1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.4.1978, עם הכותרת “ספר שנשרף סמוך להופעתו”

“בנתיב היסורים” הינו הרומאן הראשון של המספר הפתח־תקוואי הוותיק יוסף חנני, אשר השנה תימלאנה לו שבעים שנים. הרומאן יצא לאור בעריכתו של אשר ברש בשנת 1930, בהיות מחברו כבן עשרים ושתיים, חמש שנים לאחר עלותו ארצה. תחילה עבד כפועל בפרדסי פתח־תקווה, ולימים הלך ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. הוא שב למושבה, ובה הוא מתגורר עד היום.

“בנתיב היסורים” לא הופיע במהדורה נוספת. עם הופעתו נקנו כמעט כל עותקי מהדורתו הראשונה ונשרפו בידי משפחה פתח־תקוואית, שראתה עצמה נפגעת מן המתואר ברומאן. זהו, אפוא, ספר נדיר ביותר, ובעל היסטוריה בלתי־רגילה בקריית־ספר העברית. וכשאתה קורא בו, כמעט יובל שנים לאחר הופעתו, אתה מצפה לראות ברקים ולשמוע רעמים וסערות מתגלגלים בחללה הצר והדחוס של מושבה ארץ־ישראלית בשנות העשרים.

אך האמת הספרותית שונה קצת ומפתיעה. יותר מריחות הפרדסים וממרירות הפועל העברי ומדברים שבינו־לבינה, משמשת השחפת ציר מרכזי ברומאן־ביכורים ארץ־ישראלי זה. גלילה פולונסקי, בת למשפחת פרדסנים ב“אם המושבות” עוזבת, מטעמים שבחוסר־נחת נפשי, את בית הוריה. ליבה קץ בהתנכרות לפועל העברי, ובתשוקת הוריה לשדכה בעושר. והיא עוברת לגור עם קבוצת הפועלים הצעירים במחנה צריפים בפאתי המושבה.

אחר הצעירים, בני העלייה השלישית, יחזקאל, מתאהב בה, וסירובה מטריף עליו את דעתו והוא נעשה דמות תימהונית של נווד־קבצן המשוטט יחף ברחובות ירושלים.

אהבתה של גלילה נתונה ליעקב שניאורסון, שאותו הכירה לראשונה כשעבד יום־יומיים בפרדסו של אביה, עם הפועלים הערביים. אלא שיעקב, שעלה ארצה עם משפחתו והם גרים בצריף דל ודולף, חולה שחפת ומבלה חודשים ארוכים במיטה, משתעל ויורק דם. ובנוסף לכך נתונה אהבת חייו היחידה לבת השכנים, סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעת בשרים ומעוררות חשק. סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב משעה שמחלתו מכריעה אותו, והריהי מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למושבה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושין.

שוררת אווירה של ייאוש ומחלה והתפוררות בדפי הספר – כדברי אחד מידידי יעקב אליו: “יעקב, ברוך הוא הצער שבראנו לכבודו, ברוך הכאב המוצץ את לשדנו… הנני אומר לך שוב כי דרך האדם היא נתיב היסורים, המסוייג בגוויות אנשים שנפלו בידי המוות הגואל… דורך האדם במשעול החיים ושמש־נחמה גוססת זורחת על ראשו, וכך, אדם אחרי אדם, אדם אחרי אדם…” (שם. עמ' 104).

מחלת השחפת של יעקב אינה מאפשרת לו לעבוד. הוא נוסע לבית־מרפא בצפת. הרהורים על התאבדות פוקדים אותו, וכנגדם מנקר בו רצון חיים עיקש, ליטול גם לעצמו את מנת חלקו מחיי העולם הזה.

גלילה שולחת לו פתח תקווה – היא מבקשת שי שאנה לאישה, וכל מחסורו ומחלתו עליה, כי אהבתה רבה עד מאוד. פרשת נישואיהם של בת־האיכרים המורדת עם הפועל השחפן, שלא רק מחוסר־עבודה הוא אלא אינו יכול כלל לעבוד – שוברת לגמרי את אביה הפרדסן, ר' ישראל פולונסקי. הוא מסתגר ב“קבינט” שלו ומפתח יחס מוזר של אבהות סוטה כלפי סעדה, העוזרת התימנייה הקטנה, העובדת במשק־ביתו.

ופעם, לפנות ערב, עם שקיעת השמש, ישבה סעדה על ברכי ר' ישראל והשמש השוקעת זורחת על שחור שערותיה ועל שיבת ראשו יחד, הוא דיבר אליה והיא היתה משיבה מדי פעם בצחוק וחושפת את שיניה הלבנות, היפות.

“סעדה קטנה,” דיבר, “את ילדה טובה, ילדתי הקטנה. את אוהבת אותי. האין זאת? אוהבת כמו את אבא שלך, כמו את אביך, ואני גם אוהב אותך, והגברת צועקת עלייך… ילדתי הנחמדה, צועקת, מה? אין דבר, סעדה, אני… את אוהבת אותי כמו את אבא שלך, כמו…”

מאחורי הדלת עמדה גברת פולונסקי והיטתה אוזן לשיחתם. דמה סער בקירבה, וכל מילה שבעלה הוציא מפיו היתה כחץ לליבה. כן, היא צדקה. הקטנה הזו מטה את לב בעלה ממנה… היא תתפרץ מחדרה ותתלוש את שערותיה של החצופה הקטנה הזו…

“סעדה, חביבתי,” הגיע לאוזניה מאחורי הדלת, “סעדה קטנתי, תאהביני כמו את אבא שלך ואז תהיי בתי… אני אדאג לך, אשמור עלייך…”

הדלת נפתחת ברעש ובפתח עמדה הגברת פולונסקי וסקרה היטב את בעלה ואת סעדה הקטנה היושבת על ברכיו.

ר' ישראל נבוך ולא ידע מה לעשות. הביט לצדדין כמבקש עזרה.

“ישראל, השתגעת?” נשמע קול צעקה, “הנטרפה דעתך עליך? הורד אותה תיכף מעל ברכיך. הורידה! אני מצווה. אינך שומע?! סעדה רדי, רדי מהר! אל המטבח! אגרשך מביתי, משרתת שכמותך, תימנייה חצופה! הביתה תיכף ומיד! רגלך לא תדרוך יותר בבית הזה! חיש צאי את הבית, יאללה, חצופה, יאללה!”

הקטנה הביטה נבוכה לעברים ולא ידעה מה לעשות, נעצה את עיניה ב“אדון” מגינה, אך הוא ישב כגולם.

“לכי, לכי, אל תעמדי,” תפסה הגברת בעורפה ותוציאנה מן החדר. והוא ישב דומם על כיסאו ולא הניד אבר.

גברת פולונסקי התהלכה על פני החדר כולה נרגשת, לבסוף עמדה, שמה שתי ידיה על מותניה, הביטה לצדדים כאומרת: ניצחתי. ניצחת גברת פולונסקי הפרדסנית את סעדה התימנית בת התשע…" (שם. עמ' 136–137).

ר' ישראל אינו מתעורר עוד משיתוק הדעת והלב שתקפו, וסופו שנפטר מבלי להשלים עם בתו היחידה. גם ר' שלמה שניאורסון, אביו העגלון, הסנדלר־לשעבר, של יעקב השחפן, נפטר במחלה. ושניהם מובלים ביום אחד לקבורות בהר הזיתים.

גלילה ויעקב עוברים לגור בירושלים. בן נולד להם, בן־עמי שמו, והוא תקוותם היחידה בכל השכול והכישלון. גלילה משכירה עצמה לעבודות של שטיפת כלים והגשה בבתי־אוכל, או כעוזרת־בית בשכונה של יהודים אמידים בירושלים.

יעקב אינו יכול לראות בסבלה של אשתו הצעירה, המתנוונת והולכת בעבודות שאינן לפי מעלתה, והוא חוזר בחשאי למלאכת אביו בגולה ונעשה עוזר לסנדלר, ספק ספרדי ספק גורג’י, בשכונת הבוכרים, ששם מקום מגוריהם. אך עבודה זו בצריף הקר והטחוב, הפרוץ לרוח, מחישה את התפרצות מחלתו, והסיפור מסתיים עם ראשית גסיסתו.

לסיפורי ברנר היתה ודאי השפעה מכרעת על הסופר הצעיר, שהיה כבן עשרים ואחת או שתיים שעה שכתב את ספרו הראשון. הגרוטסקיות שבחיי המושבה, שמכוונת לא רק כלפי האיכרים, אלא שיאה בתיאור הפגנת האחד־במאי, שבה הפועלים מתכתשים בינם לבין עצמם על רקע האהדה למהפכת אוקטובר בקרב חברי הגוש השמאלי. הרגשת חוסר המוצא. המחלה. הקושי שבעבודה גופנית. ירושלים. והיסורים. היסורים, שרחוקים כל כך מאיזו תמונה אידילית על חיי העליות הראשונות לארץ, ושבתיאורם השקיע חנני את מיטב כוחו.

ראוי היה הספר להופיע במהדורה מחודשת, ולא רק בגלל נדירותו.

* יוסף חנני: “בנתיב היסורים”. רומן. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תרצ”א. 1930. 174 עמ'.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח־תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.