רקע
דב סדן
ממחוז הילדות: כתבי וידוי וזכרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים

 

שלוש הערות

א

בבואי, על מפתנה של שנת הגבורות, לההדיר כתביי, שעניינם דברי וידוי וזכרון, הריני מביא בזה בפני קהל־הקוראים שלושה כרכים – שניים במהדורה תניינא, והם “ממחוז הילדות” (יצא לראשונה בתרצ"ח), שעיקרו ימי ילדותי, עד ראשית מלחמת העולם הראשונה; וכן “שנות חיים – ממעגל הנעורים” (יצא ראשונה בתש"ו), שעיקרו ימי נעורי, עד אחרית המלחמה ההיא, וכמשלים את הזימוּן, כרך, שרובו לא נדפס קודם ועניינו זכרונותיהם של ארבעה אישים – מי שפירסמם במגילת ספר (יוסף ר. אהרליך), מי שפירסמם בדפי עתונים (מרדכי לנדאו), מי שהניחוּם בכתב־יד (אדלה מיזיש, פרץ בהר"ב). ארבע תעודות מצוינות, כדרך שמראה־עינם והלך־נפשם נחיו להם, ושהעמדתים, כמידת יכולתי, על תמצותם.

 

ב

לעניין שני הכרכים, שכבר נדפסו קודם, הנחתים כנוסחתם הראשונה, ואם הטלתי בהם שינויים, אינם לצד השמיטה אלא לצד התוספת, כפי שחייבתה תגבורת האינפורמציה שלי, אם בעצם הדברים אם בפרטיהם. אף הרחבתי את היריעה, בשלבי מה שנכלל בשני קונטרסיי “אחרית השעשועים” (תש"ו) ו“מעשים שהיו כך היו” (תש"ז), כשם ששילבתי אף כמה וכמה פרקים שהיו פזורים בכתבי־עת ועתונים (“דבר”, “גזית”, “במישור”, “אורלוגין”, מאזנים" ו“מעריב”), ובאו אך עתה, בדרך שילובם הנאות, על כינוסם. והאומר לראות את מקומם של שלושת הכרכים האלה בכלל מסכת כתביי יעיין בחלק הראשון מספרו של ידידי ג. קרסל, שעניינו ביבליוגרפיה מהימנה ומדויקה שלהם, ושהופעתו סמוכה להופעת שלושת כרכיי עתה.

 

ג

וחן חן לאשר עזרוני ועודדוני בעשייתי זו – ידידי ישעיהו אברך, הועד לפרסום כתביי הכנוסים, הוצאת “עם עובד” וידידי אברהם יבין ומרת עדנה צחור, ומי יתן ואסמיך לפעלי עתה שארי ספרי, המוכנים עמדי – וראשונה יסע, בישע ימין עליון, ספר שעניינו פני עירי בעיני מספריה, אם מקרוב (ליאוֹ הרצברג פרנקל, הרמאן מנקס, אשר ברש, יוסף רוט) אם מרחוק (ש"י עגנון) ורבים וכן שלמים.

ירושת“ו, שלהי אייר תשמ”א


 

דברי הקדמה למהדורה הראשונה של “ממחוז הילדות”

ספר זה עיקר־צמיחתו מתוך השיחה. אהוב מחוז ־הילדות כרחש וכשמועה, חביב על מתקו ואימתו, ולפרקים מרובים הייתי מעלה מתוכו דיוקנאות וענינים ודורשם בדברים שבעל פה ובמסיבה של קרובים ורחוקים. לימים עמדו לפני הדברים וכאילו תבעו: כתבנו על ספר. תחילה שעשעתי עצמי בתקוה, כי אדע לקומם פנוראמה כדרך מספר העושה בחמרו מעשה הרכבה והתכה גלגולי־דמות וגלגולי־מאורעות, חטיבה של חידוש, ואף ניסיתי בזה ופירורי־נסיוני נתפרסמו ברבים. אולם חומרת־הדין, שאני משתדל לנהוג במעשי, חייבתני לומר, כי אין בי מן הכשרון למעשה רב כזה וגנזתי את הכתובים. כשמונה שנים לאחר שהודיתי בכשלוני חזר חפצי ונדחק לפני ותבע גאולתו. חזרתי אל העולם הזה אולם עתה, לאחר תבוסה, אמרתי לאחוז בו דרך אחר. ומה הדרך, סיפור־ענינים, כפי ששמעתים וכפי שראיתים, כשם שהשמיעה והראייה נשמרו בזכרוני. לאמור, הכוונה: דברים כהווייתם. והסיפור על דרך שיחה ושטפה, שפעמים מוקדם ומאוחר וקרוב ורחוק מעורבים בה, כמעשה־פסיפס, שאומנו אינו יודע להקפיד על דקדוקה של הרמוניה.

על מה נדחק ועולה לפניי העולם הזה – שאלה היא, שהתשובה עליה ברורה ונודעת. מי דובר אמת בלבבו ובאוזן זולתו ולא יודה, כי ראש־מאויינו נמשך תמיד לקדמת־הילדות? אבל התשובה תשובת־הראשה היא, ונלווית לה תשובת־משנה: העולם שלאחר ילדותי, שתחילתו דבר מלחמת־העמים, אמצעו מעשי־מהפכות ומהפכת־ישראל בכללם וסופו חשכת־אימים זו המאפילה עתה על חיי אדם ועם, עולם זה מרובה־החשרה ומועט־הברקים, תוסס בי ותובע ביטוי לעצמו והיה דומה עלי, כי מאחר שהוא אחוז ומרוקם בי איני חסר אלא אחיזת קולמוס. אבל משנאחז הקולמוס בידי, חייכה כנגדי הפתיחה לעולם הזה – ילדותי. חייכה ואמרה: הבכור כבכורתו. ולא עמדתי בפני חיוכה.

ידעתי, זו פתיחה, שהיא שונה ביותר מהמשכה, אבל מה נעשה וכך הסומפוניה של דורנו. ואולי יותר לי להעזר במשל העשוּי לבאר ברמזי את שאני מתקשה לבאר בפירוּשי. המשל הוא מעשה מימי־המלחמה – ימים ולילות היינו נעים ונדים, נמלטים מחמת המציק, בעיירות וּבדרכים, עד שהגענו עייפים ומדוּכדכים לכפר אחד, ובקושי נענה לנו אכר ורתם סוסיו לעגלתו, להגיענו לעיר מפלט. אנו בדרך וסביבינו להבות, אלו העיירות והכפרים, שחיל אויבים העלם באש והדי־יריות־תותחים מתגלגלים והולכים. מחשש, שמא יפסיק האכר נסיעתו ויחזור לכפרו, היו הגדולים שבעגלה משדלים בנו, הילדים: שירוּ, ילדים, שירוּ ולא ישמע בעל־העגלה הדי־התותחים. נשמענו להם ושרנו שירי־ילדותנו החביבים. קולנו לא החריש קול־התותחים, אבל שרנו, מלוא גרוננו שרנו, במסירות נפש שרנו, בשמחה גדולה שרנו. דומה, מעודי לא שרתי בשמחה כל כך.

הספר הזה לא נכתב בידי אלא נאמר בפי, כדרך שיחה. הוא נאמר באזני רעיתי, טובה לבית פרנס, שהטילה על עצמה את הטורח לכתבו מפי וכבת־גילי ועירי, שרצועת־שמים אחת ואַמת־קרקע אחת לילדוּתנו, סייעה לי הרבה במאמצי לרדוף אחרי הזמן האבוד ולהשיגו. כשנסתיימו אמירה וכתיבה וחזרתי וקראתי את עשרים הפרקים, שהעליתים כחלק מועט ממסכת נרחבה, דומה היה עלי, כאילו מתוך הספר הזה נשמע משהו משירת־ילדים בפתח שריפת־העולם, שירה שאינה מחרישה את ירית התותחים, אך גם ירית התותחים אינה מחרישתה.

בפתח – ביקשתי לכתוב הקדמה לספר והנה הספר עצמו אינו אלא הקדמה.

[אדר א', תרצ"ח]


 

איש תם ודרכו

מחוז־ילדותי, שאָפקו מועט ורחשו מרובה, שדות־חויותיו נתפשטו בשטח הצר, שנכללו בו עיר־אִמי וכפר־אבי הסמוכים זה לזה, ועד שלא באה מלחמת־העולם לא יצאתי מגדרו אלא ליום ומחצה, כשאבי כיבדני בנסיעה ראשונה ברכבת, כדי להראות לקרוביו שבבירה הקרובה, היא עיר־לבוב, את בנו הגדול, כשהוא נתון בלבוש השרד של תלמיד גימנסיה. עם־זאת, כשם שראיתי עצמי, משחר ילדותי, מחובר למחצבתי זו, שעיר וכפר מעורבים בה, ראיתי עצמי מחובר גם לכמה ערים אחרות, מחצבות־אבות־אבותי. ערים אלו חיו כל כך בזכר־המשפחה, חיו כל כך בפי־המשפחה, כאילו כל אחת סמוכה ברחובותיה וכל הבתים ויושביהם כידידי מכבר. הלכך לא ראיתי את הבית האדום, בית משפחתנו, משפחת שפירא בזאלקווא (ז’ולקיב), אך הוא כאילו עומד לפני על מתכונתו וגוונו, חומתו מחייכת כנגדי באדמומיתה ואף חלונותיו וגגו רומזים לי מרחוק. דומה עלי, כי הרחוב שעמד בו, רחוב טוּרינקה, שרוי בדממה ובאור שקיעה, תינוקות המתרוצצים בו להנאתם, אף שקולותיהם גדולים, אינם נשמעים, הבתים כמקופלים במזימות מטושטשות ועצלות, ורק הבית האדום מתרומם, גברי וגא, כאחד מגודל בעדת־ננסים. כך נתבלבלה בי תמונת הבית, כפי שעלתה וצמחה מסיפורים ופרטי־סיפורים, שסבתי, אֵם אבי, מרת רוניה, לא נלאתה לגלגל בהם בחיבה של געגועים. מתוך סיפוריה נראתה העיר כולה כטפלה לעיקר האחד – בית־אבותיה. הכל, הכל היה כטפל לעיקר הזה – ארמונם של הז’וּלקיבסקים והסוֹבּיסקים, בית־הכנסת המפואר, ביתו של ר' בצלאל המוכסן, בית־הקברות על גדוליו וחכמיו, ככל הכתוב בספר קריה נשגבה לר' שלמה בּוּבּר, שאבי אמו היה מדפיס נודע בעיר ההיא. ימים הרבה ביקשתי לראות את העיר, שנטוּע בה מרכז־סיפוריה של סבתי – הבית האדום. ביקשתי ולא עלתה בידי אלא בימים שלא נשתייר כלום מאדמומיות־הבית ובית אחר מתנוסס תחתיו ואינו כמראה־הסיפורים.

רוב־חיים המוּ באותו בית – אבות ובנים, חתנים וכלות, דודים ודודות, המוּלה גדולה. מתוך האוכלוסיה ההומה והמהמה עולה קומתו האדירה של ראש בית אָב, ר' חיים הירש שפירא. את שלפניו אין אני יודע והוא לי כראש־שלשלת מצד משפחת אֵם־אָבי. אוּמנוּת של שו"ב שבידו ירשה, כנראה, מאבותיו והורישה לבניו. מגיבורי־כוח היה וגבורתו מפורסמת בסביבה כולה. התלוצצו ואמרו עליו: אכילתו בן פקועה (ובהגייתם: בן־בקיעה). ועוד אמרו: בשמחת תורה נתבּסם ונפל בשוּחה, הוצרכו לשני שוורים להוציאו. שני מעשים בחייו נשמרו ביותר בזכרונם של בני המשפחה ובשניהם ניכר רוב כוחו. פעם אחת הוצרך ליסע לכפר אחד לשחוט בהמה, הוליכו גוי בעגלה. בתחילת הדרך ראה שאינו עושה סימן שתי וערב ונחשד בעיניו, אך באמצע הדרך ראה, שהוא נוטה לשביל ונכנס ביער, נכפל חשדו, ושאל אותו: על מה נטית מן הדרך? השיב: לקצרה. תחילה סבר, שהגוי מסיח לפי תוּמוֹ, אולם כשיצאה שעה גדולה והיער מתעבּה והולך ועדיין לא יצאו מתוכו, שאל: כך אתה מקצר הדרך, הרי כך אתה מאריכה. אמר הגוי: בּלוֹם פיך, מצורע, היער הזה קבורתך. אמר וחבט בשוטו בפני השוחט, שנה וחבט ושלף סכין ממורטה ועקומה מתוך מגפו והתחילה מנוצצת לעיני ר' חיים הירש. ראה, שהגוי מורידו לסכנה, הוציא כהרף עין חַלפו ונתקיים בו באותו גוי בדבר אשר זדו וגו' בקדירה שבישל בה נתבשל. הוליכו ר' חיים הירש בעגלה לעיר. בא לעיר, הביאו לפני דייני המלוכה ואמר: כך וכך ממון או כשוויו כך וכך שקים פלפל, לאדוני הגוי, שקיפח אחד מעבדיו. ואף שכל העיר ידעו, שר' חיים הירש נהג כדרך הבא להרגך השכם והרגו, היו מבקשים להעבירו משחיטתו, שכן אמרו: יד שהרגה אדם, לא נאה שתהא שוחטת בשור לעדן שולחן של שבת. חששו ובושו לומר לו טעמם, אך כשיצא מכלל תשעים ותשע שנים ונכנס לכלל מאה שנה, אמרו לו טעם אחר: זקן אתה, ברוך השם, וכבר נהגו להחמיר בזה. התעקש ואמר: כל בחינה, שאני נדרש לה ואיני עומד בה, סלקו חַלפי מידי. אמרו לו: אנו כופלים לך שכירותך. השיב: לא דורש דמים אני, דורש בחינה אני. המציאו בחינה להכשילו בה – נטלו כוס ומילאו אותה מלוא עינה מים, להעמידה על כפו. אמרו: נשפכת טיפה אחת, סימן ידך רועדת. שטח לפניהם כפו, העמידו את הכוס עליה והיתה עומדת למעלה משיעור־הבחינה שקבעו, ולא נשפכה אפילו טיפה אחת. התחילו מברכים אותו ומחייכים לו, והוא כמצוּלה רותחת, אם משום גודל־ההתאמצות שנדרש לה בבחינה, אם משום כעס שלא האמינו לו בלא בחינה. לא אמר דבר ולא חצי דבר, הלך לאיטליז. בא לאיטליז, ראה את צעירי השוחטים מתיגעים בפר, ואינם יכולים להטילו. אמר להם: סוּרוּ, פּרחחים, ואטילו. אַחז אחורי־הפר ודחקו בקיר בתזוזה עצומה כל כך, שהטיל עצמו ככבשׂ. עמד הזקן ואמר: מכאן ואילך אין אני שוחט, הרי גיבורים אתם, עשו אתם במלאכה. מאותה שעה היה נותן דעתו ביותר על עסקי קהל וכך עברו עליו חמש־עשרה שנים וכשנפטר אמרו: כסבורים היינו, שר' חיים הירש שלנו יחיה עד ביאת הגואל ויהא פטור מן המיתה. בהספד, שנקשר עליו, אמר המספיד: אדם שזוכה לזיקנה מופלגת דומה כסנה, מה הסנה אש מבערתו ואינו ניזוק, אף הזקן המופלג אש של תחלואים ויסורים שדרכה להזיק מבערותו ואינו ניזוק וזקן זה שלפנינו חייו מאה שנים וחמש־עשרה שנים שהם בגימטריא סנה וכאן אתי המקום לומר כי זה היה תוכן הספדו של הרב בעירנו לפני ארונו של מלמד כפרנו, שנפטר בילדותי, ואף הוא בן מאה וחמש־עשרה שנה.

אך נחזור לר' חיים הירש – הוא לא היה מן החסידים, ולפני שבאו לעירנו בני עירנו, ר' צבי הירש חיוּת ור' נחמן קרוכמל, היה הוא עצמו שנים אחדות שו“ב בעירנו, וודאי הוא לי שמקורב היה ביותר לאוירה של מתנגדים. ובימים ההם ענין־המתנגדוּת והמשׂכּילוּת כתחומים יונקים זה מזה והמחיצה אינה עדיין כסכין החותכת, והצד השוה – שנאת־החסידים. מורי, מורה הדת בגימנסיה שבעירנו, ד”ר יהושע פרוסט היה אומר: אירופה שנתקשרה כנגד הטאַטאַרים. על כל פנים כך, כנראה, היה דרכה של ההשכלה בראשית צמיחתה לא מהשפעה רחוקה אלא מהתעוררות עצמית, והדברים ארוכים. ואולי כאן הביאור שר' חיים הירש לא חשש לשלוח את בנותיו ללמוד קריאה וכתיבה בלעז בבית־המנזר שבעיר, ואפילו בניו דבק בהם כעין ריח של השכלה, ואילו בנכדיו היו גם שלא ידעו לכתוב כתובת על גבי מכתב, הנשלח בבי־דואר. באמת, שינוי גדול זה אינו אלא כגילוי קטן לשינוי הכביר, שהתחולל בערי הלמדנים והמשכילים במדינתו – התכווצות מרכזיהם, שנכבשו, אחד־אחד, לחסידוּת. והרי העיר הזו סמוכה לה בּלזא, מיבצר הצדיקים לבית רוקח, שנלחמה בכל הדרכים לכבוש את שכנתה, ז’ולקיב, ומלחמת־הכיבוש הזאת כאילו עוברת בלב־תולדות־משפחתנו. שתי נשים היו לר' חיים הירש אחת שילדה לו את יושי, אבי אֵם־אַבי, ואחת, שילדה לו שאר בניו. שונה היה יושי מאַביו ואַחיו, נפשו כאילו נחצבה מספירה אחרת, ונמשכה לבלזא. עודו נער, כמעט ילד, ברח מבית אביו וישב בחצר הרבּי בבלזא שלוש־עשרה שנים כמנין אהבה. נעשה זר כל כך לבני הבית, עד שאחיו היו מדברים אליו בלשון אַתם והצעירים שבּהם אמרו לו: רב יושי. אַביו אהבו, אך לא היה מגלה לו אהבתו, על שום ששיקע עצמו בתוך היושבים בבלזא, נהג כמנהגם, ביחוד שהיה מהלך מיט אַ צעכראַסטעט האַרץ, כלומר שלבו מגוּלה. אחרי פטירתו של רק חיים הירש בא בנו, ר' יושי לעיר־מולדתו והחסידים, שנתרבּו בה והוסיפו, דחקו בקהל למנותו שו“ב. היה תחילה שו”ב בעיירה סמוכה והתפרנס בה בדוחק, והרבי שלו מכאן ואשתו מכאן דוחקים בו, שילך לעיר־מולדתו. מצא כמה וכמה תירוצים להדחותם, שידע כי הליכה לז’ולקיב פירושה מחלוקת, שאפילו היא לשם שמים, היא לערבּוּבו של עולם. אבל הרבי מבּלזא רצה לראות תלמידו־נאמנו במיבצר, שטרח לפוררו, ואף אשתו, שהתיגעה בפרנסת הילדים הרבים, לא הירפּתה ממנו. סופו נאנח ונענה להם. אשתו שמה מאַלי היה ואף שהיא אֵם־אמי־זקנתי איני יכול לומר, שהיה בה לב של זהב, שאילו היה בה לב של זהב לא היו התגרניות שבשוק אמרות עליה: הגיהנום הולך; והרופא דוקטור שורנשטיין לא היה אוחז דרך הלצה: ניכר, שאביה של זו ידע לשון לאַטיין, כי מלה מאַלא בלשון לאַטיין פירושה רעה. ועד היכן היתה שמועתה קשה, שלא הרבּו לאחר פטירתה, לקרוא שמה על צאצאיה, וודאי היה זה מעשה־עוול, שלא תיכנו את רוח המר של אשה עניה, מטופלת ברוב ילדים, ובעלה התקשה, כמה וכמה שנים, לפרנס ביתו, שעולו היה רובץ על כתפיה הדלות.

כי אכן קשה היתה הישיבה של ר' יושי בעיר מולדתו, וביחוד נתגבּרו יסוריו כשאָחיו חורגו, ר' זלמן, ירד מנכסיו. קודם היה סוחר שוָרים והיה מוליכם לאולמיץ וולייפּניק וסופו נידלדל ואחז אוּמנות אבותיו. והימים ימי מחלוקת נוראה בעיר – המתנגדים, המתמעטים והולכים, אוזרים שארית כוחם להציל את מבצרם והחסידים, המתרבּים והולכים, משתערים עליו בחמת־כיבוש. ראשונים נתעצמה בהם הגבורה המצויה בחיל־מגינים לפני שהמצודה נשמטת מרשותם, אחרונים נתעצמה בהם הגבורה המצויה בחיל־כובשים לפני שהמצודה נופלת לרשותם. ומרכז־המחלוקת – השחיטה. ביתר דיוק: שני האחים. החסידים – לר' יושי; המתנגדים – לר' זלמן. היו האחים מניחים חלפם מידיהם, עוקרים דירתם והולכים, הם ומשפחותיהם, אפילו למדינת הים, ובלבד שימלטו עצמם מיסורים אלה של מדנים בין אחים. אמרו: כל העיר כאש להבה, שני מחנות מתגודדים, מחרימים זה את זה, מנדים זה את זה, אפילו תינוקות בחדרים נפלגו וילדי החסידים מכים את חבריהם, אוכלי השחיטה של ר' זלמן, וילדי המתנגדים מכים את חבריהם אוכלי השחיטה של ר' יושי, ואין לך בעיר שני בני אדם משני הצדדים, שלא היו שונאים זה את זה, פרט לר' יושי ור' זלמן, שאף על פי שהם מריבים זה עם זה הם אוהבים זה את זה ולבם בוכה במסתרים על שעלתה להם כך. ועל שום מה לא יצאו מעירם לברוח מן המחלוקת; על שום שהיו כבני לוי שנאמר בהם: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. ומה האמרה ששמרו ומה הברית שנצרו – ר' זלמן היתה עליו יד רבה של לבוּב שאָסר עליו להניח מלחמתו שהיא מלחמתה של תורה; ר' יושי היתה עליו יד רבה של בּלזא, שאָסר עליו להניח מלחמתו שהיא מלחמה של תורה. סבתי, שסיפרה לי ענין המחלוקת, היתה אומרת: בוא וראה, שני רבנים שאף שהם אוהבים זה לזה, מתכּתשים, חייבים שני אחים להיות כאויבים. ז’ולקיב היא כעיר־ביניים בין לבוב ובלזא, ואותם הימים הרגישה ביותר בתפקיד־ביניים שלה – בתי מדרש שבה נתלו בהם פתקים גדולים; נתלה היום פתק גדול, בשם הרב בלבוב, כי כל האוכל שחיטתו של הנקרא יושי שו“ב כאוכל טריפה ונבלה; נתלה למחר פתק גדול ממנו, בשם הרבי מבלזא, כי כל האוכל שחיטתו של הנקרא זלמן שו”ב כאוכל טריפה ונבלה, ולפי שהעיר כשתי כיתות נמצאת כולה אוכלת טריפה ונבלה. סבתי היתה אומרת: באמת, היו שתי השחיטות בתכלית הכשרות, שאבי כשר היה ודודי כשר היה, אלא גדול כוחה של מחלוקת, שנוח לה שאפילו עיר כז’ולקיב תהא חשובה כעיר של אוכלי טריפה, כמו להבדיל אודיסה, שאמרים עליה: אפילו אבני המרצפת שברחובותיה הן טריפה, ואש הגיהנום בוערת תשע אמות סביבה.

וסופה של מחלוקת יציאתו של ר' יושי. עיקר שונאיו היו בעלי מלאכה שבעיר, נטלו לו בערמה והכניסו אותו לבית־הכנסת. אמרו, שהם מתכוונים לאסיפה של יישובים ופיוּסים ונפתה להם, ובאמת התכוונו למה שעשו. ומה עשו, סגרו דלתות הבית; גברתנים שבהם עומדים עליו ואחזים מעל ראשו את נברשת־הנחושת הגדולה, תוחבים גליון ונוצה בידו ואומרים: חתום שמך, או נברשת זו מלאך המות שלך. ניכר היה מדבריהם, שהם מוכנים להסמיך עשייה לאמירה, וכבר אירע כמה וכמה פעמים, שהמחלוקת הפילה חללים ומעשה במחלוקת שבאה לידי תגרת־ידים, ואפילו בדורנו אירע, ששאר בשרנו בסקאלא, שהיה מעורב במחלוקת של שתי כיתות חסידים, הסתיר כמין כסיית־ברזל כבדה בשרווּלו, וכך היה מנפנף בידו ולא נתקררה דעתו עד שפגע בגולגולת אחת פגיעה שאין לאחריה אלא לויה וקדיש יתום. אך נחזור לר' יושי, שלא סבר, שענין־ישיבתו בעיר־מולדתו מחייב יהרג ולא יעבור, ראה בפניהם הרוצחניים של הגברתנים המסבּבים אותו, ראה בנברשת התלויה מעל לראשו, וחתם. אולם לא כן סבר רבו – פניו הזעיפו ביותר, שכן החתימה על אותו כתב־הויתור כמפלתו שלו, אמר: את ז’ולקיב הסגרת, לך כבוש את בּרוד. אף רמז לו, שלא יסייע בידו להשיג שחיטה בקהילה אחרת. רמז כזה היה בו ממש, גם בימים אלה וגם ימים רבים שלאחריהם – במשפחתנו היו מספרים בדודנו ר' פייבוש, הוא חתנו של ר' יושי, שמשנתן בו הרבי מבלזא עין עקומה, לא אכל עד סופו פּת בשלוה. שמעה מרת מאַלי דברי הרבי, פירכה ידיה ואמרה: יושי יושי, מוטב שתלך אל החייט ותאמר לו לתפור תרמילים לי ולך ולילדינו, שאם הוא יחיה משלחך לברוד סופנו פושטי־יד.

ובאמת, ענין־שחיטה בברוד ענין חמוּר היה – הוא מחסידי־בלזא, סנדלים לרגליו, פוזמקאותיו הלבנות מטפסות ועולות על מכנסיו ולבו מגוּלה והם, אנשי ברוד, שליטי קהילתם רובם מתנגדים ומשכילים. אף על פי כן הלך לעיר זו, בא לפני ראש הקהל, אמר לו חפצו, חייך ראש הקהל ואמר: ניחא, אלא לבך המגולה כסה אותו ולרבך תסע מתי שתסע, לימים הנוראים אל תסע. הוסיף: והכל אני עושה משום כבודו של המגיד יחיה, שדיבר בשבחך. אמר ר' יושי: אני מבקש, אמנם, להיות שו“ב בברוד, אבל בלא לב מגולה אין אני אני, אלא אחר, ומה לי אם אחר יהיה שו”ב בקהילתכם, נמצא או שאתם נוהגים בי כּלה כמו שהיא או שאני חוזר למקומי ומי שפירנסני יפרנסני. יצא מלפני ראש הקהל והלך לכפר הסמוך, בּרוד ישן, לשכור עגלה. ראו בעלי האכסניה האדומה אדם מסוים הוא ונאה במזגו ובמידותיו, אלא פניו עצבים ביותר חשבו, שמא במצודה הוא וראוי לסעדו. ביחוד נתחמם לבה הטוב של המוזגת, מרת אסתר, כיבדה אותו במאכל ובמשקה, שילבה שאלה בשאלה, עד שידעה כל ענינו, שמכלל פרנסה אחת יצא ולכלל פרנסה אחרת לא נכנס: כתב־ויתור שויתר לאותם גברתנים, נעל בפניו שערי־ז’ולקיב ודבר־ויתור שלא ויתר לאותו ראש קהל, נעל בפניו שערי ברוד והוא קרח מכאן וקרח מכאן. ביקשה לנחמו ואמרה לו: ואף על פי כן, אם תרצו לשמוע בקולה של בת ישראל, אל תהו בהולים ולינו פה הלילה, שכך מקובלתני מאַבי זקני הקדוש, המגיד מזאלוזיץ, שפרנסים אפילו לבם קשה כאבן אתה כופל ומשלש בקשתך ולפניהם שוב אינו עומד בקשיוּתו הראשונה, שנתרכך קמעה. שמע ר' יושי דיבור: אבי זקני הקדוש, שאל אותה: ומי אביך זקנך? אמרה לו. עמד ר' יושי בשמחה גדולה על רגליו ואמר: אם כן, שומע אני עצתך. ובעלה של המוזגת, ר' ברל, הוא אבי־סבי, שאני נקרא בשמו, אומר: אם אפשר שאסתר מן המגילה הביאה ישועה לכל ישראל אפשר שאסתר שלי תביא ישועה לאחד מישראל. אותו ערב היתה משפחת המוזג הגדולה שמחה באורח והוא שמח בהם, ולמחר הלכו המוזג ואורחו לבית־הכנסת שבכפר וכשחזרו ואָכלו פת שחרית, אמר האורח לילך לראש הקהל בעיר. אך פסע פסיעה קטנה והנה יהודי בהול ומבוהל מטיל עצמו לתוך בית־המזיגה, זיעתו מנטפה על פניו והוא מוחאה במטפחת אדומה, גונח ואומר: אוי אוי, ריצה שכזו, ריצה שכזו. נבהלו בני־הבית וסבבו אותו והוא גונח ואומר: אצחק, אם המציאה הזו כבר פרחה לחור שלה. שואלים בני הבית: מה מציאה, מה חור; והיהודי בגניחותיו: כשהוא אומר לי כחץ מקשת, אפשר ולא אעוף כחץ מקשת; אוי עפתי עפתי, ועתה ודאי שהמציאה פרחה לה. ר' ברל המוזג נכנס לכלל־כעס: שמע, ר' קרוב, מה מניפורגיס אתה נוהג, יש דברים בפיך – אמור. מזג לו כוס יי“ש וגער: תכניס ותוציא. הצהילו פני היהודי, הפך את הכוס לתוך פיו ואמר: אדם פיקח מבין בריח. מחה במטפחתו האדומה נטפי היי”ש שבקצות שפתיו ואמר בנחת: ועכשיו רבותי, חוסו עלי ואִמרו לי, אם יש כאן אדם אחד יושי שמו, שאמר לי המגיד, שאם איני מביא לו יושי זה, איני ראוי שכפות רגלי מלחכות את העפר. צחק המוזג, צחקה המוזגת ואמרו: כך דבר, את ר' יושי שלנו אתה מבקש. סילקו את בני הבית לצדדים ועשו כמין מעבר והוליכו את האורח לפני אותו יהודי, ואמרו: הרי הם ר' יושי. ראה היהודי לפניו קומה אדירה ופנים של תורה, נתבהלה לשונו: אדם שריצתו כריצתי, לא עליכם, כמעט דעתו ניטלת הימנו; הנה שלחני המגיד שיחיה אליכם וכך שלחני: לך בכל האכסניות ומצא לי אדם אחד יושי שמו, ושוטה שכמותי אינו שואל, אם יושי זה אברך הוא או זקן הוא ואני רץ ורץ ובא לכאן ושואל ליושי, כאילו נער הוא שהתחיל שלשום מניח תפילין. אוי, כמה ריצה גדולה עושה, ששכחתי כל הדרך, מה קרא אחרי המגיד. רצתי כל הדרך וצמצמתי כל דעתי להזכיר לעצמי מה קרא המגיד אחרי ולא זכרתי אלא שקרא מה אחרי דרך החלון, רק עתה שראיתי אתכם, אהובי ר' יושי, נזכרתי דבריו: תצעק, שאבן טובה מתגוללה באשפה ואין שכל טוב להרים אותה. אודה לפניכם, רבותי, שאין אני יודע מי יש לו אותה אבן טובה ומי אין לו אותו שכל טוב, אבל כך שמעתי, כך אשמע קול תופים בחתונה של בת זקוני. ועתה, אהובי ר' יושי, נפשיל את רגלינו ואל המגיד.

הלכו להם, ועם ערב חזר ר' יושי ופניו שמחים ומאירים. פשט לו המוזג ידו ואמר: קודם שאתם פותחים פיכם אני יודע שאתם שו"ב בברוד. חייך האורח ושאל: מהיכן ענה המוזג: מי גדול בשני התלמודים, אני גדול בחכמת הפרצוף. חזר האורח ושאל: כיצד, נענה: אתמול פניכם עצבים היו, אמרתם שעצבות שלכם משום שראש הקהל הדחה אתכם, היום פניכם שמחים מבין אני, ששמחה שלכם משום שראש הקהל קיבל אתכם. סיפר האורח מעשה שהיה וחייבני להביא שני נוסחיו ששמעתי. ראשונה אביא נוסח ששמעתי מפי סבתי, לאמור: בא ר' יושי לפני המגיד, הלא הוא ר' שלמה קלוגר שאור תורתו ויראתו על כל יראי השם, המגיד אמר לו: ברוך הבא, יהודי מעיר אָבי זקני בא, שכן אביו זקנו של המגיד מבני ז’ולקיב היה, וחבר מובהק לתבואת שור היה. ומשאמר כך, המטיר עלי כמה וכמה פלפולים והכל בלשונו הרדוּפה, שאין אתה יכול לרדוף אחריה אלא ביגיעת־מוח גדולה, אחר כך קרא לתינוק, הוא בנו, אברהם בנימין, ואמר: טול, ילדי, מידי היהודי הזה את החלף וּפגום בו. נטל התינוק את החלף והחזירו בעל מום. אמר המגיד: ועתה, אם1 רופא מומחה אתה, רפּא את הבּידני קאליקי, כלומר, בעל המום העלוב. ואני בעזרת השם, ריפאתי את המומים בתכלית. חזר המגיד והמטיר עלי כמה וכמה פלפולים ואמר: לך לאשתך ואמור לה, שמן האיטליז בברוד תהא לה פרנסה בשפע, כבוד שמנעו מבעלה מז’ולקיב לא ימנעו ממנו בברוד, שברוד בגימטריא זר, שאין הם מקרבים ומחבבים אלא את שאינם בני עירם. אחרונה אביא נוסחה ששמעתי, לשנים, מפי ר' הרשל רובין מצאצאי מרת איידלה הרבנית, ולוקח נכדתו, של ר' יושי, לאמור: וכשאותו תינוק פגם בחלף, הלך ר' יושי למקוה וחזר והוציא מתרמילו את הספודיק שלו וחבשו ושטף, כמנהגו של הבעל שם טוב, את האבן המשחזת בדמעותיו, והעמיד החלף על תיקונו. ובראות המגיד כל אלה, אמר לו כפי שסיפרה סבתך, מרת רוניה.

ור' יושי, לפי שגזר על עצמו, שלא יחזור לראות באנשי ז’ולקיב, עשה את דרכו כך, שנכנס לעיר בלילה, עמד לפני הבית האדום והקיש על החלון וקרא: מאַלי, מאלי, יש אב רחמן, יש אב רחמן. נבהלה האשה ממשכבה וצעקה: ברוד? ענה לה: ברוד, אבל אני לבלזא אני הולך, שליח שקיים שליחותו חייב להודיע לשולחו. נתגברה צעקתה: אף לא כוס חמים, השיב: אף לא כוס חמים, נדר הוא. ולא ראה את אשתו ובניו אלא לאחר שהביאם לברוד. יום שבני משפחתו באו לברוד יום של פורענות היה, הוא יום השריפה הגדולה. תינוקות ורבותיהם היו מחוצה לעיר ושיעשעו בקשתות וחצים, כמנהג ל“ג בעומר, אולם הקטנים שבהם נשאר בעיר ושוטטו ברחובות ועסקו במיני כלי־יריה, העשויים מפתחות חלולים, שנתחבת בהם גפרית ונדחק בהם מסמר וככל שהם נחבטים בדבר הקשה, הגפרית שבהם מתפוצצה והולכת, כסבורים היו אנשי העיר, שמעשה שעשוע כזה הטיל את הדליקה אף שלא היו ידים מוכיחות לכך. אדרבה, תחילת השריפה לא אש של מטה הסמוכה לקרקע, אלא אש של מעלה הסמוכה לארובה, שנצבר בה רוב פיח. הלילה והיום שלאחריו היתה הפורענות משתוללת, הלהבות מתגברות והולכות ומלחכות רחובות, בתים, יגיע־אדם ונפש־אדם. המים שלא היו מרובים בעיר, נשפכו כאילו ניטל כוח־הכיבוי שלהם, משפחות נערמות בשוק, תינוקות מיללים והעיר עטופה ברעב. לאור השלהבות נתגלה שגודל־העשירות של העיר, החוסה בצל הזכות הגדולה של עיר חפשית, אינה אלא ככיסוי על העניות המרובה שבה. בתים גדולים ומפוארים הסתירו קודם את גבב־הבתים הקטנים והכפופים שבסימטאות המעוקלות ועתה, משנחרבו אלה ואלה, נראתה בשרידיהם הסתירה האיומה, הסתירה של עשיר ורש נפגשו. יללות שנדמו נתחדשו, ככל שהמצילים העלו מתחת לחרבות גופת־אדם כחטיבת־פחם. ערים סמוכות נזעקו ומדי פעם בפעם נראתה עגלה עמוסה ככרות לחם – נדבת הקהילות הקרובות והרחוקות. ערים אלה, שהיו חשובות כערי רשעים ואמרו עליהן מי שתחילת שמו זי”ן עיקרו ככלי זין שדרכו להזיק, קהילת זבורוב וקהילת זבאַראַז' וקהילת זאלוויץ, וביחוד קהילת זלוצ’וב, חשׂכו אותם הימים פּת מפיהם, נחתומיהם עמדו כל מעת לעת על רגליהם ועשו באפייה ובעלי־עגלה חוטפים את הככרות מידיהם ועומסים את הפת על עגלותיהם ומריצים סוסיהם בכל מאמצי־כוח, ששעתם בהולה עליהם וחפצם עז לפרנס את אחותם הגדולה, שעליה גאותם ותפארתם, ועתה היא מתפּלשת באֶפרה.

ובתוך ההמולה השחורה הזאת נתגלגלה לתוך העיר עגלה ובה לא ככרות־לחם, תאוות־הרעבים, אלא אשה צמוקה ורוב ילדים, ערימת מטלטלים וכלי־בית – ביתו של ר' יושי. אמר ראש הקהל לר' יושי: כשבאתם אלינו ראשונה וראיתם עירנו, שאפשר להמליץ עליה יפה נוף משוש כל הארץ, נמשכתם לה, עתה שבאו בני ביתכם ורואים את עירנו, שאפשר להמליץ עליה שעריה שוממין, האם עודכם נמשכים לה. השיב: מי שאמר ושלחתי אש ביהודה הוא שאמר עוד אבנך ונבנית וישראל רחמנים הם ויבנו את העיר בנדבת לבם ואף אני תורם שלושה שערים. הכיר ר' יושי מריסי עיניו של ראש הקהל, שהוא מדמה, כאילו בא לשטות בו, אמר: השם בירכני בשלוש בנות, שם האחת בּינה, שם האחת רוניה ושם האחת בּרכה, הגיעו בנותי לפרקן ומחמת העניות שלי לא נמצאו להן גואלים, הלכתי לרבה של בּלזא ואמרתי לו לבי המר, הפייסני ואמר: תנוח דעתך, עתידות הן לבנות עיר גדולה בישראל, ונרמזו שמותיהן בשערי בינה ובשערה רינה ובשערי ברכה.

אבי זקני, ר' יושי, אדם של תמימות ואדם של התלהבות היה, וסיפרו בו כמה וכמה מעשיות, עד היכן מידתו בהתלהבות ובתמימות מגעת. בגדיו לא היו בהם כיסים שאמר, שאין אדם צריך כיסים אלא להחזיק בהם כסף וכל המחזיק כסף בכיסו עלול לכמה וכמה עבירות ופיתויי עבירות. היה מחבב לחזור על תורה אחת שכך לשונה: הכתוב אומר חכי2 כמעט רגע עד יעבור זעם – תיבת זעם מרומזים בה שלושה חטאים גדולים, שככל שלא בטלו לא יבוא המשיח; שכן תיבת זעם ראשי תיבות של זימה עבודה זרה ממון; זימה כבר עמד פינחס ועקרה, עבודה זרה כבר עמדו נביאים ועקרוה; ונשאר ממון, ומשתתבטל גם ממשלתו, יבוא משיח. חיבה, שהיה מראה לבניו ולנכדיו, היה מגלה אותה במתנות. ומה מתנה שלו, בכנף־אדרתו היה כורך חתיכה סוכר והיה מהנה איזה מנכדיו בפירור קטן ואומר: מתנה גדולה אני נותן לך, שגודל המתנה כגודל כל מעשה לפי גודל הכוונה; בוא וראה דרכו של הבורא – בית מקדשו נחרב בעוונותינו, מזבחו נחרב בעוונותינו וקרבנות שאנו חייבים בהם, אנו יוצאים ידי חובתם באמירה של יהי רצון כאילו, ובנשלמה פרים שפתינו והוא, ברוך הוא, נוח לו בכך, ומקובלים אנו עליו, שאנו נידונים לו לפי הכוונה; אף אנו חייבים לידבק במידותיו ומעשים הנעשים לנו יהיו נידונים לנו לפי כוונתם. היו מלגלגים עליו על ר' יושי ואומרים: מילא, מה שהוא דורש מנכדיו, שמתנה שלו שאינה אלא פירור של סוכר תהא חשובה להם ככוונתו, שהיא כארגז של אבנים יקרות, תינוקות הם, ואינם יכולים למחות בידו, אבל מה שהוא דורש ממחותניו, שנדוניה שהוא מבטיח לבנותיו, שאפילו מטאטא אין לקנות בה, תהא חשובה להם ככוונתו, שהיא כארגז של אבנים יקרות, מגוּדלים הם ויכולים הם למחות בידו, וסופו בנותיו מלבינות בבתוליהן. באמת היה אבי זקני בעין נדוניה לבנותיו כמבטיח ואינו מבטיח והדיבור אֶתן בעזרת השם לא היה דיבור של עורמה אלא דיבור של תמימות וסופה של הבטחה שלא הוא מקיימה אלא מחותנו מקיימה. היה אומר למחותנו: מה אעשה והקדוש ברוך הוא נאה בעיניו שלא אני אלא אתם תהיו השולחנים המרצים מעותיו, משום כך חייבות בנותי לישב, חלילה, בביתי בתולות עד שיבה וזקנה. היה מוסיף ואומר: בגדי אני אין בהם כיסים, בגדי־מחותניי יש בהם כיסים, את פנקסי־החשבונות של חי עולמים לא ראינו לא אני ולא מחותני ואילו ראינו אפשר היינו רואים, שבכלל־הכספים שניתנו בכיס־מחותני גם הנדוניות שאני מבקש לפסוק לבנותי. אמרו לו: אם כך, הבטחה למה. סיפר המעשה המיוחס לכמה וכמה חכמים, עמדה עירנו וייחסה אותו לאחיו של ר' אפרים זלמן מרגליות, שפסק לבתו נדוניה של כך וכך אלפים ריינוּש. אותו אח, אף שר' אפרים זלמן שאחיו היה עשיר מופלג, עני היה, אולם המחותן סבור היה, שאם הוא מבטיח ולא יהא בידו לסלק, יבוא אחיו העשיר ויסלק. סופו של דבר, שהוא לא סילק ואחיו לא סילק. אמר המחותן: מחותני תלמיד חכם עצום הוא והוא רב בבריסטיצ’קה הסמוכה וגם אחיו גדול, ייחוּסם הרי הרים, ואפילו לא יתן פרוטה אחת איני מבטל, חלילה, את השידוך, אבל לא מן היושר הוא שנהג בי כך, ואני תובעו לדין. נשאל: ומי הדיין; השיב: אחיו של מחותני. באו שניהם לפני ר' אפרים זלמן, אמר המחוּתן: הריני מודיע למעלת כבוד תורתו, שאיני מבטל את השידוך, אפילו אם כבוד מחותני, שהוא כבוד אחיך יאמר לי, שעלי לשלם את הנדוניה, אבל לא נאה בעיני, שכבוד מחותני שהוא כבוד אחיך, יהא מאלה שדיבורם אינו דיבור; מילא, אדם שיש לו ק“ן ריינוּש הוא מבטיח למעלה מק”ן ריינוש, אפילו כפל ק“ן, אבל אדם אין לו כלום והוא מבטיח אלפים, לא בדרכי־ההגוּנים הוא הולך, ועל זה לבי דוי. פסק ר' אפרים זלמן: אדם שיש בידו פרוטה אחת אין הוא רשאי להבטיח אלא פרוטה אחת, אדם שאין בידו אפילו פרוטה אחת רשאי הוא להבטיח ממונו של קיסר. נתבהל המחותן ושאל: כך הדין, השיב: תנוח דעתך, כך הדין, ומהיכן שכך הדין אתה למד מענין הקרבנות. כל זמן שבית המקדש היה קיים וכוהנים בעבודתם והמזבח מזבח והזבחים זבחים אדם חייב קרבן הוא מקריבו כענינו, כל אחד לרצונו ורצונו כחיובו וחיובו כדינו, אל כן עתה שאין לנו לא בית מקדש ולא כהן ולא מזבח ולא כלום מלבד תפילה ותחנונים; לפני שנחרב הבית היינו דומים כמי שיש לו ואינו רשאי להבטיח אלא את שהוא יכול וחייב לקיים, עתה שאנו דומים כמי שאין לו, אנו נכנסים לבית הכנסת, מטילים ידינו למתחת לכיור, ואומרים מניה וביה את כל פרשת הקרבנות: ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וקו' ואת קרבני לחמי וגו' וגו' ומסיימים: וכן יהי רצון לפניך וכו' כאילו הקרבנו. נמצא, שאילו אחי היו בידו ק”ן ריינוּש לא היה רשאי להבטיח אלא ק"ן ריינוּש, אין בידו אפילו פרוטה אחת, אף ארמונו של פּוֹטוֹצקי הוא רשאי להבטיח.

לא היה ר' יושי נותן לבו על חידושי מלבוש ומחותנים שלו היו קונים לו מלבושים חדשים לחתונת בנותיו. לא משום שהשכירות שלו מועטת כדי כך, אלא משום שהוא אינו מקפיד ואשתו אינה מזרזתו. אמרה אֵם־אמי־זקנתי, היא אשתו, היא מרת מאליה, שלא ירדו לצערה: הוא בא מבית־המרחץ לביתו בלא כתונת, שתמיד מזדמן לו אורח פורח והוא מכבדו בכתונתו, אם ידע, שיש לו בביתו קפּוֹטה אחרת, יבוא גם בלא קפּוֹטה, שכן דרכו של יושי שלי, שעל כל העולם הוא מרחם ועל אשתו ובניו אינו מרחם. והוא, אפילו אשתו מקניטתו בדברים על מעשים שעשה ועל מעשים שלא עשה, לא היה משיב לה בטינה, אלא קיים דברי חכמים בנחת נשמעים, וכינוי שכינה לה היה מאַלי לעֵבּ, כלומר, מאלי תחיה, שהיה אומר: העולם אומרים, שמאלי שלי אינה חנוּנה ולבה כצור, ואותו רופא בדה לשמה איזה בידוי בלאַטיין ואני אומר ששם מאלי מרומז בנהוֹרא מעליא; רופא אפילו הוא אדם המעלה כדוקטור שורנשטיין חביבה עליו לשון גויים והוא מזקיק עצמו, כדרך הרופאים, ללאַטיין, ואני לאּטיין שלי הוא לשון תירגום וכאן, אתה מוצא מלה מלאה, המרמזה על טוב ושפע, תירגומה מליא.

עירנו עיר של מתחכּמים היתה ונדרשה להם תמימותו של השוחט שלהם כמעשה שוטה. היו אומרים: לא שמעתם דרכי שטוּתו, והיו מספרים בו כך: הרי הוא יושב לא בביתו שלו אלא בביתו של בעל עגלה, של שטלצלי בעל עגלה. שטלצלי עצמו נוהג בו כבוד, כדרכם של בעלי עגלה, שכל שיודע דף גמרא נחשב להם כגאון מליטא, אולם שטלצלי בנים לו והללו אין מכבדים אפילו מי שהוא באמת הגאון מליטא. נוסע שטלצלי לדרכו, הוא מתרה בבניו: אני יוצא לטארנופול אני יוצא, ואם אני שומע, שלא נהגתם כבוד בר' יושי אני חוזר מניה וביה ואתם מלקטים את אבריכם המפוזרים על הקרקע. נסע שטלצלי והבנים מקיימים מאחורי העינים כמאחורי הלב. בלילה הם עומדים וכורכים סדין לקרני התיש שלהם והתיש, המבקש לסלק את הסדין, מרקד כנגד חלונו של ר' יושי היושב לעיוּנו לאור הנר. רואה הוא אותה הלבנונית, המפזזת כנגד חלונו, יודע הוא, כי מן השדים הלבנים הוא, ומיד הוא בודק כל המזוזות שבביתו ואפילו למחרת, כשבני שטלצלי מתלוצצים עליו ומראים לו את התיש ואת הסדין וחוזרים ומרקידים לעיניו את התיש בעיטוּפי־סדין, הוא אומר: עתה אין לפני אלא מראה־עיניי ואף בלילה לא היה לפני אלא מראה־עיניי, ודבר שנראה כשד ודאי יש בו מה מכוחו של שד, שאילולא היה בו מה מכוחו של שד לא היה נראה כשד; אתם, סבורים אתם, שמעשה שעשיתם ללגלג על חסיד שוטה עשיתם, ואני סבור, שלא בא המעשה שלכם אלא לעוררני לבדוק המזוזות, ונתגלגלה המצוה על ידכם. אלה בני שטלצלי, שבלילי סוכות עלו על גבי הסוכה וקיתון של מים בידם והם מרעישים את ר' יושי בקריאות של קולות מעושים ועבים: יוסף, יוסף; ור' יושי מתעורר בחיל ורעדה: הנני. נמשך קולם של בני שטלצלי: יודע אתה, יוסף, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים. משיב ר' יושי בחיל ורעדה: ודאי, שיודע אני שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוּליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם. ולא היה בפיו לסיים את הכתובים ואותו קיתון נשפך עליו ובני שטלצלי מעבּים קולותיהם, קולות של ליצנות איומה: מים טהורים בּע, מים טהורים בּע. ואף עתה, כשעמדו לפניו למחרת בני שטלצלי ואמרו: אנו המלאכים שנגלינו עליכם הלילה ושלוּחים היינו לליצני העיר, ששכרו אותנו בכך וכך – לא כיהה בהם ר' יושי, וגם עתה פירש שליחותם כרמז של מעלה. וכך אמר: אילו זכיתי, היו מלאכים נגלים עלי וזורקים עלי מים טהורים, וטעם של טהרה בלב חדש ורוח חדשה, שטעמתי הלילה, היה נעשה טעם של התמד וקבע; עתה שלא זכיתי, אתם נגליתם עלי וזרקתם עלי מי־באֵרות להטעימני אותו טעם כדי רגע, לעורר בי תשוקות טובות, שאהא מתיגע ועושה ככל הראוי לעשות ובלבד שאזכה לטעמם של מים טהורים באמת. וכן סיפרו בו, כי לאחר חג הפסח אחזו חולי של צינה, בא דוקטור שורנשטיין ובדקו למעשיו, אם נסע בלילה, אם עמד בפני רוחות פּרוּצים, אם ירד לטבול במים ועלה ולא נסתפג כראוי וכדומה. כל שאלה ששאל ענה החולה: לאו. אמר הרופא: אם כן, אין לי אלא לפסוק, שנצטננתם בשביעי של פסח, כשעברתם הים. הוסיף בחיוכו: אפשר מימי־הים, הצבוּרים כחומה מכאן וכחומה מכאן, היו קרם ביותר ונשבה רוח גדולה של צינה. השיב ר' יושי כתוּמו: הלואי. תמה הדוקטור, תמהו בני הבית. ידעו, שמנהג של שביעי של פסח הוא, שהשמש שופך על קרקע הקלויז כמה וכמה חביתי־מים והקהל, ור' יושי בראשם, מרקדים, השמש שופך והם מרקדים, השמש שופך והם מרקדים, ואין מפסיקים ריקוּדם, עד שהקרקע יבשה כגרגר של פּלפּל. ראה ר' יושי את הדוקטור תמה ואת בני־הבית תמהים, אמר: חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים, וצריך לעשות מיני השתדלות בכל מאמצי־כוח שביכולת, שיהא האדם מרגיש באמת שיעבּוּד־מצרים, כאילו שמו עליו, עליו ממש, שרי מסים לענותו בסבלותם; כאילו העבידו אותו, אותו ממש, בפרך; כאילו מיררו את חייו, חייו ממש, בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה; כאילו השליכו את בנו, את בנו ממש, היאורה; כאילו נאנח הוא, נאנח ממש, מן העבודה; כאילו זעק הוא, זעק ממש, מן העבודה; כאילו בכה הוא, בכה ממש, והנה עבדיך מוּכים; וכן צריך מיני השתדלות וכל מאמצי כוח שביכולת, שיהא אדם מרגיש באמת יציאת־מצרים, שיהא רואה, רואה ממש, הפּלאות הנשגבים של עשר מכות; כאילו הוא הולך, הולך ממש, דרך המדבר ים סוף והוא מעלה, מעלה ממש, את עצמות יוסף הצדיק; כאילו לפניו, לפניו ממש, הולך עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה; כאילו אותו, אותו ממש, רודפים פרעה וחילו; כאילו הוא, הוא ממש, צועק אל השם; כאילו הוא, הוא ממש, בא בתוך הים ביבשה והמים לו חומה מימינו ומשמאלו; כאילו הוא, הוא ממש, רואה את מצרים מת על שפת הים; כאילו הוא, הוא ממש, שר את השירה הזאת לשם, היא שירת הים; כאילו ממש, כאילו ממש, כאילו ממש. ועתה, אדוני הדוקטור, כשאמרת לי שאפשר צינה, שאחזה בי באה לי משעת הריקודים בשביעי של פסח, חיית את נפשי. שדבר גדול נרמז בדבריך, שקיימתי בממש בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים. הסתיר הדוקטור חיוכו, אולם סיפור המעשה צירף לו כמה וכמה תגים, כגון ששילב מלה ממש מאַה פעמים ואחת, כשסיפרו באָזני חבריו בבית־ועד שלהם, ומשם עשה לו כנפים בעיר כולה, והסופר המהולל, מר ליאו הרצבּרג־פרנקל, ניתנה לו שעת כושר לחזור על הדיבור החביב עליו בציוּנם של חסידים תמים: אָ, סאַנקטאַ סימפּליציסטאַט, צודם קראַנק לאַכען, כלומר, תמימות קדושה, צחוק־לחלי; כשם שניתנה לו לבעל החלוץ יהושע השיל שור, שעת כושר לחזור גם הוא על הדיבור החביב עליו: איין צום עגזעמפעל סטאַטוּאירטער פינסטרלינג, כלומר, מורד אור המיוצב למשל ולשנינה.

ולא בלבד דרי־מעלה אלא גם דרי־מטה ניתן להם לגלגל בּתוּמו של איש האמונה וכן היה ראש־כלי־הזמר, יושי וואַווי, אבי המנגנים לבית וויינטרויב, מספר בהנאה מעשה, שעיקרו ממש ועיטורו מיטב השיר: ר' יושי שלי הולך מתפילתו, אני אומר מזל טוב ר' יושי, מזל טוב ר' יושי; הוא אמור: מזל טוב, מזל טוב. שואל אני אותו: מזל טוב זה, שאתם אמרים לי משום שאמרתי לכם, יודעים אתם על שום מה אמרתי לכם, שתאמרו לי. השיב: איני יודע, אבל דבר שחל עליו דיבור מזל טוב, ודאי דבר של שמחה הוא. שואל אני: יודעים אתם, מי בעל השמחה. הוא משיב: ודאי, אם לא אני – אתה, אם לא אתה – אדם אחר, מי שהשמחה במעונו, אני מברכו במזל טוב. אומר אני: אתה בעל השמחה. משיב הוא: גם אני ישראל אני, ואם בעל שמחה אני, אף אני ראוי אני, שישמחו בשמחתי, ויאמרו לי מזל טוב. שאלתי: מה השמחה. השיב: איך אומר לך שאני יודע, כשאיני יודע, אבל אם בירכתני למזל טוב, לפי שאתה יודע, שאני בעל שמחה, ראוי לך שתאמר לי, מה השמחה. אמרתי: ר' יושי זכיתם בלוטריא, כלומר בהגרלה, ולא אֵמבּו, שהם שני מיספרים, זכיתם, אלא טרנַא, שהם שלושה מספרים, זכיתם. אמר לי: גם זו שמחה, וכשם שהיית מסייע בבשורה, סייע בעצם־השמחה. חזרנו לקלויז וקראנו את כל המתפללים לביתו של ר' יושי. עמד בפתח ואמר: מאַלי לעבּ, שמחה בביתנו וצריך לכבד את היהודים. מאלי, אפשר סבורה היתה, שהוא מכוון לענין נכבּדות, כיבדה את האורחים ביי“ש ובמתיקה, ישבו האורחים ושאלו: שמא יאמר לנו ר' יושי, כיצד הגיע לשלושת המיספרים בלוטריא, אם בא מי בחלומו ואמר לו אותם, אם עשה גימטריא בשמו, או בשם אבותיו או בשם בני ביתו, או בשם הצדיק שלו. השיב: לא חלום ולא גימטריאות ולא צירוּפי־גימטריאות. שאלו: האמנם, מיספרים בעולם. השיב: לא מיספרים בעולם. תמהו: בנוהג, אפילו יש מיספרים אין זכיה, כל־שכן כשאין מיספרים. אמר: אף על פי כן. שאלו: האם קנית פתק הלוטריא מידי אחר; אמר: לא קניתי, שאיני נכנס במזל שאינו שלי. הוסיפו ותמהו: עתה ששיטית בנו, אין אתה חסר, אלא שתשטה בנו, ותאמר, שלא שיחקת בלוטריא. אמר: כשם שודאי, שהיום יום שהוכפל בו כי טוב, כך ודאי שלא שיחקתי. המשיכו חוטו ואמרו: כשם שודאי, שהיום יום שהוכפל בו כי טוב, כך ודאי שאם לא שיחקת, לא זכית, ולמה קראתנו לאכילה ושתיה של מזל טוב אמר: יושי־וואָווי בישרני שזכיתי. צחק יושי־וואָווי: ואם בישרתי לכם, כיצד האמנתם, אם לא שיחקתם בהגרלה. השיב בנחת: לעולם זכיה בגורל היא מעשה נס, והנס הוא מחסדי השם, ומי שזוכה לחסדי השם, כדרך זכיה בגורל, כשם שאפשר שיזכה מששיחק במיספרים, אפשר שיזכה משלא שיחק במיספרים, והיא כוונת הכתוב: היד השם תקצר. ולפי שאין אני ידוע, ואין שום אדם יודע, גבולי חסדיו של ברוך הוא, על מה לא אאמין שיצוייר ענין זכיה בגורל בלא משחק־מיספרים, ועל מה אומר לבעל השמועה, בדאי הוא. ומשאמר לי שמועה טובה, נתקיים בי: שמועה טובה תדשן עצם, אמרתי נידשנה עצמי, אדשן עצמם של אחרים, ולפי שאחרים השמועה לא תדשנם, שלא הם שזכו בלוטריא, צריך שידשנם מה שידשנם; ומה ידשנם, מאכל ידשנם, משקה ידשנם. שעל כן קראתיכם וזוגתי תחיה נתנה לפניכם יי”ש ומתיקה. תמהו: ומשנכזבה השמועה – מה. ענה: שמועה על זכיה שנכזבה אינה אלא זכיה, שלמדנו: כל שנעשה לו נס, מנכּין מזכויותיו, ואני הייתי עלול לסכנה שייעשה לי נס ויתנכּו זכותיותי, עתה שלא נעשה לי נס, נמצאתי נשכר, וּודאי חייב הייתי לעשות שמחה בביתי ועשיתי.

הרבה היה אבי מורי הנקרא כשם אבי זקנו, חיים הירש, מספר באביו זקנו ר' יושי, ובמידת הרחמים שבו והיה תמה, שיכול היה לשחוט דקה, לא כל שכן גסה. ביחוד לא היה יכול ר' יושי לראות באבות החובלים בבניהם; נשמע לו בכיו של תינוק היה נבהל ומפייס אביו או אמו, ומשדלם, שלא יכו בילדם. פעם אחת עבר ברחוב, שמע קול אם מחרפת וקול תינוק מתיפח, נכנס לבית, התחיל מתחנן לפניה שלא תחבול בילדה, לא נשמעה לו, אמרה: רואה אתה שברי־כלים אלה המתגוללים על הרצפה, מעשה־ידיו הוא. הוציא אותה חתיכה סוכר, הכרוכה בכנף־אדרתו, להפיג בכיו של הקטן ואמר לה לאשה המיללת: חייך, שעד תפילת מנחה את רואה בביתך כלים נאים מאלה שנשברו ושבירתם תהא כפרה לך ולכל בית ישראל. ועל שום מה לא יכול היה לשמוע בכיו של תינוק מוכה, על שום שלא יכול היה לראות בהלקאה של תינוק. ועל שום מה לא יכול היה לראות בהלקאה של תינוק, שהיה אומר: מלבד שמידת הרחמים לוקה גם מידת הדין לוקה, ואיסור גמור הוא; ונודע מה שאמר דוד: לא אשלח ידי באדוני כי משיח השם הוא, וכן נודע שנתעבר על אותו עמלקי ושאלו: איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח השם, ואנו אומרים בתפילה: אל תגעו במשיחי וכן אנו אומרים: אחכה לו בכל יום שיבוא, ואם אנו מחכים לו יום יום אנו מאמינים, שהוא מהלך בתוכנו, ואפשר הוא נער לומד גמרא ואפשר הוא תינוק לומד קמץ־אלף, ואין אנו יודעים, מי הוא ואיזה הוא, ואפשר אנו מכים תינוק, ואנו נוגעים במשיח ואין לך עונש גדול מזה.

סיפר אבי מורי אותו מעשה, צחק ואמר: אבל אותי הניח, שאבכה כיום תמים ולא מחה דמעתי. שכן אבי מורי נתעוררה בו בילדותו תשוקה לילך לבית־הספר שבכפר. אביו, ר' יוסף משה, שסירב תחילה, ואמו מרת רוניה, שהעמידה את עצמה מסרבת, נתנו הסכמתם לכך. אמרו: אילו ביקש לילך לבית־הספר שבעיר. אביו, ר' יוסף משה, שסירב תחילה, ואמו, מרת רוניה, אשכנזי ובגילוי־ראש, לא היינו מניחים בידו, עתה שהוא מבקש לילך לבית־הספר שבכפר ילמד קריאה וכתיבה; מנהל בית־הספר, גוי שיכור, החובות שהוא חייב על המשקה ששתה אצלנו, רשומים בגיר על גבי דף ארון הטאַבּאַק, אנו מרמזים לו, שאנו מעבירים ספוג על חשבונותיו, הוא מתיר לו לקטן שיישב בכיתה בכיסוי־ראש, למה לא נהא מניחים בידו לילך לבית־הספר שבכפר. ועוד אמרו: לא נניח בידו לילך לבית־הספר שבכפר, שאין בו סכנה של אפיקורסות, יתעקש וירצה לילך לבית־הספר שבעיר, שיש בו סכנה של אפיקורסות, ובימינו שהביצים חכמות מן התרנגולות, וקודם שאבא נולד בנו מכרכר על הגג, סופו שיעשה כחפצו. דרך הגיון זה לא היה מיוחד לאבותי הזקנים, רבים שבדור, חשש שהיה להם מבית־ספר, שמוריו ישראל, לא היה בהם מבית־ספר, שמוריו אינם ישראל. וכך היתה סברתם, שהיה לה על מה שתסמוך; בבית־ספר, שמוריו אינם ישראל, עסקי־אמוּנה שבו מסורים בידי הכומר, שעה של שיעורו תלמידים מישראל פטורים משמיעה, ואפילו ישמעו דבריו, הם שוחקים עליו בלבם, שראשי־גמרא שלהם יפה כוחם לעמוד בפניו ובפני תורתו, ובאמת אפילו נמצאו שנפתוּ לדת־משיחם, לא נפתו משום אמונה באמונתם, אלא משום עסקי־עריות. אולם לא כך היתה שורת־הגיונו של ר' יושי – שלושה ימים הלך אבי לבית־הספר שבכפר ולא היו ימים טובים מאלה, אור ליום הרביעי נגלה ר' יושי באכסניה ואמר: בתי, בתי, דבר מגונה שעשית אַת מעלימה ממני, נכדו של יוסי שוחט בשקולה (שכך שם בית־ספר בלשונם). ואל אבי אמר: בוא ואומר לך דבר נאה. יצא עמו לדרך, המוליכה לפודקאמין, שתחילה תרזות ישישות נטועות משני עבריה, הוציא אותה חתיכה סוּכר, הכרוכה בכנף־אדרתו, נתן פירור לנכדו ואמר: אם אתה רוצה בשקולה לך לשקולה, אבל איני יודע מה יעשו אבותי נוחי־עדן, אם יבואו בחלום ויביאו נגר לפניך וכלי־הדבק בידו ויחזירו לך את שהחסירו לך, שתוכל להתפאר בערלה כשר־הערלים; או שיבואו ומחקו מפנקס־הקהילה את שמך, הוא שם אבי חיים הירש, ויתנו לך שם של נכרי, אם איוואן ואם סטיפאן, שיהא שמך כשאר־ערלים. על כל פנים ודאי יעשו איזה מעשה. ואף על פי שאבי מורי ראה, שדברי אביו זקנו נאמרים על דרך של ליצנות, שמע מאחוריהם דרך של כובד־ראש. ניסה לצדק עצמו ממה ששמע מחבריו בצידוק־ההשכלה, שהיא והאמונה צמד־חמד, לא עלתה בידו. משנסתתמו כל טענותיו, נפתח לו הפתח שלא נסתתם – פּתחי דמעותיו. אותו יום אכילתו לא היתה אכילה ותפילתו לא היתה תפילה, שהיה נבלע כולו לבכיתו. הוא בוכה ואביו זקנו אינו מוציא אותה חתיכה סוכר, הכרוכה בכנף־אדרתו, לפייסו ולהפיג בכיו, וככל שראה שאביו זקנו אינו נותן דעתו עליו בכיו נתגבר ביותר. לימים שאלה אמי זקנתי לאביה, ר' יושי: תינוק בוכה בסימטה השביעית, אתה נבהל לעצור דמעתו, נכדך בכה, כאילו לא נגע ולא פגע בך, ואף מה שאתה דורש בענין המשיח – בנך מובטח הוא שאינו משיח, מבני הכוהנים הוא, ולא בשבט לוי אלא בשבט יהודה נאמר: עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים.

הרבה פעמים שמעתי אותו סיפור מפי אבי מורי ומפי אמי זקנתי, ואודה, כי בילדותי חרה לי היטב, כי בית־אבי נפסל מראש מכלל קאנדידטוּרה להעמיד מתוכו את מלך המשיח. אפילו הסיכוי, שאנו עתידים להעמיד מתוכנו את הכוהן הגדול – ככל הכוהנים שבעולם אף אנו, להוציא אבי מורי, בטוחים היינו, שאנו דוקא ממשפחת הכוהנים הגדולים – לא היה בו כדי לפצות אותי על ההפסד העצום הזה. אף שלא זכיתי בילדותי ללמוד גמרא, שאבי לא ראה בלימוד זה אלא סכסוך הדעת, וכל המוסיף על עשרים וארבע כמוסיף פסולת על הסולת, היתה בי נטייה לדרכי דרוּש. זכורני חידוש תורה מילדותי. שוודאי קידמוני בו אחרים, אבל מעיד אני, שהעליתיו מדעתי. חידוש קטן הוא ומריבה יתירה על זכות־הפאטנט עליו מגוחכת ביותר. והחידוש הוא בענין אז ישיר משה, שלשון עתיד מרמז כנודע על ימות המשיח וצירפתי לכאן עד כי יבוא שילה ושילה בגימטריא משה, ללמדך שמשה אף שהוא משבט לוי נחשב משיח, וממילא שבט לוי חשוב כשבט יהודה ולימים הוספתי על כך דרוש בענין אלישבע, שהיתה גם אחות נחשון גם אשת אהרן, ואין כאן מקומו. כשסיפרתי הדבר לאבי מורי עמד וסיפרו לשכנים ולאורחים. אחד מהם, חכם ומחוכם, החליק ראשי ואמר: אף על פי כן, אפשר תהיה רייכסראַטסַאַבּגיאורדנטר, כלומר, שלוּח בבית־הנבחרים, משיח לא תהיה.


 

האכסניה האדומה

כבר ראינו בה באכסניה האדומה, שר' יושי נשאר בה ללינת־לילה, שני בני אדם טובים ומכניסי אורחים, את בעלת־האכסניה, אסתר שמה, ואת בעל האכסניה, בּרל שמו. כבר הזכרתי, כי אותו בעל האכסניה אני נקרא בשמו, ואיני נקרא בשמו אלא משום שהוא אבי אבי זקני. שעה שר' יושי נתמנה שו"ב בעירנו ונפרד בשמחה מבעל האכסניה, אמר: אשרי שיזכה למחותן שכמותך, ולא ידע שנבואה קלה היא שנזרקה מפיו. ויש בזה שתים נוסחאות, אחת שנתקשו מיד בדיבור, ואחת שונה ממנה, דהיינו שעברו רוב שנים ור' יושי ומשפחתו יושבים בביתו של שטלצלי בעל־עגלה שבעיר, ור' ברל ומשפחתו יושבים באכסניה האדומה שבכפר, וכמעט ששכחו אלו את אלו, אולם משהגיעו בנותיו של ר' יושי לפרק שידוכים וכבר יצא בשלום משני השערים הקיצוניים, שער הבינה ושער הברכה, ונשאר שער האמצע, שער הרינה, העלה לפניו את בעלי האכסניה האדומה, ואמר לו לשדכן: הללו יאים לי ואני יאה להם. לא היו ימים מרובים והאכסניה האדומה המתה מהמולה של שמחה, שמחה של תנאים, והמחותנים ר' יושי ור' בּרל. עד מה נתאווה ר' יושי לשידוך זה, אתה למד מתוך היתר שהתיר לעצמו במנהג המקובל על מחמירים שכמותו; ומה המנהג – הוא המנהג להקפיד לא בלבד בשמות כּלה וחמותה, שלא יהיו שווים, אלא גם בשמות חתן וחותנו, שלא יהיו שווים. כי החתן, האמצעי שבבני ר' בּרל, הוא אבי אבי, היה יוסף משה שמו. היתר, שר' יושי התיר לעצמו, התירו על דרך שהיה בו מן הדרוש ומן החידוד. שכך אמר: אמת, חתני יוסף משה שמו ונקרא כך על שם אבי־אבי־אמו. ר' יוסף משה, המגיד מזאַלוזיץ, אולם כל העולם יודעים, שהמגיד מזאלוזיץ עיקר־שמו משה היה, ורק שנתיים לפני פטירתו, כשנתגבר חליו, בירכו הצדיק ר' אברהם חיים מזלוצ’וב וקראו בשם יוזף משה, נמצא שגם הנקרא בשמו, שם משה הוא לו עיקר, ושם יוסף טפל לו. ומאחר שר' יושי ביטל אותו מנהג, נהגו שלא לקרוא שם אבי־זקני יוסף משה, אלא משה בלבד, והוא עצמו היה חידוד מורגל בפיו: ישמח משה במנת חלקו ואל יוסף עליה.

ר' בּרל, אדם של בריאות היה ואדם של הנאת־חיים היה. ילדותו, שקצתה עברה בעיר הולדתו, זאלוזיץ, וקצתה עברה בעיר מפלטו, ברוד, ילדות מרה היתה, שאביו ואמו מתו עליו קודם שנכנס לכלל־לימוד של אלף־בית. יתום עגול היה, מתגולל ברחובות העיר, כל הבריות מרחמים עליו, אלא שרחמיהם כגידוּל שציציו נאים ואינו טוען פירות, שכן אנחותיהם רבו וידם אינה עושה. בסמוך לבית־הקברות בעירנו עמד בית מועט ורעוע, היה היתום ישן בו בלילות, עמדו אותם רחמנים ועקרו אותו מתוכו, שצעקו: אוי ואבוי, כהן בבית הקברות, כאילו אין הקדש בעיר. נתעקש היתום וצווו: אַ היים וויל איך, אַ שטוּבּ וויל איך, כלומר, בית אני מבקש, חדר אני מבקש, וחזר לאותה חורבה רעועה הסמוכה לבית־הקברות. בימי זקנתו, והוא מרוּבה באמידוּת ושלושת בניו בני תורה ונכסים, היה אומר: אילו נתרציתי להם, לממזרים רחמנים אלה, והייתי לן לינה אחת בהקדש שלהם, סופי וסופכם פושטי יד. הרבה היו אותם רחמנים מתנגחים עמו, ולפי שראו עצמם כאפיטרופסים לו, אמרו לכפות עליו אומנות הרצויה להם. אמרו: תהא אוּמנותו כשל אביו. אביו, ר' אפרים מרדכי שמו, שקראו לו ר' פרויקי, הפליג בצעירותו לדרך־תעתועים, שאחזה בו בדור, וחזר בשובה שלימה, והיה אדם צדיק בדרכיו, כמין רבּי של קרן זוית, שאומנותו מגיה של ספרי תורה. אמרתי אומנותו ולא אמרתי פרנסתו, שאומנות היתה כאן, פּרנסה לא היתה כאן. לא הוא דרש הרבה, לא הגבאים נתנו הרבה. יצאה אשתו מן העולם והניחה לו תינוק, יצא הוא מן העולם והניח אותו תינוק, כשהוא מועט בשנים. כשעמדו פרנסי העיר וביקשו לכפות על היתום אומנות של אביו, כשם שסירב לדבריהם הרכּים, כך סירב לדבריהם הקשים. בימי זקנתו, והוא מרובה באמידות ושלושת בניו בני תורה ונכסים, היה אומר: אילו נתרציתי להם, לממזרים רחמנים אלה, לאחוז אומנות של מגיה ספרי תורה, סופי כסופו של אבי, שאכל מפּתם של גבּאים, שאוכליה מתים מן הרעב. ומה אמנות אַחז; בּרח מעירו והלך לכפר קטן והשכיר עצמו לבעל משרפות יי“ש, ולא חשש מכינוי וויינר, עושה יין, שלא היה גנאי גדול ממנו, והיה מתיגע בכל היגיעות ואוכל לחמו בזיעת אפיו ממש, ולא ראה מוצא לעצמו מבית עבדים זה, עד שאותו בעלים הביא ממרחק אוּמן אשכנזי, שיבנו לו בית משרפות מתוקן יותר. ונער ראה במלאכה ונמשך לה והתחיל מסייע לאותו אומן, עד שלמד אומנותו, אומנות של חרש־נחושת. המלאכה התחבּבה עליו לא על שום השירים בשבחה, שפירסמו משכילי הדור, שלא זו בלבד שאותו יתום לא ידע מציאותם של שירים אלה, אלא אפילו היה יודע מציאותם לא היה יודע לקרוא בהם, כי אותם רחמנים, פרנסי עירנו, שעטרו אותו בגערות ואנחות היו, כנראה, סבורים שאפשר יתום אוחז אומנות של מגיה, ואינו לומד קודם אפילו פרוסה של תפילה וחתיכה של חומש, ועל כן לא דאגו להושיבו לשולחן מלמד ונמצא בנו של תלמיד חכם ואינו יודע צורת אות; המלאכה נתחבבה עליו משום העניות ומשום שאמרו: מלאכה־מלוכה, ודרכה של עניות שהיא נמשכת למלוכה. זריז היה במלאכתו ונתבקש לכפרים הרבה, שבעלי אחוזות שבהם צריכים היו כלי נחושת לבתי משרפות ולבתי מיבשל. והיה נוטל שכר ראוי וכיסו משתפּע אילך ואילך, אולם כשחזר לעירנו, לא נמצא שיהא קופץ להשיא לו בתו, הרבה חכמים ומשכילים היו בימים ההם בעירנו, מהם שקראו בביכורי העתים, מהם שכתבו בביכורי העתים, ולא ידעו שבח גדול משבח המלאכה, אבל אילו בא אותו בחור לפניהם, שלמד מלאכה של חרש־נחושת, ספק אם לא היו זהירים בריווח של ק' פסיעות בינו לבינם, לא כל שכן בנגיעה. ניכר, אותם המשכילים, כרוב בעלי סיסמה בכל הדורות, היו מעשיהם מכחישים מדרשם. אולם אם לא עמדה לו לאותו בחור ויתום הצלה ממקום של משכילים ובעלי בתים, עמדה לו ממקום אחר, ממקומו של אדם אחד, ר' יוסף אֶלקנה שמו, שנתן לו בתו, ר' יוסף אלקנה אדם עני היה ולא היתה לו פרנסה, לא על שום שלא טרח בה אלא על שום שלא יכול היה לטרוח בה. ועל שום מה לא יכול היה לטרוח בה, על שום אביו, ר' יוסף משה, שהיה מגיד בזבורוב ובזאלוזיץ, שחיבר כמה וכמה חיבורים בדרוּש ובחסידות ואף שימי חייו, כברכת רבו, נתקיים בהם הכתוב: את מספר ימיך אמלא, שמנין ימיך שמונים, לא היה בידו להוציא חיבוריו להנאת הרבים ולפני פטירתו ציוה על בנו הקטן, שיטיל על עצמו אותו משאוי. היה בנו, ר' יוסף אלקנה, מסבב בעיירות ובכפרים ומראה חבוּרי אביו לעורר לב נדיב ומצרף פרוטה לפרוטה להוצאת הכתבים, וביתו נמקים ברעב. ושמח אני, כי מי שכוחו גדול בתיאור, הוא ש”י עגנון, הביא בסיפורו, הנקרא הכנסת כלה, את ר' יודל שלו לעיר זאלוזיץ ואנו רואים בדיוקנה, ואנו קוראים בו באותו ספר, מהדורה קמאה, כרך ראשון, עמוד קט“ז: וזאלוזיץ מקום נאה ונהר מפסיק באמצע בין העיר הישנה ובין העיר החדשה והן עומדות זו כנגד זו ומסתכלות במים כשתי נשים אחת זקנה ואחת ילדה שמסתכלות במראַה לנוי והנהר מבהיק מזיו שתיהן. בין בצות ואגמי מים עומד מבצר ישן ומגדלים הרבה יוצאים ממנו וחורים הרבה יש בהם שמהם היו אנשי המלחמה יורים על גדודי קדר כשעלו עליהם למלחמה עד שבא חמי”ל הצורר ימ“ש והחריבו וחזר הדוּכס ובנאו ועשה בו בית־אריגה. וגן גדול מקיף את המבצר ותרזות נאות צומחות בו ומנצניהן עושים אנשי העיר משקה כטי”י וכקאוו“י. והעיר מלאה בתי כנסיות ובתי מדרשות ואנשי השם יושבים שם ולומדים תורה מתוך הדחק בפרישות ובחסידות ותמיד לבם בוער בקרבם לקיים מצוות הוכח תוכיח את עמיתך. דבר זה ירושה הוא להם מן המגידים הגדולים שהיו בזאלוזיץ שהיו מעוררים לבותיהם בתוכחתם.עד כאן דברי המספר, ונעיר, כי לשון המגידים הגדולים, שבפי בעל הכנסת כלה, מכוון לדודו זקנו, ר' בנימין בעל אמתחת בנימין וחלקת בנימין ותורי זהב ולאבי זקני ר' יוסף משה בעל ברית אַברם ובאר מים, ששתו מבאר ראשונים, כתלמידי המגיד הגדול, והיו ממפרסמי החסידות, אולם חוקר החסידות בימינו, שרואים את הסמוך ואינם רואים את שאינו סמוך לא נתנו דעתם עליהם, כראוי להם. שמח אני שבעל הכנסת כלה לא די שהראה עיר זאלוזיץ והזכיר את אבי זקני הוא גם מתאר את בנו, ר' יוסף אלקנה, על דרכו ומידותיו וכך לשונו, שם, עמוד קי”ט: והחסיד רבי יוסף אלקנה לא זכה להדפיס אלא פירושו [של אביו] על הגדה של פסח, ואילו את חיבורו על חמשה חומשי תורה ועל ההפטרות ועל חמש מגילות וכן דרושים שהיה דורש לעורר לבותיהם של ישראל עדיין אתו בכתובים. בוא וראה מעלת חיבורו שרבי יוסף אלקנה בעצמו שמע מפי אביו המחבר זכרונו לברכה שאמר מובטחני, כי שכיבנא רש“י ז”ל נפיק לוותי דתריצנא דבריו בקושטא. ימים הרבה היו הכתבים מונחים עד שהגיעו לידו של רבי יוסף אלקנה מהם בלים מהם מטושטשים עד שכּהו עיניו מאורם. אבל רבי יוסף אלקנה לא הניח ידו מהם עד שהעתיקם. בימות החורף היה יושב עד חצות לילה ומעתיק כל דיבור ודיבור ומדקדק שלא לשנות אפילו את הלשון. שכב לישון ונזכר ששינה היה קם ומתקן. נקרשה הדיו היה ממתין עד ששופעת וחוזר וכותב. וכשראה שהוא בא על ידי זה לידי עיכוב לא היה ישן אלא אם כן הניח את קסת הסופר במטתו. וכבר שיבחו חכמים את הכתבים אלא מחמת הוצאות הדפוס לא זכה להוציאם.

עד כאן לשונו זהב של בעל הכנסת כלה, מכאן ואילך לשוננו, המספרת בבנו של המגיד, הוא ר' יוסף אלקנה, המסבּב בעיירות ובכפרים, מסבב ונאנח, מסבב ונאנח. ועל מה הוא נאנח, על ימיו האובדים בטלטולים ועל ביתו המשוקע בעניות. נראה, לא קלים היו עליו הטלטולים האלה, אם גם בהסכמות להגדה של פסח בפירושו של אביו – שקראו באר מים על שמו ושם אבו ושם אמו, שתיבת באר ראשי תיבות בן ר' אלקנה ואף בן אִשה רייזל – לא נשתיירו אלא כסימני־דרכו. הנה הוא בערים הסמוכות כזלוצ’וב וכזבּאריז וצדיקיהן כותבים לו הסכמות ושניהם לשונם רודפת את הקיצור והנה הוא מרחיק מעט והרי מז’יבּוּז' הרחוקה יותר ובה ר' יהושע השיל מאַפּטאַ והוא כותב לו הסכמה ואף לשונו מוּעטת, והרי זידיטשוּב הקרובה יותר ובה ר' צבי הירש והוא כותב לו הסכמה ומאריך קצת בלשונו ומעיד על עצמו, שאף שאין מדרכו לבוא בסמיכה על ספרים שדפוסם חדש, אין נדרו נדר לענין המחבר הזה, שהיה אהוב עליו ביותר, מאחר שהכירו פנים ושמע מפיו דברים, שהמתיקו את הנפש. הצד השוה שבהסכמות, שנכתבו אילו חדשים לאחר פטירתו של המחבר, שהיתה בכ“ד אלול תקע”ה, שהמסכימים הם מגדולי החסידות וספר שנדפס בהסכמות כאלו בימים ההם ומחברו ממפרסמי־החסידות בעיירות הסמוכות לטארנופול, ששלט בה רודף־החסידים הנודע, ר' יוסף פרל, ודאי היה עלול לכמה וכמה סכנות. שמא מכאן מסתברת הטירחה להשיג הסכמה נוספת, שתהא כתובה בידי מי שאינו חשוד על החסידות אבל אהוב על החסידים וחשוב על המתנגדים ואף המשכילים נוהגים בו כבוד הרבה, הוא הגאון המפורסם בעירנו ר' אפרים זלמן מרגליות, שהסכמתו היתה ודאי קמיע נאה מפני מיני מזיקין. סומה שלא אטעה, אם אשער, כי לא מעט כיתת ר' יוסף אלקנה את רגליו לביתו של אותו גאון ולא מעט נפתל אותו גאון בנתינת ההסכמה, ובעירנו אף נשמרה הלצה על ביקורו של אותו עני בביתו של הגאון העשיר, שלא מצאו בביתו, אמרה לו אשת הגאון, שיישב וימתין. ישב וראה כלי־היקר ואוצר הספרים, אמר: האח, האח, נכנס הגאון שאל: מה תמיהתך, אמר: עתה ידעתי סוד תורה וגדולה במקום אחד. שאל הגאון: ובעירך לא ידעת כזה וכזאת; השיב: אצלנו, בזאלוזיץ, מי שיודע לקרוא שער של ספר ויש לו שק בולבוסים במרתפו, אומרים עליו: תורה וגדולה במקום אחד.

אך נחזור לאותה הסכמה ונעיר כי מלשונה אתה שומע בבירור, עד כמה אותו גאון התקשה בה. הבין מדעתו, שהחיבור שהובא לפניו יש בו צד של חיזוק ראוי לספרי־החסידות והוא כותב: ולא אוכל להתעלם, כי אין דעתי נוחה בהדפסת ספרים המושכים לבו של אדם בהגדה, כי בדורותינו זה, שהלבבות מתמעטים, הלואי שיספיק הזמן ללמוד הלכות הצריכים להנהיג את עצמו ללכת באורח חיים ואין צריך לומר לדעת להבין להורות מיד ולדורות. ואף על פי שכתב כן, הוא נותן הסכמה, וכך טעמו: אפס כי זה האיש משה ידענו מה היה לו, כי מנעוריו היה שוקד על התורה ועל העבודה ומופלג בפרישוּת ובחסידות ומשמיא קא זכי ליה שהגיע לגבורות, עד כי גוע לא סר תומתו וכאיש גבורתו ודעת נוספת ורוח אלהים מרחפת. ולא זו בלבד, אלא הוא מעיד ואומר: וכמה פעמים שמעתי ממנו דברים מתוקים מדבש מנופת ובלי ספק אצלי, שלא הרים משה את ידו כי אם בדברי חכמה ומוסר אשר הם שוים לכל נפש.

ודאי היתה אותה הסכמה חשובה ביותר, שלאחריה לא נתבקשה הסכמה נוספת לאותה הגדה של פסח בפירוש באר מים, שיצאה כשנתים לאחר פטירת המחבּר, ונדפסה תחילה במזיבוז. חביבה היתה עלינו אותה הגדה, וכתמי־יין שבה הם כשייוּרים של כמה דורות, כריכתה מנומרת ובאמצעה כצורת לב, הגזורה בנייר מכחיל, ושעל כן נקרה לנו גם בשם די הגדה מיט’ן הערצעלע. מהדורה זו אינה משונה מאחותה, הגדולה, אלא שנוספה לה הסכמה של ר' צבי הירש אורנשטיין, רבה של לבוב. הפירוש להגדה שני חלקים בו, האחד נגלה והאחר נסתר, ואבי כאביו היו קוראים בנגלה בלבד, שהנסתר היה עלוּם מהם. שעה של זחיחות־דעת משכילית היה אבי אומר: נגלה לשפויים בדעתם, נסתר לשאינם שפויים בה. בימי מלחמת־העולם, לאחר שנעקרנו מביתנו וטלטלנו ימים ולילות בעיירות ובשדות ובאנו לעיר לבוב מצאנו בה את אבי, שהיה בחיילות, וכשראה ענינו וידו קצרה להושיע, שאל: שום דבר לא הצלתם, אפילו דבר קטן שטלטולו קל כאותה הגדה של פסח. כשחזרנו לביתנו, מצאנו אותו שומם ושדוּד, שברי כלים מתגוללים על הרצפות, הכל כגל מפולת, ורק אילו דברים קטנים מוטלים בלא היזק, וכמה שמחנו לראות על גבם אותה הגדה, שהיתה כמחייכת כנגדנו בתכלת לבה. הגדה זו אפשר להשיגה, אותה ואפילו קודמתה, גם כיום מידי מוכרי ספרים עתיקים, ושוב יצאה מכלל יקר מציאות, לאחר שנמצא זקן, והוא שארנו הרב ר' יעקב מאיר בלייך, ובעצם ימי מאורעות הדמים בארצנו, הניח את צפת עירו והלך לירושלים והדפיס אותה הגדה בשלישית והוסיף עליה הסכמות של רבני הדור. אולם אינה דומה הגדה שאתה נוטלה מידי מוכר־ספרים כספר שאתה נוחלו מאביך, שנחל אותה מאביו והיא כקו העובר בין בתרי־הדורות בתולדות־משפחתך, כל שכן אם הספר עצמו נכתב בידי אבי־המשפחה.

ימים שר' יוסף אלקנה היה עושה בערים ובעיירות, עלתה ולא עלתה לפניו עניוּת ביתו, עלו ולא עלו לפניו בנותיו המזקינות והולכות. עלה ועלו – נוסח אבי זקני ר' משה; לא עלתה ולא עלו – נוסח אחיו, דודי זקני ר' חיים, שתחילתו עוסק בבית־מזיגה בכפרנו, אמצעיתו עוסק בבית חרושת לחותמות בוינה וסופו עוסק בעניני־בנק בלבוב, מאחרוני המשכילים בעירנו היה וכל הנוגע ברבונותו של השכל כנוגע בבבת־עינו. דור אחרון שהחזיר כבוד לחסידות ולחסידים וסופריו כותבים בשבחה היה לו כדור ששכלו כהה ובינתו ניטלה הימנו. כשראה אותי מפליג לספרות של שירה וחקירה, המרוממה את החסידות, היה אומר: משעלו המניות שלהם, ודאי תתכבד באבינו זקננו ר' יוסף אלקנה, ואני אין הוא מכובד עלי. הגע בעצמך, אדם מניח ביתו הפקר, שיוכל להדפיס ספרי אביו ואביו, אף שהוא אבינו זקננו, אני אומר לך שבדקתי במה שכתב ואינו ראוי שאדם יפקיר עליו ביתו. הוסיף ואמר: ומה שיאמרו לך שטרח והשיא בנותיו, ודאי לא הוא טרח אלא אשתו טרחה. משערני, כי מה שמספרים בכמה מאותם חובשי־ספסל יפה גם לו. כלומר שישב וחרק קולמוסו שלו, נכנסה אשתו ואמרה לו: תמחול בטובה, יוסף אלקנה, תטריח עצמך ותיכנס לתנאים של אסתר תחיה; עמד ברישול מכסאו, לבש את הקפוטה והתחיל מתאנח, שהוא אנוס להתיגע בהכנסת היד לתוך השרוול: אוי, צער גידול בנים, צער גידול בנים. אולם אחיו, הוא אבי זקני, ר' משה, אף שקרא כתבי־העת של משכילי־הדור ולא היה מתנמנם אלא מתוך שבנו יחידו, הוא אבי מורי, קורא לו מתוך כרכים ישנים וחדשים של “המבשר” ו“העברי אנכי”, לא היה מן המשכילים, ולא בז לא לאביו זקנו ולא לספריו ושעל כן אמר: פעמים הרבה היה אבינו זקננו, ר' יוסף אלקנה, בא לעירנו ושופך את לבו המר לפני גיסו המורה־צדק ר' ישראל הלוי, והיה אומר: כמה אני מיצר על בתי אסתר; שמא אתה יודע נער יתום ואני משיאָה לו. שאלו גיסו3: יתום דוקא; השיב לו: ראיתי אבא בחלומי ואמרתי לו לבי המר, אמר לי: יש נער יתום, יש נער יתום. שמע גיסו החלום, אמר: מעט יתומים אתה מוצא בעיר גדולה כזאת, אתה יוצא ברחובה, אתה מלקטם מלוא חפניים. יא ר' יוסף אלקנה לרחוב, שאל: יש כאן יתום, יש כאן יתום; תמהו עליו הבריות ואמרו: בחור פלוני, יליד עירך, זאלוזיץ, העומד ועושה בכלי־נחושת ואין בו תורה ואין בו דרך ארץ, יתום עגול הוא. כשם שלא יצאו ימים מרובים ואותו יתום עגול, הוא אבי אבי זקני שאני נקרא בשמו, עמד תחת החופה עם אסתר, נכדת המגיד מזאלוזיץ, כך לא יצאו ימים מרובים ואותו יתום הניח אומנותו ושכר לו את האכסניה האדומה שבכפרנו ואשתו אסתר, צדקת וחכמה, שכרה לו מלמד שלימדו יום יום, תחילה תפילה כתיקנה, ואחר כך מעט מקרא וגמרא, והיה לומד ומוסיף ולא הפסיק לימודו זה מפי מלמד עד זקנה ושיבה.

אהבת־החיים שבו וחריצות העשייה שבו עמדו לו שיעשיר וילך, ביחוד משנעשתה האכסניה האדומה מרכז לרוב תנועה של הברחת־סחורות מתחום־עירנו, העיר החפשית, לתחומה של שאר המדינה. זריזותו היתה מקפצה מעסק לעסק – כאן חכר יערת דבש וכאן חכר בריכה של דגים וכאן חכר טחנה של ריחיים או של רוח. אכילתו יצא לה רוב פרסום ואמרו עליו: ר' ברל, משסיים תפילתו, מעמידים קערה של חמיצה לפניו ושיעורה כדי ארוחה של מנין יהודים, והוא טובל בה שבע חלות קטנות הנקראות שטריצליך. ומשכּנס הכל לבית־הבליעה שלו וקינח בפשטידה המשוטטת בחמאה, הוא אמר: ברוך השם, סעדתי לבי קצת ויהא בי כוח לאכול פת שחרית. אפשר ביקש לפצות, באותה אכילה, ימי־רעה של ילדותו, כשקיבתו היתה תובעת צרכּה ולא נענו לה אלא אנחות הברייות היפות. וכשם שאַהב לאכול אהב להאכיל – שולחנו תמיד כעיר נצורה היה והסועדים קרובים וקרובי קרובים וכעין קרובים וכעין קרובי קרובים, וסיעה גדולה של משרתים ועוברי דרכים, וסיעה גדולה של משרתים ועוברי דרכים, אם סוחרים אם מוכרי ספרים, אם מבריחים אם ליצנים וכלי־זמר, אם עניים ואורחים פּורחים בעול. הכנסת־אורחים היתה בה ידה הפתוחה של האכסנאית, מרת אסתר. אביה לא נתן לה נדוניה, אבל נתן לה מה שנחל מאמו, אשת המגיד, כלי קישוט נאה והיתה קשוּטה בו תמיד והוסיף זיו על זיוה. אביה לא נתן לה מלבושים וכלי לבן, אבל נתן לה מה שנחל מאביו, המגיד, יראת השם ואהבת הברייות ולב מבין ופה מפיק מרגליות. מה שהחסיר המזל מבעלה, ר' בּרל, היושב יום יום כמה שעות כתינוק לפני רבו ולומד ביגיעה שיעורו, השלים בה, שהיתה בה בקיאות בדברי תורה ודבר חכמים, פתגמי חז"ל שגורים בפיה, עד שאחד מקלי־עולם, שהיה רב של פורים, שילב בתורותיו גם תורה זו: ניכר שבעל המגילה כתב מגילתו בפורים ולפי שכתבה בפורים מבוסם היה ונשתבש לשונו. הרי אנו רואים את בעלת הבית שלנו, אסתר תחיה, וכמותה כאביה זקנה, מה אביה זקנה מגיד היא מגדת והנה בעל המגילה, שמבוסם4 היה, כתב אין אסתר מגדת. ודאי היתה בה, באשה כבודה ועדינה זו, מידה גדולה של פיקחות, אם ידעה לאַפק כעסיו של בעלה, שהיו מביאים אותו לקנטוּרים ולחירופים, כדרכם של הדיוטות, ולימדה לשונו לכבוש יצר הגידופים ולהמתיק את הדיבור בדרך ארץ. אמרו הברייות: חכמנית זו נטלה שק עבה והתחילה מעדנתו וסופו כמשי מובחר. לא תמיד עמדה לה חכמתה ושעה שר' בּרל פּחז עליו געשו והרעיש חללו של בית וסביביו, בחימה שפוכה, שהגיחה כאותו כוח נדכּא המזנק ממסתר כלאו, ידעה שכל שידוליה לא יועילו והיתה מניחתו לריתחת־זעפּו ורק לימים, כשמזגו צלול ורוגע וזכר־הגעישה נשתקע, היתה משזרה בדבריה, כהערת־צדדין דיבור כזה. ואף על פי כן יפה אמר מי שאמר שהכעס קשה מעבודה זרה. היה משיב לה ותשובתו נמהלו בה קפידה ובדיחות־דעת: כבר אמרתי לך אלף פעמים, שלא קופסות־בּשׂמים אומנותי, אלא דודי־נחושת אמנותי.

אודה, ככל שאני מעלה לפני דיוקנו של אבי זקני, שאני נקרא בשמו, הוא מזכיר לי תמונה קטנה ומרעשת מימי־הילדות. והתמונה – כלוב גדול התלוי בקיר, ובו צפּרי־רננים פעוטות וענוגות וילדי הבית, השמחים בהן, מבקשים להוסיף שמחה על שמחתם והם נוטלים לו לקיפוד, שנמצא להם בגינתם, ועושים לו מדור מרושת באותו כלוב. כדמות קיפוד, המוטל סמוך ולא סמוך לכנופיה של צפּרים רכות וענוגות, נראית לי דמות אבי אבי זקני, ביחוד בשעת שמחה בביתו, הוא בראש המסובים, ומשני עברי השולחן אשתו הלמודה, שלושת בניו הלמודים ממנה, ושלושת מחותניו הלמודים מהם. כשהגיע לימי זקנה ושני מחותניו אלה עמדו והלכו לארץ־ישראל להקבר בעפרה, האחד ר' יושי שו“ב לבית שפירא, לירושלים והאחר ר' יעקב לבית אורנשטיין, שהיה אמיד לפי אומנותו וסופר סת”ם לפי חיבתו, לצפת, שידלו בו: יבוא גם המחוּתן עמנו – היה מעמעם בלשונו כמי שלבו נענה ופיו אינו נענה. ודאי ירושלים וצפת נצטיירו לו אוכלוסיהן כקהל של לביאים ולישים בתורה, כולם בכובעי ספודיק וכובעי צוביל מגובהים, וראה עצמו מתהלך בשטריימל שלו ביניהם, כנמלה בין דוּבים; ואפשר הירהר, שדי לו באותה ישיבה לשולחנו, כשבניו ומחותניו מתנצחים בהלכות והוא יוצא חובתו בשמיעה או בנהימה של אמירת אדרבא, שהיתה מצילתו ממבוכתו. אבל אם הוא לא הלך לארץ־ישראל, הלכה מגבעתו לארץ־ישראל. שעה שר' יושי הלך לארץ־ישראל, באו כל בני־משפחתו ורוב בני עירנו ועשו לו לוויה גדולה, כשנפרד מעם ר' בּרל אמר: מחותן, מחותן, תנו לי את המגבעת שלכם; העומד להתפלל לפני כותל המערבי, אינו רשאי לבקש לא על עצמו ולא על שום יחיד מישראל אלא על כּללוּת ישראל וגלות השכינה בלבד, ולפי שלא אוכל להתפלל עליכם כחפצי, תהא המגבעת שלכם חבושה לראשי, וכשאשא כפיי למרום, תגע זרועי בשולי מגבעתכם ויעלה זכרכם לפני המקום. לימים הוא ר' בּרל אומר בנחת רוח: אין בי, חלילה, כל תרעומת על מזלי, כשנעשיתי בר־מצוה לא ידעתי להתפלל ועתה ברוך השם, אפילו מגבעתי מתפללת לפני כותל המערבי.

ואף שאבי אבי זקני ראה עצמו, במחיצת אשתו ובניו ומחותניו, כננס בפני ענקים, הוא שטבע ביותר חותמו במשפחתנו. האמירה שלו: כבר אמרתי לך אלף פעמים שלא קופסות־בשמים אומנותי, אלא דודי־נחושת אומנותי, נעשתה כמין השקפת עולם. ביחוד אבי מורי, ככל שהיה מדבר בייחוסו, אף שכיבד את זכרו של המגיד מזאלוזיץ ואף שחיבב את אביו זקנו ר' יושי, היה אומר בהדגשה, שלא נחסרה ממנה שמינית של גאוה: אני נכדו של חרש־נחושת אני. אמת, פתגמים נודעים, שנשלבו לפרקים קרובים בדיבורו של אבא, ושענינם זלזול בחשיבות ובהתפארות, שנוהגים מיוחסים, שמוצאם בפאר־משפחות, לא נתכוונו אלא לקנתר. בפתגמים נודעים אלה, כגון דער בּעסטער ייחוס איז ייחוס עצמו, כלומר הטוב שבייחוסים הוא ייחוס עצמו, או ייחוס נאַ כרת, כלומר ייחוס לבית הקברות, שנענו להם פתגמים־שכנגד שהבליטו גודל המעלה של הייחוס, כגון נע דאַי באַזשע ז’איוואַנאַ פּאנא, כלומר ישמרנו השם מהדיוט שעלה לגדולה, או פוּן א חזירשווענצל קען מען קיין שטריימל נישט מאכן, כלומר זנבנב של חזיר אִתה עושה בו מצנפת של שבת – היו כמלחמה בין שני עולמות. פתגמים ראשונים – עולם של בני אדם, שקנו להם מה שקנו בערך ובפירסום בידיהם, תאות־חיים ורכוש מפעפּעתם, בולמוס־העליה בשם ובנכס מלהיב מרצם הגדול; פּתגמים אחרונים – עולם של בני אדם, שאין בידם אלא חשיבות אבות אבותיהם הרחוקים, הליאוּת אוכלת בהם, כוח־פעילותם מצמיק והולך, כיסם כחוש ומדולדל וגאוותם הדשנה עוקרת כל גשר לפשוטי־עם. ראשונים – אין קונטרס יוחסין שמור בידם; אחרונים – קונטרסי יוחסין רבים שמורים בידם.

אבי מורי היה בו כמין רגש של רתיעה מדרך ההתפארות של מיוחסים. היה מלגלג ואמר: כאילו המבקש להתפאר בייחוּס גדול, צריך טרחה יתירה; דייך שאתה מאחיז את עצמך באיזה דיין או רב, ומוּבטח אתה שאותו דיין או רב, שמצאת אותו בבני משפחתך, כבר טרח כמה וכמה טרחות, וּבלבד ששוּשלתו תהא מדובקת לאיזה רב גדול ממנו. ואף אותו רב גדול ממנו יודע סוד יגעת ולא מצאת אַל תאמין, ועשה את שעשה, שיהא מחוּבר לגדול ממנו, והנה גשר ישר נמתח בינו וּבין הישועות יעקב או הפּני יהושע וכדומה, ומשהגעת לאלה, אתה קונה לך בפרוטה קונטרס יוחסין ועיניך רואות דרך מלך ישרה למיוּחס כר' שאול וואַהל שעשו אותו מלך־פולין לילה אחד, ואתה על הדרך הזאת ופוסע בה פסיעות גסות ונכנס לפונדק של גדול אחד וגדול אחר, כולם אריות בתורה ובגדולה, ועדיין לא היה בידך לומר להם שלום עליכם כהוגן ובריוַח, וּכבר אתה רואה את זקן־זקן־זקן זקנך והריהו רש"י בכבודו ובעצמו, ומשהגעת לאַכסניה נכבדה זו, אתה יושב לך על ספסל בבית־המדרש בוורמיזא לפוּש קמעה ודעתך נינוחה עליך, ואתה יוצא לשוק וקונה לך בפרוטה קונטרס יוּחסין אחר, ושוב אתה אוחז דרכך ברגל קלה וישרה, עד שאתה רואה לפניך את ר' יוחנן הסנדלר ואם ההוא אין שעתו פנויה, לפי שהוא עסוק בתיקון הלכות ובתיקון נעליים, ואינו יכול לספר לך בעצמו את שלשלת ייחוסו המפואָרה, אין ברירה בידך אלא לצאת לשוק ולקנות קונטרס־יוּחסין אחר, והוא כסולם־מעלות מאותו סנדלר עד דוד המלך. עתה, שאתה רואה עצמך כנכדו של דוד המלך, אתה יודע ייחוּסך בּבירור מבורר, כלומר שאתה נכדו של יהודה בן יעקב בן יצחק בן אברהם בן תרח. אבל בינינו לבין עצמנו – כלום מי שאינו מיוחס ואינו טורח את כל הטירחה הגדולה הזאת, אין הוא מובטח שהוא נכדו של תרח.


 

כפר אבי ואבותיו

הכפר, שישבנו בו ארבעה דורות, שמו סטאַרי ברודי ופירוּשו ברוֹד ישן, וכך לשון החותם בבית־הכנסת שבו. יש אומרים שנקרא כך על שום שעיקר העיר ברוד במקום הזה, ויש אומרים טעם אחר, והריני מניח את ההכרעה למחלוקת הפוסקים. הכפר עצמו – כששה רחובות בו ורק שנים נקראו בשמות, הרשוּמים בשלטים קטנים בבתיהם. האחד – רחוב רודסוצקי, ממשפחת גראפים, שהיה שר המחוז ונודע כאוהב ישראל, וביחוד היה אוהב את אבי אמה של אמי חורגתי, ר' איציק ספיר; האחר – רחוב הלדביץ', הגוי הזקן, שסופנו לדבר בו בפרטות. אולם קודם שאדבר בדברים של חול אדבר בדברים של קדושה.

לא גדולה היתה עדת־ישראל באותו כפר־לא־כפר, כשמונים או מאה בתי אב. אבל ריבוי־הגוָנים שבה גדול היה משל קהילה שאוכלוסיה לאלפים, כאילו כל הפרצופות נתכנסו בה, שתהא בבוּאַתם של כל ישראל בזעיר אַנפין. הבתים פזורים היו בין משכנות־הגויים, אולם גדול מריחוק־הבתים היה ריחוק הלבבות. לא שדה רחבת־ידים חצצה ביניהם, עולמות חצצו ביניהם. זה היה כעין ריחוק בקילומטרים גדולים של זמן ומקום ונפש. כל העדה רבת־הפנים לא נראתה בכינוסה הגמור, אלא פעם אחת בשנה, ביום־כיפור בבית־המדרש. זה היה מחזה ניפלה ולא־מצוי בעיר הקרובה, ששמונים ואחד בתי־הכנסיות והמדרשות שבה היו כביקעה רחבה למדי, שיתגדרו בה אחד אחד לכיתתו, לסיעתו, לאוּמנוּתוֹ, לטעמו. שם היה בית־מדרש של חייטים, בית־מדרש של קמחנים, בית־מדרש של מחוקקי־מצבות, בית־מדרש של קצבים, בית־מדרש של זגגים, בית מדרש של חייטים, בית מדרש של סנדלרים, בית־מדרש של משרתים, וכדומה לדומה. אמת, המתפללים בבתי־מדרשות אלה לא נתלקטו לפי טהרת־האוּמנוּת, אך בעלי־האומנויות היו בחינת שׂאור שבעיסה. אמת, כמה וכמה מהם לא נשאר מאומנותם אלא צלצול השם בלבד, אף על פי כן כשנכנסת לבית־המדרש של הקצבים, שבני־האומנות הזאת היו המיעוט שבמתפלליו, דומים היו עליך הציורים הנאים שעל הכתלים כמיני פרגודים, שמאחוריהם קבועים ועומדים איטליזים ובעל כרחך חשו נחיריך כריח של שחוּטות, וכן כשנכנסת לבית־המדרש של הקמחנים, אף על פי שלא נמצא במתפלליו אפילו סוחר־קמחים הגון אחד, דומה היה עליך, כי קו שמש זה, שהטיל באלכסון עמוד של אבק מופז, מתרוצצים בו רבואות פתיתי־סולת צחורים. לא כן בבית־המדרש שבכפרנו, שמתפלליו נבדלים היו באומנותם, במלבושם, בשפתם. לא הרי שלוש הכיתות הנכבדות ביותר, שרשה וסלעה של העדה, שתי המשפחות הוותיקות, הקבועות מדורי דורות, וציבוא הזאַוואָלאָקעס, כלומר הגרוּרים, שעמהם נמנתה גם משפחתנו, שאפילו ישבו בכפר כארבעה דורות, לא יצאו מכלל גרים, כהרי פקידי טחנת הקמח הגדולה, או פקידי המלבּנה הגדולה, לא כל־שכן פקידי בית הזיקוק הגדול ליינות שרופים ובית תבשיל השיכר וטחנת הגריסים ודומיה. נתערבו שטיימליך, מגבעות עגלגלות, מגבעות רכות, כובעים כבדים, צילינדרים לשלושת מיניהם – גבוהים, בינוניים שתיקרתם שטוחה, וסוג של כּוֹי שתיקרתו סגלגלת. וכדרך שנבדלו בכיסויי־ראש נבדלו בשאר מלבושיהם, שיעורי־טליותיהם, אם ארוכות, אם בינוניות ואם קצרות, ובכיפותיהם, אם ירמולקה ואם קאַפל, אם של צמר, אם של סאמיט, אם של אַטלס ואם של לוּסטרין. אבא היה אומר: בית־מדרש שלנו, אינו, להבדיל, בית־מסחר לסחורות קולוניאליות, שסוגיהן שונים ושימוּשן דומה; בית המדרש שלנו הוא, במחילה, שפעצערייוואַרענגעשעפט. אבל ליצן אחד היתה הגדורה אחרת בפיו: סידור כל בו רעקטע די יידישע וועלטאויסשטעלוּנג, דהיינו: סידור כל בו כתיב, תערוכת־עולם ישראלית קרי.

אולם אם הגברים היתה בהם מידה של אורך רוח ועמדו בשלוה כל אותו יום, הרי נשיהם לא זכו למדרגה זו, אפילו ביום כזה, שכל ישראל מטרידים ברוב דברים את סלחן ומחלן של שבטי ישוּרוּן. לא בימי היה אותו יום כיפור, שנעשה כיום השוק ועזרת נשים קלטה כל החירופים שבעולם, אבל שמעתי, כי היה זה יום גדול, ונתבלבלה תפילתו של החזן ר'' משה בעל שם, והשמש, ר' הנזל פלוּסטר, עלה בסולם וצעק לתוך האֶשנבּים של עזרת הנשים, שעה ארוכה ובלי הפסק: מקום קדוש, מקום קדוש, מקום קדוש – עד שכּלו רוחותיו ונתעל, ונפל ונחבטו רגלו וצלעותיו ונשאר מום־עולם. מאותו יום כיפור ואילך לא עזרת־נשים אחת היתה אלא שתי עזרות־נשים, ולא מחיצה של מסך או יריעה הבדילה ביניהן, אלא קיר הבדיל ביניהן, ולא עוד אלא כל הקירות שבבית־המדרש היו עירוּב של קרשים וקני סוף וחמר, ואותו קיר של לבינים היה. אבא היה אומר: יודע אתה, על שום מה אותו קיר נבנה לבינים, על שום שבימים ההם לא נודע ענין של עירוב ביטון וברזל. עזרת־נשים אחת נקראה יהודית ועזרת נשים אחת נקראה אשכנזית. ראשונה – אפילו נשים, שדרכן שהן מגדלות שׂער ומתעטרות במגבעות, באות אליה עטופות מטפחת; אחרונה – ישיבה בסילסולי־שער ופאר־מגבעות היא מצוה של חובה. ראשונה – נשים, אפילו יש בידן מחזורים עם תרגום אשכנזי: פעסטגעבּעטע פיר איזראעליטען, הן מניחות ממחטה שלהן, שתהא חופה על אותיות הלעז; אחרונה – הכל מחזורים כאלה על עמודיהן ופתיחתם ענין של רשות. ראית תינוק ופירורים של מגדנות פזורים בסביבי־סנטרו ואתה יודע, שאמו לא האכילתו ביום הקדוש, אתה שואלו מי פירנס אותו במצוה של לעיסה ביום שאין הלעיסה מצוה, הוא משיב לך: הדודה בבית־המדרש של הטרפניאַצ’קעס.

בית־המדרש בנין נאה היה. מובטחים היינו – שבתי־ישראל שבכפרנו אינם עתידים ליחרב, לפי שבית־המדרש גבוה היה מכולם, אלא שהוא עצמו נחרב שלוש פעמים, פעמיים על שום שהגבאי, ר' הרץ, ושלא לבייש זרעו, איני פורש חניכתו, צריך היה, במחילה, דמי־ביטוח, שהספיקו גם לבית־מדרש חדש ומפאר וגם לבדק־כיסו שלו. ידענו בפרטי פרטים גם את דרך־ההבערה גם את שמו ושכרו של המבעיר, והשכר כתר אחד, כשם שידענו שבכלל־היודעים נמצא גם הסוכן של חברת־הביטוח, מר יודל ושלא לבייש איני פורש חניכתו, שהיה אומר: ומה מזיקך, שבית־מדרש יתחדש וכיס־גבאי יתחדש וחברת־הביטוח, שתשלם את נזקם, יימשכו לה קופצים חדשים, ואף המבעיר, מיכאש הילאש, יקנה לו זוג־נעליים ובקבוק קוניאק. גבאי זה, שהחזיק עדיין בגבאותו, כששנת המאה שלו סמוכה לו, לא היה בימי מיושבי־הכפר, אלא ישיבתו בעיר, אך עדיין נהג בכפרנו ביד רמה, כספי־בית־הכנסת נחשבו לו כממונו ואין ממחה בידו. תחילה ראש־מסייעיו, ר' גרשון הסוּמא, שראה עצמו מיוחס גדול, לפי שנסע לוינא וישב בה כמה וכמה שבועות. חולי היה בו, ולא מכובד ביותר ועל שום החולי הזה נקרא בשם ר' פיסטעל ונסע לרפאו לוינא וחזר ונתעוור. מי שניסה לקטרג במה על הגבאי, היה הסניגור העיוור סותם טענותיו ובסיום־דבריו היה מכריז ברוב־חגיגיות ודרך־פוסק אחרון: מה, אני שהייתי בוינא וראיתי את הקיסר, ולא פעם אחת ראיתיו אלא בכל יום, שבעה שבועות תמימים ראיתיו – אתה, שלא הוצאת חוטמך מחוץ לברודי נוּמרוֹ 1 ומחוץ לברודי נומרו 2, מבקש ללמדני בינה. ביחוד היה הגבאי נעזר בסניגורו העיוור בשמחת־תורה, יום־הבחירה של הגבאים. באמת, גם ענין־הבחירה וגם ענין־הגבאים בלשון־רבים לא בא אלא למראית־עין ולתפארת מליצה. סדר הבחירות היה מתקיים שנה־שנה כהלכתו – השמש, ר' הנזל פלוסטר, עומד ומכה בפראלניק וקולו מצריד והולך, הוא קרא: מי בעד פלוני ילך לימין, מי בעד אלמוני ילך לשמאל – והקהל נפלגים, אלה מימינים ואלה משמאלים ור' הנזל ושני זקני העדה, ר' הנוכל באַללר ור' מיכל’ה שפירא שבימי היו בני מאה ומעלה, מפקחים על מנינו של ר' הנזל, והנה־הנה הגיע המנין של הדעות לגמרו, ופתאום כל בית־המדרש כפקעת מבולבלת, מארבע פינות הבית מתעופפות אַלונטיות, שצרורים בהן צרורי אבנים, שני הפלגים מסתכסכים, ימין ושמאל אנדרלמוסיה אחת, אלה צועקים: אתם שהרגשתם, שמיעוט אתם, הטלתם את המבוכה; ואלה צועקים: אתם שהרגשתם, שאנחנו רוב, הבאתם את היללה הזאת; ר' הנזל צועק, באחרית־כוחו, וקולו צרוד עד תומו ומיואש עד תומו, ר' הנוכל באללר יורד מעל האַלמימר מצד ימין, מנענע בידו, ואומר: בייזאַלאָוויע, כלומר הפקרות בלא מרות; ר' מיכל’ה שפירא יורד מעל האַלמימר מצד שמאל, מנענע בידו ואומר: האָרע־קאָרע, כלומר היפוך מהופך. פתאום מבצבצת על האַלמימר קומתו של הפרקליט הסומא וקולו מהלך, אדיר ומנצח: פּענדראקעס, כלומר זחלנים, כל מדוי־מצרים יש לכם, ברוך השם, ואינכם חסרים אלא פרלמנט אתם חסרים, ששמואל וידהוף, שכינויו עססיג, כלומר חומץ, יהא רייכסראַטסאַבּגעאָרדנעטער נוּמרוֹ 1ומשה הלפרן, שכינויו האָניג, כלומר דבש, היא רייכסראַטסא־בּגעאָרדנעטער נומר 2, והנה כיבדתם אותנו בקרקס הזה. ואני אומר, שהקיסר אחד הוא, עם שמואל עססיג ומשה האָניג ובלעדיהם. סופו של דבר, שהגבאי נשאר ממילא בגבאותו ואנשי־העיר, כשביקשו להתגרות בבני־כפרנו, היו שואלים לשם הגבאי החדש בלשון זה: ווי הייסט עפּיס דאַרט אייער שפּגעלנייער גבאי, כלומר מה שמו של אותו גבאי חדש־מחודש שלכם. ובני כפרנו, שביקשו ליפטר מבושה וממבוכה, היו משיבים דרך ניגון: אתה אחד ושמך א־ ־ חד…

בית־המדרש הכנסותיו גדולות היו. אמרו: אילו צריכות היו כל הבתולות של ישראל שבכפר להכנסת כלה, אפשר היה בקערה אחת של ערב־יום־כיפור לעשות כל צרכי־החתונות, לזמן כלי זמר, גם את השחורים, לבית טופז, וגם את האדומים, לבית רוזנבלום, להביא כמרשליק את הבדחן המפורסם ר' משה’לה מהובנוב, לשלם רח“ש ביד רחבה, ושישתייר סך הגון לנדוניות. כי כל המתפללים היו מסלקים לקערה, איש איש כיכלתו ולפי הכלל של כל הממעט להתפלל מרבה סכומו, וחילופו במרבה בתפילה, וכיוון שממעטי־התפילה כיסם היה משופע יותר, היתה נתינתם נתינה. היו בהם שהגבאי היה עומד לפניהם וירמוּלקה גדולה ועמוקה בידיו והם מטילים לתוכה מטבעות, שאינם פחותים מבני עשרים פרוטה, שנקראו זעקסערלעך, כלומר: שישיות, עד שנתמלאה מלא־עינה. חייב היה הגבאי ליתן דין וחשבון על הדמים המרובים, סופם ושימושם – היה בהושענא רבה תולה בפתח־הבית פתק גדול, שהיה מנומר עיגולי־עיגולים וקוים, אותיות כל אחת כמרגלית לקוטן ולחן, ספרות סדורות מערכות־מערכות, כחיילים בגדוד, ובשוליהם בכתב גדול ומיושר, באותיות של קידוש־לבנה, סיכומם של החשבונות להכנסה ולהוצאה, שנתעיינו בדיקדוק, ושווֹת היו כשתי טיפות מים. מתחת למסכת־ממונות זו כיכּר צבא עלז ומופקר של אותיות מסולסלות, שכל אחת היתה מתפנקת מעצמה – חתימתו של ר' הרץ, שמו ושם משפחתו. מי שביקש לסמוך על הפתק הזה ולראות בו דברים כהויתם, לא נפטר ממנו בלא קריאה: הו־הו – מריבוי של פליאה ומבוכה כאחת. שכן נמצא בו כתוב, כי ה”ר הנזל פּלוּסר, שמש דכאן, פרנסתו 400 כתר לשנה וניתנו לו במזומנים מקופת הקערה והנדרים, הערל יאַן מן הליפקעס עבור הבזעמעס, כלומר מטאטאים, לכל השנה 100 כתר במזומנים. מלא, הכל ראו את ר' הנזל ובני ביתו ומלבושם סמרטוטים, בגדי יום טוב שלהם מטולאים, מאכלם בצמצום, בניהם עבדו בשערות דבר אחר ושכרם שיבוש – אבל ר' הנזל משנשאל, אם זכה לראות את הכתרים האלה על כף ידו, כדרך שהכל ראו אותם על דף־הפתק, לא רצה לומר הן ולא יכול לומר לאו, היה משתמט בדרך כך: מסתמא, אם הניחו אותם על ידי – ראיתים. ואם נתעקשת והוספת: ואם לא הניחו מה, נתכעס ר' הנזל ורטן: אם לא הניחו מה; ואם לא הניחו לך מוח בקדקוד, מה. היו מספרים, שנמצאו אברכים ובעלי־בתים, שזקנם לא יצא מגדר שחרורית, ועשו יד אחת והעמידו את עצמו של הגבאי על ערמומיתה. אמנם, איש לא ידע לפרש, מי האברכים האלה, אבל הכל העמידו פנים כאילו ידעום, כשם שהעמידו פנים, כאילו ידעו, שלא נתקשרו אותם אברכים אלא בענין המטאטאים, שלא היו כאותם שעשייתם בבתי חרושת – עטרת קני־הקש שלהם אדוקה במשזר־חוטים כחולים ובית־היד ארוך ומחוטב ושימושם כנוצה למשקל וכיבודם כמירוק של גבישי־כלים, אלא היו אגודות־זרדים, מחוברות חוטי־פשתן, ושימושם כמטילי־ברזל לכובד וכיבודם תוספת סיאוב על הסיאוב. תאמר, מטאטאים אלה דמיהם מרובים, הרי אותם האברכים הבדויים יצאו וחישבו, שאילו היה הגבאי מוציא לקנייתם מאה כתר לשנה, צריך היה השמש לאחוז בידו בחמש שנים מטאטאים, שמנינם גדול מיוצאי מצרים, ולפי שהקונה בסיטונות זוכה בכפלים, יצאו אותם האברכים הבדויים וחישבו, שר' הנזל אינו אלא עומד כל היום, נוטל מטאטא ומטרידו כדי אמירת אַשרי וזורקו, נוטל מטאטא אחר תחתיו ומטרידו כדי אמירת אשרי, וזורקו, נוטל וזורק, נוטל וזורק. וכשסיים מלאכה זו של נטילה וזריקה, הוא בא לפני הגבאי ומוצא אותו, כשנוצת־אוז בידו והוא רושם בפנקס את חשבון־המטאטאים – כבר רשם, ברוך השם, כמין עמוד קטן, שטענדערל צמוק, את המיספר 1, כבר צירף לו כרס עגולה, כמין כעך שבצקו דל וקלוש וחללו חלל, את המיספר 0, ועתה משראה את השמש, הוא שואלו: נו; משיב לו השמש: נו – מיד מצרפת נוצת־האוז, כעך לכעך, והסך של 100 מתוקן בשלימותו. אותם האברכים הבדויים עשו גם בחינה ובדיקה, כמה מטאטאים נתונים ממש בידו של ר' הנזל, מצאו שני מטאטאים, זה בזוית זו וזה בזוית זו, הצניעו בתוכם שתי מטליות קטנות, שנרשם בהן אותו יום, לפי החודש והפרשה. לאחר שבעה חדשים חזרו ומצאו שני מטאטאים, זה בזוית זו וזה בזוית זו, בדקו בהם ומצאו את המטליות, שהצניעו בתוכם. אמרו: אם בשבעה חדשים לא נקנו אלא שני מטאטאים, הרי בשנים עשר חדשים נקנו שלושה מטאטאים שלימים וחלק, שמכלל רבע מטאטא יצא ולכלל חצי מטאטא לא נכנס. סיימו: באמת, פלא גדול הוא, שאפילו אתה עובר כל כרכי עולם, אין אתה מוצא בהם גבאי, היודע להשיג שלושה מטאטאים ומחצה במאה כתר. ואף שלא ידעו בכל הכפר לפרש, מי היו אותם אברכים חכמים, ועל כן הם נקראים כאן בשם האברכים הבדויים, ידעו הכל להוסיף מעשה למעשה. כלומר, שאותם אברכים בדויים לא די שעשו בבחינה זו, הוסיפו בחינה אחרת עליה – שטר של עשרה ריינוּש, שנדר גיסו של ר' יונה, עשו בו סימן קטן. הנודר היה אורח חביב, שבא בכל חמש שנים מהודו לקבר אבות, וידו היתה פתוחה, אלא בנדרים בעלית התורה לא היה מבזבז ביותר. אמרו: ודאי ידו של ר' יונה באמצע, שאמר לו ר' יונה, שכשם שכל הנחלים הולכים אל הים, כך כל הנדרים הולכים אל כיסו של ר' הרץ. הגיעו הדברים לגבאי, נתרעם והכריז: לא זו בלבד שאני מדיר עצמי הנאה מכל נדריכם, אלא שאיני משנה ממטבעותיכם, מטבע שנתתם, אותו ולא אחר ובאותו יום ממש אני מוסר, אם לסופר, אם לבעל־תפילה. ירדו האברכים הבדויים לעיר, נכנסו אל הסופר, ביקשו: הראוני, בטובכם, שטר שנתן לכם היום הגבאי. נתרגז והשיב: ראֵה כוחם של קלי־עולם, הלה מלין שכרי שלוש פעמים שס"ה לילות, והם שואלים לשטר שנתן לי. רקק וסיים: חלום שחלמתי היום ואתמול ושלשום יחול על ראשכם. נפטרו האברכים הבדויים בצחוק ונכנסו אצל הבעל־תפילה, שאלו ממנו מה ששאלו מן הסופר. לא כדרכו של הסופר, שדבקה בו מידה של גסות, דרכו של בעל התפילה, שהיה מעודן במידותיו וקולו קול של רחמים ושל חנינה, אפילו בשיחה בטלה. שאל אותם: פּלאַגערס אתם, כלומר, ביקש להרמיז אותם, שנראים הם לא כאותם שמתענים סמוך לימי הקוֹמיסיה, הבאה לשם גיוס לצבא־הקיסר. הללו, כידוע, היו שטופים בליצנות, ולא הקפידו עליהם, אם נכנסו במתגנב לפרוזדורי־הבתים והוציאו את כל צלוחיות העסיסים והמרקחות והמלפפונות הכבושים והיו מניחים פתק של חשבון בחתימה של מר ישקני או בחתימה ארוכה יותר: הפירמה הראשונה שיר־השירים הקטן ג. מ. ב. ה., והוא נוטריקון לצירוף: געזעלשאפט מיט בעשרענקטער האפטונג, כלומר: חברה בערבון מוגבל, ונעשה, דרך ליצה, נוטריקון לצירוף. געזעלשאפט מיט בעשיסענע האזען, כלומר: חברה במכנסיים ממושתנים. אף לא הקפידו עליהם, כשעברו בלילה והחליפו את השלטים שבעיר, כגון שלט של בית הקהילה נתלה מעל דלתו של קוטל החזירים ושלט של קוטל החזירים נתלה מעל דלתו של בית הקהילה, כל שכן לא הקפידו עליהם בדברים של חידודי־פה ובדיחות־דעת. אמרו לו האברכים בדויים: לא פלאגערס אנו, אלא בודקים אנו את הפלאַגע הזאת, כלומר המכה הזו, שנוהגת אצלנו בגבאות. הבין רמזם, ואמר: כשם שלא ראיתי אותו שטר, לא אראה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אמר ונאנח: וי, וי. הרכינו האברכים הבדויים ראשיהם שידעו, כי אביו באמת צדיק היה והוא באמת מבקש לחם. נפטרו כנכלמים מביתו והלכו עצבים. אמר אחד מהם: מובטחני, ששטר זה ביד הנחתוֹם הוא. נכנסו אצל הנחתום, זימנו כך וכך עוגות וכעכים ומשנבלעו במיעיהם, נטל אחד ארנקו והוציא שטר בן עשרה ריינוּש: נו, פאַניה, כלומר: אדוני, יש לך מטבעות קטנים? נתגרד הנחתום., נטל ארנקו והוציא גם הוא שטר בן עשרה ריינוש. אמר האברך הבדוי: הו־הו מי משיא את בתו, השיב: מי שנתן שטר זה, כבר השיא את נכדותיו. עשו האברכים הבדויים את עצמם תמהים, שאלו: מתושלח הוא, השיב: אם שם הגבאי שלכם מתושלח – מתושלח הוא. חזרו ועשו עצמם תמהים: קיבה שלו אין לה קרקעית, שזלילתו בעשרה ריינוש; הקפיד עליהם הנחתום: אם טעימת חתיכה של דובשניה, לאחר העליה בשמחת תורה, היא זלילה, זוללים אתם. אמרו: כך, אם כך הרי כך. אמר הנחתום: מנהג זה, שהגבאים ישלמו מכיסם את הכיבוד בשמחת תורה, אינו נאה בעיני. שאלו: על שום מה; פירש דבריו דרך שאלה: ואדם הגון, שעני הוא, ואין בידו להוציא עשרה ריינוש, אינו רשאי להיות גבאי. אמרו: המ, המ… הוסיפו: אף על פי כן ראוי לך לבדוק בשטר, שמא מזויף הוא. נתבהל הנחתום ותמה: מה, לר' הרץ אתם מתכוונים; ענו: הרץ לכאן והרץ לכאן, כלום אין אתה אומר בקריאת שמע אל תתורו אחרי לבבכם, נאקך אֵייער הערץ. התחנן בזיע: הרי מומחים אתם, השטר לפניכם ובדקו. נטלו השטר לאור הנר, ראו בו סימן שעשו בו. ניחמו אותו: שטר מקוים הוא. התרעם: אינכם חוששים, שמא תלקו בגופכם, השיבו: לא חשדנו בכשרים, לפי שהשטר הזה הוא, אמנם, מידו של מתושלח, אך אינו מכיסו של מתושלח. משך הנחתום כתפו: אם השטר מקוים, אין לי עסק בנסתרות. ולפי שהאברכים בדויים היו, לא נגלו הנסתרות, וגם מעתה ואילך נתלה בכל הושענא רבה אותו פתק על צבא־ספרותיו הנאות, ובכללו אותו החייל הנאמן – 100 כתר למטאטאים. ומכאן מוסר השכל: יפה כוחו של גבאי אחד ורשע שהוא ממש, מעשרה אברכים רודפי צדק ואינם אלא בדייה.

ועתה נניח עניני־הקדושה על מטאטאיהם ואברכיהם הבדויים ונפלי לעניני־חול, שכולם ממש. נחזור לרחובות שבכפר ונראה בהם הרחוב הארוך, והוא גם דרך המלך, ושני בתים בו, המסתכלים זה בזה והם כטבור וכמרכז. הבית האחד, שבימינו היה ביתו של אותו גוי זקן ומכובד, הלדביץ' שמו, היה לפנים ביתה של אשה גדולה, מנדל’כי שמה, הנקראת על שם בעלה ר' מנדלי ליברמן, שישב על התורה והעבודה, והיא סוחרת עשירה, שכסא גדול קבוע באמצע חנותה והיא יושבת עליו, שולי שמלתה מכסים דפניו וכרעיו ועיניה משוטטות מגליוני הפרייאֶה פּראֶסה להליכות מסחריה, מהליכות מסחריה לגליוני הפרייאֶה פראֶסה. ועל מה מעשיה בישיבה, חולי היה בה ובימים ההם לא נודע ריפויו אלא על דרך שהחולה היה יושב על כסא חלול ומתחתיו סיר שניתן בו חלב, שהבלו טורד ועולה. הבית האחר – האכסניה של אבות אבותי. בשני בתים אלה המו רוב תנועה וחיים, והיו כמשענות לעיר. זכות של עיר חפשית, שניתנה לעירנו עוד בחסדה של הקיסרית מריה תיריזה ושפטרה מחובת מכס מה שהובא מעבר לגבול, היתה, כמקובל, מקור של ברכה ועשירות לעיר וליושבים בה. היא שרוממה את העיר, חיזקתה כמרכז של תורה והשכלה וגדולה, העמידה בה אנשי חשיבות ואנשי תרבות, ביצרה עמידתה כעיר ואם בישראל.

וכיצד היו שני הבתים האלה כטבור ומרכז – העיר החפשית, החופש שלה גדור היה בתחומים מסוימים: מפנים להם כל המובא מעֵבר לגבול פטור ממכס, מחוצה לה כל המובא מעבר לגבול חייב במכס. אמת, המכס הזה אין שיעורו כמכס שבין מדינה למדינה, עם זאת הוא מייקר את הסחורה ומפחית מכוח התחרות שבה. הסוחרים, שנתעשרו במה שקנו סחורות מעבר לגבול במחירים המועטים הנוהגים ברוסיה, ומכרו אותן לכל קצות אוסטריה ומחוצה לה בריוַח נאה, באה להם תוספת ריוח, כשהערימו על בית המכס הגדול שבגבול־הביניים. בית מכס זה עמד בכפרנו וכדי להערים עליו נעשה כפרנו מרכז־ההברחה. כמה וכמה פתגמים אתה מוצא, שנזכרת בהם עירנו ואין הכוונה למה שמובא בשם אומרו, כגון חוקר תולדות האשכנזים טרייטשקה, שהיה משונאי ישראל, ואמר בלעג: כל ישראל שורשם מבּרוד; אלא למה שהוא כאמירה בפי העם, וכן אתה מוצא דיבור נעבּיך אַ בראָדער, כלומר עלוב מברוד, או בּראָדער נאַראָנים, כלומר, שוטים של ברוד, כ’וועל איהם לאָזען רוּפען דוּרכ’ן בּראָדער שמש, כלומר, אקרא לו על ידי השמש מברוד, או וויפל קאָסט אַ ספאָדיק אין בראָדאָ, כלומר, כמה עולה מצנפת בברוד, או אַ סוד פאַר גאַנץ בראד, כלומר, סוד הגלוי לכל ברוד, וביחוד פארפאלן ווי אין בראד, כלומר, נשתקע כמו בברוד וכיוצא באלה. פתגם הסוד לכל ברוד, מלבד שהוא מתבאר מתוך החריזה הנוחה, הוא מרמז על אותם הימים, כשרוב מנין בבני העיר נתון היה למעשה־הברחה בגבול־הביניים, וסוד מעשיהם גלוי להם, לשכניהם, לרשות על פקידיה ושוטריה, לכל העולם כולו. פתגם: נשתקע כמו בברוד מרמז גם הוא על אותם הימים, כשסוחרים היו מבריחים סחורתם בגבול־הביניים ומשנמצאה הסחורה, אפילו מילימטר אחד מעבר לבית המכס, היו משרתי הסוחרים עומדים בפח האכסניה האדומה ומלעיגים על הז’נדרמים ומאריכים לשון כנגדם.

ודאי, פתגמים אף הם בני גורל, ובתמורת העתים באה להם גם תמורת פירושים. זקנים היו מפרשים את שני הפתגמים כעיקרם, אולם צעירים היו נוטים לפירושים אחרים, לפי רמזי־שעתם. היו אומרים, שהפתגם: סוד לכל ברוד לא לימים רחוקים הוא מרמז, אלא לימים קרובים הוא מרמז, כגון ישראל מעבר לגבול שהיו באים לעירנו, בין שברחו מאימת־פרעות בין שברחו מאימת־צבא, משבאו לעירנו, שינו שמם ונשתקעו בה, ואפילו דיבורים מעיד עליהם שאינם מאנשי עירנו, אפילו מלבושם מעיד עליהם שאינם מאנשי עירנו, אפילו הם עומדים בשוק ומצווחים: ממדינת פוניה, כלומר רוסיה, אנו, והכל יודעים, לרבות הרשות ופקידיה ושוטריה, כדרך הסוד הגלוי, אין הם ניזוקים. כדרך שלא ניזוקו הנערים, שברחו לפני דורות מאימת החוטפים והשתקעו בעירנו ונודעו בשם נכדי־ניקולאי והם ובניהם ובני בניהם מחשובי העיר, כך לא ניזוקו אחריהם אלה שברחו מסופות בנגב, מפרעות קישיניב, ממלחמת יפאן. וכן ניתן פירוש מחודש לפתגם: נשתקע כמו בברוד, שהכוונה אינה לסחורות בימי העיר החפשית, אלא לימים שלאחריה. היו בעיר רבים שענין ביטולה של זכות העיר החפשית נתן בהם תקוה טובה, ולכשנתבטלה הזכות ראו תקותם נכזבת, שלוחו שליחים לקיסר, שיחזיר לה לעיר זכותה מקדם, אמר הקיסר: גזירה היא שיצאה מלפני ואין אני יכול להשיבה. חזרו השליחים ואמרו: פאַרפאַלען ווי אין בראָד, כלומר, אבוד כמו בברוד.

פירושים אלה וכיוצא בהם, הם כמאמצים לקיים הוראה אקטואלית לפתגמים, אולם דברי מדרש הם ואין פתגם יוצא מדי פשוטו. והפתגם: נשתקע כמו בברוד בעיקר־הוראתו נתקיים באכסניה האדומה של אבות־אבותי. כארבעים פסיעות גדולות בינה ובין בית־המכס הגדול, וסחורה שהובאה תחת גגה, כאילו ניטלה בממש מתחת ידי הז’נדרמים והשומרים הממונים על המכס. מדי פעם בפעם היתה הרשות מעלה את הספק בענין דקדוקים של תחומי המכס והיתה טוענת, ששדה־הפעולה של בית־המכס לצד חומתו האחורית מרובה יותר וממילא סחורה שנתפסה בפתח האכסניה חייבת במכס, אולם בני הכפר ובעלי־האכסניה מכאן והסוחרת מרת מנדלכי מכאן הוכיחו בראיות ברורות, שכשם שאדם אין שדה־פעולתו אלא לצד שעיניו רואות וידיו תפוסות, כך שדה הפעולה של בית־המכס הוא לצד שמכוּונים שעריו ופתחיו ולא לצד אחורו, שהוא חומה סתומה ואטומה. ולמעשה, הממונים על המכס לא היה בכוחם לערער על כך, שסחורה שגולגלה לאכסיה ונכנסה לתוך השער האדום שבפתחה, ויצאה מתוך השער הירוק שמאחוריה, פטורה ממכס, כי אחורי האכסניה היו ודאי תחום שמעֵבר לעיר החפשית. שעל כן רחשו רוב חיים והמולה באכסניה ובעליה, על משרתיו הרבים, היו כנתונים תמיד בטחנה רועשת. כחמש פסיעות חצצו בין אחורי האכסניה ובין טחנת־הקמח הגדולה, אולם המולת הטחנה נבלעה בהמולת האכסניה הגדולה ממנה. מעשה ההברחה נשמר בסיפורי ביתנו לרוב פרטיו והיו מספרים בו בהנאה: ווי אַזוי מיר פלעגען אָפצינאַרען דעם אייגענעם קייזער, כלומר, כיצד היינו מרמים את הקיסר שלנו. מלה: היינו, שנאמרה בפי סבי וסבתי אין להבינה כדקדוקה, כי משפחתנו עיקר־פרנסתה המזיגה, ומעשה הברחה לא היה להם אלא כטפל לעיקר, אפילו כדבר־שעשועים. צד הספורט שבהברחה היה מפרנס את ההומור שבסיפורים אלה – מעשה באמי זקנתי, מרת רוניה, כשנישאה לאבי זקני, ר' משה, עמד חמיה, בעל האכסניה, ר' ברל, וקנה לה כרכרה קטנה, גבוהה ומקפצה על שני גלגליה הגדולים, רתם לה סוס נאה, הושיב גוי, שלבושו כשל רכבי־הפריצים, ואמר לה: אשה צעירה כמוך ראוי לה שתטייל בכרכרה כזאת לעיר. עיקר גדולתה של כרכרה קטנה זו היתה בקרקעיתה כפולה, שהיו מסתירים בה מיני קרינולינה. ישבה אמי זקנתי ברוב חשיבות בכרכרה, כאחת בעלת אחוזה, עברה הכרכרה על יד בית המכס, היו הממונים מברכים בקידה אדיבה את הגברת הצעירה, ואף שחשדו שהטיולים האלה אינם לשמה, לא העזו למשמש בה, אם משום שהיו שרויים בטוב עם בקבוקי־האכסניה, אם משום מיעוט־ההברחה. סבתה היתה אומרת: יום יום היה כרך של קרינולינה מוצנע בקרקעית, והכרכים בסיכומם אפשר לעשות בהם בגדי משי לכל הכלות בישראל, והשוטים הללו אפילו נגיעה קטנה לא נגעו. או מעשה בדודי זקני, ר' חיים, בעודו נער שלפני בר מצוה, היה הולך לעיר, פושט בגדיו וכורך לגופו מיני משי ולובש בגדיו והולך לביתו, בא לפני בית־המכס, הוא עושה דרכו פסיעה פסיעה, מסיח לפי תומו עם הממונים על המכס ונפטר לדרכו בשלום. יום יום היה כורך לגופו מיני משי ולא נתפס אלא פעם אחת בלבדו וכשנתפס, נתעקשו בו הממונים ונתנו אותו בבית המכס וכל כופר שביקש לשלם אביו לא נרצו לו. היום היה סמוך לערב יום כיפור והנער יושב מאחורי השבכות ועם לילה מסתלסל קולו קול של ניגוני ימים נוראים, כחזן המרגיל עצמו ברינה, משרתי אביו הביאו לו מאכלו, ואף תרנגול הביאו לו לכפרות. היה דודי זקני טופח בלילה בתרנגול, שיתן קול גדול ונתעוררו בני־הבית, וראש־הממונים, והוא רוזן מיוחס, בכללם. ירד ראש־הממונים בתחתוניו ופמוט בידו וציוה להשתיק את התרנגול. התחיל הנער טופח באגרופו בתרנגול, ונעשתה קריאתו בקולי קולות, וכל מה שקולו של ראש־הממונים מתגבר, קולו של התרנגול מתגבר יותר. נשמעה צעקת ראש־הממונים מסוף הכפר עד סופו, נתקבצו אנשי האכסניה לראות מה אירע, ראו את ראש הממונים ואין הוא מלובש בגדי־השרד שכפתוריהם מנוצצים, אלא הוא מלובש תחתונים היורדים ומתשלשלים ברישול, אין חרבו חגורה למתניו, אלא פמוט בידו, התחילו מעיזים פנים כנגדו, אמרו: אי אתה רשאי להוציא את התרנגול, מתשמישי־קדושה הוא, אם אתה מוציאו אתה גורע מחירות־הדת, וחירות־הדת רצונו של הקיסר, ומלאכתך לקיים רצונו של הקיסר ולא להפירו. סופו של הנער שיצא עם בוקר ומרוב בהלה ניתן בידו לא בלבד התרנגול אלא גם כרך המשי. וכן מעשה באדם חשוב, מפקידי הרשות, שמחמת זקנה יצא משימושו והקיסר מעלה לו שכרו, ומרוב בטלה הוא מטייל יום יום לכפר, נכנס לאכסניה, אוכל קמעה שותה קמעה וחוזר לביתו בעיר. לכאורה אין הוא מתכוון אלא למנוחת גופו ונפשו, שעל כן הליכתו בשופי, כשהוא נסמך על מקלו העבה, אבל באמת לא בא המקל לשמש טיולו אלא טיולו בא לשמש מקלו. כי המקל הזה תוכו נבוב היה והיה מתמלא יום יום בעיר בדבר האסור ומתרוקן יום יום בכפר. ולפי שהיה זקן ופקידי הרשות, שהוצרכו לדעת, כי ענין מירמת המקל, מירמת דורות היא, עשו עצמם כלא־יודעים ושעל־כן עסקו נמשך והלך באין מפריע. ואם זה הערים על מלכו ולבו לא נקפו, הרי נמצא מי שהגדיל והערים לא בלבד על מלכו בשר ודם אלא גם על מלכו של עולם. הכוונה לאותו אדם, שמשום כבוד נכדיו החביבים עלי איני פורש לא בשמו ולא בחניכתו, ולא היה ממתפללי בית המדרש שבכפר, אלא בוקר בוקר היה הולך לעיר, להתפלל בה. חסידות יתירה קפצה עליו והתחיל מניח שני זוגות תפילין. לימים נתגלה, שיש לו ארבעה זוגות תפילין, שני זוגות, שהוא מניחם בתוך עמודו בבית מדרשו בעיר, שני זוגות, שהוא כונסם בתיקו ושאין בהם פרשיות אלא הוא ממלאם דברים אסורים, המועטים במשקל, כשם שנתגלה שטלית שלו, הוא מניח בעמודו, ואילו טלית, שהוא כונסה בתיקו, טלית פסולה היא, והוא כורך בה כרכים של משי.

כל אלה נובלות־הברחה ולא עצם ההברחה. כי עצם ההברחה לא נעשה לא בידי נשים צעירות מתמוגגות מנחת, לא בידי נערים מתפנקים, לא בידי פקידים זקנים ובטלים, לא בידי בעלי בתים המטלטלים כריסם הגדולה ותיק־טליתם הגדול ממנה, אלא בידי רוב עם, הדיוטות מתיגעים ואינם רואים בשר יגיעתם אלא פת לחם לאכול ומפסח לפסח בגד ללבוש. ולפי שמעשיהם בחשכת הלילות, ולפי שמדורם בגבב־סימטאות נידחות, לא הם שנראו כדיוקן־העיר אלא האשה הצעירה המתמוגגה מנחת, הנער המתפנק, הפקיד הזקן ובטל, בעל הבית המטלטל כריסו הגדולה ותיק טליתו הגדול ממנה. שעל כן אמרו: עיר של אמידים, עיר של חכמים. באמת, היתה גם עיר של אמידים, גם עיר של חכמים, אבל החזית הרחבה והמפוארת של אמידות וחכמה האפילה, ברומה וגודלה, על רוב הבריות העלובות, שידיהם עוסקות בלכלוכית של מעשה־ההברחה. אמרו: צאו וראו המשפחות המיוחסות, משפחות כמרגליות וקאליר ולנדא. אמרו: צאו וראו חכמים וסופרים כיצחק ארטר ויהושע השיל שור וברוך ורבר ובנו יעקב, ואחרים. לא אמרו: צאו וראו הציבור שבפרברים – האבות מסתתרים בלילות בקצות־שדות, האמהות עומדות על המשמר, הבנות משעשעות את הז’נדרמים, ואילו החכמים והעשירים ישנים וכיסם כמתמלא מאליו. אבי, שהיתה בו שנאה למיוחסים שכיסם כמתמלא מאליו, כשהיה מספר בימי ילדותו, ימי העיר החפשית, היה אומר: פלוני, שהיו לו שבע בנות נאות והיו מענגות את הז’נדרמים, וסופו לחם דל בסלו ושמו מתפרסם לגנאי, הוא שהעשיר את העיר, אמידיה וחכמיה.

ואולי מתוך שאני רואה את ימי תפארתה של עירנו לא מתוכה עצמה אלא מתוך פרברה, מתוך הכפר שלנו, מתוך הפירוש של אבי, אין אני מפליג לראייה רומנטית ביותר. יפים הפירות ויפים הפרחים ואפשר להתענג עליהם, ואף לשיר להם דברי־הימנונות, אבל מי שראה את הקרקע הנסתרת, שמתוכה עלו וצמחו הפירות והפרחים, מי שראה את הקרקע, והיא כשדה־חללים, חליי־חיים ויגיע של ברייות שעמלו וכמשו לדשן יבול־אחרים, לא בנקל יצרף קולו למקהלת־ההימנאות. ודאי, עיר של תרבות היתה עירנו ואפשר הדין עם המפליג ואומר: וויימר שלנו, ואפילו האומר: אתונא שלנו, אבל חטא שחוטאים רוב כותבי־תולדות, שאת פני החזית הם מראים ואת ירכתי־הרקע אינם מראים, חטא גדול הוא, משום שהוא חטא לאמת.

פתגם שנאמר בגוי, כגון שהגוי הוא טריפה אבל פרוטתו כשרה, יאה גם לישראל שבעירנו, שהיו מבריחים ומסייעים בהברחה. עמוד נאה בכותל נאה בבית מדרש נאה לא נקבע להם; עליה נאָה ושמנה לתורה לא נועדה להם; אפילו בשמחת תורה היו נוהגים בהם כדרך הנהוג בתינוקות, שמעלים אותם לתורה בחטיפה ובסיטונות; ברשימת השדכנים נרשמו שמות בניהם ובנותיהם בכתב כהוי ובדפים האחרונים; אבל הם ומעשיהם רצויים היו, שאילולא מעשיהם לא היתה האמידות של עשירי־העיר מתבססת כל כך. הם התיגעו, התבזו, עשו את העבודה השחורה והשחירו ממנה, מעבידיהם התהדרו בלבוש שאין בו רבב. ובעוד אמידי העיר ומשכיליה נתונים, אם לאשכנזית המעומלנת שלהם אם לשברי מליצת ישורון שלהם, וכמין חומה סמויה בינם ובין קהל ההדיוטות, עלו וצמחו בתוך מרתפי מעונם ומרתפי נפשם של קהל ההדיוטות, חייטים, גלבים, נגרים, עושי מברשות ושאר אומנים, והמבריחים לסוגיהם בראשם,

צמחים גדולים של שירת עם. מתוכם עלתה החבורה של אוהבי זמר ואוהבי לגימה, דלים שמחים, לבם כשפע של טוב ושפתם שפע של הומור וסטירה, דיבורם כמתחרז מאליו, ומיד כשהוא נפלט מן הפה, מזדווגה לו מנגינתו כזיווג מן השמים, תנועותיהם מעשי מומוס וקונדסים, רגליהם מוכנות תמיד לרקידה וכל עצמותיהם תאמרנה. הלא היא הלהקה המפורסמת של בראדר זינגערס, כלומר: זמרי ברוד, והשלישיה המהוללה בראשם – אביהם ופטרונם ברל מרגליות, הנודע בשם ברל בראדער, וראשי מסייעיו, האחד נקרא בשם ירוחם פיצילעס כלומר: קטינא, והאחד נקרא ראָשע דער נייטאָרינס, כלומר, בנה של רושה החייטת. ניצוצות של אמנות ושירה שעממו מדורות באומני־עמנו וביצבצו בתפאַרתם, אם ממלאכת מחשבת של תשמישי־קדושה, אם מפיתולי־הצורות הנאות של אבני־מצבות, אם מסלסולי־פזמוני־עם שהיו כבני־לוויה נאמנים בעצם־העשייה של מלאכה ומלאכה, אם מצירופי דיאלוגים בנסיוני־דראמה חטופים של משחקי פורים ודומיהם – כל ניצוצות אלה וכאלה, כאילו נתלכדו במזגם ובחפצם של להקת־הזמרים, שבימתם הראשונה קבועה היתה על גבי בסיס בגובהה של קרשים באכסניה האדומה, בית אבות אבותי.

מה שבית אבות אבותי שימש בימת־ראשית לזמרים הללו מילא הנאה גם את אבי זקני ר' משה, וביחוד את אבי מורי, שצירף להנאתו גם תוספת של גאוה. הרי בימינו לא בלבד מאמרי עתונים אלא גם ספרים מיוחדים, שענינם דברי ימי התיאטראות שלנו, היו מדברים בהדגשה על מעשי ברל בראדער ולהקתו, שהשפעתו נמשכה לבנימין זאב אהרנקראנץ, המכונה וולויל זבארז’ר, וממנו לאברהם גולדפאדן, וממנו לתיאטראות המודרניים שלנו. אלא שאבי מורי היה מיצר, שהכותבים הללו אינם מטריחים עצמם לכפרנו, לראות באכסניה, לשאול מפי זקני הכפר והעיר מרישומי־הימים ההם. היה תמה: אם זמרי ברוד נעשו ביניהם מציאה גדולה כל־כך, על מה אינם טורחים לדעת מולדתה. אומרים להם האומרים: בית־משקאות היה בעיר ובעליו פינקוס שמו, ובו תחילת מעשי הזמרים, ואינם בודקים, שמא היתה גם אכסניה אדומה מחוצה לעיר, ובה ראשית מעשי הזמרים. ואף שאבי מורי התרעם, לא היו יכולים לא הוא ולא גדול ממנו בשנים לסייע ביותר לאותם החוקרים, שפזמונות הזמרים נשתקעו ולא מעטים היו, כנראה, גם בשעתם כדבר שכניסתו באוזן אחת סמוכה ליציאתו באוזן אחרת. דינם כדין חייו של ברל בראדער עצמו, שעדיין לא נפסקה בבית חוקרים הלכה ברורה, לידתו היכן ואף פרשת חייו, מעירנו דרך ערים ועיירות עד אותה עיירה ברומניה שנפטר בה, מעומעמת למדי. ואפילו בנו, ר' יצחק מרגליות, שחי בימינו ונודע בשל הכינוי המשונה שחתם בו מאמריו – ים הציוני – לא הבהירה ביותר. אבל הרגשה חיה נשמרה בו באבי מזכר־הלהקה – זכר ימי ילדותו, כשהיו מעמידים אותו על שולחן־האלון הגדול והוא עומס צרור על שכמו, עושה פניו קמטי־צער של גלות ונדודים, והוא מחקה להפליא את הפזמון דער וואַנדראַווניק, כלומר, הנע ונד, ואף בשחרותו ניזונה החמדה הגנוזה והגלויה של השירה וההומור שבו מזכר־הכנופיה העליזה, שהיתה עושה בפזמונות ומחולות בבית מולדתו. אותם ימים הי בערבים רוב בני העיר נוהרים לכפרנו, שנקרא בפיהם בכמה לשונות, אם: אויפס פריי, כלומר, נאות־דשא; אם: נומרו צוויי, שכן חותמת־הדואר של כפרנו היתה: בראדי 2, ואם: אונטער דער קאַממער, כלומר, מאחורי בית־המכס, אם: צו דער אוסטעריע, שבית המזיגה שלנו נקרא לא בלבד אכסניה אדומה אלא גם אוסטריה. באו בני העיר, מהם אמידיה ומשכיליה, ישבו רווחים, שתו בירה או חלב חמוץ ובין כוס לכוס בלעו פזמונותיהם של הזמרים. דברים משל ברל בראדער, שנשמרו בדפוס אתה למד מהם הרבה על עולמו ועולם־עולמו, הם החיים שרחשו מאחורי החזית המפוארת של העיר, חיים של יגיעה ויסורים – וכדוגמה גדולה שיר השומר, שהוא ביום כתף עומס משאות ובלילה כנע ונד שאין עמידה לו, בין אם גשמים דולפים, בין אם צינה אחוזתו, היא צינת־טבת־ושבט, שאפילו שעונה של העיר מעוטף במוכין, היא מפסיקה הילוכו.

אולם דברים, שנשמרו במרוסק בעל פה, שאין יודע מה בהם משל ברל בראדער ומה בהם משל משכיליה, שכתבו בלשון העם, וראש להם הירש רייטמאן, תלמידו וידידו של ר' יוסף פרל, והוא מנהל בית הספר בעירנו, וכן ישעיהו מאיר פינקלשטיין, תלמידו של ר' מנדל לפין, ענינם גם צרות ישראל ועינוייהם, גם בערות הבוערים הם החסידים וצדיקיהם, גם כחש המתכחשים ההולכים אחרי הגויים כסומא בארובה, עניני חיים ומות ועלומים וזקנה, וביחוד מסכת לגלוגים ועקיצות לעשירי העיר, ראשי העדה, מנהיגיהם ודרכם. ואף זאת: דברים שנשמרו בדפוס, לשונם מתוקנת יותר, והיא נאמנת יותר לדרך שבפי העם ואילו רסקי דברים שנשמרו בעל פה, לשונם מעורבת, נוסחה אחת לשונות אשכנז שבה מרובים יותר, נוסחה אחרת לשונות אשכנז שבה מועטים יותר, ומכאן ראיה, שלא נשמרו הדברים כנתינתם. אמת, פזמון שהיה בפי סבתי, מרת רוניה, אף בו מן הקלקול הזה וכך תחילתו: אין דעם שענעם גאַרטען דער נאטור, וואָ די שענען בוימע זינד, דאָרט זיצט איין אלטער זייט פיל יאָהר, אבל פזמונות שהיו בפי אדם אחד, פושט יד, שהיה מדבר בחרוזים ונקרא דער גראַמיוּד, ושבאו לו כנחלה מזמרי־בראד נשתרבבו בהם שינויי לשון שאינם תיקון אלא קלקול. אף על פי כן היה אותו פושט יד מקור נאמן, שהשלים מה שהחסירה סבתי בסיפוריה, שאם לא שמר על הצורה לדיוקה ועשה כבתוך שלו, שמר על הענין וחיותו. תבשיל חם היה פותח פיו והיה מספר בדרכי־לגלוגם של זמרי בראד, שאפילו ר' מאיר קאליר, שהקיסר עשאו אביר ורוזן, והוא אוהב העיר ואהובה שפיזר ממונו לצדקות, לא חשכו ממנו הללו שוט לעגם. היו מראים צורתו, כשהוא חוזר מוינא שישב בה בבית־המחוקקים, וכולו אומר כבוד, גם עם מיניסטרים התהלך כאח ורע, עם הקיסר דיבר כדרך האצילים, ואף על פי כן, משנכנס לעירו וראה את השוטר ברחוב, נזדרז ושמט לפניו כובעו. וכן היו מראים צורתו, כשנכנס אצלו עני שאין פת בסלו, הוא שואלו: מה ארוחת צהריים שלך? אומר העני: מה ארוחתו של קבצן, שטיפקיס מיט פאסאָליעס, כלומר, זרתי־בצק ושעועית; שאל: האמנם מאכל רע הוא; ענה העני: כשם שאין השבע טועם טעמו של רעב, כך אין עשיר טועם טעמו של עני. התחיל הנדיב מטפח בידיו ומצווח: קבצנים מגזמים, קבצנים מגזמים. קרא לטבחת שלו, אמר: היום לצהרים אני מבקש לאכול טשיפקיס מיט פאַסָליעס. תמהה עליו הטבחת. תיקן נוסח דבריו: איני מבקש, אלא דורש. גדלה תמיהתה, אך לפי שגזירת אדוניה גזירה, יצאה לשוק, קנתה סולת מזוככה ביותר, קנתה שעועית, כל אחת עגולה ולבנה ומבהיקה כפנינה, קנתה רוב ביצים ועצמות ממויחות וכרעי עופות צעירים, קנתה מיני ירקות ותבלין, והתקינה סעודת מלכים. אכל העשיר, נהנה ביותר ורגז ביותר; נהנה על שהמאכל משובח בפיו שלו, רגז על שהמאכל מגונה בפיו של אותו עני. קרא לעני והטיל בו רוגזות גדולות, אמר: מגזמים, מגזמים. רעד העני ושאל: מי מגזם, מה מגזם; צעק העשיר: שטיפקיס מיט פאַסאָליעס, שטיפקיס מיט פאַסאָליעס, מאכל־מלכים ואין הוא נאה בעיניך. נטל בכף־הכסף משיירי־התבשיל ותחב בפי העני: הבט ישר בעיני ואמור, שמאכל רע הוא. טעם העני וגמגם: שנה כזאת עלי. נתכפל רוגזו של העשיר: אם שנה כזאת עליך, הכצעקתה. נתסתתמה לשונו של העני וכך הם עומדים על הבימה לפני הקהל, המפרכס מצחוק – ירוחם פּיצילעס, שצורתו ולבושו כשל ר' מאיר קאליר, ובנה של רושה החייטת, שצורותו ולבושו כשל אותו עני, העשיר ברוגזתו והעני במבוכתו, עד שנתגלה עליהם זמר לישיש ולבושו כלבושי הליצנים וכך פזמונו: מיין ווערטער אונד טייערער הערר קאלער; לברית הבט ואל תפן ליצר; עפיס אַנדערש איז אַ יושקע פאַר א גילדענעם טאלער; עפיס אנדערש איז א יושקע פאַ אַ צעבראָכענעם גרייצער; נכבדי יקירי מר קאליר, לברית הבט אל תפן ליצר, אחד הוא נזיד בדינר של זהב, אחר הוא נזיד באסימון מחוק. וזאת להעיר: ספק הוא, אם פזמון זה וכזה, הוא משירי העם, שדרכם של שירי־עם אינם על דרך חריזה כזאת, וניתן לשער, כי מעשה־המשכילים הוא, ואין כאן המקום להאריך.

הזמרים היו מראים גם צורות של פשוטי עם – אם דוד אופה הכעכים, שר' מאיר קאליר היה שוכר אותו בימי בחירות לכהונה נכבדה, שילך בשוק ויפזר כעכים והעם יקפצו עליהם ללקטם, ולאחר שהכעכים נתפזרו ונתלקטו, היה דוד בא לבית המדרש שלו ומתפאר, שכהונה גדולה זו שזכה לה הגביר, לא ממונו שעמד לו אלא הכעכים עמדו לו, ותוך כדי כך שצורתו של אופה הכעכים עומדת ומשתבחת בכעכיה וכוחם, נגלה המלובש כלבושי הליצנים ופּוֹזם: פאָן משה רבני ביז היינט איזט קיין גראאָסער חילוק; סאָס פאָלק לאַזט זיך קיגען אממער בּיליג; אין דער וויסטער מדבּר מיא אַ מעשענעם עֵגל; הויטצוּטאַגט מיט אַ לאָך פי אַ בּייגעל. כלומר: אין בין ימי משה רבנו ובין ימינו אלא מעט, העם אתה קונה אותו תמיד בזילי זול, במדבר השמם במתכת של עֵגל, כיום בחללו של כעך. אף מאורעות שנתפרסמו בעיר לגנות מצאו חידושי־מהדורה במעשי החיקוי והלעג של הזמרים. לא תמיד יכולים היו לנהוג דרך חירות ולפרקים מרובים לא יכלו להסתתר מאחור רמזים גלויים, ואנוסים היו להתחכם ולהרמיז דבר מתוך דבר. ודאי, כשנתגלה בעיר מעשה זיופים של שטרי־כסף ואדם מסוים ומכובד, שו"ב לפי אומנותו, מעורב בעסק, יכלו הזמרים להעלות צורה של אדם בקפוטה ארוכה והחלף נגרר אחריו, והוא תוחב שטרי כסף המזויפים בתוך בתי התפילין שלו, וכשהז’נדרמים מרמזים לו, שהוא חשוד עליהם שהסתיר מעשה הזיופים בכלים של קדושה, אשתו מתגנבה מן הבית ומטלת את התפילין בתוך בית הכבוד, וכך החרוזות: זעהר לאַנג איז די קאַפּאָטע אָבּער נאָך לענגער דער שווינדעל; פאַרגלייזט די אויגן אוּנד זאַגט איממער מיט גאָטטעס וויללען, צוּם סוף זעהט מען די געמיינהייט פון זאָ אַ געזינדל; ער וואַרפט אין בית כסי די הייליגע תפילין. כלומר: הקפוטה ארוכה ביותר אך המירמה ארוכה ממנה, מגלגל עיניו ואמר תמיד בעזרת השם, סופו מתגלה במעשה הניווּל, כשהוא מטיל בבית כסא את תפיליו הקדושים. ניכר שזהירותם, המועטה בכבוד חסידים, נתגברה, כשעניני לעגם גלגלו במעשה־משכילים, שכאן לא נטלו לשון גדולה לעצמם, אלא רמזו רמיזות דקות מן הדקות, בדו מסיבות רחוקות ונפשות פועלות רחוקות, והצעיפו את הענין צעיפי צעיפים. אפשר משום שהפצע היה גם פצעם, שהרי בסופו של דבר לא היו הזמרים אלא כיונקת עצמית, עממית, מאילנה של ההשכלה ומשכיל שנתגלה קלונו, כאילו גילה גם קלונם ברבים. וכן נהגו דרך הסתר וזהירות יתירה בבואם לרמוז על שהטילו אימתם – המגיד ר' שלמה קלוּגר מכאן ויהושע השיל שוֹר מכאן. נתפסו להם שני היריבים הגדולים האלה בתכונה משותפת שלהם, בדרכם לצמצם את פתם, ששניהם לא נתנו לבם לפרנס גופם אלא כדי שמירת החיות. המגיד מאכלו יום יום מעט פירורי בצק בתבשיל, יהושע השיל שור מאכלו יום יום קדירה של כוסמת. שניהם נתונים לתורתם, איש איש על פי דרכו, זה לבססה ולשמרה, זה לפוררה ולמגרה, לא רצו לבזבז חושם ויצרם לגיווני־אכילה, ומאכלם מועט ואחד. עמדו הזמרים וסידרו כעין פולמוס דברים מפולפל בין קדירה של פירורי בצק ובין קדירה של כוסמת, וקהל הצופים מבינים לרמזם ונהנים ביותר.

הזמרים נתפזרו בכל קצות העולם, עמדו להם מחקים רבים, שהורידו את אמנותם היפה כדי מלאכת־הקלוקל. אבל רוחם מצא לו יורשים אחרים, יורשי אמת, הלא הם טובי משחקינו עד היום הזה. בעירנו נתקפח זכרם, שכשם שירידת העיר פיזרה את הזמרים, פיזרה גם את טובי שומעיהם. באכסניה שלנו כאילו חילחלה עדיין בקצות הפינות נשימתם החמה ובעיר להקות של חובבים היו כאֶפּיגוֹנים שלהם, שומרים על קצת דרכיהם, ביחוד על הדרך של שילוב חיי העיר, מאורעותיה ואישיה. אפילו בימים, שעסקי מחזאות היו נתונים בידי צייר השלטים בעירנו, ר' נוח, ששם משפחתו כשם משפחתנו, אך לא היה כהן, נראו עדיין רישומי הדרכים האלה. כשהעלה, למשל, מחזות כגון מירעלע אֶפרת ליעקב גורדין, או הירצלי מיוחס למשה ריכטר, העלה אותם כך, שהכל ראו בהם גורל של משפחות מיוחסים מסויימים בעירנו שנתהפך עליהם הגלגל, ואף כשהעלה גאָט פוּן נקמה לשלום אַש, העלה אותו כך, בדרך של ייחוד האוירה, שילובי רמיזות ומעשה האיפור והמסכות, שהכל ראו לא את בעל בית הבושת, כפי שכיוון לו המחבר, אלא את דמותו העצלה של אותו אדם, היושב ברוַחה לפני ביתו, בית הבושת בעירנו, שאף שהוא משולב מימינו ומשמאלו למערכת הבתים שברחוב, הוא נראה כבדוּל, ואבני־המרצפת שלפניו תמימות, כאילו לא שחקתה רגל עוברים.

נשתקעה בת־קולם של הזמרים, ואך סיפורי מעשיות מכאן ופירכוסים אפיגוניים מכאן, העלו דמותם מעולם השיכחה. רק בימי המלחמה נגלה בעיר מי שהיה לא בלבד כמזכיר דמותם, אלא היה בנערותו עמם מעצמם, רוח מרוחם. הוא אחרון זמרי בּראָד, ישיש מופלג היה, הליכתו שחוחה, רגליו נתונות בסנדלי־עץ, לסתותיו העטורות זקן לבן ודל רועדות, עיניו מיוגעות וממצמצות, אבל עקשנות נוראה בפיו ובידיו. בפיו – הוא לא נפתח לכל אמירה של חול, וקולו לא נשמע אלא בהגייה רפויה של אמירת אמן; בידיו – כאילו לא שלטה בהן זקנה, היו נושאות דליי מים, שעליהם פרנסתו העלובה. עיקר־פרנסתו לא לצרכו בא – אלא לתקן סעודה שלישית בקלויז הקטן של הצדיק ר' שמואל’כן שנקבקר, אחרון ובסתר, בבית הקברות הישן, שנים הרבה לאחר שהרשות פסלתו לקבורה. אך לענין אותו זקן, האילם מדעת, תיקון סעודה שלישית ­ הקניה של החלה הקלועה ושל הדג המלוח – נעשה בעסק גדול; שעות היה עומד ובורר והוגה חפצו ומיאונו בנהימות שונות – כל חלה שניתנה לו, ביקש נאה הימנה, כל דג שניתן לו, ביקש נאֶה הימנו. כל הטירחה שלי ושכמותי להציל מפיו מה מימי נעוריו, ימי העליצות של שירה ומחול באכסניה האדומה, לא הועילה. ניכר, שביקש להשכיח, ביגיעה של מצוות קטנות, זכר חייו וגלגוליהם, לא בלבד את ימי המשובה התמה של זמרה ולגימה בפונדקאות, את הנדודים ברוב ערים וארצות, אלא בעיקר את ימי ההפקר בסטמבּוּל, שנתפס בה לקלקולי מעשים. זקן היה וגלמוד היה ובעל תשובה היה וצריך היה מידה של סקרנות אכזרית ביותר לגרד פצעיו, שהגלידו מתחת לשריוני עמל וצדקה. שעות ארוכות היה יושב במרתף הנפט של מורי ורבי, ר' שמואל קריסטיאַמפּוֹלר, פניו כמזוקפים, ופיו פעור מקצתו, ושומע שיחתו של ר' שמואל, שהיתה כעירוב חידושי תורה ושיחת חולין של תמידי חכמים. ר' שמואל היה אומר: כבר הפליגו בגודל מעלת התשובה ואמרו, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, אף סיאוב של סטמבּוּל והרמוניה אפשר היה להסיר ברבע התשובה, שעושה הזקן הזה, הוא כאותם המשוגעים לרחיצת גופם שעומדים ורוצים בשרם, ואפילו הוא מבהיק בלבנוניתו, הם ממעכים אותו במיני ספוגים, עד שהעור מתקל והולך. ואף היה אומר: שתיקה, שהזקן הזה גזר על עצמו היא כתשובה על שנטל מזמורים של תפילה וזמירות ועשאָם מנגינות של ליצנות ודופי; תיקון של סעודה שלישית שגזר על עצמו הוא לעורר את המסובים למזמורים של קדושה ולהחזיר את שניטל מהם לשרשם.

המזג, שהיינות השרופים יתמשכו כפלג על הקרקע, היתה מאומניותיו. העיקר לא היה בגרם הנזקים, אלא בהטלת האימה, שכן שברי הזגוגיות וסדקי החביות ביססו את פרנסתו. אבי זקני היה אומר: ארבעה פריצים על ראשי ­­– הקיסר שיחיה שאני מעלה לו מסים; שנלל, שלא יחיה, שאני מעלה לו דמי־חיכור; פּאַבלו ודמקו, שתחטפם מיתה משונה, שאני מעלה להם פנסיה, כדרך פקידים שהזקינו; וצרה היא בהם בבעלי־הפנסיה שלי, שאינם מניחים תפקידם, אני אומר להם, שאשלם להם מבלי שינקפו אצבע והם נוקפים כל עשר אצבעותיהם ומטריחים אותן לסתימת בארי ולשבירת זגוגיותי – אהבת המלאכה היא בהם.

דמקו היה מחבב לספר מעשי תוקפו וגבורתו. הרי לא בכפרנו בלבד אלא גם בכפרים הסמוכים, בסוּכוֹדוֹלה ובדוביה וביסינוב וכדומה, יש מוזגים ויש בתי מזיגה ויש בארות לפניהם. אך כעיקר־פירסום לעצמו ראה במעשה הגבורה שלו באותו ליל שבת בכפר האַייס, שנקרא כן על שום רוב החורשות שבו, כשגנב דרך החלון את הוּדיא, בתו של המוזג חיים, אותה ומכונת התפירה שלה והעלה אותה ואהובה, קאטולניצקי, על עגלה והוליכם לפודהורצה, ושם טיבלו את הנערה ולימים נישאה לאהובה. בהדגשה של לעג ושמחה־לאיד היה מספר באותה שעה בליל השבת, כשהמוזג חיים יצא בכלי לבן לדרך המלך והתחיל מצעק: הוּדיא, הוּדיא, ואחר־כך חזר ונגלה בדרך המלך ועל־אף השבת נר בידו והוא חוזר ומצעק לתוך חשכת הלילה: בתי בתי, הודיא הודיא – ואין נענה לו אלא הד צעקתו האובדת בחשכה, והד רפה והולך של גלגלי העגלה המתרחקת. התפאר דמקו בזריזותו, כי למחרת היום נגלה על חיים המוזג ואמר לו: חיים חיים, למה פניך עצבים כל כך, הרי שבת היום, תאמר להודיא שלך שתביא לך את הקיגילי שלך, תאכל ויצהילו פניך. נתן בו המוזג חיים עינים גדולות ודומעות ולא השיב לו דבר, התגרה בו דמקו: אי וואי טאַטילי־מאַמילי, חיים שלנו מילא כרסו אוֹקוֹביטא וניטל דיבורו, אתה מדבר על הודיא שלו, אינו נענה, אתה מדבר על קיגילי שלו, אינו נענה.

ידע דמקו, שיותר מבסתימת־בארות ושאר היזקות הוא מטיל פחדו באותו סיפור־מעשה. הוא הוא כלי־אימה שבידו. ובאמת, באכסניות הנידחות היו רוב־פחדים, פחד פריצים וגזלנים ושיכורים, אבל הגדול שבהם היה פחד היהודים הנבוכים והנלעגים האלה מפני בניהם, שלא יתפתו לחלל־האויר, לחלל־הנכר שמסביב לנרם הקלוש. אל אלוהים יודע, כמה רוגזת־נפש, כמה יסורי־חרדה וכמה לילות־נדודים עברו בבתי המזיגה הנידחים על האב ועל האם, המיוגעים מטורח־יומם, מגעש שיכורים והבלם, בעלות לפניהם קריצת העינים של בני האכרים לבתם ושחוקה שלה ופיטומי־המלים שלה. כשפודים מלובנים היה לבשרם וללבם הידידות שלה עם בני הכפר ובנותיו, אך מה הועילום גערה ופיוס – כלום אפשר ליטול בת מגודלת כזאת ולכלאה בחדר, שכולו סיתומים, לא דלת בו לכפר ולא חלון בו לכפר; כלום היה בידם לעוטרה חבורה של ריעות וידידות מבנות עמה ולא עטרוה; כלום היה בידם להבהיל שדכנים ולא הבהילו. לו אח להם או לו אחות להם בעיר, היתה הבת נשלחת אליהם ונשמרת מסכנות העולות כענני־חשד על לב אביה ואמה ומעמעמות מעט האור שבחייהם, אולם מה יעקרו תינוקת מביתה, שתהא כאצבע בדודה בעיר של זרים, להרחיקה מעל קנה, כדרך האומרים: מאחורי העינים כמאחורי הלב. וכך היו נמשכים לילות־החרדה, כל לילה קשה מחברו, נטויות אזני האב לעבר מיטת בתו, כמבקשות למנות נשימותיה, מדשדשות רגלי האם, יחפות וזהירות, ואצבעותיה בולשות בתריס ובשער, אם נעילתם נעילה, וראשית נצנוצה של אילת־השחר כגאולה שלימה, גאולה ליום אחד. עד בוא הלילה ההוא, ואזני האב בוששו כדי רגע לשמור על נשימות בת ישנה, אצבעות־האם בוששו כדי רגע לבלוש תריס ושער, וכבר עולה מדרך־המלך הד־עגלה מתרחקת ודוהרת לאימת האימות, שהיתה תלויה תמיד כמטלית־אבל מעל הבית ומעל הלב – אימת־השמד.

הריצה ברחובות עירנו מאחורי הוּדיא, שנקראה לאחר השמד בשם אוֹלגה, קריאות־הבוז וזריקת־האבנים אחריה היו מן ההתעסקויות החשובות והחביבות של נערי החדר בדור שקדם לנו. בימינו היתה מי שהיתה הוּדיא באה לעיר, אכרה זקנה, ההולכת ברגל יחפה וסלה על שכמה, ואין נתן דעתו עליה. עיפו נערי החדר, ואלוהי־הסנסציות זימן להם, להורינו, בעודם ילדים התעסקויות אחרות – מלחמת בּלוֹך ובּיק, בבחירות לפרלמנט, ואחרי שנים רבות מלחמת שטאַנד וקולישר, היו לא בלבד ענינם של המגוּדלים הזכאים להיות בבוחרי צירים בפרלמנט אלא גם נערי החדר נעשו, משום צמדי־היריבים האלה, כיתות כיתות, אלה מושכים לכאן ואלה מושכים לכאן. אף חרוזי־הגנאי, שנתחברו על המשוּמדת ושניבאו לה כלייה: וויי צו הודיען זי מיינט ז’אט גיכאַפט א מציאה, דער ערל וועט זי מלאַיצען ווי מ’מלאיצעט תבואה; וויי איז צו הודיען וואס ז’איז א משומדת גיווארען, דער ערל וועט זי שניידען ווי מ’שניידט דאס קאַרן, כלומר: אוי לה להוּדיא, שסבורה שמצאה מציאה, אותו ערל ידוש אותה כדרך שדשים בבר, אוי לה להוּדיא שנעשתה משומדת, אותו ערל יקצרנה כדרך שקוצרים שיפון – פסקו מפיות הנערים, שמא גם משום שבעלה, קאטולניצקי, נהג בה כבוד ולא זז מחבבה כל ימיו; שמא משום שחששו משני בניה, שלמדו תורה של כמרים בלבוב. אבל אביה, חיים המוזג, נשא חרפו כל ימיו – בוש ונכלם היה עובר בעיר, כאילו לא נשכחו חרוזי־הגנאי ולא פסקה זריקת־האבנים. עיני־הבריות, אפילו הסתכלו בו בחמלה, בעיניו נראו תמיד כעינים של תוכחה. אף ישיבתו, אם בבית־הכנסת ואם בבית־אחרים, היתה בקצה־כסא או בקצה־ספסל, ישיבה של אדם מיותר. אבי זקני היה מקרבו ביותר, מראה לו חיבה גלויה וביחוד היה מחיה את נפשו לפני החגים, כשהיה הולך עמו לעיר לבית המרחץ. בהליכה זו היה חיים המוזג כתינוק, המורכב על כתפי גדול, וזקף משהו את קומתו הגחונה. כשהיו חוזרים ומסיבים לשולחן וטועמים טעימה קלה, נראה אפילו מעט חירות ורחבות בדיבורו המצומצם והנכלם של האב הקודר. עם־זאת לא היתה גם באותה שעה קטנה פוסקת מפיו השאלה: אַבער, ר' משה, פאַרוואס איז עס מיר געקימען, כלומר אולם, ר' משה, על שום מה הגיעני כדבר הזה. ואבי זקני היה מספר וחוזר ומספר לו רוב מעשים־שהיו, להבינו שלא ענין של חטא הוא אלא ענין של פורענות הוא. היה מראה באצבע על מכתבי־העתים, שעמדו כצרור מעורבב מעל התנור, ואומר: חיים, חיים, הקורא באלה יודע, כמה דמעות שפכו אבות, שבניהם נעקרו לעֵקר. היה מספר בפרטות לא בלבד בענינים נודעים ורחוקים, כמעשה בילד מורטארה, אלא בענינים קרובים לדורו, כגון המעשה שאירע בנעוריו בכפר שבידובה הקרוב למאריאמפול, שנמצא בו מוזג, אהרן רוזנואלד שמו, ופיתו הגויים את בנו, שהגיע לשמונה־עשרה, והיזו עליו מי־השמד, והנעשה אין להשיב. רוב גויים היו באים בבית־המזיגה שלו, ואף בנו ביניהם. יושב הבן המשומד בבית־המזיגה של אביו, יושב, יום־יום, ממולו, ואוכל לעיניו בשר חזיר, ולא זו בלבד אלא שפיתה גם את אחותו והלכה אחריו. נלקחה הבת לבית־נזירות, ואביה התרוצץ במסדרוני־שתדלנים וגדולים בלבוב והתחנן לפניהם לעזור בידו להוציא בתו מכלאה. כמה ריצות רצו השתדלנים האלה, וראש להם ערוך־הדין הנודע ד“ר לנדסברגר, וסופם העלו חרס בידם. דמעות האב ריככו אפילו לבו של נציב־המדינה, הבארון לבית פוימגארטן, אבל גם ידו קצרה להושיע. חזר האב לכפרו, לבית המזיגה שלו, מיד בא גם בנו, הושיב עצמו ממולו ושואל אותו בלשון גויים: פאַניה אהרן, כבר חזרת מלבוב, ודאי השׂאת שם את בתך לרב. תמה חיים מוזג למיעוט כוחה של הרשות ולגודל כוחם של הכמרים והנזירים, היה אבי זקני מספר לו, מה שאירע בימי נעוריו, לא בכפר נידח כשבידובה, אלא בלבוב עצמה. מעשה בחבורה של ילדים, שעברו ביום שבת, שמחים ועליזים, ברחוב, כשהגיע קול צחוקם לבית־הנזירות, יצאו שתי נזירות ברוגזות וצעקות גדולות, שכעסו לשמחת־השבת של הילדים, נטלו ילד אחד יעקב פיידעלעס שמו, שכבר היה בר־מצוה, הכניסו אותו, בעל כרחו, לגן שלהם, אחת העבירה ספוג על מצחו והאחרת טבלה מכחול במין חומצה צורבת וחרתה במצחו מלה בלשון הפולנים: זלאַדזשעי, כלומר גנב. היה אותו ילד, שנחרתה במצחו כתובת שלא תימחה, בוכה והולך, היתה אמו האלמנה מיללה והולכת ואותו יום לא מצאת אדם מישראל בכל לבוב כולה, שלבו לא יהא נרתח ומרוגש. הרב הנודע, ד”ר יששכר בר לוונשטיין, שידע בכוח הדיבור שלו להמס לבות־אבנים, נעשה פטרון לאותו יתום והבהיל את כל הז’נדרמריה והוליכה במוצרי־שבת לאותו בית הנזירות – עמדו הנזירות מעֵבר לגדר והאריכו להם לשון, שאין כוחה של ז’נדרמריה אלא עד פתח בתי־היראה שלהם. הוסיף אבי זקני: ועל מה ארחיק לימי־נעורי, וכולנו זכור לנו מעשה הנערה מיכלינה אַראַטין, שנחבשה במנזר של הנזירות הפליציאניות, ואין לך מפתן של מיניסטר וממונה גדול, שלא דרכו עליו רגלי אביה, ואף נזירות אלה היו מאריכות לשון. מי גדול בימים ההם כראש הממשלה בכבודו ובעצמו, המיניסטר קרבּר, שגזר בזה כמה וכמה גזירות ולא הועיל כלום. אמרו לו: ראש־מיניסטרים אתה ואין כוחך ככוחן של בתולות אלה, ודאי מזלנו גרם, שישראל אנו וישראל מתקפחים. השיב להם ראש־המיניסטרים: חלילה וחלילה; מעשה שאירע לכם אירע בשתי נערות מדת־מוּחמד, היושבות בּבּוֹסניה, באו נוצרים דאַלמאטינים ותפסו להן והם כולאים אותן במנזר וצעקת בני־מוחמד גדולה ורבה, וכל התקנות שאני מתקן איני מועיל בהן כלום. וכך היה אבי זקני חורז מעשה למעשה ומסיים בגדולתו של הרב ד"ר יוסף שמואל בלוך, בן נחתום עני מדוקלה, שעלה לגדולה בתורה ובחכמה וישב בפרלמנט בוינא ונלחם בגבורה בשונאי־ישראל, הראה באותות ובמופתים טמטומם ושטותם, ואף עשה גדולות להציל ילדי ישראל, שניצודו בפיתויים, בערמה ובאונס ברשתות השמד. ולא האריך אבי זקני בסיפורים אלא כדי להרגיש את חיים המוזג, שצרה שבאה עליו צרת רבים היא. והוא, חיים המוזג, היה שומע דומם, מנענע ראשו ועיניו כמעיינות של תודה. עם־זאת לא פסקה מפיו השאלה: אַבּער, ר' משה, פארוואָס איז עס מיר געקימען, כלומר, אולם, ר' משה, על מה הגיעני כדבר כזה.

חיים המוזג באנחותיו, אבי זקני בניחומיו, דמקו בהתפארותו, פאבלו הלבן בדרכו להזיק – כך העולם נוהג וגלגל החוזר הוא, עד שבא הגוזר עמידה על הגלגל ואומר לו פקע שימושך ואתה יוצא מכלל תפקידך. אבל אם מיתתם של המוזגים בידי שמים, מיתתו של דמקו בידי כוס מזוגה בגודש ובידי מלאך המות, אך מיתתו של פאַבלו בידי כוס מזוגה בגודש ובידי בשר ודם. בשר ודם זה חיים שמו, וסוחר בהמות היה; קוטן הקומה שלו מסתיר את גודל הכוח שבו, נראה היה כברייה מדולדלת, שגויים נוהגים לזלזל ולהתקלס בה. ישב פעם אחת, פרש מפה של נייר על השולחן, שלא יניח פתו על שהונח בו בשר־דבר־אחר, ואכל מה שאכל, עמד כנגדו האוּמן הנפלא פיחוצקי וגילגל, בהלצה נודעת, שסופה מטלת עוקצה בישראל. וענין ההלצה מעשה בפאַן רבין, שיצא בשבת וראה בשוק מטבע גדול – ליטול אותו אינו יכול מפני השבת, שלא ליטול אותו אינו רוצה מפני אהבת ממון. חשש שיטלו אותו אחרים, ביקש לכסותו ולא ידע במה לכסותו, יכסה אותו בעפר יפזרו הרוח, יכסה אותו באבן תכשיל בני אדם, יעמדו ויסירו אותה. ראה אכר הולך כנגדו, נתירא שמא יראה במטבע, עמד ועשה במטבע מה שעשה. אותו יום נזדמנה לעיר קומיסיה, המפקחת על נקיונם של רחובות ושוקים. באו שוק, ראו אותה חתיכה, התחילו מקשים בצווחה: מי עושה כך בשוק. בא אותו אכר והעיד על שראו עיניו. קראו לפַאַן רבין ואמרו לו: טול את העסק הזה. אמר: שבת היום. כעסו: להטיל מותר, ליטול אסור. עמד בשלו: שבת היום. אמרו לו: שכור אדם ויטול, שכר אותו אכר, נטל האכר את שנטל נתגלה המטבע. התחילו הקומיסיה מטפחים ידיהם: מה, על מטבע, על הצורה של הקיסר. מיד באו הז’נדארמים, נטלו לו לפאן רבין וחבשו אותו בבית־האסורים, והוא יושב בו עד עצם היום הזה. סיים פיחוצקי הלצתו, צחקו כל הגויים שבבית־המזיגה, פנה לחיים הקטן ואמר: ואתה יושב לך כאן ואוכל לך פת־שחרית ואין אתה נותן דעתך על פאן רבין שלך בבית האסורים; לו תחתיך הייתי, הייתי מניח פתי והולך לקיסר, ומתחנן על פאן רבין. וכאן עמד פיחוצקי באמצע בית־המזיגה, כפף ראשו כלפי הקרקע ואמר: כך הייתי משתחוה לקיסר. עמד חיים הקטן על רגליו ואמר: לא כך משתחוים לקיסר, בוא ואראך כיצד משתחוים לקיסר. אמר וקפץ קפיצה קטנה וכהרף עין הטיל אגרוף במפרקתו של פיחוצקי, וכהרף עין נשתטח פיחוצקי מלא ארכו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, וכל בית־המזיגה תמהים ומתמהים. אותה נפילה של פיחוצקי עשתה בו רושם – מעתה עד סוף ימיו היה אַפו משוטח. וכשם שחיים הקטן נפרע מפיחוצקי, כן נפרע מפאבלו הלבן. פעם אחת ישב חיים הקטן ואכל פתו, בא לפניו פאבלו הלבן, והתחיל מתגרה בו. שאל אותו חיים: מה אתה מבקש, לוג, שני לוגים; אמר: שלושה לוגים. קנה לו חיים שלושה לוגים ואמר: למה לנו עיני הבריות, יתן לנו משה את האלקיר שלו ונשתה. נכנסו לאלקיר, חיים עושה עצמו שותה ופאבלו שותה עד שכל העולם מרקד כנגדו. סיים שתייתו, הוליכו חיים לחצר והשכיבו בצל החומה. לשעה נכנס אדום ומהביל ואמר: סליק. נתפחד אבי זקני והיקשה בתמיהה: מה שייך סליק. אמר: סוּלקוּ ריאותיו. אמר אבי זקני: מאסר עולם. אמר חיים: צריך עדים ואינם; צריך סימנים ואינם. ובאמת, נמצא פאבלו הלבן מוטל בקיאו, נגרר לבית החולים, דוקטור סולטישיק בדקו כלאחר יד, ופסק: חזיר מסואב, נשתכר ומת, מהרו וקברו את הנבילה.

מאותה שעה ואילך היה חיים הקטן רואה עצמו כנאזר בגבורה ומנהגו כשל דורש כיבוד וכיבודים. לא היה מספר במעשיו בלשון: אני הולך, אני רואה; אלא היה מספר בלשון: חיים הולך לו, חיים רואה לו. ביחוד היה מתפאר בשבחים, שנשתבח בפי אברך אחד, סטודנט, כמעט דוקטור. בירחי־החופשה מלימודים ישב בביתו סטודנט אחד, שדרכם של סטודנטים בני אמידים שהם באים לעשות מנוחתם בכפר. עולם הפוך הוא – בני כפר נמשכים לעיר ואומרים: בה השמחה בה המנוחה, ואילו בני עיר נמשכים לכפר ואומרים: בו השמחה, בו המנוחה. יושב הסטודנט בביתו וחיים מספר לו מעשה בפיחוצקי, וכשהוא מגיע לענין פישוט ידיו ורגליו ושיטוח אפו של הגוי, מתלהב הסטודנט ואומר: על דוקטור נורדוי שמעתם. אומר לו חיים: על הרבה דוקטורים שמעתי, על דוקטור לייבלינגר ועל דוקטור שורנשטיין שישבו בברוד ועל דוקטור רוזנצוייג שישב בלמברג, שהרבי מצאנז הבטיח לו עולם הבא וסימן נתן לו שפטירתם תהא ביום אחד. צוחק הסטודנט ואומר: דוקטור נורדוי לא בברוד ולא בלמברג ואפילו לא בווין הוא יושב, אלא בפאריס הוא יושב והוא שאמר על מעשים כגון המעשה שלכם בפיחוצקי: מוסקעל־יודענטום, כלומר ישראל, ששריריהם שרירים. ותוך כדי דיבור עשה ידו אחת כאגרוף. מתח זרועו ובידו האחרת מישמש שרירי הקיבורת. אומר לו חיים: משמע שהדוקטור שלך מפאריס רצה לומר אַ יינג מיט ביינער, כלומר: בחור שעצמותיו עצמות. והוא מוסיף: ומה היה הדוקטור שלך אומר, לו סיפרתי לו מעשה בפאבלו הלבן. סיפר ברחבות, כיצד השכירו בשלושה לוגים והוליכו לחצר וקיים בו פסק ודוקטור סולטישיק מצא שמיתתו מרוב סביאה. שומע הסטודנט ומעקם חוטמו ואמר: מוּסקעל־גוינטום, כלומר: גיוּת, ששריריה שרירים, מעשה בפיחוצקי מעשה נאה הוא ומעשה בפאבלו הלבן אינו מעשה נאה. לא השיב לו חיים דבר, אבל שלא בפניו היה אומר: בענין פיחוצקי ניכר שהוא סטודנט, כמעט דוקטור, ואילו בענין פאבלו ניכר שהוא בהמה, כמעט גבאי.

מלה גבאי היתה כעקיצה כלפי אבי זקני ר' משה, שמיום שחיים עשה מה שעשה בפאַבלו הלבן עמד על כך, שהגבאי לא יקרבוֹ בבית־הכנסת לדבר של קדושה.


 

מזלה של משפחה שלא זכתה לעשירות יתירה

נודעת השאלה: מטבע על שום מה הוא עגול, ונודעת התשובה: על שום הוא נוח להתגלגל, היום הוא בידך, מחר אינו בידך, שהמסעות חביבים עליו. ונודעת התוספת לתשובה: אלא אם המזל שלך מזל הוא, שוכח המטבע תכונת־הגלגולים שלו, והוא שרוי ימים מרובים בקופתך. מטבע, הזוכר תכונתו והוא מתגלגל והולך, הוא המטבע שהיה בידי אבי אבי זקני, ר' ברל; מטבע, השוכח תכונתו והוא משתהה ומוסיף, הוא המטבע שהיה בידי ידידו של אבי אבי זקני. ומי היה ידידו, בראשית המאה הקודמת בא לכפרנו אדם אחד, עני ובעל־המצאות, מבקש פתח פרנסה ועושר, ושמו מגוחך ביותר. השם קאַפילוּש, כשהטעם הוא בהברת־האמצע, או כפי שהיו קוראים, דרך חיבה של קירבה: קאַפאַליטש, כשהטעם הוא בהברת־הראשית, פירושו מגבעת, ונעשתה אותה מגבעת חומר לדרושים ולהיתולים ולאיחולים הרבה, כגון שאמרו: לו היתה לך מגבעת כאותה מגבעת, לא היית מתיגע על צרכי שבת; או: לו היתה לך מגבעת כאותה מגבעת, לא הייתי מקפיד עליך, שאתה מרתיח קומקום בשבת, עתה, שאין לך מגבעת כאותה מגבעת, אני מקפיד עליך, שאתה מרים פירור של נסורת בשבת; או: משקנית לך מגבעת חדשה לכבוד יום טוב, במה אברכך, אברכך שתזכה לשנה הבאה, ותהא לך מגבעת כאותה מגבעת. לשנים בא אותו עני לפני אבי אבי זקני ואמר: שמעתי עליך, שעני היית ובעשר אצבעותיך עשית לך עושר רב, אף אני עני ויש לי עשר אצבעות, נצרף עשר אצבעות לעשר אצבעות ובעשרים אצבעות אנו מהפכים את העולם. שאל אבי אבי זקני: דהיינו, השיב אותו אדם: בית טיוּב ליינות שרופים. סירב אבי אבי זקני, וניתנו כמה וכמה טעמים לסירובו – עושר שהיה בידו, לא לשם ריבויו החזיק בו, אלא שיוכל לקיים את שלא קיים מחמת עניות ויתמות בילדותו, שיוכל לקרוא את שלא קרא, שיוכל לשנות את שלא שנה, שיוכל ללמוד את שלא למד. שמא חשש, שאם ישמע לאותו עני ויתן ידו וכספו לבית־היינות, יתעוררו בו יצרי־הקנינים וייבלע בהמונם וייגרר אחרי גלגליהם הפחוזים, וייבטל מקנין־מעט שבידו שקנה ביגיעה, שהוא קנין אמת, קנין של קצת חומש ופירור גמרא. ושמא היה אותו עני חשוד בעיניו, שיטול כספו ויבזבזו או יניחו על קרן הצבי, או ישלשלו לכיסו ויפרח אל מעבר לים, ולא ישיגו לא גובה ולא שוטר ולא דיין. סיומו של דבר, שאבי אבי זקני עמד בסירובו ואותו אדם, שלא יכול להעמיד בית־טיוב גדול ליינות שרופים, כחפצו, העמיד בית־טיוב קטן ליינות שרופים שלא כחפצו, ולבו סמוך ובטוח, שסופו שיהא גדול כחפצו.

בקצה־הכפר, סמוך למוצאי הנהר הקטן, שמחצית־שנה הוא גלוי ומחצית־שנה הוא נסתר, עמד אותו אדם ובנה בית־קרשים נמוך, לעשות בו ראשית־מעשיו, בעקשנות של המאמין במה שאמרו: פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ובאמת, זכה לראות בחשבון הגדול – כשנפטר לעולמו לא בית־קרשים נמוך הניח, אלא בתי־מידות הניח, שדות ונחלאות הניח, בתי־משרפות ליינות ובתי־מיבשל לשכר הניח. ואבי אבי זקני כשנפטר לעולמו – אפילו בית־קרשים נמוך לא הניח, שאם גם הוריש לשלושת בניו העדינים והלמודים בתורה ובמושכלות כמה וכמה אכסניות, שלוש בכפרנו והשאר בכפרים קרובים, לא בתים ממש הניח, אלא זכות־חזקה הניח, רוב יינות בחביות ובבקבוקים הטמונים במרתפים עיליים ותחתיים הניח, רוב מטבעות של כסף וזהב ורוב שטרות בארנקים העשויים עורות־חתולים הניח, אבל ארבע אמות וארבעה כתלים, שיורשיו יוכלו לומר עליהם כולו שלי, לא הניח. נוחלי־ידידו, שנחלתם היתה בבתים ובשדות, נכסים המחוברים אל הקרקע, נתקיימה נחלתם בידם; נוחלי אבי אבי זקני, שנחלתם היתה במטבעות ושטרות, נכסים התלושים מן הקרקע, לא נתקיימה נחלתם בידם. ואם תאמר, אבי אבי זקני שפיקח היה, על מה נתן כספו בארנק ולא נתנו בחומר ובלבינים, לא אוכל לפרנס את תמיהתך אלא בדוחק גדול. כמה תמהו עליו שלושת בניו, כמה תמהו עליו נכדיו, ואבי בכללם, כמה תמהו עליו בני־נכדיו, ואני הנקרא בשמו בכללם. שמא תאמר, שמתוך שתמהו עליו סבורים היו, שקלקול היה בידו וביקשו לתקנו, הריני מעיד עלי את כל צאצאי אבי אבי זקני, שאני יודעם, שאפילו היו עשירים גדולים שיקעו כספם במה ששיקעו, בבתי־חורשת, בניירות־ערך, בשולחנות ואפילו במשחקי־הרפתקי במונטה־קרלו, אך בבית כאחוזה או בשדה כאחוזה לא שיקעו. מימרה היא המהלכת במשפחתנו על בניה: בין אם הם דלפונים ובין אם הם גבירים, לעולם אינם בעלי בתים אלא דיירים. זכורני, שאבי אמר לערער אותה מימרה, דיונים ומיקוחים עם בעלים, שבית־המזיגה שלנו היה קבוע בבתיהם, נמאסו עליו ביותר, וביקש לקנות את הבית הסמוך, ביתו של מר הלדביץ‘, אותו גוי קטן, שעסק בפרגמטיה וקנה עסקה של מרת מנדלכי, שהיה בית־מסחר גדול לסחורות קולוניאליות, ונתעשר הרבה וסופו ראש קופת החסכון בעיר והרחוב, שביתו עמד בו, נקרא עוד בחייו על שמו. היה מחבורת הגויים שבעיר, עשירים וסוחרים, כמו הארמני סוחר־התה והקפה אַדמוביץ’, שציורי סינים וכלי־החרסינה שלהם קישטו מלוא רוחב חומת ביתו; הגרמנים שנתפלגו פליכס וסט, בעל בית דפוס והוצאת ספרים, שנתפרסמו בה ספרים ממיטב־הספרות הקלאסית של הפולנים ושסניפה היה בניו־יורק; אַרתור שנלל שהיו לו רוב אחוזות בסביבה; גיסו שטיינברג שהיה חובב־ציור ולא היתה פינה בעיר שלא ציירה ברוב־שקידה ובמיעוט־כשרון; וכן הפולני מלידה, סרנצקי, אומן גדול לכלי־בית וחכם להועיל – שהצד השוה שבהם, שהיו מדברים יידיש כהוגן, ואפילו בישיבות של מועצת העיר היו מחבבים לתבל דבריהם בשפה זו ופתגמיה, ומהם ידעו שלא לחסר מדיבורם משהו ממזג־פירורי־אמרות בלשון־קודש. כמה מפרחי־כהונה, הם הסטודנטים, שהתקינו עצמם בוינא להיות רבנים נאורים, אמרו עליהם, שאילו ידעו את שיודעים אותם הגויים, היו פטורים מלימודים, והיו מתמנים מיד מטיפים בקהילות מהרין. אותו הלדביץ' היה שרוי בלא אשה ובלא בנים, אולם כעין סוכנת היתה לו, אשה בריאה וגדולה, אלמנה לצאצא של חייל נאפוליאוני, שנשתקע בכפרנו, ונקרא בשם קורסיק. כשביקש אבי לקנות את הבית היתנה הזקן תנאי גדול – אבי ישלם לו לזקן כך וכך כל ימי חייו וכשייפטר הזקן לעולמו יפרנס אבי את הסוכנת שלו כל ימי חייה. הסרסור שידל באבי בלשון: הירשל, מיכרה־זהב אני אומר לך, מכרה־זהב, שהוא זקן והיא זקנה, ואפילו יחיו מאה שנה, אין אתה צריך להמתין ביותר, שסוף סוף מי חי בימינו מאה שנה. ואף על פי כן מרובים היו חיבוטי־אבי – הבית נצרך לו לא בלבד ליפטר מבעלי־בתים הרודים בדייריהם, אלא ביקש להעמיד בו מחסן גדול של שכר. אמת, שעסק כזה היה למעלה מכוח־ארנקו, אבל בעל־בית־מיבשל־השכר, נכדו של אותו עני שהעשיר, מישו קאפילוש, היה בעוזריו. כעין שותפות קטנה עשו שני הנכדים, כאילו נתכוונו למלא את שהחסירו אבות־אבותיהם. כוונתם לא נתקיימה בידם, שאמי חורגתי חשש שהיה בה ואמרה לאבי: אם אמרו, שבני־משפחתכם לעולם אינם בעלי־בתים, אפשר איסור הוא, שתרצה להיות בעל־בית. עמדה ודחקה בו, שישאל עצת־חכם. שאל כמה בני־אדם, המוחזקים בני־בינה, פסקו, שהקניה יפה לו. לא אמרו, כאותו סרסור, שמיכרה־זהב הוא, אבל אמרו, שמציאה־גניבה היא ואפילו הפקפקנים שבהם לא הדירו עצמם מאמירה: על כל פנים, אם אינה מציאה גדולה, מציאה היא. עמדה אמי ודחקה בו, שישאל עצת רבי. הלך לר' דודילה מנזון, נכדו של ר' ישראל מרוזין, שהשתקע בעירנו, ונהג בה רביות, וקודם שהלך אמר במודגש: אני הולך לא משום שרבי הוא, אלא משום שחכם הוא, שאבותיו ואבות אבותיו גבירים אדירים היו ועשו מסחרים גדולים ומנוסים היו בעסקים של אלפי אלפים, ואבי אביו נשתדך עם הרבי ר' ישראל מרוז’ין וכשנדלדלו נכדי־המחותן הגביר, אחזו אומנות של נכדי המחותן הרבי. ר' דודילה פסק: לעולם יהא אדם קונה לפי ארנקו, וראוי גם לך שתקנה לפי ארנקך; אבל קניה זו, שהיא כמעט מציאה, וחשש־הפסד אין בה, אפשר ראוי לך לעשותה שלא לפי ארנקך. ראתה אמי, שדברי־העצה של החכמים והנבונים הם כסולם, שכל מעלה בו היא פחותה מחברתה, שתחילת הסולם מיכרה־זהב, אמצעיתו מציאה־גניבה או מציאה גדולה, וסופו מציאה־סתם וכמעט־מציאה, כלומר, לא שיר־המעלות הוא, אלא שיר־המורדות הוא, פצרה באבי, שיסע לרבי מסאסיב, ר' שלמה מאיר בנו של בעל לב שמח, הרבי מאולסק; תחילה היה אבי כמבטל חלומותיה, בחינת צאו וראו, מה אשה עשויה להעלות על דעתה, שהוא, אדם ממושכל ולובש קצרות, חותם על הצייט הוינאית, המפרסמת כל שבוע קריקאטורות של המיניסטר הרוזן ברכטולד, ששלוש שערות בודדות מבצבצות בקרחתו, יעמוד פתאום על רגליו ויסע לרבי מסאסיב, שיצא לו מוניטין כבעל מופת, ורוב משוגעים, צרים על חצרו, כי יושיעם; אבל אמי שידעה מזגו הרך, שחתך גורלו ונטל אותו, התייר בכל הבירות, שעיקר־תענוגו בהתפעלותו משלושת השחקנים, איש איש ודרך מישחקו – קאַינץ, זוננטאל וג’יררדי, – והושיבו בבית־מזיגה בכפרנו, הבינה שאם תעמוד בשלה, סופו שלא יעמוד בשלו. בפיה אמרה, שאם לא יועיל לא יזיק, ובלבה אמרה, שודאי וודאי, בעזרת השם, יועיל ויועיל, ואבי אמר בפיו ובלבו, שיזיק ויזיק; אמר ונסע.

מי שלא ראה את אבי בנסיעתו זו, לא ראה אדם מבויש מימיו. נראה, רגע שעלה בעגלה, רגלו האחת מורמת ורגלו האחרת עודה על הקרקע, נגלה לעצמו במעמדו המשונה, ואבק־חרטה נזרה על לבו החמוץ. ואף על פי כן לא חזר בו. אמי שידעה בו, שאין בו מאמונת־צדיקים אפילו כשעורה, זיווגה לו לנסיעתו אשה אחת, מרת ליבצ’ה זילבר, קרובה רחוקה למשפחתנו. אשה אלמנה היתה, גבוהה וכולה אומרת אצילות, שבאה לה מרוב השכלה ומרוב יסורים. עתים השכלתה היתה מאפילה על יסוריה ודיבורה ככופרת בעיקר, כבנה קנדידאט־הרפואה שהיה מן הסוציאל־דימוקרטים, ועתים יסוריה היו מאפילים על השכלתה ולא היתה יוצאת לשוק בלי עיטוף־ראשה. והיתה נוסעת לרבי מסאַסיב. גם אותו יום שנסעה, וודאי היו לה צרורי־צרות מוכנים לרשום בפתק, אך עיקר־הנסיעה היה, שתשמע מה הרבי יאמר בענין־הקניה של בית־הלדביץ‘, שלא סמכה אמי על אבי, העלול להביא את דברי הרבי בעיקומם ובעמעומם, כדרכם של ליצני הדור. טעות היתה בידה, כי אבי הביא את דברי הרבי לדקדוקם, פירש כל גמגומיו וגניחותיו שלפניהם וכל גמגומיו וגניחותיו שלאחריהם, וכללם של דבריו היה, שמציאה שהיא מציאה בגדר־הנס היא ונודע מה שאמרו חז"ל שאין סומכין על הנס ומי שנעשה לו נס מנכים מזכויתיו, ודיינו באמירת על הנסים על מפלתו של המן ועל מפלתו של אנטיוכוס, ולמה נוסיף על הנסים על מפלתו של הלדביץ’.

משנגזרה הגזירה ונתקיים באבי בחינת חסל כלה ושוב בתולה, הצטערנו ביחוד אנו, הקטנים. באמת היינו חוששים מקנית־בית, שמא יהא מרוחק מפסי־הרכבת, שלא היה שעשוע משובב יותר, כשעשוענו יום יום, עם ערב, כשעברה הרכבת הרוסית – כשעה ארוכה קודם לכך כבר היינו ממתינים, מעבר לשוחה הסמוכה לפסים, ובידינו זמורות גדולות, שהיינו מנפנפים בהן כלפי לבושי־השרד שברכבת העוברת, וצועקים בניגון מוטעם ובקולי קולות: פאַניע חזיר, פאַניע חזיר, פאַניע חזיר – עד שהצריד גרוננו. כעין תעודת־קודש ראינו בקריאה זו, שהיה בה גם מהכרזת־חיבה לקיסר שלנו וגם מהכרזת מיאוס לקיסר שלהם, שקיימא לן שהקיסר שלנו אין לו בעולמו אלא אהבת־ישראל והקיסר שלהם אין לו בעולמו אלא שנאת־ישראל. ואילו היה אבינו מבקש לקנות בית שלא בקירבת הפסים, אנוסים היינו לוותר על המעשה הגדול הזה, ואל אלהים יודע, כמה קשה היה עלינו ויתור כזה, שהיינו דומים בעיני־עצמנו, כמי שרואה שממית ששיתפה עצמה, כידוע, בשריפת בית־קדשנו ואינו ממית אותה. סבתי, מרת רוניה, היתה אומרת: אילו הייתם בהולים על ברכת־המזון, כשם שאת בהולים על קללת־פאַניע, ראויים הייתם להיות יושבים בבלזא. אולם מאחר שביתו של הלדביץ' סמוך גם הוא לפסים, לא היתה שמחה כשמחתנו. כבר ראינו עצמנו כבעלי־בתים קטנים, ויום יום היינו עושים בבית, העתיד לעמוד לקנין לנו, נדחקנו בכל חדריו ומחסניו, שהיו עשויים כמחבואי־מחבואים, וריחות טובים של זני־מרחקים נודפים מהם, כשם שהיינו מהלכים בערוגות גן־הירקות הגדול ובשבילי גן הפירות הגדול ממנו. הה, כמה אילנות היו כאן, כמה שיחים היו כאן, כמה מיני־ציצים היו כאן – הכל מבת־כוחו של אותו חייל נפוליאוני, שנתגלגל לכפרנו ונשתקע בו, והיה מזורז להפליא בחכמת־הגידולים, וצאצאיו שומרים מסורתו. והחצר הגדולה על בארה וקילונה, על רפתה ולולה, על דיר־החזירים ושובך־היונים שלה, על גורנה וממגורותיה – כמה חיוּת וכמה שמחות היו בה. ומאחורי הגנים נתפשט עד לפסי־הרכבת שדה־בור, כולו עשבים גבוהים, שאפשר היה לישב בהם ולהיות רואה־ואינו־נראה, ושם היה משוקע כמין בית־לבינים קטן, שגגו פלדה ודלתותיו הסגורות פלדה, שאף על פי שידענו שהוא אוצר של אבק־שריפה, שגם הוא היה ממסחריו של הלדביץ', הושיב דמיוננו בתוכו, את אותה נסיכה מכושפת, שנתקללה בפי הקוסמת השלוש־עשרה; אם אותו הננס, שהביא תרפ"ט אלפים למי שאינו ראוי להם; אם אותו אשמדאי, שנתלבש בפוזמקי־צמר עבים כשקים, שלא יכירו נשי שלמה המלך שרגליו רגלי־עגל. בקצה האחד של האפר היתה חלקה רטובה תמיד, שהשקו אותה מימי־הנחל הנסתרים והיתה כבריכה קטנה, מיקלט נאה למקהלת־צפרדעים ותזמורתן; ובקצה האחר של האפר היו נטועות הכוורות, מיקלט נאה למקהלת־דבורים ותזמורתן, והאויר כולו נגינה. והנה כל אותה החמדה, שכבר הורגלנו לראותה כשלנו, נשמטה מידינו משום אימרה קטנה של אותו רבי. מה אעלים, חיבה יתירה לא הגיתי לו לאותו רבי וודאי היה לי שאדם גבוה ומצומק הוא ועינו האחת, אם אינה שתומה היא עקומה, ואם אינה עקומה היא פוזלת, שמי שראייתו אינה חסרה, כיצד הוא מוותר על חמדה כזאת.

הבית לא נקנה והשותפות בין הנכדים לא נתקיימה, כדרך שלא נתקיימה בין אבות־אבותיהם. הקאפּילושים עלו מעלה מעלה, ומשפחתנו ירדה מטה מטה. אבי היה אומר: יפה האמירה שלא המזל גורם אלא השם גורם; שם משפחתם פירושו מגבעת הניתנת בראש, והיא מיוחסת שבכלים, שם משפחתנו מקל, הנגרר על הקרקע והוא נחות שבכלים, שעל כן הם למעלה ואנו למטה. ועיתים היה אומר: ושמא מתקיימים בנו דבריו של אותו צדיק הוא אבינו זקננו, פאר משפחתנו, ר' יוסף משה המגיד מזלוֹזיץ, שאמר, כי תקוה קשורה בלבו, שיוצאי־יריכו לא יהיו עשירים ולא יהיו משופעים בנכסים; אפשר שאמר כך משם שאמרו מה שאמרו בענין המקיים תורה מעוני, ואפשר שאמר כך משום שראה עשירים בדורו שהם יוצאים לתרבות רעה ונעשתה עשירות דרגה סמוכה לאפיקורסות, ונעשתה אפיקורסות דרגה סמוכה לשמד. ובאמת, רוח־נבואה היתה בו, שראינו מה היה בסופה של אותה משפחה, שכל אימת שישבו בכפרם ועירם, אפילו הם שטופים בלשונות־הגויים ואינם נראים בבית־הכנסת, אלא לשעה חטופה ביום כיפור, היו עדיין דבוקים, בחוט דק מן הדק, לעמם ותורתו; משיצאו, אחרי מלחמת־העולם, מכפרם ומעירם נתקרע אותו חוט דק מן הדק והפירמה שלהם לא כשם ישראל אלא כשם שאינו ישראל. ועוד אמר אבי: ראשית, אפשר אילו היה אבי זקני ואבי זקנם עושים שותפות, או אנו הנכדים היינו עושים שותפות, היינו כמותם עולים מעלה מעלה בעשירות ויורדים מטה מטה באהבת־ישראל, וסיום שמנו: אוֹויץ' או אוֹבסקי, ולא היינו זוכים למה שזכינו, לראות בבנין־אריאל; שנית, אפשר אילו הייתי קונה בית, היינו דבקים בו, כדרך הדבק במה שמחובר אל הקרקע, ולא הייתם אתם נוחים לטילטול ולא הייתי אני נוח לטילטול, ולא היינו זוכים למה שזכינו, לראות בשיבת ציון ולהיות בשביה. ומתי אמר לי כך, ימים, שישב בארצנו, אמר לי כך, וסיים: רוב ימים סבור הייתי, שדברי אבינו זקננו, המגיד מזלוֹזיץ קללה הם, עתה אני יודע, שברכה הם, וגם זו זכות אבות, שבזכותה לא יצאנו מן השיטה ואנו כולנו, אני ואשתי ובני ובתי וכלותי וחתני, בארץ־ישראל ורואים בגאולת ישראל.

לימים, כשנזדמנתי עם שארנו הישיש, ר' יעקב מאיר לוי, נכדו של בעל לב אריה, שישב בתל־אביב, ולימים נפטר בה, ומנין שנותיו למעלה ממאה, וסיפרתי לו מה שאמר אבי, סיפר לי: באמת, לא בלבד אותו אדם, שהעמיד בית־זיקוק קטן סוף־זרעו כך, אלא גם אדם אחר, ירא שמים בלבוב, באַצ’ס שמו, אף הוא עשה לו בית־יינות שרופים ונתעשר הרבה ובצוואתו גזר חיוב של שטר־מכירה בבית החרושת שלו, כל זמן שיתקיים, ובניו ונכדיו היו שומרים צוואתו בדקדוק גדול, אבל הם עצמם מומרים הם ולא באצ’ס שמם אלא באַצ’בסקי שמם. בוא וראה דרכם של אלה שפירמה שיצא לה פרסום הרבה ונתחבבו יינותיה, הם עומדים ועוקרים שם הפירמה, על שום שהוא נשמע כשם ישראל, ובוררים שם אחר הנשמע כשם שאינו ישראל ואינם מתיראים מן ההיזק היוצא להם, כשם שאינם חוששים מן הטורח שהם חייבים בו, כדי לכבוש לה לפירמה בשמה החדש פירסום חדש מעיקרו. הוסיף שארנו הזקן: ומה שאמר אביך בענין זכות אבות אספר לך מעשה באמי, שעניה היתה וחולנית היתה, וישיבתנו בדירה קטנה שבחצר הגדולה של הסוחרת המפורסמה בעירנו, מרת חסיה. פעם אחת היתה אמי שרויה ביסוריה, נכנס אצלנו ר' אורי ליינר, שמש החכמי־קלויז. אותו יום יום חום היה והשמש ישב לפוש קמעה, ביקשה אמי לכבדו, לא היו בידה אלא מעט צוננים. מדיבור לדיבור הגיעו ענין זכות אבות. אמרה אמי דרך הלצה: ר' אורי, הרי אתם מקורבים לגדולי ישראל, מנוחתם עדן, וודאי הם מיוחסים גדולים לפני כסא־הכבוד, והנה אנו, צאצאיהם, מדוכדכים בעניות, וזכות אבות היכן היא. השיב לה ר' אורי: אמת, שאני מקורב להם ומעיד אני, שהם טורחים טירחה גדולה וזכות אבות זכות היא, ואם תאמרי, שמדוכדכת בעניוּת את, בטירחתם ובזכותם עלתה לך כך. תמהה אמי תמיה גדולה: ואם אשה אני אפשר, שתהיו משטים בי. השיב: חלילה, איני משטה בך, אלא אומר לך אותו מעשה באריכות קצת. פעם אחת נתכנסו אבות־אבותינו בפמליה של מעלה, אמר הזקן שבהם: הרי אנו יושבים כאן ועטרותינו בראשינו ונהנים מזיו־השכינה, ואין אנו טורחים על יוצאי ירכינו למטה, שמא רעבים הם, שמא צמאים הם, שמא יחפים הם, שמא ערומים הם. התחילו הכל מדיינים ומדיינים, אמרו: נשלח שליח ויראה. ירד אחד מהם ונתעטף בבלואי־סחבות, כעני המחזר על הפתחים. שוטט ושוטט במדינות, עד שהגיע לעירנו, ועד שהגיע לרחוב זה, רחוב לשניב, ועד שהגיע לחצר זו. משהגיע, נכנס תחילה אצלך – הושבת אותו ליד השולחן, ואף על פי שהקדירה שהיתה על הכיריים לא היתה מלאה ביותר, נתת לו מלוא הקערה; ואף על פי שהפת בסלך לא היתה גדולה ביותר, בצעת לו בעין יפה; ואף על פי שארון הבגדים היה מדולדל ביותר, פשפשת בו וצררת לו כמה מלבושים. גמע העני ובין גמיעה לגמיעה שאל מה ששאל. שאל לבעלך, אמרת לו בבית־המטבחיים הוא; שאל, מה הוא עושה בבית־המטבחיים, אמרת לו רואה הוא ובודק בסירכות הוא; שאל לבניך, אמרת בבית־המדרש הם; שאל מה הם עושים בבית המדרש, אמרת לומדי־תורה הם; שאל אילו בנים הם, אמרת כמוהם כאביהם, לא בני־אדם הם מלאכים הם, אדירים בתורה וזהירים במצוות ונעימים בדרך־ארץ. השפיע העני מרוב ברכותיו עליך ועל ביתך ונפטר לדרכו. ולהיכן הלך, לבעלת־הבית שלך הלך. לשון בעלת הבית לתפארת המליצה היא, שאין מרת חסיה טורחת בעצמה בעניים, אלא המשרתות שלה טורחות בהם. ראתה אחת המשרתות את העני בפתח, נתנה בו עינים זעומות ועיכבתו, שלא ייכנס באבק שעל רגליו, נעלה בפניו את הדלת ואמרה: תיכף, דודי. לא שאל העני, מה דוד הוא לה, אלא המתין באורך רוח, לפי שאותו תיכף נתארך כשעה גדולה. אחר כך נפתחה הדלת קמעה, וכמין יד יצאה ועל כפה מטבע קטן ופת מרוחה בשומן. נטל העני את שניתן לו, ישב על ספסל, שישבה עליו משרתת אחרת, ומירקה כלים. שאל אותה: בתי, גברתך היכן, אמרה: בקרלסבד היא; שאל: מה היא עושה בקרלסבד, אמרה: מדקדקת היא בבריאותה; שאל: ובניה היכן, אמרה: בכרכי הים הם; שאל: מה הם עושים בכרכי הים, אמרה: מה יעשו בני־גבירים; אמר: עני אני ואיני יודע מה יעשו; צחקה ואמרה: מתהוללים עם ארמיות, מבזבזים ממונם ועוברים כל עבירות שבתורה. נפטר אותו עני לדרכו, דרך־האמת, וכשבא למרומים, כינס אותו זקן את אבות־אבותינו בפמליה של מעלה, סיפר השליח לעליונים את מעשי־התחתונים. אמר אחד: ירחם השם, ירחם השם, רשע וטוב לו צדיק ורע לו, צריך לעשות מה, צריך לעשות מה. אמר אחר, בעל רוגזה: מה שייך צריך לעשות מה, והרי צריך להרעיש כל שבעת הרקיעים. שלישי אמר כך, רביעי אמר כך, וההמולה גדולה, עד שנזדעזעו העטרות שבראשיהם. סילסל הזקן שבהם זקנו, נשתתקו הכל. אמר: מתון מתון, שאם נעיין יפה ובישוב־דעת, מה נראה; נראה אותו עני והוא צדיק ואשתו צדקת ובניו צדיקים; נראה אותה עשירה, ואם אינה חוטאת עצמה, ממונה מחטיא בניה, אפשר נתן ממונה לאותו עני סופו, שאם לא יחטא עצמו, ממונו יחטיא בניו, ומה אנו מועילים בתקנתנו. שיסע אחד, מתבדח־לכשירצה, דבריו, ושאל: וענין בצל החכמה בצל הכסף מה יהא עליו. ביטלו הזקן: וענין הבל הבלים מה יהא עליו. נמנו וגמרו, שנוח להם, שהעולם השפל יתנהג כדרך שהוא מתנהג, ושלחו דפוטציה לכסא־הכבוד בבקשה ובתחנונים, שבניהם ונכדיהם לא יהו רעבים ללחם ושלא יהו משופעים בלחם, שיאָה עניות לישראל.

שותפות שלא נתקיימה פעמיים, נתקיימה בפעם השלישית. שנים לאחר מלחמת העולם, כשהפרנסה היו בה מעלות ומורדות, אמר אבי להעמיד בית חרושת ליינות שרופים. שם הפירמה, קאפילוש, שהוא ישראל, נטרד מן העולם ושם הפירמה קוסצקי, שאינו ישראל, בא תחתיו, אבל בעיר שוטט אחד מבני שם הפירמה מקודם, שלא קרע אותו חוט דק מן הדק ונשאר תלוי בו בתוך השיטה. אדם ארוך ומצומק היה ורגוז־עצבים, שהרבה בטלה עושה והרבה טירודי־החיים עושים. מהנדס היה על פי אומנותו והיו הבריות משבחים אותו על בית־הדואר שבנה בעיר, אך כדי להפחית שבחו בדו שהוא שבנה בית גדול אחר בעיר הוא הבאנק הפראגאי ושכח לעשות בו בתי־כבוד, והלעיגה עליו כל העיר כלה. תחילה היה מתרשל במלאכתו, לסוף הניחה מידו. שיתפו אבי בעסקו; ולא על שום חכמתו שיתפו ולא על שום כספו שיתפו, שלא היה לו מזו כשם שלא היה מזה, אלא על שום שמו שיתפו. עתה שנעשה כמין חלל בעולם הפירסום – הלבבות עודם מתחממים לזכר יינות השרופים של הפירמה ששמה כישראל, ועוד אינם מתחממים לשל הפירמה ששמה אינו כישראל, ראוי להזדרז ולנגד את הברזל בליבונו. בית חרושת, שהעמידו שניהם, בקבוקים של יינות היו עטורים בפירמה שנטרדה ושנת ייסודו נרשמה לא משעה שנתחברו הנכדים אלא משעה שביקשו להתחבר אבות־אבותיהם, ונמצא שבית חרושת, שכל עיקרו שני חדרים שנשכרו בשוק, עוד כביצה בת־יומה, וכבר הוא הקדום והמיוחס שבבתי חרושת בגלילותינו, וכל בקבוק נרשמה בו שנת 1815, שהיתה זכורה לנו על שום שלושה דברים, בשנה ההיא נתקיים הקונגרס בוינא, נפטר אבינו זקננו המגיד מזלוזיץ, נוסד בית החרושת של אותה פירמה. שעה קטנה דומה היה, שטעות מלפני מאה שנה ומעלה עומדת בפני תיקנה ומילואה, שההכנסה הלכה והוסיפה והפירסום הלך והוסיף. ומפי בעלי־הכרכרות בעיר ידעתי, שאבי מעשיר והולך, שהיו מכבדים אותי בכל מיני תוארי־כיבוד, חודש חודש וכיבודו הגדול מחברו. והללו חוטמם חוטם של נבואה, שכן לימים והפירמה, כשם שנתעלתה במהרה, כך נתירדה במהרה, אך עדיין לא נודע חורבנה ברבים והקהל עדיין רואים אותה מאוששת, וכבר בעלי־הכרכרות שכחו את תוארי־הכיבוד, וקצתם אפילו נתרשלו לומר: בוקר טוב. כלומר, הטעות מלפני מאה שנה ומעלה נתחוורה כטעות גמורה – השותפות נתקיימה, אולם אם לפני כמאה שנה ומעלה היתה מביאה לעשירות גדולה, שאין לפניה אלא פיתויי־השמד, הרי עתה הביאה לידי עניות גמורה, שנקנה בה עולם מלא, שמאחר שלא נשתייר כל חיבור לאדמת־הגויים, הניחה אבי והלך לארץ־ישראל. חזר אבי על שידענו: אירעני מה שאירע לאבינו זקננו, ר' יושי שו“ב; ביקש לעלות לארץ־ישראל וקבע זמן היציאה ליום פלוני וכמה ימים קודם לכך הלך לבית־המרחץ, יצאה שגגה מלפניו – ביקש לשפוך על גופו קיתון של פושרין, שפך קיתון של רותחין, והיה כל עורו כאש צרבת. שנת גבורותיו מכבר מאחוריו ונתיאשו הרופאים מחייו, הטילו אותו בתוך סדין, שהיה תלוי באויר, ויסוריו לאין שיעור. כת של אומרי תהילים לא זזה מפרוזדור־הבית, ורוב בני־עיר באים לדרוש שלומו. אמרו, שאם לדברי חז”ל הבא לבקר חולה נוטל אחד מששים מחוליו, הרי אפילו החשבון אינו פשוט, אלא מורכב הרבה, הוצרך ר' יושי לעמוד על רגליו בבריאות של גיבור בגיבורים. היה במבקרי־חולים גם מראשי־הקהל, מהם ליצנים, שהיו מלעיגים על זקנים ההולכים לארץ־ישראל, קצתם אמרו כאותו מבעלי הריפורמה, חברו של בן עירנו, יהושע השיל שור בעל החלוץ, שאמר, כי מה שניבא הנביא כי מציון תצא תורה נתכוון, שהיא עתידה לצאת מציון ולקבוע מדורה בטמפלים ובבתי ספר של רבינרים שבערי אשכנז; קצתם אמרו, שמלכות אוסטריא היא ארץ־ישראל, והקיסר הוא מלך המשיח, והקונסטיטוציא היא הגאולה השלימה; אמר אחד מהם: ר' יושי, ר' יושי, הרי אתה ודאי אתה מאמין, שהכל בידי שמים, ואם אמרו, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, אם באצבע קטנה כך, בקיתון של רותחין לא כל שכן. נענה לו הזקן החולה: הן. המשיך ההוא: וקיתון זה מה הוא בא ללמדך, איסור גדול הוא בא ללמדך, שלא נאמר: אדמה זו, שאנו יושבים עליה ומתפרנסים עליה, אינה קדושה ואין היא ראויה לקלוט עצמותינו. השיב הזקן החולה: הקיתון ודאי שהוא רמז גדול, אבל לא כדרך שאתה מפרשו, אני מפרשו, שאני מפרשו, שהעור הזה שהיה עלי והחשיך כמוני בחשכת־הגלויות יתקלף וילך ועור אחר, צח ומזוכך, יקרם תחתיו, שאדם הבא לארץ־ישראל הוא כתינוק שנולד. וכך סיים אבי מורי: ובאמת, עורו של אבינו זקננו ר' יושי נתחדש, ומוסר השכל למדנו ממנו – קליפות עור שמעכבות בינינו ובין שורשינו, ובינה גדולה היתה באבינו זקננו, ר' ברל, שלא שיתף עצמו בעסקיו של אותו אדם ובינה גדולה היתה בו ובבניו ובנכדיו שלא קנו בתים ושדות ונשמרו מפיתויי־הקנינים, שתחילה הם מחברים לאדמת־הגויים, ולבסוף הם מחברים לאלוהיהם, והעור הדק שדבק בנו מן הנכר יכול היה להתקלף עד מהרה. ומכאן אתה למד גודל־חכמתו של המגיד מזלוזיץ שאמר, שתקוה קשורה בלבו שיוצאי ירכו לא יהיו עשירים ולא יהיו משופעים בנכסים.

וכאן אתי המקום להעיר, כי החלטתו של זקננו, ר' יושי לעלות לארץ־ישראל קדמה לאותו מעשה, והעמידני על כך, זקן שהכיר זקננו מילדותו, והוא נתגלגל לרומניה, והאריך לישב בה, וניצל, בימי הרעה, באנית מעפילים, ובבואו לפני, סיפר לי: דע, שאביך זקנך, ציפה יום יום לביאת הגואל, כנאמר בי"ג העיקרים, ועשה לו סימן, כי כל עוד תקיעת־השופר שלו, בראש השנה, כתיקנה, סימן עליו להמשיך צפיתו יום יום, אך אם תקיעת־השופר שלו, לא תהא חס־ושלום כתיקנה, עליו לקום ולעלות, וכך הווה. ומעשה הרותחין, שנכווה בהם, כתוספת זירוז.


 

שני זקנים שנפשם התפרנסה על סערת נעוריהם

הרבה בני קאַפּילוּש היו, אולם אם ליחד את הדיבור ראוי ליחדו על שני הזקנים שבהם, שידעתים לא לבד לפי השמועה, אלא גם לפי הראייה. האכסניה האדומה, שישבו בה אבי אבי זקני ובניו, היו בה שתי חזיות; החזית האחת היא האכסניה, שערה הגדול והאדום מכוּון היה כלפי דרך המלך, המוליכה דרך פּידקאַמין לטארניפּוֹל; החזית האחרת שערה הקטן והירוק מכוּון היה כלפי הסימטה של טחנת־הקמח הגדולה. כל הבית כולו היה מוקף חומה גבוהה, שבתוכה היתה חצר גדולה, שחלקה האחד שייך לחזית האחת וחלקה האחר שייך לחזית האחרת. החלק, שהיה שייך לחזית האכסניה, היה קצתו מגודל עשבים שוטים, קצתו זרוע מיני־ירקות, שצמחו בעירבוב ובלא סדרים, וקצתו נתון לשימושו של סוחר העצים כמר ווידהופף שהיה עורם אוצרות־קרשיו משולשים־משולשים. החלק, שהיה שייך לחזית־שכנגד, היה כולו גינת־חמד סדורה לערוגותיה, מתנוצצה בפרחים, כמאות אבני מילואים ועטורה שיחים של אגוזי־בר וענבי־שועל, ומתוכם מתעלה ברוב חשיבות אֵלה ענפה, מתנת צל לספסל הסמוך לגזעה. לא היתה כל מחיצה בין שני חלקי־החצר ואף על פי כן לא היו בני ביתו של אבי זקני או אורחיו עוברים אפילו כאַמה את שאינו שלו. ומי עיכב בידם, כלב רשע עיכב בידם. קטן היה ושמן היה ורגליו כאילו לא שלו, אלא כחתיכות מדובקות, כדרך רגלים של בובות. כמותו כבעליו הזועף, שדר בחזית האחרת, שגם הוא קטן היה ושמן היה ורגליו כאילו לא שלו, אלא כחתיכות מדובקות, כדרך רגלים של בובות. שניהם נשכּנים היו, אלא נשיכתו של זה בשינים ונשיכתו של זה בשפתים. כמה וכמה חידודים ובדיחות שמספרים בקמצנים, מהם שקראתים בספרי בדיחות, היו מספרים אותם באותו אדם. ביחוד היו מספרים, כיצד מבקשי צדקה היו נפרעים בעקיצה חדה מקמצנותו. סיפור נודע, שנתלה בכמה וכמה קמצנים, נדרש בו, דהיינו שפעם אחת אמר אדם אחד, שילך ויוציא מידו של כילי זה פלוֹרין שלם, והוא שם מטבע ובלשוננו נקרא, כתירגומו: פרח. לגלגו עליו: קודם יפרח יער של שערות על כף ידך, ויפרח שחין על קרן־השור, ואתה לא תוציא פרח מידו. הלך אותו אדם והתחפש כמבקש צדקות, אמר: בענין פיקוח נפש אני בא. הרגיז עליו הכּילי את כלבו. נמלט אותו אדם וקרא לתוך החלון: באמת ראוי אתה שאקללך, שתרד מנכסיך וייהפך עליך הגלגל ותהי אחריתך כמוני, אבל מה אֶקוּב לא קבּה אֵל, ויודע אני ידיעה ברורה, שאתה ובניך ובני בניך, עד סוף כל הדורות, תהיו עשירים גבירים אדירים. ולפי שאותו כילי היתה בו תמיד אימה גדולה, שמא סופו מחזר על הפתחים, רץ אחרי אותו אדם והתחנן: ידיעה ברורה מהיכן, ידיעה ברורה מהיכן. ואותו אדם אינו נעצר בריצתו והוא רץ ואומר: הנותן פלורין, אומר לו מהיכן. הכילי רץ אחריו בבהלה וקולו קול בוכים: ר' יהודי על מה לבך אַבּיר כל כך, על מה לבך אביר כל כך. אותו אדם רץ ואומר: אפילו פלורין חסר פרוטה אחת, אין אני נוטל. אמר הכילי ביאוש: נו, יאמר ואתן. עונה לו אותו אדם: נו, יתן ואומר. נראו שני בני אדם רצים, נתכנסה אוכלוסיה. עמד אותו אדם בתוכה, הוציא הכילי, וידיו רועדות, את הפלורין בדקו מכאן ומכאן, ואומר: יהודים, עדים אתם שאני נותן לו פלורין על ידיעה אחת שהוא מודיעני. שאל אותו אדם אם עליו לומר בפרהסיה. נענה לו הכילי: בפרהסיה. פתח אותו אדם ואמר: רבותי, יהודי זה באתי אצלו וביקשתי נדבה, הרגיז עלי כלבו. היתה נפשי קניטה, אך לא קללתיו, שאמרתי לו: מה אקללך, ויודע אני ידיעה ברורה, שאין העשירות זזה ממך ומזרעך עד עולם. ביקש יהודי זה לידע ידיעתי הברורה מהיכן, אמרתי לו: תן פלורין ואומר. עתה שנתן פלורין, אני אומר לו. רבותי, הלא בראותכם יהודי זה, אפשר שתשאלו: מה גדולתו. והתשובה: גדולתו שהוא עשיר. תוסיפו ותשאלו: מהיכן עשירותו. והתשובה: ממי שאמר לי הכסף ולי הזהב. שוב תוסיפו ותשאלו: וכמה עשירותו, והתשובה: נאמר, מאה אלף ריינוּש, נאמר מאתיים אלף ריינוש; והנה יהודי זה אף על פי שכילי גדול הוא, אם יישב בבית הכבוד ויעשה, במחילה, מה שיעשה, ומכיסו תשתלשל פרוטה אחת, ותשתרבב לתוך שתשתרבב, ודאי לא יפשיל שרווליו ולא יכניס ידיו, במחילה, באותה לכלוכית, לשמש בה ולפשפש בה ולהעלות אותה פרוטה, אלא יאמר: אמנם כן, אף פרוטה קרויה מטבע, שעשר פרוטות הם שיפּעל, אין כדאי בשלה לטמא את הידים. ועתה צאו וראו – מי שאמר: לי הכסף ולי הזהב מה מאתיים אלף ריינוש בעיניו, כלום למעלה מפרוטה אחת. ואם הוא, כביכול, נשתלשלה מידו פרוטה אחת כזאת ונשתרבבה לטומאה כזאת, האם יטיל, כביכול, ידיו לפשפש בה ולהעלות את הפרוטה. מכאן אתם למדים, שמובטח הוא, שאותה פרוטה תהא שרויה בביתו עולמית, והוא ובניו עשירים גבירים אדירים.

מעשה, זה שלא אירע להירש קפּילוש, אלא נתלה בו, על דעת הבריות הוא יוצא ללמד, עליו עצמו אינו יוצא ללמד. לא שלא היתה בו קמצנות, אלא שלא היתה בו קמצנות, כפי שהיא מצויה לרוב. למידת־קמצנותו אַזכיר מעשה שהיה ממש – אבי הלך לקבץ דמי חברה לאגודה, שנוסדה בכפרנו, בשם בני־לויים, שענינה היה להלוות איזה סכומות בלא ריבית למי שמטה ידו וראוי לסעדו בקביעת־חנות קטנה, וכדומה. באמת נתכוונה האגודה לשני זקנים ולאלמנה אחת, ששאר יושבי הכפר נמצאה להם פרנסה של קבע, אם בריוַח ואם בצמצום. בא אבי לאותו עשיר, אמר מה שאמר, נתאנח העשיר: הכל באים וצווחים תן תן ומהיכן אתן, ואם יש לי כך וכך בעסקים וכך וכך בפקדונות וכך וכך בנכסים, ואני זקן ואני חולה, והכל שונאים אותי, ואני שונא את הכל, הרי אם אבזבז כספי, סופי שאהא מוטל באשפה והכל מלעיגים עלי, כדרך שמלעיגים למי שהיה לו וניטל ממנו. אתן לך ואתן לפלוני ואתן לאלמוני, ומי יתן וממה יתן לרפא זקן כמוני וחולה כמוני, שאין אתה יודע כמה הרופאים אוכלים כספי. אמר לו אבי דרך הלצה: פאניה קאַפּילוּש, לפי החשבון שאתה עושה אתה מתקין עצמך לחיות כמאתיים שנה, וודאי אורך ימים ענין גדול הוא, אולם מה שאתה מתקין עצמך לחלות כל אותן השנים, ענין משונה הוא. גיחך העשיר ואמר: יש חריפות, יש חריפות – ולא נתן כלום. ועם זאת האומר שקמצן היה, אומר אמת ואינו אומר אמת. אומר אמת – מעשה באבי יוכיח, אינו אומר אמת – מעשה באותו גוי קטן יוכיח. יצא אותו העשיר לשוק, ראה גוי קטן והוא כערום מבגדים ורגליו יחפות. נטלו בידו והוליכו להאכילו ולהשקותו; אכל ושתה, הוליכו למרחץ להסיר סיאובו; הסיר סיאובו, הוליכו להלבישו בגדים נאים; נתלבש, הוליכו להנעילו מנעלים יפים; ננעל, הוליכו לחבוש לו מגבעת נאה. תמהו עליו שעשה כך, ביאר: ראשית, אם תאמר מעשה משונה הוא לעשות טובה עם גוי קטן ולהניח יהודים קטנים עניים כמותו, הרי דרכו של מעשה משונה, שהוא משתמר בלבם של הבריות, וסופו של גוי קטן זה שיגדל וישמע הרבה דברים בגנות ישראל, כגון שהם שוחטים גויים קטנים או שהם עושים רעות בלבד ודרכם להזיק. מיד יתעורר בו זכר המעשה המשונה, שנעשה בו בקטנותו, וידבר דברים של אהבה בטובתנו ובטובת מידותינו; שנית, אם תאמר, שאף על פי שמעשה משונה, דרכו שהוא משתמר בלבם של הבריות, גוי קטן זה שיגדל וישמע הרבה דברים בגנות ישראל, יזכור מעשה טוב שעשיתי עמו, ועם זאת לא ילַמד זכות עלינו ועל מידותינו, ואדרבא, יצרף דברי גינוי שלו לדברי גינוי שלהם, הרי שבאמת קיימתי מצוה של אהבת הבריות5, בלא שום חשבון ובלא שום פנייה, אלא לשמה, והוא דרך־אמת לקיים ואהבת לרעך כמוך, שהיא תורה כולה ואידך פירושא. ומי שלא הוכיחו מעשה זה, יבואו תרומות שלו ויוכיחו, שכל שראה בתרומותיו, שעיקרן מעשים טובים ומועילים, שהרבה בני אדם נהנו מהם לאחר פטירתו, נהנו, אף שגידפו שמו וזכרו, דומה עליו, כאילו לא צבר האיש את ממונו ולא נהג בו מנהג כילי אלא לשם כך. ועל מה ראו הנהנים מממונו לגדפו; על שום שכדרך שנהג בחייו אמר לנהוג לאחר פטירתו – עיקר לשאינו ישראל, טפל לישראל, שכך אמר: אזרח המדינה אני, קודם כל אזרח המדינה אני, אחר כך אני ישראלי או קתולי או לותרני, אחר־כך אני שחור או לבן או צהוב, אחר כך אַפּי ישר או עקום או חרום, אחר כך אני אוהב בירה צהובה או בירה שחורה, אך קודם כל אזרח המדינה אני. כך היה ביאורו והמבין הבין שביקש להרמיז, שצדקות, שהוא עושה, הוא מבקש, שירגישו בהן וייהנו מהן כל האזרחים, ולפי שרוב האזרחים גויים, רוב ההרגשה ורוב ההנאה להם, ולפי שמיעוט האזרחים ישראל, מיעוט ההרגשה ומיעוט ההנאה להם. אמרו לו: אפילו הגוי מורגל לומר, שהכתונת קרובה לבשר מן המעיל. שאל: מה יעשה אדם וכתונת שנתלבש בה מצאה כנחיל של כינים המזהמות את גופו, לא יאחז בה ויטילנה באש או במים.

דומה, שאלה אחרונה זו מפתח היא לתעלומת נפשו ודרכו של אותו זקן. לא היה אוהב ישראל – לא אותם, לא דרכם, לא מנהגיהם. אפשר לא אהב אפילו את תורתם, גם לאחר שידע אותה מפי חכמי הדור בעלי התעודה באשכנז, מצורפה ומזוקקה, עד שלא נשאר ממנה אלא כמין אויר צח של רוחניות. בסתר לבו נהה לא בלבד לתרבות הגויים אלא גם לאלוהיהם. אף ביאורו למצוַת ואהבת לרעך, שחייב יהודי לסייע בידי גוי, אפילו הוא יודע, שהוא כמחמם נחש בחיקו, הוא רמז קטן לכך. היו גם רמזים אחרים, אולם רמזים בלבד, שלא היה בו עוז לומר דעתו זו בגלוי. מחברת שפירסם, בעילום־שם פירסם. שם המחברת: איזראעל אֵם שיידעוועגע, כלומר: ישראל על פרשת דרכים, ויצאה לאור בשנת 1903, והרחיק עדותו, שהוציא אותה בהוצאת ציזאר שמידט בציריך, ובדפוס שולצה ושותפו בגרפנהייניכן. במחברת הקטנה הזו נראית שנאת ישראל כשם נרדף, כגילגול חדש לחוסר־הטולרנציה הדתית. מידת התרבות שבבני־הדור אינה מניחה בידי שונאי ישראל לקרוא את שנאתם על שמה, בושים הם בפני הקידמה, בפני המדע, ועל כן הם מעלים שם, שיש בו אבק מדעיות. בדור־דעה, שאין להעלות בו יהודים על המוקד ואין לענות באינקוויזיציה, צריך להתחכם, כדי ליטול מהם זכויות ופרנסות. אך קשה משנאת ישראל הוא האופן, שבו ישראל מתעוררים עליה, רפיון הוא בהם, עצלות היא בהם ואינם כשרים למלחמה. אמת, יש ציונות, שתפסה את ההמונים בלבם על שום הקסם שבסיסמותיה – מדינה בארצם הקדומה, לשון הקודש כשפה חיה, בנק להתישבות. אולם אם הציונות נתגלו בה רוב־עוז ורוב מסירות – בסיסה מוטעית ופתרונה שלא כדרך הטבע, וכמה טענות מוכיחות לכך. טענה אחת, והיא נודעת: היהודים אינם עם, שאין לך עם בלא ארץ ובלא לשון. טענה אחרת, ואף היא נודעת: לשון הקודש שפת תפילה היא כלשון רומי בארצות קתוליות. טענה שלישית, והיא נודעת מחברותיה: אין בין ישראל לעמים אלא הדת בלבד. עד כאן המחברת בהרצאתה, כמקובל בכתבי הפולמוס של המתבוללים למיניהם, מכאן ואילך החידוש שבה. לא חידוש מצד עצמו אלא חידוש מצד כותבו. כתעודה יחידה ומוסמכת לבדיקת דת ישראל היא לו, כמובן, הבּיבּליה, והוא רואה להדגיש, שמושג בּיבּליה חל על הברית הישנה והחדשה כאחת. תחילה הוא מרחיק עצמו לימי אברהם אבינו ונהנה לראותו מתהלך עם אלוהים בלא כל פולחן וטקס, אחר־כך הוא נודד למידבר ומוצא, בתמיהה והשתוממות, את משה רבנו, שהוא מעלה במוסר ומוריד בפולחן. פשוט, אינו יכול להבין, כיצד אדם נאור ומשכיל, כמשה רבנו, מדבר גם בעשרת הדיברות וגם בדיני־קרבנות. שעל כן הוא שמח ביותר לרוץ לאורך מסילת הדורות ולמצוא את ישעיהו העומד ומפרד, בשקידה רבה, את הדת מפולחנה, כמקלף קליפה מבולבוס, כשם שהוא שמח להכריז את שהכריזו חכמי הגויים, כי פרק הפתיחה של ישעיהו הראשון הוא יום הולדת הנצרות. אולם רוב ההתפעלות בא עם ישעיהו השני, שקדושתו עמדה לו לישו, שידרוש מה שדרש בנצרת. אף בדפדף המחבר בספר איוב הוא רואה מחברו האלמוני, בהעלותו את מלחמת המוסר בטבע ומרמז לקאנט והאימפּרטיב הקטיגורי שלו. כללו של דבר, רוחות גדולים עמדו לו לישראל, אבל מזל אין לו, ששעה שעמדו אותם רוחות גדולים, עמדו גם כוהנים קטנים וכרכו לכל אבריו רוב מטליות של מנהגים והלכות שהיו כמשא עופרת לרגליו. נמצא שישראל, בעמדו על פרשת דרכים, לא בחר בהמשך הנביאים, שביטויו היה, כמובן, הנביא מנצרת, אלא תקע עצמו לאורתודוכסיה חשוכה, לאדיקות חמרית. אמת, לענין ישו כתלמיד הנביאים, הרי אם לדקדק, קטן התלמיד מרבותיו, שהללו הרחיקו יותר לראות אפקה של אהבת הבריות, אולם מה היא נסיגה זו, כנגד הירידה הגדולה, תעיית הלב הנוראה, שבאותו ספר עבה ורב־כרכים, שאפילו שמו מטיל אימה – התלמוד. וכפל היזק הוא בתלמוד – הוא שערם תלי תלים של הלכות מכבידות, המוצצות את לשד העם ומרצו; הוא שבנה גדר ומחיצה, שהוציאה אותנו מכלל התרבות היונית־רומית. אמנם, מדי פעם בפעם, חומה זו נפרצת מעט – הנה בימי הבינים מנמנמים היינו בצל הספר הנורא הזה, באו הערביים ועוררו אותנו; הנה בדורותינו כירסמה ההשכלה כהוגן בדפי הספר הזה, ואנו מצרפים עצמנו לעבודת המדע של העמים המודרניים, וכבר העלינו מתוכנו קומות כשפינוזה ומנדלסון והיינה ואַנטוֹקוֹלסקי והרץ, אבל הפירצה, אפילו היא גדולה, אינה עדיין הרס־החומה, והרי חומה זו אין יפה לה כהרס. והנה אם נהרוס אותה חומה אפלה, נמצא כי, בעצם, לא נדע, לשם־מה קיימים. שהרי תעודת ישראל, תמצית חזונם של נביאיו, כבר נעשתה רכושם של כל עמי התרבות, ומבשרי הסוציאליזם והאַלטרוּאיזם המודרניים הם־הם יורשי הנבואה. יישר כוחם של הציונים על שום שעוררו את המונינו להכרת עצמם, שעוררום לשאול לנתיבות חיים ועולם, אבל תכלית שקבעו להכרה זו היא, במחילה מהם, דבר של שטות. והמחבר שואל שאלה ומשיב עליה. אם הציונות שהיא, על־כל־פנים, תנועה מודרנית, מבקשת לבנות מדינת היהודים, ודאי לא תאמר להשליט בה את התלמוד החשוך, אלא את הבּיבּליה הנאורה, את דת הנביאים, ואם תשליט בה את דת הנביאים, הרי שתוותר על התלמוד, ואם תוותר על התלמוד, הרי שתפיל את המחיצה האחרונה שבין ישראל לעמים, ואם תפיל את המחיצה האחרונה שבין ישראל לעמים, הרי תניח ביקעה גדולה ורחבה להתבוללותם הטבעית בין העמים, ואם תניח בקעה גדולה ורחבה להתבוללותם הטבעית בין העמים – שאלה היא, מדינת היהודים לשם מה. וסיומה של המחברת שהיא, כאמור, אנונימית, במלים: אני כבן־ישראל הבעתי את דעתי בגלוי; הויכוח בשאלה שהעליתי נפתח.

איני יודע, אם מחברת זו, שבה נראה לנו הירש קאפּילוש מפליג מתפיסתם של רבני־התעודה ונוטה לתפיסתם של חכמי־הנוצרים ומסיתיהם, עוררה איזה ויכוח, שאפשר שלא נחשבה אלא כקונטרס מיסיונרי מצוי, אבל בעיר ידעו שהוא מחברה – וסימנך, שליאו הרצברג־פרנקל, הזכירה, בקצרה, בווכנשריפט של בלוך, מתוך רמיזה ברורה על המחבר ומתוך לעיגה ברורה על החיבור – אך לא נתעוררו להחרימו. שכן עשיר היה ובידו השליטה על פרופינציות ופונדקאות ואין מדקדקים בעשיר, כשם שאין מדקדקים בדוקטור, שהוא מעשן פפירוסה בשבת. משכיל היה ומשוקע היה בספריו, ואם לדון לפי הספרים שהניח – עשה את חיי־מחשבתו כעיגול חתום, שאפילו הוא מניח לרוחות שמסביבו להתנשב בתוכו, אינו מניחם להשליט עצמם עליו. הרבה תמורות חלו בחיים ובמדינות, ואילו הוא נתון היה בעיגול של אהבת נעוריו ומה שאירע בימי דור, אם ההתנערות של שנאת ישראל מסוג הכומר שטקר או רוֹהלינג, אם פרעות רוסיה שהביאו אלפים לעירנו, שרובם הסתופפו בחצר של זקני, אם מעשה דרייפוס, ואם דרך חובבי ציון והציונים – הוא ידע כל אלה, התריס כנגד המקילים בהם ובמשקלם, עם־זאת כסטיות היו בעיניו, כאפיזודים שלאחריהם תתרתק שלשלת־הזמנים לחוליה האדירה של התפוררות ייחודי־עמים וטמיעתם בתוך אחדות אדם עליונה. לא אהב לקרוא בעתונים, שכן אמר: מה אקרא בהם, ואיני מומחה לפתולוגיה. רוב ממונו ובדידותו חסמו מפניו את ראיית הדברים כהויתם – יהודים וגויים, שאנוסים היו לבוא למחיצתו, נהגו בו כבוד, אם משום יראה מפניו, אם משום שיבה שבו, אם משום חכמה שבו. עשה קל וחומר: אני, שהם יודעים שאני בז להם, נוהגים בי כך, אחרים, שמחבבים אותם ודאי שנוהגים בהם כך. נתון במעגלו, חי את חייו כמעבר לחיים וסוף ימיו דומה היה כפ"א כפופה והיה כעובר ובטל, עתים נראה כשרגלו האחת נתונה במגף ורגלו האחרת נתונה בערדל, ועיניו כבארות עמוקות של חשד ושנאה. הכרח היה לו אותו מיבצר של חשד ושנאה, שאילולא אותו מיבצר, לא יכול היה לשמר בסתרו את השלית־ההתמד של אימון ואהבה מימי הנעורים.

כחילופו היה קרובו, ניסלי קאפּילוש, אף הוא קטן קומה והחזיה הלבנה־צהבהבת, המתוחה על כרסו הגדולה, מבהקת לפניו, וקצות מעילו, הנקרא שלוּססראָק, יורדים מאחוריו במיושר, כשני קוי אנך; ראשו על תלתליו, הלבנים והסרוקים ברוב הקפדה, מגולה, והמגבעת הרחבה נתונה על גבי מקלו, שראשו סמוך לכתפו וסופו באויר, עד שהוא נראה כדגל. הילוכו במתינות והחלקות הקטנות של לחייו, שנשארו לראווה בין הזקן והמשקפיים, שעיטוריהם מזהיבים, פורחות כשני ורדים ומחייכות בכל שעה. בטל מנכסים ובטל מעסקים, סמוך היה על שולחן בתו, ותמיכה ראויה נשלחה לו, חודש חודש, מבניו בחוצה לארץ, והוא רוב עתותיו נתון לטיוליו המתונים בגן העיר ויושב על ספסל בהרחבת־דעת ומחכה לאוזן, שתקלוט בפעם המאה ואחת את סיפורו, שעיקרו בתיאור גדולתו בימים ההם, לאמור בימי 1848. והתיאור שבפיו לא היה גורע מפרטיו ולא היה מוסיף עליהם, אם מתוך שדבריו אמת ותפקיד, שתלה בעצמו, באמת קיימו באותה שנה, אם מתוך שדבריו מרוב חזרה נראה לו אמת, אפילו אם התפקיד, שתלה בעצמו, לא הוא אלא אחר קיימו באותה שנה.

שכן ראוי, ידידי הגימנזיאסט, לדעת – היה אומר לצעיר מצעירי־העיר, שנצמד לשיחתו – כי אני אבי המהפכה הזאת, ודאי לא בכללה אלא בחלקה. שאם לדייק, הרי העיר הזאת, לפי הסטאטוס שלה (והמלה סטאטוס נאמרה בעונג, כאילו פירושה כל שבעת המינים) לא עיר היתה, אלא מדינה היתה. דוק ותמצא, כי הגדרה של מדינה היא בתחום, שגבולותיו קבועים מכאן ומכאן, תחום, שרצונו הוא נועל שערו, רצונו הוא פותח שערו. זכות פריישטאדט (ואף המלה פריישטאדט נאמרה באותו עונג שנאמרה מלה סטאטוס), זכות פריישטאדט, היא כזכות מדינה, אם גם לענינים מסויימים. אמת, גבול פוליטי (ושוב אותו עונג שבאמירה) לא היה אלא מכאן (והיד מצביעה כלפי מזרח), אך גבול מרקאנטילי (כמובן גם עתה אותו עונג), היה והיה מכאן ומכאן (והיד מצביעה כלפי מזרח ומערב), סחורה שהבאת מכאן (והיד מצביעה כלפי מזרח) לא שילמת מכס, סחורה שהולכת לכאן (והיד מצביעה כלפי מערב) שילמת מכס. ובמדינה הזאת אני שחוללתי את המהפכה. וכיצד חוללתי אותה; בית מסחר גדול היה בעירנו, שהיה כמין בנק וכמין בית דואר, ובעליו נוצרי ממרחק בא, האוזנר שמו, סופו יושב בפרלמנט וסוף סופו נרצח, ויש שיר עליו שחיבר ברל בראַָדער. הבית הזה חיבורים מרובים היו לו עם בירות עולם. קוּריירים יוצאים וקוריירים באים, ואם אתה רוצה לידע, מה בבורסאות בעולם – כאן אתה יודע, ואם אתה רוצה לידע מה בממשלות בעולם – כאן אתה יודע. הרי גימנזיאסט אתה וודאי למדת על מר סלובצקי, פייטנם של הפולנים, ודע שאם רצה מר סלובצקי לשלוח מכתב לאמו בקרמיניץ או לקבל מכתב ממנה, שלחו לכאן וקיבלו מכאן. ומר סלובצקי שהזכרתי, כדרך משל הזכרתי; משל הידוע לך, כי מה אזכיר לך שמות ופירמות שבכל הבירות, ואתה אינך יודע בהם כל־מאומה. בא אני לאותו בית יום יום כלומר לא אֶל אדוניו עצמו, כי מי אני, נער צעיר, שאדוניו ידבר אתי, אלא אל הקונטוריסטים, כלומר ממוני הלשכה שלו. בא ושואל: מה עושה הוד רוממותו הנסיך מטרניך. הקונטוריסטים הזקנים, ביחוד אחד גיבן, שהקפלט שלו שמוּט לו עד לאַפו, מזעיפים פנים; הקונטוריסטים הצעירים, שפניהם נתונים בתוך הפנקסאות, מרימים משהו ראשם ורומזים לי רמיזה קטנה, אבל אלה ואלה כובשים דיבורם. ואני, ברוך השם, ידעתי, מה ריח מהלך באויר. קונטרסים קטנים, שהיו נפוצים בגניבה, נתגלגלו, ברוך השם, גם לידי. אבל ידעתי, שאפשר בוינא ייעשו מעשים נפלאים ואנו לא נדע. שעל כן באתי, יום יום, לשמוע מה מפי הקונטוריסטים, ואם אפילו לא ישמיעוני, דיי שאראה פניהם. יום אחד אני בא ומריח אני, שקורייר בא ורואה אני הכל נבוכים; מי שאני שואלו, כאילו איני שואלו, כאילו אני איני קיים ושאַלתי אינה קיימת. עיכבתי אחד, בעל כרחו, בפתח ולא הנחתיו לעבור, עד שישמע בבירור את שאלתי: אבל תגיד לי, אדוני, מה סוף סוף עושה הוד רוממותו הנסיך מטרניך. וההוא דוחפני בידו ואומר: מי כבר מדבר היום במטרניך. מטיל אני עיני באותו זקן, שהיה תמיד מזעיף פניו ופניו מזעיפות גם עתה, אלא שהקפלט על ראשו פרח ואיננו. קונטוריסט צעיר, שנזדמן לי, לוחש אני באזנו: מילא, מבין אני, שהוד רוממותו הנסיף מטרניך פרח, אבל הקפלט של אותו זקן על שום מה פרח. חייך הקונטוריסט הצעיר ואמר: על כל צרה של תבוא.

נו־נו, ידידי הגימנזיאסט – ממשיך מר ניסילי קאפילוש – רואה אני בך, שהענין מחוּור לך. אתה יודעו מן הספרים ואני יודעו מבדידי הוה עוּבדא. דורש אני קל וחומר: אם זה אומר על כל צרה שלא תבוא, ודאי שכבר באה צרה, שדרכם של קונטוריסטים שזהירים הם בדיבורם. יוצא אני בשוק וחברי קופצים עלי, לא שהם מבקשים לשמוע אלא הם מבקשים להשמיע. הם יודעים, ולא ברמז הם יודעים אלא בפירוש הם יודעים ובפרטי פרטים. ידידי הגימנזיאסט, לו היו לך פלורינים כמנין הבדותות, שהיו בפרטי פרטים אלה, היית קונה את מפתח העיר. ודע, שמהפכות מפריחות שמועות, הרבה שמועות מהפכות מפריחות, ואחת משנה מחברתה. הרבה ההזיה עושה והרבה מלעיזים עושים. שמועות כאלה או שהורגות את כל המלכים ובניהם ובני בניהם, או שתולות את כל המיניסטרים בפנסי־הרחוב. נו, בינינו לבין עצמנו יש מן המיניסטרים, שהתולאם בפנס, בורר להם מיתה יפה, למשל, רשע כזה כמיניסטר לאטור, רוגזה שרגזו לו, כדין רגזו. אבל מה ני מדבר לך על לאטור ואתה מורגל במיניסטרים שהם בני אדם. שמועות לכאן שמועות לכאן, אבל לעשות, צריך לעשות מה. ומה שצריך לעשות עשינו. על נאציונאל־גאַרדה ודאי שמעת, שאי־אפשר שקראת בספרים ולא שמעת. ומי, למשל, עשה בעירנו, כלומר במדינה זו, את הנאציונאל־גארדה, אם לא עבדך היושב לפניך. מי שאומר לך: פלוני עשה, אלמוני עשה, אפילו אומר מכוחו של ליאו הרצברג־פרנקל עשה – בדאי הוא, ומי שאומר לך עלי, שאותה שעה היה עדיין חלב־אמי מנטף משפתותי, אמור לו שתינוקות עשו את המהפכות. יודע אני, שאתה מחשב בדעתך והוגה שאלה של פקפוק: האפשר כי זה הזקן שכרסו משופעת וסיגריה של קו בּה אינה משה מפיו, עשה את הנציונל־גארדה. אומר לך, ידידי הגימנאזיסט, פקפק את פקפוקיך כרצונך, שההרהורים הם פטורים ממכס, ואין הם נרשמים בפנקסאות של זכות וחובה, ובשביל שההרהורים יהיו פטורים ממכס נלחמנו את המלחמה הגדולה, כידוע לך מספריך, אבל את שנכתב שחור על גבי לבן ואת המונדור של ראש הנאציונאל־גארדה, המשומר בידי, אין אתה יכול להכחיש.

חייטים שבעיר – מסיים ניסלי קאפילוש – כינסתים בבית־ המדרש החדש שלהם, הקרוי על שם הגבאים, האחים טשאטשקיס, ואני שואלם, האם הם רוצים להשתכר. אמרו: פשיטא. אמרתי להם: שלוש מאות בגדים של נאורים. תמה הזקן שבחבורה: לא פרחי־אומנים אנו, שתהא שולח אותנו ליטול את המספריים של הסוכה או את הכיסוי של היקנה"ז. נצטרף לו חברו ואמר: לא פרחי־אומנים אנו, שתהא שולח אותנו ליטול את החלל של הכעך. נתלווה לו חברו ואמר: אדוני הצעיר, לא מצאת את הפונדק. דבריהם, שבאו רדופים, הטילו ראשית־רוגזה בקהל אוחזי חוט ומחט, והזקן שבהם רטן: לא ראש־חודש אפריל היום, שאתה משטה בנו. עמדתי וסיפרתי בארוכה וברוב רמזים על הגדולות, שנפלו בעולם ובממלכות, והקהלתי פסוקים מנביאים ראשונים ואחרונים, וכמה פעמים חזרתי ואמרתי: קול המון כקול שדי, גלגלתי וגלגלתי עד שסוף־סוף הטלתי לפניהם את המלה המפוצצת – קאַנסטיטוּציאַן. לא הבינו, מה ענין קאַנסיטיטוּציאַן לבגדים של נאורים. אמרתי להם – ענין עמוק הוא, ואתם את שלכם עשו. נתמשכו הדיבורים באריגים ובחוטים ובמיני תפירה ונתערבו ריצויים וסירובים, מיאונים ופיוסים וסתם פיטומי־מלים לכאן ולכאן, עד שהטלתי ארנק על השולחן, והלכו איש לחוטו ואיש למחטו. התלהבות נכנסה בהם ועבדו כשדים, והכל בסודי סודות, שעיקר המהפכה, ידידי הגימנזיאסט, הוא בהפתעה. אתה סובר, שהמהפכה תהיה מחרתיים ואני עשיתי אותה שלשום – כלל גדול הוא במהפכות. מנוסה אני, ברוך השם, בענינים אלה. מה אומר לך, אתה רואה שמים אלה ואתה רואה אילן זה; ודאי שאתה רואה, כי מי שיש לו עינים רואה. ואם אתה רואה את השמים האלה, אתה רואה, שהם בהירים ומנוקים, ואין בהם עננה ככף יד, כזרת, כגרגיר. והנה הגע בעצמך פתאום משלחים שמים כאלה ברק באותו אילן, שאתה רואה, והוא מתבער ומתכלה כהרף־עין. משל למה הדבר דומה, לשלוש מאות הבגדים, שהחייטים תפרוּם על דרך המעילים הנקראים באראַנבעקעשעס, והטילו בהם קצת שינויים יפים לצד האופנה. לילה, שנסתיימה עשייתם, ליל־שימורים היה לנו, אפילו השר הממונה על השינה גוזר על החייטים, שיתפרו לנו את עפעפי־העינים בחוטים עבים, לא היינו מנמנמים. ובבוקר נפל הברק – כל העיר פיה פעור כפי חבית: שלוש מאות באראַנבעקעשעס מהלכות בשוק. נאוֹרים שבעיר היה להם אותו יום כיום־פורים, חשוּכים שבעיר היה להם אותו יום כיום־הכיפורים. אם סבור אתה ידידי הגימנזיאסט, שכל העיר נאורים היו ושהעטלפים נעלמו ואינם, טועה אתה, לא כל העולם כשמש בצהרים. אנו הלכנו בבאראַנבעקעשעס שלנו, והיינו מדלגים כאילות מרוב התעוררות־שמחה, והם, עצרת החשוכים, אבלים היו, ואותו לילה – הללו מעמידים מנורות ופמוטות של שבת בחלונות ונרות דלוקים בהם וקושטים אדני החלונות במרבדים ומעשי־ריקמה, והללו אפילת־מצרים בביתם. אותו חכם, ששמו של המגיד ר' שלמה כידוע לך, קלוּגר היה, אמר להם לאותם שוטים, שגזירה זו שעתידה ליגזר, אינה פחוּתה מגזירת פרעה והמן. עשה, ידידי הגימנזיאסט, אזנך כאפרכסת ושמע פלפולו של שכזה – שאפילו כשמו תהילתו, ששמו שלמה וחכמתו כשלמה, ותורתו כים שלמה, ואומרים שחיבוריו שלש מאות ושבעים וחמשה כמספר שלמה, הולך חשכים הוא: יש ציידים, שמבקשים לצוד איזה בעל חי, הם נוטלים כלי זין בידם ורודפים אחריו; הוא רואה אותם רודפים, בורח מפניהם, מתחבא מפניהם, יודע הוא, כי אדם זה הרודף אחריו, וכלי זין בידו, מבקש להמיתו, והוא נשמר מפניו, בכל מאמצי־כוח ואלוהים יבקש את נרדף; אבל יש ציידים, שמבקשים לצוד איזה בעל חי, אינם נוטלים כלי זין בידם, ואינם רודפים אחריו, אלא נוטלים מאכלות, שאותו בעל חי מחבבם, ומכינים לו סעודה יפה והם כורים בור גדול ביער ועל הבור הם מניחים מיני זרדים ועלים, כאילו אינו בור, בא אותו בעל חי ורואה את המאכלות החביבים עליו, שהוטלו על הזרדים, והוא סועד את לבו בהנאה גדולה ואינו מרגיש, כי תוך כדי אכילה ותוך כדי הנאה, הזרדים שוקעים והעלים שוקעים והוא שוקע וסופו מונח בפחת ואינו יכול לעלות, גם מחמת שהבור עמוק וגם מחמת שגופו הכביד מרוב אכילה של הסעודה המתוקנת, וכשהצייד בא אצלו אינו צריך כלי זין והוא פטור מיגיעה של רדיפה, ודי לו בחבל שהוא מקשר בו אותו בעל חי, והוא מביאו לביתו ועושה בו כרצונו. פרעה והמן דומים הם כאותו צייד הנוטל כלי זין, שידעו ישראל מה כוונת גזירותיהם, אבל ציידים, שונאי־ישראל שבימינו, המבקשים לאַבּד אותנו ואת דתנו, משראו, שפרעה והמן לא העלו כלום בגזירותיהם, הרי הם מתחכמים, כאותו צייד המתקין סעודה על גבי הפחת, שבאמת גזירת האֶמנציפורן – כי המגיד לא אמר אמנציפציה אלא אֶמנציפורן – אינה אלא כאותה סעודה שמערימים בה על בעל חי שייצוד. ושמא, ידידי הגימנזיאסט, אתה סבור, שהמגיד הסתפק בפלפול, טועה אתה, הרבה טועה אתה. אמר להם למאמיניו, שקשה יום זה כיום חורבן הבית ושריפת ההיכל. ואפילו אמר, שראוי לקרוע קריעה ולישב שבעה מגודל האבל, ואילולא חשש מפני כמה וכמה איסורים היה מורט כל שערותיו. אכן, כשאדם מתעקש לומר על חצות יום שהוא חצות לילה – אין מועיל בדברים של בינה. וכשאדם מתעקש ואומר, שכל חסדים, שאומות העולם עושות לישראל, אין עושות אלא לעוקרו משרשו, כשאדם אינו מאמין בהוּמאַניטט – אין מועיל בדברים של דעת. ולא אומר לך חירופים חריפים, שהטיח אותו יום זה איש אשכולות, שפיו כפי חרב, מר יהושע השיל שור, והוא היה אומן מופלא בחירופים ומה שאתה מוצא בחירופים, שפיזר ביד נדיבה במחברות החלוץ שלו, אינו אלא כטיפה מן הים ממה שהיה פולט בעל פה. עליו ראוי לדרוש אותו פתגם, שמוטב לו לאדם שיפול לתוך חבית של צוֹאָה רותחת, ולא יפול בלועו של בעל גידופים זה. הגע בעצמך, כל העיר עומדים בפני המגיד באימה ובזיע והשיל שלנו אומר עליו, על רבו, כי ראשי תיבות שמו: ש’למה ק’לוגר ר’ב. אך נניח, ידידי הגימנזיאסט, את החשוֹכים בחשכתם, ונחזור לבאַראַנבעקעשעס שלנו. כגדוד של בני חורין הלכנו מחוצה לעיר לבית־הארנוניות. ואַל תהא סבור, שבית ארנוּניות אז כעתה, שעתה הוא עומד ריק ומרוקן על כל אולמיו הגדולים, שאין הקיסר יודע מה יעשה בו, אבל באותם הימים, שנמצא על הגבול שבין הפריישטאדט ושאר המדינה, היו הרבה חיים רוחשים בו, וכמנין הכלבים בקושטא מנין הממוּנים היושבים בו. עמדנו ליד בית־הארנוניות, העלוני חברי והרכיבוני על כתפיהם, ואני דרשתי דרוש גדול במסכת חירוּת – אש להבה. דרשתי בשם העם, שאותם ממוּנים יצאו גם הם ויריעו כמותנו לכבוד הקאַנסטיטוּציאן. יצא אחד, בהוּל ומבוהל, ודבריו כחמאה שנתמסמסה: לא ידענו כלום ולא שמענו כלום ולא נצטווינו להריע ולמה נריע. פקדתי על שלוש מאות הבראָנבקעשעס: קאַטצענמוזיק. מה אומר ומה אדבר, והדברים קצתם נכתבו אז שחור על גבי לבן בעתונם של מר לטריס ובוּש בוינא, וקצתם לא נכתבו מחמת רוב ליצנות שבאותה מוסיקה שלנו. יללת חתולים שמעת, צהלת סוסים שמעת, נבחת כלבים שמעת, געיית פרות שמעת, קירקוּר צפרדעים שמעת, גירגוּר יונים שמעת, גיעגוע אַוזים שמעת, – בקיצור כל הקולות של כל חיות־בית ובהמות ועופות שמעת; וכשהיית בביבר, נהמת אריה שמעת, נעירת חמור שמעת, נהימת דובים שמעת, בקיצור כל הקולות של חיות רחוקות שמעת. והנה אם שמעת כל הקולות האלה, טול אותם ועשה אותם עירבוביה אחת, וצרף עליה מיני צעקות וצריחות ושיעולים וחירחורים ושריקות וצפצופים וביעבועים ונקישות, והרי לפניך כזעיר אנפין של אותה תזמורת. איני צריך לומר לך, שתזמורת כזאת אין בה להקל על אומנותם של ממונים על בדיקת פנקסאות וצירופי־חשבונות ואנוסים היו ליבטל ממלאכתם. אפשר סבורים היו, שסופנו עייפים אנו ומשביתים את גרוננו, אפשר סבורים היו שהרשות תשלח בנו מחילותיה להבריחנו. כשם שטעו בסברה אחת כך טעו בסברה אחרת. פקע אורך רוחו של אותו כלב שבכלבים, הממונה על כל הממונים, יצא לגזוזטרה, עמד קמעה בנפיחת לסתות, אחר כך פלט בקול נרגז ומזועזע: נידער מיט אייער קאָנסטיטוּציאַן כלומר: תוף הקונסטיטוציה שלכם.

נפש מעט ניסילי קאפילוש, פלט כמה כיעכועים, כמתקין עצמו לפנים של זעיפה, ואמר: ודאי הרגשת, ידידי הגימנזיאסט, שאותו כלב לקתה חוצפתו בכפליים – לא זו בלבד שהלעיב בזכויות הקדושות של העם, השופך דמו על הבאריקאַדען, הרי היה כאותו רשע שבהגדה האומר לכם ולא לו. אמנם, לא הקהינו את שיניו אך גברתנים שבנו פרצו לבית־הארנוניות, נטלו לו לכלב זה והורידו אותו לרחוב, שמטו את הקפלט שלו ותלו אותו במקל גבוה, והוליכו אותו ואת קפלטו לעיר, ובעיר סובבו ברחובות ובשוק, מתלוצצים שבנו קוראים בלשון המגילה ככה יעשה לאיש וגו', ואנו כולנו מריעים לכבוד המהפכה והוא, חתן התהלוכה, חיוור ונבוך, ואינו מוציא מפיו אלא מלה ארוכה אחת והוא חוזר עליה כמטורף שנתפס לדיבור אחד: דיסציפּלינאַרפערפאהרען, דיסציפלינארפערפאהרען, דהיינו: ענין לערכאות של פלילים. לא ידע אותו עלוב, ששעה שהקיסר אינו בטוח על כסאו, לא תועיל החזרה על מלה זו, אפילו ישננה עד לפטרוס של שנה הבאה.

בלבך, ידידי הגימנזיאסט, – סינן הדובר פיסקה אחרונה – ודאי אתה תמה; שעדיין לא הגענו לנאציונאל־גארדה. אומר לך: הגענו, ברוך השם, הגענו. חיילים שחנו בעיר, ראו במעשינו וכאילו לא ראו. מה שיצאו ברחוב־השוק וירו ואף המיתו מבני העיר, עוברי אורח סתם – הסעיר את דמי־העם, וכעסו עלה להשחית. ביחוד סערו, כמובן, שלוש מאות הבאראָנבעקעשעס. אמת, כל אותה יריה דבר של טעות היתה, ונצטערו עליה ראשי שרי העשרות ואמרו, שנסירת עצים אי אפשר לה בלא שירבוב נסורת וכדומה. אבל אנו אמרנו: יהא שגזירה היא, אך על שום מה ראינה בשרבוב נסורת מאנשי העם בלבד, ולא מאנשי הצבא. ידענו שכלי הזין צריך שיהיו בידי העם. חייטים, שתפרו את הבאראָנבעקעשעס, תפרו מדים לנאציונאל־גארדה. הייתי, ידידי הגימנזיאסט, מספר לך, אלא כל אימת שאני מבקש ספר באותו ערב שיצאנו לראשונה, חרב למתנינו ושני טורי כפתורים מנוצצים על מעילינו, לבי מתרגש והולך, והרופא הוא שאומר לי יום יום: פאַניה קאַפּילוש, שוב אין כבודו נער, אלא זקן הוא, ולבו צריך שימור, ביחוד מפני רוגזה והתרגשות. האם יש בידך, ידידי הגימנזיאסט, גפרור, כי הנה נתפטפטנו וכאן הקוּבּה שלי דעך…


 

מעשה בקבר של כבוד שניתן ולא ניתן

חזקה עליו, על ניסילי קאפילוש, גזירת הרופאים, שיהא משמר לבו מרגישה ורגיזה, אולם בכלל הגזירה היה גם איסור, שסירב לקיימו. היה אומר: הוא גוזר עלי, שאַדיר עצמי ממשקה־הבירה, ואני יודע אני, שאילולא טיולי ואילולא משקה הבירה, מכבר הייתי שוכן עפר. אדם, שהרגיל עצמו באותו משקה אתה נוטל כוסו, כאילו אתה נוטל אוירו, והרי אי אפשר אדם בלא אויר ואינו נחנק כמעשה באותו נאור, שצמצם כל יראת שמים שבו ביום אחד בשנה, הוא יום־הכיפורים. כל אותו יום היה עומד על רגליו ולא היתה דביקות כדביקותו, ולא היתה כוונה ככוונתו. והנה באוֹיסנעמענס, שהתפילה נפסקת והכל יוצאים לשוח מעט בשדה, יצא גם הוא. כסבורים היו הכל, הוא מטייל ומפיג מנחירי־אפו עשן־נרות־השעוה, שנספג בו. ולא היא, שנמצא חדר לפנים חדר של קפה בריסטול, ושותה כוס־בירה. אמרו לו דברים של תוכחה, לא נתקבלו עליו. אמר בתמיהה: אַבּער מיין גלאַז בּיער קאַנן מיר דאָך דער מאַזעס ניכט פערבּיטען, כלומר: כוס בירה שלי אין משה רבנו רשאי לאוסרה עלי. וכדרך הנאור באיסורו של משה רבנו, דרך ניסילי קאפילוש באיסורו של הרופא. בוקר־בוקר היה מחזר בבתי־המזיגה שבעיר ושותה בכל אחד ואחד מהם כוס אחת. היה מגדיר שתיה זו בלשון: אני טועם מעט לבחון טיבה של הבירה בימיכם, יום יום אני טועם וטעמה אינו טעם. כולה, לכל סוגיה, מי שופכין. ושמא אתה סובר, שיש נפקא מניה, אתה טועה. גם הבירה הפשוטה מסנוֹביץ' הקרובה, גם הבירה מאוקוצ’ים הרחוקה, גם הבירה מפּילזן הרחוקה ממנה – לא מבשלי־שיכר מומחים אלא בלנים עושים אותה. וזה, ידידי הגימנזיאסט, הכלל: פּעך אים בּיער, איזט קיין דרעק; אַבּער דרעק אים בּיער, איזט פּעך, כלומר אפילו אתה נותן זפת בבירה, עדיין אינה טינופת, אבל נתת טינופת בבירה, פחי נפש הם.

ימים סמוכים למותו היה עוסק בטעימה זו כמעט במסירת־נפש. אם קודם היה מסתפק בחשובים שבבתי־המזיגה שבעיר, עתה כאילו ביקש שלא לפסוח על שום אחד מהם. לא ידע, שיותר משנשתנתה הבירה וטעמה, נשתנה בו טעמו, והוא כרודף אחרי טעם ילדות, ששוב אין לו חזרה. ואפשר אפילו בשעה שנצנצה בו כאותה הכרה, התעקש שלא להודות בה ושירך רגליו מבית מזיגה לבית מזיגה, לבקש אבידת־נעוריו. ודאי הוא לי, כי כשם שקיווה להחזרת־אבידה זו, קיווה להחזרת אבידות רבות, גדולות וקטנות הימנה. אם ריח־לילך שניטשטש בחושו, אם ריח־ציצי־תירזה שניטשטש בחושו. לימים שנפטר, הבנתי גודל־בהילותו ודבר שנראה קומי נתגלה טראגי. יום מיתתו הלך הוא ובן־לויתו הצעיר ברחוב השוק, והוא מתרעם על הדור, שלא גבורת מהפכה בו ולא טעם בירה בו. אמר הצעיר: אם למהפכה, הרי היתה ברוסיה. עמד, כיוון בו משקפיו ושאל, האם עירבוביה זו של הסאנקילוֹטים שבדור, ראוי שתהא קרויה בשם מהפכה. ביאר הצעיר מה שביאר, והוא תחילה עיקם שפתיו, אחר כך אמר בקול גדול: ולו כדבריך, ברוך השם, שיש עדיין בני אדם המוכנים לעלות על השאַפאַט, לשם הקאַנסטיטוּציאָן. לאמור, שכשם שלא ביקש בבירה אלא טעם נעוריו, ביקש גם במעשה לנין מהפכת־נעוריו. רק לאחר שעה קלה נתחוור לו לצעיר, שאותה התרגשות לא מכוסות־בירה באה ולא מזכר־המהפכה באה, אלא מקירבת־מלאך־המות באה. אמר: הוליכני אל ידידי אהובי. הוליכו ופסיעותיו של הזקן, שלא כדרכו, פחוזות. ידידו־אהובו צורף היה, חנותו היו כלי הזהב והכסף מתנוצצים בה מתוך אפלולית והוא עצמו, זקן פנוי, ואחותו, זקנה פנויה, אף בהם היה ממראה־מתכת יקרה המנוצצה באפלולית. דברים שאמר ידידו אהובו דברי חול היו, דברים של מה בכך, אבל חמימות שבקולו כקדושת־שבת היתה, חגיגיות נוהרת. נכנס ניסילי קאפילוש, נתנו לו כסא מרופד שיישב בו ושרפרף שישעין רגליו. ברגיל היה פותח במהתלה, האח והאחות הזקנים שומעים ומגחכים. אפילו שמעו אותה מהתלה מאה פעמים ואחת היו מקיימים חובתם ומגחכים ואף מוסיפים ואומרים: נאַ, דאַס איזט איהנען הייטע געלוּנגען, כלומר היום הפלאת בדבר הזה הפלא ופלא.

היום לא מהתלה היתה בפיו אלא אימרה, שחזר עליה כמה פעמים: מיט דעם אַלטען קאפילוש איזט עס אוֹיס, כלומר חסל סידור קאפילוש הזקן. אמר ונתנמנם, נתנמנם ולא נתעורר. בתו, אלמנתו של הצלם המומחה מר רייס, שנחלה בית מלאכתו ועצם מלאכתו, הובהלה עתה מביתה, יצאה בבהלה וחזרה ממיפתנה, עמדה ליד אספקלריה וסיכסכה שערותיה. היה זה מראה מעציב ומתמיה כאחד – אשה נרעשת על מות אביה ונמלטת בבהלתה ובצערה להרגל־אומנות שבידה. כיון שרוב ימיה בני־אדם הבאים אצלה, שתתקין תצלומיהם, היא מעמידתם לפני האספקלריה ואומרת להם לעשות כך וכך בפניהם ובשערותיהם, שיהיו פנים של צחוק, של כובד־ראש, של עגמת־נפש, הכל לפי הנצרך – עתה, שביקשה להגות אבלה, עשתה כמעשיהם. ראש־הקהל ששמע על המיתה אמר ברחבות חמש מלים: נוּן דער לעטצטע מאָהיקאַנער, עהרענגראַבּ, כלומר שנפטר אחרון המוהיקנים וראוי לקברו בקבר מיוחס. קל להבין התרגשותו של ראש הקהל – הוא, נצר ממשפחה כבודה, ראה גם את עצמו כמין אחרון. ממשפחת הקאלירים המיוחסת היה, שעלתה לגדולה יתירה בימים של ראשית אמנציפּאַציה, אחד מהם מאיר קאליר, זכה, כנזכר, לתואר של אציל והורישו לבנו, ישב בבית המחוקקים, היה כאפוּטרופוס של המשכילים, עשה רוב מעשים של השכלה וצדקה בעיר. ואף שאותו קאליר שבימינו לא ירש לא אותו תואר של אציל ולא אותה עשירות מופלגת, די היה לו בשם שירש, שיראה עצמו ממילא כממונה על הקהילה. גבוה וחסון היה, פרנסתו על בית־המרקחת שבשוק וסימנו כתר־זהב וגאותו על התואר שזכה לו, הוא התואר של יועץ־הקיסר. שלושה היו בעירנו יועצי־הקיסר – הוא, הרופא הזקן סוֹלטישיק, ואחד רשע שישב בבית־הארנוניות הריק ולא נודע עסקו, פוֹן מוֹרבסקי.

במה היה הקיסר נמלך בדעתם ומה עצות השיאו לו, שנקראו יועציו – אין יודע. והלא הלצה שגורה היא, כי יום שר' שלמה בוּבר בלבוב נתמנה יועץ־הקיסר, פגשו ראובן אשר ברוידס ואמר לו: במה אברכך, אברכך בעשירות ואתה, ברוך השם, משופע בעשירות; אברכך בכבוד ואתה, ברוך השם, משופע בכבוד; ואף יועץ הקיסר אתה; אלא במה אברכך, אברכך באריכות ימים, שתאריך ימים, עד שהקיסר יהא זקוק לעצתך ויקראך, שאם תאריך ימים כל כך, ודאי שתזכה לימות המשיח. אולם ליצנים אמרו, כי פעם אחת נעזר הקיסר ביועציו, שעה שביקש להתקין לעצמו מכנסיים. כנודע, היה קיסר חובב נלהב של מכנסיים נאים, ומעשה שהלך לראות בתערוכה של תמונות מעשה־ידי הצייר המפורסם, מוריץ שווינדט, עמד לפני תמונה אחת ואמר: פלא והפלא. הבהילו שרי־החצר את הצייר, שזכה לגדולה כזאת, שיעמוד לפני הקיסר. בא הצייר לפניו ופניו כנהר־שמחה. אמר לו הקיסר: איין שענער לאָדען, כלומר: אריג נאה. אף שהצייר לא הבין דברי הקיסר, השיב: כן, הוד רוממותו האפּוסטולית. ניענע הקיסר בראשו ואמר: כן, כן מכנסיים שציירת, אריגם נאה באמת, ורצוני לקנות מן האריג האריג הזה. וכשעמד הקיסר וכינס יועציו, תלה לפניהם כמה אלפים של זוגות מכנסיים ואמר להם: אילו מכנסיים יבור לו הוד רוממותי האפּוסטולית, שיהיו תפארת לי ולעמי. הלכו היועצים מזוג לזוג, שבעה ימים ושבעה לילות, עד שעלה לפניהם במוסכם, שהקיסר יאים לו מכנסיים, שאריגם עשוי כדף השחמט, חציו ריבועים שחורים וחציו ריבועים לבנים. הקיסר, שטעמו אינו כטעמם, נשמע להם ומאותה שעה ואילך היה לובש כאותם מכנסיים, ובשלהם זכה לכמה דברים של ליצנות, כגון שהיו קוראים לו דרך צחוק אפרים יוֹסל מיט די פאפיטארהוזען. הליצנים שידעו לספר בטיבו ותפקידו של יועץ־קיסר בכלל, ידעו גם לספר, כיצד זכה אותו רוקח לכך בפרט. אמרו: אתם סבורים, שהקיסר נתעורר מעצמו למנותו יועץ שלו ואנו אומרים, כי גראף רוסוצקי נתעורר לעוררו לכך. ועל שום מה נתעורר לעוררו, על שום מעשה שהיה, ומעשה שהיה כך היה – הגראף רוסוצקי השיא את בתו, הוליכו לו בני העיר, עשירים כעניים, דוֹראוֹת. היו מתנות יקרות ושאינן יקרות. כשם שלא נתפעל מאלה לא נתפעל מאלה. וממה נתפעל, ממתנה של אותו רוקח נתפעל. והמתנה ששלח, לא בכסף ולא בשוה כסף שלח. ומה שלח – את שתי הכיתות של כלי־זמר שבעיר שלח, גם את האדומים וגם את השחורים. ולפי ששתי הכיתות נזדמנו לשמחה אחת, ביקשו להראות מלוא־תפארתם ונגינה שנשמעה ספק אם נשמע כיפיה בחתונה שנערכה בקסרקט הישן, כשהרבי ר' דודילי מאַנזון, השיא את בתו, שרהלי, וכל העיר, זקן וטף קרואיה. מאד נתפעל הגראף וכשנשאל מפי הנציב בלבוב, מי בגלילו ראוי להיות יועץ הקיסר אמר, שמעשה מסויים וגדול, שראה בכבוד הרוקח, מעיד עליו, שאין כמותו ראוי לאיצטלה זו.

יועץ הקיסר שלנו, שלאחר המלחמה נשאר בלא אותו תואר, כי בטל קיסר בטלו יועציו, ראה עצמו כראוי ממילא להיות ראש הקהל. ימים, שהקהילה היה בה מדרך־הבחירה וזכות הבחירה, לא שיחק לו מזלו: ימים שהקהילה ניטל ממנה דרך הבחירה וזכות הבחירה, והרשות הרכיבה לה את מנהיגה, שיחק לו מזלו. אך בטמירי־געגועיו נישא לבו לימי־הזוהר שלו, הם ימי קיר"ה. בימים אלה לא בלבד יועץ קיסר היה, אלא גם ראש הואַטאַרנים היה. ומי נקרא בשם ואַטאַרנים, בני אדם, שעבדו עבודתם בצבא ונסתיימה עונתם ועשו עצמם אגודה אחת, שבימי מועד מסוימים, ביחוד ביום השמונה־עשר באבגוסט, הוא יום הולדת הקיסר, עברו בעיר בתהלוכה הדורה, מדיהם מדי־צבא וראשיהם עטורים מגבעת שחורה, שנעוצות סביבה נוצות המסתלסלות בשפע. מי שלא ראה את יועץ־הקיסר שלנו בראש הווטאַרנים שעה שעמדו בבית־הנתיבות לקבל את הדוכס מווירטמברג שבא לעירנו, לא ראה עמידה של הוד מימיו. תשאלו מה לו לדוכס מוירטמברג שבא לעירנו, הרי התשובה היא, כי לחגיגת יובל בא, ולא ידעה עירנו שמחה כשמחת בואו, שאין לך גזוזרה שלא נתקשטה קישוטי מרבדים ואין לך גג שלא ירדו מעליו בנפנופי־נפנופים דגלי המלכות, ואין לך חלון שלא עמדה בו צורת הקיסר, ואין לך אדם שלא נתלבש בגדי יום טוב וכל מקום שניתן בו לשלב צבע צהוב־שחור נשלב, כגון שסוחרים עיטרו חלוניהם מקלעות־נייר ומשבצות־נייר באותו צמד־צבעים. נמצא מי שהגדיל, הוא הכּתף, שהיה מפאר חתונות בלבוש של חייל, ונתלבש מכנסיים, כאותם המקובלים על הקיסר והם ריבועי־ריבועים, אלא שלא היו עשויים חצים לבנים וחצים שחורים, אלא חצים שחורים וחצים צהובים. אף על פי כן, אילו נשאלו אותם החוגגים, לשמחה מה זו עשה, ודאי היו מגמגמים בלשונם, זה פורש טעם אחד וזה פורש טעם אחר ואין הכרע. אלה אמרו: עיר אחת יש בדוכסות־וירטמבּרג ואולם שמה, היא העיר שנתפרסמה לנו בשיר הפולנים: ליד אולם, ליד אולם, ליד אוֹסטרליץ, ספגנו באחור ולא אמרנו כלום, וזימרתו אסורה, משום שהיא מזכירה מכות, שהכה הקפראל מקורסיקה את הקיסר שלנו, ובאותה העיר חנה גדוד הדראגונים שלנו, ועשה גבורות גדולות ולכבודו אנו חוגגים חגיגה גדולה זו. אלה אמרו: מעשה עיר אולם כעורב הפורח, שאילו כיוונו למעשה עיר אולם, היו מקדימים את החגיגה בכמה שנים, אלא מעשה שהיה כך היה. הצד השוה שבדבריהם, שמלאו מאה שנה, משעשה מה שעשה אותו גדוד דראגונים שחנה בעירנו. ודאי, דראגונים, שהיו בימינו באותו גדוד בעירנו ושרובם היו פחותים מבני עשרים וחמש שנה, לא הם שנלחמו אותה מלחמה כבדה, אלא בני אדם אחרים, שאפילו עצמות נכדיהם כבר מרקיבות בקבר, אלא מתוך שהדראגונים שבעירנו גדודם מספרו 9 ובידם משומר הדגל, שניצל מיד נפוליאון, מעלה עליהם הכתוב שהם שעשו אותה מלחמה כבדה לפני מאה שנה, ולפי שהדוכס מוירטמברג, מלפני מאה שנה, היה אפיטרופוס של אותו הגדוד, מלפני מאה שנה, נמצא שהדוכס מוירטמברג בימינו היה אפיטרופוס של אותו הגדוד בימינו.

אם אפליג ביותר לחגיגה לכבוד הדוכס וגדוד הדראגונים שבעיר והיא חגיגה שכבר תיארה בן־עירנו, יוזף רוט, באחד הרומנים שלו, אשכח את מיתתו וקבורתו של ניסלי קאפילוש, והרי הוא ולא הדוכס עיקר־עניננו עתה. שעל כן נחזור לראש הקהל שלנו ונאמר, כי שעה ששמע על מיתתו של ניסלי נתרטטו כמה וכמה נימים בלבו והעלה לפניו מה ששמע על אותם ימי דור מזהירים, שפתיחתם בתהלוכה של שלוש מאות הבּאַראַנבּעקעשעס, ומשום שנתרטטו בו נימים חבויות אלו, אמר מיד, שראוי הוא הנפטר, שקברו יהא קבר של כבוד.

בנוהג שבעולם, ממונה גוזר גזירה, באים משרתיו ומשמשיו ומקיימים אותה, אולם הסבור, שאימרה שראש־הקהל שלנו אמר בענין קבר של כבוד, באו משמשיו ודרשו אותה הלכה למעשה, טעות היא בידו. בענינים של קדושה נהגו משמשיו שלא להישמע לו, שאמרו, שכשם שאין סומכין על הכשר שכתבו רב נאור שזקנו מקוצץ, והוא בא בכרכרה לתפילת שבת, כך אין סומכין בדברים, שאינם דברי חול, על ראש הקהל שלנו. ובאמת, משונה היה דרכו מכפי דרכו של ראש קהל – כלום ראיתם מימיכם ראש קהל בגלילותינו, שבכל שבת של גויים הוא יוצא עם חשוביהם, כמוהו כמוהם, כלומר, מגבעת, שמאחוריה כמין מכחול, לראשו וקנה־רובה רכוב על כתיפו, והוא הולך לצוד שועלים וארנבות, מה פלא ששעה שבא לפניו ראש חברה קדישא ר' משה’לה ואמר לו בענין קבר הכבוד, שאל אותו ר' משה’לה: היכן הוא מבקש לקברו, וכשאמר: כאן וכאן, פשט ר' משה’לה כפו ובאצבע המצהיבה ממשמוש־טאַבּיקי הראה על כפו ואמר: כשם שכאן תצמח חתימת־זקן. ואף כשראש6־הקהל נתכעס ודיבר ברוב רתיחה, שהוא אדון וכאן גזירתו גזירה, ויש בידו להעניש את שיעבור מצותו, ואין העולם הפקר, חזר ר' משה’לה ופשט במתינות כפו והראה עליה באותה אצבע ואמר: אחי וראש, הכעס קשה מעבודה זרה, והרופאים אומרים, שאינו יפה לבריאות, והרי כבר אמרתי לו, שענין פקודתו יתקיים בשעה שעל הכף הזו תצמח חתימה של זקן, והרי כבודו רוקח, יתן מיני סמים שכוחם יפה להצמיח שערות על הכף הזאת, ומיד אני כורה את הקבר במקום שכבודו מבקש לכרותו.

ר' משה’לה, שנקרא בעירנו: ר' משהלי גלינר, ואילו בגלינא נקרא: ר' משהלי ברודר, היה איש רחב גרם וגדול־זקן, כאמור, ראש החברה קדישא היה ואף שכינויו לפי אומנותו: סטארשע מלאַטשי לא נקרא לפי כינוי אומנותו, אלא כאמור, לפי העיר שבא ממנה, היא עיר מצער, גלינא שמה. היתה בו חכמה רבה וידע לכלכל את תעודתו ברוב אמנות. ואף שהיין השרוף היה משובב רוחו, היתה דעתו צלולה ודיבורו שקול ביותר. שחקן היה, הייתי אומר שחקן גדול היה, כיוון לרושם מסויים של דבריו ומעשיו, ואף ידע רושם דבריו ומעשיו. אם היה משנה נעימתו וסגנונו, לא שינה אותם משום שאוזן־שומעו רצתה בכך, אלא משום שאוזן־שומעו היתה כשרה לכך. מעולם לא ראה להתעורר ברוגזה על המקילים במצוות ולא הטריח את מלאך המוות ככלי־איום להחזיר חוטאים למוטב. אפס, כבא־כוח של הגדולה במעצמות, דיבר כדרך באי כוח של ממשלות גדולות. במתינות, באורך רוח, במעט רישול. ובאמת, מי שעומד מאחוריו כוח אדיר כזה – רוגזה למה לו. בהבלעה היה מקפל לתוך דבריו רמז קל מן הקל של אירוניה, שמידת־הרחמים שבה מרובה היתה ממידת־התוכחה או העקיצה שבה. היה, דרך משל, אומר: אילו היה פלוני אוכל מצה שמורה ומהדר בכשרות ומניח שני זוגות תפילין, סופו שהיה מת. עתה שאכל כל ימיו נבילות וטריפות ושכח צורת אות שבסידור, וסופו שמת, מה הועיל באכילת חזיר, שאם החזיר אינו מציל מן המיתה, למה הוא אוכלו; האם מחמת מסירת נפש לחזיר. היה פולט כשליש אנחה, ואומר: הה, כמה העולם טועים.

להוט היה אחרי הסיפור, ומשנזדמנה לו אוזן מקשבת לא הניחה, עד שקלטה סיפורו, וכשלא ניתן לו להאריך כחפצו, היה מלעיט אותה אוזן חידוד, הלצה או לשון נופל על לשון. זכורני, בימים סמוכים לועדת הגיוס, נטל לו למגויס, זימנו לבית מזיגה, שתה על חשבונו מה ששתה, אמר: לחיים לחיים, חכמינו אמרו יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי, ורמזו לנו חכמינו בזה, שהשותה יי“ש הוא נדרש לשבח, ואילו השותה ויש, כלומר, שהוא שותה יתר על המידה, שהאות ואו באַה להוסיף, נדרש לגנאי; אולם עתה, ששתיתי מה ששתיתי, לכבודך שתיתי, שיקויים בך: יש דורשין אותו לשבח כלומר היי”ש הזה ששתיתי, בזכותו תפסול אותך הקומיסיה ותאמר שאתה נדרש לשבח, כלומר, שתאמר: צוּ שוואַך, שאתה חלוש מדי. גם שעה שנודעה לו פטירתו של ניסילי, לא הדיר עצמו מהלצה. אמר: דרכו של זה שהיה מגדל שערות־ראשו, וממילא לא פגם במצוַת פיאה, אפילו אני שיש לי, ברוך השם, כל ימי פיאות, לא זכיתי לשיעור־פיאותיו. באמת גידל שלא לשמה, אבל כבר אמרו: מתוך שלא לשמה אדם בא לשמה. שמא תאמר, לא היתה לו מגבעת, מעיד אני עלי כל בני העיר שהיתה לו מגבעת גדלה מלוח־התספורת של שעון־העיר. מגבעת היתה לו אבל לא חבש אותה לראשו אלא לראש מקלו. אפשר סבר, שאין ראש אלא במקום שיש קדקוד ומצא, שהקדקוד לא בראשו הוא אלא בראש־מקלו הוא, ואף שהקדקוד לא היה בראשו, אלא בראש מקלו, היתה בו דעת להבין, שאין המגבעת יפה אלא לראש ואין ראש אלא אם יש קדקוד ולפי שהקדקוד לא בראשו הוא, אלא בראש מקלו הוא, ממילא יפה המגבעת לראש מקלו. ומעשה שראיתיו מהלך בגן העיר, שאלתיו: פאַניה קאפילוש, פליאה גדולה לי עליך, שאתה מגדל פיאות שהן גדולות משלי ובדומה לי, וראשך מגולה. שאל אותי, האם אי אפשר בראש מגולה; עניתי לו: אי אפשר, אי אפשר, מאוס ומיאוס. אמר ניסלי: אם ראשי מאוס ומיאוס בעיניך, הרי אין שיחייביך לנשקני בראשי דוקא. עניתי לו: מקובלני מאבות אבותינו, שלא ידעו בזויים כמנשקי־עגלים. ואף שדרש בו בניסילי בלשון קלה, אמר: עם זאת ראוי הוא שנגלגל בזכותו ובאמת זכות גדולה היתה לו, שמאחר שעבר כך וכך עבירות, מי היה מעכב בידו שיוסיף עליהן. אמרו לו: ללמד זכות באת, יכולת לומר מה שאמרו חכמים, שמיתה מכפרת, או מה שאמרו הבריות: מי שמונח עתה על דף הטהרה ואחר שעה קטנה הוא שוכן עפר – הנח לו. ענה: שוכן עפר כשלעצמו אינו עדיין ייחוס וסימנך – גם בולבוס הוא שוכן עפר.

בגודל־אמוּנתו הזהיר ר' משהלי, בבואו לנחם אבלים. הכניסה, ההדגשה של אותה כניסה בלא ברכה, ההליכה בפסיעות גסות כבן־בית, הגישה דרך־חירות לכלי־הבית ליטול כוס ולמזוג בה מעט מים שלא שתה מהם, אלא מזגם סתם, הישיבה בנוח על כסא ממול שרפרפי האבלים, פתיחת־הפה שסמוכה לה פתיחת הלב – בכל אלה היה מרישומה של אמנות גדולה. המבקש למסור דרך־דיבורו, מלאכה קשה הוא מבקש להטיל על עצמו, שאין לתאר דרך־דיבורו בלא מכחול, שיציל בנות־הגוונים של העוית־פניו, ניענוע־ידו והנדנוד הקל של הראש, הנסמך מעט על כתפו, כשם שאין לתאר דרך־דיבורו בלא כלי־נגינה, שיציל בנות־הקולות של ביטויו, שסולם־מעלותיו היה בו מן הרוך ומן הקושי, מן המרירות והחמלה, וביחוד מן הבינה, שערמה ואמונה משורגות בה להפליא. ואפילו נמצא מי שיכול היה לתאר דרך־דיבורו במיזוג מפתיע של כלי־ציור וכלי־נגינה, לא יכול היה לתאר את מבע־עיניו, שמישחק־צבעים ומישחק־צלילים נתערבו בו ללא הפרד. שעל־כן המביא מדבריו, אפילו הוא מביאם כלשונם, אינו מביא להם גאולה, כי רק שלדם שלהם הוא נותן, את גופם שלהם הוא נותן, ואילו נשמתם שלהם אינו נותן. וכך יודעני הפגם שאֶפגום, בהביאי עתה מדרכו לנחם אבלים. אבי ואמי7 ישבו על שרפרפיהם, אבלים למות דודתי מרת שרה המכונה סאַלצ’י, והוא ר' משה’לה, קולו מהלך זהיר ובטוח בחלל־החדר הקודר, שאף הציפתו אורה גדולה של ימות־חמה, נראו כתליו כמכוּוָצים מצינה. דרש ר' משה’לה במה שאמר קוהלת: טוב שם טוב משמן טוב ויום המות מיום הולדו, טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. אמר: ופליאה גדולה היא, שהחכם מכל אדם יאמר, שטובה מיתה מן החיים, שהרי הוא מכחיש בזה כמה וכמה כתובים, כגון לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, או חי חי הוא יודך, או מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך. וברי, שלא בא החכם להכחיש בטובת־החיים, שהיא גדולה מטובת־המיתה, אלא בא להרמיזך, שטוב יום המיתה מיום הלידה, כדרך שטוב יום היציאה מן הנסיונות והסכנות מיום הכניסה לנסיונות וסכנות; אתה נכנס – אין אתה יודע אם תעמוד בנסיונות ובסכנות, אתה יוצא – אתה יודע, אם עמדת בנסיונות ובסכנות; ולפיכך דק החכם ולא אמר, שטובה מיתה מן הלידה, אלא אמר, שטוב יום המיתה מיום הלידה; ללמדך, שהחיים עצמם טובים ונאים הם, אלא יום הכניסה אליהם הוא יום כניסה לנסיונות גדולים ולסכנות גדולות, ועל כן יום קשה הוא, ואילו המיתה עצמה רעה וכעורה היא, אלא יומה הוא יום יציאה מנסיונות גדולים ומסכנות גדולות, שהצדיק יודע באותו יום, ששוב לא יחטא, ואף הרשע יודע באותו יום, שכמה שחטא שוב לא יוסיף על חטאיו, ושעל כן אף שהמיתה רעה היא, יומה טוב. ותמיהה אחרת על אותו חכם, שאמר טוב בית האֵבל מבית המשתה, שגם כאן הוא מכחיש כמה וכמה כתובים; ואילו היה האבל טוב מן המשתה, על מה נבכה באמרנו דרכי ציון אבלות, ועל מה ראה הנביא טובה גדולה והבטחה נעימה באמרו: והפכתי אבלם לששון, או: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת מעטה אבל, וכיוצא באלה, אלא כשם שהחכם לא אמר, שהמיתה טובה אלא דייק ואמר, שיומה טוב, כך לא אמר שהאבל טוב, אלא אמר שבית האבל טוב, כלומר שהבית שהוא מתאבל, הוא טוב. ועד שאנו מפרנסים תמיהה זו נפרנס תמיהה גדולה הימנה, שאמר הנביא אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה – ראיתם מימיכם, שאבן תהא זועקת וכפיס יהא עונה, האם פה להם וידברו, האם לשון להם ויצעקו. אך אפשר שאבן יהא בה דיבור, כשם שראינו באתונו של בלעם שניתן בה הדיבור. דרכו של רשע שהוא יושב בקרן זוית שלו, וילאות שעל חלונותיו מתוחים ואין אורו של יום נקלט בחדרו ואין עינו של אדם רואה במעשיו, אומר הוא בלבו: מי ידינני על מעשי ואין עדים שיעידו עליהם בפני הדיין. באה תורה ומזהירתו ואומרת: אפילו אתה מתימר, שמה שאתה עושה בצנעה, אין סופו שיתגלה בפרהסיה, לפי שאין עדים שיעידו בפני הדיין, דע שקירות־ביתך אפשר להם שיפתחו פיהם ויעידו להרשיעך, כשם שראית באתונו של בלעם, שפתחה פיה ודיברה בלשון בני אדם; והיא כוונת הנביא שאמר אבן מקיר תזעק, והיא כוונת חכמינו שאמרו אזנים לכותל, אזנים לדרך. ועוד משל השמיעתנו התורה בענין המן שנקרא זרע גדי, ואין גדי אלא לשון מגיד שהיה מגיד נעלמות. יום יום היו ישראל במדבר ננערים משנתם ומצאו איש איש לפני אהלו את המן, עומר לגולגולת עומר לגולגולת, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. יום אחד ירדה עירבוביה גדולה למדבר – באו נשים לאיטליז לקנות בשר, סיפרו כדרך נשים, מה שאירע לשכניהם ולשכני־שכניהם. פתחה אחת ואמרה: אומרים עליו על משה שלנו ואלוהיו, שדרכם כדין, מן שיורד במידה שווה הוא יורד, אין מיוחסים, אפילו אתה נכדו של צדיק יסוד עולם אין אתה מקבל יותר ממשרת במושב זקנים, כך אומרים והמאמין יאמין. אני, למשל, איני מאמינה. ומשום־מה איני מאמינה, משום מעשה שהיה ברחובנו. קמצן גדול יושב ברחובנו, אפילו יראה אדם פושט ידיו בשלג לא יכניס אותו בביתו, שמא יהא חייב לכבדו בכוס תה והוא, ואפילו אמו באה לביתו, הוא מכבדה בתה בלא סוכר. קמצן זה נתמאסה עליו אשתו, עמד וגירשה. שמא אתם סבורים, שהוא ננער משנתו, הוא רואה לפני אהלו עומר לגולגולת, הריני מעידה לפניכן, שהוא רואה שני עמרים, ומה שהוא רואה הוא אוכל. אני מתפקעה מכעס, בעלי מתפקע מכעס, שכני ושכנותי מתפקעים מכעס – לא די שהוא חזיר, הוא זוכה בכפליים. סיימה האשה קטרוגה, פתחה אחרת ואמרה: מילא, אותו קמצן שברחובכם לא בעולמי שלי הוא מהלך, אלא בעולמו שלו הוא מהלך, יאכל עד שתתפקע כריסו, אבל ברחוב שלנו יושב זוג, הוא תמים והיא תמימה, מה אומר לכן – זהב ואבני חן. נולד להם תינוק, היתה השמחה גדולה והתינוק גדל, ברוך השם, בגופו ובשכלו, אלא שמא סבורות אתן, שכבר זכה לעומר שלו, לא היו דברים מעולם. נו תשאלו: ושורת הדין, שמשה רבנו שלנו משתבח בה, מה תהא עליה. שמעו הנשים קטרוגה, אמרו: זעקת שמים היא, נרוץ למשה, אין הפקר, אין הפקר. באו למשה, דיברו כדרכן בעירבוב, זו נכנסת לדבריה של זו וזו נכנסת לדבריה של זו, ואין משה רבנו מבין עיקר־העיצומים, לא מהם ולא מקצתם. צעק גם הוא: מתון־מתון – ולא הועיל. לסוף שנשתייפה רוח הסערה, בירר את הקטרוג, אמר: המן הוא זרע גדי, שהוא מגיד הנעלמות, וודאי יש גם כאן דבר נעלם והוא מגלו. קרא לאותו קמצן שנתכפלה מנתו, קרא לאותו זוג שנתקפחה מנתו ומה העלה, העלה שאותו קמצן היה בעלה של אותה אשה, וכשגירשה היה ספק בידה אם מעוברת היא אם אינה מעוברת, פסקה שאינה מעוברת ונישאה לבעלה אחר, וילדה לו אותו תינוק. אמר משה: המן הוא זרע גדי, שהוא מגיד הנעלמות, ולפי שבעלך הראשון ניתנה לו מנה כפולה, סימן שהתינוק שלך הוא אביו, ועל כן לא ניתנה לו לתינוק מנתו אלא ברשותו של מי שהוא אביו ממש. יצאו הנשים מלפני משה ואמרו: עתה ראינו עין בעין, שמשה אמת ותורתו אמת. והנה אם אפשר, שהמן יהא לו פה לדבר בלא לשון בני אדם; ואם אפשר, שאתון יהא לה פה לדבר בלשון בני אדם, על מה נאמר, שאי אפשר לה לאבן שתהא צועקת. ואם אפשר לה לאבן שתהא צועקת, אפשר לו לקיר שיהא שמח או אבל, אפשר לו לבית שיהא שמח או אבל, והיא כוונת החכם מכל אדם שאמר: טוב ללכת אל בית אֵבל, כלומר טוב ללכת לבית שהוא מתאבל מלכת אל בית משתה, כלומר לבית שהוא שמח. בית שישב בו צדיק והוא נפטר לעולמו, הבית כולו מתאבל, קירותיו בוכים, קורותיו מיללות, אבניו גונחות ומתאנחות, שהם אומרים: ימים הרבה היינו מדור לאותו צדיק והיינו מתנאים לאור־תורתו ונהנים מזיו־צדקתו, עתה הוא מניחנו והולך לעולם שכולו טוב, ואין אנו יודעים, מי יבוא לדור בתוכנו, שמא יבוא, חלילה, פושע וחוטא ומחטיא ויטמא אותנו, אוי לנו ואבוי לנו; אולם בית שישב בו רשע ומת, הבית כולו צוהל, קירותיו שוחקים, קורותיו ששות, אבניו שמחות ומריעות, שהם אומרים: ימים הרבה היינו מדור לאותו רשע והיינו שרויים באפילת־מעשיו ומחשיכים מכיעור־קילקוליו, עתה הוא מניחנו והולך לאמבטיה תחתונה שבגיהנם ואנו מתנחמים, שמי שיבוא לדור בתוכנו יהא טוב ממנו, ושמא נזכה ויהא צדיק ונתנאה לאורו, שעל כן אנו שמחים ואומרים אשרינו וטוב לנו. הלכך, יפה אמר החכם: טוב שם טוב משמן טוב ויום המות מיום הוָלדו, טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו…

נחזור לענין קבר הכבוד, שראש הקהל ביקש ליתן ור' משה’לה סירב ליתן. נקרא ר' משה’לה בפני אנשי הקהילה, שיפרש טעמו. בא לפניהם ואמר: יש לי טעם גדול ויש לי טעם קטן, טעם גדול איני יכול לפרשו ולא אפרשו, טעם קטן אני יכול לפרשו ואפרשו. ומה היה הטעם הגדול, שלא יכול היה לפרשו ולא פירשו – אותם הימים חלה רבו של ר' משה’לה, הוא ר' ישראל’כן מרוהטין שישב בעירנו, ואף שגדולים רחמי השם והוא בעל פלאות, ראו הכל בחוש, שאין רחמים בדין ונגזרה גזירה, פקעת החוטים מתעלמה והולכת, אלא מה שהעינים רואות אין הפה רשאי לומר, שלא לפתוח פה לשטן. ראה ר' משה’לה מה שראו אחרים ובלבו אמר, שאם גזירה היא ואין להשיב, קרקע פלונית, שנשתיירה בין מצבות גדולי תורה, תהא קבורתו של אותו צדיק. ממילא סירב ליתן אותה קרקע לניסלי קאַפּילוּש, סירב ולא פירש טעמו הגדול. ומה היה טעמו הקטן שיכול היה לפרשו ופירשו – ישב לפני אנשי הקהילה ברווחה וסיפר להם כדברי אלה: רבותי, כידוע לכם אני שמי משה והחניכה שלי האוזר, ובאתי אליכם מקהילת גלינא, ועל שמה אני נקרא בפיכם. ולפני שבאתי אליכם, מסבב הייתי בערים ובעיירות בענין מעמדות. הייתי בא לעיר, ראשית דרכי לקלויז. באתי לקלויז, הייתי מתפלל, לאחר התפילה הרגישו בי המתפללים, הכירוני – קירבוני כדרך שמקרבים מודע ומכר, לא הכירוני – קירבוני כדרך שמקרבים פנים חדשות. במקום שאין מכירין אותי אני שואל, כמה בתי מדרשות יש בעיר, כמה יש בה חסידים אנשי שלומנו, מי מהם לבו כפתחו של אולם וראוי להכנס בו, מי מהם לבו כפתחה של מחט וראוי להכניס בו חוט של חנינה ורחמים ולהרחיבו כפתחו של אולם. פעם אחת באתי לפרמישלאן, שאף שהיא עיר של חסידים ונודעה בצדיקיה עמודי עולם, כר' מאיר’ל, וכר' מנדלי, הייתי עוקף אותה, שאמרתי: ודאי איני בן יחיד בה לענין מעמדות ודרכי שאין אני תוקע עצמי למקום שיש מרובים כמוני. באתי לפרמישלאַן, נכנסתי לקלויז והתפללתי בה ואף שהייתי פנים חדשות לא ניתנו בי עינים. ראיתי שאינם שואלים, קיימתי בהם ואַת פתח לו, שואל אני את שכני לספסל האם אין כאן גבירים, השיב לי: יש ויש, ואחד מהם שקול כנגד מנין של נגידים. שאלתי, מי הוא ואיזה הוא, אמר: סנדרל האוזר. אמרתי בתמיהה: האוזר; הרי אף אני שמי האוזר; ולפי שגלינא ופרמישלאן, סמוכות, אפשר קרובים אנו. אמר אותו אדם: הרבה האוזר יש בשוק ואפילו פרה אדומה אינה בת יחידה בפרות. שאלתי: וסנדר זה ביתו היכן, אמר: אתם רואים יהודי נאה זה ממולכם, הוא הוא. לא נתרשלתי וניגשתי לאותו יהודי נאה, פשטתי ידי לשלום עליכם ואמרתי: אני משה האוזר. חייך ואמר: אף אני האוזר, אלא שאני לא משה האוזר אלא סנדר האוזר אני. מדיבור לדיבור העלינו, שבני משפחה אנו, כמעט בני משפחה קרובים ביותר. הביאני בשמחה לביתו ונתן לי מחלב־צפרים – ממיטב פתו ויינו. אף מעמדות נתן לי ואף זירז אחרים ליתן לי ויצאתי למחרת לדרכי וכריסי מלאה ולבי מלא וכיסי מלא. כשיצאה שנה, חזרתי לסיבובי וודאי שלא פסחתי על פרמישלאן. עתה פטור הייתי מליזקק לדברי־אחרים, שיאמרו לי מי חסיד כאן, מי גביר כאן, אלא הלכתי ישר לביתו של קרובי. כסבור הייתי, שלאחר ששמח בי לפני שנה ואף אמר לי: למען השם ולמען השם, שלא תפסח על ביתי, וכל שעה אתה מקובל עלי ואתה לי כמלוגמה ללב; ודאי היה לי כי יקביל עתה פני בשמחה יתירה. אולם נכנסתי וראיתי, שלא כסברתי סברתו. לא די שלא הקביל פני בשמחה, לא הקביל אותם בלא שמחה, כאילו איני קיים. היתה תמיהה גדולה בלבי, שהעולם אומרים: אורח פעם ראשונה מקבלים אותו באַי־אַי־אַי־אַי, פעם שניה מקבלים אותו באי־אי־אי־אי פעם שלישית באי־אי־אי, פעם רביעית באי־אי, פעם חמישית באי, פעם ששית אין הוא בא, שמבין הוא מדעתו, שאינו רצוי. אבל אורח הבא פעם שניה ולא בטובתו הוא בא אלא בטובת רבו ושליח מצוה הוא, ולא שד זר הוא אלא קרוב ושאר בשר הוא, המחייב ומבשרך אַל תתעלם – תמיהה היא, אם כך מקבלים אותו. אבל תמיהה שהיתה בלבי, לא אמרתי אותה לקרובי, אף אני עשיתי עצמי כאילו הוא אינו קיים והתחלתי נוהג בביתו כבתוך שלי. ידעתי, ארון קטן זה שמצד שמאל עומד בו בקבוק היי"ש, פתחתי במתינות את דלתו הקטנה, מזגתי לי כוס אחת ונתחממו מעי, מזגתי לי כוס שניה ונתחמם לבי, מזגתי לי כוס שלישית ונתחמם מוחי, וכשהרגשתי שיש בי מידת קוּראַזש, היא מידת האמיצות שבלב הנותנת עזות בדברים, אמרתי לקרובי: שארי, ידידי ואהובי, העולם אומרים: אורח פעם ראשונה מקבלים אותו הרי־הרי־הרי־הרי־הרים, פעם שניה מקבלים אותו הרי־הרי־הרי־הרים, פעם שלישית מקבלים אותו הרי־הרי־הרים, פעם רביעית מקבלים אותו הרי־הרים, פעם חמישית כשהוא רואה הר קטן כגרגיר של חול, הרי פעם ששית אינו בא, שמבין הוא מדעתו, שאינו רצוי; אבל אורח כמוני, שהוא גם קרוב וגם שליח־מצוה, בא פעם שניה, כאילו בא פעם ששית פליאה היא. נתאנח קרובי ואמר: שאֵרי, ידידי ואהובי, אורח חביב אתה עלי ואורח נכבד אתה עלי והייתי מקבלך בלב מלא שמחה, אך מה אעשה ולבי שרוי בצער. שמעתי דיבור שרוי בצער קפצתי וצעקתי: וי, וי, נפטר מי, נפטר מי, וי וי. אמר: חס ושלום, חס ושלום, כולנו, ברוך השם, בארץ החיים, וכן נוסיף אנו וכל שאינו סר מדברי אלוקים חיים, אלא צער שאני שרוי צער אחר הוא. שאלתי: מה, פתח וסיפר צערו.

וכך סיפר: כפי שאתה רואה אותי הרי, ברוך השם, אין לי לקטרג על מזלי והלואי, בלא כל הפסד לי ולזרעי, על כל ישראל. שמזל מעולה יותר איני מבקש ודיי בשלי. זרע של קיימא יש, בריאות יש, פרנסה יש, יראת שמים יש, כבוד יש, ומה יתאונן גבר חי, שאם בנים וחיים ומזונות כאן הכל כאן. אלא בן יש לי וצער גדול יש לי. תאמר, שאינו מתוקן בדרכיו ואינו מיושר בנימוסיו, תאמר דבר שאין לו רגלים. נחמד הוא וירבו כמותו, בלא הפסד לו ולאביו ואמו. בני הוא, לאמור בנו של גביר העדה הוא – הבאתיו לטוב שבחדרים ושכרתי לו טובים שבמלמדים, שהעלו ממני שכר ראוי. ולפי שהעלו ממני שכר ראוי היו משבחים מידותיו ודרכו בלימודים ואמרו: קנקן מלא הוא, בור סוּד הוא, כפתור ופרח הוא. היו המלמדים מתפארים בו: מבוכה הוא מביא עלינו, הוא מקשה קושיה ואני, שברוך השם, אכלתי שיני בדף גמרא, לשוני אסורה ואני מגמגם בה־מה, מעיין לכאן ולכאן, וכשם שאתם רואים אותי חי וקיים, הרי מה שאותו תינוק מקשה – פוסקים גדולים, שכולנו אין אנו ראויים לרחוץ רגליהם, מקשים. או היו משתבחים בו: יפה עשה מי שאמר והיה העולם, שנתן עשירות לאביו של אותו תינוק, שיוכל אותו תינוק לקיים תורה בנוח וברווחה ולישב על התורה ועל העבודה, ואין הבלי העולם הזה מקמטים לבו ומסכסכים דעתו. ואני, אף שידעתי, שאותם מלמדים לא להגדה הם מתכוונים אלא לכופתאות הם מתכוונים, ובאמת הייתי מעלה שכרם גג על גג, הרי אותו תינוק, שהם מרבים בקילוסו בני הוא ואני אביו, ורואה אני שלבו פתוח ועיניו בראשו, ונמשכה נפשי לאמונה גדולה בדברי המלמדים. לא ידעתי, שדרושים, שהוא דורש לפני בשבתות במעמד הרב וחשובי העדה, לא מדעתו הוא דורשם, אלא מלמדים שלו הלעיטו אותו בהם, כשהם ממוּרסים כדי לעיסה קלה. לימים, כשנגלה לי במעט, שבני אהובי לא כשמו תהילתו, ניחמתי עצמי: אם אינו גאון עולם, על כל פנים תלמיד חכם הגון הוא. וכשהגיע לפרקו, התחילו שדכנים מסבבים אותי מכאן ומכאן בענין נכבדות, וזה בא בבתו של פלוני צדיק וזה בבתו של פלוני רב וגדול, והם מרמזים לו לבני: בחור שׂא עין וראה וכו' כפי ששנינו בעין יעקב. והשדכנים, כשם ששיבחו באזני את הכלה, שיבחו באזני הרבנים והצדיקים את החתן, שכך דרכם. לא אמרו עלי, שאני, ברוך השם, גביר, אלא אמרו שאני גביר אדיר וטפסר וקצין, בקיצור רוטשילד. לא אמרו על בני, שתלמיד חכם הוא, אלא אמרו: פי־פי־פי מהר"ם שיף, פני יהושע. למזל ולברכה שידכתי בני וכתבנו תנאים בשמחה גדולה והמחותן רב וגדול, ממגיני ארץ. ישבנו בתנאים ונתבשמנו בדברי תורה וחכמה, ובני יחיה כשה נאלמה, לא דיבור ולא הגה. אמרו הכל: לא די, שהוא גדול בתורה, הוא גדול בצניעות וענוה, שבחור אחר, אילו היה בו אחד מששים מתורתו, היה פותח פיו כקלחת והיה מתפאֵר בתלמודו, מתפאֵר והולך. חזרנו אני ובני משמחת התנאים ואני רואה פניו מעציבים והולכים. מאותה שעה לא משה ממנו העצבות ובשרו הכחיש, והוא כמקל לדקות, ממעט בדיבור ומה שהוא אומר, הוא כמחט בבשר החי. ומה הוא אומר: לבטל את התנאים הוא אומר. ואפילו אתה כותשו במכתש, לא תוציא מפיו לא טעמו ולא נימוקו. ובאמת, כיצד מבטלים תנאים בלא טעם ובלא נימוק. ולא על הקנס אני מדבר, אלא על הבושה אני מדבר. אמת, שגביר אני ואומרים עלי מיליונטשניק אני, והכל, ברוך השם, מכבדים אותי, אבל הוא המחותן יחיה, רב הוא וגדול הוא בכל גלילותינו, וקודם שאני מבטל התנאים מוטב לי שאשקע בקרקע מרוב צער ובושה. והכלה, שהיא פנינה יקרה וברוכה בכל המעלות הטובות, כיצד אני מביישה…

ולא השלים קרובי ר' סנדר האוזר סיפורו, שדמעותיו חינקו גרונו. אמרתי לו: יודע אתה, תן לי את הבחור ואני אלמדו מורס, כלומר: מוסר. ולא בכעס ולא בחירופים אלא בדברי כיבושים. תחילה לא השיב קרובי כלום ומריסי עיניו ניכר היה כאילו הרהר: קבצן זה, המסבב בענין מעמדות, סובר, שמה שלא עלתה בידי, תעלה בידו. אף על פי כן אמר: מוטב. כמאמר הבריות: הטובע נאחז בחוּדה של חרב, שהוא מנחם עצמו בחינת אפשר־אולי־שמא. לא יצאה שעה גדולה, הביא לפני את הבחור ואמר בלשון של תחנונים: בני בני, הדוד ר' משה מבקשים לדבר עמך. נפטר האב לדרכו ואני נעלתי את הדלת, ואני אומר: שמע בחור, מבין אני שאתה אומר בלבך: דודי ר' משה, מכת הבטלנים הוא, משוקע כל ימיו במעמדות ואינו יודע שהעולם עולם. אומר אני לך, שדודך ר' משה, העומד עכשיו לפניך, יודע, ברוך השם, שהעולם עולם, דהיינו, שאביך שידך אותך לאותה בתולה ואתה לבך כעוס, שלא הראה לך אותה תחילה, שתאמר יאָה היא בעיני או אינה יאָה בעיני. ואפשר לא המתנת עד שאביך יראה לך את הכלה ועשית מה שעשית וראית אותה ונראה לך, שאינה כל כך יפת תואר, כפי שהיית מחמד בלבך. הריני אומר לך: אם אתה סבור, שאינה כל כך קראסאוויצה, טעות היא לך, שכבר אמרו לך כל השדכנים, שהיא מושלמת בכל המעלות, ואף חנה ויפיה בכלל המעלות, אלא מתוך שראית אותה בחטיפה ובאיסור ובהול היית שלא יתפסוך בקלקלתך, פגמת בראייה. אמת, שאין להביא הכלה לעירך, שתוכל להסתכל בה יפה יפה, ואין להביא אותך לעירה, שתוכל להסתכל בה יפה יפה, אבל אם בעירך ובעירה אי אפשר, בלמברג אפשר. אני מביא אותך ואותה ללמברג, אני יושב בבית המלון של ציפר, אדם אחד ששם משפחתו ציפר, וכל יראי השם קובעים מדורם בבית־מלונו, ואתם מטיילים שעה קטנה בקארל לוּדוויג, שרחוב גדול הוא בלמברג הנקרא בשם אחיו של הקיסר, ושם בחורים ובתולות מטיילים. שעה קטנה, שאני משלחכם על פני קארל לודוויג, אתם יכולים לראות זה את זו כנפשכם שבעכם.

סיימתי דברי וממתין אני, מה יאמר הבחור. והבחור עומד, מהרהר ומהרהר ואומר: לא. אני שומע לא, עושה אני עצמי נרגז ואני שואל: תאמר לי, בנאמנות, ומה היית רוצה, רחל בתך הנאקעטע. מחייך הבחור ואומר: חס ושלום, טעות גדולה אתם טועים. אומר אני: אדרבא, נשמע. פותח הנער את פיו ואומר: דודי יקירי, הכלה טובה בעיני, שהיא נאה וטובה ומשכלת, ואביה טוב בעיני, שהוא באֵר של תורה וחכמה, אבל השידוך אינו טוב בעיני. תמה אני: היא טובה, הוא טוב, השידוך אינו טוב – תלתי דסתרי. משיב הבחור: הוא שאמרתי, היא טובה ואביה טוב והשידוך אינו טוב, לא זה הקרבן ולא זה המזבח. אני בנו של גביר אני, שכר לי אבי מלמדים שעינם לבצעם והחניפו לו הרבה ואמרו לו, שמושלם אני ומופלג אני, מעין מתגבר וסיני עוקר הרים. וכשם שהחניפו לאבי, החניפו גם לי ואמרו, שאני קולט הכל בלא יגיעה והלימודים פורחים כיונים צלויות לפי; נהגתי דרך חירות, לא עול לימודים עלי ולא אימת רצועה עלי, בשוק יודעים שאני מלא כרימון ואני יודע שאני כקליפת הצנון. והלא נתתי הדבר על לבי שאמרתי: סידור תפילה אני יודע, חומש ורש"י אני יודע, כמה מסכתות אני יודע – סוחר בישראל די לו בכך. אבל אבי, מחשבות גדולות חשב עלי וכששידכני לבתו של אותו גדול בתורה שידכני. מה אומר לכם, דודי יקירי, ישבתי בשעת התנאים כיושב אל עקרבים. הכל פותחים פיהם בדברים מחכימים, פלפולים כמדרגות לוליניות, שזירה ואריגה מלאכת־מחשבת; יש שמתפעלים מתוך שמבינים עומקם של דברים ואני אינני בכללם, ויש שמתפעלים מתוך שאין מבינים עומקם של דברים ואני בכללם. דומה הייתי כאותו סומא שבא עם הבאים באוצר המלכות והוא שומע התפעלות־הרואים ואינו רואה כל מאומה, הוא מצטער שאינו מתפעל והוא בוש שלא להתפעל, ואף הוא מנענע בראשו כמחצית־ניענוע ומגמגם כמחצית גמגום אי־אוך, אי־אוך. אמת, שהכל אמרו: עניו אני, צנוע אני. אבל כמה אעמוד בענוותנותי. תורה כבושה במיעיים, סופה שפעתה מפצעת והולכת, והיא מרבה צהירות בעולם, תורה שאינה כבושה במיעיים, סופה קלישותה מפצעת והולכת, והיא מרבה עכירוּת בעולם. ועל מה אהא תמיד כאָבל בין החתנים – אזוב בקיר, על מה אתה תוקע אותו בין ארזי לבנון, שיראה תמיד נמיכות־ערכו וקוטן־עמידתו, תקע אותו בין אֶחיו ממשפחת האזוב, ואתה מפלטו מן הצער ומן הבושה ומן המבוכה. הוא שאמרתי לך, דודי יקירי, הבת יפה וטובה ואביה יפה וטוב, היא כלה נאה וחסודה והוא מחותן נחמד ונעים, אלא אני עבדך הקטן איני חתן יפה להם. יבור לי אבי כלה כערכי, שלא אתגדל עליה ועל ביתה ושלא אתנמך ממנה ומבני ביתה, ואני שלום וחיי שלום.

שמעתי דברי הבחור, לא אמרתי לו דיבור או חצי דיבור, אלא נכנסתי לחדר הסמוך, וקראתי: היכן ר' סנדר, היכן ר' סנדר; בא לפני סנדר קרובי, אמרתי לו עין בעין מה שאמרתי. ומה אמרתי לו, הבחור דבריו אמת וצדק, ואם יש בך חשש בושה, אני מקבל עלי ונוסע לעירו של אותו רב וגדול ואני אומר לו את כל דברי האמת ולבי סמוך ובטוח, שאני מפייסו, ולא עוד אלא לא ייצאו שבועיים, ואני מביא לפניך שידוך, שריחו כקופסה בשמים, ואני מביא לפני הרב שידוך, שריחו כקופסה בשמים, ויתירה אני עושה, שאיני זז מביתו של הרב, עד שהוא מבטיחני, שיבוא לחתונת בנך, ואף יקרא לך בין הקרואים לחתונת בתו, שאין לך סימן גדול מזה לריצוי ופיוס. ניענע סנדר8 ראשו כמאמין ואינו מאמין, אף על פי כן הסכים עמי, שלא היתה ברירה בידו. ואני, ברוך השם, דבקתי במידת קוני, מה הוא אומר ועושה, אף אני אומר ועושה, ורואים אתם שתי רגלי אלה, הלואי שירקדו בשמחה של ביאת הגואל ותשועת עולמים כשם שרקדו בשתי חתונות אלה. ועכשיו, רבותי, ראשי הקהל של עירנו, אין אני צריך ליתן אצבע בפיכם, שתבינו משל ונמשל. המת, המוטל לפנינו, אדם הגון היה, וודאי אם אתם מבקשים ליתן לו כבוד בחסד של אמת, ראוי הוא לאותו כבוד. אך אחת לא אוכל להבין, על שום מה תעשו בו, מה שביקש קרובי ר' סנדר לעשות בבנו. אתם מבקשים לקברו באותה קרקע, שנשתיירה בין המצבות של גדולים בתורה ולמודים בהלכות, ומנגחים זה את זה בבקיאות ובחריפות נוראה ומאד נעלה – הרי אתם מבקשים לנהוג בו כדרך שקרובי, ר' סנדר, נהג בבנו, שהושיבו בין תלמידי חכמים, והוא כאילם לא יפתח פיו, וכאבל בין החתנים. אם חביב עליכם הנפטר ההגון הזה, מה אתם מביאים עליו כאותה יללה, שכניו ושכני־שכניו בקבר מפלפלים זה עם זה והוא, במחילה, מוטל כחושם בן דן. והרי בית החיים גדול ורחב ידים ויש בו כמה וכמה קרקעות יפות, קברות אנשים מהוגנים, כמותם כנפטר שלפנינו, משכילים ומליצים וחכמים בחיצוניות ומורגלים בתיאטראות ויוכל להפליג עמהם באותם ענינים, והוא שלום ומשכבו שלום. ועל כן, רבותי, אם יש את נפשכם לקבור את מתכם מלפניכם, תבחרו מן הקרקעות היפות האלה, קברות דוקטוירים ואופיציאלין, ואֶתן לו בתוכם לאחוזת קבר.

וסופו של דבר היה, ראשי הקהל, אמנם נהנו מדבריו, אך לא הסכימו לדבריו. הם בשלהם והוא בשלו. ואותה קרקע שאמרו ליעדה לניסלי קאַפילוש לא נקבר בה ניסלי קאַפילוּש, וגם הרבי ר' ישראלכן לא נקבר בה. ועל שום מה, על שום שחסידיו אמרו לקבוע קברו באוהל כדרך חסידים בצדיקיהם, ואותה קרקע מעטה היתה ולא היה בה כדי אוהל הבנוי במרוּוח, כחדר־לבינים גדול. ואילו היה גם באותה קרקע כדי אוהל, לא היה בה כדי כינוס של אוכלוסיה בימי אב ואלול והילולה; ואילו היה באותה קרקע כדי כינוס אוכלוסיה בימי אב ואלול והילולה, אפשר היו חוששים לנטות שם אוהל מפני כבודם של אותם רבנים גדולים תורה, שבחייהם לא היו מעשי החסידים חביבים עליהם, ולא נתקבלו על לבם רוב חידושים שלהם, ואהלי צדיקים בכללם, ויש בזה דרוש גדול שדרש המגיד ר' שלמה קלוגר בענין אין עושים נפשות לצדיקים, שדיבר בו בקפידה על ציוני־הקברים, וביחוד על האהלים והוא שאמר שלא בלבד איסור־חידוש הוא אלא גם חשש־גילולים הוא, והדברים ארוכים, ואולי אף יגעים.

ור' משהלי גלינר, הרבה חידודים סיפרו משמו, רובם בדייה, כגון פירושי־תוהו שפירש בשיעוריו בחומש, שלימדו קהל־הדיוטות, וקצתן אמת, כגון מה שאמר על עצמו בימי זיקנתו, שלא הקלה על יגיעתו, שנשא בה, גם ברפות כוח הליכתו, שאמר: אין אני מיוחס מאסא המלך שנאמר בו, כי עשה הישר בעיני השם, ואף נאמר בו: רק לעת זקנתו חלה את רגליו. והוא, ר' משהלי הוסיף לגרור רגליו החולות, עד ימי אחריתה של הקהילה במיצר־הגיטו וכלייתו, כי בעיקר מעשה הקבורה נסתייע בבן דודי־זקני, אחרון השו"בים בעירנו, ר' פנחס, המכונה פיניה שוחט, ובית־הקברות בין הגיטו לבין חוטי־החשמל המקיפים אותו. וסיפרו לי ניצולי הגיטו, כי פיניה קבר את כל בניו ובני בניו, שמתו במגיפה, וכשקבר את האחרון שבהם, הטיל עצמו על גבי החוטים ונתחשמל ומת, ור' משהלי זקף ידיו בהטיחו כלפי מעלה: הוי, אכזר, אכזר – והיא אף היתה הליכתו האחרונה.


 

אור מועט של הלצה בשערי עיר

הרבה דיברתי בכפר אבי, מעט דיברתי בעיר אמי. שכן עיר אמי וילדותי עיר נודעת היא. הרי אות בי"ת בלכסיקונים לפניך ואתה מוצא בה, אם בלשון ארוכה ואם בלשון קצרה, ענינה של עיר ברודי כשמה בפי הגויים, היא־היא ברוד [=בראָד] כשמה בפי היהודים, גדולתה ופירסומה. אתה שומע גודל חשיבותה כקהילת־ישראל מימי ועד ארבע הארצות, כששמה הטוב בתורה ובסחורה היה מתפשט והולך – והנה־הנה היא שומטת את שבט־השררה מידי קהילות חשובות ונכבדות, אם קהילת לבוב, אם קהילת ז’וליקוב ואם קהילת טיסמניץ. אתה שומע גודל חשיבותה כבאֵר של תורה, אם בימי חכמי־קלויז, לביאי־תורה, שאורם היה מפציע והולך וגורי־תורה שהעמידו נפוצים לקהילות גדולות ומהוללות לישב על כסאות למשפט; אם בימי המריבות בבית ישראל, משיירי הצבי המוּדח דרך הנפתּים לכת־פראנק עד ראשוני־חסידים ואביהם. אתה שומע גודל חשיבותה, משנעשתה עיר־מסחר אדירה וההשכלה ערכה בה ראש־מערכותיה ואתה רואה לפניך אבות־ההשכלה, והם מהלכים בה גאים ונאזרי־גבורה וקולם, קול כשילים, נשמע למרחוק. אתה שומע כללי־דברים ופרטי־דברים, אולם מאחר שכבשת עיניך מעם דבריהם של רושמי־רשומות, ואתה מסתכל בפני העיר כהוויתה, נראית לך מסכת תולדותיה כמסכת־תולדות של יצור, שכוחו והיקפו מתכווצים והולכים, מתכווצים והולכים, כמין ענק, שאיבריו מתקפלים ומוסיפים – עד שהוא עומד כננס לפניך, ופיך, שנפער תחילה באימה ותמיהה, סופו נקמץ בחמלה ורחמים, וראשך מתנודד אילך ואילך: נוּ־נוּ.

עירוב־ההרגשה של גדולה מאז וירידה עתה, הוא עיקר חותמה של עירנו. דומה, העירוב הזה ניכר ברחובות, בפרצופות, בהליכות, במלבושים. כמה וכמה תמונות שראיתי נתגדלו בעיני כדרגת־סמל לכל העיר כולה. בילדותי היו מספרים באחד משכנינו, שהיה לפנים מרובה בנכסים ועתה לא היתה פת בסלו, שלא זו בלבד שמלבושו בהידור והילוכו בגאוה, כאילו לא ירד מגדולתו, אלא ששולחנו נערך בשבתות בכלי כסף, כיד־המלך, אפילו כשהמפה שרקום בה באותיות זהב כל הקידוש, לא על חלה קלועה היתה חופה, אלא על שני צרורי אבנים היתה חופה. כיוצא בזה היה חדר־הטרקלין בדירת משפחת אמי חורגתי, שעמדו בו כסאות־פלוש יקרים, ובימים של אבק היו מלבישים אותם תכריכים צחים. כמה היו בני־הבית הצעירים מתחננים: כסאות אלה אין להם לא שימוש ולא תועלת, שהיושב בהם מיד הם מתמוטטים תחתיו, והעש שאוכלם סופו יאכל שאר הכלים, מוטב שנקנה כסאות־עץ פשוטים וטובים מהם. הם התחננו, אולם אמם האלמנה הזקנה, מרת פייגה, הביטה בהם בתמיהה ובחמלה, כאילו דעתם בלועה, והיתה חוזרת תמיד על שאלה שהיא התשובה לכל תחנוניהם: אי אפשר כסאות עץ, בטרקלין של אורחים. ובדומה לה היתה אותה זקנה, שהיתה נגלית בחתונות בשמלה, ששובל ארוך נמשך אחריה וניכר בה, שכשם שהיתה לפנים אילוסטרציה של תפארת, היא עתה קריקטורה של תפארת. גם זקנה זו היו בניה ונכדיה מתחננים אליה: הרי כל שמלה פשוטה טובה הימנה – אבל היא היתה, למזלה, חרשה בשתי אזניה, והיתה מחייכת בפיה המצומק, שהתנודדה בו שן צהובה ויחידה, וכאילו אמרו לה דבר של מחמאה, מישמשה מעט בשמלתה ומלמלה: אטלס, אטלס טהור.

כאותה מפה, שרקום בה באותיות־זהב כל הקידוש, והיא חופה על שני צרורי אבנים; כאותם כסאות הדוּרים, שכל היושב בהם הם מתמוטטים תחתיהם, ועם־זאת הם נחשבים כתכלית הידור; כאותה זקנה שאזניה החרשות מסייעות לה, שכל גינוי־שמלתה המהוהה יישמע לה כשבח, ותתפאר: אטלס, אטלס טהור – כך נראה לי דור־הזקנים בעירנו. כל הוויתם, כאילו לא ירדו, הם ועירם, ירידה אחר ירידה והם משמרים דרכם, מנהגם ודיבורם כקדם. כל מה שמנינם נדלדל והלך, שמתו מן הזיקנה, נראו משונים ומוזרים יותר, עתים כאותם אורגינאלים, הזורים הנאה מחייכת סביבם; עתים כאותם קושמאַרים, הזורים אימה מחלחלת סביבם.

אולם בינם ובינינו, אחרוני־הבנים, שנתגלגלה אליהם הד הגדולה מלפנים, התנודד דור בינים, דור קצר־יד ורפה־חפץ, שכאילו אמר, כי המציאות הישנה, הגדולה והמפוארה, היא כביצה שנתרוקנה מתוכה ונשתיירה קליפתה, וקליפת־ביצה אינה מאכל־אדם, ואילו המציאות החדשה, הקטנה והמנוולת, היא כאותה הקליפה, שנתמלאה תוך חדש, אלא שהתוך הוא חלמון סרוּח וחלבון סרוח הימנו, ואף ביצה סרוחה אינה מאכל־אדם. דור ביניים זה דומה, שתי הביצים מונחות לפניהם והם מחמיצים פניהם ואומרים: סחורה כזאת אין ראוי לנקוף עליה אצבע של תינוק בן־יומו. ואמנם, לעג־אדם־לעצמו, זה וכזה, מצוי היה הרבה בעירנו. ודומה עלי, כי רובו ככולו נתלקט בדמותו של איש־עירנו, שזכה לגדולה, שלא זו בלבד שהיה שוטר (שכן היו בעירנו כמה שוטרים מבני ישראל, והיו כעורבים לבנים במונרכיה כולה), אלא שזכה לשלושה כוכבים, אלה הכוכבים הלבנים העשויים עצם והדבוקים לסרט הצוארונים, שוטר זה שמו היה שמחה וחניכתו פאַריל, ותחילתו שומר מעל גבי מגדל הצופים, הוא מגדל העץ, שהיה בנוי מאחורי בית העיריה ולימים, כשנבנו בתי קומה גבוהים ממנו, נהרס. עמידתו של שמחה במגדל הצופים לא באָה אלא כדי להזהיר את העיר על הדליקה. לא היו אומרים: תישן במנוחה, שמחה עומד על מגדלו; אלא היו אומרים: תישן במנוחה, שמחה שוכב במגדלו. ודיבור שכיבה למה. כי שמחה אהב את החמימות; מה עשה בלילות צינה, תפר כמן שק כפול שדפנותיו ממוּלאים קש ומוך, והכניס את עצמו לתוך השק הזה, ולא נזקרוּ מתוכו אלא כובעו ועיניו. אחר כך, כשנתמנה שוטר, היתה הליכתו בגאוה ודיבורו בקולי־קולות. עם זאת היו מספרים בו סיפורים הרבה, שיצא מתוכם כחתיכה של רך וירא. ביחוד היו מתענגים על מעשה בשמחה, שתפס לו לאחד מאחינו בני־עמנו בשעת גניבה, אמר לו: הריני אוסרך; השיב לו הגנב: יש מנורה בביתך, דבר אליה; אמר שמחה: אני אומר לך בטוב, שתלך עמי, שאם לא תלך אני קורא שוטר; השיב לו הגנב: יש לך סבתה, דבר אליה; נתכעס שמחה ואמר: שכך תחיה אמך, שאתה הולך. הגנב לא היתה ברירה בידו והלך.

אולם מה ההלצות על שמחה השוטר, שידעתיו שמן־בשר והילוכו כשל ברווז, וקולו כקול זיזה של ארון, כנגד ההלצות המהלכות בעיר, שהיה בהן מלעגה של העיר לעצמה. ודומה החדה ביותר היתה זו, שבאה לתאר ירידה בנקודת־מיפנה, כשניטלה זכות חופשית, שנמשכה מאה שנה, ונסתיימה על מפתן שנת השמונים של המאה הקודמת. כשנגזרה אותה גזירה, ודאי שהעיר ביקשה לעמוד על נפשה; ודבר־המלחמה שמוּר אולי בארכיונות, אולם בני העיר כללו את המלחמה בסיפור מעשה מבודח על ישיבה, שהיתה בלשכת המסחר, ובמשתתפיה, שני חייטים, מר באלון (שארו ומפרנסו של יוסף רוט) ומר דוכט, שנודעה עליהם המהתלה, כי ככל שהאחד היה נזקק לזוג מספריים, היה שולח את השוליה שלו אל האחר והשוליה היה פותח ואומר: בוקר טוב לכבודו אדון יועץ לשכת המסחר; כבוד אדוני יועץ לשכת המסחר מבקש מכבודו, אדון יועץ לשכת המסחר, שיואיל לסלוח לכבוד אדוני יועץ לשכת המסחר, על שכבוד אדוני, יועץ לשכת המסחר, שואל את כבודו, אדון יועץ לשכת־המסחר, אם כבודו, אדון יועץ לשכת המסחר, יואיל להשאיל לכבוד אדוני, יועץ לשכת המסחר, זוג מספריים. וכן היו במשתתפיה הרופא דוקטור פליכס קאַלאַך, שדרכו שהיה חובש מגבעת סגלגלה, שעינה אינו שחור אלא חום, ומקלו אינו נמשך אחריו על גבי הקרקע, אלא תלוי כמין קנה־רובה על כתיפו, ואף שהבנתו ברפואה מגומגמת היתה, לפי שעיקרו לא רופא־חולים אלא רופא־גדוד, כלומר, מי שבודק בבחורים, אם כוחם יפה לעבודת צבא, היה נדרש ביותר לחולים שבעניי־העיר, שכן אף הוא מפשוטי־עם האמידים היה, והיה חביב אף בשל אחותו, שהיתה מפליאה במשחקה על קרשי־הבימה. חביבה היתה עליו הכרכרה, לא לפי שהנסיעה נוחה לו מן ההליכה, שכן רגיל היה בטיולים ארוכים להנאתו, אלא לפי שהנסיעה בכרכרה מוסיפה לו לרופא חשיבות יתירה, וכבר התריע על המנהג הזה רופא אחר בעירנו, הוא נעים סַטירות ישראל, איציק אָרטר, בגלגול נפש שלו. אחטא, אם אומר, כי מנהג הנסיעה בכרכרה כפאטנט להוספת־חשיבות הוא מנהג מיוחד לרופאים, גם שאר תושבים נתפסו לו, ביחוד כשהיו נוסעים לחתונות. אפילו אדם ומשפחתו צריכים לילך לחתונה, שהיא בבית הסמוך, הם שוכרים כרכרה והיא מסיעתם מביתם, בקפנדריה ובעקיפי רחובות, עד לאותו בית, שהוא סמוך לביתם חומה לחומה. פתלתולת־רחובות היתה בעירנו, שישבו בה בבתים דלים ושחוחים עניי עם, ולא נראתה משום שחפו עליה הרחובות הגדולים, ונקראה לאַבּעסגעסל, ובתוספת לעג: לאַבּאַנעטן שטראסע, כעל שם אדם אחד: לאבע (מעיקרו לייבע) שמו, שאומנותו גריפת הביבים שבעיר. באותו גבב־סימטאות, משנשמע רעש־אופנים של כרכרה, היו התינוקות נבהלים מביתם ואחריהם הנשים כשהן מיישרות קצות הסינר, ועומדים בפתחים לברך את דוקטור קאַלאַך.

וכך אם משום חיבה לרופאָם, אם משום תודה על האדם היחידי, המרעיש גם ברחובותיהם אופנים של כרכרה. דוקטור קאַלאַך, אף שגם דיבורו גרמנית, היה מתבלו רוב דברי הלצה ובדיחה. אף היה בידו גם לוח מונחים משלו – היתה אם מתלוננה על ילדה, שהוא לוקה בשלשול, היה אומר: נאַ נאַ, מיוּחס הוא, ששולח כל מכתביו עקספרעס, כלומר: דחוּף; היתה אם מתלוננה על ילדה, שהוא לוקה בעצירוּת, היה אומר: נאַ, נאַ, אורח פורח הוא, ששולח כל מכתביו פאָסט־רעסטאנטע, כלומר: למשמר בדואר. ימים שישב בלשכת המסחר, היו ימים של גסיסה ולאחר גסיסה לגדלוּת העיר ועושרה. שמעתי, כי בפרטיכל של הלשכה משוּמרים היו חשבונות, שכך לשונם: לישיבה ביום פלוני הוצאנו כך וכך ליטר מי דבש, לכבד את היועצים. ומשערני, כי ישיבות של היועצים, שהיו בהן גם אותם שני החייטים, גם הדוקטור ההוא וגם כך וכך ליטר מי־דבש, לא נתקשו ביותר להתגלגל למושב לצים. וכך, בערך, נשמר בפי בני־עירנו מחזה הישיבה, שדיברה על ביטול זכותה היתירה. לא נשמר בפיהם לא נוסח הנאומים, אלא נוסח השיחה, שהיתה בין הדוקטור קאַלאַך ובין אחד היועצים, סוחר מכובד מר גארפונקל שמו. סוחר זה נשתבח במנהגו הנאה בישיבות, שהיה מתנמנם באמצע. עומד מזכיר הלשכה, הסופר הנודע, מר ליאו הרצברג־פרנקל, ומבאר, שאין המלכות נוטה להחזיר לעירנו זכותה כעיר חפשית, לפי שגזירה היא מלפניה, שלא תתן כזכות הזאת אלא לערים היושבות על חופי ים, כטריאֶסטי ודומיה, כל היועצים מנענעים בצער ראשיהם, ואילו אותו סוחר נחרתו נשמעת, קצובה ומדוּדה כמנגינת־שינה. דוחק דוקטור קאַלאַך בכתפו ואומר: מה־לך, אדוני נכבדי, הקיסר נוטל זכותנו ואתה ישן, נתעורר ההוא ובימבם: מי נוטל, מה נוטל; נענה לו הדוקטור: זכות של עיר חפשית הוא נוטל; אומר ההוא: האַ, מה פגם מצא בעירנו, נענה לו הדוקטור: פגם גדול מצא בה, שאין בה חוף ואין בה נמל; אומר ההוא: ושמא באמת הדין עם הקיסר, וראוי לנו לתקן את הפגם; נענה לו הדוקטור ומקשה: דהיינו; אומר הוא: מה דהיינו, נעשה חוף וחסל; שואל הדוקטור: אם הצעה היא אציע. מיד נתרומם הדוקטור, הצביע כלפי מעלה, כמי שיש לו הצעה לענינים, הנידונים בישיבה, ומשניתן לו היתר־דיבור, אמר: לשכת מסחר וחרושת נכבדת, יועצים נכבדים, ויושב ראש נכבד, הנה אנו מתחבטים בשאלה החמורה שעל סדר היום, וכבר שמענו בדיבּאֶטה דברים מחכימים הרבה, להסיר מעלינו את הגזירה; אולם דומני, כי לא אטעה באמרי, כי ההצעה ששמעתי עתה מפי שכני היועץ הנכבד, היא ההצעה היחידה, שראוי לדרוש אותה הלכה למעשה. ומה הצעתו: הצעתו היא שנעשה חוף בעירנו וממילא יתמלא התנאי, שהקיסר כרכו לעיר, הראויה לזכות של עיר חפשית. שאלו היושב ראש: אם הלכה היא, כיצד מורין אותה, השיב הדוקטור ברוב חגיגיות: אני מציע כי כל היועצים הנכבדים ייצאו לעיבורה של העיר ויעשו נקבים קטנים, ואנו מתחרים עם טריאסטי ועם המבורג ועם ברימן ושאר נמלי אירופה.

לכאורה בדיחה קלה, תפלה, מאותו מחזור הבדיחות, כשמטריחים רוב דברים וסיטואַציות לשם עקיצה קטנה שבסיום, אולם לי היא כסמל – כך ראה דור־ביניים את שקדם לו בנקודת־הדרי דור מגדולה, דור, שהיה דומה כעדת־ליצנים, העושה גורלה ענין להלצותיה. שכן הרבה ליצנים העמידה עירנו, ביחוד בימי מעברה מאמידות לדלדול, וליצנותם של אלה מצוי בה ביותר הקו של אוֹטוֹציניזם התפרסמה ביותר רביעיה, והם יוס זשופ (והוא היה בדחנו של ר' ישראל מריז’ין ויושב רוב ימיו בחצרו בסאדיגורה), וקצת חידודיו נרשמו ברבים; ר' הירש טשורניק, ששמו וזכרו נשכחו, כאילו הוא וההומור שלו לא היו ולא נבראו, (ואך בספרי־האנקדטין שלי נתתי לו היכר), ר' משה יאמפולר, ששמו נשאר עד עתה כשם דבר לחריפות של חידודים, ואחרון אחרון, ר' שמואל פרנקל שנקרא, על שום אומנותו, שמואל לעכטציער, כלומר עושה נרות. לפי שגלגולי החליפות של העיר פיזרו את משפחותיה הקדומות על פני ערים וארצות, ורוב יושבי העיר הם בני העיירות הסמוכות – השתקעה והלכה כל מסורת שבעל פה, ובכללה גם המסורת של רוב החידודים וההלצות שנמסרו מפה לפה. אולם לפני הפורענות של מלחמת העולם הראשונה, היתה המסורת שופעת והולכת, ובכלל זרמה גם הפלגים העליזים של ההומור שלה. אכן, זעיר שם זעיר שם נתעורר מי לשמור בכתב מאותם הנצנוצים הפתלתולים של בדיחות הדעת, אך כל השאר נשכח והיא אבידה שאין להשיב. וביותר חס לי על אותם החידודים, שניתן בהם רמז לאָפיה ודמותה של העיר – אם בימים של רוב טובה, כשהעיר כולה, הרואה עצמה כעיר של אמידים, כאילו מתלוצצה על עניים, בורים, עלובים, הוא הצחוק המתגלגל מחלוניהם של דרי־מעלה למראה־מרתפיהם של דרי־מטה; אם בימים של רוב ירידה, כשניתנו לו לצחוק פנים אחרות – תחת הלעג לאחר, לחסיד, לבור, לעני, בא הלעג לעצמו. הרבה הלצות נשמרו מפיו של ר' משה יאמפולר, שהיתה לו חנות של כלים ברחוב המוליך לבית־הנתיבות, וכמה וכמה דברים היו נקראים בשמו, כגון משה יאַמפולרס חשבון וכדומה, אולם שלוש הלצות משמו נראות לי כמגלות ביותר את קו־המעבר לאוטוציניזם. שריפה גדולה היתה כבשורה מרה לירידת העיר, והיא שאכלה רוב יגיעה ובתיה, ובית ר' משה בכללם. שעה שאחזו להבות בביתו, כל יושביו מתרוצצים להציל מה ברכוש ובכלים, עמד הוא עצמו, ליד ארון הבגדים, הוציא נעלי יום טוב ומצנפת־שבת ואצטלה של אַטלס ואיזור של משי. כבר מלחכת האש את קורות־הבית והיא סמוכה לארון הבגדים, והוא מתלבש לו בנחת ובחגיגיות. נבהלת אשתו, אוחזת בזרועו ומטלטלתו בצעקה: משה, משה, העיר חרבה, העולם חרב, ואתה בשלך. מזעיף ר' משה עיניו, מצביע כלפי הלהבות ואומר: ומה, אני איני מחותן בחתונה זו, ומעולם ידענו שחתונה דרכה בבגדי חתונה, שמחה היא שמחה. יצא ר' משה לשוק, אצבעותיו תקועות באיזורו, והוא משוטט ברחובות הבוערים בבגדי־יום־טוב שלו, עוברת אשה ושק עמוס על כתפה, שארית הפליטה של ביתה החרב, גוררת רגליה, והיא מתאנחת ומוספת: אוי גאָט דוּ בּיסט גירעכט, כלומר: הוי האלוהים, אתך הצדקה. גוער בה ר' משה: יפח הרוח באבי אבי אביך. הופכת האשה פניה הדומעות וקובלת: כל העולם חרב ואתה מקללני. משיב לה ר' משה: אויב די גיסט אים צו גירעכט, מעג ער דאָך ברענען די וועלט, כלומר, אם את אומרת לו, כי אתו הצדקה, מותר לו להחריב את העולם. הוא הוא ר' משה, שככל שראה נערה כעורה, היה כונסה לביתו ואומר לה: כך וכך אני נותן לך ליום־כלולות, אבל את חותמת לי ביד ימין, שאין את אומרת: לא היה כיופיי בעולם. וכל כך למה, שלאחר שנים את יושבת על איצטבה שלפני ביתך, סיעה של ילדיך משחקת לפניך, ואת מפטמת את אזני השכנות במעשים מימי הנערות ואת אומרת: אל תראוני, שאני צמוקה וקמוטה, בנערותי כל פסיעה שפסעתי תריסר בחורים כרוכים היו בעקבותי, שפני היו כלוח שיש, אפילו שלושה שענים מתבוננים בהם בכלי הזכוכית המגדלת שלהם, אינם מוצאים בהם בהרת, ששיעורה כטיפה של זבוב קטן; שערותי, כשהייתי סורקתן, היו יורדות עד לקרקע, ועל גבי הקרקע היו נגררות כחצי אַמה, וכיוצא בשבחים, והנה יעבור אותה שעה שכמותי ויאחז באצבעותיו קצה סנטרך ויזקוף ראשך קצת כלפי מעלה ויאמר: הכל הכל ישר וכשר, אבל אמרי־נא: שטר, שחתמת בביתו של ר' משה, מה יהא עליו.

אדם, ששלהבות אחזו ביתו, והוא מתלבש בגדי יום טוב; אדם הפוסע פסיעה חגיגית בבגדי יום טוב ברחובות העיר הבוערת; נערה כעורה היושבת ומתנחמת בגדוּלה בדויה מימי נערותה – כך היתה בעצם דמותה של כל העיר כולה.


 

בית אצילים

מי שנתברך, כדרך הטבע, בשני זוגות אבות זקנים, אני נתברכתי בשלושה זוגות אבות זקנים, לפי שהוריה של אמי חורגתי, מרת ליבּה, היו נחשבים לי ונקראים בפי סב וסבתה ממש. עוד בכיתה השניה של בית הספר, כשלמדנו בספר הקריאה פרק רוֹדזינה, כלומר משפחה שמו, ונאמר בו, שכל אדם יש לו אב אחד ואם אחת ושני סבים ושתי סבתות, מרדתי על הספר ועל המורה, העלמה הגבוהה והנאה, מרת הרמינה מוֹנד, פשטתי ידי וזקפתי אצבע, כשהיא כפופה במקצת, שכך המנהג נותן, שהמבקש לפרוש לצרכים קטנים, זוקף אצבע אחת, המבקש לפרוש לצרכים גדולים, זוקף אצבעיים, ואילו המבקש לומר מה או לשאול מה, זוקף אצבע אחת כשהיא כפופה קצת. כשאמרתי דבר התרעומת שלי על הפרק רוֹדזינה, שהתנכל לגזול ממני זוג של אבות זקנים, פתחה היא בבת צחוק סַלַח ונלבב וכל הכיתה פתחה בצחוק רשע ומקנטר. כשם שבת־צחוקה לא עקרה מלבי את התרעומת על אותו פרק, כך לא עקרה צחוקה של כל הכיתה כולה. היא לא נעקרה, גם לאחר שהמורה שלנו ניגשה אלי, החליקה על ראשי ואמרה: אל תהא שוטה קטן; כשם שאין אלא אב אחד ואם אחת, כך, אין לאותו אב ולאותה אם אלא אב אחד ואם אחת. דברים שאמרה אותה מורה, היו לי כדברים שנאמרו, כביכול, מפי הגבורה, אף על פי כן לא היו דבריה אלה מקובלים עלי. לא על דרך־המליצה אחזתי לשון מפי הגבורה, כי באמת כשאני מעלה מתוכי זכר־הרגש המהבהב בי, דומה עלי כי מה שרחשתי לעלמה הגבוהה והנאה הזאת, יותר משיחול בו כינוי אהבה, ראוי שיחול בו כינוי פולחן. גם כשעמדה סמוכה לספסל והריוַח שבינה לביני כמחצית אָמה, דומה היה אותו ריוח כמרחק, הוא המרחק שבין עפר ושחק. ידעתי יפה יפה, שאינה מבנות־האלים, שירדו ממרומים, אלא בתו של אדם רגז ואוהב רעש, שבגדו כחול וכובע־שרד בראשו וטבלה של נחושת ממורקה תלויה בו, כתובת אומנותו – סַבּל בבית־הנתיבות. ידעתי יפה יפה, שאינה אחות של מלאכי מרום אלא אחותו של בחור חסון, מצעירי המתבוללים שבעיר, המפארים כל פּאַראַדה של פטריוטי־הפולנים, מאלה שאמרו עליהם שהם צופנים לו למנהיג הציונים הנודע שטאַנד להניח בו חמתם; הוא־הוא האיש שעלה לגדולה, עם שחרורו של עם־הפולנים, גנראל נודע וסופו מפקד צבאות לבוב וקראקא, וסוף סופו שבוי בידי הצבא האדום. ואף על פי כן, לא יכולתי למנוע עצמי, שלא לראות רישומי־פניה באותו הציור של מלאך וכוכב מעל ראשו, זה הציור שניתן בספר־הקריאה של הכיתה הראשונה, ושהיה כדף־המעבר שבין הקריאה באותיות שבכתב ובין הקריאה באותיות שבדפוס, ושהיינו פוסחים על הפרק שמתחתיו, לפי שענינו תפילה של נוצרים, תפילת אבינו שבשמים. אפילו לשנים, ושוב אין היא מורה בכיתותינו, והיינו רואים אותה בשעת ההפסקות והיא עומדת שעונה על כרכוב הגזוזרה ועל ידה אחד המורים, שסופו בעלה, כמר מושציסקר, הוא מדבר והיא צוחקת, הוא מדבר והיא צוחקת, וצחוקה צחוק מצוי, רגיל – לא נטרדה מלבי דמותה כפי שנחרתה בו לראשונה, וממילא לא נטרדה אותה הרגשת־המרחק שבין מעלה ומטה. לא אעלים, כי אפילו בימים שכבר הייתי נער מגודל ויצר־הביקורת קיעקע את עולם־הילדות וזכרו, וכאילו עדר בקרקעו, והפכה על פניה ותחת כל רגב ורגב, ואני מהלך ברחובה של עיר ובתוך אפרוריתו מהלכת המורה הגבוהה והנאה, והתינוקות שלה לפניה, זיוה נשקף לי כמקדם, כזיו הציור של מלאך וכוכב בראשו והריחוק שבינינו בריחוקו עומד. עם זאת, כשעמדה על ידי, החליקה ראשי ופסקה, שאין לי שלושה זוגות של אבות זקנים, לא קיבלתי את הדין. ודאי, לשנים גם דעתי לחשה לי, שלא אמונה והרגל של ילדות עיקר, ואבות אמי חורגתי אינם נקראים לי אבות, אלא על דרך ההשאלה, אולם אודה, כי גם כהיום הזה ההרגשה של שלושה זוגות האבות הזקנים היא לי מציאות שבנפש, שאין לה עקירה.

יום השבת היה יום האבות הזקנים. שלושה אבות – שלושה בתים, שלשה עולמות. חביבה היתה ההליכה לבית אבות אבי, והתכוּנה אליה כתכוּנה של נסיעה לעיר אחרת. אפילו צידה לדרך ניתנה – שתי עוגות של שבת. לא ההורים מלווים אותנו, אלא הגויה, מרת האַניה מלוה אותנו, אף שהמרחק לכפר אינו כדי תחום שבת. אותה הליכה היתה מעבירה אותנו רוב רחובות־העיר, וכשהיינו מגיעים לעיבורה ולפנינו רצי־הנהר הקטן המנצנצים, ירקוּת המרעה, כתמי־הפרות, חיוך הבּבּוּנג הנזקר לרוב, ואנו מונים את הכלונסאות הקטנות והעגלגלות, התקועות לאורך המסילה, ורואים בגאוה, שמנעלינו מתאבקים והולכים – לא היתה שמחה כשמחתנו. ועצם האכסניה האדומה, שפעת־האדם שבה, הדיבורים בקולי־קולות, סבר הפנים של הסבא ר' יוסף משה, שהתהלך בבגדי שבת, כאילו כל ההמולה שמסביבו היא מעבר למרחק רב ואינה מגעת לאזניו, ואין לו בעולמו אלא פיזומי ניגונים שלו; הטיול בדרך, שתרזות ישישות נטועות לצדדיה, הריצה במהמורות ובגבשושיות, שנשתיירו מימי בנין טחנת הקמח, ושנקראו בשמות הרים ועמקים שבמקרא – עולם אחר, עולם אחר. חביבה היתה גם ההליכה לבית אבות אמי, אלא שהליכה זו לא התבשמה ממנעמי האור שבמרחב, כמרחב הדרך אל הכפר, אלא נספגה חמימות האפלולית שבמיצר, כמיצר הדרך לרחוב בית הכנסת הגדול. לאחר הריבוע הגדול, המקיף את קימורי החנויות של השוק ושעמד עתה מנוקה וכשומם, ורק להקות ילדים מתרוצצות בו, באה הסימטה הצרה של בתים, שקדרותם המחייכת היא להם כטבע־ברייה. כובד הראש של צהבת החומה הישרה והחלקה של בית הכנסת הגדול כאילו הכביד יותר, קורי העכביש שבחלוני הסבא, אבי אמי המנוחה, ר' אלכסנדר זיסקינד, כאילו האפירו ביותר. בבית היה איזה עירוב של כובד וקלות – הכובד של סבא, שמצנפת־השבת העבה כאילו הזעיפה את פניו הזעופות תמיד, ונתנה בקולו הרוטן תוספת של הקפדה; הקלות של סבתה, מרת חנה לאה, ששיעורה כננס וזריזותה כננס. את העירוב הזה, שרוב שנים מזגו בו מן ההרמוניה, היה פורע יסוד שלישי, שאפילו רוב הנשים לא עמדו לו, שזרותו תתבלע בחלל האויר של הבית, שנישא בו תמיד ריחו של יי"ש מבושם בתבלים ממַתקים, וחומו של התנור הגדול, שהיה פולט, שחר־שחר, תלוליות של מיני מאפה. היסוד הזר היה קולו ומנהגו של הדוד, ר' מוטל, שעינו האחת היתה מבטת בעיקומי ראייה וכל הויתו כאומנותו – אַגנט להגירה לארצות הברית. אמרתי הדוד, לפי שהיה באמת דודי, אבל דומני שמעולם לא קראתיו לא בפניו ולא שלא בפניו בשם הזה, שכדי כך שורת הזרות הגיעה.

יום שבת יום דממה היה, ולא נשמעה בחדר אלא כמקהלת־חשאי, שבה צירפה סבתה אנחותיה, שאין יודע, אילו מהן משום יסוריה באו, ואילו מהן משום פרשת השבוע באו; סבא הטיל, בהפסקות ארוכות, נהימות בלועות שלו, שאין יודע, אילו מהן משום אבני המרה שלו באו, ואילו מהן משום רישעות העולם באו; וכמנגינת־לואי קבועה היה זמזום הזבובים שלמדו, כנראה, להמיך המיתם, שתהא כהמית זבובים, שישיבה במדורם של זקנים יפה להם. לאחר שהסבא היה שואלני אילו שאלות של מה־בכך, היה כמנסה לספר מה, סיפר איזו התחלה של מעשה שהיה, ממה שראו עיניו בצעירותו, כשהיה מעורב בעסקי הספקה בימי מלחמת רוסיה ותורכיה, היה מפסיק את הסיפור באמצע, ודרך דיבורו כאילו לא אמצע הוא אלא סיום, ומתכנס בדממתו הזועמת, כשם שסבי ר' משה, שישיבתו בכפר, היה דומה עלי כיום קיץ, ואפילו בלילות טבת, כשהיה נכנס אצלנו, מטפחת עבה, כמטפחת נשים, כרוכה לבית צוארו, וצחצוחי הקרח מרמזים מתוך שפמו – היה בעיניו, בקולו, בקלותו ממידת ימות־החמה; כך סבי ר' אלכסנדר זיסקינד, שישיבתו ברחוב בית־הכנסת הגדול, היה דומה עלי כיום־חורף, ואפילו בימי תמוז, כשהיה יושב ופושט מעליו הכפתן והמקטורן ונשאר בחלוקו, שפיו פתוח וכפתור חזה תקוע בכליבה, ואינו רכוס, והוא מתאַנח על חום היום וטורח לצננו במים השאובים בחבית השרויה בצל מעובה – היה בעיניו, בקולו, בכובדו ממידת ימות השלגים. דומה, כי בשבתות היתה המנוחה הגמורה מגבירה בו אותה מידה, וזעפו כאילו בא לשמו, כמידה שאינה תלויה בדבר, מידה אבסולוטית. וטוב היה שזעפו זה נתרכך ממאור הפנים של הזקנים האחרים שהיו בחדרו. הכוונה לתמונות שהיו תלויות מכאן ומכאן, תמונה של השר הטוב והמיטיב ר' משה מונטיפיורי מכאן, תמונה של הגר“א, ר' עקיבא אייגר והמלבי”ם מכאן. התמונה הראשונה תמונה נודעת היא – הפרופיל של הישיש היוביאלי, ואילו התמונה האחרונה נעשתה, כנראה לפי התמונות הנודעות, אלא שהמשרטט נטל מפני הגאונים את החומרה והרחיף על פניהם עננת שחוק קלה ובהירה.

חביבה מכל היתה ההליכה לבית אבות אמי חורגתי, מרת ליבה לבית אוירבוך. אביה, ראש בית האב, ר' אברמלי, (ועיקר שמו אברהם יאיר, וירשו צעיר אחיי) אינו זכור לי אלא כמבעד הערפל, אבל רוחו היתה מרחפת בבית גם לאחר פטירתו; רוחו של אדם העומד במסילת משפחתו הרמה ותולדותיה והוא מודד את שלפניו – אבות גדולי תורה וגדולי שם יושבים על כסאות הרבנות בקהילות רבו, והוא מודד את שלאחריו – בנו בכורו יושב בבית מזיגה בבּאַביניץ, שהוא פרברה של קהילת סוקאל, המכונה סיקוהל; בנו שלאחריו הוא לבלר קטן וסופו אולי לבלר גדול; ואך בן זקוניו הוא לו לנחמה – שנה שנה מתווסף סרט של כסף בצווארונו והוא הטוב שבתלמידי הגימנסיה וכורך תורה ודעת, ובו כל תקותו, כלומר, שיישב על כסא רבנות. ותהא רבנות מן הנאורים, וימשיך חוליה על שלשלת גדולה שנפסקה ויחזיר עטרה ליושנה. ר' אברמלי, תחילתו מעט גדולה ונחת, אולם שאר ימיו תלאה ודוחק. תחילה, עודו נער בבית אביו ועדיין לא זכה לחתימת זקן, עמדה לפני ביתם עגלה מפוארה הרתומה לששה סוסים, ויצא מתוכה אדם הדוּר ונכנס בהמולה, תקע יד גדולה לאביו, ובאמירה מבולעה כשל הנבהל לעסקו, פסק: כך וכך טובות אמרו לי שדכני־מדינה על בנו, אני איציק ספיר אני ולכשארצה אני גם חותן יפה, גם מחותן יפה. זקף עצמו מלוא קומה ומלוא הידור, ושוב לא אמר אלא שלוש מלים בדרך שאלה: האם המיקח מיקח. הנשאל, אבי הנער, ר' ניסלי, איש המתינות היה, ביקש לנהוג כדרך המייקרים סחורה שבידם ולהאריך בדיבורים, אך עוד ראשית־תשובה לא נערכה כהלכתה מפיו ועל שפתיו, ור' איציק איננו, ורעש גלגלי כרכרתו כבר מרקיד מעט את כותלי־הבית והנשאל עומד באמצע־החדר, כמי שלבו ופיו מזומנים לדיבור, ופתאם נגלה לעינו, שהאוזן המזומנת ללבו ופיו איננה. ר' איציק ספיר, מחוכם בהויות העולם, הוא עולם־הפריצים, אוחז בידו כמה וכמה אחוזות ומחובב ביותר בחצר שבבלזא, אמרו עליו שמנהג, שנהג בר' ניסלי, נהג בשאר מחותניו. שדכני מדינה היו יושבים בביתו והוא שומע להנאתו שבחי־בחורים בערים סמוכות; הם מספרים והוא אינו מטרידם בשאלות, אלא לאחר שסיימו מסכת שבחים הוא פוטרם בשכר נאה, טופח על גבם ואומר: יודע אני שאומנותם שאתם מזווגים קיר לקיר וכשנזדווגו, וכבר היתה קבלת קנין וכבר באתם על שכרכם אתם אומרים בלחש: אני שהכנסתיכם לכלל זיווּג, הלואי שהקדוש־ברוך־הוא יוציאכם מכללו. לא היו לו בנים אלא שבע בנות וכל בת, משמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, היתה בעיניו כבתולה זקנה וככל שעמדה לפניו, נתבעבעה בו רטינה של תרעומת ולא שככה, עד שנכנס בהמולה לביתו של מי שבנו נראה משובח בעיניו, הטיל דיבוריו החטופים, שסיומם בשאלה, הנשמעת כתשובה: המיקח מיקח, וחזר לביתו; ובערב, בשעת הסעודה, כשהיה מדבר במה שהיה מדבר, צימצם עיניו ועשה עצמו כנזכר מה ופולט כדבר של מה בכך: המ, שכחתי לספר לך, פייגלה, קניתי לך חתן, חתן יפה קניתי לך. כך, באמירה קצרה, פסקנית, חתך לא בלבד גורל בנותיו, אלא גם גורל הנערים, שהעלה אותם מתוך שסמך על חושו וניחושו, ממקלעת השבחים שקלעו לפניו אותם שדכני מדינה. כך נחתך גם גורלו של הנער אברמלי, שחתימת זקן לא עלתה עדיין בלחייו, אבל כתב־סמיכות נאה היה נתון בכיסו. שידוכו עשוי היה כנחת רוח לכל – לאביו שנצטרפה גדולה לתורתו; לחותנו שנצטרפה תורה לגדולתו, לו עצמו שנצטרפו לו אשה נאה ודירה נאה וכלים נאים, ובעיקר תלמוד תורה שאינו כקרדום לחפור בו.

טובים היו הימים לאחר החתונה בצל חותנו האדיר – עדים לכך גם גזרות־הנייר, שהיו משומרות עד ימי בדפי הגמרות שלו, מלאכת מחשבת של צורות ושילובי צורות, שעשועי דמיון עזים ונלבבים; עדים לכך הגליונות הרבים, שבהם העתיק בכתבו, כתב יפה להקסים, חידושי תורה של אבותיו הזקנים, שלא עלו על מזבח הדפוס. נפש אמנים היתה בו כירושה מאביו, שכן ר' ניסלי, כשנפטר מן העולם לא הניח נחלת בית וממון, אולם מיני תרשימים וכלים ומנגנאות הניח. אף שלא למד אפילו שעה אחת בבתי ספר שלהם וכל כוחו בלימודי חול, מלימוד־עצמו, היה מתקין תכניות לבנינים גדולים, וכן נבנתה טחנת הקמחים הגדולה שבכפרנו לפי תכניתו שלו. עד מלחמת העולם, כלומר, כשני דורות לאחר פטירתו, נשמרו בבית נכדו מעשי ידיו – כל אותם צרורות של חטיבות נחושת ועופרת, פיתוחי חותם, עשרות גלגלים בכל גודל וצורה, מיני ברגים וסיבוכי חוטים משונים, מנגנון, שרוב השנים העלו בו רוב חלודה, והוא כמין תיבה המלאה בוכנות ושלבי־ברזל, המחוברים פתלתולת־חוטים, ואף שנשמר במחסן העצים, נהגו בו יותרת כבוד, שכן טרח בו ר' ניסלי ימים כשנים וגזל שינה מעיניו ומנוחה מנפשו, וכשהיו מראים אותו לבני־נכדיו היו אומרים: הסבא ר' ניסלי ביקש לעשות מכונה, שבני אדם יוכלו לדבר זה עם זה ממרחקים למרחקים. הרבה פעמים אמר: עוד חודש ואני מדבר עם בני משולם שבלבוב, ויצא החודש ולא דיבר. אהבה מיוחדת היתה בו למעשה אורלוגין, השיא הוא עצמו בנו או בתו, השיא ידידו או קרובו בנו או בתו, היה בונה להם אורלוגין גדול, שמשקלותיו נחושת מנוצצה, שרשרתו כמשזר דק, צלצולו כנוסח מנגינה, אם כדרך זמרה בעולם, אם כדרך תקיעה בפי צורה שהיתה יוצאת ותוקעת, מחוגיו כמיני סייפים קטנים, ביתו בית עץ, שדפניו חטובים בהם ציצים שלא כשילוב גזרתם בטבע, וסופם ראשי כרובים קטנים. המיוחסים שבאורלוגין אלה נדדו למרחק, ההדיוטות שבאורלוגין אלה נשתיירו בעיר וידעתים זקנים וצרודים, קלקולם מרובה מתיקונם, אחד ברשות היחיד והוא בבית אבות אמי חורגתי, אחד ברשות הרבים והוא בקלייזל הסטרליסקאי – והיה צלצולם העמום כזכר־אומנם, אדם נבון ומוזר, שנלכדו בו ערפלו של חכם אלכימיה ואורו של חכם שיעורים.

צרורות, שהניח ר' ניסלי, נוספו עליהם צרורות, שהניח בנו ר' אברמלי, ומילאו בגודש את המגירות הגדולות והרחבות של השולחנות הגדולים והרחבים. ניכר, שתי תקופות היו בחייו של ר' אברמלי, שאחז מעשי אביו בידו, מעשים שהיה בהם מן החכמה המכוונת לתכלית ומן השעשוע המכוון לבטלה כאחת. אלא, שמעשיו לא במתכת כבדה כברזל ונחושת אלא בחמרים דקים כשחיפי עצים, גומי ונייר. מה רבו במגירות משורים זעירים מן הזעירים, צבתות פעוטות ושאר כלים־ננסים, מה רבו אותיות גומי ומתכות, ניירות צבעונין, שנגזרו בהם כל שעלולה להעלות הזיית־הצוּרות שבלב האדם. לא כמלאכתו בתקופה ראשונה מלאכתו בתקופה אחרונה – בראשונה היתה זו עשייה מרוב טובה, כששולחנו ערוך לפניו ומשרתי חותנו עומדים עליו לשמשו ואין הוא יודע צרת הפת מהי; באחרונה היתה זו עשייה מרוב פורענות לאחר שחותנו נהפך עליו הגלגל, ולא ששה סוסים רתומים לכרכרתו, אלא אפילו סיח שמחירו מועט אינו רתום לעגלתו; האחוזות נשמטו, אחת אחת מרשותו, ובעליהם נמצא מוטל על גבי ערימת עצים, שלבו נשבר בקרבו, ולמחרת הקבורה עמדו כל חתניו, קטנים בשנים ומרובים בבנים, והם עניים ואינם יודעים דרך החיים. קשים ומרים היו מעתה ימי חייו של ר' אברמלי – רך ונוח, אוהב תורה ונוטה למעשה־שעשועים, כבדה עליו מעמסת חובה ודאגות, התפרנס על אומנות של לבלר, תחילה בבית בודד שבכפר נידח, אחר כך באיזו עיירה בהונגריה, לסוף בבתי מיוחסים שבעיר, אם מיוחסים מדורות, כר' יודלי לנדא ממשפחת הנודע ביהודה, שידע לנהוג בו עדינות יתירה, אם מיוחסים חדשים מקרוב באו כאותו ראש קהל, ר' זיינוול שפירא, שחניכתו פורשה בהיפוך־אותיותיה: פשאַווירא (־אמונת כלבים), ביחוד לאחר שכל זרעו יצא לשמד, ושלא ידע לנהוג בו, בפקידו, עדינות יתירה. אותו ר' יודלי לנדא היתה בו מידה של כילוּת, אגרות שנשלחו לו, היה גוזר בהן את הנייר החלק ומשמרו לרשימת חשבונות ולכתיבת מכתבים. היה מאלה העשירים, שהיו נוסעים, כפשוטי־עם, במחלקה השלישית של הרכבת, וכשנשאלו בתמיהה: מחלקה שלישית על שום מה; היו משיבים: על שום שאין מחלקה רביעית נוהגת במדינתנו אלא לבהמות, ועיקרן סוסים, להוציא הרכבת בין לבוב ובלזא, שהיתה בה מחלקה כזאת לטובת החסידים של שושלת הצדיקים לבית רוקח. ואף על פי כן לא היה ר' יודלי מתעמר בפקידיו והיה משלם שכרם בעין יפה, ביחוד אם היו מבני־תורה. ואמת לא כפקיד היה לו ר' אברמלי, אלא כידיד, והיה טורח, שלא להרגישו אדנוּתו. אוהב היה לישב עמו שעה ארוכה ולשוחח בשלשלת ייחוסם, וביחוד היה שמח ככל שר' אברמלי, שהיה מומחה גדול בתולדות המשפחות המיוחסות, היה חוזר ואומר: כשם שאני ואתם יושבים ומדברים, כך ישבו ודיברו אבותי הזקנים ואבותיך הזקנים, וכשם שדברינו מעורבים מוסכמות ומחוּלקות, כך היו דבריהם מעורבים מוסכמות ומחוּלקות, כאן שילבו יד ביד למלחמתה של תורה, וכאן נפרדו ידיהם והתחילו מריבים זה עם זה. אף גליון גדול צייר לפניו, שלשלת משפחה כנגד שלשלת משפחה, כשתי מערכות גדולות, ראשי מצביאים מכאן וראשי מצביאים מכאן, ובשעות מלחמה גדולות ומכריעות, אם בימי התעתועים של המשיח מאיזמיר, אם בימי הפיתויים של השיכור מאופינבאך, אם בימי מי מריבה, מי מרה של בעל עדות ביעקב ובעל יערות דבש, אם בימים שהחכם הגיבן ובני סיעתו ישבו והעתיקו תורתנו ללשונם, כי תירש שפחה את גבירתה – היו המערכות כמתלכדות ושתי השלשלאות כשלשלת אחת. בהנאה יתירה היה הגביר שומע מפי פקידו פרטי־הפגישות לאורך הדורות אם בחיתונים, אם בהסכמות לספרים, אם בשאלות ותשובות, ואת רוב הנאתו היה כולל באימרה, שהיה חוזר עליה, כאילו לשונה תמיד כחידוש: פגישה זו, שאנו נפגשים אינה אלא כאחת המהדורות של פגישות כאלה מלפניה ומלאחריה.

תיאוריה זו על חזרת הפגישות, שעלתה מתוך שיחותיהם של שני הזקנים האלה, אפשר אינה אלא כבית־קלפים, שכל רוח מצויה מהפכתו, אך ודאי מונחת ביסודה הנחת־חשאי על כת־מיוחסים מסוגרת, שהיא עיקר הגלגל המנסר בתולדות, אבל אודה כי חביבה עלי אותה תיאוריה כספורט, וכמה וכמה פגישות נכבדות בחיי, כשבדקתי אחריהן, גיליתי בכל פגישה כזאת, שכבר היתה כמותה – כשם שאנו, בני הפגישה, עומדים זה עם זה או זה כנגד זה, כך עמדו אבותינו; ואפילו חלוקת העמדות נמצאה חוזרת. אולם מה שהוא לי כשעשוע, כספורט, היה לאבי אמי חורגתי כוודאות של מלוא אמונה ותמצית־יעוד. הוא האמין בחזרה – לרצונו האמין בנחמתה; לאַנסו האמין בגזירתה. בלעדיה לא ראה אחרית טובה לעצמו, לצאצאיו. כאוּמנוּת־קבע היתה לו ההתעסקות השקוּדה והמפורטת בתולדות משפחתו, לכל הסתעפויותיה, וכבן בית גמור, היודע כל זוית ופינה, היה מהלך באולמיה ובחדרי חדריה. בעצם, כשישב עם ידידו־מעבידו ושילב חוליה חוליה שלשלות ייחוּסם, לא זו בלבד שלא ראה עצמו נחות בכתר של תורה אלא שלא ראה עצמו נחוּת בכתר של גדולה. עתים היה אפילו רואה עצמו עשיר מחברו, שכך היה אומר בלבו: הלה, כשהוא מתגדל בממונו, באלפים הוא מתגדל, ואני אילו נתפתיתי להתגדל בממוני, במיליונים הייתי מתגדל. ומה שהיה אומר בלבו, לא היה אומר לאחרים, ואפילו במחיצת־משפחתו לא היה מדבר במפורש בענין המיליונים ההם, אלא דרך קטעי הערה ורמז. כוודאותו שלו היתה ודאוּתם של שאר בני המשפחה – המיליונים כמוּנחים בקופסתם, משיעברו כך וכך שנים הם נקראים לברסלא ונדרשים להראות מגילת־הייחוס שלהם, ואחד גדול ממוּנה על עסקי צוואות, נוטל המגילות מידיהם, מעיין בעיוּן נמרץ ופוסק: זעהר ריכטיג, כלומר: נכון מאד; ומשפסק כך, מיד הוא מושיב אותם על כסאות כבוד, ואומר באדיבות: האדונים יואילו להמתין קמעה, והוא נכנס לחדר הסמוך, ולאחר שעה קלה הוא חוזר, וכמה וכמה משרתים אחריו, והם גוררים שקים כסף, ואותו ממונה משתחוה ואומר: אדונים, הרי שלכם לפניכם. המחזה הזה, העתיד להם ושסופו להחזיר עטרתם ליושנה, היה להם כאכסיומה שאין עליה ערר, עד שאבי מורי היה מלגלג ואומר: כל ישראל יש להם י“ג עיקרים באמונה, והללו יש להם י”ד עיקרים באמונה, שנוסף להם עיקר האמונה בירושת המיליונים. ובאמת, ככל שאני הוגה באותה פרשת המיליונים ואני מבקש לראותה מצד האמונה של מאמיניה, נדחק ועולה לגלוגו של אבי ופורש עליה עננת־לעג, המסתירה בפני את הנקודה הטרגית שבה – מראה משפחה, שהעמידה מתוכה דורי דורות רועי ישראל ועתה, שירדה מגדוּלתה, היא נאחזת בנער צנום, ששנה־שנה מתוַספה רצועת־כסף, ולימים רצועת־זהב במדי הגימנזיאסט שלו, וסופו רבינר, שיחזיר למשפחתו כתר התורה, כשם שהיא נאחזת בצוָאת מיליונים, שתחזיר לה כתר הגדוּלה. אבי, שלא היה אומר: נכדו של מגיד אני, אלא היה אומר: נכדו של חרש־נחושת אני, אף שאהב משפחת חותנו, היה מלעיגם, שעיניהם לאחוריהם, ומבקשים מיליונים מאחוריהם. כשראם כפופים על הגליונות הגדולים, שנרשמה בהם שלשלת ייחוּסם לדיוקיה, היה אומר: מבקשי מיליונים בדורנו בודקים, אם עשר אצבעותיהם מתוּקנות ובעשר אצבעות אלו הם יוצאים מעבר לים, תחילתם מתיגעים בשאַפים וסופם רוקפלר ואילו הללו רוצים שנוסחאות של בתי קברות יעשוּם רוקפלר.

ר' אברמלי יצא מן העולם לפני השנה, שנבדתה לחלוקת הירושה הגדולה, וממילא לא מיליונים הניח, אלא תקוה למיליונים הניח, והתקוה – אלה מאמינים בה ואלה מלגלגים עליה. המאמינים, והם הבנים, כל שעה פנויה שלהם נתונה לאותה ירושה, ומלה שאינה פוסקת מפיהם היא מלה: שטאמבוים, כלומר, מגילת ייחוסם, והם התקינו אותה באמת כדרך עץ, שענפים וענפי ענפים מתפשטים מגזעו, וצירפו לה ליקוטים מתוך ספרים שנדפסו, כגון שערי הספרים והסכמות שבהם, שפירשו ייחוסו של הרב המחבר, וכן העתקות נאמנות של תעודות לידה ותעודות מיתה, צילומי חותמות וחתימות ונוסחי־מצבות, והכל כדי להוכיח שאין כמותם זכאים לאותה ירושה. המלגלגים9 והם החתנים, שבכלל הנדוניה הדלה, שניתנה להם, נשלבה, דרך־רמז, גם טובת הנאה מירושת המיליונים, היו רואים בטירחת־גיסיהם, מנענעים ראשם בחמלה ואומרים: קורט של אבק שריפה. כשם שאבי־המשפחה שיקע עצמו במעלת ייחוסו, שיקעו עצמם בה גם בניו, הם אחי אמי חורגתי, אולם לא כטירחתו טירחתם, שהוא גם מעלת ייחוסה של אמו, שגנוזה בה חמדת המיליונים וגם מעלת ייחסו של אביו, שאפילו חמדת פרוטה אינה גנוזה בה, היו יקרות לו במידה שוה, ואילו הבנים ייחוס, שהוליך למיליונים, סילסלו בו, ואילו ייחוּס שלא הוליך למיליונים, לא סילסלו בו. והרי באמת אביו הוא שהוליד לאותה אמירה של גנדוּר, המצויה בבני אוורבוך, המתעקשים שלא לגזור שמם כאמתו, כלומר שם קהילה, אלא מסמיכים אותו על מעשה פלא בטרויש: אנו נכדי רש"י אנו. ר' ניסלי, אביו רב בדוּבּנא היה, ר' אליעזר אוירבוך שמו, וחיבר ספר מפורסם של שאלות ותשובות, טור אבן שמו, והיה הספר שמור בידי הנכדים, אולם כספר נידח היה ולא היו מרבים להזכיר שמו ושם מחברו בשיחה, כדרך שהיו מזכירים אלא ספרים אחרים, שלא נכתבו בידי אביו של ר' ניסלי, אלא בידי סב־סבו של אשתו, מרת יוטא רבקה לבית תאומים. וכל כך למה, מרת יוטא־רבקה היתה בתו של ר' ישראל תאומים, שהיה בנו של ר' ברוך שמואל תאומים, שהיה בנו של ר' אריה לייב תאומים, שהיה רבה של עירנו, והוא מחבר הספרים האחרים ההם, – ספר גור אריה יהודה וספר אילת אהבים (ותיבת אילת אותיות שמו: א’ריה י’הודה ל’ייב ת’אומים) וספר יעלת חן. ספר אחרון לא זו בלבד, שבני משפחת אמי חורגתי היו מרבים להזכירו, אלא היו מתפארים בכתב־ידו המשומר להם, והיו נקראים: דעם יעלת חן’ס אייניקלעך, כלומר: נכדי בעל יעלת חן. אכן, הרבה היו מתפארים בספר הזה, שמפניו נדחה זכר שני ספריו האחרים, ולא ידעתי הטעם. אף היו מתפארים בקופסת התכשיטים, שבה נשמר, בין מחרוזות הפנינים, עגילי היהלומים וטבעות הזהב, גם חותם הענבר, שנחקקה בו חתימתו של המחבר כרב הגליל. זכרו היה כממלא את אויר הבית, אם בכינויו הסתום: דער זיידע, אם בכינויי תואר: דער קרייז־רב, כלומר רב הגליל, או: דער שניידערישער רב, כלומר: רב החייטים, ונודעה כל תחנה מתחנות חייו, מילדותו, כשלא מלאו לו עדיין שבע שנים וכבר הפליא גדולים ונבונים בדרשה בפלפול ובקבלה, אם בימי ישיבתו בליז’נסק, שנתמנה בה רב, בשנת הבר מצוה שלו, אם בעירנו, שבה אירעו לו כמה מעשים, כגון שהקיסר פראנץ בא לעירנו, יצא הרב לקראתו, אמר לו הקיסר: כבר ראיתי פני כבודו וכמדומה בלייפניק ראיתיו; נענה לו הרב: הוד רוממותו ראה שם לא אותי אלא בן אחי (והכוונה היתה לר' ברוך פרנקל־תאומים בעל ברוך טעם); וכן היו מגמגמים במעשה בר' אריה לייב שחלה וניטל דיבורו, הושיב הקהל, על כסאו, רב וגדול כמותו, הוא ר' אלעזר לנדא, בעל יד־המלך, שנפטר מקץ כשלוש שנים, בא הרב האילם ללוותו ובכה, שאינו יכול להספידו, אולם כשעמד על קברו, נסתלקה אילמותו, ונפתחה לשונו, וקשר עליו הספד גדול. אך לא יצאו כחדשיים ונפטר גם הוא, ומיתת שניהם באותה מגיפה עצמה.

אם נשכח ר' אליעזר וזכרו נשתקע ואף ספר שחיבר כנידח היה, ואם נזכר ר' אריה לייב ונשמר בלב ובפה וספרו כדבר שהכל מתכבדים בו, ודאי שפעלו כמה וכמה טעמים, אבל שורת האמת מחייבת לומר, שטעם המיליונים לא היה הפחוּת שבהם. הרי מר' אריה לייב הוליכה הדרך לאותו אדם, יונאס־יונה פרנקל, שעלה למעלה של קאַמערציענראט, שהיתה כבוד לכל ישראל באשכנז, ועשה עשירות הרבה והניח כממונו של קורח, וניתן לצרכי ציבור, וממנו נסתייעו בתים שבנה בחייו כבית החולים, כבית־המדרש, כבית הכנסת. ובתים שנבנו אחרי פטירתו, כסמינאר הרבנים הנודע בברסלא, וקרן להכנסת כלה של בנות משפחתו וכדומה. אמונה היתה בבני משפחתו שהם עתידים אחר כך וכך שנים, לרשת את הקרן, שפירותיה נתעצמו ממנה. ולפי שדרכה של אמונה, שהיא מולידה אמונה גדולה ממנה, היו בני משפחתו משעשעים עצמם במה שהגדילו בדמיונם אותה ירושה – אפס נצטרף לאפס, ואלפים נתגדלו כרבבות, ורבבות נתגדלו כמיליונים. ההוכחה, כי ר' אברמלי הוא ביורשים ההם, ואפילו בראשם, היתה בפריסת כתב־היוחסין – ר' אריה יהודה לייב תאומים היה בנו של ר' יוסף תאומים, רבה של אוסטרוויץ וראש ישיבה בפוזנא; והוא היה בנו של ר' אריה לייב תאומים, רבה של קרשוב; והוא היה אחיו של ר' חיים יונה תאומים־פרנקל רבה של ברסלא, והיא הדרך הקרובה ביותר לאותו יונה, המכונה יונאס, כשם שהדרך הרחוקה יותר הוא ר' יונה תאומים, רבה של מיץ, שספרו ספר קיקיון דיונה שחיבר לא השתכח מבני המשפחה, שהרי השם יונה היה להם כגשר ברזל, שעגלת המיליונים עתידה לעבור עליו. אולם אבי בלגלוגו היה ממשיל עליו את הכתוב בקיקיון של יונה: אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. אולם דרכו של אותו קיקיון, שכשם שבן לילה היה ובן לילה אבד כך בן לילה אבד ובן לילה היה, ביחוד משנתקרבה אותה שנה שנבדתה לחלוקת הירושה. ר' אברמלי כבר היה בעולם האמת ונפטר משתי אכזבות מרות. אילו נתארכו חייו בכמה שנים היה נהנה מאותה מתיקות, כשבן זקוניו, יצחק, המכונה איזק, פשט בגדי הגימנסיה, ולבש מלבוש שלוסראַק והלך לוינא ללמוד רבּינר, אולם היה גם סולד מאותה מרירות כשהלה היה מודיע לו, כי בא לוינא והלך לדודו העשיר הפרקליט יוסף, בנו של דודו ר' משולם יעקב, וכשסיפר לו שהוא לומר רבינר, שפך עליו כל מיני צחוק ואמר: מעט קבצנים בעולם, שאתה בא להוסיף עליהם; ולא זז מלצחוק, עד שנטלו והוליכו לאוניברסיטה ורשמו ללמוד פרקליט גם הוא, שפרקליטות פירושה פרנסה בריווח. אילו נתארכו חייו, של ר' אברמלי, בקצת שנים, היה נהנה מאותה מתיקות של ההמולה בענין הירושה, היה רואה אלפי בני־אדם המתיגעים להוכיח ייחוסם לאותו יונה־יונאס תאומים־פרנקל, היה רואה אותם מתאַגדים אגודות אגודות, ושוכרים עורכי־דין מפורסמים, היה רואה אפילו מומרים מצורפים לאגודות אלו ואחד מהם נבהל וחוזר ליהדותו, היה רואה כל אלה ואומר בלבו: כמה אותם השוטים טורחים ואינם יודעים שהסעודה מתוּקנת למי שיש בכיסו מה שיש בכיסי; אולם היה גם סולד מאותה מרירות, כשהיה שומע, שכל שטרחו באותה ירושה בכדי טרחו, ואף הוא בכללם, שנמצאו לה לממשלת אשכנז טעמים לומר: לא היו דברים מעולם, ותקות משפחה לירחי קדם התגולל באֵפר.

חביבים היו הימים, כשהיינו מזדמנים בבית אבות אמי חורגתי, שהכל נשם בו היסטוריה: כלי־הבית, כארונות ושולחנות וכסאות; כלי־האכילה כקערות וכפות ומזלגות; כלי־התכשיט, כפמוטות וכמנורה התלויה באמצע התקרה, וכלי נחושת ועץ העשויים צורות נאות ושלא באו אלא לנוי; כלי־תורה, כספרים בכתב־יד ובדפוס – הכל הכל היתה לו היסטוריה שלו. לא כאותם הכלים המצויים לרוב ושאין להם לא תעודת לידה מיוחדת שלהם ולא ביוגרפיה מיוחדת שלהם, ואין להבחין ביניהם; אלא כל כלי וכלי היה כנפש חיה, כאחת מנפשות הבית, והפסדו של כלי נהגו בו, כדרך שנוהגים בחוליו של בן־בית, ושבירתו של כלי כמעט שקיימו לאחריו דיני אבלות. המגירות הגדולות והרחבות, שהיו שעשועינו היקרים, ככל שהיינו מזדמנים לבית הזה, היו כבית־גנזים לתולדות של כמה דורות – ציבורי חטיבות אלו במתכת ובנייר היו שרידי שעשוע וחלום של אבי־אב זקן ובנו ונכדו, שכשם שנשמרו תרשימי התכניות של ר' ניסלי בזיקנתו, נשמרו גזרי־השעשועים שלו בילדותו, והיו מונחים מצהיבים והולכים, ועל ידם מעשי־דמיון של בנו ועל ידם חיקויי דמיון של נכדו. דומה, מגירות אלה כאוצר בלום היו – פישפשנו והעלינו, ולא אמרנו תם ונשלם. ואפילו הדוד ר' שלום לייב, המכונה סאַלו, סייענו להפוך מגירה על פניה ובדקנו בעולם גדול זה של דברים קטנים מרהיבים, לא היינו מבוּטחים מן ההפתעה העתידה לנו לעת אחרת. והיו ימים שההתעסקות במגירות, אלו בתי־הנכות של חלום ילדות וזיקנה, נעשתה לנו כהתעסקות־קבע. זכורני אותו יום־השלגים, כשהרופא עמד על מיטתם של שני אחי הקטנים ורמז עלינו, שני האחרים הגדולים: די מיססען וועג, כלומר: הללו צריכים לעקור מכאן. לא אַרכה השעה והדיבור הזה, שנאמר בפנים חמוצות, והעלה בכי מעיני אם־האחים, שפירכה אצבעותיה ואמרה וויי איז צו מיר, כלומר: וי לי, ושנחשב לנו כגזירה קשה, נהפך לנו לשמחת־חג גדולה. לפני הבית עמדה מגררת־שלג גדולה וחוּמה, וכתר צהוב מצוייר מאחוריה, והיא מוכנה לקלוט אותנו ולהוליכנו לבית משפחת אמי־חורגתי. נשכחה חומצת־הפנים של הרופא הגוזר, נשכחה מרירות הפנים של האם הבוכה, נשכחה נפיחוּת־הפנים של שני האחים הקטנים והחולים, וכל העולם כולו נתקפל במגררה חומה, המרקדה על לבנת־השלג ורוח גדולה אופפתה. שבועות אלו, שישבנו באותו בית, היו שבועות של טובה ותענוגות, וטעמם עומד בי עד עתה. חמדת־ההמצאָה והשעשועים של סב ואב, היתה כנחלה לדודנו סאַלו, שאם לא הוסיף עליה מדמיונו, לא גרע ממנה, ושמרה ברוב נאמנות. גם הוא אהב מעשה־גזירה בנייר ובעץ, כתיבה של נוי ועיטורים בנוצה של אווז או של תרנגול הודו, שהיה מתקינה עצמו; ציורי קלפים, חריתת אותיות־דפוס בנחושת ובגומי; התאמנות בכתב זעיר, לקיים אידיאל שלו ולכתוב כל הגדה של פסח על קליפה של ביצה – הנוסח למעלה והפירוש בשולי מטה.

כחידוש היתה אהבת־צפרים שבו, אף שלא אדע להחליט, אם האהבה לצפרים באה לו מתוך אהבה של בנין־כלובם או אהבה של בנין־כלובים באה לו מתוך אהבה לצפרים. על כל פנים היו צפרים מצייצות תמיד ומרנינות את הבית, שאפילו חדריו לא היו בנויים קימורים, כל היושב בהם, היתה בו הרגשה של ישיבה בחדרים העשויים קימורים, שהם נאים לקדמת־מסורת וקדמת־מסורת נאה להם. עשיית הכלובים בשחיפי־עצים ובנסירה דקה ומפותלת־צורות, כלכלת הצפרים בפיתויי־צפצופים, שהיו כמעשה נערוּת תפסו רוב זמנו הפנוי של הדוד סאַלו. נטייה שבו למעשה־אמנות ניתן לה גם מעט ביטוי דרך אומנות – בכפרנו עמד בית־חרושת לכלים דקים, ובעליו מר מייבלום שמו. בימינו לא נעשתה בו מלאכה והיה עומד שומם וחלוניו מאפירים והולכים, שאֶרג עכבישים נערם בהם, כריקמה על גבי ריקמה. אולם בימים, שמלאכה נעשתה בו, היו קצת מבחורי־העיר עוסקים בו במיני ציוּרים שעל גבי הכלים, ביחוד על גבי כוסיות של פסח. איני יודע, אם נשמרו כוסיות כאלה ונשמר שעשוע דמיונם של אותם בחורים, אבל אם נשמרו חזקה על מבקשי אמנות שלאחרינו שיכתבו על כך דוקטוראטים. ולענין כוסיות של פסח, היתה בידי הדוד סאַלו מסורת ראויה – כלי פסח שבביתם כאוצר גדול היו ושמירה חמורה, שנהגו בהם, עמדה להם שהיו כמוזיאוּם קטן של כלי דורות. בימי פסח היו הכוסות עומדות מערכות־מערכות ומאירות בקשת גוָנים, שיעור שונה משיעור, מראה שונה ממראה, קישוט שונה מקישוט. כשהיינו מתכנסים, היו מראים את מערכות הכוסות: זו כוס של ילדות של אביכם זקנכם, וזו של אבי אביכם וזקנכם, וזו של דודכם זקנכם, וזו של דודתכם זקתנכם, וכיוצא באלה. ולא זו בלבד אלא שהיה בידם לענג את נפשם באותו תענוג מיוחד, כשיכלו לכבד את הקטנים בכוסותיהם של אותם שהם נקראים בשמם. אפשר היה להם ליטול כוס הילדות של אותו בעל ההמצאות ר' ניסלי ולמזוג בה יין צימוקים ולכבד בה את אחי הנקרא בשמו, אפשר היה להם ליטול כוס הילדות של בנו האחד ר' משולם יעקב ולמזוג בה יין צימוקים ולכבד בה את אחי הנקרא בשמו, אפשר היה להם ליטול כוס הילדות של בנו האחר הוא ר' אברמלי ולמזוג בה יין צימוקים, ולכבד בה את אחי הנקרא בשמו. אותה שעה הצטערתי, שקירבתי לאותה משפחה היא קירבה חורגת, וכוס, שאני מתכבד בה, היא בת בלי שם.

במידות הנאות, שאותו בית נשתבח בהן, היתה גם מידה של אהבת ספרים, חיבובם ושימוּרם, ואף הספרים היו כתולדות המשפחה. אפשר היה להעמידם לפי כתובת בעליהם ולפסוע פסיעה פסיעה בשביל ההיסטוריה, שכל כתובת היתה כפריסת־שלום של דור אחר. עניות היתה בהם בבני־הבית ולא יכלו לקבוע לספרים מדור הנאה להם, ורוּבם כנוסים היו בארגזים, כדרך הארגזים שמשמרים בהם בגדי־יום־טוב וכלי־משי. פעמיים בשנה היו גם מעלים את הספרים מארגזיהם ושוטחים אותם למשב־אויר, לאור חמה, כדרך ששוטחים פעמיים בשנה את בגדי־יום־טוב וכלי־המשי. דין אחר נהגו, כמובן, בספרים שבכתב יד, שקראו להם בשם: דאַס כתב, שהיו מגולים ועין משגחת נתוּנה בהם תמיד. ואף שרוב הספרים כנוסים היו, רוחם וריחם כמבשמים את אויר הבית, וגם הם מגבירים שלוות־אצילים שבו – אותה ההליכה כעל בהונות, אותו דיבור הכבוּש, אפילו הוא נאמר באָזנך, הוא נשמע כבת־קול מעבר לקיר. עתים נעשתה אותה שלווה מוזרת ביותר, ביחוד ביום שני לשבת, כשהיה סועד על שולחנם אותו עני אילם, שברק־עיניו היה מחמם ומחריד כאחד. עשרות שנים היה אותו עני בא ביום ב' בשבוע, שהיה יומו, קודם שישב היה מעביר עיניו, המחייכות המאיימות כאחת, על בני הבית ועצם מציאותו היא שהיתה גוזרת את השתיקה. סבתה, מרת פייגה, בדקה ומצאה, מה מאכלות חביבים על העני ותיקנה אותם לארוחת יום ב‘, ומה גרם לו לאותו עני שנתחבב כל כך, קצת דמיונו לאדם אחר, שעשה בביתם בימים של טובה, כשהיו שרויים באחוּזתם. באותם הימים, שנראו עתה, בימי־העניות, כחלום רחוק, נכנס אצלם אדם אחד וכדרכו של אילם הראה בתנועות ובסימנים, שהוא מבקש שיעסיקו אותו באחת המלאכות שבאחוזה. כל מלאכה קלה ונקיה, שביקש בעל הבית להעסיקו בה, ניענע נענוע של לאו, וניכר היה מתנועותיו שהוא מבקש מלאכה כבדה וגסה. משניתן חפצו, היה מתיגע במלאכות המפרכות ביותר, כמי שבהול על העמל השובר גופו של אדם. משכב של כרים וכסתות, שהציעו לפניו, סירב לנוח בו ושנתו בלילות בערימת החשש שבבניני־החצר. ימים הרבה ישב בביתם וכל אותם הימים חיי־בני־הבית – שלווה של אימה ומתיקות. אילו היו מן ההדיוטות, היו פוסקים לעצמם דרך ביאור: גלגול; אך לפי שלא היו מן ההדיוטות, הגוּ בלבם דרך ביאור: למד ווניק. הגו ולא העלו על דל שפתם. עד שבא אותו לילה, כשבעל־הבית עבר בחצר ושמע נגינה של לימוד. ואם הנגינה היתה לו כפליאה באדם הנחשב אילם, הרי עצם הלימוד היה לו כמישנה פליאה, שלא שמע מימיו אדם לומד בלי ספר ועיוניו דקים כל־כך. לא אמר לו לאותו אדם דבר, אלא בליל שבת, כשישבו הכל לסעודה, הראה לו לאותו אילם־לא־אילם, שיתכבד וישב בראש המסוּבים. האיש ישב בראש השולחן באותה סעודה ובסעודות שלמחרת, אולם לאחר הבדלה עמד בפתח־הבית, צרורו הדל על שכמו, והוא מנענע בידו שני ניענועים, האחד שניתן להתפרש כניענוע של הליכה, האחר הניתן להתפרש כנענוע של שיבה, כאילו אמר: אני הולך וסופי לחזור. שנים הרבה עברו מאותם שני הנענועים10 ולפי שלא חזר, התחילו מפקפקים, אם כך היה פירושם של אותם ניענועים, עד שנגלה אותו עני אילם וסבתה ראתה, או דימתה לראות, שדמות פרצופו כשל ההוא, שישב בביתם באחוזה. ודאי היו ידים להוכיח, שאם אין טעות בעינה ואפשר שני אנשים אלה דומים, הרי טעות גמורה בהיקשה, ששני אנשים אלה הם אחד. שאילו היה אותו אילם, הבא עתה בכל יום ב’ לאכול סעודתו, אותו אילם שישב בימי הטובה שלהם באחוּזתם, מן הנמנע היה שזקנו יהא עדיין כעין הנחושת, ומראה פניו וקומתו כשל אדם בשנות העמידה, וכולנו ראינו שזקנו כך ומראה פניו כך ועמידתו כך. אלא ידים מוכיחות אלה ידים של הגיון הן, שכוחו בטל בפני אמירה של אמונה: למד ווניק.

ודאי מזיגה דקה זו של שלווה, רום־יחס, נשימת־מסורת, חמדת־שעשועים וערפלי־תעלומה, היא שהמתיקה עלי את הישיבה בבית הזה וחיבבה אותו על בית אבותי הזקנים שבכפר ועל בית אבותי הזקנים שברחוב בית הכנסת שזה וזה שורשי המוטבע; ואילו בית אבות אמי חורגתי, שורשי הנקנה, וחביבה הבחירה על הגזירה.


 

חדרו של האדום־האדום

מדרך הטבע הוא, כי שנים שישבנו בעיר, זכרן משומר כהרגשה של מיצר, שנים שישבנו בכפר, זכרן משוּמר כהרגשה של מרחב, אלא שהרגשות אלו העמיקו והסעיפו יותר על שום תוספת הרגשה שהקנתה לנו הישיבה בעיר – היא ההרגשה של מיצר לפנים מיצר. ומהו המיצר לפנים מיצר, הוה אומר: הישיבה בחדר, בבית הספר, בגימנסיה. ביחוד נבלטה אותה תוספת כשישיבתנו היתה בכפר, אולם יום־יום אנו הולכים לעיר, לישב חמש שעות בחדר־כיתה, שחלוניה מחציתם התחתונה אטומה, שלא נתפתה להסתכל בדבר אחר מחוץ לפרצופו של המורה, ומחציתם העליונה חופים עליה צללי־האילנות שבגן הנאה והמגודר של בית הכומר הישיש, הקאנוניקוס כמר קראַוס, וּמרבים אפלולית. עם זאת גם ימי־החדר וגם ימי־בית־הספר כאילו שיירו קו דק ועדין של בהירות בנפש, שאם אי אפשר לו שניזון מן האור המועט שבחדר־הכיתה ואוירה, אפשר, כנראה, הוא ניזון מן האור הפנימי של הילדות. אם אומר להעלות פרשה גדולה זו של חדרים ובתי ספר הדיוֹ שבקסתי תכלה והמגילה לא תכלה ושעל כן דיה ליריעה צרה בשעתה ולא אדבר לא בחדרו של ר' אֶליה הוידיק, שלא ידעתי חניכתו, אף שהיה כעולם ומלואו, ולא בחדרו של ר' חיים נוח, שחניכתו שפירא, שהיה כעולם ומלואו גם הוא, לא כל שכן על שלפניהם, אלא על חדרו של האדום האדום.

איני זוכר ואיני יודע, אם מורת רוחי שלי מהנהגתו של ר' חיים־נוח, או מורת רוחו של ר' חיים־נוח מהנהגתי אני, או טעמים אחרים גרמו לכך, שנכנסתי לחדר חדש, חדרו של האדום האדום, כפי שקראו לו על שום זקנו האדום והמטופח יפה יפה, או במחילה מזכרו ומכבודו, ומכבוד צאצאיו, מהם היושבים בארצנו, שחין שהוא כינוי שהיה נוהג כלפי אדם על שום קרחתו הגדולה והבוהקת. ודאי היתה ידו של אבי באמצע – ימי מעבר אלה מחדר לחדר חלוּ בימים, שאבי שהיה, רוב ימות השנה, סוכן־נוסע, שהה בבית, כדרכו פעמיים בשנה. אפשר בדק ונראה לו ר' חיים־נוח ודרכו נחשלים ביותר, כהולכי־אחורנית והוא, שבא מנסיעותיו בערי אשכנז, רצה לראות בנו בידי פדגוג המתהלך לרוח היום, ואמנם, האדום האדום נחשב כחתיכה של מלמד נאור – מלבד שמלבושיו היו כמעט קצרים, הכיפה שעל ראשו עגולה ונמוכה ועשויה סאמיט כחול, ומגבעתו מגבעת האַבּיג עגלגלת, כדרכם של בעלי בתים ממוּשׂכלים; אף ידע מעט בהלכות דקדוק לשון עֵבר ולשון אשכנז, היה מעלעל בכרך ישן של “המגיד”, ואחז גם כמה מכללי פדגוגיה שלא כמנהג שאר החדרים, כגון שהיה מקפיד על נימוסים, שהילדים יאמרו ברכה בכניסה וביציאה בלשון אשכנז; שהחדר יהא מנוּקה, שנצא בכל יום לשעה לקלוט רוח צח. אמת, אותו רוח צח לא היה מצוי בחצר הגדוּרה, אבל השעה נשמרה מכל משמר. אף נודע בעיר, כי האדום האדום אינו כשאר המלמדים, שדרכם בהלקאָה, אבל שמועה זו שנתפשטה לא היה לה על מה שתסמוך. אף על פי שהיה ממתיק פניו רתחה בו רציחה גדולה, ואם גם לא הטריח את ידיו למסכת־מכות אלא כהרף־עין, אוי לו למי שזכה לכהרף־עין זה. הסדר והמשמעת היו באמת להפליא, אבל יותר משפעלה כאן חכמת־הפדגוגיה וכלליה המחוּכמים, פעלה כאן האימה הגדולה והמתמדה, שהטילו רום־הקומה, אדמומית־הזקן ובוהק־הקרחת.

בבירור גדול נתקע בלבי זכר־ראייה ראשונה, שראיתי את מלמדי החדש. מבעוד יום הכינתני אמי־חורגתי להופעתו, ועם ערב, כשהופיע ונגלה עלי באדמומית־הדרו ובגבהו האדיר, היה בעיני כאחד הענקים. אודה, לא כרישומו שלאחר־כך, רישומו באותו ערב; שלאחר כן לא ראיתי בו אלא אימה שבו, ועתה לא ראיתי בו אלא מתיקות שבו. דבריו ומנהגו באותו ערב היו נלבבים ביותר, עד ששכחתי בושה ויראה שבי בפני פנים חדשות, ולשוני הוּתרה ביותר, ופי כמעין מתגבר. אמי־חורגתי שביקשה להראותו, שאינה מוסרת, חלילה, כלי סדוּק בידו, סיפרה לו, עד מה אני רהוט בקריאת צאינה וראינה ונחלת צבי וספרי התחינות והוא, אם שביקש להזים דבריה אם שביקש לחזקם, שאלני, מה קראתי בצאינה וראינה, ואני התחלתי, לפי ההפטורות של פרשת מצורע תזריע, לספר סיפור־המעשה שבין אלישע ונעמן וגחזי, שדבקה צרעת בו ובזרעו לעולם. עד היום אני כאילו רואה עצמי עומד בפני רבי, ושומע עצמי מספר בענין גחזי, כי הוא שנראה לי כפיגוּרה הראשה בכל המערכה הזאת. אף לבי הקטן היה בו די להכיל מן השנאה ואולי גם מן הבוז לאותו נער, שהערים על אדוניו והרגשתי, שיותר משחטא במה שרימה את מורו הנביא, חטא במה שחילל שם ישראל – כי הנה יצא נעמן, הגוי האציל, שנראה לי כגראף רוסוצקי בעירנו, מלפני אלישע, שעשה עמו טובה גדולה וסירב לקבל שכר, ויציאת־האציל במאור פנים, לבו רוחש רוב תודה ובסתרי־הרהורו הוא כתמיה על עצמו, שרוב ימיו חשב את ישראל כרודפי־בצע, שממונם חביב להם מגופם ובמחשבתו כמה וכמה עצות טובות, שהוא מבקש להשיא למלך שלו, להיטיב לישראל שבארצו; ופתאום בא אותו גחזי לפניו ומגלגל עיניו ופושט ידיו ואומר: הב־הב. אציל הוא נעמן וכשפושטים יד הוא נותן, וביד רחבה הוא נותן, אבל באותו הרגע של נתינה הוא פוסק לתמוה על עצמו, שרוב ימיו חשב את ישראל כרודפי בצע, שממונם חביב להם מגופם, והעצות הטובות שעלו במחשבתו, פרחו ואינן. ודאי, לא בנוסח זה אמרתי דברי אבל ברוח זה אמרתי ויותר שתמה מלמדי החדש, תמה אבי, שצחק ואמר עליו על גחזי: דאָס רעכטי זשידליקל, כלומר: יהודון כהלכה.

ולא היה אותו ערב נחרת בלבי לדקדוקו, אילולא באני בו כעין דבר מכריע בחיי. אז לא ירדתי לעומקו, לשנים ירדתי לעומקו. אז הרגשתי בטעם־היסורים שבו, לשנים הבנתי למשמעות־היסורים שבו – הלא הם יסורי האַווידנציה של האמת. כשנפטר הרבי לדרכו המתנתי, שיתנו לי את כוס הקפה, שרגילים היינו לשתות לאחר פת ערבית. כשלא ניתנה לי, אמרתי תמיהתי, בחינת מה נשתנה הערב הזה מכל הערבים. אמרה אמי־חורגתי: כבר שתית. עניתי בלשון, שחציה תמיהה וחציה רוגזה: לא שתיתי. השיבה לי בנחת: שתית, אלא שנבלעת כל כך בענין גחזי, ששכחת או שלא הרגשת בכך. אף אבי צירף דברו: בעיני ראיתי. נתגבר רוגזי ועמדתי בשלי. אמי־חורגתי ביקשה דרך־פישור: אמנם שתית, אבל מאחר שאינך זוכר, תחזור ותשתה. ראיתי, שאינה יודרת לכוונתי: לא השתיה עיקר, האמת עיקר, והאמת היא שלא שתיתי. עתה, שראתה עקשנות שבי, ביקשה דרך־טשטוש ואמרה: אפשר באמת שכחתי למזוג, שנבלעתי גם אני לענין גחזי, ונראה לי שמזגתי, אמזוג לך עתה. אמרתי: להפיס אותי את אומרת כך, אולם באמת אַת חושבת בלבך, שמזגת ואני שתיתי. אמרה: לבי ופי שווים. אמרתי: כך אַת אומרת, אבל באמת אין את חושבת כך. עמדה ומזגה כוס קפה, לא נגעתי בה. אמרתי: עד שלא אדע, שאין אַת חושבת ששתיתי, אין אני שותה. שאלה: לומר לך בשבועה; החצפתי: הרי אפשר אדם נשבע שבועת־שקר; שאלה: דוברת שקרים אני בעיניך; השיבותי: חלילה, אבל בין אַת אומרת בשבועה ובין אַת אומרת בלא שבועה, אין אני יודע, מה אַת חושבת באמת; ענתה בשאלה: אקרע בשרי ואגלה לבי לפניך; נשתתקתי וירדה עלי עצבות, שהדה כאילו נשמע כל ימי. רישומה של אותה חוויה נשתמר בנפשי לכל תגיו, ואפשר שנעשתה בנין־אב לדרכי במחשבה. מהדורות הרבה לה לחווית־יסוד זו, כל אחת גדולה מחברתה, כל אחת מורכבת מחברת – אך אחד הצד השוה: תחילה אותה כפירה בשיווי הפה והלב, אחר כך אותה בלישה לעמוד על משעול־האמת, הנבלע בחשכת־התעלומה שבין הלב והפה, לסוף אותה השלמה, המרה והמנחמת כאחת, שאין כלי־מאור, שכוחו יפה באמת להאיר את התעלומה הזאת. השלמה מרה – משום שהיא עוקרת כל וַדאות של גשר הנמתח בין לב ללב; השלמה מנחמת – משום שהיא עושה כל לב כאדון יחיד לאמתּו. לשנים לא שאֵלה, אם שתיתי או לא שתיתי כוס מזוּגה, ואם האומר שלא שתיתי או האומר ששתיתי אמירתו אמת, אלא ענינים נכבדים יותר, כוללים יותר, העסיקו את מחשבתי, שסופה היה תמיד בהכרה, כי התהום שבין מבואי־לב ומבואי־פה ומבואי־אוזן, גשרים הנמתחים עליה השמא שבהם מרובה על הבּרי שבהם. עתים מראה־המיבצר האטום הזה ימלאני חרדה ועתים ימלאני נחמה, היא החרדה מפני האמת, שנעדרת בין הלבבות לפי פירושו של אותו קדוש שאמר שהאמת עשויה עדרים עדרים; היא הנחמה, שהאמת שבתוך הלבבות הרוצה בסתרה, לא יוכלו לה כל פיתוי וכל עינוי.

כניסה ראשונה לחדרי החדש נרשמה בי כמחזה מרהיב ומרעיש את הנפש, כדרך שלא נרשמו בי כל חמדות־נוי שראיתי אחר כך בהיכלות ובבניני־פאֵר בעולם. החדר קבוע היה בבית־מדרש של הקצבים והללו, שלא יכלו למלא חללו ריח של תורה, ואדרבה, מילאו אותו ריח של שחוטות, כאילו ביקשו לפייס את בוראם בסלסולי־ציורים, ובקישוטי־חיטוב ובאורות־צבעונין. חלום, שחלמתי על בית־המקדש שחרב ועל בית־המקדש שעתיד ליבנות, ראיתי פתרונו בבית־המדרש של הקצבים. עיני לא משוּ מן הקסם הרב שהיה שפוך על התיקרה – מעגל היה מצויר בה בגוָנים מאליפים, בקווים ובשרטוטים מפוּתלים ומשוּרגים ומסולסלים ביותר. מעגל בתוך מעגל – מפנים לו שנים־עשר שבטי־ישראל, על סמליהם לפי פרשת ויחי וזאת הברכה; מחוצה לו שנים עשר המזלות. בין המעגלות וקצות־התקרה ובינם למרכזה מצוירים היו מיני יצורים משונים ונחמדים, ספק בעלי חיים ספק צמחים, מגיני־דוד וכלי־קודש, וסתם שילובי צורות המשמחות את הלב; ומן המרכז ולמטה היתה תלויה ויורדת מנורה גדולה, מרובת־קנים ונרות התקועים בהם. לא נרות שעוָה היו ולא נרות־חלב היו אלא נרות, שעיקרם גלילי־חרסינה ודמות־שלהבתם זכוכית, שצבעה שונה, ובנפשה חבויים חוטי־חשמל. הקצבים, כשם שהיו זריזים בחידוש ארבעים שנה קודם שנתקן אור החשמל בעיר, כך היו זריזים בחידוש עתה. כי ארבעים שנה קודם לכך נפלה בליל אייר לאחר חצות, דליקה בעיר ואכלה את בית המדרש של הקצבים ואת בית המדרש של המלמדים הסמוך לו, עמדו הקצבים ובנו בית־מדרש יפה ממנו, הוא בית המדרש, שחדרנו היה קבוע בו, וטרחו ליפותו בחידוש שלא היה בבתי מדרש אחרים. אף עתה – עוד הגבאים בבית הכנסת הגדול ובקצת בתי מדרשות אחרים מידיינים, אם להשפיע גם על בתי־אלוהים מאורו של בית־החשמל, שפירמה מהוּנגריה העמידה בעירנו, והקצבים בלא דיונים היו כזריזים מקדימים ובערבי שבתות הציפו את בית־מדרשם באורות שהמתיקו את התפילה. בית־מדרש זה, שבעלי־בתים, אפילו מדורם סמוך לו, לא היו מחבבים אותו ביותר על שום מתפלליו המוחזקים גסי־בשר וגסי־רוח, נעשה, גם בזכות האורות האלה, כתל שהרבה פיות פונים אליו. גם חזן טוב או בעל דרשן טוב, שנזדמן לעיר, נזדרזו הקצבים להביאו לבית־המדרש שלהם, שבזכותם נקהלה בו קהילה גדולה. הם, הקצבים עצמם, לא ירדו לא לסוף־סלסוליו של החזן ולא לסוף־פלפוליו של בעל הדרשן, אבל עינם הזהירה כאותם האורות, לבם נתחמם כאותם האורות. הזהירה עינם ממאור עינם של אחרים, של בעלי בתים מביני־זמר ויודעי־נגן, שניענעו בראשיהם מרוב התפעלות; נתחמם לבם מחום־הלבבות של אחרים, של בעלי בתים יודעי־תורה ומבחיני־דרוש, שכססו זקנם מרוב התפעלות. וכשם שהקצבים עשו דברים הרבה, ובלבד שבית־המדרש שלהם יהא כמקדש־מעט ויימשכו לו רבים, כך השכירו גם את בית מדרשם לא למלמד11 סתם, אלא לטוב שבמלמדים, המקיים טוב תורה עם דרך־ארץ. אף הוא מצא בית־מדרש זה טוב ויפה לעצמו, שגבוה היה ומרוּוח היה ומפואר היה ונקי היה. נמצא שזכו הקצבים, שבית מדרש שלהם ילמדו בו בניהם של טובי בעלי־בתים, חשובי סוחרים בעיר, שגם הם מקיימים טוב תורה עם דרך־ארץ. זכורני שהגבאי, כמראה חבית של שומן, היה נכנס לפרקים קרובים, לכאורה כדי לבדוק בכלים, אם הם כתיקנם, לראות ברצפה, אם היא רחוצה כראוי וכדומה, ובאמת היה נכנס, כדי להתפטם מרוב־תענוגות, שסלתם ושמנם של בני־בני־העיר מכוּנסים בבית המדרש שלו. שעל כן היה חוזר ושואל תמיד אותם הילדים עצמם לשמותיהם ולשמות אבותיהם. ביחוד היה מאריך בשאלות בשני ילדים – שניהם בהירי־שיער וכחולי־עינים, האחד: נכדו של הרבי ר' דודילי והאחר ממשפחת הקריסטיאַמפולרים, וכך היה שואל את האחד, משמע, שאתה נכדו של הרבי ר' דודילי, והיה התינוק נענה: הן. הוסיף הגבאי ושאל: משמע, שהדוד שלך הוא הרבי מטשורטקוב שיחיה; היה התינוק נענה: הן. המשיך הגבאי ושאל: משמע, שזקן אביך היה הרבי ר' ישראל מרוז’ין זכרונו לברכה, היה התינוק נענה: הן, הוסיף הגבאי ושאל: משמע שאתה לומד בבית המדרש הזה, היה התינוק נענה: הן. המשיך הגבאי ושאל: ויודע אתה מי אני; היה התינוק נענה: הן, סיים הגבאי ושאל: אם יודע אתה, מי אני, שמא תאמר, מי אני; היה התינוק נענה: אתם הגבאי מן בית המדרש הזה. טפח לו הכרסתן על כתפו ואמר בצחוק גדול של קורת רוח: יפה אמרת, במקום תורה שם חכמה, בחיי, במקום תורה שם חכמה. ומתוך שהצחוק כאילו מנטף משפתותיו, היה הופך פניו כלפי התינוק האחר: משמע, שאתה מן הקריסטיאמפולרים, הקריסטיאמפולרים האמיתיים, שהעמידו רבנים גדולים ומפוארים לעירנו, את הרב ר' מאיר ואת בנו, הרב ר' יחיאל מיכל בן־ציון זכרונם לברכה; היה התינוק נענה: הן, הוסיף הגבאי ושאל: משמע, שדודתך הזקנה היתה הצדקת בריינדיל זכרונה לברכה, שהיתה אשתו של נתן ריטטער פרייהערר פאָן קאליר; היה התינוק נענה: הן. המשיך הגבאי ושאל: משמע, שאתה לומד בבית המדרש הזה; היה התינוק נענה: הן. שאל: ויודע אתה מי אני, היה התינוק נענה: הן. סיים הגבאי ושאל: אם יודע אתה, מי אני, שמא תאמר, מי אני; היה התינוק נענה: אתם הגבאי מן בית המדרש הזה. טפח לו הכרסתן על כתפו ואמר בצחוק גדול של קורת רוח: יפה אמרת, במקום תורה שם חכמה, בחיי, במקום תורה שם חכמה. ומתוך שהצחוק, כאילו מנטף משפתותיו, היה הופך פניו כלפי חלל־האולם ואמר: ואף על פי כן ראוי השמש שיתרסקו קצת אבריו, יש קוּרי עכביש, יש, ולא צריך שיהיו קורי עכביש, לא צריך.

החידוש בחדר היה גם במה שכינס לרוב ילדים, שכבר הלכו לבית הספר, ואילו שאר החדרים כינסו לעתים רחוקות ביותר ילדים כאלה. בנוהג שבעיר, בעלי־בתים, ששולחים ילדיהם לבית הספר, כניסתם לבית הספר פירושה יציאה מן החדר, וההורים, שלא די להם במה שלמדו ילדיהם מלימודי־קודש, שוכרים מלמדי־בית, אם מסוג־המלמדים הישנים, שקבלת־קדמונים בידיהם, אם מסוג מלמדי תנ“ך ודקדוק, מהם אדוקים־למחצה במצוות, מהם אפיקורסים לתיאבון. ראש מלמדי תנ”ך אפיקורסים היה ר' אלתר קלייטניק שיצא מן העולם לפני שבאתי לעולם וממילא לא זכיתי להיות בתלמידיו, אבל שאר מלמדים מסוגו, רוחו שהיתה שורה עליהם. אדם מכוער ומסואב היה, דירתו חור אפל, מצעו אלומת קש בלא שק ולבושו טלאי טלאים והצילינדר לראשו זכר לצילינדר. עסקו משולש – מלמד תנ“ך ודקדוק ומליצה; מחבר פזמונות של ניבול־פה לעובדים בשערות־דבר־אחר ולעובדות בנוצות, ומצרף חרוזים של צחוק לבדחנים; שומר על חביות יין שבפרופינציא, שלא תעמודנה במילואן. לשלשת פרסומיו אלה נצטרפה כבת לוָיה תהילתו בעניני עריות והיו דורשים בו חרוזי־גנות חריפים ומפולפלים, והוא עצמו שחיברם ופירסמם ברבים. עם־זאת לא היה מגלח זקנו, אלא מורטו קמעט־קמעה. נשאל: מריטה זו על שוב מה; השיב, ודיבורו כמי שבולע גלוסקה הספוגה מי־קפה: סופי שאני יורש גן עדן ודאי הוא; ואם סופי שאני יורש גן עדן ודאי הוא, סוף־סופי שמושיבים אותי על כסא זהב ודאי־שבודאי הוא; ולפי שבזה לא טעם אחורי טעמה של ישיבה רכה, ואיני רוצה שבבא לא יטעם אחורי טעמה של ישיבה רכה, ולפי שישיבה על כסא של זהב על כל פנים אינה קרויה ישיבה רכה, הריני מורט את זקני וקובץ לי את השערות על יד, ובבא אתקין לי בהן מין פלומה רכה, וישיבתי בריווח ובנוח. וכשהיה נוטל צפרניו, היה נזהר לצרף שני גזרים, שחתך בשולחן, והיה צוררם במטלית, אלא שלא היה דן אותם באור, כנהוג, אלא הולך לפרופינציא ומטיל את המטלית למאחורי חביות־המזג. ביאר את המעשה שבידו כך: אמרו, שכל שאינו דן צפרניו הנטולות בשריפה, אין השמים קולטים אותו, עד שלא יירד לעולם השפל, ללקט את צפרניו, שעל־כן אני מטיל את צפרני מאחורי חביות־המזג, שכשארד ללקט צפרני, אשובב בינתיים את נפשי בלגימה של מים חיים, הוא האוקוביט. הרבה היה דורש בימות־המשיח והיה מחבב לספר מה שמספרים משמו של ר' מאיר’ל מפרמישלאן ואף נזכר בסיפורו של אשר ברש, הנקרא: ההילולא, וכך הנוסח שבפי ר' אלתר: קודם ביאת הגואל עתיד, כידוע, אליהו הנביא לעלות בראש הרים, לתקוע בשופר ולבשר את הבשורה הטובה. ומה תהא בשורתו: שתי מלים: סוף דבר. והנה משער אני בנפשי, שאליהו הנביא כבר עלה בראש ההר, וכבר תקע בשופר, וכבר אמר מלה ראשונה, והיא המלה סוף, וקודם שהגה מלה אחרונה אנו כולנו, שוכני עפר, מתנערים מקברותינו ועומדים מוכנים ומזומנים גדודי־גדודים, חיל גדול ורב. ואני אומר לו לבעל הבשורה הטובה: ידידי ורעי, ר' אֵליה מתושבי גלעד, מבינים אנו יפה יפה הסוד שבמלה סוף, שאין כוונת סוף אלא לפי פירושו בראשי תיבות סטאַוואַ וואָדקוּ פּיטי, כלומר, קום לשתות יי”ש, ואנו בתכריכינו אנו עומדים, וכיצד נקיים מצוָה שציווית, והפרופינציא אין דרכה ליתן בחינם. מיד אליהו הנביא מרעים עלינו את המלה האחרונה: דבר, וצוחק ואומר: שוטים שבעולם, גם כוונת דבר אינו אלא לפי פירושו בראשי תיבות דאַם בעז ראָשי, כלומר: אתן בלא כסף; מיד אנו קופצים על החביות, וימות־המשיח מתחילים באמת. ואם אין ראיה שכך תחילתם ועיקרם של ימות המשיח, זכר לכך בדרוש הנודע של דרשני־פורים בכתוב שבתהילים ידין בגויים וכו'. ועוד היה אומר: מילא, מה שסופי ליפטר מן העולם, סופו של כל בשר ודם כך, שאמרו: סוף אדם למות, ומה כי אצעק חי וקיים, אך מה שסופי ליטמן בקבר ובלילי שבתות, כל העולם שרויים בשמחה ובקבוקי היי"ש לפניהם,והם מוזגים לעצמם כחפצם, ואילו אני טיפה לא תבוא לפי – אצעק ואצעק, עד שיפתחו לי. ועוד היה אומר: יודע אני, ששעה שתקברוני תקברוני יפה־יפה, ולא תניחו לי סדק של זרת, שאהא מסתכל בזיוו של עולם; אולם נשבע אני לכם, שכל אימת שתעבור כת של כלי־זמר, מה־גם אם יעברו הכלי־זמר האדומים, אני קופץ מקברי ומצטרף להם, ומשתף עצמי באותה חתונה, ודעו, שאם תמצאו בין העניים, שבאו לחתונת בניכם או נכדיכם, אחד זקן, ששערות זקנו מרוטות ויד שיתן לכם לברכת מזל טוב תהא יד קרה כקרח, דעו שאלתר קלייטניק הוא, שנתמאסה עליו השכיבה בקבר, ובא לצרף עצמו בשמחתכם, ואתם אל תהוּ קמצנים, ותנו לו ביד רחבה מן הלבן ומן האדום, שלא בכל יום עוברת כת של כלי־זמר ליד בית הקברות.

האדום־האדום במה שידע בדקדוק לשון עבר ולשון אשכנז, היה בו מרוחו של אלתר קלייטניק. לא דבק בהליכותיו, אבל דבק בקצת הליכותיו12. גם הנטייה לשנן כללים, דרך־חרוזות, באה לו מידו. ואף שהיה חילופו בכל – במנהג, בנימוס, במלבוש, היה אבי אומר: האדום האדום בדיבורו אתה שומע כבת־קול עמוּמה מדיבורו של אַלתר קלייטניק, אלא שדיבורו של אַלתר קלייטניק הוא כיי“ש בן צ”ט, ודיבורו של האדום האדום הוא יי“ש בן צ”ט, שנשפכו בו מי־באֵר, ונעשה יי“ש בן מ”ה, הוא היי“ש היפה לנשים ולתינוקות. ואם־כי ירוּשתו של האדום־האדום קצתה בא לו מידי אותו אדם מסואב ונשחת, היה הוא וחדרו כעצם־הטוהר. אבי היה אומר: מה בין אברם האדום ורבו, שרבו בחינת שפוקקעסטעל, כלומר כלי רקיקה, והוא בחינת שמוּקקעסטעל, כלומר כלי תכשיטין, ומי”ם ופ“א מתחלפות ביסוד בומ”ף. לעצמו של דבר, שמר האדום האדום על כל מנהגי שאר החדרים, והיה חס אפילו על פכי־פכים, אלא שמשך על הכל חוט של חן, או שהיה משלב איזה לוָאי, שגם הוא היה מדרכי־נועם. אפילו בדברים, שכשלעצמם אין בהם לא חן ולא נועם, היה נותן מן החגיגיות, שהפיגה את המיאוס והאימה שבהם. הרי, למשל, ענין העונש – הפעקיל היה נשמר לכל דקדוקיו, ומי שיצאה עליו גזירת הפעקיל, היו מתירים כפתורי־מכנסיו מאחוריו, ושומטים זנב־כתונתו כלפי חוץ, חובשים לראשו את סל הנצרים, שבו היה הבּלפּר מביא פת אמצעית הנקראת פידוואַרימיס, נותנים בידו את המטאטא, שקצות־זרדיו כלפי מעלה, ומוליכים אותו שבע פעמים מסביב האַלמימר, ומעמידים אותו לשעה קטנה לתוך החור שבין התנור והקיר. הוא־הוא הנוסח המקובל – אלא שכאן לא היתה אותה התרועה הבהולה והטרופה, תרועה של שמחה לאֵיד, שפרצה מגרונות־הילדים בחדרו של ר' אֵליה הוידיק או ר' חיים נוח; כאן עמדו הכל דומם, וככל שנסתיים אחד משבעת העיגולים, אמרו במקהלה קצובה ועצובה: איין קינד מוס בראַוו זיין, כלומר: ילד מן הדין שיהא מדקדק בנימוסים. לשנים, שעמדתי על תפקידה של המקהלה בטרגדיה של משוררי־יוָן הקדומה, נזכרתי אותה חבורה של ילדים, שעמדו במעגל מסביב לאַלמימר, מעל ראשם התקרה הנפלאה של שנים עשר השבטים ושנים עשר המזלות, ובריוַח הצר שבינם לבין האַלמימר הולך אחד מהם, נזוּף ומבוּיש, לשבעת מעגלי־גורלו, מעליו האימה היוצאת מפי גוזר הגזירות, שר הגורלות האדיר והאדום והקרח, וסביבו רחש־המוסר החגיגי של המקהלה העגומה.

וכשם ששילב מן החידוש בצער, שילב ממנו, רב יתר, בשמחה. מה נפלאים היו אימוני־הברכות – כעין גבשושית קטנה היתה בחצר ועליה, שקראנו לה הר סיני, ישבנו, בחצי גורן עגולה, ועל ספסל ממול ישב האדום־האדום הזה; הוא שואלנו בקול גדול וצלול, ואנו משיבים במקהלה גדולה וצלולה, ואף על פי שרצועת השמים הפרושה מעלינו טהורה היא, הרי רגע, שאנו אומרים שכוחו וגבורתו מלא עולם, הם דומים עלינו כצרור־עננים, ואזננו שומעת רעמים מתגלגלים ונופלים באדיר; רגע, שאנו אומרים עושה מעשה בראשית, נראים לנו ברקים מעופפים; ורגע שאנו אומרים זוכר הברית, השמים חצים מטוהרים חצים מעוננים, וקשת גדולה מזהירה בגוָניה, ככתר־פלאות.

הגדולה שבשמחות היתה באותו יום חמישי בשבת, שפוסקין לילך בלילות. חגיגה זו מועדה קצוּב – היא חלה בשבוע של חיבור־הפרשיות ויקהל־פקוּדי, וזה סימנה: שמות וארא / בוא בשלח / יתרו גלח / משפטים תרוּמה / יענטע די קרומע / תצוה כי תשא / יענטע די מיאוּסע, / ויקהל ער האַט געמאכט א שהכל / פקוּדי ער האַט געמאכט א סעודה – והם מן החרוזים לשם־חרוזים החביבים עלינו. איני יודע, אם משום מידת־החסכון הגלויה, אם משום מידת־הטעם החבוּיה, לא הדליק האדום־האדום מיד, בליל השמחה, את מנורות החשמל, אלא אמר לנו להביא נרות של חלב. אפשר רצה להעלות לפני עצמו את השמחה, כדרך שראה אותה בילדותו; ואפשר שעם כל החיבה לנרות־החשמל, ראה יתר קדושה בנרות של חלב; ואפשר שהיתה בו ההבנה לשמור מנהג כדמותו, והיה דומה עליו מי שמאיר שמחה כזאת, באור חשמל, כמי שמבקש לכתוב ספר תורה בעט־ברזל ועל נייר של פנקסי־בתי־מסחר – על כל פנים מעשה של בינה ושל טעם עשה. נרות־החשמל, שהיינו רגילים בהם כל אותם הלילות, אורם בהיר ומיוּשר ושיעור־אורם אחד ומתמיד, והוא עושה את האולם כולו כדף הגלוי, ואילו נרות של שעוה אורם קלוש ומהבהב, שיעור־אורם שונה ונפסק, והוא עושה את האולם כולו כסתרי־סתרים ומחבואי צללים. גם מאכלות, שאכלנו אותו לילה, עשויים היו כמאכלות שאכלו אבותינו ואבות אבותינו באותם הלילות בימי ילדותם – לא דג מלוּח מן המעולים, הבא כבוש ומיופה בחביתו, אלא זה התלוי כמטלית צהבהבת־כהה במבואי־החנויות, ושאין אנשי העיר קונים אותו אלא אכרי הכפר קונים אותו; ואותו דג חתכנו וצלינו על אש־התנור וטעמו שבחי־שבחים. גם מעט יי“ש ניתן לנו, יי”ש קלוש, שנתערבו בו מיני עלים שבנותן־טעם, וקראנו זה לזה ולבעל־האדמומית: לחיים, לחיים. מועט היה שיעור היי"ש ששתינו, אבל הוא ומישחק־האורות ושמחת־הנפש נתנו עולם גדול בלבנו, ומי שידע פרק בשיר אמר פרק שירה. והיודעים מה שלא ידעו השאר הם מאיר’ל מטופּורוב, ואחר שנשכח שמו ממני. זה שנשכח שמו ממני קולו ערב היה ובאוקטבה הגבוהה דומה היתה שירתו כנגינת כינור. אמר מאיר’ל: ועתה אַשיר לכם שיר אֵינכּלי. לא ידענו, מהו שיר אֵינכּלי. פתח ושר: אין כאלוהינו, נישטאָ אזוֹיווי אונדזער גאָטט; אין כאדוננו, נישטאָ אזויווי אוּנדזער האַר; אין כמלכנו נישטא אזויווי אונדזער קיניג. זמרתו היתה בסלסולי־סלסולים ושמחנו בה ובושנו בה. שמחנו בה, שלמדנו אותה ועד־מהרה צירפנו קולותינו לקולו; בושנו בה, שאַף על פי שאנו בני־כרך אנו, והוא בן־עיירה הוא, לא ידענו, אלא שירים כגון אויפן הויכען בּארג, / אויפן גרינעם גראַז / שטיין אַ פּאָר דאַטשען, / מיט די לאַנגע באַטשען, או: אֵלי־מעלי יאשע, / שווארצע כלה האסטו; או: שטיינערינע, בּיינערינע, האַלצערינע בּריקן / מאַידאַלאך אין וואַבּאַלאַך לויפען קיקען / או: שטוּצער־שטוּצער פאָן פאריס / קערצע הויזען לאַנגע פיס; או איציק שפּיציק נאַדיל טעשיל / גיי צים גלח כאַפּ אַ פלעשיל, וכדומה, ואילו הוא ידע שיר שבח לאלוהינו אדוננו ומלכּנו. אך יותר ממנו שימחנו וביישנו מאיר’ל מטופּורוב, כשפתח ושר: אָדיר בעליונים, ברוך בתחתונים, בעליונים בתחתונים אחד ומיוחד, השם אחד, א שטארקער ביסטי אויבּן / א גיבענטשטער ביסטי הינטן/ הינטן אין אויבּן /אַלע טין דיך לויבּען / אַלע ריפען, אַלע שרייען, / גאָט איז איינער / אין ווייטער קיינער; וביחוד כשפתח ושר: כמהה כמהה לך נפשי, כמה לך בשרי / קוּמע־קוּמע־קוּמע נאַש, שאַ טי ראַבּיש נאַ יארמארקו / גי הינדלויעש, גי קופויעש, / טילקאָ ליוּדי־פּסוּישע. כעין תוספת־קבע לכל השירים היה פזמון, שאמרנו אותו וחזרנו ואמרנו אותו בכל מאמצי־כוח ובחדוָה עצומה: דאָנערשטיק באנאכט / זייגער אַכט / הערט מען אויף צי גיין באנאכט. עד כאן השמחה כנהוג, מכאן ואילך שלושת חידוּשיו הגדולים של האדום־האדום. פתאום כל נרות החשמל לצבעיהם הרבים נדלקו, והיינו כיוצאים מאפילה לאור גדול, והנרות שבידינו כנגד נרות־החשמל כאור הירח כנגד אור החמה, ואותו אדם שראינו אותו, שהוא יושב בפינה וחשוב היה בעינינו כעני שבא ללינת־לילה, עמד ליד האלמימר, והילך עלינו מיני קולות עריבים ונפלאים, שלא שמענו כמותם אלא מפי החזן הגדול שבבית הכנסת הגדול. אמרו עליו על החזן הגדול שלנו, ר' יצחק דרוּבּיטש, שכמה שלוחים באו אליו מן האופירא בוינא לזמנו כמשורר בתיאַטראות, שהקיסר ובני ביתו רגילים לבוא בהם לשמוע אל הרינה, והוא דחה את השלוּחים בקש. היו בעיר שאָמרו, שאמנם איש לא ראה בשלוּחים האלה, אך ראוי הוא החזן שלנו, שישלחו אליו שלוחים כאלה. ופלוגתה היתה – אלה אמרו, שאילו נשלחו אליו שלוּחים כאלה, לא מן הדין והנימוס הוא שיסרב לקיסר, ואלה אמרו, שאילו נשלחו אליו שלוחים כאלה, מן החכמה שיסרב בחכמה, ויאמר מי אני ומה אני וקטונתי מכל החסדים וקול שמשבח קולי קול של גוּזמה הוא, וכדומה במימראות, ובלבד שיהא פטור מלילך לוינא. שאם ילך לוינא, אפילו יעמדו כחומה ביראה ובמצוות, ספק גדול אם בניו יעמדו כשטענדער, הוא עמוד של תפילה, בבית הכנסת, שבעיטת רגל אחת מהפכתו. והנה אותו אדם, שפתח לפנינו במזמורים, קולו כשל החזן הגדול, והיו בילדים שאמרו: הוא־הוא החזן ולא היה מי שימחה בידם, שאַף ששמענו, מי פעם אחת ומי כמה וכמה פעמים קולו של החזן, את אחוריו ראינו ואת פניו לא ראינו.

וכשסיים זה את מזמוריו, נתן האדום־האדום כמין סימן כלפי עזרת הנשים ושמענו כקול רגלים מדשדשות במעלות ונגלה עלינו יוסל פאָניע, כלומר: מי שבא מרוסיה, הוא וכליו, כלי־הגראמופון. גדול היה יוסל פאָניע בעינינו, שהוא שעשה לו לכלי־הגראמופון פירסום בעירנו, תחילה כששפופרות־גומי צמודות אליו, וכל שמקרב צמד־שפופרות לאזניו, שומע את הנגינה ואת הזימרה העולה מבטן־הכלי; ואחר כך, כשאפרכסת־פח גדולה ורחבה צמודה לערפו, והיא שמשלחת את מטר־הצלילים בחלל, וכל שמצוי במחיצתה שומע ונהנה. אותו לילה השיח יוסל את כליו, שיהא מהנה אותנו בדברי חזנים מגדולי עולם. קטן היה יוסל, זקנו עבות וקצר ושחרחר, לראשו מגבעת האַבּיג והוא וכליו נגררים, ביחוד ביום חמישי בשבת, מחצר לחצר, הכלי מזמר פרקו, ויוסל ממתין באורך רוח מילנכולי, לרחמי הבריות. אדם עצוב היה יוסל, משבא כפליט־פרעות מעבר לגבול, ניסה מלאכות הרבה, עבד בשערות־דבר־אחר ולקו ריאותיו; עבד עבודות אחרות ולא עלתה בידו; אחז באותה אוּמנוּת. תחילה שמח גם הוא בשמחתנו, אחר כך, כשהאדום־האדום כיבדו כמה פעמים מבקבוקו, נעשתה רוחו עגומה, ופתח גם הוא בשירים, וסיום שיריו באותו זמר, הקורע את הלב בעצבות־תכנו ובתוּגת־נגינתו: איך דריי מיך אַרוּם אין די גאסן איינער אַליין / איך האּב צוּ קיינעם ניט צוּ רעדען נאָר צוּ מיר אַליין / אין אַ פרעמדער מדינה בין איך פארוואַרפען געוואַרען / פוּן דיר גאָט אַליין איז געקוּמען דער צאָרן. ושיעורו: אני מסובב ברחובות לבדי, בדד, אין לי למי לדבר אלא לעצמי בלבד, למדינה זרה הושלכתי, מאתך לבדך, האֵל, בא חרי־האף. ועיקר־העצבוּת היה בחיתוך־הדיבור שלו, השונה משלנו, שפתח ויוד אחריה נקרא לו כסגול, וחיריק נקרא לו כמלאפום וכדומה, כאילו הכריז אותו חיתוך־דיבור לאמור: אחים־ולא־אחים אנחנו, שאתם בביתכם אתם, ואני אינני בביתי. וכשהסגן הקטן והגיבן, ישראליק, הוליכנו לבתינו, קלטו הרחובות האפלים למחצה, בעירוב של רטטי־קולות, שירת ילדים, שנסתכסכו בה החדוה והגאוה על שאין כאלוהינו ואין כאדוננו ואין כמלכנו, והצער והעגמומיות של המשוטט בדד ברחובות ואין אוזן מקשבת לו והוא מסיח עם לבו בלבד ונפשו תשתוחח על גורל־אדם, שהיתה בו יד השם וגלה למדינה רחוקה והוא מהלך בה, והוא וכליו, בכל חמישי בשבת, מחצר לחצר, וממתין, באורך רוח מילנכולי, לרחמי־הבריות.


 

על שני נערים שאיני פורש בשמותיהם

רתיחה של האדום־האדום משנרתחה יפה יפה, היה פּריה מר מכל מר. ואף על פי שאמרו, שמידת כעסו של אדם כמידת הבינה הניטלת הימנו, היה כעסו של האדום־האדום מזוּוג לבינה זיווּג העולה יפה. היו ילדים, אפילו משוּבתם גדלה ביותר, לא ראה האדום־האדום במעשיהם, כאילו ניטל כוח־ראייתו; היו ילדים, אפילו נקפו אצבע קטנה שלא כדין ראה האדום־האדום מעשיהם, כאילו עינו עין־נשר. ומשראם בכך, מיד נגלה עליהם מאודם בזעפו, ונפרע מהם כהלכה ושלא כהלכה. וכך דרכו: אלה שעינו נתעלמה מהם, אבותיהם היו אמידים ביותר; אלה שעינו נתחדדה בהם ביותר, אבותיהם לא היו אמידים ביותר, מהם שנכנסו בכלל עניות, אלא עשו ככל שידם מגעת, ליתן את ילדיהם לחדרו של האדום־האדום. גם הפעקיל, שנעשה לבניהם של אמידים, לא היה דומה לפעקיל שנעשה לבניהם של שאינם אמידים. ראשונים כאילו נתערב בו, בפעקיל שלהם, גוון של הגינוּת; אחרונים כאילו נתערב בו, בפעקיל שלהם, גוון של ביזוי; כאן וכאן היה אותו גוון כתוספת קטנה, כמעשה תבלין, שכמעט שאינו מורגש משום מיעוטו, אבל אי אפשר היה להכחיש בו וברישומו, כשם שאי אפשר להכחיש ברישומה של מחט קטנה, ואדרבא דקירתה קשה משל יתד גדולה.

כעין מיוּחס קטן היה ילד מתפנק שנקרא לו שם מפונק. לא ממשפחת מיוחסים היה, לא ממשפחת עשירים היה, ואף על פי כן לא היו כגאותו וכהידורו. משפחתו משפחת־קצבים היתה, והוא הילוכו כיורש־עצר קטן. וכל כך למה, על שום שאביו ואמו היו מריבים עליו. אביו ואמו נפרדו על שום שנפרדו, אלא בלא גירושים נפרדו, והוא יושב במדורו שלו, והיא יושבת במדורה שלה, והילד מתגדל בבית סבא, ואביו ואמו מתחרים זה בזה להיטיב עמו – קנה הוא מלבוש נאה, קנתה היא מלבוש נאה הימנו; הביאה היא קופסה של ממתקים משובחים, הביא הוא קופסה של ממתקים משובחים מהם, וכיוצא באלה. האדום־האדום לא יצא בהפסד מאותה תחרות – גם הוא וגם היא שילמו לו שכר מלא. היה המפונק כמי שמפתיע וחוזר ומפתיע – שלשום חצאי־נעלים חומות, שאבזמיהן כמיני תכשיטים, פרפרים שקצות כנפיהם פניני־זכוכית כעין הכסף; אתמול נעלי לבד, שסוליותיהן קלות כנוצה, והמהלך בהן כמהלך על גבי רצפה העשויה חמרי־פקקים; היום מיני מגפיים כדרך מגפי רוכבים; שלשום מלבוש כשל מלח; אתמול כשל צייד; היום כשל תושבי־טירול. בידוע, שריבוי מלבושים מדרך־המלכות הוא, ומפורסמת היא ההלצה, שאדם עני נותן אטריות של כוסמת במרק שלו, אמיד ממנו נותן אטריות של שיפון במרק שלו, אמיד ממנו נותן אטריות של חיטה במרק שלו, אמיד ממנו נותן אטריות של ביצים במרק שלו, הקיסר נותן שעוני־זהב במרק שלו; אדם עני לובש כתונת ותחתונים מערב שבת לערב שבת; אמיד ממנו לובש כתונת ותחתונים אחת לשלושה ימים; אמיד ממנו לובש כתונת ותחתונים אחת ליום. אמיד ממנו לובש כתונת ותחתונים פעמיים ביום; הקיסר משרתיו עומדים בשורה גדולה ומחזיקים בידיהם, כתונות למעלה תחתונים למטה, והקיסר עובר, נכנס בקפיצה לתוך זוג תחתונים ויוצא בקפיצה מתוכו; נכנס בקפיצה לזוג הסמוך יוצא בקפיצה וכו' וכו' וכו'. משהו ממידה זו היה גם במפונק13 ההוא. כשאמי־חורגתי התלוצצה על שמפנקים אותו קטן, סיפר אבי שמלך אנגליה, אדוּאַרד השביעי, שנפטר באותם הימים, הניח גוזמה של מכנסים, ונראה שהיה מחליפם יום יום כמיספר ימי החמה.

רוב שעשועים ירדו על המפונק מכוח־התחרות של אביו ואמו, אף על פי כן לא היינו מתקנאים בו על שום שעשועיו, אלא על שום שיכול היה ליטול מאטליזיהם של בני משפחתו קרני־שוָרים ופרות תיישים וכדומה. היה נותן מהם כמתנה, אלא לא כל אחד זוכה לנדיבות לבו. הכל רצו בקרני אַיל לעשות בהן שופרות. דרך העשייה של שופר, כגון שריית־הקרן, חילולה, ניגודה וחריטתה ידענו בפרטי־פרטים, ולא חסרנו אלא את הקרן. אמת, גם כשהקרן היתה בידינו, לא עשינו בה שופר, שידיעת־העשייה לחוד ויכולת־העשייה לחוד, אבל כל זמן שלא היתה קרן בידנו, אמרנו, שאילו היתה בידנו, היה גם שופר בידנו. ביחוד היה אחד, שאיני פורש בשמו, מתימר ואומר: אתם כולכם ניסיתם ולא עלתה לכם, ואני תנו קרן בידי ואנסה בה ותעלה בידי. אמר לנו: תנו, ולא אמר למפונק: תן, שכמה וכמה פעמים התחנן לפני המפוּנק, שיתן לו ולא נתן לו. חוש הריח של המפונק היה נפלא ביותר, את שקירב או ריחק האדום־האדום, קירב וריחק גם הוא. וכשם שהאדום־האדום שנא ביותר את הילד האחר, שאין אני פורש בשמו, כך גם המפונק שנא אותו ביותר. לימים הביא המפונק קרן שכולה יקר – קרן צבי. איני יודע, אם הקרן הזו היתה באמת, כדבריו, קרן צבי, שניצוד חי ונשחט כדין וניתקן בכשרות לסעודת השמחה בחתונה של הרבי ר' דודילה בקסרקט הישן כי דודי ר' שלום שו“ב, ראש חסידי בלזא שבעיר, היה אומר, שאילו היה נשחט צבי היה הוא שוחטו, ואם הוא לא שחטו לא נשחט, ואפילו בעל השמחה הוא דודנו של הצדיק מטשורטקוב – השו”ב שבעיר זכותו עדיפה. אבל המפונק עמד בעוז על כך, שהקרן היא של צבי, שנשחט בכשרות לאותה חתונה, שידע, שאם תהא חשובה כשל צבי שניצוד בידי הפריצים, אינה מיוחסת כל כך. מאיר’ל מטופורוב אמר: קרן כזאת קמיע נפלא הוא. לא ארכו ימי־התפארותו של המפונק באותה קרן – נעלמה ואיננה. מה שהמפונק הרעיש את העולם לא היה מעלה אנדרולומוסיה, אבל מה שאביו מכאן ואמו מכאן הרעישו את העולם, העלה אנדרולומוסיה גדולה. האדום־האדום התחיל חוקר ודורש, ועיקר החשד הטיל באותו ילד אחר, שאיני פורש בשמו. החקירה והדרישה נעשו בהתמדה כזאת, בעקשנות כזאת עד שאותו ילד אחר עמד כברייה, שנמצצה מתוכה טיפת־כוחה האחרונה.

יתום עגום14, עלוב מטבעו, מהלך כגיבן, עיניו בלוטות ומפוחדות תמיד, היה מתייסר בביתו, בחדר, בבית־התפילה. זריזי־תיגרה שבילדים, תאֵבי־לעג שבבחורים – הוא המטרה לחיציהם. ביום־טוב היה גם הוא מתלבש בגדים נאים, אבל יותר שהיה נתון בהם היה כמשוטט בהם, שאחיו סוחר־כלים, שלא ראה פדיון אלא מערב פסח לערב פסח, היה קונה לו בגדים רחבים ביותר, שלכשיגדל – לא יזדקק לחדשים. היו מקניטים את הנער בדברים: שק יפה תפר לך תרנגול בכרעיו. אפילו נעלי־יום־טוב שלו ירד עליהן רוב לעג: שרוכים אדומים אלה מן הפרה האדומה נטלת, או שאתה מבקש להעיד שציציליסט אתה. אף מאכלו היה בצימצום. ילדים אחרים, שארוחתם בצימצום, היו אומרים על אמותיהם: חולה היא ליתן לילד שלה פת מרוחה בשומן, שהיא נותנת פת מרוחה בחלב־דג־מלוח; אולם אותו עלוב שהיה מביא פת שאינה מרוחה, לא היו מתרעמים על אשת אחיו, שהיא מפרנסתו כך, אלא היו אומרים: עניה זו, לא די שהיא עניה, חייבת היא לפרנס אותו אוכל ואינו עושה, שסופו חותך־כיסים. איני יודע, מה גרם לו לאחיו, שתקע את היתום לחדר של בני־אמידים, ואיני יודע על מה ראה האדום־האדום להחזיקו בחדרו, אך משער אני, שאחיו אף שעני היה, בעל בית מכובד היה, שמסחר־כלים אומנות מכובדת, ואפילו הוא עומד מערב פסח לערב פסח בפתח חנותו ואין נכנס ויוצא, והוא תולה עיניו בשמים כאומר: מילא, אני יודע אני את התכלית שלי, אבל אתה, רבונו של עולם, מה תהא התכלית שלך – אין כבוד־אומנותו נפחת. ושעל־כן בניו ובני־אחיו חייבים בחדר מהוגן. האמהות, שהתמרמרו על אותו עלוב שנתגלגל לבין מיוחסים קטנים, לא העלו את ההתמרמרות על דל השפתיים, שהרי אותו עלוב יתום הוא, וחששו מגודל־העונש שבפגיעת־יתום. ואילו האדום־האדום – שמא החזיק בנער כשעיר לעזאזל, כדי לתלות בו כל הסרחונות שסרחו הילדים. יכול היה ברוך השם, להתחסד ולומר: ילדים אחרים, אף שאחריותי להם גדולה, הרי יש להם אב, יש להם אֵם שיאריכו ימים, ושותפים הם לאחריות שלי, אולם יתום שאין לו אב ואין לו אֵם, כל האחריות לו עלי, עלי בלבד, ומוטב להחמיר. והאמירה: מוטב להחמיר היתה שטר־שחרור יפה, שיניח את כל יצרו הרע, בחימה שפוכה, באותו הנער השחוח, בנם החורג של המזלות.

ומשעמד הילד כברייה, שנמצצה מתוכה טיפת כוחה האחרונה, אמר: הן. הכלל היוצא מתורת־ההתחסדות, המרחמת על היתום מתוך שהיא מתאכזרת לו, הכלל של מוטב להחמיר, נתקיים במלואו לאחר ההודיה של אותו נער, שקרן הצבי שנעלמה, בשלו נעלמה וידו היתה במעל. הנטייה לחגיגיות, שהיתה נטועה באדום־האדום, הזהירה גם עתה בהדרה – באמצע הלימוד ניתן אות ונסגרו הסידורים והחומשים וסולקו לצדדין, והתחיל המשפט. אפשר, שהאדום־האדום לא היה מעודו בבית־משפט ולא ראה בהליכותיו, ודאי שלא קרא תיאורים מפורטים על דרכה של כת הכמרים בחקירה הקדושה, לא כל שכן שלא ראה את בדי־הציירים, שציירו מחזות האינקוויזיציה, אבל ניכר שהיצרים האפלים הנגלים, בכסות־העינים של בקשת־הצדק, בכל שניתן כוח־דיינים בידו – לבושיהם ממילא דומים. אפילו קו אחד שבתיאורי־החקירה הקדושה לא חסר מן המשפט הזה, שהעלה לפנינו השליט האדום והקרח שלנו. דוממים ועצורי־נשימה ישבנו לשולחן ועל ראשינו התגלגלו רעמי־שאלותיו של המאשים ולחשי־תשובותיו של הנאשם. האדום־האדום, הנראה לנו תמיד גבוה, נראה עתה גבוה מכל גבוה, ואילו חברנו העלוב כאילו היה מתקטן והולך, כתינוק המתקפל ומוסיף, כחפרפרת שהפתיעה אויב, כתולעת. הנה הנה הוא מתעלם, נמוג, מתאפס ואיננו. אפשר התפלל בלבו שיימוג, שהקרקע תחבטו לבולעו חיים, כדרך שאני התפללתי בלבי, שהרגשתי במעומעם, כי כולנו הנאשמים. כמה רישעות, כמה שמחה־לאֵיד, כמה קשיחות הלב היו בשאלותיו של השואל, כמה אימה ופחדים ושבירת הלב בתשובותיו של המשיב. השואל היה כפוסע דומם מתרועה לתרועה, שכל תשובה היתה כיתד המאַחזת ומחזקת את נצחונו. עם זאת הסתיר, ככל האפשר, את חדותו; ואף שנראתה מדי פעם בפעם בנצנוצי־הערמה שבעיניו, חסם בפניה את מבואי־הפה. והנאשם, שתחילתו הודייה, נאחז במוצא־לא־מוצא – בעקשנות, שהיתה כסתירה נוראה למורך־קולו הנחבא, אמר וחזר ואמר: לא אני באתי אל הקרן, אלא הקרן באה אלי. עתה בא המחזה האיום ביותר. הריני מטעים: המחזה האיום ביותר, שכך נראה הוא לי גם עתה, כתום שנים רבות, לאחר שראיתי מחזות־אימים לרוב, ביחוד בימי מהומות ומלחמה. הנאשם הקטן נדרש להראות, כיצד קרן־הצבי באה אליו. השקט המדומה והצלילות המדומה שבשאלות השואל נטרדו ובאה שאלה בעיווי־שפתים וקריצת־עינים מרשעת: ועתה, צדיק קטן בפרוָה, אולי תיטיב עמנו ותראה לנו, כיצד הלכה קרן הצבי, שהיא כידוע קטנה כגרגיר של דלעת, ונכנסה לתוך הפוּזמק שלך. היה זה רגע של אפיסת־נשימה – עינים אורבות ברשע ובצדיה, עיניהם של האָדום־האדום ושל הבלפר הגדול, משה בודק, עינים מצפות באימה, עינינו, עיני־הילדים, ועיניו של הנאשם, שניטל פתאום ערפלן וניתן בהן מאור האמונה בפלא. בביטחה מוחלטת אחזו אגודלו ואצבעו בקצה־הקרן, והוליכו אותה במתינות, הטורפת את הדעת, לאורך־השולחן. לא אדע, מה היה בלב חברי, אבל אני האמנתי אמונה שלימה, שכן היתה דרכה של קרן הצבי, שהיא באה אליו, ולא הוא אליה. אפשר גרירת־הקרן בידי הנאשם ארכה חמשה רגעים, אפשר ארכה שמונה רגעים, אך דומה היתה עלינו כשנה, כנצח. הדממה שהכבידה הפסיקה הנאשם בהיותו, הוא והקרן, באמצע השולחן, במלה שנאמרה דרך לחש אך גם דרך ודאי: כך. כהרף עין כאילו נתלשו עננים, שהיו תלויים בשערה, ונתגעשה סופה – עיני האדום־האדום נמלאו רוב דם, ידיו מפושקות־אצבעות נשלחו לפניו, כעשר סכינים עקומות, לועו הנפער חזר בגערה מחרידה על אותה המלה: כך. קפץ הבלפר הגדול משה בודק, כחיה דורסנית, ידיו נתעופפו בחפזה טרופה ולא ראינו אלא אגרופים טופחים בצרור־הבשר והעצמות של חברנו הנאשם. כשתי טחנות רוח, שסערת־אימים מגלגלת בדהרה משתוללת את אגפיהן המתעופפות לאור ברקים, כן נראו לנו שני זוגות הידים הטופחות בקרבן־הנאשם, כשמתלווית להן צריחה, שנמהלה בה תרועת־נקם ותאות־אכזריות: כך הלכה הקרן, כך הלכה הקרן, כך הלכה הקרן, כך. ואחרי ההשתוללות – דממת־נוחם, שלא נשמעו בה אלא הלמות לבבות קטנים ושלושה קולות – חרחור בלול מלים סתומות של האדום־האדום; בכי דק ומפלל של הנער המוכה והפצוע; צחוק איום ובהמי של משה בודק: כך, בדיוק כך, בדיוק כך. רק כשנפטרנו לבתינו ידענו, כי היה גם קול רביעי – הבלפר הקטן והגיבן, ישראליק, שהתחמק באין רואים, עמד באפלולית־הקרן של הפרוזדור ובכה בכי כבוש, ממושך ורב־פירכוסים, שנפרע מדי פעם בפעם בגניחה: גאַטס רחמנות, גאַטס רחמנות, כלומר: רחמי השם, רחמי השם.

אף שרוב הילדים שבחדר נטו בלבם להאמין, שהקרן היא שהלכה אל חברנו העלוב, ולא חברנו העלוב הוא שהלך אל הקרן, אף שרוב הילדים האמינו אמונה גדולה בפלא, לא היתה אמונתם שלימה. אפילו הסכימו בלבם, שהקרן הלכה, כפי שחברנו הראה באותה שעה של חקירה ודרישה נוראה – חסרים היו את המבחן המכריע, שכל אימת שהסמכות העליונה, הם האדום־האדום והבלפר הגדול, לא נכבשו לאמונת־הפלא, האמונה הזאת כאילו עומדת בלא משענת־אמת. שעה זו של אותו דיון ואותו עונש על הקרן שנעלמה, היא מן השעות המעטות בחיי, שבהן הרגשתי את ענין הפלא על שרשו ותמציתו. אפשר, כי גם השעות האחרות של אמונתי בפלא כאפשרות היחידה להאיר את המבוך שאין לו מוצא, נתגוונו מכוח־החויה ומזכר־החויה של אותה שעה ראשונה, אפילו ראיית הפלאות, הזרועים לרוחב־החומש, ניתן בהם מאותה חויה. ביחוד התפרנסה ממנה, כמדומה, ראיית הגדול שבפלאות – קריעת ים סוף. ולא כפי שהמערכה האדירה הזאת מסופרת בפרשת בשלח, אלא לפי שהיא נדרשת בשיר השירים. גם פרשת בשלח, פרשה של שמחה היתה – הנה כבר יצאו אבותינו חמושים מבית־העבדים, בארון גדול שהעלה חלודה מרוב שרייה במימי הנילוס והנגרר אחריהם, טמונות עצמות־יוסף הצדיק, חדוה גדולה בלבותיהם, אך פרעה הרשע מזעיק חילו להרגיזו על ישראל. אומר הוא לגנרלים שלו: ראו את הכנופיה הזאת של פושטי־יד, שאין להם אלא מקלם ותרמילם ושק שצרור בו בצקם שלא הספיק להחמיץ וכלי־זהב וכסף שגנבו בערמה מידי נשותינו, ואילו אנו כלי־רכב לנו ופרשים לנו, נבוא עליהם בשפעת דרגונים ואולאנים והוזארים ושאר מיני גייסות ונתגרה בהם ותראו, כמה יתפחדו יהודונים אלה ויפוצו לקצות־המדבר, להריח את הפלפל השחור. כך דיבורו של אותו בעל־גאוה ואינו יודע סופו שלו ושל חילו, אינו יודע שיש עמוד־ענן ההולך לפני העם יומם ועמוד־אש ההולך לפניו לילה, ויש מטה בידי משה רבנו, ויש ים סוף הפולט את ישראל והקולט את מצרים; אינו יודע, שסופו שלו ושל חילו, שיצללו כעופרת במים אדירים ובעל כרחם יצרחו: מי כמכה באלים השם, מי כמכה נאדר בקדש. כמה שמחנו לפירושו של האדום־האדום על שום מה הכ“ף שמלה כמכה, לראשונה היא רפויה ולאחרונה היא דגושה, שהטובע במים דרכו שהוא מתנדנד והולך, כדי רגע גולגלתו מעל הגלים, כדי רגע גולגלתו מתחת לגלים, כשגולגלתו מעל הגלים דיבורו ברור יותר; כשגולגלתו מתחת לגלים דיבורו מעומעם יותר; נמצא פרעה כשגולגלתו היתה מעל הגלים, פלט את המים מפיו ומנחיריו, ויכול היה להגות כ”ף דגושה; וכשגולגלתו היתה מתחת לגלים, נמלאו פיו ונחיריו מים, ולא יכול היה להגות אלא כ"ף רפויה. והראיה – אמור פעמים הרבה וברציפות את המלים: מי כמוכה, מי כמוכה, וכו' אם לא תשמע לשונו של טובע. שמחה־לאיד לסופו של פרעה היתה כשיא־השמחות שבפרשת־בשלח, בין אם ידענו בין אם לא ידענו על אנחתו של הקדוש15 ברוך הוא באזני מלאכיו, המריעים: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. והרי שירת־הים אף היא היתה לנו מקור־שמחה – היא עצמה לימודה כשל הפרקים הקשים, כגון פרשת ויחי או פרשת משפטים, אבל בזכותה זכינו לקדרה הגדולה, שנתבשלה בה כוסמת, ושהוצאנו אותה בשבת־שירה לרחוב, לפזר את גרעיני־הכוסמת על פני השלג, להנות את הצפרים, שאבות אבות אבותיהן צירפו חמדת־קולותיהם לקולות הזימרה של אבות אבות אבותינו בשירת־הים. ועם־זאת עיקר־ההתרשמות הגדולה מיציאת־מצרים לא מפרשת בשלח באה לנו, אלא משיר השירים באה לנו. בידוע, ששיר־השירים הוא מפרקי־הלימודים, שיש בהם אויסרעדיניש, כלומר שלימודם אינו מתחיל מיד בתרגום המקראות, אלא קודם התרגום, ואף ברוב מקראות שבאמצע־התרגום, ניתנים כעין מבוא ותוספאות, המלאים שירה, הנאמרת דרך־זימרה והחביבה ביותר. כפתיחה לו הסיפור על האלמנה החיה, שבעלה נדד למרחקים, היא משתוקקה לו והוא משתוקק לה, וימים ומדבריות מפרידים ביניהם; יום־יום היא צופה בעינים דומעות ובלב הומה בחלון, לראות, אם בעל העגלה, המביא לעיירה אורחים ונוסעים ממקומות רחוקים, לא הביא גם את בעלה, וביחוד מתגברים געגועיה באותו יום בשנה, שעמדו שניהם תחת החופה, וכל העולם שמח בשמחתם. אין צריך לומר את הנמשל – גודל־התשוקה של כנסת־ישראל הדוויה בחשכת הגלויות לאלוהיה, עיר קדשו וארץ־חמדתו. ולסיפור הערב הזה נוסף סיפור ערב כמותו – על המחבר הנעלה מלך בן מלך, נביא בן נביא, חכם בן חכם. ולאחר שני הסיפורים בא עצם שיר השירים – שלל־דרושים נחמדים, ריקמת־משלים מרהיבים. לימים קראתי הרבה בענין השיר הזה – למן דברי ההסברה של משכילי־ישראל והגויים, שהעמידו את הפואמה הזאת על פשוטה, עד החוקרים שחתכו אותה, כדרך הסדיזם של נתחנים, חתיכות חתיכות, מי כדי להעלותה כהימנון־אהבה נשגב ומי כדי להורידה כפזמוני־שיגרה של זמרי־חתונות, אבל דרך־ראייה, שראיתי את השיר בחדר, לא נעקרה מלבי, והיא מלבלבה בו כבראשונה. כמה פעמים ניסיתי לראותו כפשוטו ומיצר אני לומר, שאיני מגיע אפילו לדיוטה קטנה של ההתפעלות, שמתפעלים סופרים ומשוררים, אולי משום כך שהפירוש, שניתן לשיר־השירים בידי המסורת ושירתה העמוקה, יופים גדול יותר. דומני שאפילו שיר השירים עצמו, אף אם עצם ברייתו ועיקרו שירת אהבה בין דוד ורעיה, צר לו, צר לו מאד, להפרד מאותו העילוי, שזכה לו בזכות המדרש של דורי־דורות.

אויסרעדיניש גדול ביותר, כמעט כלאחר המלים: ואני בבואי מפדן ארם שבפרשת ויחי, היה אותו שילוב של אגדה בשיר השירים לענין הכתוב: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. הנה עפה היונה החרדה מארובת־כלאה, אך ברחה, נגלה עליה נץ גדול־כנפים וחד־חרטום וצפורן, והוא רודפה תאב־דמה ובשרה; מבקשת היונה להמלט מצפרני16 רודפה והיא באה בנקיק סלע והרי נחש מקנן בו, עיניו כעיני זכוכית בלוטות, והוא מפעפע ורוחש ומתרומם כהרף־עין על גחונו, להטיל לחשו בזוך־כנפיה של היונה המתלבטת. מה תעשה היונה, ומאחוריה אותו נץ ולפניה אותו נחש, ולא תצפה לאפשרות היחידה, העשויה להוציאה ממבוך־גורלה, שאין לו מוצא של חיים; מה תעשה ולא תצפה לפלא. וכמותה הנמשל שלה – ישראל, שנמלטו מבית העבדים, פרעה וחילו אחריהם ותהום הים מלפניהם, מה יעשו, ולא יהיו כאותה היונה המטפחת באגפיה וצווחת לפלא. והפלא בא, כידוע, גם במשל גם בנמשל – כאן בא בעל־השובך והציל יונתו, וכאן בא המטה שבידי הרועה הנאמן ועשה את הים כחומה מכאן וחומה מכאן, וקרקע־המים נעשה נתיב־יבשה לששים רבוא יוצאי גולה. מחרידה ומנחמת היתה הפרשה הקטנה הזאת – מחרידה בלבטי־היונה, הנתונה בין חרטום־נץ וארס־נחש, מנחמת ביד־הפלא האמיצה והמצלת של בעל השובך. אולם מה אעשה, וכשם שהחרדה הורגשה לי במילואה; הנחמה הורגשה לי בעימעומה בלבד, ועל שום מה, על שום מעשה באותו נער עלוב, בשעה שהיה גם הוא כאותה יונה בנקיק הסלע – תאות הטרף של הנץ אחריו ותאות הנשיכה של הנחש לפניו, שמי שראה עיניו של האדום־האדום באותה שעה ומי שראה קצף־שפתיו של משה בודק באותה שעה, ודאי לא יכול לומר, שהמַמשילם לאותו נץ ולאותו נחש, אוחז דרך של גוזמה. כדי נשימה, כשידו של הנער הוליכה, בחרדה ובביטחה כאחת, את הקרן לאורך־השולחן דימיתי, כי הנה־הנה יסלק את אצבעותיו ממנה והיא תפסע בעצמה, פסיעה פסיעה, והנער יפתח פיו בשירה, כדרך שירת הים של אבותינו. והרי מלבד הנץ והנחש היתה גם תקרה גדולה של שנים עשר המזלות ושנים עשר השבטים, היו גם שני לוחות הברית, רמזים גדולים ליד הפלא המצלת שנאמר עליה: ואלוהים יבקש את נרדף. רמזים היו, אך לא ראינו בגילוים – הנה חרטום־הנץ טבול־דם ובקצותיו מרפרפות נוצות־יונה לבנות; הנה הנחש מתקפל בנקיקו ועיניו עיני זכוכית בלוטות ומאירות כעצם־התענוג של משלח־ארסו, כטמיר חפצו, והנה אחרוני פרפורים של יונת־אלם.

הנער, אפשר שאותה פורענות שנוספה על רוב פורעניותיו, היתה לו כחיתום־גורל אחרון. מגובן מעודו, כאילו נתגבן יותר, נכנע בנפשו, כאילו נכנע יותר, הוויתו נעשתה רופסת, כשל אבר מדולדל, כיעור פניו, סומק־חטמו, שביצבצו מתוכו שערות, היו כמבריחים מעליו את בני־גילו. כעין עיגול ריק היה סביבו, והוא פניו כפני מקבל הדין ומצדיקו. לשנים הייתי רואה אותו והא סבל בשוק, ברייה כפופה ואפורה, החבל העבה למתניו, כאילו עומד לחתוך אמצע־גופו. שתיקה שהיתה בו, כאילו נמסכה סביבו, ולא יכולתי לפתוח עמו בדיבור. הרבה משפחות־יורדים היו בעירנו, וזקנים שהיו מדברים בהם היו מתאנחים ביותר על בניהם של בני תורה וגדולה, שעניותם דחקתם לאומניות של הדיוטות ופשוטי־עם. אך לא שמעתי שיהא מי מהם מתאנח על גורל־משפחה מיוחסת שעלתה לה בסופה, שצאצא שלה עמד בשוק, ואזור של סבל למתניו. שבח, שכל סבל, שהיה נוהג כמנהגו, היה זוכה לו, לא זכה לו הוא. ממעט בדיבור, מקפיד על מועדי־תפילה, מתעורר מעצמו לחטוב מעט עצים לבית־מדרש או קלויז, ירא־שמים וירא־חטא, היה מהלך כצדיק נסתר, והבריות לא הרגישו בו, כאילו היה ולא היה. ותפילתו לרוב בבית־המדרש של הקצבים, אך אפשר היה לראותו לרוב גם במנין של אבלים, בבית מדרש שמתפלליו מועטים ואחד מהם צריך לומר קדיש וכדומה. פעם אחת נזדמנתי עמו בביתו של אדם, שנקרא בשם מיידל־וואבל, על שום שאמרו עליו אנדרוגנוס הוא. אמו מתה עליו, ישב שבעה וביקש לצרף מנין לתפילה לומר קדיש. הימים ימי אימים, כשהחיילים משוטטים בעיר, שרחובותיה ריקים מאדם, ומושכים יושביה לחפירות שמאחורי העיר, ועבודת החפירות אינה אלא תואנה להתגרות ביהודים ולגרום להם יסורים. לא נתלקטו בביתו של האבל אלא כחמש נפשות, שמתוך שנתיאשו ממנין, השתמטו אחד אחד. כמה וכמה יגיעות יגע האבל להשהותם, כעשר פעמים חזר על הסיפור, שנראה לו כעשוי ביותר למשוך את לב האנשים, הוא סיפור על מיתת אמו לפרטי פרטיה. אחז ממש בכפתור־מעילו של כל אחד ואחד, ושאל, אם הם מבינים. זקנה – אמר – ברוך השם, היתה, כלומר אף שראויה היתה למאה ועשרים שנה, וכיבדתי אותה כבת מלך; אי־אפשר לומר, שהיתה רכה בשנים, שמונים ושלוש שנים זה בכל־זאת משהו והבינה שלה צלולה כמי־מעינות; כשעה לפני הגסיסה היא אומרת: כסבור אתה, שאין אני יודעת, שפקעת־החוטים מידלדלה והולכת, והנה הנה היא מגיעה לסופה, וצריך להחזיר לבעל הבית מה שניטל מידו – מה אומר לכם, לשון־לימודים כזאת, ושעה, רק שעה אחת, לפני הגסיסה. השומעים ניענעו בראשיהם, ותוך כדי ניענוע השכילו להוציא את כפתור־המעיל מידי המספר, ולומר: עשרה הם מנין, חמשה הם חצי מנין, ולפי שאני רואה חמשת החסרים לא יצטרפו, שאפילו כלב חושש עתה להלך ברחוב. לאחרונה לא נשארו אלא אותו אבל ואנו, שני הנערים. אף אני התחלתי לבאר, שהישיבה שלי היא בחינם, אולם שוב עיכבני, בעל־כרחי, בסיפורו על מאה ועשרים שנה, על שמונים ושלוש שנים, על דעה צלולה כמי מעינות ועל פקעת־החוטים, וכדומה. לסוף נשתתק וישבנו דוממים – הנער הסבל ראיתי בבירור, שהוא חושש, שמא אפתח עמו בדברים. שתי אמות, שהפרידו בינינו, דומות היו כים גדול, המפריד בין עולמות רחוקים. עמד על רגליו, כסבור הייתי,שאף הוא, שהמתין באורך־רוח נפלא, מבקש להשתמט. אמרתי בלבי: עתה ודאי שאני נפטר מאותו שעממן, המאמין עדיין בצירוף מנין. אולם הנער הסבל התחיל מהלך בחדר, מביט בכלים ונוגע, מדי פעם בפעם, באספקלריה ההפוכה כלפי הקיר, הופך כהרף עין את המראה ומשרבב כהרף עין את לשונו, והכל באותו כובד־ראש תמידי שלו, באותו עצב תמידי שלו. כאילו לא עשה מעשה־נערות, אלא דבר שענינו בהלכות־אבלות. ראיתי, שהאבל פניו נתחלחלו מעט. אפשר משום שחשש להשאר לבדו עם הנער, חזר ופתח פיו וסיפר בהתלהבות מעושה ונואשת את סיפורו – כמובן, שוב על מאה ועשרים שנה, ועל פקעת החוטים המידלדלה והולכת והחובה להחזיר לבעל הבית מה שניטל מידו וכדומה. לא הועילה התלהבותו, שעמדתי על רגלי ליפטר לביתי. עתה הפציר האבל בשפה רפה ביותר ואמר בצחוק עצוב: כל זמן שיש זימון אין להתיאש. תמהתי עליו ושאלתיו, האם זימון לברכת המזון הוא צריך, או מנין לתפילה צריך. כשאמרתי לצאת, עמד גם הוא מעל שרפרפו, גרר סנדליו, אמר: אצא ואם אראה שאין איש נראה, איני פוצר בך, שתשאר. כבר היינו על המפתן, ניגש הנער הסבל, עמד בינינו, כשאחוריו אלי ופניו לאבל ואמר: מה אתם מתחננים לפניו, ילך לכל השנים הטובות, המנין יבוא, אם ירצה השם, יבוא. כמעט שלגלגתי ושאלתי, האם המנין מעצמו יבוא. הנער הסבל, מבלי להפוך פניו אלי, דחק באבל שיחזור לחדר ואמר בעקשנות, שהיתה כסתירה נוראה למורך־קולו הנחבא: ומה, אתה חושש שלא יבוא, אי אפשר – יהודי צריך לומר קדיש, והמנין יבוא יבוא, גזירה שיבוא.

לפרקים מרובים, שאני הוגה בענין הפלא, כמוצא הפרדוכסי מאפס־מוצא, כאפשרות ההתגברות היחידה על המיצר האחרון ועל המבוכה האחרונה, בין אני הוגה באותה אגדה, הממשילה את בקיעת ים סוף כמוצא היחיד ממבוכת היונה בחיבוטה הטראגי בין הנחש והנץ, בין אני הוגה באותו אדם עני חנניה שמו שצירף עצמו לחסידים ראשונים שעלו לארץ־ישראל ואיחר את שעת הפלגת ספינתם והוא עומד בנמל, מאחוריו חשכת־הגלות ולפניו תהום־ים, ובמבוכתו הטראגית הוא פורש את מטפחתו על הים ויושב עליה, וכך הוא עובר מימי הים הגדול, כמרומז בסיפורו הנחמד של ש"י עגנון, הנקרא: בלבב ימים; בין אני הוגה באותו מומוס גדול בדורנו, המראה לנו גודל־המבוכה הטראגית, טשארלי טשאפלין, ושמתוך עוצם־מבוכתו הוא עושה מעשים של זריזות, שהם כמעשי־פלאות והמוציאים אותו ממבוכתו; בין אני הוגה בענינים דומים ואחרים – מאחורי ההגיגים האלה עומדת דמותו של חברי מימי־הילדות, דמות הנער שאיני פורש בשמו, אם בשעה, שהוא אומר על קרן הצבי באותו יום־אימים: לא אני שהלכתי אליה, אלא היא שהלכה אלי; אם בשעה, שהוא אומר בענין המנין בבית־האבל, באותו ליל־אימים: יבוא המנין, יבוא יבוא, גזירה שיבוא. ואפשר קנאה היא בי, היא הקנאה שהבעירה את אבי־הקנאות, השטן, בשעה שנאמר בה: בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תיפלה לאלהים, וביחוד בשעה שנאמר בה: השמת לבך אל עבדי איוב, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ועודנו מחזיק בתומתו.


 

על עלבון ועל שנמשך לו

כבר אמרו: אלף תלמידים נכנסים למקרא ומאה מהם יוצאים למשנה, ועשרה מהם יוצאים לגמרא, ואחד להוראה. משער אני, שמימרה זו לא נכלל בה איזה סיכום סטאטיסטי מדויק, אלא נאמרה, דרך הבלטה, בלשון מיספרים עגולים – ואם כך, יפה היא גם לחדרו של האדום־האדום. כיתה של הקטנים, שהיתה סמוכה לשולחן הגדול בקרן מערבית־צפונית, שנשפכה עליה שפעת אור מן החלונות הגדולים, כיתה גדולה היתה. שולחן זה ישב בראשו משה בודק ולימד מקרא, ובסופו ישב הסגן הגיבן, ישראליק, ולימד אלף־בית וקריאה הנקראת טראף. כיתה של בינונים מנינה מועט היה, וממונה עליה האדום־האדום בעצמו, והיא כנוסה בשתי השורות האחרונות של השטענדעריס, הם העמודים, בקרן צפונית־מזרחית. מסכת־הלימודים בכיתה זו היתה מעורבבת ביותר – קצת לימוד הנקרא אויפן איבערזעצונג, כלומר, בתרגום אשכנזי, קמצוץ של הלכות דינים, אילו פרקים בפסוק, ושאר לימודים קטנים. דומה היה לימוד זה כפשטידה הנקראת שטאַרקאלע קיגל, ומתפרשת כפשוטה, שאינה דיוקה, כלומר: פשטידה של תחיבות – כשבעלת־הבית אין בידה להתקין פשטידה מסוימת, אם הנקראת יהודית שעיקרה אטריות, שומן ורוב פלפל; אם הנקראת אשכנזית שעיקרה אורז, סוכר ורוב קינמון; הריהי עושה כעין פסיפס, כל שמזדמן בידה, פירור מכאן ופירור מכאן, היא תוחבת בקדירה, וסוף מעשה־מרכבה זה כמה וכמה טעמים שאינם מתמזגים כחטיבת־טעם אחת, המתוק עומד במתיקותו, המר במרירותו, העז בעזותו, החמוץ בחמיצותו. כיתה של בינונים היתה ענין לבעלי־בתים, שראו בעירוב־לימודים זה סוף־הקאריירה של בניהם בלימודי־קודש, אלה בעלי הבתים שהיו אומרים באנחה: ודאי ראוי היה, שבני ילמד ויוסיף וילמד, אבל מה אונה את עצמי, ואי אפשר לו שיזכה לשני שולחנות, גם לגמרא ולתוספות וגם, להבדיל, לגימנסיה וללאטיין: ילמד, לפחות מעט תפילות ודינים, וידע מה שידע; ומה אפשר לעשות, שכך עלתה לנו בעוונותינו הרבים. כיתה של גדולים אפשר היה למנותה באצבעות יד אחת, ושולחנה שרוי באפלולית שבין כותל ותנור. באמת, היו מלגלגים על האדום־האדום, שהוא מקיים בחדרו כיתת־גדולים – לעולם, מידת ידיעתו בגמרא כשל תרנגול בבני אדם. כיתת הגדולים לא די, שתלמידיה היו מועטים ביותר, אף לא היו מאריכים בה בישיבה. שמאחר שיצאו כמה שבועות וחסר מניינו של האדום־האדום, או שהתלמידים דחקו באבותיהם, שיוליכום למלמד אחר, או שאבותיהם התעוררו מעצמם על כך. על כן שונה היה הכינוי, שנכרך לכיתת הגדולים מכינויי שאר הכיתות – כיתת־הקטנים חשובה היתה כדירה; כיתת־הבינונים כפונדק; כיתת־הגדולים כשובך־יונים.

כמה מאמרים קראתי בענין שיטת הלימודים בחדר וזכור לי ביחוד מאמרו של חכם, צבי דיזנדרוק, שביקש להוכיח, עד כמה עלתה שיטת־החדר על בתי ספר של האומות, אפילו בדורנו. וכך, בערך, אמר אותו חכם: בבתי־ספר של האומות אתה מוצא כיתות: בן־כך־וכך שנים לכיתה פלונית, בן־כך־וכך שנים לכיתה אלמונית; ועיקר הלימוד מכוון לממוצע; ואילו הקצוות, אם לחסר ואם ליתר, לוקים. משל לחבל שנמתח, שהילדים יאחזו בו, קטנים שבהם עומדים בפישוט־ידים ובזקיפת־ראש כלפי מעלה, אינם מגיעים ומצטערים; גדולים שבהם עומדים, ראשיהם כפופים וידיהם שמוטות כלפי מטה, ומצטערים; רק בינונים שבהם, שמידת החבל כמידתם, אוחזים בו ונהנים. לאמור, הנחשלים שבכיתה מחויבים לטפס למעלה מיכולתם; המצוינים שבהם מחויבים לזחול למטה מיכולתם. לא כן בחדר, שבו אפשר גדולים בכיתת־קטנים וקטנים בכיתת־גדולים, בני־מצוה, שלא יצאו ממקרא, ותינוקות שהם עילויים. קראתי דברים שמחים ומאירים אלה שהראו ששיטת החדר המצוינת, השכילה לצאת ידי חובה לאמצע ולקצוות, שהמפגר, שכוחו חלוש, לא יהא מחויב בדהרת־אבירים, והממהר, שכוחו כביר, לא יהא מחויב בפסיעה של עקב בצד אגודל. אולם לא אומר דברים של אמת, אם אומר, שחדרים שלמדתי בהם, וחדרו של האדום־האדום בכללם, נתקיימו בהם דברים שמחים ומאירים אלה. לא שמידת־כשרונו של הנער לא היתה מכלל הגורמים, המשפיעים על חלוקת־הכיתות, אבל היא היתה רחוקה מלהיות חותכת, שכן היו גורמים חשובים הימנה. מה הועילה מידת־חריצותו של מאיר’ל מטופורוב, שגם אהבת־התורה שבו וגם ריכוז־הנפש שבו נמשכו כממילא לשולחן, השרוי באפלולית שבין כותל ותנור, אם האדום־האדום לא ראה כל ענין להושיבו אל השולחן הזה, משום שלא ראה כל ענין להתפאר, בפני אמו, העניה, בחריפות שכלו של בנה, אף על פי שהיה בו, בבנה המחוכם, הרבה מן החריפות הזאת. מה הזיקה מידת־עצלנותו של יוסי, שנקרא יושי־טושי, שגם אהבת־השעשועים שבו וגם פיזור־הנפש שבו, כאילו ברחו ממילא מן השולחן השרוי באפלולית שבין כותל ותנור, אם האדום־האדום ראה להושיבו אל השולחן הזה, משום שראה ענין להתפאר בפני אביו, סוחר־הביצים העשיר, בחריפות שכלו של בנו, אף על פי שלא היה, בו אפילו מעט מחריפות כזאת. אלה גורמים, שבחינתם סוציאלית, אולם היו גם גורמים, שבחינתם אחרת. למשל, בחינה אסתיטית. האדום־האדום שהיה מרבה להזכיר ענין אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, אהב את הקנקן היפה, אפילו תוכו מים עומדים ומבאישים. חיבה גדולה שבו לנוי ולסלסול גברה עליו גם בחלוקת־הכיתות. כעורי־פנים, ודאי היה לו, שלבם אטום ומוחם סתום, ואפילו הם בני עשר ומהלכים בכיתת־הקטנים כתלמדי חכמים בתוך חבילה של הדיוטות גמורים, אין הוא עוקרם משפל־המדריגה. אין בידי סטאטיסטיקה, אבל כשאני תוחח את תל־זכרונותי, אני מעלה, כהתרשמות כללית, עובדה של ודאי – כעסו ורצועתו של האדום־האדום פעלו לפי חוק מסוים הגוזר, שהחטא וממילא גם עונשו מצוי ביותר בילדים, שאבותיהם עניים ופניהם כעורים, וחילופו של דבר בילדים שאבותיהם אמידים ופניהם נאים. ולפי שרוב מניננו בני־אמידים – הצטמצמו החטאים, וממילא גם עונשם, על עלובים מעטים ונמצא שפרשת־העונש היתה כמין חזרה מתמדת – כנהוג ברוב בתים בערב יום־כיפור, שכמה וכמה מבני־הבית מצופפים ראשיהם מעל סידור אחד ומנופפים מעל ראשיהם תרנגול אחד: זה חליפתנו, זה כפרתנו.

כשלעצמי, אכסניותיו של אבי זקני מכאן ומסחרו של אבי מכאן, עשאוני כמי שחטאיו מועטים וממילא עונשו מועט, אבל אם אומר, שהייתי קנקן נאה אומר דבר קרוב אל הלב, ורחוק מן השכל. לבי השמיעני את שנעים לו לשמוע, אבל שכלי היה ממחה בידו כאומר, שאם רוב הילדים כיבדוני בכינוי עכבר ירוק, אי אפשר שזוג־עינים אחד, הוא זוג עיני, שאינו יכול לראות את פרצופי אלא מתוך המראה, יפה כוחו מהרבה זוגות עינים, עיני חברי, הרואים פרצופי בלא מראה. אותה גזירה שוה, שנגזרה ביני ובין עכבר ירוק, לא גרמה לי תענוגות מרובים. היא שהקלה בודאי על האדום־האדום לכבדני בפעקיל כהלכתו. קשה רישומו של עונש זה וחוששני שטעם־עלבונו יעמוד בי כל ימי, ואפילו שעת המיתה לא תשכיחו מנפשי. לא שלא טעמתי עלבונות גדולים ממנו – ידעתי עלבונות צורבים ברשות־היחיד וברשות־הרבים, בבית וברחוב, בספסל־הגימנסיה ובקרון־הרכבת, בעבודה ובפרנסה, במוסדי־ציבור ובמערכות־החברה, לכל אורך־החיים, אבל אינו דומה עלבונו של צב, שהעלה קליפה קשה ומושלך בידי נערים פותים ומרשיעים, כעלבונו של אפרוח, שלא העלה נוצה, והמושלך בידי נערים פותים ומרשיעים. כבר נאמר, שהאדום־האדום אף שלא ידע דרכה של האינקוויזיציה, עשה כמתכונתה, ואוסיף, שכיוון לא בלבד למוקדם אלא גם למאוחר, זכר־עלבוני עלה בי פעמים הרבה – כדרך חויות ראשונות, כך גם חויה זו לי כאמת־המידה הנסתרת לכל העלבונות, שבאו והעתידים לבוא עלי. אבל בחריפות יתירה, בחריפות של חומצת־ארס האוכלת בבשר החי, עלה בי זכר־המחזה האיום הזה לאחר שנים רבות – עם ימי הזועה, שהיטלר הוריד על ראשי אחינו בני עמנו, ניתנו בעתונים צילומי־מחזות מבישים ומדכדכים את הנפש, כשאחד היהודים, ממרום־החברה וההשכלה, מוטל על עגלת־אשפה, ראשו מגולח כראש־אסיר, על לבו מונח פתק שנכתב בו לשון: אני מנוול, או: אני חלאת המין האנושי; שני בריונים לבושי־מדים עומדים עליו, חוגגים ומריעים, והוא ככלי מלא בושה.

אכן, אינו שונה ביסודו ממחזה זה הוא מחזה־הילד, שזנב־כותנתו שמוט כלפי חוץ, סל־הנצרים על ראשו, מטאטא הפוך בידו, והוא צועד, מדוכא ומבויש, את שבעת העיגולים ועל גבו הפנים החוגגים והמריעים של האדום־האדום הקרח, ועיני הרציחה של מסייעו, והרי אחינו הגדול, המוטל על עגלת־האשפה בנירנברג עדיין פתח־תנחום לו, ששני מלויו המריעים והחוגגים הם אויביו17, אך מה תנחום ימצא אחינו הקטן, ששני מלויו המריעים והחוגגים הם מחנכיו, מדריכיו, דורשי־טובתו. וגדולה מבושת־הפנים שבעצם־הסיבוב של שבעת העיגולים, היתה בושת הפנים המתמדת, שנגררה אחרי עילת־הפעקיל – כמה ימים קודם־לכך נכנסה תאות־הרציחה במשה בודק, ישב ואכל, כדרכו, פת־שחרית שלו, חתיכות־לחם כשיעור פרסות־סוסים, שנמרחו שיכבה עבה של זיבדה, ונזרה עליהן רוב פאפריקה, ובעצם האכילה נעקר ממקומו והתחיל מכה וצובט פני אחי הצעיר. סיפור המעשה הרעיש את ביתנו – אחי הצעיר, בכור לאמו, ילד חולני ומפונק היה, ואותה הכאה עשתה בו רושם. שאלות שנשאל לבאר בכיו, תחילה לא נענה להן, לבסוף נענה להן, ואף אני העידותי על דבריו. לאחר התוכחה, שירדה מפי אמו על האדום־האדום, עברו אילו ימים של מנוחה, לא בלבד לנו אלא גם לשאר הילדים. לאחר הימים האלה ניגש האדום־האדום לשולחננו, ושאל: האם ילדים מותרים בפאַטשטען, כלומר באמירת לשון הרע. ודאי שנענינו בקול גדול: אסור ואסור. הוסיף ושאל האדום־האדום: ואם הרבי מחליק על הלחיים וצובטן דרך חיבה, מותר לספר בבית, שהרבי סטר והכה מכות רצח. אף עתה נענינו בקול גדול: אסור ואסור. נתקרב אצלי, אחז באצבעותיו סנטרי, הרים ראשי מעט כלפי מעלה, שעיני תהיינה מכוונות כנגד עיניו המחייכות, ושאל במתיקות שאין מתוק ממנה, האם גם אני סבור, שאסור ואסור ואני, אף על פי שהחשד חתך את כולי כמשור ממורט, השיבותי בלי היסוס: ודאי שאסור ואסור. המשיך דיבורו וקולו מתוק כדי התעלפות: אם כן אתה סבור כך, סימן שתאכל בפורים בסוכה, אולם לפי שעה תצא מן הספסל. יצאתי – והפעקיל התחיל, הוא ועלבונו שלו. חברי, אף שראו כמותי, שמשה בודק לא החליק ולא צבט דרך־חיבה אלא היכה כרוצח, לאמור שהבינו, עד כמה נמתח עלי דין שלא כדין, לא נמנעו בכל זאת בשעת רוגזה או בשעה שסירבתי לעשות כחפצם, לקרוא לי בשם בעל לשון הרע והולך רכיל – ואם הפעקיל היה לי כאש, היה לי אותו כינוי כאש־להבה. כמה הרתיחה ופצעה את נפשי אותה יכולת של האדום־האדום לעוות משפט ולהכריח אותנו לראותו כשופט צדק. ואם כך עלתה לי, שרמיזה אחת של אבי הטילה אימה על אדמימותו וקרחתו של השליט שלנו, קל להבין מה היה עולה למי שלא היתה רמיזה כזאת מאחוריו – והאדום־האדום נחשב כטוב שבמלמדי העיר. אף עתה, כשנפשי מזדעזעה לעיוותי משפט נוראים בעולם – כאבי והתמרמרותי, כמהדורה נוספת לאותו כאב ולאותה התמרמרות, שהם בי כפצעים הנפתחים והולכים, וראשיתם באותו משפט־זוטא, משפט מעוות ומעוול, של ימי ילדותי.

כמה מעשים שעשיתי, אם אני בוחנם כיום, נראה לי, שאף שעשיתים כתומי, היתה חבויה מאחוריהם, שלא מדעתי, מזימת־נקם. יום שהתחלתי בלימוד חומש היה יום שכולו אור. כשהאדום־האדום אחז בידי להוליכני לשולחן הקטן שבו היה מלמד את הדרשה, שאומרים בשבת בפני הקהל קודם שאומרים פרשה ראשונה של ויקרא, נגרר גם אחי הצעיר אחרי. לא גער בו האדום, אלא קירבו ופסק: אף על פי שצעיר אתה מאחיך כבשנתיים, תתחיל גם אתה חומש. איני יודע, אם עשה כך משום החיבה לאחי הצעיר, שלא היה כמותי בחינת עכבר ירוק, אלא ילד יפהפה ומתולתל, או משום שביקש להראות, שאף שהוא קטן ממני בשנים, הוא גדול ממני בבינה. אילו שבועות התקין אותנו לאותה דרשה, אבי עמד לבוא במתכוון מברלין ואף ידע האדום־האדום, שתתכנס באותה שבת אוכלוסיה של שטריימלים וצילינדרים. את עצם־הדרשה, שתחילתה שאלות ותשובות, למדנו ברוב התלהבות, ענין־הדרשה המתחיל בפנייה: הערט־זשע צו הורי ומורי, עובר לדו־שיח שבין הרבי והתלמיד, כגון שהוא שואל: ווער ביסטי חדר־יינגעלע, כלומר: מי אתה נער חדר, התלמיד עונה: כבין שוין נישט מער קיין יינגעלע, כלומר: שוב אין אני נער חדר; הוא שואל: וואס דען ביסטי, כלומר ומה אתה, התלמיד עונה: אַ פיין וואויל חומש בחורל, כלומר: בחור־חומש נאה ויאה; הוא שואל: וואס טייטש ויקרא, כלומר: מה פירוש ויקרא, התלמיד עונה: ויקרא ער האָט גיריפן; הוא שואל: ווער האָט גיריפן, דער שמש אין שול אריין, כלומר מי קרא, השמש לבית־הכנסת, התלמיד עונה: ניין, גאָט האָט גיריפן צו משה’ן ער זאָל אים לערנען דעם דין פין קרבנות, כלומר: השם קרא למשה ללמדו דין של קרבנות; באמצע היתה עוד פרשת שאלות, כגון שהוא שואל: וואָס טייטש חומש, כלומר מה פירוש המלה חומש, התלמיד עונה: חומש איז פינף, הוא שואל: וואס פינף, פינף בייגל פאַר אַ נייעם גרייצער, כלומר מה חמשה, חמשה כעכים בפרוטה ומחצה, התלמיד עונה בצחוק: ניין, פינף ספרים איז דאָ אין דער הייליקער תורה, כלומר לא, חמשה ספרים בתורה הקדושה; והתלמיד מונה אותם אחד אחד ומבאר על מה הוא לומד ספר ויקרא, וביחוד על מה האלף שבמלה ויקרא היא באות זעירא, שהיא רמז לתינוקות.

התלהבות, שבה אמרתי בימי־הלימוד את הדרשה, ביחוד ביום החזרה הכללית, הלהיבו את האדום־האדום, וכמעט שנראה, שהוא עוקר את הבחינה האסתטית מלבו ומוכן לחבב עכבר ירוק. אף אני ציירתי לי בדמיוני גודל־ההתפעלות של האורחים, שישמעו את דרשתי. באמת, היה ביתנו באותה שבת מלא מפה אל פה, אפילו דרי־החצר הגדולה שישבנו בה, חצרה של מרת מאלטשי, עשויים היו למלא כשני חדרים, והרי באו בני המשפחה משלושת הצדדים, צד אבי וצד אמי המנוחה וצד אמי חורגתי, עליהם נוספו שותפיו של אבא לשעבר, ידידים, מכרים ומיודעים. ואף החידוש שבדבר – שני אחים, ששמחת־החומש שלהם חלה בשבת אחת, היה בו מכוח־המשיכה לגדולים, לא כל שכן לקטנים שנתלקטו במנין גדול. היו אורחים יושבים וממתינים, ולמה היו ממתינים, לא ידעו, אם כבוד רב העיר, ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, מגדולי־התורנים בגלילותינו, יבוא או לא יבוא. אמרו אלה: יבוא, שקטנה היא לו, שהרי הוא ואנו יושבים בחצר אחת. אמרו אלה: לא יבוא, דוקא משום שקטנה היא לו. בעצם, לא נקרא כבוד הרב לאותה שמחה, ומשום כבודו לא נקרא; שכך המנהג הנאה נותן, שהמבקש לזכות את כבוד הרב במצוה, אינו אומר לו, שאם הוא אומר לו, כמעט שאינו מניח ברירה בידו שיסרב, אפשר ואתה בא אצלו ומכבדו, למשל, בסנדקאות, ויאמר לך לאו; האם תגר הוא שיאמר: אותה שעה אני נקרא לממונה על המסים, או אותה שעה אני מזדמן עם סוחר־לסיטונות, ואם איני מזדמן עמו, אני מפסיד ממון הרבה. אך אם לא אמרו לו בענין שמחת החומש, אמרו לה לרבנית, שתאמר לו דרך אמירה, שאינה חיוב אלא כהודעה בעולם. המתינו האורחים, ולא בכדי המתינו. כבר העמיד האדום־האדום את אחי על השולחן, ובפתח נגלה הדר־זקנו וכובע־הצובל של כבוד הרב, והכל עומדים על רגליהם ומפנים לו כל הכסאות, כאילו אפשר לו לישב על כולם. מפי הרבנית שמענו, שכך אמר הרב: איני נוהג לילך לתינוקות, שאם אלך אין לדבר סוף, שרבים התינוקות, וכולם אהובים וכולם קדושים, אבל תינוקות אלה בני־כוהנים הם ואני מבני לוויים אני, ואם אביהם טילטל את עצמו מברלין לשמוע מפיהם כמה פסוקים בתורת כוהנים, ראוי לי שאטלטל עצמי כמה פסיעות.

באמת, תמה אבי־מורי, שכבוד הרב בא, שחשש שמא שמורה עדיין טינה בלבו ממעשה שהיה. כי בשנה קודם עשה אבי מעשה, שהעלה חמתם של כמה וכמה מדיירי החצר, ואף הרב אמר, שיש כאן כמין עבירה על מה שאמרו: אַל תתגודדו, אַל תעשו עצמכם אגודות אגודות. שנה ראשונה לישיבתנו בחצר, כשבא אבי מחוצה־לארץ לחג־הסוכות, ישבנו גם אנו בסוכה הגדולה של בעלת הבית, האלמנה מרת מאלטשי, לבית האלברטאל. זו היתה סוכה בנויה, רחבת־ידים ומכוסה גג־פחים, הנפתח במשיכת־חבל. כל ימות־השנה רשות של הפקר היתה, והילדים היו עושים בה מישחקיהם, אך עוד קודם תשרי התחילה התכונה הרשמית־למחצה ובפרוס תשרי, התחילה התכונה הרשמית־לחלוטין לקישוטי־סוכה. המנצחים על המלאכה הירש, בנה של בעלת הבית, ארבעת הדגלים, הם ארבעה בני שכננו, כמר לינדנר, ונער אחד, בנו של סוחר־התה מר סטריזובר שלא היה לו חוטם אלא כמין חריץ אדום, שכל המסתכל בו דומה עליו, שחטמו שלו הולך ונחתך בסכין. נער זה היו בו כמה וכמה סגולות – מזורז היה בכמה אמנויות, ניגן בכינור, ידע לחקות דיבוריהם והעוויותיהם של בני־אדם ובעלי־חיים, השכיל לגזור צורות נאות בכל מיני חומר, אם נייר, אם עץ, אם קליפות־פירות וכדומה, וסופו נצטרף ללהקת שחקני־בימה בוינא, ורופא, אומן מומחה, התקין לו חוטם מלאכותי, שהטעה את הבריות, ואת ארוסתו בכללם, אולם משנתגלתה לה האמת, נפרדה החבילה, וסוף־סופו של אותו שחקן מוכשר, ששלח, בבראילה, יד בנפשו.

חבורה זו נתונה היתה, בשקידה גדולה, לקישוטי־הסוכה – כמעשה־כשפים יצאו מתחת ידיהם דברים מתוקנים להפליא, טבעות־נייר, בגוני־גונים, שנתחברו שלשלאות־שלשלאות; דילועים ואבטיחים שניטל תוכם, מבלי לפגום קליפתם, ונעשו כמיני־פנסים, במרכזם ניתנו נרות של שעוה ופתחים המרובעים הקטנים, שנבקעו בהם כמיני חלונות זעירים, נתקעו בדיקדוק ריבועי־זכוכית מגוונת; ארמונות ומגדלים ובארות, שנבנו בקליפות־אגוזים המחוברות בשעוות־חותמות ונצבעו צבעי־זהב וכסף, נתלו בחוטים דקים בקורות השחופות שהסכך נערם עליהן; בנייר־צבעונים נגזרו אותיות גדולות ומסולסלות וצורפו בהן אותיות לשון הקידוש, ברכת־הסוכה והאושפיזין, ונדבקו על יריעות־סאמיט ומרבדים וסדינים הפרושים על דפני הסוכה – והמלאכה בהמולה והתלהבות עצומה. כמקדש־מעט היתה הסוכה בליל־החג והמסובים בה – כקהילה שלימה. ישבנו, נוהרים וטובי־לב, באותו ברק וזוהר, אלא שירדה עלינו גזירה של דיחויים. מדרכו של כבוד הרב, שמעשיו היו במתינות יתירה, ולפי שאין לפתוח קודם שיפתח הוא, היינו מחויבים בצפיה. ואף לאחר שבא, הוא ואמו שבאה אליו מעיר מולדתו, סרט שבבוקובינה, אשה גבוהה ואצילה ושאר בני ביתו, נתארכו השהיות ועינינו כלו עד שזכינו לראותו בהודו, עומד על רגליו ואוחז בגביע־הזהב הגבוה ועושה קידוש. ולאחר הקידוש נמשכה פרשה ארוכה של אמירת קידוש – שהסוכה ישבו בה שלושים וחמשה בני אדם, ואבות בתי אב שבהם לא־סברו, כי כבוד הרב הוציאם, ואמירתם, אמירת הקידוש, לא היתה כאמן חטופה, אלא מעשה נגינה ממושכת וברוב סלסולים, ושום אחד אינו מוותר על תג של זמר. ממילא לא זכינו לראות את קערות־המרק, אלא לאחר חצות לילה, שכן גם לענין־אכילה לא פתח שום אחד לפני שפתח כבוד הרב. ואם בקידוש דרכו במתינות, הרי באכילה דרכו במתינות כפולה ומכופלת, וקודם שאנו, התינוקות, הולכנו לפינו כף ראשונה של מרק שנתפשר, נתעצמו עינינו וחטפתנו תנומה, ושוב לא ראינו לא את הסוכה ולא את קישוטיה, אלא, עם בוקר, מצאנו את עצמנו שוכבים על המיטות ועל הספה, שאמנו לא רצתה להעירנו, ולא פשטה בגדינו, אלא היא ואבא טלטלונו בזהירות על כפיהם והניחונו בבגדינו. לאחר שנה עמד אבי וצירף את שכננו, כמר חיים סנדקר, לבנין סוכת ארעי קטנה בחצר, סמוך לדירותינו. שכך אמר אבי: דרך ארץ בפני כבוד הרב אין לך מידה גדולה הימנה, אבל מה נעשה והחגים והמועדים לא לצער אלא לשמחה ניתנו, ביחוד חג־הסוכות, שפסח אנו אומרים בקידוש זמן חירותנו, שבועות זמן מתן תורתנו, ואילו סוכות אנו אומרים בפירוש זמן שמחתנו, ומי שוטה ויאמר, שהישיבה, כישיבת־בובות דחוסות, שישבנו בסוכה מפני כבודו של הרב, ההמתנה הארוכה לסיום הקידושים, ואכילת־מרק פושר לאחר חצות ועגמת־הנפש של הילדים, שאינם יכולים לעמוד ברוב צפיה כזאת, והם מתנמנמים על השולחן – יש בהם משום שמחה. אותם בני אדם עצמם, ששמעו דברי אבי והודו, ששורת־הדין וההגיון עמו, כשעמד ובנה את הסוכה הקטנה, התחילו רוטנים ומתמרמרים, שהוא פורש מן הציבור ופוגע בכבוד הרב, וכיוצא באלה. ואין להקשות על כך, שדרכם של הבריות, שלא כפי שהם סוברים לכתחילה, הם סוברים בדיעבד. לא נשמע להם אבי, אמר כדרך הפתגם של הפולנים טי סאָבי מואאו אַ יאַ סאָבי זדראואוו, ששיעורו: אתה הקש בקנקן ואני בריא ומתוקן. אך אם אבי לא נרתע לאחוריו, שכננו נרתע לאחוריו, ביחוד לא יכול היה לעמוד בפני הקונצרט, שנערך בפי ילדי־החצר, לאחר שהסוכה הקטנה שלנו עמדה על תלה. הללו עמדו לפני הסוכה ושרו בקולות של צריחה פזמוני־גנאי – חרוזות של דופי, שנתחברו על רגל אחת. ענין הפזמונות – גזירה שוה בין הדייטשער טעמפעל בוינא ובלמברג ובין הסוכה שלנו.

באמת, כל שעיניו בראשו ראה, שהסוכה הקטנה שלנו אינה ירודה בהידור־כשרות מן הסוכה הגדולה, שהסוכה שלנו ארעי והסוכה הגדולה קבע, שמשנבנתה פעם אחת אינה מניחה מקום לרעננות ולחידוש של קיום־המצוה, ומי יאמר כי אבותינו, שיצאו ממצרים, ישבו בסוכות, כסוכה הגדולה הבנויה והמכוסה גג־פחים הנפתח במשיכת־חבל, ולא בסוכה, כסוכה הקטנה, העשויה כלאחר יד בכמה קרשים ושדלתה סדין. אולם דברי־הפזמונים, שהשגיר בפיהם אחד בדחן, שמסחרו כשל שכננו ועל כן היה שונאו, לא היו מכוונים לצד־הכשרות, אלא לצד־הפרישה משאר יושבי־החצר. שכננו, שהכלים שלו כבר עמדו בסוכה שלנו, התחיל מגמגם בלשונו בענין אחרי רבים להטות וכדומה, ולפני שהלכנו להתפלל והילדים, שנתעייפו מאותם פזמונות, הסתפקו בקריאת בוז שפירסומה נתפשט בעיר – עמד שכננו והעביר את הכלים שלו מתוך הסוכה הקטנה שלנו לתוך הסוכה הגדולה. ואותה קריאת־בוז זו היתה קריאה נודעת בכל העיר ושגורה בפי הילדים, ולפעמים גם בפי הגדולים, ולא היתה מכוונת לשכננו, אלא לאחיו, המכונה יויז’י, ונקרא יויז’י־פיז’י ושלא היה שפוי בדעתו והיה משוטט ברחובות ומדבר דברים של טירופים ושטות. אמר שכננו לאבי: אמת, החגים לא לצער אלא לשמחה ניתנו, והסוכה הגדולה יותר משהיא גורמת שמחה, היא גורמת צער, אף על פי כן טוב לי הצער הזה מן הצער שמצער אותי, וביחוד את ילדי, זה שחיבר אותם פזמונות ושיננם בפי הילדים, שיבואו ויתגרו ויעליבו בי ובמשפחתי. אמר אבי: האם קשרתיך בשלשלת, מותר לך, מופר לך.

כסבור היה אבי, שמאחר שנשאר יחידי באותה סוכה, ושמע, שכבוד הרב תלה בו ענין אל תתגודדו, ודאי יש בלבו מה עליו, עתה, שבא לשמחת־חומש הבין, שחשד בשוא. אם אומר, שקינאתי באחי הצעיר שהאדום־האדום העמידו תחילה לדרוש את הדרשה, אומר דבר הקרוב אל הדעת, ואינו רחוק מן האמת, אך גם נהניתי משהו בלבי, שהוא דרש במעמד־הרב וכשסיים דרשתו, שאמרה בקול צלול ונאה ובלשון רהוטה, נפטר הרב בחיוכים ובפירורי־תורות לביתו, שאני לא היה בי לב לומר את הדרשה מבלי שאכשל בלשוני, כשהזקן הגדול הזה לפני וכובע־הצובל הגבוה הזה לפני. איני יודע, על מה ראה האדום־האדום להעמיד את אחי הצעיר תחילה, אם משום שהיה בכור לאמו, אם משום ענין שיכול ידיו של יעקב אבינו בברכת אפרים ומנשה, אם משום שביקש להניח, כדרך חכמי בימה ומישחק, את עיקר האפקט לאחרונה. על כל פנים, כל חשבונותיו נתבדו. איני יודע, אם לא היו מתבדים, אילו הוצרכתי אני לדרוש בראשונה, אך מאחר שלא דרשתי לראשונה, אין כאן אלא השערה, ואילו מה שהיה ממש, לא השערה הוא אלא ודאי הוא. ומה היה, עמדתי על השולחן ושיעשעתי עצמי בלבי במטפחת־המשי, העשויה פסי־צבעונים בשתי וערב, והכרוכה לצווארי, מתנת ר' מאיר וויטלס הנקרא מאיר מרשליק, להבדילו מר' מאיר וויטלס הנקרא מאיר ווינקלשרייבער, כלומר: סופר של קרן־זווית, שהראשון היה קודם אוחז אומנות של בדחן, והאחרון היה פרקליט־חשאי. ולא שיעשעתי עצמי בלבי באותה מטפחת, אלא כדי להבריח את שכבש את לבי אותה שעה – יראה גדולה ובושה גדולה ממנה. כל חזיונות שחזיתי קודם, שבהם ראיתי עצמי דורש כרעם בגלגל ומפליא כל שומעי, נמוגו בבת אחת, לא הצלתי אפילו לבינה אחת בבנין־החזיון המתמוטט, אף שהיה בידי מלט משובח – נסיונו של אחי הצעיר שהוכיחני, שעמידה ברבים ודרשה ברבים לא בשמים הן. מאמצי להתגבר על החנק שבגרוני ועל הרעדה שבקולי עמדו לי במלים הראשונות: הערט־זשע צי הורי ומורי – ולאחריהן בא בכי גדול וממושך, שלא השתיקו אותו לא פיוסים ולא ריצויים, ואף לא הנחתי להורידני מעל השולחן, כאילו אמרתי לעמוד עליו ולבכות עד סוף כל הדורות. פטור אני מלהודיע שלא בכיתי עד סוף כל הדורות, וסופי נשתתקתי. משום צערו של האדום־האדום השתתקתי – מראה פניו כאילו בנו יחידו נשחט כרגע לעיניו. הרגשה, שהיתה בי, לא הרגשה אחת היתה, אלא כפל הרגשה – אם צער, שהחדוה נשכה תחומו, אם חדוה, שהצער נשך תחומה, הוא העירוב של שמחה־לאיד ונוחם־לאיד, אבי־ההרגשה המורכבת ביותר, הרגשת־הנקם.

ולא הייתי הוגה את המלה נקם, אילולא מצאתי לי סיוע במקרה רחוק. לאחר כשמונה עשרה שנה הייתי מלמד לשון עברית לשני ילדים של מורה בגימנסיה, דוקטור זיינפלד שמו. הגיע הילד, ירמיה שמו, לפרק שבע שנים, ביקש האב, שאלמדו חומש ושאשמור, ככל האפשר, על חן המסורת. אמר לעשות חגיגה של שמחה ולכנס את חבריו, מורי־הגימנסיה, ביחוד את היהודים שבהם, כולם נוטים לטמיעה ונתונים בה, שלא כמותו, שמכלל הציונים היה. הסכמתי עמו, שראוי לקבוע חגיגה, שהילד ישתמר בלבו אותו יום, שבו התחיל לומד תורה. אמרתי לו, שאף שאני לא היה לי אותו יום כיום של צהלה ושחוק, הוא והתכונה לו הם מחויות־השתיה של ילדותי, שנפשי מתפרנסת מהן. מיצר אני על העושים בחינוך־דורנו, שבדו מלבם את החגיגות הנואלות של ימי־ההולדת, שבהן נוטעים את הילד במרכז־הבריאה, וביטלו חגיגה גדולה זו, שמחת־החומש. ואף שהסכמתי עם אותו מורה, אבי הילד, והוספתי טעמים לטעמו, לא הסכמתי עמו, ללמד את הילד דיני קרבנות, אלא אמרתי שתחילת התורה לא אמצעה אלא תחילתה, כלומר בראשית. נסתייע הוא במורה־הדת שלנו, הרב דוקטור יהושע עוזר פרוסט, ולא הועיל. באמת, אם כיבדתי בלבי את עצם־המחשבה של אותה שמחה, ביטלתי בלבי דרכה ופניה. מה רחוקים היו פני־השמחה של האורחים, שנתכנסו באותה שבת של ילדותי, מפני־הרשמיות הקרושה של האורחים, שהתכנסו לחגיגה עתה. עם זאת, כשפתחתי אותה בדרוש, נכנסה בי התלהבות, כאילו נטויות אלי אזנים, שראוי להשמיען דברים של לב ומסירות. דיברתי בגנות־הלימודים של החומש דרך־תרגום, והזכרתי ממה שאמרו על שלושת ימי חשכה, שירדו עם תרגום־השבעים, ועל הארץ, שקפצה כך וכך פרסאות, עם תרגום יונתן, וכדומה. וביחוד דיברתי בשבח־הראשית, שראשיתה בראשית. אף מורי הרב, דוקטור עוזר פרוסט דיבר; נראה שחשב כי דברי מכוונים כנגדו, ואחז כדרך־הסנגוריה. לאחר שהתינוק דיקלם ברהיטות את הפרשה הראשונה של בראשית, אמרתי דברי־סיום, וככל שביקשתי לומר דברים של בדיחה והומור, אמרתי דברים על עקיצה ופולמוס. חום־ההשתערות שבדברי היה בפרופורציה רחוקה, מגוחכת, לאותה אסיפה עלובה של מורי־הגימנסיה, שישבו דחוסים בתוך הפראקים שלהם, ללא ניע וזיע, כאילו בלעו מקלות. כברוב־המקרים של דיספרופורציה כזאת, היה ודאי גם כאן ענין של חשבון לא עם כתובת סמוכה וגלויה, אלא עם כתובת רחוקה ונסתרת. באמצע דברי נתפוגג חומי, סיימתי כלאחר יד וככל הבא לפי, ונשתתקתי. ומשום צערו של מורי הרב עוזר פרוסט נשתתקתי – מראה־פניו, כאילו בנו יחידו נשחט כרגע לעיניו. אף עתה היה בי אותו כפל־הרגשה, הוא העירוב של שמחה־לאיד ונוחם־לאיד, אבי הרגשת־הנקם. לאחר חגיגת־השמחה, כשליוויתי את מורי הרב דוקטור פרוסט לביתו, הודה לפני: מה אכחיש, בדברי־הנעילה שלך כבדברי־הפתיחה שלך, ובדברי אני לא היה, בעצם, אלא ויכוח שביני ובינך, הפורום היה כציבור של קפלטי כרוב, ומה אכחיש הרגשתי עצמי כבאותו סיפור, כמדומה של רייזין שלכם, על המגיד שנזדמן עם הנואם של הציונים, המגיד בירידה והנואם בעליה, אף על פי שבינינו לבין עצמנו, לא הבנתי מאותו סיפור, על מה זה ירוד וזה מעולה, שהרי אפילו הגרוע שבמגידים ענינו דברים במוסר ובאמונה ובמידות, הנוגעים ברומו של עולם, ואפילו הטוב שבנואמים ענינו דעמאַגאָגי, דעמאַגאָגי, דעמאַגאָגי. הכעס שהיה עצור בחזרה הרדופה והמשולשת של המלה דימגוגיה, הבינני, כמה פצעתי את לבו, בנאום־ההשתערות שלי, שנראה לי עתה לא בלבד קל מדי אלא גם קלוקל מדי, ובושתי מהרגשת־הנקם. סיפרתי לו ענין השמחה של חומש בילדותי וסיפרתי אותו משום שנתעוררתי, כבהארת־ברק חטופה, על הצד השוה שבין הרגשת הנקם בשתי השמחות, אבל לו לא אמרתי אלא עצם המעשה, בחינת לפי שאנו עסוקים בשמחה של חומש של אותו תינוק, אני מעלה זכר שמחה של חומש שלי. סיימתי את הסיפור בענין הבכיה שלי והבלעתי את ענין ההרגשה המורכבת. מורי הרב דוקטור פרוטס שמע והפסיקני, מדי פעם בפעם, בהערה, המחויבת על פי הנימוס: מענין ביותר, מענין ביותר. שאלתיו: וכיצד אדוני הפרופיסור מבאר את בכיי, ענה ברוחב ובטוב לב: אם אומר יראה היא, הרי ראית אחיך הצעיר דורש ולא ניזוק; אם אומר בושה היא, ודאי כשם שלא בושת כיום בפני פרופיסור שלך, לא בושת אז מפני מלמד שלך, אלא מה אומר, עקשנות היא, שאלתי מה פירוש עקשנות; עמד, סלסל זקנו, מצמץ מעט בעיניו ואמר בלשון ערומים וכסופר מעות, בעשותו ריווח ראוי בין מלה למלה: עס איזט עבען יענע געפעהרליכע אונד פאלגענשוורע, פאסט אונהיילבארע קראַנקהייט, איממער אונבעדינגט אריגינעלל זיין צו וואַללען, כלומר: זוהי אותה מחלה ממארת, הרת־סכנות וחשוכת־מרפא של המבקש להיות מקוריי תמיד ולחלוטין.

לאמור, שהשכיל באמירה קצרה זו להלעיג עלי בבת־אחת, גם על שום שלא רציתי לחזור על אותם דברי־הדרשה, שכבר אמרם אחי הצעיר, גם על שנתעקשתי ללמד אותו תינוק בראשית ולא ויקרא, שכל הטעמים והנימוקים שלי (והם היו אוביקטיביים ולשנים הארכתי בענין זה מצדו המחקרי והוא בספרי: בגלגל המועדים, פרק: בין בראשית לויקרא) אינם אלא כסות לחולי בקשת המקוריות. בלעתי עקיצתו כדרך הבולע הלצה, שהרי סיפרתי לו מה שסיפרתי, את העיקר לא סיפרתי. ולענין העיקר – עד היום אין אני תמה ביותר, אם בחלומותי מתערבות או מתחלפות דמויות של בני־אדם, שמדרכו של חלום הוא, ביחוד איני תמה, אם אני רואה בחלומי את האדום־האדום ודבוק לו זקנו האפרפר של הרב דוקטור פרוסט או את הרב דוקטור פרוסט ודבוק לו זקנו של האדום־האדום, ואפילו אם הם כמתנעצים זה בתוך זה ועומדים לפני כחטיבה אחת.


 

על מורי דת משה ודרכם

צמצום, שגזרתי על עצמי בפרשת חדרים, שלא דיברתי אלא על אחד מהם בלבד, אני גוזר על עצמי גם בפרשת בית הספר לעם. אם אומר לספר ענינו ועניניו, בארבע השנים, שעשיתי בין כתליו, ביחוד אם אומר לספר במוריו ולתאר דמות־פרצופם – יארכו הדברים עד שאזכה לסוף־פסוק. הלכך איני מעלה אלא שני סוגים של מורים, ששימשו באותו בית־הספר שלנו, הסוג האחד – מורי־דת־משה, הסוג האחר – מורי לשון אשכנז. לענין מורי־דת־משה, הרי רובם ככולם, לא ידעו, בילדותם או בנערותם לימוד חילוני מסודר מה הוא; קצתם היו סגנים של מלמדי חדר שנתפסו אם בסוף ימי נעוריהם אם בעצם ימי־שחרותם, ואפילו בשנות־העמידה, לרוח של השכלה ורוחה, למדו בעירבוב מפי ספרים, שעניניהם שונים, התאמנו בכללי דקדוק לשון־עבר וחידותיו ובכתיבה נמלצת – וסופם נעשו מורים. ראשי בית הספר ידם היתה באמצע – לפני שלושה דורות היה זה ר׳ הירש רייטמאן, יליד עיירת בודזאנוב שהלך לעיר־הגליל הסמוכה, טארנופול, והיה בה תלמידו ועוזרו של ר׳ יוסף פרל, ונודע כמחבר שירי יידיש, ועיקרם הפואמה: דער קיטעל, מלאכת מחשבת בעקבי שירת הפעמון לפרידריך שילר, שנתפשט פירסומה. אחרי פטירתו ירש מקומו ר׳ פסח המכונה דוקטור ליאופולד הרצל, יליד מילידי מהרין, שהשפיעו על גלילותינו רוב מורים, והם, המכונים שלא דרך־אהדה: מוראוטשיקיס, נטעו בקרבנו גם השכלה גם טמיעה. הצד השווה בין שני ראשי בית־הספר שלנו היתה סגולתם לגלות, בין הבלפרים המתמשכלים, את מי שראוי להעלותו לבימה, והיא סגולה שנעדרה מראש בית הספר בימינו, מר פיליפ אשכנזי שנטש, במגמת־הטמיעה שלו, נוסח אשכנז מפני נוסח פולין, ולא היה מעונין בטיפוס זה וכזה של מורים, ועלה על דרך שונה ואחר.

דוקטור ליאופולד הרצל, ראש בית הספר לילדי ישראל, ושהיה גם מורה דת בגימנסיה בעירנו, שהיתה, בימיו, גרמנית, היה אדוק במצוות, ואף שהיה נוהג בגילוי ראש, וכן לימד כל לימודי־הדת, לרבות תפילות ולימוד־המקרא. אמרו עליו, כי הוא מניח שני זוגות תפילין, וזהיר בקלה כבחמורה. עיקר פירסומו היה על דברנותו המצוינה, שהיתה יאה לאיזה מן הטמפלים החשובים באשכנז. דיבורו היה גרמנית מלאה ציצים, בפאתוס של חגיגיות מדקלמת, ובשילוב משעשע ומחוכם של דברי חז״ל וחרוזי שילר, ובהתרוממות־רוח של הטפת־מוסר אזרחית, שרוגזה אינו רוגז והיא כמצופה תמיד ציפוי־הוורדים של האופטימיזם ההומני. מבני־הדור היה, שמובטחים היו, שאין אשרו וטובו של העולם חסר אלא שבני־ישראל, שלא הסירו עדיין את הקפוטה, יעמדו ויסירו אותה, ואותה שעה ממש, שיסירו אותה, תזהיר הגאולה והתמורה, כאור שבעת הימים. שנים שעשיתי בבית הספר לא היה עוד האיש הזה מנהלו, זקן היה ודרש ברופאים. אבל זכרו שמור היה בחמימות הרבה, ושמו נזכר היה באנחת געגועים. פגמים, שנמצאו בבית הספר, בסדריו, במוריו, ביחוד במנהלו החדש, היו מעלים וחוזרים ומעלים אותה אנחה: אח, בימי פסח המכונה דוקטור ליאופולד הרצל, לא נודעו צרות כאלה.

דוקטור הרצל הוא שגילה, במיוחד את מורי הדת החביבים שלנו. כינוי חביבים שאמרתי לפנים משורת־הדין אמרתי. שאם לדין, לא הכל חביבים היו, והמדייק במידת האמת חייב להודות ולומר: מחציתם היו חביבים, מחציתם לא היו חביבים. והחביבים שניים ושאינם חביבים שניים. שפע של חיבה ירד על מר נחום אוקסר, שמנמן היה ולא בלבד גופו ופניו ומשקפיו ומגבעתו, אלא אפילו הליכתו ודיבורו עגלגלים היו. לא די שלבו הטוב גרם לו, שלא יהא מקפיד על קלקולים, שתלמידיו מקלקלים, אפילו בשעת דיבורו, באה שמנונית־גופו והטילה בו מידת מתינות, בא קוצר־ראיה והטיל בו מידת־התעלמות. שעה שהיה אומר שיעורו יכולת, דרך־חירות גמורה, לשחק עם שכנך משחק הנקרא שבצ׳יק, שדיוקו: סנדלר קטן, אך עניינו, מישחק הריבועים. אולם באמת צריך היה מנה של טמטום לשחק משחק הנקרא שבצ׳יק, כלומר, מישחק הריבועים, שעה שהוא היה אומר שיעורו. בעל אגדה היה ודבריו כשמן הטוב, והלב נמשך להם, כדרך שהוא נמשך אל האגסים של יידל קפראַל או למיני מתיקה של אמו, מאלי מן המרתף. פליאָה היא, שעם כל מתינותו היתה בו זריזות ליפטר מלימוד־המקרא ותרגומו, ולמצוא בכל פסוק יתד לתלות בה אגדה. גם דיבורו היה גרמנית, אולם לא בלבד חיתוך הדיבור היה יידיש, אלא שהיה מגניב ברוחב חיוך ובהנאה גלויה, אימרות־יידיש גרעיניות ובשומות־טעם. לצערי, לא זכיתי להתענג בתענוגיו דרך־קבע. רק בשעות חסד מיוחדות, כגון שאיזה מן המורים חלה את חליו, היה מר אוקסר מלמדנו במקום. בשעות כאלה היה בן חורין ממש ושיעורו נעשה תשבץ נפלא של דברי אגדה ודרוש וסתם מהתלות וחידודים. וזאת לזכור, כי מר אוקסר, הטוב שבידידי הרב דוקטור פרוסט, היה אבי בית היתומים בעירנו, ושם מדורו, והוא אהוב על היתומים, כאביהם ממש ונאמן להם עד אחריתו, כשקצין נאצי ירה לתוך פיו והמיתו.

דרך קבע לימדני כמר עוזר קניג. גבה קומה, שכל הקוים שבו מחודדים, זקנו ממוצע וחד, אצבעותיו ארוכות וחדות, דיבורו קצר וחד, היה מן המחמירים. ידע גם מידת־כעס מה היא, ועתים נעזר בשיטת־הוראה נודעת היא שיטת המכות. לא, חלילה, מקל חובט באחוריים, אלא סרגל משתרבב ויורד על כף היד, שעורה מתוח, מתוך שהאצבעות משוכות כלפי מטה. אף הוא ידע לעשות שיעורו כענין, שאפילו אינו מחמם ביותר את הלב, הוא מהנה ביותר את הדעת. קופסת הבשמים שלו היו כללי הדקדוק, ובאמת ידע להטעימם בפינו כראשי בשמים. הדקדוק נראה כתוכנית מחושבת בחכמה עליונה, שעל פיה נבנה בית־הלשון כאוצר־כל־חמדה. כינוי של גנאי היה כנגרר אחריו; וראוי לדעת, שלא התלמידים אלא התלמידות זיכו אותו באותו כינוי. והכינוי היה ארוך במקצת ונאמר דרוך־זמר כמין פזמון: מלך – קעניג, עוזר – העלפער, קעניג בעלפער. ועל שום מה התלמידות ולא התלמידים, שלימודם של התלמידים היה חומש בתרגום אשכנזי, ולימודן של התלמידות היה סידור תפילה בתרגום אשכנזי, נמצא שהן ולא הם הגיעו לתרגום אשכנזי של מלך עוזר ומושיע ומגן, וממילא נתעוררו הן ולא הם על הצירוף הזה.

מסורת מיוחדה שבידי מורה־הדת בעירנו היתה בידי מר קניג. היינו, כקודמו, ר׳ ירמיה מוזין, היה גם הוא מטריח הרבה את הנוצה ומחבר חיבורים, אם גם בקיאותו ופירסומו היו פחותים משל קודמו. קודמו ידו היתה רב לו בכל מיני כתיבה נמלצת, ביחוד בעיוני־דקדוק, שידידו ר׳ ברוך ורבר, ולאחר פטירתו של זה בנו, יעקב ורבר, היה מפרסמם בדפי שבועונם, שהיה מופיע שבוע בשם ״עברי אנכי״ ושבוע בשם ״העברי״, ואילו מר קניג לא היו לו ידידים כאלה בעירו, וצריך היה להביא למרחק לחמו, והדור לא דור קודמו הוא, לא דורם של המשוררים יעקב צבי שפערלינג ואהרון דארנצווייג ודומיהם, אלא של חדשים מקרוב באו, שאפילו שמותיהם אמירתם קשה, כגון, טש־ע־ר־ני־כאוו־סקי, וכדומה, ומליצות יקרות ששולחים עתה למכתבי עת נידונים בגניזה, והעורכים או שאינם משיבים כלל, או שהם משיבים בלשון שהיא יבשה כערבה חבוטה, ולא נועם־מליצה בה ולא חמודות־אמרים בה. מזל הוא, כי בדור יתום זה נשאר עוד לפליטה קטנה כתב־העת ״המצפה״ ור׳ שמעון מנחם לאזר, עורכו, שלא נתקלקל עדיין כולו, ומדי פעם בפעם הוא כונס איזה מאמר על בתולה שנחנקה מעשן הטשולינט וכדומה, אלא שהוא מקצץ בתחתונים, כלומר, מוחק את מוסר־ההשכל שבסופו של המאמר, לאמור: זאת המכשלה אשר תפיל חללים וכו' לא ידעו דרך ישכון האור הוא כוח העלעקטריציטעט וכו'. פורענות, שירדה על קהילת קישיניב, עוררה את רוח השירה, לא בלבד בדיעזען העררן ביאליק, אלא גם במורי, כמו עוזר קניג, שישב וחיבר שיר גדול, ספר איכה, על קישיניב וחורבנה וגם פירסמה ברבים. ודאי לא אומר לעשות הקבלה בין משא נימירוב ובין אותה מגילה, אך דומה שאף על פי שאותה מגילה לא יצאה מגדר של שילובי מליצה, אחטא אם אומר, כי מר קניג לא היה בו מרוח־שירה ולא כלום. אף הוא קרבן, כרוב קרבנות־הדור, שרוח שירה שבהם נחנקה בכלים הנושבים. ודומה אם רוח־שירה שבו לא מצאה תיקונה בכתיבתו מצאתו באוירה שהשרה בביתו, שלא בכדי היתה בתו, מרת רוז׳ה, מורה אף היא, מצוינת בכוח־נגינתה ובנו, אייזיק קניג, כותב דברי־שירה בשפה המדוברת ומפרסמם ברבים ובתו הצעירה, מרת דורה, חוקרת קורות היהודים בימי השואה ואחריתה בירושלים.

תלמוד־הדת בבית־הספר שבעירנו עיקרו היה בתרגום האשכנזי של החומש, שהיה נלמד כסדרו ולא כסדר הפרשיות. אף על פי שענין זה ניתן לו שיעור של שעה בכל יום, מה שלא ניתן כמעט לשום לימוד אחר, היה מעשה־התרגום מתנהל בכבדות רבה, ובמשך השנה הראשונה לא יצאנו מגדר שלוש הפרשיות הראשונות. דרך התרגום לא היה שונה בעיקרו מן המקובל מדורי־דורות – לא משפטים־משפטים, אלא מלה־מלה, אף על פי שספר התרגום שבידי המורים, שמחברו היה, כמדומה, מר פוכס, היה בקו־הבינים של תרגום משפטים משפטים ותרגום מלה מלה. אותו מנהג לפי המקובל בא, כמובן, משום שהעיקר לא היה לימוד הלשון הגרמנית אלא לימוד הלשון העברית. אם התרגום נעשה טיפה־טיפה בכל הכיתות, הרי בכיתה של מר קניג זחל כצב ממש. כשם שמר אוקסר שמח ככל שניתן לו לגלגל בסיפורי מעשיות, כך שמח מר קניג ככל שניתן לו לדקדק את דקדוקיו. וכוחו בזה היה יפה להפליא, אם גם לא פליאה היא, שהרי החומש הוא כאוצר בלום של קושיות למיני דגשים ותנועות ופסקי־טעמים וצורות ותמונות, שלכאורה, בהשקפה ראשונה ולמראית עין, אינן כדין, אולם בעיון ואיזון וחיקור הן כדין, הנוקב הרי הרים.

עם־זאת לא היה אותו לימוד חביב עלינו, ואף נהגנו בו מעט מן הזלזול, ואילולא היינו מתיראים, לא היינו בושים לנהוג מידה של שנאה. שכן הדרך הזה הטיל סכסוך ומבוכה בנפשנו ובלבול ועירבוב בסדרי־הלימודים שלנו. כשבאנו לבית־הספר, היו לפני כולנו ברובנו כמה שנות לימוד בחדרים; ידענו כולנו, או כמעט כולנו, עד רביעי או חמישי, את הפרשיות של כל השנה כולה, ועד שני או שלישי פירוש רש״י, וקצתנו ידעו גם בבא או שתי בבות, וכאן נעשינו כאותו גלגל, שעלה במרומי־הר, ומשהגיע לפסגתו, נשלחה בו יד מרשעת, לדרדרו לשפלתו כקודם. לא בליעה גדולה של כמה וכמה פרשיות שבסידרה בבת אחת, בהתלהבות וברננה, בשילוב פירורי מדרש ובתיבול רש״י, אלא לעיסה מתונה־מתונה של מעלי־גירה, שכל סעודתם כזית, חמשה או ששה פסוקים, כפת־קיבר בלא מלח ובלא מריחה ובלא ליפות, והתוספת שנוספה לה – קני קש יבשים של כללי־הדקדוק. חומש זה, שהורגלנו שנים ראותו כשדה־עלילות ורחשי־חיים וגונים מאליפים המחמידים את הלב ומפרנסים את ההזיה ומשקים את הנפש ממיבחר־היינות, נעשה פתאום כשלולית קטנה ועבשה של מים עומדים. כאילו לא חומש אחד הוא אלא שני חומשים הם הצהובים זה לזה, כאויבים בנפש. אפילו ספר־החומש, שלמדנו מתוכו בחדר, לא היה כספר החומש שלמדנו מתוכו בבית־הספר. לאמתו של דבר הוא הוא החומש. לכל פרטיו ודקדוקיו. כנתינתו בהר סיני, ואף על פי כן, כשראינו בחדר את הספר רחב השוליים, כשאותיות המקרא הגדולות, המחייכות מתוך הנייר האפור־צהוב בני־לויה להן, כגון רש״י מלמטה ואונקולוס משמאל, ותולדות אהרון מימין, ולצדדיו שפתי חכמים, ובעמוד שכנגד יונתן בן עוזיאל והירושלמי, ומאיזורם ולמטה אור החיים וכלי יקר, ידענו חומש הוא, כבעל בעמיו שמלבושו מיופה וזקנו מהודר, והוא יוצא לבית־כנסתו, ולא בבדידות הוא יוצא, אלא כנופיה של מלווים כרוכה לו מבני־משפחתו ומקרוביו ומרוב־מכבדיו ומוקיריו, ודיבורם וזמרתם ממלאים חללה של עיר ומבשמים אוירה, וכל רואיהם נהנים ושמחים; אולם כשראינו בבית־הספר את הספר צר־השוליים, כשאותיות־המקרא הגדולות זועפות מתוך הנייר המבהיק בלבנוניתו, והן ללא בני־לויה, אלא בודדות ובדודות, ידענו חומש הוא כנער יתום, שנתעה ביום סגריר בעיר של ערלי־לב, שבתיהם ערלים כלבותיהם, והוא מביט בשערים הסגורים, בדלתות הנעולות, בתריסים המוגפים, ולבו כעירוב של צער וכעס. זו אף זו: חומש שבחדר היה נקנה מידי מוכר ספרים נע ונד, שמעותיו מועטות אך חכמתו ויראתו מרובות, ואילו חומש שבבית הספר היה נקנה מידי כורך ספרים, מר קהת בוכבינדר, שמעותיו מרובות וחכמתו ויראתו מועטות. חומש שבחדר, שהיה לו היקף ונפח, היה נקנה בדיבורים ארוכים, מוכרו יושב באמצע החדר על שרפרף, ושקו מוטל לפניו, ואבא מעיין לכאן ולכאן ואמא מגשת מאכל ומשקה, ומוכר הספרים אוכל ושותה, ונשאר ללינת לילה, ומהנה את הבית בשיחת חולין של תלמידי חכמים, ואילו החומש של בית־הספר, קונטרס כגרוגרת דר׳ צדוק, מונח כערימה על מרצפת הרחוב, הנקרא מחה׳שע גאס, על שם הארמנים הנקראים מחה’ים מלשון מחה אמחה זכר עמלק, מול בית־הספר, והתינוקות עצמם קונים אותו, כדרך שאר תשמישי לימוד כעפרונות וכמחקים, שקנייתם חטופה ומחירם מסוים. בבית־סבתה, מרת פייגה, למדתי, שחומש של בית־ספר מותר לנהוג בו מנהג־חול – שסבתה כמה וכמה נכדים היו לה, שהלכו לבית הספר וכשסיימו לימודם היו ספריהם מונחים באוצר הספרים הגדול שבארונותיה, ולא היפלתה את קונטיסי־החומש האלה משאר ספרי לימוד בשפת לועז, ונזהרה מלהעמידם בכלל ספרי קודש וספרי יראים, אלא כנסתם בשורות הספרים, שעמדו על גבי הארונות, שעיקרם מהדורה ישנה ביותר של אנציקלופדיה ריאלית, ספרים ללימוד הבוכהלטריה ורוב רומנים של הוצאת קירשנר ואנגלהורן שדודתנו, מרת יטקא, התפרנסה על השאלתם. כל הטענות של הדוד איזאק לא הועילו להחזיר להם לקונטרסי־החומש, את קדושתם – כיון שהלימוד בהם היה בגילוי ראש ובלשון אשכנז, ועמודים הרבה נרשמו בהם באותיות לעז זערערות תרגומי־המלים הקשות, נעשו חולין גמורים בעיניה.

מר קניג, אף על פי שנסמך, או חייב היה ליסמך, על התרגום של אותו פוכס, נעזר, כנראה, בתרגומים קדומים ממנו. רוב מלים לא היו מחוורות לנו ואילולא ידענו פירושו של מקרא מן החדר, הרי התרגום האשכנזי, יותר משהיה בו כדי להרחיב את יריעת־ההבנה, היה בו כדי לצמצמה צמצום אחר צמצום. עתים ראה מורנו לבור לעצמו מלים אשכנזיות מוקשות ועתיקות, שאפילו אבותינו, המורגלים ביותר באשכנזית, היו מגמגמים בהן. ואני תוספת־קושי נצטרפה לי משום תכונה שבי לפרש את שאינו מובן לי, לפי צד שווה שבצלצול במה שמובן לי. וכשם שנהגתי בבית, נהגתי בבית הספר. זכורני פעם ראשונה ששמעתי את דיבור־הגנאי; וואס אין דער קאַרט דאס איז אין אים, לא הבנתי אותו כמשמעו, כלומר, שפירושו: אדם שיש בו מן הקלקול שבמשחק־קלפים, אלא מלה קארט נתפרשה לי לא כקלף, אלא כהוראתה האחרת ־ ככלי שנשאבים בו מים. אותו כלי־שתיה שבביתנו גדול היה ועשוי נחושת עמומה. נטלתי לו הרבה פעמים והסתכלתי בתוכו לראות, מה יש בו שהוא סמל לגנות ולזלזול. ומאחר שאותו דיבור־הגנאי נתלה בסוחר־צבעים, ביקשתי את הצד השווה שבינו ובין אותו כלי הנחושת והעליתי חרס בידי. וכן זכורני פעם ראשונה, ששמעתי את מימרת התוכחה: איר מעגט אייך שעמען אין אייער ווייטן האלדז אריין, כלומר: ראוי שתתבייש עד עומק גרונך; והמעשה שהיה כך היה: אבא עמד בטליתו ותפיליו ליד החלון, ובחצר עמדה בעלת הבית, שהיתה אלמנה צייקנית, וכיבדה אותו בכל מיני חירופים. אבא לא השיב דבר, ורק לאחר שסיים תפילתו וקיפל טליתו, אמר דרך גערה: טפו, איר מעגט אייך שעמען אין אייער ווייטן האלדז אריין. בלילי שבתות הייתי נכנס אצל בעלת הבית, שצעירי בניה היו חברי, והיא היתה יושבת עייפה הרבה, וככל שהיתה פוערת פיה לפיהוקיה המרובים, אימצתי כל כוח ראייתי לראות, מה יש בגרונה, שהוא בושה וחרפה לה, ואף עתה העליתי חרס בידי. וכך בבית הספר נזדמנה לי מלה שנדרשה בידי כחומר – המלה שבמקרא: בגללך תירגמה מר קניג: דיינעטוויללען, ואני שמעתיה כלשון: דיינע תפילין, כלומר, התפילין שלך, ומאחר שמלה זו נאמרה בשרה אמנו ובלבן הארמי, היה לי הענין כפליאה גדולה, שאפילו אם אומר, שמצות תפילין נהגה לפני פרשת קדש לי כל בכור, מה ענינה לשרה, שהיתה אשה וללבן שהיה עובד־תרפים.

אך מה חיבוטים אלה כנגד החיבוטים, שנצמחו לנו מלימוד הדת עצמה. כי בשתי הכיתות האחרונות נוסף, פעמיים בשבוע, לימוד, שהיה כולו בחינת סתרי־תורה. למדנו בעל פה מחזור גדול של שאלות ותשובות, הערוכות באשכנזית נמלצת וחגיגית, וכשם שלא הבנו את השאלות, כך לא הבנו את התשובות, אך אמרנו אלו ואלו בשטף, בנעימה שהיא כדיקלום וזימרה וברוב פתוס. קטיכיזמוס זה, אין אני יודע מקורו, אולם לפי שמר קניג היה קוראו מתוך הכתב, משערני, שנוסחו לא נמצא בדפוס, ודומה כי מנסחו היה דוקטור ליאופולד הרצל, שהסתייע בניסוחים קודמים, ששרשיהם נעוצים ודאי בספריו של הירץ הומברג. פיסקה ראשונה של דשדוש זה זכורה לי בשלימותה: וואס לעהרט אונז אונזערע רעליגיאַן, אונזערע רעליגיאן לעהרט אונז, גאָטט ערקעננען, איהן פערעהרען אונד די פפליכטען געגען די נעבענמענשען; איין מענש, דער גאַטט ערקעננט אונד איהן פערעהרט, איזט רעליגיעז אַדער פראַמם; איין מענש, דער זיינע פפליכטען געגען די נעבענמענשען ערפיללט, איזט הומאַן אדער מענשליך. ושיעורו: מה מלמדתנו דתנו; דתנו מלמדתנו להכיר את האלהים, לכבדו ואת חובותינו כלפי הבריות; אדם המכיר את האלהים ומכבדו, הוא דתי או ירא; אדם הממלא חובותיו כלפי הבריות הוא הומני או אנושי. ואף כאן נזדמנה לי שעת כושר לדרוש דרושו – במידות הטובות, שאותו דקלום מנה באיש המוסר וירא שמים. היתה גם המידה הנקראת קוישהייט, ומר קניג ביאר לנו כי בלשון הקודש היא נקראת צניעות, שפירושה סתרים ומחבואים, ולא נחה דעתו, עד שלא צירף השערתו, שהשורש הזה אח לו בצנא ובצנית שבתלמוד, שפירושם כלים שמסתירים בהם מה שמסתירים. ואני, שלא עלתה על דעתי, כשם שלא עלתה על דעתו, שלשון צנא וצנית כלשון סנסן או צנצנת, ודאות היתה בי, שמידת קוישהייט שורשה קויש, כלומר, סל, שגם הוא כלי שמסתירים בו מה שמסתירים.

מר קניג בעל־הרהורים היה, ודרך־הרהוריו בניענועי־ידים וקמיטת מצח, ועתים היה גם פולט הברה בלועה, שלא נודע פירושה. ציורים של בעלי חיים ומיני אילנות וצמחים שתלויים היו בקיר, היה מר קניג עומד עליהם ומשהה עינו שעה ארוכה ומהרהר הרהוריו, כאילו היו סתרי־תעלומות. ואנו, שעת הרהוריו, שליצנים הגדירו אותה על דרך ער פילאַזאַפירט איבער דער קאַטשקע. כלומר, הוא מתפלסף על הברווז, היתה לנו שעה של קורת רוח ושעשועים. אלא גדולה זהירות, שהיה מתנער פתאום, וכאותו נשר במעופפות היורד כהרף עין וטורף טרפו, כך גם הוא מקיפנו פתאום בשאלה, כשאנו בעצם ריתחת־ההתלהבות של תענוג־השעשוע. היו מרשיעים שאמרו, כי מעשה־הרהורו דרך־ערמה הוא לו, להביאנו לידי היסח־הדעת, שסופו מלקות. פעמים הרבה היינו לוקים מחמת היסח דעת כזה, אך אינו דומה עונש לעונש, כשם שאינו דומה סרחון לסרחון. לא הרי מישחק חילופי־כפתורים, כמישחק משלוח אגרות לפי אלפא־ביתא הפוכה. משלוח אגרות זה, שנתפסנו לו, היה ממונה עליו, כלומר התמנה עליו בעצמו, נער כחוש ורב תחבולות, יתום מאביו ויחיד לאמו, מתגנדר בקירבת־משפחה למר אוקסר, איציק ליבמאן שמו. ימים הרבה היתה פעולת־הדואר הזה כתיקנה, והיינו כותבים רוב מכתבים, שענינם היה כאוצר של ניבול־פה, ביחוד בדברים של צנעה שבינו לבינה, שגרמו לנו הנאה יתירה, בין היו מובנים ובין לא היו מובנים לנו. באגרות אלה היה ביחוד מטייל ברווחה זוג החמודות של טומטום ואנדרוגינוס, שלא ידענו מובנם אך עצם צלצולם נשמע לנו כגנות. נפל צרור אגרות בידי מר קניג, באו עלינו טירודים ועינויים של חקירה ודרישה וגביית־עדות, ואף שהיינו כחלמיש, נתגלתה להם האלפא־ביתא וסודה ונקראו המכתבים על לשונותיהם באסיפת המורים בקאנפערענצזאאל, כלומר: חדר המועצות, ובאו עלינו יסורים חדשים. ועיקר־צערנו שלא ידענו מה אלפא־ביתא נתקין ולא יתגלה קלוננו ברבים. המציא איציק דרך סבוכה – חילופי הברות, שכל הברה ניתנה שלא במקומה. אלא כשם שאלפא־ביתא ראשונה היתה שוה לכל נפש, כך אלפא־ביתא אחרונה לא היתה שוה לכל נפש, והצריכה מידה של בינה. נמצא שהדואר החדש שימושו נצטמצם בידי מעטים, ואותה מגרעת לא זו בלבד שהיא קיפוח ליסוד־הדימוקרטיה, שהיה מקודש לנו אף שלא ידענו שמו וענינו, אלא שהיא מורידה לתוך סכנה את עצם קיומו של מוסד־הדואר, שרוב התלמידים, שלא היו נזקקים לו, היו נוטרים לו איבה, ואין לך כאיבה להצמיח את גידולי־הרעל של הדילטוריה, אם בצורה קלה של לשון הרע, אם בצורה חמורה של דיבות. ובאמת, אם אלפא־ביתא ראשונה נתגלתה, כנראה, מתוך עקיפי־קושיות, שלא עמדנו על הערמומית שבהם, הרי אלפא־ביתא אחרונה נתגלתה דרך־הלשנה. לא ידענו בבירור מי המלשין, וליתר ודאות חבלנו בכל הנחשדים ואף הוספנו עליהם. צרור־המכתבים, שנתפס עתה, לא היה שוב כספר־מלים לניבול־פה, אלא דש ברמז ובמפורש במסכת אהבים בדויה שבין ראש־אפיטרופסי בית היתומים, המיוחס והעשיר כמר אלתר שפירא, לבין הגדולה שביתומות, שנעשתה מנהלת־משקו של בית היתומים וגאוותה על דודה־זקנה, משורר־העם ר׳ בנימין זאב אהרנקראנץ, המכונה וולוולה זבאראז׳ר. הזיה, שהיתה בנו ושהיתה מאוכלסת מיני מיתות משונות ויסורים, החיינו אותה וכנסנו אותה לתוך המסכת הזאת ויצא ראש אפיטרופסי בית היתומים שבעיר, בערך כראש־האזרחים בסדום או כשמש־הגיהנם. על מה ראינו לפרש כך את השמועות שפרחו בעיר על הרומן הנסתר שבין אותו זקן ובין הגדולה שבין היתומות, ודאי לא יכולנו ולא ראינו לברר לעצמנו, וענין הוא לתורת הנפש; ודיי שאעיד, שמה שקראתי בתיאורים על מעשי־סדיזם משונים, הזכיר מה מעושר־ההזיה הפרועה של כותבי־המכתבים ההם, בהם נראה ראש אפוטרופסי בית היתומים, ששארו היה רב העיר המנוח, ר׳ איצקל חיות, כדמות שנזדווגו בה טבח וארכיליסטיס, ובידו כל הסכינים והחלפים והקופיצים שבעולם לייסר את היתומה האומללה. לא אוכל לדעת, מה דיבורים נפלו באסיפת המורים, אך ודאי הוא לי, שהיו בהולים ומבוהלים, פניהם מחווירים ומאדימים חליפות, והם מכעכעים ואומרים דברים של מה בכך, להוציא את האסיפה משתיקת־מבוכתה ולהפיס את יופיטר הרועם בזעפו, הוא מנהלם עבות־השפם מר פיליפ אשכנזי. והוא יופיטר הרועם בעצמו, בא לכיתתנו ודיבר דברים רמים וארוכים מאוד, שלא הבינונו מהם אלא את האיומים שבהם. ודאי היו אלה דברי־מוסר נעלים ונשגבים, ואפשר שהצטערנו שלא ירדנו לעומקם, אך לא ראינו בהם ממש, כדרך שראינו באיומים, אם גם אלה לא הטילו עלינו אימתם, שאפילו בבינת נערים ידענו, כי לא יצא הקצף על הכיתה כולה. אולם מר קניג מצא דרך להיפרע ממנו, שיום־יום, לפני שפתח שיעורו היה מכבד בסרגלו אחד התלמידים, שמא לפי אלפא־ביתא נסתרת שלו, ואומר: על שעבר ועל שעתיד לבוא, רצית להיות פאַטשטיליאָן, כלומר: שליח־אגרות, ספוג.

ובעצם ימי־הרוּגזה האלה של מר קניג נתכּפל רוגזו עלי. אותם הימים נתגלה בעולם שחוק חדש, המשעשע את הנפש ומבדח את הדעת – בחלוני־הראווה של החנויות למכשירי כתיבה וצעצועים עמדה צורה קטנה של חומר מין ננס היושב בכפיפת־ברך, מכנסיו משולשלים ממתניו ולמטה, ואחוריו מגולים. ננס זה היו תוחבים לפי הטבעת שלו, צינורה דקה ומציתים אותה והיתה מתבערת כשלשלת של צואה המתפתלה והולכת. צורה זו, שנזדרזתי לקנותה לי לשעשועים, הבאתי אותה לבית־הספר, ושעה שמר קניג נתון היה להרהוריו, עסקנו, אני ושכני־לספסל, בהצתת־הצינורה שבפי טבעתו של הננס. כבר התחילה אותה השלשלת בפיתוליה, ואני ושכני שומעים את שמותינו נקראים בקול של רוגזה איומה. הנקרא בשם, חובתו שיהא ממשיך מיד תרגום־המקרא, שהפסיקו קודמו, אך אנו, שעסוקים היינו באותו ננס המשכנו בתרגום שלא במקומו, וידינו נתונות מתחת לספסל ואוחזות בננס העושה צרכיו. אפשר שעמידתנו זו החשידתנו ביותר, אך אפשר שהחשד נמשך עלינו מתחילה, בין משום שראשינו כפופים היו ועינינו שמוטות כלפי מטה, ובין משום שנשמע משהו מדליקת־הגפרור – מר קניג שלח בחפזה טרופה את ידו מתחת לספסל, הוציא מידינו את הננס, והגביהו כלפי מעלה, וקודם שהיה בידו לעמוד על טיבו של השלל הזה, כבר ראתה הכיתה כולה את הצורה ואת העיגולים, המשתרבבים ויורדים מאחוריה המגולים, ופרצה בצחוק גדול. בהלתו של מר קניג גדולה היתה מבהלתנו; דומה כאילו הוא עצמו נתפס, בפוזה של אותו ננס, לעיני הרבים; ובשאלתו הנבעתת היה מן הצעקה של מי שהכישו נחש. השאלה חזרה על עצמה רדופה ושוצפת: וואַס זאַל דאַס אייגענטליך בּעדייטען, כלומר: מה, בעצם, פירוש הדבר הזה. ואני, מחוּלחל ומסוכסך, עניתי בקושי, אך בבהירות, היא הבהירות המתלווית, לפעמים, כהפתעה נוראה, למבוכה: איין קאַקמענטשעלי. ועתה, משעניתי כך, מה אתאר תחילה – האם את הפחד הגדול, שהפילו עלי דברי־עצמי: האם את עיניו של מר קניג שעמד כאובד־חושים; האם את הוללות־הצחוק שבכיתה; האם את העולם שחשך עלי, בהטעים הסרגל לכפי את טעמו, שהיה אותו יום מר מכל מר.

לא, לא אתאר כלום, אלא אכבוש עיני מעם מר קניג ואסיח דעתי ממנו. וכדי להסיחו באמת, אעלה לפני דמותו של הפחות שבמורי־דת, מר יצחק שקולניק, שהיה שונה במנהגו משאר המורים. מר שקולניק לא היתה בו אותה נעימה של בטלנות שבחבריו, שלא כעברם עברו. לא מילידי ארצנו היה, אלא מפליטי רוסיה, ואף שישב כשני דור בעירנו, שימש בהוראה בה, כאילו אזרח־אויסטריה מלידה, שמר על ייחודו – גם בדיבורו, שכל כוח ההסתגלות לא עמד בו להגות את הגרמנית והפולנית שלא כדרך זר; גם במלבושו וביחוד במצנפת־החורף שלו, שלא היתה כמצנפת החורף בעירנו. על שום מה נתחבבה עליו, משיירי מולדתו, אותה מצנפת, לא אוכל לבאֵר, אך לא היה יחיד לחיבה זו. הרבה מבני רוסיה, שאפילו חיתוך־דיבורם נעשה כחיתוך־דיבור שלנו, ואפילו כבר שכחו, בספרם מה על רוסיה, להוסיף את המלה: אצלנו – משנראו פתותי־שלג הראשונים, מיד עלתה על ראשם אותה המצנפת. ואף שהמצנפת אינה אלא כלי אחד בכלי־הלבושים של אדם, כוחה ורישומה ניכרים ביותר. אותה מצנפת עשתה כעין עיגול עצמיי סביבה, כעין חלל קטן של מרחק, של זרוּת. דומה היה ככיפה של בית־יראה פראַבוסלבי, שנתעתה ונתקעה לעיר, שמרובים בה המיגדלים של בתי־יראה קתוליים. ואף בדרכים אחרים נבדל מר שקולניק מחבריו – הם היו נוטים לעיוני דקדוק או למדרשי אגדה, והוא היה נוטה לנתיב השירה. גם הנטייה הזאת הבליטה עצמה בדרכו ולבושו – שערו היה יורד תלתלים גדולים לערפו, ועניבת צוארו לא היתה כאותה ששיעורה צר והיא עשויה פסים, אלא קוקאַרדה כדמות שתי כנפי פרפרים גדולות, וסרח שלה לא נתקע לתוך החזיה אלא ריפרף מחוצה לה. לימודו בדת לא היה נופל, בשיטה ובהרצאה, מלימוד חבריו, אף על פי כן לא נחשב כלימוד. וכל כך למה, משום שטיפח ליד אומנותו כמורה־דת גם אומנות אחרת, היא אומנות של לימוד־זמרה. קולו היה צלול ונאה, ניגונו בחליל יפה ונעים, וכל עצמו כפרק־שירה. כוחו לייחד את עצמו כפרק שירה בתוך הפרוזה האפורה ניכר היה גם במראה־ביתו. מדורו תקוע היה בתוך אותו שתי וערב של הסימטאות, שמאחורי בית הכנסת הגדול, שהבתים שבו אינם מהודרים, לא בנוי ולא בסדרים, ולכלוכם מרובה מנקיונם. בתוך התצבורת הזאת, ממול ביתו של דודי זקני, ר' שלום שו״ב, בולט היה ביתו של מר שקולניק, נאֵה ומתוקן, צבע גגו וצבע גדרו, עין הזגוגיות וערוגות הגינה מצחקים כנגד העוברים ושבים, במנגינה נאה, שנתעתה לעולם לא לה.

קפדנותו היתירה לא היתה בעיקרה כביטוי־טבעו, אלא כהכרזה מצועפת על שאינו יכול לעמוד בפני חלל־האויר, שמלבד שאין בו מריח מולדתו, עיר חוטין, אין בו גם מריח של מידה נכונה. קפדנות זו עמדה לו, שכל שנות־ישיבתו בעיר לא טירדו את המחיצה שבינו ובינה. אף אשתו מוצאה מעבר הגבול היה, אלא כעין תעודת־אזרחות גדולה כרוכה בעקבה. היתה מצאצאי קאַנטוניסטים – מעשה בשני נערים שנמלטו מגזירת־חטיפה וחוטפים, הלבישו עצמם בגדי גויים קטנים, הרכיבו על כתפם משור וקרדום, ועברו ביער־הגבול, כאילו כורתי־אילנות הם. נתפסו לז׳נדרם מעבר־לגבול, שאל: מי אתם, השיבו: האָלצזעגערס, כלומר, חוטבי עצים. שמע תשובתם אמר: לכו לדרככם. באו הנערים לעירנו והשתקעו בה, הניחו את שמות־המשפחה שלהם ובחרו שמות משפחה אחרים, כדרכם של רבים מבני עירנו, נכדים של פליטי־החטיפה, ששמות אמיתיים שלהם נשכחו ושמות־משפחה בדויים שלהם נתקיימו. אמרו שני הנערים: אף על פי שאין אנו קרובים ושמות משפחה שלנו שונים, ראוי שנבחר לנו חניכה אחת, שהצלתנו היתה בשעה אחת. בדקו ומצאו, שאין שם נאה מן המלה שהצילתם, היא המלה הולצזגר, ומכאן שתי משפחות הולצזגר שבעירנו, שצאצאיהן נתפזרו בעולם כולו, אם בשם הולצזגר או גולצזגר, מהם גם בארץ ישראל. המתייחס על החטופים היה במכובד ממילא, כשם שמכובדים בני אדם שנעשה להם נס, לא כל שכן נס כזה כהצלה משמד. משהו מחוט־היחוס הזה נמשך גם על שקולניק, אף שלא הוא אלא אשתו נכדה של קאַנטוניסט, אלא אם שאר צאצאי החטופים שבעיר בתיהם נבלעו בכלל־צבעה, ביתו עמד בגבורה בייחוד־צבעו, וכשם שמצנפתו עשתה כעין חלל קטן של מרחק מסביבו, כך גם עניבתו וביתו עשו כעין חלל קטן של מרחק סביבם וקפדנותו כמרחיבה את החלל ומעמיקתו.

שמו בפי התלמידים היה, על שם תלתליו הגדולים: שייטעלע כלומר: פיאה נכרית קטנה, ולא היה אהוב עליהם. אף אני היו לי ידים לכעוס לו ושלא להגות לו חיבה יתירה. מכות, שהיה מכבד בהן את שאינם נשמעים לקפדנותו, מכות נאמנות היו, ועדנת־השירה שהיתה בדיבורו וזמרתו נתעלמה מתוכן לחלוטין. ראיתיו פעמים הרבה בכעסו, שהיה מן הדברים שבכל יום אך בשלי עלה למידת־כעס, שאין גדוּשה ממנה. דורש היה מתלמידיו, שילמדו קודם בעל פה את נוסח־השירים, שהוא עתיד ללמד מנגינתם. לא שלא הבין הדבר הידוע שאין לך דרך נוחה וקלה יותר ללמוד שיר, כבשעה שאתה לומדו תוך כדי לימוד מנגינתו, אלא שלא יכול היה לראות בתלמידים הלומדים את הזימרה, ועיניהם נתונות בספר. לא יכול היה לטעום תענוג־המנגינה, אלא כשעיני כל הכיתה היו תלויות בפתחי־פיו ופי חלילו. ואני עצלות היתה בי, ללמוד בעל פה מה שאלמד בקלות בזימרה, ושעה ראשונה של לימוד מנגינה הייתי בודה מלבי איזו הברות ושר ומבליע אותן בקצב הריתמי המתאים, בתוך קולותיהם של הכיתה. ימים הרבה פעל הפאַטנט שלי כתיקנו, אך תיקון תיקון וסכנת קילקולו. פעם אחת עמדנו ללמוד שיר, שענינו מעשה בציפור הנקראת פשעפּיוּרעטשקאַ, כלומר אפרוח של שליו, ובשיר הזה קצר־השורות ניתנו שתי מלים, פעם אחת כששם־הפועל קודם לשם־העצם ופעם אחת, כששם־העצם קודם לשם־הפועל, ואני, לפי האימפורוביזציה שלי, צירפתי קולי בשאר הקולות, וכך יצאו לי אותם החילופים: עם פייפען די קיען, די קיען פייפען, כלומר: שורקות הפרות, הפרות שורקות. הפאַטנט שלי פעל כהלכתו, אלא שלא ידעתי, כי בסופו של השיר אין השמות מתחלפים, והרי כל הילדים כבר סגרו פיותיהם, ורק קולי מסתלסל ברוחב ובבטחה: די קיען פייפען, כלומר: הפרות שורקות. עוד קודם, שהיה בידי להבהל על המעשה האיום הזה, כבר נבהל עלי מר שקולניק בכעסים בוערים: מה פירוש הפרות שורקות, מי פרות, מה פרות, מי שריקות, מה שריקות; והעיקר, הגד לי מה פה, תלמוד תורה או בית ספר. כבר אמרתי לומר בבהילות: בית ספר, בית ספר – אבל דרכו של מר שקולניק, שלא היה יוצא ידי חובת כעסיו בכעסים בלבד, אלא היה מצרף לקולו, קול שקולניק, ידיו, ידי שקולניק, ומשצירף את ידיו, כאילו פרחתי לשעה קלה לעולם התוהו וכל מאמצי להזכיר לעצמי, מה ראיתי שם, מה שמעתי שם אינם עולים בידי. אין אני זכור אלא הרגשת־לסתותי הלוהטות ורוב עיגולים קטנים המהבהבים בחשכה שמסביבי.

ואף על פי שהחשכה הזאת של עולם התוהו לא נעמה לי ביותר, לא מנעתי עצמי, אחרי שנים, ממהדורה שניה של שימוש בפאַטנט שלי. אמנם, לא בבית הספר שבעירנו, אלא בטמפל בלבוב. האידיאל, שנקבע לי מילדותי היתה כהונה של קרייזראַבינער, כלומר רב הגליל – כך נקרא אצלנו משום מה רב נאור – ובדמיוני כבר ראיתי עצמי מגודל, עומד בהיכל של נאורים ודורש לפניהם. אך באמת לא השלים לבי לעצם־הענין של טמפל. כשם שהחומש, שלמדנו בבית הספר לא היה דומה כחומש שלמדנו בחדר, כך תפילה הנאמרת בטמפל, אפילו היא כתפילה הנאמרת בבית המדרש לכל אותיותיה ותגיה, אינה חשובה כתפילה. ואף שלא ראיתי קודם טמפל מימי, עשיתי לי כעין גזירה שוה – ממקום שהיה דומה כטמפל. הגימנסיה שלנו, היו בה בני שלוש דתות, כל אחת באה על סיפוקה על דרך, שהפולנים תפילתם לפני ראשית־השיעורים בפולנית, ובסימן אחד של צלב; הרותינים תפילתם ברותינית, ובשלושה סימנים של צלב; ואף דתנו אנו, דת משה, באה על קצת סיפוקה. תפילה שאמרנו לא אמרנו חלילה, בלשוננו, אלא בלשון הפולנים, כאילו היא הלשון, שבה ניתנו דיברות ראשונות ואחרונות, ונוסחה לא היה חלילה, כמטבע תפילות נודעות, אלא מעשה הרכבה של אדם אחד, יצחק פלאַנר שמו, שהיה כמדומה מורה בטארנופול, ושנטל לעצמו גדולה זו. רק בשיעור הדת עצמה חל שינוי בלשון־התפילה, ונקבע לה קטע מתוך תפילת אהבה רבה. אף ענין השבת היה לו צד של שמירה בגימנסיה שלנו – מלבד שהיינו פטורים ביום זה מחובת כתיבה היינו פטורים, כשלושת רבעי שעה, בראשית הלימודים, והיינו הולכים צמדים צמדים, והמורה הרב דוקטור פרוסט בראשנו, לתפילה קצרה. התפילה נערכה באולם של בית הספר לילדי־ישראל, שמה הרשמי היה: עקזאַרטע, אבל אנו קראנו לה בשם: פאַלבּאַן. מילת פאַלבּאן פירושה קפל שעושים בבגד שעל ידו שיעורו של האריג, אפילו הוא ארוך, נעשה קצר יותר. העושה תפילתו דילוגים דילוגים אומרים עליו, שהוא עושה פאַלבּאן, לפי שתפילתנו־מטעם היתה כולה פסיחות־פסיחות, והנדלג מרובה על הנאחז, נקראה כולה פאַלבּאַן. עיקרה של התפילה קצת פירורים משחרית, קריאת פרשיות ראשונות שבסידרה, הנותן תשועה למלכים, וטבורה של תפילת מוסף. אפילו התפילות, שנאמרו בשלימות, לא נחשבו לנו כתפילות, ולפני שהלכנו לגימנסיה היינו מתפללים, בבית וביחידות, כל תפילות השבת, לצאת ידי חובה; ואפילו תפילות־מטעם היו כתוספת שעשועים לנו. שאין תפילות אלו מגיעות לשמים, היה לנו כענין הנעלה מנדנוד של ספק. ומי החזן באותה תפילה של שעשועים – מר שקולניק, שניתן לו בזה לסלסל מעט בקולו, לפי נוסח שירי ציון של מר שלמה זלצר, החזן הגדול, ששימש בטמפל בוינה, וכעדות לנאו היה בימיו העז שבבעלי־הטנור באירופה כולה. אולם שבבית־הספר לילדי־ישראל ששימש תפילתנו־מטעם נעשה כבית המדרש לכל פרטיו שלושה ימים בשנה – שם עשו תפילתם קצת מורים, קצת פקידים, קצת משכילים שיוצאים חובתם לקונם בשלושה ימים אלה, ימים נוראים. ואף בימים אלה החזן יצחק שקולניק, המסלסל בקולו כדרך שהיה מסלסל בתפילות־מטעם, אלא שסילסולו עתה פחת בו משהו צד־השעשוע וניתן בו משהו מכובד־ראש. ואף בימים אלה לא נכנס, אמנם, אותו אולם לכלל בית מדרש ממש, אבל יצא מכלל בית שעשועים. זקני המתפללים שבו, אם משום אימת יום־המיתה אם משום טעמים אחרים, צמצמו באמת וברוב חריצות את כל שהחסירו בכל ימות השנה בשלושת הימים האלה. אחד ליצן אמר: דער רעליגיעזע אקוּמוּלאַטור דעס פ.ט. פובליקוּמס, כלומר: המצבר הדתי של כבוד הקהל. אפשר ומי שקבע טמפל־זוטא עלוב זה, ביקש לעשות כדרך הטמפל בטאַרנופּול, מיסודו של ר' יוסף פרל, ושבימינו כיהן בו רב מתרברב, טויבילס שמו, שלא נודע ככליל המעלות. הוא הרבינר, שמה שאני יודע על תחילת פרסומו הוא שביקש לרכוב על סוס גבוה מכפי כוחו ושיעורו, והציע עצמו כרב נאור של לבוב, וכדי להבריח את שאר המועמדים, בכללם חשובים ונודעים, שלח טלגרמה למי ששלח, שיפסול המועמדים על שאינם יודעים לשון הפולנים כהלכה, ומה שאני יודע על סוף פירסומו הוא, שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשנתגברה בנו התשוקה ללכת לארץ־ישראל, וחבורות בעירנו ובערים הסמוכות כבר התקינו עצמן לעליה, היה אותו רב מתרברב מסבב בערים, כובע פולנים בראשו, ובבית הכנסת הגדול היה דורש דרשה ארוכה, הרצופה רמזים כנגדנו וכנגד תשוקתנו לארץ ישראל ועליתנו אליה, ואנו שמענו תחילה דבריו בנימוס, אך כשנתגברו הרמזים ונעשו עקיצות תפלות, יצאנו בחבורה גדולה לפרוזדור של בית הכנסת, עמדנו בפתח ופתחנו במקהלה גדולה: נאַזשע דיר אַ גאנץ שווארץ יאר, א גאנץ שווארץ יאר, א גאנץ שוורץ יאר, כלומר: הא לך שנה שלימה ושחורה, שנה שלימה ושחורה, שנה שלימה ושחורה; ולא פסקה המקהלה, עד שירד בבושת פנים מעל הבימה. אך אפשר שאותו אולם־מטעם שבעירנו לא טארנופול היתה הדוגמה שלו, אלא בתי הספר בקצת ערים, כבתי הספר מיסודם של האַליאַנץ ושל הבאַרון הירש, שקבעו אולמי תפילה כאלה. תחילה, כשנוסדו מדורי־ארעי אלה, התעוררו החרדים עליהם ברוגזות ובמלחמות, ונודעת ביותר מלחמה כזאת בקולומיאה – כשמנהלי בית הספר עמדו וערכו לעצמם ולתלמידיהם תפילה סדורה, כנוסח הטמפלים במקה­לה ובחזן, ובדרשה כדרך מטיפים, עמד רב העיר, הקנאי הנודע ר׳ הלל ל״ש, והתגולל עליהם ועל מעשיהם בנידויים וקללות, הלא הוא הרב שנודע בשם האינקויזיטור הקולומיאי הגדול, שביקש לעלות לארץ ישראל, ולא הספיק, אך שלח חתנו, ר׳ עקיבא יוסף שלזינגר, והיה בה משומרי החומות וממחזיקי קנאותם, אך גם מן הנועזים בבעלי־חלום ציון ותקומתה.

אולם מלחמה זו היתה עד ארגיעה, ואפילו חרדים מופלגים הבינו, שתפילת שעשועים כזאת כוחה מועט והשפעתה מועטת ופירסומה מועט, והנלחם בה בקולי קולות, מסייע לפרסומה. לא היו אפילו לועגים לבתי־תפילה אלה, אף הלעג נראה בתשומת לב מיותרת בעיקרה. כללו של דבר – כך נראה לי זעיר־אנפין של טמפל, לפני שזכיתי לראות בעיני טמפל ממש. קשה לומר, שמה שנראה לי היה עלול להעלות בלבי אהדה יתירה למוסד זה, אך משראיתי כגזירה עתידי כקרייזראבינר, שיעשעתי עצמי בדמיוני, שסופי לובש איצטלה ומצנפת של רב נאור, עושה תפילתי כרב נאור, דורש דרשתי כרב נאור, אולם כל שבת, קודם שאני הולך לכהונתי כרב נאור, אני נכנס תחילה לבית מדרש, לבית מדרש ממש, ככל המוטב לקלויז של סטרליסק, ועושה תפילתי כהלכה, בחמימות, כדרך אבותי ואבות אבותי. חוששני, שמא אהא חשוב כמכזב אשר אומר, כי עוד בימים ההם נצנצה בי ראשית־הראייה של כפילות־מסלול, שנעשתה לי לימים כמסמר גדול, המחזק את יריעות־האוהל הדל של השקפתי בחיים ובעולם, אבל ודאי הוא לי, ששורת־הגיוני היתה בערך כך: מה בילדותי נגזר עלי להיות לומד בחומש כפליים, פעם אחת בחמימות של החדר ופעם אחת בצינה של בית־הספר והגימנסיה, והחמימות והצינה רחוקות זו מזו כל כך עד שהחומש האחד נראה לי כשני חומשים אויבים, כך עתידה גזירה זו להתמשך בשחרותי וזיקנתי, ואין מיפלט מנפש חצויה.

בימי המלחמה ראיתי לראשונה טמפל ממש, הוא היכל הנאורים שברובע היהודים, רובע ז׳ולקיב, בלבוב. כמה פעמים הייתי אני וידידי ושארי בעל חטוטרת, שמחה למשפחת אביגדור, המכונה אוסטרזצר, עומדים בפתחו ומבקשים ליכנס, ואנו נרתעים לאחורינו – עיני השמש הזועפות היו בנו והרתיעונו. אפשר שעיניו זעפו על חולי שבו, על פרנסה שאינה מצויה על בן או קרוב שנתגייס למלחמה, אבל אנו ודאי היה לנו, שאנו מרכז־התענינותו. שבת אחת נכנסנו והמראה, שנגלה לשני הנערים, מראה ענוג ביותר. לא, לא האולם הקטן והכהוי וקדושת הארעי שבפאלבאַן שבעירנו אלא רוחב־ידים נוי־כלים, הידור־מנורות, וחגיגיות ודממה. גם דמותו של הרב שישב לפני עמודו המוגבה, הרב דוקטור שמואל וולף גוטמאן, עיניו עמוקות וזקנו שחור כעורב, והוא אומר כולו כבוד – רישומו יפה היה. כאילו מאליה התחילה אצבעי ממשמשת בלחיי, אם לא בצבצה איזו התחלה של ספיח, אף שלפי שנותי הייתי עדין רחוק מכבוד של חתימת זקן. ברי היה לי – זקן כזה כזה, בדיוק, יעטור את לסתותי כשאזכה ואשמש בכהונה של הקרייזראַבּינר. ובכלל היה לי ענין הזקן השחור הזה ענין של נחמה גדולה – שמעתי על הרבנים הנאורים, שאין להם זקן והם באים, בשבתות ובמועדים, לטמפלים שלהם בכרכרות וכשהם יוצאים מתפילתם הם מענגים עצמם בפפירוסה של שבת, והרי לפני רב נאור, שאילו שמטת את המצנפת הגלחית מעל ראשו, וחבשת לו כיפה של חרדים, פניו כשל ראש ישיבה צעיר ממש. היה לי הזקן שלו כבית־אחיזה גדול, אף שידעתי שאינו כלל לכל רבנים הנאורים אלא למיעוטם ורובם גלוּחים הם, והלא ראיתי תמונת קודמו, הרב דוקטור יחזקאל קארו, וגלוח היה.

ואף על פי שראשית רישומו של הטמפל ממש היה לי כטעות נעימה – הנוי של ההיכל, שאינו כאותו טמפל־זוטא בעירנו, הזקן השחור והגדול של הרב, שאינו כרוח סיפורים ששמעתי על נאורים ודרך רבניהם – לא יכולנו, לא אני ולא חברי, לאנוס עצמנו מן הצחוק. כל עוד סילסל החזן, מר זייץ בסלסוליו ישבנו דוממים, אולם כשנשמעה לנו ראשונה המקהלה, ומעורבים בה קולות על גברים ונשים, והנעימה העבה של האורגן, כאילו נידגדגו כל נימי הצחוק שבנו. אודה, כי התרשמות ראשונה זו והגבה זו עליה באו עלי גם לימים, כששמעתי לראשונה אופירה – אך הורם המסך ונשמעה תרועת־המקהלה, לא יכולתי לכבוש עצמי מצחוק איום ואותה אופירה, ההולנדי המעופף לואַגנר, אין פתיחתה עלולה לצחוק. צחוקנו בטמפל לא הרגיש בו אדם, וישבנו כשידינו בכפינו, וקולנו המחלחל נבלע בקול הרעש של המקהלה והגורגן. אולם משהתחיל כעין דו־שיח בין הטנורים והאַלטים, היה הענין עלול לצד של סכנה. התגברנו על הצחוק מתוך שנסתייעתי פתאום בפאַטנט שלי מימי הילדות – ככל שנשמעו הטנורים צירפנו גם קולות שלנו. ומה היה הדוּ־השיח, עיקרו היה בחזרה חגיגית של המלה: אדוני, אדוני; ומה היו הקולות שלנו – חזרה חגיגית על שתי מלים: יעק׳לה יוס׳לי, יוס׳לי יעק׳לה, יעק׳לה יוס׳לי. תחילה נתמזגו קולותינו יפה בבליל־המקהלה המשוחחת, אולם לאחרונה נעשינו, שלא כרצוננו, יוצאי־דופן – כבר נשתתקה המקהלה ובדממה נישאת, כשריקה, צריחתנו הממושכה: יו־סי־לי. כרגע נעשינו כתל, שכל העינים תלויות בו, ואם רוב העינים היו עינים של תמיהה, הרי עיני השמש היו עינים של רציחה. מיד עמד עלינו ובקול גרוני, מועם, אך חד כפעייה, אמר בעירבוב של שלוש לשונות: וואַס בעדייטעט יוסילי, צאַ טאַ זנאַטשי, פאַסקוּדניאקעס פוּן אינטער דער שוּל, צאַ טוּ טאַרגאַביצאַ, פישפּלאַץ איזט היער, ווי זענט איר אין א קלויז, כלומר: מה פירוש יוסילי, מה פירוש, לכלכנים מאחורי בית הכנסת הגדול, מה כאן מיגרש השוק כאן, שוק הדגים כאן, היכן אתם, בקלויז אתם. והשמש, נמוך וזקן, ואינו דומה בשום שרטוט משרטוטי־פניו למורי מר שקולניק, אף על פי כן היה רישומו, ביחוד רישום קולו: הרי שקולניק.

ולא הייתי יוצא ידי חובה למר שקולניק, לנועם קולו, לנעימת חלילו, אילולא צירפתי את שהיה בשביל העיר לאחר המלחמה. יסורי המלחמה, העמידה על מפתן־הזיקנה, שערות הכסף שנשתזרו בתלתליו, נטלו עוקצי־הכעס שבו ושייריו, ואף הגבירו את השירה שבו. עוד הוסיף ללמד דת וזימרה בבית־הספר, אבל כחטיבה של עולם הבא קבע לעצמו את מסירותו לאגודת־הזימרה בעיר. בעבודתו זו, ששיקע בה כל עצמו, כאילו נתן שטר־שחרור לעצמו. שנים הרבה דחקה אותו אומנותו למיטת־סדום של שירים, כגון יעשיעניאַן, יעשיעניאַן או לוּדקו מויאַ לוּדקו, כלומר: בסתיו בסתיו, או סירה סירתי, ועתה מצא הוא, בן־העם, שישיבתו רוב ימיו בסימטה שמאחורי בית הכנסת, את תיקונו ברוב שירי עם, בתפילות הנאמרות בניגוני־עם ומסורתו, והיה כאילו נהר חסוּם־גלידים, שהגיח עם אביב מכלאו, והוא מהלך מימיו במרוצת־עזוז וחדוָה. עמדו על העיר ימים מרים – הרשוּת בגזירותיה הקפיאה את החיים של רוב אגודות, שממו אולמי הצעירים, רק הפעולה התמה של לימוד הזימרה היתה בגדר־המותר. בלילות, כשרחובות העיר דלים ושוממים, כשממת החיים ודלוּת החיים של העיר כולה, היה מהדהד בהם כאות מעודד, כרמז תקוה, קולו של המנצח, ולאחריו קולותיהם של המקהלה, קולות שירה, שקלוט בה עומק־צער של דורות ועומק תוחלתם. השירים והמנגינות שונים ורבים היו והוא מחללם תחילה בחלילו, וכולם כאילו עלתה מהם כמגינת־לוַאי חבוּיה מנגינת כיסופים וביטחה: עוד לא אבדה – – –

אלה, שהיה מדריכם באותם הלילות בזמרת־העידוד והנחמה, נמצאים עתה רובם ככולם בארצנו, בארץ העידוד והנחמה, אולם הוא עצמו מת בעירנו, בנכר, ולא היה בעולים. אך אם הוא לא בא לארצנו, ארץ שירתו, חלילו בא אליה והיה שמור בידי בני משפחתו נכדי הקנטוניסטים, הולצזגר, או גולצזגר, שעם עליתם שינו שמם והוא שם סבוראי, ועיקרם שלושת האחים שמואל סבוראי, מבוני עין חרוד, שמעון סבוראי מנאמני ההגנה, משה סבוראי מיסד בית הספר לפנקסות בתל אביב, וצאצאים להם כן ירבו, והם שומרי חלילו של דודם, הוא החליל שהמתיק צער ההויה של לילות עיר בגלויות.


 

דיוקנאותיו של מר פוגל

הקסרקט הישן בעירנו, שכבר בא זכרו בדברינו, ועודנו עתידים לדבר בו לגופו, סימטה קטנה היתה מאחוריו והיא שונה מכל חברותיה בעיר – לכאורה רחוב ככל הרחובות, אולם משום צמצום־רוחבה אין בה לא מידרכה מכאן ולא מידרכה מכאן, אלא אבני־המרצפת מתעגלות והולכות כמנהג הדרכים, הנועדות לכלי־רכב בלבד. אבל מה כלי־רכב אתה מוצא, שיוכל לעבור בסימטה זו, ומלכות הליליפוטים אינה אלא בסיפורי־מעשיות. שעל כן האבנים המרוצפות עגולות ותמימות, ועשבים עולים ביניהן. צדקה עשה ממציא האופניים לאותה סיממה, שאילולא עבר בה לפעמים אדם רכוב על אופניו, לא היתה יודעת טעמו של כלי־רכב מעולם. ולפי שאיני מרוכבי אופניים, אני מניח את הסימטה, ונותן עיני בבית הסמוך לה. באמת, איני רואה את הבית, שגדר גבוהה, העשויה ריבועים מעובים של חוטי־ברזל, מקיפתו מעבריה, ועצי מחט סמוכים הם לו כתריס של אפלולית. ימים, שהלכנו אל הגימנסיה, וממנה היינו מצמידים פנינו לגדר, עיננו האחת עצומה, ועיננו האחרת פקוחה, ומבקשת להבקיע את חשרת־הצל ולראות את שמאחוריו – גן נאה ונחמד, שערוגות־פרחיו סדורות עיגולים, ריבועים, משולשים, וכמה צורות אחרות, והפרחים צירופי־צירופים של גוונים משעשעים, ובמעברי־הערוגות שרפידת־עשב מעטרתן, מיני אילנות קטנים וגידולי־שיחים, אם לפרי ואם לנוי, ובמשעולים עומדות צורות של ננסים מגודלי־זקן, הנטועים בעמידתם ומחייכים. חיוכם אינו תמיהה – אפילו צורה של חומר, כשחמדת־גוונים כזו מסבבתה, אי אפשר לה שלא תחייך. וראיה לכך, כי ככל שנראה על המדרגות הרחבות של הבית היפה, המסותר מאחורי גדר הברזל שבידי אדם ומאחורי גדר הארנים שבידי שמים, הממונה על הגן וגידוליו, ניכר היה בפירוש, שחיוכם של אותם הננסים מתווספת לו עדנה יתירה. יכולתי להוסיף ולומר, שאותה עדנה נתלווה לה גם צחוק, שקול נעימתו נשמע לאזניים ממש, אבל חוששני, שאף על פי שהדבר ודאי, יאמרו עלי בדאי אתה.

בית, שהוא יפה וגנו יפה, ראוי לדבר קודם כל בבעליו, ואחר כך במשמשי־בעליו. בעליו, הוא ר׳ זיינוויל שפירא, שכבר הזכרנו אותו כמעבידו של אבי אמי חורגתי, הוא ר׳ אברמלי, אדם מסויים היה, מאמידי־העיר, וכמה שנים היתה הקהילה כפופה לו. עיקר עשירותו הניח לו אביו, ואולי הניח לו גם ממידותיו, אלא שהבן הסתיר עליהן. מספרים בו באביו, שהיה כילי ואמרו: כל האומר, כי מביתו יצא עני ואינו רעב, ראוי שיתמנה נשיא בעולם־השקר. כשנפטר לעולמו, שכר בנו כמה גדולי תורה, שיספידו אותו; בא לפניהם אחד קצב וגברתן, ואמר להם: תאמרו בהספדכם שבח בדוי, ראוי לכם שתזמנו למחר מספידים גם לעצמכם, אפילו ארקב כל ימי בבית־האסורים, איני מניחכם לכזב. יש אומרים, שהמספידים התפתלו בלשונם ולא אמרו דבר, שאפשר אפילו בדוחק לדורשו כשבח, ויש אומרים שהיה בהם אחד ליטאי, מאותם הנקראים ראש־צלם, שהתחכם ואמר בו שבח מפורש, כגון שעמד וטפח בידיו, כמילל ואומר: אומַר על הנפטר, שהיה אבי־יתומים ודיין־אלמנות וסומך־נופלים וזוקף־כפופים, כבר נאמרו שבחים אלה במי שאינו מת לעולמים והוא חי עולמים; אומר על הנפטר, שהיה מכניס־אורחים וצופה להם בדרכים, מושכם לביתו בדרכי־חיבובים, מאכילם ומשקם, כבר נאמרו שבחים אלה באברהם אבינו; אומַר על הנפטר, שהיה איש תם יושב־אהלים, כבר נאמרו השבחים האלה ביעקב אבינו; אומר על הנפטר, שהיה אומר, עד חצות־לילה, תהילות השם, ועם הנץ החמה היה מתגבר כארי ועוסק בליבוני הלכות, כבר נאמרו שבחים אלה בדוד המלך, מלך ישראל חי וקיים; אלא מה אומר בו, אומר בו שהיה, לא עלינו, אדם חלוש וידוע־חולי, ויצא מעולמו מדוכא ביסורים ואמרו חכמינו: יסורים ממרקים.

לא כדרך האב, שנתקשו המספידים למצוא לו שבח, היה דרך בנו, שטרח הרבה, שיוכל להשתבח ולא נשתבח. הכל ידעו, שאף על פי שידו פתוחה, אין לבו פתוח ואמרו: מטבע, שהוא נותן לעני, תעמיד עליו קיתון של רותחין מיד ידך נרתתת, שנעשה קיתון של צוננין. ולא היתה ידו פתוחה אלא בשביל השררה, שבשבילה היתה גם דרכו דרך של חסידות יתירה. ודאי לא היו מקפידים עליו, לו היה מקצץ בזקנו ולובש קצרות ומקיל בכמה מצוות, שמי שכיסו משופע, אפילו יעשה כמה עבירות בפרהסיה, הרב והשוחט והחזן ושאר כלי הקודש רוקדים כנגדו, כאילו נעשו סומים. ואילו הוא היה מגדל זקנו ומאריך בבגדיו וזנבות־השטרימיל שלו, אחד אחד כאליה תפוחה, ופיפי־אזורו כמשעשעים בפיזוזם על האטלס המבהיק של הקפוטה שלו; וביום שבת, אפילו החמה מלהטת, הוא חופה מטפחת־אפו על צוארו, שהכל יראו, עד מה הוא זהיר באיסור־טלטול. אולם כבר הזהירה לשון ארוכה המהלכת בעיר: כל שהוא מחמיר כל כך בפרהסיה, בדוק בו, אם הוא מחמיר בצנעה. ואף הוסיפה: מעשה־פרהסיה במטפחתו אתה רואה; מעשה־צנעה בשפחתו אין אתה רואה; הרבה בריות יפות, יחסנים וגבאים, מיני מופתים חותכים למוסר וליראת־שמים, אגודל־שמאלם תחוב באבנטם ואגודל־ימינם מסכסך, דרך־שעשוע, את זקנם, ועיניהם מגולגלות כלפי מעלה, סופם נתגלה בהם כאותו מעשה. אירע המעשה בשפחה גויית, היתה לשון הרע מתנפחת והולכת, ממש ככריסה של אותה מעוברת; אירע המעשה בשפחה ישראלית, נצטרפו ללשון־הרע רטינה שבגלוי וחירופים שבסתר: לך ודע, שלא האריך ציציותיו אלא להסתיר אחוריהן יצר הרע של נחושת. כשם שהליצנות לא פחתה מכבודם ומעמידתם של הבריות היפות, כך לא פחתו מהם התרעומת והקטרוגים – השפחות התיסרו בעוני ובחרפות, הגבאים לא ניטלה גבאותם, הטפסרים לא ניטלה טפסרותם, ועולם כמנהגו נוהג. ונודע מעשה באותו מכובד שאמר לו מקורבו: לשון הרע שבעיר מבמבמת, כי השירות שבביתך כך וכך; שיסעו: ואני מאי איכפת לי; אמר לו המקורב: אבל, לשון הרע מוסיפה, כי בשלך הוא; שיסעו: ואתה מאי איכפת לך. אלא שאותו אדם, שאנו עומדים עתה לפני ביתו, לשון ארוכה המהלכת בעיר הסיתה שפחתו, נטלה תינוקה ובליל כל־נדרי, כשהכל עמדו בקלויז, מעוטפים בטליותיהם והנרות הדלוקים באש־שעווה שופעים חמימות, והלבבות הדלוקים באש־תפילה שופעים חמימות גדולה הימנה, נכנסה בצעקות ובבכיות, הניחה את התינוק על עמוד־התפילה של אדוניה וברחה. אותה שעה נתעקם כבודו של אדוניה, ואף שכיסו עמד לו, שלא העזו ליטול שררת־הקהילה מתחת ידו, דומה היה, מכאן ואילך, כאותו מיניסטר, שכוח שלטונו כאילו מבהיק מתוך בוהק־הצילינדר שלו, ופתאום אותו צילינדר נתעקם, וכוח שלטונו נתעקם כמותו.

נניח עיקום ועקמומיותו, נניח אדוני הבית ונראה במשמשו, מר פוגל שמו. באמת, לא משמשו היה, אלא מורה בניו, כשם שהיה מורה לשאר בני־העיר, אלא שבני־הגבאי למדו מפיו בביתם, שבו נקבע גם מדורו שלו ושאר בני העיר למדו מפיו בבית־הספר. שני מורים לשפת אשכנז היו באותו בית־הספר ולא היה האחד אלא כניגודו של חברו. אילו נדרשנו לפרוש ניגודים גדולים, המצויים בעולם ובחיים, ודאי שהיינו יודעים לפרוש בצמדי־ניגודים הרבים והנודעים, שהם מיסודי־עולם, כיום ולילה, כאור וחושך, כשבת וחול, כקיץ וחורף, כיבשה וים, כחיים ומות, אבל אפשר, כי בנפשנו לא ידענו ניגוד גדול ומכריע יותר כניגוד, שבין שני יוסף, שבין מר יוזף פוגל לבין מר יוזף וילדהולץ. ראיתם בראשית שנת הלימודים כיתה ופניה צהולות, דעו שזכו במר וילדהולץ, ראיתם כיתה ופניה נפולות, דעו שזכו במר פוגל. שניהם מורים ולימודם אחד, והם שונים כל כך. כמה שונה עצם־ההופעה בפתח־הכיתה – מר פוגל גולגולתו קרוחה, אפו מחודד ועיניו הזעופות כדוקרות מבעד משקפיו, שמסגרותיהם זהובות, והעינים דומות כחטיבה אורגנית, ממש כאותם העיגולים השחורים העוטרים עיני ינשופים; מעט הוורד של לסתותיו רכותו מיטשטשת בחומרת־הסנטר החד והמגולח, קצות שפמו וקצות נחיריו כמסייעים את ההבטה החדה והבולשת. ואילו מר וילדהולץ גולגולתו הקטנה מתקטנת במשבצת המרושלת של שערות ראשו וזקנו, צווארו הדק אובד בתוך צוארונו, הכונס גם קצות לסתותיו; הבגדים עודפים על גופו הרזה וכל הוויתו כמצומצמת על עיניו הטובות ועל תנועת אצבעותיו הכחושות, המתקמצות ומתפרשות ודומה כי הן הן האומרות, ולא הפה הוא האומר, את הדברים, שהם רכים, בין ענינם חיבה ובין ענינם גנות. מר פוגל, משנכנס לכיתה, עולה לקתדרה, עיניו תרות אחרי מעשה שאינו כתיקנו, אחרי תנועה שאינה כתיקנה, ומיד הוא מטריח את קנה־הסוף שבידו, הוא קנה־הסוף שנעשה גם כינויו – דומה אינו יכול לפתוח בלימוד, קודם שניתן שטר־שחרור ליצרו הרע. מר וילדהולץ משנכנס לכיתה, עובר בין הספסלים, מחייך לכאן ולכאן ושואל, מי ומי עפרונותיהם אינם מחודדים, מיד נזקפים כנגדו עפרונות מכל העברים, הוא נוטלם ומחדדם באולרו, במהירות נפלאה ובחידוד דק להפליא, כל חידוד וחידוד מרחיב חיוכו – דומה אינו יכול לפתוח בלימוד, קודם שניתן שטר־שחרור ליצרו הטוב. מערכת ניגודים שביניהם אפשר להמשיך בה, שכל גילוי וזיע של זה, אתה מוצא היפוכם בכל גילוי וזיע של זה; אשרי מי שזכה לזה ואוי למי שזכה לזה. תיבת אשרי נפלה על כיתתנו לשעות רחוקות, שכן מר וילדהולץ לא לימדנו אלא בשעת חוליו של מורה אחר, תיבת אוי נפלה עליה לשעות סמוכות, שכן מר פוגל לימדנו יום יום.

יום יום, במשך ארבע שנים רצופות, היתה חוזרת שעה אחת, שכולה אימה – הנה מר פוגל עומד בלב־הכיתה, והוא כאמתחת־עצבים, וכל רגע הוא עלול להתיר את פיה ולהתיר את העצבים כצרור כעסים המתפתלים והולכים, מתכרכים סביב הספסלים ויושביהם, ומחנקים כצבתות, כנחשים. לא אחת ראינו בהתרת פי האמתחת – צרור־העצבים וקנה־הסוף שלפניו טסו לצדי הספסלים, וכשירדה חבטה ראשונה, עצמנו את עינינו, כאילו עצימת עינים כוחה לשתק ידו החובלה; וכשירדו שאר חבטות, רדופות ושורקות, דומה היה עלינו, כי כולנו נחבטים, והחבטות כמשור החותך את הגוף ומפלגו לשניים. אמירה: מר פוגל בקע ראשו של פלוני, היתה מליצה ולא היתה מליצה. היתה מליצה, שרוב חבטותיו באברים אחרים; לא היתה מליצה, שכמה פעמים ירד כלי־זעמו על ראשם של ילדים, ומעשה שהטיל פגם בגולגולת רכה, עד שנתעוררו עליו הממונים ופטרו אותו מאומנותו לכמה ירחים, אלה הירחים, שטעמנו בהם טעמו הטוב של מר וילדהולץ. ידענו מכבר, שעצביו של מר פוגל מרופפים ביותר – לפחות פעמיים בשבוע היו פניו מתעוותים פתאום, הלהבה הרעה והזעופה שבעיניו עממה, צל של אפרוריות ריפרף על פניו, היה ניסוט לאחוריו, כשראשו מוטה קצת ומשעין גבו בקתדרה, ובהתאמצות מתוחה, שהעלתה פיתולי־ורידים כחולים מעל למצחו, פלט קריאה נואשת: גבריאל, גבריאל, שהידדה בכל החצר. לא יצאו רגעים מועטים ובפתח נראו שני אניצי הפשתן של גבריאל חמילבסקי, שמש בית־הספר, שעמד, ראשו מכונס בכתפיו, ידו האחת אוחזת כובעו ופיו פולט איזה המהום, וידו האחרת פשוטה לקבל את הפיתקה, שמר פוגל משרטטה, במשיכות־קולמוס רסוקות ומהירות. כעשר דקות עמדה דממה בכיתה, אנו יושבים עצורי־נשימה, אף שידענו כי מר פוגל, הפוסע בריווח הצר לאורך הלוח והקתדרה בין חלון ודלת, ופניו מעוותים מכאב ומטיל כף ידו ככיפה קטנה על גולגלתו, מטיל ומסיר, מטיל ומסיר, הוא עתה כנמר שנעקרו שיניו. דרכו של גבריאל, שלא היה מביא את האבקה ואת כוס המים בבת אחת, אלא תחילה הביא את האבקה ואחר־כך חזר לביתו והביא כוס מים ומר פוגל מרים הכוס, מביט בה לאור השופע מן החלק העליון של החלון, שאינו מסויד, מסובבה לכאן ולכאן, ומעט המים הזכים מפילים קוי־אור ספירליים, המפזזים על גבי הקירות, כאילו לא באה הכוס ומימיה, אלא לשעשעו בצחותם הצלולה. פתאום הוא משרבב ראשו כלפי מפרקתו, פיו נפער כנגד התיקרה, וכהרף־עין יורדים עליו שני קומצי האצבעות, והאבקה נשפכת מכאן והמים נשפכים מכאן, וגבריאל נוטל את הכוס הריקה, נותן בה את תכריך האבקה הממועך ויוצא, כובעו מתגבה אל ראשו וגבו לדלת. משנבלעה האבקה, פניו של מר פוגל מתפשטים מעיוווּתם; הוורידים, ששירבוב הראש לאחור ניפחם יותר, מחוורים והולכים וככל שהם מתעלמים, חוזרת לאישוני עיניו אותה להבה זועפת, אֵם־פּחדינו.

זהירות, היפה בכל שעה, יפה עתה ביותר, צל חששות המתגדל תמיד, כהר־חששות, עלול להערם הררי־הררים – אוי לו למי שקריאתו אינה מדוקדקת ודיפטונגים נשמעים מפיו כווקאלים רגילים. באמת, לשון אשכנז מצויה היתה בעירנו ורבים, שהיתה זו שפת דיבורם יום יום, ורבים מהם, שאפילו לא היתה שפת דיבורם יום יום, היו בקיאים בה, בהלכות דקדוקה וסגנונה, אבל בדרך הביטוי לא היו מקפידים ביותר, וביחוד היו מתרשלים בהבחנה שבין דיפטונגים ווקאלים רגילים, שכך היה נוח להם ולכלי־דיבורם. לשון־אשכנז שיצאה מפיהם, ריח של סופרי המופת היה צרור בה, ניביה היו כבגדי־פאר, שנכנסים בהם בטרקלינם של גדולים, אבל חיתוכי־ביטויה היו כסנדלי־בית, שאדם גוררם ברגליו מחדר־השינה לחדר־הכירים. מר וילדהולץ, מילידי עירנו, מגודל בבית־היתומים שבה, נשם כל ימיו את אוירה, ואם הדיר עצמו, כדרך דורו, מלשונם של המוני־עמו שנקראה לו, כדרך דורו, בשם קוֹידרוועלש, וכילכל דיבורו באשכנזית צחה לפי לשונותיה, ששאבם מספרי־שירה ופרוזה של גאוני אשכנז, הרי לענין ביטוי נמשך לדרך רישולם של בני עירנו, בעיקר אולי משום שלא נזדמן, כדרך שלא נזדמנו שאר בני עירנו, אלא במעט ובסירוגי־זמנים, עם אשכנזים מבטן ומלידה, לשמוע דיוקי דיבורם. אדרבה, כל מה שלשונו היתה מתובלת יותר ניבים מובחרים, היתה עזובת הביטוי גדלה ומוספת, משל אבני חפץ, שכל שהן יקרות יותר, אין הן זקוקות למסגרות זהב. אף שכבר פירשנו סיבה פשוטה, שגרמה לרישולו, ראוי שננסה לפרש סיבה שאינה פשוטה – לא בא הרישול אלא להעמידנו על כך, שגם הלשון תוכה עיקר, קליפתה טפלה, ומר וילדהולץ היה מבעלי העיקר, ולא היה מבעלי הטפל וכך דרכו כשהיה מלמד גם מחוצה לבית הספר – גם בלשונות, כלשון צרפת, שנהג בה כמנהגו בלשון־אשכנז, כלומר הקפיד על תוכנה ולא הקפיד על לבושה בביטוי; גם בתורת הספרות, ביחוד בביאור החלק השני של פאוסט, שידע לפרשו תשעה פירושים, השונים זה מזה, ושלא יצאו ימים רבים, עד שהעלה מדעתו שיטה מיוחדה, שיסודה היה משלו, ולא נשתייר מפירושו הנודע של בויאַזאן ולא כלום. בכלל נתון היה בכמה עולמות – וקודם כל בעולם הכתב הישר והנוח, שטרח על המצאת כתיבה מיוחדה, שאין הקולמוס חוזר פעמיים על משיכה אחת, אלא עשוי על דרך שאין בו חזרה. חשבון גדול עשה הממציא להראות, כמה טובה מביא חידושו לעולם – צירף מנינם של כל הבריות בעולם, הכותבים בכתב, שאותיותיו אותיות רומי; חישב, כמה אותיות הם עלולים לכתוב, בממוצע, בחייהם וכמה זמן הם מבזבזים מתוך שקולמוסם חוזר בכתיבת האות על אותה משיכה עצמה, וסופו הכריז: צאו וראו כמה מיליוני שנים האנושיות עתידה להרויח משיטתי. עולם אחר היה עולם הפטריות – יערות גדולים מתפשטים מעיבורה של עירנו והוא היה בהם בן בית גמור, וידע להפליא גידוליהם, וביחוד מיני־הפטריות הנאכלים ומיני־הפטריות שאינם נאכלים ואלה שהם נאכלים היה תולש וכונס וצובר בביתו והיו עומדים, שקים שקים, והיה מתבל בהם מאכליו, או עושה אותם מאכליו. עולם אחר, וגדול משניהם, היה עולם הכוכבים, שידע בחכמת התכונה כל שחידשו ראשונים ואחרונים, אלא שכל אותה החכמה לא נחשבה לו אלא כשפחה, המשרתת חכמה גדולה ממנה, חכמת האיצטרולוגיה. בחכמה זו חיבר חיבורים ונודעו לחכמיה, ואפילו עלו על שולחן כינוסיהם. חכמה זו נתנה בו ודאות, שלא היה חושש לא ממחלה ולא מפורענות, שהכל צפוי בכוכבים ומסילותם הנפלאות. מידות שנמנו, אפשר למצוא במעשיו ניגוד להן, ובאמת לא היה ניגוד להן. הרי, למשל, בדרך דיבורו לתלמידים, שלא היה קורא אותם בשם אלא בכינוי שגווניו דומים: סיאוב כזה, לכלוכית כזאת שולחים לי לבית־הספר; או: ערימת־דשן כזאת ורוצה להיות דוקטור; שואב־מים אינו לפי כבודו. אבל באמת צריך היה לשמוע לא בלבד ענינם של דברי גינוי אלה, אלא גם נעימתם, וכל ששמעה, ידע בבירור, שאינם אלא כדברים שלשון ושפתים שותפים בהם, והכוונה והרגש אינם שותפים בהם. ואפילו כעסו היה של מי שמשתדל לכעוס, ולבו אינו מסייעו. וכן אפשר להביא ראיה מדרך התרעומת שלו על סדרו של עולם, שהיה מתרעם, אף על פי שהכל צפוי במזלות, היא דרך התרעומת שלו על תקוותו, שנכזבה כמה וכמה פעמים, היינו שלא ניתן לו פרס נובל. אבל גם כאן צריך היה לשמוע, לא בלבד ענינם של דברי־התרעומת אלא גם נעימתם, וכל ששמעה ידעה בבירור, שיותר שהם מבקשים לערער את שאירע, הם מבקשים לקיימו; כאילו ביקש לומר, כי באמת אין אדם נמלט מגזירתו, כשם שאינו נמלט מתלונה עליה, וראוי שיקבל הגזירה עצמה, ואף התלונה כגזירה, וישא בהן בחיוך של בינה.

מה שמצאנו במר וילדהולץ מצאנו חילופו במר פוגל. לא היה מילידי עירנו אלא בא מרחוק, מקהילה קטנה או גדולה במהרין, היא המדינה שכבר הזכרנו, כי העמידה רוב מורים לגלילותינו מימי הירץ הומברג ואילך, אולם בימינו פסקה הנדידה הזאת, שכבר העמידו גלילותינו מורים משלהם, ונמצא מר פוגל בודד במועדו. את דיבורו באשכנזית כילכל על דרך הדיוק בלשונותיה כעל דרך הדיוק בביטויה, וכל רישול ופגיעה היו כשרטת בבשרו, והטריחו מיד את קנה־הסוף שבידו, שהיה כמשענתו הנואשת במלחמת־התמיד שבינו ובין סביבתו. ממולדתו הביא עמו חלל־אויר משלו וכאילו נתעקש למצוא בו נשימה רווּחה לכל ימי־חייו. אך אם היה בכוחו לקיים את עצמו בתור חלל־האויר המועט הזה, שהובא ממרחק ושהיה מקופל בו כבנרתיק סמוי, לא היה בכוחו להשפיעו על השוק, על הרחוב, על הבית, על ההליכות, על המלבושים, על הדיבור, ומכאן זעפו וריתחתו, שלא נרגעו אפילו כהרף־עין. תמיד, תמיד, ארב האויב העז, רב־הרחשים ואדיר־החיים, למשבצת החיים הקטנה, ששמרה, בהתנזרות תקיפה וגאה, על ייחודה. ואף זאת, אדם גלמוד היה פוגל בימינו, ולא היה לו כל שייור של משפחה, משמתה עליו אשתו לא נשא אחרת עליה, ואשתו לא הניחה לו אלא אחות, לאַני שמה, עלמה משכלת, שידעה בטיב־לשונות ובטיב־ריקמה, ישבה בחור אפל בסימטה שמאחורי בתי־הכנסיות, מנהגה בשופי והליכותיה ממוזגות, פרנסתה על מעשי הריקמה, שהיתה רוקמת בבתים בשביל הכלות לפני חתונתן, ואילולא דרכה לטלטל תחת בית שחיה צרור סמרטוטים, שהיתה מדברת אליהם: תינוקותי, תינוקותי, לא היה זוכר, שיצאה מדעתה, ואילולא זעפה האיום לילדים, שהיו מתגרים בה ומראים לה אגרופים קמוצים, לא היה זוכר קירבתה למר פוגל, שככל שהשתולל זעפה, היו העוברים והשבים מנענעים ראשם ואומרים: כמותה כגיסה. מכאן קל להבין, מה דעה מקובלת בעיר על מר פוגל ושנתיים ראשונות, שלימדני בכיתתנו, אף אני הסתפקתי בדרך ההערכה הרווחת, שתמציתה בכינוי הגנאי, שתלינו בו: פייגלי גנב; והיה לי כמי שנתגלמה בו כל מידה של רישעות; אולם אותה האַבקה, שהיה בולעה, לפחות פעמיים לשבוע, היא שהעמידתני על כך, שלא כפוגל לגבי הכיתה הוא פוגל לגבי עצמו.

שתי קופסות היו תלויות בביתנו; האחת, שנרשמה על גבה, בכתב סופר נאה, תיבה: ירושלם ואחת קטנה ממנה, עגלגלת וצהובה, שנרשמו על גבה באותיות רומי, תיבות: איזראַעליטישעס ווייזענהויז, כלומר בית־יתומים ישראלי. ככל שנהנתה קופסה ראשונה ממידת הרחמים שנתעוררה, נהנתה גם קופסה אחרונה כמחצית־הנאתה. רחוקה ירושלים ורחוקים לומדיה, קרוב בית היתומים בעירנו וקרובים יתומיו, אבל לא כל שהוא קרוב ביותר לעינים, הוא קרוב ביותר ללב. כוחה של תיבה: ירושלם, הרשומה על גבי הקופסה האחת, לחמם את הלב, ומשנתחמם, היה משפיע חומו גם על שתי התיבות שעל גבי הקופסה האחרת – ניתנו שתי פרוטות לעניי־ירושלים, ניתנה פרוטה אחת ליתומי־עירנו. הרגל זה נעשה מנהג, שנשמר כדיוקו, להוציא ימים, שבהם נעשתה לראשונה גזיזת השערות לילד בילדי־הבית, שהשערות הגזוזות הוטלו במאזנים, ושיעור משקלן ניתן בערך זהב, לקופסה ראשונה. קופסת ירושלים באים להריקה שני נכבדים עבדקנים, מנלהבי החסידים שבעיר, שבטלתם פרנסתם וליצנים אומרים עליהם, שהם מתפטמים מקורקבני ירושלים. קופסת היתומים באים להריקה שני נכבדים גלוחים, ממובהקי המשכילים שבעיר, ואחד מהם מר פוגל. אותה שעה, שמר פוגל יושב בביתנו, גולל הקופסה פתוח והמטבעות מתגלגלים על גבי השולחן והוא וחברו עורמים אותם גלילים גלילים, גליל של ניקל וגליל של נחושת, אני ממלט עצמי בפינה האפלה ביותר שבבית, היא פינת־העליה. ודאי גדולה היתה האימה שהטיל עלי, אם לא חששתי להסתתר בעלית־הבית, שכל העיר ידעה עליה, שהיא מקלט־השדים. הבית, שדרנו בו, גדול וצהבהב היה, ואף שהוא יפה ומתוקן, כמראה־יתמות שורה עליו, והוא מעמיד, כלפי העוברים ושבים, פנים של עזובה. ביאור יתמותו שנתפשט בעיר נכלל במלה: שדים, והיא מלה השנויה ביותר במחלוקת. נשים שבביתנו האמינו בה, גברים שבביתנו הכחישו בה ואנו, הילדים, רצינו שהדין יהא כסברת הגברים, הם אבינו ושכננו הנאור, מר מאיר שפר, שעיקר חניכתו שפייאר, שם קהילה נחשבה, אולם הרגשנו, שהדין הוא כאמונת הנשים, הן אמנו ושפחתנו הניה. ואף שהמחלוקת, שענינה מלה אחת, היתה חמורה ביותר, גם המכחישים וגם המאמינים לא יכלו שלא להודות במה שאזניהם שומעות.

מדי פעם בפעם, לפרקים מועטים עם דמדומי־ערב, ולפרקים מרובים לפני חצות־לילה נשמעו קולות עמומים, אך חזקים, כאילו חביות, או טבעות־ברזל כבדות, מתגלגלות מעל התקרה. אלה היו הקולות הגדולים, והיו גם קטנים מהם – בחצר עמדה, כאילו בצלו של הבית בן־הקומה, שורה של בתים קטנים, מחסני־פשתן וחדרי־מלאכה של סורקי שערות סוס ושערות חזיר. בתים אלה אך נסתיימה העבודה בהם וננעלו השערים, והוטל על גבם, באלכסון, מוט־הברזל הסוגר עליהם, התחילו עולים מתוכם רחישות וצלצולים ומיני נהימות מוזרות, כאילו בעל חיים כלוא בהם, והוא נאנח באפילתו. עצם הקולות ובנות הקולות לא ניתנו להכחיש, ולא היו ענין של מחלוקת, אולם ביאורם היה ענין של מחלוקת. אבי ושכננו מר שפר, היו יושבים בערבים ומדברים בהויות העולם, בעניני מלחמת הבלקאן, ומתדיינים על מיבצר אדרינופול, אם יעמוד במצור או לא יעמוד במצור, משחקים שחמט, המיחם מזמזם וכוסות־התה נמזגות ומתרוקנות, נמזגות ומתרוקנות, ובעצם־חוּמה הגועש של השיחה, שהיתה נעזרת בעיונים חטופים בלַכסיקון גדול שהיה מונח פתוח־דפים, או בעצם חומו של המישחק, כששניהם יושבים, שפתותיהם מכווצות, ואינם משמיעים אלא רבעי־הברות סתומות, שמעורבים בהם הרהור ורוגז, נשמעת פתאום אותה המולה עמומה של החביות ושל טבעות־הברזל הכבדות, המתגלגלות מעל התיקרה, ומיד נשכחים אכר, צריח ומלכה, נשכחים כל מצביאי תורכיה ויון, אפילו אדרינופול וגורלה נטרדים, דפי הלכסיקון הפתוח כמבוישים, והמחלוקת הנודעת חוזרת ליושנה: יש שדים, אין שדים, יש, אַין.

ביחוד נתגברה המחלוקת, כשהשדים לא הסתפקו בגילגול החביות, אלא התחילו מושכים במצילה, שהיתה תלויה לפני פתח הפרוזדור, המשותף לנו ולמר שפר. גם הצלצול הזה בא בעצם־השיחה על אַנוור פחה ואדרינופול, או בעצם חוּמו הכבוש של השחמט. כבר נשמעו כמה וכמה צלצולים, וכבר יצאה השפחה כמה וכמה פעמים, פתחה את הדלת ואין איש, וכבר נתלקחה כהוגן מריבת הדברים, שכל עיקרה בשני ביאורים, הביאור האחד: המצילה – הרוח מטלטלתה והיא מצלצלת; הביאור האחר: המצילה – לילית מטלטלתה והיא מצלצלת; והנה הצלצולים מתחדשים ברציפות מבוהלת ביותר, משל אֵם שמחלת תינוקה אנושה והיא מרעשת את המצילה שבפתח הרופא. שוב יצאה השפחה, שוב פתחה, ושוב לא נראתה שום ברייה. התחכם אבי ואסר את קנה־המשיכה של המצילה ולא הועיל כלום, שלא הספיקו, הוא ושכנו, לחזור למישחקם, וחזרה אותה בהלת הצלצולים. עתה יצאו הכל מזויינים – לאור שתי מנורות, שנישאו ברמה, הלכו כל בני הבית, זה מטאטא בידו וזה יעֵה בידו; רק השיפחה, שלא פסקה לעשות סימני צלב בידה האחת, אחזה קופיץ בידה האחרת, וכך ירדנו במדרגות עד שער הבית, ואף שלא נמצא לנו כלום, הרי רגע שעמדנו ליד השער, כאילו ניתך עלינו ברד־צלצולים מלמעלה; וכך עלינו לעליה ותרנו כל זוויותיה, ואף שלא נמצא לנו כלום, הרי רגע שעמדנו ליד האשנב, כאילו שטף מתחתינו נהר־צלצולים מלמטה. מכאן ואילך המחלוקת מתרפה והולכת, שנכנס פקפוק בלבו של מר שפר, כיון שמצא לו לחכם ומשכיל כמו ריב״ל, שהוא מספר בספרו אפס דמים, כי גם לאחר שגזרה המלכות בפאריס, שכל האומר: ראיתי לץ, סופו בית אסורים, הרי הוא עצמו אין דעתו נוטה להכחיש מציאות־השדים בכלל, אלא שהוא מכחיש התגלותם בימינו, ולא עוד אלא גם בספרו בית יהודה סתר דעת המכחישים מציאותם מחכמי ישראל. נשאר אבי בודד בכפירתו; והלכת־השדים בביתנו, מצדה העיוני היא תלויה על חודו של תיקו, ומצדה המעשי היא נטועה כאימה רבה בלבנו. צא ולמד, מה גדלה אימתו של מר פוגל עלי, אם ישיבתו בביתנו השכיחתני אימת־השדים והבריחתני למחבואי־העליה, שבה הם מגלגלים את החביות וטבעות־הברזל הכבדות.

גדולה היתה האימה בפינת־המחבוא שבעלית־השדים, גדולה ממנה היתה האימה, כשמיחוש המיגרנה של אמי חורגתי לא הניחני להמלט לפינת־המחבוא, שאמי חורגתי מוטלת היתה על הספה, ראשה כרוך במטפחת, שניתנו בתוכה פלחי־לימונים ובולבוסים, ואנוס הייתי להקביל בעצמי פני מר פוגל ולשמשו. אימה, שהיתה בי, בלבלה מעשי, נטלתי את הכסא, לעמוד עליו, כדי להוריד קופסת בית היתומים, שכחתי ליטול את פנקס־ההעתקות העבה ולהניחו על הכסא, שיגביהני ויגיעני לקופסה. אולם כשירדתי ובבהילותי יגעתי למצוא את פנקס ההעתקות ולא נמצא לי, דימו אזני לשמוע דברי גערה, אבל באמת נשמע מאחורי דיבור בנעימה של נחת וחביבות: ילדי, ילדי, אַל תטרח; ועד שאני הופך את פני, כבר עלה מר פוגל, ברגל אחת, על הכסא, וכשרגלו האחרת מרפרפת באויר, פשט ידו, הוריד את הקופסה, וכבר היא מונחת על השולחן, כשהגולל פתוח והמטבעות משתלשלים והולכים. רגע, שכפפתי עצמי לבקש את הפנקס ונשמע לי אותו דיבור, סבור הייתי, כי לא קולו של מר פוגל הוא, אלא קולו של מלווֹ, שהיה נוהג בשתיקה, כאילו תעודתו עֵד אילם, ותמהתי שפתח פיו; עתה שראיתי את מר פוגל ושחוק מיטיב מרטיט את שפמו, ועיניו נוחות, גדלה תמיהתי, שפתח פיו בדיבור ענוג כל כך. לא היה בידי לפרנס תמיהתי, וכבר נצטרפה תמיהה מרובה ומפתעת ממנה – מר פוגל הפך כסאו, שפניו יהיו מכוונים כנגד אמי חורגתי, ואמר: מה, גברתי, את סובלת, סובלת; ועד שאמי הספיקה להשיב: כן, אדוני המורה; המשיך דברו: כן גברתי, רק מי שהיסורים האלה הם לו כאורח קבוע, יודע גודל עינויהם. נתאנחה אמי ומר פוגל הוסיף: ואין רפואה אלא לשעה קטנה, אבל באותה שעה קטנה, היא פועלת ככוח כשפים. סיים: תנסה, גברתי, את האבקה שלי. אמר, נטל מחברתי שעל השולחן, עקר דף ורשם בו, בכתבו הנמהר, כמה מלים, חתם בחתימת ידו, ופנה אלי: בזה, ילדי, תלך לבית המרקחת, ותביא רפואה לאמך. ובפנותו לאמי: גברת חביבה, לא נברא האדם אלא ליסורים – ובקולו כהד־אנחה, שמתנשבה בה רוח של רזיגנציה.

אותו יום, שגילה לפני פניו האחרות של מר פוגל, אפשר לומר, את מר פוגל שלאחר־הצהרים, ניתן לו המשך. ניכר, התרופה היתה בה מנת־רעל, שאילולא כן לא היה בעל־בית־המרקחת הסמוך, שסימנו עין הנתונה בתור משולש, והוראתו השגחה עליונה, מחזיר לי את הפתק בחיוך: דברים כאלה אינם נמכרים אצלנו; ובעל בית־המרקחת הרחוק יותר, שסימנו כתר־זהב, לא היה מעמיד עלי עיני־תמיהה ואומר: מה, שמש בית־הספר חולה, שמר פוגל שולח תלמידיו; ולא היה מזהירני: תמסור לידי מר פוגל, לעצם ידיו. ואפשר שמנת־הרעל היא שפעלה אותה הפעולה הנפלאה, ואמי חורגתי לא פסקה להפליג בשבחו של מר פוגל: כמו יהודי טוב, להבדיל, יהודי טוב. כלומר: כמו צדיק של חסידים. אולם קופסת־היתומים אינה נפקדת אלא לשעה רחוקה, ואילו מיחוש פוקד לשעות קרובות. חזר המיחוש, אומרת אמי־חורגתי: בשעת ההפסקה אתה ניגש למר פוגל, ומבקש ממנו, שירשום את האבקה. יסורים שראיתי בפני אמי־חורגתי לא הניחוני לומר לאו, אף שלא ידעתי כיצד אעשה לי לב של אריה ואגש ואבקש. על אחת כמה וכמה, שאותו יום רתח זעפו ביותר – כל שנדרשו לספר בפרשת־היום, היא פרשת סיפורי־הפלאות של ריבּצאהל, המשוטט בהררי־הענק היו מגמגמים בלשונם, ואני בכללם, ואפילו אשכול־התלמידים, חברנו יהודה אוסטרזצר, הצהבהב ועגול־הלחיים, פנה הודו ונכשל, ודומה ששתי הסטירות, שירדו על עיגולי לחייו האדמדמים, העלו זיקי־אש. לאחר שיעור כזה הוצרכתי לבוא לפני הכועס והנכעס ולומר חפצי – בשעת ההפסקה עקפתיו מכאן ומכאן, וכמה פעמים הייתי קרוב לו כפסיעתיים, ונרתעתי לאחורי, עד שהרגיש בי וגער: חמור, מה אתה מתפתל בין רגלי. פסוק־הפתיחה לדברי, שהשגרתיו על פי, שאומר אותו ברהיטות נאה, פרח ונשכח ממני ולא היה בי אלא להעלות שתי מלים: אמא שלי. זקף מר פוגל ראשו, אישוני־עיניו, שמשקפיו העבים הקטינום, כאילו נתקטנו יותר מצמצום העפעפיים, קמט וחצי־קמט שבין מצחו ואפו זעו זיעה קלה ועצבנית, פיו נפער מעט כמבקש לומר מה, ידו עשתה תנועה של קמיצת־אצבעות חטופה, וכמי שנזכר דבר הנשכח אמר: אהה, זאת עם האַבקה, מה, לא טוב־ושפתיו נתעוו, כאילו אחזם כאב. כאוגר נפוצות־רעיוני הבהולים ביארתי את בקשתי, מיד נשתנתה ארשת פניו, שנתרככו מהבהוב של בת־צחוק מיטיבה, ידו החליקה מפרקתו ואמר: היא פעלה טוב, טוב מאד, לאחר גמר־הלימוד אלך עמך לבית המרקחת, ואתן לך אבקה חדשה, אתן לך אבקה חדשה.

הדרך מבית־הספר לבית־המרקחת, שסימנו כתר של זהב, אינה ארוכה, אף הליכתו הבהולה של מר פוגל עלולה היתה לקצרה, אף על פי כן נתארכה לי ביותר, גם מתוך שהרגשתי את מר פוגל לצדי, גם מתוך שזכרתי כשלוני בפרשה הגדולה של ריבּצאהל, גם מתוך שמר פוגל הקיפני בשאלות. ואף שכל שאלה נשאלה בחביבות וענינה שלום אמי ומעשה אבי ושלום אחי, וכדומה בשאלות, חששתי מפני כל שאלה, העתידה לבוא אחריה, שמא תחזירני לענין סיפורי־ריבּצאהל ונטיית־הפעלים, וכדומה בדברים, שנמנמתי ונכשלתי בהם. החשש מפני כל שאלה העתידה לבוא, הטיל תהום־זמנים בדרך הקצרה הזאת. כשיצאתי מבית־המרקחת והאַבקה בידי האחת וכובעי בידי האחרת, ומר פוגל נפרד בנענועי יד, ואומר בחיבה חמה: להתראות ילדי, ודומה עלי, שכבר עברו ימים רבים־רבים, כאילו יצאתי מבית הספר תלמיד־חומש ומבית המרקחת יצאתי בר־מצוה, ובמרחב־השנים הרב נמתחים קורים דקים, ששתיָם החיבה של מר פוגל שברחוב וערבם אימת מר פוגל שבכיתה.

והנה עתה, אחרי שנים, אני עומד בפני הגן ורואה ביפיו ובדרכו של גננו מר פוגל, ומתוך שהוא משוטט לא בין ספסלי־הכיתה, אלא בין ערוגות־הגינה, ולבושו קל, בלא מעילו ובלא צוארונו, וביחוד מתוך ששוב איני ברשותו, ושני פסי־הכסף לצוארוני נותנים בי כוח של עמידה בוטחת, המדהה את צבעו החריף של זכר האימה שבחגווי־הנפש, קפצה עלי רוח משובה או רוח יהירות ופי הנתון, כשאר פני, בריבועי הסורג של הגדר, פלט שריקה חדה ומסולסלת, כשריקתם של מנקי הארובות. מר פוגל הרים אפו, נחיריו נתרחבו, כאילו השריקה ניתנת להרחה, קרא: הו־הו, בקפיצה קלה היה ליד השער, שחלודת־ציריו צפצפה מרידה עם פתיחתו, וכשראני אמר: בחור, בחור. לא ידעתי, אם כוונתו חיבה קלה או רוגזה קלה, אמרתי: יפה כאן, אדוני המורה. כינוי: אדוני המורה, או ששינה כוונתו, או שגילה אותה ביותר, שאמר: אם יפה, מה תעמוד בחוץ, תכנס ותראה. נכנסתי וראיתי מקרוב, מה שראיתי פעמים הרבה מרחוק – הגינה חמודה, הפרחים חמודים והננסים חמודים, אבל יותר משהתבוננתי בהם, התבוננתי בגננם, אם הוא מר פוגל, אף על פי שאינו מר פוגל, או אם אינו מר פוגל, אף על פי שהוא מר פוגל. יפות אגדות על עדיני־נפש וטהורי־רוח, שידעו שיחת עופות ודשאים, אולם אגדות אלה קראתי ולא ראיתי, ואילו אגדת מר פוגל בעיני ראיתי. אם אומר, כי ככל שהיה משוטט בערוגה אחת או בערוגה אחרת היו הפרחים מחייכים כנגדו, כאילו מתחטאים לפניו, אוחזים בגדו או סנדלו; ואם אומר ששיחות עריבות, שמר פוגל שח באזניהם היו על דרך־הדיבור של אמהות המפנקות בפינוקי־חיבה את ילדיהן, הפרחים האזינו להן והשיבו, לפי לשונם ולפי דרכם, יאמרו דרך בדאי־הפייטנים בפי; אבל אם אומר, כי מר פוגל עמד באמצע גנו, כפו שטוחה ועליה גרגרים, ומששרק שריקה קטנה ורפויה, ירדו צפרים מעל אילנות ושיחים, טסו סביבו עוגות־עוגות, אחת יושבת על כפו, חוטפת גרגיר ופורחת, ואחרת באה תחתיה, והזימרה עליזה ביותר, הרי לא דברים־שבהשערה בפי אלא דברים־שבעדות בפי, ומי יזימנה. על הספסל, שמר פוגל הושיבני עליו וישב בעצמו, כשהוא מסיט הצדה ספר פתוח המונח עליו, ספר מספרי ליאופולד קומפּרט שמעתי דברים, שלא בלבד ענינם התמיהני, אלא נעימתם התמיהתני – כמה עדנה וכמה רוך. וגדולה מכל התמיהות היא, כי הדובר אלי ודבריו רוויים בינת לב הנוהרת אהבה וחמלה, המבין לנפש פרחים ובנות כנף מבינות לו, הוא שלא ידע למצוא נתיבה בלב ילדים והיה בעיניהם כאימת־האימות.

ובכן, תרי מר פוגל הוו, ראשון של אימה ואחרון של חיבה, וככל שאני נזכר ומקשה לעצמי: האי מתרויהון עדיף, איני יכול שלא להזכיר את הכנגד, הוא מר וילדהולץ, מה גם בהתגלגל הדיבור עליו עם בני־משפחתו היושבים בארצנו, הלא הן בת בית קארפ, אנדה, ואחיה, מכס וזאב, מחלוצי העליה השלישית, וכן בן־בתו, המשורר מנפרד וינקלר, שביכורי־שירתו היו בלשון אשכנז אך המשכם המבורך בלשוננו.


 

בהבלם של מרחצאות ומעבר לו

ארבעה בתי־מרחצאות היו בעיר – האחד והוא ראש להם, קבוּע ועומד בסביבה של קדושה, שעטרת של בתי־תפילה מלפניו, לצדדיו ומלאחוריו ובית המרחץ הגדול שמו. לא שהוא גדול כשלעצמו, אלא שהוא גדול משלושת חבריו הקטנים ממנו שאחד מהם נקרא בשם ר׳ שמואל׳כנס בּעדעל והוא המיוחס שבהם. לפני כשלשה דורות ישב בעיר איש קדוש, ר׳ שמואל׳כן שמו, שחיבר ספר מעוּמעם בתורת הנסתר, ביקש לישב פרוּש בתחוּמו ושלא לבוא במובאי־העיר ומוצאיה – בנה בביתו גם בית מדרש, גם מקוה, גם בית מרחץ. הרבה סיפורים היו מהלכים בעיר עליו ומעשיו ונודע ביותר הסיפור בסנדלר גוי, שלא היו לו בנים, ראה שאין הוא מועיל לא בתרומות שהוא תורם לעריכת תפילה בבית־יראה שלהם, ולא בעלית רגל לדיוקן של אֵם־הצלוּב המשוּמר במנזר שבּפוּדקאַמין, הוא הדיוקן שהיו מוליכים אותו בחגיגה של רוב־עם ושאמרו עליו, שכל נוצרי שיש לו צרות ויסורים כשהוא מביט בדיוקן הזה, הוא רואה אֵם־הצלוב ופניה פנים של רחמים ודמעות, דמעות ממש, יורדות מעיניה; שמע פירסומו של ר׳ שמואל׳כן בפקידת עקרות, בא לפניו ופירש בקשתו. תחילה היה הצדיק מדחה אותו וכשלא נדחה, אמר: לך לתלמוד תורה וראֵה, כמה נערים עניים בו ואין להם מנעלים, ואם תתעורר לעשות להם מנעלים לימות־הצינה, אפשר תפילתי נשמעת ואתה נושע. כסבור היה, שהגוי מידת־כּילוּת שבו גדולה ממידת־אהבת־בנים שבו, ולא יגביר מידה אחרונה על מידה ראשונה. אולם הגוי הלך ושאַל, מפּי ראש התלמוד־תורה; כמה נערים אין להם מנעלים מתוּקנים לימות הצינה. השיב לו: מאתיים. לא נתרשל הסנדלר, חזר לביתו, נעל חנותו ולא נענה לדורשיו ועשה לילות כימים, עד שהשלים מאתיים זוגות הנעליים, והביאם לראש־התלמוד־תורה, ואמר לו: הרי שלא לפניך. כשנכנסו הסנדלר וראש־התלמוד־תורה לר׳ שמואל׳כן וסיפרו לו המעשה, עמד נרגש על רגליו, העמיד רגל אחת על כסא, הסמיך מרפק־ידו על ברכו, הטיל ראשו בכפו, החריש כשעה קלה ואמר: רבונו של עולם, גדול מנינם של הגויים בעולמך, כלום טירחה גדולה היא לך, להוסיף עוד גוי קטן עליהם. לא יצאה שנה, ועוד מאתיים ילדי־העניים שמחים במנעליהם, ואשתו של הסנדלר חובקת בן. מעשה באותו סנדלר גוי, נמשכו לו שני פירושים – האחד לרעה, האחר לטובה. לרעה – אותו צדיק לא היתה לו נחת רוח מזרעו והיה השטן מרקד בביתו, והגיעו פיתוייו לידי כך, שאחד הצאצאים, והוא עדיין מועט בשנים, נטל כסא, העמידו ליד ארון־הקודש, עלה בו, פתח את הארון, וחרת באולרו צלב גדול, שמילא בשתיו וערבו כל אחורי־דלתו. אמרו: נענש הצדיק בזרעו, על שהוסיף לזרעו של עֵשׂו. לטובה – אדם אחד, ר׳ דוד כהן שמו, נתקנא במעשה הגוי והניח כל עסק ופרגמטיה, ולא היה לו בעולמו אלא ענק מלבושיהם של בני עניים, ביחוד של ילדי־התלמוד־תורה. ר׳ דוד כהן אדם מהודר היה ועיקר־הידורו בזקנו היפה, שדומה היה לזקנו של ר׳ עקיבא אייגר, לא כפי שהוא מצוייר בידי אלה, שראו את פני הגאון וידעו שזקנו אינו כמשולש גדול ונאה, אלא כפי שהוא מצוייר בידי אלה, שלא ראו את פני הגאון וסבורים היו, שזקנו כמשולש גדול ונאה. ממידותיו הטובות של ר׳ דוד נשתבחַה ביותר מידת־הרחמים שבו, שלא יכול היה לראות נער, שמלבושו אינו מתוקן ומנעליו אינם שלמים. היה משוטט ברחוב, ראה נער ומלבושיו ומנעליו פגומים או חסרים היה שואלו, אם יש לו ארבע כנפות, השיב לו הנער: הן, היה אומר: הראני נא ארבע כנפות שלך. הראה הנער, חייך ר׳ דוד ואמר: בחור נאה שכמותך, ראוי שתהא לו טלית קטן. אמר וקנה לו טלית־קטן נאה, וכשהלבישו אמר: טלית קטן נאה כזה, יפים לו גם מלבוש נאה, גם מנעלים נאים. אמר והוליכו לחנות של בגדים ושל מנעלים והלבישו והנעילו, ופטרו לביתו ואמר לו: תאמר לאמך, שתקפיד על טלית קטן שלך שתהא נקיה. ובדומה למנהג, שנהג בנער שהשיב לו הן, נהג בנער שהשיב לו לאו. היה אומר: איני מתרעם עליך, מי שאין לו מלבוש של חול, אין לו מלבוש של קודש. אמר והלך עמו לחנות של בגדים ומנעלים, והלבישו והנעילו ואמר: בגדים ומנעלים נאים כאלה יפים להם טלית־קטן נאה. אמר וקנה לו טלית־קטן וכשהלבישו, פטרו לביתו ואמר לו: תאמר לאמך, שתקפיד על טלית קטן שלך שתהא נקיה. וכשם שנהג בפרט נהג בכלל – היה עלה וחוזר ונגלה על חדרים ותלמוד־תורה, ואף ממתין במבואי בית הספר, ובודק בציציות. לשנים נתגדלו לו עיסוקי מצוה אלה כעסק גדול, וכשהיו שואלים לאומנותו היה אומר: בעל בית חרושת אני, בית חרושת למצוַת ציצית. אשתו, מרת דבורה שמה, היתה מפרנסת את הבית, ואף היתה מפקירה את מגירת הכסף כאומרת: דוד, טול כמה שאתה צריך לארבע כנפות. אבל אפילו היה מסיח עינו מצרכי ביתו ונוטל כל שיש באותה מגירה, לא היה יכול לקיים חפצו, שעל כן היה מטיל כעין מסים על אמידים ויראים שבעיר, לשתפם באותה מצוה, וכל שהיה קופץ ידו היה מלעיג עליו: גוי סנדלר היה בו לב לתרום מאתיים זוגות נעלינו ואתה לבך כחלמיש. אני עצמי לא הכרתי את ר׳ דוד כהן, ששם משפחתו כהנא, שהלך לעולמו לפני שבאתי לעולמי, אולם שמו וזכרו היו מהלכים במשפחתנו, עד שדומה עלי כאילו ראיתיו בקומתו והידורו. במשפחתנו נודע בשם דער מחוּתן ואשתו נודעה בשם די מחותנסטע בלא תוספת שם או כינוי לפי שבנו, ר׳ לייב, נשא לאשה את מרת פריידי, אחותה של אמי חורגתי. ולא ראיתים מעודי, כי הלכו ללונדון והשתקעו בה. בשנותיו האחרונות היה ר׳ דוד כמין רבי, שנתלקטו סביבו קצת חסידים – לא הוא קרא עצמו ונקרא רבי, לא הם קראו עצמם ונקראו חסידים, אבל לפי היחס וההנהגה, יפים להם כינויים אלה. אשתו היתה לה, בימי אלמנותה, חנות קטנה הבנויה עץ, וכשהיינו הולכים לבית הספר, היינו מסבבים את הדרך שנעבור על ידה – אך ראתה אותנו, התחילה קוראת לנו במיני חיבה ולא היינו נפטרים ממנה בלא חתיכה של מתיקה, שנקרא קאַנדילציקער. וכשם שלא שכחה לכבדנו באותה מתיקה, לא שכחה ליטול את לחיינו בתוך שתי אצבעותיה ולשאול בטוב לב: האם יש לנו ארבע כנפות?

אין אני יודע, אם ר׳ דוד היה ממתפללי בית המדרש הקטן של ר׳ שמואל׳כן, שאם היה מהם, מן הסברה שכל בניו ובני בניו, יהיו בכללם, מהם נכדו שנקרא בשמו, הוא ידידי מנוער ומחנכי בקבוצתו עורב, בקן השומר הצעיר בעירנו והוא בבוני בית־אלפא ורמת יוחנן; ואם לא היה מהם, מן התמיהה שדודו, ר׳ הירש כהנא, היה גבאי בו, והגבאות שנהג, לא היתה תלויה בבחירה אלא היתה כחזקה בידו. ר׳ הירש לא היו לו בנים וגידל בביתו נערה יתומה וכשהגיעה לפרקה השיאה לאדם, שקולו יפה ומסתלסל בהדר, והיה מתפאר ואומר: טרחתי שיהא מי שראוי לעבור לפני התיבה. ר׳ הירש ראה עצמו כשומר המורשת של ר׳ שמואל׳כן, ונתגלעה בזה מחלוקת גדולה, בינו ובין מי שקנה את הבית, מר וואנדר, וראה עצמו כבעלים לא בלבד על בית־הדירה ועל בית המרחץ, אלא גם על בית המדרש, כליו וסדריו. המחלוקת, עיקרה היה בראשית ימי המלחמה הראשונה. בימים ההם, שחזרנו לישב בעיר, לא יכולנו לחזור לבית־התפילה מקדם, הקלייזל הסטרליסקאי, שהקוזאקים שרפו אותו, ועל־כן קבענו תפילתנו בבית־המדרש של ר׳ שמואל׳כן, שהיה קרוב ביותר במקום ובנוסח. זקני־מתפלליו היו מסיחים בפלאי הצדיק, שקבורתו בבית הקברות הישן, אף על פי שמיתתו היתה בימים, שהקבורה בו נאסרה מכבר. בית־הקברות הישן בעירנו, שהוא מן המפוארים בגלות פולין, סמוך ביותר לעיר וליושביה, ובימי החולירע הגדולה, לפני כארבעה דורות, גזרה המלכות לעשות בית קברות חדש, שיהא רחוק יותר מרחובות העיר. אולם ר׳ שמואל׳כן ציוה לפני פטירתו, שיקברו אותו בבית הקברות הישן. מה עשו, הערימו על המלכות וסידרו שתי לוויות – אחת בפומבי וארון ריק לפניה ואחת בלא פומבי וארון־המת לפניה; לוויה שבפומבי, ובעצם היום, הלכה לבית־הקברות החדש, לוויה בלא־פומבי, ובלילה, הלכה לבית־הקברות הישן. ויותר שביקשו להערים על ממוני הגויים מטעם המלכות שבעיר, הערימו על משכילי־ישראל שבעיר, שהללו היו שמחים להפר צואתו של פינסטרלינג, כלומר: הולך חשכים.

באמת, היו החסידים מערימים על המלכות פעמים הרבה – גזירה חמורה היא שלא לטבול מת במקוה והללו טובלים את רבּיהם לפני הקבורה וכן טבלו בעירנו את ר׳ שמואל׳כן, ובימינו את הרבי ר׳ ישראל מרוהטין שישב בעירנו. מעשה הקבורה של ר׳ שמואל׳כן דומה לו מעשה הקבורה של ר׳ יהושע׳לה רבה של בּלזא, שחסידיו ביקשו להביאו מוינא שנפטר בה, מבלי לישמע לתקנות המלכות, שלא התיר טלטול מת, אלא אם נחנט גופו, וניתן בארון של מתכת החתום מכל צדדיו. התחכמו ולא הודיעו, שרבם מת, אלא שכרו כמה קרונות ברכבת, הושיבו את הרבי המת, במלבושי־פאר וכל הדרך נתנו קולם בשיר ונגינה, ורק כשהגיעו למחוזות הסמוכים לעירו, הראו פנים של אבלות, ובכל עיר ועיר, שהרכבת עברה בה, יצאו יושביה, המוני־המונים, לבית־הנתיבות, והחזנים אמרו אל מלא, והקהל גועים בבכיה. ולענין ר׳ שמואל׳כן, סיפרו הזקנים מעשה כמלשינים, שביקשו לגלות לה למלכות את הערמה שבלוויה הכפולה, ובאו עליהם ענשים קשים, וכדי לחזק דבריהם, סיימו במה שכבר סיפרנו, ומה שאירע לעינינו ממש, גויים שבשכנות בית־הקברות הישן נתאוו לעצים הגדולים והעבותים, שהיתמרו ועלו מבינות המצבות. הימים ימי המלחמה, העיר נתונה לשלטונם של חילות אויבים, חילות־הרוסים, החיים והרכוש הפקר, וידעו אותם הגויים, שאפילו יכרתו כל העצים כולם, אין ממַחה בידם. היינו רואים בנפול האילנות אחד אחד, חרוננו וכאבנו עלה בנו להשחית, אבל היינו כאותם שקופצים אגרוף בכיסם ומאיימים באצבע שבנעלם. אילנות, שצמחו ועלו, וניזונים מלשדם וממוח עצמותיהם של רוב מתים, מהם צדיקי עולם, נכרתים והולכים, ועינינו רואות וכלות. ומעשה־הכריתה היה בו מיצר־ההתגרות, ועשייתו הייתה בתרועה של שמחה־לאיד, ביחוד כשהגזע היה נופל במלוא כובדו וממעך ממש את אבני־המצבות. נפילה כזאת נלוו לה נהימות בקולי־קולות, שלא נצטרפו בהברות, אלא נשרו באויר, הדי־הדים, כנהימות של בעלי חיים. יום שהביאו גזע גדול וכרות והעמידו אותו בפינה של קוטל־החזירים, מר ביליטש, שאיטליזו היה קבוע בחצר־ביתו של ר׳ וולוול רוזן, שדרנו בו, ומשרתיו השמנים של אותו טבח התחילו מטילים עליו דפני חזיר, ומורידים עליהם את קרדומיהם, כיום שניתן בו מטעמו הנוגה והמכרסם של יום החורבן – כאילו בני בניו של נבוזראדן רב הטבחים לפנינו והם מטמאים, בצהלת אבירים ואכזריותם, את קדשי־הקדשים. צער שהצטערו הזקנים נתכפל משום התמיהה המכאבת: מילא, אנו החיים, מדוכדכים ומדוכאים עד־עפר, רואים בתועבה, ונותנים את פינו בעפר, אבל הם, נוחי נפש, צדיקים יסודות עולם, למה הם מחרישים ונמצא שם שמים וישראל מתחלל. נמשכה התמיהה וכאבה עד אותו יום, כשצוַחה איומה הרעישה את חלל־הרחובות הסמוכים לבית הקברות־הישן, צוָחה ממושכת ומקרישה את הדם: יזוּס׳נקוּ מוּי, כלומר: ישו חביבי. אלה, שנבהלו לאותה צוחה ובאו לבית־הקברות, ראו במרומי עץ נער מקטני־הגויים, והוא כתלוי בין שני ענפים עבותים החונקים גופו, לשונו משתרבבת ויורדת ומעיו משתלשלים ויורדים, ומעל גולגלתו המרוחקת מקושתות ככתר שיני־משור. מיתה נוראה זו, שבאה לו לנער, שהיה רכוב על גבי האילן וכורת ענפו, נראה בה לאותם זקנים ממידת דינה של יד עליון. ולפי שאותו אילן, שריסק את הנער, עלה מקברו של ר׳ שמואל׳כן אמרו: השאר, גדולים ואדירים. גאוני חכמי קלויז, ראו בחרפה והחרישו, אבל הוא, ר׳ שמואל׳כן, לא יכול היה להחריש ולא החריש. הוסיפו ואמרו: חסד שעשו עמו בני העיר, שמסרו נפשם על צוואתו וקברו אותו כחפצו, ולא נתיראו מגזירת המלכות, חסד גדול הוא בעיניו ועתה, כשראה אותם הטמאים מחללים את הקברים, נתעורר ברוגזה והשיב חורפיו דבר, ואיזה דבר. ואולי הוא הטעם, כי בבוא מי שבא לקיים גזירת עקירתו של בית הקברות הישן, כפי שיצאה מלפני הרשות, בימי שלטונה של ברית המועצות, שקדם לכיבושה בידי היטלר, כדי להפכו גן־טיולים, חס על מצבתו של ר׳ שמואל׳כן ושל החסיד העומד, והעבירן לבית הקברות החדש.

אך נחזור לימי המלחמה הראשונה ונעיר, כי אף שהכל היו מסיחים באותו פלא, ואימתו של ר׳ שמואל׳כן כאילו מוטלת על העיר לגוננה, נעשה ביתו כשדה־הפקר. בית המרחץ שלו, החביב ביותר על חסידים, על שום הבלו הטורד ועולה, ועוטה הכל עלטה ערבה, היפה להזיות, ועל שום קוטנו המחריף ריחם של הזרדים ומגביר חומה של האינטימיות, נעשה עתה שימוש לפלוגות החיילים הרוסים, שהיו הולכים בצעדה ובסך לבי־בניה, צרורי הלבנים מתחת לבתי־שחים, ושירת סוֹלוֹביי סוֹלוֹביי פּטאסיצ׳קה, כלומר: זמיר זמיר צפור קטנה, בפיהם. ולא זו בלבד, אלא שקצת חיילים, ביחוד סגני קצינים שבהם, היו מביאים עמהם נשות־הפקר, שיהיו שרויים באמבטי אחת. בעל הבית והמרחץ היה מפרך ידיו ומתאנח, אבל מה כוחו בפני מלכות הרישעה. אף המתפללים, משנגלה עליהם הדבר, אחזתם זועה – קלי התנחומים שבהם פתחו באנחה, מיצמצו בעיניהם כמרמזים, שעדיין לא נפטר הצדיק מענשו, שהוסיף על זרעו של עשו, וכדרך הצלב שנחרת לפני כשלושה דורות, בארון הקודש, ודרך החיילים ונשי הנאפופים שבבית־מרחצו אינם אלא מאותות העונש ההוא; אולם כבדי־התנחום פתחו בקריאות של רוגזה כגון: גוַאלד גואלד. צריך לרוץ, לעשות, להרעיש את העולם, את כל העולמות, אולם גם הם לא רצו, לא עשו, לא הרעישו לא את העולם, ולא את העולמות. הצד השווה שבכולם שיצאו כדרך שיצאו ידי חובתם. אולם אם לא יכלו להניח אנחתם ורוגזם לא באותם החיילים ולא בממוּניהם וממוני־ממוניהם, עמדו והניחו חמתם זה בזה. מה היה עיקר המחלוקת שבין בעל־הבית ובין הגבאי אינו עיקר אבל דומה שדודי, כמר איזאק, הקנדידט למשפטים, שאהב את דרך הגזירה השוה, אולם כל גזירותיו היו גזורות ממה שלמד בגימנסיה, היה הדין עמו כשאמר: ודאי הוא, שלא אותו בעל־הבית ולא אותו גבאי שמעו שמו ושמעו של הסופר הנעלה אוֹטוֹ לוּדויג, אבל מחלוקת שביניהם היא־היא המחלוקת שבמחזה הנקרא: דער פערסטער, שלימודו בגימנסיה היה לימוד חובה. המריבה שבמחזה היא בין אדוני־היער, שהבעלות על היער ירושה היא לו, האומר: חלקה פלונית שביער צריכה עקירה, ובין היערי, שהכהונה שבידו ירושה היא לו, האומר: חלקה פלונית שביער אינה צריכה עקירה, ומריבת־הסמכויות היא כמריבה שבין בעל היער ובין אבי־היער. כמה וכמה מיני קטנות נעשו סלע ניצוחים בין בעל־הבית ובין הגבאי, אולם מאחוריהם הסתתרה מריבת־היסוד של שני צדדים השווים בצדקתם, זה בצדקת זכותו שלו וזה בצדקת זכותו שלו, היא המריבה, אם כל טרגדיה. בסופה של טרגדיה זו לא נשמעה ירית רובים, אלא צעקה של בעל הבית, הרץ אחרי הגבאי, הבורח דרך החלון, וספר תורה בידו. הסיום הגרוטסקי לא היה כצפיתנו – ככל שהמריבה נתקרבה יותר לדרגה של נעילה, ציפינו יותר להתערבותו הפלאית של ר׳ שמואל׳כן מגנזי מרומיו, אם בדרך האיום בחלום, אם בדרך ממשית יותר, כגון שאחד משני הצדדים תדבק צרעת קטנה בקצה לשונו, ושוב לא תהלך שטופה ורהוטה כל כך בגידופים. אולם הציפיה נכזבה, כדרך שנכזבה אחותה הגדולה ממנה, היא הצפיה להתערבותו הפלאית של ר׳ שמואל׳כן מגנזי מרומיו בעסק האמבטאות שבבית־מרחצו. יום־יום, כשבאנו לתפילת מנחה תמהנו, שלא אירע דבר הראוי והרצוי והמוכרח, כגון שאותם, שהיו שרויים באמבטי אחת, נתפקקה קורה מעל ראשם והרגתם, או תנור, המרתיח את מימי־הרחצה, עלתה מתוכו יורה רותחת ובלעתם. ומשלא אירע כדבר הזה וכיוצא בו, נתערערה גם האמונה בענין הנער ומיתתו החטופה בתשנוק במרומי העץ שבבית הקברות.

ואודה שהיה באותה מחלוקת צד שזכרו שמור בי במיוחד – בשל המחלוקת הזו עליתי לגדולה יתירה, ממש עשיתי קאריירה. רגע שהגבאי, ר׳ הירש כהנא, ברח דרך החלון, ברח לא בלבד הגבאי שבבית־המדרש, אלא גם הכהן שבבית המדרש. עתה ניתנו עיני העדה הקטנה בי, שרצועת התפילין שלי לא היתה עדיין בת שנה. הייתי בעיניהם כאבן טובה, ושעה שעליתי לבדי לדוכן, ובירכתי את עמו ישראל באהבה, היתה לי באמת שעה של התרגשות וחגיגיות גדולה. עשיתי את הניגונים בסלסולי־סלסולים, מלוא כוחי וחזי וגרוני, וודאי שזכר השעה ההיא היה נשמר בי בחמימות וטהרה, אילולא הגיעתני, מבעד הטלית החופה על ראשי, בת קול עמומה של צווחות החיילים השרויים עם נשות ההפקר באמבטי שמעבר לקיר. לצערי אודה, כי רוב שעות גדולות בחיי, לא היו לי אלא כמהדורות השעה ההיא – טלית־ההתפעלות והחגיגיות חופה על ראשי, אולם אין בה כדי להחריש צווחת המציאות הגסה והמופקרת שמעבר לטלית. ולא זו בלבד, אלא פעמים הרבה, ואותה טלית חופה עלי, ונפשי אך מחציתה האחת כשרויה בחגיגיות, ואילו מחציתה האחרת כבר היא מרטטה לציווחת־הטומאה, העתידה לבוא כרגע, בדקדוק של גזירה.

אם בית המרחץ הגדול ובית המרחץ הקטן, עמידתם בראשי־רחובות, הרי שני בתי המרחץ הבינוניים כשרויים בצל, ועמידתם בסימטאות. האחד שנקרא על שם בעליו וכינויו לא בּאָד ולא שוויצבּאַד אלא דאַמפּפבּאַד, כמעט שלא נחשב בין בתי המרחצאות ממש, כשם שבית־התפילה, שהיה כטמפּל־זוטא בעירנו, לא נמנה עם בתי תפילה ממש. סידורו ומערכתו היו על דרך החידוש, האמבטאות בציפוי של אֶמַיל, הכתלים חרסינה מבהקת, ושימושו לא לאנשי שלומנו, שעיקר מרחץ הוא להם לשם מצוה, אלא לבני מעלה, ביחוד פקידי הרשות, וקציני־הצבא, שעיקר מרחץ הוא להם לשם היגיינה. אנשי שלומנו היו פוטרים אותו דרך היתול: חלל הבל אין בו, חמש איצטבאות אין בו, קיתוני רותחין ופושרין אין בו, זרדים אין בו, חבטין אין בו, אפילו מקוֵה ראויה אין בו, והוא נקרא בית מרחץ. לא כן בית־המרחץ הבינוני האחר, שנמשכה לו חיבה יתירה, אף שלא נקרא בשם צדיק עושה פלאות, אלא בשם אשה, שלא היתה עושה פלאות. שם האשה אינו מן השמות המצויים בגלילותינו, מאַשאַ, וממילא שם בית המרחץ: מאשעס בּעדיל. בנוהג שבעולם נשים מנדבות בתים לדברים של קדושה, סימן שלא הניחו בנים, ואילו מרת מאשא לא נתקיים, ואף על פי כן נתקיים בה כלל זה. לא נתקיים בה שכן הניחה בן גדול, שזכה לאריכות ימים ויצא בגבורות מעולמו; נתקיים בה – כי הבן שהניחה ושזכה לאריכות ימים ויצא בגבורות מעולמו, כאילו לא הניחה. בנה, שהכרתיו בימי זקנה והוא יושב בכפרנו, הניח דת אבותיו, ולא שיצא לשמד, אלא כיחש בכל דת ודת, והכריז עצמו פריידענקער, כלומר: הוגה חפשי, הוה אומר: כופר בעיקר. גבה־קומה היה וזקנו יורד על מידותיו, נקי דעת וטהור לב, מביט בעולם ובאדם בעינים, שטוב ובינה מתנצחים בהן. קנה לעצמו בנעוריו כמה וכמה דעות, שהעמידו אותו על הכפירה בדת, אלוהיה, כהניה ומנהגיה; ולפי שפיו ולבו שוים היו, עמד וכתב פתק לקהילה, שהוא יוצא מתוכה, ואינו רואה עצמו מחויב בסימפעל, שכך נקרא המס, שהיו משלמים לקהילה. ואף על פי שהגדרתי דרכו ועמדתו של האיש הזה ככפירה, מעיד אני עליו שלא נמצא בכפר כולו, ואף לא בעיר כולה, אדם של אמונה כמותו. תורה צרופה היתה בלבו ובידו, אמונה גדולה במוסר ובטוב היתה בנפשו ובמעשיו. שמעתי, כי דודי זקני ר׳ חיים הכהן, היה מחבבו הרבה, ואולי חיבתו זו נטעה בו ראשית־השקפתו, שהוליכה אותו אל הבונים החפשיים; וראיתיו, אבי היה מחבבו הרבה והיה הזקן מבאי ביתנו; בוקר־בוקר היה נגלה, לשעה קטנה, ליטול את העתונים מיום אתמול, ולספר מה מהרהוריו על העתונים מיום שלשום. לשנים, כשהיה יוצא לעשות טיולו בפסיעות גדולות ומתונות הייתי, לפרקים מרובים, מתלווה לו ומקיפו בשאלות, והוא מרצה דעותיו בנעימות ובבת־שחוק. ימים ששמעתי דבריו לא היה בי לא החפץ, לא הצורך ולא היכולת לבדוק בהם ובעיקרם – כמפתיעים היו, כמגרים היו, אך נשמעו לי כממרחק. לימים כשבדקתים, נמצאו לי פרוצים לרוב ערעורים – דעתו של האיש ובנין דעתו היו כטעות מעיקרה. היה מגלגל בהנאה במשל הנודע, שרישומו בספר שבט יהודה ועיקרו במחזה הנודע נתן החכם ללסינג, הוא משל שלוש הטבעות, שנתחלפו ואין בהן הבחנה, היה מביא מקראות מכאן ומכאן, אם מווֹלטר אם ממוּלטטוּלי, אם מאחרונים ביותר, ביחוד היה הוגה ברוממות עליונה את המלה ראַציו. ברי היה לו: היא, הראַציו, משתעלה למלכות, כשופטת הכל, כמכרעת על הכל, לא תעוות, לא תוכל, מעצם מהותה, לעוות. לא ידע ולא הרגיש, כי יסוד מעשיו, שהיה בהם משאיפת־הצדקה וקיומה, הוא לא במוּשכלוֹתיו, אלא ברגשו החם והמאיר, כמבוע־הנפש, שמתוכו הקרו ההתרוממויות הגדולות של דתות ואמונות, ביחוד ההתרוממות שבנבואת־ישראל, אף שאין בהן משלטונה של הראַציו. לא ידע, שמקורי ההנהגה שלו הם עמוקים מני ים, ואילו נימוקי הנהגתו שבפיו כאפיק בנגב. איני יודע, אם המימרה, שהיתה חביבה עליו, הוא שטבעה או נטבעה בידי אחרים, אבל כך היתה: הם, המאמינים אוהבים את הענבר, אני, הכופר, אוהב את הבדולח. היא היתה עמוקה ממימרה אחרת ומשומשת, שהיה משרבבה כפתגם נדוש בדבריו: הם, המאמינים, מאמינים באלוהים וכופרים באדם; אני, הכופר, כופר באלוהים ומאמין באדם. לא ידע, כי בעצמו של דבר, צריכה המימרה שלו ניסוח אחר: הם, המאמינים, מאמינים באלוהים, הנראה להם כאדם; והוא, הכופר, מאמין באדם, הנראה לו כאלוהים – ואפשר שטעותו גדולה מטעותם, על כל פנים טעות היא. לא היה בו ממידת־הכעס, אבל כשהצעתי לפניו תיקון־נוסח זה, ראיתי בו, שהוא מיצר הרבה, שאין בו ממידת־הכעס, ביחוד שצירפתי את ההערה: האדם הבּדוּי שלך סכנתו מרובה משל האלוהים הבדוי שלהם, ולא זו בלבד אלא שהאדם הבדוי שלך, אני מוכיח לו כל רגע שיסודו בדוי, ואילו האלוהים הבדוי שלהם, אין אתה יכול להוכיח שיסודו בדוי, על כל פנים אין לך פילוסופיה, שלא התקשתה להסתדר בלעדיו.

הכופר שלנו אמו, מרת מאשה, הדירה אותו מנכסיה. אפשר כשעמדה והניחה, בצוואתה, את ביתה לצרכי ציבור, הניחה גם לבנה סכום של כך וכך, כשיעור־ירושה, שאינו נותן לו ליורש שיערער בפני הרשות על הצוואה, אך אם הניחה לו סכום של כך וכך, ספק אם נטלו. דרכו שהיה אומר: חלוקת תפקידים נאה היא – אמי טרחה על טוהר הבשר והאברים, ואני אטרח על טוהר הנפש והמצפון. איני יודע אומנותו בימים, שישב בכרכי עולם, אך בימים, שישב בכפרנו, שרוי היה בתחומה של משפחה, שהיתה משונה, על שום מוצאה ועל שום עשייתה. בבית נאה, שגדרו נאה וגנו נאה ישב אדם אחד, ששמו מוזר וכינויו מוזר היה, ודמות פרצופו מוזרת היתה. אכן, מאז בואי לארצנו, אני רואה סביבי רוב פרצופות של אחינו בני עמנו הספרדיים, ואני מורגל בהם כבפרצופות של בני עמנו, ואין בי שוב תמיהה, אולם בילדותי, כשראיתי אותו אדם ופרצופו ונאמר בו: ישראל הוא, היתה בי תמיהה, כדרך שהיתה ברוב יושבי־כפרנו. אותו אדם שחניכתו היתה גריז׳ו, כינו אותו בני כפרנו בשם דער גרעק, כלומר יוני, אבל באמת נצר מאנוסי פורטוגל היה, וידיעתו בעניני ישראל לא היתה גדושה ביותר. זקנים סיפרו על שבת ראשונה שלו בכפרנו, כשבא לבית־המדרש והכל עומדים עליו, ולוטשים עינים של השתוממות. לא הירבה לבוא לבית המדרש ובימי לא נראו בו פניו, ונראה שיצא ידי חובתו במה שאשתו היתה באה בערב יום כיפור, ומטילה כמה מטבעות לקערה. ואם שמו ופרצופו של אותו אדם מוזרים היו, באה אומנותו והוסיפה עליהם – מומחה היה לגידולי גפנים, עמד ונטע כרם. היו תחילה מלעיגים עליו, שסופו אינו מעלה מכרמו אלא מיני אשכולות של ענבים קטנים וצמוקים, שאינם יפים לאכילה, וכל שימושם שהם כגידולי נוי, המיפּים מרפסאות, אבל כשהעלה על שולחנו, ועל שולחנם של אחרים, אשכולות ענבים גדולים ומחמירים, שאינם נופלים, בעינם ובטעמם, מאותם המובאים מכרמי־ההגריים, פסק לעגם של הבריות ואמרו: פּי־פּי, שהוא דיבור של תמיהה והתפעלות – תמיהה על הקרקע שאינה מצמחת גפנים ועתה הצמיחה גפנים: התפעלות לאותו אדם שנתעקש והצמיח מתוך הקרקע את שאינה מצמחת. אף על פי כן, כשהיו הנשים יוצאות לקנות את שבעת המינים לראש השנה, היו קונים ענבים, שהוּבאו מכרמי ההגריים, שאמרו: שהחיינו ברכה נאה היא, ואמירתה במה שגידולו כדרך הטבע, ואילו ענביו של זה גידולם נראה שלא כדרך הטבע. והוא, מר גריז׳ו, לא נתפעל ממי שקנה ענביו וממי שלא קנה ענביו, וטיפח כרמו עד זיקנה ושיבה, וידידי ובן־כפרי, הנריק אדלר, שעיברר שמו ונקרא חנן נשר, כתב על כך בארוכה מעל עמודי עתונם הפולני של הציונים, כווילא [רגע] שמו.

וגידול אחר היה, שמר גריז׳ו גידלו ושנפסל גם לאכילת שהחיינו, וגם לשאר אכילות. הכוונה לאותו הגידול הנודע בשם פומידורים או טומאטים, ובלשוננו נקרא בשם עגבניות. באמת לא ידענו את שמו, לא בלשונם ולא בלשוננו, אחר ניתן לו – טריפ׳ענע עפעלעך, כלומר תפוחוני־טריפה. תפוחונים אלה היו מוטלים מחייכים בפניהם הצהובים, שהיו מאדימים והולכים, על אדני חלוניהם של קצת גויים נכבדים מיושבי־כפרנו. ראוי לבדוק, – וכבר בדקו בזה קצת חוקרים, למן ר׳ יהודה אלזט עד ראובן סיון – מהיכן נצמחה אותה ודאות שהיתה בנו ושאר יושבי גלילותינו וגלילות אחרים, שאותו פרי נחמד הוא מאכל טריפה ואסור בהנאה. על כל פנים, כשעמד הגרעק שלנו וגידל את הפרי הזה, ויצא מגנו משובח ומפואר, וכל אחיו, שהיו מוטלים לפניו על אדני החלונות, נראו בפניו כננסיםּ – לא היה עלול לחזק את חיבורו המועט עדה הקטנה של ישראל בכפרנו. בני העדה כאילו רטנו בלבם, על שנצר מגולי פורטוגל, שנתאווה ביותר לחידושים, אין לו עסק אחר בעולמו, אלא ליטול פרי שהוא טריפה, ולהעלותו לגדולה יתירה. אף על פי כן לא היה בלבם של הרוגנים מן השנאה אליו, כשם שלא היה מן השנאה לדרכו של חותנו, הלא הוא הפריידענקער שלנו. אפשר דימדמה בהם ההרגשה, כי אותו נצר האנוסים כיסופו בכיסופיהם – כמותו כמותם עממה בלבם הכמיהה לאדמת־דרום ולשמי־דרום, ארץ תאנה וגפן ורימון. אפשר דימדמה בהם ההרגשה, כי אותו ישיש, הרואה עצמו כופר בעיקר, אין כמותו מאמין בעיקר ומקיימו. פעם אחת נחסר אדם למנין לתפילת מנחה והיום יום היאָרצייט לאדם חשוב; יצא השמש ופגע בכופר הזקן, ביקשו שיצרף עצמו למנין. נענה לו הכופר ונכנס. היו תשעת המתפללים תמהים, תמהים על השמש שצירפו ותמהים עליו, שצירף עצמו. צידק עצמו השמש, שעל פי הדין אין הזקן פסול למנין, ואילו הזקן צידק עצמו: כל ענין התפילה וענין הקדיש טעות הוא, אולם אילולא נעניתי לכם, הייתי גורם לבעל היאָרצייט צער ויסורים, ונוח לו לאדם שיגרום טעות ושלא יגרום צער ויסורים. היה באותו מנין אדם אחד ר׳ צלאל ספיר שמו, שלא היה קנאי כמותו בכפרנו. באותו מעמד לא אמר אלא כדרך רטינה: מרו־מרו, אולם, כמה שבועות אחר־כך, היה מרעיש חללו של בית המדרש, פושט ידיו ומנפנפן לכאן ולכאן וקורא: שומו שמים, שומו שמים. ר׳ צלאל לא היה לבו לב טוב, וביתו נראה כסגור ומסוגר – הדלתות, התריסים ושאר כלי־פתיחה, כאילו היו תמיד במזל־נעילה. אף שהיתה חנות קבועה בביתו, הקפיד על דלת נעולה, וענין החנות לא היה ניכר, שכן לא תלה אפילו סימן של שלט. אמרו עליו: לבו כביתו. אלה אמרו: אין לו בנים. על כן אין לבו טוב. אלה אמרו: אין לבו טוב, על כן אין לו בנים. כלל שנאמר כחשוכי בנים, שאין כמותם מחבבים ילדים, הוא כלל יפה, ואלה שטבעו אותו, ודאי ראו, שהוא מאוּמת ומקוּיים, אבל צר לי לומר, שחשוכי־בנים שידעתי בכפרנו ובעירנו, אין הכלל הזה הולמם. ר׳ צלאל בעל רוגזה היה, אולם לא היה דבר העלול להרגיזו כצחוקם וכשחוקם של תינוקות בבית־המדרש. כל מנהג וכל תפילה וכל נוסח היה מתעורר עליו בעיקומי־חוטם ובאי־אי־אוח, שהוא דיבור של מורת־רוח. כל מידת חומרה, שהיו נוהגים לדקדוקו של דין, לא היתה לו חמורה די צרכה, ודי חובתה. ביחוד נתרבו קטרוגיו על שעשועי־שמחת־תורה. כל השנה כולה היו עינינו צופיות וכוח המצאתנו טורח, לענג את נפשנו בשעשועים אלה, והנה זה בא ואומר, כי איסור חמור הוא. עמד וגזר גם על קני־הגפרית הניצתים וזורים סביבם גשם של כוכבים זעירים ומתעופפים, גם על מפתחות היריה. תחילה לא היו בעלי־הבתים נענים לו, ונמצא לנו כראש סניגורים הישיש החביב, זקן הכהנים, ששנותיו למעלה ממאה, ר׳ הנוכל בּאַלר, ושהיה עולה עמנו על האַלמימר, הוא באמצע ואנחנו סביבו וכולנו קוראים בקולות גדולים: צאן קדשים אַבּע, צאן קדשים אַבּע (כך היה הנוסח בכפרנו, ובעירנו ולא: צאן קדשים מע, והוא ברוח הכתוב: ואלה הצאן מה חטאו) – וקולו הדק, כקולו של תינוק, מנצח ועולה. באמת היה אותו ישיש כילד לחדוה ולתום, והיה מתפאר ואומר: לפי שאני מעורב עם התינוקות, נמצא מלאך המות טועה בי ובשנותי, והוא מניחני ואינו נוטל נשמתי. הכל היו נוהגים בו חיבה ונקרא בפיהם בשם סבא, הגדולים אומרים לו: זיידע לעבּ: הקטנים אומרים לו: זיידישי. כשהיה עולה על אף המום שבו, היא סמיותו, לדוכן, היו כל הילדים נדחקים, שהכל ביקשו לחלוץ מגפיו, אף על פי שידעו, שדרכו לאחר שהחולץ עשה מלאכתו, הוא מניח רגלו על מפרקתו ודוחקו כלפי מטה, וכשהילד מתאנח: זיידישי הנח; אומר לו הישיש בקולו הדק: צעק חי וקיים, ואני מניח לך. כיצד השכיל הישיש להניח מניה וביה את הרגל על מפרקת הילד, אף על פי שזה התחכם בכל ההתחכמויות להחמיק את צוארו, פליאה היא, וביחוד גדלה הפליאה, כשהישיש לא היה כסומא מגשש באפלה, אלא הלך דרכו בביטחה ובלא משמושים. והכונה אינה לדרך מבית המדרש לביתו, או לשאר בתי הכפר, אלא לדרך שמכפרנו לעיר, רחובותיה, עיבורה ושני בתי הקברות שלה. ידע תמיהת הרבים, והיה מתרצה: לא העינים מוליכות, אלא השכל מוליך. חברת תינוקות היתה חביבה לו – אך שמע קולו של תינוק היה מעכבו ומסיח עמו על דרך התום וההיתול. והוא שעמד לנו בפני חומרתו של ר׳ צלאל. אולם אינו דומה כוחו של אדם נוח לרצות, והוא ישיש וסומא, ככוחו של אדם נוח לכעוס, והוא בשנות העמידה ותקיף־בדעתו. סיבוכי מחלוקת בענין הגבאות ובענין אתה הראית, הגבירו כוחו וכוח תביעתו של ר׳ צלאל, וכמעט שהיינו בכל רע. כשעה קטנה שבתה השמחה, לא קול נפץ של מפתחות־הגפרית, לא קול היריות של אקדחי־השעשועים, לא קשת גונים של אורי־התעתועים. היתה לנו אותה שעה קשה מתשעה באב, שבתשעה באב אין גוזר על הקוצים והברקנים, ואנו מטילים אותם כחפצנו, והקפוטה של ר׳ צלאל אנו עורמים עליה תלי תלים. ואילו עתה כלי־העבודה בידינו ואילו עצם העבודה אסורה עלינו. עמד לנו הישיש בשעת דחקנו, ורמז לו למי שרמז, שמשקה שיתן לר׳ צלאל יהא משקה מעורב, נעשו אבריו כבדים ולאים וראשו מתנודד לבאן ולכאן. נטלו אותו הגדולים שבבחורים, והושיבו אותו על כסא העשוי שילובי ידים, בי״ג זנבות השטריימל שלו נתקעו י״ג קני גפרית ונדלקו, וכך הוליכו אותו לביתו, הוא פולט עירובי דברים שאין להם חיבור, כגון פיטום הקטורת האַצאַדראַלאַ, או אַגיל ואשמח לאַקשענטאַפ וכדומה, ומי״ג זנבות השטריימל שלו נמשכות י״ג לשונות של אש, המתפוצצות ניצוצי־ניצוצות, כגשם של כוכבים זעירים ומתעופפים, ועדת הילדים, ור׳ הנוכל באמצע, הולכים מאחריו וצועקים: צאן קדשים אבע, צאן קדשים אבע.

וכשם שנפרעו, מדעת, ממנו מר׳ צלאל בענין גזירותיו בשמחת־תורה, על דרך שקויים בו הכתוב במגילה: את אשר נגזר עליה, כלומר: קני הגפרית שגזר עליהם, נתקעו ונדלקו במצנפת שלו, כך נפרעו ממנו, שלא מדעת, בענין ריטוניו על צירופו של אותו כופר למנין. פעם אחת נכנס לבית המדרש ודרש שהשמש יצרף לו מנין – נזכר יום המיתה של איזה קרוב רחוק, שלא הניח קדיש. נערכה התפילה בשטיבל שעל־יד בית־המדרש, שהיה שרוי באפלולית, והנר הדלוק אינו מאיר כראוי פני המנין. כבר עמד ר׳ צלאל לפני התיבה כמחכה, מוכן לתפילה, והיה מחזיר מדי פעם בפעם פניו ומטיל לחלל השטיבל שאלה יבשה, אם כבר יש מנין, אמרו לו: כבר יש; פתח בתפילה, ולאחריה ניגש לכל אחד ואחד ליתן לו שלום, כדרך המנהג, וכשהגיע לעשירי, שהיה מכונס בפינה, נענה לו קול מחרחר: עליכם שלום, והוא קולו של לאַמפאַרסקי. ההוא, מגויי הכפר, מסגר על פי לימודו, ושיכור על פי אומנותו, ידע מנהגי ישראל, לשונם ואף תפילותיהם. ביתו הקטן סמוך היה לבית המדרש, ועתה ששמע ענין המנין, הגניב את עצמו לתוך האפלולית, שיתף עצמו בברוך הוא ברוך שמו אמן, והערים על ר׳ צלאל, ועל השמש, ועל שאר המתפללים. ר׳ צלאל, אם לא יצאה נשמתו באותה שעה, היתה עשויה ברזל ונחושת, קולו שפל ולא הוציא אלא הברה אחת: מנין, מנין. נבהל השמש, התחילו הקהל הקטן מתנצחים, אם צריך מנין בענין התפילה, שהיא תפילה, ובענין הקדיש שאינו קדיש, וקולו של ר' צלאל, שנעשה כבוש ונחבא, כמתחנן והולך: הבו לי עשירי, הבו לי עשירי. נבהל השמש וחזר ואמר: לא הועלתי כלום, צינה גדולה היא, אין עובר ואין שב, והבתים הסמוכים לא חזרו עדיין בעליהם מן העיר. הוסיף: אבל הפריידענקער הזקן נמצא לי ואם נצרפו יצטרף. התחיל ר׳ צלאל מגמגם: יהא אַפו כחול, ובלבד של נימול. והזקן נכנס וישב בתפילה וכשהיו סונטים אותו על כך, היה אומר בחשיבות וביטחה, תירוצו שעיקרו היה במילה: מענשליכקייט, כלומר מידה של אנושיות.

מלה מענשליכקייט, כלומר מידה של אנושיות, היה הוגה אותה בנגינה מיוחדת, שכרוכות בה שמחה ועצבות, גאוה והכנעה. כאילו ביקש לומר, כי האנושיות, שהוא מחויב בה, שכל אדם מחויב בה, מידה סבוכה היא, ואין לה התרה בכללי ההגיונות בלבד. כמה וכמה פעמים שמעתי מפי אבי מלה מענשליכקייט, והיא הגויה בנגינה שהיא שלו ואינה שלו, שלו – שניתן בה מנעימת קולו וחומה; שאינה שלו – שניתן בה מהטעמת קולו של אותו כופר. אדם אחד היה בכפרנו, שאיני פורש שמו ואומנותו, והיה ביתו בית־מריבה. בת היתה לו, נערה נאה ופותה – לפי שהיתה נאה, חמד אותה שכנה, גוי צעיר מפקידי־הרשות; לפי שהיתה פותה, נתפתתה לו. עמדה האם והחביאה את הבת, שלא תיראה ברבים כשכריסה בין שיניה, ולא זו בלבד אלא שהוציאה קול, שהיא, האם עצמה, קרובה ללדת. לא קשה היה עליה להוציא קול כזה, שהכל יהו מאמינים לה, שדומה היתה לפי כריסה הגדולה, כאילו היתה מעוברת תמיד, כי לפני כך וכך העמידה שלושה ולדות בבת אחת, ונשארה כריסה מרובה. ואף על פי שלא קשה היה עליה להוציא קול כזה, שהכל יהו מאמינים לה, לא נמצא בכל הכפר מי שיהא מאמין לה, וניתן לו לכפר ענין לענות בו, ולשון הרע פרחה כשדה ברקנים לרוב. ביום השבת, כשעלה השמש והכריז בקול גדול, כי פלוני מתכבד לזמן, לאחר התפילה, את כל הקהל לביתו, שישמחו בשמחתו, שמחת הולדת בתו הקטנה, ניכרים היו סתרי־הלעג החבויים בקולו, כשם שניכרים היו בקריצות־העינים של כל הקהל כולו. מי שלא ראה את פלוני באותה שבת, כשעלה לתורה ומילמל את שמילמל, כשהחזן עשה לאותה תינוקת מזל טוב, מי שלא ראה אותו באותו רגע, כשהחזן הבליע כשמינית של לגלוג מוצנע בברכתו; מי שלא ראה, כשפלוני ירד מעל האַלמימר, והקהל מעתירים עליו מזל טוב מזל טוב שתזכה לגדל את בתך, ובמילת בתך, נערמת כל המזימה שבעולם – לא ראה אדם, שנגזר עליו לעבור, בערית־בשר, בין שתי מערכות של שפודים מלובנים, הוא עובר והם ננעצים בו, הוא עובר והם ננעצים בו, ודמו ניגר כמים. רבים מכאובי אדם, העובר בערית־בשר בין שפודי ברזל, אך רבים מהם מכאובי אדם, העובר בערית־נפש בין שפודי לעג. ובאמת היה הלעג מפרנס שיחותיהם של בני הכפר כל אותם הימים, לרבות הערבים, שקדמו למזל טוב, שנקרא בשם דרייקאמעדיע, כלומר קומדיה של סחרחורת. גם בביתנו גילגלה שיחת אבי ושכניו בענין זה, אלא שאותה שיחה נשמרה מדרך הלעג המצוי. השכנים, ממשכילי הכפר, מי פקיד בדואר־הרכבת ומי פקיד בטחנת־הקמח הגדולה, התגלעה מחלוקת דברים ביניהם – זה אומר מעשה האם אינו מעשה יפה: וזה אומר מעשה האם מעשה יפה. על שום מה אינו יפה – על שום שהוא מחזק איולת הבריות הסוברים בשטותם, שזיווג שלא בירכו איזה דיין גיבן, שאַפו נטף ריר ולא נפרשה עליו מטלית־החופה, אינו זיווג, וזרעו הפקר, ואינו בכלל האדם. על שום מה הוא יפה – על שום שהוא מציל את הילדה מבושה ויסורים, העתידים לה מאיולת הרבים, שכל בינה בעולם לא תעקרנה. וככל שגילגלו יותר באותה סוגיה, נתגלגלו שמות יותר כגון שמו של הגראף טולסטוי והמחזה שלו, הנקרא כוחה של חשכה, גם סיפור של י. ל. פרץ וכדומה, גם שם מדרש נתגלגל והוא מה שנדרש בכתוב שבקהלת: ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, דניאל חייטא פתר אותו בממזרים. אפילו דבר בדיחה נתגלגל והיא ההלצה הנודעת בענין בני בניהם של קדושים המסבבים בערים ובעיירות, פושטים ידיהם ותובעים בפה: נכדים אנו.

מעשה באחד הנכדים האלו, בא לפני רב וגדול, פשט ידו ואמר: הב הב. עמד הרב הגדול, פתח קופה שלו ונתן לו מטבע קטן. פתח הנכד ברטינה: אי־אי־אוח. שמע אותו רב וגדול רטינתו, אמר לו: מה גדולתך שאתה יקרן כל כך; גדולתך שאתה נכדו של פלוני גדול; ומה היתה גדולתו של פלוני גדול; גדולתו של פלוני גדול היתה, שכל שעה שהיה מתאווה היה עולה השמימה. והנה אני, אף על פי שאיני גדול כאביך זקנך, כל שעל שאני מתאווה, אני עולה השמימה. לפני כחודש ימים הוצרכתי לעלות ועליתי, ושומע אני רעש גדול ונורא. סיעה גדולה של עלובים וסחופים עומדת בפרוזדורו של הקדוש־ברוך־הוא, אחד ואחד וצרת נפשו ובקשתו הערוכה בפיו ובלבו. מי שצרה באה עליו צועק: ני ני, ואין צעקתו תמיהה. אף על פי כן נמצאו שם שלושה, שצעקתם היתה שלא כדרך הטבע, והיתה תמיהה. ביקשתי לראות, מי ומי הצועקים, נתקרבתי אליהם, ועד שלא הספקתי לשאול, המטירו עלי דבריהם ונסתכסכה דעתי. מתון־מתון ביררתי לשונותיהם הבלולים, ונתחוור לי שצרתם צרה. רמזתי לו לאותו ממונה העומד ליד הפתח, והמדליות מכסות מלוא מעיל השרד שלו, שיתן להם זכות־קדימה. נכנס האחד והוא תפילת־עלינו, נשתטח לפני הקדוש־ברוך־הוא בבכיות גדולות: רבון כל העולמים, הרבה תפילות תיקנת לישראל, וכל אחת נאה וטובה מחברתה. תיקנת תפילת ברכו ואמירתה בהשתחוָיה; תיקנת תפילת קדושה ואמירתה בשלוש רקידות כלפי מעלה; תיקנת תפילת המלך ואמירתה בסלסולי סילסולים; תיקנת תפילת קדיש ואמירת סיומה שלוש פסיעות אחורנית; תיקנת כל נדרי ואמירתו בקיטל ובאימה וביראה ושלוש פעמים רצופות, ובשילובי ניגונים המאריכים את התפילה; תיקנת גם אותי, בסופה של תפילה, ואמירתי בלא רקידה ובלא סלסול ובלא אימה, אלא בהבלעה וברקיקה ופלוני מקפל טליתו, ואלמוני רגלו כבר מעבר לסף, וידו נושקת את המזוזה. שמע הקדוש ברוך הוא בכייתו ואמר: נעניתי לך, נעניתי לך; צרה שבאה עליך יום יום, אתה מתפייס עליה ביום־הדין, כי ביום הכיפורים אמירתך אינה אמירה בעולם, אלא החזן והקהל עומדים על רגליהם בזיע וברתת, ואומרים אותך בריגשה גדולה, וכשהם מגיעים למלים: ואנחנו כורעים ומשתחוים הם כולם נופלים על פניהם בלב שבור ובהכנעות גדולות. יצאה תפילת עלינו מלפניו, כביכול, ופניה שמחים ומאירים; מיד סבבו אותה שני הבכינים האחרים, אמרה להם: ששון ושמחה, ששון ושמחה, יש דין ויש דיין, כל השנה הם יורקים בי, אבל ביום הגדול והנורא, כצאן העקידות ישתטחו לפני. נכנס האחר, והוא הסעודה השלישית בשבת, נשתטח לפני הקדוש־ברוך־הוא בבכיות גדולות: רבון כל העולמים, שבת שתיקנת תפארת היא לך ותפארת לשומריה, ושלוש סעודות שתיקנת אף הן כוונתן יפה, אבל מה לי שכוונתן יפה, כשעשייתן אינה יפה. סעודה ראשונה שתיקנת, סעודת־ליל־שבת, כולה הידור וכולה נוי, פתיחתה בשלום עליכם מלאכי השרת, ובאשת חיל מי ימצא, ובקידוש; אמצעיתה סעודה ברוכה ביין וחלה קלועה ודגים ורוטב ובשר ופרפראות וזמירות נאות, וסופה ברכת המזון, ועל הכל יורד אורם של נרות השבת המבהיקים בפמוטות הנחושת הממורקים; סעודה שניה, סעודת־השבת, סעודתה סעודה, בחלה קלועה וטשוּלינט או פעטשע ומיני תרגימה והקיגל כגולת כותרת, והזמירות על לב מלא, שנתעכל בו תבלין של שבת. ואילו אני, הסעודה השלישית, סעודה דלה וחטופה אני, ויוצאים ידי חובתי בשיוּר של חלה ובזנב של דג מלוח, שאכילתם בשעה שלא יום ולא לילה, לא אור בעולם ולא חשכה בעולם, אלא כמין זעיר־אנפין לכאן ולכאן, וַי לי וּוַי לגורלי, שעלתה לי כך. שמע הקדוש־ברוך־הוא בכייתה של סעודה שלישית, אמר: נעניתי לך, נעניתי לך, בתי, צרה שבאה עליך עתידה לה נחמה, שכן גזירה מלפני, שאני בודה מלבי חסידות ודרכי חסידות ורבּיים שלהם, והללו ימשיכו אותך עד לאחר הבדלה, ויכרכו לך תוספת סעודה, סעודה של מלוה־מלכה, שיש בה כל מיני אכילה, ביחוד אכילת בורשט; ולא זו בלבד, אלא מי שיש לו שמחה, מסמיכה לאותה שעה, כגון שמחה של כתיבת תנאים, שדרכה בכלי זמר ובקריאות־צהלה ובטפיחות ידים הופ הופ. יצאה סעודה שלישית מלפניו, כביכול, ופניה שמחים ומאירים, מיד עמד עליה הבֹכין השלישי, אמרה לו: יש דין ויש דיין, עתה הם פוטרים אותי בשיור של חלה ובזנב של דג מלוח. לעתיד לבוא, כשיתפרסם עסק החסידות בעולם, כרסם תתפקע מרוב אכילה ודיצה. נכנס השלישי, והוא הממזר, נשתטח לפני הקדוש־ברוך־הוא בבכיות גדולות: רבון כל העולמים, נביא גדול העמדת עלינו, יחזקאל בן בּוּזי שמו. שלחת אותו לומר לנו דברים גדולים ויקרים: מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמור אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהנה, חי אני נאום ד' אלקיכם אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה בישראל – והנה רואה אני מר־גורלי, שהכל מבזים אותי והכל מתקלסים בי, וקוראים לי כידור כידור, לפי הכתוב כי דור תהפוכות המה, ולא בחטאי אלא בחטא אבותי, והריני עומד עתה לפניך ושואלך: אבותי אכלו בוסר ושיני קהות, ודברך שאמרת בפי נביאך, יחזקאל בן בוזי שמו, פלסתר הוא. שמע הקדוש־ברוך־הוא מריו, אמר: נעניתי לך, נעניתי לך, בני, צרה שבאה עליך עתידה לה נחמה, שכן גזרה מלפני, שאני בודה מלבי חשיבות של נכדים, הם נכדי רבנים ורבּיים, המסבּבים בערים ועיירות ותובעים בפה, הב הב, והקהל מתחלחלים הו־הו, נכדים נכדים, דבר גדול הוא – והם נתבעים ונותנים. כמותם כמותך – מה הם אינם מתפארים ואומרים: בנו של פלוני אני, אלא מתפארים ואומרים: נכדו של פלוני אני; אף אתה שאינך יכול להתפאר: בנו של פלוני אני, תוכל להתפאר: נכדו של פלוני אני, וסופך כסופם – כבוד־הבריות, צלצלי־שמע בכיס, וקורקבן־אווז מטוגן בכרס. יצא הממזר מלפניו, כביכול, ופניו שמחים ומאירים, ועד שלא הספיק לומר: יש דין ויש דיין, כבר עמדו בפניו כל שהיו באותו מעמד, בנמיכות קומה וביראַת כבוד, ואותו ממונה העומד ליד הפתח, והמידליות מכסות מלוא מעיל השרד שלו, מנפנף בידיו הגדולות בין הקהל, וקורא: פנו דרך, פנו דרך, כבוד הנכד הולך.

ואף על פי שאבי מורי, הוא שסיפר אותה הלצה, הרי כשנתעוררו בכפר קצת קולות של טינה שאמרו: מה לנו קומדיה זו, לא נלך למזל־טוב – הטיל בהם אבי אותה מלה: מענשליכקייט. אותה שבת, כשהקהל יצאו מבית־הכנסת, ואלה כבר רגלם נוטה לכאן, ואלה כבר רגלם נוטה לכאן, קרא אבי בקול גדול ושמח באמת: רבותים, הולכים למזל טוב. ומשעשה פסיעות ראשונות, קלות וחגיגיות, נתחברו כל הקהל ונכנסו, בפנים טובות, וישבו ישיבה נוחה, אבי בראש המסובים, ולא חשך פיו מחידודים של שמחה ומזמירה של שמחה, והכל ברוב מסירת נפש. בדומה לכך אירע לו, כשבא לפניו אחד מוזג וביקשו שיהיה הכהן בפדיון בנו ובקשתו בהשפלת עיניים ובגמגום פה. וכל כך למה, ידע האיש מה שידעו הכל, כי הבן שילדה לו אשתו, אין הוא לה פטר־רחם, כי קדם לו בן אחר, והוא עתה נער מגוּדל מנערי הגויים, שאותה אשה הרתה בנערותה לזנוּנים. כשמינית של הרף־עין נרטט קולו של אבי, אבל נתגברה בו ההאַרה ואמר ברוחב נעימה: אַדרבא, אַדרבא, בנפש חפצה, בנפש חפצה. הרבה שהקפידו עליו וביחוד דודנו, ר׳ שלום שו״ב, שאמר: מילא איני יודע איני יודע, אבל אני יודע ועושה עצמי כאיני יודע, זעקת שמים היא. השיב אבי: דודי יקירי, האמינה לי, שהקדוש ברוך הוא גבו רחב משל גבו של מוזג מבויש ומוזגת מבוישת, ומשפחתם המבוישת, הוא כביכול לא יתחלחל אפילו כזיע של גרגיר אבק, אבל הם חרפתם תדכדכם כאבני־חוצות. יכול היה אבי להשתמט מכל אותו מעשה והרהוריו נתחבטו לכאן ולכאן, אם יאחז או לא יאחז ביתד שנזדמנה לו – אותו יום, שחל בו פדיון הבן, נקרא להעיד בפני הדיינים שבעיר המחוז – וסופו שפסק, שלא יאחז בה. ישיבתו באותה שמחה היתה במאור־פנים כל־כך, שעקר כל חיוּכים של לגלוג, שביצבצו בקצות השפם וזוויות הפה של המסובים. אפילו כשיצא ובדרך לבית נפלטה מפיו גניחה, כאילו עקרה באותה מלה, שנאמרה בתקיפות ובחום: מענשליכקייט.

לאחרונה שמעתי את המילה הזאת, היוצאת בהטעמה כזאת מפי אבי־מורי והיא רדופה וחוזרת על עצמה בריתחה שלוש פעמים, כשעמדנו שנינו ביום של צינה, רגלינו מדשדשות בשלג ולפנינו כנף יער, וחומת בית הקברות. אותו יום יום־הקבורה של אֵם אמי היה, ולפי שהשעה שעה של בלבולי־ גייסות היתה, נתלקט בקושי מנין. כשהגענו לבית הקברות, ראינו אשת הגרעק מתיפחת – ללוית הפריידענקער באה, שנפטר ביום, שנפטרה בו אֵם־אמי. המיטות ושאר המלווים היו מפנים לחומה ואנו, ככהנים, עמדנו מחוצה לה. השעה נתארכה, כי הקרקע לא הותקנה במועדה, משום שהאדמה כאילו נקרשה מצינה וקרח. עוד אנו עומדים ומתוך בית־הקברות עולה קול של צחוק וליצנות והקול גדול ומנצח, כאילו בית־משתה הוא ולא בית מועד למתי־עולם. הדיבורים נתפוצצו בכמה בנות קול וכן נתרקדה כצחוק שטנים אימרה קולנית, שכך לשונה: מה, טלית נתן לו, מדווי מצרים נתן לו. נתלוו לה בנות־קול של אמירה סמוכה: פריידענקער וטלית, חח, חה חה. פני אבי, כאילו ניטלה מהם טיפת דם אחרונה, לא השגיח בכהונתו, פירצה, שהיתה בחומה, קפץ לתוכה מניה וביה, ומיד נישאה בחלל בת־קול של קריאתו המשולשת: מענשליכקייט, מענשליכקייט, מענשליכקייט; וכאילו באותה קריאה אפסה נשימתו, עמד כמה רגעים מחריש, ולאחר השתיקה פתח בדברי כיבושים, כאילו נפשו לא נסערה לפני רגע עד היסוד בה. דומה, המת המוטל לפניו התרומם ועמד בכל יציבתו, ישר־קומה וטוב־עין, ואסר עליו כל תרעומת, וציוה עליו את בינת הלב הצלולה. עד־מה הועילו דברי ההסבר המתונים של אבי, אפשר היה ללמוד, לא בלבד ממצמוצי המזימה שבעיני החברה קדישא, אלא בעיקר מנעימת התשובה שלהם: אילולא היה בנה של מאַשאַ, שהניחה נכסיה לטובת הכלל, לא כאן היתה הקרקע שלו אלא מאחורי הגדר היתה הקרקע שלו. פתחו בדברי מיקוח: בעצם, הם מוכנים לתת לו טלית אלא שיקצצו בה כהוגן. ראה אבי, שבזיונו של המת, הנאה היא להם, כבש דיבורו, עד לאחר הקבורה, ולא פתח פיו אלא לאמירת קדיש, שאמרה בקול צלול ונרגש, ודמעות יורדות מעיניו. תמהו עליו החברה קדישא, אחד ניסה דרך של התלוצצות ושאל: מה לכהן בבית־הקברות – אבל שאֵלתו נשרה כאֵבר מדולדל ולא נמצא לה מענה, אלא הוא וחבריו ניסוטים לאחוריהם, כמי שנתפס בקלקלתו. עמדנו על תל העפר, שהשחיר בשלג, עד שלא נשמע הקול כי נכרתה הקרקע לקבר אֵם אמי. לא בלי היסוס שאלתי לו לאבי: הרי הוא לא היתה הטלית חשובה לו ולא היה הקדיש חשוב לו. השיב לי: אבל בעיניהם של הללו הטלית חשובה והקדיש חשוב, והם חייבים לכבדו במה שחשוב בעיניהם; כי הוא ולא הם היה אדם של קדושה.


 

מעשה בשבת של שמחה וגביר וכלבו

אותה שבת, שאני מספר בה, שבת של שמחה היתה. ומה השמחה? דודי, ר' שלום לייב, המכונה סאַלוֹ ועל שום הפזמון החביב עליו נקרא גם בשם טובים מאורות, נסע לעיר שיושב בה אחיו, נסע אליה בגפו וחזר עם בת אַחיו, והיא אשתו. אשתו נודעה לנו מלפני כמה שנים וזכרנו את הכעס, שכעסנו על שום המתנה, שכיבדתנו בה. כי לפני כמה שנים, שבאה לעשות ימים של מנוחה בבית סבתה, והיא נערה צמוקה וארוכה הרבה, וחיוורת לא מעט, והיינו סונטים אותה על שום שמה הניתן לידרש לגנאי – השתיקתנו סבתה, מרת פייגה, בדברים אלה: אם אתם מתגרים בה, אין היא נותנת לכם את המתנה היפה, שהביאה לכם. ערמה היתה בדברים אלה, שסתמו פיותינו, שלא רצינו, בשל הבל־פה, להפסיד מתנה של חמדה. באורך רוח ציפינו לאותה מתנה, וכל שנתרבו הימים ולא ניתנה לנו, נצטיירה לנו כפלא לפנים פלא. ניכר, יד סבתה היתה בכך להשהותה. סוף־סוף בא היום והמתנה בידינו. אמרתי בידינו, שכך דרך הלשון, אולם באמת לא בידינו היתה, אלא בראשינו היתה. ומה ענינה, ארבע מגבעות של צירטא. וכשמסרה לנו את המגבעות אמרה: זה הוא עכשיו העכסט־מאַדערן, כלומר: אופנה מעולה, רק בלמברג נתפשט המנהג הזה ואילו כאן, אין דיזעם לאַך, כלומר בחור הזה, תהיו הראשונים. ואנו, לא זו בלבד שלא היתה בנו תשוקה יתירה לעבור חלוצים לפני המודה האחרונה, אלא, שמראשית־ראייה, נתבערה בנו שנאה כבושה למטליות האלה. בעיקר נשפכה השנאה הזאת על הצבע, הצבע הכתום־ירקרק, בלשוננו: יענע גרינע מאַזשע, כלומר: אותה מסמוסת ירוקה. תחילה לא אמרנו מאומה, ורק כשסבתה שאלה: היכן דברי־התודה שלכם; פלטנו איזו אמירה חמוצה: דענקע, כלומר: תודה. גזירה יצאה עלינו, שאנו חייבים ללבוש ממש את המצנפות העגלגלות האלה, ולא היו רחמים בדין. ניכר חוש־היופי שבממונים עלינו, לא היה עשוי כטעמנו, והחוש הזה פסק, שכלי־הכיסוי הזה הוא כתכלית־הנוי. ומה עיקר נימוקו של אותו חוש, ופסקו: זעהר פראקטיש, כלומר: יש בזה ענין של מעשיות יתירה. ימים ראשונים הלכנו מעוטרים באותה תפארת, מחרישים וכובשים את זעמנו, לאחריהם באו ימים של רטינה; לאחריהם באו ימים של חצי־דיבור; לאחריהם באו ימים של דיבור מפורש; לאחריהם באו ימים של מרד גלוי. אם בראשונה הקשינו לה לאורחת בשאלה תמימה: שעוָנית זו, שגזרת בה את הפרעזענט הזה, כלומר: המתנה הזאת, היתה של חמץ או של פסח, הרי באחרונה היינו אומרים לה: היום ראה אותנו פלוני שיכור, שאל אותנו: נבילה זו, שפשטתם עורה, לעשות את השטריימעליך האלה, היתה של פרה שנטרפה או של דבר אחר. ברי לי, שאם נבוא בעולם הבא להתיסר על רוב הדמעות, שאורחת זו שפכה, עם דיבורינו אלה, ומידת־הדין תאמר להביא ראיה כנגדנו, ודאי שהמלאכים יתיגעו ויזיעו, בגלגלם את חבית־דמעותיה. אילולא עמד לה הדוד טובים מאורות בשעת דחקה, היתה מתמגמגת מצער. הוא היה מפייסנו בדברי מתיקה, ואותה היה המפייס בבדייה, כי הנה־הנה חזר עתה מבית הוריה בעיר הרחוקה, ואבא שלה ביקש לומר לה כך וכך, ואמא שלה ביקשה לומר לה כך וכך. אותה בדייה היה מספר לה עם ערב, כששב מעבודתו במחסן הסמוך לבית הנתיבות. והיא לא חישבה בדעתה, כיצד אפשר לו לאדם, שראתה אותו בשעת הצהרים, שיסע דרך ארוכה כל כך, וישוב ממנה באותו ערב, אלא דרשה שיתן לה סימנים. שאלה שאלות והוא השיב, אולם אף על פי שתשובותיו היו מכוונות, לא אמרה די, עד ששאלה שאלה מכרעת וניתנה לה תשובה מכרעת. שאלה: ועצים יש בעירנו, השיב: הן. אמרה: אם אתה יודע, שיש שם עצים, ודאי היית שם – ודעתה נינוחה עליה.

לא ידע הדוד טובים מאורות, שקטנה זו, שהוא מפייסה בבדייה, היא־היא שהכריזה עליה בת קול, בת פלוני לפלוני, והוא אותו פלוני. לאחר שנים כשסיפרתי לשדכנם הממולח אותו מעשה בעצים אמר: אַל תקרי בּיימער אלא: בּיימר כלומר, לא אילנות אלא אצלי.

וכבר אמרנו שאותה שבת, לאחר שהדוד טובים מאורות הביא את רעיתו, היתה שבת של שמחה. אבא הזהירנו: אַל תהיו סבורים, שכדרך שנהגתם בה לפני שנים, תוכלו לנהוג בה עתה. כשהייתי בזלוצ’וב בצבא, הרי פלוני הייתי נוהג בו כבאחי ורעי, לשון אַתה כמשלנו, משנעשה געפרייטער, שהוא דרגה ראשונה בקצינים קטנים, מיד היה לי כאדון בפקודך, והייתי מחויב כלפיו בכמה מיני כיבוד, כי שאַרז’ה היא ובת־דוד שנתהפכה לדודה, זו היא עליה מלייטנאנט לגענעראל ו – – האַבּט אַכט. אך אם אבא הזהירנו, על הכיבוד שאנו חייבים לדודה החדשה, הרי הדודה יטקא, שמשום שראשה משוקע בדאגות ראויה היתה לכינוי: דאגתנית, ראתה להזהירנו בעניין נכבד מזה.אותה שבת הוצרכו לבוא רוב אורחים, אולם גולת־כותרתם היה, כמובן, הבעלים של הדוד טובים מאורות, העשיר המופלג, מר הרמן לנדא, אשר לו נתכוונה המלה קומפאַני בשם הפירמה גולדלוסט ושותפו, של המחסן הסמוך לבית הנתיבות. מיוחס גדול היה, ואביו היה מתפאר הרבה בנברשת גדולה וכבדה, שהיתה תלויה ויורדת בטרקלינו. זו היתה מכונה, שמנגנונה מורכב וכל מיני צורות בו, ברואים של נחושת, חצים כרובים חצים דגים, ומקלעות־ציצים שלא היו ולא נבראו. אביו לא אמר: אותה נברשת ירושה היא לי מאבי זקני הנודע ביהודה, אבל משרתים שלו התעקשו ואמרו: אותה נברשת ירושה היא לו מאביו זקנו הנודע ביהודה. בנו, אפילו היה אומר: אותה נברשת ירושה לי מאבי זקני הנודע ביהודה, לא היה מתפעל ביותר, לא כל שכן, אם לא אביו אמר כך, אלא משרתיו אמרו כך. כשהדוד טובים מאורות התחתן, נטל אותו עשיר, אותו כלי־מאור כרסתן, ושלחו לו כמתנת־דרשה. ובאמת, היה אותו עשיר עסוק בדברים, שהם חשובים מנברשת, אפילו מיוחסת גדולה היא. קודם כל היה עסוק בחולי של עצבים, שנזדווג לו, ושעיקרו היה במה שהיה מנענע תמיד ראשו כנענוע של הן. אחד מעניי העיר, ר' שלמהלי הרמלין, שדעתו מסוכסכת ואומנותו נגינה במסרק, היה אומר: בוא וראה את מידת הרחמים של בורא־העולם, כיבד אותו נגיד בחולי של נענועים, נתן לו כיס של מטבעות, שיוכל לפרנס גופו כהלכה, שתהא לו מפרקת שמנה, שאילולא השמנונית, היתה המפרקת, מרוב הנענועים, משתבּרת. התינוקות היו קוראים לאותו עשיר בשם: הערר יאַ, כלומר: מר הן, להבדילו ממר בּובּי שנלל, בנו של בעל־האחוזה ואדוני־האכסניה האדומה, מן הגויים שדיברו יידיש, שגם הוא לקה בחולי של עצבים, שעיקרו היה במה שהיה מנענע תמיד ראשו, אלא שנענועיו היו כנענוע של לאו, ושעל כן נקרא בשם: הערר ניין, כלומר: מר לאוו. תפילה שבלב היתה בנו: ששניהם יזדמנו לפונדק אחד, זה מנענע את ההנין שלו, וזה מנענע את הלאוין שלו, וסופם שהם מריבים זה עם זה, כמעשה דור הפלגה. חוּץ להתעסקות הקבועה הזו של נענועי־הן, היה אותו עשיר טרוד גם בכלב גדול, שלא היה כמותו לגובה בכל העיר וסביבותיה, ושהליכתו היתה מתונה ביותר ולא נתן עיניו, שהיו שמוטות כלפי מטה, לא לחיבובים ולא לריגוזים, ונקרא בפי כל בשם: גאַטס לעפּאַק. הסבתה, מרת פייגה, לא הטילה ספק, כי הכלב הזה הוא גילגול של איזה ברייה, שאותו עשיר קיפח אותה בחייה, ועתה הוא מתקן בה קיפוחיו. אבא היה מנענע ראשו ואומר: חותנתי חביבתי, ודאי שהדין עמך וקרוב אצלי שאביו, שהיה מן המתנגדים, גירש מעל פניו איזה רבי גדול, הלך אותו רבי ונתגלגל בכלב, שבנו של העשיר יתקן בו את שפגם אביו. עיקמה סבתה, מרת פייגה, פיה ואמרה: פע. אך אחותה, מרת חסיה, שהיתה מאמינה לכל דבר, היתה משננת לנו: אל תתגרו בגאַטס לעפאַק, מנועם־נימוסיו אתם רואים, שהוא צדיק נסתר. פעם אחת אמר לה אבא: דודתי חביבתי, אילו היתה בנו בינה, לא זו בלבד שהיינו נזהרים להקניט אותו צדיק, אלא שהיינו מריצים לו פדיון וקוויטלעך. סבתה, מרה פייגה, חייכה: נו, נו, דג שאתה ממלחו ומפלפלו יתר על המידה, אי אתה נהנה הימנו. אולם הדודה הזקנה, שהיתה מאמינה לכל דבר, נאנחה ולא אמרה כלום. ואפשר, אילו נזדמנו, היא ואותו כלב, לפונדק אחד היינו זוכים למחזה של חמדה, שהיתה מרובה מבפגישה של מנענע לאו ומנענע הן, אלא שהדודה, שהיתה מאמינה לכל דבר, התיראה ביותר מן הכלבים. אבא היה אומר: יראַת כלבים שבה, קודמת ליראת שמים שבה. פעם אחת אמר דברים אלה, במעמד דודנו זקננו, ר' יעקלי ברגר, שידע אלף דפים בעל פה, הקפיד עליו ואמר: אם לדין, יפה היא עושה שהיא מקדימה יראת־כלבים ליראת־שמים, לקיים סור מרע ועשה טוב. ובכן, אותו כלב היה כבן־טיפוחים לאותו עשיר ועם זאת, אין אנו רשאים לומר שנתן לו כל לבו, לפי שלבו ממושכן היה. לא למי שאמר והיה העולם, לא לאשתו ובניו, לא לעסקו, אלא – למיצי. מיצי זו לא שם חתולה הוא, אלא שם אשה, שהביאה, כמדומה, מפורטוגאל, לחנך בניו, ודבק בה לאהבה או, כמו שאמרו הבריות: היה בה שטערבּליך פערליבּט, כלומר נתחבבה עליו חיבה, שאפילו המיתה אינה קשה עליה.

והנה אותו גביר, שעולמו היה עומד על נענועיו, כלבו, ומיצי שלו – ביקש לבוא לומר מזל טוב לפקידו הנאמן ורעיתו. כמה ריצות רצה הדודה הדאגתנית לכוון את שעת בואו, לא נרתעה גם לכבד במתנה נאה את הטבחת שבביתו, שבשעה שאדוניה יאמר לילך לאמירת מזל טוב, תקדים ותשלח ציר, אם נער, אם מגודל. כמה שעות טרחו הכל במלבושים שלהם ובמלבושים שלנו. ומה מלבושינו, מעילים כשל מַלָחים, שבדם לבן וצוארוניהם רכים ורחבים, ויורדים מסביב לעורף, ולמטה הם כעין התכלת. ואני נכנסה בי עקשנות ורציתי גם בצוארון נוקשה ומעומלן ועניבה ברוּדה. לא הועילו כל השידולים וההוכחות, שאני אומר לזווג מין בשאינו מינו, ושכל העולם ילגלגו עלי, עמדתי בשלי. גם דמעות וגם אגרופים היו כטירחת־חינם. נמנו וגמרו, שלא יעמידוני לפני האורח המרומם. אמרתי: אעמוד מרצוני ומעצמי. ידעו שאקיים דברי, בלעו סממני המרים, ביחוד שצריך היה כשלוש שעות לאמן אותנו בתרגיל קשה – לעשות את ההשתחוָיה הנאותה, מה שנקרא: קניקס. עשיתי רגלי כמין קרקס קטן, שכל התנועות שבעולם מצויות בו, פרט לאותה קידה. כשראיתי את סאת־הרוגזה, והיא גדושה, עשיתי אותה קידה כבקי להפליא, עד שקרן אור־פניה של הדודה הדאגנית, ואמרה בעליצות: פּרימאַ פאַרציגליך, כלומר: מעולה ומשובח. אולם, משנפטרה הדודה הדאגתנית מתרגילי־הקידה, נפתחה לפניה דאגה אחרת, גדולה הימנה. האורחים המרובים שנתכנסו, נמצאו ביניהם לא מעט דלפונים, שבגדיהם ונימוסם לא היו כתיקונם, ופגיעתם היתה קשה לכבוד האורח, שעמד להגלות בכל רגע ורגע. לא תינוקת היא סבתה, מרת פייגה, וידעה לפטרם בדיבורים מחוכמים, בתוספת־דובשניות ומיני מתיקה, והם אינם מרגישים בכך. אורחת אחת אגוז קשה היתה – הולכת רכיל שאוּמנותה בכך, ונקראה חוָה מיט דער שלאנג, כלומר: חוה עם הנחש, שאפילו אתה מכסה את הקדירה שלושה כיסויים, ומניח עליהם אבן כקנטר, היא בולשת ואומרת לך, מה תבשיל נתון בו; ולא זו בלבד אלא שהיא יודעת לפרט לפניך, כמה פלפל בו וכמה מלח בו ואילו מטעמים נתערבו בו, וכיוצא באלה. וכשם שהקדירה המכוסה היתה גלויה לפניה, כך היו גלויים לפניה כל מה שביקשו להסתיר ממנה. נגלות, הסמוכות לחוטמה ממש, אפשר שיהיו עלומות ממנה, אבל הנסתרות היו לה כספר הפתוח. סגולה זו שבה השפיעה עליה רוב כינויים, אחד אחד לפי מדריגתו. כך למשל קראה לה סבתה בשם: ינשוף, אבא בשם: שפיצל, כלומר: בלש, ואילו הפרקליט החשאי, מר הורנשטיין שהיה מליצני העיר, קראה: מאדאם רנטגן. רק הדודה הזקנה, המאמינה לכל דבר, לא היתה מלעגת עליה אלא כדרכה, פחדה ואמרה: אשה כמותה, אלמנה שאינה חוששת לדור בבית הקברות הישן, אי אתה יודע מה חבוי בתוכה. הדוד, שידע אלף דפים בעל פה, סייע בידה: אשה כזאת מוטב שתקיים בה כבדהו וחשדהו. ואני הייתי מחבבה ומשנאה כאחת – הייתי מחבבה על שום שהיתה מהלכת עמנו בבית־הקברות הישן ומראה, בהסברים מפורטים ומדוקדקים, ציוניהם של גדולי תורה מחכמי קלויז אדיר־ישראל ורועיו, צדיקים וטהורים, והסברה כדברי אגדה מתוקים ומבושמים, כגון מעשה החסיד שנקרא דער שטייענדיקער חסיד, כלומר החסיד העומד, שכן כך וכך ושנים עמד ולמד, עד שנתנפחו רגליו ושוב לא היו מסוגלות אלא לעמידה, והצדיק שמצבתו עשויה צורת־אריה וכדומה; הייתי משנאה, על שום שהיתה מסיימת את סיפוריה העריבים בקריצת־עינים חסודה וערמומית ובאמירה, כשל מדבר על לב ריקן: והלילה, ילדים נחמדים, אם תחַסו תיבה אחת בקריאת שמע, יבוא צדיק זה ויעביר להם מַרצע וחוט מזופת מאוזן לאוזן, ואם תחסרו שתי תיבות ישפוך לפיכם כף של עופרת רותחת; ואם תחסרו שלוש תיבות; וכאן לא סיימה דבריה וניענעה באצבע, ניענוע של איום, והשלהבת הקטנה, שהתרוצצה בעיניה הירקרקות, רמזה רמיזה מפורשה למדי על גודל העונש הצפוי.

והנה ישבה לה עתה מירשעת זו בהרחבה, פיה ככמה וכמה ריחיים, קולט דובשניות ומיני עינוגים, ופולט בצבוצים של לשון הרע; שעונו של הסבא ניסלי כבר נתאנח שלוש פעמים, והיא עדיין לא ריפרף בה אפילו הבהוב של חפץ לעמוד על רגליה ולהפטר לביתה. כל רגע של ישיבתה העודפת נראה כנצח־נצחים, ועינה הבולשנית של סבתה, מרת פייגה, כבר צדה דרך־החלון, במיפנה־הרחוב, את הראש הגדול המנענע הן. נצנצה בה בדודה האחרת, מרת שיינדל, שהיתה מכונה הדודה הירקרקת, מחשבה של הצלה, שלא הראתה עדיין לחוָה מיט דער שלאַנג את כלי בת אחיה, שהיא עתה אשת אחיה. כחיה רעבה נמשכה חוה אחרי הדודה, כשהיא ממלמלת כלנפשה: באמת, לא ראיתי עדיין את האויסשטייער, כלומר: הסבלנות. ומשנכנסו לחדר הסמוך נזדרזה סבתה ולא הסתפקה במה שנעלה את הדלת, אלא סגרתה במפתח. הדממה, שעמדה עתה בחדר־האורחים, היתה כבין שתי הברכות בתקיעת שופר שאין עונים אמן, והדי־הדיבור, שעלו מן החדר הסמוך נשמעו, כממידבר רחוק, מסוף העולם. דפיקת היד הקלה על דלת הכניסה העמיקה את הדממה, והכל היו חרדת־לב וצפית־עין. נפתחה הדלת והנה – ראש ולא גדול הוא ולא מנענע הוא, כי אם קטן הוא ומיושב הוא, הלא הוא ראשו של קרוב רחוק, ששמו כשם פרח נאה, בלשון רבים: נלקן, ההפתעה שבגילויו העלתה מפי אנשי־הבית עירבוב של אמירות וקריאות, שבאו לחפות על המבוכה: אתה מדבר במלאך, והרי לפניך הגלח; הריני מהרס את התנור; חבל שלא דיברנו במלך המשיח; אפילו הילדים אמרו, שראוי לו לקיסר להשבית את הרכבת, ובלבד שהקרוב הרחוק ששמו כשם פרח נאה, לא יחסר באורחים, וכדומה. האורח הזה איני יודע, ודומני שגם אבותי לא ידעו, מהי קירבת־המשפחה שבינו לבינינו, אבל גם אנו וגם הוא הורגלנו לראות עצמנו כשלישי־שבשלישי או רביעי־שברביעי. אבא היה אומר: קרבתנו כיצד, בת בתו של דוד אחי גיס אבי־הסבתה של כלת־אבי־זקני, היה לה תרנגול, ונתעה לחצרו של אבי־אבי־אבות־קרובנו הרחוק, ששמו כשם פרח נאה, והיו מגדלים אותו, וכשלא נזדמן בעליו, אמרו: הפקר הוא, והיה חליפתם ותמורתם ומאכלם בערב יום־הכיפורים. הקרוב הרחוק, ששמו כשם פרח נאה, היה מיוחס ולא היה מיוחס, היה – על שום אומנותו שאינה מצויה, לא היה – על שום אוּמנותו שאינה רצויה. היה משומרי־הפסים של מסילת הברזל. תאמר: מלאכה נכבדה היא – הרי כמה וכמה מאות גויים, פשוטי־עם וגסי־בינה, עסוקים בה; תאמר: מלאכה בזויה היא – הרי אם ישראל אתה, ואתה מבקש לאחוז מלאכה זו, אפילו תבקשה בכל לשון של בקשה ותחנונים, אין היא ניתנת לך. כיצד הגיע הוא למשרה זו – סוד כמוס הוא, ונדרשו בו כמה טעמים. אלה אמרו: כשבא לפני הממונה שאלו לשמו, אמר לו שמי נלקן, חזר הממונה וחזר כמה פעמים על השם ונצנצה דמעה בעיניו. ולא נצנצה הדמעה אלא משום מעשה שהיה והמעשה בעלמה נאה, שנתארסה לו, והיתה מחבבת אותו פרח, מתה העלמה מיתה חטופה, והיה ארוסה מפאֵר קברה באותו פרח, שהיה אהוב לה בחייה, ומשבא לפניו אדם ששמו כשם הפרח ההוא, הראה לו חיבה ועשה חפצו. אלה אמרו: דמות פרצופו עמדה לו, שאינה כשל ישראל, שפניו כשל כושי לשחור. הפרקליט החשאי, מר הורנשטיין, קרא לו מוֹנסייר אוּניקוּם. אולם הדוד, שידע אלף דפים בעל פה, ביטל את כינויו: יש לו לאדם פסוק משיר השירים ואפשר לו לומר שההוא נתקיים בו: שחורה אני ונאוה, והוא אומר אוּניקוּם־שמוּניקוּם.

הקרוב הרחוק ישב לו בהרחבה, והתחיל מגלגל בחידודים, שקראם בספר־הלוח של בית־החרושת־לשמנים. משום הכבוד היו הדוד טובים מאורות ואבא עושים עצמם כשומעי־חידושים ומעמידים פנים של הנאה. אף על פי שכבר זכו, כמה וכמה פעמים, לשמוע מפיו אותם החידודים עצמם, אם מפני שלא היה לו לוח אלא משנה אחת, אם מפני שבעל הלוח היה מתרשל לחדש חידושים. עוד הוא מגלגל בבדיחותיו, ואבא כובש פיהוקו, והדלת נפתחת, ונגלה בפתחה גאָטס לעפּאַק, ואין צריך לומר ראשו של מי נגלה אחריו. הדוד, שידע אלף דפים בעל־פה, היה אומר: ודאי, אילו היה מלך המשיח, היה שולח לפניו את אליהו הנביא, אבל מאחר שאינו אלא כרכשתא של דבר־אחר, הוא שולח משתין בקיר לפניו. מתון מתון פסע הכלב, מתון מתון פסע בעליו. הכל עמדו ממושביהם ודומה היה עליהם כי, לפחות, אחד מכלי גופם מיותר, אם יד ואם רגל. אלה שישבו חבושי־ראש, שמטו בבהילות את כיסוים, כאילו היו מגבעות של אש. הדוד שידע אלף דפים בעל־פה, נשארה ידו תלויה באויר, והיה מתבייש על שביקש כהרף־עין למרוד בירמולקה שלו. אנשי־הבית לא אמרו דיבור של ברכה משום הבלבול, והאורח לא אמר דיבור של ברכה משום הזלזול. ואפשר שהנהימה שלו מרוּ־מרוּ, פירושה ברכה, שדרכם של עשירים ברמיזה. חצי־החיוך, שפיזז על שפתו התחתונה, השמוטה ויורדת, נתעלם גם הוא, עיניו נתלו יגעות, מלנכוליות ובזות, בוז של אדישות, בכרובי־הנברשת וציציו. אותה שעה ראו הכל, שהסבא ר' ניסלי לא בלבד אומן היה, אלא צופה עתידות היה. שעונו, עבד נאמן כל ימיו, כאילו עיקר ברייתו לא בא אלא לאותה שעה, שנכדיו יעמדו, תוהים ובוהים, בפני העשיר הלז. צלצולו, שנשמע ברגע זה, כאילו ניתנה בו נעימה מיוחדת, ולא כדרכו תמיד – איזה לוואי של בּס עמוק, שיש בו לדובב אילמים. העשיר זקף עיניו, ואמר: הוא השעון שצורה של תוקע יוצאת בשעת הצלצול ממנגנונו ומסובבו ונעלם במנגנונו, כדרך השעון באולמיץ. ומשנפל בדממה דיבור זה, הותרה לשונו של הדוד טובים מאורות, והשיב: לא, השעון שיש בו כצורה הזו, נדד ואין אנו יודעים להיכן, ובאמת יצא מעירנו, כשהצורה אינה תוקעת, משום שנתקלקלה. הוסיף הדוד, שידע אלף דפים בעל פה: נתקלקלה ואין לה תיקון, שאין מומחה למנגנאות כאלה. סייע להם אבא: אין מומחה למנגנאות כאלה, שהסבא ר' ניסלי, הוא בעולם האמת. וכוונה גדולה היתה לו לאבא, שהזכיר את הסבא ר' ניסלי, שאין לך כהזכרת־יחוס־אבות לפתיחת מעיינה של סבתה, מרת פייגה, ואחותה, מרת חסיה, המאמינה בכל דבר. כסבור היה אבא, שאם יזכיר את סבא, תפתח סבתה פיה ותמתח חוטים וחוטי־חוטים בשלשלת־היחוס עד דוד המלך עליו השלום, והעיקר שבדרך הארוכה הזאת של דורות ושל דורי־דורות יזדמן איזה סבא שלה בחכמי קלויז, עם סבו של האורח, הנודע ביהודה, ואפשר שגם הוא, הנכד הנכבד, יטיל איזו מלה. אבל סבתה רמז, שנרמז לה, לא עמדה עליו, והתחילה מדברת על אוֹלמיץ ושוק השוורים שבה עד שהאורח פיהק כהלכה. תאמר: חסר־נימוסים היה, תאמר דבר של טעות. אבל בבית־פקידו ראה עצמו פטור מהם, ישב ולועו פעור, ודומה כמערה שחורה, שמזהיבות בה, כגבשושיות, שינים תותבות שבו. ימים הרבה לאחר כך היתה עדיין ניכרת ריתחת־אבא, שהיה אומר: פה פעור זה, סתימה באגרוף היתה יפה לו. הפרקליט החשאי היה ממַחה בידו: מה הרתיחה, מספרי־קדמונים שמענו, כי נשים מיוחסות שברומי, אפילו צנועות היו, לא היו בושות להתערטל בפני העבדים ולעיניהם, כשם שלא בושו בפני החתולים, שהעבדים חשובים היו כחית־בית. דומה שגם מיוחס זה – פקידו שלו וגאַטס לעפאק שלו חשובים לו במדריגה אחת.

ישב הגביר ולא נתחרזו הדיבורים, נפל דיבור ומיד נתלווה לו סוף פסוק. יגע ומשועמם נתן עיניו באבא, וביקש לראות בניו. ביחוד, אמר, הוא מתכוון לגדול שבהם: איהרען קעניג סאַלאָמאַן, כלומר: מלככם שלמה. מי שלא ראה אותה שעה את פני, לא ראה פנים של תרועה, ומי שלא ראה אותה שעה פניה של אמא, והדודה הדאגתנית, לא ראה פנים של חששה וצער. כשפודים ננעצו עיניהם של בני־הבית בשני הצוארונים שלי, שזיווגם היה כקלח של כרוב השרוי בשוקולדה. שמעתי מאחורי הלמות־לבה של הדודה הדאגתנית – הרי עתה עמדו תרגילי־הקידה להבשיל פרים, הרי עתה חייב הייתי להפליא את הגביר בקניקס שלי. ואני – רגלי כשתי כלונסאות לכובד, שאפילו הייתי גלית, לא הייתי מזיזן. ימים הרבה נשפכו עלי תוכחות שונות ונתיסרתי בעונשים שונים, כגון שלא הורשיתי לילך למכּבּ’ער־פייער, כלומר: חגיגת חנוכה, על שום הסירוב שסירבו רגלי. הכל אמרו, עקשנות היא שהיתה בי, ועקשן הוא גרוע ממשומד, ואני מעיד עלי כל קורטוב האמת שבי, שאותה שעה שעמדתי בפני האורח ההוא, היה בעיני כחתיכה של עבודה זרה, ואפשר שנצטייר לי כבעל־פּעוֹר שבמדבר, או כצלם שבהיכל. אלא שהדודה הדאגתנית משכה שולי־מעילי מאחורי ולחשה בכעין צפצוף דק, שהיה בו בדוחק כדי שמיעת אוזן: קניקס־קניקס־קניקס־קניקס קניקס – כגלגל החוזר. צפצופים דקים אלה ערערו מנוחת־הנפש שבי, וכשלא השתקתי אותם בדריכה קטנה על קצה־נעלה, קפצה עלי רוגזה, הפכתי פני לאחורי וצעקתי: מה את מושכת מעילי ומגרגרת קניקס קניקס קניקס; כשבא זה – הצבעתי כלפי הקרוב18 רחוק ששמו כשם פרח נאה – לא משכת מעילי ולא גירגרת קניקס־קניקס־קניקס. על שום מה, האם על שום שהוא קבצן.

אותה שבת לא שבת של פרשת קורח היתה, אבל לאחר שאמרתי מה שאמרתי היו בני הבית מצטערים, שאין השבת שבת של פרשת קורח, ושאין סופם של קורח ועדתו מתקיים בי ובהם כאחת. הכל בטוחים היו, שרוגזה זו, שתצא עתה מלפני האורח, אפילו קולות וברקים שבמעמד הר סיני, כקליפת אגוז הם כנגדה. אבל לב עשיר – אין חקר. פיו נפער בצחוק גדול, שסיומו קריאה: צרבּר, צרבּר אתה שומע? אנשי הבית, שרגילים היו בכינוי גאַטס לעֵפאַק, נשתכח מהם, מרוב־אימה ובהילות, כי בפי בעליו צרבּר שמו, התחילו מגלגלים עיניהם כלפי הדלת והחלונות, והדוד שידע אלף דפים בעל פה תלה עיניו בתקרה ושאַל לתומו: מי כאן מר צרבּר, מי כאן מר צרבּר. נעשה האורח כעוית של פירכוסי־צחוק וראשו מנענע את ההנין שלו כמטוטלת, שנתבלבלו עליה שיעורי־הזמנים. אמר: מר צרבּר– כפתור ופרח, דאס וואַר קעסטליך, כלומר: זה היה נחמד. עד שאני מבקש לראות בסופו של בלבול זה שהטלתי, אני מרגיש עצמי ככדור המתגלגל והולך, כל החדר מתהפך ומתעלם מעיני כדי רגע, אני שומע מאחורי חריקת־מפתח ורואה עצמי עומד לפני ארגז גדול ופתוח והדודה הירקרקת מכאן וחוה־מיט־דער־שלאנג מכאן, ממשמשות בכתנות־משי, שמלות שיראים ושאר כלי נשים. מאדאם רנטגן, משראתה אותי, שאלה כדרכה המתוקה־ערמומית: ומה, למשל, אתה עושה בכן, ודאי שברת צלחת, וגירשוך. סיפרתי לה כל הענין כולו, וכל מה שאני מספר והולך, עיניה מתגדלות והולכות, ופיה מתפער והולך, עד שהיא צועקת כמתעלפת: אוי, שיינדל, שיינדל, מר הן הוא שם, ואנו עמדות כאן ובודקות בסמרטוטים. והיא כתוקעת עיינה בפני הדודה הירקרקת: מלאכה נאָה המצאת לי לשעה כזאת. קפיצת־חוּלדה אחת, והיא ליד הדלת, וכשהיא מטלטלתה ורואה אותה נעולה, היא צועקת: אוי הריני שוחטת עצמי, הרי בבית־אסורים אנו חבושות. והכל – ונתנה בי עינים שאין כמותן לזעף – בשל הממזר הזה. כשהוא משבר שם צלחות, אין אני רשאית לראות אורח הגון. עניתי לה: ממזר זה, דלת שננעלה בפניו אין נעילתה נעילה. עד שהיא יורדת לסוף דברי, ואני מעבר לחלון ועוקף את הבית ונגלה בפתח דלת־הכניסה, שעומדים בה האורח וכלבו, ואנשי הבית נפרדים הימנו. הדוד, שידע אלף דפים בעל פה, רוחו נתבדחה עליו, ולא התאַפק וקרא כנגדי: ברוך הבא, פטריה שאין צמיחתה צריכה זריעה. האורח נתחיך כנגדי, ובנענעו את ידו של אבא, לשם פרידה, אמר: פטריות אלה קוראים להם בימינו סאָציאַל־דעמאָקראַטען. וכשהוא כבר מעבר לסף, הרי הדוד, שידע אלף דפים בעל פה, כאילו קרא אחריו: בינינו לבין עצמנו אַל נשכח, שגם משה רבנו היה משהו של סאציאלדעמאקראט. כמאחורי שבעה הרים נשמעה תשובתו של האורח: יאַ־יאַ, דער מאזעס, כלומר כן, כן משה רבנו.


 

הלכות מלכים

הרבה מנפשנו ניתן למלך מלכי המלכים, אך לא מעט מנפשנו ניתן גם למלכי בשר־ודם. אהבת אבות לקיסר הרחמן שבוינא היתה גם אהבתנו, אהבת בנים. כמה אהבנו אותו ישיש על שני הזקנים היפים שלו, היורדים לצדי־לחייו, והסנטר המגולח בינותם. נוסח זה של זקן, שנקרא דעם קייזערס באַקענבּערד, נוסח מקובל היה. ביחוד נתחבב על פקידים זקנים, אך אחזו בו גם נכבדי סוחרים. אולם לא כל המבקש לגדל לו זקן, כדרך הקיסר, דומה לקיסר, שצריך שיהא גם צד שוה במראה ובפרצוף. ומי זכה בעירנו והיה דומה ביותר לקיסר, הוה אומר: אותו זקן שבבית הדואר. בעצם לא היה אפילו פקיד אלא עובד שמלאכתו לטפל בסוסי־הדואר. ערב ערב היה מוליך את שני הסוסים לרחוץ בנהר הקטן, הוא רכוב על אחד הסוסים ורכיבתו בחשיבות, כיודע ערכה של זכיה שזכה לה, להיות דומה, במראה ובזקן, לקיסר; וכיודע, עד מה מתקנאים בו כל הטורחים לעשות פניהם כפני הקיסר וטירחתם בחינם. ברחוב, שהיה עובר בו, היו הנשים מכוונות את השעה לפי רכיבתו, שאמרו: השעה לאחר חמש, פראנץ־יוסף כבר הוליך את סוסיו. אף אנו, הילדים, היינו יוצאים לראות בו, ואם כי ידענו שאינו אלא מפשוטי גויים, רחשנו לו כיבוד ולא הבינונו, על מה הניח אותו הקיסר, שיהא עוסק בסוסי דואר. נראה, שלפי השגתנו, ראוי היה להעלותו לוינא ולמנותו, לפחות מיניסטר. לא העלינו על דעתנו, שהקיסר אפשר אינו יודע על מציאותו של זה, שכן הקיסר היה לנו כיודע הכל. הגדולים היתה בפיהם הלצה – מעשה באדם, שלא שילם מסיו, לימים הביא לו הפקיד כתב גבייה. בכתב נדרש אותו אדם, בשם הקיסר, לשלם מסיו. נכנס אל שכנו ואמר: ידידי, אתה, שמלומד אתה, שמא תסביר לי, מהיכן יודע הקיסר, ששמי משה? הסביר לו שכנו: זוכר אתה, שבשנת שמונים ואחת כשהקיסר יחיה בא לארצנו, נסענו לראותו. עמדנו ועמדנו ועמדנו, והקיסר לא בא. נתארכה לך השעה ונפנית לסימטה לנקבים קטנים. אותו רגע בא הקיסר, ראיתי שמשום הנקבים שלך אתה עלול לקפח זכייתך לראות פני הקיסר, קראתי לך בקול גדול: משה אתה מאַחר ברכת שחלק מכבודו לבשר ודם, מכאן הקיסר יודע, ששמך משה.

אבל דמותו של הקיסר, אם כי חביבה ונכבדה ביותר, לא היתה אלא אחת הדמויות החקוקות בלבנו, שנקלטו בו רוב מלכים מרוב תקופות. עיקרם שלוש מסכתות גדולות – המלמדים ומורי־הדת מחבבים עלינו מלכי יהודה וישראל; המורים מחבבים עלינו מלכי אוסטריה מכאן ומלכי פולין מכאן. כיצד הסתדר לבנו הקטן ומצא מקלט גם למלכי קדומים של עמנו, גם לשליטי הבאַבּנברגים וההאַבּסבּורגים, גם למלכי הפּיאַסטים, היאַגילונים, הוואזים וכדומה, חידה היא ותהי לחידה. החינוך, שזכינו לו, היו בו רוב־עירבובים כאלה, וכבר הזכרנו ענין החומש שלא כפניו בחדר פניו בבית־הספר ובגימנסיה. נדרשנו לעבוד אלהים רבים ועבדנו, נדרשנו להשתחוות לשלוש רשויות והשתחוינו. אפילו כשגדלנו והבינונו, כי אהבת דוד המלך פירושה תפילה להצמיח במהרה את קרנו ולהשיב את השכינה לציון; אהבת מלכי פולין פירושה פריקת עולה של אוסטריה ומלכיה, ואילו אהבת מלכי אוסטריה, פירושה גם פולין שסועה וחלוקה – לא נראה לנו הניגוד טראגי ביותר, ולבנו הסתדר כדרך שהסתדר. זכורני הקבלות שהייתי מקביל שלוש מסכתות אלו – כן, משל, נראה לי דוד המלך דומה לוולאַדיסלאב לוקיטיק, הוא המלך שתמונתו, שנמצאה מראה אותו כביכול כאיש עברי, גם פאת ראש וירמולקה בראשו, שניהם קטנים שניהם בורחים ומסתתרים מפני אויביהם; ואילו בנו של דוד, שלמה המלך, נראה לי דומה לבנו של לוקיטיק, הוא קאז’ימיז' הגדול, שניהם אדירים, בוטחים ומגדילים ארצם ורכושם, שניהם חכמים ביותר. כמה הקפדתי על בן־עירנו, השחקן והבמאי, מר זכריה פראַנצוז, שהעלה את סרט־הראינוע על תולדות־ישראל ובו נראו דוד ושלמה המלך שלא כדמיוני. אמו האלמנה, מרת דבורהלי פראנצוז, אשה חביבה וממיודעות־ביתנו היתה, והוליכתני לבנה, שאומר לו תרעומת שלי. ההוא, שאיני יודע אם באמת התקין, כפי שאמרו, אותו סרט, או רק הביאו לגלילותינו, נתן בי את חוטמו הארוך כשופר, חייך ואמר: אם שלמה המלך שלי אינו מוצא חן בעיניך, תגדל ותסדר לך שלמה המלך אחר. באמת, הייתי חוכך בדעתי – שלמה המלך, מי דומה לו יותר, אם קאז’ימיז' הגדול מלכה של פולין, אם יוסף השני, מלכה של אוסטריה. הוא, יוסף השני, התהלך הרבה בפרקי־הקריאה של ספרי־הלימודים, בסיפורים שבעל־פה של המורים, בשמועות בפי גדולים. מלך נבון וטוב, מתחפש בבגדי הדיוט לראות בשלום אזרחיו – קסם לנו ולדמיוננו כחטיבה קטנה של אליהו הנביא. זקנים, שיראת־שמים שלהם לא דחקה את רגלי ההשכלה שלהם, כשהיו מביאים פתגמים נאים, היו פותחים ואומרים: כבר אמר יוסף השני. ולא בלבד בפתגמים המיוחסים לו נהגו כך, כגון בפתגם: געדאנקען זינד צאָללפריי, כלומר, המחשבות פטורות ממכס, אלא גם בפתגמים המיוחסים לאחרים נהגו כך. כך, למשל, לא היו הללו מסכימים בשום פנים, שהפתגם: יעדער זיי זעליג נאַך זיינער פאַסאַן כלומר: כל אדם אפשר שיהא ממוּזל לפי דרכו, פרידריך הגדול אמרו, ולא יוסף השני אמרו. סתם פתגם נאה, המובא משמו של מלך הגון, ודאי משל יוסף השני הוא. בדוגמאות הנאות לכתיבה תמה, בלשון הקודש ומליצתה, לא חסרה תפילת יוסף השני, כפי שתירגמה הכהן הגדול מאחיו, במכתב העתי שלו, המבשר, ושעיקרה בסיומה: אחריך אלכה ובמידותיך אדבק, מה אתה רחום, אף אני ארחם, עד מקום יד אנוש מגעת – אני אסבול, סובל את כל, ואמלט כל ניגש ונענה אשר בארצותי מכל רע. הן איה איפוא התורה אשר לא תורה לאהוב את הצדק ולשנוא את הרשע; על כן אני אסבול את מעשי כולם ויהללך וישבחך איש איש כלבבו בתפילה אשר בעינו אין טובה ממנה.

ואף שפרקי־הקריאה והסיפורים והאגדות ואותה התפילה מילאו את הלב הערצה לאותו מלך חנון ונבון, היה הוא שהעמידני, עוד בקדמת־ילדות, על האפשרות והחובה לראות את המטבע לשני צדדיו. אכן לימים, למדתי מתוך מחקרים, כגון מחקרו של אברהם יעקב ברור, שאותו מלך לא היטיב עם בני עמנו, ושנאם ורדפם, אך עוד קודם לכך, למדתי בתולדות העמים וראיתי, למשל, שטיטוס, שאנו קוראים לו רשע והאגדה שלנו הביאה ברייה קלה, ויתוש שמה, פיה של נחושת וצפרניה של ברזל, והכניסה אותה בחטמו, שתהא מנקרת במוחו שבע שנים, אותו טיטוס עצמו אפשר שיהא נחשב כחמדת האדם, שכל יום שלא עשה בו טובה, הוא מבכה אותו ואומר: וי לי שקיפחתי יום אחד; אותו בוהדן חמלניצקי, השנוא עלינו מכל שנאה, שהוא וגדודיו נראים לנו כמפלצת־אדם, שטבחו צדיקים וטהורים והשמידו קהילות קדושות, אותו רשע עצמו, אפשר שיהא נחשב כפודה עשוקים וכגואל נדכאים, ומשוררים יזמרו לו מזמורי אהבה וכותבי תולדות יפארו שמו ויאמרו, כי מעשי־מרדו כמין הרס־באַסטיליה במזרח – ולא היה כפל־ההערכה כחידוש בעיני. שהרי גם יוסף השני, שגדול היה בעינינו על מידותיו הנעלות, למדתי עוד בילדותי שלא לראותו בעיני מורי ובני עירי המשכילים בלבד. הם שדיברו ברמה, אך היו גם אחרים שדיברו בלחש. כך, למשל, אם אמי, מרת חנה־לאה, לא עיפה מלספר בגדולתו של ר' לייבּ שרה’ס, שהיה תוחב אגודלו בתוך אזורו והיה עובר בקפיצת הדרך, בטיסה אחת, ארצות ומדינות, ביחוד היה אוהב לומר למשמשו: אחוז בקפוטה שלי; ומשאחז המשמש בקפוטה שלו, תחב ר' לייב שרה’ס אצבעו באזורו, וכדי רגע שניהם פורחים ועומדים בעצם־ההמולה, ביום השוק הגדול בליפסיא. באותו שוק מתהלכים רוב סוחרים מישראל, בהוּלים ונבהלים לעסקיהם. מרובים הסוחרים, באי ערים גדלות ועירנו בכללן. היה ר' לייב שרה’ס מעכב איזה מן הסוחרים הגדולים האלה ואומר לו: ידידי אהובי, על מה אתה בהול כל כך; היה אותו סוחר מדחה אותו וגוער בו: אתם רואים, אַדם טרוד לעסקו ואתם מעכבים בידו. אמר ר' לייב שרה’ס: הוא שאמרתי, למה אתה טרוד כל כך לעסקך. היה הסוחר מניח בו חימה גדולה ומבטלו בחירופים. העביר ר' לייב שרה’ס על מידותיו, אך ביד אחת אחז בדש־אדרתו של הסוחר וביד אחרת הפשיל מעט שוליה כלפי מעלה, ואמר: יואיל כבודו ויביט. הביט הסוחר והחווירו פניו. ועל שום מה החווירו פניו, על שום שראה, מתחת לאדרתו, תכריכים. ור' לייב שרה’ס, שהאגדה העמידתו כמי שיש בו הכוח לעמוד, מתון־מתון, בעצם ההמולה של שוק־החיים והעולם, ולהכריח את הבהולים ומבוהלים שיהיו מתבוננים למתחת חיפויי־לבושים ויראו, אם אינם מתים חיים, הוא־הוא שהאגדה העמידתו כמוכיח ומיסר את המלך יוסף השני על קלקולי־מעשיו. אמנם, בנוסח התפילה הנחמדה של המלך הטוב והמיטיב נאמר, כי לא יוכל שלא לתת אחד מהחוסים בצל מלכותו לעבוד את אלוהיו כלבבו ולהללו ולשבחו בתפילה אשר בעיניו אין טובה ממנה, אולם הוא ששלח לארצנו את שליחו הירץ הומברג, שכפה על אבות־אבות־אבותינו, שיעבדו אלוהיהם שלא כלבבם, כגון שאנסם ללמוד חיבוריו וכל שלא למד חיבוריו לא ניתן לו לישא אשה, או שהכריחם לילך לבתי־ספר שלו שלא כרוחם. ודאי, שהיו מהם מתנחמים כדרך הנחמה: רחוקה הדרך מוינא ללבוב, ובמרחק כזה מועל השליח בדברים שולחו ומסרסם. אך רבו מהם שאמרו: כשולח כשליח. השם הירץ הומברג נשתקע, אבל הכינוי שנויצענפרעססער, כלומר: אוכל חלב של נרות, נתקיים. נתלו בו בבעל הכינוי סרחונות שסרח וסרחונות שלא סרח. מפורסמות ביותר היו השמועות, שהושיב עצמו ברחובה של לבוב, שולחן ערוך טיגוני־חזיר לפניו, וכנופיה של שוטרים מזוינים מסבבים אותו, והוא כונס אותם מאכלות אסורים לכרסו, וכל הקהילה רגוזה ונכעסת, ואינה יכולה למחות בידו; או נרות שנשי ישראל מדליקות בערבי שבתות הוא מעלה מהם מס לפרנס את עצמו ואת מסייעיו בבתי־הספר שלו, שעיקרם ביזוי המסורת, דרכה ומנהגיה. נמצא, אשה יראת שמים, המתפללה בשעת הדלקת הנרות על בניה, שיהיו יראי שמים ואדוקים דרכי אבותיהם, כל נר שהיא מעלה הוא חיזוק להיפך־תפילתה. חכם ונאור היה השנויצענפרעססער, שלא בכדי צירפו מורו ורבו, ר' משה בן־מנחם, לחיבור־הביאור שלו, אך בגלילותינו לא נטע אלא גידולי־שנאה. לא די שכפה על אבות־אבות־אבותינו תפילות ודרכים שלא כלבבם, באה גרגרנותו, אהבת בצע ושוחד שלו, וקלקלה את השורה קלקול שאין לו תיקון. והאגדה יותר משנפרעה מן השליח, נפרעה משולחו – לילה לילה היה ר' לייב שרה’ס תוחב אגודלו באיזורו ובא בטיסה אחת לוינא, נכנס דרך הארובה לבית המלכות, אוחז במלך יוסף השני בשנתו צובט בבשרו ושומט נתחים נתחים הימנו ומבהלו בחלומות נוראים, וכשהמלך מתעורר באימה גדולה עם שחר, לומר את התפילה הנאה שלו, הוא רואה גופו מצולק ומפוּצע וסדיניו מלוכלכים בדם. זכורני בלדה קטנה קבועה היתה בספר המקרא ללשון אשכנז באיזה מן הכיתות הנמוכות וענין הבלדה באדם, שחלום קשה מבעתו והוא צורח: מי הזקן שבא ליסרני – אמרו עליה, על אותה הבלדה, שאותו אדם שבה אינו אלא יוסף השני ואותו זקן שבחלומו אינו אלא ר' לייב שרה’ס. לא הועילו ההסברים, שהמשורר האשכנזי לא כיוון בבלדה שלו למה שהמתחכמים דוחקים לתוכה. שאילו כיוון לכך, לא היתה אותה בלדה נדפסת בספר־מקרא, שעל שערו מתנוסס לתפארה הנשר כפול־הראשים, האוחז חרב בצפרניו מכאן וכדור־זהב מעוטר־צלב בצפרניו מכאן. שכנה שלנו, שמשום רשלנותה המופלגת אמרו עליה שהיא משוטטת בשמלתה, התעקשה גם היא באותו פירוש מחוכם, היתה ראיה ברורה בידה – במהדורות החדשות של ספרי־המקרא נטרדה אותה בלדה. אמרה: הגנבים האלה הריחו בעין, ומיד עקרו את השיר מתוך הספר.

וכך נראה לי יוסף השני – כחמדה מכאן וכאימה מכאן. איני יודע אם שאלתי: במי מהם אאמין, אם בזה המתחפש כהדיוט ומשוטט במשכנות נתיניו העניים לגמול להם חסדים, המתפלל בוקר בוקר אותה תפילה נאה; אם בזה המתיסר לילה לילה בידי צדיק עושה פלא על רוב עוונותיו. אך דומה עלי, שאילו שאלתי הייתי משיב: בשניהם. שכן זכורני, שמשום הסיפורים הנפלאים שבית הספר לא דחיתי את סיפוריה הנוראים של סבתה, ומשום סיפוריה הנוראים של סבתה לא דחיתי את הסיפורים הנפלאים שבבית־הספר. ודאי, ילד הייתי ולא ידעתי חכמת־הניסוח, אולם אפשר, שכבר נצנצה בי השערת־הניסוח: גם חמדה וגם אימה – הכל לפי המסתכל. אפשר גידולי בערבוב של ספירות והשפעות לימדני את הראייה הזאת, אפשר חשתי בה משהו מן הראייה הטראגית, ואין כאן המקום להאריך.

אף דמותו של הקיסר החי, פראנץ יוסף הראשון ירום הודו, שהכל העמידו אותה בשטח שכולו אור, לא ניצלה מצללים. ואין הכוונה לימים, כשקראתי כמה ספרים וכתבי־זכרונות עליו המבטלים את האידיאליזציה המופלגת. החיספוס בחלקת־הזכוכית הצחה והמלוטשת הזאת חל עוד בימי־ילדותי. אפילו פגישתי הראשונה עם הקיסר בספר־הלימודים היה בה מה מחקירת־שיניים קטנה. בספר־הלימודים היה פרק־קריאה על הקיסר בילדותו, בעודו נסיך קטן – ביום־חום יצא לשוח בגנו, ראה את החייל משומרי־ראש־המלכות, שנקרא: לייבּוואַכע, והוא עומד על משמרתו, מדיו וקובעו הכבדים וזינו הכבד מהם עליו והוא, כמשפט החיילים האלה, עומד ללא ניע וללא זיע. נתגלגלו עליו רחמי הנסיך הקטן, ביקש להנותו במטבע־של־זהב. אבל איך יתן לו והחייל, אינו רשאי להניע אבר. אמר ליתן את המטבע בתרמיל־העור התלוי למתני החייל, ולא יכול להגיע. מה עשה, עמד על בהונות רגליו, זקף עצמו בכל מאמצי כוח, פשט ידו הקטנה כלפי מעלה, כשמטבע הזהב נתון בקצה־אצבעו, עד שהשׂכּיל ליתן אותו לתוך התרמיל. מה אומר, לבי לא היה אַח להתפעלות, ששפעה מפרק־קריאה זה בספר הלימודים. ועל שום מה, על שום היסט הפיגורה המרכזית – בסיפור לא בא אותו החייל אלא כלוואי הנצרך לבחינת־המידות הטובות של הדמות הראשה, של הנסיך הקטן, ולדיגוּם מעשיו הנאים, ואילו אני, נראה לי הלואי כעיקר. עיני ולבי ניתנו לאותו החייל, לגורלו, לעמידתו בחום היום, ללא ניע וללא זיע. תמהתי: אם באמת הקיסר שלנו, בילדותו, היה חכם כל כך, על מה לא עמדה לו בינה לראות, כמה אכזריות וטמטום יש בגזירה על אותו חייל, שיהא עומד כמין דומם, כמכונה שנפסק הילוכה, כגולם. והכעס על הגזירה הזו ודומיה, אף הוא היה קדום בי – באכסניה האדומה של אבותי הזקנים, קבוע היה מחסן של גדוד הדראגונים מספר 9, שחנה בעירנו. המחסן נמצא במבוי, הנתון בשתי חומות, והנמשך בין שתי חזיות האכסניה, ושנמתח עליו גג של ארעי. עיקרו של מחסן זה היו קרונות של כיריים, שעמדו בלא שימוש, לא הוצאו אפילו לתמרונות, ונועדו לימי מלחמה בלבד. שמועות, שפרחו בענין מלחמה קרובה, ביחוד עם סכסוכי ארצות־הבלקן וכדומה, היו בני האכסניה מבטלים אותן: כל זמן שאַהרנטהאַל, הוא מיניסטר־החוץ בוינא, וקרונות־הכיריים עומדים במחסן־האכסניה שלנו, אין מלחמה בארץ. בשל הקרונות האלה, שלא היה צפוי להם כל חשש־גניבה, גם משום המנעולים הכבדים, שהיו תלויים בשערי־המחסן, גם משום שהגנב לא היה יודע, מה יעשה בגניבתו, בשער־האכסניה ניצב חייל כשומר־תמיד. אף הוא עמידתו זקופה היתה, מדיו, העשויים אריג כחול ועבה, מכבידים עליו; מגפיו, מגפי־רוכבים מצוחצחים, מכבידים עליו; שקי־הכדורים מכבידים עליו; הרובה, הרכוב לו באלכסון, וביחוד קובע־הפלדה בפוליטורה שחורה ומבהקת, שנשר אוסטריה מזהיב במרכזו מכבידים עליו. בשבּתוֹת־הקיץ, כשהשרב רב, ואנו יושבים בצל החדר העשוי ללא חלונות, ומהנים עצמנו בצוננים, שהמשרת היה מביאם מן המרתף, עמד, לפני השער, החייל על משמרתו, זקוף וללא ניע, והזיעה שוטפתו. חיילי־משמר אלה יפה להם הזהירות, שהקצינים, הממונים עליהם דרכם שהם מפתיעים אותם, ואוי להם אם הם נתפסים בקלקלתם, כגון שהם מעשנים פּפּירוסה, שותים כוס בירה או כוס מים, נבלעים לשיחה עם עוברי דרכים. ימים, שהחום נתגבר ביותר, והעמידה על המשמר קשתה ביותר, ורחמי סבא שלנו, ר' יוסף משה, נתעצמו ביותר, היה שולח שנים מנכדיו, אחד עומד בדרך המוליכה לעיר, אחר עומד בדרך המוליכה לכפר, והם צופים, אם לא בא מי מן הקצינים הממונים, בין ברכיבה, בין ברגל, בין באינקוֹגניטוֹ, כלומר בבגדי אזרחים, ואותה שעה יכול חייל־המשמר לישב מעט, לשתות מעט, אפילו להוריד את קובעו, ולמחות את הזיעה מעל מצחו. הקובע היפה של הדראגונים, הוא שהיה האידיאל שלנו מראשית־ילדות. בפורים, כשהיינו מתחפשים כחיילים, היינו נותנים כקובע זה, הנקרא שאַטקע, בראשינו19. אבל קובעי־פורים אלה עשויים היו נייר, ואף עשאתם יד מאומנת ביותר, לא היו דומים, אפילו בקירוב, לאוריגינל שלהם. טשאַקע ממש על הראש – כך ראינו עצמנו במיטב־חלומות־לילה. אבל אני, אותו אידיאל נתפוגג לי עד מהרה. אותה שעה, שהילדים יצאו לתור, אם אין נשקפת סכנה של הפתעה מצד הקצינים הממונים, והחייל הוריד את קובעו הנפלא, נתגלגלה זכות גדולה לידי – קובע הדראגונים הנפלא היה בידי ממש. הפכתי בו והפכתי בו ונתגלה לי חידוש גדול – הקובע הנפלא הזה אין תוכו כברוֹ. ברו – ברק וקסם, תוכו – מטלית, שנעכרה מרוב זיעה. אף כאן היתה ראיית־המטבע לשני צדדיו – יפה הפוליטורה השחורה, יפה זהב־הנשר, אך תוכם עינויים של עמידה ארוכה ומדכדכת בשרב־יום ובצינת־לילה, שמירה מטומטמת על גולמי־ברזל, שאינם צריכים שמירה; תוכם – מטלית הזיעה העכורה. ומכאן נמשך מוסר־השכל לענינים אחרים, שונים, מרובים – תפארת, שאתה רואה, בדוק בה, אם אין מטלית זיעה מאחוריה; וביחוד בּחן אם ראויה תפארת זו, שהמטלית שמאחוריה תהא שקוּיה זיעה מרובה כל כך. ודומה, עוד בילדותי ידעתי, שתפארת־קובע הפלדה אינה ראויה לכך. מראות שראיתי בחיי, ספרים שקראתי, הרהורים שהרהרתי על הפאר הנקנה בטמטום־האדם ובמיכונו, לא היו אלא כמרחיבים ומאששים את יסוד־התמרמרותי, שנולד בעיקרו למראה־החייל העומד על משמרתו בשער־האכסניה בכפרנו, ולמקרא הסיפור על אחיו בחצר המלכות בבירה הרחוקה.

גם השמועה הנודעת, כי אין כקיסר שלנו לאהבת ישראל – נפרצה, בעודי ילד, לכמה וכמה פקפוקים. היו אמירות, שנאמרו בהבלעה, אבל לפי שהיו בסתירה לתמונה הכללית, ומעודי התעוררתי ביותר על סתירות, נשמרו בי יפה יפה. כך, למשל, ישבו כמה בני אדם בביתנו, וסיפרו בשבחו של הקיסר. בעצם־דברי־ההפלגה נתאנח אחד ואמר: ואף על פי כן, אם אוהב ישראל הוא, על שום מה לא התערב במשפט הילזנר, שטפלו עליו עלילת דם, והרי די היה ברמיזה קטנה של הקיסר. שאלה זו לא ניתנה לה תשובה, כאילו אינה ראויה לכך, ופרשת־השבחים נמשכה כקודם. פעם אחרת היו בני אדם מסובים בביתנו, ונתגלגלו הדברים על אחינו החביבים שמעבר לגבול, יהודי רוסיה וגזירת תחום המושב. אמר אבא: אף בארצנו יש מקומות שאין אנו רשאים לדור בהם, לפני דור היו המקומות מרובים יותר ועתה הם בטלים בששים כפול ששים, אבל הם קיימים. הרבה מקומות פורשו באותה מסיבה, ורק קצתם זכור לי – וכן היתה בארצנו עיר, שעוד בימי המסובים היו היהודים מוּתרים לסחור בה ביום, ואילו בלילה אם נשארו בה, נסגרו ונענשו בגופם, ורק לאחר מלחמת פרייסן נפתחה בפני שבעים נפש מהם, ואף אלה חייבים היו במס מיוחד, שמחמת בושה לא נקרא בשם מס־יהודים, אלא בשם אחר, והגיע כדי ארבעים פלוֹרין לשנה, והרבה כיתתו רגליהם ואף לקיסר הגיעו עד שנתבטלו הגזירות. אמר אבא: מה לנו להרחיק למעשים, שהיו כמלפני חמשים שנה, ובימינו אלה יש עיר בארצנו, שכמין גזירה כזאת עדיין נוהגת בה. הכוונה לעיר זייבוש, הקרויה בפי הפולנים: ז’יוויץ, שישב בה הארכידוכס סטיפאן לבית האבסבורג, שאר בשרו הקרוב של הקיסר. הוסיף אבא ואמר: האמנם מלאכה קשה היא לו לקיסר, שיכתוב לו: שאֵרי ואהובי, שמועה לא טובה שמעתי מעירך, שלא נתבטלו בה חוקי־ימי־הביניים על אזרחיי האהובים, בני דת משה, ראֵה ביקשתיך, הסר את הרבב הזה מבגד־מלכותי. ודאי לא מלאכה קשה היא לו, ואף על פי כן הקיסר לא עשאה. אף דברים אלה של אבא היו כפסוק מובלע, הנשמע כתמיהה ולא כעירעור, כל שכן לא כתרעומת. בחינת כתם, שהתוכנים רואים כמותו בחמה, ועם זאת אין דורש בגנותה של החמה. אולם בינתיים נצטרף כתם לכתם, עד שנפרשה שמלה שכולה כתמים. פעם אחת, כשבא אבי, כדרכו, לחגים, הביא מברלין קונטרס בלשון אשכנז – חיי הקיסר פראנץ יוסף הראשון שמו. איני יודע שם ההוצאה של הספר, אבל לפי תבניתו ואותיותיו דומה היה לספרים הקטנים והנודעים של הוצאת ריקלאם. הספר הזה נקרא בקול רם באזני בני הבית והאורחים, והקריאה נמשכה כיום תמים. קראו לסירוגין אבי והנער משוקע־האף, שסופו שחקן, והדברים קצתם מוזרים ביותר. ביחוד הרעיש את השומעים סיפור־המעשה על מנהגו של הקיסר באשתו, הקיסרית אלישבעת, שהיתה חביבה בחייה, והחיבה אליה נתכפלה אחרי מותה הטראגי. בעיקר נחרת המחזה הנורא, המתואר באותו ספר, כשהקיסר רכוב על סוסו, ומחלוקת־דברים בינו ובין אשתו מסתיימת במה שהוא מכבדה בצליף־רצועה שבידו. סיפור מעשה זה היה כפוגע בבבת־עינינו. הקיסרית, שחייה היו בפרישות ובצדקה, לבושה תמיד בגדי־אבילות, מתבודדה עם דברי שירה, ביחוד של היינה, שהקימה לו פסל־מצבה בקורפו, וסופה נרצחה, בשבתה בגן בג’ניבה, במחט ארוכה ודקה בידי אדם, ספק אנרכיסט ספק מטורף, לוקיני שמו, – היתה הסמל הנסתר לאהבה עצבה ועמוקה. היא האהבה הנסתרת של אוכלוסי מדינה לזיו מלכה ובת מלכה. והיא, שאצילותה ניבטת מדיוקנאותיה, כמו ממסכת־הגבס שהתקין אַלפרד נוסיג – הקיסר חובט בה ברצועתו. עם סיום קריאת הספר נתגבר חום־ויכוחים, קצתם אמרו: הדברים אמת; קצתם אמרו: אינם אמת. משאלת־לבם של השומעים נטתה לסברה, שהדברים אינם אמת, אבל הכריעה הראיה שכנגד: ספר על הקיסר שלנו, שנדפס בארצו של ידידו וילהלם קיסר, אי אפשר שיהיו בו כזבים ועלילות שאם היו בו כזבים ועלילות, היתה הרשות מחרימה אותו. אמר אחד והוא מן התמימים: הקיסר דורש אמת ואוהב אמת, ואילו הדברים בספר היו אמת, הרי אפילו הם מספרים גנותו, היה מתיר פירסומם, ואם לא התיר פירסומם, לא משום שהם מספרים גנותו לא התיר, אלא משום שאינם אמת לא התיר. שאל אחר: אם באמת אוהב אמת הוא, תמיהה היא, שהלכסיקון הנודע של מייאֶר, מהדורה שלו שנאמר בה, כי ההאבסבורגים הם מזרע באַנקירים מישראל, נאסרה במדינתנו, ואילו מהדורה שלא נאמר בה, כי ההאבסבורגים הם מזרע באנקירים מישראל, הותרה במדינתנו. אמר אבא: יחוסם מישראל ודאי אמת, אלא הם מתביישים בו. מפירורי־שיחות כאלו, שהיו כשילובים קטנים, שאינם פורעים את מרוצת־ההתפעלות, נתלכדה שרשרת־תמיהות: בחיר־אדם וחובט ברצועה את אשתו; אוהב אזרחיו ואינו כותב אותה איגרת קטנה בענין זייבוש; אוהב ישראל ואינו רומז אותה רמיזה קטנה לדיינים בענין הילזנר; והוא בוֹש בסבו ממשפחת ליאונה שברומי, שהיתה מישראל.

גם עניני־המשפחה של הקיסר ובני־ביתו היו, כמובן, מענינינו הקרובים ביותר. בימַי כבר נתקלשו ההדים מסערת־הרוחות בענין אחיו של הקיסר, הוא מכּסימיליאן האומלל, שנשלח להיות קיסר במכסיקו ונרצח בה, אך עוד פירכסו הגלים הרועשים, שהעלו מותו של בנו יחידו של הקיסר, רודולף, ומות אשתו הקיסרית. עד מה חי היה זכר הרצח של הקיסרית גם שנים רבות לאחריו אפשר ללמוד מתוך כך, ששם הרוצח נעשה שם דבר לכל פוחז ועושה נבלות. אפילו תינוק שקלקל והרגיז אמו, היתה גוערת בו: לוּקיני. ואילו בענין רודולף היו רבים, שלא האמינו לנוסח הרשמי על הטרגדיה במאירלינג – חידה זו, שלא נפתרה כתומה עד עצם־היום הזה, מתחילתה הריח בה חוטם־הרבים ריחה של תעלומה גדולה. אהוב היה רוּדוֹלף שעל שמו נקרא גם בית־ספרי, היא הגימנסיה בעירנו, כסוד גלוי היתה רוח־הביקורת שבו, נודעו הערכתו החריפה והנטיה שבלבו לראייה מודרנית, כמעט מהפכנית. בסביבותינו היו אכרים ואכרות מספרים בדמעות על הימים שעשה בכפריהם, ביחוד הפליגו אנשי הכפר מיידאן, שבו ביקש יורש־העצר לראות בחיי הכפר, עמלו, דאגותיו, בפרטי פרטים, בהשתתפות ערה, והם עשו כחפצו ובראותם רוב צערו, ביקשו לשמחו וסידרו גם דבר של שמחה – חתונה הומה וצוהלת. בעקשנות מופלאה נשמרה בכפרים השמועה, כי מותו של רודולף לא היה ולא נברא, והוא חי וקיים, אלא אנוס הוא להסתתר, מפני המיניסטרים והשרים, שהם אויבי העם ומבקשים להמיתו על שום אהבת העם שבו, ועוד עתידה להגיע שעתו ויצא ממחבואו, וייפרע מאויביו ויעמיד ממשלתו על אדני הצדק והאהבה. תמימים ידעו אפילו מחבואו, אמרו: במנזר שבעיירה הקרובה, פֹּודקאמין, הוא יושב ושם הוא מסותר, כדרך שהיו מסותרים בו לפני דורות רבים הפּוֹטוֹצקים, ולפני דור מורדי הפולנים. היו הדעות חלוקות, אלה אמרו: אחד הנזירים הוא, ואינו ניכר ביניהם, ואפילו הממונה אינו מכירו; אלה אמרו: בחדר לפנים חדר הוא יושב ואין יודע מוצאו ומבואו. השמועה – בת־קולה נתרופפה והלכה, אולם לא פסקה, ועם ראשית מלחמת העולם נתגברה ביותר. כשנרצח יורש העצר שלאחריו וכבר ניכר היה, שרציחתו היא הגפרור, המעלה את דליקת־העולם, היו אותם כפריים תמימים מתנחמים: משסולק זה, אין שוב מניעה ליורש־העצר האמיתי שיתגלה, חייכם שבין היום למחר הוא מסיר מעליו את הסוּטנה, כלומר: האיצטלה, ואת החבל של הנזיר הדומיניקאני, והוא יוצא ממחבואו, ואנו נגאלים.

איני צריך לומר, כי אדם, אפילו הוא יורש עצר נבון ואהוב, משנרצח ומת, אין הוא יכול להגלות בין החיים. אולם אם בני העיר ראו אותו מתחילה כנרצח או כמתאבד והניחו את הבדייה המנחמת על חייו ומחבואו לדמיונם התם של האכרים, היינו אנו, הילדים, נוחים יותר לקבל אמונתם של האכרים, מקבלת פסקנותם של אבותינו ושכנינו. הרי גם החדר, גם בית הספר השכין אותו במדורות של אגדה, שבהם הנס והפליאה הם מעשים שבכל יום. על כן נמשך דמיוננו יותר לצד הזה של עניני־משפחת־הקיסר, שאבותינו היו מבטלים אותם בתנודת־יד, כדרכם, משנמשך לדיבוריהם הארוכים והנלהבים על הפסול, שהטילו ביחוס כמה מבני משפחת הקיסר, שעשו שידוכים שלא לפי כבודם. המלים: נישואים מורגנטַיים, מלים קשות הן בפי ילד, עם זאת הייתי, מרוב שמיעה, הוגה אותן, מבלי שאכשל בלשוני, שהיתה נכשלת ביותר במלים לועזיות, שאינן פחותות משלש הברוֹת. באי־ביתנו, שרבים מהם היו מהלכים בלא פרנסה, לא היתה להם, כנראה, דאגה אחרת, להעסיק בה את לבם, מדאגתם לטהרת־היחוס של בית הקיסר. דיבורם היה בשצף, בהתמרמרות אמיתית. במתוַכחים היתה חלוקה, שאפשר להסבירה מצד הסוציולוגי – אלה שבהם, שהיו עצמם מיוחסים מגזע תרשישים, דיברו כנעלבים ממש, בלשון: סוף העולם הוא וכלו כל הקצים, היום כלת הקיסר נישאת לאדם הפחות מיחוסה, על מה לא ירצה מחר איזה פחח להתמנות פרנס על הציבור. כנגדם היו שאינם־מיוחסים, אלא עלו לגדולה או לכבוד, בחכמתם או בחריצותם, מרככים לשונם ואומרים: גוזמה למה, נוח לו לדם אצילים, שיתערב בו במקצת דם אזרחים. ואף שעירנו היתה משופעת רוב יורדים שלא נשתייר בידם אלא פאר־יחוסם, והוא בלבד שהיה להם פתח תקוה לקומם מעמדם בדרך־שידוכים, כשהם מוכרים יקר־היחוס שלהם וקונים בו אלפי דינרים – היו המלים נישואים מורגנטיים מן המלים המאוסות והמתועבות עליהם ביותר. הללו דיברו בזה כבענין הקרוב לעצמם ולבשרם, כאילו למשל, מלך סרביה, שנשא לאשה גברת־חצר, שלא היתה אלא אלמנת מהנדס רגיל, או הארכידוכסית סטיפאניה, אלמנת רודולף, שנישאה לאיזה גראף; וביחוד יורש העצר שבימינו, שנשא לאשה גראפית רגילה – כל אלה ודומיהם לא באו אלא להרגיז ולהזיק את המיוחסים המדולדלים שבעירנו. שעל כן דיברו בהם בכעס, כדרך אדם המדבר על מי שבא לקלקל את עסקיו. מעט נחמה מצאו במה שהקיסר שלנו גער בכלתו ואף אביה, מלכה של בלגיה, סירב לדבר עמה, כאילו אינה בתו, וביחוד התנחמו במה שהקיסר שלנו לא הניח להם לבני יורש העצר שבימינו, שיירשו תוארו וכבודו, ונשמרה המלכות שלנו מאימת־הסכנה, שעל כסאַָה ישבו, חלילה, בני גראפית פשוטה. מאוד נהנו מדרכו של הקיסר, השומר על כבוד יחוסו, אותם נכדי הבית חדש והחכם צבי והנודע ביהודה, שהתהלכו גאים בעירנו וכל תנועה שלהם כאילו מכריזה: וזר לא יקרב אל הקודש, אך בעיקר נהנו העניים שבהם. ולא ידע הקיסר, שלא בלבד את מלחמתו, אלא גם את מלחמתם הוא לוחם, וכל מפלה שלו במלחמה זו, היתה מפלתם, ומשנתרבו מפלותיו, נתרבו גם בבתיהם הבנות הבתולות והזקנות, שהגיעו מכבר הימים לפרקן ופורק אין להן, ומתקיים בהן הפתגם הנודע שטריימעלע וויל איך נישט, ספאדיקל וויל מיך נישט, ששיעורו: כובע־שבת ומועד של בעל בית מצוי אין אני רוצה בו, ואילו כובע שבת ומועד של בני עליה אין הוא רוצה בי. אחד מיוחס, שכל עיקרו הליכה בטלה והתפארות באבות־אבותיו הגדולים והתגדלות על שאר העם, ונקרא על שום מידת התנפחות שבו בשם ר' הינדיק, כלומר: רבי תרנגול הודו, היה מתגנדר ואומר: ומי הרעיש את העיר, שחייבת היא למחות את זכר סטיפאניה זו מרחובותיה, אם לא אני; שהגלמים הללו שבמועצת־עירנו היו מניחים לו לראש־הרחובות שלנו, שייקרא על שמה עד סוף כל הדורות. ודאי, שהתגנדרותו של רבי תרנגול־הודו מצצה מאצבעו, שהרחובות שנקראו בשם הארכידוכסית סטיפאַניה, נעלמו בת אחת, וכנראה, לפי רמז מגבוה, ברוב ערי המונרכיה, ופשיטא שלא ידו של המיוחס שלנו, אלא ידם של מיוחסים ממנו בהופבּוּרג, היתה באמצע. באמת, נקרא החשוב שברחובותינו על שמה – רחוב הזהב. בכמה וכמה ערים אתה מוצא רחוב הנקרא רחוב הזהב, ואיני יודע טעם־השם ואיני יודע דרוּשו, אבל בעירנו דרושו כך: מעשה באשה עניה, שהלכה באותו רחוב, ולבּה מר עליה, שהיא חוזרת לביתה, ולא פרוטה בכיסה, ולא פת בסלה, וכשהיא בקצה־הרחוב ומבקשת לנטות לסימטה הסמוכה, היא רואָה חוט דבוק לשולי שמלתה, היא גוחנת להרימו, והנה חוט־זהב הוא, אחזה בו, והוא נמשך בידיה, והיא חוזרת אחריו עד שהיא מגיעה לסופו – פקעת־זהב עבה ביותר. לזכר הזהב הזה נקרא הרחוב, כאורך החוט שנמשך בידי האשה ההיא, בשם רחוב הזהב. וכשנקרא הרחוב הזה בשם סטיפאניה – לא חל, בעצם, שינוי בשמו, שכן יושבי העיר, היו קוראים אותו על שמו מעיקרו, והחידוש לא חל אלא בשלטי המיספרים הדבוקים בבתים, שהשחיר מעליהם באותיות חיות השם החדש. נמצא שבשעה, שלפי הרמז מגבוה, נתבטל השם החדש, וחזרה עטרת־הזהב ליושנה, לא הוצרכו טובי היער אלא להוריד אותם השלטים, שכן העם בין כך ובין כך לא שינה משמו מקדם. רק בית אחד נשאר בו, ודאי מתוך רישול או שיכחה, השלט, ושם סטיפאניה עליו, והיה הזכר היחיד לאותה ארכידוכסית שסרחה, מלבד הזכר האחר – מעשה בבן משפחה נכבדה, שביקש לישא לאשה את השפחה שבבית אביו, ואביו מתרעם עליו ביותר, התחילה כל העיר כורכה לשמו את כינוי הגנאי: האברך המורגנאטי, עד שעמד על רגליו וברח למקום שברח להעמיד שם את החופה, שחשש, שלא בלבד הוריו יתרעמו עליו, וימנעו חפצו, אלא כל העיר תעמוד ותלעיג עליו ביום החתונה.

ואם מנינו כמה תועליות, שהקיסר גרם לבני עירנו המיוחסים, שורת האמת מחייבתנו לומר, שגרם גם כמה מיני צער. אמת, במיני צער אלה היו להם לבני־עירנו אחים לצרה, הם אחיהם בשאר קהילות שבגליציה ולודומריה והנסיכות הקראקאית הגדולה, אולם המתנחם במה שאמרו: צרת רבים חצי נחמה, שוכח, שנשארה עוד חצי צרה ללא נחמה, ואף צרה שניטל חציה אינה עדיין ששון ושמחה. פרנסה חשובה של אחינו בני עמנו היו, כידוע, בתי המזיגה. כמה וכמה פעמים יצאו עליהם גזירות קשות, קצתן נתקיימו וגרמו לשמיטת פרנסות ולדלדול משפחות ולעניות ורעב, וקצתן נתבטלו בפיוסים ותחנונים של ראשי השתדלנים. פעם אחת היתה הגזירה הצפויה קשה ביותר – הכריזה המלכות על חידוש כוחם של הרשיונות לבתי מזיגה, חידוש שפירושו צמצום ועקירה של רבים מהם, של רובם. סכנת־הרעב כאילו ריחפה על רבבות נפשות. עמוד מעמודי התווך, שעליו נשענו החיים והפרנסה של אחינו בגלילותינו, קרוב היה שיתמוטט, וחרדה גדולה וצעקה גדולה הימנה הקיפו את כל המחנה. זכורני ריצותיו ודיכדוכו של סבא, ר' יוסף משה, שהיה חוזר ואומר: כמאה שנה, שאנו עמלים בבית מזיגה זה, יומנו אינו יום ולילנו אינו לילה, ועתה אני ממתין, יום יום, לפתק קטן שיאמר: אתה הפקר ויגיעך הפקר. הוא לא סיים את ריצותיו – בין ריצה לריצה נשבר לבו והלך לעולמו, קודם שהלבינו שערותיו.

הרבה עסקנים ועתונאים ובעלי טובות דשו בענין בתי המזיגה והמוזגים והסטאַטיסטיקה פרחה, כנהוג בדישות אלו, אולם חבל, ששכחו לעסוק בסוג מיוחד של סטאַטיסטיקה – כמה מוזגים נשברו, כסבא שלנו, בין ריצה לריצה, כשהם וקיומם תלויים ימים, ירחים, שנים, בין תקוה ליאוש, על קוצה של גזירה. והמוזגים שנואשו משרי־המחוז, הלכו לשרים גבוהים מהם, הלכו לנציב עצמו, וכשמצאו את פניהם של הממונים הגדולים מרשיעים ומלגלגים, כפניהם של הממונים הקטנים, עשו מעשה רב – נסעו לוינא. לילך לקיסר – זה היה עוגן הצלה, אחרון ונאמן, לספינת גורלם הנטרפת. בביטחה גדולה, בודאות ברורה, באו הללו, רובם בפאות וזקנים ארוכים ובקאפוטות ארוכות מהם, באו המונים־המונים, ובבית הנתיבות, בצפונה של וינא, הקבילו את פניהם בשמחה ובמסירות צעירים, חברי אגודות הציונים ותלמידי־האוניברסיטה, ועשו עצמם כמשמשיהם, להיות לעינים למבוכתם בשאון־הכרך והללו, תוהים ומבולבלים, נעמו להם עד לידי דמעות החום והחיבה של האברכים הנלהבים, והיו כמתמהים על עצמם ואומרים זה לזה: בוא וראה מי טורח בנו, פשוטי־הפונדקאים – אקאדימאים, דוקטורים, פרופיסורים. אך החום והחיבה נפוגו והלכו, ככל שעלו ממפתן למפתן הגדול ממנו, מפתני־לשכות ומשרדים, של פקידים גבוהים וגבוהים מהם וגבוהים על כל גבוהים. כאחרית תקוה נתהבהבה בהם, כשהלכו במערכה גדולה, דגלים של צהוב ושחור ושל תכלת לבן בידיהם, תהלוכה מוזרת ובראשה הדבּר והנואם הנודע, קברניט הציונים בגלילותינו, אדולף שטאַנד, והם מתקרבים והולכים לפלטר הקיסר. איני יודע, אם נתנו להם לילך עד הפלטר, או לא נתנו להם לילך עד הפלטר, אבל מסיפורי הימים ההם עלתה לפני התמונה של אלפי המוזגים, העומדים ליד הפלטר בסערת נפש, ודגליהם רועדים כלבבם. ידעו, לא הכל יבואו לפני הקיסר, רק קצתם, כשלוחים שלהם, יבואו לפני הקיסר. אך כשם שהם לא זכו לראות את הקיסר, אף שלוחיהם לא זכו לכך. הללו – נאומים שהיו ערוכים בפיהם נקרשו, בעודם בחומם, וכל האוכלוסיה, בושים ונכלמים, כשדגליהם נזופים כמוהם, חזרו מלפני פתחו ולבו הנעולים של הקיסר ונפשם – צרבת. אמנם, הגזירה נתבטלה בעיקרה, אך שמחת ביטולה לא היתה שלימה, שנשמר בלבבות צערה ועלבונה של הנסיעה וסופה הקשה, כאילו באותו רגע, שעמדו לפני שערי־הפלטר של הקיסר, נבחנה האהבה המהוללה של הקיסר, ולא עמדה במיבחנה. היקר והתהילה, שניתנו עד עתה לקיסר, לא פסקו גם מעתה ואילך, אולם בבתי המזיגה אפשר היה לה לאוזן דקה להבחין יפה, שאפילו שעה ששבחי הקיסר נאמרו בסופרלאטיבים, היתה הנעימה כאילו מנומכת במקצת.

צער אחר גרם הקיסר וביתו לרב שבעירנו, ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטייבנרג, מגדולי תורה. הדור בקומתו ומכובד ביותר, היתה בו אימה אחת, היא האימה מפני יום השמונה עשר באבגוסט, יום הולדת הקיסר. שלוש פעמים חייב היה להראות מעל הבימה בבית־הכנסת הגדול ולדרוש דרושו, פעמיים בשבת שובה ובשבת הגדול היה עולה בשמחה ודורש בשמחה ודיבורו ברוחב ובהתּזת הריש"ן, כדרך יושבי סביבות הולדתו, בוקובינה, וכדרך יושבי עיר רבנותו הקודמת, סניאטין שבפוקטיה. ואילו בפעם השלישית, ביום הוּלדת הקיסר, היה משתדל שלא יהא חייב לעלות ולדרוש. הרי יש מעינות־ישועה בעולם, יש קאַרלסבּאַד ויש מרינבּאד ויש פראנצסבאד, ויש בריאות שנתרופפה וצריכה תיקון, והימים ימות החמה וימי הנסיעות למעינות אלה, היה הרב מכוון שעת הנסיעה כך, שיהא ביום ההולדת ההוא רחוק מעירו, וממילא ייפטר מאותה דרשה. חובה שהוטלה על רבנים, הנתונים כל ימיהם בפלפולה של תורה, שיעמדו פתאום וידרשו בהלכות מלכות ומלכים ועסקי מדינה, היתה עליהם חובה קשה ביותר. דומה, אפילו היו חוזרים ודשים בכתובים ומימרות, כגון: דרשו את שלום העיר, או: הוה מתפלל בשלומה של מלכות, או: מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא, וכדומה – בתוך־תוכם היה חבוי כעין רגש מטושטש, המעורב יראָה וביטול כאחד. גזירה שעמדה לצאת, שאין רב מתמנה אלא אם למד לימודי חול של שמונה כיתות גימנסיה, ושמצאָה לה רוב מתנגדים, היו תומכיה מביאים לה כראיה של סיוע: ואף על פי כן חרפה היא, שרב גדול כרב בעירנו אינו יודע בשמונה עשר לאבגוסט לעמוד ברבים, ולישא נאום נאֶה בלשון אשכנז. וכמה היו אותם התומכים בגזירה, מתכבדים בקלונם של רבנים עלובים בעיירות, שנתלבטו בדבריהם על הקיסר ליום הולדתו – מעשה ברב פלוני, שסיים נאומו בדברים: ועתה, רבותי, במה נברך את הקיסר, נברכו שיאריך ימים ושנים ושפרנסתו תהא מצויה ולא יצטרך לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוָאתם; ומעשה ברב אלמוני, שסיים נאומו בדברים: ועתה רבותים, נתפלל בשלומה של מלכוּת, שהקיסר יהא מתוקן בבריאות־הנשמה ובבריאות־הגוף, ויאכל לחמו בהרחבה, הוא וכל השרצים שלו וכל הפּאַליצייעס וכל הזשאנדארין, כלומר: כל הסרדיוטים והשוטרים, אמן סלה. ביחוד היו מלגלגים על הרב בעיירה הסמוכה, שהוצרך להספיד את הקיסרית אלישבעת, פתח בבכייה גדולה, ואמר: רבותי, אוי לנו וּוַי לנו, ודאי שמעתם כולכם על השחיטה הנוראה, שאותו מנוּול ימח שמו, שחט את הקיסרית שלנו, כמו שאמרו בגמרא: כך היה רבי מאיר מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה. הקטיגורים של הרב שלנו היו מבליטים גנוּתו במה שהיו מקבילים אותו לכמה רבנים בערים אחרות, שאף שלא היו, חלילה, מן הנאורים, ידעו לשון אשכנז או פולין ומליצותיה, והיו מהנים בה שומעיהם, ביחוד בימי גנוסיה של הקיסר. אחד הקטיגורים היה מניף כמין קורפוס דליקטי – ספר בכריכה נאה ובלשון פולין, הוא הספר מאָווי פאַטריוטיצ’נע, כלומר נאומים פטריוטיים, שחיבר הרב ר' אהרן לוין, רבה של סמבור, ראש אגודת־ישראל. ולא הונף הספר אלא כראיה לאפשרות של מיזוג תורה והשכלה. וגם הרב בעיר הקרובה לנו בזלוצ’וב, ר' פייבל רוהטין, היה כראיה־שכנגד – משכיל ומעורב עם שרי המלכות, לפי ששלח ידו בעסקים גדולים, בהיותו קבלן לבנין קסרקטין, לא הוצרך גם הוא לברוח מפני יום הגנוסיה של הקיסר. היו חסידי הרב שלנו אומרים: נו, ואם הרב רוהטין יש בו מה שאין ברב שלנו, כבוד גדול נוהגים בו בזלוצ’וב; כלום אין מבזים ומלבינים פניו ברבים, עד שהוא אנוס לברוח מעירו לימים ולירחים. כוונתם היתה לביזויים הרבים, שאותו רב נתבזה בעירו, ביחוד על ידי חבורה, שראש לה אחד מדייני העיר, שכינויו אין להעלותו על הכתב משום גינויו. אמרו עליו על דיין זה, כי פעם אחת עבר ברחוב, ראה את הרב רוהטין, כרע לפניו ברך ונשק את ידו. ביאר את המעשה שלו: כך המנהג, שנוהגים בו בכומר. ועוד אמרו, כי צער שציערו את הרב ההוא, הגיע לידי כך, שפעם אחת, כשיצא ללבוב, הלכו מתנגדיו ושלחו טלגרמה לכמרים בלבוב, שהוא מבקש להתנצר, והוא יוצא לשם כך לעירם; נזדרזו הכמרים ויצאו להקביל פניו בבית הנתיבות בפודזמצ’ה, פרברה של לבוב. הרב שלנו ידע מנהג, שנהגו ברב שבעיר השכנה, ואמר: כך דרכו של הקהל, לעולם אין אתה מניח דעתם, אין אתה יודע לדרוש בלשונות העמים, הם ממררים חייך, על שום שאין אתה יודע; אתה יודע לדרוש בלשונות העמים, הם ממררים חייך, על שאתה יודע. וכן ידע הרב שלנו מגרעות שמצאו בו בני העיר, כגון שאינו מה שקוראים רפּרזנטאַבל כלפי הרשות, שאינו ממולח למדי, והיה אומר דרך בדיחה: יודעני החסרונות שאַתם מונים בי, אבל אני מתנחם במה שאומרים המקום ימלא חסרונו, המקום שאני יושב בו, קהילה נכבדה כעירנו, ממלא חסרוני.

אולם פעם אחת לא עמדה לו לרב שלנו תחבולתו – שני הצעירים הסרבּיים הקנאים, פרינצ’יפּ וגבּרינוביץ' לא די שרצחו את יורש־העצר שלנו, הארכידוכס פראנץ פרדינאנד, ואשתו, סופיה, בסריבו, רצחו אותם בימים, כשהרב שלנו לא נמצא בקרלסבּד ואנוס היה לישא נאום הספד בלשון אשכנזית נמלצת בבית הכנסת הגדול. משערני, כמה פלגי זיעה שטפו גופו עד שלמד את הנאום בעל פיו – לא שלא ידע לשון אשכנז, אלא שמתקשה היה בדיבורה וביחוד לא נצמדו ללשונו אותם הביטויים התפלים והמסורבלים שבנאומים כאלה ודומיהם. דרך מקרה־לא־מקרה נשמר כתב היד של הנאום הזה, ונתגלגל אפילו לתל־אביב וממנה גילגלתיו לבית־הספרים בירושלים – כתב יד נאה ומיושר מה שקוראים: קורענטשריפט, שהיא עירוב של אותיות גוטיות ורומיות, הכל לפי האות הנוחה לכתיבה רהוטה. כשאני קורא עתה את הנאום הזה, כל מלה עולה לפני כשלפוחית צבועה שתוכה הבל, ואני מבין שאי־אפשר, שאדם בן־תורה, לא יהא סולד מן החובה לדרוש דברי־חגיגה או דברי־הספד כאלה, וכסבור הייתי, כי לא מורך הלב אלא הרגש הנכון החמיק את הרב שלנו מפני יום הי"ח באבגוסט. אחזתי לשון עבר: כסבור הייתי, שכן לימים, בימי הריפובליקה של פולין היקשו לו, מה שראה להשתמט, אמר: ענין יום גנוסיה של מלכות, ענין סבוך, וחזרתי על ראשונים ועל אחרונים, ולא מצאתי לו היתר של ממש.

אך נחזור לאותו הספד רשמי. בשלולית־הדשדוש של הוקרת המלכות צפים, כיתומים עזובים, שנים שלושה כתובים, שאינם מתלכדים כחובת הליכוד שבין משל ונמשל – אם הכתוב על שאול ויונתן: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, שלא נאמר כביכול בפי דוד המקונן, אלא כדי שיהיה בפי המספיד פסוק נאה על אותו יורש העצר ואשתו, שנרצחו בשעה אחת; אם הכתוב שבפרשת חוקת שקדמה להספד: וימת שם אהרון בראש ההר ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו אותו שלושים יום כל בית ישראל, שלא בא כביכול אלא כדי שיהיה בפי המספיד פסוק נאה על אותו יורש העצר שמת בראש ההר, כלומר בפיסגת־תפקידו, ברום מילוי־חובתו, וכל העדה, היא עדת עמי אוסטריה והונגריה, רואים במותו ומבכים אבידתו; ואם הכתוב: למה אָשכּל גם שניכם יום אחד, שלא נאמר כביכול בפי רבקה אמנו, אלא כדי שיהיה בפי המספיד פסוק נאה לשים אותו בפי יתומי האַרכידוכסים הנרצחים; אם מאמר חז"ל: חכם שמת הכל קרוביו, שלא בא כביכול, אלא כדי שהמספיד יוכל למתחו בתרגומו האשכנזי לאמור: בכבות מאור המהולל, אף העומדים מרחוק לו ונהנים ומתענגים על אוצרות רוחו, ראויים וחייבים לראות עצמם כקרוביו, כבני משפחתו, המחוּיבים בדיני אבלות. ואף שיכחה קטנה ורבת משמעות מצאתי בהספד: לא ניתנה בו התוספת המצויה על האבל המיוחד של בני העם המיוחד, לא נזכר צערם המיוחד של האזרחים מבני־ישראל, ואפשר פעלה בזה שלא מדעת הידיעה, עד מה היה הנרצח משונאי ישראל.

נאום על הקיסר ומשפחת הקיסר היה בו, ברגיל, מן האמירה הנמלצת, ואפילו אמרה ירא ושלם, לא מילט עצמו מנעימה מטיפית, הייתי אומר גלחית. הדיבור נעשה דיקלומי, עגול, בפתוס עשוי, בלא נפש. פעמים הרבה שמעתי את הרב שלנו בדרושים ובהספדים, ונעימת לימודו בלילות ליוותה את שנת־ילדותי, בימים שישבנו בחצר אחת, ובקולו היה תמיד משהו נלבב, אינטימי ומקרב, ואילו באותו ההספד, שהתנודד על גלגלי מליצות היה איזה ריחוק, כמין קריאה הנבלעת בעבי־תוהו. כהדהוד עמום זה נישא גם מן התפילה לשלום אדוננו הקיסר ירום הודו, וכל משפחתו הרבה והנישאה, שנאמרה בשבתות ובמועדים, ואפילו נאמרה בחמימות בפי חזן, לא פסקה להיות מורגשת כאֵבר זר, כספחת קטנה, במערכת התפילות. ואזכיר בזה דבר נאה: כנודע סופה של התפילה הזו בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח ובא לציון גואל וכו'. ואבי מורי היה מפרשו כך: אתה, פרנץ יוסף יקירי, אמנם מלך טוב ומיטיב, ואינך מסדר לנו חמדת קישיניב, כדרך שסידר שכנך ניקולאי, ואינך אוסר עלינו להיות אובּרלויטננט, כדרך שאוסר שכנך ווילהלם, אבל עם זאת מוטב לנו, בסופו של החשבון, כי בימיך ובימינו תושע יהודה ובא לציון גואל. הוסיף ואמר: בוא וראה – תפילה, שאנו אומרים לקיסר שלנו, אומרים אותה אחינו שמעֵבר לגבול לקיסר שלהם, ופיהם ולבם אינם שוים. אלא מה – חובה היא להם והם מקיימים אותה, ואף אנו אותה תפילה, חובה היא לנו, ואנו מקיימים אותה, שאם היה, חלילה, הקיסר שלנו רשע ומרשיע, כלום לא היינו אומרים אותה. ויפה לכאן מה שדרשו בענין הכתוב: הצילני נא מיד אחי מיד עשיו – אמת אח הוא לי ולא נאה לומר: הצילני נא מידו, אבל אם האח הוא עשיו, נאה ונאה לומר: הצילני נא מידו, שעשיו בין בשעה, שהוא זוכר שנאתו ליעקב, כדרך שזוכרה ניקולאי קיסר, ובין בשעה שהוא שוכח אותה מעט, כדרך ששוכחה פראנץ יוסף קיסר, אינו פוסק להיות עשיו, ושעל כן אנו, שמלכנו טוב, ואחינו מעבר לגבול, שמלכם רע, מתפללים אותו נוסח תפילה בהנותן תשועה למכים ומסיימים באותו סיום: ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן.


 

שברי ספינות

צמצום, שנהגתי במלמדי בחדרים ובמורי בבית־הספר, אנהוג גם במורי שבגימנסיה. המורים האלה היו בהם שני סוגים. הסוג האחד – מורים המשמשים בתפקידם, הסוג האחר – מורים, שיצאו מכלל־עבודה ונכנסו לכלל־מנוחה, והיו כחטיבה לעצמה. הללו, חייהם היו כבטלה ארוכה, מוחם ולבם משועממים, אינם נפנים לספר, ואלמלא האדונים פיאַטניק ואיוואניצקי, היתה מיתתם מיתה בפהיקה. ומי הוא אדון פיאַטניק – אדם חשוב הוא, היושב בכרך גדול, הוא ואחיו, ועסקם מסכתות של קלפים. ראית בני אדם, שטופים במישחק קלפים, דע שהם מאמינים באלוהי מישחקם, ובפיאַטניק עבדו. ומי הוא האדון איוואניצקי – בעל בית־מסחר הוא ברחוב־הזהב, ספק חנות ספק בית־מזיגה, ובו מתכנסים מחשובי הפקידים ומורי הגימנסיה, ושאר גויים נכבדים, ליתן בכוס עינם. אך אם אלה, הנתונים כל היום לעבודתם, אינם יושבים בבית המזיגה המיוחס הזה, אלא בערבים ובמחצית־הלילות הראשונה, הרי אלה שיצאו מתפקידם, והם נינוחים בזכות הפנסיה שלהם, יושבים בבית־המזיגה הזה כל הימים, לרבות הלילות, יושבים ברווחה ובבדיחות־דעת, וכל אחד ואחד הבלו נישא ועולה, ממוזג ריח של כוהל ועשן סיגרות עבות. אך אם את בני־לוט, שבחשובי הגויים בעיר, תמצא כאן, את הגדול שבהם, לא תמצא כאן. הכוונה לפרופיסור סאַנאַט. ישיבתו קבועה היתה בבית־מסחר בשוק, שכתובת־שלטיו רותינית, ואף משמשיו רותיניים. זה היה סניף של אגודה לתפוצת תוצרת ותעשיה ומסחר של הרותינים, או, כפי שקראו לעצמם או נקראו: האוקראינים. בית מסחר זה, שרוב סחורותיו, ביחוד יינות ומשקאות חריפים, מבתי חרושת של יהודים היו, נקרא בשם טורהובליא, כלומר: בית פרקמטיא, וכמותו בית־המחסה לתלמידים רותיניים היו כמרכזי־התנועה האוקראנופילית והמוסקאלוספילית שבעיר. לא בית־מחסה אחד לתלמידים היה בעירנו, אלא ארבעה בתי מחסה – אחד לתלמידים יהודים, אחד לתלמידים פולנים ושניים לתלמידים רותיניים. אם תשאַל, על שום מה הוצרכו התלמידים הרותיניים לשני בתי־מחסה ותאמר ודאי משום ריבוי מנינים, אינך אלא טועה. אמנם, מנינם לא היה מועט, בכיתה הראשונה הם היו אפילו למעלה משליש בכלל־התלמידים, שכן האכרים שבכפרי־הסביבה, אמידים ושאינם־אמידים, היו טורחים הרבה טרחות להכניס בניהם לגימנסיה. אולם הבנים לא היו מתקיימים בה ובלימודיה, אלא שנים מועטות, מכיתה לכיתה היה מנינם מתמעט והולך, ואם נכנסו לכיתה ראשונה באוכלוסיה גדולה, יצאו מכיתה אחרונה במנין דל. הרבה עניות הוריהם עשתה, הרבה נחיתותם בלימודים עשתה, הרבה רדיפות המורים עשו. אלו לא היו רדיפות גויות, מפורשות, אלא התגרויות קטנות, התקלסויות פעוטות, התעללויות זעירות, שנעשו בהעלם, אולם בהתמדה. הייתי אומר, שהמורים, רובם פולנים, פעולתם זו, פעולה אינסטנקטיבית, היתה מכוונת לסלק את הסכנה הצפויה למיעוט־הפולנים השליט, מגידולה של אינטליגנציה רותינית. מי שראה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחיבוטי־הריפובליקה האוקראינית, במזרחה של גליציה, עד־מה נחנקה מחוסר־אינטליגנציה, עד־מה היתה זקוקה לסיועה של אינטליגנציה יהודית, שהיתה משענת קנה רצוץ. גם משום שלא ידעה כתבם ולשונם, וגם משום שפניה, לכורחה, לכאן ולכאן, יכול להבין כהלכה מה גדול ההיזק, שאותם המורים הפולנים הזיקו את עם־הרותינים.

ולא די שהפולנים היו מזיקים אותם, באנו גם אנו, רחמנים וגומלי חסדים, וסייענו בכמה דרכים בידם. אמנם, לאחר המלחמה, כשנתכוננה אותה ריפובליקה והתחבּטה בקשייה, ראינו מצעירי־עמנו, שלמדו בשקידה ובהמונים בספרות האוקראינית ובלשונה, אך נראה שביקשו לחזור ולאַמת הכלל, שאנו, משועבדים בני משועבדים, אין אנו מכבדים את תרבות העם שאנו יושבים בתוכו בגלויות, כשהוא עם משועבד, ואנו מכבדים אותה כשהוא עם שליט. ודאי, גם לפני המלחמה היו עורבים לבנים. אחד מהם אמרו עליו על אביו, הלא הוא מורה הדת שלנו, הרב דוקטור פרוסט, שהוא מבקש, כדרכו, לצאת חובת כל הדעות, ודומה הוא בזה לאַרכידוכס ממשפחת הקיסר, סטיפאן לבית האבּסבּורג, היושב בזייבוש, ושהתקין עצמו להיות מלך בגליציה מורחבת, ושעל כן חינך את בנו האחד בלשון הפולנים, ואת בנו האחר בלשון הרותינים. היו מלגלגים שהוסיפו ואמרו: משל למה הדבר דומה, לאותה רבנית שהיתה יראה ושלימה וזריזה במצוות וזהירה בדקדוקים, וסמוך לפטירתה נראה צלב מתחת לכותנתה. נתבהלו הנשים הצדקניות סביבה ושאלו, מי תלה לך שתי וערב זה, אמרה: אני שתליתי; צרחו הנשים עד שנתעלפו, היתה הרבנית משייפת רוחן הבהולה ואמרה: מה רעש, כל ימי שמרתי התורה ופיקודה, אלא אמרתי בלבי, שמא גם אמונתם יש בה איזה ממש, הריני תולה טומאה זו מתחת לכותנתי, ואני יוצאת ידי חובתי. ולא צדקו המלגלגים, כי הרב הכניס בנו באותו לימוד, משום שנשמע לידידו פרופיסור סאנאט, שהיה מן הרותינים ואוהב עמו ותרבותו, ומתפאר בהם ביותר. ואף כאן נמצא מקום למלגלגים: אפשר ויד־ידידותם באמצע, אך מה דיבקם לידידות, הוה אומר: מסכת של קלפים ובקבוק המשקה, הנקרא בנדיקטיני. ובאמת, פעמים הרבה נראו שניהם גחונים על שולחן עגול בטורהובליא, עיניהם בוהות מחריפוּת היינות, ידיהם ממשמשות בקלפים, ופיהם רוחש. וכשאני נזכר מראה זה, דומה עלי שהמלגלגים למיניהם עיוותו את הדין, שנתעלמו מקו־החיבור העצב שבידידות זו. מכאן פרופיסור סאנאט, בן אכרים, שמוצאו נשמר בקוי־פניו, רב כשרונות בחכמת השיעורים, נודע בשיטה משלו הנקראת בשמו, אך משום מוצאו וחמימות יחסו הנלבב לעמו המדוכא, נחסמו בפניו כמה וכמה מבואות, ונשאר מורה בעיר קטנה, נחנק במיצרה, רואה, בדאבת־נפש, בהשתררוּת מיעוט־הפולנים על אוכלוסי עמו ונמלט מצער ומאַזלות יד לקלף־המשחק ולכוס המזוּגה, כשכתביו במתימטיקה גבוהה, הכתובים בלשון־עמו, מונחים כערימה מרקיבה בביתו, ואין להם גואל; מכאן מורי הרב דוקטור פרוסט, בן עניים, נודע מילדותו כעילוי, זוכה להיתר־הוראה מידי רבה של לבוב, ר' יצחק אטינגר, יודעיו מתנבאים, שנועד לגדולה וכבוד. תחילתו רב נאור בקהילת אנדריכוב הקטנה (שבה כיהן קודם הרב ר' יצחק יוסף קובאק, הנודע בקבצי ישורון, שהוציא בבאמברג, ובפעולה באגודה הראשונה של חובבי־ציון בלבוב מקרא־קודש), וסופו מורה־דת בעירנו, בלא פתח למרחב, כשהוא רואה כל תקוותיו ונבואות־יודעיו נחרבות והולכות, והוא עצמו כתלוי ועומד, האמונה בטמיעה פלטתו והאמונה בציונות לא קלטתו, ובני־סביבתו אינם מבינים לו ומונים בו מידת פחדנות, והוא נמלט, מצער ומאַזלת־יד לקלף־המשחק ולכוס המזוגה, כשהתחלות של כתביו בחכמת ישראל מונחות כערימה מרקיבה בביתו, ואין להם גואל.

ועוד צד שוה ביניהם, שניהם היו מפרנסים את ההומור בעירנו, סאנאט כבעל־הומור, פרוסט כנושא־הומור. סאַנאַט, בעודו מורה, היה נכנס לכיתה, כשדעתו מבוסמת עליו, מתנודד על רגליו, והתלמידים אינם יכולים לכבוש עצמם מן הצחוק. היה נותן עיניו בכיתה ואומר בקול של מטיף ומוכיח: בנים שובבים, על מה תצחקו, האם תצחקו לחטמי, שעינו אינו כעין שאר החטמים, דעו לכם: חוק פיסיקלי הוא לחוטם שלי – החוטם שלי לעולם הוא אדום, חוץ לימי־חורף קשים ביותר, שבימי חורף קשים ביותר קצתו כחלחל. לפי שלא היה בודק במסכת טהרות, היה מגדל צפרניו שהיו משחירות ומאריכות, וכשנתגבר כעסו, היה ניגש לתלמיד שהקניטו, והיה תוקע צפרניו בראשו. היה התלמיד נאנח וקובל, פייסו המורה בדברים כבושים: ידידי ואהובי, על מה תצרח, ואני איני אלא מקיים מצוה גדולה שיצאה מלפני המודה ־ הריני פורט על פי הפסנתר. פעם אחרת נכנס לכיתה והוא מצווח: קליינע מענאַזשעריע צוּר טאפעל, לאמור: גן־חיות הקטן יגש אל הלוח. לא ניגש שום אחד מן התלמידים. בברכים כושלות ובזעף רב ניגש המורה לאחד התלמידים היהודים והתחיל ממרט בלוריתו. שם התלמיד היה: הירש לייב פוקס, שאם לתרגמו כפשוטו הרי צירופו: צבי אריה שועל. לימים, כשיצאו בעולם גלויות־ההיתול מהווי־היהודים בגלילותינו, נקבעה באחת הגלויות גם הלצה זו, דרך חרוז, בתוספת לעג: הירש לייב קאץ הייסט דו / שלויער פוקס ביסט דוּ / איין ווייבּ חיה האסט דוּ, / איין זעהנכען וואלף געבּערט זיע, / האסט דוּ / איין ווייבּ חיה האסט דוּ, / איין זעהנכען וואלף געבּערט זיע, / האסט דו שאַן אַ גאנצע מענאזשעריע, כלומר: צבי אריה חתול אתה נקרא, שועל ערום דרכך, זוגתך חיה שמה, בן תלד ושמו זאב, גן חיות כבר נצטרף. כחידודים אלה ודומיהם היו מספרים בו בסאנאט, ואילו פרוסט היה מפרנס את הלעג בדרך־דיבורו בלשון הפולנים – מגודל בלשון אשכנז וספרותה, היה מלמד בה רוב שנותיו, וכשכבר הלבינו זקנו וראשו, אנוס היה לשנות לשונו. והמלגלגים על חיתוך־הדיבור שלו, על שיבושיו בשימוש הלשון ודקדוקה, לא היו הגויים אלא אנו, אחיו בני עמו. ידענו שהוא מבין בלשון הפולנים, בקי בה, להלכותיה וכלליה, אלא לפי שלשונו לא היתה רהוטה לו, ורוב ימיו לא נזקק לה בדיבור, הרי עתה, לעת זקנה, הוא מתקשה בשימושה. אֵל אלהים יודע על שום מה התעבּרנו על הפולנית המשובשת שלו, כאילו נפגעה בבת־עינינו, וכאילו אי אפשר היה להבין את דבריו על מלחמת ישראל ועמלק או על מעמד הר סיני או פירושו לכמה פירורים מישעיהו והושע, אם נפלו, חלילה, קצת שיבושים בדקדוק לשון הפולנים. עמידתו היה בה מן הטראגי, לאחר שאַף ידו היתה בחילוּפה של הגימנסיה האשכנזית בעירנו לגימנסיה פולנית. כי הגימנסיה האשכנזית התמידה בעירנו רב יתר מבכל גליציה כולה, לאחר שהרשות העמידה רוב הגימנסיות על לשון הפולנים וקצתן על לשון הרותנים. איחור זה היה בו גם צד של ברכה – כשלושה דורות היו בחורים מערים שונות באים לעירנו, ללמוד בגימנסיה שלה, ביחוד מחובשי בית המדרש, שכשהחמיצו, לכלל ידיעת לשון אשכנז הגיעו ולכלל ידיעת לשון הפולנים לא הגיעו, או שהגיעו אליה במידה שאינה מנחת את הדעת. משעברה הגימנסיה ללשון הפולנים פסקה הנדידה הזאת לעירנו, ועמה פסקה גם נדידה אחרת היא הנדידה לכהונות בערי מערב, שאם תבדוק בקהילות באשכנז או במהרין אתה מוצא בה רבנים מתלמידי הגימנסיה שלנו. ראש הטורחים בחילוּפה של לשון הגימנסיה היה אדם אחד, פולני בן דת משה, שהיפנה לראשונה בבירור ובתקיפות את האינטליגנציה בעירנו לצד ההתבוללות הפולנית. לא בן עירנו היה אלא בא אליה, להיות בה מזכיר לשכת המסחר. מוסד זה לא היו כמותו אלא שלושה בגליציה – בלבוב, בקראקא ובעירנו. גדולה זו באה לעירנו בימים, שהיתה לה זכות של עיר חפשית, אך משנתבטלה הזכות, נשאר המוסד כאֵבר מדולדל, כמגבעת גדולה הנתונה על ראש מצומק וקטן. בעצם, היה זה מוסד מגוחך בימינו – בישיבותיו היו נידונות שאלות גדולות, כאילו העיר עודה עשירה ואדירה כמלפנים, וכן תמצא בדינים־וחשבונות שלה שנשאלה, למשל, מפי המלכות, מה דעתה על סידור דואר או משלוח מטען באוירונים, והשאלה נתבררה על ידי סוחרים ובעלי מלאכה, שלא זו בלבד שלא ראו אוירונים בחייהם, אלא שרובם אפשר לא האמינו במציאותם. בעצם, נתלקט בעיר בקושי המנין הנצרך של הסוחרים ובעלי־המלאכה, המעמידים, לפי החוק, את הלשכה הנכבדה הזאת. כשתי אצבעות בודדות היו בה ראש הקהילה ר' אלעזר בלוך, יליד לייפניק שבמהרין, (בנו של ר' משה בלוך, הראשון במנהלי סמינר הרבנים בבודפשט) וכן אותו מזכיר, ד"ר סטניסלב ריטל, שהיקפם היה נרחב יותר ושאר היועצים – מהם שהתחבטו בפרנסותיהם, ועד שהם נדרשים להשיא עצות למלכות בעסקי מסחר גדול ובעסקי חרושת גדולה, נוח להם ליתן דעתם, מהיכן תצמח להם ישועה קטנה, להכין סעודתם לשבת וליום־טוב. לשכת המסחר והמלאכה, שהתנוססה בבנין מפואר בעירנו, היתה כאחד מסמלי גורלה. רבים היו הסמלים האלה – קודם כל בית המכס הגדול שבעיבורה, שכבר נזכר כמה פעמים, שלפנים המוּ בו רוב חיים ועתה עמד שומם וריק על עוצם־חללו, חלוניו כמסכת אחת של קורי־עכביש. ודמיונו של העם קובע בעשרות אולמיו וחדריו מדור לשדים ולסעודת־מתים. בנין ענק היה ועמד, אדיר ובודד, כמזכרת עצובה לגדולת העיר שנשתקעה – והוא הדין בגימנסיה האשכנזית, הוא הדין בלשכת המסחר והמלאכה הוא הדין בעצם ההליכה של זקנים מיוחסים, שהקפידו על לבושם וחצאי־הצילינדרים שלהם, התהלכו כאילו העיר עודה בתקפה וזהרה לשעבר, והסתירו בגאותם על עונים בבית. הלא הם המאמצים של אַריסטוקראטיה יורדת, שכבר מכרה את כלי הבית היקרים, להחיות את נפשה, אבל עודה משמרת את המלבושים והתכשיטים היקרים, שתוכל להראות בשוק בהידורה, וכסמל לה נראה לי אותו מטורף עני שבעיר, לנדא שמו, שבימי־החולירע זיווגו לו בעלת־מום אחת, והחתונה נעשתה בהמולה רבה בבית הקברות, וכשישבו הקהל בסעודת החתונה בבית־התמחוי אמר החתן לכלה: אם אתן לך פרנסה ספק הוא, אך שתוכלי להתפאר מרת לנדא אני, ודאי הוא. ולתוך המציאות הזאת של השמות שנתרוקנו מתכנם, בא מזכיר לשכת המסחר, בן נחתום מלבוב, צעיר משכיל ורב־מרץ, ובסקירה ראשונה תפס את הניגוד שבין תוכה וברה של העיר, הבין כי כל שרידי הגדולה מלפנים, כל הטירחה המאוּמצת של המדולדל, שיהא נראה עשיר כמלפנים, הם ללא הועיל – התחיל מסגל את העיר למציאות החדשה. והמציאות היתה לא של וינא האשכנזית הרחוקה אלא של לבוב הפולנית הקרובה, והמרחק כמרחק שבינו כמזכיר לשכת המסחר לבין קודמו, באותה כהונה.

בדברי על קודמו, איני יכול שלא להקדים, שהיה מן האידיאַלים של ילדותי. אני לא הכרתיו, שכבר הניח את כהונתו והשתקע בבית־בתו בטפליץ, אבל שמו ושמעו מילאו עדיין אוירם של בני העיר, ביחוד המשכילים שבהם. כי ליאו הרצברג־פרנקל, המזכיר הקודם, איש נכבד ומהולל היה בעיר ומחוצה לה. יליד עירנו, נתעורר בילדותו להשכלה, נתפתחה בו הנטייה לכתיבה, אך לא נהג, כשאר הכותבים בעיר, ששלחו את לחמם על פני מימי “עברי אנכי” ו“העברי”, אלא הביא לחמו למרחק, לעתונים בלשון אשכנז, והעתונים הדפיסו דבריו. הרחיק מעירנו וישב ברוסיה והיה במתארי־חייה במחזור של סיפורים ותיאורים. ביחוד מבסרביה. הדברים קנו להם בשעתם פרסום רב, וראיה לכך תרגומם לכמה וכמה לשונות. אך נתחבב ביותר בסיפוריו מחיי בני עמו בארצו. גדול משלו היה פרסומו של קרל אמיל פראנצוז, יליד טשורטקוב, הקרויה בסיפוריו בארנוב, שהיה צעיר ממנו ועלה עליו בכשרונו ובהיקפו, אבל לפי שהרצברג־פרנקל מבני עירנו היה, הרי ספר פאַלנישע יודען היה מחובב עליהם ביותר מספר אויס האַלבּ אַזיען. ובאמת יש גם צד, המפלה אותו לטובה מבן דורו הצעיר ממנו בשנים, והגדול ממנו בסגולות וביכולת – ראייתו שליאו הרצברג־פרנקל יש בה יתר עמידה מבפנים, וממילא יש בה יתר אהבה וחנינה. אף הוא נתקלקלה הסתכלותו האמנותית בקנה־המידה שבמגמה ושבהערכה של הדור, אך מדי פעם בפעם הוא ניתק, לשעה גדולה או קטנה, מכבלי־האידיאולוגיה, ונותן פרקים המקדימים, אמנם כבשורה מטושטשת, את האסכולה הרומנטית בספרותנו. חזר האיש לעירנו וכהונתו הכהונה הנכבדת של מזכיר בלשכת המסחר והמלאכה – ידו האחת משלחת מאמריו לעתונים כּעֶסטעררייכישער ללאַיד וכדומה, ואת סיפוריו לקבצי ספרות כגאַרטענלאובּע וכיוצא בה, ואף ספריו מתפרסמים והולכים, ולאחר מהדורה ראשונה באה שניה ושלישית מורחבת ממנה, וידו האחרת משלחת למוסדי־סחר ותעשיה, למשרדי שלטונות, חיבורים ארוכים ומיגעים, הגדושים טורי־מיספרים, מעשי הרכבה וניתוח בעולם הסטאטיסטיקה. וכשם שחיבורי סופר הסיפורים הביאו לו תהילה, כגון שבחי מבקרים ותירגומים לאנגלית ולצרפתית ולרוסית ולפולנית, ואף ללשון הקודש, כך חיבורי סופר המיספרים הביאו לו תהילה, כגון מינויי כבוד ומדליות של זהב. דומה, שהזיווג הזה של איש־שירה ואיש־מעשה הינה ביותר את האבות המשכילים, שהיה בו ממילוי־המשאלה האידיאלית של תורה סחורה אוּן געפּוּצטע שטיוועליך, כלומר: תורה סחורה ומגפים מצוחצחות־אורה. והרי היו כמה צדדים, שהכשירו אותו כאידיאַל בעיניהם – גם יושב בין אחיו, גם אוהב עמו ומבקש תקנתו על דרך ההשכלה, גם מהלל את קדושת־השבת וטהרת־המשפחה בישראל, גם כותב סיפורים בגנוּת־השמד ונשואי תערובת, (שלא כקארל אמיל פראנצוז, שנטה לנישואי־תערובת וקיימם עצמו הלכה למעשה), גם, מהולל בגויים, גם מומחה למסחר ולחרושת, בקיצור בצל החכמה בצל הכסף. זכורני, כשחיברתי ראשונה איזו חרזנות ארוכה, כמובן בלשון אשכנז, שעיקרה היה מוסר־השכל עמוק של היום, שאפילו זהרו מכל זוהר, הלילה יפרוש עליו צל כנפיו, ועל האביב והקיץ, אפילו תפאַרתם מכל תפאֶרת, הסתיו והחורף יחמסוה ללא חומלה – קרא מיודענו, פקיד לשכת המסחר והמלאכה, כמר צונג, את החיבור שלי ובודאות של איש, המפורסם בשפמו העבות, בכתב ידו היפה, במחזות שחיבר בשביל להקת שמנדריקים בעיר ובהלצותיו, אמר לזקני אמירה של חריזה: איהר העציגער ענקעל / איזט ליטעראריש פאסט איין פירטעל הערצבּערג־פרנקל; כלומר: נכדך הנלבב מצד הספרותי הוא כמעט כרבע הרצברג־פרנקל.

סיפור אחד יש בסיפורי הרצברג־פרנקל ואכזבה שמו. ענינו – מרד הפולנים ברוסיה, ונודע גם לקורא העברי, כי העתיקו פרץ סמולנסקין בשם הגמול או היהודים בורשא בעת המרד האחרון. עיקר המעשה הוא בצעיר, קרל הולדהיים שמו, בנו של רב בוַרשא, הוא נלהב למורדים, אך דיה לשמועה קלה, שאין לה על מה שתסמוך, שועד־המורדים יתגלע בו פולמוס מעליב וקשה – רוב החברים עמדתם כעמדתו של בא־כוח האצילים שבהם, האמר כדברים אלה: לא בא היהודי אלא לציית ולא לשלוט; יעסוק בסחר־ומכר ויעשה את שבתו כרצונו, יעמוד על המקח בחנותו כחפצו, אך לעולם לא ימצא לו מקום במעגלם של אלה, העושים את תולדות העולם, לפי שהיהודי הוא מכחש ובוגד מיסודו, וכל התוקע פגיון בבשרו מעשה נאה הוא עושה. דברי הסניגוריה, הנשמעים בפי הדמוקראטים שבועד, נבלעים ונמוגים והמורד המסור והצעיר, נגזרת עליו גזירת מיתה. רק עתה הוא רואה, עד מה צדקו דברי אביו הזקן שאמר: הם, המורדים, צריכים את כושר־הפעולה שלנו, ועל כן הם מעוררים את הפאַטריוטיזם שבנו, את התקוות ואת חפץ־הכבוד שלנו, הם חותמים לנו שטרות לעתיד לבוא, אולם בבוא יום הפרעון, ואנו מבקשים לפרוע את השטר במקצתו, הם פונים לנו עורף, מושכים בכתפם, כאילו אמרנו דברים של שטות. ואף אלה דברי אביו: אפילו המרד ינצח, נהא אנו כמשרתים ליד שולחן הסעודה – הסועדים מניחים לנו שנשרתם, ואינם אומרים תודתם, הטובים שבהם נותנים דמי שירות וחסל; החירות, שהללו נלחמים לה, לא לנו תהיה, ואלה מבינינו, המשתפים עצמם במרד נושאים אבנים לבנין לא־להם ואנו, יהא שיעור האינטליגנציה שלנו מרובה יותר, רוחנו ולבנו נרחבים יותר, רצוננו ישר יותר, תכונות נפשנו ללא כתם – נמצא דלתיים סגורות, כל המשרות והכהונות תלוי בהן לוח, הישן כדעה הקדומה, ועל גבו הכתובת: יהודים אסורים בכניסה. הסיפור הזה, שנאמרו בו דברים אלה, וסופו בבריחת היהודי המורד מפני אכזבתו לקירבת קובלנץ היושבת על הריינוס, לחיות שם כאכר חיי עבודה ואידיליה – נענה לו הד רב בעתונות הפולנית, ששפכה כעסה וקצפה על המחבר. היא העמידה אותו כאוהב הרוסים, אם גם הצנזורה בוארשה החרימה את הספר והתרגום הרוסי של הסיפור שנתפרסם בפטרבורג, נמחקו בו אילו פרקים, שלא היו נוחים לשלטונות הרוסים. היום, ממרחק־הימים אפשר לראות, עד מה הפליג המחבר לראות, כיום אפשר שהסיפור יהא נחשב כנבואה קלה, אם גם נבואתו של המחבר נסתתמה, כשנתן עיניו במערב, ביחוד באשכנז, שלא שיער, שגם היא עתידה להיות לנו, לאחר כדורותים, מקור־אכזבה, שסופה כלייה. על כל פנים אם נראה, כי מי שבא לאחריו כמזכיר לשכת המסחר בא באמונתו הגדולה בפולנים, ושיקע, בעיקר משנתמנה כראש־האזרחים את מרצו במעשי־הפולניזציה של העיר, כלומר של יהודיה, נבין את המרחק שבין שני המזכירים. והנה ממסייעי המזכיר־ראש האזרחים בתעודתו היה גם, לרצונו או בעל כרחו, הרב דוקטור פרוסט, אף שידע, מה יללה הוא מביא על עצמו, וכמה לעג עתיד לירד עליו ועל חיץ=תוך־הדיבור שלו בשפה, שלא הורגל בה. גם אותו ראש אזרחים לא יכול היה שלא לדעת, שאף טירחתו עלול לה לעג רב. לא בשל חיתוך הדיבור שלו, שהיה ברור ומנוקה, אלא בשל חיתוך־החוטם שלו, כי חוטמו היה כדרך־החוטמים, שציירי־קאריקטורות נוהגים לכבד בהם את אחינו בני עמנו. אך מה הוא הלעג כנגד הצער, שנועד להם, לאחר שנים, כשראו עיניהם בתחית־פולין. לאחר שהעיר היתה נתונה, כשנה ומחצה, לשלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית, באו אליה צבאות־הכיבוש הפולנים – גדודי צבא מצוחצחים, שנישא מהם הריח הרענן של מדינה צעירה. אנו, הצעירים, לבנו היה עם הריפובליקה שנדכאה, ורוב־נערים הלכו עם חילותיה הנסוגים אחור לאוקראינה הגדולה, ועם זאת היה לנו הרגע, שבו ראינו לראשונה אוּלנים פולנים, הדוהרים על סוסיהם, רגע של חויה, המרעשת את הנפש. מילדותנו גדלנו בחלום על תחית־פולין על ליכוד ארצותיה השסועות בצפרני שלוש המעצמות; על תקומתה לחיי מדינה בחירות וברשות עצמה, ועתה ראינו והחלום הוא ממש. משמע, שחלומות יש להם קיום ואף חלומנו, חלום תשועת ישראל, סופו ממש. אמת, החלום על גאולת פולין, שהכניף את ילדותנו וראשית נעורינו, אם בשירת מיצקביץ' וסלובצקי, אם במחזות וויספּיאַנסקי וז’רומסקי, לא חזה כראשית־גילוי של הגאולה את הפרוגרום בלבוב, את השלכת־הנוסעים היהודים מקרונות־הרכבת, את הצתת־הקרונות, שיהודים מצויים בהם, את מריטת־הפיאות וקציצת הזקנים של ישיש ואברך, את כזב־העלילה על הרב בפלוצק וקדושי פינסק ורציחתם – אבל החלום בא ופולין השסועה היא חטיבה אחת, ואם אין לה מה שניבא לה ראש־חוזיה, הרי אולנים יש לה, ואף אלה לא היו לה כמאה ושלושים שנה.

אותו יום, שנכנסו האולנים בדהרה ומצביאם קבע מדורו בבנין־הבנק הפראגאי, יצאה חבורה של אחינו בני דת משה, שנעלמו כשנתים מאפקנו, ואותו ראש אזרחים לשעבר בראשם, ועמדה גם היא בין החוגגים. רבו הנאומים ורבו הנואמים, אך כפתוח ראש־האזרחים לשעבר את פיו לדרשתו הנמלצת, עיוות המצביא פניו ורמז, שאין הוא נוח לשמוע פטפוטים של ז’ידים. בפסיעות קטנות ובראש מורד, כשחטמו הארוך כאילו נתארך יותר, פרש כנידח ממגרש־החגיגה, ושעה ארוכה הבטתי אחריו ואחרי פסיעותיו הקטנות והמדודות וגבו הכפוף, וביקשתי לנחש הרהורו. לימים נזדמן לי מורי הרב דוקטור פרוסט ופניו אפלות. דיברנו מה שדיברנו, וככל שביקשתי לפסוח על הענין המדאיבו לא פסחתי, וכשנתגלגל עליו באחרונה הדיבור, אמרתי: ואף על פי כן רציתי לדעת, מה הירהר ראש האזרחים־לשעבר, כשנעלם בפסיעות קטנות ובראש מורכן לסימטה המוליכה לסוללות. השיב: על מה היה מהרהר, על קודמו היה מהרהר, על ליאו הרצברג־פרנקל היה מהרהר. הוספתי ושאלתי: על שום מה, השיב: סיפור יש בסיפורי ליאו הרצברג־פרנקל ואכזבה שמו, לפני שנים, ואף אני הייתי אומר: גוזמה של מתנבא שחורות, עתה חוששני לומר, שאם היתה בו גוזמה – ־למיעוט היא. העירותי בלשון קלה: משהו מזה ניבאנו גם אנו. נתרגז: הכל נביאים, אומה של ששים רבוא נביאים, אלה ניבאו ואלה ניבאו וכל החכמה הזאת כבר כלולה בשש מלים של הושע: אַל תשמח ישראל אָל גיל כעמים. הוסיף בחיוך: ואף משנה מפורשת היא: אין פולין לאור הנר. אותה שעה בא לקראתנו סמוך על מקלו המחוטב פיצולים, מתנודד מעט על רגליו ומזהיר באודם־חטמו פרופיסור סאַנאַט. לפני כשנה ומחצה עלה בחצות־לילה, שקדם להתמוטטותה של המונרכיה ההבּסבּורגית למצביא־העיר ששלט מטעמה, עוררו משנתו, ניקש במקלו בשולחן ואמר: אדוני הקומנדנט, ממשלתכם פרחה לשדים, עכשיו אנו האדונים; והקומנדנט, שהיה צ’כי, אמר בקצרה: למזל ולברכה, והוא, סאנאט, עמד בעינים דולקות ובקול מחורחר פתח בזמר: שטשע נע וומערלא אוקראינא, כלומר: עוד לא אבדה אוקראינה. ולמחרת, התהלכו בעיר חיילים, ששמטו מכובעיהם אות אוסטריה, ועטרו אותם סרט שצבעו צהוב תכול. דומה, סאנאט – הרגע שעמד, בחצות לילה, והדיח את הקומנדנט, כאילו נתקפלו בו כל מאוייו. הוא לא פסק מאומנותו – מעשה־מקלות בפיתולי־פיתולים וחיטובי־צורות, שהיה מוכרם בזיל־זול, כשם שלא פסק לעשות כרסו בית־אוצר ליינות שרופים, אבל קומתו נזקפה משהו ואפשר העלה, מקרן־זוית של ביתו, את ערימת־כתביו במתימטיקה, שהתעקש לחברם בלשון עמו, ניסה לנער מעליהם את האבק, דפדף לכאן ולכאן, קילל קללה נמרצת, כדרכו, את העכברים, שעשו בשולי הכתבים מה שעשו וגרגר: עתה יהיו גם קופצים על הצרורות האלה, צבא יש, מיניסטרים יש, כסף יש, בתי־ספר יש, חופש יש, תהיה גם מתימטיקה גבוהה. עכשיו, לאחר שנה ומחצה שפגשנו בו ברחוב, פניו מחייכים היו, כאילו לא נחרבה תקות חייו. אמר לידידו הרב דוקטור פרוסט: נו, הרי לכם פולין שלכם. הרב לא ענה מה שביקש לענות, ופלט: בערך. המשיך סאנאט: הרי לכם פולין שלכם וחלומותיכם עליה. הרב שאל: ומה על חלומותיכם, צחק סאנאט, צחוק אנוס, וחיקה קולו של הרב: בערך.

אף חלומותיו נתקיימו בערך, שדרכם של החלומות בכלל, שאם הם מתקיימים, הם, לכל המופרז, מתקיימים בערך. וימי חלומותיו של סאנאט ימים שלפני המלחמה, כשהוא יושב עם חברו־לשולחן בטורהובליא, או בבית המחסה של התלמידים בני עמו, אלה המרכזים של התנועה האוקראינית בעיר. באמת, לא קלט בית מחסה זה אלא כשליש התלמידים, שהשאר היו בבית המחסה האחר של הרותינים. פילוג שבמערכות הרותינים, אלו שקראו להם אוקראנופילים מכאן, ואלו שקראו להם מוסקלופילים מכאן, פילג גם את התלמידים הרותינים לבתי מחסה שלהם. ראשונים נמשכים לאוסטריה, העתידה לעמוד על יסודות חדשים; אחרונים נמשכים לרוסיה; ראשונים הרשות מקרבתם מעט, אחרונים הרשות רודפתם הרבה. לא יצא שבוע, שהרשות לא תתפאר, כי תפסה פלוני אכר או פלונית אכרה בריגול לטובת רוסיה. אף בכפר, שישבנו בו, היו נאסרים אכרים ואכרות ואנו שידענו טיבם ואָרחם של האסירים, ידענו, כמה הדיבה והעלילה ותאות־הרדיפה על לא פשע עושות כאן. ראש למוסקלופילים במורי־הגימנסיה היה מר יוסיפ קוסטינוביץ‘, אדם רחב־גרם ושמן־מפרקת, טוב לב ואיש־חסדים מאין כמוהו, היה מתפרנס בצמצום, אוכל פת שעברו עליה כמה ימים, שלא להרבות ביציאות, ונותן שאר כספו לפרנס תלמידים עניים מבני עמו, ובשעות הפנויות היה מתחפש בבגדי־אכר, משוטט בכפרים ודורש לפני יושביהם. באמת, היה דורש לפניהם, שישלחו בניהם לבתי־ספר, שימנעו עצמם משיכרות, שלא יחבלו בנשיהם, ולא היה מזכיר כל ענין, שיש בו צד של פוליטיקה לפי שהיה אומר, שאין הכשרה פוליטית טובה ממידות הגונות, ואם האכרים ידבקו במידות אלה, סופם יתעוררו מימלא על מעמדם העלוב כעס משועבד, ויבינו תעודתם – הצטרפות לברית עמי־רוסיה. אבל בעיר היו מפליגים במיני גוזמאות ומספרים בו, שדרשות שהוא דורש בכפרים, דברי־שיסוי והסתה הם, ועיקרם גנותו של הקיסר ומלכותו, כשם שהיו גם מפרשים את דרך לימודו ככוונת־ריגול נסתרת. הוא לידנו גיאוגרפיה, וכשביקש ללמדנו ענינו וטיבו של אופק מה הוא, נתן בידי אחד התלמידים כלי, שהיה בו צבע ומכחול, ואמר לו: לך לפניך, קדמה, וכשתגיע למקום, שהאופק נמוך כלפי מטה, והוא כנראה לנו מכאן, סמוך לקרקע, תעשה פס אדום. התלמיד התם נטל את הכלי והלך, ראינו אותו פוסע פסיעה גסה בשדות, עד שנבלע בסמוך ליער ונעלם מעינינו, וסופו שחזר, לאחר שאיחר קצת שיעורים, וכליו בידו, והפס האדום לא נסמן באופק. אמרו עליו על קוסטינוביץ’: בשביל ללמדכם, שכל המבקש לבוא למקום, שבו נראה האופק נמוך כלפי הקרקע, בא ורואה אופק חדש לפניו, לא היה צריך להטריח כלי ומכחול וצבע אדום; אלא מה, הוא מבקש להרגילכם בדרך לגבול רוסיה. וכן, כשביקש ללמדנו מעשה־מפות כיצד, היה אומר לנו, לעשות תכנית העיר לרחובותיה, והיה אומר: עירנו עשויה כאודיסה, שרחובותיה מרובעים מרובעים. ולא ידעתי אם ידע, כי אמנם כן הוא – לאחר השריפה הגדולה האחרונה בעירנו, בבוא הממונים לבנותה, בנאוה לפי תכונתה של אודיסה. על כל פנים תענוג גדול היו לנו שיעורי־טופוגרפיה אלה, אבל אמרו עליו על קוסטינוביץ‘: טופוגרפיה־שמופוגרפיה, העיקר לו שהוא מרגילכם בריגול. ואנו, התלמידים, כל השנאה לרוסיה לא יכלה לעקור את החיבה למורנו שמן־המפרקת, שהיה כולו טוב־לב, ולא היתה כשמחתו, כשניתן לו להחליק בידו על ראשו של תלמיד, שתשובותיו מכוונות יפה, ולומר בחיתוך הדיבור הרחב שלו, שהיה עושה את החיריק שבפולנית כסגול: דאָבּרא סענקוּ, נאה בני הקטן. רוב מורי היו מקבלים שוחד וראש־המשחדות, היתה בעלת חנות לסיטונות, שהתעקשה בבנה, לא יוצלח גמור, שהוא מוכרח להיות דוקטור. סופו, אמנם, היה סרסור לדבר־עבירה ואורח מצוי בבתי הכלא בוינא, אבל ימים, שעשה בגימנסיה, אפשר היה לראות את אמו מוליכה קרוניות של כל טוב, מסחורות חנותה, כדורון לבתי־מורים. ניסתה כוחה גם בקוסטינוביץ’ ואף הוא קיבל שבוע־שבוע את הקרונית שלו, אלא בסוף השנה שלח לה מכתב רשמי בחותמת בית המחסה המוסקלופילי, ובו לוח מפורט של כל הקרוניות ותודה בשם המוסד, שהגברת הנכבדה הואילה לתמוך בו ביד נדיבה ודברי ייחול, כי לא תמנע גם לעתיד לבוא רוב חסדה וטובה מתלמידים נצרכים, שאבותיהם האכרים אין בידם לכלכלם. כך כתב לאם, ואילו את בנה זיכה בציון שאין גרוע ממנו, כראוי לו.

מה היה סופו של יוסיפּ קוסטינוביץ' – איני יודע בבירור. השמועה אמרה, כי עם המלחמה נתפס לשלטונות אוסטריה, לאחר שהיה ראש־אזרחים, באחת מערי פוקוטיה, בימי־כיבוש הרוסים, ונגזרה עליו גזירת מיתה. אם הוצא להורג ודאי הוצא להורג בתליה או בירייה, אך כשהגיעה אלינו אותה שמועה, ראיתי בדמיוני את מיתתו בהתזת ראש. אפשר פעלה אמירתו על עצמו: העורף הזה הוא, אמנם, שמן אבל קשה, קשה מאד – ודימיתי כי עיקר־כוונתם של ממיתיו היה ליסרו על קשי־ערפו. אפשר פעלה האסוציאציה, כי כשקראתי לראשונה את המחזה של גיתה, על גיץ לבית ברליכינגן, ובו שיחה, שבה מראה אחד ערפו של אחר, ואומר כי הוא יפה להתזה, ראיתי בדמיוני את בעל העורף, כדמות קוסטינוביץ'. לא כן היה סופו של סאנאט – שעה לא גדולה ביותר ראה בתקומת עמו, בחיבוטי המדינה שלו, שבנו היה מקברניטיה, אבל עד מהרה כאילו חזר לכרסם בו הפסימיזם של משוררו הנערץ, איבן פראָנקו, שאמר, כי בראותו את עמו וגורל־שיעבודו, שנעשה לו תכונת עבדות, אין הוא מאמין בכוחו להגאֵל, אבל הוא עצמו, כבן העם הזה, חייב למסור כל חייו לגאולה זו, אף, כי לא תבוא. כצל היה עתה סאנאט מהלך בעיר, הזיקנה מנמכתו, ואַחרית תקותו, שצעירי עמו יתעוררו וימרדו, וחבר־הלאומים יתקן את העיוות. כידוע, צעירי עמו, שאף שהיו מציתים גרנות פריצים, לא התעוררו ולא מרדו, וחבר הלאומים לא תיקן את העיוות. אדרבא, ביום מן הימים ניתנה בעתונים באותיות גדולות, צווחות, הידיעה, כי מזרחה של גליציה נספח, דרך־רשמיות, בהסכמתם של כך וכך עמים, לפולין. אותו לילה שכב אדם זקן ומדוכא ולבו מר מכל מר ולא קם עוד – למחרת ידעה כל העיר, כי סאנאט, שידע רוב ימי חייו להשכיח עצבו בשכרונו, ושבאה אליו השמועה, שסתמה את הגולל על תקות בני עמו לימים ארוכים־ארוכים, שכב והשכיח את עצמו לעולמים. הוא נמצא בחדר צר, הארוג כאילו כולו קורי עכביש, ועל ידו שיירי סם־השכחה שבסף־הרעל.

ואף סופו של הרב פרוסט לא איחר לבוא. הוא לא הבין לחיים, לא הבין לדור. קמצוץ דרך־ארץ, שהגוּ לו חבריו המורים לפני המלחמה, נפזר עתה כולו והוא נעשה הפקר ללעג. בימים ההם הייתי מזדמן עמו לפרקים קרובים, היה מספר הרבה על כמה מבני־דורו, עילויים נפלאים, שסופם ניווּני־חיים ונפש. ביחוד היה מרבה לבכות את ידידו, העילוי מז’ולקיב, ד“ר בנימין גריל, שראשיתו העלתה פליאה עצומה לכשרונותיו הנפלאים וסופו ירידה מבהילה לדרגת הבטלה והשיכרות. כשסיפרתי לו פעם אחת, כי גריל חזר לעירו והוא מהלך בלוי וקרוע, ופרנסתו כפשיטת יד ממש, אך רוחו טובה ובדוחה עליו, אמר הרב פרוסט: אנו, שמכלל עולם אחד יצאנו ולכלל עולם אחר לא באנו, דומה שהוא, גריל, היה החכם שבינינו. מכל ידידיו לא נשאר לו אלא מר נחום אוקסר והיו מטיילים שניהם, או שהיו יושבים בבית היתומים ומגלגלים בדבריהם, שהיו גם מבדחים, כגון שהיו מדברים בסופרים עברים חדשים, ביחוד בביאליק. לטעמם, אין להבין, על מה נמצאו המעדיפים את שירי ביאליק על שירי יל”ג. כשהיו הוגים את השם ביאליק, היו הוגים אותו דרך ביטול, כשם דבר של משובה וקונדסיות; כשהיו הוגים את השם יל"ג היו הוגים אותו דרך חשיבות, כשם דבר של גדולה ומלכות. הרב פרוסט הודה לפני: אין אתה יודע, כמה אני מבקש להיות סבור כמוכם, אבל ללא הועיל, קשה עלי ההבנה וההרגשה, שאפשר לומר, כי משא נימירוב הוא נעלה על קוצו של יוד, שכאן אני טועם בדוחק איזה טעם וכאן אני טועם סמי־עדן. אכן, הרב פרוסט גדל בחבורה, מבוני ספרותנו החדשה, אך הללו נכנסו בפתח התקופה החדשה והוא נשאר על המפתן, ללא נסיגה לאחוריו, ללא חריגה לפניו וכך עמד עד סופו. אמר לי ידידו, הרב דוקטור שמואל וולף גוטמן, רבה הנאור של לבוב: המורה שלך מבעלי הכוח והכשרונות היה, אך לא היה מבעלי האמונה בכוחו וכשרונותיו. בתחנה המכרעת של נעורינו יצאנו מרכבת אחת, ישנה, ונכנסנו לרכבת אחרת, חדשה, חרקה הרכבת הישנה לכאן, ברקה הרכבת החדשה לכאן, והרי שומרי התחנה משתוממים, כי נמצאו קצת נוסעים, שלא נכנסו לא לכאן ולא לכאן, והם משוטטים, מצפים ונואשים, ברחבה הריקה שלפני פסי הברזל, משוטטים, אף על פי שהם יודעים שאין רכבת שלישית בנמצא. כשנשבר לבו של הרב פרוסט באו ללוותו תלמידיו, חבריו, רוב אנשי העיר. חבריו המורים, שאינם בני ברית, לא נהגו בו אפילו מידת הכבוד, ללוותו עד בית הקברות, אלא נפטרו לדרכם בקצה־העיר. ספדו לו רבה של עירנו, ר' אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג, שהנפטר נחשב לו בעיקר משום שהיה תלמידם ומוסמכם של גאוני תורה בלבוב. ואחריו ספד לו הרב שמואל וולף גוטמן, שבא מלבוב – פתח הספדו בכתובים הנהוגים: הצבי ישראל על במותיך חלל, ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו, וכדומה, וסיים בבכיה, כתינוק. ימי ילדותו של המת, המוטל לפניו, ושלו, ילדות של בני עניים, שעמלו בתורה ונפשם לגדולות. הזכיר נבואות, שניבאו לו לנספד, קצתן נתקיים, אך רובן לא נתקיים, וכאן אַחז דרך נחמה ופיוס, והזכיר שהנפטר היה מחבב לחזור על דבריו הנודעים של גיתה: האמנם תחשוב כי אשנא את החיים, אברח המדברה, כי לא גמלו כל ציצי חלומותי. והנה בהביא המספיד את הדברים האלה כתנחום, כפיוס, בגד לבו בפיו, ובאה אותה הבכיה הגדולה, הבכיה על ציצי־חלומות שנתעו בחמת־גורל, גורל־עצלתיים, לקרן של אפלה ושחפו בה, צנומים ופרירים, כל ימי החיים, כל ימי החיים. הריהי הקרן של אפלה– כיתה שוממה בבית הגימנסיה הגדול, שבּה גילגל האיש כעשרים שנה בלימוד נדוש, תפל, שלא הוא ולא התלמידים הודו בחיותו ובאפשרות־חיותו. אכן, ליד הקבר הפתוח הרהרתי: הוא, המת שלפנינו, לא אָהב את ביאליק, הוא לא הבין את ביאליק, אך בשירו יש שורה, שבה נכללה בתמצית דרך חייו האבלה: פקועה ששלפה ויבשה במרתף. אך לא אצא ידי חובה, אם לא אזכיר זרעו, הוא בנו, דוד צבי, שבא לארצנו, וישיבתו אף מנוחתו בחיפה; בתו חנה, שהיתה בקבוצת השומר הצעיר, נשר שמה, אך הלכה אחרי בעלה, אחי קלמן פרידמן, רבה הנאור של באלטימור; ובתו צלינה, שהיתה20 עמנו, בכיתה אחרת בגימנסיה, ולא ידעתי גורלה.

ולענין מי שהיה ראש־עירנו, סטניסלאב ריטל, שנתנפצו חלומותיו, הרי נעלם מעירנו, וסוף־סופו הלך לצ’רנוביץ, וישב בבית אחותו, ובו עברו עליו ימי היטלר, ובו נפטר, ושנת התשעים מאחוריו.


 

חללה של כיתה

בית־הגימנסיה. שערו משולש ושלט עגלגל תלוי מעל השער האמצעי – הנשר כפול־הראשים של מלכות בית האבסבורג וכתובת מעטרתו. לשון הכתובת: גימנסיה קיסרית־מלכותית על שם הארכידוכס רודולף. הוא־הוא רודולף, הוא בנו של הקיסר, שכבר הוזכר לנו, שמשנעקר קודם זמנו, אם בידי עצמו אם בידי אחרים, שבחים שנשתבח בהם, נתכפלו בפי הבריות ונראה כאותו זרע, העתיד להצמיח אילן גדול. ככל שנתגלגל עליו הדיבור, העלה דמיונם של המדברים בו אותו אילן גדול ודיברו ביפי־נופו, ברום־צמרתו ובטיב־פירותיו, ולפי שדבריהם על דרך ההשערה, אין שיוכל ואין שירצה להכחישם. כמה וכמה גימנסיות נקראו בשמו, אבל כוח־דרושם של בני עירנו לא נרגע, עד שלא פסק ואמר: אדוני־הגימנסיה שלנו, מר שירמר, היה מלמד את רודולף, בנו של הקיסר, פרק בהיסטוריה, ושעל כן גימנסיה, שהוא מנהלה, נקראת בשם תלמידו. דרכו של דרוש, שאינו טורח על דקדוקה של אמת, ולפיכך לא העלה לפניו את הקושיה, מה ראה הקיסר לזמן, כמורה להיסטוריה לבנו יחידו, בנו של נחתום בלבוב, שאין יודע גדולתו המיוחדת, ואם אתה נוטל מגרפה, ויוצא לשוקה של וינא אתה גורף, בסימטה אחת, מאה כמותו. אבל ממנהגו של מר שירמר ניכר היה, שאילו נתגלגל אותו דרוש לאזניו, לא היה מפקפק באמיתותו, שכן עמידתו, כאילו כמה ארצות־כתר כבושות בידו, קולו נשמע תמיד כגזירה, שאין עליה ערר, ותקיפות שבו, אפילו הפלדמרשאל ראַדאַצקי היה מתקנא בה. מידותיו אלו נבלטו ביותר בימי־גנוּסיה, כשנתלבש מדי־השרד, חרב קצרה, הנתונה בנדן עור שחור ומבהיק, למתניו, מידליות מקשטות מעילו, ובראשו מגבעת שחורה העשויה כלביבה גדולה, והוא צועד, בתוך שורות תלמידיו, הסדורים מערכות־מערכות, במסדרוני־הבית, ודומה הנה הנה יוצאת הפקודה המכרעת מפיו, מערכות התלמידים משתערות בגעש־אדירים ומתנגשות זו בזו, ותמונות התלויות על גבי הכתלים, אלה ציורי המלחמות הגדולות, אתה רואה כמותן בממש במסדרונות האלה. ואם לא יצאה פקודה זו, יצאה פקודה אחרת, שענינה או צעידה קצובה ומתונה, אך ראויה לשמה, אחרי ארונו של הכומר הקאַטיכיט, שהלך לעולמו, או צעידה קצובה ונמהרה, להקביל פני הארכיבישוף.

מכל התהלוכות שבפקודתו, זכורות שתי תהלוכות אלה, ודאי משום שנכרכה בהם הרגשה של מורת־רוח. הרגשה זו כתולדה קטנה היא להרגשת־כאב21, שבאה עלינו, התלמידים היהודים, מראשית כניסתנו לגימנסיה – הרגשת־הנכר. הרבה עשה בנו חלל־המסדרונות הגדולים והאפלים והקודרים, שכל קול, אם של דיבור־פה, אם של שעטת־נעל, מוליד בו בת־קול עמומה וזועמת; הרבה עשו בנו הקימורים והעיקולים של המדרגות, שנראו כפתלתולת שאין לה שיעור; הרבה עשו בנו התמונות התלויות על גבי הכתלים, פרצופים שולטניים וכעוסים של קיסרים ומלכים ונסיכים, ציורים של קרבות, המלאים חללי־אדם ופגרי־סוסים וחרבות שלופות ועיני־פרשים צמאות־דם. אבל יותר מכל עשה בנו הצלב הנטוע באמצע הכותל הגדול, עץ חום בשתי וערב, ועל גבו תלוי משיחם, גופו הצמוק מצהיב כשעווה; רצונך אתה סופר את צלעותיו אחת־אחת, רצונך אתה סופר את עורקיו הדרוכים אחד־אחד, אולם אין אתה עושה כן, שראשו המוטה ופיו המעונה מיסורים, ביחוד שלוש היתדות התקועות בידיו וברגליו, אמנם מניחים לך אלא הבטה חטופה.

משנפלה עינך לראשונה, במסדרון הארוך והאפלולי, על הצלב הגדול, שכמתכונתו עשויים היו הצלבים הקטנים שבכל כיתה וכיתה, שהביטו בך כל ימות השנה, נזכרת כל שקלטה אַזנך לפנים בסיפורים על משיחם – דומה היה עליך, כי הנה־הנה הוא מתעלה, שם המפורש חבוי בחתך־רגלו ומעליו פורח ר' יהודה החסיד; הנה־הנה אמו כופפת עצמה על תיבת הבגדים, להוציא בשבילו כתונת לשבת, והוא סותם מעל לראשה את מכסה־התיבה הכבד והמפורזל ואומר: אם אין אַת אומרת לי, מי אבי, כאן תהא קבורתך; נזכרת ליל־ניטל, שהיו מהפכים את חבית־המים על פניה, ועושים את הלילה כליל־חנוכה למישחק־קלפים. וביותר נזכרת מעשה בלהקת צעירים, שהלכו באותו לילה, מטלטלים לפניהם צורה של ממגורה, בתוכה צורה של דיר גדול, בתוכה צורה של אבוס, ובתוכו צורה של תינוק, פניו מאירים מאור ההילה לראשו הקטן, אשה כורעת לפניו ובסמוך לתיקרה מרחפים שלושה מלאכים, אבוקות בידיהם וכתרים לראשם; הצורה מיטלטלת אילך ואילך, ומטלטליה, שמחים ומבושמים, פנסי־צבעונים בידם ופיהם מזמר בקולי־קולות שירי־הקולאֵנדה, ומשפגעו בך, אין אתה נפטר מהם בלא בזיונות, ואין אתה נמלט משאלתם החוזרת, בכמה מיני איומים: על מה גנבת את היתד הרביעית. שכן אגדה היא, שנתפשטה בגויים, ששעה שנצלב משיחם, התקין הרומי ארבע יתדות, שתים לתקוע בשתי ידיו, ושתים לתקוע בשתי רגליו, אולם היהודי, שהיה ממונה על תקיעת־היתדות, ביקש להרוויח מצליבת־מושיעם, עמד ונתן יתד אחת בכליו. שאלה זו, שנספגה בך, כתסס צורב, חזרת ושמעת אותה מפי שכניך־לספסל בכיתת־הגימנסיה, ואף שנשאלה על דרך ההלצה, לא ניטל עוקצה.

כללו של דבר, מראה הצלב הוא שהילך עליך אותה הרגשה כבדה, שאבותיך, ששלחו אותך עד עתה לחדרים, שהישיבה בהם היתה כישיבה בביתך, או לבית־הספר העממי, שהישיבה בו כמעט שהיתה כישיבה בביתך, עמדו עתה ושלחו אותך לארץ־גזירה, שצינתה כזעפה וזעפה כצינתה. תאמר, שאם אתה יושב יום־יום בכיתה וכנגדך צורת משיחם, עושה הרגילות את שלה, ובכוחה אתה מבטל בת־קולה של האימה במרתפה של הנפש, באו שתי הפקודות של מר שירמר וביטלו את שביקשת לבטל. פקודה אחת ללכת אחרי ארונו של הכומר־הקאטיכיט, צירפה את כל הכיתות טורים־טורים, הצעידתם ברחובות העיר, עד שבאנו ברחוב בית־יראתם, לעמוד בו כשתי שדרות־תלמידים משני העברים, וכשעבר הארון באמצע, פרחי־כהונה לפניו ועדת־כמרים לאחריהם, וזימרתם עולה בסלסוליה החדגווניים, ואנו שומטים מצנפותינו ועומדים בגילוי ראש, עד שעוברים כל הצלבים הרבים, ננערה בנו שלהבת קטנה של מרידה, שאינה דומה ישיבה בכיתה כעמידה בשוק. אולם מרידת־קטנים כמרידת־קטנים – אגרופים הנקמצים מכעס, כשהם נתונים בכיסי בגד, ורטינה מפה לאוזן. פקודה אחרת, להקביל פניו של הארכיבישוף, היתה לנו כשרטת, ולא על שום שנדרשנו גם אנו, התלמידים היהודים, לחלוק כבוד לאותו הגמון, שהרי גם שאר בני־אמונתנו בעיר לא נמנעו מכך, ואדרבה, שער־הכבוד, שנעשה לכבוד האורח, עמדו בו גם נשיא־העדה וספר תורה, בידם ודרכו של ההגמון, שקודם שהוא ניגש לנשק את הצלב, הוא ניגש לנשק את ספר־התורה, שתורת־האב קודמת לתורת־בנו. אלא, שאנו נדרשנו לעשות יתירה – רחוב בית יראתם אינו מן הרחבים, ומשנצטופפו בו המוניהם, נצטווּ, התלמידים ליכנס לבית יראַתם. פזורים בין חברינו הנוצרים כבשנו דיבורנו, אולם עז מכל ניב־שפתיים היה ניב־העיניים, רמזים ברמזים נפגשו, רמזי־מרירות ורמזי־מרי, וברי היה לנו, שמשנגיע לשער בית־יראתם, אנו מניחים את חברינו הנוצרים, שייכנסו, ואנו עצמנו נשארים מחוצה לחומה. אולם אף שהריווח שבין החלטתנו האילמת ובין שער הכניסה לא היה אלא כדי עשר פסיעות, הרי שכבר עשינו פסיעה חמישית – החלטתנו, שלפני רגע דמתה עלינו כמנעול חסום ויצוק עשת, שלא יוכלו לו לא מפתחות־איום ולא מפתחות־פיתוי, נתפקפקה, וכאילו שמענו בבירור קול קיסם יבש הנשבר בלבנו, והפסיעה העשירית נבלעה בה הפסיעה האחת־עשרה, שכבר נעשתה מבפנים לשער. ואף שלא נצטווינו ליכנס לבית־יראתם, שריבוי־האורות וריבוי־הזמירות, נלכדו בו כחגיגיות גדולה, אלא לאחוריו, בחצר הצרה, היתה הליכתנו כהליכת־גנבים, שנתפסו בקלקולם, וטובה גדולה החזקנו לעשבים הגבוהים, שקלטו את פסיעותינו בדממה.

אמת, נתונים היינו במדים, פס־כסף מפאֵר את צוארונינו, אבל בלבנו היינו עוד נערי־חדר, ומעשים ומנהגות, שהורגלנו בהם בימי החדר, נמצאו גם עתה בידינו. מסלול־הכפילות שרדפנו מילדותנו, והשיגנו בעשרות שבילים, כבר הרגילנו שלא לתמוה על שאנו מקיימים דבר וניגודו, דבר וניגודו. לשון: אנו, אם אינו חל על כל התלמידים בני־אמונתנו, ודאי הוא חל על רובם ככולם. הללו למדו שלא לתמוה על כך, אם בביתם הם נשמרים, שלא לקרוא בסידור או בחומש או בכל ספר אחר בלשון־הקודש, כשראשם אינו מכוסה, ואילו בבית־ספרם הם יושבים בגילוי ראש, והצלב כנגדם; וכן למדו שלא לתמוה על כך, שמדי־גימנסיה אופפים גופם, ומתחת למדיהם הם לבושים טלית־קטן וכיוצא באלה. אמת, גימנסיה שלנו, היו בה קצת זכויות יתירות – שבתות היינו פטורים משעת הלימוד הראשונה, שניתנה לנו לתפילה קצרה בציבור, ושאר שעות־הלימודים היינו פטורים מחובת כתיבה, ולימוד הדת נעשה באולם שאין בו צלב. אבל מה לנו, שהיינו פטורים משעת־לימודים ראשונה, והמורה לחכמת־הטבע, שדרש באותה שעה, היה דורש בדברים, שאינם בספר־הלמודים, ולימים נשאלנו על הפרטים האלה, והם לנו פתח כשלונות. מה לנו ששאר שעות־הלימודים היינו פטורים מחובת־כתיבה, אם הממונים לא התמידו במנהג, שלא לעשות לימוד־חשבון והנדסה בשבתות, ונמצאנו יושבים, כבדרשה של ישמעאלים, ואף מה שהפסדנו בשעות אלה, היה לנו פתח־כשלונות. מה לנו, שלימוד הדת נעשה באולם, שאין בו צלב, הוא אולם־הציורים, שמתוך תכונתו המיוחדת, שאינה באה לשמש אלא את מעשה הציור, נמשך ממנו זלזול על עצם־לימוד הדת, המזולזל ממילא.

נוח לו לאותו לימוד שלא נברא משנברא, אולם משנברא גרם לנו צער ופחיתות כבוד בלבד– הה, השעות המשועממות האלה, הכירסום התפל הזה של כזית מתולדות־עמנו, הלעיסה האַפּתית הזאת של תפילת מה טובו, או כמה פסוקי הלל, שלא די שלא נאמרו בנעימה החמה של נוסח־התפילה, באה חובת־התרגום ללשון־לועז ועשאתם כצרור־מלים, שכל אחת כאותה שפופרת שקוּפה, שנתרוקנה מחומה ומאוירה. כמעמד שפחה לפני גברתה, כך היה מעמד התורה, שההגמון נשקה לראשונה, בפני הצלב שההגמון נשקו לאחרונה, והמעמד הזה לא היה עלול להגביר בנו, בני השפחה, חיבה ואהבה לבני הגבירה, הגמוניה ומשמשיהם בעירנו. ראינו כומר, שכחנו, שפסי־הכסף לצוארונינו עשאונו משכילים ונאורים, פנינו כה וכה ובסתר ובזהירות זרקנו מאחורי הכומר קני־קש, כמנהגנו בחדר, שבו נתפרש לנו גם טעם המנהג – מעשה כוהני מצרים, שמתוך שהחזיקו טובה למיטיבם יוסף הצדיק, נתנו להם לישראל תבן ללבון לבנים כגזירת פרעה, והתבן הזה הוא כחוב פתוח בפנקס ההיסטוריה שלנו, וכל זמן שאין אנו פורעים אותו לבני־אומנותם, הכמרים שבדורותינו, אין אנו נגאלים, שמעשיהם הטובים של כמרים מאריכים את הגלות. אף בראותנו את הכומר ההולך ליתן הסקרמנטים האחרונים לאדם הקרוב למות, הליכתו כבודה ומהירה ולפניו צועד, כמעט בריצה, נער מפרחי הכהונה, ומצלצל צלצולים פסוקים, כבדים ועצובים ביותר, היינו נוהגים כדרך שנהגנו בחדר, שאחזנו כפתור בגדנו, שהיא סגולה בדוקה. וכמנהגנו במשמשים, מנהגנו בריבונם – ככל האפשר טרחנו למעט את פגישותינו עמו, אולם מה טרחותינו, אם הוא תלוי כנגדנו חמש שעות תמימות, בכל יום ויום. אמנם, לא בשבילנו נתלה, אלא בשביל מאמיניו, שהם רוב התלמידים בכיתה, אך ודאי היה לנו, שאפילו כל הכיתה כולה ישראל, היה הצלב נתלה לפניהם.

צא וראה במעשה הנוצרים בעירנו, ידעו שאין מוליכים את המת במקום, שנטוע בו צלב, עמדו ונטעו צלב מאחורי העיר, בפרשת הדרך, שמזדווגים בה הכביש והשביל המוליכים לבית הקברות. ראו, שהלוויות עוקפות אותה פרשת־דרכים והולכות וכובשות דרך חדשה, עמדו ונטעו גם בה צלב גדול, להתגרות באבלים. ואפשר היה מעשה אבות בידיהם – בכפרים הסמוכים לעירנו אתה מוצא כפר, בוראַטין שמו ובו היה ר' ישראל בעל שם טוב מלמד־תינוקות, ויושביו עזי־נפש ואוהבי־תגרה, ובימינו מרדו כמה פעמים על המלכות, שלא רצו להתגייס לחילותיה, והוצרכה לבוא עליהם בכלי־יריה גדולים, ולפני כמה דורות ביקשו ליפטר מעדת ישראל הקטנה, שישבה בה, עמדו ונטעו צלבים מכל עברי־הכפר, וצירפו לכך נגישות קטנות וגדולות, עד שקיימו חפצם. כללו של דבר, לא כדורות ראשונים דורות אחרונים – זקנים, שביתם נעטר צלבים, הניחו את הבית; בניהם, שדרכם נעטרה צלבים, עקפו את הדרך; נכדיהם, שכיתתם נתלו בה צלבים כנגדם, לא עקרו ולא עקפו אלא ישבו שמונה שנים תמימות, וכבשו עיניהם בספסל.

לא פחותה מטירחתנו לימנע מפגישה עין בעין עם משיחם, היתה טירחתנו לימנע מפגישה עין בעין עם אדוני הגימנסיה, מר שירמר. כיתתנו לא נראה בה מר שירמר, אלא פעמים מועטות בלבד. ומה טעם, אותה שנה נעקרו קצת כיתות מבית הגימנסיה המפואר וניטעו בבית אחר, שלא היה מפואר כמותו. יש אומרים, לא עקר אדוני־הגימנסיה את הכיתות אלא באַנסו, שנתגדשו כל האולמים, ושוב אין מקום לתלמידים החדשים. ויש אומרים, לא עקר אדוני־הגימנסיה את הכיתות אלא ברצונו, שביקש לסייע בידי אדוני הבית האחר. אותו בית נבנה כבורסה, כלומר בית מחסה לתלמידים הפולנים, שאינם מבני העיר. ראו הפולנים בעירנו, שכבר נבנה בית בורסה לתלמידים יהודים, וכבר נבנו שני בתי־בורסה לתלמידים הרוּתינים, ושלושת הבתים צורכם מרובה, עמדו ובנו בית בורסה משלהם, אף שידעו שצרכו מועט, ומשנבנה היו רוב אולמיו ריקים, ואלה האולמים נשכרו לקצת כיתות של הגימנסיה שלנו, ונמצא ממוּנה של המלכות מסייע ענינם של הפולנים, כשם שנמצא בכך ברוב ענינים אחרים. אותו בית־הבורסה נבנה בעיבורה של העיר, בשכונה העומדת במדרוני הסוללות, אלו תלוליות־העפר הגבוהות, שנשפכו לפני דורות רבים כתריס העיר בפני צר ואויב, ועתה הן מתפתלות בנוח וחובקות, כזרועות החוננות קצות העיר, אילנות ישישים מטילים צלם הטוב על התיבה רחבה עטורת שיח ועשב, היא נתיבת הטיולים החביבה ביותר על צמדי־הנאהבים שבצעירי־העיר וצעירותיה.

השכונה שבמדרוני־הסוללות, שכונת גויים היתה. בתיה, שרובם נמוכים, משונים משאר בתי־העיר במה שחלוניהם נמשכת בהם שורה ארוכה של גידולי־עציצים נאים, ובמה שחצריהם נמשכת בהן שלשלת־ברזל ארוכה, וכלב עז קשור בה, ונמצאה הארת פנים של פרחי־העציצים בטילה בזעפה של נבחת־הכלבים. לא כהליכתם של התלמידים שאינם מבני־ברית הליכתם של התלמידים מבני־ברית באותה השכונה – ראשונים הליכתם לתומה, כבתחום שלהם, כאילו לא היו בה כלבים; אחרונים הליכתם מהססת, כבתחום שאינו שלהם, כאילו לא הוי בה פרחי־עציצים. ההיסוס שבהליכה, אף קורטב של יראה נתערב – נערי השכונה הבריאים והחצופים, שנערי יהודים לא העזו מעולם לשוטט בשכנתם, לא קל היה ללבם מראה התלמידים, נכדי צולבי־משיחם, העוברים פעמיים בכל יום רחובם; ואף שלא העזו לפגוע בהם פגיעה של ממש על שום מדיהם לא היו מונעים מהם קריאות־זלזול וצרורי־רפש מאחורי הגדר. לא, לא נעמה לנו ביותר אותה ההליכה, וביחוד קשתה פיסת־הדרך שבין מורד־הסוללות ובין הרחוב, פיסת־דרך ארכרכת, משעול צר בין שתי שורות־גדרות. הרגשת־זרות שבהליכה עד בית־הבורסה, נתכפלה בישיבה בתוך בית הבורסה– הבית הגדול, כתליו המבהיקים בחידושם וביתמותם כאחת, היו צופים מעבר מזה לשכונת הגויים הזועפת, ומעבר מזה למרחב שדה, שכנף־יער מאפילה עליהם. מתכונת בנינו עשויה היתה בסגנונם של היכלי־תפילה גוטיים, אגפיו נבנוּ חידודי־חידודים ומיני מיגדלים, שצלבים מתנוססים מעליהם, ספק בית־יראה ספק בית־מנזר. מלה: בית־יראה – לא בכדי נאמרה, שתפילת התלמידים, המתפרנסים בבית־בורסה היתה בקאפילה קטנה, העשויה כבית־יראה לכל דבר; מלה: בית־מנזר – לא בכדי נאמרה, שבכלל־הממונים על סדרי־הבית, היו קצת נזירות, וכשנראו עוברות בחצר, היה שחוק־הניגודים, שבין אפילת השמלות השחורות ובין אור־הרדידים הלבנים, זורע סביבו ודאות של זרות צוננת ביותר.

מה נעלים, לא טובה היתה לנו עקירתנו מבית־הגימנסיה לבית־הבורסה, שעל כן נאחזנו בשני קני הנחמה הדלים – הקנה האחד, ששלוש פעמים בשבוע אנו עושים באולם הציורים בבית הגימנסיה, פעם אחת בלימוד הציור ופעמיים בלימוד־דת־משה, הקנה האחר, שכאן בבית הבורסה, אנו פטורים מפגישה מצוּייה ביותר עם אדוני־הגימנסיה וכעסיו. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ששלוש פעמים נגלה עלינו בהדר זעפו – פעם אחת עמדנו לפניו, אחד אחד, בחדר כהונתו ופעמיים עמד הוא לפני כולנו, בחדר־כיתתנו. תלמיד, המבקש ליפטר מחובת־תשלום־שכר־לימוד, כותב על גבי גליון גדול וכפול בקשה, והוא חייב גם בדקדוק של ניסוח, גם בדקדוק של קליגרפיה, שאם לא עמד בשני הדקדוקים ופגם בהם כקוצו של יוד, בקשתו חוזרת לידו, שעל כן היינו מקלקלים כמה וכמה גליונות, עד שבקשתנו עמדה על תיקונה ומילואה. הה, כמה גזירות קשות נכרכו לאותה בקשה עלינו – אילו נתחייבנו להקפיד על לבנונית הגליון ושלא להטיל בו אפילו רבב הנראה במיקרוסקופ, דיינו; אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו להקפיד, שקיפולו יהא עשוי באופן, שהקצוות יהיו חופפים זה את זה, כאילו לא יד־אדם קיפלתו, אלא גלגל־מכונה קיפלו, דיינו; אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו להקפיד על סדר המלים ברוּברוּם, כגון שהמילה: לכבוד תהא בריווח של כך וכך והמילים: מועצת בתי הספר הנאורה בריווח של כך וכך, והמילה: בלבוב בריווח של כך וכך, דיינו, אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו להקפיד על דרך הביטויים בטכסט, כגון שנדבר על עצמנו בארבעה לשונות, פעם אחת בלשון: החתום למטה, ופעם אחת בלשון: הנזכר למעלה, ופעם אחת בלשון: פאַטנט, שתרגומו: המבקש; ופעם אחת בשמנו וחניכתנו, דיינו; אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו בכמה גווני ניבים, כגון שנדבר על עצם בקשתנוּ בשלושה לשונות, פעם אחת בלשון: תואיל באדיבותה, ופעם אחת: תתרצה בחסדה, ופעם אחת: תאשר ברצונה, דיינו; על אחת כמה וכמה, שכל הגזירות האלה ירדו חבילה אחת, ונוספה עליהן הגזירה קשה מכל הגזירות, שנתחייבנו להגיש את הבקשה לעצם־ידו של אדוני־הגימנסיה.

שעת ההגשה חלה בשעת ערב, אבל טעמה עמד בכל אברינו כל אותו יום, שהיה כיום, שנהגנו בו חומרה יתירה בעצמנו. לילה שלפניו קיפלנו את המדים שלנו קיפולים מדוקדקים ביותר, ביחוד החמרנו בקמט שבמכנסים, שנטלנו מכנסינו וקיפלנום והטלנום בין שני דפי־הכריכה של בלוק־הציורים, והנחנום מתחת כרעי־המיטה, שכובד־המיטה וכובד־גופנו המוטל בה, כל אותו הלילה, יהדק את הקמט הדק היטב. שפשופי־מדינו במברשת־הבגדים נעשו עתה באכזריות עצומה, ואם המברשת לא נקחו רוב־שערותיה, ואריג־מדינו לא נקרעו רוב חוטיו, פלא גדול הוא, משבעת פלאי־העולם. כעבודת פרך, שהעבדנו את מברשת־האבק, העבדנו את מברשת־המנעלים. אני יצאתי ידי חובה בשתי המברשות, אבל חבריי נוספה להם מברשת שלישית, היא המברשת לכבס את צוארון־הקויצ’וק שמתחת הצוארון, נושא פסי הכסף. ערמה היתה בי והערמתי על הכלל הגדול בתלבושת התלמיד, המחייבו בצוארון קויצ’וק, שלבישתו על דרך שקצותיו נפגשים בעורף ואילו הצואר מסוגר, וחטיבת קויצ’וק שחורה מגבירה הסגרו – ואני, שצוארי צר היה וצוארון־האריג שלי נתהדק יפה־יפה, ומי שלא תחב אצבעו, לא יכול היה לנחש, אם קיימתי או לא קיימתי חובת־העינויים בקצות הקויצ’וק הצורב, ולא ידעתי, כי ביום, שאעמוד לפני אדוני הגימנסיה, תהי לי ערמתי למפח־נפש.

אותו ערב כבר עברתי כל שבעת מדורי־היראה, כבר ניקשתי נקישה קלה על דלת־חדר־כהונתו של אדוני־הגימנסיה, ולא נעניתי, ושמעתי באותה דממה כקול־קטרוג על עצמי, שודאי איחרתי את השעה, אף שכיוונתי דרכי לפי שלושה שעונים, שעונו של שומר הפסים המחויב בתכלית־הדיוק, שעונו של שכננו מעשה ליוורפול, ושעונו של המיגדל בגן־העיר. כבר ניקשתי נקישה עזה יותר ונעניתי בקריאה גוערת: העריין, העריין, כלומר: יבוא, יבוא, ושמעתי באותה גערה כקול־קטרוג על עצמי, שודאי ניקשתי שלא כדרך הנימוס, עד שהוצאתי את מר שירמר מכליו, והראיה שלא ענני בלשון הפולנים, אלא בלשון אשכנז. כבר פתחתי את הדלת, שחרקה חריקתה, ונשמע לי מתוכה כקול־קטרוג על עצמי, שודאי פתחתי אותה שלא כהלכה, אף שידי נהגו בזהירות, כאילו לא ידית־ברזל בידי, אלא אפרוח בן־יומו בידי. כבר פלטתי את הפסוק, הערוך יפה יפה בפי, אך משניבט בי פרצופו של מר שירמר, כשעינו האחת מצומצמת מעט, נראה לי בהבהוב־כעסיה כעין קטרוג על עצמי שודאי פסחתי על תיבה אחת באותו פסוק, אף שהשגרתיו על פי יותר משהשגרתי את הפסוק: דרשו השם בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ששמי רמוז בראשו וסופו, והשמור בלבי לאותה שעה רחוקה, כשאבוא בעולם הבא, ובפתחו יאחזוני מלאכי־חבלה, ומרוב בהלה ישתכח ממני שמי, והיה לו הפסוק למיפלט.

אולם באמת נצטמצמה עינו של מר שירמר ונתגברה בה שלהבת־כעסו, לא משום תיבה שפסחתי עליה, אלא משום שמדי לא נמצאו לו כתיקונם. עמד מלוא גובה, שלא היה גבוה ביותר, ומלוא־רוחב, שהיה רחב ביותר, עצם עיניו, ונהם: כולכם, כולכם סומי־צבע, כחול־מעיליכם אינו כחול, אפרורית־מכנסיכם אינה אפרורית. עד שאני נותן עיני במדי לבודקם, ומנסח בלבי פסוק של התנצלות, שאפשר אור־המנורה הצהבהב משנה מראה־צבע, התחילו מרקדים כנגדי עיגולי־עיגולים, פיסות בהירות ואפלות, כדרך שמעלה אותם, מפותכים זה בזה, שעה של עייפות, או שעה של מבוכה. עייפות לא היתה כאן, מבוכה היתה כאן– שארית התריס שחצצה בינינו נתעלמה. כי מר שירמר יצא לפני שולחנו, עמד לידי, כפף עצמו מעט, מעיניו לא נשארו אלא שני סדקים צרים וזורים שביבי־מזימה, ומפיו נזרקו כבצחוק שלוש מלים: בדיוק, כשם ששיערתי. אמר וחזר לאחורי שולחנו, ישב בכסא, נטל את כתב־הבקשה, השעין את גבו על מירפד־הכסא, כשראשו מוטה מעט הצדה, וקרא את לשון־הבקשה בקמיטת־מצח. ניכר היה בו, שהוא קורא כל מילה ומטיל הפסקה לאחריה, שכן קריאתו עשויה היתה כמחזור של נהימה ודממה, נהימה ודממה. לא היו סתרי־תורה לפניו, שהרי הנוסח קבוע ומסוים, וכבר קראו מאות מאות פעמים, אבל המבקש למצוא במלאכת מחשבת קאליגראפית, שהגשתי לפניו, אות שכתיבתה אינה במעלת־השלימות, או פסיק שאינו במדרגת התיקון, צריך שקריאתו תהא מתונה ביותר. כשסיים עבודתו השקודה, היו שפתיו מעוות כשל טועם פרי־בוסר, כאילו חילחלה בו תרעומת, שהכזבתי תוחלתו. אחז קצה־הגליון בין שתי אצבעותיו, ריפרף אותו באויר ואמר: ודאי אמר לך האדון הפרופיסור, מפקח כיתתך, שביקשתי שכל תלמיד ותלמיד יביא בעצמו את בקשתו לפני, וודאי ידוע לך, כי תלמיד גדריו מסוימים, ואחד מהם הוא הצוארון שלו.

עמדתי כמצפה לסיום־דבריו, אבל מר שירמר לא סיימם, אלא שילב ידיו לאחוריו והתחיל מטייל בקצה־המרבד, העוטר אחורי שולחנו. לא ידעתי, מה אעשה – על פתיחת פי לשאלה אפילו לא חלמתי, כל עוזי לא הפליג מעבר לשבריר של שיעול, אבל גם אותו שיעול, אף שלא השמעתיו, אלא להרהורי בלבד, כאילו נשמע לאזני. כך יצאו אילו רגעים, עד שאדוני הגימנסיה הפסיק טיולו, השעין ידו על שולחנו, כשראשי־האצבעות נשענים עליו, ובצפורן־האמה הטיס את כתב־הבקשה לעומתי, ואמר: כאלה אתם, קוראים לפניכם ספר־התקנות, המחייב צוארון של קויצ’וק, אינכם נשמעים. קדד לפני קידה של אירוניה, וסיים: דיכסי, כלומר: אמרתי.

אם אומר, שנסיונות שנתנסיתי באותה פגישה, עמדו לי בפגישה האחרת למחרת בערב, אומר דבר הראוי להידרש כשבח, אבל לא אומר דבר הראוי להידרש כאמת. ידעתי וזכרתי נסיונותי, אולם, תוך כדי ידיעה ותוך כדי זכירה, חזרו עלי כל אותם רגשי־היראה והמבוכה – חזר כל אותו מחזה, להוציא סיומו, שסיומו אחר היה. עתה לא אמר דבר וחצי דבר, אלא קיפל את כתב־הבקשה, הטילו במגירתו, עמד על רגליו והתחיל מטייל בקצה־מרבדו. כך יצאו אילו רגעים, עד שהפסיק טיולו, נתן בי עינים, כאילו נגליתי עליו פתאום וזרק כנגדי שאלה: ומה אתה עומד, כסבור אתה שאגיש לפניך כאן ארוחת ערב ואציע לך כאן מיטה. יצאתי ורצתי מלוא־כוחי במורד־המדרגות, ואף ברחוב לא פסקה ריצתי, גזירה שמא ירדפני קול להחזירני אל לפני אותו שולחן ואדוניו. אין צריך לומר, כי מאותה שעה ואילך היה צוארון הקויצ’וק מחכך צוארי, עד שגם בחלומותי עתה, המחזירים אותי לספסל־הגימנסיה, יותר משאני מרגיש בכל מדי, אני מרגיש באותו קויצ’וק, המחתך עורי ממש.

מדרכו של אדוני־הגימנסיה, משפטר עצמו מחובה של הוראה קבועה ומסוימת, הוא נכנס לשעת־ארעי מועטת לכיתות, היום לכיתה אחת, מחר לכיתה אחרת, לשמוע קצת דרך הלימודים. אם המורה רצוי לו, הוא עומד ליד הקתידרה, רגלו האחת מאוששת, כשהיא מלוכסנת משהו, רגלו האחרת מוגבהה, ונסמכת בקצה הקידמי של הנעל על הרצפה; ידו האחת מוטלת על כנף הקתידרה, וצלעו נשענת על גבה; וידו האחרת משעשעת בקצות שפניו הסמורים, ואין הוא מתערב בהלכות־השיעור; ככל שתשובות התלמידים הם בנותן טעם לשבח, הוא מהמהם הימהום של קורת־רוח, שהוא מתבלה בשתים שלוש מלים: אמנם, כך, כן; ככל שתשובות התלמידים הם בנותן טעם לפגם, הוא אומר: חשוב מעט, בני, ודאי תזכיר לעצמך. אולם אם אין המורה רצוי לו, הוא עובר בפסיעות נחפזות במעבר שבין שני הטורים של ספסלי התלמידים, מניח ידו האחת על גבי הספסל האחרון מכאן, וידו האחרת על גבי הספסל האחרון מכאן, משעין את גבו לאדן־החלון, מטה מעט את ראשו לאחוריו, ומגיעו בזגוגית שמחציתה מסוידת. ולפי שאחורי התלמידים אליו, ואין הם יכולים לבלוש תנועותיו, דומה עליהם, כאילו מבטו הוא כזכוכית מעודשת, שהועמדה על המשקוף, קוי השמש עוברים דרכה ומתלכדים בנקודת־מוקד, המלהטת פיסת־אריג בגב־מעילו של כל אחד ואחד, ועוד רגע, עוד רגע, יגבר הלהט, ועיגול־אש יאחז באותה פיסה, עיגול המתפשט והולך, וסופו שריפה גמורה. עצבנותם של התלמידים, המרגישים את האורב מאחוריהם, מתווספת עליה עצבנותו של המורה, כל שכן שמר שירמר מתערב עתה בהליכות השיעור. ככל שתשובות התלמידים הן בנותן טעם־לשבח, הוא מוסיף שאלה לשאלה, עד שהוא מבלבל דעתם; ככל שתשובות התלמידים הן בנותן טעם־לפגם, הוא משרבט לשונו, ואומר: באמת, דבר פשוט כזה אין אתה יודע.

בחינות כאלה היו כפתחי־כשלונות למורים ולתלמידים כאחת – למורים, שחנם, המועט בעיני הממונה, נתמעט יותר; לתלמידים, שהמורים היו נפרעים מהם על כך. בחינות אלה היו גם בידי אדוני־הַגימנסיות בגלילותינו כדרך בחונה ביותר להכשיל מורים מבני ברית, ומי שיכתוב על דרך עינויהם של בני עמנו אלה, ראוי לו, שלא ישכח פרשה קטנה זו. הצד המעציב בפרשה זו הוא בהופעה המצויה, שאדוני גימנסיות מבני הפולנים, שלא יצאו מדרגת בינונים בהשכלה, היו נוגשים במורים מבני עמנו, שהיו גדולים מהם בתורתם, ואילולא יהודים הם, נועדו להם קתידרות גבוהות במכללות, אולם לפי שיהודים הם, היו אנוסים לקפח כוחם וכשרונם בכיתות ההומות של גימנסיה פרובינציאלית, ולא עוד אלא שאדוני־הגימנסיה מושיבם בכיתות של קטנים וגוזר עליהם ללמד לימודים של מה בכך, שלא מתחום התורה החביבה עליהם ולאחרונה, לאחר שחפצם וסגולתם נמלגו יפה יפה, עד שהיו ככנפים מרוטות, באים אותם שיעורי־הבחינה ומנדנדים שארית עמידתם. אם נאמר לספר משלים, תכלה היריעה והמשלים לא יכלו.

רק פעמיים בא אדוני־הגימנסיה לכיתתנו, פעם אחת, כשלבו נוטה למורה, מר ניבישצ’נסקי; ופעם אחרת, כשאין לבו נוטה למורה, מר הולצר. כהבדל האור מן החושך הבדל־המורים האלה, שהאחד צר וצורר בהוראתו, הוראת דברי ימי הפולנים, והאחד טוב ומיטיב בהוראתו, הוראת הלשון הגרמנית. מר הולצר, פניו גדולים ופתוחים היו, עיניו כעצם־השחוק, ושפתיו כעצם בת־השחוק. היו לימודים משעממים שאינם מיותרים, היו לימודים מיותרים שאינם משעממים. לימוד זה היה משעמם ומיותר כאחד. יהודים שבכיתה היו מאחוריהם ארבע כיתות, שהלשון הגרמנית נלמדה כתיקנה, ועתה דומים היו כאותו שלאחר שנתמחה בחישובים דיפרנציאַליים, מושיבים אותו ללמוד פעולת חיבור וחיסור מאחד עד עשרה. פולנים שבכיתה, זילזלו בלימוד זה, שידעו, כי יוציאו שנותיהם, מי ככומר ומי כרופא ומי כפרקליט ומי כמורה ומי כפקיד, ודי להם בלשון־עמם, שהיא כלשון השלטת. רותינים שבכיתה, כאילו השלימו להברה שנתפשטה, שאין לשונם של בני־וינה עשויה להקלט במוחם של בני־חם. הצד השוה שהכל ראו אותו לימוד כדבר שאינו מעלה ואינו מוריד. כתלמידים כמורם, מר הולצר, שגם הוא ראה, שאפילו יטרח ביותר בתעודתו, יעלה חרס בידו, ועל כן היה יוצא ידי חובתו ברבע שעה, ושאר שיעורו עשה כשיחה עריבה ומשעשעת.

מן הדין, שעצם הופעתו של מר הולצר, כל שכן דרך־לימודו, לא יניחו דעתו של אדוני־הגימנסיה שלנו, שבכלל סגולותיו הרבות בלטה ביותר הסגולה שלא היתה מצויה ברוב פדגוגים שכמותו – סגולת הדמיון הפורה. וקל להבין, כי בבוא מר שירמר לראות את מר ניבישצ’נסקי, ראינו לפנינו כשני אחים תאומים לציפוד־הלב ולכילות־הנפש וכשעמדו, זה לצד זה אחד של הקתידרה וזה לצד האחד של הקתידרה, דומים היו כשני השלטים משני עברי השער של משרד־הרשות, שאין ביניהם אפילו כשינוי אות אחת. ואילו בבואו לראות בשיעורו של מר הולצר, זה עומד ברוחב פניו המחייכים לפני הקתידרה, ידיו שעונות על מתניו, כשכנפי מעילו פשולות לאחור, וזה עומד נסמך לאדן החלון, כל כפתורי מעילו רכוסים, וצומק־פניו כתוקע עצמו, בשני שפודי־עיניו, בגבם של התלמידים, העלו בלב הרגשת־ניגוד – חיים כנגד נוסחה, כספית כנגד חלודה, עמידת ממונה מידי טבע כנגד עמידת ממונה מידי הדיפלומה.

לא אזכור כיצד, באותו שיעור של מר הולצר, השכיל אדוני הגימנסיה, מר שירמר, להעביר את גלגלי־שאלותיו מפסי העולם השפל של דקלינציה וקוניוגציה, לפסי העולם העליון של אדון־העולמים. אפשר היתה בפרק הלימוד שבאותו השיעור תיבה: געבּעט, שפירושה תפילה; אפשר היתה בו תיבה: גאַט, שפירושה אלוהים – אם כך ואם כך, ירדה עלינו מפי אדוני הגימנסיה, סערת־שאלות על התפילה ועל מי שראוי להתפלל אליו. ככל שהשאלות נמשכו, העלו בנו, בני־דת־משה, יתר יראה ורוגז. כי אנו לא יכולנו לשמשו אלא באַדריסה אחת, היא המילה: אלוהים, ולא הועילה שאלתו, שחזר עליה ברציפות, ושנשמעה לאחרונה כדיסקאַנט צורם: אבל למי אתה מתפלל כתלמיד, שכן מאמיני רשות אחת אנו, ומה שאבותיו לא יכלו להוציא מפי אבותינו בעינויים, לא יכול היה הוא להוציא מפינו ברוגזות. מעט יותר שיחק לו מזלו, כשפנה אל חברינו שלא מבני אמונתנו, שהללו יכלו לפרוש לו כמה אדריסות – גם אב וגם אם וגם בן וגם רוח הקודש. וכשלא הסתפק בכל אלה, יכלו להוסיף אדריסות רבות ואחרות – הקתולים הרומיים מן הקדושים שלהם והקתולים היוניים מן הקדושים שלהם. אבל הוא כשאול, לא תדע שבעה, הוסיף לשאול: אולם למי אתה מתפלל כתלמיד.

מי שלא ראה אותה שעה את מר הולצר, לא ראה פנים, שתחילת־ביטוים תהייה ותמיהה, וסוף־ביטוים סלידה ורוגז. אף שכל אותו ענין אינו נכלל בתעודתו שלו, אלא של הכומר הקאַטיכט, לא יכול היה שלא להבין, כי אדוני־הגימנסיה מבקש, כדרכו, לזרוק חומצה במהלך־השיעור, ושטעמו התפל יעמוד ימים רבים בפי המורה והתלמידים כאחד. כי הנה אדוני־הגימנסיה עבר בפסיעה גסה במעבר שבין שני טורי הספסלים, עלה על הבסיס המוגבהה, שהלוח עומד עליה, השפיל ראשו, כאילו התקין עצמו לנגיחה, התחיל להוכיחנו, כמה גנות היא וכמה חרפה היא שכיתה שלימה אינה יודעת, מי הוא פטרונם של התלמידים. לאחר דברי התוכחה, הגביה קולו והתחיל לספר, ברוב כעס מי ומי הוא פטרוננו, ומה היה דרך חייו, ואפילו אוזן, שאינה אנינה, לא יכלה שלא להרגיש את הסתירה שבין הסיפור והמספר. כי ענין הסיפור היה על מידותיו ומדרגתיו של אחד קדוש, שהאגדה בישׂמה את חייו מבושם־פרחיו של פראַנציסקוס איש אסיזי, ואילו דרך־המספר היתה הרצאה יבשה, רשמית, משרדית דומה פואימה לירית ענוגה, שקריאתה בנוסח של סעיפי פסק בדיני־ממונות. ובאחרונה סיים בחגיגיות עֵצית: ועתה אַל תשכחו בתפילותיכם להעלות על לבכם זכרו של מיטיבכם, סטאניסלאב קוסטקאַ, פטרונכם בגנזי־מרומים.

ומר הולצר עמד בביטחתו וחזר בלשונו הטובה והרכה מילה במילה על דבריו של אדוני־הגימנסיה: אכן, עתה אַל תשכחו בתפילותיכם להעלות על לבכם זכרו של מיטיבכם, סואנטסלאב קוסאקאַ, פטרונכם בגנזי־מרומים. אמר את דבריו במתינות מודגשת, כלתומו, אולם פניו כפני יאַנוס, לסתו האחת כבבואת־זעם ולסתו האחרת כבבואת־לעג, ורק כשנסגרה הדלת מאחורי אדוני הגימנסיה, נעלמו שתי הבבואות, ורוחב פניו של מר הולצר נתרחב ביותר, שהישרם בצחוקו, צחוק־הכסף.


 

מעט על כלי־זמר שבעירנו והרבה על איידלה הרבנית

כלי־זמר שבעירנו עיקרם שתי כיתות – השחורים והאדומים. אלה, המנגנים לבית טופאז, שפמיהם עבוּתים ומסולסלים וקצותיהם חידודי־חידודים, אלה, המנגנים לבית רוזנבלום, זקניהם מאדימים־מצהיבים ברישול. ויסודם של כלי הזמר בעלי שם טוב, הם הטשורטקובאים. על מה ראה אבי־השושלת, ר' שמואל, להניח, את טשורטקוב, שנעשתה אחר כך עיר רביים, ולבוא אלינו – לא ידעתי. שמועות ששמעתי הן כדברים, שאין להם משענת גדולה. ואף נכדו, ידידי־מנוער, שנקרא בשמו, מפועלי בית החרושת נשר הסמוך לחיפה, לא ידע מה בזה. אולם אם לא ידעתי אלא מעט על אבי השושלת ידעתי הרבה אל פאֵרה יוסי־וואָווי. אמרתי פארה, ונתכוונתי לפאר שנשתמר בעירנו, כי פאר גדול ממנו נתן אורו במרחקים. מנגנים מבני הטשורטקובאים נתפזרו בעולם, מהם שיצא להם מוניטון. אפשר גם יוסי וואָווי, אילו יצא לכרכי־עולם, אף לא היה מגיע למעלת בני משפחתו, לא היה מכהה זיום, אלא מכביר כוחם בפירסום. אולם היה מאותם הגידולים, שאתה נוטלם ועוקרם ומבקש לנוטעם בקרקע אחרת, ואפילו היא דשנה משלהם, אין הם נקלטים בה. אם החזן שלנו ר' יצחק דרוביטש, לא הלך לאופירה, משום יראה מאלהי־נכר, לא הלך יוסי־וואָווי משום יראה ממנהגי־נכר. מעורה בשורש־שמחתו בחיי רחובותינו, נשם בחדוה גדולה אוירם, שממנו מתבשמה נגינתו. מקלי־עולם היה, מנבל פיו, אינו גדור בדברים של צנעה, וסיפורים במעשי ליצנותו כהרי־הרים. כבר ראינו אותו משטה באבי זקני ר' יוסי ומבשר לו על זכייה בפיס שלא זכה בו, ואבי זקני שומע אותה שמועה בדויה ועושה שמחה בביתו, והעיר כולה ראתה אותו משטה באחרים ואשתו בכללם. מעשה באשתו ששטחה, בערב פסח, כדרך בעלות־הבית, כלי־המיטה בחצר שלה, וכשאספתם לביתה, ראתה, שהכר הקטן, שהיא מניחה למראשותיה על גבי הכר הגדול, נעלם ואיננו. היתה מקוננת כל אותה שנה: אוי, עיר של גנבים, עיר של גנבים. כשיצאה השנה, וחזרה בערב פסח ושטחה כלי־המיטה בחצר שלה, ופשטה כיסויו של הכר הגדול, ראתה את הכר הקטן מוצנע בתוכו. ראה יוסי־וואָווי שמחתה, הבהיל את בני העיר לשמחה של מזל טוב: ילד יוּלד לנו. הכל היו מחבבים את יוסי־וואָווי ועמדו באותה שמחה, צפופים גולגולת סמוכה לגולגולת. אכלו ושתו ובעל השמחה ומסייעיו נגינתם כאש להבה; אפילו חיגר רגלו שוכחת מום שבה, וידו זורקת את הקביים, והוא יוצא ברקידה. התחילו שואלים לשלום היולדת והנולד, הביאו לפניהם את זו ואת זה: הכר הגדול שנתעבר י“ב חדשים, וילד למזל ולברכה את הכר הקטן. אמרו: יוסי־וואָווי הוא מאלה, שהשמחה היא להם עיקר וטעמה טפל, ואם העיקר כאן, אין צריך אלא קורטוב בכוח ההמצאה, ואף הטפל כאן. בדומה לאותה קלויז של חסידים, שנהגו בה לעשות בכל ששת ימי המעשה תיקון מיי”ש בן צ"ט, והגבאי פנקס בידו ויום יום הוא מכריז: היום יום הפטירה של פלוני, מכריז ומוציא את הבקבוק משרוולו. אלא כמה ימים בשנה נמצאה פנקסו חסרה, אמר: רבותים, פרשת השבוע פרשת נח, ונח הצדיק ראוי שנעשה לו תיקון, ומה שקלקל במשקה, נתקן במשקה. אולם לפי שלא כל שבוע פרשת נח, מה עשה, היה מכריז: רבותים, היום יום ג' לפרשת תצוה בשנת כך וכך, ואין יום ג' לפרשת תצוה בשנת כך וכך, חל אלא פעם אחת בכל הדורות, פעם אחת בלבד, ואנו מצוּוים לעשות לו תיקון. ועתים שלא הזקיק עצמו לכוח המצאה ופסק; כי גם סתם אמירה של ברכת שהכל היא מצוה, והכריז: רבותי, לחיים!

אולם נחזור ליוסי־וואָווי ונאמר, שלא היתה ליצנותו אלא כקליפת־תרמית החופה על אמיתו, על לבו ההומה ועל רגשו החם. מעורב עם הבריות, היה מראה את קליפתו, שאין אדם יוצא בעירטולו לשוק, אך בחדרי חדרים, בינו לבין האוזן היודעת סוד־נגינה מהו, היה מגלה תוכו ותוך תוכו. ומי האוזן היודעת סוד־נגינה מהו – עודו נער, היה מלוה בכינורו הקטן את כינורו הגדול של אביו באפלולית־החדר הגדול של איידלה הרבנית. היו מנגנים שם במוצאי שבת ומלווים את המלכה בנגינה, שנתמשכה עד חצות. לא היתה איידלה הרבנית אומרת כלום, אולם בנה, ר' מלכ’ל הסומא, היה אומר: גאָטס ווינדער, גאָטס ווינדער, כלומר: פלאי השם, פלאי השם. שכך היה דרכו של אותו סומא, כשבאה נפשו לגודל־התפעלות. ואם בדברים של שמיעה מובנת, היתה אמירתו: גאָטס ווינדער גאָטס ווינדער, היתה מוקשה בדברים של ראייה. אף על פי כן לא שאלו: סגינהור ורואה, אלא אמרו: כך וכך אמר. אפשר היו זהירים משום המעשה בר' ששת כמסופר בגמרא, שיצא להקביל פני המלכות, ואותו ריק שהתל בו, נתן בו ר' ששת חורי־עיניו, ועשאו גל עצמות. כך יצא ר' מלכ’ל עם היוצאים לראות במסילת־הברזל, שבנה בעירנו מר פוסטל, שרחוב ברכבת נקרא אחר כך על שמו. רוב בני אדם נתכנסו, אלה אומרים פליאה היא, אבל הנסיעה בדיליז’נסים של הירש צוקר בטוחה יותר; ואלה מכחישים בהם ואומרים בלעג: דיבורים של מה בכך, יש מחבבים כלים של אלטפרענקיש, אף שהרקיבו הרבה. נשמע קולו של ר' מלכול: גאָטס ווינדער, גאָטס ווינדער. לא שאלו: סגינהור ורואה: אלא אמרו: דבר מופלא כזה, אפילו סתם סומא רואה גודל חידושו, לא כל שכן סומא כר' מלכ’ל. ולשון לא כל שכן על שום מה, על שום שר' מלכ’ל, לא זו בלבד שהיה נוטל שעון וממשש בו ואומר לך: השעה כך וכך, אלא שפעם אחת נכנס לביתו של אדם, אמר: אין כאן בעלת בית, בקרן זו וזו של התיקרה יורדים קורי־עכביש. ואם הזכרנו ענין ר' ששת שבגמרא, שאף היה סומא ידע לכוון שעת בואו של הקיסר, נזכיר ענין ר' מלכ’ל, שימים שהיה יושב בבלזא, ככל שדודו, ר' יהושע, היה נכנס, היה מבחין בכך ועומד על רגליו ואומר: הרב בא. מי שיש לו עינים סומות כאלו, לא תמיהה הוא, שיישב על כסא רבנות. אמת, כסא הרבנות שישב עליו, בשברשין, ירד מעליו מחמת מחלוקת, אך הלך לעיר יבורוב ועל שמה נקרא בשם ר' מלך יברובר, והוא ובניו רביים בה, וקבורתו בבלזא, ואילו בניו – ר' איציקל קבורתו בירושלים, ור'' פייביש, נקבר חיים בידי הנבלים, בעיבורה של עירנו.

נניח את הרבי הסומא ונחזור לאמו, מרת איידלה. ימים, שישבה בעירנו, לא היתה אוכלוסיה של חסידים מצוּיה בה, שעיקר ריבוים של חסידים, כשהתחילה העיר יורדת מגדולתה ומידלדלה והולכת. על מה ראתה איידלה הרבנית לישב ימים מרובים בעיר של מתנגדים ומשכילים – פליאה היא בעיני. בתו של ר' שלומצ’י היתה, אבי שושלת רביי־בלזא. גדולת אביה נודעת ביותר ואינה צריכה פרסום, ואף שמובהקים שבחסידי־בלזא היו אומרים, שספר דובר שלום אין לסמוך עליו, כל הקורא בו רואה מאורו. ר' שלומצ’י עצמו ממשפחת רוקח ומשפחת רמר"ז שבעירנו היה, ואילו נשאר בה, אפשר היתה דרכו כדרך המעולים שבבני העיר, דרך אמונה צרופה והשכל־דעת. אך יתום מאביו יצא לדוקאל, שישב בה לא בלבד דודו הרב, אלא אף ר' שלמה מלויצק, תלמיד המגיד הגדול, ומכוחו נתקרב אל החוזה מלובלין. כמה וכמה בנים היו לו לר' שלומצ’י, חביב היה עליו בנו שירש כסאו, ר' יהושע’לה, אולם בתו, איידלה, היתה חביבה על לבו יותר מבנו. אף היה אומר: האור המשומר, שעמד להאיר את כל העולם כולו, בבתי איידלה הוא משומר, שאילו היתה זכר, מי צדיק וגדול כמותה, וודאי היתה מקרבת את הישועה, אבל ממעשי השטן המקטרג הוא, ולא נולדה זכר. ובאמת היה אביה מיצר על כך רוב ימיו, ואף בשעת מיתתו, כשגירשו את הבנות מעל מיטתו, שיללתן לא תהמהם את שעת סילוקו, אמר: איידלה תישאר, שאיידלה לא בת היא לי, אלא בן היא לי. ועד מה היה מוקירה ומחבבה, ניכר ממעשה־המתנה, שפעם אחת נסע אדם אחד מבלזא לעירנו, אמר לו ר' שלומצ’י: הא לך צרור קטן זה, שצררתי בו מטפחת של משי, מתנה לבתי. הביא אותו אדם את הצרור לאיידלה הרבנית, התירה את המשיחה של הצרור, גללה את הנייר, ולא מטפחת של משי צרור בו, אלא פרוכת של משי צרורה בו. לימים חזר אותו אדם לבלזא, החזירה איידלה על ידו את הצרור לאביה. בא האדם לפני הרב, אמר: טעות היתה ביד קדשו, אמר לצרור מטפחת של משי, וצרר פרוכת של משי. צחק הרב, אמר: טעות על שום מה, כלום איידלה שלי אינה ספר תורה.

זכר האשה האצילה הזאת נשמר באהבה במשפחתנו, לא בלבד בדור אחרון, כשנכד של בנה הסומא שלה נשא לאשה נכדה של אבי זקנתי, ר' יושי שו"ב, אלא אף בדור קודם, בחיי ר' יושי עצמו. שלוש־עשרה שנה, שישב בית הרב בבלזא, קלט הרבה מדרכי־הבית ובני המשפחה. ענין השטן שקטרג ולא נולדה איידלה זכר – היה לו כענין של אמונה שלימה. ממש כדרך שחסידי בניו של ר' ישראל מריז’ין היו, מפה לאוזן, מגלים, שמעשי ר' ברניו מלעווי, כוונה גדולה היתה בהם, הכנה לימות המשיח, בא השטן המקטרג והתלבש כמקנא קנאת השם, וסימא עיניו של ר' חיימ’ל האלברשטאַם מצאנז, ולא ראה עומק־הכונה שבמעשי ר' ברניו, שביטל כמה וכמה מצוות ועבר כמה וכמה עבירות, לשבור את הכלים, עמד ר' חיימ’ל עליו ועל אחיו, להכותו בחרמות, והיה בית־ישראל כבית־מריבה, אלה מושכים לצאנז ואלה מושכים לסאדיגורא, וברוב קהילות אחזה אש המחלוקת להשחית, והמלחמה בקללות ובביזויים ובתיגרת־ידים ובשפיכת־דמים, שנרצחו בה כמה וכמה בני אדם; ובירידה לפרנסה ובמלשינות בפני הערכאות ובהריסת־קלויזן ומניעת־הפת, כגון שראינו, ביחוד בטבריה, שאלה הרעיבו את אלה, והוציאום מכלל־החלוקה, וזקנים וטף התגוללו, עטופי־רעב, בערי־קודש, ומי שקרא מכתבי העתים מן הימים ההם, או קונטרסים כגון ילקוט הרועים, שנצברו בו רוב מכתבים של בעלי המחלוקת ומסייעיהם, יראה את בית־ישראל כחומה פרוצה, שאלה חותרים בה מכאן, ואלה חותרים בה מכאן, ואין דרך־מלחמה ואין כלי־מלחמה, שלא יהא כשר בעיניהם, ורבו כן רבו החרפה והצער ובושת הפנים. אולם לא באנו בזה לדבר באותה מחלוקת, אלא העירונו עליה לצורך עניננו, והוא ענין האמונה של בתי־צדיקים, כי מהם יעמוד ישע ופדיום, ובאמת אמונתם גרמה לרשע ופיד־יום. ראינו, מה גרמה אותה אמונה של שושלת רוז’ין, ומי יודע כמה דמים היו נשפכים, כמה מריבות היו מתגברות ואוכלות את קהילותינו, אילולא ראה השטן המקטרג שלא לנהוג בבלזא כדרך שנהג בסדיגורא.

אולם המעיין יפה־יפה, יראה לא מעט מן הגזירה השווה שבין גורלו של ר' ברניו מלעווי, שהיה, כנראה, ריקמת־משי דקה, נפש טראגית של רוך וחנינה, יצא למערכה, שהיתה כבדה מכפי כוחו ונפל בה, ובין איידלה הרבנית, שעם כל הפיוט הרב שבנפשה, היה בה מעוז המרד, אך גם היא יצאה למערכה כבדה מכפי כוחה, כוחה של אשה. מאמינה באמונת־אביה בה, ראתה עצמה כיורשת־גחלת־אמתו. חצר קטנה שבבלזא נעשתה חצר גדולה, לא עוד פשטות־ההליכות של אביה, אלא דרך מלכות של אחיה. בעירנו, עיר המשכילים והמתנגדים, ישבה האשה הגדולה, והטיחה דברים מרים וקשים, תוכחה שקוּיה יסורים רבים, על אחיה, שדמי העניים, הזורמים מכל העברים לשולחנו מתבזבזים בחצרו להבלי הבלים, כמלבושי־פאר וכתנות־משי ומעינות ישועה. אבל עירנו, שהיתה, כעין מבצר לה ולדרך־החירות של תוכחתה, לא היתה עלולה להיות כצינור־השפעה, המשלח את הדברים על פני הכפרים והעיירות הנידחות, שבהם היו עניים ומרודים צוררים בערבי ימים נוראים כליהם ומעט המעות שבידם, ונודדים לבלזא לראות בזיו רבּם ולבקר בהיכלו. דברי תוכחה שאחות, שנתגלגלה לעיר של משכילים, מטיחה כלפי אחיה הרב והצדיק, ניתנה להם צורה של אימה ומפלצת באותם כפרים ועיירות נידחות – דמיונם של יושבי כפרים ועיירות לא הטריח אפילו את סמאל, כדרך שהטריחו בשעה שיצא מכתבו הנודע של ר' ברניו מלעווי, שנתגלגל למחיצת דוקטורים ונאורים בטשרנוביץ וראש להם ד“ר רייטמאן, אחיו של הירש רייטמאן, שכבר הכרנו תחילתו, תלמידו ועוזרו של ר' יוסף פרל, מנהל בית הספר בעירנו; הרי רק אשה היא ודי היה לו לדמיונם של חסידי־אחיה, שיטריחו איזה כוח פחות בכוחות הטומאה. לא אמרו: מעשה הסמ”ך מ"ם, השם יצילנו; אלא אמרו: דיבוק, לא עלינו. הוא הדיבוק, שנכנס שנה־שנה בתריסר נערות וכניסתו וגירושו מעשים שבכל יום. חסידים, שנתכנסו מסביב לשולחנה של איידלה הרבנית, מרובים היו, אף תורות שאמרה משובחות היו בפיהם, ותשובות שלה לפתקאות מהוללות היו בפיהם, והרבה קילוסים ירדו על בינתה, ואפילו מכינויה בפי הרבים איידעלע די רביצין, מה גם מכינויה בפי המעטים: איידעלע דער רבי, אתה למד גודל כבודה וכיבודה. אבל מה היו חסידים אלה כנגד מקהלות רבבות אנשי כפר ועיר שנסעו לאחיה, ומה היתה ההתפעלות על תורותיה ותשובותיה, כנגד שלהבות ההערצה לאחיה. הלא כגרגר השומשום כנגד ערימת חיטים. שכן בכל האהבה וההתפעלות לה חבוי היה, כיסוד גדול, אותו דרך־הפליאה, שאנו נוהגים, בראותנו תינוק האומר דבר־חכמה, קודם זמנו או בראותנו עושה־להטים, שמעשיו שלא בגדר־המצוי. לא אהבת הנפלא היתה כאן, אלא אהבת המוזר היתה כאן. תינוק, המפליאך ביותר בחכמתו, אי אתה נכנס אצלו, לבקש עצה של ממש בענין של ממש. עושה־להטים, הבונה לפניך כהרף־עין, בית על אולמיו וחדריו, אי אתה מבקשו, שיבנה לך בית שתדור בו ממש. בכל האהבה וההערצה, בכל החסידות לאיידלה הרבנית, חסר היה היסוד העמוק של היחס כאל ממש. עוד יידרש חוקר הנפש ואמן הדמויות, ליתן לבו וכשרונו לאשה, שכל סגולות של צדיק ניתנו לה, ואף נמצאה לה אוכלוסיה של דבקים ומאמינים בה, ועם זאת חסר היה עיקר־הממש מספר־חייה.

סיפור נורא היה מהלך בילדותי, סיפור המעשה על גירוש הדיבוק, ששיכן עצמו בתוך איידלה הרבנית. איני יודע, עד מה עשה בסיפור זה דמיונם התם של מספריו, אך ודאי לא נתרחק ביותר מעצמו של דבר, שכן המספרים במשפחתנו, היו מהם גם עדי־ראייה לגופה של עובדה. ועצם הסיפור, דומה עלי, ששומעו אינו יכול למנוע נפשו מהתרגשות וסערה. הה, כמה ימי זועה ולילות־ביעותים עברו על הנפש האצילה הזאת, עד שגעש־מרדה ואש־חרדתה לגחלת־מורשת־אביה, נעשו כחזרה שוממה על כמה דברי־תוכחה ומוסר, שכל בני ביתה כבר ידעום בעל פה, ועד שאותה שיגרה, החוזרת כמים שאין להם סוף, התכנסה כולה בדמדום של מרה שחורה, בשתי מלים שחזרו וחזרו, עד שאחז כעין ערפל את כל שבא במחיצתה: וועבענע העמדער, וועבענע הענדער, כלומר: כותנות של טויה, כותנות של טויה. דומה עלי אני רואה אותה – אילן אדיר, שצמרתו נוגעה ברום־תכלת והוא עומד רוב ימים בגאותו החסונה, כאילו קרבו אינו הפקר מכבר לחתירה המכרסמת ומוספת, עד בוא יום, והקומה הגדולה נשברת כהרף־עין. אלה, שהוליכו את איידלה הרבנית לקראסנה, שהיא תחנת־ביניים בין עירנו ובין זלוצ’וב מכאן ובין לבוב מכאן, לא אילן חסון הוליכו, אלא שבר של גזע אדיר הוליכו. איני יודע, על שום מה נעשה גירוש־הדיבוק באותה תחנה – אפשר פעלה הקבלה, שרבי של חסידים אינו נכנס לעירנו, אפשר פעל החשש שמא בני עירנו לא יקבילו את אחיה, ר' יהושע’לה, כראוי לו, שהרי, אפילו לאחר רוב שנים, כשבא לעירנו בנו, הרבי ר' ישכר בר, שקבע מדורו בבית חברו וחסידו (גם הוא ישכר־בר שמו, וחניכתו תחילה ליברמן, כחניכת אמו מרת מנדלי הסוחרת, ולימים, חניכתו סגל), נמצאו צעירים, ואבי בכללם, שהטילו צרורי אבנים באותו בית, שבו היה משכנו כבוד.

אך נחזור לענין גירוש הדיבוק ונזכיר כי הרבה מבני העיר נתכנסו באותו כפר, ודברים שנפלו בין האחות והאח, דברים נמרצים וזועפים, היו מפרנסים הרבה שיחות ונתגוונו בניסוחים שונים. עיקר־השיחות באותה עמידה־שכנגד של האח והאחות, האח שואל והאחות משיבה, וקולה קול גבר עבה, שהרעיד חלל האויר, ואפילו העמודים של גדר־הברזל, אחזה בהם רעדה. כאילו נזדקף כדי רגע האילן הנשבר – הילך הקול העבה על העדה המכונסה באותו כפר דברים בוטים, מחרידים בכוח־ההתמרמרות והתוכחה שבהם. כבית־מרי וחטאת עמדו לעיני העדה חצר בלזא והליכות יושביה, כאילו חזר מעשה העגל למרגלות הר האלוהים. זקנים היו דמעות־אימה בעיניהם – עד מה השכיל כוח־הטומאה ליתן באותו הקול העבה מנעימת קולו של אביה, ר' שלום: ואחיה, ר' הושעל’י לא נמלט תחילה מנדמוד של מבוכה וראשית־דברו בגמגום, הגביר לשונו ונתגבהה והלכה חומה גדולה של חירופים וחרמות – דברי־אימות נאפדי־נקמות וחימה. בפני הים הנגרש הזה של קללות ונידויים לא עמד קול־הגבר העבה, המגיח כסערה מפי האשה, אפילו היא יודעת את עצמה שומרת מורשת אביה הגדול – ויותר שהאמינה העדה המכונסה סביבה, שדימתה לראות כדמות עננת־אד כחולה, היוצאת מתוך אצבעה הקטנה, האמינה שאפיסת הדיבוק, נרגשה בפירכוסים של הקול העבה, שהתפורר רסיסי רסיסים, עד שגוע ברסקי־אנחה דמומים ואחרונים.

לא, לזכר סיפור המעשה הזה אין אני יכול למנוע נפשי מהתרגשות וסערה, אף שניסיתי כמה וכמה פעמים לבאר לעצמי מסכת סבוכה זו באיזמל הניתוח ולאור דרכי החקר של תורת־הנפש. וענין הביאור מחייב יריעת־דיונים נרחבה, ובזה לא ארמוז אלא כמה רמזים קטנים. בתולדות חייו של ר' שלומצ’י מאירה ומחממת ביותר את הנפש הדביקות העליונה, שהיתה בינו ובין אשתו הרבנית מרת מלכה. קטעי־דברים, שנשמרו לנו מפרשת אהבה זו, צלילים עמוקים שבהם מעלים הדים רחוקים, הד־דמותו הקדומה של הרועה, שישב בבית דודו לבן הארמי ועבד בבתו רחל הקטנה, הד־דמותו הקדומה של הרועה, שישב בית כלבא שבוע, ובת אדוניו דברה בו לאהבה, והיא שעשאתו אור גדול בישראל, עד שאמר בפסגת־גדולתו: שלי ושלכם שלה. יתום מאביו, ר' אלעזר רוקח, בא שלומצ’י לדודו, ר' ישכר בּר, רבה של סוקל. בעירנו נשארה אמו האהובה עליו, שנישאה לאיש אחר, וודאי געגועים על בית אמו, שהסעירו נפשו, נתלו בדמותה הקורנת של בת־דודו מלכה, רבת־האור ואצילת־המידות. כאותה בת הגביר הקדום בירושלים, שהאמינה בעקיבא שלה וזירזתו לקלף את פנימיותו, עד שנעשה רבם של כל ישראל, כך גם האמינה מלכה בשלום שלה, וזירזתו לקלף את פנימיותו. מה שלא ראה אביה הרב, שביקש להושיב את חתנו בצל החכמה בצל הכסף, ואף התקינו לילך בעסקי־פרקמטיה ליריד הגדול בליפסיא, ראתה היא ועל כן הורידתו בלילות בחבל, דרך החלון, שילך ללמוד ולדרוש בנסתרות, על כן הקישה לאחר חצות באצבעה, ובימי וסתה בכלי הנקרא קאַטשילקי, על דפני מיטתו וקראה: שלום, שלום, ראוי לך שתתנער ממיטתך, לעבוד את השם יתברך. ואיני יודע מסיפורי־חסידים תמונה גדולה של דביקות ואהבה מכפי שמצינו, במה שסיפרו זקנינו על ר' שלומצ’י, שימים הרבה ושנים הרבה, לאחר שניטלה עטרתו ונפטרה אשתו מרת מלכה, לא קיבל תנחומים, ונתעקש שלא להצדיק את הדין, ויש בזה שיחה נוראה שבינו ובין ידידו ר' שלום מקאמינקי. פרקים הרבה, שהרבי ר' שלומצ’י נשאר בודד בחצרו, היו מעיניו משתלשלות דמעות כמים, והיה בוכה ומתאנח. פעם אחת בא ידיו ומצאו בבכיו המר, אמר לו: אי אתה חושש שאתה פוגם במה שאינך מצדיק את הדין, ואינך מקבל תנחומים, כאילו דברים שאמרו חכמינו על המת, שסופו להשתכח, דברים בטלים אמרו. סיפר לו הבוכה, שהוא מתחנן לפני השם יתברך, שייטיב עמו בחסדו הגדול להשיב את אשתו מלכה לארץ החיים, שהשם יתברך ידוע וגלוי לפניו, שהוא, עבדו, לא היה מונע עצמו מכל יגיעה וטירחה והוצאה, כל עבודת פרך היה עובד וכל הליכה למדבריות היה הולך, וכל לינה בין נחשים ועקרבים היה לן, ובלבד שאשתו מלכה תעמוד לפניו, כדרך שעמדה בימי חייה. סיפור זה, כל המעיין בו יפה, רואה מידה גדולה, שדבקה ברבי ר' שלומצ’י – כיסופים שהיו בו ביקש להשליטם על הגזירות כגזירת המיתה. לא הועילו הזהרות, שהזהירו חכמים וספרים בענין החיוב להשלים לגזירת המיתה – הכיסופים כוחם גדול היה מכוח־הספרים וחכמיהם, ושעל כן הראה לנו סיפור־המעשה איש־גדול, רועה־ישראל, מפרנס בבטחונו את צורך־בטחונם של אלפי עלובים וסחופים הנמשכים לו, שבטם ומשענתם, והוא עצמו כשהוא בדוּד לנפשו, דמעותיו משלשלות כמים והוא בוכה ומתאנח. ומי שלמד מתוך סיפור־מעשה זה את המידה הגדולה, שדבקה בר' שלומצ’י, ודאי לא יתקשה לראות כאותה מידה בדביקותו ובאהבתו לבתו האצילה, ויראה שאַף כאן מרדו כיסופיו על חכמים וספרים. שהם, החכמים והספרים, נטלו את בתו, אוצר כל חמדה, וגדרו לה את הבקעה הקטנה של חלה, נידה והדלקת־נרות, והוא, ככל שהיה מביט בתפיליו, היה רוצה לראות את ראשה מעטר בהם, וביחוד ככל שראה את הקולפּאַק שלו, היה רוצה שיורישו לראשה. אפילו מעשים מבודחים שמספרים בו, כגון שהיה בילדותה מלבישה את הקולפאק, או שהיה, דרך הלצה, אומר לו: קולפק’ל, קולפאק’ל, אילו זכית אתה, הייתי אני זוכה, והיתה איידלה שלי זוכה בך, ואתה זוכה לה – מבצבצה מאחוריהם בת־זיום של הכיסופים הכמוסים האלה. ואיידלה – את הקולפּאַק לא ירשה, את הכיסופים ירשה, והם משרשי־הטרגדיה שלה.

ויש תחום רב־אימה ורב־ערפלים – מה הסתתר מאחורי המלחמה הכבדה והנואשת שלה באחיה, האם לא ענין של תוכחה מגולה המסתירה מאחוריה אהבה נסתרת, כדרך מדנים בין אחים. והנוטל רמזים אלה ומחבּרם כשלשלת אחת, אפשר שיבין מה לסתרי־היסורים של הבת האהובה, שאמונתה באמונת־אביה בה, ואמונתה בכוחה שלה, ערכו לפניה שולחן גדול ורוב־חסידים מסיבים לו, והיא בראשו ואינה בראשו, כממש־לא־ממש, והכיסופים הטמירים שבה, נמלטו מתוך אותו עולם של ממש־לא־ממש, מתום אותה שלימות חצויה, אל עולם אחר, שכולו לפני־ולפנים, ושבו איסורים אינם איסורים וגדרים אינם גדרים והמאויים מתקיימים בו קיום פנימי במילואו. הלא הוא העולם שמתוכו גירשה ביד חזקה אחיה, בהבריחו את עננת־האד הכחולה מקטנת־אצבעותיה, ובהמיתו את קול־התוכחה העבה והמחריד בגרונה ובנפשה.

לאחר תחנת־הביניים קראסנה, לא בלבד חיי בנה הסומא, אלא גם חייה היו כחשכה אחת. אור, שנפל ממוצאי שבת למוצאי שבת בתוך החשכה הזאת, לא אור־גוונים היה, אלא אור צלילים היה – כינורו הגדול של ר' שמואל טשורטקובר וכינורו הקטן של בנו יוסי־וואָווי. ביחוד היתה מרנינה נגינה, שנקרה בשם הירשעניאַגד, כלומר ציד־צבאים – עיקרה בחיבור של גדול מבעלי הנגינה של אומות העולם, אבל שמואל ובנו שיקעו בה מתוכם ומשלהם את תמצית־ששונם וצערם של ישראל, אימת הגלויות, רחמי השם, אהבת התורה, כמיהת־הגאולה ועומק־תפילה ותחנונים של נפש, המיתמרה וחותרת מבעד עב־הענן של הספירות והגלגלים, למחצבתה שמתחת לכסא הכבוד. לא עוד צבאים ואילות ועפרים נפחדים נמלטים בעבי יערות, רגלם קלה ועינם אימה ותחנונים, וסבך־קרנם תפארת, ובעקבותיהם ציידים עזים ומהירי־צעד, ברק־תלים מאיר מחשכי־חורש, ותרועת־קרנם מרעישה דממת יער, אלא הצבי ישראל עיניו עיני אימה ואמונה, והוא נבהל, מוכה ופצוע, באפילת גלויות מגוי אל גוי, שנאה וקלון סביביו, ולפניו, כרחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב, אור הישועה. היא היא ההירשעניאגד, אספקלריה לאומה נרדפת, לנפש נרדפת, שגם בימינו אלה השכיל לתארה גדול בשירת הגות, כיעקב שטיינברג. בה, באספקלריה זו, הסתכלה במוצאי שבתות איידלה הרבנית, וודאי מצאה בה גם את נפשה; היא לא אמרה כלום, אבל ר' מלכ' הסומא, היה אומר: גאָטס ווינדער, גאָטס ווינדער, כלומר: פלאי השם, פלאי השם.


 

על הקלויז המשולשת ועל המגיד

ימים שישבנו בעיר היינו מתפללים בבית־התפילה שנקרא דאס סטרעליסקער קלייזל, שאפשר נקרא על שום חסידי־סטרליסק, שהתפללו בה לפנים, שכן בימינו לא היו מהם במתפללים. קלייזל זה חללו היה כמועט ביותר המחזיק את המרובה ביותר. קוטנו – אפילו שמו מעיד עליו, כי לא קלויז כינויו אלא קלייזל כינויו. אמנם, כינוי קלייזל חל גם על שאר בתי תפילה, שהיו של חסידים או שהיו מעיקרם של חסידים, מהם שאולמיהם גדולים, אבל בית תפילה שלנו צמצום־חללו הצדיק באמת כינויו. על מה נקראו אפילו בתי תפילה גדולים בשם קלייזל ענין לבירור הוא, ואין בידי למצותו ודיי אם אעיר, שעיקר השם קלויז נתייחד בעירנו לבית־המדרש שממול בית הכנסת הגדול. בית־מדרש זה, יסודו הקלויז הגדולה, או קלויז רבתי, שהיתה מדורות בית ועד לחכמים שנודעו לתהילה בשם חכמי־בראָד או חכמי־קלויז. לבית מדרש זה סמוכים ונשוכים שני בתי מדרש קטנים ממנו – האחד נקרא בשם מיטעלסטע קלויז, כלומר הקלויז האמצעית, האחר נקרא בשם עקסטע קלויז, כלומר הקלויז הקיצונה. הקלויז המשולשת, אפילו כשהעיר נפרצה כולה לחסידים ולחסידות, נשמרה מפניהם ביותר. מסורתה מסורת של שלמדנים, מהם גדולי הלכה, מהם גדולי־קבלה, עמדה לה. אגדותיה, שנתעטרה בהן עמדו לה. והאגדות צד האימה מרובה בהן מצד הפליאה, ולא ניתן בהן מן האור, שהגיהה החסידות על עולם־דמיוננו. הרי חבית גדולה ומאוימה ואומרים: כתבים של צדיק בה, ואין טורח לעיין בם, מה גם לההדירם; הרי ארגז רחב ומאוים ואומרים: אפרו של צדיק בו ואין טורח ללקטו ולקברו, כאילו אין כהנים בכלל־המתפללים.

באולמים הקטנים והצפופים האלו דלוקים היו, לפני דורות, אורות־תורה רבים וגדולים, שנראו למרחקים. אולם יותר משנמשך הלב לחלל האויר שבתוך הקלויז נמשך לסימטה הקטנה והמרוצפת שמחוצה לה. בסימטה זו חוללה האגדה מחזה קטן, שיש בו מסימני מלחמה מכרעת שבין עולם הלמדנים המופלגים שישבו באולמים האלה, ושלחו אורם למרחקים, ובין עולם החסידות ואביה. וכך סיפור המעשה: האברך המוזר, ר' ישראל, שלבושו טיזליק וסירמינגא, שהם בגדי אכרים, ושישב כמלמד תינוקות בכפר בוראַטין הסמוך לכפרנו, היה, מדי פעם בפעם, נכנס אצל גיסו, ר' גרשון קיטובר, שביתו – שהיה בימינו בית משפחת אמי, קרוב לקלויז הגדולה. דרכו ומנהגו הביכו את גיסו ומיודעיו והיה גיסו פוצר בו, שירחיק ובלבד שלא יביישו בהליכותיו. אולם האברך, קודם שנשמע לגיסו, ביקש לילך לחכמי קלויז, ולדבר עם חכמיה. סירב ר' חיים צנזר להכניסו לקלויז ולא זו בלבד, אלא שציוה על התלמידים בלשון גזירה, שלא יתנו לו דריסת הרגל. חזר האברך, הלבוש בגדי אכרים, ועמד לפני הקלויז. עברו תלמידים, התחנן אליהם, שיכניסו אותו, השיבו: גזירה היא. יום אחד עמד כך, ירדו גשמי זעף, התדפק על החלונות ושאל: כך אתם מתדמים לבוראכם שנאמר בו ורחמיו על כל מעשיו. לא שמעו לא החכמים ולא תלמידיהם את הדפיקה ואת השאלה, לפי שהיו שטופים בלימודיהם. עבר אברך אחד והוא גבוה וכחוש ושחרחר, התחנן אליו העומד ואמר: מילא, אלה שיושבים בפנים, בלועים כל כך ללימודם, שאין לבם פניו לרחמים, אבל אתה הרואה בגשמים והשומע קולי, למה לא תרחם עלי. השיב גם הוא: גזירה היא. אמר לו: אם גזירה היא, ואינך יכול להכניס אותי, עשה עמי בטובה ובחסד והכנס את דברי. אמור לו, לר' חיים צנזר, כי אני, ישראל המלמד בכפר בוראַטין, עומד כאן ברחוב, וגשמים גדולים יורדים עלי, וכבר הרטיבו בגדי, הארבע כנפות שלי והכתונת שלי, ולעורי הגיעו, ואף בתי־רגלי מלאים מים, אמור לו בשורה זו, שבטוח אני שתהא לו מזה הנאה גדולה. לסיפור מעשה זה אין להוסיף, אלא המובן מאליו שהאברך הלבוש בגדי אכרים, נתגלה אחר כך כבעל שם טוב, והעמיד את החסידות, גיסו, כאמור, הוא ר' גרשון קיטיבר, ואותו אברך גבוה שחרחר וכחוש, הוא ר' יחזקאל לנדא. ראיתי חכם צעיר, דוד וורם שמו, שכתב בלשון הפולנים חיבור על עירנו, והוא נוטה להכחיש, שהבעל שם טוב נמצא בעירנו ובסמוך לה. ניכר, שדרכם של החוקרים, ביחוד אם צעירים הם, שהם מחבבים מאד את האמירה: לא היו דברים מעולם. אבל דומה עלי, כי הבודק יפה יפה במה שנמסר על ישיבתו של הבעל שם טוב בעירנו, מרגיש אפילו בחוש־הריח, שמאחורי הדברים מהבהב הממש, שכן שם עירנו אינו מדובק אלא כצומח מתוך האגדות, וככל שעירנו נזכרת היא עולה לפנינו על חלל אוירה. שם־עיר באגדה אפשר הוא בדוי; חלל־אויר, שהשם הזה שרוי בו, אי אפשר שיהא בדוי. וכן הבודק בשיכבה הראשונה שבאגדות על הבעל שם טוב ימצא, כי המחזה הקטן, שהאגדה חוללה ביום גשם בסימטה של הקלויז בעירנו, יש בו מן הסימנים המובהקים שבדרכו של אבי החסידות בראשיתו, הוא דרך ההומור הדק מן הדק. פולמוס שבינו ובין מתנגדיו, הוא מסיטו בהיסט קל ומחוכם למסלול אחר, לתחום אחר, מעבר לשדה־הראייה של בעלי־דברו. כאילו ביקש להרמיזם על צמצום־אָפקם ועל מציאותם של אפקים אחרים. דברים, שהוא מבקש לומר לראש חכמי הקלויז, כך כוונתם: אתה שומר על התורה וטהרתה, ומתוך שנבלעת כל כך לשמירה זו, נתעלם ממך, שאתה דש בעקבך כלל גדול שבה, שהוא התורה כולה. כהיסט הזה אתה מוצא גם באגדה האחרת על הבעל שם טוב בעירנו, הוא המעשה באדם מסוים, שזימן את חכמי הקלויז והבעל שם טוב לברית מילה של בנו. ישבו האורחים בסעודה, הגישו הטבחים מאכלי־בשר. נטל הבל־שם־טוב את הכף, לשאוב מרק, עלה לפניו ריח רע, אמר: בשר זה שוחטו פסול. עמדו עליו החכמים, ר' חיים צנזר ור' משה אוסטרר בראשם, בגערות גדולות: שו“ב שלנו, תמים וישר, אתה מלעיז עליו, ששחיטתו פסולה. השיב הבעל־שם־טוב: אף על פי כן. הזיז את קערת המרק מלפניו, הזיזו שאר האורחים קערות המרק מלפניהם, ואפילו אותם שני החכמים במזיזים. פסקו עליו על הבעל־שם־טוב עונש קשה – אלה אומרים, שלקה חמשים מלקות, ואלה אומרים השמש של בית הכנסת הגדול נצטוה להוציא את עמודו של הבעל שם טוב לפרוזדור, ושם היה עומד עד ימינו. לבדיקת הנוסחה על עמוד שהוּצא אעיר, כי העמוד שראיתי עמידתו בבית הכנסת הגדול, שבנינו התחיל בימי זקנתו של הבעל־שם־טוב. ואילו נוסח חמשים מלקות כך המשכו: כשיצא הבעל שם טוב מעירנו, והגיע לכפרנו ראה את ידידו ומפרסם תורתו, ר' דוד פירקיש, שלחו לדרוש בעיר. כשסירב, אמר לו: אם כך, אני חוזר אליה. שאל: על מה אתה חוזר, השיב: שאלקה שנית חמשים מלקות. נתעורר ר' דוד, ורץ לעיר ועמד ודרש בבית הכנסת. אמרו לו ראשי הקהל וחכמיו: תדרוש מה שתדרוש, בתורת רבך אל תדרוש. דרש מה שדרש, וכשבא לסיים, כך סיים: אבל השחיטה של השו”ב שלכם פסולה. ירדו עליו דברי קטרוג וביזוי, ואף נתנו ידיו בחבלים וצעקו: המוציא מחבר, מה גם על חברו, עליו הראיה. ענה להם: עלי הראיה, עלי הראיה. הושיבו אותו וכל חכמי העיר לשולחן והביאו החלפים של אותו שו“ב וערמו ערימה גדולה של ספרים, והתחילו מפלפלים עם ר' דוד, ועד־מהרה קיפחו אותו בהלכות, עד שנפסק לשונו. נפסק לשונו, הריעו: דובר כזב, דובר כזב. כבר התקינו עצמם לקיים בו פסק, ביקש מהם: המתינו לי ותוך כך וכך ימים אני מאַמת דברי. נענו לו, ולאחר כך וכך ימים, בא לפני הדיינים, לאמור: בואו אתי לביתו של השו”ב. אמרו: ליל שבת עתה. אמר: היא הנותנת. תמהו והלכו עמו לביתו של השו“ב, ראו שהוא שרוי באפלה, נכנסו ומצאו אותו שוכב עם כלתו. אף אגדה זו כאילו ביקש לומר: אתם באים עלי בפלפולים, ואם לפלפולים הדין והכוח עמכם, אלא מתוך שנבלעתם לפלפולים, כתריס לשו”ב שלכם, נתעלם מכם, שלא בלבד גילויי־סכינו אלא גם סתרי־יצרו של אדם צריכים בדיקה.

החוט הזה של היסט לתחום אחר, עמוק יותר, מהותיי יותר, נמשך גם על אגדות מאוחרות הבאות למתוח ברמיזה דקה דין קשה על הלמדנים, ואפילו היו ממגיני־החסידים, כגון ר' אפרים זלמן מרגליות, מאדירי התורה ומעמודי המתנגדים בה, עשיר גדול שעסקיו נתפשטו בערים ובכרכים, ואף בוינא העמיד בית מסחר גדול, ותארו שלו ושל שותפו, ר' שמעון דישע (ונקרא, משום מה: דיזע, ולא ידעתי הטעם) קייסער אונד קעניגליכער פּריוויליגירטער גרָסהענדלער, שבשנת 1817 ניתן להם כתב היתר לישב בוינא ולהושיב בה סוכניהם ופקידיהם. גדול היה פירסומו של ר' אפרים זלמן בעולם, על ספריו הגדולים והחשובים ומיתתו עשתה רושם גדול, ולפי שהיתה במנחם אב שבו נחרב בית המקדש, אמרו המקוננים אוי לנו שלקינו בכפלים ונלקח ארון אלוקים. אולם לא הרי סיפור־המעשה על מיתתו בפי מתנגדים, כהרי סיפור המעשה על מיתתו בפי חסידים. ראשונים סיפרו בנסיעה, שנסע לחתונת נכדו בסטאַניסלב, וכשחזר ושמחתו גדולה, והוא מבקש לשמח בה חכמי העיר, נפח פתאום נשמתו הטהורה, והעיר כולה תאניה ואניה. אחרונים סיפרו, שאותו יום שחזר שמח וטוב לב מסטאניסלב, נכנס אצלו אדם עני ואמר: קרובכם אני ונצרך אני. שאל: כיצד אתה קרובי ולשם מה אתה נצרך? פירש לו קירבתם, ואמר: ענין של הכנסת כלה הוא. פתח ר' אפרים זלמן קופת הברזל שלו והוציא שטר של כך וכך. תמה העני: בזה אתם פוטרים אותי. חייך ר' אפרים זלמן: הרי אתה קרוב רחוק כל כך. החזיר לו העני את השטר ונפטר לדרכו. אותו לילה הלך ר' אפרים זלמן לסליחות, לבית המדרש שעמד עד ימינו בעירנו ונקרא על שמו. אמר סליחות בבכיות גדולות, וכשהזכיר בדמעות שמות האבות, אברהם יצחק ויעקב, הרגיש מי נוגע בכתפו. הפך פניו, ראה לפניו אותו עני. אמר לו העני: למה אתם בוכים כך על האבות, הריהם קרובים רחוקים כל לך. נתבלבל ר' אפרים זלמן והרגיש חולשות גדולות. ונוסח אחר של אותו סיפור, הוא כך: אמר ר' אפרים זלמן תפילתו בבכיות גדולות, וכשהזכיר בדמעות הכתוב באשרי קרוב השם לכל קוראיו, הרגיש מי נוגע בכתפו. הפך פניו, ראה לפניו אותו עני. אמר לו העני: למה אתם בוכים כל כך על השם, הרי הוא קרוב רחוק כל כך. נתבלבל ר' אפרים זלמן והרגיש חולשות גדולות. הצד השוה בשתי הנוסחאות, שר' אפרים זלמן, בא לביתו וישב על ספר ולא עמד עוד, כי נמצא גחון עליו ורוח נשמה אין בו. הרימו אותו מעל הספר, ראו ספר ישעיה הוא ואצבעו כתקועה בכתוב: הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. צא וראה, הדברים על מיתתו של אותו גדול, אם כפי ההספד שהדפיס המגיד ר' שלמה קלוגר, בקונטרס עין דמעה, אם כפי שיר האבל, שהדפיס המשכיל ר' מרדכי בן דוד סטרליסקר, בביכורי העתים, ושניהם דברים של הערצה מופלגה, וכמה שונים הם, מן הדברים שבסיפור החסידים. כאן, בסיפור החסידים, נעשתה, דרך רמיזה דקה, כעין דיסקרדיטציה של אותו גדול ואף כאן אתה מוצא כאותו ההיסט הקל, כאילו בא הסיפור לומר: תחום־התורה ותחום הגדולה בתורה בעינם עומדים, ואין גורע שיעורם, אלא יש תחומים אחרים, עמוקים יותר, מהותיים יותר, ואף הם קני־מידה וקני־מבחן לאדם. ממש כדרך שראינו בתשובה שהשיב האברך הלבוש בגדי אכרים לראש חכמי־קלויז.

הצינה והאימה, שנשבו מכתלי־הקלויז רבתי, נתגברו לאורו העמוּם של צרור הסיפורים על אחד ממתפלליה הגדולים, הוא המגיד ר' שלמה קלוגר. זכרו היה תלוי כאימה על כל העיר, אפילו זכר פניו ומראה פניו היה בו כדי הטלת־פחדים. זקנים, שזכרו אותו מילדותם, כשהיו מתארים דיוקנו, ניכר היה מדבריהם דבר־האֵימות. קטן וצנום, שלא נראו בפניו אלא עינים זועפות וריסים ארוכים, שכיסוּ רוב פניו, היה כמושלה של העיר. דרכו בגערה וגזירה, פּלאות שמספרים בו אף הם פלאי־אֵימות. דבריו היו קצרים, פסקנים, חותכים כאיזמל. אשה באה אליו בבכיות, שפלוני הבחור, שאמר לישא את בתה, ביטל בערמה את התנאים, והערב הוא נושא אחרת. אומר לה המגיד: אשה אין פיה נסגר, תשעה קבין, תשעה קבין, על אותו בחור היא קובלת, על בר מינן היא קובלת. כי אותה שעה, שהאשה עמדה לפניו, התקין אותו בחור את ביתו לשמחת־חתונתו, ביקש ליפותו, עלה על השולחן, לתלות נברשת של נחושת, תלאה, נשמטה מאונקלה והרגתו. חבורה של משכילים בעיר חידשו בה חידוש להוליך את המת בעגלה רתומה לסוסים. הזהירם המגיד וחזר והזהירם, שאיסור הוא. לא נשמעו לו ונערכה קבורת מת על דרך החידוש הזה. קרא המגיד לסבּלים וגזר עליהם: טלו קרדומות ושברו את הטומאה. נתיראו מן המלכות, אמר: אני בראש. נטל קרדום ועשה את הארון רסיסי־רסיסים. נחבש בבית האסורים. היו כל העיר עומדים בחצר בית האסורים, ולא לנו כל אותו הלילה. אמר להם: שוטים שבעולם, מפני מי עלי להתירא, מפני הדיין של המלכות, כיצד ידינני ולשונו אסורה. אותו לילה ניטלה לשונו של אב בית הדין של המלכות, והכל תמהים. כך לשון האגדה שבעל פה, ואילו בספר תולדות שלמה שחיבר ר' יהודה אהרן, נכדו של המגיד, הלשון אחר ונאמר בו, שאותם משכילים שביקשו לחדש את החידוש התקינו תחילה את העגלה וכשכבר היתה מתוקנת לתפקידה, שלחו לשאול פי המגיד. כסבורים היו, שמשנעשה הדבר לא יחמיר. נעשה נס ושלושה שבועות רצופים לא היה מת בעיר, ולא נצרכה אותה עגלה, ובימים אלה הסעיר המגיד את רוחות היראים והחרדים, רבני הגליל, שיתעוררו לעקור את החידוש. עוד הוא משלח אגרותיו, מת אדם אחד בעיר והמלכות לא זו בלבד שסייעה בידי המחדשים לקיים חידושם אלא גזרה על המגיד, שיהא גם הוא במלווי המת. מה עשה, קיים את גזירת המלכות, אלא שהלך אחרי העגלה יחף בלא נעלים, הרעישה הליכתו כל העיר כולה. כשחזרה העגלה לבית־החולים, ונסגר השער אחריה, נתכנסו המוני־המונים וצעקו: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. שיברו את השערים ובקרדומות שבידיהם עשו את העגלה כתל גרוטאות. רבים מהם נתפסו ונחבשו בבית־האסורים, ואף המגיד נתבע ליתן את הדין, בפני חבורה של ממונים, שבאו מעיר הגליל הסמוכה, זלוצ’וב. אותה שעה, שנתן את הדין בפני הממונים, היו חיילים עומדים וחרבותיהם שלוּפות, כי המוני המונים נצטופפו ואמרו להשתער על בית המלכות, ושלא להניח בו אבן על אבן. והוא עצמו, המגיד, שיכך את זעפם ואמר: אף עם ימתחו עלי גזר דין, שאֵשב בבית האסורים, אם אך יתנו לי גמרא וספר להעלות חידושי, אלמד שם בהתמדה בלי טרדות, אולם מנהג אחד, ממה שנאמר בשולחן ערוך ובאחרונים, לא ייבטל, ועל זה מסרתי נפשי מעודי עד היום הזה, וכל עוד נשמתי, בי כן אעשה.

ודאי נוסח שכותב נכדו בספר מדוקדק יותר מן הנוסח, שמוסר הסיפור־שבעל־פה, עם זאת מה שנמסר בעל־פה, היא האמת הפנימית יותר, והאמת הזאת קבעה את דמותו בעינה ובנפשה של העיר – הוא עצמו, קטן וכחוש, כשריסי עיניו מכסים רוב פניו, עומד ובידו קרדום הגדול ממנו ועושה כלה באותו חידוש. הרי זו דמותו העולה מסיפורים אחרים עליו, אם בערב יום הכיפורים, שנקהלו בפרוזדור רוב נשים בשאלות בענין השחוטות, והוא אפילו אינו מביט בעופות, אלא עובר על פני השורה של הנשים, בחפזה גדולה, ומרמז באצבע כלפי כל אחת וא