירקטורים יעשו דבר כזה, אזי יתפטר הוא ומר איסטוריק עמדו, והסוף היה כי הדירקטורים לקחו חזרה את הצעתם. והדבר מובן: דירקטורים כאלה, שאינם מעונינים בכספם המה במוסד הזה, שמתאספים פעם או פעמים בשנה וחפצים לסדר את כל העסקים של המוסד הזה על רגל אחת, בין ישיבה אחת של הקונגרס לשניה, מוכרחים לבטל את דעתם מפני דעת המנהלים העומדים קרוב לעסקים… ואין להתפלא, כי במצב רעוע כזה של המנהלים והדירקטורים – העסקים המנוהלם יורדים לבאר שחת…

* * *

ד“ר הלפרין ומר הופין המה כשני תאומי־סיאם בדעותיהם. אם האחד מציע משהו אז השני נותן מיד את הסכמתו. ויפה כחו של מר הופין לתת טעמים ונמוקים אפילו כשאין בהם לא אמת ולא הגיון. וכן בענין ההלואה והמתנה שהלפרין הציע, ומר הופין נתן לזה נמוק וטעם. לדעתו זכאי היה היק”ב לצפות לדיוידנדה מאת האפ“ק עבור שנות 1919 עד 1932 בסכום לפי חשבונו, של 195.000 לירות. והיק”ב קבל במשך הזמן רק 71.700 לירה לכן מגיע לו(?) עוד 123.000 לירה.

והלאה, מפני שהיחסים בין היק“ב ובין האפ”ק הם טובים מאד, והאחרון קבל ותורים רבים מאת הראשון, ולכן יש לו הצדקה לדרוש ממנו עוד הלואות וגם מניות של חברת החשמל, שיש בידי האפ"ק, בתור מתנה וכדומה.

על זה עניתי בתוך הישיבה, כי העובדות והמספרים שהביא מר הופין אינם מתאימים אל האמת. אמנם מקובל הדבר, שאם חברה אחת מחזיקה ברשותה מניות של חברה שניה (כמו אצלנו, שהיק“ב מחזיק מניות האפ”ק) יש לה רשות לצפות לדיוידנדה כמו שמר הופין אמר בראשית הרצאתו. אבל הדברים אמורים רק בשעה שיש רוחים, אבל אם החברה לא הרויחה, אז אין לחברה הראשונה שום זכות לדרוש הטבה ע“י דיוידנדה שלא היתה, ולא היתה משום כך הזכות להיק”ב לקחת מאת האפ“ק את הסכום 71.000 לירה הנזכר לעיל. שנית, יש ערך גדול לחברת החשמל: כח זה נחוץ בכל מדינה ומדינה, ועל אחת כמה וכמה במדינתנו, שאין בה לא עצים ולא פטרוליום ובחברה כזו היה צריך האפ”ק להשתתף באיזה סכום – נאמר – 5000־10000 לירה, אבל לא צריך היה להעמיס על האפ“ק מניות של חברת החשמל, שהנן סוף כל סוף נירות ספקולטיביים בסכום של 150.000 לירה, וכשהתרחש נס והחברה הזו נותנת דיוידנדה (באקציות ולא במזומנים) – אין לאפ”ק הרשות למסור אותן במתנה להיק“ב. ושלישית – לא אמת הדבר שהיק”ב עשה איזה ותורים לאפ“ק. על דברים אלה יש רק להתפלא, אם הם יוצאים מפי מנהל עסקי האפ”ק, בשעה שהדבר ידוע שהיק“ב רק ניצל וניצל במשך כל הזמן שהאפ”ק עובד בא"י, והא לכם אילו מספרים:

עפ“י רשימת מר הופין מסר היק”ב לאפ"ק אקטיבים רעים.

עפ“י הרשימה הנ”ל קבל היק“ב מהאפ”ק………………41300 לירה

בתור דיוידנדה, שלא היתה כלל, שלמו להיק"ב……..71700 "

עוד בשנות 1927 והלאה………….100000 "

עוד בשנות 1927 והלאה…………..65000 לירה

עוד בקיץ 1932…………..50000 "

                             328000 לירה


נתן לאפ“ק מניות של חברת החשמל שאינן נושאות דיוידנדה בכלל וגם מניות בסך 65000 לא”י של הבנק האפותקאי, שהתחיל לתת דיוידנדה רק בשתי השנים האחרונות. ואם נוסיף לזה את הסכום 80000, שאספו ידידינו באמריקה בזמן המלחמה, בפירוש בשביל החזקת האפ“ק, כמו שהזכרתי, והיק”ב קבל את הסכום הזה לעצמו ונתן לאפ“ק אקציות של פלד”ק, אזי יצאו לעינינו ברור החשבונות וההגיון שיש בטעם ובנמוק של מר הופין שהוא המנהל של אפ"ק.


 

פרק יב. הצעה לבחירת דירקטורים חדשים. – מי קוצב קרדיטים באפ“ק. – שני דו”חשבונות. – בחירת דירקטורים חברת החשמל. – מנהג חדש – לא להזמין דירקטורים לישיבות אלא לשלוח את המזכיר לשאול כל אחד ואחד בביתו. – ממלא המקום של היושב ראש יודע ע“ד אסיפות כלליות של אפ”ק רק מעתונים.


5 בספטמבר 1934. שבתון כעת אצל העסקנים הציוניים. כולם, לבד מועטא ולא מנכר, נסעו, הלכו למקומות שונים באירופה “לנוח מעמלם הרב לטובת עם ישראל”. וגם דירקטורי הבנק לא עזבו את ההזדמנות ללכת לאירופה. אפסו כל הישיבות של הדירקטורים בעניני הבנק, ואני משאיר לזכרון כאן מה שרשמתי לי אז:

א. אסיפה כללית של הבנקים: בעתונות העברים בארצנו לא נתפרסמו שום הודעות, כנהוג בכל העולם, ע“ד האסיפה הזו, ולא נתפרסם דו”ח ההחלטות של האסיפה, ולכן לוקח אני איזה ידיעות מהעתון היוצא לאור בלונדון “סטאק עקסטענשנז”, וממנו אנכי רואה, כי האסיפה הזו החליטה להכריז על דיוידנדה בגודל ששה למאה, שהאפ"ק ישלם מרוחיו בשנת 1933. בלוף זה הוא אחד הבלופים של הדירקטור החדש מר איסטוריק. אין מה להודיע ולהתחשב עם הקהל העברי בארצנו. מה הם יודעים ומה הם מבינים? – ידיעה בעתון לונדוני “אצל הפריץ” בעצמו – זה, לפי דעתו של דירקטור זה, יעשה את המוסד שלנו למוסד כל־עולמי…

“פסיעה מוצלחת”, כזו עשה מר איסטוריק לפני שנה ג“כ. הוא מסר הערה קטנה לעתונות בלונדון, כי האפ”ק הצליח לרכוש לו את עסקי “היודישע קולוניאל בנק” ונותן שבח והודיה לדירקטורים, שהוציאו אל הפועל עסק “מוצלח” כזה, מבלי להזכיר כמה הפסד יביאו לאפ“ק עסקים אלה שקבל מהיק”ב.

ודיוידנדה? הלא זה סוד גלוי, כי עסקי האפ“ק, כמו שבארתי, לא רק שלא נתנו דיוידנדה, אלא, לפי חשבון אחד הפסיד את הקרן שלו ולפי חשבון מר מוצקין ז”ל, שהוא יותר אופטימיסטי, חסר אצל המוסד הזה רק חלק מהקרן, היינו 170000 לירה. ואתה יושב ושואל, למי נחוצות קומבינציות מסורסות ולא אמיתיות (אם לדבר בלשון נקיה) כאלה? האם לא חרפה ובזיון בדרכים כאלה להסתדרות הציונית?

ב. מישיבת ועד המפקח המצומצם והגוברנר של הבנקים הציוניים, בהשתתפות הדירקטורים של האפ"ק, בירושלים, ביום 26 ליולי 1934.

על סדר היום עמדה ההוראה מצד הועד המפקח לאסיפה הכללית שתהיה בקרוב באירופה, בדבר בחירת דירקטורים נוספים לבנקים.

המשא והמתן התחיל בדבר זכויות הגוברנרים בהנהלת הבנקים. יש שאמרו שעליהם להתענין בדבר הקרדיטים שההנהלה קוצבת בין הישיבות של הועד המפקח. (הודיע בנוגע לזה מר קפלן, כי מר גולדברג אמר לו, שהקרדיטים ללקוחות קוצבת ההנהלה בישיבותיה). (דבר שאינו אמת) והסכימו הנאספים כי חברי הועד המפקח אינם צריכים להכנס בענין זה בין ישיבה לישיבה.

שקלו וטרו בכתב “הפטורין” ממשרת דירקטור של היק"ב שהגיש מר אוסישקין והחברים חוו דעתם – לא לקבל התפטרותו.

בענין בחירת הדירקטורים החדשים, הודיע מר הופין, כי לפי התקנות,…25 עד שבעה, ומכיון שארבעת הדירקטורים (גולדברג, אוסישקין, הלפרין וליבונטין) נשארים במשרותיהם, לכן אפשר לבחור עוד שלושה. והוא מציע לבחור במר ברוידא, ציוני אמריקני, שהתישב בא“י, במר נובומייסקי – דירקטור של חברת האשל”ג (ים המלח) ובמר יוסף אהרונוביץ – מאגף העבודה.

אעפ"י, שלמעשה לא היה לדירקטורים דעה בישיבה זו, בכל זאת הרשיתי לי לבאר דעתי להלכה בהענינים שנזכרו.

ראשית דבר, אמרתי – זאת טעות מצד קפלן או גולדברג כי הדירקטורים קוצבים ללקוחות קרדיטים בישיבותיהם. לאמתו של דבר, הנה כמעט כל הקרדיטים; רק אחדים יוצאים מהכלל, אינם באים כלל לפני הדירקטורים, אלא נקצבים ע“י המנהלים השונים בסניפים, וכיוצא מהכלל ע”י המנהל הכללי. ויש רק להצטער שמר גולדברג, הבא לעתים קרובות וכמעט בכל יום אל הבנק, ואיננו יודע מנהגי הבנק בענין כל כך חשוב.

* * *

בחודש ספטמבר קבלתי שתי חוברות, המכלכלות דינים־וחשבונות של שני מוסדות כספיים בארצנו, האחת – של “הבנק המרכזי למוסדות שתופיים”, והשניה – של הבנק שלנו, של אנגלו־פלשתינה. המוסד הראשון נוסד בלא רעש ורקלמות ע“י קבוצה קטנה של יהודים עשירים, הקוראים לעצמם “לא ציונים” וקרנו מגיעה למאה אלף לירה, שהכניסו המיסדים משלהם ושל ידידיהם הקרובים להם. כפי הנראה, אינם להוטים אחרי פקדונות, כי כאלה יש להם רק 43.000 לירה. אנשים כאלה מהעולם הגדול יודעים בודאי את התועלת שיש בכספי הפקדונות, אבל, כפי הנראה, יודעים הם גם את האחריות שיש בשמוש בכספים האלה, ובוחרים הם לעבוד בעיקר באמצעיהם הם. וכפי שנראה מהדין וחשבון, מבינים הם ג”כ את חשיבותה26 של הנהלה מסודרת. במוסד זה יש שתי מועצות, אחת להלואות לזמנים קצרים ואחת לזמנים ארוכים. ורובא דמנכר של חברי המועצות האלה, – המה אנשים ידועים, ארץ ישראליים, אכרים וסוחרים, שעניני ארצנו ועסקיה נהירים להם, יש להם חבר דירקטורים ומנהלים באירופה ומנהל כללי בא"י, המסור כולו להנהלת המוסד, ויודע את אשר לפניו. הרצאה פרטית של המנהל הכללי, המחזקת כ–30 עמודים נדפסים הרצופים לחשבון, מבארת את המצב הכלכלי בארץ, של האכרים, בעלי תעשיה, סוחרים וכדומה. ופרטים אודות הלקוחות של המוסד ועסקיהם; חשבון מפורט מההכנסות וההוצאות של ההנהלה במפורט. בחשבון ההוצאות אתה רואה כמה עולה המשכורת במפורט ושאר ההוצאות. ובשורה האחרונה אתה רואה את עבודת המוסד ואת התועלת שהביא המוסד לישוב. ועוד דבר: ההרצאה של הציונים האלה, הקוראים לעצמם ציונים למחצה, נדפסה באנגלית וגם בעברית.

הדו“ח השני שהוא של הבנק אנגלו־פלשתינה. המוסד הזה שנולד בקולי־קולות, פרסומים והכרזות, ואנשים למאות אלפים מעונינים בו, ומחזיקים אצלו פקדונות הרבה אלפים יהודים, בסכום של לערך ששה מיליונים לירות, אין בו מועצה להנהלת העסקים, או השגחה ובקורת, ואין מועצה לקצבת קרדיטים. כל ההלואות קוצבים המנהלים של הסניפים על אחריותם הם בלא השתתפות הדירקטורים. ואין בו פרטים ע”ד ההכנסות וההוצאות ג“כ לא נזכרו, אלא סכום אחרון בלבד: כך וכך רוחים (א"נ ההוצאות). היה זמן שהיו כשמונה עשרה דירקטורים והתפטרו, או הלכו לעולמים אחד אחד, ולא נשארו אלא רק שנים־שלשה, שכמעט כולם טרודים בעסקים אחרים. וההרצאה איננה מבארת למה נשאר המוסד הזה רק עם שנים־שלושה דירקטורים ואין בוחרים באחרים; בשעה שיש כעת בארצנו גם בנקאים וגם עובדי אדמה, נוטעים וגם בעלי תעשיה וסחרים27, היודעים פרק בהלכות ממונות. ועוד דבר: הרצאה קצרה, ורק באנגלית, איננה אומרת שהמדובר הוא רק על בנק יהודי, שהיהודים הביאו לארץ מיליונים, שרבים מהם הרחיבו את שטח נכסי דלא ניידי, נטעו נטיעות, יסדו בתי־חרושת, הרחיבו את המסחר וכדומה. כשאתה קורא את ההרצאה אינך יודע ואינך מכיר כלל, כי מדברים פה אודות הבנק היהודי או ע”ד איזה מוסד בנקאי בערבות אפריקה…

15 לנובמבר 1934. היום נתקבל ע“ש המזכיר ישראלי מכתב ממר הופין, היושב בלונדון, ובו הוא מודיע, כי חברת החשמל, שיש לנו בתוכה מניות ע”ס 165.000 לירה עומדת כעת לפני אסיפה כללית ובחירת דירקטורים. עד היום היו לנו בהנהלת החברה הזאת שני דירקטורים – ד“ר הלפרין וניידיץ. עכשיו – מבאר מר הופין – אחרי, שסכום המניות שלנו בחברת החשמל הזו הוגדל בזמן האחרון בחמשים אלף לירה, יש לנו הזכות לבחור בשלושה דירקטורים, והוא מציע להשתמש בזכות זו. ומוסיף מר הופין לאמור, כי כעת יש נטיה בהדירקטוריום של חברה זו לבחור באנשים היושבים באירופה שיהיה ביכולתם להשתתף בישיבות. אחדים מהדירקטורים מסכימים לא לבחור בהלפרין, היושב בא”י, ולא בניידיץ, מפני מעשיו המגונים בעסקי “בית אוצר התישבות היהודים”. מר הופין מציע לבחור בה"ה שוקן וזיו.

מר ישראלי שאל גם את דעת אוסישקין, ודעתו של זה היתה, להציע לפני הבוחרים את ה"ה שוקן וזיו וגם את מר הופין מצד הבנק, ואת מר קפלן מצד ההנהלה הציונית.

אחרי הדברים האלה פנה ישראלי לשאול את דעתי. אמרתי לו, כי לשמור על עניני הבנק, בחברה זו, אין נחיצות ואין יכולת במקום שיושב איש חזק בדעתו כמר רוטנברג, ובאיזה אופן שהוא, די לזה מר הלפרין. ולבחירת הופין כדירקטור בחברה זו, יש מעט לא לשבח, מפני שהוא משתתף כבר בחברות אחדות שהבנק מעונין בהן, ונוסף לזה, יש אצלנו בהאפ“ק עסקים קשים, הדורשים השגחה וסדורים תכופים, והשגחתו של חברת החשמל תזיק לעסקי הבנק, כי הוא מוכרח יהיה לעזוב אותם וללכת חוצה־לארץ לאספות של חברת החשמל וכדומה, הנני מתנגד ג”כ לבחירת קפלן מצד ההנהלה הציונית, מפני שכל עסקי הבנק בכלל וחברת החשמל בפרט, נמצאים כבר תחת אפוטרופסותה של ההנהלה הציונית, ע"י הועד המפקח, ולכן הצעתי לצרף למר הלפרין את שוקן וזיו. והיה אם ידחה רוטנברג את אחד מהשנים החדשים, יבוא יבוא במקומו אחד מהמועמדים האחרים.

28 בספטמבר 1934. אנכי במקרה בירושלים ומר ישראלי בא אלי ולמר אוסישקין עם מכתב מהופין. במכתב זה מציע הופין לתת לחברת הכשרת הישוב קרדיט בסכום 20.000 לירה. פרטי ההצעה שלו כך היו: החברה הזו היתה חייבת לנו בסוף יוני 1933 80.000 לירה ובסוף דצמבר 1933 – 60.000 לירה, ועכשיו 17.000 לירה ויש לנו ממנה לבטחון החוב משכנתאות שונות (עוד משנות גמר המלחמה) על סך 45.000 לירה. ואמר לי מר ישראלי, כי הוא הולך לשאול גם את דעת מר אוסישקין ע“ד הצעה זו. אנכי חויתי את דעתי בשלילה בענין זה ונמקתי את דעתי, כי לשאלות אלו – קרדיט של 20.000 לירה – נחוץ להזמין לישיבת אפ”ק את כל הדירקטורים, שיש כעת בארץ, ואולי לחכות עוד איזה ימים, עד אשר יחזור מר גולדברג מאירופה, ולדון על עסק זה ברצינות הראויה, ולא לחזור עם שאלה זו על פתחי הדירקטורים לכל אחד בפני עצמו.

אומרים לנו כי ברקליס בנק רוצה להכנס לעסקים אלה עם “הכשרת הישוב”. אבל זה אינו צריך לדחוף אותנו להזדרז ולהכנס לעסק זה. אדרבא יכניסו הגויים כספים בשביל גאולת הארץ כדי לקנות קרקעות בשבילנו; בשביל ברקליס בנק זה עסק טוב, מפני שאם לא תשלם הכשרת הישוב את המשכנתא, ימכור את הקרקעות, ומצבנו במקרים כאלה הוא לגמרי אחר…

ובא אלי ישראלי עם הודעה, כי אוסישקין הסכים לתת הלואה זו. ואנכי אינני מתפלא, שדעתי לא נתקבלה. זה לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, אבל אנכי נשאר עומד על דעתי: רכישת קרקעות ענין יקר ונחוץ מאד, אבל על הכסף של המפקידים ג"כ צריך לשמור…

14–17 באוקטובר 1934. אחרי המשא והמתן הזה אמרתי למר ישראלי, כי אנכי הנני נגד המנהג החדש הזה להחליט על ענינים הנוגעים לעסקי אפ“ק והנהלתם, ע”י שאלות אצל הדירקטורים, כל אחד בביתו. ולא רק שאנכי מתנגד למנהג חדש זה, אלא הנני מוחה נגדו באופן היותר חריף. לפתרון שאלות ממין זה נחוץ, שהדירקטורים יוזמנו לישיבה, להציע לפניהם את כל השאלות עם פרטיהן, ורק אחרי זה, אחרי שקלא וטריא בין הדירקטורים, אפשר להוציא החלטה. ובקשתי את מר ישראלי לרשום את תשובתי, במכתב או בפרטי־כל.

אחרי שבאה לפני ע“י מר ישראלי שאלה שלישית בעל־פה, הלכתי למר גולדברג והתאוננתי לפניו על המנהג החדש הזה – לפתור את השאלות המתעוררות בהנהלת האפ”ק, ע“י דרישת דעת כל אחד מהדירקטורים בביתו. ובבקורי זה דרשתי מאת מר גולדברג, שהוא, בתור ממלא־מקום יושב הראש של ההנהלה, יזמין לישיבת הדירקטורים את אלה מהם הנמצאים בארץ, וגם את החדשים שנבחרו באספה הכללית האחרונה. על הצעתי זו ענה לי מר גולדברג כדברים אלה: לא הייתי בלונדון ואין אנכי יודע כלל אם היתה אסיפה כללית, ומי המה הנבחרים לדירקטורים. והמשיך מר גולדברג: “קראתי ב”יודישע רונדשאו” כי היתה אספה כללית, כי בחרו בשני דירקטורים והקציבו דיוידנדה עבור השנה שעברה, שנת 1933, ששה למאה. על שאלתי מי היו באסיפה זו, ענה לי מר גולדברג, כי בשם האפ“ק וגם בשם היק”ב הופיעו מר הופין ואחדים מהפקידים. ואם כן, אמרתי לו, ידרוש מאת מר הופין את הפרטי כל של האסיפה הכללית, ויקרא לאסיפת הדירקטורים גם את הדירקטורים החדשים, מפני שידידינו אלה הסכימו לעמוד על הבחירה ויבחרו בהם, ובמצב כזה הלא נושאים המה כמונו באחריות בעד עסקי האפ“ק, ואין לנו רשות להחליט איזה דברים מבלי לשמוע את דעתם. ע”ז ענה מר גולדברג, כי הפורמליות האלה אינן נחוצות כלל; יבוא מר הופין,אזי נזמין לאסיפה את הדירקטורים הישנים, וגם את החדשים. אנכי לא הסכמתי לדעת מר גולדברג28, ונצטערתי מאד על הסדרים החדשים האלו, אולם מכיון שמר ישראלי אמר לי כי היה עם השאלות הנזכרות למעלה גם אצל מר אוסישקין וזה האחרון חווה את דעתו בדבר הקרדיטים והוא לא התנגד לאופן הסדרים החדשים האלה, ראיתי, כי אין לי דרך אחרת, אלא לחכות לישיבת ההנהלה, שהבטיח לי מר גולדברג; מעונין הייתי ביחוד לדעת את דעתם של הדירקטורים החדשים על סדרי העבודה שלנו.


 

פרק יג. ברכה לנבחרים החדשים. – רשימה של עסקי יק“ב ושל האפ”ק, שהבאתי תחת בקורת. – בקורת החשבון הנדפס.


כמו שהזכרתי למעלה בקשתי את היושב ראש של דירקטורי אפ"ק, מר גולדברג, להזמין לישיבת הדירקטורים, כדי לדון על ענינים שונים העומדים על הפרק. חזרתי על דרישתי זו כמה פעמים, ובפרט, אחרי שראיתי, כי המזכיר מר ישראלי הולך, על פי פקודת מר הופין, מבית דירקטור אחד לשני, לשאול מכל אחד מהם את דעתם על ענינים שונים, מנהג מוזר כזה, שלא יכולתי להסכים לו, אבל דרישותי אלה נדחו מיום ליום, ומחודש לחודש, עד יום 20 לדצמבר 1934.

בישיבה זו, שהשתתפו בה גם הדירקטורים שנבחרו מחדש ה"ה אהרונוביץ וברוידה, הרציתי כדלקמן:

"הנני שמח מאד להפגש עם הדירקטורים החדשים, שנבחרו באסיפה הכללית האחרונה, כי אמנם המוסד שלנו הולך ומתרחב, והמנהלים הולכים ומזדקנים וכחות חדשים להנהלת עסקים נחוצים לנו מאד. הנני מברך אתכם חברים חדשים, כי תצליחו לחזק את הבנק ולשמור עליו ועל כספיו, שהם כספי הלאום היהודי, וגם על כספי הפקדונות שרבים מבני עמנו האמינו לנו.

יחד עם זה הנני מוצא לנחוץ להשמיע באזני חברינו הקודמים, וגם החדשים שלנו, איזה השקפות על מצב העסקים שלנו, ועובדות אחדות מדרכי ההנהלה. מקוה אנכי, כי תשמעו את הרצאתי זו בהקשבה הראויה, מפני שרק מהעבר לומדים אנו את הדרך שעלינו ללכת בה בעתיד.

החוק והמנהג של חברות אקציונריות דורשים, כי לפני האסיפה הכללית של חברות כאלה, נותנים מודעה בעתונים המקומיים על זמן האסיפה ומקומה, עם פרוט השאלות שתעלינה לדיון באסיפה.

אין אנכי יודע אם הדירקטורים שלנו, שסדרו את האספה הכללית האחרונה נתנו מודעה כזו בעתונים בלונדון, אבל זאת היא, לפי דעתי שגיאה גדולה, שלא נתנו מודעה כזו בעתונים הארץ־ישראליים, ויותר משגיאה, לפי דעתי, הוא זה שלא קבעו את האסיפה הזו בא"י, כי אם בלונדון כאילו שם הוא מרכז העסקים וההנהלה בשעה, שהמצב איננו כלל כזה; אין בלונדון לא מרכז לכספי הבנק ולא מרכז של העסקים שלו.

היה נימוק למרכז בלונדון, בשעה שהרצל עמד, או השתדל לעמוד, במשא ומתן עם הממשלה התוגרמית בדבר השגת רשיונות, קונצסיות להתישבות רחבה של יהודים, ונחוץ היה לו בשביל זה מוסד פיננסי במרכז אירופה, בתוך השוק הכספי היותר גדול בעולם, אבל מיום שנכנסה ארצנו לרשות המנדט האנגלי, ובלונדון נמצאת ההנהלה הציונית וממשלת המנדט, ויש יחסים קרובים ביניהם, אין כל נימוק ואין כל צורך למרכז כזה בלונדון מצד היק“ב ועל אחת כמה וכמה מצד האפ”ק. היה זמן שאחדים ממנהלינו עוד האמינו, או חפצו שאחרים יאמינו, כי בשוק המרכזי הכספי בעולם, ימצאו כספים להגדלת קרן הבנק וליזמות אחרות, שיגדילו את הבנק ויפריחו אותו, אבל הנסיון הראה לנו ההיפך מזה; לא מצאנו אנשים נכבדים ובעלי שם בעולם הכספי, שיכנסו למוסדנו בתורת בעלי כסף או בתור מנהלים ולא הצלחנו להגדיל את הקרן של הבנק, אלא להיפך נכשלנו באנשים הרחוקים מעולם ומעשה ומעסקי ממונות, והם פזרו הלואות לימין ולשמאל ויבזבזו קשת עם עני ודל, וגם נכשלנו בעסקנים כאלה – לבשתנו ולכלימתנו – ששמו כספי הבנק בכליהם.

הרשימות של עסקנים כאלה ארוכות הן, ואני אקח לדוגמא רק איזה מהן, שכדאי לתת לפניכם:


הדירקטור ניידיץ – חוב….90.000 לא"י

" קובן – "….97.000 "

" פייבל – "….800.– "

" הלפרין – "….6.763 " (בבטחון נירות ערך ששוים 2300)

" וולף – "….2.100

הפקיד בקר – "….1.200

הפירמה “שליט” בלונדון…1.200 " (מתעסקת עם בולשביקים ברוסיה)

אוסישקין ורופין – "…293.000 "

“הכשרת הישוב” קהי"ס

וההנהלה הציונית – "…44.700 "

(כשהזכרתי חוב אוסישקין ורופין, הפסיק אותי אוסישקין ויאמר: “חלילה! אנכי איני חייב כסף לבנק, לא בעצמי ולא עם רופין. אזי קם אחד הדירקטורים ויבאר עפ”י הבקיאות שלו, ואמר: זה בודאי הסכום שהביא רופין מסטמבול בשנת 1920, שהוקצב כבר להלואות לזמנים ארוכים לקולוניסטים ע“י הבנק האפותיקאי בא”י. הסכום הזה נרשם רק לפי שעה ע"ש אוסישקין ורופין ונצרך להעביר הסכום הזה לחוב הבנק הנזכר. ולא התביש הדירקטור הזה וגם לא חבריו (בשמעם מחברם ברור כזה): א) שהכסף שהכניס רופין להבנק נמצא בפנקסי הבנק ולא לזכותו, אלא לחובתו, ו–ב) כי כסף זה שנעבר להיק“ב בשנת 1920 בשביל הבנק האפותקאי בא”י, נמצא בפנקסאות הבנק זה 14 שנים, אעפ"י שלפי דברי המברר השתמשו בו כבר להלואות לזמנים ארוכים. כן היא הנהלת החשבונות וכך היא הנהלת העסקים!)

ארבעה–חמשה ברשימה זו הם דירקטורים של הבנק, והם התירו לעצמם לקחת מכספי הבנק, עד שיעזור ה'. דבר כזה כל צבור אנשים המכבד את עצמו, חושב לעוון פלילי, ואצלנו – עוברים על זה לסדר היום והנאשמים יושבים על מקומותיהם ומתפארים בעבודתם לטובת הציונות.

ולעסקים הקרובים להפסד, ושאינם שייכים כלל לסווג עסקי בנק ציוני, יש להוסיף סכומים גדולים שונים שנתנו ללקוחות שונים, מבלי לפרט שמותיהם. ולבסוף עלי להוסיף גם את נירות הערך שהבנק השקיע בהם כספים לאורך זמן כמו:

מניות בנק הפועלים….40.000 לא"י

" " הלודזאי….38.000 "

" " מרכזי בקובנה….11.000 "

מוסדות שאין לך כל מושג מעבודתם וממצבם, ואם יש לנו ענין בבנק הפועלים בארצנו, אבל איזה ענין יש לנו בבנק הלודזאי והקובנאי?

וכמה יש עוד עסקים מוצלחים כאלה, שנמצאים בפנקסי הבנק שלנו בלונדון?! עכשיו כבר נראה הדבר ברור, כי אין לנו דרך אחרת אלא לעזוב את לונדון, המקום המסוכן הזה לבנקים שלנו, ולרכז את העסקים וההנהלה שלנו רק בא“י. ואנחנו מה עשינו? – הוספנו חטא על חטא ונעביר מאת היק”ב אל האפ“ק אקטיבים שונים, שפרעונם מוטל בספק גדול, ונחייב את האפ”ק לשלם פקדונות, שהיק“ב מחזיק, בסכום קרוב ל־800.000 לירה – סכום הרבה יותר גדול מהסכומים שיוכלו להכניס לנו האקטיבים שנמסרו לאפ”ק. לא אמרנו די להפסדים שהדירקטורים של היק“ב גרמו לנו, אלא אנחנו בעצמנו, דירקטורי האפ”ק, קבלנו עלינו לשלם לירות עבור האקטיבים ששוים…

לפעמים אין אנחנו קמצנים גם בהחלטות שתועלתן להבנקים שלנו בצדן, אבל יש בינינו אנשים שתועלת עצמם קודמת… וההחלטות שלנו נשארו בארכיביון. הנה היתה החלטה של הדירקטורים (עוד בחודש אפריל ש.ז.) לעשות ליקודציה לעסקי היק"ב, ואחד מחברינו דרש, כי ליקוידציה זו תעשה במשך חדש ימים, אולם לאחדים מהעסקנים שלנו נוח לשבת בלונדון והליקוידציה נמשכת, וכפי הנראה תמשך עוד ימים ושנים, ואנחנו מחזיקים בינתים צבור של מנהלים ופקידים, האוכלים את יתר הפליטה.

המצב של היק“ב הוא באמת קשה מאד, אבל תקונו של מוסד זה דורש ישוב הדעת וטכוס עצה עם אנשים מומחים בענינים כספיים, ואולי אפשר למצוא דרך לפרק אותו, לא ע”י מסירת האקטיבים והפסיבים שלו להאפ"ק והריסת המוסד הזה. אבל אצלנו אין המנהג לשאול עצה מפי מומחים, אלא אחדים משלנו, שאין אומנותם כלל בעניני הבנקים ושבמקרה נתישבו כמנהלים בבנקים שלנו, בוראים להם תכניות שונות שאין להן בסיס בעולם המעשה, מלוים כספים על ימין ועל שמאל, מבלי…29 את הלקוחות. וכשקלקלו – אין אצלנו מי שידרוש דין וחשבון מהם.

* * *

והוספתי ואמרתי: –

לא יותר טובים מעסקי היק“ב המה עסקי האפ”ק.

(הערה נחוצה: בשורות הבאות, ואולי גם בראשית הרצאתי זו, ישנן עובדות ומספרים שכבר נזכרו בפרקים הקודמים; אולם בכונה חזרתי עליהם למען תצא הרצאה זו, שהצעתי אותה בישיבה מיוחדת של הדירקטורים הנבחרים החדשים – שלמה).

יש בידי רשימות מפורטות על לקוחות ועסקים של המוסד הזה שכדאי היה לעבוד עליהן. אולם מפני שהרשימות שיכות לפרקים שונים ומכלכלים הם סכומים עד כי קשה לתת עליהם הערכה מפורטת בסקירתי זו, ולכן עלי להסתפק רק בהבאת אילו עובדות ומספרים ממצב עסקם מעטים ומסדרי ההנהלה.

לפי הערכה שעשה ד“ר הלפרין לפני איזה זמן, הציע בכתב, לנכות מקרן האפ”ק 200.000 לא“י בתור הפסד ומר מוצקין, שהיה יותר אופטימיסטי ופחות בקי בעסקים, העריך את ההפסד בסכום של 170.000 לא”י.

עד עכשיו היה נהוג, כי הדירקטורים היו לוקחים בכל שנה ושנה מאת האפ“ק סכום ידוע לכסות את ההפסדים של היק”ב, כאילו לא נברא האפ“ק אלא להרויח בא”י ולכסות הפסדים בלונדון. סכומים אלה עלו בשנים האחרונות ל־20.000 לא“י, בהוספת 18.000 לא”י בשנה האחרונה ע“י דיוידנדה שלא היתה, בס”ה 47.000 לא"י.

וראויות לתשומת לב מיוחדת דרכי ההנהלה של הבנקים הציוניים.

ההנהלה הציונית הזמינה בשנת 1918 ועד מיוחד מהבנקירים יהודים אחדים, עם מר הרברט סמואל בראש, בכדי לעבד פרוגרמה לעבודת הבנקים הציוניים. הועדה הזאת החליטה, כי היק“ב צריך לפרק את כל עסקיו באירופה ולרכז את עבודת שני הבנקים (היק“ב והאפ”ק) בא”י.

סמוך לאותו זמן הוזמן ד“ר הלפרין לדירקטור מנהל. הוא נתישב על מקומו ויחשוב למותר ללכת לא”י ולהתבונן אל האפ“ק ולראות עסקיו, אלא, ראשית מעשהו היה, לקצר העסקים בא”י ולהרחיבם באירופה. הוא הלך לורשה, לודז, קובנה ועוד ויסד שמה בנקים והשתתף באלה שכבר עבדו, וישקיע בהם סכומים גדולים מכספי הבנק היהודי, ותוך כדי שבתו באירופה היתה מצודתו פרושה גם על הבנקים בא“י. מבלי דעת ומבלי התבונן פתח קרדיטים גדולים ללקוחות הקרובים אליו באירופה, כמו “הבונה”, “שמן”, “לנדא”, “לובלינר”, “קה”צ” ודומיהם, וישקיע בהם 300.000 לא“י, ובמשך ארבע־חמש שנים הראשונות הפסידו בהם 170.000 לא”י. הוא נתן הלואות נוספות להכשרת הישוב, לסולל־בונה, אגודת־נטעים, נגד החלטה מפורשת של הדירקטורים. לעירית ת“א החליטו הדירקטורים לתת הלואה במשכנתא על קרקעות במדה כזו, שהבטיח גם את החוב הקודם שהעיריה היתה חיבת, והוא נתן הלואה בלא משכנתא. וסוף־סוף נטפלה הממשלה לחשבון העיריה ותנכה מחשבון הרוחים 5.500 לא”י, והאריכה את התשלומים לכמה שנים.

עוד בשנת 1925 הציעו לסגור את סניף בירות, והלפרין התנגד לזה והפסידו בשנת 1926 – 4800 לא“י ובשנת 1927 – 3011 לא”י; עשו בלונדון עסקים על חשבון האפ“ק, וכשהפסידו העבירו את ההפסד על האפ”ק.

עפ“י החלטת הדירקטורים מיום 23־29 למרץ 1926, היתה למנהל הכללי רשות לתת קרדיט רק בגובה של 3000 לא”י. מהסכום הזה ומעלה עד 5000 הוא צריך היה לשאול את דעת הדירקטורים המקומיים. הלואות למעלה מסכום זה אינן נכנסות כלל לעבודת האפ“ק, לפי ההחלטה הנזכרת. וההנהלה פתחה קרדיטים ללקוחות שונים גם עד 30.000 לא”י בלי שאלת פי הדירקטורים (למשל: ללנדאו).

באוגוסט 1930 החליטו, כי עלי לעבור על כל האקטיבים, להעריך אותם ולהביע את דעתי לפני הדירקטורים לפני שיאשרו את המאזן.

ובכל זאת נתאשר המאזן בלי ידיעתי, טרם ששמעו הדירקטורים את ההערכה שלי. ועד ההנהלה החליט לדרוש מקרמניצקי את תשלום חובו, מה שקבל במזומנים ומה שנתן לאחרים בערבותו, ביחד סכום למעלה מן 9000 לא“י, ואם לא יוכל לשלם תו”מ, לדרוש ממנו משכנתא בגבולי הסכום הזה על פרדסו בפתח־תקוה. הוצאת הדבר לפועל נמסרה למר הלפרין והוא, נגד החלטת המועצה ויתר על החוב כולו.

הופין קיבל לכיסו, לבד משכורתו, ובלא רשות הדירקטורים, בשנת 1924 – 1950 לא“י; בשנת 1925 – 3800 לא”י ובשנת 1926 – 500 לא"י.

בישיבת הדירקטורים בשנת 1930 בברלין, הבאתי את העובדה הזו, ויציע הלפרין לנכות מהחוב הזה פרס נוסף להופין סך אלפים לא"י. מלבד משכורתו והפרס השנתי העולים כסכום הזה. אנכי ואוסישקין התנגדנו לזה, אבל על אף התנגדותנו, אושרה הצעת הלפרין. ומותר החוב נעלם… ונשכחה גם העובדה – לקיחת כסף מהבנק בלי רשיון הדירקטורים.

עפ“י החוק והמנהג30 נותנים המנהלים לאספה הכללית (ולפעמים גם לצבור הרחב) דין וחשבון ממצב האקטיבים, מההכנסות וההוצאות. אפילו הבנק למוסדות שתופיים, שרק מספר קטן של לא־ציונים בעלי כסף יסדו ומנהלים אותו בכספיהם, גם הם הדפיסו סקירות מפורטות על מעשיהם וגם על מצב הישוב, קנין קרקעות העליה וכדומה, הם נתנו רשימה מפורטת מההכנסות ומההוצאות. ואת חשבונם הדפיסו באנגלית וגם בעברית. ואילו דירקטורי הבנק הציוני לא הדפיסו חשבון מלא, אלא קטע מחשבון כללי. אין בו שום באור לא לעסקים הרעים והקשים של האפ”ק ולא לאלה של היק“ב, ואין בו לא פירוט ההוצאות ולא סכום כולל של פרק זה, כאילו כולם עובדים שלא ע”מ לקבל פרס… והקטע הזה נדפס רק באנגלית ולא בעברית. אין בו שום ידיעות על עבודת הישוב, העליה, קנין קרקעות וכדומה. וכשאתה קורא את הקטע הזה, אינך יודע אם לפניך דין וחשבון של בנק ציוני ישובי, העובד בא“י, או של איזה בנק בערבות אפריקה… והנה תהלה לאל, עברה האסיפה הכללית, נבחרו דירקטורים חדשים ועברו כבר כמה חדשים. ופניתי ליושב ראש, ודרשתי ממנו לקרוא לישיבת הדירקטורים ולהזמין את החברים החדשים שנבחרו באספה הכללית האחרונה, והיו”ר31 ענה לי כי הוא איננו יודע אם היתה אספה כללית ואם בחרו בדירקטורים ובמי בחרו…

הוא קרא ב“יודישע רונדשאו”, לפי דבריו, שהיתה אספה כללית, כי בחרו בשני דירקטורים וכי הקציבו דיוידנדה בסכום ששה למאה, אבל הוא איננו יודע מכל זה רשמית.

דרשתי ממנו שישלח טלגרמה ללונדון וידרוש את פרטי כל האספה הכללית וגם את זה מצא היו"ר למותר, וככה מנהלים אצלנו ענינים צבוריים, וככה מפקדים על בנקים, בכספיהם ובכספי הפקדונות.

ועוד איזה עובדות:

במרץ החליטו שבלונדון לא יתנו הלואות ללקוחות ארץ־ישראליים, ושמה נתנו עפ"י פקודת הלפרין.

כידוע, מנהג תמידי הוא כי בשם הבנק יחתמו שני פקידים, ובניגוד לזה שלחו צירקולארים בחדש האחרון כי למר הופין יש רשות וכוחו יפה לחתום לבדו על כל סוגי התחיבויות בשם הבנק.

הלפרין נתן הלואות על דעת עצמו בעשרות אלפים לירות. נתן הלואות לאנשים שונים נגד ההחלטות המפורשות של הדירקטורים בישיבותיהם.

בנובמבר 1926 דחה ועד המנהלים את בקשת ברסקי להלואה נוספת, והלפרין נתן. והבנק הפסיד סכום גדול. באוגוסט 1930 החליט הועד המפקח שלא לאשר את המאזן מהשנה הקודמת עד אשר אבקר אותו ואחוה את דעתי עליו, וההנהלה אשרה.

החליטו למכור במשך חצי שנה את “חרושת ברזל” וההנהלה החזיקה אותה עוד כמה שנים, והחוב שלה לאפ“ק עלה ע”י כך עשרה מונים. נתנו הלואות למרת… לבנין בית, וכמה שנים לא סדרו עמדה שום תנאי תשלום…

נתנו הלואות לאנשים שבאו מחדש לארצנו, וההנהלה לא ידעה לא את עסקיהם ולא את רכושם, והפסידו בהם סכומים גדולים; כמו אצל לנדאו, לובלינר ומוסטקים. התנגדתי לרוחים שהנהלה הראתה במאזן משנת 1925, וההנהלה קבלה אותם.

ביולי 1926 דרשתי קונטרולה על כל עסקי אפ“ק, שהראיתי עליהם שהם לא בטוחים והצעתי לא נתקבלה. התנגדתי לקבלת חוב של מרכז רוסיה על הסיליקט, ולא שמו לב לזה. התנגדתי לסכומים גדולים שמפרישים מהאפ”ק ומוסרים כל שנה להיק"ב (10.000 – 29.000 לא"י) ולא קבלו הצעתי.

שלחו אלי לחתום הצהרה שבה נאמר, כי מסכים אנכי להחלטות שהוצעו32 באספות שונות (מפרק אחד עד פרק שני) ושהנני מותר על הזכות שהיתה לי להיות מוזמן לישיבות אלה ולא הוזמנתי, כשבקשתי מהמזכיר להראות לי את הפרטי־כל, למען דעת את מהות ההחלטות לא נעניתי. מובן, שאנכי לא חתמתי על הצהרה כזו…

כשנבחרו שני הדירקטורים החדשים (ה"ה ברוידה ואהרונוביץ) דרשתי במשך כחצי שנה מהיו"ר להזמין אסיפת דירקטורים בכדי להתראות עם הדירקטורים החדשים וגם מפני שבינתים צצו איזו שאלות שדרשו חוות דעת הדירקטורים הקודמים לחתום עליהם, או לחוות דעתם. אנכי לא הסכמתי לסדר כזה ולא חתמתי. וחדלו לדרוש את חתימתי.

המצב הקשה דרש מהדירקטורים33 והמנהלים הגזמות וזריקת אבק לסמא את עיני העולם, ודברים אלה קיימו בהרחבה. בתחילת ינואר 1928 טלגרף הלפרין להופין ויזמינהו לבוא ללונדון לסדר עם ברקליס בנק בדבר השתתפותו להטבת מצב האפ“ק – בפעם השניה טלגרף כי יש לו משתתפים בהגדלת קרן הבנקים – רוטשילד, וסרמן, מונד וניידיץ וכי איסטוריק מצא דרך ל”הבנק אוף אינגלנד" והתשועה קרובה לבוא, וכל זאת – להד"ם!

ומענין לרשום פה, כי כאשר התאוננתי בישיבות האחרונות בחודש אפריל באזני הדירקטורים שהיו בארצנו, על אשר מחזיקים בסכום 38000־40000 לא"י מניות של בנקים, שאין לנו מהם לא פרי ולא פירות, קמו הלפרין והופין ויבארו כי יש לנו ענין בהשתתפותנו בהבנקים האלה, מפני שהם מושכים עלינו שיקים. דבר זה, כל פקיד אפילו ממדרגה נמוכה מבין את האבסורד שבו: לקנות ולהחזיק מניות של בנק שאיננו נותן דיוידנדה רק בשביל שהוא מושך עלינו שיקים…

כשראיתי שהלפרין מנהיג את הבנקים באופן מסוכן, כתבתי הרצאות שמסרתי אותן לד“ר וויצמן בתור ראש ועד המפקח בשנת 1927 וליתר הדירקטורים, ולצערי הגדול לא שמו האדונים האלה את לבם לדברי ולדרישותי, והעסקים של הלפרין אשר קצתם הזכרתי פה, הלכו והרסו את היק”ב והאפ“ק, הרסו במדה כזו עד כי הלפרין בעצמו הודה בשנת 1927 שהאפ”ק הפסיד מקרנו – 200.000 לא“י והיק”ב 170.000 לא"י.

יש להניח כי גורל ההרצאה הזו יהיה ג"כ כגורל ההרצאות הקודמות, אבל אנכי חושב לי לחוב להשמיע באזניכם את הדברים למען אדע כי מלאתי את חובתי, ונבואתי נתקימה. אני גמרתי את דברי ולא זכיתי לשמוע שום דברי הגבה מפי המנהלים החדשים. במקום זה נעשתה השתדלות לסתום את פי ולטשטש את האשמות בצורה של משפט־משפח, כפי שאפשר לראות בפרק הבא.


 

פרק יד'. תשובה על אשמותי מיום 30 דצמבר 1934. – הזמנה לועדת הבנקים. – דרשתי עוד פעם בית דין של כבוד. – הסכמה לדרישתי לא קבלתי.


ביום 3 לפברואר, בערב, בא לביתי מר גולדברג, ממלא מקום ראש־הדירקטורים של האפ“ק, ומסר לי מכתב בחתימת ידו ויאמר לי: כי המכתב הזה מחזיק תשובה על הממורנדום שלי מיום 30 לדצמבר 1934 הנזכר לעיל, שבו האשמתי את אחדים מהדירקטורים והפקידים בהנהלת עסקי הבנק בהאשמות קשות שונות; והוסיף עוד: “המכתב הזה נכתב ע”י המנהל הכללי, מר הופין, שהוא כידוע לך בין הנאשמים. ואף על פי שאנכי תקנתי במכתב זה הרבה דברים, בכל זאת מוצא אנכי אותו לחריף יותר מדי נגדך, ויש בו כדי להרגיז אותך ולהפריע את מנוחתך, ולכן הנני נותן לך את עצתי לדחות את הקריאה של המכתב למחר”. ואמנם, היה ויש להתרגז מהמכתב הזה.

אין אנכי מוצא לנכון לענות על הדברים הטפלים ולכן אזכיר פה רק העובדות היותר נכבדות. אנכי התאוננתי בהרצאה שלי על אחדים מהדירקטורים שלנו, שלקחו מכספי הבנק, כחשו וגם שמו בכליהם, והבאתי מספרים וזמנים, כמה ואימתי באופן כזה שאי אפשר להכחיש. והתשובה שנכתבה ע“י המנהל מר הופין וראש הדירקטורים מר גולדברג היא גבוב דברים מקוטעים, מספרים לא אמתיים, הבטחות כי פלוני הפקיד ואלמוני המנהל יענו על התאוננות זו ועל אחרת, ולכן דרשתי מאת הדירקטורים בע”פ ובכתב, כמבואר למטה, בפרטיות, למסור את כל הענין הזה הכולל התאוננויות שלי וגם, כמובן, התשובות של מר גולדברג לב“ד של כבוד. המשפט הזה לא נתקיים מפני שאנכי דרשתי כי חברי בה”ד הזה או לכל הפחות אחד מהם יהיו ניטרליים. והדירקטורים החליטו כי שנים מהם מהדירקטורים יהיו השופטים. במצב כזה הייתי מוכרח לנהל מו"מ בכתב עם הדירקטורים ולחכות עם המשפט הזה עוד איזה זמן. בינתים הלכו הדירקטורים עוד צעד אחד לא חקי ולא נמוסי, והשופטים שלהם שפטו אותי שלא בפני.

אצל בעלי דבר מסוג הדירקטורים של הבנק שלנו נוהגים, כי אם המה רואים באיזה משפט או וכוח כי הטענות שלהם הנן קלושות אזי יוצאים לחרף ולגדף את הצד שכנגד. ובדרך זו נהגו בעלי התשובה הנזכרת נגדי על הצד היותר גס. והנה קטעים מתשובתם: “הדירקטורים יודעים כמוך שבתוך אוצר ההתישבות נעשו עסקים שלא היו צריכים להעשות ושגרמו להפסדים גדולים מאד. אולם לא חכו לכך על מנת שתעיר את תשומת לבם אל הדבר. לא אתה גלית ולא אתה תקנת שום דבר. לבם של חבריך כואב לא פחות משלך על מה שנעשה באוצר ההתישבות, אולם אין לך כל רשות איזו שהיא לדבר כאילו רק אתה מרגיש את הכאב. אתה כותב, אתה מדבר, אתה מתרגש, אתה מתנגד, אתה מוחה ואתה מפריע, באותו הזמן חבריך תקנו ופעלו מה שהיה בכחם לתקן. אל נא תחשב שבמוסדות הללו שורר רגש אחריות הנופל מרגש האחריות שלך”. והלאה: עליך מוטלת החובה כלפי החברים האלה. איזו חובה יש לי כלפי החברים האלה שלקחו ושמו בכליהם כסף הצבור? אין אנכי יודע אבל עומד אנכי ותוהה על מעשי הדירקטורים ועל הכספים שלקחו כפי הטבלה דלמטה:

ניידיץ לד"ח –.90.000 לירות

קובן " –.97000 "

פייבל " –.800 " בבטחון נירות ערך

הלפרין " –.6.763 " ששוים 2300 לירות

ולף " – 2.100

הטבלא הזו מראה, כאילו האדונים האלה עשו קנוניה ביניהם וכל אחד לקח עד כמה שידו היתה מגיעה, על דרך “שמור לי ואני אשמור לך”. בעולם הבנקים, מעשים כאלה נחשבים לפליליים ואצלנו קוראים הדירקטורים לזה, כמו שנאמר בתשובה של היו"ר: “נעשו עסקים שלא היו צריכים להעשות”. ויחד עם זה נזיפה עלי לאמור: “לא עשית ולא תקנת; אתה כותב, מוחה ומפריע”. והנוזף בי איננו מבאר, מה לא עשיתי ולא תקנתי מה שהייתי צריך לעשות ולתקן. והלאה: “עליך להבין היטב שחבריך אינם מכירים בשום זכות שלך להתאונן על דברים כאלה יותר מכל חבר אחר”.

ומר גולדברג ממשיך: הנך נותן רשימה של קרדיטים שלא היו צריכים להנתן. אין אני אומר מאומה על הקרדיטים לניידיץ, קובן ושליט שהנך מזכיר. כבר אמרתי לעיל שלא באתי להגן על הדבר. אולם אתה מצדך לא חדשת שום דבר, ועליך להבין היטב שחבריך אינם מכירים בשום זכות מיוחדת שלך שדוקא אתה תתאונן על דברים אלה יותר מכל חבר אחר.

חוב ד"ר הלפרין – הוא עצמו נתן באור בכתב (?)

על החשבונות של ד"ר פייבל, מר וולף ומר בקר שהיו כולם הלואות לרכישת בתים, כבר נתתי באורים בישיבת המועצה מיום 20 לינואר (?)

כותב התשובה מצא אילן לתלות בו: כמו הלואות לבנין בתים לפקידים, בת"א, אבל האילן הזה הוא רקוב יותר מדי! הנדן הזה איננו דומה כלל וכלל להנידון: בארצנו היה ויש חוסר בדירות; בית אפשר לבנות בסכום איזה מאות לירה; כל היהודים הבאים לארצנו משתדלים לרכוש להם איזה נכס; ועל כולם הבנק לא נתן את ההלואות לבנין בתים לפקידים מכספו הוא, אלא מכספי קפת התגמולים השייכים לפקידים, אבל לחובות של הפקידים הנזכרים אין כל הטעמים האלה. ויש איפוא לשאול, מי ובאיזה תנאים הותר הדבר הזה?

התשובה האמתית למעשה כזה היא – מה שנשמע פעם בבית המשפט ברוסיה: כששאל השופט את איזה אכר מדוע לקח מחפצי היהודים, שהיו בין ניזוקי הפוגרום? ויענה: אנכי יודע! כל העולם לקח וגם אנכי לקחתי…

חוב קרמנצקי: במכתב התשובה הנזכר נאמר: כי מר הופין יבאר. אולם כשהבאתי את הדבר עוד פעם, לפני הועד המפקח אמר מר הופין, כי הותור לקרמנצקי34 בא, מפני שהכסף ניתן לו בלירות תורכיות, ששוים נפל אז. באותה ישיבה הכחשתי את מר הופין והראיתי, כי הכסף נתן עוד לפני המלחמה וסכום של 6000 לירות נתנו אחרי המלחמה בכסף ארץ ישראלי, והדירקטורים וחברי הועד המפקח לא שמו לב להכחשה שלי ועברו לסדר היום.

הופין קבל לעצמו בשנת 1924–1926 6200 לירות לבד משכרתו ע“פ החוזה עמדו. והסכומים האלה נעברו כחוב ללונדון. הבאתי את הדבר הזה לפני הדירקטורים ולפני הועד המפקח ואיש מהם לא הרגיז את מנוחת הופין. אנכי הבאתי את הדבר הזה גם בישיבת הדירקטורים בשנת 1926 בברלין ובישיבה זו הציע מר הלפרין לתת מתנת הענקה למר הופין 2000 לירות עבור עבודתו הפוריה בבנק. איזו עבודה פוריה? לא נאמר! מר אוסישקין ואנכי היינו נגד מתנה זו, ובכל זאת נכנסה ההצעה הזו לתוך הפרטי־כל בתור החלטה חיובית, והסכום הנזכר ניתן למר הופין. ומה בסכום המותר של 6200 לירות לא ידוע לי. גזל כספי הצבור ונתינת מתנת הענקה עבור הגזל, לא נשמע בכל העולם! בשנת 1926 כתב הלפרין לאוסישקין, כי לפי חשבונות היק”ב עומד לחוב מר הופין 1900 לירה והוא מבקש אותו לבוא במשא ומתן עם הופין בדבר תשלום החוב הזה. הופין לא שלם על החשבון הזה, אבל הקושיא עומדת על מקומה: כיצד הוקטן החשבון מן 6200 לסכום 1900? תיקו!

חובבי עסקים באירופה. הדירקטורים עושים בלונדון עסקים, וכאלה מוסיפה ההנהלה גם כעת, דרך משל: רואים אנחנו במאזן סוף 1934 שבא לידי, כי נתנו מכספי אפ"ק הלואה לפירמה אחת בלונדון 175.000 לירות. ואנחנו, דירקטורי הבנק הותיקים, אין אנו יודעים, לא את הפירמה הזאת, לא את מצבה הכספי ולא את הדברים שנתנה לנו הפירמה הזאת לבטחון החוב.

על דבר מכירת מניות האפ"ק, בסכום 250.000, דברתי בפרוטרוט במקום אחר ואמרתי, כי ידוע הדבר ולא נעלם גם מקוני האקציות האלה בלונדון, כי עסקי היק“ב והאפ”ק המה במצב רע, כי היק“ב היה אמו של האפ”ק וכעת נעשה לבתו; כי שני המוסדות נמצאים תחת ההנהלה הציונית, שאיננה ידועה למומחית בעסקי ממונות, ואחרי כל אלה קנתה פירמה אחת את 250.000 לירה אקציות שלנו, מבלי לבדוק את האקטיבים שלנו; ותרה על הקומיסיה של 10% המגיעה לה עפ“י הפרוספקט, ותרה על דעתה באספה הכללית, ועל חלק בההנהלה; היא קבלה לה כל הסכום הנזכר ואיננה חפצה עפ”י עצות ההנהלה למכור מהאקציות האלו, אפילו איזה סכום שיהיה.

ועוד דבר הרחוק מהאמת כרחוק מזרח מהמערב, הוא הסעיף שבו הביא כותב התשובה רשימה ארוכה של כמה עשרות מספרים בס“ה ע”ס 480.000 לא“י. ומרשה לעצמו להכריז שקר כזה, שאנכי הלויתי לאנשים שונים את הסכומים האלה. אי־אפשר לי להביא את כל הסכומים האלה ולהראות את אופים במכתבי זה, אבל אביא אותם לפני בית־דין של כבוד שאנכי ממשיך לדרוש, ופה אזכיר רק, כי כל העסקים הרעים ברשימה הנזכרת נעשו בשנת 1925 כשאנכי כבר יצאתי מהנהלת העסקים בפועל, כלומר ע”י אלה שאנכי מאשים אותם!

ועוד הערה: בנוהג שבעולם מכניסים החלטות הפרטי־כל אחרי כל אסיפה לספר מיוחד; ראש הישיבה קורא אותו בישיבה שלאחריה וחותם עליו (כמובן אם הוא מוצא אותו בסדר) ואצלנו כותבים את הפרטי־כלים על גליונות מיוחדים ואין קוראים אותם באסיפה השניה, פתח פתוח לכל מיני כתיבות… וגם החלטות שלא היו.

על כל הנאמר למעלה נחוץ להוסיף: ראשית, שהכותב מר הופין והחותם מר גולדברג דלגו ועברו בשתיקה על כמה מהאשמות הבולטות ביותר. שנית, אין התשובות של היו“ר הבאות לסתור את האשמות מתאימות על האמת. שלישית, בוחר לו כותב המכתב טקטיקה חדשה: אנכי מאשים אותו בנתינת הלואות שגרמה להפסדים גדולים לאפ”ק והריהו בא ועורך רשימה של הפסדים שנגרמו לפי דבריו על ידי בשנות 1925/26, בה בשעה שהכל יודעים, כי בשנים האלה כבר לא הייתי מנהל בפועל באפ"ק. ולבסוף עוד פעם באות הנזיפות.

ראיתי כי כותב המכתב, ביחד עם חבריו, אינם חפצים להכנס לבקורת החשבונות והעובדות וכל מגמתם לכסות על המעשים והעובדות, הצועקים בנבלותם עד לשמים, במצב כזה הוספתי לדרוש, כי אין אנכי רואה שום יכולת לברר את הענינים הנזכרים במשא והמתן ע“י מכתבים בינינו. ואני דורש למסור את הענין לפני ב”ד של כבוד, שיהיה בו, כמובן, מלבד בא־כח האפ“ק או הנאשמים, גם ב”כ מצדי. ועל החלטתי זו אעמד בכל תוקף ובכל האמצעים. והנני מחכה לתשובתכם בהתאם האפשרי.

והנני בכל הכבוד

(־) ז. ד. ליבונטין.


 

הוספות עובדות בודדות שהולכות ומשתכחות או שמשתדלים להשכיחן.


כבוד גדול הוא להיות שייך לאותו חבר צעירים, שזרזו את עצמם לפני ששים ושש שנים וקראו את בית יעקב לעלות ציונה, אבל מכיון שאנכי עמדתי על יד עבודת החלוצים האלה, מוצא אני צורך בזה להעמיד את העובדה על אמתתה.

לא הייתי שייך לחבר זה מפני שדעותי נפלגו מדעות חבר הצעירים הנזכר35: אנכי הייתי גם אז – לבשתי או לכבודי – בורגני. והשמעתי דעתי בעתונות, כי לשם נסיון והתחלה עלינו ליסד אגודה בת חמשים־מאה איש, מאנשים שיהיה ביכולתם ליסד מושבה למופת בכספם הם. וחברי אגודת ביל“ו אמרו לעשות את הנסיון על עיקר “כיס אחד לכולנו” והאמינו, כמו שאמרו אז, כי כל האוניברסיטאות בעולם תבאנה לעזרתם בנוגע לכספים, לכלכל הוצאות המושבה למופת. את האגודה יסדרו וסדרו כשאני הייתי כבר בארץ־ישראל. בראשית חדש תמוז תרמ”ב, יצאה גזרה ממשלת הארץ לבלתי תת ליהודים להכנס לארצנו, ובאותו הזמן קבלתי טלגרמה מבירות ממר ישראל בלקינד כי חבר צעירים הולכים לא"י ועומדים על גבול ארצנו, לכן דרשתי בעצת הקונסול האנגלי ביפו, כיצד להכניסם לארץ. ויאמר לי לענות להם, כי עד מאה איש אפשר להם לבוא לארצנו, ויותר ממספר זה ישארו לעת־עתה בבירות, וכן עשיתי. בעוד שני ימים באו כעשרים איש (הפרטים בספרי לארץ־אבותינו חלק א'); הכנסתי אותם לביתי, דאגתי עד כמה שהיתה ביכולתי להשיג בשבילם עבודה. סדרתי בשבילם עבודה בראשון לציון, נתתי להם הלואות קטנות לצרכיהם הראשונים מכיסי הפרטי, ולבסוף נטיתי את צנור ההשפעה של הנדיב הידוע לטובת חברי האגודה הזאת וחלק גדול מהם נסתדרו מקפת הנדיב בראשון לציון.

מיסדיה ויוזמיה של תל־אביב.

ההסטוריונים שלנו כשמגיעים לכתיבת דברי־ימיה של תל־אביב, נתלים הם תמיד באילן גדול. זה מיחס את תל־אביב למעוף דמיוני הלוהט של עסקן פלוני, וזה מעמיד את המפעל על מרצו של עסקן אלמוני וכך הלאה.

אין אני רוצה לקפח את זכות של כל אלה שטרחו ביצירתה של תל־אביב או שעזרו אחר־כך להרחבתה, אך מוצא אנכי בכל זאת לנחוץ להזכיר ראשונות ונשכחות וכמו שאמרתי להעמיד העובדות על אמתיתן.

כשבאתי בשנת 1882 לארץ־ישראל, היתה יפו עיר ערבית מלוכלכת ומזוהמת, הישוב היהודי שבה היה דל וקטן ומעורב בין עם הארץ. וירושלים היתה עיר של קדושה “בסיטונות”, עיר מלאה חכמים וסופרים, רבנים ואמרכלים וגבאי מוסדות. שקלתי בשעתי איפה לקבוע את ישיבתי והכרעתי לטובת יפו. אני אמרתי לעצמי: אני הרי מתכון להוסיף מהחול לקודש; אני בא לעסוק בישובו של עולם, ליסד מושבות ולכונן תעשיה ומלאכה ואת כל זה אפשר להוציא לפועל רק במקום שאין הכל טבול בקדושה. ולכן קבעתי מושבי ביפו. העסקנים הירושלמים, ביחוד פינס ובן־יהודה כעסו עלי ונהלו מלחמה נגדי, בגלל החלטתי לקבוע ישיבתי ביפו. אך אני עמדתי על דעתי ויסדתי ביפו את “ועד חלוצי יסוד המעלה” ועל ידי כך סודרה והתחדשה ביפו הקהלה היהודית.

ומעקרון זה לא זזתי גם להבא כשבאתי לארץ ישראל בשניה, בשנת 1903, כדי לפתח את האפ"ק. העדפתי את יפו על ירושלים ויסדתי כאן את המרכז, במטרה ליהד את יפו.

וכך היה באמת כפי שראיתי מראש. האפ“ק רכז סביבו את כל העסקים והמפעלים של הישוב החדש: בא דיזנגוף ופתח את משרד “גאולה” שלו ביפו; באו רופין וטון עם המשרד הא”י שלהם – וקבעו את ישיבתם ביפו. וכן עשו העולים הפרטיים, ובתוכם סוחרים ואנשי מעשה.

ואז ועל ידי כך צף הרעיון ליסד שכונה חדשה ונקיה בקרבת יפו. המטרה הראשונה והתכנית הראשונה נראות עתה צנועות מאד: קניה של איזה מאה דונם והקמת ששים בתים. אבל לפני שלושים שנה היה צורך בהעזה גדולה ומאמצים גדולים בכדי לבצע דבר כזה. בשביל למצוא ששים יהודים שילכו לבנות בתים לא בתוך העיר יפו, אלא מחוץ לעיר נחוץ היה לתת להם עזרה כספית בתורת הלואה לזמן ארוך וברוחים נמוכים. בנק להלואה לזמן ארוך לא היה אז בארצנו, ולכן פניתי לידידינו ברוסיה ולהאדונים גולדברג וויסוצקי, והצעתי להם שייסדו קרן מיוחדת להלואה זו בערבות אפ“ק. אחרי זה, כשלא הצלחתי אצל העשירים האלה פניתי להנהלת הקרן הקימת שתתן היא פקדון לאפ”ק על זמן של 15–20 שנה לתכלית נתינת הלואות כאלו גם כן בערבות האפ“ק. וגם בהנהלת הקרן הקימת נמצאו מתנגדים לעיקר ההצעה. וכך אחרי משא ומתן ארוך שלי עם הנהלת הקרן הקימת ואחרי בקורו של מר וולפסון בארצנו, הצלחתי להטות את דעתם של מנהלי הקה”ק לקבל הצעה36 זו. אחרי כן היתה לי עבודה רבה לסדר משכנתאות שנתנו מקבלי ההלואות באופן רשמי, בזמן שלא היה לא בנק אפותקאי ולא חוקים ממשלתיים המקילים הלואות כאלו, עלתה בידי לסדר הלואות אלו. (הכל כמבואר בחלק מספרי “לארץ־אבותינו”).

השפעה פוליטית

בשביל להגדיל את השפעתנו הפוליטית במדינה נטיתי את אזני להצעת הממשלה המקומית לתת לה בשעת דחקה הלואות בסכומים עד חמש עשר אלפים לירות תורכיות, בבטחון הכנסותיה המקומיות וביחוסים הקרובים האלה, הסכימה הממשלה להצעתנו, למסור לנו בחכירה את כל הקרקעות השייכות לה משני עברי הירדן (300.000 דונם) ויחד עם זה הזכות להשתמש בחלק זה כמי הירדן להשקאה וגם ליסוד תחנה אלקטרית וניצול כוחותיה לעבודות שונות: ולנצל חמרי ים־המלח וליסוד חמש מושבות (כפרים) ולישב שמה מאה משפחות בכל מושבה; לבנות כבישים מערבה עד ירושלים וצפונה עד ים כנרת. תשלום דמי החכירה הקצבנו חמשית ההכנסות, ונגד37 זה התחיבה הממשלה לבנות ולהחזיק בתי תפילה ובתי ספר. (הפחה שלח את החוזה לאשור לסטמבול ואנכי – להנהלה הציונית, אולם זאת האחרונה דחתה את כל הענין הזה) (לארץ אבותינו צד 100–108).

יסדתי בנק ערבי שאושר בסטמבול שנתנה לו זכויות לקבל קונצפיות שונות ועל ידו עמדתי במשא־ומתן עם הממשלה לקבל זכיון לנצל מי הירדן, אגם מי־מרום, ים טבריה והספקת מים בירושלים (“לארץ אבותינו” צד 170–177).

כאלו וכדומה היו עובדות שנתנו כבוד לעבודת האפ"ק בארצנו וכותבי רשימות מעשיות לא זכרו אותן ונשכחו…

* * *

והבקורת עדיין לא נגמרה; עוד ישנם מעשים ועובדות שיבאו בזמנם למשפט ההיסטוריה. ולעת עתה הנני גומר בדברים שנרשמו בראשית הספר: “חטא ישראל…. וגם לקחו…. גם כחשו, וגם שמו בכליהם”.



  1. ‘ממשלת’ – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  2. ‘צקופות’ במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. ‘היק"ס’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. ‘אל’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  5. ‘ותבשובה’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  6. ‘התזובה’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  7. ‘התעשית’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  8. ‘אליכם’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  9. ‘בקית’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  10. ‘ולכ’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  11. ‘כמני’ – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  12. ‘ועל על’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  13. ‘ונכול’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  14. ‘ומתו’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  15. ‘יכולה’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  16. ‘נמצהא’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  17. ‘לקבנות’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  18. ‘אצה’ במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  19. ‘להו’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  20. ‘שעשענו’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  21. ‘ידועים’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  22. ‘ונהנו’ במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  23. ‘יעמוק’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  24. ‘מכה’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  25. מספר מלים חסרות – הערת פב"י  ↩

  26. ‘חשיבותם’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  27. ‘וסחרים’ – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  28. ‘גודלברג’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  29. מספר מלים חסרות – הערת פב"י  ↩

  30. ‘והמהנג’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  31. ‘הויו"ר’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  32. ‘שהוצ ו’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  33. ‘ההדירקטורים’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  34. ‘קמינצקי’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  35. ‘הנזר’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  36. ‘עצעה’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  37. ‘ונד’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות