¹

לא בכדי טרחתי את כל הטורח הזה, לא לשם ‘יגדיל תורה ויאדיר’ תקעתי עצמי לדבר הלכה קשה, רבת אחריות. כמה שהמחשבה חותרת לתפוס דבר-מה בתוך המהומה הכללית, העולמית של הזמן, להבין הבנה כל שהיא, מאין אפשרותו של השעבוד הגס והפראי, ההולך וכובש את כל העולם ולוחץ כבר מעתה על הנפש עד כדי לרסקה? מאין הזדון הנורא של ההריגות, העינויים, האינוסים, שכבר קהה הלב מהתפלץ לשמעם ולזכרם? מאין הרעל המחניק של השנאה והאכזריות, הממלא כיום את כל חללו של עולם? – דבר אחד ברור, כי עם המלחמה בא לעולם טמטום כזה, אי-הבנה הדדית כזו, שלא היו עוד לעולמים. זוהי מין מגפה של טמטום, שידה הויָה בכל. מטומטמים המשעבדים ומטומטמים המשועבדים, מטומטמים המשחררים על מנת להגדיל ולהאדיר את הכוח המשעבד ומטומטמים המשחררים על מנת להביא גאולה סוציאליסטית או קומוניסטית לעולם ומטומטמים המשוחררים והנגאלים.

במצב כזה מסתתמות כל הטענות והתביעות הלאומיות והאישיות בפני התביעה האנושית האחת, בפני השאלה הכללית הגדולה והקשה: איה המוצא, המוצא האנושי?

אינני יודע, אולי השגעון של גדולת האנושי משטה בי, אבל יש אשר נדמה לי, כי הווּלקן הנורא, שהחריב את העולם במידה שלא היתה עוד כמוה לעולמים, כאילו לא בא אלא להקיא אל החוץ, לעיני כל באי עולם, את כל הרשע, השקר, הכיעור, הטומאה עם כל האדים המחניקים של טמטום הדדי, של שנאה ואכזריות הדדיות, שהיו טמונים עד כה במעמקי תהום הנפש האנושית, בכדי שאותה הנפש האנושית, אחרי התרוקנה מכל אלה, תהיה שופעת זרם ווּולקני של יצירה ורוח של הבנה הדדית, שלא היו עוד כמוהם גם הם לעולמים. בכל אופן הארה אחרת, מבחינת הטבע האנושי, למהומה הסטיכית הזאת, אור אנושי אחר מתוך התוהו-ובוהו הזה אינני רואה, וכמדומה שאין לראות. ואם כך, הרי שיש צורך קודם כל לנקות את האויר שהורעל, לטהר ולפלש את הנפש, שנזהמה וניטמטמה. הרי שיש צורך קודם כל לשוב אל האדם, אל האדם בבחינת ‘צלם האלהים’, מכיר עולם ומלואו, חי עולם ומלואו, ואחראי לכל העולם ומלואו, אל האדם שבכל אחד מאתנו בעצמו ואל האדם שבאחרים, שבכל האחרים, בלי יוצא מן הכלל.

האדם במובן זה העליון הלך ונדחה, בתור כוח מניע את החיים, במשך תקופה ארוכה למדי לפני המלחמה, הלך ונדחה מפני כוחות יותר ממשיים. האדם הלך והתרוקן מרוחו העליונה, מסגולת נפשו הנעלמה להשיג השגה חיונית, בלתי אמצעית, את איחודו המוחלט עם כל מה שחי והווה. במידה שלמד לדעת את כל מה שחי שהווה, הלך וחלש בכוחו לחיות מתוכו את העולם ומלואו בכלליותו, במידה שהכיר את העולם ומלואו מבחוץ בפרטיותו ואת עצמו-בו והוא אחד מפרטיו, הלך ונצטמצם בקליפתו המיכנית, במידה שהכרתו הלכה ונתפשטה לאין סוף. האדם הכיר את המיכניזם של העולם או הכיר את העולם בתור מכונה – ונעשה בעצמו מכונה, מכונה להכרה ולהרגשה, מכונה לחיים. החיים נעשו מיכניים. הובלטו ביחוד בכל תוקף הכוחות המיכניים של החיים והונחו ליסוד לכל החיים האנושיים. מצד אחד – הגורם הכלכלי שהחזיקו בו הרבים החלשים, ומצד שני הרצון לכוח, לשלטון שהחזיקו בו המעטים החזקים, החזקים ביחוד בחולשתם של הרבים ובכוח פרזיטיותם הם המעטים. – – –

מאין, מה שורש המשחק השטני הזה, שהמשועבדים משעבדים את עצמם? ברור כי פה פועל בעיקר לא ההכרח הכלכלי, לא העניות בחומר של העובדים (ההכרח הכלכלי כוחו גדול על הפרטים בתור פרטים בודדים, אבל לא על כלל העובדים בתור כלל יוצר את כל הרכוש ואת כל החיים הציבוריים ולא על הפרטים בתור פרטים מכלל זה), – פה פועלת בעיקר העניות בדעת, וביחוד ברוח. פה חסר בעיקר האדם, האדם בכל מלוא שיעור קומתו.

מצד אחד מביאה לכאורה בחשבון את האמת הפשוטה הזאת גם התורה הסוציאלית, אבל רק מצד אחד – מצד הצורך בהכרה מפותחה (רוח עליונה – לאו דוקא), והיא שואפת לפתח בעובדים את ההכרה המעמדית. בזה היא אמנם נאמנה לשיטתה, הבונה את הכל על המיכניקה של החיים הציבוריים בכוח ההכרה המיכנית, אבל מתוך כך אתה רואה, עד כמה אין היא יורדת לסוף עמקו של הדבר. ההכרה המעמדית עם המלחמה המעמדית מפתחת בעובדים רק את העבדות המתפרצת ואת העֶדריות: את השעבוד לאותו הרכוש, שהם לכאורה נלחמים בו. – – –

אומרים דיקטטורה של הפרוליטריון, שלטון העובדים. בכלל רואים את התקדמות החיים הציבוריים בהעברת השלטון – בתחילה המדיני ולאחרונה גם הכלכלי – מידי היחיד או היחידים לידי הרבים, לידי הציבור, לידי העם, אבל מה פירושה, מה חשיבותה של העברה זו? חושבים, כי עצם השעבוד הוא בשלטון היחיד או היחידים ועצם ההשתחררות – בהעברת השלטון לידי העם. אולם אין הדבר פשוט כל כך. העם – כוח העם – משל תמיד וימשול תמיד. ומצד שני, תמיד היתה ותמיד תהיה הנהלה למדינה ולמשק המדיני, אם בצורה זו או אחרת. ההבדל הוא רק בזה, כי בעת שהעם, כל פרט ופרט מהעם, מחוסר הכרה עצמית, כוחו המושל של העם עיוור, והמנהל או המנהלים עושים בו מה שהם רוצים. העם – עדר והנו בידם כצאן ביד הרועה. וכשיהיה העם, כל פרט ופרט מהעם, בעל הכרה עצמית נאורה, יהיה כוחו המושל כוח נאור, ואז תהיה ההנהלה רק עושה דברו, מוציאה אל הפועל את פקודותיו, מגשימה את שאיפותיו. כוח השעבוד הוא לפי זה לא בשלטון ההנהלה, ולא כוח השחרור – בהוצאת השלטון מידי ההנהלה: כוח השעבוד הוא בחוסר ההכרה העצמית של המנוהלים. השלטון כאילו עובר פה מבחוץ פנימה, לתוך נפשו של כל פרט ופרט, משלטון ההנהלה החיצונית על היחידים בכוח הרבים. על פי מה שמחייב הכרח החיים הציבוריים העיוורים, לשלטון היחיד בעצמו, על פי מה שמחייבת ההכרה העצמית הנאורה. וכל השלטונות הפרטיים מצטרפים לשלטון אחד כללי, לשלטון העם, כדרך הצטרפות הקולות במקהלה של מזמרים. ההנהלה אינה באופן כזה אלא כעין מנצח המקהלה, שאינו מושל ואינו מורה, רק מכוון את הקולות לאיחודם השלם.

הוי אומר: כל זמן שאין העם, שאין כל פרט ופרט מהעם יודע לחנך את עצמו, למשול בעצמו ממשלה פנימית עליונה, לא יועיל כל שלטון העם או הפרוליטריון. דוגמה לזה מבחינת החירות המדינית יש לראות, למשל, באמריקה, שאין לך מדינה, שחופש העם הרשמי, יהיה שם כל כך גדול – ובמי בוחר העם בעצמו למנהליו? היש שם לעם חירות מדינית אמיתית? (עד כמה שאני יכול לשפוט, נדמה לי, כי באנגליה, למשל, שאינה רספובליקה, חירותו המדינית של העם יותר ממשית, רק מפני שהעם האנגלי יותר מפותח במובן המדיני). ולא עמוק לראות, כי כך יהיה גם ביחס לחירות הסוציאלית בסדר הסוציאלי, המבוקש, אם לא בתחילה ולא בצורה ידועה לנו, אזי במשך הזמן, אחרי עבור ירח הדבש ובצורה, שאין אנחנו עתה יכולים לציירה לנו.

העבודה הראשונה, העומדת עתה לפני האנושות הישרה, העובדת והשואפת לחיים של יצירה, היא עבודה של חינוך עצמי יסודי, עבודה של מהפכה יסודית בחינוך העצמי. לא חינוך על פי תורה, כי אם חינוך מתוך עצם החיים, מתוך עצם עבודת החיים, חינוך בחיים של יצירה על ידי חיים של יצירה.

שני צדדים בעבודת החינוך הזאת: עבודה סובייקטיבית, עבודה פנימית לחינוך ההכרה והנפש ועבודה אובייקטיבית, חינוך בעבודת החיים – ושניהם עבודה של מהפכה.

יסוד החינוך הזה מצד ההכרה והנפש הוא, בהיפך ממה שנחשב היום לעיקר, לא הכרת הזכות, הכרת העובד בזכותו על פרי עבודתו ועל השתתפותו בהנהלה של המדינה ושל המשק המדיני, כי אם הכרת האחריות, הכרת האדם שבעובד באחריותו לשלימות החיים והיצירה, שלו, של עמו ושל מדינתו וגם של עמים ומדינות אחרים.

זכות אין לו לעובד צורך לבקש, ואין לו צורך בעבודה של חינוך או בהכרה יתירה בשביל להכירה. זכותו היא בעצם עבודתו. אלא למי הזכות על החיים ועל פרי עבודת החיים, אם לא לעובד, העושה את כל עבודות החיים והיוצר את כל החיים? זכות מבקשים הפרזיטים, אשר המושג ‘זכות’ לובש אצלם צורה של מושג שלילי: הגבלת זכותם האמיתית, הטבעית של אחרים לטובת מי שנחשב לבעל הזכות בסיבת עוורונו של הציבור, למשל, זכויות על רכוש, שבעל הזכות לא יצרו ולא נתן במחירו סכום עבודה כפי שוויו ושעל פי האמת הוא שייך ליוצריו. וכן זכות הקנין בקרקע בידי מי שאינו עובדו, וכן כל הזכויות של הפרזיטים. טבעי הוא איפוא מאד, כי על ‘הזכות’ הם נלחמים, כלומר שולחים שוב את העובדים לההרג ולהרוג עובדים אחרים, להחריב את מעשי ידי עצמם ואת מעשה ידיהם של אחרים.

מה שהעובד צריך להכירו, לעבוד עבודה גדולה של חינוך עצמי בכדי להכירו עד סוף עמקו – זוהי, כאמור, האחריות. האחריות והיצירה הן מוֹתר האדם מכל יתר בעלי החיים. יתר בעלי החיים יודעים רק להתפרנס מן המוכן או מן הטרף, – ליצור דבר חדש (אולי יותר נכון לאמור: ‘ליצור בכלל’, שהרי גם הדבורה, למשל יוצרת, אבל רק דבר אחד ורק על פי אינסטינקט טבוע בטבע המין מתחילת בריתו), – ליצור יודע רק האדם ורק האדם יודע את טעם היצירה, את שמחת היצירה ואת אורה העליון של היצירה. וכן רק האדם, המכיר והמשיג – ובמידה שהוא מכיר ומשיג – את איחודו המוחלט עם החיים והעולם, מכיר ומשיג את אחריותו לכל החיים והעולם. ורק האדם יודע את טעמה ואת אורה של האחריות העליונה, את הגבורה ואת החיים שבאחריות העליונה. העבודה בתור ערך חיוני-אנושי והאחריות כרוכות זו בזו. במובן זה אפשר לאמור, כי האחריות, במקום שהיא מוּכרה לכל עמקה ופועלת בכל תקפה, מעלה את העבודה, את העבודה בכל צורותיה, למעלה של יצירה.

והאחריות דרכה רחוקה מן הקצה אל הקצה מדרך מלחמה. האדם העובד, האחראי ליצירה ולחיים, לא לו להחריב או להשחית מעשה ידיהם של אחרים, לא לו לאבד או להחשיך את חייהם של אחרים. לו אמצעי אחר להגן על עצמו, לעמוד על חייו ויצירתו – השביתה. אולם השביתה לא באותו המובן הצר, הרגיל בקרב הפרוליטריון, כי אם במובן הרחב והעמוק, המחויב מתוך מושג האחריות העליונה: לא לעשות מה שמביא נזק וחורבן לעם ולאנושות בכלל, לא לעבוד בצבא (בכלל לא לעשות מעשה אונס וכפיה על פי צו של פרזיטים וגם לא פרזיטים), לא להשתתף ביצירת דברים משחיתים או מזיקים, וכן הלאה. זאת לא אי-התנגדות לרע הנוצרית – אדרבא, פה התנגדות לרע בכל תוקף, אלא שעצם ההתנגדות באה פה בצורת ‘שב ואל תעשה’. שהרי אם העובדים לא יעשו מה שלא צריך – מי יעשה?

זה כוחם של העובדים וזו מלחמתם בלי שפיכת דמים ובלי חורבן.

מובן, כי אין הדבר קל כל כך להעשות ואינו פשוט כל כך. אולם פה הרי מדובר רק מהצד הסובייקטיבי של עבודת החינוך העליון או של העבודה להתחדשות האנושות והחיים האנושיים. כל האמור פה במובן זה לא בא אלא להראות, מצד אחד, כי העבודה להעמקת רגש האחריות העליונה בנפש האדם היא עבודה פנימית גדולה ועמוקה מאוד, ואין דרכה כבושה כל עיקר, בהיות לה בכל נפש דרך מיוחדת לה על פי עצמותה; ומצד שני – כי בלי השלטת רגש האחריות העליונה בנפש האדם אין התחדשות אמיתית לאנושות ולחיים האנושיים; ומצד שלישי – כי עצם רגש האחריות העליונה, במידה שיכבוש את מקומו בנפש האנושות הישרה, העובדת, היוצרת, כוחו גדול מכל כוח אחר לשים קץ למלחמה ולחורבן, לעושק ולמרוצה ולהעמיד את החיים האנושיים על יסוד של יצירה ושל חירות עליונה.

אולם העיקר היא עבודת החיים, שהיא המחנכת והיא היוצרת. גם פה יש מהפכה, וגם פה הכל נגזר על פי עצם החיים, על פי עצם המצב, שנוצר על ידי המלחמה.

המדינות היותר גדולות והיותר אדירות באירופה ובחלק גדול מאסיה נחרבו. צריך להתחיל הכל מחדש. צריך לפנות את מקור כל רכוש וכל יצירה, אל המקור הראשון, אל הטבע. המלחמה לימדה את העמים דעת למדי, כי כל עם צריך לסדר את חייו כך, שלא יהיה זקוק להביא את צרכיו ההכרחיים מבחוץ, כי כל עם צריך להשתדל, לעשות כל מה שאפשר, בכדי שטבע ארצו יפרנס את כל חייו. פה יש הוראה באצבע די ברורה, כי הדרך לחידוש החיים היא התשובה אל הטבע. ואפילו אם לא נבקש הפעם סמוכין מספירת הרוח, ששם התביעה עוד יותר גדולה ויותר נמרצה, דיה ההוראה הממשית הזאת, המקיפה את כל החיים, להראות למתבונן, כי זו הדרך היחידה להתחדשות האנושות בין מצד החומר, בין מצד הגוף, בין מצד הרוח. האדם למד להכיר, לדעת את הטבע, למד לנצל את הטבע, ההכרה התפתחה והולכת ומתפתחת, גילתה ומגלה עולמות חדשים לאין סוף, אבל את החיים היא לא חידשה, את החיים, כמו שראינו, היא צמצמה. החיים יתרים על ההכרה. מעתה על האדם ללמוד לחיות את הטבע, להשתתף ביצירה עם הטבע. באופן כזה, יש לחשוב, תיפתח דרך לפני הרוח להתפתחותה גם היא באותה המידה ואולי – מי יודע? – אולי גם לגילוי עולמות חדשים גם בספירת הרוח.

אולם פה עיקר גדול, לא פחות גדול מעצם השיבה אל הטבע, פה עיקר גדול צורת החיים הציבוריים או צורת הציבור או מהות הקיבוץ, המהווה את החיים הציבוריים. הטבע והחיים דורשים צורת חיים טבעית, חיונית, לא מיכנית. לא קיבוץ מקרי, סוציאלי, מדיני, כי אם אומה, משפחה גדולה. וגם פה יש הוראה באצבע בעצם החיים. הרוח הלאומית גברה והולכת וגוברת בעולם. כל אומה ואומה, גדולה או קטנה, שואפת לעמידה ברשות עצמה, להגדרה עצמית וכו‘. לפי שעה אמנם כל זה לא לטובה. השנאה ההדדית והטמטום ההדדי הולכים ומתגברים גם הם לפי מידת התגברות הרוח הלאומית, אבל הלא כן הוא התוהו-ובוהו של החיים: אור וחושך משמשים בערבוביה. ואם יש לקוות להתחדשות, אזי יש גם לקוות, כי מתוך התוהו-ובוהו יצא אור חדש. מהותה של האומה עוד לא הובררה כל צרכה או לא הובררה כלל. ה’אני’ העליון של האומה עוד לא הכיר את עצמו. מעתה עם שאיפת החיים האנושיים לשוב אל הטבע, יש גם מקום לשאיפת ‘אני’ זה לבוא לידי גילוי. – – –

האומה של היום, כמו שהראתה ברור המלחמה וכמו שמראה אולי עוד יותר ברור ‘השלום’, – האומה של היום הרי היא חיה טורפת אכזריה ושפלה, שאין דוגמתה בכל החיות הטורפות. העיקר כי לאומה הכל, כל מה שאסור לאדם פרטי, לא רק מותר, כי אם גם נחשב לצדקה. כל מיני שפלות שבעולם, אם הם נעשים לשם האומה, הם נחשבים למעשים טובים, למעשי גבורה וכו'.

אמרו מה שתאמרו, יתר זה שבשלילה אי אפשר שלא ילמדנו, כל עוד אדם אנחנו, כי יכול וצריך להיות יתר בחיוב. האוּמה עמדה בהתפתחותה על אותה המדרגה, שעמד עליה האדם הקדמון. כל עבודת החינוך וכל דאגת החינוך התרכזה ביחיד. כל המוסר, כל תורת המידות, כל האידיאלים והשאיפות העליונות מכוּונים כולם אל היחיד. את האישיות העליונה, את האדם שבאומה לא ראו, ונעשתה האומה למה שנעשתה.

התחדשות החיים האנושיים, התחדשות הרוח האנושית, התחדשות הכשרון להיות אנושית הוא קודם כל התחדשות האומה, תשובתה של האומה אל מקורה הראשון, אל הטבע ואל כוחה הראשון ליצור רוח האדם, לחדש את כוחותיו העליונים ואולי גם ליצור כוחות עליונים חדשים, התפתחותה וחינוכה של האומה בתור אישיות עליונה. עם-אדם – הנה הסיסמה. אז יהיה גם היחיד אדם. במובן זה אפשר לאמור: עם עליון קודם לאדם עליון. וכל עם יוכל להיות עליון, במובן זה העליון, במובן העלאת עצמותו הלאומית למעלה עצמות עליונה.

ומה שלגבי עמים אחרים רשות הוא לגבי דידן חובה, הכרח חיוני, אם חפצי חיים אנחנו. מה שלדידהו אינו אלא בגדר חלום ההולך אחרי הרצון הוא לגבי דידן בחינת התראה אחרונה של ‘להיות או לחדול’. אנחנו עומדים לפני המערכה האחרונה.

עם תלוש וקרוע, מפוזר ומפורד, חרב ונחרב אנחנו קרוב לאלפים שנה, ובמשך המלחמה האחרונה נחרבנו חורבן כזה, שאין דוגמתו לא רק בכל העמים שנחרבו, כי אם גם בכל עברנו אנו, המלומדים בפורענויות, אין דומה לו, נחרבנו עד הקצה האחרון גם בחומר גם בגוף גם ברוח. ואם אנחנו לא נאמץ את כל כוחותינו להגדיל ולהאדיר את היצירה לפי החורבן, בודאי לא תהיה לנו תקומה.

כך היא ההתראה מצד חשבון הפסיב שלנו, באין דוגמתו מבהיל בגדלו, אבל עוד שבעתיים יגדל כוח ההתראה, אם נביא בחשבון כי האקטיב שלנו עוד יותר מבהיל באפסותו. מה כוחנו, מה רכושנו, מה קנינינו הלאומיים, החיים, הממשיים? אפס! הכוח היחיד, שבידנו להשיגו, שאנחנו יכולים לקוות להתגבר על ידו על כל המכשולים והמעצורים, לברוא בו את חיינו ואת עולמנו הלאומיים, הוא כוח הרוח, התרבות, היצירה. והכוח הזה בידנו להשיגו ויכול להיות בידנו גדול מאד, גדול עד כדי לחולל נפלאות, דוקא מפני שאין לנו כוחות אחרים לסמוך עליהם, דוקא מפני שהכל מחייבנו להרגיש בכל ישותנו, כי אם לא הכוח הזה לנו – ואבדנו, דוקא מפני ההכרח המוחלט לרכז את כל רצוננו, את כל מרצנו, את כל ישותנו בכוח הזה ובהפעלת הכוח הזה.

החשבון, כמדומה, ברור ונכון. אין פה, כמדומה, טעות לא מצד ההגיון, לא מצד המציאות ולא מצד המעשה. כי גם פה יש הוראה באצבע, ולא רק הוראה בשלילה, הוראה, כי אין לנו דרך אחרת. כי אם גם הוראה בחיוב, לאמור: זו הדרך. העם ברובו הגדול נהרס, שואף לארץ-ישראל, והעיקר – יש, כפי הנשמע, בקרב העם אשר בגולה שאיפה גדולה לעבודה. בכלל יש לראות בעם אשר בגולה מהפכה גדולה ברוח: השעה, לפי כל מה שיש לראות, מוכשרה מאין כמוה לחינוך העם ברוח היותר רצויה על ידי עבודה ברוח זו, עבודה ישובית מתאימה בארץ-ישראל ועבודת חינוך מתאימה בגולה וגם בארץ-ישראל. בארץ-ישראל – הנחת יסוד איתן של עבודה והלאמת הקרקע והתעשיה לבנין העם והארץ ובגולה (גם בארץ-ישראל) – הכשרת העם והשגת האמצעים לבנין זה. כמדומה לך, כי פה אין דרישה יתירה, אין דרישה מתנגדת לא לרוח הזמן, אשר העמיד את הדרישה הזאת על הפרק לפני כל האנושות הישרה, ולא לרוח העם, לרוח התורה, אשר העם נתן את נפשו עליה. כמדומה לך, כי עבודת הבנין והחינוך הזאת צריכה להיות היום העבודה הראשונית והעיקרית של ההנהלה הציונית והאינטליגנציה הציונית.

ובאה ההנהלה הציונית ומזכה אותנו בכל מיני חברות קפיטליסטיות, שהן תהיינה המניחות את היסוד לבנין. ובאים מליצי יושר מקרב האינטליגנציה וטוענים, כי העם לא הגיע עדיין לדרישות חדשות כאלה. העם ברוב מנינו ורוב בנינו, העם העני, הרעב, הנרדף על צוארו – העם לא הגיע! אם לא הגיע אולי בהכרה ברורה, אבל בחיים הרי הגיע והגיע! חובה מוטלת, כמדומה לך, על האינטליגנציה לברר לעם את הדרישה הפשוטה הזאת, שהיא בשבילו ממש עוגן הצלה, לברר לו, כי רק על יד העבודה והלאמת הקרקע והתעשיה הוא יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אל החיים האנושיים והחירות האנושית המבוקשים. אבל רוב האינטליגנציה בחר לו דרך יותר נאה לבני אדם מן הישוב. היא אינה מתנגדת חלילה לעבודה עצמית, להלאמת הקרקע והתעשיה ולכל הדברים הטובה, אבל, כמובן, במידה שאפשר, אותו ‘במידה שאפשר’, הידוע לנו כל כך עוד מזמן השאיפה לכיבוש העבודה.

אינני רוצה לאמור בזה, כי האנשים האלה הם כולם אנשים גרועים, מבקשים רק את טובת עצמם ולא טובת העם. באנשים כאלה אין מה לדבר. אני מדבר דוקא באנשים, שאני מאמין באדם היהודי שבהם או שאני מעמיד את האדם היהודי שבהם על חזקתו, שאני מאמין, כי הם עשויים להיות כוחות חיוביים, כוחות של יצירה, אל שכוח ההתמדה והנסיון המרובה בחיים הקיימים מביאים אותם להתחשב במידה יתירה עם אותם החיים הקיימים, שאנחנו באים לשנותם ולברוא אחרים תחתם, ובמידה פחותה – עם החיים המתהוים, עם כוח המתהווה ואינם נותנים אותם לראות, כי כוח המתהווה תלוי הרבה במידת הריכוז, שאנחנו מרכזים בו את רצוננו, מחשבתנו ומעשינו. מתוך כך הם שלא מדעתם נוטים מצד אל צד ונעשים פשרנים, נעשים כוחות שליליים, בשעה שכוונתם להיות כוחות חיוביים בונים. וזה ביחוד מה שמכאיב, מעציב ומעליב כל כך. יראים הם מפני הקיצוניות, אשר לפי סברת בעלי התרבות האקדמית אינה כמידת התרבות ולפי סברת מביני החיים היא עיוורון ציבורי, ומבקשים ומוצאים להם מקלט בפשרנות. הפשרנות היא אמנם המידה של החיים הקיימים, שביל הזהב. במידת הפשרנות יכול אדם לעבור את דרך החיים הקיימים, לעשות עסקים מוצלחים גם בספירת העשיה, ואפילו בספירת המדע ובספירת הרוח, ואם תרצה – גם בספירת המחשבה המיכנית, – אבל יצירה! יאמר כל בעל מחשבה חיה: היצר אדם מעולם יצירה כל שהיא במידת הפשרנות? ואנחנו הרי יצירה שלא היתה דוגמתה בעולם עומדת לפנינו, – האמנם מידת הפשרנות מידתה!

והכוחות החיוביים הפעילים, הרי כל כך מועטים בתנועתנו הלאומית, וכל כוח חיובי פעיל הרי כל כך נחוץ לנו בעבודתנו הלאומית החיובית, ובפרט פה, בעבודתנו בארץ ישראל! אין לנו צורך לרמות את עצמנו, להעלים עין מן החולשות והמגרעות שבנסיונותינו הישוביים החדשים, כמו בקבוצות, במושבי העובדים וכו'. הרי אלה רק נסיונות, שתילים רכים, – ומי יודע, כמה זמן וכמה עמל דרוש, עד שיקלטו, יצמחו וישאו פרי ברכה! וכמה עזר היו יכולים להביא פה אנשים מנוסים בעבודת הישוב בידיעותיהם, בנסיונם, בהערותיהם, בבקרתם הנאמנה, בסיוע מוסרי, בהפצת הרעיון, בחינוך העם ברוח זו, בגילוי מקורות להשגת האמצעים הדרושים, וכמה היו הם נעזרים על ידי כך, מתעשרים ברוח, לוּא רק השקיעו את כל רצונם ואת כל מרצם בעבודה החיובית הזאת!

וכמה, מצד אחר, עושה הפשרנות, חינוך העם ברוח הפשרנות! כארבעים שנה מתקיים היישוב בארץ ישראל, אבל יפה היה וברכה היתה בו רק כתקופת הביל"ויים וחבריהם, כל עוד לא התפשרו, וכשהתפשרו, ירדו מנכסיהם, והישוב נעשה חולין או חולי חולין. ושוב הכניסו בו חיים צעירים, שבאו לעבוד, שלא התפשרו ולפי שעה עדיין בדרך כלל אינם מתפשרים. כמעט כל יתר הזמן וכמעט כל יתר הישוב – ממשלת הפשרנות. התפשרו עם האפוטרופסות, עם התמיכה, ביחוד התפשרו עם העבודה הזרה, התפשרו עם הדיבור הז’רגוני, עם בריחת הבנים לכל קצווי ארץ לבקש דולרים ופונטים. התפשרו עם אוגנדה – גולת הכותרת של הפשרנות: חלוצי האומה בוני הישוב בארץ ישראל – ואוגנדה! חינוך בפשרנות במשך תקופה שלימה וחשובה כל כך. ומה פלא, כי עם העבודה הזרה מתפשרים עד היום? ובאה האינטליגנציה ומחנכת שוב בפשרנות, מחנכת להעריץ את הפרוטה בתור כוח גואל ומשיב לתחיה. להכריז, כי העבודה היא היוצרת את הפרוטה, היא הגואלת והיא הבונה את הארץ – איזה אבסורד! חשבון פוליטיקה וחשבון הפרוטה – הנה, חשבון גאולתנו ותחיתנו! כך מחנכים פה וכך מחנכים בארצות הגולה. היש לך חינוך טוב מזה להתפשר עם כל מיני קרדיטים, תקציבים, תמיכות, להתפשר עם חיים רחבים, עם נשפים, סינמות, קונצרטים, הילולא וחינגא, בשעה שאנחנו כולנו במובן ידוע מתפרנסים מן הצדקה ובשעה שאחינו ואחיותינו בארצות הדמים נהרגים ונטבחים כצאן טבחה, מעונים באכזריות של שדי שחת, וכבודם הפקר לכל הרוצה לחללו!

אין מתפשרים מזמן ידוע, לפחות בחוג או בחוגים ידועים, במה שנוגע ללשון העברית. בכלל, התרבות העברית – בעצם התרבות האקדמית – היא אולי הערך הלאומי-האנושי היחידי, התופס מזמן ידוע את מקומו הראוי בתנועתנו הלאומית. גם אוניברסיטה עברית תהיה לנו. על כל זה יש, כמובן, רק לשמוח, אולם הואילה נא לשמוח, אם בעל נפש אתה, בראותך, כי באותו המרץ, שבונים בו מוסד לתרבות עליונה, לתרבות אקדמית, באותו המרץ מחריבים את היסוד הטבעי, החי לכל תרבות של חיים אנושיים, את העבודה העצמית ואת הלאמת הקרקע והתעשיה! שהרי, אם בקרב עם חי הקרקע ומכשירי העבודה מולאמים הלאמה רשמית או לא, – העבודה היא אצלם תמיד לאומית, תמיד עובדים את האדמה ועושים את התעשיה בני העם, האיכרים והפועלים הם תמיד שלו, וממילא הקרקע והתעשיה הם בכוח, אם לא בפועל, תמיד לאומיים. אולם אנחנו, שאין לנו לא איכרים ולא פועלים, או שפועלינו עולים יותר מדי ביותר בשביל עסקים עומדים על ניצול, אם אנחנו לא נעמיד את בניננו הלאומי מתחילת בריתו על הלאמת הקרקע והתעשיה, לא תהיה לנו איכרות שלנו ולא תעשיה שלנו, כמו שאין לנו עד היום. את הדבר הזה רואה כל מי שאינו עוצם עיניו מראות, הדבר פשוט, דוקר את העינים בבהירותו, כל עבודת הישוב במשך ארבעים שנה מעידה עליו בקולי קולות. רק מי שאין לו חשבון לראות, רק הוא, כמובן, לא יראה. והעיקר, הרי יסודה החיוני של התרבות העברית הוא הצדק, אומרים, הצדק המוחלט, אבל אף אם נוותר לפי שעה על ‘המוחלט’, – איזה צדק יוכל להיות בתרבות, העומדת על ניצול עמל אחרים? ואיזו תרבות עברית עליונה תוכל להיברא או להתחדש מתוך חיים של אי צדק כאלה? תרבות עברית עליונה מתוך חיים של ניצול, אמרו מה שתאמרו, – לאו מוחי סביל דא! האין פה שוב פשרנות מן המין היותר מעליב!

יאמרו: שוב הפרזה, קיצוניות וכו', יבטלו, ידחו בקש. מי לא ידע את כל ערמות הקש, שדוחים בו את כל ‘המפריזים’, ‘הקיצוניים’, שבכל הזמנים והמקומות? אבל אני הרי אינני יכול לראות אחרת ממה שאני רואה ולהרגיש אחרת ממה שאני מרגיש. ולא אכחד, כי הרבה פעמים, בראותי את מהלך העבודה הישובית והחיים בארץ ישראל, והעיקר – את ההטפה התקיפה, השיטתית לפשרנות, את השקידה הנמרצה לגלות את המאור שבפרוטה, אני נזכר באותם הציונים הצעירים, הנוטים לצאת מההסתדרות הציונית, כשאני אמנם אינני מסכים להם, אבל אני מבין אותם. יציאה מההסתדרות הציונית הרי היא שוב הריסה, חורבן, אבל יש ברגעים כאלה חפץ עיוור לעזוב את הכל ולברוח, לוּא היה מקום לאן לברוח.

כן הדבר מצד אחד.

ומצד שני, אותם פועלי ציון שבגולה, שאינם יכולים להתפשר עם דרך עבודתה של ההנהלה הציונית ונכונים לצאת מההסתדרות, מתפשרים ומתפשרים עם הגלות, עם החיים הגלותיים, עם הלשון הגלותית, עם התרבות הגלותית (קרא, למשל, את האידישע-סוציאליסטישע זאמעלביכער, ניו-יורק) ועם ה’מה-יפית' הגלותי. ו’אחדות העבודה' מתפשרת עם פועלי ציון שבגולה, מתפשרת עם ‘קופת פועלי ארץ-ישראל’, מתפשרת עם ביטול ה’צֶנז‘. השם ‘צנז’ במובן הגבלת זכות הבחירה בלבד כמה הוא אומר! דרישת ידיעת הלשון הלאומית ממי שבא להיבחר בתור עסקן לאומי נקרא ‘צנז’ בפי שכמותם! ואינם מרגישים כלל את העלבון הלאומי שבדבר, ואינם מתביישים כלל! כשאני מתבונן ביני לבין עצמי בדרך, שעמדה עליה ‘אחדות העבודה’, כשאני רואה את האנשים, שאני מכירם בתור מסורים בלב ונפש לעבודת העם, לרוח העם, לכל קניני העם, עומדים על דרך זו, אני שואל את עצמי (כי את מי אשאל? אותם אי אפשר לשאול, לא יבינו, ואת אחרים בוודאי שאין לשאול), – אני שואל את עצמי: לאן הם הולכים? האומנם תמימים הם כל כך להאמין, כי הם ישפיעו על פועלי ציון שבגולה? האומנם מהופנטים הם כל כך, שאינם חולים ומרגישים, כי הם הולכים ומושפעים, כי זו רק התחלה, ומי יוכל להגיד עד היכן תגיע השפעה זו עליהם? כמה רצון וכמה מרץ אובדים לבטלה על ידי פולמוס ה’איחוד’! כמה, מצד אחד נזדהמו על ידי כך הלבבות משני הצדדים וכמה הורעל האויר! והעיקר, כמה גרם כל זה לרוח העליונה, לרוח האחוה, החיים והיצירה שתסתלק ממחננו ומעבודתנו! ברור בעיני, כי לולא ‘האיחוד’, שנולד בכוח השפעת הרוח הגלותית וחי בכוח הרוח ההיא, היתה עתה או מעתה, עם בוא כוחות צעירים חדשים, מלאים רצון ומרץ חיים, בריאים, מתעוררת במחננו רוח חדשה, שהיתה מביאה לאיחוד אמיתי, לאיחוד של אחווה ושל עבודה פוריה. ומי יודע אם לא היתה זאת התחלה להתעוררות עליונה של כל העם.

להתעוררות עליונה כזו היו עיני נשואות כל הימים. יאמר מי שירצה בכך מה שיאמר, בעיני אני חשובה התעוררות עליונה כזאת בתור כוח גואל מכל קפיטלים, מכל פוליטיקה, מכל הצהרות, מכל חסד לאומים או צדק הפרוליטריון. לוּא רק הקיפה ההתעוררות העליונה את כל העם, לוּא הקיפה לפי שעה אפילו רק חלק גדול או החלק היותר חי מהעם, כי עתה היינו יכולים לקוות הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים עתה. ודוקא עתה יש מקום להתעוררות עליונה כזאת, לא מתוך הצהרות, לא בכוח ורסיל או אמסטרדם, כי אם מכל ההריגות והטביחות, העינויים והעלבונות, דוקא מתוך אותה ההתפרצות הווּלקנית שהתבטאה בהתפרצות יהוּדים דתיים בפרהסיה מפני האמונה והדת. ודוקא עתה, בתוך ההתעוררות האנושית הכללית, בשעה שביחד עם האינסטינקטים השפלים התעוררו באנושות גם הכוחות העליונים לתבוע את עלבונם ולבקש את תיקונם, דוקא עתה היתה התעוררות עליונה כזאת יכולה להשיג כוח חיוני ואפילו מדיני כזה שלא שערנוהו מעולם, כמובן, לוּא לבשה ההתעוררות צורה של תנועה לאומית כבירה מעין התנועות הדתיות הגדולות. את הדבר הזה היו צריכים להבין קודם כל הבאים לנהל את העם, הבאים לחנך את העם והבאים להיות חלוצים לפני העם, היו צריכים להבין, כי פה אין מקום לכוחות שאולים, לחשבונות קטנים מתוך תביעות קטנות, לרוח מן החוץ. אולם כל אלה מבינים דברים יותר חשובים. המנהלים מבינים, כי העיקר הוא הפוליטיקה והקפיטל, המחנכים מבינים, כי העיקר הוא הפשרנות, החלוצים ברובם מבינים, כי העיקר הוא הסוציאליות (כאילו צדק וסוציאליות הם שמות נרדפים!), אבל מי פתי יבוא, בלי כל מבינות קטנה ויכריז: ‘נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, (דוקא מפני) כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, (דוקא מפני) כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאותיה'.

הרגיש בזה אולי חיים וייצמן, אם לשפוט לפי דבריו שהובאו ב’הארץ' גליון קמ"ב, ביחוד על פי דיבור אחד: ‘כי עלינו לגייס את כוחנו הגדול ביותר, ליטול את נשקנו הנערץ ביותר­ – את הנבואה, אם גחלתה עודנה לוחשת בחביון היהדות’.

המלה אמורה כהלכה, יפה – הנבואה. מלה נכונה ויפה וגם אמירה נכונה ויפה, אמירה חיה, טבעית, בלי עקיפין, בלי כרכורים נפשיים, בלי גלותיות נפשית. רבות שבעה לה נפשנו לשמוע תפילות על נביא או נביאים, שיבואו ויגאלו את העם, תפילות, שנאמרו בכל לשון של בקשה, אבל עיון תפילה לא היה בהן כל עיקר. נביא או נביאים לא הביאו ולא יביאו גאולה לעולם ולא תחיה. את זה ראינו למדי. הנבואה – הנֶהָ התחיה והגאולה כאחת. עליה, על הנבואה, זאת התפילה הראשונה.

הידע המתפלל את עיון תפילתו לכל עמקו, או ניבא ולא ידע מה ניבא, נזרקה מפיו מלה יפה ונכונה ולא יותר?

קשה להגיד. הוא היה צריך לעמוד על הדבר, כי הנבואה מתעוררת לא מתוך הצהרות ולא מתוך פוליטיקה. אמנם בפוליטיקה הוא מוכרח לעסוק, אין ברירה. אבל הרבה יותר מזה היה מוכרח להשפיע על חבריו בהנהלה לנהל את הציונות ולחנך את העם ברוח של נבואה. את זה אין לראות.

אין איפוא תקוה גם מצד זה. אין מקום לקוות להתעוררות עליונה משום צד. יותר מזה. במקום שהקרקע מוכשר להתעוררות, אם אינה באה התעוררות עליונה, באה התעוררות אחרת, התעוררות אינסטינקטים ורגשים לא מן המין המובחר. את זה אנחנו רואים למדי בכל החוגים בארץ ישראל וגם במחננו העובד.

מתעוררת שאלה: מה לעשות?

צריך שיהיה ברור, כי מה שחסר לנו פה בעיקר היא הבנה הדדית בין החוגים השונים של העם והסכם כללי באופן הבנת מצבנו הלאומי והדרך להיטיבו. בבואנו לדון על עניין זה, עלינו להתרומם לרגע מעל לחוג השקפתנו הסובייקטיבית ולעמוד על הגובה של הטבע האנושי הכללי ומשם להשקיף על כל השדרות, המעמדות, המפלגות והכתות שבעם. משם נראה ברור, כי אדם הם כולם ונפש אדם בכולם וכי בקרב כל החוגים, בלי יוצא מן הכלל, ואפילו בקרב המתבוללים הקיצוניים ישנן נפשות שואפות למה שטוב על פי השגתן ורוצות בטובת העם או לפחות בטובת בני העם בתור בני אדם. לא מרובות הן אמנם נפשות כאלה בקרב חוגים ידועים, אבל באיזה חוג מרובות כל כך הנפשות הנעלות? קצת יותר, קצת פחות – כך הוא החשבון האובייקטיבי, האמיתי. הצרה היא בזה, כי מתוך כל חוג רואים את טובת העם או את טובת האדם ואת הדרך להשיגה בצורה אחרת, ואין אפשרות של הבנה הדדית ושל פעולה משותפת. מנקודת השקפה עליונה זו אין פה אשמים אבל יש טרגיות לאומית עמוקה כשאול.

מה איפוא לעשות? איך להשיג את ההבנה ההדדית ואת ההבנה המשותפת במצבנו ובדרך להיטיבו? לברר, להוכיח? כלום זה מועיל? כלום זה אינו מביא בפריו את ההיפך ממש ממה שמבקשים להשיג על ידו?

פה אנחנו שבים אל הלכות דעות ומלחמת דעות. אין דרך להבין את אחרים, כל עוד נמדוד את הדעה במידת האובייקטיביות ונראה את דעתנו, כאילו היא יותר אובייקטיבית, מקיפה חוג יותר רחב מהחיים האובייקטיביים שדעת האחרים צרה מהקיפה. כי איך תמדוד דעת מי יותר אובייקטיבית, רחבה, אם אין מידה משותפת לשתי הדעות? שהרי כל אחד מבעלי הדעות השונות משקיף מצד אחר, ואין איפוא שום נקודה משותפת ביניהם להבנה הדדית. אולם אם למדוד במידת הסובייקטיביות, עד כמה דעתו של אדם מתאימה לכלליות נפשיותו של אותו אדם, הרי יש לנו דרך ללמוד להבין את האחרים על פי דעותיהם. למשל, אם ראית סופר, אשר מצד נפשיותו, מצד שורש נשמתו, כפי שיש לראות ולהרגיש על פי כל מה שכתב מתוך עצמו, הוא יהודי ‘יבנאי’ מהבחינה היותר יפה והיותר עמוקה ומצד דעותיו הוא ניצשיאני נלהב, רשאי אתה לאמור כי דעותיו אלה אינן אמיתיות, אינן בבואתו נפשיותו, כי אם מושפעות מבחוץ השפעה שלא במקומה. רשאי אתה לאמור, כי הוא לא ידע להביא לידי גילוי את עצמותו המיוחדת בצורת המיוחדת ועל פי דרכה המיוחדת, לא עמד על סוד עצמותו העליונה, לפיכך נתבטל וניטשטש, או להיפך, מתוך שנתבטל, לא עמד על סוד עצמותו העליונה וניטשטש. והוא הדין כשאתה רואה סופר בלטריסטי, שכל כשרונו נושא עליו חותם בית המדרש, חותם הרוח העברית, רוח החומש, הסידור, המחזור, התהילים, אם לא התנ"כ, התלמוד, המדרשים, ושלולא רוח זו לא היה כשרונו לעולם מגיע לאותה המעלה שהגיע – והסופר הזה אידישיסט. והוא הדין באדם, שאתה יודע בו, כי שורש נשמתו הוא ‘לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך’ – והוא עומד על בסיס של מלחמת המעמדות וטמטום המעמדות. וכן הלאה והלאה.

יאמרו: אין להוציא על נפש אדם משפט כל כך סכמטי. יש מצבי נפש שונים באדם אחד, ובמידה שהנפש עמוקה ועשירה יותר, מרובים בה יותר המצבים השונים ועמוקים יותר ההבדלים בין המצבים השונים, מרובים בה יותר ועמוקים יותר הניגודים והסתירות, וממילא מרובות ועמוקות יותר הסתירות בדעות, המשמשות ביטוי לאותם המצבים. מבחינה ידועה אולי זה נכון. אולם בכל המצבים השונים, הניגודים והסתירות, אם עצמיים הם לאותה נפש, הטֶמבר נשאר תמיד אחד, ותמיד נשארת נקודה אחת יסודית, אם מוּכרה היא או לא, המשותפת לכולם. היסודות הזרים מולידים דיסוננס על ידי זה שמזייפים את הטמבר ומטשטשים את הנקודה.

בדרך זו של מדידת רוח כל אדם במידת עצמו יש אפשרות, כמובן, רק להגדיר ביתר בירור את מחלתנו, לראות ביתר בהירות את כל עומק טרגיותנו. יש לראות את כוחה של הגלות, את כוח האור שבחיים הגלותיים, שאינו אלא אור חוזר מאור חייהם הטבעיים על העמים, שבני עמנו מפוזרים בתוכם, על נפשנו, על כל מה שחי ופועל בנפשנו שלא בהכרתנו, מלפני ההכרה. זה כוחה המשחית של הגלות וזו טרגיותו של בן הגלות, שהאור שבחיי הגלות קשה לרוחו מחשכתה. החושך מביא לידי כמישה ולידי המעטת גידול גופו, והאור מביא לידי כמישה ולידי המעטת גידול רוחו. רואים אנחנו, כי לקויים אנחנו בתור עם, מתוך שכל אחד מאתנו לקוי בתור יחיד, כי קשה גאולתנו בתור עם מתוך שכל אחד מאתנו משועבד באופן אחר ובתוקף אחר אל הגלות, אם אל החושך או האור של הגלות. נמצא, כי לרפא את עמנו, הרי זה אומר, כי כל אחד ירפא את עצמו, הירצה כל אחד מאתנו לעמוד על נקודת השקפה זו של מדידת עצמו במידת עצמו? האם לא תשפיע הגלות גם על המדידה ואופן מדידה זו?

בכל אופן גם הגדרת המחלה צעד הוא בדרך לריפויה. בכל אופן נחוצה הגדרה זו של המחלה לנו לעצמנו, המרגישים את כאבה ומבקשים, בשאפנו להבין יותר את האחרים, להשיג יותר את אחרים, להשיג יותר את נפשיותם, – את עצמנו בודאי נבין יותר. ואולי נמצא מתוך כך גם איזו דרך לריפוי לתחיה.

ללמוד פרק בטרגיות האנושית, ובפרט בטרגיותו של עם כל כך מוכן לפורענויות כעמנו, כמה שהדבר מכאיב, בודאי כדאי. כי היש לך בכל רחבי נפש האדם ובכל מעמקיה ערך כל כך ודאי וכל כך אנושי כטרגיותה! וכמה שיש בידך ללמוד מזה, להעמיק לחיות מתוך זה, הרי תוכל לדעת מעצמך. מי מפריע אותך, בן אדם בעל נפש, להעלות את עצמותך למעלת עצמות עליונה וליצור את חייך יצירה עליונה? האם מן החוץ, האם האחרים מפריעים? בספירות העליונות של החיים אין מפריעים חיצוניים. האין כוחות החושך שבנפשך מחריבים מה שכוחות האור באים לבנות ממש באותו האופן ובאותן הטענות (רק, כמובן, בצורה ובלשון אחרות), שמחריבים כל המחריבים? אותה הטרגיות שבנפשך הפרטית, אותו תוהו ובוהו של אור וחושך משמשים בערבוביה, אותו משהו נעלם, המחריב בנשימה קלה מה שנתיצר בעמל וביסורים אין קץ, – אותם אתה מוצא בנפש הקיבוצית, הלאומית. קהל העובדים שבכל עם חי משעבד את עצמו ומעכב את גאולת עצמו בכוח עצמו; עם ישראל, המפרפר בחבלי שאול ובחבלי תחיה יחד, ממית בידיו מה שהוא שואף להחיות, – האינך מכיר את צלמך בן אדם בעל נפש!

אולם מצד אחר, הכרת אותה הטרגיות, הכרת האדם היחיד את אפסותו של עצמו הרי הוא עיקר גדול לנפשו, הרי הוא עומק תהום, אותו העומק, אשר בעצם יום בהיר נראים מתוכו מעמקי שמים, מרחבי חללו של עולם לאין קץ עם הכוכבים אשר שם. הן רק מתוך הכרת אפסותו משיג האדם סליחה עליונה, פיוס עליון, אמת עליונה מה הם, ואולי גם אהבה עליונה וקדושה עליונה, הן רק משם הוא רואה את עצמו חי לתוך כל מה שהוא אפסות לאין סוף וישות לאין סוף כמוהו לתוך כל מה שחי והווה, ומשם – האחדות העליונה והאחריות העליונה. והעיקר לעניננו הוא, כי האישיות המכירה את אפסותה מבקשת את תיקונה בשלימות האומה. יש הרגשה כזאת, כי יש בכוח האומה בתור אומה, בתור אישיות עליונה, להשיג מה שאין פרטיה בתור פרטים משיגים ולשוב ולהעלות את הפרטים לאותה מדרגת השגה שהיא השיגה.

ומי יודע? אולי דוקא מצד זה, דוקא מתוך התהום, מתוך הכרת שפלותנו עד שאול תחתיה צריכה להתחיל תחיתנו, רואים אנחנו, כי כאילו בתור השלמה לכל מה שעבר ועובר עלינו בארצות הדמים, שאיננו מוצא לו ביטוי שלא יחללו, באה אפסות התעוררותנו בארץ ישראל ובכל ארצות פיזורינו, יודעים אנחנו בעם ישראל, על פי המסור לנו מכל הדורות וגם מפי נסיון חיינו אנו, כי כשהוא יורד הוא יורד עד לעפר וכשהוא עולה הוא עולה עד לכוכבים. ואולי כך הוא האדם בעל הנשמה היתירה בכלל, רוח עולה האדם כנראה דומה בזה למטולטלת. ירדנו למדי, ירדנו לא רק עד לעפר, כי אם עד שאול תחתיה, – מעתה עליה.

העליה תבוא, כמובן, על ידי המעשה, אבל על ידי המעשה החי, על ידי מעשה היצירה. מה שנעשה בארץ ישראל ובשביל ארץ ישראל, מה שנעשה בכוח וברוח יעלה, מנופו של עם ישראל ושל רוח ישראל עומד בארץ ישראל, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

כך הוא מעשי ההרמה והתחיה, יותר נכון, מעשה החיים בכלל; סולם מוּצב ארצה וראשו מגיע השמימה. היה זמן שהיינו רוחניים עד הקצה האחרון, הרוח הערטילאית והמחשבה המופשטת היו כל תוכן חיינו העליונים, עתה יש בקרבנו שאיפה למעשיות, לריאליות עד הקצה האחרון. ההנהלה הציונית ובכלל העסקנים החשובים שבתנועה הציונית ועל ידם האינטליגנציה ‘המחנכת’ יראים מפני אידיאלים ‘קיצוניים’, מפני צורות חיים חדשות לא פחות ממה שיראים רבים מהעובדים הנושאים את נפשם לאותם האידיאלים, לאותן צורות החיים החדשות, מפני המחשבה ‘המופשטת’, מפני ‘הלכות דעות’. אידיאלים, רוחניות, דעות הן חלקה של הגלות, הגאולה היא בריאליות. אבל כל הריאליות הזאת אינה ריאליות של חיים, וממילא אינה תחיה ואינה גאולה. החיים הטבעיים מקיפים את כל ספירות הטבע האנושי, מהתחתונות עד העליונות, בבת אחת, בכל רגע של חיים. ולפיכך אינן פחות גלות, ביתר דיוק אינן פחות תלישות מהקרקע, מהרוחניות הערטילאית והמחשבה המופשטת. אנחנו רק עוברים מקיצוניות אחת אל השניה במעגל הקסמים של התלישות, וכשתתבונן מקרוב תראה, כי אותם המצמצמים את האידיאל והמחשבה עד קרוב לאפס נעשים בעלי מעוף להפליא, ממש מנחם מנדל ממזפבקה, כשמדברים על דברים שבמעשה, ויש גבורים היוצאים למלחמה בהלכות דעות בשעה שכל מלחמתם היא על דעה, שהיא דעה מקובלה מאחרים, אלא שיש לה אותו היתרון. זה סוד החיים – כי כל מעשה גדול או קטן משתקף עולם האצילות, הרוח, המחשבה, הדעה, כמו שמשתקף צבא השמים בטיפה של מים, זוהי נשמת החיים של המעשה ומבלעדי הנשמה הזאת אין המעשה חי, וזה ההבדל בין מעשה של יצירה ובין מעשה מיכני.

דוקא עתה, בשעה זו של התגעשות עולם, וביחוד של התגעשות עולמנו היהודי אנו, דוקא עתה מתפרצים מתוך המהפכה זרמים של רעיון, של דעה וסערות של רוח, שמידתם כמידת ההתגעשות, ואם אנחנו לא נקלטם בנפשנו, ברוחנו, במחשבתנו, אנחנו נותנים לעצמנו תעודת עניות מאין כמוה. הרי זה אומר קודם כל, כי לא ראינום, לא הרגשנו בהם, ואין צריך לאמור, כי לא עמדנו על סודם. ואם אנחנו לא נשקיעם עתה בבנין, הרי אנחנו משאירים גם לדורות הבאים ירושה של עניות, שאין לה תקנה, כי אין לברוא מפי המסורה מה שלא נברא מתוך החיים: אנחנו חיים את כל ההתגעשות הזאת, והדורות הבאים ידעוה רק מפינו. בחיים אין כלל זה של המעשיות המיכנית: אנחנו די טרודים במעשה, אנחנו נבנה איך שהוא, אנחנו נברא את הגוף, – את הרוח, את הרעיון, את הדעה יבראו הדורות הבאים, שלא יהיו טרודים בהכנת החומר לבנין. בחיים נברא הגוף והרוח, המעשה והרעיון, הממשיות והדעה בבת אחת ובמידה אחת. מה שלא נברא אנחנו עתה ממה שיש לברוא לא יבָרא לעולם, או מה שיצא מתחת ידנו מת, גוף בלי רוח, חומר בלי רעיון, ישָאר מת לעולם.

מצבנו כיום בקרב העמים ובינינו לבין עצמנו, מצד אחד, מבחינת החורבן שהָחרבנו והמהפכה, שהתחוללה בחיינו לרגל המלחמה, ומבחינת התביעות, שאנחנו תובעים מהעמים בארצות הגולה ובארץ ישראל, ומצד שני, מבחינת המהפכה, שהתחוללה ברוחנו והתביעה, שאנחנו תובעים מעצמנו גם בארץ ישראל גם בגולה, – מצבנו זה המסובך והמשונה, אין דוגמתו בקרב שום אומה ולשון ולא היה עוד דוגמתו בקרבנו בשום זמן. מחובתנו לברר מחדש את חשבוננו ולקבוע חשבון חדש עם עצמנו ועם האחרים. יום המשפט האחרון הוא לנו זה. זקוקים אנחנו למאזני משפט חדשים, למידת חשבון חדשה עם עצמנו.

לא רחוק לראות, כי אחרי אשר ישקוט העולם לגמרי מהמלחמה, ומצב היהודים בארצות הגולה יוטב במידה הגונה, יתגבר זרם ההתבוללות, והטמיעה בארצות ההן תלך הלוך וגבור, ובאותה המידה תחלש השאיפה לארץ ישראל. בהצלת החיים ומקורי הפרנסה של הפרטים לא יהיה צורך. האנטי-שמיות השוררת עתה בכל המקומות, שהיהודים נמצאים שם, תשקוט באותה המידה, שהעמים ירפאו מפצעי המלחמה וישובו לאיתנם. ובענין הצלת הנפש הלאומית, תקום השאלה לפני הפרט היהודי בצורה אחרת: אם יש לו לפרט בכלל צורך להציל את נפשו על ידי חיים לאומיים מיוחדים, אם לא יתנו לנפשו החיים הכללים בארצות פזורינו, מה שיוכלו החיים הלאומיים, אם בגולה או בארץ ישראל, לתת לו. הן לא במהרה יהיו החיים בארץ ישראל כל כך עשירים, עד שיוכלו להתחרות, מבחינת פרנוס הרוח, את החיים העשירים שבאירופה ובאמריקה, ומה ימשוך לארץ ישראל דוקא ובכלל לחילוף החיים את הדור הבא? הדת הולכת ויורדת. היהדות בטלה, גם היום ישנם מבטלים מבין היותר מעולים שבנו. ויש סופרים מחנכים, אולי גם כן מהיותר מעולים, הגורסים כי האמת, האמת העליונה ועבודת החינוך התמה מחייבות אותם לבטל את היהדות כעפרא דארעא, להראות, כי אָפינו פסול מתחילת ברייתו וכו'. והדור הבא בארצות הגולה, שיהיה בודאי יותר קרוב מדורנו לרוח אירופה ויותר רחוק מרוח ישראל, יהיה בודאי יותר נוטה לראות ביהדות צללים, שלילה, מאשר חיוב, בכל אופן לא חיוב כזה, שיכריע בכוחו את כוח הרוח האירופית הכבירה והחיים האירופיים העשירים. הייברא חיוב כזה מתוך אותם החיים, שבעלי הריאליות שלנו מכל המינים באים לברוא לנו בארץ ישראל? הן יותר מתרגום משובח מהחיים המתחדשים באירופה אינם מבקשים אפילו סוציאליסטינו, – ותרגום, יהיה אפילו היותר משובח, לא יוליד לעולם חיוב כזה ולא יתחרה לעולם, מבחינת כוח המושך שבו, את המקור, ואפילו את היותר גרוע.

הוי אומר: צריך שיהיה בנפש הפרט היהודי דבר-מה מושך אותו אל החיים הלאומיים מתוכו. זאת אומרת, אותו דבר-מה שבנפש הפרט היהודי, הדוחה את הרוח הזרה – תהי מצד עצמה אפילו רוח עליונה – רק משום שהיא אינה לפי כלי נשימתה ואופן נשימתה של נפש זו, אינה מספירת החיים והיצירה של עצמות זו, – אותו דבר-מה דורש בירור יסודי והארה עליונה של העצמות, של העצמות הלאומית והפרטית כאחת.

את רוחנו הלאומית רגילים למדוד במידת יצירותיה האובייקטיביות ואת יצירותיה האובייקטיביות – במידת יצירותיה של רוח יון ושל רוח אירופה בכלל. אולם יצירות רוח ישראל, מצד אחד, ויצירות רוח אירופה, מצד שני, הן יצירות מספירות שונות לגמרי, שאין להן מידה משותפת, ואין לפי זה למדדן זו בזו, כשם שאין למדוד, למשל, יצירות מספירת המוזיקה ביצירות מספירת הפלסטיקה. אין פלא, כי מידה מדומה זו, התלויה כולה בטביעת עין דמיונו ובנטית רוחו של המודד, הביאה לידי מדידות היהדות שונות מן הקצה אל הקצה: אלה מצאו, כי היהדות היא למעלה מכל הערכה וערך, ואלה מצאו, כי היהדות היא למטה מכל הערכה וערך.

המידה של האישיות, של האישיות הפרטיות ושל האישיות הלאומית, הוא יחודה הסובייקטיבי, מידת רצונה לכוח ולעומק של האישיות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה בצורה ובדרך מיוחדות לה. במקום שרצונה זה של האישיות תקיף, איתן, שם אין מקום להתבטלות, שם יש כוח לאישיות להתנגד לכל רוח זרה עוד קודם שנברא עולמה, עוד קודם שנתברר לה מה יש לה בעין במקום הינדחה. שם יש לה כוח להפוך את כל הקערות על פיהן ולברוא עולמה בצלמה. זהו מקומו של עולמה. עולם יש לכל אישיות, ראויה לשם זה, בין פרטית, בין לאומית, אלא שאין מידה מבחוץ לעולם זה, כי הוא מיוחד לה לעצמה. האישיות נמדדת לא בעולמה, כי אם במקומו של עולמה.

עולמנו חרב לא מהיום, כי אם מיום שהלכנו בגולה, ואולי עוד מקודם לזה. כל עבודת הרוח והמחשבה של היהדות בכל התקופה הארוכה הזאת, לא היתה אלא עבודה של שמירה על מקומו של עולמנו, כמו ששומרים על מקום, שעמד שם בנין יקר, למשל, בית מקדש שנחרב: גודרים גדר מסביב, מעמידים ציוּן במרכז, שמסורת העם רואה בו גניזה לשרידי קדשו, לאורו הגנוז. גדרים מסביב ואור גנוז מבפנים – הנה היהדות, אפשר כמעט לאמור, מזמן שלאחר כתבי הקודש עד צמיחת ההשכלה האירופית בקרב היהודים. וצריך להודות, אמנם נפלאים היו בוני הגדרים והחומות ההם. אולם הגדרים והחומות סוף סוף נהרסו והולכות ונהרסות בכוח הרוח מן החוץ. ואנחנו נשארנו עומדים ותוהים על עצמנו. לברוא עולם חדש אין אפשרות; אין חיים עצמיים לבריאת עולם עצמי, ואיך תשמור על המקום באין גדרים מסביב? ובמידה שהרוח והחיים מן החוץ הלכו וכבשו חלקים מן המקום, נולדה שאלה, אם בכלל יש ערך למקום ואם כדאי וצריך לשמור עליו. ואשר מלאו רוח מעולמותיהם של אחרים ראו פה מקום ריק ואמרו לפַנות כל מה שנשאר עוד מהחרבות ולהכניס הנה עולם מלא משל אחרים.

ברור, כי פה, ביחס לחשיבותו האובייקטיבית של המקום הנשאר והנשמר עד הנה אין מקום לבירורים ולהוכחות. פה שדה פעולתה של ההרגשה העצמית או של ההשגה העצמית של האישיות הפרטית היהודית. אישיות פרטית בכלל עד כמה שהיא משיגה את עצמה מתוכה, מלפני ההכרה, זאת אומרת, עד כמה שהיא עמוקה ועשירה, אינה מוותרת על היסוד הלאומי שבנפשה, אינה יכולה ואין לה צורך לוותר, כי היא יוצרת חיים, בכל מה שהיא יוצרת בעולמה הפנימי, היא יוצרת חיים ממשיים, כלליים. ויצירת החיים היא תמיד לאומית. בכלל היסוד העיקרי בכשרון היצירה של האישיות הוא תמיד היסוד הלאומי שבנפשה (כל יצירה, אם תקח ממנה את היסוד הלאומי המתעלם בכל מעמקיה, ישאר בה לכאורה הכל בשלימוּת כשהיה, – יחסר רק אותו ‘כל שהוא’, שהנו רוח חייה של היצירה). ואישיות פרטית יהודית, עד כמה שהיא משיגה את עצמה מתוכה, עד כמה שעצמותה דורשת את תפקידה להיות יוצרת מתוך עצמה, לא תוותר אף על שעל ממקומו של עולמנו היהודי, כי נחוץ הוא לה בשביל יצירת עצמותה המיוחדת. אלא שזו שוב ידה הקשה של הגלות עלינו, שרוח החיים והיצירה הכבירה של העמים שהיהודים חיים בתוכם, חודרת לתוך תוכם אפילו, כמו שראינו, של יהודים בעלי אישיות עשירה ועמוקה, מביאה אותם לידי התבטלות, לידי ויתור על מקומו של עולמם ולידי שאיפה לבנות על מקום זה עולם שלם משל אחרים. הם אמנם רק מעידים בזה על עצמם, כי לא מצאו או לא ידעו למצוא בנפשם את אורה הגנוז, את הכוח לברוא עולם משלהם, אבל העובדה הרי היא עובדה – הם ניטשטשו. וכמה אלה משפיעים על אנשים בעלי נפש פחות עמוקה ועשירה!

המידה הזאת, מידת יחודה הסובייקטיבי של האישיות, מידת מקומו של עולמה דורשת בירור והארה מכל הצדדים ומכל המעמקים. פה יש מקום לבירור דעות ולמלחמת דעות מבחינה עליונה. פה – עבודה גדולה לסופרים מחנכים על ידי חינוך עצמם, על ידי יצירת עצמותם בצורתה המיוחדת ועל פי דרכה המיוחדת.

במידה הזאת עלינו למדוד את עבודת היצירה הלאומית בארץ-ישראל ואת עבודת החיים הלאומיים בארץ-ישראל. אז לא יהיה צורך לבאר, באיזו רוח ובאיזו צורה צריכה העבודה בארץ-ישראל להיות נעשית, כי כל יהודי נאמן לעצמו ירגיש את זה מתוכו. אז לא יהיה מקום לחששות, שמא יחשדו שעם ישראל בארץ-ישראל בתור עם מסוים בכל האטריבוטים של עם חי, ישמש גורם להחליש ומצד ידוע לכרות את הקשר בין היהודים בארץ-ישראל ובין היהודים אשר ביתר הארצות. להיפך, כאשר עם ישראל ישוב לתחיה, ירגיש כל יהודי באשר הוא שם את חשיבותו של היסוד הלאוּמי שבנשמתו לשלימות עצמותו האנושית ואת ברכת השפע העליון אשר ישפיעו עליו יהודי יתר הארצות מטבע ארצותיהם ומרוח העמים שהם חיים בתוכם, כמו שהאישיות המסוימת בעצמותה המיוחדת מרגישה ביותר את חשיבותו של אורן המיוחד של אישיות אחרות בשביל להאיר בו את הצדדים של נפש עצמה הפונים אל החוץ.

וזו היא גם מידת חשבוננו עם האחרים.

תובעים אנחנו זכויות אישיות, אזרחיות, לאומיות בארצות מגורי היהודים. מה היא הנקודה היסודית בתביעה הזאת? ‘זכות’ הרי היא גם בענין שלפנינו, כמו בענין שהובע למעלה, מושג שלילי. אנחנו מבקשים שלא יבדילו אותנו לרע, שלא ישללו מאתנו את זכות האדם, שלא יפריעו אותנו לעשות מה שאינו מביא נזק לאחרים. מה שמביא נזק הרי איננו יכולים ואיננו צריכים לדרוש. השאלה היא רק מה מביא נזק לאחרים, במה דוחק אחד את רגלי חברו הדר עמו בכפיפה אחת? לפי המידה המקובלת של היום, עשירותו של עם נמדדת במידת שטח האדמה, שהוא תופס על הארץ, מבלי התחשב אם נחוץ לו כל השטח או לא, ובמידת הרכוש שהוא צובר מכל מקום ובכל כוח, אם שלו או של אחרים. ויכולת של עם נמדדת במידה שהוא שליט על אחרים, שהוא מתרומם על אחרים. לפי המידה זאת הרי אין להניח שעם אחד לא ידחוק את רגלי חברו. רק חסד יעשה הנחשב לאדון הארץ עם בני עמים אחרים הדרים בארצו.

אבל על פי האמת אין לשום אדם ולשם עם זכות קנין על הארץ באותה המידה, שבני עמים אחרים הדרים באותה ארץ, לא תהיה להם אותה הזכות לחיות ולהתפרנס בה, ואפילו להתפרנס בעבודתם מהאדמה, שאין אחרים עובדים אותה. ‘לי הארץ’ הוא יותר מהלאמת הקרקע. כל אדם, בכל מקום שהוא נמצא על הארץ יש לו אותו הקנין בעולם, אותן הזכויות, שיש לכל האחרים, כל עוד אין הוא דוחק באמת את רגלי אחרים, כל עוד אין הוא מנצל את עבודת אחרים, אינו מפחית את פרנסת גופם או את פרנסת רוחם של אחרים.

מידת החשבון בין עם לעם בכלל ובין בני עמים שונים בארץ אחת בפרט, כמו מידת החשבון בין אדם לחברו, היא לא מידת גידולו של האחד על חשבון השני, כי אם מידת גידולו של כל אחד על חשבון עצמו, המועיל תמיד גם לגידולו של השני. גידולו של האדם ושל העם למעלה בכל כוחותיו, הנפשיים עם הגופניים, על חשבון עצמו הם תמיד לברכה גם לאחרים, גורמים לגידולם של אחרים. זהו מעין מה שקוראים סימביוז. האדם בגידולו, בעליתו, כאילו מעלה את החיים, כאילו מטהר את גלגל הנשימה, כמו שהצמחים מטהרים את האויר בגידולם. בספירות העליונות של החיים יש די מרחב לעולמו של כל אדם ויש די כוח מושך בין עולם לחברו להחזיקם כולם במסלוליהם. הספירות העליונות, כשהן כתיקונן, מועילות בשורה האחרונה גם לספירות התחתונות, כמו לספירת הכלכלה וכדומה, בהכשירן את הקרקע לשיתוף הכוחות לעבודה ובהוסיפן כוח פורה לעבודה. כל הצרה היא, שמכל חינוכו, מתחילת צמיחת התרבות האנושית עד היום למד האדם לחשוב ולהאמין, כי האדם גדֵל על חשבון אחרים, כי להיות גדול זאת אומרת להיות יותר מאחרים. האדם, כאילו נברא להצטיין, להראות גבורה ולקבל שכר, אם מאלהים או מהבריות, או מעצמו. על כן אתה מוצא באדם את המידה הילדותית למדוד עצמו באחרים או למדוד את אחרים זה בזה. הנה אני גדול מאחרים או הנה אדם זה או עם זה גדול מבני אדם או מעמים אחרים. אבל אין בני אדם נמדדים זה בזה, כי אין מידה משותפת ביניהם.