במסרנו לפני קהל קוראי עברית את הקונטרס הזה, מתכוונים אנו להציב בּזה זכרון לבקורו של הסופר רב־הפעלים בן אביגדור בֹאמיריקה, ולהחגיגה שערכנו לכבודו במוצאי שבת, ט' בטבת, התרס"ח. הנשף, שבו נשמעה ההרצאה החשובה הזאת, הצטין בהאצילות והחן העברי שרחפו עליו, ובהנאומים המלבבים שבהם התבטאו רגשות של יקר ותודה להאורח הנכבד בעד פעולותיו הכבירות לטובת הספרות העברית. הנשף הזה, שהשאיר בלבותינו רשם נמרץ וקים, חזק את הכרתנו ואמונתנו מכבר בעתידותיה המזהירות של ספרותנו בהוכחנו עוד הפּעם מפי אחד מיוצרי המהַלךְ החדש שבה עד כמה התפתחה והשתכללה שפתנו ומה גדול הכח החיוני המקורי־עברי במה שנתחדש בה בעשרות־השנים האחרונות.

בחוברת זו ימצאו רבים מ“משכילינו” שבכאן המקפידים על “טהרת־הלשון”, “הצועקים חמס וקוראים מלא אחרי המרחיבים – המחריבים” – תשובה מספקת שתסתור את טענותיהם ותשרש את טעותם מלבם, ואז ישתנה לטובה יחוסם אל ספרותנו הצעירה, הבטוי היותר עז של תחית רוחנו.

“מפיצי שפת עבר וספרותה”, ניורק.

 

בן אביגדור ומפעליו.    🔗

ל. שלקוביץ הידוע בכנויו הספרותי “בּן אביגדור” נולד בּחדש אדר תרכ“ו בּזלודאק, עירה קטנה בּפלךְ ווילנה להורים בּלתי עשירים. בּהיותו עוד ילד, העתיקו אבותיו את משכנם לזשעטיל, עירה קטנה בּפלךְ גרודנה ושם קבּל את חנוכו, אורח חנוכו היה כאורח החנוךְ הנהוג בּימים ההם. בּן ארבע נכנס לחדר, כבּן שש כבר למד גמרא ובּהיותו כבן ט”ו כבר יצא מן החדר וילמד ש“ס ופוסקים בּפני עצמו, כי אבותיו עתדו אותו להיות לרב בּישראל, אךְ חפצם זה לא התאים לרוח הנער, כי בּהיותו בּן שמונה כבר קרא בּספרים חיצונים ובּהיותו כבן י”ג כתב שירים וספורים ובּהיותו לבן ט“ז כבר חלם חלומות ע”ד תחית השפה העברית וספרותה וראה את עצמו בּראש הבּונים בעתיד. עד י“ח שנה עוד למד ש”ס ופוסקים והיה גולה למקומות תורה שונים כמו: רדין, קריבה וושילישוק, אךְ בּשנת הי“ט כבר חדל ללמוד ויחל להשתלם בּמדעים, למען שיוכל להבחן ולהכנס לבּית ספר. לתכלית זאת בא כעבור שנתים עירה קובנה וילמד שמה שפות ומדעים והתפרנס מהוראה עברית. בּשנת הכ”ג לימי חייו בּא בּברית הארושין עם עלמה משכלת ועברית ברוחה, אחות המשורר יהואש (בלומנגרטן). בּשנה הזאת מתחילה גם עבודתו הספרותית של “בּן אביגדור”. הוא הדפיס אז בּ“המליץ” שני מאמרים פּובּליציסטים בּשם “אל בּעלי החלוקה” ו“אל חובבי ציון”, מאמרים שהסבו אליהם את עין הקהל. המאמרים האלה הופיעו בדפוס, בזמן אחד עם מאמרו הראשון של אחד העם והפיליטונים הראשונים של טביוב ולוינסקי, הסופרים שיצירת תקופה ספרותית שלמה קשורה בּשמותיהם. בּעת ההיא החל להדפיס גם ספורים. ספורו הראשון היה “אליקום המשוגע”, שנדפס אז ב“המליץ” כעבור שנתים לשבתו בּקובנה בא לוילנה, ושם למד לדעת את חיי רחוב היהודים שהיו לו אחרי כּן לחומר לספוריו מרחוב היהודים. משם נקרא לורשה להיות למזכיר של אגודת “בּני משה” הידועה. זאת היתה עבודתו הצבורית העברית הראשונה.

בחפצו לעשות את הספרות העברית לקנין העם החל בּקיץ תרנ“א להוציא לאור את “ספרי־אגורה”. שתי החוברות הראשונות “לאה מוכרת הדגים”, ו”שני חזיונות" עוררו מלחמה גדולה בּעתונות מצד בּעלי המהלךְ הישן. בּן אביגדור השיב מלחמה שערה בּ“הצפירה”, בהמשיכו בעת זו גם עבודת הוצאתו, שבתוכה היו גם ספוריו “אהבה וחובה” (נדפס בּחרף תרנ"ב), “לפני ארבע מאות שנה” (קיץ ש"ז) “ר' שפרה” (חרף תרנ"ג) ו“מנחם הסופר” שהטיל סער גדול בּעתונות העברית, והשפעתו היתה גדולה גם על הקוראים וגם על הסופרים בּני גילו. בעת ההיא נדפסו גם ספוריו “הנחם” בהפרדס ו“על קבר רעיה” בהמליץ.

אבל בן אביגדור לא הסתפּק בּהוצאת החוברות הקטנות בּנות־אגורה לבד כי שאף לברא ספרו עברית שלמה ומקיפה, לכן הציע לפני מר אלעזר קפּלן להשתתף עמו בּעבודה מו“לית, וייסדו שניהם הוצאה חדשה. כעבור חדשים אחדים נלוו עליהם עוד שנים מר ז. גלוסקין ומתתיהו כהן ויכנו את ההוצאה הזאת בשם “אחיאסף”. כשלש שנים וחצי נהל את “אחיאסף” וערךְ את שלשַת לוחות “אחיאסף” הראשונים, ששם נדפסו ספוריו “שתי אחיות”, “על חטא” ו”מעבר לנהר“, וכל ספרי “אחיאסף” שיצאו במשךְ העת ההיא. בּשנת תרנ”ה בא בברית הנשואין עם העלמה שנתארשה לו בּקובנה. בּראשית שנת תרנ“ז נפרד מ”אחיאסף" וייסד את “תושיה”, שפעלה כל כךְ הרבּה להרחבת ספרותנו. בן אביגדור ערךְ בעצמו את כל ספרי “תושיה”. כן השתתף בעריכת העתונים “עולם קטן”, “הנעורים” ו“הפדגוג” (בּיחד עם גיסו המשורר ש. ל. גורדון) ובעריכת ה“פאלקס¹ צייטונג” “יודישע פרויענוועלט”. לפני שלש שנים נוסד על ידו והאדונים י.א. ריבקין, ש. מרגולין והסופר ב“צ כ”ץ העתון היומי הגדול “הזמן” בוילנה. הוא העתון העברי היומי היחידי המתקים עתה.

ככה רואים אנו את בּן אביגדור עובד בּכל מקצעות הספרות העברית ועוד ידו נטויה לעבוד ולפעל.

השפעת בּן אביגדור על תחית ספרותנו נכרת בשלשה דרכים: בתור סופר, בתור עורךְ ובתור מו"ל. בן אביגדור היה הסופר הראשון שהעתיק את נקודת המרכז של ספרותנו מבּית המדרש אל החיים. עד הנה היה בּית המדרש הציר שעליו סבּה כל ספרותנו היפה. כל ספורי סמולענסקין – מלבד אחדים – ברודס, גוטלאבר, גורדון ועוד מתארים רק את חיי בּית המדרש או את המלחמה נגדו. “לאה מוכרת הדגים” היה הספור הראשון, הלקוח מן החיים היהודים הריאלים, חיי־החול הפשוטים, מאותם חיי הגיטו שיש בּהם הרבה כעור חיצוני אבל גם הרבה יופי פּנימי. הספור הזה הוא התחום המבדיל בּין שתי ספרויות, בּין ספרות ההשכלה ובין הספרות העברית החדשה. שנוי התוכן גרם גם לשנוי הסגנון וסגנונו של בּן אביגדור הוא הסגנון האירופי הראשון, שנראה בספרותנו היפה. בן אביגדור היה הראשון, שנתן לנו לא גבּורים הנושאים מונולוגים ארוכים ומדברים הרבה ועושים מעט, כי אם גבורים וגבורות פּשוטים, אשר מעשיהם המעטים מפיצים אור על דרכי חייהם והלךְ־רוחם, יותר מהמונולוגים הארוכים של הגבּורים ההמה. מעשיהם ועלילותיהם של גבּוריו מוארים באור פּסיכולוגי חזק, עד כי הנךָ חודר לתוךְ עמקי נשמתם ורואה את כל הנעשה בּה. ביותר מוארים אצלו חיי הנשים העבריות, מחיי רוכלת הדגים ועד חיי האשה המודרנית, העסקנית הצבורית (ר' שפרה) אהבתה החזקה לבניה ובעלה של לאה מתוארים בכשרון לא פּחות משאיפותיה ההומניות של ר' שפרה.

ביותר מצא המהלךְ החדש בטוי בספרו “מנחם הסופר” שבו הביע את שאיפותיהם והלךְ־רוחם הכביר של המעפילים הראשונים בּראשית תקופת התחיה העברית, ובו התוה המחבּר את דרכי ספרותנו החדשה. בּתור עורךְ השתדל תמיד בן אביגדור לתת מן המובחר שבספרות, אם מתורגמת או מקורית. בּתור מו“ל פעל בן אביגדור עוד יותר, כמעט שנוכל להמליץ עליו את המליצה התלמודית “בּרם זכור אותו האיש לטוב ובן אביגדור שמו, שאלמלא הוא נשתכחה ספרות מישראל”. אין לךָ מוסד או מקצוע ספרותי, שבעדו איננו חיבים תודה למר בן אביגדור. שתי אבני הפנה של הספרות העברית המודרנית “אחיאסף” ו”תושיה", העתון העברי היחידי וספרי החנוךְ העברים לו הן, בּכלל מוכרחים אנו לציין קו אחד בתכונתו של בן אביגדור, והיא האידיאליות האמתית שלו. בּכל מה שכתב, פעל ועשה, נכרת אמונה חזקה ואופטומיות נפרזה, ולמותר הוא להגיד כי הוא התגשמותו של “מנחם הסופר”.

בן אביגדור לא מתח עדיין את הקו האחרון מתחת למפעליו. הבה נקוה כי “מנחם הסופר” יוסיף עוד לעבוד בעד הספרות העברית בּכל שלשת הדרכים אשר פּעל בּעבר הקרוב ואשר הביא ברכה רבּה לה כל כךְ.

 

הספרות העברית החדשה ועתידותיה.    🔗

חברי בקשוני להרצות לפניהם על דבר עתידות ספרותנו, ואולם העתיד הוא תמיד יליד העבר, בן אם הוא הולך בעקבותיו ובין אם הוא מתנגד לו; בין אם הוא בא להמשיך אותו ובין אם הוא בא לבטל אותו. העתיד לא יצויר כלל בדמיון האדם בלי העבר שקדם לו. העבר מכין תמיד את הגורמים ליצירת העתיד. יש שהוא מניח את היסודות שעליהם בונה העתיד את בניניו, ויש שהוא, העבר, בונה את מגדליו ומביא בעצמו את בני העתיד בתור מהרסים ומחבלים, להרוס את אשר בנה ולבנות מגדליהם הם על משואות הבנינים של העבר, הנהרסים על ידיהם.

מטעם זה אי אפשר אפוא לחזות עתידות ספרותנו אם לא נשקיף מקודם על עברה הקרוב

אני מסתפק בעבר הקרוב, אם כי העבר הקרוב היה גם הוא יליד העבר שקדם לו. ספרותנו העברית בכלל איננה בעיקרה חדשה מקרוב באה, ימיה כימי העם העברי; אך בהמשך הזמנים קבלה, כמובן, צורות שונות ע"פ התקופות השונות שעברו עליה. אולם במשא אחד אי אפשר, כמובן, לעבור על הספרות העברית מראשיתה. לזה דרושים ספרים שלמים. אנכי מצמצם אפוא את משאי בהכרח רק על העבר הקרוב של ספרותנו, על כעשרים וחמש השנים האחרונות.

ובאמת לתכלית משאי הנוכחי נכבדות ביחוד שתי תקופות: של ראשית העבר הקרוב, לפני עשרים וחמש שנה בערך, ושל הימים האלה, ראשית העתיד הקרוב.

שתי התקופות הללו מבליטות לעיני המשקיף את ההבדל הגדול שביניהן: תקופת ראשית העבר הקרוב, בכל היותה ילידת העבר שקדם לה, באה להתנגד לו, להרוס את בניניו ולבנות בנינים חדשים במקומם; וזו, התקופה הנוכחית, ראשית העתיד הקרוב, באה להמשיךְ את העבר הקרוב, לבצר את הבנינים שבנה ולהוסיף עליהם קומות חדשות, שכלולים וקשוטים חדשים.

תקופת ראשית העבר הקרוב אני מסמן בשם: תקופת “המהלך החדש” בספרותנו, אם כי השם הזה נשמע לראשונה רק זה כשבע עשרה שנה. אולם לכל תקופה יש תמיד רצים־מבשרים לפני זה המבשרים את בוא התקופה החדשה. והרצים־המבשרים הללו כבר נגלו אצלינו זה כעשרים וחמש שנה.

התקופה הזאת החלה בספרותנו מראשית תנועת תחיה בעמנו, בתור תולדה מוכרחת וטבעית מקרבה. הציוניות, או כמו שנקראה בראשיתה “חבת ציון”, הביאה אתה טל תחיה לעמנו ולספרותנו גם יחד. הכחות העלומים שהתעוררו בעם ביחד עם התעוררות התנועה הלאומית בקרבנו הם הם יצרו את הספרות העברית החדשה. גם אלה שלא נמנו על “חובבי ציון” ולא האמינו בהתגשמות האידיאל של חבת ציון קבלו השפעה ממנה בנוגע להצד הרוחני שלה, לתנועת תחית העם ברוח, ובראש וראשונה –לתחית הספרות העברית.

הננו רואים, למשל שני רצים־מבשרים של המהלך החדש בספרותנו שנגלו אצלינו לפני עשרים וחמש שנה בערך, את בן־יהודה מצד אחד ואת הד“ר י"ל קנטור מצד השני. הראשון היה ציוני קיצוני ואדוק מראשית עבודתו הצבורית; איש שהקריב את חייו על מזבח התחיה הלאומית, תחית העם, הארץ והספרות; איש שלא הסתפק בעבודת העט בלבד, כי אם איש־רוח ומעשה גם יחד, איש שהחליט להגשים בחייו הוא את אידיאלי התחיה העממית, שבשביל זה הלך לארץ ישראל להשתקע בה, והחל להטיף לתחית הארץ והלשון בפועל, והנהיג לראשונה את הדבור העברי בעצמו ובקרב ביתו – שהיה באמת הבית העברי הראשון אצלינו במובן הלאומי; והשני – לא נמנה מעודו על חובבי ציון, התיחס בספקנות, בקרירות ובאי־רצון כמעט לפעולות חובבי ציון ולא האמין באפשרות הדבור העברי – ובכ”ז הלא עובדא חיה וקימת היא, כי שני הסופרים האלה, בּן־יהודה וקנטור, היו הרצים־המבשרים של “המהלך החדש” בספרות העברית.

שני הסופרים האלה יצאו ראשונה להרוס את מבצרי המהלך הישן בספרות לא בהלכה כי אם במעשה. הננו רואים לעתים קרובות כי המעשה בא לפני ההלכה. בלי משים, בלי נתינת דין־וחשבון ברור, כמעט כמו ע“י אינסטינקט טבעי לבד, ע”פ כח טמיר פנימי, מתעוררים אנשים חדשים ועושים מעשים חדשים, המתאמצים להרוס את הישן והמקובל ולבנות חדש במרומו, ואחרי כן – מתבררים ומתלבנים המעשים, מזדככות ההשקפות והדעות, ומתגלים תלמידים בעלי־הכרה הולכים בעקבותם, הבּאים לבסס את החדש בתיאוריה, בהלכה, בנתינת דין וחשבון ברור על כל מה שנהרס ושנבנה מחדש, וממשיכים את המלחמה כנגד הישן עד רדתו.

עיקר ההבדל בּספרותנו בּין “המהלך הישן” ובין “המהלך החדש” התבלט במבט על הלשון העברית. ומהמבט הזה תוצאות לכל הנגודים העצומים שבין הספרות של “המהלךְ הישן” ובין זו של “המהלך החדש”.

והמבט הזה הוא כ“כ עיקרי וחשוב, עד כי מוצא אני לנכון להתבונן אליו ביחוד, בשגם כי ההבדל הזה, אף כי נחלש הרבה בּהמשך העת, ביחוד אצלינו, ברוסיה, במקום היותר ראשי של ספרותנו העברית כעת, לא חדל עדין לגמרי גם כיום; ובבואי הנה נודע לי, לתמהון לבבי, כי ההבדל הזה הוא סלע־מחלוקת גדול פה בין הסופרים וחובבי הספרות העברית מצד בעלי “המהלךְ הישן” ובין אלה שמצד בעלי “המהלך החדש”. והדבר הזה אולי לא יפלא כלל אצלינו, ברוסיה, גם בעלי “המהלך הישן” בהיותם במגע ויחס תמידי עם הספרות העברית החדשה התרגלו לאט, לאט עם דרכיה, רוחה וסגנונה ומבלי משים הושפעו ממנה והתנגדותם ל”המהלך החדש" רפתה ברבות הימים ויש שנהפכו ממתנגדים למעריצים. משא"כ פה, רחוק ממקום הספרות העברית החדשה, בּהיות שזה כבר עזבו הסופרים וחובבי הספרות הללו את ארץ מולדתם ועמה גם את הספרות העברית, לא התענינו בּכל משךְ השנים האלה בספרות העברית ולא ראו את יצירותיה ולא קראו את ספריה ועתוניה, המה נשארו על מקום־עמדתם הראשון, על אותה נקודת־ההתנגדות למהלךְ החדש שהיתה להם ולחבריהם לפנים.

אומרים כי השפה היא רק לבוש חצוני להספרות, והעיקר הלא הוא הגוף, התכן; אבל גם בלבושים יש לפעמים הבדל גדול עד כי לפיהו מוכרח להיות הבדל עיקרי בין בּעלי הלבוש הלובשים אותו. הלא תודו, אדוני, כי יש הבדל גדול בין תכריכים ובין בגדי איש חי. אם מביטים על הלשון כעל תכריכים בהכרח יהיה גם הגוף, העטוף בּהם – גוף מת.

ומלבד זאת הנה לא יצדקו אלה המביטים על השפה כעל לבוש חצוני. אם הסגנון הוא האדם מכל שכן שהסגנון הוא הספרות. הלשון איננה רק לבוש חיצוני, היא גם החיצוניות והפנימיות של כל ספרות. הלשון היא באמת נשמת הספרות. הלשון סופגת אל קרבה את רוח העם המשתמש בה, את מסתרי נפשו וצפוני רגשותיו, וחיי הלשון הם הם חיי העם וחיי ספרותו.

ולכן אלה המביטים על הלשון כעל לשון מתה – ממילא גם ספרות הלשון הזאת היא מתה, גוף מת עטוף תכריכי מתים.

ופה הננו מגיעים לנקודה היותר עיקרית המבדלת בין בעלי “המהלך הישן” ובין בעלי “המהלךְ החדש”.

רוב הסופרים מבעלי “המהלך הישן” החזיקו בדעה המוטעה, כי השפה העברית היא שפה מתה, כי עם חתימת כבתי הקדש נחתמה גם השפה, וכל מה שנתחדש בשּפה אחרי התקופה ההיא במשנה, בתלמוד ומדרשים ובספרות המאוחרה חשבו רק לספחת, לשּבושים, למין זרגון עברי, שאיננו שייך ללשון העברית, – ובכתבם בשפה העברית נזהרו מהכניס, חלילה, שום מבטא ומלה מהספרות המאוחרה, מלבד איזו מימרא לחדודא לפעמים, כמו בתור ציטטה משפה זרה. הם הם התאמצו לכתוב הכל על טהרת השפה, כלומר: רק בלשון כתבי הקדש, וגם בשפת כתבי הקדש גופא הבדילו לטוב את השפה הקדומה והמליצית מהשפה המאוחרת והפשוטה, ויבחרו להשתמש ע“פ רוב בשפה הנמלצה והרוממה של הנביאים והכתובים. מבט כזה על השפה יוכל להיות, כמובן, רק אצל אלה שהשפה כמתה נחשבה אצלם, כשפת העבר הקדום בלבד, כי כל דבר חי לא יוכל להיות חנוט, קפוא, על עמדה אחת. כל אורגניזם חי הוא מתנועע תמיד, משתנה ומתפתח, פולט וסופג, וכן הוא גם בשפה. ואם השפה במתים נחשבת, כמובן, יש לה רק זכות העבר, קדושת העבר, והלשון היא לשון הקודש בלבד, וכל מה שנכתב בּלשון הזאת ג”כ קדש הוא. הדעה הזאת נשתרשה גם בעם, שהביט על הלשון כעל לשון קדש בלבד, כעל לשון התנ“ךְ והתפלות, כעל לשון שמותר לדבר בה בשעה שאסור לדבר בלשון חול, בשעה שאסור להפסיק בתפלה וכדומה. וכל מה שנכתב ושנדפס בלשון הזאת נחשב ג”כ כקדש, וקרעי ניר נדפס בלשון זו נחשבו “כשמות”, שאסור לזלזל בהם וכדומה. ומה הן התוצאות ממבט כזה על הלשון? שפה מתה נאה רק למתים. בשפה כזאת אפשר להכניס רק תכן חנוט, תכן מת. בלשון הקדש אסור לכתוב על עניני חול. העם הגיע איפה לידי כך שהביט באיבה אל כל ספר עברי שתכן־חול לו וכל הספרים ממין זה כספרי מינות נחשבו לו, אם גם תכנם היה כשר ותמים. הסופרים לא הרחיקו ללכת במדה קיצונית כזאת ועשו פשרות, והתירו לכתוב בלשון זו גם על עניני חול, אבל רק על אדות ענינים תמימים, הנזכרים גם בכתבי הקדש, על אדות השמש, הירח והכוכבים, חקויים למליצות התנ“ך, או על אודות ענינים דתיים, אם בחיוב ואם בשלילה, כנגד מנהגים ידועים שנשתרשו בדת, שהם כנגד רוח הדת האמתית, או באורים וחקירות על אדות פסוקים שונים בתנ”ך וכדומה.

מאפו התיר אמנם לכתוב גם עיניני אהבה בלה“ק, אבל רק אהבה כשרה וצנועה, אהבה ביבלית, אהבה קדומה בלי רוח חיים, אהבה של אמנון ותמר, פנינה והימן וכדומה, מעין פרודיה לכתבי הקדש – אמנם אין לכחד פרודיה נאה ועשויה בכשרון; ובבואו לכתוב על אדות אהבה וחיים של עת ההוה היה אנוס להשתמש במליצות בלתי תנכיו”ת כמו בספרו “עיט צבוע” למשל. אבל רוח השפה נשאר אותה שהיה, רוח של שפה חנוטה בלי חיים, של גבוב מליצות נפוחות ומתות, והחיים שבספור הם חיים ערפליים, חיים חנוטים במשחה חדשה, חיים ביבליים במלבושים חדשים ובמסות חדשות, הנפשות שבספור הן נפשות ביבליות מטילות על גדות הנימן והויליה, נפשות עתיקות חיות בקובנה ואלקסוט והאהבה שבספור היא כשרה בתכלית הכשרות, אהבה ערפלית, אהבת־משי, אהבת מלאכים וכרובים, באחת, אהבה שאיננה במציאות.

היה אז משורר גדול, שלמרות כל הכבלים והאסורים, פרץ לו גדר, ועטוף בתכריכי מות השמיע קולות חיים מרעישים, ובשפת העבר, “בלשון הקדש”, הצליח להרנין לבבות בצלילים רעננים ואדירים, בצלילים חדשים ומלאי חיים באמת. זה היה מיכ“ל. זה היה חזיון יחיד במינו. זה מוכיח רק עד כמה גדול כח המשוֹרר האמתי לחולל נפלאות, אולם ביחד עם זה הננו מרגישים מה היה יכול משורר כמיכ”ל להעשיר את שירתנו לו חי בתקופה החדשה, לו שורר לנו את שיריו לא בשפת בני הדור ההוא, כי אם בשפת ביאליק, וטשרניחובסקי, כהן ושניאור. ועם זה הננו רואים, כי גם מיכ"ל אנוס היה להוריד את מבחר שירותיו בנבכי העבר, בחכמות מכתבי הקדש.

והיו כאלה שהרחיקו מעט ללכת, שהתאמצו לכתוב בלה“ק על עניני החיים ההוים ושהחלו גם להשתמש לעתים במבטאים ומליצות לקוחים מהספרות המאוחרה; אבל חלקי השפה, הקדומה והמאוחרה, נשארו תמיד נבדלים זה מזה, ולא התערבו יחד בהרמונית שפה שלמה. ובכל אופן חסר היה רוח החיים בשפתם. הסגנון שלהם היה סגנון מלוקט משברי שפה חנוטה, מגזרי פסוקים ומאמרים שאולים מהתנ”ךְ ומהתלמוד והמדרש בלי כל עצמיות, בלי רוח השפה המקורית, אותה השפה הנובעת ישר מהלב, השפה המורגשת והחיה. ²

הספרות העברית היתה אצל רבּים מהסופרים ההם כמין שעשוע, לבלות בו את הזמן, כמין ספורט, כמין “השלמה”, להראות נפלאות באריגות הפסוקים יחד, להראות “גבורות” – לדבר ראמות ונשגבות בלשון קדומה על ענינים שונים.

והיו כאלה שלא האמינו בעתידות העם והשפה, שחשבו כי עתידים אחיהם להתבולל בקרב שכניהם וגם שאפו לזה. היו כאלה שלא אהבו כלל את השפה, אך מצאו אותה בתור אמצעי טוב להפיץ על ידה את ההשכלה בקרב אחיהם, בתור מעבר לעולם הכללי, וגם אלה שאהבו את שפתם אהבה עזה, אהבה אינסטיקטיבית, כמו י"ל גרדון למשל, לא האמינו בעתידות השפה וחששו שמא הם כותבים את דבריהם “לפני הקוראים האחרונים”. והעיקר היה אצלם: האמצעי הטוב שבשפה להשכיל על ידה את העם, ללחום בעזרה מלחמת הדת נגד המנהגים הטפלים וכדומה. ובדרך כזו הלך גם לילינבלום, לפני תנועת התחיה אצלינו.

* * *

רק סמולנסקין היה היחידי כמעט שהאמין בעתידות העם ובעתידות השפה העברית והספרות העברית, עוד בטרם שהתעוררה התנועה הלאומית בישראל, והוא אמנם השתמש בשפה יותר חיה ויותר טבעית מכל אלה שקדמו לו, והוא היה באמת אחד הגורמים היותר גדולים בתקופת “המהלך הישּן” ליצירת העתיד הקרוב, להתהוות “מהלך החדש” אחרי כן בחיים ובספרות.

ואולם גם הוא לא יכול עדיין להשתחרר מכל המסורות הקודמות בנוגע ללה“ק, גם הוא לא יכול להשתחרר מהשתמש בשברי הפסוקים ובמליצות תנכ”יות בלתי טבעיות ובלתי חיות, שהערפילו את התכן וטשטשו את הרעיון.

וגם אצל סמולנסקין כמו אצל רוב בני דורו היתה הטנדנציה לעיקר היצירה הספרותית, ־ לא הספרות כשהיא לעצמה, לא החיים כשהם לעצמם והנפש האנושית כשהיא לעצמה; כי אם הטפת המוסר, הנהגת תקונים חדשים בחיים ובדת, מלחמה בדת ובחסידות, וכדומה³.

ובכלל כל מי המתבונן עתה אל הספרות של התקופה ההיא הוא תיכף מרגיש את המלאכותיות ואי־הטבעיות שביצירות הסופרים ההם. איזה רוח של דורות קדומים מנשב מבין שורותיהם, איזה ריח של חניטה, של קברים, עולב באפנו. מרגישים אנחנו בקראנו בספרים ההם כמו על משענות גבוהות (סטעלצען) אנחנו מתהלכים ורגלינו מורמות מעל הארץ.

ואז – באה תקופת “המהלךְ החדש”.

אז התעוררה התנועה הלאומית בקרב עמנו, תנועת התחיה העממית. העם החל לחזות עתידות לו, לשאף לעמדה עצמית, למדינה עצמית, וביחד עם תנועת התחיה המדינית התעוררה גם תנועת התחיה הרוחנית. עם אנחנו, לא התבוללנו עד כה ולא נתבולל גם להבא בקרב שכנינו. תמיד נשאר חטיבה מיוחדת, בעלת קולטורה מיוחדת, ומוסר עממי מיוחד. עם עתיק אנחנו, עם העבר, אבל גם עם העתיד; וככה גם לשוננו וספרותנו. הלשון העברית חיה היא ולא פסקה מלחיות. היא חדלה להיות שפת הדבור, אבל לא חדלה מלהיות שפת הספרות ושפת הכתב. השפה לא חדלה מהתפתח גם אחרי חתימת כתבי הקדש; היא התפתחה בספרות התלמודית והמדרשית; היא התפתחה בספרות הגאונים והרבנים, בספרות של הפיטנים ושל משוררי ימי הבינים; היא התפתחה גם בספרי השאלות ותשובות ובספרי החסידים, והיא הוסיפה להתפתח בספרות החדשה. שפה כזאת איננה אפוא שפה מתה, שפה חנוטה, כי אם שפה חיה ומלאה כח חיוני. ובדרך ההתפתחות ההיסטורית והטבעית הזאת עליה להוסיף ללכת.

ובהיות השפה שפת החיים איננה לשון־הקדש. דברים שבקדושה הם ע"פ רוב דברים שכבר מתו. החיים אינם קדושים כי אם חול גמור. השפה היא השפה העברית, שפתנו הלאומית, שפת העבר, ההוה והעתיד.

ובן־יהודה, אחד הגבורים היותר גדולים של ישראל הצעיר, נסה לעשות צעד חדש, בתחית הרוח שלנו. אם השפה העברית היא שפתנו הלאומית מדוע לא נעשה אותה גם לשפת הדבור שלנו? ובן־יהודה היה הראשון, שבלי וכוחים ופלפולים, עשה מעשה גדול והנהיג את הדבור העברי בחיים.

רבים מאתנו בודאי עודם זוכרים את התנועה להנהגת הדבור העברי אצלנו ע"י האגדות של “שפה ברורה” לפני עשרים שנה בערך. אמנם האגדות ההן לא האריכו ימים, אבל השאירו אחריהן פרי ברכה. הן השאירו אחריהן דוברי עברית בכל מקום ומקום, אם גם מעט היה מספרם: ומאז ועד עתה נעשו כבר נסיונות רבים להנהגת הדבור העברי בחיים, וכיום אנו מוצאים יחידים ואגדות שונות של דוברי ודוברות עברית בארצות שונות. ובימי הקונגרסים הציוניים השפה העברית שלטת בקרב רבים מן הצירים והאורחים.

ובארץ ישראל – הלא שם, הונהג זה כבר הדבור העברי בקרב המשכילים שבאחינו שם. והיא השפה השלטת בקרב רבים מבני הדור הצעיר שם ושפת התלמוד בבתי ספר שונים.

וגם בארצות הגולה רבים עתה המשתמשים בדבור העברי בהוראה העברית, ויש כיום הרבה חדרים וב"ס עברים ששפתנו הלאומית היא שפת הלמוד בהם.

והדבור העברי, מלבד חשיבותו כשהוא לעצמו, השפיע השפעה רבה על התפתחות השפה. בן־יהודה, שהיה כותב לפנים ג"כ בשפה הרגילה, שפת בעלי “המהלך הישן”, בהחלו לדבר עברית, הרגיש תיכף, כי שפה כזו איננה שפה טבעית ולא תוכל להיות לשפה חיה, ואז התחיל לכתוב בסגנון חדש, בסגנון חי וטבעי, בסגנון שהוא יליד ההתפתחות ההיסטורית, ושבתור סגנון חי עליו להוסיף להתפתח ולהסתגל לצרכי החיים החדשים.

ושפת בן־יהודה היתה למופת לכל הסופרים של התקופה החדשה.

ומעבר אחר יצא אז הד“ר י”ל קנטור ויצר את העתון היומי העברי הראשון בישראל, את “היום”. ובעתון ההוא היה הד“ר קנטור לריפורמטור גדול בספרותנו. ראשית, הסיר את הקדושה מעל הלשון, ויעשה אותה לשפת החיים הפשוטים, חיי יום יום. הוא הוריד את “השפה היפה השרירה היחידה” אל השוק – ובזה הוסיף לה עצמה וחיים. השפה איננה צעצוע, מין ספורט, לעשות בה “מעשי נפלאות” לפני קהל־רואים, לרקד על חבל וכדומה, כי אם צורך ריאלי להביע בה מה שדרוש, מה שמענין את העם, לדון בה על כל השאלות והצרכים החדשים. לא “לשון הקדש” אנחנו כותבים כי אם סופרים מודרנים אנחנו המדברים עם קוראינו בשפת הכתב והספרות שלנו, על כל המתהוה בעולם הגדול בכלל ובעולם היהודי בפרט. הלשון היא לשון חולין גמורים, ובה אפשר להודיע לקוראים העברים את התלגרמות מעניני המדינות, את הידיעות מעולם המדעים והספרות, האמנות והתיאטרון. גם ידיעה ע”ד משחקות כשרה ברנרד ורשל, גם ידיעה ע"ד שערי הכספים ומחירי הסחורות בבירזה מותר וצריך להודיע בעברית.

ואחרי כי השפה העברית היא שפת החיים הריאליים היא צריכה להיות שפה טבעית, שפת בני אדם חיים, המדברים בלשונם העצמית, מבלי לדבר רק בציטטים לקוחים מספרים קדמונים. עלינו ללכת פשוט ברגלים ולא להתהלך על משענות. באחת, עלינו לדבר בשפה טבעית, קלה ופשוטה. וה“פסוקים” ינוחו להם בשלום בספרי התנ"ך ואנחנו נלמד אותם ונאהב ונכבד אותם, מבלי שנתשמש בהם לצרכי יום יום שלנו. –

“היום” לעג תמיד לשפת ה“מליצים”, לסגנון “הליכות עולם” של יל“ג ב”המליץ“, שלפי חדודו השנון היה דרוש להדפיסו עם באורי “מצודת דוד” ו”מצודת ציון" מתחתיו.

“היום” חשב לאשר גדול לספרותנו, אם יחדלו להביט על כל הכתוב בעברית כעל דבר קדש, ואם אחרי קריאת העתון העברי יקרעוהו או יחבשו בו חמאה וגבינה. ודוד פרישמן, שעזר אז על יד הד“ר קנטור, אף כי לפנים בראשית עבודתו הספרותית עוד אהב להשתמש בשפת הסופרים הישנים, הנה אחרי כן נער מעליו את האבק הישן, ויחל לכתוב פיליטונים חדשים בעברית, שהיו באמת חדשים בתכנם ובשפתם, מלאי עקיצות חדות והתולים נגד ה”מליצים“, נגד בעלי הפרזות הנפוחות שב”המליץ" ו“הצפירה” בימים ההם, וביחוד, התאמץ להסיר את הקדושה מעל הלשון, ולהרחיק את הטנדנציה מהיצירות הספרותיות. הספרות איננה אמצעי להטפת מוסר לקהל, כי אם מטרה לעצמה. פרישמן היה המבקר היותר שנון אצלינו בימים ההם שנפץ בעז ובמרץ את האלילים הישנים, אלילי תרח, וידבר לפני הקהל השכם ודבר ע“ד החיים, היפי והאמנות, השירה והתיאטרון. פרישמן היה אחד הראשונים שנלחם עם ה”בטלנות" הספרותית, שנשתרשה בספרותנו.

ואחרי הרצים־המבשרים הללו החלו להופיע על הבמה הספרותית העברית כחות רעננים חדשים, כשרונות חדשים, שהביאו את “המהלךְ החדש” בספרותנו בפועל.

אז עלו על במת הסופרים: מצד אחד – בריינין, בסגנונו האירופי החי והעשיר ורב הגונים, סגנון מקורי מצוין; מנדלי מו"ס, בסגנונו המחודש, המעורב ממקרא, משנה ותלמוד בהרמוניה יפה, סגנון ריאלי ומלא חיים ריאליים, המתאים לתכן ריאלי: חיי רחוב היהודים עם כל דלותו ויפיו הפנימי; טביוב ולוינסקי, הסופרים הפיליטוניסטים השנונים והעליזים, בסגנונם הטבעי, החי והנחמד, – ומצד שני: אחד־העם, בתור סופר־חושב, חריף ודיקן, בסגנונו הפובליציסטי־מדעי, סגנון מלא ומדויק, מסודר והגיוני, שקול ומדוד, סגנון שאין דומה לו בספרותנו. – כל אלה החלו להגשים במעשה את המהלך החדש בספרות, בתכן ובשפה.

ומלבד בן־יהודה החלו להשפיע עלינו מארץ ישראל סגנון עברי עשיר, חי וטבעי, מדויק ורב גונים, סגנון מעורב בהרמוניה נפלאה מכל סגנוני השפה העתיקה והמאוחרה ביחד עם ניבים ומבטאים מחודשים – בצורות שונות כמו: סגנונו של יחיאל מיכל פינס, יעב"ץ ודוד ילין.

ואז יצאו אל הקהל אצלינו ברוסיה חבר סופרים צעירים בעלי כשרון ועליזי־מלחמה, להרוס ולבנות כאחד, להרוס במלחמת תנופה את המסורות הישנות של הספרות, לגרש את המות, החניטה והרקבון מקרב הספרות, להרחיק מעליה את הבטלנות, את גבוב המליצות והפרזות הנפוחות, ובעת אחת לבנות בנינים ספרותיים חדשים, יצירות מלאות אמנות ויופי, יצירות שאין בהן שום טנדנציות, הטפות מוסר לקהל, כי אם אמנות ואמנות, שירה ומחקר בנפש האדם, חטוט ונקור בפרובלימות העולמיות של החיים ושל האהבה, של מלחמות הנפש, פרובלימות של הנפש האינדיבידואלית; ואז החלה ספרותנו להתעשר ולהתגדל מיום ליום.

הסופרים ההם ובן־יהודה בראשם החלו לחדש את השפה, לברוא בה מבטאים וניבים חדשים. הם אחזו בידם שנית את חוט התפתחות השפה שנתק באמצע ע"י הסופרים הישנים ויחלו להאריכו ולהמשיכו. הם לא עמדו בחצי הדרך. הם שחקו למוגי־הלב שגזרו, שאסור לנו לחדש מלים ומבטאים. מדוע זה אסור? מה שהיה מותר לחכמי המשנה והתלמוד, הגאונים והרבנים, הפיטנים והמשוררים של ימי הבינים – מדוע זה יהיה אסור לנו? השפה איננה חטיבה עשויה וגמורה וחתומה. השפה לא נתנה מסיני. לא השפה יצרה את העם, כי אם להפך: העם יצר את שפתו, ועם חי איננו פוסק ביצירה. הוא יוצר ויוצר בלי הפסק וכל מה שיברא הרוח העברי בשפתו – זוהי עברית. אמנם, השפה העברית איננה מדוברת, אבל גם בשפות המדוברות לא ההמון מחדש ובורא בשפה, כי אם הסופרים והחושבים. המחשבה המחדשת תמיד היא בוראה את המבטאים החדשים הדרושים והעם מקבל אותם לאט, לאט ומאזרח אותם בחיים.

ומה בכך אם באים הסופרים המשמרים ללעג למבטאים המחודשים? כל חדוש נפגש תמיד בלעג והתנגדות מצד המשמרים, ואין זה מעכב בפני החדושים מהתקבל בחיים. ומה היא השפה בכלל אם לא חדושים שנתקבלו ושנתאזרחו לאט, לאט בקהל? ומה בכך אם איזה מבטאים מחודשים אינם מוצאים חן בעיני פלוני או אלמוני? ומה בכךְ אם באים מדקדקים משמרים ומראים כי למבטא פלוני היה הוראה אחרת לפנים? בכל שפה ושפה תמצאו המון מלים שהיו להן בראשונה הוראות אחרות לגמרי וברבות הימים קבלו הוראות חדשות שבאה עליהן הסכמה מן הקהל, וכיום אין עוד שום מערער עליהן.

“אחד־העם” יצא בימים ההם במאמר מצוין “לשאלת הלשון”, להראות על הקלקול הרב שגרמו⁴ הסופרים הישנים שעזבו את דרך התפתחות השפה שאחרי חתימת כה"ק ושבו לתקופה הקדומה של השפה; ובו הציע לחבר דקדוק חדש, שיכלול בקרבו לא רק את השפה הביבלית, כי אם את כל השפה העברית מראשיתה עד היום, ושאיפתו זו נתקימה בהמשך הזמן, וכיום יש לנו כבר ספרי דקדוק כאלה.

אוי ואבוי היה לנו ולשפתנו לו נמלא חפץ המשמרים. לו באמת נחתמה השפה ביחד עם חתימת כתבי הקדש, כי עתה לא נשאר עוד כבר זכר לה, והספרות העברית לא היתה במציאות כלל, או היתה נמצאת באיזו פנה נשכחה, איזה שריד קדמון, אוצר יקר בבתי המוזיאום.

ראו נא את ההבדל שבין היהדות הרבנית ובין הקראות. זו, היהדות הרבנית, שלא נשארה על מקום אחד, שלא נחתמה מעולם, שהוסיפה להתפתח מדור לדור, שהשפיעה והושפעה מהחיים בתקופות שונות, היא חיה ומוסיפה לחיות; והיא, הקראות, שנחנטה ונחתמה, שקבלה צורה מסוימת ונשארה על מקום אחד – הצטמקה והתכוצה. ומה עלה לה? היא נחשבה זה כבר במתים.

ומה היא שיטת הסופרים המשמרים בנוגע לשפה העברית אם לא קראות לשונית?

והלא עינינו הרואות כי לאשרנו נוצחו המשמרים וראו נא עד כמה התעשרה שפתנו בעשרים וחמש השנים האחרונות! אם תשוו את שפתנו כיום לעומת שפתנו לפני עשרים וחמש שנה הן לא תכירוה כמעט. היא באמת שפה מחודשת, אבל היא איננה שפה חדשה, זרגון עברי או תתרית, כמו שקוראים לה הסופרים המשמרים, כי אם אותה השפה העברית שימיה כימי העם, אך מפותחה ומחודשה ומתוקנה מתקופת כתבי הקדש ועד היום.

עד כמה היו הסופרים המשמרים רחוקים מן החיים ומהטבעיות בנוגע לשפתנו – תראינה שתי עובדות הנראות כאניקדוטות.

פעם אחת התוכח אתי הסופר המשמר והמליץ “איש־נעמי” ע"ד המהלך החדש בשפתנו, והביע את דעתו, כי השפה העברית החדשה איננה עברית כלל, אחרי שאפשר לתרגם ממנה לשפה אחרת בדיוק. וכלל זה בידו, כי עברית טהורה אי אפשר לתרגם לשום שפה. אנכי השיבותיו, כי באופן כזה גם שפת כתבי הקדש איננה עברית, כי הלא הם תורגמו כמעט לכל השפות שבעולם.

ופעם שניה לעג לי המשורר “ישכר בעריש הלוי איש הורוויץ”, על השתמשי בספור אחד בתאור “פּניו אדמו מבושה”, בשעה שבתנ“ך יש “יחורו”. אנכי שאלתיו: ומה אעשה אפוא אם הפנים מתאדמים מבושה ונחורים רק מפחד או מכעס? ע”ז ענה: מה זה נוגע לנו? אין לנו אלא מה שיש בתנ"ך.

והמלחמה שככה אצלינו לאט, לאט. השפה המחודשת התאזרחה, למרות התאוננות המשמרים ובעלי־בתים שונים, ששפת קלמן שולמן היתה נוחה ומובנה להם לקריאה יותר משפת בן־יהודה וקלוזנר, ברנר ושופמן. בראשונה, כמובן, היתה להם הקריאה בלתי קלה כ"כ, אך לאט, לאט התרגלו עם המבטאים החדשים וגם רבים מהם משתמשים כעת בשפה זו.

אין לכחד אמנם, כי נמצאו סופרים מבעלי “המהלך החדש” שהרחיקו לכת בחדושיהם. שההשתמשות במבטאים מחודשים היתה להם כמין ספורט, מבלי שים אל לב כי “כל יתר כנטול דמי”, כי לטובת התאזרחות המבטאים המחודשים דרוש להשתמש בהם במדה ובקצב. יש כאלה שחטאו גם לרוח השפה ודבריהם היו רוסית, גרמנית או זרגונית יותר מעברית; אבל זו דרךְ כל תנועה חדשה להיות קיצונית בראשיתה, ולאט לאט תחדל הקיצוניות, והתנועה מקבלת את האופי הדרוש והרצוי.

השוו נא, למשל, את סגנונו של סוקולוב ב“שנאת עולם לעם עולם” או במאמריו ב“הצפירה”, “הצופה לבית ישראל” – ולסגנונו בפיליטוניו ומאמריו האחרונים המצטינים בשפתם העשירה והחיה, רבת־הצבעים והזהר.

וכתוצאה מן השקפה המריאה והטבעית על השפה העברית היתה יצירת ספרות רעננה, בריאה וטבעית בקרבנו. יש לנו כיום ספרות של חיים, שאיננה סובבת רק על ציר אחד, ציר הדת או המלחמה בדת, החסידות או המלחמה בה. הספרות נבדלה מהדת ומהאמונה שבלבבות. הספרות היתה ספרות של חיים, ספרות של חול, ספרות לאומית ואנושית. יש לנו בספרות העברית החדשה כל מיני הזרמים השונים שבכל הספרות השונות, יש לנו מספרים ריאלים ומנתחים כברשדסקי, קבק, ברקוביץ, ש. בן־ציון, י. ז אנכי. יש לנו מספרים מחיי החסידים מלאי שירה ומסתורין כי. ל. פרץ, ברדיטצבסקי ויהודה שטיינבערג. יש לנו מספרים מחיי הנפשות החולניות, הפסיכופטיות כי. ברנר, שופמאן, נומברג וגנסין. הספרות העברית החדשה הוציאה לנו משורר כביר כביאליק, משורר שלא היה לנו כמוהו מיום היות ספרות חול לישראל. ויש לנו כיום משוררים רבי הכשרון כש. טשרניחובסקי, יעקב כהן, וז. שניאור, שיכלו להיות לכבוד ולתפארת לכל ספרות גדוליהן.

הספרות העברית החדשה התעשרה בכל המקצעות. מלבד הסופרים רבי הכשרון שהזכרתי למעלה: פרישמן, בן־יהודה, בריינין, טביוב, לוינסקי ועוד, נגלו כחות רעננים חדשים במקצעות הפובליציסטיק והחקירה המדעית, כמו: ברנפלד, קלוזנר, ח"ד הורויץ, ברדיטצבסקי, מלטר, ניימארק, טהון, רדלר, הלל צייטלין ועוד ועוד.

לפנים היתה לנו ספרות צנומה וקטנה. ספר חדש היה מופיע אצלינו לעתים רחוקות, והמחבר היה אנוס לסבוב אתו על פתחי נדיבים. וכיום יש לנו כבר ספרות הגונה, ספרים רבים מופיעים לעתים קרובות. הספרות היתה ענין למו"ל לעסוק בה בדרך המסחרית הכבושה. במשך עשרים השנים האחרונות נשתלמו מאות אלפי רובל בתור שכר־סופרים לסופרים שונים. והטפוס של המחבר השנורר כמעט שאפס לגמרי אצלינו.

ובזה בלבד לא הסתפקו הסופרים המחדשים. הם שאפו לשנות את החנוך העברי לפי הרוח החדשה. הם נלחמו בעוז נגד הסדר הישן של החנוך העברי, שהתנ“ך היה לספר הלמוד העברי הראשון והיחידי כמעט לילדי ישראל. הם השואפים לטבעיות ולחיים לא יכלו להסכים לחנוך אי־טבעי כזה. התנ”ך, בכל קדושתו וערכו לנו, בכל אוצרות הרוח הנעלים הספונים בו – איננו ספר למוד לתינוקות. הוא לא חובר בתור ספר למוד ולא כזה יוכל להיות, לא מצד רוחו ותכנו ולא מצד סגנונו. ספרי התנ“ך יכולים וצריכים להיות ללמוד בפני עצמו, לאלה היודעים כבר במדה ידועה את השפה העברית. ובכן נוצרה ספרות גדולה של ספרי חנוךְ ולמוד, שלאט, לאט נתחבבו על הקהל ויפוצו בעם במספר רב, ויש לנו כיום כבר הרבה חניכים שנתחנכו עפ”י הספרות החנוכית המודרנית, היודעים עברית היטב והמשתמשים בּשפתנו כבשפה חיה וטבעית. ומלבד ספרי חנוךְ ולמוד התאמצו לברוא ילדות אצלינו, שהיתה חסרה לנו לפנים, ולאט, לאט, נוצרה ספרות גדולה של ספרי קריאה לילדים, שנפוצו בעם במספר רב. במשך י"ב השנים האחרונות נפוצו בעם ספרי חנוך ולמוד במאות אלפי אכס' וספרי קריאה לילדים – במליוני אכס' ביחד, בהם ספרי למוד וספרי ילדים מצוינים מעשי ידי טביוב, גרזובסקי, ילין, לבנר, יהודה שטיינברג, א.ז. רבינוביץ, ש. ל. גרדון, ש. בן־ציון, ש. ברמן, פסח קפלן, נ. פינס, מ. מונוסוביץ ועוד ועוד.

איךְ היה יחס הקהל לספרותנו ולסופריה? לעומת היחס של שנאה ובוז לספרות וסופריה מצד הקהל שלפנים – הוטב היחס הרבה. הקהל החל להתיחס בכבוד ולפעמים גם בחבה לספרות וסופריה. אבל אין לכחד, כי הקהל הזה איננו גדול במדה שהיתה צריכה להיות אצל עם המתימר בשם “עם הספר”. במקצוע זה עלינו להתביש בפני כל אומה ולשון, גם בפני העמים היותר קטנים והעומדים על מדרגה נמוכה של קולטורה.

הסופרים העברים והמו"ל העברים עמלו ועבדו הרבה למען הספרות בעשרים השנים האחרונות, הרבה קרבנות מחים⁵ הקריבו על מזבח הספרות העברית – והקהל לא גמל להם כפעלם.

גם כיום אחרי עמל רב ועבודה כבירה של עשרים שנה עוד המצב החמרי של הספרות העברית בלתי משביע רצון. סופרים עברים החיים על עטם ישנם אצלנו רק במספר מועט, ורוב הסופרים אנוסים למצוא לחמם מעבודות אחרות.

סופרים עברים בעלי כשרון ודעת יש לנו כיום למכביר – אבל “באין קמח אין תורה”. הסופרים העברים כיום יכלו לפרנס ספרות גדולה באמת – אבל העם העברי איננו ממציא להם את הפּרנסה החמרית הדרושה.

על הכל מוצא היהודי כסף, על כל מיני מותרות ותענוגים – ולספרות העברית הוא חושך רק פּרוטות או פּונה עורף לגמרי. אצל היהודי המשכיל תמצאו המון ספרים בשפות שונות לקשט את חדר משכיתו – אבל ספרים עברים לא תמצאו אצלו ע"פ רוב. עתונים שונים הוא קורא – אבל לא עתון עברי.

וגם – למה נכחד את האמת – גם הציוניים ראויים לתוכחה זו. במקצוע זה עליהם להתבייש בפני “חובבי ציון” שמלפנים. אני בתור בעל נסיון אוכל להעיד, כי בתקופת חבת ציון חשב לו כל חובב ציון לחוב קדוש לו לתמוך בספרות העברית וסופריה, לקנות כל ספר עברי חדש שיצא התאמץ להפיץ את הספרים העברים שיצאו בקרב העם. ומעת שהחלה הציונות המדינית נתמעט האינטרס הזה לספרות העברית. הציונים השקיעו את עצמם בפּוליטיקה יותר מדי, וצמצמו כל מעינם באספות ובדסקוסיות, במכירת שקלים ואקציות – ואת העבודה הרוחנית, הקולטורית, הזניחו כמעט. לשוא יצאו “אחד העם” וחבריו להטיף לתחיה רוחנית, לעבודת הקולטורה העברית, ולהוכיח כי בלעדי תחית הרוח שלנו כל עבודתנו הלאומית מאפע⁶ היא, כי לא היו שומעים להם כמעט. ובשנים האחרונות, מעת שנחלשה מעט הציוניות המדינית, התגבר שוב האינטרס לספרות העברית, ובעת האחרונה הננו מרגישים התעוררות לטובת השפה העברית וספרותה גם ברוסיה וגם בארצות אחרות, שהשפה העברית כמעט נשתכחה שם.

בשנים האחרונות בא משבר בספרות העברית ברוסיה בשביל הרבולוציה שהתחוללה שם. בעת המהומה והבלבול, בזמן של סערת המלחמה, אש המרד, הרציחות והפוגרומים, היריות והתליות, הרדיפות והמאסרים, כמובן, לא יכלה עבודת הספרות להמשךְ כמלפנים. בשעה שאחינו טבעו בים של צרה נשתתקה השירה. ומי היה יכל בעת כזאת להפנות את לבו לקנית ספרים ולקריאתם?

אולם לאט, לאט שבים ימי העבודה הספרותית, הסופרים מתחילים שוב לצאת לעבודתם, והקוראים העברים שבים להתענין בספרות העברית וספריה יותר ויותר.

פה מקום אתי להזכיר גם ע"ד היחס שבין הספרות העברית ובין הספרות הזרגונית. עד הימים האחרונים היה אצלינו יחס של איבה, יחס של התחרות בין שתי הספריות הללו. לא אכחד כי יחס האיבה הזה הרע הרבה לספרות העברית.

מי אשם ביחס הזה? – אני חושב כי חטא חטאו שני הצדדים כאחד. הסופרים העברים התיחסו, ללא צדק, בבוז ואיבה לאחיהם הכותבים בשפת יהודית המדוברת, ולא שמו אל לבם, כי השפה היהודית בכל היות מקורה זר לנו, הנה במרוצת מאות השנים האחרונות התאזרחה אצלנו, ותהי לעצם מעצמנו, וכיום אין השפה הזאת עוד שפה זרה לנו. השפה הזאת ספגה אל קרבה את הרוח היהודי במאות השנים האחרונות. בה דברו, בה חשבו, בה התענו ובה בכו ושמחו אבותינו ואמותינו, והיא גם כיום שפת אחינו המעונים והמדכאים בארצות שונות. שפה כזאת קלטה אפוא בקרבּה חלק מן הנשמה היהודית; ובעשרים השנים האחרונות אנו רואים כי נוצרה והתפתחה ספרות חשובה ביהודית המדוברת, ספרות בעלת מספרים ומשוררים בעלי כשרון באמת, שנוכל להתגאות בהם; וכל אלה כותבים יהודית, ורוחם רוח יהודי והחיים שהם מתארים הם חיים יהודיים עם פסיכיקה יהודית. ספרות כזאת איננה זרה לנו ולא תוכל היות זרה לנו. הספרות העברית היתה צריכה להתיחס בחבה לאחותה הספרות היהודית, והסופרים בעברית וביהודית היו צריכים להתיחס זה לזה באחוה, כאחים בספרות ישראל. ולכן חטאו הרבה הסופרים העברים שיצאו להלחם בספרות היהודית וסופריה.

אבל חטא חטאו גם הסופרים ביהודית לספרות העברית וסופריה כי התיחסו גם הם באיבה לשפה העברית, לספרותה ולסופריה. המלה “עברית” היתה להם לשם גנאי, והרבה מהם לעגו לספרות של ה“לשון־קדש” ולסופריה, והיו כאלה שהרחיקו ללכת: לכחש בזכות הקיום של השפה העברית וספרותה, ולהחליט כי השפה העברית כבר מתה וכי עלינו להרחיקה לגמרי מקרבנו, כי עלינו לחדול מלמוד אותה, כי השפה הלאומית היחידה שלנו היא השפה היהודית והיא היא שפת העתיד שלנו וכדומה, – מבלי שים אל לב, עד כמה מגוחכות ונבערות הן השקפות כאלה. שפה שימיה כימי העם, שפה שהיתה שפת הרוח, הנשמה והלב, של העם העברי במשך אלפי שנה, שפה שלא חדלה לחיות ולהתפתח בכתב ובספרות מאז ועד עתה, שפה שנתנה לנו לאחרונה ספרות רעננה ומלאה כשרונות רעננים וגדולים, שפה שיש בה יוצרים גדולים וחושבים גדולים, – שפה כזאת איננה מתה ולא תוכל למות. בתנופת יד קלה, בפרזה של חוצפא ריקה אי אפשר לבטל ולהמית קולטורה עתיקה של אלפי שנה, שספגה אל קרבה את מבחר המחשבה העברית והרגש העברי, המעורבה בדם העברי ובדמעות העם.

ואנו רואים, כי בימים האחרונים כמו פכח השכרון משני הצדדים, המלחמה בין הספרות העברית ואחותה הצעירה – הספרות היהודית, והסופרים משני המחנות מתיחסים זה לזה בכבוד והוקרה, ויש כיום הרבה סופרים העובדים בשתי הספריות ומביאים ברכה לשתיהן.

זהו המצב של הספרות העברית כעת אצלינו, ברוסיה. יש לנו כעת ספרות עשירה וסופרים בעלי כשרון גדולים, – ועלינו רק להוסיף לעבוד, ללכת בדרךְ שכבש לנו “המהלךְ החדש”, דרך החיים הטבעיים, להרחיב את השפה ולהעשירה, לפתח את כשרונותינו הצעירים ולשכללם; אךְ העם צריך לבוא לעזרתנו. הלאומיים שבנו צריכים להכיר, כי העבודה הראשית והעיקרית בעבודת התחיה שלנו, היא: עבודת הרחבת השפה העברית וספרותה בקרב העם, כי בלי זה באמת כל העבודה הלאומית מאפע היא. עליהם לעבוד בלי חשך ביסוד בתי ספר עברים לילדים ולילדות, בהגדלת השעורים העברים בקרב בה"ס הכלליים למען התלמידים העברים, ביסוד שעורי ערב עברים לגדולים, ביסוד בתי עקד עברים, ביסוד אגדות להפצת הספרות העברית, – באחת, להמציא את הקמח הדרוש, את החומר הנצרךְ לכלכלת הספרות.

ולאחרונה דברים אחדים לי אל אחינו פה, באמיריקה.

העברתי לפניכם כל מה שעשו אחיכם ברוסיה להרחבת השפה העברית וליצירת ספרות עברית חדשה בקרבנו. וכל מה שנעשה נעשה בעמל רב, בעני ויסורים, במצב של גלות מרה וחשכה, של רדיפות וגזרות, בדמעות ודם. לדאבוני לא אוכל להגיד כזאת בנוגע לאחינו בּאמיריקה. אחינו אלה לא עשו כמעט מאומה בעד השפה העברית וספרותה. אחינו אלה זכו לגורל יותר טוב ממנו, הם התישבו במקום מנוחה וחפש, התאזרחו פה, השתחררו מעול הגלות המרה, ורבים מהם העשירו ועלו לגדולה, – אבל בבואם הנה פנו ערף לנשמה העברית, לשפה העברית, ויזניחו אותה וישכחוה. יש לנו כיום ישוב גדול של אחב"י באמיריקה, והישוב הזה לא נתן לנו כמעט מאומה, לא סופרים עברים ולא קונים לספרים עברים ולא קוראים לעתונים עברים. בּמקצוע זה עליהם לבוש באמת מול אחיהם ברוסיה.

ואולם – לשמחתי, אני רואה כי המצב המחפיר הזה לא יאריך ימים. בשנים האחרונות החילונו להרגיש מעין תנועה של התעוררות להפצת השפה העברית וספרותה גם פה בקרב אחינו, החלו להתענין יותר ביצירות הסופרים העברים ברוסיה, החלו ללמד פה עברית במדה יותר מרובה; והסימן החי היותר נאמן בזה הוא: האגדה “מפיצי שפת עבר” פה, אשר, בכוחותיה המעטים, היא עושה למען השפה העברית וספרתה הרבה והרבה.

ואולם למען אשר תוכל האגדה באמת לעשות גדולות לטובת שפתנו וספרותנו פה, דרוש כי יתמוך העם בה, כי יתענין הקהל הגדול פה במעשיה ויתן לה את העזרה הדרושה, – וחובה מוסרית כזאת מוטלת על העוסקים בספרות היהודית פה, אשר זכו למצב חמרי טוב ואשר השפעתם רבה על הקהל פה – הפריסה היהודית פה צריכה באמת להראות, כי איננה מביטה על השפה העברית כעל שפה צרה לה וזרה, כי איננה רואה בה אובית⁷, כי אם אחות ברוח, ועליה לעשות פה פרופוגנדה לטובת הספרות העברית בכלל והאגדה “מפיצי שפת עבר” בפרט.

והמפעל הראשון להגשמת האידיאלים של האגדה צריך להיות יסוד עתון עברי פה, שיערך בטוב טעם וברוח העת החדשה, ברוח הספרות העברית החדשה. עתון כזה יאסוף מסביב לו את מבחר הכחות העברים פה, יוסיף להם כחות חדשים ויכניס חיים חדשים בקרב התנועה לתחית הרוח העברי באמיריקה.

חזקו, אחים, והתעודדו להוציא את המחשבה היפה והטובה הזאת לפעל והקהל העברי פה יהי בעזרכם.