"לרוב האנשים ספרים הם תפאורה של בית משכיל. הם יקחו ספר ביד רק מפני שהם מוכרחים לעשות זאת לצורך כלשהו – לבחינות, לעבודה, להרוג את הזמן כשחולים או בנסיעה ארוכה. מפעם לפעם, כשיש ספר סקנדליוזי הם ינסו לקרוא בו, או לפחות את עטיפתו או איזה מאמר על תכנו, כדי שלא יפגינו בורות בשיחות סלון. קריאת ספרים היא עניין שרק מיעוט עוסק בו. אמרתי מיעוט ולא אליטה. ואצל אלה זה חיידק מולד והטלוויזיה, הווידאו או בית־הספר לא יצליחו לדכא את הנטיה הטבעית הזאת. כל האחרים יתרצו את אי־הקריאה בחוסר־זמן ובהשפעה מגנטית של הגירויים האחרים הגורמים להסחת הדעת.
קריאה צריכה לגרום הנאה, זהו. אני איני קורא ספרות יפה כדי לדעת איך חיו פעם אנשים אחרים, לשם כך יש ספרי היסטוריה או סוציולוגיה, שהם אמינים ומדוייקים יותר. ספר פסיכולוגיה ילמד אותי על התנהגות האדם יותר מספרות. אני רואה את הספרות כוויטראז' צבעוני בכנסיה גותית שכתליה גבוהים וחלונותיה פונים אל השמיים. החלונות בונים מערכת צבעים שאינך רואה דרכם, אלא רואה אותם. הספרות אינה אמצעי לדעת על החיים, על העולם, אלא היא יוצרת עולם בצד העולם. די לנו בעולם מחורבן אחד, ואין צורך שתבוא הספרות ותעתיק אותו, אלא תבנה לצידו עוד עולם."
“לאנשים רבים יש חושים מנוונים וכשהם מגיעים לקטע תיאורי, הם מדלגים עליו, רצים עם העין על פני השורות עד שהם מוצאים את המקום שמחבר אותם לעלילה. הם זקוקים לגירוי של העלילה כי אין באישיותם די שקט ובטחון עצמי למשהו שבא לאט לאט, גם כשהם מתחילים עם אשה הם רוצים אותה מיד. לאכול ולטרוף, לספח עוד ועוד. אבל קריאה היא התגלות איטית.”
מתוך ראיון עם יהודה קורן, מוסף הארץ, ח תשרי תשנ''ב 13.9.1991
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.